title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
סינגולריות | סינגולריות היא תהליך, נקודה בזמן או גבול דמיוני שבהם הגידול (או הקיטון) הכמותי הופך לאיכות חדשה ושונה, שלכאורה איננה נגזרת מתוך סך כל הפרטים שייצרו אותה. | 2023-09-27T15:43:29 |
נקודה סינגולרית | הפניה סינגולריות (מתמטיקה) | 2009-12-01T20:34:47 |
היפוגליקמיה | היפוגליקמיה (מלועזית: Hypoglycemia; "היפו" - מתחת, נמוך, גליק מ"גלוקוז", המיה מה"המוס" - דם ביוונית) או תת סוכר בדם הוא מצב בו רמת הסוכר בדם יורדת באופן קיצוני מהרמה הנורמטיבית (כלומר פחות מאשר 60 מיליגרם לדציליטר דם). במצב כזה, תפקודן של מערכות גוף רבות עלול להיפגע. המוח, שגלוקוז הוא מקור האנרגיה הראשי שלו, עלול במיוחד להיפגע ממצב זה. היפוגליקמיה מלווה בתסמינים כגון הזעה, תחושה של דפיקות הלב (palpitations), רעב, בלבול, שינוי במצב ההכרה ואף פרכוסים.
המצב ההופכי, רמה גבוהה של גלוקוז בדם, קרוי היפרגליקמיה.
תיאור
במצב של היפוגליקמיה, המוח מגרה את יותרות הכליה לשחרר את ההורמון אדרנלין, במטרה שיגרה את הכבד לשחרר סוכר לזרם הדם. הימצאות של אדרנלין בדם, גורמת במקביל לתסמינים הדומים להתקף חרדה: עצבנות, הזעה (זיעה קרה), רעד ופעמת. ולכן חולה בהיפוגליקמיה יהיה מצוי באי שקט, ועלול להיות אגרסיבי ואף אלים. סימנים נוספים במצב שבו ההיפוגליקמיה מחריפה הם חיוורון, חולשה פתאומית, בלבול, בחילה, ורעידות בצורת פרכוסים או עוויתות, במקרים קיצוניים עד כדי אובדן הכרה ואפילו מוות. בדרך כלל, התסמינים יתחילו להופיע לאחר שרמת הסוכר צונחת אל מתחת ל-50 מיליגרם לדציליטר דם.
אירועי היפוגליקמיה עשויים להופיע בעקבות צום ממושך, דיאטה דלת פחמימות, גידול לבלבי פעיל המפריש ומייצר אינסולין בכמויות בלתי מבוקרות או צריכת אלכוהול אצל שתיינים כבדים שנמנעים מאכילה לפרקי זמן ממושכים.
אירועי היפוגליקמיה הם תופעה נפוצה ומוכרת אצל חולי סוכרת המטופלים באינסולין, בשל היעדר או כשל של המנגנון המווסת אוטומטית את הפרשת האינסולין מהלבלב לזרם הדם, כתגובה לרמת הסוכר בו. מינון-יתר של אינסולין שהזריק לעצמו המטופל, דילוג על ארוחה, או פעילות גופנית מוגברת יגרמו לתופעה זו. במקרה כזה, הטיפול המיידי הוא צריכה מהירה של גלוקוז במשקה, ובמקרים קיצוניים - הזרקת גלוקגון.
האבחנה נעשית באמצעות בדיקת רמות הסוכר והאינסולין בדם (באמצעות גלוקומטר), במקרה שהאדם מפתח תסמינים של חרדה, תפקוד מוחי לקוי, והתנהגות הדומה לשכרות. חולי סוכרת יכולים לערוך בדיקה עצמית ולנטר באופן תדיר את רמת הסוכר בדמם באמצעות מכשיר מיוחד.
הטיפול ברמות נמוכות של סוכר נעשה באמצעות אכילת מאכל המכיל סוכר, כמו ממתק, שתיית משקה ממותק או המסה במים ושתייה של טבליות גלוקוז. כמו אצל חולי סוכרת, אלו שמועדים להתקפי היפוגליקמיה צריכים לשאת עליהם או עימם סימן זיהוי כגון צמיד רפואי או מסמך רפואי, כדי להקל ולהעניק להם את הטיפול הנכון על ידי אנשי צוות חירום רפואי.
ממוזער|מכשיר למדידה עצמית של רמת הסוכר בדם לחולי סוכרת
אבחנה
היפוגליקמיה מתועדת על ידי קיומם של שלושה מאפיינים (שלושת מאפיינים אלו קרויים "הטריאדה על שם וויפל" - Whipple's triad):
תסמינים הקשורים בהיפוגליקמיה, כגון: רעב, הזעה, רעד, וכדומה.
עדות לכך שרמות הגלוקוז בדם נמוכות במיוחד (מתחת לרמות הנורמטיביות של מעל 55 מיליגרם לדציליטר).
שיפור בתסמינים, לאחר שרמת הגלוקוז בדם עולה.
גורמים
תרופות ואלכוהול. שימוש בתרופות, כגון אינסולין, או תרופות המעודדות הפרשת אינסולין והמאושרות לשימוש אצל חולי סוכרת מסוג 2, כמו גם חשיפה לתרופות אחרות ולאלכוהול, מהווה את הסיבה העיקרית להיפוגליקמיה. שתיית אלכוהול מביאה לחסימת תהליך ייצור הגלוקוז בגוף, אולם לא לחסימת תהליך פירוק הגליקוגן - על כן, סימנים של היפוגליקמיה יתרחשו מספר ימים לאחר שתיית אלכוהול בכמות גדולה מאוד ואכילה מועטה לאחר מכן, לאור ירידה ברמות הגליקוגן בגוף. תרופות, מלבד תרופות לטיפול בסוכרת אשר עלולות להביא להיפוגליקמיה, כוללות: מעכבי ACE ו- ARB, חוסמי בטא, תרופות ממשפחת הקינולונים (קבוצות אנטיביוטיקה) ועוד.
מחלות, כגון: אי-ספיקת לב, אי-ספיקת כליות, אי-ספיקת כבד, תשישות גופנית קשה, אלח דם (ספסיס).
מחסור הורמונלי. למשל, מחסור בקורטיזול, מחסור בגלוקגון או מחסור באדרנלין.
גידול המפריש אינסולין - אינסולינומה.
גידולים אחרים, שאינם מפרישים אינסולין. למשל: גידולים בכבד, קרצינומות בבלוטות האדרנל, או קרצינואיד. אלו גידולים אשר מביאים להפרשת יתר של "Insulin-like growth factor II" (בתרגום מילולי: "גורם גדילה דמוי אינסולין מסוג 2"). הורמון זה נגיש יחסית לרקמות הגוף ומביא לתופעות של היפוגליקמיה, לרוב. מצב הנקרא "Fasting hypoglycemia" (בתרגום מילולי: "היפוגליקמיית צום").
הפרעות בלבלב (הקרויות Nesidioblastosis) - פעילות חריגה ומוגברת של הלבלב בכל הקשור להפרשת אינסולין. הפרעות אלו קיימות, למשל, לאחר ניתוחים בריאטריים (ניתוחי "קיצור קיבה" מסוג "מעקף קיבה").
היווצרות נוגדנים לאינסולין או לקולטנים של אינסולין, המביאים למצב של "היפר-אינסולין".
מחלות אגירת גליקוגן או מחלות הפרעה במטבוליזם של סוכר. במחלות אלו, יש חסר באנזים באחד מהשלבים של יצירת או פירוק הגלוקוז, שמביא לחוסר יכולת לשמור על רמת סוכר תקינה בדם.
רבים האנשים הנוטים לחשוב שהיפוגליקמיה נוצר בעקבות חרדה או סטרס (לחץ), היפוגליקמיה אינה נוצרת בעקבות חרדה או סטרס (לחץ), אשר אינם אלא חלק מהתסמינים של היפוגליקמיה, ולא הגורמים לה.
תסמינים קליניים
תסמינים קליניים של היפוגליקמיה כוללים את הבאים:
כאב ראש
הזעה
רעידות
רעד בידיים
חולשה
וסחרחורת
חרדה
תת-לחץ דם
רעב דפיקות לב מואצות
תחושת נמלול
שינויי התנהגות
בלבול ואדישות לסביבה
עייפות
פרכוסים
תחושת עילפון או עילפון
אובדן הכרה, תרדמת ואף מוות.
מנגנוני הגנה בגוף בתגובה להיפוגליקמיה
ירידה בערכי הסוכר בדם מביאה, ראשית, לירידה בהפרשה של אינסולין. זהו מנגנון הגנה הראשון מפני היפוגליקמיה והוא מתרחש כאשר רמות הסוכר מגיעות לרמה של 80–85 מיליגרם לדציליטר דם.
לאחר מכן, ברמות סוכר סביב 65–70, מתחילה הפרשה של הורמונים הקרויים: "Counterregulatory" או "הורמונים המעלים רמות גלוקוז בדם".
כך למשל, מתחילה עלייה בהפרשה של גלוקגון, המהווה מנגנון הגנה שני מפני היפוגליקמיה, ואחד העיקריים שבהם.
הפרשה של אדרנלין, המהווה את קו ההגנה השלישי, עולה גם היא במידה ורמות הגלוקוז בדם יהיו סביב 65–70. מנגנון זה קריטי כאשר יש מחסור בגלוקגון. אדרנלין גורם לפירוק של גליקוגן בכבד וייצור של גלוקוז (גלוקונאוגנזה).
מנגנוני הגנה נוספים כוללים הפרשה של קורטיזול ושל הורמון גדילה, המביאים אף הם לייצור של גלוקוז, במטרה להעלות את ריכוז הסוכר בדם. עם זאת, מנגנוני הגנה אלו קיימים יותר במצבים של היפוגליקמיה כרונית והם פחות משמעותיים.
מתחת לרמות של 50–55 ישנם תסמינים ברורים של היפוגליקמיה, וביניהם, רעב. זהו מנגנון הגנה "התנהגותי", שמטרתו להביא לאכילה, ועל ידי כך, להעלות את רמות הגלוקוז בדם.
פתופיזיולוגיה
הפתופיזיולוגיה של היפוגליקמיה יכולה להיות מחולקת ל-3 קבוצות עיקריות: עלייה בניצול הסוכר, הפרעה באספקת חומרים אלטרנטיביים לסוכר ופגיעה בתוצרי הכבד הקשורים לגלוקוז.
עליה בניצול סוכר
עליה בניצול הסוכר (גלוקוז) יכולה לנבוע כתוצאה מעודף של אינסולין או כתוצאה מצריכה מוגברת של הגוף של גלוקוז; למשל, במצבים של אלח דם (ספסיס), כוויות נרחבות או מחלה סופנית.
עודף אינסולין: עודף אינסולין יכול לנבוע כתוצאה מפגם גנטי - PHHI (מחלה שבה יש שחרור אינסולין מתאי בטא בלבלב, ללא קשר לתהליך כניסת הגלוקוז). עודף אינסולין עלול לנבוע גם כתוצאה מאינסולינומה - גידול המפריש אינסולין; לרוב גידול שפיר. מצבים נוספים הם הזרקת יתר של אינסולין, גידולים המפרישים Big IGF2 (גורם גדילה שיודע להיקשר לקולטן לאינסולין ולהתנהג כמו אינסולין), ועוד.
הפרעה באספקת חומרים אלטרנטיביים לסוכר
הכוונה להפרעה של חמצון חומצות שומן, או פגיעה בקטו-גנזיס: תהליכים המביאים למחסור באנרגיה חלופית לגלוקוז, בעיקר במצבי צום בהם נעשה שימוש בחומרים אלו.
כאשר יש מחסור בחומצות שומן או באחד האנזימים האחראיים על חמצון חומצות השומן לצורך הפקת אנרגיה לגוף, תיווצר היפוגליקמיה במצבי צום; לדוגמה, פגם בקרניטין: חלבון דרכו עוברת חומצת השומן למיטוכונדריה.
במצבים אלו, מדובר בהיפוגליקמיה שאינה קטוגנית, בדומה למצבים בהם יש עודף של אינסולין. אולם, בניגוד למצבים של עודף באינסולין, כמתואר לעיל, תהיה גם אצידוזיס, מאחר שחומצות השומן שאינן מתפרקות עוברות תהליך של אומגה אוקסידציה - פירוק אלטרנטיבי, שהוא המקור לחומצות דה-קרבוקסיליות.
הפרעה בתוצרי הכבד
הכבד הוא האיבר אשר אחראי לתהליכים של גלוקוניאוגנזיס (יצירת גלוקוז מחומרים כגון פירובט, אלנין, ועוד) וגליקוגנוליזיס (פירוק גליקוגן לצורך שחרור גלוקוז זמין, במקרים של חסר, כגון צום).
מצבים בהם יש חסר הורמונלי, כגון חסר בקורטיזול (אשר אחראי, בין היתר, על העלאת רמת הסוכר בדם) או חסר של הורמון הגדילה GH, יביאו להיפוגליקמיה, על ידי ירידה ברמות האנזימים אשר אחראים על גלוקוניאוגנזיס וגלוקגנוליזיס.
מחלות אגירת גליקוגן יביאו אף הן להיפוגליקמיה. קיימות 10 מחלות שונות כתוצאה מבעיות ב-10 אנזימים שונים, אשר יביאו לכבד מוגדל בשל אגירה של הגליקוגן בכבד (לדוגמה, מחלת אגירת גליקוגן מסוג 1 - מחלת פון גירקה, שבה יש פגם בגלוקוז 6-פוספטאז).
הפרעות נוספות (ונדירות יותר) קיימות בתהליך הגלוקונאוגנזה; למשל, גלקטוזמיה - מחלה שבה יש מוטציה באנזימים המפרקים גלקטוז, או אי-סבילות לפרוקטוז - הצטברות חומרים רעילים בגוף, כתוצאה מהפרעה בפעילות האנזים המפרק פרוקטוז.
ראו גם
היפרגליקמיה
היפוגליקמיה ראקטיבית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוכרת | 2024-10-15T18:49:13 |
היפרגליקמיה | היפרגליקמיה (בעברית: יתר סוכר הדם) היא רמה גבוהה של גלוקוז (סוכר) בדם המופיעה לרוב אצל אנשים החולים בסוכרת. המצב ההופכי, רמה נמוכה של גלוקוז בדם, קרוי היפוגליקמיה.
מקור המילה "היפרגליקמיה" מחיבור המילים היפר=עודף, גליק=גלוקוז, סוכר והמיה=מהמילה היוונית "המוס" שפירושה דם.
פיזיולוגיה
במצב תקין, אצל אדם בריא, לאחר אכילת מזון כלשהו המכיל סוכר, מופרש לדם ההורמון אינסולין. האינסולין מאפשר לסוכר להיקלט בתאים. כך שומר הגוף על רמות קבועות יחסית של סוכר בדם, ומונע מצב של היפרגליקמיה.
פתופיזיולוגיה
אצל חולים במחלת הסוכרת, עלולה להיות בעיה בהפרשת האינסולין או ביכולת השפעתו על התאים. במצב כזה, לא ייקלט הסוכר בתאים לאחר אכילת מזון כלשהו, אלא יישאר בדם. ריכוז הסוכר בדם יעלה, ויתרחש מצב המכונה היפרגליקמיה.
אבחון ובדיקות
מכיוון שריכוז הסוכר בדם עולה, ניתן לשלול או לאבחן היפרגליקמיה באמצעות בדיקת דם פשוטה. הבדיקה יכולה להתבצע על ידי לקיחת דם מהחולה במבחנה ובדיקתו במעבדה, או באופן עצמאי בעזרת מכשיר המד-סוכר (גלוקומטר), המאפשר למדוד את ריכוז הסוכר בדם באמצעות דקירה קטנה, לרוב באצבע.את ריכוז הסוכר בדם מודדים ב-%mg או ב-mg/dl (מיליגרם לדציליטר, עשירית הליטר). ריכוזי סוכר תקינים נחשבים בין 60mg/dl ל-110mg/dl. במקרים של היפרגילקמיה, ריכוז הסוכר בדם יהיה מעל 200mg/dl.
סימנים
קצב התדרדרות מצבו של החולה בהיפרגליקמיה יהיה איטי בהשוואה לקצב התדרדרות חולה במצב ההופכי- היפוגליקמיה. חולה סוכרתי יפתח בטווח של 12-48 שעות סימני לחץ ומצוקה, תוך מתן שתן (מתוק) בתדירות גבוהה. החולה ירגיש רעב, חולשה, יזיע בכל חלקי גופו, וייראה סמוק למדי. מפַה החולה ניתן להריח ריח אצטון. זהו ריחם של גופי הקטון המופרשים בגוף במצב זה. בין היתר, ייתכן ויופיעו גם בחילות והקאות מרובות.
סכנות
לטווח קצר
בטווח הקצר, הסיכונים וההשפעות של רמת גלוקוז גבוהה בדם תלויה במספר גורמים: רמת הגלוקוז בדם, הנמדדת במיליגרם לדציליטר דם (mg/dl), רמת האינסולין בדם והאם נוצרו בדם גופים קטונים. במקרי קיצון, ערכי סוכר גבוהים (בדרך כלל מעל 250mg/dl) בשילוב חלק או כל הפרמטרים האלה יכולים להוביל למצב מסכן חיים הנקרא חמצת קטוטית סוכרתית (בעיקר אצל חולי סוכרת מסוג 1) או למצב בשם מצב היפרגליקמי היפראוסמולרי (בעיקר בחולי סוכרת מסוג 2).
ברמות סוכר גבוהות מהנורמה אבל נמוכות מכ־180mg/dl לא יופיע סוכר בשתן ("הסף הכלייתי") אך החולה עדיין יכול לסבול מסימפטומים של עייפות, טשטוש וצמא.
היפרגליקמיה אצל חולים בטיפול נמרץ עלולה להביא לפולינוירופתיה של מחלה קריטית.
לטווח ארוך
כשבדם החולה יש ריכוז גבוה של סוכר לאורך זמן, עלול הסוכר לשקוע בכלי הדם. מכאן, שהסכנה העיקרית היא היצרות כלי דם וחסימתם. הסיבוך העיקרי בתחום זה הוא היצרות של כלי דם קורונירים|כליליים שמספקים דם ללב. חסימה של כלי דם אלה תגרום לאוטם בשריר הלב. ייתכנו חסימות בכלי דם קטנים נוספים, כמו אלה שבעין למשל. חסימה של כלי דם אלה תוביל למחלות עיניים שונות כמו קאטרקט או עיוורון. כלי דם נוספים העלולים להחסם הם כלי הדם של הכליות, מה שיכול להוביל לנזק כלייתי. נזק אפשרי נוסף, בעקבות הפרעה באספקת הדם, יכול להוביל אצל חולים לא מאוזנים לקטיעת גפיים.
טיפול
הטיפול העיקרי נגד היפרגליקמיה הוא מניעה, כלומר השאיפה לאיזון הסוכרת אצל האדם החולה, וזאת על ידי תזונה מאוזנת, פעילות גופנית, ולקיחת התרופות במועד הנכון. אצל חולי סוכרת מסוג 1 וחלק מחולי הסוכרת מסוג 2 נדרש גם טיפול באמצעות הזרקת אינסולין והתאמת המינון לרמת הגלוקוז בדם.
ראו גם
היפוגליקמיה
סוכרת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סוכרת
קטגוריה:ממצאים חריגים בבדיקות דם | 2024-03-21T23:05:58 |
ברוק | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-09-20T01:58:02 |
בלה ברטוק | REDIRECT בלה בארטוק | 2004-09-18T20:02:02 |
בארטוק | REDIRECT בלה בארטוק | 2004-09-18T20:02:39 |
ברטוק | REDIRECT בלה בארטוק | 2004-09-18T20:03:19 |
ברייל | REDIRECT כתב ברייל | 2004-09-18T20:08:07 |
ברית וארשה | REDIRECT ברית ורשה | 2004-09-18T20:09:22 |
סאו טומה ופרינסיפה | הרפובליקה הדמוקרטית של סאו טומה ופרינסיפה (בפורטוגזית: República Democrática de São Tomé e Príncipe) היא מדינה קטנה המורכבת משני איים ושוכנת ממערב ליבשת אפריקה במפרץ גינאה. האיים משוייכים מבחינה גאוגרפית לאפריקה, כשהם מרוחקים כ-140 ק"מ אחד מהשני, וכ-300 ק"מ וכ-250 ק"מ בהתאמה מהחוף של גבון (בצפון מזרח) ושל היבשת אפריקאית. שני האיים הם חלק מרכס הרים געשי עתיק. סאו טומה ופרינסיפה היא המדינה השנייה הכי קטנה באפריקה, אחרי סיישל.
סאו טומה הוא האי הדרומי והגדול מבין שני האיים והוא נמצא כמעט על קו המשווה. שמו של האי התבסס על "יום סנט תומאס", היום בו גילו מגלי ארצות פורטוגזים את האי.
היסטוריה
לאחר גילוי האיים על ידי מגלי ארצות פורטוגלים בשלהי המאה ה-15, הם יישבו את האי בעיקר בגולים ובפושעים ממדינות אפריקניות, אשר היו בחזקתה של פורטוגל באותם הימים. בין הגולים שנשלחו לאיים היו גם יהודים ממגורשי ספרד, אשר יושבו בעיקר באי סאו טומה. תושבי האי מתפרנסים מגידול קקאו, קפה וקוקוס הגדלים בו בשפע יחסי. בימים שאחרי ביטול העבדות, היו מי שסירבו לרכוש קקאו שגודל בסאו טומה ופרינסיפה, בגלל תנאי ההעסקה הגרועים שהמשיכו להיות מקובלים באי. האיים קיבלו עצמאות בשנת 1975. עם זאת, המדינה לא התחילה לפתח את עצמאותה ולבנות מוסדות שלטוניים עד לקראת סוף שנות השמונים של המאה העשרים. הבחירות הראשונות במדינה התקיימו בשנת 1991. המדינה סובלת ממשטר לא יציב. בשנים 1995 ו-2003 התקיימו במדינה ניסיונות הפיכה.
פוליטיקה
מאז 1990, סאו טומה ופרינסיפה היא דמוקרטיה רב-מפלגתית.
ביסוד המערכת הפוליטית במדינה, עומדת החוקה. בראש המדינה עומד הנשיא, הנבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים בבחירות כלליות ישירות. הנשיא יכול לכהן לכל היותר שתי כהונות רצופות. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא, ו-14 חברי הממשלה ממונים על ידי ראש הממשלה.
האספה הלאומית מהווה את הפרלמנט של המדינה ומורכבת מ-55 חברים. הבחירות לפרלמנט נערכות פעם ב-4 שנים. תחת החוקה הנוכחית, הרשות השופטת היא עצמאית. ובראשה עומד בית המשפט העליון.
יחסי חוץ
עד עצמאותה בשנת 1975, הייתה סאו טומה ופרינסיפה, כמושבה פורטוגזית, בעלת קשרים דיפלומטיים מעטים למעט אלו עם פורטוגל. בעקבות עצמאותה, הממשלה החדשה ביקשה להרחיב את יחסיה הדיפלומטיים. בשנים הראשונות, בלט בעיקר שיתוף עם מושבות פורטוגזית ביבשת אפריקה, ובמיוחד עם אנגולה. יחסים טובים ביבשת עם מדינות נוספות, ישנם בעיקר עם גבון והרפובליקה של קונגו. בדצמבר 2000, הצטרפה הסאו טומה ופרינסיפה לאיחוד האפריקאי, לאחר שצעד זה אושר על ידי האספה הלאומית.
בדצמבר 2016 הודיע משרד החוץ של סין, כי סאו טומה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם טאיוואן.
ממשלת סאו טומה ופרינסיפה שומרת בדרך כלל מדיניות חוץ המבוססת על נייטרליות, ורצון לשיתוף פעולה עם כל מדינה המוכנה לסייע בפיתוח הכלכלי של המדינה. בשנים האחרונות, קיים דגש רחב יותר ויותר על קיום קשרים עם ארצות הברית ומדינות מערב אירופה. המדינה חברה כיום במספר ארגונים בינלאומיים בנוסף לחברות באיחוד האפריקאי, וביניהם אפשר למנות את ארגון הסחר העולמי, ארגון התיירות העולמי וארגון הימאות הבינלאומי.
שלטון מקומי
סאו טומה ופרינסיפה מחולקת לחבלי ארץ על שני אייה - הראשון הוא סאו טומה והשני הוא פרינסיפה. סאו טומה מחולקת לשישה מחוזות, ופרינסיפה מהווה מחוז אחד.
אבו גרנדה
קנטרגלו
קלה
קלה
לבטה
מב זושי
פרינסיפהשמאל|150px
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|קו המשווה מסומן באי
המדינה מורכבת משני איים עיקריים, האחד הוא "סאו טומה" (דרומי יותר) והשני "פרינסיפה" (צפוני יותר). אלה ממוקמים כ-300 קילומטר וכ-250 קילומטר בהתאמה, מהחוף הצפון מערבי של גבון שבמערב אפריקה. המרחק בין האיים מצפון לדרום, הוא כ-140 קילומטר.
לסאו טומה ופרינסיפה 209 קילומטר של קו החוף. שני האיים הם חלק מרכס הרים געשי, אשר כולל גם את האי ביוקו שבגינאה המשוונית השוכן ממערב לחופי קמרון, במרחק של כ-210 קילומטר מן האי פרינסיפה. סאו טומה הוא האי הגדול מבין השניים, אורכו 50 קילומטר ורוחבו עומד על 30 קילומטר. הנקודה הגבוה ביותר בו היא ההר פיקו דה סאו טומה (Pico de São Tomé), המגיעה לגובה של 2,024 מטר. פרינסיפה הוא קטן יותר מעמיתו סאו טומה, אורכו 20 קילומטר ורוחבו עומד על 6 קילומטר. אי זה הוא נמוך יותר ופסגתו הגבוה ביותר מגיעה לגובה של 948 מטר, ההר פיקו דה פרינסיפה (Pico de Príncipe).
כלכלה
הכלכלה המקומית מבוססת בעיקר על חקלאות, כאשר היבול המרכזי הוא קקאו. הייצור המקומי לא עונה על כל דרישות המזון המקומיות, לכן המדינה נעזרת רבות ביבוא. בשנים האחרונות נעשה ניסיון ממשלתי לחזק את ייצור המזון המקומי.
דמוגרפיה
בשנת 2010 הוערכה האוכלוסייה בכ-163,784 נפש, כאשר מתוכם 157,000 גרים על סאו טומה ו-6000 הנותרים גרים על פרינסיפה. כל התושבים הם צאצאים של אנשים שהובאו לאיים על ידי פורטוגל משנת 1470 ואילך.
השפה הדומיננטית שמהווה גם השפה הרשמית היא הפורטוגזית. ישנו גם שימוש בשפות קריאוליות. צרפתית ואנגלית נלמדות כשפות זרות במערכת החינוך. 82% מהתושבים משייכים עצמם לנצרות, מתוכם כ-71.9% לנצרות הקתולית, ו-10.2% לשאר הזרמים. 17.9% משייכים עצמם לדת אחרת או חסרי דת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:אפריקה: איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אפריקה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מפרץ גינאה
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975 | 2024-08-01T04:07:33 |
בבא סאלי | הפניה באבא סאלי | 2010-01-27T11:38:57 |
1796 | __TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1796 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים | 2024-04-24T16:24:40 |
פונקציה מרוכבת | פונקציה מרוכבת היא פונקציה המקבלת מספר מרוכב ומחזירה מספר מרוכב. לדוגמה, הפולינום מגדיר פונקציה מרוכבת, אבל אפשר לראות בו גם פונקציה ממשית. במובן הרחב יותר, המונח "פונקציה מרוכבת" עשוי להתייחס לכל פונקציה המחזירה ערכים מרוכבים, ללא חשיבות לתחום ההגדרה.
בשפה מתמטית, פונקציה מרוכבת היא פונקציה משדה המספרים המרוכבים , או תחום חלקי לו, אל קבוצת המספרים המרוכבים. בכתיב פונקציות ניתן לכתוב: , כאשר .
תיאור כפונקציה ממשית
מכיוון שלכל מספר מרוכב יש חלק ממשי וחלק מדומה, אפשר לתאר פונקציה גם בצורה
כאשר , כאשר ממשיים, ו- פונקציות ממשיות של שני משתנים.
דוגמאות לפונקציות מרוכבות
יש מספר פונקציות מרוכבות בסיסיות:
אם נסתכל על כעל נקבל את הפונקציות הבסיסיות שהן בעצם ההטלות על הצירים.
על ידי שימוש בתכונות השדה של נוכל להגדיר פולינומים עם מקדמים מרוכבים ופונקציות רציונליות (מנות של פולינומים).
פונקציה חשובה אחרת היא פונקציית האקספוננט שמוגדרת על ידי הנוסחה:
(ראו נוסחת אוילר להרחבה בעניין). קל לראות שעבור כל מתקיימות הנוסחאות:
ולכן הגדירו את הפונקציות הטריגונומטריות על המרוכבים לכל :
עבור פונקציית הלוגריתם יש בעיה של רב-ערכיות, מכיוון שהפונקציה איננה חד-חד ערכית (כלומר לא ניתן להגדיר ישירות את הלוגריתם כפונקציה ההפוכה של האקספוננט) ולכן מגדירים ענפי חיתוך כדי להפוך את הפונקציה לחד-ערכית בחזרה. ענפי החיתוך הם למעשה צמצומים של לרצועות בהם החלק המדומה של המספרים חסום בתחום שקטן מ . על תחום כזה חד-חד-ערכית ועל ולכן הפיכה.
ניתן להגדיר בעזרת האקספוננט והלוגריתם גם חזקה מרוכבת: כאשר מספרים מרוכבים כלליים. הגדרת החזקה תלויה בבחירת ענף שבו מחשבים את הלוגריתם. לדוגמה בענף הסטנדרטי (שבו ) מתקבל:
ולעומת זאת בענף שבו ההעלאה בחזקה תתן את התוצאה:
כלומר יכולות להתקבל אינסוף (בעצם אלף אפס) תוצאות שונות. כאשר המעריך הוא שלם מתקבלת תוצאה יחידה. באופן יותר כללי- אם המעריך הוא מהצורה (כלומר הוא מספר רציונלי) והשבר מצומצם- מתקבלות תוצאות שונות מההעלאה בחזקה לפי בחירת הענף שעליו מבצעים את הלוגריתם.
באותה צורה כמו שהפכנו את פונקציית האקספוננט לפונקציה מרוכבת (על ידי הצבת משתנה מרוכב בטור טיילור שלו) ניתן להרחיב כל פונקציה ממשית בעלת טור טיילור לפונקציה מרוכבת.
אנליזה מרוכבת
באנליזה מרוכבת חוקרים פונקציות מרוכבות בעלות תכונות נוספות, כגון פונקציות הולומורפיות, מרומורפיות, הרמוניות. לאינטגרלים מקום מרכזי בתאוריה.
הגדרות
כמו בפונקציות ממשיות, גם עבור הפונקציות המרוכבות אפשר להגדיר מושגים של גבול, רציפות וגזירות באופן אנלוגי לחלוטין.
פונקציה שגזירה בכל תחום הגדרתה נקראת פונקציה אנליטית או פונקציה הולומורפית. פונקציה שאנליטית בכל המישור נקראת פונקציה שלמה.
פונקציה היא מרומורפית אם היא הולומורפית בכל המישור פרט לקבוצת קטבים מבודדים (או בשקילות, היא הולומורפית לתוך הספירה של רימן).
תכונות ומבנה
התנאי לגזירות של פונקציה מרוכבת מנוסח במשוואות קושי-רימן - הפונקציה (כאשר פונקציות ממשיות גזירות ברציפות) גזירה אם ורק אם .
משפט טיילור בגרסתו המרוכבת קובע כי אם פונקציה גזירה בתחום פתוח פעם אחת אזי יש טור טיילור יחיד שמתכנס אליה בסביבה מסוימת בתוך התחום, ובפרט היא גזירה שם אינסוף פעמים. היות שהחלקים הממשי והמדומה של פונקציה אנליטית הם פונקציות הרמוניות (לפי משוואות קושי-רימן), ניתן להסיק כי פונקציה הרמונית גזירה אינסוף פעמים.
משפט האינטגרל של קושי קובע שכל אינטגרל מסילתי של פונקציה אנליטית על מסלול סגור שהומולוגי לאפס שווה ל-0. בפרט, כל אינטגרל על מסילה רציפה וסגורה בתחום פשוט קשר שווה לאפס, ולכן ממשפט קושי ניתן להסיק מתי מרחב איננו פשוט קשר. נוסחת האינטגרל של קושי מהווה כלי לחישוב אינטגרל קווי של פונקציה מרוכבת. באמצעות הכללה שלה אפשר לחשב את כל הנגזרות של פונקציה אנליטית, ובכך למצוא טור טיילור שלה.
מחקר של נקודות סינגולריות של פונקציות מרוכבות מקנה כלים חזקים לחישוב הפונקציה עצמה, אינטגרלים קוויים ונגזרות שלה. אחד מהם הוא משפט השאריות, המאפשר לחשב אינטגרל מסילתי של פונקציה דרך נקודות הסינגולריות שלה. משפט חשוב נוסף הוא עקרון הארגומנט, המהווה גם הוא כלי לחישוב האינטגרל של פונקציה מרומורפית.
ראו גם
אנליזה מרוכבת
פונקציה הולומורפית
פונקציה מרומורפית
פונקציה הרמונית
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת: Ahlfors, Lars Valerian. Complex Analysis : An Introduction to the Theory of Analytic Functions of One Complex Variable. 3rd ed, McGraw Hill, 1979.
*
קטגוריה:אנליזה מרוכבת
uk:Теорія функції комплексної змінної | 2024-09-08T09:01:41 |
רב פפא | שמאל|ממוזער|250px|מערת רב פפא בהר שנאן - פנים המערה (תשע"ב 2011)
רב פָּפָּא (ד'נ"ו (296) - 370 או ד'קל"ו 376) נמנה עם הדור החמישי של אמוראי בבל במאה ה-4. למד תורה מפי אביי ורבא בישיבת פומבדיתא. כיהן כראש הישיבה בעיר נרש.
לאחר פטירת רבא, הקים ישיבה בנרש הסמוכה לסורא. ישיבה זו התקיימה עד למותו. לאחר מכן הועתקה על ידי רב אשי ל"מתא מחסיא", פרבר של העיר סורא. בשיעוריו של רב פפא בנרש השתתפו באופן קבוע מאתיים חכמים.
תולדותיו
על פי מחקרו של אהרון היימן, נולד רב פפא בסביבות שנת ד'נ"ו (296) (תר"ט למניין השטרות). היימן מתבסס על העובדה שרב יוסף נפטר לפי המקובל בשנת ד'פ"ב 322 (תרל"ד לשטרות) ובתקופתו כבר נודע רב פפא בין החכמים הידועים ואם כך, היה לכל הפחות בן 25.
שנת פטירתו מחושבת על פי היימן כד'ק"ל (370) (תרפ"ב לשטרות), משום שעל פי המובא, רב פפא עמד בראשות הישיבה במשך תשע עשרה שנה לאחר פטירתו של רבא שנפטר בשנת ד'קי"א (355) (תרס"ג לשטרות); כך שיוצא שהוא נפטר בשנת ד'ק"ל וכפי שמובא בפירוש ב"ספר הקבלה" של הראב"ד.
על פי גרסה אחרת הוכתר רב פפא כראש ישיבה רק בשנת ד'קכ"ו (366) ועמד בראשותה במשך שתים עשרה שנים, עד שנת ד'קל"ה (תרפ"ז לשטרות). אולם, אהרון היימן מוכיח שקיימות סתירות בגרסה זאת ולפיכך היא שגויה. על פי חשבון זה, שנות חייו של רב פפא היו בסביבות 75 שנה.
אביו של רב פפא היה סוחר אמיד, ולא נודע כתלמיד חכם; בגמרא הוא מכונה על שם בנו כ"אבוה דרב פפא" והוא תמך בבנו כל ימי חייו (של האב). קיימת דעה המסתמכת ככל הנראה על אזכור של "רב פפא בריה דרב חנן מבי כלוחית" יחד עם רב שימי בר אשי במסכת כתובות, ששמו של האב היה רב חנן. אולם, הרב אהרון היימן חולק על דעה זו מכיוון שלטענתו רב שימי בר אשי הוא תלמיד של רב פפא ובאזכור המובא נראה שרב פפא בריה דרב חנן היה תלמיד של רב שימי בר אשי, ולא רבו.
על פי הערוך שם אימו הייתה אושפרתי. אולם, בעל היוחסין חולק על כך.
רב פפא עצמו התפרנס מייצור שיכר מתמרים, (למסחר זה ייחס את עושרו). בהמשך הוא סחר בזרעוני פרג. כל אלו הביאו לו עושר רב והוא היה יכול לתמוך בתלמידים עניים. כאשר עשה שותפות עם חברו ושכנו רב הונא בריה דרב יהושע התעשר גם הלה.
משפחתו
לרב פפא היו שתי נשים, האחת בתו של העשיר אבא סוראה המוזכרת בתלמוד בהקשר נוסף (רב פפא הסביר את הסיבה שלא קיימים תשלומי צער לקטנה שפותתה, והעיד בשם אשתו זאת, כי מידת הצער המועט הנגרם לאשה בעת קיום יחסי אישות מרצון הוא "כלחם קשה שגורר את החיך"), ואישה נוספת שהייתה כוהנת ובזכותה אכל מתנת הזרוע לחיים וקיבה. לאחר נישואים אלו הוא התעשר ואת עושרו ייחס לנישואין אלו.
רב פפא אף השתדך עם חמיו אבא סוראה, והשיא את בנו (מאשתו השנייה) לבת חמיו, דהיינו, גיסתו אחות אשתו הפכה גם לכלתו. רב פפא ביקש מחברו יהודה בר מרימר להתלוות אליו לכתיבת הכתובה, וכתוצאה מאי-הבנה של עמדתו של יהודה, כתב אבא סוראה לבתו זו כנדוניה את כל מה שהיה לו.
אשתו השנייה ילדה לו את בנו אבא מרי (היימן טוען שבן זו נולד מאשתו הראשונה), ואת בתו, אותה השיא לרב הונא בריה דרב נחמן. על בנו אבא מרי התבטא רב פפא, שמכיוון שידוע לו בבירור שאינו משקר לעולם, הוא יכול להסתמך עליו בדין תורה, ולכן אף על פי שאינו נאמן מדין עדות שהרי הוא עד יחיד, נאמנותו תועיל לגרום "ריעותא" - שיסודה מסברה, ויכולה להיגרם גם על ידי סברה שאדם כשר אינו משקר, ולכן אם זה יעיד על שטר שהוא פרוע יהווה הדבר ריעותא בשטר והוא לא יגבה בשטר זה.
עשרת בני פפא
נוהגים להזכיר בסיום מסכת עשרה אנשים, בניו של פפא. . הקטע מוזכר לראשונה בדבריו של רב האי גאון. מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של נושאי השמות אינה תמיד ברורה. כבר רב האי גאון נשאל לגביהם, וענה כי אינם כולם בניו של רב פפא המפורסם, והזכיר כי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לסייע כנגד השכחה. כמו כל מנהג שסיבתו איננו ידועה, הוצעו לו מספר הסברים. הרמ"א הציע כי רב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, ואף קישר בדרך הדרש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם, המוזכרים בפרק הרביעי של מסכת אבות. היו שסברו כי טעם הדבר משום שלרב פפא היו עשרה בנים וכולם זכו להיות תלמידי חכמים, אך לפחות חלק מהאנשים המוזכרים אינם יכולים להיות בניו של רב פפא הידוע, מפני שלפי המקורות חיו בתקופה קדומה יותר, בתחילת תקופת האמוראים. רפרם בר פפא, לדוגמה, היה תלמידו של רב חסדא בן הדור השני-שלישי, רכיש בר פפא היה ככל הנראה תלמידו של רב, אחא בר פפא, אבא בר פפא ואדא או חייא בר פפא מוזכרים בתלמוד בתואר "רבי" וחיו ככל הנראה בארץ ישראל, סורחב בר פפא היה ככל הנראה תלמידו של זעירי. טעם אחר הוא ששמם מרמז את עשרת הדיברות, כאשר שם רב פפא עצמו מרמז על התורה שבעל פה בראשי תיבות "פה אל פה אדבר בו".
הנהגתו
כאמור, רב פפא עסק רבות במסחר. מסחרו העיקרי שלו ייחס רב פפא את עושרו היה מסחר בשיכר העשוי מתמרים. לתמרים היו, באותה תקופה, שני מחירים: השער הזול בחודש תשרי, שבו התמרים מבשילים ואז מכרו אותם בכמויות גדולות ובמחיר זול וממילא אף השכר שנעשה מהתמרים היה זול יותר באותו זמן, והשער היקר בחודש ניסן, שבו התמרים הנותרים נמכרו בשווקים במחיר יקר. היו לקוחות שקנו סחורה מרב פפא בתשרי בהקפה, והיו משלמים לו רק בחודש ניסן, אז עלו המחירים והתשלומים היו על פי השער היקר שחל באותו זמן.
רב פפא היה זהיר מאוד ביחסיו עם הבריות, ולעיתים קרובות נהג לפנים משורת הדין. פעם קנה שדה מאיש שהיה זקוק לכסף כדי לקנות שור. לאחר שהעסקה נחתמה כדת וכדין, התברר לאיש שהוא כבר אינו זקוק לכסף, והוא התחרט על שמכר את השדה. כאשר נודע לרב פפא על כך, החזיר לאיש את השדה. הוא עסק במשא ומתן גם עם גויים, ופעם אחת ניסו אף להעליל עליו עלילת דם. היה זה כאשר רב פפא הגיע לביתו של גוי שלווה ממנו כסף כדי לגבות את חובו. הגוי, שלא רצה לשלם ניסה להתחמק מהתשלום על ידי עלילה שיעליל על רב פפא לפיה רב פפא הרג את בנו, ולכן הוא הכין לרב פפא מיטה מוצעת לשבת עליה, כשמתחת למצעים הניח תינוק מת. לסוף הסיפור מספר גרסאות: לפי אחת מהן, רב פפא בחכמתו הבין את התחבולה, ואמר לבעלת הבית כי הוא לא ישב על המיטה עד שיבדוק את אשר עליה, ומצא בה את גופת התינוק, ולפי גרסה שנייה, רב פפא התיישב על המיטה ובעקבות כך העלילו עליו כי הרג את התינוק, והוא ברח מהמדינה, או שקנסו אותו בממון רב.
רב פפא ניהל בית דין, שיצא לו מוניטין כבית דין אמין וישר, ואף גויים באו להדיין לפניו. וכן, שימש גם כגבאי צדקה.
רבותיו
אביי ורבא
רבו המובהק היה רבא שלפניו ישב ככל הנראה עוד בחיי רב יוסף, יחד עם רב הונא בריה דרב יהושע חבירו. באותו תקופה הם לא היו עשירים עדיין, וכאשר רבא היה רואה שהם מצליחים בלימוד התורה של אותו יום הבין שנראה שהצליחו בעסקה כל שהיא, ואכן כך היה. רב פפא נחשב כל ימיו לתלמיד מובהק של רבא, ולמרות זאת לא נמנע מלחלוק עליו בהלכה. כך למשל נחלק עליו בדין שטר אירוסין שנכתב שלא מדעת האשה, רבא סבר שהשטר כשר ורב פפא סבר שהשטר פסול.
לאחר פטירת רב יוסף כאשר ראשות הישיבה עברה לאביי עבר רב פפא ללמוד לפניו, אך כבר אז נחשב לגדול בתורה. מסופר כי כאשר ראה אביי את חריפותו היתירה והשתומם על כך, שאלו על כך וכאשר שמע כי אביו ואמו חיים ומספקים את צרכיו (בעוד שהוריו של אביי נפטרו מיד עם לידתו) הוא נתן בהם מבלי משים עין הרע ושניהם נפטרו.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הגיעו להוראה בחיי רבא, ורבא ביקש מהם שכאשר בא לפניהם פסק דין שלו - של רבא - שנראה להם שגוי, לא יקרעו אותו עד שיבואו לפניו ואז יתרץ להם את קושייתם, ואם לא תהיה לו תשובה הוא יחזור בו מהפסק. כמו כן הוא הורה להם, שאם תהיה להם קושיה על דבריו של רבא לאחר מותו, לא יקרעו את הפסק דין, שמא אם הוא היה שם הוא היה מתרץ להם ומסביר את העניין אך גם לא יפסקו על פיו עד שיבואו לפניו שמא רבא היה חוזר בו כאשר היה שומע את קושייתם.
פסיקות של רב פפא בהתאם לשיטתו של רבא
לפי מחקרו של יובל סיני, ניתן להבחין בפסיקותיו של רב פפא את ההבדל בין ההתייחסות ל"דין מרומה" בארץ ישראל ובין ההתייחסות לדין מרומה בחוץ לארץ. דין מרומה הוא דין כזה שלפי כללי המשפט העברי היבשים אחד מהצדדים טוען טענות נכונות יותר או שיש לו ראיות חזקות יותר מאשר הצד השני, אבל הדיין יודע בדרכיו שלו כי מדובר בדין מרומה, אם על ידי ידיעה אישית או בדרך אחרת.
ההתייחסות לדין זה שונות במקורות הישראלים והבבליים: בברייתא ארץ -ישראלית (שבועות ל ע"ב) נקבע: . כמו כן, נאמר בתלמוד ירושלמי: . משמעות המילה צדקהו מורה לכאורה על פשרה או התחמקות מפסיקה. לעומת זאת שונה ההתייחסות למקרים דומים, בבבל, כפי שניתן לראות מפסקיו של רב פפא ורבותיו. כך למשל, רב פפא מתייחס למשנה בה נראה כי אין חובה על בית הדין לקיים דרישה וחקירה בדיני ממונות, וקובע כי סיטואציה זו נעשית כאשר הדין אינו מרומה, אך כאשר הדין מרומה על הדיין להקפיד על דיני דרישה וחקירה, ובניגוד לחכמי ארץ ישראל, הוא סבור שאין לבית הדין להתחמק מפסיקה במקרה של דין מרומה.
פסיקה זו אינה חידוש של רב פפא, אלא לפי מחקרו של יובל, הוא למד זאת מרבא ומרב חסדא, רבו של רבא. במסכת בבא מציעא מכריע רב חסדא, אודות אדם אלים בשם מרי בר איסק, שעליו להביא ראיות על קרקע שברשותו - שהיא שלו, ואם לא - יעמידו את הקרקע בידי התובע, זאת בניגוד לכלל היסוד המוציא מחברו עליו הראיה. את פסקו זה מנמק רב חסדא באלימותו של מרי בר איסק הגורמת לעדים לחשוש מטרור שאותו הוא מפעיל כלפי המעידים נגדו. בסיפור אחר פוסל רבא אשה משבועה והוא מטיל אותה על בעל דינה בניגוד לכלל הרגיל, וזאת על פי עדות של אשתו היודעת כי מדובר באשה החשודה על שקר. בשני המקרים, כך קובע חנינה בן מנחם הדיינים היודעים שמדובר בדין מרומה אינם מתחמקים מקביעת הדין אלא הם פוסקים את הדין בהתאם לכללים הנצרכים במקרה כזה. בנוסף, ניתן לראות את שיטה זו של רבא אותה לימד לרב פפא בהוראתו לרב פפא לפסוק את ההלכה על פי הנראה בעיניו ולא על פי פסיקות של רבא שאינן מובנות בנימוק "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". כלל זה מעניק לדיין חופשיות ומתן שיקול דעת לפעול לפי הצדק בהתחשב בנימוקים ובמצב העכשווי.
לפי הסברו, ניתן לתלות דבר זה בתקופה ההיסטורית שבשתי התקופות: בתקופת חכמי ארץ ישראל הם שהו בעת ובמקום אחד עם הנוצרים שהגדירו את עצמם כיהודים חדשים ושינו מצוות והלכות רבות. החכמים חששו ממתן לגיטימציה לכיתות אלו ולהעניק למשפט העברי פרשנויות שלא נקבעו לפי הכללים הקבועים והרגילים. לפי יובל סיני ניתן גם לתלות זאת בכלל שלפיו בארץ ישראל נענשים על כל סטייה קלה מדין תורה, דבר שגרם לחכמים לחשוש מכל פסק שאינו נכון במאת האחוזים, וגרם להם ליראת העונש היתירה ולחשש מפסיקות לא ברורות לחלוטין, בניגוד לתפיסה הבבלית.
מחלוקות
רב פפא ורב הונא, תלמידיו של רבא, חלקו עליו במספר סוגיות, ועל כך עם הערכתו הרבה אליהם, הוא לא נמנע מלבקרם בחריפות במקרים שחשב שפעלו שלא כדין. מקרה כזה היה כאשר התייחס רבא לפסק הלכה שלהם בעניין תפיסה במשפט העברי. במקרה זה, אדם לווה כסף מרב פפא ומרב הונא ולאחר מכן נפטר, והשאיר אחריו ספינה. הם תפסו את הספינה באופן שעושה קניין משיכה; רב פפא מיהר להשיט את הספינה על ידי משוטים, ואילו רב הונא בריה דרב יהושע ניסה להחזיק בספינה על ידי חבלים שמחוברים אליה. כאשר באו השניים לרבא הוא גער בהם בחריפות וקרא להם "קאקי חיוורי משלחי גלימא דאינשי" (=עברית: "אווזים לבנים שגוזלים מאנשים את בגדיהם") וציטט בפניהם את פסקו של רב נחמן הפוסק כרבי עקיבא החלוק על רבי טרפון וקובע שאין מועלת תפיסה לאחר מיתה אלא מחיים בלבד.
רבא ביקר את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באותו ביטוי גם על מעשה אחר; כאשר הם קנו כמות גדולה של שומשום על גדות "נהר מלכא". ושכרו מלחים להעביר את מטען השומשום, מצידו האחד של הנהר לצידו השני, שם התגוררו, תוך התחייבות מלאה מצד המלחים שהם מקבלים על עצמם אחריות מלאה על הסחורה והעברתה, אפילו במצב של הכרח גמור. קרה שהוקם סכר על הנהר, תבעו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שישכרו חמורים להעביר את הסחורה בדרך היבשה, שהרי קיבלתם על עצמכם אחריות בכל מצב שיתרחש. באו התובעים והנתבעים לפני רבא, ורבא גער בשני תלמידיו בחריפות וקרא להם כמו בפעם הקודמת "קאקי חיוורא משלחי גלימי דאינשי", כשהוא מסביר שמדובר באונס שאינו מצוי ועל כך וודאי שלא הייתה דעתם של המלחים להתחייב.
רבותיו הנוספים
מלבד רבו המובהק רבא, נמנה עם רבותיו גם רב אידי בר אבין הזקן, תלמידו של רב חסדא. הוא וחבירו רב הונא למדו יחד לפניו, ובאו יחד לשאול אותו שאלות הלכתיות. הוא התארח יחד עם חבירו רב הונא בביתו של אחד מבניו. הוא הכין להם "עגל תילתא" עגל משובח מאוד, והם חיוו את דעתם על כשרותו. רב פפא גם מסר תורה ששמע מפי רב שימי בר אשי.
כן מאוזכרת בתלמוד תקופת לימודו אצל רב המנונא כאשר ישב מאחורי רב ביבי בבית מדרשו של רב המנונא, ובשעת השיעור פירש את טעמם של התנאים שרב המנונא הזכיר בשיעור. החכמים גיחכו על רב פפא שהסביר דבר פשוט כל כך, אך רב פפא הסביר את עצמו, ואמר שעל תלמיד לפרש בפני רבו את דברי החכמים, שמא מתוך דבריו יעלה בלבו של הרב להסביר לו דבר נוסף.
אף אצל רב הונא בר חיננא למד רב פפא, ורב פפא אף מזכיר בתלמוד שאלה תלמודית ששאל אותו רב הונא בר חיננא במטרה לבחון אותו ולעמוד על הבנתו. שאלה זו עסקה בחיוב הנקת תינוק, הנמנה עם אחד מחיובי שבעת המלאכות שהאשה חייבת בהם לבעלה, במקרה שמנהג משפחתו של הבעל שלא להניק ומנהג משפחתה להניק.
חבריו
רב זביד ורב הונא בריה דרב יהושע חלקו על חברם רב פפא בקביעות. ברוב הפעמים בתלמוד שישנו חולק על רב פפא, הוא רב זביד או רב הונא בריה דרב יהושע.
עם חבריו נמנה רב אדא בר אבא. על כך מסופר, כי מנהגו של רב נחמן בר יצחק היה שמדי יום לפני שנכנס לדרשה היומית היה נוהג לסכם את יסודות הסוגיה עם רב אדא, וכך הייתה הסוגיה ברורה לו ונכנס לדרשה. באותו יום שנפטר רב אדא, עיכבו אותו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שלא היו במעמד סיום המסכת שערך רבא למסכת, ושאלו אותו כיצד למד רבא הלכות מסוימות בהלכות מעשר בהמה. רב אדא אמר להם את תורתו של רבא, ובינתיים חיכה רב נחמן בר יצחק לרב אדא שיבוא ללמוד עמו ולסכם את יסודות הסוגיה. זמן הדרשה כבר הגיע, אך רב נחמן בר יצחק התעכב, מפני שהמתין לרב אדא שיכין עמו את השיעור. שאלו תלמידיו את רב נחמן: מאוחר כבר, מדוע מחכה רבנו? השיב רב נחמן בר יצחק: מחכה אני שתבוא לכאן מיטתו של רב אדא בר אבא שנפטר. מיד יצא כרוז שנפטר רב אדא.
בדורו חי רב כהנא (הרביעי). הוא העריך את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, כאשר אחד מתלמידיו שאל אותו שאלות באגדה הוא הוכיח אותו על שאינו לומד לפני רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שעוסקים באגדות שקיבלו מרב חסדא ורבה בריה דרב הונא.
אודות פגישתו עם האמורא רב שמואל, מסופר בתלמוד כי רב פפא נקלע לעיר תואך, ושאל האם יש בעיר תלמיד חכם שיוכל להפגש עמו. אשה זקנה ששהתה במקום אמרה לו, כי יש בעיר תלמיד חכם הלומד משניות במשך כל היום, ויהי רצון - אמרה האשה - שתהא כמוהו. כאשר שמע רב פפא את הברכה שברכה אותו האשה, שיהא כמו רב שמואל, הבין שככל הנראה מדובר באדם ירא שמים, והלך לבקר בביתו. רב שמואל שמח לכבוד האורח החשוב ושחט לכבודו שור. בסעודה, התפתחה שיחה בין השניים, ובתוך הדברים נפגע רב פפא והלך לביתו של רב שימי בר אשי.
כן נמנו על חבריו שלושה מבניו של רב איקא: רב הונא שלעיתים גם התארח בביתו. אחיו של רב הונא, רב אחא, המוזכר בתלמוד עשרות פעמים בדיונים הלכתיים עם רב פפא, עם חבריו נמנה גם רב חנינא, בנו של רב איקא. במסכת ברכות מסופר כי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הלכו בדרך, ומצאו את רב חנינא בריה דרב איקא. אמרו לו רב פפא ורב הונא שעל פי ההלכה כאשר הם ראו אותו הם נתחייבו בשתי ברכות: ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וברכת שהחיינו, בהתאם לפסקו של רבי יהושע בן לוי שמי שלא ראה את חבירו שלושים יום מברך על ראייתו ברכת שהחיינו. נענה רב חנינא בר איקא: אני ברכתי על ראייתכם ברכה נוספת מלבד ברכה זו, הלא היא ברכת חכם הרזים, שכן חשובים אתם לי כשישים ריבוא יהודים, שעל ברכתם מברכים "ברוך חכם הרזים". רב פפא ורב הונא השתוממו מחכמתו הגדולה של רב חנינא ואמרו לו: "חכימת כולי האי" - עד כדי כך מגיעה חכמתו? בעקבות התפעלות זאת פגעה עין הרע ברב חנינא והוא נפטר: "יהבי ביה עינייהו ושכיב".
רב משרשיא, גם הוא תלמיד של רבא היה חברו הקרוב של רב פפא ואף שלח את בנו ללמוד לפני רב פפא, כן נמנו על ידידיו רב פפי, ורבינא שלמד יחד עמו אצל רבא ודן עמו יחד בהלכה.
תלמידיו
על תלמידיו נמנו רב אידי בר אבין (השני), רמי בר אבא ורב פפא בר אבא.
הונא בריה דרב נחמן היה תלמידו המובהק, וכאמור גם היה חתנו.
תורותיו
באיסורים
אחד מפסקיו המפורסמים של רב פפא הוא הפסק המתייחס למעשה בו גוי בא על אשה משבט לוי, וקובע כי העובר הנולד מיחסים אלו, נחשב כבן שבט לוי לעניין הלכות פדיון הבן שבה בני השבט פטורים ממתן חמישה סלעים לכהן. אמרה זו, הקובעת לכאורה כי הגוי אינו נחשב על פי ההלכה לאביו של התינוק ויחוסו של התינוק נקבע על ידי יחוסו של אבי אמו, עומדת בסתירה, לכאורה, למחלוקת האמוראים אודות הפסק המתייחס לגוי הבא על בת ישראל, שבה קיימת דעה שהבן פסול מכיוון שאביו הוא גוי. בביאור פסק זה נתקשו פרשני התלמוד. רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק פירש כי לעניין פדיון הבן ישנם שני דינים המשפיעים על שיוכו של לוי לשבט: 1. הדין ההלכתי המשייך את הלוי למשפחת הלוייה. 2. גם הקרבה הגנטית של שבט הלוייה שאינה קרויה לשיוכו המשפחתי של הלוי, מחשיבה את הלוי ככזה לעניין פדיון הבן, ובתנאי שאינו משתייך הלכתית לשבט אחר, (כדוגמת התינוק שנולד מאב גוי). הסברים דומים ניתן למצוא גם בדברי המהר"ם שיק ופרשנים אחרים. לפי פרשנות אחרת, המבוססת על דברי התוספות במסכת בבא בתרא (פא, א) התואר אב הוא תואר המוענק לגבר הקרוב ביותר ביולוגית לתינוק מצד מולידיו, ובהיעדר אב יהודי נחשב הסב, אבי האם כאביו הביולוגי. דיון זה מעורר השלכות רבות על דיניהם של יהודים הנוצרים משיבוט.
במשפט העברי
פסקים רבים במשפט העברי מוזכרים על שמם של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע במשותף, כמסכימים וכחולקים. כך למשל, בעניין שיטת התשלומין במשפט העברי הקובעת כי תשלום עבור חוב, נזק, לקדש אישה או כל תשלום אחר המושת על האדם, לא חייב להעשות באמצעות כסף ממש, אלא ניתן לשלמו באמצעות כל דבר בעל ערך. דין זה נלמד משני פסוקים: העוסק בעבד עברי, ו, העוסק בדיני נזיקין. בתלמוד למדים מפסוקים אלה באמצעות מדרש: כלומר, ניתן לשלם בכל דבר השווה כסף, גם דבר פחות ערך.
המשפט הידוע טוביה חטא וזיגוד מינגד נוצר בעת דין תורה בבית דינו של רב פפא. הסיפור מובא במסכת פסחים: מעשה שטוביה חטא ובא זיגוד לבדו והעיד בו לפני רב פפא. הלקה רב פפא את זיגוד. אמר זיגוד לרב פפא: הייתכן שטוביה חטא וזיגוד לוקה?! אמר לו רב פפא לזיגוד: כן! נאמר , נמצא שעדות יחיד אינה מתקבלת בבית הדין, ומכיוון שהעדת בו לבדך ואין לעדות כל תוקף חשובה עדותך כהוצאת שם רע שהעונש עליו הוא מלקות. רש"י מסביר שלאחר המעשה שאירע, שרב פפא העניש את זיגוד במלקות, נוצר הפתגם על פי אותו מאורע: "טוביה חטא וזיגוד מינגד?!"
'פריעת בעל חוב מצווה'
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היו חלוקים בסוגיית "פריעת בעל חוב מצווה". לדעת רב הונא החובה לשלם את סכום ההלוואה היא חובה משפטית מלאה, כפי שמי ששומר פקדון מחויב להשיב אותו לבעליו בבוא המועד שנקבע מראש. ואילו רב פפא סבר כי אין להשוות בין שתי החובות הללו. שכן, הפיקדון נשאר בבעלותו של המפקיד, וזכותו לתבוע את החפץ השייך לו, הגם שנמצא ברשותו של הנפקד; לעומת זאת, הכסף נמסר ללווה לשם שימוש בו, והוא למעשה אינו ברשותו של הלווה. וכל כך בסוברו, כי יסודה של החובה להחזיר את הכסף למלווה היא במצווה להתנהג ביושר, למלא אחר הבטחה ולאמת את דבריו על פי הפסוק: "הין צדק", ופרשנות חז"ל: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק"; ומכאן, שהחזרת חוב כספי היא קיום מצוות עשה.
גישה אחרת, סוברת כי בדבריו של רב פפא ניתן לראות שלמעשה לא קיים המושג משפט עברי, ולא קיימים חוקים משפטיים בנפרד ממצוות התורה. המחייב היחיד לפריעת חוב, הוא רק במצוות הפריעה, ולכן סובר רב פפא שקטן, שאינו חייב במצוות, אינו חייב לשלם את חובו למלווה. כך למשל היא דעתו של משה זילברג בספרו "כך דרכו של תלמוד", וגישתו של אפרים אלימלך אורבך. זילברג מוסיף ומצטט את דברי רש"י במסכת כתובות (פו, א), שאף מצא את מקור המצווה בפסוק "הין צדק" (ויקרא י"ט ל"ו), שדרשו מזה חז"ל "שיהא הן שלך צדק", כלומר - על אדם מוטל לקיים את אשר הבטיח ולהחזיר את דמי החוב שעליו התחייב. כך שהחיוב היחיד להחזיר את החוב נלקח מפסוק ולא מהסברא המשפטית הפשוטה. לפי גישתו של פרופסור עמיחי רדזינר, מחלוקת זו בפרשנות הגמרא, קשורה למחלוקת הכללית בין פרשני ההלכה והתלמוד: האם היהדות גורסת כי קיים מוסר עצמאי מכח הסברא, המחייב את כללי המשפט העברי ושאליו מתייחסים חוקי התורה, או שמא גישת המוסר והמשפט אף היא נקבעת אך ורק לפי כללי התורה, כמו שקובע החזון איש בספרו "אמונה וביטחון".
רב פפא קובע כי כאשר חלפן כספים טועה ומייעץ ללקוח אודות מטבע מסוימת שכדאי להשקיע בה, הוא נושא באחריות, אך אם הוא מומחה וידוע בתחומו הוא פטור. הוא מסביר את פסקו זה בכך שחזקה על המומחה שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, ואם טעה בייעוץ שנתן, יש להניח שהיה זה מחמת כוח עליון, אלא אם כן יוכח אחרת. ומאחר שאין כאן אשמה, אין כאן גם אחריות בנזיקין. לעומת זאת, יועץ שאינו מומחה, המסתכן במתן ייעוץ בעניין הדורש מומחיות נוהג ברשלנות, וכדברי התוספות: "לא היה לו לראות את המטבע ולחוות את דעתו עליו אם אינו מומחה כמו דנכו ואיסור", ולכן הוא חייב לשפות את מי שניזוק בעקבות חוות הדעת שלו.
הלכות ברכות
שמאל|ממוזער|250px|מודים דרבנן - שלט בבית הכנסת ביקיר. הנוסח נקבע על ידי רב פפא כפשרה בין כל השיטות
גישתו של רב פפא הייתה כי במקום שניתן לצאת ידי חובה לפי כל הדעות יש לעשות כך. כך למשל גישתו בהלכות ברכות הייתה, שבמקרה של מחלוקת יש לומר את כל השיטות, ובכך לצאת ידי חובת כל הדעות.
ברכת אשר יצר
כך למשל קיימת מחלוקת בברכת אשר יצר כיצד לחתום את נוסח הברכה. רב פסק שיש לחתום "רופא חולים", אך פסק זה של רב ספג ביקורת חריפה משמואל שאמר על רב: רב עשה את כל העולם כחולים!? ופסק שמואל שיש לחתום "רופא כל בשר". רב ששת פסק שיש לחתום במילים "מפליא לעשות". רב פפא הכריע שיש לומר רופא כל בשר ומפליא לעשות, ובכך לצאת הן ידי חובת הברכה לפי דעת שמואל, והן לפי דעת רב ששת. לעומת זאת, נמנע רב פפא מלהוסיף לנוסח החתימה את המילים שעליהן העביר שמואל ביקורת.
ברכת זוכר הברית
כמו כן נחלקו החכמים איזו ברכה לברך בראיית הקשת: בתלמוד מובא כי מקובל שיש לברך "ברוך זוכר הברית", אך מובאת ברייתא שבה קובע רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא שיש לברך "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", רב פפא מכריע: כי יש לומר את שני הנוסחים - "זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו".
כמו כן, הכריע רב פפא אודות חתימת הברכה שלאחר קריאת המגילה שלפי החכמים "הנפרע לישראל מכל צריהם", ולפי רבא חתימת הברכה היא "האל המושיע", כי יש לומר "הנפרע לישראל מכל צריהם האל המושיע".
אף לעניין ברכות התורה, גרסת הרי"ף והרא"ש: "אמר רב פפא הילכך נמרינהו לכולהו".
מודים דרבנן
אף נוסח מודים דרבנן הנדפס בסידור התפילה הוא נוסח מאחד של כל השיטות, כפי שיסד רב פפא, בתלמוד מובא: רב הורה לומר "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך". שמואל סבר כי יש לומר במקום המילים "ה' אלקינו", את המילים "אלקי כל בשר", ואילו רב סימאי סבר שיש לומר במקום מילים אלו את הנוסח "יוצרנו יוצר בראשית". לפי גרסת נהרדעא בשם רבי סימאי, הוא הוסיף נוסח שונה: "ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, על שאנו מודים לך". רב אחא בר יעקב הוסיף את המילים "כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך". רב פפא הכריע שיש לומר נוסח הכולל את כל השיטות וזהו הנוסח שבימינו.
פשרות בין שיטות הלכתיות
לא רק בהלכות ברכות שימש רב פפא כפוסק אחרון וכמאחד בין שיטות שונות, אלא גם בהלכות שונות ומגוונות. אחת מהן היא בהלכות השהייה בשבת. במשנה מופיע כי "מאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובו". נחלקו החכמים מה דינו של עץ יחידי, ושאלו: האם יש להמתין עד שתאחוז האש ברוב הקיפו או שמא רוב עוביו? ורב פפא הכריע כי יש להמתין עד שתאחוז האש ברוב היקפו וברוב עוביו. פשרה דומה הכריע בהלכות טרפות, אודות ההלכה האומרת כי אם נשתייר מכבדה של הבהמה כזית אינה טרפה, ונחלקו החכמים להיכן הכוונה, וכן הכריע בהלכות איסור והיתר, אודות אכילת חגב, שבו נחלקו החכמים אם סימן הטהרה שנאמר במשנה ש"כנפיו חופין את רובו" הכוונה לרוב ארכו או שמא לרוב הקיפו.
פירוש פסקים
רב פפא עוסק רבות בפירוש פסקים של חכמים שהיו לפניו. כך למשל אודות המחלוקת בין רב ולוי האם מטבע נקנה בחליפין. הוסבר על ידי רב פפא, כי לא ניתן להחליף מעות בדבר אחר בתורת חליפין, מכיוון שלכסף אין חשיבות עצמית אלא על הצורה החקוקה בו והנותנת לו את שוויו, ומכיוון שאם יחליט המלך או הממשלה להחליף את המטבע לסמל אחר הוא לא יהיה שווה יותר כמובן, אין הוא נחשב ל"דבר מסוים" (מסוים = שלם) כדוגמת נעל, שהיא מסוימת ושלימה ויש לה שווי עצמי שאינו בטל לעולם.
אגדות ואמרות
רב פפא אמר: בית שיש בו חתול, לא ילך בו אדם ללא נעליים, שכן החתול אוכל נחשים אותם הוא מוצא, ומתוך גופו של הנחש המת נושרות על הארץ עצמות העלולות לחדור לרגליו של הצועד במקום כשהוא יחף. לפי גרסה אחרת אמר: בית שאין בו חתול, לא יכנס בו אדם, שמא ייכרך עליו נחש ללא ידיעתו.
במסכת שבת מובאת בשם רב פפא האמרה "לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" אין עני יותר מכלב, ואין עשיר יותר מחזיר
קבורתו
על פי מסורת יהודית, שמקורה בימי הביניים, נמצא קברם של רב פפא ובניו בהר שנאן אשר בגבול ישראל - לבנון. על פי אותה מסורת קבור במקום גם האמורא רב אשי.
לקריאה נוספת
מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, הוצאת מאגנס, 1973.
ישראל דנדרוביץ, לפתרון תעלומת הלעז שהוציא רב פפא, מוריה, 29, ח-י, תשס"ט-2009, עמ' קסה-קעא.
שמואל יששכר שפרכר, מועד למינו ומועד לשאינו מינו: פלוגתת רב פפא ורב זביד ופסיקת ההלכה, מגל, ט"ו, תשס"ז-2007, עמ' 259–273.
אהרן ארנד, הזכרת בני רב פפא בסיום הלימוד, סידרא, ה', תשמ"ט-1989, עמ' 17–25.
אילן קופמן, שעבודא דאורייתא - בירור בדעת רב פפא, אבני משפט, א, תשס"ב-2002, עמ' 20–43.
צבי דור, המסורות הארצישראליות במשנתו ההלכתית של רב פפא (תורת אמוראי ארץ-ישראל בתלמודו של רב פפא), הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 4, 1, תשכ"ז, עמ' 157–162.
קישורים חיצוניים
יצחק ב"ר נתן נטע ווילדר, הדר יצחק, ביאור וליקוט כל דברי רב פפא ובניו, ירושלים, ת"ש
עשרת בני רב פפא
יהושע ויצמן, מדוע מזכירים את בני ר' פפא בסיום מסכת? - לפרשת לך לך, אתר כיפה
מתוך הספר "קובץ יסודות וחקירות"
הערות שוליים
קטגוריה:הדור החמישי לאמוראי בבל
קטגוריה:תלמידי אביי
קטגוריה:תלמידי רבא
קטגוריה:נפטרים ב-375
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בארץ ישראל | 2024-08-27T11:34:40 |
חלל שמיימי | REDIRECT חלל | 2004-09-19T05:03:11 |
החלל החיצון | הפניה חלל | 2024-02-24T12:55:23 |
בלזאק | הפניה אונורה דה בלזק | 2012-02-01T16:11:22 |
בלזק | הפניה אונורה דה בלזק | 2020-01-12T07:29:49 |
באלזאק | הפניה אונורה דה בלזק | 2012-02-01T16:11:27 |
אונורה דה בלזאק | הפניה אונורה דה בלזק | 2012-02-01T16:11:32 |
נוסחת אוילר (אנליזה מרוכבת) | נוסחת אוילר היא נוסחה יסודית באנליזה מרוכבת, הקושרת את הפונקציה המעריכית הטבעית המרוכבת לפונקציות הטריגונומטריות סינוס וקוסינוס. הנוסחה נקראת על-שמו של לאונרד אוילר.
הנוסחה קובעת כי: לכל ממשי, כאשר e הוא בסיס הלוגריתם הטבעי ו-i הוא היחידה המדומה. את יש הנוהגים לסמן בצורה המקוצרת .
לנוסחה שימושים רבים, בין היתר היא מסייעת בפתרון משוואות דפרנציאליות ליניאריות עם מקדמים קבועים, שלהן יישומים רבים בפיזיקה ובהנדסה.
זהות אוילר
כאשר מציבים בנוסחה את כערכה של הזווית , מתקבל:
או ,
תוצאה הקרויה זהות אוילר ומקשרת בצורה פשוטה בין 5 קבועים מתמטיים בסיסיים.
הקשר להצגה קוטבית
ממוזער|200px|הצגה גאומטרית של נוסחת אוילר
בהינתן מספר מרוכב השונה מאפס, ניתן למתוח קטע במישור המרוכב בין ראשית הצירים לנקודה . האורך של , , מכונה הערך המוחלט של , ואילו הזווית (ברדיאנים) בין הכיוון החיובי של הציר הממשי ל- (נגד כיוון השעון), , מכונה הארגומנט של . הזוג מכונה ההצגה הקוטבית של .
אם נציג את בצורה , אז ו- הם אורכי הניצבים במשולש ישר-זווית שיתרו הוא . לפי הגדרת הפונקציות הטריגונומטריות מתקיים ו-. לכן לפי נוסחת אוילר:
הצגה זו של מספר מרוכב נוחה לשימוש במקרים רבים. למשל כאשר כופלים אותם: .
מסקנה מיידית מהצגה זו היא משפט דה-מואבר הקובע כי ל-n טבעי ו-x ממשי. לפי נוסחת אוילר זהו פשוט השוויון .
משמעות אלגברית
מנוסחת אוילר נובע שההעתקה היא הומומורפיזם של חבורות מן הישר הממשי כחבורה ביחס לפעולת החיבור, אל מעגל היחידה במישור המרוכב כחבורה ביחס לפעולת הכפל. זהו אפימורפיזם שאיננו איזומורפיזם שכן .
הגרעין של הוא הקבוצה ולכן לפי משפט האיזומורפיזם הראשון מעגל היחידה איזומורפי ל-, או אחרי נרמול .
הוכחות
קיימות מספר הוכחות לנוסחה, שמתבססות על ההגדרה של פונקציית האקספוננט המרוכבת לפי טור טיילור של הפונקציה הממשית או כפונקציה המקיימת את התכונות הידועות של הפונקציה הממשית.
באמצעות טור טיילור
זוהי הוכחה של נוסחת אוילר באמצעות פיתוח טור טיילור וכן העובדות הבסיסיות אודות החזקות של :
לכל n שלם. אפשר לבטא את הפונקציות הממשיות , ו- באמצעות פיתוח טור טיילור שלהן סביב 0:
עבור מספרים מרוכבים נגדיר את הפונקציות האלה באמצעות הטורים הללו, על ידי החלפת המספר הממשי במספר המדומה (כאשר עצמו ממשי).
לפי הגדרה זאת אפשר לראות ש:
(החלפת סדר האיברים מוצדקת משום שכל הטורים מתכנסים בהחלט).
באמצעות חשבון דיפרנציאלי
נגדיר את הפונקציה , במשתנה ממשי , בתור:
הנגזרת של (f(x, לפי חוק המכפלה, היא:
לכן, חייבת להיות פונקציה קבועה ביחס ל-. משום ש- ידוע, הקבוע ש- שווה אליו עבור כל ממשי גם ידוע. כלומר:
.
על ידי הכפלת שני הצדדים ב- ושימוש בשוויון
נקבל כי:
.
הכללות
ניתן להכליל את נוסחת אוילר מהמספרים המרוכבים אל הקווטרניונים על ידי הנוסחה כאשר r הוא נקודה על כדור היחידה התלת-ממדי במרחב הקווטרניונים ה-4 ממדי הנקרא ורסור.
קישורים חיצוניים
אוילר
אוילר
קטגוריה:לאונרד אוילר
קטגוריה:הוכחות
קטגוריה:e (קבוע מתמטי) | 2024-10-01T01:56:24 |
גלעד צוקרמן | גלעד צוקרמן (נולד ב-1 ביוני 1971) הוא בלשן ומחיה שפות ישראלי, מופיע ברשימת 30 החוקרים מאוסטרליה המשפיעים ביותר בעולם (2024), זוכה פרס רובינליכט לשנת 2023.
מחקריו עוסקים בעיקר בהחייאת שפות, במגע בין לשונות, בשפה ותרבות, בבלשנות היסטורית, ב, ב ובהתפתחות של לשונות, במקורות העשרה מילונית, בריבוי סיבות ובהיברידיות (הכלאה לשונית ותרבותית). הוא מרבה לחקור את העברית הישראלית (שהוא מכנה "ישראלית") והיידיש כמקרי מבחן לתאוריות שלו.
הוא עוסק בהחייאת שפות אבוריג'יניות באוסטרליה וברחבי העולםInspired by Hebrew, scholar helps revive dying aboriginal Australian languages, Avi Kumar, JNSThe Dictionary I Read for Fun, John McWhorter, New York Times, March 2, 2023.Bringing dead languages back to life, BBC והוא גם מומחה לבלשנות משפטית ולסימני מסחר.
קורות חיים
צוקרמן נולד בגבעתיים וגדל באילת. לפני שירותו בצה"ל, למד בקולג' בינלאומי באיטליה, השייך לרשת ה-United World Colleges. את שירותו הצבאי עשה ביחידה 8200. צוקרמן סיים בהצטיינות יתרה תואר שני בבלשנות בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן שבאוניברסיטת תל אביב. הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד ומאוניברסיטת קיימברידג'.Zuckermann's D.Phil (Oxon.) and Ph.D. (Cantab.) באוקספורד שימש צוקרמן כנשיא ארגון הסטודנטים היהודי של האוניברסיטה, לחיים.
מפברואר 2011, צוקרמן הוא פרופסור מן המניין ומופקד הקתדרה לבלשנות ושפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה. מפברואר 2017, הוא משמש כנשיא האגודה האוסטרלית ללימודי יהדות.
צוקרמן כיהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת ג'יאו טונג שאנגחאי, באוניברסיטת שאנגחאי ללימודים בינלאומיים ובמידלברי קולג'. ב-2006–2011 הוא כיהן כפרופסור באוניברסיטת קווינסלנד. הוא היה מדען אורח במכון ויצמן וחוקר באוניברסיטת טקסס באוסטין ובמכון רוקפלר בבלאג'ו. הוא לימד גם באוניברסיטת קיימברידג', האוניברסיטה הלאומית של סינגפור, והאוניברסיטה העברית.
צוקרמן הוא פוליגלוט: הוא דובר 13 שפות וקורא כ-30. פרסומיו האקדמיים כוללים מאמרים באנגלית, בעברית, ביידיש, באיטלקית, בספרדית, בגרמנית, ברוסית ובסינית.
גישתו הבלשנית
מחקריו של צוקרמן מחלישים את מודל אילן היוחסין בבלשנות, לפיו כל שפה התפתחה משפה אחת שקדמה לה. צוקרמן גורס כי תיתכן התפתחות של לשונות חדשות, למשל "שפות החייאה", שחל בהן מיזוג של יסודות משתי שפות או יותר. במילים אחרות, ייתכן שלשפה נתונה יהיה יותר מ"הורה" אחד.
התאוריה של צוקרמן מערערת על החלוקה הקלאסית של שפות למשפחות גנטיות. לפי צוקרמן, ייתכן ששפה תהיה שמית והודו-אירופית כאחת, אם היא התפתחה ממיזוג של אלמנטים משפה שמית מצד אחד ומשפה הודו-אירופית מצד שני. ה"ישראלית" (העברית החדשה), לדעת צוקרמן, היא דוגמה ל"שפת החייאה" בעלת מספר "הורים" בו-זמנית. גישה זו נובעת מטענתו של צוקרמן, שה"ישראלית" ממזגת יסודות שמיים והודו-אירופיים. את היסודות השמיים תרמה העברית לתקופותיה, ואילו האלמנטים ההודו-אירופיים הגיעו בעיקר מיידיש, וכן מרוסית ומפולנית. לפי צוקרמן, הישראלית איננה אבולוציה אורגנית של העברית אלא גנזה היברידית.
צוקרמן טוען שכל "שפת החייאה" מוצלחת היא היברידית. הסיבה לכך היא עקרון החפיפה, שהוא סטטיסטי: "ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה".
התאוריה ההיברידית הרב-הורית שייסד צוקרמן לגבי היווצרות ה"ישראלית" סותרת לא רק את מודל ההחייאה (חיים רבין, חיים רוזן), אשר לפיו ה"ישראלית" היא עברית, אלא גם את תאוריית הרה-לקסיפיקציה (פאול וקסלר, ג'וליה הורבט), אשר לפיה ה"ישראלית" היא יידיש שהחליפו את אוצר המילים שלה באוצר מילים עברי.
"תשמו"ץ"
תשמו"ץ, ראשי תיבות של תרגום שומר משמעות וצליל, הוא מונח שטבע צוקרמן, תרגום של Phono-Semantic Matching (גם הוא מונח של צוקרמן), תחדיש המשמר גם את הצליל וגם את המשמעות של המונח הזר. לדוגמה, ״סחר מכר" הוא תשמו"ץ של "שאַכער מאַכער" היידי.
דוגמה נוספת לתחדיש מסוג זה היא המילה "קוקית", שנקבעה כתרגום למילה האנגלית cookie ומשמעותה "מידע על הגולש שהדפדפן שומר במחשבו". המילה "קוקית" שומרת על הצליל של המקור האנגלי, וכן רומזת לציפור קוקייה, המטילה את ביציה בקיני זרים. השימוש בתחדיש מסוג זה קיים בשפות רבות (שמיות, הודו-אירופיות וכו'), וגם ברבדים קדומים של העברית. המילה מסתורין היא דוגמה לכך.
לפי צוקרמן, הביטויים "כלי ראות", "כלי עיניים" ו"בתי עיניים" פינו את מקומם למילה "משקפיים", תשמו"ץ של חיים לייב חזן מ-1890 על בסיס סְקוֹפֶּאוֹ (אני מביט) היווני והשורש העברי שק"פ.
ביקורת
צוקרמן הוא דמות שנויה במחלוקת בקרב עמיתיו – "הוא נחשב על ידי עמיתיו הישראלים גאון, או פרובוקטור". המונח "ישראלית" שהוא הציע כדי לתאר את העברית בת זמננו נתפס כפרובוקטיבי.
ספריו
ספרו של צוקרמן Language Contact and Lexical Enrichment in Israeli Hebrew (מגע בין שפות והעשרה לקסיקלית בעברית הישראלית), שפורסם ב-2003 בהוצאת פלגרייב מקמילן, עוסק ברב-סיבתיות (multiple causation) ובתחדישים רב-מקוריים בעברית ישראלית, בטורקית, במנדרינית, ביפנית ובערבית.
בשנת 2008 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו ישראלית שפה יפה. הספר חולל דיונים ציבוריים סוערים, זכה לסקירה בעיתונות ונמכר בעותקים רבים.
בשנת 2011 יצא לאור בהוצאת קרן הספר טינגו, שצוקרמן תרם לו שלושה פרקים על יידיש, אטימיתולוגיה (אטימולוגיה עממית) וסלנג ישראלי.
בשנת 2020 יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ספרו של צוקרמן Revivalistics: From the Genesis of Israeli to Language Reclamation in Australia and Beyond (רוויוואליסטיקה: מהתהוות הישראלית להחייאת שפות באוסטרליה ומעבר לה). הספר מציג שדה-מחקר בינתחומי חדש העוסק בהחייאת לשונות ברחבי העולם.
בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת East China Normal University ספרו של צוקרמן 多源造词研究, העוסק במילים חדשות הנובעות ממספר מקורות בו-זמנית בלשונות כמו סינית מנדרינית ו"ישראלית".
ספרים נוספים:
Burning Issues in Afro-Asiatic Linguistics, 2012.
2014 Jewish Language Contact (גיליון מיוחד של International Journal of the Sociology of Language)
Engaging – A Guide to Interacting Respectfully and Reciprocally with Aboriginal and Torres Strait Islander People, and their Arts Practices and Intellectual Property, 2015.
Dictionary of the Barngarla Aboriginal Language, 2018
2019, Barngarlidhi Manoo (מדברים באנגאלה ביחד) - החלק השני של Barngarlidhi Manoo
Mangiri Yarda (Healthy Country: Barngarla Wellbeing and Nature), Revivalistics Press, 2021.New language book on Eyre Peninsula helps to revive 'sleeping, dreaming beauty', ABC
Wardlada Mardinidhi (Bush Healing: Barngarla Plant Medicines), Revivalistics Press, 2023.Barngarla: Additional Resources
ממאמריו
האם תרגום אפשרי?, הד האולפן החדש 96, 2010.
בין "עברית" ל"ישראלית": רב שיח בהשתתפות פרופ' גלעד צוקרמן, פרופ' תמר סוברן ועידו בסוק, הד האולפן החדש, גיליון 95, 2009.
גלעד צוקרמן וגתית הולצמן, "רֵעד אל העם: על המהפך הנדרש בהוראת תנ"ך בישראל", בתוך: גילוי דעת, כתב עת רב-תחומי לחינוך, חברה ותרבות, גיליון מס' 1, ינואר 2012.
