title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אברהם-יצחק הכהן קוק | הפניה אברהם יצחק הכהן קוק. | 2014-04-13T18:04:35 |
החזון-איש | הפניה אברהם ישעיהו קרליץ | 2011-12-05T17:00:02 |
משפט בייליס | ממוזער|שמאל|180px|מנחם מנדל בייליס
משפט בייליס היה עלילת דם נגד יהודי רוסיה, שעוררה מחלוקת חריפה בחברה הכללית באימפריה הרוסית וזעם ברחבי אירופה.
ב-2 באפריל 1911 (20 במרץ לפי הלוח היוליאני הנוהג ברוסיה), נמצאה בסמוך לקייב גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 בשם אנדריי יושצ'ינסקי. פעילי ארגוני הימין הקיצוני "המאות השחורות" הפיצו את ההאשמה כי מדובר ברצח פולחני-דתי שבוצע על ידי יהודים ונועד להכין מדמו של הקורבן מצות לפסח.
בידי השלטונות היה מידע שקשר לרצח עבריינית מוכרת בשם ורה צ'בריאק, שהתגוררה בקרבת מקום וחקירת המשטרה התמקדה בה ובחבורת פושעים שהייתה מתכנסת בביתה. עם זאת, מספר פקידי ממשל, ובראשם שר המשפטים עצמו, תמכו בגרסת הרצח הפולחני והדיחו את חוקרי המשטרה שהאמינו כי מדובר ברצח פלילי שבוצע על ידי צ'בריאק וחבורתה.
ארבעה חודשים לאחר גילוי הגופה, נעצר כחשוד ברצח, על סמך עדות שקר, יהודי בשם מנחם מנדל בייליס, שעבד בבית חרושת סמוך למקום. הוא ישב בכלא במשך שנתיים עד שהועמד למשפט. משפטו התנהל בקייב בין 25 בספטמבר ו-28 באוקטובר 1913, היה מלווה בתעמולה אנטישמית אך גם במחאות פומביות ברוסיה ובעולם, ובסיומו זיכה אותו חבר המושבעים מכל אשמה.
החוקרים מאמינים כי הרוצחים האמיתיים היו צ'בריאק ופושעים מחבורתה, אולם סוגיה זו נותרה בלתי פתורה.
העלילה נגד בייליס היא עלילת הדם המפורסמת ביותר של המאה ה-20.
ממוזער|שמאל|400px|משפט בייליס
רקע
לאחר מהפכת 1905 ברוסיה, הצליח הצאר ניקולאי השני לדכא את המרידות נגד המשטר, ובאמצעות שינוי החוק, יצר רוב ריאקציוני ב"דומה", שתמך במשטרו. אלא שהתסיסה נגד המשטר הצארי גברה והכוחות הליברליים רק נתחזקו. כדי להסיט את אש המרד, עשה המשטר שימוש באנטישמיות במטרה לדכא את ניסיונות ההתקוממות. בפברואר 1911 העלה האגף הליברלי ב"דומה" מחדש את ההצעה לבטל את חוק "תחום המושב", שאסר על היהודים להתיישב ברוב מחוזותיה של רוסיה. הייתה זו הזדמנות טובה עבור המשטר להפיח מחדש את השנאה האנטישמית ברוסיה.
באותם ימים התקיימה בבירה סנקט פטרבורג ועידה של ארגון ימני קיצוני בשם "חברות האצילים", שבמהלכה הופצה חוברת תרגום לרוסית של חיבור השמצה אנטישמי בלטינית בשם "התלמוד והנוצרים", שחיבר ב-1892 יוסטינאס פְראנַייטיס , כומר קתולי ממוצא לטבי, שהתיימר להוכיח, ממקורות יהודיים כביכול, כי קיים אצל היהודים רצח פולחני-דתי. ספרו של פראנייטיס התבסס על חיבור בשם "סודם של היהודים", שפורסם לראשונה ב-1803 ביאסי על ידי יהודי מומר בשם נח מלמד, שהפך לנזיר בשם "ניאופיט". חוברת זו, שלוותה בנאומים אנטישמיים בוועידה, נועדה לסייע במאבק נגד ביטול חוקי האפליה נגד היהודים.
מנדל בייליס
מנחם מנדל בייליס (1874–1934) היה בן למשפחה של סוחרים מהחבל הדרום-מערבי של רוסיה. אביו היה יהודי חסידי. חוקי האפליה נגד היהודים בחבל זה פגעו קשות במצבם הכלכלי של הסוחרים היהודים, ועקב כך, לאחר שירותו הצבאי, התחתן בייליס ועבר לגור בעיירה מג'יגוריה, ליד קייב, שם עבד בבית חרושת ללבנים של דודה של אשתו. מאוחר יותר קיבל עבודה בבית חרושת ללבנים בקייב, שהיה שייך לבית החולים על שם זייצב ועמד על הגבול בין רובע לוקיאנובקה לרובע ה"פולסקי". רובע לוקיאנובקה היה אזור שליהודים לא הותר להיכנס אליו. זייצב היה רשאי להעסיק פקיד יהודי אחד, וכך היה בייליס היהודי היחיד בין 500 פועלים נוצריים. תפקידו היה משרדי: הוצאת תעודות המשלוח ללקוחות, קוני הלבנים. לבייליס היו יחסים טובים עם הכומר המקומי. הוא היה מתיר למסעות ההלוויה של הכומר לעבור דרך מגרש בית החרושת וגם העניק לו לבנים במחיר מוזל עבור בניין בית הספר. הכומר, מצדו, העניק לבייליס הגנה בזמן הפוגרומים של שנת 1905 . גם אשתו הייתה בידידות עם שכנותיה הנוצריות. בשנת 1911 היה בייליס אב לחמישה ילדים ובעל ותק של 15 שנות עבודה בבית החרושת. בשל עומס העבודה, לא שמר שבת.
רצח הנער אנדריי יושצ'ינסקי
אנדריי יושצ'ינסקי נולד לאלכסנדרה יושצ'ינסקי, מחוץ לנישואין, ממאהבה תיאודוס צ'רקוב. לאחר שזה עזב אותה, נישאה ללוקה פריכודקו ונולדו להם שני ילדים. עד מאי 1910 התגוררה המשפחה בשכונה לוקיאנובקה בקייב ולאחר מכן עברה לפרבר ניקולסקאיה סלובודקה. סבתו ודודתו של אנדריי עברו להתגורר באותו פרבר, והוא היה מבקר אותן כמעט מדי יום. הייתה זו משפחה ענייה ודודתו נשאה בעול החזקתו וחינוכו. מדי פעם היה חוזר לבקר בשכונתו הקודמת, כדי להיפגש ולשחק עם חבריו, במיוחד עם ז'ניה, בנה של ורה צ'בּריאק.
ביום שבת, 12 במרץ 1911, יצא אנדריי אל בית ספרו בקייב, אולם לא נראה באותו יום בבית הספר וגם לא חזר הביתה. למחרת, נתברר לאמו כי הוא לא נשאר ללון אצל דודתו והיא החלה לחפשו. ביום שני הודיעה על היעדרו למשטרה והזמינה מודעה על כך בעיתון. ב-20 במרץ נתגלתה גופתו באחת המערות בחצרו של ברגר בשכונת מגוריו הקודמת בקייב.
בכתב האישום תואר גילוי גווייתו של הנער:
.
על גופו ובגדיו של הנרצח נמצאו שרידי טיט ספוג בדם. בכיס בגדיו נמצא גזיר של בד ועליו שרידי זרע-אדם מעורבים בטיפות דם.
הנתיחה הראשונה
ממוזער|שמאל|180px|תמונתו של אנדריי יושצ'ינסקי על עלון אנטישמי שהופץ בקייב לפני משפט בייליס: "אורתודוקסים רוסים! הנציחו את שמו של הנער אנדריי יושצ'ינסקי שנרצח כקדוש מעונה על ידי ז'ידים!... נוצרים! שימרו על ילדיכם!!! ב-17 במרץ חג הפסח של הז'ידים מתחיל".
ב-22 במרץ נערכה נתיחת הגופה על ידי ד"ר קרפינסקי, הרופא העירוני הממונה על בדיקות רפואיות משפטיות, וב-24 במרץ הוא הוציא את מסקנותיו:
"מלבד התפיחות על הראש, הפנים והגוף, היו על הראש שבעה פצעים שנגרמו על ידי דקירות. חמש דקירות פגעו בעצמות הגולגולת ושתיים חדרו עמוק יותר: אחת לקרום המוח, ואחת לתוכו, וגרמו שם לשטף דם. על הרקה השמאלית היה פצע אחד, ועל הימנית – שלושה־עשר. בצד הימני של הצוואר נגלו שבעה פצעים; על פיקת הגרון – שניים, ותחת הלסת התחתונה – פצע אחד. בצלע הימנית היו ארבעה פצעים: בצד הימני של הגב – ארבעה פצעים; בצד השמאלי של החזה – שבעה פצעים, ובאבר המין – פצע אחד... כן נגלו פצעים באיברים הפנימיים: בריאה הימנית... על הכבד... בריאה השמאלית... בכליה הימנית... ובלב... מפצעי הראש, הרקה השמאלית והצוואר נזל דם רב... הגווייה נמצאה כמעט ריקה מדם... הכותונת, התחתונים, המעיל והכובע, שנמצאו עם הגווייה והיו שייכים ליושצ'ינסקי, היו מגואלים בדם".
הנתיחה קבעה כי על פי שיירי המזון בקיבה, הרצח בוצע כ-4–5 שעות לאחר אכילת ארוחת הבוקר.
הפצת עלילת הדם נגד היהודים
מיד לאחר הרצח, החלו החוגים האנטישמיים בקייב להפיץ את השמועה כי הנער נרצח על ידי היהודים כדי להשתמש בדמו לצורך עשיית מצות לחג הפסח, בין השאר באמצעות מכתבים אנונימיים לראש האגף הפלילי של בית המשפט המחוזי ולהורי הנרצח. ב-27 במרץ, יום קבורתו של יושצ'ינסקי, הופצו כרוזי הסתה:
"נוצרים אורתודוקסיים!... מדי שנה בשנה ערב חג־הפסח, מענים היהודים ילדים נוצרים רבים כדי לערבב את דם קרבנותיהם בבצק־המצות שלהם. הם עושים זאת לזכר העינויים שהם גרמו לו לישו, לפני צליבתו. לפי דברי המומחים פשטו היהודים את בגדיו של יושצ'ינסקי, קשרוהו ודקרוהו בעורקים הראשיים, ב-50 מקומות, כדי להקיז מגופו את מרבית דמו. רוסים! אם ילדיכם יקרים לכם, הרגו את היהודים, עד שלא יישאר אף אחד מהם ברחבי רוסיה... נקמו את רצח הנער... הגיע הזמן!".
ב-17 באפריל הופיע מאמר בעיתון הריאקציוני של סנקט פטרבורג, "רוסקאייה זנאמיה", בו נכתב כי "יושצ'ינסקי נרצח בידי יהודים". למחרת הגישה המפלגה הימנית-קיצונית בדומה שאילתה: "האם ידוע לממשלה, כי קיימות רציחות פולחניות בכלל, וכי בקייב נרצח הנער יושצ'ינסקי למטרות דתיות?". באותו יום נתקבל שר המשפטים איוואן שצ'גלוביטוב לראיון אצל הצאר ניקולאי השני, ומיד לאחריו שלח השר מברק לתובע הכללי בקייב, גאורגי צ'פלינסקי , שהיה ידוע כבעל דעות אנטישמיות, בו דרש ממנו לעקוב באופן אישי אחרי החקירה.
הנתיחה השנייה
בשל העובדה שדו"ח נתיחת הגופה לא קבע כי הייתה כוונה מוקדמת להקיז דם רב מן הגוף, יזם פרקליט המחוז נתיחה שנייה. זו בוצעה ב-26 במרץ על ידי פרופסור ניקולאי אובלונסקי והאנטומיסט טופאנוב מאוניברסיטת קייב. ב-25 באפריל פורסם הדו"ח:
"בגוויתו של יושצ'ינסקי נשאר רק שליש של כל כמות הדם שבגוף... רובו נזל דרך עורק המוח, העורק של הרקה השמאלית וגידי הצוואר. סיבת מותו של אנדריי הייתה הקזת הדם עקב הפצעים, בד בבד עם פעולת חנק... הפצעים נגרמו על ידי אנשים אחדים, רובם – בעוד שהנער בחיים. המכשיר שבו נעשו הדקירות – מרצע, או מכשיר דומה לו – וכן המספר הרב של הפצעים, מוכיחים כי מטרת הרוצחים הייתה לגרום לנער עינויים רבים וגדולים".
לדו"ח הנתיחה השנייה ניתן פרסום רב יותר בעיתונות האנטישמית וב-29 באפריל הגישו הצירים האנטישמיים ניקולאי מרקוב , גיאורגי זמיסלובסקי וולדימיר פורישקביץ', שאילתה חוזרת: "האם ידוע לשר המשפטים ולשר הפנים, כי קיימת ברוסיה כת של רוצחים יהודים, המשתמשים בדם נוצרים לצרכים דתיים, וכי חברי כת זו עינו למוות את הנער אנדריי יושצ'ינסקי בחודש מרץ?". בתגובה לשאילתה, הותקפו הצירים החתומים עליה על ידי הצירים הקונסרבטיביים, הליברליים והשמאליים, שגינו את העלילה כחזרה לדעות קדומות מימי הביניים וכהסתה לפוגרומים. השאילתה נדחתה ברוב של 108 נגד 93. לאחר תוצאות ההצבעה, החליט שצ'גלוביטוב לשלוח לקייב את סגן המנהל של משרדו, א. ו. ליאדוב, כדי שיפקח ישירות על חקירת הרצח.
השלטונות לא הסתפקו בדו"ח הנתיחה השנייה, שלא קבע כי הרצח בעל אופי דתי, ולכן ביקשו את חוות דעתו של פרופסור איוואן סיקורסקי (אביו של איגור סיקורסקי), פסיכיאטר אנטישמי מאוניברסיטת קייב, שסיפק לו הסבר "גזעי". הוא קבע במסקנותיו, כי לרצח יש סימנים אופייניים למעשי רצח דומים שנעשו בעבר על ידי יהודים, ברוסיה ומחוץ לה: "הבסיס הפסיכולוגי לרציחות אלו הוא רגש הקנאה הגזעית וה'ונדטה' של בני־יעקב כלפי בני הגזעים האחרים", אולם בחירת הילדים כקורבנות והקזת דמם נעשות גם מ"נימוקים אחרים, שיש להם כנראה משמעות דתית". בעקבות מסקנותיו של סיקורסקי, פנו אנשי הממשל בשנית למומחים הרפואיים אובלונסקי וטופאנוב, בבקשה שיעדכנו את דו"ח הנתיחה שלהם. עדכון זה נעשה רק כעבור שישה חודשים, בדצמבר 1911. נוסף בו ההסבר כי הנער "מת משטף דם, כלומר, כתוצאה מהפצעים שנגרמו לו, והדבר איפשר לרוצחים לאסוף את דמו של הנרצח". אלא שבסוף פסקה זו נכתבה גם ההסתייגות: "אם אמנם אספו הרוצחים את דמו של הנרצח".
החקירה
על פי החוק באימפריה הרוסית, התהליך המשפטי במקרי רצח מתחיל בחקירה ראשונה על ידי המשטרה, שמעבירה את ממצאיה הראשונים לשופט־חוקר. זה פותח בחקירה, שומע עדויות, ומעביר את החומר עם חוות דעתו למשרד התובע הכללי. אם התובע הכללי מחליט שיש מקום להמשיך בתהליך, הוא מנסח את כתב האישום, שמועבר עם כל חומר ההוכחות אל "הלשכה לקביעת האישום", שליד בית המשפט לערעורים פליליים. לשכה זו מורכבת מחמישה שופטים, שאם הם מחליטים כי יש יסוד להעמיד לדין באשמת רצח, הם מעבירים את התיק עם חוות דעתם לבית הדין, בו יושבים שלושה שופטים מקצועיים ולצדם חבר מושבעים המורכב מ-12 אזרחים.
השופט החוקר פננקו והמפקח מישצ'וק
יומיים לאחר גילוי הגופה, החלה המשטרה לחקור. עיתונאי יהודי בשם ברשצ'בסקי, שעבד במערכת העיתון שאליו פנו הוריו של אנדריי, פנה ביוזמתו אל השופט־החוקר וסיפר שהתנהגותם הייתה מוזרה והאם לא נראתה מודאגת. ב-24 במרץ נעצרו האם ובעלה ולמחרת נערך חיפוש בביתם, אולם ב-5 באפריל הם שוחררו.
חקירת פרשת הרצח הופקדה בידי השופט החוקר פננקו. ב-1917 סיפר פננקו, לוועדת החקירה שחקרה את הפרשה, על פגישה שנכח בה בלשכתו של התובע הכללי צ'פלינסקי בקייב. ליאדוב אמר בה כי שר המשפטים שצ'גלוביטוב בטוח שהרצח בעל אופי דתי. צ'פלינסקי הסכים איתו, ובתגובה לאזהרתו של דמיטרי פיכנו , המוציא לאור של העיתון הימני "קייבליאנין" , כי פרסום העניין הדתי עלול להביא לפוגרום נגד היהודים, אמר כי אינו רואה משהו רע בכך, "שירביצו קצת ביהודים".
במאי 1911 הופיע בפני פננקו סטודנט בן 19 באוניברסיטת קייב בשם ולדימיר גוֹלוּבֶּב , שהיה חבר בארגון הריאקציוני "ברית העם הרוסי" ובארגון ימני מקומי בשם "הנשר בעל שני הראשים", והיה בן חסותו של ציר הדומה האנטישמי זמיסלובסקי, שהיה מקורב מאוד לשר המשפטים שצ'גלוביטוב. גולובב טען בפני פננקו כי הוא משוכנע שהרצח בוצע למטרות דתיות, על ידי מנהלו של בית החרושת ללבנים, שנמצא במרחק קטן מן המערה בה נמצאה גופת הנער. מנהל בית החרושת היה היהודי מנדל בייליס. לטענת גולובב, בייליס עשה זאת בסיוע עוזריו, בהתאם למנהגיהם של כת ה"חסידים" היהודית. אולם מפקח המשטרה מישצ'וק כבר התמקד בחקירתו בחבורת פושעים ידועה שהייתה נפגשת בביתה של ורה צ'בריאק, אם חברו של אנדריי, שגם ביתה נמצא במרחק קטן מן המערה. מישצ'וק התבסס על כך שבנה ז'ניה נפגש עם אנדריי בבוקר בו נעלם ועל כך שאחדים מחבורה זו עזבו את קייב לאחר הרצח. הוא רצה לעצור את ורה צ'רביאק, אולם צ'פלינסקי התנגד לכך והוא נאלץ להסתפק בהזמנתה לשיחה עם השופט החוקר.
גולובב לחץ על מישצ'וק שיפנה את חקירתו לכיוון של "רצח דתי", אולם מישצ'וק התנגד לכך בנחרצות. בעקבות זאת, החליטו גולובב וליאדוב להביא להרחקתו מהחקירה. הם העמידו לרשותו פושע בשם קושניר, שאמור היה לנצל את קשריו בעולם התחתון במטרה לגלות את הרוצח. אלא שמשימתו האמיתית של קושניר הייתה להפיל את מישצ'וק בפח. הוא טמן חפצים שונים בסמוך למקום גילוי גופת הנרצח, וסיפר למישצ'וק שקיבל מכתב אנונימי המספר על קיומם של החפצים המוטמנים, ששייכים כביכול לקורבן, וטוען כי הרוצחים הם חבריה של צ'בריאק. מישצ'וק מצא את החפצים, ובישר לשופט החוקר שפתר את התעלומה. אלא שהתברר כי החפצים לא היו של הנער, ומישצ'וק הואשם בזיוף הוכחות. הוא הועמד למשפט ונידון לשלושה חודשי מאסר. כעבור זמן מה, הודה קושניר במעשיו ובכך שהוא הושתל בתפקידו זה במטרה להכשיל את מישצ'וק. בעקבות זאת קיבל מישצ'וק חנינה ופסק הדין נגדו בוטל, אולם הוא לא הוחזר לתפקידו כחוקר משטרה.
המפקח קראסובסקי
ממוזער|שמאל|200px|הבלש ניקולאי קראסובסקי. גילה את הרוצחים האמיתיים.
חקירת ורה צ'בריאק
המשך החקירה הוטל על הפודפולקובניק איוואנוב, שעמד בראש הז'נדרמריה (המשטרה המדינית של שירותי הביטחון). אליו סופח, במקום מישצ'וק, המפקח ניקולאי קראסובסקי, שכיהן באותה עת כמפקד מחוז משטרה כפרי, אך נודע כמומחה ארצי לחקירת פשעים מסובכים. ב-7 במאי החל קראסובסקי בעבודתו, אלא שבניגוד לציפיות אנשי הממשל, החליט לחדש את חקירתם של ורה צ'בריאק וחבורתה. בין היתר, הוא סייר בפרבר לוקיאנובקה, מחופש לפועל, כדי לשמוע דברים מפי התושבים. אחד הסיפורים ששמע, עורר את אמונו: בבוקר היעלמותו, שיחק אנדריי בחורשה בפרבר עם חברו ז'ניה צ'בריאק ועם חבר נוסף. פרצה מריבה בין אנדריי וז'ניה, ובמהלכה איים אנדריי שיספר על כך שבבית אמו של ז'ניה ישנה סחורה גנובה. ז'ניה רץ אל ביתו וסיפר על כך לאמו. הנער השלישי, שליווה את ז'ניה, שמע מחוץ לבית את ורה צ'בריאק שואלת "מה נעשה עם אנדריי?" ואת תשובתו של אחד הנוכחים בביתה, "יש להיפטר ממנו מיד!". בהתחשב בכך שיומיים לפני הרצח פשטה המשטרה על ביתה של צ'בריאק וערכה בו חיפוש אחר חפצים גנובים, החליט קראסובסקי לחקור את בני המשפחה. הוא חקר מספר פעמים את ז'ניה וב-10 במאי 1911 ערך חיפוש בביתם. בשעה ששהה בתוך הבית, עמד עוזרו, הבלש קיריצ'נקו, בפתח הבית, שם פגש את ז'ניה ושאל אותו מה ידוע לו לגבי הרצח. לפתע נראה הילד מבוהל. בעקבות זאת, הסתובב קיריצ'נקו לאחור וראה את האם ורה מסמנת לבנה סימני אזהרה, ואילו הילד ברח מבלי לענות על השאלה. ב-9 ביוני נעצרה ורה צ'בריאק לחקירה. היא הייתה עצורה במשך חמישה שבועות, שבמהלכם נחקרה מספר פעמים והודתה כי אנדריי אכן ביקר בביתה בבוקר שבו נעלם וגם השאיר שם את מעילו. אלא שבהוראת צ'פלינסקי, על אף התנגדותם של איוואנוב ופרקליט המחוז בראנדורף, ב-14 ביולי היא שוחררה ממעצרה.
חקירת הזוג שאכובסקי ואנה "הלביאה"
בתחילת יולי 1911 הופיע לראשונה בפני קראסובסקי, מדליק הפנסים העירוני קזימיר שאכובסקי, שסיפר לחוקר כי הוא נזכר (ארבעה חודשים לאחר הרצח) שבבוקר בו נעלם אנדריי, הוא פגש את הנער ברובע לוקיאנובקה יחד עם ז'ניה ונער נוסף. אשתו של שאכובסקי, יוליאנה, נחקרה גם היא, בנפרד, וגם היא נזכרה כי ראתה באותו בוקר את אנדריי וז'ניה, אולם לא ראתה איתם נער נוסף. ב-10 ביולי העידה יוליאנה בפני פולישצ'וק, אחד מעוזריו של קראסובסקי, כי אשה בשם אנה "וולקיוונה" ("הלביאה") סיפרה לה שראתה בבוקר היעלמותו של אנדריי, אדם הסוחב אותו בכוח למשרפת הלבנים, בעוד שני חבריו של אנדריי בורחים. ב-18 ביולי נחקר קזימיר פעם נוספת, הפעם בפני פננקו, ובחקירה זו הזכיר לראשונה את שמו של מנדל בייליס – כ"ידיד" של ורה צ'בריאק, מפאת היותו של חצר בית החרושת בו עבד, גובל עם חצר ביתה. ב-20 ביולי הופיע הזוג ביוזמתו בפני השופט החוקר והשניים מסרו עדויות נוספות בנפרד. יוליאנה סיפרה ששמעה מבעלה, כי ראה את בייליס סוחב בכוח את אנדריי לכיוון משרפת הלבנים. קזימיר טען שנזכר בפרט חשוב: ביום שלישי, שלושה ימים לאחר שפגש את אנדריי וז'ניה, פגש שוב את ז'ניה, אצל דודתו, וז'ניה סיפר לו כי בבוקר בו פגש אותם הוא שיחק עם אנדריי בחצר בית החרושת ללבנים עד ש"אדם בעל זקן שחור" גירש אותם משם. לטענתו של שאכובסקי, הוא נזכר בפרט זה, כאשר אשתו סיפרה לו שוורה אמרה לה לאחר שחרורה: "בגלל המנוול הקטן הזה (ז'ניה) לא נותנת לי המשטרה מנוח". שאכובסקי הוסיף כי לדעתו "האדם עם הזקן השחור" יכול להיות רק בייליס. קראסובסקי החליט לחקור בסביבתו של שאכובסקי ופגש את הסנדלר נקונייצ'ני, שהעיד כי שאכובסקי אמר לו שהוא רוצה להתנקם בבייליס משום שזה האשימו בגנבת עצים מבית החרושת. ב-23 ביולי עומתו השניים בחקירה ושאכובסקי הודה כי התיאור "אדם עם זקן שחור" היה תוספת שלו עצמו לדבריו של ז'ניה. השופט החוקר שאל אותו מי הדריך אותו להוסיף זאת ושאכובסקי השיב כי היה זה הבלש פולישצ'וק. לשמע דברים אלה, הגיע קראסובסקי למסקנה כי פולישצ'וק "עיבד" את העדות הזו כדי להפנות את החשד על בייליס. וולקיוונה עצמה הסבירה בחקירתה כי אכן סיפרה ליוליאנה על "אדם עם זקן שחור", אך הכחישה שסיפרה כי "סחבו את אנדריי למשרפת בית החרושת" וטענה שממילא הייתה שיכורה בשעת שיחתן.
מעצר בייליס
ממוזער|שמאל|220px|ז'ניה וולנטינה צ'בריאק. נפטרו בהפרש של מספר ימים זה מזה, באוגוסט 1911.
ממוזער|שמאל|300px|בייליס מובל תחת שמירה לזירת הרצח.
על אף הסתירות בעדויות הללו, החליט התובע הכללי צ'פלינסקי, בניגוד לדעתם של פרקליט המחוז בראנדורף, של המפקח קראסובסקי ושל השופט החוקר פננקו, כי החומר מספיק כדי לעצור את בייליס. לאחר שפננקו סירב להוציא את צו המעצר, דרש צ'פלינסקי מראש שירות הביטחון (ה"אוכרנה") בקייב, שישתמש בסמכותו המיוחדת במקרים של סכנה לביטחון המדינה. ב-22 ביולי 1911, בשעה 03:00 בלילה, נעצר בייליס כחשוד ברצח על ידי חוליה בת 50 ז'נדרמים שפשטה על ביתו, ובראשם המפקד המקומי של ה"אוכרנה". בבית נערך חיפוש מדוקדק, אולם לא נמצא בו אף ממצא מחשיד. יחד עם בייליס נעצר גם בנו בן ה-8, שהוחזק במעצר נפרד. למחרת הופגש הילד עם ז'ניה צ'בריאק ובצהריים שוחרר.
על אף מעצרו של בייליס, המשיכו קראסובסקי ואיוואנוב, בהסכמת בראנדורף, לנהל את חקירתם בכיוון חבורתה של ורה צ'בריאק. ב-22 ביולי עצרו אותה שנית, אלא שגם הפעם היא שוחררה, ב-7 באוגוסט. כשחזרה לביתה, שמעה כי בלשים שוחחו עם בנה, ז'ניה, שכבר מספר ימים היה מאושפז בבית חולים. היא דרשה את שחרורו ועל אף התנגדותו של הרופא המטפל, הוא הוחזר לביתו, וכעבור יומיים, ב-9 באוגוסט, נפטר. הבולשת לא התירה לה להשתתף בהלווייתו. כעבור מספר ימים נפטרה גם אחותו הקטנה, ולנטינה. הגופות עברו בדיקה רפואית בידי ד"ר טופאנוב, שערך את הנתיחה השנייה בגופתו של אנדריי. הבדיקה הראתה כי ז'ניה מת מדיזנטריה.
שחרורה של צ'בריאק נעשה בהוראת צ'פלינסקי. בעקבות זאת, התפטר קראסובסקי מהחקירה וחזר לשירותו כקצין מחוז כפרי. בספטמבר הדיחו צ'פלינסקי ושצ'גלוביטוב גם את בראנדורף. במקום קראסובסקי מונה המפקח קיריצ'נקו. איוואנוב וקיריצ'נקו המשיכו לחקור בכיוון כנופייתה של צ'בריאק. עוד קראסובסקי שם לב לכך שאנשיה לא ניסו להסתלק מקייב לאחר מספר פריצות שביצעו בעיר, בעוד ששלושה מהם מיהרו לנסוע למוסקבה למחרת רצח יושצ'ינסקי. לכך הצטרפה העובדה כי מיום הרצח פסקו לפתע הפריצות באזור זה של קייב. ב-1 בנובמבר הגיעה עדות מכרעת בכיוון זה: מליצקאיה, בעלת בית המרזח שבקומת הקרקע של הבית בו גרה משפחת צ'בריאק, העידה כי ביום הרצח שמעה מלמעלה, מעל לדירתה, רעש של צעדים כבדים וקול בכי של נער שלא דמה לקולות ילדיה של ורה.
ביום שבו מסרה בעלת בית המרזח את עדותה, השתחרר מהכלא אסיר בשם קזצ'נקו, שהיה שכנו לתא של בייליס ושימש כסוכן משטרה, ומסר לסוהרים מכתב שבייליס ביקש ממנו להעביר בסוד לאשתו. מלבד המכתב, טען קזצ'נקו כי בייליס ביקש ממנו לבצע עבורו שליחות: להשיג סטריכנין ממישהו בבית החולים היהודי ולהרעיל את שני העדים קזימיר שאכובסקי ונקונייצ'ני, ובעבור משימה זו "ישלם לו העם היהודי 500 רובל". אלא שאיוואנוב לא האמין לסיפור ההרעלה וקזצ'נקו הודה בפניו כי בדה אותו. הוא עדכן בנושא את צ'פלינסקי, אך זה דרש ממנו להשתיק את עניין ההודאה.
ב-20 בדצמבר, ארבעה חודשים לאחר מותו של ז'ניה, העיד אביו, וסילי צ'בריאק, כי מספר ימים לפני הרצח, חזר ז'ניה הביתה כשהוא נסער, וסיפר כי שיחק עם אנדריי בחצר בית החרושת ובייליס גירש אותם משם לעיני בניו הצוחקים.
שלושה חודשים לאחר מעצרו של בייליס, פנו אשתו ואחיו לעורך הדין היהודי ארנולד מרגולין וביקשו ממנו לטפל בשחרורו. מרגולין שוחח בנושא עם פננקו, אולם רק באופן פרטי, משום שעל פי הנוהל, רשאי היה חשוד בפלילים הנמצא במעצר, להיעזר בפרקליט רק לאחר הגשת כתב אישום נגדו. לאחר מכן הוקמו שני ועדים: ועד לצורך סיוע כספי למשפחת בייליס, ובראשו עשירי העיר, וועד ציבורי לטיפול במשפט, ובראשו הרב הראשי של קייב. ועד זה הזמין להתיעצות את עורך הדין היהודי הידוע אוסקר גרוזנברג.
ב-5 בינואר 1912 נסתיימה החקירה, ב-18 בינואר הוחלט להעמיד את בייליס לדין וב-30 בינואר נמסר לידיו כתב האישום. הוא היה בן חמישה עמודים, לא צוין בו מניע לרצח ולא היה בו אזכור לכך שהרצח בוצע למטרות פולחן דתי.
העיתונאי בראזול-ברושקובסקי
עוד באוגוסט 1911 החל העיתונאי בראזול-ברושקובסקי (שאשתו הייתה יהודייה) לחקור את פרשת הרצח באופן פרטי, לאחר שהגיע למסקנה כי בייליס חף מפשע. ורה צ'בריאק שכנעה את ברושקובסקי לקיים פגישה בחרקוב עם "אדם חשוב" שיש בידיו פרטים חשובים על הרצח. ברושקובסקי האמין שהפגישה עשויה להוביל למציאת האשמים ושכנע את מרגולין להשתתף בה, אולם נתברר כי אותו "אדם חשוב" לא היה קיים. צ'בריאק סיפרה לנוכחים שאת הרצח ביצעה קבוצת פושעים ובראשה לוקה פריכודקו, אביו החורג של אנדריי, ופאול מיפלה, מאהבהּ לשעבר, ושהרצח בוצע במערה. שיחה זו דווחה למשטרה וצ'בריאק טענה בחקירתה כי ברושקובסקי היה זה שיזם את הפגישה, והוצע לה בה סכום של 40,000 רובל תמורת הסכמתה לקבל על עצמה את האשמה ברצח. מרגולין וברושקובסקי הכחישו את סיפור השוחד, אולם הוא זכה לפרסום רב בעיתונות הימנית. בשל פרשה זו, נאלץ מרגולין להופיע במשפט כעד ומשום כך גם לוותר על תפקידו כסנגור. אף על פי כן, איוואנוב החזיק בדעתו לגבי האשמים ברצח. במכתב לממונים עליו בבירה, כתב: "הננו חוזרים על הנחתנו הקודמת, לאמור, יושצ'ינסקי נרצח על ידי ורה צ'בריאק, בשיתוף עם פושעים מחבורתה".
ממוזער|שמאל|350px|משמאל לימין: סינגאייבסקי, רודזינסקי ולטישב.
בינואר 1912 פרסם ברושקובסקי את כתבתו, שהפנתה את החשד לאותה כנופיה שצ'בריאק הצביעה עליה. בעקבות זאת, פנה אליו בהצעת עזרה סטודנט בשם מאכאלין, שהביא עמו סטודנט אחר, קאראייב, שנודע לתהילה בעולם התחתון, בשל כך שרצח סוהר אך יצא זכאי במשפט. לאחר שבדצמבר 1911 הודח קראסובסקי ממשרתו כקצין-מחוז, חזר באפריל 1912 לטפל בפרשת הרצח כחוקר פרטי. מאוחר יותר הסביר זאת ברצון להיאבק על כבודו ולהיאבק במדיחיו. חוקרי המשטרה סיפרו לו על עדותן של האחיות דיאקונובה, ידידותיה של ורה צ'בריאק. השתיים סיפרו כי בבוקר בו נעלם אנדריי, הן ביקרו בביתה של צ'בריאק והפתיעו את הנוכחים: ברגע כניסתן, נמלטו מספר אנשים זרים לחדר סמוך ואילו הן עצמן ראו גוף עטוף בשמיכה. ברושקובסקי קישר בין שני הסטודנטים לבין הבלש ויגראנוב, שותפו בחקירה, וקראסובסקי, ונוצר שיתוף פעולה. מאכאלין וקאראייב הצליחו לרכוש את אמונו של פיוטר סינגאייבסקי, אחיה החורג של צ'בריאק וחבר בכנופייתה, עד שהודה בפניהם כי יחד עם שני חברים אחרים, בוריס רודזינסקי ואיוואן לטישב, רצח את יושצ'ינסקי בביתה של ורה. בעקבות ההודאה הזו, ב-6 במאי דרשו קראסובסקי וברושקובסקי מאיוואנוב את חידוש החקירה נגד כנופיית צ'בריאק. איוואנוב מסר את המידע לצ'פלינסקי, אולם מועד המשפט כבר נקבע ל-25 במאי וצ'פלינסקי התנגד לדחייתו ואסר על פתיחת חקירה חדשה.
אלא שלאנשי הממשל המרכזי בסנקט פטרבורג היו שיקולים אחרים. בשני מכתבים שונים, בפברואר ובמאי 1912, כתב להם הפולקובניק שרדל שלפי דעתו חומר העדויות הקיים נגד בייליס אינו מספיק והזהיר כי הגשת כתב אישום המבוסס על עדויות רופפות עלול להטיל קלון על הממשל כולו. לכך נוסף שיקול מדיני פנימי: הבחירות הקרבות לדומה. ב-3 במאי כתב שר הפנים מקארוב לשר המשפטים שצ'גלוביטוב מכתב סודי: "יש יסוד רציני להניח, כי משפט בייליס ייגמר בזיכוי הנאשם. משפט זה עורר תשומת לב רבה לא רק ברוסיה, כי אם גם בחוץ לארץ. אם יזוכה בייליס, הדבר יעשה רושם מדכא על הציבור הרוסי, מחד – ויעורר שמחה בחוגי הגזעים האחרים, ובראש ובראשונה בחוגי היהודים, מאידך – הואיל ועל ידי כך תוסר הסכנה הרצינית, שהייתה תלויה על ראשם... על־כן יש צורך לנקוט אמצעים לאפשר ניהול שקט ונורמלי של הבחירות... לפיכך, הנני מבקש מכבודו לבדוק את האפשרות של דחיית המשפט עד לאחר הבחירות". ב-30 וב-31 במאי פרסם ברושקובסקי בעיתונו את מה שגילה לגבי חבורת הפושעים של ורה צ'בריאק, בצירוף תמונותיהם. פרסום זה עורר סערה בדעת הקהל ובהוראת שצ'גלוביטוב נדחה תאריך המשפט.
הכנת כתב האישום השני
ממוזער|שמאל|220px|משפחת צ'בריאק: וסילי, ורה ולודמילה.
בעקבות דחיית המשפט, החל צ'פלינסקי לפעול לחיזוק העדויות נגד בייליס. ב-2 ביוני 1912 נפגש לבקשתו עם ורה צ'בריאק ועדכן אותה שהחקירה נגדה ונגד חבריה מתחדשת. מאוחר יותר הסביר כי הזמנתה לשיחה אישית נעשתה "למען הגנה על הנוצרים, מפני היהודים". הוא הצליח לשכנע את שצ'גלוביטוב להדיח את פננקו ובמקומו מונה לשופט-חוקר נאמנו של שר המשפטים, האנטישמי משקביץ'. העיתונות האנטישמית הסבירה את הדחתו של פננקו, כמו גם את הדחותיהם של בראנדורף וקראסובסקי, בכך שהם "מכוּרים ליהודים", וטענה כי יש לנהל את החקירה ללא השפעתם של היהודים. ב-10 ביולי מסרה צ'בריאק לשופט החוקר החדש עדות נוספת, בה הצהירה כי נזכרה בפרטים נוספים ששמעה מבנה לפני מותו: בבוקר 12 במרץ 1911, הוא שיחק עם אנדריי, עם בנותיה, לודמילה וולנטינה, ועם ילדים אחרים בחצר בית החרושת, ובייליס סחב את אנדריי אל משרפת הלבנים "ביחד עם עוד שני יהודים". ב-11 באוגוסט 1912 העידה גם בתה לודמילה, כי כאשר בייליס ושני יהודים נוספים גירשו אותם מהחצר, כולם ברחו, אבל בייליס הצליח לתפוס את אנדריי ושני היהודים "סחבו את אנדריי למשרפת בית החרושת". היא אמרה כי את הפרט על המשרפה שמעה מאחותה הקטנה, שלא היה ביכולתה לרוץ מהר וכך הספיקה לראות זאת.
במהלך תקופה זו, מת אובלונסקי, אחד משני המומחים שביצעו את הנתיחה השנייה, וצ'פלינסקי חיפש מומחה אחר שיתמוך בחוות דעתו של טופאנוב, המומחה השני. הוא בחר בדמיטרי קוסורוטוב , פרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטת פטרסבורג. במרץ 1913 אישר קוסורוטוב את ממצאיהם של קודמיו לגבי תיאור הפצעים וקבע כי הם מוכיחים ללא ספק שכוונת הפוצע הייתה להקיז כמות גדולה של דם, למטרות קבועות מראש. באביב 1913 קיבלה ועידת הרופאים ברוסיה החלטה, שפורסמה גם בעיתון אגודת הרופאים, המגנה את חוות דעתם הרפואית-משפטית של טופאנוב ואובלונסקי ואת חוות הדעת הגזענית של הפסיכיאטר סיקורסקי. אף על פי כן, השתמשה הקטגוריה בחוות דעתו של סיקורסקי כבסיס להצגת אופיו הדתי של הרצח בכתב האישום ואף הזמינה אותו לשמש כעד ראשי במשפט. לאחר מלחמת העולם הראשונה התברר כי סיקורסקי קיבל עבור חוות דעתו זו, בנוסף לשכר טרחה גבוה מהרגיל, סכום של 4,500 רובל שקיבל מ"הקופה הסודית" של מחלק המשטרה במשרד הפנים. בוועדת החקירה של 1917 נתברר כי גם קוסורוטוב קיבל תשלום ממשרד הפנים, בסך 4,000 רובל.
בניגוד לתחום הפתולוגי-פסיכיאטרי, בו מצא צ'פלינסקי מומחים שיעידו במשפט, בתחום המדעי-דתי נוצר קושי במציאת מלומדים נוצרים שיסכימו לבוא ולהוכיח את אמיתות קיומו של רצח פולחני בקרב היהודים. הכמורה הפרבוסלבית, השלטת במדינה, לא שיתפה פעולה עם עלילת הדם, וכל הפניות לראשיה, כמו גם הפניות לראשי דת קתוליים מחוץ לרוסיה, לא נענו בחיוב. בסופו של דבר, זומן למטרה זו הכומר פראנייטיס, מחבר הספר האנטישמי "התלמוד והנוצרים", שכיהן אז בכנסייה בטשקנט והתיישב עתה במשך חמישה חודשים בארכיונים לצורך הכנה למשפט.
ב-13 באפריל 1913 הושלם כתב האישום השני, שנכתב בכתב צפוף על פני 30 עמודים. הוא הועבר ל"לשכת האישום" וזו החליטה ב-24 במאי, ברוב של 3 נגד 2, להעמיד לדין את בייליס, הפעם באשמת רצח פולחני-דתי. שלושת המצדדים נימקו את עמדתם: "חובה מוטלת עלינו, להביא לדין אדם, שהחזיקו אותו זמן כה רב במעצר, ויהיה זה רק מתוך הצורך להגן על כבודו של החוק". שני המתנגדים היו השופטים החשובים בלשכה, הנשיא קמניצב והמזכיר ריז'וב, שנימקו את התנגדותם בכתב: "לא נכתים את שמנו ולא נמיט חרפה על עצמנו, בשנות חיינו האחרונות, על ידי ביצוע מעשה מחפיר כזה – האשמת אדם חף־מפשע".
המשפט
הרכב בית המשפט
שמאל|ממוזער|280px|השופטים. שני מימין: בולדירב.
שמאל|ממוזער|250px|עורכי דינו של בייליס (משמאל): בארסקי, קרבצ'בסקי, גרוזנברג וזארודני.
בית הדין
אב בית הדין: פ. א. בולדירב – היה שופט בית המשפט הפלילי בקייב, לאחר מכן נשיא בית המשפט המחוזי באומן ומאוחר יותר נשיא בית המשפט המחוזי בקייב.
שופטים: ק. א. ויגורה, א. ו. יורקביץ. ממלא מקום: הנסיך ד. ב. שוואכוב.
צוות הקטגוריה
סגן התובע הכללי, אוסקר ויפר .
באי־כוח התביעה האזרחית מטעם אלכסנדרה פריכודקה, עורכי הדין: גיאורגי. נ. זמיסלובסקי - בעבר היה קרוב לחוגים הליברליים, אך מאוחר יותר הפך לאחד מראשי האגף הימני ב"דומה"; אלכסיי שמאקוב - אנטישמי, אחד האספנים הגדולים ברוסיה של פרסומים אנטי-יהודיים; עוזר עורך דין ט. דוראסוביץ'.
צוות הסנגוריה
עורכי הדין ב. פ. קרבּצ'בסקי , וסילי מקלאקוב - ציר ליברלי ב"דומה"; אוסקר גרוזנברג - היהודי היחיד בצוות הסנגוריה; אלכסנדר זארודני ; גרגורוביץ' בארסקי - בעל אחוזה עשיר, אחראי על רוב עבודת ההכנה למשפט.
מומחה לענייני דת: יעקב מזא"ה, הרב של מוסקבה.
חבר המושבעים
נבחרו 12 מושבעים ושני ממלאי מקום. לזקן המושבעים נבחר מ. מלניקוב. המושבעים היו סגורים ומנותקים מכל השפעה מן החוץ במשך כל ימי המשפט.
מחאות ערב המשפט
כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, נקט העיתון הימני "קייבליאנין" עמדה המתנגדת להתנהלות הממשל, ובין המצדדים בחפותו של בייליס היה גם עורכו האנטישמי, וסילי שולגין , שתקף בחריפות את השלטונות.
ערב פתיחת המשפט פרץ גל מחאות. ביום השני של ראש השנה נאמרו בכל בתי הכנסת של רוסיה תפילות לשלומו של בייליס ומספר קהילות אף הכריזו על יום צום נוסף למחרת יום הכיפורים. פועלים יהודים במספר ערים הכריזו על שביתות וגם ציבורים לא יהודיים השתתפו במחאה: מעל 20,000 פועלים שבתו בסנקט פטרסבורג וביום פתיחת המשפט החליטו נהגי החשמליות בקייב לתרום רבע משכרם היומי לסיוע למשפחתו של בייליס.
פתיחת המשפט
ממוזער|שמאל|250px|מנחם מנדל בייליס
ב-25 בספטמבר 1913, ז' בתשרי תרע"ד, נפתח המשפט. בשעה 9:40 הובא מנדל בייליס לבית המשפט בקרון אסירים, לבוש בבגדים אזרחיים. בתוך האולם נדחק קהל רב וגם מחוצה לו ביקשו המונים להיכנס לבניין. ברחובות העיר קייב הסתובבו אנשי "ברית העם הרוסי" וחוליות משטרה סיירו גם הן, כדי למנוע הפגנות ותעמולה. מספר חוליות משטרה שמרו על בית המשפט עצמו ובחצרות הבתים הסמוכים לו הוצבו שתי פלוגות צבא. בזיכרונותיו כתב בייליס:
.
ביום פתיחת המשפט נכתב במאמר הראשי בעיתון "הצפירה": "איש יהודי אחד – ואתו כל עם ישראל ותורתו, כל בן ישראל החי אתנו היום ואשר חי, מימות משה ועד היום הזה, ניצבים היום לדין בקייב... לא נפיל את רוחנו בקרבנו... לא אך רוצחים, אבל גם מעלילי עלילות נתעבות לא נמצאו מעולם בקרבנו!".
ביום הראשון של המשפט הושבעו העדים ונבחר חבר המושבעים.
12 המושבעים כללו שמונה איכרים חסרי השכלה כלשהי, שלושה פקידים ובעל אחוזה קטנה. זקן המושבעים היה הפקיד הגבוה מבין השלושה ובעל השכלה של בית ספר יסודי בלבד. בזיכרונותיו, כתב בייליס על התרשמותו מהם בהופעתם הראשונה בבית המשפט: "בראותי את הפרצופים של 12 המושבעים ה'מוז'יקים' (איכרים פשוטים), שבידיהם הופקד גורלי... חשבתי בלבי, שאפסה כל תקווה!... שהרי מדובר ביהודים, שהשנאה כלפיהם נפוצה בקרב ההמון הפשוט". בוועדת החקירה ב-1917, נתברר מתוך מסמכים סודיים שנתגלו, כי טרם בחירת חבר המושבעים, עקבה חוליה של שירות הביטחון אחרי המועמדים ובלשיה דובבו אותם לגבי נטייתם להאמין בקיומו של פולחן הכולל שימוש בדם נוצרי. עם פתיחת המשפט צורפו לשמשים של בית המשפט שני שוטרים מוסווים כשמשים, שתפקידם היה לצותת לשיחות המושבעים ולדווח עליהן, כדי שהתביעה תוכל להתאים את פעולתה בהתאם להלך הרוח שלהם.
ביום השני הקריא השופט ויגורה במשך שעתיים וחצי את כתב האישום:
.
בייליס כפר באשמה, וסנגוריו ביקשו וקיבלו את הרשות לקיים עמו, לראשונה, שיחות ביחידות.
העדויות
למשפט הוזמנו כמאתיים עדים. ב-20 ימי הדיונים הראשונים נשמעו העדים הרגילים ורק לאחר מכן נשמעו העדים המומחים.
הזוג שאכובסקי ואנה "הלביאה"
ממוזער|שמאל|150px|קזימיר שאכובסקי
העדים הראשונים היו קזימיר ויוליאנה שאכובסקי ושניהם חזרו בהם במשפט מעדותם בפני השופט החוקר. קזימיר הודה עתה כי ז'ניה צ'בריאק לא סיפר לו שהאיש שגירש אותם היה "אדם בעל זקן שחור" והודיע כי גם הוא עצמו וגם ז'ניה הכירו את בייליס באופן אישי. הוא סיפר שנאלץ להעיד שבייליס חטף את יושצ'ינסקי תחת איומים ומכות מצד אנשים שסירב לזהות וגם תחת לחץ אנשי הבולשת. כמו כן, הכחיש שאמר לסנדלר נקוניצ'קני שבכוונתו להתנקם בבייליס. יוליאנה טענה במשפט כי אינה זוכרת כלל את תוכן שיחתה עם אנה "וולקיוונה" ולבסוף סיפרה כי אנשי הבולשת הדריכו אותה להעיד כי בייליס סחב את אנדריי. גם הנער קליוז'ני, שהיה עוזרו של שאכובסקי בעבודתו, התכחש עתה לעדותו בפני השופט החוקר, על פיה שמע את שיחתן של השתיים, וטען עתה כי וולקיוונה לא אמרה דבר על בייליס. הוא סיפר שאיש הבולשת הדריך אותו להצהיר זאת בפני השופט החוקר אך הוא כלל לא אמר לו את הדברים. אנה "וולקיוונה", שבעדותה לשופט החוקר סיפרה שראתה את בייליס סוחב את אנדריי למשרפת בית החרושת, לא זיהתה אותו בבית המשפט. לשאלת הקטגור אם היא מכירה את האדם היושב בתא הנאשמים, השיבה: "מניין לי להכיר אותו? הוא דומה ליהודי". לאחר מכן הכחישה בכלל שאמרה בעדותה הקודמת כי ראתה אותו סוחב את אנדריי וטענה כי יוליאנה שיקרה בדבריה. במהלך עימות פנים אל פנים, פרץ בין השתיים ויכוח שכלל צעקות וגידופים. באותו יום מסר כתב הטיימס של לונדון טלגרף לעיתונו: "בנסיבות אלו, אין זה סביר שהממשל ירשה להמשיך בהליכי המשפט המבחיל הזה!". אלא שעל אף התכחשותה של וולקיוונה לעדותה הקודמת, השתמש בה הקטגור בנאום הסיכום שלו וטען כי בבית המשפט כפו עליה לשנות אותה.
גולובב, קראסובסקי ופולישצ'וק
הסטודנט גולובב העיד כי ז'ניה סיפר לו שבבוקר 12 במרץ, הגיע לביתו אנדריי, השניים יצאו לטייל, קנו אבק שרפה בחנות וחזרו לביתו. לאחר מכן עזב אנדריי את הבית והשאיר שם את מעילו. גם החוקר קראסובסקי העיד כי שמע מז'ניה שהוא וחברו אהבו לשחק באבק שרפה, ואכן, בחיפוש שנערך בבית צ'בריאק נמצאה קופסה מלאה באבק שרפה. עוד סיפר קראסובסקי, כי מאחר שהתעקשות הוריו של ז'ניה להוציאו מבית החולים בזמן שהיה בסכנת חיים נראתה בעיניו חשודה, הטיל על בלשי המשטרה ויגראנוב ופולישצ'וק להישאר ליד מיטתו בביתו במשך כל שעות היממה. שני הבלשים נשארו שם עד מותו. לשאלתו של הסנגור גרוזנברג, אישר פולישצ'וק כי ורה צ'בריאק אמרה לבנה "ספר להם ילדי, כי לאמך אין כל חלק בכל העניין הזה", וסיפר עוד כי ממש ברגעי חייו האחרונים ביקש ז'ניה ללחוש משהו באוזני הכומר ששהה לצדו, כאילו רצה לספר משהו, אולם אמו, שהבחינה בכך, הסתערה עליו בנשיקות על פיו, עד שנפטר. פולישצ'וק אמר כי לדעתו ידע ז'ניה מי הרוצח, אולם ציוו עליו שלא יספר. לשאלת התובע שמאקוב, מאיזו סיבה מת ז'ניה, השיב פולישצ'וק, כי לדעתו הוא מת מהעוגיות שנתן לו קראסובסקי.
עדויות הילדים
ממוזער|שמאל|200px|בייליס ופייבל שניאורסון
העדויות של ז'ניה צ'בריאק עצמו הוקראו בבית המשפט כפי שנגבו מפיו. בהצהרתו הראשונה סיפר כי אנדריי הגיע אליו בצהריים, אך יצא משם לטייל לבדו. בהצהרתו השנייה סיפר כי אנדריי הגיע אל ביתו, יצא משם לחפש אבק שרפה ואז חזר, וכי באותו ערב שמע מתיאודור ניז'ינסקי, אחד מאנשי חבורתה של אמו, שהיה שיכור ומלוכלך בטיט, כי "אנדריושה איננו עוד בחיים", וסיפר על כך לאמו. בהצהרתו השלישית טען כי ב-12 במרץ אנדריי כלל לא הגיע אליו וכי הם לא נכנסו מעולם לאותה מערה שבה נמצאה גופתו. אביו של ז'ניה, וסילי צ'בריאק, חזר על העדות שמסר לשופט החוקר, אך הוסיף כי מספר ימים לאחר ששמע מז'ניה על כך שבייליס תפס את אנדריי, שמע ממנו עוד כי יחד עם בייליס רדפו אחר הילדים גם שני יהודים ב"תלבושת בלתי רגילה", כזו שנוהגים ללבוש יהודים מתפללים. לשאלת גרוזנברג, מדוע רק עכשיו נזכר לספר על "שני הרבנים", השיב כי בזמן עדותו בפני השופט החוקר, נמצא היה במתח רב עקב מות ילדיו ולכן לא זכר היטב את פרטי הסיפור של בנו.
בפני בית הדין הופיעו תשעה ילדים בתור עדים, ובהם גם לודמילה צ'בריאק בת ה-10, שחזרה באופן רהוט על עדותה בחקירה, אולם הפעם טענה כי גם על עצם סחיבתו של אנדריי על ידי בייליס שמעה מפי אחותה הקטנה. לודמילה נשאלה אם תוכל לזהות את "שני היהודים" שהיו יחד עם בייליס והיא השיבה בחיוב. הקטגור ביקש מפייבל שניאורסון, שבחקירה המוקדמת נקשר כביכול לרצח, להתקרב אל העדה. לשאלתו אם היה שניאורסון בין האנשים שגירשו את הילדים מהחצר, השיבה כי איננה זוכרת. לדוכן העדים הועלתה הילדה יבדוקיה נקונייצ'נאיה, שעל פי עדותה של לודמילה, הייתה בין הילדים ששיחקו עמה בחצר בית החרושת. הילדה אישרה שהם שיחקו שם באותו בוקר, אולם הכחישה את הסיפור שבייליס גירש אותם, וכאשר לודמילה חזרה על טענתה כי בייליס אכן גירש אותם, הגיבה נקונייצ'נאיה בקול רם: "קודם תזכרי טוב, ואחר־כך תשקרי!". לודמילה פרצה בבכי ואמרה כי היא מפחדת, משום שהחוקר פולישצ'וק איים עליה שלא תחייה זמן רב אם תדבר נגד בייליס. השניים עומתו, לודמילה דבקה בטענתה ואילו פולישצ'וק הכחיש את ההאשמה. הסנדלר מיכאיל נקונייצ'ני, אביה של יבדוקיה, העיד כי בתו לא סיפרה לו על כך שאנדריי נחטף על ידי בייליס וטען: "אילו בייליס היה אמנם חוטף את יושצ'ינסקי, היו יודעים על כך, תוך שעה, בכל השכונה". עדותו של הסנדלר צוינה בעיתונות כמכרעת לזכותו של בייליס. הילדה יבגניה וולושצ'נקו סיפרה כי ז'ניה אמנם אמר לה שהם שיחקו בחצר בית החרושת, אך לא אמר לה שהם גורשו משם. אחותה הקטנה סיפרה שלפעמים היו מגרשים אותם משם, אולם בייליס עצמו לא גירש אותם מעולם.
בחצר בית החרושת עמדה בזמן המשפט גדר בגובה שני מטרים לפחות, ומספר עדים העידו כי היא הוקמה עוד בשנת 1910, ומאז לא יכלו ולא נכנסו ילדים לחצר.
מכתבי בייליס לאשתו מבית הסוהר
ממוזער|שמאל|180px|בייליס בבגדי אסיר.
במהלך המשפט, הוקרא פתק שכתב בייליס לאשתו מהכלא: "אשתי היקרה... מה נשמע בעולם החופשי? עד מתי אסבול על לא חמס בכפי? האם משתדל מישהו לטובתי, או לא?". פתק זה הגיע אל אשתו וגם תשובתה הוקראה: "אישי היקר לי... אל תדאג, יתן ה', ואתה תצא לחופשי. ה' יודע את האמת, שאתה חף מפשע... היה שלום. אשתך, אסתר". קודם לכן הוקרא גם פתק שני שכתב לה, ב-22 בנובמבר 1911:
"אשתי היקרה! האיש שימסור את הפתק הזה היה כלוא יחד אתי בבית־הסוהר... אלמלא הוא, הייתי אבוד בבית־הסוהר... ספרי לו, מי עוד עומד להעיד עלי עדות שקר?... מדוע אין איש משתדל עבורי?... זה חמישה חודשים שאני סובל בבית־הסוהר. ידוע לכל, כי אני חף מפשע... אני מרגיש כי לא אחזיק מעמד באם יהיה עלי להישאר עוד זמן רב במאסר. אם האיש הזה יבקש כסף – תני לו להוצאות שתהיינה דרושות לו. האם משתדלים לשחררני בערבות? השונאים שלי, המעידים עלי עדות־שקר, נוקמים בי, משום שלא הרשיתי להם לגנוב עצים מבית החרושת ולעבור דרך חצר בית החרושת...".
תוכן הפתק הזה היה כלול בעדותו של האסיר קזצ'נקו, שמסר אותו לשופט החוקר וטען כי בייליס הבטיח לו תשלום עבור הרעלת עדים. קזצ'נקו ריצה עונש מאסר בסיביר על מעשה שוד ולא הופיע במשפט. הסנגוריה לא ידעה שהוא הודה בפני איוואנוב כי בדה את הסיפור ודרשה להביאו להעיד, אולם בית הדין לא נענה לדרישה והעדות שמסר בחקירה הוקראה מן הכתב. הפתק נכתב בכתב־ידו של אסיר אחר, אולם היה חתום על ידי בייליס, שגם הוסיף לו הערה: "אני, מנדל בייליס, מעיד כי אין לפחד מפני האיש הזה, וכי אפשר לסמוך עליו כמו על עצמי". בייליס עצמו נקרא להעיד והכחיש בתוקף את כל התוספת הבדויה בעל פה של קזצ'נקו באשר להרעלת עדים. עדותו של פוכאלסקי, האסיר שכתב עבור בייליס את הפתק, הוקראה בהיעדרו מן הכתב. הוא העיד כי מעולם לא שמע ממנו דבר בנוגע להרעלת עדים. גם האסיר קוצ'ראבי, שהובא מבית הסוהר, העיד כי בייליס לא ביקש מקזצ'נקו להרעיל עדים. מפקח בית הסוהר, קרופסקי, הצהיר כי קזצ'נקו היה משוּכּן בבית הסוהר בחדר מיוחד שנועד להשתלת אסירים מדובבים. סינאייב, פועל לשעבר בבית החרושת של זייצב, העיד כי פגש את קזצ'נקו לאחר שיצא מבית הסוהר וזה התפאר בפניו: "אני אביא עלילה (בוּנט) על היהודים".
ורה צ'בריאק
ממוזער|שמאל|180px|ורה צ'בריאק
ביום השמיני למשפט הופיעה בערב בבית הדין ורה צ'בריאק. שם משפחתה היה ידוע בעיתונות העולמית כבר מהימים הראשונים שלאחר הרצח. צ'בריאק הייתה רהוטה בעדותה וידעה לספר פרטים מדויקים על תקופת שכנותה עם משפחת יושצ'ינסקי, אולם כאשר נדרשה להתייחס לנקודות בעלות השלכה על החשדות נגדה, לא זכרה פרטים חשובים ועדותה כללה סתירות רבות. במהלך עדותה שינתה את גרסתה לגבי מספר דברים: בתחילה סיפרה שלא ראתה את אנדריי מיום שמשפחתו עזבה את שכונתה, אך לבסוף הודתה שראתה אותו גם סמוך ליום היעלמותו; תחילה הכחישה שהוא שהה בביתה באותו יום, אך לבסוף הודתה שהיה בביתה ושהשאיר בו את מעילו. בעקבות שינויי הגרסאות הללו, אמר לה אב בית הדין: "גברת, תיטיבי לעשות אם תגידי את האמת!". במהלך עדותה, חשף הפרקליט גרוזנברג את העובדה שצ'בריאק נידונה בעבר לשמונה חודשי מאסר על מעשה זיוף, ומלבד זאת, את העובדה שהיא עוסקת בביצוע הפלות מלאכותיות.
צ'בריאק גוללה בעדותה את גרסתה על הפגישה בחרקוב. לדבריה, "האדם החשוב" שהעיתונאי בראזול-ברושקובסקי הבטיח שיסייע לה, הוצג לה כציר ב"דומה" ודרש ממנה לחתום על מסמך שבו תקבל על עצמה את האשמה ברצח. בשלב זה הצטרפו לפגישה שני אנשים נוספים, שהבטיחו להעניק לה 40,000 רובל ולהכין לה דרכון שבאמצעותו תיסע אל מחוץ לרוסיה, ואם תיעצר, יגנו עליה "הפרקליטים הטובים ביותר". לדבריה, על אף לחציו של ברושקובסקי, היא סירבה להצעה. ברושקובסקי ומרגולין חזרו בעדויותיהם על הגרסה שמסרו בחקירה והכחישו שהציעו לה שוחד. בהתייחס להתערבותם של העיתונאי ועורך הדין בחקירת הרצח, גינתה הקטגוריה את יוזמותיהם של "חוקרים עצמאיים" בפרשה. על כך מחה הפרקליט (הלא יהודי) זארודני: "מדוע אסור ליהודים, מה שהיה מותר לגורמים לא־יהודיים רבים כל־כך, שחקרו והתערבו וניסו לכוון ולהשפיע בכיוון הרצוי להם?". אף על פי כן, עצם השתתפותו של מרגולין בפגישה עם אשה מהעולם התחתון, סיפק חומר להסתה האנטישמית.
ברושקובסקי העיד כי בזמן החקירה, כמעט כל גורמי המשטרה שטיפלו בפרשה היו משוכנעים כי צ'בריאק היא הרוצחת. הוא ציטט דברים שנאמרו לו על ידי כמה מהם וגם על ידי סגן הפרקליט המחוזי בקייב, לשקארב. הצהרותיו אלו עשו רושם ניכר על בית הדין וגרמו מבוכה לקטגוריה.
השופט החוקר פננקו העיד כי היה משוכנע שאין מספיק ראיות כדי להאשים את בייליס ולכן סירב להוציא נגדו צו מעצר. חוקר המשטרה מישצ'וק, שפוטר ועמד לדין על זיוף הוכחות, נשללו ממנו זכויותיו האזרחיות ולכן לא הופיע אישית במשפט ורק עדותו נקראה.
החוקר קראסובסקי סיפר את מה שנתברר לו במהלך חקירתו את הפרשה: כאשר רץ ז'ניה צ'בריאק אל ביתו וסיפר על איומיו של אנדריי יושצ'ינסקי שיספר על הדברים הגנובים שראה בבית צ'בריאק, נמצאו שם כמה אנשים מחבורתה של ורה. היה זה בדיוק בזמן שהחלו חיפושים בבית, ב-9 במרץ 1911, במהלכם נמצאו חפצים גנובים ומספר רב של כדורי רובה. לטענת קראסובסקי, צ'בריאק הגיעה למסקנה כי החיפוש בוצע בעקבות הלשנה של אנדריי ולכן יש להניח כי היא הורתה לבנה להביאו אל ביתם כדי לרצוח אותו. קראסובסקי הציג מכתב שנכתב ב-21 במרץ 1911, יום לאחר מציאת הגופה, ונשלח לאמו של אנדריי על ידי אדם שחתם בשם "נוצרי". הכותב רמז על כך ש"הרצח נעשה על ידי יהודים" ומנה את מספר הפצעים שנעשו בגופו של הקורבן, עוד לפני שנערכה נתיחת הגופה הראשונה. מכתב דומה נשלח גם לתובע הכללי וקראסובסקי טען כי שניהם נשלחו על ידי חבורתה של צ'בריאק, במטרה לשבש את החקירה. קראסובסקי סיפר כי על בגדיו של אנדריי נמצאו עקבות ערדליים שונים מערדליו של בייליס, וכי הטיט שנדבק בבגדיו אינו הטיט של הכבשן של בית החרושת ללבנים. הוא גם הצביע על כך שכל המרצעים שנמצאו בבית צ'בריאק בחיפוש הראשון, נעלמו לאחר מכן. קראסובסקי הצהיר כי על סמך כל הידוע לו, הנער נרצח בדירתה של צ'בריאק על ידי כנופיית הפושעים שלה ובסיועה. בסיום עדותו, ציין כי את תוצאות חקירתו זו הגיש לשלטונות ב-17 ביוני וכבר למחרת נעצר בעצמו בחשד ל"מעילה". עדויותיהם של ברושקובסקי וקראסובסקי הביאו למפנה בפרשת עלילת הדם. הן הותירו את רישומן בדעת הקהל ואפילו בעיתונות האנטישמית נשמעה נימה חדשה לגבי תוצאות המשפט וזהות הרוצחים.
מספר עדים העידו על אופייה של ורה צ'בריאק. בעל בית המרזח בשכונה, סיפר כי היא נוהגת לבקר בבית המרזח שלו בלוויתם של פושעים וטען כי היא "הכי נבזית בחבורת הנבלים שלה". קצין ההוצאה לפועל סיפר כי בביתה מבקרים פושעים באופן קבוע ובהם גם הפושעים הידועים לטישב וסינגאייבסקי. סטפן וסילייביץ', שכנה לחצר, נפטר בינתיים ועדותו הוקראה. לדבריו, היא הייתה "הרוח הרעה בחצר" והיא נהגה להכות את המאהב שלה, פאבל מיפלה. העד וישמירסקי, שהתגורר בשכונה והכיר אישית את בייליס, עורר מהומה כאשר סיפר כי נאמר לו על ידי ראביץ', שאשתו, שהייתה לה חנות מכולת בחצר הבית של צ'בריאק, נכנסה ביום היעלמו של אנדריי לביתה של ורה וראתה גווייה עטופה בשטיח, ושוורה ביקשה מהם לנסוע חוץ לארץ ומימנה את כרטיס הנסיעה לאמריקה. לשאלה מדוע לא סיפר על כך לשופט החוקר, השיב כי לא התעניין בנושא וממילא כולם ידעו מי הם הרוצחים. הנער זרוצקי, בן 11, סיפר כי ביום הראשון של המשפט, ביקשה ממנו ורה שיעיד כי שיחק עם ז'ניה ואנדריי בחצר זייצב וכי בייליס תפס את אנדריי. הנער סיפר כי שיחק איתם רק שבוע לפני הרצח ומעולם לא ראה את בייליס. הכומר סינקאייביץ' אישר את הסיפור על שעת מותו של ז'ניה: הנער קרא לו, אך נשתתק לאחר שאמו רמזה לו שלא לדבר. האחיות דיאקונובה חזרו על דבריהן בחקירה, אולם בעימות עם צ'בריאק, הכחישה האחרונה שיקתרינה ביקרה אצלה לפני 20 במרץ.
סינגאייבסקי ורודזינסקי
הסטודנט מאכאלין סיפר בעדותו על הודאתו של סינגאייבסקי ברצח בפני חברו, הסטודנט קאראייב, ועל חשדו של סינגאייבסקי כי האחיות דיאקונובה הן אלו שהלשינו, משום שבעת ביקור הפתע שלהן בבית צ'בריאק, הן ראו את הגווייה העטופה במעיל. קאראייב עצמו לא הופיע במשפט, משום שמספר ימים לאחר שנודע על פעילותו בפרשה, הוא נעצר ובינואר 1913 הוגלה לסיביר. בוועדת החקירה של 1917, אישר סטפן בלצקי , ראש אגף המשטרה במשרד הפנים, כי ניתנה הוראה למנוע את עדותו במשפט. אי לכך, הוקראה עדותו משלב החקירה. סינגאייבסקי עצמו, שישב בכלא על גנבות, העיד במדי אסיר. הוא הודה בפריצה לחנות במרכז העיר, יחד עם שותפיו, ב-12 במרץ בלילה, אך הכחיש את ביצוע הרצח באותו בוקר והכחיש כי הודה ברצח בפני מאכאלין וקאראייב. שותפו לפשע, רודזינסקי, הובא מסיביר, שם ריצה עונש על שוד מזוין, וחזר על ה"אליבי" שהוצג כבר על ידי סינגאייבסקי: בבוקר הרצח הם ערכו בדיקה ותצפית בסביבת החנות במרכז העיר, לקראת הפריצה באותו לילה. הוא אף טען כי לא הכיר את ורה צ'בריאק עד שראה אותה בחקירה וכי מעולם לא ביקר בביתה. בעל מספרה בשם שוואצ'קו העיד כי בעת ששהה במעצר ביולי 1911, שמע שיחת-לחש לילית, בה נשאל רודזינסקי "מה בדבר ה'ממזר'?" (אנדריי נולד מחוץ לנישואין), וזה השיב: "סידרנו אותו סופית". רודזינסקי הכחיש את קיומה של השיחה. ב-1917 נתגלה מכתב של אסיר בשם סוסלוב, שהיה מיועד לסנגור גרוזנברג אך מעולם לא הגיע לידיו, שבו סיפר כי כאשר קיבל רודזינסקי בתאו את ההזמנה להעיד במשפט בייליס, פלט בכעס: "ורה הארורה הזאת! היא גילתה הכל!". השותף השלישי בחבורה, לטישב, התאבד בקפיצה מהחלון כאשר היה אמור לחתום על עדותו בפני פננקו.
שאלת הרצח הפולחני
עוד ביום הראשון לשמיעת העדים, העיד הכומר מוֹצ'וּגוֹבסקי כי כבר ביום קבורתו של אנדריי, חולקו כרוזים רבים שאמרו: "נוצרים פראבוסלאבים! הז'ידים עינו את יושצ'ינסקי! אל תסלחו להם את הדם הנקי השפוך של ילד נוצרי! הכו ביהודים וגרשו אותם!". במהלך המשפט ביקש הסנגור זארודני שלוש פעמים לדון בשאלת כרוזי ההסתה האנטישמיים, אולם התביעה התנגדה, ורק כאשר ראש הז'נדרמריה, איוואנוב, אישר כי אכן הכרוזים הללו הופצו בזמן הלוויה, החליט בית הדין לצרף את הכרוז שהובא כמוצג לתיק המשפט ולעיין בו בדלתיים סגורות.
על פי כתב האישום, קבע הכומר פראנייטיס כי "השימוש בדם נוצרים הוא סוד כמוס מאד, שאינו ידוע לכל יהודי, כי אם רק לרבנים, ללומדים ולפרושים; המתת אדם נוצרי למטרה זו נעשית על פי אופן הקבוע בקבלה". על פי נוסח כתב האישום, אחת המטרות בשימוש היהודים בדם נוצרים היא "ללוש בו את עיסתם של מצותיהם לחג הפסח". הסטודנט גולובב אמר בעדותו במשפט, כי כאשר נודע לו שבייליס היה מטפל עבור זייצב, בעליו המנוח של בית החרושת, בהובלת המצות לפסח, הבין כי לרצח יש אופי פולחני. התובע שמאקוב שאל אותו אם שמע על "צדיקים" ו"רבנים", וגולובב השיב כי נאמר לו שבייליס בעצמו הוא "צדיק". תשובה זו גרמה גם לבייליס עצמו לפרוץ בצחוק. אהרון בייליס, אחיו של הנאשם, הסביר בעדותו כי מנדל בייליס היה נוסע מדי שנה לאחוזתו של זייצב, כדי להשגיח שם על אפיית המצות, לצדו של הרב משגיח הכשרות. הוא היה מביא לשם את הקמח ולאחר האפייה היה מחלק את המצות בין מקורביו של זייצב. הסנגור גרוזנברג הדגיש כי בייליס היה עושה זאת רק בזמן שזייצב היה חי, כלומר עד 1907, ומשרתו של זייצב ובנו אישרו כי מאז שנה זו לא נאפו יותר מצות והן נקנו מוכנות.
ביום ה-20 למשפט והאחרון לשמיעת העדים, נקראו בבית המשפט הפרוטוקולים של תוצאות הבדיקות שנערכו בזמן החקירה המוקדמת. בעקבות הימצאותם של כתמי זרע גברי על בגדיו של אנדריי, נערכה בדיקה ונמצאו כתמי זרע גם על קירות דירתה של ורה צ'בריאק. על תחתוניו של אנדריי נמצאו שערות, אולם הן היו שונות משערותיו של בייליס. בהזדמנות זו, הביע גרוזנברג תמיהה מדוע צריך היה לשם כך לגלח את כל שערות ראשו וזקנו של בייליס.
העדים המומחים
שמאל|ממוזער|150px|תרשים 47 הפצעים בגופו של יושצ'ינסקי (נעשה על ידי פרופסור אובלונסקי).
הקטגוריה טענה כי ריבוי הפציעות והדקירות בגופו של אנדריי יושצ'ינסקי מעיד על כך שכוונת הרצח הייתה להקיז דם רב ככל האפשר, וזו מצביעה על אופיו הפולחני-דתי של הפשע. הפרופסור קוסורוטוב הופיע מטעם הקטגוריה כעד מומחה, ואילו מצד הסנגוריה הופיעו כעדים מומחים בנושאי פתולוגיה הפרופסורים יבגני פאבלוב ובדיאן. בית המשפט הציג למומחים 23 שאלות. הם קיימו התייעצות וכעבור 9 שעות הגישו סיכום, שבו הסכימו ביניהם על 12 תשובות, ובהן: הרצח בוצע ככל הנראה על ידי שני אנשים לפחות; ביצוע הרצח אינו מוכיח כי יש להם ידיעה כלשהי באנטומיה; הרצח לא בוצע במערה; הוא ככל הנראה בוצע במקום שיש בו הרבה טיט. בניגוד לקוסורוטוב, שטען כי אין ספק שכוונת הרוצחים הייתה הקזת-דם, טען פאבלוב כי אין סימנים לכך.
הפרופסורים סיקורסקי, ולדימיר בכטרב וקרפינסקי הוזמנו כעדים מומחים לפסיכיאטריה. גם הם קיימו התייעצות משותפת, אך לא הסכימו לגבי אף אחת משמונה השאלות שהציג להם בית המשפט, ולכן הופיע סיקורסקי בנפרד מהשניים האחרים, שהסכימו ביניהם. סיקורסקי טען כי הרצח הזה שייך לסוג רציחות שמטרתן הקזת-דם מגופות של ילדים, ויש לו סימנים ברורים: הוא מבוצע בדרך כלל בחודשים מרץ–אפריל, באמצעות דקירות עמוקות שמספרן בדרך כלל הוא 7 או כפולותיו, והגווייה מושארת גלויה ולא קבורה. לדבריו, רציחות כאלו מתרחשות רק במקומות בעלי אוכלוסייה מעורבת של יהודים ונוצרים, אך מעולם לא קרה שהקורבן היה נער יהודי, אלא רק ילדים נוצרים, ומכאן שמי שמבצע את הרציחות היא כת של קנאים דתיים מבין היהודים, והדבר כבר הוכח במשפט סראטוב ב-1853. הוא טען כי אין יהודים שמתנגדים לרציחות כאלו, וכאשר חושדים בהם כשנרצח ילד נוצרי, הם "פותחים מיד במסע־תעמולה אדיר, שבו משתתפים כל יהודי העולם". הסופר ולדימיר קורולנקו, שסיקר את המשפט, כתב כי עדותו של סיקורסקי היא "אוסף של דברי הבל ואמונות טפלות, שאין להם כל דמיון לחוות־דעת מדעית". בכטרב טען כי בספרות המדעית הפסיכיאטרית אין כלל חומר על רציחות דתיות וציין כי עדויותיהם של הארכימנדריט אמוורוסי ושל הכומר פראנייטיס סותרות זו את זו ואת הממצאים ברצח הנידון: הראשון טען כי על פי המנהג היהודי, מספר הפצעים צריך להיות 45, ואילו השני טען כי המספר הוא 1+12 ("אחד" בגימטריה), בזמן שמספר הפצעים במקרה הרצח הזה שונה משניהם; האחרון טען גם כי מכשיר הרצח חייב להיות סכין ואילו במקרה הזה נעשה שימוש במרצע. למחרת עדויות המומחים, כתב העיתון הימני "קייבליאנין": "גרסת הרצח הדתי בטלה... כל המשפט הזה הוא שגיאה גדולה".
התביעה הזמינה גם שני "עדי ראייה" לפולחן הדתי. הארכימנדריט ארטונום טען כי היה יהודי עד גיל 10, בילדותו הזהירוהו כי היהודים "רוצחים ילדים נוצרים" וברשותו חומר ארכיוני על ילדים כאלה עוד מהמאה ה-18. הסנגור גרוזנברג הצטרף לבקשת הקטגוריה לצרף את התעודות הללו לתיק המשפט והסביר: "אין לנו מה להסתיר... הדת היהודית, צרופה כזהב, עומדת בפני השמש". אלא שבית הדין דחה את הבקשה. עדותו של הארכימנדריט אמוורוסי הוקראה. לדבריו, אצל היהודים, ובמיוחד אצל ה"חסידים", יש מנהג שבו מוהלים דם נערים נוצרים באפיית המצות והוא מסמל את הרעיון שהגויים הם עבדיהם. זאת הוא שמע משני נזירים, יהודים מומרים: דונאט, שכבר נפטר, וארטונום.
לפני שהחלה שמיעת העדים המומחים לענייני דת, נערכה ישיבה סגורה, בה שמע חבר המושבעים את קריאתו של דו"ח "הוועדה המיוחדת לחקירת כת־החסידים" (תנועת החסידות) משנת 1858, הכולל מקורות שטענו כי יסודותיה העיקריים של ה"כת" הזו הם שנאה וביזוי הנוצרים. אלא שמסקנותיה של ועדה זו, בהן הוכחשו ההאשמות כלפי החסידים, לא הוקראו.
להבהרת הסוגיות הדתיות, הוזמנו עדים מומחים ממוסדות ההשכלה הממלכתיים ברוסיה ומקרב הקהילה היהודית, להם הוצגו 29 שאלות. הם נתבקשו לחוות דעתם בנפרד ונאסר עליהם לקיים התייעצויות משותפות. הכומר פראנייטיס טען כי לאחר חורבן בית המקדש השני פסקה הקרבת הקורבנות, אולם היהודים המשיכו עם קרבנות אדם – נוצרים. הרב מזא"ה נשא נאום מלומד, במהלכו ציטט מפרק י"ז בספר ויקרא ("כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם" וכו'). פרופסור איוואן טרואיצקי , מהאקדמיה הפראבוסלאבית־רוחנית בפטרסבורג, העיד כי גם על פי התלמוד, השימוש בדם אסור. פראנייטיס נתבקש לציין מראי מקום לטענותיו במקורות היהודיים, אך טען כי הם אינם בידיו והוא אינו זוכר בעל פה. התובע זמיסלובסקי חש לסייע לו וטען: "בהוצאות מאוחרות יותר של התלמוד מחקו היהודים את המקומות האלה או 'תיקנו' אותם. כל הספרים, המכילים סודות מסוכנים ליהודים נעלמו מן הספריות בעולם!".
טרואיצקי אמר כי את ה"מאמרים" שניאופיט ציטט כביכול מהתלמוד, הוא בדה מלבו. פרופסור טיכומירוב, מ"המוסד ההיסטורי-פילולוגי" בנואז'ין, אמר כי האשמת היהודים ברצח דתי הייתה אחת התופעות המשונות שאפיינו את ימי הביניים, כמו המשפטים נגד בעלי חיים ומכשפות, וכי במקרים בהם נאשמים הודו בפשע זה – הודאתם נסחטה מהם בעינויים אכזריים. הסנגוריה פנתה לותיקן, בבקשה לקבל עותקים של אנציקליקות של אפיפיורים מתקופות שונות, המוכיחות כי ראשי הדת הנוצרית שללו את האשמת היהודים ברצח פולחני-דתי, אולם אלה לא נתקבלו בבית הדין לפני סיום המשפט. עם גילוי התיקים הסודיים של משרד החוץ ב-1917, נתברר כי שגריר רוסיה בוותיקן עיכב את מתן אישורו עליהם כדי שיוכלו לשמש כמסמך משפטי. על המכתב לשר החוץ, בו הודיע השגריר על העיכוב, הופיעה גם הערה בכתב של הצאר עצמו, מה שמצביע על כך שייתכן והדבר נעשה בהסכמתו.
