title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דגל מאלי | דגל מאלי אומץ ב-1 במרץ 1961. הדגל הוא טריקולור בצבעים כלל-אפריקאיים מסורתיים: אדום, צהוב וירוק.
הדגל הקודם של מאלי אומץ ב-4 באפריל 1959 עת שמאלי הצטרפה לפדרציית מאלי. הדגל הקודם זהה לנוכחי, למעט דמות שחורה שהופיעה במרכז הפס הצהוב. דמות זו המכונה "קאנאגה" היא דמות של אדם המצוירת על ידי קווים, ומתארת אדם שידיו מורמות לשמיים. הדמות הוסרה בשל איסור האסלאם על הצגת דמויות אדם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מאלי
קטגוריה:מאלי: סמלים לאומיים
מאלי
מאלי
מאלי | 2020-10-08T01:49:49 |
מגדל שלום | הפניה מגדל שלום מאיר | 2024-02-06T20:05:27 |
דגל מלאווי | דגל מלאווי הוא טריקולור אופקי שחור-אדום-ירוק, המוטען בחצי שמש אדומה. הדגל אומץ ב-6 ביולי 1964 לאחר קבלת עצמאות מבריטניה. עם השנים שונה הדגל אך לבסוף הוחזר הדגל המקורי להיות הדגל הרשמי של המדינה.
1964–2010
הדגל הראשון של מלאווי היה טריקולור אופקי שחור-אדום-ירוק, המוטען בחצי שמש אדומה. שלושת צבעי הטריקולור הם הצבעים הכלל-אפריקאיים: הצבע השחור מייצג את תושבי היבשת, האדום את אלה שהקריבו עצמם למען עצמאות המדינה והירוק מייצג את הטבע והצמחייה באפריקה. השמש העולה שהוצגה בראש הדגל בצבע אדום על רקע שחור ייצגה את התקווה לזריחתו של עתיד טוב יותר וחופשי באפריקה.
שינוי הדגל נתקל בהתנגדות של מפלגת האופוזיציה, החזית הדמוקרטית המאוחדת, שהביאה את ההחלטה לפתחו של בית המשפט.
2010–2012
בשנים אלה דגל מלאווי היה טריקולור אופקי אך בצבעים אדום-שחור-ירוק, המוטען בשמש לבנה. משמעות שלושת צבעי הטריקולור הם הצבעים הכלל-אפריקאיים נותרה זהה אולם השמש הלבנה ייצגה את ההתפתחות שעברה מלאווי מאז עצמאותה. הדגל אומץ ב-29 ביולי 2010 לאחר אישור הצעתה של מפלגת השלטון, המפלגה הדמוקרטית פרוגרסיבית, לדגל חדש בידי הנשיא, בינגו וה מותריקה.
2012 ואילך
ב-28 במאי 2012, לאחר עלייתה לשלטון של הנשיאה החדשה ג'ויס באנדה, אישר הפרלמנט בהצבעה להחזיר את הדגל המקורי מיום עצמאותה של מלאווי. ההצעה קיבלה תוקף רשמי רק לאחר חתימת הנשיא על החוק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מלאווי
קטגוריה:מלאווי: סמלים לאומיים
מלאווי
מלאווי
מלאווי
מלאווי | 2024-09-09T05:17:40 |
דגל בליז | דגל בליז אומץ ב-21 בספטמבר 1981 לאחר קבלת העצמאות מהממלכה המאוחדת. הדגל הוא המשך ישיר של דגל מוקדם יותר של הונדורס הבריטית - שמה של בליז בעת השלטון הקולוניאלי הבריטי. הדגל הוצג בשנת 1950 כאשר הונדורס הבריטית החלה בצעדיה לקבלת עצמאות. שני הפסים האדומים למעלה ולמטה הוספו לעיצוב המקורי עם קבלת העצמאות. במרכז הדגל מופיע סמל בליז. כמו כן הוא אחד משלושה דגלי המדינה היחידים שבו יש בני אדם (בנוסף לדגל מלטה וברוניי).
דגל זה מכיל הכי הרבה צבעים וגוונים – 16 במספר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בליז: סמלים לאומיים
בליז
בליז
בליז
בליז | 2024-09-23T05:34:09 |
פדיון הבן | 250px|ממוזער|שמאל|קערה מכסף להנחת התינוק בטקס
250px|ממוזער|שמאל|מגש הכסף להנחת התינוק בטקס ולידו כוס יין וסלעי כסף לפדיון
250px|ממוזער|שמאל|עוגה שהוכנה לפדיון הבן של ילד בשם עידן, המשלבת אלמנטים מהטקס
פדיון הבן (או פדיון בכורות) הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום אך ניתן לקיימו גם אחרי כן, וכן ניתן למסור את התשלום לפני כן ולהכריז שהפדיון תקף מגיל 30 יום.
הפדיון הוא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכהנים. התינוק נפדה מהכהן על ידי תשלום חמישה סלעים, שהם חמישה מטבעות כסף טהור, כל אחד במשקל סלע, או חפץ השווה לסכום זה.
מקור המצווה
בספר שמות, ביום יציאת מצרים, אומר ה' למשה: . בהמשך, מצווה משה את בני ישראל בפירוט את מצוות קידוש הבכורות, שנועדו לזכירת יציאת מצרים בכלל ומכת בכורות בפרט:
בפרשת קרח, לאחר מחלוקת קרח ועדתו, מוזכרת מצוות קידוש בכורות כחלק ממתנות הכהונה, ופרטי מצוות הפדיון מפורטים יותר. וכך אומר ה' לאהרון:
טעם המצווה
במקרא מתוארת המצווה ככזו שנועדה להזכיר לעם ישראל את יציאת מצרים ומכת בכורות: .
ספר החינוך כתב טעם נוסף: קידוש הפרי הראשון, ובכלל זה הבן הראשון של האדם, מזכירה לו שאין לו דבר בעולם זולת מה שנתן לו ה':
לפי ספר הזוהר, כל זמן שלא נפדה הבן הבכור מלאך-המוות קשור בו, ועם פדיונו נפדה ונקשר לחיים.
מיהו בכור
ישנם כמה תנאים לחיוב פדיון הבן:
המצווה חלה רק על בן ישראלי מצד אביו ומצד אמו. כלומר, אם האב הוא כהן או לוי, או האם היא בת כהן או בת לוי, הבכור אינו חייב בפדיון.
החיוב חל רק על בן זכר שהיה פטר רחם לאימו, כלומר הוולד הראשון. הילד נחשב לפטר רחם גם אם אינו בכור לאביו.
על הבן להיוולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי (הנקרא "יוצא דופן").
אם לפני הולדתו עברה האם הפלה (טבעית או מלאכותית) בשלב מתקדם של ההיריון, הוא אינו נחשב לבכור. לגבי הפלה בשלבים מוקדמים, הדעות חלוקות.
סכום הפדיון
ממוזער|מטבעות פדיון הבן של החברה הממשלתית למטבעות יחד עם יין וגביע לברכה.
הסכום המופיע בתורה הוא חמישה שקלים. השקל היה מטבע כסף, לאו דווקא טהור, שהיה נוהג בזמן התורה. חז"ל השוו את השקל למטבע "סלע צורי" שהיה נוהג בתקופת המשנה והתלמוד. במערכת מטבעות זו, סלע כסף היה שווה 4 דינרי כסף, ובדינר כסף היו 192 פרוטות נחושת.
לדעת הרמב"ם במשנה תורה שווי פרוטת נחושת הוא כמשקל "חצי שעורה" כסף נקי. לפי מדידות שנערכו בזמננו, משקל חצי שעורה הוא כ־1/40 גרם (0.025 גרם). לפיכך שווי חמש סלעים לפדיון הבן הוא 96.15 גרם כסף נקי. נהוג לעגל כלפי מעלה ולהשתמש ב-100 גרם כסף מחשש לטעות. או ב-102 גרם כמנהג חב"ד.
מחיר הכסף נמדד באונקיית טרוי (Troy Ounce) שמשקלה 31.1034768 גרם. לפיכך חמש סלעים שוות 3.091294283 אונקיות כסף (96.15 גרם חלקי 31.1034768 גרם באונקיה). ומכיוון שנהגו להחמיר ולהשתמש ב-100 גרם כסף, יש לקחת 3.21507466 אונקיות כסף.
ישנה מחלוקת בין גדולי הרבנים כיצד נקבע שווי הפדיון לפי ההלכה:לפי דעת הרב מרדכי אליהו נקבע המחיר לפי מחיר הכסף בתוספת עמלות סוכנים ומע"מ (כלומר מחיר סופי שמשלם הלקוח בחנות), ולעומת זאת, לפי חלק מהרבנים האחרים מדובר על מחיר של כסף על פי המקובל בין הסוחרים לבין עצמם. למשל, לשם הערכה, נכון לינואר 2024 שווי אונקיית כסף בבורסה הוא 22.605 דולר אמריקני, והשער היציג של הדולר הוא כ-3.737 ש"ח לדולר. לכן, הסכום של פדיון הבן לפי המחיר הסיטונאי של מתכת הכסף (כלומר לפי השיטה ההלכתית המקלה) הוא כ-261 ש"ח, וסכום הפדיון לפי המחיר ללקוח, דהיינו בתוספת מע"מ (כלומר לפי השיטה ההלכתית המחמירה) הוא בערך 296 ש"ח (נכון לינואר 2024).
סכום זה אינו משקף את כוח הקנייה של חמש סלעים בזמן המקרא, בגלל ירידת ערך הכסף בעת החדשה. לשם השוואה, ניתן היה בזמן המקרא לקנות בחמש סלעים קרקע חקלאית בשטח של שני דונם, ובשלושים סלעים נאמד ערכו של עבד ממוצע.
אף שניתן לפדות את הבכור בכסף או בשווה כסף, אי אפשר לפדותו בקרקעות, עבדים, ושטרות על פי דרשות של פסוקים בתלמוד. לכן אין לפדות את הבן בהמחאות. לעומת זאת, קיימת מחלוקת האם ניתן לערוך את הפדיון בשטרות כסף, שאינם בעלי ערך עצמי אלא ייצוג של הערך שנקבע על ידי המדינה, ועל כן מספר פוסקי הלכה כתבו שלא לפדות בהם לכתחילה, אך בדיעבד מצוות הפדיון התקיימה גם בדרך זו.
כיום ישנם מטבעות מיוחדים עבור פדיון הבן, במשקל 20.57 גרם כסף כל אחד, שייצרה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות (במשקל כולל של קצת מעל 102 גרם, המתאים לכל השיטות שנמנו לעיל). כן יוצרו מטבעות זהב טהור לפדיון הבן על ידי החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, בסדרות מוגבלות.
טקס הפדיון
250px|ממוזער|סדר פדיון הבן מתוך הסידור
נהוג לערוך את הטקס ברוב עם ומצווה ללוותו בסעודה חגיגית המוגדרת בהלכה כסעודת מצווה. נהוג להתחיל את הטקס לאחר בציעת הפת של סעודת המצוה.
את התינוק מלבישים בבגדי פאר, והנשים מקשטות אותו בתכשיטי הזהב שלהן. סיבת המנהג היא לעשות תיקון לחטא העגל בו לא סירבו הנשים לתת תכשיטיהן (כאן נעשה שימוש בתכשיטים לביצוע מצווה). התינוק מובל על מגש כסף וכרית רקומה, ומוגש לידי הכהן.
האב אומר:
הכהן שואל את האב:
תרגום מארמית: במה אתה חפץ יותר, לתת לי את בנך בכורך שהוא פטר רחם לאימו או רצונך לפדותו בעד חמש סלעים כפי חיובך מהתורה?
האב משיב לכהן:
אצל הספרדים ועדות המזרח הכהן שואל את האם: , והאם עונה:
האב מברך ברכת המצוות: , וברכת שהחיינו:
האב נותן לכהן את כסף הפדיון ולוקח את בנו.
הכהן מברך על גביע יין ברכת בורא פרי הגפן. ויש נוהגים שמברך גם ברכת הריח על בשמים. לאחר מכן נהוג כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברך אותו בברכת כהנים.
יש המניחים על מגש הכסף קוביות סוכר ושיני שום, כדי לאפשר למספר רב של אורחים ובני משפחתם ליהנות משיירי סעודת המצווה, שהיא נדירה יחסית, ולמשתתפים בה מצווה רבה. המנהג הוא להניח את השום למשמרת כסגולה לשמירה.
ברכת כהנים
לאחר הפדיון, המנהג הוא כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבכור, ומברך אותו בברכת כהנים.
תעודת פדיון
יש כהנים שמעניקים למשפחת תינוק הבכור תעודת פדיון לאחר הפדיון.
פדיון הבן כשאין אב
מצוות פדיון הבן מוטלת על האב כלפי בנו. אם האב לא פדה את בנו הבכור עד גיל שלוש עשרה, בו חל עליו החיוב במצוות, עוברת המצווה לבן עצמו. במקרים בהם לבן הבכור אין אב, קיימת מחלוקת בהלכה: הרמ"א והט"ז כתבו שיש להמתין עד שיגיע הבן לגיל מצוות ויפדה את עצמו (כלומר, בלי לשנות את מסגרת המחויבים במצווה), וכך דעת הרב עובדיה יוסף. מנגד, הש"ך, ערוך השולחן ואגרות משה כתבו שעל בית דין או הרב למנות שליח לקיום פדיון הבן לבכור. במפרשים נזכרים מספר יתרונות לאפשרות מינוי שליח בית הדין: קיום המצווה במועדה, זיכוי הבן במצווה ומניעת שכחת המצווה בחלוף הזמן.
בעבר, נדונה האפשרות של קיום פדיון הבן לבכור ללא אב במקרים הבאים: כאשר האב נפטר לפני הולדת הבן, כאשר גויה מעוברת התגיירה ואז ילדה, וכן כשיהודיה התעברה מגוי. בשני המקרים האחרונים קיים אב, אך הוא אינו מחויב במצוות.
כיום, נוספה לאפשרויות אלה שאלת הפדיון לאם יחידנית, אשר ילדה באמצעות שימוש בתרומת זרע. אם האם פונה לקיים פדיון הבן לבנה, כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ כי יש להושיב, בתחילת טקס הפדיון, שלושה גברים כבית דין, ובאפשרותם למנות את האם עצמה לקיים את המצווה. בית הדין יכול להיות מורכב מקרוביה של האם.
ראו גם
זבד הבת
פטר חמור
תענית בכורות
לקריאה נוספת
ניסן רובין, ראשית החיים – טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
בענייני פדיון הבן
קישורים חיצוניים
מידע על טקס פדיון הבן באתר מכון עתים – ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
הלכות פדיון בכורות, באתר ישיבה
הערות שוליים
קטגוריה:מתנות כהונה
קטגוריה:אירועים משפחתיים
קטגוריה:בכורה
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:מדליות של החברה הממשלתית למדליות ומטבעות
קטגוריה:מצוות הבן על האב
קטגוריה:פרשת במדבר
קטגוריה:פרשת קרח
קטגוריה:פרשת בא | 2024-09-04T02:24:32 |
מיקרוגל | ממוזער|330px| הספקטרום האלקטרומגנטי. גלי קרינת מיקרו הם בעלי אורך גל הנע בין 1 מילימטר עד 1 מטר, ותדירות של 300 מגה-הרץ עד 300 גיגה-הרץ.
שמאל|ממוזער|250px|תנור מיקרוגל שימושו בקרינת המיקרו
גלי מיקרו הקרויים גם מיקרוגלים, הם גלים אלקטרומגנטיים בעלי אורך גל הנע בין 1 מילימטר עד 1 מטר, ותדירות של 300 מגה-הרץ עד 300 גיגה-הרץ. בתחומים הנדסיים מסוימים מקובלת הגדרה צרה במקצת של גבולות הספקטרום האלקטרומגנטי של מיקרוגלים, בין 1 גיגה-הרץ ל-300 גיגה-הרץ. רוב השימושים המעשיים של מיקרוגל נמצאים גם בהגדרה הצרה.
קרינת מיקרוגל היא קרינה בלתי מייננת ויש לה שימושים רבים בטכנולוגיה, בהם תנור מיקרוגל, טלפון סלולרי ומכ"ם. באסטרונומיה יש שימוש רב ברדיו-טלסקופ בתחום המיקרוגל, המאפשר כושר הפרדה טוב יותר משאר ספקטרום הרדיו, ומסוגל לעבור דרך ענני גז ואבק המסתירים אזורים רבי עניין בחלל, כגון חורים שחורים במרכזי גלקסיות.
הגדרה וסיווג
בשם "גלי מיקרו" מכונים גלים בעלי אורך גל בתחום שבין 1 מ"מ ל-30 ס"מ (תדירות של עד 300 גיגה הרץ). אולם, גבולות התחום המוזכרים לעיל שרירותיים למדי. לכן, בתחומים מדעיים והנדסיים שונים נעשית אבחנה שונה בין גל מיקרו לאור תת-אדום מרוחק ובין גל מיקרו לגל רדיו בתדירות אולטרה-גבוהה. כלומר, גל בעל אורך גל הקרוב ל-1 מ"מ יכול להחשב בתחום אחד לגל תת-אדום ובתחום אחר לגל רדיו בעל תדירות אולטרה-גבוהה.
נהוג לסווג את גלי המיקרו לשלושה תחומים לפי התדירויות שלהם (שקול לאורכי הגל שלהם):
תדירות אולטרה-גבוהה, באנגלית: Ultra-High Frequency (UHF), גלים שתדירותם בתחום 0.3–3 גיגה הרץ.
תדירות סופר-גבוהה, באנגלית: Super High Frequency (SHF), גלים שתדירותם בתחום 3–30 גיגה הרץ.
תדירות גבוהה קיצונית, באנגלית: Extremely High Frequency (EHF), גלים שתדירותם בתחום 30–300 ג'יגה הרץ.
באורכי גל קטנים ממילימטר, בליעת הקרינה האלקטרומגנטית על ידי אטמוספירת כדור הארץ היא כה גדולה עד כי נהוג לומר שהאטמוספירה אטומה לתדרים אלו. כלומר, גלים שמקורם בכוכבים אינם מסוגלים לחדור את האטמוספירה ולהגיע לכדור הארץ. האטמוספירה נעשית "שקופה" מחדש עבור גלים שתדירויותיהם מצויות במה שמכונה תת-אדום ו"החלון האופטי".
חלוקת משנה של התדרים בתחום המיקרוגל
גורמי תקינה שונים כ-IEEE, נאט"ו, FCC ו-Radio Society of Great Britain) RSGB) חילקו את תחום תדרי המיקרו למספר תתי-טווחים, לשימושים שונים. ההגדרות של הגופים השונים אמנם לא חופפות לחלוטין, אך ההבדלים ביניהן קטנים.
כינוי תחום תדר הרחבה L 1–2 GHz Long wave S 2–4 GHz Short wave C 4–8 GHz Compromise between S and X X 8–12 GHz ככל הנראה קיצור לכינוי של סימון המטרות במערכת לבקרת אש, אשר בעבר השתמשו בתחום זה. Ku 12–18 GHz Kurz-under K 18–27 GHz Kurz (בגרמנית: קצר) Ka 27–40 GHz Kurz-above V 40–75 GHz W 75–110 GHz mm 110–300 GHz
יצירת גלי מיקרו
גלי מיקרו ניתן ליצור במספר דרכים, נהוג לחלק דרכים אלו לפי סוג המכשיר בו נעשה השימוש: מכשיר מצב מוצק או מכשיר מבוסס שפופרת ריק.
מכשירי מצב מוצק
מכשירי מצב מוצק מבוססים על מוליכים למחצה כמו צורן וגליום-ארסניד, ומכילים טרנזיסטורי FET, טרנזיסטורי BJT, דיודות גאן ודיודות IMPATT. לשם השגת מהירויות גבוהות יותר, פותחו טרנזיסטורים המותאמים במיוחד לשימושים הקשורים בגלי מיקרו. גרסה מותאמת של טרנזיסטור ה-BJT היא ה-heterojunction bipolar transistor (HBT). גרסאות מותאמות של טרנזיסטור ה-FET כוללות את טרנזיסטורי ה-MESFET, ה-HEMT (נקרא גם HFET) וה-LMDOS.
ניתן לייצר גלי מיקרו באמצעות מעגלים משולבים הנקראים MMIC (Monolithic Microwave Integrated Circuits). מעגלים אלה מיוצרים לרב תוך שימוש בפרוסות גליום-ארסניד, אך קיימת כיום מגמה של החלפת הגליום-ארסניד בצורן-גרמניום (שילוב של צורן וגרמניום) או צורן עם אילוח רב.
מכשירים מבוססי שפופרת ריק
מכשירים מבוססי שפופרות ריק פועלים בהסתמך על תנועתם הבליסטית של אלקטרונים בריק תחת השפעתם של שדות חשמליים או שדות מגנטיים. עם מכשירים אלו נמנים המגנטרון, שפופרת קלייסטרון, הגיירוטון ושפופרת הגל הנע (traveling wave tube או TWT). מכשירים אלו עובדים על ידי ויסות צפיפות ולא ויסות זרם. משמעות הדבר היא שפעולתם מתבססת על תעופה בליסטית של קבוצות אלקטרונים דרכם, ולא על מעברו של זרם אלקטרונים רציף.
שימושים בגלי מיקרו
שמאל|ממוזער|250px|מגדל תקשורת בגלי מיקרו
השימוש המוכר ביותר בגלי מיקרו כיום הוא בתנור המיקרוגל, מכשיר מטבח, המפעיל קרינת מיקרו לצורך חימום או בישול מזון. עם זאת, הטכנולוגיה של יצירת גלי מיקרו פותחה במקור לשימושים צבאיים, בעיקר מכ"ם לגילוי מיקום מטוסים. אורך הגל הקצר איפשר שידור אלומה צרה הדרושה לגילוי מדויק של הכיוון בו נמצא המטוס, עם אנטנה בגודל סביר לשימוש צבאי. טכנולוגיית המיקרוגל הייתה אחד היתרונות האסטרטגיים שהביאו לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
גלי מיקרו עוברים בקלות יחסית דרך אטמוספירת כדור הארץ. היכולת ליצור אלומה מכוונת מאפשרת תקשורת נל"נ בין נקודות שביניהן יש קו ראייה, בניגוד לגלים בעלי אורכי גל ארוכים יותר המשמשים לשידור רדיו לא כיווני. כמו כן, ניתן ליצור אנטנות לא-כינווניות קטנות ויעילות לשידור וקליטה בתדרי מיקרוגל, אשר ניתנות לשימוש במכשירים ניידים. בנוסף, התחום הרחב של גלי מיקרו מאפשר איפנון של יותר ערוצי שידור ברוחב סרט קבוע מאשר בגלי הרדיו הארוכים יותר.
מסיבות אלו נעשה שימוש נרחב בגלי מיקרו לצורכי שידור והעברת מידע. לדוגמה:
טלפונים אלחוטיים – מכשיר טלפון נייד המחובר בקשר אלחוטי אל בסיס המחובר לקו טלפון חוטי.
Wi-Fi ובלוטות' (Bluetooth) – תקשורת נתונים לטווחים קצרים מבוססת על תדרי מיקרוגל בעוצמות נמוכות.
מכ"ם (Radar) – העושה שימוש באלומה צרה של מיקרוגל לגילוי טווח, מהירות וכיוון של עצמים מרוחקים.
טלוויזיה בכבלים ואינטרנט בכבלים – האות המועבר בכבל משתמש בתדירויות גלי המיקרו הנמוכות שעליהן מאופננים ערוצי טלוויזיה ותקשורת נתונים.
טלפונים סלולריים עושים שימוש בתדירויות הנמוכות של גלי המיקרו לתקשורת עם תחנות בסיס.
ניתן לייצר אלומת מיקרוגל צרה מאוד באמצעות מייזר – מכשיר הדומה ללייזר אך פולט קרינה באורכי גל ארוכים יותר (מיקרוגל במקום אור).
היסטוריה ומחקר
קיומם של גלים אלקטרומגנטים נחזה לראשונה בשנת 1864 על ידי ג'יימס קלרק מקסוול, לאחר שניסח את המשוואות הקרויות כיום על שמו. הראשון שהוכיח ממש את קיומם של הגלים הללו היה היינריך רודולף הרץ, כאשר בשנת 1888 בנה מכשיר שייצר וגילה גלי מיקרו בתחום התא"ג (תדר אולטרה-גבוה, או UHF).
השימוש הראשון במינוח "מיקרוגל" נעשה כנראה בשנת 1931:
השימוש הראשון במינוח, בהקשר אסטרונומי, נעשה, ככל הנראה, בשנת 1946 במאמרם של רוברט דיק ורוברט ברינגר, "קרינת מיקרוגל מהשמש והירח" ("Microwave Radiation from the Sun and Moon").
מחקר גלי המיקרו שזור במחקר תאוריית הקרינה האלקטרומגנטית מסיבות ברורות. היסטוריה נוספת בנוגע לתיאורית הקרינה האלקטרומגנטית ובייחוד חלקיה הקשורים לשימושים מודרניים בגלי מיקרו, ניתן לקרוא בערכי האישים שתרמו למחקר. הבולטים שביניהם:
הנס כריסטיאן ארסטד
ג'אגדיש צ'נדרה בוס
מייקל פאראדיי
ג'יימס קלרק מקסוול
היינריך רודולף הרץ
ניקולה טסלה
גוליילמו מרקוני
סמואל מורס
ויליאם תומסון, כונה מאוחר יותר "לורד קלווין"
אוליבר הביסייד
ג'ון ויליאם סטראט ריילי
אוליבר ג'וזף לודג'
בין המחקרים והעבודות שהתמקדו בגלי המיקרו ניתן למצוא:
בארקהאוסן וקורץ – מתנד מבוסס טריודה בתדרי מיקרוגל
אלברט האל – מגנטרון בעל אנודה מפוצלת
האחים וריאן – קרן אלקטרונים מווסתת על ידי מהירות (שפופרת קלייסטרון)
רנדל ובוט – מגנטרון חללים לתדרי מיקרוגל
השפעות בריאותיות
עם כניסתם של טלפונים סלולריים לשימוש נרחב בשנות ה-90 של המאה ה-20 הועלו חששות שחשיפה לגלי מיקרו, בעיקר מאנטנות סלולריות באזורים מאוכלסים בצפיפות, יכולה לגרום לבעיות בריאותיות קשות, כפי שנמצא בעבר במשדרים חזקים כגון מכ"ם צבאי. אולם למרות הגידול העצום בשימוש בטלפונים סלולריים בעולם כולו לאורך השנים, העלייה המשוערת בתפוצת מחלות אלו לא נצפתה בפועל.
גלי מיקרו בעוצמות נמוכות הנחשבות לבטוחות משמשים כיום במכשירים וטכנולוגיות בתפוצה נרחבת מאוד, כגון נקודות גישה לרשתות אלחוטיות, התקני בלוטות', גלאי מרחק במכוניות, ועוד.
בציבור הרחב נפוץ עדיין חשש מקרינת מיקרוגל שמקורה בטלפונים סלולריים ותנורי מיקרוגל. אף שגלי מיקרו הם קרינה בלתי-מייננת (כלומר אינם גורמים לשינויים כימיים כלשהם, שלא כמו אור על-סגול למשל), יש החוששים שהשפעתם הפיזיקלית (בפרט, חימום חומרים אורגניים) עשויה לגרום לנזקים כתוצאה ממנגנונים שלא התגלו עדיין. משרד הבריאות בישראל, כמו רשויות בריאות במדינות רבות בעולם, מפרסם הנחיות בטיחות הנוגעות לקרינת מיקרוגל מטלפונים סלולריים. גם חברות הסלולר הישראליות מפרסמות מידע בנושא זה.
ראו גם
Ku-band
תנור מיקרוגל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:גלי מיקרו | 2024-09-04T21:04:37 |
שייקה אופיר | שַׁייקֶה אופיר (נולד כישעיהו גולדשטיין; 4 בנובמבר 1928 – 17 באוגוסט 1987) היה שחקן קולנוע ותיאטרון, קומיקאי, סטנדאפיסט, מחזאי, תסריטאי, במאי, זמר ופנטומימאי ישראלי, מהחשובים והבולטים ביותר שפעלו בישראל במהלך המאה העשרים.
תחילת דרכו
אופיר נולד וגדל בירושלים בשם ישעיהו גולדשטיין למשפחה אשכנזית ירושלמית ותיקה, בשכונת אבן יהושע הקרובה לשכונת מאה שערים. כבר בגיל צעיר למד יידיש בביתו וכן לאדינו וערבית בשכונה שבה גדל. הוא התחנך בבית הספר "אליאנס" ובית הספר התיכון סן ז'וזף. בגיל 14 אמור היה להתחיל להשתלב בדואר המנדט הבריטי כפקיד, אולם במקום זאת החליט להצטרף לפלמ"ח; כדי לעשות זאת הוא זייף את גילו והצליח להתגייס. לימים סיפר שתקופת שירותו בפלמ"ח הייתה אחת מן התקופות החשובות בחייו. בעת שירותו התנדב לזרוע הימית של הפלמ"ח, הפלי"ם, אולם הודח ממספר קורסים בשל בעיות משמעת. בפלמ"ח הכיר את חיים חפר ודן בן אמוץ. בעצתו של חיים חפר החליט לשנות את שמו לשייקה אופיר. בשנת 1946 השתחרר מן הפלמ"ח והתקבל בעקבות המלצתו של דן בן אמוץ לסטודיו למשחק של תיאטרון "האהל".
250px|ממוזער|שמאל|שייקה אופיר ונעמי פולני מופיעים לפני חיילים במבצע חורב (1948/49); מאחוריהם האקורדיוניסט אליקום שפירא
כאשר פרצה מלחמת העצמאות גויס בתחילה כמלווה שיירות, ובהמשך הצטרף ל"צ'יזבטרון", להקת הבידור של הפלמ"ח" מיד עם הקמתה. עוד לקחו חלק בלהקה נעמי פולני, גדעון זינגר, שלמה בר-שביט ואחרים. בתוך זמן קצר הפך אופיר לאחד מכוכבי הלהקה הגדולים. בתקופה זו נישא לזמרת אוהלה הלוי, בתו של מייסד תיאטרון "האהל" משה הלוי.
פנטומימה
שמאל|ממוזער|250px|שייקה אופיר מופיע יחד עם זיוה רודן, 1951
בשנת 1950 נסע לפריז, שם למד פנטומימה אצל אֶטיֶין דֶקרוּ, אבי הפנטומימה המודרנית, והופיע עם הפנטומימאי מרסל מַרסוֹ. כבר אז נחשב לפנטומימאי ברמה עולמית ואף הוגדר במגזין האמריקאי היוקרתי Life כאחד הפנטומימאים הגדולים ביותר בכל הזמנים. בשנת 1952 חזר לישראל ובמגמה להקים "תיאטרון פנטומימה" צירף אליו שני שחקנים צעירים, עמוס אריכא וזיוה רודן, שהופיעו אז בתיאטרון הבימה. תיאטרון הפנטומימה הוקם בחסות התיאטרון הקאמרי, והצגת הבכורה, "מסכות", התקיימה בשנת 1954. כעבור שנה ביים אופיר את התוכנית השנייה והאחרונה, "איילות", בהשתתפות מיה זיו, מהשחקניות הבולטות של תיאטרון זירה (מיסודו של הבמאי מיכאל אלמז), והרקדנים ג'וקי ארקין ושלמה בכר.
ב-1955 הופיע בתפקיד קטן בסרט "אבן על כל מיל". ב-1956 יצא לאקרנים סרט הקולנוע הישראלי "מעשה במונית", בו הופיע לראשונה בתפקיד בולט על המסך. הסרט נחשב לפורץ דרך בתחום הקומדיה הישראלית והיה למעשה הקומדיה הישראלית המסחרית הראשונה.
אופיר יצא בשנת 1956 עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים לארצות הברית למשך ארבע שנים וחצי. באותה תקופה הופיע ביחד עם מרלן דיטריך, הוזמן להחליף את סמי דייוויס ג'וניור בהופעה בפני האו"ם, ואף העלה מופע יחיד בברודוויי.
בראשית שנות השישים שב לארץ וחזר והציג את מופעיו שהתבססו על כישרונו בפנטומימה, על יכולת החיקוי שלו, ועל שלל הדמויות שיצר. כמה מן המערכונים שיצר הפכו לקלאסיקה בתולדות הבידור הישראלי, ובהם "החזרה" ("יופי נחמה"), "ציונה והעין המקולקלת" ("דוקטור טיכו"), "שיעור באנגלית", ושורה ארוכה של מערכונים אחרים שתיעדו דמויות ערביות, גליליות וירושלמיות. באותה תקופה הוא שיתף פעולה עם אורי זוהר במספר מערכונים, כגון "יוסקה ברגר התעשר", "חלש אופי" ו"תקרית גבול".
מ"הגשש" ו"השוטר אזולאי" עד מותו
שמאל|ממוזער|200px|"השוטר אזולאי"
שייקה ביים את שתי התוכניות הראשונות של שלישיית "הגשש החיוור", שאותה יזם והקים אברהם דשא (פשנל), וכתב להם מערכונים. לפי עדותם של חברי הלהקה, רוב זמן החזרות הוקדש למופע מתמשך של אופיר עצמו.
בשנות השישים והשבעים הופיע אופיר בשורה ארוכה של סרטים, שהמפורסמים בהם היו סרטיו של אפרים קישון, ובמיוחד "השוטר אזולאי" – שדמותו שורטטה עבורו, אך הוא שעיצב אותה, הפיח בה חיים ויצר את אחת הדמויות השלמות בקולנוע שנוצר באותם ימים בארץ. הסרט זכה להצלחה רבה, ואף זכה בפרס גלובוס הזהב בשנת 1971 והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בין הסרטים הבולטים האחרים: "אבו אל בנאת" ו"הבית ברחוב שלוש". אופיר אף ביים בשנת 1977 את הסרט "חמש מאות אלף שחור", שבו גילם לצד ז'אק כהן נוכל הנמלט מראש הפשע המאורגן.
ב-1978 שיחק בתפקיד ראשי בסרט "השועל בלול התרנגולות" בבימויו של אפרים קישון.
בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים דעכה במעט הקריירה שלו, ולקראת סוף חייו הוא איבד מהפופולריות שלו בקרב הקהל בישראל. באותן שנים כמעט ולא שיחק בסרטים, ונוכחותו היחידה בזירה הציבורית הייתה באמצעות הופעה בסדרת טלוויזיה ללימוד ערבית בשם "סלם ותעלם" ("אמור שלום ולמד").
אופיר ידע שש שפות: עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, יידיש ולאדינו.
אופיר היה מעשן כבד, ונפטר מסרטן הריאות בשנת 1987, בן 58 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין נחלת יצחק.
משפחתו
שמאל|ממוזער|250px|אופיר בחברת רעייתו הראשונה, הזמרת אוהלה הלוי, בדירתם בתל אביב, 1954
אשתו הראשונה הייתה הזמרת אוהלה הלוי (1928–2010) בתם של במאי ומייסד תיאטרון האוהל משה הלוי ושל השחקנית לאה דגנית. אותה הכיר במהלך שירותם בצ'יזטברון. לשייקה ואוהלה נולדו שני ילדים: אלעד (1953–2012), שעליו נכתב השיר "אלעד ירד אל הירדן" ועתליה, המתגוררת בארצות הברית.
מאשתו השנייה, לידיה (1936–2018) בתו של השחקן היידי ישראל שומאכר, נולדו לו בן, אלכסנדר-גיגי, והשחקנית קארין אופיר.
הוקרה והנצחה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של שייקה אופיר ברח' בארי 46 בתל אביב (הכיתוב באנגלית הוא על סמך איך שאופיר הציג את עצמו מחוץ לישראל)
אופיר זכה עוד בחייו בפרס מאיר מרגלית לאמנות התיאטרון.
אחרי מותו שבה וגברה ההערכה לפועלו, ורבים רואים בו כאחד מהשחקנים הדגולים והמקוריים ביותר שפעלו בישראל.
"פרס אופיר", המוענק מדי שנה על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע, נקרא על שמו החל משנת 2004.
רחובות במספר ערים בישראל נקראו על שמו, בין השאר, רחוב בשכונת "עיר ימים" בנתניה, בראשון לציון, וברמלה.
בתאריך 27 בדצמבר 2005 דאר ישראל הנפיק בול דאר לזכרו של שייקה אופיר הנושא את דיוקנו, שעוצב על ידי האמן משה פרג . על השובל: תצלום של סצנה מתוך הסרט "השוטר אזולאי" ומתוך "חגיגת פנטומימה על מסכות ואנשים" .
בדצמבר 2018 חנכה ארקיע מטוס איירבוס A321neoLR שנקרא על שמו של שייקה אופיר.
במאי 2019 יצא לאור סרטו התיעודי של ארי דוידוביץ', "החיים הנסתרים של שייקה אופיר", המביא את סיפור חייו של אופיר. הסרט היה מועמד סופי לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר של האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה באותה שנה, הוקרן בהצלחה ברשת בתי קולנוע לב ושודר בערוץ yes דוקו.
פילמוגרפיה
קולנוע
תיאטרון
מסכות, בימוי: הוא עצמו – ההצגה הראשונה של "תיאטרון הפנטומימה", הועלתה בחודש אפריל 1954 במסגרת התיאטרון הקאמרי.
איילות – בימוי: הוא עצמו; ציירת תפאורה, אווה הגדיש; מוזיקה: ידידיה אדמון ויוחנן זראי – ההצגה הועלתה בחודש מאי 1955.
פריז הקטנה – בימוי: הוא עצמו. הצגת בידור (ערב קומדיות של ז'ורז' פיידו). שחקנים: בומבה צור, זאב ברלינסקי, ז'רמן אוניקובסקי, יונה אטלס ואחרים. ההצגה הועלתה מסוף 1968..
המלך מתיא הראשון – מחזה המבוסס על ספר הילדים של יאנוש קורצ'אק – אופיר גילם שבע דמויות שונות, וההצגה רצה בהצלחה רבה במשך למעלה משנתיים החל מ-1985.
שמחת קבצנים - הצגה סאטירית שכתב נסים אלוני והופקה על ידי התיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל ב-1984.
קישורים חיצוניים
גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת כולה לשייקה אופיר, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
ציטוטים מתוך הסרט "השוטר אזולאי", באתר ויקיציטוט
עץ היוחסין של שייקה אופיר, באתר משפחת לעוי הירושלמית.
25 שנים למותו של שייקה אופיר - יונתן גת ויובל גנור מגישים שעתיים עם המערכונים הקלאסיים וקטעים נדירים, רשת ב', להאזנה 17 באוגוסט 2012
יגאל סרנה, שייקה אופיר. הפדנט.
, על מטבעות הלשון שהותיר אחריו שייקה אופיר
, על פרסומת בכיכובו
עמוס אריכא, הפנומן מירושלים, במגזין אימגו. 12 במאי 2013
עידו הראל, שייקה אופיר האיש שהשאיר אותנו ככה, באתר ילדי הקומדיה
שייקה אופיר, באתר ההעפלה והרכש
הערות שוליים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:פנטומימאים ישראלים
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:קומיקאים יהודים ישראלים
קטגוריה:תסריטאים ישראלים
קטגוריה:במאי תיאטרון ישראלים
קטגוריה:במאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס מרגלית
קטגוריה:משפחת הלוי (האהל)
קטגוריה:חברי להקות צבאיות ישראליות
קטגוריה:חברי להקת הצ'יזבטרון
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:בוגרי בית ספר אליאנס (ירושלים)
קטגוריה:משפחת לעוי-וייספיש-בהר"ן
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1928
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987 | 2024-09-06T16:33:22 |
רוכסן | שמאל|ממוזער|200px|מימין רוכסן ניילון, ומשמאל רוכסן פלסטיק
רוֹכְסָן או רִיצְ'רָץ' הוא מנגנון המשלב שתי שורות זיזים ומגוף בעזרתו ניתן לסרג את שורות הזיזים זו בזו, ולהפריד ביניהן, ובכך לאפשר פתיחה וסגירה נוחות ומהירות. רוכסנים משמשים בתעשיית הטקסטיל לעיתים קרובות במקומם של כפתורים. כן נעשה בהם שימוש בחפצים נוספים, כגון תיקים. תחילה יוצרו זיזי הרוכסן ממתכת. בימינו מיוצרים רוכסנים גם מחומרים סינתטיים, וקיימים גם רוכסנים המונעים מעבר של מים.
מקור המילה ריצ'רץ', בשימוש בשפה השגורה, הוא ככל הנראה בסלנג גרמני על בסיס המילה "ריץ", שפרושה חריץ. אפשרות נוספת היא שמדובר בשיבוש ניכר של המילה הגרמנית התיקנית, רַייספֶרְשְׁלוּס.
ברוכסנים המתקשים להיפתח ולהיסגר ניתן לטפל באמצעות שפשופם בסבון, שעווה או גרפיט.
היסטוריה
הרוכסן פותח בנפרד על ידי ממציאים שונים החל משנת 1851. בשנה זו פרסם האמריקאי אליאס האו הצעה לרוכסן הדומה לזה המוכר לנו כיום, אבל ההצעה לא הגיעה לכלל ייצור.
ב-1893 רשם ויטקומב ג'אדסון בשיקגו פטנט לרוכסן לנעליים, תחת הכותרת "Clasp locker". שתי הצעות אלו התבססו על עיקרון של זיזים הנתפסים בחישוקים קטנים, ולא על שתי שורות שיניים. במשך מספר שנים ניסה ג'אדסון, באמצעות חברה שהקים עם שותף עסקי בשם ווקר, חברת "קרס ועינית אוטומטיים", להחדיר את המוצר החדש לשוק, אך לשווא.
הפטנט לרוכסן בן-ימינו נרשם בארצות הברית בידי המהנדס השוודי-אמריקאי גדעון סאנדבק בשנת 1917, וכלל פיתוחים רבים להמצאתו המקורית של ג'אדסון. ההמצאה זכתה לפריחה בימי מלחמת העולם הראשונה, כששווקה עבור חיל הים האמריקאי, שם שימשו הרוכסנים בבגדים עמידים במזג אוויר קשה. לאחר מכן התבסס השיווק על ייצור המוני בסרט נע, באופן שהתפתח בארצות הברית בשנים אלו, והחל שימוש ברוכסן בבגדים לשימוש יום יומי.
בשנת 1923 רשם השווייצרי מרטין וינטרהלטר את הפטנט האירופאי למוצר, והעניק לו את השם RiRi. ב-1958 הציגה חברת הרוכסנים הגדולה בעולם YKK רוכסן חדשני שבו שיני הריצ'רץ' מוסתרים ורק המגוף נראה לעין. נכון לשנת 2012 יוצרו כ-45% מהרוכסנים בעולם על ידי חברת YKK Group.
בתרבות הפופולרית
שימוש נפוץ מאוד ברוכסנים נעשה לסגירת מכנסיים (בחזית) ולסגירת שמלות (מאחור). שימושים אלו זכו להתייחסויות רבות במגוון של בדיחות, סרטי קולנוע ועוד. חוקר הפולקלור האמריקאי יאן ברונוואנד ציין כי "הרוכסן היה נושא לבדיחות ואגדות מאז... שנות העשרים". הסיפורים הללו משקפים "חרדות ותשוקות מודרניות", תוך שימת דגש על מבוכות ותאונות, למשל שכחה של סגירת הרוכסן לאחר השתנה. דוגמה לסוג זה של בדיחות סיפר ג'ורג' ברנס: "בהתחלה אתה מתחיל לשכוח שמות, ואז פרצופים. אחר כך אתה שוכח לסגור את הרוכסן, ובסוף אתה שוכח לפתוח אותו."
רוכסן הופיע על עטיפת האלבום Sticky Fingers של הרולינג סטונז, שיצא לאור ב-1971. בתחילה שולב בעטיפת האלבום רוכסן אמיתי, ואולם בהמשך הופיע רק תצלום של רוכסן.
בסצנת הרקע בסרט הקולנוע משתגעים על מרי הגיבור סוגר רוכסן על אשכיו.
ריצ'רץ' הייתה תוכנית טלוויזיה ישראלית לילדים ששודרה בין השנים 1975 – 1980 בשחור-לבן.
שיטת הריצ'רץ'
הביטוי "שיטת הריצ'רץ'" מתאר הרכבה של תור אחד משני תורים (או יותר), כאשר כל אחד מהרכיבים של התורים המורכבים מוכנס לפי סדר לתור החדש. דוגמה לשימוש בשיטה הזו היא הרכבה של רשימת מועמדים בבחירות משתי רשימות שהתאחדו.
לקריאה נוספת
הנרי פטרוסקי, חפצים שימושיים, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1995.
קישורים חיצוניים
למה קוראים לרוכסן ריצ’רץ’?, "שאילתא", 13 באוקטובר 2009
הערות שוליים
קטגוריה:אביזרי חיבור
קטגוריה:אביזרי אופנה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:רכיבי טקסטיל | 2024-10-19T11:30:30 |
ריצ'רץ' | 2017-08-02T18:17:56 | |
אליבי | אליבי (בלטינית: Alibi; תרגום: במקום אחר) או טענת "במקום אחר הייתי" היא טענת הגנה במשפט הפלילי. הנאשם המשתמש בטענה זו מנסה להוכיח שהוא לא שהה במקום הפשע בעת התרחשותו, ולכן לא היה יכול לבצע את העבירה.
במשפט הישראלי
נאשם המשתמש בטענת "במקום אחר הייתי" כנגד כתב האישום התלוי ועומד נגדו, חייב להעלותה מיד בפתיחת משפטו כבר בשלב התשובה לאישום, ולא להמתין לתום פרשת התביעה. אם נאשם לא טען טענה זו בשלב התשובה לאישום, לא יהיה רשאי להביא ראיות מאוחר יותר כדי להוכיח את טענתו, אלא ברשות בית המשפט.
מחמת הייחוד של טענה זו, על בית המשפט להסביר לנאשם בתחילת ההליך את העובדה שלא יוכל לטעון את הטענה מאוחר יותר, אלא אם בית המשפט ראה שאין צורך בהסבר זה. כך למשל, אם הנאשם מיוצג על ידי עורך דין, קרוב לוודאי שבית המשפט ישאיר לפרקליט את המלאכה להסביר לנאשם את הזכות להעלות טענת אליבי רק בתחילת ההליך.
במשפט העברי יוחד המושג הזמה לטענת אליבי נגד העדים. כלומר, אם תובעים אדם על מעשה פלילי מכוח עדות, ובאו עדים אחרים המעידים שהעדים הראשונים שהו במקום אחר בזמן האירוע - עדים אלו נקראים עדים מזימים.
לקריאה נוספת
שלגי, מ, כהן צ, "סדר הדין הפלילי", הוצאת משוב, 1981.
יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי ( מהדורה משולבת ומעודכנת,2009)
הערות שוליים
קטגוריה:סדר דין פלילי
קטגוריה:חקירה | 2024-02-17T12:10:36 |
דואר ישראל | שמאל|ממוזער|250px|מרכז מיון הדואר הארצי הישן בתל אביב, נהרס בשנת 2019
שמאל|ממוזער|250px|תיבת דואר של רשות הדואר המוצגת במוזיאון הדואר שבמוזיאון הארץ
שמאל|ממוזער|250px|סמל הדאר, משרד התקשורת, מעל תעלת תקשורת תת-קרקעית באתר חצר גשר הישנה
שמאל|ממוזער|250px|מכונית מתוצרת פורד ששימשה את רשות הדואר מוצגת במוזיאון הדואר שבמוזיאון הארץ
שמאל|ממוזער|250px|אוטומט לקבלת דברי דואר בחזית סניף הדואר מול אוניברסיטת תל אביב
שמאל|ממוזער|250px|מכונית סוסיתא מודל 1965 ששימשה את "משרד הדואר"
שמאל|ממוזער|250px|מרכז חלוקת דואר בכניסה לאלפי מנשה
ממוזער|250px|דואר מרכזי בפתח תקווה
ממוזער|250px|דואר מרכזי בפתח תקווה (תיבות הדואר)
דֹּואַר יִשְׂרָאֵל בע"מ (לשעבר רשות הדואר) היא חברה ממשלתית המספקת שירותי דואר שאינם מהירים ושירותי בנקאות. הסמל המוכר של חברת הדואר ושל רשות הדואר, שקדמה לה, הוא אייל הכרמל שלוח.
בשנת 2024 אושר מכרז ההפרטה של דואר ישראל והוא יימכר לקבוצה בראשות חברת מילגם.
היסטוריה
שירותי הדואר בישראל מעבירים מכתבים, חבילות, מברקים ודברי דואר נוספים בתוך הארץ, מחוצה לה ואליה. הדואר הוא שירות ממשלתי מונופולי, וככזה הוענק על ידי שלטונות הארץ בתקופות השונות מאז המאה ה-19. החל משנת 2006 פועל שירות הדואר כחברה ממשלתית בערבון מוגבל, ונעזר בתשתית שנבנתה לאורך למעלה ממאה שנה.
הטורקים העניקו זיכיון למתן שירותי דואר למעצמות אירופיות אחדות, לצד שירותי הדואר הטורקי. בשנים אלה פעלו הדואר הצרפתי, הרוסי, האיטלקי, הגרמני, האוסטרי ועוד.
עם כניסת הבריטים רוכזו שירותי הדואר בידי הממשלה ובוטלו שירותי הדואר הזרים. דואר ישראל החליף את הדואר המנדטורי בשנת 1948, והתקיים כיחידת סמך ממשלתית במשרד הדואר, שלימים שינה את שמו למשרד התקשורת.
בהפעלת שירותי הדואר כיחידת סמך ממשלתית במשרד התקשורת הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה על ידי הדואר עבור שירותיו הועבר ישירות למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה וגרם לחוסר יעילות רב, אשר התבטא בין השאר בהעברת מכתבים איטית במיוחד ובתורים ארוכים בסניפים. כל שינוי בשירותי הדואר הצריך בירוקרטיה במתן אישורים, ולכן שירותי הדואר לא יכלו להתאים עצמם בצורה דינמית לשינויי הסביבה. לפתרון בעיות אלה הוצע כבר בשנת 1970 לארגן את הדואר כחברה עסקית, אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בשנים 1979–1980 ניסה השר יצחק מודעי לקדם את הקמת רשות הדואר אך גם הוא לא הצליח בכך, לטענתו בגלל התנגדות לא עניינית של משרד האוצר.
רשות הדואר הוקמה כרשות ממשלתית בישראל בשנת 1986 כחלק ממגמה להעברת הפעילות העסקית של משרדי הממשלה לרשות ממלכתית או לחברה. באותה השנה נחקק חוק הדואר להסדרת פעילות רשות הדואר. להקמת רשות הדואר קדמה הקמתה של חברת בזק, שאליה הועברו שירותי הטלפון ממשרד התקשורת.
בשנת 1995 הוקם בניין הנהלת דואר ישראל בשכונת עץ חיים בכניסה אל ירושלים.
ב-1 במרץ 2006 הפכה רשות הדואר לחברה ממשלתית בשם "דואר ישראל בע"מ". לקראת הפיכתה לחברה, ביקשה דואר ישראל לשנות את החוזים שחתמה עם סוכנויות הדואר ולהקטין את העמלות שהן מקבלות. בעקבות זאת פתחו סוכנויות הדואר בעיצומים ובסוף פברואר 2006 פתחו בשביתה. בעקבות זאת הודיעה דואר ישראל לסוכנים השובתים שהיא מסיימת את ההתקשרות עימם ובאישור בית המשפט המחוזי נטלה מידי חלק מהסוכנויות ציוד שלה שהיה ברשותן. צעד זה עורר ביקורת מצד בית המשפט העליון, אולם בינתיים הסכימו רוב הסוכנים לחתום על חוזים חדשים עם דואר ישראל בהתאם לתנאים שהחברה הציגה. בינואר 2008 הגיש ארגון הסוכנויות ביחד עם 44 סוכנים לשעבר תביעה כנגד דואר ישראל על הנזקים שנגרמו להם בגלל סיום ההתקשרות עם דואר ישראל, שלטענתם נעשה באופן לא חוקי.
ב-1 ביולי 2007 נפתח לתחרות שוק הדואר הכמותי (חשבונות, פרסומים ודואר עסקי). בדואר ישראל מתחרות בעיקר החברות מסר ודירקטליין.
על מנת להחליש את המונופול שבו מחזיקה חברת דואר ישראל בשוק הדואר הכמותי, החברות המתחרות מוכרת את השירות (העברת הדואר) במחיר זול משמעותית (כמחצית המחיר של דואר ישראל), בעוד שאסור לדואר ישראל להוריד תעריפים. האיסור הנ"ל עומד לפקוע רק לאחר חדירת החברות המתחרות למחצית נתח השוק הכמותי בישראל. משרדי התקשורת והאוצר העניקו התחייבות למתן רשת ביטחון כספית, לכיסוי הפסדי חברת דואר ישראל.
הרישיון הכללי של חברת הדואר ניתן לאחר משא ומתן של מספר שנים בינואר 2008. עתירה לבג"ץ של חברת הדואר נגד מספר תנאים ברישיון נדחתה על ידי שופטי בג"ץ שכתבו שפעילות משרד התקשורת "כל כולה נועדה להבטיח יכולת פיקוח על התנהלות העותרת, מתוך ראיית טובתו של הציבור והצורך להעניק לו שירות מיטבי ובעלות סבירה".
ב-2 ביולי 2018 קיבלה ועדת שרים לענייני הפרטה החלטה מספר מח/7 בדבר הפרטת דואר ישראל בע"מ, אשר תוקנה בהחלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מח/10 מ-21 בינואר 2020 (להלן: "החלטת ההפרטה"). לפי החלטת ההפרטה הוחלט, בין היתר, למכור עד ל-40% ממניות החברה בשני שלבים, כדלהלן.
שלב ראשון – מכירה פרטית
מכירה פרטית של מניות מדינת ישראל בחברה או של מניות נוספות שיוקצו לצורך המכירה הפרטית על ידי החברה או בשילוב שלהן, כמקשה אחת, שלאחריהם 20% מכלל הון המניות המונפק והנפרע של החברה יוחזקו על ידי משקיע פרטי.
שלב שני – הצעה לציבור
לאחר המכירה הפרטית תפעל הרשות למכירה של מניות נוספות בחברה בדרך של הצעה לציבור על פי תשקיף, שתכלול הצעת מכר או גיוס הון לחברה בבורסה לניירות ערך בתל אביב, ובלבד ששיעור אחזקותיה של המדינה בחברה, לאחר ביצוע המכירה הפרטית וההצעה לציבור לא יפחת מ-60%.
בשנת 2021 הפסידה החברה 175 מיליון ש"ח, ונרשמה לה הערת עסק חי.
בשנת 2022, הוחלט שעד סוף מרץ 2023 ימכרו 100% ממניות החברה, במקום 40% כפי שנקבע בהחלטה הקודמת.
בפברואר 2023 עודכן הרישיון הכללי לפי פועל דואר ישראל. בחציון הראשון של שנת 2023 צמחו הכנסות החברה, בראשות היו"ר מישאל וקנין והמנכ"ל דוד לרון, ל-849 מיליון ש"ח – עלייה של 12% לעומת החציון הראשון של 2022. במקביל ירדה עלות המכירות בכ-12% ל-725 מיליון ש"ח – בין השאר כתוצאה מסגירת סניפים ומצמצום של כ-1,000 עובדים מהחברה (מתוך כ-5,000) במסגרת תוכנית הבראה. כתוצאה מכך הציגה החברה רווח של 29 מיליון ש"ח, לעומת הפסד של 176 מיליון ש"ח בתקופה המקבילה בשנה שקדמה לה.