סרטים
Fry's Planet Word (סטיבן פריי מראיין את פרופ' צוקרמן)
Babbel: Why Revive A Dead Language? - Interview with Prof. Ghil'ad Zuckermann
קורס פתוח מקוון מרובה משתתפים שיצר פרופ' צוקרמן על החייאת שפות: edX MOOC: Language Revival: Securing the Future of Endangered Languages
SBS: Living Black: S18 Ep9 - Linguicide
פרופ' צוקרמן מחייה שפות באוסטרליה, SBS News
השפה הישראלית: רצח יידיש או יידיש רעדט זיך – הרצאה של פרופ' צוקרמן ביום עיון בבית לייוויק, תל אביב, בהנחיית ד"ר צביה ולדן (3 בינואר 2008), חלק א'; חלק ב'
ראיונות ברדיו ופודקאסטים
טלי ליפקין-שחק מראיינת את הפרופ' גלעד צוקרמן, פ.א. פגישה אישית, 11 ביולי 2020
חיים ותחייה ביד הלשון (5 חלקים), גיל מרקוביץ מראיינת את הפרופ' גלעד צוקרמן, המעבדה, כאן תרבות, 8 באוגוסט 2019: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5
גלעד צוקרמן רק רוצה לעבוד במקצוע שלו: החייאת שפות, תמר עילם גינדין מראיינת את הפרופ' גלעד צוקרמן, איראניום מועשר, 28 בינואר 2019
BBC: People Fixing The World: Bringing Dead Languages Back to Life, 2023
קישורים חיצוניים
פרופ' צוקרמן באתר Academia.Edu – כולל רשימת ספריו ומאמריו
הערות שוליים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים ישראלים
קטגוריה:חוקרי השפה העברית
קטגוריה:חוקרי השפה היידית
קטגוריה:עברית ישראלית
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים
קטגוריה:פילולוגים ישראלים
קטגוריה:תחיית הלשון העברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:זוכי פרס רובינליכט
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בלשנות חברתית
קטגוריה:ישראלים שהיגרו לאוסטרליה
קטגוריה:אילת: אישים
קטגוריה:גבעתיים: אישים
קטגוריה:חוקרי התרגום
קטגוריה:פילולוגים יהודים
קטגוריה:מדענים יהודים אוסטרלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1971
קטגוריה:פלינדרומאים ישראלים | 2024-03-26T07:51:28 |
אורסולה לה גווין | ממוזער|250px|אורסולה לה גווין עם הרלן אליסון במפגש סופרי מדע בדיוני במערב ארצות הברית, 1984
אורסולה קרובר לה גווין (באנגלית: Ursula Kroeber Le Guin; 21 באוקטובר 1929 – 22 בינואר 2018) הייתה סופרת אמריקאית, אשר כתבה בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה, אך גם שירה, נובלות, ספרי ילדים ומאמרים, וכן תרגמה ספרים רבים לאנגלית. ידועה בכתיבתה הפמיניסטית, האנרכיסטית ובעלת המאפיינים הטאואיסטים. נחשבת לאחת מטובי סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני בעולם וזכתה במספר פרסי הוגו, וכן בפרסי נבולה, לוקוס, וגנדלף. ב-2003 הייתה הסופר ה-20 (והסופרת הראשונה) שזכה בפרס ה"גרנד מאסטר" (הקרוי החל מ-2002 פרס דיימון נייט), פרס מפעל חיים, המחולק החל מ-1975 לסופר מדע בדיוני אחד, פעם בשנה או שנתיים, לצדו של טקס חלוקת פרס נבולה.
קורות חיים
אורסולה לה גווין הייתה בתם של האנתרופולוגים אלפרד קרובר ותיאודורה קרובר, לצד שלושה אחים גדולים. הוריה עודדו את ילדיהם לקריאה, וחשפו אותם לקבוצת חבריהם שכללה ילידים אמריקאים רבים וכן את הפיזיקאי רוברט אופנהיימר שדמותו השפיעה עליה בין היתר בכתיבת הספר 'המנושל' מאוחר יותר. בגיל 9 כתבה את סיפור הפנטזיה הראשון שלה, ובגיל 11 הגישה סיפור מדע בדיוני (שלא התקבל) לכתב העת אסטאונדינג סיינס פיקשון. את תקופת שנת הלימודים האקדמית נהגה המשפחה לבלות בברקלי, ובקיצים נסעו לקישמיש בעמק נאפה שם נהגו לנפוש קבוצה של מדענים, כותבים וסטודנטים שהיו חבריהם של ההורים. היא פיתחה עניין בביולוגיה ובשירה.
לה גווין למדה בתיכון ברקלי, ולאחר מכן סיימה B.A. בספרות הרנסאנס הצרפתית והאיטלקית ממכללת רדקליף של אוניברסיטת הרווארד ב-1951, ותואר שני באותו תחום מאוניברסיטת קולומביה ב-1952. לה גווין המשיכה ללימודי דוקטורט וקיבלה מלגה ללמוד בצרפת ב-1953 - 1954.
את בעלה, ההיסטוריון צ'ארלס לה גווין, הכירה על סיפון הספינה 'קווין מרי', במסעה לצרפת ב-1953. כשנה לאחר מכן נישאו, ולה גווין החליטה שלא לסיים את הדוקטורט שלה, בעוד השניים שבו לארצות הברית על מנת שצ'ארלס יוכל לעשות דוקטורט באוניברסיטת אמורי. בתקופה זו עבדה כמזכירה וכמורה לצרפתית ברמה אקדמית. בתם הראשונה אליזבת נולדה ב-1957 במוסקו, איידהו, שם לימד צ'ארלס. ב-1958 עברו בני הזוג לפורטלנד, אורגון, שם נולדה בתם השנייה קרולין (1959) ושם השתקעו, עקב מינויו של צ'ארלס כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פורטלנד סטייט. ב-1964 נולד בנה השלישי, תיאודור.
לה גווין נפטרה ב-22 בינואר 2018 בביתה בפורטלנד, אורגון, לאחר מספר חודשי מחלה.
כתיבה
בין 1951 ל-1961 כתבה חמישה רומנים שנדחו על ידי מוציאים לאור, שסברו שאינם נגישים. באותה תקופה כתבה גם שירה.
את סיפוריה הראשונים לא כתבה בסוגת הפנטזיה, אך עלילתם התרחשה במדינה דמיונית בשם אורסיניה. בחיפוש אחר דרכים לבטא את הנושאים שהעסיקו אותה, היא חזרה לעניין שהיה לה בילדותה במדע בדיוני. בתחילת שנות ה-60 עבודותיה החלו להתפרסם. אחד מסיפוריה האורסיאניים פורסם בקיץ 1961 בגיליון של ה-'Western Humanities Review' ושלושה סיפורים נוספים הופיעו ב-1962 ו-1963 בירחון 'Fantastic Stories of Imagination' שנערך על ידי סייל גולדשמיט, אשר ערך גם את המגזין 'Amazing Stories' אשר פרסם שני סיפורים נוספים שלה, כולל אחד ממחזור המדע הבדיוני 'הייני'.
ב-1964 פרסמה את סיפורה הקצר 'מילה של התרה' (The Word of Unbinding), שהיה הראשון בסדרת הפנטזיה 'ארץ ים', הכוללת שישה ספרים ושמונה סיפורים קצרים. שלושת הספרים הראשונים בסדרה: הקוסם מארץ ים (1968), הקברים של אטואן (1970) והחוף הרחוק ביותר (1972) מכונים לעיתים 'טרילוגיית ארץ ים'. מאוחר יותר כתבה את ספרי ההמשך לסדרה - טהאנו, הרוח האחרת והקובץ 'הסיפורים מארץ ים'.
לה גווין זכתה להכרה רחבה עבור הרומן שלה 'צד שמאל של חושך', אשר זכה בפרס הוגו ובפרס נבולה ב-1970. עלילתו של הספר מתרחשת בעולם שתושביו הם חסרי מין, מלבד בתקופת הייחום, בה הם עשויים להיות זכר או נקבה. ספרה ׳המנושל׳, המתרחש בחברה דמיונית אנרכיסטית, זיכה אותה בפרס הוגו ובפרס נבולה, והפך אותה לסופרת הראשונה שזכתה בשני הפרסים בגין שני ספרים.
בשנים מאוחרות יותר התנסתה לה גווין גם בקולנוע. ספרה "Lathe of Heaven" עובד לסרט ב-1979. ב-1985 שיתפה פעולה עם מלחין האוונגרד דוד בדפורד בכתיבת הלברית לאופרת-החלל שלו 'ריגל 9'.
ב-1984 נטלה חלק לצד קן קסי, בריאן בות' וויליאם סטפורד בהקמת מכון אורגון לאמנות הספרות, המוכר כיום בתור מכון אמנות הספרות בפורטלנד.
מקורות השראה
לה גווין שאבה השראה משאמניזם, טאואיזם, ומספרות צרפתית, איטלקית, רוסית ואנגלית. היא הושפעה מסופרי פנטזיה דוגמת ג'.ר.ר. טולקין, ומסופרי מדע בדיוני כגון פיליפ ק. דיק. את "שר הטבעות" של טולקין קראה באמצע שנות ה-50, והוא השפיע על כתיבתה - שכמוהו, מתאפיינת בפיתוח מפורט ורחב של עולמות הפנטזיה והעולם הבדיוני שלה, ובכללם היסטוריה, גאוגרפיה, שפה ואלמנטים נוספים המקנים להם מלאות ו'אמינות' רבה יותר. עם זאת, כאחת ששיטתו של טולקין השפיעה על צורת כתיבתה, היא האמינה כי לפנטזיה ולמדע הבדיוני גם תפקיד בהובלת שינויים חברתיים.
לה גווין הושפעה גם מכותבים כגון ורגיליוס, וכותבים והוגי דעות אנרכיסטים דוגמת לב טולסטוי, ופיוטר קרופוטקין, כתיבה נשית ופמיניסטית דוגמת האחיות ברונטה ווירג'יניה וולף, ספרות ילדים, וכן מספרות מיתולוגיה וספרים מתרבות המזרח הרחוק דוגמת דאו דה ג'ינג.
כשנשאלה על מקורות השראתה, השיבה:
"משלמדתי לקרוא, קראתי הכל. קראתי את כל הפנטזיות המפורסמות, עליסה בארץ הפלאות, הרוח בערבי הנחל, ואת קיפלינג. אני מעריצה את ספר הג'ונגל לקיפלינג. כשהתבגרתי גיליתי את לורד דונסני. הוא פתח בפני עולם שלם - העולם של פנטזיה טהורה. ו... התולעת אורבורוס. שוב, פנטזיה טהורה. מאוד מאוד מזינה. ואז אחי ואני נשאבנו למדע הבדיוני כשהייתי בת 11 או 12. אסימוב המוקדם, דברים כאלו. אבל לא הייתה לזה השפעה גדולה עלי. לא עד שחזרתי למדע הבדיוני וגילי את סטרג'ן - אבל בייחוד קורדוויינר סמית. קראתי את הסיפור 'שדרות אלפה רלפה' וזה גרם לי להיות, 'וואו! הדבר הזה יפהפה, וכל כך משונה' ורציתי לעשות משהו כזה."
נושאים בכתיבתה
לה גווין רתמה את הגמישות שמאפשרת הספרות הספקולטיבית, המדע הבדיוני והפנטזיה, על מנת לבחון היבטים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים, מגדריים וזהותניים בתרבות ובמבנים חברתיים. רעיונות סביבתיים, פמיניסטיים ואנרכיסטיים הופיעו אף הם כנושאים חוזרים בעבודתייה.
לה גווין עסקה בסוגיות של מגדר וגזע מתוך מודעות וזווית ראייה שהושפעה מניתוחים חברתיים של נושא הזהות והחברה. מרבית הדמויות שלה הן דמויות כהות-עור, בחירה שעשתה על מנת לבטא את העובדה שמרבית בני האדם אינם לבנים. ספריה עושים פעמים רבות שימוש בתרבויות של אנשים-חוצנים על מנת לבחון תצורות של מבנים חברתיים ואת השפעתם על האינדיבידואל.
הנושא החוזר בספריה של מפגש בין תרבותי, וודאי הושפע גם מכך שגדלה בבית של אנתרופולוגים ונחשפה לסיפורו של אישי, יליד אמריקאי שהוגדר בתקופתו כאינדיאני הפראי האחרון ומפגשו עם תרבות העולם הלבן. אביה היה חבר הנהלה במוזיאון האנתרופולוגיה של האוניברסיטה בה הועסק אישי כעוזר מחקר, וכאובייקט מחקר. אמה כתבה על כך ספר, אישי בין שני עולמות. אלמנטים דומים לכך באים לידי ביטוי ברבים מסיפוריה.
לה גווין הרבתה להתעסק בהיבטים שונים של חיי היום יום והשפעתם על יחידים ביחסם לעולם הפיזי וזה לזה. כך לדוגמה השפעת ניהול משק הבית וטיפול בבעלי החיים בחווה, הוא נושא מרכזי שחקרה בספרה 'טהנו'. היא הרבתה לעשות שימוש גם בנושאים הלקוחים מתוך הפסיכולוגיה היונגיאנית, לדוגמה בספרה 'הקוסם מארץ ים'. מחזור הספרים הייניים (בעולם המכונה Hain) שלה עוסק בשורה של ציוויליזציות בכוכבים שונים רחוקים ומבודדים, בעלי קשר רופף זה לזה, והיא שימשה אותה כבמה מרכזית לבחינת מפגשים בין תרבותיים.
לה גווין הרבתה לפתח בספריה רעיונות אנרכיסטיים, אותם קשרה לאמונתה הטאואיסטית, כשהיא מבקשת להציג אפשרויות חברתיות אוטופיסטיות, החורגות גם מהדמוקרטיה המוכרת כיום בעולם המערבי. רעיונות אלו פיתחה במיוחד בדמות החברה האנרכיסטית בספרה ׳המנושל׳. לצד זאת מתחה ביקורת רבה על תצורות שונות של שליטה, דיכוי וטוטליטריזם.
נושא חוזר נוסף בכתיבתה הוא הנושא הסביבתי, והאחריות של החברה האנושית על העולם בו היא חיה, בין היתר תוך הצבת חלק מהעלילות בכוכבים דלי משאבים, ואף כאלו שהפכו עניים כתוצאה מתרבויות שניצלו אותם עד תום.
ספריה
פנטזיה
ארץ ים- ספרים
הקוסם מארץ ים, 1968
הקברים של אטואן, 1971
החוף הרחוק ביותר, 1972 (זוכה פרס הספר הלאומי)
טהאנו: הספר האחרון של ארץ ים, 1990 (פרס נבולה)
הרוח האחרת, 2001
סיפורים קצרים
"מילת ההפרדה", 1975 (בשנים עשר כיווני הרוח)
"חוקי השמות", 1975 (בשנים עשר כיווני הרוח)
"שפירית" (בכרך השני של הקובץ אגדות, בעריכת רוברט סילברברג; וכן ב-אגדות מארץ ים)
ההופכים את עורפם לאומלאס, תרגום עמנואל לוטםהסיפור בפרויקט הסיפור הקצר
אקומן
אקומן (ספרים)
Rocannon's World, 1966
Planet of Exile, 1966
City of Illusions, 1967
מעבר לעלטה, 1969 (הוגו ונבולה) יצא מחדש בעברית, כצד שמאל של חושך בתרגום עמנואל לוטם בהוצאת ינשוף
המנושל, 1974 (הוגו ונבולה) יצא מחדש בעברית, כבידיים ריקות בתרגום עמנואל לוטם בהוצאת ינשוף
העולם כיער, 1976 (הוגו)
Worlds of Exile and Illusion, 1996 (סיפוריRocannon's World, Planet of Exile ו-עיר האשליות)
ההגדה, 2000
סיפורים קצרים של אקומן
"The Matter of Seggri", 1994, (זוכה פרס ג'יימס טיפרי; פורסם ב-The Birthday of the World)
"בדידות", 1994, (זוכה פרס נבולה; פורסם ב-The Birthday of the World)
"Mountain Ways", 1996, (זוכה פרס ג'יימס טיפרי; פורסם ב-The Birthday of the World)
"Old Music and the Slave Women", 1999 (פורסם ב-Far Horizons, בעריכת רוברט סילברברג; וכן ב-The Birthday of the World)
Four Ways to Forgiveness, 1995 (ארבעה סיפורים של אקומן)
ספרים אחרים
The Lathe of Heaven, 1971 (הוסרט כשני סרטי קולנוע, ב-1980 וב-2002), זוכה פרס לוקוס, ומועמד לפרסים הוגו ונבולה, ' ,תורגם ויצא ב-1980 על ידי הוצאת כתר בשם "מכונת החלומות"
מאלאפרנה, 1979
The Eye of the Heron, 1982
Always Coming Home, 1985
לאויניה, 2008, זוכה פרס לוקוס
אוספי סיפורים קצרים
שנים עשר כיווני הרוח, 1975
Orsinian Tales, 1976
שושנת הרוחות, 1982
Buffalo Gals, and Other Animal Presences, 1987
Searoad, 1991
A Fisherman of the Inland Sea, 1994
Four Ways to Forgiveness, 1995
Unlocking the Air and Other Stories, 1996
The Birthday of the World, 2002,
Changing Planes, 2003
ספרי ילדים
The Catwings Collection
Catwings, 1988
Catwings Return, 1989
Wonderful Alexander and the Catwings, 1994
Jane on Her Own, 1999
ספרים נוספים
Very Far Away from Anywhere Else, 1976
Fish Soup, 1992
A Ride on the Red Mare's Back, 1992
פרוזה
The Language of the Night, 1979, מהדורה שנייה משנת 1992
Dancing at the Edge of the World, 1989
Steering the Craft, 1998 (about writing)
The Wave in the Mind, 2004
שירה
Wild Oats and Fireweed, 1988
Going Out with Peacocks and Other Poems, 1994
קישורים חיצוניים
הקדמה ופרק מתוך "צד שמאל של החושך"
"ההגדה" - סקירה
סדרת ארץ-ים - סקירה
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרות מכללת רדקליף
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים
קטגוריה:סופרות מדע בדיוני אמריקאיות
קטגוריה:סופרות פנטזיה אמריקאיות
קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים
קטגוריה:סופרות ילדים ונוער אמריקאיות
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס נבולה
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס הוגו
קטגוריה:פמיניסטיות אמריקאיות
קטגוריה:פמיניסטים אמריקאים
קטגוריה:סופרים ויוצרים זוכי פרס לוקוס
קטגוריה:מחברות סיפורים קצרים אמריקאיות
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס גנדלף
קטגוריה:זוכות פרס ג'נט היידינגר קפקא
קטגוריה:יוצרי שפה מתוכננת
קטגוריה:זוכי פרס דיימון נייט
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-2018
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2018 | 2024-08-19T10:44:12 |
אסתמה | אַסְתְּמָה (או אַסְטְמָה; מיוונית, "נשימה כבדה"; נקראת גם קצרת (הנשימה) או גנחת (הסמפונות)) היא מחלה ריאתית כרונית חסימתית התקפית. ההתקפים נגרמים בדרך כלל עקב אלרגיה. ריר צמיגי המופרש מדפנות קנה הנשימה חוסם את הקנה ומקשה על הכנסת והוצאת אוויר מהריאות. חולי אסתמה עשויים לסבול מנשימה כבדה עם "צפצופים", קוצר נשימה, שיעול כרוני, וסיבולת לב-ריאה נמוכה. אסתמה נגרמת על ידי שילוב של גורמים תורשתיים עם גורמים סביבתיים כמו אלרגיה, זיהום אוויר ועוד. אסתמה אינה מחלה פסיכוסומטית אלא בעיה דלקתית בדרכי הנשימה. לגורמים נפשיים עשויה להיות השפעה חלקית בלבד על מהלך המחלה.
אבחון האסתמה נעשה על ידי בחינת תפקודי ריאה באמצעות ספירומטריה.
תפקודי ריאות נמוכים בעת מנוחה יכולים להצביע על אסתמה קשה וכרונית, אם כי גם אסתמה הבאה לידי ביטוי בהתקפים בלבד היא מסוכנת.
אפידמיולוגיה
אסתמה היא תסמונת המאופיינת בחסימת דרכי האוויר. התסמונת, שהיא לרוב הפיכה, נובעת בין היתר מדלקת כרונית של דרכי הנשימה העליונות. אסתמה היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם, וככל הנראה פוגעת בכ-300 מיליון איש ברחבי העולם. השכיחות של המחלה מוערכת בכ-10% אצל מבוגרים ו-15% מהילדים. אסתמה יכולה להיות מאובחנת בכל גיל, כשהגיל הנפוץ ביותר לאבחונה הוא גיל 3. אצל ילדים, בנים חולים פי 2 מבנות. לעיתים החולים הופכים להיות א-סימפטומטיים (ללא סימפטומים של המחלה) בבגרותם. המחלה כרונית ואיננה ניתנת לריפוי.
סיבות
ככל הנראה מחלת האסתמה היא מחלה הטרוגנית, כלומר נגרמת לרוב ממספר סיבות שונות הכוללות גורמים סביבתיים וגורמים גנטיים. קיימים מספר גורמי סיכון הקשורים להתפתחות של אסתמה:
אטופיה (Atopy) (מיוונית: מיוחד, שונה, ובהקשר רפואי: קשור לתגובה אלרגית) היא גורם סיכון מרכזי להתפתחות של אסתמה. לרוב, חולי אסתמה סובלים ממחלות אטופיות אחרות, הכוללות נזלת אלרגית (אצל 80% מחולי האסתמה), ודלקת עור אטופית (אטופיק דרמטיטיס). האלרגנים הגורמים לתגובה האטופית הם לרוב חלבונים מסוימים, בעיקר כאלו המגיעים מקרדית אבק הבית, מפרוות כלבים וחתולים, מתיקנים, מאבקת פרחים ומדשא. הסיבה לאטופיות קשורה לנטייה גנטית הכוללת יצירה של נוגדני IgE ספציפיים. מיעוט מן החולים אינם מציגים תסמינים אטופיים, וחלקם מפתחים "אסתמה של הבגרות" או adult-onset asthma. ככל הנראה מצב זה קשור או דומה למאפיינים מסוימים של אסתמה אטופית, לרבות ייצור מקומי של נוגדנים בדרכי הנשימה.
גנטיקה - למחלת האסתמה יש הקשר גנטי, ומחקרים על תאומים הצביעו על עובדה זו, כאשר גם דרגת החומרה של המחלה קשורה להסבר גנטי, וכן היא מחלה פוליגנית, דהיינו לא נמצא גן יחיד אשר מביא למחלה. העדויות החזקות ביותר כוללות פולימורפיזם של תאי T helper 2) TH2) והאינטרלוקינים (IL-4, IL-5, IL-9 ו-IL-13) המקושרים עם אטופיה.
חיידקים, וירוסים, זיהום אוויר וחשיפה תעסוקתית - קיים קשר מסוים בין זיהומים לבין החרפות או התקפי אסתמה, כאשר נצפה קשר מסוים בין נגיף ה-RSV אצל תינוקות ופעוטות ובין התפתחות של אסתמה לאחר מכן. החרפות של אסתמה ("התקפי אסתמה") מקושרות גם עם וירוסים כגון קורנו-וירוס ורינו-וירוס. זיהומי אוויר שונים יכולים להביא לגירוי התקפי אסתמה, אולם תפקידם בהופעת האסתמה מלכתחילה איננו ברור מאחר שמחקרים תצפיתיים שונים הראו תוצאות שונות - ככל הנראה לעישון פסיבי יש איזשהו תפקיד בכך. חשיפה תעסוקתית בעבודה (מפעלים שונים וכדומה) כוללת חשיפה אצל למעלה מ-200 חומרים אשר עלולים להביא להתקפי אסתמה, וניתן לחשוד בחשיפה כאמור כאשר המטופל מציין כי הוא חש טוב יותר בסופי שבוע.
תיאורית "ההיגיינה" (Hygiene Hypothesis) היא תאוריה שהתפתחה לאור תצפיות שהראו כי ילדים עם אחים גדולים פחות חשופים למחלת האסתמה. התאוריה גורסת, כי חשיפה מועטה יותר לחיידקים במהלך הילדות משפיעה דווקא לרעה על התפתחות האסתמה, היות שהיא גורמת לכך שקיימת תגובה חיסונית מופחתת הכוללת תאי חיסון השייכים ל-TH1, ויותר תגובה של תאי TH2 המעורבים בין היתר במנגנון התפתחות האסתמה.
אלרגנים הם טריגרים נפוצים להתפתחות התקף אסתמה - חשיפה לקרדית אבק הבית, למשל, קשורה בסיכון לפתח אסתמה. חשיפה לבעלי חיים, בעיקר לחתולים, נמצאה גם היא קשורה לפיתוח אסתמה אם כי חשיפה מוקדמת לחתולים דווקא הראתה יכולת הגנה מפני אסתמה.
דיאטה ותזונה - השמנה מהווה גורם סיכון להתפתחות של אסתמה, בעיקר אצל נשים, אם כי המנגנון להתפתחות האסתמה במקרים אלו אינו ברור. בנוסף, קיימים מספר מחקרים הקושרים מחסור בוויטמינים שונים או בחומרים נוגדי חמצון והתפתחות של אסתמה, אולם מחקרים אלה לא אומתו.
עישון - מחקר שנערך באימפריאל קולג' שבבריטניה הראה כי קיים מתאם בין מידת החשיפה לעישון, לבין כמות התקפי האסתמה החמורים במדינה.
פתופיזיולוגיה
התהליך המתרחש במחלת האסתמה הוא הגבלה של זרימת האוויר לריאות עקב היצרות של דרכי הנשימה, וגם היווצרות בצקת וגודש של דרכי הנשימה ויצירה עודפת של ריר. התוצאה היא ירידה ביכולת המטופל לנשוף נפח אוויר מסוים בהשוואה לאנשים בריאים (אשר בא לידי ביטוי בירידה בערכים כגון FEV1 - מידת היכולת של מטופל לנשוף אוויר במאמץ במהלך השנייה הראשונה, וכן ירידה ב-peak expiratory flow (להלן - PEF) כמו גם עליה בתנגודת דרכי האוויר). במצבים חמורים יותר, יש "כליאה של אוויר" או air trapping בריאות והגדלה של הנפח השאריתי בריאות - residual volume. רגישות יתר של דרכי האוויר (באנגלית - Airway Hyperresponsiveness) היא מאפיין פיזיולוגי של אסתמה המתבטא בתגובה עודפת או מוגזמת של דרכי האוויר לטריגרים שונים. מכאן שאחת ממטרות הטיפול היא להפחית את תגובת יתר הרגישות הזו. מספר מאפיינים פתולוגיים נמצאים בדרכי הנשימה של חולי אסתמה:
המוקוזה (השכבה העליונה) המצפה את דרכי הנשימה מוסננת בתאי דם לבנים מסוג לימפוציטים T, וכן אאוזינופילים פעילים והפעלה של תאי פיטום. מידת הדלקת הקיימת איננה בהכרח קשורה למידת חומרת האסתמה, ונמצא כי רמות הדלקת מופחתות על ידי טיפול בסטרואידים.
קיימת התעבות של ממברנת הבסיס לאור הצטברות של קולגן - הסיבה לכך היא שאאוזינופילים, המעורבים בהתפתחות הדלקת, משחררים גורמים פיברינוגניים אשר מעודדים יצירת שכבת קולגן כאמור. מבחינה מקרוסקופית, דרכי הנשימה עצמן נראות מוצרות ואדמומיות.
תאי האפיתל עצמם המצפים את דרכי האוויר הם שבריריים ומידת היקשרותם לקירות דרכי האוויר היא מועטה יחסית, כאשר יש כמות מוגברת של תאי אפיתל הנמצאים ממש בתוך דרכי הנשימה (הלומן עצמו).
באסתמה מסוכנת (אשר עלולה להסתיים במות החולה) נמצא כי קירות דרכי האוויר הם מעובים ואדמומיים, ולעיתים יש חסימה שלהם על ידי פקק רירי אשר מורכב מגליקופרוטאינים המופרשים מתאים מיוחדים (goblet cells) ומתאי פלסמה.
בתאי השריר החלק מסביב לדרכי הנשימה נראית היפרטרופיה והיפרפלזיה (הגדלה) ככל הנראה לאור גירוי השריר החלק על ידי גורמי גדילה מסוימים המופרשים מתאי דלקת או תאי אפיתל.
יש עליה במספר כלי הדם הנמצאים בשכבת המוקוזה אצל חולי אסתמה. עליה בנפח כלי הדם באזור תורמת אף היא להיצרות דרכי האוויר, כאשר לתאי הדלקת עצמם יש גישה טובה יותר לאזור ומכאן להתפתחות של בצקת וריר.
תהליך התפתחות המחלה
בעבר, במהלך השנים 1930–1950, נהוג היה להאמין כי אסתמה היא מחלה פסיכוסומטית אשר נגרמת ככל הנראה מסיבות פסיכולוגיות ואשר הטיפול בה צריך להיעשות על ידי פסיכואנליזה ו"שיחות ריפוי". לאחר מכן נצפתה תגובה טובה למרחיבי סמפונות, והתפתחות תרופות כגון סטרואידים אשר מדכאות את פעילות תאי הדלקת המעורבים במחלה הביאה להבנה כי הבסיס למחלה הוא למעשה דלקת כרונית של דרכי הנשימה. בדרך כלל נהוג לציין כי אסתמה היא מחלה הפיכה, דהיינו היצרות דרכי האוויר היא הפיכה באמצעות טיפול ובין התקף להתקף. עם זאת, נמצא כי אצל מיעוט מן החולים, בעיקר אלו החולים באסתמה קשה, קיים תהליך בלתי הפיך המביא לשינוי או Remodeling של קוטר דרכי הנשימה כך שנוצרת היצרות בלתי הפיכה שלהם עם השנים.
התהליך הדלקתי עצמו המתרחש במחלת האסתמה משתרע מצינור קנה הנשימה (הטרכיאה) ועד לברונכיולים (הסמפונות) הסופיים בריאה, כאשר הדלקת קיימת בעיקר באזורים המכוסים בסחוס - כלומר בברונכים (הסמפונות, צינורות קני הנשימה המובילים לריאות). התגובה הדלקתית הזו קשורה ביתר רגישות של דרכי האוויר - airway hyperresponsiveness - ומביאה לתהליך דלקתי כרוני אשר קיים במשך שנים אצל חולי האסתמה. על גבי תהליך דלקתי זה, יש החרפות הידועות כ"התקפי אסתמה". קיימים מספר תאי דלקת המתווכים בתהליך זה ואשר יפורטו להלן, כאשר ההבנה המשמעותית בטיפול במחלת האסתמה היא שהטיפול הנכון אצל חלק מן החולים כולל לא רק טיפול במהלך התקף (על ידי שאיפת תרופות המרחיבות את דרכי הנשימה כגון וונטולין) אלא טיפול קבוע באמצעות סטרואידים או תרופות נוגדות דלקת אחרות, שמטרתן להביא לירידה במספר תאי הדלקת ובכך להביא לטיפול מניעתי יעיל במחלה.
תאי הדלקת המתווכים בפעילות הדלקתית הקיימת אצל חולי אסתמה הם:
תאי מאסט (תאי פיטום) הם תאים חשובים ביצירת התקף האסתמה כפי שהוא בא לידי ביטוי בהצרת קנה הנשימה והופעת התסמינים הספציפיים כגון קוצר נשימה. תאים אלו משופעלים על ידי נוגדנים מסוג IgE, אשר נקשרים אליהם כאשר קיים טריגר אלרגני כלשהו. ההיקשרות הזו מביאה לשחרור של מספר חומרים מתאי המאסט (היסטמין, פרוסטגלנדין, ציטוקינים, כימוקינים ועוד) אשר בתורם מביאים בין היתר לכיווץ דרכי הנשימה.
אאוזינופילים הם תאי דם לבנים המעורבים באופן קלאסי במצבי אסתמה. שאיפה של אלרגנים שונים מביאה לעליה במספר האאוזינופילים, אשר מביאים לתהליך של יתר רגישות בדרכי האוויר וגם להתפתחות Remodeling של דרכי האוויר עצמן, ככל הנראה.
לימפוציטים מסוג T משחקים תפקיד חשוב ביצירת התהליך הדלקתי על ידי שחרור של ציטוקינים שונים, המביאים לגיוס של אאוזינופילים ותאי מאסט בדרכי האוויר, כמו גם גיוס של נוגדנים מסוג IgE. הציטוקינים המעורבים בתהליך הם ציטוקינים מסוג IL-4, IL-5 ו-IL-13.
מקרופאגים ותאים דנדריטיים משחקים גם הם תפקיד ביצירת התהליך הדלקתי.
תאי הדלקת המפורטים לעיל, מביאים למכלול של תהליכים ולשחרור של מתווכים דלקתיים שונים (כגון היסטמין, פרוסטגלנדין, לויקוטראנים, נזק חמצוני, NO וכדומה) אשר בסופו של דבר מיתרגמים לכיווץ שריר הנשימה החלק ומכאן כיווץ דרכי הנשימה, עליה בייצור ריר בדרכי הנשימה וכן גיוס תאי דלקת רבים נוספים התורמים לתהליך עצמו.
גורמים המביאים ל"התקף אסתמה"
אלרגנים שונים (קרדית אבק הבית, פרוות חתולים, כלבים, אבקות פרחים וכדומה)
מזהמים שונים - העיקריים ביניהם וירוס RSV, קורנווירוס, רינו-וירוס. בנוסף גם זיהום אוויר (אוזון, גופרית דו-חמצנית וכדומה), וכן "אסתמה תעסוקתית" הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאלרגנים שונים במקום העבודה.
תרופות מסוג חוסמי בטא - תרופות אלו מביאות לכיווץ דרכי הנשימה והן אסורות בשימוש אצל חולי אסתמה, גם תרופות המשמשות לטיפול מקומי - כגון טיפות עיניים מסוג טימולול - עלולות להביא להחרפה והתקף. אספירין היא תרופה נוספת העלולה להחריף אסתמה אצל חולים מסוימים - aspirin-sensitive asthma, מצב הקיים אצל עד 5% מן החולים והמאופיין בהחמרה עם נטילת אספירין או נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (למעט תרופות סלקטיביות ממשפחת ה-NSAID'S).
פעילות גופנית היא טריגר נפוץ להתפתחות התקף אסתמה, בעיקר אצל ילדים, ככל הנראה לאור היפרוונטילציה יש גירוי של תאי מאסט וכיווץ כלי הנשימה. התהליך עצמו לרוב מתחיל לאחר סיום הפעילות ומסתיים באופן ספונטני לאחר 30 דקות. מצב זה נקרא Exercise-induced asthma והוא מוחרף יותר באקלים קר ויבש, ומסיבה זו נפוץ יותר בסוגי פעילות כגון ריצה במזג אוויר קריר מאשר שחיה. גם צחוק או שינויי מזג אוויר יכולים להביא להתקף.
שינויים הורמונליים המביאים להתקפי אסתמה יכולים להיות למשל התקופה שלפני קבלת הווסת אצל חלק מן הנשים, כמו גם תת-פעילות בלוטת התריס או יתר פעילות בלוטת התריס.
תסמינים קליניים
התסמינים הקליניים הנפוצים של אסתמה כוללים את הבאים:
צפצופים בזמן הנשימה
קוצר נשימה
שיעול
ליחה
התסמינים הללו יכולים להיות חריפים יותר בלילה ופעמים רבות מטופלים מתעוררים בשעות הבוקר המוקדמות כתוצאה מהחמרת התסמינים בשעות אלו.
תסמינים נוספים כוללים:
תחושה של "קושי למלא את הריאות באוויר"
עליה בייצור ריר המביאה לקושי בסילוקו
שימוש בשרירי עזר לצורך נשימה עקב עליה בוונטילציה.
לעיתים לפני התקף יש "סימנים" המבשרים את בואו, כגון תחושת עקצוץ בתוך הגרון, תחושת חוסר נוחות בין השכמות או תחושה של "משהו רע שעומד לקרות". (impending doom).
חשוב לציין, כי מחלת האסתמה מתבטאת בהתקפים; בין התקף להתקף החולה עשוי לתפקד כרגיל. התקפי האסתמה, כאמור לעיל, כוללים קשיי נשימה והשמעת "צפצופים", הרגשת "רעב לאוויר", שיעול טורדני, עור חיוור או מזיע, שימוש בשרירי עזר, מועקה בחזה, ריבוי כיח (ליחה), ובמקרים קשים אף שיעול בלתי פוסק, קושי בעת דיבור, נשימה מהירה ומאומצת ועוד. טריגר להתקף יכולה להיות אלרגיה למשל לקרדית אבק הבית, ועל כן אבחון האלרגיה וטיפול בה חשובים מאוד לחולים באסתמה. בנוסף גורמים נפשיים שונים יכולים להוות כטריגר להתקפים.
אסתמה היא מחלה העשויה לפגום באיכות החיים ובסיבולת למאמץ, אך גם לסכן את החיים, לכן חשוב לא להזניח אותה, אלא לפנות לייעוץ רפואי בכל חשד לאסתמה, או בכל פעם שהאסתמה מתעוררת או שאינה נשלטת היטב, כאשר שימוש יתר בוונטולין, ביטויים יומיומיים של האסתמה או יקיצות ליליות הם הסימנים העיקריים לכך שהאסתמה אינה מאוזנת דיה.
חשוב מאוד שהחולה לא יעשן, ינסה להימנע מחשיפה לחומרים העלולים לעורר אסתמה (בעבודתו למשל) ויימנע מהגורמים האלרגיים הגורמים לאסתמה.
אבחנה
אבחנה של אסתמה נעשית בהתאם לתסמינים הקליניים ומדידת תפקודי ריאות אשר עשויה לכלול מספר מבחנים שונים בספירומטריה, כאשר יש להדגים חסימה של דרכי האוויר שהיא הפיכה.
הדגמת היצרות דרכי נשימה ותגובה לטיפול תרופתי: יש לערוך מבחן ספירומטריה ולהדגים ירידה ב-FEV1, ב-FEV1/FVC וכן ב-PEF. לאחר מכן יש לתת למטופל מרחיבי סימפונות קצרי טווח (ונטולין למשל) ולהדגים שיפור בערכים אלו בתוך 15 דקות (עליה של 12% ו-200 מ"ל בערך FEV1, למשל, מביאה לאבחנה של היצרות הפיכה בדרכי הנשימה. אצל חולים אחרים ניתן לתת טיפול קצר טווח (שבועיים עד ארבעה שבועות) בסטרואידים ולאחר מכן לבחון את התגובה הריאתית.
הדגמת יתר רגישות של דרכי האוויר: ניתן לעשות מבחן תגר עם היסטמין או מטכולין ובחינת הריכוז הדרוש להן כדי לייצר תגובת היצרות של דרכי האוויר. מבחן זה פחות משמש ברמה המעשית של היום יום אולם ניתן להיעזר בו כאשר לא בטוחים באבחנה (למשל, כשמבחן תפקודי הריאות הוא תקין). תחת מבחן תגר זה, נבחן ריכוז החומר הנדרש על מנת להוריד את ה-FEV1 בכ־20%.
צילומי חזה ובדיקות דם לרוב לא יציגו פתולוגיות משמעותיות אצל חולי אסתמה; לעיתים ניתן להתרשם מניפוח יתר של הריאות בצילום חזה, למשל.
טיפול
הטיפול באסתמה שם לו למטרה למזער את תסמיני המחלה, להפחית את תדירות ההתקפים (התלקחויות), ובכלל זה למנוע צורך בפניות לחדר מיון, להפחית את הצורך בטיפול הצלה ולמנוע מגבלות על פעילויות היומיום. הזרועות העיקריות של הטיפול התרופתי כוללות טיפול לשליטה על מידת הדלקת ומרחיבי סמפונות להקלה על התסמינים. גישות לא תרופתיות יכולות לסייע, אולם יעילותן לא הוכחה לעומת הטיפול התרופתי הקיים או פלצבו, ועל כן אינן מחליפות את הטיפול התרופתי.
סוגי תרופות
מרחיבי סמפונות
שמאל|ממוזער|250px|משאף סלמטרול, אגוניסט ארוך-טווח לקולטני בטא 2
מרחיבי הסמפונות מרפים את השריר החלק העוטף את דרכי האוויר ונוגדים את היצרותם המתרחשת באסתמה. בעוד שתרופות אלה מביאות להקלה על התסמינים הנשימתיים, הן אינן מטפלות ביסוד הדלקתי של המחלה, ומשום כך אינן מספיקות לבדן עבור אנשים עם אסתמה מתמדת. שלוש קבוצות תרופות פועלות במנגנון זה: אגוניסטים לקולטני בטא 2, אנטיכולינרגיים ותאופילין.
אגוניסטים לקולטני בטא 2 הם מרחיבי הסמפונות היעילים ביותר. דרכי הנשימה מבטאות קולטנים רבים לבטא 2, שכאשר מופעלים גורמים, במנגנון מצומד לחלבון G, לעלייה ב-cAMP ולהרפיה של השריר החלק, וכפועל יוצא להקלה מידית בתסמינים. לתרופות אלו יש גם השפעה מעכבת מסוימת על תאי פיטום, הורדת רמות הפרשת הריר ועיכוב עצבי. אגוניסטים קצרי-טווח לקולטני בטא 2 (ובראשי תיבות SABA), כמו אלבוטרול וטרבוטלין, מתחילים לפעול תוך זמן קצר, מקלים במהירות על התסמינים ומשך פעולתם מספר שעות. אגוניסטים קצרי-טווח גם עשויים לסייע במניעת התקף לפני פעילות גופנית. שימוש תדיר במשאפים של אגוניסטים קצרי טווח יכולים להעיד כי המחלה אינה מאוזנת. אגוניסטים ארוכי-טווח לקולטני בטא 2 (LABA) פועלים למשך יותר מ-12 שעות, ויחד עם סטרואידים בשאיפה הראו ירידה בהתקפי האסתמה. התועלת המשותפת מ-LABA עם סטרואידים בשאיפה הביאה לייצור משאפים משולבים להקלה על נטילת הטיפול. תופעות הלוואי העיקריות של אגוניסטים לקולטני בטא 2 כוללות רעד בשרירים ופעמת – יותר בקרב מבוגרים. מחקרים בעבר הדגימו עלייה בתמותה בקרב נוטלי LABA, אולם ניתוח הנתונים מראה כי עלייה זו הודגמה בעיקר בקרב נוטלי LABA ללא שימוש מקביל בסטרואידים בשאיפה, טיפול שאינו מביא לשליטה על המחלה. נתון זה מדגים את התועלת בנטילת שילוב של שתי התרופות הללו.
תרופות אנטגוניסטיות לקולטנים מוסקריניים, כגון איפראטרופיום ברומיד, הן תרופות אנטיכולינרגיות המביאות למניעה של כיווץ דרכי הנשימה המתווך על ידי מוליך עצבי כולינרגי. תרופות אלו פחות יעילות מאגוניסטים לקולטני בטא 2, היות שהן פועלות רק במנגנון ספציפי אחד הקשור לכיווץ דרכי הנשימה, ולכן הן משמשות רק כתוסף תרופתי עבור מטופלים שאינם מאוזנים באמצעות תרופות אחרות. תופעות הלוואי מועטות וכוללות יובש בפה, ואצל אנשים מבוגרים לעיתים אצירת שתן וגלאוקומה. אנטגוניסטים ארוכי-טווח לקולטנים מוסקריניים (LAMA), כגון טיוטרופיום ברומיד וגליקופירוניום ברומיד, משמשים לעיתים כתוספת על סטרואידים בשאיפה ו-LABA לשיפור תפקודי הריאה והפחתת התלקחויות.
תאופילין הייתה תרופה פומית נפוצה, אולם קרנה ירדה לאור ריבוי יחסי של תופעות לוואי ויעילות פחותה יחסית. התרופה פועלת על ידי עיכוב של פוספודיאסטראזות בתאי שריר חלק בדרכי הנשימה, דבר אשר מעלה רמות cAMP ומביא להרחבת דרכי הנשימה, וכן יש לה פעילות נוגדת דלקת מסוימת, בעיקר במינון נמוך. על כן התרופה משמשת בעיקר אצל חולי אסתמה קשים, היות שיש לה פעילות מצטברת המתווספת לפעילות הסטרואידים. תופעות הלוואי של התרופה כוללות בחילות, הקאות וכאבי ראש, השתנת יתר ופעמת. במינונים גבוהים עלולות להיות הפרעות קצב לבביות, פרכוסים ומוות. המטבוליזם של התרופה נעשה בכבד, בציטוכרום CYP450, ומכאן שרמות התרופה עלולות לעלות בדם אם המטופל משתמש בתרופות אחרות אשר חוסמות את פעילות הציטוכרום.
תרופות להשגת שליטה על המחלה
סטרואידים נשאפים (בראשי תיבות ICS) הם האמצעי היעיל ביותר להשגת שליטה על המחלה. סטרואידים מביאים להפחתה באאוזינופילים, בלימפוציטים ובתאי פיטום, במנגנון של עיכוב תעתוק גנים המשפעלים מתווכים דלקתיים שונים. לרוב הטיפול ניתן פעמיים ביום ומביא לשיפור מהיר של תסמיני אסתמה עם שיפור בתפקודי הריאות בתוך ימים מספר. תרופות אלו יעילות במניעת התקפי אסתמה לרבות התקפים חמורים. הטיפול בסטרואידים נשאפים ניתן כטיפול קו ראשון לחולים עם אסתמה מתמדת; אולם אם אין שליטה על התסמינים במינון נמוך, לרוב השלב הבא הוא הוספת LABA במשאף משולב. תופעות הלוואי כוללות צרידות והופעת פטרת בפה בחלק מן המקרים, אם כי ההשפעות הסיסטמיות מכך הן מזעריות. במינון המרבי התרופות הללו עלולות להביא לדיכוי מסוים של רמות קורטיזול בדם ובשתן, אולם אין עדויות לפגיעה בגדילה של ילדים או לדלדול עצם אצל מבוגרים כתוצאה מכך.
סטרואידים סיסטמיים ניתנים לצורך טיפול בחולי אסתמה קשים שאינם מצליחים להתאזן על טיפול בסטרואידים בשאיפה במינון גבוה בשילוב עם LABA, וכן במהלך התלקחויות חמורות. תופעות הלוואי של מתן סטרואידים באופן סיסטמי רבות וכוללות בין היתר השמנה בטנית, נטייה להיפצע בקלות, דלדול עצם, סוכרת, יתר לחץ דם, כיב פפטי, מיופתיה, דיכאון וקטרקט. חולים הנזקקים לטיפול קבוע בתרופות אלו זקוקים למעקב אחר צפיפות העצם ומתן טיפול מונע לדלדול העצם.
אנטילויקוטריינים, כגון מונטלוקאסט וזפירלוקאסט, הן תרופות אשר חוסמות קולטנים ללויקוטריינים (cys-LT1-receptors) ובדרך זו מביאות לשיפור מסוים בתסמיני המחלה ובהפחתת הדלקת. תרופות אלו יעילות פחות מסטרואידים, אולם מועילות כטיפול תרופתי נוסף באותם מקרים שבהם חולים מגיבים כלפיהן באופן חיובי.
אומליזומאב הוא נוגדן חד-שבטי נגד IgE המעכב תהליכים המתווכים על ידי אימונוגלובולין זה. בנוסף, הנוגדן מפחית באופן משמעותי את ריכוז אנדותלין 1-פפטיד, המעורב בפתוגנזה של שינויים מבניים בדרכי הנשימה ומפחית את עיבוי דופן קנה הנשימה. טיפול זה הראה ירידה במספר התקפי האסתמה אצל חולים עם מחלה קשה, אולם הטיפול יקר מאוד יחסית ומתאים רק לחלק מן החולים. נוגדנים חד-שבטיים נוספים נגד האינטרלוקין IL-5 והקולטן שלו גם הם הדגימו ירידה ברמת האאוזינופילים והפחתה במספר ההתלקחויות באנשים שלהם תסמינים למרות טיפול מרבי בסטרואידים נשאפים.
זילאוטון אושר בשנת 1996 והוא ניתן לשימוש במקרים כרוניים.
Brittle Asthma- זהו וריאנט של אסתמה אשר מציג שינויים חדים בתפקודי הריאות למרות טיפול תרופתי הולם - חלקם נזקקים לטיפול תרופתי בסטרואידים סיסטמיים ולעיתים גם אינפוזיה ממושכת שלהם, (type I brittle asthma)בעוד שהחלק האחר מציג תפקודי ריאות תקינים או כמעט תקינים רוב הזמן, למעט מצבים שלא ניתנים לצפייה מראש בהם יש ירידה דרמטית בתפקודי הריאות אשר עלולה להביא למוות (type 2 brittle asthma) - אצל חולים אלו הטיפול האפקטיבי ביותר הוא זריקת אפינפרין - חולים אלו צריכים לדעת להשתמש במזרק אפינפרין ולשאת אותו עליהם.
טיפולים נוספים
הימנעות מטריגרים, כגון אלרגנים או שינוי סביבת העבודה, עשויים לסייע בהשגת שליטה על המחלה. לעומת זאת, טיפול אימונותרפי שבו מוזרקת תמצית אלרגנים, במה שקרוי "חיסון אלרגיה" לא הוכח כיעיל בשליטה באסתמה, עלול לגרום לאנפילקסיס, ועל כן אינו מומלץ על ידי רוב הקווים המנחים לטיפול באסתמה. מתן תחת הלשון של טיפול זה, עם זאת, עשוי להפחית את תופעות הלוואי. שיטות נוספות, דוגמת היפנוזה או ניתוב לשוני פיזיולוגי, הודגמו במחקרים קטנים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20.
הטיפול הכרוני באסתמה
ממוזער|הגישה המדורגת לטיפול באסתמה|400px
הגישה המקובלת לטיפול היא גישה מדורגת בהתאם לחומרת התסמינים. בטיפול במחלה קלה המופיעה לסירוגין ניתן להסתפק במתן מרחיבי סמפונות לטווח קצר. שימוש במרחיבי סמפונות העולה על פעמיים בשבוע הוא התוויה להתחלת טיפול לשליטה במחלה באמצעות סטרואידים בשאיפה. טיפול הבחירה למחלה קלה אך מתמדת הוא מתן סטרואידים בשאיפה פעמיים ביום. במקרה שלא מושגת שליטה בתסמינים מוסף טיפול במרחיבי סמפונות ארוכי טווח, ולעיתים גם נוספים תאופילין או אנטי-לויקוטריינים. בחולים עם מחלה קשה יותר, מתן תאופילין יכול לעזור, וכאשר יש היצרות בלתי הפיכה של דרכי הנשימה תרופות אנטיכולינרגיות ארוכות-טווח עשויות לסייע. במקרה שאין שליטה טובה במחלה, למרות היענות טובה לטיפול ושימוש נכון במשאפים, ישנה התוויה לעבור לטיפול עם סטרואידים סיסטמיים במינון הנמוך ביותר האפשרי. באנשים שגמילה מסטרואידים סיסטמיים מביאה לאובדן שליטה על המחלה, נעשה ניסיון לטיפול עם אומליזומאב או נוגדנים נגד IL-5 במטרה להפחית את מינון הסטרואידים הסיסטמי ותופעות הלוואי של הטיפול בסטרואידים.
הטיפול בהתקף אסתמה חריף
התקף אסתמה חריף עלול להיות מסכן חיים. התסמינים הקליניים כוללים קוצר נשימה קשה שאיננו מוקל כמעט על ידי שימוש במשאף, תחושת לחץ בחזה וצפצופים מתגברים, כאשר לעיתים המטופל הופך כיחלוני ללא יכולת להשלים משפטים, זאת מאחר שלרוב יש היפוקסמיה (מחסור בחמצן בדם) וירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני עקב היפרוונטילציה. רמות נורמליות או עולות של לחץ הפחמן הדו-חמצני מרמזות על התחלה של אי-ספיקה נשימתית, ודורשות התערבות טיפולית מהירה. הטיפול כולל מתן חמצן במסכת חמצן וכן מינון גבוה של מרחיבי סימפונות לטווח קצר, לעיתים באופן תוך-ורידי, סטרואידים במינון גבוה ומגנזיום גופרתי. אי-ספיקה נשימתית מחייבת צנרור קנה והנשמה מלאכותית מכנית.
קישורים חיצוניים
סקירה מקיפה על אסתמה, ומאמר על התרופות השונות ותוכניות טיפול לאסתמה, באתר מכבי שירותי בריאות
אסתמה, אתר לבריאות הריאה
יצחק כץ, אסתמה - פרק מתוך הספר "אלרגיה"
זיהום סביבתי ואסתמה, אתר הקרן לבריאות וסביבה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחלות כרוניות בדרכי הנשימה התחתונות | 2024-09-10T09:19:22 |
גנחת | REDIRECT אסתמה | 2005-12-28T14:19:54 |
פונקציה אנליטית | פונקציה אנליטית היא פונקציה שיש לה פיתוח לטור חזקות המתכנס אליה בסביבה כלשהי. בזכות מבחן השורש של קושי, גם הנגזרת של פונקציה אנליטית היא אנליטית, ולכן אפשר לגזור פונקציה כזו אינסוף פעמים.
ניתן להוכיח כי פונקציה מרוכבת היא הולומורפית אם ורק אם היא אנליטית מרוכבת. זהו הסוג החשוב ביותר של פונקציה אנליטית, עד כדי כך שלפעמים מחליפים בין המושגים. פונקציות אלה הן האובייקט המרכזי באנליזה מרוכבת.
באופן רחב יותר, תכונת האנליטיות יכולה לחול על כל פונקציה משדה מקומי לעצמו, ובפרט ישנן פונקציות אנליטיות ממשיות. לטור החזקות המייצג פונקציה אנליטית ממשית (או מרוכבת) יש רדיוס התכנסות גדול מאפס.
הגדרה
תהי פונקציה ממשית או מרוכבת. נאמר ש- אנליטית בנקודה אם מוגדרת בסביבה של , וניתנת לפיתוח לטור חזקות שמתכנס ל- בסביבה של :
לטור כזה יש סביבת התכנסות המכילה כדור פתוח ברדיוס , נאמר, ומוכלת בכדור הסגור בעל אותו רדיוס.
ממבחן השורש של קושי נובע שטור החזקות המייצג את הוא גזיר, והנגזרת בעלת אותו רדיוס התכנסות. לכן פונקציה אנליטית גזירה אינסוף פעמים בנקודה . הדוגמה הפשוטה לפונקציה אנליטית היא פולינום בעל מקדמים ממשיים או מרוכבים.
אומרים שפונקציה היא אנליטית בתחום פתוח אם היא אנליטית בכל נקודה בתחום .
הכללה לכמה משתנים
נניח כעת כי היא פונקציה (שוב, ממשית או מרוכבת) של משתנים.
נאמר ש- אנליטית בנקודה אם מוגדרת בסביבה של וניתנת לפיתוח לטור חזקות שמתכנס ל- בסביבה של :
תכונות
סגירות
סכום של פונקציות אנליטיות (בנקודה) היא פונקציה אנליטית (באותה נקודה).
מכפלה של פונקציות אנליטיות היא אנליטית.
אם אנליטית ב- ו- אנליטית ב-, אז ההרכבה אנליטית ב-.
אם אנליטיות ב- ו- אז גם אנליטית באותה נקודה.
דוגמאות לפונקציות אנליטיות בכל המישור המרוכב
כל פולינום.
פונקציית האקספוננט .
הפונקציות הטריגונומטריות סינוס וקוסינוס.
דוגמאות לפונקציה שאינה אנליטית
פונקציית הצמוד המרוכב ופונקציית הערך מוחלט אינן אנליטיות (באף נקודה).
שורשים והתאפסויות
אם לפונקציה אנליטית יש מספר בן מנייה של אפסים ולהם נקודת הצטברות בתוך התחום, אזי שווה לאפס בכל תחום הקשירות המכיל את נקודת ההצטברות.
אם הנגזרות מכל הסדרים של פונקציה אנליטית בנקודה מסוימת הן אפס אזי היא קבועה בכל תחום הקשירות של נקודה זו.
גזירות וחלקות
שמאל|ממוזער|250px|גרף הפונקציה
אם פונקציה היא אנליטית אזי היא גזירה אינסוף פעמים. במילים אחרות, כל פונקציה אנליטית היא חלקה.
יש פונקציות ממשיות שהן גזירות אינסוף פעמים, ואינן אנליטיות. לדוגמה, הפונקציה (כאשר מגדירים ) היא פונקציה גזירה אינסוף פעמים, אך כל הנגזרות שלה בנקודה 0 שוות ל-0, ולכן טור טיילור שלה באותה נקודה הוא פונקציית האפס, ולפיכך אינו מתכנס אל באף סביבה של 0 (ראו גם פונקציית בליטה).
אם אנליטית ב-0 אזי טור החזקות של הוא טור טיילור שלה.
ראו גם
פונקציה שלמה
אנליזה מתמטית
אנליזה מרוכבת
נגזרת
טור טיילור
רדיוס התכנסות
משוואות קושי-רימן
קישורים חיצוניים
אנליטית | 2024-02-23T04:33:57 |
קצרת | REDIRECT אסתמה | 2005-12-28T14:19:57 |
אנתרקס (פירושונים) | 2021-12-01T02:50:20 | |
רומה רימונים | שמאל|ממוזער|100px|רימון על מקל המותאם לרומה רימונים
שמאל|ממוזער|250px|ררנ"טיסט מחטיבת הצנחנים בפעולת כראמה (1968)
שמאל|ממוזער|250px|מטול רימונים מותקן על M1 גאראנד
רומֶה רימונים או מטול, הוא התקן המאפשר להרכיב רימון על קנה רובה (רובה מטען (רומ"ט) או רובה סער) ולשגרו מקנה הרובה באמצעות לחיצה על ההדק.
הסבר
כדי לשגר את הרימון, חייב הלוחם להחליף את מחסנית הכדורים הרגילים שברובה במחסנית תחמישים (התחמישים הם תרמילי כדורים ללא קליע, הממולאים באבק שרפה הודף בעל עוצמה חזקה יותר מהרגיל), להתקין את הרומה על קנה הרובה, ו"להלביש" עליו את רימון הרובה. בשל ההדף הרב שנוצר בעת הירי, אין אפשרות לירות את רימון הרובה כשהקת צמודה אל כתף הלוחם, ויש להצמיד את עקב הקת למשטח מאסיבי כגון קיר או גזע עץ. בתנאי שדה, כורע הלוחם ברך, ומניח את עקב הקת על האדמה, כאשר הרובה מוטה בזווית של 45 מעלות להשגת טווח מרבי. הירי מבוצע כאשר הלוחם מניח את ידו האחת בחזקה מעל למתפס הרובה, ובידו השנייה מפעיל את הדק הרובה. החזקה לא יציבה או לא נכונה של הרובה, תביא להשלכתו של הרובה בפניו של הלוחם הרוכן מעליו.
יתרון שיטה זו הוא בכך שטווח השיגור של הרימון גדול בהרבה מטווח זריקה של רימון יד, ושהרימון נורה בקשת בליסטית. אין אפשרות לירות ברובה כדורים רגילים כל עוד לא הוסר רימון הרובה מעל קנה כלי הנשק.
השורש ר.מ.ה בארמית משמעו השלכה, ומכאן השם 'רומה'.צה"ל עושה שימוש רב בארמית לתיאור מונחים כגון זיווד.
היסטוריה
החל ממלחמת העולם השנייה ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20, השימוש ברומה רימונים נגד טנקים (ררנ"ט) היה נפוץ למדי. בשנות ה-80 הוחלף הררנ"ט במטולי רימונים ייעודיים ובמשגר M-203 אשר מורכב מתחת לקנה של הרובה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר החלו לפתח אמצעים לפיזור הפגנות (אלפ"ה), חזר השימוש בהתקנים דמויי ררנ"ט ושימוש בכדורי תחמיש חסרי קליע, לצורך ירי אמצעים כגון רימוני גז מדמיע וגלילי גומי המאוחסנים בהתקנים (כגון ררנ"ג או "טמפון").
ראו גם
מטול רימונים
רימון יד
רובה
כדור גומי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי ירייה
קטגוריה:עזרים טקטיים לכלי ירייה | 2024-01-26T08:41:53 |
באבי יאר | ממוזער|250x250 פיקסלים|אנדרטה לציון קברי האחים היהודיים בבאבי יאר, שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לציון קבר אחים בבאבי יאר
שמאל|ממוזער|250px|בול אוקראיני שהונפק לזכר נרצחי באבי יאר, שבעים שנה לאחר הרצח ההמוני
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לזכר נרצחי באבי יאר בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב
באבי יאר (באוקראינית: Бабин Яр, באבין יאר; מרוסית: Бабий Яр) הוא גיא הנמצא צפונית-מערבית למרכז קייב בירת אוקראינה, שבו רצחו הנאצים בין 100,000 ל-150,000 איש, החל מ-29 בספטמבר 1941 ומתוכם כ-50,000 יהודים. בנוסף ליהודים נרצחו בבאבי יאר במשך כשנתיים כ-50,000 צוענים, חולי נפש, שבויי מלחמה סובייטים ואזרחים רבים שהואשמו כמפרי הסדר.
רקע
כיבוש קייב
ב-19 בספטמבר 1941 התקדמו הנאצים מזרחה בברית המועצות (מבצע ברברוסה) עד כדי הגיעם לפאתי קייב בירת אוקראינה.
קייב נכבשה על ידי הארמייה השישית והקורפוס ה-29. בטרם הכיבוש הצליחו יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר להימלט ממנה.
מטה הצבא הנאצי הכובש התמקם ברחוב חרשצ'אטיק במרכז העיר, וב-24 בספטמבר – 5 ימים לאחר כניסת הנאצים לקייב – התפוצצה בו פצצה שהממה את הכובשים. האזור כולו נסגר ואזרחים עוכבו לחקירה, אך פצצה נוספת שהתפוצצה דקות לאחר מכן גרמה לפאניקה ומנוסה כללית של הנאצים והאזרחים שרוכזו.
בימים שלאחר מכן התפוצצו פצצות נוספות ברחוב חרשצ'אטיק, תוך שהן פוגעות והורגות גרמנים ואזרחים אוקראינים רבים.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה התברר כי האחריות לפיצוצים הייתה של קבוצת אנשי נ.ק.ו.ד. (השירות החשאי הסובייטי), שהושארו בקייב הכבושה על מנת לחבל בכוחות הנאצים.
ב-26 בספטמבר נערכה ישיבה, בהשתתפות המושל הצבאי של קייב, גנרל מיור אברהרט, מפקד האס אס והמשטרה שליד מטה עורף גיס דרום אס אס אובר-גרופנפיהרר פרידריך יקלן, מפקד איינזצגרופה C בריגדפיהרר ד"ר אוטו רש, ומפקד זונדרקומנדו 4a אס אס שטנדרטנפיהרר פאול בלובל. בישיבה הוחלט לרצוח את כל יהודי קייב כתגמול על פעולות החבלה. ההוצאה לפועל הוטלה על זונדרקומנדו 4a. ביחידה זו היו אנשי אס דה וסיפ"ו, פלוגה 3 מגדוד הוואפן אס אס לתפקידים מיוחדים, ומחלקה מגדוד המשטרה 9. צורפו אליה יחידות שוטרים מגדוד 45 ומגדוד 305, וכן יחידות של משטרת העזר האוקראינית.
ההודעה ליהודי קייב
thumb|מודעה ליהודי העיר קייב והסיבבה להתייצב ב-29 בספטמבר 1941. מוצגת במוזאון יד ושם.
ב-28 בספטמבר 1941 פורסמה ברחבי קייב מודעה של פלוגת התעמולה 637 בדפוס הארמייה השישית, בגרמנית, באוקראינית וברוסית בזו הלשון:
היהודים חשבו שהכוונה היא לגירוש היהודים מהעיר.
הרצח
בשעה היעודה ואף לפניה התייצבו עשרות אלפי יהודים במקום, ההמונים שהגיעו הופנו לאורך רחוב מלניקובסקי לעבר בית-הקברות היהודי שבפאתי האזור, אשר גודר בתיל יחד עם חלק מבאבי יאר, ושמרו עליו השוטרים וחיילי הוואפן אס אס מהזונדרקומנדו, וכן שוטרים אוקראינים. משחצו את השערים הצטוו האנשים להשאיר את חפציהם שיועמסו על "קרון מטען" לכאורה. הנאצים לקחו קבוצה קטנה של אנשים בכל פעם והעבירו אותם קדימה, קולות ירי נשמעו במרחק והאנשים החלו להבין מה התרחש באמת - אך למי שרצה לחזור כעת כבר היה מאוחר מדי. הנאצים לא אפשרו יציאה חזרה מבעד לשערים למי שמסמכיו זיהו אותו כיהודי.
קבוצות של 10 אנשים הובלו מראש התור בכל פעם דרך "מסדרון" של שתי שורות חיילים נאצים אשר הכו אותם באכזריות באלות אל תוך אזור שבו נצטוו להתפשט מבגדיהם ולהתייצב על שפת הגיא, מקום שבו נורו ונפלו מטה אל תוך הגיא, ששימש כבור ירי. אחת הניצולות הבודדות היא דינה פרוניצ'בה שעדותה מופיעה בספרו התיעודי של אנטולי קוזנצוב באבי יאר. שורדת נוספת שעדותה מופיעה בספר השחור שכתבו איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן היא נדיה אלגרט (נסיה אלגורט) שתיארה כיצד היא ביחד עם בנה איליה (אילושה) ניצלו בנס מבורות הירי בבאבי יאר.
האתר בו הושאר רכושם של הנרצחים צולם על ידי הצלם הצבאי הגרמני יוהנס הלה, והתצלומים נחשפו לאחר עשרות שנים.
לפי דוח מס' 101 של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים נטבחו ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 (ח' וט' בתשרי ה'תש"ב) בבאבי יאר בזאת לא הסתיים הרצח בגיא.
קרבנות נוספים
במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי יאר ונרצחו שם 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה.
הנאצים רצחו בבאבי יאר רבים נוספים: צוענים, חולים מבית החולים הפסיכיאטרי ע"ש פבלוב, שבויי מלחמה סובייטיים ואזרחים רבים שנרצחו בשל סיבות טריוויאליות כהפרת סדר (כ-50 אלף בני אדם).
העלמת הראיות
ממוזער|באבי יאר, צילום מאויר, 26 בספטמבר 1943 - צולם על ידי הלופטוואפה
החל מיולי 1943, קיבלו חיילי האס אס הוראה להעלים את כל הראיות לרצח בבאבי יאר.
פאול בלובל הגיע לקייב כממונה על טשטוש עקבות הרצח, בתיאום עם ד"ר מקס תומאס, מפקד הסיפ"ו והאס דה באוקראינה. בלובל הקים שתי יחידות מיוחדות וכינוין בצופן 1005 (מבצע 1005). יחידה 1005A הורכבה משמונה עד עשרה אנשי אס. דה. ו-30 שוטרים גרמנים, מפקדה היה אס. אס. אוברשטורמפיהרר באומן.
על מנת להעלים את הראיות, נשרפו הגופות, עבודה שבוצעה בכפייה על ידי אסירי מחנה הריכוז סיירץ, אשר כמאה מתוכם היו יהודים. בערב 29 בספטמבר 1943, פרצו במרד 329 האסירים העובדים בשריפת הגופות שהבינו מה יעלה בסוף בגורלם. 18 מהם הצליחו להימלט בחסות הערפל ו-311 הנותרים נרצחו.
מספר הקורבנות של מחנה הריכוז סירצק נאמד ב-25,000 איש.
עבודת הטשטוש הנאצית כה הצליחה, עד שלא נשאר זכר לקברי ההמונים בבאבי יאר, ולזמן רב לא הוקמה במקום כל אנדרטה לזכר הנרצחים.
באבי יאר בזמן השלטון הסובייטי
ב-13 במרץ 1945 בצו של מועצת קומיסרי העם של אוקראינה הסובייטית ושל הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית (בולשוויקית) האוקראינית הוחלט על הקמתם של פארק ואנדרטה "במקום קבורתם של קרבנות הכובשים הנאצים בבאבי יאר". על הפרויקט הופקד האדריכל א.ו.ולאסוב. בשנת 1947 החליטו הרשויות שהאנדרטה העתידית לזכר "קרבנות הטרור הפאשיסטי בבאבי יאר" תשולב בתוכנית לשיקומה ופיתוחה של העיר קייב בשנים 1948–1950.
אולם בשנת 1948 פרצה במלוא המרץ המסע האנטישמי המאורגן על ידי סטלין בסיסמת "המאבק בקוסמופוליטיזם", מה שמנע ככל הנראה את הקמת האנדרטה. השלטונות חזרו אז לתוכנית הקמת הפארק שתוכננה לפני המלחמה.
אחרי מות סטלין, בימי חרושצ'וב הפך המקום לאתר עלייה-לרגל ועלתה התביעה להקמת אנדרטה במקום. בין משמיעי התביעה היו הסופרים איליה ארנבורג וויקטור נקרסוב, אך בלא הועיל.
בשנת 1961 ארעה מפולת הבוץ בקייב - אסון שנבע מהתמוטטות סכר שהוצב על גיא באבי יאר. לטענת אנטולי קוזנצוב, הסכר הוצב על הגיא כדי לטשטש את זכר הרציחות ולמנוע מחקר בנושא וכך למנוע את הנצחת זכרם של הקורבנות היהודיים.
המשורר יבגני יבטושנקו פרסם ב-1961 את הפואמה המפורסמת "באבי יאר" הנפתחת במילים:
המלחין דמיטרי שוסטקוביץ' הלחין את הפואמה וכלל אותה בסימפוניה ה-13 שלו, אך לנוכח לחץ השלטונות הסובייטיים נאלץ שוסטקוביץ' "לתקן" את הנוסח בהתאמה לטעמם.
הפואמה והלחן זכו להצלחה ותהודה בברית המועצות ומחוצה לה, ולחץ דעת הקהל להקמת אנדרטה בבאבי יאר גבר. בשנת 1966 נערכה תחרות בין אדריכלים ואמנים וב-1974 נסתיימה הקמת האנדרטה. האנדרטה לא ציינה כי יהודים היו בין הקורבנות שנרצחו במקום.
באבי יאר לאחר סיום השלטון הסובייטי
בשנת 1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של באבי יאר.
בשנת 2000 עלה לישראל מיכאיל פטרוביץ' סידקו , אשר ידוע כיום בתור הניצול החי האחרון של הטבח.
ב־29 בספטמבר 2006 נערך טקס לציון 65 שנה לטבח, ובו מי שהיה הרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, ישראל מאיר לאו, נשא תפילת יזכור, והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ'. באותו מעמד הוענק גם עיטור הגבורה של הצבא האוקראיני לאנטולי שפירו, רב-סרן יהודי שפיקד על יחידה מהצבא האדום שהשתתפה בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ואף פתח במו ידיו את שערי המחנה, אך נפטר שנה קודם להענקת העיטור.
בשנת 2009 הוצב בשטח באבי יאר פסל של טניה מרקוס, לוחמת יהודייה שפעלה נגד הנאצים בעיר קייב במהלך הכיבוש, נתפסה והוצאה להורג.
בשנת 2016 לציון 75 שנה לטבח התקיים באתר טקס בהנחיית אלכס אנסקי בו התזמרות הסימפונית של אוקראינה נגנה יצירות של ברוך ברלינר.
ב-2021 התקיים אירוע לציון 80 שנה לטבח. באירוע השתתפו בין היתר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, נשיא ישראל יצחק הרצוג נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר והרב הראשי לקייב הרב יונתן בנימין מרקוביץ', ובמהלכו נחנך באתר מרכז הנצחה חדש הכולל מספר אנדרטאות.
משפטים
לאחר המלחמה, בתחילת 1946 נדון פרידריך יקלן, מפקד האס אס והמשטרה של גזרת 'רוסיה-דרום', שכללה בעיקר את אוקראינה, למוות על ידי בית דין צבאי סובייטי והוצא להורג, בין השאר על חלקו בטבח באבי יאר. אחריו הועמד פאול בלובל לדין על חלקו בטבח באבי יאר ופשעים נוספים, במשפט האיינזצגרופן. הוא נדון למוות בשנת 1948 ונתלה בכלא בשנת 1951.
בשנת 1967 הועמדו 11 אנשי אס אס נוספים לדין על חלקם בטבח בבאבי יאר. חלק מהנאשמים הורשעו ונדונו לעונשים של בין 4 ל-15 שנות מאסר.
הפגיעה באתר על ידי רוסיה
ב-1 במרץ 2022, רוסיה פוצצה מגדל טלוויזיה שהיה בסמוך לאתר במסגרת הפלישה הרוסית לאוקראינה. ההפגזה, שהרגה על פי מקורות אוקראינים חמישה בני אדם, פגעה גם באתר ההנצחה. הנהלת יד ושם גינתה את התקיפה הרוסית. עם זאת, בסיור שרון בן ישי ביצע באזור, נטען כי דבר לא נפגע בפיצוץ.
ראו גם
המרכז להנצחת השואה באבי יאר
לקריאה נוספת
אנטולי קוזנצוב, באבי יאר, תל אביב: עם עובד, 1968
טרובאקוב זאכאר, הסוד של באבי יאר, ירושלים: יד ושם, 2003
קישורים חיצוניים
באבי יאר באתר יד ושם
יהודי קייב והסביבה שנרצחו בבאבי יאר, באתר יד ושם
מזכרונותיו של זאכאר טרובאקוב על הבריחה מבאבי יאר, באתר יד ושם
קטע מתוך הרומן של אנטולי קוזניצוב
הטבח בבאבי יאר – מה ידעו בקייב ב-29 בספטמבר 1941? - מאמר באתר יד ושם מאת ד"ר ארקדי זלצר.
קטע מתוך עדות של ניצולה מבאבי יאר, מתוך ספרו של אנטולי קוזנצוב "באבי יאר", באתר יד ושם.
לשרוד את באבי יאר – מתוך הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
תצלומים מקייב ובאבי יאר של יוהנס הלה
תוכנית רדיו "80 שנה לבאבי יאר", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן 27/11/2021
/
הערות שוליים
קטגוריה:אוקראינה: גאוגרפיה
קטגוריה:איינזצגרופן
קטגוריה:אתרי הריגה בשואה
קטגוריה:בורות ירי בשואה
קטגוריה:קייב: היסטוריה
קטגוריה:שואת יהודי אוקראינה
קטגוריה:יהדות קייב | 2024-08-10T03:10:45 |
טקטיקת מצור | הפניה מצור | 2017-12-03T18:37:00 |
חרושצ'וב | REDIRECT ניקיטה חרושצ'וב | 2005-09-04T17:48:22 |
ברייתא | בָּרַיְתָא היא מאמר של תנאים שלא הוכנס לסדר המשניות, ולכן נותרה חיצונית להן. פירוש המילה "ברייתא" בארמית הוא "חיצונית" – "בר" הוא "חוץ".
לא קיים כתב יד מקורי המכיל את כל הברייתות. רוב הברייתות מפוזרות בתלמודים ומיעוטן מצוי בקבצים כמו התוספתא ומדרשי ההלכה.
את הברייתות המפוזרות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ליקט מיכאל היגר וכינס את כולן בעבודתו אוצר הברייתות המקיפה עשרה כרכים.
כמו המשנה, גם הברייתא כתובה בתמציתיות, ללא פירוט, הרחבה וליבון, ולכן ברייתות רבות קשות ללימוד ללא פירוש או ידע מוקדם בנושא. ברייתות מובאות בתלמוד, בין השאר, לחיזוק או סתירה של דברי אמוראים, להבאת סתירות בין משנה לברייתא ויישובן. ברייתא יכולה גם לסייע בפרשנות של משנה קיימת, או להשלים ידע חסר במקרה שלא קיימת התייחסות של המשנה לנושא.
לפי כללי הלימוד של חכמי התלמוד, הברייתא היא מקור תנאי שווה ערך למשנה, ובמקרה של מחלוקת אין סיבה להעדיף אחת על השנייה. עם זאת, ישנן ברייתות אשר איננו יודעים מי אמרן ומה הייתה סמכותו של האומר. כמו כן, חלק מהברייתות היו פחות מוכרות מהמשניות ולכן ניתן למצוא בתלמוד את הביטוי "ברייתא לא שמיע ליה" ובנוסחאותיהן היה יותר חשש לשיבושים, ועל כן האמוראים מעדיפים לעיתים את דברי המשנה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משנה
קטגוריה:מונחים תלמודיים
קטגוריה:ספרות חז"ל | 2024-09-29T11:31:43 |
תפוז | שמאל|ממוזער|200px|תפוז בצלחת פירות
שמאל|ממוזער|200px|פרח התפוז
ממוזער|200px|ילדה עם תפוזים מלא הסל, ציור משנת 1887
תפוז (ראשי תיבות של תפוח זהב) הוא מין של עץ מסוג הדרים. התפוז הוא אחד מפירות ההדר הנפוצים ביותר. הוא עגול, וצבעו כתום. לרוב, השם "תפוז" יתייחס לפרי, והעץ יקרא "עץ התפוז".
התפוזים גדלים באקלים סובטרופי ובאקלים ים-תיכוני ונפוצים בכל רחבי העולם, בישראל קיימים במקומות לחים.
טעמו של התפוז נע בין מתוק לחמוץ. את טעמו החמוץ מעניקה לו, כמו לכל פירות ההדר, החומצה הציטרית. לרוב, אוכלים את התפוז כאשר הוא מקולף וטרי, או שסוחטים אותו ושותים את מיצו. לתפוז קליפה מרירה אשר לרוב לא נעשה בה שימוש, אך במאכלים מסוימים היא משמשת כחומר טעם או כקישוט, ויש המייחסים לקליפה סגולות בריאותיות (היא עשירה בוויטמינים ומינרלים) והלבנת שיניים. היא יכולה לשמש גם להכנת ריבה, או חטיף מתוק (קליפות תפוזים מסוכרות). הקליפה מורכבת משני חלקים או מרקמים: שכבה לבנה דקיקה העוטפת את הפרי ונקראת לבנה (החלק הפנימי של הקליפה) ובלועזית: אלבדו ושכבת הקליפה החיצונית שהיא מחוספסת עד גבשושיתית, קשה וכתומה.
מקור השם
עצי תפוז הובאו לארץ ישראל לפני מאות שנים, ככל הנראה בידי סוחרים פורטוגליים, ומכאן נגזר שמם הערבי "בֻּרתֻקאל" (שיבוש של המילה פורטוגל).
בראשית המאה ה-20 כונה הפרי בעברית בפי ראשוני המתיישבים תפוח זהב, שם שניתן לו בהשראת הכתוב "תַּפּוּחֵי-זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (), אף שבמקור הכוונה היא לתפוחים מלאכותיים העשויים זהב, ובזכות דמיונו לתפוח עץ וצבעו הזהוב.
בשנות ה-30 הציע הבלשן יצחק אבינרי לאמץ את ראשי התיבות תפו"ז (כלומר: לקרוא אותם ככתיבם).
חידוש המילה תפוז גרר אחריו התנגדויות רבות בקרב מחדשי השפה העברית. במקרה זה, לא נבעה מהתנגדות למשמעות השם בדומה לעגבנייה, אלא בשל התעוזה הלשונית - צירוף של שתי מילים (כגון צלמוות ובליעל), והשימוש בהלחם בסיסים לא היה מקובל אז, והחידוש נתפס כבלתי טבעי לשפה העברית.
מקור השם Orange, "אורנג'" באנגלית הוא משם הפרי בספרדית Naranja, שמגיע מן השם נה ראנג'י בסנסקריט.
היסטוריה
לדעת רוב החוקרים מקורו של התפוז בהכלאה בין פומלה (Citrus maxima) לבין מנדרינה (Citrus reticulata). שני פירות הדר אלה מקורם בסין.
השערה אחרת למוצא התפוז טוענת כי פרי החושחש, החמוץ למדי יחסית לזני תפוז מודרניים, הוא פרי התפוז המקורי. טעמו חמוץ בשל החמיצות הקלה של המיץ. לא ברור לחלוטין האם החושחש הוא אכן הפרי המקורי, וייתכן כי לא קיים זן מקורי של תפוז בר.
זני ומיני תפוזים
תפוז מתוק צמח לראשונה בספרד ומאז הוא הפך לזן הנפוץ ביותר. בהתאם לתנאי גידולו, התפוז המתוק צומח בצבעים ובגדלים שונים וברוב המקרים מכיל עשרה פלחים העטופים בציפה דקיקה ולבנה.
תפוז טבורי הוא מוטציה שנוצרה בפרדס של תפוזים מתוקים בשנת 1820 במנזר, בבאהיה שבברזיל. חלק מהמקור הועבר לריברסייד, קליפורניה בשנת 1870, ויצר שוק חדש ברחבי העולם. המוטציה יצרה פרי דיפלואיד (תאום), כאשר תפוז קטן יותר נמצא בתוך הפרי החיצוני, קרוב לגבעול. מהצד החיצוני, משאיר התאום הקטן והלא מפותח מבנה דמוי טבור אדם בראש הפרי. מכאן מקורו ה"פרוזאי" של השם בערבית: "אָבּוּ-סרה". תפוזים טבוריים כמעט תמיד נטולי גרעינים, מקדימים בהבשלתם (כבר בתחילת החורף) ונוטים להיות גדולים מהתפוזים המתוקים. בישראל החלו לגדל את זן הטבורי במאה ה-21.
תפוז ולנסיה הוא אחד מהתפוזים המתוקים המשמשים לסחיטת מיץ, הוא בעל קליפה דקה. הוא פותח על ידי האגרונום ויליאם וולפסקיל (William Wolfskill) בדרום קליפורניה במאה ה-19. זהו זן מאוד פופולרי של התפוז, במיוחד בעת שזן התפוז הטבורי אינו בעונת הגידול שלו. קליפתו הדקה אך החסינה מאפשרת לו הישרדות טבעית, במקום קריר, עד לחודשי הקיץ.
תפוז דם מאופיין בצבע אדום וכאשר הוא נסחט מיצו אדמדם בדרך כלל. תפוז דם גדול יותר ממנדרינה ופחות מתוק.
תפוז שמוטי - מוכר גם כ"תפוז ג'אפה". זוהי מוטציה של זן ארצישראלי בשם "בלדי" מן המאה ה-19. השמוטי הוא תפוז מתוק הנקטף בישראל מדצמבר ועד מאי.
תפוז סיני (מסווג כמין Citrus japonica בסוג הדרים או כסוג Fortunella במשפחת הפיגמיים) הוא פרי וצמח ננסי, וכשמו, מקורו אכן בסין, ומשם גם שמו הלועזי קומקוואט (kumquat), הנובע מההגייה הקנטונזית "גאם-גוואט" (מנדרינית: jīnjú, מילולית "תפוז זהב"). קליפתו רכה, ובשל המרירות שלו, הוא משמש בעיקר להכנת ריבות, רטבים וממתקים.
חושחש (Citrus aurantium) - מין של תפוז מר המשמש לרקיחת מרמלדה, הכנת ליקרים והפקת שמן אתרי.
גידול
ממוזער|250px|קטיף תפוזים בפתח תקווה (1930)
גידול התפוז זקוק לאקלים חמים. החשש המרכזי הוא מפגיעת קור שעשויה להביא לחיסול מטע תפוזים שלם. דבר זה עשוי להתרחש לקראת סיום תקופת גידול הפרי מכיוון שהתפוז מסיים את התפתחותו בזמן הסתיו או החורף.
האקלים הים תיכוני מתאים ביותר לגידול תפוזים ואכן הגידול נפוץ במדינות הים התיכון ובמדינות אחרות בהן יש אקלים מסוג זה. גם בישראל גידול תפוזים נפוץ אך כמות מטעי התפוזים ופרי ההדר בכלל מתמעטת משנה לשנה בעיקר מסיבות של כדאיות כלכלית. בישראל היו עד שנות ה-70 420,000 דונם של פרדסים לגידול תפוזים, שהצטמצמו בימינו ל-175,000 דונם. המותג הארץ-ישראלי (ומאוחר יותר גם ישראלי) "תפוזי ג'אפה" (על שם יפו) נחשב אז והיום לסמל של איכות, והוא אף נמכר למגדלים בצפון אפריקה ובספרד.