בתום עדויות המומחים, עלה הכומר פראנייטיס לחקירה נוספת על דוכן העדים, אלא שבשלב זה הוא נקלע לרצף שאלות מצד התובע שמאקוב, שעליהן השיב "אינני יודע" או "אינני זוכר". הקטגור ניסה לסייע לעד הנבוך בשאלות מדריכות, ובתגובה למחאת הסנגוריה על כך, אמר בנימה מתנצלת: "מה יכול אני לעשות אם 'העד־המומחה' אינו זוכר כלום?" – אמירה שעוררה צחוק באולם. מצב זה נמשך גם למחרת. הסנגור קרבצ'בסקי נענה להצעת העיתונאי בן-ציון כ"ץ, שכיסה את המשפט עבור העיתון "הזמן", ושאל את פראנייטיס: "הזכרת בחוות הדעת שלך את השם בבא בתרא?... מי הייתה אשה זו?" (בבא בתרא הוא החלק האחרון של מסכת נזיקין בתלמוד, אך "באבא" ברוסית היא "סבתא"). פראנייטיס השיב: "אינני יכול להיזכר מי הייתה אותה באבא בתרא". גם תשובה זו עוררה צחוק באולם, והוכיחה את בורותו של העֵד המומחה של הקטגוריה.
נאומי הסיכום
עם סיום עדויות המומחים, נישאו במשך חמישה ימים נאומי הסיכום של שלושת נציגי התביעה וחמשת נציגי ההגנה. לאחר סבב ראשון, שבו העלו את טענותיהם, נערך סבב קצר נוסף, בו העלו את השגות-הנגד שלהם.
הקטגור ויפר תקף את הציבור היהודי על כך שיצר למשפט תהודה עולמית, וטען כי גם הוא עצמו מרגיש "נתון תחת השפעה יהודית", למשל באמצעות העיתונות הרוסית, ש"נכבשה ממש על ידי היהודים". בהתאמה לכך, טען התובע שמאקוב: "במשפט זה אנו ניצבים מול היהדות העולמית, והיא בעלת אמצעים בלתי־מוגבלים". הסנגור קרבצ'בסקי הגיב להאשמת פרקליטי ההגנה הנוצרים כ"משרתי היהודים" והצהיר: "כן! אני משרת בעניין זה את היהודים, משום שהצדק איתם!". הפרקליט גרוזנברג השיב לטענה שהתלכדותו של הציבור היהודי להגנת בייליס מהווה מעין הוכחה לאשמתו: "מקום שמעלילים שם על כלל, על ציבור שלם, שם מתאחדים כל אנשי המצפון והמוסר, שכן מרגישים כולם, כי המכה שאומרים להנחית על איש אחד כביכול, מכוּונת לאמיתו של דבר נגד כולם... איך, איפוא, לא יפחדו היהודים מפני קלון כזה, העלול להוציאם מכלל החברה האנושית?".
ויפר וזמיסלובסקי האשימו את החוקרים מישצ'וק וקראסובסקי בהטייה מכוונת של החקירה ואת העיתונאים ברשצ'בסקי ובורשקובסקי בהמשכת ההטייה לאחר שהחוקרים הודחו. שמאקוב הוסיף כי הבולשת שיתפה פעולה בכך עם היהודים. כמו כן, טען כי הסטודנטים מאכאלין וקאראייב אינם אמינים, משום שקיבלו כסף רב עבור עבודתם. קרבצ'בסקי האשים בתגובה את השלטונות וטען כי הם אלה שהזניחו במכוון עובדות שונות שנתגלו בחקירה, שהצביעו על כוונת הרוצחים להטעות את החוקרים לעבר ההשערה בדבר רצח פולחני-דתי בידי יהודים. הוא הזהיר כי אם בית המשפט יקבע תקדים משפטי ויכיר רשמית בקיומו של "רצח דתי", הוא יביא לכך שרוצחים רבים ישתדלו מעתה לבצע את מעשי הרצח בצורה שתיראה כבעלת מטרה פולחנית.
ויפר אמר כי לדעת הקטגוריה הרצח בוצע באורוות הסוסים שבחצר בית החרושת, אלא שהמקום הסמוך לאורווה, בו נאסף טיט לבדיקה, סויד לפני שהגיע לשם קראסובסקי והאורווה עצמה נשרפה שלושה ימים לפני שהגיע אליה השופט החוקר, וכל זאת נעשה כדי למחוק את עקבות הרצח. דברים אלה נאמרו על אף שפועל בבית החרושת העיד כי השריפה פרצה רק באוקטובר 1911 (ארבעה חודשים לאחר מעצר בייליס) ועל אף שבמשפט שהתקיים לגבי השריפה, נקבע כי לא הייתה הצתה בזדון. גם חברת הביטוח אישרה זאת, אולם אב בית הדין סירב לפרסם את תעודת הביטוח. שמאקוב טען כי חצר בית החרושת של זייצב משמש "קן של חסידים" וכי הפועלים הרוסים העובדים בו, שהעידו במשפט, שוחדו על ידי היהודים. קרבצ'בסקי השיב כי כתב האישום קבע שהרצח בוצע במשרפת הלבנים והביע פליאה כיצד עבר פתאום ביצוע הרצח לאורווה. הוא טען כי האשמה חדשה זו הופכת את קודמותיה להשערות בלבד, והאשים את הקטגוריה בניסיון הטעייה: מיקום ביצוע הרצח באורווה, רק משום שהיא נשרפה לפני שנערך שם חיפוש. מאוחר יותר נתברר כי בחצר הבית של ורה צ'בריאק היה מחסן שרצפתו מטיט.
התובע זמיסלובסקי טען כי ורה צ'בריאק סימנה לבנה לשתוק, לא מתוך חשש שמא יקשור אותה לרצח, אלא שמא ילשינו היהודים מבית החרושת על פשעיה האחרים, כנקמה על עדותו של בנה.
הסנגור מקלאקוב ביטל את טענתה של ורה צ'בריאק, שהובטח לה שתזוכה במשפט אם תפליל את עצמה ברצח, ותהה כיצד אמור היה חבר המושבעים לזכות אותה אם הייתה מודה באשמה. גרוזנברג ציין כי על אף הודאתם של סינגאייבסקי ורודזינסקי בפריצה לחנות, שאמורה הייתה לספק להם אליבי, הוחלט להפסיק את החקירה נגדם בנימוק שהודאתם אינה אמינה. החלטה זו של המוסדות המשפטיים המוסמכים, ובהם התובע הכללי ובית הדין המחוזי, עמדה בסתירה לטענת האליבי של בא-כח התביעה, שהוא בעצמו חלק בלתי נפרד מאותה מערכת משפטית.
הסנגור גרוזנברג תיאר את השתלשלות מעשה הרצח, כפי ראותו: כשחזרו ז'ניה ואנדריי מטיול הבוקר שלהם לביתו של ז'ניה, נמצאו שם שלושת חבריה של אמו. הם התנפלו עליו בזעם על שאיים להלשין, חבטו בו ודקרו אותו במרצע שהיה בהישג ידם. אחת המכות הראשונות ניתכה על הקודקוד וגרמה לשטף דם חזק והנער איבד את הכרתו. כאשר החל לזוז, החלו לדקור אותו במרצע עד שמת. עם רדת החשיכה העבירו את גופתו למרתף או לרפת ומאוחר יותר בלילה העבירו אותה למערה. שמאקוב טען בתגובה, כי אילו רצתה החבורה לרצוח את הנער, הייתה מזמינה אותו אליה ולא ממתינה עד שיבקר, ומלבד זאת, "אדם רוסי" אינו מסוגל לדקור 47 פעמים את קורבנו. הוא טען כי ההפסקה שארכה בין 5 ל-7 דקות בין גרימת הפצעים הראשונים לאחרונים, נועדה לאיסוף הדם, וכי לצורך הקזתו, לא נזקקו הרוצחים ללימודי אנטומיה בבית ספר לרפואה, מכיוון שהם למדו זאת מהתלמוד בישיבה. אלא שלאחר מכן שינו זמיסלובסקי ושמאקוב את עמדתם והודו באפשרות השתתפותה של ורה צ'בריאק ברצח.
מחאות נגד עלילת הדם במהלך המשפט
המחנה הליברלי ברוסיה ועיתוניו התייצבו בגלוי נגד העלילה ונותרו עקביים בכך לאורך כל המשפט. מחנה זה כלל גם את הרוב המכריע של אנשי הרוח ואנשי המדע, ואת אגודת עורכי הדין ואיגוד הרופאים. במהלך המשפט התקיימו בערים הגדולות ברוסיה אסיפות מחאה נגד עלילת הדם, במפעלים, באוניברסיטאות ובחוגים פוליטיים שונים. אסיפות המוניות כאלו נערכו גם בווינה, בפריז, בלונדון ובלידס והשתתפו בהן נציגי הכנסייה, אנשי רוח ומדינאים. באספה המונית באנטוורפן, נאם מזכיר האינטרנציונל הסוציאליסטי, קמיל הויסמנס, והארגון עצמו שלח לכל המפלגות הקשורות בו חומר הסברה על המשפט. סיעת הלייבור בפרלמנט הבריטי ביקשה בפומבי משר החוץ, שיודיע לממשלת רוסיה כי המשפט גורם לעלבון לעם הבריטי. מספר בישופים חשובים באירופה גינו את עלילת הדם.
בארץ ישראל התייחס לפרשה באוקטובר 1913 העיתון הערבי היפואי "פלסטין" ודחה באופן חד-משמעי את האפשרות שעלילת הדם אמיתית.
אף על פי כן, ברוסיה נמשך במקביל מסע ההסתה כנגד היהודים. במהלך המשפט הטילו השלטונות עונשים על מספר עיתונים, בשל פרסום התקפות על רוקמי העלילה. שלושה עיתונים נסגרו והוטלו מעל 40 קנסות על עיתונים שונים.
באספה השנתית של עורכי הדין בסנקט פטרסבורג נתקבלה החלטה לשלוח ברכה לסנגוריה. הסופר ליאוניד אנדרייב כתב מכתב עידוד לסנגור מקלאקוב. הסופר מיכאיל ארציבשב כתב: "האשמה שהוטלה על היהודים היא כה טיפשית, עד שחרפה היא אפילו לדבר אודותיה". הסופר אלכסנדר אמפיתיאטרוב כתב: "פרשת בייליס אינה אלא סטירת־לחי מחרישת אזניים על פרצופה של הציביליזאציה הרוסית". ערב מתן פסק הדין, כתב הסופר ולדימיר קורולנקו: "ה'ריטואליסטים' סומכים על הכרתם ה'חשוכה' של המושבעים, בני־העם הפשוטים; אך נדמה לי, כי יטעו גם בחשבון זה".
פסק הדין
ממוזער|שמאל|250px|חבר המושבעים במשפט בייליס
בתום נאומי הסיכום של התביעה וההגנה, פנה בייליס, בהתאם לנוהל, אל חבר המושבעים: "חף מפשע אני! יש לי הרבה מה לומר כדי להוכיח את צדקתי, אבל עייף אני: אין לי כח לדבר... אני מבקש אתכם לזכות אותי כי אינני אשם. תנו לי את האפשרות לראות את אשתי ואת ילדי האומללים, שלא ראיתי אותם מזה שנתיים וחצי!". בית הדין היה אמור להציג בפני חבר המושבעים את השאלה אם הנאשם אשם או לא, ואלה, על פי החוק, אמורים להשיב על השאלה המוצגת רק "כן" או "לא". אלא שבעקבות דרישתו של התובע זמיסלובסקי, החליט אב בית הדין, בתום משא ומתן, להציג שתי שאלות נפרדות, שקיצורן:
האם הוכח כי בבית החרושת ללבנים נרצח הנער אנדריי יושצ'ינסקי?
באם הוכח כי זה אכן קרה, האם בייליס, בסיוע של אנשים נוספים שלא נתגלו, היה האיש שחטף ורצח אותו?
לפני צאתם של המושבעים להתיעצות, נשא אב בית הדין נאום סיכום מוטה מאוד לצד הקטגוריה. גרוזנברג ביקש שיתקן את נאומו ודרש להחזיר את המושבעים לאולם. אב בית הדין נענה תחילה לבקשה, אולם התביעה דרשה שלא להפסיק את התייעצות המושבעים, ובית המשפט החליט לדחות את בקשת הסנגוריה. חבר המושבעים יצא להתיעצות בשעה 17:30 וכעבור שעה וחצי חזר לאולם בית המשפט וזקן המושבעים השיב לשתי השאלות. על השאלה הראשונה השיב , ואילו על שאלה השנייה השיב . לאחר התייעצות קצרה, אמר אב בית הדין: . בתגובה לפסק הדין, פרץ בייליס בבכי. המשפט נמשך 34 ימים. ב-28 באוקטובר 1913 זוכה בייליס במשפט ושוחרר.
למחרת הזיכוי, התבטא בנושא הסופר הרוסי מקסים גורקי: "חג היום לרוסיה! ניצחה האמת!... פראי־אדם, מחללי כל־קודש, הוציאו דיבה נפשעת על העם היהודי... פסק־דין זה הוא מאורע גדול וחשוב, ויש להציב לו אנדרטת זיכרון לנצח". אלפרד דרייפוס סיפר כי עקב אחרי המשפט "בהתרגשות עצומה" והוא הזכיר לו את משפטו שלו.
אנשי ציבור שונים שהתבטאו בנושא, נחלקו בדעותיהם לגבי משמעותו של פסק הדין: האם בתשובה החיובית לשאלה הראשונה, הייתה הכרה בקיומו של רצח פולחני-דתי אצל היהודים. התובע שמאקוב אמר כי אף על פי שבייליס זוכה, "עצם הדיון הביא תועלת רבה: אנשים רבים, שלא הבינו מה זה 'רצח דתי' התחילו להתעניין בדבר ואולי גם נותנים דעתם על אמצעים למלחמה נגד היהדות". הסופר אמפיתיאטרוב הביע צער על כך: "הייתה בידי המושבעים שעת־כושר לרוצץ את גולגולתו של נחש מזוהם זה – עלילת־הדם, והם רק פצעו אותו. עבור שגיאה זו ישלם העם הרוסי בחרפה, והיהודים ביגון".
לאחר המשפט
שמאל|ממוזער|300px|בייליס עם משפחתו לאחר השחרור, 1913
משפטים וועדות חקירה
לאחר המשפט פתחו עיתוני הריאקציה הרוסית במסע תעמולה שמטרתו ללחוץ על השלטון שיערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון, אולם התביעה החליטה בסופו של דבר לא לערער. במהלך תקופה זו, ב-27 בנובמבר 1913, נמצאה בכפר סמוך לקייב, גופת נער צעיר, ועליה 13 פציעות דקירה. פרופסור סיקורסקי מיהר לזהות גם את הרצח הזה כפולחני-דתי, אולם בנתיחה שלאחר המוות לא נתגלתה הקזת-דם ונתברר כי מדובר בנער יהודי. אף על פי כן, הורה שר המשפטים שצ'גלוביטוב על חקירה והכנה למשפט נוסף על רצח למטרות דתיות. אביו של הנער נעצר בחשד לרצח והואשם בכך שהנער אינו באמת בנו אלא נער נוצרי, אולם בסופו של דבר הרוצח נתפס והאב שוחרר ממעצרו.
בינואר 1914 נערך בבית הדין המחוזי בקייב משפט נגד העיתונאי האנטישמי וסילי שולגין, על הפצת שמועות-שקר במאמריו, שיצאו להגנתו של בייליס. במשפט אמר: "ראיתי את התובע הכללי צ'פלינסקי רומס ברגליו את האמת והחוק... זהו הצעד הישר והנכון ביותר שעשיתי בחיי". שולגין הורשע ונידון לשלושה חודשי מאסר, אולם בסופו של דבר זכה לחנינה. בזכות מאבקו הנועז כנגד הזרם בחוגים שהשתייך אליהם, כינו אותו מספר עיתונים "זולא הרוסי", על שם הסופר הצרפתי שיצא להגנת דרייפוס. ורה צ'בריאק הגישה תביעות דיבה נגד העיתונאי בראזול-ברושקובסקי ושני עוזריו. שלושת המשפטים נערכו באפריל ומאי 1914 ונסתיימו בזיכוי הנאשמים. כמה מהאישים שסייעו בחקירה לטובת בייליס, זכו לאחר המשפט לטיפול שנראה כפעולת נקם מצד השלטונות: הבלש קיריצ'נקו הודח ממשרתו והועמד לדין על סיוע לבריחת גנב ממעצר. בראזול-ברושקובסקי הועמד לדין על זלזול בכבוד הצאר, מכיוון שלא עמד דום בזמן נגינת ההמנון הלאומי, ונכלא במבצר במשך שנה. לאחר מכן נתבע לדין על הפצת שקרים על המשטרה בספרו "האמת על רצח יושצ'ינסקי". נגד העיתונאי נוביקוב הוגש משפט דיבה בגין מאמריו נגד השלטונות בנושא משפט בייליס. עורך הדין מרגולין הודח על ידי שופטי בית המשפט המחוזי בקייב באשמת "התנהגות בלתי הולמת" – פגישתו עם ורה צ'בריאק בבית המלון בחרקוב. עורכי דין בסנקט פטרסבורג נענשו על החלטת תמיכתם בבייליס בזמן משפטו – רישיונותיהם נשללו למספר חודשים.
ב-1917, לאחר נפילת המשטר הצארי במהפכת פברואר והקמת ממשלת המעבר הרוסית, הוקמה ועדת חקירה בשם "ועדה מיוחדת של הממשלה הזמנית" , שעליה הוטל לחקור את "חטאי" המשטר הקודם. הוועדה החלה את פעולתה במרץ 1917, וצברה חומר בנושא משפט בייליס שהופיע בשלושה כרכים גדולים, אך לא הספיקה לסיים את חקירותיה. היא פעלה עד פרוץ מהפכת אוקטובר והספיקה לפרסם דו"ח בשם "נפילת המשטר הצאריסטי", שעסק בין היתר גם בפרשת בייליס. השלטון הסובייטי מינה גם הוא ועדת חקירה מיוחדת בנושא הפרשה, תחת "בית הדין המהפכני הגבוה" . העדויות הוכיחו כי כל דרגי הממשל, מן הצאר דרך שר המשפטים, היו מעורבים בעלילה.
המשטר הסובייטי החזיר לעורך הדין מרגולין את זכויותיו כפרקליט. כמה מהאחראים על העלילה כבר לא היו בחיים אז: שמאקוב, פראנייטיס, סיקורסקי וגולובב. זמיסלובסקי הספיק לפרסם ספר על המשפט והצליח להימלט ליוגוסלביה. על ויפר הוטל עונש מאסר לתקופה קצרה, במהלכו נפטר. השרים שצ'גלוביטוב, מארקוב ומקלאקוב, וגם מנהל המחלק המשטרתי, בלצקי, הורשעו והוצאו להורג. בשנים 1918–1919 הוצאו להורג גם ורה צ'בריאק וסינגאייבסקי.
כיום משמש קברו של אנדריי יושצ'ינסקי בקייב אתר עלייה לרגל לאנטישמים. שלטונות אוקראינה הסירו, בעקבות סערה בינלאומית, שלט אשר קבע כי "כאן קבור הנער אשר עונה על ידי הז'ידים" (כינוי גנאי ליהודים בשפות הסלאביות).
המשך חייו של בייליס
ממוזער|שמאל|140px|ביתו של בייליס בקייב
ממוזער|שמאל|250px|בייליס ומשפחתו בהגיעם לארץ ישראל
בייליס סיפר בזיכרונותיו, כי בימים שלאחר זיכויו במשפט, הוצב שלט על עמוד התחבורה הציבורית שליד ביתו, עליו נכתב "תחנת בייליס", לטובת המבקרים הרבים שביקשו לפגוש אותו. לדבריו, הגיעו לביתו כ-7,000 מבקרים וכן אלפי מכתבים מכל העולם. עקב איומים על חייו, דרש ממנו מושל המחוז שיעזוב את קייב. הוקמה ועדה ציבורית יהודית, שתפקידה היה לדאוג לשיקומו מחוץ לעיר. לדברי בייליס, באחד הימים הגיע אליו ל.מ. (לדעת מאיר קוטיק, מדובר בליאו מוצקין), ששכנע אותו לעלות לארץ ישראל. בסוף 1913 עזבה משפחת בייליס את קייב ברכבת לעיר הנמל טרייסט באיטליה. בתחנות שונות בדרכם, בהן לבוב ווינה, נערכו עבורו קבלות פנים בהשתתפות אלפי יהודים. כעבור חודש ימים בטרייסט, הפליג לאלכסנדריה, שם התקבל על ידי אלפי יהודים ושימש סנדק בברית מילה של משפחה ספרדית. בט"ז בשבט תרע"ד (1914) הגיע לנמל יפו, שם עלתה לאנייה משלחת בראשות הרבנים הראשיים קוק (שבירך אותו בעברית) ועוזיאל ואיתם לבונטין, מנחם שינקין, בן-ציון מוסינזון ומאיר דיזנגוף. לדברי בייליס, גם הערבים שהעלו אותו בסירתם לחוף, בירכו אותו "יחי בייליס". המוני יהודים הריעו לו לאורך הדרך למלון הרצליה בתל אביב, שם התקבל על ידי נציגי ועד העיר, באי-כח המושבות ונציגי מפלגות וארגונים שונים. הוא זכה לקבלות פנים נוספות במקומות שונים, אולם בחר להשתקע בתל אביב. על תקופה זו, סיפר בזיכרונותיו:
.
כעבור חצי שנה של מגורים בארץ ישראל, פרצה מלחמת העולם הראשונה ואף על פי שהייתה לבייליס נתינות עות'מאנית, הוא גורש מתל אביב לפתח תקווה ונותר ללא אמצעים. בנו הבכור, פנחס, גויס לצבא העות'מאני ונשלח לאיסטנבול, אולם ערק ממנו, חזר לארץ ישראל והתגייס לגדוד העברי. בייליס לא הסתדר תעסוקתית וכלכלית ובתחילת ינואר 1921 נסע לבדו לארצות הברית, כדי לגייס אמצעים כספיים שיסייעו לו בארץ ישראל. בזמן שנסע בין קהילות יהודיות בארצות הברית, קיבל את הידיעה כי בנו הבכור התאבד. בעקבות זאת, החליט בייליס להביא את משפחתו לארצות הברית.
ב-1922 היגרה משפחתו והתיישבה בניו יורק.
הוא התקשה מאוד למצוא עבודה וניסה את מזלו כשותף בשני בתי דפוס, בזה אחר זה, אך שני בתי העסק פשטו את הרגל. בסוף ימיו עבד כסוכן ביטוח.
בייליס גולל את קורותיו בתקופת שבתו בכלא בעיתון יידי מקומי, שתורגמו לעברית.
ב-1926 הוציא בניו יורק בהוצאה עצמית, ביידיש ובאנגלית, את סיפורו: "The Story of My Sufferings" - "משפטו של שעיר לעזאזל", סיפור שנפרש על פני 285 עמודים.
בייליס נפטר בכ"ד בתמוז תרצ"ד (יולי 1934) ונקבר בבית העלמין Cypress Hills שבקווינס במדינת ניו יורק. על מצבתו נכתב:
המשפט בתרבות ובאמנות
ספרות
המשפט שימש כמוטיב מרכזי בספרו של שלום עליכם "מהתלת הדם" שהושלם לפני תום הפרשה בינואר 1913.
הפרשה הופיעה פעמים רבות בספרות לאחר המשפט. תמליל המשפט פורסם בקייב בשנת 1913 בעיתון "חשיבת קייב" ויצא במהדורה מחודשת במוסקבה בשנת 2006.
לאחר פתיחת ארכיוני הצאר, נחשפו מסמכים רבים שהראו את התנהלותו הלא תקינה של השלטון בכל הנוגע למשפט והם נכללו במהדורת הספר "נפילת שלטון הצאר", שהוציא לאור המשטר הסובייטי. בספר התחזקה העובדה כי בייליס לא היה אשם.
על פרשת בייליס כתב ברנרד מלמוד את ספרו "יום הדין" (The Fixer), שהתפרסם ב-1966. ב-1968 הוא עובד לסרט באותו שם.
יצא גם מחקרו של סמואל מוריס "ההשתלשלות המוזרה של משפט בייליס". ברם, לאחר 1934, בהוצאות הסובייטיות הפרשה לא הוזכרה כלל למעט אזכור קצר באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה.
לאחר התפרקות ברית המועצות המחקרים בפרשה נמשכו. באוקטובר 1993, במלאת 80 שנה למשפט, התקיים בקייב כנס מדעי בינלאומי, בו נידונו פרטי הפרשה. באותה שנה יצא גם הספר "משפט בייליס", שכתב הפסיכיאטר מיכאיל בויאנוב, שהתמקד במחקר פסיכיאטרי.
בשנת 1999 פורסמו כל חומרי החקירה שניהלה הממשלה הסובייטית והממשלה הזמנית, בספרו של הנרי רזניק "פרשת מנחם בייליס" (Дело Менделя Бейлиса).
בשנת 2006 יצא ספר בן 500 עמודים מאת לאוניד קאציס בשם "עלילה עקובה מדם ומחשבה רוסית: מחקר היסטורי ותאולוגי על פרשת בייליס" («Кровавый навет и русская мысль: Историко-теологическое исследование дела Бейлиса») וב-2007 פרסם אנדריס גרוטופס בליטא ניתוח משפטי של הפרשה בספר "בייליסאדה: הפרשה על אשמת מנדל בייליס ברצח טקסי".(«Бейлисада: Дело об обвинении Менделя Бейлиса в ритуальном убийстве»)
בשנת 2021 הוציאה שרי וולך ספר ילדים העוסק בנושא. הספר שנקרא "החוקרים בתעלומת משפט בייליס", מציג את סיפורים של ילדים בני ימינו הנקלעים למשפט בייליס, ונעשים מעורבים בתככים שמאחורי הקלעים של המשפט. הספר מתבסס על ספרו האוטוביוגרפי של בייליס, "משפטו של שעיר לעזאזל", ומביא פרטים אותנטיים מהמשפט עצמו.
הפרשה זוכה לפרסומים מחקריים רבים והוזכרה גם בספרים "תיעוב השחיתות" («Растление ненавистью») של סמיון רזניק, משנת 2001, "המאה השחורה ברוסיה" («Чёрная сотня в России») מאת סרגיי סטפאנוב משנת 2005 וספרו של לב לוריא "22 מיתות, 63 גרסאות" («22 смерти, 63 версии») משנת 2011 ועוד.
קולנוע
הסרט התיעודי הראשון על הפרשה הוקרן בשנת 1912 מחוץ לרוסיה. שנה לאחר מכן הפיקו האחים פאתה (Pathé) סרט תיעודי נוסף שנאסר להקרנה ברוסיה.
באותו זמן, הבמאי יוסף סופר צילם סרט עלילתי בשם "סודות קייב, או משפט בייליס" («Тайны Киева, или Процесс Бейлиса»). הסרט נמכר להפצה במדינות מערב אירופה וארצות הברית.
לאחר המהפכה בשנת 1917, יצר הבמאי ניקולאי ברשקו-ברשקובסקי סרט עלילתי על הפרשה, בשם "משפט בייליס" (ידוע גם בשם "ורה צ'בריאק"), שהוקרן בברית המועצות.
בשנת 1968 יצא הסרט "יום הדין" ("The Fixer"), שמבוסס על רומן באותו שם מאת ברנרד מלמוד ומגולל את סיפורו של יעקב בוק, שנכלא ברוסיה הצארית בשנת 1911 לאחר שהואשם בפשע שלא ביצע. זאת כהשפעה ברורה ממשפט בייליס.
בשנת 1993 הפיק הבמאי הרוסי גריגורי אילוגדין את הסרט התיעודי "הלילה הארוך של מנחם בייליס" («Долгая ночь Менахема Бейлиса»).
הפרשה גם הגיעה לספרות העלילתית ברוסיה והמחבר גליה ריאבוב פרסם את הספר "הסוס של היהודי החיוור בייליס" («Конь бледный еврея Бейлиса»), שהודפס בשנת 2000.
בשנת 2019 החלה חברת הקולנוע "Sever" בהפקת הסרט העלילתי "משפט בייליס" (Дело Бейлиса), תוך שפנתה לקרן הקולנוע הרוסי הממשלתית לצורך תמיכה בפרויקט.
לקריאה נוספת
ד"ר מאיר קוטיק, משפט בייליס: עלילת דם במאה העשרים, הוצאת מלוא, תל אביב, תשל"ט, 1978.
מנדל בייליס, משפטו של שעיר לעזאזל: סיפורו של מנדל בייליס, ירושלים 1994.
קישורים חיצוניים
שמאל|120px
מענדל בייליס, די געשיכטע פון מיינע ליידן - ספרו של בייליס ביידיש
שמואל בן אשר, עלילת בייליס, מחניים, גיליון קי"א, באתר דעת
זאב גלילי, מעלילת בייליס ועד פרשת טואף, באתר "היגיון בשיגעון"
יהושע מונדשיין, מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים
Thousands Mourn at Funeral As Martyr Beilis is Laid to Rest, דיווח מ-10 ביולי 1934, על הלווייתו של בייליס בלואר איסט סייד ועל ההספדים שנישאו בבית הכנסת ברחוב אלדרידג' בניו יורק. באתר סוכנות הידיעות היהודית JTA
משפטו של מנחם מנדל בייליס, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 27 בפברואר 2021
מרינה קיגל, תיק בייליס – עלילת הדם האחרונה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, 30 במרץ 2023
הערות שוליים
קטגוריה:עלילות דם
קטגוריה:יהדות האימפריה הרוסית
קטגוריה:1913 ברוסיה
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
בייליס
קטגוריה:קייב: היסטוריה | 2024-07-04T07:53:10 |
פרנסיס בייקון | פרנסיס בייקון (באנגלית: Francis Bacon; 22 בינואר 1561 – 9 באפריל 1626) היה פילוסוף, משפטן, סופר ומדינאי אנגלי. קיבל תואר אבירות ב-1603, נעשה לברון ורולם ב-1618, ולוויקונט של סנט אולבנס ב-1621.
בייקון החל את חייו המקצועיים כעורך דין, אך ידוע יותר כפילוסוף וכמגן על המהפכה המדעית. יצירותיו מבססות מתודולוגיה אינדוקטיבית למחקר מדעי, שיש הקוראים לה המתודה הבייקונית. המשמעות של "אינדוקטיביזם" הוא רכישת מידע מעולם הטבע על ידי ניסויים, צפייה ובדיקה של היפותזות. בזמנו, מתודות כאלה היו קשורות לאלכימיה.
נעוריו
בייקון נולד בבית יורק ברחוב סטרנד שבלונדון. הוא היה הבכור
מבין חמשת בניו של סר ניקולאס בייקון, שומר החותם של אליזבת הראשונה. אמו, אן קוק בייקון, הייתה אשתו השנייה של סר ניקולאס, וחברה בכנסייה הרפורמית, או הפוריטנית.
היסטוריונים מאמינים כי בייקון קיבל חינוך בביתו בשנותיו הראשונות, וכי בריאותו בזמן זה, כמו לאחר מכן, הייתה רופפת. הוא התקבל לטריניטי קולג' בקיימברידג' ב-1573, בגיל 13, וחי שם במשך שלוש שנים עם אחיו אנתוני בייקון.
לימודי המדעים בקיימברידג' הביאו אותו למסקנה כי המתודות (ולפיכך גם התוצאות) של המחקר המדעי מוטעות. הערצתו לאריסטו סתרה את חוסר אהדתו לפילוסופיה האריסטוטלית, שנראתה לו ריקה, וכחנית ומוטעית במטרותיה.
ב־27 ביוני 1576, הוא ואנתוני התקבלו להשתלמות ליטיגטורים באכסניית המשפט "גרייז אין" ולאגודת עורכי הדין. חודשים ספורים מאוחר יותר הם יצאו לצרפת יחד עם סר אמיאס פולט, שגריר ממלכת אנגליה בפריז. בייקון קיבל שיעור בפוליטיקה מהמצב המעורער של החברה והממשל בצרפת של אנרי השלישי.
מותו הפתאומי של אביו בפברואר 1579 הצריך את חזרתו של בייקון לאנגליה, והשפיע משמעותית על גורלו. סר ניקולאס העמיד סכום משמעותי על מנת לרכוש אחוזה לבנו אך מת בטרם הספיק לעשות זאת, כך שפרנסיס נאלץ להסתפק בחמישית הסכום. הוא לווה כסף ונכנס לחובות. לפיכך, החל לעבוד בגרייז אין כעורך דין ב-1579.
קריירה
ממוזער|Bacon, Sylva sylvarum
ממוזער|פרוטומה של בייקון, בספרייה העתיקה של טריניטי קולג' בדבלין
בייקון מנתח בפרגמנט מכתביו (שנכתב בערך בשנת 1603) את תכונותיו האינטלקטואליות, ומעמיד את מטרותיו, שהיו משולשות: גילוי האמת, שירות ארצו, ושירות כלפי הכנסייה. מכיוון שידע כי תפקיד בעל יוקרה יקל עליו להשיג מטרות אלה, ניסה להתקבל, בסיוע דודו לורד בורגלי, לתפקיד בחצר המלכותית. משנכשל, עבד בשנתיים הבאות בגרייז אין עד שהועלה בדרגה ל"בריסטר" חיצוני ב-1582. ב-1584 קיבל את מושב הפרלמנט של מחוז מלקומב בדורסט. הוא כתב על מצב המפלגות בפרלמנט, וכן את דעתו על הצורך ברפורמה בפילוסופיה, אך לא הצליח להשיג את התפקיד שידע שהוא צריך כדי להצליח.
בתקופה זו התיידד בייקון עם רוברט דברו, רוזן אסקס (1567 - 1601), שהיה ממקורבי המלכה אליזבת. בשנת 1591 היה ליועצו האישי של הרוזן. הוא קיבל מחוז בפרלמנט עבור מידלסקס כאשר המלכה אליזבת ביקשה כי הפרלמנט יחקור קנוניה אפיפיורית כנגדה. הוא התנגד להצעת חוק שתאפשר גביית מסים מוגברת, והואשם כי הוא מנסה למצוא חן בעיני העם, ולזמן מה הוצא מהחצר. כאשר משרת הפרקליט הראשי התפנתה ובייקון הציג את מועמדותו לתפקיד, השפעתו של רוזן אסקס לא הספיקה על מנת להשיג לו את התפקיד.
בשנים הבאות מצבו הכלכלי נותר רעוע. חבריו לא הצליחו למצוא לו תפקיד ציבורי, וניסיון לחזור למעמדו הקודם על ידי נישואין עם האלמנה העשירה - אליזבת הטון נכשל גם הוא. ב-1598 נעצר בשל חובותיו. עם זאת, מעמדו בעיני המלכה החל להשתפר. היא החלה להעסיק אותו בענייני הכתר כמה שנים קודם לכן, והוא קיבל בהדרגה מעמד של יועץ, אף כי לא היה לו תפקיד אמיתי והוא לא קיבל משכורת. מעמדו אצל המלכה השתפר גם בשל כך שהוא ניתק את קשריו עם רוזן אסקס, צעד בר מזל בהתחשב בכך שהאחרון הוצא להורג על בגידה בשנת 1601.
עלייתו לשלטון של ג'יימס הראשון הובילה לעליית מעמדו של בייקון, והוא נעשה לאביר ב-1603. הוא נישא לאליס בארנם. מעט ידוע על חיי הנישואים שלו, וחוקרים מודרניים אומרים כי סביר שהיה הומוסקסואל. ג'ון אוברי, בן זמנו של בייקון, העיד בזכרונותיו כי "הוא פדרסט, והגנימדים שלו לוקחי שוחד".
מאמציו של בייקון נשאו פרי ב-1607 כאשר קיבל את משרת הסוליסיטור. ב-1610 הפרלמנט הרביעי המפורסם של ג'יימס התאסף. למרות עצותיו של בייקון, ג'יימס והפרלמנט מצאו עצמם פעמים רבות במחלוקות עזות על סמכויות הכתר ועל ההוצאות המופרזות של המלך, והפרלמנט התפזר בפברואר 1611. בכל הזמן הזה בייקון הצליח לתמוך בסמכויות המלך אך גם לשמור על אמונו של הפרלמנט. ב-1613, בייקון לבסוף נעשה לפרקליט הראשי. באפריל 1614 הפרלמנט התנגד לנוכחותו של בייקון במושב עבור קיימברידג', והועבר חוק המונע מהפרקליט הראשי לשבת בפרלמנט. התנגדות זו הייתה בעצם לתוכניות שונות המצדדות במלוכה שבייקון תמך בהן. ההשפעה החזקה שלו על המלך הולידה קנאה ותרעומת אצל חברי פרלמנט אחרים. אך בייקון המשיך לזכות באהדתו של המלך, וב-1618 מונה לתפקיד לורד צ'נסלור. הקריירה הציבורית שלו הסתיימה בחרפה כאשר ב-1621 הוא הורשע בלקיחת שוחד בעקבות השקיעה בחובות. הוא הודה באשמתו ונאסר לארבעה ימים בלבד, אך נלקח ממנו מעמדו.
מותו
מותו של בייקון היה אירוני במידה מסוימת. הוא ניסה לבדוק את האפשרות של שימור בשר בעזרת שלג. אך בזמן שמילא תרנגול בשלג הוא נדבק בדלקת ריאות קטלנית, ומת בהייגייט.
יצירותיו והפילוסופיה שלו
ספרו החשוב ביותר של בייקון הוא הנובום אורגנום, בו פיתח לוגיקה חדשנית שתהווה בסיס למתודה המדעית המודרנית.
עוד קודם לכן הוא ריכז רעיונות דומים ב־The Advancement of Learning שיצא בשנת 1605.
יצירות מרכזיות נוספות של בייקון כוללות את מאמריו - "הצבעים של הטוב והרע" Colours of Good and Evil ו"מחשבות קדושות" Meditations Sacrae אשר פורסמו ב-1597. בנוסף הספד למלכה שנכתב ב-1609. הוא חיבר גם את הרומן האוטופי "אטלנטיס החדשה". הוא כתב כי במקום השיטה הדדוקטיבית הנהוגה לפיענוח הטבע, יש להשתמש בהיגיון אינדוקטיבי, ולהתקדם מניסוח עובדה מדעית, לאקסיומה, לחוק. כלומר, יש להתבונן בטבע ו"לאתגר" אותו על ידי ניסויים אינדוקטיביים שיבואו לניסוח חוקים אוניברסליים. אך לפני שהוא מתחיל באינדוקציה זו, על החוקר לשחרר את מוחו מכל דעות ונטיות שמעוותות את המציאות, כגון דת, אמונות טפלות, ציפיות ופחד משינוי נורמות חברתיות. המטרה הסופית של האינדוקציה היא גילוי הצורות והדרכים שבהן מתרחשות תופעות בטבע, והגורמים להן. ידועה אמרתו "תקוותנו היחידה היא באינדוקציה האמיתית".
בייקון היה מהראשונים לטעון כי ככל שנדע יותר על העולם, כך יהיה לנו קל יותר לשלוט בו ובכך לשפר את חיינו, ולהאריך אותם.
בייקון פיתח גם מערכת של ערכים המבוססת על מתודות אלו. הוא מבחין בין חובה לקהילה, שהיא עניין מוסרי, לבין החובה לאל, שהיא עניין דתי בלבד. כל פעולה מוסרית היא פעולה של הרצון האנושי, שמונהג על ידי היגיון ומומרץ על ידי הרגשות. הרגלים עוזרים לכיוון הרצון אל הטוב. אך לא ניתן לנסח חוקים אוניברסליים לגבי מוסר וערכים, כיוון שגם הסיטואציות וגם התכונות של האנשים משתנות.
בייקון מפריד בין דת לפילוסופיה, אך קובע שהשתיים יכולות להתקיים יחדיו. פילוסופיה מיוסדת על ההיגיון, ואילו האמונה על ההתגלות, ולכן היא לא רציונלית. הוא כותב (בעקבות טרטוליאנוס) כי ככל שהמסתורין האלוהי הוא פחות הגיוני ויותר מפליא, כך הכבוד שניתן לאלוהים באמונה בו גדול יותר.
הקשר בין שייקספיר לבייקון
בשנת 1859 העלה סופר אמריקני השערה מוזרה שמעסיקה את חוקרי הספרות עד ימינו. טענה נושנה, שהייתה קיימת עוד בחייו של שייקספיר, היא כי ייתכן שלא שייקספיר הוא מחברם האמיתי של המחזות המיוחסים לו. הסופר טען כי פרנסיס בייקון היה כותבם האמיתי של המחזות. הוויכוח שהתעורר גרם לחוקרים רבים לתהות האם השערה זו, או השערות דומות לה (למשל, שהמחזות נכתבו על ידי בייקון ואדם שלישי במשותף), נכונות.
הטיעונים המרכזיים הם:
פרנסיס בייקון היה שר האוצר של ממלכת אנגליה בימיו של שייקספיר, אך ידוע יותר כאיש מדע, הוגה דעות ומחברן של מסות חשובות. ויליאם שייקספיר, לעומת זאת, היה בן למשפחה פשוטה ותולדות חייו כה מעורפלות עד שאין אנו יודעים עליו כמעט דבר.
מחזותיו של שייקספיר מעידים על רכישת השכלה מקיפה והכרה טובה מאוד של בריות מסוגים שונים, מן המלך ועד אחרון המשרתים. בייקון השתייך למשפחת אצולה, היה בעל השכלה רחבה, בקיא בחצר המלכות ומדינאי. אדם כמוהו יכול היה לראות בחייו את הדברים המפתיעים שאנו פוגשים במחזותיו של שייקספיר.
משחק בתיאטרון וחיבור מחזות לא נחשבו מקצועות מכובדים באותם הימים ואם בייקון כתב אותם, ייתכן שבחר להסתיר את שמו.
ראו גם
פילוסופיה של המדע
המהפכה המדעית
רוג'ר בייקון
לקריאה נוספת
פרנסיס בייקון, "על האמת" (תרגום: דניאל תמנה, שירלי פינצי-לב), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ב'.
פרנסיס בייקון, "על להיראות חכם" (תרגום: אביבה ברק), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015.
פרנסיס בייקון, "על המוות" (תרגם מאנגלית והעיר: אביעד שטיר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
פרנסיס בייקון, "שירה" (מאנגלית: אביעד שטיר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יז', 2024.
קישורים חיצוניים
בייקון באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים אנגלים
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:פילוסופים של ראשית העת החדשה
קטגוריה:אוטופיסטים
קטגוריה:מסאים אנגלים
קטגוריה:לורד צ'נסלורים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:חברי בית הלורדים הבריטי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:חברי הפרלמנט של אנגליה (לפני 1707)
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (קיימברידג')
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:החברה המלכותית
קטגוריה:ילידי 1561
קטגוריה:נפטרים ב-1626
קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-03T16:00:40 |
M4 קרבין | הפניה רובה M4. | 2012-12-24T10:33:41 |
M1 קארבין | REDIRECT M1 קרבין. | 2004-09-20T14:04:41 |
M1 קרבין | M1 קרבין (שמו המלא: United States Carbine, Caliber.30, M1) הוא רובה קרבין חצי-אוטומטי בקליבר 0.3 אינץ' שיוצר בארצות הברית.
הקרבין פותח ב-1942 על ידי חברת הנשק וינצ'סטר , בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כרובה חצי-אוטומטי מקוצר וקל שנועד ללוחמי קו-אחורי (כגון מפעילי ארטילריה) ותומכי לחימה כנשק הגנה עצמית, במקום אקדח השירות קולט M1911. היותו רובה קל ומדויק, חצי-אוטומטי ומוזן מחסנית הפכו אותו לנשק פופולרי גם בקרב לוחמי צנחנים וכוחות קומנדו. הוא יוצר בלמעלה משישה מיליון יחידות, ושרת בכוחות המזוינים של ארצות הברית כשלושה עשורים, ומאוחר יותר שרת גם בקרב כוחות צבא ומשטרה של בעלות הברית של ארצות הברית, בהן ישראל. הקרבין שרת גם בצה"ל בשנותיו המוקדמות ושרת כארבעה עשורים במשטרת ישראל ובמשמר האזרחי.
רובי הקרבין המקוריים יוצרו במיליוני יחידות בשנים 1942–1945 ואחרי שיצאו משירות צבאי הפכו לפריט מבוקש בקרב אספנים וחובבי נשק. מחיר של M1 קרבין מקורי יכול להגיע ל-2,000 דולר. חברות נשק שונות בארצות הברית מייצרות גם היום העתקים של ה-M1 קרבין עבור חובבי נשק, אספנים, קלעים ספורטיביים וציידים.
לקרבין פותחה גרסה אוטומטית בעלת נצרה-בוררת, ה-M2 קרבין, שהיה אחד מרובי הסער הראשונים וזכה לפופולריות רבה בקרב לוחמי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. גרסה נוספת, ה-M3 קרבין, כללה כוונת טלסקופית עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. רובים אלו יוצרו בכמויות קטנות יחסית ל-M1 קרבין.
הנדסה
בניגוד לרושם שנוצר בגלל דמיון השמות, אין שום קשר בין M1 קרבין ל-M1 גאראנד. מדובר ברובים שונים לגמרי, מכל בחינה שהיא.
ה-M1 קרבין הוא רובה חצי-אוטומטי מופעל בגז שמוזן ממחסנית חיצונית. עקרון הפעולה שלו הוא מכת גז על ראש בוכנה בעלת מהלך קצר. כלומר, כאשר נורה כדור, לחץ הגזים שנוצרים מהפיצוץ משמש ללחיצה על בוכנה שדוחפת את הבריח אחורה, לטעינת כדור נוסף מהמחסנית ולדריכה מחדש. הרתע של הקרבין נמוך במיוחד ולכן מקל מאוד על תפעולו.
הקרבין יורה תחמושת 0.30 קרבין בקוטר 0.3 אינץ', כאשר ממדי הכדור הם 7.62x33 מ"מ ומשקלו 195 גריין (12.6 גרם). הַתֶּחֶל של הכדור עשוי מחומרים שאינם עוברים קורוזיה, דבר שמעניק לו יתרון גדול בלחימה בתנאי לחות כגון בג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה. כדור ה-0.30 קרבין מבוסס על כדור 0.32 אינץ' של חברת הנשק וינצ'סטר.
בגלל מבנהו הפשוט והיציב, הקרבין נחשב לרובה מאוד מדויק לטווחים קצרים. הוא גם מאוד נוח לתפעול, עם ידית דריכה וניצרה בצד ימין של המכלול (ברובה עבור ימניים). הקרבין מצויד בכוונות ברזל ואת הכוונת האחורית ניתן לכוון לטווחים של 50 עד 300 מטרים. כמו כן ניתן להתקין כידון רובה על הקנה (אופציה שנשארה מתקופת שירותו הצבאי ולא בוטלה).
מפרט טכני של הרובה
ממוזער|300px|מבט דו-צדדי על ה-M1 קרבין (עם כוונת משופרת).
ממוזער|300px|חלקי רובה ה-M1 קרבין
להלן המפרט הטכני של ה-M1 קרבין, כפי שהוצג באתר "הסליק":
עקרון הפעלה: מכת גז על ראש בוכנה בעלת מהלך קצר
עקרון נעילה: בריח מסתובב בעל זיזי נעילה קדמיים ומחלק חיצוני
עקרון הזנה: מחסניות דו טוריות בנות 15, 20, או 30 כדורים
משקל עם מחסנית ריקה:
משקל עם מחסנית מלאה של 15 כדור:
משקל לחיצת ההדק: 1.8 עד 2.7 ק"ג
אורך כולל:
אורך הקנה:
אורך הסלילים: 508 מ"מ, 4 סלילים במעלה ימני
מרחק בין כוונות: 546 מ"מ
טווח ירי מרבי: 2000 מטרים.
טווח ירי יעיל כנגד מטרת אדם:
לחץ בבית הבליעה: 2,820 ק"ג לסמ"ר (2,820 אטמוספירות).
מהירות הלוע: 600 מטר לשנייה
קצב אש תאורטי, ירי שוטף (בדגמים M-2, M-3): 75 כדורים לדקה
קצב אש מרבי יעיל, בבודדת (בדגם M-1): 40 כדורים לדקה
מפרט טכני של התחמושת
ממוזער|250px|כדור 0.30 קרבין בקוטר 7.62 מ"מ, התחמושת של ה-M1 קרבין
להלן המפרט הטכני של תחמושת הקרבין, 0.30 קרבין, כפי שהוצג באתר "הסליק":
משקל כדור מלא: 12.6 גרם (195 גריין)
משקל הקליע בלבד: 7.13 גרם (110 גריין)
אורך כדור מלא: 42.4 מ"מ
אורך התרמיל: 32.5 מ"מ
קוטר הקליע: 7.62 מ"מ (0.333 אינץ')
ביצועים
ממוזער|300px|רובה M1 קרבין (למטה) לעומת M1 גאראנד.
ממוזער|300px|רובה M1 קרבין ממלחמת העולם השנייה בתצורה המקורית. שימו לב לפאוץ' סביב הקת ובו שתי מחסניות נוספות. פאוץ' זה היה פופולרי מאוד בקרב חיילים.
הקרבין שונה מאוד מ-M1 גאראנד, לא רק בתכנון ההנדסי אלא גם בתחמושת. הגאראנד ירה כדור .30-06 ספרינגפילד מלא (תחמושת חזקה היעילה לטווח של כמה מאות מטרים) בעוד שהקרבין ירה כדור 0.30 אינץ' קל וקטן יותר (למרות זאת, שניהם רובים עם קנה בקוטר 7.62 מ"מ). תחמושת הקרבין הייתה בינונית מבחינת ביצועיה, כפי שהם נמדדים במהירות לוע (MV או מ"ל) ואנרגיית לוע (ME או א"ל) - גדלים הקובעים את עוצמת הפגיעה של הכדור, הטווח המקסימלי שלו ואת הטווח האפקטיבי היעיל. גדלים אלה תלויים בסוג התחמושת אך גם בקנה היורה אותה (ובפרט באורך שלו).
מהירות הלוע של כדור 0.3 שנורה מקנה 18 האינץ' של הקרבין הייתה כ-600 מטר לשנייה (מ"ש), בעוד שמהירות הלוע של תת-מקלעים מאותה תקופה הייתה בין 280 ל-490 מ"ש, ומהירות הלוע של רובי מטען ומקלעים קלים הייתה בין 740 ל-855 מ"ש. לגאראנד הייתה מ"ל של 853 מ"ש.
שימוש לא נכון בקרבין בתחילת מלחמת קוריאה גרם לכך שלקרבין יצא שם של נשק בעל כוח אש חלש, למרות שדבר זה איננו נכון. כדור סטנדרטי של קרבין שוקל 110 גריין ועם מהירות לוע של בין 580 ל-600 מ"ש (כ-1900 רגל לשנייה), אנרגיית הלוע שלו שהוא מפתח היא כמעט 1200 ג'אול (880 פאונד כפול רגל) בעוד שאקדח תופי מגנום בקליבר 0.357 אינץ' עם משקל כדור דומה, שנורה במהירות לוע של כמעט 400 מ"ש מפתח אנרגיה של 560 ג'אול בלבד. בטווחים הקצרים (עד 300 מטר) שלהם תוכנן הקרבין - הוא היה נשק חזק למדי.
בנוסף, ספג הקרבין ביקורת על הכוונת שלו בטווחים של 270 מטר, דבר שגרר את החלפתה בכוונת משופרת, הניתנת לכוונון לטווחים של 50 עד 300 מטר. בנוסף נמתחה ביקורת על תפקודו בטמפרטורות נמוכות במיוחד, מתחת לטמפרטורת המינימום שבה תוכנן לפעול. עם ההכרה במגבלות של הקרבין ובכך שנועד להחליף את אקדח הקולט M1911 ולא את ה-M1 גאראנד פחתה כמות התלונות על הקרבין בקרב לוחמי קו-קדמי, אף שרבים מהם עדיין העדיפו את הגאראנד הכבד והחזק יותר.
ל-M1 קרבין היה קצב אש מעשי גבוה. תכונה זו, בשילוב עם משקלו הקל (כ-2.5 ק"ג טעון), הקומפקטיות שלו והרתע החלש, הפכה אותו לנשק נוח מאוד לתפעול ולהגנה עצמית. הרתע החלש יחסית אפשר לבצע מספר יריות מכוונות ברצף, ללא צורך להיכנס למצב ירי מחדש. יתרון זה היה משמעותי בעיקר עבור חיילים תומכי לחימה, שלא היו מאומנים היטב כמו הלוחמים בחזית, והיה קשה להם לבצע יריות המשך מדויקות עם הגאראנד הכבד בעל הרתע הגדול. הודות לכך והודות למשקלו הקל הנשק נהפך לפופולרי בקרב חיילים אלו.
סיווג סדרת הקרבין M1, M2, M3 הייתה נושא לוויכוחים רבים. לקרבין היו טווח ומהירות לוע מעבר לכל תת מקלע באותה תקופה, אך הוא היה חלש יותר מרובי המטען הכבדים. בימינו אפשר לסווגו כ-PDW "נשק להגנה עצמית". הסיווג של דגמי הקרבין האוטומטיים M2 ו-M3 היה מעורר מחלוקת עוד יותר, שכן לא מעט טענו שדגמים אלה היו בעצם רובה הסער המודרני הראשון, ביחד עם ה-Sturmgewehr 44 הגרמני והקלאצ'ניקוב AK-47 הסובייטי. הקרבינים האוטומטיים השתמשו בכדור בעל תחמיש בינוני, שיש לו לא מעט מן המשותף עם התחמושת של רובי ה-M16 שהחליפו אותם בצבא ארצות הברית, למרות שהטווח של הקרבין קצר יותר מזה של ה-M16 (כ-275 מטר לעומת 400–500 מטר, וזאת בגלל התכנון האווירודינמי הטוב יותר של תחמושת 5.56x45 מ"מ נאט"ו). כאשר מסתכלים על ארכי הקנה מגלים שהקנה של הקרבין קצר ב-5 ס"מ (2 אינץ') מהקנה של M16 ארוך, אבל הוא ארוך יותר מזה של M4 קרבין (גרסה מקוצרת מודרנית ל-M16).
עם הכוונת המשופרת, הקרבין נחשב לרובה מדויק למדי (בטווחים של כ-150 מטר). הדיוק הממוצע שלו הוא 1.5 דקות קשת (1.5 MOA) אך קלעים מיומנים הצליחו להשיג עמו מקבצים של דקת קשת אחת בלבד וזו גם הסיבה שהוא שימש כרובה צלפים ורובה קלעים בצה"ל בתחילת דרכו, יחד עם המאוזר K98. לשם השוואה, בתקופת מלחמת העולם השנייה הדיוק של רוב רובי הצלפים נע בין 1.5 דקת קשת ל-1 דקת קשת, ואילו דיוק של רובה צלפים מודרני נע בין 1 דקת קשת ל-0.5 דקת קשת.
דגמים
ממוזער|250px|רובה M1A1 קרבין עם קת מתקפלת שחולק לצנחנים במלחמת העולם השנייה.
ממוזער|250px|רובה M2 קרבין
ממוזער|250px|רובה M3 קרבין מצויד בכוונת טלסקופית ואמצעי ראיית לילה המבוסס על זרקור אינפרא-אדום.
קרבין M1
הדגם הבסיסי, חצי אוטומטי.
פותח ב-1942.
כ-6 מיליון יחידות יוצרו.
קרבין M1A1
דגם עם קת מתקפלת, נועד לצנחנים.
150,000 יחידות יוצרו.
קרבין M1A2
שדרוג של ה-M1A1 על ידי נשקיות הצבא, השיפור העיקרי הוא כוונת מתכווננת חדשה.
קרבין M1A3
שדרוג נוסף, ככל הנראה לא נכנס לשירות.
קרבין M2
דגם בעל נצרה בוררת: ירי חצי-אוטומטי או אוטומטי-מלא.
פותח ב-1945.
600,000 יחידות יוצרו.
קרבין M2A2
שדרוג של ה-M2 קרבין על ידי הנשקיות של הצבא.
קרבין M3
גרסת קלעים לקרבין, עם התקן לכוונת טלסקופית ואמצעי ראיית לילה.
שימש בעיקר בקרב אוקינאווה.
כ-3000 יחידות יוצרו.
קרבין M1A1 מודרני
דגם עם קת מתקפלת, ידית אחיזה דמוית-אקדח ומתפסים מפלסטיק.
הסבה מודרנית של רובי קרבין עבור משטרת ישראל והמשמר האזרחי.
לא ידוע כמה יחידות יוצרו.
"חזי SM-1"
גרסת Bullpup מודרנית של M1 קרבין (תמונה)
רובה שפותח באופן פרטי בישראל, מוצע למכירה לכוחות צבא ומשטרה.
היסטוריה
ממוזער|250px|צוות מרגמה 81 מ"מ מתאמן בירי, 1943. מפעיל המרגמה חמוש בקרבין.
פיתוח וייצור
קרבין זה יוצר לראשונה על ידי ארצות הברית ב-1942. הקרבין יועד לחימוש יחידות תומכות לחימה וללוחמים שלא היו זקוקים לנשק ארוך טווח דוגמת חיילי תותחנים ושריון. ההעדפה לקרבין על פני האקדח נעשתה בגלל מספר שיקולים: רובה מספק הגנה יותר טובה מאקדח מבחינת טווח, דיוק וכוח אש, וכן קל וזול יותר לאמן חייל לשלוט ברובה מאשר באקדח. הנשק היה צריך להיות קל יותר מרובה ה-M1 גאראנד המסורבל. עם זאת, הרובה העתידי היה צריך להיות בעל כוח אש וטווח גדולים יותר מאשר אקדח השירות התקני קולט M1911.
משרד ההגנה האמריקני פרסם מכרז ובו המפרט של הרובה, ומספר חברות הציעו דגמים שונים, אך אף אחד מהם לא עמד במבחני ההתאמה. בסופו של דבר, ביקש משרד הביטחון מחברת הנשק וינצ'סטר, שפיתחה את התחמושת, לתכנן ולייצר גם את הרובה. התכנון של דייוויד מ. ויליאמס מווינצ'סטר עמד בהצלחה במבחנים ונבחר כמנצח. בשל הדחיפות בייצור כמויות גדולות של הרובה עקב המלחמה, הוחלט שלא רק חברת הנשק וינצ'סטר תייצר את הרובה, אלא שבמקביל הוא ייוצר על ידי מספר קבלני משנה, רובם לא מתחום הנשק אלא מתחומי ייצור אחרים. היצרן הגדול ביותר של רובי ה-M1 קרבין היה חטיבת אינלנד (Inland) של ג'נרל מוטורס שיצרה למעלה מ-2 מיליון יחידות. יצרנים נוספים כללו את IBM, אנדרווד ורוק-אולה. מהקרבין יוצרו כששה מיליון ורבע יחידות, כאשר במלחמת העולם השנייה כעשר חברות משנה יצרו את הקרבין או חלקי קרבין. הוא לקח חלק פעיל במלחמות רבות - ביניהן מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם.
יצרניות הקרבין במלחמת העולם השנייה
הטבלה הבאה מסכמת את יצרניות הקרבין במלחמת העולם השנייה:
יצרן (שם באנגלית) יצרן (שם בעברית) כמות יחידות שיוצרו סימון על הרובה הערות Inland Division, General Motors ג'נרל מוטורס 2,632,097 "INLAND DIV." היצרן היחיד של ה-M1A1 Winchester Repeating Arms Company חברת הנשק וינצ'סטר 828,059 "WINCHESTER" מפתחת הרובה Irwin-Pedersen + Saginaw Steering Gear Division, General Motors אירווין-פדרסן, ג'נרל מוטורס 517,213 "SAGINAW S.G." ו-"IRWIN-PEDERSEN" Underwood Elliot Fisher אנדרווד 545,616 "UNDERWOOD" במקור חברה לייצור מכונות כתיבה National Postal Meter נשיונל פוסטל מטר 413,017 "NATIONAL POSTAL METER" - Quality Hardware Manufacturing Corp קוואליטי הארדוור 359,666 "QUALITY H.M.C." - International Business Machines חברת IBM 346,500 "I.B.M. CORP." במקור חברת מחשבים ומכונות חישוב Standard Products סטנדרד פרודקטס 247,100 "STD. PRO." - Rock-Ola Manufacturing Corporation רוק-אולה 228,500 "ROCK-OLA" במקור מייצרת מכונת תקליטים ומוזיקה Commercial Controls Corporation קומרשלס קונטרולס 239 "COMMERCIAL CONTROLS" -
הקרבין בשירות ארצות הברית
ממוזער|250px|הנפת הדגל הראשונה באיוו ג'ימה: החייל שבקדמת התמונה חמוש בקרבין.
ה-M1 קרבין נועד לשמש כנשק להגנה עצמית עבור חיילים שירי לא היה משימתם העיקרית, כגון מהנדסים קרביים, מפעילי מקלעים כבדים, צוותי מרגמות וארטילריה ותומכי לחימה. חיילים אלה העדיפו את ה-M1 קרבין הרבה יותר מאקדח הקולט M1911 ותת-המקלע M1 תומפסון, שכן הוא עלה עליהם בטווח, בדיוק, ביכולת החדירה ובכוח העצירה.
בגלל ההצלחה הגדולה של הנשק כנשק אישי של תומכי לחימה, הוא חולק גם ללוחמים וליחידות בקו קדמי. הביקורת עליו הייתה מעורבת: עוצמתו הייתה קטנה יותר מהגאראנד והוא איבד אפקטיביות בטווח שעלה על 150 מטר. הבעיות נבעו בחלקן בגלל כוונות גרועות ומשום שהוא לא יועד להיות רובה לטווחים ארוכים. כתוצאה מכך הכוונות הוחלפו והטווח היעיל המרבי עלה ל-300 מטר. אחרי השיפורים ולאחר שהמגבלות של הקרבין הוכרו בידי הלוחמים המשתמשים בו, פחתו התלונות.
ה-M1 קרבין הצליח מאוד בתור נשק ללוחמה בשטח בנוי וגרסה עם קת מתקפלת (M1A1) חולקה לצנחנים. בנוסף, הקרבין התגלה כנשק מצוין ללחימה בסבך של היערות והג'ונגלים של דרום-מזרח אסיה בזכות הקומפקטיות שלו וכמות התחמושת הזמינה - שלוש מחסניות של 15 כדורים כ"א, אחת טעונה ושתיים בפאוץ' שנקשר סביב הקת, וכן מאחר שהקרבות וההתקלויות בסבך התנהלו בעיקר בטווחים קצרים. יתרון חשוב נוסף של הקרבין היה עמידותו הגדולה ללחות וקורוזיה, יותר מה-M1 גאראנד וה-M1 תומפסון.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|250px|ראש ממשלת בריטניה, סר וינסטון צ'רצ'יל, וקצינים אמריקאים בכירים, יורים ב-M1 קרבין (1944).
הקרבין לקח חלק מרכזי במלחמת העולם השנייה ושימש לוחמים אמריקאים רבים, החל מתומכי לחימה, עבור לוחמים שהפעילו נשק כבד (כגון מקלעים כבדים, מרגמות, טנקים וארטילריה) ומהנדסים, וכלה בלוחמי חיל רגלים, יחידות קומנדו וצנחנים. הקרבין היה גם הנשק העיקרי של סמלי מחלקה ומפקדי כיתות בדרגת סגן, שכן תפקידם העיקרי היה פיקוד וניהול הקרב.
הביקורות על הקרבין היו מעורבות בהתחלה, אך בסופו של דבר הוא זכה להערכת החיילים ולחוות דעת חיוביות. הביקורת העיקרית הייתה על כוח העצירה החלש יחסית וחוסר דיוק בטווחים של למעלה מ-150 מטר. היתרונות העיקריים של ה-M1 קרבין היו משקל קל, גודל קומפקטי, נוחות תפעול, זמינות, ירי חצי-אוטומטי, קיבולת מחסנית גבוהה (15 כדורים ו-30 כדורים), אמינות והיכולת לאמן חיילים עורפיים בשימוש בנשק ברמה מספקת. לוחמים רבים אהבו את ה-M1 קרבין שלהם וכאשר סיפרו על פועלם במלחמה הם ציינו אותו לחיוב. למרות שהקרבין היה חלש יותר מהגאראנד, הוא עדיין היה נשק קטלני ומספר רב של חיילי אויב נהרגו מירי הקרבין. בנוסף, לוחמים רבים שהיו חמושים בקרבין, זכו לאותות ועיטורים צבאיים גבוהים על מעשי גבורה שביצעו בעת המלחמה.
השימוש המבצעי הראשון ב-M1A1 קרבין היה על ידי הדיוויזיה המוטסת ה-82 במבצע האסקי בו הם צנחו בסיציליה ביולי 1943. בסוף מלחמת העולם השנייה, שהסתיימה ב-1945, תוכנן רובה ה-M2 קרבין שנראה זהה ל-M1 קרבין אך היה יכול לירות כדורים בצרורות והיה "אוטומטי מלא". מאוחר יותר יוצר גם דגם M3 קרבין, אך בניגוד ל-M1 הם מעולם לא יוצרו במספרים גדולים, למרות שזכו לפופולריות בקרב הלוחמים.
מלחמת קוריאה
ממוזער|250px|חיילי חיל הנחתים של ארצות הברית שובים חיילי אויב במלחמת קוריאה. החייל בתמונה חמוש ב-M1 קרבין עם כידון רובה.
במלחמת קוריאה, רובה ה-M2 קרבין, שהיה רובה סער עם יכולת לירי חצי-אוטומטי ("בודדות") או אוטומטי מלא ("צרורות"/"אוטומט"), החליף במידה רבה את התת-מקלעים שבשירות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, והיה הקרבין שבשימוש הרב ביותר. גם ה-M1 קרבין (רובה חצי-אוטומטי בלבד) היה בשימוש נרחב, בעיקר על ידי תומכי לחימה.
בניגוד לקרבין במלחמת העולם השנייה, כל רובי הקרבין, כולל דגמי M1 ו-M2 ו-M3, סבלו ממוניטין מעורב עד שלילי בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא ריבוי מעצורים במזג האוויר קר באופן קיצוני. מקור המעצורים היה קפיץ מחזיר חלש ואחזקה לקויה בתנאי שדה קשים. השנייה הוא כוח עצירה חלש יחסית: חיילים דיווחו שירי בקרבין נגד אויב הלבוש באפוד, ציוד צבאי ובגדים עבים לא תמיד מצליח לחדור את הביגוד ולהרוג את המטרה. בנוסף, חיילים דיווחו שירי מקרבין אל עבר לוחמי אויב קוריאנים וסינים לא תמיד הצליח לעצור אותם מלהסתער, ונדרשו מספר פגיעות כדי לנטרל את חיילי האויב המסתערים. כתוצאה מכך, מפקדים רבים ביחידות שבהם הקרבין היה הנשק העיקרי, הורו לחייליהם לכוון לעבר הראש. חיילים אחרים סתרו דיווחים אלה והעידו שהקרבין חדר גם מבעד לביגוד מלא. חלק ניכר מהירי בקרבין, אם לא רובו, נעשה בטווחים קצרים, 50 יארד (כ-46 מטר) ומטה, ובטווחים אלה היה הקרבין יעיל יותר מתת-המקלע פפ"ש שהיה בשימוש הלוחמים הקומוניסטים בקוריאה ובעיקר על ידי הסינים. למרות זאת, ה-M2 קרבין היה הנשק האוטומטי העיקרי והמועדף בפטרולים ובייחוד בסיורי הלילה, וכדי להגדיל את מהירות החלפת המחסנית, שתי מחסניות 30 כדור מעוקלות הודבקו זו לזו ("צולבת").
ישנם גם דיווחים ואנקדוטות על שימוש ברובה ה-M3 קרבין עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. ה-M3 שימש בעיקר לירי בלילות ובלחימה סטטית. תרגולת אחת שפותחה על ידי האמריקאים היה שימוש משולב ב-M3 קרבין, כדורים נותבים ומקלע כדי לחסל קבוצות חיילי אויב שהסתערו בלילה: הקלע עם ה-M3 קרבין היה מזהה את חיילי האויב המסתערים באמצעות אמצעי ראיית הלילה שלו, ומסמן את מיקומם למקלען באמצעות ירי כדורים נותבים לעברם, ואז המקלען היה פותח באש אוטומטית לעבר מיקומם שסומן על ידי הנותבים ומרסס אותם בירי אוטומטי.
בסיום המלחמה, הזמינו הכוחות המזוינים של ארצות הברית את ההיסטוריון הצבאי ס.ל.א. מרשל לנתח את תפקוד הצבא במלחמה ובפרט כיצד כלי הנשק השונים תפקדו. מרשל מצא שאכן לתחמושת הקרבין היו בעיות אמינות בתנאי קור קיצוניים, אך הביקורת שלו על רובי ה-M1 וה-M2 קרבין הייתה מאוזנת יותר. הוא אכן מצא שהקרבין שימש לירי בעיקר לטווח קצר. כמו כן הוא מצא שחיילים רבים העדיפו את ה-M1 על ה-M2, מאחר שלחיילים שלא מאומנים היטב בירי אוטומטי תחת לחץ יש נטייה "לסחוט את ההדק" ולרוקן מחסנית באש לא יעילה. נטייה זו גרמה לבזבוז גדול בתחמושת, ומאחר שהקרבין לא היה יעיל בטווחים ארוכים נוצר מצב שבו האויב היה יכול להתקרב לחייל היורה שזה כבר גמר את המחסנית שלו. מסקנתו של מרשל הייתה שיש לאמן את החיילים להעדיף ירי חצי-אוטומטי בבודדות כאשר האויב בטווח בינוני או ארוך, ולעבור לירי אוטומטי מלא רק כאשר האויב קרוב ובטווח קצר.
מלחמת וייטנאם
רובי M1 ו-M2 קרבין היו בשימוש אמריקאי גם במלחמת וייטנאם, בעיקר בקרב חיל האוויר של ארצות הברית, המשטרה הצבאית והכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. עם הכנסת רובה ה-M16 לשירות ב-1964, הוחלפו רובים אלה לטובת ה-M16, אך נשארו בשירות עד 1975, אז אחרון הקרבינים יצא משירות סדיר.
לפחות 793,994 רובי M1 ו-M2 קרבין חולקו לצבא דרום וייטנאם, ושימשו במהלך מלחמת וייטנאם. הוייטקונג תפס הרבה רובי קרבין כנשק שלל. המשקל הקטן וקצב האש הגדול התאימו לחייל האסייתי קטן-הממדים, אך הם ספגו ביקורת על כוח עצירה חלש וחדירה נמוכה, ובסופו של דבר הוחלפו על ידי ה-AK-47, רובה הסער הסובייטי שחולק בהמוניו לארגונים קומוניסטים ובעלי הברית של ברית המועצות.
פרישה משירות צבאי אמריקאי
רובי קרבין היו בשימוש האמריקנים ובני בריתם גם במלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם.
אחרי כניסתו לשירות של ה-M16 חולקו עודפי הייצור של הקרבין לבעלות בריתה של ארצות הברית (כולל ישראל) וכן נמכרו בארצות הברית בתור פריטים לאספנים ולחובבי ציד.
הקרבין בשירות ישראל
שמאל|ממוזער|250px|הנפת דגל הדיו באילת. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב, חמוש בקרבין
במלחמת העצמאות, חומשו יחידות הקומנדו של הפלמ"ח ב-M1 קרבין, בעיקר משום שהיה קל משקל, קטן ונוח (לעומת רובי המטען המסורבלים). בתמונה המפורסמת של דגל הדיו ניתן לראות שאחד הלוחמים חמוש בקרבין. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שימש הקרבין כנשקם של הקצינים בצה"ל, בעיקר כיוון שהיה נוח וקומפקטי יחסית ל-FN FAL המגושם ורובי המטענים שנותרו ממלחמת העצמאות.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה ישראל אלפי רובי קרבין מארצות הברית וחילקה אותם בעיקר לכוחות המשטרה והמשמר האזרחי, שם הם שרתו עד 2010. הקרבין נחשב לרובה אמין ומדויק, קל לתפעול ונוח לנשיאה. הוא רובה בקליבר 0.3 אינץ' שמונע חדירת יתר ובכך מקטין את הסיכון לפגיעה באזרחים מרסיסים.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 הסבה ישראל חלק מרובי ה-M1 קרבין שלה לדגמים מודרניים, בעלי מתפסים מפלסטיק, ידית אחיזה אקדחית (pistol grip) וקת מתקפלת. כמו כן, פותחו שני דגמי קרבין בתצורת bullpup (אחד מהם הוא ה"חזי") שנועדו למשטרת ישראל אך לא נכנסו לשירות.
בשנות ה-2000 נכנס ה"מגל" (וריאנט משטרתי למיקרו-גליל) לשירות כוחות המשטרה אך עקב בעיות אמינות חמורות ומחיר יקר, העדיפה המשטרה להישאר עם ה-M1 קרבין.
עד 2009, שימש הקרבין כנשקם העיקרי של מתנדבי המשמר האזרחי והנשק הארוך של המשטרה ביישובים עורפיים ובערים הגדולות. כמו כן, עדיין משמש הקרבין כנשקם הסטנדרטי של מאבטחי טיולים מטעם משרד החינוך. בשנת 2009 הוחלט על הוצאת הקרבין משירות המשטרה והחלפתו לטובת רובי M-16 מקוצרים. בפועל, במשך תקופה ארוכה עדיין היה שימוש נרחב ב-M1 קרבין, בעיקר במשמר האזרחי, ורק לאחרונה הוצא משירות במשטרת ישראל לטובת ה-M-16 בכל דרג שהוא, כולל יחידות משטרה אורגניות ויחידות מיוחדות של מתנדבים.
שימוש משטרתי בקרבין
ה-M1 קרבין נמצא בשימוש מספר רב של כוחות משטרה ורשויות אכיפת חוק בארצות הברית ובשאר העולם.
בארצות הברית היה הקרבין בשימוש כוחות משטרה רבים עד להחלפתו בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ברובים מסדרת ה-M16. הוא שימש כנשק ארוך לסיורי משטרה, ולמצבים בהם נדרש ירי חזק, מדויק וארוך טווח יותר מאשר האקדח. כמו כן הוא שימש את כוחות המשטרה בטיפול במהומות שהיו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, עד שהוחלף בנשק קל מודרני יותר בקליבר 0.223 אינץ', כגון הרוגר מיני-14 וקולט AR-15 בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.
ה-M1 קרבין היה בשימוש יחידת המארבים של משטרת העיר ניו יורק (NYPD) והיה אחד מכלי הנשק האהובים ביותר על השוטרים ביחידה ממספר סיבות. ראשית, היה קל ונוח לתפעל אותו במרחבים צפופים כגון מבנים וחנויות. שנית, כוח העצירה והקטלניות שלו עלו על אלה של האקדחים (ובפרט אקדחים בקליבר 0.357 מגנום) ועל רובי השוטגאן שהיו בשימוש המשטרה. שוטרים ותיקים ביחידה תיארו באופן חיובי את הקרבין ואת קרבות הירי נגד פושעים שאותם ניצחו באמצעותו. שוטרי יחידת משטרת הרכבות של ארצות הברית השתמשו אף הם בקרבין, ובתקרית ירי מפורסמת שבה היה מעורב הקרבין שוטר העיד כיצד ירי כדור נותב מהקרבין על שודד שתקף אותו בגרזן הציל את חייו.
הקרבין שירת ארבעה עשורים במשטרת ישראל ורק ב-2010 יצא משירות לטובת רובי M4 קרבין ורובי M16 מקוצרים.
ה-M1 קרבין נמצא בשירות עד היום ביחידה העילית המשטרתית BOPE של העיר ריו דה ז'ניירו בברזיל.
שימוש בקליעה, ירי ספורטיבי וציד
ממוזער|250px|רובה M1 קרבין תוצרת Auto Ordnance מייצור מודרני 2007
אחרי מלחמת העולם השנייה, ה-M1 קרבין נהפך לרובה פופולרי בקרב חובבי נשק ויורים אזרחים ברחבי ארצות הברית והעולם. הקרבין פופולרי הן כנשק אספנות, הן כנשק קליעה וירי ספורטיבי והן ככלי נשק לירי לשם הנאה (כגון ירי על גרוטאות מתכת) וציד.
בשל הפופולריות שלו, מספר חברות החלו לייצר מחדש את ה-M1 קרבין, לפי המפרט המקורי או המשופר ממלחמת העולם השנייה. חלק מהחברות משתמשים בחלקים מקוריים מאותה תקופה, בעוד שאחרות מייצרות את הכל מחדש. איכות העתקים אלה משתנה מחברה לחברה. החברות משווקות את הקרבין לציבור הרחב ולכוחות משטרה, אך לא לשימוש צבאי. חלק מהחברות גם פיתחו מספר רובים ואקדחים על בסיס הקרבין וכדור ה-0.30 קרבין, דבר שנגוע באירוניה, שכן הקרבין עצמו בא להחליף את האקדח כנשק אישי.
ה-M1 קרבין יכול לשמש לציד חיות גדולות כגון ציד אייל פרדי מטווח של עד 100 יארד, אך חלש מידי לציד חיות גדולות יותר כגון אייל קורא, אייל קנדי ודובים. מספר מדינות בארצות הברית אוסרות על ציד איילים וחיות גדולות עם ה-M1 קרבין, בעיקר בגלל הסיכוי הנמוך להריגה מהירה, דבר שיותיר את החיה פצועה וסובלת. במדינות אחרות נוספת לסיבה זו הגבלות על נשק ציד חצי-אוטומטי.
מספר מדינות בארצות הברית, כגון ניו ג'רזי, מסווגות את ה-M1 קרבין כ-Assault Firearm ואוסרות על השימוש בו. מדינות אחרות מטילות על השימוש בו מגבלות.
משתמשים
ממוזער|250px|ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, יורה ב-M1 קרבין בביקור בדיוויזיה המשוריינת השנייה של ארצות הברית, 1944.
ממוזער|250px|חיילי האומות המאוחדות במלחמת קוריאה. החיילים בתמונה חמושים ברובי M1 קרבין, הקדמי שבהם עם כידון רובה.
ממוזער|250px|לוחם חיל הנחתים של ארצות הברית עם M1 קרבין בגואם.
: 1942 עד 1973
: 1942 עד 1973
: 1942 עד 1973?
מספר כוחות משטרה: עד היום
צה"ל: 1945 עד 1957.
משטרת ישראל: 1974 עד 2010.
המשמר האזרחי: 1974 עד היום.
ב-1978 נתנה ארצות הברית לישראל כ-10,000 רובי M1 קרבין.
מדינות נוספות שהשתמשו ב-M1 קרבין ו-M2 קרבין:
בעלות הברית במלחמת העולם השנייה (שנות ה-40 של המאה ה-20)
(צבא ומשטרה: שנות ה-50 עד שנות ה-70, כ-39,005 רובים)
(כ-32,346 רובים)
(קרבינרי: עד 1992, כ-146,863 רובים)
(כ-10,000 רובים)
(נשק שלל שנתפס במלחמת אלג'יריה)
(12,215 רובים)
(12,621 רובים)
(16,417 רובים)
(משמר הגבול: 1945 עד תחילת שנות ה-50, כ-14,647 רובים)
(13,438 רובים)
(28,792 רובים)
(BOPE, עד היום. צבא ברזיל - 1944–1945)
(6063 רובים)
(משמר הגבול, משטרה וצנחנים של הצבא: שנות ה-50 עד שנות ה-60 של המאה ה-20)
(שנות ה-60 עד שנות ה-70)
(כוחות המילואים: 1950 עד היום, כ-1,015,558 רובים)
(משטרה וצבא: שנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כ-84,523 רובים)
(5,581 רובים)
(בריטניה, כ-200,766 רובים)
(אחרי מלחמת העולם השנייה)
(במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 ומלחמת וייטנאם, כ-793,994 רובים)
(נשק שלל)
(שנות ה-50 עד היום)
(חיל האוויר: עד אמצע שנות ה-80, כ-38,264 רובים)
(מילואי המשטרה: 1950–1989, כ-3,974 רובים)
(כ-2,161 רובים)
(כ-74,587 רובים)
(משטרה וכוחות הביטחון, כ-48,946 רובים)
(צבא: 1951–1970, משטרה: עד שנות ה-90 של המאה ה-20, כ-98,267 רובים)
(צבא: עד היום)
(2,877 רובים)
(1954–1962, מלחמת אלג'יריה, כ-269,644 רובים)
(7,037 רובים)
(6,000 רובים)
(1967–1975, כ-115,568 רובים)
(תחת השם ปสบ.87, כ-73,012 רובים)
מדינות רבות נוספות השתמשו כל אחת בעשרות עד מאות רובי M1 קרבין.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
M1 קרבין באתר הסליק (דרך ארכיון האינטרנט, אוחזר ב-2007. נבדק ב-7 בנובמבר 2016.)
M1 קרבין באתר world.gun.ru
סדרת רובי הקרבין M1, M2, M3
"Lightweight Carbine Increases Firepower." Popular Science, June 1942, pp. 79–80, first detailed general public article published.
מבחני חדירה עבור M1 קרבין: ראשון, שני.
מאמר על הקרבין באתר rt66
חזי SM-1, גרסת bullpup לרובה M1 קרבין
HEZI SM-1 PDW by Advanced Combat Systems (ACS) Ltd. באתר Defense Review
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:רובים חצי-אוטומטים
קטגוריה:נשק קל אמריקאי במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת העצמאות
M1 קרבין | 2024-04-24T18:58:25 |
בוריס שץ | שמאל|ממוזער|250px|בוריס, זהרה, אולגה ובצלאל שץ
בוריס (שלמה זלמן-דב ברוך) שץ (ברוסית: Борис Шац; כ"ו בכסלו תרכ"ז, 4 בדצמבר 1866 – ט"ו באדר ב' תרצ"ב, 23 במרץ 1932) היה צייר ופסל יהודי, מייסד בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בירושלים, ומקימו של בית הנכות בצלאל, לימים מוזיאון ישראל.