במאי 2024 הסתיים המכרז להפרטת החברה והיא צפויה להירכש תמורת 461 מיליון ש"ח על ידי קבוצה שכללה את החברות מילגם (51.7%), הפניקס חברה לביטוח (21.1%), הפניקס פנסיה וגמל (13.2%) וליימן שליסל (15%). רשות התחרות אישרה את הרכישה בתנאי שמילגם לא תעשה שימוש במידע על רב קו שבידי דואר ישראל, ולא תפתח בית דפוס ללא אישור הרשות.
מוזיאון הדואר והבולאות
בשנת 1998 נפתח לראשונה בארץ מוזיאון הדואר והבולאות במתחם של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
מרכז מיון הדואר הארצי
בשנת 1980 נפתח בתל אביב מרכז מיון הדואר הארצי בכתובת דרך ההגנה 137 בשכונת יד אליהו. בשנת 2017 עבר מרכז המיון הארצי של הדואר מתל אביב אל "הפארק הטכנולוגי" במודיעין וגם שינה את שמו אל: מרכז הסחר המקוון.
בחודש מרץ 2021 סיימה חברת דואר ישראל להעביר את משרדי הנהלתה מתל אביב ומירושלים אל הקריה הדוארית שבשדרות הרכס 21, הפארק הטכנולוגי, מודיעין-מכבים-רעות.
סמל ונס הדואר
סמל הדואר הישראלי, איילה דוהרת, המסמלת מהירות, לקוח מצירוף המילים "איילה שלוחה", המופיע בברכת יעקב לבניו.
סמל הדואר הראשון עוצב על ידי האחים שמיר בשנת 1948 במסגרת זכייה בתחרות של וועדת הסמלים של המדינה. לאורך השנים עבר הסמל שינויים בהתאם לשינויים שעברו על הארגון ואף אימץ את הצבע האדום, אך "סמל הצבי" המזוהה בישראל עם הדואר עודנו נותר.
סמל החברה הקודם עוצב בידי סטודיו ברוך נאה בשנת 2006 כחלק ממיתוג שערך הארגון עם המעבר לחברה.
האחים שמיר גם עיצבו את "נס הדואר", שהשימוש בו עם השנים נעלם. בסניפי "רשות הדואר" נעשה שימוש בדגל ייחודי בצבע אדום למחצה.
מינויים פוליטיים
כרשות ממשלתית, הייתה רשות הדואר כר נרחב למינויים פוליטיים ולפי דברי השופט אליקים רובינשטיין הייתה הרשות "ככל הנראה 'רבת שכבות גאולוגיות' ממפלגות שונות לפי השר המכהן". השופט רביבי כתב על כך: "ממסכת הדברים עולה תמונה עגומה של רשות, אשר תופעת המינויים הפוליטיים פשתה בה תחת משטרו של כל שר". בתחילת שנת 2001, עם כניסתו של ראובן ריבלין לתפקיד שר התקשורת, הכין פעיל ליכוד שעבד ברשות מסמך ובו רשימה של 74 עובדי רשות בכירים בהם צוינה לגבי כל אחד השתייכותו הפוליטית והמלצות לגבי המשך עבודתם בהתאם לכך. בעקבות חשיפת המסמך, שכונה "מסמך איקי כהן" פוטר אותו פעיל מהרשות והשר טען שלא התייחס להמלצות ולא פעל על פיהן.
תלונות כנגד תפקוד לקוי של הדואר
כנגד דואר ישראל התרבו תלונות הציבור על תפקוד לקוי. ביולי 2015 פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא דו"ח, ממנו עולה כי אחוז התלונות המוצדקות הכי גבוה היה נגד דואר ישראל. 70 אחוז מהתלונות נמצאו מוצדקות.
ליקויים בדואר ישראל
בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2013 זוהו מספר כשלים בביצוע תהליך פתיחת שוק הדואר לתחרות ואי-ביצוע ההפרטה שהייתה אמורה להביא לתמריצים לייעול השירות.
בדו"ח נקבע כי עיכוב קידומה של התחרות בשוק הדואר פגע בתמריץ ההתייעלות ושיפור איכות השירות ללקוחות. בנוסף, הסיקו שההנהלה והדירקטוריון לא פיתחו כל תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך ובינוני במטרה למצוא מקורת הכנסה חדשים לארגון, הם קיבלו החלטות בעיתיות ביחס להגדלת עלויות השכר ומספר התקנים בתקופה של הידרדרות כלכלית.
מהותם של ליקויים אלה היא שחברה המעסיקה כ-6,500 עובדים נמצאת במשבר כספי מתמשך, וזאת אם לא יינקטו צעדי התיקון הנדרשים בפיתוח העסקי של החברה.
דו"ח מבקר המדינה (2019) הציג מספר ליקויים נוספים. כגון: שיבושים ואי-סדירות בחלוקת דברי דואר לציבור, התעכבות דברי דואר בעת העברתם בין יחידות החברה; עיכוב במיון דברי הדואר ביחידות החברה ובמסירתם לנמענים; חלק מדברי הדואר אבדו כשהיו בחזקת החברה; והטיפול בדברי דואר רשום ובמשלוח הודעות לנמענים היה לקוי. בחלק מהרשויות המקומיות לא פעל מחלק דואר קבוע, דבר שגרם לשיבושים מתמשכים בחלוקת דברי הדואר בכמה אזורי חלוקה.
בנוסף, ישנם ליקויים בעבודת דוורי החברה בחלוקת דברי הדואר לציבור, בין השאר דברי דואר ניזוקו או שמעטפות הגיעו ריקות לנמענים; דברי דואר נמסרו לאדם אחר ולא לנמען עצמו; דברי דואר הונחו ליד תיבות הדואר ובסביבתן. נרשמו פערים בין היקף חלוקת דברי הדואר בפועל ובין הדיווחים במערכות הבקרה בחברה, בין היתר גם בטיפול בדברי דואר רשום.
נמצאו ליקויים גם בדואר הרשום המשמש להעברת מסמכים חשובים ומסמכים רשמיים של המדינה. כגון רישום שגוי של קבלת הדואר על ידי הנמען, נתונים שצוינו באישורי המסירה שאינם עולים בקנה אחד עם הנתונים שהוזנו למערכת הממוחשבת ומצבים בהם הדוור סימן כי דבר הדואר נמסר לנמען, אך באישור המסירה לא צוינו פרטי הנמען.
ביקורת נוספת העולה בדוח מצביעה על המתנה ארוכה לקבלת שירות בסניפים, רמת שירות הנמוכה משמעותית ממה שדואר ישראל מחויב ברישיון, ודרדור פיננסי מתמשך על אף תוכנית התייעלות.
מבנה ארגוני
בראש דואר ישראל עומד המנכ"ל שאליו כפופים ישירות אגפי מטה, מרכזי שירות ומרכזי רווח.
על פי בקשת חופש מידע משנת 2018, ברשות דואר ישראל 886 מבנים ברחבי הארץ.
יחידות המטה
"יחידות המטה" הן יחידות ניהול ברמה ארצית, שתפקידן קביעת מדיניות ופיקוח פנימי:
אגף כספים וכלכלה
אגף מנהל ומשאבי אנוש
אגף שיווק, חדשנות ופיתוח עסקי
אגף סיכונים
חטיבת הסחר
חטיבת הקמעונאות
חטיבת שרשרת אספקה
דוברת החברה
מבקר הפנים
יועץ משפטי
אגף מערכות מידע
אגף הביטחון והמבצעים
יחידות שירות ורווח
יחידות אלו עוסקות במתן שירותים ללקוחות פנים וחוץ.
יחידות שירות בהיקף ארצי
שירותי מיון דואר
השירות הבולאי
שירות בנקאי
שה"ם – שירות העברת מסרים
דואר שליחים ובלדרות מאובטחת
יחידות שירות גאוגרפיות
מרחב תל אביב והמרכז
מרחב צפון
מרחב דרום
מרחב ירושלים
חברות בת
בנק הדואר
לקריאה נוספת
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל – כרך א' פרק כ"ד, סדרי הדואר בארץ ישראל, מזכרונות חיים המבורגר בסוף המאה ה-19 – תנאי משלוח הדואר לפי בתי הדואר: בית הדואר הממשלתי, העות'מאני – הדואר האסטרי – חשבון הדואר הרוסי וכן הדואר היהודי.
קישורים חיצוניים
ממוזער|150px|בול חמישים שנה לדואר תל אביב, 1970
הדואר המרכזי בתל אביב, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
דואר נע בנגב, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 7:04)
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות ממשלתיות בישראל | 2024-09-27T09:19:55 |
טור (ספר) | REDIRECT ארבעה טורים | 2004-10-15T06:44:33 |
פול דזמונד | שמאל|ממוזער|250px|פול דזמונד, מאחור, מנגן בסקסופון
פול דזמונד (באנגלית: Paul Desmond; 25 בנובמבר 1924 – 30 במאי 1977) (נולד כפול אמיל בריטנפלד) היה נגן סקסופון אלט ג'אז אמריקאי, נחשב לאחד הנגנים הגדולים בעולם הג'אז.
מלחינו של הקטע המפורסם "Take Five" אותו ביצע לראשונה יחד עם דייב ברובק באלבום "Time out".
קורות חיים
הוא נולד בסן פרנסיסקו, קליפורניה והתחיל לנגן בקלרינט בגיל 12, בנעוריו המאוחרים התגייס לצבא ארצות הברית ושירת בלהקה צבאית שלוש שנים.
ב-1950, עבר דזמונד לניו יורק. שם ניגן סקסופון וקלרינט בשביל ג'ק פינה. לאחר מספר שנים, חזר לקליפורניה.
דזמונד נפטר ב-1977, מסרטן הריאה. הקונצרט האחרון שלו היה בפברואר 1977 בניו יורק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1977 | 2024-10-17T11:32:38 |
פילי ג'ו ג'ונס | ג'וזף רודולף "פילי ג'ו" ג'ונס (באנגלית: Joseph Rudolph "Philly Joe" Jones; 15 ביולי 1923 - 30 באוגוסט 1985), היה מתופף ג'אז אמריקני, מהמתופפים הבולטים בהיסטוריה.
חייו
ג'ונס נולד בפילדלפיה; כינויו, פילי, הוא קיצור מקובל של שם העיר וניתן לו, בין השאר כדי להבדיל בינו לבין המתופף הוותיק יותר ג'ו ג'ונס. בשנת 1947 החל ג'ונס לנגן באופן קבוע בקפה סוסייטי, בניו יורק, אחד ממרכזי המוזיקה השחורה בארצות הברית דאז. במהלך שנותיו במוסד זה ניגן ג'ונס עם כמה מבולטים שבנגני הבי בופ של תקופתו, נגנים כגון צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי, פאטס נבארו, בן ובסטר, ג'ו מוריס, טייני גרימס, ליונל המפטון וטאד דמרון. תקופה זו השפיעה רבות על סגנונו המוזיקלי של ג'ונס, כאשר ההשפעה החשובה עליו הייתה של דמרון.
בין 1955 ל-1958 היה ג'ונס חבר בהרכב הג'אז של החצוצרן מיילס דייוויס, יחד עם ג'ון קולטריין (סקסופון), פול צ'יימברס (בס), רד גרלנד (פסנתר) ומאוחר יותר, קנונבול אדרלי. הרכב זה היה מהמשפעים בתולדות הג'אז, והמוביל שלו, מיילס דייוויס, אמר למעשה שג'ונס הוא המתופף המועדף עליו. כמו כן באוטוביוגרפיה של מיילס הוא מספר איך ניסה לגרום למתופפים אחרים לנגן יותר דומה לג'ונס. במסגרת הרכב זה הוציא ג'ונס את האלבומים "The Miles Davis quintent", "Cookin'", "Relaxin'", "Steamin'" ו-"Workin'".
בשנת 1958 הוחלף ג'ונס במתופף ג'ימי קוב, הוא החל להנהיג הרכבים משלו, במקביל לעבודה עם מוזיקאים שונים כגון ביל אוונס. בשנת 1967 עזב ג'ונס את ארצות הברית ועבר לאנגליה, שם החל ללמד מוזיקה. הוא חזר לארצות הברית ולפילדלפיה בשנות ה-70. בשנת 1981 עזר ג'ונס לייסד את הרכב הג'אז דמרוניה, שהוקדש למוזיקה של המלחין טאד דמרון, ידידו הוותיק, שמת בשנת 1965. ג'ונס הנהיג את הרכב זה עד מותו, ב-30 באוגוסט 1985.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:נגני ג'אז: מתופפים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:מתופפים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1923
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1985 | 2024-04-09T14:27:57 |
צ'קוואלה מצויה | צַ'קְוַלָּה מצויה (שם מדעי: Sauromalus ater, בעבר Sauromalus obesus) היא לטאה ממשפחת האיגואניים הנפוצה באמריקה הצפונית.
מאפיינים
אורך גופה 40-50 ס"מ ומשקלה כ-1.5 ק"ג. נקבת הצ'קוואלה מטילה כ-10 ביצים. הצ'קוואלה אוכלת פירות, ניצנים, פרחים ועלים.
צבע גופה חום-אדמדם כהה. הראש, החזה והגפיים של הזכר שחורים. לנקבה ולצעירים פסים לבנים המצטלבים על הגוף והזנב. הראש משולש והצוואר עבה. סביב הצוואר והכתפיים יש קפלי עור. הגוף מכוסה קשקשים גרעיניים. צורת גופה שטוחה וזנבה ארוך, כמעט כאורך הגוף. הרגליים חזקות ואצבעותיה ארוכות, ובקצותיהן טפרים כפופים, קצרים וחדים. מפתח הפה רחב ועבה. השיניים מחוברות בצד הפנימי של הלסת והן מתחלפות.
היא שוכנת בשטחי מדבר ובאזורים מסלע, בהם הצמחייה נמוכה. ממקום מסתורה היא יוצאת בשעות הבוקר ומתחממת בשמש. אחרי שחום גופה עלה היא פונה לחפש מזון. בשעות היום החמות היא שוהה במקום מוצל ולעת ערב היא עוסקת שוב באכילה. כדי להתגונן מפני אויביה, היא מאבדת את זנבה ונמלטת למקום מחסה בתוך נקיק סלע. שם היא מנפחת את ריאותיה ובכך מכפילה את ממדיה ולא ניתן להוציאה משם. זנבה מתחדש כעבור שבועות מספר, אך הוא לא יתארך לממדיו המקוריים.
הפעילות העיקרית שלה היא בחודשים מרץ-אוגוסט. זוהי לטאה צמחונית וכשיש מחסור בצמחייה בעונה הקרה, היא נכנסת לתרדמת חורף לתקופה של חצי שנה. על אף שהזכר והנקבה מזדווגים בכל עונה, הטלת הביצים מתרחשת פעם בשנתיים, וזאת בשל תרדמת החורף הממושכת. הנקבה מזדווגת עם זכרים שונים במשך מספר פעמים, כדי להבטיח את הפריית הביצים. הצאצאים הבוקעים מהביצים מפותחים היטב ועצמאיים.
קישורים חיצוניים
צ'קוואלה מצויה באתר IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1856
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אוגוסטה דומריל
קטגוריה:איגואנות
קטגוריה:ארצות הברית: זוחלים
קטגוריה:בעלי חיים במדבר קולורדו | 2023-04-25T21:44:45 |
דבורת הדבש | דבורת הדבש (שם מדעי: Apis mellifera) היא מין של דבורה אאוסוציאלית, החיה בתוך ארגון חברתי משוכלל. מין זה שייך לסוג דבורה שבמשפחת הדבוריים. אוכלוסיות רבות של דבורת הדבש בויתו. למין דבורים זה חשיבות חקלאית וכלכלית אדירה כמאביק החשוב ביותר עבור גידולים חקלאיים וכן כיצרן דבש ומגוון מוצרי מכוורת נוספים.
תת-מינים
מבחינים במספר תת-מינים במין דבורת הדבש. הידועים והחשובים שבהם:
הדבורה האיטלקית הזהובה (A. mellifera var. ligustica)
הדבורה האירופית השחורה (A. mellifera var. mellifera)
הדבורה הקרניולית הכהה (A.mellifera var. carnica)
הדבורה הקווקזית השחורה (A. mellifera var. caucaica)
דבורה קטלנית – זן מוכלא שהתפרא
באזור ארץ ישראל הייתה נפוצה בעבר הדבורה הארצישראלית האפורה, המכונה גם "דבורה סורית" (A. mellifera var. syriaca). תת-מין זה נכחד מישראל אך עודנו קיים בירדן.
מורפולוגיה
גוף הדבורה מחולק לשלושה חלקים: ראש, חזה ובטן. בראש ישנם זוג מחושים, זוג עיניים ועוד שלוש עיניות, פה עם שתי לסתות, המשמשות למציצה ולנשיכה. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפיים ושלושה זוגות רגליים. הדבורים הפועלות, שהן רוב הדבורים, הן נקבות מנוונות. בבטן הדבורה הפועלת יש בלוטות דונג והדונג המופרש ממנה נקרש על גופה של הדבורה בצורה של קשקשים. על הרגליים יש לדבורה שערות הנקראות מברשת, והן משמשות לאיסוף אבקת הפרחים. את האבקה הדבורה נושאת אל הכוורת בכיס מיוחד הנמצא בבסיס הרגלים האחוריות שלה, הכיס נקרא טנא או סל אבקה.
בקצה הבטן יש לדבורה עוקץ משונן דמוי ראש חץ, וכאשר היא נועצת אותו ביצור בעל עור גמיש כמו בני אדם או יונקים אחרים, היא אינה יכולה לשלוף אותו, דבר המביא למותה של הדבורה העוקצת. בבסיס העוקץ יש גם שלפוחית ארס (ראו להלן). בניגוד לעוקץ של הדבורים הפועלות, העוקץ של הדבורה המלכה הוא חלק, ולכן היא יכולה לעקוץ מספר רב של פעמים. לדבורים הזכרים אין עוקץ בכלל או טנא לאיסוף אבקת פרחים.
חיי הדבורים
ממוזער|250px|תאי ולד ומלכונים
ממוזער|דבורה ניזונה מצוף ורדים, ישראל
דבורת הדבש היא יצור המתקיים בחברתיות מלאה בכוורת. מושבות דבורי דבש מונות עשרות אלפי עד מאות אלפי פרטים. בכל מושבה יש לרוב מלכה אחת אשר לה גוף גדול יחסית לשאר הפרטים (עד 20 מ"מ). בבטנה של המלכה שחלה גדולה ומפותחת, בה נאגרים תאי הזרע. המלכה היא הנקבה היחידה במושבה בעלת יכולת הטלת ביצים מופרות (דיפלואידיות – בעלות "סט" מלא של גנים) והעמדת צאצאים משני הזוויגים (זכרים ונקבות). המלכה היא לרוב האם של הפרטים האחרים במושבה. בדרך כלל רק המלכה מטילה ביצים, אך במקרה שהמלכה מתה או אבדה, יכולות גם הפועלות להטיל ביצים בלתי מופרות (הפלואידיות – בעלות חצי "סט" של גנים), מהן יבקעו זכרים בלבד. כלומר, הדבורה נחשבת לאורגניזם הפלודיפלואיד. הזדווגות חד פעמית בצעירותה של המלכה מספיקה לכל חייה, אך מעריכים כי המלכה מזדווגת במשך חייה יותר מפעם אחת. אורך חייה של המלכה, מגיע ל-5 שנים.
מרבית הפרטים במושבה הן נקבות "פועלות" והן אלה שמבצעות את כל עבודות איסוף המזון, טיפול בוולדות, שמירה ותחזוקה בכוורת. שחלתן של הפועלות קטנה, ובה רק 2–12 שחליות (לעומת כ-180 למלכה) והיא, כאמור אינה יכולה להיות מופרית. אורך חייה של הפועלת מושפע מכמות העבודה שהיא מבצעת, ונע בין 33 יום בקיץ, עד ל-8 חודשים בחורף.
תפקיד הפועלות מתחלק, בהתאם לגילן, ובהתאם לצרכיה של הכוורת.ב-3 הימים הראשונים לבקיעתה של הדבורה, היא עוסקת בניקוי התאים, והכנתם לקבלת ביצים או מזון.בימים 3–6, מאכילה הפועלת את הזחלים הבוגרים באבקת פרחים מעורבת בדבש.בימים 6–11, מאכילה הדבורה את הזחלים הצעירים, במזון פועלות או מזון מלכות. מזונות אלו מופרשים מבלוטות הרוק של הדבורה, ומכילים חלבונים וויטמינים שונים.בימים 11–21, עוסקת הדבורה בבניית חלות ובאחסון המזון.בימים הבאים, יוצאת הדבורה מחוץ לכוורת, ומביאה אבקת פרחים וצוף.
ממוזער|250px|פועלת על פרחי פלרגוניום
ממוזער|דבורה מוצצת צוף מתוך פרח הלימון
הזכרים מונים בין כמה עשרות לכמה מאות פרטים, תלוי בעונת השנה, ואורך חייהם כחודשיים. אורכם של הזכרים כ-18 מ"מ, עיניהם גדולות ונוגעות אחת בשנייה מעל הראש, והם מגושמים מאוד. הזכרים אינם נוטלים חלק במשימות המושבה והם מופקדים על הפרית המלכה בלבד.
הדבורים ניזונות מדבש ואבקת פרחים. את אבקת הפרחים אוספות הדבורים ברגליהן, מביאות אותה לקן, ומאחסנות אותה בתאים, סביב תאי הוולד. הדבש מיוצר מצוף, העובר שינויים על ידי אנזימים בזפק של הדבורה. לאחר שהוא מובא לקן ומוכנס לתאים, נעשה הדבש סמיך יותר עקב אידוי המים שבצוף.
הדבורים חיות ופועלות בקן משך כל השנה. הטמפרטורה האידיאלית לפעילותן של הדבורים היא 35o, וכדי לשמור על טמפרטורה זו, הן מחממות את הקן בחורף על ידי פעילות שרירים והתקבצות לאשכול קטן במרכז הקן, ומקררות אותו בקיץ על ידי אידוי טיפות מים שהן תולות בקן למטרה זו, וניפנוף כנפיים רצוף.
רבייה והתפתחות
ממוזער|250px|מלכה בין פועלות
המלכה מזדווגת פעם אחת בחייה, בעת "מעוף הכלולות" כאשר הזכר והנקבה מעופפים באוויר. במהלך פליטת הזרע של הזכר, איבר הרבייה שלו נקרע, וחלק ממנו נשאר בפתח איבר הרבייה של המלכה. תהליך זה אף מפיק קול שניתן לשמוע אותו באוזן אנושית. לאחר מכן, הזכר מת והמלכה יכולה להזדווג עם זכרים נוספים במהלך אותו מחול – כ-12 זכרים בממוצע. ה"פקק" שהזכר משאיר בפתח הרבייה של המלכה, שכולל חלק מאיבר הרבייה שלו וחומר רירי, מוסר בקלות ואינו מונע מהמלכה להזדווג עם זכרים אחרים, וייתכן שאף עוזר לזכרים אחרים לאתר את הנקבה. החוקרים מעריכים של"פקק" זה חשיבות במניעת דליפה של נוזל הזרע בכיוון ההפוך.
תאי הזרע הרבים נאגרים בשלפוחית הזרע (ספרמטקה), הנמצאת בין הנרתיק לשחלות, ומשמשים את המלכה במשך כל חייה. המלכה מסוגלת להביא עד למיליון צאצאים במשך שנות חייה (2–4 שנים), תוך כדי שימוש בזרע שאגרה באותו מחול כלולות. כאשר תאי הזרע בגופה נגמרים, היא מתחילה להטיל ביצים לא מופרות שמהן בוקעים זכרים, ואז הורגות אותה הפועלות ומתחילות בגידול מלכה חדשה.
המלכה מטילה כל ביצה לתוך תא נפרד בכוורת (תאי הטלה). מהביצים המופרות, שמהוות את הרוב, בוקעות הנקבות הפועלות שהן עקרות. המלכות נוצרות גם הן מאותן הביצים, אלא שהן הוטלו לתאים מיוחדים – מלכונים הנבנים בשולי החלה, והוולדות שבהן מתמיינים באופן שונה בזכות האכלתם במזון המלכות – מזון עשיר בחלבונים, המכיל בין היתר הורמונים שונים. הנקבה אשר נבחרה על ידי הדבורים להיות מלכה מקבלת תזונה פי שלושים מן האחרות; כך היא גדלה יותר ומסוגלת להטיל ביצים – עד אלפיים ביממה. את הביצים הבלתי מופרות שמהן בוקעים הזכרים, מטילה המלכה לתוך תאים רחבים יותר מתאי הפועלות, אך רק אם יש צורך בהם. זוהי למעשה רביית בתולים – פרתנוגנזה, המאפיינת חרקים רבים. ישנם בערך פי אלף זכרים מאשר מלכות חדשות בכל עונת רבייה.
לפני פעולת ההטלה המלכה מכניסה את חלקו הקדמי של גופה לתא ההטלה, ופושקת את רגליה הקדמיות עד שהן נוגעות בדופן הפנימית של התא, ואם גודל התא קטן או גדול משל תא של זכר, מופעל דחף עצבי אל שרירי דופן הצינור המקשר בין שלפוחית הזרע והנרתיק, באופן שתאי זרע נשאבים ומועברים לנרתיק בו בזמן שעוברת בו הביצה, וכך מוטלת ביצה מופרית לנקבה פועלת או למלכה לפי גודל התא. לעומת זאת בתא זכרי פישוק רגלי המלכה אינו מפעיל דחף עצבי להפעלת שאיבת הזרע, וכך מוטלת ביצה לא מופרית.
דבורה מתפתחת בארבעה שלבים – גלגול מלא: ביצה ממנה בוקע זחל, ההופך לגולם, וממנו בוקעת דבורה בוגרת. הגלגול המלא לוקח כ-21 יום אצל הפועלות, 16 יום אצל המלכה, ו-24 יום אצל הזכר.
כוורת
ממוזער|250px|רודים דבש במכוורת
הדבורים בונות כוורת העשויה דונג דבורים ובנויה מאלפי תאים בצורת משושה. המבנה מכונה גם "חלת דבש", ואותו בונות הדבורים ממעמד הפועלות. הדבורים מחלקות את התאים לתאים המיוחדים לדבש ולתאים להטלת ביצים וגידול הזחלים. בטבע משתכנות הדבורים בגזעי עצים, מתחת לגגות בתים, ובכל מקום שבו מצאו מחסה מאיתני הטבע ומבעלי חיים החומדים את הדבש. בחלת דבש טבעית התאים המשושים הם בגדלים שונים.
בדבוראות בת ימינו, כוורת דבורים היא תיבה מעץ שבתוכה מגדל הדבוראי מושבה של דבורים. הדבורים מצויות בכוורת על מסגרות של חלות, שבסיסן הוא תבנית שעוונית, שבה הוטבעו בסיסי התאים השווים בגודלם. הדבורים בונות על הבסיס את התא. התא ייבנה על ידי הפועלות מדונג שהופרש מגופן ויכיל בהמשך ביציות, אבקת פרחים, צוף או דבש. הדבש נאגר בתאים מיוחדים כך שבתהליך רדיית דבש ניתן להוציא מהתאים את הדבש ולשמור על החלות הבנויות לשימוש חוזר.
התמודדות עם קור
מנגנון ההתמודדות עם תנאי קור בקרב דבורת הדבש בא לידי ביטוי ביכולתה ליצור כוורת בחללי עצים אשר מבודדים תרמית ובכך שומרים על טמפרטורה נוחה בפנים הכוורת.
מנגנון נוסף להתמודדות עם תנאי קור הוא ייצור חום אנדותרמי (ייצור חום עצמי) בחלל הקינון כתוצאה מהצטופפותן של כלל הפועלות בכוורת ותזוזה מתמדת (רעידות) היוצרת חיכוך ומעלה את הטמפרטורה בפנים הכוורת. הכוורת יכולה להגיע לטמפרטורה של כ-27 מעלות צלזיוס במרכזה ולטמפרטורה של כ־7 מעלות צלזיוס בקצוות הכוורת.
דבורת הדבש אינה יכולה לעוף בטמפרטורה נמוכה מ-10 מעלות צלזיוס.
התנחלות
ממוזער|250px|הזכרים מורחקים מהקן אחרי שאחד מהם הזדווג עם המלכה הבתולה
התנחלות (Swarming) הוא התהליך הטבעי באמצעותו מושבת דבורים מתרבה. במהלך ההתנחלות מפוצלת המושבה לשתי מושבות נפרדות, האחת עוזבת עם המלכה הנוכחית ויוצרת נחיל, ואילו השנייה נשארת ותהיה לה מלכה חדשה.
באביב, בעת שהצפיפות בכורת גדלה, מתחילות הדבורים לבנות מלכונים – תאים גדולים יותר מהרגילים, שפתחם כלפי מטה, הבנויים בדרך כלל בשולי החלה. המלכה מטילה בהם ביצים, והזחלים הבוקעים מהן לאחר 3 ימים, מואכלות במזון מלכות. מכיוון שלא יגורו שתי מלכות בקן אחד, עוזבת המלכה הבוגרת את הקן עם הפועלות הבוגרות, מעט לפני בקיע המלכונים, ויוצרת נחיל, העף בענן צפוף שאורכו כ-10 מטרים. הנחיל יושב על ענף של עץ בסמוך לקן, מלוכד לאשכול. בשלב זה, הדבורים לא עוקצות בדרך כלל. מהנחיל נשלחות דבורים "גששות" המחפשות מקום חדש, המתאים לשמש להן לקן, בו הן בונות להן במהירות חלות חדשות. לרוב, הנחיל יישאר במקומו הזמני בין שעות ספורות ליומיים בטרם יעבור למושבת קבע.
בקן הישן, המלכה הראשונה שבוקעת מהמלכון, עוקצת את המלכות שעוד לא בקעו, בעודן במלכונים. לאחר כעשרה ימים מוכנה המלכה למעוף הכלולות. המלכה יוצאת מן הכוורת ביום חם, ואחריה יוצאים כל הזכרים, המתאספים עוד לפני כן במקבצים. אחד הזכרים, המצליח להשיג את המלכה, מחדיר לגופה כיס של תאי זרע (ספרמטוזואון), ומת מיד אחר כך. המלכה חוזרת לקן מספר דקות אחרי ההזדווגות, ועמה חוזרים הזכרים. מלכה שלא הופרתה במעוף הראשון, יכולה לצאת למעופים נוספים, אך מלכה שלא הופרתה עד כשבועיים לאחר בקיעתה, לא תופרה עוד, ותטיל ביצים זכריות (הפלואידיות) בלבד, ואז יהרגו אותה הפועלות ויתחילו לגדל מלכה חדשה. לאחר הצלחת ההזדווגות, הזכרים מורחקים מהקן. דבוראי המבחין בפגרי זכרים בפתח הכוורת יודע כי הזיווג של המלכה החדשה הצליח (ראו תמונה משמאל). כמות הביצים שמטילה המלכה משתנה בהתאם לתנאי הסביבה. באביב, בשיא עונת ההטלה, יכולה המלכה להטיל כ-2,500 ביצים ביממה (יותר ממשקל גופה).
תקשורת
ממוזער|250px|פועלת מביאה אבקה לכוורת
הדבורים מתקשרות בעיקר על ידי פרומונים. המלכה מפרישה פרומונים מיוחדים המודיעים לפועלות שיש לאסוף מזון. אם המלכה מתה או אובדת, חשות הדבורים בחסרונו של הפרומון, ומתחילות מיד בהגדלת תאים עם זחלים צעירים, והאכלתם במזון מלכות כדי שיהפכו למלכות. פרומונים אחרים נמצאים בארס הדבורים. כשדבורה עוקצת, חשות הדבורים בריח של הפרומון הזה, יודעות שישנה סכנה, ובאות לעזור בהגנה.
דרך תקשורת אחרת, היא על ידי ריקוד אופייני, שאותו פענח לראשונה קרל פון פריש. דבורה המוצאת מקור מזון, מגיעה לקן, ורוקדת על החלה ריקוד המודיע לדבורים אחרות על מיקומו וכמותו של המזון. הדבורה רוקדת בצורת הסיפרה 8, כשהזווית בין הקו האמצעי של הריקוד לבין האנך, היא הזווית בין הקו מזון-כוורת לקו שמש-כוורת. מהירות הריקוד מלמדת על מרחקו של המזון מהקן, ומשך הריקוד, מלמד על עושרו של מקור המזון. מחול הדבורה נחשב לאחד הפלאים שבעולם החרקים, שכן הוא מהווה צורה מפותחת מאוד של תקשורת.
עוקץ דבורת הדבש
דבורת הדבש הפועלת משתמשת בעוקץ לצורכי הגנה והתקפה. אצל מלכת הדבורים העוקץ הוא צינור ההטלה. הארס הוא פפטיד ציטוטוקסי קצר באורך של 26 חומצות אמינו. הוא פעיל מאוד והורג מיד זבובים וחרקים קטנים. גם על בעלי חוליות השפעתו של הארס חזקה.
העוקץ של הדבורה נמצא בקצה הבטן, ובנוי משלושה חלקים:
נדן הוא החוד הדוקר בעת העקיצה. לנדן צמודות שתי מחטים משוננות העוזרות לחדירתו. כיוון שיני המחטים הוא כלפי הגוף הנעקץ.
בית הקיבול לארס מחובר לעוקץ. הוא מתמלא על ידי בלוטה חומצית.
בלוטת ארס שנייה מצויה בפתח בית הקיבול. תוכן הפרשתה הוא בסיסי.
בשעת העקיצה מתערבבות ההפרשות של שתי הבלוטות ונוצר הארס. הרכבו העיקרי הוא חומצת נמלים.
הדבורה יכולה לעקוץ דבורים אחרות וגם חרקים אחרים מבלי שהיא תיפגע. בעקיצת בעלי חוליות דבורת הדבש אינה יכולה למשוך את העוקץ המשונן חזרה מגוף בעל החיים. כאשר היא מנסה לעשות כן, העוקץ נשאר תקוע בתוך הגוף הנעקץ, נקרע מגוף הדבורה ויחד עמו חלק מן האיברים הפנימיים. הדבורה מתה כעבור מספר דקות. כאשר הנדן נקרע, הארס המחובר לו נשאר בגוף הנעקץ אך יש מיני דבורי דבש אשר בעת עקיצתן ולאחר העקיצה אינן מתות אך מינים אלו פחות נפוצים בארץ ישראל.
כאשר הדבורה עוקצת, דבורים אחרות חשות בריח של הארס והוא מזרז אותן להמשיך לעקוץ במקום העקיצה הקודם או בסביבתו.
השפעת עקיצת הדבורה על האדם
תופעות אפשריות בעקבות עקיצת דבורה: כאב, נפיחות וגרד במקום העקיצה; תגובה אלרגית ברמות שונות המתבטאת בחום, אודם בעור או הופעת בהרות אדומות, צמרמורת בעקבות החום, הכבדת הנשימה, עילפון.
יעילות ההאבקה
מכיוון שדבורים הן המאביק העיקרי של צמחי בר רבים, הצלחתם הרבייתית של הפרחים צפויה להיות מושפעת מפעילות של דבורת הדבש כמו גם דבורים אחרות.
במרבית המקרים במעוף איסוף צוף ואבקה הדבורה מבקרת מין אחד של צמח. נאמנות זו של דבורת הדבש למקור מזון זמין גורמת לכך שעיקר העברת האבקה היא במידה רבה קונספציפית כלומר בין פרחים של צמחים בני אותו המין ולא בין מינים זרים, תכונה המועילה לצמחים המבוקרים אך גורמת לכך שמגוון מיני הפרחים המבוקרים נמוך יחסית.
בעייתיות בהאבקה על ידי דבורת הדבש נובעת מכך שאחוז גבוה של גרגרי אבקה הנאסף על ידי דבורי הדבש מובא לכוורת, ויוצא מסל האבקה ולכן קטן מספר גרגרי האבקה המועבר מצמח לצמח במסגרת אותו המין. בדומה לדבורים גדולות, גם דבורי דבש נוהגות לשדוד צוף מפרחים שהגישה אליהם קשה ללא ביצוע האבקה. הסיבה לכך היא שבין הצמחים קיים מגוון רחב של פרחים בגדלים שונים בעוד שדבורת הדבש בעלת גודל בינוני. לכן קורה שהיא מבקרת בפרחים מבלי להפעיל את מנגנון ההאבקה, אבל תוך הרחקת המאביקים הטבעיים.
היעלמות דבורים מכוורותיהן
בסתיו 2007 התגלה כי כ-40 מיליארד דבורים ברחבי העולם נעלמו מכוורותיהן מבלי להשאיר עקבות. בארצות הברית ננטשו 65% מהכוורות. באפריל 2007 דווח כי דבר דומה התרחש גם בגרמניה, שווייץ, פורטוגל, איטליה וספרד. קיימות תאוריות רבות המציעות הסברים אפשריים לתופעה; ההסברים הנפוצים כוללים בדרך כלל השפעות של חומרי הדברה, פתוגנים שונים (וירוסים, פטריות ואקריות), או שילובים שונים של הנ"ל. לדעת מדענים רבים העלמות הדבורים עלולה לגרום לירידה חדה ביבולים, היות שדבורים מספקות שירותי האבקה לצמחים רבים. מה שיגרום לפגיעה כלכלית קשה בחקלאים, ולמחסור כלל עולמי של סוגי מזונות שונים המיוצרים מפירות וירקות. תופעה זו הביאה למחקר מואץ של הדבורה במעבדות רבות ברחבי העולם אשר הביא לגילויים רבים בתחום, אולם עדיין לא ניתן לתופעה הסבר מנגנוני הזוכה להסכמה רחבה.
בעקבות ההבחנה של התמעטות אוכלוסיית הדבורים, החלו לקום יוזמות להגנה על אוכלוסייתן.
בדצמבר 2019 התחילו לממן פרויקט שנקרא BeeCSI, כשההשראה לשם לקוחה מסדרות הפשע האמריקאיות בשם Crime Scene Investigation או בקיצור, CSI. הפרויקט הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין 22 מעבדות בקנדה שמטרתו לאבחן את בעיות הבריאות של דבורי הדבש כדי למנוע את התופעה מבעוד מועד. במסגרת הפרויקט, עובדי המעבדה יחשפו את הדבורים לגורמי לחץ מגוונים שאותרו במחקרים קודמים, כדוגמת חומרי הדברה, נגיפים ופטריות שונות. החשיפה לגורמים תתבצע בתנאי מעבדה תוך בחינת ההשפעות על הדבורים בזמן אמת, כדי שהמדענים יוכלו לבודד את המשתנים שמשפיעים על תמותת הדבורים בצורה מדויקת. יש לזכור שבטבע המשתנים הללו מופיעים בערבוב ולא ניתן להוציא מהם מסקנה אחת.
ייחודיות הפרויקט היא בכך שבניגוד למחקרים שנעשו בנושא ומצאו אי אלו גורמי לחץ שונים שאותרו בדבורים מתות, הפרויקט יפעל בזמן שהכוורת עוד קיימת והתוצאות ישמשו להצלתה לפני שהיא מתמוטטת. דבוראים בקנדה שחושדים שהדבורים שלהם מתחילות לחלות, יוכלו לשלוח למעבדה דבורים בודדות לבדיקה, ולאחר שיקבלו את התוצאות יוכלו לשנות את תנאי הסביבה כדי למנוע את התמוטטות הכוורת שלהם מבעוד מועד. הפרויקט ממומן על ידי גופים ממשלתיים וסביבתיים בסכומים שמוערכים ב-10 מיליון דולר קנדי, ועתיד להמשיך לקבל כספים עד שנת 2023. אם יעילותו תוכח, הוא יורחב גם לשאר העולם ובתקווה יצליח להציל את כוורות דבורי הדבש.
בישראל פועלת מאז שנת 2014 עמותת "מגן דבורים אדום" אשר הוקמה בעקבות תופעת היעלמות הדבורים. העמותה שמה לה למטרה להציל נחילים שהשתכנו בקרבת בני אדם, במקום להדביר אותם. מתנדבי העמותה מקבלים מעל אלף קריאות בשנה ודואגים להעביר נחילי דבורים למקומות בטוחים.
תורשת הדבורים
אצל דבורים הדמיון הגנטי בין בנות אותה כוורת גבוה בהרבה מזה שבפרטים שבחברות אחרות. הפלואידיות הזכר בדבורים גורמת לכך שהמטען התורשתי שהן מקבלות מאביהן זהה לחלוטין.
אצל יונקים, לזכר יש כרומוזום Y אחד וכרומוזום X אחד ואילו לנקבה יש שני כרומוזומי X. כרומוזום ה-Y קטן בהרבה מה-X ומכיל פחות גנים. אצל מרבית החרקים לנקבה יש שני כרומוזומי X ולזכר X אחד אך לא כרומוזום Y. שיטה זו נקראת X ואפס. אצל דבורים ממין נקבה כלל המטען הגנטי מסודר בשישה עשר זוגות כרומוזומים ואצל הזכר יש שישה עשר כרומוזומים בודדים. הזכר בדבורים הוא הפלואידי והנקבה היא דיפלואידית.
דבורת הדבש בישראל
ממוזער|קטע על הדבורה, מתוך הספר "חברי"
בישראל קיימות אוכלוסיות רבות מאוד של דבורי דבש, כמעט כולן מבויתות; כ-90,000 כוורות תרבותיות מפוזרות ברחבי המדינה. למכוורות בישראל חשיבות רבה וערך כלכלי רב עבור גידולים חקלאיים רבים הזקוקים להאבקת דבורים, כאשר הדרישה הגדולה ביותר לכוורות היא בגידולי אבוקדו, תפוח, חמניות ואבטיח. משקי הכוורות המבויתות בישראל מאוגדים תחת מועצת הדבש וארגון מגדלי הדבורים, המתאמים בין החקלאים את פריסת הכוורות בזמן ובמרחב לצורך האבקת הגידולים השונים וייצור הדבש.
דבורת הדבש נפוצה באופן טבעי באזור הלבנט, הכולל את ישראל. אולם תת-המין המקומי, var. syriaca, אגרסיבי יחסית וממהר לעקוץ ולכן פחות נוח לביות. בשל אופיו האגרסיבי, יובא לישראל תת-המין האיטלקי, שהוא נוח יותר לביות. בגידול דבורים מסחרי משתמשים רק בתת-המין הזה, שבשל עדינותו הוא פגיע יותר לתקיפות של צרעות מזרחיות בחודשי הקיץ, וכוורות רבות אובדות בדרך זו.
השימוש הגובר בכוורות מבויתות של דבורי דבש מתת-מין שאינו מקומי השפיע על שכיחותם ותפוצתם של הטקסונים המקומיים של הדבורים בישראל. אוכלוסיות טבעיות של דבורי דבש היו נפוצות בישראל בעבר, אולם רובן הוכחדו על ידי מחלות וטפילים שהועברו אליהן מהדבורים המיובאות. תת-המין הארצישראלי (var. syriaca) של דבורת הדבש הוכחד לחלוטין מישראל בעקבות הגעתו לארץ ב-1984 של הטפיל אקרית הוורואה (Varroa destructor). ניתן עדיין לגלות מדי פעם בישראל התנחלויות טבעיות של דבורי דבש מחוץ לכוורות מבויתות. מושבות אלה הן פליטות תרבות של אוכלוסיות הדבורים המיובאות המשמשות בחקלאות, ואינן מתת-המין הסורי.
בנוסף לפגיעה בתת-המין המקומי של דבורת הדבש, ישנן עדויות לכך שקיימת תחרות על משאבים בין דבורי דבש לבין מינים אחרים של דבורים הנפוצים באופן טבעי בישראל. כוורות המשמשות לייצור דבש מוצבות בכל רחבי המדינה, למעט בשמורות טבע. אך גם בחלק גדול משטחי שמורות הטבע, שחלקן קטנות מאוד (בעיקר במרכז הארץ), ישנה פעילות גבוהה של דבורי דבש שמגיעות מכוורות המוצבות מחוץ לשמורות. כמו כן החלו אף בנטיעה מאסיבית של עצים מייצרי צוף ברחבי המדינה, במטרה להגדיל עוד יותר את אוכלוסיותיהן של דבורי הדבש. לכמויות הגדולות של דבורי הדבש המשחרות בשטחים הפתוחים בישראל עלולה להיות השפעה שלילית על אוכלוסיות הדבורים המקומיות, המתבטאת בדחיקה של מינים מקומיים מסוימים, פגיעה באוכלוסיותיהם, ואולי אף הכחדתם.
במחקר שנערך בשנת 2017 נמצא שחומרי הדברה הנמצאים בשימוש בישראל גורמים לנזק בריאותי לדבורה אשר עלול לפגוע ביכולתה לאסוף צוף ולזמזם.
ראו גם
אפיתרפיה
דבש
כוורת
לקריאה נוספת
חיי הדבורים, מוריס מטרלינק, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל, 2022.
כתבה 'כוורות הייטק – האם ניתן לצמצם את הידלדלות אוכלוסיית דבורי הדבש?', מתוך ריאיון אחד בחודש עם עמרי גלפרין, מגזין טבע הדברים, דצמבר 2022
קישורים חיצוניים
דבורת הדבש – תצפית בזמן אמיתי, מאת "הזנב הארוך" 17 בספטמבר 2013
מאמרים על דבורת הדבש באתר מכון דוידסון | התועלת הבריאותית של הדבורים | המוות הסודי של הדבורים | מה אפשר ללמוד מדבורים על אוטיזם אנושי |תמרור האזהרה של הדבורים | לאן נעלמות הדבורים? | כיצד מכינות הדבורים דבש? | איך דבורים מוצאות פרח? | מתקפת הדבורים המשובטות | האם הדבורה מתה אחרי כל עקיצה? |
מגן דבורים אדום – אתר העמותה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דבוריים
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים ארסיים
קטגוריה:דבוראים ארסיים
קטגוריה:ארץ ישראל: דבוראים
קטגוריה:אירופה: חרקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-09-23T08:29:51 |
בית מדרש אלול | 250px|ממוזער|שמאל|לוגו אלול
בית מדרש אלול הוא בית מדרש פלורליסטי פתוח ליהדות בירושלים המגדיר את עצמו כשוויוני וסובלני. בית המדרש, בו לומדים במשותף דתיים וחילונים, הוקם בחודש אלול בשנת תשמ"ט, על ידי רות קלדרון ומוטי בר-אור בתמיכת קרן אבי חי, ומטרתם הייתה ליצור חידוש בלימודי היהדות.
בית מדרש אלול פועל בבית אלול, ברחוב ש"י עגנון שבשכונת סן סימון בירושלים. בשנת 2017 דיווח בית המדרש על 15,000 בוגרים. בית המדרש חבר באיגוד ההתחדשות היהודית “פנים״ וכן בפורום הירושלמי 'רשות הרבים' לארגוני יהדות-ישראלית. ההתקבלות לבית המדרש אינה דורשת תעודות כלשהן וכרוכה בראיון אישי.
פעילויות עיקריות
בית המדרש הכללי
קבוצת בית המדרש המרכזית נפגשת בוקר אחד בשבוע ללימוד של כשש שעות.
הלימוד בבית המדרש מחולק לשלושה חלקים:
פתיחה - שבה המנחה נותן הקדמות, מציג את חומרי הלימוד ודפי מקורות ושם דגשים והבהרות בלימוד.
חברותא - שהיא קבוצת לימוד מצומצמת, המונה בין 2-5 חברים שתופס את רוב הנפח של הפגישה. דגם שאומץ והורחב מתוך הדגם המסורתי של בית המדרש.
אסיף - שהוא דיון במעגל מונחה שבו מתכנסים הלומדים בסוף הלימוד ואליו מביאים כל חברי הקבוצה את פירות הלימוד, תוך שמנחה הלימוד, מנווט את הדיון.
בכל שנה נקבע נושא אחר ללימוד, והוא מחולק למספר חטיבות. לדוגמה:
"אדמה" - על היחס שבין השמים לארץ, על אידאות ועל יישומן. (תשס"ד)
"עשרת הדיברות" - על קודקס החוקים האוניברסלי. (תשס"ה)
"נבואה" - על המתח שבין אמת והזיה ובין חזון לטירוף. (תשס"ו)
"חירות" - למהותם של החירות והחופש האנושיים. (תשס"ז)
החומרים הנלמדים מובאים מארון הספרים היהודי, ומהוגי דעות שונים, ביניהם פילון האלכסנדרוני, אפלטון, ניטשה, הרמן כהן, אנרי ברגסון ונוספים.
פעילויות נוספות
לצד קבוצת בית המדרש המרכזית פועלות באלול מספר סדנאות ערב וקבוצות לימוד, יצירה וכתיבה, סדנאות לעולים, וסדנאות לכתיבה יוצרת לנוער ומבוגרים. במקום נמצאת ספרייה גדולה ואוסף חומרים מוכנים לשימוש בשם "אסופה", שנוצרו בסדנאות לימוד שהתקיימו באלול במהלך השנים וכן גלריה קטנה.
ברחבי ישראל פועלות כעשרים שלוחות של אלול - קבוצות לימוד המיועדות לקהלים שונים, וזאת במסגרת התוכנית "קהילות לומדות". מופעלת גם תוכנית מיוחדת בשיתוף עם מדרשות צבאיות של צה"ל. בית המדרש מקיים ערבים פתוחים לקהל הרחב - בעיקר בתיקון ליל שבועות ובהושענא רבה.
אפיון הלימוד
בשונה מלימודים באקדמיה או בישיבות הכרוכים בעיקר בלימוד היררכי-פרונטלי, בבית המדרש הכללי הלימוד באלול הוא לימוד דמוקרטי-קבוצתי שבו למנחים של הקבוצות אין מעמד מיוחד בנוגע למהות של הדברים והם אחראים על בחירת התכנים וזרימת הדיון ועל חלוקת ההנחיות של מפגשים בין המשתתפים. אפיון הלימוד הוא פגישה ראשונית של התלמידים עם הטקסט, תוך ניסיון לסלק השפעות חיצוניות. לימוד שקרוי "לימוד בעיניים יחפות". בנוסף יש דגש על יצירה על בסיס הלימוד ולעיתים משולבות בלימוד סדנאות כתיבה ופעילות יצירתית נוספת.
פרסים
פרס אבי חי לשנת תשנ"ז הוענק לרות קלדרון ומוטי בר-אור על הקמת בית המדרש.
פרס אגרסט לתרבות יהודית, מטעם האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, הוענק לבית המדרש אלול בשנת תשע"ב.
קישורים חיצוניים
בית המדרש אלול, באתר האינטרנט של קרן אבי חי
הערות שוליים
קטגוריה:מוסדות לימוד תורניים
קטגוריה:תרבות יהודית בישראל
קטגוריה:ארגוני התחדשות יהודית
קטגוריה:ארגונים החברים באיגוד ארגוני יהדות ישראלית | 2023-11-10T03:20:47 |
ג'ימי הנדרקס | REDIRECTג'ימי הנדריקס | 2004-10-15T11:07:11 |
נח | שמאל|ממוזער|250px| נח בונה את התיבה. המוזיאון לאמנות יפה בבודפשט
נֹחַ הוא דמות מקראית, בנו של למך בן מתושלח והדמות הראשית בסיפור המבול בספר בראשית פרקים עד . קורותיו מסופרות בפרשה הקרויה על שמו, פרשת נח וצאצאיו מפורטים בלוח העמים. לפי הבנה פשוטה של הפרשה, במבול לא נותר איש מלבד נח ובניו ונשיהם כך שהוא אבי כל האנושות.
לנח היו שלשה בנים: שם, חם ויפת. הוא חי 950 שנה, שלפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית החלו בשנת א'נ"ו (2705 לפנה"ס) והסתיימו בשנת ב'ו' (1755 לפנה"ס).
קורות חייו
נח נולד ללמך בן מתושלח, על פי הכרנולוגיה המקראית, בשנת א' אלפים נ"ו לפי הלוח העברי, (2705 לפנה"ס).
לפי חז"ל, שמה של אשתו של נח בונה התיבה היה נעמה, אך נחלקו האם מדובר בנעמה בת למך, או שהיא הייתה אישה אחרת שאיננה מצאצאי קין. בספר היובלים אשתו של נח איננה נקראת נעמה, אלא אמזרע בת ברכיאל, בת אחות אביו.
מהות שמו
המקרא מפרש את מהות שמו, מלשון נחמה או מלשון מנוחה, וזאת לאור הציפייה שהוא יקל על קללת האדם והאדמה שאירעה עקב חטא עץ הדעת.
רש"י, פרשן המקרא, מתאר את מנוחת האדמה שאירעה בימי נח, על ידי המצאת המחרשה על ידי נח, ובכך שבימיו הפכה הארץ לפוריה יותר.
על נח נכתב כי הוא "מצא חן בעיני ה'". המילה "חן" היא היפוך אותיות של המילה נח. זהו אחד משני מקרים בתנ"ך שבהם שם האדם והיפוך אותיות המעיד על אופיו מוזכרים בפסוק אחד. (המקרה השני הוא ער בן יהודה, שעליו נאמר כי "עשה את הרע בעיני ה'").
יש המפרשים את דבריו של למך עם לידת נח () כהולמים את תפקידו של נח ככורם וכמגלה היין. זאת בשל העובדה שנכתב: (). דמותו כאן בעצם מוצגת כאבי שושלת ומייסד מלאכה. היין ידוע כדבר מנחם. ולפיכך, ישנה התאמה בין תפקידו של היין לנחם ובין דבריו של למך. הסמכת הפסוק לדמותו של נח בתור גיבור המבול אפשרית לפי התחייבות אלוהים שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה ולא יוסיף עוד להכות את כל חי (). אולם, לדעת פרשנים, היא כרוכה בקושי. לפיהם הקושי הוא בחיבור התקווה לנחמה בכאוס האיום של המבול, שהשמיד כמעט את כל האנושות. אין גם קשר מובהק בין המבול והצלתו של נח לבין ביטול הקללה. יתרה מזאת, על-פי הפסוק מסתמן שנח עצמו הוא זה שינחם את האנושות ("זה ינחמנו"). זאת בעוד שבסיפור המבול, אלוהים הוא זה שהציל את האנושות. בעיצבון ובעבודת פרך קוללו, וביין משכיח הכאב והעמל נוחמו. ומסתבר שכינויו של נח – "איש האדמה" (ט' 20) קשור במוטיב הזה. המוטיב שראשיתו היא קללת האדמה בגלל החטא של האדם הראשון וסופו הוא ביטול קללת האדמה על ידי איש האדמה באמצעות היין.
נח והמבול
האירוע העיקרי בחייו של נח היה המבול. בסוף פרשת בראשית ובתחילת פרשת נח מסופר על התנהגותם הבלתי מוסרית של אנשי הדור, כאשר "מלאה הארץ חמס". אלוהים החליט להשמיד אותם במבול, ולהשאיר את נח ואת בני משפחתו בחיים, בגלל צדקותו של נח, יחד עם חיות, בהמות ועופות מכל מין (שבעה זכרים ושבע נקבות מן המינים הטהורים, וזוגות מן המינים הטמאים). לשם מטרה זו, אלוהים ציווה על נח לבנות את תיבת נח.
התיבה
על פי תיאור התורה, בתיבה היו שלוש קומות. המדרש מסביר את תפקידיהן: קומה עבור בני אדם, קומה עבור בהמות חיות ועופות, וקומה עבור הזבל. לפי דעות מסוימות בחז"ל, בתיבה הייתה קבועה מרגלית שהאירה ליושבי התיבה. לדיעות אחרות, חלון היה פתוח החוצה. בניית התיבה ארכה 120 שנה, על מנת להזהיר את יושבי הארץ מפני העונש הצפוי אם לא יחזרו בתשובה. לאחר שהם מיאנו לשוב, נכנס נח וכל אשר איתו אל התיבה בבוא המועד הנקוב. וכעבור שנה - עם תום המבול - יצא אל הארץ החריבה.