לפי נתוני FAOSTAT המגדלות המרכזיות של תפוזים בעולם בשנת 2005 היו (בטונות):
1.ברזיל17,804,6002.ארצות הברית8,266,2703.מקסיקו3,969,8104.הודו3,100,0005.איטליה2,533,5356.סין2,412,0007.ספרד2,149,9008.איראן1,900,0009.מצרים1,789,00010.אינדונזיה1,311,703
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
מי רוצה תפוח זהב?, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
המועצה לשיווק פרי הדר
יעקב פרנקו, כל האמת על תפוזי יפו: תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזיי השמוטי, בלוגספוט: היסטוריה של תפוזי יפו, 2019
יעקב פרנקו, שדידת השם הגנרי תפוזיי ג'פה, בלוגספוט: היסטוריה של תפוזיי יפו, 2020
הערות שוליים
קטגוריה:הדרים
קטגוריה:ראשי תיבות וקיצורים | 2024-10-10T13:57:28 |
טיל ים-ים | הפניה טיל נגד ספינות | 2007-02-22T22:42:50 |
אמורא | REDIRECTאמוראים | 2004-09-19T10:54:34 |
בשיר ג'ומאייל | ממוזער|ג'ומאייל עם אריק ולילי שרון ויהושע שגיא, 1982
בשיר ג'ומאייל (בערבית: بشير الجميّل, תעתיק מדויק: בשיר אלְגֻ'מַיְל; 10 בנובמבר 1947 – 14 בספטמבר 1982) היה מנהיג לבנוני נוצרי. נרצח לאחר בחירתו לנשיא לבנון. בנו של פייר ג'ומאייל, מייסד ארגון הפלנגות הנוצריות.
ביוגרפיה
בשיר ג'ומאייל החל לבלוט בפוליטיקה הלבנונית בימי מלחמת האזרחים בלבנון שפרצה בשנת 1975. באותה תקופה בלט ג'ומאייל הן כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והן כפוליטיקאי אכזרי ביחסיו כלפי מתחריו על הבכורה בקרב הנהגת המחנה הנוצרי.
באותה תקופה עבד כעורך-דין והקדיש יום בשבוע לטיפול בלקוחות חברי מפלגת הפלנגות ברובע אשרפייה במזרח ביירות.
ג'ומאייל, שֶכּוּנה בתנועתו בשם החיבה "אל-בּאש", התמודד עם בני הדור השני לפוליטיקה הלבנונית ובכלל זה עם דני שמעון, בנו של נשיא לבנון בעבר כמיל שמעון, ועם טוני פרנג'יה, בנו של נשיא לבנון (1968 - 1974) סולימאן פרנג'יה. טוני פרנג'יה, מנהיג המיליציה בריגדת מרדה נרצח ביוני 1978 יחד עם אשתו ובתו ועשרות משומרי ראשו בארמון הקיץ של משפחת פרנג'יה בעיירה אהדן, על ידי אנשי הפלנגות בראשות אלי חובייקה וסמיר ג'עג'ע. בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאחדת "הכוחות הלבנוניים", רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות. הסיבה לאירועים נחלקת בין הצדדים.
בחודש מאי 1980 שכל את בתו הבכורה בת השנה וחצי, מאיה, בהתפוצצות מטען שהיה מכוון, ככל הנראה, נגדו.
ג'ומאייל קרא על קברה לאנשיו להימנע מנקמה.
ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.
כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליציה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
עוד ב-1976 הצטרף ג'ומאייל, יחד עם אחיו, אמין, לפגישת אביו עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, על ספינת טילים של חיל הים מול העיר ג'וניה בלבנון, בה ביקשו מרבין סיוע צבאי.
ב-12 בינואר 1982 נפגש ג'ומאייל לראשונה עם שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון. שרון הגיע במסוק אל ג'וניה, מלווה בעוזרו אברהם טמיר, סגן הרמטכ"ל משה לוי, קצח"ר עמוס ירון, ראש מחלקת מבצעים אורי שגיא, ראש אג"ם יהושע שגיא, נציגי המוסד ומאבטחים. לאחר סעודת-לילה, הוביל ג'ומאייל את האורחים לסיור לילה סביב ביירות. למחרת סייר איתם ג'ומאייל שוב מחוץ לביירות ולאחר מכן בהר סנין. אחר כך אירח אותם בביתו בשכונת אשרפייה בביירות.
בחירתו לנשיא לבנון
חודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון, ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו כי לא ראוי למנות לנשיא המדינה אדם שעלה לשלטון על כידוניו של צה"ל ואשר הון משפחתו הגיע, על פי החשד, בעיקר מהברחות ועסקי גידול הסמים בבקעת הלבנון.
ב-1 בספטמבר, שבוע לאחר בחירתו, נפגש ג'ומאייל עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במלון קרלטון בנהריה. השניים הציעו לו לחתום על הסכם שלום בין שתי המדינות, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי איראן–ישראל לפני נפילת משטר השאה.
ההתנקשות בחייו
ב-14 בספטמבר אמור היה ג'ומאייל להגיע לשיחה עם קבוצת אנשי מודיעין ישראלים במשרדי "שומרי הארזים" בשכונת אשרפייה בשעה 17:00. בדרכו לשם עבר בסניף הפלנגות בשכונה, שם נהג להרצות מדי יום שלישי בשעה 16:00. הפעם נאם את נאומו האחרון שם טרם השבעתו לנשיאות, בפני הסמינר לפעילות הצעירות של התנועה. בערב הקודם הגיע למקום טאניוס שרתוני , נכדו בן ה-26 של בעל הבניין בן השלוש קומות, שרק שבועיים לפני כן נמכר למפלגה. משפחתו הייתה ידועה בנאמנותה לפלנגות ואחד מאחייניה אף שימש כעוזרו הקרוב של פייר ג'ומאייל. אולם טאניוס שרתוני היה חבר ברשת מחתרתית של המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, שדגלה בחזון "סוריה הגדולה" וקטעה את הברית שלה עם הפלנגות לטובת לחימה לצד אש"ף. מפעילו של שרתוני היה סוכן מודיעין סורי שישב ברומא, וביממה שלפני כן נתן לשרתוני את ההוראה לבצע את ההתנקשות בג'ומאייל, שתוכננה עוד קודם לכן. שרתוני עלה ללא חשד לדירת אחותו בקומה השלישית והניח מטען נפץ על רצפת חדר האורחים בדירתה, ממש מעל המקום בו ניצב דוכן הנאומים בסניף המפלגה. הוא שלח את אחותו מהבית וטיפס על גג של בניין סמוך, שם המתין להגעתו של ג'ומאייל. בשעה 16:10, במהלך נאומו של ג'ומאייל, הפעיל שרתוני את מטען הנפץ בעזרת שלט-רחוק והבניין כולו קרס. ג'ומאייל נהרג יחד עם 26 פעילים בתנועת הפלנגות. רוב הקורבנות היו נערות. גופתו של ג'ומאייל לא זוהתה עד השעה 21:45. בשעה זו לאחר חיפוש מאומץ זיהה ד"ר גדי סדובסקי שנשלח על ידי סגן מפקד אוגדה 98, אל"ם יהודה דובדבני, בהוראתו של שר הביטחון אריאל שרון, את שעון היד של ג'ומאייל על אחת הגופות בחדר הקירור של בית החולים "". בכיס חליפתו הכחולה נמצאו אמצעי זיהוי נוספים: טבעת נישואין, מכתב מאחותו הנזירה ארזה ואיגרת-ברכה לרגל בחירתו ממוח'תאר של אחד הכפרים. לידו הייתה גופתו של ידידו, מזכיר סניף המפלגה באשרפייה, ז'אן נאדר. הלווייתו של ג'ומאייל נערכה בבכפיא . מאות מלוחמי הפלנגות, שסירבו להאמין שמנהיגם מת, צעקו במהלכה "בשיר חי...בשיר חי".
מותו של ג'ומאייל עורר בישראל דאגה גדולה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור בגין ושרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה. לאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.
הערכות על אופיו
הדעות באשר לאופיו וערכו של ג'ומאייל חלוקות. מחד גיסא, לאחר מותו, כתב העיתונאי רן אדליסט בספר "מלון פלשתינה": "צריך לתת את הדעת כיצד אנשים מבוגרים, אחראים ורציניים על פי כל קריטריונים מקובלים - חשבו באמת שניתן להמליך את הגנגסטר הקטן הזה בנתוני השטח, האוכלוסייה והשכנים (סוריה)". מאידך גיסא, בספר "פלונטר" שכתב אליעזר "גייזי" צפריר, ראש שלוחת המוסד בלבנון בתקופה שלאחר רצח ג'ומאייל, נכתב על אופיו של בשיר ג'ומאייל: "מנהיגות נחרצת, העזה, אמינות ועמידה מאחורי המילים וגם... ברוטאליות על פי הצורך". צפריר אף הוא מצטרף להערכה שרווחה בקרב "חסידיו" של ג'ומאייל בישראל ובלבנון ש"אילו היה בשיר חי, היו באמת פני הדברים נראים אחרת, בכל התחומים".
בתרבות
הסרט ואלס עם באשיר בבימויו ארי פולמן מתאר את תחילת מלחמת לבנון, רצח באשיר ג'ומייל והטבח בסברה ושתילה.
ראו גם
תוכנית אורנים
מלחמת האזרחים בלבנון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נשיאי לבנון
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בלבנון
קטגוריה:אנשי צבא לבנונים
קטגוריה:ביירות: אישים
קטגוריה:נוצרים לבנונים
בשיר
קטגוריה:מרונים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סן-ז'וזף
קטגוריה:אישים משתפי פעולה עם ישראל
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:נבחרי ציבור שמתו לפני שהושבעו לתפקיד
קטגוריה:ילידי 1947
קטגוריה:לבנונים שנפטרו ב-1982 | 2024-09-20T14:01:53 |
דיון פלילי בישראל | מקובל לחלק את הפרוצדורה הפלילית בישראל לכמה חלקים עיקריים: הליכים בפני רשויות החקירה והתביעה (תלונה, חקירה, העמדה לדין, שימוע וכו'), סמכויות אכיפה (מעצר, חיפוש, הסגרה וכו'), הליכי המשפט (הקראה, טענות מקדמיות, הוכחות, סיכומים, טיעונים לעונש וכו'), הליכי תקיפה (ערעור, משפט חוזר, דיון נוסף וכו').
חוקים עיקריים
הפרוצדורה במשפטים פליליים בישראל קבועה ברובה על ידי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. חוק זה ואחרים שנוספו לו, מסדירים את הכללים העיקריים לניהול משפט פלילי בישראל.
חוק משלים הוא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), הידוע גם כ"חוק המעצרים" ובו מוסדרים העניינים הקשורים במעצרו של אדם, לרבות זכויות העצור, תקופות המעצר המקסימליות, עילות המעצר הן לצורכי חקירה והן במהלך ניהול משפט ("מעצר עד תום ההליכים"), וכן סדרי עיון חוזר וערר.
חוקים נוספים מסדירים סוגיות ספציפיות, כגון פקודת הראיות - המסדירה את קבלתן של ראיות, - המסדיר ייצוגם של חשודים ונאשמים מחוסרי אמצעים, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), חוק טיפול בחולי נפש, - בכולם הוראות ספציפיות הנוגעות לפרוצדורה הפלילית בקשר לאוכלוסיות מיוחדות של נאשמים/חשודים.
מערכת זו מסדירה את ההליך הפלילי על כל שלביו: החל ממידע המתקבל כתלונה מאזרח, עבור בחקירה, דרך בניהול המשפט: טענות מקדמיות סדרי הוכחת האשמה, הכרעת הדין, גזר הדין, וכלה בסדרי ערעור, דיון נוסף, משפט חוזר ועוד. תחילת ההליך הוא בהגעת מידע לרשויות החוק אודות הפרת חוק, לעיתים באמצעות פעולה של יחידת מודיעין משטרתית, ולעיתים בשל הגשת תלונה על ידי אזרח המוגדר כ'מתלונן' או כ"נפגע עבירה" שזכויותיו מעוגנות בחוק זכויות נפגעי עבירה.
השלבים המרכזיים בהליך
הגשת תלונה: מסירת מידע לחוקר משטרתי, במהלכו ישאל המתלונן אם יוכל לנקוב בשמו של חשוד, או בשמם של חשודים. לאחר הגשת התלונה יוכל המתלונן לעקוב אחרי שלבי הטיפול בה באמצעות מערכת מנ"ע (מידע לנפגעי עבירה). המידע בתלונה יטופל בהתאם לפקודות המטה הארצי.
חקירה בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002: בשלב זה תתבצע חקירת עדים, ולהבדיל חשודים המחייבת אזהרת הנחקר, הבהרת טיב העבירה, וזכותו לא להשיב או להיוועץ בעורך דין. גם שלב ראשוני זה מחייב לעיתים את השוטר להסתייע בייעוץ משפטי של נציגי פרקליטות המדינה או עורך דין המשמש תובע משטרתי. בסמכות המשטרה לבצע עיכוב עדים, או מעצר נחקרים באישור שופט לפי . החוק מחייב לתעד שלב זה באופן חזותי, בהקלטה או בכתב "באופן שישקף נכונה את המתרחש בחקירה", כדי למנוע טענות אודות הוגנות ההליך. לפי הוראת שעה, חקירות בעבירות ביטחון, אינן מחייבות תיעוד חזותי ולא תיעוד קולי.
גילוי חומרי החקירה לנאשם: כאשר בכוונת התביעה להגיש כתב אישום, עליה להעביר את מלוא חומרי החקירה לנאשם, בהתאם ל. זאת במטרה לאפשר הליך הוגן, ולצורך מתן אפשרות שימוע בניסיון לשכנע להימנע מהגשת כתב אישום.
קביעת ערכאה, וההרכב (מותב) שידון בתיק: עבירות שעונשן עד שבע שנות מאסר יידונו בבית משפט השלום. עבירות שעונשן בין שבע לעשר שנות מאסר, ידונו בבית משפט מחוזי בפני דן יחיד. עבירות שעונשן עשר שנים ויותר, יידונו בפני הרכב של שלושה שופטים. חריגים לכללים אלה מפורטים בחוק בתי המשפט.
הקראת כתב האישום לנאשם: שלב ראשוני שנועד לקבל את תשובות הנאשם, לשאלות שיציג לו שופט: האם כופר באשמה, מודה, מכחיש או טוען לאליבי או מאשר רק חלק מהעובדות, וכדומה. במעמד זה נערך דיון שנועד לחדד את המחלוקות שיידונו בהמשך הליך, בין התובע לנאשם. בשלב זו נהוג להעלות טענות מקדמיות: התיישנות, חסינות, הגנה מן הצדק ועוד בהתאם להוראות . חלקים מדיון זה נהוג שלא לרשום בפרוטוקול, והשופט בפניו מתנהל שלב זה, איננו זה שידון בהליכים בהמשך.
חקירות עדים: שלב זה ייפתח על ידי הצד שנטל ההוכחה חל עליו, ובהליך פלילי רשויות התביעה - נציג פרקליטות המדינה או תובע משטרתי. עדים להוכחת האשמה יציגו ראשונים את גרסתם ב'חקירה ראשית' שתנוהל על ידי נציג התביעה. אחר כך ישיבו לשאלות הסניגור ב'חקירה נגדית', שמטרתה להציב סימני שאלה, להציף סתירות בגרסת עדי התביעה, לחדד ולבאר נתונים המסייעים לנאשם. לעיתים בסיום ה'חקירה הנגדית' תבקש התביעה 'חקירה חוזרת', בניסיון לתקן פגיעה במהימנות העד. שלב זה מכונה בחוק 'פרשת התביעה'. במקרים שבהם במהלכו לא הוכחה האשמה אפילו לכאורה, יכול בית המשפט לזכות את הנאשם לפי . אם לא זוכה הנאשם לפי סעיף זה, השלב הבא הוא 'פרשת ההגנה' ובו תוצג גרסת הנאשם באמצעות עדים מטעמו. חקירתם תתנהל בשלבים דומים: חקירה ראשית, נגדית, וחוזרת. חקירת העדים נקראת גם 'שלב ההוכחות', והיא מתנהלת בהתאם לפקודת הראיות.
הגשת סיכומים: התביעה וההגנה יסכמו עמדתם, בהתאם לציטוטי העדים בפרוטוקול, הראיות, ותקדימים בפסיקה. בשלב זה, כל צד פורס את התזה העובדתית והמשפטית בפני בית המשפט. בסיכומים, התובע מנסה להציג כיצד כל עובדה וראייה מוכחת על ידי העדויות, וכן להסביר מדוע העובדות הללו, בהנחה שהוכחו, מגבשות עבירה. בניגוד לתביעה, מטרתו של הסנגור בסיכומים היא להקים ספק סביר בעובדות שהתביעה טוענת שהוכחו, או לחלופין להקים ספק סביר בכך שהעובדות שהוכחו מגבשות עבירה.
הנוהג הוא הגשת סיכומים בכתב, ולאחריהם השלמת טיעונים בעל פה. עם זאת, בתי משפט יעדיפו פעמים רבות קבלת סיכומים בעל פה מטעמי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי.
הכרעת דין: החלטת בית המשפט ונימוקיו, באשר לזיכוי או הרשעה בכל אחד מסעיפי האישום בנפרד. בתוך 30 ימים משמיעת הסיכומים או הגשתם בכתב, יקבע בית המשפט מועד להקראת הכרעת הדין והגשתה לצדדים בתיק; נשיא בית המשפט רשאי להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים. בית המשפט יקרא את הכרעת הדין ונימוקיו בפומבי, או לחלופין ימסור העתק לצדדים ויקריא את עקרי הכרעתו. במקרה של זיכוי, יודיע בית המשפט על כך בתחילת ההקראה, והכרעת הדין מהווה גם גזר דין, וביחד פסק דין.
טיעונים לעונש: במקרה של הרשעה בסעיפי האישום, כולם או מקצתם, יציגו הצדדים טיעונים לעונש. תחילה נימוקי התביעה ונתוניה באשר להרשעות קודמות, תקדימים, ההקשר הנורמטיבי, ולאחר מכן יובאו נימוקי הגנת הנאשם, כולל עדי אופי, תסקיר קצין מבחן, וכדומה. שלב זה מתקיים בכפוף לתיקון 113 לחוק העונשין.
גזר דין: בית המשפט קובע את העונש, תוך מתן הסבר ונימוקים. בתום גזר הדין יסביר השופט לנאשם את זכותו לערער, ויודיע לו מהו המועד להגשת ערעור. הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין.
לקריאה נוספת
השופט יעקב קדמי, "סדר הדין בפלילים", הוצאת דיונון, תל אביב, 1999.
פרופסור גבריאל הלוי, "תורת הדיון הפלילי" כרכים א-ד (2011).
קישורים חיצוניים
מילון למונחי הדין הפלילי (2005), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:סדר דין פלילי
סדר דין פלילי | 2024-09-27T03:43:58 |
בשיר ג'מאייל | REDIRECT בשיר ג'ומאייל | 2008-04-01T18:49:46 |
בוקי בן יגלי | קטגוריה:פירושון אישים | 2023-01-13T14:54:38 |
דוקטרינת מונרו | שמאל|ממוזער|180px|ג'יימס מונרו
דוקטרינת מונרו (באנגלית: Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. המדיניות הוחלה לראשונה בשנת 1823; אולם המונח "דוקטרינת מונרו" עצמו לא הוטבע עד 1850.
דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות וכן פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הרקע לדוקטרינות היה המאבק לעצמאות שניהלו מושבותיה של ספרד בדרום אמריקה (ארגנטינה, מקסיקו, צ'ילה, וונצואלה) שביקשו הכרה מהאמריקאים. הדוקטרינה קבעה כי ארצות הברית לא תיקלע למלחמה למען מדינות חדשות שהישרדותן לא מובטחת. ההשלכה של דוקטרינה זו על אירופה הייתה מניעת כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בתחילה, בשל העיקרון כי ארצות הברית לא מתערבת בעניינים פנים אירופאים וקולוניאליים.
כבר בימי ג'ורג' וושינגטון נטתה ארצות הברית לשמור על מדיניות של בדלנות. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הדוקטרינה הוכרזה בנאום השנתי השביעי של מונרו בפני הקונגרס. דוקטרינת מונרו נשמרה עד להחלפתה בדוקטרינת טרומן ב־1947, מלבד התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.
הרקע לדוקטרינה
שמאל|ממוזער|180px|מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס, מנסח הדוקטרינה
עם קץ המלחמות הנפוליאוניות ב־1815 נוצר שבר בין ספרד ומושבותיה באמריקה. בין השנים 1815 ל־1822 הוליכו חוזה דה סן מרטין בארגנטינה, ברנרדו או'היגינס בצ'ילה וסימון בוליבר בוונצואלה את ארצותיהם לשחרור מן הקולוניאליזם הספרדי. הרפובליקות החדשות ציפו להכרה מארצות הברית ואמריקאים רבים צידדו בכך.
הנשיא ג'יימס מונרו ושר החוץ ג'ון קווינסי אדמס (שהיה הנשיא שכיהן לאחר מונרו) לא רצו להסתכן במלחמה עם ספרד בשל מדינות שהישרדותן לא הייתה מובטחת. מבחינתם, כל עוד מדינות אירופאיות אחרות לא מתערבות, יכלו ספרד והמושבות המורדות להמשיך בלחימה.
בריטניה התלבטה בין תמיכה בשלטון מונרכי ובין הרצון בשווקים חדשים. מדינות דרום אמריקה היו שוק גדול יותר מארצות הברית עבור סחורות בריטיות. כאשר הציעו צרפת ורוסיה שבריטניה תסייע לספרד בהשבת מושבותיה, שללה האחרונה את הרעיון.
בנוסף, ניהלה ארצות הברית משא ומתן עם ספרד על רכישתה של פלורידה. לאחר שהחוזה אושר, החלה ארצות הברית להכיר במדינות אמריקה הלטינית. במהלך 1822 זכו ארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ומקסיקו להכרה.
ב־1823 הזמינה צרפת את ספרד להחזיר את בית בורבון וכן דנו בכך שספרד תתקיף את מושבותיה לשעבר בתמיכה הברית הקדושה (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה). תוכניות אלו היו עלולות לפגוע במאמצי בריטניה לאורך המאה השמונה עשרה לדחוק את צרפת מאמריקה.
ג'ורג' קנינג, שר החוץ הבריטי, הציע כי בריטניה וארצות הברית יזהירו במשותף את צרפת וספרד מהמשך תוכניות אלו. תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון עודדו את מונרו לקבל את ההצעה אך ג'ון קווינסי אדמס היה חשדן יותר. אדמס גם היה מודאג ממאמציה של רוסיה להרחיב את השפעתה דרומה מאלסקה לקליפורניה, שהייתה בשליטה מקסיקנית בשעתו.
בישיבת קבינט ב־7 בנובמבר 1823 התנגד אדמס להצעת קנינג וטען "יהיה זה יותר גלוי לב, שלא לומר מכובד, להציג בעצמנו את עקרונותינו לרוסיה וצרפת ולא להשתרך כסירה בנתיבה של אוניית המלחמה הבריטית". הקבינט הסכים למדיניות עצמאית.
בנאומו על מצב האומה ב־2 בדצמבר הכריז מונרו על מה שתיקרא דוקטרינת מונרו, אף שהיה שנכון יותר לכנותה "דוקטרינת אדמס". ארצות הברית הודיעה למדינות העולם הישן כי יבשת אמריקה אינה פתוחה יותר לקולוניאליזם אירופאי וכי כל מאמץ אירופאי להרחבת ההשפעה בעולם החדש ייחשב "למסוכן לשלומנו ולביטחוננו". ארצות הברית לא תתערב בעניינים הפנימיים באירופה ותצפה ממדינות אירופה לא להתערב בענייני מדינות אמריקה.
הצהרה זו עמדה בסתירה לרצונן של מדינות אירופה להשיב לעצמן טריטוריות שונות באזור האיטי וסנטו דומינגו. צרפת וספרד רצו להשיב את הטריטוריות בהיספניולה ולהרחיב את השפעתן. הדוקטרינה לא הייתה מוחלטת ואינטרסים לטווח קצר של ארצות הברית בקריביים השפיעו על מדיניותה.
אף על פי שהדוקטרינה תתגבש במשך שנים, תמך אדמס באופן כה נחרץ ביישום דוקטרינת מונרו עד כי נשיאים שבאו אחריו לא יכלו להתעלם מכך. יצוין כי ארצות הברית הצליחה לעמוד מאחורי דוקטרינת מונרו בשל התאמתה לבריטניה, שהחזיקה צי חזק (לארצות הברית לא היה כוח צבאי משמעותי באותן שנים). האוקיינוס האטלנטי היווה מחסום נוסף, ובעימות אפשרי הוא היה מהווה יתרון חשוב לארצות הברית, שלא הייתה נאלצת לחצותו כדי להגן על אמריקה.
ב־2 בדצמבר 1845 הכריז הנשיא ג'יימס נוקס פולק בנאום לקונגרס כי דוקטרינת מונרו תיאכף בנחישות וכי על ארצות הברית להתפשט מערבה.
תגובה בינלאומית
מכיוון שארצות הברית חסרה באותה תקופה גם צי וצבא מהימנים, התעלמו במידה רבה מהדוקטרינה מבחינה בינלאומית. הנסיך מטרניך מאוסטריה כעס על ההצהרה וכתב באופן פרטי כי הדוקטרינה היא "מעשה מרד חדש" של ארצות הברית שיעניק "כוח חדש לשליחי המרדה וישיג את אומץ ליבו של כל קושר".
לעומת זאת, הדוקטרינה נתקבלה באישור בריטי בשתיקה. הם אכפו זאת טקטית כחלק מהשלום הבריטי הרחב יותר, שכלל אכיפה של נייטרליות הימים. זה תאם את המדיניות הבריטית המתפתחת של סחר חופשי לסה פר נגד מרקנטיליזם. התעשייה הבריטית הצומחת במהירות חיפשה שווקים למוצריה המיוצרים, ואם מדינות אמריקה הלטינית העצמאית החדשות היו הופכות שוב למושבות ספרדיות, הגישה של בריטים לשווקים אלה הייתה מנותקת על ידי מדיניות מרקנטיליסטית ספרדית.
דוקטרינת מונרו בתחילת המאה העשרים – תיקון רוזוולט והצהרת קלארק
ב-1904 הכריז תאודור רוזוולט על תיקון (Roosevelt Corollary) משמעותי לדוקטרינה לפיו לארצות הברית יש זכות להתערב במדינות אמריקה הלטינית במקרה של התנהגות פסולה ברורה וחוזרת על עצמה מצידן ובפרט במקרים של שמיטת חובות על ידיהן. מטרת התיקון הייתה למנוע התערבות צבאית מצד המעצמות האירופאיות במקרים כאלה.
מנסחי אמנת היסוד של חבר הלאומים, שאומצה ב-28 באפריל 1919, ושעל פיה הוקם הארגון, ראו צורך לציין בסעיף 21 של האמנה כי "האמנה לא תשפיע על תחולתם של הסכמים בינלאומיים או הבנות קיימות, כגון דוקטרינת מונרו, כדי לשמור על שלום העולם". זהו סעיף "אמריקאי", שעצם הדרישה להכללתו הובנה כבר כרמז לכך שאין בכוונת ארצות הברית, שהקימה את חבר הלאומים, להיות חברה בו. הסעיף זרע את זרעי כישלונו של חבר הלאומים למנוע מלחמה עולמית שנייה.
ב־1930, בהצהרת קלארק, נאמר כי דוקטרינת מונרו אינה היתר לארצות הברית להתערב בענייני אמריקה הלטינית כל עוד מדינות אירופאיות אינן מעורבות בהן.
לאחר כיבוש דנמרק בידי גרמניה הנאצית נטען על ידי נשיא ארצות הברית שגרינלנד נמצאת בחצי הכדור המערבי, ומכאן הוסק שדוקטרינת מונרו חלה עליה, מבחינת מניעת כניסת גרמניה הנאצית אליה.
דוקטרינת מונרו במהלך המלחמה הקרה
במהלך המלחמה הקרה שימשה דוקטרינת מונרו שוב את מקבלי ההחלטות האמריקאים. לאחר הקמת השלטון הקומוניסטי בקובה וקשריה של זו עם ברית המועצות, נטען כי יש לאכוף את דוקטרינת מונרו כדי לעצור את ברית המועצות מהתפשטות באמריקה הלטינית. ארצות הברית קיימה אמברגו כנגד קובה מ-1960 ועד 2016.
במהלך שנות המלחמה הקרה סיפקה ארצות הברית סיוע מודיעיני וצבאי לממשלות שאוימו על ידי הקומוניזם. הדבר עורר ויכוח בארצות הברית, בו פעילי שמאל טענו כי האיום הקומוניסטי הוצג באופן מוגזם.
יישום הדוקטרינה
בעת האחרונה נקטה ארצות הברית מספר צעדים הנגזרים מדוקטרינת מונרו:
ראש ה-CIA רוברט גייטס, הגן על הפעילות בפרשת קונטראס בטענה כי הימנעות מהתערבות בניקרגואה הייתה נטישה של דוקטרינת מונרו.
ארצות הברית פעלה נגד הוגו צ'אווס, אז הנשיא הנבחר בוונצואלה, שהואשם בתמיכה בהפלת נשיא האיטי ז'אן-ברטראן אריסטיד. נטען כי ארצות הברית עמדה מאחורי ניסיון ההפיכה בוונצואלה כנגדו.
לארצות הברית תפקיד נכבד בענייני אמריקה הלטינית בעזרת לחץ פוליטי וכלכלי.
ראו גם
החצר האחורית של אמריקה
קישורים חיצוניים
U.S. State מחלקת המדינה האמריקאית על דוקטרינת מונרו
חלקים נבחרים מנאומו של מונרו בפני הקונגרס
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: יחסי חוץ
קטגוריה:נשיאות ג'יימס מונרו
מונרו | 2024-07-27T18:37:09 |
תוספות | שמאל|ממוזער|215px|העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד הפנימי (כאן מימין) רש"י ובצד החיצוני (כאן משמאל) בעלי התוספות.
התוספות הן חיבורים קולקטיביים רבים של רבני יהדות אשכנז וצרפת על התלמוד, שעריכתם נפרסה על פני תקופה של כמאתיים שנה. החיבור מכיל קושיות, תירוצים והערות על דברי התלמוד הבבלי. מאז חיבורן בימי הביניים המאוחרים, ריכזו התוספות את עיקר תשומת לבם של המעמיקים בתלמוד.
בדף התלמוד בהדפסתו המסורתית נמצאות התוספות בצדו החיצוני של העמוד. הן מתחילות במובאה קצרה מדברי התלמוד, המכונה "דיבור המתחיל". התוספות הן ביסודן הערות לדברי רש"י, המכונה "הקונטרס", אם כי התפתחו והשתכללו להרבה מעבר לכך.
בעלי התוספות
בעלי התוספות המוזכרים בתוספות הם קבוצה של מאות רבנים, ומתוכם מוזכרים 44 בקובצי התוספות המצויים בדפי התלמוד עצמו, והמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. בנוסף, יש מהם שכתבו פירושים לתורה ("דעת זקנים"). יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.
יצירת התוספות
התוספות התפתחו בחוג תלמידי רש"י, והרבנים החשובים שהשתתפו ביצירתם ("בעלי התוספות") הם, בין השאר, רשב"ם, רבנו תם, רבי יצחק בן שמואל (בדרך כלל מכונה ר"י), רבי שמשון בן אברהם משאנץ (רשב"א משאנץ), מהר"ם מרוטנברג ועוד אחרים (ושלוש פעמים מובא גם הרמב"ם).
ישנן כמה ואריאציות של תוספות. מחבר התוספות הראשון היה ר"י הזקן. ר"י הזקן ותלמידיו כתבו חיבורי תוספות על מסכתות התלמוד הבבלי, כאשר יש יותר מתוספות אחד על המסכת. המפורסמים מביניהם, רבי אלחנן בן ר"י הזקן, רבי שמשון בן אברהם הר"ש משאנץ שכתב את תוספות שאנץ (על שם העיר Sens), רבי יהודה שירליאון מפריז.
כל דור עיבד הוסיף וערך את חיבורי התוספות מן הדור הקודם. כך חוברו תוספות חכמי איוורא, בידי רבי יצחק ורבי משה בני שניאור מאיוורא, ותוספות חכמי אנגליה. בתקופה מאוחרת יותר נערכו התוספות (בעיקר תוספות שאנץ) בידי רבי אליעזר מטוך, רבנו פרץ מקורביל, ורבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש).
נקודת המוצא של בעלי התוספות היא היותו של התלמוד חיבור אחד. מכאן שאין זה רצוי להסביר סתירות פנימיות בסוגיה, וסתירות בין סוגיה לסוגיה במסכתות שונות בתלמוד כ"מחלוקת הסוגיות" וכדומה, אלא כמקור להסקת דינים חדשים, בין השאר על ידי פלפול והעמדות שונות. כן ידועות התוספות ביחסן ל"מנהג ישראל" כמקודש, ורבים מבעלי התוספות יידחקו מאוד בהסבר התלמוד כדי לקיים את המנהג.
אותו יחס שנקטו כותבי התוספות לחכמי התלמוד נוקטים היום בישיבות כלפי בעלי התוספות עצמם, ומדקדקים בדבריהם, מקשים מתוספות לתוספות (אם כי זאת ניתן לעשות למעשה רק כאשר ידוע שכותב התוספות הוא אחד) ומתרצים על ידי חילוק ופלפול. גישה זאת לתוספות אינה חדשה, ומקורה כבר במאות השנים שאחרי חתימתן. בין המפלפלים המפורסמים בדברי התוספות נמצאים המהרש"ל, המהר"ם מלובלין והמהרש"א.
המסקנות ההלכתיות שעולות מתוך חידושיהם של בעלי התוספות (שחלקם קובצו בספר 'פסקי תוספות') היוו מקור חשוב להתגבשותם של מנהגי יהדות אשכנז. הם מצאו את מקומם בספרי תלמידי המהר"ם מרוטנבורג - הרא"ש, סמ"ק, מרדכי, הגהות מיימוניות ועוד, והם מקור מרכזי לפסקי הרמ"א שכתב את המפה על השולחן ערוך.
התוספות בדפוסי התלמוד
אף על פי שנוצרו קבצים רבים של תוספות בבתי מדרש שונים לאורך תקופת בעלי התוספות ונערכו בידי עורכים שונים, מאז הדפסת התלמוד נשמר הכינוי "תוספות" בסתם (ולעיתים "תוספות שלנו") לקבצים שנדפסו על דף הגמרא לצד הגמרא עצמה. קובצי התוספות במסכתות השונות לא הגיעו ממקור אחד, ובכל מסכת הדפיסו המדפיסים את הקובץ שהגיע לידם. לראשונה הודפסו התוספות למסכת ברכות בשנת גמר"א (ה'רמ"ד) בידי יהושע שלמה שונצינו, בהדפסה הראשונה של מסכתות מהתלמוד בכלל. בהמשך הדפיס בן אחיו גרשם שונצינו עוד 23 מסכתות עם תוספות. דניאל בומברג הדפיס במהדורת ש"ס ונציה את כל התלמוד עם תוספות (מלבד במסכת הוריות), כאשר במסכתות שהודפסו קודם לכן הוא השתמש באותם קבצים שהשתמשו בני שונצינו. בכל מהדורות התלמוד הנדפסות מכאן ואילך הודפסו התוספות בהתאם למהדורת בומברג (מלבד שני דפוסים שלא הודפסו בהם תוספות כלל).
במסכתות אחדות הוסיפו בדפוסים אחרים הערות על דברי התוספות בשם "תוספות ישנים", אך אין זו נוסחה ישנה של דברי התוספות שלנו, אלא בדרך כלל ליקוט מתוך קבצים מקבילים של תוספות. במקרים מסוימים אלו הערות שנוספו על הגיליון בכתבי היד בידי עורכים מאוחרים.
להלן רשימת מקורות קובצי התוספות הנדפסים ועורכיהם:
+מסכתמקור התוספות הנדפסות במסכת זוהעריכהמסכת ברכותבעיקר תוספות רבי יהודה שירליאוןקיצור תוספותיו של רבי יהודה, עם הוספות מדברי תלמידיו רבי שמשון מקוצי, רבי משה מקוצי ורבי משה מאיוורא. לדעה אחרת, עיקר התוספות מבוסס על תוספות רבנו פרץ העריכה נעשתה כנראה באשכנז באמצע המאה ה-13 בידי מישהו שהכיר את ר"מ מאיוורא, אך יש אומרים שהעריכה נעשתה על ידי רבי מרדכי בן הלל.הרב יצחק שילת, ראש דברך, עמ' רס"ז. הנ"ל, על הראשונים, עמ' 113.מסכת שבתתוספות רבי אליעזר מטוך שהתבסס בעיקר על תוספות שאנץעד לדף קכ"ב ע"ב נעשתה בידי רבי אליעזר עריכה משמעותית, והוא קיצר את דברי ר"ש משאנץ, שילב בהם את תוספות ר"י פורת מתלמידי הרשב"ם והוסיף דבריהם של חכמים נוספים. מדף קכ"ב ע"ב הגיעו אלינו התוספות באמצע תהליך העריכה, ולצד דיבורים המקצרים את דברי ר"ש משאנץ ישנם גם דיבורים בהם הוא מצוטט כלשונו ללא עריכה כמעט."תוספות ישנים": הגהות מתוך תוספות תלמידי מהר"ם מרוטנבורגהערות והגהות לתוספות טוך, שלוקטו מתוך קובץ תוספות אשכנזיות. ייתכן שהעורך היה תלמיד של מהר"ם מרוטנבורג ושל רי אליעזר מטוך, והוא מביא מדבריהם כמו גם מדברי רבי שמחה משפיירא ורבי יצחק אור זרוע.מסכת עירוביןתוספות שאנץ משני האחים רבי שמשון משאנץ וריצב"אשילוב תורתם של שני האחים משאנץ, בתוספת דברי תלמידי הריצב"א, שנעשתה בידי אחד מתלמידיו של ריצב"א."תוספות ישנים": גליונות של תוספות רבי אליעזר מטוךשילוב בין גליונות התוספות של רבי אליעזר מטוך ותוספות תלמידי מהר"ם מרוטנבורג.מסכת פסחיםתוספות רבי אליעזר מטוך. בתשעת הפרקים הראשונים: מבוסס על תוספות רבי שמשון משאנץ. בפרק העשירי: על תוספות רבי יחיאל מפריזעורך הקובץ לכל המסכת הוא רבי אליעזר מטוך. בתשעת הפרקים הראשונים הבסיס הוא תוספות שאנץ, בהוספות מדברי חכמים מאוחרים יותר: רבי שלמה מדרויש ורבי שמואל מפלייזא, ובפרק העשירי הבסיס הוא כמעט רק תוספות רבי יחיאל, רבו של רבי אליעזר, בעריכה מועטה.מסכת יומאתוספות מהר"ם מרוטנבורגמהר"ם ערך את הקובץ מתוך קבצים שונים של תלמידי ר"י הזקן ומתוך דברי רבותיו כמו רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל בר שלמה ורבי יהודה ממיץ.מסכת סוכהתוספות רבי שמשון משאנץעריכת ר"ש משאנץ עצמו, על בסיס דברי תלמידי רבנו תם. ניכרת עריכה קפדנית, ללא ציטוטים מדברי קודמיו.מסכת ביצהתוספות תלמידי רבנו פרץהעורך, אחד מתלמידי רבנו פרץ, השתמש גם בתוספות שאנץ ובתוספות איוורא.מסכת ראש השנהתוספות רבי שמשון משאנץגם אלו נערכו בידי ר"ש משאנץ עצמו. יעקב נחום אפשטיין סבר שתוספות אלו נערכו בידי רבי אליהו מנחם מלונדריש.מסכת תעניתתוספות מאוחרותקובץ זה אינו מקבצי התוספות הקלאסיים, והוא נערך במאה ה-14. העורך מוסר דברים בשם ר' יצחק מטרוטי, שהוא אחד מתלמידי רבנו פרץ והרא"ש.מסכת מגילהתוספות רבי יהודה שירליאוןהתוספות נערכו בידי ר"י שרליאון, שהשתמש גם בתוספות רבי אלחנן מדמפייר ובתוספות רבי יוסף מקלצון איש ירושלים.מסכת מועד קטןתוספות רבי שמואל בן רבי אלחנןרבי שמואל בנו של רבי אלחנן ונכדו של ר"י ערך את התוספות בהתבסס על תוספות רבי יצחק בן מרדכי תלמיד ריב"א ועל תוספות רבי אברהם תלמיד הרשב"ם, בהוספת דברים מרבו הריצב"א.מסכת חגיגהבעיקר תוספות רבי אלחנןהעורך, כנראה רבי משה מאיוורא, התבסס על תוספות רבי אלחנן ועל תוספות רבו רבי יהודה שירליאון, והוסיף עליהם קצת מתוספות שאנץ.מסכת יבמותתוספות רבי אליעזר מטוך. באחד עשר הפרקים הראשונים מבוסס על תוספות שאנץ ומפרק שנים עשר בעיקר על תוספות רבי יהודה שירליאון.באחד עשר הפרקים הראשונים לא נזכרים חכמים המאוחרים לתלמידי ר"י הזקן, ולכן הבסיס לתוספות אלו הוא קובציהם של תלמידי ר"י, שעובדו בידי ר"ש משאנץ, ונערכו לבסוף בידי רבי אליעזר מטוך. החל מפרק שנים עשר השתמש ר' אליעזר הרבה בתוס' ר"י שירליאון, וערך אותו בתוספת דברים."תוספות ישנים": תוספות תלמיד הרא"שקובץ תוספות מקביל שנערך בידי תלמיד הרא"ש על בסיס דברי רבו, תוספות שאנץ ותוספות טוך. בש"ס וילנא לוקטו מתוך קובץ זה הדברים שאינם נמצאים בתוספות.מסכת כתובותתוספות רבי אליעזר מטוך על פי תוספות רבי שמשון משאנץבדומה לתוספות שבת ובניגוד לתוספות יבמות, תוספות כתובות הגיעו אלינו באמצעו של תהליך העריכה. בתשעת הפרקים הראשונים העריכה רבה יותר ולצד עיבוד תוספות שאנץ צורפו דברים מתוספות רבי יהודה שירליאון ודברי רבותיו של העורך (רבי יחיאל מפריז, רבי משה מאיברא ורבי יחזקיה ממגדבורג), אמנם ישנם גם דיבורים שהועתקו כלשונם מתוספות שאנץ. החל מהפרק העשירי העריכה אף מועטה יותר ומתרבים הדיבורים שהם העתקת תוספות שאנץ, אך גם בחלק זה צורפו דברים משל רבי אלחנן, רבי שלמה מדרויש וריצב"א."תוספות ישנים": גליונות מתלמידי מהר"ם מרוטנבורגהערות גיליון, בעיקר מתלמידי מהר"ם מרוטנבורג, המזכירות גם חכמים אשכנזים נוספים. מעט גליונות הן מרבי אליעזר מטוך.מסכת נדריםתוספות תלמידי רבנו פרץהעורך, מתלמידי רבנו פרץ, התבסס בעיקר על תוספות איוורא, וחכמיה האחים רבי משה מאיוורא, רבי שמואל מאיוורא ורבי יצחק מאיוורא, נזכרים בתוספות אלה לעיתים תכופות. השתמש גם בתוספות רבי יהודה שירליאון.מסכת נזירתוספות תלמידי רבנו פרץנערכו עוד בחיי רבנו פרץ, והבסיס להן הוא תוספות איוורא ובפרט תוספותיו של רבי יצחק מאיוורא, לצד דברי רבנו פרץ, רבותיו רבי יחיאל מפריז ורבי יעקב מקינון, ותלמידיו.מסכת סוטהתוספות רבי מאיר ורבי יהודה בני קלונימוס משפיראהעורך היה תלמידם של שני האחים והתבסס על תוספותיהם, ובעיקר את תוספותיו של רבי יהודה, כשהוא משלב בתוכם את תוספות הר"י. לדעת יעקב נחום אפשטיין תוספות אלה הם משל רבי ברוך בן שמואל ממגנצא.מסכת גיטיןתוספות רבי אליעזר מטוךתוספות אלו נערכו עריכה קפדנית בידי ר"א מטוך, ומקורותיו העיקריים הם תוספות שאנץ ותוספות רבי אלחנן.מסכת קדושיןתוספות איווראנערכו בצרפת בסוף המאה ה-13 בידי אחד מתלמידיו של רבי יצחק מאיוורא, שהשתמש, מלבד בדברי חכמי איוורא, גם בתוספות שאנץ, רבי ברוך בן יצחק ושאר תלמידי ר"י.מסכת בבא קמאתוספות רבי אליעזר מטוך על פי תוספות רבי יהודה שירליאון.רבי אליעזר לא הוסיף כמעט לדברי ר"י שירליאון, ולא צירף לדבריו מקבצים אחרים, אלא רק קיצר את דבריו ושינה את לשונם.מסכת בבא מציעאתוספות רבי אליעזר מטוךרבי אליעזר ערך את הקבצים שהיו בידו, בעיקר דברי הר"י ותוספותיו של בנו רבי אלחנן, ובחלק מהמסכת התבסס גם על תוספות שאנץ. לאלה הוא הוסיף את תורת רבותיו שבאשכנז רבי יהודה החסיד, רבי יהודה מפרידברג ודודו רבי יחזקיה ממגדבורג, וגם את תורתו שלו.מסכת בבא בתראתוספות רבי אליעזר מטוךעד לדף קמ"ד ע"ב התבסס רבי אליעזר על תוספות שאנץ לצד קובץ נוסף מתלמידי הר"י, וכן על תוספות רבי יצחק בן מרדכי ותוספות איוורא. מדף קמ"ד ע"ב ואילך השתמש רבי אליעזר בשני קבצים אחרים, אף הם מתלמידי הר"י, כשלצד זה הכניס מפעם לפעם מדברי רבי משה מאיוורא. לדעת יעקב נחום אפשטיין (על בסיס הצעת המבי"ט) מדף קמ"ד ע"ב מדובר בקובץ אחר, שנערך בידי רבי אליעזר בן שמואל מוורונה.מסכת סנהדריןתוספות תלמידי רבנו פרץהעורך, מתלמידי רבנו פרץ, התבסס בעיקר על קובץ של תוספות שאנץ, לצד קבצים נוספים כמו זה של רבי שלמה מדרויש, כשהו מוסיף להם מדברי רבנו פרץ ובית מדרשו.מסכת מכותתוספות תלמידי רבנו פרץגם קובץ זה הוא משל בית מדרשו של רבנו פרץ, אלא שהן נערכו עוד בחייו של רבנו פרץ בידי תלמיד שישב לפניו. הבסיס העיקרי שלהן הוא תוספות שאנץ והעורך השתמש גם בתוספות איוורא.מסכת שבועותתוספות רבי אליעזר מטוךנערכו מתוך תוספות רבי אלחנן בצירוף תוספות איוורא, בתוספת דברים משל רבי אליעזר, כדרכו.מסכת עבודה זרהתוספות תלמידי רבנו פרץהעורך, מתלמידי רבנו פרץ, העתיק קטעים רבים כלשונם מתוספותיו של רבי שמואל מפלייזא, שהתבסס בעצמו על תוספות רבי יהודה שירליאון, שמבוססות על תוספות רבי אלחנן. בקובץ מופיעים פעמים רבות דברי של רבי אלחנן, אך קשה לדעת האם העורך השתמש בהן ישירות או הביא את הדברים מכלי שני או שלישי. לאלה הוסיף העורך את חידושי בית מדרשו של רבנו פרץ, בין היתר בשם חכמי איוורא. בנוסף, השתמש העורך גם בספרי ההלכה ולא רק בתוספות, כמו ספר התרומה לרבי ברוך בן יצחק, אור זרוע לרבי יצחק אור זרוע וסמ"ג לרבי משה מקוצי.מסכת הוריותתוספות אשכנזיותנערכו במחצית הראשונה של המאה ה-13, על בסיס פירושו של רבי שמחה משפיירא למסכת, שהשתמש בדברי רבו רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא. תוספות אלה לא נדפסו בדפוס ונציה, והודפסו לראשונה בדפוס פפד"מ תע"ט.מסכת זבחיםתוספות רבי ברוך בן יצחקנכתבו לאחר פטירת ריצב"א ב-1210. מקורו העיקרי של רבי ברוך הוא דברי רבו ר"י הזקן והוא התבסס גם על תוספותיו של רבי חיים כהן תלמיד רבנו תם. אחד מתלמידי רבי ברוך ערך את הקובץ והוסיף לו מדברי רבי שמשון משאנץ.מסכת מנחותתוספות רבי שמשון משאנץנערכו כנראה בידי רבי שמשון משאנץ עצמו ומבוססות על דברי תלמידי רבנו תם.מסכת חוליןתוספות רבי אליעזר מטוךנערכו על בסיס תוספות שאנץ ותוספות רבי יהודה שירליאון, ומוזכרים בהן חכמים רבים, לרבות מתלמידי תלמידיו של ר"י. לאלה הוסיף רבי אליעזר, כדרכו, מדברי רבותיו שבאשכנז רבי אהרן מרגנשבורג, רבי חזקיה ממגדבורג ורבי יהודה מפרידברג.מסכת בכורותתוספות רבי שמשון משאנץבדומה לתוספות מנחות, תוספות אלה נכתבו בידי רבי שמשון משאנץ, שהתבסס על דברי רבו ר"י הזקן.מסכת ערכיןתוספות איוורא מאוחרותהעורך הוא מתלמידי רבי יעקב בנו של רבי שמואל מאיוורא ותלמידי הרמ"ר, חכם בלתי ידוע. הוא התבסס בעיקר על תוספות רבי אלחנן וגם על תוספות רבי משה מאיוורא ותוספות שאנץ.מסכת תמורהתוספות איווראהעורך אף הוא תלמיד רבי שמואל מאיוורא והרמ"ר, אך אינו עורך התוספות לערכין.מסכת כריתותתוספות תלמיד הר"ינדפסו רק מדף ט' עד דף כ"ו. העורך הוא אחד מלתמידי הר"י שהיה גם תלמידו של רבנו חיים כהן תלמיד רבנו תם. מכיל בעיקר מדבריהם של תלמידי רבנו תם ומעט מתלמידי ר"י, כמו רבי אלחנן בן יצחק ורבי ברוך בן יצחק.תוספות אשכנזיותהחל מדפוס פפד"מ תע"א נדפס בשולי הגיליון קובץ תוספות נוסף מתחילת המסכת עד דף ט"ו. ככל הנראה זהו קובץ ממקור אשכנזי, ועורכו אינו ידוע.מסכת מעילהתוספות תלמידי רבנו פרץנתחברו עוד בחייו של רבנו פרץ, בידי אחד התלמידים שישב לפני רבו. פעמים רבות מכילות פירוש ולא תוספות.מסכת קיניםתוספות אשכנזיותלא ידוע מי העורך, אך הוא מתבסס על תוספות הריב"א ותוספות רבי יעקב הלוי ומוסיף מדברי רבו.מסכת נדהתוספות רבי אליעזר מטוךרבי אליעזר התבסס בעיקר על תוספות שאנץ, אך הוסיף לכך מקבצים אחרים. ייתכן שביניהם גם תוספות רבי ברוך בן יצחק.
עיוני התוספות
רשימה חלקית של נושאים עקרוניים העולים לדיון בדברי התוספות:
סתירה ברורה או משתמעת בין סתם הגמרא או בין דברי אמורא או תנא לדברים במקום אחר. קושיה תתעורר גם בשל סתירה בינם לבין המתחייב על פי ההיגיון. סתירות אלו מהוות את עיקר הדיון בתוספות למיניהן. קושיות שונות עשויות להיות מוסתרות, כשהקטע נפתח בהסבר אלטרנטיבי שמכיל גם את הקושיה.
קושיה על ביאור הסוגיה לפי רש"י וניסיון למצוא ביאור אחר.
תמיהה על הצגת עניינים בסוגיה כברורים ופשוטים בשעה שאינם כאלו לכאורה.
תמיהה מדוע צריך התלמוד לחדש דינים מסוימים, כאשר לדעת התוספות אלו ניתנים להסקה ממקומות אחרים.
הסברת טעמים למה שהגמרא לא כתבה (מדוע לא נכתב דין מסוים, מדוע לא הובא תירוץ מסתבר לכאורה).
צמצום, הגבלה ועשיית סייגים לדברים הנאמרים בגמרא (הבהרה שהדינים אינם לפי כל הדעות או שאינם תקפים בכל המצבים).
תמיהה מן הגמרא על מנהג מקובל, והסבר המנהג באופן שלא יסתור את דברי הגמרא.
פירוש פשוט של מילים ועניינים, לעיתים במקום שבו אין הסכמה עם פירוש רש"י. לעיתים במקום שאין הוא מפרשם בעצמו.
ענייני דקדוק עברי (למשל בתחילת מסכת קידושין: האם אומרים "אישה נקנית" או "האישה נקנית", "שלוש דרכים" או "שלושה דרכים", ומצוטטות מובאות רבות מהמשנה לבחינת העניין).
שיטת לימודם של בעלי התוספות
הגמרא – בין תלמוד ירושלמי ובין תלמוד בבלי – בנויה מאוסף אמרות של חכמים שונים (תנאים ואמוראים) ודיונים על אמרות אלו. הדיונים מתקיימים ברובם בארמית, בקיצורי מילים ובמונחים מורכבים שמשמעותם משתנה לאורך הדיונים, ובשל כך פעמים קיים קושי להבין את המשמעות הפשוטה של הגמרא. רש"י היה הראשון שכתב פירוש מקיף על כל הש"ס (לפניו כתב רבנו חננאל פירוש, אך לא הקיף את הש"ס כולו). פירושו של רש"י מתאפיין בעיסוק בסוגיה באופן מקומי. לעומת זאת, בעלי התוספות, מצאצאיו, בוחנים את הסוגיה בהשוואה לסוגיות אחרות בש"ס. אל הש"ס הם מתייחסים כמקור אחיד שחייבת לשרור בו קוהרנטיות.
להלן השוואה בין פירוש רש"י לפירוש רבנו תם, נכדו, מבעלי התוספות:
בגמרא (), מופיעה פסיקת הלכה בנוגע לדיני קניין: יהודי החפץ בקניית דבר (בסוגיה מדובר על קרקע), נאסר לעשות זאת אם יהודי אחר כבר מנסה לקנותו. מותר לו לעשות זאת רק במקרה שהיהודי האחר חזר בו מרצונו לקנות. כדי לבסס את הדין הזה הגמרא מצטטת דין דומה: "עני המהפך ב'חררה' ובא אחר ונטלו, נקרא רשע". רש"י מפרש: "מהפך בחררה - מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית". כלומר, אם עני מנסה לזכות במשהו מן ההפקר או בנדבה מבעל הבית, אסור לאחר לקדמו "ולחטוף" את החפץ לפניו.
פירושו של רש"י אמנם תואם את דברי הגמרא כאן, אבל הוא לא תואם סוגיה מקבילה במסכת בבא מציעא. שם מופיע שאם עני מנסה לזכות במציאה (חפץ אבוד שאין בו סימן) ובמקום להרימו (מעשה המעניק למרים זכויות קניין על החפץ, לפי ההלכה) הוא מפיל את עצמו עליו (נפילה על חפץ לא מוכרת כמעשה קניין הלכתי) - רשאי אדם אחר לזכות במציאה. פסיקה דומה מופיעה במסכת פאה, בנוגע לזכויות קניין של העני בשדה.
רבנו תם מפרש שבמסכת קידושין סוגיית "עני המהפך בחררה", שהנוטל ממנו נקרא רשע, נאמרה רק במקרה שהעני מנסה לקנות משהו, ואילו במסכת בבא מציעא מדברת הסוגיא לגבי חפץ של הפקר, כגון מציאה או נדבה, שאז כולם שווים ויכולים להתחרות עליה, עד שאחד זוכה בפועל (ומבצע מעשה קניין). לאחר הסבר זה מביא רבנו תם סוגיות נוספות בש"ס שנראות כסותרות את העיקרון זה, אך הוא מתרץ אותן אחת ואחת, מתוך מחויבות להסברו.
דוגמה זו ממחישה את החיפוש אחר העקביות בכל הסוגיות, ומציאת הסברים המיישבים את כל הסתירות שביניהן. זו, כפי שנכתב למעלה, היא אחת הבעיות המרכזיות שהעסיקו את בעלי התוספות בפירושם לגמרא.
הערכה מודרנית
החוקר ישראל תא שמע כתב על כך: .
ראו גם
בעלי התוספות
פסקי תוספות
ספר הנייר
תוספות איוורא
תוספות חכמי אנגליה
לקריאה נוספת
אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורה רביעית מורחבת, תש"ם
ישראל תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה וצפון אפריקה, כרך ב, הוצאת מאגנס תש"ס
שמחה עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, הוצאת מאגנס, תשס"ז
קישורים חיצוניים
רש"י ובעלי התוספות, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה "מבוא לתורה שבעל פה", אתר מכון מאיר.
הרב ד"ר שלמה טולידאנו, קובצי תוספות שונים
אברהם ליפשיץ, שיטת הלימוד (הדיאלקטיקה) של בעלי התוספות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור.
יהודה זייבלד, "בעלי התוספות הנדפסים", בפורום אוצר החכמה
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:פירושי התלמוד
קטגוריה:ספרות הראשונים | 2024-09-22T09:21:37 |
אנטישמיות בימי המוות השחור | שמאל|ממוזער|300px|שריפת יהודים ב-1349. מתוך הכרוניקה של אגידיוס מואיסיס , אב המנזר בטורנה.
אנטישמיות בימי המגפה השחורה – מגפת הדבר המכונה המוות השחור, אשר התפשטה באירופה באמצע המאה ה-14, קטלה למעלה משליש מאוכלוסיית היבשת. במצוקתם ובאסונם הפנו לעיתים הנוצרים באירופה, בראש ובראשונה בגרמניה ובסביבתה, אצבע מאשימה לעבר היהודים ואלו נטבחו בהמוניהם, בעיקר בשנים ה'ק"ח–ה'ק"י (1348–1349).
הגירתם מאימת הרציחות יצרה את הבסיס לקהילות מזרח אירופה, בעיקר פולין, שבה היהודים קיבלו את הגנת שליטה קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ושבה היו מעט תושבים יהודים ללא רקע לאותה אנטישמיות, שכן מגפת המוות השחור הייתה קלה יותר בפולין.
העלילה ומקורה
עלילת הרעלת הבארות התפתחה במאה ה-12 בגרמניה ועלתה על פני השטח מפעם לפעם. לאחר התפרצות המגפה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים, הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי.
כך למשל, ב-1348 רופא יהודי בשיון "הודה" כי נשלח על ידי רב מטולדו להרעיל את הבארות.
היו שטענו כי הם מוענשים בידי האל, בשל כך שהם נותנים מחסה בקרבם ליהודים "שנואי האל".
אגדה אורבנית רווחת מספרת כי במגפה נספו פחות יהודים מנוצרים, וזאת בשל הרגלי ההיגיינה הטובים יותר של היהודים (ובהם נטילת ידיים וטבילה), ועל כן נפל עליהם החשד. כבר בזמן הפרעות, אחת הטענות שהועלו כדי להגן על היהודים הייתה, ששיעור התמותה בקרבם גדול גם כן.
יש הרואים באנטישמיות בעת "המוות השחור" גרסה מוקדמת של האנטישמיות הגזענית החדשה, שכן אופציית המרת הדת לא הודגשה, ונראה שגם טבילה לנצרות לא הייתה מועילה ליהודים בהרבה מקרים אם כי הועילה בחלקם. עושרם של היהודים ועיסוקם בהלוואה בריבית הגבירו את השנאה כלפיהם.
לגלי האנטישמיות תרמה הופעת כת הפלגלנטים, 'תנועת סופגי המלקות', הללו שעיקר פולחנם הדתי היה הלקאת עצמם, היו באים ויוצאים בערי גרמניה, ופעולתם חוללה תסיסה רצחנית.
הפרעות ותגובת השלטונות
עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. לאחר שיהודים אולצו בעינויים להודות בהרעלת הבארות, ההמון האמין שהם אכן אשמים. בינואר 1349 נשרפו למוות כל חברי קהילת בזל המבוגרים, כשש מאות יהודים, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה.. בפברואר של אותה שנה, התקיים טבח שטרסבורג בו הוצאו להורג כ-2000 יהודים בשריפה פומבית בבית הקברות היהודי, והיתר גורשו מהעיר למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות. לעיתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. בח' באלול ה'ק"ט (24 באוגוסט 1349), התקיים טבח בקהילת יהודי מיינץ. היהודים במקום התאגדו כדי להגן על עצמם, אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמונים. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם או בבית הכנסת. ההערכה היא כי במיינץ נרצחו כ-6000 יהודים.. קהילת ארפורט שמנתה כ-3000 יהודים, הושמדה כליל.
האפיפיור קלמנס השישי יצא באביניון להגנת היהודים בבולה אפיפיורית ששלח לראשי הכמורה ב-1.10.1348.
גם בספרד קם ההמון נגד היהודים בכמה מקומות, אך יחסו של המלך, פדרו הרביעי, היה אוהד, והוא ייסד מינסטריון להגנת היהודים.
כמו פורענויות רבות אחרות בימי הביניים, לעלילה בימי "המוות השחור" היה אחראי בעיקר ההמון (לעיתים קרובות משולהב על ידי מטיפים). האפיפיור יצא כנגדה בתוקף, והפלגלנטים, שיש האומרים כי הם היו מהאחראים העיקריים לה, נמנו על גדולי אויביו. באזורים שהיו נתונים להשפעתו של האפיפיור, כמו באיטליה, נשמרו חיי היהודים. באיגרת ששלח הדגיש האפיפיור כי "המוות השחור" אינו אלא גזירה מן השמים, ורציחות היהודים נובעות בעיקר מרצונם של חייבים למחוק את חובותיהם. "שוקדים אנו על כך שיש לקיים את היהודים בחיים משום שישעיהו הנביא העיד ששאריתם צריכה להיוותר".
באותו זמן מלך קרל הרביעי בגרמניה. נראה שמבחינת האינטרסים הכלכליים שלו מוטב היה לו להשאיר בחיים את היהודים, שמהם גבה תשלומים עצומים עבור הגנתם. התנהגותו בפרשה, על כל פנים, הייתה מוזרה. הוא הביע מחאה נגד הרג היהודים, אך באותה נשימה הודיע כי אם היהודים יירצחו הוא פוטר את הערים מאחריות. על התנהגותו כותב מרדכי ברויאר: "הסתירה הזאת אינה מעידה על אופיים הציני, כביכול, של מעשי קארל. מעשיו אינם ציניים יותר ממעשי סוחר המתאמץ להציל מסחורתו העומדת לרדת לטמיון. היהודים נחשבו לסחורה... סחורה אין אוהבים ואין שונאים. סחורה נועדה להפקת רווחים."
ב-6.4.1349 פקד קרל הרביעי מראש למסור לנוצרים את נכסי היהודים שעתידים להיות מגורשים או נידונים למוות. לאחר המגפה, ויתר קרל על זכויותיו כאדוניהם של היהודים, והעביר זכויות אלו לערים המוכנות לקבל יהודים.
מועצות הערים בגרמניה עשו מאמץ גדול לשמור על יהודיהן, אך לעיתים כאשר נעלו את שכונת היהודים, המטרה לא הייתה רק הגנה על תושביה, אלא חסימת בריחתם, שכן הם ורכושם היוו נושא למשא ומתן מסחרי.
חורבן הקהילות
תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 קהילות רבות נחרבו ומערב אירופה התרוקנה כמעט מיהודיה.
על הירידה הרוחנית והתורנית בעקבות הגזירות ניתן ללמוד מדברי מהרי"ל: "זה המחבר (בעל האגודה) היה קודם הגזירות שידוע שאז היו גאוני ארץ, ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו". סמוך יותר לאחר הגזירות מעיד רבי מנחם ממירזבורק: "מעט מזעיר יש לומדי תורה במדינה זו, וברוב מקומות אין שום למדן"התשובה בהגהות מרדכי קטן יבמות הגהה בגיליון כתב יד: אוקספורד 672..
לקריאה נוספת
ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע-עשרה הרת הפורענויות; מאנגלית: כרמית גיא, תל אביב: דביר, תשנ"ה 1995, עמ' 119–126.
לאון צ'ארני, שאול מייזליש, קדיש: השפעתו על היהדות, בן שמן: מודן, 2008, עמ' 20–39.
ראו גם
טבח ארפורט
טבח בזל
טבח שטרסבורג
ציד מכשפות
קישורים חיצוניים
מרדכי ברויאר, "המוות השחור" ושנאת ישראל, בתוך: שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תש"ם, עמ' 159–172.
שלמה איידלברג, על התמותה במגפה השחורה, תרביץ כרך ל"ז, חוברת א', תשרי תשכ"ח, עמ' 97–98 . המאמר נדפס גם בספר "בנתיבי אשכנז" עמ' 75–77.
צפריר ברזילי, המגפה השחורה באראגון: עיון בכרוניקה יהודית, היה היה גיליון 8, תשע"א, עמ' 53–71
איתמר קרמר, מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגפה השחורה, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, 12 במרץ 2020
הערות שוליים
קטגוריה:המוות השחור
קטגוריה:פרעות, פוגרומים ועלילות דם בימי הביניים
קטגוריה:גרמניה: אנטישמיות
קטגוריה:צרפת: אנטישמיות
קטגוריה:המאה ה-14 | 2024-10-20T08:57:19 |
עובדיה מברטנורא | שמאל|ממוזער|250px|תחריט עץ מהמאה ה-16 של העיר ברטנורו, שעל שמה נקרא רבי עובדיה
רבי עובדיה ירא מבַּרְטְנוֹרָא, שנודע גם בכינוי הרע"ב או הר"ב (נולד בערך בשנת ה'ר'–ה'ר"י, 1440–1450 ונפטר בשנת 1515), היה רב איטלקי ופרשן המשנה, רב העיר ירושלים בשלהי התקופה הממלוכית. נודע בעיקר בשל פירושו למשנה, שהפך לחיבור המרכזי ביותר בפרשנות המשנה.
קורותיו
רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו , או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט האיטלקי המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.
יש הטוענים כי השם יר"א הוא למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים כי שם המשפחה הוא ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: .
בנעוריו למד בישיבה של רבי יוסף קולון, שהייתה בבולוניה, בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן ג'ינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית-מערבית לבירת המחוז אנקונה. מתקופה זו נותרו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו, וכן תפילה שחיבר,
ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של הנהר טיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך רשמי של האפיפיור מ-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ובמועדי ישראל.
שמאל|ממוזער|250px|מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.
בא' בכסלו ה'רמ"ז (29 באוקטובר 1486), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לירושלים שבארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנה וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, בנאפולי ובסלרנו הסמוכה, בפלרמו שבסיציליה, באלכסנדריה ובקהיר שבמצרים, ובעזה, בחברון ובבית לחם שבארץ ישראל.
שהה מספר שבועות בנאפולי, עבר לסלרנו הסמוכה בה דרש כארבעה חודשים, ושב לנאפולי. ביום צום י"ז בתמוז הפליג לפלרמו שבסיציליה, שם דרש מדי שבת כשלושה חודשים על איסורי הלשנה, נידה ונישואי תערובת. הרשים את שומעיו, שהציעו לו להשתקע למשך שנה לפחות, אך הוא דחה את הפנייה והפליג משם לאחר סיום חגי תשרי. על האנייה פגש במקרה את ידידו רבי משולם מוולטרה שהיה גם הוא בדרכו לארץ ישראל אך נאלץ לרדת מהאנייה באמצע הדרך בשל עימות עם המלחים, תקרית שציערה את רבי עובדיה. בהגיעו למצרים התקבל בכבוד רב על ידי הנגיד רבי נתן ב"ר חיים הכהן שולאל, שהיה בעבר רב בארץ ישראל ונאלץ לברוח בשל כובד המיסים שהטילו הממלוכים ומאימת המלשינים. הוא הציע לרבי עובדיה שלא יעלה לירושלים מסיבות אלו, אך רבי עובדיה סירב אף לו. משראה כך רבי נתן הפקיד אותו על ביתו בירושלים ומינה אותו לעמוד בראש הקהילה.
לקראת חג הפסח, בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים והתקבל בה בכבוד רב. בימי הפסח התאכסן בביתו של הרב יעקב רם קולונמאנו (רב אשכנזי ממוצא איטלקי), ואחר הפסח עבר לגור בביתו הנטוש של הנגיד רבי נתן שולאל. באותה תקופה חיתה בירושלים קהילה קטנה ודלת אמצעים של כ-70 משפחות, כפי שהוא מתאר באיגרתו: תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה מאחיו ומאביו שנותרו באיטליה.
עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדולתו התורנית, תפס עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, והתמנה לרבה הראשי, מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. הוא דרש בבית הכנסת פעמיים בחודש בעברית, תיקן שיעורי תורה ודרשות להמון העם, והיה אחראי על חלוקת כספי הצדקות שהגיעו מערי אירופה עבור עניי ירושלים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס בידי פורעים.
חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק מחברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה.
רבותיו וקשריו עם גדולי דורו
כאמור נמנה רבי עובדיה על תלמידיו של רבי יוסף קולון (מהר"י קולון), שאף הזכירו בספר השו"ת שלו (עובדיה מברוטונולו), ומכנה אותו שם בתואר החיבה "ידיד נפשי". בין חבריו נמנו רבי יוסף אלאסכנדראני עמו למד בירושלים, רבי יצחק עראמה והמקובל רבי מאיר אבן גבאי. על ההערכה הרבה שרכשו לו כל חכמי דורו ניתן ללמוד מדבריו של הרדב"ז בתשובה, עת הוא מצטט את פירושו למשנה:
כן הוא מוזכר בתשובתו של רבי יוסף קארו בשו"ת "בית יוסף".
חיבוריו
שמאל|ממוזער|250px|שער הדפוס הראשון של משניות עם פירוש ברטנורא לסדר זרעים, ונציה שנת ה'ש"ח.
פירוש המשנה – גולת הכותרת של חיבוריו אשר גם הקנה לו את פרסומו הוא ללא ספק פירושו לשישה סדרי משנה, שנדפס לראשונה בוונציה בשנים ה'ש"ח – ה'ש"ט (1548–1549) על ידי בן אחיו, רבי עובדיה המון, בסיועו של המדפיס רבי מאיר בן יעקב מפירנצה.
קשה לדעת בוודאות מתי חיבר את פירושו זה, אך ככל הנראה השלים אותו רק כשהיה בארץ ישראל, כפי שאפשר להסיק מן המילים הערביות ששילב בו. עם זאת, סימנים אחרים מעלים את ההשערה שהתחיל בחיבורו עוד כשהיה באיטליה.
פירושו מבוסס בעיקר על פירוש רש"י לתלמוד הבבלי אותו הוא מצטט רבות, כמעט מילה במילה, אולם במקרים רבים הוא מסתמך גם על הרמב"ם בפירושו למשניות וגם בפסקיו ההלכתיים. בסדרים זרעים וטהרות הוא מרבה להשתמש בביאורו של רבי שמשון משאנץ מבעלי התוספות וכן בביאורו של הרא"ש. מאחר שבמשניות לא נמצאת מסקנת הגמרא מרבה הרע"ב לשקף את מסקנות האמוראים בדיוניהם על קטע המשנה המדובר הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי. יש מי שהצביע על כך כי בפירושו הסתמך אף על פסקי הרי"ף וזאת מתוך מטרה להביא עקרונות פסיקתיים בתוך פירושו.
עקב בהירותו הפך פירוש הרע"ב למפרש המרכזי והבסיסי של המשנה ונתפס בעיני רבים כמו פירוש רש"י על התלמוד וכמעט כל הפרשנים שאחריו מתייחסים לדבריו, משלימים אותם, או חולקים עליהם. המפורסמים שבהם הם: התוספות יום טוב לרבי יום-טוב ליפמן הלר מפראג, ומלאכת שלמה לרבי שלמה עדני מתימן-ירושלים. כמו כן פירוש המשנה קב ונקי מבוסס ברובו על פירוש ר' עובדיה מברטנורא ומהווה למעשה מעין קיצור של הפירוש.
עמר נקא – פירוש על פירוש רש"י על התורה. חיברו עוד כשהיה באיטליה והוא נדפס בפיזה, שנת תק"ע.ואולם יש המפקפקים בייחוס הפירוש לרע"ב ומייחסים אותו לבן אחיו ותלמידו רבי עובדיה בן זכריה המון.
פירוש למגילת רות על דרך הסוד, נדפס לראשונה בוונציה בשנת שמ"ה.
חידושים על הרמב"ם – בכתב יד, שלא ראו אור.
תשובות להלכה – בכתב יד ופזורים בספרים שונים של בני תקופתו.
"רבותינו בעלי התוספות" – לקט ביאורים על דברי חז"ל – נדפס לראשונה מכתב יד בוורשה 1889.
איגרותיו
חשיבות מחקרית רבה יש לאיגרות שכתב ומכילות ידיעות הלכתיות, גאוגרפיות והיסטוריות בעלות ערך. והן יצאו במספר מהדורות:
ספר דרכי ציון בו מספר וכותב לאביו ולאחיו מנסיעתו לארץ הקדושה, וכל אשר מצאו בדרכו בקודש, מכבוד רבינו עובדיה מברטנורא, בית הלל, ניו יורק ה'תשמ"ה – 1985.
מאיטליה לירושלים – איגרותיו של ר’ עובדיה מברטנורא מארץ ישראל, מהדורה ביקורתית עם מבוא והערות, מאת הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ואברהם דוד, רמת גן: פרויקט ירושלים של ה- C.G. FOUNDATION המחלקה ללימודי ארץ ישראל – אוניברסיטת בר-אילן, ה'תשנ"ז – 1997.
בתוך אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, ירושלים ה'תש"י ורמת גן, 1971.
תיאורים ומסורות שהשתמרו באיגרותיו:
מראה העיר ירושלים והכותל המערבי:
מצבה הדמוגרפי של הקהילה היהודית בעיר:
יחס השלטונות:
הילולת שמואל הנביא:
פטירתו וקברו
שמאל|ממוזער|250px|מצבת הקבר המיוחס לרבי עובדיה מברטנורא שבנחל קדרון
כאמור קיימת מחלוקת לגבי שנת פטירתו: המסמך האחרון הנמצא בידינו, בו נזכר שמו בין החיים הוא איגרת מתלמידו האלמוני, שנכתבה בראשית שנת ה'רנ"ו (1496). ולעומת זאת באיגרת משנת ה'רע"ח (1518), כבר נזכר שמו "מהר"ר עובדיה ירא ז"ל" כלומר שאז כבר לא חי.
יש מי שרוצה לטעון שכבר בשנת ה'רס"ט (1509) לא היה הרב מברטנורא בין החיים, מאחר ששמו לא נכלל בין חכמי ירושלים שחתמו באותה שנה על התקנה לפטור תלמידי חכמים ממיסים ואין הדבר מסתדר עם העובדה שנחשב כראש רבני ירושלים בתקופתו.
מסורת נוספת קיימת כי נפטר בשנת ה'ר"ס, ואילו בספר "שלשלת הקבלה" הרחיק את פטירתו לשנת ה'ר"צ (1530), דעה שאינה מסתברת כלל, על פי הממצאים שבידינו.
בצדה המזרחי של עיר דוד, למרגלות הר הזיתים, בחלקה המכונה "חלקת הספרדים", שוכנת מערת קבורה המיוחסת כקברו של רבי עובדיה. אך גם על כך יש עוררים, כי אין הוכחה ברורה שאכן זוהי מערת הקבורה המתוארת בספר "פרשת אלה מסעי" לרבי משה חגיז ובציטוט משם כמעט מילה במילה על ידי רבי משה בן חביב בספרו "גט פשוט": וכפי שהברטנורא עצמו כותב באיגרתו:
אריה קינג, בעודו עובד בעמותת אלע"ד המטפחת את הקבר, יזם לראשונה את קיומה של הילולה לזכרו של רבינו עובדיה מברטנורא. ההילולה הראשונה נוסדה ב-2004. מאחר שתאריך הפטירה של רבי עובדיה אינו ידוע, יזם קינג את ההילולה בג' בסיוון, בשל קרבתו לחג מתן תורה.
הנצחתו
שמו של רבי עובדיה מברטנורא מונצח בשמות רחובות בערים רבות ברחבי הארץ.
בניין שנמצא בכפר השילוח (סילוואן) בסמוך לקברו, נרכש בידי יהודים בשנת ה'תשע"ה (2014) ונקרא "בית עובדיה" על שמו. בבניין מתגוררות שש משפחות יהודיות.
בית הכנסת של קהילת יהודי איטליה ברמת גן קרוי על שמו: בית הכנסת האיטלקי ע"ש רבי עובדיה מברטינורו.
חברת רויאל ווינ'ס (Royal Wines Corp) האמריקאית, יצרני היין הכשר הגדולים בעולם, בבעלות משפחת הרצוג החרדית, קראה ליינות שהיא מייצרת באיטליה על שמו - יינות מוסקטו מצפון איטליה בשם "ברטנורא" ויינות קיאנטי - "עובדיה".
ראו גם
יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל
לקריאה נוספת
אייזיק מאיר דיק, דער ברטנורה: איין ... רייזע בעשרייבונג פון דער גרויסען גאון רבינו עובדיה מברטנורה פון זיינער נסיעה קיין ארץ ישראל ...., דיק, איזיק מאיר, 1814-1893; תרס"ה, 1904, וילנא: קאפעלאוויץ.
מכתבים מרבינו עובדיה מברטינורה, בתוך המעמר, 3, מאת א"מ לונץ, ירושלים, תר"פ, 1919, עמודים 93–150.
פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, עורך: בנימין זאב קדר, עורך-משנה: צבי ברס, הביא לדפוס: רפאל יוליוס, פרק 13: המשמעות ההיסטורית של ה'זקנים' בירושלים בדברי רבינו. עובדיה מברטנורא, חיבר: אברהם דוד, (נוסח מורחב של הרצאה שנישאה בקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, ירושלים, תשל"ז), עמודים 221–243, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978.
ר’ עובדיה ירא מברטנורא ואיגרותיו מארץ-ישראל, מאת מנחם עמנואל הרטום, נדפס ביהודים באיטליה, תשמ"ח 1988.
פירושיו של ר’ עובדיה מברטנורו למקרא מתוך ביאורו למשנה, מאת אליעזר שלוסברג, נדפס בסיני, ק"ג, תשמ"ט 1989.
אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, רמת גן, 1971, עמ' 98–143.
הרב שי עילם, "לארץ הקודש ובחזרה", כתב העת 'קולמוס' גיליון 152, תשע"ח.
ישראל דב לרנר, רבי עובדיה מברטנורא - חייו ותרומתו לפירוש המשנה, מוסד הרב קוק, תשמ"ח 1988.
קישורים חיצוניים
ר' עובדיה מברטנורא באתר עיר דוד, מתוך: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ואברהם פריץ דוד (עורכים), מאיטליה לירושלים, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1997
יהושע מונדשיין תעלומת מערת הפלאות השכוחה, אתר שטורעם.
רבי עובדיה מברטנורא אתר הר הזיתים
פירוש הרע"ב למשנה טקסט מלא באתר Sefaria
כרטיס קבר באתר הר הזיתים
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים: ראשונים
קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:פרשני המשנה
קטגוריה:רבנים איטלקים
קטגוריה:פעילים ציונים באיטליה
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:עיר דוד
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הספרדים
קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים יהודים
קטגוריה:ירושלים: רבנים
קטגוריה:מפרשי פירוש רש"י לתורה
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-15
קטגוריה:ילידי המאה ה-15
קטגוריה:נפטרים במאה ה-16 | 2024-09-06T06:17:07 |
לואי ברנדייס | לואי דמביץ ברנדייס (באנגלית: Louis Dembitz Brandeis; 13 בנובמבר 1856 – 5 באוקטובר 1941) היה משפטן יהודי-אמריקאי, היהודי הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. עד 1910 התנגד לציונות כמו רוב בני מעמדו, אך משנה זו הפך לציוני נלהב ולימים היה ממנהיגי ארגון ציוני אמריקה, ראשון ארגוני התנועה הציונית בארצות הברית.
קורות חיים
ברנדייס נולד בלואיוויל שבקנטקי לאדולף ברנדייס ופרדריקה דמביץ, שניהם ממשפחה יהודית אמידה שמוצאה מפראג. סבו ואבי-סבו היו שניהם מנהיגים פרנקיסטים בולטים בעירם, מתומכי הנביאה רייזל איגר. ברנדייס היה בן הזקונים בין ארבעה ילדים, וחלק מחינוכו קיבל בדרזדן, בעת שאביו נקלע לקשיים כספיים ושב לאירופה לזמן מה.
ברנדייס לא קיבל חינוך יהודי פורמלי, אך השפעתו הרבה של דודו, לואי נפתלי דמביץ, סייעה להשכלתו היהודית. בשל חיבתו לדוד זה הוא כינה עצמו "דמביץ" ושינה את שמו האמצעי –שהיה דויד – לדמביץ. דוד זה, שהיה עורך דין, גם תרם להתעניינותו במשפטים.
כישוריו האינטלקטואליים הבלתי רגילים של ברנדייס באו לידי ביטוי בהישגים מזהירים באוניברסיטת הרווארד, שם נבחר כחבר באחוות פי בטא קפא. הציון הממוצע שהשיג היה 97, ציון חסר תקדים בתולדות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו. משסיים את התואר בגיל 20, צעיר בשנה מהגיל המקובל, אפשרו לו כישוריו להשיג במהירות מוניטין כפרקליט צעיר מצליח בלואיוויל ואחר כך בבוסטון.
ב-1891, בגיל 34, התחתן עם בת דודתו מדרגה שנייה, אליס גולדמארק. לזוג נולדו שתי בנות, סוזן ברנדייס גילברט (1893) ואליזבת ברנדייס ראוסשנבוש (1896).
ברנדייס כמשפטן
ברנדייס התבלט כמגינם של הצרכנים ושל ארגוני פועלים. הייתה לו השפעה רבה על פתיחת שוק ביטוחי החיים. בנוסף היה בורר בשביתות, סייע למנוע מונופולין בשירותי הרכבת התחתית והשתתף בתהליכי המיזוג של חברות החשמל והגז באזור בוסטון. בתיקים חשובים רבים עבד בהתנדבות.
הוא זכה לפרסום רב ב-1908 בתיק מילר נ' אורגון, כאשר עשה שימוש בידע אמפירי שהוכיח כי לשעות עבודה ארוכות השפעה קשה על נשים. הייתה זו דוגמה תקדימית לשימוש משפטי בידע ממדעי החברה. היא אכן הותירה רושם על בית המשפט והיוותה יסוד לפסק דינו ואבן יסוד לכתיבת טיעונים משפטיים בדורות שאחר כך (מה שכונה "Brandeis brief").
בביסוס גישה משפטית שראתה את האדם הבודד במאבקיו החברתיים והכלכליים, תרם ברנדייס תרומה מכרעת רבות למהפך שחל במשפט האמריקני, שנהג לקדש באופן כמעט מוחלט את חירויות התאגידים, בהן החירות להשליט מונופול, לעסוק בתחרות בלתי הוגנת ולהעביד בתנאים נצלניים. תרומה זו הביאה לכינויו "פרקליט העם".
המוניטין שלו גם עמד לו לרועץ, שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני מסחר בקבינט של וודרו וילסון, אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. וילסון הודיע על המינוי ב-28 בינואר 1916, ולאחר דיונים סוערים אושר בסנאט ב-1 ביוני ברוב של 47 נגד 22 סנאטורים והושבע לתפקיד ב-5 ביוני. ברנדייס היה היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון.
כשופט עליון המשיך לבלוט בגישתו הליברלית ובפתיחותו לחקיקה סוציאליסטית. שוב ושוב החזיק בדעות מיעוט, בין השאר כשתמך בחוקים שהגבילו שימוש בהעסקת ילדים. לעיתים קרובות היה שותף לו בדעותיו ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס. יחד הם סברו שלא ניתן להגביל את חופש הביטוי אלא במצבים של סכנה ברורה ומיידית.