קורות חייו
שלמה זלמן-דב ברוך בוריס שץ נולד בעיירה וָארְנִייַאִי (Varniai) שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (כיום בליטא). בסוף שנת 1866, לפי הלוח הרוסי (בתחילת שנת 1867 לפי הלוח הגרגוריאני). אביו, שהיה מלמד בחדר, שלח אותו ללמוד בישיבה בווילנה, אך כעבור זמן קצר פרש שץ מהישיבה וניתק את הקשר עם משפחתו. שץ פנה ללימודי ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בשנת 1889 נישא לאשתו ג'ני, עמה נסע לפריז. בפריז למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי, ציור אצל פרנן קרומו וכן באקדמיה לאמנות בפריז. בפריז התפרנס שץ מעבודות זמניות, בין היתר אף התאגרף לפרנסתו.
ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שיצר ושהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה לשמש כפסל החצר ולייסד אקדמיה לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שבראשה עמד בשנים 1895–1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה".
בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אמה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת.
בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל. הוא הגה רעיון להכשיר עולים לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא התממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת. ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. ביתו הפרטי נבנה בסמוך. שץ ארגן תערוכות לתלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן ארגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים, ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן-צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן-צבי, והציירת אירה יאן).
בשנת 1911 נישא בשנית לד"ר אולגה פבזנר, מבקרת אמנות מקומית. מנישואיהם נולדו שני ילדים, בצלאל וזהרה (לימים, כלת פרס ישראל).
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה שץ על ידי העות'מאנים מירושלים לדמשק, שממנה שב לטבריה ואז לצפת. בימי גלותו חיבר רומן ציוני-סוציאליסטי אוטופי בשם "ירושלים הבנויה", העוסק בארץ ישראל בשנת 1918. הספר הודפס במהדורה אחת בלבד ובימינו נותרו ממנו עותקים בודדים. בתקופת גלותו של שץ החליף אותו אהרון שור בניהול בית הספר. בתום המלחמה חזר שץ לירושלים ולמשרת הניהול.
בשנת 1929 נקרא שץ על ידי שלטונות המנדט לתת את חוות דעתו על חשיבות הכותל המערבי לעם היהודי, בפני ועדת שו אשר חקרה את הסכסוך על הכותל שהידרדר לפרעות תרפ"ט. שץ המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, הוא לא ייחס חשיבות לבגדיו. משנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. כך הוא המשיל את היחס של העם היהודי לכותל כשריד מתקופת בית המקדש, שהוא היה העיקר, אך בהיעדרו - הכותל הוא המקום אשר היהודים לא מוותרים עליו.
בשנת 1929 נסגר בית הספר כתוצאה מקשיי מימון ופוליטיקה פנימית. שץ החל לגייס כספים ברחבי העולם. ב-22 במרץ 1932 (פורים ה'תרצ"ב), בזמן מסע לגיוס כספים למען בצלאל בדנוור בקולורדו שבארצות הברית, נפטר שץ. בצוואתו ביקש מפורשות שלא להעלות את עצמותיו לארץ, באומרו כי את הכספים הנדרשים לכך עדיף להפנות לפתיחתו מחדש של בית הספר. למרות זאת, הועלתה גופתו ארצה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים ב-23 באוקטובר 1932.
נושאי עבודותיו לקוחים על פי רוב מן התנ"ך, ומבטאים את תחייתו של עם ישראל.
הנצחה
על שמו של בוריס שץ נקרא רחוב שץ במרכז העיר ירושלים. הרחוב מחבר בין עורק התחבורה המרכזי ברחוב המלך ג'ורג' ובין רחוב שמואל הנגיד, בסמוך לבנייני בצלאל המשמשים כיום את המחלקה לאדריכלות של בצלאל ואת בית האמנים בירושלים.
יצירתו "סופר", הונצחה בבול דאר ישראלי שנכלל בסדרה של 5 בולים שהוקדשה לאמנות ישראלית. ב-7 במרץ 1972, הנפיק דאר ישראל בול דאר לזכרו של בוריס שץ שעליו מופיע ציור של היצירה הזו. דאר ישראל מכר 1,109,000 בולים של הבול הזה.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
כתבי בוריס שץ
בצלאל: תולדותיו, מהותו ועתידו, סנונית, ירושלים, תר"ע, 1910
ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ, [חמו"ל], תרפ"ד
ירושלים הבנויה: חלום בהקיץ, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2024
על אמנות, אמנים ומבקריהם. פתגמים ומכתמים (מאת) בוריס שץ, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ד
ברוך שץ, חייו ויצירתו: מונוגרפיה (חלק א’), "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ה
מכתב גלוי לקונגרס הציוני הט"ו, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ז, 1927
עשרים שנה לבצלאל, בתוך: ילקוט בצלאל, רבעון לאמנות בצלאל, ראש השנה תרפ"ח (1928)
(תגובה למאמר: )
קטלוגים ומונוגרפיות
נרקיס, מרדכי, ברוך שץ, חייו ויצירותיו, ירושלים, 1925
קלוזנר, יוסף, קטלוג של תערוכת הזיכרון מיצירות בוריס שץ במלאת שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1933
טורוב, נ., בוריס שץ; תערוכת זיכרון במלאת שלושים שנה לפטירתו, בית הנכות הלאומי בצלאל, 1962
שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ: 1906-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1983
צלמונה, יגאל, בוריס שץ, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות - משרד החינוך והתרבות; הקיבוץ המאוחד, 1985
בוריס שץ: תערוכת זיכרון, בית האמנים, ירושלים, 1988
צלמונה, יגאל, בוריס שץ כהן האמנות: חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
לוריא, דורון, בת אבודה – אנג'ליקה שץ, בתו של מייסד בצלאל, מודן הוצאה לאור, 2013
קישורים חיצוניים
אתר בית שץ , המנציח את פעילותו של בוריס שץ בירושלים.
הלחמי יוסף, חורבן בית המקדש בסיום שיבת ציון או פרופסור שץ הולך לסרט (על שץ וחזון תעשיית הסרטים בארץ-ישראל"), אתר "בית הסרט העברי"
סרט "הבית ברחוב בצלאל", סרט המספר על פעילותה של משפחת שץ
בוריס שץ כהן האמנות מתוך אתר תערוכה במוזיאון ישראל
האגדה לבית שץ, עת־מול 186, 2006, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
אמנות לעם, תולדות חייו של בוריס שץ במדור זקנות ציון בנענע
דורון בר, "ירושלים הבנויה" של בוריס שץ – בין דמיון למציאות, בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, ירושלים, 2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:חברי פועלי ציון
קטגוריה:פעילים ציונים בבולגריה
קטגוריה:אמנים יהודים בולגרים
קטגוריה:ציירים ביישוב
קטגוריה:פסלים ביישוב
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:סגל בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
קטגוריה:מנהלי ונשיאי בצלאל
בוריס
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הקדושים
קטגוריה:יהודים שהוגלו לדמשק במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1866
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1932 | 2024-09-30T14:21:17 |
פרדוקס "אף תשובה אינה נכונה" | הפניה פרדוקס השקרן#אף תשובה אינה נכונה | 2009-11-11T15:13:49 |
חניטה | ממוזער|שמאל|175px|המומיה של רעמסס השני
חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.
החניטה המצרית
בעבר נהגו עמים אחדים לחנוט את מתיהם ובהם בני האינקה בפרו, שושלת האן בסין והילידים האוסטרלים. אולם מנהג זה רווח בעיקר בין המצרים הקדמונים.
מכיוון שלחות גורמת לריקבון הגופות, קברו המצרים תחילה את מתיהם בחולות המדבר, והחום הרב ששרר שם ייבש את הגופות ושמר על צורתן. המצרים האמינו שיש שישה יסודות חשובים שמרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאל-מות (העך). המצרים האמינו שנשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים גם האמינו שלאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבמהלכו היא נזקקת למזון וצידה. לפיכך נקברו יחד עם הגופה כלי חרס, שאותם מילאו במזון ומשקה. לפי שרידי המזון אפשר לשחזר מה אכלו ושתו המצרים שחיו לפני אלפי שנים.
בערך שנת 3000 לפנה"ס, עם איחודה של מצרים תחת שלטון הפרעונים, התחילו המצרים להאמין שאין זה לכבודו של אדם חשוב להיקבר בחול, אלא עליו להיקבר בתוך קבר. הם החלו לנהוג כך, אך אוויר הקבר גרם לריקבון הגופות. המצרים הבינו שיש לשמר את הגופות לפני הקבורה, והחלו להשתמש למטרה זו בתמרוקים, בעשבים ובשרפים בעלי ריח מתקתק. עם זאת לא שינו את מנהגם לקבור מזון ומשקה עם המת, ולכן חנטו גם את הבשר והירקות, ושמו אותם בכלי חרס. לעיתים, כשקברו אדם עשיר, שמו את המזון בכלים יקרים, עשויים כסף או זהב. קרובי הנפטר נהגו ללכת אל הקבר מדי שנה בשנה, בימים מסוימים, ולקיים טקס דתי, שבמהלכו ניתנה למומיה אספקה מחודשת של מזון ומשקה. באותו פרק זמן שנאמרו בו התפילות, נהגו לפתוח את עיני הנפטר החנוט, את אוזניו ואת פיו, בתקווה שהוא יראה, ישמע ויאכל.
החניטות המפורסמות ביותר הן אלו של פרעוני מצרים שנמצאו בפירמידות במצרים. במצרים העתיקה האמינו, כי ישנם חיים שלאחר המוות, ורצו לשמר את גופם של המלך והמלכה לקראת העולם הבא. תות ענח' אמון זכה לחניטה המפותחת ביותר.
שיטות חניטה של הסינים
סין ג'ואי היא המומיה שנתגלתה במצב השימור הטוב ביותר. בשנת 1971. בנתיחת הגופה התברר כי מצבה של המומיה היה בלתי רגיל, שכן העור היה גמיש וניתן היה לראות את סימני הבד ששימש כתכריכים, דם היה בעורקים, את הגפיים היה ניתן לכופף, השיער היה שלם לחלוטין וכל האיברים הפנימיים נותרו במקומם ובמצב טוב. לא ידוע כיצד קרה שהגופה השתמרה במצב כה מצוין.
שיטות חניטה של הפרעונים
היו כמה שיטות חניטה:
השיטה היקרה ביותר הייתה לפתוח את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים הפנימיים, כולל המוח, ולהכניס לתוך החלל תמרוקים ושרפים. אחר כך שמו את האיברים בכדים קנופיים. הגוף נעטף בתחבושות ועם הנחתה של כל תחבושת נאמרו תפילות ומזמורים. תהליך זה נמשך שבעים יום. כל האיברים הפנימיים (פרט ללב), שהוצאו מהגוף, נחנטו, הושמו בכדים נפרדים ונקברו יחד עם המומיה.
שיטה זולה יותר הייתה להספיג את הגופה בנתר. נתר מורכב מ-4 מלחים: סודיום קרבונט (Na2CO3), סודיום ביקרבונט, סודיום כלוריד וסודיום גופרתי (Na2S). סודיום קרבונט פועל כגורם מייבש, המוציא את הנוזלים מהגופה. הסודיום ביקרבונט, בסביבה לחה, מעלה את רמת ה-PH בגוף, היוצר סביבה עוינת לבקטריות (מניעת ריקבון).
שיטה זולה אף יותר הייתה שימוש במלח או בסיד. בכל השיטות האלו נכרך החנוט בתחבושות לאחר החניטה, ועל רבות מהן נכתבו תפילות בדיו.
החניטה בזמנים מודרניים
ממוזער|שמאל|כלים המשמשים במהלך החניטה
שיטת החניטה הצטמצמה לאחר תקופת הפרעונים אך לא נעלמה כליל ובמשך השנים אף התפתחה ביעילותה. תחילת שימושה באירופה בא מהצלבנים שרצו לשמור על גופם במקרה המוות על מנת להיקבר קרוב למקום מגוריהם. בתקופת הרנסאנס, בעקבות התעניינות במבנה הפנימי של גוף האדם וצורך לשמרו נכנסו שיטות חניטה חדשות, כמו הכנסת החומר המשמר דרך אבי העורקים.
עם גילוי חומרים כימיים חדשים, פורמלין נכנס לשימוש נרחב כחומר המשמר במקום האלכוהול. שימוש במלחי ארסן נשאר פופולרי ומסוכן בגלל תכונותיו של המלח. מי שהביא לשינוי המרכיב הזה היה אלפרדו סלפיה מסיציליה, כימאי שהמציא תמיסת חניטה שאינה מסכנת את מבצעי החניטה. הוא ביצע את החניטה של רוזליה לומברדו, ילדה בת שנתיים שנפטרה מדלקת ריאות והייתה לאחרונה המוצבת בקאטאקומבות של קפוצינים בפאלרמו.
עם אלה שנשמרו בדרך זו בתקופה המודרנית נמנה מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ולדימיר לנין וכן נשיא וייטנאם הו צ'י מין.
החניטה ביהדות
החניטה במקורות ישראל
תהליך החניטה נזכר במקרא פעמיים בהקשר לחניטת יעקב ויוסף במצרים. במות יעקב, המקרא מרחיב על חניטתו: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים" (בראשית נ, ג-ד). במות יוסף לעומת זאת, מצוין רק עצם החניטה: "וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם." (בראשית נ, כו). המקרא לא פוסל את החניטה, אך מתאר אותה בצורה המרמזת על נוהג מצרי שלא היה מקובל בכנען.
בימי הביניים, הראשונים נטו לקבל את הגישה התנאית שאין למצוא בתהליך החניטה כל פסול. יתירה מזאת, הנטייה הייתה להצדיק את תהליך החניטה שנועדה לשמר את הגופות עד שיגיעו לקבורת הקבע שלהם בארץ ישראל. אמנם בתקופת ימי הביניים כבר לא היה נוהג החניטה קיים, אך חכמי התקופה הכירו את התופעה, והיא אף מתוארת בפירוט במדרש.
מימי הביניים ועד לתקופה העות'מאנית נעשה שימוש בחנוטים לצורכי רפואה. ספרות ההלכה מהתקופה התייחסה לשאלות אכילת הבשר וההנאה מהמת. הרדב"ז, למשל, כתב כי "נשתנתה צורתו וחזר להיות עפר" ולכן "אין בו איסור אכילה".
המקרה של ד"ר אליהו מונטאלטו
מקרה מסוים בעת החדשה שגופתו של יהודי נחנטה, למרות היות הדבר לא מקובל.
ד"ר אליהו מונטאלטו היה הרופא האישי של מלכת צרפת מארי דה מדיצ'י. בשנת 1615 הוא ליווה את משפחת המלוכה לספרד לחתונת יורש העצר לואי ה־13. בדרך חזרה הוא חלה בעיר טור ונפטר בתאריך 17 בפברואר 1616. היות שבצוואתו ביקש להיקבר בבית קברות יהודי וכזה לא היה אז בצרפת - חנטו את גופתו והעבירו אותה לקבורה בבית הקברות "בית חיים" בהולנד. מונטאלטו חי בפריז כיהודי ולא כאנוס. את הארון ליוו משה מונטאלטו - בנו של המנוח ושאול לוי מורטירה - תלמידו של המנוח. לימים רב הקהילה באמסטרדם, ואב"ד שהחרים את ברוך שפינוזה.
להלן פסקה מכתובת המצבה של מונטאלטו, המתארת את מעשה החניטה:
ראו גם
ליופיליזציה
פחלוץ
:קטגוריה:חנוטים
לקריאה נוספת
זהר עמר, "החניטה במקורות ישראל", אסיא, ע"ג-ע"ד (תשס"ד), עמ' 32-36
קישורים חיצוניים
חניטה, מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר
הערך חניטה, באתר ויקישיבה
איך חנטו המצרים את המתים והפכו אותם למומיות?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
קטגוריה:חניטה
קטגוריה:פרשת ויחי | 2024-09-18T08:24:49 |
גשר (פירושונים) | bg:Мост (пояснение)
ca:Pont (desambiguació)
cs:Most (rozcestník)
de:Brücke (Begriffsklärung)
sk:Most (rozlišovacia stránka)
uk:Міст (значення) | 2024-04-28T23:30:30 |
אופנה | ממוזער|שמאל|200px|דוגמניות ודוגמנים בתצוגת אופנה בלוס אנג'לס, 2008
ממוזער|שמאל|200px|התלבושות על פי האופנה היותר חדשה של פריז. המחסנים הגדולים אצל בית הבירה וממול בית הרפואות. מודעה בעיתון הצבי, 1909
ממוזער|מארי אנטואנט מלכת צרפת ידועה כאייקון אופנה פורץ דרך עד היום.
אופנה היא מעין תכתיב חברתי למוצרים הנחשבים ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" ביותר בתחומים שונים, כגון ביגוד, ריהוט, עיצוב פנים וחוץ, נימוסים, מוזיקה, ואמנות. המילה העברית אופנה חודשה על ידי חמדה בן-יהודה, על ידי תרגום בבואה למילה הלועזית "מודה". אמנם רגישות לענייני צורה והופעה התקיימו לאורך כל הדורות, כפי שמלמדים ממצאים ארכאולוגיים, אך אופנה, בעיקר בתחום הלבוש (המימד החברתי המיידי ביותר), הפכה לתופעה המוכרת בימינו כחלק מהתפתחות החברה המודרנית, במסגרתה הפכו פריטים 'עיליים' שעד למאה ה-18 היו נחלת השכבות הגבוהות, לנגישים – או כאלו שיכלו להיות נגישים – לציבור הרחב.
להתפשטות התופעה תרמו כמובן התפתחויות טכנולוגיות שהוזילו מאוד את מחירי הביגוד, כמו גם איפשרו לייצרם בשלל צורות וצבעים. לא במקרה היוו מרכזים תעשייתיים ומסחריים מרכזיים – כמו לונדון, פריז, וינה, ניו יורק, ברלין, רומא וכדומה – מקורות השראה לאופנה ברחבי העולם כולו. עדויות לכך ניתן למצוא בפרסומות, בכתבות ובמאמרים שהופיעו בעיתונות היומית שהפכה אף היא לגורם מרכזי בחברות המודרניות מתחילת המאה ה-19. על הפיכתה של אופנת הביגוד לנושא חברתי מרכזי, שגם הושפע פוליטית, מלמדים גם זכרונות שנכתבו בתחילת המאה ה-20, כמו הדברים שלהלן, המתייחסים לווינה לפני מלחמת העולם הראשונה: בעיר הורגש המפנה באופנה משנות התשעים של המאה הקודמת, בעזרת המחוך הצר קיבלה האישה גדושת הבשר גזרה מחוטבת, אגודות פמיניסטיות, מחו כנגד המחוך וגרירת שובלי השמלות הארוכות. היה מתמיה ומשעשע כי לפוליטיקה הייתה השפעה רבה על האופנה. חיבתו היתירה של הקיסר וילהלם השני של גרמניה לצי הימי, הביאה לפני המלחמה את לבושי חיל הים כאופנה. תלמידות תיכון ונערות לפני נישואיהן, התהלכו גאות בתלבושת חיילי הצי הכחולים עם הצווארון הרחב. יצרני כובעי הנשים פיתחו את הכובעים בהתאם לדמיונם הפורה של הגברים. הנשים הופיעו בכובעים המקושטים בנוצות מכל הצבעים [...] ברחובות הופיעו מודעות, כי ניתן לנשים להיות בעלות חזה שופע, תוך חדשיים ימים בעזרת גלולות מזרחיות... כן הופיעו מודעות מאירות עיניים בדבר המצאת סכין גילוח "ג'ילט" בתוך מכונת גילוח שחוסך השחזה וניקוי.עזריאל הירש, נועדים ביום קרב, ירושלים, ראובן מס, 1995, עמ' 56. האופנה טבעה להשתנות תדיר, והיא נוצרת בדרך-כלל משיקולים שאינם רציונליים. עם זאת, מאפיינים "אופנתיים" קיימים גם בתחומים רציונליים מטבעם כגון אידאולוגיה, פילוסופיה, סגנונות כתיבה או תחומי מחקר מדעי.
לחברות שונות תכתיבי אופנה שונים שנובעים משיקולים שונים. כך למשל קוד הלבוש בחברה החרדית עשוי להיראות למתבונן מבחוץ כאחיד וקבוע, אולם למעשה גם כאן קיימות מגמות אופנתיות.
האופנה משפיעה גם על תפיסת היופי בעיני הציבור. תכתיבי אופנה עשויים לגרום לבעיות כגון דימוי עצמי נמוך, אנורקסיה, ועוד.
אופנה ומעמד חברתי
שמאל|ממוזער|350px|שלטי חוצות ענקיים לעידוד רכישתם של פריטי ביגוד אופנתיים
אופנה יכולה לסמל או להעיד על מעמד חברתי (לא בהכרח כלכלי). קבוצות במעמד חברתי גבוה אוהבות בדרך-כלל "להישאר באופנה" כדי להעיד על מעמדם; אלו שאינם נשארים "אופנתיים" בחברתם עשויים למצוא את עצמם מנודים חברתית ונתונים ללחץ חברתי. על חשיבות ההיצמדות לאופנה במהלך היסטוריה יכולה להעיד העובדה כי במהלך מלחמות נפוליאון בין בריטניה לצרפת, בין הפריטים המבוקשים ביותר שהיו מוברחים לאורך תעלת למאנש היו בובות קטנות, ששימשו ללמד את נשות החברה הגבוהה בלונדון מהי האופנה הנוכחית בפריז.
היות שהישארות "באופנה" דורשת לעיתים קרובות השקעה כספית ניכרת, אופנה משמשת גם כאמצעי להחצנת עושר. ישנם כאלה הרואים באופנה סממן של חסרונות העולם הקפיטליסטי, משום שהיא הופכת אנשים ל"צרכנים" הרוכשים דברים ללא צורך ממשי.
אופנה יכולה להיות גם הצהרה חברתית. האופנה בקיבוצים והשינויים בדפוסי הלבוש שיקפו במהלך השנים את התפתחותו של הקיבוץ וכניסתן של מגמות מודרניות חיצוניות, מצד אחד – השפעתם של גורמים חברתיים, תרבותיים, טכנולוגיים, כלכליים – והיחלשותו או היעלמותו, של הגורם האידאולוגי, מצד שני.
"חוש אופנה" מתייחס ליכולת לזהות אילו פריטי לבוש (או אביזרים משלימים) "נראים טוב", ואלו לא. היות שעולם האופנה כולו מבוסס על תפיסה סובייקטיבית, כך גם השאלה בדבר היותו של אדם בעל "חוש אופנה" או נטול חוש זה. ישנם גם אנשים המתפרנסים כיועצי אופנה.
אופנה ודוגמנות
במשמעותה המצומצמת, "אופנה" מתייחסת בדרך כלל לאופנת הלבוש ואביזרים נלווים כגון משקפיים, תיקים, חגורות ותכשיטים. מגזיני אופנה לנשים לרוב עוסקים בנושאים אלה. תעשיית האופנה מקדמת את עצמה על ידי שימוש בדוגמניות: נשים יפות הלובשות את הבגדים האופנתיים ומראן מעוצב על ידי מעצבי אופנה, והן מצטלמות למגזינים או מסתובבות בתצוגות אופנה על מנת להראות לציבור את היופי של המוצר שהן מפרסמות (בגדים, תכשיטים, עיצוב שיער ועוד).
כיום, הערים מילאנו, לונדון, פריז וניו יורק נחשבות לבירות האופנה של העולם. בערים אלה חיים ועובדים מעצבי-על של אופנה כגון ג'ורג'ו ארמני, איב סן-לורן, דולצ'ה וגבאנה, שאנל שיוצר על ידי המעצבת ומייסדת חברת האופנה זו קוקו שאנל ואחרים.
ראו גם
מותג
עיצוב אופנה
אופנה מהירה
אופנה איטית
אופנה בת קיימא
אופנת וינטג'
קורבן אופנה
סמל סטטוס
מגזין בורדה
סטיילינג
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים בענייני אופנה, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית.
מעצבי אופנה ישראליים – ההשראה של הצעירים, באתר המדרשה
אופנה עברית מראשית המאה ה-20, סרטון, אתר החינוך של הספרייה הלאומית
70 שנות אופנה ישראלית: פריטים היסטוריים ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנות
קטגוריה:ביגוד | 2024-08-01T04:08:53 |
ג'וזאיה קלמנט ודג'ווד | הברון ג'וזאיה קלמנט ודג'ווד (באנגלית: Josiah Clement Wedgwood, בעברית גם "יֹאשִׁיָּה ודג'ווד" או בקיצור "יֹאש"; 16 במרץ 1872 – 26 ביולי 1943) היה חבר פרלמנט אנגלי, אשר השקיע את כל מרצו בקידום העניין הציוני.
חייו
ודג'ווד נולד למשפחה אנגלית מיוחסת, שבין אבותיה היה ג'וזאיה ודג'ווד (סב סבו), פעיל חברתי בעצמו. בנו של ג'וזאיה ודג'ווד, ג'וזאיה ודג'ווד השני, כלומר אבי סבו, היה אף הוא חבר פרלמנט, דודו של צ'ארלס דרווין, ואביה של אשתו, אמה דרווין (ששם נעוריה היה כאמור ודג'ווד), בת דודו של דרווין בעצמה.
אף שלא היה משפטן, מונה בימי מלחמת הבורים לשופט על הבורים המנוצחים. אנקדוטה שעליה סיפר מאוחר יותר היא שהחליט להפיץ עיתון כדי לסייע לבורים בשיקומם, ומשראה שהם מזהים את העיתון עם הבריטים, ומחרימים אותו:
הוא נבחר לפרלמנט תחילה ב-1906 מטעם המפלגה הליברלית, אחר כך ב-1919 עבר לשורות מפלגת הלייבור. כל אותו הזמן לא היו לו מתחרים במחוז בחירתו, שבו הייתה שליטת משפחתו, בעלת בית החרושת הידוע לחרס, מוחלטת. דבר זה אפשר לו עצמאות רעיונית גמורה. הוא היה תומך נלהב של רפורמה בקרקעות שיחולקו להמון, אחר כך דרש שיכירו ברוסיה הקומוניסטית. הוא בלט בהתנגדות נחרצת לרעיון האוגניקה, והתנגדותו הובילה לכך שיוזמות לענישת ילודה של מפגרים לא התקבלו (בניגוד למה שקרה בארצות הברית בנושא זה), אבל מלחמתו הנלהבת ביותר הייתה למען הרעיון הציוני.
השאילתות שהגיש לשר המושבות נגעו לפרטים הקטנים ביותר – מדוע לא קיבלו בבית הדואר מברק באותיות עבריות, ומדוע הוסעו החיילים באוטובוס ערבי ולא יהודי. עזריאל קרליבך, שהיה עיתונאי בלונדון, סיפר כיצד, אחרי שכתב כי ודג'ווד, בנלהבות היתר שלו, עושה שירות דב לעניין הציוני, זכה לתוכחה ממנו באמרו כי הציונות היא הצדק, ועל הצדק אין מתפשרים.
אהדתו לציונות לא ידעה גבולות, והוא הרחיק לכת כשקרא ליהודים להתקומם נגד מדינתו שלו. בזמן הרדיפות בגרמניה הציע שבריטניה תקבל יהודים ללא הגבלה, והביע הזדהות פומבית עם היוזמה להקמת 'ליגת פריילאנד', ארגון נאו-טריטוריאליסטי שקם ב-1935 בתמיכת אישים רבים, יהודים ולא יהודים, בטענה לפיה "יספיקו יהודים גם לארץ ישראל וגם בשביל 'פריילאנד' (כלומר להתיישבות יהודים בכל טריטוריה שתושג)".יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 452. בזמן מלחמת העולם השנייה היה וודג'ווד מעורב באופן אישי בהברחתם של יהודים משטחי הכיבוש הנאציים והכנסתם לארץ ישראל באופן אי-לגלי בשיתוף גורמים רוויזיוניסטיים (עליית אף על פי). מסופר עליו שכשגסס ב-1943 היה שם מרד גטו ורשה על שפתיו.
אחת מאוניות המעפילים וחיל הים נקראה על שמו אח"י ודג'ווד, וכן מושב גן יאשיה בעמק חפר ורחובות בערי ישראל: במושבה הגרמנית בירושלים, בשכונת יד אליהו בתל אביב, במרכז הכרמל בחיפה ובמושב נורדיה שבשרון.
קישורים חיצוניים
יוסף נדבה, הלורד יאשיה וודג'ווד, הוצאת אחיאסף ירושלים, 1943
יוסף נדבה (תרגם וערך), וודג'ווד אל היהודים, מבחר כתביו ונאומיו הציוניים, הוצאת "מסדה" תל אביב תש"ו
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:ציונים בריטים
קטגוריה:חברי מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:חברי המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1906–1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910–1918)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1918–1922)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1922–1923)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1923–1924)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1924–1929)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1931–1935)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1935–1945)
קטגוריה:צ'נסלורים של דוכסות לנקסטר
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:חברי המועצה המלכותית
קטגוריה:חברי בית הלורדים הבריטי
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1872
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1943 | 2024-08-01T04:09:03 |
אמנת ג'נבה | REDIRECT אמנות ז'נבה | 2004-12-24T12:58:41 |
תת המקלע | REDIRECT תת-מקלע | 2008-11-08T06:09:43 |
לואיס קאררו בלאנקו | לואיס קאררו בלאנקו (ספרדית: Luis Carrero Blanco; 4 במרץ 1904 - 20 בדצמבר 1973), היה ראש ממשלת ספרד שנרצח.
חייו
בלאנקו נולד בשנת 1904 בעיירה סנטוניה שבקהילה האוטונומית קנטבריה. בפרוץ מלחמת האזרחים הספרדית בשנת 1936 הצטרף לצי של הכוחות הלאומניים של גנרל פרנסיסקו פרנקו. בתום מלחמת האזרחים בשנת 1939 נתמנה לראש המבצעים הימיים. נחשב לנאמנו המקורב של פרנקו. בימי מלחמת העולם השנייה היה מבין המתנגדים לכניסת ספרד למלחמה לצד מדינות הציר.
בשנת 1951 נתמנה לתת-שר האחראי על תיאום פעולות הממשלה. בשנת 1957 נתמנה לשר. בשנת 1963 הוענקה לו דרגת תת-אדמירל בצי הספרדי ובשנת 1966 הועלה לדרגת אדמירל.
בשנים 1967–1973 כיהן כסגן הנשיא. בלט בדעותיו הימניות הקיצוניות והפרו-מלוכניות. בשנת 1973 תפקיד ראש הממשלה הופרד מתפקידו של פרנקו כנשיא, ותפקיד סגן הנשיא בוטל. עקב זאת, בלאנקו נתמנה לראש ממשלת ספרד. מאחר שנודע בקשריו עם תומכי המלוכה בספרד, נחשב מינויו כראש הממשלה כצעד של פרנקו לקראת השבת המלוכה בספרד.
ב-20 בדצמבר 1973, בצאתו מתפילה בכנסייה במדריד, נרצח ראש הממשלה על ידי קבוצה של לאומנים בסקים, חברי ארגון אט"א, שהטמינו פצצה במנהרה שנחפרה מתחת לכביש בו נסעה מכוניתו והפעילו אותה באמצעות שלט רחוק. ראש הממשלה, נהגו ושומר ראשו נהרגו מיד וארבעה אנשים אחרים נפצעו. הדבר אירע בשלהי שלטונו של פרנקו, שנפטר שנתיים לאחר מכן, ב-20 בנובמבר 1975. מיד עם מותו של פרנקו עלה המלך חואן קרלוס הראשון לכס המלוכה ובהדרגה החזיר את הדמוקרטיה לספרד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אדמירלים ספרדים
קטגוריה:ראשי ממשלת ספרד
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:פשע בספרד
קטגוריה:ספרדים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ספרדים שנפטרו ב-1973 | 2023-04-02T05:05:31 |
תורת האוטומטים | ממוזער|שמאל|250px| נורה כאוטומט סופי
אוטומט סופי הוא מכונה מופשטת בתורת החישוביות במדעי המחשב, שהיא בעלת זיכרון מוגבל ומגדירה שפה פורמלית רגולרית.
סיווג
קיימים שני סוגים של אוטומטים סופיים – אוטומט סופי דטרמיניסטי (DFA – Deterministic Finite Automaton) ואוטומט סופי לא דטרמיניסטי (NFA – Nondeterministic Finite Automaton).
ניתן לתאר אוטומט סופי דטרמיניסטי באמצעות קבוצה סופית של מצבים, המשמשים את האוטומט והוא עובר בהם לפי כללים קבועים מראש במהלך קריאת מילת קלט. חלק ממצבי האוטומט הם מצבים מקבלים. אם בסוף קריאת המילה מגיע האוטומט למצב מקבל, המילה שייכת לשפה המוגדרת על ידיו, אחרת לא. הכללים למעבר ממצב למצב מוגדרים על ידי פונקציית המעברים שמגדירה עבור כל מצב ואות מצב יחיד (ייתכן ש ) אליו עובר האוטומט כאשר הוא נמצא במצב והאות שהוא קרא מן הקלט היא . כמו כן, אחד המצבים מוגדר כמצב התחלתי שממנו מתחיל האוטומט בקריאת המילים. סדרת מעברי מצבים של אוטומט במהלך קריאה של מילה , ואשר מתחילה מן המצב ההתחלתי, נקראת ריצה של האוטומט על .
אוטומט סופי אי־דטרמיניסטי דומה לאוטומט הדטרמיניסטי, אלא שפונקציית המעברים מוגדרת באופן שונה.
באוטומט האי-דטרמיניסטי, עבור כל מצב ואות עשויים להיות מספר כלשהו (גם 0) של מצבים אליהם יכול האוטומט לעבור כאשר הוא נמצא במצב והאות שהוא קורא מן הקלט היא . במודלים מסוימים, פונקציית המעברים מאפשרת מעברים בין מצבים מסוימים ללא קריאת אף אות מן הקלט (מעברי-). כתוצאה מכך, עשויות להיות מספר ריצות שונות של האוטומט על מילת קלט מסוימת. מבחינה פורמלית, מילה תתקבל אם ורק אם קיימת ריצה של האוטומט שמסתיימת במצב מקבל כלשהו, גם אם קיימת ריצה אחרת שמסתיימת במצב שאינו מקבל, או כזו ש"נתקעת" משום שהגיעה למצב שממנו אין אף מעבר אפשרי עבור האות שנקראת מן הקלט.
לפי ההגדרה, כל אוטומט סופי דטרמיניסטי הוא בפרט גם אוטומט סופי אי-דטרמיניסטי. בכיוון ההפוך, ניתן להוכיח כי כל אוטומט סופי אי־דטרמיניסטי שקול לאוטומט סופי דטרמיניסטי. כלומר, היעדר הדטרמיניזם אינו מוסיף לכוחו החישובי של האוטומט הסופי (בשונה מאשר במודל של אוטומט מחסנית, לדוגמה).
שפות המתקבלות על ידי אוטומט סופי נקראות שפות רגולריות ונוצרות על ידי דקדוקים רגולריים וביטויים רגולריים.
אוטומטי-
ישנם מודלים של אוטומטים סופיים מעל עצמים אינסופיים (למשל, מילים אינסופיות, כלומר סדרות אינסופיות של אותיות מהאלפבית).
כתוצאה מכך, אין אפשרות להגדיר קבלה של מילה בהתאם למצב שבו נמצא האוטומט בסיומה של הריצה, משום שזו לא מסתיימת.
קיימים מודלים שונים שמגדירים קבלה של מילים אינסופיות.
למשל, באוטומט בוקי (Büchi) תנאי הקבלה מגדיר קבוצת מצבים מקבלים, ומילה מתקבלת אם ורק אם היא מבקרת במצב מקבל אינסוף פעמים.
באוטומט רבין תנאי הקבלה מורכב מזוגות של קבוצות כאשר ריצה היא מקבלת אם קיים זוג שעבורו קבוצת המצבים שבהם מבקרת הריצה אינסוף פעמים מקיימת
ו-
,
כלומר הריצה מבקרת אינסוף פעמים במצב מ- ומבקרת רק מספר סופי של פעמים בכל מצבי . מלבד שני מודלים אלו קיימים מודלים רבים נוספים אשר מגדירים את אופן קבלת המילים על ידי האוטומט.
שלא כמו במקרה של אוטומטים סופיים מעל מילים סופיות, שבו קיימת שקילות בין המודלים הדטרמיניסטי והאי-דטרמיניסטי, אין שקילות כזו בהקשר של אוטומט בוקי. קיימות שפות פשוטת שעבורן קיים אוטומט בוקי אי-דטרמיניסטי, אבל לא קיים אוטומט דטרמיניסטי שקול (למשל, שפת כל המילים שמכילות רק מספר סופי של אות נתונה). במקרה של אוטומט רבין כן קיימת שקילות כזו. יותר מכך, לכל אוטומט בוקי קיים אוטומט רבין שקול.
ראו גם
תורת האוטומטים - מונחים
ההיררכיה של חומסקי
אוטומט מחסנית
מכונת טיורינג
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אוטומטים | 2023-11-07T18:01:32 |
מייק לי | שמאל|ממוזער|200px|מייק לי בשנת 2008
מייק לי (באנגלית: Mike Leigh; נולד ב-20 בפברואר 1943) הוא במאי קולנוע, מחזאי, ובמאי תיאטרון יהודי-בריטי, עטור פרסים, הנחשב על ידי מבקרים ואנשי קולנוע כבמאי הקולנוע הבריטי החשוב ביותר כיום.
קורות חיים
לי נולד בסאלפורד, במנצ'סטר רבתי שבחבל לנקשייר, למשפחה יהודית ששמה המקורי היה "ליברמן" והוא אונגלז ב-1939 בשביל להימנע מהאנטישמיות באותה העת. הוא למד ב-RADA האקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה ובבית ספר למשחק באסקס, מאוחר יותר השלים את השכלתו הקולנועית בבית הספר לקולנוע בלונדון.
את ניסיונו הראשון כבמאי ושחקן רכש ב"רויאל שייקספיר קומפני" (RSC). בהמשך פרש ממשחק והתמקד בכתיבה ובימוי, לתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע.
בשנים האחרונות הוא פועל בעיקר בקולנוע, תחום שבו זכה להכרה בינלאומית רחבה.
לי היה אמור לבקר בישראל בנובמבר 2010, כאורח בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, אך ביטל את ביקורו בשל אישור תיקון לחוק האזרחות על ידי ממשלת ישראל. במכתב שכתב, הוא מציין שאין בכוונתו להגיע לישראל עד אשר יינתן פתרון הוגן לפלסטינים. ב-2019 הוא ואמנים בריטים נוספים כמו פיטר גבריאל ורוג'ר ווטרס קראו להחרים את האירוויזיון בישראל.
יצירתו
כללי
מייק לי הוא יוצר קולנוע ותיאטרון ריאליסטי.
סרטיו ומחזותיו, הם דרמות ריאליסטיות העוסקות בחייהם הרגילים והיומיומיים של אנטי גיבורים בני המעמד הבינוני הנמוך (יצירותיו המוקדמות), ובני מעמד הפועלים (יצירותיו המאוחרות).
בניגוד לבמאי הקולנוע קן לואץ', אליו נוהגים להשוותו, לי, אינו במאי בעל אג'נדה פוליטית מוגדרת, אשר סרטיו משמשים כאמצעי לבטאה. האג'נדה שלו היא הומנית עם נגיעות חברתיות. להוציא סרטו "עירום" ודרמת הטלוויזיה "Meantime", שבהם גיבוריו עומדים מחוץ לסדר החברתי ומורדים בו ו"Four Days In July" המתאר את החיים בצילה של המלחמה בבלפסט, עיקר העניין של לי ככותב וכבמאי הן הדמויות - אופיין, חייהן, רגשותיהן והיחסים שהם מנהלים עם אחרים.
תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע
לי כתב וביים כ-20 מחזות לתיאטרון האנגלי. המפורסם בהם הוא "המסיבה של אביגייל" (Abigail's Party) שהועלה על הבמה ב-1977 והוסרט ל"תיאטרון הכורסה" של ה-BBC. המחזה הוא קומדיה עוקצנית על חייה של משפחה זעיר בורגנית, והוצג על במות רבות ברחבי העולם, כולל הפקה בישראל בסטודיו למשחק ניסן נתיב ב-2004. ב-2002, ביובל ה-25 להפקת המקור הוא הועלה בלונדון, וזכה למועמדות לפרס על שם לורנס אוליבייה על החידוש התיאטרלי המוצלח של השנה.
ב-2005, אחרי 12 שנים של שתיקה תיאטרלית, חזר לי לבמה עם מחזה חדש, "אלפיים שנות" (Two Thousand Years). במחזה, שמספר את סיפורם של שלושה דורות במשפחה יהודית לונדונית, השתמש לי לראשונה בשורשיו היהודים ואפילו שילב את הזווית הישראלית בדמותו של צעיר ישראלי, בן זוגה של אחת מבנות המשפחה. המחזה זכה להצלחה גדולה בקופות ולבקורות מעורבות: שבחים למשחק המעולה ולעבודת הבימוי, לצד התייחסות ביקורתית למחזה עצמו.
ב-1971, ביים את סרטו הראשון "רגעי עצב" (Bleak Moments), ומשלא קיבל הזדמנות לביים סרט קולנוע נוסף, פנה לטלוויזיה, אשר בה פעלו באותה תקופה במאים איכותיים נוספים כמו קן לואץ' וסטיבן פרירס. הוא כתב וביים דרמות בעיקר עבור ה-BBC. בהם: "Grown-Ups" הקומי, שהוקרן ב-1980 ומספר את סיפורו של זוג החי בקנטרברי, משפחתם, חבריהם ושכניהם.
"Home Sweet Home" המלנכולי יותר, הוקרן ב-1984 ומספר על כישלון ליצור קשר ועל בדידות דרך תיאור חייהם של שלושה דוורים ומשפחותיהם.
"Meantime" הוסרט ב-1984 עבור ערוץ 4 והוא סרט הטלוויזיה הפוליטי ביותר של לי. הוא מספר על קשר אמיץ בין שני אחים בשנות העשרים לחייהם, החיים עם הוריהם במזרח לונדון ומתאר את היאוש של דור שלם של צעירים מובטלים באנגליה תחת שלטונה של מרגרט תאצ'ר.
ב-1988, 17 שנים לאחר סרט הקולנוע הקודם שלו, חזר לי לתעשיית הקולנוע וזכה להצלחה והכרה, כולל מועמדויות לפרס אוסקר ופרסים בפסטיבל קאן ואחרים (ראו פרסים ומועמדויות).
סרטי הקולנוע שלו, הם המשך ישיר של יצירתו עד כה, עם העברת המיקוד למעמד הפועלים והעמקת יכולת ההבנה האנושית.
סרטיו הידועים ביותר:
עירום (1993) - מספר את סיפורו של ג'וני, צעיר זועם שנמלט ממנצ'סטר ללונדון מפני נקמת משפחה של נערה שאנס. הוא מסתובב בלונדון נטולת זוהר, אפרורית וקשוחה, יורק עליה את זעמו ויאושו ולמרות אכזריותו, הציניות והאגרסיביות שלו הוא מצליח לעורר חמלה מחד, והיסחפות אחר טירופו מאידך. את התפקיד הראשי מגלם דייוויד תיוליס שזכה עבור תפקידו בפרס השחקן בפסטיבל קאן.
סודות ושקרים (1996) - סינתיה, פועלת קשת יום המגדלת את בתה המתבגרת, פוגשת צעירה שחורה שמציגה את עצמה כבת שאותה ילדה ומסרה לאימוץ לפני שנים רבות. סיפורן, וסיפורו של אחיה של סינתיה, הצלם המצליח, ואשתו הקרה, והתמודדותן של הדמויות עם הסודות והשקרים שנחשפים בחייהם, הם החומרים של סרט זה של לי, שהוא היותר אופטימי בסרטיו. הסרט זכה ב-5 מועמדויות לפרס אוסקר, בפרס דקל הזהב ובפרס השחקנית (ברנדה בלתין על תפקיד נהדר כסינתיה) בפסטיבל קאן ובפרסים רבים אחרים.
טופסי טרווי (1999) הוא סרט חריג בפילמוגרפיה של מייק לי. הסרט הוא סרט מוזיקלי תקופתי, המספר את סיפורם של גילברט וסאליבן, כותבי האופרטות המצליחים של סוף המאה ה-19, יצירתם, היחסים ביניהם ועולמה של להקת התיאטרון הססגונית שלהם.
בוירה דרייק (2004), חוזר לי לסביבה המוכרת של סרטיו, עולם מעמד הפועלים. וירה דרייק, אשה נשואה ואם ל-2, עובדת בניקיון בתים ועוזרת, ללא ידיעת משפחתה, לנערות צעירות בהריון לבצע הפלה. השנה היא 1950. הפלות אינן חוקיות באנגליה, ולאחר שאחת הנערות מגיעה לבית חולים בעקבות ההפלה, מתחילה חקירה, ורה נחשפת ועולמה מתמוטט.
ב-6 באוקטובר 2010 הוצג בפסטיבל הסרטים בניו יורק סרטו החדש "עוד שנה", העוקב אחר התרחשויות במשך עונות השנה במשפחה חמימה תוך בחינת יחסיה עם חבריה הבודדים. מייק לי כתב וביים. שחקנים ראשיים ג'ים ברודבנט, לסלי מנוויל, רות שין.
פרסים ומועמדויות
מייק לי זכה, עבור סרטי הקולנוע שלו, באין ספור פרסים ומועמדויות ברחבי העולם, בפסטיבלים ומטעם ארגוני מבקרים ידועים יותר וידועים פחות. הרשימה להלן כוללת את פירוט הפרסים המוכרים ביותר.
{| class="wikitable" width="95%" cellspacing="1" cellpadding="3" border="1"
|- bgcolor="#F0F0F0"
| width=14% | שם סרט
| width=8% | שנה
| width=35% | מועמדות/פרס (מ/פ)
| width=43% | קטגוריה
|-
|רגעי עצב||1972|| פרס אחד||-
|-
|תקוות גדולות||1988|| 5 פרסים 2 מועמדויות ||שונות
|-
|מותק של חיים||1990||6 פרסים 1 מועמדויות ||שונות|-
|עירום||1993||8 פרסים 3 מועמדויות בהם:||שונות
|-
||-||1993||פ/מ פסטיבל הקולנוע בקאן||
בימוי - מייק לי (פ)
השחקן הטוב ביותר - דייוויד תוליס (פ)
פרס דקל הזהב - הסרט הטוב ביותר (מ)
|-
||-||1994||פ האקדמיה הבריטית לקולנוע פרס באפט"א לקולנוע||
הסרט הבריטי הטוב ביותר
|-
|סודות ושקרים||1996||30 פרסים 23 מועמדויות בהם:||שונות|-
||-||1997||מ פרס אוסקר||
הסרט הטוב ביותר
בימוי - מייק לי
תסריט - מייק לי
השחקנית הטובה ביותר - ברנדה בלתין
שחקנית המשנה הטובה ביותר - מריאן ג'ין-בפטיסט
|-
||-||1996||פ פסטיבל הקולנוע בקאן||
בימוי - מייק לי
השחקנית הטובה ביותר - ברנדה בלתין
פרס דקל הזהב - הסרט הטוב ביותר
פרס חבר המושבעים
|-
||-||1997||פ/מ גלובוס הזהב||
השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמטי - ברנדה בלתין (פ) שחקנית המשנה הטובה ביותר - מריאן ג'ין-בפטיסט (מ)|-
||-||1997||פ האקדמיה הבריטית לקולנוע פרס באפט"א לקולנוע||
תסריט - מייק לי
השחקנית הטובה ביותר - ברנדה בלתין
הסרט הבריטי הטוב ביותר
|-
|ילדות קריירה||1997|| 3 פרסים 2 מועמדויות ||שונות
|-
|טופסי טרווי||1999|| 12 פרסים 22 מועמדויות בהם:||שונות
|-
||-||2000||פ/מ פרס אוסקר||
עיצוב תלבושות - לינדי המינג (פ) איפור - כריסטין בלנדל, טרפור פראוד (פ) תסריט - מייק לי (מ) תפאורה (מ)|-
||-||2000||פ/מ פסטיבל הסרטים בוונציה||
השחקן הטוב ביותר - ג'ים ברודבנט (פ) פרס אריה הזהב - הסרט הטוב ביותר (מ)|-
||-||2000||פ האקדמיה הבריטית לקולנוע פרס באפט"א לקולנוע||
איפור - כריסטין בלנדל
מועמדויות בקטגוריות שונות
|-
|הכל או לא כלום||2002|| 3 פרסים 7 מועמדויות בהם:||שונות
|-
||-||2002|| מ פסטיבל הקולנוע בקאן||
פרס דקל הזהב - הסרט הטוב ביותר
|-
|וירה דרייק||2004|| 33 פרסים 29 מועמדויות בהם:||שונות
|-
||-||2005||מ פרס אוסקר||
בימוי - מייק לי
תסריט - מייק לי
השחקנית הטובה ביותר - אימלדה סטנטון
|-
||-||2005||מ גלובוס הזהב||
השחקנית הטובה ביותר בסרט דרמטי - אימלדה סטנטון
|-
||-||2004||פ פסטיבל הסרטים בוונציה||
פרס אריה הזהב - הסרט הטוב ביותר
השחקנית הטובה ביותר - אימלדה סטנטון
|-
||-||2005||פ האקדמיה הבריטית לקולנוע פרס באפט"א לקולנוע||
בימוי - מייק לי
השחקנית הטובה ביותר - אימלדה סטונטון
עיצוב תלבושות - ז'קלין דורן
מועמדויות בקטגוריות שונות
|-
|}
פילמוגרפיה
דרמות טלוויזיה
כל הדרמות להוציא "Meantime" הוסרטו עבור ה-BBC.
"Meantime" הוסרט עבור Channel Four.
1973 Hard Labour
Nuts in May 1976
1977 Abigail's Party ("המסיבה של אביגיל", הועלה בשנת 2012 על ידי תיאטרון אנסמבל הרצליה) Kiss Of Death 1977
Who's Who 1979
Grown Ups 1980
Home Sweet Home 1982
1984 Meantime
Four Days In July 1985
The Short and Curlies 1987
סרטי קולנוע
רגעי עצב 1971 Bleak Moments תקוות גדולות (1988) High Hopes מותק של חיים 1990 Life Is Sweet עירום 1993 Naked סודות ושקרים 1996 Secrets & Lies ילדות קריירה 1997 Career Girls טופסי טרווי 1999 Topsy-Turvy הכל או לא כלום 2002 All or Nothing וירה דרייק 2004 Vera Drake חופשייה ומאושרת 2008 Happy-Go-Lucky עוד שנה 2010 Another Year''
קישורים חיצוניים
ראיון עומק עם מייק לי (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים בריטים
קטגוריה:במאי תיאטרון יהודים בריטים
קטגוריה:מחזאים יהודים בריטים
קטגוריה:חברי האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:קצינים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר
קטגוריה:בוגרי האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1943 | 2024-09-26T06:41:13 |
הרי האפנינים | שמאל|ממוזער|300px|הרים מתוך הרכס, בשטחי הפארק הלאומי שבמחוז אברוצו
שמאל|ממוזער|300px|הר גראן סאסו
הרי האפּנינים (איטלקית: Appennini, לטינית: Appenninus, יוונית: Απεννινος) הם רכס הרים המשתרעים לאורך חופה המזרחי של איטליה, מצפונה לדרומה, אורכם 1,200 קילומטרים והם מהווים את "עמוד השדרה" הגאוגרפי של המדינה. המסלע העיקרי של ההרים הוא אבן גיר.
היווצרות
הרכס הוא רכס עתיק בן לפחות 65 מיליוני שנים על פי ההערכות. על פי השערות של מדענים הרכס עלה והתגבש לקראת סוף תור הקרטיקון. תהליך זה התרחש כשהלוח האפריקאי החל להתנגש בעדינות בלוח האירו-אסיאתי. באותו אירוע טקטוני נוצרו גם הרי האלפים. הרי הרכס מורכבים בעיקר משכבות שמקורן בתור השלישון ובעידן המזוזואיקון.
מקור השם
מקור השם "אפנינים" עשוי לנבוע מהשורש הלטיני "penne" שמשמעותו היא נוצת קולמוס. מקור נוסף לשם עשוי להיות שמו של רכס הרים הקרוי הפנינים (אנגלית: Pennines), רכס הרים נמוך המשתרע מדרום סקוטלנד לצפון אנגליה, במרכזו של האי בריטניה הגדולה.
עד המאה ה-3 לפני הספירה השם התייחס לחלקו הצפוני של הרכס בלבד, המשתרע מהאלפים הדרום-מערביים ועד לאנקונה. פוליביוס היה הראשון כנראה שהגדיר את כל הרכס בשם זה.
גאוגרפיה
חצי האי האפניני, המהווה את מרבית שטחה של איטליה, נקרא על שם ההרים האלה. ההרים מיוערים וירוקים ברובם, אך בימים עברו היו ירוקים ומיוערים עוד יותר. פליניוס הזקן מספר בעיקר על עצי אלון, אורן ואשור. הגורם לצמצום משמעותי בכמות הוא כריתת עצים אך הממשלה האיטלקית החלה במהלכים של ייעור מחדש בהרים אלה. הפסגה הגבוהה ביותר נקראת הר גראן סאסו (2,912 מטרים), והיא מכוסה בחלקה בקרחון הדרומי ביותר באירופה. הפסגות הגבוהות ביותר מכוסות קרח כמעט כל השנה. הפסגה המוכרת הנמוכה ביותר היא בגובה של 1,525 מטרים ושמה הוא הר נרון.
המורדות המזרחיים של ההרים, הפונים לכיוון הים האדריאטי, הם תלולים, בעוד שהמורדות המערביים מהווים מישור שעליו שוכנות מרבית הערים ההיסטוריות של איטליה.
בעלי חיים
בהרים היו נפוצים בעבר דובים וזאבים. כמו כן היו נפוצים בהרים, כנראה בימי האימפריה הרומית, יעלים או עזי בר. היום אין זכר לעזים או יעלים, הדובים נכחדו מהאזור כמעט כליל אך יש עדיין להקות זאבים באזור. לכן, נכון להיום, יש שימוש נרחב בכלבי-רועים להגנה על העדרים בהרים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
אפנינים
אפנינים
קטגוריה:אירופה: הרים | 2022-10-13T21:38:17 |
אפנינים | REDIRECT הרי האפנינים | 2004-09-20T21:04:11 |
האפנינים | REDIRECT הרי האפנינים | 2004-09-20T21:07:05 |
עקרון פארטו | עֶקרון פארטו, הידוע גם בשם כלל 80-20, הוא כלל שנוסח על ידי הכלכלן האיטלקי וילפרדו פארטו, וגורס כי בתופעות רבות 80% מהפעילות מקורם ב-20% מהגורמים הפעילים. במקור קבע הכלל כי 80% מהקרקעות נמצא בידי 20% מהאוכלוסייה. הכלל מאפשר הבחנה בין הגורמים העיקריים (המהווים 20% מכלל הגורמים) לגורמים הטפלים (יתר 80% מהגורמים). פארטו, שעסק בחקר פערים כלכליים, שם לב שכ-80% מהעושר באיטליה נמצאים בבעלות כ-20% מהאוכלוסייה.
חוק פארטו איננו מדויק, זהו כלל אצבע בלבד המצביע על תופעה של הצטברות גורמים.
חוק פארטו הוא מקרה פרטי של התפלגות פארטו.
דוגמאות
עִיקרון זה בא לידי ביטוי בדוגמאות מתחומים מגוונים:
בעסק ממוצע, כ-20% מהלקוחות, מייצרים כ-80% מההכנסות.
80% מהבעיות נמצאות ב-20% מהגורמים.
80% מהכנסות המדינה ממסים מקורן מ-20% מהאוכלוסייה.
80% מזמן השירות ללקוחות נצרכים על ידי 20% מהלקוחות.
80% מההחלטות מתקבלות במשך 20% מישיבת ההנהלה (חוק פרקינסון מנסח זאת בצורה צינית יותר).
80% מתנועת הנתונים באינטרנט נובעת מ-20% מהדפים.
דוגמה ליישום העיקרון: כאשר אנו עוסקים בשימור לקוחות, נקדיש מאמץ גדול במיוחד לשימור הלקוחות שנמצאים בקבוצת 20% הלקוחות הגדולים. הצלחה במאמץ זה פירושה שימור של 80% מההכנסות.
בכלכלה
פארטו הבחין בעיקרון זה לראשונה בהקשר של עושר והכנסה. הוא הבחין כי 80% מהעושר באיטליה היה נתון בידיהם של 20% מהאוכלוסייה. בעקבות זאת, הוא בדק את המצב במדינות נוספות ולהפתעתו מצא כי ההתפלגות במדינות אלה דמתה לזו באיטליה.
בדו"ח של האו"ם שפורסם בשנת 1992, נמצא כי בין השנים 1960 ל-1989 המדינות עם 20% מהעשירים באוכלוסייה העולמית, הגדילו חלקם בתל"ג העולמי (Gross world product) מ-70.2% ל-82.7%. לעומת זאת במדינות בהם נמצאים 20% מהעניים ביותר באוכלוסייה העולמית, חלקם בתל"ג העולמי ירד מ-2.3% ל-1.4%. הווה אומר, שבדומה לעיקרון פארטו, נכון ל-1989, 20% מעשירי העולם שלטו בכ-80% מההכנסות.
החלק באוכלוסייה הכנסה 20% העשירים ביותר 82.7% 20% השניים 11.7% 20% שלישים 2.3% 20% הרביעים 1.4% 20% האחרונים 1.2%
יישומים אחרים
לעקרון פארטו יישומים רבים בתחום בקרת איכות, הוא מהווה בסיס לתרשים פארטו הנפוץ בתחומי הניהול והבטחת איכות. שימוש מקובל בתרשים כזה הוא הצגה, בסדר יורד לפי חומרתם, של הגורמים לבעיה. כך קל לזהות את הגורמים התורמים ביותר להיווצרותה של הבעיה.
תרשים פארטו הוא אחד מהכלים החשובים במודלים שש סיגמה ותורת האילוצים. עיקרון זה משמש קו מנחה לאנליזת ABC ולאנליזת XYZ, נעשה שימוש רחב בעיקרון זה בתחומי הלוגיסטיקה והרכש ביעילות תכנון המלאי ועלות חידושו.
ראו גם
כלל ה 90-9-1
הטוב מאוד הוא האויב של הטוב
לקריאה נוספת
ריצ'רד קוק, עקרון 80/20 - להתמקד בעיקר ולהגיע לתוצאות, הוצאת אופוס, 2015.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הנדסת תעשייה
קטגוריה:כלכלה
קטגוריה:מדע הרשתות
קטגוריה:כללי אצבע
קטגוריה:ניהול זמן | 2024-10-12T10:22:18 |
פרנסואה טריפו | ממוזער|טקסט=טריפו עם פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963|טריפו עם השחקנית פרנסואז דורליאק בעת ביקור בישראל, 1963
פרנסואה רולאן טריפו (בצרפתית: François Roland Truffaut; 6 בפברואר 1932 – 21 באוקטובר 1984) היה במאי, תסריטאי, מפיק, שחקן ומבקר קולנוע צרפתי שהשתייך לתנועת הגל החדש הצרפתי.
ביוגרפיה
פרנסואה טריפו נולד בפריז בפברואר 1932, מאב לא ידוע. לפי אחת הגרסאות, שאותה אימץ טריפו, אביו היה רופא שיניים יהודי בשם רולאן לוי, מהעיר באיון שבצרפת. כיוון שאמו, ז'נין דה-מונפרן, הייתה בת למשפחה נוצרית אדוקה, התינוק נשלח בסתר לאומנת. כעבור שנה נישאה אמו למאייר רולן טריפו, שהכיר בילד. לזוג נולד בן נוסף, שמת בגיל חודשיים. פרנסואה נמסר לטיפולה של סבתו בברטאן.
בהיותו בן עשר מתה סבתו של טריפו, והוא שב לבית הוריו. בגיל 12 חווה משבר כאשר נודע לו שטריפו הוא לא אביו הביולוגי, והפך לילד ממורמר ובלתי ממושמע. הוא החל לברוח מבית הספר לעיתים קרובות, לגנוב ולשקר ללא הרף.
בבית הספר פגש טריפו את רובר לאשנה והשניים הפכו לחברים קרובים. הם פיתחו חיבה עזה לקולנוע, ונהגו להתגנב יחד לבתי הקולנוע ללא תשלום:
"את מאתיים הסרטים הראשונים שלי ראיתי בגניבה, כשהברזתי מבית הספר או כשהתגנבתי לתוך האולם. כלומר, התענוג הזה עלה במחיר של כאבי בטן עזים, בחילות, חרדה ותחושת אשמה שרק העצימה את הריגוש שהעניק המסך..." סיפר טריפו.
עוד בגיל 7 ביקר טריפו לראשונה בבית הקולנוע, ברואו את הסרט "גן העדן האבוד" (בצרפתית: Paradis perdu) מאת אבל גאנס. הצפייה הותירה בו התרשמות עמוקה. בשנים הבאות טריפו אף החזיק בבעלותו פנקס, שבו רשם את חוויותיו מהסרטים שבהם צפה. בגיל 14, לאחר שניסה ללמוד בשלושה בתי ספר שונים, נשלח טריפו ללימודים מקצועיים בניגוד לרצונו, ולאחר מכן הפך אוטודידקט.
בגיל 16 פתח מועדון קולנוע בשם "Cercle cinémane" (בצרפתית: חוג קולנוע). המועדון נפתח בכסף שקיבל בתמורה למכונת הכתיבה שגנב ממשרדו של אביו. כיוון שבמקביל למועדון הסרטים שלו, פעל מועדון אחר בהנהלת אנדרה באזאן, טריפו החליט לשכנע את באזאן לשנות את יום פעילות המועדון. כך הוא הכיר את באזאן וחוג האנשים שסביבו: כריס מרקר, אלכסנדר אסטרוק, אלן רנה ועוד. כאשר שקע טריפו בחובות, אמר לו אביו שישלם את חובותיו בתנאי שיסגור את המועדון וימצא עבודה. טריפו התכוון לסגור, אך מכיוון שהבטיח לקהל שלוש הקרנות נוספות, השהה את הסגירה עוד מספר שבועות. בתגובה, אביו מסר אותו למשטרה וטריפו הצעיר מצא את עצמו במרכז לנוער עבריין. אנדרה באזאן הוציא אותו משם ונתן לו עבודה במועדון הסרטים שלו. ב-1951 התגייס טריפו לצבא, שם נכנס לכלא הצבאי. רק ב-1953 הוציאו באזאן משם באמצעות קשריו. כשהשתחרר מהכלא הצבאי החל טריפו לכתוב בכתב העת החדש של אנדרה באזאן: "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma). "מחברות" הפך עם הזמן למגזין הקולנוע היוקרתי בעולם וטריפו למבקר החריף והבוטה ביותר שלו. בכותבו בעיתון טריפו גם לא חסך ביקורת על במאים שיצרו סרטים שלא היו לרוחו. ב-1954 פרסם טריפו מאמר בשם "Une Certaine Tendance du Cinéma Français" (בעברית: "מגמה מסוימת בקולנוע הצרפתי". במאמר תקף טריפו שמונה במאים צרפתים, שלדבריו סרטים עשויים מעלילה ומדמויות נלעגות. המאמר הכה גלים בעולם הקולנוע הצרפתי.
"מחברות הקולנוע" דגל במה שנקרא "פוליטיקת האוטר"; טענת הכותבים בו הייתה שלא רק הבמאי הוא האמן האחראי על היצירה הקולנועית, אלא גם שישנם במאים בעלי סגנון ייחודי להם שמשאירים חותם ברור ביצירותיהם ועליהם למעט בהתערבות מצד האולפנים. לפי הדוגלים בתיאוריה זו, גם התסריטאי היווה אחד הגורמים שהשאירו את חותמם במהלך יצירת הסרט. מידת הצלחתו של הסרט אינה תלויה בנושאו, אלא באופן שבו הבמאי מביא לידי ביטוי את התסריט. עם זאת, מבקרים אחדים תקפו את התיאוריה בחריפות. לטענתם, על יוצרי הסרט להתבסס על תבניות מוכנות ביוצרם את הסרט, לרבות מערבונים וקומדיות. חרף כך, פוליטיקת האוטר שלטה ביד רמה בעולם הקולנוע העולמי במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.
טריפו היה אחד מהבמאים המפורסמים שדגל בתאוריית האוטר. בין גיבוריו היו רנואר, היצ'קוק, אולדריץ' ולוביטש. הוא לא החמיץ הזדמנות להלל את סרטיהם כשם שלא החמיץ הזדמנות לתקוף בחריפות את סרטיהם של במאים צרפתיים שלדעתו ייצגו קולנוע מיושן וחסר סגנון אישי. הוא תקף בעיקר את ה"קולנוע של איכות" הצרפתי של שנות ה-50; תווית האיכות של הקולנוע הצרפתי באותה תקופה התאפיינה בקולנוע נוסחתי שמתבסס על יצירות ספרות מפורסמות, שמצולם עם תפאורות, שחקנים מוכרים וכו'. במקביל לפעילות הביקורתית שלו, החל טריפו לביים סרטים קצרים.
ב-1955 הפיק טריפו את סרטו הראשון, בשם "Une visite" (ביקור). ב-1958, לאחר שהתחתן עם בתו של מפיץ ידוע, הקים בעזרתו הכספית את חברת ההפקה "סרטי הכרכרה" (השם הוא מחווה לסרט "כרכרת הזהב" של רנואר) והחל בצילומי סרטו הראשון באורך מלא - "400 המלקות", סרט אוטוביוגרפי-למחצה שמבוסס על חוויות הילדות של טריפו. בסרט גילם ז'אן-פייר לאו את דמותו של הנער המרדן אנטואן דואנל . הסרט נחל הצלחה יוצאת דופן וזכה בפרס לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. טריפו צילם את הסרט באופן מהיר, ספונטני ומאולתר בגילומם של שחקנים לא מוכרים, מה שעמד בניגוד לסטנדרט הקולנוע המקובל אז והיווה מקור השראה לתנועת "הגל החדש" הצרפתי.
על אף שלא תכנן בתחילה להשתמש בדמותו של דואנל בסרטים נוספים, הצלחת סרטו הראשון "400 המלקות" גרמה לטריפו ליצור ארבעה סרטי המשך: "אנטואן וקולט" (1962), "נשיקות גנובות" (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979).
ב-1966 ביים טריפו את סרטו הראשון בצבע והיחיד בשפה האנגלית, "פרנהייט 451", כעיבוד לרומן המדע הבדיוני "פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי. הכתיבה באנגלית וההפקה הבין-לאומית הקשו על טריפו, שהיה רגיל להפקות מקומיות קטנות. הסרט נכשל קופתית וטריפו לא שב ליצור סרטים מחוץ לצרפת.
ב-1977 שיחק טריפו בסרטו של סטיבן ספילברג, מפגשים מהסוג השלישי.
טריפו חיבב את התרבות האמריקאית. משום כך, סרטו מ-1973, "לילה אמריקאי", עוסק בהפקת סרט אמריקאי "מיושן", ובמהלך הסרט הוא אף רומז שם של סרט מסוג זה - האזרח קיין. סרט זה היה מועמד לשני פרסי אוסקר בטקס פרסי אוסקר ה-47, אך לבסוף לא זכה.
ב-21 באוקטובר 1984 מת טריפו מגידול מוחי, בגיל 52.
סגנון קולנועי
טריפו הושפע רבות מסגנון הבימוי של רנואר. סגנון זה קרוי בשם "ריאליזם פיוטי", והוא מאופיין בצילום ארוך הכולל מעט עריכה, תוך תנועה מתמדת של המצלמה.
טריפו ניסה למרוד במסורת הקולנוע השמרנית והנוסחתית שרווחה בצרפת, וליצור סרטים פשוטים שעוסקים בחוויות היומיום של האדם הממוצע. הוא סירב לעבוד תחת שליטה של אולפנים וחברות הפקה, להעסיק שחקנים מקצועיים ומפורסמים, לציית לחוקי הכתיבה והצילום המקובלים ולהשתמש בתפאורה ובתאורה מלאכותית.
תנועות המצלמה הפתאומיות, השימוש בסינמסקופ שחור-לבן, השימוש בטכניקות עריכה וצילום דוקומנטריים, השימוש בפריז פריים וההומאז'ים הרבים לקולנוענים אחרים נתפסו בזמנו של טריפו כאלמנטים מרעננים וחדשניים.
השובבות הסגנונית של טריפו יצאה נגד הקונבנציות המיושנות ועזרה לפתוח את הדלתות לבמאים צעירים אחרים שהחלו לצלם את סרטיהם ברחובות, ולספר את סיפורם האישי בסרטים. בנוסף, מעבר לחדשנות, סרטיו של טריפו הציעו רגישות אדירה כלפי העולם. אהבתו לקולנוע, ספרים, נשים ובני אדם ככלל, משתקפת בכל סרטיו.
מסרטיו המפורסמים
400 המלקות (1959) Les Quatre Cents Coups
תירו בפסנתרן (1960) Tirez sur le pianiste
אנטואן וקולט (1962) Antoine et Colette
ז'יל וג'ים (1962) Jules et Jim
העור הרך (1964) La peau douce
פרנהייט 451 (1966) Fahrenheit 451
הכלה לבשה שחורים (1968) La mariée était en noir
נשיקות גנובות (1969) Baisers volés
תרגיל בנישואין (1970) Domicile Conjugal
ילד פרא (1970) L'enfant sauvage
שתי נשים אנגליות (1972) Les Deux Anglaises et le continent
לילה אמריקאי (1973) La Nuit Americaine
סיפורה של אדל ה. (1975) L'Histoire d'Adèle H
דמי כיס (1976) L'Argent de poche
הגבר שאהב נשים (1977) L'Homme qui aimait les femmes
החדר הירוק (1978) La Chambre verte
אהבה במנוסה (1979) L'Amour en fuite
המטרו האחרון (1980) Le Dernier Métro
האשה ממול (1981) La Femme d'à côté
לפתע ביום ראשון (1983)
ספריו בעברית
היצ'קוק (תרגום: הילה קרס), תל אביב: הוצאת בבל, 2005.
הסרטים בחיי (תרגום: אביטל ענבר), תל אביב: הוצאת מסדה, 1987.
לקריאה נוספת
ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו - האיש שאהב סרטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
קישורים חיצוניים
עירית שמגר, פרנסואה טריפו, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
סרג' אנקרי, אנטואן דואנל - הבן הכפוי, מתוך עמלנט, מקור: הוצאת המכון הצרפתי בתל אביב, מרס-אפריל 1986
"400 המלקות: פרנסואה טריפו ממציא קולנוע חדש": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים צרפתים
קטגוריה:זוכי פרס סזאר
קטגוריה:מבקרי קולנוע צרפתים
קטגוריה:מבקרי קולנוע יהודים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של מונמארטר
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:במאי קולנוע צרפתים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1932
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1984 | 2024-08-25T15:46:43 |
חדירה לאטמוספירה | שמאל|ממוזער|250px|הדמיית האירושל של המארס רובר בחדירה לאטמוספירת מאדים
חדירה לאטמוספירה היא מעבר של עצם כלשהו, מעשה אדם או לא, מהריק של החלל לאטמוספירת כוכב לכת או גרם שמימי כלשהו (להבדיל מחדירה לגופים ללא אטמוספירה, כמו הירח). באשר לכדור הארץ, מדובר בחדירה מעבר לקו קרמן, קרי גבול האטמוספירה, בגובה 100 ק"מ מעל פני כדור הארץ.
חדירה מבוקרת לאטמוספירה משמעה הליך יזום ומבוקר של כניסת העצם לתוך האטמוספירה. ההליך מחייב תכנון מראש של מבנה העצם וביצוע סדרת פעולות במהלך החדירה לאטמוספירה, שמטרתם להבטיח שהעצם יבצע את החדירה מבלי שהוא או תכולתו ינזקו.
במצבים בהם אין חשיבות לכך שהעצם החודר יצלח את החדירה לאטמוספירה מבלי שיינזק, או שלחלופין התוצאה המקווה היא שהעצם יושמד, לא מתבצעת האטה של העצם או התאמה של זווית החדירה שלו טרם תחילת החדירה. לוויין שסיים את תקופת פעילותו או אחד משלביו של טיל רב-שלבי שסיים את תפקידו הם דוגמאות למצבים שכאלו, בהם מסתמכים המתכננים על השמדת העצם בזמן החדירה לאטמוספירה כדי למנוע ממנו מליפול לפני כדור הארץ ולגרום לנזק.
תהליך הכניסה
חדירה לאטמוספירה היא פעולה המבוצעת ברגע שעצם שמימי כלשהו פוגע באטמוספירה של כדור הארץ בזווית ובמהירות הנכונה. על הגוף להיכנס לאטמוספירה בזווית של כ-45 מעלות. בזווית קטנה מדי העצם פשוט יקפץ מעל האטמוספירה כמו אבן שנזרקת על פני מים, ובזווית גדולה מדי החום יהיה גדול מחום שמגן החום עומד בו והוא ישרף כליל.
עצם שמימי, כדוגמת אסטרואיד, החודר לאטמוספירת כדור הארץ, חודר ועובר את האטמוספירה במהירות עצומה, דבר הגורם לחיכוך עצום המחמם אותו לטמפרטורות גבוהות מאוד, לעיתים עד 3000 מעלות צלזיוס. טמפרטורה זו גורמת לעצם השמימי להתלהט עד שהוא זורח, וכאשר תופעה זו נראית אצל אסטרואידים, הם מכונים כוכבים נופלים.
יותר ממאה טונות של עצמים ידי-אדם חודרים לאטמוספירה בכל שנה. רובם המכריע נשרף לפני שהוא מגיע לקרקע. בממוצע, בכל יום עצם ידוע חודר לאטמוספירה. בערך רבע מכל העצמים הם של ארצות הברית.
חדירה מבוקרת - המכשולים
שמאל|ממוזער|250px|איור תא הפיקוד של אפולו בעת חדירתו לאטמוספירה בזווית תקיפה גבוהה
חדירה מבוקרת נוגעת לחפצים מעשי ידי אדם, קרי רכבי חלל. האתגר העיקרי בחדירה מבוקרת הוא האטה ממהירות מסלולית גבוהה. הדבר נכון בעיקר באשר לחדירה אטמוספירית של טיסה מסלולית, אף על פי ששיקולים דומים מתקיימים גם בחדירה מטיסה תת-מסלולית, אך ברמה נמוכה יותר.
כאמור, על מנת שחללית תימנע מ"נחיתה מטאורית", היא חייבת להאט. משום שעסקינן במהירות גבוהה של החפץ, יש להתמקד בהיעלמותה של האנרגיה הקינטית של החפץ. אנרגיה זו יכולה להיעלם על ידי ההמרה לחום. עם זאת, המרה מהירה לחום משמעותה טמפרטורות גבוהות. טמפרטורות שכאלו אינן רצויות, שכן החום עלול להשמיד את כלי החלל. לפיכך, נדרש מעבר איטי ככל האפשר דרך האטמוספירה.
שיטה פשוטה לכאורה להביא להאטת החפץ היא בלימה אטמוספירית, על ידי חיכוך אטמוספירי או גרר. אולם, חיכוך אטמוספירי שכזה עלול ליצור כמות עצומה של חום מהר מאוד, ובכך להשמיד את החפץ. אסטרואידים קטנים רבים נשרפים על ידי חיכוך שכזה ולעולם אינם מגיעים לפני כדור-הארץ.
שיטה נוספת היא מעבר מהיר ככל האפשר דרך האטמוספירה, אשר יקטין את "זמן החשיפה" של החללית לחיכוך. אולם, מהירות גבוהה מדי תביא לחיכוך גדול יותר, במיוחד בעת הגעת החפץ לשכבות עבות ודחוסות יותר של האטמוספירה, מה שיביא לטמפרטורה גבוהה בהרבה, שעשויה אף היא לגרום להשמדת החפץ.
המפתח לחדירה מבוקרת מוצלחת הוא לבלום ככל האפשר כאשר נמצאים עוד בשכבות הגבוהות של האטמוספירה ולהימנע מליפול למטה מהר מדי. בלימה אקטיבית מינימלית נדרשת כדי לחדור לאטמוספירה מלכתחילה. עד אז גרר אטמוספירי לא קיים. בתאוריה, את כל ההאטה ניתן לייצר על ידי הבערה של מנוע רקטי בכיוון הנגדי לנפילה. דבר זה ידרוש כמות עצומה של דלק. דלק זה צריך להילקח לחלל מלכתחילה ולכן יגדיל בצורה משמעותית את החללית אלא אם היא תתודלק במסלול.
לפיכך, הדרך האפשרית והיחידה שקיימת להאטה ממהירות מסלולית היא על ידי בלימה אטמוספירית.
הסתמכות על מגיני חום
ממוזער|שמאל|250px|ארבע התמונות הללו מתארות קונספטים מוקדמים של כלי חדירה לאטמוספירה (נאס"א)
בשנות השישים, עם תחילת משימות מרקורי, ג'מיני ואפולו, מדעני נאס"א היו מודעים לבעיית החדירה לאטמוספירה וחיפשו דרך להגן על תא הנחיתה של החללית מפני הישרפות בכניסה לאטמוספירה. ג'וליאן אלן פיתח לראשונה את תיאורית הגופים הקהים שהביאה להצלחה של תכנוני מגיני החום של חלליות אלו ואיפשרו לאסטרונאוטים לשרוד את החדירה האלימה לאטמוספירת כדור-הארץ. הם מצאו את הפתרון בדמות אריחים קרמיים העמידים בטמפ' גבוהה דיה אך ניתנים לשימוש פעם אחת בלבד. לאחר סוף תוכנית אפולו, העלו מדעני נאס"א את רעיון מעבורת החלל. רכב זה מיועד לשימוש חוזר, לכן גם מגיני החום שלו ניתנים לשימוש חוזר. אריחי החום במעבורת החלל מורכבים מצורן ופחמן, עמידים בטמפ' גבוהות, מ-1300 עד 3000 מעלות צלזיוס (בחלקים שונים של המעבורת).
בלימה אווירית, שיטה זו מבוצעת על ידי הטיה של החללית החוזרת ביחס לציר התנועה שלה ליצירת גרר גבוה, כדי להמיר את האנרגיה הקינטית הגבוהה של החללית לאנרגיה תרמית (חום) על ידי חיכוך אטמוספירי. גוף שנע בזווית קהה ביחס לציר התנועה שלה יוצר גל הלם בחזית החללית שבעצם מגן על החללית מהחום הרב. כתוצאה מכך, גופים שנעים בזווית קהה יכולים להישאר קרים יותר מאשר כלים בעלי גרר קטן יותר. המרת החום הבלתי-נמנעת הזו של אנרגיה קינטית לחום יוצרת טמפרטורות גבוהות מאוד, ולכן מגן החום צריך להיות עמיד בטמפרטורות גבוהות ולהיות אמין מאוד.
ההתבססות על מגן החום (וההכוון בעל צורת הגרר הגבוה) הופכת את זמן החדירה לקריטי ביותר. שגיאות כלשהן בזמן הטיסה הזו קשות מאוד לתיקון ויהיו להן השפעות חמורות על הצלחת המשימה. מוות או כישלון של משימה כבר קרו במהלך חדירה לאטמוספירה (ראו אסון הקולומביה). למרות כל זאת, השימוש של מגיני חום חזקים הוכיח את עצמו עד כה כגישה הפרקטית ביותר וכל החלליות החוזרות צוידו במגינים כאלו.
חזרה מכונפת
לאחרונה יצא המתכנן האווירונאוטי ברט רוטן עם תכנון של כלי חללי בעל יכולת לשנות את התצורה שלו לתצורה בעלת גרר גבוה כדי להאט את עצמו בחדירה לאטמוספירה ולחזור חזרה לתצורת מטוס כאשר הכלי מגיע למהירויות נמוכות מספיק. אם כי, רוב המהנדסים, כולל הוא עצמו, לא חושבים ששיטה זו תאפשר חדירה לאטמוספירה במהירות הגבוהה בה חודרת חללית ממסלול. רוטאן השתמש בשיטה זו כדי להאט את מהירותה של SpaceShipOne, החללית הנסיונית שלו ששוגרה לגובה 100 ק"מ וחזרה לנקודת המוצא שלה.
מידע נוסף
המהירות הגבוהה ביותר בחדירה לאטמוספירה נוצרה על ידי הגשושית גלילאו בצדק שהגיעה למהירות של 170,700 ק"מ בשעה ולטמפרטורה של 14,000 °C.
כישלונות בחדירה לאטמוספירה קרו במשימות הבאות:
ווסטוק 1 - תא השירות לא התנתק כראוי למשך 10 דקות אבל הטייס ניצל.
סויוז 5 - תא השירות לא התנתק כראוי אבל הטייס ניצל.
סויוז 11 - הצוות נהרג בשל איבוד האוויר בתא.
אסון מעבורת החלל קולומביה - כישלון בחלק קטן במגן החום הצידי בכנף שמאל בשל חור בגודל כדורסל.
ראו גם
כלי חדירה לאטמוספירה
בלימה אטמוספירית
נחיתת כלי תעופה חללי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מדעי החלל | 2024-08-01T04:09:13 |
פוליאמוריה | ממוזער|280px|אישה ושני אהוביה על ספסל בפארק
פוליאמוריה (באנגלית: Polyamory) היא גישה לקיום מערכות יחסים רומנטיות ואינטימיות מבוססות אהבה (רומנטית) עם יותר מבן זוג אחד או בת זוג אחת. אין המדובר בריבוי פרטנרים קבועים ליחסי מין בלבד, אלא בריבוי מערכות יחסים אוהבות. ההזדהות של אדם כפוליאמורי מבוססת על המוכנות או הרצון להיות בריבוי מערכות יחסים, ולאו דווקא קיומן בכל רגע נתון.