אחרי המבול
250px|ממוזער|
ברית הקשת
לאחר היציאה מהתיבה, כורת ה' ברית עם נח ובניו. בברית זו מבטיח ה' שגם כאשר ישובו בני האדם לחטוא, הוא לא ישחית את העולם שנית במבול. הסימן לברית יהיה היראות הקשת בענן לאחר ירידת גשמים. יש אומרים שכנגד התחייבותו של ה' שלא להביא מבול לעולם, התחייבו בני האדם שלא להרוג זה את זה, ואף בעלי החיים התחייבו שלא לטרוף אדם. אך אם תופעת הרצח תפשוט בקרב כלל אנשי העולם, ובכך יפרו את הברית, לא יהיה ה' מחויב לחלקו בברית, שלא להביא מבול.
מעשה חם
לאחר יציאתו, נטע נח כרם והקריב קרבנות לאלוהים על כך ששרד. בהמשך מסופר על שכרותו של נח - נח שתה והשתכר, ובנו חם גילה את ערוותו ושם ויפת עמדו וכיסוה. לאחר שנח התפכח, הוא קילל את כנען, בנו של חם, כי "עבד עבדים יהיה לאחיו", ואת שם ויפת - בירך. הקטע המתאר את השפעת היין על ממציאו, נח, הוא מעין משל המדגיש את ההשלכות של שתיית היין, השיכרון ואובדן החושים, והתוצאות המרות העלולות לנבוע מאובדן זה.
האל כורת ברית מחודשת עם בני האדם בדומה לברית או הברכה שכרת עם אדם הראשון. ההבדלים המהותיים בין שתי הבריתות הם היתר אכילת בשר, למעט אבר מן החי ואיסור רצח אדם. חז"ל צירפו את הציווי כלפי אדם הראשון ואת הציוויים שהצטווה נח לשבע מצוות בני נח. על פי מדרש תנחומא נח המציא את המחרשה ובכך שחרר את בני דורו מהקללה שהוטלה על אדם הראשון, כפי שחזה אביו בקריאת שמו.
נח חי אחרי המבול עוד 350 שנה, ונפטר בגיל 950 שנה.
שאלת צדקותו של נח
בתורה אין תיאור לאופיו של נח ואין פרטים עובדתיים על התנהגותו אך מן הכתוב ניתן לפרש פרטים מסוימים על אישיותו וצדקותו.
יש המפרשים לחיוב ויש המפרשים לשלילה.
הפסוק המרכזי המעיד על אופיו של נח הוא:
המילה "בדורותיו" מפורשת על ידי פרשנים בדרכים שונות:
רבי יוחנן שפט את נח לשלילה וטען כי צדיק היה כלומר, אם היה נמצא בדור בו היו צדיקים ולא בדור בו הרוב המוחלט היו פושעים כנראה לא היה נחשב לצדיק על כך רש"י אמר כי אילו היה בדורות של צדיקים לא היה נחשב לכלום.
למול טענה זו קם ריש לקיש דן את נח לחיוב ואמר: כלומר, אם בחברה נפשעת היה צדיק, בחברת צדיקים היה צדיק עוד יותר. על כך אמר רש"י: .
על אותו הפסוק קיים גם ויכוח על משמעות המילה תמים. המפרשים את הפסוק לחיוב טוענים כי תמים הוא תואר נוסף לצדיק הנועד לחזק את היות נח צדיק ולמולם המפרשים את הפסוק לגנאי טוענים כי המילה תמים מנותקת מהמילה צדיק ועל כך נכתב בגמרא: .
המילה תמים מופיעה גם כשה' אמר לנח לפני כניסתו לתיבה : . לפי מ"ר (לב, ג) לא אמר "צדיק תמים", משום שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, ובאשר למילה 'תמים' הנעדרת כאן- בדור המבול נח אינו מוגדר כ"תמים", משום שתכונת התמימות מתייחסת לדורות אחרים- דורות שלפני המבול או דורות שאחריו. מכאן ניתן להבין שלפני פירוש "תמים" כעניו וסבלן (רש"י) בדור המבול פקעה סבלנותו של נח לטפל בבהמות.
מהפסוק הנ"ל מועלה השאלה על אילו דורות מדובר ישנן שתי דרכים לחלוקה לדורות: חלוקה לשני סוגי דורות-הדורות שלפני המבול כולל דור המבול והדורות שלאחר המבול (לפי "משך החכמה") ועפ"י הדרך הזאת נח חי בשני סוגי הדורות ולכן המילה "בדורותיו" אינה מפחיתה מצדיקותו.
חלוקה לשלושה סוגי דורות- העולם שלפני המבול, העולם שאחרי המבול (עד אברהם) והעולם של אברהם. בחלוקה הזו נח לא חי בעולם השלישי (של אברהם) ולכן המילה בדורותיו במקרה זה מציינת שביחס לדורות אברהם לא היה נחשב נח לצדיק ובכך מאמינים הדנים את נח לגנאי.
ישם שני סוגי צדיקות: פסיבית ואקטיבית. ההבדל בין צדיקות פסיבית- צדיקות שמשמעותה היא לא ללמוד ממעשי רשעים שבדור וצדיקות אקטיבית היא לא רק שלא ללמוד ממעשי הרשעים שבדור אלא גם ללמד את הרשעים כיצד לנהוג. כלומר ההבדל בין צדיקות פסיבית לאקטיבית הוא שצדיקות פסיבית אינה דואגת לאחר ואינה פועלת על מנת לעזור לאחר.
על נח נאמר שצדיקותו הייתה פסיבית, נח הציל את עצמו אך לא דאג לאחרים ועל כך נשפט במאמר לגנאי.
מושווה נח לאברהם ונאמר עליו כי נח אינו היה צדיק בעצמו וכי היה צריך את עזרת ה' על מנת להיות צדיק, התבודד מן החברה ונזקק לעזרה וסעד מה' להבדיל מאברהם שהלך לפני ה' והיה צדיק ללא עזרת ה'.
דמותו של נח בעיני המדרש ובעיני הפרשנים
ממוזער|256x256 פיקסלים|נח והיונה בפסיפס מהמאה ה-13, בבזיליקת סן מרקו
במקרא מתוארת דמותו של נח באור חיובי ביותר. בספרים החיצוניים ובמדרשי חז"ל שונים ישנה מחלוקת האם להתייחס אל נח בצורה חיובית או שלילית. במקרים רבים הדגישו המפרשים את ההבדל בין נח ובין אברהם אבינו כדי לעשות זאת:
רש"י, למשל, מביא על הפסוק "איש צדיק תמים היה בדורותיו" שני פירושים תוך הסתמכות על התלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד א'. הראשון בשם ריש לקיש, שאם היה נח בתקופת אברהם היה לצדיק יותר גדול. הפירוש השני בשם רבי יוחנן, לגנותו של נח: "בדורותיו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם, לא נחשב היה לכלום".
פרשנים נוספים מדגישים את ההבדל בין הכתוב על נח "את האלוהים התהלך נח", לבין הכתוב על אברהם "אשר התהלכתי לפניו". כלומר, נח היה צריך סיוע מאלוהיו, לא כן אברהם שהתהלך בכוחות עצמו.
המדרש גם מדגיש את השוני בין השניים בכל הנוגע לעזרה לאחר. כאשר נח מקבל את הידיעה על המבול, לא נכתב על ניסיון להציל אחרים או להזהירם. אברהם, לעומתו, יוצא מגדרו כדי לנסות ולהציל אחרים, ודוגמה קיצונית לכך היא סיפור סדום ועמורה.
מטרת פרשנים אלה שמנמיכים מערכו של נח הוא להדגיש את כישלונם של הקודמים לאברהם בניסיון ליצור עם סגולה הקרוב לאל. לפי המפרשים, רק אברהם, אבי האומה, מצליח בצדיקותו לעשות זאת, וכל הקודמים לו (אדם ונח) לוקים בחסר.
מדרש תנחומא, המובא ברש"י, דורש את שמו של נח ומייחס לנח את המצאת המחרשה, ובכך את שחרור בני דורו מהקללה שהוטלה על אדם הראשון - "וקוץ ודרדר תצמיח לך".
מדרש תנחומא מביא אגדה על נסיבות השתכרותו של נח:
צאצאיו של נח
לאחר שאלוהים השמיד את כל החי מלבד נח ואשתו נעמה ומשפחתם והחיות בתיבה, נח הפך לאבי האנושות כולה. בניו ייצגו את אבות אבותיהם של העמים אשר באו לאחר מכן. אלו הם:
נח בספרים החיצוניים
על פי הספרים החיצוניים, שמה של אמו היה "בת-אנוש". שמה זה נשתמר רק במגילה החיצונית לבראשית ובספר היובלים: "וביובל החמשה עשר, בשבוע השלישי, לקח לו למך אשה ושמה בת אנוש אחות ברכאל, בת אחות אביו, ובשבוע הזה ילדה לו בן, ויקרא את שמו נח".
בספר חנוך א' נח מתואר כתינוק מיוחד:
מקבילות לסיפורו של נח
מבול קדמון הוא מוטיב חוזר במסורות קדומות של תרבויות אנושיות רבות ברחבי העולם.
חוקרי ספרות רבים מוצאים דמיון רב בין סיפורו של נח לבין סיפור המופיע באגדת גילגמש השומרי, שם מסופר על אותנפישתים - האדם היחיד ששרד את המבול שהביאו האלים על הארץ, ובשל כך העניקו לו האלים חיי אלמוות. אותנפישתים הוא מקבילו האכדי לזיאוסודרה השומרי, מהגרסה הכתובה הקדומה ביותר שנמצאה לסיפור המבול. גרסה מסופוטמית נוספת לסיפור המבול מופיעה באפוס אתרחסיס.
במיתולוגיה היוונית מופיע סיפורם של דאוקליון ופירה. אף הם בנו כלי שיט בהוראת האלים, שרדו מבול ומהם יצאו כל בני האדם.
במיתולוגיה המצרית, האל נו מגלם את התהום המימי הקדמוני, ובמיתולוגיה הסינית מסופר על נו'וה, אישה בדמות דרקון ששורדת שיטפון גדול.
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים 2004. פרק ו' 'הנה אז חשבתי בלבי כי מן עירים ההריון מן הקדושים': סיפור לידת נח על פי מגילה חיצונית לבראשית. עמ' 78–85.
חיים חיון, ותצא דינה:קריאה המקראי ועיון בזיקותיו, ירושלים: הוצאת מאגנס,2011. בתוך פרק שלישי מעשה דינה וסיפורי התורה: נח ובניו, ברא' ט' 20–27. עמ' 75–77.
קישורים חיצוניים
פרשנויות וביאורים על סיפור נח באתר 929 - תנ"ך ביחד
דמותו של נח בראי המדרש, מתוך הספרייה הווירטואלית של מטח
נח איש האדמה מחבר: יונתן כהן מתוך מקראנט-מאגר מידע.
ד"ר רפאל ירחי "נח איש צדיק – יש מרבותינו הדורשים אותו לגנאי" דף שבועי מאת הפקולטה ללימודי יהדות אוניברסיטת ב"א, תשס"ב
הערות שוליים
*
קטגוריה:שושלת שת
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:ארכיטיפים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 900
קטגוריה:פרשת נח | 2024-09-01T03:55:54 |
אדם הראשון | אדם הראשון (ידוע גם כהאדם הראשון, אדם קדמון, אב קדום, האב הקדום או אם קדומה. באנגלית הוא ידוע כ-ancestor או Progenitor) הוא מונח הבא לתאר אחת ממספר אפשרויות:
אב השושלת (אחד מהורי הוריו של הצאצא) עד האב הקדום המשותף של כל האנשים החיים על פני כדור הארץ. אדם כרומוזום Y וחוה המיטוכונדרית שהיא אם כל האנושות, או אדם שהוא האדם הנבון הראשון, רמוס ורומולוס שהם אבות הרומאים או האב הקדמון הכולל של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ.
כמעט לכל תרבות אנושית יש מיתוס או סיפר של ראשית החיים. יש מישהו שנחשב כאב האנושות או האדם והאישה הראשונים.
ביהדות ובשאר הדתות האברהמיות אלו הם אדם וחוה.
בהינדואיזם זהו מנו
על פי טקיטוס בספרו "גרמאניה", במיתולוגיה הגרמאנית, האדם הראשון היה מנוס, בנו של האל טויסטו
אצל הסינים פנגו
אצל היפנים איזאנגי ואיזאנמי
אצל היוונים האלים יצרו את פנדורה כאישה הראשונה
בגרסה אחרת של המיתולוגיה היוונית, איו היא האם הראשונה, שצאצאיה הם ראשית כל העולם המוכר על ידי היוונים
הקיקויו מאמינים שגיקויו ומומבי היו הזוג הראשון
בפרו ובוליביה (והסביבה) מאמינים שאל השמש הוריד את האדם הראשון והאישה הראשונה על אי השמש באגם טיטיקקה (בחלק הבוליביאני) וביקש מהם להוליד ילדים
ראו גם
קטגוריה:שארות ומוצא | 2023-12-21T16:55:48 |
הושענא רבה | שמאל|ממוזער|300px|הקפות הושענא רבה בבית הכנסת החורבה בירושלים
הוֹשַׁעְנָא רַבָּה (בארמית: הושענא רבא; בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי והאחרון של חג סוכות, היום השישי של חול המועד סוכות, שחל בכ"א בתשרי, יום לפני שמיני עצרת. יום זה היה שיאה של מצוות ערבה בבית המקדש, ונהגו לזקוף בו את הערבות על המזבח אפילו אם חל בשבת. כיום נותר לכך זכר במנהג חיבוט ערבה הייחודי ליום זה. ביום זה נהוג לומר פיוטי הושענות רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו.
הושענא רבה הוא היום האחרון של חג הסוכות וביום שאחריו מתקיים חג שמיני עצרת, שהוא יום טוב.
מקורות לכינוי היום
לראשונה מוזכר השם "הושענא רבה" ליום האחרון של חג הסוכות במדרש שוחר טוב מזמור יז.
משמעויות השם
ישנם מספר רמזים לשם "הושענא רבה" בנוסף להסבר המקובל המבוסס על ריבוי פיוטי הושענות:
זהו היום העשרים ושישה לאחר יום בריאת העולם, כמניין שם הוי"ה שנקרא שם רבה.
זהו יום נ"א (51) לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודש אלול), ולכן מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול), שכן הוא אחרון וחותם את ימי התשובה.
שמות נוספים
לחג שמות נוספים המופיעים במקורות ישראל הקדומים:
יום שביעי של ערבה - על שם מנהג הערבות ביום זה.
יום חיבוט חריות - על שם חריות (ענפי) הדקל שהיו מביאים לבית המקדש ביום זה, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה.
יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה וביום הכיפורים כל באי עולם נידונים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג, הוא יום החיתום האחרון של דין זה. הואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום כיפור.
מצוות ערבה בהושענא רבה
בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה (בחזית בית המקדש) ערבות כשראשיהן כפופים על גבי המזבח (גובה המזבח היה 10 אמות, ואת הערבות היו מניחים על היסוד ומשם עד גג המזבח לא כולל הקרנות היה 8 אמות ועל כן היו הערבות צריכות להיות בנות 11 אמה כדי שיעלו מעל המזבח, 10 אמות בגובה ועוד אמה אחת יהיו גוחות (=מוטות) על המזבח מלמעלה), והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:
כזכר למנהגי היום מתקופת בית המקדש נהוג אף היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת פיוטי הושענות.
בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או לדעת אבא שאול ניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. הבייתוסים התנגדו וניסו למנוע זאת. נטילת הערבה מחוץ לבית המקדש (בגבולין) היא מנהג שהנהיגו הנביאים מתקופת בית שני, ואינה דוחה שבת. דבר זה הביא לארגון מחדש של לוח השנה העברי כך שהושענא רבה לא יחול בשבת.
מנהגי הושענא רבה
תיקון ליל הושענא רבה
בליל הושענא רבה נוהגים רבים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה מתוך סידורים של "תיקון ליל הושענא רבה" או לימוד תורה על פי בחירה אישית של הלומד. מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהלים, מפני שכתיבת ספר תהלים מיוחסת לדוד המלך (), והוא גם האושפיז ביום הושענא רבה. יש שנהגו לשלב בקריאת התהלים אמירת קטעי סליחות, קבלת עול מלכות שמים, והזכרת י"ג מידות.
חיבוט ערבות
ממוזער|270px|מכירת ערבות למנהג חיבוט ערבה בשכונת קראון הייטס בברוקלין שבניו יורק
לזכר מצוות ערבה במקדש, נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך. ההקפדה על המספר 5 (5 ערבות ו-5 חבטות) היא מאוחרת ולפי הקבלה, ויש שאין מקפידים עליה.
לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט "תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא" נוהגים להניח את ארבעת המינים, לקחת 5 ערבות אגודות, איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים.
על פי מנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.
הקפת הר הזיתים
בזמן הגאונים היה נהוג בארץ ישראל לעלות לירושלים בהושענא רבה, ולערוך שבע הקפות סביב אבן מסוימת על הר הזיתים, שסימלה את המזבח החרב שאין אפשרות להקיף אותו כפי שנהגו בימי בית המקדש. המעמד בהר הזיתים נחשב למעמד רשמי של ההנהגה היהודית בארץ ישראל, ובני ישיבת ארץ ישראל היו מכריזים לאחר מכן על ההר על קביעת לוח השנה והמועדים לשנה הקרובה, וכן על חרמות, נידויים או מינויים חדשים. אל המעמד היו מגיעים גם עולי רגל מבבל לירושלים. יש הסוברים שמנהג זה הוא ראשיתו של מסגד כנסיית העלייה, שבמרכזו סלע שקודש על ידי הנוצרים.
מנהגים נוספים
התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו שלושה מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. מעבר לכך, אף את הלולב בפני עצמו אוגדים לאורכו, ומנהגים שונים בדבר. ביום הושענא רבה נוהגים להתיר את האגד של הלולב עצמו.
ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה. בחוץ לארץ נהגו להיפרד מן הסוכה למחרת הושענא רבה, בשמיני עצרת.
קרעפלאך - יש מנהג לאכול קרעפלאך בסעודת היום.
ממוזער|האדמו"ר מסטיטשין בתקיעת שופר בהושענה רבא לאחר הקפהתקיעת שופר - יש הנוהגים לתקוע בשופר לאחר כל הקפה.
מנהג הצל
מנהג הצל או מנהג הצללים הוא טקס עתיק ושנוי במחלוקת שהיה נהוג לעשותו בליל הושענא רבה. מי שמבצע טקס זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע הטקס מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שנוהג לבצע את הטקס מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.
תיקון ליל הושענא רבה, משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת הטקס.
מקורות המנהג
לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל בעלי הסוד והמקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" ובראשונים רבים נוספים:
וכך כותב ר' אהרן מלוניל: הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: .
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו.
כמו כן כתוב בספר הזוהר
בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" () מוזכר עניין זה:
הסתייגותם של חכמי ישראל
רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בשולחן ערוך נכתב בהגהותיו של ר' משה איסרליש: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". האבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה".
בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים".
תפילות בהושענא רבה
התפילה בהושענא רבה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים, ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים. נוהגים להקיף את הבמה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום זה.
בקהילות אשכנז המזרחי נהוג כי שליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא בנוסח המורחב של שבתות וחגים (אך לא אומרים נשמת כל חי) ובניגון של ימים נוראים. על פי קבלת האר"י, אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (כמו בעשרת ימי תשובה). בעת פתיחת ארון הקודש נאמר נוסח 'אין כמוך' ('אתה הראת' לפי נוסח החסידים) כבשבת, אומרים את פסוקי י"ג מידות הרחמים (ואת התפילה שלאחריהם כבימים נוראים), 'שמע ישראל' ו'אחד אלוהינו', ובתפילת מוסף נאמרת קדושה מורחבת. בעבר היו שנהגו לומר סליחות לפני התפילה. לא כל מנהגים אלו נתקבלו בכל קהילות אשכנז, ויש קהילות הנוהגות רק חלק מהם או אף אחד מהם.
בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא האלהים ה' הוא האלוהים" אחרי מזמור ק"ג ולפני אמירת ה' מלך של פסוקי דזמרא כמו בימים נוראים (אך לא מרחיבים את פסוקי דזמרא). יש אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (יש נוהגים לומר גם נשמת כל חי לפני כן). בהושענות אומרים קטעי סליחות (בעבר נהגו לומר בין ההושענות את י"ג מידות הרחמים, אך כיום מקובל לדלגן, בעקבות דברי האר"י), ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש תענו ותעתרו ויש אף שתוקעים בשופר.
מנהג ייחודי שהיה נהוג בכמה קהילות רומניוטיות ובחלק מקהילות נוסח צרפת הוא לומר בתפילת מוסף את ההוספות של עשרת ימי תשובה ("זכרנו לחיים" בברכת אבות, וכו') ותפילת אבינו מלכנו, ישנן קהילות של איטלקים הממשיכות את מנהג אמירת אבינו מלכנו גם היום, וחלקן אף מוסיפות בתפילת מוסף את הפיוט ונתנה תוקף.
קיימות עדויות לפיהן במהלך התכנסויות ליל הושענא רבה בבתי הכנסת, נערכו במאות ה-17 וה-18 בקרב יהדות איטליה הצגות מוזיקליות. קהילת יהודי ונציה וקהילת יהודי קזאלה מונפרטו הצטיינו בהלחנה מיוחדת לקטעי שירה ולמופעי תיאטרון ואופרה על נושאים הקשורים לחג.
הושענא רבה במחשבת הקבלה
בספרות הקבלה הושענא רבה נחשב יום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.
אחת מנבואותיו של חגי הנביא () נאמרה לו "בשביעי בעשרים ואחד לחודש", כלומר - בכ"א תשרי, הוא יום הושענא רבה. ייתכן ויש לכך קשר למסורת המוזכרת בתלמוד לפיה מנהג חיבוט הערבות הנהוג ביום זה הוא "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים", ולפי רש"י בפירושו במקום, הכוונה לחגי, זכריה ומלאכי.
קישורים חיצוניים
מאמר עניין בדיקת הצל בליל הושענא רבה, מתוך "שמעתי", הרב יהודה לייב הלוי אשלג
הושענא רבה באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חגי תשרי
קטגוריה:סוכות
קטגוריה:מנהגים יהודיים: חגים
קטגוריה:חול המועד | 2024-07-12T13:21:45 |
הראשון לציון | הראשון לציון הוא תואר שהוענק למי שנעשה הרב הבכיר של יהודי האימפריה העות'מאנית. כיום, מאז הקמת הרבנות הראשית לישראל – הוא תואר נלווה למי שנבחר לכהן במשרת הרב הראשי הספרדי של ישראל.
תואר הראשון לציון אינו קצוב בזמן, וגם לאחר שהוקצבה כהונת הרב הראשי, הוא משמש את מי שהוכתר בתואר זה, אף לאחר תום כהונתו ברבנות הראשית.
מקורו של התואר בפסוק: "רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירוּשָׁלַ֖͏ִים מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן" ().
היסטוריה
החל מראשית התקופה העות'מאנית, קיימות עדויות על רבנים ששימשו בראשות העדה בירושלים וכונו בשם "הרב הכולל" או "חכם הקהל", כמו הרלב"ח והרדב"ז שכיהנו באמצע המאה ה-16. השימוש בכינוי "ראשון לציון" נתקבל במהלך הדורות. יש שייחסו תואר זה כבר לרב משה גאלנטי שכיהן באמצע המאה ה-17, אך יש עדויות מבוססות שלפיהן מדובר בתפקיד רשמי המוכר על ידי השלטונות, קיימות רק מתקופת המאה ה-19, ובעיקר מאמצע המאה ה-19, שאז הפך הרב הכולל של ירושלים לחכם באשי.
בשנת 1839 התפרסמו הרפורמות העות'מאניות, ועל פיהן קיבלו כל הרבנים בערי המחוז הגדולות באימפריה העות'מאנית, את התואר חכם באשי. כתב המינוי ניתן מטעם השלטון המרכזי בקושטא, ולאחר המלצת החכם באשי של קושטא. הרב חיים אברהם גאגין היה הראשון שקיבל בשנת 1841 את התואר חכם באשי, שכלל בתוכו גם סמכויות נרחבות מטעם השלטון. מבין כל הרבנים שכיהנו אחריו רק שניים (הר"מ פאניז'יל וה"ישא ברכה") קיבלו את התואר חכם באשי, והשאר כיהנו כממלאי מקום החכם באשי או שקיבלו רישיון מטעם השלטונות המקומיים בלבד. כפי הנראה הסיבה העיקרית הייתה רצון הקהילה להימנע מתשלום המס הגדול הנדרש לשם מתן הפרמאן.
עד להקמת הרבנות הראשית לישראל כיהנו בתפקיד 30 רבנים. לאחר פטירתו של הרב יעקב שאול אלישר ב-1906, התחלפו הרבנים בתדירות גבוהה בעקבות מאבקים בתוך הציבור סביב נושא הרבנות.
בשנת ה'תרפ"א (1921) הוקמה הרבנות הראשית, ואל משרת הראשון לציון, שמכהן כרב הראשי הספרדי, הוספה גם משרת רב ראשי אשכנזי. הרבנות הוכרה על ידי ממשלת המנדט ובכך ניתן לראשונה מעמד חוקי לרבנות ולבתי הדין האשכנזיים בארץ ישראל.
טקס ההכתרה מתקיים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה.
ממוזער|תמונתו של רבי יעקב מאיר בבול של מדינת ישראל
לבושו
על פי המסורת הספרדית, לובש הראשון לציון גלימה בצבע כחול כהה או שחור. הגלימה מקושטת מלפנים בריקמה בדוגמת עלים ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו חובש הראשון לציון מצנפת כחולה כהה המעוטרת בפס תכול-לבן.
רבנים שכיהנו בתפקיד הראשון לציון
שמאל|ממוזער|250px|הרב יצחק נסים נואם בטקס הכתרתו לרב ראשי
שמאל|ממוזער|250px|תמונתו של רבי יעקב שאול אלישר בבול של מדינת ישראל
בטרם הוקמה הרבנות הראשית
(בסוגריים - שנת מינויים)
הרב משה גלנטי - (ה'תכ"ד, 1664)
הרב משה בן שלמה אבן חביב - (ה'תמ"ט, 1689)
הרב אברהם רוויגו - (ה'תס"ב, 1702)
הרב אברהם בן דוד יצחקי - (ה'תע"ה, 1715)
הרב בנימין הכהן מעלי - (ה'תפ"ב, 1722)
הרב אליעזר נחום - (ה'ת"ץ, 1730)
הרב ניסים חיים משה מזרחי - (ה'תק"ה, 1745)
הרב יצחק הכהן רפפורט - (ה'תק"ט, 1749)
הרב ישראל יעקב אלגאזי - (ה'תקט"ו, 1754)
הרב רפאל מיוחס - (ה'תקט"ז, 1756)
הרב חיים רפאל בן אשר - (ה'תקל"א, 1771)
הרב רפאל משה בולה - (ה'תקל"ב, 1772)
הרב יום טוב אלגאזי - (ה'תקל"ג, 1773)
הרב משה יוסף מרדכי מיוחס - (ה'תקס"ב, 1802)
הרב מרדכי הלוי - (ה'תקס"ו, 1805)
הרב יעקב משה עייאש - (ה'תקס"ו, 1806)
הרב יעקב קוראל - (ה'תקע"ז, 1817)
הרב רפאל יוסף חזן - (ה'תקע"ח, 1818)
הרב יום טוב דנון - (ה'תקפ"א, 1821)
הרב שלמה משה סוזין - (ה'תקפ"ד, 1824)
הרב יונה משה נבון - (ה'תקצ"ו, 1836)
הרב יהודה נבון (ה'תר"א, 1841)
הרב חיים אברהם גאגין - (ה'תר"ב, 1841)
הרב יצחק קוב'ו - (ה'תר"ח, 1848)
הרב חיים נסים אבולעפיה - (ה'תרט"ו, 1854)
הרב חיים דוד חזן - (ה'תרכ"א, 1861)
הרב אברהם אשכנזי - (ה'תרכ"ט, 1869)
הרב רפאל מאיר פאניז'יל - (ה'תר"ם, 1880)
הרב יעקב שאול אלישר - (ה'תרנ"ג, 1893)
הרב יעקב מאיר - (ה'תרס"ו, 1906) - כהונה ראשונה
הרב אליהו משה פאניז'יל - (ה'תרס"ז, 1907)
הרב נחמן בטיטו - (ה'תרס"ט, 1909)
הרב משה יהודה בן רבי יוסף פרנקו - (ה'תרע"ב, 1912)
הרב נסים יהודה דנון - (ה'תרע"ה, 1915)
הרב חיים משה אלישר - (ה'תרע"ט, 1919)
במסגרת הרבנות הראשית
מס'דיוקןשם
(תקופת חיים)תאריך מינויתאריך עבריתאריך לועזי1לא ממוסגר|134x134 פיקסליםהרב יעקב מאיר
(תרט"ז-תרצ"ט)ט"ז באדר א' ה'תרפ"א24 בפברואר 19212לא ממוסגר|129x129 פיקסליםהרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל
(תר"ם-תשי"ג)י' בתמוז ה'תרצ"ט27 ביוני 19393לא ממוסגר|148x148 פיקסליםהרב יצחק נסים
(תרנ"ו-תשמ"א)כ"ט בשבט ה'תשט"ו11 בפברואר 19554לא ממוסגר|133x133 פיקסליםהרב עובדיה יוסף
(תרפ"א-תשע"ד)ז' בחשון ה'תשל"ג15 בנובמבר 19725לא ממוסגר|112x112 פיקסליםהרב מרדכי אליהו
(תרפ"ט-תש"ע)א' בניסן ה'תשמ"ג18 במרץ 19836לא ממוסגר|133x133 פיקסליםהרב אליהו בקשי דורון
(תש"א-תש"ף)א' בניסן ה'תשנ"ג22 במרץ 19937לא ממוסגר|150x150 פיקסליםהרב שלמה משה עמאר
(תש"ח-)י"ב בניסן ה'תשס"ג2 באפריל 20038לא ממוסגר|123x123 פיקסליםהרב יצחק יוסף
(תשי"ב-)י"ז באב ה'תשע"ג24 ביולי 20139לא ממוסגר|150x150 פיקסליםהרב דוד יוסף
(תשי"ז-)כ"ו באלול ה'תשפ"ד29 בספטמבר 2024
לקריאה נוספת
אברהם אלמליח, הראשונים לציון תולדותיהם ופעולתם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תש"ל
מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978
אודי (יהודה) מזרחי-צורף, "'גושפנקא דמלכא' חותמות הראשונים לציון באמצע המאה ה-19", עת־מול 234 (תשע"ד), עמ' 9–12
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:תארים ותפקידים יהודיים
קטגוריה:אנשי דת יהודים
רבנים ארץ ישראלים
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:היישוב הישן
קטגוריה:רבנים ישראלים | 2024-10-13T19:17:39 |
פאוסט (גתה) | שמאל|ממוזער|180px|העמוד הפותח של מהדורת המחזה משנת 1808
פאוסט (Faust) הוא מחזה טרגי בשני חלקים מאת יוהאן וולפגנג פון גתה. המחזה הוא יצירת הספרות המצוטטת ביותר בספרות הגרמנית והוא נחשב על פי רוב ליצירה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה בשפה זו.
המחזה עוסק בסיפורו של דוקטור פאוסט, איש אשכולות שמוכר את נשמתו לשטן תמורת ידע אינסופי ותענוגות ארציות. המחזה זכה לעיבודים רבים בספרות, במוזיקה ובתיאטרון בידי מחברים שונים, ומרחיב את הסיפור על פאוסט לכדי משל על המצב האנושי.
כתיבתו של המחזה העסיקה את גתה במהלך רוב חייו, והוא עצמו כינה אותה "summa summarum", דהיינו "סיכום הסיכומים" של חייו. עובדה זו מוצאת את ביטויה בסגנונות השונים, ולעיתים אף הסותרים, של היצירה, וכן בהדגשים תוכניים שונים ומנוגדים של העלילה והדמויות. גרסה חלקית וראשונה של המחזה התפרסמה בשנת 1772 ולאחר פרסומים חלקיים רבים לאורך השנים פורסמה היצירה השלמה שישים שנה מאוחר יותר בשנת 1832.
קשה לשייך את המחזה לסוגה ספרותית מסוימת. יש בו מאפיינים של הזרם הקלאסי, של הסער והפרץ וכן של הרומנטיקה. באחדות מן התמונות ישנם גם מאפיינים של סאטירה ושל מחזה-תעלומה.
לתמונות השונות במחזה קשר רופף יחסית זו לזו ולהתרחשות הכללית. מקובל לחלק את המחזה ל"טרגדיית המלומד" ול"טרגדיית גרטכן", אך חלוקה זו איננה מוחלטת.
אגדת פאוסט
250px|ממוזער|שמאל|פסל מפיסטו (משמאל) ופאוסט במרתף אאורבך בלייפציג
היצירה הראשונה המוקדשת לדמותו של פאוסט היא הספר העממי משנת 1587, אשר מגוללת את פרשת מעשיו הנפלאים והנוראים של ד"ר פאוסט, אשר התמכר לקסמים ולכישופים ולבסוף מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בעושר ובנעורים נצחיים. אגדה זו התבססה כנראה על סיפור חייה של דמות היסטורית אמיתית, שחיה בגרמניה כמאה שנים קודם לכן בשם ד"ר יוהנס פאוסט (1480-1540). ד"ר פאוסט היה איש אשכולות אשר עסק בפילוסופיה, אך גם באלכימיה, באסטרולוגיה ובכל מיני כישופים. הוא הרצה במספר אוניברסיטאות, הרבה בנסיעות וקנה לעצמו שם של אדם חשוד ומפוקפק בעיני הממסד הנוצרי, הקתולי והלותרני כאחד, אך גם בחוגי ההומניסטים המשכילים.
העובדה שהאגדה העממית ייחסה לו כישורים על-טבעיים והמציאה את סיפור קשריו המיוחדים עם השטן משקפת את המשבר ההיסטורי שפקד את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, כאשר הפילוסופיה והמדע התחילו להראות סימנים ראשונים של השתחררות מתלותם הבלעדית בדת ובכנסייה. אנשי הרנסאנס ביקשו להרחיב ככל האפשר את גבול ההכרה הרציונלית, גם אם דבר זה יוליך להתנגשות עם תמונת העולם הישנה שנמסרה על ידי התאולוגיה הנוצרית. אך העם הפשוט ראה במגמות אלה איום על האמונה הדתית המסורתית, ופירש את הכמיהה אל הדעת כבגידה שטנית בעקרונות המקודשים ביותר. הדאגה ששררה בחוגי הכנסייה ובקרב עם המאמינים מפני התפשטותה של ההשכלה החדשה נבעה גם מהעובדה שבאותה תקופה ההבחנה בין מדע, המבוסס על הסתכלות והשגה מתמטית, לבין עיון פילוסופי ואף חקירה מאגית לא הייתה ברורה. כך, למשל, לא ראו הבדל מהותי בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה. מצד אחר, גם ההומניסטים שהחלו לפתח מחשבה עצמאית, מנותקת מדפוסי החשיבה התאולוגיים, נחשבו כהרפתקנים הפונים לכיוונים מסוכנים.
תסיסה רוחנית זו התרחשה על רקע התפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, שגרמה לקרע עמוק בין שני פלגי הנצרות. כל הקשיים הללו היו השלכות ישירות מרוח ההתחדשות שזעזעה את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, אך הם גם גרמו למשבר דרמטי מתמשך. לפיכך מצאו הכנסיות בדמות השטן קרבן מתאים, אשר סימל בעיני ההמונים המודאגים והמבולבלים את כל הסכנות הטמונות ברוח החדשה והמהפכנית שהחלה להתפשט. האגדה על ד"ר פאוסט, אשר נטש את לימודי התאולוגיה ויצא לתרבות רעה מתוך תשוקה עזה להכרת סודות הטבע, עד שהתמסר לשטן וויתר מרצונו על גאולת נפשו, מדגימה את כל המתחים האינטלקטואליים של תקופת הרנסאנס והרפורמציה.
מבנה המחזה
250px|ממוזער|שמאל|פסל מפיסטו והסטודנטים במרתף אאורבך בלייפציג
בפתח המחזה שלושה קטעי מבוא, היוצרים מבנה מסגרת מסביב לגוף המחזה.
בהקדשה מתאר גתה את תהליך היצירה, בדגש על נקודת המבט האוטוביוגרפית.
אחרי ההקדשה מופיעה ההקדמה בתיאטרון, בה דנות שלוש דמויות: האמרגן, המשורר והבדחן בשאלת מהותו של התיאטרון. לאמרגן חשובות במיוחד ההכנסות הגבוהות, הבדחן מבקש לעצמו תהילה כשחקן, בעוד שלמשורר חשובה איכות המחזה.
כפי שנעשה לרוב בעת שהמחזה מועלה על הבמה, דעותיהן של הדמויות בהקדמה מזכירות את הדמויות במחזה עצמו: הבדחן מזכיר את מפיסטופלס (מפיסטו), המשורר את פאוסט והאמרגן את וגנר.
פרולוג בשמים: ההתערבות
הפרולוג בשמים (שורות 243–353) עוסק לראשונה בעלילה הראשית של המחזה. בדומה להתערבות שבספר איוב המקראי מתערב מפיסטו עם אלוהים על נפשו של פאוסט. השקפת עולמו הניהיליסטית של השטן מודגמת כאן בניגוד לגישתו הפוזיטיביסטית והמחייבת של אלוהים.
אלוהים נחוש בדעתו להוביל את פאוסט, אשר משרת אותו "במחשך", אל התובנה: "עינו חיש אפקח ולאור אוציאנו". הסכמתו לכך שמפיסטו יפתה את פאוסט, כל עוד זה בין החיים, נועדה רק להעמיד את פאוסט במבחן. אלוהים מכריז: "תועה אדם, כל עוד הוא שואף". הפרולוג רומז כי פאוסט יעמוד במבחן, ומכאן שההתערבות היא רק התערבות מדומה: "איש טוב, ביצר לבו העמום, ידע את השביל הנכון לפניו". מפיסטו מקבל רשות לפתות את פאוסט, כדי שזה יגיע אל האמת מתוך שגיאותיו.
חלק ראשון של המחזה
לילה (807-354): גבולות ההכרה, מחשבת ההתאבדות
מתוך מונולוג של הגיבור הראשי למדים הצופים כי המלומד יוהאן פאוסט ניצב בפני מפנה בחייו: למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. הוא מבקש להגיע אל משמעות הקיום, אל הדבר אשר "מחזיק את העולם מבפנים". מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר".
שיטות המדע נדמות בעיניו בלתי מספיקות למטרה זו. הוא סבור כי הצליח למצוא את החוקים המאגיים של ההרמוניה הטבעית בספר של נוסטרדמוס. הוא מזמן את רוח-האדמה, אשר לועגת לו ומשיבה אותו לממדיו: "הינך דומה לרוח שאתה תופס, לא לי!".
ידידו תאב-הלימוד של פאוסט, וגנר, בא אל חדרו וזוכה מצד פאוסט להתעלמות ודחייה. וגנר מסמל את טיפוס המדען קר-המחשבה, הרציונליסט והפוזטיביסט, אשר מלקט את כל ידיעותיו מתוך ספרים. הוא יהיר ומייצג בכך בורגנות משכילה ויומרנית. בניגוד אליו, פאוסט מבקש לחוש את הטבע מקרוב, ואת צעדיו מכוונים הכמיהה אחר ידע אלוהי, רגש ואינטואיציה.
לאחר שווגנר עוזבו לנפשו, מבקש פאוסט להתאבד בשתיית רעל, כצעד ייאוש של ניסיון אחרון להתעלות על מגבלותיו האנושיות. צלצולי הפעמונים של חג הפסחא מניאים אותו משליחת יד בנפשו, לא בשל משמעותם הנוצרית אלא בשל הזכרונות שהם מעוררים מימי הילדות המאושרים: "הזיכרון ורגשו הילדותי / מונעים ממני את הצעד האחרון".
לפני השער (1177-808)
בניגוד לבדידות של חדר העבודה שלו, יוצא פאוסט ביום המחרת בחברת וגנר אל הטבע האביבי שבחוץ, שבו מטיילים רבים להנאתם ולשם מפגש חברתי. באידיליה זו של הטיול בטבע חושף פאוסט בפני וגנר את צמאונו הרוחני והנפשי, את השסע הפנימי שלו: "שתי נשמות דרות, האח, בחזי....". כלב פודל משונה מתלווה אל פאוסט ווגנר ועוקב אחריהם.
חדר הלימוד (2337-1178): הברית עם השטן
פאוסט עוסק בתרגום הבשורה על-פי יוחנן, ומתלבט קשות על אופן תרגום פתיחת הספר. לבסוף הוא מחליט לתרגם את הפתיח "בראשית היה הדבר/המילה" לפסוק "בראשית היה המעשה". המעשה והעשייה הופכים מעתה למורי דרכו. הוא מוצא את הגשמתו העצמית בשירות לציבור (בתור מהנדס סכרים). בהשפעת לחשי הכישוף של פאוסט, הופך כלב הפודל בדרך של מטמורפוזה למפיסטו בתחפושת של תלמיד נודד, המציג עצמו בפני פאוסט כ"חלק מאותו כוח / השואף תמיד לרע ויוצר תמיד את הטוב" ובתור "הרוח השוללת תמיד".
פאוסט מציע לשטן ברית, אך מפיסטו הכלוא בחדרו של פאוסט בשל הנסיבות איננו רוצה עדיין לקבל את הצעתו. הוא מרדים את פאוסט ומשתחרר מהשפעתו הקסומה. מהתמונה הבאה במחזה מובן כי מפיסטו שב לבסוף לפאוסט.
פאוסט מקלל את קיומו על פני האדמה, ואז מציע לו מפיסטו את הברית. פאוסט מבקש את "מעמקי התבונה", ומפיסטו אמור לעזור לו להגיע אליהם במהלך כל ימי חייו. מפיסטו מבטיח לו "מסע בעולם הקטן, אז בעולם הגדול" בתמורה לשירותיו של פאוסט בעולם הבא. בנוסף מתערב פאוסט, כי לא יעלה בידו של מפיסטו להביאו ל"רגע עליון" זה. פאוסט מקבל את ההצעה, ובהתאם למסורת הברית נחתמת בדם.
התמונות הבאות במחזה מציגות את המסע בעולם "הקטן" ובעולם "הגדול". הן מאשרות את אשר היה ברור לפאוסט שהעריך יתר על המידה את כוחו: הוא איננו יכול להפסיד בהתערבות, מפני שלעולם לא יהיה שבע רצון ולפיכך אותו "רגע עליון" לא יגיע אף פעם. נדמה כי מפיסטו אינו יכול לקיים את הברית, שכן איננו רוצה למלא את מבוקשו של פאוסט אלא להסיח את דעתו ב"עולמו שלו". הוא אף פעם אינו מספק לפאוסט את אשר זה מבקש, אלא מנסה תמיד לטמטם את רוחו בהנאות שטחיות ולאחר מעשה גם לסבך אותו בחובות כבדים.
מפיסטו מעורר בעזרת קסמי-יין אימה בקרב סטודנטים שיכורים, שאמורים לבדר את פאוסט בתחנה הראשונה במסע-העולמות שלו (בתמונה "מרתף אאורבך"), אבל פאוסט רק משתעמם. ניסיון הפיתוי הראשון של מפיסטו נכשל, מפני שפאוסט מצפה ממנו לדברים אחרים.
מטבח המכשפה (2604-2338): פאוסט הופך צעיר
בתיווכו של מפיסטו הופך פאוסט לצעיר לאחר שתיית שיקוי במאורתה של מכשפה. גרטכן היפה הניבטת בפניו מראי קסמים, הופכת אותו לחולה אהבה.
רחוב, ערב, טיול (2864-2605): גרטכן
לאחר שפאוסט מבחין במרגרטה (גרטכן) ברחוב בעיר קטנה, עת היא שרה שיר אודות מלך תּוּלֶה, הוא דורש ממפיסטו להשיג לו אותה. מפיסטו נתקל בקשיים בשל תומה של גרטכן. הוא טומן קופסת תכשיטים בארונה של גרטכן, אשר מעוררת את סקרנותה; היא מביאה אותה אל אמה, וזו מוסרת אותה לכומר. השטן נאלץ עתה להטמין תכשיט חדש.
בית השכנה, רחוב (3072-2865)
גרטכן מראה לשכנתה מרתה שוורדטליין את התכשיט החדש וזו מציעה לה להביא אותו אליה בחשאי.
מפיסטו מודיע למרתה את הידיעה הכוזבת כי בעלה שנעלם מת. באמתלה שיש ביכולתו להביא לכך עד נוסף, הוא קובע להיפגש עם מרתה בחצר, ובפגישה אמורה גם גרטכן להשתתף.
בתמונה הבאה מסרב תחילה פאוסט לשקר בעדותו. רק שכנועיו המיומנים של מפיסטו מביאים אותו להתאהב (או לחשוק) כל כך בגרטכן, עד שהוא מוכן לשקר רק על מנת לפגוש בה.
החצר ואחריה (3835-3073): שאלתה של גרטכן
בפגישה מחזר מפיסטו באירוניה אחר מרתה ודוחה בחוצפה את כל הצעותיה הרומנטיות הברורות. גרטכן מתוודה בפני פאוסט על אהבתה, אבל חשה בצורה אינסטינקטיבית כי למחזרה יש מניעים נסתרים.
גרטכן שואלת את פאוסט את שאלת-גרטכן הנודעת: "אמור נא, מה לך ולדת?" [המונח 'Gretchen-frage' נגזר מכאן והפך למטבע-לשון, לכל שאלת-זהות המביכה את הנשאל, שהיה מעוניין להתחמק מתשובה גלוית-לב]. גרטכן אמנם רוצה להביא את פאוסט לחדרה, אבל חוששת מפני אמה. פאוסט נותן לה בקבוקון ובו סם-שינה, שמתגלה למרבה הטרגדיה כרעל. בתמונות הבאות חשה גרטכן לראשונה כי היא בהיריון.
חלק שני של המחזה
בחלק השני הסיפור הרומנטי של פאוסט וגרטכן מונח בצד, ופאוסט מתעורר בשדה של פיות כדי ליזום מחזור חדש של הרפתקאות ותכלית. היצירה מורכבת מחמש מערכות, שכל אחת מהן מייצגת נושא אחר. במערכה הרביעית, למשל, פאוסט מוצא את עצמו נלקח מארקדיה לפסגת הר בגרמניה. כשהוא מתבונן בענן המתחלק לשני חלקים, הוא מזהה את הלן בחלק אחד ואת גרטכן בחלקו השני. הענן עם צורת הלן נע מזרחה, בעוד הענן של גרטשן עולה לשמיים. ואז מפיסטו, שהשאיר מאחוריו את הופעתו היוונית, מצטרף שוב לפאוסט. מפיסטו מעורר מחלוקת על יצירת פני השטח היבשתיים ובמיוחד על אזור ההר. לאחר מכן, פאוסט קובע אותו כייעד גבוה יותר חדש שלו, שהוא רוצה להחזיר אדמה חדשה. מאחורי רצונו עומד הרעיון לשלוט באלמנטים או אפילו להיכנע לטבע. לאחר מכן, פאוסט מתמקד בשליטה בים, שממנו הוא מחזיר קרקע חדשה על ידי סכרים ותעלות ניקוז. אבל אז פורצת מלחמה בין הקיסר לקיסר יריב, שבאמצעותה נקטעות תוכניותיו של פאוסט. מפיסטו מציג את שלושת הגברים האדירים (בגרמנית: Die drei Machtigen) ששמותיהם הם ראופבול, האבאלד והאלטפסט. שלושתם אמורים לעזור לדכא את המרד וליישם את הפרויקט השאפתני של פאוסט. בעזרת שלושתם פאוסט משי את הניצחון של הקיסר. השלושה חושפים התנהגות מפוקפקת כבוזזים, המטילים צל ארוך על שירותיהם העתידיים. כפרס על שירותו הצבאי פאוסט מקבל מחוז בחוף לניהול.
במערכה האחרונה פאוסט עולה לגן עדן. הוא הפסיד את ההימור שלו מול מפיסטו, שלעולם לא יבקש להישאר ברגע טרנסצנדנטי ולהאריך אותו לנצח. עם זאת, אלוהים זכה בהימור שלו מהפרולוג (ועל כן זכה גם בנשמתו של פאוסט) שכן הרגע הטרנסצנדנטי נגזר מעיסוקיו הנכונים. מלאכים, המגיעים כשליחי רחמים אלוהיים, מכריזים בסוף מערכה ה': "מי שמתאמץ וחי להתאמץ / עדיין יכול לזכות בגאולה" (V, 11936–7).
פאוסט אצל יוצרים אחרים
המלחין הצרפתי הקטור ברליוז הושפע מגתה, וכתב יצירה מוזיקלית בשם "קללת פאוסט", והמלחינים שארל גונו, לואי שפור, אריגו בויטו ופרוצ'ו בוזוני כתבו אופרות על נושא זה (בהתאמה: "פאוסט", "פאוסט", "מפיסטופלה", "דוקטור פאוסטוס"). ייחוסים שונים לפאוסט מופיעים ביצירותיו של פרנץ ליסט, שכתב את "סימפוניית פאוסט", הסונטה לפסנתר המבוססת על עלילת המחזה, וכן סדרת "מפיסטו ולס". ביצירותיו של המלחין רוברט שומאן (לרבות האינטרמצו השני באופ. 4), ובחלקה השני של הסימפוניה השמינית ("סימפוניית האלף") מאת המלחין גוסטב מאהלר שהלחין את הסצנה האחרונה של המחזה למקהלה ותזמורת בביצועם של כאלף משתתפים. ריכרד וגנר הלחין פתיחה שנקראת "הפתיחה פאוסט".
מאז נכתבו עשרות ספרים על פאוסט ויצירות עם וריאציות שונות על הדמות שלא נלאים מלנתח אותה לאורך ולרוחב. מכל אלה ראויה לציון יצירתו של הסופר הגרמני תומאס מאן בשם "דוקטור פאוסטוס" (אף בנו, קלאוס מאן, כתב רומאן בנושא זה בשם "מפיסטו"), ואף יצירתו של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה", בה הגיבור הראשי, האמן, הוא במידה רבה וריאציה של פאוסט. תימוכין לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שבגרסאות המוקדמות של הרומן נקרא הגיבור "פאוסט" ולא "האמן".
כמו כן ידועה טרילוגיית הסרטים הגרמנית, בבימוי אישטוואן סאבו ההונגרי, העוסקת בתחום ומתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסרטים: "מפיסטו", "הנוסן", "קולונל ראדל".
קדם ליצירתו של גתה מחזהו הטרגי של המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו, "דוקטור פאוסטוס", שנכתב והוצג לראשונה ככל הנראה בין השנים 1588 לבין 1590. מארלו היה למעשה הראשון שהפך את סיפורו של פאוסט ("אגדת פאוסט") למחזה טרגי. יוהאן וולפגנג פון גתה נחשף לגרסה גרמנית של מחזהו של מארלו רק בשנת 1818, ושיבח אותה מאוד.
תרגומים לעברית
המחזה תורגם שבע פעמים לעברית:
מתרגם: מאיר הלוי לעטעריס, הוצאת י. שלוסברג, וינה, 1865. בתרגום זה מי שמכר נשמתו לשטן הוא אלישע בן אבויה.
מתרגם: משה שולבוים (Moses Schulbaum), [תרגום מן המחצית השנייה של המאה הי"ט לחלק הראשון], ראה אור בסדרת "סְדָר - לספרות גנוזה", הוצאת 'דחק', 2022.
מתרגם: יעקב כַּהַן, הוצאת שוקן, ירושלים, 1943. תרגום רק של החלק הראשון. (על תרגום זה זכה לפרס טשרניחובסקי בשיתוף עם י"ל ברוך בשנת 1952)
מתרגם: זאב ז'בוטינסקי, 1947. תרגום פרגמנטים אחדים שנדפסו בעיתונות במהלך שנות השלושים, ורוכזו בכרך ב' של כתבי ז'בוטינסקי בהוצאת ערי ז'בוטינסקי.
מתרגם: י"ל ברוך, הוצאת טברסקי, 1952. תרגום מלא של שני החלקים. (על תרגום זה זכה לפרס טשרניחובסקי בשיתוף עם יעקב כהן בשנת 1952)
מתרגם: יצחק כפכפי, הוצאת דביר, 1975. תרגום מלא של שני החלקים.
מתרגמת: ניצה בן-ארי, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2006. תרגום מלא של שני החלקים עם ביאורים.
קישורים חיצוניים
פרקים בחלק הראשון של פאוסט בתרגום יעקב כהן:
על גלגוליו השונים של מוטיב פאוסט בספרות לאורך ההיסטוריה
פאוסט - האופרה הישראלית - 2017
על "פאוסט" ותרגומו לעברית, באתר הספרייה הלאומית
מתוך 'פאוסט' / י.ו. גתה / תרגם זאב ז'בוטינסקי, בפרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות ספרותיות
קטגוריה:מחזות גרמניים
קטגוריה:ספרות של העת החדשה
קטגוריה:גתה
קטגוריה:השטן באמנות
קטגוריה:ספרי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב | 2024-09-01T01:45:59 |
היסטוריה של רפובליקת אירלנד | ההיסטוריה של רפובליקת אירלנד תחילתה בקבלת החוקה החדשה בשנת 1937 אשר שינתה את השם "מדינת אירלנד החופשית" לשם "איירה" (Éire) באירית ולשם אירלנד (Ireland) באנגלית. איירה היא מדינה עצמאית, חברה באו"ם ובאיחוד האירופי.
קבלת החוקה ב-1937
ב-29 בדצמבר 1937, נכנסה חוקתה של אירלנד לתוקף לאחר קבלתה במשאל עם. החוקה החליפה את מדינת אירלנד החופשית במדינה חדשה ושמה אירלנד. המושל הכללי הוחלף על ידי נשיא אירלנד. לנשיא נבחר דאגלס הייד, פרוטסטנט וחוקר השפה האירית, מאנשי מפלגת האופוזיציה פינה גייל. הנשיא ממנה ראש ממשלה חזק שכינוי משרתו בשפה האירית הוא Taoiseach. המועצה המבצעת שהייתה קיימת בימי מדינת אירלנד החופשית נקראה עתה בפשטות "ממשלה". אף על פי שהעמידה נשיא בראשה לא הייתה אירלנד עדיין רפובליקה. המלך האנגלי המשיך להיות מלך אירלנד ולשמש בתפקידים רשמיים ביחסי החוץ של המדינה. כלפי פנים היה הנשיא ראש המדינה, אך כלפי חוץ נותר המלך ראש המדינה.
מלחמת העולם השנייה
בשנת 1938 הגיע ראש הממשלה דה ואלירה להסכם עם ראש הממשלה הבריטי ארתור נוויל צ'מברלין בדבר פירוקם של ארבעת בסיסי הצי הבריטים שעוד נותרו על אדמת אירלנד, והעברתם לרשות אירלנד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריז הדאיל (בית המחוקקים האירי) ברוב גדול על כי אירלנד תישאר נייטרלית במלחמה זו. על אף שהותר לאלפי מתנדבים להצטרף לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים, רובו של העם האירי ראה בהחלטה בדבר הנייטרליות החלטה נבונה. במהלך המלחמה סירב דה ואלירה להפצרותיהם של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט לאפשר לצבאות בעלות הברית שימוש בנמלים באירלנד . הקפדתו של דה ואלירה על נייטרליות הייתה כה גדולה, עד כי טרח לבקר את השגריר הגרמני ביקור תנחומים כאשר נודע לו על מותו של אדולף היטלר. אך הייתה זו מראית עין בלבד.