כבר במאמר ב-1890 עם שותפו סמואל וורן כתב על הזכות לפרטיות, בהקשר של צילומים בעיתונות שהחלו להופיע באותה תקופה. הוא התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה ציתות לטלפונים כדי להאזין למבריחי משקאות חריפים. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ופשע נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם הממשלה. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן לעקר מפגרים. אחד ממשפטיו המפורסמים, שצוטטו רבות, היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.
ב-1913 כתב ברנדייס סדרת מאמרים עבור Harper's Weekly שהציעו דרכים לבלום את כוחם של בנקים גדולים ונאמנויות כספיות. באחד מאלה, "What Publicity Can Do", הוא חיבר את הציטוט בנוגע לשקיפות שלטונית שבזכותה הוא זכור לטובה, מעל מאה שנה מכתיבת המאמר: "אומרים שאור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."
בשנת 1914 הוא פרסם ספר "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים".
בשנים 1932–1937 נמנה ברנדייס עם קבוצה שכונתה שלושת המוסקטרים, יחד עם השופטים בנג'מין קרדוזו והרלן סטון. השלושה תמכו בצעדי החקיקה של מדיניות הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מולם ניצבה קבוצת ארבעת הפרשים - השופטים פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר. נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז והשופט אוון רוברטס היו בתקופה זו לשון המאזניים.
בהמשך השתנה המצב בבית המשפט וברנדייס מצא עצמו ברוב, כאשר יוז ורוברטס עברו מהצד השמרני לזה הליברלי בשל לחץ מצד הנשיא רוזוולט. לאחר שבית המשפט פסל חקיקה סוציאליסטית שיזם הנשיא כחלק מהניו דיל, הציע רוזוולט "להזרים דם חדש" לבית המשפט העליון ובכך לשנות את אופיו. אף שההצעה נדחתה, הדבר הביא להרתעת חלק מהשופטים ולשינוי בעמדתם.
הוא פרש ב-13 בפברואר 1939 בגיל 83, ושנתיים אחר כך נפטר. השפעתו על המשפט האמריקני והעולמי ניכרת עד היום, ורבים הם פסקי הדין בעולם המערבי שבהם הוא מצוטט.
ברנדייס כציוני
ב-1905, במסגרת חגיגות יובל ה-250 להתיישבות יהודים בארצות-הברית (1655, עוד לפני שארצות הברית הוקמה והשיגה את עצמאותה), הצהיר ברנדייס כי הוא איננו מאמין ב"אמריקניזם של מקף", ובכך ביטא את תפיסת העולם של היהודים-האמריקנים הוותיקים, שעשו הכל על מנת להקטין את משמעותה הארגונית והחברתית של זהותם היהודית. ב-1913 לעומת זאת, הכריז ברנדייס על ההפך הגמור: "להיות אמריקני טוב זה להיות יהודי, ולהיות יהודי טוב זה להיות ציוני". היסטוריונים שונים הציעו הצעות מגוונות לסיבות המהפך, ועל כולם מקובלת ההנחה לפיה מעורבותו של ברנדייס, 'פרקליט העם', בענייני המעמדות הנמוכים, שבניו יורק באותה תקופה התאפיינו במרכיב יהודי בולט מאד, השפיע על המהפך. ייתכן גם שתהליך הפיכתו לציוני קשור למשטמה שספג מצד יריביו, שחלקה הייתה בבחינת אנטישמיות גלויה, אך מדובר בהסבר חלקי ביותר בלשון המעטה, בהינתן העובדה שיהודים רבים בני מעמדו וחוגו החברתי של ברנדייס סבלו מאנטישמיות, ומסקנתם הייתה הפוכה בתכלית: חלקם הצדיק את האנטישמיות בכך שהיהודים במקום להפוך לאמריקנים מלאים (כפי שהציע ברנדייס עצמו ב-1905), הם 'מסתגרים' בשפתם ובמסורותיהם, וחמור מכך, מביעים עניין ברעיון הציוני.אהוד מנור, עיתון למען האנושות, תל אביב, הקבוץ המאוחד 2008.
ב-1910, בגיל 54, הכריז על עצמו ברנדייס כציוני, הרבה בהשפעת ידידו יעקב דה האז. ב-1914 התמנה ברנדייס ליו"ר הוועד הפועל הציוני בארצות הברית. בכתביו קבע שזכותם של היהודים למדינה היא חלק מזכותם לשוויון. בזכות ידידותו עם הנשיא וילסון השפיע על תמיכת ארצות הברית בהצהרת בלפור. ב-1919 ביקר בארץ ישראל.
על ביקורו בארץ כתב יוסף אליהו שלוש בספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי". כך כתב שלוש:
בנאומיו הציוניים הדגיש את חשיבותה של היצרנות:
"זהו פטריוטיזם אמיתי... לעשות מרק טוב בפלסטינה... אין תרומה בלגרום למישהו לעשות בשבילך מרק. אין תרומה בלקבל משכורת על תכנון תוכניות למרק."
אלא שדווקא ברנדייס, הסמן השמאלי של המחשבה הכלכלית האמריקנית, נתפס כ"ימני" בידי ההנהגה הציונית. ב-1920 פרץ משבר בינו לבין חיים ויצמן סביב השאלה האם תפקידה של הציונות העולמית הוא הניהול הכלכלי של בניין הארץ או שמא יש להותירו בידיהן של ההסתדרויות המקומיות, שיגייסו תורמים, ובידי הון פרטי. בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה, אך ברנדייס הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו.
ב-1937 לחץ על רוזוולט להתנגד לתוכנית ועדת פיל, שלפיה רק 20% מארץ ישראל יהיו בשליטה יהודית.
לדוד בן-גוריון היו קשרים אמיצים עם ברנדייס, שהיה ער למתרחש בארץ ישראל ובציונות עד ימיו האחרונים.
הנצחה
טקסט=שלט רחוב ברנדייס, רעננה|ממוזער|שלט רחוב ברנדייס, רעננהאוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס ומוסדות אקדמיים ואחרים נוספים בארצות הברית
קיבוץ עין השופט
שכונה בחדרה
יער ברנדייס בין קריית אתא לקריית ביאליק
רחובות בערים רבות במדינת ישראל
בתי ספר במספר ערים במדינת ישראל
מדליית הצטיינות בתחום המשפט על שמו של ברנדייס.
לקריאה נוספת
מ"מ סילבר, מי יכול לכסף הגדול: 100 שנים של התמודדות נואשת מול המונופולים הגדולים, (עורכת: עלית קרפ), כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016. פרק 5: פרקליט העם, עמ' 161–202
Melvin I. Urofsky, Louis D. Brandeis: A Life, Schocken Books, 2009.
Ellen Norman Stern, Embattled Justice: the Story of Louis Dembitz Brandeis, Jewish Publication Society of America, 1971.
Philippa Strum, Louis D. Brandeis: Justice for the People, Harvard University Press, 1984.
Ben Halpern, A Clash of Heroes: Brandeis, Weizmann, and American Zionism, Oxford University Press, 1987.
Nelson L. Dawson, Brandeis and America, University Press of Kentucky, 1989.
Philippa Strum, Brandeis: Beyond Progressivism, University Press of Kansas, 1993.
Kan Lawrence, Brandeis on Democracy, University Press of Kansas, 1995.
Jeffrey Rosen, Louis D. Brandeis: American Prophet, Yale University Press, 2016.
David G. Dalin, Jewish Justices of the Supreme Court: from Brandeis to Kagan, Brandeis University Press, 2017.
קישורים חיצוניים
ליובל השמונים, בעיתון "דבר":
,
מפה רפובליקה ארץ ישראל, בוקרשט, 1919, הכוללת את דמותו של ברנדייס ותוארו (ברומנית) 'נשיא הרפובליקה היהודית' אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
פנחס רוזן מעניק מדליות ברנדייס לשופטים העליונים יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 9:33)
מפרי עטו:
,
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:ראשי ההסתדרות הציונית
קטגוריה:סגל בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:פעילים ציונים בארצות הברית
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1856
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1941 | 2024-10-17T16:37:05 |
ברק בן אבינעם | שמאל|ממוזער|250px| איור משנת 1553
שמאל|ממוזער|250px|יעל מראה לברק את סיסרא המת. הדפס הנמצא ברשות ספריית אוניברסיטת אוקלהומה
בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הוא דמות מקראית, מנהיג צבאי שנזכר בספר שופטים (פרקים – ) ומי שפעל יחד עם דבורה הנביאה. מוצאו היה מן העיר קדש נפתלי שבשבט נפתלי.
הסיפור המקראי
לאחר מותו של אהוד בן גרא, חזרו בני ישראל לעשות את הרע בעיני ה'. כעונש, השתעבדו ישראל ליבין מלך כנען. בראש צבאו של יבין עמד שר הצבא סיסרא, ובצבאו היו תשע-מאות רכב ברזל. בתקופה זו, שפטה את ישראל דבורה הנביאה ונראה שברק היה מנהיג צבאי בכיר. התנ"ך אינו מכתיר את ברק בתואר שופט.
דבורה הזמינה את ברק לעמוד בראש צבא שבטי נפתלי וזבולון היוצא למלחמה בסיסרא, אולם ברק סירב לצאת להילחם בלעדיה. דבורה נענתה לבקשתו שתחבור אליו, אולם השיבה לו באופן עוקצני כי "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא".
צבאו, שמנה לפי המקרא עשרת אלפים איש, נערך בהר תבור, והביס את יבין באזור נחל קישון. לפי מה שמספר יוסף בן מתתיהו, סייעו לו גשם זלעפות וסערה גדולה שהתחוללה. למעשה, הדבר מפורש בשירת דבורה: "נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון" (). הסערה הפריעה לכנענים יותר שכן היא באה כנגד פניהם. כאשר נטש סיסרא את מרכבתו ונמלט ברגליו, הרגה אותו בעורמה יעל אשת חבר הקיני. לאחר מכן היא יצאה לקראת ברק והודיעה לו שאויבו מת.
בעקבות הניצחון, הושרה השירה הקרויה "שירת דבורה" () בדומה לשירה שהושרה לאחר הניצחון על המצרים בים סוף. שירה זו אינה מתארת את הניצחון המופלא בלבד אלא גם באה חשבון עם השבטים שלא השתתפו במלחמה: ראובן, מנשה, דן ואשר, ולבסוף מתארת את אכזריות האויבים. בשירת דבורה נאמר כי הושרה על ידי דבורה וברק גם יחד, ונראה שהכוונה היא שדבורה שרה וברק וחייליו השתתפו עימה בשירה.
פרשנים
דעה רווחת בפרשנות המסורתית היא שברק היה בעלה של דבורה (דבורה הייתה "אשת לפידות", וקיים דמיון תוכני בין המילים "לפידות" ו"ברק"), אולם אין לכך סימוכין במקרא עצמו.
יוסף בן מתתיהו מוסיף על מה שלגביו מקצר המקרא. הוא מספר שברק הצליח להרוג את המלך יבין עצמו בחצור. אחרי ניצחונו החריב את העיר הכנענית והיה למצביאם של ישראל במשך ארבעים שנה לצד דבורה השופטת.
על פי תרגום הפשיטתא נאמר בשירה:"קום ברק ושבה שוביך" (ולא שביך), והיו שניסו להסיק מכך שברק עצמו היה שבוי בזמן מן הזמנים ורצה לנקום על כך.
לפי תרגום השבעים, כאשר שמואל מתאר את קורות העם () ואומר:"וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויבכם", הוא מתכוון בשם "בדן" לברק, שכן היה מקובל להשתמש לגבי אישים מסוימים בכינוי שהתקבל על שם אופיים או על שם מעשה ייחודי להם.
על שמו
על שמו של ברק בן אבינעם נקרא נחל ברק בן אבינעם בגליל התחתון (להבדיל מנחל ברק שבערבה התיכונה), מושב ברק בחבל תענך שבעמק יזרעאל, יישוב קהילתי בשם אחוזת ברק בעמק יזרעאל וגדוד 12 "ברק" בחטיבת גולני.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך | 2024-04-14T13:54:46 |
קטיושה | שמאל|ממוזער|250px|משגר קטיושות BM-13
קַטְיוּשָה (מרוסית: ) הוא שם כולל למשפחת משגרי רקטות מתנייעים מדגמים שונים. הדגמים היותר נפוצים הם BM-8 בקוטר 82 מ"מ ו-BM-13 בקוטר 132 מ"מ מתוצרת ברית המועצות, וישנן גם דגמים בקטרים נוספים. השם הרשמי הוא "רכב קרב של ארטילריה סילונית" (סילונית הכוונה למנוע הרקטה). במלחמת העולם השנייה יחידות החמושות בכלי נשק זה זכו באופן אוטומטי לסיווג היוקרתי "עוצבת משמר" ("גווארדיה").
תיאור כללי
הקטיושה פותחה בברית המועצות והוצגה בשנת 1938, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. פיתח אותה צוות מהנדסים בשנים 1929 עד 1933. בין חברי הצוות היה סרגיי קורוליוב, לימים ראש מהנדסי ומתכנני הטילים הסובייטיים, איוואן קליימיונוב וגאורגי לנגמק. היא הייתה תשובה לטיל הגרמני נבלוורפר (Nebelwerfer) שהוצג ב-1936.
מקור השם "קטיושה" אינו ידוע. נראה שהוא קשור בצורה כלשהי לשיר הרוסי "קטיושה" שתורגם לעברית בתור "קטיושקה", והיה מוכר בתקופת פיתוח הרקטה. ברוסית, "קַטְיוּשָׁה" הוא שם חיבה לאישה: השם קָתֵרִינָה התפתח לקַטְיָה – קַטְיוּשָׁה. יש הטוענים שמקור השם בכיתוב "kat" שהופיע על גביו, ומשמעותו הייתה "התרמיט (סוג של אבק שרפה) האוטומטי של קוסטיקוב" (Костикова автоматический термитный – "קוסטיקובה אבטומטיצ'סקי טרמיטניי"), אולם אין סימוכין לגרסה זו. גרסה אחרת היא שעל הטילים פשוט היה כתוב K – על שם מפעל קומינטרן אשר ייצר אותם, וההתפתחות לשם המלא הייתה תחת השפעת השיר.
הגרמנים כינו את הנשק הזה בשם "עוגבו של סטלין", על שום דמיון קני המשגר המקבילים לצינורות עוגב והקול שמשמיעה הרקטה. המשגר הותקן על כלי רכב שונים, ביניהם משאיות אמריקאיות מדגמי סטודיבייקר US6 ואינטרנשיונל, שנשלחו לרוסיה במסגרת הסיוע האמריקני, טנקים, טרקטורים שונים ואף כלי טיס.
הקטיושה עצמה היא נשק פשוט למדי, הכולל מנשא של פסים מקבילים הנושאים את הרקטות על מסגרת ניידת (הניתנת להיגרר לכאן ולכאן).
על כל משאית הותקנו 48 מסילות לרקטות. כל רקטה היא באורך 1.8 מטר ונושאת ראש נפץ במשקל 22 ק"ג שמסוגל להגיע למרחק של מעל 20 קילומטרים.
לרוב נורו קטיושות במספר רב מאוד בבת אחת, על מנת ליצור אפקט של הלם בכוחות האויב, וגם כדי לחפות על חוסר הדיוק של הקטיושה.
על מנת להאריך את טווח פעולת הקטיושה, נוספו לה מספר מנועי רקטה נוספים. שיטת הפעולה: תחילה מוצתת הרקטה הראשונה אשר מעיפה את הטיל. בהמשך, ניצתת הרקטה השנייה וכך הלאה עד לגמר כל רקטות הדחף של הטיל. עם תום פעולתן של כל רקטות הדחף, הקטיושה נופלת נפילה חופשית.
מרעום הקטיושה מפוצץ את חומר הנפץ האגור בתוכה רק עם נגיעה פיזית בגוף קשה, זאת בניגוד למרעומים חכמים יותר אשר נדרכים באוויר ומתפוצצים במרחק מה מהפגיעה, דבר היוצר אפקט פיזור ניכר הגורם להרס רב יותר.
אצל צבאות ערב
במהלך מבצע סיני גילו הבריטים בידי מצרים משגר קטיושות בן 32 רקטות. במצעד קהיר בשנת 1963 הציגו המצרים קטיושה יותר חדישה, שכלל 12 רקטות בקוטר של 240 מ"מ.
ירי "קטיושות" על ישראל
שמאל|ממוזער|250px|פגיעת קטיושה בכביש אספלט, 2006
כיום משמש המונח "קטיושה" בעיקר לתיאור כללי של רקטות ארטילריות קטנות המשמשות ארגוני טרור, כגון חזבאללה, לאיום על גבולה הצפוני של ישראל, אם כי ברוב המקרים מדובר בדגמי רקטות שונים לחלוטין: בדרך כלל רקטות "גראד" 122 מ"מ מתקדמות יותר או רקטות 107 מ"מ.
משטח ירדן
השיגור הראשון של קטיושות לעבר ישראל בוצע על ידי ארגון פת"ח בסוף 1968. ב-16 בספטמבר 1968, מעט לפני שמונה בערב, נורה מטח של שמונה קטיושות (130 מ"מ) משטח ירדן לעבר בית שאן. צה"ל הגיב למטח הקטיושות בירי תותחים מסיבי.
240px|ממוזער|שמאל|כאן נפלה קטיושה
לאחר ספטמבר השחור פחת ירי הקטיושות מירדן לעבר ישראל. אולם מדי פעם נורו קטיושות לעבר ישראל. ביולי 1975 נורו קטיושות אל קיבוץ אילות משטח ירדן.
מלבנון
טקסט=אוטובוס שנפגע מקטיושה, קריית שמונה, 1969. צלם – דני הדני, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|אוטובוס שנפגע מקטיושה, קריית שמונה, 1969. צלם – דני הדני, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.
ב-1 בינואר 1969 נורה לראשונה מטח קטיושות אל עבר קריית שמונה. כתוצאה מהירי נהרגו שני אזרחים ועשרות נפצעו.
לאחר מעבר אש"ף ללבנון ויצירת ה"פתחלנד", נורו קטיושות מדי פעם לעבר יישובי הגליל. כך למשל בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ושנת 1974. הקטיושות גם שימשו כאיום על ישראל כל אימת שצה"ל הגיב על פעולות טרור של אש"ף. לאחר מבצע ליטני בשנת 1978 התגבר ירי הקטיושות, והגיע לשיא בקיץ 1981, כאשר ביוני 1981 הושג הסכם בין ישראל לאש"ף על פיו אש"ף יחדל מפעולות טרור מלבנון וישראל לא תפציץ את לבנון. הפסקת האש קרסה לאחר קצת פחות משנה, עם ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. ישראל הפגיזה את מעוזי אש"ף בלבנון ואש"ף הגיב בירי מסיבי של קטיושות אל יישובי צפון ישראל.
ב-2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, שיגר חזבאללה יותר משלושת אלפים רקטות, רובן מסוג גראד 122 מ"מ, אל יישובי צפון ישראל, ובהם קריית שמונה, חיפה, צפת, נהריה, טבריה, עכו, הקריות, כרמיאל ועפולה.
מיהודה ושומרון
ב-1970 ספגה גם ירושלים שתי קטיושות שנורו מן הכפר בתיר. ב-7 ביולי 1971 נורו קטיושות על פתח תקווה מאזור דיר בלוט, וגרמו להרג של ארבעה אזרחים. במאי 1974 נתפסו שלוש קטיושות מוכנות לירי על ירושלים. הקטיושות הונחו על ידי חוליה של פת"ח והוברחו על ידי הארכיבישוף הילריון קפוצ'י. ב-3 במאי 1975 נורו שתי קטיושות לעבר ירושלים שגרמו לנזק.
מרצועת עזה
כאשר נדונו הסכמי אוסלו בכנסת התריעו רבים וביניהם רחבעם זאבי, ושאול יהלום שמסירת רצועת עזה לשלטון פלסטיני עשויה להפוך אותה למוקד טרור ולהוביל לשיגור קטיושות לשטח ישראל.
ב-28 במרץ 2006, יום הבחירות לכנסת השבע עשרה, נורו 2 רקטות קסאם ורקטת גראד 122 מ"מ לעבר אשקלון. זהו הירי הראשון של "קטיושה" מרצועת עזה.
ב-29 בדצמבר 2008 נהרג אדם אחד ונפצעו 16 מפגיעת קטיושה באתר בניה באשקלון.
ב-13 בינואר 2013 פורסם כי חמאס מתרגל ירי רקטות ארוכות טווח מחורבות היישובים בגוש קטיף.
מאז נורו עשרות אלפי רקטות (לא רק קטיושות) מרצועת עזה לעבר אשקלון ויתר ערי ישראל.
קטיושות בצה"ל
שמאל|ממוזער|280px|גדוד מילואים 270 מהאג"ד הארטילרי המטכ"לי, בפיקוד סא"ל אורי קידר (קולסקי), יורה מטח קטיושות 240 מ"מ במהלך קרב עמק הבכא, הגדוד בפריסה ליד קיבוץ אל-רום.
בצה"ל המינוח למשגר קטיושות הוא מטול רקטות (מטל"ר).
בסוף 1968 הוקמה סוללה סדירה של מטל"ר שכללה שני סוגי משגרים שהיו שלל ממלחמת ששת הימים: משגרי 240 מ"מ דגם BM-24 ומשגרי 130 מ"מ. בירי מבצעי על מחבלים נורו רק קטיושות 130 מ"מ, בעיקר מאזור עמק בית שאן ומאזור נחל דן. הפעולה המפורסמת ביותר של הסוללה הייתה הפגזת בתי הזיקוק המצריים ב-9 במרץ 1969 ברקטות 130 מ"מ. בפעולה זו נפגעו מספר לוחמים מהסוללה. שלושה לוחמים מהסוללה קיבלו לאחר מכן עיטורים.
בתחילת שנת 1971 הוקם גדוד מילואים, מטל"ר 240 מ"מ, אשר התבסס על כלים שהיו שייכים לסוללה הסדירה וכלים נוספים. קטיושות ה-130 מ"מ ננטשו מחוסר תחמושת. הגדוד עלה ב-8 באוקטובר לרמת הגולן, זה השתתף בקרבות מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. בקרב עמק הבכא פרס הגדוד ליד קיבוץ אל-רום וירה מטחי קטיושות על השריון הסורי וסייע בעצירת הסורים. ב-15 באוקטובר עבר הגדוד לחזית הדרום, פרס ליד ציר עכביש והשתתף בקרבות הפריצה לגדה המערבית של התעלה במסגרת מבצע אבירי לב ושם נהרג המג"ד סא"ל . לאחר שנגמרה התחמושת, חזר הגדוד לרמת הגולן, שם עוד נשארה תחמושת, אך לא נכנס לפעילות היות שהפסקת האש עם סוריה נכנסה לתוקפה.
גדוד ה-240 מ"מ השתתף גם במלחמת שלום הגליל, במצור על ביירות. תוך כדי המלחמה הוקם גדוד נוסף, מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על רקטות גראד שנלקחו כשלל מלבנון, וגם הוא השתתף במצור על ביירות. גדוד ה-122 מ"מ פורק לאחר מלחמת שלום הגליל.
קישורים חיצוניים
(ברוסית)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמצעי לחימה
קטגוריה:רקטות ארטילריות סובייטיות
קטגוריה:אמצעי לחימה סובייטיים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:רקטות ארטילריות בצה"ל
קטגוריה:נשק שלל בצה"ל
קטגוריה:כלי ירייה רב-קניים | 2024-09-27T09:06:47 |
לואיס ברנדייס | הפניה לואי ברנדייס | 2016-11-12T11:52:28 |
בעת' | המפלגה הסוציאליסטית של התחייה הערבית (בערבית: حزب البعث العربي الاشتراكي, תעתיק: חִזְב אלבעת' אלערַבי אלאִשְתִראכי) הידועה בקצרה כמפלגת הבעת' הוקמה בדמשק בשנות ה-40 כתנועה חילונית, לאומנית סוציאליסטית וערבית, במטרה להיאבק בשלטון הקולוניאליסטי המערבי. משמעות המילה בעת' בערבית הוא "תחייה" או "לידה מחדש". המפלגה פעלה כתנועה פאן-ערבית באמצעות שלוחות בכמה מדינות ערביות, אבל זכתה להצלחה בעיקר בעיראק ובסוריה, בהן עלתה לשלטון בהפיכות ב-1963. שלוחות פחות דומיננטיות של הבעת' התקיימו גם בלבנון, ירדן, לוב ובמידה סמלית גם בערב הסעודית וכווית. הארגון לשחרור פלסטין שנוסד בשנת 1964 אימץ את עיקר המצע שלה וגם את הדגל, אך עם דגש על "תבוסת הציונים", שאותם ראו כחלק מהאימפריאליזם המערבי.
שלוחת הבעת' בסוריה עלתה לשלטון במהפכת ה-8 במרץ 1963 והיא מחזיקה בשלטון מאז. ב-1966 התפצלו השלוחה הסורית והשלוחה העיראקית של התנועה לארגונים יריבים, בשל מחלוקות אידאולוגיות ומאבק על הנהגת העולם הערבי. בעיראק, מפלגת הבעת' הצליחה להחזיק בשלטון לתקופה קצרה בשנת 1963, אולם אז איבדה את אחיזתה, ורק ביולי 1968 חזרה לשלטון מכוח הפיכה נוספת. שלטון הבעת' בעיראק נמשך עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, כשבמרבית שנות האחיזה במוסדות השלטון החזיק סדאם חוסיין בתפקיד הנשיא. תנועות הבעת' בסוריה ועיראק שהו ביחסים קרובים עם אש"ף, והתחרו על תמיכה בו. בהמשך קם גם סניף של בעת' ברשות הפלסטינית.
העקרונות האידאולוגיים של התנועה כוללים סוציאליזם ערבי, לאומנות ופאן-ערביות. עמדותיה החילוניות עומדות בסתירה לאלה של מספר משטרים שמרניים יותר במזרח התיכון. המוטו של הארגון הוא "אחדות, חירות וסוציאליזם" (בערבית: وحدة، حرية، اشتراكية, תעתיק: וַחְדַה, חֻריה, אִשְתִרָאכִּיה). ה"אחדות" מתייחסת לאחדות העולם הערבי; ה"חירות" מתייחס לחופש מהשפעה, התערבות זרה ואף מאסלאם ושבטיות, המהווים מכשול בפני הקדמה הערבית; וה"סוציאליזם" מתייחס לגישה הערבית הסוציאליסטית, השונה מהמרקסיזם.
מייסדי המפלגה
את מפלגת הבעת' ייסדו שלושה מנהיגים ראשיים: מישל עפלק, זכי ארסוזי וסלאח א-דין אל-ביטאר.
מישל עפלק היה נוצרי יווני אורתודוקסי סורי. בשנים 1928–1932 היה סטודנט להיסטוריה בעל מלגה מאוניברסיטת הסורבון בפריז. לפי עדויות שונות הפך לחבר המפלגה הקומוניסטית; ייתכן כי היה אף חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בסוריה.
משנת 1934 עבד כמורה בבית ספר תיכון יוקרתי בדמשק – "התג'היז'". הסטודנטים ותלמידי בתי הספר התיכוניים היו בעלי תודעה פוליטית ערה ביותר בציבור, ולכן היוו קרקע פורייה להפצת רעיונותיהם של עפלק ושל ביטאר. בשנת 1935 סייעו השניים בייסודו ובעריכתו של שבועון שמאלני בשם "א-טליעה" (חיל החלוץ).
כסטודנט, הושפע עפלק ממשנתו של מרקס, ולימים ביסס את מצע המפלגה על חלק מעקרונות המרקסיזם. עפלק התרועע עם קבוצת קומוניסטים אינטלקטואלים, איתם הוציא לאור את מגזין שמאלני בשם "ונגארד" (א-טליעה).
סלאח א-דין אל-ביטאר (1912–1980) נולד למשפחה מוסלמית סונית מקובלת. הוא למד יחד עם מישל עפלק בסורבון, והיה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה. ביטאר הוא סינתזה של איש מחשבה ואיש מעשה, אשר ניחן בכושר ארגוני ופוליטי רב, ותרם רבות להתפתחות המפלגה.
לאחר לימודיו בפריז עבד ביטאר כמורה בסוריה יחד עם עפלק. ב-1936, כאשר חזרו השניים מצרפת, נתקו כמעט לחלוטין את קשריהם עם הקומוניסטים. לדברי עפלק, הם החליטו שקומוניזם עם דגש על עקרון הבינלאומיות לא אפשרי בעולם הערבי. עד 1936 טענו השניים, "היינו אז מרקסיסטים, עם הסתייגויות מועטות".
השניים הקימו תחילה תנועה בשם "תנועת התחייה הערבית" (חרכת אל-אחיאא' אל-ערבי), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת'". בהדרגה הפכה תנועתם לדומיננטית מבין שתי קבוצות הבעת' שהיו קיימות באותו הזמן. התנועה הטמיעה בתוכה גם את ארגונו של ארסוזי, שלא הצליח להתרומם למדרגת מנהיג לאומי. ב-1942 התפטר עפלק מעבודתו כמורה כדי להקדיש את רוב זמנו למפלגה, וב-1947 נבחרו עפלק כמנהיג המפלגה וביטאר כמזכיר הכללי.
זכי אל-ארסוזי, אינטלקטואל ופילוסוף עלווי מאנטיוכיה שבחבל אלכסנדרטה, נולד למשפחת משכילים. גם הוא היה בוגר הסורבון בפריס. במאבק על שאלת מעמדו של חבל אלכסנדרטה ניצב ארסוזי בראש תנועת המחאה נגד סיפוח החבל לטורקיה, ויזם התנגשויות בין ערבים לטורקים. לאחר סיפוח האזור לטורקיה סירב ארסוזי, בדומה לאלפי ערבים אחרים, לחיות תחת שלטון טורקי ועקר דרומה, לסוריה. היה חבר ארגון פשיסטי למחצה של צעירים רדיקליים, "הליגה לפעולה לאומית". הארגון לא היה אפקטיבי במיוחד, וארסוזי נטש אותו. ב-1940 הקים ארסוזי ארגון משלו ובו שישה חברים בשם "אל-בעת' אל-ערבי" או "מפלגת התחייה הערבית", שבשנת 1943 התאחד עם הבעת' שבראשה עמדו עפלק וביטאר.
מישל עפלק וצלאח א-דין ביטאר לא היו הראשונים שניסו לשלב את רעיון הלאומנות הערבית עם סוציאליזם. אמנם בשנות השלושים נוסדה "המפלגה הסוציאלית לאומית הסורית", אלא שהרעיונות של הבעת' היו שונים בכך שהתכוונו לא ללאום מסוים, אלא לאומה הערבית כולה. שלושתם היו אינטלקטואלים ממעמד בינוני אשר בעתיד יהווה בסיס אלקטוראלי של מפלגת הבעת'.
בסוף שנת 1942 נטשו עפלק וביטאר את עבודת ההוראה כדי להקדיש עצמם לפעילות המדינית. הם המשיכו לגבש את ארגונם. הם גייסו תלמידי תיכונים וסטודנטים לפעילות פוליטית: הופצו כרוזים חשאיים, הם ארגנו את ה"רחוב" וה"שוק" לפעולות שביתה, כך שעם עזיבת הצרפתים בשנת 1946 הופיעה מפלגת הבעת' הערבית באופן רשמי כתנועה פוליטית מאורגנת. באותה שנה הופיע לראשונה עיתון המפלגה "אל-בעת'". בשנת 1947 כונסה הוועידה הראשונה של המפלגה ובה נוסח מצע המפלגה.
חתירתם של השניים נגד המשטר לא תמיד עברה בשקט. צברי אל-עסלי, במיניסטריון הפנים, דיכא את חירות העיתונות וחירויות אחרות ואף שלח את ביטאר למחנה מעצר בתדמור שבמדבר הסורי. עפלק התמודד בבחירות בשנים 1943 ו-1947 ונכשל, בשנת 1947 ההצבעה לוותה בזיופים ובשימוש בצבא כדי להשפיע על בוחרים ולאיים על האופוזיציה. כתוצאה מאירועים אלה הבינו עפלק וביטאר את כוחו האמיתי של הצבא. ב-1947 נאבקה בהצלחה מפלגת הבעת' למען הצבעה חופשית וכוללת, אולם מאבקה למען בחירות חשאיות בשנת 1954 לא זכה להצלחה.
גיבוש האידאולוגיה של מפלגת הבעת'
מפלגת הבעת' נודעת גם בשם "התחייה", והיא הדוגמה הטובה ביותר לסוציאליזם ערבי. הרעיון של שילוב הסוציאליזם והאיחוד הלאומי לא היה חדש בעולם הערבי.
מכנה משותף למגמות מנוגדות
מכיוון שהסוציאליזם הערבי אינו מייצג דוקטרינה טהורה אלא הוא סינתזה אידאולוגית, ישנה אפשרות לזרמים שונים להשתלב בתוכו, וכאן מקור כוחו. מצד אחד, שרידים אידאולוגים מסורתיים חזקים (דת), ומצד שני השלכות אידאולוגיות חזקות של מרכזי השפעה עולמיים ממזרח ומערב.
אורח המחשבה והשיטה הפילוסופית
הבעת', כמו כל הזרמים הרשמיים של הסוציאליזם הערבי, שולל את הפילוסופיה של המרקסיזם את המטריאליזם ההיסטורי והדיאלקטי. בסוריה הגורם הדתי-מוסלמי לא היווה גורם מלכד לגבי השכבות העיקריות של המעמד הבינוני במאבקיו הלאומיים והסוציאליסטים. עפלק השתמש באסלאם בצורה עקיפה, האסלאם תומך ב'ערביות' שבמצע הבעת' הכוונה היא בהרגשה ובהכרה בהיותך ערבי.
היסוד האי-רציונלי באידאולוגיית מפלגת הבעת' אינו מופיע בצורה דתית-מוסלמית אלא ברעיונות כגון "אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. לאומיות שהיא נצחית ולא שלב היסטורי." (מצע מפלגת הבעת')
מישל עפלק הדגיש את היסוד האידיאליסטי בכך שטען שהפילוסופיה הקומוניסטית מתבססת על המטריאליזם, ומסבירה את ההתפתחות ההיסטורית על ידי הגורם הכלכלי. הפילוסופיה של הבעת' דוחה פילוסופיה מטריאליסטית, מכיוון שלגורם האידיאי והרוחני השפעה מכרעת בהתפתחות החברה האנושית.
הסינתזה בין הסוציאליזם והלאומיות
הבעת' היא תנועה "פוסט קומוניסטית"; במצע הבעת' מ-1947 נאמר:
"סעיף 3 – מפלגת התחייה היא לאומית כי היא מאמינה בכך, שהלאומיות היא אמת חיה ונצחית ... הרעיון הלאומי בו דוגלת המפלגה הוא רצונו של העם הערבי בשחרור, איחוד..."
"סעיף 4 – מפלגת התחייה היא סוציאליסטית, באשר היא מאמינה שהסוציאליזם נובע מתוך תוכה של הלאומיות הערבית."
העיקרון הסוציאליסטי בסינתזה נובע מהעיקרון הלאומי. הסוציאליזם הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה הלאומית, לכל היותר הוא בבחינת אמצעי ומטרה כאחת.
המרכיב הלאומי של הסינתזה
העיקרון של מפלגת הבעת' הוא אחדות האומה הערבית וחרותה, הערבים הם אומה אחת אשר לה זכות לחיות במדינה אחת בעלת טריטוריה אחת, המולדת הערבית היא יחידה מדינית וכלכלית שאינה ניתנת לחלוקה, כל ההבדלים הקיימים בין בניה טפלים הם ומדומים. במרכיב הלאומי בולטים שלושה מרכיבים:
האיחוד המדיני – השלטון הזר הציב גבולות שלא היו קיימים כדי לשסע את העולם הערבי מבחינה כלכלית ומדינית. בנוסף, השפה הספרותית המשותפת לכל עמי ערב מהווה בסיס "אסטרטגי משותף".
השחרור הלאומי – יש לחסל את שרידי השלטון הזר להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית.
בעיות יחסים פנים ערביות – יש להדגיש את המשותף לעמים הערבים. מפלגת ה"בעת'" הדגישה כי האחדות המדינית לא תהיה בעלת אופי ריכוזי אלא עם אוטונומיה רחבה לכל ארץ.
האידאולוגיה הסוציאלית והכלכלית
"הסוציאליזם הערבי" הוא בעל תוכן סוציאלי מוגדר המבדיל אותו מן הסוציאליזם המרקסיסטי, אם כי לקח עקרונות חשובים מהאחרון. מפלגת הבעת' היא סוציאליסטית ומאמינה כי העושר הכלכלי במולדת הערבית הוא קניין האומה. המפלגה מאמינה שהחלוקה של העושר במולדת הערבית אינה צודקת ולכן היא טעונה רביזיה וחלוקה מחדש בין האזרחים בדרך צודקת.
על פי מצע הבעת' כל האזרחים שווים, מוסדות וחברות חייבים להיות קניין האומה ולא בבעלות זרה. תוגבל הבעלות על התעשייה הזעירה, הפועלים ישתתפו בהנהלת בית החרושת ויזכו ברווחים. יבוטל מתן כספים בריבית, ויוקם בנק ממשלתי אחד אשר ינפיק את מטבע המדינה. הממשלה תפקח על סחר החוץ והפנים כדי להגן על הייצור הלאומי מפני התחרות הזרה.
אם כן האידאולוגיה הכלכלית והסוציאליסטית קיבלה מן הסוציאליזם האירופאי כמה יסודות חשובים כגון ביקורת החלוקה על העושר, ביקורת על הרכוש הפרטי, העברת אמצעי היצור העיקריים מבעלות פרטית לבעלות המדינה.
אידאולוגיית הבעת' מציירת חברה אידיאלית של עמלים עצמאיים קטנים, במתכונת טרום קפיטליסטית כמעט, אשר תתבסס על רכוש קטן.
עממיות ונייטריאליזם
שני עקרונות חשובים מרכיבים את ה"סוציאליזם הערבי" של הבעת':
"עממיות"
"נייטריאליזם"
עקרונות אלה מגדירים את הבעת' בשני מישורים – הלוקאלי והגלובלי. עקרון העממיות מובע על ידי ה"עם". העם זקוק למפלגה המקיימת קשרים עם קציני צבא (האריסטוקרטיה), כדי ליצור מהפכה או הפיכת השלטון למכשיר המשרת את "ההמונים".
מצע הבעת' "סעיף – 5 מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית היא עממית. לכן מסתמכת מפלגה זו בשליחות העם וחותרת להעמקת קשריה עמו, באופן שיוכל לחוש את אישיותו ולממש את זכויותיו בחיים הפרטיים והלאומיים".
אחת מסיסמאות הבעת' הייתה "החוט המשולש": "אחדות, חירות, סוציאליזם". סיסמה זו מצביעה על מטרות היסוד של המפלגה והיא בעלת מסר קצר וקליט שתכליתו לשלהב המונים. המרכיבים של אחדות וסוציאליזם הם רעיונות חדשים לתרבות הפוליטית של העולם הערבי.
שלושת מעצבי תורת הבעת' נחלקו בדעותיהם בנוגע לסדר החשיבות בשילוש. עפלק האמין שהאחדות חשובה יותר, ואילו ארסוזי סבור היה כי החירות חשובה יותר. כיום ברור כי האחדות הייתה יותר דומיננטית, אם בשל הדומיננטיות של עפלק או עקב העובדה שהיא הלהיבה את האוכלוסייה הערבית; אלמנט האחדות היה גם יותר ברור משני המרכיבים האחרים.
האחדות נתפסת בהגות הבעת' כתהליך תחיה שיתקן את האופי והחברה הערביים. דבר זה יושג רק כאשר ישחררו הערבים עצמם מכל הנאמנויות האזוריות, הדתיות והעדתיות. החירות היא גם במובן של חירות אישית – חירות הדיבור, חירות ההתכנסות וחירות האמונה – וכן במובן של חירות מכבלי הקולוניאליזם, ושחרור העמים המשועבדים. הסוציאליזם הערבי הוא ההיפוך הגמור מהמערבי; הוא רוחני ולאומי בעת ובעונה אחת.
מפלגת הבעת' בסוריה
הבסיס החברתי של מפלגת הבעת'
בתחילת דרכה של מפלגת הבעת', אשר דגלה בסוציאליזם ערבי, תנאי החברה והכלכלה היו שונים מהתנאים שבהם התפתח הסוציאליזם באירופה. השלטון בסוריה היה קולוניאלי, ובראשו עמדו שליטים פאודליים שעיכבו את התפתחות התעשייה. באמצע תקופת המנדט הצרפתי הופיעו לראשונה ניצני מעמד הביניים העירוני, המורכב מעורכי דין, פקידים, שכירים ואנשי צווארון לבן אחרים. בתקופה זאת הונח יסוד לצבא לאומי בו שירתו שכבות בינוניות ונמוכות ובתוכם אחוז ניכר של בני עדות המיעוטים.
המעמד הבינוני החדש של סוריה החל לצמוח מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהתרחבות האדמיניסטרציה הממשלתית והציבורית, הגידול בתעשייה והרחבת רשתות החינוך בסוריה. גדל גם הצורך בפקידים, משפטנים ומומחים אחרים למנגנוני המינהל. בנוסף, גדלה הדרישה לטכנאים, מהנדסים ופועלים מקצועיים לתעשייה המודרנית – כל אלה דחפו מספר גדול של צעירים עירוניים משכבות שונות לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית, או גבוהה.
רבים מבין הצעירים הללו התמרמרו על הפער הסוציאלי ועל הניצול ששרר בחברה. הם התקוממו נגד שכר נמוך ועל הכישלונות הנחרצים של המנהיגות הלאומית בשני תחומים: במדיניות החוץ – ב-1939 איבדה סוריה את חבל אלכסנדרטה שנכבש בידי טורקיה וב-1948 נחלה מפלה במלחמת העצמאות הישראלית. במדיניות הפנים הפגינה המנהיגות הפוליטית אוזלת יד בנוגע לבעיות המיעוטים.
אף לא אחת מבין המפלגות יכלה להגשים את מטרותיה, בגלל התנאים ששררו בסוריה, מצבן הפנימי והיחסים ביניהן. מצד אחד, מערכת השלטון הייתה ביד המפלגות הלאומיות – שמרניות, שייצגו את בני המעמד הגבוה והתנגדו לכל שינוי, מאידך המפלגות הרדיקליות פעלו כל אחת בנפרד.
הקבוצה היחידה שהייתה יכלה לשנות את השלטון והחברה הייתה הקצונה הצבאית; זו הייתה מורכבת בעיקר מבני מעמד הביניים, איתו זוהתה.
בין הקצונה לבין מפלגת הבעת' נוצרה מערכת יחסים מיוחדת. הקצינים קיבלו קשר עם ארגון מסודר (היחיד בין המפלגות בארגונו), לקצינים ולחברי מפלגת הבעת' רקע סוציאלי משותף. השפעתו של הבעת' בקרב הקצונה הצבאית הסורית החלה בימי הדיקטטורה השנואה של אדיב א-שישכלי, האיבה גברה והלכה עד 1958.
מפלגת הבעת' הייתה פעילה ביותר, באמצעות אכראם אל-חוראני, בקרב המוני האיכרים ולא רק בקרב האינטליגנציה, ולכן פיתחה את מערכת החינוך במגזר הכפרי. דבר זה סייע למען החדרת עקרונות המפלגה בקרב אוכלוסייה זו. מפלגת הבעת', בניגוד לקומוניסטים, לא נחשדה בכפירה באסלאם. מנהיגי הבעת' הבינו כי הפרלמנט וציבור הבוחרים אינם משמשים עוד מקורות הכוח הפוליטי, וכי מפתח השלטון מצוי בקצונה הצבאית. בין הקצינים שהיו קשורים לבעת' בלטו במיוחד עדנאן אל-מאלכי, סגן הרמטכ"ל ב-1955, מוסטפא חמדון – מנהיג ההפיכה הצבאית נגד שישכלי ועבד אל-חמיד סראג' – ראש המודיעין הצבאי. למעשה פעלו אנשי הבעת' והקומוניסטים לביעור פעילי המפלגה הסורית בצבא ומחוצה לו. רבים נאסרו ונשפטו והמפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק וחדלה כמעט לפעול בסוריה.
קבוצת הקצינים וקבוצת האינטליגנציה החדשה (המהנדסים, כלכלנים) היוו למעשה קבוצת עלית חדשה, אשר היא מחזיקה במושכות השלטון וכוחה אינו מתבטא בכסף אלא מבחינה ייצוגית וניהולית.
בתקופת קע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת, 1958–1961), האיחוד עם מצרים הנחית מהלומה קשה על האוליגרכיה השמרנית הרכושנית: מנהיגי המפלגות הוותיקות סולקו מן השלטון, מפלגותיהם פוזרו ועיתוניהם נסגרו. יחד עם חיסול כוחם הפוליטי נחלשה גם עוצמתם הכלכלית-חברתית של בני המעמד העליון בעקבות סדרת רפורמות סוציאליסטיות. בד בבד חל שיפור במצבם הכלכלי והסוציאלי של השכבות הבינוניות והנמוכות. שופרו גם שירותי הבריאות והחינוך.
מפלגת הבעת', בניגוד למפלגות אחרות, שמרה על כוחה בזמן האיחוד באמצעות אותם קצינים ונושאי משרות ממשלתיות שהיו אוהדי הבעת'. מנגנון הבעת' המשיך לפעול וניזון מסיוע והכוונה של סניפי בעת' בלבנון ובירדן. נסיבות אלו סייעו לבעת' להקדים ולתפוס את השלטון לאחר פירוק קע"ם.
הקבוצה החשובה ביותר למפלגת הבעת' הייתה המעמד הבינוני החדש, אשר ממנו יצאה קבוצה נוספת, והיא הקצונה הצבאית, אך קבוצה זו הייתה רק 31% מכלל האוכלוסייה, ולכן לא היה בה די. מפלגת הבעת' משכה את בני המיעוטים מכיוון שלא נחשדה בכפירה באסלאם. בנוסף, למפלגת הבעת' היה ממסד מאורגן ופעיל גם בקרב האיכרים.
מבין הקבוצות האלה הקצונה הצבאית הייתה הדומיננטית ביותר, ולכן ביקשו מנהיגי הבעת' להשיג תמיכה בקרב קבוצה זו. ואכן, רבים מבין בכירי הקצונה הצבאית שייכו עצמם לבעת'.
הפיכת הבעת', מרץ 1963
הנסיבות האלו הביאו את מפלגת הבעת לשלטון בשנת 1963. קצינים רדיקלים בראשות זיאד אל-חרירי ביצעו הפיכה צבאית ב-8 במרץ 1963. לאחר ההפיכה נסע אל-חרירי מחוץ לגבולות סוריה ולא הורשה לחזור. בנוסף הקצינים ביצעו הפיכה שנכשלה ביולי 1963 – וגם הם הורחקו. הקצינים הבעת'ים שלטו מעתה לחלוטין ב"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני" – הגוף בעל הסמכות הגבוהה ביותר. נציגי הבעת' אף תפסו את עמדות המפתח בממשלה.
העיקרון המרכזי של משטר הבעת' במדיניותו החברתית כלכלית בא לידי ביטוי בחוקה הזמנית של סוריה מ-1964, שבה הוכרז כי סוריה היא "מדינה דמוקרטית עממית סוציאליסטית". חוקה זו אימצה רשמית שיטה כלכלית סוציאליסטית כלומר: בעלות המדינה על אמצעי-היצור והשירותים הציבוריים, הגבלת הבעלות הפרטית, הבטחת תנאים סוציאליים לפועלים ועידוד הקואופרציה, אף על פי שהמדינה הלאימה מפעלים היא השאירה בתי עסק בינוניים וקטנים בבעלות פרטית כדי לא לפגוע טוטלית ביוזמה הפרטית.
הרפורמות החברתיות-כלכליות של משטר הבעת' בוצעו לא רק בערים אלא באופן מיוחד בכפרים ובקרב הפלאחים, שהם כ-70% מתושבי סוריה. בכפרים בוצעה רפורמה אגררית כך שהפקיעו אדמות וחילקו אותן לאיכרים.
לראשונה מאז עצמאותה, סוריה הייתה נתונה למשטר הבעת'. למשך שנים משטר זה הוכיח את יציבותו למרות מאבקים בצמרת. מאז הקמתו משטר זה פועל בשיטתיות להגברת תהליך הגיבוש של האוכלוסייה הסורית, זאת, תוך כדי ניצול ההישגים של המשטרים הקודמים בתחומים שונים.
שלטון חאפז אל-אסד
שלטון בשאר אל-אסד
מפלגת הבעת' בעיראק
שמאל|ממוזער|250px|תא הבעת' באוניברסיטת קהיר לפני הפיכת 1963 בעיראק
עם הקמת המפלגה בסוריה החלו הרעיונות הבעת'יסטים להגיע גם לעיראק. ב-1952 הכירה הנהגת המפלגה בדמשק בפיקוד האזורי העיראקי ולראשותו התמנה פואד אל-רִכאבי. עם זאת, המפלגה לא זכתה לתמיכה רבה בעיראק ומספר החברים ב-1955 לא עבר את ה-300.
תשעה חודשים של שלטון
כחלק מתפיסת ההכלה של ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, סייע ה-CIA למפלגת הבעת' ולמתנגדים אחרים למשטר, בשל חשש ארצות הברית מקרבתו הגוברת של קאסִם לקומוניסטים. קציני צבא עם קשרים למפלגת הבעת' הפילו את שלטונו של קאסִם בהפיכה בפברואר 1963. מנהיגים בעת'יסטים מונו לקבינט, ועבד א-סלאם עארף הפך לנשיא. עארִף עצמו לא היה בעת'יסט, אך נתפש על ידי מנהיגי הבעת' כאדם חלש שיעשה כרצונם. זמן קצר לאחר הגעתם לשלטון, פרץ ויכוח אידאולוגי חריף בקרב חברי הבעת'. הפלג השמאלני של המפלגה טען כי יש להפוך את עיראק במהרה למדינה סוציאליסטית, ואילו הפלג השמרני גרס כי יש לקדם את המדינה לחזון הסוציאליסטי מבלי לנקוט צעדים חריפים העלולים למוטט את המשק; בנוסף, סברו חברי הפלג השמרני כי יש להמשיך לחזק את קשרי המפלגה עם קצינים בכירים שתמכו במהפכה ולא היו בעת'יסטים. הפלג של אחמד חסן אל-בכר נקט בגישה אמצעית, ולא תמך באף אחת מהגישות הקיצוניות. בכר ותומכיו ניסו להשלים בין הפלגים היריבים, אך לשווא. בדיון מיוחד של ההנהגה האזורית של מפלגת הבעת' ב-11 בנובמבר 1963, גורש הפלג השמאלני מהמפלגה.
בעקבות גירוש הפלג השמאלני, המשמר הלאומי שהיה כפוף לראש הפלג השמאלני עלי צלאח אל-סעדי ותומכים אחרים של הפלג יצאו לרחובות בגדאד, ולאחר שורת מעשי טבח ואונס נזעקה הנהגת הבעת' מסוריה לעיראק כדי להרגיע את הרוחות. לאחר שהניסיונות לסיים את הסכסוך בין הפלגים כשלו, החליטה הנהגת הבעת' כי המוצא היחיד מהמשבר הוא גירוש תומכי הפלג השמרני גם כן מהמפלגה. כדי למלא את החלל שנוצר במפלגה בעקבות הטיהורים, לקחו על עצמם מנהיגי המפלגה מדמשק את הנהגת שלוחת הבעת' בעיראק. הציבור העיראקי הפסיק לראות בבעת' מפלגה עיראקית אותנטית, והתמיכה במפלגה ירדה לשפל. עארִף ניצל את הירידה במעמד המפלגה בעיני הציבור כדי לגרש את הבעת'יסטים מהשלטון. כך, לאחר תשעה חודשים, בנובמבר 1963 הסתיימה תקופת השלטון הראשונה של המפלגה בעיראק.
הפיכת הבעת' השנייה
באפריל 1966 נספה נשיא עיראק עבד א-סלאם עארף בתאונת מסוק, ואחיו עבד א-רחמן עארף מונה תחתיו. לאחר תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים יצאו העיראקים לרחובות במחאה, ומפלגת הבעת' ניצלה את מעורבותה המוגבלת של עיראק במלחמה כדי להכריז על המשטר כלא חוקי. בחודשים לאחר מכן ערכו חברי המפלגה כנסים והפגנות בהם הואשם המשטר בשחיתות ובאי-כשירות, ודרשו שיוחלף.
למפלגת הבעת' היה חסר כוח צבאי כדי להפיל את השלטון בהפיכה, ועל כן נאלצה לשלב כוחות עם קצינים בכירים מזרועות הביטחון העיראקיים. עם עלות שחר ה-17 ביולי 1968 הודיעו הקצינים לעארף כי הוא אינו נשיאה של עיראק מעתה. על פי הגרסה הרשמית, סדאם חוסיין ישב בטנק הראשון שפרץ לארמון הנשיאות, אולם אין מקורות עצמאיים המאמתים זאת.
קבוצת הקצינים שבראשה עמדו נאיף, שמונה לראש הממשלה, ודאוד, שנטל את כס שר הביטחון, לא בטחו בבעת'יסטים שבראשם עמד אל-בכר, שמונה לנשיא. הבעת'יסטים חששו כי כוחות הביטחון שהיו נאמנים לקצינים שבאו משורותיהם, יסייעו לקבוצת הקצינים לסלקם מהשלטון פעם נוספת. שני המחנות חלקו שווה בשווה את המושבים במועצת הפיקוד המהפכני, שהוקמה לאחר המהפכה, והייתה לגוף השלטוני החזק ביותר בעיראק; מושבי הקבינט נחצו גם הם בין המחנות.
לאור חששות אלו החליטו הבעת'יסטים לפעול: נאיף זומן לפגישה עם הנשיא אל-בכר שבסיומה התפרץ חוסיין לחדר יחד עם מספר קצינים. חוסיין, שעמד עם אקדח שלוף, הכריז בפני נאיף כי המפלגה החליטה שעליו לעזוב את עיראק. חוסיין החמוש ליווה את נאיף עד למטוסו שעזב למרוקו, בה הוא מונה לשגריר. עשר שנים לאחר מכן, ביולי 1978, נרצח נאיף ליד ביתו בלונדון. דאוד זומן לירדן, כביכול לצורך בדיקת היחידות העיראקיות שהיו מוצבות במדינה. היות שדאוד העביר את השליטה על כוחות הביטחון לרמטכ"ל, לא היה ביכולתו לעשות דבר כשהורו לו הבעת'יסטים להישאר בירדן ולעמוד בראש הנספחות הצבאית שם. תומכיהם של הקצינים גורשו ממשרותיהם הממשלתיות. סדאם חוסיין, לעומת זאת, קודם לסגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכני, תפקיד השני בחשיבותו רק ליו"ר המועצה (הנשיא), בהיותו רק בן 31.
מסע הטיהורים
כדי להבין את הדיכוי הפוליטי והחיסולים הרבים בהתרחשו במהלך כהונת מפלגת הבעת', יש לזכור כי מפלגת הבעת' לא נהנתה מלכתחילה בתמיכה עממית (ויש האומרים כי היא מעולם לא זכתה בה). עם תום הפיכת ה-17 ביולי, על פי מקורות שונים השתייכו למפלגת הבעת' בין מאות ספורים ל-5,000 איש בלבד. הבעת' הייתה מפלגה סונית בעיקרה (אם כי שיעים מעטים נמנו בהנהגתה) בתקופה בה הסונים היוו כ-20 אחוזים מאוכלוסיית עיראק (כ-60 אחוזים היו שיעים והיתר היו כורדים [שאינם ערבים ודוגלים בעצמאות מעיראק], נוצרים, יהודים ומיעוטים אחרים). על כן, עם עליית הבעת' לשלטון פתח המשטר במסע מעצרים רחב היקף, "חינוך מחדש" של הציבור תוך שימוש באמצעי התקשורת ושינוי תוכנית הלימודים בבתי הספר. כל עובדי הממשל הבכירים גורשו מעבודתם אם לא נמנו עם מפלגת הבעת', ארגוני אופוזיציה דוכאו ביד קשה ורבים נאסרו באשמת חתירה נגד השלטון. מסע הטיהור נוהל ביד רמה על ידי חוסיין, שהיה אחראי על כוחות הביטחון וכבר החל להוודע בכינויים "האיש החזק בבגדאד" או "הקצב מבגדאד". גם הצבא לא ניצל ממסע הטיהורים; בדצמבר הודח הרמטכ"ל ונידון ל-12 שנות מאסר בשל השתתפות, כביכול, בקנוניה נגד המשטר. קצינים בכירים שלא הפגינו נאמנות מספקת למפלגה הודחו והוחלפו בבעת'יסטים. בסוף 1970 הקים סדאם מנגנון פיקוח אידאולוגי הדוק בצבא, שדיווח ישירות אליו. "בתי דין מהפכניים" מיוחדים הוקמו כדי לשפוט אשמים בריגול ובחתירה תחת המשטר מקרב הצבא והעובדים הממשלתיים. לעיתים המפלגה אף לא טרחה לשפוט את מתנגדיה ופשוט חטפה ורצחה אותם.
שיטה נוספת להחדרת פחד בקרב האזרחים העיראקים הייתה תליות פומביות. בין פברואר ואפריל 1969 נערכו מרבית התליות באזורי הדרום בהם חיו השיעים, ובייחוד בעיר בצרה הגובלת באיראן. ההוצאות הפומביות להורג נועדו לדכא כל ניסיון עתידי להפיכה מצד הרוב השיעי, ולהעביר מסר מרתיע לשאה האיראני שסוכניו הסיתו את השיעים נגד משטרם.
מסע הטיהורים הפנימי נמשך גם בשנת 1970. ב-20 בינואר נחשפה "קנוניה" בתוך הצבא העיראקי. באותו היום נשפטו עשרות קצינים בכירים, מתוכם 37 נדונו למוות לאחר שנמצאו אשמים בניסיון למוטט את המשטר ב"קנוניה ציונית-איראנית-סובייטית". מיליציית מפלגת הבעת' שבראשה עמד חוסיין החלה לפטרל ברחובות הערים ולעצור אנשים בבתיהם בשעות הלילה.
ב-16 בנובמבר 1969 צורפו כל חבריי ההנהגה האזורית וההנהגה הלאומית של מפלגת הבעת' למועצת הפיקוד המהפכני, גוף קבלת ההחלטות החשוב בעיראק. צעד זה הגדיל בשמונה את מספר האזרחים בגוף החשוב, על חשבון קבוצת הקצינים, וכך הופר האיזון שנשמר קודם לכך במועצה בין המחנות. לאחר שהחליש את קבוצת הקצינים, בין השאר בכך ששלל את משרותיהם של בכירים והגלה אחרים, החל סדאם להתמקד בקבוצה האזרחית במפלגה. מסע הטיהורים נועד לחזק את מעמדו הפנימי של סדאם במפלגה תוך סילוק כל מתנגד אפשרי. בבחירות למועצת הפיקוד האזורי (הנהגת מפלגת הבעת' בעיראק) ב-1973 רבים מהחברים החדשים היו מקורבים של סדאם חוסיין, והיו נאמנים לו יותר מלמפלגה.
נגד הקומוניסטים
המפלגה הקומוניסטית העיראקית, יריבתה משכבר הימים של מפלגת הבעת', זכתה גם היא לטעום מטיפולם הקשה של מנגנוני הביטחון. מסע המעצרים וההוצאות להורג נגדם נמשך לאורך כל שנת 1970 – מאות פעילים קומוניסטים נעצרו עונו והוצאו להורג. גל דיכויים מאוחר יותר של הקומוניסטים נערך לאחר הדיכוי האכזרי של מרידת הכורדים ב-1975, עם קבלת הסכם אלג'יר. קומוניסטים רבים נאסרו והוענשו. בשנת 1978 הוצאו להורג 21 מנהיגים קומוניסטים כלואים, תוך שנה חוסלה המפלגה הקומוניסטית במאסרים שלוו בעינויים והוצאות להורג.
נגד היהודים
לאחר מבצע עזרא ונחמיה נותרו בעיראק כ-2,500 יהודים. פגיעה ביהודי עיראק הייתה דרך טובה להפגין את נאמנות מפלגת הבעת' לאנטי-ישראליות הטמונה ברעיון הפאן-ערבי. מצב של היהודים החמיר עם עליית הבעת' לשלטון, נכסיהם של יהודים רבים הוקפאו, עסקיהם נסגרו, הם גורשו מעבודותיהם הממשלתיות ורבים נכלאו באשמות ריגול והשתתפות בקנוניות. ב-27 בינואר 1969 נתלו תשעה יהודים לאחר שנמצאו אשמים בריגול לטובת ישראל ואיראן. גופותיהם נותרו תלויות במשך מספר ימים בכיכר ראשית בבגדאד. הרדיו העיראקי הממלכתי טען כי תליית היהודים הוא "הצעד הראשון לשחרור פלסטין" וקרא לציבור ליהנות מהמראות בכיכר. כחצי מיליון איש השתתפו בצעדות שמחה בכיכר, תוך קריאות "מוות לישראל" ו"מוות לבוגדים". לאחר שהגופות הורדו מעניבות החנק, ההמונים חיללו אותן. בעקבות צעדי דיכוי אלו עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק במהלך שנות ה-70, בסיוע הכורדים, ששיתפו פעולה עם המוסד.
בתקופת שלטון סדאם
במהלך שלטונו של סדאם חוסיין (1979–2003) הייתה הבעת' המפלגה המותרת היחידה בעיראק. כל הפקידים הלא זוטרים בממשל, אנשי הצבא והמורים בבתי ספר ובאוניברסיטאות היו חייבים להיות חברים במפלגה ולהפגין נאמנות אליה כדי להחזיק במשרותיהם. לאור חששו של סדאם מהפכה מצד הצבא, הוא חיזק את מיליציית הבעת' שכונתה "הצבא העממי", בה היו חברים כל חברי הבעת' בין הגילאים 18–45. עם פרוץ מלחמת איראן–עיראק מנתה מיליציה זו כ-650,000 איש ברמת אימון נמוכה. מלבד העובדה כי הצבא העממי לא הצטיין בקרבות, סבל הצבא העיראקי הסדיר מפוליטיזציה גבוהה. בראשו עמדו קרובי משפחתו ומקורביו של סדאם, שוב כדי להבטיח את נאמנות הצבא למשטר, אולם ההשפעה על יכולת הלחימה של הצבא הייתה הרסנית. "בתי דין מהפכניים" שהוקמו בצבא וקומיסרים פוליטיים שדיווחו על מידת נאמנות החיילים למשטר פגעו בסדר עדיפויות הלוחמים.
לדעת חוקרים אחדים, כגון עפרה בנג'ו, החל משנות ה-80 המוקדמות החל משטר הבעת' העראקי להפגין התקרבות לאסלאם, למרות חילוניותה המוצהרת של האידאולוגיה הבעת'יסטית. בכך ניסה סדאם הן לתת מענה להתחזקות הקנאות האסלאמיסטית, בעיקר לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, והן לזכות באהדתם של בני הרוב השיעי. התקרבות זאת באה לידי ביטוי באימוץ רטוריקה אסלאמית (השוואת סדאם חוסיין לצלאח א-דין ולעלי בן אבו טאלב, כינויה של מלחמת איראן עיראק "קאדסיה של סדאם", ובהקצאת תקציבים רבים לבניית מסגדים. בשלהי שלטונו של סדאם הוא אף ניסח תורה מדינית חדשה בשם "הלאומנות המאמינה" (אלקומיה אלמואמינה), שעל פיה רק הערבים הם נושאי בשורתו האמיתית של האסלאם. על פי השמועה, האידאולוג של המפלגה, הנוצרי מישל עפלק, המיר את דתו לאסלאם לפני מותו.
לאחר 2003
ביוני 2003, לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק, נאסרה החברות במפלגת הבעת'. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. לאור הביקורת הרבה שהושמעה על המהלך והמחסור בכוח אדם מיומן, בוטל האיסור באופן חלקי בינואר 2008.
עם זאת, צבא המסדר הנקשבנדי, ארגון מורדים עראקי בפיקודו של עיזאת איברהים א-דורי, סגנו של סדאם חוסיין בשלהי ימי שלטונו, מצהיר על עקרונות בעת'יסטיים מובהקים, בעיקר הזהות בין הערביות והאסלאם האמיתי. גם סמלו של הארגון מזכיר מאוד את סמלה של מפלגת הבעת': מפת העולם הערבי מהאוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי. מוחמד יונס אל-אחמד מוביל פלג אחר של המפלגה וגם הוא מנהל מאבק מזוין נגד השלטון הנוכחי.
מפלגת הבעת' במדינות אחרות
אף על פי שהפיקוד הלאומי של המפלגה נמצא בדמשק, שלוחות של המפלגה ופיקודים אזוריים קיימים בארצות ערביות נוספות דוגמת מצרים, לבנון, תימן, ירדן, סודאן ועיראק. כיום לאף אחת מהשלוחות מחוץ לעיראק אין כוח משמעותי. פלג א-סאעקה שבאש"ף נוטה לייצג את העמדה הסורית הבעת'יסטית בקרב הפלסטינים, וארגון חזית השחרור הערבית ייצג את העמדה העיראקית.
לקריאה נוספת
עברית
אליעזר בארי, הקצונה והשלטון בעולם הערבי, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1996, עמ' 272–275
א' בן-צור, הסוציאליזם הערבי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב, 1965, עמ' 14–37
ע' בנג'ו, עיראק של צדאם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 55–80
ג' בר, ערבי המזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973, עמ' 252–273
א' וינקלר, "אתגר ומענה: עיור ומדיניות פיתוח כפרים בסוריה, 1958–1990, עמ' 69–90, מתוך דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב, עורכים איילון א' וגילבר ג', הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995
יצחק אוריון, הסוציאליזם הערבי, בית ברל, 1970 עמ' 90–112
משה עוז, סוריה החדשה, הוצאת רשפים, 1974 עמ' 59–65, 75–79
פטריק סיל, סוריה - מאבק על הצמרת, מערכות, 1968 עמ' 169–179
יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, כתר 1988 עמ' 67–68
אפרים קרש ואינרי ראוטסי – צדאם חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת מערכות, 1991
אנגלית
Robert W. Olson, The ba'th and Syria, the evolution of ideology, party and state. The Kingston Press, N.Y, PP 3 -30
Geoege M. Haddad, revolutions and military rule in the middle east: the arab states''', volume 2, Robert speller &sons publishers N.Y, 1971
קישורים חיצוניים
ד"ר יוחאי סלע, הפיכת קציני הבעת' בסוריה 1963
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:לאומיות פאן-ערבית
קטגוריה:ארגונים ערביים
קטגוריה:סוריה: מפלגות
קטגוריה:עיראק: מפלגות
קטגוריה:עיראק: היסטוריה
קטגוריה:מפלגות חילוניות
קטגוריה:מפלגות אנטי-ציוניות | 2024-08-01T04:08:23 |
בוסטון | שמאל|ממוזער|250px|מפת בוסטון בשנת 1772
שמאל|ממוזער|250px|מבט מנהר צ'ארלס על שכונת בק ביי
שמאל|ממוזער|250px|קו הרקיע של בוסטון בסתיו
בוסטון (באנגלית: Boston, ) היא בירתה של מדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית והעיר הגדולה ביותר בה. העיר, ששוכנת לחופה המזרחי של ארצות הברית, היא הגדולה שבערי ניו אינגלנד ומהווה את המרכז הכלכלי והתרבותי של האזור כולו. בשנת 2013 התגוררו בעיר כ-645,966 תושבים, והיא העיר ה-24 בגודלה בארצות הברית. במטרופולין בוסטון-קיימברידג'-קווינסי הסובבת את העיר (המטרופולין ה-11 ברשימת המטרופולינים הגדולות בארצות הברית) מתגוררים כ-4.5 מיליון תושבים. תושבי בוסטון מכונים "בוסטוניאנים" (Bostonians).
היסטוריה
מרכז העיר בוסטון הוא חצי אי המוקף על ידי מפרץ מסצ'וסטס ומפרץ בק (מוצא נהר צ'ארלס אל הים), אזור זה היה מיושב על ידי שבטים אינדיאנים כבר בתקופות פרה היסטוריות. במקום התגלו ממצאים מהאלף החמישי לפנה"ס המעידים על התיישבות במקום. העיר בוסטון נוסדה ב-17 בספטמבר 1630 על ידי מתיישבים פוריטנים שהגיעו מאנגליה. התיישבות זו אוחדה עם מושבת פלימות' (אשר נוסדה על ידי קבוצה נוספות של מהגרים מאנגליה, שנקראו אף הם "פוריטנים", אך שהיו הבדלים בין הקבוצות מבחינת מנהגי הדת) למושבה אחת בשם פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס בשנת 1691.
המתיישבים הראשונים מאירופה קראו לאזור "טרימאונטיין" (Trimountaine), אולם זמן קצר לאחר מכן נקרא היישוב על שם היישוב בוסטון שבלינקולנשייר באנגליה, משם הגיעו מרבית המתיישבים הראשונים.
המושל הראשון של המושבה, ג'ון וינתרופ שאף להקים במקום "", מודל של קהילה נוצרית אדוקה. על מנת להגשים רעיון זה חתמו המתיישבים על הסכם קיימברידג' שנחשב למסמך המייסד של העיר.
לבוסטון היה תפקיד מרכזי במלחמת העצמאות האמריקנית. בעיר נערכה "מסיבת התה של בוסטון", כמו גם טבח בוסטון. בבוסטון התגורר ופעל הפטריוט פול רוויר, והקרבות הראשונים במהפכה האמריקאית נערכו בפרוורי העיר:
קרב לקסינגטון וקונקורד
קרב גבעת בנקר
כוחות הצבא הקונטיננטלי בראשות ג'ורג' וושינגטון צרו על העיר זמן ממושך - מצור שנודע כמצור על בוסטון.
לאחר המהפכה הפכה בוסטון לאחת מערי המסחר החשובות בעולם - וייצאה מארצות הברית רום, דגים, מלח וטבק.
חוק האמברגו של 1807 שנחקק במהלך מלחמות נפוליאון וכן מלחמת 1812 הפחיתו משמעותית את פעילות הנמל, אולם לאחר סיום המלחמות שב הנמל לפעילותו.
בראשית המאה ה-19 הפכה התעשייה למרכיב מרכזי בכלכלת העיר, העולה בחשיבותו על הסחר הבינלאומי. במהלך המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20 הייתה בוסטון אחד ממרכזי התעשייה העיקריים של ארצות הברית - בייחוד בתחום הטקסטיל והביגוד. הנהרות הרבים שסביב העיר הקלו על המסחר הפנים מדינתי ובמקביל איפשרו שימוש בתחנות מים על מנת להפעיל את המפעלים הרבים שהוקמו על גדות הנהרות.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה בוסטון למרכז תרבותי, וסופרים רבים התגוררו בעיר ויצרו בה. בוסטון הפכה למרכז של הגות מדינית ושל תנועת ההתנגדות לעבדות. ב-1831 ייסד ויליאם לויד גאריסון את הליבריטור ואת האבולישיוניסט - שני כתבי עד המתנגדים לעבדות ודורשים שחרור כל העבדים.
גלי ההגירה של ראשית המאה ה-19, ובייחוד גלי ההגירה של שנות ה-20 של המאה ה-19 הביאו לגידול משמעותי באוכלוסיית העיר ולשינוי הרכבה האתני. בין השנים 1820 ו-1850 הגיעו לעיר 35,000 מהגרים מאירלנד. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעו לעיר מהגרים רבים מקנדה, וכן מהגרים יהודים מרוסיה ופולין.
עד סוף המאה ה-19 הפכו הרבעים הוותיקים של בוסטון לאזורי מהגרים. איטלקים התגוררו בעיקר באזור הנורת' אנד, אירים באזור דרום בוסטון, ויהודים מרוסיה ופולין במערב בוסטון. גלי הגירה אלה שינו את ההרכב הדתי של העיר - עד הגעתם של האירים והאיטלקים לא היו כמעט קתולים בעיר. גלי ההגירה הפכו את הדת הקתולית לדת הנפוצה ביותר בעיר.
בשנת 1872 נשרפה בוסטון ב"שריפה הגדולה השנייה". השריפה החלה ברחוב לינקולן ב-9 בנובמבר, ושרפה 260,000 מ"ר של העיר - מעל 776 בניינים ורובו של הרובע הכלכלי נהרסו, ונגרם נזק בשווי של מעל 60 מיליון דולר.
בין השנים 1630–1890 שילשה העיר את שטחה - בעיקר באמצעות ייבוש ביצות ואזורי ים רדודים שהיו סביב העיר. ייבוש זה התבצע על ידי שיטוח גבעות העיר ושימוש באדמה לצורך מילוי המפרצים. מפעל היבוש הגדול ביותר החל בשנת 1807 במסגרתו השתמשו בחלק העליון של גבעת ביקון למילוי אגם מיל. כיום אזור זה משמש את כיכר היימארקט שבעיר. על ראש מה שנותר מגבעת ביקון ממוקם כיום בניין מדינת מסצ'וסטס. על אזורים שיובשו ממוקמים מרבית אזורי סאות' אנד, הווסט אנד, הרובע הפיננסי של בוסטון, ואזור צ'ינטאון של בוסטון. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 יובשו כ-2.4 קמ"ר משטחי הנהר צ'ארלס (בין היתר, תוך שימוש בהריסות הבתים מהשריפה הגדולה).
במחצית השנייה של המאה ה-19 סיפחה העיר לשטחה את הערים הסמוכות - בשנת 1868 סופחה רוסבורי, ב-1870 דורצ'סטר, וב-1874 הערים: ברייטון, מערב רוקסבורי, ג'מייקה פליין, רוזינדייל וצ'ארלסטאון.
ב-1 בספטמבר 1897 נפתחה בבוסטון הרכבת התחתית הראשונה בצפון אמריקה.
בראשית המאה ה-20 החלה מעמדה של בוסטון כמרכז תעשייתי להיחלש - ומפעלים רבים עברו לאזורים בהם עלויות כח העבודה היו נמוכות יותר.
ב-15 בינואר 1919 אירע אסון הדבשה של בוסטון.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 לאחר כ-30 שנים של מיתון כלכלי, החלה כלכלת העיר להתאושש. בעיר נבנו בתי החולים בית החולים הכללי מסצ'וסטס, והמרכז הרפואי בית ישראל דיקונס, שנמנים בין בתי החולים המובילים בארצות הברית. בתי הספר של אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת בוסטון, בוסטון קולג' ושל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס הביאו סטודנטים רבים להתגורר בעיר.
ב-15 באפריל 2013, אירע הפיגוע במרתון בוסטון.
גאוגרפיה
שטחה של העיר בוסטון הוא 232.1 קמ"ר, מתוכם 125.4 קמ"ר שטחי יבשה, ו-106.7 שטחי מים (45.98% מהשטח).
רוב אזור המפרץ של העיר בוסטון בנוי על שטחים אשר יובשו מהים, כאשר לחומר המילוי השתמשו באדמות מהגבעות של בוסטון. רק גבעת ביקון נותרה בשלמותה ולא השתמשו בה לצורך ייבוש שטחי ים.
לכל אחת משכונותיה של בוסטון אופי שונה. אזור אלסטון הוא אזור סטודנטיאלי ברובו, ובו מתגוררים תלמידי אוניברסיטת בוסטון הסמוכה. אזור בק ביי הוא אחת השכונות העשירות בארצות הברית. הצד הדרומי של העיר (אזור סאות' אנד) הוא מרכז של הקהילה ההומוסקסואלית בעיר. בשכנות רוקסבורי ודורצ'סטר מתגוררים בעיקר שחורים והיספנים.
אקלים
האקלים בבוסטון, כמו בכל ניו אינגלנד משתנה מקיצוניות לקיצוניות. הקיץ חם ולח, והחורף קר ומושלג.
החודש החם בשנה הוא יולי - עם טמפרטורה ממוצעת של C° 23.4 והחודש הקר בשנה הוא ינואר - עם טמפרטורה ממוצעת של C° 1.2−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר, C° 40, נמדדה ב-4 ביולי 1911 והטמפרטורה הנמוכה ביותר, C° 28−, נמדדה ב-9 בפברואר 1934.
שלטון מקומי
רשות מקומית
ממוזער|ימין|תומאס מנינו, ראש העיר המנוח של העיר בוסטון. כיהן בתפקידו יותר מכל ראש עיר אחר, מ-1993 ועד 2014.
בראשות העיר עומד ראש העיר של בוסטון, הנבחר בבחירות ישירות לתקופת כהונה של ארבע שנים ולו סמכויות נרחבות ביותר. מועצת העיר נבחרת כל שנתיים, כאשר נציגיה נבחרים בתשעה רבעים, וארבעה נבחרים בכל רחבי העיר. יושב ראש המועצה נבחר מבין חברי המועצה.
במסגרת סמכויותיו, ממנה ראש העיר את המועצה האחראית על בתי הספר הציבוריים של בוסטון, וכן את ועדות הערר על גופי התכנון והפיתוח של בוסטון.
בין ראשי העירייה של בוסטון נמנים: ג'יימס קרלי, שכיהן ארבע פעמים כראש העיר (1914 - 1918; 1922 - 1926; 1930 - 1934; 1946 - 1950), היה מספר פעמים אחד הנציגים של מסצ'וסטס בבית הנבחרים של ארצות הברית (1911 - 1913; 1913 - 1914; 1943 - 1947) וכן שימש כמושל מסצ'וסטס (1935 - 1937); ג'ון היינס, שכיהן בתפקיד בין 1950 ל-1960; ג'ון קולינס, שכיהן בין 1960 ל-1968; קווין וויט, שכיהן בין 1968 ל-1984; ריימונד פלין, שכיהן משנת 1984 ועד שנת 1993, ופרש מן התפקיד, בשנת 1993, על מנת למלא תפקיד של שגריר ארצות הברית לוותיקן; ונכון לשנת 2012, תומאס מנינו, אשר מוּנה במקום פלין לאחר פרישתו, כממלא מקום זמני. בבחירות שנערכו באותה השנה (1993) נבחר מנינו, שהוא ממוצא איטלקי, לכהונה נבחרת ראשונה, והיה לראש העיר הראשון שאינו ממוצא אירי. מאז נבחר מנינו ברציפות, ארבע פעמים נוספות (1997, 2001, 2005 ו־2009), והוא ראש העיר בעל הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה של העיר. בשנת 2013 נבחר מרטי וולש לראשות העיר, לאחר פרישתו של מנינו. כל אלה היו ראשי עיר חברי המפלגה הדמוקרטית.
מוסדות פדרליים
בעיר ממוקם בית המשפט הפדרלי לערעורים של המחוז הראשון של ארצות הברית (United States Court of Appeals for the First Circuit), וכן בית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז מסצ'וסטס. כמו כן ממוקם בעיר בנק הרזרווה הפדרלי של בוסטון.
אוכלוסייה
ממוזער|שמאל|250px|מפה של הכנסה ממוצעת שנתית לפי המפקד שנערך בשנת 2000 בבוסטון (גבול העיר מסומן בקו מקווקו).
שמאל|ממוזער|250px|הספרייה הציבורית בבוסטון משרתת את תושבי העיר
על פי מפקד משנת 2000, בעיר בוסטון 589,141 תושבים, 239,528 משקי בית ו-115,212 משפחות. צפיפות האוכלוסין הממוצעת היא 4,696.9 נפשות לקמ"ר.
מבין ערי ארצות הברית, רק הערים ניו יורק, שיקגו וסן פרנסיסקו צפופות יותר.
אוכלוסיית העיר לאורך ההיסטוריה
שנת מפקד אוכלוסייה שינוי 1790 18,320 -- 1800 24,937 36.1% 1810 33,787 35.5% 1820 43,298 28.1% 1830 61,392 41.8% 1840 93,383 52.1% 1850 136,881 46.6% 1860 177,840 29.9% 1870 250,526 40.9% 1880 362,839 44.8% 1890 448,477 23.6% 1900 560,892 25.1% 1910 670,585 19.6% 1920 748,060 11.6% 1930 781,188 4.4% 1940 770,816 -1.3% 1950 801,444 4% 1960 697,197 -13% 1970 641,071 -8.1% 1980 562,994 -12.2% 1990 574,283 2% 2000 589,141 2.6% 2010 617,594 4.8%
אישים חשובים בתולדות העיר
בתולדות העיר בוסטון, היו כמה אישים שהשפיעו על העיר ועל אופי החיים בה.
ג'ון אדמס - הגן על חיילים בריטים שהואשמו בגרימת מותם של חמישה תושבים בטבח בוסטון. חבר הקונגרס של מסצ'וסטס. לימים סגן נשיא ארצות הברית הראשון, נשיא ארצות הברית השני.
ג'ון קווינסי אדמס - חבר הסנאט של מדינת מסצ'וסטס. לימים נשיא ארצות הברית השישי.
סמואל אדמס - מארגן מסיבת התה של בוסטון. ממנהיגי המהפכה האמריקנית, ומחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית. נציג מסצ'וסטס בישיבתו הראשונה של הקונגרס הקונטיננטלי.
פול רוויר - פטריוט ופעיל במהפכה האמריקנית שלחם באזור בוסטון והזהיר את הכוחות בקרב לקסינגטון וקונקורד.
לארי בירד - כדורסלן עבר מקבוצת הבוסטון סלטיקס הנחשב אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים. השאיר חותם עז על העיר והפיכתה ל"עיר כדורסל".
רד אאורבך - נשיאה ומאמנה לשעבר של קבוצת הכדורסל בוסטון סלטיקס, נחשב לגדול מאמני הכדורסל בכל הזמנים.
ג'ון פיצג'רלד קנדי - הנשיא ה-35 של ארצות הברית, היה הנשיא הקתולי הראשון וכן הנשיא הצעיר ביותר בתולדות המדינה. נרצח במהלך כהונתו.
טד קנדי - סנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס מ-1962 ועד מותו, בשנת 2009.
טום בריידי - קוורטרבק בקבוצת הניו אינגלנד פטריוטס הנחשב אחד מגדולי שחקני הפוטבול בכל הזמנים. בתקופתו ובעזרתו הפכה בוסטון למעצמת פוטבול ויצרה "שושלת" ניצחונות וזכיות באליפות.
הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק - רב וראש ישיבה, ממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. חי בבוסטון משנת 1932 ועד לפטירתו בשנת 1993 והקים בה את בית הספר הרמב"ם ("Maimonides").
השכלה
ממוזער|200px|מפה חלקית של המכללות והאוניברסיטאות באזור מרכז בוסטון
שמאל|ממוזער|200px|בית הממשל של מדינת מסצ'וסטס אשר נבנה במאה ה-18, וסביבו בניינים מודרניים
ממוזער|434px|חלקים מבוסטון ממבט על. מלמטה למעלה: שכונת הבק-ביי, נהר הצ'ארלס, MIT, וקיימברידג'
בוסטון כונתה "אתונה של אמריקה" (Athens of America) עוד בימי ראשיתה במאה ה-17 בגלל החשיבות הרבה שתושבי העיר הקנו לתחום החינוך. עד היום מצטיינת העיר במספר הרב של מוסדות ההשכלה הגבוהה המצויים בה. באזור בוסטון רבתי למעלה מ-100 ממכללות ואוניברסיטאות, בהם לומדים כ-250,000 סטודנטים.
אוניברסיטת בוסטון הממוקמת בתוך העיר היא המעסיק הרביעי בגודלו בעיר. לאוניברסיטה קמפוס על גדת הנהר צ'ארלס, וכן קמפוס בית הספר לרפואה ממוקם באזור סאות' אנד של העיר. גם לאוניברסיטת נורת'איסטרן קמפוס גדול בעיר, בשכונת פנווי קנמור.