חשוב להבדיל בין פוליאמוריה לבין מושגים כמו "זוגיות פתוחה" או "נישואים מרובים", שכל אחד מהם מתאר צורות יחסים שונות ומובנות אחרת, היא שמה דגש על בניית מערכות יחסים אמיתיות ועמוקות עם כל השותפים, ולא רק על מיניות חופשית.
בשימוש הכללי, פוליאמוריה מתייחסת לכל הצורות האחרות של מערכות יחסים מלבד מונואמוריה ובפרט מונוגמיה. בניגוד לפוליגמיה, הפוליאמוריה מתארת כל מערכת יחסים שכזאת בלי תלות בחוזה נישואין בין השותפים במערכת היחסים.
אטימולוגיה
המונח הוא הלחם בסיסים של המילים פולי (ביוונית: הרבה) ו-אמור (בלטינית: אהבה); ובתרגום חופשי, "ריבוי אהבות".
מקובל להתייחס למאמרה של הסופרת מורנינג גלורי זל-רוונהרט "A Bouquet of Lovers" (1990), שפורסם במגזין "Green Egg", כמאמר הראשון שהתייחס לתופעה זו, אם כי המילה "פוליאמוריה" במשמעות זו לא מופיעה בו. ב-1993 יצרה ג'ניפר ווספ את קבוצת הדיון "alt.polyamory", ועל פי מילון אוקספורד זהו האזכור הראשון של המילה.
מאפייני הפוליאמוריה
אנשים הנמצאים ביחסים פוליאמורים לאו דווקא מקיימים את היחסים כיחידה משפחתית או כמערכת סגורה, אך ישנם גם אנשים פוליאמורים המקימים משפחות פוליאמוריות, שבהן מספר מבוגרים הגדול משניים. כך למשל ישנן משפחות שבהן שניים-שלושה גברים ואשה, או שתיים-שלוש נשים ושני גברים ואפשרויות רבות נוספות כולל תאים משפחתיים שבהם כל הפריטים הם מאותו מין (רק גברים, או רק נשים).
ישנן מערכות שבהן זוג או יותר גרים ביחד כמשפחה גרעינית, ועם זאת "מותר" לחברים במשפחה זו ליצור קשרים רומנטיים או מיניים מחוץ לגבולות המשפחה, עם או בלי לערב את שאר המשתתפים. תיתכן משפחה חלקית שבה בן/בת זוג אחד/ת הם מונואמורים, ולא מעוניינים ליצור מערכת יחסים עם יותר מבנאדם אחד בזמן נתון, אולם אין זה מפריע להם שבן/בת זוגם ייטול גם חלק במערכות יחסים אחרות באותו הזמן.
תופעת הפוליאמוריה שונה מתופעת הסווינגינג (חילופי זוגות), כיוון שסווינגינג מתרכז בהיבט המיני ואילו הפוליאמוריה משמעה קיום של מערכת יחסים רומנטית בעלת מעורבות רגשית גבוהה. אין לתופעת הפוליאמוריה כל תלות בנטייה מינית. חוקר ג'נדרקוויר שכתב על פוליאמוריה הוא הפסיכולוג המיני והזוגי הבריטי מג-ג'ון בארקר.
סוגי מערכות יחסים פוליאמוריות
אף על פי שהמילה פוליאמוריה באה לתאר כל תופעה של מעורבות רגשית רומנטית במערכת יחסים של יותר מהזוגיות הנורמטיבית ישנם כמה מודלים כלליים המקושרים לפוליאמוריה. הרשימה כוללת כמה מהאפשרויות לניהול חיים פוליאמוריים.
קשר כפול - פוליאמורים המנהלים קשר עם שני בני או בנות זוג והקשר דומה זה לזה במידת המעורבות הרגשית והקרבה הנוצרת בו.
פוליאמוריה היררכית - במודל זה, יש מערכת יחסים ראשית ("פריימריז") ויחסים משניים ("סֶקֶנְדריז"). היחסים הראשוניים הם בדרך כלל חזקים יותר ודורשים יותר זמן ומחויבות. היחסים המשניים הם בדרך כלל פחות "רשמיים" ויכולים להיות פחות אינטנסיביים. רבים מהפוליאמורים בונים מערכת יחסים שבה לכל פרטנר יש בן או בת זוג ראשיים והשאר משניים לו, במיוחד בקרב אלו שהתחילו ממונוגמיה. לפי הגדרה אחת, בני זוג ראשיים הם בני זוג שביניהם יש את הקשר החזק ביותר מבחינה רגשית (מכונה לעיתים גם "בן זוג עיקרי"). לרוב מדובר בבני הזוג שהקשר ביניהם נמתח על פני משך הזמן הרב ביותר ולעיתים מדובר גם בקשר נישואים חוקי. לכל אחד מבני הזוג הראשוניים יכולים להיות בני זוג שניוניים. לפי הגדרה אחרת, הכוונה היא לאו דווקא לקשר הרגשי החזק יותר, אלא לאלו שהחיים שלהם קשורים יותר זה לזה: בני זוג עם ילדים וכיוצא בזה. בני זוג שניוניים הם בני זוג אליהם יש התקשרות פחותה מאשר לבן הזוג הראשוני. לעיתים בא הדבר לציין את בן הזוג אליו אין קשר חוקי. לעיתים, הכוונה היא לקשר שאין בו מחויבות גדולה כמו בקשר הראשוני - אין ילדים, לא מחליטים יחד על מקום מגורים וכדומה, גם אם מבחינה רגשית, הקשר יכול להיות קרוב יותר מזה שקיים בין בני הזוג הראשוניים.
פוליאמוריה לא היררכית: במודל זה, אין היררכיה בין הקשרים. כל מערכת יחסים היא ייחודית ומיוחדת, ומעוצבת בהתאם לרצונות ולצרכים של השותפים בה.
V - מערכת יחסים שבה לשני משתתפים יש קשר רגשי (ולעיתים מיני) חזק למשתתף השלישי אבל קשר יותר חלש בינם לבין עצמם.
טריאד - נקראת גם משולש שווה-צלעות. מערכת יחסים בה כל אחד מהמשתתפים קשור לשני האחרים וכולם במערכת יחסים משותפת.
קווד - מרובע שבו יש קשר רגשי בין כל המשתתפים. זהו גם השם לצורה בה מעורבים שני זוגות ראשוניים כשכל אחד מהם מחשיב את הזוג השני כבני זוג שניוניים.
סולו-פולי (Solopoly) - אנשים שבוחרים לחיות כ"יחידה עצמאית", ללא תלות בפרטנר/ית "ראשי/ת" או בהיררכיה בין מערכות היחסים. הם נהנים ממערכות יחסים מרובות, אבל שומרים על עצמאותם, על המרחב האישי שלהם ועל חופש הבחירה שלהם.
מודל מונו/פולי: במודל זה, אחד מבני הזוג הוא פוליאמורי והשני/ה מעדיף/ה מונוגמיה. זה אחד המודלים המורכבים ביותר, כי הוא דורש מהזוג לגשר בין שתי גישות שונות לאהבה וזוגיות. הוא יכול לעבוד אם יש הרבה תקשורת, גמישות ונכונות להתפשר.
סמלים המזוהים עם הפוליאמוריה
שמאל|ממוזער|150px|"לב האינסוף", סמל נפוץ בייצוג פוליאמוריה
ממוזער|150 פיקסלים|דגל הגאווה הפוליאמורי
שמאל|ממוזער|150px|משולש מביוס של הפוליאמוריה
קיימים מספר סמלים וסימנים המזוהים עם הפוליאמוריה כאשר הנפוץ מביניהם הוא "לב האינסוף" (ראו משמאל). כמו כן קיים גם סמל נוסף - משולש מביוס של הפוליאמוריה, סמל המשמש אנשים רבים הנמצאים במערכת יחסים הכוללת שתי נשים וגבר, או שני גברים ואישה. הסמל מורכב מטבעת מביוס והוא משמש גם כסמל אנטי-מונוגמי, וגם כסמל הפוליאמוריה. "לב האינסוף" וסמלים נוספים נוצרו על ידי ג'ים אוונס, וכמוהם גם דגל הגאווה הפוליאמורי. הצבע הכחול בדגל מסמל פתיחות וכנות בין הפרטנרים, האדום מסמל אהבה ותשוקה, והשחור מסמל סולידריות עם פוליאמורים ופוליאמוריות שבארון. מקור הפאי הזהוב שבמרכז מגיע מהמילה היוונית פולי, שמתחילה באות פאי. הצבע הזהוב של האות מסמל את הערך הגבוה שנותנים לחיבורים הרגשיים.
יחס הדתות לפוליאמוריה
יחסן של הדתות המונותאיסטיות המשפיעות לפוליאמוריה מעורב. היהדות עד חרם דרבנו גרשום (סביב שנת 1000 לספירה) והאסלאם של ימינו אמנם מתירים פוליגמיה, אך אוסרים פוליאמוריה, כשהיהדות האורתודוקסית והנצרות אינן מקבלות אף את הפוליגמיה. עם זאת, רבות מהכתות שיצאו מתוך הדתות הגדולות אינן מתנגדות לפוליאמוריה כלל, או לצורות מסוימות שלה.
פילוסופיות מסוימות מגלות סובלנות כלפי התופעה. אחת מהן, 'כנסיית כל העולמות', שמבוססת על ספרו של רוברט היינליין "גר בארץ נוכריה", אף מחשיבה את הפוליאמוריה כאחד מיסודות השקפת עולמה.
שאלות ותשובות נפוצות על פוליאמוריה למתחילים
האם פוליאמוריה היא אנוכית או בלתי מוסרית?
לא. פוליאמוריה אתית מתבססת על עקרונות של הסכמה, תקשורת פתוחה וכנה, וכבוד הדדי. היא דורשת מחויבות ואחריות כלפי כל השותפים בקשר, ואינה אמורה לשמש כתירוץ לפגיעה או ניצול.
האם זה טוב לילדים?
מחקרים מראים שילדים יכולים לגדול ולהתפתח באופן בריא ותקין גם במסגרת משפחות פוליאמוריות, כל עוד מדובר במערכת יחסים יציבה ותומכת, עם תקשורת פתוחה וכנה הן בין בני הזוג והן עם הילדים.
איך מתמודדים עם קנאה?
קנאה היא רגש טבעי, וגם בפוליאמוריה היא יכולה לצוף. חשוב לזכור שקנאה היא הזדמנות לצמיחה וללמידה עצמית. במקום להדחיק או להתעלם מהקנאה, פוליאמוריה מעודדת אותנו לתקשר אותה בצורה פתוחה וכנה עם השותפים שלנו, ולחפש יחד דרכים להתמודד איתה בצורה בריאה.
לקריאה נוספת
אורלי סיגל, ניסויים פתוחים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018
מאשה הלוי, לחיות פתוח: על מונוגמיה ועל החיים מעבר לה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018
זהר כרמי וליאת שדה-סעדון, יחסים פקוחים - סיפורים אמיתיים על יחסים א-מונוגמיים, הוצאת אדמה, אוקטובר 2020
קישורים חיצוניים
ארגון לתמיכה בפוליאמוריה
גדעון לב, תופסים מרובה, באתר אלכסון, 6 בנובמבר 2018
הרצאה באנגלית במסגרת TED על פוליאמוריה של ליאון פיינגולד
פרק בתוכנית סליחה על השאלה של כאן 11 עם פוליאמורים, 2018
"בואו נפתח את זה" - קרןאור פרנקו וגיא ואגו - פודקאסט על א-מונוגמיה ופוליאמוריה בספוטיפי, אפל, וגוגל -2022/3
הערות שוליים
קטגוריה:פוליגמיה
קטגוריה:אהבה
קטגוריה:התנהגות האדם | 2024-09-16T15:43:50 |
חוק פרטו | הפניה עקרון פארטו | 2009-06-14T08:16:02 |
פילדלפיה | שמאל|ממוזער|180px|פעמון החירות
פילדלפיה (באנגלית: Philadelphia ) היא העיר הגדולה ביותר במדינת פנסילבניה שבארצות הברית, הכוללת את כל מחוז פילדלפיה.
לעיר תפקיד מרכזי בהיסטוריה האמריקנית. בשנת 1776 נציגי המושבות השונים התכנסו בפילדלפיה והכריזו בה את הצהרת העצמאות של ארצות הברית. בשנת 1787 אושרה בעיר החוקה האמריקאית.
לפי מפקד האוכלוסין של 2015 חיים בעיר כ-1,567,442 תושבים. היא העיר השישית בגודלה בארצות הברית. באזור המטרופוליטני של פילדלפיה גרים כ-6.1 מיליון אנשים, מה שהופך אותה לאחת מהמטרופולינים הגדולים בארצות הברית. העיר ממוקמת בערך באמצע הדרך בין שני מטרופולינים גדולים אחרים — אזור העיר ניו יורק ואזור וושינגטון הבירה, המרוחקים כל אחד מספר שעות נסיעה מפילדלפיה.
פילדלפיה היא העיר העיקרית של האזור המטרופוליני של עמק הדלאוור, הנקרא כן על שם הנהר שלגדתו העיר שוכנת.
בלשון הדיבור מרכז העיר הוא "העיר המרכזית" (Center City) והוא מרכז העסקים והתרבות של העיר. בסמוך לנהר דלאוור, נמצאת "העיר הישנה" (Old City), שהיא המרכז ההיסטורי של העיר. בחלק זה של העיר נמצא היכל העצמאות בו הוכרזה עצמאות ארצות הברית ונכתבה החוקה האמריקאית. סמוך לו, במה שמכונה "פארק העצמאות", נמצאים מבנים היסטוריים נוספים.
היסטוריה
ממוזער|235px|הסיטיזנס בנק פארק, אצטדיון הבית של פילדלפיה פיליז
ממוזער|235px|היכל העצמאות
ממוזער|235px|פילדלפיה ממבט על
פילדלפיה היא אחת מהערים הוותיקות ביותר בארצות הברית. היא נוסדה ב-1682 על ידי קבוצת קווייקרים בראשות ויליאם פן. שמה של העיר שילב את המילים היווניות "פילוס" (אהבה) ו"אדלפוס" (אח), והוא שמה היווני והרומי העתיק של עמאן. פן סבל מרדיפה דתית עקב השתייכותו לאגודת הקווייקרים ורצה שהמושבה שלו תהיה מקום בו כל אחד יכול לסגוד בחופשיות, ולכן בחר בשם שיצג את אחד מעקרונות הבסיס של האגודה- "אהבת אחים". מסיבה זו העיר גם מכונה בארצות הברית "העיר של אהבת אחים" (מאנגלית: The City of brotherly love).
בסוף המאה ה-18 הייתה לעיר הבירה של המדינה החדשה והעיר הגדולה ביותר בארצות הברית. בזמן הזה היא האפילה על בוסטון ועל ניו יורק בחשיבות פוליטית וחברתית. לבנג'מין פרנקלין שנולד בבוסטון היה תפקיד מיוחד בעלייתה.
בין 3 במאי ו-4 ביולי 1844 התרחשו בעיר מהומות בין נייטיביסטים אמריקנים לבין מהגרים אירים קתולים על רקע וויכוח שנגע לדת בבתי הספר. במהומות נגרם נזק משמעותי לרכוש ולכנסיות, וכן היו מספר נפגעים ואף מספר מקרי מוות. בעקבות המהומות פרשו הקתולים ממערכת החינוך הציבורית ויסדו את החינוך הפרטי הקתולי.
גאוגרפיה ואקלים
גאוגרפיה
על פי מפקד התושבים האמריקני, גודל שטח העיר הוא 369.4 קמ"ר, שמתוכם 349.9 קמ"ר יבשה ו-19.6 קמ"ר מים. מרכיבי המים כוללים את נהר הדלאוור, שעל גדתו המערבית יושבת העיר, נהר הסקוקל, נחל קובס, נחל ויסייקן ונחל פניפק.
הנקודה הגבוהה ביותר בפילדלפיה נמצאת בשכונת "גבעת הערמון" (Chestnut Hill), בגובה של 432 רגל מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר, בגובה 10 רגל מעל פני המים, נמצאת קרוב למבצר מפלין שבדרום-מערב פילדלפיה, בנקודת המפגש של נהר דלאוור ונהר הסקוקל.
המחוזות הסמוכים לפילדלפיה הם מונטגומרי מצפון; בקס מצפון-מזרח; ברלינגטון, ניו ג'רזי מזרחה; קמדן, ניו ג'רזי מדרום-מזרח; גלוסטר, ניו ג'רזי דרומה ומחוז דלאוור ממערב.
אקלים
האקלים בפילדלפיה מתון, עם ארבע עונות. בעונת הקיץ חם ולעיתים גם לח, שיא הלחות מגיע בחודשים יולי-אוגוסט. בסתיו ובאביב נעים. גשמים יורדים בדרך כלל כל השנה, עם 8 עד 11 ימים גשומים בחודש. כמות הגשמים הממוצעת היא 1,068 מילימטר בשנה.
ימי החורף קרים, אולם רק במעט מהימים הטמפרטורה יורדת מתחת למינוס 10 מעלות צלזיוס. אופי ירידת השלגים משתנה, לפעמים כמות השלג היא קטנה, ולעיתים מתחוללות סופות שלגים. במרכז העיר ובפרוורים הפנימיים של ניו ג'רזי יורד בדרך כלל שלג קל, ושלגים כבדים יורדים בצפון ובמערב העיר.
הטמפרטורה הנמוכה הממוצעת בחודש ינואר היא מינוס 4 מעלות צלזיוס, והטפרטורה הגבוהה הממוצעת היא 4 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הנמוכה הממוצעת בחודש יולי היא 21 מעלות צלזיוס והממוצע הגבוה הוא 30 מעלות צלזיוס, אף על פי ששיא גלי החום לטמפרטורה של מעל 35 מעלות צלזיוס ועומס החום הגבוה ביותר מגיע ל-43 מעלות צלזיוס. השיא הרשמי של הטמפרטורה הנמוכה היה מינוס 24 מעלות צלזיוס ב-9 בפברואר 1934, והשיא הגבוה ביותר היה 41 מעלות צלזיוס ב-7 באוגוסט 1918.
כלכלה
כלכלת פילדלפיה מבוססת על ייצור, זיקוק, מזון, ושירותים פיננסיים. בעיר יש גם בורסה לניירות ערך.
העיר היא ביתן של חברות גדולות רבות, כרשתות טלוויזיה בכבלים, ספקיות אינטרנט, חברות ביטוח, חברות אנרגיה, חברות לשירותי מזון וחברות רוקחות.
השלטון הפדרלי מילא תפקיד חשוב בפילדלפיה. העיר הייתה בירתה של ארצות הברית לפני הקמת וושינגטון.
השכלה
ברחבי פילדלפיה ישנם 347 בתי ספר ציבוריים ופרטיים הפועלים בה.
בעיר שוכנת אוניברסיטת פנסילבניה, החברה בליגת הקיסוס ונחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם.
ספורט
פילדלפיה היא ביתן של קבוצות ספורט חשובות וגדולות, ואחת מ-12 הערים בארצות הברית שלהן יש קבוצות בכל ארבע ליגות הספורט המרכזיות.
פילדלפיה 76' - קבוצת כדורסל מליגת ה-NBA
פילדלפיה איגלס - קבוצת פוטבול מליגת ה-NFL
פילדלפיה פיליז - קבוצת בייסבול מליגת ה-MLB
פילדלפיה פליירס - קבוצת הוקי קרח מליגת ה-NHL
פילדלפיה יוניון - קבוצת כדורגל מליגת ה-MLS
תחבורה
התחבורה בפילדלפיה היא מגוונת ומורכבת. בעיר ישנן רכבת תחתית ורכבת חשמלית, וכן מערכת אוטובוסים מפותחת ונוחה. בנוסף, יש בעיר נמל גדול. יתרה מכך, את העיר משרתים שני נמלי תעופה עיקריים. הראשון הוא נמל התעופה הבינלאומי פילדלפיה, שהוא אחד מנמלי הבית של חברת אמריקן איירליינס, והשני הוא נמל התעופה "נורת'איסט" ("צפון-מזרח").
ערים תאומות
לעיר פילדלפיה 8 ערים תאומות:
ראו גם
תזמורת פילדלפיה
מכון קרטיס למוזיקה
קהל קדוש מקוה ישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מרכז|700px|
קו הרקיע של פילדלפיה
*
קטגוריה:פנסילבניה: ערים
קטגוריה:ארצות הברית: ערי נמל בחוף המזרחי
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1729
קטגוריה:ארצות הברית: ערי בירה לשעבר | 2024-03-24T12:47:13 |
שעון חורף | REDIRECT שעון קיץ | 2004-09-21T03:22:56 |
לאון בלום | לֵאוֹן בְּלוּם (בצרפתית: Léon Blum; 9 באפריל 1872 – 30 במרץ 1950) היה פוליטיקאי יהודי צרפתי, מנהיג מפלגת SFIO (קודמתה של המפלגה הסוציאליסטית) וממקימי החזית העממית. כיהן כראש ממשלת צרפת שלוש פעמים: בפעם הראשונה במשך קצת יותר משנה, מ-1936–1937, בפעם השנייה למשך כחודש ב-1938, ושוב במשך כחודש לאחר מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה היהודי השני של צרפת אחרי אלכסנדר מילראן (מתוך שמונה סך הכל).
חייו
אנדרה לאון בלום (André Léon Blum) נולד בשנת 1872 בפריז במשפחה יהודית אמידה. אביו, אברהם, היה סוחר ולו חמישה בנים. המשפחה הייתה מעורה בתרבות צרפת, וכמו חלק מיהודי אירופה באותה תקופה אימצו בניה בחום את ערכי המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון, אחווה".
לימודים וקריירה ספרותית
בלום למד משפטים בסורבון היוקרתית, וסיים את לימודיו ב-1894. לאחר מכן פיתח קריירה מוצלחת גם כמבקר ספרות. הוא חיבב במיוחד את יצירותיהם של סטנדל, ז'ול מישלה, אנדרה ז'יד ומרסל פרוסט, והעריץ את שייקספיר וטולסטוי אך יותר מכולם העריך את גתה ואף נחשב כמומחה בקנה מידה כלל-אירופי בכל הקשור אליו. הביוגרף הישראלי שלו, אילן גריילסאמר, כינה את בלום בספרו: "איש של מילים". לדבריו, בכל תפקידיו שמר מבקר הספרות שהפך ראש ממשלה על רגישותו לשפה, והכיר בחשיבותן של מילים ובחשיבותו של אופן השימוש בהן בכל תפקידיו.
פעילות פוליטית
ב-1894 הייתה זו פרשת דרייפוס שהניעה את בלום להיכנס לחיים הפוליטיים. הוא הצטרף למאבק למען משפט הוגן לדרייפוס, ומצא בין השותפים למערכה את אמיל זולא, ז'אן ז'וֹרֶס, לצד אקדמאים, ליברלים וסוציאליסטים. בין מנהיגי המאבק היה גם חבר הפרלמנט מטעם הסוציאליסטים שכלפיו חש בלום הערכה עצומה, ובהדרגה נרקמו בין שני האישים קשרים אישיים, פוליטיים וחברתיים.
ב-1895 צורף למועצת המדינה (Conseil d'État), והחל לכתוב ליומון המפלגה הסוציאליסטית "ל'הומניטה" (בצרפתית L'Humanité, "האנושות"; בלום הוא שהציע את שם העיתון). ב-1899, ב השפעת ז'ורס, שהפך למורו ולמקורבו, הצטרף בלום למפלגה הסוציאליסטית.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נדחה בלום משירות בצבא הצרפתי. מיד לאחר ההתנקשות בז'אן ז'ורס, בעת שהיה מנהיג הסוציאליסטים, נכנס בלום בן ה-42 לפעילות פוליטית קדחתנית. תחילה נבחר כיו"ר הנהלת המפלגה ואחר כך נבחר כחבר פרלמנט מן המניין ב-1919.
בשנים 1919–1920 הייתה המפלגה הסוציאליסטית שרויה בעימותים פנימיים על רקע שאלת המהפכה הרוסית והמהפכנות הסוציאליסטית. לשווא התאמץ בלום רבות למנוע את הפילוג, שראה כהרסני (מורו, ז'ורס, עמל שנים רבות לאחד את כל הפלגים, הזרמים והמפלגות הסוציאליסטיים לכדי גוף אחד). הרדיקלים המהפכניים התפלגו וייסדו את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הצטרפו לקומינטרן ולקחו עמם את היומון "ל'הוּמניטה", שהיה ספינת הדגל של המפלגה. בלום לא התייאש, הקים יומון מתחרה בשם "לה פּוֹפּוּלֵר" (Le Populaire) ועמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הלא-מהפכנית.
כמרקסיסט אדוק סירב ליאון בלום להשתתף בממשלות לא-סוציאליסטיות, שאותן ראה כבורגניות וכמשרתות את צורכיהם של בעלי ההון. הקמת ממשלה סוציאליסטית, ללא קשר לתמיכה האלקטורלית שלה זכתה המפלגה, הייתה בלתי אפשרית שנים רבות, מכיוון שללא תמיכת הקומוניסטים לא הייתה הקואליציה מחזיקה מעמד, ואילו הקומוניסטים סירבו לשתף פעולה בהתאם לקו שהנחה הקרמלין. לדבריהם, המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית הייתה מפלגה בורגנית במסווה, והם כינו אותה "סוציאל-פשיסטית".
ללאון בלום היו ככל הנראה דעות גזעניות ופרו קולוניאליסטיות. ב-9 ביולי 1925 הוא אמר מול בית הנבחרים הצרפתי (Chambre des députés): "אנו מודים שאולי יש לא רק זכות, אלא אף חובה על מה שמכונה הגזעים העליונים, שלעיתים טוענים עבורם זכות מעט מוגזמת, למשוך אליהם גזעים שלא הגיעו לאותה רמה מבחינת מידת התרבות".
כינון החזית העממית
שמאל|ממוזער|250px|דיוקן לאון בלום מאת פליקס וָלוֹטוֹן (Valloton), 1900
עם עליית הנאצים והתחזקות יסודות הפשיזם באירופה בכלל ובצרפת בפרט, שינה הקרמלין את עמדתו ונתן אור ירוק לשיתוף פעולה עם הסוציאליסטים.
בלום, יחד עם מנהיגים נוספים כדוגמת אדואר דאלאדיה, מוריס תורז, אדואר אריו ודניאל מייר, ייסד את "החזית העממית", שאיחדה את המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הרדיקלית, איגודי העובדים, תנועות סוציאליסטיות נוספות ואישים נוספים. המהלך הוכיח את עצמו, וב-1936 ניצחה החזית העממית בבחירות הכלליות, ובלום הפך לראש ממשלה.
כך עשה ליאון בלום היסטוריה ושבר את "תקרת הזכוכית" שחסמה שנים רבות הן את הסוציאליסטים והן את היהודים.
כשהושבעה הממשלה החדשה ב-6 ביוני, פנה קסוויה ולה (שעתיד להיות ראש המשרד הכללי לענייני יהודים בממשלת וישי) אל בלום מעל בימת בית הנבחרים: "עלייתך לשלטון, אדוני ראש הממשלה, היא בוודאי מאורע היסטורי. בפעם הראשונה ישלוט בארץ גלית־רומית עתיקה זו יהודי. אני מעז לומר בקול מה שהארץ כולה חושבת: מוטב שיעמוד בראש הארץ הזאת אדם ששורשיו שייכים לאדמתה ולא תלמודיסט ממולח".
אחרי בלום ובמהלך השנים עד היום כיהנו בצרפת חמישה אישים נוספים ממוצא יהודי כראשי ממשלה, ארבעה גברים ואישה אחת: רנה מאייר (1953), פייר מנדס פראנס (1954–1955), מישל דברה (1959–1962), לורן פביוס (1984–1986) ואליזבת בורן (2022-).
ממשלת החזית העממית
אף על פי שימי ממשלת החזית העממית היו קצרים (1936–1939), היא פעלה בנמרצות רבה ונחשבת לאחת הממשלות המשפיעות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הצרפתית. חותמה על צרפת והישגיה בחקיקה ובתיקונים סוציאליים ניכרים עד היום.
בין הישגיה הכלכליים-חברתיים של ממשלת החזית העממית בהנהגת בלום ניתן למנות הנהגת שבוע עבודה של 40 שעות, שבתון חלקי ביום שני, חופשות בתשלום לעובדים, הסכמים קיבוציים בנוגע לדרישות שכר, והלאמת תעשיית הנשק. כמו כן הרחיבה ממשלת בלום את זכויות האוכלוסייה הכבושה באלג'יריה.
על פי אילן גריילסאמר, בלום היה "בעל רצון עז ועיקש עד מאוד. הוא ביקש לשמוע דעות ועצות רבות, אך פסק בעצמו. מהרגע שקיבל החלטה, דבר לא הניא אותו ממנה."
בלום החשיב מאוד יחסי אנוש, והיה מסור לחבריו ולסובבים אותו, הוא היה "עטוף חברים. קצב חייו נקבע בעיקר על פי פגישותיו". גריילסאמר רואה אותו "כמי שהאנשים סביבו משמשים לו ראי ענק ותמידי, שבו הוא משתקף, ובלעדיהם הוא נמוג."
שתי הסוגיות שהקשו על בלום לתפקד וגרמו להתפטרותו היו מלחמת האזרחים בספרד, וסירובו של הסנאט להעניק לו סמכויות לשעת חירום לצורך פתרון קשייה הכלכלים של צרפת והתמודדות עם המתיחות המדינית באירופה.
בלום נאלץ לנקוט במדיניות נייטרלית ביחס למלחמה בספרד בשל כמה סיבות, ובהן הרצון להימנע מסכסוך עם שותפיו הקואליציוניים, שהתנגדו להתערבות במלחמה, תוך גרימת קרע בלתי ניתן לאיחוי בין המחנות הפוליטיים בצרפת. מנגד, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית והקרמלין הפעילו לחץ כבד על בלום וממשלתו להיכנס למלחמה ולתמוך ברפובליקאים בספרד. מתח קשה זה, כתוספת לקשיים שבפניהם עמד בלום ביישום מדיניותו נוכח הקשיים הפוליטיים מצד הסנאט, שנשלט על ידי הכוחות השמרניים, הביא אותו להתפטר ביוני 1937. ההתפטרות בישרה את תחילת סופה של ממשלת החזית העממית.
למרות היותו סוציאליסט, בלום קרא לזרז את חימושה מחדש של צרפת אל מול הסכנה הנאצית, ואילו הלאומנים הימניים נעו לעבר התפייסות עם גרמניה הנאצית דווקא, כאשר אחת הסיסמאות בהן השתמשו הייתה: "מוטב היטלר מבלום".
בפברואר 1937 נפצע בלום פציעה קלה בידי מפגיני ימין, כשעברה מכוניתו על פני תהלוכת הלוויה של ז'אק בינוויל, ההיסטוריון של כתב העת הימני "ל'אקסיון פרנסז".
לאחר מכן כיהן כממלא מקום ראש ממשלה בקבינט של שוטאן (1937–1938), ושימש שוב כראש ממשלה וכשר אוצר לפרק זמן קצר בחודשים מרץ-אפריל 1938. הוא הוחלף על ידי אדואר דאלאדיה.
תקופת המאסר
כאשר כבשו הנאצים את צרפת ב-1940, בעודם עוקפים את קו מאז'ינו ופורצים דרך בלגיה, ברח בלום לדרום צרפת, אך המרשל פטן, ראש ממשלת הבובות של וישי, הורה לעוצרו.
ביחד עם עוד ארבעה ממנהיגי צרפת שבין המלחמות, הועמד בלום למשפט ראווה שכונה "משפט ריום", שיזם משטר וישי במטרה להוכיח כי בלום, ואנשי החזית העממית, הם האשמים בתבוסת צרפת במלחמה. בלום הובא למשפט בפברואר 1942 בעיירה ריום והואשם בסעיפים רבים, החל מ-"גרימת המלחמה" ועד ל-"החלשת צרפת"; אך בלום ידע להשתמש בהכשרתו המשפטית ובלשונו החריפה, והפך את המשפט לכתב אישום נגד ממשל וישי והנאצים. המשפט גרם למבוכה רבה לממשל, וראשיו הורו להפסיקו.
באפריל 1943 הועבר בלום לחזקת הגרמנים ונשלח לבוכנוואלד, שם נכלא באגף המיועד לאסירים רמי דרג.
עם התקרבות בעלות הברית לבוכנוואלד באפריל 1945, הועברו אסירי האגף לדכאו ולאחר מכן לדרום טירול, שם שוחררו ב-5 במאי 1945.
לקראת סוף המלחמה הורה הפיקוד הנאצי להוציא את בלום להורג, אולם הכוחות בשטח לא ביצעו את הפקודה.
בזמן כליאתו כתב בלום את חיבורו המפורסם: "למען האנושות כולה" (À L'Échelle Humaine).
הרפובליקה הרביעית
במסגרת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית הקים בלום ממשלה, ששלטה בין 16 בדצמבר 1946 ל–22 בינואר 1947 ועמד בראשה, עד שנבחר הנשיא הראשון של הרפובליקה הצרפתית הרביעית.
הוא נשלח כשגריר מיוחד מטעם ממשלת צרפת לארצות הברית על מנת להשיג הלוואות למימון שיקומה של צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.
את מאמריו ב"לה פופולר" המשיך לכתוב עד מותו ב-1950 בפריז.
בלום והיהודים
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה ללאון בלום בקיבוץ כפר בלום
בלום היה יעד להתקפות ולעלבונות כל חייו. הימין הלאומני תקף אותו על היותו סוציאליסט, והאנטישמים על היותו יהודי. כאשר נבחר לראשות הממשלה לראשונה ב-1936, הפעילו עליו יהודי צרפת לחץ רב שלא ייקח על עצמו את התפקיד משום שחששו שהדבר ירע את מצבם.
את עיקר עמדותיו על היהודים ועל היהדות העלה על הכתב בספרו "שיחות חדשות", שבו קבע כי היהודים מתאימים לסוציאליזם יותר מכל שאר העמים.
עד למלחמת העולם הראשונה הקדיש בלום זמן מועט לשאלה היהודית, אך מ-1919 גילה עניין רב בציונות, וב-1927 הצטרף לוועד הפרו-ציוני "צרפת-ארץ ישראל". ב-1928 חבר ל"ועד הסוציאליסטי הבינלאומי למען ארץ-ישראל". ב-1929 הצטרף לסוכנות היהודית.
במאי 1948, ערב סיום המנדט הבריטי, נסעו שניים מראשי מפא"י, אליעזר קפלן ויוסף שפרינצק, להתייעץ עם בלום בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה, כפי שרצה דוד בן-גוריון, למרות ההתנגדות הנחרצת של משרד החוץ האמריקאי. בלום אמר להם: "זוהי הזדמנות היסטורית חד-פעמית. אם לא תסתכנו עכשיו, הזדמנות כזו לא תחזור".
הנצחתו בישראל
על-שמו של בלום נקרא קיבוץ כפר בלום שבאצבע הגליל
על שמו נקראו רחובות בכמה ערים בישראל, בהן תל אביב, חיפה, חולון, פתח תקווה, כפר סבא ולוד.
ב-17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 6 בולי דאר שנקראה "תרומת היהודים לתרבות העולם", שעליהם דיוקנאות של 6 יהודים שבלטו בהישגיהם ותרומתם לאנושות בתחומים שונים ושנולדו ופעלו במדינות בחוץ לארץ, אחד מהם ליאון בלום. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן מריו סרמונטה עיצב את הבול שהוקדש לבלום.
ראו גם
יהדות צרפת
החזית העממית
לקריאה נוספת
אילן גריילסאמר, לאון בלום; מצרפתית: מיכה פרנקל, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004.
קישורים חיצוניים
סרטון המציג את בלום וטרומן יוצאים מהבית הלבן לאחר הדיונים על ההלוואה לשיקום צרפת ב-1946
(על רנה בלום, אחיו של לאון בלום)
The Popular Front: A Brief but Crucial Period in History, ל'הומניטה, 1 במאי 2006
ערן סבאג ודניס שרביט, לאון בלום והחזית העממית, 12 ביולי 2016
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלה יהודים
קטגוריה:פוליטיקאים יהודים צרפתים
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית
קטגוריה:יהודים בשואה: צרפת
קטגוריה:ניצולי השואה: צרפת
קטגוריה:אסירים במחנה הריכוז בוכנוואלד
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:שרי החוץ של צרפת
קטגוריה:חברי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
קטגוריה:נאשמים במשפטי ראווה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:יהודים חברי הפרלמנט הצרפתי
קטגוריה:כפר בלום
קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1872
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1950 | 2024-09-11T18:09:23 |
סינית | 2024-02-12T11:02:46 | |
Ook! | Ook! היא שפת תכנות אזוטרית, פארודית שמיועדת כביכול לאורנגאוטנים. השפה כוללת שלוש מילים שמורות: "Ook.", "Ook?" ו־"Ook!" שיכולות להשתלב בשמונה צורות שונות ליצירת שפת תכנות מלאה. לדברי המעצבים, Ook! נוצרה על מנת שיהיה קל לאורנגאוטנים ללמוד אותה, ולמנוע כל הזכרה של המילה קוף.
ook, בעברית "אוּק", היא המילה המרכזית של אורנגאוטנית, השפה המדוברת על ידי אורנגאוטנים ביקום של עולם הדיסק הדמיוני מאת טרי פראצ'ט - במיוחד על ידי הספרן באוניברסיטה הנעלמת.
השפה היא פארודיה על השפה Brainfuck, והפקודות שאולות ממנה. אבל מאחר ש־Brainfuck עצמה מהווה מימוש ישיר של מכונת טיורינג אוניברסלית, ברור ש־Ook! שקולה למכונת טיורינג אוניברסלית.
הפקודות של Ook
Ook BF משמעות Ook. Ook? > קדם את המצביע לתא הבא. Ook? Ook. < החזר את המצביע תא אחד לאחור. Ook. Ook. + הוסף 1 לתא הנוכחי. Ook! Ook! - הורד 1 מהתא הנוכחי. Ook! Ook. . כתוב את ערך ה-ASCII של התא הנוכחי למחרוזת הפלט. Ook. Ook! , קרא תו ממחרוזת הקלט והכנס את ערך ה-ASCII שלו לתוך התא הנוכחי. Ook! Ook? [ דלג קדימה לפקודה שאחרי ה-Ook? Ook! המתאים אם התא הנוכחי שווה ל-0. Ook? Ook! ] דלג אחורה לפקודה שאחרי ה-Ook! Ook? המתאים אם התא הנוכחי שונה מ-0.
תוכנית לדוגמה
זוהי דוגמה לתכנות ב־Ook! התוכנית תדפיס את המשפט Hello World! לפלט הסטנדרטי.
Ook. Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook! Ook? Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook? Ook! Ook! Ook? Ook! Ook? Ook.
Ook! Ook. Ook. Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook! Ook? Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook?
Ook! Ook! Ook? Ook! Ook? Ook. Ook. Ook. Ook! Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook! Ook. Ook! Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook! Ook. Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook! Ook? Ook? Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook? Ook! Ook! Ook? Ook! Ook? Ook. Ook! Ook.
Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook! Ook? Ook? Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook. Ook? Ook! Ook! Ook? Ook! Ook? Ook. Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook.
Ook? Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook! Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook. Ook.
Ook! Ook. Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook.
Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook! Ook!
Ook! Ook. Ook. Ook? Ook. Ook? Ook. Ook. Ook! Ook.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של Ook!
קטגוריה:שפות תכנות | 2022-01-27T22:15:40 |
דם חם | REDIRECT דם חם (פירושונים) | 2022-02-09T20:58:26 |
אופיס | הפניה מיקרוסופט אופיס | 2015-02-02T14:59:26 |
רנטגן | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-09-11T11:49:38 |
CIA | CIA (באנגלית: Central Intelligence Agency; מילולית: סוכנות הביון המרכזית) היא סוכנות הריגול המודיעיני של הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, הפועלת לאיסוף, עיבוד וניתוח מידע ביטחוני-לאומי מכל רחבי העולם, מחוץ לגבולות ארצות הברית, בעיקר דרך שימוש במודיעין אנושי (HUMINT). הסוכנות נוסדה ב-1947 על ידי הנשיא הארי טרומן. המטה שלה נמצא בלאנגלי שבוירג'יניה, בסמוך לבירה וושינגטון די. סי.. כחברה מרכזית בקהילת המודיעין האמריקנית (IC), הסוכנות מדווחת וכפופה לראש המודיעין הלאומי (DNI).
היסטוריית הארגון
ב-1942 עבר איסוף המודיעין מצבא ארצות הברית לידי סוכנות ה-OSS (המשרד לשירותים אסטרטגיים), אשר עיבדה את המידע והציגה אותו בפני הממשל. בעקבות מלחמת העולם השנייה החליט נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט להקים משרד מיוחד לאיסוף מודיעין ממדינות אויב. בראש המשרד עמד ויליאם ג'יי. דונובן, ולזכותו נזקפו הצלחות רבות בתחום הריגול, כגון גיוס מדענים העוסקים בפיתוח פצצת האטום.
ה-OSS, שבשיא תקופתו מנה 12,000 עובדים, פורק בתום מלחמת העולם השנייה, ובעקבותיו נוסדה בינואר 1946 "קבוצת המודיעין המרכזית" על ידי הארי טרומן; ב-18 בספטמבר 1947 נכנס לתוקף חוק הביטחון הלאומי, על פיו נוסדו סוכנות הביון המרכזית והמועצה לביטחון לאומי. ראש הסוכנות החדשה היה האדמירל רוסקו הילנקוטר, כשלצדו היו חלק ממוותיקי ה-OSS.
ב-1949 נחקק חוק סוכנות הביון המרכזית, שהרחיב את סמכויות הסוכנות בצורה משמעותית. בשנים הראשונות לקיומה, פעלה הסוכנות בעיקר במסגרת המלחמה הקרה נגד ברית המועצות וארגון הביון הסובייטי, הק.ג.ב.
במהלך שנות ה-70, בעקבות ניסיונו של הנשיא ריצ'רד ניקסון להשתמש בסוכנות כדי לשבש את חקירת פרשת ווטרגייט, הידק הקונגרס האמריקני את הפיקוח על הסוכנות, ובין השאר אסר עליה להרוג מנהיגים זרים ולעסוק בביון פנימי. חלק מאיסורי הקונגרס בוטלו בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 והמלחמה בטרור. עד אפריל 2005, כשהוקם תפקיד ראש המודיעין הלאומי, כיהן ראש הסוכנות גם כראש המודיעין המרכזי (DCI) וכיועץ המודיעין הראשי של הנשיא.
תפקיד הארגון
על פי חוק מיוחד שהוגדר על ידי הממשל האמריקאי, תפקיד הארגון הוא איסוף מודיעין ותיאום פעולות שמירת הביטחון הלאומי של ארצות הברית. מנהל הארגון וסגנו ממונים ישירות על ידי הנשיא. הפיקוח על פעולות הארגון מבוצע על ידי ועדות שונות של הסנאט ובית הנבחרים, כל פעולות הארגון מבוצעות מחוץ לארצות הברית, אך במקרה הצורך בפעולה פנימית חייב הארגון לתאם את הדבר עם ארגון ה-FBI, האחראי על פעולות הפנים.
מבנה הארגון
280px|ממוזער|שמאל|מבט כללי על מטה ה-CIA בלאנגלי שבווירג'יניה
מנהל הארגון וסגנו ממונים ישירות על ידי נשיא ארצות הברית. הארגון מחולק לארבעה אגפים ראשיים, המתפקדים כאוספי מידע שטח ומידע לווייני:
אגף המודיעין – העוסק בניתוח מידע מודיעיני ממקורות כגון לוויינים וציתות תקשורתי, יחד עם סוכני שטח.
אגף המבצעים – העוסק במבצעים חשאיים, כגון הקמת חברות קש ברחבי העולם המסוות את פעולות סוכני הארגון.
אגף המדע והטכנולוגיה – החוקר את המודיעין הטכנולוגי והתפתחויות הטכנולוגיה בעולם על מנת לשפר את דרכי פעולות הארגון.
אגף המנהל – העוסק בניהולם השוטף של כל אגפי הארגון ובביטחון הפנים של ארגון ה-CIA בארצות הברית.
להלן מבנה חלקי של הארגון:
ראש הסוכנות (DCIA)
ממלא מקום ראש הסוכנות
סגן ראש הסוכנות
מטה
משרד היועץ המשפטי
משרד מבקר הסוכנות
המשרד ליחסי ציבור
אגף המבצעים (Directorate Of Operation – DO)
אגף המצאות דיגיטליות (Directorate Of Digital innovation – DDI)
המרכז מודיעין סייבר
קבוצת מבצעי מחשבים
קבוצת נגישות פיזית
קבוצת פיתוח הנדסי
ארגון המודיעין ממקורות גלויים
אגף המודיעין (Directorate Of Intelligence – DI)
המרכז למחקר מודיעין
המרכז לחקר המודיעין
האגף לפעולות מיוחדות (SAD)
קבוצת המבצעים המיוחדים (SOG)
אגף המדע והטכנולוגיה (DS&T)
מחלקת מחקר ופיתוח
אגף הסיוע (DS)
השירות החשאי הלאומי (NCS)
המרכז לחקר הטרור
פעולות בולטות
הפעלת קצינים ששירתו בצבא גרמניה הנאצית, לרבות קלאוס ברבי (לשעבר מפקד הגסטפו בליון), פרנץ יוזף הובר (לשעבר מפקד הגסטפו בווינה), וריינהרד גהלן (לשעבר מפקד מודיעין הזירה המזרחית), בזירת מזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה
תמיכה בתנועות אנטי-קומוניסטיות ובניסיונות הפיכה באירופה, דרום אמריקה ואסיה
ניסיונות להפלת המשטר הקומוניסטי של פידל קסטרו בקובה, לרבות ארגון הפלישה למפרץ החזירים בשנת 1961
פעילות במלחמת וייטנאם, בעיקר בלאוס בשנים 1962–1975
מבצע ציקלון: חימוש לוחמי המוג'אהדין האפגנים במלחמתם נגד ברית המועצות
מבצע שבא – העלאת שאר יהודי אתיופיה שנותרו במחנות סודאן.
פעילות במלחמת אפגניסטן (משנת 2001) ובמלחמת עיראק (משנת 2003)
ראשי הסוכנות
+ מספר שם תחילת כהונה סיום כהונההערות 1 אדמירל סידני סורס23 בינואר 194610 ביוני 1946 2 גנרל הויט ונדנברג10 ביוני 19461 במאי 1947 3 אדמירל רוסקו הילנקוטר1 במאי 19477 באוקטובר 1950 4 גנרל וולטר סמית7 באוקטובר 19509 בפברואר 1953 5 אלן דאלס26 בפברואר 195329 בנובמבר 1961 6 ג'ון מקון29 בנובמבר 196128 באפריל 1965 7 ויליאם רייבורן28 באפריל 196530 ביוני 1966 8 ריצ'רד הלמס30 ביוני 19662 בפברואר 1973 9 ג'יימס סלזינג'ר2 בפברואר 19732 ביולי 1973לימים מזכיר ההגנה ה-12 10 ויליאם קולבי4 בספטמבר 197330 בינואר 1976 11 ג'ורג' הרברט ווקר בוש30 בינואר 197620 בינואר 1977לימים נשיא ארצות הברית ה-41 12 סטנספילד טרנר9 במרץ 197720 בינואר 1981 13 ויליאם קייסי28 בינואר 198129 בינואר 1987 14 ויליאם ובסטר26 במאי 198731 באוגוסט 1991 15 רוברט גייטס6 בנובמבר 199120 בינואר 1993לימים מזכיר ההגנה ה-22 16 ג'יימס וולסי5 בפברואר 199310 בינואר 1995 17 ג'ון דויטש10 במאי 199515 בדצמבר 1996 18 ג'ורג' טנט11 ביולי 199711 ביולי 2004 19 ג'ון מקלולין11 ביולי 200424 בספטמבר 2004 20 פורטר גוס24 בספטמבר 20045 במאי 2006 21 גנרל מייקל היידן30 במאי 200612 בפברואר 2009 22 ליאון פאנטה12 בפברואר 20091 ביולי 2011לימים מזכיר ההגנה ה-23 23 דייוויד פטראוס1 ביולי 20119 בנובמבר 2012 24 ג'ון ברנן8 במרץ 201320 בינואר 201725 מייק פומפאו23 בינואר 201726 באפריל 2018לימים מזכיר המדינה ה-7026 ג'ינה הספל17 במאי 2018 (בפועל מ-26 באפריל) 20 בינואר 2021האישה הראשונה בתפקיד27 ויליאם ברנס23 במרץ 2021 מכהן
ה-CIA בתרבות
תיאורים של ה-CIA קיימים בספרים, סרטים ומשחקי וידאו רבים, בהם המסתמכים, לפחות בחלקם, על אירועים היסטוריים, ואחרים שהם בדיוניים לחלוטין. סדרת הטלוויזיה צ'אק (2007), למשל, בדיונית, ובמרכזה אדם שראה בטעות הצפנות CIA סודיות והפך עקב כך לנכס / התחייבות, ובהמשך לסוכן בסוכנות. הסרט מלחמתו של צ'ארלי וילסון (2007), מבוסס על סיפורם של חבר הקונגרס האמריקני צ'רלי וילסון וסוכן ה-CIA גוסט אברקוטוס, שתמך במוג'אהדין האפגני, והרועה הטוב (2006), סרט ריגול בדיוני שהופק וביים על ידי רוברט דה נירו, מבוסס באופן רופף על פיתוח מודיעין נגדי ב-CIA. הדמות הבדיונית ג'ק ראיין בספריו של טום קלנסי הוא אנליסט של ה-CIA. הסרט האמריקאי השקט של גרהאם גרין עוסק בסוכן CIA הפועל בדרום-מזרח אסיה. בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בונד משתף פעולה לעיתים קרובות עם סוכן ה-CIA פליקס לייטר.
תיאורים בדיוניים של ה-CIA משמשים גם במשחקי וידאו, כמו Splinter Cell של טום קלנסי, Call of Duty: Modern Warfare 2 וכן Call of Duty: Black Ops.
לקריאה נוספת
טים ויינר, מורשת של אפר – CIA, רסלינג, 2009
Loftus, John; Mark Arrons (1997). The Secret War Against the Jews. Tel-Aviv: St. Martin's Griffin. .
קישורים חיצוניים
סקירת הניו יורק טיימס את המסמכים שסיווגם הוסר ב-2007
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:קהילת המודיעין האמריקאית
קטגוריה:ארצות הברית: צבא וביטחון | 2024-09-20T04:52:05 |
סי איי איי | REDIRECT CIA | 2004-09-21T09:05:06 |
הליגה הבויוטית | הליגה הבויוטית הייתה ברית פולייס בחבל בויוטיה, ביוון התיכונה, בתקופה הארכאית והקלאסית ביוון העתיקה. בניגוד לערי מדינה גדולות אחרות דוגמת אתונה וספרטה לא התאחדה ביוטיה לכדי פוליס גדולה אחת, אלא נותרה קונפדרציה רופפת של מספר ערים שהתחרו ביניהן על השליטה בליגה. רוב הזמן תבאי הייתה הפוליס הדומיננטית בליגה.
הליגה הגיעה לשיא פריחתה באמצע המאה ה־4 לפנה"ס תחת הנהגתו של אפמינונדס, אך כשלה בהשגת הגמוניה ביוון. הליגה נחלשה במהלך מלחמת הקודש השלישית ופורקה על ידי אלכסנדר הגדול בעקבות הריסת תבאי בשנת 335 לפנה"ס. ערי הליגה המשיכו לשמור על קשרים ביניהם עד אשר שולבה בויוטיה במאה ה־3 לפנה"ס בליגה האיטולית.
קטגוריה:יוון העתיקה: היסטוריה צבאית | 2023-05-27T10:48:28 |
סוני | תאגיד קבוצת סוני (באנגלית: Sony Group Corporation, ביפנית: ソニー株式会社) הוא תאגיד יפני רב-לאומי, שבסיסו ברובע מינאטו שבטוקיו. התאגיד מתמחה בעיקר בייצור ושיווק מוצרי בידור, בדגש על תחום האלקטרוניקה הביתית והמקצועית, אך המגוון העסקי שלו רחב יותר וכולל גם שירותים פיננסיים.
סוני היא אחת מהחברות המובילות בעולם במוצרי צילום, אלקטרוניקה, וקונסולות משחקי וידאו. בבעלות התאגיד גם חברה להפקת והפצת סרטים בשם סרטי סוני.
נכון לשנת 2023, עובדים בתאגיד 112,994 איש.
בדירוג ה"Global 500" של המגזין פורצ'ן, מוקמה החברה ב-2023 במקום ה-140.
החל מאפריל 2018, מנכ"ל ונשיא החברה הוא קניצ'ירו יושידה , יו"ר הדירקטוריון הוא הירוקי טוטוקי.
היסטוריה
סוני נוסדה על ידי מסארו איבוקה ואקיו מוריטה ב-7 במאי 1946 בשם "Tokyo Tsushin Kogyo". השם השתנה לבסוף לסוני בשנת 1958.
בשנת 1960 ייסדה החברה את התאגיד האמריקאי שלה. בתקופה זו החלה החברה את דרכה כפורצת דרך בתרבות הארגונית שהייתה נהוגה ביפן באותה תקופה. כך למשל, נדהמו בכירי החברה לגלות מה רבה הניידות בשוק התעסוקה של ארצות הברית, ובהשראה מכך החלו לעודד בכירים ותיקים בחברות מתחרות להצטרף לסוני, ובתורה היוותה החברה השראה לחברות יפניות נוספות לנהוג כמוה. במהלך שנות ה-60, ה-70, וה-80, חברת סוני הייתה גורם משמעותי ביצוא של יפן לארצות הברית, והייתה בין הגורמים המשמעותיים לשינוי בתדמית האמריקאית על השוק היפני בעשורים אלו. תדמיתה של סוני - כחברה המוכרת מוצרים איכותיים - סייעה לחברה להתחיל למכור במחירים גבוהים ביחס למחיר השוק המקובל.
שינויים בחטיבות החברה
כחברה שחולשת על מספר תחומים בשוק דינמי כמו שוק הטכנולוגיה העולמי, חברת סוני מבצעת מפעם לפעם השקעות שונות בתחומים שונים, וכן, צמצומים של חטיבות שונות של החברה שלא עומדות ביעדיהן.
בתחילת דרכה של החברה בשנות ה-40 של המאה ה-20, היא העסיקה 20 עובדים. מוצרהּ הראשון היה כריות חימום.
בשנת 1955 התרחבה החברה והחלה לייצר רדיו טרנזיסטורים והחל משנות ה-70 החלה לבצע השקעות בתחומים שונים, ביניהם ענף התקליטורים. בעשורים אלו ביססה עצמה כאחת מהחברות המובילות בעולם במוצרי צילום, אלקטרוניקה ועוד.
בשנת 1968 הוקמה חברת בת Sony Music Entertainment Japan לפעילות בתחום המוזיקה ובידור.
בסוף שנות ה-80 ביצעה סוני מספר השקעות בתחום הקולנוע, כשקנתה את קולומביה רקורדס ואת סרטי קולומביה.
בתחילת שנות ה-90 נכנסה החברה לתחום קונסולות המשחקים עם מכשירי הפלייסטיישן שפיתחה החברה. בשנת 1995 הוקמה Aniplex לריכוז פעילויות החברה בתחום אנימה.
בינואר 2006 הודיעה חברת מינולטה היפנית שהיא מוכרת את חטיבת הצילום שלה לחברת סוני. מצידה של סוני הרכישה נועדה לאפשר דריסת רגל בשוק מצלמות ה-DSLR, באמצעות קו מצלמות שנקרא Alpha, המבוסס על הטכנולוגיה של חברה מינולטה.
החל משנת 2011 החלה סוני לייצר טלפונים חכמים.
באפריל 2012 הודיעה סוני כי מאחר שנקלעה לקשיים כלכליים היא עתידה לצמצם ב-6% את כח העבודה העולמי שלה.
בפברואר 2014 הודיעה החברה על ארגון מחדש של החברה שבמסגרתה מכירת חטיבת המחשבים VAIO, הפרטתה של חטיבת הטלוויזיות שלה לחברה פרטית, ופיטורי 5,000 עובדים, זאת לאחר שהחברה הודיעה על צפי הפסד של 1.1 מיליארד דולר.
ב-25 בינואר 2016, סוני רכשה את חברת אלטייר הישראלית תמורת 212 מיליון דולר. בעת הרכישה, מדובר היה בעסקה הגדולה ביותר עד כה שנוגעת לאינטרנט של הדברים.
במהלך העשור השני של המאה ה-21 זכתה סוני להישגים ופופולריות עם פיתוחים בתחום האוזניות ביטול רעשים.
סוני בפרשת ראיון סוף
ב-10 באוקטובר 2014 התכוונה סוני לקיים את הקרנת הבכורה של הסרט הקומי ראיון סוף, שעלילתו סביב שני אנשי תקשורת אשר נשלחים לראיין את שליט קוריאה הצפונית, קים ג'ונג און, ובעקבות כך אנשי סוכנות הביון האמריקאית מנצלים זאת ומנחים אותם כיצד להתנקש בו.
במהלך חודש יוני של שנת 2014 סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית הודיעה כי ממשלת קוריאה הצפונית מבטיחה "נקמה חסרת רחמים" אם הסרט יופץ וקראה לסרט "מעשה בלתי נסבל של טרור ומלחמה".
בעקבות איומי האקרים על חברת סרטי סוני, מפיצת הסרט, דחתה החברה את הקרנת הבכורה ל-11 בדצמבר באותה שנה. בתחילה סוני לא נשמעה לאיומי ההאקרים, אך לאחר מתקפת האקרים עליה, שכללה בין היתר איומי טרור כשל ה-11 בספטמבר 2001 לכל בית קולנוע שיקרין את הסרט, הודיעה חברת סוני כי היא תפיץ את הסרט להקרנות במספר מצומצם של בתי קולנוע.
לאחר החלטתה של סוני, אישים רבים בהוליווד ומעריצים רבים כינו את המעשה של סוני "פחדני" ואמרו כי הוא מהווה כניעה לטרור ופגיעה בחופש הביטוי. הפרשה עוררה דיון ציבורי רחב, וסוני, להגנתם, טענו, שהגבלת הפצת הסרט לא הייתה תלויה בהם, שכן לא מעט רשתות קולנוע החליטו שלא להקרין בהם את הסרט.
שם החברה
עם התבססות החברה ביפן, רצו מוריטה ואיבוקה כי חברתם תהיה בינלאומית ולכן החליטו לשנות את שם החברה לשם שיהיה קליט במדינות המערב.
השם סוני נבחר משילוב של המילה הלטינית sonus (צליל, קול) ומהמילה האנגלית - sonny (בן).
אולם השם sonney נשמע כמו soh-nee - ביפנית: עסק לא מצליח ולכן נפסל. כמו כן, הבעלים לא רצו ששם החברה יהיה בעל פירוש בכל שפה, וכך נבחר השם "סוני" (Sony). כמו כן הם בחרו לרשום את שמם באותיות לטיניות במקום בכתב היפני המסורתי. באותו זמן לחץ עליהם הבנק להקרא Sony Electronic Industries או Sony Teletech, אך אקיו מוריטה התעקש עד שהבנק הסכים לרשום את החברה בשם SONY.
חדשנות טכנולוגית
ממוזער|קניצ'ירו יושידה, מנכ"ל החברה, 2022
חברת סוני הייתה במשך שנים סממן לחדשנות טכנולוגית, כשרשמה על שמה פיתוח מוצרים וטכנולוגיות מתקדמות כמו הרדיו טרנזיסטור הראשון בעולם, שפופרת המסך לטלוויזיות, "טריניטרון" ונגן הקלטות הנייד ווקמן לצד המצאות אחרות. חברת סוני נחשבת עד היום לחלוצה ומובילה בתחום האלקטרוניקה הבידורית, אך באותה מידה היא ידועה בקשיחותה בכל הקשור לשיתוף פעולה עם חברות אחרות על מנת לפתח סטנדרטים משותפים ובגביית סכומי כסף נכבדים עבור רישיונות להשתמש בפיתוחיה.
עובדה זו הובילה לכך שטכנולוגיות מסוימות, על אף היותן עדיפות טכנולוגית, ננטשו לטובת טכנולוגיות של חברות מתחרות. הדוגמה הבולטת לכך היא מלחמת הפורמטים בשוק מכשירי הקלטת הוידאו. שיטת "בטאמקס" שפותחה על ידי סוני נדחקה הצידה בשוק הביתי לעומת "VHS" שפותחה על ידי JVC, אף על פי ש-VHS נחותה טכנולוגית מ"בטאמקס". בשני העשורים האחרונים הרחיבה החברה את פעילותה ופנתה גם להפקת תכנים בנוסף לייצור מכשירי אלקטרוניקה.
החברה רכשה במהלך העשורים המדוברים מספר חברות בידור כמו חברת התקליטים CBS ואת אולפני ההסרטה של "קולומביה" ו"טרייסטאר". הרכישה האחרונה של סוני היא אולפני MGM וספריית הסרטים הענקית שלהם. דווקא העסקים החדשים של סוני הם אלו מהם רוותה נחת מבחינה כלכלית בשנים האחרונות לעומת חטיבת האלקטרוניקה, שבשנים האחרונות סובלת מהפסדים כבדים. התרחבות עסקי החברה גרמה לניגוד אינטרסים בין חטיבות שונות - חטיבת המוזיקה לא רצתה שנגני המוזיקה של חטיבת האלקטרוניקה יתמכו בפורמט MP3 בגלל חשש להפסדי הכנסות, ורק לאחרונה התווספה תמיכה כזו לנגני המוזיקה של החברה לאור הצלחות מסחררות של חברות מתחרות שהשתלטו על נתח השוק שהיה בעבר בשליטת סוני, דוגמת אייפוד של חברת אפל.
סוני סמיקונדקטור ישראל
בשנת 2016 קנתה חברת סוני את חברת אלטייר סמיקונדקטור הישראלית.
החברה הוקמה בשנת 2005, ממוקמת בהוד השרון ועוסקת בפיתוח שבבים לIOT, בשנת 2020 החברה שינתה את שמה לסוני סמיקונדקטור ישראל.
המצאות ופיתוחים עיקריים
שנות החמישים
רדיו-טרנזיסטור - רדיו נייד המופעל על סוללות
שנות השישים
קלטת וידאו (VCR)
טריניטרון
U-MATIC
שנות השבעים
Betamax
Elcaset
ווקמן - נגן קלטות שמע נייד המופעל על ידי סוללות
אוזניות מוניטור S5 ו-V5
שנות השמונים
שמאל|ממוזער|200px|דיסקמן
Mavica
Betacam
קומפקט דיסק (בשיתוף עם חברת פיליפס)
דיסקט 3.5''
דיסקמן
Handycam
Video8
d1
קלטת קול דיגיטלי
NEWS
D2
Hi8
וידאו ווקמן
שנות התשעים
שמאל|ממוזער|250px|מצלמת וידאו HD מקצוענית
NT
מינידיסק
PlayStation
Magic Link
Digital Handycam
DV
mini DV
Cybershot
Digital8
FD טריניטרון
VAIO
Digital Mavica
ruvi
Memory Stick
HiFD
Super Audio CD
DVD (בשיתוף עם מספר חברות אלקטרוניקה אחרות)
Aibo
המאה ה-21
שמאל|ממוזער|200px|דיסק בלו ריי
פלייסטיישן 2
CLIÉ (סדרת מחשבי כף יד)
HDV
MicroMV
תקליטור לייזר כחול - Blu-ray
PSX
Qrio
(PlayStation Portable (PSP
פלייסטיישן 3
Xperia - סדרת האנדרואיד (החל מ-2011)
PlayStation Vita) PS-VITA)
Bravia - סדרת המסכים הדקים
פלייסטיישן 4
פלייסטיישן VR
אוזניות MDR לסינון רעשים
פלייסטיישן 5
לקריאה נוספת
מאט הייג, סודות המותגים: 50 שנסקו, 50 שקרסו, מאנגלית: ליטל ידין, הוצאת ידיעות ספרים וגלובס, 2007. עמ' 20–22
קישורים חיצוניים
האתר של סוני באירופה
האתר של סוני העולמית
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות צילום
קטגוריה:תאגידים רב-לאומיים
קטגוריה:חברות אלקטרוניקה יפניות
קטגוריה:חברות משחקי וידאו יפניות
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בטוקיו
קטגוריה:זוכי פרס אמי בפריים טיים: הנדסה
קטגוריה:חברות בשווי שוק מעל 100 מיליארד דולר
קטגוריה:חברות שהוקמו בשנות ה-1940
קטגוריה:יצרני אוזניות | 2024-09-15T12:57:50 |
אמנון שמוש | אמנון שָמוֹש (28 בינואר 1929, י"ז בשבט ה'תרפ"ט – 1 במרץ 2022, כ'ט באדר א' ה'תשפ"ב) היה סופר, משורר ומחנך ישראלי. ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך וחבר הקיבוץ.
ביוגרפיה
שמוש נולד בשנת 1929 בעיר חלב שבסוריה. אביו נפטר כשהיה בן תשע, ושמוש עלה לארץ ישראל יחד עם אמו ואחיו יצחק, שהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית. אח נוסף, טוביה שמוש, שעלה לארץ קודם לכן, היה אף הוא סופר ומתרגם.
לאחר העלייה התגורר בתל אביב, ולמד בגימנסיה הרצליה.
היה חבר בתנועת "המחנות העולים". בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרת כפר גלעדי של התנועה המאוחדת. בשנת 1947 הקים עם חברי ההכשרה את קיבוץ מעיין ברוך.
אחרי שנה בהכשרה, הוא נשלח להדרכה וללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, והשתתף במלחמת העצמאות כחייל בירושלים הנצורה.
בקיבוצו, מעיין ברוך, עסק ברעיית צאן, היה מזכיר הקיבוץ והדריך קבוצות נוער עולה.
קריירה מקצועית
שמוש עבר לעסוק בחינוך, לאחר שהשתלם בבית ברל ובאוניברסיטה העברית, ואף היה מנהל בית הספר התיכון האזורי עמק החולה.
על יצירותיו
חלק גדול מכתיבתו עוסק ביהדות המזרח, מתוך שאיפה למזג את התרבויות והשפות שעליהן גדל, העברית, הערבית והצרפתית. על ספרו הידוע ביותר, "מישל עזרא ספרא ובניו" כתב כי "לא הייתי יכול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך – אלמלא יצאתי ממנו". הרומן עובד לסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, בהשתתפות שחקנים רבים מהשורה הראשונה בישראל, בבימויו של נסים דיין. הסדרה שודרה לראשונה בטלוויזיה הישראלית בשנת 1983, והוקרנה פעמים נוספות לאורך השנים.
בזקנתו התדרדרה מאוד ראייתו, עד לכדי עיוורון. חרף זאת הוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית.
ספריו
ספריו של שמוש תורגמו לערבית, אנגלית, צרפתית וספרדית. יצירות בודדות שלו תורגמו ל-18 שפות.
קרחונים ופעמונים, קובץ סיפורים לילדים בהוצאת מסדה (1966)
ארנב ושמו אורחים
יומיה, רומן לבני נעורים בהוצאת אחיאסף (1969)
דרך אניה בלב ים, נובלה בהוצאת יוסף שרברק (1972)
אחותי כלה, קובץ סיפורים בהוצאת מסדה (1974) רב מכר
מישל עזרא ספרא ובניו, רומן בהוצאת מסדה (1978) רב מכר. עובד למיני-הסדרה מישל עזרא ספרא ובניו
קנה וקינמון, קובץ סיפורים בהוצאת מסדה (1979)
קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ, קובץ סיפורים ומחזה בהוצאת מסדה (1980)
דיוואן ספרדי, קובץ שירים בהוצאת מסדה (1981)
איתי מלבנון, קובץ סיפורים בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1981)
מעיין חתום, קובץ סיפורים בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1984)
עלי הגיון בכנור, קובץ שירים בהוצאת ספרית פועלים (1984)
הכתר - סיפורו של כתר ארם צובא, מחקר בהוצאת מכון בן-צבי (1987)
מן המעין, שיחות ומאמרים בהוצאת כרטא (1988)
ארזים, רומן בהוצאת מסדה (1990)
הר האנוסים, קובץ סיפורים בהוצאת מסדה (1991)
סיפורי סתיו צבעי שלכת, קובץ סיפורים בהוצאת מודן (1995)
תמונות מבית הספר העממי, כתבים: סיפורים מוקדמים, אביב, (2000)
דרך ארץ המשי, הוצאת אביב (2000)
צעדים ראשונים (2000)
כי מעבר באת ואל עבר תשוב, הוצאת אביב (2007)
גלויות מעולם האמת, איור: מנשה קדישמן, הוצאת ספרות עכשיו, (2010)
אנה פרנק ואני, הוצאת אבן חושן (2010)
תמונות משני עולמות, מסדה, (2011)
פרקי לירי - סיפורי המחצית השלישית, מסדה, (2015)
בוקר טוב אלץ היימר, מסדה, (2015)
לירי, מסדה, (2016)
תמונות מבית הספר העממי (2018)
פרסים והוקרה
זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (בשנים 1979, 1997 ו-2000).
פרס ירושלים ע"ש עגנון (1979)
פרס שלום עליכם (1986)
פרס ויצו-צרפת (1986)
פרס נוצת הזהב על מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם (1999)
פרס נשיא המדינה לספרות (2001)
פרס משרד התרבות על שם אריק איינשטיין (2014)
ב־1982 נערכה תוכנית "חיים שכאלה" על חייו ופועלו.
חיים אישיים
שמוש התגורר בקבוץ מעיין ברוך, היה נשוי לחנה עד למותה ב-2016, אב לשלושה וסב לשישה.
שמוש נפטר ב-1 במרץ 2022, בגיל 93 ונקבר בקיבוצו.
לקריאה נוספת
אוריאל זוהר, מישל הציפורים, אני והאור, מאמר על ספרו של אמנון שמוש: מן המעין, משא עיתון דבר, 19 באוגוסט 1988
אוריאל זוהר, מעשים שהיו, מאמר על ספרו של אמנון שמוש: ארזים, משא ספרות ותרבות, עיתון דבר, 16 בנובמבר 1990
לביא-פלינט אורנה, "...ואנכי בסוף מזרח": המשפחה הישראלית בטלוויזיה כזירת התגוששות אידאולוגית 1980-2000, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' ג'אד נאמן, 2017 עמ' 37–73
נורית גוברין, "עולמות נפרדים ומשתלבים - יצירתו של אמנון שמוש", 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ח', הוצאת צבעונים, תשפ"ב / 2022, עמ' 187 - 193. לראשונה: אוקטובר 2019.
אוריאל זוהר, Ouriel Zohar., « A. Shamosh, L'homme de théâtre au Kibboutz, et le bon usage des voyages », in Théâtre du Monde, Revue de l'Université d'Avignon, Institut de Recherches Internationales sur les Arts du Spectacle, Faculté des lettres et des sciences humaines, No. 9, pp. 161–167, 1999
אמנון שמוש, סיפורו של כתר ארם צובא, "הרצאות מהכורסא"
רם גופנא, אברהם יעקבזון, משה ליסק, בתיה בר (עורכים), מכפר גלעדי למעין ברוך, ספריית יהודה דקל - המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2015.
נורית גוברין, "עולמות נפרדים ומשתלבים - יצירתו של אמנון שמוש", עמ' 187 - 193; "אדם נמחק - אבדן הזיכרון בספרות העברית" - על 'בוקר טוב אלץ-היימר', עמ' 247 - 248; בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ח', הוצאת צבעונים ואוניברסיטת תל אביב, תשפ"ב 2022.
קישורים חיצוניים
אמנון שמוש, באתר הפלמ"ח
, ביקורת על ספר זיכרונותיו של שמוש
אורה ערמוני, "חצי חיים, אבל מלאים", באתר הקיבוצים, 19 באוקטובר 2007
הבלוג של אמנון שמוש באתר "תפוז אנשים"
סרטו של עמרי ליאור על חייו ויצירתו של שמוש: "הרועה במילים", 2010
, 2013
דוד גדג', זיכרונות מחלב: מתוך סיפוריו של הסופר אמנון שמוש לכבוד חגיגות יום הולדתו ה-85, הסדנה להיסטוריה חברתית, 27 בינואר 2014
ערב השקה לספר "בוקר טוב אלץ היימר" מאת אמנון שמוש שערך מרכז רמת גן לחולי אלצהיימר, נובמבר 2015
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ישראלים ילידי סוריה
קטגוריה:עיוורים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נשיא המדינה לספרות
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: ספרות
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:מייסדי קיבוצים
קטגוריה:מעיין ברוך: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בקיבוצים
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1929
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-10-13T12:26:37 |
האימפריה האטרוסקית | REDIRECT אטרוסקים | 2004-09-21T11:51:31 |
קוואיסטור | קוואיסטור (בלטינית quaestor, "חוקר") הייתה משרה שלטונית פוליטית בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, בעלת סמכויות שלטוניות מגוונות בתחומי האוצר (גזברות), המשפט והצבא. המשרה הייתה הנמוכה ביותר בהיררכיית הדרגות הרומית וכל פוליטיקאי שניסה לעלות במערכת הפקידות נאלץ לעבור דרך משרה זו.
מקור המשרה הוא ככל הנראה משפטי, אופיו והיקפו של התפקיד השתנה במשך הזמן. משערים שהמשרה הייתה קיימת כבר בתקופת המלוכה הרומית, בה מונו הקוואיסטורים על ידי המלך לחקר מקרי רצח (Quaestores Parricidi).
היסטוריה
עם כינון הרפובליקה הרומית בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) או בשנת 501/2 לפנה"ס (על פי המחקר המודרני), נבחרו 2 פראיטורים (השם שונה לקונסולים באמצע המאה הרביעית לפנה"ס), שהחזיקו בידיהם את האימפריום ומילאו את תפקיד המלך הרומי למשך שנה. הקונסולים המשיכו במסורת המלכים של מינוי קוואיסטורים לחקירת מקרי רצח. מאוחר יותר משרת הקוואיסטור הפכה לקבועה, כאשר הקוואיסטורים שימשו כעוזרים הראשיים של הקונסולים, עם דגש על ענייני כספים ומנהל.
במהלך השנים הוגדר תפקיד הקוואיסטור, ונקבעו שיטת בחירתו, גיל המינימום לבחירה ומשך כהונתו.
משנת 447 לפנה"ס תפקיד הקוואיסטור הפך למשרת מגיסטראט (פקיד ממשל נבחר). הבחירה נעשתה על ידי אספת השבטים מקרב בני מעמד הפטריקים. הקוואיסטורים נבחרו תחילה בזוגות לכהונה של שנה וכל קווסטור שימש, בנפרד מחברו, כאחד מסגני הקונסול. אחריותם ועיקר תפקידם היה הניהול הכלכלי של אוצר הרפובליקה הרומית.
משנת 421 לפנה"ס נבחרו גם בני מעמד הפלבאים למשרה.
עם התרחבות שטחי הרפובליקה הרומית עוצמתה וכוחה, אחריויות הקונסולים הלכו וגדלו והביאו להגדלת מספר הקוואיסטורים בהתאמה. לאחר שנת 420 לפנה"ס, גדל מספרם מ־2 ל־4, מאוחר יותר ל־8, לאחר שנת 267 לפנה"ס ל־10, ובסוף תקופת הרפובליקה מספרם עלה ל־20.
חלק מהקוואיסטורים כיהנו בעיר רומא עצמה, ואילו אחרים פעלו באופן עצמאי בלא קשר לקונסול שאליו סופחו באופן רשמי. חלק מהקוואיסטורים נשלחו לשמש כעוזרים לפרוקונסולים, ולפרופראיטורים ששירתו כנציבים בפרובינקיות הרומית. בכל מקרה, תמיד נשארו בעיר רומא שני קוואיסטורים שהיו אחראים לניהול החשבונות והתשלומים של הרפובליקה, והיו אחראים לאוצר המדינה במקדש סטורנוס ("איראריום סאטורני").
חלק מהקוואיסטורים זכו לכך שכהונתם הוארכה מעבר לשנה ונקראו פרוקוואיסטורים.
בעיתות משבר מונו קוואיסטורים גם כמושלי פרובינקיות רומיות, ואז זכו לסמכויות ממשל לכל דבר בזכות האימפריום המוגבל (סמכות שלטונית על אזור מוגדר) שניתן להם. במקרה כזה כונו "קוואיסטור פרו פראיטורה", כלומר קוואיסטור במקום (ועם סמכויות) פראיטור או קונסול.
לאחר הרפורמה של לוקיוס קורנליוס סולה בשנת 81 לפנה"ס, נקבע גיל המינימום שנדרש כדי להיבחר למשרת הקוואיסטור ל־28 למועמדים פטריקים ול־30 למועמדים פלבאים. כמו כן, הוגדל מספרם של הקוואיסטורים ל־20 שנבחרים בכל שנה. סולה גם קבע את משך הזמן שניתן לשמש בכל תפקיד בממשל הרומי. אולם מלבד כמות הקוואיסטורים, רוב רפורמות סולה התבטלו.
כחלק מרפורמות סולה שונה החוק כך שכל מי שנבחר לקוואיסטורה נכנס אוטומטית אל תוך הסנאט הרומי. מכאן שבכל שנה מונו 20 סנאטורים חדשים, מה שהגדיל את מספר חברי הסנאט בצורה ניכרת. רפורמה זו חיסלה למעשה את סמכות משרת הקנסור, שעד אז היה אחראי לבחירת האנשים החדשים לסנאט.
ביהדות
נזכר במשנה בשם "קסדור" כתפקיד לאכיפת חוקים האוסרים על דת יהודית (תוספתא ברכות ב, יג).
לקריאה נוספת
מעין מזור, מבוא קצר לתולדות רומא: מייסודה ועד סוף תקופת הרפובליקה, כרמל, 2021.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה | 2023-07-19T18:18:53 |
המלחמה המוקדונית הראשונה | המלחמה המקדונית הראשונה הייתה מלחמה שהתנהלה במקביל למלחמה הפונית השנייה מ-214 עד 205 לפנה"ס. הצדדים הלוחמים היו פיליפוס החמישי מלך מוקדון ובעלות בריתו, והרפובליקה הרומית ובעלות בריתה ביוון. במלחמה זו לא היו קרבות גדולים. המלחמה הסתיימה ללא הכרעה.
במהלך המלחמה, מוקדון ניסתה להשתלט על חלקים מאיליריה ויוון, אך ללא הצלחה. מקובל לחשוב כי ההתכתשויות הללו במזרח מנעו ממוקדון לסייע לחניבעל במלחמתו עם רומא. שלום פויניקי, ההסכם שנערך בפויניקי, ב-205 לפני הספירה, סיים באופן רשמי את המלחמה.
לקריאה נוספת
זיו יופה - פלנקס נגד לגיון: התנגשות הטיטאנים הצבאיים של העת העתיקה
קישורים חיצוניים
מאקדונית ראשונה
קטגוריה:המלחמה הפונית השנייה
מ1 | 2024-06-16T05:04:50 |
אלפא רומיאו | ממוזער|אלפא רומיאו 8C|250x250 פיקסלים
אלפא רומיאו היא חברה איטלקית לייצור מכוניות, שנוסדה ב-1910 במילאנו, איטליה. היא נמצאת בבעלות קבוצת פיאט שהחל מינואר 2021 היא חלק מתאגיד הרכב הבינלאומי סטלנטיס.
היסטוריה
בראשית דרכה נקראה החברה ALFA, ראשי תיבות של societa Anonima Lombarda Fabbrica Automobili (מפעל לומברדי לייצור מכוניות). הסמל הראשון שלה היה שונה מעט מכפי שהוא היום; בכל הוריאנטים של הסמל, מאז ועד היום, מאוחד סמל העיר מילאנו (צלב אדום) עם שלט האצולה של משפחת ויסקונטי ובית ספורצה (נחש מלכותי בולע אדם). שם החברה שונה כאשר התעשיין ניקולה רומיאו רכש את ALFA בשנת 1915, וצירף את שם משפחתו לשם החברה.
המכונית הראשונה מתוצרת החברה הייתה ה-"24HP", שהוצגה בשנת 1910 ובשנה שלאחר מכן השתתפה במרוץ הטארגה פלוריו, המרוץ השנתי להקפת סיציליה. התחלה צנועה זו הניבה עשר זכיות בטארגה פלוריו בין השנים 1923 ל-1975 (שנייה רק לפורשה שרשמה 11 זכיות). בשנים 1924–1925 זכתה מכונית P2 של אלפא רומיאו באליפות העולם הראשונה במרוצי הגרנד פרי למכוניות. בשלושים השנים שלאחר מכן רשמה אלפא רומיאו עשרות זכיות במרוצי הגרנד פרי. בשנת 1935 ניצחה אלפא רומיאו בגרנד פרי הגרמני, במכונית P3 הנהוגה בידי
טאציו נובולארי, באחד ממרוצי המכוניות הדרמטיים ביותר של כל הזמנים. אלפא רומיאו מחזיקה בשיא הניצחונות (11) במרוץ הקלאסי למרחק אלף מייל מרומא לברשיה ובחזרה, המילה מילייה. כמו כן, מכונית ה-8C 2300 ניצחה במרוץ 24 השעות של לה מאן בכל שנה ברציפות משנת 1931 עד 1934.