הנייטרליות האירית הייתה לטובתן של בעלות הברית. האירים שיתפו פעולה במישור המודיעיני. דיווחים על מזג האוויר (החשובים מאוד בהקשר של תכנון יום הפלישה לנורמנדי, על צפייה בצוללות (בעלת חשיבות רבה במלחמה באוקיינוס האטלנטי) ועל פעילות של אנשי ה-IRA (אשר עמדו בפיתוי עז להצטרף להיטלר במלחמתו באנגליה), הועברו באופן רציף לבנות הברית במהלך כל המלחמה. טייסים מבעלות הברית שנפלו בשטחה של אירלנד הורשו "להימלט" לשטחי הממלכה המאוחדת באירלנד הצפונית, ואילו טייסים גרמנים נכלאו עד לסיום המלחמה.
המלחמה פגעה מאוד בכלכלתה של אירלנד, והמחסור במוצרי יסוד ניכר לאורך כל המלחמה. ביוני 1947 כללה ארצות הברית את אירלנד במדינות שקיבלו סיוע במסגרת תוכנית מרשל.
הרפובליקה של אירלנד
ב-1948 הפסיד דה ואלירה בבחירות לאחר שש עשרה שנות שלטון רצופות לו, ולמפלגתו פיאנה פול. ג'ון קוסטלו, מנהיג מפלגת פינה גייל עלה לשלטון, בראש קואליציה של מפלגות ביניהן מפלגתו של שון מק'ברייד "ילדי הרפובליקה" (Clann na Poblachta). מק'ברייד, שמונה לשר החוץ, ואשר אביו היה בין המוצאים להורג לאחר מרידת חג הפסחא מיהר לנקוט בצעד האחרון לניתוק התלות בבריטניה. ב-1 באפריל 1949 התקבל בפרלמנט חוק הרפובליקה של אירלנד. המדינה החדשה הפכה לרפובליקה. כל כוחותיו וסמכויותיו של המלך האנגלי ניתנו בידי הנשיא, שהיה עתה לראשה הבלתי מעורער של המדינה. על פי כללי חבר העמים הבריטי מדינה המכריזה על עצמה כרפובליקה פורשת מידית מחבר העמים. שלא כמדינות כהודו אשר הכריזה על עצמה כרפובליקה עם קבלת העצמאות, לא טרחה אירלנד לבקש את קבלתה מחדש לחבר העמים לאחר ההכרזה.
תגובתה של הממלכה המאוחדת לצעד זה היה בקבלת "חוק אירלנד" אשר קבע כי אירלנד הצפונית היא חלק בלתי נפרד של הממלכה המאוחדת, וכי לא יחול כל שינוי במעמדה זה ללא הסכמה מפורשת של הפרלמנט של צפון אירלנד.
ממשלות קוסטלו ודה ואלירה
בין 1948 ו-1959 שימשו קוסטלו ודה ואלירה כראש הממשלה לסירוגין. ב-14 בדצמבר 1955 התקבלה אירלנד לאו"ם. בשנת 1957 שב דה ואלירה בפעם האחרונה למלא את תפקיד ראש הממשלה. הוא היה בן 75 שנים ועיוור כמעט לחלוטין. בשלב זה איפשר לסגנו הנמרץ, שון למאס להפעיל את תוכניותיו הכלכליות, אשר נקראו "התוכנית להתרחבות כלכלית" בשנת 1958. בשנת 1959 פרש דה ואלירה מתפקיד ראש הממשלה על מנת לקבל את תפקיד הנשיא, ומינה במקומו את סגנו למאס.
ממשלות שון למאס והצמיחה הכלכלית
שון למאס הפך לראש ממשלה ולמנהיג פיאנה פול ב-23 ביוני 1959. הוא מיקד את תשומת לבו בעניינים כלכליים. הוא הסיר את ההגנה מעל המוצר המקומי והנהיג שוק חופשי. הוא העניק מענקים ופטורים ממס לחברות שתבססנה את מושבן באירלנד. כתוצאה מן התוכנית גדל התוצר הלאומי הגולמי האירי בשנים אלו בשיעור של 4% בשנה. תוכנית חדשה, ואמביציוזית יותר החלה בשנת 1963.
שנות השישים היו שנים של שינוי באירלנד. רשת הטלוויזיה הממלכתית RTÉ החלה לשדר, ומועצת הוותיקן השנייה הובילה לפתיחות גדולה יותר בכנסייה הקתולית, שעדיין הייתה הכוח העיקרי בחיים הציבוריים באירלנד. בשנת 1963 ביקר באירלנד הנשיא האמריקני ממוצא אירי, ג'ון פיצג'רלד קנדי. בשנת 1966 הונהג חינוך תיכון חובה חינם.
במהלך כהונתו ניסה למאס להוביל מהלך של פיוס עם צפון אירלנד. בינואר 1965 למאס ביקר בצפון בחשאי לשיחות עם ראש ממשלת צפון אירלנד טרנס או'ניל. בפברואר ביקר או'ניל בדבלין. אך האווירה הלבבית נעכרה עקב ציון יובל החמישים למרידת חג הפסחא באפריל 1966.
בנובמבר 1966 הכריז למאס על פרישתו מתפקידיו. היה זה סופו של "דור המייסדים" ברפובליקה האירית.
ממשלות לינץ' - "הצרות"
ג'ק לינץ' נבחר כמנהיגה השלישי של פיאנה פול, וכראש הממשלה, ב-10 בנובמבר 1966. בתחילת כהונתו נאלץ לינץ' להתמודד עם סדרת משברים בלתי צפויים, לאחר שהצרות (כינוי לסדרת סכסוכים אלימים בין קתולים ופרוטסטנטים) פרצו בצפון אירלנד בשנת 1969. לינץ' היה נחוש שלא לתת לאלימות לחלחל אל אירלנד. בשיאה של האלימות נשא נאום בטלוויזיה בו אמר כי הממשלה האירית לא תוכל לעמוד מן הצד ולצפות בדם חפים נשפך. רבים פירשו קריאה זו כאיום לפלישתה של אירלנד לצפון, אך פירוש זה היה רחוק מן המציאות. פלישה של אירלנד לשטחה של הממלכה המאוחדת הייתה בבחינת התאבדות צבאית, וטבח מיותר, ולינץ' ידע זאת היטב. מדיניותו של לינץ' הצליחה להכיל את הסכסוך בשטחה של צפון אירלנד.
בשנה שלאחר מכן גילה לינץ' כי שנים משרי ממשלתו, צ'ארלס הואי וניל בלייני היו מעורבים בהברחת נשק לקתולים בצפון. שניהם פוטרו מן הממשלה לאלתר, ולאחר מכן נאסרו ונשפטו, אם כי זוכו מכל אשמה. פרשה זו הובילה למשבר עמוק במפלגת פיאנה פול, ונודעה כ"משבר הנשק".
ב-1 בינואר 1973 התקבלה אירלנד כחברה מלאה בשוק האירופי המשותף. היה זה אחד מהישגיו האישיים הגדולים של לינץ' והמשך למדיניותו של למאס. בבחירות שהתקיימו בשנה זו הפסידה פיאנה פול, ומצאה עצמה באופוזיציה לממשלת פיין גאיל ולייבור, אשר שלטה למשך ארבע שנים.
בשנת 1977 השיגה פיאנה פול את השגה האלקטורלי הגדול אי פעם, והשיגה רוב של עשרים מושבים בדאיל. הסיבות לכך היו המדיניות הכלכלית הפופולרית שהציעה, ואישיותו של לינץ'. עם זאת, לאחר שנתיים דעכה הפופולריות של הממשלה. הישגיה היו מועטים, וכישלונות בבחירות לפרלמנט האירופי ובבחירות משנה בשני מחוזות הביאו להתפטרותו של לינץ' ב-5 בדצמבר 1979.
שנות השמונים והתשעים
מדיניותם של יורשיו של לינץ' בכס ראש הממשלה הייתה לשאוף לאיחוד של אירלנד בדרכי שלום. בעשורים האחרונים שיתפו ראשי הממשלה האירים פעולה עם הממלכה המאוחדת במלחמתה בטרור של ה-IRA לשלוחותיו ולסוגיו. ברור כי טענת הקיצונים הרפובליקנים כגון אנשי שין פיין וה-IRA כי ממשלתה של אירלנד, אשר נבחרה על ידי ארבעה מיליון אזרחים אינה קולם הלגיטימי של תושבי אירלנד, כי אם המועצה הצבאית של ה-IRA, חותרת תחת יסודות קיומה של אירלנד כמדינה.
בשנת 1985, תחת שלטון ראש הממשלה הפופולרי ממפלגת פינה גייל גארט פיצג'רלד, הגיעו מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, וראש הממשלה האירי פיצג'רלד ל"הסכם האנגלו אירי". ההסכם סיפק מנגנון של התייעצות בין אירלנד ובין בריטניה בנוגע לענייני צפון אירלנד. "הוועידה האנגלו אירית" שנוצרה, הייתה הדרך בה יכלה אירלנד להתערב בענייניה של צפון אירלנד, ולהפחית את המתחים והלחצים, אשר הביאו באותה השנה ממש למהלך הקיצוני של הפצצת ועידת המפלגה השמרנית הבריטית בברייטון ולמעשי טרור נוספים, אשר גרמו אף לתאצ'ר אשר נקטה בקו קיצוני בכל הנוגע לענייני צפון אירלנד להבין כי פתרון אפשרי רק בהסכמה ובמשא ומתן.
גם לאחר ההסכם האנגלו־אירי נמשך המוות האלים והטרור בצפון אירלנד. במשך שנים נמשכו הרציחות, כאשר ניסיונות רופפים להשגת הפסקת אש רודפים זה את זה במעגל של אלימות. רק לאחר עלייתו של טוני בלייר לשלטון בבריטניה, נראה כי ניתן לקדם את המשא ומתן בין כל הצדדים, והחל תהליך היסטורי ארוך ומסובך של התפייסות והתפרקות המחתרות מנשקן.
השנים האחרונות הביאו שינוי ביחסים בין אירלנד, צפון אירלנד, והממלכה המאוחדת. הסעיפים בחוקת אירלנד אשר רואים את אירלנד הצפונית כחלק מן המדינה שונו ב-1999, וההסכמה הקרויה הסכם יום שישי הטוב הביאה לשינוי חיובי.
אירלנד עברה אף שינוי חברתי משמעותי. תפקידה של הכנסייה הפך לפחות משמעותי בחיי התושבים. שנות התשעים הביאו עמם פריחה כלכלית, בה כונתה אירלנד "הנמר הקלטי" (בהשוואה ל"נמרים האסיאתים" מדרום מזרח אסיה, קוריאה הדרומית, הונג קונג וסינגפור). על כל אלו בערך אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה | 2022-12-31T02:17:47 |
ז'אק אופנבאך | REDIRECT ז'אק אופנבך | 2011-07-02T11:59:14 |
רוברט בויל | רוברט בויל (באנגלית: Robert Boyle; 25 בינואר 1627 – 30 בדצמבר 1691) היה מדען אירי, שנודע בעיקר בשל מחקריו בכימיה ובפיזיקה.
שנותיו הראשונות
בויל נולד בטירת ליזמור שבמחוז מוּנסטר באירלנד. הוא היה הילד הארבעה-עשר (והבן השביעי) של הרוזן ריצ'רד בויל. עוד בילדותו למד לדבר לטינית וצרפתית, וכבר בגיל שמונה נשלח למכללת איטון, שבראשה עמד אז סר הנרי ווטון, חברו של אביו. לאחר שלוש שנים במכללה נסע לחו"ל עם מורה צרפתי. הוא שהה כמעט שנתיים בז'נבה, ובמהלך ביקור באיטליה בשנת 1641 החליט להישאר בחורף של אותה שנה בפירנצה ולחקור את "הפרדוקסים של צופה-הכוכבים הדגול" גלילאו גליליי (שמת בקרבת העיר בתחילת 1642).
שנות הביניים
בשובו לאנגליה ב-1644 מצא בויל כי אביו הלך לעולמו, והותיר לו את אחוזת סטלברידג' שבמחוז דורסיט, ואדמות באירלנד. משלב זה הקדיש את חייו למחקר מדעי, ובמהרה תפס מקום מרכזי בקבוצת חוקרים שנודעו בשם "המכללה הבלתי-נראית" (Invisible College), והקדישו את עצמם לטיפוח "הפילוסופיה החדשה". הם נפגשו לעיתים תכופות בלונדון, בדרך-כלל במכללת גרשם; חלק מהחברים נפגשו לפעמים גם באוקספורד, וב-1654 עבר בויל לגור בעיר זו. לאחר שקרא ב-1657 על משאבת האוויר של אוטו פון גריקה, החל לחפש שיפורים בתכנונה, בעזרתו של רוברט הוק. תוצאת השיפורים, אותה כינה "The Machina Boyleana" ("המכונה הבוילית") או "המנוע הפנאומטי", הושלמה ב-1659, ובעזרתה החל בויל לחקור את תכונות האוויר. דו"ח על המחקרים שביצע בעזרת המכונה פורסם בשנת 1660.
אחד ממבקרי הדעות שפרסם בדו"ח היה ישועי בשם פרנסיסקוס לינוס (1595-1675), ובמהלך ניסיון לענות על השגותיו של לינוס ניסח בויל את מה שמכונה כיום במרבית העולם "חוק בויל": נפח הגז משתנה ביחס הפוך ללחץ.
בשנת 1663 הפכה "המכללה הבלתי-נראית" להיות "החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע", וכתב האמנה של ייסוד חברה זו, שהוענק בידי המלך צ'ארלס השני, מנה את בויל כחבר במועצה. בשנת 1680 נבחר לנשיא החברה, אולם הוא סירב להצעה בשל חששו משבועות-אמונים.
בשנת 1668 עזב את אוקספורד ועבר ללונדון, שם התגורר אצל אחותו קתרין ג'ונס, ברחוב פל מל.
שנותיו המאוחרות
בויל מעולם לא היה בריא במיוחד, והחל משנת 1689 החלה בריאותו להדרדר. הוא פרש מעיסוקיו הציבוריים, הפסיק את התקשרותו עם החברה המלכותית, ופרסם את רצונו להימנע ממבקרים, "למעט במקרים מיוחדים עד מאוד", בימי שלישי ושישי לפני הצהריים, ובימי רביעי ושבת אחר הצהריים. בשעות הפנאי שקיבל באופן זה ביקש "לחזק את רוחו, לסדר את ניירותיו", ולהעמיק בכמה חקירות חשובות בכימיה שתכנן להשאיר אחריו "כסוג של מורשת למדנית לתלמידים השקדנים של אמנות זו", אולם מבלי שפרסם את טיבן. בריאותו הדרדרה עוד יותר ב-1691, והוא הלך לעולמו ב-30 בדצמבר באותה שנה, שבוע לאחר מותה של אחותו, עמה חי יותר מעשרים שנה. הוא נקבר בחצר כנסיית סנט מרטין בשדות (St Martin's in the Fields) בלונדון; טקס האשכבה נערך בידי חברו ההגמון בורנט. בצוואתו תרם סדרה של הרצאות שנודעו כ"הרצאות בויל"; ההרצאות תוכננו כפורום בו יכלו אקדמאים בולטים לדון בקיומו של אלוהים. ההרצאה הראשונה נתנה בשנת 1692 בידי ריצ'רד בנטלי.
חוקר מדעי
מעלתו הגדולה של בויל כחוקר מדעי נעוצה בהצמדותו לעקרונות שתיאר פרנסיס בייקון בספרו "Novum Organum". עם זאת, הוא לא ראה בעצמו חסיד של בייקון, או של כל מדען אחר. הוא ציין בכמה הזדמנויות כי ניסה להותיר את שיקול דעתו בלתי מושפע, במידת האפשר, מתאוריות מדעיות מודרניות בטרם היו לו עדויות נסיוניות שיעזרו לו לשפוט ביניהן. לשם כך נמנע מללמוד את התורה האטומית ואת המערכת הקרטזית, ואפילו את "Novum Organum" לא קרא, אם כי הודה שבכמה מקרים "נועץ בהם באופן זמני" בדבר פרטים שונים. דבר לא היה זר למזגו המחקרי יותר מטווית היפותזות. הוא התייחס לצבירת ידע כאל יעד בפני עצמו, ובשל כך נהנה מנקודת מבט רחבה יותר על מטרות המחקר המדעי מאשר מרבית קודמיו במשך מאות רבות של שנים. אך אין פירוש הדבר שלא התייחס לשימושים מעשיים של המדע, או שבז לידע בו נהג להשתמש.
הוא עצמו היה אלכימאי, והיות שהאמין באפשרות להתמיר מתכות, ביצע ניסויים במטרה להצליח בכך. ב-1689 היה לו חלק חשוב בביטול התקנה שהתקין הנרי הרביעי נגד הכפלת זהב וכסף. למרות כל הישגיו החשובים בפיזיקה - ניסוח חוק בויל, גילוי חלקו של האוויר בהתפשטות הקול, מחקריו על כוח ההתרחבות של מים בעת שהם קופאים, על הצפיפות היחסית של החומר ועל שבירה, על גבישים, על חשמל, על צבע, על הידרוסטטיקה, ועוד - תחום המחקר החביב עליו היה דווקא הכימיה. ספרו הראשון בנושא זה היה "הכימאי הספקן", שפורסם בשנת 1661 ובו מתח ביקורת על "אלכימאים המוניים הנוהגים לנסות ולהציג את המלח, הגופרית והכספית כחומרי היסוד האמיתיים". עבורו הכימיה הייתה המדע של הרכב החומרים, ולא רק נספח לאומנויות האלכימיה והרפואה. הוא התקדם לעבר תפיסה מודרנית של היסודות כמרכיבים בלתי ניתנים לפירוק של גופים; ובהבינו את ההבדל בין תערובות לתרכובות, השיג התקדמות של ממש בשיטות לגילוי מרכיביהן, תהליך אותו כינה "אנליזה". הוא אף הניח שהיסודות עצמם מורכבים מחלקיקים בסוגים וגדלים שונים, אולם לא ניתן לפרק את היסודות לחלקיקים אלה באף דרך ידועה. הכימיה השימושית חבה לו חוב על שיטות המחקר המשופרות שפיתח, ועל המידע המקיף שגילה בדבר חומרים שונים. הוא חקר גם את הכימיה של הבעירה והנשימה, וערך ניסויים ברפואה, אולם שם עמד לו לרועץ "טבעו העדין" שמנע ממנו לבצע ניתוחים אנטומיים, בעיקר בבעלי-חיים חיים, אף על פי שידע שניתוחים אלה "מרבים ידע מאוד".
בנוסף להיותו חוקר טבע עסוק, הקדיש בויל זמן גם לתאולוגיה, שם הראה נטייה חזקה לצד המעשי של הדברים ואדישות לפולמוסים ולמחלוקות. הוא הוציא סכומים גדולים על קידום והפצת הנצרות, ובכלל זה תרומות לארגונים מיסיונריים, והוצאות על תרגום התנ"ך והברית החדשה, או חלקים מהם, לשפות שונות. בצוואתו הורה על הקמת מוסד "הרצאות בויל", כדי לעזור לדת הנוצרית נגד "כופרים ידועים, דהיינו אתאיסטים, דאיסטים, פגנים, יהודים ומוסלמים", בתנאי שמחלוקות בין הנוצרים לא יוזכרו.
מבחינה גופנית היה בויל גבוה, רזה ובעל ארשת-פנים חיוורת. בריאותו הייתה רחוקה מלהיות טובה, ובמהלך חייו סבל רבות מבעיות בריאות וממצבי-רוח רעים. עבודתו המדעית יצרה לו מוניטין נהדר בקרב עמיתיו, ואופיו האישי, נימוסי החברה שלו, שנינותו וכושר השיחה שלו חיבבוהו על מעגל רחב של חברים אישיים. מימיו לא נישא לאישה.
עבודותיו החשובות
בויל היה כותב פורה ביותר, ופרסם ספרים רבים. סגנונו היה ברור וישיר.
בין ספריו המדעיים:
Considerations touching the Usefulness of Experimental Natural Philosophy (חלק ראשון 1663, חלק שני 1671)
Experiments and Considerations upon Colours, with Observations on a Diamond that Shines in the Dark (1663)
New Experiments and Observations upon Cold (1665)
Hydrostatical Paradoxes (1666)
Origin of Forms and Qualities according to the Corpuscular Philosophy (1666)
Tracts about the Cosmical Qualities of Things, the Temperature of the Subterraneal and Submarine Regions, the Bottom of the Sea, &c. with an Introduction to the History of Particular Qualities (1670)
Origin and Virtues of Gems (1672)
Tracts on the Saitness of the Sea, the Hidden Qualities of the Air, Cold, Celestial Magnets, Animadversions on Ijobbes's Problemata de Vacuo (שני כרכים, 1674)
Experiments and Notes about the Mechanical Origin or Production of Particular Qualities, including some notes on electricity and magnetism (1676)
Obsersations upon an artificial Substance that Shines without any Preceding Illustration (1678)
The Aerial Noctiluca (1680)
New Experiments and Observations upon the Icy Noctiluca (1682)
Memoirs for the Natural History of the Human Blood (1684)
Short Memoirs for the Natural Experimental History of Mineral Waters (1685)
Experimentae et Observationes Physicae (1691)
בין כתביו הדתיים והפילוסופיים:
Seraphic Love (נכתב 1648, פורסם 1660)
An Essay upon the Style of the Holy Scriptures (1663)
Occasional Reflections upon Several Subjects (1665)
Excellence of Theology compared with Natural Philosophy (1664)
Some Considerations about the Reconcileableness of Reason and Religion, with a Discourse about the Possibility of the Resurrection (1675)
על הספר "Occasional Reflections upon Several Subjects" פורסמו שתי פארודיות: "A Pious Meditation upon a Broom Stick" מאת ג'ונתן סוויפט, ו-"Occasional Reflection on Dr Charlton's Feeling a Dog's Pulse" מאת סמואל באטלר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מגלי יסודות כימיים
קטגוריה:פיזיקאים אנגלים
קטגוריה:פיזיקאים אירים
קטגוריה:אלכימאים
קטגוריה:כימאים אנגלים
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:ילידי 1627
קטגוריה:נפטרים ב-1691 | 2024-07-15T04:11:50 |
שלום שטרייט | שלום שְטְרייט (כ"ו בסיוון תרמ"ח, 5 ביוני 1888 – כ"ד בסיוון תש"ו, 23 ביוני 1946) היה סופר, מבקר ספרות ומחנך ארץ-ישראלי.
חייו
שטרייט נולד בשנת 1888 בעיר טלומאץ' שבגליציה המזרחית, בן ליעקב שטרייט ולצביה לבית הבר ואחיו הצעיר של ישעיהו שטרייט.
למד בחדר ובישיבה, ולאחר מכן נבחן בבחינות בגרות אקסטרניות.
בשנת 1908 עלה לארץ ישראל וכאן עבד בחקלאות. הוא היה ממייסדי עין-חי, שנקרא אחר כך כפר מל"ל. בנה את ביתו בפתח תקווה, שם כונן עם אחיו משק חקלאי. ביתו היה בית מכניס אורחים, חם ופתוח לכל סופרי העלייה השנייה וכן לבני משפחה שהיגרו לארץ ישראל.
ייסד יחד עם ברוך גורדון את תיכון אחד העם, בית הספר התיכוני הראשון בפתח תקווה, ושימש גם כמנהלו. הוא עודד סופרים ומשוררים צעירים שבקשו ממנו ביקורת על יצירתם.
את פעולתו הספרותית החל בנעוריו בשבועון העברי "המצפה". פרסם מסות ודברי ביקורת בעיתוני התקופה – "גליונות", "מאזנים", "דבר".
היה ממעריציו של יוסף חיים ברנר ואף תמך בו כלכלית, ומקורב אל ר' בנימין, יעקב רבינוביץ ואשר ברש. שימש כחבר ועד אגודת הסופרים, וכחבר ועדות שופטים לפרסים ספרותיים שונים.
בשנת תרפ"ט נשא לאשה את שרלוטה (לוטה) לבית גולדשלגר, והיה אב לשניים: אסתר שטרייט-וורצל (1932–2013), סופרת, ושמואל יריב (נולד ב-1934), פרופסור לכימיה ומשורר.
על שמו ועל שם אחיו ישעיהו שטרייט (פעיל "צעירי ציון") נקרא רחוב האחים שטרייט בפתח תקווה.
כתב עליו דב קמחי: "המסות שלו אינן אלא תמצית של קריאה נאמנת ומסורה והתעמקות בחזונו של המבוקר על מנת ליתן חזונו של עצמו, והלא היא המדרגה הגבוהה של ביקורת כנכס ספרותי".
כתביו
בעלות השחר: מסות, תל אביב: הדים, תרפ"ז
פני הספרות: מסות (2 כרכים), תל אביב: דביר, תרצ"ט
קישורים חיצוניים
ר' בנימין, שלום שטרייט: בשערי האהבה באתר פרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:מבקרי ספרות יהודים
קטגוריה:מסאים יהודים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים
קטגוריה:אנשי חינוך שוחרי השפה העברית ביישוב
קטגוריה:סגל גימנסיה אחד העם (פתח תקווה)
קטגוריה:מייסדי מושבים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סגולה
קטגוריה:כפר מל"ל: אישים
קטגוריה:פתח תקווה: אישים
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1888
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1946 | 2024-10-02T17:27:36 |
הארי פוטר - יצורים | הפניה הארי פוטר – מונחים#יצורים קסומים | 2019-08-29T20:39:40 |
רוק כבד | הפניה הארד רוק | 2014-05-25T19:19:38 |
החרב הקסומה - המסע לקמלוט | החרב הקסומה - המסע לקמלוט (באנגלית: Quest for Camelot, "המסע לקמלוט") הוא סרט הנפשה שהופק על ידי חברת "האחים וורנר", ויצא לאקרנים בשנת 1998. הסרט היה כישלון קופתי וביקורתי אבל זכה להצלחה בזכות השירה והמוזיקה שהייתה בסרט ואף זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שיר הנושא הטוב ביותר.
הסרט מספר על נערה צעירה בשם קיילי, השואפת להיות אחת מאבירי השולחן העגול, כמו אביה.
עלילת הסרט
סר ליונל, אביה של קיילי, נהרג בידי רובר הרשע – אחד מאבירי השולחן העגול בעת שהגן מפניו על המלך ארתור. קיילי רצתה להיות גיבורה כמוהו ולהציל את קמלוט (לפי השיר "על כנפי אבי").
כעבור מספר שנים, הגריפין של רובר פורץ לטירה וגונב את "אקסקליבר", החרב הקסומה, אך איידן הנץ פגע בגריפין וגרם לו להפיל את החרב אל "היער האסור". בינתיים רובר פורץ לכפר שבו קיילי גרה ומתחיל לבנות צבא של אנשי מתכת (וכמובן את "מקור-תער"), כמו כן רובר משתלט על הכפר וחוטף את ג'וליאנה, אמהּ של קיילי.
כאשר קיילי בורחת מהצבא של רובר, היא פוגשת את גארט, הנער העיוור, שהפיל עליה מלכודת בטעות, ואת איידן, הנץ בעל כנפי הכסף. בהתחלה גארט לא רוצה שקיילי תצטרף אליו אבל הוא מתחרט על כך בגלל שהיא שכנעה אותו.
כאשר הם מגיעים לארץ הדרקונים הם פוגשים בשני דרקונים מחוברים ומצחיקים בשם דבון וקורנוול שלא יכולים לנשוף אש ולעוף, וכמובן שלא רוצים להיות מחוברים (לפי השיר "מה אני צריך אותך"). בטענה שהם הפרו את "חוק הברזל" של הדרקונים ("לא לעזור לבני אדם"), ביקשו דבון וקורנוול מקיילי להצטרף אליהם, קיילי הסכימה אבל גארט לא הסכים ואז בזכות השכנוע של קיילי גארט שינה את דעתו.
כשהחבורה הגיעה ליער החשוך גארט לא רוצה להמשיך בלילה ומציע שיחנו, הוא אומר שאיש אינו נכנס ליער החשוך בלילה, קיילי אומרת שאביה סר ליונל נכנס ליער האסור בלילה. גארט מספר לקיילי שהוא הכיר את אביה ושלא היה לו סיכוי להיות אביר לאחר שאביה מת, אבל קיילי מעודדת אותו ואומרת לגארט שהוא יותר אמיץ ממה שהוא חושב, וגארט מלמד אותה איך להילחם טוב. במהלך הלימוד הם מתאהבים.
הם בורחים מרובר ומשרתיו אך לא לפני שרובר פוצע את גארט בצדו, קיילי מרגישה אשמה ומובילה אותו למקום מסתור מהגשם, היא בוכה וטוענת שהיא לא מביאה לאיש תועלת, הוא מעודד אותה ואומר לה שזה לא נכון. היא מרפאה אותו בדמעותיה, בשלב הזה הם כבר ממש מאוהבים.
מיד אחר כך החבורה הגיעה למערה חשוכה שבה מתגורר ענק המחזיק ב"אקסקליבר", והחבורה הצליחה לקחת אותה, אך הם נקלעו למבוי סתום ובעזרת דבון וקורנוול הם הצליחו לצאת מהמערה בשלום.
כשהם הגיעו לקמלוט, קיילי רצתה שגארט יבוא איתה אך גארט סירב, פתאום רובר הגיע וגונב מקיילי את החרב מחבר את החרב ליד שלו וחוטף את קיילי, דבון וקורנוול, שראו את מה שקרה, רצו לגארט כדי שיעזור לקיילי, בסוף גארט הסכים ובזכותו הדרקונים למדו לעוף ולנשוף אש.
לאחר שרובר הובס וארתור נהיה שוב המלך, קיילי וגארט מונו לאבירי השולחן העגול והתחתנו.
הדמויות והמדבבים
במאית ומפיקת הדיבוב בעברית הייתה שפרירה זכאי.
דמותתיאורדיבוב מקורי באנגליתדיבוב עבריקיילינערה צעירה וגיבורה שרוצה להיות אבירה כמו אביה (סר ליונל). בהמשך הסרט היא וגארט מתאהבים.ג'סלין גילסיג (דיבור)אנדראה קור (שירה)שרה פרימן (ילדה)רמה מסינגר מיטל מיכאלי (ילדה)גארטנער עיוור יפה תואר שחי לבדו חוץ מציפור בשם איידן, גארט נפגע הרבה בילדותו ולכן לא סומך על איש ולא נפתח כלפי איש. בזכות קיילי הוא לומד לשוב ולהאמין באנשים ובאהבה כאשר הם מתאהבים.קרי אלווס (דיבור)בריאן ווייט (שירה)אלון אופיררובראביר מרושע שזומם לגנוב את החרב האגדית "אקסקליבר", הנבל הראשי בסרט, הרג סר ליונל אביה שלי קיילי ומת בסוף הסרט כאשר תקע את החרב באבן.גארי אולדמןיובל זמירדבון וקורנוולשני דרקונים מחוברים שרצו להיפרד בהתחלה (לפי השיר שלהם), ובהמשך הם האמינו בעצמם והתחילו לעוף ולנשוף אש.דון ריקלס (קורנוול)אריק איידל (דבון)דורון רביץ (קורנוול)נתן רביץ (דבון)המלך ארתורהמלך של קמלוט, הוא גם אחראי על אבירי השולחן העגול שנפצע קשה על ידי הגרפין של רובר.פירס ברוסנן (דיבור)סטיב פרי (שירה)מומי לויג'וליאנהאמהּ של קיילי, היא נחטפה בידי רובר כבת ערובה, ובסוף הסרט היא ניצלה בידי קיילי.ג'יין סימור (דיבור)סלין דיון (שירה)אורנה כץ (דיבור)אתי קארי (שירה)מקור חדבמקור תרנגול אך לאחר מכן רובר הופך אותו לעוף בעל מקור עשוי מגרזן.ג'ליל וייטחן חגיגריפיןעוזרו הגריפין של רוברברונסון פינקוטדור צויגנבוםסר ליונלאביה של קיילי, נהרג בידי רובר כאשר אמר "לא אשרת מלך מתחזה".גבריאל ביירןעפרון אטקיןמרליןהקוסם הנאמן של המלך ארתורג'ון גילגודיהויכין פרידלנדראיידןנץ בעל כנפי כסף שנשלח על ידי מרלין הקוסם, הוא חי עם גארט ועוזר לו.פרנק ולקרפרנק ולקר
פסקול
ב-31 בינואר 1996, קרול באייר סגר ודייוויד פוסטר נבחרו לחבר מספר שירים לסרט האלבום קיבל מקום #117 בבילבורד 200, וזכה בפרס גלובוס הזהב לשיר האהוב ביותר לשיר "The Prayer", בנוסף השיר קיבל מועמדות לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר אולם הפסיד לשיר "When You Believe" מתוך הסרט "נסיך מצרים".
בפסקול, השיר "The Prayer" בוצע על ידי סלין דיון באנגלית ועל ידי אנדראה בוצ'לי באיטלקית. הדואט הושר בשתי השפות באוקטובר 1998 באלבומה של דיון "These Are Special Times", השיר גם נמצא בסינגל באלבום של בוצ'לי "Songo" באפריל 1999.
ביקורות והכנסות
תקציב הסרט היה 40 מיליון דולר, והוא הרוויח ממכירות הכרטיסים 22 מיליון דולר בצפון אמריקה ו-38.1 מיליון דולר בכל העולם. בנוסף לכישלון בקופות, אתר עגבניות רקובות נתן לסרט דירוג של 35% המבוסס על 23 ביקורות, עם רייטינג ממוצע של 5.2/10.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סרטי 1998
קטגוריה:סרטי הרפתקאות אמריקאיים
קטגוריה:סרטי הנפשה מוזיקליים
קטגוריה:סרטי פנטזיה אמריקאיים
קטגוריה:סרטים מבוססי אגדות המלך ארתור
קטגוריה:סרטי האחים וורנר
קטגוריה:סרטי אנימציה של האחים וורנר
קטגוריה:סרטי הנפשה אמריקאיים משנת 1998
קטגוריה:סרטי דרמה קומית אמריקאיים משנת 1998
קטגוריה:האחים וורנר הנפשה: סרטים | 2024-09-18T04:42:54 |
יחידה טיפוגרפית | יחידה טיפוגרפית היא יחידה למדידת גדלים בטיפוגרפיה, בין היתר גדלים של גופן ושל רווחים בין אותיות ושורות. הנה כמה מהיחידות הטיפוגרפיות הידועות:
נקודת פורנייה (Fournier point): היחידה הטיפוגרפית הראשונה. גודלה 0.34882 מילימטר, שהם 1/12 של הציצרו, גודל הגופן שבו הודפסו האיגרות של מרקוס טוליוס קיקרו.
נקודת דידו (Didot point): היחידה הצרפתית שקבע פרנסואה אמברואז דידו במאה ה-18. היא שווה ל-0.37597 מילימטר, שהם 1/72 מאינץ' צרפתי מלכותי (פוס, pouce).
נקודת ברטהולד (Berthold point): ניסיון להגדיר נקודה טיפוגרפית במידות מטריות. גודלה 0.37593 מילימטר, שהן 1/2660 של המטר.
נקודת דידו גרמנית או אירופית: הוגדרה ב-1954 כ-0.376065 מילימטר, והיא נקודת דידו התקנית בשימוש באירופה כיום, אלא אם כן הוחלפה ביחידות מטריות (ראו בהמשך).
נקודת דפוס אמריקאית: הוגדרה על ידי נלסון הוקס ב-1879, כ-0.013837 אינץ', שהם 0.35145 מילימטר.
נקודת פוסטסקריפט או נקודת מחשב: הוגדרה כ-1/72 של אינץ' אנגלי, שהם 0.35277 מילימטר, על ידי וורנוק וגשקה, ממייסדי חברת אדובי וממציאי פוסטסקריפט. זוהי הנקודה האוניברסלית במחשבים כיום.
כל מידות אלה קשורות איזשהו קשר באינצ'ים, ביחידות שלפני המצאת השיטה המטרית.
יחידות טיפוגרפיות מטריות
השימוש ביחידות מטריות לטיפוגרפיה נקבע בתקן הגרמני DIN 16507-2. בתקן זה קובעים את מידת הגופן לפי שני גדלים: גודל הגופן (Schriftgröße) וגובה הגופן (Oberhöhe). זה האחרון הוא הגובה של אות בגובה מלא, כגון H, והראשון נקבע ל-72% מהאחרון, במעוגל, כדי לתת רווח יפה של שורה אחת. ממדי הגופן ניתנים בשני מספרים המופרדים על ידי קו אלכסון: SG/OH, שניהם במילימטרים. למשל, טקסט בגודל 12 נקודות (מחשב) בערך ועם רווח ברירת מחדל של שורה אחת מוגדר כ-4.3/6.0 לפי התקן. אותו גודל עם רווח נוסף, לכדי שורה וחצי, נקבע כ-4.3/9.0. טקסט בגודל 14 נקודות בערך וברווח ברירת מחדל הוא 5.0/7.0.
CSS
אפשר להשתמש בתקן הגרמני כבר היום ב-CSS, לדוגמה:
body { font: 4.3mm/6.0mm "Times New Roman", times, serif; }
או
h1 { font-size: 8.6mm; line-height: 12.0mm; }
קישורים חיצוניים
Metric typographic units
קטגוריה:טיפוגרפיה
קטגוריה:יחידות מידה | 2024-07-28T22:26:16 |
לאון גמבטה | לאון גמבטה (צרפתית: Léon Gambetta; ) היה מדינאי צרפתי, מראשיה וממייסדיה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, נשיא האספה הלאומית וראש ממשלת צרפת.
חייו
גמבטה נולד בצרפת לאב איטלקי ולאם צרפתית. בגיל 15 איבד את עינו השמאלית בתאונה. למרות זאת הצטיין בלימודיו, ומשבגר, החל ללמוד משפטים בפריז. גמבטה התפרסם לראשונה כמתנגד למשטרו של נפוליון השלישי שכונה "הקיסרות השנייה". כעורך דין הגן על עיתונאי ליברלי, שנאשם כי הקים אנדרטה לאדם שנהרג בעת שהתנגד למשטר. גמבטה הפך את המשפט למשפטו של המשטר, אשר הפר את זכויות האדם. בכך קנה גמבטה את פרסומו הראשוני.
במאי 1869 נבחר גמבטה לאספה הלאומית, ושימש שם כאופוזיציה קולנית למשטר. בתחילה התנגד למלחמת צרפת–פרוסיה (אם כי לא הצביע נגד התקציב שהקציב לה הבית), ולאחר מכן קבע כי מלחמה זו נכפתה על צרפת, וקרא לנקוט בצעדים תקיפים. הוא שהכריז על נפילת הקיסר בשבי בקרב סדאן בפני האספה, ועל הקמת הרפובליקה בבית העירייה בפריז. הוא מונה לשר הפנים ב"ממשלת ההגנה הלאומית" שנוסדה. בתפקיד זה יעץ לחבריו לעזוב את פריז, שנראה היה כי נפילתה בידי הגרמנים היא בלתי נמנעת, ולנהל את המלחמה מאחת מערי השדה.
עצה זו נדחתה מחשש להתפרצותה של מהפכה נוספת בפריז (אשר החלה כבר להרגיש את ניצני התהוותה של הקומונה הפריזאית). משלחת נשלחה לעיר טור על מנת לבחון את האפשרות לארגן את ההתגוננות משם. גמבטה סבר כי צעדים אלו אינם מספיקים, וב-7 באוקטובר 1870 עזב את פריז בכדור פורח, ומשהגיע לטור לקח לידיו את ניהול הגנתה של צרפת, והכריז על עצמו כשר המלחמה וכשר הפנים. עד מהרה ארגן צבא, וייתכן כי אף היה מונע את התבוסה במלחמה, אלמלא תבוסת שארית כוחותיו של נפוליון השלישי בעיר מץ, בראשות המרשל בזן, אשר נפל בשבי ועמו מאה ושמונים אלף חיילים. בדצמבר, תבוסה נוספת ליד העיר אורליאן גרמה לממשלה לעבור לבורדו, ובסוף ינואר 1871 נכנעה גם פריז. גמבטה הסכים לתנאי הכניעה, אך לא השלים עמם. הוא התפטר, אך נבחר מיד מחדש לאספה הלאומית אשר התכנסה בבורדו ב-1 במרץ 1871. הוא בחר לשבת באספה כנציג שטרסבורג בירת חבל אלזס לוריין אשר נמסר לידי הגרמנים. כאשר אושר, כמה שבועות לאחר מכן, ההסכם עם גרמניה, פרש, ועבר לגור בספרד.
ב-4 במאי 1877 לאור הסכנה שנראתה כי המונרכיסטים וגורמים דתיים קיצוניים ישתלטו על הרפובליקה הצעירה, שב גמבטה לענייני הציבור, ונשא נאום פומבי בו הגדיר את ה"קלריקליזם" כאויב העם הצרפתי. ב-16 במאי שינה נשיא צרפת, פטריס דה מק-מהון, שהיה מונרכיסט קיצוני, את הרכב ממשלתו, בניסיון להביא שוב למונרכיה בצרפת (אירוע שנודע בשם המשבר ב-16 במאי 1877). גמבטה פתח במסע ציבורי להחדיר בצרפת את הערכים הרפובליקנים, אשר שיאו היה בנאום פומבי ב-18 בספטמבר 1878. לאור מסע ציבורי זה לא נותרה למקמהון הברירה, אלא להתפטר או לגרום למלחמת אזרחים. מקמהון בחר בדרך ביניים, ושינה את הרכב הממשלה להרכב מתון, אך גם הרכב זה לא החזיק מעמד זמן רב, ומקמהון וממשלתו התפטרו. גמבטה סירב לקבל את המועמדות לנשיאות, אך תמך בז'יל גרבי. הוא קיבל את המשרה של נשיא האספה הלאומית (ינואר 1879) והסתפק בכך. מדי פעם היה נואם בפני הבית, ומנאומים אלו זכור במיוחד הנאום בו קרא למתן חנינה לאנשי הקומונה הפריזאית. עם זאת בתקופה זו היה צופה מן הצד, ולא נטל חלק פעיל בניהולה של הרפובליקה, אותה הציל מסכנת המונרכיזם בימי מקמהון.
שמאל|ממוזער|200px|גמבטה בשנת 1870, בצילום של נדאר
שינויים פוליטיים ואי היציבות של הממשלות השונות ברפובליקה הצרפתית השלישית הצעירה הביאו לכך שהוא קיבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה מן הנשיא גרבי, ב-24 בנובמבר 1881. רבים חשדו כי בכוונתו להפך לדיקטטור, וממשלתו נפלה ב-26 בינואר 1882, לאחר שישים ושישה ימים בלבד. ב-31 בדצמבר 1882 מת גמבטה באירוע שהיה כפי הנראה תאונה בעת טיפול בנשק. הפצע עצמו לא היה חמור, אך הוא הזדהם, וגמבטה נפטר מאלח דם כמה ימים לאחר פציעתו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החליט העם הצרפתי לכבד את הנופלים בכך שחייל אלמוני, המסמל את אלה שמתו למען המולדת הצרפתית, ייקבר בקבר החייל האלמוני, מתחת לשער הניצחון. ביום בו נטמן החייל האלמוני בקברו, ב-11 בנובמבר 1920, הוסע לבו של גמבטה באותה המרכבה בה הוסעה גווית החייל האלמוני, ונטמן בפנתאון של פריז בו טמונים גדולי בניה של האומה הצרפתית. מסע לוויה זה סימל עבור הצרפתים את הרציפות במאבקם בין 1870 ובין מלחמת העולם הראשונה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים
קטגוריה:מלחמת צרפת–פרוסיה: אישים
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:שרי החוץ של צרפת
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:צרפתים ממוצא איטלקי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי צרפת
קטגוריה:יושבי ראש האספה הלאומית (צרפת)
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1838
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1882 | 2024-04-01T16:11:59 |
קוד ישן | קוד ישן (באנגלית: oldcode) הוא שיטת קידוד העברית במחשבים שלא תוכננו לעברית מלכתחילה, אלא לאנגלית בלבד. בכל סוגי הקוד הישן מקודדות 27 האותיות של האלפבית העברי (כלומר כולל האותיות הסופיות) במקום אותיות האלפבית הלטיני. בדרך-כלל כשמדברים על הקוד הישן מתכוונים לתקן SI 960, שהוא ASCII חוץ מהתווים (בכתיב הקסדצימלי) 0x60 עד 0x7A, שאותם תופסות האותיות העבריות.
הקוד הישן אינו נוח לשימוש, משום שאי-אפשר לערבב בו אותיות לטיניות קטנות ואותיות עבריות גם יחד, אך הוא היה האפשרות היחידה כאשר כל סביבות המחשוב הוגבלו ל-7 סיביות. עם המעבר ל-8 סיביות הוסרה מגבלה זו, ואפשר היה לקודד את תחום ה-ASCII כמקובל ולהקצות לאותיות העבריות מספרים נפרדים. במחשב האישי הוקצה התחום 0x80 עד 0x9A (עברית של DOS), ובתקן של ISO התחום 0xE0 עד 0xFA. העברית של Windows, מקינטוש ויוניקס מקודדת לפי תקן ISO.
העברית בתקן EBCDIC של חברת IBM, אף שזה היה בן 8 סיביות מלכתחילה, עברה כמה גלגולים. בתקופה שקדמה להופעת המסכים קודדה העברית במקום האותיות הלטיניות הגדולות (תחום המתחיל ב-0xC1 ומסתיים ב-0xE9). קידוד זה, שקיבל את הכינוי "סינית", מנע הדפסה מעורבת של עברית ואנגלית. עם הופעת המסכים הועבר הקידוד של העברית כמו בקוד ישן ASCII אל האותיות הלטיניות הקטנות (תחום המתחיל ב-0x81 ומסתיים ב-0xA9), קוד שקיבל את הכינוי "קוד ישן".
בין הייצוג הגרפי של קוד ישן ASCII לייצוג הגרפי של קוד ישן ב-EBCDIC היה הבדל קטן אחד. האות א ב-EBCDIC קודדה במקום הסימן & (ב-EBCDIC ערכו 0x50), בעוד שבקוד ישן ASCII הייצוג הגרפי של האות א היה ` (גרש שכיוונו הפוך), כך שערכה ההקסדצימלי של האות א היה מיד לפני האות ב (0x60 ו-0x61 בהתאמה).
העברית בקוד הישן היא לעולם עברית חזותית (ויזואלית), כי בעבר הקשיים שעברית חזותית יוצרת לא נמצאו ראויים לפתרון מקיף יותר.
ראו גם
עברית באינטרנט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קידוד תווים
קטגוריה:עברית | 2023-02-23T18:07:24 |
פול פוט | פול פוט (בקמרית: សាឡុត ស; 19 במאי 1925 – 15 באפריל 1998) היה עריץ קמבודי, היה מנהיג תנועת ה"קמר רוז'" ששלטה בקמבודיה בשנים 1975 עד 1979. שמו של פול פוט נקשר באחד מאירועי השמדת העם הנוראים שאירעו במאה ה-20, כאשר בתקופת משטרו נרצחו, על פי ההערכות, כ-1.7 מיליון מבני עמו, בין היתר באמצעות הוצאות להורג.
קריירה מוקדמת ומהפכה
פול פוט נולד בשם סאלוט סאר (Saloth Sar) במחוז קומפונג טום בקמבודיה. (השם "פול פוט" הוא כינוי מחתרתי שאימץ לעצמו בבגרותו). בתקופה זו הייתה קמבודיה ממלכה בודהיסטית תחת שלטון צרפתי, חלק משטחים שנקראו "הודו-סין הצרפתית". למשפחתו של פול פוט היו קשרים בבית המלוכה: קרובת משפחתו הייתה אחת מנשותיו של המלך סיסובאת מוניבונג ואחיו פיתח קריירה בארמון המלוכה. בשנת 1934 הוא הצטרף לאחיו בארמון שבבירה פנום פן, ובילה שנה בכנסייה המלכותית. לאחר מכן חונך 6 שנים בבית ספר קתולי.
בשנת 1949 זכה פול פוט למלגה ללימודי הנדסת רדיו בפריז. בעת לימודיו נחשף לרעיון הקומוניזם והצטרף לקבוצת קומוניסטים קמבודים. בשנת 1953 שב לקמבודיה.
באותה התקופה מרדו תושבי הפרובינציה הצרפתית "הודו-סין הצרפתית" כנגד השלטון הצרפתי. המרד השתרע על פני וייטנאם, לאוס וקמבודיה, אך מרכזו היה בווייטנאם. פול פוט הצטרף בתחילה למורדים, אך סבר כי הם מנסים לקדם את ענייניה של וייטנאם תוך הזנחתה של קמבודיה.
בשנת 1954 עזבו הצרפתים את הודו סין, ומלך קמבודיה נורודום סיהאנוק ויתר על כיסאו, קרא לבחירות, יצר מפלגה פוליטית, וזכה בשלטון מחדש.
פול פוט התנגד למשטרו של סיהאנוק, וגלה אל ההרים במטרה לארגן התנגדות מזוינת למשטר, שאותו ראה כפרו-מערבי ומושחת. בתקופה זו דוכאה המרידה על ידי ראש המשטרה החשאית של סיהאנוק, לון נול. המורדים, מצידם, קראו לעצמם "המפלגה הקומוניסטית של קמפוצ'יאה" (KCP), ונתמכו על ידי סין העממית. בהשפעתו של פול פוט הפכה ההנהגה הקומוניסטית מכפרית, בודהיסטית, מתונה ופרו-וייטנאמית להנהגה עירונית, בעלת חינוך צרפתי, קיצונית ואנטי-וייטנאמית. נורודום סיהאנוק הוא שכינה את המפלגה לראשונה "הקמר רוז'" - "הקמרים האדומים". קמר הוא הגזע העתיק של תושבי קמבודיה.
עד שנת 1970 לא היו הקמר רוז' כוח משמעותי בפוליטיקה הקמבודית, אך שני אירועים שאירעו באותה השנה גרמו לכך שהשפעתם גדלה. האירוע הראשון היה הדחתו של סיהאנוק על ידי לון נול. סיהאנוק היה פוליטיקאי ממולח וניסה לשמור על כל האופציות פתוחות, וניהל מדיניות דו-משמעית כלפי השכנה וייטנאם, דווקא בתקופה שבה עמדה וייטנאם במרכזה של ההתעניינות העולמית. כלפי העולם, ובמיוחד כלפי ארצות הברית נראתה מדיניותו של סיהאנוק כתומכת בוייטקונג, ולפיכך, בעידודה של ארצות הברית הוחלף סיהאנוק בלון נול. צעד זה הביא להצטרפותו של סיהאנוק אל הקמר רוז'. באותה עת הורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, על הפצצתם של בסיסי וייטקונג בשטחה של קמבודיה, הפצצה שגרמה לקורבנות רבים בקרב הכפריים הקמבודיים באזור. שני אירועים אלו גרמו לעליית כוחה של מפלגת הקמר רוז', עד שהיוותה איום של ממש על ממשלתו של לון נול.
אחרי שמונה שנות מלחמת גרילה השתלט ארגון הקמר רוז' על הממשלה. ב-17 באפריל 1975 כבשו אנשי הארגון את פנום פן, ולון נול נמלט לארצות הברית. למשך תקופה קצרה שלט סיהאנוק לצידם של הקמר רוז', אך מצב זה לא נמשך זמן רב בטרם השתלטו אנשי הקמר רוז' על השלטון באופן מוחלט.
קמפוצ'יאה הדמוקרטית
בתחילת שנת 1976 הושם סיהאנוק במעצר בית, וקמבודיה הפכה לרפובליקה קומוניסטית.
ב-13 במאי 1976 מונה פול פוט לראש ממשלת קמבודיה והחל ביישומן של רפורמות סוציאליסטיות. על פי תפישתו, הייתה האינטליגנציה העירונית שורש כל רע. המצב אך החמיר, לדעתו, בתקופתו של לון נול, שכן כפריים רבים נמלטו מאימת ההפצצות האמריקניות אל הערים, וכך ננטשו אזורי הכפר, והערים הפכו לצפופות. אוכלוסיית פנום פן לבדה מנתה מעל למיליון נפש בעת שנכבשה העיר על ידי הקמר רוז'.
תושבי הערים הוכרחו לעזוב את עריהם (ופנום פן הפכה לעיר רפאים), ולעבוד עבודת כפיים בשדות האורז בחוות קולקטיביות. כל הרכוש הפך לקולקטיבי, חינוך ניתן בבתי ספר של הקולקטיב. מי מהשייכים למשטר הישן שהביע התמרמרות על התנאים החדשים וכן כל מי שלא עמד בקצב העבודה המוכתב הוצא להורג. בשטחים שמסביב לחוות פוזרו מוקשים רבים (פול פוט קרא למוקשים "חיילי המושלמים"). החוות הקולקטיביות עצמן לא הצליחו לספק את צורכי תושביהן, ורבים מתו ברעב. פול פוט ניתק את קמבודיה משאר העולם תוך איסור על דיבור בשפות זרות ותקיפת המדינות השכנות, ובהן לאוס, וייטנאם ותאילנד, במטרה להשיב למדינתו את ה"טריטוריה האבודה" ולהשיב את טהרתו של "הגזע הקמרי".
אין הסכמה באשר למספר הקורבנות של שלטונו של פול פוט. יש לקחת בחשבון הן את הרוגי מלחמת האזרחים שקדמה לעליית פול פוט לשלטון, הן את שנות האימה, והן את ההרוגים במלחמה עם וייטנאם שלא איחרה לבוא. מספר של שלושה מיליון קורבנות ניתן על ידי ממשלת ה-PRK שהחליפה את ממשל הקמר רוז'. גורמים אחרים מעריכים את מספר הקורבנות בפחות משני מיליון: התוכנית ללימוד רצח העם של אוניברסיטת ייל מעריכה את מספר ההרוגים ב-1.7 מיליון, ארגון אמנסטי הבינלאומי נקב במספר 1.4 מיליון ומחלקת המדינה של ארצות הברית נקבה במספר 1.2 מיליון. פול פוט עצמו נקב במספר 800,000 אך ברור כי היה לו אינטרס להמעיט במספר המיתות. ארגון ה-CIA העריך את מספר המוצאים להורג בין 50,000 ל 100,000 איש.
בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה, והביסה בקלות את צבאו של פול פוט, שנמלט לגבול עם תאילנד, והמשיך משם את הלחימה. ניצחון זה לווה בגל עריקות של ראשי הקמר רוז', שחששו כי בין אם יערקו ובין אם לאו יואשמו בבגידה.
שנותיו האחרונות
על אף שפשעיו נחשפו בפני העולם כולו, והאופי ההשמדתי של משטרו שזכה לגינוי, המשיך פול פוט לשלוט בחלקים מקמבודיה, תוך שהוא מנהל מלחמת גרילה כנגד ממשלת הבובות שהשליטה וייטנאם בקמבודיה. דבר זה נבע ממספר גורמים ובהם העובדה שבימי המלחמה הקרה נראה פול פוט כבעל ברית אפשרי של ארצות הברית, בשל התנגדותו לשלטונה של וייטנאם שנתמכה על ידי ברית המועצות, על אף המרחק האידאולוגי הניכר ביניהם. בשנת 1985 התפטר מכל תפקידיו, אך הוסיף לקיים בידיו את השליטה בקמר רוז'. רבים טענו כי בחלקים הקטנים של קמבודיה שפוט המשיך להחזיק בהם הוסיף להתקיים ממשל דיכוי אכזר.
ב-1989 נסוג צבא וייטנאם מקמבודיה, אך פול פוט סירב לשתף פעולה עם תהליך השלום והמשיך בלחימה אף כנגד הממשלה החדשה שקמה.