בבוסטון מספר בתי ספר למוזיקה ולאמנות ובהם המכון לאמנות של בוסטון, המכללה לאמנות של מסצ'וסטס, הקונסרבטוריון למוזיקה של ניו אינגלנד (הוותיק בקונסרבטריונים של ארצות הברית), הקונסרבטוריון של בוסטון, בית הספר של המוזיאון לאמנות יפה ומכללת ברקלי למוזיקה. בבוסטון אוניברסיטה ציבורית גדולה - אוניברסיטת מסצ'וסטס בוסטון הממוקמת בקולומביה פוינט, באזור דורצ'סטר של העיר.
באזור בוסטון רבתי מספר אוניברסיטאות גדולות וידועות להם השפעה רבה על כלכלת העיר, מעמדה ותרבותה: אוניברסיטת הרווארד נמצאת מעברו השני של נהר צ'ארלס בקיימברידג'. בית הספר לעסקים של הרווארד ובית הספר לרפואה של הרווארד נמצאים בתחום העיר בוסטון עצמה.
המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס (ה-MIT) היה ממוקם בעת הקמתו בתוך העיר בוסטון, ועבר בשנת 1916 לקיימברידג'.
מערכת בתי הספר הציבוריים של בוסטון היא הוותיקה ביותר בארצות הברית. בבוסטון 57,000 תלמידי בתי ספר הלומדים ב-145 בתי ספר, בהם בית הספר הלטיני של בוסטון (בית הספר הציבורי הוותיק ביותר בארצות הברית - הוקם בשנת 1635 - למעשה מדובר בחטיבת ביניים).
בית הספר התיכון אנגליש היי (English High) הממוקם בעיר הוא בית הספר התיכוני הוותיק ביותר בארצות הברית (נוסד בשנת 1821), ואילו בית הספר מת'ר סקול (Mather School) הוא בית הספר היסודי הוותיק ביותר בארצות הברית - הוקם בשנת 1639.
בין האוניברסיאות העיקריות של אזור בוסטון רבתי ניתן למנות את:
אוניברסיטת בוסטון
אוניברסיטת הרווארד
מכללת אמרסון
אוניברסיטת נורת'איסטרן
המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס - MIT.
בוסטון קולג'
מכללת בנטלי
אוניברסיטת ברנדייס
מכללת בבסון
מכללת וולסלי
אוניברסיטת טאפטס
מכללת ברקלי למוזיקה.
כלכלה
לאוניברסיטאות ולמכללות הרבות שבעיר השפעה רבה על כלכלת העיר - הן בשל היות המכללות והאוניברסיטאות מעסיק עיקרי בעיר, הן בתרומתם של הסטודנטים הרבים לפיתוח כלכלת העיר (בשל מספרם הרב תורמים הסטודנטים לכלכלת העיר סכום של 4.8 מיליארד דולר אמריקאי), והן בשל השפעת האוניברסיטאות והמכללות הרבות באזור בוסטון על מספר מפעלי ביוטכנולוגיה ותרופות שבאזור העיר. בין היתר פועלות באזור העיר בוסטון חברות התרופות והביוטכנולוגיה: Millennium Pharmaceuticals, מרק, Millipore, Genzyme וביוג'ן.
בבוסטון נמצאת הנהלת חברת ההנעלה ריבוק, הנהלת חברת הנשק ריית'יאון, הנהלת ג'ילט וחברות היי-טק ומחשבים רבות נוספות, וכן חברות בנקאות וביטוח - בין היתר, בעיר נמצאת ההנהלה האזורית של בנק אמריקה, וכן ההנהלה הארצית של חברת הביטוח ליברטי מיוצ'ואל (Liberty Mutual).
מרכיב מרכזי נוסף בכלכלת העיר הוא התיירות. בשנת 2004 הוציאו תיירים המבקרים בעיר סכום של 7.9 מיליארד דולר אמריקאי. העיר נחשבת לאחת מעשר הערים המתויירות ביותר בארצות הברית.
תעשיית הדפוס בעיר מפותחת ביותר, והנהלת ההוצאה הוטון מיפלין (Houghton Mifflin) ממוקמת בעיר, וכן ההוצאות לאור הוצאת בדפורד - סנט מרטין (Bedford-St. Martin's), הוצאת ביקון (Beacon Press), ו-Little, Brown and Company.
נמל בוסטון הוא אחד הנמלים העיקריים בחוף המזרחי של ארצות הברית הן מבחינת המסחר העובר דרכו והן בשל חשיבתו שאחד מנמלי הדייג הוותיקים באוקיינוס האטלנטי.
תקשורת
שני העיתונים העיקריים של הבוסטון הם הבוסטון גלוב (The Boston Globe) בבעלות ג'ון הנרי ובוסטון הראלד (The Boston Herald). היומון השלישי בגודלו הוא ה"כריסצ'ן סיינס מוניטור" הנערך בבוסטון ומודפס בערים רבות בארצות הברית. עיתונים נוספים היוצאים לאור הם "הבוסטון פניקס" (The Boston Phoenix) והבוסטון מגזין (Boston magazine).
מספר המאזינים לתחנות הרדיו בעיר הוא ה-11 בגודלו בארצות הברית. בעיר פועלות 4 תחנות עיקריות המשדרות בשיטת AM, ומספר רב של תחנות בשיטת FM.
מספר צופי הטלוויזיה בעיר הוא השביעי בגודלו בארצות הברית. בעיר פועלות כל רשתות השידור העיקריות של ארצות הברית וכן מספר תחנות מקומיות.
תחבורה
שמאל|ממוזער|200px|סמל רשות התחבורה של בוסטון
שמאל|ממוזער|200px|שדה התעופה הבינלאומי לוגן
כבישים
בוסטון מהווה נקודת הקצה של כביש בין-מדינתי 90 החוצה את ארצות הברית מערבה. כמו כן כביש בין-מדינתי 95 וכביש US 1 העוברים לאורך חופה המזרחי של ארצות הברית חוצים דרך העיר. על מנת להקל על עומסי התנועה בדאונטאון בוסטון (מרכז העיר) נבנתה מערכת של כבישים תת-קרקעיים שנקראת ה"ביג דיג" (החפירה הגדולה).
תחבורה ציבורית
רשות התחבורה של מפרץ מסצ'וסטס (Massachusetts Bay Transportation Authority או בקיצור MBTA) מפעילה את מערכות התחבורה הציבורית של בוסטון, ובהם את הרכבת התחתית של בוסטון שהייתה מערכת הרכבת התחתית הראשונה של ארצות הברית. נכון לראשית המאה ה-21, מערכת התחבורה הציבורית של בוסטון (רכבות תחתיות ורכבות קלות) משתרעת על כ־90 ק"מ של מסילות. מערכת זו מכונה "ה-T" (באנגלית: "the "T). בנוסף מפעלה רשות התחבורה מערכת של אוטובוסים ומעבורות ימיות, וכן מערכת של רכבות המשתרעת על 321 ק"מ של מסילות - המגיעות צפונה לאורך עמק נהר המרימק, מערבה לווסטר ודרומה לפרובידנס שבמדינת רוד איילנד.
31.5% מתושבי בוסטון משתמשים דרך קבע במערכת התחבורה הציבורית של העיר, אולם בשל גודלו הקטן של אזור העסקים במרכז העיר, 13% מהתושבים מגיעים למקום עבודתם בהליכה ברגל.
רכבות
קווי חברת אמטרק מקשרים את בוסטון עם שיקגו, ניו יורק ווושינגטון.
שדות תעופה
שדה התעופה הבינלאומי לוגן נמצא במזרחה של בוסטון. שדות תעופה נוספים הנמצאים בסמוך לעיר ומשמשים את תושבי העיר:
שדה הנסקום בלקסינגטון
שדה תעופה גרין בפרובידנס, רוד איילנד.
שדה תעופה מנצ'סטר במנצ'סטר.
תרבות
250px|ממוזער|אולם "בוסטון סימפוני הול" משכנה של התזמורת הסימפונית של בוסטון בתכנון מקים, מיד ווייט
שמאל|ממוזער|250px|ספריית ג'ון פ. קנדי
שמאל|ממוזער|250px|הספרייה הציבורית בבוסטון
שמאל|ממוזער|250px|התחלת שביל החירות בבוסטון
שמאל|ממוזער|250px|מדריך ב"שביל החירות" בתלבושת תקופתית
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית האם של כת ישו המדען שנוסדה בבוסטון
בוסטון מהווה המרכז התרבותי של אזור ניו אינגלנד. תושבי העיר משתמשים במבטא המכונה "מבטא בוסטוני" המאפיין את אזור ניו אינגלנד כולו. כמו כן העיר מהווה מרכז למטבח ניו אינגלנד המשתמש בעיקר במאכלי ים ומוצרי חלב.
בקרבת העיר פועלות אוניברסיטאות רבות המשפיעות על אופייה התרבותי של העיר.
בעיר פועלים מספר בתי תיאטרון, הידועים שבהם הם תיאטרון קאטלר מג'סטיק (Cutler Majestic Theatre), תיאטרון אורפאום (Orpheum Theatre ), וכן האופרה של בוסטון ומרכז סיטי לאמנויות הבמה (Citi Performing Arts Center). כמו כן בעיר פועלות להקת בלט בוסטון, התזמורת הסימפונית של בוסטון, תזמורת הטיילת של בוסטון, האופרה הלירית של בוסטון ואגודת הנדל והיידן (המקהלה העתיקה ביותר בארצות הברית).
בין אירועי התרבות שנערכים בעיר ניתן למנות את הופעות תזמורת הטיילת של בוסטון ואירוע הפירסט נייט (הלילה הראשון) שנערך בליל ראש השנה האזרחית.
בשל התפקיד המרכזי של העיר במהפכה האמריקאית, מבנים רבים בעיר מהווים חלק מהפארק הלאומי ההיסטורי בוסטון. מרבית מבנים אלה נמצאים לאורך שביל החירות (Freedom Trail) המסומן בפס לבנים אדומות על מדרכות הרחוב. אורכו כ-5 ק"מ, הוא מתחיל במרכז המבקרים ליד הפארק המרכזי-הבוסטון קומון ומסתיים באנדרטת גבעת בנקר. בעיר מספר רב של מוזיאונים לאמנות ובהם המוזיאון לאמנות של בוסטון ומוזיאון איזבלה סטיוארט גארדינר, וכן בעיר מוזיאון הילדים של בוסטון, הבוסטון אתנאום, מוזיאון המדע של בוסטון ואקווריום ניו אינגלנד.
אתרים נוספים בעלי החשיבות בעיר הם:
גבעת ביקון
בוסטון קומון
הספרייה הציבורית של בוסטון
אנדרטת גבעת בנקר
פנוויי פארק
ספריית ג'ון פ. קנדי שנמצאת בקמפוס אוניברסיטת מסצ'וסטס
כיכר קנמור
הכנסייה הצפונית הישנה
כיכר הרווארד
אזכורים תרבותיים
בוסטון מופיעה ביצירות אמנות רבות ומוזכרת ביצירות ספרותיות רבות. בין היתר מוזכרת העיר בספר "הבוסטונים" מאת הנרי ג'יימס המתאר את חיי החברה הגבוהה של בוסטון בשלהי המאה ה-19, וכן בספר "ג'ורג' אפלי המנוח" (The Late George Apley) זוכה פרס פוליצר מאת ג'ון פ. מארקאנד המתאר את החברה הגבוהה במהלך ראשית המאה ה-20 והשפל הכלכלי הגדול.
העיר משמשת רקע לספרים רבים ובהם:
הסאגה "קין והבל" מאת ג'פרי ארצ'ר מתרחשת במקביל בבוסטון ובשיקגו.
סדרת ספרי המתח "קרלוטה קרלייל" מאת לינדה ברנס המתארים בלשית נוהגת טקסי.
ספרי המתח מאת ג'וזף פיינדר.
הנובלה תא מאת סטיבן קינג.
ספרו של ויליאם פוקנר "הקול והזעם" מתרחש בחלקו בעיר.
הספר "The Handmaid's Tale" מאת מרגרט אטווד מתרחש בעיר בוסטון שלאחר מלחמה גרעינית.
סדרות טלוויזיה רבות מתרחשות על רקע העיר ובהן: "בוסטון ליגל", "הפרקליטים", "בוסטון פבליק","החיים היפים של זאק וקודי","חופשי על הבר", "סברינה המכשפה הצעירה", "אלי מקביל".
סרטים רבים צולמו בעיר ומתרחשים על רקע העיר, ובהם "סיפורו של ויל האנטינג", "מיסטיק ריבר", "The Thomas Crown Affair" ו"השתולים".
ספורט
250px|ממוזער|שמאל|פנווי פארק
לבוסטון נציגות של קבוצות ספורט בכל אחת מהליגות המקצועניות הבכירות של ענפי הספורט הקבוצתיים המרכזיים בארצות הברית: פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח. הצלחת קבוצות הספורט שלה העניקו לעיר את הכינוי "עיר התארים" ("TitleTown, USA").
בוסטון רד סוקס - קבוצת הבייסבול המקומית נוסדה ב-1901 והיא אחת משמונה הקבוצות המקוריות של האמריקן ליג, כיום ב-MLB. לאורך השנים זכתה הקבוצה ב-9 אליפויות וורלד סיריס (מקום שלישי במספר הזכיות מבין קבוצות הליגה). הקבוצה משחקת באצטדיון פנווי פארק במרכז העיר.
ניו אינגלנד פטריוטס (בעבר בוסטון פטריוטס) - קבוצת הפוטבול המקומית נוסדה ב-1960 והיא אחת הקבוצות המייסדות של ליגת ה-AFL, כיום ב-NFL. הקבוצה זכתה בשישה משחקי סופרבול (מקום ראשון במספר הזכיות מבין קבוצות הליגה). מאז 1971, אצטדיון הקבוצה ממוקם בעיר פוקסבורו, כ-35 קילומטר דרומית לבוסטון.
בוסטון סלטיקס - קבוצת הכדורסל המקומית הוקמה ב-1946 והיא אחת הקבוצות המייסדות של ליגת ה-NBA. הקבוצה זכתה ב-18 אליפויות (מקום ראשון במספר הזכיות מבין קבוצות הליגה). אולמה של הקבוצה היה הבוסטון גארדן שמוקם ב"תחנת הרכבת הצפונית של בוסטון" שאותו החליף הטי די גארדן שגם הוא ממוקם ב"תחנת הרכבת הצפונית של בוסטון".
בוסטון ברואינס - קבוצת הוקי הקרח המקומית נוסדה ב-1924 והיא אחת הקבוצות המייסדות של ה-NHL. הקבוצה זכתה ב-6 אליפויות (מקום רביעי במספר הזכיות מבין קבוצות הליגה). היא חולקת את האולם הביתי עם בוסטון סלטיקס.
ענף ספורט פופולרי נוסף הוא כדורסל מכללות, 4 אוניברסיטאות מהליגות ברמה הראשונה של ה-NCAA משחקות בעיר: בוסטון קולג', אוניברסיטת בוסטון, אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת נורת'איסטרן. לבוסטון קולג' גם נבחרת פוטבול המשחקת ברמה הבכירה של ליגת המכללות.
אירוע ספורט בולט המתקיים בעיר הוא מרתון בוסטון. המרתון מתקיים מדי שנה מאז 1897, בחג האזרחי של מסצ'וסטס, יום הפטריוטים. במירוץ בשנת 2013, התרחש פיגוע תופת רצחני. בפיגוע נהרגו 3 בני אדם ונפצעו יותר מ-170 צופים ורצים במרתון.
ערים תאומות
ערים תאומות של העיר בוסטון (לפי מועד ברית הערים התאומות):
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר מידע מקיף אודות בוסטון
מדריך למטייל בבוסטון
בוסטון- אדריכלות של עיר עם מסורת ועתיד
תמונות העיר בוסטון
Boston.com
הערות שוליים
*
קטגוריה:מסצ'וסטס: ערים
קטגוריה:מדינות ארצות הברית: ערי בירה
קטגוריה:ארצות הברית: ערי חוף
קטגוריה:ארצות הברית: ערי נמל בחוף המזרחי
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1630 | 2024-10-13T21:41:51 |
יחיאל בן-טוב | REDIRECTיחיאל בנטוב | 2004-09-19T17:13:43 |
אספסת | אַסְפֶּסֶת (שם מדעי: Medicago) הוא סוג צמח פורח ממשפחת הקטניות. המין הידוע ביותר בסוג הוא האספסת התרבותית (אלפלפה).
מאפיינים
רוב המינים בסוג הם צמחים נמוכים ושרועים; האספסת התרבותית, לעומת זאת, יכולה להגיע לגובה של מטר.
לצמחי האספסת על-פי רוב פרי בעל צורה מעוגלת אופיינית של סליל, שבלול, כליה או חרמש. המורפולוגיה של הפרי היא הסימן העיקרי להבחנה בין מיני האספסת השונים בשדה.
בישראל גדלים בר 28 מינים של אספסת, רובם צמחים חד-שנתיים קטנים. 3 מינים זוהו בעבר עם הסוג גרגרנית, אולם בעקבות מחקרים עדכניים הם משויכים כיום לסוג אספסת. שמותיהם העבריים נותרו כבעבר (למשל "גרגרנית מצויה"), דבר העלול ליצור בלבול רב.
מיני אספסת הגדלים בר בישראל
חקלאות
האספסת גדלה בכל רחבי העולם והיא משמשת בכל העולם כמזון לבקר ולמכרסמים. בדרך-כלל נקצרת האספסת כמספוא בעל הערך התזונתי הגבוה ביותר מכל סוגי המספוא הנפוצים, ולעיתים נדירות הוא משמש גם בשדות מרעה. כמו סוגי קטניות אחרות, האספסת יכולה לפתח בשורשיה סימביוזה עם חיידקים המסוגלים לקבע חנקן מהאוויר, ולכן היא עשירה בחלבונים גם אם רמת החנקן בקרקע נמוכה.
הגידול הנרחב של אספסת באירופה במהלך המאה ה-17 היה צעד חשוב בהתקדמות החקלאות ביבשת. השימוש באספסת עזר לייעל את החקלאות באופן ניכר.
האספסת היא אחד הצמחים היחידים המגלים רעילות עצמית . צמחי אספסת מפרישים לאדמה חומרים שמפחיתים את שיעור הנביטה של זרעי אספסת, ואף מאיטים מאוד את התפתחותם של נבטי אספסת וצמחי אספסת חדשים. כדי להתמודד עם הבעיה, נהוג להמתין לפני זריעה מחודשת של אספסת בשדות אספסת קיימים, ואף לחרוש ולהפוך שדות אספסת לפני זריעה מחודשת.
נבטי האספסת התרבותית משמשים למאכל האדם, למשל כמרכיב לסלט, וטובים לבריאות.
בנוסף, משמשת האספסת לטיהור אדמות מזוהמות במתכות כבדות עקב יכולתה לספוח מתכות כבדות בלא נזק.
אטימולוגיה
מקור השם המדעי של סוג האספסת כולו – Medicago, מגיע מתקופת הרומאים ובעיקר מהסופר הרומי פלדיוס בן המאה ה-4 שמזכיר בכתביו את הצמח. הצמח נקרא בפי הרומאים כך, משום שהם סברו שהוא בא מארץ מדי (בדומה לשמו הלטיני של האתרוג – Citrus medica שהגיע גם הוא ממדי לדעת הרומאים). למרות אזכורו של פלדיוס, אין עדויות רבות על תפוצת האלפלפה באזור הים התיכון באותה תקופה.
המילון הערבי מהמאה ה-13 "ליסאן אל-ערב" מפרש ש-"אל-פיספיסה" (אספסת) הוא מאכל בהמות. בספרד השתבשה המילה במאה ה-14 למילה הספרדית – אלפלפה ושימשה לכינוי חציר מזן משובח לסוסים. במאה ה-16 מתיישבי הקולניות של האימפריה הספרדית באמריקה הציגו אותו בפני המתיישבים בארצות הברית וכך נקלטה גם המילה בשפה האנגלית. כיוון שרוב היבול העולמי של האלפלפה מגיע מצפון אמריקה ומדרומה, נקלטה המילה בשפות רבות (כמו עברית).
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גידולים חקלאיים
קטגוריה:פרפרניים
קטגוריה:קטניות | 2024-02-11T23:53:08 |
איפור | שמאל|ממוזער|200px|כלי איפור ותכשירי איפור לפנים
שמאל|ממוזער|200px|איפור אפקטים לקולנוע
שמאל|ממוזער|200px|חדר איפור מאחורי הקלעים של תצוגת אופנה
ממוזער|בתמונה מוצגים מגוון תכשירי איפור כגון: מברשות איפור, סומק, צלליות, אודם.
איפור הוא שם כולל לחומרים קוסמטיים המשמשים לצביעת הפנים (ולעיתים הגוף), בדרך-כלל במטרה לשפר את המראה. המילה "איפור" משמשת גם כשם הפעולה לשימוש בחומרים אלה, ולתיאור תוצאת הפעולה.
תכשירי האיפור השונים כוללים אודם, שפתון (ליפסטיק), מייק-אפ, קונסילר, פודרה, מסקרה, צלליות לעיניים, אייליינר, סומק,טינט , ברונזר
ועוד.
איפור קבוע הוא למעשה כתובת קעקע זמנית שנועדה לחקות גבות, קו תוחם שפתיים, שפתון, צלליות ואייליינר לעיניים ואפילו נקודות חן. ההבדל בין קעקוע לאיפור קבוע הוא עומק חדירת המחט, קעקוע מוחדר מתחת לשכבת הדרמיס ואילו האיפור הקבוע מעליה, כך הוא מחזיק 3–5 שנים.
מטרות האיפור
האיפור משמש בימינו כדי לשוות לפני המאופר מראה צעיר, בריא ומושך. עיקר השימוש באיפור בעולם המערבי הוא בידי נשים אך לא רק.
האיפור משמש גם כדי להסתיר פגמים בעור, בין אם מדובר בפגמים קלים (כגון פצעי בגרות) או פגמים קשים (כגון צלקות או ואקנה כוויות).
איפור מאפשר לפסל את הפנים בעזרת שיטת הקונטורינג (הארות והצללות), בה ניתן להבליט ולחטב אזורים כגון עצמות הלחיים, גשר האף ועצם הלסת. בנוסף, איפור מאפשר לתקן חוסר סימטריות במקומות כמו שפתיים או עיניים א-סימטריות, וכן גם להגדיל או להקטין עיניים בעזרת טכניקות שונות.
בתיאטרון ובקולנוע נעשה שימוש נרחב באיפור, כדי לשפר את מראם של השחקנים וגם, לעיתים, כדי לשוות להם מראה השונה מהותית ממראם הטבעי. כך למשל, בעזרת שימוש באיפור יכול שחקן בהיר-עור לגלם דמות כהת-עור או להראות כאילו הוא נפצע מאסון למשל. כמו כן איפור משמש ליצירת אשליה של פגמים במקרה הצורך (כוויות, צלקות וכו'), איפור מסוג זה נקרא איפור אפקטים. סגנונות התיאטרון, שבהם בולט האיפור: פנטומימה, נו, קבוקי, קתקאלי.
ליצנים עושים שימוש נרחב באיפור מודגש, במטרה לשוות להם מראה עליז.
מראיינים ומרואיינים בתוכניות טלוויזיה מאופרים כחלק סטנדרטי של ההכנה לשידור, כדי למנוע מעור הפנים להבריק באור שבאולפן (ולעיתים לשם הסתרת פגמים בעור). דוגמה קיצונית לחשיבות האיפור בעת הופעה בטלוויזיה ניתנה בעימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון, שנערך ב-26 בספטמבר 1960 בין ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון. לפני העימות סירב ניקסון להתאפר, והיה ניתן לראות את זיפי הגילוח על פניו, דבר שתרם לכשלונו בעימות.
איפור לצרכים אישיים נעשה במרבית המקרים על ידי המתאפר עצמו, למעט אירועים חגיגיים (כגון חתונה, חינה ובר/בת מצווה), שבהם מופקדת מלאכת האיפור בידי מאפר מקצועי. בטלוויזיה נעשה האיפור על ידי מאפר מקצועי, שהוא חלק מצוות האולפן.
בתרבויות בהן נהוג לשים את גופת המת בארון פתוח, בדרך כלל במדינות מערביות, מקובל לאפר את פני המת כדי לשוות לו צורה קרובה ככל שניתן למראהו בחיים. מקובל גם לכסות פגמים קלים שהיו על פני המת בחייו. האיפור מתבצע לאחר החניטה, בידי עובדי בית הלוויות.
ההיסטוריה של האיפור
שמאל|ממוזער|200px|שחקן אופרה סינית באיפור מסורתי
השימוש באיפור נפוץ בחברות אנושיות עוד משחר ימי האנושות; ידוע על שימוש באיפור ברומא העתיקה, ביוון העתיקה וגם במצרים העתיקה(בה השתמרו כלי איפור וחומרי איפור), כ-6,000 שנה לפני זמננו. גם ביפן ובסין נעשה שימוש באיפור זה אלפי שנים.
גם בתנ"ך מוזכר איפור, למשל בפסוק: "כִּי-תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ--לַשָּׁוְא, תִּתְיַפִּי" (ירמיהו, ד', ל').
ארכאולוגים מאיטליה ומאיראן דיווחו כי בשנת 2001 נמצא חפץ בדרום-מזרח איראן בן 4,000 שנה (תקופת הברונזה) הנראה כשפתון והוא כנראה שייך לתקופה הקדומה ביותר של שימוש בשפתונים. הבקבוקון שנמצא עשוי מכלוריט ירקרק ועליו חריטות והכיל אבקה בצבע סגול כהה והמרכיב הדומיננטי בה היה המטיט, שהוא מינרל של ברזל ועוד מינרלים אחרים.
במאה ה-19 הכריזה המלכה ויקטוריה כי איפור "אינו מנומס"; האיפור נתפס אז כהמוני וראוי לשימוש רק בידי שחקנים ופרוצות. עד אמצע המאה ה-20 כבר הפך האיפור למקובל במערב גם בזכות אליזבת ארדן שבתחילת המאה ה-20 שיווקה את מוצרי האיפור והטיפוח כמרכיב חשוב בזהות הנשית נורמטיבית.
תכשירי איפור מיוצרים בעיקר על ידי יצרני קוסמטיקה.
החל משנת 1986 פועל בישראל "בית הספר למקצועות היופי ירין שחף". בשנת 1996 נפתחה רשת בתי ספר לאיפור שייסדה גלית ורטהיים ומשנת 1999 בית הספר "סטודיו עדה לזורגן" ו- "בית הספר רוית אסף"
כיום פועלים בתי ספר נוספים ורבים בישראל, כגון "בית ספר לאיפור נטאשה דנונה" שנפתח בשנת 2002.
ראו גם
איפור מינרלי
קישורים חיצוניים
יובל היימר, על כל פנים, במגזין "גליליאו צעיר"
ההיסטוריה של האיפור
הערות שוליים
קטגוריה:קוסמטיקה
קטגוריה:אמנות גוף
* | 2024-10-11T03:15:13 |
סטיגמטה | שמאל|ממוזער|200px|פרנציסקוס מקבל את הסטיגמטה
סטיגמטה (ריבוי המילה סטיגמה, ביוונית "דקירה" או "צלקת המהווה סימן בעלות") הוא הכינוי שניתן לפצעים אשר לפי הברית החדשה נגרמו לישו בזמן צליבתו. התופעה המוכרת כסטיגמטה בימינו מתייחסת להופעת פצעים מעין אלה על גופיהם של מאמינים נוצרים, כסוג של סימן אלוהי.
סימני הסטיגמטה מקבילים לרוב לסימני "חמשת הפצעים הקדושים": ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שגרם לונגינוס מדקירת חנית בגופו על מנת לסיים את ייסוריו. אצל סטיגמטיסטים מסוימים הופיעו גם פצעים על המצח, בדומה לאלה שנגרמו על ידי כתר הקוצים, ופצעי ההצלפות על הגב.
היסטוריה
לאורך ההיסטוריה הנוצרית נודעו ברבים כ־500 אנשים בעלי סטיגמטה. הסטיגמטיסט הראשון והמפורסם ביותר הוא פרנציסקוס הקדוש, מייסד מסדר הפרנציסקנים. על פי המסורת, קיבל פרנציסקוס את פצעי הסטיגמטה לראשונה בשנת 1224, בעקבות התגלות דתית שחווה בעיר לה ורנה באיטליה. בעקבות פרנציסקוס הופיעו סטיגמטיסטים רבים אחרים, רובם הגדול נשים. סיפורים על התופעה נמשכו מאז ימי הביניים ועד לימינו. אחד המקרים המפורסמים ביותר של מאה ה־20 הוא האב פיו , כומר ממוצא איטלקי שנחשב לעושה ניסים אשר סבל מסטיגמטה במשך שנים רבות והוכרז כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב־16 ביוני 2002, אם כי סימני הסטיגמטה לא נחשבו לאחד משלושת הניסים הדרושים להכרת אדם כקדוש.
באופן רשמי, ובניגוד למסורות העממיות, הכנסייה הקתולית אינה מכירה באף מקרה של הופעת סטיגמטה, למעט מקרים ספורים, בהם זה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי וכן של קתרינה הקדושה מסיינה.
ההסבר המדעי
כיום ידוע בוודאות כי לפחות חלק ממקרי הסטיגמטה הידועים היו מזויפים, כמו במקרה של מגדלנה דה לה קרוז (1487–1560), שהודתה בביצוע תרמית שכזו. למרות זאת, מעולם לא הוכחה או הופרכה באופן חד-משמעי אמיתותם של רבים ממקרי הסטיגמטה.
יש המשערים כי תופעת הסטיגמטה אינה אלא מקרה מיוחד של היחס הפסיכוסומטי. הללו טוענים שאדם המוציא חלק ניכר מזמנו בהתבוננות ממושכת באיקונת הצלוב הפצוע והשוקע בהגיגים עמוקים סביב פציעותיו, יכול לגרום (גם מבלי להתכוון) להופעת דימום בגופו.
ידוע כי מספר אנשים שזייפו סטיגמטה סבלו מסינדרום מינכהאוזן, מחלת נפש אשר נגרמת מרצון בלתי מרוסן לתשומת לב. החולים במחלה לרוב פוגעים בעצמם, או מזייפים חולי כדי להגיע לבתי חולים, שם הם מקבלים תשומת לב וטיפול חם.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תאולוגיה נוצרית
קטגוריה:ישו
קטגוריה:נסים בנצרות | 2023-11-06T11:25:31 |
אפולו-סויוז | פרויקט אפולו־סויוז (באנגלית: Apollo–Soyuz Test Project ובקיצור ASTP, ברוסית: Экспериментальный полёт Союз-Аполлон) הייתה תוכנית החלל המשותפת הראשונה לארצות הברית וברית המועצות. התוכנית כללה רק טיסה אחת, שכללה את שיגורן של שתי חלליות, חללית אפולו אמריקאית וחללית סויוז סובייטית, ששוגרו שתיהן ב־15 ביולי 1975, אפולו ממרכז החלל קנדי שבפלורידה וסויוז מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, ואשר נפגשו בחלל ועגנו אחת בשנייה. פרויקט זה סימל את סיומו של המרוץ לחלל, שהחל עם שיגור הלוויין הראשון - ספוטניק 1 - על ידי ברית המועצות ב־4 באוקטובר 1957. בעודם בחלל ביצעו שתי החלליות וצוותיהן ניסויים משותפים, וצוותי החלליות החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד.
טיסה זו הייתה טיסתה האחרונה של החללית אפולו, והטיסה המאוישת האחרונה של ארצות הברית למשך 6 שנים, עד שב־12 באפריל 1981 שוגרה מעבורת החלל קולומביה למשימה הראשונה בתוכנית מעבורות החלל - STS-1. בטיסה זו בוצע גם השיגור האחרון של משגר הסטורן IB, שהיה גם השיגור האחרון של משגר ממשפחת משגרי הסטורן. כמו כן, הייתה זו טיסתו הראשונה והיחידה לחלל של האסטרונאוט דיק סלייטון, שנבחר לאסטרונאוט ב־1959 כאחד מ"שבעיית מרקורי", אך בעקבות בעיות רפואיות לא הורשה לטוס במסגרת תוכנית מרקורי. רק כעבור יותר מ־10 שנים, בהן הוכיח את כשירותו הרפואית, הורשה סלייטון לטוס לחלל והוא בן 51.
צוותים
+ צוות אפולותפקידאסטרונאוטמפקדתומאס סטאפורדטיסת חלל רביעיתטייס תא הפיקודואנס בראנדטיסת חלל ראשונהטייס מודול העגינהדיק סלייטוןטיסת חלל יחידהצוות גיבויתפקידאסטרונאוטמפקדאלן ביןטייס תא הפיקודרונלד אוונסטייס מודול העגינהג'ק לוסמה+ צוות סויוזתפקידקוסמונאוטמפקדאלכסיי ליאונובטיסת חלל שנייהמהנדס טיסהואלרי קובסובטיסת חלל שנייהצוות גיבויתפקידקוסמונאוטמפקדאנטולי פיליפצ'נקומהנדס טיסהניקולאי רוקאבישניקוב
המשימה
200px|ממוזער|לחיצת היד ההיסטורית בין סטאפורד וליאונוב.
משימת אפולו-סויוז כללה את שיגורן של חללית אפולו וחללית סויוז ופגישתן ועגינתן בחלל. אף על פי שמשימת הסויוז קיבלה את הזיהוי סויוז 19 במסגרת תוכנית סויוז, במהלך המשימה היא כונתה פשוט "סויוז". משימת האפולו לעומתה לא קיבלה זיהוי מספרי, אך ישנם מקורות לא־רשמיים בהם היא נקראת "אפולו 18".
מכיוון שמסופי העגינה של החלליות לא התאימו האחת לשנייה, שוגרה חללית האפולו עם מודול עגינה שקיבל את הזיהוי "APAS-75". ה-APAS-75 מוקמה על המשגר מתחת לחללית האפולו (כמו רכב הנחיתה הירחי במשימות הירחיות) ולאחר השיגור התנתקה חללית האפולו ממשגר הסטורן IB, התהפכה, ועגנה במודול. מלבד לשמש כמתאם בין פתחי החלליות, שימש מודול העגינה גם כמנעל אוויר, מכיוון שלחצי האוויר והרכבו היו שונים בין שתי החלליות.
חללית האפולו כללה שלושה אנשי צוות: תומאס סטאפורד, ואנס בראנד ודיק סלייטון. סטאפורד, מפקד המשימה, טס לחלל שלוש פעמים לפני כן, וטיסה זו הייתה טיסתו האחרונה. סלייטון, טייס מודול העגינה, היה מוותיקי האסטרונאוטים שטסו במשימה. הוא נבחר ב־1959 לטוס בתוכנית מרקורי, אך קורקע בעקבות בעיות רפואיות. לאחר יותר מ־10 שנים בהן הוכיח את כשירותו, ושבמהלכן מונה לממנה ומנהל צוותי משימות החלל המאוישות, הציב סלייטון את עצמו למשימה זו. הוא היה בן 51 בטיסה והיה המבוגר ביותר שטס לחלל באותה תקופה (ג'ון גלן הוא האדם המבוגר ביותר שטס לחלל, במשימת STS-95 ב־1998, והוא בן 77). לבראנד, טייס תא הפיקוד, הייתה זו טיסת החלל הראשונה. בראנד הוצב כטייס גיבוי למשימת אפולו 15 וכטייס במשימת Skylab Rescue, אליה כמעט שוגר ב־1974 לאחר שהתגלו בעיות בחללית האפולו של משימת סקיילאב 3 שעגנה בתחנת החלל סקיילאב.
חללית הסויוז כללה שני אנשי צוות: אלכסיי ליאונוב וואלרי קובסוב. לליאונוב, מפקד המשימה, הייתה זו טיסת החלל השנייה. הוא טס לפני כן במשימת ווסחוד 2 ב־1965, במהלכה הפך לאדם הראשון שביצע הליכת חלל. לקובשוב, מהנדס הטיסה, הייתה זו גם הטיסה השנייה. הוא טס ב־1969 במשימת סויוז 6. ליאונוב וקובשוב התאמנו במקור למשימת סויוז 11 ששוגרה ב־1971 והסתיימה באסון, אך קורקעו לאחר שקובשוב נחשד כחולה בשחפת.
אף על פי שהציוד לתוכנית ASTP יועד למשימה אחת בלבד, הוא איפשר לנאס"א להתמקד בטיסות מאוישות בחלל גם לאחר סיום תוכניות אפולו וסקיילאב. משגר הסטורן IB ששימש לשיגור חללית האפולו, וחללית האפולו עצמה, היו "שאריות" מאותן תוכניות חלל. חללית הסויוז ששימשה את המשימה הייתה גרסה של החללית שפותחה לאחר אסון סויוז 11 וכללה מקום רק לשני אנשי צוות. חללית הסויוז ששוגרה למשימה תוכננה כך שתוכל לפעול בלחץ אוויר נמוך יותר, והרכב גזים שונה, כך שהמעבר ממנה אל חללית האפולו (בה שררו תנאי לחץ שונים והרכב האוויר היה שונה) יהיה פשוט ככל הניתן.
משימת אפולו־סויוז הייתה המשימה הראשונה שנשאה מחשבון נייד ניתן לתכנות (מדגם HP-65). המחשבון תוכנת לבצע חישובי גיבוי כדי להחליף באופן חלקי את מחשב המשימה של אפולו במקרה של תקלה או השבתה שלו (שלא התרחשה בסופו של דבר).
השיגור ובמסלול
200px|ממוזער|שמאל|שיגור חללית האפולו על גבי משגר סטורן IB.
שתי החלליות שוגרו ב־15 ביולי 1975, חללית הסויוז בשעה 12:20 UTC וחללית האפולו בשעה 19:50 UTC. לאחר כיום וחצי, ב־17 יולי בשעה 16:19:09 UTC, עגנו החלליות האחת בשנייה, כאשר החללית האקטיבית בעגינה הייתה האפולו, והיא זו שביצעה את מרבית תמרוני העגינה. כשלוש שעות מאוחר יותר, שני מפקדי החלליות, סטאפורד וליאונוב, לחצו ידיים בפתח חללית הסויוז. לחיצת היד ההיסטורית תוכננה להתבצע מעל העיר בוגנור רג'יס (Bognor Regis) שבאנגליה, אבל בגלל עיכוב היא התרחשה מעל העיר מץ בצרפת.
בעוד החלליות מעוגנות, ביצעו צוותיהן ניסויים מדעיים משותפים, החליפו דגלים ומתנות שונות (ביניהן גם זרעי עצים שנשתלו לאחר מכן באדמות שתי המדינות), חתמו על תעודות, ביקרו בחלליות השונות, סעדו יחד ושוחחו בשפות השונות (הדובר היה מדבר בשפת השומע - האמריקאים פנו לרוסים ברוסית והרוסים פנו לאמריקאים באנגלית). בוצעו גם תמרוני היפרדות ועגינה נוספים, בהם החלליות שינו את תפקידיהם וחללית הסויוז הייתה האקטיבית.
לאחר כ־44 שעות בהן היו החלליות יחד נפרדו החלליות וחללית האפולו יצרה "ליקוי חמה" מלאכותי עבור חללית הסויוז. לאחר עגינה קצרה נוספת, ב־19 ביולי בשעה 15:26:12, נפרדו החלליות בפעם האחרונה ונפרדו לדרכיהן השונות. חללית הסויוז נשארה בחלל יומיים נוספים ונחתה ב־21 ביולי, 10:50 UTC, וחללית האפולו נשארה בחלל 5 ימים נוספים ונחתה ב־24 ביולי 21:18 UTC.
סיום המשימה
משימת ASTP נחשבה להצלחה מרשימה, גם מבחינה טכנית וגם מבחינת יחסי הציבור עבור שני הצדדים. עבור העולם כולו היה זה אירוע מרגש שגרר תגובות נלהבות מנשיאי שתי המדינות ואף ממזכ"ל האו"ם. התקלה הרצינית היחידה במשימה עלתה בעקבות טעות של צוות חללית האפולו בעת ההכנות לחדירה לאטמוספירה, שהביאה לנחיתה קשה במיוחד ולכניסת גזים מזיקים אל תוך החללית. הטעות הייתה השארת מערכת בקרת התגובה פעילה במהלך הנחיתה, ולכן נפלטו ממנה אדי דלק רקטי רעילים במיוחד (חנקן ארבע-חמצני - nitrogen tetroxide), שנשאבו אל תוך תא הפיקוד בגלל הפרשי לחץ. כתוצאה מהגזים איבד בראנד את הכרתו לזמן קצר, וסלייטון דיווח על בחילה. כשל נוסף אירע בעת פגיעת החללית במים: שלושת בלוני הייצוב שמוקמו בחרטום החללית, ושיועדו להעמיד את החללית במצב זקוף לאחר הפגיעה במים, כשלו בפעולתם, ולכן חללית האפולו נשארה הפוכה בתוך המים עד שבאו צוותי החילוץ. לאחר חילוצם, ליתר ביטחון, אושפזו השלושה לשבועיים בבית חולים בהונולולו.
משימה זו הייתה משמתה האחרונה של חללית האפולו, ומיד לאחר שיגורה החלה נאס"א לשפץ את אזור השיגור 39 (LC-39) שבמרכז החלל קנדי כך שיתאים לשיגורי מעבורות החלל. LC-39 נבנה במקור לשיגור הסטורן V, ועבר מספר התאמות כך שיוכל לשגר את משגרי הסטורן IB הקטנים יותר. ב־12 באפריל 1981 שוגרה מעבורת החלל קלומביה מ־LC-39 למשימתה הראשונה - STS-1.
הסמל
350px|ממוזער|שמאל|הבול האמריקאי לציון האירוע.
200px|ממוזער|ימין|טלאי משימה נוסף ששימש את המשימה
350px|ממוזער|שמאל|חללית אפולו וחללית סויוז כפי שמוצגים במוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון די. סי.
טלאי המשימה תוכנן תוך מחשבה רבה על שמירת הגאווה הלאומית של הצדדים. כפי שניתן לראות בתמונת אנשי הצוות, האסטרונאוטים האמריקאים ענדו את הסמל כשצידו הכחול משמאל כך שהכיתוב מראה "אפולו־סויוז" ואילו הסובייטים ענדו את התג כשצידו האדום משמאל. בצורה זו הכיתוב מראה
"סויוז־אפולו".
מורשת
ב־15 ביולי 1975, יום השיגור, פרסמה רשות הדואר האמריקאית בולים לציון האירוע, עליהם צויר מפגש החלליות. גם רשות הדואר של ברית המועצות פרסמה בולים לציון האירוע.
ב־1977 גילה האסטרונום הרוסי ניקולאי צ'ורניך כוכב לכת מינורי שקיבל את השם 2228 Soyuz-Apollo על שם המשימה.
ב־16 ביולי 2010, לכבוד יום השנה ה־35 למשימתם, נפגשו צוות האפולו וצוות הסויוז (למעט דיק סלייטון שנפטר ב־1993) בניו יורק.
ראו גם
המירוץ לחלל
תוכנית מיר ומעבורות החלל
תחנת החלל הבינלאומית
קישורים חיצוניים
דף הבית של המשימה באתר מרכז החלל קנדי
היסטוריה מפורטת של התוכנית ומקורותיה באתר נאס"א
נתונים מאנציקלופדיית החלל
נתוני המשימה - חללית סויוז
נתוני המשימה - חללית אפולו
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית אפולו
קטגוריה:תוכנית סויוז
קטגוריה:1975 במדע
קטגוריה:1975 בארצות הברית
קטגוריה:1975 בברית המועצות
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – ברית המועצות | 2024-06-28T06:33:34 |
תופסת | תופסת (ידוע גם בשם 'נגיעה') הוא משחק ילדים, בו מטרתם של חלק מן השחקנים יצירת קשר (על פי רוב, מגע) עם חלק אחר של השחקנים. מטרתם של החלק האחר של השחקנים היא הימנעות ממגע. ישנן גרסאות רבות למשחק זה, אולם בגרסתו הבסיסית, אחד המשתתפים הוא התופס והשאר הם נתפסים. כאשר התופס נוגע באחד המשתתפים, התופס הופך לאחד הנתפסים, והנתפס הופך לתופס. עם אמירת מילת הקוד "פוס" (מהמילה האנגלית pause, או מהמילה הצרפתית pouce - אגודל, על שום האגודל המורם לציון הפסקה במשחק במקומות מסוימים), יכול הנתפס להשיג פסק זמן.
גרסאות המשחק נבדלות בעיקר בדרך בה ניתן להשתחרר ממצב תפוס או להשיג חסינות, אך גם באופן החלוקה לתופסים ונתפסים ובהגדרת המגע הדרוש.
סוגי תופסת
תופסת טלוויזיה: ניתן להשיג חסינות מתפיסה על ידי אמירת שם של תוכנית טלוויזיה שלא נאמרה עדיין, או (בגרסה אחרת), שחקן שנתפס כורע על עומדו, ויכול להשתחרר על ידי אמירת שם של תוכנית טלוויזיה שלא נאמרה עדיין.
תופסת צבעים: התופס מכריז על צבע. הנתפסים יכולים להשיג חסינות מפני תפיסה אם הם נוגעים בדבר הצבוע באותו צבע.
תופסת עכברים: כאשר שחקן נתפס, הוא עומד במקום ברגליים מפושקות. אם אדם אשר עדיין לא נתפס עובר בין רגליו, הנתפס משוחרר.
תופסת בית חולים: על הנתפס להחזיק בידו את המקום בגופו בו נגע בו התופס. הוא הופך לתופס החדש תוך כדי שאסור לו להסיר את ידו מאותו המקום.
הבנות על הבנים/הבנים על הבנות: קבוצת השחקנים מחולקת לבנים ובנות כאשר ילדי אחד מהמינים הם התופסים וילדי המין השני בורחים. רק כאשר נתפסים כל ילדי המין ה'בורח' המשחק מסתיים. המשחק אופייני לגילאי סוף בית הספר היסודי, בהם מתחילה אינטראקציה בין המינים, אותה משרת משחק זה. מידת הרדיפה אחר ילד מסוים מעידה על מידת הפופולריות שלו בקרב בני המין השני. מכיוון שקבוצת הבורחים גדולה, קשה להגיע לסיום המשימה בזמן קצר, כך שבפועל נדיר שהתפקידים מתהפכים.
תופסת יפנית: תופסת שבה יש מספר תופסים, אשר מחויבים לנוע על הברכיים. מטרת התופסים היא להפיל מישהו על הרצפה, וכאשר הנתפס נופל - הוא מצטרף לתופסים. המנצח הוא האחרון שעומד. בדרך כלל נהוג לשחק את סוג התופסת הזאת על מזרנים.
תופסת מסטיק: לתופס אסור לנסות ולתפוס את שאר השחקנים במקרה והם נצמדים לקיר, אך מותר לשחקנים להצמד לקיר למשך 10 שניות או פחות.
תופסת גובה 1: ניתן להשיג חסינות מפני תפיסה על ידי עליה מעל גובה הקרקע, למשל על ידי עמידה על כיסא.
חתול ועכבר: קבוצת הילדים יוצרת מעגל. שני ילדים נבחרים כחתול וכעכבר. ה"חתול" עומד מחוץ למעגל וה"עכבר" בתוכו, כאשר מעגל הילדים מסייע בעד העכבר, על ידי הצטופפות ופתיחת רווחים בזמנים מתאימים. אם החתול יצליח להיכנס למעגל יסייעו הילדים לעכבר לחמוק ממנו.
תופסת לא ידוע: בתחילת המשחק נבחר אחד הילדים כתופס. כאשר הוא יתפוס את אחד הילדים יחליף הנתפס את התופס בתפקידו, אך מבלי לגלות ליתר המשתתפים את חילופי התפקידים. בגרסה אחרת, לא מחליף הנתפס את התופס אלא מצטרף אליו.
שמאל|ממוזער|250px|ילדות משחקות "פרה עיוורת", יצירה בגלריה למלאכת יד בסרביה
פרה עיוורת: עיניו של התופס קשורות בפיסת בד. בתחילת המשחק הוא מסובב כדי לגרום לו לאבדן אוריינטציה. בתופסו את אחד השחקנים האחרים, עליו לזהותו תוך שימוש בחושים אחרים פרט לחוש הראייה. המשחק מתאים למשחק בתוך הבית, כמשחק חברה.
תופסת הצילו: ניתן להציל את התפוסים ולשחררם על ידי מגע בהם. התפוסים עומדים כשידיהם פרושות לצדדים, כדי שיהיה קל להגיע אליהם. המשחק קרוי גם תופסת אווירון, תופסת גולם או תופסת כיפים. במשחק זה, התופס נוטה להישאר בקרבת אחד התפוסים, על מנת לתפוס את מי שמנסים להציל את התפוס.
(שימי) מטפחת (או גולם במעגל או שפן אדום): המשתתפים יושבים במעגל, כשפניהם פנימה. אחד השחקנים קם ועובר מאחוריהם ובידו חפץ, למשל מטפחת. השחקן ההולך שומט את המטפחת מאחורי גבו של אחת השחקנים, ומנסה לשוב למקומו במעגל. על השחקן שמאחוריו נשמט החפץ לתפוס את ההולך בטרם ישוב למקומו. אם התחמק ההולך, הופך זה שמאחוריו הונח החפץ להולך הבא ושאר המשתתפים שרים לו "יש לנו גולם במעגל".יש מקומות שבהם מוסיפים פזמון בזמן ששומטים את המטפחת, שירים כמו: "לשים מטפחת כדי לקחת 2 3 ספרתי לי,אחד ממשי אחד מצמר,איפה לשים את המטפחת שלי,שלי שלי שלי (וסופרים עד 10)" כנהוג,זמן שמיטת המטפחת נגמר עם סיום הפזמון
תופסת דגדוגים: המשתתפים משחקים תופסת רגילה (כולם על כולם), אך כששחקן נתפס, הוא עומד עם הידיים למעלה. הוא רשאי לחזור למשחק כשחקן פעיל רק אחרי ששלושה שחקנים שונים דגדגו אותו לפרק זמן של 3 שניות פחות או יותר.
תופסת גובה 2: משחק תופסת המתרחש כולו מעל גובה הרצפה. שחקן המניח רגל על הרצפה דינו כדין שחקן שנתפס. משחק זה מתואר בספר בילבי בת גרב. המשחק מתאים למשחק בחדר גדול בבית, בו פזורים כיסאות ורהיטים נמוכים אחרים.
תופסת שרשרת: בהתחלה יש תופס אחד. כל שחקן שנתפס נותן יד לתופס, וכך בהדרגה נוצרת שרשרת אנושית של תופסים. לתופסים אסור לנתק ידיים, ורק שני התופסים שבקצות השרשרת רשאים לתפוס שחקנים אחרים. הבורחים יכולים לברוח על ידי הקפת השרשרת מסביב, או על ידי מעבר דרך אמצע השרשרת, לפני ששני התופסים מקצה השרשרת יגיעו אליהם. השחקן האחרון שלא נתפס הוא המנצח.
תופסת הקם תופס: בהתחלה יש תופס אחד המכריז את מי ברצונו לתפוס, המטרה של הנתפס היא לגעת במשתתפים הפזורים ברצפה. אם התופס נוגע בנתפס על הנתפס לקבל עונש מהתופס לפי ראות עיניו, אם הנתפס מצליח לגעת במישהו אחר היושב על הרצפה הנגוע קם, הנתפס מתיישב, הקם הופך לתופס והתופס הופך לנתפס וכך הלאה עד לתום זמן המשחק.
תופסת מגפה: תופסת שבה יש תופס אחד או יותר תלוי בכמות השחקנים המשתתפים. לשחקנים מותר לרוץ ולהתחבא בכל מקום שבשטח המשחק. התופס או התופסים סופרים והמטרה של התופסים היא לתפוס את שאר השחקנים. אם שחקן נתפס הוא הופך לתופס נוסף.
תופסת זחל ומספריים: בוחרים תופס ושאר המתמודדים עומדים בשורה ממול לתופס התופס בוחר מישהו שיתפוס אותו ואם אחד האחרים עובר בין המרחק בין התופס לנתפס הוא נהיה הנתפס שהתופס אמור לתפוס אותו
תופסת חנוכיה: ילד הנתפס מרים שמונה אצבעות וילד שלא נתפס נוגע באצבעות המורמות כך הילד זוכה בחסינות וממשיך לשחק כרגיל.
תפ-סו-ני: המֵשחקים מתחלקים לשתי קבוצות וילד מקבוצה אחת ניגש אל הקבוצה השנייה ונותן כיף לשלושה ילדים שנותן כיף לילד הראשון אומר תיף בכיף השני סו ובכיף השלישי ני אחרי זה נוצר משחק תופסת קטן בין 2 הילדים הילד שנשלח לתת כיף לשלושה ילדים והילד השלישי שנתנו לו כיף
מי מפחד מהדוב הגדול? (נקרא גם הקדרים באים): ילד אחד נבחר להיות "הדוב" והוא עומד במרחק בין כל המשתתפים ונוצרת שיחה בינו ובין בין שאר המשתתפים. על פי רוב מתנהלת השיחה כך: הדוב: "מי מפחד מהדוב הגדול?" יתר השחקנים: "אף אחד!" הדוב: "ואם הוא יבוא?" יתר השחקנים: "שיבוא!" הדוב: "ואם הוא יטרוף?" יתר השחקנים: "שיטרוף!" הדוב: "1, 2, 3!" בתום הדו-שיח הקצר מסתער ה"דוב" על המשתתפים האחרים ומנסה לתפוס כמה שיותר מהם בדרכו לצד השני, באותו הזמן רצים כל השחקנים האחרים אל העבר הנגדי ומנסים שלא להיתפס בעודם חולפים על פני הדוב. השחקנים שנתפסו יצטרפו אל הדוב בצד השני. כאשר המשחק מכונה "הקטרים באים" יהפכו חילופי המילים בין הצדדים לפשוטים יותר, ה"קטרים" (שהם המקבילה ל"דוב") יכריזו בקצרה: "הקטרים באים!" ויתחילו בריצתם.
גרסאות אלימות של המשחק
קדאווה: גרסה אלימה של משחק התופסת. התופס קופץ על רגל אחת, פרט לתחום מעגלי בקוטר של כשני מטרים המסומן כ"בית", בו מותר לו לעמוד על שתי רגליו. התופס יוצא מן ה"בית" בקוראו "קדאווה", אות ליתר השחקנים לפתוח במנוסה. כאשר התופס נמצא מחוץ ל"בית" מותר לשאר השחקנים להכותו תוך סיכון שהם ייתפסו על ידי התופס. אם אחד השחקנים הנמלטים נתפס, אף הוא זוכה לאותו יחס אלים, עד הגיעו ל"בית". נתפס הנכנס ל"בית" הופך לתופס. מותר לשחקן להיכנס לבית רק אם אין שחקן אחר בתחומו. המשחק כרוך בעונשים נוספים, קשים יותר, לשחקנים אשר חורגים מתחום המשחק או נכנסים ל"בית" כאשר שחקן אחר כבר נמצא בו, כמו כן יושת עונש דומה על התופס אם הוא מוריד את רגלו לקרקע מחוץ ל"בית", או מחליף את רגלו המנתרת באחרת שלא בתחומי ה"בית":
"שביל" - (נקרא גם "פנדל") השחקן נאלץ לרוץ בין שתי שורות של שאר השחקנים לאורך כעשרה מטרים עד ל"בית", תוך ספיגת בעיטות. אסור לשחקן להגן על עכוזו. על השחקן להשלים את המשימה עד לספירת עשר.
"חמור" - שחקן אשר נכשל בביצוע ה"שביל" נאלץ להשלים את אותה משימה בהליכת שש.
"נחש" - שחקן אשר נכשל בביצוע ה"חמור" נאלץ להשלים את המשימה בזחילה על הגחון. שלב זה נדיר משום שהשחקנים נוטים לפרוש מן המשחק בהגיעם לשלב זה.
גרסה נוספת של המשחק משוחקת בצורה אלימה פחות: התופס קופץ על רגל אחת, פרט לתחום מעגלי בקוטר של כשני מטרים המסומן כ"בית", בו מותר לו לעמוד על שתי רגליו. התופס יוצא מן ה"בית" בקוראו "קדאווה", אות ליתר השחקנים לפתוח במנוסה. אם התופס מוריד את רגלו לקרקע מחוץ ל"בית", או מחליף את רגלו המנתרת באחרת שלא בתחומי ה"בית", מהווה הדבר עילה להכותו עד שהוא חוזר ל"בית". אם אחד השחקנים הנמלטים נתפס, אף הוא זוכה לאותו יחס אלים, עד הגיעו ל"בית". נתפס הנכנס ל"בית" הופך לתופס. מותר לשחקן להיכנס לבית רק אם אין שחקן אחר בתחומו. המשחק כרוך בעונשים נוספים, קשים יותר, לשחקנים אשר חורגים מתחום המשחק או נכנסים ל"בית" כאשר שחקן אחר כבר נמצא בו:
"שביל" - (נקרא גם כן "פנדל") השחקן נאלץ לרוץ בין שתי שורות של שאר השחקנים לאורך כעשרה מטרים עד ל"בית", תוך ספיגת בעיטות. אסור לשחקן להגן על עכוזו. על השחקן להשלים את המשימה עד לספירת עשר.
"חמור" - שחקן אשר נכשל בביצוע ה"שביל" נאלץ להשלים את אותה משימה בהליכת שש.
"נחש" - שחקן אשר נכשל בביצוע ה"חמור" נאלץ להשלים את המשימה בזחילה על הגחון. שלב זה נדיר משום שהשחקנים נוטים לפרוש מן המשחק בהגיעם לשלב זה.
ראו גם
הקדרים באים
תופסת תחרותית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי רחוב | 2024-05-24T11:50:54 |
מפלגת הבעת' | REDIRECT בעת' | 2004-09-19T16:31:43 |
מחניים (משחק ילדים) | מחניים הוא משחק ילדים המשוחק עם כדור לרוב כדור ספוג או כדור יד, ומטרתו היא לפסול את חברי הקבוצה הנגדית. למשחק יש כמה גרסאות. משחק זה אינו נחשב לספורט מקצועי ואינו לוקח חלק באולימפיאדה או בתחרויות רשמיות אחרות, אולם בין השנים 1996–2001 התקיימה אליפות בתי ספר למחניים.
מחניים קטן
בגרסה זו שני משתתפים נבחרים להיות הזורקים. הזורקים עומדים זה מול זה במרחק של כ-10–15 מטר זה מזה, וביניהם עומדים כל שאר המשתתפים. שני הזורקים מתמסרים ביניהם, וזורקים את הכדור על המשתתפים שביניהם במטרה לפסול אותם. משתתף שהכדור פגע בו יוצא מהמשחק, אלא אם כן הוא הצליח לתפוס את הכדור. המשתתף האחרון שהצליח להתחמק מהכדור הוא המנצח.
שחקן שפסלו אותו מצטרף לזורקים, וכך הזורקים יוצרים בהדרגה מעגל סביב שאר המשתתפים. שחקן שתופס את הכדור מקבל נקודת הצלה, הנקודה תעזור לו בפעם הבאה שיפגעו בו והוא לא יתפוס, שאז הוא לא ייפסל אלא רק יפסיד את הנקודה.
מחניים גדול
בגרסה זו לפני תחילת המשחק,כל קבוצה בוחרת שחקן אחד שיהיה "שבוי מדומה". השחקן שנבחר עובר לאזור השבויים שהוא השטח המקיף את המגרש המרובע של הקבוצה היריבה.
לאחר מכן השחקנים זורקים את הכדור על הקבוצה היריבה במטרה לפסול אותם, אם הכדור פוגע בשחקן והשחקן לא תופס אותו אז השחקן נפסל והופך לשבוי.
השחקן הראשון שנפסל (השבוי ה"אמיתי" הראשון) מחליף את השבוי המדומה והשבוי המדומה חוזר למגרש המרובע של קבוצתו.
השבויים האמיתיים לא יכולים לחזור למשחק גם אם נפסלים אנשים אחרים.
אם הכדור נופל באזור השבויים, השבוים זורקים את הכדור במטרה לפסול את חבריי הקבוצה השנייה.
המשחק מסתיים כשבאחת הקבוצות כל השחקנים נפסלו והקבוצה שנשארה מנצחת.
בנוסף, לא ניתן ללכת בעת החזקת הכדור ושחקן אינו יכול למסור את הכדור לעצמו, אלא אם כן הוא השבוי היחיד או שהוא השחקן היחיד שנשאר ואז מותר לו ללכת עם הכדור. לשחקנים שנמצאים במגרש אסור לצאת מתחומו ולשבויים אסור להיכנס אליו. השבויים משתתפים באופן פעיל במשחק; הם יכולים להתמסר עם חברי קבוצתם ולפסול את חברי הקבוצה השנייה.
מבנה המגרש - מחניים גדול
משחקים על מגרש כדורסל. המגרש המלבני מחולק לשני מלבנים שהם השטחים של כל קבוצה.
בתחילת המשחק כל קבוצה עומדת באחד המגרשים המרובעים. אזור השבויים נמצא סביב לשטחי הקבוצה היריבה.
גלריה
לקריאה נוספת
D'Angelo, Chris (2008). If you got the Guts, We got the Balls: A book about Dodgeball. Dangerous Chris Print.
Keyes, A. (2005). The Complete Book About Dodgeball. AuthorHouse.
Kassock, Isaac (2012). The Philosophy of Dodgeball: A Treatise. Createspace.
YMCA School Playground Partners: Dodgeball Games YMCA of San Diego County
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי פגיעה בכדור
קטגוריה:חינוך גופני
קטגוריה:משחקי רחוב | 2024-05-08T05:36:45 |
פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי | הפניה פיודור דוסטויבסקי | 2008-07-23T14:59:21 |
הגל | הפניה גאורג וילהלם פרידריך הגל | 2016-07-27T16:18:26 |
סולומון בנדרנאיקה | סולומון בנדרנאיקה (בסינהלית: සොලමන් බණ්ඩාරනායක, בטמילית: சாலமன் பண்டாரநாயக்கா; 8 בינואר 1899 – 26 בספטמבר 1959) היה ראש ממשלת ציילון.
חייו
בנדרנאיקה נולד בקולומבו בירת ציילון, בשנת 1899. הוא רכש השכלה משפטית באוניברסיטת אוקספורד בממלכה המאוחדת והוסמך כעורך דין בשנת 1925.
בנדרנאיקה נכנס לחיים הפוליטיים בציילון בגיל צעיר. בשנת 1931 נבחר למועצת המדינה שתחת חסות הבריטים. בשנת 1947, כאשר ציילון זכתה לעצמאות, נבחר לבית הנבחרים. בשנת 1951 הקים את מפלגת החופש של ציילון.
בנדרנאיקה נבחר לראש ממשלה בשנת 1956, על בסיס מצע סוציאליסטי ומדיניות נייטרלית במאבק הבין גושי. ממשלתו התבססה על קואליציה של מפלגות השמאל. שלטונו ניצב בפני בעיות כלכליות קשות ובפני מאבק לשוני שהתחולל בין החלקים האתניים השונים של אוכלוסיית ציילון.
במדיניות החוץ כוננה ממשלת בנדרנאיקה יחסים דיפלומטיים עם מדינות הגוש הקומוניסטי ודרשה מבריטניה לפנות את בסיסי הצבא שלה מציילון.
בנדרנאיקה הגביר את מעמדה של הדת הבודהיסטית במדינה והחליף את השפה האנגלית בשפה הסינהלזית כשפה הרשמית במדינה. כל זה לא היה די בו כדי להשביע את רצונם של כוהני הדת הבודהיסטית וב-19 בספטמבר 1959, נזיר בודהיסטי שביקש ריאיון עם ראש הממשלה, נתקבל בארמון, שלף אקדח וירה בראש הממשלה בבטנו. בנדרנאיקה מת למחרת מפצעיו.
בבחירות שנערכו בציילון לאחר הרצח, נבחרה אלמנתו סירימאבו בנדרנאיקה כראש ממשלת ציילון, והייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שמילאה תפקיד של ראש ממשלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת סרי לנקה
קטגוריה:פוליטיקאים סרי לנקאים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באסיה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:פשע בסרי לנקה
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 1899
קטגוריה:נפטרים ב-1959 | 2024-07-03T14:01:51 |
רסטורציה | 2021-06-08T23:43:47 | |
בוסתנאי בן חנינאי | בוסתנאי בן חנינאי (618–670), היה ראש הגולה בבבל, שקורות חייו עטופים באגדה.
נסיבות לידתו
מסופר שמלך פרסי השמיד את כל צאצאי בית דוד, ובהם חנינאי, אביו של בוסתנאי.
על פי הסיפור, לילה אחד חלם המלך שהוא מהלך בבוסתן וכורת את העצים בו. כאשר הניף את הגרזן על העץ האחרון, הופיע זקן "אדמוני יפה עיניים", חטף ממנו את הגרזן והשתמש בו להכות במצחו של המלך ולפצוע אותו. לאחר דו-שיח ארוך של תוכחה, הבטיח המלך לזקן שלא יפגע, ואפילו ישמור, על השורש האחרון שנותר.
המלך התעורר מבועת מהחלום, ונבהל עוד יותר כשמצא עצמו בשלולית של דם. הוא ביקש לשמוע פתרון לחזיון הלילה המבעית, ושלח את כל חכמיו למצוא לו פותר.
את ההסבר סיפק לו בסופו של דבר חכם יהודי, חמיו של חנינאי, שחלם את אותו חלום ואת פתרונו.
לפי פתרונו, הזקן היה דוד המלך אשר הזהיר את מלך פרס מפני מה שיקרה לו אם ינסה להשמיד את כל משפחתו, שנותר בה נצר אחרון.
המלך התרשם ושלח את היהודי לבדוק האם אחת מנשות צאצאי בית דוד בהיריון, והאם אפשר שייוותר משהו מזרעו ובכך יקיים את הבטחתו לדוד. ואכן התברר שאשתו של חנינאי, בתו של היהודי פותר החלום, הרתה. המלך קיים הבטחתו והותיר לפליטה את הילד, צאצא אחרון לבית דוד. שמו נקרא בוסתנאי, על שם הבוסתן שראה השליט בחלומו.
חוכמתו
עוד כילד ניכר בוסתנאי בחוכמתו ומונה רשמית לראש הגולה, אך את מקומו בפועל מילא עד התבגרותו חכם יהודי אחר. הנסיבות שבהן הרשים בוסתנאי את המלך מתוארות ב"אוצר מדרשים" של אייזנשטיין:
בהגיעו לגיל 16 כבשו הערבים את בגדאד. בוסתנאי התייצב לפני הח'ליף עומר, וזה אישר את עלייתו לכס ראש הגולה.
אשתו הנסיכה וצאצאיה
כשראה הח'ליף עלי בן אבי טאלב שבוסתנאי בן 35 ועדיין לא התחתן, נתן לו את בתו השבויה של המלך הסאסאני ח'וסרו השני, איזדדואר, שהייתה שבויה בידי המוסלמים. (לפי מקורות אחרים היא הייתה בתו של יזדגרד השלישי ושמה היה דארא). נולדו לו שני ילדים מנשים יהודיות ושלושה בנים מהנסיכה הגיורת. בנו חסדאי הראשון ירש את תפקידו.
משמת בוסתנאי התפרסם הסכסוך על הירושה ועל מעמד בני הנסיכה. בני איזדדואר טענו שהם יורשים שווים לאחיהם, ואילו בני היהודיות טענו שבניה של איזדדואר הם עבדים בני שפחה - חלק מהרכוש שבני היהודיות יורשים מאביהם בוסתנאי. בסופו של דבר קיבלו האחרונים שוויון זכויות גמור.
בדורות הבאים, באו מיוצאי חלציהם כמה ראשי גולה בבבל ובספרד (ביניהם רבי שמואל הנגיד), ואף כמה עשרות גאונים (ביניהם רב עמרם גאון) במקומות שונים בתפוצה היהודית (ארץ ישראל, סורא, פומבדיתא, מחסיא, ספרד, רומא העתיקה, וקירואן שבתוניסיה), רבנו גרשום מאור הגולה, וכן כמה מחכמי ישראל בדורות המאוחרים יותר, כגון מהר"ל מפראג, רבי שמשון מאוסטרופולי, רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידי הבעל שם טוב), ותלמידו רבי יעקב שמשון משיפיטובקה.
שילוב זה התאפשר עקב כך שהגאונים, וביניהם רב פלטוי בן אביי ורב נטרונאי בן הילאי, אשר כיהנו במקביל כגאוני ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא (בהתאמה), בתשובתם המשותפת אל קהילת יהדות ספרד בראשות רב אלעזר אלוף דמן אספמיה, הניחו שאדם כבוסתנאי לא היה בא על שפחה מבלי לשחררה קודם לכן, ולשאת אותה בהיתר. מקרה זה הפך לתקדים הלכתי שנעשה בו שימוש בדיון על הכלל: "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ולמסקנות יש חשיבות הלכתית עד ימינו בעניין משמעותם של נישואים אזרחיים.
נוסח שונה
בספר הכרונולוגי סדר עולם זוטא (פרק י') שחובר באמצע תקופת הגאונים וזמן חיבורו קודם לכל הנוסחאות של הסיפור על בוסתנאי, סיפור זה מובא לא על בוסתנאי, כי אם על מר זוטרא, ראש הגולה. ולא מלך פרס היה זה שרצה להשמיד את זרע בית ריש גלותא, כי אם סבו של הילד - רב חנינא ריש מתיבתא (ראש הישיבה), שנקלע לסכסוך עם חתנו מר הונא ריש גלותא. מר הונא שהיה בעל סמכויות שלטוניות, פקד להעניש קשות את חמיו, כאשר הוא הובא לפניו, הושיבו כל הלילה כלוא בשערי העיר, ולמחרת גילחו את כל שערות זקנו ולא נתנו לו אכסניה ללינה. ריש המתיבתא הלך לבית הכנסת הגדול שבעיר, בכה כל הלילה, מילא ספל בדמעותיו ושתה אותו. אז נפל מוות בבית ריש גלותא וכולם מתו בזה אחר זה עד שרב חנינא חלם את אותו החלום בדבר הבוסתן שהוא עוקר את עציו, ודוד המלך מציל ממנו את העץ האחרון על ידי הכאת גרזן. מאותה הכאה התעקמו פני רב חנינא לאחור ולא יכל ליישרם. בבוקר הוא בירר מי נשאר מבית ריש גלותא, נודע לו כי רק בתו אשת ריש גלותא נושאת אצלה את הילד העתידי, הלך ושמר עליה עד שבלילות ישן בפתח הבית בגשם ובחום. וכשנולד בנו של הריש גלותא רק אז התיישרו פניו, הוא גדלו וחינכו עד שגדל להיות ריש גלותא הבא. לגרסה זו יש הסבר שונה מדוע חותמים בית דוד זבוב בחותמם. לפני שמר זוטרא גדל ויכול היה לקחת על עצמו את המשרה, ניצל אחד מחתני ריש גלותא את המצב ושילם שוחד למלך כדי להתמנות הריש גלותא, סופו היה שנכנס לו זבוב בחוטמו וקרקר שם עד שמת (בדומה ליתושו של טיטוס). כך ניצלה משרת ריש גלותא מנפילה בידי זרים שאינם מגזע דוד המלך.
ייצוגיו בתרבות והנצחה
בוסתנאי הוא הגיבור המרכזי ברומן היסטורי הנושא את שמו ונכתב על ידי הרב הסופר מאיר להמן במאה ה-19, המזהה את המלך הפרסי עם קוזרוי השני.
על שמו נקראו רחובות בערי ישראל, וכתב העת העברי בוסתנאי.
קישורים חיצוניים
(מתוך ספרו "אוצר מדרשים")
בוסתנאי, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר.
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי הגולה
קטגוריה:בית דוד
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7
קטגוריה:ילידי 618
קטגוריה:נפטרים ב-670 | 2024-04-06T00:32:45 |
דבורה בארון | דבורה בארון-אהרונוביץ (י"ח בכסלו תרמ"ח, 4 בדצמבר 1887 – י"ג באלול תשט"ז, 20 באוגוסט 1956) הייתה סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה.
ביוגרפיה
250px|ממוזער|שמאל|קברה של דבורה בארון בבית הקברות טרומפלדור
דבורה בארון נולדה לרב שבתי בארון בעיירה אוזדה שליד מינסק שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית). מגיל צעיר בלטה בכישרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצירותיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתי, על אף היותו רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.
יחד עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק.
אירוסיה לסופר משה בן אליעזר הסתיימו לאחר חמש שנים, ובארון עלתה ארצה בכסלו תרע"א (דצמבר 1910). היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה. לזוג נולדה בת, צפורה אהרונוביץ.
בשנת 1915 הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה.
ב-1919, מששבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר שזעזע אותה קשות. בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924. מ-1920 עד 1923 ערכה את המדור הספרותי בעיתון.
בניגוד לסופרים כמו שופמן וי"ד ברקוביץ, שפרצו בתנופה לעולם הספרות העברית, תהליך ההבשלה של בארון היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר). כתביה זכו בפרסי ביאליק, רופין וברנר.
כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.
בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.
השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".
נוסף על כתיבתה, תרגמה ספרות יפה ממספר שפות. כך, לדוגמה, תרגומה המופתי של "מאדאם בובארי" (מאת גוסטאב פלובר) מצרפתית לעברית (ספריית פועלים, יצא לאור 1957).
בשנת 1951 זכתה בפרס ברנר על ספרה " פרשיות".
הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אמהּ הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אמהּ, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.
ארכיונה האישי מופקד במכון גנזים ארכיון הסופרות והסופרים בישראל.
ספריה
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|דיוקנה של בארון עם דיוקנאות הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל
סיפורים (1927)
גניזה (1930)
קטנות (1933)
מה שהיה (1939)
לעת עתה (1943)
משם (1946)
הלבּן (1947)
שברירים (1949)
פרשיות (1951)
חוליות (1953)
מאמש (1955)
אגב אורחה (1960)
הגולים (1970)
שלושה סיפורים (1975)
כריתות וסיפורים אחרים (1997)
פראדל/שפרה (2001)
בתיאטרון
המחזה "דבורה בארון" מאת יהודית קציר המבוסס על חיי הסופרת וביתה ציפורה, פורסם בהוצאת הספרייה החדשה, "האונתולוגיה החדשה" (כרך שני). הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2000, בבימוי זהרירה חריפאי.
המחזה וההצגה "אדם לא מת סתם", המבוססים על סיפוריה של דבורה בארון. המחזה עלה בתיאטרון הבימה בשנת 2013. יצרו יחדיו שחר פנקס המחזאית ושיר גולדברג הדרמטורגית והבמאית.
הנצחה
בבאר שבע, ראשון לציון ובמזכרת בתיה נקראו על שמה רחובות.
גינת דבורה בין סמטת גור אריה לבין סמטת יל"ג בקרבת ככר רבין בתל אביב קרויה על שמה.
לקריאה נוספת
'ברון, דבורה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 107.
לאה גולדברג "פרשיות לדבורה בארון" אורלוגין במה לדברי ספרות, א. שלונסקי עורך, אפריל 1951
יוסף שה-לבן, דבורה בארון - הנחיות ללימוד, הוצאת אור עם, 1976
נורית גוברין, המחצית הראשונה: דבורה בארון - חייה ויצירתה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1988
הילה שלומית קינל-לימוני, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית- חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, הוצאת רסלינג, 2016
אילת נגב, דבורה בארון: שכבה במיטה 33 שנה בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן-יהודה
אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
עמיה ליבליך, רקמות, הוצאת שוקן, 1991
מיכל דורון, ציפור בכלוב : דבורה בארון על ספת הגרפולוג (מאזנים: ירחון לספרות, כרך פ"ד, גל' 5–6 (שבט תשע"א, ינואר 2011), עמ' 52–53,)
לאה גולדברג – על דבורה בארון (מעיזבון המשוררת), דחק, כרך טו', 2022.
קישורים חיצוניים
יעקב פיכמן, דבורה בארון, בפרויקט בן-יהודה
עמיה ליבליך,
דינה ציונית, דבורה בארון, בתוך: נשות ואנשי ספרות ושירה, מטח, 2003, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
משה בסוק, נשי דבורה בארון בפרויקט בן-יהודה
- פראדל, אמריקה, שפרה - ספורי רדיו
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:יהודיות בלארוסיות
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמות ישראליות
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:עורכות ספרותיות ישראליות
קטגוריה:זוכות פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכות פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:ישראליות המתמודדות עם מגבלה נפשית
קטגוריה:בני זוג של פוליטיקאים
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשות העלייה השנייה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:זוכי פרס רופין
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1887
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1956
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1956 | 2024-09-05T16:43:47 |
ג'ובאני בוקאצ'ו | שמאל|ממוזער|200px|דיוקן של ג'ובאני בוקאצ'ו מאת אנדראה דל קסטאנו
ג'ובאני בוקאצ'ו (באיטלקית: Giovanni Boccaccio; 16 ביוני 1313 – 21 בדצמבר 1375) היה סופר ומשורר איטלקי, נודע בעיקר בזכות יצירתו הגדולה דקאמרון. בוקאצ'ו היה ממבשרי הרנסאנס האיטלקי וכתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית.
ביוגרפיה
בעבר רווחה ההנחה שנולד בפריז, כיום חוקרי בוקאצ'ו משערים שנולד כממזר בפירנצה. אביו, אדם בעל השפעה ומקורב למלך, הכיר בו והכניסו לביתו, ומגיל צעיר גדל תחת אשתו החוקית של האב. כבר בעודו ילד הושפע חינוכו מרוחו של דנטה ומיצירתו.
הוא נשלח ללמוד בנקאות בנאפולי ונראה שבעיר קוסמופוליטית זו שעל חוף ים ספג שלל השפעות וחוויות. אחר כך התמסר ללימודי חוק כנסייתי. אך לאכזבתו הגדולה של אביו, את עיקר תשומת לבו משכה הספרות. יצירותיו הראשונות עוסקות כולן באהבה הרומנטית ונוגעות בה מזוויות שונות. בשנות השלושים של המאה ה-14, נולדו לו שני ילדים בלתי חוקיים, ובעשור הבא נוספו עליהם עוד שניים.
ב-1340, זמן של משבר כלכלי, חזר לפירנצה ונראה שרמת חייו ירדה. נטשה אותו אהובתו בנאפולי, בת אצילים בשם מריה ד'אקוינו.
לא ברור מה אירע אותו בשנים שאחרי עזיבתו את נאפולי, אך ידוע שב-1348, בשיאו של המוות השחור, היה בפירנצה, ומראה העיר בעת המגפה נתן לו את ההשראה לסיפור המסגרת לדקאמרון.
בשנות החמישים של המאה ה-14 החל למלא שלל תפקידים פוליטיים מטעם העיר פירנצה (באותם ימים שלטה בערים באיטליה מועצה נבחרת), בין השאר היה שליח לאפיפיור.
ב-1350 התוודע פנים אל פנים לפטרארקה, המשורר האיטלקי הנערץ. על היחסים ביניהם שהפכו לידידות מופלאה אמר פטרארקה שהיו "מאוחדים בנפש, אם כי נפרדים בגוף".
באותה תקופה כתב בוקאצ'ו חיבור על האלים הפגאניים, ספר "על קורותיהם של אנשי שם" שנועד להוכיח שאין טעם בכבוד ובפאר בעולם הזה שכן סופם חורבן וכן לקסיקון גאוגרפי מקיף.
את כתיבת הדקאמרון סיים בערך ב-1352, אחרי שהתחיל אותה באמצע העשור הקודם.
ב-1358, עם מות בתו, התאבל עליה קשות. באותו זמן המשיך להשתקע בספריו וגם בפירוש על דאנטה. כדי שיוכל להמשיך בחיבור על אלי יוון התמסר לחברתו של כומר בן קלבריה, שלימד אותו על שפת יוון ועל תרבותה.
ב-1362 הייתה לביקורו של נזיר אצלו השפעה רבה. הנזיר ניבא את מותו הקרב ושידלו להתמסר לדת ולא רק לספרות. ואכן, עוד קודם לכן החל בוקאצ'ו בלימודי כמורה. הוא השתוקק לשרוף את כתבי היד החילוניים שלו אך לבסוף פטרארקה מנע ממנו לעשות זאת.
בשנותיו האחרונות היה עני ולמוד ייסורים, הרבה באשמת משקל גופו הגדול. הוא עסק בהרצאות על דנטה והקומדיה האלוהית שלו. הוא נעלב וחדל מהן אחרי שנאמר לו שהוא משפיל את היצירה הקדושה בכך שהוא מפרש אותה בפני פשוטי העם.
על מצבתו ביקש שייכתב: "משנתו הייתה השירה הנעלה".
ממוזער|Genealogia deorum gentilium, 1532
עבודות
הגניאולוגיה של האלים
דקאמרון
לקריאה נוספת
ג'ובאני בוקאצ'ו, על השירה, מתוך: Genealogia deorum gentilium libri (מלטינית: שחר פירסטנברג), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
ג'ובאני בוקאצ'ו, על מקורה של השירה, מתוך: Genealogia deorum gentilium libri (מלטינית: שחר פירסטנברג), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
עדה לוצ'אני, בוקאצ'ו היה שמו, השירה-מלאכתו, ב"מעריב", 9 בינואר 1976 - מאמר מקיף.
ויטורה בראנקה, חייו של ג'ובאני בוקאצ'ו ויצירתו, בתוך דקאמרון, הוצאת כרמל, ירושלים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סופרים איטלקים
קטגוריה:הומניסטים איטלקים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:ילידי 1313
קטגוריה:נפטרים ב-1375 | 2024-03-29T14:10:08 |
דבורה ברון | REDIRECT דבורה בארון | 2004-09-19T19:24:44 |
ג'ובני בוקאצ'ו | REDIRECT ג'ובאני בוקאצ'ו | 2004-10-05T09:17:44 |
בוריס ילצין | 250px|ממוזער|ילצין בצעירותו. שני משמאלשמאל|ממוזער|ילצין, חבר הפרלמנט הסובייטיממוזער|ילצין, 2001.
בוריס ניקולאייביץ' ילצין (ברוסית: Борис Николаевич Ельцин, ; 1 בפברואר 1931 – 23 באפריל 2007) היה מדינאי רוסי, אשר נבחר למשרת נשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של רוסיה זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 והמשיך לכהן בתפקיד נשיא רוסיה לאחר פירוק מעצמת העל עד שנת 1999. הוא היה בין הגורמים העיקריים לנטישת הקומוניזם ברוסיה והיה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות עד שהגיש את התפטרותו ערב פתיחת האלף השלישי.
הוא נחרט בהיסטוריה בתור הנשיא הנבחר הראשון של רוסיה, אחד ממארגני ההתנגדות לפעולות הפוטש של אוגוסט, היה רפורמיסט רדיקלי שביקש לשנות את המבנה החברתי הפוליטי, והכלכלי של רוסיה. ידוע גם כמי שהביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות והיה זה שהחליט לאסור את המפלגה הקומוניסטית ומי שפיזר את הסובייט העליון. הוא החליט לפתוח במערכה צבאית כנגד הבדלנים בצ'צ'ניה ב-1994 והשלמתה ב-1996 וחידש את כניסת החיילים הרוסיים לתוך צ'צ'ניה בספטמבר 1999 ופתיחת המערכה הצבאית השנייה בצ'צ'ניה.
בתקופת נשיאותו בעזרת רפורמות של יגור גאידר, בוצע מעבר לכלכלת שוק תוך ניסיון לפתור את הבעיה של מחסור בסחורות ותורים ואנשים החלו לקבל נכסי מדינה בהיקף גדול בבעלות פרטית, המערכת הסובייטית הוחלפה בעקרונות האידאולוגיה הליברלית-דמוקרטית. נוצרה מערכת של פרלמנטריזם ושלטון עצמי מקומי, נקבע נוהג הבחירות לרשויות, לראשונה, ניתנה לאזרחים הזדמנות אמיתית לטוס לחוץ לארץ, הוענקו להם חופש הדת, חופש הביטוי וזכויות אחרות שעוגנו בחוקה החדשה שאומצה והכנסייה הרוסית האורתודוקסית שוקמה; רוסיה התקבלה לארגון G8 והצטרפה למועצת אירופה. אך עם זאת, על ילצין, כנשיא, נמתחה ביקורת על המצב הלא יציב של הכלכלה, על ירידת רמת החיים של האזרחים, על החמרת הבעיות החברתיות וצמצום האוכלוסייה.