בשנת 1950 ניצח האיטלקי נינו פארינה באליפות העולם הראשונה במתכונת הפורמולה 1 כשהוא נוהג באלפא 158 מוגדשת, וב-1951 הארגנטינאי חואן מנואל פנג'יו ניצח באלפא 159 (המכונית הראשונה שבה נוסה מגדש דו-שלבי) וזכה באליפות העולם השנייה. אליפויות עולם נוספות הושגו בשנים 1975 ו-1977 כאשר אב הטיפוס של האלפא 33 שלט בקטגוריית אליפות העולם למכוניות ספורט ואליפות העולם ליצרנים בשנים 1967 עד 1977. כן זכתה אלפא רומיאו בעשרות אליפויות אירופה ואליפויות איטליה, בריטניה, גרמניה וספרד בקטגוריות GT, Touring Cars ועוד
בשנת 1933 הולאמה אלפא רומיאו על ידי הממשלה הפשיסטית של בניטו מוסוליני. אחר כך נשארה בבעלות ממשלת איטליה והתמקדה בייצור ושיווק של מכוניות יוקרה ומכוניות ספורט. אלפא רומיאו נודעה במדיניות שיווקית נועזת, אשר הביאה פיתוחים רבים ממסלול המרוצים היישר למכוניות הכביש, גם במחיר אובדן נתח שוק. בעלון מכירות בבריטניה נכתב:
המסר השיווקי היה שאלו הן מכוניות המאפשרות נהיגה ספורטיבית בכבישים רגילים, בתנאי שהנהג יאפשר למכונית להביע את "צלילה" הייחודי. מסר שמועבר גם בסיסמת הפרסום הקודמת בישראל: "אלפא רומיאו - רק אם אתה מתאים לה". הייחודיות של אלפא רומיאו הקנתה לה קהל אוהדים נאמן ומסור. אלה זכו, מאז שנות השלושים, לכינוי "אלפיסטה" (ביחיד, "אלפיסטי" ברבים), מילה שנכנסה לשפה ומופיעה במרבית המילונים באיטלקית. מכוניות מסוימות של אלפא רומיאו הפכו לסמלי תרבות, כגון הספיידר דואטו (מעצב: פינינפארינה) האדומה המפורסמת של דסטין הופמן ש"כיכבה" בסרט "הבוגר".
בשנת 1958 חתמה על הסכם עם חברת רנו לייצור מקומי של המכונית דופין, בשם אלפא רומיאו דופין, מכונית משפחתית קטנה עם 4 דלתות.
הצבע הטיפוסי למכוניות אלפא רומיאו הוא אדום, ועד לאלפאסוד של שנות ה-70 היו כל דגמי אלפא רומיאו בעלי הנעה אחורית. משנות ה-60 ואילך התאפיינו רבות ממכוניות החברה בהתנהגות מעוררת מחלוקת: ההילוך השני בתיבת ההילוכים הידנית היה קשה במיוחד לשילוב, דבר שחייב מיומנות מיוחדת בהחלפת ההילוכים, אך היווה גם מקור גאווה ל"אלפיסטים".
בשנת 1986 חברת פיאט משכה את תוכניתה להקמת מיזם משותף עם אלפא רומיאו, לאחר שחברת פורד מארצות הברית, הגישה הצעה לרכוש חלק מאלפא רומיאו ולבנות מחדש את החברה, תוך הגדלת חלקה בחברה לאורך זמן. עם זאת, פיאט בחרה גם להציע הצעה לרכוש את כל אלפא רומיאו, ולהציע ערבויות לעובדים איטלקים שלא יהיו קיצוצים בחברה, הצעה שפורד לא הייתה מוכנה להשוות. זה גם לא הזיק לאף אחד מהצדדים המעורבים, שרכישה של פיאט תשאיר את אלפא רומיאו בידיים איטלקיות. בשנת 1986, העסקה נחתמה כאשר אלפא רומיאו מוזגה עם היריבה המסורתית שלה לנצ'יה לתוך Alfa Lancia Industriale S.p.A, כחלק מקבוצת פיאט.
באוקטובר 2021 הודיעה אלפא כי תשיק חמישה דגמים חדשים היברידיים או חשמליים עד שנת 2026.
דגמים נוכחיים
אלפא רומיאו טונאלה דגם קרוסאובר אשר נושא את השם Tonale (על שם מעבר הרים ידוע בצפון איטליה), הדגם הושק ב 2022 עם מנוע היברידי מתון מבוסס סוללה ללא טעינה חיצונית המאפשרת הנעה / תנועה במהירות נמוכה על כוח החשמל הנצבר בה. הטונאלה משווקת עם מנוע 1.5 ליטר בתוספת טורבו ב 2 גרסאות המספקות 130 כ"ס ו 160 כ"ס.
אלפא רומיאו ג'וליה מכונית סלון שהושקה בשנת 2016 ומחזירה שם מהעבר. לדגם מנוע בנפח 2.0 ליטר בעל מגדש טורבו שמפיק 200 או 280 כ"ס, בהתאם לגרסה, ומשודך לתיבת שמונה הילוכים אוטומטית. בנוסף, מתחילת שנת 2017 מוצעת גרסת "עלה תלתן ירוק" עם מנוע בנפח 2.9 ליטר שמפיק 510 כ"ס. בגרסה זו הרכב מאיץ למאה תוך 3.7 שניות ומגיע למהירות מרבית של 307 קמ"ש. בשנת 2020 הודיעה החברה על שני דגמי ביצועים נוספים שישאו את סמל עלה התלתן הירוק ויקראו על שמן של מכוניות אגדתיות מאמצע ושלהי שנות השישים. הדגם הראשון יקרא ג'וליה GTA (האות A לציון alleggerita כלומר קלה) שמנועה יפיק 540 כ"ס ומשקלה יקטן במאה ק"ג כתוצאה משימוש נרחב בסיבי פחמן וחומרים קלים אחרים. כן תכלול המכונית שיפורים נוספים כבסיס גלגלים רחב יותר ועוד. הדגם השני יקרא ג'וליה GTAm (האות m לציון modificato) שיהיה דו מושבי וממותקן למרוצים (כלוב נגד התהפכות, רתמות ועוד) אולם יהיה מורשה לנוע בכביש. משני הדגמים גם יחד ייוצרו חמש מאות יחידות.
אלפא רומיאו סטלביו דגם פנאי שהושק בשנת 2016 במטרה להגדיל את מכירות החברה, ובעיקר בשוק האמריקאי. הרכב חולק מכלולים רבים עם הג'וליה, ומצויד במנועים ותיבות הילוכים זהות. גם לו, בדומה לג'וליה, הוצגה גרסת "עלה תלתן ירוק" עם מנוע בנפח 2.9 טורבו-בנזין שמפיק 510 כ"ס ומאיץ את הרכב מ-0–100 קמ"ש תוך 3.8 שניות.
Alfa Romeo 33 Stradale דגם שהושק ב 2023 כגרסת מחווה למכונית הספורט ההיסטורית של אלפא רומיאו משנת 1967 שנשאה שם זהה. הסטרדלה מתוכננת להיות מהדורה מוגבלת של 33 יחידות בלבד כאשר הרוכשים יוכלו לבחור בין הנעה חשמלית לבין מנוע V6.
דגמי עבר
דגמי קונספט
אלפא רומיאו דיסקו וולנטה (1952-1953)
אלפא רומיאו באט (סדרת באט: 1953, 1954, 1955, 2008)
אלפא רומיאו אלפאסוד קיימנו
אלפא רומיאו 1000 אבארט ברטונה קופה (1958)
אלפא רומיאו סוג 103 (1960)
אלפא רומיאו קנגורו (1964)
אלפא רומיאו סקראבאו (1966)
אלפא רומיאו קאראבו (1968)
אלפא רומיאו איגואנה (1969)
אלפא רומיאו פרוטאו (1991)
אלפא רומיאו נובולה (1996)
אלפא רומיאו ספורטוט (1997)
אלפא רומיאו שיגירה (1997)
אלפא רומיאו בלה (1999)
אלפא רומיאו וולה (2000)
אלפא רומיאו כמאל (2003)
אלפא רומיאו ויסקונטי (2004)
אלפא רומיאו 2אטואוטנטה (2010)
אלפא רומיאו פנדיון (2010)
אלפא רומיאו גלוריה (2013)
אלפא רומיאו דיסקו וולנטה ביי טורינג (2013)
אלפא רומיאו טונלה קונספט (2019)
דגמי טרוליבוס
אלפא רומיאו 140AF
אלפא רומיאו 1000 AF
אלפא רומיאו 1000 Aerfer
דגמי אוטובוסים
אלפא רומיאו 40A
אלפא רומיאו 85A
אלפא רומיאו 110A
אלפא רומיאו 140A
שיווק בישראל
אלפא רומיאו נכנסה לפעילות בישראלת ביוני 1964, לאחר שמינתה יבואן מקומי בשם חברת "איטיש (איטליה-ישראל)". באוגוסט 1964 הגיעה משלחת של החברה לביקור בישראל, במטרה לבדוק אפשרות לייצור מקומי של רכביה. אלפא רומיאו הגישה הצעה לייצור מקומי למפעל אוטוקרס מחיפה, אך הוא דחה אותה. בשנת 1969, לאחר שחברת "איטיש" פשטה את הרגלת עבר זיכיון השיווק של החברה בישראל לחברת "קפריש" של האחים אילין. בשנת 1988 נקלעו עסקי האחים אילין לקשיים והזיכיון עבר לחברת סמלת, שהייתה כבר נציגה של חברת פיאט בישראל.
נתוני מכירות
על פי נתוני קארזון (עיבוד מאגר רכבים פרטים ומסחרים עד 3.5 טון):
שנה מכירות מיקום כללי % שינוי 2019 328 33 -53.2 2018 701 28 -3.3 2017 725 28 41.6 2016 512 29 -1.9 2015 522 30 2.6 2014 509 27 1.8 2013 500 28 2.7 2012 487 27 -24.8 2011 648 28 27.8 2010 507 29 56.0
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אלפא בישראל
אתר אלפא רומיאו ישראל
מועדון אלפא רומיאו הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:יצרני רכב איטלקיים
קטגוריה:פיאט
קטגוריה:סטלנטיס | 2024-08-26T04:31:30 |
אובייקטיביזם (איין ראנד) | אובייקטיביזם היא תורה פילוסופית אותה הגתה הסופרת האמריקנית-יהודייה, איין ראנד. האובייקטיביזם היא פילוסופיה הדוגלת בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, ב"אגואיזם רציונלי" כנגזרת של ערך החיים, שאותו כל אדם רציונלי צריך לקבל כאמת מידה לבחירותיו, בקפיטליזם ובעקרון אי-התוקפנות, לצד תמיכה ברעיון מדינת שומר הלילה. ברמה האישית האובייקטיביזם מעודד את האדם לעסוק ביצרנות ובהגשמה עצמית. "יצרנות", במישור הכלכלי, ו"הגשמה עצמית" במובן של יצירה והשקעה של כל פרט בהוצאה לפועל של כישוריו, בעיקר האמנותיים.
עיקרי תפיסתה הפילוסופית
האובייקטיביזם עוסק בכל ענפי הפילוסופיה.
מטאפיזיקה - מציאות אובייקטיבית. המטאפיזיקה האובייקטיביסטית כוללת את אקסיומות הקיום (מציאות) והתודעה (הכרה) ואת עקרון הזהות. אקסיומת הקיום היא שהקיום קיים, בדומה למשפט של פרמנידס, "היש ישנו והאין איננו". אקסיומת התודעה היא שלאדם יש תודעה, שהיא היכולת לתפוס את מה שקיים. השנייה תלויה בראשונה: "אם לא קיים דבר, לא יכולה להיות תודעה: תודעה שאין לה דבר להיות מודעת לו היא דבר והיפוכו - סתירה פנימית". את עקרון הזהות הגה אריסטו והוא שא' הוא א', שכל דבר הוא עצמו. איין ראנד הוסיפה ואמרה שקיום הוא זהות, וששניהם מושגים בלתי נפרדים. מעקרון הזהות נגזר חוק הסתירה. חוק הסיבתיות, לפי ראנד, הוא עקרון הזהות המוחל על פעולות: כל דבר פועל על פי טבעו.
אפיסטמולוגיה - השכל הוא אמצעי שיש לאדם כדי לרכוש ידע. השכל הוא היכולת המזהה ומאחדת את החומר המסופק על ידי החושים. המידע שאדם מקבל מהחושים מאוחד לכדי מושגים. ידע חדש נבנה על ידי השוואה לידע קודם ובדיקה שאין סתירות בידע שיש לאדם. השיטה לרכישת ידע, שבה אדם מוודא אי קיומן של סתירות, היא לוגיקה. בנוסף, גורס האובייקטיביזם כי שכל האדם מוכשר לתפוש את כל מה שקיים, ובכך דוחה האובייקטיביזם את הגישה האומרת כי ישנם גבולות מהותיים לידע האנושי.
מוסר - לאדם הגיוני ומציאותי יש את הכלים לזהות את האמצעים הדרושים כדי להפוך למאושר. כדי להפוך למאושר, אדם לא צריך להיות חלק מקולקטיב כלשהו או להכפיף אחרים למרותו. תפישה זו מגולמת במילים "האדם הוא תכלית עצמו", על פיה מטרת חייו של האדם היא אושרו שלו, כלומר אגואיזם. האובייקטיביזם מתנגד כל סוג של אלטרואיזם אותו הוא מגדיר כגישה מוסרית המבוססת על חיים למען אחרים.
פוליטיקה - האובייקטיביזם תומך בעקרון אי-התוקפנות על פיו קיים איסור מוחלט על שימוש בכוח פיזי נגד אנשים אחרים, פרט להגנה עצמית. על בני האדם לעסוק זה עם זה כסוחרים שמחליפים ערך בערך למטרות רווח הדדי, ובאמצעות הסכמה הדדית. על כן אדם מוסרי יכול לחיות רק בחברה חופשית לחלוטין הפועלת לפי כללי קפיטליזם חופשי.
תפקידיה הנכונים של הממשלה כוללים את ההגנה על זכויות האדם באמצעות המשטרה, הצבא, ומערכת המשפט.
אמנות - תפקיד האמנות אינו לחנך, כי אם להראות לאדם ערכים והפשטות בפעולה.
אובייקטיביזם בישראל
ממוזער|איין ראנד, 1943
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 התעוררה בישראל התעניינות בפילוסופיה האובייקטיביסטית, בעיקר בזכות ספרו של הפילוסוף משה קרוי "חיים על פי השכל" (1975). הספר, באופן חריג ביחס לספרי פילוסופיה, היה לרב-מכר, וקרוי רהוט הלשון והחריף היה לדמות מוכרת. אף שקרוי טען בספרו כי אין לו מה להוסיף על דבריה של ראנד, הוא היה הראשון שניסח בעברית את העקרונות הפילוסופיים של האובייקטיביזם בצורה מקיפה ובהירה. קרוי עזב את ישראל זמן קצר לאחר פרסום ספרו, וכעבור שנים מעטות נטש גם את הפילוסופיה האובייקטיביסטית. ראנד, אליה פנה קרוי, לא ראתה בו מייצג של תפיסותיה, ונוכח התפתחותו הרעיונית, נותק הקשר בין רעיונותיו לגישתה של ראנד.
באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 התגבשה בישראל קבוצת מתעניינים בתורתה של ראנד, והחל להתפרסם ביטאון אובייקטיביסטי תחת השם "לאינטלקטואל החדש" ואחר–כך בשם "אנכי" בעריכת בועז ארד הפעיל עד היום ברשת האינטרנט. כמו כן נערכה פעילות, הרצאות וקורסים ללימוד הפילוסופיה של ראנד. בישראל קיימת היום בעיקר פעילות אינטרנטית דרך אתר "אנכי".
דמות שבלטה בשנות השמונים הייתה של אוהד קמין, שאף הכריז בסוף שנת 1992 על "מרד רעיוני" ברוחה של איין ראנד, והודיע לשלטונות המס בישראל כי בכוונתו להפסיק לשלם מיסים. בעקבות זאת נשפט קמין ונדון בסוף שנת 1995 לשישה חודשי מאסר בפועל. כיום קשור קמין לפעילותם של מנהיגות יהודית ומשה פייגלין.
מכון איין ראנד בארצות הברית מרכז את הפעילות האינטלקטואלית בתחום, ועוסק בחקר ובקידום הפילוסופיה של ראנד. מכון איין ראנד מציג תמיכה עקבית ועקרונית במדינת ישראל. באתר המכון הוקדשה מחלקה שלמה להגנתה המוסרית של ישראל לנוכח עמידתה כמדינה חופשית בתווך של עריצויות. חלק ממאמרים אלו תורגמו ומופיעים באתר "אנכי". נשיאו הנוכחי של המכון, ד"ר ירון ברוק, הוא יליד ישראל שסיים לימודי הנדסה בטכניון והתמחה בכלכלה בארצות הברית, שם גם שימש כפרופסור לכלכלה ומימון. ד"ר ברוק מבקר בתכיפות בישראל ומופיע בהרצאות לציבור ולמועדוני סטודנטים כמו גם בהופעות תקשורתיות.
בשנת 2011 הוקם בישראל מרכז איין ראנד (ע"ר) ונפתחה בישראל תחרות חיבורים לתלמידי תיכון וסטודנטים בנושאים מספריה של איין ראנד. המרכז מקיים פעילות שוטפת הכוללת אירועי הרצאות של מרצים מישראל ומחו"ל, קורסים והשתלמויות ומציע תרגומים של מאמרי איין ראנד לעברית וערבית.
תגובה אקדמית לפילוסופיה האובייקטיביסטית
העיסוק האקדמי באובייקטיביזם כגישה פילוסופית חדשה מועט יחסית לתורות פילוסופיות אחרות. רוב האקדמיה דחתה את האובייקטיביזם, לרוב תוך סירוב להתייחס לאובייקטיביזם כתרומה רצינית לפילוסופיה, ועד כדי התעלמות ממנו.
יש מבקרים באקדמיה הטוענים כי ניתן להדגים כיצד רבים מהמשפטים הספציפיים עצמם הם עיבוד מחודש ושגוי של טעויות ישנות, ואפילו אם מערכת האמונות הייתה מביאה למסקנות נכונות, היא תעשה זאת על בסיס מוטעה. לדוגמה רוברט נוזיק, פילוסוף ליברטריאני בולט, מסכים עם ראנד מבחינה פוליטית, אך טוען כי הבסיס לדבריה אינו משכנע. ראנד עצמה יצאה נגד הליברטריאנים, אותם כינתה "היפים של הימין", וטענה כי הם מנסים לערב בין עקרונות הפילוסופיה שלה לבין אנארכיזם. "אנרכיזם", אמרה ראנד, "הוא התפיסה הבלתי-רציונלית והאי-אינטלקטואלית ביותר שאי פעם נוצרה על ידי המאמינים נטולי-ההקשר, הכבולים לקונקרטים של התנועה הקולקטיביסטית".
ד"ר מיכל פרם-כהן מדגישה כי הוגת התאוריה, איין ראנד, אשר גדלה במשפחה יהודית מתבוללת, נחשפה למוסר ההקרבה העצמית הנוצרי יותר מאשר למוסר האחריות ההדדית היהודי.
בשנת 1987 הוקמה "אגודת איין ראנד" על ידי חברי האגודה הפילוסופית האמריקאית במטרה לקדם את הלימוד של הפילוסופיה של איין ראנד. בין חברי האגודה הבולטים, אלן גוטהלף, אשר כיהן כפרופסור לפילוסופיה ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת פיטסבורג והיה מחשובי חוקרי אריסטו המודרניים, פרופ' טרה סמית מאונ' טקסס המתמחה בפילוסופיה של המוסר ואחרים, ביניהם הישראלי לשעבר ד"ר ירון ברוק, שבשיחה עם ד"ר רועי יוזביץ הסביר כי "אילו לא היה קולקטיביזם בעולם" ממילא לא הייתה לא מלחמה בעזה ולא שואה.
לקריאה נוספת
איין ראנד, אנו החיים, הוצאת מ. מזרחי, ת"א
איין ראנד, כמעיין המתגבר
איין ראנד, מרד הנפילים, הוצאת ש. פרידמן, 1999
Rand, Ayn, The Virtue of Selfishness
Rand, Ayn, Philosophy: Who Needs It
Peikoff, Leonard, Objectivism: the Philosophy of Ayn Rand
משה קרוי, חיים על-פי השכל, הוצאת מציאות, 1975.
מאמרי איין ראנד וד"ר ליאונרד פיקוף בעברית באתר "אנכי"
לכסיקון איין ראנד ברשת עיון חופשי באינדקס הגדרות פילוסופיות של איין ראנד.
טור הספד לפרופ' אלן גוטהלף בניו יורק טיימס
"מדוע איני אובייקטיביסט", ביקורת ידועה של דר' מייקל היומר
קישורים חיצוניים
האתיקה האובייקטיביסטית, מתוך אתר מרכז איין ראנד
מכון איין ראנד - ארצות הברית (דרך ארכיון האינטרנט)
מרכז איין ראנד בישראל
הרצאות ד"ר ירון ברוק בישראל בשנת 2013
אגודת איין ראנד - מיסוד האגודה הפילוסופית האמריקאית
אנֹכי - תלמידי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל
פורקום וקוקס: קריקטורות מערכתיות אובייקטיביסטיות ומאמרי מערכת באנגלית
אתר קפיטליזם - הכולל מצגת לעקרונות הכלכלה האובייקטיביסטית
גלריית האמנות של קורדייר - ריכוז יצירות על פי עקרונות האסתטיקה האובייקטיביסטית
ביקורת על אובייקטיביזם מאת משה קרוי, beitmidrash
הערות שוליים
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה
קטגוריה:איין ראנד
קטגוריה:קפיטליזם | 2024-09-17T21:33:55 |
בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל | שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בקצרין
250px|ממוזער|שמאל|בית הכנסת העתיק בארבל
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בחורבת ענים
עד כה נתגלו כמאה ושלושים בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, המתוארכים לתקופות שמן המאה הראשונה לספירה ועד ימי הביניים. גילויים ארכאולוגיים חשפו קיומם של בתי כנסת בארץ עוד בתקופת הבית השני.
בבתי הכנסת העתיקים אותרו במקרים רבים רצפות פסיפס מפוארות, כתובות הקדשה בעברית, בארמית וביוונית, וכן עיטורי סמלים יהודיים, כגון מנורת שבעת הקנים, שופר, מחתה וארבעת המינים.
בתי הכנסת העתיקים אותרו ברובם באזור הגליל והגולן, שהיווה מרכז היישוב היהודי בארץ בתקופת המשנה והתלמוד, אך בתי כנסת לא מעטים אותרו גם באזור דרום הר חברון ובאזור יריחו.
בתי כנסת מתקופת בית שני
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בגמלא
ידוע על בתי כנסת שפעלו ברחבי הארץ בימי בית שני, אך זאת בעיקר ממקורות בכתב. לפחות תשעה בתי כנסת זוהו מימי הבית, בהם בית הכנסת בעיר מודיעין עילית (ח'רבת בד עיסא), במודיעין (ח'רבת אום אל עומדן) ובחרבת עתרי. בית הכנסת הקדום ביותר הידוע בארץ ישראל, נמצא קרוב ליריחו במתחם ארמונות החורף מהתקופה החשמונאית. זמן הקמת בית הכנסת מתוארך לשנים 75–50 לפני הספירה. כן ידועים שלושת בתי הכנסת של לוחמי המרד הגדול - בגמלא, מצדה והרודיון, אך אלה הם כנראה מבנים מאולתרים שהוקמו בתוך מבנים אחרים, ובכל מקרה לא נשתמרה בהם כל כתובת המעידה בוודאות על שימושם. לעומתם נמצאה בעיר דוד בירושלים כתובת תאודוטוס בן וטנוס. כתובת זו ביוונית מזכירה את קיומו של בית כנסת ירושלמי וכן אדם בשם תיאודוטוס בן וֶטנוס שהוא ואבותיו כיהנו כראשי בית הכנסת כבר בימי בית שני. ממצא זה הוא עדות ארכאולוגית לכך שבירושלים היו בתי כנסת גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. בשנת 2009 התגלה בית כנסת נוסף מתקופת בית שני בעיירה מגדל שעל שפת הכנרת. בית כנסת נוסף מתקופת בית שני נמצא במגדל בשנת תשפ"ב.
על פי כתובת תיאודוטוס שימשו בתי הכנסת בתקופת בית שני כמרכז קהילתי וחברתי, ללימוד תורה, ובחדרים ליד בית הכנסת אירחו עוברי דרכים ועולי רגל.
סוגי בתי הכנסת
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בכפר נחום
שמאל|ממוזער|250px|רצפת פסיפס מבית הכנסת העתיק בבית שאן
בעבר היה נהוג לחלק את בתי הכנסת העתיקים, שנבנו לאחר חורבן בית שני, לשלשה טיפוסים:
הטיפוס הקדום (מהמאה השנייה עד המאה השלישית), ובהם בתי הכנסת בברעם ובמירון.
סוג המעבר (המאה הרביעית),
הסוג המאוחר (מהמאה החמישית לספירה ואילך).
לכל טיפוס יש את המאפיינים המיוחדים לו. כך למשל בטיפוס הקדום היו שלושה פתחים לכיוון ירושלים, חזית מפוארת בנויה אבני גזית מסותתות, ועמודים בצורת ח'. בטיפוס הקדום לא היה מקום קבוע לארון הקודש, וספר התורה הונח בארון שהובא מחדר צדדי בעת קריאת התורה. מאפייני הטיפוס המאוחר היו בעיקר רצפות פסיפס מפוארות ובתוכם עיטורים של מנורות, גלגל המזלות וכתובות הקדשה. מבני בתי הכנסת של הטיפוס המאוחר בנויים בצורת בזיליקה, שמחלקת את בית הכנסת לשלושה חלקים, בחזית בית הכנסת ישנו אפסיס – גומחה לארון הקודש.
ברבים מבתי הכנסת גם מהטיפוס הקדום וגם מהטיפוס המאוחר נמצאו עיטורים של דמויות אך בחלק מבתי הכנסת נמצאו רצפות פסיפס מצוירות, ואף כאלו שבמרכזם הליוס אל השמש ואף ציורי נשים ונערים ערומים למחצה, ותבליטים של האלה ויקטוריה, דבר שמעיד על פתיחות וליברליות, ואף על ירידת הערך ההקפדה על עבודה זרה - תש כוחה של האכיפה נגד עבודה זרה.
החוקר ארווין רמסדל גודנו (Erwin Ramsdell Goodenough) הצביע על כך שבתחילת תקופת החשמונאים (150 לפנה"ס) ועד לתקופת המצור על ירושלים (70) היו הפרושים בעלי הסמכות בארץ והם שמנעו בכל תוקף מופעי אמנות חזותית, האומנות הזרה המופיעה בבתי הכנסת בתקופה זו מעידה על היחלשות סמכותם של הפרושים שהתחוללה בעטיו של משבר ההנהגה בעת ובעיקר לאחר חורבן המרכז הלאומי-שלטוני, משבר או מהפך אותם ביטאו סוגי אומנות חזותית שכזאת בארץ ישראל, ובארצות הגולה.
במאמרו מוסר פרופ' אפרים אלימלך אורבך כי שורשי המהפך האומנותיים הללו שמופיעים לאחר חורבן הבית ובעיקר לאחר כישלון מרד בר כוכבא עת נתדלדלה האוכלוסייה הכפרית מאדמתה והחל תהליך מוגבר של עיור בקרב היהודים שלֻוָּוה בשהייה עירונית משותפת עם שכניהם הנוכריים, ושגרמה להתערותם של יהודים בעולמם של גויים ולהיווצרותם של יחסים מבוססי מסחר עת למדו האומנים היהודים את מלאכת ייצור הכלים ששמשו לפולחנם של שכניהם הנוכריים, ולימים אף הקימו היהודים עסקים משל עצמם החלו להתחרות בהם.. ולמרות זאת אפשר ניתן למצוא בחלק מרצפות הפסיפס נמצאו צורות גאומטריות ומילים אך ללא תמונות, בשל האיסור לעשות פסל ותמונה.
לאחר חפירות חדשות שנעשו בבתי כנסת מהטיפוס הקדום והמאוחר, הסתבר ששני הטיפוסים שימשו בו זמנית במאות החמישית והשישית. ניתן להציע שהשינוי במבנה בית הכנסת נבע מהמיקום של שני הטיפוסים, כאשר בגליל העליון שבו היה רוב יהודי הפאר היה בחזית בית הכנסת החיצונית, ואילו בבתי הכנסת בגליל התחתון ובעמקים, שם היה רוב נוצרי, שאסר על בניית בתי כנסת, הוסתר הפאר של בית הכנסת ברצפת הפסיפס בתוך בית הכנסת.
חלק מבתי הכנסת כמו בבית אלפא, וברחוב, נמצאו באופן אקראי, בשל עבודות הכשרה של הקרקע, ולא מן הנמנע שהרבה בתי כנסת טמונים בחול ועדיין לא התגלו.
בתי כנסת גליליים
בית הכנסת בברעם שייך לקבוצת "בתי הכנסת הגליליים" בתי כנסת אלו מיוחדים במבנה בסיליקה גדול ומפואר ובפנים צנוע יחסית. בדרך כלל יהיה המבנה בעל שלשה פתחי כניסה מרכזיים. מבנים דומים קיימים במירון, בגוש חלב ובחורבת שמע.
עד השנים האחרונות תוארכו בתי כנסת אלו לתחילת המאה השלישית לספירה (מהמוקדמים ביותר בארץ). כיום בעקבות מחקרים חדשים (ראו מחקרו של מרדכי אביעם) נמצא שבתי הכנסת נבנו סביב המאה הרביעית / חמישית לספירה.
בברעם נתגלו פריטים ארכיטקטים בני המאה השנייה שנראה שובצו בבניין שנבנה מאה שנה מאוחר יותר. תגלית זו ועוד אחרות כגון מטבעות מתוארכים שנתגלו תחת רצפות בתי הכנסת מעידים על כך שבתי הכנסת בגליל הם כנראה מאוחרים יותר ממה שחשבו תחילה. מאידך נתגלו בשנים האחרונות מספר מבני ציבור קטנים יחסית שדומים במבנה ובצורה לבית הכנסת בגמלא. בעקבות זאת הועלתה הצעה שגם בתי כנסת נוספים נבנו במאה הראשונה לספירה והם הוגדלו ושופצו מאוחר יותר.
רשימת בתי הכנסת העתיקים מצפון לדרום
שמאל|ממוזער|250px|קטע מפסיפס בית הכנסת בחמת גדר
שמאל|ממוזער|250px|העתק פסיפס בית הכנסת שלום על ישראל ביריחו
שמאל|ממוזער|250px|משקוף בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר מחורבת דבורה
שמאל|ממוזער|250px|רצפת הפסיפס מבית הכנסת העתיק בטירת צבי
קלעת בוסטרא-חרמון
חורבת נבוריה
חורבת קיומה
יסוד המעלה
כפר ברעם
חורבת דבורה
גוש חלב
מרות
חורבת קציון
סאסא
ספסופה
עלמה
עמוקה
פרעם
ג'עוני
דלתון
עכברה
קצרין
חורבת אחמדיה
חורבת דביה
עין נשוט
עסליה
חורבת זמימרה
חורבת זוויתן
כורזים
מירון
חורבת שמע
פקיעין
כפר חנניה
חורבת אשף (בנות יעקב)
חורבת נטור (ליד טובא זנגריה)
רפיד
דיכה
גמלא
כפר נחום
רמה (ראמה)
יודפת
עין קשתות
חורבת וחשרה
חורבת כנף
דיר עזיז
חורבת זיתה
חורבת בתרה
חורבת א-טייבה
חורבת אל ח'שה
חורבת מג'דוליה (ליד נטור)
חורבת בית נטופה חורבת חוחה
חורבת וחשרה
מע'אר
ארבל
ח'רבת ואדי חמאם (מגדל צבעייא)
חורבת כור
חורבת מגדל
חורבת עמודים
חורבת ממלח
חוקוק
חמת טבריה – לתמונה לכל הפסיפס
כפר כנא
חורבת רומא
שיחין
ציפורי
חוף כורסי
בית ירח – צינברי
כפר סבת (כפר שובתי)
סג'רה
חורבת דמין
ח'רבת בית ג'ן
חורבת אבצם
חורבת עטוש
כפר ימה
חורבת סרגונה
חורבת ציידתה
כפר חרוב
חמת גדר
יפיע
בית שערים
כוכב הירדן
דנה
כפרה
בית אלפא
מעוז חיים
בית שאן (פסיפס תל אצטבה)
קיסריה
עין הנציב
תל רחוב
חורבת אדמות
חורבת צפצפות
כפר מצר
חורבת שורה חורבת סרה
חורבת אולם (עולם)
חורבת סירין
חורבת גבול
חורבת בירה
חורבת צבון
חורבת בעת
חורבת ריב
חורבת אלף
חורבת סהר
גבעת בולק
חורבת שערה
חורבת אנין
חורבת מסח
חורבת תחש
טירת צבי
נוריס
תל עמל
חורבת פקועית
חורבת נר
חרבת קושט
גרש
תל קסילה
דיר שרף – לתמונה
שילה
נערן
יריחו
שעלבים
אשדוד
ירושלים – העופל
חרבת הינדומה – מישור אדומים
חולדה
הרודיון
בית גוברין
אשקלון
עין גדי
עזה
חורבת מעון (דרום הר חברון)
חורבת כישור
אשתמוע
חורבת ענים
סוסיא
מצדה
חורבת רימון
בית הכנסת העתיק במעון (נירים בחבל אשכול)
סוסיא
שמאל|ממוזער|250px|כתובת פסיפס בבית הכנסת בסוסיא
באתרה של החורבה בדרום הר חברון אותרה רצפת פסיפס מרשימה של בית כנסת מתקופת התלמוד, הכוללת כתובות הקדשה בעברית ובארמית, עיטורים של מנורת שבעת הקנים, ארון הקודש ומוטיבים יהודיים נוספים.
אשתמוע
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק באשתמוע
זוהה בכפר א־סמוע בדרום הר חברון בשנת 1934. מבנה בית הכנסת הוא מלבני, כאשר קירותיו הארוכים הם בצפון ובדרום, והכניסות ממזרח. בקיר הצפוני יש במה, גומחה גדולה ששימשה כהיכל וגומחות קטנות משני צידיה. לאורך הקיר הדרומי נשתמרו ספסלים בנויים. ממצאים נוספים: רצפות פסיפס מסוגים שונים וכתובת ארמית בפסיפס, שבתרגום לעברית היא זכור לטוב לעזר הכהן ובניו שנתן טרימיסין אחד מפעלו.
עין גדי
שמאל|ממוזער|250px|כתובת הפסיפס מבית הכנסת בעין גדי
באתרה של העיר המרכזית עין גדי, בה נשמר רצף התיישבות מתקופת הברזל ועד ימי הביניים, אותרו שרידי בית כנסת מתקופת התלמוד, בו רצפת פסיפס מרשימה עם עיטורים גאומטריים, כתובת בארמית ופסל של מנורת שבעת הקנים.
יריחו ונערן
ביריחו מצוי בית כנסת עתיק מתקופת המוסלמים, הממוקם ליד תל יריחו הניסי ומעיין אלישע.
האתר נחפר על ידי דימיטרי בראמכי בשנת 1936. בית הכנסת הוקם במאה השביעית או השמינית לספירה והוא פונה מערבה לכיוון ירושלים. ממצא עיקרי רצפת פסיפס עם צורות גאומטריות בצורה של לבבות הפוכים ושל תשליב של מרובעים ועיגולים בתחתיה. במרכז הפסיפס עיגול ובו מנורת שבעת הקנים, כשמימינה שופר, משמאלה לולב ומתחתיה הכתובת בעברית "שלום על ישראל". ליד הכניסה נמצאה כתובת הודיה בארמית לבני הקהילה שעזרו ומימנו את הפסיפס . תרגום הכתובת לעברית: "יהיו זכורים לטוב וזכרונם לטוב כל הקהילה הקדושה, זקניה וצעיריה שעזר להם מלך העולם והתחזקו ועשו הפסיפס. (הוא) היודע שמותיהם ושל בניהם ואנשי ביתם. יכתוב אותם בספר החיים עם הצדיקים. (הם) חברים לכל ישראל. שלום."
בסמוך לבית הכנסת ביריחו אותר גם בית כנסת מרשים בנערן, בו רצפת פסיפס מעוטרת.
חפציבה (בית אלפא)
שמאל|ממוזער|250px|גלגל המזלות מתוך פסיפס מבית הכנסת בבית אלפא
בית הכנסת השוכן בגן הלאומי בית אלפא נמצא על אדמות קיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל. המקום נקרא בערבית חירבת בית אילפא, כנראה על שם בית אילפא הקדומה. בית הכנסת שהתגלה בשנת 1928 הוא אחד מבתי הכנסת היחידים בו מצוין תאריך הנחת הרצפה, (המאה השישית לספירה). לבית הכנסת רצפת פסיפס צבעונית, אחת היפות והשלמות שנתגלו בארץ ישראל, ולה שלשה חלקים:
ארון קודש שמשני צדדיו מנורות שבעת הקנים ומתחתיהן, שני בעלי חיים הנראים כחתולים מגודלים ואמורים להיות אריות. לתמונה
גלגל המזלות ובו שמות המזלות בעברית, כאשר בארבע פינות הגלגל חלוקה לארבע התקופות (תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן, תקופת תמוז) במרכז המעגל ישנה דמות אדם המזוהה עם הליוס אל השמש, במרכבה הרתומה לארבעה סוסים על רקע שמים זרועי כוכבים.
עקדת יצחק עם מילות הסבר לגבי הדמויות שבו. שני אנשים ההולכים עם חמור, מזבח ועליו אש בוערת, אברהם שבידו האחת מחזיק סכין ארוכה ובידו השנייה מרים את יצחק לעבר המזבח, וכף יד המגיחה מהשמיים ומתחתיה הכיתוב "אל תשלח". כאשר מתחתה שיח עם שני ענפים ולצדו אייל. מעל כל הפסיפס הזה ישנה שורה של דקלים קטנים.
ברעם
שמאל|ממוזער|300px|חזית בית הכנסת העתיק בברעם
המיקום של הכפר ברעם הוא בגליל העליון. נמצאו בו חורבות של שני בתי כנסת עתיקים. בין הממצאים הבולטים חזית שלמה של בית הכנסת. ראש אריה ותבליט, וכן כתובות בעברית: בנהו אלעזר בן יודן והכתובת יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל יוסה הלוי עשה השקוף הזה תבא ברכה במע (ש)יו של (ום). חלק מכתובת זו מצוי במוזיאון הלובר.
עין קשתות
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק באום אלקנאטיר. המנוף משמאל שימש לבנייתו מחדש של בית הכנסת שנחרב ברעידת אדמה
בעין קשתות נמצאו שרידי בית כנסת מהמפוארים והחשובים שבדרום הגולן. את בית הכנסת גילה לורנס אוליפנט בשנת 1885 בעת סיוריו בגולן במטרה למצוא שטחים המתאימים לחקלאות ליהודי מזרח אירופה. משערים שבית הכנסת התמוטט ברעידת אדמה. ממצאים עיקריים: כותרת מעוטרת בנשר. כמו כן נתגלו במקום שני עמודים מעוטרים (מוצגים במוזיאון קצרין) ששמשו לעיטור בימת בית הכנסת שנשתמרה במצב נדיר יחד עם המדרגות העולות אליה. בסמוך לחג החנוכה תשס"ז נתגלה תבליט בצורת מנורה. בסמוך לבית הכנסת נמצא "מעיין הקשתות" (אום אל קנטיר) בחפירות שנערכו במעיין נתגלו בריכות קטנות. השערת החוקרים היא שבריכות אלו שמשו לשריית פשתן שעליו הייתה פרנסת תושבי המקום והוא זה שאפשר להם את הקמת בית הכנסת המפואר יחסית. בשנים אלו הוסב שמו של האתר לקשתות רחבעם על שם שר התיירות המנוח רחבעם זאבי שבטרם נרצח הספיק, על-פי עדות מקורביו, לאשר תקציב נכבד לחפירת האתר ושחזור בית הכנסת. החפירות במקום נעשות על ידי יהושע (ישו) דריי מחברת טכנולוגיית שחזור עתיקות ובפיקוח הארכאולוג ד"ר חיים בן דוד זוהי חפירה ארכאולוגית מתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית ומיושמים בה הרבה טכנולוגיות חדישות.
יפיע (יאפא)
בית כנסת מהמאות השלישית והרביעית. נמצאו קטע מקיר אבני גזית מספר אדני עמודים, קטע מרצפת פסיפס שהכילה קטע מגלגל סמלי שבטי ישראל, וציורי בעלי חיים. ייחודו של בית הכנסת היה שכוונו היה ממערב למזרח ולא כמקובל בבתי כנסת גליליים שפנו מכוון צפון לדרום לכוון ירושלים.
גוש חלב
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בגוש חלב
בית כנסת בארבע שכבות היסטוריות שונות. שמשתרעות מ-250 לספירה ועד 550 לספירה. בבית הכנסת נמצאו בימת אבן מוגבהת. ואבן משקוף מעוטרת בתבליט נשר וורד. כמו גם עמוד מעוטר בכתובת הקדשה אותה ניתן לראות במקום. גוש חלב נזכרת רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות חז"ל.
חורבת דבורה
האתר שסמוך לנחל ג'ילבון שבגולן, נסקר לראשונה על ידי שומכר, את בית הכנסת גילה מעוז בשנת 1982.
בין הממצאים היה משקוף בעברית שבו שני חיוואים אוחזים בנחשים וכתובת בעברית: זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר – כנראה התנא שמופיע במסכת אבות.
חורבת יהודיה
בשנת 1979 התגלה בית הכנסת על ידי בן עמי. בקצה הכפר מעל מצוק מעל נחל יהודיה שבגולן. בין הממצאים אבן קשת שעליה תבליט מנורה, שופר ומחתה, מוטיב שחוזר על עצמו בכמה בתי כנסת.
כורזים
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת העתיק בכורזים
כורזים הייתה עיר יהודית בגליל שנזכרת בברית החדשה. בית הכנסת הוקם כנראה בתחילת המאה החמישית לספירה ונחשב ראשון מבין בתי הכנסת בתקופה הביזנטית שעמד על תילו עד המאה השביעית לספירה בשלושה שלבים שונים. בית הכנסת היה במרכזה של העיר והיה בנוי בזלת. במבנה היה אולם תפילה מרכזי שניצב על 12 עמודים. אחד הפריטים המעניינים הוא הקתדרא דמשה כיסא ועליו חקוקה כתובת בארמית שתרגומה הוא: זכור לטוב יודן בן ישמעאל, שעשה את העמודים ואת המדרגות מכספו, יהיה חלקו עם צדיקים. עמוד אבן שמזכיר עמוד שליח ציבור של ימינו, ששימש את החזן או את הרב בדרשותיו. ובו מקום להניח ספר כאשר משני צדיו טבעות מסותתות, כנראה להניח בהם את הידיים של החזן או הדורש. הארכאולוג מרדכי אביעם סובר שהוא שימש כמקום ישיבה לנכבד הקהילה.
כפר נחום
כפר נחום שוכן לחופה הצפון מערבי של הכנרת. בית הכנסת עשוי מאולם תפילה, חזית ורחבה. בבית הכנסת נמצאו כתובת ביוונית ובארמית לכבודם של מקימי עמודי בית הכנסת. בית הכנסת נבנה במאה הרביעית לספירה. ממצאים נוספים: כרכובים שבהם חרוטים סוסוני ים ונשרים, מדליונים מעוטרים וכותרת עמוד שמעוטר בתבליט מנורה, שופר ומחתה – מוטיב שנמצא בבתי כנסת נוספים.
חורבת נבוריה
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת בחורבת נבוריה
הכפר הקדום נבוריה התקיים בתקופת המשנה והתלמוד בהרים שמצפון לעיר צפת, וממנו הגיע בין היתר החכם יעקב איש כפר נבוריא הנזכר בתלמוד. במקום נמצא בית כנסת אשר מיוחס לתקופת המאה ה-3. המבנה הקטן, מידותיו 11.5 על 16 מטרים, נתמך בשתי שורות של עמודים ולאורכן שתי שורות של ספסלי אבן. במקום נמצאו תחריטים וכתובות המתוארכים לשנת 563 לספירה, תקופה מאוחרת מהתקופה בה נבנה המבנה המקורי.
ציפורי
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי
העיר ציפורי שבגליל התחתון הייתה אחת מהערים שבהן שכנה הסנהדרין, בה נחתמה המשנה בידי רבי יהודה הנשיא, והיא נזכרת מאות פעמים בתלמוד. העיר לא נהרסה מכיוון שלא מרדה ברומאים, שקראו לה לאות הוקרה "עיר השלום", ועל כן השתמרו בה עתיקות רבות ופסיפסים חשובים. רצפת בית הכנסת בציפורי בנויה מפסיפס, ובה ציורים של גלגל המזלות וסיפור עקדת יצחק, מוטיבים ידועים מהתקופה הרומאית.
הפסיפס מתוארך למאה החמישית לספירה. בפסיפס שבע רצועות:
רצועה ראשונה: זר ושני אריות משני צדיו, וחלק ממנה חסר. הרצועה מחולקת לשלושה חלקים – ספינים: בחלק אחד ישנו זר בעל עלים מסוגננים שרק קצותיו נראים, והוא קשור בחוט. כמו כן ישנה כתובת יוונית: ..."תהי עליו ברכה". מצדי הזר מתוארים שני אריות ניצבים זה מול זה. כף רגלו של האריה שנשתמר אוחזת בראש שור.
תיאורי האריות נפוצים כמוטיבים יהודיים בבתי הכנסת. השילוב של אריה ושור, מופיע בחזון יחזקאל (יחזקאל א', י') שם הם מסמלים שתיים מארבע חיות הקודש, הנושאות את המרכבה. ארבע חיות הקודש המתוארות שם, הן: אדם, אריה, שור ונשר.
רצועה שנייה: חזית אדריכלית, מנורות וסמלים יהודיים. הרצועה מחולקת לשלושה ספינים כמעט אחידים בגודלם. בספין המרכזי מתוארת חזית אדריכלית עם שתי דלתות מעוטרות ריבועים. משני צדי הפתח ניצבים שלושה עמודים ובראשם כותרות יווניות מסוגננות ומעליהם גמלון. מעל הגמלון עיטור של קונכייה. מתחת לחזית מוצגת מחתה. ישנו גביע שככל הנראה שימש להתזת בשמים. בשני הספינים שמצדי החזית – מתוארים מנורה, שופר, וארבעת המינים.
רצועה שלישית: הקדשת אהרון לעבודת המשכן וקורבן התמיד, רצועת פסיפס שכולה ספין אחד. בתמונה ישנן שלוש סצנות הנקראות מימין לשמאל ומגיעות עד הרצועה שמתחתיה.
קיסריה
בבית הכנסת נמצאו כמה רצפות פסיפס מתקופות שונות. כנראה היה פעיל בין תקופת המרד ועד המאה השמינית, כאשר הוא נהרס מספר פעמים. במרכזה של רצפת הפסיפס שמכילה צורות גאומטריות, כתובת ביוונית והצעת השחזור שלה מדובר ב-24 משמרות הכהונה. בין הממצאים כותרות שבהם תבליט מנורת שבעת הקנים, כתובת שבה כתוב ברילוס ראש בית הכנסת ואפוטרופוס בן יוסטוס עשה רצפת פסיפס של הטרקלין מכספו שלו. וכתובת ביוונית ה' עזור, מנחת העם בזמנה של מרתה. בתלמוד הירושלמי נזכרים חכמים רבים מקיסריה, ונזכר רבות הביטוי "רבנן דקיסרין".
רחוב
שמאל|ממוזער|250px|כתובת רחוב המוצגת כיום במוזיאון ישראל
בתל רחוב דרומית לבית שאן נמצא בית כנסת תוך עבודה אקראית של אנשי קיבוץ עין הנציב. בבית הכנסת שלשה שלבים מתקופות שונות. הקדום ביותר הוא מהתקופה הרומאית המאוחרת, והמאוחר במאה השביעית לספירה. בין הממצאים העיקריים, משקוף מעוטר במדליון וראש אריה (מהתקופה הרומאית המאוחרת), לוח מעוטר במנורת שבעת הקנים בתוך זר (מהתקופה הביזנטית), כתובת הקדשה על טיח, פסיפס גאומטרי, וכתובת הלכתית ארוכה ברצפת הפסיפס, שבה שמונה סעיפים שערוכים ב-29 שורות, ובהם טקסטים המופיעים במקורות תנאים ואמוראים, שנוגעים למצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה ברצפת פסיפס בארץ, והכתובת היחידה מתקופת התלמוד שבה מובאים חלקים מהתלמוד. בכתובת מנויים שמותיהם של עשרות יישובים יהודיים באותה תקופה, באזור הגולן, הבשן, השומרון והגליל המערבי, אשר רובם השתמרו עד ימינו.
מרות
280px|ממוזער|בית הכנסת העתיק במרות
במרות (ח'רבת מארוס) בצפון מזרח הגליל העליון נמצאו בית כנסת ובית מדרש שנוסד בסוף המאה הרביעית לספירה. בית הכנסת היה קיים מסביבות 450 לספירה ועד ל-1200 לספירה. בבית הכנסת נמצאה רצפת פסיפס המתארת דמויות ואירועים מהתנ"ך. במה ששרד ממנה נראה לוחם צעיר וסביבו חרב, מגן וקסדה. בפסיפס כתובת ארמית "יודן בר שמעון מני". קירות בית הכנסת היו מטויחים בטיח צבוע באדום וצהוב. בית הכנסת שופץ פעמיים. בתחילת המאה השישית ובתחילת המאה השביעית. בשיפוץ השני בוטלו הפתחים בדרום ונפערו בצפון, כדי שהמתפללים יכנסו ופניהם יהיו לירושלים. שינוי זה תואם את הבניה בבתי הכנסת המאוחרים בקצרין, נערן, בית אלפא ויריחו. לאחר השיפוץ החזית הדרומית הפכה לחדר לימוד לילדים ולבית מדרש. בבית המדרש נמצא רצפת פסיפס, ובה הכתובת "זאיב וטלה ירעו כאחד". נמצאה גם אבן משקוף ועליה זר ושני נשרים מצדדיו, ובה הכתובת "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" בעברית.
גילוי המקום וחשיפתו היו ביוזמתו של הארכאולוג צבי אילן.
חמת טבריה
באתר חמת טבריה מתקופת בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד התגלתה רצפת פסיפס מרשימה של בית כנסת שראשיתו במאה השלישית לספירה וסופו במאה השישית לספירה. ברצפה עיטורי מנורת שבעת הקנים, ארון הקודש, שופר ומחתה, וכן גלגל המזלות. חמת טבריה נזכרת במקורות חז"ל כיישוב שהתחבר לטבריה.
חמת גדר
באתר חמת גדר מתקופת בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד, אשר נחפר תחילה בשנת 1932 בידי משלחתו של החוקר אליעזר ליפא סוקניק, התגלו שרידי רצפת פסיפס עם מגוון כתובות הקדשה בעברית ובארמית, וכן עיטור אריות, המוצג כיום בבית המשפט העליון בירושלים. חמת גדר נזכרת רבות במקורות חז"ל.
ראו גם
בתי כנסת קדומים בארץ ישראל (ספר)
בית הכנסת בדורה אורופוס
גלגל המזלות בבתי כנסת עתיקים
ההיכל וארון הקודש בימי קדם
לקריאה נוספת
יואל רפל אוריאל רפפורט, אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן – משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986 – ערך "בתי כנסת"
צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991 – כולל סקירת הטיפוסים האופייניים
יצחק ספיר, בתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל לאור המקורות התלמודיים, 2008
שמואל ספראי, האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה, תרביץ לב, תשכ"ג, עמ' 329–338
היינריך קוהל וקרל ואצינגר, בתי כנסת עתיקים בגליל, יצא במקור ב-1905, תורגם ויצא בהוצאה עצמית של פרופסור רוני רייך, 2021
קישורים חיצוניים
מפה אינטראקטיבית – בתי כנסת עתיקים, באתר הקתדרה ע"ש בורנבלום לחקר א"י במכללה האקדמית כנרת
בתי כנסת עתיקים בעלמא, קציון, דלתון ונבוריה
בתי כנסת בגליל ובגולן, באתר הוצאת ספרים אריאל
בתי כנסת עתיקים ביריחו: בית כנסת שלום על ישראל, בית כנסת נערן.
; המשך:
מצגות על בתי כנסת עתיקים בארץ
אלף, י., רוזנבלום, ע. ואבשלום-גורני, ד., הצלת בתי הכנסת בגליל: שימור במבט אזורי, באתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2014
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מוסדות יהודיים | 2024-08-14T09:48:31 |
סימן טוב בנימין | סימן טוב בנימין (נולד ב-1947; מוכר גם כסגן סימן טוב) שירת כקצין מערך במודיעין בפיקוד הדרום בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים והעביר התרעות על מלחמה קרבה, ואף התעמת בשל כך עם מפקדיו. צוין לשבח על כך מטעם ועדת אגרנט - בדו"חות שפרסמה במהלך ובסיום עבודתה.
בנימין זכה להערכה רבה בקהילת המודיעין ובספרות המקצועית בישראל ומחוצה לה. נכתבה ספרות ענפה (ספרים, מאמרים, כתבות ופובליציסטיקה עיתונאית ועוד) שדנה בהתרעותיו, נלמדו לקחים חיוביים רבים שיושמו בתהליך עבודת המודיעין, דוגמאות אחדות לכך הן "נוהל סימן טוב", "מחלקת הבקרה באמ"ן - איפכא מסתברא" וריענון נוהלי התרעה ביחידות המופקדות על כך. סוגיות ההתרעות של סגן סימן טוב נלמדות בדיסציפלינות שונות באקדמיה כגון: מדעי החברה, מדעי התנהגות, מנהל עסקים, היסטוריה צבאית, לימודי ביטחון, וכן בתחומי קבלת החלטות במצבי אי ודאות, תורת המשחקים ועוד.
ביוגרפיה
בנימין נולד בבגדאד שבעיראק ועלה לישראל בינואר 1951 במבצע "עזרא ונחמיה".
ב-1965 התגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית וב-1968 התחייל ושירת בתפקידי מודיעין. ערב מלחמת יום הכיפורים היה ראש גוף מעקב אחר צבא אויב והתרעה במודיעין פיקוד הדרום.
ב-1 באוקטובר 1973 כתב דו"ח, תחת הכותרת "תכונה בצבא המצרי – אפשרות חידוש לוחמה", שציין כי היערכות הצבא המצרי מעידה על הכנות למלחמה. ב-3 באוקטובר העביר דו"ח נוסף המציין גורמים המעידים כי התרגיל המצרי הוא מסווה להכנה למלחמה. בדוחות העלה ספקות, ניתוח חד והסבר כי מדובר בתרגיל הסוואה למלחמה. בין העובדות שהצביע עליהן היה לא ברור מדוע דואגים המצרים לליבוי אווירת מלחמה באמצעי התקשורת כאשר מדובר בתרגיל בלבד, מדוע לא כל זרועות הצבא המצרי משתתפות בתרגיל וכי לא ברור מדוע צריכים המצרים להעביר ציוד גישור וצליחה בהיקף כזה לקו התעלה לצורך התרגיל. כמו כן העלה תמיהות נוספות שאינן מתיישבות עם ההערכה שמדובר בתרגיל בלבד.
מפקדו, סגן-אלוף דוד גדליה, קצין המודיעין של פיקוד דרום, ראה סתירה בין דו"חות שחיבר בנימין לבין עמדת חטיבת המחקר של אגף המודיעין, שחוברה על ידי יונה בנדמן, ובחר לקבל את עמדתו של בנדמן. גדליה לא העביר בדו"חות את השאלות לגבי הגורמים לכוננות המצרית ומיתן את דברי בנימין, ובכך נוצרה לאלוף הפיקוד, שמואל גונן, הצגה חסרה של היערכות המצרים.
בין 4 באוקטובר בערב ל-5 באוקטובר היה בנימין בחופשת מחלה עקב דלקת ריאות. ב-6 באוקטובר, עם הגעת הידיעה של אשרף מרואן על המלחמה הקרבה, שב לתפקד כראש המערך.
בנימין העיד בפני ועדת אגרנט במאי 1974, לאחר פרסום הדוח החלקי הראשון. הוועדה ציינה לשבח את סגן סימן טוב בנימין על ההתרעה שהגיש לממונים שהתבססה על ניתוח חד ומעמיק של העובדות והמידע שהגיע למודיעין ממקורות האיסוף והיה בהם כדי לקעקע את ההערכה השולטת כאילו מדובר בתרגיל בלבד. ואף כי "הוועדה קושרת בחלק החסוי של הדו"ח שלה כתרים לראשו של בנימין על שהיה בעצם היחיד בכל אמ"ן שקם ודפק על השולחן ולא חשש מהממונים עליו".
"נמצא קצין שהעיד כי הדף הראשון במסמך שהוגש לוועדה (ובו הקביעה שמצרים מתכוננת למלחמה), אינו אותו דף שהוגש בשעתו לקמ"ן פיקוד דרום. נמצאו זועקי חמס על החלפת עמודים ועל זיופים. ספק אם נחקר אי-פעם בישראל מסמך כלשהו חקירה כה מקיפה ויסודית כמסמך הנ"ל, מסקנת כל החוקרים הייתה כי אין כל ממש בטענת הזיוף".
הוועדה לא שינתה את עמדתה כפי שקבעה בדוחותיה למרות עדויות אלה וקבעה כי המלצתה נשארת לגבי הדחת גדליה מתפקיד מודיעין (שנעשתה עם פרסום הדו"ח החלקי). "לאחר המלחמה ניסו מקורבים לגורדיש וגדליה לטעון כי המסמכים שבנימין הגיש לוועדת אגרנט היו מזויפים... הוועדה חקרה את הנושא באופן יסודי מאוד ושללה את הדברים מכל וכל".
דיווחיו של בנימין והטיפול בהם הוזכרו בדו"חות של ועדת אגרנט, כדוגמה לנורמות שהונהגו באמ"ן שלא אפשרו ערעור על הנחות שגויות, עד שהיה מאוחר מדי.
אלוף שלמה גזית, שהחליף את אלוף אלי זעירא כראש אמ"ן בעקבות ועדת אגרנט, מיסד מה שכונה "נוהל סימן-טוב", לפיו כאשר קצין חולק מהותית על מפקדיו לגבי התרעה מודיעינית, הוא רשאי לפנות למפקד בכיר יותר, כולל ראש אמ"ן.
עדויותיהם של סגן בנימין וחיילים נוספים מאגף המודיעין שהבחינו בסימני המלחמה, הפכו בעיני רבים לסמל לכישלון של אמ"ן שהעריך כי יש סבירות נמוכה למלחמה.
לאחר המלחמה שירת בנימין כקצין מודיעין באוגדה 162. במהלך שירותו קיבל את פרס החשיבה היוצרת ע״ש עוזי יאירי והתקדם לדרגת אלוף-משנה. בשנת 1987 פרש מצה"ל.
לאחר פרישתו מצה"ל הצטרף לשירות המדינה, וכיהן בתפקיד הממונה על מחוז דרום במשרד הכלכלה עד שנת 2015.
בנימין לצד אלברט סודאי שימש בסיס לדמותו של "ויקטור גבאי" בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעוסק בהתרחשויות סביב הדרג המדיני והצבאי בשבועיים שלפני פרוץ המלחמה.
לקריאה נוספת
רונן ברגמן, גיל מלצר, זמן אמת, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 484.
קישורים חיצוניים
עדות סגן סימן-טוב בנימין - ק. מערך מצרים פיקוד דרום מודיעין, העדות בכתב יד באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
מסמכי סימן טוב, מועדת אגרנט, ארכיון צהל, תיק 1975-383-437 באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
ריכוז מסמכים בנוגע לפרשת סימן טוב, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
הערות שוליים
קטגוריה:חיילי חיל המודיעין במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:אלופי-משנה בצה"ל
קטגוריה:בוגרי העתודה האקדמית
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-03-11T09:06:33 |
סוכנות החלל האירופאית | REDIRECTסוכנות החלל האירופית | 2004-09-21T14:23:40 |
כמעט כל (במתמטיקה) | REDIRECT כמעט כל (מתמטיקה) | 2004-09-21T14:39:27 |
מסרשמיט | ממוזער|250px|שמאל|סמליל יצרנית הרכב האיטלקית אם איי ואל, הכולל בתוכו את סמלילה של מסרשמיט
מסרשמיט (בגרמנית: Messerschmitt) הייתה חברה גרמנית לייצור מטוסים שנודעה בעיקר בשל מטוסי הקרב שלה מתקופת מלחמת העולם השנייה, ה-Me 262 וה- Bf 109. החברה שרדה גם לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר סדרת מיזוגים, התייצבה כמסרשמיט־בולקוב־בלום עד לרכישתה בידי דיימלר-בנץ אוויר־חלל AG (DASA) בשנת 1989.
היסטוריה
בשנת 1927 הצטרף פרופסור וילי מסרשמיט לצוות המתכננים של "המפעל הבווארי למטוסים", שם קידם את רעיונו ל"מבנה קל משקל" המאחד מספר חלקים נושאי עומס לחלק מבני יחיד החוסך משקל ונפח, ומביא לביצועים משופרים. המטוס הראשון שהעמיד תפיסה זו במבחן היה ה-Bf 108 טייפון, מטוס ספורט שקבע שיאים רבים. על סמך הצלחה זו הוזמנה החברה בשנת 1935 לתחרות תכנון מטוס הקרב העתידי של הלופטוואפה, תחרות בה זכתה עם דגם ה- Bf 109.
מאז הזכייה הפך וילי מסרשמיט לחביב המשטר הנאצי, גם בשל כישוריו הפוליטיים ומיקום מפעליו בדרום גרמניה, הרחק ממקבצי התעשייה המסורתיים בצפון. מסרשמיט AG נוסדה כחברה עצמאית ב־11 ביולי 1938. וילי מסרשמיט מונה ליו"ר הדירקטוריון ומנהל בפועל. לאחר תאריך זה, כל המטוסים צוינו באותיות ME (האותיות הראשונות בשם "מסרשמיט") במקום BF (שציין "Bayerische Flugzeugwerke", המפעל הבווארי למטוסים).
במהלך שנות המלחמה, הייתה מסרשמיט ספקית מטוסי הקרב העיקרית ללופטוואפה. מטוסי ה- Bf 109 וה- Bf 110 היוו את עיקר הכוח האווירי, בחציה הראשון של המלחמה. דגמים נוספים הוזמנו ובהם דאון התובלה מסרשמיט Me 321 (ענק) האדיר, וגרסתו משושת המנועים Me 232.
במחצית השנייה של המלחמה, התרכז מסרשמיט בעיקר בפיתוח מטוסי סילון, ובהם מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון Me 262 שוואלבה (סנונית), ומטוס הקרב הרקטי היחיד ששרת אי פעם בחיל אוויר כלשהו, ה- Me 163 קומט (כוכב שביט). המטוסים נבנו על ידי עובדי כפייה מבין אסירי מחנות ריכוז, בעיקר מאוטהאוזן.
למסרשמיט היו גם כמה תכנונים כושלים, ביניהם ה- Me 210, יורשו של ה-110, אסון תעופתי שכמעט הביא לפירוקה הכפוי של החברה. בעיות התכנון שלו נפתרו ב- Me 410 הורניס (צרעה), אך מספר קטן של מטוסים מדגם זה יוצר שכן הדגש הושם על דגמי ה- Me 262.
עם תום מלחמת העולם השנייה, לא הורשתה החברה לייצר מטוסים, ועל כן פנתה ליצור מכונית תלת גלגלית בתצורת "בועה" בשני דגמים: מסרשמיט KR175 ומסרשמיט KR200. בשנות החמישים רכשה חברת אם איי ואל האיטלקית ידע ממסרשמיט שאיפשר לה לבנות אף היא אופנועים ומכוניות תלת גלגליות, אם איי ואל גם אימצה את סמלילה של מסרשמיט לתוך הסמליל שלה.
בשנת 1968 התמזגה מסרשמיט AG עם חברת בולקוב, ושנה לאחר מכן צורפו גם עסקי התעופה של בלום אונד פוס. החברה המאוחדת מסרשמיט־בולקוב־בלום, נרכשה על ידי Daimler-Benz Aerospace AG בשנת 1989, וחדלה להתקיים.
רשימת מטוסי מסרשמיט
מסרשמיט Bf 108 "טייפון" - מטוס אימונים ותובלה קלה.
מסרשמיט Bf 109 - מטוס קרב עיקרי של הלופטוואפה. הגרסה אוויה S-199 מייצור צ'כי, הייתה מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר הישראלי שבו הושגה גם ההפלה הראשונה של החיל.
מסרשמיט Bf 110 - מטוס קרב כבד, גם לקרבות לילה.
מסרשמיט Bf 162 - מפציץ (אב טיפוס).
מסרשמיט Bf 163 - מטוס סיור בעל יכולת המראה קצרה/אנכית (אב טיפוס).
מסרשמיט Me 163 "קומט" (כוכב שביט) - מטוס יירוט בעל הנעה רקטית.
מסרשמיט Me 209 - מטוס קרב ומטוס לשבירת שיאי מהירות (אב טיפוס).
מסרשמיט Me 209-II - מטוס קרב (אב טיפוס, שונה לחלוטין מ Me 209).
מסרשמיט Me 210 - מטוס קרב וסיור כבד.
מסרשמיט Me 261 - מטוס סיור ארוך טווח.
מסרשמיט Me 262 "שוואלבה" (סנונית) - מטוס קרב והפצצה בעל צמד מנועי סילון.
מסרשמיט Me 263 - מטוס יירוט בעל הנעה רקטית.
מסרשמיט Me 264 "אמריקה" - מפציץ ארוך טווח שיועד לפגיעה בארצות הברית (אב טיפוס).
מסרשמיט Me 290 - מפציץ ומטוס סיור ימי.
מסרשמיט Me 309 - מטוס קרב (אב טיפוס).
מסרשמיט Me 321 "גיגאנט" (ענק) - דאון תובלה.
מסרשמיט Me 323 - מטוס תובלה על בסיס ה"גיגאנט".
מסרשמיט Me 328 - מטוס קרב סילוני-פעימתי.
מסרשמיט Me 409 - מטוס קרב כבד (פרויקט על בסיס ה- Me 209, 1944)
מסרשמיט Me 410 "הורניס" (צרעה) - מטוס קרב וסיור כבד.
מסרשמיט Me 510 - מטוס קרב־הפצצה דו מנועי (פרויקט פיתוח של Me 410).
מסרשמיט Me 609 - מטוס קרב־הפצצה כבד (פרויקט).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חברות גרמניות
קטגוריה:יצרני מטוסים גרמניים
קטגוריה:גרמניה הנאצית: תעשייה
קטגוריה:חברות משתפות פעולה עם הנאצים | 2024-01-10T23:15:11 |
נחמיה בן אברהם | נחמיה בן אברהם (15 באפריל 1921 – 4 ביולי 1979) היה מבכירי כתבי הספורט והשדרנים שפעלו בישראל, וממייסדי היומון "חדשות הספורט".
קורות חיים
בן אברהם נולד בעיר ברסט ליטובסק (כיום ברסט או בריסק) שבפולין בשם נחמיה גולדברג. בן שנה עלה עם הוריו ארצה. כנער כתב במדורי הספורט של עיתוני התקופה ובהם הארץ והבוקר, שם נדרש לעברת את שמו, והוא בחר בשם בן אברהם (אברהם היה שמו של אביו).
החל לשדר ברדיו אירועי ספורט בימי הרדיו העברי המנדטורי. שידורו הראשון, בקול ירושלים, שהיה גם שידור ישיר ראשון של משחק כדורגל בארץ ישראל, היה ממשחק הכדורגל בין הקבוצה ההונגרית מ.ט.ק. בודפשט ובין נבחרת תל אביב בתחילת 1947 (ניצחון 3:1 לנבחרת תל אביב). עיתונאי הספורט, משה קשטן, סיפר כי: "נחמיה בן אברהם היה נרגש ביותר לפני השידור. הוא הבין שהוא הולך לקראת רגע היסטורי, ואכן הוא היה כזה".
בהמשך חייו, שידר בן אברהם בעקביות את משחקי נבחרת ישראל בכדורגל. אחד משידוריו המפורסמים היה בשנת 1956, אז שידר את משחק הנבחרת כנגד נבחרת ברית המועצות. לאחר שנחום סטלמך הבקיע שער שהישווה את התוצאה, נשמע בן אברהם על רקע צהלות הצופים כשהוא אומר: "אני משאיר את המיקרופון לקהל...!".
בן אברהם אף שידר את משחקי נבחרת ישראל במשחקי הגביע העולמי במקסיקו ב-1970, וכן את משחק הגמר של אותו טורניר.
ב-1968 הוציא ספר, במתכונת אלבומית, "ספורט ישראל" (הוצאת דקל), הסוקר את התפתחותם ההיסטורית של ענפי הספורט השונים בארץ ישראל מראשית הציונות. ב-1969, לאחר אולימפיאדת מקסיקו, הוציא ספר בשם "אולימפיאדה שיא!", על אותה אולימפיאדה והאולימפיאדות הקודמות לה.
נמנה עם צוות העורכים והיועצים המדעיים של האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער".
לאחר מותו, קראה ההתאחדות לכדורגל בישראל לגביע "אלוף האלופים" (בין אלופת הליגה למחזיקת הגביע) על שמו של בן אברהם.
ב-2010 קראה עיריית תל אביב-יפו רחוב על שמו בשכונת תל ברוך.
לקריאה נוספת
נחמיה בן אברהם, אולימפיאדה שיא!, תל אביב: הוצאת אור, 1969.
קישורים חיצוניים
- הקלטה של בן אברהם מתוך המשחק המפורסם ב-1956
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:סגל הבקר
קטגוריה:סגל חדשות הספורט
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:שדרני ספורט ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1979 | 2024-08-13T14:52:11 |
בארטר | REDIRECT סחר חליפין | 2004-09-21T15:00:54 |
ברטר | REDIRECT סחר חליפין | 2004-09-21T15:01:37 |
שמעון בר גיורא | שמאל|ממוזער|250px|תבליט שער טיטוס – בתהלוכת ניצחון זו הוצג שמעון בר גיורא השבוי, ובסופה הוצא להורג
שמעון בר גיורא (ביוונית: (Βαργιορᾶς (טקיטוס), (Σίμων γιος του Γιώρα (יוסף בן מתתיהו), בלטינית: Bargioras; ? – 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים. עבור רבים ביהדות בר גיורא נחשב לגיבור מלחמה, לאיש שנלחם עד חורמה בשלושה לגיונות רומאים והצליח במשך חמישה חודשים להודפם.
כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס ודיו קסיוס. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס. על שמו נקרא ארגון השמירה העברי "בר גיורא".
ביוגרפיה
שמעון בר גיורא נולד ביישוב גרשׂה. היו שהניחו כי המדובר בג'רש הידועה שבעבר הירדן, מערי הדקאפוליס, אך כיום מקובלת הסברה כי המדובר בכפר ג'וריש שבשומרון, הסמוך לעיירה עקרבה, לאור תיאורו של יוסף בן מתתיהו כי תחילת פעילותו של שמעון הייתה במחוז עקרבת. קיימות דעות כי שמו, בר גיורא, מעיד על היותו בן לגר (אם כי ייתכן שטענה זו הופצה על ידי מתנגדיו, במטרה להפחית מערכו).
שמעון ולוחמיו היו שותפים בעיכוב הצבא הרומי בראשות נציב סוריה קסטיוס גאלוס, בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד בראשיתו. במהלך הקרב שבו נהדפו כוחות המורדים שיצאו לקראתו מירושלים בחזרה אל החומות, הסתערו אנשי בר גיורא על הרומאים מאחור ליד בית חורון, וגרמו לפיזור כוח המאסף ולפגיעה לוגיסטית בצבא הרומי. העיכוב איפשר לכוחות היהודים שיצאו מהעיר להשתלט על כמה נקודות אסטרטגיות מסביבה. חרף זאת, הצליח צבא קסטיוס להגיע לחומות ולהטיל עליהן מצור; מספר ימים אחר כך הוא נסוג, כשהכוחות היהודיים מזנבים ברומאים, הורגים רבים מהחיילים ובוזזים אמצעי לחימה. אותו ניצחון אזורי על הצבא הרומי היווה נקודת מפנה במהלך המרד. הוא נטע ביטחון בצדקת הדרך והתפרש כהוכחה לתמיכה אלוהית. רבים הצטרפו לשורות המורדים. אפשר להניח, אם כי אין ציון מפורש לכך בספרו של יוסף בן מתתיהו, כי לבר גיורא וצבאו היה חלק נכבד במרדף המוצלח אחרי צבא גאלוס והכרעתו במורד בית חורון, שכן הם כבר פעלו באותו שטח לפני כן והכירוהו היטב.
דרכו של בר גיורא בפיקוד על לוחמים החלה באזור עקרבת שמדרום לשכם, עוד בטרם פרוץ המרד; משם ערך פשיטות ומסעי שוד כנגד בעלי הממון.
בתגובה לפעילותו זו, גירש אותו חנן בן חנן (הכהן הגדול לשעבר שעמד בראש ממשלת המרד) מטופרכיה זו שהייתה תחת שליטתו של בר גיורא, ובעקבות זאת הוא עבר למצדה וחבר שם לסיקריים שבפיקודו של אלעזר בן יאיר. בתחילה הללו חשדו בו, אך מאוחר יותר ראו שהוא יכול להועיל להם כבעל ברית נאמן. ייתכן שהוא שיתף פעולה עם אלעזר בן יאיר כשזה יצא עם אנשיו בשנת 68 לבוז את היישוב העשיר עין גדי תוך שהם הורגים מאות נשים וילדים, אחרי שהגברים ברחו – בהאמינם שהשודדים לא יפגעו לרעה בבני משפחותיהם.
לימים, כשמאס בפעילותם המקומית של קנאי אלעזר בן יאיר, ולאחר מות הכהן הגדול חנן בן חנן, עבר בר גיורא לאזור הר חברון. שם הוא קשר קשרים עם אחד מראשי האדומים, יעקב בן סוסא, שסייע להתמסרות בני עמו לידיו (יש הרואים באדומים 'יהודים דרומיים' שהיו נתונים בעבר תחת שלטון אדום, ולא היו אדומים במוצאם). בר גיורא שחרר עבדים, סייע לעניים והתנכל לעשירים, אותם נהג לשדוד. על השפעתו אז כותב יוסף בן מתתיהו:
"ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול... וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו. וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקודותיו כדבר מלך שליט".
על מידת הכריזמה של בר גיורא מספר יוסף בן מתתיהו, כי חייליו היו נכונים לאבד עצמם לדעת אם יורה להם.
הוא גם משווה בינו לבין יוחנן מגוש חלב, שהיה המנהיג הבכיר באותה עת מקרב המורדים שבירושלים: "הוא היה צעיר, ונפל אמנם מעורמתו מיוחנן אשר השליטה בעיר הייתה בידיו, אך הוא עלה עליו בכוח גופו ובעזות מצחו".
במהלך אותה תקופה הוא ניסה להצטרף להנהגת המאבק על ירושלים. בתחילה קנאי ירושלים בראשות יוחנן מגוש חלב קמו עליו למלחמה והרחיקו אותו, והוא הכה בהם והסב להם אבדות. לימים, כשחטפו הללו את אשתו, הגיב במסע נקמה אכזרי בעיר; כך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו: "אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה". תגובתו הפילה עליהם אימה עד כי נכנעו ושחררו את אשתו.
כביכול הייתה האידאולוגיה של יוחנן מגוש חלב ושל שמעון בר גיורא זהה, ואין זה ברור לגמרי מדוע רחשו משטמה עזה איש לרעהו. כל אחד מהם רצה לכפות שליטתו על היהודים, אך ייתכן שתחת פני השטח היה גם רובד רעיוני: לדעתו של יוסף קלוזנר, יוחנן התנגד ל"סוציאליזם" המובהק והמהפכני של בר גיורא; נראה לכאורה שמשנתו של שמעון הייתה קרובה לזו של הסיקריים, ואכן מסתבר שרבים מאנשי פלג זה חברו אליו, בעיקר מבין אלה ששכנו מחוץ למצדה.
כניסתו לירושלים
השתלטותו של בר גיורא בשנת 69 על ירושלים באה עקב אכזריותו היתרה של יריבו יוחנן, שקוממה עליו גם את אנשי צבאו שלו. האדומיים מביניהם חברו לקשר, ופתחו את השער לשמעון. בין אלה שתמכו בכניסתו של בר גיורא היה מתתיהו מבית ביתוס שעודד את העם בירושלים להתיר את כניסתו. גם פליטים אחרים, שברחו מפני יוחנן מגוש חלב, ביקשו את שמעון להיכנס העירה. חילו הגדול שמנה עשרות אלפים שעט פנימה, אך היה בעמדת נחיתות מול אנשי יוחנן ששלטו על המקומות הגבוהים בהר הבית. במאבקים הפנימיים שבהם היה מעורב גם פלג שלישי של קנאים, בראשות אלעזר בן שמעון, נשרפו כנראה אוצרות התבואה של העיר.
תקופה זו הייתה תקופה של שלטון אימה וטרור, ואלו שנחשדו כמתונים נהרגו על ידיהם. יוסף בן מתתיהו מספר ששמעון בר גיורא "המית בייסורים קשים" גם את מתתיהו מבית ביתוס, שפתח לפניו את שער העיר. כאשר הוחלט להוציאו להורג עם בניו ביקש מתתיהו למות ראשון, כדי שלא לצפות במות יוצאי חלציו, אך שמעון התעקש דווקא להורגו אחרון. את הוצאתו להורג הטיל שמעון על "חנן בן בגדת, האכזרי בכל נושאי כליו". לא רק זאת אלא שמי שהביע אבל פומבי על הרג המתונים הומת גם הוא.
אומנם, בסופו של דבר, משקרבו חייליו של טיטוס לחומות שיתפו הפלגים היהודים פעולה במערכה על ירושלים; הם חילקו ביניהם את ההגנה על העיר במלחמה עיקשת ונואשת, אך מאמציהם כשלו – ושתי חומות ירושלים נפלו. במצב זה פנה יוסף בן מתתיהו בשם טיטוס למורדים וביקשם להיכנע, אך הם סירבו. זאת, למרות הרעב הנורא והצמא ששרר בעיר.
הלוחמים סבבו בעיר והחרימו אוכל ומים לעצמם. העשירים ביקשו לערוק ושמועות על כך הספיקו לשמעון וגם ליוחנן כדי להחרים את רכושם. גם מבין האדוקים בנאמניו של שמעון – היו שהסגירו עצמם לטיטוס.
המפלה
גם אחרי נפילת החומה השלישית, כיבוש הר הבית ושריפת בית המקדש, הוסיף שמעון בר גיורא להילחם עוד כחודש ימים.
כשניסו כמה מאנשי צבאו להתמקח עם הרומאים באותו זמן על תנאי כניעה, ציווה להורגם, אף שגיבור מלחמה היה ביניהם. הוא ויוחנן הסתגרו בביצורים, שעד היום עומדים על תילם במגדל דוד.
גם כשכבר הייתה המפלה ברורה ומוחלטת, והיה עליו לברוח למנהרה – לא הסגיר עצמו שמעון, כפי שעשה בסופו של דבר יוחנן, אלא ניסה תחילה לחפור פתח מילוט. משאזל מזונו אחז בתחבולה נואשת: הוא ניסה לברוח כשהוא עטוף בתכריכים. מטרתו הייתה להטיל על ידי הלבוש המוזר אימה על השומרים הרומאים, בתקווה שיחשבוהו לשד, או למת מהלך. תכסיסו לא צלח, והוא נשבה. מפתיעה העובדה שלא שלח יד בנפשו כדרך הקנאים האחרים – הסיקריים אנשי מצדה, שבקרבם התגורר תקופת מה.
בחורף ג'תתל"א, ראשית שנת 71, הובל שמעון בר-גיורא בתהלוכת הניצחון של טיטוס ברומא, כראש צבאות האויב המובס. כשחבל על צווארו, הובל תוך כדי הלקאתו אל מקדש יופיטר, שם הוציאוהו להורג בהטלה מראש סלע טארפיאן. עם קבלת הידיעה על מותו, הריע ההמון הרומי בצהלה.
יריבו יוחנן מגוש חלב נידון למאסר עולם בלבד, כי הרומאים נהגו להוציא להורג רק את מנהיג האויבים – במקרה זה, שמעון בר גיורא.
ההבדל בין העונשים שהוטלו עליהם מצביע על ההבדל במעמדם בהנהגת המרד מנקודת מבטם של הרומאים. מבחינתם, שמעון היה האישיות החשובה ביותר.
ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מדגיש כי בר גיורא היה היחיד שהוצא להורג במצעד הניצחון הזה.
ארגון בר גיורא שפעל בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות הציונית, נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו היישוב בר גיורא שבמטה יהודה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יהודי תקופת בית שני
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:מורדים
קטגוריה:יוסף בן מתתיהו
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:נפטרים ב-71 | 2024-10-20T08:21:12 |
טחול | הטחול הוא איבר פנימי רך בצבע סגול־אדום, שגודלו כגודל אגרוף. משקלו 150–200 גרם (גדול יותר בזכרים). הוא שוכן בחלקו העליון השמאלי של חלל הבטן, לצד הקיבה ומאחורי הצלעות התחתונות. הטחול מהווה חלק ממערכת הלימפה.