בשנת 1996 החל ארגון הקמר רוז' להתמוטט כאשר אחיו של פול פוט ערק לממשלה הקמבודית. בשנת 1997, נעצר פול פוט בידי חברי הקמר רוז' עצמם, נערך לו משפט ראווה והוא הוכנס למעצר בית. בתקופה זאת הוא השתתף בראיון שבו הוא הודה שתנועתו ביצעה "מספר טעויות" אבל אך ורק מתוך הגנה עצמית וכן טען שמספרי הקורבנות מנופחים. באפריל 1998 הועבר פול פוט ממקום מושבו, עקב הימלטות מנהיג הקמר רוז' החדש, טה מוק, מצבאה של קמבודיה שהחל סוגר עליו. ימים לאחר מכן מת פול פוט, על פי הדיווחים כתוצאה מהתקף לב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים קמבודים
קטגוריה:שליטי ארצות
קטגוריה:קומוניסטים
קטגוריה:ילידי 1925
קטגוריה:קמבודים שנולדו במאה ה-20
קטגוריה:נפטרים ב-1998
קטגוריה:קמבודים שנפטרו במאה ה-20 | 2023-09-24T05:00:30 |
קמר רוז' | 250px|ממוזער|שרידי קורבנות רצח העם שביצע צבא הקמר רוז'
קמר רוז' (בצרפתית: Khmers rouges; בקמרית: ខ្មែរក្រហម, בעברית: קמרים אדומים) היא תנועה הקומוניסטית ששלטה בקמבודיה בין 1975 ל-1979 לאחר שעלתה לשלטון במהפכה צבאית. משטרו של פול פוט, ראש התנועה, אחראי לביצועו של רצח העם בקמבודיה, אשר קורבנותיו היו הקמבודים עצמם והמיעוט הווייטנאמי, הסיני, הצ'מי המוסלמי והנזירים הבודהיסטים. מניין הנרצחים עומד על לפחות מיליון ושבע מאות אלף בני אדם.
עלייתה של התנועה לשלטון
"המפלגה הקומוניסטית של קמבודיה" נוסדה בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20. בתחילת פעילותה הייתה המפלגה כפופה למפלגה הקומוניסטית של וייטנאם. בשנות השבעים אימצה המפלגה את השם "המפלגה הדמוקרטית של קמפוצ'יאה" (קמפוצ'יאה הוא איות חלופי לקמבודיה), אך כונתה "הקמרים האדומים" (בצרפתית, שפת הממשל הקולוניאלי ששלט בקמבודיה עד שנת 1953, קמר רוז'). עם הקמר הוא עמה העתיק של קמבודיה, אשר הקים אימפריה מרשימה בהישגיה התרבותיים והצבאיים בין המאה ה-9 והמאה ה-15 לספירה.
מזה כאלף שנים שלטה בקמבודיה מלוכה העוברת בירושה. מ-1858 בו השתלטה צרפת הקולניאליסטית על רוב דרום מזרח אסיה, באזור שידוע כ"הודו סין" היא הפכה את המלכויות האזוריות, לשליטי בובות שלה, וביניהן הייתה קמבודיה ממלכה בודהיסטית תחת שלטון צרפתי.
בשנת 1941 עלה לשלטון המלך נורודום סיהאנוק שהצליח לאחר מלה"ע השנייה ולאחר המלחמות בהודו סין כנגד צרפת (ששבה לשלוט באזורים אלה) לדון על עצמאותה של קמבודיה, ובשנת 1953 הצליח להשיג הסכם חלקי לעצמאותה של קמבודיה.
ב-18 במרץ 1970 הודח המלך ולשלטון עלה גנרל פרו אמריקני בשם לון נול. השליט החדש נטש את המדיניות הנייטרלית שאפיינה את קמבודיה עד אז, והחל מסייע לארצות הברית במאבקה כנגד הווייטקונג וצבא צפון וייטנאם, במלחמת וייטנאם. במשך כשנה הופצצו בכבדות אזורי הספר בקמבודיה על ידי ארצות הברית במטרה להשמיד בסיסי וייטקונג שם. התוצאה הייתה כי מאות אלפי פליטים מאזורים אלו נמלטו אל הערים, ונוצרו צפיפות, רעב ועוני. לון נול, אשר שיתף פעולה עם האמריקנים, היה שליט בלתי פופולרי, וכוחם של מורדי הקמר רוז' עלה.
צבא הקמר רוז' (הצבא הלאומי של קמפוצ'יאה הדמוקרטית) אשר נעזר בצבא צפון וייטנאם ונתמך על ידי סיהאנוק, אשר גלה בבייג'ינג, התקיף את צבאו של לון נול וזכה עד מהרה, בתחילת שנת 1975, להישגים משמעותיים ולשליטה ברובה של קמבודיה.
האידאולוגיה של הקמר רוז' שילבה רעיונות קומוניסטים ומאואיסטים עם רגשות אנטי-קולוניאליסטים שרווחו בשמאל האירופי, שממנו הושפעו רבים ממנהיגי התנועה שהתחנכו בפריז. חלקים משמעותיים בתאוריה הפוליטית-כלכלית של מנהיגי התנועה נוסחו כתיזות לתואר דוקטור שהוגשו לאוניברסיטאות מובילות בפריז, והתבססו על תאוריית התלות, פרדיגמה פוסט קולוניאלית מוקדמת. לכך הצטרפה שנאה ארוכת ימים לווייטנאמים, ואמונה כי בתוך זמן קצר תוכל הקמר רוז' לבנות את הקומוניזם בקמבודיה בכוחות עצמה. כאשר עלו לשלטון החליטו לבצע צעדים דרסטיים באופן מיידי שכללו העברה כפוייה של כל תושבי הערים לחוות קולקטיביות באזורי הכפר.
ב-17 באפריל 1975 כבשו צבאות הקמר רוז' את פנום פן, ולון נול יצא לגלות. מרכז המפלגה הורכב מהמנהיג פול פוט (כינויו של סאלוט סאר), נון צ'י, טא מוק, קיו סמפן, סון סן, ינג סארי, יון יאט וינג תירית. מנהיגות זו נותרה בעיקרה ללא שינויים עד לשנות התשעים.
הקמר רוז' בשלטון
האידאולוגיה של הקמר רוז' תוארה כשימוש באמצעים סטליניסטיים להשגת מטרות מאואיסטיות. האמצעים היו השמדה של מעמד שלם של בני העם הקמבודי, מעמד תושבי הערים. מטרת הקמר רוז' הייתה ליצור חברה כפרית אוטופית ללא מעמדות. הקמר רוז' ניסו להשיג מטרה זו באמצעות ריקונן של הערים מתושביהן, סגירתם של בתי הספר, בתי החולים והמפעלים, חיסול מערכת הבנקאות והמטבע, הוצאת הדת אל מחוץ לחוק וגירושם של תושבי הערים לחוות חקלאיות קולקטיביות, שהיו למעשה מחנות של עבודת כפייה. צעדים אלו הוצדקו בכך שהאוכלוסייה הייתה על סף רעב, שכן הכפרים התרוקנו מתושביהם בהפצצות האמריקניות.
מדיניות זו, שנודעה בשם "שנת אפס" לפי הצהרתו של מנהיג התנועה פול פוט, הביאה למותם של יותר ממיליון קמבודים בהוצאות להורג, עבודות כפייה ורעב. הקמר רוז' הוציאו להורג כל מי שהיה בעל קשרים למשטר הישן, אנשי מקצועות חופשיים, אינטלקטואלים וכן את הקמבודים שהיו ממוצא וייטנאמי. מספר הנרצחים מוערך ב-1.7 מיליון איש, כחמישית מאוכלוסיית קמבודיה. ההוצאות להורג נערכו בדרך כלל באזורים שכונו בשם שדות הקטל.
בכל רחבי קמבודיה הוקמו בתי כלא למתנגדי המשטר, כשהמפורסם שבהם שכן במבנה בית ספר ישן בפנום-פן וכונה בשם S21 או טול סלנג.
נפילת משטר הקמר רוז'
בדצמבר 1978, לאחר מספר שנים של מאבקים עם וייטנאם, אשר הושפעו במידה רבה מן המאבק הבין גושי בין סין, שתמכה בקמבודיה, ובין ברית המועצות שתמכה בווייטנאם, פלשו צבאות וייטנאם לקמבודיה. ב-7 בינואר 1979 הם כבשו את פנום פן והפילו את ממשלתו של פול פוט. רבים מאנשי משטרו של פול פוט ערקו אל שורות הכובשים, ויצרו את השלד לממשל החדש, שהיה ממשלת בובות קומוניסטית בחסות וייטנאם, בראשות הנג סמרין. חלק ממשפחות הקמר רוז' נמלטו ליער.
פול פוט ורבים מאנשי תנועתו נמלטו אל עבר הגבול עם תאילנד והמשיכו במלחמה. צבא תאילנד העניקו להם חסות, שכן הם נחשבו לאויביה של ברית המועצות. בשנת 1985 החליף קיו סמפן רשמית את פול פוט כמנהיג הקמר רוז'. בשנים אלו נלחמו כוחות רבים, ובהם הקמר רוז', נגד משטר הכיבוש של וייטנאם בקמבודיה. וייטנאם, שאך זה יצאה מ-30 שנות מלחמה עקובות מדם (מלחמת הודו-סין הראשונה ומלחמת וייטנאם) שעלו לה במיליוני הרוגים, איבדה בשנים אלו כ-50,000 חיילים. לפיכך, ההתבוססות שלה בקמבודיה זכתה לכינוי "וייטנאם של וייטנאם".
בשנת 1991 חתמו כל הכוחות הפוליטיים בקמבודיה על אמנה הקוראת לבחירות ולפירוק הנשק, אך בשנת 1992 המשיך הקמר רוז' במאבק, ודחה את תוצאות הבחירות שהעניקו שוב את הכח לסיהאנוק. בשנת 1996 פרץ משבר, שהביא לעריקת רבים משורות הקמר רוז' ולמעשה לסיום כוחו. פול פוט נשפט על ידי אנשיו בשנת 1997, הושם במעצר בית ומת באפריל 1998. עם תפיסתו של מנהיג התנועה טה מוק במרץ 1999, חדלה תנועת הקמר רוז' להתקיים.
ביוני 2011 נפתח בבית הדין לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות של האו"ם בקמבודיה משפטם של ארבעה מבכירי הקמר רוז', בנובמבר 2018 בית משפט בקמבודיה הרשיע את שני המנהיגים האחרונים שנותרו בחיים משלטון הקמר רוז' בעבירות של רצח עם, פשע מלחמה ופשע נגד האנושות שנעשו ברצח העם במדינה וגזר עליהם מאסר עולם.
היציאה מהג'ונגל
בדצמבר 2004 פורסם כי ארבע משפחות מהקמר רוז', אשר נמלטו לג'ונגל בקמבודיה בשנת 1979 מחשש פלישת צבא וייטנאם לאזור, יצאו ממנו אחרי 25 שנה. המשפחות, שנכנסו לג'ונגל כקבוצה המונה 12 אנשים, יצאו ממנו מונים כ-34 נפשות. קבוצה זו נמנעה מכל קשר עם העולם החיצון מחשש שצבא וייטנאם יעלה על עקבותיהם ויהרגם.
סרטים
דמעות של שתיקה (The Killing Fields (1984. סרט מ-1984 אודות כתב ה-New York Times הנמצא בקמבודיה בתקופת שלטון הקמר רוז' ומתאר את הטיהור האתני שבוצע בעם הקמבודי תחת שלטונו של פול פוט. הסרט זכה בשלשה פרסי אוסקר והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר נוספים ב-1985.
First They Killed My Father - 2017. סרט, המבוסס על ספר באותו שם, בהפקת חברת נטפליקס המתעד את מסעה של ילדה בת 5, בת לקצין במשטר הקודם שגורשה יחד עם משפחתה מפנום פן למחנות עבודה בכפרים ושם היא עברה עבודת פרך, מסעות ארוכים ואף אומנה להיות חיילת של הקמר-רוז' עד שלבסוף שוחררה בידי הווייטנאמים.
קישורים חיצוניים
סיפורי ניצולים
הסרט התיעודי "מכונת ההרג של הקמר רוג' ", באתר וואלה VOD
הסרט התיעודי אויבי העם, באתר וואלה! yes
רצח העם בקמבודיה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
הערות שוליים
קטגוריה:קמבודיה: היסטוריה
קטגוריה:רצח עם
קטגוריה:מפלגות קומוניסטיות באסיה | 2024-10-20T11:38:23 |
עברית חזותית | REDIRECT עברית באינטרנט | 2004-10-16T04:28:20 |
עברית משתמעת | REDIRECT עברית באינטרנט | 2004-10-16T04:29:05 |
הקומונה הפריסאית | הפניה הקומונה הפריזאית | 2009-03-14T17:38:56 |
מאו | הפניה מאו דזה-דונג | 2009-04-21T11:01:33 |
סין העממית | REDIRECT הרפובליקה העממית של סין | 2004-10-16T06:20:50 |
ווהביזם | REDIRECT והאביה | 2005-06-06T18:32:41 |
ריצ'ארד ניקסון | REDIRECT ריצ'רד ניקסון | 2004-10-16T07:49:52 |
ממשלת בובות | ממשלת בובות היא ממשלה הנראית לכאורה כממשלה רגילה, ובה ראש ממשלה ושרים, אך היא אינה השליטה האמיתית במדינה, אלא פועלת על-פי הוראות של כובש זר או של מעצמה זרה. השליט בממשלה כזאת נקרא "שליט בובה".
בין ממשלות הבובות הידועות היו הממשלה הצרפתית של וישי, בראשותו של המרשל אנרי פיליפ פטן, וממשלת סאלו האיטלקית בראשותו של מוסוליני, שתיהן התקיימו בחסותה של גרמניה הנאצית.
המונח משמש את מבקריה של ממשלת הבובות, וכמובן אינו משמש אותה עצמה לתיאור שלטונה. מתנגדיה של ממשלת הבובות מקימים לעיתים ממשלה חילופית (בדומה לממשלת צללים) כדי לערער את הלגיטימיות של ממשלת הבובות. דוגמה לכך היא ממשלת "צרפת החופשית", שהוקמה בגלות כמשקל נגד לממשלת וישי.
הצירוף ממשלת בובות, משמש כביטוי כנגד ממשלה שאינה עצמאית במדיניותה ולצורכי תעמולה. למשל: במסגרת הסכסוך בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, כינתה כל אחת ממדינות אלה את הממשלה היריבה "ממשלת בובות" (של ברית המועצות וארצות הברית, בהתאמה).
ראו גם
מדינת חסות
גיס חמישי
דומיניון
רפובליקת בננות
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ביטויים פוליטיים | 2024-05-29T03:25:28 |
F-18 | הפניה מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט | 2022-10-29T03:38:23 |
השמדת עם | REDIRECT רצח עם | 2004-10-16T08:14:28 |
כוויית | REDIRECT כווית | 2004-10-16T08:28:28 |
ארגון אמנסטי הבינלאומי | REDIRECTאמנסטי אינטרנשיונל | 2004-10-16T08:44:42 |
אוניברסיטת באר שבע | REDIRECT אוניברסיטת בן-גוריון בנגב | 2008-04-06T15:20:40 |
מספר טרנסצנדנטי | במתמטיקה, מספר טרנסצנדנטי הוא מספר שאינו מאפס אף פולינום בעל מקדמים רציונליים. מספרים טרנסצנדנטיים נודעים הם הקבועים המתמטיים π ו-e. כל מספר טרנסצנדנטי הוא מספר אי-רציונלי, אך ההפך אינו נכון: , למשל, הוא מספר אי-רציונלי שאינו מספר טרנסצנדנטי, שכן הוא פתרון למשוואה הפולינומית . למונח הוצע גם השם העברי מספר נעלה. מספר שאינו טרנסצנדנטי נקרא אלגברי.
במבט ראשון נראים המספרים הטרנסצנדנטיים כחריגים, וברור שאין אנו מרבים לפגוש אותם בחיי היומיום, אך ניתן להוכיח שכמעט כל המספרים הם טרנסצנדנטיים. תכונה זו הוכחה בשנת 1874 על ידי גאורג קנטור, שהראה שעוצמת קבוצת המספרים האלגבריים היא (קרי: אָלֶף אֶפֶס), בעוד שעוצמת קבוצת המספרים הטרנסצנדנטיים היא .
ההוכחה שמספר נתון כלשהו הוא מספר טרנסצנדנטי איננה פשוטה. קיומם של מספרים טרנסצנדנטיים הוכח לראשונה בשנת 1844 על ידי המתמטיקאי הצרפתי ז'וזף ליוביל והתוצאה קרויה על שמו משפט ליוביל. על סמך המשפט נתן ליוביל בשנת 1851 דוגמה ראשונה למספר טרנסצנדנטי הנקרא קבוע ליוביל:
במספר ליוביל הספרה ה-n מימין לנקודה העשרונית היא 1 כאשר n הוא עצרת, ו-0 אחרת (ראו קירובים רציונליים, להלן). המספר הראשון שהוכח שהוא מספר טרנסצנדנטי, מבלי שהמספר נבנה מלכתחילה למטרה זו, הוא הקבוע המתמטי e. את ההוכחה סיפק שארל הרמיט בשנת 1873 (ראו טרנסצנדנטיות של e).
בשנת 1882 הוכיח פרדיננד לינדמן את משפט לינדמן שקובע, בין השאר, ש־ (פאי) הוא מספר טרנסצנדנטי. מהוכחה זו נובע שלא ניתן לבנות בסרגל ובמחוגה ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון, משום שלא ניתן לבנות עמם יחס טרנסצנדנטי. הוכחה זו פתרה את בעיית ריבוע העיגול, שהיא אחת מהבעיות הגאומטריות של ימי קדם, שראשיתן ביוון העתיקה.
הילברט ובעיית המספר הטרנסצנדנטי
הבעיה השביעית ב-23 הבעיות של הילברט ביקשה תשובה לשאלה:
האם טרנסצנדנטי, כאשר אלגברי ו- אלגברי אי-רציונלי? הבעיה הוצגה על ידי הילברט בשנת 1900, ותשובה חיובית לה ניתנה בשנת 1934 על ידי אלכסנדר גלפונד, במשפט הידוע בשם משפט גלפונד-שניידר.
קירובים רציונליים
סדרה של שברים מהווה "סדרת קירובים רציונליים מסדר " של המספר הממשי , אם סדרת המכנים עולה,
ו- כאשר קבוע.
את הטרנסצנדנטיות של מספר ליוביל אפשר להוכיח בעזרת משפט ליוביל: מספר אלגברי מדרגה d (כלומר, מספר המהווה שורש לפולינום ממעלה d בעל מקדמים רציונליים) אינו ניתן לקירוב מסדר גבוה מ-d; מכיוון שכך, מספר שיש לו סדרת קירובים רציונליים מכל סדר, מוכרח להיות טרנסצנדנטי (מספר כזה נקרא מספר ליוביל).
הכללה
על איברים אלגבריים וטרנסצנדנטיים בהקשר רחב יותר, ראו איבר אלגברי.
ראו גם
הרחבת שדות
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תורת המספרים | 2024-02-08T16:21:27 |
קבוע מתמטי | קבוע מתמטי הוא מספר, לרוב ממשי, שערכו נקבע על ידי הגדרה חד משמעית ואינו משתנה. קבועים מתמטיים מסוימים הם מספרים טרנסצנדנטיים, ויש הטורחים לחשבם בדיוק של אלפי ואף מיליוני ספרות מימין לנקודה. שלא כקבועים הפיזיקליים, הנקבעים על ידי ממצאים ניסויים, הקבועים המתמטיים הם תוצר טבעי של המערכת המתמטית.
קיימים מספרים רבים בעלי משמעותיות במתמטיקה, אשר עולים בהקשרים שונים. לדוגמה, את הקבוע e ניתן לתאר כיחס של פתרון הולומורפי לא טריוויאלי של המשוואה הדיפרנציאלית . הפתרון f הוא פונקציה מחזורית, שהמחזור שלה הוא קבוע מתמטי חשוב אחר: .
זהות אוילר, , מקשרת בין חמישה קבועים מתמטיים בסיסיים: המספרים 0 ו-1, e, שהוא בסיס הלוגריתם הטבעי, שהוא היחידה המדומה (מספר מרוכב המקיים את השוויון ) והקבוע פאי (, היחס הקבוע בין היקף מעגל לבין קוטרו).
קיימים קבועים רבים אחרים, שחלקם מופיעים בהקשרים מעטים יחסית. לדוגמה, למספר אפרי, השווה לערך של פונקציית זטא של רימן, אין חשיבות רבה בפני עצמו, אך הוא היווה אתגר מסקרן במשך שנים: האם מספר זה הוא רציונלי? (ב-1978 הוכיח רוז'ה אפרי שהתשובה שלילית).
קבועים ידועים
פאי
יחס הזהב φ
הבסיס הלוגריתמי הטבעי e
קבוע אוילר-מסקרוני γ
קבוע אומגה Ω
ראו גם
פרמטר
משתנה
קבוע פיזיקלי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מספרים | 2024-10-20T09:32:35 |
שפות גרמניות | REDIRECT שפות גרמאניות | 2004-10-16T09:36:26 |
שפה גרמאנית | REDIRECT שפות גרמאניות | 2004-10-16T09:42:37 |
מלחמת השפות | שמאל|ממוזער|300px|הטכניקום (הטכניון) במשכנו הראשון בשכונת הדר הכרמל, 1913 (כיום משמש הבניין כמשכנו של המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל)
מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל ב-1913 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
רקע
בשנת 1904 הייתה השפה העברית שפת הוראה בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל. בשנת 1908 הוחלט להקים מוסד על-תיכוני מקצועי ראשון בארץ, שממנו צמח מאוחר יותר הטכניון. השם שנבחר למוסד החדש היה "טכניקום", והוא נועד להכשיר עובדים מיומנים (מנהלי עבודה, טכנאים, עוזרי מהנדסים). לידו היה צריך לקום בית ספר בעל שתי מגמות, מגמה טכנית ומגמה ריאלית.
חברת "עזרה", שהייתה גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה, בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי הגרמנית, ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. העברית הייתה שפה שהדיבור בה החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו.
המחלוקת
שמאל|ממוזער|250px|אליעזר בן-יהודה, מראשי הלוחמים במאבק למען השפה העברית
בהתעוררה מחלוקת שפשטה ליישוב כולו, בהנהגת הסתדרות המורים ותלמידים שהצטרפו. פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונעשו פעילויות מחאה. בעקבות השביתה הוצבו שוטרים טורקים במוסדות החינוכיים על מנת להגן על אלה שבחרו לא לשבות. עם ראשי הלוחמים נמנה אליעזר בן-יהודה, שעשה זאת חרף תלותו בחברת "עזרה", שסייעה לו במימון ההוצאה לאור של מילונו לשפה העברית. הוויכוח בין שני הצדדים היה חריף ובלתי פוסק עד שד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל פרויקט הקמת הטכניקום, ושתמך בעברית כשפה עיקרית בבית הספר התיכון, התפטר מתפקידו. הוא גם נאם בקונגרס הציוני ה-11 שנערך ב-1913 בווינה בדרישה שההסתדרות הציונית תהיה חייבת לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארץ. ב-26 באוקטובר 1913 התקיימה הישיבה המכריעה בהנהלת מוסד הטכניקום בברלין בנושא שפת ההוראה. ההחלטה הייתה לקבל את ההצעה של ד"ר נתן וללמד בגרמנית.
כתוצאה מההחלטה הזו התפטרו חברי ההנהלה הציונים מהנהלת המוסד, ובארץ ישראל פרצה התנגדות רבה נגד חברת "עזרה", עד כדי כך שהסתדרות המורים הכריזה על חרם נגד הטכניקום והתיכון (מעשה סמלי בלבד, שכן הטכניקום והתיכון טרם קמו, ועדיין לא היה צורך במורים).
ממוזער|סערת הכרזות: המלחמה על השפה עברית. כרזה על אספה בנווה שלום
תוצאות המאבק
המריבות על השפה גרמו לכישלון בניסיון למצוא תורמים להמשך הפרויקט, ולכן נאלצו להפסיק את הבניה בגלל מחסור בכסף ולדחות את פתיחת המוסד. התוצאה הישירה הייתה פיטורי העובדים ועוינות מוגברת כלפי חברת "עזרה" בארץ ישראל. לחברת "עזרה" לא נותרה ברירה אלא להיכנע, ובישיבה שנערכה ב-22 בפברואר 1914 היא הודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית.
בסופו של דבר היה הניצחון במאבק בידי המצדדים בשימוש בשפה העברית. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות והלאומיות היהודית קיבלה חיזוק משמעותי. פרישת המורים מ"עזרה" הייתה למעשה השתחררות מה"אפוטרופסות" ומעבר לעצמאות בתחום החינוך, והקמת מוסדות-חינוך כמו בית המדרש למורים העברי ובית הספר הריאלי בחיפה. התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. השלטונות הטורקיים הכירו בעברית כשפת הוראה. בשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.
ראו גם
גדוד מגיני השפה
הפולמוס על מעמד היידיש בספרות
שפת הוראה
לקריאה נוספת
נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב (1881–1922), האקדמיה ללשון העברית, 2004.
יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, עמ' 721–766, יד יצחק בן-צבי, 2008.
מרים סנפיר, שוש סיטון, גילה רוסו – צימט, מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל, עמ' 39–80, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2012.
יעקב בן-יוסף, מלחמת השפות: המאבק לעברית, 1914, אוצר המורה, 1984.
קישורים חיצוניים
ממוזער|שמאל|200px|שיר הניצחון במלחמת השפות, 1914 באתר האקדמיה ללשון
שמריהו לוין, בימי מלחמת השפות בארץ ישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
מלחמת השפות, באתר הספרייה הלאומית
מלחמת השפות, באתר האקדמיה ללשון העברית
"מלחמת השפות": פעילות בקבוצות - כולל ציטוטי תעודות היסטוריות מקוריות הקשורות למלחמת השפות שנלקחו מתוך הספר "מלחמת השפות" מאת ד"ר יעקב בן-יוסף, באתר מינהל חברה ונוער
מלחמת השפות באתר האקדמיה ללשון העברית
אחד העם, מלחמת השפות בא"י, עיתון הצפירה 06-01-1914 באתר האקדמיה ללשון העברית
שפת הלימודים בטכניקום שבחיפה, עיתון הצפירה 23-11-1913 באתר האקדמיה ללשון העברית
"מלחמת השפות בארץ ישראל", מתוך 'לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון תר"ן-תש"ל'
"תזכירים במלחמת השפות", מתוך 'לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן-תש"ל'
הערות שוליים
קטגוריה:תחיית הלשון העברית
קטגוריה:1913
קטגוריה:היישוב
קטגוריה:הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:בית הספר הריאלי
קטגוריה:מחלוקות לשוניות | 2024-09-09T05:53:22 |
אגף המודיעין | אגף המודיעין (בראשי תיבות: אמ"ן) של צה"ל הוא חלק מקהילת המודיעין הישראלית, האחראי על איסוף וניתוח מודיעין צבאי. אגף המודיעין פועל בתיאום ובמשולב עם שירותי המודיעין האחרים על פי הגדרת ייעודם.
אגף המודיעין נושא באחריות למתן התרעה מפני מלחמה ומפני פעולות איבה וטרור, להערכת המודיעין הלאומית במישור הצבאי והמדיני, למתן מודיעין צבאי שוטף ולהפצתו, לביטחון המידע, ולמודיעין המסכל בצה"ל.
אגף המודיעין מנחה מקצועית את כל גופי המודיעין בצה"ל:
גופי המודיעין בזרועות צה"ל: להק המודיעין (למד"ן) בחיל האוויר ומספן המודיעין (מד"ן) בחיל הים.
יחידות המודיעין בפיקודים המרחביים: פיקוד הצפון, פיקוד המרכז, פיקוד הדרום ופיקוד העורף; ובאוגדות והחטיבות שתחתיהם.
אגף המודיעין פועל בתיאום עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("המוסד"), שירות הביטחון הכללי (שב"כ), ואגף המודיעין במשטרת ישראל.
בראש אגף המודיעין עומד קצין בדרגת אלוף. ראש אגף המודיעין הנוכחי הוא האלוף שלומי בינדר.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט על הפרדה בין אגף המודיעין לחיל המודיעין, אשר בראשו יעמוד קצין מודיעין ראשי, שיהיה כפוף לראש אמ"ן ויבוא במקום תפקיד "עוזר ראש אמ"ן לחמ"ן". המטרה הייתה לאפשר לראש אמ"ן להתמסר לנושאי המחקר, הערכת המודיעין וההתרעה, ולהסיר ממנו את הצורך לדאוג לטיפול היום-יומי בענייני הלוגיסטיקה והארגון הקשורים לניהול זרוע המודיעין בצבא.
מבנה ארגוני
מבנה אגף המודיעין הנוכחי מתבסס על מטה המורכב מחטיבות (בדומה ללהקים שבמטה זרוע האוויר והחלל והמספנים שבמטה זרוע הים), ויחידות עצמאיות אחרות. המבנה ההיררכי של החטיבות, כנהוג ביחידות מטה בצה"ל, מורכב ממחלקות, ענפים ומדורים.
מפקד אגף המודיעין הוא ראש האגף, קצין בדרגת אלוף. תחתיו נמצא מטה אגף המודיעין, הגוף העוסק בניהול השוטף של האגף ותהליכי בניין הכוח בו. בראשות מטה האגף עומד קצין בדרגת תת-אלוף, ולמטה האגף כפופות שתי חטיבות, אשר גם עליהן מפקד קצין בדרגת תת-אלוף – חטיבת המחקר וחטיבת ההפעלה המבצעית. החטיבות מהוות את הגופים המרכזיים לניתוח תוצרי המודיעין, אשר נאספו על ידי יחידות האיסוף: יחידה 8200 האמונה על השגת מודיעין אותות, יחידה 9900 האמונה על השגת מודיעין חזותי ויחידה 504 האמונה על השגת מודיעין אנושי. תחת קטגוריה זו נמצאת גם מנהלת המטרות המטכ"לית שמטרתה לאסוף מידע ולסמן מטרות לפעולות צה"ל. האחריות על גיבוש תמונת המודיעין בחלקי הצבא השונים נתונה גם על היחידות הזרועיות והיחידות הפיקודיות. את מרבית המערכים של אגף מודיעין מתפעל החיל היחיד אשר כפוף לאגף: חיל המודיעין. בראשות חיל המודיעין עומד קמנ"ר – קצין מודיעין ראשי, בדרגת תת-אלוף.
יחידות אגף המודיעין תג או סמל שם תפקידמרכז|40px חטיבת ההפעלה המבצעית (חט"ה) אחראית על ריכוז פעילותם של מערכי המודיעין השונים באגף והגברת התיאום ביניהם, אחראית גם על שיתופי הפעולה וקשרי החוץ המודיעיניים של אמ"ן.
בנוסף אחראית על איסוף מודיעין רגיש ומדויק על בכירי ארגוני הטרור.מערך המבצעים המיוחדים (מ"מ)מערך שתכליתו ביצוע מבצעים מיוחדים וכולל יחידות מבצעיות (המפורסמת שבהן היא סיירת מטכ"ל), יחידה טכנולוגית ויחידת מודיעין.מרכז|40px חטיבת המחקר (חט"מ)חטיבת המחקר היא הגוף המוביל את המחקר המודיעיני באגף המודיעין.
לצד ניתוח מודיעין צבאי – עוסקת גם במחקר מדיני, כלכלי, טכנולוגי, חברתי ופוליטי.מרכז|40pxמערך ביטחון המידע (מחב"ם)גוף שמטרתו להבטיח מניעת דליפה של מידע צבאי מסווג לגורמים לא מוסמכים. המערך מנחה את כלל גופי ביטחון המידע בצה"ל. לצד פעולות אכיפה והסברה בתחום אבטחת המידע, המערך עוסק גם בביצוע תחקירים ביטחוניים ושימור העליונות המודיעינית של ישראל במרחב.מרכז|40pxחיל המודיעין (חמ"ן)חיל המודיעין הוא מטה אגף המודיעין.
המטה אחראי על העניינים הארגוניים ובניין הכוח באגף המודיעין – החל מאיתור מיועדים לשירות ביטחון, קיום ההכשרות השונות, תכנון תקציבי ועד לתפעול הממשקים בין הגורמים השונים באגף וביניהם ליתר חלקי קהיליית המודיעין. יחידות האיסוףמרכז|40px יחידה 8200 (עוצבת מודיעין אותות) יחידה לאיסוף מודיעין אותות (סיגינט) ופענוח צפנים.
היחידה משתמשת בטכנולוגיות מתקדמות על מנת ליירט אותות אלקטרוניים של האויב ושל גורמים זרים ולהפיק מידע מודיעיני מתוכם.מרכז|40px יחידה 9900 (עוצבת מודיעין חזותי) יחידה לאיסוף מודיעין חזותי (ויזינט).
היחידה מתבססת על פענוח וניתוח מודיעיני של תצלומי לווין, תצלומי אוויר, תצפיות שטח וכדומה.מרכז|40px יחידה 504 (עוצבת מודיעין אנושי) יחידה לאיסוף מודיעין אנושי (יומינט).
היחידה אחראית על הפעלת סוכנים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ולצד שימוש בריגול עושה שימוש גם בחקירות לשם השגת מידע חיוני. היחידות הזרועיותמרכז|58x58 פיקסלים להק המודיעין (למד"ן) (תחת פיקוד חיל האוויר) הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין בזירה האווירית שבה פועל חיל האוויר הישראלי והעברתה לגורמי הפיקוד והתכנון במפקדת חיל האוויר וליחידות הלוחמות של החיל. במקביל אחראי הלהק על שילוב המרכיב האווירי בתמונת המודיעין הכוללת שמגבש אגף המודיעין.מרכז|40px מספן המודיעין (מד"ן) (תחת פיקוד חיל הים) הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין בזירה הימית שבה פועל חיל הים הישראלי והעברתה לגורמי הפיקוד והתכנון במפקדת חיל הים וליחידות הלוחמות של החיל. במקביל אחראי המספן על שילוב המרכיב הימי בתמונת המודיעין הכוללת שמגבש אגף המודיעין. היחידות הפיקודיות מרכז|40px יחידת המודיעין פיקוד הצפון הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין בצפון המדינה ובגבולותיה של ישראל עם לבנון וסוריה, והעברתה לגורמי פיקוד הצפון. מרכז|40px יחידת המודיעין פיקוד המרכז הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין במרכז המדינה ושטחי בקעת הירדן ויהודה ושומרון, והעברתה לגורמי פיקוד המרכז. מרכז|40px יחידת המודיעין פיקוד הדרום הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין בדרום המדינה ובגבולותיה של ישראל עם רצועת עזה וחצי האי סיני, והעברתה לגורמי פיקוד הדרום. מרכז|40px יחידת המודיעין פיקוד העורף הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין עבור צרכיו של פיקוד העורף ובכלל זה ניתוח האיומים הנשקפים מצד גורמי אויב על האוכלוסייה האזרחית בישראל. מרכז|40px יחידת המודיעין מפקדת העומק הגוף האחראי על גיבוש תמונת המודיעין עבור צרכיו של מפקדת העומק גופים חיצונייםמרכז|40px הצנזורה הצבאית גוף שכפוף לאגף המודיעין מבחינה ארגונית אף כפוף מקצועית לחוק בלבד.
מטרת היחידה היא ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון המדינה שלום הציבור או הסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה ורדיו, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם.
היסטוריה
מחלקת המודיעין
במרץ 1949 הוחלט על הפרדה בין שירותי המודיעין הצבאי לאזרחי. הוקמה מחלקת המודיעין (ממ"ן) במקום שירות המודיעין. האחריות על ביטחון הפנים הועברה לשירות הביטחון הכללי שזה עתה הוקם. בראש המחלקה הועמד חיים הרצוג והיא הורכבה ממספר שירותי משנה:
ש"מ 1 – מודיעין קרבי ומחקר, בפיקוד בנימין גיבלי
ש"מ 2 – מערך האזנה, בפיקוד מרדכי אלמוג
ש"מ 3 – ביטחון שדה וריגול נגדי, בפיקוד אברהם קדרון
ש"מ 4 – צנזורה צבאית ודוברות, בפיקוד גרשון דרור
ש"מ 5 – מרכז החקירות וענף ביטחון פנימי לחקירת שוהים בארצות ערב, בפיקוד אריה פינס
ש"מ 6 – מחקר מודיעין שטח ותשתיות אסטרטגיות, הכנת עזרי שטח, מפות וצילומים, בפיקוד עמנואל ילן
ש"מ 7 – מודיעין מקורות גלויים, ספריית מודיעין, מודיעין טכנולוגי, מחקר צבאות לא-ערביים, בפיקוד פנחס פיק
ש"מ 8 – יחידה טכנית כולל מעבדת המודיעין המרכזית, בית הדפוס, פיתוח טכנולוגי, בפיקוד חיים יערי
ש"מ 9 – קישור לנספחים צבאיים, בפיקוד מאיר דה-שליט
ש"מ 10 – יחידה לאיסוף מודיעין גלוי בעיתונות ובניית כרטסת אישים, בפיקוד שמואל טולידאנו
ש"מ 18 – המחלקה לפעולות מיוחדות (המחלקה הערבית/מסתערבים/יחידת השחר), הפעלת קת"מים/סוכנים, בפיקוד שמריה גוטמן
שירות המפות והצילומים (שמו"צ) – בפיקוד פנחס יואלי.
הקמת האגף
אגף המודיעין הוקם ב-28 בדצמבר 1953 כאגף במטה הכללי של צה"ל. לפני הקמת האגף פעלה מחלקת המודיעין (ממ"ן), שהייתה כפופה לאג"ם. ראש מחלקת המודיעין הראשון בצה"ל היה איסר בארי, והחליף אותו חיים הרצוג. באפריל 1950 מונה בנימין גיבלי לראש מחלקת המודיעין, ובמהלך כהונתו, בדצמבר 1953, הפכה מחלקת המודיעין לאגף במטכ"ל, וגיבלי היה לראש אמ"ן הראשון.
כישלונות והישגים
העסק הביש
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשירה והפעיל מחלקת המודיעין חוליית ריגול במצרים, מקרב יהודים מקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. אגף המודיעין העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את חוליית הריגול בפיקודו של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש. כל חברי החוליה, פרט לאלעד, נלכדו והועמדו לדין, ושניים מהם נדונו למוות. שליח המודיעין במצרים, מקס בינט, נעצר אף הוא והתאבד בכלאו.
בעקבות פרשה זו הודח גיבלי מתפקיד ראש אמ"ן, ובמקומו מונה יהושפט הרכבי.
עסקת הנשק בין מצרים לגוש המזרחי
ב-1955 אמ"ן לא נתן כל התרעה על התגבשותה של עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית, עסקה שגולם בה איום בסיסי על ביטחון ישראל.
ליל הברווזים
ב-1 באפריל 1959 שודרו ברדיו בדרמטיות סיסמאות לגיוס מילואים פומבי, מבלי שקדמה לכך כל מתיחות צבאית. זרעה בהלה רבה בישראל, עוררה מתיחות מיידית בין ישראל לבין שכנותיה, וגרמה לגיוסי חירום בצבאות מצרים וסוריה ולמצב כוננות בירדן. בישראל היו משוכנעים כי מלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע. למחרת הודיע דובר צה"ל שהודעת הגיוס הייתה קריאה רגילה לאימונים שגרתיים ופרסומה בפומבי בא לבחון את מהירות התגייסותן של יחידות המילואים בקריאה פומבית. בהכנת התרגיל השתתף גם ענף ביטחון שדה באמ"ן, ובעקבותיו הודח הרכבי מתפקיד ראש אמ"ן, ובמקומו מונה חיים הרצוג.
כוננות "רותם"
ב-18 בפברואר 1960, בעקבות מידע כוזב שהעבירה רוסיה למצרים על כוונת ישראל לתקוף את סוריה, החלו כוחות צבא מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ. בתוך שישה ימים הצליח הצבא המצרי לרכז יותר מ-500 טנקים בגבול הנגב ללא כל התרעה מודיעינית.
רק לאחר שהגיעה התרעה מודיעינית מארצות הברית, גילה צה"ל שמול 500 הטנקים המצריים ניצבים רק 30 טנקים ישראלים, והחל להעביר לדרום כוחות גדולים של מילואים וצבא סדיר, במסגרת כוננות רותם. רק בתחילת מרץ הוציאו המצרים את כוחותיהם מסיני.
ניסוי הטילים הבליסטיים של מצרים
ב-21 ביולי 1962 ביצעה מצרים שיגור פומבי של ארבעה טילים בליסטיים בלי שאמ"ן נתן כל התרעה על היווצרות איום בליסטי על ישראל.
מלחמת ששת הימים
בשנים שלפני מלחמת ששת הימים העריכה מחלקת אמ"ן-מחקר, חד-משמעית, כי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, לא ייזום משבר כל עוד צבא מצרים מעורב במלחמת האזרחים בצפון תימן ובפברואר הוא הבהיר שמלחמה לא צפויה לפני 1970. ראש מחלקת אמ"ן-מחקר דבק בהערכה זו גם חודשים ספורים לפני פרוץ המשבר בהעריכו כי המצרים לא יוכלו להסתכן במלחמה בחמש השנים הקרובות.
ב־6 ביוני 1967, היום השני למלחמת ששת הימים רשם אמ"ן את אחד מהישגיו המשמעותיים במלחמה כאשר יחידת מודיעין האותות שלו, יחידה 515 קלטה את שיחת נאצר-חוסיין. בשיחה זו, נשיא מצרים הוליך שולל את מלך ירדן וטען כי חיל האוויר המצרי הולם מהבוקר בשדות התעופה של ישראל, אף על־פי שידע כי חיל האוויר שלו חוסל לחלוטין יום קודם במסגרת מבצע מוקד. נאצר עשה זאת כדי לגרום לחוסיין להעמיק את מעורבותו במלחמה ואולי להקל על מצרים. בשעה זו העולם, כולל תושבי ישראל, עדיין לא ידעו את גודל ההצלחה הכוללת ביבשה ובאוויר בשל דרישתו של שר הביטחון משה דיין לקיים ערפל קרב כבד. השיחה שנקלטה הושמעה בגלי צה"ל על פי החלטת דיין, מתוך חשש שמצרים מנסה באמצעות השקר לגרור את ברית המועצות למלחמה, כפי שהתחייבה בהסכם ההגנה, במקרה שארצות הברית תתערב לצד ישראל. כמו כן, הייתה כוונה לסכסך בין נאצר לחוסיין לאחר שיפורסם כיצד הם מרמים זה את זה.
מלחמת ההתשה
בסוף 1968 החליט הרמטכ"ל חיים בר-לב, על בסיס הערכותיו של אמ"ן, להכין את צה"ל למלחמה באביב ומלחמת ההתשה אכן פרצה כמה ימים לאחר המועד שבו נשלמו ההכנות לקראתה. אבל במהלכה אמ"ן כשל במתן התרעה על כך שברית המועצות עלולה לשגר כוחות צבא שיסייעו למצרים, ובכך תרם להיווצרות העימות המסוכן בין צה"ל לכוחות סובייטיים.
מלחמת יום הכיפורים
ממוזער|שמאל|250px|סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים
חטיבת המחקר העריכה לפני מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, כי הסבירות לפריצתה של מלחמה היא נמוכה והמשיכה לדבוק ב"קונספציה" גם כאשר הצטברו לפחות 11 התרעות אסטרטגיות קונקרטיות, ולפיהן מטרת ההכנות הצבאיות של הסורים והמצרים סמוך לגבולה של מדינת ישראל היא יציאה למלחמה, ולא למטרות מגננה (כפי שהעריכה לגבי סוריה) או לשם עריכת תרגיל (כפי שהעריכה לגבי מצרים).
חרף ההתרעות הרבות שהצטברו נותרה "דעת מחקר", אותה ייצגו בעיקר סא"ל יונה בנדמן, רע"ן מצרים, תא"ל אריה שלו, רמ"ח מחקר והאלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, לפיה "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה".
כישלונו של אמ"ן לספק התרעה אסטרטגית איכותית על המלחמה העומדת לפרוץ הוא אירוע יוצא דופן אפילו בהיסטוריה הארוכה של כישלונות מודיעיניים במאה ה-20. כישלון זה בולט במיוחד על רקע הפער הנרחב בין הכמות הרבה של מידע התרעתי, שעמדה לרשות אגף המודיעין ערב המלחמה, לבין איכותה הנמוכה של ההתרעה שהוא סיפק בסופו של דבר.
ועדת אגרנט, שהוקמה אחרי שוך הקרבות, ביקרה בצורה קשה ביותר את פעילות אגף המודיעין בתקופה שלפני המלחמה, ובעקבות המלצותיה הודחו מתפקידם שורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובחטיבת המחקר, ובראשם אלי זעירא ואריה שלו.
הסכם השלום עם מצרים
ב-9 בנובמבר 1977 הודיע אנואר סאדאת בנאום ארוך בפני חברי מועצת העם המצרי על נכונותו להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל.
ראש הממשלה מנחם בגין, "המוסד" הכפוף לו ושר החוץ משה דיין ניהלו מגעים חשאיים עם מצרים. חרף העובדה שמדובר במהלך בעל השלכות אסטרטגיות הנמצא תחת אחריותה הישירה של חטיבת המחקר, בחר ראש הממשלה מנחם בגין שלא לשתף את אמ"ן במהלכים החשאיים ולא התייעץ עם חטיבת המחקר בנושא.
הסתרת המידע תרמה להתרעה של חטיבת המחקר שהעריכה כי ביקור הנשיא סאדאת בישראל יסודו במזימה מצרית נוספת. הערכה זאת הובילה את הרמטכ"ל, מוטה גור, להזהיר את ראש הממשלה, מנחם בגין, מפני כוונותיו התוקפניות של סאדאת יומיים לפני הגעתו. בעקבות אזהרתו המוטעית ספג הרמטכ"ל מוטה גור נזיפה רועמת ופומבית מפיו של שר הביטחון, עזר ויצמן.
האינתיפאדה
ב-1987 הופתעה ישראל מעצם פרוץ האינתיפאדה לאחר שחטיבת המחקר (אף כי היא לא אחראית בלעדית לכך) לא ניתחה בצורה נכונה את ההתפתחויות בשטחים.
מלחמת המפרץ
חטיבת המחקר לא התריעה ב-1990 על פלישת עיראק לכווית, אשר הביאה לפרוץ מלחמת המפרץ ב-1991.
הסכם השלום עם ירדן
ב־13 בספטמבר 1993 נחתם הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף והחל התהליך המדיני עם הפלסטינים. לאחר מכן עלתה השאלה האם בעקבות חתימת הסכם זה, יהיה אפשר לחתום הסכמי שלום עם גורמים ערביים נוספים, ובפרט עם ירדן, ששליטה, המלך חוסיין, קיים מגעים חשאיים ארוכי טווח עם ישראל.
חטיבת המחקר העריכה כי אין למהלך זה כל סיכוי וחזרה על הערכת המודיעין שהוצגה לראשי המדינה מזה שנים רבות, ולפיה, חוסיין לא יחתום על הסכם שלום פומבי עם ישראל עד שכל שכנותיה של ישראל, ובעיקר סוריה, יעשו זאת.
ראש הממשלה, יצחק רבין, דחה הערכה זו, והעדיף את הערכת "המוסד", לפיה הגעה להסכם עם ירדן היא אפשרית. רבין פתח במשא ומתן עם חוסיין, שבסיומו, ב־26 באוקטובר 1994, נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן. גם הסכם זה, מאז חתימתו, כמו הסכם השלום עם מצרים, איתן ויציב. לאחר ההגעה להסכם תקף רבין בפומבי את אגף המודיעין וטען כי הערכותיו הטעו אותו, והוא שמח שבחר שלא להסתמך עליהן.
הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון
חטיבת המחקר העריכה לאורך שנות ה-90 של המאה ה-20 חד־משמעית כי לאחר נסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון ימשכו התקפות הרקטות של חזבאללה על יישובי הצפון, וכי בהיעדר רצועת הביטחון, יוכלו אנשי חזבאללה להתקרב לגבול ולהרחיק באמצעות הרקטות שברשותם עד לאזור הקריות, ואף לחדור לשטח מדינת ישראל למטרות ביצוע פיגועים. החטיבה העריכה כי מספר הפיגועים יגדל וישראל תשלם מחיר דמים גבוה מזה שהיא משלמת בעת שהות צה"ל ברצועת הביטחון. תחזית זו לא התממשה מספר שנים, ולאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־24 במאי 2000, פחתה כמות הפיגועים מגבול לבנון באופן משמעותי, וכמות הנפגעים קטנה בסדר גודל בהשוואה למצב טרם הנסיגה.
השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשש השנים מאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ב-12 ביולי 2006. לאחר שלוחמי החזבאללה הצליחו לתצפת בצורה נרחבת על הכוחות הישראלים בזכות הנסיגה, ביצע החזבאללה פיגוע קשה בסיור צה"ל על הגבול ובעקבות כך, חטיפה של שני חיילי צה"ל והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחזבאללה בתוך שטח דרום לבנון. הכח הראשון שנכנס מיד עם החטיפה, היה טנק של גדוד 71 שארבעת לוחמיו נהרגו ממטען גחון רב עוצמה שהוכן מבעוד מועד לכניסה של חיילי צה"ל בעקבות החטיפה. חזבאללה הראה שהחטיפה לא הייתה מיקרית אלא כהכנה לעימות רציני וגדול עם צה"ל לאחר שש שנות אימון והכנת השטח. עקב מוכנות חזבאללה, לא נותר לישראל אלא להפציץ מהאוויר ולהיכנס אל עומק השטח תוך לחימה עזה, מה שהתפתח למלחמת לבנון השנייה. במהלך מלחמה זו, הראה חזבאללה את יכולתו לירות רקטות לא רק לעבר יישובי הצפון, אלא אף להגיע לחיפה, בית שאן ודרומית מכך. הירי נמשך לכל אורך המלחמה עד לכניסת הפסקת האש לתוקף ב-14 באוגוסט 2006.
מלחמת עיראק
חטיבת המחקר העריכה לפני מלחמת עיראק במרץ 2003, בסבירות גבוהה שהתקרבה לוודאות, כי בידי עיראק נמצאת "יכולת שיורית" בתחום הנשק הכימי והנשק הביולוגי, כמו גם עשרות טילי קרקע-קרקע המסוגלים להגיע לישראל ושניתן לזוודם בחימוש כימי וביולוגי. כמו כן העריכה חטיבת המחקר ערב המלחמה, בסבירות נמוכה בדרך-כלל, כי סדאם חוסיין עלול לתקוף את מדינת ישראל באמצעות נשק בלתי קונבנציונלי (נב"ק) שברשותו; אם באמצעות טילי קרקע-קרקע (טק"ק), ואם באמצעות מטוסי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים שהוכשרו לצורך כך. ראש אמ"ן, אהרן זאבי-פרקש, ונציגיו הפגינו ביטחון עצמי גבוה ביחס למובהקות הערכותיהם המודיעיניות בתחום היכולות בחודשים שקדמו למלחמה, חרף המצע האיסופי הדליל בנושאי נב"ק וטק"ק.
נוכח הערכות המודיעין בתחומי היכולות והכוונות, ובהתאם להערכות המצב, החליטה ממשלת ישראל לנקוט שורת צעדי התגוננות פסיבית ואקטיבית בעלות של מאות מיליוני שקלים, שכללו גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף ומתן הנחיה לתושבי המדינה לפתוח את ערכות המגן.
ככל שהלכה וקרבה המערכה, התרחש תהליך ברור של העצמת יכולות עיראק. כך למשל טיפסו לאיטן הערכות לגבי מספר הטילים ארוכי הטווח מבודדים עד לעשרות, ובשבועות האחרונים שלפני המערכה אף הגיעו ההערכות לרמה של בין 50 טילים כמינימום ועד ל-100 כמקסימום.
גם בשלבי המלחמה המתקדמים ולאחר שצבא עיראק כבר ניגף כמעט לחלוטין בפני צבאות ארצות הברית ובעלות בריתה, נמנעה מערכת הביטחון מלהסיר את הכוננות ומלשחרר את אזרחי ישראל מערכות המגן הצמודות, מחשש לתקיפת ישראל מאזור "אל קאים" שבצפון-מערב עיראק, אשר טרם נכבש באותה עת. החלטה זו ממחישה את אמונתו העמוקה של אמ"ן בקיומם של נב"ק וטק"ק ברשות המשטר העיראקי, ומהווה המחשה מסוימת למידת הביטחון שבה הוצגו הנתונים בפני הדרגים המחליטים. ב-8 באפריל מסר ראש אמ"ן למליאת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "אני מעריך שבסבירות גבוהה מאוד יש נשק בלתי קונבנציונלי".
לאחר סיום המלחמה התברר כי הערכות המודיעין בתחום היכולות העיראקיות אינן תואמות את המציאות שהתגלתה בשטח. הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק מתחה ביקורת חריפה על תפקודי קהילת המודיעין אל מול עיראק, אך קבעה בדעת רוב כי בהינתן דלות החומר האיסופי בנושאי נב"ק וטק"ק, ההערכות השגויות שגובשו לבסוף נופלות, גם אם בדוחק, בגדר טעויות שאינן חורגות מגדר הסביר והמקצועי.
תוכנית הגרעין של לוב
ב־19 בדצמבר 2003 הצהירה לוב על כוונתה להפסיק לייצר נשק גרעיני. ההצהרה הפתיעה את אגף המודיעין ו"המוסד" שלא ידעו כלל כי לוב בראשותו של מועמר קדאפי עוסקת במרץ בפיתוח נשק גרעיני, מפתחת תעשייה גרעינית מסועפת המוקמת באתרים רבים, וכי תוכניתה בתחום זה הגיעה לשלבים מתקדמים למדי.
ההצהרה הייתה תולדה של מגעים חשאיים שהתקיימו ממרץ 2003 בין לוב, ארצות הברית ובריטניה. שירותי המודיעין של ארצות הברית ובריטניה לא שיתפו בזמן אמת את עמיתיהם בישראל בחשיפות המשמעותיות שלהם את תוכנית הגרעין הלובית ואף הסתירו מישראל את המהלכים שננקטו מול המשטר הלובי בניסיון להביאו לפירוק תעשיית הגרעין ולהניאו מהמשך הפיתוח של יכולותיו בתחום הגרעין.
הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבמהלך עבודתה התגלה הדבר, הגדירה זאת כ"כשל מודיעיני חמור שחייב לעורר בדק בית ושידוד מערכות".
ב־24 בנובמבר 2004, הגיש אמ"ן לוועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאיים בכנסת דו"ח על הנסיבות שהובילו לכישלון במעקב אחר התוכנית הגרעינית של לוב. הדו"ח כלל גם המלצות לרפורמה במבנה איסוף המודיעין.
לפי ספרו של יוסי מלמן, בעקבות המידע שהתגלה על תוכנית הגרעין של לוב ובחינה מחדש של החומר המודיעיני, הסתבר כי סוריה מקימה כור משלה.
מתקפת הפתע על ישראל
ב-7 באוקטובר 2023, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת הפתע על יישובי עוטף עזה, העיר שדרות, נתיבות, ואופקים. במהלך המתקפה השתלטו מחבלים על יישובי העוטף ומוצבים צבאיים, חטפו אזרחים וחיילים, וטבחו באנשים וחיילים רבים. כמענה לכך פתחה מדינת ישראל במלחמת חרבות ברזל.