ביוגרפיה
השנים הראשונות
ילצין נולד למשפחת איכרים במחוז סברדלובסק, אזור נידח בברית המועצות. יש הטוענים כי הוא נולד בכפר בוטקה, אך יש החולקים על כך וטוענים כי הוא נולד בכפר בסמאנוב. על פי הביוגרף של ילצין, בוריס מינאייב, ילצין חי למעשה בכפר בסמאנוב, השוכן בסמיכות לבוטקה, אך בית החולים שבו נולד נמצא בכפר בוטקה, ולכן זהו הכפר הנחשב למקום הולדתו.
ילצין עצמו נזכר מאוחר יותר בזכרונותיו: "... משפחת ילצין, הייתה נתונה למרדף מטעם השלטונות, ששלחו מאבטחים, ותבעו את הקרקע שבה חיינו. לפני המהפכה, בחווה של אבי הייתה טחנת מים ורוח, הייתה מכונת דישה והיו פועלים קבועים, היבול היה פורה, והיו חמישה סוסים וארבע פרות ... הייתה הרבה עבודה, ואבי נהג הרבה לקחת על עצמו. אבל השלטונות הסובייטיים אהבו להטריד אדם צנוע, בלתי נראה, חזק, חכם, אנשים מבריקים שהם אוהבים ולא מוצאים להם תחליף. בשנות ה-30 המשפחה פונתה. סבא היה משולל זכויות אזרחיות והוטל מס חקלאי על החקלאים הבודדים. בקיצור, הם ניסו "לשים כידון בגרון" [מונח שמשמעותו להטריד], כמיטב יכולתם לעשות זאת. אך סבי המשיך לנהל את החווה בעצמו..."
אביו של בוריס ילצין היה ניקולאי ילצין, בנאי, שריצה מאסר בעת בניית תעלת הוולגה-דון (מאחר שהואשם והורשע בפעילות אנטי סובייטית וכתוצאה מכך נשלח לגולאג לשלוש שנים), לאחר שחרורו, ב-1937, עבד כמנהל עבודה במפעל כימי באתר הבנייה ברזניקי. כמה שנים מאוחר יותר הפך לראש יחידת הבנייה במפעל.
אמו של ילצין, קלאבדיה ואסילייבנה, תופרת במקצועה, טיפלה בו עת שאביו של ילצין היה במאסר. ילצין בילה את ילדותו בעיר ברזניקי במחוז פרם, שם סיים את בית הספר התיכון (כיום בית הספר מס' 1 על שם אלכסנדר פושקין). על פי הביוגרפיה של בוריס ילצין וכלי תקשורת שונים הוא היה תלמיד מוצלח בכיתתו, אך תוקפני. עם זאת, במאמרו של יורי בוריסנקו וי. ירליחמאן נטען כי ילצין היה תלמיד ממוצע לגמרי, שלא קיבל תמיד ציונים טובים. לאחר שסיים את כיתה ז', ילצין השתלח במחנכת שלו, על שהכתה תלמידים וגרמה להם לעבוד מהבית. בשל כך הוא גורש מבית הספר באזהרה. בתגובה, הוא פנה לסניף העירוני של המפלגה והצליח לקבל הזדמנות להמשיך את לימודיו בבית ספר אחר. כילד, איבד ילצין שתיים מאצבעות ידו השמאלית בעת שניסה לפתוח רימון יד, ולכן לא שירת בצבא.
ילצין למד בבית ספר על-שם פושקין. לאחר סיום לימודיו התקבל בשנת 1950 לפּוליטכניון באורל. במהלך לימודיו הכיר את נאינה יאוסיפנה גרינה, אותה נשא לאישה ב-1956. לזוג נולדו שתי בנות, טטיאנה יומשבה ואלנה אוקולובה. הוא סיים את לימודיו בפוליטכניון שנה לפני כן וקיבל תואר בהנדסת בניין, כאשר נושא התזה שלו היה "מגדל טלוויזיה". בתור תלמיד היה מעורב במשחקי כדורעף והיה שחקן כדורעף בקבוצה העירונית.
החל מ-1955 החל לעבוד בחברת בנייה (אוראלטיאז'טרובסטרוי, Уралтяжтрубстрой) והיה אחראי על כמה פרויקטים של בנייה. ב-1963 היה מהנדס ראשי וב-1966 הפך למנהל חברת הבנייה של סברדלובסק.
העלייה לשלטון
ב-1961, בזמן הרפורמות של ניקיטה חרושצ'וב, הצטרף בוריס ילצין למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. ב-1968 היה לראש מחלקת הבנייה של הוועד המחוזי בסברדלובסק, של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.
חמש עשרה שנה אחר כך, ב-1976, הוא מונה ליושב ראש הוועדה הקומוניסטית בסברדולבסק (הלכה למעשה, היה מושל מחוז סברדלובסק וראש העיר סברדלוסק), תפקיד שמילא עד שנת 1985. ב-1977 הוא קיבל הוראה שהגיעה ישירות מהקרמלין להרוס את בית יפטייב, שבו נרצחו הצאר ניקולאי השני ומשפחתו. בתקופתו כמושל המחוז הוא הביא לבנייתו של בניין הסניף המחוזי של המפלגה בסברדלובסק, שנודע כבית הסובייטים, היום ידוע כ"הבית הלבן" ומשמש כבניין ממשלת מחוז סברדלובסק והיה ממקדמי המהלך להקמת הרכבת התחתית של סברדלובסק. ב-1981 יזם את הקמת בניין המגורים לנוער.
ב-1978 היה לחבר הסובייט העליון, ב-1981 נבחר לוועדה המרכזית של המפלגה וב-1985 מינה אותו מיכאיל גורבצ'וב למזכיר המפלגה בסניף מוסקבה (במקום ויקטור גרישין שכיהן בתפקיד כבר 18 שנים והיה היריב של גורבצ'וב במאבק הירושה לאחר מות קונסטנטין צ'רניינקו). שנה לאחר מכן הוא התקבל כמועמד לפוליטביורו. בתקופת עבודתו במוסקבה התפרסם כמי שהביא לפיטוריהם של פקידים רבים מהעירייה וכמי שביצע בדיקות בעצמו בחנויות ובתחבורה הציבורית בעיר, כדי לוודא כי כולם מבצעים את עבודתם כראוי. הוא הנהיג חג מיוחד לעיר מוסקבה וחתם על צו האוסר על הריסת מבנים היסטוריים. לפני עזיבת תפקידו הוא החל לבקר באופן נוקב את מנהיגות המדינה והמפלגה.
בחושיו הפוליטיים המחודדים הוא הבחין שסופו של המשטר קרב, ומתח ביקורת על השמרנים במפלגה ואף על גורבצ'וב עצמו. הוא התפטר מהנהגת המפלגה (1987) ומהחברות בפוליטביורו (1988). הקריאה שלו לרפורמות בממשל הביאה לעלייה בפופולריות שלו, והוא ניצח בבחירות הסמי-דמוקרטיות הראשונות והאחרונות בברית המועצות בשנת 1989 ונבחר לוועידת נציגי העם. בהמשך הוא קיבל מושב בסובייט העליון, הבית העליון של הפרלמנט של ברית המועצות. זמן קצר לאחר מכן הוא מונה לנשיא הפרלמנט הרוסי חרף התנגדותו של גורבצ'וב. ב-1991 סייע ילצין להכשיל את הפיכת ינאייב, שהייתה ניסיונם האחרון של הקומוניסטים השמרנים להחזיר את הגלגל לאחור.
עוד קודם לכן, ביולי 1990, ילצין חתם על הצהרת הריבונות הממלכתית של רוסיה הסובייטית ופרש מהמפלגה הקומוניסטית. שנה וחצי לאחר מכן התפרקה ברית המועצות, גורבצ'וב נאלץ להתפטר וילצין הפך ב-25 בדצמבר 1991 לנשיא הראשון של רוסיה העצמאית, בתוקף היותו נשיא הפדרציה הרוסית, משרה אליה נבחר בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בפדרציה שנערכו ב-12 ביוני 1991.
נשיאותו
ב-12 ביוני 1991 נבחר ילצין לנשיא הרפובליקה הרוסית כשקיבל 45,552,041 קולות, שהסתכמו ב-57.30 אחוזי תמיכה ממספר המצביעים ובכך הקדים משמעותית את ניקולאי ריז'קוב, שלמרות תמיכת המפלגה הקומוניסטית קיבל רק 16.85 אחוזים מהקולות. יחד עם בוריס ילצין נבחר סגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי. הסיסמאות העיקריות של קמפיין הבחירות של ילצין היו "מאבק בזכויות היתר של הפקידות הבכירה" ו"שמירה על ריבונותה של רוסיה". היו אלה הבחירות הנשיאותיות הארציות הראשונות בתולדות רוסיה (נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב נכנס לתפקידו כתוצאה מהצבעה בקונגרס צירי העם של ברית המועצות).
ב-10 ביולי נשא בוריס ילצין את שבועת האמונים בטקס ההשבעה לתושבי רוסיה ולחוקה הרוסית ונכנס רשמית לתפקידו כנשיא רוסיה. לאחר שנשבע, הוא נשא נאום מרכזי, אותו התחיל אנרגטית ורגשית, מתוך הבנה של חגיגיות הרגע: "אי אפשר להעביר במילים את המצב הנפשי שאני חווה בדקות אלו. לראשונה בהיסטוריה בת אלף השנים של רוסיה, נשיא נשבע חגיגית אמונים לאזרחיו. אין כבוד גבוה יותר מזה שאדם מקבל מהעם, אין משרה גבוהה יותר שאזרחי המדינה בוחרים... אני אופטימי לגבי העתיד ומוכן לפעול אנרגטית. רוסיה הגדולה קמה מברכיה! אנחנו בהחלט נהפוך אותה למדינה משגשגת, דמוקרטית, שלווה, חוקית וריבונית. העבודה הקשה לכולנו כבר החלה. לאחר שעברנו כל כך הרבה ניסויים, תוך הבנה ברורה של מטרותינו, אנו יכולים להיות משוכנעים בתוקף: רוסיה תיוולד מחדש!"
במקביל למינויו לנשיא, קונגרס צירי העם שחרר אותו מתפקידו כיו"ר הסובייט העליון והפסיק את סמכויותיו הפרלמנטריות והוא נותר רשמית כחבר הפרלמנט של ברית המועצות עד קריסת המדינה והקמת הפדרציה הרוסית. הצו הראשון עליו חתם ילצין כנשיא היה הצו "אודות אמצעי עדיפות לפיתוח החינוך ברפובליקה הרוסית". המסמך, שהוכן בהשתתפות פעילה של משרד החינוך בראשות י. דנייפרוב, שהתווה מספר צעדים לתמיכה (בעיקר כספית) במערכת החינוך, שהיו הצהרתיים בבירור. חלק גדול מהאמור בצו מעולם לא קיים, למשל ההבטחה "לשלוח מדי שנה לחו"ל להכשרה, התמחות, השתלמויות לפחות 10 אלף סטודנטים, סטודנטים לתארים מתקדמים, מורים ועובדים מדעיים ופדגוגיים".
הפוטש של אוגוסט והשלכותיו
15 באוגוסט פורסמה הצהרה בדבר ריבונות חבר המדינות העצמאיות. המדינות החברות היו בלארוס, קזחסטן, רוסיה, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, אזרבייג'ן, קירגיזסטן, טורקמניסטן ואוקראינה. אך חתימת ההסכם נבלמה על ידי הוועדה הממלכתית למצב חירום. ב-19 באוגוסט הוכרז כי מיכאיל גורבצ'וב נכלא במעונו בחצי האי קרים וילצין עמד בראש המתנגדים לקושרים כשהוא הופך את ברית המועצות למרכזו. כבר ביום הראשון לפוטש עלה ילצין על טנק שניצב מול המבנה, קרא לפעילויות הוועדה הממלכתית הפיכה מדינית וקרא נגד הלגיטימיות של מארגני הפוטש, שהיו קומוניסטים שמרניים ובכירי ק.ג.ב. שניסו לשמר את ברית המועצות ולמנוע את קריסתה.
ניסיון ההפיכה הוביל לכך שכמעט כל רפובליקות ברית המועצות שנותרו וכמה אוטונומיות הכריזו על עצמאותן. לאחר כישלונה של ועדת החירום הממלכתית, נמשכה העבודה על חוזה איחוד חדש, אך כעת כבר היה מדובר ביצירת איחוד מדינות ריבוניות כקונפדרציה. ב-6 בנובמבר ילצין חתם על צו להקפאת פעילויות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והוציאה אל מחוץ לחוק.
ב-5 בספטמבר אימץ הקונגרס החמישי של צירי העם בברית המועצות את "הצהרת זכויות האדם וחירויותיו" והודיע על תקופת מעבר להקמת מערכת מדינית חדשה, הכנה וחתימה על האמנה של חבר המדינות העצמאיות. על פי הצעתו של גורבאצ'וב, הקונגרס למעשה פורק ואימץ את החוק "אודות גופי הביצוע והממשל של ברית המועצות בתקופת המעבר" כשטיוטת החוק הציעה לקבל החלטה בדבר חוסר היעילות של קיום קונגרסים סדירים של צירי העם של ברית המועצות במהלך תקופת המעבר, אף שבעת ההצבעה דחו צירי העם את ההצעה זו.
ב-6 בספטמבר, מועצת המדינה של ברית המועצות הכירה בפרישתן של שלוש הרפובליקות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה) מברית המועצות.
התפרקות ברית המועצות
ב-14 בנובמבר הודיעו מנהיגי שבע מתוך שתים עשרה רפובליקות ברית המועצות (רוסיה, בלארוס, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן) ונשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב כי הם מתכוונים לסכם על הקמת חבר המדינות העצמאיות, כאשר חתימת ההסכם נקבעה ל-9 בדצמבר.
בינתיים, ב-1 בדצמבר התקיים משאל עם על עצמאות אוקראינה, שמשתתפיו תמכו בחוק הצהרת העצמאות של אוקראינה מ-24 באוגוסט 1991. בוריס ילצין הצהיר מיד על ההכרה בעצמאות אוקראינה באומרו: "אנו משוכנעים באפשרות ובצורך בהקמה המוקדמת ביותר האפשרית של יחסים בין-מדיניים חדשים בין רוסיה לאוקראינה, תוך אמון בשמירה על המסורות הקבועות של ידידות, שכנות טובה וכבוד הדדי בין שני העמים, שמירה קפדנית על התחייבויות, כולל אלה בנושא אי-הפצת נשק גרעיני והגבלתם, זכויות אדם ונורמות מוכרות בחוק הבינלאומי... שיתוף פעולה מועיל, הדדי ומאוזן בין רוסיה לאוקראינה יכול וצריך להפוך לדוגמה ליחסים דו-צדדיים בין הרפובליקות של הברית הישנה. הזדמנויות חדשות נפתחות לשיתוף פעולה הדוק עם רפובליקות אחרות, להיווצרות קהילה שווה באמת של מדינות ריבוניות". ילצין הודיע על כוונתו לכונן יחסים דיפלומטיים עם אוקראינה ולסכם עמה הסכם דו-צדדי מקיף. ב-5 בדצמבר נפגש ילצין עם גורבצ'וב כדי לדון בסיכויים לקיומו של חבר המדינות, בקשר להכרזת העצמאות של אוקראינה. לאחר הפגישה הוא אמר לעיתונאים כי "ללא אוקראינה אמנת החבר מאבדת כל משמעות."
ב-7 בדצמבר 1990 נפגש ילצין בבלובז'סקאיה פושצ'ה בבלארוס עם נשיא אוקראינה החדש שנבחר לאוניד קראבצ'וק ויו"ר המועצה העליונה של בלארוס, סטניסלב שושקביץ' (על פי האחרון, הפגישה הייתה אמורה לדון בנושא אספקת נפט וגז). המשלחת הרוסית הביאה איתה טיוטה לאמנה חדשה שהוכנה כניגוד להסכם על ברית המדינות הריבוניות, שיזם גורבאצ'וב. בהסתמך על כך, ב-8 בדצמבר חתמו ראשי שלוש המדינות על מה שמכונה הסכם בלובז'סקאיה בנושא הקמת חבר המדינות העצמאיות, שבהקדמתו נאמר כי "ברית המועצות ככפופה לחוק הבינלאומי מפסיקה להתקיים". ההסכם נחתם למרות תוצאות משאל עם על שימור ברית המועצות. השלטון המרכזי בראשותו של גורבצ'וב היה משותק בשלב זה ולא יכול היה להתנגד עוד למעשיהם של מנהיגי הרפובליקות. בוריס ילצין התעקש לאשרר את ההסכם מוקדם על הקמת חבר המדינות והתייחס לבעיות רבות הנובעות מחוסר הוודאות בעניין זה.
ב-12 בדצמבר אושר ההסכם על ידי הסובייט העליון של רוסיה. החוקיות של אישור זה העלתה אז ספקות בקרב חלק מחברי הפרלמנט הרוסי, שכן על פי החוקה משנת 1978, בחינת מסמך זה היה בסמכותו הבלעדית של קונגרס צירי העם, מכיוון שההסכם השפיע על מבנה המדינה של הרפובליקה כחלק מברית המועצות ובכך הביא לשינויים בחוקה הרוסית. באותו יום אימץ הסובייט העליון החלטה להוקיע את חוזה הקמת ברית המועצות משנת 1922, החלטה זו שיתקה את אחרוני הגופים שפעלו בברית המועצות.
ב-21 בדצמבר הצטרפו מרבית רפובליקות ברית המועצות לחבר המדינות, חתמו על הצהרת אלמטי ועל הפרוטוקול להסכם הקמת חבר המדינות. ב-24 בדצמבר הודיע בוריס ילצין למזכ"ל האו"ם כי רוסיה ממשיכה את חברותה של ברית המועצות בכל גופי האו"ם (כולל מועצת הביטחון של האו"ם). לפיכך, רוסיה נחשבת לחברה המקורית באו"ם (מאז 24 באוקטובר 1945) יחד עם אוקראינה (כאוקראינה הסובייטית) ובלארוס (כבלארוס הסובייטית).
ב-25 בדצמבר, עם התפטרותו של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, קיבל בוריס ילצין את הסמכויות הנשיאותיות לידיו עם הקמת הפדרציה הרוסית והוא קיבל את המגורים הרשמיים ב ואת המזוודה הגרעינית.
באפריל 1992 סירב הקונגרס השישי של צירי העם לאשר את הסכם בלובז'סקאיה שלוש פעמים ולא לכלול מהטקסט של החוקה הרוסית את אזכור החוקה וחוקי ברית המועצות, שהפכה מאוחר יותר לאחת הסיבות להתנגדויות של הקונגרס לנשיא ילצין והובילה לאחר מכן לפיזור הקונגרס, באוקטובר 1993. חוקת ברית המועצות וחוקי ברית המועצות המשיכו להיות מוזכרים בסעיפים 4 ו-102 בחוקת רוסיה משנת 1978 עד 25 בדצמבר 1993, אז נכנסה לתוקף חוקת הפדרציה הרוסית שהתקבלה בהצבעה עממית, שלא כללה אזכור של החוקה הסובייטית וחוקי ברית המועצות.
בספטמבר 1992, קבוצה של צירי העם בראשות סרגיי באבורין שלחה עתירה לבית הדין החוקתי של הפדרציה הרוסית לאמת את חוקתיות ההחלטה של הסובייט העליון מיום 12 בדצמבר 1991 "אודות אישור ההסכם ליצירת חבר המדינות", אך ערעור זה מעולם לא נידון בפועל.
הרפורמות הכלכליות
בתחילת סתיו 1991 התברר כי ברית המועצות אינה מסוגלת לשלם את חובה החיצוני. המשא ומתן שהחל עם הנושים הוביל לחתימה בסוף אוקטובר על מזכר הבנות בנושא החוב לנושים זרים של ברית המועצות ויורשיה. שמונה מתוך חמש עשרה רפובליקות סובייטיות הודו באחריותן המשותפת לתשלום חוב זה. בנקים זרים מצידם דרשו מעבר דחוף לרפורמות שוק. בסתיו 1991 נולדה "התוכנית הכלכלית" של ראש ממשלת רוסיה, יגור גאידר. הנשיא ילצין הודיע על הקווים העיקריים של התוכנית ב-28 באוקטובר בנאום מרכזי בקונגרס החמישי של צירי העם של הפדרציה הרוסית. התכנית כללה צעדים להפרטה, ליברליזציה של מחירים, התערבות בסחורות והמרת רובל. בהכריזו על כיוון זה, הבטיח בוריס ילצין לאזרחיו כי "יהיה גרוע יותר לכולם בתוך כחצי שנה" לאחר מכן "ירידת מחירים, מילוי שוק הצריכה בסחורות ובסתיו 1992, ייצוב הכלכלה, שיפור הדרגתי בחייהם של אנשים".
ב-6 בנובמבר הוקמה ממשלת רוסיה, שבראשה עמד ילצין באופן אישי עד יוני 1992. יגור גאידר מונה לסגנו הראשון. הכלכלן מלנינגרד אנטולי צ'ובייס מונה ליו"ר החדש של ועדת הרכש הממלכתית של רוסיה ותחתיו פותחה תוכנית הפרטה שהניחה את התשתיות ליצירת סקטור פרטי ברוסיה. ב-21 בנובמבר, בעקבות תוצאות הסיבוב השני של משא ומתן עם מדינות G7 בנוגע לחובות זרים, הוענקה לברית המועצות דחייה קצרת טווח על תשלומי החוב שלה. ב-5 בדצמבר נחתם הסכם הירושה בגין חובות ונכסי המדינה של ברית המועצות. בהסכם זה נקבע סכום החוב הכולל של ברית המועצות: 93 מיליארד דולר וחלקן של כל אחת מ-15 הרפובליקות בפירעון החוב הסובייטי. חלקה של רוסיה היה 61.3%, או כ-57 מיליארד דולר. שבע רפובליקות (אזרבייג'ן, לטביה, ליטא, מולדובה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן ואסטוניה) סירבו לחתום על הסכם זה. התנאי העיקרי למתן דחייה נוספת בגין התחייבויות חוב היה "שיתוף פעולה עם קרן המטבע הבינלאומית" ביישום "רפורמות שוק". כפי שטען רוסלן חסבולטוב, יו"ר הפרלמנט, "תוכנית הרפורמה של רוסיה כמסמך בלתי נפרד" לא הייתה קיימת והרפורמות שהושקו בינואר 1992 וכונו "טיפול בהלם" התבססו על "המלצות ודרישות קשות של קרן המטבע הבינלאומית".
נקודת המוצא לטיפול בהלם הייתה ליברליזציה של מחירים. תוכנן לשחרר מחירים כבר ב-1 בדצמבר 1991, אך תחת לחץ של רפובליקות אחרות שהיו להן אזור רובל משותף עם רוסיה, התכנית נדחתה ל-16 בדצמבר ואז נדחתה לתחילת ינואר 1992. ב-3 בדצמבר ילצין חתם על צו "אודות האמצעים לליברליזציה של מחירים" וב-19 בדצמבר הוצא הצו המקביל של ממשלת רוסיה שנכנס לתוקף ב-2 בינואר 1992. כבר בחודשים הראשונים של השנה החל השוק להתמלא במוצרי צריכה, אך המדיניות המוניטרית של הנפקת כספים (כולל ברפובליקות הסובייטיות לשעבר) הביאה להיפר-אינפלציה, לירידה חדה בשכר ובפנסיה הריאליים, פיחות בחיסכון בבנקים, ירידה חדה ברמת החיים. ההיפר-אינפלציה הופסקה רק בשנת 1993. אחת ההחלטות הכלכליות הרציניות שקיבל ילצין הייתה צו הסחר החופשי שנחתם ב-29 בינואר 1992. מסמך זה הכשיר למעשה את היזמות והוביל לכך שאנשים רבים נכנסו למסחר קטן ברחובות כדי לשרוד בתנאים הכלכליים הקשים שנגרמו מרפורמות השוק. צווים אחרים של ילצין יזמו הפרטת נכסי מדינה, מכירת ואוצ'רים ומכירות פומביות של הלוואות למניות, מה שהוביל לריכוז מרבית הרכוש הממלכתי לשעבר בידי כמה אנשים (מה שמכונה "אוליגרכים"). בנוסף לאינפלציה, המדינה עמדה בפני בעיות כמו שפל בייצור ואי תשלום שכר, כמו גם אי תשלום פנסיות והטבות סוציאליות אחרות, שנדרשו בקנה מידה גדול. המדינה נקלעה למשבר כלכלי עמוק.
אך לצד הבעיות הכלכליות של תחילת שנות התשעים, התעוררו משברים פוליטיים. באזורים מסוימים ברוסיה, לאחר קריסת ברית המועצות, התחזקו הרגשות הבדלניים. ב-8 ביוני 1991 הוכרזה הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה כרפובליקה עצמאית בעוד הרפובליקה האינגושטית, הכריזה על עצמאותה בחודש שלאחר מכן. אליהם הצטרפה טטרסטן שדרשה עצמאות משלה.
ממוזער|דיוקנו הרשמי של בוריס ילצין כנשיא רוסיה
ב-26 בדצמבר 1991, בהקשר להסכם בלובז'סקאיה על סיום קיומה של ברית המועצות ועל הקמת חבר המדינות, אומצה ההצהרה על כניסת טטרסטן לחבר המדינות כחברה-מייסדת וזו הייתה נקודת המוצא של הטטרים שדרשו עצמאות מרוסיה. בפברואר 1992 הודיעו שלטונות טטרסטן על משאל עם ב-21 במרץ של אותה שנה, ובו הועלתה השאלה האם טטרסטן היא מדינה ריבונית, הבונה את יחסיה עם הפדרציה הרוסית ורפובליקות אחרות, באופן עצמאי או נותרת חלק מהפדרציה הרוסית. ב-13 במרץ 1992 הכיר בית המשפט החוקתי של רוסיה כי הצהרת הריבונות הטטרית מפרה את החוקה הרוסית. עם זאת, משאל העם התקיים, ו-61.4% מהמצביעים השיבו בעד עצמאות. בפברואר 1992 ניסו חברי הפרלמנט של קרליה, להעלות לסדר היום של המושב הבא את נושא האפשרות של התנתקות רפובליקת קרליה מרוסיה והרגשות הבדלניים במחוזות רוסיה גברו על הירידה ביכולת המשילות של הממשל שתחת ילצין.
בוריס ילצין הצליח לשכנע את ראשי המחוזות לחתום על אמנה פדרלית מעודכנת וב-31 במרץ 1992 נחתם על ידי הנשיא וראשי המחוזות (למעט טטרסטן וצ'צ'ניה ואינגושטיה), וב-10 באפריל האמנה נכללה בחוקת רוסיה.
עד סוף הקדנציה השנייה נאלץ ילצין להיאבק מול טטרסטן וצ'צ'ניה על ריבונותן ובעוד בטטרסטן הדברים לא הגיעו לכדי סכסוך דמים, בצ'צ'ניה הוא מצא את עצמו במלחמה ארוכה ועקובה מדם.
ב-6 באפריל 1992 נפתח הקונגרס השישי של צירי העם, שאותו כינה יגור גאידר "המתקפה החזיתית הראשונה על הרפורמות". קיצוץ ההוצאות הממשלתיות שנערך מתחילת השנה הביא להיווצרות התנגדות לרפורמות בדמות הלובי התעשייתי והחקלאי, שהייתה לו השפעה רחבה על הסובייט העליון ובקונגרס צירי העם. ב-11 באפריל אימץ הקונגרס החלטה "אודות התקדמות הרפורמה הכלכלית של הפדרציה הרוסית", בה הצביע על מספר בעיות במשק והציע לנשיא רוסיה לבצע התאמות משמעותיות בשיטות ליישום הרפורמה הכלכלית.
בתגובה העבירה הממשלה בראשותו של יגור גאידר מכתב התפטרות לנשיא והודיעה עליו במרכז העיתונות של הקונגרס. בהצהרה, במיוחד נאמר: "מכלול הדרישות שהצהיר הקונגרס דן את המדינה להתפרצות אינפלציה, שמשמעותה השעיית תהליך ההפרטה וקיצור הרפורמה בחקלאות. הצעות להפחתת מיסים ולהגדלתם במקביל של תשלומים סוציאליים ואחרים אינן ניתנות לביצוע ויכולות רק להביא לקריסת המערכת הפיננסית. התוצאה הבלתי נמנעת מביצוע החלטות הקונגרס תהיה ירידה קטסטרופלית ברמת החיים, הרעב, המהפך החברתי והכאוס."
ב-15 באפריל הקונגרס ביצע כמה ויתורים ואימץ את ההצהרה "אודות תמיכה ברפורמה כלכלית בפדרציה הרוסית", בה הוא תמך בפעולות הממשלה שמטרתן תמורות מהותיות בכלכלה, וההחלטה מ-11 באפריל הוצעה ליישום "תוך התחשבות בתנאים הכלכליים והחברתיים בפועל." עם זאת, גם הנשיא והממשלה נאלצו לבצע פשרות. לצורך יישום ההסכמות שהושגו בקונגרס, הביא בוריס ילצין את מנהלי החברות הגדולות במשק - ולדימיר שומאיקו, גאורגי חיז'ו, לממשלה; ללא ידיעתו של גאידר, מונה יו"ר גזפרום ויקטור צ'רנומירדין לסגן ראש ממשלת רוסיה הממונה על מגזר הדלק והאנרגיה.
אם הניסיון הראשון להתייצבות פיננסית, המבוסס על קיצוץ בהוצאות הממשלה והכנסת מיסים חדשים, באפריל-מאי הביא לירידה באינפלציה, אז בלחץ הפרלמנט ומנהלי המפעלים, נאלצה הממשלה לרכך את המדיניות המוניטרית המהודקת שלה. הממשלה העלתה את משכורות הכורים שפתחו בשביתה, על פי התעקשות הסובייט העליון, הוקצו 600 מיליארד רובל של הלוואות רכות כדי לפתור את משבר אי-תשלום המשכורות. ביולי התחלפה הנהגת הבנק המרכזי. נגיד הבנק המרכזי החדש, ויקטור גרשצ'נקו, לא תמך במדיניות קיצוץ העלויות שקידם גאידר; הוא ביצע קיזוז חובות על בסיס הנפקת אשראי חד פעמי של כטריליון רובל. זו השפיעה זמנית והובילה לעלייה באינפלציה. בסתיו שוב התעוררה בעיית אי-התשלומים. בקיץ, גידול ההוצאות הושפע גם מהגורם העונתי: הלוואות הוקצו על בסיס הבטחות ללא כיסוי מהמשק, הפרלמנט אישר את ההחלטה על הלוואות רחבות היקף ליצרנים חקלאיים על בסיס הקציר. הגידול באספקת הכסף והאינפלציה הואץ (מ-8.6% באוגוסט ל-22.9% באוקטובר) והממשלה נאלצה לקצץ בחדות שוב את ההוצאות כדי למנוע היפר-אינפלציה. הגירעון התקציבי ירד מ-10.8% מהתוצר באוגוסט ל-4.4% מהתוצר באוקטובר. אך חוסר האמון בין הפרלמנט לממשלה רק גדל.
המשבר החוקתי
ב-10 בדצמבר 1992, יום לאחר שקונגרס צירי העם לא אישר את מועמדותו של יגור גאידר לתפקיד ראש ממשלת רוסיה, מתח ילצין ביקורת חריפה על עבודתו של הקונגרס וניסה לשבש את עבודת חברי הפרלמנט וקרא לתומכיו לעזוב את הפרלמנט. החל משבר פוליטי משמעותי: לאחר משא ומתן בין ילצין, יו"ר הפרלמנט רוסלן חסבולאטוב ויו"ר בית המשפט החוקתי, ולרי זורקין, ועריכת הצבעה רב-שלבית, הקונגרס אימץ ב-12 בדצמבר החלטה על ייצוב הסדר החוקתי כאשר ויקטור צ'רנומירדין מונה לראש הממשלה.
לאחר הקונגרס השמיני, בו בוטלה ההחלטה על ייצוב הסדר החוקתי והתקבלו החלטות שערערו את עצמאות הממשלה והבנק המרכזי, ב-20 במרץ 1993, הודיע ילצין, בנאום בטלוויזיה, כי חתם על צו להטלת "מצב שליטה מיוחד". למחרת פנה הסובייט העליון לבית המשפט החוקתי וקרא לנאומו של ילצין "ניסיון לערער את יסודות החוקתיים של רוסיה". בית המשפט החוקתי של הפדרציה הרוסית, הכיר במעשיו של ילצין כבלתי חוקתיים ומצא עילה לסילוקו מתפקידו. הסובייט העליון כינס את הקונגרס. עם זאת, כפי שהתברר כעבור כמה ימים, למעשה, נחתם צו נוסף שלא הכיל הפרות של החוקה. ב-28 במרץ ניסה הקונגרס להדיח את ילצין מהנשיאות. בנאום בעצרת במוסקבה נשבע ילצין שלא להיענות להחלטת הקונגרס, אם היא עדיין תתקבל. עם זאת, רק 617 מתוך 1,033 הצירים הצביעו בעד הדחה, מתוך 689 הקולות הנדרשים.
יום לאחר כישלון ניסיון ההדחה, קונגרס צירי העם קבע משאל-עם כללי ל-25 באפריל בארבעה נושאים: על אמון בנשיא ילצין, על אישור מדיניותו הסוציו-כלכלית, על עריכת הבחירות המוקדמות לנשיאות ועל הבחירות המוקדמות לקונגרס. בוריס ילצין דחק בתומכיו להצביע "כן" על כל הארבעה ואילו התומכים עצמם נטו להצביע "כן-כן-לא-כן". על פי תוצאות משאל העם על אמונו של ילצין, הוא קיבל 58.7% מהקולות, ואילו 53.0% הצביעו בעד הרפורמות הכלכליות. בסוגיות הבחירות המוקדמות לנשיאות ולקונגרס, רק 49.5% ו-67.2% מאלה שהשתתפו בהצבעה הצביעו "בעד", בהתאמה, אולם לא התקבלו החלטות משמעותיות מבחינה משפטית בנושאים אלה (שכן, על פי החוקים, למטרה זו היה צורך ביותר ממחצית מכלל בעלי זכות הבחירה שיצביעו בעד. כאשר אחוז ההצבעה עמד על 64.05%). התוצאות הסותרות של משאל העם פורשו על ידי ילצין ופמלייתו כמשאל עם לטובתם.
לאחר משאל העם מיקד ילצין את מאמציו בניסוח ואימוץ חוקה חדשה. ב-30 באפריל פרסם העיתון איזווסטיה את טיוטת החוקה הנשיאותית, ב-18 במאי הוכרז על פתיחת המועצה החוקתית, וב-5 ביוני התכנסה המועצה החוקתית לראשונה בפגישה במוסקבה. לאחר משאל העם, עצר ילצין למעשה את כל המגעים עם הנהגת הסובייט העליון, אם כי במשך זמן מה המשיך לחתום על חלק מהחוקים שהסובייט אימץ. הוא איבד את אמונו בסגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי וב-1 בספטמבר הוא הודח זמנית מתפקידו בחשד לשחיתות.
בערב ה-21 בספטמבר 1993 הודיע בוריס ילצין, בנאום ששודר בטלוויזיה, כי הוא חתם על צו מספר 1400 "אודות רפורמה חוקתית בפדרציה הרוסית" והורה להפסיק את פעילותם של קונגרס צירי העם והסובייט העליון ולקבוע עריכת בחירות ל-11–12 בדצמבר לבחירת צירי האספה הפדרלית של רוסיה, גוף חקיקה חדש. בית המשפט לחוקה, שהתכנס בליל 21–22 בספטמבר, מצא בצו הפרה של מספר סעיפים בחוקה שהיו בתוקף באותה תקופה וקבע את קיומה של עילה להדחת הנשיא מתפקידו. הסובייט העליון, על בסיס סעיפים שונים בחוקה, אימץ החלטה על סיום סמכויותיו של הנשיא ילצין החל מהשעה 20:00 ב-21 בספטמבר 1993 לאחר חתימת הצו הנשיאותי ועל העברת סמכויות הנשיא לסגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי. עם זאת, ילצין המשיך בפועל למלא את סמכויותיו כנשיא רוסיה.
מאז 22 בספטמבר, בהוראת ילצין, בניין הסובייט העליון נחסם על ידי המשטרה ונותק ממים וחשמל. הצירים מצאו עצמם במצב של מצור. הסובייט העליון הודיע על כינוס הקונגרס העשירי של צירי העם ב-22 בספטמבר. אך במציאות, הקונגרס יכול היה להתכנס רק בערב ה-23 בספטמבר. ב-24 בספטמבר, בישיבת קונגרס צירי העם, אומצה החלטה מספר 1–5807 "אודות המצב הפוליטי בפדרציה הרוסית", בו הוערכו פעולותיו של הנשיא ילצין כהפיכה, כל הצווים המשפטיים שנחתמו על ידו החל מהשעה 20:00 ב-21 בספטמבר הוכרו כבלתי חוקיים והנשיא עצמו התבקש שלא להחמיר את אשמתו בפני העם והחוק ולהתפטר מרצונו. ב-27 בספטמבר, בראיון לחברת הטלוויזיה "אוסטנקינו", אמר ילצין כי לא יעשה שום פשרה עם רשויות כלשהן נגד הבחירות המוקדמות לנשיאות ולצירי העם.
העימות בין ילצין, כוחות אכיפת החוק הנאמנים לו ותומכי הסובייט העליון, עלה מדרגה לעימותים מזוינים. ב-3 באוקטובר הכריז ילצין על מצב חירום. תומכי הסובייט העליון הסתערו על אחד הבניינים של לשכת ראש עיריית מוסקבה בבניין קומקון, משם ירו קציני משרד הפנים לעבר המפגינים שהתקרבו לבניין הפרלמנט ואז התומכים של הסובייט העליון, בראשות אלברט מקשוב, צעדו אל מרכז הטלוויזיה באוסטנקינו במטרה לעלות לשידור. מסיבות לא ברורות, לוחמי היחידה הפרו-ממשלתית "ויטיאז", שהיו בבניין מרכז הטלוויזיה, פתחו באש לעבר תומכי הפרלמנט. ילצין, על פי הצעתו של סגן מפקד שירות הביטחון של נשיא הפדרציה הרוסית, גנאדי זכרוב, נתן הוראה להסתער על בניין הסובייט העליון באמצעות טנקים. בשעות הבוקר המוקדמות של 4 באוקטובר הובאו חיילים למוסקבה, ואחריהם הפגיזו את בית הסובייט על ידי טנקים, ואחרי השעה 17:00 - המפגינים נכנעו. במהלך האירועים הללו משני הצדדים, נהרגו 123 בני אדם, 384 נפצעו, כאשר אף אחד מצירי העם לא היה בין ההרוגים. שניים מהצירים (יורי אלשין וויאצ'סלב פדטוב), שסייעו לפצועים, נפצעו קל. אחרים הוכו על ידי שוטרים לאחר שעזבו את בניין הפרלמנט הבוער. ב-6 באוקטובר 1993 הודיעה מהדורת וסטי של ערוץ הטלוויזיה RTR על סילוק 36 גופות מהבית הלבן.
ב-7 באוקטובר, 3 ימים לאחר הסערת בבית הסובייט העליון, התקיימה מסיבת עיתונאים במשרד הפנים בנוכחות מפקד כוחות הפנים אנטולי קוליקוב, סגן הנשיא רוצקוי ושר הפנים ויקטור ארין. במהלך מסיבת עיתונאים זו התבשרו עיתונאים כי 49 גוויות הוצאו מבניין הסובייט העליון. בבוקרו של אותו יום צוות חקירה של משרד התובע הכללי הוכנס למבנה הפרלמנט. עם זאת, החוקרים לא מצאו שם גופות וחומרי החקירה לא אומרים דבר על מניין הקורבנות בבניין הפרלמנט. המידע על כך שהיו קורבנות בתוך בית הסובייט אושר במכתב של שר הבריאות של הפדרציה הרוסית אדוארד נצ'אייב שהופנה לראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין מיום 6 באוקטובר 1993, הקובע כי "בימים אלה מתבצעת עבודה על חילוץ וזיהוי ההרוגים מבית הסובייט" וכן הודאתו של מפקד בניין הפרלמנט שנתפס, סגן אלוף ארקדי בסקייב, כי בתקופה שבין השעה 18:00 ב-4 באוקטובר 1993 הוצאו 20–25 פצועים והרוגים על ידי חטיבות האמבולנס מהבניין.
לאחר פירוק הקונגרס והפרלמנט ריכז ילצין במשך זמן מה את כל השלטון בידיו וקיבל מספר החלטות: על פיטוריו של רוצקוי מתפקיד סגן הנשיא, השעיית פעילות בית המשפט לחוקה, סיום פעילות הפרלמנט, שינויים במערכת הממשל העצמי המקומי ועל קיום הבחירות למועצת הפדרציה. הצעד עורר תרעומת רבה בקרב משפטנים במדינה.
עם זאת, בפברואר 1994 שוחררו המשתתפים באירועים בהתאם לצו הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית על חנינה (כולם, פרט לרוצקוי, הסכימו לחנינה, אף על פי שהם לא הורשעו). בין יוזמי החנינה היה מקורבו של ילצין סרגיי שחראי. מבחינה משפטית, אירועי אוקטובר 1993 סתרו את החוקה שהייתה בתקופה באותה תקופה. לפני אירועים אלה התגלעו מחלוקות קשות בין הנשיא לסובייט העליון. עוד במרץ 1993 תכנן ילצין להציג את מה שמכונה "נוהל מיוחד לשלטון במדינה" במקרה שהצירים לא יביעו אמון בנשיא. עם זאת, זה לא היה הכרחי.
הרפורמה החוקתית
258x258px|שמאל|ממוזער|ילצין וביל קלינטון, 1995ב-2 בדצמבר 1993 התקיימו בחירות למועצת הפדרציה ולדומה הממלכתית וכן משאל עם ארצי על אימוץ טיוטת החוקה החדשה. ב-20 בדצמבר הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של רוסיה על תוצאות משאל העם: 32.9 מיליון מצביעים (58.4% מהמצביעים) הצביעו "בעד", 23.4 מיליון נגד (41.6% מהמצביעים). החוקה אומצה, שכן בהתאם לצו הנשיא ילצין מיום 15 באוקטובר 1993 מספר 1633 "אוודת קיום הצבעה ארצית על טיוטת חוקת הפדרציה הרוסית" שתקף במהלך משאל העם, נדרש רוב מוחלט של קולות כדי שהחוקה החדשה תיכנס לתוקף. בהמשך, היו ניסיונות לערער על תוצאות ההצבעה בבית המשפט החוקתי של הפדרציה הרוסית, אך בית המשפט סירב לדון בכך. החוקה החדשה של הפדרציה הרוסית העניקה לנשיא סמכויות משמעותיות ואילו סמכויות הפרלמנט צומצמו משמעותית. החוקה נכנסה לתוקף לאחר פרסומה ב-25 בדצמבר בבטאון הממשלה, רוסיסקאיה גאזטה. ב-11 בינואר 1994, שתי בתי האספה הפדרלית החלו לעבוד והמשבר החוקתי הסתיים.
בתחילת 1994 יזם ילצין חתימה על הסכם על הסכמה ציבורית והסכם על תיחום סמכויות עם טטרסטן ולאחר מכן עם מחוזות אחרים, בצעד שנועד להגדיל את כוחה של המדינה על המחוזות.
העימות הצ'צ'ני
באביב 1991, בהיותו יו"ר הסובייט העליון ומועמד לנשיא רוסיה, ביקר ילצין ברפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית במסגרת קמפיין הבחירות. הוא הביע את תמיכתו בריבונות הרפובליקה באופן כללי וחזר על התזה הידועה שלו: "קחו כמה שיותר ריבונות שאתם יכולים לשאת". בחלק מהאוטונומיות הדבר נתפס כקריאה לפעולה. ביולי 1991 הכריז ג'וחאר דודאייב על הרפובליקה הצ'צ'נית העצמאית (נחיצ'וואן). בספטמבר 1991 פיזרו אנשי דודייב את הסובייט העליון של צ'צ'ניה בגרוזני, בראשותו של דוקו זאבגייב. יו"ר הסובייט העליון של רוסיה רוסלן חסבולאטוב שלח להם אז מברק "שמחתי ללמוד על התפטרות כוחות הצבא של הרפובליקה". למשך זמן מה ילצין עצם את עיניו מהמתרחש באזור הקווקז. כתוצאה מכך, לאחר קריסת ברית המועצות, התחילו לפרוח רגשות בדלניים בכמה רפובליקות אוטונומיות בתוך רוסיה. גם לאחר שדודייב הפסיק לשלם מיסים לתקציב הפדרלי ואסר על כניסה של שירותים מיוחדים רוסים לרפובליקה, הממשל הפדרלי המשיך רשמית להעביר כספים לדודאייב. לשם השוואה, בשנת 1993 הוקצו 140 מיליון רובל למחוז קלינינגרד, ו-10.5 מיליארד רובל לצ'צ'ניה.
ממוזער|274x274 פיקסלים|מסוק רוסי שנורה על ידי כוחות צ'צ'נים במהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה
מוסקבה תמכה בשתיקה באופוזיציה נגד דודאייב, אך לא התערבה במלחמת האזרחים שהחלה באוטונומיה. בסוף נובמבר 1994, האופוזיציה החמושה עשתה ניסיון נוסף להסתער על גרוזני, שנכשל, למרות תמיכת השירותים החשאיים של ילצין. לאחר מכן קיבל ילצין החלטה: הכוחות הפדרליים יישלחו לצ'צ'ניה. האירועים הבאים בקרמלין כונו רשמית בשם "השבת הסדר החוקתי ברפובליקה הצ'צ'נית".
ב-30 בנובמבר 1994 קיבל ילצין את ההחלטה על שליחת חיילים לצ'צ'ניה באמצעות חתימה על צו סודי מספר 2137 "אודות אמצעים להשבת הסדר החוקתי בשטח הרפובליקה הצ'צ'נית". בכך החלה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. ב-11 בדצמבר 1994, על בסיס הצו של ילצין "אודות אמצעים לדיכוי פעילותם של יחידות מזוינות בלתי חוקיות בשטח הרפובליקה הצ'צ'נית ובאזור הסכסוך האוסטי-אינגושטי", החלו כוחות צבא רוסיה להיכנס לצ'צ'ניה. פעולות צבאיות רבות הובילו לאבדות גדולות בקרב הצבא וגם בקרב האוכלוסייה האזרחית: עשרות אלפי אנשים מתו ומאות אלפים נפצעו. לא פעם קרה שבמהלך מבצע צבאי או זמן קצר לפניו, הגיע צו סותר להפסקתו. זה איפשר ללוחמים הצ'צ'נים לארגן מחדש את כוחותיהם. התקיפה הראשונה על גרוזני לא הובילה לכיבוש העיר והובילה לאבדות גדולות: יותר מ-1,500 בני אדם מתו ונעלמו, 100 אנשי צבא רוסים נפלו בשבי.
ביוני 1995, במהלך תקיפת בית החולים ובית היולדות בבודניובסק על ידי פלוגת חמושים בראשותו של שאמיל באסייב, ילצין היה בביקור בקנדה והחליט שלא להפסיק את הביקור, מה שנתן לצ'רנומירדין את ההזדמנות לפתור את המצב ולנהל משא ומתן עם החמושים וילצין חזר רק לאחר סיום כל האירועים ובשובו פיטר מספר ראשי רשויות אכיפת החוק ואת מושל מחוז סטברופול. בשנת 1995, בית המשפט לחוקה התמודד עם טענות של האופוזיציה לפיהן הצווים של ילצין הובילו לשימוש בלתי חוקי ב, שכן השימוש בהם בשטח הפדרציה הרוסית, כמו גם אמצעים אחרים שנקבעו בצווים אלה, אפשריים מבחינה חוקית רק במסגרת מצב חירום או חוק המלחמה. בתביעה הרשמית הודגש כי צעדים אלה הביאו להגבלות בלתי חוקיות ולהפרות מסיביות של זכויות חוקתיות וחירויות האזרחים, מה שגרם לפגיעה משמעותית באזרחים. בית המשפט קיבל את הטענות הללו ב-11 בדצמבר 1994 והכריז על צווי הנשיא כפסולים. באוגוסט 1996 גירשו מחבלים צ'צ'נים את הכוחות הפדרליים מגרוזני ולאחר מכן נחתם חוזה חסביורט, שבמסגרתו הוטלה הפסקת אש בין הצדדים.
בחירות 1996
ממוזער|בוריס ילצין (במרכז) על בימת המאוזוליאום במהלך חגיגת יום השנה ה-50 לניצחון, 9 במאי 1995.
לדברי ראש סגל הקרמלין לשעבר, סרגיי פילאטוב, בתחילה ילצין לא תכנן להשתתף בבחירות לנשיאות בשנת 1996, אך בגלל ניצחון המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית בבחירות לדומה בשנת 1995, הוא שינה את דעתו: "באוגוסט 1995 ניהלנו הנשיא ואני שיחה רצינית בנושא זה... אחר כך הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לקדנציה שנייה, שהוא עייף וממש מתגעגע למשפחתו. התנגדתי: 'בוריס ניקולאייביץ', אבל אתה מבין שאם לא אתה, אז יהיה זיוגאנוב'. <...> כידוע, הקומוניסטים ניצחו בבחירות לפרלמנט ב-1995. ילצין זימן אותי ללשכתו ב-4 בינואר 1996 ואמר: "דפקנו את הבחירות לדומה. יש עכשיו את הדומיננטיות של הקומוניסטים. לא רציתי ללכת לבחירות לנשיאות, אבל עכשיו אין דרך אחרת."
בתחילת 1996 איבד ילצין מהפופולריות שלו, בשל הכישלונות והטעויות של הרפורמה הכלכלית והמלחמה בצ'צ'ניה; עם זאת, הוא החליט להתמודד לקדנציה שנייה, עליה הכריז ב־15 בפברואר ביקטרינבורג (אם כי קודם לכן הבטיח שוב ושוב שהוא לא יתמודד לקדנציה שנייה). יריבו העיקרי של ילצין נחשב מנהיג המפלגה הקומוניסטית, גנאדי זיוגאנוב, שדגל בשינוי המערכת החוקתית, בתיקון המדיניות הכלכלית וביקר בחריפות את מהלכיו של ילצין וצבר פופולריות רבה.
במרץ 1996, לאחר שהדומה קיבלה החלטה בדבר ביטול הסכם בלובז'סקאיה אודות סיום קיומה של ברית המועצות, הורה ילצין להכין צווים לפירוק הדומה, דחיית הבחירות לנשיאות ועל איסור פעילות המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית. עם זאת, אנטולי צ'ובאיס שכנע את ילצין לנטוש את יישום התוכניות הללו.
ממוזער|ילצין עם תומכיו במהלך הקמפיין לבחירות 1996.
במהלך מערכת הבחירות ילצין הפך פעיל יותר, החל לטייל ברחבי הארץ עם נאומים וביקר באזורים רבים, כולל צ'צ'ניה. מטה הבחירות של ילצין פתח בקמפיין תעמולה ופרסום פעיל תחת הסיסמה "הצביעו או הפסידו", שלאחריו החל הפער בדירוגים בין זיוגאנוב וילצין להצטמצם במהירות. מרבית המימון של ילצין הגיע מכיסיהם של האוליגרכים ובראשם בוריס ברזובסקי שחששו בכנות כי יאבדו את כוחם אם ילצין יפסיד ויעלה מועמד קומוניסטי במקומו. זמן קצר לפני הבחירות אומצו מספר צווים פופוליסטים (למשל, צו של ילצין על ביטול גיוס חובה בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית משנת 2000; עד מהרה שונה צו זה על ידי ילצין). ב-28 במאי קיימו ילצין וויקטור צ'רנומירדין שיחות עם משלחת צ'צ'נית בהנהגתו של זלימחן יאנדרבייב וחתמו על הסכם הפסקת אש. מערכת הבחירות הובילה לקיטוב חברתי וחילקה אותה לתומכי המערכת הסובייטית ולתומכי המערכת הקיימת. ב-9 ביוני הודיע ילצין כי יש לו יורשים לשנת 2000, ש"צומחים במהירות". ילצין נהנה מתקציבים רבים בקמפיין שלו וחרג הרבה מעבר למגבלה שנקבעה בחוק על הכספים שהוציא מטה הבחירות של ילצין, עלו טענות לזיופים, וגם בשל העובדה שכמעט כל כלי התקשורת, למעט כמה עיתונים קומוניסטיים קטנים, תמכו בגלוי בילצין.
על פי תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון ב-16 ביוני 1996, ילצין זכה ב-35.28% מהקולות ועלה לסיבוב השני של הבחירות, לפני זיוגאנוב שקיבל 32.03%. אלכסנדר לבד קיבל 14.52%, ולאחר הסיבוב הראשון מינה אותו ילצין למזכיר מועצת הביטחון וביצע מספר שינויים בממשלה ובסוכנויות אכיפת החוק. בסיבוב השני ב-3 ביולי 1996 קיבל ילצין 53.82% מהקולות, לפני זיוגנוב שקיבל 40.31% בלבד ונבחר לקדנציה שנייה כנשיא.
בין סבב ההצבעה הראשון לשני אושפז ילצין בשל התקף לב, אך הצליח להסתיר עובדה זו בפני המצביעים. הוא לא הוצג בפומבי, אך בטלוויזיה הראו כמה הקלטות וידאו מפגישותיו של ילצין שצולמו מספר חודשים קודם לכן, אך לא שודרו בעבר, שנועדו להפגין את "חיוניותו הגבוהה". ב-3 ביולי הופיע ילצין בקלפי של בית מרפא בבארוויחה. ילצין סירב להצביע במקום מגוריו ברחוב אוסנאיה שבמוסקבה, מחשש שלא יוכל לעמוד בהליכה לאורך הרחוב, עלייה המדרגות וצעידה במסדרון. בעיות רפואיות אלה, הם שהיוו בהמשך את הגורם להתפטרותו בתום הקדנציה השנייה.
קדנציה שנייה
ממוזער|מפגינים נגד ילצין בשנת 1998 בעקבות החמרת המצב הכלכלי במדינה.
לאחר הבחירות מונו האנשים שמימנו את מערכת הבחירות של ילצין לתפקידים בכירים בממשלה: אנטולי צ'ובייס הפך לראש סגל הקרמלין, ולדימיר פוטנין מונה לסגן ראש ממשלת רוסיה, בוריס ברזובסקי הפך לסגן מזכיר מועצת הביטחון.
באוגוסט 1996 אושר חוזה חסביורט, באוקטובר פוטר אלכסנדר לבד מתפקידיו בממשלה. ב-5 בנובמבר 1996 עבר ילצין השתלת עורקים כליליים, במהלכו מילא צ'רנומירדין את תפקיד ממלא מקום נשיא רוסיה. ילצין חזר לעבוד רק בתחילת 1997. בשל מחלות שונות הוא אושפז לעיתים קרובות בבית החולים הקליני המרכזי, שם נשמרה סוויטה מספר 7 לילצין.
בשנים 1997–1999 נערכה רפורמה צבאית שראשיתה הונחה בצו נשיאותי מספר 722 "אודות המעבר לגיוס דרגות וסמלים של הכוחות המזוינים וכוחות אחרים של הפדרציה הרוסית על בסיס מקצועי." במסגרתה בוטל פיקוד כוחות היבשה של רוסיה ונערכה רפורמה במבנה חיל האוויר.
בשנת 1997 הוא ערך שיחות במוסקבה עם אסלן מסחאדוב וחתם על הסכם שלום ועקרונות בסיסיים בנוגע ליחסים עם הרפובליקה הצ'צ'נית. במרץ 1998 הודיע על פיזור ממשלת צ'רנומירדין ובניסיון השלישי, תחת האיום של פיזור הדומה, מינה את סרגיי קיריינקו לראש ממשלה. ב-17 באוגוסט 1998, כאשר יומיים לאחר הצהרתו של ילצין בטלוויזיה כי לא יהיה פיחות ברובל, הרובל הופחת פי 4 ובתגובה ילצין פיטר את ממשלת קיריינקו והציע להחזיר את צ'רנומירדין לראשות הממשלה. ב-21 באוגוסט 1998, בישיבת הדומה, רוב הצירים (248 מתוך 450) קראו לילצין להתפטר מרצונו, ורק 32 צירים תמכו בו. בספטמבר 1998 מינה בוריס ילצין, בהסכמת הדומה, את יבגני פרימאקוב לראש הממשלה.
במאי 1999 ניסתה הדומה להעלות ללא הצלחה את נושא הדחתו של ילצין מתפקידו. לפני הצבעת ההדחה, פיזר ילצין את ממשלת פרימקוב ומינה את סרגיי סטפאשין לראש הממשלה, אך באוגוסט הוא פיטר גם אותו והציג לאישור את מועמדותו של ולדימיר פוטין, מנהל שירות הביטחון הפדרלי, שמעט מאוד היה ידוע עליו באותה תקופה. ילצין הכריז עליו כיורשו.
לאחר החמרת המצב בצ'צ'ניה, המתקפה על דגסטאן, פיצוצי בנייני הדירות במוסקבה, בבוינקסק ובולגודונסק, ילצין הורה על פתיחת מלחמת צ'צ'ניה השנייה. הפופולריות של פוטין הלכה וגברה ובסוף 1999 החליט ילצין להתפטר ולהשאיר את פוטין כראש המדינה בפועל.
שמאל|ממוזער|בוריס ילצין מכריז על התפטרותו, 31 בדצמבר 1999
התפטרותו
ב-31 בדצמבר 1999 בשעה 12 בצהריים שעון מוסקבה הודיע בוריס ילצין על התפטרותו מתפקיד נשיא הפדרציה הרוסית: "חברים יקרים! היום אני פונה אליכם בפעם האחרונה בברכת השנה החדשה. אבל זה לא הכל. היום אני פונה אליכם בפעם האחרונה כנשיא רוסיה. הגעתי להחלטה. התלבטתי בזה זמן רב וכואב. היום, ביום האחרון של המאה היוצאת, אני פורש." ילצין הסביר כי הוא עוזב "לא מטעמי בריאות, אלא בשל כלל הבעיות" וביקש סליחה מאזרחי רוסיה.
ראש הממשלה ולדימיר פוטין מונה לנשיא בפועל, ומיד לאחר הודעתו של בוריס ילצין על התפטרותו נשא פוטין את נאום ראש השנה לאזרחי רוסיה. פוטין גם חתם באותו יום על צו שמבטיח לילצין הגנה מפני העמדה לדין, כמו גם יתרונות מהותיים משמעותיים לו ולבני משפחתו. בהמשך, בוטל הצו לטובת אימוץ חוק פדרלי מקביל.
מוות ומורשת
230px|שמאל|ממוזער|מרכז ילצין ביקטרינבורג
ילצין נפטר ב-23 באפריל 2007 בשעה 15:45 שעון מוסקבה כתוצאה מאי ספיקת לב בבית החולים הקליני המרכזי. ילצין אושפז 12 יום לפני מותו. הוא הונח בארון פתוח בקתדרלת ישו המושיע (שנהרסה על ידי סטלין ונבנתה מחדש בהוראת ילצין עצמו), ארונו נותר פתוח בלילה שבין 24 ל-25 באפריל. ב-25 באפריל הונח ארונו על עגלת תותח שנקשרה לנגמ"ש שעשה את דרכו לבית הקברות נובודביצ'י שם נקבר בהלוויה ממלכתית דתית, בניגוד להלוויותיהם של מנהיגים סובייטים שנקברו בבית הקברות של חומת הקרמלין שבכיכר האדומה. השוני בהלוויה בוצע בשל בקשה אישית שלו, עקב רצונו להבדיל את עצמו מאישיותם ודרכי פעולותיהם של מנהיגי ברית המועצות.
ב-23 באפריל 2007 האוניברסיטה הטכנית הממלכתית של אוראל נקראה על שמו של בוריס ילצין וב-1 בפברואר 2011 נחנכה אנדרטת בוריס ילצין, בעיר יקטרינבורג במתחם המרכז הנשיאותי על שם ילצין.
מורשתו של ילצין שנוייה במחלוקת. ברוסיה הוא זכור לרעה עקב המשבר הכלכלי שהיה בתקופת נשיאותו, ובמערב זכור יותר לטובה על פירוק ברית המועצות והשיפור שחל בחופש הביטוי.
קישורים חיצוניים
הביוגרפיה של ילצין באתר Kremlin.ru
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים בעימות הרוסי-צ'צ'ני
קטגוריה:ראשי ממשלת רוסיה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור אות הכבוד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:מעוטרי המסדר האולימפי
קטגוריה:מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1931
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-2007 | 2024-08-27T09:16:41 |
רשימת קידומות טלפון | הפניה קידומת טלפון בין-לאומית | 2022-05-08T18:11:56 |
חיוג בינלאומי | הפניה קידומת טלפון בין-לאומית | 2022-05-08T18:12:01 |
ג'ובאני בוקצ'ו | REDIRECT ג'ובאני בוקאצ'ו | 2004-09-19T19:53:03 |
אלכסיס דה טוקויל | הפניה אלכסיס דה טוקוויל | 2006-11-18T10:34:09 |
מרד הנפילים | מרד הנפילים (באנגלית: Atlas Shrugged) הוא רומן מאת איין ראנד שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1957. הספר נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים, ובה בעת לאחד השנויים ביותר במחלוקת: הספר הצית דיון ציבורי סביב תפיסת העולם הלא שגרתית של ראנד.
מרד הנפילים נחשב למגנום אופוס של ראנד וכתיבתו ארכה 12 שנים. לאחר פרסומו ועד מותה בשנת 1982 לא פרסמה יצירה ספרותית נוספת. שנתיים מתקופת הכתיבה הארוכה הוקדשו ל"נאום גאלט", מסה פילוסופית בת 57 עמודים המופיעה כנאום רדיו בשיא העלילה.
שם הספר
שם הספר במקור, Atlas Shrugged, "אטלס התנער [ממשאו]", שאוב מן המיתולוגיה היוונית. אטלס (ביוונית Άτλας: "זה שהעז או סבל") הוא בנם של הטיטאנים יאפטוס ואסיה, ואחיהם של פרומתאוס, אפימתאוס ומנויטיוס. בשל מלחמתו לצד הטיטאנים נגד אלי האולימפוס, העניש אותו זאוס בנשיאת הנטל של כיפת השמים והארץ על כתפיו. מכאן שם הספר, לו אטלס ימאס במשימתו וימשוך בכתפיו - העולם ייפול. יתרה מכך בהגות מזוהה דמותו של אטלס עם סבלנות והתמדה. ראנד משתמשת באטלס כמשל לאותה קבוצת פרטים מצומצמת שבכישרונם וביכולתם לחדש וליזום תלויה למעשה החברה האנושית. העלילה מתארת דיסטופיה בה עקב התעמרות ושחיתות ממשלתית המסוות בססמאות הנוגעות לשוויון אותם פרטים – אנשי עסקים, יזמים וגדולי רוח, נוטשים את העולם.
שם הספר בעברית - מרד הנפילים, ניתן לו על ידי המוציא לאור שמואל פרידמן. השם ניתן בהשראת , בו מסופר על נפילים, שעל פי המסורת היהודית הם חצי-מלאכים חצי בני-אנוש, ומחזיקים בכישרונות ויכולות חריגות.
פילוסופיה
מרד הנפילים הוא רומן פילוסופי. הרעיונות המובאים בו הם חלק מתורה פילוסופית שראנד פיתחה, המכונה אובייקטיביזם. התורה מבוססת על הכרה בלתי מתפשרת של המציאות, הרואה את היצירתיות האישית של הפרט כעמוד תווך של החברה. היא קוראת לאנשים לחיות למען עצמם, כאשר התכלית המוסרית של חייהם היא השגת אושרם האישי, תוך דחיית כל צורה של קולקטיביזם והקרבה עצמית. הספר תוקף גם את הדתות, ובמיוחד את אידאת ההקרבה העצמית של הנצרות, הקומוניזם והפשיזם.
הספר ממחיש כיצד כוחה של החברה ושגשוגה נובעים בזכות פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה תיחלש אם אותו מיעוט ינטוש אותה, היא תשקע ואף תתמוטט לחלוטין. ראנד רואה את הרעיון כי ניתן להציב את הכלל לפני הפרט כבלתי מוסרי ובלתי מעשי. החתירה ליעדים כמו העולם הבא, "הדורות הבאים", "טובת הכלל" או הקרבה עצמית כערך מוסרי פסולה בעיניה. הספר קורא להעמיד במרכז את הפרט הבודד, כאדם חופשי ורציונלי, המשתף פעולה עם אחרים מרצון בסחר הדדי ולמען רווח הדדי. ומכאן זכות הקיום היחידה שיש לממשלה היא בהגנה על זכויות אלה.
עלילה
הספר מתרחש בעולם המזכיר מבחינת מאפייניו הטכנולוגיים את שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אך עם מספר שינויים בולטים. הפרטים נותרים מעורפלים במכוון, אך ניתן להבין כי מלחמת העולם השנייה לא התרחשה, ורוב מדינות העולם הפכו למדינות קומוניסטיות, כאשר ארצות הברית נותרת המדינה היחידה המחזיקה בחופש כלכלי כלשהו. העלילה, המתרחשת בארצות הברית, מתארת את תהליך הקריסה כאשר עולים לשלטון אנשים בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית. הממשלה מתערבת בשוק החופשי, מעורבות ההולכת וגדלה ככל שהספר מתקדם. במקביל לתהליך זה נעלמים אנשים יוצרים: תעשיינים, בנקאים, מלחינים והוגים.
לאורך הספר מופיעה כצל דמות מופלאה, הנזכרת תחילה רק באמרה השגורה בפיהם של האנשים – "מיהו ג'ון גאלט?" שמשמעותה "אין מה לעשות" ואותה אנשים אומרים כהשלמה עם המתרחש. גיבורי הספר, שאינם משלימים עם אוזלת היד, מציבים להם את ג'ון גאלט כאויבם וכאחראי להידרדרות התעשייה, הכלכלה והתרבות המתרחשת במהלך הספר. במקביל, הממשלה מעבירה מספר חוקים אשר מקשים יותר ויותר על ייצור. דאגני טאגרט היא סגנית נשיא למבצעים בחברת הרכבות "טאגראט טרנסקונטיננטל"; בפועל היא מנהלת את החברה. לצדה ניצב האנק רירדן, בעל תעשיות "פלדת רירדן", היוצר סוג חדש של סגסוגת פלדה חזקה וקלה במיוחד. שניהם אנשי תעשייה בולטים המסרבים להיכנע ל"מחריב". הם נתקלים בקשיים הולכים וגוברים בעבודתם, בגלל מעורבות הממשלה, גם כאשר אנשי המעשה האחרים, שעליהם סמכו במשך שנים, נוטשים את מפעליהם ונעלמים ללא הסבר. לאורך הספר הם מנסים לגלות מדוע אנשי המעשה עושים זאת והיכן הם נמצאים. טאגרט קוראת תיגר על המחריב, הגורם להיעלמות, ונשבעת לחסלו כשתמצא אותו. אך ככל שעובר הזמן מבינים טאגרט ורירדן בהדרגה שאינם חייבים כלום לחברה, והדרך היחידה להציל את העולם היא לנטוש אותו, כי עבודתם ומאמציהם לא עוזרים לעולם אלא נופלים לידי הסוציאליסטים שממשיכים לגרום לשקיעת העולם בעזרתם. לבסוף, טאגרט מוצאת בעצמה את הכוח להסתלק ולהניח לחברת הרכבות להתמוטט. סופו של הספר הוא בהתמוטטות ארצות הברית בעקבות נטישת כל אנשי היצירה. אולם, התמוטטות זו מוצגת כפתח להיווסדות חברה חדשה, שתבוסס על ההכרה בחשיבותם של אנשי המעשה והיצירה.
היחס לספר
הספר זכה לפופולריות רבה לצד ביקורות שליליות רבות. מבקרים רבים התלוננו על אורכו, מעל 1,100 עמודים. הוצאת הספרים דרשה לקצר את הנאום של ג'ון גאלט אולם ראנד סירבה והסכימה לוותר על חלק ניכר משכר הסופרים בתמורה לפרסומו המלא. סגנון הספר זכה אף הוא לביקורת. נקבע כי הדמויות שטוחות, מדברות באותו קול, קול הסופרת, ומייצגות ברובן רעיון אחיד. למרות זאת הספר זכה לפופולריות רבה בעשורים שלאחר פרסומו עד שנות התשעים. בסקר שערכה ספריית הקונגרס ב-1991 הוא דורג כספר המשפיע ביותר בחיי האמריקאים אחרי התנ"ך.
ב-2008 חלה בארצות הברית התעניינות מחודשת בספר והגותו, בעיקר בקרב הציבור הרפובליקני, זאת נוכח המשבר הכלכלי וניצחון המפלגה הדמוקרטית. בעקבות כך חלה עלייה ניכרת במכירותיו והוא הגיע שוב לרשימת רבי המכר, למעלה מ-50 שנה אחרי צאתו לאור.
עיבודים קולנועיים
נעשו מספר ניסיונות לעבד את "מרד הנפילים" לסרט. ב-1972, אלברט ס. רודי (מפיק הסרט הסנדק) הציע לראנד להפיק סרט המבוסס על הספר. ראנד הסכימה אך דרשה לאשר אישית את התסריט הסופי, רודי סירב וההפקה נגנזה. ב-1978, הנרי ומייקל ג'ף ביקשו להפיק מיני סדרה לטלוויזיה, הם שכרו את סטירלינג סליפנט לכתוב את התסריט וזכו לאישורה של ראנד. אבל מנכ"ל רשת NBC, פרד סילברמן, גנז את ההפקה.
ראנד החליטה לעבד בעצמה את הספר לתסריט אבל הספיקה להשלים רק שליש ממנו לפני פטירתה ב-1982. הזכויות לספר נמסרו על פי צוואתה לתלמידה לאונרד פיקוף. פיקוף מכר את הזכויות למייקל ג'ף ולאד סינדר אך לא הסכים לתסריט שהם כתבו והעסקה לא יצאה לפועל.
ב-20 ביולי 2011 יצא לאקרנים הסרט "מרד הנפילים: חלק 1". הוא זכה לביקורות שליליות מצד מבקרים בארצות הברית.
ב-12 באוקטובר 2012 יצא לאקרנים סרט ההמשך: "מרד הנפילים: חלק 2" ובדיוק שנתיים לאחר מכן יצא לאקרנים הסרט השלישי והאחרון.
תרגום לעברית
שמאל|ממוזער|110px|עטיפת הספר בתרגום החדש (2012)
המו"ל שמואל פרידמן רכש את זכויות היוצרים לתרגום ספריה של איין ראנד ב-1953 בפגישה אישית עמה. הסכום ששילם היה 100 לירות ארץ-ישראלית. הספר יצא לאור בשנת 1960 בתרגום יצחק אברהמי. על מנת לחסוך בנייר הודפס הספר באותיות קטנות ונעשו קיצוצים מהמקור, הבולט שבהם הוא נאום ג'ון גאלט אשר קוצץ בכשליש.
ב-1999 הוצא הספר בעריכה מחודשת על ידי עמיקם שפיר. במהדורה זו הודפס הספר באותיות גדולות, נעשו שינויים קלים בתרגום המקורי והוסף כתיב מלא.
בסוף שנת 2008 קנתה הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר את הזכויות על מרד הנפילים וכמעיין המתגבר. פרויקט תרגום הספרים ארך כשנתיים. במהדורה זו תורגם הספר במלואו. הספר תורגם על ידי יעל סלע-שפירו ויצא לאור בשנת 2012.
ראו גם
כמעיין המתגבר
רשימת דמויות מרד הנפילים
קישורים חיצוניים
רוברט טרז'ינסקי, האפוס הקפיטליסטי: החשיבות ההיסטורית של מרד הנפילים, באתר "אנכי", 5 באוקטובר 2007
אריק גלסנר, על איין ראנד, שבעה לילות "ידיעות אחרונות", 28 במאי 2012
Whittaker Chambers, Big Sister Is Watching You, National Review, December 28, 1957
Atlas Shrugged Timeline
הערות שוליים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:דיסטופיות
קטגוריה:ספרי 1957
קטגוריה:ביקורת דת בספרות
קטגוריה:ספרי הוצאת כנרת
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי הוצאת דביר
קטגוריה:כתבי איין ראנד
קטגוריה:ספרי רנדום האוס | 2024-07-27T20:20:38 |
דיזנגוף 99 | דיזנגוף 99 הוא סרט קולנוע ישראלי שעלה לאקרנים ביוני 1979. במאי הסרט, אבי נשר, כתב וביים את הסרט. הסרט הפך עם השנים לסרט פולחן פופולרי בתולדות הקולנוע הישראלי, והוא מגולל את סיפורם של שלושה צעירים השוכרים במשותף דירה בדיזנגוף ואת חוויותיהם ב"סצנה התל אביבית".
עלילה
שלושה צעירים: נתי (גידי גוב), מושון (מאיר סוויסה) ואוסי (ענת עצמון), עוברים לגור בצוותא בדירה ברחוב דיזנגוף - מרכז חיי הלילה והחברה בתל אביב של שנות ה-70.
בבקרים עובדים השותפים בתור פקידים זוטרים במשרד משעמם, ובערבים הם יוצאים לבילויים לאורך הלילה. הצעירים עוברים חוויות שונות הכוללות התנסויות מיניות, אלכוהול, דיסקוטקים והרבה מוזיקה.
בד בבד, מתכנן נתי להתפרנס מסרטוני פרסומת, ואף גורר את מושון ואוסי להרפתקה כלכלית מסוכנת של הפקת סרטון פרסומת לבירה, שסופה צפוי וידוע מראש. אולם בסופו של דבר הכול מסתדר, סרטון הפרסומת השני ונטול האמירה האמנותית מצליח, ונתי, מתוסכל, בורח לאמריקה כדי למצוא את עצמו.
ברקע גם משולש רומנטי בין נתי, אוסי ומירי, חברתו לשעבר של נתי (גלי עטרי), והוא מסתיים בסצנה מינית, נועזת ופורצת דרך לתקופתה, של שלישייה בין גוב, עטרי ועצמון.
על הסרט
"דיזנגוף 99" הוא סרטו השני של אבי נשר, והופק לאחר הצלחתו של הסרט "הלהקה" (אף הוא בכיכובם של גידי גוב, מאיר סוויסה וגלי עטרי). הסרט מבוסס כפי הנראה על פרק אישי בחייו של התסריטאי-במאי אבי נשר, עת סיים את שירותו הצבאי ושכר דירה בדיזנגוף עם יצחק צחייק (עורך הסרט הזה וגם סרטים אחרים של נשר) ודיטה אביוב (שהפכה כאן ליועצת אמנותית).
הסרט הצליח מאוד בקופות בזמן יציאתו. הוא מהווה במבט לאחור פתח להבנת התרבות הצעירה של אותן שנים, המשליכה לא מעט גם על זו של ימינו. מה גם שנשר ושותפתו-חברתו שרון הראל, הקפידו לתעד כאן את כל מה שהיה נחשב באותם ימים, החל מדיסקו וכלה בזמרי פופ, שמשיריהם מורכב הפסקול המגוון שמתוכו התפרסמו הלהיטים "לגור איתו" בביצוע ריקי גל, "צליל מכוון" של יצחק קלפטר, "דרך ארוכה" בביצוע גלי עטרי, "מסיבת יום שישי" בביצוע צביקה פיק, "לילה לי" בביצוע יוריק בן דוד, ו"עוברים דירה" בביצוע דורי בן זאב. את שיר הנושא שר יגאל בשן.
בסצנת הסקס המפורסמת שיבץ הבמאי אבי נשר את השיר "שלווה" מתוך פסקול הסרט "הלהקה" (אותו ביים שנה קודם לכן ובו השתתפו רבים מכוכבי הסרט בהם: גוב, עטרי, סוויסה, אנקורי וגולדנברג). סצנה זו, שהייתה נועזת בזמנו בקולנוע הישראלי, עוררה מבוכה בקרב רבים מצופי הסרט. בזמנו אמרה עטרי, בעקבות הסצנה הארוטית בה נראתה עם חזה חשוף, שהיא אינה אוהבת אותה (בשל המפורשות המינית שבה) ושלו היה בידה התקציב היא הייתה רוכשת מכספה את כל עותקי הסרט ומשמידה אותם לבלי זכר. דבר זה הוביל לסכסוך בין עטרי לנשר, אך זמן קצר לאחר מכן, עטרי חזרה בה מדבריה.
בסצנה אחרת, נתי (גידי גוב) מנסה לכתוב תסריט בשם "הפחדנים", אשר לימים יהפוך במציאות, להיות שם סרטו הבא של אבי נשר.
שחקנים
שחקנ/יתדמות גידי גוב נתי מאיר סוויסה מושון ענת עצמון אוסי גלי עטרי מירישלמה גולדברג פרידמןיוני חן שלומיגילת אנקורי שחקנית בפרסומתדב רייזר דדיאייל גפן שחקן בפרסומתאורלי זילברשץ מעריצה של מושוןיוסי סגל קסלרמרים זוהר אמא של נתישוש מרציאנו שרה'להגד קינר בעל משרד פרסוםדורון אייל חבר להקת החוצפניםרמי פורטיס חבר להקת החוצפניםיצחק מיכאל שילה מרדכימיכאל כורש הרשקוביץששי סעד נתנזוןדבורה קסטלנץ בעלת הדירהדני גולןבעל בחילופי זוגותחלי גולדנברגאילנהסמדר ברנרמזכירת המנכ"לתחיה אדרקובי אשרתשלומית הגואל-טריגררקדניתקורין אלאלזמרת בפרסומתמיקי גבריאלוב נגן בפרסומתאיתן מסוריזמר בפרסומתיוסי טימןורוניקה גוטליב כספיציפי גרשונביץיונית אפלבויםישראל טרייסטמןסימונה בלומנפלד
קישורים חיצוניים
תסריט דיזנגוף 99, אתר תסריטים
הערות שוליים
קטגוריה:רחוב דיזנגוף
קטגוריה:סרטי אבי נשר
קטגוריה:תל אביב-יפו בקולנוע
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1979 | 2024-09-14T12:08:04 |
המלך ליר | שמאל|ממוזער|290px|המלך ליר וקורדליה, פורד מדוקס בראון, 1848
המלך ליר (באנגלית: King Lear) היא טרגדיה מאת המחזאי ויליאם שייקספיר. המחזה נכתב כנראה בשנת 1605 והוצג לראשונה בשנת 1606. הוא שואב השראה מסיפור חייו של המלך ליר, המוזכר בספרו של ג'פרי ממונמות' "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" ומהכרוניקות של רפאל הולינשד.
עלילה
לעת זקנה, מחליט ליר, מלך בריטניה, לחלק את הממלכה בין שלוש בנותיו ויורשותיו היחידות, בעודו בחיים. כך מנסה ליר למנוע סכסוך ירושה בין השלוש ובעליהן - גונריל הבכורה נשואה לדוכס אולבני, רגן לדוכס קורנוול ואילו קורדליה הצעירה טרם נישאה, אף כי מלך צרפת ודוכס בורגונדי מחזרים אחריה. ליר מחליט שכל בת תקבל אדמות בהתאם להצהרות האהבה שלה אליו. גונריל ורגן מכריזות כל אחת על אהבה עצומה לאביהן ומקבלות שליש ממלכה כל אחת אך קורדליה מסרבת לנסות להתחרות בחנפנות שמפגינות אחיותיה ומכריזה שהיא אוהבת את אביה לא פחות ולא יותר מחובה. בהתקף זעם, ליר משנה את חלוקת ממלכתו ומעניקה לגונריל ורגן בלבד, ואילו קורדליה מנושלת מן הירושה. האציל מקנט הגן על קורדליה, וגורש בשל כך מחצר המלוכה. דוכס בורגונדי עוזב בטענה שאם אינה יורשת, אין לו סיבה לשאתה. מלך צרפת נישא לה חרף נישולה: בשל יושרה, או מכיוון שהוא מתכנן לפלוש לאנגליה.
זמן קצר לאחר שליר מוותר על כס המלוכה, הוא מגלה שרגשותיהן של גונריל ורגן התקררו. הוא בא לארמונה של גונריל עם מאה אבירים, והיא מבקשת ממנו לדלל את הפמליה לחמישים אבירים בלבד (בטענה שהאבירים גסי רוח). בזעמו, הוא עוזב לארמונה של רגן, אך מכתב מגונריל הקדים אותו. הוא מתחיל להסביר לרגן את המצב כשגונריל מגיעה. רגן מסרבת להכניס גם חמישים אבירים, אך מסכימה לעשרים וחמישה. ליר פונה לרגן, בטענה שאהבתה אליו כפולה משל אחותה, אך גונריל אומרת לו שאין לו צורך אפילו בחמישה אבירים. רגן מוסיפה שאין לו צורך אפילו באחד. המלך ליר מסרב לוותר על אביריו ויוצא לעבר הסערה (המסמלת את סערת רגשותיו). האציל מקנט, חוזר מחופש למשרת קאיוס, ש"אינו אוכל דגים" (שייקספיר מתכוון לרמוז כי הוא פרוטסטנטי) ומוכן להגן על מלכו בכל מחיר.
עלילת משנה סובבת סביב האציל מגלוסטר ושני בניו, אדגר "הטוב" ואדמונד המרושע. אדמונד מעליל על אדגר - הבן החוקי של האציל - עלילות כזב, אשר כופות גלות על אדגר, במסווה של חולה נפש. אדמונד מעורב בפרשיות אהבים הן עם גונריל והן עם רגן. גלוסטר מגלה לאדמונד כי ברצונו להושיט עזרה למלך ליר, ואדמונד מגלה זאת לבעלה של רגן, הדוכס מקרונוול, כדי שימית את אביו והוא ירש אותו. הדוכס מקורנוול עוקר את עיניו של גלוסטר, אך משרתי הדוכס (אשר מתנגדים לאופן בו הוא מתעלל במלך ליר) מנסים להציל אותו ממוות. אחד המשרתים נהרג בידי הדוכס ורגן. גלוסטר מושלך לתוך הסערה, עיוור. אדגר, שחי חיי נווד במסווה של אדם מטורף, רואה את גלוסטר העיוור ויוצא לעזרתו, כשהוא מזועזע ממצבו של אביו. האציל אינו מזהה את קולו של בנו.
בתוך כך, גונריל ורגן רבות ביניהן על ליבו של אדמונד, בנו הלא-חוקי של האציל מגלוסטר. הן גם נאלצות להתמודד עם פלישה של הצבא הצרפתי, בהנהגת קורדליה, אשר מנסה להשיב את אביה לכס המלוכה. ליר וגלוסטר מגיעים לדובר (עיר נמל באנגליה); ליר במצב של תשישות נפשית, כשהוא מדבר לעכברים. גלוסטר מנסה לקפוץ מצוקי דובר הלבנים אך אדגר מונע זאת ממנו. גלוסטר פוגש את המלך. ליר נפגש עם קורדליה זמן קצר לפני הקרב בין אנגליה לצרפת. אחרי ההפסד הצרפתי, ליר שמח כי יחיה בכלא עם קורדליה, אך אדמונד מצווה על הוצאתם של השניים להורג. אדגר, עדיין בתחפושת, נלחם באדמונד ופוצע אותו. מתוך קנאה מרעילה גונריל את רגן ודוקרת את עצמה למוות עם פציעתו של אדמונד.
בשלב זה, מגלה אדגר את פניו לאדמונד ומספר לו כי האציל מגלוסטר מת. לאחר שהוא שומע על כך (ועל מותן של גונריל ורגן) מספר אדמונד על הכוונה להוציא להורג את ליר וקורדליה ונותן הוראות להמתיק את עונשם. הוראה זו מגיעה מאוחר מדי: ליר מופיע על הבמה עם גופתה של קורדליה בידיו, לאחר שהרג את המשרת שהוציאה להורג, ולאחר מכן מת בעצמו.
הסוף הקודר לא היה אהוב על הקהל ולפיכך הועלה המחזה על הבמות, החל מן המחצית השנייה של המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19 עם סיום אופטימי שהתבסס על שכתובו של נחום טייט "ההיסטוריה של המלך ליר".