מבנה הטחול
הטחול מורכב משני סוגי רקמה:
מוך לבן: רקמה הדומה לרקמת לימפה רגילה, בנוי מלימפוציטים שמקיפים עורק ומונוציטים (מקרופאג'ים).
מוך אדום: רקמה ספוגית מלאת דם וורידים גדולים בה מתרחש פירוק תאי הדם האדומים. מכיל venous sinuses ובהיקפו יש הרבה מאוד קישריות לימפטיות.
מחזור הדם בטחול
עורק הטחול (A. Lienalis) מביא את הדם לשער הטחול, ושם הוא מסתעף לענפים קטנים החודרים עם הכפסיסים לעומק עמוק, שבו הם מוקפים על ידי קשרי לימפה. כל קשריר לימפה מוחדר ומוזן על ידי ענף עורקי קטן. הדם היוצא מן הקשריר בנימיות, נשפך למערכת הסינוסואידית-ורידית.
תפקידי הטחול
בעובר, הטחול מייצר תאי דם לבנים. אולם, תהליך זה נפסק לקראת הטרימסטר השלישי להריון, ואצל האדם הבוגר עיקר ייצור תאי הדם הלבנים נעשה במח העצם.
הטחול הוא איבר המשויך למערכת הלימפטית. בתור שכזה, יש לטחול תפקיד חשוב כמקום מפגש בין תאי הדם הלבנים השונים (לימפוציטים ומקרופאג'ים). קרבה פיזית זו מאפשרת אינטראקציה והעברת מידע בין התאים, התורמת הן לתגובה במערכת החיסון הנרכשת (בין היתר יצירת נוגדנים) והן לתגובה במערכת החיסון המולדת כמו פירוק חיידקים.
למקרופאג'ים השוכנים בטחול תפקיד גם בפירוק תאי דם אדומים פגומים או מתים ומחזור הברזל המצוי בהם, ובפירוק טסיות הדם. שתי פעולות אלה מבוצעות גם על ידי הכבד.
מחלות הטחול
בטחול יכולות להתפתח מחלות שונות כגון זיהומים, שאתות וכו'. המחלות הללו יכולות להיות מחלות בפני עצמן, או סימפטום של מחלה. טחול מוגדל היה תוצאה ידועה של מחלת המלריה. כמו כן, הטחול עלול להתפוצץ כתוצאה ממאמץ יתר, בעיקר כאשר הגוף חולה במחלת הנשיקה או במחלות אוטואימוניות, ואז יש להוציאו בניתוח. גם בעת העתיקה היה נהוג לנתח ספורטאים ולוחמים ולהוציא את הטחול, כדי שלא יתפוצץ ממאמץ יתר.
ילדים קטנים חסרי טחול רגישים מאוד לזיהומים על ידי חיידקים. לעומת זאת, אצל מבוגרים חסרי טחול לא נמצאה עלייה ברגישות לגבי זיהומים אך לעיתים חוסר טחול יכול לגרום לסיבוכים אחרים.
ראו גם
ספלנקטומיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת הלימפה
קטגוריה:מערכת הדם
קטגוריה:איברים בגוף האדם | 2024-01-04T14:19:06 |
מכבי בזק בינלאומי תל אביב | REDIRECT מכבי תל אביב (כדורגל) | 2005-12-29T12:45:56 |
אנדריי ולאסוב | אנדריי אנדרייביץ' ולאסוב (ברוסית: Андрей Андреевич Власов; 14 בספטמבר 1901 – 2 באוגוסט 1946) היה גנרל בצבא האדום. במהלך מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמנים ושם הקים ועמד בראש צבא שבויים סובייטים שנלחם לצד הצבא הנאצי כנגד הצבא האדום.
קריירה מוקדמת
ולאסוב החל את הקריירה שלו כסטודנט בסמינר לכמרים. בשנת 1919 עזב את הסמינר, והצטרף אל הצבא האדום בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה. הוא לחם בחזית הדרומית באוקראינה, בקווקז ובקרים. הוא הצטיין כלוחם, ובשנים הבאות עלה בדרגות בשורות הצבא האדום.
בשנת 1930 הצטרף אל המפלגה הקומוניסטית הרוסית. בשנת 1938 נשלח כיועץ צבאי לצבאו של צ'יאנג קאי שק בסין, ושירת שם עד נובמבר 1939, וכך, כפי הנראה, שרד את הטיהורים הגדולים אשר השמידו באופן פיזי את רוב צמרת הצבא האדום בשנים אלו.
עם שובו, ולאסוב שירת בכמה תפקידים לפני שקיבל את הפיקוד על דיוויזיית הרובאים ה-99. לאחר תשעה חודשים בלבד בהנהגתו של ולאסוב, הוכרה הדיוויזיה כאחת הדיוויזיות הטובות ביותר בצבא בשנת 1940. ב-1940 הועלה ולאסוב לדרגת גנרל מיור, וב-22 ביוני 1941, כאשר הגרמנים ובני בריתם פלשו לברית המועצות, פיקד ולאסוב על הקורפוס הממוכן ה-4.
כגנרל-לייטננט, הוא פיקד על הארמייה ה-37 ליד קייב ונמלט מהכיתור. לאחר מכן מילא תפקיד חשוב בהגנה על מוסקבה, כאשר הארמייה ה-20 שלו פתחה בהתקפת נגד וכבשה מחדש את סולנצ'נוגורסק. תמונתו של ולאסוב הודפסה (יחד עם אלו של גנרלים סובייטים אחרים) בעיתון "פרבדה" כאחד מ"מגיני מוסקבה". ולאסוב עוטר ב-24 בינואר 1942 בעיטור הדגל האדום על מאמציו להגנת מוסקבה. ולאסוב נחשב לאחד הכריזמטים והנמרצים שבדור המצביאים החדש אשר החליף את הגוורדיה הסובייטית הישנה של מפקדי מלחמת האזרחים וחושל בקרבות בשנת 1941. על בני דורו נמנו דמויות כגיאורגי ז'וקוב ואלכסנדר ואסילבסקי, אשר עד לסיום המלחמה זכו לתפקידים רמי דרג, עיטורים ודרגות. ולאסוב היה בין השורה הראשונה של מפקדים אלו.
בקיץ 1942 תכנן הצבא האדום שורה של מתקפות שנועדו לנצל את המומנטום שהשיג במהלך החורף. מתקפות אלו הוכנו באופן גרוע, והסתיימו בתבוסה סובייטית בכל שלוש החזיתות - חארקוב, קרץ' וסבסטופול. המפלות היו אך הקדמות לנסיגה הסובייטית הכוללת אל נהר הוולגה בקיץ 1942.
במסגרת זו, ולאסוב קיבל פקודה להחליף את המפקד החולה קלקוב לאחר כיתור ארמיית ההלם השנייה. לאחר הצלחה זו, מונה ולאסוב למפקד ארמיית ההלם השנייה של חזית וולחוב והוביל את הניסיון להסיר את המצור על לנינגרד - מבצע ההתקפה ליובאן-צ'ודובו בינואר-אפריל 1942. בחציית נהר וולחוב הצליחה הארמייה של ולאסוב לפרוץ את קווי הארמייה ה-18 הגרמנית וחדרה לעומק של 70–74 ק"מ בתוך האזור האחורי הגרמני. עם זאת, הארמיות האחרות (הארמיות ה-4, ה-52 וה-59 של חזית וולחוב, קורפוס הפרשים ה-13, וקורפוסי המשמר ה-4 וה-6, וכן הארמייה ה-54 של חזית לנינגרד) לא הצליחו לנצל את ההתקדמות של ולאסוב ולספק את התמיכה הנדרשת, וצבאו של ולאסוב נתקע. אישור הנסיגה נדחה. עם מתקפת הנגד במאי 1942, ארמיית ההלם השנייה הורשתה לבסוף לסגת, אבל עד קבלת האישור היא כותרה וביוני 1942 כמעט חוסלה במהלך הפריצה הסופית במיאסנוי בור, וולאסוב נפל יחד עם שרידי כוחותיו בשבי לאחר שסירב להתפנות.
בזיכרונותיו נותן המרשל קיריל מרצקוב תמונה שונה לחלוטין של הקרב. על פי מרצקוב נטש ולאסוב את הפיקוד באמצע הקרב. מספר פעמים הצליחו כוחות סובייטים לפרוץ את הכיתור, אך ללא עזרה מאורגנת מבפנים לא ניתן היה לחלץ את לוחמי "ארמיית המחץ השנייה", וחלקם הניכר נפל בשבי ונהרג, אם כי רבים הצליחו להיחלץ מטבעת הכיתור. גרסה זו מציגה את ולאסוב באור של קרייריסט קפריזי אשר הפקיר את חייליו בשל סכסוך אישי.
צבא השחרור הרוסי
שמאל|ממוזער|250px|ולאסוב בפני חייליו במדי הוורמאכט, 1944
יחסם של הגרמנים לשבויי מלחמה סובייטים היה בין פשעי המלחמה של הוורמאכט. השבויים נכלאו במכלאות פתוחות כשהם חשופים למזג האוויר הקשה וללא מזון. בתנאים אלו מתו מיליוני שבויי מלחמה מרעב ומחשיפה לקור. "פקודת הקומיסר" שניתנה לוורמאכט, הורתה כי יש להוציא להורג כל פעיל קומוניסטי. דבר שתורגם לעיתים בשטח להוצאת כל מי שנראה כיודע קרוא וכתוב, או כל אדם המרכיב משקפיים. השבויים היהודים נשלחו להשמדה.
לאחר שנפל ולאסוב בשבי, הסכים לעמוד בראש צבא אשר יילחם לצד הגרמנים כנגד הרוסים. יש להניח כי הסכמתו זו נבעה מכל האמור לעיל וכן ממרירות אישית כנגד סטלין על האופן שבו נזנחו כוחותיו בכיתור ונפלו בשבי. בשנת 1942 פרסם ולאסוב מספר כרוזים בעלי אופי אנטי קומוניסטי ואנטישמי. כרוזים אלו הושלכו ממטוסים, והיוו גורם לעריקתם של חיילים סובייטים רבים אל הצבא הגרמני.
תוכניות לפעולה ממשית וליצירת צבא רציני הוקפאו. פעולות של "צבא אנטי סובייטי" רוסי נגדו את המדיניות של היטלר והאס אס לפיה הרוסים הם עם עבדים נחות, המסוגל לכל היותר לעבודות שחורות. חזונו של היטלר היה יצירת מדינה גרמנית המשתרעת עד להרי אורל (אם כי הייתה תוכנית נאצית שמטרתה הייתה לכבוש את ההרים עצמם ולא רק את הסביבה). לא היה מקום לכל אוטונומיה רוסית בחזון זה. כשנה לאחר מכן, בשנת 1943, דחה סטלין יוזמה גרמנית דומה של הגנרל ולטר פון זיידליץ-קורצבאך, ליצירת צבא גרמני אנטי-נאצי אשר יוצנח בתחומי הרייך, ויש להניח כי הסיבות להקפאת שתי התוכניות היו דומות.
ולאסוב עצמו היה ספק עציר, לא הותר לו לנוע בחופשיות, והוא היה נתון להתקפים של שכרות. במצב זה בילה את השנים 1942–1944 בשכנוע שבויים סובייטיים להצטרף לעוצבות שהורכבו משבויי מלחמה אשר שירתו לצד הגרמנים במלחמה. לוחמים אלו קיבלו את הכינוי "ROA" (ראשי תיבות ברוסית של "צבא השחרור הרוסי"). משימותיהם נעו בין פעולות שיטור ופעולות "נגד פרטיזנים", להשתתפות בלחימה. חלקם נשלח אף כחיל מצב לצרפת ונכנע שם לבעלות הברית המערביות עם הפלישה ביוני 1944.
בשנת 1944 נראה היה כי מצבם של הגרמנים השתנה לרעה. לאחר הקרב על סטאלינגרד ולאחר התבוסה בקרב קורסק נראה היה כי גרמניה תידרש לכל מאמץ אפשרי ולמיצוי כל אפשרויות כוח האדם העומדות לרשותה על מנת לעצור את הצבא האדום הקרוב לגבול גרמניה. ולאסוב נפגש בספטמבר 1944 עם היינריך הימלר והורשה להקים צבא שיכלול את כל השבויים ועובדי הכפייה הסובייטים. מטרתו המוצהרת לא הייתה השלטת הגרמנים ברוסיה, כי אם הדחתו של סטלין וכינון משטר חדש ברוסיה. הוקם "ועד לשחרור עמי רוסיה" אשר "צבא השחרור הרוסי" היה אמור להיות הזרוע הצבאית שלו, ואשר היה אמור לאחד את העמים הרוסים כנגד הנהגתו של סטלין.
בשלב זה, בו היו רוב שטחי רוסיה האירופית לשממה לאחר שלוש שנות לחימה אכזרית, מאות כפרים נשרפו על יושביהם. היהודים הושמדו בכל מקום בו היו, ומדיניות של ניצול לעבודות כפייה, שוד וביזה, אונס ורצח, הייתה המדיניות הגרמנית הרשמית כלפי האוכלוסייה באשר היא בשטחי הכיבוש, הייתה תוכניתו של ולאסוב מנותקת לחלוטין מן המציאות.
הבריטים והאמריקאים, היו בעלי עניין מועט בגורלו של ולאסוב, שביקש מקלט מדיני בשורותיהם. נראה כי עצם המגע עמו עלול היה להביא לעימותים עם ברית המועצות. הוא הוסגר לידי הסובייטים במאי 1945 ובאוגוסט 1946 הודיע הרדיו הרוסי על הוצאתו להורג, לאחר משפט, שנערך לו ולאחד עשר מקציניו הבכירים. ולאסוב ואנשיו הומתו בתלייה. יתר אנשי "צבא ולאסוב" שנמצאו הוצאו להורג, או שנשלחו למשך שנים למחנות בסיביר. מיעוט קטן מהם שרד עד למתן החנינה הכללית שניתנה בברית המועצות למספר אסירים פוליטיים ב-17 בספטמבר 1955. עד היום משמש השם "ולאסוב" ככינוי לבוגד במסורת הרוסית, בדומה לשימוש בשם "קוויזלינג".
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, 1990.
אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות.
ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
קישורים חיצוניים
הכרוז של ולאסוב לעם הרוסי
נאומו של אנדריי ולאסוב (רוסית עם כתוביות באנגלית), 1944.
קטגוריה:גנרלים סובייטים
קטגוריה:אנשי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה
קטגוריה:סובייטים משתפי פעולה עם הנאצים שהוצאו להורג
קטגוריה:סובייטים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג ברוסיה וברית המועצות
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא האדום במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מפקדי גייסות בצבא האדום במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אישים שהוסגרו
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1901
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1946 | 2024-07-11T18:32:47 |
מניה דפרסיה | REDIRECT הפרעה דו-קוטבית | 2004-09-21T18:03:29 |
שופר | ממוזער|250px| מיני שופרות
שמאל|ממוזער|250px|תקיעה בשופר: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה
השופר הוא כלי נשיפה עשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים.
המילה "שופר" מקורה בתנ"ך, והיא משמשת בעיקר בהקשר הדתי שלה. ביהדות השופר משמש לקיום מצוות כתקיעת שופר בראש השנה וביום הכיפורים, וכן הוא סמל לחירות בשנת היובל ובבוא המשיח, וככזה הפך השופר לסמל יהודי בכל העולם.
מלבד ההקשר הדתי, בימי קדם שימש השופר ככלי להשמעת רעש, לנגינה, להעברת מסרים ולהתרעה מפני סכנות, להמלכת מלכים ולקבץ את העם.
הכנת השופר
ממוזער|250px|שופרות בתהליך ההכנה
רוב השופרות עשויים מקרני אַיִל, כבש בוגר ממין זכר. משום שבישראל אין אילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה. את השופר ה"תימני" מכינים מקרני קודו גמלוני.
רוב הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי הקרן הקשה מופרד מחומר העצם שבצידו הפנימי, תוך זהירות שלא לשבור את הקרן.
לאחר ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עוביה – היא נפסלת הלכתית. אם הנקב הוא חיצוני בלבד, אז הקרן כשרה.
בהמשך התהליך, הקרן עוברת תהליך חימום באש, ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה.
בתום היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש מיומנות מיוחדת.
הרב יוסף קאפח הוכיח מדברי התלמוד, ששופר הראוי לכתחילה למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף כפיפה טבעית. ובכך הוא מחזק את דברי רס"ג הסובר שאין ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו, דבר הגורם לכך שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר, וכך נוהגים חלק מיהודי תימן.
מיני שופרות
שמאל|ממוזער|250px|למעלה: שופר איל של עדות אשכנז.למטה: שופר קודו של יהדות תימן.
ישנם סוגים שונים של שופרות.
השופר נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִל, כבש בוגר ממין זכר, ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים. אין משתמשים בקרן של שור ולא של בעלי חיים אחרים שקרניהם אינן חלולות אלא עשויות עצם אחד, כיוון שאין הם קרויים "שופר", ורק הקרניים הדומות לשפופרת קרויות שופר.
על פי המשנה, שופר יעל בעל פיה מוזהבת שימש בראש השנה בית המקדש כשלצדו תקעו גם בשתי חצוצרות.
ביהדות תימן
ממוזער|210 פיקסלים|שופר מסולסל מקרן קודו גמלוני המכונה "שופר תימני
ממוזער|210 פיקסלים|שופר לא מעובד כמנהג התימנים
בקרב חלק מיהדות תימן היה מנהג לתקוע בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו" (לרוב קודו מהמין קודו גמלוני), וזאת על אף שהרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מצריך לתקיעת שופר בראש השנה שופר כבש כפוף דווקא ופוסל שופרות אחרים. לדעת הרב אבירן יצחק הלוי מנהג זה איננו קדום, שכן רק במאות שנים האחרונות התאפשר מסחר בין תימן ואפריקה.
שמאל|ממוזער|250px|תקיעה בשופר תימני.
מנהג זה עורר פולמוס בין רבני תימן, לאחר שחכמי טבריה כתבו מכתב המפקפק על כשרותו של השופר, הרב יחיא קאפח כתב כמה מכתבים חריפים האוסרים את השופר, בעקבות זה רבים החמירו שלא לתקוע בשופר זה בתקיעות החובה שבראש השנה, לעומתם הרב יוסף צוברי סבור שה"קודו" הוא מין גדול ממיני הכבשים, ולדעתו גם הרמב"ם מכשיר שופר זה.
ככלל, יהודי תימן לא שינו את צורתו המקורית של השופר. ואף לדעת הרב יוסף קאפח יש חשש פסול בשופר שמעובד ומשונה מצורתו הטבעית, בעקבות פסיקה זו נוהגים תלמידיו לתקוע בשופר שאפילו בצד הצר לא נעשה כל שינוי או מתיחה. מה שמקשה יותר את ההתאמה לפיו של התוקע, ודורש מיומנות שונה מהרגיל.
חלק מהשופרות האשכנזיים קטנים ביותר (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו". שיעורו המינימלי של השופר בהלכה הוא טפח – בין 8 ל־10 סנטימטר.
השופר במקרא וביהדות
ממוזער|250px| תקיעה בשופר
בתנ"ך מובא השופר בהקשרים רבים והוא כלי הנגינה המוזכר מספר הפעמים הרב ביותר בתנ"ך. השופר גם היה בשימוש אצל עמים אחרים בימי קדם. גם במלחמות היו נוהגים לתקוע כדי להרתיע את האויב. בכרכמיש נמצא תבליט מתקופת הברזל המראה אנשים מנגנים על שופר ותוף.
על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה 'נפלה תחתיה', והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה.
השופר מוזכר בתנ"ך מספר פעמים בהקשר של גאולה ואחרית הימים, ועל פי המסורת עתיד המשיח לתקוע בשופר בזמן הגאולה.
שמאל|ממוזער|230px|תקיעה בשופר, 1934
ממוזער|230px|תקיעה בשופר בכותל המערבי
התקיעה בשופר מצוינת לעיתים קרובות יחד עם תקיעה בחצוצרות (לפעמים השופר עיקר והחצוצרות נלוות ולפעמים להפך). כך למשל בבית המקדש בראש השנה: "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצוות היום בשופר", ואילו בכיבוש יריחו בזמן יהושע מוזכר השופר כנלווה לחצוצרות.
אף שכיום שימושו הכמעט בלעדי של השופר הוא למצוות תקיעת שופר בראש השנה, במקרא וביהדות היו לתקיעת השופר שמושים רבים:
תקיעה להקהלת העם, לעוררם למלחמה ולהחרדת האויב.
מצוות תקיעת השופר בשנת היובל.
תקיעה בתענית ציבור או בעצירת גשמים, לעורר את לב העם לתשובה.
תקיעה בעת הכרזת הודעות לציבור, כהטלת חרם ונידוי, לווית המת, קידוש החודש, או כאשר רצו חכמים להודיע שאסרו או התירו דבר מסוים.
שש תקיעות בערב שבת, בהן הכריזו על כניסת השבת ותחילת זמן איסור המלאכה, בזמן בית שני.
תקיעה בשופר נעשתה גם בעת הכתרת מלכים. כמו שכתוב ב:
וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, *וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה"*
שופר בימים נוראים
ממוזער|ימין|200px|איגרת שנה טובה ובה איור של יהודי תוקע בשופר (מאת אלפונסו לוי)
ממוזער|230px|יהודי חרדי אשכנזי תוקע בשופר בערב ראש השנה.
בימינו, עיקר שימושו של השופר ביהדות הוא לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה ונלמד מן הפסוק "יום תרועה יהיה לכם". התוקע בשופר מכונה "בעל תוקע".
בקהילות מסוימות נהוג לתקוע בשופר בכל יום מימי חודש אלול (למעט ערב ראש השנה, בו לא תוקעים כדי ליצור הפסקה בין התקיעות שאינן אלא מכח מנהג לבין התקיעות שהן מצווה מן התורה, וכן בשבתות שבו השופר אסור בטלטול). אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת י"ג מידות שבסליחות או במהלך הקדיש שבסוף הסליחות, אולם במספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול.
גם בסוף תפילת יום הכיפורים נהוג לתקוע במהלך הקדיש, וברוב קהילות המתפללות בנוסח אשכנז וחלק מקהילות המתפללות בנוסח ספרד, לאחריו, שבסיום תפילת נעילה, זכר לתקיעת השופר של שנת היובל. יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה.
בסדר התפילות ליום העצמאות קבעה הרבנות הראשית לישראל לתקוע בשופר בסוף תפילת ערבית.
משמעותו הסמלית של השופר
ממוזער|250px|שופר מקרן איל (כבש זכר בוגר), הנמצא בשימוש בקרב רוב הקהילות היהודיות בישראל ובתפוצות.
משמעויות סמליות רבות נתנו לקול השופר. רבי סעדיה גאון מנה עשר משמעויות, וביניהן:
המלכת ה'
זכירת מעמד הר סיני
קריאה לחזרה בתשובה
תקווה לגאולה
זיכרון עקדת יצחק
רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מסביר בצורה רעיונית, על פי הפסוק שנהוג לקרוא לפני תקיעות השופר בראש השנה: , שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול יוצא מהצד הרחב (מרחב) – דבר הבא לרמז לחשיבות הגדולה של תיקון המידות, בין קטן בין גדול.
בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20 היה מי שהציע לראות בקול השופר חזרה לשורשו הבראשיתי והפשוט של האדם.
ממוזער|250px|שופר בכותל המערבי.
בתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי אסור היה ליהודים לתקוע בשופר בכותל המערבי. איסור זה היה בין הגורמים לפרוץ מאורעות תרפ"ט שהתמקדו בכותל.
עם שחרור העיר העתיקה ירושלים במלחמת ששת הימים הגיע הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, אל הכותל המערבי ותקע בשופר.
ראו גם
שופר קודו
שופר יעל
שופר ראם
לקריאה נוספת
תיאודור רייק, השופר – מחקר פסיכואנליטי של הריטואל היהודי, רסלינג, 2005.
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "שופר מנין?", עמ' 31–46.
קישורים חיצוניים
מידע כללי
באתר מטח
מצגת אודות תהליך ייצור השופרות וסוגי השופרות השונים בחלוקה לעדות ישראל
מידע על הסוגים, תהליך הייצור, הצלילים והמורשת של השופר באתר ברששת ריבק שופרות ישראל
הלכות השופר
הלכות שופר לרמב"ם – מבוארות ממפעל משנה תורה
רשימת מאמרים על מצוות תקיעת שופר באתר רמבי"ש
הרב רא"ם הכהן, עבודת הכוונה בתקיעת השופר, אתר ישיבת עתניאל.
הרב אליעזר מלמד, מהו שופר?, באתר פניני הלכה
מחקרים והגות על השופר במורשת ישראל
פרופ' רחל אליאור, שופר היובל, שופר התרועה, שופר החרם ושופרו של משיח, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
אליהו גלולה, תפקידו של השופר בראש־השנה ואופייה של התשובה, אתר מכללת ליפשיץ.
הרב יהודה לייב הלוי אשלג,"שופרו של משיח" באתר קבלה לעם
משה רענן, שופר לראש השנה מקרן של יעל נובי, בבלוג של איגוד ספרני היהדות.
סיפורו של שופר שנוצר תוך סיכון במחנה עבודות כפייה סקרז'יסקו־קמיינה שבפולין בתקופת השואה, באתר יד ושם
סיפורו של שופר ששימש בימים הנוראים בגטו טרזין, באתר יד ושם
סיון רהב-מאיר, הקול שמעבר למילים, באתר "ליבא", 29 בספטמבר 2016
יצירת השופר
יצירת השופר
קול השופר וקול הדממה, על תיאור קול השופר בתפילת 'ונתנה תוקף'.
סיור עם השופר, תהליך הכנת השופר, לצפייה באתר בינינו
איך מכינים שופר, מבית "האחים גרובייס", יוטיוב
תקיעה בשופר (סרטים, תמונות וקובצי מדיה)
אוסף תמונות של שופר ותקיעה בשופר בפליקר
דוד זסלוף, התקווה מנוגנת בשופר, יוטיוב
הרב אבנר טוניק, תקיעות שופר – יג אלול התשעה, יוטיוב
ראובן מזרחי, תקיעת שופר (שופר תימני מסולסל), יוטיוב
תקיעת שופר נוסח תימן הרב משה לוי, יוטיוב
הרב דוד נינצינסקי, הדרכה לתקיעה נכונה, יוטיוב
(תקיעה בשופר קודו)
הערות שוליים
קטגוריה:ראש השנה
קטגוריה:תשמישי מצווה
קטגוריה:מוצרים מן החי
קטגוריה:כלי נגינה עתיקים
קטגוריה:ימים נוראים
קטגוריה:מסכת ראש השנה
קטגוריה:סמלים יהודיים
קטגוריה:שופר | 2024-10-12T18:34:39 |
בלרוס | REDIRECTבלארוס | 2004-09-21T20:21:38 |
אפעה מגוון | אפעה מגוון (שם מדעי: Echis coloratus) הוא מין של נחש ארסי מסוג אפעה, הנפוץ בישראל, מצרים ובמזרח התיכון. הוא בין שני המינים היחידים של האפעה שהיו ידועים עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20, והוא נמנה בין תשעת הנחשים הארסיים בישראל.
תיאור
אורכו של האפעה המגוון נע בין כ-20 ס"מ לצעיר שזה-עתה בקע מהביצה ועד ל- לבוגר. בכך הוא בין מיני האפעה היותר ארוכים, למרות שיש ארוכים ממנו עד 85–87 סנטימטרים. משקלו המרבי הוא כ-180 גרם. צבעו הכללי אפור, אדום, צהוב או חום, עם כתמים בהירים בעלי הילה כהה. לעיתים ישנם פרטים בעלי גוון כחלחל-אפור. סימן ההיכר של המין הוא הלשון הוורודה וצבעיו המגוונים.
האפעה המגוון אינו חופר ומשתמש בנקיקים, באבנים, בסלעים, ובמחילות מוכנות מעדיף לארוב לטרף באזורים קרובים למים אך לא בהכרח. הנקבה מטילה 6 עד 10 ביצים בעלות קליפה גמישה במספר נקיקים או מחילות. הנחשים הצעירים בוקעים אחרי 50 יום. גודל הביצים 36 על 21 מילימטר והמשקל הממוצע 9 גרם. הנקבה מדביקה אותן לאבנים בנקיקים בהם היא מטילה. הצעירים מגיעים לבגרות לאחר 4 שנים. אורך החיים של האפעה כעשר שנים.
תפוצה
האפעה המגוון מצוי בירדן, ישראל, עומאן, ערב הסעודית, מצרים (סיני וממזרח לנילוס), ובתימן באזורים סלעיים עד לגובה של 1,500 מטרים מעל גובה פני הים. בישראל מצוי האפעה באזורי מצוקים בנגב, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, ובגלבוע. התפוצה של האפעה במערב הנגב מתרחבת. האפעה בהרי הנגב ובגלבוע הוא חום-אדמדם בעל כתמים בהירים ונראה שהצבעים מותאמים לצבע הקרקע.
שימושים רפואיים בימי הביניים
בימי הביניים השימוש באפעה מגוון לצורכי ריפוי היה ידוע ומקובל. חוקרים ועולי רגל רבים התייחסו בספריהם לתיאורי לכידתו והכנתו לצורך זה. בשרו שימש בעיקר להכנת ה"תריאק" – תרופה לטיפול בהרעלות, בנכישות ובעקיצות, וכן לריפוי מחלות שונות.
בשנים האחרונות ישנם מחקרים המלמדים שארסו של האפעה גורם להרג תאים סרטניים במעי הגס.
לקריאה נוספת
הבריטניקה החדשה לנוער, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. כרך 2 עמוד 173.
נחשים ארסיים וארסי נחשים, אלעזר כוכבא, הוצאת טבע הדברים ואוניברסיטת ת"א. עמ' 25, 35, 53, 63-65, 102, 104, 115-117, 120, 131, 136, 151, 159.
זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1986 עמוד267.
עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1984. כרך 5 זוחלים, עמוד 152.
קישורים חיצוניים
אפעה - ד"ר נח רוטרי
מידע וסרטון באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1878
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלברט גינטר
קטגוריה:ארץ ישראל: נחשים ארסיים
קטגוריה:צפעונים
קטגוריה:תימן: זוחלים
קטגוריה:מצרים: זוחלים | 2024-03-05T01:27:00 |
חומצת שתן | חומצת שתן (בלועזית: חומצה אוּרית; באנגלית: Uric Acid) היא תרכובת אורגנית של פחמן, חנקן, חמצן ומימן. נוסחתה: C5H4N4O3.
חומצת שתן היא פורין, והיא קרובה מאוד במבנה לגואנין, לאדנין ולקפאין. זהו תוצר סופי משני של תהליך פירוק ה-DNA. החומצה מופרשת בכמויות קטנות דרך השתן. אצל בעלי חיים, בייחוד אצל עופות, החומצה היא תוצר יותר משמעותי של תהליכים אלו ולכן הם מפרישים אותה בצואה. ריכוז החנקן הגבוה שבה הוא אחד הגורמים לכך שצואת עופות הים, גואנו, היא חומר דישון מבוקש.
עודף חומצת שתן בדם בבני אדם
בני אדם רבים סובלים מעודף חומצת שתן בדם או היפריוריסמיה. במצב זה - רמת חומצת השתן בדם גבוהה מרמת חומצת השתן הנפלטת מן הגוף. עודף זה גורם אצל בני אדם להופעת מחלת השיגדון (גאוט). במחלה זו מצטברים העודפים של חומצת השתן בפרקים או בכליות תוך שהם יוצרים לאורך זמן דלקת מפרקים ואבנים בכליות.
עודף חומצת שתן בדם נוצר עקב אכילת מזונות עתירי פורינים כגון כבד, אנשובי, מקרל, אפונה ובירה. כמו כן החומרים קפאין, ניקוטין, אלכוהול ואספירין נוטים להעלות את רמת חומצת השתן בדם. על אף הקשר של עודף חומצת שתן לקפאין, נראה שצריכה מתונה של קפה יכולה להוריד את הסיכון לשיגדון.
מחקר שנערך באוניברסיטת ג'ונס הופקינס מצא כי לקיחת כדורי ויטמין סי מסייעת בהורדת רמת חומצת השתן בדם. כמו כן, רופאים ממליצים על שינוי הדיאטה לדיאטה נמוכת פורינים, שתייה מרובה של מים ואף שתית תמיסת סודה לאפיה למנוע את התגבשות חומצת השתן בפרקים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חומצות
קטגוריה:תרכובות ביוכימיות
קטגוריה:חנקן: תרכובות
קטגוריה:חמצן: תרכובות | 2024-08-27T11:34:42 |
נוטרדאם דה פריס | REDIRECT קתדרלת נוטרדאם (פריז). | 2007-02-18T21:54:43 |
עבדת | שמאל|ממוזער|250px|מראה התל
ממוזער|250px|שרידי המקדש הנבטי
שמאל|ממוזער|250px|שער המקדש הנבטי
שמאל|ממוזער|250px|אגני טבילה בכנסייה הצפונית
עבדת הייתה העיר המרכזית על ציר המסחר הנבטי שבין פטרה לנמל עזה המכונה דרך הבשמים. האקרופוליס של העיר ניצב על שלוחת גבעה בהר הנגב, לצד ציר התנועה העתיק מצפון לדרום, וממזרח לכביש 40. הוא נישא לגובה של 655 מטר מעל פני הים, ומשקיף על סביבתו מרום של כ-80 מטר. כלל שטחה הבנוי של עבדת משתרע על כ-85 דונם, והיא ניצבת כיום במרכזו של גן לאומי בשטח של 2,100 דונם. כ-3 ק"מ צפונית לעבדת נמצא גן לאומי עין עבדת הקרוי על שמה.
במקום פועל מרכז מבקרים, ובאתר עצמו שרידים רבים ומרשימים, הכוללים שכונת מגורים ומגדל תצפית, גת לדריכת ענבים, רחבת מקדשים ובה שרידי כנסיות, מחנה צבאי, מערות מגורים רבות, בית מרחץ שמור היטב וטרסות חקלאיות ששוחזרו בחלקן. בשנת 2005 הוכרזה עבדת כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ביחד עם שבטה, חלוצה וממשית, כחלק מדרך הבשמים.
היסטוריה
עבדת נוסדה על ידי הנבטים במאה ה-3 לפנה"ס כתחנה לאורך דרך הבשמים. לראשונה נזכרת העיר בכתבי הגאוגרף היווני תלמי בשנת 150 בקירוב, והוא מנה אותה בראש רשימת שבעה כפרים בפרובינקיה ערביה. הידיעה החשובה ביותר אודותיה נשתמרה אצל סטפנוס מביזנטיון, היסטוריון מן המאה ה-6, שנשען על כתבי אורנאיוס מהמאה ה-1 לפנה"ס. הוא מגדיר אותה כ"מקום של נבטים. הנקרא על שמו של המלך עבדת, שנקבר בה ונערץ כאל".
עבדת קיבלה את שמה משמו של המלך עבדת, המלך הנבטי היחיד שזכה להיחשב לאל לאחר מותו, ולפי אורניוס הוא אף נקבר בעיר. שלושה ממלכי הנבטים כונו עבדת ולא ברור על שם איזה מהם קרויה העיר. כנראה שהכוונה היא לעבדת השני (62–60 לפנה"ס) שעליו אין כל מידע, אך בימיו זכתה העיר לתנופת פיתוח. מטבע נבטי המתאר את עבדת השני בפרופיל מלמד על מראהו. שרידי מבנים ומקדשים וכן בית מלאכה לכלי חרס שרדו באתר מתקופה זו. העיר המשיכה להתפתח אך נפגעה באמצע המאה ה-1 בידי שבטים ערבים. היא התאוששה והמשיכה לפרוח עד שנכבשה בידי הרומאים עם מותו של המלך רבאל השני, בשנת 106. עבדת הופיעה במפת פויטינגר מן המאה ה-3, ובתחילת המאה ה-4 הייתה למרכז חקלאי חשוב בנגב.
מגילות הפפירוס של ניצנה מלמדות שבתקופה הביזנטית נהנתה העיר מתמיכה כלכלית וצבאית בהיותה עיר-גבול לאימפריה, ובין המאה ה-4 למאה ה-7 הגיעה לשיא פריחתה. בעיר נבנו כנסיות, נחפרו בורות מים ומערות ששימשו כמחסנים וכבתי מלאכה, וחשיבותה החקלאית עלתה. בשנת 630 פקדה רעידת אדמה את העיר והיא ננטשה. שמה נשתמר בתעתיק הערבי "ח'ירבת עבדה".
המחקר במקום
אולריך יאספר זטצן הוא החוקר האירופי הראשון שביקר בעבדת ב-1807, אך רק בשנת 1870 התבררה זהותו. בקיץ 1902 ערך החוקר הצ'כי אלואיס מוסיל סקר מפורט של השרידים בעיר, ובייחוד של המערות הרבות במדרון המערבי. הוא גם הראשון שזיהה את המחנה הצבאי בסמוך לעיר ואת בית המרחץ שלמרגלות התל.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוקמה חווה חקלאית ליד עבדת, אשר ביקשה לשחזר את החקלאות הקדומה שנהגה במקום, ובמיוחד את אופן אגירת המים המעטים וניצולם. החפירות השיטתיות במקום החלו 1958 מטעם האוניברסיטה העברית ורשות הגנים הלאומיים. העונה הראשונה נוהלה על ידי מיכאל אבי-יונה ובהמשך על ידי אברהם נגב. החפירות נמשכו עד 1961, וחודשו שוב בין השנים 1977–1975. חפירות קטנות היקף בוצעו גם ב-1989, ובשנת 1999 חודשו החפירות במחנה הצבאי בניסיון לקבוע אם הוא שימש את הצבא הנבטי או הרומי, אך עד היום אין בין החופרים תמימות דעים באשר לתקופתו של המחנה.
האתר
השרידים הנבטים והרומים מרוכזים בצידו המערבי של התל, למעט המחנה הצבאי שנמצא בקצהו המזרחי ווילה רומית בודדת בצידו הדרומי. עיקר הממצאים הביזנטיים נמצאים בחלקו המזרחי של האתר וכן למרגלות המדרון המערבי.
שרידים נבטיים:
בית מלאכה לכלי חרס שבו תנור ובריכת טין.
מקדש נבטי ששערו הוא אחד מהמראות המוכרים של האתר. על משקוף השער כתובת הקדשה משנת 268.
המחנה הצבאי נחשף בחפירות בשנות ה-90 של המאה ה-20 ממזרח למרכזה של העיר, והחוקרים חלוקים באשר לשאלה אם הוקם על ידי הנבטים או על ידי הרומאים. המחנה רבוע בצורתו ואורך כל אחת מצלעותיו הוא מאה מטרים. במתחם שמונה חדרים ארוכים שיכלו לשכן מאות חיילים. אל המחנה הובילו ארבעה שערים, אחד בכל אחת מצלעותיו, ומגדלי שמירה הגנו עליו.
שרידים רומיים:
מערת קבורה מהמאה ה-3 שבה יותר מעשרים כוכי קבורה, ובכניסה אליה מזבח ותבליטים של השמש הירח. במקום התגלו שלוש כתובות ביוונית שבהן שמות נשים, והסברה היא כי הן שימשו ככוהנות האלה אפרודיטה, ונקברו במקום.
מגדל תצפית הנתמך על ידי קשתות אבן שלפי כתובת במקום, הוקם בשנת 294.
שרידים ביזנטיים:
רובע מגורים ביזנטי שראשיתו בתקופה הרומית, ואשר בתיו ערוכים משני צדדיו של רחוב מרכזי שבו מערכת בורות ותעלות לאיסוף מי גשמים.
מצודה באורך של 63 מטרים וברוחב של 43 מטרים ובה בור מים גדול.
שני אגני טבילה – האחד בצורת צלב ששימש להטבלת מבוגרים, והאחר, קטן ממנו, שימש לטבילת תינוקות.
בית מרחץ מהמאה ה-4 השוכן למרגלות התל. מימיו סופקו מבאר בעומק של 70 מטר, וממנה הוזרמו לבריכת אגירה.
חמש גתות לדריכת ענבים. באחת מהן משטח דריכה שממנו מובילה תעלה תת-קרקעית אל בור אגירה. היין הועבר למערות בשולי התל ושם עובד ואוחסן.
בית ביזנטי משוחזר ובו מערות ששימשו כבית שימוש וכמקום לאחסנת תוצרת חקלאית. במקום נמצאו תבליט של צלב, ראשי שוורים ואשכול ענבים.
באתר מפוזרים פסלי מתכת מעשה ידיו של דוד גרשטיין.
טקסט=דגם הממחיש הצעת שחזור של העיר עבדת בתקופה הביזנטית. הדגם נמצא במרכז המבקרים באתר. אוצרות: דר. צביקה צוק. ביצוע הדגם: גד מה-טוב.|ממוזער|דגם הממחיש הצעת שחזור של העיר עבדת בתקופה הביזנטית. הדגם נמצא במרכז המבקרים באתר
השחתת האתר
ב-5 באוקטובר 2009 הושחת האתר בידי שני בדואים, שזעמו על הריסת מבנים לא חוקיים באזור; נופצו מאות פריטים ארכאולוגיים עתיקים, קירות נצבעו בצבע, ונגרם נזק כבד לאתר. זאת, על אף שהאתר נמצא תחת שמירה 24 שעות ביממה. בשיקום האתר הושקעו כ-8.7 מיליון שקלים. כתב אישום הוגש כנגד שני נאשמים במעשה, וחומר הראיות התבסס על עדותו של מדובב, אך משהסתבר כי עדותו נגועה בחוסר אמינות, ניסחו ביניהם הצדדים הסדר טיעון, ולפיו תוקן כתב האישום ועל כל אחד מהנאשמים יושת עונש של שישה חודשי עבודות שירות.
ראו גם
גן לאומי עין עבדת
קישורים חיצוניים
עבדת באתר טיולי
וידאו - אתר עבדת בשנות ה-60 באתר הבוידעם של nana10
רם שואף, בעקבות הונדליזם בעבדת: בחינת עקרונות השימור באתר (מצגת), אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2010
רם שואף, עבדת- על הרס, שחזור ואותנטיות, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2013
הערות שוליים
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים נבטיים בארץ ישראל
עבדת
קטגוריה:ישראל: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:הנגב: גנים לאומיים | 2024-10-12T13:05:10 |
אוכלוסיה | REDIRECT אוכלוסייה | 2004-09-22T04:07:33 |
אנטרקס | REDIRECT גחלת | 2004-09-22T04:15:41 |
ברברה טוכמן | ממוזער|200px
ברברה ורטהיים טוכמן (באנגלית: Barbara Wertheim Tuchman; 30 בינואר 1912 – 6 בפברואר 1989) הייתה היסטוריונית, סופרת ועיתונאית יהודיה-אמריקאית, זוכת פרס פוליצר פעמיים וזוכת אות "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1980. התמקדה בעיקר בכתיבת ספרי היסטוריה פופולרית; ספריה עסקו בקשת רחבה של נושאים וזכו לפרסום עולמי, הידוע שבהם - "מצעד האיוולת".
קורות חיים
טוכמן נולדה בניו יורק, נכדתו של הנרי מורגנטאו (האב), שגריר ארצות הברית לטורקיה בעת מלחמת העולם הראשונה, ובתו של מוריס ורטהיים, בנקאי שרכש את כתב העת The Nation. בשנת 1933 קיבלה תואר ראשון במכללת רדקליף, ולאחר מכן הועסקה כשנה כעוזרת מחקר. עבדה כעיתונאית בזמן מלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה, בכתבי העת The Nation ו-New Statesman. טוכמן הרצתה במוסדות אקדמיים שונים, ובהם אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קליפורניה.
ספרה הראשון יצא לאור בשנת 1938, ולאחר מלחמת העולם השנייה התמקדה בכתיבת ספרים. ספריה מאופיינים בכתיבה מרתקת, גדושה בפרטים רבים מאוד, ועוסקים במגוון רחב של תקופות ואישים בהיסטוריה, החל במאה ה-14 ("ראי רחוק") עבור בסיום המאה ה-19 ("המגדל הגאה") ותחילת מלחמת העולם הראשונה ("אוגוסט 1914", "מברק צימרמן"), וכלה במלחמת וייטנאם ("מצעד האיוולת").
על כתיבתה ההיסטורית זכתה טוכמן בשני פרסי פוליצר: בשנת 1963 עבור "אוגוסט 1914", ובשנת 1972, עבור "סטילוול - אמריקאי בסין".
חוק טוכמן
ברברה טוכמן ניסחה בספר "ראי רחוק - מבט למאה ה-14" את ראיית העולם ההיסטורית שלה ואת החשיבות שיש לייחס למאורעות ההיסטוריים ב"חוק טוכמן":
ביקורת
בסקירה משנת 1985 הגדיר המגזין האמריקאי "סאטרדיי רוויו" את טוכמן כ"אחד האנשים הכי מוערכים יתר על המידה בתחום האמנות והספרות האמריקאית", וציין כי "במשך השנים [היא ביצעה] מעבר אומלל מכתיבת היסטוריה כלקח מוסרי לכתיבת לקחים מוסריים כהיסטוריה". על ספרה "מצעד האיוולת" נטען כי הסבריה הם בגדר חוכמה שבדיעבד, ונגועים בכשל הנחת המבוקש.
ספריה שתורגמו לעברית
התנ"ך והחרב: אנגליה וארץ ישראל (1956), (על הקשר בין התנ"ך לבין המחשבה המדינית הבריטית ומדיניות אנגליה במזרח התיכון), תרגם אהרן אמיר, הוצאת זמורה ביתן, 1987.
מברק צימרמן (1958), (על מברק צימרמן שתרם להצטרפות של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה), תרגמה שולמית הראבן, הוצאת מערכות, 1966 / הוצאת דביר, 2003.
אוגוסט 1914 (1962), (על פרוץ מלחמת העולם הראשונה), תרגמה שולמית הראבן, הוצאת מערכות, 1964 / הוצאת דביר, מהדורה מתוקנת ומורחבת 1999.
המגדל הגאה (1966), (על סוף המאה ה-19 והמאורעות שקדמו למלחמת העולם הראשונה), תרגם עמי שמיר, הוצאת דביר, 1998.
סטילוול - אמריקאי בסין (1971), (על המעורבות האמריקאית בסין 1911–1945) תרגם מרדכי ברקאי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005.
ראי רחוק (1978), (על אירועי המאה ה-14), תרגמה כרמית גיא, הוצאת דביר, 1995.
מצעד האיוולת (1984), (דוגמאות היסטוריות למדינאות אווילית), תרגם יוסף אשכול, ספריית מעריב, 1986.
מטח ההצדעה הראשון (1988), (על פרוץ המהפכה האמריקנית), תרגמה עדי הירש גינזבורג, הוצאת דביר, 2007.
לקריאה נוספת
משה יגר, "דיוקנה של היסטוריונית מיוחדת במינה: איך הפכה ברברה טוכמן מחקר היסטורי לחומר קריאה מרתק, כולל זיקתה לישראל בחייה ובמחקריה", בתוך: כיוונים חדשים 12 (תשס"ה), עמ' 180–207
קישורים חיצוניים
אוליבר פולק,
ברברה טוכמן מעבירה את הרצאת ג'פרסון במדעי הרוח, אנציקלופדיית נשים יהודיות
מפרי עטה
, כתב העת בין הקטבים, גיליון 33
הערות שוליים
קטגוריה:סופרות יהודיות אמריקאיות
קטגוריה:היסטוריונים יהודים אמריקאים
קטגוריה:היסטוריונים של ימי הביניים
קטגוריה:היסטוריונים של מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אוטודידקטים אמריקאים
קטגוריה:אוטודידקטים יהודים
קטגוריה:משפחת מורגנטאו
קטגוריה:בוגרות מכללת רדקליף
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:זוכי הרצאת ג'פרסון
קטגוריה:כתבים צבאיים יהודים
קטגוריה:כתבות צבאיות אמריקאיות
קטגוריה:היסטוריוניות אמריקאיות
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס
קטגוריה:זוכות פרס פוליצר: ספרות עיונית
קטגוריה:אמריקאים במלחמת האזרחים בספרד
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1912
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1912
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1989
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1989 | 2024-09-11T21:35:31 |
אנטיוכוס אפיפנס | REDIRECT אנטיוכוס הרביעי | 2004-09-22T06:29:43 |
עקיבא בן יוסף | REDIRECTרבי עקיבא | 2004-09-26T18:27:29 |
עלילות גלגמש | redirect עלילות גילגמש | 2006-05-09T06:53:34 |
דדלוס | שמאל|ממוזער|250px|דדלוס ואיקרוס, ציורו של שארל פול לאנדון (1799), שמן על בד
דֶַדָלוֹס (ביוונית Δαίδαλος, דַיידָלוֹס) הוא דמות במיתולוגיה היוונית, ממציא ואדריכל גאון.
במיתולוגיה היוונית
במיתולוגיה מסופר שדדלוס הוזמן על ידי מינוס, מלך האי כרתים לבנות לו לבירינת (מבוך). במבוך שיכן המלך את המינוטאורוס נגדו נלחם תסאוס. אלא שאחרי השלמת הבניה החליט המלך מינוס לכלוא במבוך גם את דדלוס ואת בנו איקרוס. לאחר שהמלך מינוס גילה כי הם יצאו מן המבוך (דדלוס היה הבונה, ולכן הכיר את הדרך החוצה). המלך כלא אותם במגדל, כדי שלא יגלו את סודו ולא יעזרו לאיש לפתור את המבוך.
כדי לברוח, אסף דדלוס נוצות מציפורים שעפו לגובה המגדל וחיבר אותן בשעווה לכדי שני זוגות כנפיים. אחרי שהרכיב לכנפיים רתמה, דדלוס ואיקרוס עטו על גופם את הכנפים פרי המצאתו של דדלוס וכך הצליחו לעוף ולהימלט מכרתים.
לפני שנמלטו דדלוס ואיקרוס מהאי, הזהיר דדלוס את בנו שלא יעוף נמוך מידי, כדי שאדי הים לא יחלישו את השעווה ושלא יעוף גבוה מדי, כדי שהשמש לא תמס את השעווה. אולם איקרוס, שהיה צעיר ופזיז, התלהב מכך שהוא יכול לעוף והמריא גבוה מדי. השמש המסה את השעווה שחיברה את הכנפיים לגופו והוא נפל ונהרג. דדלוס מצא את גופת בנו שנסחפה אל החוף וקבר אותה באי שנקרא על שמו- איקריה.
במיתולוגיה הרומית
במיתולוגיה הרומית מובא גם הרקע למות בנו של דדלוס. שנים לפני שמינוס כלא את דדלוס ואיקרוס, הפקידה בידיו אחותו את בנה בן ה-12, כדי שילמד מדדלוס את חכמתו. הנער היה חריף־שכל ומהיר־תפישה והחל להמציא מכשירים שונים. ביניהם, המסור, אותו הכין לאחר שהתבונן בחוט שדרה של דג. דדלוס קינא באחיינו־תלמידו והשליך אותו ממגדלה של מינרווה, האלה המופקדת על החכמה והמדע, בו למדו השניים. מינרווה הצילה את הנער על ידי כך שהפכה אותו לציפור, קיכלי. אצל אובידיוס, המשורר הרומי, מובא שהקיכלי לא עף לגבהים אלא רק מנתר. התנהגות זו מוסברת בכך שהוא סובל מפחד גבהים לאור מעשהו של דדלוס. הקיכלי מתגלה לדדלוס בעת שהוא קובר את בנו, וכך הוא מבין שמדובר בתגמול מהאלים.
בהמשך חייו, עסק דדלוס בבנייה ועיצוב של מבנים מיוחדים באי סיציליה, ומקדש לאל אפולו באי קוס.
דדלוס מרבת עמון
קבוצת פסלים משיש שכללה את דמותו של דדלוס ואולי גם את זו של איקרוס בנו, התגלתה בשנת 1947 על צוק המצודה של רבת עמון (פילדלפיה) במרחק של כ-300 מ' מהתיאטרון הרומי. מדמות אחת, של גבר מזוקן נותר חלק ניכר. זהו גבר שרירי בגובה טבעי המוצג כמעט במלוא עירומו. על גוו גלימה קלילה (כלאמיס). ארבע רצועות המוצלבות על גוו מצביעות על זהות הדמות: האומן היווני דדלוס שכנפיים מחוברות לגופו. מן הכנפיים לא נותר דבר. שחזור הפסל מראה שהפסל עיצב אותו כשהוא ניצב על בהונות רגל אחת, ורגל שנייה מורמת מאחור באוויר. ידיו פרושות, כלומר האיש במעופו. למעשה חובר הפסל אל הקיר שמאחוריו באמצעות פיני מתכת, ומוט מתכת עבר בניצב לאורך רגלו. פניו של הגבר המביט לרום מביעים חשש רב.
זהו העתק רומי של פסל הלניסטי מן המאה השנייה לפנה"ס, המזכיר בסגנונו את אסכולת הפסול של פרגמון. גברים בעלי הבעה דומה, למשל, ניתן למצוא במזבח הגדול של פרגמון.
מפסלו של הנער נותרו רק שברים ספורים, אך יש להניח שהציגה את איקרוס המת, שרוע על הארץ.
הפסל מוצג כיום במוזיאון הארכאולוגי ברבת עמון, בקרבת המקום שבו התגלה.
לקריאה נוספת
H. Moebius, Ein Hellenistischer Daidalos, Jahrbuch des deutschen archaeologischen Instituts, LXVIII, Berlin, 1953, pp. 96-01
רוני רייך, פסל הלניסטי של דדלוס ואיקרוס שנתגלה בפילדלפיה/רבת עמון, קדמוניות, 111 (תשנ"ו), עמ' 39–43.
קישורים חיצוניים
לבנה, שוש (2005). דדלוס ואיקארוס. באתר פסיכולוגיה עברית
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית | 2024-03-21T22:07:03 |
אור החיים | אור החיים הוא ספרו המפורסם של פרשן המקרא רבי חיים בן עטר משנת 1741, משמש כאחד מכינוייו, ועל שמו נקראים מספר מקומות ומוסדות. ספר מפורסם אחר בשם זה נכתב למעלה מ-200 שנים לפני כן על ידי הרב יוסף יעבץ. כמו כן נכתב לקסיקון רבני בשם זה על ידי חיים מיכל, שיצא בשנת 1891.
הערות שוליים
קטגוריה:פירושון ספרים | 2024-08-08T11:05:36 |
קט סטיבנס | יוסוף אסלאם (נולד בשם סטיבן דמטרה ג'ורג'יו ב-21 ביולי 1948), אשר נודע לרוב בשמות הבמה קט סטיבנס, יוסוף, ויוסוף / קט סטיבנס, הוא זמר-יוצר ומוזיקאי בריטי ופעיל חברתי. שיריו המוקדמים משלבים רוק, פופ ופולק, ובשלבים יותר מאוחרים של הקריירה שלו שיריו משלבים גם אלמנטים ממוזיקה ערבית. לאחר שני עשורים בהם ביצע רק את שיריו שעמדו בסטנדרטים המחמירים ביותר הנוגעים לדת האסלאם, בשנת 2006 בחר לחזור לבצע שירי פופ. בשנת 2014 נכלל בהיכל התהילה של הרוק אנד רול.
אלבום הבכורה שלו משנת 1967 והשיר המרכזי בו "Matthew and Son" הגיעו שניהם למצעד ה-Top 10 הבריטי. האלבומים של סטיבנס "Tea for the Tillerman" (שפורסם במקור בשנת 1970) ו־"Teaser and the Firecat" (שפורסם במקור בשנת 1971) הוכתרו כאלבומי פלטינה משולשים בארצות הברית. אלבומו מ-1972 "Catch Bull at Four" הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 ושהה מספר שבועות בצמרת מספר מצעדים גדולים נוספים. בשנים 2005 ו-2006 זכה בפרסים של האגודה האמריקאית למלחינים, מחברים ומוציאים לאור בקטגוריית כתיבת שירים על השיר "The First Cut Is the Deepest" שהפך ללהיט עבור ארבעה אמנים שונים. להיטים האחרים שלו כוללים את השירים "Father and Son", "Wild World", "Moonshadow", "Peace Train" ו"Morning Has Broken".
סטיבנס התאסלם בדצמבר 1977, ושינה את שמו שנה לאחר מכן לשם יוסוף אסלאם. בשנת 1979 הוא מכר במכירה פומבית את אוסף הגיטרות שלו ותרם את ההכנסות לצדקה, ולאחר מכן קטע את הקריירה המוזיקלית שלו על מנת להקדיש את זמנו לפעילות חינוכית ונדבנות בקהילות מוסלמיות. לאורך השנים הוא קנה בחזרה לפחות אחת מהגיטרות שמכר. הוא קיבל שני תוארי דוקטור לשם כבוד ומספר פרסים.
בשנת 2006 חזר ליצור מוזיקת פופולרית עם הוצאת אלבום האולפן החדש שלו מזה 28 שנים "An Other Cup" אשר הכיל שירי פופ חדשים. מאותו האלבום ואילך הוא הפסיק להוסיף את שם המשפחה "אסלאם" בעטיפות של האלבומים החדשים שלו, ובמקום זאת השתמש רק בשם הבמה "יוסוף". מאז ואילך הפיק עוד מספר אלבומי אולפן חדשים ויצא למספר סיבובי הופעות. הוא נבחר להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 2014.
קט סטיבנס נחשב לאחד הזמרים המצליחים של שנות השבעים, והוא מכר לאורך השנים מעל ל-100 מיליון תקליטים.
ילדותו ונעוריו
נולד בשם סטיבן דמיטרי ג'ורג'יו (Steven Demetre Georgiou) בשכונת מרילבון בלונדון שבממלכה המאוחדת למשפחה נוצרית-קתולית. הבן השלישי לאב יווני-קפריסאי ולאם שוודית. הוריו עבדו במסעדה בקרבת כיכר פיקדילי. הם התגרשו כשהיה בן שמונה, אבל המשיכו לעבוד ביחד במסעדה.
סטיבנס התעניין במוזיקה ובציור מגיל צעיר, ולמד לבד לנגן בפסנתר. בגיל 15 אביו קנה לו גיטרה והוא ניגן בה שירים של הביטלס ולאחר מכן שירים שכתב בעצמו. בגיל 16 שהה בשוודיה עם אימו במשך כמה חודשים, בהם למד ציור. לאחר שובו ללונדון הוא איבד עניין בלימודים והתרכז רק במוזיקה ובאמנות. הוא נרשם לקורס מאיירים, ומאוחר יותר אייר חלק מעטיפות האלבומים שלו.
קריירה מוזיקלית
ממוזער|250px|כרזה להופעה של קט סטיבנס ב-1976.
תחילת הקריירה המוזיקלית (1966-1970)
בשנת 1965 הוא הקליט מספר שירי דמו, ביניהם "The First Cut Is the Deepest" וחתם על חוזה בחברת תקליטים. הוא החל להופיע במועדונים ובבתי קפה, ובחר את שם הבמה "קט סטיבנס" שנשמע לו קליט. שיריו מאלבומו הראשון "Matthew and Son" הפכו מיד ללהיטים בבריטניה, ביניהם "I Love My Dog" ושיר הנושא. כמו כן כתב מספר להיטים לאמנים אחרים, ביניהם הלהיט "Here Comes My Baby" של הטרמלוס.
לאחר מכן הוציא אלבום נוסף ובו הלהיט "The First Cut is the Deepest" שזכה לגרסאות כיסוי רבות. באותה תקופה הוא הקליט והופיע עם אמנים רבים, ביניהם ג'ימי הנדריקס ואנגלברט הומפרדינק.
בגיל 19 סטיבנס חלה בשחפת והתאשפז במצב קשה בבית חולים במערב סאסקס. הטיפול ארך מספר חודשים, ולאחריו נדרש לשנה של החלמה. בעקבות חוויה זו כתב את השיר Trouble. במהלך תקופה זו סטיבנס החל לחפש אחר משמעות החיים, ולמד מדיטציה, יוגה ומטאפיזיקה. הוא החל לקרוא על דתות אחרות, והפך לצמחוני. בתקופה זו כתב חלק גדול משיריו.
הפריצה הגדולה (1970-1973)
ב-1970, לאחר החלמתו ממחלת השחפת, החליט סטיבנס לשנות את הסגנון המוזיקלי התזמורתי שאפיין את שני אלבומיו הראשונים. הוא נפרד מהמפיק שלו, מייק הרסט, ופנה לכיוון פולק רוק אישי יותר. לאחר שהקליט דמו עם שיריו החדשים הוא חתם על חוזה הקלטות עם איילנד רקורדס והחל לשתף פעולה עם מפיק חדש, פול סמוול-סמית', שהיה הבסיסט של היארדבירדס.
השירים של סטיבנס בשנים 1970–1973 הביאו אותו לשיאים חדשים של פופולריות, לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית ובמדינות רבות בעולם. בהמלצת המפיק הוא החל לעבוד עם הגיטריסט אלון דייוויס, שפריטתו על הגיטרה הפכה לסמל ההיכר של רבים משיריו החדשים.
הסינגל הראשון של סטיבנס מתקופה זו, "Lady D'Arbanville", נכתב על חברתו באותו זמן, פטי דארבנוויל, והוא נמכר במעל למיליון עותקים. בשיר משתתף גם פיטר גבריאל בנגינה על חליל. לאחר שנפרד ממנה, הוציא את הלהיט "Wild World". כל אלבומיו מאותה תקופה זכו לתואר "אלבום זהב", ובפרט האלבום "Tea for the Tillerman" הוכתר כ"אלבום פלטינה משולש", נכלל ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, ושירים רבים ממנו הפכו ללהיטים.
בשנים אלה סטיבנס כתב גם מספר שירים ששולבו בפסקול של סרטים ושל סדרות טלוויזיה.
המשך הקריירה (1973-1979)
בשנת 1973 עבר סטיבנס לריו דה ז'ניירו, ברזיל, על מנת להתחמק מתשלומי מס גבוהים בבריטניה. עם זאת, את רווחיו מאותה תקופה הוא תרם לארגון אונסק"ו.
בשנים 1973–1978 התנסה סטיבנס במגוון סגנונות מוזיקליים, כמו פ'אנק, סינת'פופ ואלבום קונספט. בתקופה הזו הפיק סטיבנס מספר להיטים שהצליחו במצעדים, אך פחות משיריו הראשונים. האלבומים שהוציא בשנים הללו הצליחו במידה בינונית, ורק אחד מהם, "Buddha and the Chocolate Box", הגיע למעמד של אלבום פלטינה.
בסוף 1978 יצא האלבום "Back to Earth" שהיה האחרון שיצא בשם "קט סטיבנס". בתקופה זו, וגם אחריה, יצאו מספר אוספי להיטים, שאף הם הפכו לרבי מכר. אוסף להיטים מ-1975 נמכר ביותר מ-5 מיליון עותקים ברחבי העולם.
ב-1978 השלים סטיבנס את תהליך ההתאסלמות שלו (כמפורט להלן) ושינה את שמו ליוסוף אסלאם. הוא הפסיק להקליט שירים חדשים ומיעט להופיע. הופעתו האחרונה בתקופה זו הייתה בקונצרט צדקה ב-22 בנובמבר 1979 באצטדיון ומבלי, למען קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים. לאחר מכן הפסיק להקליט שירי פופ ולהופיע עד 1990.
חזרה הדרגתית למוזיקה (1990-2006)
סטיבנס חידש בהדרגה את הקריירה המוזיקלית שלו, תחת השם יוסוף אסלאם, החל משנת 1990, אז יצא לאור אוסף ממיטב להיטיו. בסוף אותה שנה הוא הקים אולפן הקלטות בשם "Mountain of Light Studios", ובמהלך שנות התשעים הקליטו בו אמנים רבים, ביניהם זמר מוסלמי-קנדי ידוע בשם דאווד וורנסבי, ולהקת פופ ממלזיה. יוסוף עצמו הוציא מספר אלבומים בתקופה זו, ובהם שירים על נושאים מוסלמיים, חלקם בספוקן וורד או בשירה ערבית מסורתית, בליווי כלי הקשה בלבד.
בשנת 2000 הוציא יוסוף אלבום בשם "A Is for Allah" שנועד ללמד ילדים את האלפבית הערבי ואת יסודות האסלאם.
בראיונות מתחילת המאה ה-21 הוא הביע חרטה על התנתקותו החדה ממעריציו, ואמר שטעה בפרשנותו לנושא המוזיקה באסלאם: "חשבתי שזו כפירה, וזו אולי הייתה הטעות שלי." בראיונות אמר שהוא חושב שהוא מסוגל לבטא את עצמו מבחינה מוזיקלית בלי להפר את כללי הדת.
בשנת 2003 הקליט מחדש מספר שירים שלו והשתתף בהופעה למען נפגעי איידס באפריקה בחסותו של נלסון מנדלה.
בשנת 2005 הופיע באבו דאבי, ושר מספר שירים בערבית ובאנגלית. לאחר מכן הוציא שיר חדש בשם "Indian Ocean" יחד עם מוזיקאים מא-הא וטראוויס, שהכנסותיו נתרמו ליתומים באצ'ה, אינדונזיה, אזור בו גבה הצונמי קורבנות רבים. כמו כן נאם בכנס של "האגודה לפינוי מוקשים" שהקים פול מקרטני, וניגן בגיטרה בגרסה של דולי פרטון לאחד משיריו.
אלבומיו תחת השם יוסוף אסלאם
ממוזער|250px|יוסוף אסלאם בהופעה בלונדון, 2009.
בנובמבר 2006 יצא האלבום "An Other Cup", הראשון שהוציא בשם "יוסוף", ובו שירי פופ בנוסח המזכיר את שיריו משנות השבעים. הוא קידם את האלבום באמצעות הופעות ברדיו, בטלוויזיה ובראיונות בעיתונות. על העטיפה נכתב "האמן שנקרא בעבר קט סטיבנס", ועל כך אמר: "זה השם שרוב האנשים מכירים, וזה לא מפריע לי. להרבה אנשים זה מזכיר משהו שהם רוצים להיאחז בו. השם הזה הוא חלק מההיסטוריה שלי, והרבה דברים שחלמתי עליהם בתור קט סטיבנס התגשמו כשהפכתי ליוסוף אסלאם." באלבומיו הוא מופיע בשמו הפרטי "יוסוף" כסוג של מותג, ומסיבה זו השמיט את שם משפחתו, המילה "אסלאם".
בדצמבר 2006 הופיע יוסוף בקונצרט פרס נובל לשלום באוסלו, נורווגיה, לכבודם של זוכי הפרס, מוחמד יונוס ובנק גרמין. באותו חודש הופיע גם במרכז לינקולן בניו יורק.
במהלך 2007 הופיע יוסוף במקומות רבים בעולם עם שירי האלבום "An Other Cup" ומבחר משיריו הישנים, כאשר בחלק מהם הוא שינה מעט את המילים. חלק מההופעות היו מופעי צדקה, ביניהם "לייב ארת'", מופע למען "המרכז לשלום של דזמונד טוטו", מופע למען "יום השלום העולמי" באלברט הול ומופע למען הארגון הבינלאומי לזכויות הילידים.
בינואר 2009 הוציא יוסוף סינגל בו גרסה לשיר "The Day the World Gets Round" של ג'ורג' האריסון. הכנסות השיר נתרמו לסיוע לילדי רצועת עזה בעקבות מבצע עופרת יצוקה, באמצעות הארגונים אונסק"ו, אונר"א וארגון "Save the Children".
במאי 2009 יצא האלבום "Roadsinger", אותו קידם במסע הופעות נרחב באירופה, ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד, וכן בהופעות בתוכניות אירוח, בין השאר בתוכנית של ג'יי לנו ובתוכנית הקולבר ריפור.
בשנת 2012 הוצג בתיאטרון מלבורן מחזמר בשם "Moonshadow" המבוסס על שיריו. המופע זכה לביקורות מעורבות וירד מהבמה מוקדם מהמתוכנן.
בשנת 2014 נבחר להיכל התהילה של הרוק אנד רול, והוצג בטקס על ידי ארט גרפונקל. באותה שנה יצא גם סרט תיעודי המתעד את מסע ההופעות שלו מדובאי ועד ניו יורק.
באוקטובר 2014 יצא אלבומו "Tell 'Em I'm Gone" ("תגידו להם שאני כבר לא כאן"), ולאחריו סיבוב הופעות נוסף באירופה ובצפון אמריקה. בשנת 2015 הופיע בצ'ילה ובבריטניה, ובשנת 2016 יצא למסע הופעות בארצות הברית. הוא תרם חלק ניכר מהכנסות הופעותיו לארגונים "ועדת ההצלה הבינלאומית" וקרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, על מנת לסייע לילדים פליטי מלחמת האזרחים בסוריה.
בשנת 2017 יצא אלבומו "The Laughing Apple" ("התפוח הצוחק"), בהפקת פול סמוול-סמית', שהיה בסיסט להקת היארדבירדס והפיק בעבר את אלבומיו המצליחים ביותר.
חייו הפרטיים
בתחילת שנות השבעים היה קט סטיבנס בן זוגה של פטי דארבנוויל, עליה נכתב הלהיט "Lady D'Arbanville". השיר "Wild World" גם הוא נכתב עליה, עקב פרידתם.
בשנים 1971–1972 סטיבנס היה במערכת יחסים רומנטית עם הזמרת קארלי סימון. בתקופה זו הם כתבו שירים אחד לשני, ואחד על השני. השירים שסטיבנס כתב לסיימון הפכו אף הם ללהיטים.
בסוף שנות ה-70 התארס סטיבנס עם חשפנית בשם לואיז וייטמן. הם נפרדו לאחר שהתאסלם.
בספטמבר 1979 התחתן עם פאוזיה מובארק עלי במסגד ריג'נטס פארק בלונדון. לזוג נולדו חמישה ילדים, בן אחד וארבע בנות, ויש להם מספר נכדים. הם מחלקים את חייהם בין הבית בלונדון לבין הבית בדובאי.
התאסלמות
בשנים 1977–1979 עבר סטיבנס תהליך של התאסלמות, שבמהלכו גם שינה את שמו ליוסוף אסלאם. עוד לפני כן היו סימנים מוקדמים להתעניינותו באסלאם. בזמן שהיה בחופשה במרקש, מרוקו, הוא הסתקרן מצליל האד'אן ומהרעיון של מוזיקה שמכוונת לאל. בשנת 1976 סטיבנס כמעט טבע בים, בחוף מליבו, קליפורניה. לאחר שניצל על ידי גל שנשא אותו בחזרה לחוף, התקרב יותר לדת ולרוחניות, והחל להתעניין בבודהיזם, זן, אי צ'ינג, נומרולוגיה, קלפי טארוט ואסטרולוגיה.
באותו זמן אחיו הבכור דייוויד התגייר ונשא לאישה בחורה ישראלית צעירה. ביולי 1977, במהלך ביקור בישראל, קנה דייוויד עותק של הקוראן בירושלים והביא אותו לסטיבנס כמתנת יום הולדת. זו הייתה עבורו נקודת המפנה במעבר לאסלאם.
במהלך לימוד הקוראן, סטיבנס הזדהה עם הדמות של יוסף, ועקב כך שינה את שמו לשם "יוסוף". בראיון מאוחר יותר התייחס לתהליך התאסלמות שלו: "לחלק מהאנשים זה אולי נראה כמו קפיצה עצומה, אבל בשבילי זה היה תהליך הדרגתי... הרגשתי שמצאתי את הבית הרוחני שחיפשתי רוב חיי. ואם תקשיב למוזיקה ולמילים של חלק מהשירים שלי, כמו "Peace Train" או "On The Road To Find Out", תראה בבירור את הכמיהה שלי למשמעות ואת המסע הרוחני שעברתי."
את האלבום "Back To Earth" הוא הקליט בשנת 1978, כשכבר השלים את תהליך ההתאסלמות שלו. בראש העטיפה האחורית של האלבום מופיע הכיתוב "סורת אל-פאתחה" בערבית.
את החלטתו משנת 2005 לשוב למוזיקת הפופ הוא זוקף לזכות בנו, מוחמד, שהיה אז בן 21. הבן הביא הביתה גיטרה, ויוסוף שב לנגן בה. לבן מוחמד קריירה מוזיקלית משלו תחת השם Yoriyos ואלבום הבכורה שלו יצא בפברואר 2007. מוחמד גם אייר את עטיפת אלבומו של יוסוף "An Other Cup", בדומה לעטיפות אלבומיו של קט סטיבנס בשנות השבעים, אותם אייר בעצמו.
תרומותיו לארגוני צדקה
לאחר ההתאסלמות והחלפת שמו ליוסוף אסלאם, הוא הפסיק להקליט ולהופיע, ממספר סיבות. הוא התייעץ עם האימאם במסגד שלו, שאמר לו שיש חכמי דת האוסרים על קריירה מוזיקלית, ואחרים מתירים זאת כל עוד השירים תקינים מבחינה מוסרית. הוא החליט לקטוע את הקריירה מחמת הספק, וגם ציין כגורם נוסף שהשפיע עליו את לחצי חברות התקליטים: "הדרישות המתמשכות של עסקי המוזיקה הפכו למטלה, ולא היוו עוד השראה."
מכיוון שאלבומיו הניבו רווחים של עשרות מיליוני דולרים, הוא החל לתרום כספים לגורמים חינוכיים וגופי סיוע בקהילה המוסלמית של לונדון ולגופים נוספים. בשנת 1983 הוא מימן הקמת בית ספר יסודי מוסלמי בברנט, ולאחר מכן מימן הקמת שני בתי ספר תיכוניים מוסלמים. בשנת 1992 הוא הקים את ארגון בתי הספר המוסלמים בבריטניה (AMS-UK), ואת ארגון הצדקה "חסדים קטנים" (Small Kindness) שמסייע לקורבנות בצורת באפריקה ולילדים יתומים ומשפחות נזקקות בחבל הבלקן, אינדונזיה ועיראק. הוא כיהן כיו"ר קרן הצדקה "סיוע מוסלמי" (Muslim Aid) משנת 1985 עד 1993.
פרשיות שנקשרו בשמו
מחלוקת סלמאן רושדי
בשנת 1989 צוטט בשגגה כמי שמביע תמיכה, לכאורה, בפסק ההלכה הקורא להרוג את סלמאן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן". הוא פרסם הצהרה רשמית כי הוא מכחיש מכל וכל את הדברים, הסביר שהוא מתנגד באופן נחרץ לכל אלימות שהיא וטען שדבריו הוצאו לחלוטין מהקשרם. בשנים שעברו מאז הוא הכחיש דברים אלה שוב ושוב.
מניעת כניסתו לישראל
יוסוף אסלאם ביקר מספר פעמים באופן פרטי בישראל. הוא התפלל במסגד אל-אקצא ב-1978 וחזר לישראל פעמיים בשנת 1988 כדי להזדהות עם מצוקת הפלסטינים בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה וכדי לסייע לילדים חולים ברמאללה. באחת הפעמים נאם בפני אלפים בכפר כנא ונשא דברים נגד מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים ויחסה לפלשתינאים.
לאחר מכן ניסה שוב להיכנס לישראל בשנת 1990 ובשנת 2000, ובשתי הפעמים נמנעה כניסתו. נציג ישראל אמר לרשת "ABC News" שיש לו הוכחות שכספי התרומה של יוסוף משמשים להלבנת כספים עבור חמאס. יוסוף אמר בתגובה שמעולם לא נתן כספים לחמאס. מבקריו טוענים שבשנת 1998 הוא עזר לגייס כספים לארגון צדקה קנדי, שהעביר לאחר מכן כספים לחמאס.
תגובתו לפיגועי ה-11 ספטמבר 2001
מייד לאחר פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, הוא אמר: "ברצוני להביע זעזוע מעומק לבי על פיגועי הטרור חסרי ההבחנה שבוצעו נגד חפים מפשע בארצות הברית. עלי לומר שאין אף תלמיד ישר של האסלאם שיכול למחול על פעולה כזו. הקוראן משווה רצח של אדם אחד חף מפשע עם רצח האנושות כולה. אנחנו מתפללים למען המשפחות של כל אלה שאיבדו את חייהם במעשה נוראי ואלים זה, וגם למען אלה שנפגעו. אני מקווה שדבריי משקפים את הרגשות של כל המוסלמים וכל האנשים ברחבי העולם שלבם יוצא למען קורבנות האירוע העצוב הזה."
תגובתו לפיגועים גרמה לו לשבור את שתיקתו המוזיקלית, ובשנת 2001 הוא הופיע, לאחר יותר מ-20 שנה, בתשדיר לקראת מופע הצדקה "The Concert for New York City" למען כבאי ניו יורק, משטרת ניו יורק ובני משפחותיהם.
מניעת כניסתו לארצות הברית
ב-21 בספטמבר 2004 עלה יוסוף לטיסה מלונדון לוושינגטון, לקראת פגישה עם הזמרת דולי פרטון, שביצעה כמה שנים קודם לכן את שירו "Peace Train" והתכוונה להקליט גרסאות כיסוי לשירים נוספים שלו. עם נחיתתו הסתבר ששמו מופיע ברשימה של אנשים שכניסתם לארצות הברית נאסרה. הוא נעצר על ידי אנשי המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית והוטס בחזרה ללונדון, בנימוק של "חשש מקשרים פוטנציאליים עם פעילויות הקשורות לטרור." בתגובה, יוסוף גינה שוב את הטרור ואת מעשי האלימות של מוסלמים קיצוניים, כפי שעשה פעמים רבות בעבר, וביקש לבדוק אם לא חלה טעות ברשימה. לבקשתו הצטרף גם שר החוץ הבריטי ג'ק סטרו.
לאחר בדיקה חוזרת הסתבר שאכן חלה טעות, והחשוד בפעילות טרור הוא אדם אחר בעל שם דומה. בשנת 2006 יוסוף נכנס ללא תקלות לארצות הברית ושר והתראיין מספר פעמים ברדיו כחלק מקידום האלבום החדש שלו. מאז ביקר שוב מספר פעמים בארצות הברית. בשנת 2008 חיבר שיר בשם "Boots and Sand" על פרשה זו.
תביעת דיבה על הטענה שהוא תומך בטרור
באוקטובר 2004 פורסמו ידיעות בעיתונים הבריטיים "סאן" וסאנדיי טיימס בהן הובעה תמיכה במניעת כניסתו של יוסוף לארצות הברית, ונטען בהן כי הוא תומך בטרור. הוא תבע את העיתונים על הוצאת דיבה, זכה בפיצויים והעיתונים פרסמו הצהרות התנצלות, בהן כתבו שהוא מעולם לא תמך בטרור וציינו שלאחרונה הוא קיבל את פרס "איש השלום" בפסגת חתני פרס נובל לשלום. יוסוף אמר שהוא שמח על כך שטיהרו את שמו הטוב. "זה כנראה הדבר הכי קל בעולם בימים אלה להפריח האשמות גסות נגד המוסלמים, ובמקרה שלי דבר כזה משפיע באופן ישיר על עבודות הצדקה שלי ומזיק למוניטין שלי כאמן. פגיעה כזו היא לעיתים קרובות קשה לתיקון." הוא הוסיף כי בכוונתו לתרום את הפיצויים שקיבל לקרן סיוע ליתומי רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004).
תביעת דיבה על הטענה שהוא נמנע מלשוחח עם נשים בלבוש חושפני
באוקטובר 2004 פורסמה ידיעה ברשת החדשות "World Entertainment News Network" לפיה יוסוף סירב לשוחח עם נשים בלבוש חושפני. הטענות עלו לאחר נסיעתו לברלין, שם קיבל את פרס "אקו" עבור "הישגי חיים כמוזיקאי ושגריר בין תרבויות." הוא הכחיש את הטענות, תבע את הרשת, וזכה שוב. הרשת פרסמה מודעת התנצלות ושילמה לו פיצויים. יוסוף תרם את כספי הפיצויים לארגון הצדקה "חסדים קטנים".
פרסים
פרסים הומניטריים
2003: "פרס העולם", הקרוי גם "פרס העולם החברתי". פרס זה ניתן על ידי מיכאיל גורבצ'וב, על "סיוע הומניטרי ועזרה לילדים וקורבנות מלחמה."
2004: "איש השלום", פרס הניתן על ידי פסגת חתני פרס נובל לשלום, ארגון שנוסד על ידי מיכאיל גורבצ'וב. הפרס ניתן על "מסירותו לקידום השלום, הפיוס בין האנשים וגינוי הטרור."
2009: פרס כבוד של קרן האחריות הסביבתית בגרמניה.
2015: פרס של "ארגון הכלכלה האסלאמי" על "תרומה לשלום באמצעות האמנות."
2015: פרס כבוד של קרן סטייגר מבוכום, גרמניה, על מחויבותו לפרויקטי צדקה בינלאומיים.
תוארי כבוד
2005: תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת גלוסטרשייר, על שירותי חינוך וסיוע הומניטרי.
2007: תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת אקסטר, כהכרה ב"עבודתו ההומניטרית ותרומתו להבנה בין התרבות המוסלמית לתרבות המערבית."
פרסים מוזיקליים
2005: פרס ארגון המוזיקאים האמריקאי (ASCAP) לשיר "The First Cut is the Deepest".
2006: פרס ארגון המוזיקאים האמריקאי (ASCAP) לשיר " The First Cut is the Deepest", פעם נוספת.
2007: פרס ECHO "על הישגי חיים כמוזיקאי ושגריר בין תרבויות."
2007: פרס ארגון המוזיקאים הבריטי (BASCA) על אוסף שירים יוצא מן הכלל.
2014: נבחר להיכל התהילה של הרוק אנד רול.
2015: פרס מפעל חיים בטקס פרסי הפולק של ה-BBC.