בתקופה שלפני מתקפת הפתע, שלח ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין הזהרה לראש הממשלה בנוגע לחשש לפעולות צבאיות של אויבי ישראל. זאת, על רקע מה שעלול להתפרש כתקופת משבר במדינה, לאור המחאה נגד הרפורמה המשפטית. כבר שנה לפני המתקפה היה ידוע על תוכניות תקיפה של חמאס עם זאת, קודם למתקפה, אמ"ן לא העביר לדרג המדיני כל התרעה מודיעינית קונקרטית לגבי תקיפה קרבה. למעשה, בימים שלפני מתקפת הפתע, העריכו בכירים באגף המודיעין בפני הדרג המדיני שחמאס מורתע, ולא מעוניין בהסלמה. בשנת 2014 הזהיר ראש הממשלה נתניהו מפני התוכנית שביצע חמאס ב-2023
פורסם כי כשלושה שבועות לפני המלחמה פורסם תרגיל של החמאס, הכולל תרגול של חמ"ל ממודר, הסחה באמצעות מטחי רקטות, פריצת גדר המערכת סביב רצועת עזה, תנועה מהירה באמצעות טנדרים, הגעה ליישובי עוטף עזה, כניסה לבתים והריגת תושביהם. תצפיתניות שהשקיפו על הגבול העידו שהבחינו בפעולות לא שגרתיות והתריעו בפני מפקדיהן, אך נענו בביטול.
בלילה שלפני המתקפה עודכנו הרמטכ"ל, הרצי הלוי, ראש אמ"ן, אהרן חליוה וראש השב"כ, רונן בר, במידע שהעיד על כוונת פעולה של החמאס. כל אחד מהם קיים התייעצויות בעניין עם אנשי מטהו, אולם לא ננקטו אמצעים לקדם את פני המתקפה. החשד היה שמדובר בניסיון חטיפה מקומי. דובר צה"ל אישר כי אכן היו סימנים בלילה שלפני פלישת חמאס, אך הוחלט שלא להעלות את רמת הכוננות, והצהיר כי יש לתחקר את תפיסת ההגנה של ישראל לנוכח הכישלון בפענוח הסימנים.
במלחמת חרבות ברזל סיפק אמ"ן מודיעין רב לכוחות הלוחמים, לשם הגנה על לוחמי צה"ל ולשם פגיעה במחבלים.
התקיפה האיראנית על ישראל (אפריל 2024)
בליל 14 באפריל 2024, ערכה איראן תקיפה אווירית נרחבת משטחה נגד ישראל, שכללה 110 טילים בליסטיים (ח'ייבר שכן), 185 כטב"מים (שאהד 238) ו-36 טילי שיוט.
התקיפה הייתה תגובה ישירה לתקיפת הקונסוליה האיראנית בדמשק שיוחסה לישראל שבועיים לפני כן בה נהרג מפקד כוח קודס בסוריה ולבנון מוחמד רזא זאהדי, והיוותה שלב נוסף בהידרדרות הכללית שחלה ביחסים בין המדינות בעקבות מלחמת חרבות ברזל, והפעם הראשונה במסגרת הסכסוך המתמשך בין המדינות שבה איראן תקפה את ישראל בגלוי משטחה. כמה שעות לפני התקיפה האווירית, השתלטה איראן על אוניית המכולות MCS Aries. אגף המודיעין כשל בהערכה המרכזית שסיפק לדרג המדיני לקראת ההתנקשות בדמשק של בכיר כוח אל-קודס האיראני, חסן מהדוי. ההערכה המוטעית של אמ"ן, העריכה כי איראן לא "תשבור את הכלים", לא תגיב משטחה או בצורה ישירה. הצפי היה לתגובה חריפה של כוחות שלוחים, כגון חזבאללה והחות'ים, אך בלי חתימה איראנית ישירה.
סמל אגף המודיעין
ממוזער|170px|סמלו הקודם של אגף המודיעין (שהיה בשימוש עד שנת 2002), כפי שהופיע על תג היחידה אותו ענדו החיילים ששירתו באמ"ן
פרח הפלר דה ליס, שבעברית מתבלבלים בינו לבין פרח החבצלת, נבחר להופיע הן בסמל אגף המודיעין והן בסמל חיל המודיעין (אם כי בשתי צורות שונות). הבחירה בפרח נבעה מהעובדה שבימי קדם היו כותשים את הבצל שלו, ובחומר שהתקבל מהכתישה השתמשו מרגלים כדיו סתרים. על פי גרסה נוספת, פרח הפלר דה ליס נבחר לסמל המודיעין מסיבה אחרת או נוספת: הפרחים סגורים ביום ונפתחים בלילה. עובדה זו מזכירה את עבודתם של אנשי המודיעין, אשר פעמים רבות נעשית בחסות הליל: המודיעין, כמו הפרח, "פורח" בחשיכה ולא ניתן להבחין בו ביום.
צבעי סמל אמ"ן הם ירוק ולבן לסירוגין. צורת ההופעה לסירוגין של הצבעים בסמל האגף באה להמחיש את ההיגד "החבוי שבגלוי והגלוי שבנסתר", המגלם את הוויית עבודת המודיעין. החל משנת 2002 משולב בסמל גם מגן דוד. בשנה זו עוצב הסמל מחדש בעיגול, מתוך מטרה ליצור אחידות עם סמליהם העגולים של יתר הזרועות והאגפים בצה"ל (להבדיל מסמלי החילות, שלסמליהם צורת מגן).
צבע הכומתה של חיילי אגף המודיעין הוא ירוק כהה. המעבר לכומתה בצבע זה נעשה בראשית שנות ה-90, בהחלטה משותפת של ראש אמ"ן, אמנון ליפקין-שחק, והקמנ"ר אורן שחור.
ראשי האגף
שםתקופת כהונה הערות סגן-אלוף איסר בארי 1948–1949 הודח מתפקידו לאחר שהורשע בחריגה מסמכות בעקבות הוראתו להוציא להורג את עלי קאסם ששימש כמודיע אלוף-משנה חיים הרצוג 1949 – אפריל 1950 לימים, נשיא מדינת ישראל אלוף-משנה בנימין גיבלי אפריל 1950 – דצמבר 1953 הודח מתפקידו בעקבות העסק הביש והדחה למתן עדות שקר אלוף-משנה יהושפט הרכבי דצמבר 1953 – מרץ 1954 ממלא מקום ראש האגף אלוף-משנה בנימין גיבלי מרץ 1954 – מאי 1955 ראש האגף הראשון. הודח מתפקידו בשל חלקו בפרשת "העסק הביש" אלוף יהושפט הרכבי מאי 1955 – אפריל 1959 הודח מתפקידו בשל מעורבותו בפרשת "ליל הברווזים" אלוף חיים הרצוג אפריל 1959 – ינואר 1962 כהונה שנייה. לימים, נשיא מדינת ישראל אלוף מאיר עמית ינואר 1962 – ינואר 1964 לימים, ראש "המוסד" אלוף אהרן יריב ינואר 1964 – ספטמבר 1972 לימים, יועץ לרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים וראש צוות המשא ומתן להפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים אלוף אלי זעירא ספטמבר 1972 – אפריל 1974 הודח מתפקידו בעקבות המלצות ועדת אגרנט שחקרה את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים אלוף שלמה גזית אפריל 1974 – פברואר 1979 היה אחראי על איסוף מידע לקראת מבצע אנטבה והיה שותף לשיחות השלום עם מצרים אלוף יהושע שגיא פברואר 1979 – מרץ 1983 נאלץ לפרוש בשל טבח סברה ושתילה אלוף אהוד ברק מאי 1983 – ינואר 1986 לימים, הרמטכ"ל ה-14 וראש ממשלת ישראל אלוף אמנון ליפקין-שחק ינואר 1986 – מרץ 1991 לימים, הרמטכ"ל ה-15 אלוף אורי שגיא מרץ 1991 – יוני 1995 היה מעורב במבצע דין וחשבון בהתנקשות במזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי, ופיקד על חטיפתו של מוסטפא דיראני אלוף משה יעלון יוני 1995 – 1998 לימים, הרמטכ"ל ה-17 ושר הביטחון אלוף עמוס מלכא 1998 – דצמבר 2001 אלוף אהרן זאבי-פרקש דצמבר 2001 – ינואר 2006 אלוף עמוס ידלין ינואר 2006 – נובמבר 2010 במהלך כהונתו התנהלה מלחמת לבנון השנייה ומבצע מחוץ לקופסה לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה אלוף אביב כוכבי נובמבר 2010 – ספטמבר 2014 לימים, הרמטכ"ל ה-22 אלוף הרצי הלוי ספטמבר 2014 – מרץ 2018לימים, מפקד פיקוד הדרום, סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל ה-23 אלוף תמיר היימן מרץ 2018 – אוקטובר 2021 במהלך תפקידו היה ממתכנני מבצע חגורה שחורה ומבצע שומר החומות אלוף אהרון חליוה אוקטובר 2021 – אוגוסט 2024 התפטר מתפקידו לאחר שבמהלך כהונתו פרצה מתקפת הפתע על ישראל אשר הובילה למלחמת חרבות ברזל אלוף שלומי בינדר אוגוסט 2024 – הווה
ראו גם
סוכנות ביון ההגנה, המקבילה האמריקאית
מודיעין ההגנה, המקבילה הבריטית
המינהל הראשי של המטה הכללי הרוסי, המקבילה הרוסית
לקריאה נוספת
יוסי מלמן ודן רביב, תל אביב: "מרגלים לא מושלמים", הוצאת מעריב, 1990
יואל בן-פורת, "נעילה – סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים", הוצאת ידיעות אחרונות, 1991
אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות ספרים, 1998
משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000.
אורי בר-יוסף, "הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה", הוצאת זמורה ביתן, 2001
אלי זעירא, "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", מהדורה שנייה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004
רונן ברגמן, "נקודת האל חזור", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007
עמוס גלבוע, אפרים לפיד, מלאכת מחשבת: 60 שנה למודיעין הישראלי: מבט מבפנים, הוצאת המרכז למורשת המודיעין וידיעות ספרים, 2008
רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009
יועז הנדל ויעקב כץ, "ישראל נגד איראן, מלחמת הצללים", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011
אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, "ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדינאות", הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
עמוס גלבוע, "מר מודיעין", ידיעות ספרים, 2013
דוד סימנטוב ושי הרשקוביץ, "אמ"ן יוצא לאור – העשור הראשון לאגף המודיעין בצה"ל", מערכות, 2013
דני אשר, "מעשה אמ"ן – סיפורו של המודיעין הצבאי בצה"ל – כרך ראשון – מהקמתו ועד מלחמת יום הכיפורים", צה"ל – הוצאת מערכות, 2014.
דני אשר, "מעשה אמ"ן – סיפורו של המודיעין הצבאי בצה"ל – כרך שני – עידן המלחמות עתירות העצמה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2018.
אפרים לפיד, לוחמי הסתר – המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017.
אהד לסלוי, המדינאי ואיש המודיעין: הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו, הוצאת מודן, 2021.
קישורים חיצוניים
אגף המודיעין – אתר האינטרנט הרשמי של החיל (מאורכב)
כל מה שצריך לדעת על המסלולים המיוחדים של אגף המודיעין, באתר צה"ל, 2017
מסמכי אמ"ן, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
דו"ח ועדת ידין-שרף (יולי 1963) על תיחום תחומי האחריות של גופי המודיעין בישראל, באתר ארכיון המדינה
עידן סונסינו, מסמכי ארכיון מסווגים חושפים את הסיפור מאחורי הקמת אמ"ן, אתר צה"ל
אפרים לפיד, המודיעין הישראלי במלחמת ההתשה בכנס העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, אוקטובר 2019
ינון שלום יתח, נפתח דטה סנטר חדש לאמ"ן, באתר צה"ל, 29 בספטמבר 2020
אפרים לפיד, תרבות ארגונית של מודיעין במציאות משתנה, ביקורת על ספרו של מאיר פינקל, IsraelDefense, 01.07.2024
איה חיימוביץ', רוצים לחזור לשירות – באמ"ן? זה המרכז שיקצר לכם את התהליך, באתר צה"ל, 15.07.2024
סמל אגף המודיעין
, מתוך כתב העת "יסודות", גיליון 4
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קהילת המודיעין הישראלית
קטגוריה:מערך המודיעין בצה"ל
מודיעין | 2024-10-07T08:46:06 |
תו (מחשב) | תו (Character ולעיתים בקיצור Char) הוא יחידת מידע או סוג משתנה, לרוב פרימיטיבי, הקיים בשפות תכנות רבות. משתנה מסוג זה מכיל ייצוג של סימול תו בודד, לרוב באמצעות שמירת הערך המפרי ה-ASCII של אותו התו. בשפות תכנות רבות, רצף של תווים נקרא מחרוזת ובאמצעות מבנה זה ניתן לשמור מידע טקסטואלי נגיש הן למכונה המחשוב והן למשתמשים בה.
בישראל השתרשה צורת הגייה משובשת לסוג משתנה זה ונהגת פעמים רבות כ"צ'אר", זאת בעקבות תחילית ה-Ch המופיעה ב-Char. עם זאת, צורת ההגייה הנכונה היא כ"קאר".
במערכות מחשב מיוצגים התווים באמצעות קידודים בינאריים שונים. מספר התווים האפשריים בכל קוד נקבע לפי מספר הסיביות שמרכיבות תו אחד.
בקוד ISO 8859 ובקוד EBCDIC כל תו מורכב מ-8 סיביות, ולכן מספר התווים האפשרי בכל אחד מקודים אלה הוא 28 = 256. בקודים אחרים (כגון ASCII) תו הורכב מ-7 סיביות, שאפשרו רק 128 תווים שונים. בקוד יוניקוד, בגרסאות ראשונות שלו תו יוצג על ידי 16 סיביות, שאפשרו 65,536 תווים שונים. גרסה 2.0 של יוניקוד הורחבה להכיל 1,112,064 תווים באמצעות מנגנון UTF-16, שבו 2,048 קודים מנוצלים כדי לייצג יותר ממיליון תווים.
הסיביות המרכיבות כל תו ניתנות לכתיבה בקוד בינארי, אך נוח יותר לעשות זאת בכתיב הקסדצימלי. דוגמה: הערך 0xC1 בקוד EBCDIC הוא ייצוגה של האות A.
חשיבותו של התו, היא המסוגלות שלו לשמור כל סוג תו כצורת String באורך של 1, אפשרות לשמר Integers בעלי אורך של 1 כצורת Char, כל סימן, וכל אות (קטנה וגדולה), אשר גודלן לא עולה על יותר מתו בודד אחד.
ראו גם
סיבית
קידוד תווים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות נתונים
קטגוריה:קידוד תווים | 2024-10-01T08:11:02 |
Unicode | REDIRECT יוניקוד | 2004-10-16T11:07:52 |
גדוד שמשון | REDIRECT חטיבת כפיר#שמשון (92) | 2008-06-05T14:46:12 |
עקצן צהוב | עַקְצָן צָהוב או עקרב צהוב מצוי (שם מדעי: Leiurus hebraeus) הוא מין עקרב בסוג עקצן (Leiurus) במשפחת העקצניים (בותוסיים). בעבר נחשב כתת-המין של Leiurus quinquestriatus. נפוץ באזורי מדבר וצמחייה נמוכה. עקיצת העקרב מסוכנת לאדם ועלולה לגרום למוות, הוא השכיח בעקרבי ישראל.
על פי מדד LD50 הוא העקרב הארסי ביותר בישראל ונמנה עם העקרבים הארסיים בעולם. בשל כך זכה לכינוי העממי Deathstalker.
תפוצה ואזורי מחיה
עקצן צהוב נפוץ בישראל, ירדן, סוריה ולבנון בניגוד למין Leiurus quinquestriatus המצוי בכל צפון אפריקה.
פרוש שמו המדעי של המין מלטינית הוא "חמש רכסים חלק זנב". התוספת לשמו של תת-המין החי בישראל, hebraeus משמעה עברי.
במשך היום העקרב הצהוב שוהה במשכן קבוע מתחת לאבנים שטוחות או בין גדרות אבן. לרוב יחפור מאורה קטנה הגדולה אך מעט מממדי גופו. העקצן הצהוב נוהג לנקות ולהחליק את מאורתו, לעיתים יחפור מאורה אלכסונית עד עומק של כ-20 ס"מ. כרוב העקרבים הוא פעיל לילה ובזמן זה ישוטט בתורו אחר טרף. העקרב הצהוב ניזון מפרוקי-רגליים זעירים, עד בעלי חיים בגודלו שלו. לקראת הבוקר הוא יחזור למקום מסתורו. העקרב הצהוב מיטיב לטפס על גדרות אבן וקירות, ומסוגל לחדור לבתים, בעיקר לקומות הקרקע. מצוי בכל ישראל למעט בכרמל, חולות שפלת החוף ובאזורי אדמה כבדה.
תיאור
שמאל|ממוזער|250px|עקצן צהוב. צולם סמוך לצאלים
צבעו צהוב בהיר, הגב ופרק הבטן האחורית האחרון כהים מיתר הפרקים וצבתותיו דקות. הפרק האחרון של הבטן, שנמצא לפני שלפוחית הארס, הוא בדרך כלל כהה מיתר פרקי הזנב ומעט יותר מפרקי הגב, עם זאת - זה איננו מאפיין ייחודי של המין ולכן לא יכול לשמש כסימן זיהוי ודאי בשדה. אורך גופו יכול להגיע עד . לעיתים מתבלבלים בינו לבין בותוס ישראלי, חד-צלע חלק וקטלן עברי. מכוון שישנם עקרבים ישראליים נוספים שעשויים להציג פרק אחרון כהה (לדוגמה חד-צלע צעיר). סימן הזיהוי המוחלט היחיד של העקצן הוא חמשת הרכסים שעל גבו, מהם גם מקבל את שמו הלטיני.
חיזור ורבייה
בזמן החיזור הזכר יתייצב אל מול הנקבה וינסה לתפוס את צבתותיה בשלו כאשר ירטיט את גופו, אם הנקבה אינה נכונה לקבלו היא תניף את צבתותיה מעלה ואף עלולה לעקוץ את הזכר. אם הנקבה נענית לזכר שניהם יחלו ב"ריקוד העקרבים" תנועות מעגליות כאשר הזכר אוחז בצבתותיה של הנקבה. הזכר יפריש מפתח המין שלו נרתיק דק וגלילי שידבק במהרה על המשטח, ויכוון את גוף הנקבה אל נרתיק זה כדי לנעוץ את הנרתיק לפתח המין של הנקבה. תהליך זה יכול להתארך שעות. בתום החיזור הזכר ימלט מפני הנקבה. לאחר כחודשיים, בדרך כלל בחודשי הקיץ, הנקבה תשריץ במחילתה בין 10 עד 25 ולדות שמיד יחפשו מקלט על גבה של האם. האם תשמור על לחות הוולדות ותגן על עורם הרך עד להשלה הראשונה שלהם, ולהתקשות סופית של שכבת העור החדש. כעבור כשבועיים הוולדות יהפכו לעצמאיים ויפנו כל אחד לדרכו.
ארס
שמאל|ממוזער|250px|עקצן צהוב בישראל.
שמאל|ממוזער|250px|עקצן צהוב בישראל.
עקצן צהוב נחשב מהמסוכנים בעקרבי העולם. הארס שלו מכיל תערובת של רעלנים מסוג נוירוטוקסין. מדד LD50 הוא מדד לרעילות של חומר. במקרה של העקצן הצהוב, ערך זה מצביע על כך שכמות קטנה יחסית של ארס (0.25 מ"ג לכל ק"ג משקל גוף) מספיקה כדי להרוג 50% מהיצורים החשופים אליו.. אף על פי שעקיצת עקצן צהוב מכאיבה באופן יוצא דופן, בדרך כלל עקיצה זו לא תהרוג אדם בוגר ובריא. למרות זאת, ילדים צעירים, מבוגרים וזקנים או חולים (לדוגמה במחלות לב או אלרגיים) יהיו בסיכון גבוה ללקות באנפילקסיס, תגובה אלרגית לארס המסכנת חיים באופן חמור. מחקר ישראלי גילה תופעת דלקת לבלב המופיעה כתגובה לארס. אם יתרחש מוות אדם בעקבות עקיצה, בדרך כלל יגרם בשל אנפילקסיס.
במקרה של עקיצה יש להעביר את הנעקץ בדחיפות לבית החולים תוך מנוחה מקסימלית של הנעקץ כדי למנוע זרימת דם מוגברת. שיעור התמותה מעקיצת עקצן צהוב ירד באופן ניכר בעשורים האחרונים, מה שהוסבר בין השאר על ידי שימוש בנסיוב ספציפי כנגד הארס. אולם המחקר הרפואי היחיד שבדק זאת לא הראה תועלת משמעותית בטיפול בנסיוב. ככל הנראה הירידה בתמותה נובעת משיפור במתן טיפול אינטנסיבי ומשיפור בטיפול בסימפטומים. בשל כך ובשל הסיכון לתופעות אלרגיות כתוצאה ממתן הנסיוב, כיום בבתי החולים שוקלים היטב האם ומתי לטפל בנסיוב במקרה של עקיצת עקרב צהוב מצוי.
הרעלנים בארסו של העקצן הצהוב הם רעלנים עצביים. להלן כמה מהרעלנים הידועים בארס העקצן הצהוב:
כלורוטוקסין – הוא פפטיד קטן המורכב מ-36 חומצות אמינו. רעלן זה חוסם את תעלת הכלוריד.
צ'ארייבדוטוקסין – חומרים אלה נקשרים לתעלת האשלגן וחוסמים אותה.
סיילטוקסין – חוסם מוליכים עצביים.
אגיטוקסין – חוסם את תעלות Shaker K
מיון וטקסונומיה
בעבר סווג העקצן הצהוב כתת-מין Leiurus quinquestriatus hebraeus. מחקר מדעי שפורסם ב-2014 קבע שמדובר למעשה במין נפרד ולא בתת-מין גרידא והגדיר אותו כמין חדש בשם Leiurus hebraeus.
לקריאה נוספת
Scorpion envenomation and antivenom therapyS. Sofer, E. Shahak, M. Gueron; The Journal of Pediatrics, Volume 124, Issue 6, June 1994, Pages 973-978
אוהד יהלומי, יורם צביק, אסף צוער ואפרת גביש-רגב, מדריך שדה לעקרבי ישראל, רשות הטבע והגנים 2018
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עקצניים
קטגוריה:המזרח התיכון: פרוקי-רגליים
קטגוריה:צפון אפריקה: פרוקי-רגליים
קטגוריה:ארץ ישראל: עקרבאים | 2024-09-24T16:57:49 |
סאני רולינס | תיאודור וולטר "סאני" רולינס (אנגלית: Theodore Walter "Sonny" Rollins ; 7 בספטמבר 1930), נגן ג'אז אמריקאי, נחשב לאחד מנגני סקסופון הטנור המשפיעים ביותר בג'אז.
חייו
רולינס החל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן, בהמשך ניגן על סקסופון אלט, ובסופו של דבר, ב-1946, החל לנגן על סקסופון טנור וזה הפך לכלי הראשי שלו. בתחילת הקריירה שלו, ב-1949, ניגן עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, פאטס נבארו, באבס גונזלס ובאד פאוול. יכולותיו המרשימות של רולינס נכנסו לתודעת עולם הג'אז כבר בראשית דרכו, ומ-1951 עבד עם ענקי הביבופ כמו מיילס דייוויס ות'לוניוס מונק. לאחר שלקח הפסקה קצרה מהמוזיקה, חזר רולינס לנגן ב-1955 והצטרף לחמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון, גם לאחר מותו של בראון המשיך לנגן עם מקס רואץ'. מאז שעזב את החמישייה ניגן אך ורק כמוביל.
סדרת האלבומים המצוינים שהקליט רולינס במהלך שנות ה-50 הפכה אותו לסקסופוניסט הטנור הדומיננטי ביותר בג'אז, לפחות עד עלייתו לתודעה של ג'ון קולטריין. לכן, החלטתו של רולינס לפרוש מקריירת המוזיקה שלו ב-1959 זעזעה את עולם הג'אז. שנתיים לאחר מכן, חזר לעסוק במוזיקה. במהלך שנות ה-60 נגינתו של רולינס הפכה חופשית הרבה יותר והוא הושפע מחידושים בג'אז, בעיקר אלו של קולטריין, בין השאר הוא הושפע מאורנט קולמן ואף הקליט עם הקורנטיסט שלו, דון צ'רי. רולינס היה דומיננטי בסצנה עד 1968, אז החליט לפרוש שוב.
כשחזר לנגן ב-1971 נטה לנגן ג'אז פופולרי יותר ואף רית'ם אנד בלוז, אלבומיו בתקופה זו נחשבים למוצלחים פחות מהקלטותיו המוקדמות יותר.
סאני רולינס ממשיך להקליט ולהופיע, כיום הוא מתמקד בסגנון הפוסט-בופ.
בשנת 1981 יצא אלבומם המצליח של להקת האבנים המתגלגלות Tattoo You, שכלל שני שירים בהם התארח רולינס.
קישורים חיצוניים
יאיר שפיגל, The SideMan - בלוג ג'אז, סקירה אודות האלבום The Bridge שסימן את חזרתו של רולינס לזירה.
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מנצחים אמריקאים
קטגוריה:נגני ג'אז: סקסופוניסטים
קטגוריה:סקסופוניסטים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות | 2023-10-02T11:40:44 |
שארל גונו | שארל פרנסואה גונו (בצרפתית: Charles Gounod; 17 ביוני 1818 – 18 באוקטובר 1893) היה מלחין ומחבר אופרות צרפתי.
קורות חייו
גונו נולד בפריז. את הקריירה המוזיקלית החל שארל גונו בקונסרבטואר של פריז, וב-1839 במסגרת למודיו זכה ב"פרס רומא" היוקרתי (בזכות הקנטאטאה "פרנאן"). בין מוריו בקונסרבטואר היה ז'אן פרנסואה לסואר.
לאחר שסיים את לימודיו החל לנגן בעוגב בכנסייה וחיבר במסגרת עיסוקו מוזיקה דתית. האופרה הראשונה שכתב ב-1851, "סאפו" - לבקשתה של הזמרת והדיווה פולין גארסיה-ויארדו, נכשלה כישלון חרוץ, אולם הוא לא התייאש והמשיך בכתיבת אופרות, עד שלאחר הרבה קשיים ושינויים זכתה "פאוסט" (על-פי היצירה הגדולה של גתה) להצלחה גדולה (הצגת הבכורה שלה הייתה במרץ 1859).
בסך הכול כתב גונו שלוש עשרה אופרות, מהן זכו להצלחה בעיקר "פאוסט" ו"רומיאו ויוליה", שהוצגה לראשונה ב-1867. בשנות חייו האחרונות התרכז גונו בכתיבת מוזיקה כנסייתית, והיצירה החשובה מתקופה זאת היא אווה מריה. זו נעימה שהליווי שלה הוא הפרלוד הראשון מתוך הפסנתר המושווה של יוהאן סבסטיאן באך. בסוף חייו זכה לכבוד רב, שימש מנצח ליצירותיו והשתתף ביסוד "האגודה המוזיקלית של אלברט הול" בלונדון.
גונו נפטר בפריז מדלקת קרום המוח; יצירתו האחרונה (בדומה למוצרט לפניו) הייתה "תפילת ההשכבה" והפכה לתפילת ההשכבה לו עצמו.
יצירתו
האופרה המפורסמת שכתב גונו, "פאוסט", מבוססת על ספרו המפורסם של גתה, והיא מתארת את קורותיו של פילוסוף זקן המוכר את נשמתו לשטן כדי לחזור לימי נעוריו וכדי להתאהב שנית. בגרמנית נקראת אופרה זו "מרגריטה" כדי להבדילה מ"פאוסט" של גתה ככל האפשר שכן הגרמנים רואים באופרה זו פרודיה עלובה ליצירת הענק של גתה. האופרה (לאחר השינויים שחלו בה בשנת 1859) כוללת אריות נהדרות וקטעי מקהלה מרשימים כמו "מקהלת החיילים" (אשר מקורה באופרה אחרת של שארל גונו - "איוון האיום") אך גם קטעים תזמורתיים כמו "כרוח חרישית".
מבין יצירותיו התזמורתיות של גונו:
סימפוניה מס' 1 ברה מז'ור
סימפוניה מס'2 במי במול מז'ור
סימפוניה קטנה ל-9 כלי נשיפה
מבין יצירותיו המקהלתיות של גונו:
"הגאולה"
"מוות וחיים"
רקוויאם
ביצועים של יצירותיו
ורדה קוטלר ביצעה בתקליטור Mélodies londoniennes מיצירותיו של שארל גונו, התקליטור זיכה את קוטלר בשנת 2002 בפרס השנתי הצרפתי "ויקטואר דה לה מיוזיק קלאסיק" (Victoires de la musique classique).
קישורים חיצוניים
הוולס מתוך האופרה "פאוסט" של גונו בביצוע נגן האקורדיון
הערות שוליים
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-19
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1818
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1893
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:זוכי פרס רומא | 2024-04-16T14:51:15 |
ראמה התשיעי, מלך תאילנד | פומיפון אדוניאדט, ראמה התשיעי (בתאית: พระบาทสมเด็จพระปรมินทรมหาภูมิพลอดุลยเดช, מאז 1987 ידוע בתור המלך פומיפון הגדול; 5 בדצמבר 1927 – 13 באוקטובר 2016) היה מלך תאילנד והצאצא התשיעי לשושלת צ'אקרי. הוא הומלך ב-9 ביוני 1946 אך מלך בפועל רק מ-5 במאי 1950. תקופת כהונתו הרשמית נמשכה למעלה מ-70 שנה, ובכך הוא הפך במותו לאחד משליטי המדינה בעלי מספר שנות הוותק הגבוהים ביותר בעולם.
לימודיו
פומיפון נולד בקיימברידג', מסצ'וסטס, ארצות הברית. לאחר שלמד בבית ספר יסודי בבנגקוק, עבר עם שישה מבני משפחתו לשווייץ, שם למד ב-École Nouvelle de la Suisse Romande ולאחר מכן באוניברסיטת לוזאן שבה למד משפטים ומדע המדינה.
מלכותו
לאחר מותו המסתורי (ספק רציחתו) של אחיו הבכור, אנאנדה מאהידון (ראמה השמיני, מלך תאילנד, Ananda-Mahidol על־פי הכתיב המסורתי הפאלי/הודי), הומלך פומיפון ב־9 ביוני 1946. אך לא מלך מיד, אלא השלים את לימודיו בעוד דודו, הנסיך רנגסיט, אחז בכתר למעשה עד להמלכה בפועל ב-5 במאי 1950. כמה ימים לאחר מכן הוא נשא את מום ראצ'וונסה סיריקיט קיטיאקון ולהם ארבעה ילדים.
בשנות שלטונו המוקדמות לא היה לפומיפון כוח פוליטי משמעותי, והוא אחז במשרה טקסית בלבד אל מול גורמי הכוח השונים שהתחלפו בתאילנד מאז המהפכה הצבאית ב־1932. עם זאת, נהנה המלך מתמיכת העם הרואה את המלך כאבי האומה, גם מבחינה דתית (למלוכה תוקף דתי בדומה למלוכה הבריטית) ותומך בגישתו המעשית לסיוע לעניי הכפר.
בשנת 1973 נקט פומיפון עמדה ברורה כאשר התבטא כנגד משטרו הצבאי של טאנום קיטיאצ'ון ובעד משטר דמוקרטי בתאילנד, ומאז התערב בפוליטיקה מספר פעמים ניכר, כולל נאום טלוויזיה ב-1992 בו התעקש על הדחתו של רמטכ"ל צבא תאילנד, סוצ'ינדה קראפריון. פומיפון לא היסס גם לתמוך רשמית בהפיכה הצבאית שהביאה ב־2006 לסילוקו של ראש הממשלה, המיליארדר תאקסין צ'ינוואט. פומיפון ניהל בהצלחה משא ומתן עם המנהיגים הצבאיים המתחלפים כדי להשיב את הדמוקרטיה לממלכה, אך לבסוף העביר את המושכות לצבא בשנת 2014.
מחוות למלך
שמאל|ממוזער|200px|פוסטר עם תמונתו של המלך פומיפון אדוניאדט, ראמה התשיעי
כתוצאה מכל אלה, פומיפון נהנה מהילה של גיבור הדמוקרטיה, שהתווספה ליוקרתו ולכבוד הרב שרוחשים לו ממילא. במדינה בה למעלה ממחצית האוכלוסייה מתחת לגיל 20, תאים מועטים יכלו לדמיין ראש מדינה אחר. תמונתו של המלך תלויה כמעט בכל בית ועסק תאי ומעטרת את השטרות והמטבעות. לפני כל סרט המוקרן בתאילנד הקהל קם על רגליו, נשמע המנון המלך (אותו חיבר והלחין המלך פומיפון) ומוקרנות תמונות מחייו.
יום הולדתו של המלך, 5 בדצמבר, הוא יום חג חשוב בכל רחבי תאילנד ונחגג ברוב שמחה, משתה ואכילה.
תאים רבים מתייחסים ברצינות רבה לכל רמיזה המעליבה את המלך, יהא זה מצד זרים או תאים.
ב-5 במאי 1987, לאחר משאל עם, קיבל המלך את התואר "הגדול".
רכושו
בשנת 2011 הוערך הונו האישי ב-30 מיליארד דולר והוא נחשב בן המלוכה העשיר בעולם.
הונו של אדוניאדט הגיע בעיקר מקרן נכסי הכתר, שהיא סוכנות מיוחדת של ממשלת תאילנד שנוצרה עבורו. היו לו קרקעות רבות, צי מטוסים הכולל בואינג 737-800 ואיירבוס A319, וגם שתי לימוזינות שעוצבו במיוחד בשבילו. אדוניאדט היה גם בעליו של היהלום המלוטש הגדול בעולם, המכונה "יובל הזהב" ("Golden Jubilee") ומשקלו 545.67 קרט, אשר ניתן לו לציון יובל להכתרתו. היהלום בורך על ידי האפיפיור, והושם בארמון המלכותי התאילנדי, כחלק מאוסף תכשיטי הכתר של המשפחה המלכותית.
מותו
ב-13 באוקטובר 2016 מת אדוניאדט לאחר שבחודשים הקודמים למותו דווח בתקשורת כי הוא סובל מהידרוצפלוס ואי-ספיקת כליות.
בנו הנסיך מאהה וצ'יראלונגקון ירש את מקומו והוכתר למלך ב-1 בדצמבר 2016, לאחר תום תקופת האבל. כעבור שנה, באוקטובר 2017, נערך עבורו טקס הלוויה מפואר –שבו השתתפו מאות אלפי משתתפים – בו נשרפה גופתו, ואפרו הועבר אל שני מקדשים בודהיסטיים בהם שוכנים שרידיהם של מלכי העבר.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
אדוניאדט, פומיפון
אדוניאדט, פומיפון
קטגוריה:תאילנדים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מיליארדרים תאילנדים
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מעוטרי המסדר האולימפי
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לוזאן
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:תאילנדים שנולדו ב-1927
קטגוריה:נפטרים ב-2016 | 2024-08-26T19:16:58 |
פסיק | פסיק (",") הוא סימן פיסוק. הוא דומה במראהו לגרש או למרכאה יחידה בגופנים רבים, אך בשונה מהם הוא נכתב בתחתית השורה.
המילה "פסיק" באנגלית, comma, מקורה בפועל היווני kopein, "לחתוך", המעיד כי הפסיק משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. זהו אכן תפקידו בפיסוק האנגלי ובפיסוק העברי החדש, אך לא בפיסוק הגרמני, שעליו התבסס הפיסוק העברי עד לשנים האחרונות.
הפסיק בגרמנית
בגרמנית אין הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, אלא בתפקיד הדקדוקי של מבדיל בין פסוקיות של משפטים. כלומר, בגרמנית יבוא פסיק סביב כל משפט משועבד:
Ich weiß nicht, was er gemeint hat, aber ich weiß, dass er ein bisschen Ruhe will.
("אינני יודע, מה הוא התכוון, אך אני יודע, שהוא רוצה קצת שקט.")
הפסיק באנגלית
באנגלית משמש הפסיק לציון הפסקה בשטף הדיבור. אין הפסיק בא סביב כל משפט משועבד, אלא רק בין משפטים המשמשים בהסגר. ראו למשל את המשפט הבא:
The film which was cast on the 1st of October was a great success.
("הסרט ששודר באחד באוקטובר היה להצלחה גדולה.")
לעומת:
The film, which was cast on the 1st of October, was a great success.
("הסרט, ששודר באחד באוקטובר, היה להצלחה גדולה.")
במשפט הראשון מציין המשפט המשועבד ("ששודר באחד באוקטובר") על איזה סרט מדובר - כלומר, "רק אותו הסרט המסוים ששודר בתאריך הזה היה להצלחה גדולה". במשפט השני הסרט כבר ידוע, והמשפט המשועבד רק נותן מידע נוסף עליו ("הסרט הנ"ל זכה להצלחה גדולה. דרך אגב, הוא שודר בתאריך הזה").
הפסיק בעברית
עד השנים האחרונות היה הפיסוק העברי מבוסס על הפיסוק הגרמני, והפסיק שימש לתחימת פסוקיות של משפטים. בשנת 1994 שינתה האקדמיה ללשון העברית את כללי הפיסוק והכתיבה וקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק העברי הנוכחי. לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה, אין הכרח להפריד משפטים משועבדים בפסיקים. כך, פסקה שתחת כללי הפיסוק הישנים הייתה נראית כך:
"השר הבהיר, כי אין צורך, כי הדיפלומטים, שעזבו את השגרירות לפני המועד, יושעו מתפקידם. חלק מהמבקרים שאלו, איזו תועלת יש בצעד זה, אך השר הפסיק את השיחה, לפני שהוצגו לו השאלות. כל מי שניסה לברר את הסוגיה לעומקה, נתקל בחומה אטומה."
תיראה תחת כללי הפיסוק החדשים כך:
"השר הבהיר כי אין צורך כי הדיפלומטים שעזבו את השגרירות לפני המועד יושעו מתפקידם. חלק מהמבקרים שאלו איזו תועלת יש בצעד זה, אך השר הפסיק את השיחה לפני שהוצגו לו השאלות. כל מי שניסה לברר את הסוגיה לעומקה נתקל בחומה אטומה."
יוצא דופן בהקשר זה הוא הכלל לגבי הבחנה בין משפט זיקה מגדיר, או משפט לוואי מצמצם ("הסרט ששודר באחד באוקטובר"), לעומת משפט זיקה מפרט ("הסרט, ששודר באחד באוקטובר"), שנועד למנוע כפל משמעות. עם זאת, ההבחנה היא יותר בגדר המלצה מאשר הנחיה.
ראוי לשים לב כי הפרדת פסוקיות בהתאם לפיסוק הגרמני אינה סותרת את ההנחיות החדשות של האקדמיה ללשון, אולם היא סותרת את רוחן ואת ההנחיה "...שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה". בסופו של דבר, הבחירה האם להפריד משפט משועבד (בפסיק או בזוג פסיקים) תלויה "בסגנונו של הכותב" וברצונו להדגיש חלקים מסוימים בתוך המשפט.
הפרדה בזוג פסיקים
לרוב, מומלץ להימנע מלהפריד פסוקית בזוג פסיקים, אלא אם היא ארוכה במיוחד. לעומת זאת, הסגר ותמורה יופרדו תמיד בשני פסיקים (פרט להסגר קצר במיוחד, שלא יופרד בפסיקים כלל). לחלופין, ניתן להפריד הסגר או תמורה בקו מפריד.
כללים נוספים
שימוש בפסיק ייעשה במשפט בעל חלקים מאוחים, להפרדת ביטוי מוסגר, תמורה, משפט ייחוד, משפט איחוי ומשפט מורכב. בפסוקית זיקה לעיתים ייעשה שימוש בפסיק ולעיתים לא.
באופן דומה, "ישבנו בבית וצפינו בטלוויזיה" ולא "ישבנו בבית, וצפינו בטלוויזיה".
יש לשים פסיק בין חלקי משפט הממלאים אותו תפקיד תחבירי אם אין ביניהם "ו" החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או)אקדמיה ללשון העברית, פסיק. למשל: "התגוררתי בין השאר בחיפה, בירושלים ובתל אביב". יש פסיק בין "בחיפה" לבין "בירושלים" המהווים שניהם תיאורי מקום.
במשפטים כמו "ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, נאם בכנסת" או "ראש העירייה, רון חולדאי, ירוץ שנית לבחירות" יש להפריד בפסיק את שם האדם מהתואר שבא לפניו. עם זאת, אם משתמשים רק במילה אחת לציין את שמו של האדם, אין מפרידים אותה בפסיקים. למשל: "ראש העיר חולדאי ירוץ שנית לבחירות".
מסמנים פסיק לביטוי ניגוד: לא ידעתי כלום, חוץ ממה שלמדתי כבר בשנה שעברה".
הפרדת ציטוט במירכאות: "שב בשקט", דרש המורה, "אל תפתח את פיך!".
שימושים נוספים
בכתיבת מספרים גדולים נהוג להשתמש בפסיקים להקל על קריאת המספר. פסיק יבוא לאחר כל שלוש ספרות החל מספרת המאות. לדוגמה המספר שני מיליון ארבע-מאות חמישים ושניים אלף שלוש-מאות ושלוש ייכתב בצורה 2,452,303 שקלה יותר לקריאה מהצורה 2452303. במדינות אירופאיות מסוימות מתהפכים תפקידי הנקודה והפסיק בכתיבת מספרים, כך שהנקודה משמשת להקלת הקריאה של מספרים גדולים והפסיק משמש לציון שבר עשרוני.
בתרבות
בשיר ׳מרוב אהבה׳ יוסי בנאי מספר אודות אהבה של כל מיני זוגות:
״כשהפסיק אוהב את הנקודה, תמיד הוא אומר לה, חוזר ואומר לה, שהוא פסיק על ידה!״ (וכוונתו לומר: ׳אני פחות חשוב ממך!׳)
בשיר ׳מכתב לרבי׳ דן אלמגור כתב את סימני הפיסוק במילים:
״לפלך מוגילוב, (אומרים: ׳פסיק׳). לעיר: ׳לאדי׳, (אומרים: ׳פסיק׳). לרבי הקדוש ר׳ שניאור זלמן (אומרים; ׳נקודה׳)״.
ראו גם
טעמי המקרא כסימני פיסוק
לקריאה נוספת
כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
קישורים חיצוניים
פסיק, באתר האקדמיה ללשון העברית
יסודות כללי הפיסוק - גרסה פשוטה ומקוצרת, באתר ״נמלה״
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פיסוק
קטגוריה:סימנים דיאקריטיים | 2024-02-14T19:41:56 |
תומת | REDIRECT תותח מתנייע. | 2004-10-16T14:30:52 |
רובספייר | REDIRECT מקסימיליאן רובספייר | 2005-08-17T15:32:35 |
החזית העממית | החזית העממית הוא שם המתייחס לרוב לאיחוד של מפלגות שמאל וגופים שמאליים חוץ-פרלמנטריים, לרוב במסגרת מאבק. | 2021-05-31T06:42:00 |
כלנתריזם | כָּלַנתֶריזם הוא מונח גנאי בשיח הפוליטי בישראל, על שמו של רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים. הביטוי מתאר מצב של מעבר של נבחר ציבור מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית.
כלנתר היה חבר סיעת "הפועל המזרחי" בעיריית ירושלים שנטש את סיעתו, שפעלה כדי להדיח את ראש העיר גרשון אגרון באוגוסט 1956, על רקע תמיכתו של ראש העיר בהקמת בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת בעיר. כלנתר הפך לתומך של אגרון, דבר שהעניק לאגרון רוב במועצה, ובתמורה מונה כלנתר לתפקיד סגן ראש העיר הממונה על ענייני דת ותברואה.
צעד זה היה אפשרי כיוון שבאותה תקופה בחרו תושבי הרשות המקומית את חברי המועצה בבחירות יחסיות, והמועצה בחרה מתוכה את ראש המועצה, אשר היה חייב לזכות ברוב מוחלט של חבריה (בשנת 1975 אישרה הכנסת חוק חדש שהפריד בין הבחירות למועצת הרשות ולראש הרשות).
בחוק יסוד: הכנסת הוכנס סעיף שנועד להקשות במקצת על תופעת הכלנתריזם. סעיף זה (6א) קובע שחברי כנסת שפרשו מסיעתם (שלא במסגרת סיעה חדשה מוכרת) ועברו לסיעה אחרת אינם רשאים להיות מועמדים בבחירות הבאות במסגרת סיעתם החדשה, אלא אם פרשו מחברותם בכנסת, ובכך איפשרו למפלגתם הקודמת לשמור על כוחה הפרלמנטרי, אשר על פיו נקבע מימון המפלגות וייצוגן בוועדות הבחירות. סעיף זה אילץ את שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון, צחי הנגבי ומיכאל נודלמן להתפטר מחברותם בכנסת, כדי שיוכלו להיבחר ברשימת קדימה בבחירות לכנסת השבע עשרה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה
קטגוריה:ניבים וביטויים ישראליים
קטגוריה:אפונימים
קטגוריה:ביטויים פוליטיים ישראליים | 2024-06-16T00:18:59 |
שנהב | ממוזער|שמאל|250px|חפצי נוי מגולפים משנהב
ממוזער|שמאל|250px| שער משוחזר משנהב מהמאה ה-8 לספירה, שנמצא באתר הארכאולוגי ארמון הישאם, מוצג במוזיאון רוקפלר
ממוזער|שמאל|200px|פסל עקידת יצחק מעץ ושנהב בארמון הלאומי פֵּנָה בסינטרה
שנהב הוא חומר קשה ואטום בגוון לבן צהבהב שממנו עשויים חטיהם של פילים, היפופוטמים, ניבתנים, ממותות וחיות נוספות.
מאז הפרהיסטוריה ועד המצאת החומרים הפלסטיים, נהגו להשתמש בשנהב לייצור חפצי נוי, תשמישי דת, כפתורים, קלידי פסנתר וכדורי ביליארד. המלה "שנהב" מתייחסת באופן רגיל לחומר שממנו עשויים חטי הפיל. המילה היא הלחם הבסיסים "שן" ו"הב" (הרכיב האחרון קשור במילה המצרית ʾbw שפירושה פיל).
בעברית תקנית המילה "שנהב" נהגית בבי"ת רפה, ואילו בנטייה היא נדגשת: שֶׁנְהַבִּים, שֶׁנְהַבֵּי־.
מבנה
המבנה הכימי והפיזיקלי של שיני וחטי היונקים זהה ללא תלות במין היונק, ומתבצע סחר גם בשיניהם של יונקים אחרים פרט לפילים. על כן המונח "שנהב", יכול להתייחס לכל שן או חט של יונק הגדולה מספיק לגילוף ויש בה ערך מסחרי.
זמינות
עקב הדלדול החמור במספר הפילים, מהם מופק השנהב, נאסרו או הוגבלו חמורות הסחר והייבוא שלו במספר רב של מדינות. רוב הדלדול נגרם עקב פעולתם של ציידים בלתי חוקיים בשנות השמונים. מאז הוכרז חרם עולמי על המסחר בשנהב, אך ב-1989 נרשמו עליות וירידות באוכלוסיית הפילים ומגבלות הסחר הוסרו והוחזרו חליפות.
ממוזער|שמאל|220px|השמדת שנהב - אחד האמצעים למניעת סחר לא חוקי בשנהב
מדינות אפריקאיות רבות כזימבבואה ודרום אפריקה טוענות שהסחר בשנהב חיוני - על מנת לקדם את כלכלתן ולשלוט באוכלוסיית הפילים, אשר לטענתן מזיקים לסביבה. ב-2002 ארגון האומות המאוחדות הסיר חלקית את החרם על הסחר בשנהב ואפשר למדינות מספר לייצא מכסות שנהב קבועות.
עם זאת, מחקר שנערך ב-1999 באוניברסיטת אוקספורד מצא כי פחות מאחוז אחד מכחצי מיליארד הדולרים שמגלגל שוק השנהב מגיע לאפריקה. רוב הסכום נותר בידי מתווכים וסוחרים, כך שיעילות הסרת החרם כאמצעי לקידום כלכלת אפריקה נתונה בספק.
בארץ ישראל
עיטורים עשויים שנהב מהמאה ה-9 לפנה"ס נמצאו בעיר שומרון. ההנחה היא שמדובר בבית השן המוזכר בספר מלכים: . מצבור גדול של שנהב נמצא גם באתר הארכאולוגי ארמון הישאם שעל יד יריחו, והוא מתוארך למאה השמינית לספירה. הממצאים משני האתרים הללו מוצגים לציבור במוזיאון רוקפלר (ראו תמונה).
ראו גם
דנטין
קישורים חיצוניים
שנהב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
קטגוריה:חומרי גלם
* | 2024-09-22T14:21:11 |
צ'סטר ארתור | צֶ'סְטֶר אֵלֶן אַרְתוּר (באנגלית: Chester Alan Arthur; 5 באוקטובר 1829 – 18 בנובמבר 1886) היה עורך דין, פוליטיקאי אמריקאי ונשיאה ה-21 של ארצות הברית. הוא ירש את הנשיא ג'יימס גרפילד לאחר הירצחו. ארתור הצליח להתגבר על מוניטין שלילי שצבר בהיותו איש מנגנון מפלגתי מטעם המפלגה הרפובליקנית בניו יורק. הוא עלה לשלטון ותמך בהנהגת רפורמה בשירות הציבורי. תמיכתו בחוק והאכיפה הנמרצת שהוביל נחשבת לנושא המרכזי במהלך כהונתו.
ארתור נולד בוורמונט, אולם גדל בניו יורק והיה עורך דין בניו יורק סיטי. הוא לחם במלחמת האזרחים האמריקנית מטעם המיליציה של ניו יורק. לאחר מכן, הקדיש את זמנו לפוליטיקה בתוך המפלגה הרפובליקנית והתקדם במהירות במנגנון המפלגתי כמקורב לסנאטור רוסקו קונקלינג. הנשיא יוליסס ס. גרנט מינה אותו ב-1871 לתפקיד גובה המכס בניו יורק, תפקיד יוקרתי וחשוב. הוא תמך ב"סיעת האיתנים", שתמכה במינויים פוליטיים. ב-1878, פיטר אותו הנשיא רתרפורד הייז כחלק מתוכנית לבצע רפורמה במערכת המינויים הממשלתית בניו יורק. לאחר שגרפילד נבחר להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1880, מונה ארתור לסגנו כדי לאזן אותו.
לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח גרפילד וארתור מונה במקומו. להפתעת מבקריו, הסכים ארתור להנהיג רפורמה בשירות הציבורי, אותה רפורמה שהובילה לפיטוריו מתפקיד גובה המכס. הוא אכף חוקים באופן נוקשה והטיל וטו על חוקים בזבזניים. ארתור נאבק אל מול השחיתות השלטונית בממשל הפדרלי בדומה לקודמיו גרפילד, רתרפורד הייז ויוליסס ס. גרנט. מוסדות פיקוח שהסדיר על הממשל הביאו לכך שבתוך שלושה עשורים מנשיאותו רק עשרה אחוזים מכלל המינויים הממשלתיים בממשל הפדרלי נעשו על בסיס קשרים פוליטיים פנימיים. הוא ארגן מחדש את הצי, אולם לא ניצל את העודף בתקציב שנצבר מאז מלחמת האזרחים.
בגלל בריאותו המידרדרת, לא ניסה ארתור להיבחר מחדש ב-1884, ופרש לאחר מכן. נטען שאף אדם לא מונה לנשיאות כשהוא שנוא כמו ארתור, אולם עזב את התפקיד כשהוא מכובד כל כך. אף על פי שבריאותו המידרדרת וחושיו הפוליטיים הובילו לכך שהיה פחות פעיל מנשיא מודרני, רבים טענו שהיה נשיא טוב, שהצליח לשמור על יציבות בתקופתו. לאחר מותו נטען שלא הזניח אף תפקיד ולא הוביל את המדינה בנתיבים הרפתקניים. מארק טוויין כתב עליו שיהיה קשה לנצח את הממשל של ארתור. במהלך המאות העשרים והעשרים ואחת, אין לו מוניטין רב בקרב הציבור.
ראשית חייו
לידה ומשפחה
צ'סטר אלן ארתור נולד ב-5 באוקטובר 1829 בפיירפילד שבוורמונט (מקורות ישנים טענו שנולד ב-1830, אולם נטען שארתור הוריד שנה מגילו כדי להישמע צעיר יותר). אמו, מלווינה, נולדה בוורמונט. משפחתה הייתה ממוצא אנגלי ווולשי, וסבה שירת בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו, ויליאם ארתור, נולד באירלנד. הוא למד בבלפסט והיגר לקנדה ב-1819 או 1820. אמו של ארתור הכירה את אביו כשזה לימד בבית ספר בקוויבק, קנדה תחתית (מושבה של האימפריה הבריטית באותם הימים), מעבר לגבול בוורמונט. השניים נישאו ב-12 באפריל 1821. לאחר שנולדה ילדתם הראשונה, רגינה, עברה המשפחה לוורמונט. ויליאם עבד כמורה, וגם למד משפטים. אביו תמך בתנועה לביטול העבדות וחוסר האהדה כלפיו וכלפי התנועה גרם למשפחתו של ארתור להחליף כמה מקומות מגורים.
ב-1828, עברה המשפחה לפיירפילד, שם נולד צ'סטר אלן ארתור כעבור שנה. הוא היה החמישי מבין תשעה ילדים. עם זאת, ישנה מחלוקת בנוגע למקום היוולדו של צ'סטר. בתקופה שנולד היה אביו מורה בעיר בדפורד, בחבל קוויבק, קנדה תחתית, קרוב אל הגבול עם מדינת ורמונט. הוא נקרא צ'סטר על שם רופא שהיה חבר של המשפחה ועזר בלידתו, ואלן על שם סבו מצד אביו. המשפחה נשארה בפיירפילד עד 1832 כששוב עברה, הפעם לניו יורק. מעברי המשפחה הובילו לשמועות שצ'סטר ארתור לא היה יליד אמריקני. כשנבחר ארתור לתפקיד סגן הנשיא, טען יריב פוליטי שארתור נולד באירלנד ועבר למדינה רק בגיל ארבע עשרה, ולכן לא יכול לכהן בתפקיד (למרות זאת, אמו הייתה אזרחית ולכן הטיעון לא היה תקף). היה זה רק לאחר מכן שהופצה השמועה שנולד בקנדה, שמועה שגם היא לא הצליחה להתקבל.
לימודיו
ארתור בילה חלק משנות ילדותו בערים שונות בניו יורק, כסקנקטדי. אחד ממוריו הראשונים טען שארתור היה אדם מנומס ולבבי. במהלך שנותיו בבית הספר, הפך לתומך של המפלגה הוויגית. הוא הצטרף לוויגים אחרים ותמך בהנרי קליי והתקוטט עם תלמידים שתמכו בג'יימס פולק, הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. ארתור תמך גם בעצמאות לרפובליקה האירית ולבש מעיל ירוק לעיתים קרובות להזדהות עם התנועה הלאומית האירית. ארתור למד ביוניון קולג' בניו יורק ב-1845. הוא נבחר לנשיא מועדון הדיונים והיה חבר באחוות פי בטא קפא. בחופשות החורף, עבד כמורה.