רשימת הדמויות
ליר, מלך בריטניה
מלך צרפת
דוכס בורגונדי
דוכס קורנוול, בעלה של רגן
דוכס אולבני, בעלה של גונריל
אלוף קנט
אלוף גלוסטר
אדגר, בנו של גלוסטר
אדמונד, בנו הממזר של גלוסטר
קורן, משרת חצר
אוסוולד, משרת של גונריל
גונריל, בתו הבכורה של ליר
רגן, בתו השנייה של ליר
קורדליה, בתו הצעירה של ליר
השוטה
איש זקן, מתגורר בנחלת גלוסטר
רופא
אדונים, כרוזים, מפקדים, אבירים בני-לוויה של ליר, רצים, חיילים, משרתים
הבדלי גרסאות
המחזה ראה אור במהדורת קוורטו ב־1608. ההבדלים בין מהדורה זו לבין הגרסה במהדורת הפוליו הראשונה (מ־1623) הם גדולים מאוד. בחלק מן המקרים מדובר בתמונות המכילות חומר שונה לחלוטין. בפוליו יש 115 שורות שאין בקווארטו, ובקווארטו 285 שורות (כולל תמונה שלמה בה עורך ליר לבנותיו משפט מדומה) שאין בפוליו. קיימים גם הבדלים בשימוש במילים, החלפת שורות, זהות הדוברים ועוד. הטקסט שנוהגים להשתמש בו במקרה של "ליר" הוא הכלאה בין הקוורטו והפוליו, שערך לואיס תיאובאלד ב־1733.
מקומו של "המלך ליר" ביצירה השייקספירית ותובנות ביצירה
המחזה "המלך ליר" חותם את הטרגדיות הבשלות של שקספיר. תחילתו קרובה לאווירה של "אותלו", חריפותו קרובה לזו של "טימון איש אתונה", וסופו פותח את הדרך ל"קוריולנוס" ולמחזות המאוחרים. זה המחזה האישי ביותר של שייקספיר יחד עם "המלט" ו"הסערה", ומחזהו הפיוטי ביותר. מבקרים רבים מחשיבים אותו לפסגת יצירתו של שייקספיר. כתב ויליאם הזליט: "הלוואי שהיינו יכולים לעבור על המחזה הזה, מבלי לומר עליו דבר. כל מה שנאמר לא יהיה ראוי לנושא, או אפילו למחשבותינו עליו. כל ניסיון לתאר את המחזה, או את השפעתו על השכל, אינו אלא גסות-רוח: ובכל זאת עלינו לומר משהו: - זהו המחזה הטוב ביותר של שייקספיר כי זה מחזה בו הוא הכי רציני". פרופסור ברדלי כתב: "המלך ליר" נראה לי כהישגו הגדול ביותר של שייקספיר, אולם לא נראה לי כמחזהו הטוב ביותר. מצאתי שאני שוקל את הדברים משתי נקודות מבט. מנקודת מבט של המחזה כדרמה, נראה לי, שלמרות שיש חלקים בהם הוא מדהים, הרי שהוא בבירור נחות יותר בכללו מ"המלט", "אותלו" ו"מקבת". כשאני מרגיש שהוא גדול יותר מכל אחד מהם, מצאתי שאינני מתייחס אליו רק כדרמה, אלא כשייך ליצירות כמו "פרומתאוס הכבול" או "הקומדיה האלוהית", ואפילו לסימפוניות הגדולות של בטהובן ולפסלים שבקפלת מדיצ'י".
במה עוסק "המלך ליר"? בסבל האנושי? באפסותו של האדם? במלחמה בין טוב ורע? בעולם שיצא מדעתו? בירידת הדורות? ביחסים בין אב ובתו? בהבדל הדק בין שפיות ושגעון? בצדדים הקשים של הזדקנות בעולם של צעירים? אולי ג'ון דאנבי היטיב לנתח את המחזה כששם לב שהמלה "טבע" מופיעה 48 פעמים במחזה במשמעויות שונות, המבטאות שתי הבנות שונות של המושג. האחת, זו של ליר וסיעתו, תפיסה של ימי-הביניים המבוססת על הגינות, מוסר וסדר, בה האדם קיים למען חברה. השנייה, זו של אדמונד וסיעתו, תפיסה רנסאנסית אינדיבידואלית המבוססת על עזות, אינטרסים ושאיפה לחופש, בה החברה קיימת בשביל הפרט. אם הדברים נכונים, אזי אפשר למצוא את הניצנים של "המלך ליר" במחזה המוקדם "ריצ'רד השני".
המחזה "סימבלין" הוא מעין תשובה רומנטית לשאלות הגדולות של "המלך ליר". גרווינוס השווה את "המלך ליר" ו"סימבלין" של שייקספיר ל"איליאדה" ו"אודיסיאה" של הומרוס. אחרים סוברים שהמחזה "אגדת חורף" עונה תשובה אופטימית לפסימיות של "המלך ליר".
לקריאה נוספת
ויליאם שכספיר, המלך ליר, תורגם מאנגלית לעברית על ידי שמואל ליב גרדון, הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט
.
גאורג ברנדס, טרגדיות שקספיר: המלט, מקבת, אותלו, ליר, עברית: מאיר איילי, הוצאת תרבות וחינוך, 1968.
נילי כהן, משפטים ומילים - החיים בין משפט לספרות, ידיעות ספרים, 2022, הפרק "ממלכה תמורת אהבה", עמ' 129–147.
קישורים חיצוניים
לקריאת הספר המלא באתר פסיק הספרייה הדיגיטלית (פתוח חינם לסטודנטים וחוקרים)
המלך ליר (אנגלית)
גרסאות שונות של המחזה (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:טרגדיות | 2024-04-16T11:01:46 |
אש"פ | הפניה הארגון לשחרור פלסטין. | 2010-03-17T20:17:07 |
הארגון לשחרור פלשתין | הפניה הארגון לשחרור פלסטין. | 2010-03-17T20:17:15 |
מטוס סילון | שמאל|ממוזער|250px|מטוס סילון משאיר מאחוריו פס התעבות
מטוס סילון הוא מטוס המונע על ידי מנוע סילון.
ככלל, מטוסי סילון משמשים בתחום האזרחי לטיסות למרחקים ארוכים בגבהים של 35,000 רגל ומעלה, משום שבגבהים נמוכים יותר הם אינם כלכליים. טיסות למרחקים קצרים או טיסות גובה נמוך בדרך כלל מופעלות על ידי מטוסי בוכנה. בהיבט הצבאי־מלחמתי מטוסי סילון הם למעשה המטוסים היחידים בשימוש מכיוון שמעטפת הביצועים שלהם טובה יותר משל מטוסי בוכנה.
מטוס הסילון הראשון בהיסטוריה היה הקואנדה 1910 שהוטס על ידי ממציאו הרומני אנרי קואנדה בשנת 1910. המטוס התרסק בתום הטיסה הראשונה שלו.
מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון היה המסרשמיט Me 262 "שוואלבה" הגרמני ומיד אחריו פותח המטאור הבריטי. שני המטוסים השתתפו בצורה מוגבלת במלחמת העולם השנייה.
קרב האוויר הראשון בעידן הסילון התרחש ב־8 בנובמבר 1950 במלחמת קוריאה והסתיים בהפלת שני מטוסי מיג־15 צפון־קוראניים על ידי מטוס P-80 שוטינג סטאר אמריקאי.
קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון התרחש במבצע שלום הגליל מעל אדמת לבנון והשתתפו בו מעל 100 מטוסים, בעיקר מחילות האוויר של ישראל וסוריה.
מטוס הנוסעים הסילוני הראשון היה הדה הבילנד קומט הבריטי שהמריא לראשונה בשנת 1949, גרסתו הצבאית כמטוס סריקה ימית עדיין בשימוש כיום בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי.
השובל הלבן הנראה לעין מאחורי מטוס הסילון נקרא פס התעבות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטוסים לפי סוג | 2024-10-14T15:39:18 |
בעת (פירושונים) | 2023-05-23T18:09:08 | |
מבצע חופש לעיראק | REDIRECT מלחמת עיראק. | 2004-09-19T21:46:57 |
זכוכית | שמאל|ממוזער|200px|בית רובינשטיין, מגדל משרדים בעל מעטפת זכוכית
ממוזער|זכוכית שבורה
זכוכית או חומר זכוכיתי הוא מוצק אמורפי אחיד, המיוצר על-פי רוב על ידי קירור של חומרים מותכים. הקירור המהיר מונע היווצרות של שריג גבישי. לחומרים אלו יש טמפרטורה אופיינית למעברם ממצב צמיגי למצב זכוכיתי ומכונה "מעבר זכוכיתי" ומסומנת בספרות Tg.
בצורתה הטהורה הזכוכית היא חומר שקוף, בעל קשיות גבוהה באופן יחסי, עמיד לשחיקה ועמיד בדרך כלל מבחינה כימית וביולוגית. הזכוכית העתיקה, שהוכנה מקווארץ ונתרן פחמתי הייתה מסיסה באופן טבעי (בתהליך איטי). המסיסות מצטמצמת על ידי הוספת סידן פחמתי. ניתן ליצור זכוכית ממגוון רחב של חומרים, אולם רק מספר מצומצם של חומרים אכן נמצא בשימוש. העיקרי שבהם הוא קווארץ, המרכיב של חול נקי או בשמו הכימי צורן דו-חמצני SiO2.
ניתן לעצב את הזכוכית בקלות רבה לגופים בעלי שטח פנים חלק ובלתי חדיר. תכונות אלו הופכות את הזכוכית לחומר בעל מגוון רחב של שימושים. עם זאת, הזכוכית שבירה למדי ועלולה להתנפץ לרסיסים חדים. תכונותיה השונות של הזכוכית עשויות להשתנות על ידי הוספת מרכיבים שונים או טיפול בחום.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|שני כבשנים להכנת זכוכית גולמית מחורבת עסאפנה שהועתקו לשטח בית חינוך כרמל זבולון ביגור. באתר נמצאו ארבעה כבשנים. שניים הועתקו למוזיאון המזגגה.
זכוכית נוצרה בטבע בעת התנגשות מטאורים בפני השטח של כדור הארץ, כבר לפני מיליוני שנים. מוכרים היטב שני סוגים של זכוכית טבעית – טקטיט וזכוכית מדבר לובית. פגיעת ברק במשטח חול יוצר לפעמים צינוריות זכוכית דקות, הנקראות . התפרצויות הרי געש פולטות לפעמים זכוכית געשית הנקראת אובסידיאן. בני אדם השתמשו בזכוכית זו כבר בתקופת האבן. האובסידיאן סותת לסכינים וראשי חיצים חדים ביותר. כבר בתקופה הפלאוליתית התיכונה נישאו כלי האובסידיאן או גושי אובסידיאן בלתי מעובד למרחק ניכר ממקום החציבה. משערים שזכוכית יוצרה על ידי בני אדם בצורה אקראית, כ־4,000 שנים לפני הספירה, בתהליך לוואי של הפקת מתכות. בהשפעת הטמפרטורה הגבוהה, האפר שנותר אחרי שריפה של זרעים התחבר עם החול ונוצרה זכוכית סיליקטית המכילה 60% SiO2. זכוכית זו שימשה ליצור תכשיטים. לפי עדויות ארכאולוגיות, ייצור מכוון של כלי זכוכית נעשה כ-1,500 שנה לפני הספירה, במצרים ובמסופוטמיה. לאחר זאת, במשך 300 שנה ייצור הזכוכית התפתח במהירות ואז חלה ירידה בעיסוק בזכוכית. במסופוטמיה חלה התאוששות כ-700 שנה לפנה"ס ואילו במצרים 500 שנה לפנה"ס. מאז, במשך 500 שנה, מצרים וארצות אחרות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון הפכו למרכזים ליצור זכוכית.
בשלב מאוחר יותר, יצור הזכוכית הגיע אף צפונית לאלפים. בכתב העת Antiquity פורסם ב-2023 כי נמצאו שרידים מסדנת הזכוכית מלפני 2,000 שנים, באתר נמצ'יצה אשר בצ'כיה. המקום נחשב לאחד מאתרי ההתיישבות החשובים ביותר במאות ה-3–2 לפנה"ס, והיו בו מרכז ייצור של תכשיטי זכוכית ומסחר בהם. במקביל המקום שימש כמרכז פולחני ומושב לאליטות.
תחילת יצור הזכוכית הייתה מאתגרת משום שתנורי ההתכה היו קטנים והפקת החום שלהם הספיקה אך בקושי להתכת רכיבי הזכוכית. במאה הראשונה לפני הספירה הומצא צינור ניפוח הזכוכית. המצאה זו הקלה על יצור הכלים והוזילה אותם. יצור הזכוכית פרח באימפריה הרומית והתפשט מאיטליה לכל שאר האימפריה. בשנת 1000 לספירה, בעיר אלכסנדריה שבמצרים, היה המרכז החשוב ביותר ליצור זכוכית. במאות ה-13 וה14 אמנות הויטראז' הגיעה לשיאה באירופה, כפי שניתן לראות בקתדרלות קנטרברי ושארטר.
בתקופת מסעי הצלב מרכז תעשיית הזכוכית של אירופה עבר לוונציה. משום השימוש הרב בתנורים בתעשיית הזכוכית, שליטי ונציה חששו לשריפה בעיר, אשר רובה הייתה בנויה עץ, ובשנת1291 פרסמו צו אשר חייב את כל התעשייה לעבור לאי מוראנו. חלק מאמני מוראנו נדדו לצפון אירופה ופיתחו שם את יצור הזכוכית.
בארצות הברית, בית החרושת הראשון לזכוכית הוקם בווירג'יניה, בשנת 1608. בשנת 1870 הומצאה המכונה החצי אוטומטית ליצור בקבוקים. החל בשנת 1890 הומצא מיכשור מדויק ויעיל ליצור מוצרי זכוכית שונים. בשנת 1959 הומצא תהליך חדיש ליצור זכוכית שטוחה ובתהליך זה מייצרים עד היום 90% מהזכוכית השטוחה.
בארץ ישראל הוקם על ידי הברון רוטשילד מפעל בקבוקי זכוכית הסמוך לחוף טנטורה. בקבוקים אלו נועדו לשמש לתעשיית היין שהלכה והתפתחה ב"מושבות הברון", ביניהן זכרון יעקב. מהנדסי המפעל, ביניהם מאיר דיזנגוף, ידעו על ההיסטוריה של ייצור הזכוכית באזור בעת העתיקה, אך הם לא הכירו את השיטות של הפיניקים ולכן בקבוקי הזכוכית שיצרו במפעל לא שירתו את תפקידם, והמפעל נסגר. היום המפעל משמש כמוזיאון היסטורי בשם "המזגגה" הצמוד לקיבוץ נחשולים, והמספר בין השאר את ההיסטוריה של ייצור הזכוכית באזור בעת העתיקה.
בחצי השני של המאה העשרים התרחב השימוש בזכוכית גם כחומר ליצירת מעטפת של בניינים, ובפרט למעטפת של גורדי שחקים.
לדעת מחבר הספר "ספר היוחסיןספר יוחסין מאמר שישי", הומצא שימוש מודרני בזכוכית, לייצור מראות. "ובשנת ג' אלפים ותש"עבשנה העשירית לספירה הנוצרית היה איש שהמציא המראה של זכוכית", כנראה בידי חוקר יווני/רומאי.
הזכוכית במקרא ובתלמוד
ממוזער|250px|פכית, שפופרת תמרוקים ותכשיטים מזכוכית שנמצאו בחורבת קסטרא מהתקופה הרומית המאוחרת-ביזנטית
השם "זכוכית" מוזכר פעם אחת במקרא: , כתיאור לכלים יקרים.
מקור המילה
מקור המילה הוא תכונת הזַכּוּת המאפיינת אותה. חוקר התלמוד הרב יהושע בראנד, בספרו כלי זכוכית בספרות התלמוד, מצביע על מונחים נוספים במקרא, שלדעתו פירושם זכוכית, כגון: "חול", "חלונות אטומות" ועוד.
בלשון חז"ל נקראה הזכוכית גם "סכוכית" (תוספתא מסכת שבת) או "זוגיתא" (תלמוד בבלי מסכת ברכות).
בימי חז"ל הייתה הזכוכית יקרה מאוד מפני שהיה קשה מאוד לזככה ולייצר זכוכית שקופה או 'זכוכית לבנה' בלשון חז"ל. הגמרא מספרת שכוס מזכוכית לבנה הייתה שווה 400 זוז.
סוגי זכוכית
ממוזער|שמאל|200px|תוספות מטאליות בתערובת הזכוכית יכולות ליצור מגוון של צבעים. כאן קובלט הוסף כדי להעניק לזכוכית צבע כחלחל.
ממוזער|שמאל|200px|זכוכית יכולה להיות שקופה ושטוחה או בעלת צורות וצבעים מיוחדים כפי שניתן לראות בכדור זכוכית זה – Verreries de Bréhat בבריטני.
הזכוכית הנפוצה סודה ליים (Soda-lime)
הזכוכית הנפוצה ביותר בשימוש נקראת Soda-Lime glass והיא משפחת ההרכבים הנפוצה ביותר ומשמשת בין היתר לשמשות, כלי אוכל, מוצרי נוי וכלי אחסון. כלי האחסון העיקריים עשויי הזכוכית הם הבקבוקים. התערובת להכנתם מכילה שמונה סוגי תחמוצות, ביניהם – סיליקה (72.5%), אלומינה (1.5%), סידן חמצני (7.5%), נתרן חמצני (14.5%), מגנזיום חמצני (3.77%), תחמוצת ברזל (0.1%) ותחמוצת אשלגן (0.7%). הרכבה מ-63%–81% צורן דו-חמצני (SiO2 – קוורץ, חומר הגלם – חול), נתרן פחמתי Soda (להורדת טמפרטורת ההתכה ומניעת גיבוש) וגיר (סידן פחמתי) Lime להעלאת היציבות הכימית.
הזכוכית העתיקה, אשר הוכנה מחול ונתרן פחמתי, הייתה מסיסה, אם כי, בקצב איטי. הסידן הפחמתי (אבן גיר) שמוסף היום מייצב את הזכוכית. בתקופה הרומית מקור הסידן הפחמתי היה בשברי הצדפות, אשר נמצאו באופן טבעי בחול, שהיה חומר הגלם ליצור הזכוכית.
הרכב התוספים בזכוכית, וסוגי התוספים מאפשר קבלת זכוכיות שונות עם תכונות מכניות, אופטיות שונות המתאימות למגוון שימושים.
נקודת ההתכה של סיליקה טהורה (SiO2) היא בערך C° 2,000. הוספת חומרים כמו נתרן פחמתי ("סודה לכביסה" – סודיום קרבונט: Na2CO3) מורידים את טמפרטורת ההתכה ל-C° 1,000 בקירוב.
זכוכית בידודית
זכוכית בידודית (double glazing) היא חלון המורכב משתי שכבות זכוכית או יותר המחוברות על ידי מסגרת (לרוב מאלומיניום), כאשר המסגרת מכילה סופחי לחות למניעת היווצרות אדים על חלקן הפנימי של השמשות. לעיתים בין השמשות יש גז מסוג ארגון להעצמת הבידוד התרמי והאקוסטי. מטרתה לבודד את חלל הבית הפנימי בידוד תרמי ואקוסטי.
זכוכית משוריינת
זכוכית בעלת מבנה המשלב זכוכית וחומרים פולימריים שונים בצורת שכבות מתחלפות, על מנת להפוך אותה לעמידה בפני פגיעת תחמושת של נשק קל (רובים וכדומה). התוצאה נקראת זגוגית משוריינת ולא זכוכית משוריינת. בעת הפגיעה החלון מתרסק ונהרס, אך שומר על עמידותו בפני מספר מוגדר של פגיעות. בעולם נהוג דירוג של רמות לעמידותם של החלונות השונים לפגיעת קליעי נק"ל. חלונות משוריינים המשמשים כלי רכב צבאיים כבדים עמידים אף לאש מקלעים כבדים ורסיסים הנוצרים מפצצות ומטענים.
שמאל|ממוזער|זכוכית מחוסמת בחלון אחורי של מכונית. ניתן לראות את הבדלי המאמץ בצילום דרך פילטר מקטב (תמונה תחתונה)
זכוכית מחוסמת
זכוכית שעברה חימום מבוקר לטמפרטורה של כ-700 מעלות צלזיוס ולאחר מכן קירור מהיר מאוד באוויר. הקירור המהיר גורם לכך שהחלק החיצוני והחלק הפנימי של הזכוכית מתכווצים באופן שונה, מה שגורם להיווצרות מאמצים פנימיים. תהליך זה הופך את הזכוכית לבעלת חוזק גבוה פי 3–5 מאשר זכוכית רגילה. כאשר זכוכית מחוסמת נשברת, השבר גורם לשחרור המאמצים שנוצרו בתוך הזכוכית והיא מתנפצת לאלפי חלקים זעירים. ככל שהמאמצים הפנימיים בזכוכית גדולים יותר, כך היא קשה יותר, וכך גודל החלקיקים קטן יותר כאשר היא נשברת. זאת בניגוד לזכוכית לא-מחוסמת שיכולה להישבר גם למספר קטן של שברים גדולים.
פיברגלס (סיבי-זכוכית)
סיבי זכוכית המיוצרים על ידי דחיסת זכוכית מותכת דרך חורים זעירים בבסיס הכבשן. כך נוצרים חוטים דקים מאוד שאפשר ליצור מהם אריגים קלים וחזקים. פיברגלס גם מגן מפני חום וחסין אש, ולכן בגדי הכבאים עשויים פיברגלס. על פי נתוני 2022, הסחר העולמי בסיבי זכוכית עומד על כ-15 מיליארד דולר. היצואנית הגדולה בעולם היא סין (3.7 מיליארד) ואילו ארצות הברית היא היבואנית הגדולה בעולם (2 מיליארד). אחריהן גרמניה וצרפת.
כלי זכוכית המיוצרים בניפוח
כלים אלה עשויים למעשה מזכוכית רגילה, אך טכניקת הייצור שלהם מאפשרת להם להיות דקים ועדינים והם משמשים בעיקר לקישוט. בישראל מוכרים כלים כאלה המיוצרים בחברון ומכונים "זכוכית חברון".
בעל המקצוע המכין כלים אלה מכונה "נפח זכוכית". זאת גם משום שהוא מנפח את הזכוכית המותכת באוויר.
ייצור זכוכית
250px|ממוזער|פך מזכוכית עשוי בניפוח ועליו כתובת יוונית "אניון עשה אותו". מתוארך למאה הראשונה לספירה, מוזיאון ישראל, ירושלים
זכוכית גולמית מתקבלת כתוצאה מחימום רכיבי התערובת בכור היתוך. את הזכוכית הגולמית בדרך כלל מייצרים מחול SiO2, סודה Na2CO3, וסיד CaO.
את כל הרכיבים מערבבים במכל ערבוב מיוחד ומחממים לטמפרטורה של C° 1,000 ומתרחשת הריאקציה הבאה:
Na2CO3 + 2SiO2 + CaO → Na2SiO3 + CaSiO3 + CO2
מהזכוכית הגולמית ניתן להפיק מגוון רחב של זכוכיות שונות.
הרכב זכוכית
ניתן למיין זכוכיות על פי הרכב היסודות המרכיבים את מבנה התחמוצת כלומר הקשורים לחמצנים מגשרים (יוצרי רשת Network formers או network intermediates). המשותף לכל הזכוכיות שהמרכיב העיקרי הוא סיליקה, בדרך כלל באחוז גבוה מ-50% מהרכב הזכוכית.
זכוכית סיליקטית SiO2
אלומוסיליקטית Al2O3;SiO2
בורוסיליקטית B2O3;SiO2
בורואלומוסיליקטית B2O3;Al2O3;SiO2
אלומופוספטית P2O5;Al2O3;SiO2
בורואלומופוספטית B2O3;Al2O3;P2O5
אלומוסיליקופוספטית Al2O3;SiO2;P2O5
פוספוונדית P2O5;V2O5
סיליקוטיטנית SiO2;TiO2
סיליקוצירקונית SiO2;ZrO
מבנה הזכוכית
שמאל|ממוזער|250px|מבנה מיקרו של זכוכית על פי מודל של זכריאסן random network
ממיינים את היסודות המשתתפים, לצד החמצן, בבניית הזכוכית לשלוש משפחות:
יוצרי רשת (Network formers) הקשורים קוולנטית לחמצנים מגשרים
משני רשת (Network modifiers) יוצרים קשרים יוניים עם חמצנים שאינם מגשרים (ב"קצוות פתוחים") לדוגמה מתכות אלקליות כנתרן ואשלגן או מתכות אלקליות עפרוריות כסידן או מגנזיום
חומרי ביניים (Network intermediates),לדוגמה: BeO, Al2O3, Ga2O3, Fe2O3, TiO2, V2O5, Sb2O5, Nb2O5 שניתן לשלב ברשת החמצנים בריכוזים משתנים ויכולים להמצא גם כיונים בקצוות.
מודל רשת אקראית של זכריאסן (1932)
זכריאסן חקר את המבנה של זכוכיות תחמוצת ועל סמך פיזור קרני X הוא גילה שיש להן סדר לטווח קצר, אך אין להם סדר לטווח הארוך. לכן לפי זכריאסן, זכוכית וגביש דומים רק בטווח קצר, אך לא בטווח ארוך כיון שמבנה הזכוכית לא שומר על מחזוריות כמו הגביש.
על סמך התוצאות האלה הוא הגיע למסקנה שהזכוכית היא בעלת מבנה של רשת אקראית והציע את המודל שניתן לסכמו בכללים הבאים:
כל אטום חמצן מחובר ללא יותר משני קטיונים.
מספר אטומי חמצן מסביב לקטיון צריך להיות קטן (ארבעה או פחות)
לפאוני חמצן יש יותר פינות משותפות מאשר צלעות או פאות
לפחות שלוש פינות של כל פאוני חמצן הן משותפות
כללים האלה מנבאים נכון את יצירת זכוכית מתחמוצות כמו: SiO2, GeO2, B2O3, P2O5, כלומר מנבאים איזה יסוד יהיה "יוצר רשת" בזכוכית.
שימושים בתעשייה
ממוזער|שלוש צלמיות מיחזור שונות על אריזה אחת, לזכוכית פלסטיק ונייר. סמלילים אלו מודפסים באריזות שונות בישראל, על מנת ליידע את הציבור באיזה מכל מיחזור יש לשים את המוצר לאחר תום השימוש. סמליל מיחזור זכוכית הוא בצבע סגול.
לזכוכיות העשויות מתרכובות יוצרות רשת, יש שימושים מוגבלים. למשל, תחמוצת של בור טהור (B2O3(Tg~4500C לא עמידה למים. זכוכית המכילה תחמוצת צורן SiO2 אשר שימושית בגלל עמידות כימית גם בטמפרטורות גבוהות במיוחד (עד C° 1,750), בעלת התנגדות לשינוי טמפרטורות (thermal shoc). זכוכית זאת חייבת להיות מעובדת בטמפרטורות שמעל C° 1,500. רוב סוגי הזכוכית השימושיים מכילים תוספים אשר מורידים את טמפרטורת העיבוד ומאפשרים קבלת תכונות רצויות ליישום. זכוכית לתעשייה מכילה לפחות חמש תחמוצות, לדוגמה זכוכית אופטית, מכילה יותר מעשר תחמוצות.
הוספת תרכובות יוניות ותחמוצות לזכוכית
שמאל|ממוזער|250px|מבנה סיליקטים עם יוני מגנזיום בין שני טטראדרלים (Bonding oxygen)
מוסיפים לזכוכית תרכובות יוניות (תחמוצות) ממספר סיבות:
לקבלת זכוכית צבעונית. לדוגמה:
CuO – תחמוצת נחושת – גוון כחול
FeO – תחמוצת ברזל – גוון ירוק
Fe2O3 – תחמוצת ברזל – גוון חום
לזכוכית בה הוחלף חלק של סיליקה בתחמוצות בור, יש עמידות רבה לחום וכן עמידות כימית גבוהה. ניתן למצוא כמה סוגי תחמוצות בזכוכית. התחמוצת ממנה בנויה מטריצת הזכוכית (לדוגמה, סיליקה) נקראת:
תוסף הנמצא בזכוכית כחלק מהרשת נקרא Intermediate.
תוסף השובר את רשת הזכוכית נקרא Modifier.
קטיונים של נתרן ואשלגן הם Network-modifier – אינם קשורים קוולנטית לרשת הטטראדרות היוצרת את הזכוכית אלא קשורים יונית לחמצנים בלתי מגשרים ויכולים לעבור דיפוזיה או לדלוף מהזכוכית (חילוף יונים) לתמיסות.
ישנם יוני חמצן אשר פועלים כגשרים בין יחידות הטטראדרים הנקראים Bonding-oxygen. וישנם גם יוני חמצן שאינם משתתפים ביצירת מבנה הרשת ונקראים: אי גישור, Non bonding-oxygen.
יש שלוש פעילויות עיקריות של מסיימי רשת:
שבירת הקשרים A-O-A ויצירת אי גישור.
הגברת התיאום של קטיון וחמצן.
שילוב של שניהם.
תוספת Na2O מורידה באופן משמעותי את טמפרטורת ההיתוך ואת הצמיגות של הזכוכית
תוספת של Cao עוזרת להקטין את מסיסות הזכוכית במים
כאשר היחס חמצן/סיליקון עולה על 2.5–3.0, קשה מאוד לקבל זכוכית ללא שימוש בתנאי הכנה מיוחדים, כגון קירור מהיר.
זכוכית קרמית
שמאל|ממוזער|250px|בזכות עמידות הזכוכית הקרמית לחום, נהוג להשתמש בה כבסיס לכיריים חשמליות
בניגוד לזכוכית רגילה בעלת מבנה מולקולרי לא מסודר, זכוכית קרמית מכילה גבישים והיא בעלת מבנה דו פאזי: מיקרו-גבישים שביניהם אזורים אמורפיים. הפאזה הגבישית מהווה בין 30% ל-70% מולרי.
השימוש בזכוכית קרמיות החל בשנת 1950 והתגלה על ידי סטוקי (S.D. Stookey). סטוקי גילה במקרה את הזכוכית הקרמית. הוא השאיר בתנור שפעל בטמפרטורה גבוהה תערובת של זכוכית העשויה מליתיום סילקאט וכסף. בחזרתו, מצא סטוקי חומר קרמי לבן במקום "שלולית" של זכוכית מותכת אותה ציפה לראות. הדבר קרה מפני שהכסף היווה מרכז נוקלאציה (מרכז גיבוש), וגרם ליצירת מבנה קריסטלי של הזכוכית.
בתחילת היצור יש לחומרים אלו מבנה זכוכיתי. לאחר חימום והוספת חומרים שונים, הם הופכים להיות חומרים בעלי תכונות קרמיות. לזכוכית רגילה יש מבנה אמורפי, כלומר יש סדר מקומי אך אין מבנה קריסטלי מסודר, אין תאי יחידה שחוזרים על עצמם, בניגוד לזכוכית קרמית שבה פזורים בתווך האמורפי אזורים בהם האטומים מסודרים במבנה מסודר כלומר יש תאי יחידה שחוזרים על עצמם.
על מנת להכין זכוכית קרמית, יש להתיך את הזכוכית, ולשפוך את החומר המותך לתוך כלי בצורה הרצויה. קצב הקירור צריך לאפשר צמיחת גבישים. בתחילת המאה ה-21 עלה הביקוש לזכוכית קרמית, בעיקר בשל העובדה שניתן לעבד את החומר בקלות כמו זכוכית רגילה, ועם זאת מתקבל חומר בעל תכונות קרמיות רצויות כמו עמידות לזעזוע תרמי, קשיחות, רגישות לאור ועוד.
יתרון נוסף של הזכוכית הקרמית נעוץ בעובדה שניתן ליצור צורות מגוונות עם תכונות קרמיות מה שלא ניתן לעשות עם חומרים קרמיים אחרים. Owens-Corning Fiberglass (OCF) E-glass היא זכוכית העשויה מתרכובת של קלציום-אלומינו-סיליקאט בתוספת של מגנזיום, בור, ברזל, טיטניום וסודיום אוקסיד. לחומר זה יש עמידות גבוהה לחום ועמידות גבוהה למים.
שיטות ייצור של זכוכית קרמית
על מנת ליצור זכוכית קרמית, יש לחמם זכוכית רגילה, לקרר ולחמם שוב. אך טיפול בחום אינו מספיק. כי צריך להוסיף חומר שיוכל לעשות נוקלאציה ובכך לאפשר את תחילת הגידול הגבישי. במטרה להפוך את הזכוכית לזכוכית קרמית בעלת מבנה קריסטלי, יש תחילה לטפל בחומר בטמפרטורה של כ-C° 1,000, בין שעה לשעתיים במטרה ליצור זכוכית רגילה.
לאחר מכן לוקחים גולות במסה של 25–30 גרם, ושמים על משטח פלטינה. הגולות מחוממות ל-C° 1,500 במשך 30 דקות, ולאחר 30 דקות מוציאים את הגולות המותכות ומקררים אותן בטמפרטורת החדר. אם יש צורך בהוספת חומרים נוספים לקבלת חומר בעל תכונות רצויות, טוחנים את הזכוכית לאבקה, מוסיפים לה את התוסף הרצוי, ושמים שוב לחימום באותם התנאים, למשך 30 דקות נוספות. התוסף הוא בדרך כלל מלח. המלחים הנפוצים שמוספים על מנת ליצור זכוכית במבנה קריסטלי הם: ליתיום פחמתי Li2CO3, אלומיניום חמצני Al2O3, סידן חמצני CaO וטיטניום אוקסיד TiO2.
ניתן לקבל זכוכיות קרמיות עם תכונות שונות על ידי הוספת תוספים שונים וחימום לזמנים שונים. יעילות התוסף נמדדת בהתאם לעובי שכבת הזכוכית הנוצרת – ככל שהשכבה עבה יותר התוסף הוא יותר יעיל. זכוכית ללא תוספים לא יכולה ליצור מבנה קריסטלי מכיוון שאין חומר שיוכל לאפשר את תחילתו של מרכז הגיבוש.
שימושים
בזכות תכונותיהן של הזכוכיות הקרמיות ניתן להשתמש בהם בסירי בישול, פלטות לבישול חשמלי, מראות טלסקופיות וחלונות מאובטחים.
קצב נוקלאציה (התגרענות)
על מנת שזכוכית תעבור ממצב של מבנה אמורפי למבנה קריסטלי צריך ליצור תהליך נוקלאציה. תהליך זה מתרחש עם חימום הזכוכית, קירור הזכוכית ואז שוב חימום מעל ל-Tg.
קצב הנוקלאציה (התגרענות) תלוי בצמיגות של הזכוכית, באנרגיה החופשית של תהליך הנוקלאציה, בתדירות הוויברציה ובטמפרטורה.
– קצב הנוקלאציה
– האנרגיה החופשית של תהליך הנוקלאציה.
– תדירות הוויברציה
– צפיפות המולקולות ל-m3
תכונות זכוכית המיועדת לשימושים אופטיים
ישנם מאפינים רבים הקובעים את התאמתה של זכוכית מסוימת לשימוש אופטי, בניהן בליעה כפונקציה של אורך גל (המשפיעה על הצבע), פגמים פנימיים בזכוכית (תכליל, inclusion) ומקדם שבירה ומספר אבה וה שלהם. בנוסף ישנם מאפיינים של הזכוכית כחומר גלם לאלמנט אופטי שעבורו יש להגדיר את הסטיה מהממדים הנדרשים, טעויות מירכוז, הסטיה מהצורה המדויקת (surface figure, surface power), איכות פני שטח (S&D), (roughness) וכיוצא בזה. מאפינים אלו מבוקרים על ידי תקנים בינלאומיים כמו MIL-PRF-13830B, MIL-G-174B ורבים אחרים.
תכונות אופטיות
תכונות אופטיות של חומר מתארות את תגובת החומר למעבר אור דרכו. כאשר אור פוגע בחומר מסוים הוא יכול להיבלע בו, לחזור ממנו, או לעבור דרכו. למרבית השימושים, חשוב לבחון את יכולת החומר להעביר אור דרכו. תכונה זו כמעט הפוכה להחזרה, כאשר האור שאינו מועבר או מוחזר, נבלע. בליעת אור מתרחשת כאשר אור פוגע בחומר, והאנרגיה שלו נספגת בחומר באופן חלקי או מלא. חומר שקוף, בדומה לזכוכית שבשמשת החלון, מעביר כמעט את כל האור הפוגע בו. לכן ניתן לראות דמויות הנמצאות מצדו האחר.
הדרישה לזכוכיות בעלות תכונות אופטיות מסוימות הולכת ועולה בשנים האחרונות. תכונות אופטיות של זכוכית הן תכונות פיזיקליות, אך הן תלויות בהרכב הכימי של החומרים מהם עשויה הזכוכית.
מרבית הזכוכיות יכולות להעביר דרכן את האור הנראה. זיהומים בזכוכית כגון נחושת או ברזל מורידים את היכולת של הזכוכית להעביר דרכה אור. גוון ירקרק של זכוכית (שניתן לראותו, למשל, כשמסתכלים בזכוכית מראה או חלון מהצד) נובע מהמצאות יוני ברזל.
בזכות יכולתם של הזכוכית להעביר את האור בתחום הנראה והאינפרא אדום הקרוב דרכן יש לזכוכיות שימושים רבים כגון: שמשות לחלונות, סיב אופטי, שימוש ביצירת קישוטים לבית ונברשות, עדשות למשקפיים, מצלמה ועוד.
לזכוכיות שונות יש מקדמי שבירה שונים (refractive index). מקדם שבירה – מקדם שבירה היא תכונה פיזיקלית של חומר שקוף, המציינת את שינוי הזווית של האור המועבר. מקדם השבירה תלוי בהרכב הכימי של הזכוכית ובמאמצים הפועלים בה.
זכוכית פוטוכרומית – היא זכוכית המתכהה כאשר נחשפת לאור השמש כתוצאה מפרוק גבישים של מלחי כסף באור UV ויצירת כסף מתכתי אטום. כאשר הקרינה נפסקת הגוון הכהה של הזכוכית נעלם כיוון שהכסף שוב מתחמצן לקבלת מלחים שקופים.
שמאל|ממוזער|250px|זכוכית פוטוכרומית, נהוג להשתמש בה בעדשות משקפיים המתכהות באור השמש
צבע
צבע זכוכית תלוי בדברים הבאים:
ביכולת של הזכוכית לבלוע אור.
פיזור אורכי הגל של האור הנראה.
רגישות לאור (photosensitivity).
יכולת פלואורסצנציה.
כל הדברים לעיל מושפעים כתוצאה ממעבר אלקטרונים בשדה חשמלי, מקיומם של יוני מתכות טעונים או ממעבר של פוטונים.
זכוכית צבעונית
זכוכית המתקבלת על ידי הוספת מלחים או תחמוצות:
CuO – תחמוצת נחושת – גוון כחול.
FeO – תחמוצת ברזל – גוון ירוק.
Fe2O3 – תחמוצת ברזל – גוון חום.
יון ניקל Ni+2 – כחול סגול או שחור.
יון כרום Cr+3 – ירוק כהה.
שימושי הזכוכית הצבעונית הם בעיקר בתחום האומנות.
ישנן זכוכיות השקופות לחלוטין לאור נראה, ואטומות לחלוטין לאור אינפרה אדום. וישנן זכוכיות כמו קוורץ, היכולות להעביר גם את האור הנראה וגם את האור האינפרה אדום.
תכונות מכניות
בתכנון עדשות ואלמנטים אופטיים אחרים יש לעיתים גם להתחשב בתכונות המכניות של החומר. תכונות אלו כוללות את מודול האלסטיות (קבוע יאנג), קשיות, מקדם התפשטות, צפיפות סגולית ועוד.
תכונות כימיות
תכונות נוספות שחשובות לשימושים שונים של זכוכית כחומר גלם אופטי מבוססות על התכונות הכימיות של סוג הזכוכית הספציפי. תכונות אלו הן, למשל, עמידות בפני חומצות ובסיסים, ועמידות בפני ספיחת מיים.
מיחזור הזכוכית
התכלות טבעית של זכוכית אורכת מיליון שנה. אומנם הזכוכית אינה מזהמת קרקע או מי תהום מכיוון שהיא עשויה מחומרים טבעיים בלבד, שאינם מתפרקים, אך העדר מיחזור גורם לנזק אקולוגי מסיבות שונות:
הזכוכית אינה מתכלה, ולכן שומרת על נפחה ומגדילה את נפח הפסולת הכולל.
זכוכית שאינה ממוחזרת גורמת לבזבוז של חומר הגלם הטבעי של הזכוכית – החול. החול הוא משאב טבע שהולך ומצטמצם.
כריית החול גורמת לרוב להרס הנוף הטבעי.
מיחזור זכוכית תורם לחיסכון באנרגיה מכיוון שנדרשת השקעת אנרגיה פחותה בהתכת זכוכית ממוחזרת לעומת התכת חול גולמי.
תהליך יצור הזכוכית מזכוכית ממוחזרת הוא תהליך בו פליטת המזהמים לאוויר מופחתת ביחס לייצור זכוכית מחול.
קיימת סכנת שריפה במטמנות הפסולת השונות הנגרמת כתוצאה משברי הזכוכית שגורמים למיקוד קרני השמש.
על מנת למחזר זכוכית, על הזכוכית הנאספת לעמוד בכמה תנאים:
הרכב כימי ידוע: זכוכית שההרכב שלה דומה לחומרי הגלם והיא נקייה ממזהמים כגון קרמיקה, ברזל או אלומיניום.
הפרדה: הזכוכית צריכה להיות מופרדת במיכלי האיסוף על פי צבעים – לבן, ירוק, חום או שקוף.
תוויות: תוויות הנייר או הפלסטיק על בקבוקי הזכוכית מהווים הפרעה בשלב התכת הזכוכית הממוחזרת.
דוגמה לתהליך המיחזור:
איסוף והפרדה – אריזות הזכוכית נאספות ממתקני האיסוף ומועברות למפעל ליצור זכוכית, שם הן מופרדות על פי הצבע – שקוף, ירוק או חום.
גריסה וניקוי – במתקן זה האריזות מנוקות משאריות התכולה (מזון בעיקר) ומתוויות הנייר, ועוברות גריסה גסה, לשם צימצום נפח הזכוכית. שברי הזכוכית נעים על סרט נע ובאמצעות זרם אוויר מסולקות שאריות הנייר. מגנט רב עוצמה מסלק את פקקי המתכת.
התכה ראשונה – שברי הזכוכית עוברים התכה. עבור זכוכית שצבעה ירוק, 80% מהשברים משמשים כחומר גלם ליצור זכוכית חדשה. לעומת זאת, עבור זכוכית שצבעה חום או לבן, רק 50% יכול לשמש חומר גלם.
הכנת תערובת – בהתאם ליעוד התוצר מכינים תערובת המכילה זכוכית ממוחזרת וחומרים נוספים.
התכה עיקרית – התערובת עוברת אל תנור התכה, שהוא אמבט בעומק 1.5 מטר, ובו טמפרטורה של 1,500 מעלות צלזיוס. בתוך התנור פועלים שלושה מבערים בו זמנים, מתוך שישה.
יציקה – לאחר התכה מוחלטת של התערובת יוצקים את הנוזל החם לתוך תבניות. בסיום היציקה התוצרים עוברים לקירור מבוקר, הגורם להרפית החומר ומעניק קשיחות ועמידות לזכוכית.
בקרת איכות – מדגמים נבדקים לתכונות שונות. מוצרים שאינם עומדים בדרישות מוחזרים לגריסה.
מחקר ופיתוח
ב-2024 הכריזו על התקדמות בפיתוח זכוכית מחומרים ביולוגיים, פפטידים, שנוצרת באופן ספונטני במגע עם מים בטמפרטורת החדר. זכוכית כזו שקופה גם בתחום התת-אדום אותו זכוכית רגילה בולעת, ויכולה לתקן את עצמה אחרי שנסדקהGal Finkelstein-Zuta et al., A self-healing multispectral transparent adhesive peptide glass, Nature, June 12, 2024. מקדם השבירה של זכוכית זו דומה לזה של זכוכית רגילה, היא קל יחסית ליצורי באמצעותה עדשות קמורות והיא אף יכולה לשמש כדבק אופטי.
ראו גם
בדולח
ויטראז'
טיפות הנסיך רופרט
לבנת זכוכית
זכוכית בעלת יכולת ניקוי עצמית
מוזיאון הזכוכית
ייצור זכוכית
לקריאה נוספת
Prindle WR, Danielson PS, and Malmendier JW. (1991). "Glass Processing', in Engineered Materials Handbook: Ceramics and Glasses, Vol. * ASM International, Materials Park, OH, pp. 377-394
Duan, R.G. and Liang, K.M. (1998) "A Study on the crystallization of CaO-Al2O3-SiO2 system glasses". Journal of Materials Processing Technology, vol. 75, iss. 1-3, pp. 235-239
קישורים חיצוניים
אורלי פיישטר; בועז גטניו, הזכוכית: שקופה, צבעונית ומתנפחת, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב
פיטר גוין, מתכת שהיא זכוכית. מדע - עיתון מדעי לכל
שושנה צובל, "זכוכית", מאי 2004, המרכז להשתלמויות מורים - שלומי
מה היא זכוכית קרמית?
Zanotto, E.D. (2008). Transparent glass - ceramics. International Materials Institute for New Functionality in Glass
תכונות אופטיות של זכוכית; הפקולטה למדע החומרים וקרמיקה, אוניברסיטה למדע וטכנולוגיה על שמו של סטניסלב סטאז'ץ'
זכוכית באתר אוניברסיטת סטנפורד
זכוכית באתר של פרופ' א. נלסון מפקוטלה לחומרי כדור הארץ אוניברסיטת טוליין
?Why is glass transparent סרטון המסביר מדוע הזכוכית שקופה
ניפוח זכוכית, המפוח האנושי, 1938, ארכיון הסרטונים של AP
http://books.ifmo.ru/book/pdf/808.pdf
http://www.pereplet.ru/obrazovanie/stsoros/60.html
http://www.ngpedia.ru/cgi-bin/getpage.exe?cn=20&uid=0.612850065575913&inte=3
http://cryst.geol.msu.ru/courses/crchem/part2.pdf
http://www.inmetal.ru/244-stroenie-silikatov.html
http://www.grandinetti.org/Research/Applications/GlassStudies
http://www.xumuk.ru/encyklopedia/2/4195.html
http://www.megabook.ru/Article.asp?AID=674822
http://window.edu.ru/resource/279/21279/files/0103_095.pdf
http://ngipoteza.narod.ru/glass8.htm
http://www.fnm.msu.ru/documents/16/4amorph.pdf
http://www.nanometer.ru/2011/10/02/funkcionalnie_materiali_262483/PROP_FILE_files_1/fumcmat_cer_2011.pdf
http://www.ptc.tugraz.at/specmag/struct/random.htm
הערות שוליים
*
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:אופטיקה
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-09-03T05:30:14 |
תשמו"ץ | הפניה גלעד צוקרמן#"תשמו"ץ" | 2010-01-21T14:22:09 |
חול | שמאל|ממוזער|250px|דיונות חול בבקעת עובדה
ממוזער|250px|גרגירי חול בהגדלה פי 150
שמאל|ממוזער|250px|דיונת חול קטנה בחוף הים
חול הוא חומר גרגרי המורכב מתוצרי בליה של סלעים ושאריות מינרליות של בעלי חיים.
לפי אחד המקורות, חלקיק חול נמצא בטווח גודל שבין 0.06 מילימטר ל־2.1 מילימטר, אך קביעה זו אינה מוחלטת. לפי מקור אחר, הגודל הוא 0.02-2 מ"מ. חלקיק גדול יותר נקרא חצץ והוא יכול להגיע עד לגודל של 64 מ"מ. לעומת זאת, חלקיקים דקים יותר נקראים טין.
היווצרות החול
קרום כדור הארץ עשוי סלעים ומרבצי מינרלים. תהליכי בליה, הנגרמים על ידי גשם, רוח, קפאון והפשרה, פועלים על חלקים חשופים של הקרום, וגורמים להתפוררותם. תוצרי ההתפוררות ממשיכים לעבור תהליכי בליה, וגם הסעה על ידי זרמי מים, בדרך כלל אל הים או מקווי מים אחרים. הפעולה המצטברת של בליה והסעה יוצרים את גרגרי החול. ככל שהגרגרים הללו מוסעים רחוק יותר ממקום היווצרותם, כך הם נשחקים יותר, קטֵנים ומתעגלים. גרגרים כבדים יותר, של מתכות, שוקעים בנחלים בעלי זרימה איטית ויוצרים משקעים יקרי ערך. כך נוצרו מרבצי הזהב באלסקה, פלטינה באורל, בדיל במלזיה, תאילנד ואינדונזיה ויהלומים בקונגו ואנגולה. החלקיקים הרכים מתפוררים ומפסיקים להוות חלק מהחול. גרגרי החול המוסעים נשחקים גם עקב ההתחככות בסלעים ובגרגרי החול שסביבם. כאשר החול מגיע לים או לאוקיינוס, תהליך השחיקה נמשך. בסופו של דבר, החול נסחף על ידי הגלים, ושוקע בחוף.בחופים בעלי שיפוע מתון או מבנה שטוח, גרגרי החול יהיו קטנים, משום שהגלים מרבים לגלגל אותם ויש שחיקה מתמדת. לפעמים המסע של החול נמשך במחזור עונתי. בחופי דרום קליפורניה, גלים חורפיים, בעלי אנרגיה גבוהה, סוחפים את החול מהחוף אל האוקיינוס ואילו הגלים המתונים של הקיץ מחזירים חול מהמים אל החוף.
יש גם חולות שמוסעים על ידי הרוח, כמו חולות מדבר נמיב, אשר מקורם בנהר אורנג', בדרום אפריקה. באופן כללי, באזורים בהם שורר יובש קיצוני, החול מוסע על ידי הרוח ויוצר דיונות.
למרות הרושם שבמדבר החול הוא הרכיב הדומיננטי של הקרקע, המצב איננו כזה. במדבר סהרה רק 15% מהשטח מכוסה בחולות, ואילו 70% מהשטח - סלעים חשופים.
חול נוצר גם בים ובאוקיינוס, מבליה של אבן גיר. אלה סלעי משקע ממקור אורגני, ונוצרו מהרבדה של יצורים מתים, רובם מיקרוסקופיים, במשך 500 מיליוני השנים האחרונות.
מקור, הרכב וצבע
הרכב החול משתנה בהתאם למקורו. החול הנפוץ ביותר נוצר בבליה של סלעי גרניט יבשתיים והמרכיב העיקרי בחול כזה הוא צורן דו-חמצני, הנמצא לרוב בצורת קוורץ. בנוסף, יש בו גם פצלת שדה וגם נציץ (מיקה). גרגרי הקוורץ הם חסרי צבע, אך מעט תחמוצת ברזל מסתפחת אל הקוורץ והצבע השולט בחול זה יהיה צבע בז'. בין גרגרי הקוורץ יש גם גרגרים חומים של פצלת שדה וגם גרגרים כהים של מתכות כבדות. פצלת שדה ונציץ רכים מקוורץ וככל שהחול מוסע רחוק יותר ממקום היווצרו, כך מרכיבים אלה נשחקים לאבק דק ואינם תורמים עוד לצבע. לכן, החול המוסע למרחק הופך לבהיר יותר. חולות שמקורם בשחיקה של סלעים וולקניים ימיים הם עשירים בבזלת ואינם מכילים קוורץ. צבעם של אלה נע בין אפור לשחור, ונוצרים בעיקר באיים געשיים. לדוגמה, ניתן למצוא אותם בחופי הוואי וסנטוריני. סוג חול נוסף הקשור לפעילות וולקנית הוא תוצר בליה של הזכוכית הגעשית אובסידיאן והוא בעל צבע שחור. חולות אדומים נוצרים מבליה של סלעים ממקור וולקני, עשירים בברזל. בחופים ירוקים, מקור צבע החול הוא במינרל אוליבין. חול המורכב מסידן פחמתי הוא השני מבחינת התפוצה בכדור הארץ. מקורו בבליה של סלעי משקע, בעיקר אבן גיר, וצבעו לבן. בקרבת חופים נוצר חול לבן גם מבליה של קונכיות וחלקים קשים אחרים של יצורים ימיים. חלקים אלה נשטפים לחוף והגלים המתנפצים שוברים ושוחקים אותם עד הגיעם לגודל של גרגרי חול. גם חול זה עשוי סידן פחמתי. בחופים הצמודים לשוניות האלמוגים, פעילות דגי התוכינון תורמת להיווצרות חול לבן. הדגים הללו מגרדים את האלמוגים וניזונים מהאצות שעל פניהם, אך גם נוגסים באלמוג עצמו. אחרי ששרידי האלמוגים עוברים את מערכת העיכול של הדג, החומר הטחון נפלט כחול. יש גם חול הנוצר משאריות של יצורים חד תאיים, הנקראים פורמיניפרה. באזור ברמודה חיים פורמיניפרה בעלי מעטה ורוד, ולכן צבע החול בחופי אלה הוא ורוד. במקומות מסוימים יש חול שמכיל גבס, אך הוא נדיר יחסית.
שימושי החול
חול הוא אחד המרכיבים העיקריים בבטון, טיח וטיט. חול קוורץ טהור מהווה מרכיב עיקרי בתעשיית הזכוכית ואף בגלזורות, המשמשות בקדרות. בתעשיית הצבעים מוסיפים חול כדי ליצור צבעים עם טקסטורה וצבעים עם אפקט נוגד החלקה. יצור סיליקון עבור שבבים לתעשיית האלקטרוניקה צורך גם הוא חול קוורץ. חול הוא מרכיב חשוב בהפקת נפט וגז בשיטת ממרבצים שניצולם לא היה מוצדק כלכלית עד פיתוח שיטה זו. חול משמש להכנת תבניות ליציקת מתכות. חול עם חימר ותוספות אחרות משמש להכנת לבנים. חול בכמויות ענק, שימש לבנית במפרץ הפרסי.
שקי חול משמשים להגנה מפני שיטפונות ומפני כדורי רובים. השקים ניתנים להעברה בקלות ממקום למקום ואפשר למלא אותם בחול מקומי. קרקע חולית היא בית גידול אידיאלי ליבולים כמו אבטיחים ובוטנים. קרקע חולית אף מועדפת לפיתוח משקי חלב, הודות ליכולות הניקוז המצוינות שלה.התזת חול (SandBlasting) משמשת לניקוי והברקה. חול נחוץ גם למערכות שונות של סינון מים. משטחי חול משמשים להפגה, בכדורגל חופים ובבנית ארמונות חול.
סכנות החול
פועלים החשופים לחול נדרשים להשתמש באמצעי הגנה למניעת נשימה של החול. בשנים האחרונות היו מספר מקרי תביעה משפטית מצד פועלים שחלו ב ובמחלות ריאה אינטרסטיציאליות שנגרמו משאיפה של חלקיקי צורן דו-חמצני.
אנשים נפצעו קשות ואף מתו, לאחר שחפרו מערות בדיונות גדולות או בגבעות חול והמערה התמוטטה עליהם.
משבר החול
250px|ממוזער|כריית חול בתל אביב, שנות ה-20 של המאה ה-20
המים הם המשאב המנוצל ביותר והחול שני להם. חול המדבריות איננו מבוקש לצורכי בנייה, בגלל מבנהו העגול, אשר מונע אחיזה ברכיבים אחרים בתערובת הבטון או הטיט. החול המועדף בבנייה נכרה מנחלים ונהרות. חול נכרה גם בימים ובאוקיינוסים, וכן בחופים של כל גופי המים. עקב הבנייה המסיבית בתקופתנו, הצורכת כמויות עצומות של בטון וזכוכית, יש דילדול מהיר של מרבצי החול בכל העולם. דו"ח של האו"ם מציין צריכה של 50 מיליון טונות חול בשנה. דובאי נאלצה לייבא חול מאוסטרליה לבנית בורג' חליפה, אחרי שנגמרו הרזרבות שלה, בבנית באי מלאכותי זה היה שימוש בכמות של 186.5 מיליון מטרים מעוקבים של חול. צריכת החול, העולה בהתמדה, יוצרת בעיות אקולוגיות, חברתיות וכלכליות בו זמנית. כריית החול מאפיק הנחלים גורמת לסכנת קריסה של הגשרים ולשינויים באדמה החקלאית סביב הנחלים הללו. כריית החול בחופים חושפת אותם לנזקי הגלים, כריית החול בים פוגעת בכל מארג היצורים הימיים ומכאן גם בדגה. מקרה קיצוני הוא שקיעת הדלתה של הנהר מקונג והמלחת חופיה בעקבות כריית החול. גידול האורז באזור זה סיפק מזון למחצית מאוכלוסיית וייטנאם. ההערכות הן ש-500,000 איש יצטרכו לעזוב את האזור. ה"מאפיה" של החול, המלווה בתופעות אלימות קשות, מהווה בעיה חברתית שנוצרה עקב הדרישה המתמדת לחול והאפשרות לצבירת רווחים גבוהים מכרייה ומסחר לא חוקיים במשאב זה, ההולך ופוחת.
מבט לעתיד
המצב המדאיג של מלאי חול הבנייה בעולם גרם לחיפוש פתרונות חליפיים. אחד מהם הוא שימוש בחול מדברי, עם תוספות שונות. בשלב הנוכחי, החומר מתאים למבנים ארעיים. לאחר פרק זמן מסוים יש למחזר את חומר הגלם של המבנה או לתת לו להתפרק באופן טבעי נבדקות גם אפשרויות של טחינת סלעים או טחינת חימר שרוף. זה האחרון מקובל מאד, אך אין להשתמש בו לעבודות חוץ, משום שהוא מתפרק בהשפעת אוויר ולחות.סלעים טחונים נותנים פתרון טוב יותר, כאשר תכונות המוצר בתערובות בטון עולות אפילו על אלו של החול עצמו. חומרים אחרים המועמדים להחליף את החול בשימוש בבנייה הם: שאריות מייצור ברזל ופלדה, אפר של תחנות כוח מופעלות בפחם ואבקת שאריות זכוכית שטוחה. כל החומרים הללו ניתנים לשימוש כתחליף רק לחלק מהחול. התחליף הנראה כמבטיח ביותר מבחינה אקולוגית הוא טחינה דקה של שאריות מבנים שעברו הריסה, על כל מרכיביהם. פתרון כזה גם מקטין את נפח הפסולת ממבנים כאלה וגם ניתן להשתשמש בו לחסכון של עד 50% מנפח החול הנחוץ.
גלריה
ראו גם
חול טובעני
אבן חול
סופת חול
חול מזמר
איש החול
חולית
הנפשת חול
חול צהוב
הבהלה לזהב (קליפורניה)
הבהלה לזהב (קלונדייק)
קישורים חיצוניים
הסבר על התזת חול באתר wisegeek
Sand grains magnified מהו באמת החול?
הערות שוליים
*
קטגוריה:חומרי גלם
קטגוריה:סדימנטולוגיה | 2024-09-27T08:20:25 |
גיבון | קטגוריה:שמות משפחה | 2017-08-02T17:27:52 |
אליזבט מבווריה | הפניה אליזבת, נסיכת בוואריה | 2008-04-16T12:51:30 |
דימיטרי שוסטקוביץ' | REDIRECT דמיטרי שוסטקוביץ' | 2004-09-20T06:39:37 |
דמיטרי שוסטקוביץ' | דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ' (ברוסית: Дмитрий Дмитриевич Шостакович, ; 25 בספטמבר 1906 - 9 באוגוסט 1975) היה מלחין רוסי שפעל בתקופה הסובייטית. יצירותיו הגדולות הן 15 סימפוניות ו-15 רביעיות מיתרים.
חייו
תחילת דרכו
שוסטקוביץ' נולד בסנקט פטרבורג ב-25 בספטמבר 1906, כבן שני למשפחה בת שלושה ילדים. משפחתו הייתה ליברלית-פלורליסטית מבחינה פוליטית. מגיל צעיר גילה כישרון מוזיקלי הן כפסנתרן והן כמלחין. הוא החל בשיעורי פסנתר בגיל 9, ובגיל 12 כבר כתב מארש אבל לזכר שני מנהיגי מפלגת הקדטים שנרצחו בידי מלחים בולשביקים. בגיל 13 החל ללמוד בקונסרבטוריון של פטרוגרד, אז בניהולו של אלכסנדר גלאזונוב, וכפרויקט סיום כתב את הסימפוניה הראשונה שלו, שבוצעה לראשונה ב-1926.
שוסטקוביץ' החל את דרכו בעולם המוזיקה בקריירה כפולה של פסנתרן קונצרטים ומלחין, אך סגנון הנגינה היבש שלו לא זכה להערכה מספקת. בתחרות שופן הראשונה בוורשה, בשנת 1927, הוא זכה לציון לשבח אך לא הגיע אל המקומות הראשונים. אולם לאחר התחרות פגש את המנצח ברונו ולטר, שהתרשם מהסימפוניה הראשונה שלו עד כדי כך שניצח עליה עוד באותה שנה בברלין. בשנים הבאות התרכז שוסטקוביץ' בהלחנה, וכפסנתרן ביצע בעיקר את יצירותיו שלו. ב-1927 כתב את הסימפוניה השנייה ("לאוקטובר") והחל לעבוד על האופרה הקומית הראשונה שלו, "החוטם" על פי סיפורו של ניקולאי גוגול. האופרה עלתה ב-1929 והתקבלה בנימה פושרת למדי.
בשנה זו הכיר שוסטקוביץ' את איוון סולרטינסקי, מוזיקולוג יהודי שהיה לחברו הקרוב עד שהוגלה לסיביר ומת שם ב-1944. סולרטינסקי הכיר לשוסטקוביץ' את המוזיקה של גוסטב מאהלר, אשר השפעתה על שוסטקוביץ' ניכרת מהסימפוניה הרביעית ואילך. ב-1932 נישא שוסטקוביץ' לנינה וורזר (אשתו הראשונה מתוך שלוש) בנישואים שהוגדרו על ידם כ"פתוחים". הם התגרשו ב-1935 וחזרו לחיות יחד זמן קצר לאחר מכן. נולדו להם שני ילדים: גלינה ב-1936, ומקסים ב־1938.
בשנות העשרים של המאה העשרים ובתחילת שנות השלושים עבד שוטסקוביץ' ב"תיאטרון נוער פרולטרי", מה שהגן עליו במידת מה מתקיפות על רקע אידאולוגי.
הוא הקדיש זמן רב לכתיבת האופרה השנייה שלו, "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", שבוצעה לראשונה ב-1934 בהצלחה רבה הן בקרב הקהל והן אצל המבקרים. בעיתונות הסובייטית נכתב שהאופרה היא "התוצאה של הצלחה כללית של בנייה סוציאליסטית, של המדיניות הנכונה של המפלגה", וכן שאופרה כזו "הייתה יכולה להיכתב רק על ידי קומפוזיטור סובייטי שחונך במיטב המסורת התרבותית הסובייטית".
ברם, מנהיג ברית המועצות סטלין תיעב את היצירה ה"חדשנית" מדי לטעמו, ובמיוחד את הגוון הארוטי שלה, וביקר את המלחין בחריפות. כתוצאה מכך, משנת 1936 ואילך חלה הידרדרות במעמדו של שוסטקוביץ'. זה החל בהתקפה עליו בעיתון המפלגתי פראבדה במאמר בשם "בלגן במקום מוזיקה", שנכתב ככל הנראה בידי אנדריי ז'דאנוב בעקבות ביקור של סטלין באופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק". מכאן ואילך פסקו ההזמנות ליצירות חדשות של שוסטקוביץ', והכנסותיו הצטמצמו לרבע משהיו לפני ההתקפה עליו. הסימפוניה הרביעית שלו, שכבר הייתה בשלב החזרות, נגנזה ובוצעה לראשונה רק ב-1961.
תגובתו המוזיקלית של שוסטקוביץ' להוקעה הפומבית שלו הייתה הסימפוניה החמישית שכתב ב-1937, שנשאה את כותרת המשנה (האירונית?): "תשובת המלחין הסובייטי לביקורת מוצדקת". זוהי יצירה שכוונה לאוזני המשטר. היא כתובה בסגנון שמרני ובעלת תוכן שקשה לפרשו כפוליטי, אם כי קיימת פרשנות שלפיה החזרה הנוקבת על הצליל לה בפרק האחרון מסמלת כפיית שמחה מצד המשטר. באותה תקופה הולחנה גם רביעיית המיתרים הראשונה שלו. בספטמבר 1937 החל שוסטקוביץ' ללמד קומפוזיציה בקונסרבטוריון לנינגרד, והמשרה העניקה לו מעט ביטחון כלכלי.
במלחמת העולם השנייה
שוסטקוביץ' שהה בלנינגרד כשהחלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). והוא נשאר בלנינגרד במהלך בחודשי המצור עליה. הסימפוניה השביעית, שהפרק הראשון שלה הולחן בתקופה זו, מכונה "לנינגרד". תמונתו של שוסטקוביץ' במדי כבאי, שהתפרסמה בעולם ואף הגיעה לשער ה"טיים", ותוכנית הרדיו שלו, תרמו תרומה מוראלית חשובה למאמץ המלחמתי הסובייטי. באוקטובר 1941 פונתה משפחתו לקויבישב (כיום סמרה) ושם הושלמה הסימפוניה השביעית, שהייתה לסמל העמידה הרוסית האיתנה במלחמה.
באביב 1943 עבר שוסטקוביץ' עם משפחתו למוסקבה והסימפוניה השמינית נכתבה שם. אופייה הקודר של הסימפוניה גרם להחרמתה למעשה עד שנת 1960. הסימפוניה התשיעית, שכתב ב-1945, היא אירונית וכתובה בסגנון קלאסי. שוסטקוביץ' המשיך להלחין גם מוזיקה קאמרית, ובמיוחד ראויה לציון שלישיית הפסנתר השנייה אופוס 67 שהוקדשה לזכרו של סולרטינסקי. הפרק האחרון שלה מכיל ריקוד מוות יהודי, תגובתו של שוסטקוביץ' לדברים שנודעו לו, לפיהם אילצו הנאצים את היהודים לרקוד לפני שירו בהם למוות.
השנים שלאחר המלחמה
בשנת 1948 הוקע שוסטקוביץ' פומבית כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי. הוא הואשם ב"סילופים צורניים, נטיות אנטי דמוקרטיות, התנוונות בורגנית וקקופוניה קפיטליסטית". רוב עבודתו נאסרה לפרסום בברית המועצות, הוא אולץ לפרסם התנצלויות שונות ומשפחתו איבדה את זכויות היתר שהוענקו לו כמלחין המקורב לשלטון. יורי ליובימוב, במאי וידיד, סיפר שבתקופה זו ישן שוסטקוביץ' בחדר המדרגות וחיכה "ליד המעלית" למאסר פתאומי.
בשנים הבאות כתב מוזיקה לסרטים לצורך פרנסה ומוזיקה "רשמית" לצורך שיקום מעמדו הפוליטי. עבודות רציניות יותר נכתבו למגירה, ביניהן הקונצ'רטו הראשון לכינור ומחזור השירים היהודיים.
חלק מהמגבלות על המוזיקה שלו ועל אורח חייו הוסרו ב-1949, כנראה במגמה לשתפו במשלחת סובייטית לארצות הברית. באותה שנה נכתבה האורטוריה שלו "שירת היער", שהיללה את סטלין בתור "הגנן הגדול". ב-1951 נבחר שוסטקוביץ' לסובייט העליון, מה שהשלים את שיקום מעמדו הפוליטי. מותו של סטלין ב-1953 היה ציון דרך בחזרתו של שוסטקוביץ' לחיק הקונצנזוס הסובייטי. הסימפוניה העשירית, שנכתבה ובוצעה במהלך שנה זו, מסמלת את השחרור שחש שוסטקוביץ' אחרי מותו של סטלין. יש פרשנים הגורסים כי הפרק השני והברוטלי שלה, הוא דיוקן מוזיקלי של סטלין. הפרק השלישי נשען על מוטיב הנגזר מראשי תיבות שמו של המלחין DSCH: רה–מי-במול–דו–סי. מוטיב נוסף בפרק זה נגזר מהשם אלמירה, שם אחת מתלמידותיו.
בשנות הארבעים והחמישים היו לשוסטקוביץ' יחסים אינטימיים עם שתיים מתלמידותיו: גלינה אוסטרובסקאיה ואלמירה נזירובה. הוא לימד את אוסטרובסקאיה מ-1937 עד 1947.
מסטיסלב רוסטרופוביץ' תיאר יחסים אלה כ"עדינים", ואילו אוסטרובסקאיה טענה בראיון ב-1995 שבשנות החמישים היא דחתה הצעת נישואין של שוסטקוביץ'.
היחסים עם אלמירה נזירובה היו ככל הנראה בשנות החמישים, על רקע הנישואים הפתוחים של שוסטקוביץ' עם נינה וורזר. שוסטקוביץ' נישא בשנית למרגריטה קאינובה (בשנת 1956), אך הנישואים לא עלו יפה והם התגרשו לאחר שלוש שנים.
בשנת 1960 הצטרף שוסטקוביץ' למפלגה הקומוניסטית. צעד שהתפרש כהפגנת מחויבות ולויאליות לשלטון הסובייטי או כסימן לפחד ולכניעה ללחצי השלטון. אמנם דיכויו של שוסטקוביץ' פחת לאחר מות סטלין, אך בנו של שוסטקוביץ', מקסים, טען שההצטרפות למפלגה הביאה את אביו לדמעות והייתה תוצאה של סחיטה. בתקופה זו בריאותו של שוסטקוביץ' הידרדרה. הוא כתב את הרביעייה השמינית שלו, אשר כמו הסימפוניה העשירית סובבת בחלקה סביב המוטיב "DSCH". הרביעייה גם מעלה בשנית את הנושא היהודי משלישיית הפסנתר השנייה.
בשנת 1962 התחתן שוסטקוביץ' עם אשה צעירה בשם אירנה סופינסקאיה. במכתב לחברו איזק גליקמן הוא כתב: "הפגם היחיד שלה הוא שהיא בת 27. בכל שאר המובנים היא נהדרת: חכמה, עליזה, ישירה ומאוד נחמדה." הוא היה נשוי לה עד מותו באוגוסט 1975.
באותה שנה (1962) חוברה הסימפוניה השלוש עשרה "באבי יאר" (על שם הטבח בבאבי יאר). הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר יבגני יבטושנקו, והפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה מכיל את השיר "באבי יאר" של יבטושנקו, העוסק ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. לאחר ביצוע הבכורה של הסימפוניה, יבטושנקו אולץ על ידי השלטונות להוסיף לשירו בית, המזכיר שגם רוסים ואוקראינים נרצחו בבאבי יאר.
השנים האחרונות
בשנות חייו המאוחרות סבל שוסטקוביץ' מבעיות בריאות כרוניות, אך סירב לוותר על וודקה וסיגריות. כבר ב-1958 חש חולשה בידו הימנית, שבסופו של דבר אילצה אותו לוותר על הנגינה בפסנתר. ב-1965 הוא אובחן כחולה בסוג נדיר של פוליו.
למעשה (לפי אופי המחלה, מהלכה והתסמינים השונים) מדובר ככל הנראה בהפרעה נוירולוגית כרונית משתקת ונדירה מסוג אחר. הוא סבל מהתקפי לב ב-1966 וב-1971. מספר פעמים נפל ושבר את רגליו. ב-1967 כתב שוסטקוביץ' לאחד מידידו: "מטרות שהושגו עד כה: 75% (רגל ימין נשברה, רגל שמאל נשברה, יד ימין דפוקה. כל מה שאני צריך זה להרוס את יד שמאל, ואז 100% מהגפיים שלי יצאו מכלל שימוש)".
תחושת המוות המתקרב ניכרת ברבות מיצירותיו המאוחרות, במיוחד ברביעיות המאוחרות ובסימפוניה הארבע עשרה משנת 1969. סימפוניה זו היא מחזור שירים העוסקים במוות והכתיבה המוזיקלית נועזת, עם שימוש בשיטת שנים עשר הטונים. הסימפוניה האחרונה, מספר חמש עשרה, משנת 1971, היא מלודית יותר, עם ציטוטים עצמיים וגם ציטוטים מווגנר ורוסיני.
שוסטקוביץ' נפטר ב-9 באוגוסט 1975 מסרטן הריאות. ההודעה הרשמית על פטירתו הופיעה בפראבדה באיחור של שלושה ימים, כנראה בשל הצורך באישור הנוסח המדויק על ידי ברז'נייב והפוליטבירו. עוד בחייו הוא זכה בכבוד של קריאת חצי אי באנטארקטיקה על שמו, בין "חצי האי בטהובן" ו"מדף הקרח באך" מצד אחד, לבין "מפרץ סטרווינסקי" ו"חצי האי מונטוורדי" מצד שני.
דמותו כאדם
בתו של שוסטקוביץ', גלינה, סיפרה שאביה היה אובססיבי מבחינות רבות: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית ללא הרף, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר וכדומה. ידידים אחרים טוענים שהיה עצבני ופגיע. הוא אהב ספורט (בעיקר כצופה) והיה שופט כדורגל מוסמך. הוא אהב גם כתיבה סאטירית, והכותבים האהובים עליו היו גוגול, צ'כוב ומיכאיל זושצ'נקו. האחרון העיד על שוסטקוביץ' שהוא: "שברירי, חלש, מסוגר, ישיר מאוד, ילדותי... אבל גם קשה, שנון, מאוד אינטליגנטי, אולי תקיף, רודני ולא במיוחד נעים הליכות (אם כי הוא נעים הליכות כשהוא בוחר בכך)."
הוא היה ביישן מטבעו. פלורה ליטבינובה אמרה עליו שהוא "איננו מסוגל לומר 'לא' לאיש". הוא היה מוכן לעזור לכל אדם בתוקף סמכותו כראש איגוד הקומפוזיטורים וחבר הסובייט העליון. מבחינה פוליטית הוא היה מוכן להיכנע לדרישות השלטון ו"ליישר קו" עמו, אך שמר לעצמו את הזכות לתעב את השליט ואת מפלגת השלטון.
הנצחה
חצי האי שוסטקוביץ' באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של דמיטרי שוסטקוביץ'.
מיצירותיו
סימפוניות
סימפוניה מס' 1 בפה מינור, אופ. 10 (1924–1925)
סימפוניה מס' 2 "לאוקטובר" בסי מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 14 (1927)
סימפוניה מס' 3 "האחד במאי" במי-במול מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 20 (1929)
סימפוניה מס' 4 בדו מינור, אופ. 43 (1935–1936)
סימפוניה מס' 5 ברה מינור, אופ. 47 (1937)
סימפוניה מס' 6 בסי מינור, אופ. 54 (1939)
סימפוניה מס' 7 "לנינגרד" בדו מז'ור, אופ. 60 (1941)
סימפוניה מס' 8 בדו מינור, אופ. 65 (1943)
סימפוניה מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 70 (1945)
סימפוניה מס' 10 במי מינור, אופ. 93 (1953)
סימפוניה מס' 11 "שנת 1905" בסול מינור, אופ. 103 (1957)
סימפוניה מס' 12 "שנת 1917" ברה מינור, אופ. 112 (1961)
סימפוניה מס' 13 "באבי-יאר" בסי-במול מינור (לתזמורת, מקהלת גברים וסולן בס), אופ. 113 (1962)
סימפוניה מס' 14 (לתזמורת מצומצמת של כלי-מיתר וכלי הקשה, סופרן ובס), אופ. 135 (1969)
סימפוניה מס' 15 בלה מז'ור, אופ. 141 (1971)
קונצ'רטי
קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר (עם חצוצרה ככלי סולו משני) ולתזמורת כלי קשת בדו מינור, אופ. 35 (1933)
קונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת בלה מינור, אופ. 77 (1947–1948, בוצע לראשונה ב-1955, עקב כך היה מקוטלג תחילה כאופ. 99)
קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בפה מז'ור, אופ. 102 (1957)
קונצ'רטו מס' 1 לצ'לו ולתזמורת במי במול מז'ור, אופ. 107 (1959)
קונצ'רטו מס' 2 לצ'לו ולתזמורת, אופ. 126 (1966)
קונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת בדו דיאז מינור, אופ. 129 (1967)
מוזיקה קאמרית
רביעיית מיתרים מס' 1 בדו מז'ור, אופ. 49 (1938)
רביעיית מיתרים מס' 2 בלה מז'ור, אופ. 68 (1944)
רביעיית מיתרים מס' 3 בפה מז'ור, אופ. 73 (1946)
רביעיית מיתרים מס' 4 ברה מז'ור, אופ. 83 (1949)
רביעיית מיתרים מס' 5 בסי-במול מז'ור, אופ. 92 (1952)
רביעיית מיתרים מס' 6 בסול מז'ור, אופ. 101 (1956)
רביעיית מיתרים מס' 7 בפה-דיאז מינור, אופ. 108 (1960)
רביעיית מיתרים מס' 8 בדו מינור, אופ. 110 (1960)
רביעיית מיתרים מס' 9 במי-במול מז'ור, אופ. 117 (1964)
רביעיית מיתרים מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופ. 118 (1964)
רביעיית מיתרים מס' 11 בפה מינור, אופ. 122 (1966)
רביעיית מיתרים מס' 12 ברה-במול מז'ור, אופ. 133 (1968)
רביעיית מיתרים מס' 13 בסי-במול מינור, אופ. 138 (1970)
רביעיית מיתרים מס' 14 בפה-דיאז מז'ור, אופ. 142 (1972-73)
רביעיית מיתרים מס' 15 במי-במול מינור, אופ. 144 (1974)
פרלוד וסקרצו, לשמיניית כלי-קשת, אופ. 11 (1924-25)
שלישייה מס' 1 לפסנתר, כינור ולצ'לו בדו מינור, אופ. 8 (1923)
שלישייה מס' 2 לפסנתר, כינור ולצ'לו במי מינור, אופ. 67 (1944)
חמישייה לפסנתר ולרביעיית מיתרים בסול מינור, אופ. 57 (1940)
סונטה לצ'לו ולפסנתר ברה מינור, אופ. 40 (1934)
סונטה לכינור ולפסנתר, אופ. 134 (1969)
סונטה לויולה ולפסנתר, אופ. 147 (1975)
לפסנתר
סונטה מס' 1, אופ. 12 (1926)
10 מימרות (афоризмы), אופ. 13 (1927)
24 פרלודים, אופ. 34 (1932–1933)
סונטה מס' 2 בסי מינור, אופ. 61 (1943)
24 פרלודים ופוגות, אופ. 87 (1950–1951)
קונצ'רטינו לשני פסנתרים בלה מינור, אופ. 94 (1953)
אופרות
"החוטם" (על-פי גוגול), אופ. 15 (1927–1928)
"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (על פי לסקוב), אופ. 29 (1930-32, גרסה שנייה כ"קטרינה איזמאילובה", אופ. 114)
מוזיקה לבלט
"תור הזהב", בלט בשלוש מערכות, אופ. 22 (1929–1930)
"הבורג", בלט בשלוש מערכות, אופ. 27 (1930–1931)
"הנחל הבהיר", בלט בשלוש מערכות, אופ. 39 (1934–1935)
שונות
"מן השירה היהודית העממית", לפסנתר (או לתזמורת), סופרן, מצו-סופרן וטנור, אופ. 79 (1948)
פתיחה חגיגית לתזמורת, בלה מז'ור, אופ. 96 (1954)
תזמור לאופרה של מוסורגסקי, "חובאנשצ'ינה", אופ. 106 (1959)
"הוצאתו להורג של סטפאן ראזין" (על פי יבטושנקו), קנטטה לתזמורת, מקהלה ולסולן בס, אופ. 119 (1964)
"אוקטובר", פואמה סימפונית בדו מינור, אופ. 131 (1967)
סוויטה לתזמורת במה (נודעה בעבר כסוויטת ג'אז מס' 2, אופ. 38), ללא מספר אופוס
לקריאה נוספת
סולומון וולקוב, עדות: זכרונותיו של דימיטרי שוסטקוביץ’, תרגם: גרשון ריטרמן, 1988.
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש למכלול רביעיות כלי הקשת
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים סובייטים
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחיני בלט
קטגוריה:נכים רוסים
קטגוריה:זוכי פרס לנין
קטגוריה:סגל הקונסרבטוריון של מוסקבה
קטגוריה:גיבורי העמל הסוציאליסטי
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:סובייטים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1906
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1906
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1975
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1975 | 2024-08-18T07:05:04 |
ספרים חיצוניים | 2023-12-18T09:01:16 | |
כתבי יד אבודים בתולדות ישראל | בהיסטוריה של עם ישראל מצויים כתבי יד אבודים.
רקע
חתימת התנ"ך העברי תרמה באופן משמעותי לאובדן כתבי יד רבים.
מחד, לא הוכנסו כתבים אלה לספר הקודש, ומאידך, כדי להבדיל את התנ"ך מספרים אחרים, אסרו חז"ל את קריאתם או העתקתם של כתבי יד אחרים. "הברית הישנה" כפי שקרוי התנ"ך בנוסח של הנוצרים, כוללת כתבי יד נוספים, אך גם חתימתה תרמה לאובדן כתבי יד רבים, משעה שאלה לא הוכנסו אליה. "הברית הישנה" מתבססת על "תרגום השבעים" של התנ"ך העברי לשפה היוונית, והיא שונתה מעט במרוצת הדורות. כמו כן, לכל זרם בנצרות יש נוסח אחר של "הברית הישנה", כאשר ההבדל העיקרי ביניהם הוא קידושם של כתבי יד נוספים מעבר לאלה המצויים בתנ"ך העברי. ברם, תרגומים, בחלקם משובשים, אינם יכולים להחליף כתב יד בלשונו המקורית, ואנו רק יכולים לנסות ולשחזרם לפי שעה.
בכל זאת קיימים כתבי יד מתקופת המקרא שנחשבו אבודים עד הדורות האחרונים. אצל היהודים נאסר להשליך כתבי יד דתיים, גם אם אינם מקודשים ולכן גונזים אותם. בעת החדשה התגלו גנזכים רבים של יהודים, אולם רק שניים מאלה תרמו את מרבית הכתבים האבודים: מגילות מדבר יהודה שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה, וגניזת קהיר מבית הכנסת העתיק "בן עזרא" בפוסטאט (קהיר העתיקה). נראה שהאקלים היבש המצוי בשני המקומות שימר כתבי יד אלו. בין כתבי יד אלו נמצא למשל רובו של המקור העברי לספר יהושע בן סירא, שהיה אבוד עד אז.
ספרים ששרדו בתרגום
"תרגום השבעים" שונה במידת מה מהתנ"ך העברי המצוי בידינו כיום (מלבד כך שהוא מכיל גם חלק מן הספרים החיצוניים). ייתכנו שלוש סיבות לאי התאמה שנמצאה במקומות מסוימים:
המקור ממנו תורגם התנ"ך ליוונית היה שונה במידת מה מנוסח המסורה של התנ"ך העברי. ייתכן אף שהיו כמה מקורות השונים זה מזה - במגילות מדבר יהודה נתגלו נוסחים לא אחידים של טקסטים מקראיים. דוגמה אחת היא תרגום השבעים לירמיהו הדומה מאוד למגילות מדבר יהודה.
תרגום משובש. בכלל, תרגום הוא ניסיון לשחזר את המקור בשפה אחרת, במידת הצלחה זו או אחרת, אך לעולם לא יהיה מקביל באופן מוחלט למקור.
שכתוב מנימוקים דתיים או מטעמים של סגנון.
נעשו ניסיונות אחדים לשחזר את הטקסט העברי מ"תרגום השבעים" ולפיהם קובעת דעת החוקרים בימינו ש"תרגום השבעים" נעשה ממקור עתיק יותר מן התנ"ך העברי המצוי בידינו כיום. לפי המקובל עליהם, התרגום נאמן למקור באופן כללי אך לא משועבד לו. סביר להניח שהתרגום המקורי שונה מזה שמצוי בידינו כיום, משום שהשתרבבו בו טעויותיהם של הסופרים המעתיקים במרוצת הדורות. במקרים מועטים סבורים החוקרים שנעשה שכתוב, וזאת לפי בדיקת מקורות עתיקים או בשל סגנון הכתיבה השונה מהמקובל. למשל, נראה שספר משלי שוכתב מטעמים של סגנון. ישנם כמה שכתובים שעליהם אין מחלוקת שנעשו מנימוקים דתיים בעת עבודת התרגום המקורית. תאוריות קשר אחדות טוענות שחלקים מ"תרגום השבעים" שוכתבו במתכוון מנימוקים דתיים מאות שנים לאחר הפצת התרגום המקורי, אך לטיעונים הללו אין כל ביסוס עובדתי. החוקרים לא סוברים שכל אי ההתאמות שנמצאו הן פרי שכתוב ולכן מניחים את קיומו של "התנ"ך הקדום".