דיסקוגרפיה
תחת השם קט סטיבנס
Matthew and Son (1966)
New Masters (1967)
Mona Bone Jakon (1970)
Tea for the Tillerman (1970)
Teaser and the Firecat (1971)
Catch Bull at Four (1972)
Foreigner (1973)
Buddha and the Chocolate Box (1974)
(Live in Tokyo) Saturnight (1974)
Numbers (1975)
Izitso (1977)
Back to Earth (1978)
Majikat (2005)
Gold (2005 - אוסף)
כמו כן ראו אור אנתולוגיות ואוספים רבים של שיריו.
תחת השם יוסוף אסלאם
The Life of the Last Prophet (1995)
I Have No Cannons that Roar (1998)
Prayers of the Last Prophet (1999)
A is for Allah (2000)
I Look I See (2003)
Indian Ocean (2005)
Footsteps in the Light (2006)
An Other Cup (2006)
Yusuf's Cafe Session (2007)
Roadsinger (2009)
Tell 'Em I'm Gone (2014)
The Laughing Apple (2017)
קישורים חיצוניים
יוסוף אסלאם - האתר הרשמי
Floating on a Cloud of Mercy, Dr. Yusuf Islam (Cat Stevens), in conversation with Arthur J. Magida
הערות שוליים
קטגוריה:מתאסלמים
קטגוריה:זמרים בריטים
קטגוריה:זמרי פופ בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:זמרי פולק רוק
קטגוריה:מוסלמים בריטים
קטגוריה:חולי שחפת בריטים
קטגוריה:אמני A&M רקורדס
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1948
קטגוריה:אמני דקה רקורדס | 2024-10-14T12:33:09 |
המוסד לביטוח לאומי | המוסד לביטוח לאומי הוא המוסד האחראי על מימוש רוב הזכויות החברתיות במדינת ישראל, על פי רוב בדרך של תשלומי העברה. פעילות המוסד לביטוח לאומי מוסדרת בחוק הביטוח הלאומי, שהתקבל בכנסת בנובמבר 1953. כמו כן עוסק המוסד במימושם של חוקים נוספים בתחום הביטחון הסוציאלי, כגון חוק הבטחת הכנסה, ובהסכמים עם ממשלת ישראל, הנוגעים לביטחון סוציאלי.
על פי נתוני הדוחות הכספיים לסוף שנת 2023 סך ההתחייבות האקטוארית של קרנות הביטוח הלאומי עומדת על 1,004 מיליארד שקלים, והיא מגלמת גרעון מצטבר של כ-714 מיליארד שקלים. הגירעון השנתי השוטף (סך הקיצבאות המשולמות לעומת סך הגבייה) עומד על כ-30 מיליארד שקלים. על פי חוות דעת אקטוארית לסוף שנת 2022 קרן הביטוח הלאומי (המורכבת משתי סדרות של איגרות חוב מיוחדות המונפקות עבורו) צפויה להתרוקן בשנת 2036, וללא מימון נוסף המוסד לא יהיה מסוגל לשלם את התחייבויותיו על פי החוק.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|150px|הסמל הקודם של המוסד. עוצב על ידי דן ריזינגר בשנת 1968
250px|שמאל|ממוזער|150px|סמליל המוסד לביטוח לאומי עד מרץ 2021
המוסד לביטוח לאומי הוקם ב-1 באפריל 1954. בשנות קיומו הראשונות של המוסד לביטוח לאומי, תחומי פעילותו היו מצומצמים ורוב האחריות הוטלה על משרד הסעד.
הפעילות העיקרית של המוסד לביטוח לאומי בעת הקמתו הייתה בענף ביטוח זקנה ושאירים. החוק קבע כי יגבה 1% ממשכורת העובד ו-1.5% מהמעבידים לצורך מימון קצבאות הזקנה והשאירים, על אף שהיה ברור ששיעורים אלו לא יכלו לכסות את ההוצאות הנדרשות. שני הענפים האחרים של אותה תקופה, ביטוח אמהות וביטוח תאונות עבודה התנהלו באופן מאוזן. בתחילת 1960 הועלה שיעור דמי הביטוח הלאומי ל-3.7%.
במהלך שנות השישים, התרחבו תחומי האחריות של המוסד לביטוח לאומי, ומימוש רוב הזכויות הסוציאליות החלו מתבצעות דרכו. לשינוי זה הייתה השפעה עמוקה על אופייה של מדינת הרווחה בישראל – הביטוח הלאומי, בניגוד למשרד הסעד, מקדם תפיסה של זכויות חברתיות אוניברסליות, וזאת בניגוד לסעד הניתן לחלשים ביותר בלבד.
בשנות ה-80 חלו שני שינויים משמעותיים באופי פעילותו של המוסד. ראשית, החל מעליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, וביתר שאת החל מתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, מדינת הרווחה הישראלית החלה להצטמצם וכתוצאה מכך חלה ירידה בהיקף הקצבאות שמשלם המוסד ובגובה קצבאות אלו. שינוי זה נמשך עד ימינו, פרט לתקופה קצרה של הרחבה בימי ממשלת רבין השנייה.
השינוי השני חל בשנת 1986. בשנה זו החליטה הממשלה על שיפוי מעסיקים – המדינה משלמת למוסד לביטוח לאומי חלק מהתשלום אותו שילמו המעסיקים בעבר לצורך ביטוח עובדיהם.
באפריל 2021 שינה המוסד את שמו בפרסומיו לשם "הביטוח הלאומי", ללא שינוי בשם שנקבע לו בחוק הביטוח הלאומי.
בדצמבר 2021, אתר הביטוח הלאומי הושבת בשל התקפת מניעת שירות מבוזרת, שלא כללה פגיעה או חדירה למערכות המידע המכילות את נתוני האזרחים. האתר הורד מאינטרנט למשך שעתיים, וכשהועלה מחדש הגישה אליו מכתובות IP מחוץ לארץ נחסמה זמנית.
התפתחות תוכניות הביטוח הלאומי לאורך השנים
+תוכנית הביטוחאושרה ב:החלה בתשלום גמלאותהערותקרן השוואה למשרתים במילואים1.7.521.7.52אמהות1.4.541.4.54זיקנה1.4.541.4.57שאירים1.4.541.4.55תאונות עבודה (שכירים)1.4.541.4.54תאונות עבודה (עצמאים)1.7.571.7.57קיצבאות משפחות מרובות ילדים1.9.591.9.59קיצאות ילדי שכירים1.9.651.9.65אבטלה1.4.701.1.73נכות1.4.701.4.74זכויות עובדים בפשיטת רגל1.4.751.4.75קיצבאות ילדים לכל1.7.751.7.75המירו את קיצבאות ממ"י וילדי השכיריםזכויות מתנדבים1.1.761.1.76שירות מילואים1.10.771.10.77המירה את קרן ההשוואה למילואיםסיעוד1.4.801.4.80תאונות1.4.811.4.81דמי בידוד - תשלום למעסיקים עבור ימי בידוד1.10.201.10.20בשל הקורונה. בתוקף עד 31.5.2022
אופי פעולתו
הביטוח הלאומי הוא גוף סטטוטורי (גוף הפועל מכוח חוק) אשר פועל לפי . המוסד פועל, כמשתמע משמו, כמוסד ביטוחי – תשלום שוטף בעת שגרה מבטיח קבלת ההחזרים במקרה הצורך. אך בשונה מביטוח פרטי, הפרמיה בביטוח הלאומי אינה נקבעת לפי רמות הסיכון של המבוטח אלא על פי יכולת התשלום שלו (על פי הכנסתו וכן לפי גילו). כך נוצרת מערכת פרוגרסיבית – בעלי הכנסות גבוהות משלמים תשלומים גבוהים, וחסרי האמצעים משלמים סכומים נמוכים, והם הנהנים העיקריים מתשלומי המוסד. על כן, מבחינתם של בעלי הכנסות גבוהות יש בתשלום דמי הביטוח הלאומי מרכיב של מיסוי. הדגשת אופיים המיסויי של דמי הביטוח הלאומי נעשתה בהוראת שעה שתוקפה מאוגוסט 2009, שהכפילה את התקרה לדמי ביטוח לאומי, ללא שינוי בתקרה לגמלאות הביטוח הלאומי.
פרט לקצבאות הביטוחיות שמחלק המוסד לביטוח לאומי, באחריותו גם קצבאות שאינן ביטוחיות, והכספים עבורן מגיעים ישירות מאוצר המדינה. תשלומים אלו ניתנים במקרים בהם המדינה בחרה לתגמל אוכלוסיות מסוימות אף על פי שלא צברו זכויות ביטוחיות, והביטוח הלאומי אינו אלא צינור להעברת כסף זה. דוגמה להעברה מסוג זה היא קצבאות זקנה לעולים – מי שעלה לישראל בגיל מבוגר ולא הספיק לצבור זכויות ביטוחיות לקבלת קצבת זקנה מקבל קצבה זו בדרך של קצבה לא-ביטוחית.
דמי ביטוח לאומי
הבדל בין הביטוח הלאומי לבין ביטוח פרטי הוא היותו של הביטוח הלאומי ביטוח חובה – כל תושב ישראל, למעט הפטורים לפי חוק, חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי. התשלום מתחלק בין העובד עצמו לבין מעסיקו (כפי שצוין לעיל, הממשלה משתתפת בחלק מתשלומי המעסיקים). גם אנשים שאינם עובדים חייבים בדמי ביטוח לאומי. במובן זה, תשלומי הביטוח הלאומי מהווים מס גולגולת. כך יוצא למשל, שאדם שמבוטח במוסד לביטוח לאומי כבלתי מועסק חייב בתשלום הגבוה יותר מאדם שמבוטח כשכיר, שעבד בחודש כלשהו רק יום אחד.
נכון לשנת 2017, מדי שנה נגבה ביטוח בסכום של כ-42 מיליארד שקל. נכון לשנת 2015, שילמו דמי ביטוח מינימליים 345 אלף איש. עקרות בית, אסירים, בחורי ישיבה ומי שאינם עובדים ואין להם הכנסות משלמים דמי ביטוח מופחתים. עבור חברי קיבוצים ומושבים שיתופיים משולם הביטוח הלאומי דרך האגודה השיתופית.
למוסד לביטוח לאומי מנגנון גבייה עצמאי שמיועד לשמר את עצמאות המוסד ואי תלותו בממשלה. גופים שונים הציעו לאחד את אגף הגבייה של המוסד לביטוח לאומי עם רשות המיסים, על מנת לחסוך משאבים וכוח אדם, אך ההצעה לא מומשה.
סוגי גמלאות
ניתן לחלק את הגמלאות שמעניק המוסד לביטוח לאומי בחלוקה גסה לחמישה סוגי גמלאות:
גמלאות ארוכות מועד - גמלאות הניתנות למי שמסיבה זו או אחרת איבד באופן קבוע את יכולתו להתפרנס באופן עצמאי, בהן ניתן למצוא קצבת נכות, קצבת אזרח ותיק וקצבת שאירים. במסגרת זאת אף מפעיל המוסד תוכניות לשיקום וקימום לנכים, לאלמנות ולקשישים סיעודיים.
גמלאות מחליפות שכר - ניתנות למי שאינו יכול לעבוד באופן זמני. בסוג זה כלולים דמי אבטלה, דמי לידה, בעקבות פגיעה בעבודה ועוד.
הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה - גמלה הניתנת בהתאם לחוק הבטחת הכנסה לחסרי הכנסה ולמעוטי הכנסה, כדי להבטיח למשפחה הכנסה שתאפשר רמת חיים מינימלית.
קצבת ילדים - קצבה אוניברסלית, המשולמת לכל מי שיש ילדים תחת חסותו.
קצבאות מכוח חוקים אחרים, כגון תשלומים מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה וחוקים נוספים.
ועדות רפואיות
ועדות רפואיות של המוסד דנות בבקשות לקבל אחת מהקצבאות האלה: קצבת נכות כללית, קצבת נכות מעבודה, קצבה לילד נכה, קצבה לשירותים מיוחדים או קצבה לנפגע בפעולת איבה.
טיפול בתביעות
250px|ממוזער|משרדי הביטוח הלאומי בתל אביב, 1981
קבלת מרבית הגמלאות של המוסד לביטוח לאומי מצריכה הגשת תביעה לגמלה למוסד לביטוח לאומי. בחלק מהמקרים, למשל ביחס לקצבת זקנה, המוסד מודיע לתושב שהגיע לגיל המתאים שעליו להגיש תביעה לקצבת זקנה.
קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה", ומי שאיחר בהגשת תביעה לגמלאות, זכאי לקבל גמלאות רטרואקטיבית רק עבור השנה שקדמה להגשת התביעה (לתביעות שהוגשו עד 30 ביוני 2003 התשלום הרטרואקטיבי הוא עד ארבע שנים קודם להגשת התביעה. קיצור תקופת הרטרואקטיביות נעשה בחוק ההסדרים לשנת 2003.
המוסד לביטוח לאומי מפעיל מערך חקירות הפועל בפריסה ארצית על-מנת לבדוק את אמיתות התביעות המוגשות לו.
במקרה של מחלוקת בין תובע גמלה ובין המוסד, ניתן להביא מחלוקת זו להכרעתו של בית הדין לעבודה. חלק ניכר מכלל הדיונים בבתי הדין לעבודה מוקדש לנושא זה.
היוון קצבאות/גמלאות והלוואות
בענפי ביטוח מסוימים מאפשר המוסד לביטוח לאומי למבוטחים היוון (תשלום במזומן במקום סכום תשלומי קצבאות חודשיות בעתיד) של הקצבאות/הגמלאות החודשיות העתידיות הצפויות להם, או לקבל הלוואות בתנאים נוחים, כל זאת בהתאם לבדיקה ותוכנית כלכלית על ידי כלכלן המוסד הבודק את כדאיות מתן היוון הקצבה או ההלוואה. תשלום היוון קצבה ו/או מתן הלוואות למבוטחים נתון לשיקול דעת ואישור הגורמים המוסמכים במוסד (ועדות שיקום וכיוצא בזה). הוון קצבה מאפשר למבוטחים לקבל במזומן ובאופן חד פעמי סכום כספי המהווה חלק עד מלוא סכום קצבאותיהם החודשיות העתידיות, ולהשקיע סכום זה על מנת לשפר במידה משמעותית את מצבם הכלכלי בהווה ובעתיד. בהתאם לסעיף 113 לחוק, המוסד רשאי לאשר תביעה כזו, אם הוכיח המבוטח שיש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסות כאמור, אחרת לא יקבל היוון וימשיך לקבל סכום זה בקצבה חודשית בתקופה ארוכת שנים (עד תום תקופת הזכאות לקבלת הקצבה).
היוון קצבאות או מתן הלוואות ניתן למבוטחים גם למטרות הבראה כלכלית (לדוגמה: יציאה ממצב של פשיטת רגל), הקלה בנטל חובות מעיקים, פיתוח כלכלי כגון הקמת עסקים או השקעה בפיתוח והרחבה של חברות ועסקים קיימים בבעלות המבוטחים, וכן לצורכי רכישת עסקים קיימים או השקעה בשותפויות בחברות / עסקים קיימים שאינם בבעלות המבוטחים. במקרים מסוימים, סיוע כאמור במתן סכומי היוון קצבאות/תגמולים ו/או בהלוואות ניתן יחד עם סיוע מקצועי בליווי וייעוץ כלכלי ו/או עסקי על ידי כלכלן הביטוח הלאומי.
ביקורת וחשש לקריסת הביטוח הלאומי
דוחות מבקר המדינה לשנים 2006–2009 מציגים אי סדרים חמורים בעבודת הביטוח הלאומי בשלושה תחומים: גביה, התשלום לזכאים (הן תת-תשלום והן חוסר טיפול בתשלום יתר) ואספקת מידע על עברייני ממון למשטרת ישראל. תלונות מצד אזרחים עוסקות גם בסחבת. הביטוח הלאומי מצידו הגיש הצעות רבות לרפורמה, אך הן לא נדונו.
לפי הדו"חות אקטואריים של הביטוח הלאומי מאמצע העשור השני במאה ה-21 ואילך, מסתמן כי בשנת 2045 יאזל לחלוטין הכסף בקופת הביטוח הלאומי. התחזית מבוססת על צפי לזינוק בהוצאות הביטוח הלאומי, כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים לצד חקיקה שהרחיבה משמעותית את תשלומי הביטוח הלאומי.
בדו"ח שהציג המוסד במרץ 2024 נקבע שהגידול בתשלומי ביטוח סיעוד בעקבות הרפורמה בסיעוד ב-2018 מקרב את חדלות הפירעון של המוסד ב-6.3 שנים והרפורמה בקצבאות הנכות באותה שנה מקרב את חדלות הפירעון ב-2.7 שנים, כך שהמוסד צפוי להגיע לחדלות פירעון כבר ב-2036.
עובדים
בשנת 1954 היו לביטוח הלאומי 389 עובדים. בשנת 1960 עלה מספר העובדים לכ-600. בשנת 2015 היו למוסד לביטוח לאומי כ-1,500 עובדי מטה ועוד כ-2,750 עובדים בסניפים.
בשנת 2019 הועסקו במוסד לביטוח לאומי 4,403 עובדים מתוכם 1,317 במשרד הראשי ו-3,086 בסניפים.
מנכ"לים
+מנייןשםתקופת כהונההערות1גיורא לוטן1954–19692ישראל כץ1969–19743עמירם סיון1974–1976הוחלף על ידי משנהו, רפי רוטר, כשמונה בסוף 1976 למנכ"ל משרד האוצר4רפי רוטר1976–19825דני עזריאל1982–19846נסים ברוך1984–19867מרדכי ציפורי1986–19938יוסי תמיר1993–19989יוחנן שטסמן1998–2004 ניסיון של רענן כהן להחליף את שטסמן באיש מטעמו נכשל בעקבות עתירה לבג"ץ של שטסמן.10יגאל בן-שלום2004–200811אסתר דומיניסיני2008–201212שלמה מור-יוסףאפריל 2012–דצמבר 201613רמי גראורינואר 2017–דצמבר 2017ממלא מקום14מאיר שפיגלרדצמבר 2017–אוקטובר 202215ירונה שלוםאוקטובר 2023–פברואר 2024ממלאת מקום16צביקה כהן3 במרץ 2024–מכהןממלא מקום
תשלומים
על פי נתוני ביטוח לאומי שולמו ב-2022 לאזרחי המדינה קיצבאות בסך כולל של 115 מיליארד שקל. התפלגות הקצבאות הגבוהות ביותר היו באופן הבא:
קצבת אזרח ותיק, ליותר ממיליון אזרחים, כ-36 מיליארד ש"ח.
קצבת נכות כללית ושירותים מיוחדים, לכ-470 אלף אזרחים, כ-23 מיליארד ש"ח.
קצבת סיעוד, לכ-300 אלף אזרחים ותיקים סיעודיים, כ-14 מיליארד ש"ח.
קצבת ילדים, ליותר מ-3 מיליון ילדים, כ-8.6 מיליארד ש"ח.
קצבת דמי אבטלה, לכ-60 אלף אזרחים, כ-3 מיליארד ש"ח.
קצבת נפגעי עבודה, לכ-140 אלף אזרחים, כ-7.1 מיליארד ש"ח.
בול יובל למוסד לביטוח לאומי
במלאת 50 שנה למוסד לביטוח לאומי הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד ; ב- 6 ביולי 2004, הנפיק דאר ישראל את בול יובל זה שעליו ציור של סמל היובל. האמן שרון מורו עיצב את הבול. מכירת הבול נמשכה כחצי שנה.
לקריאה נוספת
יצחק אליאסוף, "הביטוח הלאומי בישראל - גמלאות והטבות סוציאליות", שנתון משפט העבודה ד, 1994, עמ' 7–26.
אברהם דורון, "50 שנים לפרסום התוכנית לביטוח סוציאלי בישראל - דו"ח ועדת קנב", עבודה, חברה ומשפט ח, 2001, עמ' 43–65.
שלמה מור-יוסף, קובי הלפרן, איציק סבטו ואורי קנד, "60 שנה להיווסדו של המוסד לביטוח לאומי: עם הפנים קדימה", ביטחון סוציאלי, 93: 9-38, 2014.
קישורים חיצוניים
60 שנה לביטוח הלאומי - הביטחון הסוציאלי בראי השנים, ביטחון סוציאלי 93, אפריל 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תאגידים סטטוטוריים
קטגוריה:ביטוח לאומי
קטגוריה:נכות: מוסדות בישראל
קטגוריה:קריית הממשלה
קטגוריה:ישראל: רווחה
קטגוריה:תגמול עובדים | 2024-10-02T11:39:56 |
מלנכוליה | מלנכוליה (באנגלית: Melancholia או Melancholy) היא אחד המאפיינים של דיכאון קליני ודיסתימיה. יש המגדירים אותה כהפרעת מצב רוח של דיכאון לא-ספציפי, בפני עצמה. תקופת הדיכאון היא מעל לשנתיים, והתפקוד השוטף של האדם נפגע באופן חמור.
מלנכוליה מופיעה אצל חולים הסובלים מדיכאון קליני, אבל לא אצל כל חולה הסובל מדיכאון קליני תופיע מלנכוליה. "נראה לי שהחיים שלי הם רחוקים מעצמי" הוא תיאור מייצג של אדם הסובל ממלנכוליה. בשפה היומיומית משתמשים לעיתים במילה "מלנכוליה" כמילה נרדפת ל"עצבות".
היסטוריה
השם מלנכוליה מקורו ביוונית (μελας, melas "שחור", χολη, kholé "מרה").
מלנכוליה הוגדרה כמחלה כבר במאה ה-5 לפנה"ס בכתבי היפוקרטס, ותוארה כ"חוסר תיאבון, דכדוך, נדודי שינה, עצבנות, חוסר מנוחה", ובנוסף נאמר ש"אבל או פחד ממושכים מעוררים מלנכוליה".
תאוריית ארבע הליחות באה להסביר את מקורן של המחלות ומאפייני קווי אישיות. עודף של מרה שחורה נחשב כגורם למצב רוח מלנכולי.
בתקופת הרנסאנס ובתקופת הרומנטיקה, נחשבה מלנכוליה כניסיון המעשיר את הנפש, והמחלה נתפסה כמתנה מבורכת, והיו אף כאלו שייחסו לעצמם את המחלה מבלי לחלות בה.
לדוגמה, ז'וזף-לואי לגראנז' סבל מהתקפות של מלנכוליה.
המצב כיום
בדיכאון קליני מלנכוליה חשובה להגדרת ואבחנת הפרעות נפשיות, אף על פי כן הגדרת מלנכוליה ב-DSM III ו-DSM III-R שקדמו ל-DSM IV עדיין לא כללו פרמטרים נוירו-אנטומיים, תורשתיים ותגובה לטיפול. כיום המגבלות בשימוש בהגדרת מלנכוליה עדיין ניכרות ועל כן מפריעות לקביעת אבחנה מדויקת.
תסמינים
מצב רוח דיכאוני, גם ללא סיבה ברורה.
אי-יכולת ליהנות מפעולות יום-יומיות, כמו מאכילה, מקשר חברתי ומקשר מיני.
דיכאון עמוק יותר בשעות הבוקר.
הקדמת היקיצה בשעתיים לפחות, בעקבות דיכאון.
הפרעה פסיכומוטורית המתבטאת בתנועות ותגובות איטיות מאוד, היעדר הבעת פנים וקושי להתרכז. ההפרעה יכולה להתבטא גם באי-שקט.
שינויים בתיאבון, כמו אכילת יתר או חוסר תיאבון.
רגש אשמה.
טיפול
הטיפול הוא אנטי-דיכאוני. התרופות שייכות לקבוצת עיכוב ניצול מחדש של סרוטונין (SSRI), תרופות ממשפחת הטריציקליות או נזעי חשמל.
במחקרים חדשים הופיעו סימנים של מלנכוליה אצל חלק מהחולים הדיכאוניים שטופלו בתרופות מקבוצת SSRI. כאשר ניתן טיפול בנזעי חשמל או בנורטריפטילין, התגובה הייתה חיובית, דבר המצביע על הצורך להימנע ממתן תרופות מקבוצת SSRI לחולים דיכאוניים עם מלנכוליה.
ראו גם
דיסתימיה
דיכאון קליני
עצבות
לקריאה נוספת
זיגמונד פרויד, אבל ומלנכוליה, הוצאת רסלינג, 2002
קישורים חיצוניים
מנשה כהן, בעקבות המלנכוליה, באתר פסיכולוגיה עברית, 30 באפריל 2010
קטגוריה:הפרעות אפקטיביות
קטגוריה:הפרעות נפשיות והתנהגותיות | 2024-03-25T15:09:02 |
אקוסטיקה | אקוסטיקה (בעברית: "תורת הקול") הוא ענף בפיזיקה העוסק בחקר הקול, גלים מכניים בגזים, נוזלים ומוצקים. מדען העוסק באקוסטיקה נקרא אקוסטיקאי. השימוש במדע האקוסטיקה בתעשייה ובטכנולוגיה מכונה הנדסה אקוסטית. ישנה חפיפה רבה בין תחומי העניין והעיסוק של אקוסטיקאי ושל מהנדס אקוסטיקה.
תחומי המשנה העיקריים של אקוסטיקה כוללים בין השאר:
– חקר יחסי הגומלין בין קול לבין זרימת גזים. לתחום זה שימושים מעשיים באווירודינמיקה, כגון חקר הרעש הנוצר בידי מטוסי סילון והפיזיקה של בומים על-קוליים.
אלקטרואקוסטיקה – חקר של יצירת ומדידת קול בידי מכשור אלקטרוני כגון רמקולים, מיקרופונים, סונאר, הידרופון ועוד.
אקוסטיקה ארכיטקטונית – חקר התנהגות הקול במבנים. עוסק בין השאר בהתנהגות הקול באולמות קונצרטים ובאודיטוריומים, אולם גם בהתנהגות הקול בבתי מגורים, בתי משרדים ומפעלי תעשייה.
אקוסטיקה ביו-רפואית – חקר השימוש בקול במדע הרפואה – למשל: השימוש באולטרה סאונד לבדיקות ולטיפולים.
אקוסטיקה מוזיקלית – חקר האקוסטיקה של כלי נגינה.
אקוסטיקה פיזיקלית – חקר האינטראקציה של קול עם חומרים שונים, ובכלל זה תרמואקוסטיקה (האינטראקציה של קול וחום).
אקוסטיקה תת-מימית – חקר התקדמות גלי הקול במים.
ביואקוסטיקה – חקר השימוש בקול בידי בעלי חיים כגון לווייתנים, דולפינים ועטלפים.
פסיכואקוסטיקה – חקר תגובתם של בני-אדם לקולות, שמיעה, וכו'.
פליטה אקוסטית – תופעה פיזיקלית של פליטת קול עקב דפורמציה או התפתחות שבר בחומר.
גלי קול – גל מכני
גל קול (גל מכני), המאופיין על ידי מהירותו, אורך הגל שלו והמשרעת (אמפליטודה) שלו. מהירות הקול תלויה בתווך דרכו עובר הקול, וגם בטמפרטורה שלו, ותלויה בלחץ התווך. מהירות הקול היא בערך 340 מטר בשנייה באוויר ו-1,500 מטר בשנייה במים. אורך הגל הוא המרחק משיא אחד של הגל לשיאו הבא; אורך הגל של גל קול, , תלוי ביחס בין מהירות הגל, , לבין תדירותו :
מידת לחץ הקול
המשרעת של גל קול מאופיינת בדרך-כלל בעזרת לחץ הקול. בסביבה רגילה ניתן למצוא טווח נרחב מאוד של לחצים, ולפיכך מקובל למדוד את לחץ הקול בסקאלה לוגריתמית, ביחידת המידה דציבל. אם הוא שורש ממוצע הריבועים של משרעת לחץ הקול אזי מידת לחץ הקול (sound pressure level, SPL) מוגדרת כ-20 פעמים הלוגריתם של היחס בין לבין לחץ ידוע כלשהו,
ניתן לחשב את מידת לחץ הקול בדציבלים כך:
הלחץ הידוע בו משתמשים הוא סף טווח השמיעה האנושי:
(דהיינו, 20 מיקרו-פסקל; במים, סף השמיעה הוא מיקרו-פסקל אחד).
עוצמת הקול
בדברנו על רמות קול יש להבדיל בין מידת לחץ הקול לבין מידת כוח הקול. מידת לחץ הקול נמדדת בעזרת מיקרופונים ומכשירים דומים, וניתן למדוד אותה ישירות. מידת עוצמת הקול, לעומת זאת, היא מידה של כמות האנרגיה המושקעת (ברמקול, למשל) כדי לייצר קול. בשל גורמים סביבתיים והשפעות אחרות, כמות האנרגיה המשמשת להפקת הקול לא בהכרח שווה למידת הקול הנתפשת בחושיו של השומע.
לא ניתן למדוד עוצמת קול ישירות, ולכן מידה זו מחושבת על-פי נתונים אחרים. ישנן שתי שיטות מקובלות למדידתה: "השיטה הישירה" ו"השיטה ההשוואתית". בשיטה הראשונה מודדים את עוצמת הקול על ידי חישוב משוואה הכוללת את התנאים הסביבתיים (כגון טמפרטורה, לחות, זמן תהודה וכו') ואת לחץ הקול. בשיטה השנייה, משווים את לחץ הקול ללחץ קול המופק באותם תנאים ממקור קול מוכר המפיק עוצמת קול ידועה וקבועה, והשוואת לחץ זה עם לחץ הקול הנמדד. שתי השיטות אמינות ומדויקות באותה המידה.
חדרי הדהוד וחדרים שקטים
מדידות כמו אלה שנזכרו לעיל מבוצעות לעיתים בחדרי הדהוד או בחדרים שקטים. חדרי הדהוד מתוכננים כך שייצרו הדים מתמשכים של גלי קול, זאת כדי ליצור רמת קול אחידה מאוד, המגיעה באותה מידה מכל הכיוונים, אם חדר ההדהוד נבנה שלא כהלכה יגיעו ההדים של גלי הקול אל המאזין בזה אחר זה ולא בבת אחת, וייצרו רצף מעורבל במקום צליל נקי. דוגמאות טיפוסיות לחדרים בעלי מאפיינים הדומים לחדרי הדהוד הן מנהרות בטון ומערות.
לעומתם, חדרים שקטים נבנים כדי לדמות "שדה חופשי". שדה חופשי הוא ייצוג תאורטי של מרחב אינסופי, בו אין החזרה של גלי קול (כלומר, אין הדים). בחדרים כאלה, הקול היחיד הוא הקול ממקור הקול הנמדד. החדר השקט הראשון נבנה בשנת 1940 במעבדות בל. עובי קירותיו החיצוניים כמטר, כדי למנוע כניסת רעש חיצוני, והם מרופדים מבפנים בחיפוי מיוחד הבולע 99.995% מגלי הקול בתדירות הגבוהה מ-200 הרץ.
ראו גם
STC
תהודה
צליל
כלי נגינה
עיבוד אותות קול
סונולוגיה
מדידה אקוסטית
קישורים חיצוניים
אתר האגודה הישראלית לאקוסטיקה
*
קטגוריה:תחומים בפיזיקה | 2024-04-22T11:30:20 |
יעקב בן אשר | הרב יעקב בן אשר (ה'כ"ט, 1269 בערך – ה'ק"ג, 1343) היה מחבר ספרים וסופר, פוסק הלכה, מכונה על פי רוב "בעל הטורים" (או "הטור" או "הריב"ה" או "הר"י בעל הטורים") על שם ספר ההלכה שכתב, "ארבעה טורים". במהדורות מקראות גדולות של חמישה חומשי התורה ואחריהם ברוב ההדפסות של החומשים צורפו הערותיו על גימטריות ועל המסורה וקישורם לדברי חז"ל תחת הכותרת "בעל הטורים".
ביוגרפיה
נולד בגרמניה כבנו השלישי של רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש). למד תורה מפי אביו, וב-1304 ייתכן שעבר עמו לטולדו שבספרד. בטור אוה"ח סוף סימן "תנח" כותב הרב: "ואני ראיתי בברצלונא מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכים למועד מקודם המועד שאם יתערב עמו משהו מחמץ שיתבטל קודם איסורו." ייתכן שזה מעיד על מגוריו בברצלונה שני אחיו הגדולים ממנו, רבי יחיאל ורבי שלמה החסיד מתו בגיל מוקדם.
למרות גדולתו התורנית סירב רבי יעקב לשמש ברבנות וחי חיי דוחק, כפי שמעיד הוא על עצמו:
"וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני אבי אדוני ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו".
אחיו ר' יהודה, שהיה גם חתנו, כיהן ברבנות טוליטולה לאחר פטירת אביהם הרא"ש בשנת ה"א פ"ח (1327). ר' יהודה, אשתו וחמותו (אשת ר' יעקב), הרגו עצמם על קידוש השם בשעת צרה. גם שאר אחיו, ר' אליקום, ר' משה, ר' אליעזר ור' שמעון היו חכמים גדולים אולם מחיבוריהם לא נשאר בידינו דבר.
נפטר ונקבר בעיר טולדו. במאה ה-15 נוסע אלמוני העתיק את הכיתוב של 76 מצבות בבית הקברות בעיר טולדו ביניהם הכיתוב על מצבתו של יעקב בן אשר ובני משפחה אחרים של הרא"ש. כתב היד התגלגל בראשית המאה ה-19 לספרייה המלכותית בטורינו והועתק על ידי יוסף אלמנצי ותוכנו פורסם על ידי שמואל דוד לוצאטו בספר אבני זיכרון.
רחוב הטורים בירושלים נקרא על שמו ושם ספרו.
המסורת על קבורתו באי כיוס
ישנה מסורת שיעקב בן אשר נקבר באי כיוס. האזכור המוקדם ביותר למסורת זו הוא בספר "מריבת קודש", שכתב רבי אליה הכהן מאיסטנבול בשנת 1707. הספר, שתוקף את אברהם מיכאל קרדוזו ומגדיר אותו נוכל ורמאי, מספר עליו שביקש מתלמידו שישלח לו כספים כדי "לעשות תיקון על מצבת רבינו יעקב בעל הטורים" באי כיוס. ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס סבר שדבריו של קרדוזו על קיום הקבר בכיוס היו דברי שקר.
בספר סדר הדורות שנדפס ב-1769 גם מוזכר שיעקב בן אשר קבור באי כיוס. החיד"א בספר שם הגדולים מציין שהוא נפטר בכיוס בדרכו לארץ ישראל. שני הספרים תרמו, כנראה, להפצת המסורת.
הנוסע ישראל יוסף בנימין מספר שביקר באי ובכפר זאקיסזאקיס הוא שמו הטורקי של האי. ושבסמוך לו נימצא קיברו של רבי יעקב בעל הטורים. הוא מתאר את חלקת הקבר ומספר שיהודים נוהגים לבוא ולהתפלל שם. עדות נוספת לכך היא מר' נתן מברסלב שכתב כי בחזרתו מארץ ישראל עגנה ספינתו בסמוך לאי "כיוס" והוא התכוון לרדת לחוף בערב ראש השנה כדי לבקר בקבר ר' יעקב בעל הטורים, אבל הדבר לא עלה בידו מכיוון שרב החובל החליט להפליג מהאי בערב ראש השנה, עקב שינוי בכוון הרוח.
חיבוריו
ארבעה טורים
הוא זכה לכינויו: "בעל הטורים" הודות לחיבורו בהלכה: "ארבעה טורים", הספר חולק לארבעה חלקים (טורים), כשכל אחד עוסק בנושא מסוים בחיי היהודי:
את הספר כתב כשלפניו אוסף מקורות ותקצירי הלכות מן הרמב"ם ומספרו של אביו "פסקי הרא"ש". בספר ארבעה טורים פעמים רבות הוחלף לשון הרמב"ם בציטוטים מהגהותיו של אביו, הכוללים שגיאות דקדוקיות האופייניות ליהודי אשכנז, אפילו בציטוט מן המשנה. בחיבור שולחן ערוך של רבי יוסף קארו שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר, תוקן הלשון וקוצר, תוך השמטת מרבית המקורות שסירבלו לדעתו את הקריאה.
הספר, שיצא לאור בשנת ה'ק' (סביבות 1340) חולק לארבעה חלקים (טורים), כשכל אחד עוסק בנושא מסוים בחיי היהודי:
טור אורח חיים - עוסק בענייני היומיום כגון: הלכות הקימה בבוקר, ברכות, תפילה, קריאת שמע, הלכות סעודה וברכות הנהנין, הלכות שבת ודיני קידוש החודש, מועדי השנה ותעניות. להלכות קידוש החודש צירף מספר מפות לחשבון הלוח העברי עד סוף האלף השישי.
טור יורה דעה - העוסק בענייני איסור והיתר, שחיטה, בשר וחלב, תערובות, עבודה זרה וחוקות הגויים, טהרה, לימוד תורה, כבוד תלמידי חכמים ועוד. חלק זה כתוב על פי הספר תורת הבית הקצרהקצר ולא הארוך. ראה בית יוסף ביורה דעה סימן ק"צ סעיף ל' ובהגהות והערות שם. של הרשב"א, אשר השפיע רבות גם על פסקי הרא"ש, והרא"ש אף התכתב עם הרשב"א על כך.
טור אבן העזר - העוסק בענייני אישות ומשפחה, גירושין, ייבום ועוד. חלק זה רובו נסמך ישירות על הלכות אישות במשנה תורה לרמב"ם.
טור חושן משפט - העוסק בעיקר בדיני ממונות, דיינות, עדות ועוד. חלק זה כתוב ברובו על פי ספר התרומות של רבי שמואל הסרדי, שבתורו משלים ונסמך בחלקו על סיכום הלכות משא ומתן בספר משנה תורה לרמב"ם.
מייד עם חיבורו הפך הספר לאחד מספרי היסוד בהלכה, וכבר רבי דוד אבודרהם עשה בו שימוש לצורך כתיבת ספרו. כמאתיים שנה אחרי כתיבת ארבעה טורים, כתב רבי יוסף קארו פירוש והרחבה לארבעה טורים בשם "בית יוסף" ובו סיכום מקורותיו התלמודיים והשוואה בין פסיקותיהם של הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, לאור מחקרו על מקורות הרמב"ם בספרו כסף משנה. תקציר ספרו זה הכתוב במתכונת הספר ארבעה טורים אך מקצר בו, מתקן את שגיאות העברית, ופוסק על פי מנהג היהודים מגורשי ספרד, הוא השולחן ערוך.
"נושאי כלים" נוספים על הספר ארבעה טורים היו: הב"ח (בית חדש) - שכתב רבי יואל סירקיס, ה"דרכי משה" שכתב הרמ"א מחבר ההגהות לשולחן ערוך (ה"מפה"), ה"דרישה" וה"פרישה" שכתב רבי יהושע פלק כץ מחבר הסמ"ע (ספר מאירת עיניים) על השולחן ערוך לחלק חושן משפט.
פירוש בעל הטורים על התורה
בזמנו, טרם הומצא הדפוס, וספרים הוצאו בהעתקה ידנית. על פי ההקדמה לפירושו לתורה, חותנו, אשר מימן את הוצאת ספריו, בקש ממנו לכתוב חיבור שאינו עוסק בהלכה, ולכן כתב את הפירוש לתורה המבוסס ברובו על פירוש הרמב"ן לתורה, ומכיל גם ליקוטים מדברי רש"י, ר' יוסף קמחי, רשב"ם והרא"ש. הספר נדפס בשתי הוצאות עד אמצע המאה ה-19 (בתקס"ו - סביבות 1806, ותקצ"ט - 1839). הפירוש שנדפס בחומשים תחת הכינוי "בעל הטורים" כולל רק את ההקדמות לגוף הפירוש, בהן הביא ר' יעקב בן הרא"ש פרפראות לחכמה (כגון גימטריאות ורמזי מספרים) אותם מתאר המחבר כ"מעט פרפראות וגימטריות וטעמי המסורות, להמשיך הלב". זו דרך פירוש שייחודית לו; פרשן נוסף שכתב כך היה מורו המהר"ם מרוטנבורג.
פירושו של רבינו יעקב בן אשר לתורה הוא פרשנות מסוג "הכא והתם", היינו מילה מסוימת שנמצאת רק מספר פעמים קטן בתנ"ך, ועל ידי הקשר בין המקומות השונים הוא מוצא מקורות לדרשות חז"ל, ומוסיף אף חידושים משלו. לפי חוקר הספר יעקב קופל רייניץ, קיימת אגדה שאת פירושו לתורה הוא כתב בלילה אחד ובע"פ, כלומר ללא התבוננות בספרים נוספים.
קיצור פסקי הרא"ש וקיצור פסקי התוספות
חיבור נוסף שכתב הוא "ספר הרמזים" הנודע גם בשם קיצור פסקי הרא"ש (קושטא 1575), בו מסקנות פסקי ההלכה של הרא"ש, בלי המשא והמתן. הספר מסודר לפי המסכתות והפרקים, וההלכות מסומנות בו באותיות. הספר מודפס בסוף ספרי התלמוד, לאחר פסקי הרא"ש. לפעמים מוצאים סתירות בין קיצור פסקי הרא"ש לבין דבריו ב"טור", ובחלק מהמקרים הסיבה היא שבקיצור הוא מתמצת את דברי אביו ואילו בטור הוא מכריע כדעת פוסקים אחרים. יש המייחסים לו גם את פסקי התוספות הנדפסים בסוף כל מסכת.
מציבת בעל הטורים
בספר אבני זיכרון67 מצבות מהראשונים נעתק על ידי החכם האיטלקי יוסף אלמנצי. מביא את מצבת בעל הטורים רבינו יעקב אשכנזי בן רבינו אשר אשכנזי הרא"ש, בטוליטולה-היא טולידו אשר בספרד:
הנצחתו במדינת ישראל
ממוזער|שלט רחוב הטורים בירושלים
על שמו ועל שם ספרו רחובות במספר ערים בישראל, רחוב "בעל הטורים" בערים נתניה, תל אביב יפו, ירושלים וראשון לציון. בירושלים רחוב הטורים מחובר לרחוב מלכי ישראל, שכונת גאולה, מצדו האחד ומצדו השני מחובר לרחוב יפו.
תחנת הרכבת הקלה נקראת "הטורים" על שם הסמיכות לרחוב זה והפניה הפתוחה אליו מרחוב יפו. ברחוב נמצא מכון גולד, מרכז לימודי השלמה אקדמיים ביהדות ליהודיות מחו"ל. בתקופה הבריטית היו ברחוב זה מגרשי ספורט ומועדון, וכיום קיים במקום ישיבה ספרדית למצוינים ללימוד התלמוד בשם ישיבת באר התלמוד מטעם מוסדות יקירי ירושלים ברחוב הטורים 31, וכן מרכז חסידות סקווירא בנשיאות הרב דוד טברסקי וכן קיימת ברחוב הטורים המרכז להדפסת והפצת ספרי קודש שי"ח ישראל בראשות הרב יעקב כהן ממקימי תנועת ש"ס הספרדית.
לקריאה נוספת
א"ח פריימן, הרא"ש, ירושלים: מוסד הרב קוק תשמ"ו [תרגום מגרמנית, פורסם ב-1920], פרק י"ג עמ' קכא-קע
יצחק שטרן, מבוא לפירוש הטור על התורה, ירושלים תשכ"ד [מהד' שנייה]
יעקב קאפל רייניץ, מבוא לפירוש בעל הטורים על התורה : פרפראות מגימטריאות וטעמי המסורות, ירושלים: הוצאת פלדהיים, תשנ"ו [מהדורה שביעית]
יהודה שביב, הפירוש הארוך של בעל הטורים לתורה, מחניים 3 (תשנ"ג) 170–179
אהרן ארנד, הפירוש הקצר של בעל הטורים לתורה, מחניים 3 (תשנ"ג) 180–187
יהודא דוב גלינסקי, על תפוצת הטורים בספרד בדור הגירוש ועל קיצור לא ידוע לטור חושן משפט, ישורון יב (תשס"ג) תשפד-תתא
יהודא דוב גלינסקי, "וזכה זה החכם יותר מכלם שהכל למדו מספריו" : על תפוצת "ארבעה טורים" לר’ יעקב בן הרא"ש מזמן כתיבתו ועד לסוף המאה ה-15, סידרא יט (תשס"ד) 25–45
יעקב קאפל רייניץ, מבוא לפרוש הטור על התורה, ירושלים: פלדהיים, תשס"ו
קישורים חיצוניים
פירוש ר' יעקב בן אשר על התורה, באתר דעת
פירוש התורה בקובצי טקסט להורדה וכן באוצר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית בהנגשה מקוונת.
ישראל משה תא-שמע, "רבנו אשר ובנו ר’ יעקב בעל הטורים: בין אשכנז לספרד", פעמים 46-47 (תשנ"א) 75-91 = כנסת מחקרים ב (תשס"ד)
הרא"ש הרשב"א הטור, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
עדות מר' נתן מברסלב, בחזרתו מארץ ישראל עבר דרך "סיאוס" והשתטח על קבר ר' יעקב בעל הטורים. אתר קברי צדיקים
מחקר: התגלה מקום קבורת הבעל הטורים, באתר "אהלי צדיקים"
שבח קנביל, תולדות גדולי ההוראה תולדות הטור, עמ' 43, ניו יורק תשט"ו, באתר היברובוקס
דב הכהן, מקורות חדשים הנוגעים למסורת על מקום קבורתו של ר' יעקב בעל הטורים באי כיֹוס ולעלייה לקברו, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ל"ב, תשע"ט, עמ' 11–53
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה: ראשונים
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:פרשני הרא"ש
קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל
קטגוריה:מפרשי פירוש הרמב"ן לתורה
קטגוריה:מהגרים מגרמניה לספרד
קטגוריה:ילידי 1283
קטגוריה:נפטרים ב-1340 | 2024-10-19T14:28:38 |
בעל הטורים | הפניה יעקב בן אשר | 2017-08-17T09:09:35 |
ארבעה טורים | ארבעה טורים או הטור הוא קובץ פסקי הלכה שיטתי, המסכם את כל ההלכה הנוהגת לאחר החורבן, שכתב רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים (ה'ל'-ה'ק"ב 1270~ - 1343~).
תהליך כתיבתו
כאשר נוכח רבי יעקב בן הרא"ש בריבוי המחלוקות ההלכתיות בזמנו, החליט לחבר את הספר. כך כתב בהקדמתו: "יען כי ארכו לנו הימים בגלותנו ותשש כוחנו, ושמם לבנו, ורפו ידינו, ונשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדעות ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דעות שונות...".
תחילה כתב קיצור של הלכות אביו, הרא"ש, ומתשובותיו בספר בשם "ספר הרמזים" או "סימני אשר"י" שנדפס בהוצאות התלמוד בשם קיצור פסקי הרא"ש. על בסיס ספר זה כתב את חיבורו "ארבעה טורים" כשהוא נצמד לכלל שקיבל מאביו להביא מקורות מהתלמוד וראיות לדבריו (שלא כדרכו של הרמב"ם). לכן ציין בספר את מקורותיו וציין את חילוקי הדעות בין הפוסקים שקדמו לו, או בינו לבינם.
כתיבתו הסתיימה בשנת ה'ק' (1340~). הספר התפשט בכל התפוצות והוא הספר העברי השני שנדפס (שנת 1475). כיום נפוצות במיוחד מהדורות מוגהות חדשות של הספר הכוללות הערות, פירושים ותוספות. ספר זה הוא המקור למבנה ולניסוח של רוב ההלכות בספר שולחן ערוך שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר, בידי רבי יוסף קארו, שבנוי כקיצור לפירושו על ספר ארבעה טורים, הנקרא בית יוסף.
מקורותיו
מקורות הספר מקיפים את כל הספרות הרבנית שקדמה לו. הוא מזכיר את ספרות הגאונים, ראשונים: רבנו חננאל, רבנו נסים, רבנו גרשום, רש"י וחכמי צרפת בעלי התוספות ועוד, חכמי אשכנז: ראב"ן, ראבי"ה, מהר"ם מרוטנברג ועוד, וחכמי ספרד ובראשם הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן ואחרים. הספר מאחד את תורתם של חכמי צרפת אשכנז וספרד, ואוסף את מנהגי הארצות השונות בעיקר בענייני תפילה. הוא מביא מדבריהם ובהרבה מקומות חולק עליהם, ובכל מחלוקת עם הראשונים הוא מביא את מסקנת אביו הרא"ש וברוב ככל המקרים מכריע כמותה. מגוון הדעות המוצג בטור היווה את הסיבה בגללה בחר רבי יוסף קארו לכתוב את חיבורו, הבית יוסף, כביאור לטור.
מבנה הספר ותוכנו
"ארבעה טורים" (ובעקבותיו השולחן ערוך) מתחלק לארבעה חלקים:
טור אורח חיים - סדר יומו של האדם מקומו עד שכבו: תפילות, שבת, חגים וכדומה, מבוסס על חכמי אשכנז וצרפת ומביא דברי מוסר ומנהגים מחסידי אשכנז ומחוגי המהר"ם מרוטנברג.
טור יורה דעה - על הלכות איסור והיתר, דומה במבנהו לספר תורת הבית של הרשב"א.
טור אבן העזר - על הלכות אישות, מבוסס על המשנה תורה לרמב"ם בספר נשים.
טור חושן משפט - על הלכות ממונות ונזיקין, בנוי על ספר התרומות לר' שמואל הסרדי, ועוד מחכמי ספרד.
כתבי יד ומהדורות
קיימים עשרות כתבי יד של ספר ארבעה טורים.
בין כתבי היד החשובים נמנה כתב היד שבספרייה הבריטית בלונדון משנת ה'רל"ד וכן כתב יד שבספרייה הלאומית בפריז.
הספר נדפס לראשונה בשנת 1475 בכפר פיובה די סאקו בצפון איטליה, אחריו בקושטא בשנת ה'רנ"ב, ובשנת 1610.
בשנים האחרונות יצאו לאור מהדורות חדשות של ספר ארבעה טורים, המבוססות על כתבי היד והדפוסים הראשונים. תחילה יצאה לאור מהדורת "שירת דבורה", בשיתוף פעולה בין מכון שירת דבורה ומכון ירושלים. בעקבות מהדורה זו יצאה לאור מהדורת "המאור".
עותקים נדירים מהמהדורה הראשונה של "ארבעה טורים" מהמאה החמש-עשרה נרכשו על ידי הספרייה הלאומית.
חיבורים על הספר
כ-150 שנה אחר הופעת הספר ארבעה טורים, ומיד לאחר הדפסתו החלו נוצָרים חיבורים וביאורים שונים עליו. הפירוש הראשון שנכתב באופן מלא על ספר ארבעה טורים הוא ביאורו של רבי יצחק אבוהב. ציטוטים מהחיבור הובאו כבר בחיבורו של רבי יוסף קארו, "בית יוסף", אך החיבור הודפס במלואו מתוך כתב-היד רק ב-1995. זמן מה אחריו כתב רבי אברהם בן אביגדור הגהות על ארבעה טורים.
תפוצתו של הספר ארבעה טורים, ובעיקר הרחבת ההלכות שבו עם רוב דעות הפוסקים השונות בהן, הביאו את רבי יוסף קארו לכתוב עליו את חיבורו "בית יוסף", שהיווה את הבסיס לחיבורו המסכם "שולחן ערוך" שבא בעקבותיו. במקביל כתב הרמ"א על הספר את חיבורו "דרכי משה", בו הוסיף בעיקר את פסקי הראשונים ומנהגי יהדות אשכנז. רבי שלמה לוריא, בן תקופתו, כתב גם כן חיבור הגהות קצר על הטורים. חיבור נוסף מהדור שלאחריהם נכתב בידי תלמיד הרמ"א, רבי יהושע פלק כץ. הוא קרא את חיבורו בשם "בית ישראל", כשהוא בנוי על שני חלקים מקבילים: "פרישה" ו"דרישה". למעשה, חיבורו מוכר בשמות אלו ("דרישה ופרישה" או "פרישה ודרישה"). החיבור "בית חדש" (מכונה "ב"ח") מרבי יואל סירקיש נכתב והודפס זמן קצר לאחר מכן. חופף לתקופה זו, כתב רבי ליב חנליש, אף הוא תלמיד הרמ"א, חידושים והגהות על חלק אורח חיים שמתוך הארבעה טורים.
רבי חיים בנבנישתי כתב אף הוא חיבור על ארבעה טורים בשם "כנסת הגדולה". חיבור זה שונה בסגנונו מקודמיו. החיבור כולל ביאור דברי הטור והבית יוסף עם מקבץ מקיף של דברי הפוסקים בנידונים נוספים. לאחר יותר מ-100 שנה, בסוף המאה ה-18 הדפיסו בני משפחת מייא מהדורה חדשה של הטורים, אליה צירפו את פירושו של רבי ליב חנליש בתוספת חידושים והגהות משל שניים מבני המשפחה, רבי מיכאל שמעון ורבי יוסף, על כל ארבעה חלקי הטורים. חיבור זה נקרא בשמות שונים על ידי בעלי הדפוסים והמהדירים, המוכרים שבהם: "חידושי מהרל"ח הגהות" ו"חידושי הגהות".
חיבורים רבים נוספים חוברו במהלך דורות אלו ולאחריהם, חיבורים הכוללים הגהות וביאורים, אך פחות מוכרים. חלקם אף נותר בכתב יד והודפס רק במהדורות מאוחרות יותר.
חלק מן החיבורים, מודפסים בקביעות על גיליונות הטור, בצמוד לטקסט הספר עצמו. חיבורים כאלו מכונים בספרות התורנית "נושאי כלים", ובהקשר הנוכחי, נושאי כלי הטור. העיקריים והמוקדמים שבהם הם הפירושים "בית יוסף" ו"בית חדש" הממוקמים משני צדיו של "הטור" שבמרכז הדף. בנוסף להם מודפסים על הדף גם קיצור ה"דרכי משה", ה"דרישה ופרישה" ו"חידושי מהרל"ח והגהות" (או "חידושי הגהות"). מיקומם המדויק של הפירושים הנוספים בדף אינו אחיד בכל המהדורות. במהדורות מסוימות מודפס בצדי הדף גם "ביאור מהר"י אבוהב" הקדום. בחלק ממהדורות הטור נוספו בתחתית הדף הערות, הגהות ומראי מקומות. שאר החיבורים נדפסים כספרים בפני עצמם (כמו החיבור "כנסת הגדולה"), או בסוף הכרך של ה"ארבעה טורים".
הנצחה
ממוזער|שלט רחוב הטורים בירושלים
על שמו של "בעל הטורים" ועל שם ספרו נקראו רחובות במספר ערים בישראל, בהן נתניה, תל אביב יפו, ירושלים וראשון לציון. תחנת הרכבת הקלה בירושלים נקראת "תחנת הטורים רכבת ישראל" על שם הסמיכות לרחוב הטורים.
לקריאה נוספת
יהודא דוב גלינסקי, על תפוצת הטורים בספרד בדור הגירוש ועל קיצור לא ידוע לטור חושן משפט, ישורון יב (תשס"ג) תשפד-תתא
יהודא דוב גלינסקי, "וזכה זה החכם יותר מכלם שהכל למדו מספריו" : על תפוצת "ארבעה טורים" לר’ יעקב בן הרא"ש מזמן כתיבתו ועד לסוף המאה ה-15, סידרא יט (תשס"ד) 25–45
חנן יצחקי, "'ועמך כולם צדיקים': לדרכו החינוכית של 'בעל הטורים' – רבנו יעקב בן הרא"ש", דרך אגדה טו (תשע"ח), עמ' 7–16
קישורים חיצוניים
הספר, דפוס משנת ש"ע להורדה מאתר HebrewBooks
"תורת הטור" - "ארבעה טורים" מסודרים על חמישה חומשי תורה, עם הארות וחדושים בהלכה ואגדה, מאת הרב משה שטינברג, להורדה מאתר HebrewBooks
הרא"ש הרשב"א הטור, שיעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
הערות שוליים
קטגוריה:משפט עברי: חיבורים
קטגוריה:ספרי הלכה: ראשונים
קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים | 2024-10-13T04:23:56 |
בגידה | בגידה במובנה הרחב וההיסטורי היא הפרת חובת האמונים של אדם לעמו, למולדתו ולמדינתו וסיועו לאויב במאבקו כנגד מדינת האם של הבוגד, בימי מלחמה או בעת עימות קשה בימי שלום (כדוגמת המלחמה הקרה), או בעת סכסוך מזוין ופעולות איבה שאינם בגדר מלחמה מלאה.
הסיוע המהווה בגידה עשוי להיות בגילוי סודות צבאיים, סודות מדינה וסודות מדעיים, בהשתתפות בתעמולת האויב נגד מדינת האם, בעריקה לשורות האויב ולחימה במסגרת כוחותיו, ובשיתוף פעולה עם צבא כובש.
המניעים לבגידה מגוונים: החל מהזדהות אידאולוגית עם השקפת עולמו של האויב, דרך בצע כסף וכלה ברגשות נקם על עוול אמיתי או מדומה וכן בתסביכי נפש.
בעת לחימה יש שחייל בודד, בסערת הקרב, נקלע לשבי האויב או מגיע לשבי האויב בנסיבות העלולות להיחשב לעריקה, ובלחץ השבי נגרר לשיתוף פעולה עם שוביו; ערך זה אינו מתייחס למקרים מסוג זה, אלא לאישים היסטוריים שמעשה הבגידה של כל אחד מהם מהווה פרק עגום בהיסטוריה של עמו: מדינאים, מפקדי צבא, מדענים, ואנשי רוח.
ענישה על בגידה
כל שיטת משפט רואה בבגידה את העבירה החמורה ביותר שבדיני העונשין שלה.
בתקופות ובארצות שונות היה נהוג לקבוע צורות אכזריות ומשפילות במיוחד של הוצאה להורג כלפי בוגדים. באנגליה, למשל, נקבע בחוק בפירוט כי בוגד ייתלה בצווארו אך יורד מעמוד התלייה בעודו חי, ולאחר מכן יסורס, מעיו יוצאו מבטנו בעודו חי וישרפו לנגד עיניו, ואז יושאר לגסוס לאיטו ולאחר מותו תיחתך גופתו לארבעה נתחים שיוקעו לראווה במקומות ציבוריים שונים. עונש זה חל רק על גברים שנמצאו אשמים בבגידה, ואילו נשים שנמצאו אשמות בעבירה זו הועלו על המוקד כמו מכשפות וכופרים.
העונש הנ"ל נקבע בימי הביניים, והאחרון שהוצא להורג בצורה זו היה סקוטי שהואשם ב-1782 בהעברת מידע צבאי לצרפת. החוק הקובע עונש מסוג זה על בגידה עדיין נותר בתוקף עד מחצית המאה ה-19, אם כי בפועל נמנעו הבריטיםבריטים מלהחיל אותו על מי שנמצאו אשמים בבגידה. עבירת הבגידה עליה חל החוק כללה לא רק סיוע לאויב חיצוני אלא גם מרידה במלכות ואף זיוף כספים, שנחשב כפגיעה חמורה בסמכותו של המלך ועל כן כבגידה. בתקופת המלכה אליזבת הראשונה נחשבו כמרים קתולים, מעצם היותם שכאלה, כסוכניו של מלך ספרד האויב ומכאן כבוגדים, ואלה שנלכדו ספגו את העונש האכזרי המתואר.
גם בארצות אירופיות אחרות נקבעו לבוגדים עונשים של הוצאה להורג בצורות מיוחדות כיד הדמיון, כגון קשירת הבוגד לארבעה סוסים שדהרו לכיוונים שונים וקריעתו לגזרים ביניהם.
כאשר השתחררו האמריקאים מהשלטון הבריטי, נקבע בחוקת ארצות הברית האיסור על השלטון לנקוט ב"עונשים אכזריים ובלתי רגילים" (cruel and unusual punishments) כאשר כוונת מנסחי החוקה הייתה במיוחד לעונשים מסוג זה. אולם ארצות הברית שמרה על עונש המוות כשלעצמו לבוגדים, שבוצע בדרך כלל באמצעות תלייה "רגילה".
בישראל, שבה בוטל עונש המוות בשנת 1954, נותר בעינו עונש מוות על בגידה ב וב (כן נותר במדינת ישראל עונש מוות על עבירות לפי ). חוק העונשין מונה שבע עבירות בגידה, ששלוש הראשונות בהן עונשן מיתה או מאסר עולם: פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה, גרם למלחמה, סיוע לאויב במלחמה, החלטה לבגוד, שירות בכוחות האויב, סיוע לשבוי מלחמה להימלט או לנסות להימלט, והפצת תעמולה תבוסנית. מקרה יחיד של הוצאה להורג על בגידה הוא מקרהו של מאיר טוביאנסקי, שנשפט כבוגד על ידי בית דין שדה בתחילת ימי המדינה, והוצא להורג על ידי כיתת יורים, ומאוחר יותר טוהר שמו. המחתרות העבריות שפעלו בתקופת המנדט הבריטי הרגו פעמים אחדות יהודים שנחשדו בבגידה.
בארצות אירופה שבהן בוטל עונש המוות כליל, הוא אינו קיים גם לגבי בוגדים, והוחלף בעונש של מאסר עולם.
התפתחות היסטורית של מושג הבגידה
במהלך ההיסטוריה השתנה מונח הבגידה בצורה מהותית. בכל חברה נתונה, מוגדרת בגידה כהיפוכה של נאמנות הנדרשת ומצופה מבן אותה חברה, והקריטריון לנאמנות משתנה בהתאם למבנה הבסיסי של החברה, והמקור הפוליטי, המשפטי והאידאולוגי ממנו שואב השלטון לגיטימציה. באירופה של ימי הביניים, הנאמנות הבסיסית שנתבעה מאדם הייתה כלפי הגבוה ממנו בסולם הפיאודלי, ובמיוחד כלפי המלך. השאלה האם המלך היה דובר אותה שפה ושותף לאותה תרבות כמו נתיניו, הייתה בלתי רלוונטית לחלוטין לגבי חובת נאמנותם כלפיו (למעשה, מכיוון שבתי המלוכה התחתנו אלה באלה בלי הרף, מצב נפוץ היה שהמלך הוא בן לאשה שבאה מארץ אחרת ונכד לשתי נשים שבאו מארץ שלישית ורביעית).
כך, למשל, העיר בורדו שבדרום צרפת הייתה בשלטון מלכי אנגליה בכל תקופת מלחמת מאה השנים. מבחינתם של תושבי בורדו, "נאמנות" במלחמה זאת הייתה לסייע ככל יכולתם בניסיונו של מלך אנגליה לכבוש את צרפת, ו"בגידה" - לסייע בדרך כלשהי למלך צרפת בניסיונו להדוף את ההתקפה האנגלית.
הגדרת הנאמנות, ועמה הגדרת הבגידה, השתנתה בצורה מהותית עם שקיעת הפיאודליזם והעברת מוקד הריבונות מן המלך אל העם. הדבר הומחש בצורה דרמטית על ידי שני מהפכנים - קרומוול בבריטניה ורובספייר בצרפת. שניהם הובילו בארצותיהם מהלך של קביעה פוליטית ומשפטית כי המלך חייב בנאמנות לעם, וכי אם הפר נאמנות זאת הוא עשוי לעמוד לדין באשמת בגידה ולהיות מוצא להורג - כפי שאכן קרה למלכים צ'ארלס הראשון ב-1649 ולואי השישה עשר ב-1793.
העברת מוקד הנאמנות מן המלך אל העם חייבה הגדרה של "העם" על פי המאפיינים שקבעה הלאומיות המודרנית (שפה, טריטוריה, תרבות, היסטוריה משותפת וכו'), ומעתה נדרשה מהאדם נאמנות כלפי בני עמו, כלומר הציבור של אלה שחלקו עמו מאפיינים אלה – וכלפי הממשלה המייצגת את העם (או מתיימרת לייצג אותו). בכל עימות נדרש האדם מעתה להתייצב לצד עמו וממשלתו כנגד עמים אחרים וממשלותיהם, ומי שלא עמד בחובת נאמנות זאת הפך להיות "בוגד בעמו" במשמעות המודרנית של המונח.
קיימת תפישה, אידאולוגית ופילוסופית, הכופרת בכלל בקיומו של מושג "בגידה", הן במשמעות המשפטית והן בזו המוסרית, שהרי תחת הכותרת של "בגידה" ניתן לכלול עשרות רבות של תחומי עשייה, מחדל, פרסום ומחשבה, ומתוך כך נשמטים מאליהם הן הטיעון המשפטי והן הטיעון המוסרי של בגידה. אם בגידה היא ההפך מנאמנות הרי לתוכה ניתן להזין תופעות כמו השתמטות מגיוס, סרבנות, פרסום דברי ביקורת כנגד המדינה, מוסדותיה, חוקיה ואף מגילת היסוד שלה, הפגנות מחאה כנגד מלחמה מסוימת, או מלחמה בכלל ועוד. ומאידך - קיבעון מחשבתי, התקרנפות ויס-מניות, קבלת כנועה של עמדת הרוב והעמדה הממלכתית וכיוצא בזה עשויים להישפט ולהיבחן כ"נאמנות יתר". נדמה לעצמנו כי קבוצה מסוימת בחברה נתונה מעבירה מידע סודי למדינה שכנה (ואפילו מדינת אויב) וכתוצאה מכך נמנעת מלחמה ועמה נמנע שכול, האם נגדיר זאת כבגידה? זאת ועוד, מה שעלולים להגדיר כבגידה בזמן נתון ובמקום נתון (נאמר גישה ליברלית במדינה טוטליטרית), ניתן להגדיר כמעשה נאצל ואף מובן מאליו במקום אחר (למשל במדינה דמוקרטית וליברלית).
הבגידה עשויה איפוא להימחק מדף ההאשמות של חברות רבות אם תיבחן באמות מידה של רציונליזם והומניזם.
דוגמאות היסטוריות למצבי דילמה
בהיסטוריה היו מקרים ומצבים רבים בהם שאלת הנאמנות והבגידה הייתה מוטלת בספק. במיוחד קורים מצבים כאלה כאשר פורץ מרד או מלחמת שחרור בשטח או ארץ שהיה במשך דורות בשלטון כלשהו ועד פרוץ המרד התושבים קיבלו את השלטון הקיים כלגיטימי פחות או יותר. בדרך כלל במצב כזה נוצר עימות בין אלה הממשיכים בנאמנות הישנה לבין המורדים היוצרים מוקד חדש ומנוגד של נאמנות, ושני הצדדים רואים אלה את אלה כבוגדים.
דוגמה מובהקת היא מלחמת העצמאות של ארצות הברית. עד פרוץ המלחמה ראו עצמם המתיישבים בצפון אמריקה כאזרחים בריטים לכל דבר, נתיניו הנאמנים של המלך היושב בלונדון, שמחו על אפליה וקיפוח זכויותיהם. אילו נענתה הממשלה הבריטית לדרישותיהם, בהחלט ייתכן שהיו ממשיכים לראות את עצמם בתור שכאלה. כאשר פרצה המלחמה, נחשבו ג'ורג' וושינגטון וחבריו כ"בוגדים" מנקודת מבטה של בריטניה, ולו נתפסו היו עלולים להידון למוות. גם חלק לא קטן מהמתיישבים באמריקה עצמה חשבו כך, והם נלחמו לצדה של בריטניה כאשר הם קוראים לעצמם "לויאליסטים" (Loyalists) כלומר "נאמנים" ואת המורדים נגד השלטון הבריטי ראו כבוגדים. אולם מכיוון שהמורדים הם שנצחו במלחמה והקימו מדינה עצמאית, הרי ה"לויאליסטים" הנאמנים הם שנהפכו להיות "בוגדים" בעיני השלטון החדש, ונאלצו לברוח, לאבד את כל רכושם ולצאת לגלות.
מקרה דומה בתקופה מאוחרת יותר הוא של אירלנד. עד תחילת המאה העשרים, חלק גדול מתושבי אירלנד לא רצו בעצמאות מלאה והיו מוכנים להמשיך להיות חלק מהאימפריה הבריטית, כמו הסקוטים והוולשים. במלחמת הבורים שירתו חיילים אירים רבים בצבא הבריטי שיצא לדרום אפריקה, אך מאידך היו גם אירים רבים שהזדהו עם מאבקם של הבורים והתגייסו לצבאם שנלחם נגד בריטניה. כל אחת משתי קבוצות אלה של אירים ראתה את השנייה כ"בוגדים". עימות זה נמשך עד לפרוץ מלחמת השחרור של אירלנד.
במהלך המאבק האירי לעצמאות הופיעו דמויות כמו סר רוג'ר קייסמנט (Sir Roger Casement) שהחל את דרכו כדיפלומט בריטי מצטיין שזכה בתואר אבירות על תרומתו לקידום ענייני החוץ של בריטניה, אולם בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף אל המורדים נגד השלטון הבריטי ונתפס בחופי אירלנד בתוך צוללת גרמנית עמוסת נשק המיועד למורדים. על כך הוא נשפט בבית משפט בריטי על בגידה והוצא להורג - אולם באירלנד של היום הוא נחשב בין בכירי הגיבורים הלאומיים שהקריבו נפשם למען מולדתם אירלנד.
דוגמה נוספת לדילמה בין נאמנות לבגידה אפשר למצוא בגרמניה הנאצית. גרמנים רבים שהתנגדו לנאציזם ברחו מגרמניה והגיעו לארצות אשר נלחמו נגדה במלחמת העולם השנייה. חלק גדול מהם הביעו את התנגדותם לנאציזם על ידי השתתפות פעילה במלחמה, כגון מרלן דיטריך אשר שרה בפני חיילי בעלות הברית כדי לעודד אותם במלחמה.
במונחים המקובלים של "בגידה", מעשיה של דיטריך - עידוד חיילי האויב והעלאת המוראל שלהם - יחשבו כמעשה הבגידה המובהק והחמור ביותר האפשרי. כך אכן נחשבה דיטריך ואחרים כמוה בידי רבים בגרמניה, לא רק בזמן המלחמה אלא גם שנים רבות אחריה. (בעיר ברלין, למשל, קמה התנגדות לקרוא רחוב על שם מרלן דיטריך "הבוגדת" לאחר מותה). אף על פי כן, בראייה ההיסטורית המקובלת כיום בעולם - ובמידה רבה גם בגרמניה עצמה - נחשבת ה"בוגדת" הזו כעולה בהרבה מבחינה מוסרית על אנשים שב"נאמנותם" לגרמניה שירתו בנאמנות את המשטר הנאצי וביצעו בשירותו פשעי מלחמה.
אנשים שהורשעו בבגידה
בעת העתיקה
אלקיביאדס – מצביא אתונאי שערק לספרטה והפך ליועץ צבאי לספרטנים במלחמתם כנגד אתונה.
לוקיוס סרגיוס קטילינה – פוליטיקאי רומאי שגייס צבא פרטי בניסיון לבצע הפיכה ולהשתלט על הרפובליקה.
מדינאים במלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נכבשו מדינות רבות באירופה על ידי גרמניה הנאצית, הביאו לצמיחתם של משתפי פעולה עם הכובש. בתום המלחמה נשפטו הבולטים במשתפי פעולה אלה בעוון בגידה והוצאו להורג.
אנרי פיליפ פטן – מצביא ומדינאי צרפתי שבמהלך מלחמת העולם השנייה עמד בראש המדינה המכונה "צרפת של וישי", ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.
פייר לאוואל – פוליטיקאי צרפתי, ראש ממשלת צרפת של וישי.
וידקון קוויזלינג – ראש ממשלת נורווגיה מפברואר 1942 ועד תום מלחמת העולם השנייה, בתקופת הכיבוש הנאצי.
אנטון אדריאן מוסרט – פוליטיקאי לאומני הולנדי ששיתף פעולה עם הכובשים הנאצים, אם כי לא בלב שלם.
לחמו לצד האויב
לאון דגרל – פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים ונלחם לצדם בברית המועצות. הועמד לדין על בגידה ונדון למוות אך הצליח להימלט מן הכלא והגיע לספרד בה זכה למקלט מדיני מידי ממשלת פרנקו.
דיוויזיית שרלמאן – יחידות של מתנדבים צרפתים בוורמאכט ובוואפן אס אס בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה אחדים מהם הוצאו להורג ללא משפט ואחרים נשפטו ונדונו למאסר ממושך.
החיל הבריטי החופשי – יחידה של שבויי מלחמה בריטיים שהתנדבו להילחם לצד הנאצים בעת מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה אותרו שרידי היחידה, הועמדו לדין צבאי, ונדונו לתקופות מאסר החל משנות מאסר אחדות ועד למאסר עולם. מקים היחידה ג'ון אמרי נדון למוות והוצא להורג.
צבא ולאסוב - כוח שהוקם ממתנדבים רוסים שבחרו ללחום לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה. מפקדו, אנדריי ולאסוב, הוצא להורג בתלייה על ידי השלטונות הסובייטים לאחר תום המלחמה.
פעלו בשירות תעמולת האויב
ג'ון אמרי – בריטי שפעל בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה. נשפט והוצא להורג בתלייה.
ויליאם ג'ויס ("לורד האו האו") – בריטי שפעל בשירות התעמולה של גרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה. נשפט והוצא להורג בתלייה.
איוה איקוקו טוג'ורי – אמריקאית ממוצא יפני ששידרה ברדיו של האימפריה היפנית שידורי תעמולה לכוחות ארצות הברית בעת מלחמת העולם השנייה. נדונה לעשר שנות מאסר, ולאחר שריצתה אותו זכתה לחנינה.
אנשי מערכת הביטחון שפעלו בשירות האויב
ג'ורג' בלייק – איש מודיעין בריטי שפעל בשירות הסובייטים. נדון ל-42 שנות מאסר, אך כעבור 5 שנים נמלט מכלאו ומצא מקלט בברית המועצות.
ג'ון אנתוני ווקר – איש שירות הקשר של הצי האמריקאי שמכר את סודות הצי לסובייטים תמורת בצע כסף והפעיל לשם כך רשת ריגול משפחתית. נדון למאסר עולם.
אולדריץ' איימס – בכיר במודיעין האמריקאי שמכר סודות והסגיר סוכנים לסובייטיים. נדון למאסר עולם ללא זכות לחנינה.
רוברט הנסן – מראשי הריגול הנגדי של ה-FBI, שמכר סודות לרוסים. נדון למאסר עולם ללא זכות לחנינה
רונלד פלטון – איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית שמכר את סודות הסוכנות לסובייטים. נדון לשלושה מאסרי עולם.
אנשים שערקו כדי להימנע מהעמדה לדין
בין אלה שריגלו למען מדינת אויב יש אחדים שהצליחו לערוק אליה כאשר חשו שהם עומדים להיחשף, ובכך ניצלו מהעמדה לדין. בולטים בקטגוריה זו:
קים פילבי – איש צמרת המודיעין הבריטי, שריגל למען ברית המועצות, וערק אליה בשנת 1963.
גאי ברג'ס ודונלד מקלין – אנשי שירות החוץ הבריטי שריגלו למען ברית המועצות, וערקו אליה בשנת 1951.
עזמי בשארה – חבר הכנסת ישראלי שנמלט לכווית אחרי שנחשד בריגול למען חזבאללה בשנת 2007
ראו גם
רשימת משתפי פעולה עם הנאצים
רשימת מרגלים
משתף פעולה
המרדה
קישורים חיצוניים
אורן נהרי, מיהו בוגד, מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים, "ליברל", 7 ביוני 2020
הערות שוליים
קטגוריה:ביטחון לאומי
קטגוריה:פשעים | 2024-06-18T21:51:45 |
ביטוח לאומי | שמאל|ממוזער|200px|פוסטר של הביטוח הלאומי בארצות הברית
ביטוח לאומי הוא מנגנון ממשלתי שמטרתו לסייע לתושבי המדינה להימנע ממצוקה כלכלית בשל גורמים שאינם בשליטתם, כגון מחלה או פציעה או זקנה, באמצעות תמיכה הניתנת מהביטוח הלאומי. במרבית המדינות שבהן מונהג ביטוח לאומי, הוא מבוסס על גביית תשלום חובה שמנוכה מהכנסתו של עובד (שכיר או עצמאי), ולעיתים חייב בו גם מי שאינו עובד.
מטרות
הביטוח הלאומי מספק רמות שונות של הגנה במדינות שונות, וכך שונים גם המצבים המזכים בתשלום מהביטוח הלאומי. סוגי המצבים הללו כוללים:
אבטלה שלא מרצון (למשל, בשל פיטורים, תאונת עבודה, מחלה).
אסונות משפחתיים כגון מות מפרנס במשפחה (למשל קצבת שאירים, מענק פטירה, דמי קבורה)
נכות מלידה או עקב תאונה או מחלה.
עוני.
תשלומי קצבת אזרח ותיק לאחר פרישה לגמלאות.
שמירת היריון וחופשת לידה.
פגיעה בשל מלחמה או פעולות טרור.
סיוע למשפחות (למשל, קצבת ילדים ודמי מזונות).
פשיטת רגל של מעסיק.
חלק מסוגי התמיכה מוגבלים בזמן (למשל, בישראל ניתן לקבל דמי אבטלה רק לתקופת זמן מוגבלת) בעוד שאחרים אינם מוגבלים (למשל, קצבת נכות). חלק מסוגי התמיכה מוגבלים בהתאם למצבו הכלכלי של המבוטח (למשל, תמיכה לעניים - בישראל, הבטחת הכנסה) בעוד שאחרים אינם מותנים במצב הכלכלי (למשל, תשלום בעת חופשת לידה). חלק מסוגי התמיכה מיועדים לשכירים בלבד (למשל, דמי האבטלה בישראל) וחלקם מיועדים לשכירים ועצמאיים כאחד (למשל, פיצוי עקב תאונת עבודה). מנגנון הביטוח הלאומי נועד לוודא במידת האפשר כי רק הזכאים לתשלומי התמיכה אכן מקבלים אותם.
היסטוריה
המדינה הראשונה בה התקיים ביטוח לאומי הייתה גרמניה, שם הנהיג אוטו פון ביסמרק בשנת 1883 ביטוח חובה מפני מחלות במפעלי התעשייה. בשנת 1884 הורחב הביטוח כדי לכסות תאונות עבודה, ובשנת 1889 הונהגה גם פנסיה וביטוח נכות. ביסמרק הנהיג את הביטוח הלאומי כחלק ממאבקו בסוציאליזם, אותו ראה כאיום על הלאומיות.
בעקבות גרמניה הותקן גם באוסטריה מנגנון ביטוח מחלות. (אין מדובר בביטוח בריאות, שכן הביטוח לא הבטיח טיפול רפואי לחולים אלא קצבה שתאפשר את המשך מחייתם).
בצרפת הונהג ביטוח חובה בשנת 1894, תחילה לכורים ובהמשך (1910) לכל השכירים.
בבריטניה הונהג פיצוי לעובדים שנפגעו בתאונות עבודה בשנת 1897. הביטוח הלאומי בבריטניה התרחב וכלל קצבאות לקשישים נזקקים (1910) וביטוח מפני מחלה, נכות ואבטלה שנה מאוחר יותר.
בארצות הברית היו כמה מנגנוני ביטוח לאומי במדינות השונות, אולם החוק הפדרלי כלל ביטוח סוציאלי לראשונה בשנת 1935.
דו"ח בוורידג', שאותו הגישה ועדה בין-משרדית שבראשה עמד הכלכלן ויליאם בוורידג' לפרלמנט הבריטי בשנת 1942, נחשב לאבן היסוד של הביטוח הלאומי המודרני.
בישראל
בשנת 1954 הוקם בישראל המוסד לביטוח לאומי, על פי מתכונת דו"ח בוורידג'.
בהתחלה כלל הביטוח הלאומי רק שלוש קצבאות: קצבת זקנה, ביטוח אמהות (דמי לידה) וביטוח תאונות עבודה. בשנת 1959 נוספו קצבאות ילדים, בשנת 1963 נוספו דמי אבטלה ובשנת 1988 נוסף הביטוח הסיעודי.
תחילה הוקם כמוסד עצמאי עם תקציב ומערכת גבייה נפרדים שנתון לפיקוח של שר העבודה בלבד. בשנת 1980 הוכפף ביטוח לאומי, לפי דרישת משרד האוצר, להעביר את עודפיו לאותו המשרד בתמורה לאיגרות חוב ממשלתיות.
גביית דמי הביטוח
במדינות רבות נקבע שגביית דמי הביטוח נעשית על ידי מנגנון ייעודי של הביטוח הלאומי על מנת לשמר את עצמאות הביטוח הלאומי. בחלק מהמדינות הוחלט לאחד את מנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי עם זה של מס הכנסה על מנת לייעל את הגבייה.
בישראל, גביית דמי הביטוח הלאומי משכירים נעשית בידי המוסד לביטוח לאומי על בסיס ההכנסה החודשית, בעוד שגביית מס הכנסה נעשית על ידי רשות המסים על בסיס ההכנסה השנתית. הגבייה מעצמאים נעשית בידי שני הגופים על בסיס ההכנסה השנתית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נכות: מוסדות
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:עבודה סוציאלית
קטגוריה:ביטוח | 2024-09-27T19:46:01 |
סלע אנדרומדה | שמאל|ממוזער|250px|אנדרומדה נכבלת לסלע - ציור של תיאודור שסריו (Chasseriau Theodore) משנת 1840
שמאל|ממוזער|250px|סלע אנדרומדה
סלע אנדרומדה או סלעו של נוח הוא סלע הבולט מן הים מול חוף יפו.
מקור השם סלע אנדרומדה במיתולוגיה יוונית, בה מסופר כי אנדרומדה הייתה נסיכה אתיופית שאמה, קסיופאה, בתו של איאולוס אל הרוחות, נישאה למייסד העיר קיפיאוס. משהתגאתה אמה ביופייה הרב של בתה, עוררה את כעסו של פוסידון אל הים, שסבר כי בנותיו נאות מאנדרומדה. הוא עורר גלים שאיימו להרוס את העיר, ועל מנת לפייסו, נכבלה אנדרומדה אל סלע לחוף הים, וניתנה כקורבן למפלצת הים. הגיבור פרסאוס התיר אותה מכבליה, והרג את מפלצת הים שרצתה לטרוף את אנדרומדה באמצעות ראשה של המדוזה, שכל מי שראה אותו הפך לאבן.