לאחר סיום לימודיו, חזר לביתו והחל לעבוד כמורה במשרה מלאה, ולאחר מכן למד משפטים. במהלך לימודיו המשיך ללמד. באופן מפתיע, לימד באותו בית ספר בו לימד כעבור שלוש שנים ג'יימס גרפילד, אף על פי שהם לא עבדו ביחד. היה זה בית ספר ליד שגהטיקוק, ארצות הברית. בהמשך עבד כמורה בבית ספר אחר הממוקם בקרבת ורמונט. הוא גם למד תואר במשפטים במהלך פעילותו כמורה בבית ספר זה. ב-1852 עבר שוב לעיירה אחרת בניו יורק, כדי לנהל את בית הספר בו לימדה אחותו, מלווינה. ב-1853, לאחר שלמד משפטים, סיים את התואר במשפטים מבית הספר היוקרתי 'המוסד הלאומי למשפטים' וחסך מספיק כסף, עבר לניו יורק סיטי כדי ללמוד משפטים ולהתמחות בפירמה של חבר משפחתי שהיה גם כן מעורב במשפטים. ארתור הוסמך לעריכת דין ב-1854 והפך לשותף בחברה. בתחילה עבד עם עורך דין מפורסם בשם ארסטוס. ד. קולבר, במשרד עורכי הדין של האחרון. ארתור הפך לנכס חשוב של המשרד הזה, שלימים נקרא 'קולבר, פארקר וארתור' על שמותיהם של עורכי הדין המרכזיים בשירותו.
ראשית הקריירה
עורך דין בניו יורק
ממוזער|שמאל|alt=Black-and-white photograph of a young man with a mustache|ארתור כעורך דין צעיר
כשארתור הצטרף לחברה, החברה ניסתה להוציא צו הביאס קורפוס כנגד בעל עבדים מווירג'יניה שעבר בניו יורק עם שמונת עבדיו. הטענה הייתה שכיוון שהעבדות הייתה אסורה בניו יורק, כל עבד שמגיע לשם משוחרר באופן אוטומטי. הטיעון התקבל, ולאחר כמה ערעורים התקבל בבית המשפט לערעורים ב-1860. במהלך מסע הבחירות שלו ניתן לארתור קרדיט על הניצחון, אף על פי שתפקידו היה משני. במקרה אחר ב-1854, ייצג ארתור אישה שחורה שנמנע ממנה לשבת בחשמלית עקב גזעה. פסק הדין הוביל לאיסור על הפרדה גזעית בחשמלית בניו יורק.ממוזער|alt=Black-and-white photograph of a woman with dark hair|ארתור נישא לאלן הרנדון ב-1859|ימיןב-1856, פגש באלן הרנדון, בתו של קצין בצי מווירג'יניה. השניים התארסו במהירות. לאחר שנה החל שותפות בעריכת דין עם חבר, הנרי גרדינר, ונסע איתו לקנזס כדי לקנות שם אדמות. המאבק בין תומכי העבדות ומתנגדי העבדות היה בשיאו באותה התקופה, וארתור תמך באחרונים בכל ליבו. שני עורכי הדין מניו יורק לא הסתדרו בחיי הספר, והם חזרו במהירות לניו יורק סיטי. לאחר שאביה של אלן נעלם בים, נישא ארתור לאלן ב-1859. לאחר נישואיו החל לבנות את פירמת עריכת הדין שלו, וגם החל להיות מעורב בפוליטיקה הרפובליקנית. בנוסף הפגין התעניינות צבאית והפך לפרקליט צבאי ראשי של הבריגדה השנייה במיליציה בניו יורק.
מלחמת האזרחים
ב-1861, התמנה ארתור למטה הצבאי של מושל ניו יורק, אדווין מורגן, כמהנדס ראשי. ארתור נכנס לתפקיד בהתלהבות, אך הוא לא ידע הרבה על הנדסה. מה שהוא היה מיומן בו היה בעיקר ארגון, תכנון ועבודה עם גורמים שונים, פוליטיים, משפטיים או צבאיים. המושל חשב שאפשר להשתמש בכישרונותיו של ארתור, העביר אותו לפעילות במטה הכללי בניו יורק, והעניק לו דרגת בריגדיר גנרל. הקידום הביא את ארתור לאחראי על כל המשאבים הדרושים כדי לשמור על תפקוד חיילי ניו יורק. פירוש הדבר היה מימון, הרכבה, ארגון והפצה של מזון, ביגוד, מחסה וציוד עבור למעלה מ-200,000 חיילים המוצבים במדינה. ארתור מצידו פעל בקור רוח למלא אחר הדרישות שהופנו אליו. בעבודה ללא לאות, הוא הקים עיר אוהלים מסיבית בתוך מנהטן ששימשה לארגן ולספק מתגייסים לצבא האיחוד. התפקיד לא היה חשוב בעיקר מעבר למינוי הפוליטי עד לפרוץ מלחמת האזרחים באפריל 1861, כשניו יורק והמדינות הצפוניות האחרות נאלצו לגייס ולצייד צבא באופן חסר תקדים. בשנת 1862 הוא מונה למפקח הכללי על הבריגדה הניו יורקית השנייה, מינוי שהוביל אותו בתוך זמן קצר לעבר שדה הקרב. ארתור מעולם לא היה מעורב ישירות בפעילות קרבית בשום צורה שהיא, וזומן במהירות חזרה לעיר. איש מהפיקוד הלוגיסטי בניו יורק לא יכול היה למלא את הדרישות שהוא עצמו מילא, וארתור בשובו הועלה שוב לתפקיד בניו יורק, והמושל העניק לו סמכות מלאה על הקצאת הצבא. בשאר ימות השנה עבד ארתור ללא מנוחה וזכה להערצת רבים. ארתור מונה למנהל כללי ביולי 1862. הוא יכול היה לשרת בחזית כשמונה לקולונל בתחילת המלחמה, אולם לבקשת המושל הוא סירב לתפקיד ונשאר בניו יורק. ארתור התקרב לחזית כשנסע דרומה כדי לבחון חיילים מניו יורק בווירג'יניה במאי, 1862. בקיץ נסע עם נציגי מושלים צפוניים אחרים כדי להיפגש עם מזכיר המדינה ויליאם סיוארד בניו יורק ולתאם גיוס חיילים נוספים. ארתור גייס 120,000 איש מניו יורק. למרות הצלחתו בתפקיד, המינוי היה מינוי פוליטי, והוא פוטר בינואר 1863 לאחר שהמושל הורשיו סימור מטעם המפלגה הדמוקרטית מונה לתפקיד. כשמושל רפובליקני נבחר ב-1864, ביקש ארתור להתמנות שוב, אולם המושל היה מפלג אחר במפלגה ומינה אדם אחר, ולכן לא חזר ארתור לשירות צבאי.
ב-5 באפריל 1882, נבחר לחבר כבוד בלגיון הנאמנים של ארצות הברית, שהכיל אזרחים שתרמו למאמץ המלחמתי. בנוסף, נקראו על שמו בסיסים ברחבי המדינה. ארתור חזר להיות עורך דין, ובעזרת חוזים עם הצבא, הפירמה שלו שגשגה. למרות ההצלחה המקצועית, חוו ארתור ואשתו טרגדיה אישית כשבנם, ויליאם, מת בגיל שלוש. כשנולד בנם השני, צ'סטר אלן הבן, ב-1862, הם גוננו עליו. בנוסף נולדה להם ילדה, אלן, ב-1871. מעמדו הפוליטי של ארתור התחזק כשהמושל לשעבר מורגן נבחר לסנאט של ארצות הברית. ארתור הפך לנציגו של תומאס מרפי, פוליטיקאי רפובליקני, כדי לייצג אותו בוושינגטון. במהלך הבחירות של 1864, גייסו ארתור ומרפי תרומות מהרפובליקנים מניו יורק ונכחו בטקס ההשבעה השני של אברהם לינקולן ב-1865.
פוליטיקאי בניו יורק
המנגנון של קונקלינג
ממוזער|250px|שמאל|alt=A columned building with a domed roof|בניין המכס בניו יורק, משרדו של ארתור במשך שבע שנים.
עם סוף מלחמת האזרחים, הגיעו הזדמנויות חדשות לרפובליקנים במנגנון המפלגתי. מורגן זכה לתמיכה של האגף השמרני במפלגה בניו יורק, וגם אנשים שעבדו איתו, כולל סיוארד (שהמשיך לעבוד כמזכיר המדינה תחת אנדרו ג'ונסון) ורוסקו קונקלינג, חבר קונגרס שהחל להתחזק במפלגה. ארתור לא הפגין דעות עצמאיות באותה התקופה, אלא הפגין בעיקר נאמנות ועבודה למען המנגנון.
באותה התקופה, בתי המכס של ארצות הברית נוהלו בידי מינויים פוליטיים, שכללו גובה, קצין צי ומפקח. ב-1866, ניסה ארתור לקבל תפקיד כקצין הצי בבית המכס בניו יורק, משרה יוקרתית שהייתה שנייה רק לגובה. הוא לא הצליח והמשיך לעסוק בעריכת דין. לאחר היבחרו של קונקלינג לסנאט ב-1867, הוא שם לב לארתור והחל לעזור לו לעלות במפלגה. ארתור מונה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית בניו יורק ב-1868. בתפקידו נאלץ לעבוד בלילות, ונעדר מביתו רבות.
קונקלינג הפך למנהיג האגף השמרני במפלגה בניו יורק ב-1868 כשמורגן התמקד בפוליטיקה הלאומית ובתפקידו כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. המנגנון תמך בגנרל יוליסס ס. גרנט כמועמד לנשיאות, וארתור גייס כספים עבורו. הדמוקרטים היריבים בניו יורק סיטי, הטמאני הול, תמכו ביריבו של גרנט, מושל ניו יורק לשעבר הורשיו סימור. גרנט ניצח אולם סימור ניצח בניו יורק ברוב דחוק. ארתור החל לעסוק יותר בפוליטיקה ופחות במשפטים, וב-1869 הפך ליועץ בוועדת המס בניו יורק סיטי, כשהרפובליקנים שלטו במועצה המחוקקת. הוא נשאר בתפקיד עד ל-1870, וקיבל 10,000 דולר לשנה (189 אלף דולרים כיום). ארתור התפטר לאחר שהדמוקרטים זכו לרוב במועצה המחוקקת. ב-1871 הציע גרנט למנות את ארתור לנציב ההכנסה הפנימית, אולם ארתור סירב לכך.
מעט לאחר מכן, העניק הנשיא גרנט לקונקלינג שליטה על מינויים בניו יורק, כולל על בית המכס. גרנט מינה את מרפי לתפקיד גובה המכס. הקשרים שלו עם הטמאני הול והכספים שהרוויח במפלגה גרמו להתנגדות, אולם קונקלינג הצליח להביא לאישור המועמדות בסנאט. הגובה העסיק מאות עובדים שיאספו את המכס בנמל העמוס ביותר במדינה. המשרות חולקו למקורבים פוליטיים. חלק ממשכורותיהם של העובדים הועברה בחזרה אל המנגנון, והתפקיד היה נחשק מבחינה פוליטית. חוסר האהדה כלפי מרפי התחזקה כשהעסיק יותר עובדים נאמנים לקונקלינג. הלחץ הוביל לבקשתו של גרנט שמרפי יתפטר ב-1871. גרנט החליט למנות את ארתור לתפקיד.
הסנאט אישר את מועמדותו של ארתור. כגובה מכס הוא שלט באלף משרות וקיבל הטבות כמו עובד ממשלתי. משכורתו הייתה 6,500 דולרים אולם עובדי מכס קיבלו אחוז מהמטענים ומקנסות של מייבאים שניסו להתחמק מהמכס. משכורתו הייתה יותר מ-50,000 דולרים (מיליון דולר כיום), יותר מהנשיא, ואפשר לו לשפר את סגנון חייו. ארתור היה גובה מכס אהוד, הסתדר עם עובדיו ולא נאלץ לפטר אנשים רבים מפני שרוב העובדים היו נאמנים לקונקלינג. הוא היה אהוד בקרב המפלגה כיוון שתרם כספים רבים למפלגה ומינה חברים של מנהיגי המפלגה לתפקידים רבים. תומכי הרפורמה מחו על השחיתות בתפקידים. הרצון לרפורמה הוביל לכך שארתור הצהיר שהתרומות מהעובדים למפלגה יהפכו לוולונטריות ב-1872, אף על פי שהמערכת לא השתנתה, והמפלגה המשיכה ליהנות משליטה במשרות הממשלתיות. הרפובליקנים שתמכו ברפורמה תמכו במפלגה הרפובליקנית-ליברלית, אולם גרנט נבחר מחדש בקלות ב-1872, למרות ההתנגדות. התנועה לרפורמה בשירות האזרחי המשיכה לפגוע במנגנון של קונקלינג. ב-1874, נחשף שעובדי המכס הטילו קנסות לא חוקיים כדי להעלות את הכנסתם, והקונגרס הוביל חוק שהפך את משכורותיהם לקבועות. המשכורת של ארתור צנחה ל-12,000 דולר בשנה, יותר מהבוס שלו, מזכיר האוצר של ארצות הברית, אולם הרבה פחות ממה שקיבל קודם לכן.
עימות עם הייז
250px|ממוזער|alt=Cartoon of a man kicking another man into the street|קריקטורה שמציגה את הנשיא רתרפורד הייז בועט את ארתור אל מחוץ לבית המכס בניו יורק
כהונתו של ארתור כגובה המכס הסתיימה לאחר ארבע שנים, ב-10 בדצמבר 1875, ואז ארגן קונקלינג, שהיה בין הפוליטיקאים החזקים בוושינגטון, את חידוש כהונתו. ב-1876, שקל קונקלינג לרוץ לנשיאות, אולם היבחרו של רתרפורד הייז תומך הרפורמה חסמה את מנהיג המנגנון. ארתור והמנגנון אספו תרומות כרגיל, אולם קונקלינג הגביל את פעילותו במסע הבחירות לנאומים מעטים. יריבו של הייז, מושל ניו יורק סמואל טילדן, ניצח בניו יורק וזכה לרוב הקולות, אולם לאחר החלטה בנוגע לעשרים אלקטורים שנויים במחלוקת (ממדינות פלורידה, לואיזיאנה, אורגון וקרוליינה הדרומית) הוא הפסיד את הנשיאות וזאת אף על פי שהיה בעל ההצבעה האזרחית הגבוהה ביותר.
הייז נכנס לתפקידו כשהוא מחויב לשנות את מערכת המינויים הפוליטיים. ב-1877, בחרו הוא ומזכיר האוצר ג'ון שרמן במנגנון של קונקלינג כמטרה. שרמן ציווה על וועדה לחקור את בית המכס בניו יורק. הוועדה קבעה שבית המכס היה מלא במינויים פוליטיים, ושחמישית מעובדיו היו מיותרים. שרמן לא התלהב מהרפורמה כמו הייז, אולם אישר את הדו"ח וציווה על ארתור לפטר עובדים. ארתור מינה וועדה של עובדי המכס להכריע היכן לקצץ ולאחר שהודיע על מחאתו, ביצע את הקיצוצים. אף על פי ששיתף פעולה, פרסמה הוועדה דו"ח שני שביקר את ארתור ואת עובדי המכס האחרים, ודרש ארגון מחדש.
הייז החליט לפעול כשפרסם צו נשיאותי שאסר על מעקב פוליטי אחרי מועמדים לתפקיד, ומנע מעובדי הממשלה להשתתף בפעילויות פוליטיות. ארתור וחבריו סירבו לציית לכך. שרמן עודד את ארתור להתפטר והציע לו להפוך לשגריר בצרפת במקום, הצעה לה סירב. בספטמבר 1877, דרש הייז את התפטרותו של ארתור ושל שניים מחבריו, שסירבו לכך. הייז הגיש שלושה מועמדים חלופיים במקומם לאישור הסנאט, כולם מתנגדי קונקלינג. וועדת הסחר של הסנאט, בראשות קונקלינג, דחתה פה אחד את המועמדים. הסנאט דחה שני מועמדים ברוב של 31 מול 25, ואישר את המועמד השלישי רק כיוון שכהונתו של עובד מכס אחר הסתיימה.
ארתור נשאר בתפקידו עד יולי 1878, כשהחליט הייז לנצל את פגרת הקונגרס ולפטר אותו ואת חברו, ולהחליף אותם. הייז הציע לארתור להיות קונסול בפריז כפרס ניחומים, וארתור, כצפוי, סירב. קונקלינג התנגד למועמדים החדשים אולם כשהסנאט התכנס מחדש בפברואר 1879, הוא אישר את מועמדותם בתמיכת 31 מחבריו, והייז זכה לניצחון בניסיון הרפורמה בשירות הציבורי שלו. ארתור מיד ניצל את זמנו הפנוי וסייע לארתור קופר להיבחר לראשות עיריית ניו יורק סיטי. בספטמבר 1879 הפך ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית של ניו יורק, בה שירת עד אוקטובר 1881. בבחירות המקומיות ב-1879, פעלו הוא וקונקלינג כדי להבטיח שהמועמדים הרפובליקניים יהיו מסיעת "האיתנים", סיעתו של קונקלינג. הם הצליחו באופן דחוק. ארתור וקונקלינג ניצלו פיצול במפלגה הדמוקרטית והצליחו לבחור במועמד מטעמם לתפקיד המושל. ארתור והמנגנון החלו לצבור כוח כנגד הייז ויריביהם המפלגתיים, אולם ב-12 בינואר 1880, מתה אשתו של ארתור כשהיה באלבני. ארתור הרגיש הרוס, ואף אשם, ולא נישא מחדש.
בחירות 1880
ממוזער|כרזת בחירות רפובליקנית עם צ'סטר ארתור מימין וג'יימס גרפילד משמאל.
סיעת האיתנים של קונקלינג ביקשה לנצל את הצלחותיה ב-1879 ולבחור ביוליסס ס. גרנט, הנשיא לשעבר, כמועמד הרפובליקני בבחירות של 1880. יריביהם, סיעת "בני התערובת", תמכו בג'יימס ג'ילספי בליין, סנאטור שתמך ברפורמה בשירות הציבורי. "האיתנים" תמכו במינויים פוליטיים על בסיס קשרים בעוד "בני התערובת" טענו שיש למנות מדינאים לכל משרה שהיא רק על בסיס יכולותיהם וסגולותיהם. אף מועמד לא זכה לרוב הצירים ולאחר שלושים ושישה סיבובים ללא הכרעה, בחרה הוועידה בג'יימס גרפילד, חבר קונגרס מאוהיו וגנרל במלחמת האזרחים שלא היה איתן או בן תערובת ונתמך בידי ג'ון שרמןשרמן במקור הביע גם כן את מטרתו להתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות אך במסגרת הפשרה העביר את תמיכתו לגרפילד, שבו הוא ראה גורם מאחד שיסיים את הקרע הפנימי במפלגה..
גרפילד ותומכיו ידעו שיהיה להם קשה בבחירות ללא תמיכת האיתנים מניו יורק, והציעו לתת להם את תפקיד סגן הנשיא. קונקלינג ייעץ לארתור לסרב למועמדות בטענה שגרפילד יפסיד בבחירות, אולם ארתור הסכים להצעתו של גרפילד לשמש סגנו בטענה שמדובר בכבוד. קונקלינג נכנע ותמך בצמד.
כצפוי, הבחירות היו צמודות. המועמד הדמוקרטי, הגנרל וינפילד סקוט הנקוק, היה פופולרי ולא נקט עמדה בנושאים רבים, כדי לא לפגוע בתומכיו. למעשה, שתי המפלגות מתחו קו מקביל בנוגע לנושאים רבים במהלך מערכת הבחירות. הנושא המרכזי שעמד על הפרק בשביל הממשל הפדרלי נגע להגירה פדרלית, ושתי המפלגות הביעו התנגדות לה. כמו שעשו מאז סוף מלחמת האזרחים, התמקדו גרפילד וארתור בתחילה בשיטת "החולצה המדממת" - הרעיון שהחזרת הדמוקרטים לשלטון תמחק את הניצחון במלחמת האזרחים ותיתן פרס למורדים אשר בם בימים תמכו בקונפדרציית המדינות של אמריקה במהלך מלחמת האזרחים.
ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות של 1880
חמש עשרה שנה לאחר מלחמת האזרחים, כששני גנרלים מהאיחוד הובילו את המפלגות, השיטה לא עבדה כפי שהרפובליקנים רצו. הרפובליקנים החליטו להתאים את עצמם מחדש, וטענו שהדמוקרטים יפחיתו את מכסי המגן במדינה, ויגרמו לייבוא זול שיסגור מפעלים ויהפוך אלפי פועלים למחוסרי עבודה. הטיעון פעל במדינות המתנדנדות של ניו יורק ואינדיאנה, בעלות פועלי הייצור הרבים. הנקוק לא עזר לעצמו כשניסה להישאר נייטרלי וטען שהמכס היה עניין מקומי, דבר שגרם לו להיתפס כבור בנושא. מועמדים לתפקידים לא ניהלו מסע בחירות באותה התקופה, אולם כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית המקומית, ניהל ארתור את מסע הבחירות, פיקח על מסע הבחירות בניו יורק וגייס כסף. הכסף היה חשוב במערכת הבחירות הצמודה, והניצחון בניו יורק היה קריטי. הרפובליקנים ניצחו בניו יורק בהפרש של 20,000 קולות בזכות ארתור, ובבחירות עם אחוז ההצבעה הגדול ביותר אי פעם - 78.4% - ההפרש בין המועמדים היה צמוד ביותר, רק 7,018 קולות. בחבר האלקטורים, השיגו גרפילד וארתור 214 אלקטורים לעומת 155 של הנקוק.
סגן הנשיא
ממוזער|alt=A group of men, one with his hand raised|ארתור מושבע לתפקיד בניו יורק סיטי, ב-20 בספטמבר 1881
מינויים בממשל
לאחר מערכת הבחירות, ניסה ארתור לפעול למען איוש משרות מסוימות בקבינט בידי חברי סיעת האיתנים מניו יורק, בעיקר את תפקיד מזכיר האוצר. גרפילד לא השתכנע, ומינה את בליין, אויבו של קונקלינג, לתפקיד מזכיר המדינה. ארתור וגרפילד לא היו קרובים, ונידוי חברי האיתנים מהמינויים הפוליטיים גרם לנתק ביניהם. מעמדו של ארתור בממשל נפגע כשחודש לפני השבעת גרפילד, נאם נאום בפני כתבים ממנו השתמע שאינדיאנה, שהייתה מדינה מתנדנדת, תמכה ברפובליקנים בעזרת הצבעות לא חוקיות. גרפילד מינה חבר מסיעת האיתנים, תומאס ג'יימס, לתפקיד מזכיר הדואר, אולם המאבק בקבינט ונאומו של ארתור גרמו לנתק בינו לבין ארתור כשהושבעו לתפקידם ב-4 במרץ 1881.
לאחר שנבחר, סגן הנשיא ארתור התגלה כקול מכריע למעמדה של מפלגתו בסנאט. בתחילת הקונגרס הארבעים ושבע, איזון המפלגות בסנאט היה שווה לחלוטין, מצב בו ייתכן שיהיה צורך בהצבעה של סגן הנשיא כדי לתת לרפובליקנים רוב לארגן את הגוף המנהלי ולנהל את ועדותיו. כשהסנאט התכנס לראשונה ב-4 במרץ 1881 היו 37 רפובליקנים, 37 דמוקרטים ושני עצמאיים. אחד העצמאים, שופט בית המשפט העליון לשעבר דייוויד דייוויס, הודיע כי הוא מתכנן להצביע עם הדמוקרטים כדי לארגן את הלשכה. אם היה ניתן לשכנע גם את הסנאטור העצמאי האחר, ויליאם מאהון מווירג'יניה, להצטרף אליהם, הדמוקרטים היו לוקחים את הרוב. שמועות נפוצו כי הבית הלבן מחייב את מאהון ב"שמפניה ושביעות רצון", או הבטחות חסות, כדי לזכות בו עבור תמיכת הרפובליקנים. הדבר גרר התרעמות אזרחית ובעת ההצבעה על מינויו של ארתור לסגן הנשיא בידי הסנאט עלה המון זועם בחוצות מושב הסנאט בגבעת הקפיטול.
כאשר הגיע שמו של מאהון, הסנאטור מטעם מדינת וירג'יניה, שישב בצד הדמוקרטי של מושבי האולם, הצביע עם הרפובליקנים, והעניק לארתור את ההצבעה הקובעת שמינתה אותו רשמית לפי הסנאט לסגן הנשיא תחת גרפילד. להצבעתו קיבל מאהון סלסלת פרחים מהבית הלבן, אשר הוגשה לו מידי יו"ר ועדת החקלאות הסמכות השלטונית בחסות פדרלית של מדינת וירג'יניה. אולם הדמוקרטים התכוונו להילחם בממשל בכל צעד ושעל, והפכו את כל ההצבעה - ובמיוחד את סגן הנשיא - לנתון ממושך לביקורת אודות השחיתות השלטונית. בנקודה זו, משבר פנימי שיבש את ההנהגה של המפלגה הרפובליקנית. למורת רוחו של רוסקו קונקלינג, הנשיא גרפילד מינה את ג'יימס בליין למזכיר המדינה של ארצות הברית, ומאותו תפקיד זמם בליין נגד קונקלינג שהנהיג את סיעת "האיתנים" היריבה בתוך המפלגה הרפובליקנית. בעוד שמספר משרדים ממשלתיים הגיעו לאנשיו של קונקלינג, הם הורחקו ממושבי הקבינט שדרשו ופעלו להשיג תחילה - במיוחד מתפקיד מזכיר האוצר, שהיה בסמכותו המנהל על פעילות הסחר בנמל ניו יורק. ביום שלפני השבעתם ביקר ארתור את גרפילד, יחד עם הסנאטורים קונקלינג ופלאט, כדי לבקש מהנשיא למנות את מועמדם לכהן כמזכיר האוצר. כפי שציין גרפילד ביומנו, קונקלינג נראה "מלא חשש שהוא היה או צופה להיות מרומה."
ההתנקשות בגרפילד
במהלך תקופתה פגרה, לארתור לא היו סמכויות בוושינגטון וחזר לניו יורק סיטי. שם, נסע עם קונקלינג אל אולבני, שם קיווה הסנאטור לשעבר להיבחר במהירות לסנאט ולהביס את ממשל גרפילד (לפני העברת התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי המועצה המחוקקת של המדינה שלהם). המועצה המחוקקת בעלת הרוב הרפובליקני הייתה מפולגת בעניין זה, להפתעתם של קונקלינג ופלאט, והחל מסע בחירות מתוח בבית הנבחרים. קונקלינג ופלאט לא נבחרו לבסוף. ב-2 ביולי, בעודו באלבני, שמע ארתור על הירצחו של גרפילד. המתנקש, צ'ארלס גיטו, דרש תפקיד ממשלתי, והאמין שארתור ימנה אותו לתפקיד. לאחר ההתנקשות הכריז: "אני האיתן שבאיתנים! עשיתי זאת ואני רוצה להיעצר! ארתור הוא כעת הנשיא!" גיטו היה לא יציב מבחינה נפשית, וארתור לא הכיר אותו. הדבר לא מנע מהפנייתן של חשדות כלפי סגן הנשיא ארתור בנוגע למעורבותו בירי בגרפילד.
הסנאטור פלאט תיאר את ארתור כ"מלא בצער", במיוחד לאחר שעיתונים ציטטו את המתנקש על כך שתמך במינויו של ארתור לנשיא. גרפילד היה על סף המוות, אולם לא ידעו מי, אם בכלל, ינהל בינתיים את המדינה. בנוסף, הסנאט התכנס ללא נשיא זמני, שיהיה הבא בתור אחרי ארתור בסדר הירושה. ארתור לא רצה להיות הנשיא בפועל כל עוד גרפילד חי, וכך לא היה נשיא במהלך החודשיים הבאים. רבים דאגו ממינויו של ארתור לנשיאות, והניו יורק טיימס, שתמך בארתור במהלך כהונתו כגובה המכס, טען שהוא האיש האחרון שמתאים לתפקיד. בקיץ, סירב ארתור לנסוע לוושינגטון והיה בביתו, כשבליל 19 בספטמבר גילה על מותו של גרפילד. השופט ג'ון בריידי מבית המשפט העליון של ניו יורק השביע את ארתור לנשיאות ב-20 בספטמבר בביתו, ב-2:15 בלילה. מאוחר יותר נסע ברכבת כדי לראות את גופתו של גרפילד ולכתוב מכתב ניחומים לאשתו, ואז חזר לניו יורק סיטי. ב-21 בספטמבר, נסע ללווייתו של גרפילד ואז נסע לוושינגטון. לפני שעזב את ניו יורק, הכין ושלח לבית הלבן בקשה לכינוס מושב מיוחד של הסנאט. הצעד אפשר לסנאט להתכנס מיד ולבחור נשיא זמני לסנאט, שיוכל לכהן כנשיא אם ארתור ימות. כשהגיע לוושינגטון השמיד את ההצהרה בכתב וקרא באופן רשמי למושב מיוחד.
ארתור הגיע לוושינגטון ב-21 בספטמבר. ב-22 בספטמבר הושבע מחדש, בידי נשיא בית המשפט העליון מוריסון ווייט. ארתור הושבע ממניעים פורמליים, שכן לא היה ידוע אם שופט מחוזי יכול להשביע אדם לתפקיד ממשלתי (אף על פי שרוברט ליווינגסטון, שופט מדינת ניו יורק, השביע את ג'ורג' וושינגטון לנשיאות ב-1789, בהיעדר שופטים פדרליים. הנשיא האחר שהושבע בידי אדם שאינו שופט ממשלתי או שופט, היה קלווין קולידג', שהושבע ב-1923 בידי אביו, נוטריון הכפר, בבית המשפחה). אחותו, מרי מקאלרוי, הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית. ארתור היה אלמן, וחייו החברתיים היו נושא לשמועות. עקב שיפוצים בבית הלבן, עבר ארתור לבית רק בדצמבר. למרות המהומה עקב ההתנקשות והמאבק על נושא הרפורמה בשירות הציבורי, הפך ארתור למנהיג של מדינה גדלה (מ-30 מיליון תושבים ב-1860 ל-50 מיליון ב-1880), בעלת עודף תקציבי ושלום עם המעצמות של אז.
נשיאותו (1881–1885)
כניסתו לתפקיד
ממוזער|250px|שמאל|alt=Drawing of a group of men looking at another man|קריקטורה של ארתור והקבינט של ג'יימס גרפילד. על הקיר תלויות תמונותיהם, משמאל לימין, של אנדרו ג'ונסון, מילרד פילמור וג'ון טיילר, שלושת סגני הנשיא האחרים שהפכו לנשיאים. ליד ג'ונסון תלוי דיוקן נוסף בלי תמונה ועם סימן שאלה מתחתיו, שנועד לארתור.
ממוזער|דיוקנו הנשיאותי הרשמי של ארתור משנת 1885 בבית הלבן.
ארתור מיהר להתעמת עם הקבינט של גרפילד, שייצג את המתנגדים אליו במפלגה. הוא ביקש מחברי הקבינט להישאר בתפקידם עד דצמבר, כשהסנאט יתכנס שוב, אולם מזכיר האוצר התפטר כבר באוקטובר כדי לנסות להתמודד לסנאט. ארתור מינה אחד ממקורביו במקומו. אחרים, שייצגו את תומכי הרפורמה, התפטרו במחאה גם הם. בליין נשאר מזכיר המדינה עד שהקונגרס התכנס שוב והתפטר לאחר מכן. קונקלינג ציפה להחליף את בליין, אולם ארתור מינה לתפקיד את פרדריק פרלינגהויסן מניו ג'רזי, נאמן של הנשיא לשעבר גרנט. פרלינגהויסן ייעץ לארתור לא למנות עוד איתנים, אולם ארתור כן מינה איתן לתפקיד מזכיר הדואר. באפריל 1882, לאחר התפטרות מזכיר הצי, מינה ארתור מועמד של בליין. לאחר מכן מינה עוד איתן לתפקיד מזכיר הפנים. מבין חברי הקבינט שהיו בתקופת גרפילד, רק מזכיר המלחמה של ארצות הברית, רוברט טוד לינקולן (בנו של אברהם לינקולן), נשאר בתפקידו.
ב-14 בנובמבר החל משפטו הפלילי של צ'ארלס גיטו לאחר שהתנקש בחייו של גרפילד. ב-25 בינואר הואשם ברצח הנשיא וב-30 ביוני 1882 הוצא להורג בתלייה.
הרכב הקבינט של ארתור
נשיא ארצות הברית: צ'סטר ארתור
סגן נשיא ארצות הברית: אין
מזכיר המדינה של ארצות הברית: ג'יימס בליין (1881), פרדריק פרלינגהויסן (1881 - 1885)
מזכיר האוצר של ארצות הברית: ויליאם וינדום (1881), צ'ארלס ג'יימס פולגר (1881 - 1884), וולטר גרשם (1884), יו מקולוק (1884 - 1885)
מזכיר המלחמה של ארצות הברית: רוברט טוד לינקולן
התובע הכללי של ארצות הברית: ויין מקוויי (1881), בנג'מין האריס ברוסטר (1881 - 1885)
המנהל הכללי של דואר ארצות הברית: תומאס למואל ג'יימס (1881), טימותי האו (1881 - 1883), וולטר גרשם (1884), פרנק האטון (1884 - 1885)
מזכיר הצי של ארצות הברית: ויליאם ה. האנט (1881 - 1882), ויליאם צ'אנדלר (1882 - 1885)
מזכיר הפנים של ארצות הברית: סמואל קירקווד (1881 - 1882), הנרי טלר (1882 - 1885)
מדיניות פנים
מינויים לבית המשפט
ארתור מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ביולי 1881, מת השופט נתן קליפורד, דמוקרט שהיה שופט בבית המשפט עוד מלפני מלחמת האזרחים (מונה בידי הנשיא ה-15, ג'יימס ביוקנן). ארתור בחר במקומו בהוראס גריי, חבר בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס, שנשאר בבית המשפט העליון עד ל-1902. כשהשופט וורד האנט פרש בינואר 1882, בחר ארתור בקונקלינג להחליף אותו. הוא היה בספק שקונקלינג יסכים לכך, אולם רצה להציע לפטרון שלו תפקיד רם בהנהגת המדינה. הסנאט אישר זאת אולם, כצפוי, קונקלינג סירב. לאחר שהסנאטור ג'ורג' אדמונדס סירב למינוי, מינה ארתור את סמואל בלאצ'פורד, שהיה שופט בבית המשפט לערעורים במשך ארבע שנים. בלאצ'פורד שירת בבית המשפט עד למותו ב-1893. בנוסף לכך, מינה ארתור ארבעה שופטי שלום ועוד ארבעה עשר שופטים מחוזיים.
רפורמה בשירות הציבורי
בתחילת שנות השמונים, פעלה הפוליטיקה האמריקנית באמצעות מינויים פוליטיים. המועמדים מינו את תומכיהם, משפחתם וחבריהם לתפקידים בשירות הציבורי. בעקבות השחיתות בממשל גרנט, התעוררו תנועות לביצוע רפורמה בשירות הציבורי. ב-1880, תמך הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' פנדלטון מאוהיו בחקיקה שתחייב בחינה בכתב לשירות הציבורי, חוק שלא עבר. התנקשותו של גרפילד בידי רודף תפקידים מטורף חיזקה את הקריאה לרפורמה. בסוף 1881, בהודעתו השנתית הראשונה לקונגרס, ביקש ארתור חקיקה לרפורמה ציבורית, אולם החוק של פנדלטון לא עבר שוב.
בבחירות לקונגרס ב-1882, חוו הרפובליקנים תבוסה מוחצת. הם איבדו את הרוב בבית הנבחרים, ואילו הדמוקרטים, שתמכו ברפורמה, ניצחו ארבעים מועמדים רפובליקניים מכהנים והשיגו שבעים מושבים. התבוסה גרמה לרפובליקנים רבים לתמוך בחוק, שאושר ברוב מוחץ בקונגרס. ארתור חתם על החוק ב-16 בינואר 1883. החוק (שבאופן אירוני, אימץ את ההמלצות שגובשו עקב החקירה כנגד ארתור כגובה המכס), הקים וועדה לשירות הציבורי לצורך הגשת מבחנים, ואסר על לקיחת כסף ממשכורותיהם של העובדים לקופת המפלגות. בתוך שנתיים, הפך חבר סיעת האיתנים לנשיא שהנהיג את הרפורמה בשירות הציבורי.
ב-16 בינואר 1883 עברה החקיקה בנוגע לשירות הציבורי. החקיקה הוגשה לדיון בקונגרס על ידי הרפורמטור הוותיק ג'ורג' האנט פנדלטון מאוהיו. החקיקה נחתמה בהמשך על ידי הנשיא ארתור, שהפך לרפורמר נלהב לאחר רצח גרפילד. חוק פנדלטון קבע כי משרות ממשלתיות פדרליות יוענקו על בסיס הכשרון וכי עובדי הממשלה ייבחרו באמצעות בחינות תחרותיות. המעשה גרם גם לכך שלא היה חוקי לפטר או להוריד מסיבות פוליטיות עובדים שהיו מכוסים על פי החוק. החוק אסר עוד לחייב את העובדים לתת שירות פוליטי או תרומות לאישים פוליטיים שונים בתוך הממשל. נציבות שירות המדינה הוקמה כדי לאכוף את החקיקה.
החוק היה תקף רק ל-10% מהמשרות הפדרליות, ולא היה מצליח ללא אכיפה מצד הנשיא. מבקריו של ארתור טענו שלא היה מחויב לרפורמה, אפילו לאחר החתימה על החוק, אולם להפתעתם, הנשיא פעל במהירות למינוי הוועדה, ואייש אותה במועמדים רבים שתמכו ברפורמה, כולל יריביו מבית המכס. הוועדה הגישה את המלצותיה במאי 1883. ב-1884, חצי מהתפקידים בשירות הדואר ושלושה רבעים מהמשרות בשירות המכס הוענקו לאנשים שעברו מבחנים. ארתור הביע סיפוק מהמערכת ושיבח את יכולתה להביא עובדי ציבור נאמנים. אף על פי שמינויים פוליטיים מקומיים וכמה משרות ממשלתיות לא הושפעו מהחוק, טענו חוקרים שהחוק היה מרכזי ביצירת שירות ציבורי מקצועי והוביל לעליית המדינה הבירוקרטית המודרנית.
בשנות השבעים, נחשפה שערורייה במשרד הדואר, בה אחראיים על קווי חלוקת דואר זכו לתשלומים מופרזים. תומכי הרפורמה חששו שארתור לא יחקור את העניין. אולם התובע הכללי של ארתור כן חקר את העניין, בסיוע עורכי דין דמוקרטים. ב-4 במרץ תשעה גברים הואשמו בגין הונאת הממשלה בהונאת דואר, פרק שזכה לכינוי שערוריית מרדף-הכוכב; המשפט החל ב-1 ביוני. ארתור תמך בחקירות והכריח את החשודים להתפטר מתפקידיהם. במשפט לא הורשעו אנשים, אולם הוא התחיל מחדש לאחר שאחד מהמושבעים טען שניסו לשחד אותו. ארתור פיטר את תומכי ההגנה מתפקידים ממשלתיים, אולם גם הפעם לא נמצאו אשמים במשפט, מה שפגע במוניטין של ארתור. ב-11 בספטמבר הסתכם לבסוף המשפט. מבין תשעת הנאשמים, רק שני נאשמים הורשאו. מנהל חבר המושבעים האשים כי סוכן ממשלתי ניסה לשחד אותו במהלך המשפט והשופט בתגובה הורה על משפט חוזר, שהתחיל ב-7 בדצמבר 1882. היה זה רק ביוני 1883 שבית המשפט נתן פסק דין בפרשת מרדף-הכוכב השנייה. כל תשעת הנאשמים לא הורשעו ונקבע כי הם חפים מפשע.
עודף תקציבי ומכסי המגן
ההכנסה הגבוהה נשארה מהמסים מתקופת המלחמה, ומאז 1866 היה עודף תקציבי. ב-1882 העודף הגיע ל-145 מיליון דולרים. רבים התווכחו בנוגע לאיזון התקציבי: הדמוקרטים ביקשו להוריד את המכסים, את ההכנסות הממשלתיות ואת מחירי הייבוא, והרפובליקנים האמינו שהמכסים הגבוהים שמרו על שכר גבוה בתעשייה ובמכרות. הם העדיפו שהממשלה תשקיע יותר בשיפורים פנימיים ותפחית מיסים עקיפים. נושא המכס היה הנושא החשוב בפוליטיקה בראותה התקופה, כשהיצרנים ובעלי בריתם תמכו בהגדלת המכסים לצורך פיתוח התעשייה מול התחרות האירופאיות, וקבוצות אחרות תמכו בהורדת המכסים לצורך הורדת המחירים. העימות היה מסובך יותר, כיוון שכל מגזר תמך במכסים גבוהים עבורו: הדרום, למשל, תמך במכסים נמוכים, אולם תמך בהגדלת המכס על כותנה, הגידול המרכזי בדרום. האינטרסים המנוגדים הללו הובילו למערכת מכסים מסובכת שהטילה שיעורי מכס שונים על מוצרים מיובאים שונים.
ארתור תמך במפלגתו, וב-1882 ניסה להוריד מיסים עקיפים על כל דבר מלבד אלכוהול, ולפשט את גביית המכס. במאי באותה השנה, הוגש חוק להקמת וועדה בנושא המכס. החוק עבר בתמיכת ארתור, שמינה פרוטקציוניסטים רבים לוועדה. הרפובליקנים תמכו בכך, אולם הופתעו כשהוועדה המליצה בדצמבר 1882 על הפחתת המכסים בשיעור של 10%. לאחר שהסנאט עסק בחוק, המכסים הופחתו בכאחוז וחצי בלבד. החוק עבר ברוב זעום בקונגרס ב-3 במרץ 1883, יומו האחרון של הקונגרס. ארתור חתם על החוק, שלא השפיע על העודף התקציבי.
הקונגרס ניסה לאזן את התקציב מהצד השני, ולהעלות את ההוצאות הממשלתיות. הקונגרס ביקש הקצבה של 19 מיליון דולר למען שיפור התעבורה הימית. ארתור לא התנגד לשיפורים פנימיים, אולם חשש מעלותו הגבוהה של החוק. הוא הטיל וטו על החוק וטען שהחוק נועד לסייע לבעלי אינטרסים מקומיים ולא לפרויקטים שיסייעו לרוב המדינה. ב-1 באוגוסט 1882, הטיל ארתור וטו על החוק וזכה לתמיכה ציבורית גבוהה, בטענה שהחוק לא הגן על הרווחה הכללית, ולא קידם מסחר בין המדינות. הקונגרס ביטל את הוטו למחרת, והעודף התקציבי ירד ב-19 מיליון. בזמנו החוק נחשב להצלחה בקרב הרפובליקנים, אולם מהר מאוד הובן שהחוק פגע בהם בבחירות אמצע הקדנציה של 1882.
אחד האמצעים המועדפים ביותר של הממשל להתמודד עם עודף הנכסים הפדרליים ההולך וגדל בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 היה להוציא כספים רבים על פרויקטים כגון תשתיות לפיתוח במחוזות פדרליים מפותחים. חקיקה הועברה על ידי שני הבתים בקונגרס בשנת 1882 שקבעה הוצאה של 19 מיליון דולר למען שיפורים טכניים בסכרים שונים על גדות נהרות ונחלים. הנשיא ארתור, בניגוד לקודמיו, בדק מקרוב את יחס ההשקעות הכלכליות על התשתיות; האופי של רבים מהתשתיות שלא היו פעילות בסופו של דבר לא פורש כשווה ערך על ידיו והנשיא הטיל וטו על החקיקה. הקונגרס הצליח לייצר את ההצבעה הדרושה לשני שלישים כדי לעקוף את הווטו של ארתור. אף על פי כן, הנשיא צבר מידה של תמיכה ציבורית בניסיון לעצור הוצאות בזבזניות של הממשל.
בשנת 1883 הוצא תעריף המזרנים שהחל דרכו כהצעת חוק שקראה להפחתה כוללת של 1.5 אחוזים מכלל התעריפים הפדרליים. השינוי נבע מהמלצות ועדה שמונתה על ידי הנשיא ארתור. הוועדה המליצה על לקצץ בחדות את החובות לנוכח אפשרות של התערבות אינטרסים מיוחדים. כתוצאה מכך הצעת החוק הסופית רק הורידה את התעריפים באחוז קטן. העברת הצעת החוק סימנה את תחילתו של מאבק מתמשך בנושא התעריפים בתוך הממשל. ב-5 במאי 1789 הועברה בסנאט הצעת החוק הראשונה - חוק השבועה. השבועה הראשונה ההיא, לחברי הקונגרס ולעובדי מדינה בכללם, הייתה פשוטה מאוד: "אני נשבע בחגיגיות שאתמוך בחוקה של ארצות הברית."
שבעים ושתיים שנה לאחר מכן, פרוץ מלחמת האזרחים הפך במהירות את המעשה השגרתי של השבועה לבעל משמעות נרחבת. בתקופה של נאמנויות משתנות ולא ברורות, כאשר חברי הקונגרס האמינו שהמדינה צריכה לחשוש יותר מבוגדים בצפון מאשר חיילים דרומיים, הגיב הקונגרס בכמה שבועות חדשות. הראשון, נחקק בסוף מושב החירום ביולי 1861. ביולי 1862, בשעות החשוכות ביותר של המלחמה, העביר הקונגרס "שבועת מבחן ברזל" אשר היווה לא רק התחייבות לנאמנות עתידית, אלא גם אישור לנאמנות העבר. בשנת 1864, הסנאט הנשלט על ידי הרפובליקנים, על רקע התנגדותם הקשה של הדמוקרטים המעטים בתוכו, אימץ כלל המחייב את החברים להישבע לשבועת המבחן בשנת 1862 ולראשונה לחתום על עותק מודפס. הנוהג המודרני של סנאטורים ללכת לשולחן המנכ"ל בקבוצות של ארבעה לקחת את השבועה ולחתום עליה החל בשנת 1864.
במשך מספר שנים לאחר מלחמת האזרחים, הרפובליקנים הרדיקלים השתמשו בשבועת המבחן בשנת 1862 כדי למנוע מהדמוקרטים הדרומיים לחזור לקונגרס. בשנת 1868, כשכוחם של הרדיקלים בראשות אישים כגון צ'ארלס סאמנר החל לדעוך, העביר הקונגרס שבועה נפרדת לחברי הדרום הנבחרים, אך באופן אירוני דרש מצפוניים להמשיך להישבע שהם "מעולם לא נשאו מרצונם נשק נגד ארצות הברית." לבסוף, בשנת 1884, ביטל הקונגרס בתמיכתו של ארתור את שבועת המבחן והשאיר את שבועת הדרומיים המוחזרים כזו המוכרת לנו כיום.
בנייה ופיתוח של תשתיות
ב-24 במאי 1883 השתתפו הנשיא צ'סטר ארתור ומושל ניו יורק גרובר קליבלנד בפתיחה החגיגית של גשר ברוקלין. גשר ברוקלין היה הגשר הראשון שנבנה על פני נהר איסט המקשר בין רובעי מנהטן לברוקלין. הגשר היה פלא הנדסי, תוך שימוש בטכניקות בנייה רבות שמעולם לא נוסו בקנה מידה כה מסיבי. האדריכל המקורי, ג'ון רובלינג, נפטר מזיהום שנגרם כתוצאה מפציעה שקיבל ימים ספורים לאחר שקיבל אישור להתחיל בפרויקט. בנו וושינגטון השתלט עליו, ופיקח על פרויקט הבנייה שנמשך שלוש עשרה שנה ויותר מ-15 מיליון דולר נדרש לביצועו (סכום גדול פי שלושה מהציפיות המוקדמות). בסוף הפרויקט, מצבו הבריאותי של וושינגטון רובלינג הידרדר במידה ניכרת. הוא, יחד עם רבים מהמעורבים בפרויקט, חלה במחלת לחץ דם בגלל עבודתם במעברים ששימשו להיווסדות יסודות מגדלי הגשר. ההערכה היא כי יותר מעשרים פועלים נהרגו במהלך בניית הגשר, אם כי ניתן לחלוק על המספר המדויק.
לפני חגיגת פתיחת גשר ברוקלין, בריאותו של הנשיא ארתור התדרדרה. (הוא סבל ממחלת ברייט, אשר נודעה בתור מחלת כליה קטלנית באותה התקופה) ובכל זאת, קהל האנשים שהתייצב לאירוע לא היה מודע לכך, והנשיא קיבל קבלת פנים מרהיבה בהגעתו. ארתור והמושל קליבלנד חצו את הגשר יחד עם הרגימנט השביעי במסגרת החגיגה. מאוחר יותר באותו יום, שניהם בירכו באופן אישי את וושינגטון רובלינג. כשנפתח גשר ברוקלין, זה היה הגשר התלוי הארוך בעולם ואחד המבנים המהפכניים ביותר של התקופה. הוא נשאר לסמל של תעוזה הנדסית. בתקופת נשיאותו של ארתור הוצאו לפועל סדרת תשתיות. לאחר דרישה נרחבת, ארתור אישר ביוני 1884 את הקמתה של לשכת העבודה בתוך הממשל האמריקאי שנועדה לפקח את תקינות עבודה של פועלים. ב-4 ביולי 1884 חזקו מבחינה סמלית יחסי ארצות הברית–צרפת עם חקיקה לתחילת בנייתו של פסל החירות בליברטי איילנד, לחופי ניו יורק וניו ג'רזי. דוגמית של פסל החירות הוצגה לנשיא ארתור ופמלייתו בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית.
רפורמה בצי
שמאל|ממוזער|alt=Photograph of four warships|"פלוגת ההתפתחות" ב-1889
לאחר מלחמת האזרחים, כוחו של הצי של ארצות הברית ירד, מ-700 ספינות ל-52 בלבד, שגם הן היו מיושנות. האומה התמקדה במלחמות מול האינדיאנים במערב במשך חמש עשרה שנים, ולא בים, אולם לאחר סיום המלחמות במערב רבים הודאגו ממצב הצי. גרפילד דרש מודרניזציה שהובלה בידי מזכירי הצי שלו ושל ארתור. בהתבסס על ועדה, הקציב הקונגרס כספים לשיפור הצי, שבנה עוד שלוש ספינות מוגנות מפלדה ואונייה חמושה, שכונו "פלוגת ההתפתחות". הדמוקרטים התנגדו לכך, ולאחר ניצחונותיהם בבחירות לקונגרס, סירבו להקציב כספים לספינות חדשות. גם ללא תוספת ספינות, הצליח הצי לבנות עד 1889 את הספינות שהוקצבו לו.
בשנת 1881 מינה מזכיר הצי ויליאם ה. האנט מועצה מייעצת שנועדה לקבוע את הדרישות של צי חדש. היא המליצה על בנייתם של 21 אוניות מלחמה משוריינות ובנוסף להן גם 70 אוניות מלחמה לא משוריינות. גורם מרכזי בהמלצה היה שכל האוניות החדשות שייבנו יהיו על בסיס של בניית פלדה חיצונית. הייתה זאת ההחלטה שהביאה להקמתו של צי הברזל - אם כי למעשה, ברזל מעולם לא החליף את העץ במלואו. בינתיים לא היה מפעל בארצות הברית המסוגל לייצר תותחים לאקדחים בקוטר של יותר משישה אינץ' - ואף לא היה מסוגל לייצר לוח שריון לאוניית מלחמה או טורפדו או מוקשים כפי שהיו בציים האירופאים. רק בשנת 1883, כאשר ויליאם א. צ'נדלר מניו המפשייר היה מזכיר הצי בקבינט של הנשיא ארתור, ניתן היה לגרום לקונגרס לנקוט בצעדים הראשונים בבניית צי מודרני. ההתחלה של בניית הצי המחודש הייתה צנועה. רשויות הצי האמריקניות צפו בהתקדמות בניית ספינות המלחמה בבריטניה ובצרפת. הם בחנו את הבעיות כפי שעובדו על ידי מעצבים בריטים וצרפתים. את רבים מהרעיונות הזרים בבנייה הימית הם דחו, אחרים קיבלו ושיפרו לפיהם. כתוצאה מכך, ספינות המלחמה המודרניות הראשונות שנבנו עבור חיל הים ייצגו טיפוס אמריקאי מתקדם שנוצר על בסיס אוניות מלחמה של המעצמות האירופאיות למעשה.
המודרניזציה החלה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 בתקופת ממשלתו של הנשיא ארתור, אשר היה מהתומכים הגדולים ביותר של פיתוח הצי בתוך הממשל. צמיחה מהירה בשווקים בחו"ל ומדיניות חוץ שמטרתה שליטה של ארצות הברית בתקשורת ברחבי האזור הסובב את מרכז אמריקה הניעה את המדינה לעבר התרחבות במעמד הימי תחת ממשל ארתור. שנתיים של ויכוח על אופי הרחבה זו הגיע לשיאו עם חוק הצי של 1883, שאישר את הקמתם של סיירות הפלדה מדגמי "אטלנטה", "בוסטון" ו"שיקגו" וספינת המשלוח דולפין. הצי האמריקני שהחל תפקוד מחודש עם כלי שיט אלו זכה לכינוי "הצי החדש". הקונגרס הארבעים ושבע בהצעת חוק שאושרה על ידי הנשיא ארתור ב-3 במרץ 1883, קבע את בנייתם של שלוש סיירות מוגנות וסיירת משלוחים. תחת אישור זה, הקימה מחלקת חיל הים את דגמי אטלנטה, בוסטון, שיקגו ואת סיירת המשלוח דולפין. סיירות אלו היוו את כלי השיט הראשונים של הצי החדש, ואלו בישרו על דור חדש בפיתוח הימי של ארצות הברית.
זכויות האזרח
ממוזער|ויליאם מאהון, חבר קונגרס תומך זכויות האזרח מווירג'יניה.
ממוזער|דיוקן מ-1887 של ארתור
כמו קודמיו הרפובליקנים, התעסק ארתור בנושא התמיכה ברפובליקנים בדרום ארצות הברית, ניצחון על הדמוקרטים, והגנה על זכויות האזרח של השחורים שם. מאז סוף תקופת השיקום, הדמוקרטים הלבנים השמרנים ("דמוקרטי הבורבון") חזרו לשלוט בדרום והמפלגות הרפובליקניות המקומיות נפלו כשתומכיהן השחורים איבדו את זכויותיהם. הפופוליסטים הצליחו לפגוע בתמיכה הדרומית בדמוקרטים. כיוון שהמצע שלהם דרש הקצבה גבוהה יותר לחינוך (לשחורים וללבנים), ביטול מס הגולגולת על זכות ההצבעה וביטול עמוד הקלון, ראו בהם הרפובליקנים הצפוניים כבעלי ברית על חשבון המפלגה המקומית הגוססת. ארתור הסכים והחליט למנות אותם לתפקידים בדרום, כדי ליצור קואליציות איתם ועם אנשי מפלגת השטרות. השחורים בדרום הרגישו נבגדים, אולם אחרים (כפרדריק דאגלס) תמכו בכך, כיוון שהעצמאיים בדרום היו יותר ליברלים מהדמוקרטים. מדיניותו של ארתור הצליחה להשיג תמיכה רק בווירג'יניה, ולאחר היבחרו של גרובר קליבלנד הנושא נפל.
פעולות ממשלתיות נוספות לטובת השחורים גם לא שיפרו את מצבם: כשבית המשפט ביטל את חוק זכויות האזרח של 1875, הביע ארתור את חוסר שביעות רצונו בפני הקונגרס, שלא העביר חוק חדש. ארתור כן התערב ומנע פסיקה נגד צוער שחור מווסט פוינט בטענה שהפסיקה גזענית. אתגר אחר היה במערב, כשהופעל לחץ ממשלתי על המורמונים לביטול הפוליגמיה בטריטוריית יוטה. גרפילד האמין שפוליגמיה היא פשע שפוגע בערכי המשפחה, וארתור תמך, באופן חד פעמי כמעט, בעמדתו. הפוליגמיה שאושרה לפי הכנסייה המורמונית ביוטה יצרה מאבקים בין התנועה המשיחית ביוטה להנהגה הכוללת שלה בארצות הברית. התנועות הדתיות שהתנגדו למורמונים דחקו בקונגרס להעביר מעשה חקיקה שתהפוך פוליגמיה ללא חוקית. בשנת 1882 העביר הקונגרס את חוק אדמונד, הידוע גם בשם חוק נגד פוליגמיה של אדמונד, אשר מנע מאנשי הכנסייה המורמונית מלעסוק בפוליגמיה ויצר עונשים על פי החוק לאלה שנמצאו אשמים בכך.