הספרים החיצוניים
מרבית הספרים החיצוניים נשמרו רק בתרגומים, לפעמים בכמה נוסחים שונים באותה שפה. ישנם גם תרגומים משובשים למדי.
דברי איוב - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
דברי יהושע בן סירא - חלקים מהמקור העברי אבדו. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית במגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר.
חזון ברוך היווני - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
חזון ברוך הסורי - המקור היווני אבד. נשמר בתרגום לארמית סורית.
חזיונות עזרא - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.
חכמת שלמה – ייתכן שחלקים מספר זה מקורם בעברית. נשמר בתרגום ליוונית.
חמשת החיבורים של יאסון מקריני שנכתבו במקור ביוונית. תקציר שלהם מהווה את ספר ספר מקבים ב'.
ספר אדם וחוה - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית וללטינית.
מזמורי שלמה - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר ברוך - הספר במלואו נשמר בלשון היוונית. חלקים מספר זה נכתבו בעברית והם אבדו, אך נשמרו בתרגום ליוונית. חלקים אחרים חוברו ביוונית.
איגרת ירמיה- המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר היובלים - רובו של המקור העברי אבד. נשמר בתרגום לגעז. במגילות מדבר יהודה התגלו קטעים בעברית.
ספר חנוך החבשי – רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לגעז. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות מדבר יהודה.
ספר חנוך הסלאבי - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לסלאבית.
ספר מקבים א' - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר מקבים ג' – חלקים ממנו אבדו. חובר ביוונית.
ספר טוביה – רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. במגילות מדבר יהודה התגלו קטעים בעברית ובארמית ולא ברורה לשון המקור.
ספר יהודית – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
עזרא החיצון - המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
עליית ישעיהו - המקור העברי אבד או הארמי אבד. נשמר בתרגום לגעז.
עליית משה (צוואת משה) – המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום ללטינית.
צוואות השבטים (צוואות בני יעקב). רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר.
קדמוניות המקרא – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.
תוספות למגילת אסתר - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
תוספות לספר דניאל - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
תפילת מנשה - המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר נח - אבד לחלוטין. מוזכר בספר היובלים וצוואת לוי, אך יש חוקרים המפקפקים בקיומו.
חיבורים חז"ליים
חיבורים חז"ליים שקיומם ידוע אך אין בידינו עותק:
מכילתא דרשב"י
דברים זוטא
ירושלמי על סדר קדשים
מדרש אבכיר
מדרש אספה
מכילתא דברים
ספרי זוטא במדבר
ספרי זוטא דברים
פרקי רבי יוסי
חיבורים מתקופת הגאונים
בשר על גבי גחלים
ספר המצוות לרב חפץ גאון.
ספר מתיבות.
ראו גם
חיבור אבוד
לקריאה נוספת
שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, הוצאת מאגנס, ה'תשס"ז
הערות שוליים
קטגוריה:תולדות עם ישראל בעת העתיקה
קטגוריה:ספרות יהודית
קטגוריה:יצירות אבודות | 2024-02-04T15:10:03 |
הרי האפלצ'ים | הרי האפלצ'ים (באנגלית: Appalachian Mountains) הם קבוצת רכסי הרים במזרח צפון אמריקה, המתמשכים מפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור בקנדה אל מדינת אלבמה בארצות הברית. גובה ההרים הממוצע הוא כ-900 מטר. ההר הגבוה ביותר באפלצ'ים הוא הר מיטשל ברכס בלו רידג' בקרוליינה הצפונית, שגובהו 2,037 מטר. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בארצות הברית ממזרח לנהר המיסיסיפי. כריית פחם היא תעשייה מרכזית באזור זה.
חלוקה לרצועות אורך
אורך הרכס 1,600 ק"מ והוא משתרע בין מישור החוף האטלנטי בצפון-מזרח לבין האגן המרכזי בדרום-מערב. גובה הפסגות ברכס נע בין 400 ל-2,000 מטרים, ורוחבו נע בין 400 קילומטר בצפון לכ-250 קילומטר בדרום. הרכס נחלק לארבע רצועות אורך ממזרח למערב:
הפידמונט (Piedmont), הנמוך שבין חלקי האפלצ'ים (200–400 מ'), משתפל במתינות למזרח ובו קרקע מעובדת רבה. את הפידמונט תוחם ממערב "קו המפלים", ששימש כגבול ההתפשטות היישובית מערבה וכיום מהווה מקור להפקת אנרגיה הידרואלקטרית.
הרכס הכחול (בלו רידג') (Blue Ridge), שגבהו נע בין 400 ל–2,000 מ'. הרי הסמוקי שבדרום הרכס הכחול הם חלקו הגבוה והרחב של הרכס, והם האזור ההררי ביותר בכל מזרח ארצות הברית. האזור נותר מיועד כולו ורובו נכלל בשמורת הטבע הגדולה של הרי הסמוקי. האוכלוסייה המועטה החיה באזור מקיימת משקים חקלאיים קטנים ונקראת "הילבילי".
רצועת "רכס ועמק" (Ridge-and-Valley) היא רצועה המורכבת מבתרונות עמוקים וצפופים של רכסים ועמקים. בדרום הרצועה צרה יחסית. גבולה המזרחי של הרצועה מכונה עמק האפלצ'ים הגדול.
רמת האפלצ'ים (Appalachian Plateau) היא הרצועה הרחבה והמערבית ביותר ושיאי פסגותיה מגיעים ל-1,000 מ'. הרצועה עשויה שכבות סלעי משקע אופקיות היוצרות נוף רמתי המבותר על ידי נחלים.
מורדות ההרים לכיוון המישורים נחלקים לחבל הפידמונט הדרומי במזרח, להרי ויצ'יטה במערב.
חבל ארץ זה עשיר בפחם ובעץ ועל כן בנויה כלכלתו על כריית פחם, כריתת עצים ועיבודם. פרט למורדות הפידמונט, רוב הקרקע דלה וסחופה והחוות קטנות ומועטות. בפידמונט נמצאות חוות גידול עופות וטבק. בעמק טנסי הוקם בשנות ה-30 מפעל של סכירת נהרות, מפעלים הידרואלקטריים ושיקום החקלאות על ידי רשות עמק טנסי ולפיכך הפך העמק לאזור חקלאי ותעשייתי, מאוכלס ומצליח.
גאולוגיה
הרכס החל להתהוות לפני יותר מ-250 מיליון שנה ועוצב במספר שלבים:
הקמט מעידן הפליאוזואיקון התרוממות ראשונים שלוותה בשבירה והעתקת גושים לאורך קווי השבירה.
פעולה שחיקת קרקע ממושכת, שהנמיכה את האזור.
הקימוט השלישוני – התרוממות מחודשת בתקופת השלישון, קטנה יותר מזו שחלה בפליאוזואיקון.
פעולת ביתור על ידי נחלים ויצירת מפערי מים לרוחב הרכסים. בצפון פעלו בשלב זה כוחות קרחוניים.
האפלצ'ים הקדומים כוללים את הפידמונט ואת הרכס הכחול ובנויים מסלעי יסוד ומסלעים מותמרים קדומים.
האפלצ'ים הצעירים כוללים את רצועת "רכס ועמק" ואת רמת האפלצ'ים. הם בנויים מסלעי משקע ובהם ניכר הקימוט השלישוני.
ראו גם
שביל האפלצ'ים
קישורים חיצוניים
הערך באנציקלופדיה הגאוגרפית New World Encyclopedia
The Mountains That Froze the World
גאוגרפיה של הרי הסמוקי
מינרלים בהרי האפלצ'ים
*
אפלצ'ים
אפלצ'ים
אפלצ'ים | 2024-04-25T13:26:36 |
אפלצ'ים | REDIRECT הרי האפלצ'ים | 2004-09-20T07:43:02 |
הרי האפלאצ'ים | REDIRECT הרי האפלצ'ים | 2004-09-20T07:43:30 |
אפלאצ'ים | REDIRECT הרי האפלצ'ים | 2004-09-20T07:44:01 |
שביל האפלצ'ים | שמאל|ממוזער|250px|שביל האפלצ'ים
ממוזער|left|250px
שביל האפלצ'ים (באנגלית: Appalachian Trail) הוא שביל מטיילים בצפון אמריקה. אורכו כ-3,500 ק"מ והוא נפרש לרוב אורכה של מזרח ארצות הברית ממדינת מיין בצפון ועד מדינת ג'ורג'יה בדרום.
הנקודה הגבוהה אליה אפשר להעפיל דרך השביל נמצאת בהר וושינגטון, שם מגיע השביל עד לגובה של כאלפיים מטרים.
שביל האפלצ'ים הוא גם אחד משבילי המטיילים הפופולרים בעולם, אף על פי שתנאי הטבע בו אינם קלים. בחורף מתכסים חלק מההרים בשלג והנהרות קופאים, באביב מציקים היתושים והזבובים ואילו בקיץ חם שם מאוד ומסתובבים דובים בקרבת האדם. מאות אלפי אנשים מטיילים בו לאורך קטעים אחדים מדי שנה ויש בודדים המסיירים לכל אורכו במשך שנה תמימה. לאורך השביל הוקמו פונדקים ובקתות לינה כדי לארח את המבקרים הרבים.
שביל האפלצ'ים הוא אחד משלושת שבילי הכתר המשולש הארוכים , לצד שביל הרכס הפסיפי היוצא מגבול ארצות הברית בקליפורניה עם מקסיקו ומסתיים בצפון בגבול ארצות הברית בוושינגטון וקנדה, ושביל קו פרשת המים של היבשת המתחיל בגבול ארצות הברית – מקסיקו בניו מקסיקו ומסתיים בגבול ארצות הברית–קנדה שבמונטנה.
משרדי הנהלת שביל האפלצ'ים ממוקמים בעיירה הארפרס פרי שבוירג'יניה המערבית.
היסטוריה
באוקטובר 1921 פרסם בנטון מק-קיי מאמר בכתב העת של המכון האמריקני לארכיטקטים (כיום כתב העת "ארכיטקטורה" באנגלית) בו הציע לסמן שביל ארוך שיקשר בין חניוני הנופש השונים בהרי האפלצ'ים. המאמר הביא ל-16 שנים של מאמץ להקמת השביל באמצעות מתנדבים ממאות ארגונים וקהילות שעניינם היה הקמת שבילי מטייליםCaves, R. W. (2004). Encyclopedia of the City. Routledge. pp.445, 1st Edition. במהלך 16 השנים הללו, הוכשרו וסומנו קטעי שביל רבים ובשנת 1937 הוכרז על השלמת השביל. בתקופת מלחמת העולם השנייה לא התקיימה אחזקה של הדרך, אך לאחריה היא חודשה, ובשנת 1951 הוכרזה השלמתו של השביל בפעם השנייה.
ראו גם
שביל ישראל
סקוט ג'וריק – אולטרה מרתוניסט, שיאן שביל האפלצ'ים.
קישורים חיצוניים
המאמר של בנטון מק-קיי משנת 1921 בו הציע את פרויקט שביל האפאלצ'ים.
הערות שוליים
*
קטגוריה:טרקים בארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: תיירות
קטגוריה:ג'ורג'יה: גאוגרפיה
קטגוריה:קרוליינה הצפונית: גאוגרפיה
קטגוריה:טנסי: גאוגרפיה
קטגוריה:וירג'יניה: גאוגרפיה
קטגוריה:וירג'יניה המערבית: גאוגרפיה
קטגוריה:מרילנד: גאוגרפיה
קטגוריה:פנסילבניה: גאוגרפיה
קטגוריה:ניו ג'רזי: גאוגרפיה
קטגוריה:מדינת ניו יורק: גאוגרפיה
קטגוריה:קונטיקט: גאוגרפיה
קטגוריה:מסצ'וסטס: גאוגרפיה
קטגוריה:ורמונט: גאוגרפיה
קטגוריה:מיין: גאוגרפיה
קטגוריה:ניו המפשייר: גאוגרפיה | 2024-06-24T07:53:27 |
סיזיפוס | שמאל|ממוזער|250px|המלך סיזיפוס מאת מתיאס לודר
סיזיפוס (ביוונית: Σίσυφος) הוא דמות במיתולוגיה היוונית, מייסדה ומלכה הראשון של קורינתוס. הוא מתואר במקורות השונים כמלך רשע וערמומי.
סיזיפוס מוכר בעיקר מהמיתוס על העונש שקיבל לאחר מותו. נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה הר רק כדי להגיע לפסגה ולצפות בו נופל חזרה למטה. עונשו הוא המקור לביטוי "עבודה סיזיפית", שמשמעותו עבודה מפרכת ואינסופית ללא תכלית.
מיתוסים
משפחה
אביו של סיזיפוס הוא איולוס שליט איוליה, ואמו היא הנימפה אנרטה. הוא נשא לאישה את מרופה, אחת הפליאדות בנות לווייתה של ארטמיס. יחד עם מרופה הוא הביא מספר בנים, ביניהם גלואוקוס, ששלט בקורינתוס אחריו. בנו של גלאוקוס, בלרופון, הוא נכדו של סיזיפוס ואחד מגדולי הגיבורים במיתולוגיה היוונית.
מסופר שבין סיזיפוס לאחיו, סלמוניאוס, שררה שנאה עזה. סיזיפוס הערמומי רצה להרוג את אחיו והלך לאורקל בדלפי כדי לטכס עצה. נאמר לו שעליו להביא ילד עם בתו של סלמוניאוס, טירו, ושילד זה עתיד להרוג את סבו. סיזיפוס פיתה את טירו והביא עמה ילד, אך טירו גילתה את תוכניתו של סיזיפוס והרגה את ילדה כדי להציל את אביה.
אח מוכר נוסף של סיזיפוס וסלמוניאוס הוא קרתאוס, שהביא יחד עם טירו אחייניתו את איסון.
המחזה "פילוקטטס" מאת סופוקלס מציג גרסה של המיתוס בו סיזיפוס הוא אביו האמיתי של אודיסיאוס. סיזיפוס רצה להערים על אוטוליקוס, בנו של הרמס, הידוע כתחבולן בעצמו, ופיתה את בתו אנתיקליאה, שילדה את אודיסיאוס. אולם, גרסה זו של הסיפור מוכרת רק מהמחזה, והגרסה המקובלת היא המופיעה באודיסיאה ובמיתוסים אחרים, שאנתיקליאה הרתה את אודיסיאוס לבעלה לארטס.
סכסוכו עם זאוס
סיזיפוס מתואר כמלך רע וערמומי. מסופר עליו שנהג לגרום למטיילים ולאורחים שהגיעו לקורינתוס לטעות בדרכם, ולהרוג אותם. בכך פגע בערך ה"קסניה" היווני, הקובע שהכנסת אורחים היא ערך עליון, והחל את סכסוכו עם שליט האלים, זאוס, הידוע גם כמגנם של האורחים.
עונשו המפורסם של סיזיפוס בשאול ניתן לו על שחשף את מקומו של זאוס לאל הנהר אסופוס. זאוס חטף את בתו של אסופוס, אייגינה. כאשר אסופוס הגיע בחיפושיו לקורינתוס, סיזיפוס גילה לו את מיקומה של בתו. בסופו של דבר, זאוס הצליח להבריח את אזופוס עם ברק והביא עם אייגינה את בנם איאקוס.
התחמקויות מהמוות
בעקבות המקרה עם אסופוס אל הנהר, זאוס פנה לתנטוס וציווה עליו לכבול את סיזיפוס בשאול. סיזיפוס חשד כאשר הגיע אליו תנטוס ולא האל הרמס שתפקידו ללוות את המתים לשאול. על כן, הוא הערים על תנטוס וכבל אותו תחתיו. בעקבות כליאתו של תנטוס המוות הפסיק לפעול בעולם. לא היה ניתן להעלות עולות או לאכול בשר והזקנים והגוססים סבלו בלי שיגיע הקץ. המצב ליבה את חמתו של ארס, אל המלחמה, ששחרר לבסוף את תנטוס.
סיזיפוס הבין בשלב זה שייאלץ לחזור לשאול. הוא ביקש מאשתו מרופה שלא תשים על עיניו מטבעות כמנהג הקבורה ביוון. כך, בהגיעו לשאול עמד על נהר הסטיקס ולא יכול לשלם למשיט המעבורת כארון כדי לעבור את הנהר. האדס אל השאול (בגרסאות אחרות מדובר באשתו, פרספונה) אפשר לו לחזור לעולם החיים כדי לבקש מאשתו לבצע את הקבורה כראוי. על ידי תחבולה זו חזר סיזיפוס לעולם החיים ומת כעבור שנים בשיבה טובה.
עונשו של סיזיפוס
כעונש על תחבולותיו של סיזיפוס נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה הר בשאול. זאוס גרם לכך שבכל פעם, כמעט לפני שסיזיפוס מגיע לפסגה, הסלע מתגלגל חזרה למטה ומצריך את סיזיפוס לחזור על הפעולה. סיזיפוס נידון לנצח למאמץ חסר תועלת וייאוש ללא סוף.
ישנו אזכור אחד בו סיזיפוס עצר ממלאכת עונשו. בספר העשירי של מטמורפוזות מאת אובידיוס מובא סיפורם של אורפאוס ואאורידיקה. אורפאוס ידוע כנגן שמצליח לשבות את כל שומעיו. בעת נגינתו להאדס בשאול ישנו תיאור כיצד כל הפעילות בשאול עצרה מלכת, שם מסופר כי אפילו סיזיפוס נח, נשען על הסלע והקשיב.
אזכורים בתרבות
טרגדיה יוונית עתיקה בשם "סיזיפוס", כנראה מאת קריטיאס, לא שרדה אלא בציטוט קטע חלקי.
בספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס", תוהה הגיבור, מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. הוא השווה את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס שנגזר עליו לגלגל במעלה ההר אבן כבדה מבלי שיצליח להשלים את משימתו לעולם. הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".
ריצ'רד רייט, קלידן להקת פינק פלויד, תרם לאלבום של הלהקה Ummagumma (בה כל חבר להקה מבצע יצירה שלו) יצירה אינסטרומנטלית משלו בשם "Sysyphus" (אף על פי שמאייתים את השם באנגלית כ-"Sisyphus") יצירת רוק מתקדם ואוונגרד בת 13 דקות המחולקות לארבעה חלקים. כל חלק מבוסס על חלק מסיפורו של סיזיפוס.
קישורים חיצוניים
יעל רנן, סיזיפוס: מהומרוס עד קאמי. מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
הערות שוליים
קטגוריה:מלכים מהמיתולוגיה היוונית | 2024-02-22T14:49:05 |
אלכסיי ליאונוב | שמאל|ממוזער|250px|בול שהוצא לרגל האירוע של יציאה ראשונה לחלל
אלכסיי ארחיפוביץ ליאונוב (ברוסית: Алексе́й Архи́пович Лео́нов; 30 במאי 1934 – 11 באוקטובר 2019) היה קוסמונאוט, מחלוצי תוכנית החלל הסובייטית והאדם הראשון שביצע הליכת חלל.
ביוגרפיה
ליאונוב נולד בכפר ליסטביאנקה (Листвянка) שבסיביר (מחוז קמרובו). סיים את בית הספר לטייסי קרב בשנת 1957, ובשנת 1960 התקבל ליחידה להכנת הקוסמונאוטים הסובייטים.
ב-18 במרץ 1965 ביצע ליאונוב את "הליכת החלל" הראשונה בהיסטוריה, כאשר יצא אל מחוץ לחללית ווסחוד 2 (ברוסית: Восход-2, זריחה) לטיול שנמשך 12 דקות ו-9 שניות.
לאונוב עשה זאת שלושה שבועות לפני מקבילו האמריקאי, האסטרונאוט אד וייט. בתום ההליכה, נתקל ליאונוב בקושי להיכנס חזרה לחללית, מפני שלחץ האוויר בחליפת החלל שלבש ניפח אותה עד כדי כך שהיא לא התאימה לפתח הקפסולה. בסופו של דבר, הצליח ליאונוב להידחק חזרה בקושי רב, לאחר ששחרר מהאוויר שבחליפה לחלל. בעקבות התקלה, התארכה המשימה, שהייתה מתוכננת להמשך 12 דקות, לכמעט 24 דקות. אין בנמצא תמונות טובות של הרגע ההיסטורי, משום שהמצלמה שהותקנה מחוץ לחללית נשארה במנעל-האוויר שהושלך לחלל.
בחזרתם לאטמוספירה ארעה תקלה נוספת, במערכת ההנחיה האוטומטית, שחייבה את הטייס פאבל בלייב (Павел Беляев) לנווט את החללית באופן ידני. כתוצאה מכך, נחתו הקוסמונאוטים כ-1,000 ק"מ מהיעד המתוכנן, ונאלצו לבלות יומיים בקור המקפיא של הרי אורל. למעשה, הם שהו בהרים זמן ארוך יותר מאשר בחלל.
בשנת 1968 יוּעד ליאונוב לעמוד בראש הטיסה הרוסית המאוישת הראשונה סביב לירח, אך זו בוטלה לאחר שהאמריקאים הצליחו לבצע זאת לפניהם, בחללית אפולו 8.
בטיסתו הבאה לחלל, ב-15 ביולי 1975, פיקד ליאונוב על החללית סויוז 19 במסגרת משימה משותפת עם החללית האמריקאית אפולו, שהייתה הפעילות הרוסית-אמריקאית הראשונה בחלל.
בין השנים 1976 ו-1982 שימש גנרל לאונוב כסגן מנהל מרכז הקוסמונאוטים "גגארין" ואף שימש כעורך המעצב והקריקטוריסט של עיתון הקוסמונאוטים APOGEE.
באוקטובר 2019 הלך לעולמו, בן 85 היה במותו. הותיר אחריו אישה, סבטלנה ושתי בנות. נקבר בבית העלמין הצבאי הפדרלי להנצחה סמוך למיטישצ'י במחוז מוסקבה.
בתרבות
כמחווה לקוסמונאוט, בחר סופר המדע הבדיוני, ארתור סי. קלארק בספרו "אודיסיאה 2: 2010" לקרוא לחללית הרוסית הראשונה שנשלחה לכוכב הלכת צדק בשם "אלכסיי ליאונוב".
הוא הופיע בהופעת קמע בסרט החלל הרוסי "מעבר לכוכבים".
בסדרת ההיסטוריה חלופית, עבור כל האנושות שברית המועצות הצליחה להנחית על הירח צוות הראשון לפני ארצות הברית (ובעקבות כך מרוץ החלל העולמי מעולם לא היה מסתיים), ליאונוב הוא האדם הראשון על הירח (וזאת בניגוד למציאות, בה זה היה ניל ארמסטרונג).
קישורים חיצוניים
אלכסיי ליאונוב
מסעות מסוכנים לחלל
ביוגרפיה באתר רוסקוסמוס
ביוגרפיה מפורטת
הערות שוליים
קטגוריה:קוסמונאוטים סובייטים
קטגוריה:גנרלים סובייטים
קטגוריה:מעוטרי גיבור ברית המועצות
קטגוריה:זוכי פרס פון קארמן
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הכוכב האדום
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
קטגוריה:טייסי חיל האוויר הסובייטי
קטגוריה:מעוטרי מסדר ההצטיינות האזרחי (סוריה)
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1934
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1934
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-2019 | 2024-08-23T07:29:27 |
ראשית ישראל | ראשית ישראל הוא ספר מאת הארכאולוג פרופסור ישראל פינקלשטיין, מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וחוקר ההיסטוריה והמורשת ניל אשר סילברמן. הספר יצא לאור בשנת 2001 באנגלית בכותרת "The Bible Unearthed" ובשנת 2003 בעברית בכותרת: "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי", בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב. הספר יצא לאור גם בצרפתית, ספרדית, פורטוגזית ואיטלקית.
הספר הציג לראשונה לציבור הרחב בישראל ובעולם את כלל ממצאי המחקר המדעי בנושא בדור שקדם להופעתו, סינתזה מקיפה שלהם, ופרשנותם של המחברים. חלק גדול ממסקנותיו שיקפו את הקונצנזוס המדעי הקיים, ואחרות היו ועודן נתונות במחלוקת מדעית.
פתח דבר ומבוא לספר: ארכאולוגיה ומקראעמ' 19–41 בספר.
לדעת המחברים, הגרעין ההיסטורי של התנ"ך נכתב כחלק מהרפורמה הפולחנית שהוביל יאשיהו, ועבר עריכות והרחבות לאחר חורבן בית ראשון ובימי שיבת ציון. מטרתם לחלוק את התובנות הארכאולוגיות החדשות, שאינן ידועות מחוץ לחוגי החוקרים, בשאלות כיצד צמח עם ישראל ומתי ומדוע נכתבה ההיסטוריה המקראית, וכיצד שמר הטקסט הזה על עוצמה כה אדירה עד ימינו. בספר גם תובנות רבות בחקר המקרא וההיסטוריה המקראית, חלקן לא חדשות, שאף הן כמעט שאינן ידועות מחוץ לחוגי המחקר.
המתודולוגיה של הספר נשענת על הניתוח הביקורתי של המקורות המקראיים (J, E, D, P, על מורכבותם), מקורות היסטוריים חוץ מקראיים, והמחקר הארכאולוגי המודרני כמקור ידע עצמאי, שאינו תלוי בפרשנות מקראית או היסטורית זו או אחרת. סינתזה של שלוש מתודות עצמאיות אלה מאפשרת הבנה טובה יותר של ההיסטוריה המקראית ושל ראשית ישראל.
בכל פרקי הספר המחברים מנסים להראות כי הזמן המתאים ביותר לחיבור או עריכת עיקר המקורות הנדונים הוא סביב ימי יאשיהו, במאה ה-7 לפסה"נ.
חלק ראשון: התנ"ך כהיסטוריהעמ' 45–151 בספר
פרק 1: החיפוש אחר האבותעמ' 45–63 בספר.
סיפורי האבות במקרא משקפים הדים לתקופות היסטוריות וארכאולוגיות שונות המשתרעות לאורך יותר מ-1,000 שנים, ולכן "תקופת האבות" הוא מונח מקראי, אך לא היסטורי. אנכרוניזמים רבים כגון ביות הגמל, הסחר לערב, הופעת הפלשתים ועוד מראים כי הסיפורים הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת. נראה שאפיזודות שונות מקורן במסורות נפרדות מאזורים שונים בישראל ויהודה הקדומות, אבל שילובן למסורת אחת נעשה ביהודה תוך הדגשת עליונותה. מסקנות אלה היו בעיקרן בקונצנזוס מדעי רחב, עוד טרם נכתב הספר. הגם שמקובל כי מועד העריכה והכתיבה של מסורות האבות היה מאוחר, אין הסכמה במחקר על התקופה והנסיבות המדויקות של התהליך, אותו מתארכים המחברים בעיקרו לימי יאשיהו.
פרק 2: האם יצאו בני ישראל ממצרים?עמ' 64–83 בספר.
שושלת החיקסוס היא דוגמה להתיישבות הדרגתית של אוכלוסייה שמית באזור הדלתא של הנילוס, השתלטותה בדרכי שלום על מצרים, וגירושה בידי השושלת הבאה. גירוש החיקסוס מתוארך לשנת 1570 לפסה"נ בערך, ולמרות שהיסטוריונים קדומים קשרו אותו ליציאת מצרים, הוא קודם ביותר מ-300 שנה לתקופה בה נבנתה העיר רעמסס הנזכרת במסורות יציאת מצרים, לאזכור הראשון של השם "ישראל" במקורות (בכתובת פרעה מרנפתח) ולתקופה המשוערת של ראשית ההתנחלות בכנען. מהתקופה המתאימה הנדונה אין שום עדות היסטורית או ארכאולוגית ליציאת מצרים כמתואר במקרא, ולו בקירוב, וזאת מפרק זמן בו יש תיעוד היסטורי וארכאולוגי עשיר. המחברים מסכמים כי הסאגה של יציאת בני ישראל היא ביטוי רב עוצמה של זיכרון פרשת החיקסוס, אך איננה אמת היסטורית.
פרק 3: כיבוש כנעןעמ' 84–106 בספר.
למרות שבראשית המחקר הארכאולוגי נטען כי ממצאי החפירות מוכיחים את פרשת כיבוש הארץ, הרי במהלך הדור שלפני פרסום הספר הוכיח המחקר החדש שלא הייתה זו אלא הנחת המבוקש. ערים מרכזיות בסיפורי הכיבוש כלל לא התקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת, ערב תקופת הברזל ותקופת ההתנחלות, ומדובר דווקא בערים שסיפורי כיבושיהן הם מהמפורטים ביותר: יריחו, העי, גבעון, ועליהן יש להוסיף גם את חברון. החורבנות שכן התרחשו קרו בתהליך הדרגתי שארך יותר ממאה שנים, מאמצע המאה ה-13 ועד שלהי המאה ה-12 לפסה"נ. לפיכך מסע כיבושי יהושע, כמתואר במקרא ובתוך דור אחד, לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת הערים הכנעניות נחלשו וחרבו בהדרגה מסיבות שונות וכתוצאה מזעזועים גלובליים במזרח הקדום של סוף תקופת הברונזה, ולכך השלכות על הבנת ההתנחלות בשלב הבא.
פרק 4: מי היו בני ישראל?עמ' 107–130 בספר.
בשורה של סקרים אריכולוגים ביהודה ושומרון בשנות ה-80 של המאה ה-20 התגלה דגם יישובי של התיישבות חדשה בתחילת תקופת הברזל, של רועים וחקלאיםנדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990).. מערכת זו התפתחה למערכת יישובית מתקדמת בתקופת הברזל 2, ולכן ברור שיש ליחס אותה לעם ישראל הקדום. תהליכים יישוביים דומים אירעו בהר גם בראשית תקופת הברונזה הקדומה, ובראשית תקופת הברונזה התיכונה.
מחקרים אנתרופולוגיים הראו שבמזרח הקדום התקיימה חברה דימורפית ("דו-פנית") של איכרים ביישובי קבע ובערים, ושל רועים-נוודים, שחיו בתלות הדדית כלכלית. הרועים הנוודים זקוקים למחייתם לדגנים, ואם החברה יושבת הקבע נחלשת ולא מסוגלת לספק להם זאת, הם עוברים להתיישבות. המסקנה היא שעל רקע היחלשות החברה העירונית יושבת הקבע, רועים-נוודים שכבר חיו בהר נאלצו לעבור להתיישבות קבע; היחלשות וחורבן הערים הכנעניות היו הסיבה להתיישבות זו, ולא התוצאה שלה, וההתיישבות היא של אוכלוסייה פסטורלית מקומית, כלומר כנענית. האוכלוסייה שהתיישבה בהר המרכזי גיבשה לעצמה זהות מובחנת, שביטויה החומרי הייחודי העיקרי והיחיד, אך החשוב, הוא הימנעות מאכילת חזיר, שהתקיימה רק באזור זה.
למרות שאין כמעט עוררין על התהליך שמתארים המחברים, יש והיו השגות במחקר על הצגתו כבלעדי, גם טרם פרסום הספר, וגם מחוגים מחקריים הקרובים למחברים. מחקרים מקראיים מראים שלצד משפחות מקומיות, התיישבו בהר גם משפחות ובתי אב רבים שהגיעו מחוץ לכנען, מכל רחבי הסהר הפורה, כולל מצרים.
פרק 5: ממלכת הזוהרעמ' 131–151 בספר.
זה אולי הנושא השנוי ביותר במחלוקת מחקרית מבין נושאי הספר, מחלוקת שהחלה עוד קודם לפרסום הספר עם פרסום מאמרים מדעיים בנושא, ונמשכת מאז. המחברים חזרו ועסקו בנושא זה בהרחבה יתרה בספרם על דוד ושלמה, שהתפרסם חמש שנים לאחר פרסום ספר זהשלוש שנים לאחר פרסום מהדורתו העברית..
האסכולה המינימליסטית
האסכולה המינימליסטית בחקר המקרא בשני העשורים שקדמו להופעת הספר גרסה כי לסיפורי דוד ושלמה גוון ספרותי-אגדתי מובהק, וכי בהיעדר עדות ארכאולוגית ממשית ואזכור חיצוני כלשהו של מלכים אלו, יש להסיק כי עצם קיומם אינו אלא פיקציה שנכתבה בימי שיבת ציון או לאחריה; אולם טענה זו הופרכה לחלוטין. בתל דן התגלתה בשנת 1993 כתובת ארמית המתארת ככל הנראה את ניצחונו של חזאל על יורם בן אחאב מלך ישראל, ועל אחזיהו בן יהורם מלך "בית דוד". כינוי ממלכה על שם מייסדה נפוץ בתקופות אלהכך למשל הכתובות האשוריות מתייחסות אל יהוא מלך ישראל בתור "בן עמרי", למרות שיהוא הרי השמיד את בית עמרי ומלך תחתיו; אולם מבחינת האשורים נותרה ממלכת ישראל "בית עמרי", על שם מייסדה. ומכאן עדות חיצונית מוצקה להיותו של דוד דמות היסטורית, מייסד ממלכת יהודה. בעקבות זאת שוחזרה הקריאה "בית דוד" גם בקריאה חדשה של מצבת מישע. למעשה, בניגוד לתדמית שהתקבלה ביחס לספר, המחברים דווקא מפריכים את טענות האסכולה המינימליסטית ביחס לדוד ושלמה, אם כי דוחים גם את הטענות המקסימליסטיות לגביהם (להלן).
האסכולה המתונה מול האסכולה המקסימליסטית
ממצאי הסקרים הארכאולוגיים ביהודה הראו כי היישוב בה התפתח בהדרגה מראשית ההתנחלות עד למאה ה-10 לפסה"נ. מכאן שהתפתחות יישובית זו אינה המצאה מאוחרת, אך דגם היישוב רחוק מלהיות צפוף ומאורגן כפי שצפוי מיישוביה של ממלכה גדולה וחזקה, והקיף כ-5,000 תושבים בלבד, נתון העולה בבירור מן הסקרים המקיפים שנערכו. אולם הטיעון הארכאולוגי המרכזי של המחברים התמקד בפעולות בנייה גדולות שיוחסו לשלמה בפסוק יחיד במקרא, ואשר יגאל ידין קישר לממצאים הארכאולוגיים באתרים אלו ותיארכם למאה ה-10 לפסה"נ, זמנו המשוער של שלמה. מחקריו של דוד אוסישקין, ולאחר מכן חפירת מגידו בידי פינקלשטיין ואוסישקין, טענו לתיארוך אותו ממצא עצמו למאה ה-9 לפסה"נ, לימי ממלכת שומרון של עמרי ואחאב שנוסדה אז.
האוריינות ביהודה וישראל הקדומות, תאריכיה ומשמעותה
אשר למועד חיבורם של הסיפורים על דוד ושלמה, טיעון מרכזי ביחס למועד כתיבתם המאוחר הוא הופעתה המאוחרת של האוריינות בישראל וביהודה, על סמך ממצאים ארכאולוגיים-פליאוגרפיים (כתובים). מהמאות ה-10 וה-9 לפסה"נ אין כמעט בכלל ממצאים כאלו, לא ביהודה ולא בישראל, עובדה שאינה שנויה במחלוקת (בניגוד למחלוקת על תיארוך כלי החרס). מכל הדוגמאות ההיסטוריות-ארכאולוגיות המוכרות, עניין זה הוא סימן לאוריינות מצומצמת ביותר באותה תקופה גם מבחינת הכתיבה על חומרים מתכלים. ברמת אוריינות מצומצמת כזו לא יכול להיות שנכתבו סיפורים נרחבים, מתוחכמים ובאיכות ספרותית גבוהה כמו מסורות דוד ושלמה. אוריינות נרחבת מתחילה להופיע במהלך המאה ה-9 לפסה"נ ובעיקר לאחריה, תקופות מהן התגלה שפע ממצא אפיגרפי בישראל ולאחר מכן גם ביהודה, כך שהכתובים הם לכל המוקדם מן המאות 8–7 לפסה"נ.
סיכום גישת המחברים לממלכת דוד ושלמה
לדעת המחברים אין ראיות ארכאולוגיות או היסטוריות משכנעות לקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, וכי סיפור הממלכה המאוחדת נבדה מאוחר יותר - בירושלים של המאה ה-7 לפנה"ס - מתוך ניסיון של אנשי ממלכת יהודה, בתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל, להצביע על עבר שלטוני משותף לאנשי יהודה וישראל, על רקע הגירה מסיבית של פליטים מישראל אל ממלכת יהודה (להלן).
לפי המחברים הרי בתקופה שמיוחסת לזמן הממלכה המאוחדת (המאה ה-10 לפסה"נ) לא הייתה ירושלים יותר מכפר גדול, ואילו יהודה, כממלכה, הייתה זניחה בהשוואה לעוצמתה ולחשיבותה של ממלכת ישראל. עלייתה של האימפריה האשורית החדשה שמה קץ לממלכת ישראל המפוארת, וממלכת יהודה המדולדלת ששרדה תחת שלטון יאשיהו, ביקשה להטעים את זכותה לנחלות שהיו תחת שליטת ישראל. זו הייתה מטרתה העיקרית של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, המיוחסת על ידי הכותבים לימיו של יאשיהו, שהציגה את תקופת מלוכתם של דוד ושלמה - תקופה בה שלטו בפועל ביהודה בלבד - כתור זהב בו היו ממלכת יהודה וממלכת ישראל מאוחדות תחת שלטון שליט אחד.
גם כלל הממצאים הארכאולוגיים, לדעת פינקלשטיין וסילברמן, אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת. כך, לדוגמה, אין ראיה ארכאולוגית כלשהי לכיבושיו של דוד, ואילו ערי הפלך המרשימות שבנייתן יוחסה על ידי יגאל ידין לתקופת שלמה, כמו בגזר, במגידו ובחצור, נבנו לדעתם בתקופה מאוחרת יותר. בתקופת שלטון דוד ושלמה נמשכה תרבות תקופת הברזל I ביהודה ואילו בצפון ניכר המשך התרבות החומרית הכנענית. בשתי התקופות אין חיזוק בממצא החומרי לקיום בנייה מונומנטלית, כמו זו המיוחסת לשלמה. מפעלי הבנייה החשובים ביותר, לפי פינקלשטיין וסילברמן, צריכים להיות מתוארכים לתור הזהב של ממלכת ישראל, לתפישתם - תקופת שלטון בית עמרי בממלכת ישראל.
ביקורת על מסקנות הספר ביחס לתקופה זו
חלק מן החוקרים, במיוחד אלו הקשורים ל"אסכולה הירושלמית" של האוניברסיטה העברית, אינם מקבלים את מסקנות המחברים. הן לא התקבעו כקונצנזוס מדעי, שנויות במחלוקת עזה ורבים טענו לכשלים בהן. מיעוט הממצאים לקיום הממלכה המאוחדת בוקר כראיה חלשה, בפרט עקב הבעייתיות של עיר דוד, אתר שנחשף לסחף, הרס ובנייה-מחדש נרחבים במהלך השנים; מאידך, השוללים לא נתנו מענה לטענה, המבוססת על הסקרים הארכאולוגיים הפרטניים שנערכו ביהודה, לפיה כלל היישוב בחבל ארץ זה היה דל יחסית. תגליות ארכאולוגיות נקודתיות שנערכו מאז הפרסום, הוצגו כאילו הן מפריכות את השקפת המחברים בדבר הממלכה המאוחדת. אחת מהן היא גילויו של מבנה האבן הגדול בעיר דוד, שלדעת החופרת הוא ארמונו המונומנטלי של המלך דוד, אלא שדעה זו לא התקבלה במחקרוראו ביתר פירוט בערך בעניין זה: מבנה האבן הגדול בעיר דוד.. העיר הקדומה שנחשפה בחורבת קייאפה שבשפלה הוצגה כמצודה שהשתייכה לממלכת דוד, וכהוכחה לכך שהתקיימה ממלכה מאוחדת חזקה עם מערכת שלטונית מפותחת. אולם בנושא זה התפתחה מחלוקת ארכאולוגית הן לגבי תיארוך החרסים באתר, והן לגבי שייכותו האפשרית לממלכת דוד, כך שגם כאן לא נמצא טיעון מכריע לאחד הצדדיםראו ספרות נוספת בערך על חורבת קייאפה.. אפשר לסכם ולומר כי הדיון בחלק מההיבטים הארכאולוגיים וההיסטוריים המפריכים או מוכיחים את קיומה של הממלכה המאוחדת, נותר פתוח וללא הכרעה במחקר.
חלק שני: עלייתה ונפילתה של הממלכה הצפונית (פרקים 6 עד 8)עמ' 155–225 בספר.
בחלק זה של ספרם מתארים המחברים את עלייתה של ממלכת הצפון החזקה, ממלכת ישראל, אותה ייסד עמרי. מממלכה זו ישנן עדויות ארכאולוגיות שאינן נתונות במחלוקת, בראש וראשונה מבירתה שומרון אותה ייסד עמרי כמתואר במקרא. ממלכה זו ומלכיה נזכרים גם במקורות האשוריים בני הזמן, וניתן לשחזר את תולדותיה במידה רבה של ודאות. בימי עמרי ואחאב הגיעה ממלכה זו לעוצמה רבה, ואחאב נזכר כאחד היריבים המרכזיים של אשור בתיאור קרב קרקר. אחרי ימי אחאב מצליחה ממלכת ארם דמשק החזקה, שמצפון לממלכת ישראל, להחליש את הממלכה ולהביא לנפילת בית עמרי ולעליית בית יהוא. הממלכה המוחלשת של יהוא נכנעה לאשורים, אך בזכות כך שושלתו הצליחה לשרוד ואף לחזור בהמשך לדומיננטיות אזורית, משום שממלכת ארם דמשק דוכאה קשות תחת האימפריה האשורית.
התמתנות תנופת הכיבושים של אשור איפשרה תקופת זוהר של ממלכת ישראל בימי ירבעם השני, אשר באה לביטוי גם בממצאים הארכאולוגיים בערי ישראל לרבות חצור, מגידו וגזר, ועל כך אין חולקים. לשיטתם של מחברי הספר וחוקרים נוספים, ימי הזוהר של ישראל תחת ירבעם השני הם הרקע לתיאור הדמיוני של ממלכת שלמה; לדעת החוקרים המקבלים את תיאורי המקרא ביחס לממלכת שלמה, ירבעם השני פשוט חידש את ימיה כקדם מבחינה טריטוריאלית.
לאחר מות ירבעם השני נקלעה ישראל לתקופה של אי שקט פוליטי, רציחות וחילופי מלכים תכופים. במקביל עלה באשור תגלת פלאסר השלישי, שהנהיג מדיניות חדשה של כיבוש הממלכות הוואסאליות והגליות נרחבות. תגלת פלאסר צימצם את תחומי ממלכת ישראל לגרעינה המקורי בהרי השומרון. בעקבות מרידה נוספת, גם ממלכה קטנה זו נכבשה בידי יורשיו, שלמנאסר החמישי וסרגון השני. שומרון, והטריטוריות הישראליות האחרות בצפון, הפכו לפחוות אשוריות מאורגנות היטב, ששרידיהן ניכרים בממצאים הארכאולוגיים.
חלק שלישי: יהודה והולדת ההיסטוריה המקראית (פרקים 9 עד 12)עמ' 229–305 בספר.
ראשיתה של ממלכת יהודה, לפי המחברים, הייתה כאמור בהתפתחות הדרגתית ואיטית של ממלכת שוליים קטנה ולא חשובה במיוחד, מבחינת העולם הגאופוליטי שתואר בפרק הקודם. אולם עם החלטתו האסטרטגית של אחז להיעשות לוואסאל של תגלת פלאסר מלך אשור, וחורבן ממלכת ישראל, השתנה מעמדה של יהודה והיא הפכה למעצמה אזורית בשטח שאותו אשור לא סיפחה. גידול עצום באוכלוסיית ירושלים ויהודה כולה באותה עת, מוסבר על ידי הגעת פליטים רבים מממלכת הצפון. מתקופה זו ואילך ניכר ביהודה מבנה יישובי ההולם ממלכה מאורגנת כהלכה, ועושר עצום של ממצא אפיגראפי מעיד על פריצה ברמת האוריינות בממלכה.
ימי חזקיהו
בעוד שבממלכת יהודה הכפרית של המאות הקודמות רווחו פולחנות מקומיים שונים ומגוונים (כפי שמעיד גם המקרא עצמו, אמנם מתוך ביקורת על כך), הרי בממלכה המתחדשת של תקופה זו עלתה השקפה הדורשת סגידה לה' לבדו. מקובל להניח כי השקפה זו הגיעה הן דרך פליטים מהצפון ששימרו את מסורות אליהו, אלישע ונביאים נוספים, והן מחוגי המקדש בירושלים. המקרא מתאר רפורמה פולחנית של חזקיהו ברוח זו, אולם נחלקו הדעות עד כמה תיאור זה עצמאי, או מושפע מרפורמת יאשיהו מאה שנים אחר כך, ועד כמה הממצא הארכאולוגי מחזק אותו באתרים מאותה תקופה שנחשפו כגון מקדשי ומזבחות ערד, באר שבע ולכיש.
בשנת 705 לפסה"נ, על רקע אי יציבות זמנית באשור בעת המעבר מימי סרגון השני לימי סנחריב, מרד חזקיהו באשור. מסע סנחריב בשנת 701 לפסה"נ דיכא מרד זה וגרם לחורבן עצום ביהודה, הניכר בשרידים הארכאולוגיים בכל רחביה. רק ירושלים ניצלה, וגם זאת במחיר של מס כבד.
ימי מנשה
למזלה של יהודה, המדיניות האשורית השתנתה זמן קצר אחר כך, מאסטרטגיה של כיבושים דורסניים וחורבנות, למה שמכונה "השלום האשורי"על משקל השלום הרומאי, Pax Romana, שאפיין שלב דומה בתולדות האימפריה הרומית וזמנה.. השלום האשורי איפשר יציבות ושגשוג כלכלי לאימפריה עצמה אך גם לחלקיה השונים ולסביבתה, ובנסיבות אלה החלה יהודה להשתקם כוואסאלית אשורית. מבחינה ארכאולוגית ההשתקמות ההדרגתית בולטת לעין. מבחינה היסטורית אין בידינו כמעט ידיעות עליה, שכן על מלכותו הממושכת של מנשה, הארוכה ממלכויות כל מלכי יהודה לרבות דוד ושלמה – 55 שנים, המקרא עובר כמעט בשתיקה למעט תיאור חטאיו הנוראים, בעיני הכותבים, שהביאו לדעתם לחורבן בית ראשון. מכל מקום עיקר משמעותו ההיסטורית של מנשה, כנראה אחד החשובים במלכי יהודה, היא בשיקום ממלכת יהודה והבאתה למצב הפריחה בו קיבל אותה לידיו יאשיהו. באותה עת גם החלה נסיגתה של אשור מהאזור, ויהודה חדלה להיות כפופה לה.
ימי יאשיהו
בימי יאשיהו נתגלה בבית המקדש ספר התורה, אשר לדעת כל החוקרים הוא נוסח קדום של ספר דברים, שכן התנהלות המלך והממלכה לאחר הגילוי תואמת בפרטים רבים למצוות של ספר זה. מקובל להניח כי הספר נכתב בסמוך לזמן "גילויו", אך יש המשערים ששורשיו מוקדמים יותר במאה ה-7 או אף ה-8 לפסה"נ. יאשיהו ביצע רפורמה פולחנית, חלקה עקוב מדם, בה רוכז כל הפולחן בירושלים לבדה, ולה' לבדו. מקובל במחקר, וגם על המחברים, כי בערך באותה תקופה נכתב גם הנוסח הראשון של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, שהיא הבסיס הטקסטואלי וההיסטוריוגרפי של הספרים דברים, יהושע, שופטים, שמואל ומלכים. נוסח זה הסתיים כמשוער בתיאור הרפורמה של יאשיהו ובשיא הישגיו. כאמור, לאורך כל ספרם מנסים המחברים להראות כי כל מסורות המקרא המרכזיות מתקופת האבות ואילך, משקפות בפרטיהן במידה רבה מציאות מתקופה זו, בה הועלתה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית על הכתב, אף אם יש להן גם מקורות קדומים יותר.
מבחינה פוליטית, היו במחקר הערכות סותרות לגבי היקפה וחוזקה של ממלכת יאשיהו. בראשית המחקר הייתה בכורה לעמדתם של המרחיבים, שמצאו סימוכין במקרא לטענתם שהוא הרחיב מאוד את גבולות ממלכתו, אולי עד כדי גודלה של ממלכת ישראל בשיאה, והיווה כוח אזורי משמעותי. לפי הנחה זו, כאשר פרעה נכו יצא בשנת 609 לפסה"נ למסע מלחמה כדי לסייע לאשורים, אויביו לשעבר, נגד הכוח הבבלי העולה, התייצב נגדו יאשיהו במגידו על מנת לעצור אותו, אלא שנפל בקרב, כמתואר בספר דברי הימים. לפי דעה אחרת, שקנתה אחיזה במחקר המאוחר יותר וגם המחברים שותפים לה, ליאשיהו לא יכול היה להיות הכוח שיוחס לו. את מקומה של אשור תפסה מצרים של השושלת ה-26 בהנהגת פסמתיך הראשון, ששלט בכל אזור החוף עד ערי פניקיה, ולכן התפשטותו של יאשיהו יכלה להיות בעיקר בהר הצפוני, וכן דרומה בנגב. לפי הנחה זו צריך להניח, לאור המצב הגאופוליטי, שיאשיהו היה ואסאל של השושלת המצרית ה-26. כאשר פרעה נכו ירש את אביו פסמתיך ויצא למסעו, הגיע אליו יאשיהו למגידו כדי לחדש את שבועת האמונים לו (אולי לצד שליטים אחרים), כמו שהיה מקובל בעלות מלך חדש, אלא שנכו המיתהו כראותו אותו, כפי התיאור הלקוני בספר מלכים. הסיבות לכך אינן ברורות: אולי אכן חשד בו ששאיפותיו גדולות ומסכנות את מצרים, או שפעולותיו בדרום סיכנו את הסחר העשיר עם ערב, שלמצרים היה בו אינטרס מובהק.
חורבן ממלכת יהודה ושיבת ציון
לאחר מות יאשיהו נקלעה יהודה למערבולת המתוארת היטב במקרא ובמהלכה הוגלה יהויכין, ולאחר מכן חרבה הממלכה בימי צדקיהו. לפי שחזור מקראי אותו מקבלים המחברים, בגלות ואולי בחצר יהויכין נכתבה הגרסה השנייה להיסטוריה הדויטרונומיסטית, לפיה בא החורבן עקב חטאות מנשה, אולם נוספת בה הבטחה לדוד ולזרעו, וגרסה זו מסתיימת בשחרורו של המלך יהויכין מכלאו (560 לפסה"נ). באותה עת, ביהודה, המשיך להתקיים יישוב יהודאי רב שלא הוגלה.
בשנת 539 לפסה"נ הביס כורש מלך פרס את האימפריה הנאו-בבלית. בשנת מלכותו הראשונה, כחלק ממדיניותו בכל רחבי ממלכתו ולא רק ביחס ליהודה, פרסם כורש צו המאשר לגולים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש ("הכרזת כורש"). נראה כי בראשית שיבת ציון ההנהגה נותרה בידי צאצאים לבית דוד, אלא שהללו ירדו מבמת ההיסטוריה ואת מקומם תפסה מנהיגות כפולה של מושלים מטעם הפרסים שמונו על פי נאמנותם ובלי קשר לבית דוד, ושל כהונת המקדש. בקרב כהונה זו נכתב המקור הכוהני של התורה (P), אם כי שורשיו עשויים להיות נטועים בכהונה של ימי הבית הראשון. ככל הנראה כהונת המקדש היא שביצעה גם את העריכה העיקרית של המקרא כפי שהגיע לידינו. המציאות בתקופה הפרסית השפיעה על תיאור מאורעות כגון נדודיו ומוצאו של אברהם, מקומם של קברי האבות בחברון (שמחוץ לגבולות פחוות יהודה), ומסורות יציאת מצרים, שאת כולם קראו גם לאור אירועי הדור ומצוקותיו. בעריכה שבוצעה בתקופה הפרסית השתלבו הדי תקופה זאת (המאות הששית עד הרביעית לפנה"ס) לצד הדי תקופת יאשיהו (המאה ה-7 לפסה"נ) שהתבטאו בנוסח המקורי של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית.
אחרית הדבר לספרעמ' 306–309 בספר.
באחרית הדבר לספר מציגים המחברים את ייחודו יוצא הדופן של המקרא ביחס לכתובים אחרים מהעת העתיקה: לא רק אפוס ומיתוס, או מפתח לסודות קוסמיים, אלא היסטוריה משפחתית ולאומית, מניפסט לאומי, דתי וחברתי ראשון מסוגו בעולם, החל על קהילה שלמה כולל כל מרכיביה. רק כשהחלו במאה ה-18 לנתח את התנ"ך במנותק מתפקידיו הקהילתיים והדתיים, ניסו חכמי ההשכלה וממשיכיהם להוכיח או להסביר את האירועים המתוארים בתנ"ך כאירועים היסטוריים ממשיים; זאת בשעה שרבים מאותם אירועים לא היו כאלה, לפי ניתוחם של המחברים. לדעתם, תרומתן הגדולה של הארכאולוגיה וההיסטוריה המקראיות להבנת המקרא אינה בהוכחה או הפרכה של אירועים ספציפיים הנזכרים במקרא, אלא דווקא בהכרת הרקע הממשי שבו הוא צמח: בקרב חברות קטנות, עניות יחסית ונידחות, שבכל זאת הצליחו להוציא מתוכן, בתהליך שתואר בספר, יצירה שלא הייתה כמוה להשפעה על תולדות האנושות.
נספחיםעמ' 310–341 בספר.
הספר כולל גם שבעה נספחים ובהם דיון נוסף במספר סוגיות מרכזיות שנדונו בפרקים השונים:
ניסיונות לזיהוי "תקופת האבות"
החיפוש אחר הר סיני
תיאוריות חלופיות על כיבוש כנען והתנחלות בני-ישראל
מדוע זיהוי הארכאולוגיה של ימי דוד ושלמה שגוי מיסודו
זיהוי ימי מנשה בממצא הארכאולוגי
כמה גדולה הייתה ממלכתו של יאשיהו?
גבולות פחוות יהוד
סיכום ביקורתי
למרות שהספר הוא סיכום מצב המחקר והשקפות המחברים אשר מיועד לקהל הרחב, הספר כולל ביבליוגרפיה מפורטת ביותר לכל אחת מהסוגיות הנדונות בו, באופן המציג את ההשקפות השונות לרבות אלה המנוגדות לדעת המחבריםעמ' 342–366 בספר.. הדבר מאפשר לקוראים להיחשף לטיעונים השונים שהועלו במחקר.
פרט לסוגיית תקופת הממלכה המאוחדת, שהוויכוח לגביה נמשך מאז פרסום הספר וטרם הוכרע, הרי באופן כללי הספר אכן מציג תמונה מאוזנת של מצב המחקר וההשערות שהיו מקובלות על רוב החוקרים בעת כתיבתו. רבות מהשקפות אלה לא השתנו משמעותית מאז פרסום הספר, שכן המחקר פנה לעסוק בהיבטים אחרים ודגשים אחרים. זהו עדיין ספר יסוד להכרת המחקר המודרני בנושאי הספר, גם אם לא בהכרח מקבלים את כל מסקנותיוראו למשל אצל יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה. רסלינג, תל אביב, 2016. מחקר מעודכן זה והספרות המעודכנת שהוא מצטט נשענים במידה רבה על התמונה הכללית העולה מספרם של פינקלשטיין וסילברמן. על בסיס זה הוא עובר לחקור היבטים אחרים הקשורים באותה תמונה היסטורית: התפתחות הפולחן בממלכות יהודה וישראל, עלייתו של יהוה כאל המרכזי בפולחן זה, והשינויים שעברו תפישתו ופולחנו של יהוה עד גמר התגבשות היהדות המסורתית..
ראו גם
דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס
לקריאה נוספת
ישי קורדובה, "ראשית ישראל", קשת החדשה 5, סתיו 2003.
קישורים חיצוניים
הפרק הראשון בספר, מחולק לעשרה חלקים בשל אורכו - קישור זה לחלק הראשון באתר מקראנט של מט"ח
ידין רומן, למלך יש כתר, ריאיון עם פרופ' עמי מזר בעקבות כתבה עם ישראל פינקלשטיין בארץ וטבע בשם "למלך אין כתר". ארץ וטבע
הערות שוליים
קטגוריה:חיבורים בארכאולוגיה של ארץ ישראל
קטגוריה:ספרי היסטוריה של עם ישראל
קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית
קטגוריה:דוד
קטגוריה:שלמה
קטגוריה:ספרי 2001
קטגוריה:ספרי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:ספרי ארכאולוגיה
קטגוריה:חיבורים בחקר המקרא | 2024-09-30T10:42:47 |
אקווה | אַקְוָוה (בלועזית: אַקְוִויפֵר; מלטינית: aquifer - "נושא מים") היא מאגר מים תת-קרקעי (מי תהום) המורכב משכבות סלע (בדרך כלל סלעים קשים) נקבוביות המאפשרות מעבר מים ואגירתם על גבי שכבות סלע אטומות (אקוויקלוד). המאגר נוצר בשל היקוות מי התהום על גבי שכבות סלעים כאשר מי משקעים (גשם, שלג וכו') אשר חלחלו אל הקרקע, נלכדים בתוך שכבות סלע אטומות. אופיין הנקבובי של שכבות הסלע התת-קרקעיות מאפשר למים שנספגו לנוע בחופשיות, עד לשכבות סלע בלתי חדירות למים (דוגמת חרסית) הצמודות לאקווה מתחתיה או מצדדיה ומונעות מהמים לנוע מתוכה. כאשר הלחץ המופעל על המים הלכודים באקווה גדול מספיק הם פורצים ממנה, לרוב בצורת נביעת מעיינות. מי האקוות נשאבים ומנוצלים לצורכי האדם.
מבנה האקווה
שמאל|ממוזער|270px|חתך של אקוויפר ואקוויקלוד (באפור)
מתחת לפני הקרקע, מי התהום מוכלים ברובם בחללים וסדקים קטנטנים, מיקרוסקופיים ברובם, שבתוך הסלעים, כמו מים המרווים ספוג. השלד המוצק של הסלע שבתוכו החללים המתמלאים במי התהום נקרא "תווך נקבובי". מידת הנקבוביות של התווך מוגדרת בהתאם לנפח היחסי של החללים מתוך הנפח הכולל.
מידת הקישור בין החללים, גודל החללים, צורתם הגאומטרית ומידת החיכוך בדפנות החללים קובעים את יכולת הזרימה של המים בסלע. תכונה זו נקראת המוליכות ההידראולית של התווך הנקבובי.
בתחתית האקווה נמצא האקוויקלוד, שכבת סלע או קרקע אטימה למים, המונעת ממי התהום לחלחל כלפי מטה. דוגמאות לסלעים או קרקעות היוצרים אקוויקלוד: חרסית, חוואר, גבס, גרניט ומלחים שונים. המשותף לחומרים המרכיבים את שכבת האקוויקלוד היא היותם בנויים מגרגירים זעירים שביניהם מרווחים דקים מאוד, דרכם המים אינם יכולים לחלחל.
החלק התחתון של האקווה, המלא במים, מכונה האזור הרווי. החלק העליון, שבו לא כל הנקבוביות מלאות במים, נקרא האזור הבלתי רווי, או "אזור מאוורר". הגבול המפריד בין האזור הרווי לאזור הבלתי רווי, נקרא הרמה הפריאָטית (מפלס המים). הרמה הפריאָטית עולה ויורדת בהתאם לנסיבות וחילופי העונות. היא יורדת בעונות יבשות, כאשר האקווה לא מתמלאת מחדש או מתמלאת בקצב אטי יותר מקצב התרוקנותה, ועולה בעונות הרטובות.
כאשר האקווה נמצאת בקרבת הים נוצר מגע בין המים המתוקים באקווה לבין מים מלוחים המצויים מתחת לים. קו המגע בין המים המתוקים למים המלוחים נקרא פן ביני. המים המתוקים קלים יותר ולכן הם צפים מעל שכבת המים המלוחים. מיקומו המדויק של הפן הביני תלוי בנפח המים הזורמים ובגרדיאנט ההידרולגי (שיפוע מפלס מי התהום) באקווה. בישראל, לדוגמה, במצב הטבעי שבו שיפוע מי התהום הוא 1–2 פרומיל, קצה הפן הביני חודר כמה מאות מטרים מערבה (לים התיכון). אם שיפוע פני המים גדל, הפן הביני מתקדם כלפי מערב, ואם השיפוע קטן הפן הביני נסוג מזרחה. לסוגיה זו חשיבות עליונה לתכנון הניצול באקווה - שאיבות יתר עלולות להביא למעבר הפן הביני מזרחה ולכניסת מים מלוחים לאקווה של מים מתוקים.
סוגי אקוות
קיימים מספר סוגי אקווה:
אקווה פריאטית/חופשית (Phreatic/Free Aquifer) - אקווה אשר בינה לבין פני השטח קיימות שכבות סלע נקבובי שמים זורמים בה בחופשיות. מתחתיה שכבת סלע אטומה (אקוויקלוד) המונעת מעבר מים מטה. האקווה מתמלאת בגשמים היורדים ישירות מעליה.
אקווה כלואה (Confined Aquifer) - אקווה אשר נמצאת בין שתי שכבות סלע אטומות (אקוויקלודים). האקווה מתמלאת רק במקום שבו חשופה שכבת האקווה על פני השטח באזור טופוגרפי גבוה הנקרא אזור המילוי החוזר, שנמצא רק במעלה האקווה. אם שואבים ממנה מים, האקווה תתמלא לאט בגלל שאזור המילוי החוזר קטן מאוד. המים באקווה כלואה נתונים בלחץ גבוה ולכן, באר שתיחפר אל השכבה הכלואה תהיה על פי רוב באר ארטזית בה המים עולים מאליהם.
אקווה שעונה (Perched Aquifer) - אקווה חופשית מקומית בעלת השתרעות מצומצמת הנמצאת באזור הבלתי רווי האזורי. לדוגמה במקום בו יש עדשת חרסית אטומה, המים יצטברו אף על פי שהם לא בתוך האקווה עצמה.
אקוויטרד (Aquitard) - שכבת סלע שיכולת זרימת המים בה מוגבלת. יש לה מוליכות נמוכה יחסית לאקוות אחרות. האטימות שלה לא מושלמת, אך היא גם לא אוגרת ולא אוצרת את המים, אלא היא דולפת.
עומק האקווה
האקוות עשויות להימצא בעומקים שונים.
אקוות הנמצאות סמוך לפני השטח – סביר יותר שתשמשנה לאספקת מים והשקיה, אך הן גם פגיעות לזיהומים שונים. אקוות מסוג כזה נמצאות בעיקר באזורים מדבריים, כגון חלקים של הרי האטלס בצפון אפריקה, סוריה, ישראל ולבנון, ג'בל אחדר בעומאן, חלקים של סיירה נבדה ודרום מערב ארצות הברית. באזורים הללו האקוות רדודות מכיוון שהן מנוצלות תדיר.
קידוחים ובארות
שמאל|ממוזער|250px|באר ומי התהום. איור
כדי לשאוב את מי התהום מהאקווה, יש צורך בחפירה באדמה ולהגיע לפחות עד מתחת למפלס מי התהום. משתמשים בבור גלילי צר קוטר הנקדח באמצעות מכונת קידוח, עד לעומק של מאות מטרים.
יש כמה שיטות קידוח:
טחינה באמצעות ספיראלה/אוגר כשמעוניינים בקידוחים רדודים.
הקשה באמצעות אזמל כבד (תלוי על כבל ומונע באמצעות גלגלת) המרסק את הסלע בבסיס הקידוח והמטחן (הרסק) נאסף בהפסקות שבין ההקשות.
קידוח באמצעות מכונת קדיחה סיבובית בעלת ראש קשיח, כשהמטחן מוצא באמצעות בוץ צמיג המוזרק בצינור המרכזי, עולה בהיקף החיצוני ומטייח את קירות הקידוח.
בגמר הקידוח מוכנסים לחור הקידוח צינורות דיפון למניעת קריסת הקירות. בחלקו העליון של הקידוח משתמשים בצינורות אטומים ולאורך המקטע שניתן לשאוב ממנו את מי התהום משתמשים בצינורות מחוררים (מעין מסננת). המרווח שבין קירות הקידוח לצינורות ממולא בחצץ או בחומר אטימה בהתאם לצורך.
שאיבת מי התהום נעשית כיום באמצעות משאבה אנכית היורדת לתוך חור הקידוח אל מתחת למפלס המים ומסוגלת לשאוב בקצב של מאות ואף אלפי מטרים מעוקבים בשעה.
אקוות עיקריות בישראל
בישראל קיימות מספר אקוות, והעיקריות הן: אקוות החוף, אקוות ההר, אקוות הגליל המערבי ואקוות החרמון. אקוות נוספות, האוגרות ומספקות מים בכמויות קטנות יותר, משתרעות גם באזור הגליל המזרחי, הגולן, הכרמל, מנשה, הנגב הדרומי והערבה. אקוות אלו משמשות לעיתים מקור מים בלעדי ליישובי האזור (כגון בערבה), בשל היעדר קשר למוביל הארצי החדש המחבר את מקורות המים העיקריים של ישראל.
אקוות החוף ואקוות ההר מספקות כמחצית ממקורות המים המתוקים הזמינים בישראל, ובאופן תדיר נשאבות מהם כמויות גדולות של מים. מחסור במים ושנות בצורת הביאו לשאיבת יתר מן האקוות, ובשל כך התעוררה לא פעם סכנה להמלחתן ולפגיעה באיכות המים. על מנת למנוע סכנה זו מוחדרים לאקוות מעת לעת מים ממקורות אחרים. איכות המים באקוות מאוימת גם על ידי חלחול של חומרים מזהמים דוגמת דשנים חקלאים, דלקים וכדומה.
אקוות החוף
אקוות החוף היא מאגר מי תהום המשתרע תחת מישור החוף של ישראל על פני שטח של כ-2,000 קמ"ר, מהכרמל בצפון ועד חבל עזה בדרום, ולרוחב רצועה הנמשכת מקו החוף במערב ועד 7–20 ק"מ מזרחה. נפח המים בתוכה נאמד בכ-20 מיליארד מטר מעוקב, כשהמילוי החוזר הטבעי שלה מוערך בכ-250 מלמ"ק/שנה (כ-15% מכלל הצריכה בישראל), והיא מנוצלת במלואה במאות קידוחים הפרוסים בכל שטחו.
אקוות החוף מורכב ברובה מאבן חול גירית, המגיעה לעובי של עד כ-150 מטרים ליד הים. השכבה הולכת ונעשית דקה עד להיעלמותה בכיוון מזרח. מתחת לשכבה האוצרת מים נמצאת שכבת חרסית אטומה.
לחתך האנכי של אקוות החוף צורת משולש, המתרחב ממטרים ספורים במזרח ועד לכ-150–200 מ' במערב. צלעו העליונה מקבילה לפני השטח. צלעו התחתונה, היא בסיס האקווה, מונחת על גבי שכבות חרסית עבות ונטויה מערבה. שכבות אלו אוטמות את האקווה בבסיסה ומנתקות אותה מהאקוות העמוקות. האקווה עצמה בנויה בעיקר מסלעי חול וכורכר (אבן חול גירית) עם עדשות ושכבות דקות של חרסית. לסלעי החול מוליכוּת הידראולית ונקבוביות גבוהות. לעדשות החרסית מוליכות הידראולית נמוכה בכמה סדרי גודל. במערב האקווה שכבות החרסית מתעבות ומהוות שכבות חוצצות המחלקות את האקווה למספר תת-אקוות. הצלע השלישית של האקווה מחברת בין קו החוף (פני השטח) לבסיס האטום. צלע זו מותווית על הפן הביני.
העומק הרדוד של אקוות החוף הפך אותה לזמינה ולנוחה ביותר לניצול מחד, ולרגישה ביותר לזיהומים מפני השטח מאידך. באופן טבעי מהווה התווך הבלתי רווי "מסנן" טבעי למים המחלחלים מפני השטח. מים אלו עוברים תהליכים כימיים שונים ומגיעים לאקווה כשהם "נקיים" מזיהומים. באזורים אחדים ובעיקר במערב האקווה, התווך הבלתי רווי דק למדי, וזמן המעבר בו קצר יחסית. כך, דווקא תחת האזור המיושב והמתועש ביותר בארץ, נמצאת האקווה הרגישה ביותר. רגישות זו באה לידי ביטוי בחדירה של מזהמים ממקורות שונים, החל מתשטיפי מזבלות וכלה בדליפות דלק. נוסף על כך, מחלחלים גם עודפי השקיה משדות השלחין הממוקמים מעל אקוות החוף. עם זאת, איכות המים במחצית מהבארות השואבות באקווה החוף טובה - עם ערכים של פחות מ-250 מ"ג כלור/ליטר (ריכוז מרבי רצוי, לפי משרד הבריאות), ופחות מ-45 מ"ג חנקה/ליטר. ביתר הבארות ריכוז הכלור גבוה יותר ומגיע לכ-600 מ"ג/ליטר או שריכוז החנקה גבוה יותר ומגיע עד כ-70 מ"ג/ליטר (הריכוזים המרביים המותרים על פי משרד הבריאות) ובמיעוט הבארות הנותרים, נמצאו מים באיכות גרועה, בעיקר עקב ריכוזי חנקה הגבוהים מהמומלץ לפי משרד הבריאות.
בשנה ממוצעת נאמדת תרומת המים של אקוות החוף למשק המים הישראלי בכ-240–300 מלמ"ק/שנה, ומעמידה אותה במקום השלישי לאחר אקוות ההר והכנרת. אולם, אקווה זו מהווה מאגר תפעולי חשוב מכיוון שהיא היחידה שיכולה לאגור נפח מים גדול לתקופה רב-שנתית. ואכן, בשנים ברוכות מוחדרים לאקווה בנקודות שונות מים הנאספים ממאגרים אחרים בארץ וכן מי שיטפונות.
אקוות ההר
אקוות ההר היא מאגר המים התת-קרקעיים הגדול של מדינת ישראל. אקוות ההר משתרעת לרגלי ההרים מהר הנגב בדרום עד למורדות הרי הכרמל. אקוויפר ההר מורכב מסלעי גיר ודולומיט, המאפשרים את חילחול המים הודות לתופעת הקרסט. מתחת לשכבה זו מצויים סלעי חוואר המהווים אקוויקלוד.
איכות המים באקוות ההר טובה ביותר: מליחות המים באזורי המחשופים היא 30–50 מ"ג כלור/ליטר והיא עולה עם ההתרחקות מאזורי המחשופים עד לכדי 200–300 מ"ג כלור/ליטר. תחת גוף המים המתוק באגן ירקון-תנינים מצוי גוף מים מלוח במגע חד. ניצול אינטנסיבי של אגן ירקון-תנינים יגרום, בין היתר, לעליית המים המלוחים לשכבות שהיום רוויות במים מתוקים. בצפון האגן נצפתה תופעה זו כתוצאה משאיבת יתר בקידוחים הממוקמים לרגלי שדרת ההר. בצפון הנגב שואבים משני גופי המים (המתוק והמלוח) במקביל על מנת למנוע את התפשטות המים המלוחים צפונה.
מקובל לחלק את אקוות ההר על פי כיוון הניקוז שלהם: אקוויפר ירקון תנינים זורם לכיוון הים התיכון, ואילו האקוויפרים המזרחיים מתנקזים לבקעת הירדן.
אקוויפר ירקון תנינים
אקוויפר זה נמצא למרגלות הרי הכרמל ומגיע עד לאזור באר שבע, ומגב הרי יהודה ושומרון במזרח ועד שפלת יהודה. במערב הוא משתרע על שטח של למעלה מ-3,500 קמ"ר.
אקוויפר ירקון-תנינים נתגלה בשנות ה-20 על ידי קידוח בקיבוץ רמת הכובש שנועד למצוא מים ליישובים חדשים באזור השרון. לפני שהתחילו לשאוב מהאקוויפר התנקזו מימיו באופן טבעי דרך שני מקומות: מעיינות ראש העין שהזינו את נחל הירקון (כ-220 מיליון מטר מעוקב לשנה מים שפירים) ומעיינות התנינים (כ-110 מיליון מטר מעוקב לשנה מים מליחים). התפתחות השאיבה מהאקוויפר גרמה לירידה במפלסים. מעיינות ראש העין התייבשו כליל בשנות השישים וגם שפיעת התנינים הושפעה בכך שירדה עד ל-25 מלמ"ש.
במשך התקופה 1951–1991 חלה ירידת מפלסים בשיעור של כ-12 מ', שמשמעותה כרייה של כמיליארד מ"ק מהאוגר. בחורף 1991–1992, שהיה גשום יחסית, המפלסים שבו לרמה בה היו בשנות החמישים, מעיינות ראש-העין חזרו לשפוע וכך גם שפיעת התנינים עלתה .
כיום שפיעת המעיינות נמצאת במגמת ירידה. גילויו של האקוויפר הביא עמו תקופה חדשה בניצול מקורות המים בארץ ישראל. אקוויפר זה נתגלה כמאגר מי התהום הגדול ביותר בארץ ישראל, ומהווה אחד המרכיבים שבונים את המערכת התלת אגנית הקשורה במוביל המים הארצי.
שכבות הסלע החיצוניות משתרעות על שטח של קצת פחות מ-1,400 קמ"ר וכמות המים המחללת דרכם נאמדת ב-360 מיליון מ"ק בשנה בממוצע. השכבות ההרריות צונחות בכיוון מערב ונעלמות בפני הקרקע. מעל לאקוויפר הסלעי ישנן שכבות מאוחרות יותר ואטומות, אשר כולאות את המים הנמצאים באקוויפר ומונעות את עלייתן כלפי מעלה ואת זרימתן אל תוך הים. מבנהו התת-קרקעי של אקוויפר הירקון הוא בצורת מרזב רחב, שקצוותיו גדולים ממרכזו. אקוויפר זה מתנקז בכיוון צפון מפני שכיוון זרימתו הטבעית היא מהדרום לצפון.
האקוות המזרחיות
מספר אגנים קטנים בחלק המזרחי: מתנקזים במעיינות עמק בית שאן, בקעת הירדן והמעיינות שלאורך שפת ים המלח. כמות המים הניתנת לניצול ממקורות אלו היא כ-260 מלמ"ש.
האזור המשתרע ממזרח לשדרת ההרים, מכפר ברדלה בצפון, דרך רמאללה, ירושלים וחברון ועד בקעת ערד בדרום, מתנקז למספר אגנים קטנים בבקעת הירדן ובים המלח. בחלקו הצפוני, מוצאיו הטבעיים הם מעיינות קטנים בוואדיות המוליכים לבקעה: ואדי אל-מליח, נחל תרצה (פריעה), פצאל וקלט (באזור יריחו) וזרימת עודפים מועטה אל אפיק נחל הירדן. בחלקו הדרומי, מוצאיו הטבעיים הם מעיינות גדולים לשפת ים המלח: צוקים (65 מלמ"ק/שנה), קנה וסמר (35 מלמ"ק/שנה) ועין גדי (כ-3 מלמ"ק/שנה), וכן נביעות תת-ימיות בלתי מנוטרות, צמוד לחוף ים המלח עצמו. האגנים הקטנים בבקעת הירדן מנוצלים בקידוחים בעיקר בשני אזורים: אזור גב ההר (בחלק מן המקומות, כמו באזור הרודיון, בצורה אינטנסיבית ביותר) ובאזור יריחו, כאשר השאיבה נעה בין כ-31 לכ-42 מלמ"ק/שנה.
אגן שכם-גלבוע - בחלק הצפוני: אגן שכם-גלבוע מתנקז מאזור העיר שכם צפונה, אל עבר ג'נין ובית שאן. האקווה ניזונה גם מגשמים היורדים על אקוות חבורת עבדת (מגיל איאוקן), נוסף למי הגשם היורדים על חבורת יהודה. פוטנציאל המים של האגן הוא כ-140 מלמ"ק/שנה, כאשר שפיעתו כיום במוצאיו הטבעיים, במעיינות הנובעים למרגלות הגלבוע, בעמק בית שאן ובצפון הבקעה היא כ-70 מלמ"ק/שנה. נוסף על כך מנוצל האגן בעשרות קידוחים רדודים המרוכזים במוקדי אוכלוסייה באזור ההר וכן באזור המוצאים בסך כולל של כ-76 מלמ"ק/שנה. במהלך השנים נצפו באקווה ירידות מפלסים בצד הקטנת שפיעת המעיינות, והמלחת המים במוצאים.
אקוות החרמון
אקוות החרמון מצויה בתוך שכבות סלע הגיר שמהן בנוי הר החרמון. אזור החרמון הוא העשיר ביותר במשקעים בישראל, ובכל שנה הוא מתכסה בשלג. המים מחלחלים דרך הסדקים שבגיר ונובעים בשולי החרמון, בסוריה במזרח ובישראל במערב, וכן במעיינות של הנחלים דן, שניר ובניאס בדרום. מעיינות אלה הם המקורות המרכזיים של נהר הירדן, והם מזרימים מדי שנה כ-500 מלמ"ק מים אל הכנרת.
אקוות הגליל המערבי
מי התהום באזור הגליל המערבי הם, בדרך כלל, באיכות גבוהה אך חשופים ביותר לתהליכי זיהום. כמות המים הניתנת לניצול מאקווה זאת מוערכת בכ-140 מלמ"ש.
לאחרונה הוחל בהקמת מתקני סינון למעיינות כברי והגעתון, במטרה לצמצם סיכונים של זיהום ולהתאים את עכירות המים לנדרש בתקנים גם בזמני גשמים ועלית ריכוז חומר מרחף במים.
לקריאה נוספת
חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, יד יצחק בן צבי: ירושלים, 2002.
ירדן מקיטן, מקורות ההמלחה של מי התהום בדרום אקוויפר ירקון-תנינים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006.
קישורים חיצוניים
מידע על אקוויפרים באתר של המשרד להגנת הסביבה
The USGS Water Science School
Environment Agency\UK
הערות שוליים
קטגוריה:מי תהום
קטגוריה:גופי מים | 2024-08-27T09:21:54 |
דלאי לאמה | שמאל|ממוזער|250px|גדון דרופה, הדלאי לאמה הראשון (1391–1474)
דַּלָאִי לָאמָה (בטיבטית: ཏཱ་ལའི་བླ་མ་མ་) הוא תוארו של המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי, ובין המאה ה-17 ועד 1959, גם תואר מנהיגה הפוליטי הרשמי של טיבט.
פירוש המילה "דלאי" בשפה המונגולית הוא "ים" (או "אוקיינוס"). "לאמה" היא הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר בבודהיזם הטיבטי ומשמעותה "חכמה". מכאן שפירוש התואר הוא "ים החכמה". על פי המסורת הטיבטית, הדלאי לאמה הוא גלגול נשמתו של הבודהיסטווה אַוַולוֹקִיטֶשְוַורָה. כשהוא מת, נשמתו נכנסת בגופו של תינוק שנולד, שלאחר מבדקים דתיים-מסורתיים, הופך לדלאי לאמה החדש.
מאז 17 בנובמבר 1950 מכהן בתפקיד הדלאי לאמה ה-14 טנזין גיאטסו.
היסטוריה
בטיבט היו מספר מסדרי נזירות שונים. לכל מסדר הייתה מסורת נפרדת, ביאורים שונים לבודהיזם ודרך הוראה שונה.
המסדר הגדול ביותר הוא ה"גלוגפה" ("נוהג מוסרי") המוכר כ"מסדר הכובעים הצהובים". מסדר זה נוסד במאה ה-14 על ידי ג'ה צונג חא פה, בראש המסדר עמד הלאמה של להסה.
הלאמה השלישי סונאם גיאטסו הגיע ב-1578, במסגרת הפצת הבודהיזם, למונגוליה ושם קיבל את התואר "דלאי לאמה" מידי המנהיג המונגולי אלטאן חאן.
בעקבות מאבק כוחות בין המסדר לבין מלך טיבט נמלט הדלאי לאמה הרביעי מטיבט ומת בגלות ב-1616. בשנת 1642, בסיוע כוחות מונגוליים שקיבלו על עצמם את הבודהיזם בגרסת מסדר הגולגפה, נקבע הדלאי לאמה החמישי כמנהיגה הרוחני של טיבט ושליטה הפוליטי. הוא בנה את ארמון פוטאלה בלהסה, ארמון שהפך למקום משכנם של הדלאי לאמה עד ל-1959, ולאחד מסמליה הבולטים של טיבט.
ב-1682 עם בחירת הדלאי לאמה השישי, טסאנג-יאנג גיאטסו, הוחלט כי תפקיד המנהיג הרוחני והמנהיג הפוליטי יישארו בידי אדם אחד - הוא הדלאי לאמה.
ב-17 בנובמבר 1950, בגיל חמש עשרה בלבד, הוכתר טנזין גיאטסו על ידי ממשלת טיבט לראש המדינה ולמנהיגה הרוחני הרשמי, הדלאי לאמה ה-14, במקום קודמו טובטן גיאטסו (Thubten Gyatso), שנפטר בשנת 1933. בחודש אוקטובר 1950, בעקבות המינוי שסין התנגדה לו מאוד, כבשו כוחות הצבא הסיני את טיבט. לאחר ניסיון התנקשות כושל של סין בגיאטסו וכישלון ניסיון של הטיבטים להתקומם, ברח גיאטסו לדרמסאלה שבצפון הודו ב-17 במרץ 1959, בה הוא שוהה עד היום. בדרמסלה הוקמה הממשלה הטיבטית הגולה בראשות גיאטסו, המנהלת את המאבק לשחרור טיבט ולהשגת עצמאות או לכל הפחות, אוטונומיה. ממשלת סין מחרימה את הדלאי לאמה ה-14 ומסרבת לחלוטין לשאת ולתת עמו, בשל היותו סמל למאבק לשחרור טיבט. החזקה של כתבים, תמונות או סרטים הקשורים לדלאי לאמה נחשבת בסין לעבירה פלילית חמורה שעונש כבד בצדה. גיאטסו קיבל את פרס נובל לשלום בשנת 1989 על הנהגת אופוזיציה לא אלימה (סאטיאגרהא) נגד השלטון הסיני בטיבט.
בשנת 1995 הכריז גיאטסו על גנדן צ'ואקי ניאמה, בן ה-6 אשר התגורר בטיבט, כגלגול ה-11 של הפאנצ'ן לאמה (התואר השני בחשיבותו בבודהיזם הטיבטי). בעקבות חוסר שביעות רצון של השלטון הסיני מהבחירה, נאסרו ניאמה ובני משפחתו, ומאז לא נודע מה עלה בגורלם. כתחליף, בחרו הסינים את גיאנסיאן נורבו (Gyaincain Norbu) כפאנצ'ן לאמה מטעמם, אף שמרבית הטיבטים אינם מכירים בבחירה זו.
לקריאה נוספת
חירות בגלות: אוטוביוגרפיה של הדלאי לאמה, הוצאת מודן, 2000
הדלאי למה, דזמונד טוטו, ספר האושר, תרגום:אורית הראל, הוצאת כתר, 2017
הדאלאי-לאמה, הדרך אל החירות: עיקרי תורת הבודהיזם, הוצאת מודן, 2000
שיחות עם הדלאי למה, ארווין קלר, תרגום אברם קנטור, ספריית פועלים, 1999
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של טנזינג גיאטסו, הדלאי לאמה הנוכחי
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי דת טיבטים
קטגוריה:בודהיזם טיבטי
קטגוריה:אנשי דת בודהיסטים
קטגוריה:מורים רוחניים
קטגוריה:אוולוקיטשוורה
קטגוריה:נזירים
קטגוריה:זוכי פרס או תאנט לשלום | 2024-01-23T13:55:11 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.