זאב וילנאי בספרו "אגדות ארץ ישראל" מתאר אגדה זו בגרסה אחרת, לפיה בים מול חופי העיר יפו חי דג נורא שהטביע אוניות וקטל מלחים רבים, וחמתו שככה רק אם הקריבו לו מדי שנה את היפה שבבנות יפו. באחת השנים נבחרה אנדרומדה כקורבן השנתי, ונקשרה בכבלי ברזל לסלע על החוף. כשהתקרב הדג לבלוע אותה, הופיע אהובה פרסאוס, רכוב על סוס מכונף, הרג את הדג בקלשון והציל את אנדרומדה.
פליניוס הזקן, בן המאה ה-1 לפנה"ס מספר על צלע של הדג, קיטוס שמו, שאורכה 40 רגל והובאה לרומא ועל העיר יפו: "ולפניה נמצא סלע ועליו מראים סימנים שנעשו על ידי שלשלאות שבהן הייתה אנדרומדה כבולה אליו. ביפו רווח הפולחן לאלילה האגדתית הנקראת קיטוס."
גם יוסף בן מתתיהו כתב כי ביפו סלעים בולטים מהים ועליהם נראו שרידי כבליה של אנדרומדה.
אגדה קדומה מציינת כי יפת בן נח בנה את העיר יפו עוד לפני המבול, ושקברו של נח מצוי תחת הסלע שבתוך הים של יפו. וכך כותב פרופ' נחום סלושץ:
ראו גם
לורליי
חילוץ האוניה אלכסיה
קישורים חיצוניים
על סלע אנדרומדה באתר קולקט
סלע אנדרומדה באתר החברה לפיתוח יפו העתיקה
הערות שוליים
קטגוריה:יפו
קטגוריה:ישראל: איים
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:תל אביב-יפו: גאוגרפיה | 2023-04-08T02:38:37 |
דיני העונשין | REDIRECT משפט פלילי | 2004-09-22T14:27:34 |
צריח | 2022-05-16T06:34:43 | |
ספייק לי | שלטון ג'קסון "ספייק" לי (באנגלית: Shelton Jackson "Spike" Lee; נולד ב-20 במרץ 1957) הוא מפיק קולנוע, תסריטאי, שחקן ובמאי קולנוע אמריקאי, זוכה פרס אוסקר. ספייק לי ידוע בין השאר בעקבות היותו אוהד מושבע של הניו יורק ניקס, שכן הוא נוהג להגיע למשחקים רבים של הקבוצה ולשבת בשורות הראשונות.
ביוגרפיה
לי נולד באטלנטה שבג'ורג'יה לנגן ג'אז ומורה. המשפחה עברה לברוקלין בילדותו, ואימו כינתה אותו "ספייק" כיוון שהיה קשוח יחסית לגודל גופו קטן הממדים. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון בברוקלין, התחיל ללמוד בקולג', שם צילם את סרט הסטודנטים הראשון שלו "המפלט האחרון בברוקלין". לי למד קולנוע באוניברסיטה, וסיים לימודים לתואר ראשון בתקשורת המונים. לאחר מכן נרשם לאוניברסיטת ניו יורק, וסיים את הלימודים בהצטיינות לאחר שיצר מספר סרטים.
סרט התזה שלו, שגם הופק לטלוויזיה ולקולנוע, נקרא "המספרה של ג'ו המופרע: אנחנו מורידים ראשים" וזכה להצלחה בקרב סרטי הסטודנטים, ובפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי האקדמיה לסטודנטים.
אחרי "המספרה של ג'ו המופרע" קיבל לי תקציב של 160,000 דולר להפקת סרט הקולנוע הראשון שלו. עם התקציב הזעום סיים לי את סרטו "לא יכולה בלי זה" בשבועיים בלבד, וגרף בקופות בארצות הברית 7 מיליון דולר, סכום גדול לסרט באותם ימים, ובמיוחד לסרט עם תקציב כה קטן. עד סרטו הבא, "School daze", אסף לי קטעי וידאו מחיי היומיום בניו יורק, תוך התמקדות בשכונות הארלם וברוקלין, ובשילוב מוזיקת ג'אז ייחודית. הסרט התמקד בזיכרונותיו של לי מבית ספרו.
לי זכה להכרה רחבה בסרטו הרביעי שהופק לקולנוע: "עשה את הדבר הנכון". בסרט, שעוסק בנקודות רגישות ברחובות ניו יורק, הציג לי לראשונה את יכולות הבימוי והכתיבה שלו לעולם הרחב. הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר על הכתיבה (לי) ועל שחקן המשנה (דני איילו). כמו כן היה הסרט מועמד לפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן וקיבל 4 מועמדויות: על הבימוי ועל הכתיבה (לי), על שחקן המשנה (דני איילו) ועל סרט הדרמה הטוב ביותר.
בסרטו השישי, מלקולם אקס, על חייו, בשורתו ופועלו של המנהיג השחור מלקולם אקס, יצר לי ז'אנר ביוגרפי קולנועי חדש. אורך הסרט היה שלוש שעות ועשרים דקות. בתפקיד הראשי כיכב דנזל וושינגטון.
באוקטובר 2024, פורסם שלי יקבל פרס על ידי היכל התהילה של הכדורסל וייכנס ל-"James F. Goldstein SuperFan Gallery" של ההיכל. לי יקבל את ההוקרה על קידום קבוצת הניו יורק ניקס.
ביקורת חברתית ופוליטית
כמעט בכל סרטיו של לי מופיעה ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת. לי ידוע בביקורת החברתית והפוליטית שהוא מעביר על כלל המהגרים לארצות הברית, בין אם הם שחורים, איטלקים, פורטוריקנים או אירים ועל הלאומיות הלבנה. ספייק לי בוחן את החברה האמריקאית דרך שאלות של זיהוי גזעי, גזענות, שאלות מעמדיות ועוד. הביקורת הפוליטית בסרטיו באה כחלק מהעלילה, ונראית כמובנת מאליה, אך לעיתים הוא חושף אותה בהתבטאויות בכלי התקשורת בארצות הברית, בעיקר נגד הממשל, ולעיתים "נותן לצופים" להבין את המסר בעצמם.
לי בחר לתקוף את המתח הגזעי, מעמדי, חברתי הן מנקודת המבט של האפריקאים האמריקאים והן מנקודת המבט של האירים ועוד. למשל, בסרטו "השעה ה-25" על אודות סוחר סמים אירי שעומד להישלח לכלא לשבע שנים, ומבלה את הלילה האחרון שלו בחופשי בחברת שני חברים ותיקים שלו ואהובתו. הסרט מעביר ביקורת על האדם וטבעו לרדוף בצע, על מושג החברות, על אמון ובגידה, על החוקים האמריקניים ועל משטרת ארצות הברית.
חיים אישיים
משנת 1993 נשוי לעו"ד טוניה לואיס ולהם 2 ילדים.
פילמוגרפיה נבחרת וחלקית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:בוגרי מכללת מורהאוס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קלארק אטלנטה
קטגוריה:בוגרי בית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א: אישים
קטגוריה:זוכי אוסקר: פרסי כבוד
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: בימוי
קטגוריה:זוכי פרס גות'הם
קטגוריה:במאי וידאו קליפים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1957
קטגוריה:זוכי פרס דורותי וליליאן גיש | 2024-10-05T21:14:45 |
שיער (מחזמר) | שיער הוא מחזמר אמריקאי שנכתב על ידי ג'יימס רדו וג'רום ראגני (טקסט ומילות שירים) וגאלט מקדרמוט (מוזיקה). "שיער" החל את דרכו באוף ברודוויי ב-17 באוקטובר 1967, המשיך לברודוויי ב-1968, וב-1979 עובד לסרט המצליח "שיער" בבימויו של מילוש פורמן. החל משנת 2008 הועלתה בניו יורק גרסה חדשה של המחזמר, המוצג בברודוויי.
המחזמר ביטא את תקופת ילדי הפרחים של שנות השישים, על שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם.
המחזמר תורגם לשפות שונות והוצג במדינות רבות בעולם.
סיפור העלילה
המחזמר המקורי עוסק בתיאור אורח חייה של חבורת היפים בניו יורק, הפעילים נגד מדיניות הגיוס של הממשל האמריקאי למלחמת וייטנאם. השירים מוקדשים לנושאים כגון סמים, מין, מרד הנעורים, היחסים בין חברי הקבוצה וביקורת חברתית בכלל ועל מלחמת וייטנאם בפרט. המחזמר עצמו דל בעלילה. ברגר, אחד מחברי החבורה, מסולק מבית הספר, ואילו קלוד, חבר אחר בחבורה, מתקשה להחליט האם להתגייס לצבא כפי שדורשים הוריו או לשרוף את צו הגיוס שקיבל, כפי שעשו חבריו. המחזמר עוסק גם באהבות הנכזבות בין חברי החבורה. ג'יני, אחת הדמויות, מאוהבת בקלוד, אולם הוא מאוהב בשילה, שמאוהבת בברגר. שילה מביאה לברגר חולצה שקנתה עבורו ולאכזבתה הוא קורע אותה בחוסר עניין. ווף, חבר אחר בקבוצה, הוא הומוסקסואל מודחק המאוהב בזמר מיק ג'אגר.
המוזיקה במחזה
לאורך כל המחזה מבוצעים שירים וריקודים ברוח התקופה כגון:
הפקת המחזמר
הצגת בכורה של המחזמר נערכה ב-17 באוקטובר 1967, ב"תיאטרון הציבורי" של המפיק היהודי ג'וזף פאפ , שנהג להציג מחזות מקוריים וחדשניים. המפיק מייקל באטלר, שראה את המחזמר התלהב ממנו ויחד עם פאפ העלה הפקה חדשה במועדון הלילה "צ'יטה" מדצמבר 1967 עד ינואר 1968, שזכתה להצלחה.
מייקל באטלר ביקש להעלות הפקה גדולה יותר באחד מתיאטראות ברודוויי, אך בתחילה התקשה למצוא תיאטרון שיסכים להציג אותו. לאחר שלושה חודשים, בהם גם נערכו שינויים בעלילה, נוספו קטעי עירום ו-13 שירים חדשים, כולל "תנו לשמש יד", כדי להפוך את סיום המחזה לחיובי יותר. הוא עלה בברודוויי באפריל 1968. הוא זכה להצלחה מסחרית גדולה והכרטיסים נמכרו חודשים מראש. הוא עלה 1,750 פעמים, עד יולי 1972.
בעקבות הצלחת המחזמר בברודוויי, החלו לעלות הפקות מקומיות שלו ברחבי העולם. תחילה בתיאטראות וסט אנד בלונדון. הצגת הבכורה נערכה ב"תיאטרון שאפטסברי" ב-27 בספטמבר 1968, בהובלת אותו צוות יצירתי כמו ההפקה בברודוויי. ליל הפתיחה התעכב עד לביטול הצנזורה על תיאטרון באנגליה, כך שההצגה תוכל לכלול עירום. ההפקה בוסט אנד הצליחה אף יותר מההפקה בברודוויי, ועלתה 1,997 פעמים, עד שנאלצה להיפסק בעקבות קריסת גג התיאטרון, שהתמוטט ביולי 1973. אחרי לונדון, הוצג המחזמר גם בפריז, סטוקהולם, מינכן וערים נוספות.
המחזמר בישראל
בפברואר 1970 נסע יעקב אגמון ללונדון בכדי לנהל משא ומתן עם המפיקים המקומיים שלו, ז'אן לריס ומייקל הרסט, על העלאה משותפת שלו בישראל, יחד עם תיאטרון בימות שהיה בבעלותו. לבסוף חתמו המפיקים על הסכם עם קבוצת משקיעים, בהם אורגד ורדימון, על הפקה שלו בישראל. צוות ההפקה הגיע מלונדון, כולל הבמאי, הכוריאוגרף, צוות טכני ומספר רקדנים ושחקנים. לצורך הצגת המחזה בישראל היה צריך לקבל מראש את אישור הצנזורה על סרטים ומחזות, מאחר שהוא כלל קטעי עירום.
הצגת הבכורה התקיימה ב-1 ביוני 1970 בתיאטרון אואזיס ברמת גן. התרגום היה של אהוד מנור, הבימוי: פיטר גרלנד. השתתפו בתפקידים הראשיים: צביקה פיק בתפקיד קלוד (שהזניק את הקריירה שלו), גבי שושן בתפקיד ברגר, מרגלית אנקורי, ואביבה פז בתפקיד שילה פרנקלין, מרגלית צנעני, צדי צרפתי ומייק סלע (לימים, מייק בראנט) שיחקו גם הם בתפקידים שוליים. המחזמר זכה להצלחה גדולה ועלה 100 פעמים עד ספטמבר. אחר כך התחלף חלק מצוות השחקנים, והמחזמר עלה במקומות שונים ברחבי המדינה, בין היתר בקולנוע אדיסון בירושלים. עסקנים חרדים ניסו למנוע את הצגתו, ובעת שעלה הפגינו קבוצה של נטורי קרתא נגד המופע. המחזה ירד ב-23 בפברואר 1971, לאחר שהוצג 294 פעמים (לעיתים פעמיים ביום) וצפו בו 250 אלף איש.
בקיץ 1991 המחזמר הועלו בשנית את המחזמר המפיקים יהודה טלית, חיים סלוצקי ורפי שאולי, באולם "הסינרמה" בתל אביב, בבימויו של צדי צרפתי, בתפקידים הראשיים שיחקו: חגית גולדברג, אייל בוחבוט ואילן ליבוביץ.
בינואר 2002 המחזמר הועלה בתיאטרון הספרייה. ביום: גדי ענבר. משתתפים: איתי טיראן בתפקיד ברגר, דניאל אפרת, קלייר בן דוד, רויטל זלצמן, גיל נתנזון ויונית טובי.
במאי 2002, העלה בית הספר הריאלי בחיפה גרסה של המחזמר, אך מספר הורים תבעו שלא תוצג מכיוון שהיא מעודדת סרבנות, ואף פנו לבית המשפט.
בינואר 2015 המחזמר הועלה בפעם השלישית בתיאטרון הקאמרי בבימויו של משה קפטן. על עיצוב התפאורה אחראי ערן עצמון. על הכוריאוגרפיה חתום אביחי חכם, ובתפקידים הראשיים: עוז זהבי (ברגר), דן שפירא (קלוד), מירב פלדמן (ג'יני), חן אמסלם (שילה), מיי פיינגולד/דניאל יפה (דיון) ועידו רוזנברג (ווף). ההפקה קיבלה ביקורת מעורבות, אך הצליחה מבחינה מסחרית והייתה ההצגה הנצפית ביותר בישראל בשנת 2015.
בשנת 2024 יצא גרסה של המחזמר על ידי תיאטרון גרביים.
ב- 2025 צפוי לעלות המחזמר בתיאטרון הבימה.
המחזמר בקולנוע
בשנת 1979 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "שיער" – עיבוד קולנועי מוזיקלי לגרסת המחזמר, בבימויו של מילוש פורמן ובכיכובם של ג'ון סבאג' כקלוד הופר בוקובסקי, טריט ויליאמס כג'ורג' ברגר ובוורלי ד'אנג'לו כשילה פרנקלין.
סרט הקולנוע משתמש באותם השירים והמוטיבים לבניית סיפור שונה. אחד השינויים המרכזיים – בסרט ברגר הוא זה שנשלח לווייטנאם ונהרג שם, ולא קלוד. עובדה זו עוררה חילוקי דעות רבים בין המבקרים, דבר שהעלה את השאלה האם הסרט מהווה שיפור של המחזמר, או גורע ממנו.
קישורים חיצוניים
מילות שירי המחזמר
- ביקורת על הצגת המאה
״1968: תחילתו של עידן הדלי״ - פרק על ״שיער״ ויצירות התרבות הגדולות של שנת 1968 בפודקאסט
״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מחזות זמר מקוריים
קטגוריה:תרבות הנגד של שנות השישים
קטגוריה:אי-אלימות באמנות
קטגוריה:זוכי פרס טוני לחידוש הטוב ביותר למחזמר
קטגוריה:מחזות זמר
קטגוריה:מחזות זמר אמריקאיים | 2024-09-10T07:46:12 |
HAIR | הפניה Hair | 2020-10-07T09:42:41 |
חומצה אורית | REDIRECT חומצת שתן | 2004-09-22T16:41:08 |
האוקיאנוס השקט | REDIRECTהאוקיינוס השקט | 2004-09-22T16:41:53 |
דיוויזיית שרלמאן | דיוויזיית שרלמאן או רגימנט שרלמאן הם שמות קיבוציים ליחידות של מתנדבים צרפתיים בוורמאכט ובוואפן אס אס בתקופת מלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
דיוויזיית שרלמאן לא הייתה יחידה צבאית בודדת ומוגדרת, אלא אוסף של קבוצות משתפי פעולה צרפתיים ומתנדבים (למרות שמהות ה"התנדבות" שנויה במחלוקת). היחידה הראשונה הייתה Légion des Volontaires Français (לגיון המתנדבים הצרפתיים או LVF) שהורכב בעיקרו מאנשי ימין צרפתיים ומחיילים שנפלו בשבי במערכה על צרפת והעדיפו להילחם למען גרמניה על עבודת כפייה בגרמניה. היחידה השתתפה בקרב מוסקבה בנובמבר 1941 אך מפקדה, קולונל רוז'ה בלון, הועבר מתפקידו וב-1942 היא נשלחה למשימות אנטי-פרטיזניות בבלארוס.
למשך תקופה קצרה של 6 חודשים צורפה אליהם גם יחידת ה-La Légion Tricolore (הלגיון משולש הצבעים) אך זו נבלעה עד מהרה ב-LVF.
היחידה המשיכה למלא משימות שונות בחזית המזרחית, שלא תחת פיקוד צרפתי עד יוני 1943, אז קיבל קולונל אדגר פואו את הפיקוד עליה. היא נלחמה באוקראינה כנגד ההתקדמות הסובייטית ב-1944.
במשך תקופה זו, החל מיולי 1943, יזמה ממשלת וישי גיוס חדש. 3,000 מועמדים באו מקרב המיליציות של משתפי הפעולה ומקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. היחידה החדשה שנקראה Sturmbrigade נשלחה לגליציה להילחם כנגד הסובייטים וסבלה אבדות כבדות שלאחריהן מוזגו הנותרים בה עם ה-LVF. בסוף 1943 צורפו כל המתנדבים הצרפתיים ששרדו ל Waffen-SS Französische SS-Freiwilligen-Grenadier-Regiment (רגימנט הגרנדירים של האס אס, המתנדבים הצרפתיים של הוואפן אס אס).
ב-1 בספטמבר 1944 נקראה יחידת הוואפן אס אס רשמית בשם "שרלמאן" (Waffen-Grenadier-Brigade der SS Charlemagne) - על שם קרל הגדול, הנערץ אצל גרמנים וצרפתים כאחד. היחידה קלטה משתפי פעולה צרפתיים שנמלטו מפני התקדמות בעלות הברית, צרפתים מבריגדת הורסט ווסל ועובדים מ-Organisation Todt (יחידת בוני הביצורים של הרייך שהעסיקה כמיליון וחצי עובדי כפייה) וגם אנשי מיליציה של משטר וישי. ישנם מקורות הטוענים כי דיוויזיית שרלמאן כללה גם מתנדבים משווייץ וממושבות צרפת מעבר לים.
גנרל האס אס גוסטב קרוגנברג נטל את הפיקוד למעשה, בעוד אדגר פואו הפך לסגנו הצרפתי.
ב-2 בפברואר 1945 היחידה שודרגה רשמית למעמד דיוויזיה וניתן לה השם 33rd Waffen-Grenadier Division der SS Charlemagne (הדיוויזיה הממונעת ה-33 של הוואפן אס אס "שרלמאן") אך הייתה מאוישת מתחת לתקן עם 7,340 חיילים בלבד. היא נשלחה לפומרניה להילחם כנגד הכוחות המתקדמים של הצבא האדום.
ב-25 בפברואר הותקפה הדיוויזיה על ידי כוחות סובייטיים מהחזית הביילורוסית הראשונה, פוצלה לשלושה חלקים וספגה אבדות כבדות מאוד. שרידי הדיוויזיה פונו מחוף הים הבלטי לדנמרק להתארגנות מחדש.
בתחילת אפריל שחרר קורגנברג, שפיקד על 1,100 איש בלבד שנותרו מהדיוויזיה, את כל מי שלא רצה להמשיך להילחם למען גרמניה הנאצית. 700 איש נותרו עמו, אך 400 מהם החליטו לא לקחת חלק פעיל בלחימה ולעסוק בביצורים ובעבודות בנייה בלבד.
ב-24–25 באפריל נשלחה יתרת היחידה לברלין והושמה תחת פיקודו של אס אס שטנדרטנפיהרר וולטר צימרמן. 330 איש אכן הגיעו לברלין לפני תחילת המתקפה הסובייטית הסופית על העיר, ונלחמו עד לכניעה הסופית ב-2 במאי. בסיום המלחמה נותרו רק 30 בחיים ורובם נלקחו שבויים על ידי הצבא האדום. חלק הצליחו להימלט לצרפת, ומאלה, רובם הוצאו להורג ללא משפט. אחרים נשפטו למאסר ממושך.
ראו גם
החיל הבריטי החופשי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מתנדבים זרות בוורמאכט
קטגוריה:צרפת של וישי | 2024-05-29T05:04:22 |
מדע בידיוני | REDIRECT מדע בדיוני | 2004-09-22T17:30:57 |
גמל | גמל (שם מדעי: Camelus) הוא סוג של בעל חיים מכפיל פרסה המותאם לחיים במדבריות.
נקבת הגמל נקראת נָאקָה (ה-א' אינה נהגית), ובעבר התקיימה גם הצורה "גמלה". גמל צעיר נקרא בֶּכֶר. הגמל מכונה גם "ספינת המדבר".
מיון
כיום ישנם שני מינים בסוג, שניהם בויתו:
גמל חד-דבשתי (Camelus dromedarius) – בעל דבשת אחת. זהו המין השכיח יותר.
גמל דו-דבשתי (Camelus ferus) – בעל שתי דבשות, היה נפוץ במרכז אסיה, אך כיום נפוץ בשבי ומצוי בסכנת הכחדה חמורה בבר. כמה חוקרים רואים בגמל הדו-דבשתי המבוית מין עצמאי (Camelus bactrianus).
שני גמלים אלה יכולים להתרבות ביניהם. הצאצא הנדיר של זיווג כזה מכונה גמל כלאיים.
בעבר היו מינים נוספים בסוג זה, אשר חיו בפליוקן עד הפליסטוקן:
Camelus grattardi
גמל קנובלוכי (Camelus knoblochi)
גמל סורי (Camelus moreli)
Camelus sivalensis
Camelus thomasi
מבנה גוף הגמל
ממוזער|גמלים נאקות ובכר ביער חדרה, עמק חפר, אביב 2021
ממוזער|250px|זוג גמלים ליד ים המלח|טקסט=
250px|ממוזער|גמל בתבליט אשורי מנינוה. אוסף מוזיאון הוותיקן|טקסט=
ממוזער|250px|גמלים בשיירת סוחרים; פסיפס מהתקופה הרומית באתר בוסרה, סוריה
ממוזער|גמלים דו-דבשתיים, אגן טארים, מערב סין
ממוזער|גמלים בנגב, מרץ 2024
גופו של הגמל מותאם לתנאי המדבר, ובכלל זה רגליו הגבוהות והפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ (לעיתים, ההפרש בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעליה מגיע כדי 20°C). בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש חומר מבודד, המונע את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל. תכונות אלו עוזרות לגמל להימנע מהתחממות-יתר, ועל כן מצמצמות את הצורך בהפרשת זיעה ומסייעות לגמל לחסוך במים. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן, המהווה בידוד הן מפני החום והן מפני הקור: מפני החום הודות לעוביו והרכבו, מפני הקור בגלל מיעוט הוורידים והעורקים, המסייע לגמל לא לאבד חום דרך הדבשת.
תכונות
גובהו של הגמל כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. צווארו הארוך מאפשר לו לסקור את המדבר למרחק בחיפוש אחר מים. משקלו עד כ-650 ק"ג.
התאמה לתנאי המדבר
הגמל פעיל בדרך כלל בשעות הבוקר ולפנות ערב, כאשר האוויר קריר. בשעות החמות של היום הגמל רובץ בצל או נח בעמידה.
כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, מה שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לאדם ובעלי חיים נוספים). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה מהם בכמויות גדולות.
גם דמו של הגמל מתאים לתנאי המדבר: לתאי הדם האדומים יש צורה סגלגלה (אצל שאר היונקים, צורתם עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מסייעת להם לזרום בכלי הדם גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים ומסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים, החל במחסור בנוזלים בכלה ברוויה יתרה אחרי שתיית כמויות גדולות של מים.
לגמל יש ריסים ארוכים להגנה מפני סופות חול ורגליים ארוכות המגינות מהחול החם של המדבר. נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. בכלל זה יש למנות גם את טמפרטורת הגוף של הגמל. אף שחום גופו הבסיסי הוא בסביבות 39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, הגמל יכול לשאת עלייה או ירידה של כמה מעלות בחום גופו בלי לסבול כל נזק: ביום חם או בזמן פעילות גופנית מאומצת, טמפרטורת גופו של הגמל עשויה לעלות עד 42 מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא עשויה לרדת עד 36 מעלות.
תכונה נוספת המסייעת להתאמתו של הגמל לסביבתו היא שכבת הקרטין (חלבון סיבי חזק, עשיר בגופרית) על ברכיו ועל עצם החזה שלו. שכבה זו מונעת את מעבר החום בהולכה מהחול כאשר הגמל נח על הקרקע.
בניגוד לגמל החד-דבשתי, הגמל הדו-דבשתי מותאם גם לחיים במקומות קרים, כמו מדבריות מרכז אסיה בעת החורף. הגמל הדו-דבשתי יכול לשרוד בטמפרטורות נמוכות ויכול לאכול קילוגרמים רבים של שלג.
רבייה
הנאקה ממליטה בֶּכֶר אחרי היריון של כשנה ויכולה להיכנס להיריון נוסף כעבור שנה נוספת (כלומר, טווח הזמן המינימלי בין שתי המלטות של אותה נאקה הוא שנתיים). רוב ההריונות הם של בכר אחד בלבד.
אורך חייו
הגמל יכול לחיות כ-40 שנים.
250px|ממוזער|פינוי פצועים משדה הקרב על גב גמל בעת המערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, 1918|טקסט=
ממוזער|בדואי חורש בנגב
ממוזער|גמלים בחוף יפו
ביות
ממוזער|מרוץ גמלים שנערך בשנת 1969 במסגרת תערוכה של משרד החקלאות בבית לחם שבגדה המערבית
בדומה לסוסים, מקורם של הגמלים באמריקה הצפונית, והם התפשטו דרך ברינגיה אל יבשת אסיה. בני האדם בייתו אותם והפיצו אותם ברחבי העולם. לפני כ-10–12 אלף שנים, הגיעו הילידים ראשונים ליבשות אמריקה ויישבו אותה, בדומה לצמחים ובעלי חיים רבים אחרים בצפון אמריקה, הגמלים הפראיים המקוריים נכחדו כתוצאה מכך אם כי לא נמצאו ראיות ברורות לציד שלהם. רוב הגמלים שחיים כיום הם מבויתים.
קיימת מחלוקת בשאלה מתי בני האדם בייתו לראשונה את הגמלים. נראה כי גמלים בעלי דבשת אחת בויתו בסומליה או בדרום ערב באזור האלף השלישי לפני הספירה, וגמלים דו דבשתיים בויתו במרכז אסיה באזור 2,500 לפני הספירה.
הגמל בתנ"ך
הגמל מוזכר בתנ"ך כ-50 פעמים.
הוא מוזכר לראשונה בעת ירידת אברהם למצרים, אז לקח פרעה את שרה לביתו, ולאברהם (אותו חשב לאחיה) נתן מתנות רבות, ביניהן גמלים.
הגמלים בתנ"ך לרוב שימשו כאמצעי תחבורה למסעות ארוכים, בהם נשאו סחורות או אנשים:
מציאת אישה ליצחק: עבד אברהם לקח , והלך מארץ ישראל לארם נהריים, שם בחר ברבקה בזכות שהתנדבה לשאוב מים לכל הגמלים (הגמלים צורכים כמות רבה של מים, בייחוד לאחר מסעות, והנכונות להשקות את כולם העידה על מסירות וחריצות), והרכיב אותה ואת נערותיה על הגמלים אל הנגב.
בריחת יעקב מלבן: , והם יצאו מחרן לארץ ישראל.
מסעם של הישמעאלים שקנו את יוסף, אשר ירדו מן הגלעד למצרים, .
כאשר דוד הומלך על ישראל בחברון, גמלים ובהמות אחרות הביאו לחוגגים הרבים מאכלים ומשקאות, אותם .
מסעה של מלכת שבא אל ירושלים, , ולאחר מכן חזרתה לשבא.
שיבת ציון של העולים הראשונים, שבאו מבבל עם זרובבל בן שאלתיאל, ו, נוסף על אלפי בהמות אחרות.
בנוסף, משוער כי בתקופת האבות נצרך גם חלב הנאקות, בהסתמך על הפסוק לפיו שלח יעקב כחלק ממנחה לעשו. עם זאת, התורה קבעה כי הגמל טמא ואסור באכילה, ולפי הפרשנות המקובלת גם חלבו אסור בשתייה.
בשל היותם שימושיים למסעות ארוכים, הגמלים מזוהים בתנ"ך עם עמים נוודים - מדין, עמלק, בני קדם וישמעאלים (כמו גם עם האבות, שאף הם נדדו רוב חייהם עם מקניהם). כך תואר מחנה מדין בימי המלכים זבח וצלמונע:
בצווארי גמליהם של זבח וצלמונע היו אף תכשיטים - שַּׂהֲרֹנִים או עֲנָקוֹת. כאשר נלחמו שניים וחצי השבטים ב"הַגְרִיאִים" והביסו אותם, שבו מהם לא פחות מ-50,000 גמלים. בעת מלחמת דוד בעמלק, אף ניצל העם העמלקי מכליה בזכות הגמלים:
דעת המחקר הארכאולוגי
אף שעצמות גמלים קדומות אכן נתגלו ושויכו למרחב המסופוטמי הקדום, נוטה כיום המחקר המודרני לסווגם כגמלים פראים ולא לגמלים המבויתים המוכרים לנו כיום. עוד מוסיף המחקר כי מאות שנים לאחר התרחשות עלילות "סיפורי-האבות" לעיל, הביא עימו פרעה שישק בפלישתו לא"י את ראשוני הגמלים המבויתים כמו גם טכנולוגיות נוספות.
לקריאה נוספת
מתיו טיג, מלכת המדבר – אלפי בדואים מתכנסים עם גמליהם באבו דאבי כדי להכתיר את הפרט היפה ביותר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 135, אוגוסט 2009
. Wernery, U and Fowler, ME. Color atlas of camelid hematology. (1999B) lackwool, London.
קישורים חיצוניים
ביות הגמל
גמל חד דבשתי, באתר גן החיות הלימודי חיפה
גמל דבשתיים, באתר המרכז הזואולוגי תל אביב-רמת גן
במילון גאוגרפיה (תשי"ט, תשכ"א, תשכ"ה, 1959) של האקדמיה ללשון העברית נקבע המונח גַּמֶּלֶת לשיירת גמלים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גמליים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך | 2024-10-07T18:34:10 |
פקמן | REDIRECT פק-מן | 2006-09-04T07:48:39 |
אקוסטיקאי | REDIRECT אקוסטיקה | 2004-09-22T18:57:09 |
אופק 6 | הפניה אופק (משפחת לוויינים)#אופק 6 | 2014-04-10T12:50:57 |
מנהרת רוח | שמאל|ממוזער|250px|מנהרת רוח
מנהרת רוח היא כלי לניסוי המשמש במחקר אווירודינמי, המאפשר דימוי של גוף בטיסה באמצעות דגם סביבו זורם אוויר. המנהרה, על פי רוב, היא כלי צינורי בעל קוטר משתנה שבקצהו האחד מוזרם אוויר בתנאים שונים (מהירות, לחץ, טמפרטורה) ובקצהו השני האוויר נשאב כדי להוציאו מכלי הניסוי. מלבד ניסויים מעבדתיים, מנהרות רוח משמשות גם לדימוי תנאי מזג אוויר שונים עבור פעלולי קולנוע.
בחינת מבנה
מנהרת רוח משמשת לבדיקת תפקודם של מערכות כגון מטוסים, טילים ומכוניות כאשר זורם על פניהם אוויר. מנהרת הרוח מדמה סביבת אוויר במהירויות שונות (תת-קולית, עבר-קולית, על-קולית, היפר-קולית) ובלחצים שונים וטמפרטורות שונות. הכלים או חלק מבנה ספציפי שרוצים לבדוק באותו ניסוי כמו כנף, הגה גובה, הגה כיוון או להב של מסוק מוצב במרכז המנהרה ועליו חיישנים. במהלך הניסוי מזיזים את הכלי בצירים שונים (גלגול, עלרוד וסבסוב) כדי לבדוק את תגובתו לזרימת האוויר בתוך מנהרת הרוח.
תעופת חיות במנהרת רוח
מנהרת רוח יכולה לשמש גם לבחינה מעבדתית של תעופת עופות, עטלפים וחרקים. בחינה זו מאפשרת ללמוד על התנועות המאפשרות לחיות לעוף ועל גורמים שונים המניעים חיות לעוף. למשל, מדען יכול להסיק על יעילותו של חומר ריח המושך חרקים על פי המוטיבציה שלהם להמשיך ולעוף לקראתו במנהרת רוח. חומר שמדגם החרקים שבמעבדה עף לקראתו במשך חצי שעה בממוצע, הוא חומר יעיל יותר מאשר חומר אחר שמדגם החרקים עף לקראתו רק רבע שעה בממוצע.
שימושים אחרים
דגם אדריכלי של גורד שחקים והבניינים שסביבו מוכנס למנהרת רוח כדי לבדוק האם גורד השחקים המתוכנן יגביר את הרוחות הנושבות בסביבתו ויהפוך, למשל, את ההליכה על המדרכות שבסביבתו למסוכנת. שימוש במנהרות רוח לבדיקות אלה מאפשר את שיפור תכנון גורדי השחקים.
ניסויים באידוי, למשל מחקר על הקשר בין צורות עלים שונות לבין כמות המים המתאדה מהם בהשפעת הרוח.
מנהרת רוח אנכית המשמשת למטרת ספורט אתגרי ותיירות.
בישראל
מערך מנהרות רוח נוסד בטכניון בשנות ה-60 של המאה ה-20 ל ידי קבוצה בהובלת מיכאל פורה. המערך הקים עתה(2024) הוא בפקולטה להנדסה אווירונאוטית וחלל, והוא כולל ארבע מנהרות או נקבות רוח: שתיים בתחום הלא-דחיס (מפר מאך נמוך מ-0.3), אחת בתחום מספרי מאך בין 0.35 ו-1.1 ואחת בתחום העל קולי, בין 1.6 מאך ל-3.5 מאך.
ראו גם
מנהרת רוח אנכית
קישורים חיצוניים
The Remarkable History of the Langley Full-Scale Wind Tunnel
הערות שוליים
קטגוריה:הידרודינמיקה
קטגוריה:דגמים
הערות שוליים</references> | 2024-05-29T03:07:41 |
משגר לוויינים וחלליות | שמאל|ממוזער|250px|השיגור של אפולו 15 בעזרת המשגר סטורן 5
משגר לוויינים וחלליות (מַרְקִיעַ) הוא טיל שמשמש לשיגור לוויינים או חלליות לחלל. בקצהו העליון של המשגר נמצאת חופת המטען שצורתה חרוט, ובתוכה המטען המשוגר לחלל. המטען הוא לוויינים, גשושיות או מכשירים אחרים, או אסטרונאוטים למשימה בחלל. השיגור מתבצע מכן שיגור.
בדרך כלל, המשגר הוא טיל רב-שלבי המאפשר להגיע למהירויות גבוהות. השלבים שסיימו את פעולתם מתנתקים מהמשגר ונופלים. כאשר מדובר בלוויין, השלב האחרון של המשגר נועד להעלות את הלוויין עד למסלול שתוכנן לו ובמהירות שתוכננה לו, ואז לשנות זווית לכיוון אופקי כלפי כדור הארץ. לאחר זאת גם השלב האחרון מתנתק ומתרחק מהלוויין כדי לא להתנגש בו, והלוויין ממשיך לחוג בעצמו.
ישראל נמנית עם המדינות המעטות שלהן יש יכולת שיגור לוויינים, באמצעות משגר לוויינים בשם שביט. משגר זה משמש לשיגורם של לוויינים צבאיים למסלול נמוך. לווייני תצפית אזרחיים שיוצרו בישראל שוגרו עד כה בידי רוסיה.
אף ששיגור לוויינים לחלל מתבצע משנת 1957, עדיין נכשלים מעת לעת שיגורים של לוויינים וחלליות. כישלונות אחדים:
הפעלתו הראשונה של משגר הלוויינים אריאן 5, ב-4 ביוני 1996, הסתיימה בהשמדה עצמית 40 שניות לאחר שהחלה, כתוצאה מבאג בתוכנת הניווט של המשגר.
מתוך עשרה שיגורים של לוויינים ישראליים מסדרת "אופק" נכשלו שני שיגורים.
משגרים ידועים
המשגר סויוז הוא מנוע רב-שלבי בעל מנוע דלק נוזלי, אשר שימש את ברית המועצות בתוכנית סויוז ועדיין משמש לשיגור חלליות מטען "פרוגרס" לתחנת החלל הבינלאומית ולשיגורים מסחריים של חברת "סטארסם". משגר סויוז הוצג בשנת 1966 כפיתוח של משגר הווסטוק, שפותח מהטיל הבליסטי הביניבשתי R-7. סויוז נחשב למשגר המוצלח ביותר עד כה. דגמים שונים של המשגר סויוז שוגרו למעלה מ-850 פעם לחלל, יותר מכל משגר אחר. אף על פי שתכנונו הנחשב מיושן כיום הוא הצטיין באמינות גבוהה ביותר, ובמחיר זול עד כניסתם של משגרי הפאלקון 9 לשימוש פעיל.
המשגר סטורן 5 הוא משגר רב שלבי בעל מנוע דלק נוזלי ממשפחת משגרי סטורן, אשר שימש את נאס"א בתוכנית אפולו וסקיילאב. זהו הדגם הגדול ביותר שיוצר במשפחת משגרי סטורן והגדול ביותר שיוצר אי פעם. למשגר שלושה שלבים. השלב הראשון, הונע על ידי חמישה מנועי F-1 בעלי דחף של 700 טון כל אחד אשר פועלים על דלק מסוג RP-1. השלב השני, הונע על ידי חמישה מנועי J-2 בעלי דחף של 102 טון כל אחד למשך 500 שניות והפועלים על מימן נוזלי. השלב השלישי והאחרון, הונע על ידי מנוע J-2 בודד שהורכב על תושבת המאפשרת ניהוג. סטורן 5 הוא המשגר היחיד אי פעם שלא נכשל בעת שיגור. נאס"א שיגרה 13 טילי סטורן 5 בין השנים 1967 ו-1973.
המשגר פאלקון כבד הוא משגר מתוצרת החברה הפרטית SpaceX שמצטיין כיום (2021) בשלושה מאפיינים: הוא המשגר החזק ביותר, הזול ביותר במחיר לק"ג מטען, וניתן לשימוש חוזר. פאלקון כבד מורכב מפאלקון 9 אליו צמודים שני מאיצים שזהים לשלב הראשון של פאלקון 9. כל השלבים ניתנים לשימוש חוזר לאחר השמשה קצרה וזולה יחסית, וכך מושג המחיר הנמוך לק"ג מטען.
ראו גם
טיל
רקטה
רקטת האצה
קישורים חיצוניים
פרופ' מוטי בן ארי, ה"באג" שחיסל משגר, בירחון "הבטים בהוראת מדעי המחשב" (גיליון יולי 1998 עמודים 20–22) בהוצאת משרד החינוך ומטה המרכז להוראת המדעים.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנועים רקטיים | 2024-09-06T07:31:03 |
Delphi | REDIRECT דלפי (שפת תכנות) | 2004-09-22T21:42:47 |
תפילין | שמאל|ממוזער|250px|תיק לתפילין
תפילין הן תשמיש קדושה יהודי מעור, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין. בתוך התפילין מוכנסות יריעות קלף בהם כתובים ארבע הפרשיות עוסקות בייחוד השם, שכר ועונש ויציאת מצרים, והתפילין הן מעין תזכורת לעניינים אלו.
על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, ונשים לא מניחות תפילין. מצוות הנחת תפילין חלה במשך כל היום, אך כיום נהוג להניחן רק במהלך תפילת שחרית, ובתשעה באב נהוג בהרבה קהילות להניחן בתפילת מנחה.
התפילין מכילות שתי מצוות יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש". ההלכה קובעת שהמניח תפילין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לפגוע בקדושתן כל עוד הן מונחות עליו. הקפדה זאת הביאה לנוהג לפיו מתחילים להניח תפילין רק סמוך לגיל בר המצווה, בניגוד למצוות אחרות, אליהן מחנכים ילדים מגיל צעיר (ואכן, ישנן קהילות רבות המחנכות מגיל צעיר גם לתפילין). בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים העיקריים של טקס בר המצווה.
מקור השם
שמאל|ממוזער|150px|יש מן החוקרים שראו את מקור המילה "טטפת" מן המילה המצרית העתיקה ḏdft (𓆙 בכתב החרטומים), שפירושה "נחש", על שם הקמיע בצורת נחש שהיה מעטר את ראשם של פרעוני מצרים כסמל להגנת האלים עליהם. בתמונה: פרעה אמנחותפ השלישי, כאשר קמיע ה-ḏdft מעטר את ראשו, כמסורת הפרעונים.
השם תפילין מקורו בלשון חז"ל. המילה הנזכרת במקרא בהקשר של מצוות תפילין היא "טֹטָפֹת" (טוֹטָפוֹת), כמתואר בפסוק "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפת בין עיניך". פירושה של מילה זו לא היה נהיר גם בעת העתיקה, ועד היום אין לה פתרון חד משמעי. חז"ל שהתקשו בפירוש המילה, הציעו בין היתר שהיא מורכבת משתי מילים, "טט" ו"פת", שכל אחת מהן מייצגת את הספרה 2 בשפה זרה, ומכאן המקור לארבע הפרשיות; בפשיטתא מהמאה החמישית המילה מתורגמת כ"זיכרון" ו"רושם"; בוולגטה מהמאה הרביעית והחמישית המילה מתוארת כ"תלוי למזכרת" ו"נע אנה ואנה"; בתרגום אונקלוס ובתרגום המיוחס ליונתן היא מתורגמת כ"תפילין". תרגום המקרא ליוונית על ידי תאודוטיון - הגר, ותרגום השבעים מפרשים - מטפורית, במשמעות "תותב, תותבת" ומתרגמים טוטפות:"שאינם זזים, קבועים, שאינם מתנועעים" – לציין יציבותן של מצוות ה'. פרשנים רבים הציעו להקביל את המילה למילה "טטפת" שבמשנה, שפירושה תכשיט ().
באוונגליון מובא השם כ'משמרות' כלומר קמע שמירה.
החוקר הוברט גרימה וכן חוקרים נוספים הניחו כי המילה "טטפת" מקורה במלה המצרית ḏdft 𓆙, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו, שכן נחש הקוברה נחשב במצרים העתיקה לחיה מלכותית עם סגולות רבות להגנה ולשמירה.
השם "תפילין" מתועד לראשונה בתקופת המשנה, ואף מקורו ומשמעותו אינם חד משמעיים.
מקובל שהמילה תְּפִלִּין היא צורת ריבוי מן המילה תְּפִלָּה. אך בטקסט ארמי מן המושבה היהודית שהתקיימה ביב שבמצרים מופיע כבר הביטוי "תפלה זי כסף" ונראה שהכוונה היא לקמיע, ואף באוגרית נמצא טקסט שתוארך למאה ה-14 לפנה"ס לכל המאוחר, ושם נאמר ״ראשה תפלי תלי בן ענה״, שנתפרש: (על) ראשו תפילין תלוי בין עיניו. לכן משערים החוקרים שהמילה תפילין שימשה במקורה ככינוי לקמיע.
מבנה התפילין
ממוזער|בתים עשויים מעור בהמה דקה. תיאור מעמד "חריצים שוקעים עד המעברתא"
שמאל|ממוזער|250px|בית תפילין של ראש בשלבי ההכנההתפילין כוללות שתי יחידות: תפילין (או תפִלה) של יד ותפילין (או תפִלה) של ראש, ומהן משתלשלות רצועות עור שבעזרתן ניתן להניחן על היד ועל הראש, בהתאמה. כל אחת מהן מורכבת משלושה חלקים עיקריים:
בית התפילין
בית התפילין היא קופסה עשויה עור בהמה טהורה. נוהגים שה'בית' צבוע בשחור (בניגוד לרצועות שחייבות להיות שחורות מבחוץ), ולהיות מרובע לגמרי באופן מדויק. גודלם של בתי תפילין המצויים כיום נע בין 2–4 ס"מ, אולם קיימים גם בתי תפילין קטנים יותר. לפי ההלכה יש ליצור מעור ה'תפילין של ראש' על ה'קציצה' שתי אותיות שי"ן מובלטות, כאשר בצד ימין של המניח מובלטת אות שי"ן בעלת שלושה ראשים (שין רגילה), ואילו בצד שמאלו מובלטת שין בעלת ארבעה ראשים.
את בתי התפילין ניתן להכין מעור בהמה גסה (כגון שור או פרה), שמעובדים בלחץ רב ונחשבים ליציבים, או בתים העשויים מעור בהמה דקה (כגון כבש או עז), הקלים יותר לעיבוד אולם אינם נשמרים היטב בצורתם לאורך שנים והם גם אטומים פחות. בעבר רווח השימוש בעור בהמה דקה, אך במאת השנים האחרונות, בעקבות פיתוחיו של הסופר נתנאל תפילינסקי, חדר השימוש בעור בהמה גסה. גם כיום התפילין הזולות יותר עשויות בדרך כלל מעור בהמה דקה. ישנם בתים מעור בהמה דקה העשויים מפיסת עור אחת וישנם אחרים שעשויים מפיסות שונות המודבקות זו לזו. בתים מעור בהמה גסה עשויים תמיד מעור אחד.
בניגוד לבשר שנאכל רק לאחר שחיטה כשרה, תפילין כשרות גם אם הם עשויים מנבלה, כלומר חיה טהורה שמתה מוות טבעי או ממחלה/פציעה (שולחן ערוך אורח חיים לב, יב).
בתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים, שנעשו מעור אחד, יש להקפיד על כך שארבעת הבתים יהיו חלוקים עד לתיתורא, בתים אלו נקראים "פרודות", אולם גם בתים שהם "רוב פרודות" כשרים. יש המהדרים לרכוש תפילין שארבעת הבתים לא דובקו ביניהם ("פרוד ונראה").
על פי ההלכה בעת התפירה יש להעביר חוט בין בית לבית, כיום ברוב הבתים חוט זה מועבר בין הבתים בשלב הייצור, כך שחוט זה אינו נראה רק מבפנים כאשר פותחים את התפילין.
ישנם בתים בהם חוט התפירה ניכר גם מבחוץ והעברתו נעשית בעת סגירת התפילין על ידי חריץ שהוכן לכך בעת הייצור ("תפילין מכוונות").
בשנים האחרונות הומצאו עקב שכלולים טכנולוגיים בקוי היצור "תפילין חרוצות" אשר בהן ישנה הפרדה מלאה בין בית לבית עם חלל אוויר של עד כמה עשיריות המילימטר. מאחר שתפילין אלה לא היו בנמצא בזמנים עברו ישנה מחלוקת בלתי מבוטלת לגבי כשרות תפילין כאלה ועל כל פנים אינן נפוצות.
ריבוע בתי התפילין הנעשים מבהמה גסה, נעשה בעזרת מכונת כרסום חשמלית ש"משייפת" ומכרסמת את העור סביב הבית, בתים אלו נקראים "ריבוע מכונה", ישנם המהדרים שלא להשתמש בעזרת כלי חשמלי לעשיית הריבוע, לכך ישנה כרסומת המונעת על ידי סיבוב הרגלים (מעין אופניים) בתים אלו נחשבים מהודרים יותר ונקראים "ריבוע רגל". ישנם המהדרים יותר ואת הריבוע עושים על ידי פעולה ידנית ללא כלי עזר תפילין אלו נקראים "ריבוע יד".
חלקי הבתים
בית התפילין מורכב משלושה חלקים:
"קציצה" – החלק המרובע העליון של הבית שבתוכו מונחות הפרשיות. ב'תפילין של יד' מכניסים קלף אחד, ולכן בתוך ה"קציצה" יש חלל אחד. ב'תפילין של ראש' מכניסים ארבעה קלפים שונים, ולכן הבית עשוי מארבעה בתים קטנים מוצמדים זה לזה. קיימת מחלוקת האם מותר להדביק את הבתים זה לזה או שעליהם להיות מוצמדים בלחץ בלבד, אולם התפילין המצויות עשויות לפי שיטה המתירה הדבקה.
"תיתורא" – החלק שמתחת לבית ובולט סביבו. כאשר התיתורא פתוחה, מבחינים בשני חלקים:
תיתורא עליונה: החלק העליון של התיתורא הבולט מסביב לבית.
תיתורא תחתונה: החלק התחתון של התיתורא. גודלו כגודל התיתורא העליונה והוא מכסה את פתח הבית וסוגר אותו. במקורות נקראת רק התיתורא התחתונה בשם "תיתורא".
עובי התיתורא: כדי שהתיתורא תהיה עבה וחזקה מדביקים על התיתורא העליונה חתיכת עור רבועה חתוכה במרכזה בצורת ריבוע. את החתיכה הריבועית מוסיפים כאשר עור התיתורא אינו עבה דיו, אך בבתים, שעור התיתורא שלהם עבה וחזק, אין מוסיפים את חתיכת העור הריבועית. בתים אלה נקראים "מקשה", כי הם נעשים מחתיכת עור אחת בלי שום תוספת.
"מעברתא" – החלק הבולט מריבוע התיתורא לאחור, ולאורכו עוברת תעלה חלולה שדרכה עוברת רצועת התפילין, לכן נקרא חלק זה "מעברתא". בשני צידי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי שתהיה לתיתורא צורת ריבוע. במעברתא של-יד בצד ימין למעלה יש חתך גדול יותר כדי שיהיה מקום להכניס בו את הקשר של-יד.
השין בתפילין
השין מייצגת את האות הראשונה משם ש-ד-י. בדפנות הבתים של ראש יש שני סוגי "שין":
"שין" של שלושה ראשים בולטת בדופן הימנית של הבית של ראש (מצד המניח).
"שין" של ארבעה ראשים בולטת בדופן השמאלית של הבית של ראש (מצד המניח).
בצורת ה"שין" של ראש יש מספר מנהגים, חלקם לפי סוגי הכתב:
ממוזער|שי"ן שוקעת כדעת הרב יוסף קאפח על פי הבנת תלמידו הרב רצון ערוסי, בתפילין של ראש
כתב בית יוסף – מנהג האשכנזים (אך הכתב האשכנזי הישן מלפני מאות שנים יותר דומה לכתב הספרדי של היום).
כתב האר"י – מנהג חלק מהספרדים והחסידים.
כתב ספרדי – מנהג חלק מהספרדים והתימנים.
כתב האדמו"ר הזקן – ניסיון של תלמידי המגיד ממזריטש לייצר כתב לפי קבלת האר"י העומד בתנאי ההלכה.
"שי"ן שוקעת" - לדעת הרב יוסף קאפח, כפי שהבינו תלמידו הרב רצון ערוסי, על פי שרידי מנהג שנשאר ביהדות תימן ועל פי הראשונים, לאות שי"ן שבתפילין אין בסיס/מושב, אלא יתדות השי"ן יוצאות ישר מחיבור התיתורא לקציצה.
עשיית השי"ן היא הלכה למשה מסיני. אך בספרים הובא כי בשי"ן זו נרמזו כמה עניינים:
יש שכתבו על פי הפסוק בתהילים "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", ששבעת ראשי השין (משני צידי הבית) מסמלים את שבע ברכות קריאת שמע.
האליה רבה מביא בשם ספר ברוך שאמר, ששלושת ראשי השי"ן בצד ימין הם כנגד שלושת האבות, וארבעת ראשי השי"ן השמאלי הם כנגד ארבע האמהות.
בזוהר נאמר על פי הסוד:
אחת ההשערות במחקר למקור השין היא שבתפילין הקדומות, ארבעת בתי התפילין היו שטוחים הרבה יותר, ומה שסימן את צורת השין היה החריצים שבין בית לבית. במשך הדורות כאשר הידרו בבתים גבוהים בצורת קובייה - העבירו את צורת השין לצידי התפילין שכן זו נחשבה כהלכה למשה מסינייוסף הלוי ליש, שין של תפילין: צורתה המקורית, מוסד הרב קוק 2019.
הפרשיות
ארבע פרשיות כתובות על קלף בדיו סת"ם מוכנסות לתוך כל "קציצה". ארבע פרשיות אלו נבחרו מכיוון שבכל אחת מהן מוזכר כי צריך לקשור או לשים משהו, שחז"ל פירשו שמדובר בתפילין. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל 4 הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד.
הקלף מגולגל מהסוף להתחלה ונעטף בשערות של בהמה טהורה, כאשר כיום נהוג להשתמש בשערות זנב עגל. לאחר מכן הוא נעטף שוב בקלף ואחר כך שוב בשערות לרוחב ואז הוא מוכנס לתוך התפילין. לאחר מכן לוקחים גיד של בהמה טהורה, דופקים עליו עד שהוא מתפורר להרבה חוטים, שבעזרתם תופרים את התפילין. חל איסור על פי ההלכה להשתמש בדבק.
הפרשיות הן:
"קדש לי כל בכור" – . בה נכתב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה' ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה."
"והיה כי יביאך" – . בה נכתב: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר רֶחֶם לַה' ... וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם."
"שמע ישראל" – . בה נכתב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
"והיה אם שמֹע" – . בה נכתב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם ... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. ..."
רצועת עור
רצועות העור מתחלקות לסוגים שונים, שההבדל ביניהן הוא בסוג העור ממנו הן עשויות וסוג העיבוד שלו. על פי ההלכה, רצועות העור חייבות להיות שחורות מבחוץ לצד השיער (רצועות עור עליון), אולם קיימות גם רצועות שהושחרו מהצד הפנימי (רצועות עור תחתון "שפאלט") שכשרותן נתונה במחלוקת. בנוסף, לפי חלק מהשיטות ישנה החמרה להשחיר את הרצועה משני צדדיה.
מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת אריאל, מרשות העתיקות ממכון ויצמן ומאוניברסיטת אקסטר גילה שלפני 2000 שנים בתפילין (הבתים) שמקורם באזור קומרן לא נצבעו בשחור.החוקרים ערכו בדיקות מדעיות שבחנו את צבע התפילין.
מידות הרצועה:
ממוזער|סדר עשיית הקשר של ראש בצורת מרובע|320px
רוחבה צריך להיות בשיעור של אורך שעורה לפחות (כ־9 מ"מ).
אורכה בתפילין של ראש הוא כדי "שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט".
אורכה בתפילין של יד אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור.
מידות האורך האלה אינן מעכבות למעשה ולכן אם אינו מוצא אחרות יכול להניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור הנצרך.
קשירה
על פי ההלכה יש לקשור את התפילין, בין של יד ובין של ראש. הקשירה בתפילין של ראש אינה מוזכרת בתורה אך היא הלכה למשה מסיני.
דל"ת של תפילין הקשר בתפילין של ראש נעשה בצורת האות דל"ת, ויש בו שלושה מנהגים מקובלים: המנהג הנפוץ כיום הוא קשר בצורת האות דל"ת רגילה, והוא נפוץ בקרב כל העדות, מנהג בני תימן וגרמניה העתיק וכן נוהגים מרבית החסידים הוא קשר מרובע, ומנהג חסידות צאנז הוא של קשר גדול בצורת האות "ם" שאמור לייצג את האות ד' פעמיים.
יוד של תפילין הקשר בתפילין של יד נעשה כעין האות יו"ד. ישנה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם באופן הקשירה, לכן נוהגים היום לקשור כדעת שניהם.
סדר הפרשיות
קיימות ארבע שיטות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש"י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב"ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).
דעת רש"י
על פי שיטת רש"י (והרמב"ם והרבה ראשונים) יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין (שמאל המניח).
דעת השימושא רבא
לשיטת השימושא רבא, בתפילין של ראש, הסדר הוא כשל רש"י אלא שמתחילים מצד ימין של מי שמניח את התפילין, אולם יש המבארים את דבריו באופן שאין מחלוקת בינו ובין שיטת רש"י.
דעת רבנו תם
בשיטת רבנו תם יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" ו"שמע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין.
דעת הראב"ד
שיטת הראב"ד, סדר הפרשיות בתפילין של ראש כדעת רבינו תם, אך לדעתו מתחילים מצד ימין של מניח את התפילין.
תפילין של רש"י ושל רבנו תם
הסדר של רש"י הוא הסדר הנפוץ ביותר, ואחריו – של רבנו תם.
בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש"י כיוון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. כיום, רוב החסידים - וכן בהרבה קהילות ספרדיות - מניחים תפילין דר"ת בנוסף לתפילין דרש"י לאחר החתונה, אם כי בחסידויות חב"ד, ברסלב וקומרנא מקובל להניח תפילין של ר"ת מיד עם הבר מצווה.
לאחר שכותבים את פרשיות התפילין יש לספור את האותיות כדי לדעת האם נפלה טעות. בארבע פרשיות התפילין יחדיו יש 3188 אותיות.
קדושת התפילין
שמאל|ממוזער|200px|תיק תפילין מקטיפה
התפילין נחשבות לכתבי קודש בגלל הפרשיות שנמצאות בתוכן. "כל כתבי הקודש -- מצילין אותן מפני הדליקה, ... מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות..." (משנה, שבת, ט"ז א'), ולכן נוהגים בהם בקדושה ובכבוד. על פי ההלכה בעת עטיית התפילין אין להיכנס לחדרי רחצה או שירותים ואין להניחם בגוף שאינו נקי, לרבות כאשר יש חשש הפחה בהם.
מקורות היסטוריים
על פי התפיסה המסורתית ביהדות, מקור מצוות התפילין ופרטי ההלכות הקובעות את צורתם, הוא במסורת שעברה לאורך הדורות בלא שינוי מאז מתן תורה. מחקרים שונים עוסקים באופי התפילין שנהגו בתקופות שונות, על פי ממצאים ארכאולוגיים ולפי העולה מאזכור התפילין בטקסטים עתיקים.
התפילין במקורות הבית השני
מקור מצוות התפילין מופיע במקרא בפסוקים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" (המופיע בצורות שונות ארבע פעמים בתורה), אך עם זאת - אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה, או אזכור על אנשים שקיימו את המצווה. האזכור המוקדם ביותר שבוודאי מדבר על מצוות התפילין הוא מימי הבית השני בחיבור שנקרא איגרת אריסטיאס, שם הוזכרה המצווה ביחד עם מצוות הציצית, ועם מצוות המזוזה: "ואף ציווה בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד". החוקרים מתארכים את כתיבת האיגרת למחצית המאה ה-2 לפנה"ס, אף על פי שהיא מתארת מציאות של למעלה ממאה שנה קודם לכן (שהתרחשה במצרים התלמיית).
פילון שחי במצרים מזכיר כמטאפורה לקיום מעשי של מצוות התורה "את הלכות הצדק התורה אומרת אדם חייב לשים על לבבו ולקשור לאות על ידו והן מטלטלות מול עיניו".
בארץ ישראל יש תיאור של התפילין בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים": "חייבים הם גם לכתוב על דלתותיהם את הטובות הגדולות ביותר, שהיטיב אלהים עמהם, ועל כל אחד להראותן על זרועו. כל מה שעלול לסמן את כוחו של אלהים וחיבתו אליהם חייבים הם לכתוב ולשאת על הראש ועל הזרוע, כדי שיהא חסדו של אלהים אליהם גלוי לבריות מכל צד". בברית החדשה, ב"הבשורה על-פי מתי" מתוארים התפילין בתוך דברי תוכחה של ישו נגד הפרושים: "וְעֹשִׂים אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם, כִּי מַרְחִיבִים אֶת־תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת־צִיצִיּוֹתֵיהֶם". כמו כן, נמצאו תפילין במערות קומראן שככל הנראה שייכים לכת האיסיים שישבה במקום. במקומות אחרים במדבר יהודה נמצאו תפילין מתקופת מרד בר כוכבא, אך ישנם חוקרים שמייחסים את התפילין שנמצאו שם לקנאים מימי המרד הגדול.
במשנה אין התייחסות מפורשת למבנה התפילין רק שאין לעשותם עגולים או מצופים זהב. ישנה התייחסות למנהגי הנחת תפילין מהתקופה על ידי כתות שונות, שנהגו להניחם שלא על פי ההלכה: "העושה תפילתו עגולה – סכנה ואין בה מצווה. נתנה על מצחו או על פס ידו – הרי זו דרך המינות. ציפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו – הרי זו דרך החיצונים". המשנה מזכירה שיש ארבעה חלקים הנקראים קציצה במקורות תנאים אחרים יש התייחסות לחיוב שיהיו ארבע טוטפות.
על פי מקורות אלו, נראה שמצוות התפילין הייתה מבוססת דיה בימי הבית השני המדוברים – הן במצרים (שגם בה הייתה קהילה יהודית גדולה) והן בארץ ישראל, ביחד עם מצוות המזוזה (שגם היא לא מוזכרת במקרא עצמו, פרט לאזכור שבתורה).
תפילין קדומות
תפילין ממערות קומראן
שמאל|ממוזער|250px|קציצת תפילין שנמצאה בקומראן
שמאל|ממוזער|250px|יריעה מתפילין שנמצאו בקומראן, ביריעה פרשת "קדש לי כל בכור" ופרשיות נוספות
מספרן של יריעות התפילין שנמצאו במערות קומראן, הוא כשלושים יריעות שונות. רובם לא נמצא בתוך בתי התפילין. התפילין שנמצאו אינן באתר עצמו אלא במערות הסמוכות אליו. בקומראן נמצאו פרשיות נוספות על ארבע הפרשיות המסורתיות. התפילין שנמצאו עם פרשיות מורחבות הם בעלי אורתוגרפיה המקובלת בקומראן בלבד ולמעשה אלו תפילין כיתתיות.
מהממצאים עולה כי יש מספר קבוע של פרשיות נוספות בתפילין מקומראן, וכי לפרשיות אלו גבולות מוגדרים פרשיות אלו צמודות לפרשיות ה'קלסיות', לפניהן, כך שלמעשה מדובר בגרסה מורחבת של פרשיות התפילין. המחלוקת היא בהגדרת הגבולות של 'הדברים האלה' האם רק הפרשיות הקלאסיות או מורחב יותר. רובן של תפילין אלה כוללות צירופים שונים של פרשיות, בהם שירת "האזינו" ועשרת הדברות, וגם פסוקים נוספים לפרשיות. כמו כן נמצאו ארבע תפילין שכללו רק קטעים שלא נכללו בדברי חז"ל
יוצאים מן הכלל הם התפילין ממערה 8 בקומראן (8Q 3), המכילות את ארבע הפרשיות בלבד, תפילין אלו הן עם אורתוגרפיה מסורתית. סדר שתי הפרשיות הראשונות ("קדש", "והיה כי יביאך") אינו דומה לשיטות המסורתיות ידין זיהה בטעות כמתאים לשיטת ר"ת ולמעשה דומה לשיטת הראב"ד. שתי הפרשיות האחרונות ("והיה אם שמוע", "שמע") כתובות במקביל, טור מול טור.
מספר השערות נאמרו לגבי ריבוי התפילין במערות קומראן: שהייתה זו גניזה של תפילין או מפעל המייצר תפילין. המסתבר ביותר הוא שתפילין של כת קומראן היו שונות ומי שהצטרף לכת הביא את התפילין הקודמות וגנזן. אפשרות נוספת היא שכת קומראן אפשרה לחבריה לקיים את מצוות התפילין בדרכים שונות והייתה זו למעשה חברה פלורליסטית. (י' אדלר, Adler Y,2016 The Distribution of Tefillin Finds among the Judean Desert Caves in: Fidanzio, M. (editor) The Caves of Qumran: Proceedings of the International Conference, Lugano 2014, Leiden, pp. 161–173)
ייתכן שהתפילין משקפות את ההלכה המוקדמת להלכה התנאית ואת השלב הראשון בהתגבשות ההלכה התנאית. אך מכיוון שבממצאים משתקפים רוב הנוהגים שנשנו מאוחר יותר בדברי חז"ל והפוסקים, יש הסבורים שתפילין אלו היו שלב בהתפתחות התפילין, בהסכמה בין הכיתות השונות.
תפילין ממערות מדבר יהודה
התפילין שהתגלו בנחל צאלים נמצאו בתוך בור בקרבת פתח המערה (ממצא סותר את הצעתו של חנן אשל שהתפילין למערה זו הובאו על ידי פרס.
סביר שהגיעו בימי מרד בר כוכבא, אך ייתכן שהובאו כבר בימי המרד הגדול. מסקנה זו בנויה על אנליזה פלאוגרפית של הכתב על יריעות התפילין שנתגלו במערה 34, שפרסמה ירדני (2017) ומסקנתה היא שהכתב הוא מהמחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה.
בית התפילין שנמצאו, יותר קרובות למלבן מאשר לריבוע וצבען חום. ודומה לסוג המצוי אצל רוב בתי התפילין ממדבר יהודה, שבהם רק שורה אחת של תפרים מפרידה בין כל אחד מארבעת התאים בכך הוא דומה להלכה התנאית (במדרש הלכה בספרי (דברים לה) נאמר: "כיס אחד של ארבע טוטפות" מדרש הלכה זה מצטרף למדרשי הלכה פולמוסיים שיצאו נגד נוהגים מקובלים בכתות בית שני) שבית התפילין יהיה עשוי ״כיס אחד״ ולא מופרד לארבעה תאים נפרדים (בתי התפילין שנמצאו במדבר יהודה הם משני סוגים שונים. סוג אחד בו הפרדת התאים נעשית על ידי חתכים ותפרים סביב לכל תא ובין סוג שני בו הפרדה מבצעת על יד תפרים בלבד.)
תפילין נוספות שנמצאו מחוץ לקומראן, במערות מסתור בנחל צאלים במדבר יהודה (במערת המגילות) מתקופת מרד בר כוכבא, כללו שתי רצועות קלף המכילות קטעים של שתיים מפרשיות תפילין בנוסח זהה לנוסח המסורה למעט שינוי אחד, בו נכתב "תאכלו" במקום נוסח המסורה "תאכל".
התפילין בתקופת חז"ל
יהודה כהן, שכתב את הדוקטורט שלו על התפילין בעת העתיקה, טען כי התפילין היו בשימוש נרחב בתקופת התנאים. טענה זו נסמכת על קיומו של סחר בתפילין, כמו גם על אזכורם האגבי של התפילין לאורך המשנה והתוספתא. לטענת כהן, התפתחו התפילין בתקופת הכיבוש היווני של ארץ ישראל, בהשפעת מנהגי קמעות יווניים דומים, שכללו לעיתים קרובות פסוקים מיצירות הומרוס. נראה שמצוות התפילין הייתה נהוגה במצרים במאה ה-2 לפנה"ס. אולם, איננו יודעים על צורת תפילין אלו, או על אופן הנחתם. יונתן אדלר, בביקורת על חיבורו של כהן, כותב: "לא השתכנעתי מההיפותזה העיקרית של הספר, שהריטואל של התפילין היה 'מסורת שהומצאה' בתקופה ההלניסטית, בהשפעת קמעות יווניים, כדי למלא תפקיד אפוטרופאי. באשר לשאלה הכרונולוגית נראה שאין בידינו מספיק נתונים כדי למקם את ראשיתו של הריטואל בתקופה ההלניסטית... הראיות שמביא המחבר כדי לתמוך בהיפותזה שלו הן נסיבתיות למדי... המחבר חיפש ראיות לאופיין המאגי של התפילין בכל מקום אפשרי ולעיתים קרובות המאמץ נראה מאולץ".
חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: "איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין", וכן: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו", ובחומרה רבה יותר נאמר: "פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין"(גולגולת שאינה מניחה תפילין).
בשלהי תקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום, וכמעט לכל מקום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים ורבי עקיבא, ונראה כי שימוש זה רווח בין החכמים. כמו כן היו שנהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה, וכך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס. התלמוד מספר כי לוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין.
היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז. השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאוד. אולם הממצא הארכאולוגי הראה הימצאות של תפילין בצורה דומה לתפילין שלנו מימי המרד הגדול, ונראה כי היה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה. חיבור הלכתי מתקופת הגאונים (מיוחס למאה ה-9) בשם "שימושא רבא" מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.
התפילין במאות השנים האחרונות ועד לעת החדשה
ממוזער|עמדה להנחת תפילין של חב"ד בתל אביב בשנת 2024
ממחקר שערך פרופ' זהר עמר על תפילין של העדות השונות ובייחוד אצל יהודי תימן עולה שישנם מספר הבדלים בין התפילין הקדומות לבין אלה המיוצרות כיום.
העור שממנו עשויים בתי התפילין עשוי בהמה דקה (כבש או עז) ובתימן היה שכיח השימוש בעור השליל (עובר בקר).
הגודל הממוצע של בתי התפילין והתיתורות הוא יחסית קטן כאשר הגודל הממוצע של הקציצות הוא כ-20 מ"מ ושל התיתורות הוא כ-30 מ"מ.
גודל התפילין של יד ושל ראש אינו אחיד - בדרך כלל שיעור של ראש גדול יותר בשל הצורך להכניס ארבע פרשיות עם מחיצות ביניהן.
גובה הקציצות - לרוב הוא אינו זהה לאורך ולרוחב שלהן.
צורת וגודל בתי היד - לעיתים בית היד גבוה וצר באופן יחסי, לעיתים בעל מתאר מעוגל. המתאר המעוגל נבע לעיתים מהתכווצות עור הבית הדק וקבלת צורת הקלף המגולגל בתוכו ונראה שלעיתים הבתים יוצרו כך לכתחילה.
ריבועי בתי הראש אינם מדויקים כמו בימינו.
רצועות התפילין צרות - רוחבן נע בין 10–18 מ"מ לערך. נראה שנחתכו ביד, שכן לא תמיד רוחבן היה אחיד באופן מדויק לכל אורכן.
צורת הגבול החוצץ בין הפרשיות - בבתי התפילין של ראש ישנם שלושה חריצים עמוקים וברורים בעור החיפוי החיצוני המציינים את הגבול החוצץ בין הפרשיות, אבל בתוך הבתים לרוב לא הייתה הפרדה ברורה..3 לעיתים, רק חלקית.
לצורת השי"ן של בתי הראש זרועות התחברו לבסיס רחב הנושק לתיתורא והוא אינו מסתיים בחוד הנוצר רווח. יצירתה נעשית על ידי קימוט והבלטת האות ולא בדפוס.
סדר כתיבת הפרשיות היא בשיטת רש"י, אך ללא תגים (בניגוד לרמב"ם) ומספר השורות של הפרשיות, בין של ראש ובין של יד- אינו קבוע. בבתי התפילין הקטנות הפרשיות כתובות בכתב זעיר, עדות למיומנות של כתיבה שכיום אינה שכיחה כבעבר.
כריכת הפרשיות - פרשיות התפילין היו כרוכות בקלף וקשורות בשיער בהמה. לא נהגו להוציא את השיער מחוץ לבית הראש.
רק במאות השנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בייצור התפילין באירופה, שיותר מאוחר השפיעו על ייצור התפילין בשאר קהילות ישראל. בתימן מתחילים לראות שיפורים בייצור התפילין בראשית המאה העשרים. בסוף המאה ה-19 החלו להשתמש בעור בהמה גסה אך הדבר לא היה שכיח. שינוי משמעותי היה ביובל השנים האחרון עם השימוש באמצעי מתיחה (Press) חזקים שאפשרו שימוש בקלף עבה של בהמה גסה, ששיפר את חוזקן ועמידותם לאורך זמן של התפילין.
אין בחומרות של היום כדי להטיל דופי בתפילין של אבותינו, שכן הללו התבססו במקרים רבים על שיטות פסיקה הלכתיות שונות מהמקובל בימינו, ועל יכולות ואמצעי ייצור שונים לחלוטין.
מצוות הנחת תפילין
ממוזער|250px|סג"ם עשהאל לובוצקי בתמונה שצולמה ללא ידיעתו במהלך מלחמת לבנון השנייה על ידי יואב למר עבור סוכנות הידיעות הצרפתית, ולימים נבחרה לעטר את עטיפת ספרו, "מן המדבר והלבנון"
ממוזער|250px|מטייל ישראלי מניח תפילין בהודו עם פעילי בית חב"ד
מצוות הנחת תפילין היא מצווה הנוהגת מדי יום, למעט ימים מיוחדים. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בשבתות וימים טובים. בחול המועד, נחלקו הראשונים האם להניח תפילין, וישנם בפועל מנהגים שונים בעניין, אך מנהג רוב הקהילות בארץ ישראל הוא שלא להניחן. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין במשך כל היום, ויש הנוהגים כך גם כיום, אך הרוב נוהגים להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום. ישנם בקרב הציבור החסידי המניחים תפילין דר"ת בתפילת מנחה. בתפילת מוסף נוהגים שלא להניח תפילין, לכן בראש חודש חולצים את התפילין לפני תפילת מוסף והנוהגים להניחם בחול המועד חולצים אותם בטרם אמירת ההלל.
הציווי בתורה אומר: . וכן בפרשת ואתחנן: . נחלקו הדעות האם כוונת הפסוק הפשוטה היא ציווי הנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות. לדוגמה, רשב"ם פירש את הפסוק בצורה מטפורית: כלומר: לפי רשב"ם פשט הפסוק הוא שיש להפנים את המצוות כאילו הן כתובות על היד או ענודות כתכשיט בין העיניים. עם זאת, על פי המסורת כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם "תפילין", שצורתו על כל פרטיה, היא "הלכה למשה מסיני". כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב"ם:
טעמי המצווה
בספר החינוך (מצווה תכא-תכב), מבאר את טעם המצווה ועניין ארבע פרשיות אלו בפרט:
הרמב"ן בפירושו על התורה כתב דברים דומים בביאור מצווה זו.
בקרב ארצות הספרדים נהגו לחנך קטן למצוות תפילין, עוד לפני גיל שלוש עשרה, על פי הגמרות ורוב הראשונים, אצל האשכנזים המנהג הוא חודש אחד לפני גיל שלוש עשרה או יותר.
הקראים אינם מניחים תפילין, משום שהם מפרשים את הפסוק בתור מטפורה. הפרשן הקראי יפת בן עלי הלוי, בעקבות פירושיהם של קודמיו – התיאודיון ותרגום השבעים – מפרש את משמעות הפסוק על דרך המטפורה: "מנהג בני אדם, כאשר יחפצו שיזכרו דבר ישימו אותות על אצבעותיהם, להזכירהו הדבר אשר הם חפצים לעשות אותו, על כן חייב ה' ב"ש שישימו מעשה במצרים לפניהם תמיד לזכור את אשר חייב עלינו לתת הבכורות, ודברה התורה בלשון בני אדם". אנלוגיה מטפורית זו (שעליה חלק האבן עזרא בפירושו לשמות י"ג פסוק ט'), קיימת גם בפרשנות השומרונית.
שמאל|ממוזער|200px|"תפידנית" – תיק-תפילין מודרני קשיח ואטום למים
אחסון תפילין
לשם טלטול התפילין ולשמירתן נהוג לאחסנן בתיק מיוחד למטרה זו. בדרך כלל עשוי תיק זה מבד קטיפה, או פרווה. אך נהוג גם לאחסן ב"תפידנית" שעשויה כצינור פלסטיק שסגור בקצה אחד שבתוכו מונחים התפילין בתוך בתי התפילין. לעיתים קרובות רקום על תיק התפילין זיהוי בעל התיק. בקהילות מסוימות נהגו שלקראת החתונה הגבר מקבל ממשפחת הכלה תיק רקום בשמו או בראשי התיבות של שמו לתפילין, שאותו רקמה האישה.
על פי ההלכה, צריך להניח קודם תפילין של יד, ורק לאחר מכן תפילין של ראש (משום ש"מעלין בקודש ואין מורידין", וקדושת תפילין של ראש גדולה משל יד). כלל נוסף בהלכה הוא ש"אין מעבירין על המצוות", שאם הזדמנו לאדם שתי מצוות הוא צריך לקיים קודם את המצווה הראשונה שהזדמנה לפניו. על פי כלל זה אם אדם מוציא מתיק התפילין את תפילין של ראש לפני תפילין של יד, הוא לכאורה היה צריך לקיים את המצווה שהזדמנה לו ראשונה ולהניח קודם את של ראש (כדי לא להעביר על המצוות), וזאת בניגוד לכלל ש"מעלין בקודש ואין מורידין". כדי להימנע ממצב כזה, נהוג לסדר את התפילין בתוך התיק שלהן בצורה שתפילין של יד יהיו זמינים לפני תפילין של ראש.
מסיבה זו כאשר משתמשים ב"תפידנית", מכניסים אליה קודם את תפילין של ראש ורק לאחריהם את תפילין של יד, כך שיש גישה רק אל תפילין של יד. לדעת השולחן ערוך אין חשש בכך, אך לדעת המגן אברהם, והמשנה ברורה, יש להימנע מהנחת תפילין של יד על גבי תפילין של ראש שקדושתם גדולה יותר. לכן יש פוסקים שמורים לשאת את התפידנית במצב מאוזן, ובכך אין פגיעה בתפילין של ראש.
הגנה נפוצה שקיימת על מנת לשמור על שלמות בתי התפילין ואי הישחקותם, היא כיסוי קשיח מיוחד העשוי לרוב מפלסטיק, שבתי התפילין (של יד ושל ראש) מוכנסים לתוכו בזה אחר זה.
סמליות התפילין
התפילין, ובעיקר תפילין של ראשכדברי התלמוד הבבלי: "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתי' (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש" (תלמוד בבלי, ו, א) סמלו גאווה יהודית, עוד בתקופת הרומאים, כפי שמשתמע מסיפורו של אלישע בעל כנפיים, אשר נרדף על הנחתן והתפילין הפכו בידיו לכנפי יונה – סמל עם ישראל. בספרות היהודית מימי הביניים יש כמה סיפורים על זכות התפילין אשר הצילה חיים. בשואה מפורסמת תמונת השפלת אולקוץ' בה נראה רבי משה הגרמן, אחד מרבני העיירה, כשהתפילין לראשו מבוקעים בעת השפלתם של הקהילה היהודית בעיר בידי חיילים גרמנים.
באנדרטת מגילת האש לאחר מלחמת ששת הימים, הפסל נתן רפופורט בחר להציג את הרב גורן עטור תפילין של יד (על ידו הימנית דווקא).
תמונת חייל על טנק המניח תפילין צולמה במלחמת יום הכיפורים והפכה לאחת מהתמונות המוכרות ממלחמה זו. תמונות חיילים מתפללים עטורי תפילין הפכו נפוצות גם במלחמות שלאחר מכן.
ראו גם
דיו סת"ם
הנחת תפילין
מבצע תפילין
טלית
לקריאה נוספת
יגאל ידין, תפילין־של־ראש מקומראן ( ), בהוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1969
אביעד עברון, "נזר אלוהיו על ראשו: בעקבי מחלוקת אבן עזר ורשב"ם בפירוש פסוקי התפילין", בתוך: ח' כהן וא' עברון (עורכים), גישת התמורות: שיטה חדשה בפרשנות התורה, ירושלים תשע"ט, עמ' 205–219
יעקב אורבך, בסוד תפילין, לאורה של תורה קסח-קעד, 1995 תשנ"ו
Yehudah Cohn,, Society of Biblical Lit, 2008,
קישורים חיצוניים
פורטל התפילין – איך מניחים, מאמרים וסיפורים, אתר בית חב"ד
הלכות תפילין, הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה
התפילין – משמעותם וסדר הנחתם, באתר הידברות
מנשה אלישיב, שני זוגות תפילין, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, מס' 560, פרשת עקב, תשס"ד
הלכות תפילין – קיצור שולחן ערוך, אתר אשובה
(לפי מנהג חב"ד), ערוץ יהדותון
מסכת תפילין - מסכת קטנה (ברייתא) מתקופת התנאים, הבנויה מפרק אחד העוסקת בדין התפילין.
הרב בן ציון אוריאל, הקלף מסיני - בירור זהות הקלף העדיף לסת"ם בימינו, מאמר בכתב העת המעין, באתר מכון שלמה אומן
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תשמישי קדושה
קטגוריה:מוצרים מן החי
קטגוריה:סת"ם
קטגוריה:פרשת ואתחנן
קטגוריה:פרשת עקב
קטגוריה:פרשת בא | 2024-10-07T21:36:04 |
אפק | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות משפחה טופונימיים | 2023-09-23T14:09:11 |
תל אפק | ישנם שני אתרים בישראל המכונים תל אפק. | 2024-04-01T09:52:58 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.