השאלה אם הקונגרס צריך להתפרץ לתוך נוהגים של הכנסייה ולהעניש פוליגמיה על פי חוק, נדונה בעיתונים. ב-1 בינואר 1882 ציטט עיתון חדשות המדבר מאמר שהתפרסם במגזין 'המאה"' וציין כי "בעיית המורמונים הייתה הפרעה ומטרד מקומי ולא קושי לאומי." בהתייחסו לחוק אדמונד שעמד לעבור באותה העת, טען המחבר כי עונשי ההרשעה אינם הוגנים. לדבריו, זה לא הוגן למנוע מכל האנשים שהאמינו בפוליגמיה או נהגו בה לשמש כשופטים במשפטי פוליגמיה. המחבר טען שמדובר ב"ענישה קולקטיבית", כלומר מדובר בבחירה לא הוגנת ולא נתן שום סיכוי לאדם העומד לדין. אף על פי שחלקם ראו את העברת המעשה כבלתי הוגן, מרבית הלא מורמונים בטריטוריה ביוטה תמכו בחקיקה. בימיו בנשיאות, גרפילד חשש כי אי-הסדר של חוקי המדינה על הקהילה המורמונית עלול ליצור מעין אוטונומיה לא רשמית שעלולה בם בימים לאיים על מעמד הממשל האמריקאי. על פי כתבים ועיתונאים, ב-4 בינואר 1882, נוהג הפוליגמיה בטריטוריה של יוטה כבר חילק את פלחי האוכלוסין המורמונים והלא מורמונים ויצר מתח רב. הממשל הפדרלי וארתור בראשו האמינו שאם התרגול יופסק, ישוב השקט והסדר החברתי בטריטוריה.
ב-17 במאי 1884 העביר ארתור חקיקה שהתירה ממשל מקומי ואזרחי עצמאי לטריטוריה של אלסקה (לימים מדינה בתוך ארצות הברית). אלסקה נרכשה בידי ארצות הברית מהאימפריה הרוסית בשנת 1867 והיה שה רק תחת ממשלו של ארתור שהוקם לבסוף ממשל אזורי אזרחי. קודם לכן הונהגה אלסקה תחת הממשל הפדרלי בתור מחוז פדרלי במעמד שלטוני הדומה למחוז קולומביה המכיל בתוכו את וושינגטון הבירה.
מדיניות כלפי האינדיאנים
לאחר סיום המלחמות עם האינדיאנים, נאלץ ממשלו של ארתור להסדיר את היחסים איתם. הציבור רצה להקל עם האינדיאנים. ארתור לחץ על הקונגרס להעלות את המימון לחינוך האינדיאנים, דרישה שאושרה ב-1884, אף על פי שלא בהיקף שרצה. הוא גם דרש מהאינדיאנים לעבור למערכת בה רק יחידים, ולא שבטים, יהיו בעלי אדמות. ארתור לא הצליח לשכנע את הקונגרס, שאישר את החוק רק ב-1887. החוק גרם לכך שרוב האדמות של האינדיאנים נמכרו במחיר נמוך לספקולנטים לבנים. במהלך נשיאותו של ארתור, המשיכו מגדלי בקר להסיג גבול אל השטחים של האינדיאנים. ארתור התנגד בתחילה לדרישותיהם, אולם לאחר שמזכיר הפנים הבטיח לו שהאדמות לא מוגנות, אישר למתיישבים להתיישב בשמורה אינדיאנית בדקוטה בעזרת צו נשיאותי ב-1885. יורשו גרובר קליבלנד ביטל את הצו בטענה שהאדמה שייכת לאינדיאנים. בשנת 1884 יצא ארתור בהצהרה רשמית נגד התיישבות של אזרחים אמריקאים בשטחים באוקלהומה, שהייתה ישובה בעיקר בידי אינדיאנים:
מדיניות החוץ
מעורבות באמריקה הלטינית
במהלך כהונתו הקצרה בממשלי גרפילד וארתור, ניסה מזכיר המדינה ג'יימס בליין להגביר את המאמצים הדיפלומטיים באמריקה הלטינית, ניסה לכרות הסכמי סחר וליישב סכסוכים בין המדינות. בליין קיווה שהעלאת המעורבות האמריקנית באזור תחסום את ההשפעה האירופאית (בעיקר הבריטית) בחצי הכדור המערבי, וכשבליין עזב את תפקידו בדצמבר 1881, המשיך פרלינגהויסן להתמקד באמריקה הלטינית. בליין הציע לכנס ועידה כלל אמריקנית ב-1882 בענייני סחר ולפתור את מלחמת האוקיינוס השקט בין בוליביה, צ'ילה ופרו. לאחר כניסתו של פרלינגהויסן לתפקיד, הרעיון נפל, מחשש שארצות הברית תישאב למלחמות באמריקה הלטינית. מצד שני, המשיכו ארתור ופרלינגהויסן במאמציו של בליין לנסות ולעודד סחר בין המדינות המערביות, וחתמו על הסכם עם מקסיקו שהוריד את המכס ועבר בסנאט, אולם בית הנבחרים סירב לאשר את החוק. שליט מקסיקו באותה התקופה, הרודן פורפיריו דיאס, הבטיח כי יפתח את הדלתות של מקסיקו בפני משקיעים אמריקאים אשר תמכו בו בעלייתו לכוח. בנוסף, הסכמים עם סנטו דומינגו וקולוניות ספרדיות לא עברו גם כן בפברואר 1885, והסכם סחר הדדי עם ממלכת הוואי פקע גם הוא. פרלינגהויסן הגיע להסכם עם נשיא ניקרגואה, שהיה אמור לאפשר לארצות הברית לבנות תעלה בין האוקיינוס האטלנטי והשקט באזור, שגם הוא נפל בסנאט.
המחלוקת סביב ההגירה
ממוזער|קריקטורה פוליטית משנת 1882 שבה מופיע סיני כשבאמתחתו תעשייה, סדר, שלום ופיכחות, והוא מסורב כניסה בשער הזהב של החירות. על הקיר כתובה הודעה: פניהם של קומוניסטים, ניהיליסטים, סוציאליסטים, פניאן ופרחחים מקודמים בברכה אך אין כניסה לסינים. בתחתית מופיע הכיתוב: היחיד שמסורב, ומתחתיו ציטוט של מדינאי אמריקאי נאור: "אנו מוכרחים למתוח את הקו במקום כלשהו, אתם יודעים".|ימיןהקונגרס עסק בנושאי הגירה יחד עם ארתור. ביולי 1882 עבר חוק שפיקח על ספינות שהובילו מהגרים לארצות הברית. להפתעת הקונגרס, הטיל ארתור וטו על החוק וביקש שינויים בחוק, שבוצעו. הוא גם חתם על חוק ההגירה של אוגוסט 1882, שהטיל מס של 50 סנטים על המהגרים לארצות הברית, ואסר על הגירת חולי נפש, נכים, פושעים ועניים לארצות הברית.
עניין חשוב יותר היה ההגירה הסינית. הסכם עם סין מ-1868 הוביל לזרם הגירה בלתי מוגבל למדינה, שהגיע לכ-250,000 בתקופתו של ארתור. רוב המהגרים גרו בקליפורניה ועבדו כחקלאים וכפועלים. לאחר המשבר הפיננסי של 1873, הואשמו הסינים בהורדת המשכורות. בתגובה, ניסה הקונגרס ב-1879 לבטל את ההסכם. כך נוסח חוק הדרת הסינים, עליו הטיל הנשיא הייז וטו. כעבור שלוש שנים, הסכימה סין לשינויים בהסכם, והחוק עבר והשעה את ההגירה לעשרים שנה. ארתור הטיל וטו על החוק בטענה שההסכם יפר את החוזה עם סין מ-1880. ההסכם הרשה רק השעיה "הגיונית" של ההגירה. מזרח המדינה שיבח את הוטו, והמערב התנגד לכך. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הוטו, אז העביר חוק חדש שהשעה את ההגירה לעשר שנים. ארתור התנגד למניעת האזרחות מהמהגרים הסינים, אבל הסכים להתפשר וחתם על החוק (לבסוף הוכרע בבית המשפט ב-1898 שאיסור מתן האזרחות לסינים אינו חוקתי, אולם ההגירה הסינית המשיכה להיאסר עד ל-1942).
מדיניות בינלאומית
ב-16 במרץ 1882 הסנאט אישר מחדש את אמנת ז'נבה הראשונה משנות השישים שקבעה חוקי מלחמה מוסכמים בין המעצמות שחתמו על האמנה. ב-22 במאי 1882 חתם ארתור על הכרה של ארצות הברית בריבונותה של ממלכת קוריאה (באותם הימים תחת שלטון שושלת ג'וסון) ובכך החל ביחסי ארצות הברית - קוריאה. ארצות הברית נמנעה מהכרה רשמית קודם לכן עקב תקרית ימית מרה במהלכה תקפו קוריאנים אוניית מלחמה אמריקאית שנעה בעבר החוף. קוריאה באותה העת הייתה יותר ויותר נתונה להשפעה חיצונית לנוכח היחלשותה של האימפריה הסינית של שושלת צ'ינג. בשנת 1883 אומצה מערכת זמן סטנדרטי בידי חברות ייצור מסילות ברזל מרכזיות בארצות הברית ובקנדה. המערכת חילקה את צפון אמריקה לחמישה אזורי זמן (מאוחר יותר שונו והורדו לארבעה). הדבר נעשה כדי לתאם נסיעות של רכבות ולמנוע תאונות שתי רכבות היו נוסעות לעבר אותו הכיוון. הממשל האמריקאי לא עורב בהסדר חלוקת אזורי הזמן אך הנשיא ארתור קרא לישיבת מעצמות שנועדה להסדיר אזורי זמן מוסכמים בין גבולות בינלאומיים. בוועידה נקבע כי גריניץ' הממוקמת בתוך בריטניה, שכבר אימצה רשמית מערכת חלוקת אזורי זמן לאומית, תהיה לסטנדרט של זמן אפס לשעון. ב-29 באוקטובר 1883 קודמו יחסי ארצות הברית–לוקסמבורג כאשר הנשיא ארתור חתם על הסכם הסגרה עם הנהגת לוקסמבורג.
יורשו של בליין, פרלינגהויסן, ניהל משא ומתן על אמנה עם ניקרגואה שהעביר קרקעות נרחבות מניקרגואה לארצות הברית להקמת נתיב מים שיקשר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. עם זאת, הקונגרס סירב לאשרר חוזה זה עם ניקרגואה מכיוון שההסכם הפר אמנה קיימת עם האימפריה הבריטית, במסגרתה כל מדינה התחייבה שלא להשיג שליטה בלעדית בכל תעלה שנבנתה דרך האזור של אמריקה המרכזית. הנשיא גרובר קליבלנד, יורשו של ארתור, חזר בו מאוחר יותר מהאמנה. כל ניסיון להעביר חקיקה שתאשרר את האמנה נתקל בהתנגדות משמעותית מצד אינטרסים של גורמים מיוחדים כמו מזקקי סוכר ויצרני צמר ולכן הם חסרו תמיכה מכריעה בסנאט. חוזים אלה העמידו את ארתור בסתירה לאינטרסים המגן במפלגה הרפובליקנית והיו בין הסיבות לכך שלא הצליח להשיג את תמיכתם של מנהיגי המפלגה לבחירות לקדנציה שנייה.
בריאותו, מסעותיו ועזיבתו את התפקיד
alt=A group of men seated in a forest|ממוזער|שמאל|ארתור בתערוכה בפארק הלאומי ילוסטון, יחד עם פיליפ שרידן ורוברט טוד לינקולן
קצת לאחר שנכנס לתפקיד, התגלתה אצל ארתור מחלת כליות. הוא שמר על המחלה בסוד, אולם השמועות נפוצו ב-1883. הוא הרזה והזדקן, ולא הצליח לעמוד בעומס תפקידו. כדי להבריא, נסעו ארתור וחבריו הפוליטיים לפלורידה באפריל 1883. החופשה רק החמירה את מצבו, והוא סבל מכאבים לפני שחזר אל וושינגטון. מעט לאחר שחזר מפלורידה, ביקר בביתו בניו יורק סיטי, ופתח לתנועה את גשר ברוקלין. ביולי, ביקר בפארק הלאומי ילוסטון. הכתבים ליוו את הפמליה הנשיאותית וקיוו לפרסם את מערכת הפארקים הלאומיים החדשה. הטיול שיפר את מצבו של ארתור, והוא חזר לוושינגטון רענן לאחר טיול בן חודשיים.
באותה התקופה הבין ארתור, שכמו הייז ב-1880, כנראה לא יזכה במועמדות ב-1884. לקראת הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884, התברר שג'יימס בליין היה המועמד המוביל, אף על פי שארתור לא ויתר על כהונה שנייה. התברר לא במהירות שאף אגף במפלגה לא היה מוכן לתמוך בו לחלוטין: בני התערובת תמכו בבליין, ואילו האיתנים היו מפולגים- חלקם תמכו בארתור, ואחרים בסנאטור ג'ון לוגן מאילינוי. הרפובליקנים תומכי הרפורמה, שהיו ידידותיים יותר כלפי ארתור לאחר הרפורמה שהנהיג, עדיין לא היו בטוחים בו מספיק כדי לתמוך בו במקום בסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט, תומך ותיק ברפורמה. הקהילה העסקית תמכה בו, וכך גם רפובליקנים דרומיים שהיו חייבים לו את מינויים, אולם כשהחלו להתאסף מסביבו, כבר הבין ארתור שלא יצליח להתמודד על התפקיד בהצלחה.
הוא ניהל מסע בחירות מוגבל, באמונה שאם לא יתמודד יעורר ספקות בנוגע לתפקודו כנשיא ובנוגע לבריאותו, אולם בזמן הוועידה ביוני, היה ברור שיובס. בליין הוביל בסיבוב הראשון והשיג רוב כבר בסיבוב הרביעי. ארתור בירך את בליין במברק והודה בתבוסתו. הוא לא שיחק תפקיד במערכת הבחירות, ובליין האשים בכך את הפסדו בנובמבר למועמד הדמוקרטי, לגרובר קליבלנד. בליין גם נפגע מכך שכמה רפובליקנים שהאמינו ברפורמה רחבה בשירות הציבורי ("Mugwumps") נטשו אותו ותמכו בקליבלנד. קליבלנד הפך לנשיא הדמוקרטי הראשון מאז מלחמת האזרחים, ואילו ארתור הפך לנשיא האחרון מתוך חמישה ששירת כהונה אחת מלאה או פחות ולא נבחר להיות מועמד לכהונה שנייה.
פרישה, מוות והנצחה
alt=Bronze statue of a man in a city park|ממוזער|ימין|פסל של ארתור בכיכר מדיסון בניו יורק, שנבנה ב-1898.
שנים אחרונות
ארתור עזב את תפקידו ב-1885 וחזר לביתו בניו יורק סיטי. חודשיים לפני תום כהונתו, פנו אליו האיתנים מניו יורק בבקשה שירוץ לסנאט, אולם הוא סירב ורצה לחזור לעריכת דין. בריאותו מנעה ממנו לקחת חלק פעיל בחברה שלו, והוא שירת כנשיא של כבוד. רוב הזמן היה חולה מכדי לעזוב את ביתו. עד לסוף 1885, הצליח להופיע מעט מאוד בציבור.
לאחר שבילה את קיץ 1886 בקונטיקט, חזר הביתה וחלה. ב-16 בנובמבר, ציווה על שרפת כל מסמכיו, האישיים והרשמיים (מספר קטן מהם שרד ועבר לנכדו, שהעניק אותם לכותב ביוגרפיה על סבו). למחרת בבוקר, סבל מדימום מוחי, ולא חזר להכרה. למחרת היום, ב-18 בנובמבר, מת בגיל חמישים ושבע. ב-22 בנובמבר, נערכה לוויה פרטית בניו יורק סיטי, בה נכחו הנשיא קליבלנד והנשיא לשעבר הייז. ארתור נקבר עם בני משפחתו בבית הקברות של אלבני, לצד אשתו. ב-1889, הוקמה אנדרטה מעל קברו, בצורת מלאך עם עלה מארד על ארונו.
מאפיינים אישיים
ארתור היה בחור חביב וקל-לב, הצטיין בקשריו החברתיים, צפה בקפידה ולמד משירותים חברתיים והיה מתמקח מוצלח. עם זאת, ארתור שמר לעצמו את קשריו האישיים ולא התרברב בסגולותיו האישיות וקשריו המשפחתיים. דוגמה לקשריו החזקים עם משפחתו ניתן למצוא באובדן שחש לאחר מותה של אשתו אלן הרנדון. העובדה ששמר על פרטיותו הובילה את מתנגדיו להעשיר את התדמית שלו בתור אדם מתבודד, תדמית שעם הזמן התחזקה. מכיוון שצ'סטר ארתור חי חיים מלאי סתירות פנימיות, הוא היה בעל דמיון, אם כי החלטי. הוא שאפתן אך שמר על כך באופן פרטי.
ארתור היה בגובה של 1.88 מטרים בתקופת נשיאותו, בעל שיער חום שהאפיר עד להגעתו לנשיאות, עיניים שחורות, מצח גבוה ופנים עגולות. בצעירותו הוא היה אדם חטוב, במשקל שנע בין 79.38 ל-83.91 קילו, אך נטייתו לסעודות בשעות הלילה המאוחרות העלתה אותו עד 102.06 קילו בעת שמונה לנשיא. עקב מחלת הכליות שלו ירד מספר קילוגרמים לאורך תקופת נשיאותו. המאפיין המובהק ביותר שלו היה השפם האיקוני שהתרחב עד לצידי השיער שלו, אשר סימל את דמותו לאורך רוב הקריירה שלו. ארתור נהג להופיע באירועים מיוחדים בלבושים ולשים מסורתיים כדי להדגיש את קשרו התרבותי עם מוצאו.
מעט מאוד ידוע על חייו הדתיים של ארתור מלבד העובדה שאביו, ויליאם ארתור, היה איש דת מטעם הכנסייה הבפטיסטית. למרות משנת אביו, ארתור התנגד לאמונה הדתית, בעיקר בצעירותו. רוב חייו לא היה ארתור אדם דתי במיוחד אף על פי שמדי יום ראשון התארח בכנסייה האפיסקופלית של ג'ון הקדוש בוושינגטון הבירה. אף על פי שאמונתו האישית אינה ברורה, ידוע שארתור התנגד לכנסייה המורמונית והוא התנגד להתיישבות המורמונית באזורי מדינות המערב. התנגדותו של ארתור לכנסייה המורמונית נבעה בעיקרה מהפוליגמיה, אותה החשיב להיות אבן פינה של המוסד הדתי המורמוני.
הנצחה ומורשת
ב-1898, נחנך פסלו של ארתור, פסל ארד בגובה ארבעה וחצי מטרים, בכיכר מדיסון בניו יורק סיטי. מזכיר המלחמה אליהוא רוט תיאר את ארתור כ"חכם בפוליטיקה ומשפיע בממשלו", והכיר בכך שארתור היה מבודד במהלך כהונתו כנשיא. מבחינה היסטורית הייתה תקופת נשיאותו של ארתור, אשר לא הייתה צפויה בעליל, בעלת חשיבות רבה על התפתחותה הפוליטית של ארצות הברית. ארתור הצליח היטב בתפקידו, למרות מצבו הבריאותי הלקוי, הוא ניסה למשול במיומנות, והוא הצליח אף על פי שמעולם לא הוכרה על ידי חבריו הפוליטיקאים, העיתונות או האוכלוסייה הכללית בתרבות הפופולרית. אף על פי שארתור העדיף שירות ממשלתי מפלגתי יעיל על פני ממשלה שנבחרת בתחרותיות, הוא בכל זאת גילה גמישות ונכונות לאמץ רפורמה נרחבת בתוך הממשל. בכך שהוא נאבק בסוגיית המכס (במיוחד כשהוא מוכן להטיל ספק בדוקטרינות הביורוקרטיות המייסדות של המפלגה הרפובליקנית) ותמך במודרניזציה של הצי האמריקני, ארתור עומד כדמות מעבר חשובה באיחוד העם לאחר העת המרה שהגיעה בסופה של מלחמת האזרחים והשיקום. בעוד הוא לא הביא לפריצת דרך במנגנון הנהגתה של המפלגה, ארתור הדגים מודל ששימש אחריו לדמותו של נשיא יציב במדיניותו וביכולותיו לפתח את האומה האמריקאית.
ממוזער|שמאל|190px|alt=Historical 21-cent stamp with Arthur's profile.|ארתור מופיע על בול דואר מ-1938, בשווי 21 סנטים.
חוסר האהדה כלפי ארתור בחייו השפיעה על הערכתו בידי ההיסטוריונים, וההכרה בו לאחר שעזב את תפקידו נעלמה. ב-1935 נאמר שארתור היה אלמוני למרות חלקו הגדול בתולדות המדינה. ב-1975 כתב היסטוריון שהיה נשיא עם קבינט יציב ומוצלח, וללא שחיתות שהייתה כל כך נפוצה באותה התקופה בקרב עסקים ופוליטיקאים. אף על פי שהיה הרוס מבחינה פיזית ורגשית, פעל בהתאם למה שהמדינה הייתה צריכה. ארתור נחשב לאדם שעמד במילתו, לא לקח שוחד ושמר על כבוד עצמי, בניגוד לפוליטיקאים רבים. לא היה לו החזון להשיג גדולה, אולם תקופתו הייתה תקופת שלום ושגשוג.
ארתור לא חשש לאתגר את הסטטוס קוו והעדיף לפתח את המדינה גם במחיר של פגיעה בגורמים תרבותיים מקומיים. הפרת כללים וסיכון באי הסכמה מצד שותפיו בממשל לא הפריעו לו. צ'סטר ארתור האמין שחקיקות חדשות אינן שווה דבר אלא אם כן הן אפקטיביות. מכיוון שצ'סטר ארתור היה עצמאי בפעילותו עד היסוד, הוא הצליח להתנער מהציפיות של הרפובליקנים כשהוא מחזק ומחבק את הרפורמה בשירות המדינה בארצות הברית ואכף את חוק הרפורמה בשירות המדינה, שהפך לאבן הפינה של ממשלו. מבחינתו, פשרות היו שם נרדף לבינוניות; ולכן העדיף לפעול בצורה עצמאית במקום להגיע לפשרות עם פוליטיקאים נוספים.
לקריאה נוספת
Thomas Reeves, Gentleman Boss: The Life and Times of Chester Alan Arthur, A.A. Knopf, 1975.
Justus D. Doenecke, The Presidencies of James A. Garfield and Chester A. Arthur, University Press of Kansas, 1981.
George Frederick Howe, Chester A. Arthur: A Quarter-Century of Machine Politics, F. Ungar Publishing, 1957.
Zachary Karabell, Chester Alan Arthur, Times Books, 2004.
Scott S. Greenberger, The Unexpected President: The Life and Times of Chester A. Arthur, Da Capo Press 2017.
John M. Pafford, The Accidental President: Chester A. Arthur, Regnery History, 2019.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה של צ'סטר ארתור, באתר הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:גנרלים במלחמת האזרחים האמריקנית
קטגוריה:בוגרי מכללת יוניון
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'יימס גרפילד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1829
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1886 | 2024-10-18T05:00:52 |
קבורת הלב בנפרד מהגוף | קבורת הלב בנפרד מן הגוף היא מנהג שנהגו בו באשר לאנשים מפורסמים (לרוב מלכים) שהלכו לעולמם, הקשור, כפי הנראה, לפולחן שרידי הקדושים בכנסייה הקתולית בימי הביניים. בתקופה זו (ובימי הקדם) ייחסו ללב תכונות כמרכז הרגש והאומץ. קבורת הלב בנפרד מהגוף באה לפזר מבחינה סמלית את התכונות החיוביות המיוחסות לקבורתו של אדם חיובי, ולהעביר חלק מהן למקום נוסף, במקום שתהיינה מרוכזות במקום אחד. באופן זה התכונות החיוביות – אומץ, יושר, רחמים, ונדיבות, מצויות הן בקברו של הגוף והן במקום בו טמון הלב.
סוג נוסף של קבורת הלב בנפרד מן הגוף הוא עקב נסיבות מורבידיות שונות, כגון מקרהו של לואי ה-17 שיידון להלן, בו הושלך הילד אל קבר עניים משותף וללא שם, אך לבו נלקח על ידי רופא מלוכני, ונשמר במשך מאתיים שנה.
מלכים
שמאל|ממוזער|250px|קבר ריצ'רד הראשון (לב הארי) בפונטברוֹ (פרט ללב, הקבור ברואן)
מלכי אנגליה
חלק ממלכי אנגליה נקברו בנפרד מלבם:
אדוארד הראשון (נפטר ב־1306) הורה לבנו אדוארד השני כי ייתן את לבו לקבוצה של מאה אבירים, אשר תיקח אותו אל ארץ הקודש ותמשיך שם בכיבוש. בנו, אדוארד השני, לא מילא את צוואתו, וגורל הלב אינו ידוע.
ריצ'רד הראשון המכונה "לב הארי", שמת בשנת 1199, נטמן גם הוא כשליבו מחוץ לגופו. לבו הוצג במשך שנים רבות בקתדרלה ברואן שבצרפת, בתחילה בתוך מכל עשוי מכסף. בשנת 1260 הותך המכל על מנת לאסוף כסף לתשלום כופר עבור שרידיו של הקדוש לואי שנפלו בידי הסרצנים, והלב עבר למכל עשוי מעופרת. לאחר מכן הועבר הלב למוזיאון בעיר רואן, שם הוא מצוי כיום.
ג'יימס השני, שבילה את ימיו האחרונים בגלות בצרפת לאחר שהודח במהפכה המהוללת בשנת 1688. לבו נטמן מחוץ לגופו בכנסייה בשאיו, ליד פריז.
מלכי סקוטלנד
שמאל|ממוזער|250px|קבר הלב של רוברט דה ברוס, במנזר מלרוז
לבו של ג'ון באליול , שהיה דוכס, ואביו של מלך סקוטלנד אשר נשא את אותו השם, הוצא מגופתו על ידי אשתו הנאמנה דבורגילה, הליידי מגולווי. האישה הניחה את הלב בקופסת שנהב, והייתה סועדת את ארוחותיה כשהלב "סועד" לצידה, (הארוחה עצמה הייתה ניתנת לאחר מכן לאביונים) דבורגילה מתה בשנת 1290, ונקברה כשלבו של בעלה בין זרועותיה.
לבו של רוברט דה ברוס מלך סקוטלנד האגדי, אשר הביס את הבריטים בראשותו של אדוארד השני בקרב באנוקברן והשיג את עצמאותה של ארצו, נמסר עם מותו בשנת 1329 לאביר ג'יימס דאגלס "השחור". דאגלס לקח את הלב עמו במסעו לארץ הקודש. כאשר עגן בספרד ראה לפתע קבוצת מוסלמים מתקיפים נוצרים. הוא הטיל עצמו למערכה, כשלפניו השליך את קסדת הכסף המכילה את לבו של רוברט דה ברוס. דגלאס לא שרד את הקרב. שנים רבות לאחר מכן הוחזרו לבו של דגלאס ולבו של רוברט דה ברוס לסקוטלנד על ידי סר ויליאם קית'. בשנת 1921 התגלה מכל קטן עליו נכתב כי הוא מכיל את לבו של רוברט דה ברוס בכנסיית "מלרוז אבי" דרומית לאדינבורו. הלב נקבר מתחת לרצפה שוב, והוצא שוב בשנת 1996 לאחר שחפירות ארכאולוגיות נוספות התבצעו במקום. הלב טמון כיום במלרוז אבי, ושלט מכריז על מקומו. ברוס עצמו טמון בעיירה דנפרמליין (Dunfermline).
מלכי צרפת
רבים ממלכי צרפת נטמנו כשלבם מחוץ לגופם. ובמשך תקופה מסוימת היה זה מנהג מקובל. מיוחד הוא מקרהו של הדופין, המכונה לואי ה-17, אשר נשאר בחיים לאחר עריפת ראשו של אביו בזמן המהפכה הצרפתית. הדופין מת בן 10, כשהוא עני ואין אדם אשר יתמוך בו. גופו הושלך לקבר ללא שם, אך רופא מלוכני שצפה בקבורה הצליח לעקור את לבו של הדופין, ולשמרו בפורמלין. הלב עבר גלגולים שונים במשך מאתיים שנים, ולבסוף הוחזר לצרפת בשנת 1975. לאחר שבדיקת DNA אישרה כי האיבר קשור גנטית לקווצת שער של אמו, מארי אנטואנט, נקבר הלב בכנסייה בסן דני בפריז, בטקס רב רושם, על ידי מלוכנים ואנשי כנסייה צרפתים, ב־8 ביוני 2004.
מלכי בית הוהנצולרן
פרידריך וילהלם הרביעי, שמת בשנת 1861 נטמן, לפי צוואתו, בכנסיית השלום בפארק סנסוסי שבפוטסדם, אבל רק לאחר שלבו הוצא מגופו ונקבר בנפרד בכניסה לקבר משפחתו בארמון שרלוטנבורג, מקום קבורת הוריו, בברלין.
מלכי בית הבסבורג
היה זה מנהגם של מלכי בית הבסבורג להיטמן בשלושה חלקים: הגוף עצמו נטמן בקפלת הקיסרים, בכנסייה הקפוצ'ינית בווינה, בעוד שחלקי הגוף הפנימיים נקברו במקום אחר, ואילו הלב נטמן ב"אוגוסטינר קירכה" בסמוך, אך בנפרד. הנוהג נשמר בין 1600 בערך ל-1872, אך אף לבו של קיסר אוסטריה האחרון, קרל הראשון נקבר בווינה, בנפרד מגופו, שנקבר באיי מדירה, מקום גלותו ומותו.
מלכי בוואריה
לודוויג השני ("המטורף") מלך ממלכת בוואריה קבור בקתדרלה של מינכן ולבו בכד בכנסייה באלטוטינג (Altotting), שהיא מקום עלייה לרגל לקתולים של גרמניה (גם שם, כמו בצ'נסטוחובה שבפולין, יש פסל קדוש של "מדונה שחורה").
מלכי פולין
לבו של מלך פולין מיכל הראשון נטמן במנזר ליד ורשה, מעיו נקברו בחומת הקתדרלה של לבוב ועצמותיו נטמנו בקתדרלת ואוול בקרקוב.
מלך פולין אוגוסט השני "החזק", אשר נפטר בשנת 1733, טמון בעיר קרקוב, אך לבו טמון בכנסייה בעיר דרזדן בגרמניה.
מנהיגים
הדוכס הסקוטי ג'יימס גרהאם, המכונה "המרקיז ממונטרוז" היה מראשי צבא המלך צ'ארלס הראשון במלחמת האזרחים האנגלית. בשנת 1650 נפל הדוכס בשבי אויביו, אשר שלטו בסקוטלנד. ב-21 במאי 1650 הוא הוצא להורג באופן ברברי במיוחד: הדוכס נתלה, ואז הוטבע, ולאחר מכן בותר לחלקים, אשר נשלחו לכל עריה החשובות של סקוטלנד. ראשו ולבו הונחו מעל שערי טירת אדינבורו. יש האומרים כי שנים מספר לאחר מכן נאספו לבו וראשו ונקברו בקתדרלת סט. גילס באדינבורו. אחרים טוענים כי לבו נשלח בנפרד בתוך מכל לבני משפחתו, אך אבד, ועבר גלגולים שונים ביבשות שונות, עד שאבד סופית במהפכה הצרפתית.
לאון גמבטה היה ממקימיה של הרפובליקה הצרפתית השלישית בצרפת, ונפטר בשנת 1882 כתוצאה מתאונת נשק. גמבטה נחשב לגיבור לאומי, שכן לאחר תבוסת נפוליון השלישי במלחמת צרפת–פרוסיה ארגן את הצבא הצרפתי, לאחר שנמלט בכדור פורח לערי הספר, וכך שמר על כבודה של צרפת. בשנת 1920, עת הוקם קבר החייל האלמוני, הובל לבו של גמבטה במרכבה שבה הובלה גופת החייל האלמוני, כהוקרה לפועלו של גמבטה, ועל מנת להראות את הרציפות במאבק הלאומי בין מלחמת העולם הראשונה שהייתה העילה להקמת קבר החייל האלמוני, ובין מלחמת פרוסיה-צרפת שקדמה לה. לאחר שגופת החייל האלמוני נטמנה מתחת ל"שער הניצחון", הובל לבו של גמבטה לקבורה בפנתיאון, בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה.
המנהיג הפולני יוזף פילסודסקי הורה בצוואתו כי לבו ייטמן בעיר וילנה, אותה ראה בחזונו כחלק מפולין.
אחרים
שמאל|ממוזער|250px|עמוד הקבורה ללבו של פרדריק שופן בכנסיית הצלב הקדוש בוורשה
ניקולאוס קוזאנוס (1401–1464), פילוסוף, תאולוג ומתמטיקאי גרמני. קוזאנוס נקבר ברומא אך לבו הובא, על פי בקשתו, לכנסייה בעיר מולדתו, קואס (Cues), אותה יזם ותכנן.
המשורר פרסי ביש שלי מת בתאונת טביעה בשנת 1822. גופתו נסחפה אל החוף מספר ימים לאחר מכן. הגופה נשרפה במעמד אשתו, הסופרת מרי שלי, וידידו המשורר לורד ביירון. בעוד שהגופה נשרפה, הלב לא אוכל. מרי שלי לקחה את הלב השלם ממדורת הקבורה, ונשאה אותו עמה בתיק קטן במשך ימי חייה. לאחר מותה נקבר הלב בעיר בורנמות'. אפרו של שלי טמון ברומא.
לורד ביירון עצמו, ידידו הקרוב של שלי, מת ב־19 באפריל 1824 ממחלה בה לקה כאשר השתתף במלחמת העצמאות של יוון. היוונים, המעריצים את זכרו, קברו את לבו מתחת לעץ בעיר מיסולונגי ביוון. גופתו נשלחה לאנגליה, ומכיוון שסירב להיטמן בכנסיית וסטמינסטר, נקבר בכנסיית מריה מגדלנה, בעיירה האקנל במחוז נוטינגהאם.
ד"ר דייוויד ליווינגסטון, חוקר הארצות הבריטי הנודע בן המאה ה-19, נפטר בזמביה בשנת 1873 בעודו באחד ממסעותיו לחיפוש מקורותיו של נהר הנילוס. גופתו נשלחה במסע אשר ארך חודשים רבים אל בריטניה, ושם נקברה בטקס רב רושם בכנסיית וסטמינסטר, אשר בה קוברת האומה הבריטית את גדוליה. יש האומרים כי לבו טמון בקופסת מתכת מתחת לעץ באזור העיירה אילאלה בזמביה, שם הוא מת, וכנסייה בזנזיבר מתגאה בכך שלבו של ליווינגסטון טמון בה.
הצייר הצרפתי ז'אק-לואי דויד, נפטר בעיר בריסל בבלגיה, ונטמן שם. לבו הועבר לבית הקברות פר לשז בפריז.
המלחין הפולני פרדריק שופן נקבר בפריז, אך ציווה כי לבו ייטמן בכלי המלא באדמה פולנית; הכלי ובו לבו של שופן הועבר לפולין ונטמן בכנסיית הצלב הקדוש בוורשה . הכנסייה נהרסה במלחמת העולם השנייה אך נבנתה מחדש, ובמבנה החדש הותקן עמוד בו נטמן לבו של שופן.
גם לבו של הסופר הפולני ולדיסלב ריימונט טמון בכנסיית הצלב הקדוש בוורשה.
הברון פייר דה קוברטן, מייסד התנועה האולימפית ונשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, ציווה שלבו ייקבר באולימפיה.
טיץ' קואנג דוק, נזיר בודהיסטי וייטנאמי ששרף את עצמו למוות כמחאה על מדיניות הממשלה, ליבו נותר ללא פגע ומשומר בכלי זכוכית במקדש.
אטנאסיו חירארדוט - קצין קולומביאני, ממוצא צרפתי, אחד מגבורי המלחמות המהפכנית לעצמאות של קולומביה וונצואלה בתחילת המאה ה-19, אחד מעוזריו של סימון בוליבאר. נהרג בקרב בגבעת בארבולה. לפי פקודתו של בוליבר, לבו של חירארדוט נקבר בקתדרלה בקראקס במאוזולאום מיוחד בתוך קפלת השילוש הקדוש שהשתייכה למשפחת בוליבר.
*
קטגוריה:קבורה | 2024-08-17T08:39:20 |
זאב לב | זאב לב (נולד וילהלם לב, 25 באפריל 1922 - 3 באוקטובר 2004) היה פיזיקאי ישראלי, פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל במדעים מדויקים לשנת תשכ"ב (1962), ומייסד בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, שכונה עוד בחייו, בשם "מכון לב".
ביוגרפיה
זאב לב נולד בשם וילהלם לב בווינה לנחום ואסתר לאו (לבית רימלט), שהיו שניהם צאצאי רבנים, בשנת 1934 עקרה משפחתו לברלין.
כשסופחה אוסטריה על ידי הנאצים, נשלח לאנגליה בקינדר-טרנספורט והחל ללמוד בישיבת גייטסהד. בזמן הקרב על בריטניה הוגלה, יחד עם אלפי נתינים גרמנים אחרים, למחנה הסגר בקולומביה הבריטית שבקנדה, שם עבד כחוטב עצים, בעוד הוריו ואחותו נספו בשואה. ב-1942 גייס רבה הראשי של טורונטו, הרב יעקב קמינצקי, את ראשי הקהילה לחתום על כתב ערבות, לשחרור היהודים מהמחנה. אחרי שחרורו עבר לטורונטו, שם היה בן בית אצל הרב קמינצקי.
לב סיים תואר ראשון בפיזיקה בהצטיינות יתרה באוניברסיטת קווינס שבאונטריו. סיים תואר שני בשנה אחת, באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית, והתקבל ללימודי דוקטורט באותה אוניברסיטה במחלקה לפיזיקה שבראשה עמד חתן פרס נובל, פרופ' איזידור רבי. מנחהו לדוקטורט היה צ'ארלס טאונס, שאף הוא זכה בהמשך בפרס נובל.
ב-1950, לאחר סיום הדוקטורט, עלה עם אשתו דבורה (אותה פגש במסגרת תנועת הנוער השומר הדתי) לארץ ישראל, למורת רוחו של פרופ' רבי, והתקבל כמרצה באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בתהודה פרמגנטית, וקנה לו שם עולמי בתחום, והיה בין המובילים לפיתוח מכשירי ה-MRI והמיקרוגל. ב-1962, כשהוא בן 40, התמנה לפרופסור מן המניין.
מכיוון שדגל בתורה עם דרך ארץ, עמד בראש קבוצה שייסדה ב-1969 את בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, הנקרא היום המרכז האקדמי לב, המשלב לימוד תורה ומדע גם יחד. לב וקבוצת המייסדים קיבלו, לשם כך, הסכמות מרבנים חשובים. הוא בחר שבית הספר יתמקד בתחומים: אלקטרו-אופטיקה, אלקטרוניקה ומדעי המחשב. לב היה גם ממייסדי המכון המדעי-הטכנולוגי לבעיות הלכה והיו"ר הראשון שלו. בניו למדו בישיבות תיכוניות.
בראשית שנות השבעים היה לב בין ראשוני המתיישבים בשכונת גבעת המבתר שבירושלים. הוא שימש כרבה של השכונה הקטנה והצעירה. בטרם נבנה מבנה הקבע של בית הכנסת בשכונה, שימש מרתף ביתו כבית כנסת. במקום זה התגבש נוהל תפילה משותף לכל העדות, שלפיו קטעי התפילה נקראים לסירוגין לפי נוסחי העדות השונות. כך הונהג גם במבנה הקבע של בית הכנסת, במשך למעלה מעשרים שנה.
לב היה חבר בוועדות ציבוריות, בין היתר בוועדה להיתרי עבודה בשבת ובוועדה לבדיקת טיסות אל על בשבת. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, קיבל ב-1982 את דעת המיעוט של לב להימנע מטיסות בשבת. לב נהג לייעץ לרבנים חשובים כרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג וכרב שלמה זלמן אוירבך בענייני טכנולוגיה.
לב נפטר בירושלים ב-3 באוקטובר 2004, והוא בן 82. נקבר בהר המנוחות בירושלים.
בנובמבר 2011 נקרא על שמו של לב רחוב בפארק ההיי-טק בהר חוצבים בירושלים. בית הספר הגבוה לטכנולוגיה מעניק לזכרו את "פרס לב" מדי שלוש שנים בתחום "תורה עם דרך ארץ".
משפחתו
לזאב ודבורה לב נולדו חמישה ילדים. לאחר שדבורה נפטרה מסרטן נישא בשנית לשרה, לבית קצבורג, אלמנתו של הרב אברהם לבקוביץ', ואם לארבע בנות. השניים גידלו ביחד את תשעת ילדיהם.
בנו, אל"ם נחום לב, היה קצין בכיר בסיירת מטכ"ל. ב-1988 עמד בראש כוח הסיירת שהתנקש באבו ג'יהאד באחד מפרברי תוניס, בירת תוניסיה, ואחד היורים לעברו. היה חובב אופנועים ונהרג בתאונת אופנוע באוגוסט 2000. ספרו "אופנועים - רכיבה נכונה" ראה אור לאחר מותו. בהספדו לבנו אמר עליו שמבחינתו מת שלוש פעמים: כשמות אמו שינה אותו מהקצה אל הקצה, כשעזב את הדת וכשנהרג בתאונה.
גם בנו השני, שמעון לב, צלם במקצועו, עזב את הדת ואף כתב על היציאה בשאלה ספר בשם "ושיודע לשאול" (הוצאת חרגול, תשנ"ח). בספר כתב נחום לב: . על האופן שבו קיבל את עזיבת הדת של שניים משלושת בניו כתב נחום: .
בנו השלישי, אבי לב, תושב קרני שומרון, לימד בישיבה. בתו, ד"ר אסתר כהן, מרצה לאנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. בתו, חוי לב, היא אמנית העוסקת בציור, פיסול וצילום. אחד מחתניו הוא ד"ר גבי בוטבול, מייסד בתי ספר אקדמיים לציבור החרדי בישראל ומחבר הספר "אסירי תקווה".
פרסים
שמאל|ממוזער|250px|זאב לב מקבל את פרס ישראל, 1962
פרס ישראל למדעים מדויקים על ספרו "תהודה פרמגנטית בגופים מוצקים" (1962)
פרס רוטשילד על תרומתו לחקר הפיזיקה של המצב המוצק (1965)
פרס כץ
פרס הרב מימון
פרס ירושלים
מספריו
תהודה פרמגנטית בגופים מוצקים.
בירור מושגים - כוח כוחו וכוח שני בהלכה
מערכי לב
קישורים חיצוניים
(עם זכייתו בפרס ישראל)
יחיאל דומב, זאב לב - תלמיד חכם, מדען וחלוץ בחינוך התורני, בד"ד 15 (תשס"ד), עמ' 83-77
ממאמריו:
- תגובה למאמרו של הרב שלמה וולבה אודות "תורה עם דרך ארץ", בתוך: המעין, תמוז תשנ"ב
, על אודות הספר "עשייתו של גדול"
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקאים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעים מדויקים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1962
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס הרב מימון
קטגוריה:זוכי פרס כץ
קטגוריה:ציונות דתית: מייסדי ארגונים ומוסדות
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פיזיקה
קטגוריה:סגל המרכז האקדמי לב
קטגוריה:תורה ומדע
קטגוריה:ישראלים ילידי אוסטריה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בקנדה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:גבעת המבתר: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-04-02T07:14:29 |
אנתוני בלאנט | אנתוני בלאנט (באנגלית: Anthony Blunt; 26 בספטמבר 1907 – 26 במרץ 1983) היה בכיר במודיעין הבריטי ומרגל שפעל בשירות הסובייטים.
חייו
אנתוני בלאנט, קרוב רחוק של המלכה אליזבת השנייה, נולד בשנת 1907, בנו של כומר אנגליקני. חלק משנות ילדותו עברו עליו בפריז, חוויה שהפכה אותו לשוחר תרבות צרפת.
בסוף שנות ה-20 למד בלאנט באוניברסיטת קיימברידג'. באוניברסיטה הכיר את קים פילבי, גאי ברג'ס ודונלד מקלין. המשותף לארבעתם היה אהדה לקומוניזם ולברית המועצות. ברג'ס ובלאנט היו ידועים גם כהומוסקסואלים. לימים הגיעו כל הארבעה לשירות במסגרת המודיעין הבריטי, בעוד שהיו למעשה בוגדים שהעבירו את סודות בריטניה לברית המועצות. קבוצה זו כונתה לאחר שנחשפה, ברבות השנים, בשם רשת קיימברידג'.
עם סיום לימודיו בשנת 1930 וקבלת התואר הראשון, המשיך בלאנט בהוראה אקדמית והפך למומחה בינלאומי לאמנות צרפת.
בשנת 1933 ביקר בלאנט בברית המועצות ובשנת 1934 גויס למודיעין הסובייטי.
בשנת 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס בלאנט לצבא הבריטי ונשלח לצרפת כאיש חיל המודיעין (Intelligence Corps). כאשר פלשו הגרמנים לצרפת במאי 1940 הוחזר בלאנט לבריטניה והוצב לשירות הריגול הנגדי ה-MI5. תפקידו היה לערוך מעקב וציתות אחר הנציגויות הדיפלומטיות בלונדון של המדינות הנייטרליות. בתפקידו נחשף בלאנט לחומר סודי, בין היתר לפעילות שנתבצעה בבלצ'לי פארק לפיצוח סודות מכשיר האניגמה ששימש את הגרמנים להצפנה ולפענוח של השדרים הסודיים שלהם.
במרוצת הזמן נתמנה בלאנט לעוזרו האישי של סגן מנהל ה-MI5 ובתפקיד זה היה אחראי על הקישור בין ה-MI5 לבין המפקדה העליונה של בעלות הברית שכוננה לקראת הפלישה לאירופה.
עם סיום המלחמה השתחרר בלאנט מן השרות ונתמנה למנהל מכון לאמנות וכן לאוצר תמונות האמנות של בית המלוכה. בשנת 1956 הוענק לו תואר אביר מפקד במסדר הוויקטוריאני המלכותי (KCVO).
בכל שנות שירותו במודיעין הבריטי העביר בלאנט לסובייטים את המידע הסודי שנגלה לו. פעילותו כמרגל הסתיימה עם שחרורו והתרכזותו בקריירה שלו בתחום האמנות, אך בשנת 1951 הוא סייע לברג'ס ומקלין להימלט למוסקבה.
דבר בגידתו נתגלה למודיעין הבריטי רק בשנת 1963, מפיו של אמריקאי שהכיר את בלאנט משנותיו באוניברסיטת קיימברידג', שמסר כי בלאנט ניסה לגייסו באותם ימים, ללא הצלחה, לשירות המודיעין הסובייטי. בלאנט נחקר ובשנת 1964 הודה בפני אנשי המודיעין הבריטי במעשיו, אך הם שמרו את דבר ההודאה בסוד, ככל הנראה כדי למנוע מבוכה גדולה ופגיעה קשה במוניטין של ה-MI5.
לאחר 15 שנה הדליפו אנשי המודיעין הבריטי את הסוד לסופר בריטי בשם אנדרו בויל, ובשנת 1979 הוא פרסם ספר בשם "אקלים של בגידה", ובו תיאר את מעשיו של בלאנט, שכונה בספר בשם "מוריס". הדבר עורר סערה בבריטניה, וראש הממשלה מרגרט תאצ'ר נדרשה בפרלמנט להשיב על שאילתה בדבר זהותו של מוריס. ראש הממשלה השיבה וחשפה את העובדה כי מוריס הוא אנתוני בלאנט.
כתוצאה מן הגילוי נשלל מבלאנט תואר האבירות, והוא נפטר כאיש מנודה בשנת 1983.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בריטים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מרגלים במלחמה הקרה
קטגוריה:קומוניסטים בריטים
קטגוריה:אנשי MI5
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:סגל אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות מפקדים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1907
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1983 | 2023-05-29T08:06:46 |
ג'ירו ד'איטליה | הג'ירו ד'איטליה (באיטלקית: Giro d'Italia; מבוטא: ג'ירו דִיטליה), או בקיצור הג'ירו, הוא מרוץ אופני כביש השני בחשיבותו בעולם אחרי הטור דה פראנס ויחד עם הוואלטה אספנייה השלושה מהווים את מרוצי הגרנד טורס. הג'ירו נערך באיטליה מדי שנה במהלך חודש מאי. אורך המסלול הוא כ-3,400 – 3,500 קילומטרים וכ-21 קטעים.
הג'ירו נמשך בדרך כלל 21 יום ונערך עד היום 101 פעמים. ה"ג'ירו" הראשון יצא לדרכו ב-13 במאי 1909, והסתיים ב-30 במאי במילאנו, בניצחונו של לואיג'י גאנה (Luigi Ganna). בשנים 1915–1918 לא נערך המרוץ בשל מלחמת העולם הראשונה והוא חודש ב-1919. גם בשנים 1941 ו-1944 לא נערך המרוץ בשל מלחמת העולם השנייה.
מסלולו של הג'ירו משתנה מדי שנה, אולם בעיקרו הוא מסלול היקפי לאורכה ולרוחבה של איטליה. לעיתים הרוכבים עוברים גם במדינות השכנות צרפת, שווייץ, אוסטריה, קרואטיה וסלובניה. הג'ירו מסתיים באופן מסורתי במילאנו, אולם במאה ה-21 הסתיים המרוץ גם בערים אחרות: רומא (2009, 2018, 2023, 2024), ורונה (2010, 2019, 2022), ברשה (2013), טריאסטה (2014) וטורינו (2016).
הרוכב המוביל בדירוג הכללי, כלומר זה שהזמן המצטבר שלו הנמוך ביותר, לובש חולצה ורודה המזהה אותו כמוביל המרוץ. פרסים מוענקים למנצחי הקטעים היומיים, כמו גם לרוכב שהצטיין בקטעים ההרריים, הרוכב המצטיין במאוצים ועוד מספר תארים בקטגוריות שונות.
הנהלת המרוץ בודקת רוכבים הנחשדים בשימוש בחומרים אסורים ומדיחה את מי שהחשד לגביו מתאמת. גם מרקו פנטאני, מגדולי רוכבי האופניים בכל הזמנים, נחשד בשימוש בחומר אסור וסולק מהג'ירו. ניצחונו של אלברטו קונטדור ב-2011 נפסל לאחר שבית הדין לערעורים בספורט הרשיע אותו בשימוש בחומר אסור בטור דה פראנס של 2010 (ולכן פסל את התוצאות של הרוכב שהושגו לאחר מועד זה).
הזנקות
ממוזער|משתתפי המירוץ עולים לרחוב אבן גבירול בתל אביב
משנת 2010, כל שנתיים המרוץ מתחיל מחוץ לאיטליה לאחר שבעבר הוזנק פעמים בודדות מחוץ לאיטליה. לרוב נערכת תחרויות בין מדינות וערים שמבקשות לארח את המרוץ לשלושה או ארבעה קטעים ראשונים. הזינוק הראשון מחוץ לאיטליה נערך בסן מרינו, בעיר סן מרינו בשנת 1952, אחרי 47 מהדורות בהן המרוץ החל אך ורק באיטליה. הזינוק השני מחוץ לגבולות איטליה נערך במונקו, 14 שנים מאוחר יותר, במונטה קרלו.
במאי 2017 פורסם כי ג'ירו ד'איטליה 2018 יוזנק מירושלים בירת ישראל "כסמל לאחווה ושלום".
המרוץ הוזנק בירושלים ב-4 במאי 2018, וזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שהמרוץ הוזנק מחוץ לגבולות אירופה. שלושת הקטעים שנערכו בישראל הם מרוץ נגד השעון בירושלים, קטע מחיפה לתל אביב (דרך עכו וזכרון יעקב) וקטע מבאר שבע לאילת.
זינוקים מחוץ לאיטליה
שנהעיר1952 סן מרינו1966 מונטה קרלו1973 ורוויוה19741996 אתונה1998 ניס2002 חרונינגן2006 סרינג2010 אמסטרדם2012 הרנינג2014 בלפסט2016 אפלדורן2018 ירושלים2022 בודפשט
מנצחי התחרות
שמאל|ממוזער|נאירו קינטנה, לבוש ב"מלייה רוזה" (החולצה הוורודה) במהלך ג'ירו ד'איטליה 2014
שנהרוכבקבוצה1990 ג'אני בוניו1991 פרנקו קוצ'ולי1992 מיגל אינדוראין1993 מיגל אינדוראין1994 יבגני ברזין1995 טוני רומינגר1996 פבל טונקוב1997 איוון גוטי1998 מרקו פנטאני1999 איוון גוטי2000 סטפנו גרצלי2001 ג'ילברטו סימוני2002 פאולו סבולדלי2003 ג'ילברטו סימוני2004 דמיאנו קונגו2005 פאולו סבולדלי2006 איוואן באסו2007 דנילו די-לוקה2008 אלברטו קונטדור2009 דניס מנצ'וב2010 איוואן באסו2011 מיקלה סקרפוני2012 ריידר הייסדל2013 וינצ'נזו ניבאלי2014 נאירו קינטנהמוביסטאר2015 אלברטו קונטדורטינקוף2016 וינצ'נזו ניבאליאסטנה2017 טום דימולןסאנווב2018 כריסטופר פרוםסקיי2019 ריצ'רד קאראפזמוביסטאר2020 טאו גייגן הארטאינאוס גרנדיירס2021 איגן ברנלאינאוס גרנדיירס2023 פרימוש רוגליץ'יומבו–ויסמה2024 טאדיי פוגאצ'אריו. איי. אי. אמירטס
קטגוריית מלך ההר (החולצה הכחולה, "המלייה אזורה")
שמאל|ממוזער|סטיבן קרוויסווייק (מקדימה), רוכב בחולצה הכחולה של המטפס המצטיין במהלך ג'ירו ד'איטליה 2015.
שנהרוכבקבוצה1997חוסה גונסאלסקלמה–קוסטה בלנקה1998מרקו פנטאניMercatone–Uno Bianchi1999חוסה גונסאלסקלמה–קוסטה בלנקה2000פרנצ'סקו קאזאגרנדהVini Caldirola–Sidermec2001פרדי גונסאלסSelle Italia–Pacific2002חוליו אלברטו פרסקולומביה–סלה איטליה2003פרדי גונסאלסקולומביה– סלה איטליה2004פביאן וגמןGerolsteiner2005חוסה רוחאנוקולומביה–סלה איטליה2006חוסה מנואל גארטהקוויק סטפ2007לאונרדו פייפוליSaunier Duval–Prodir2008אמנואלה סלהCSF2009סטפנו גרצליאקווה & סאפונה2010מת'יו לוידאומגה–פארמה לוטו2011סטפנו גרצליאקווה – סאפונה2012מטאו ראבוטיניFarnese Vini–Selle Italia2013סטפנו פיראציברדיאני CSF2014חוליאן ארדונדוטרק2015ג'ובאני ויסקונטימוביסטאר2016מיקל נייבהקבוצת סקיי2017מיקל לנדהקבוצת סקיי2018כריס פרוםקבוצת סקיי2019ג'וליו צ'יקונהטרק-סגפרדו2020 רובן גריירוEF Pro Cycling2021 ז'ופרה בושארAG2R Citroën2022 קון באומןיומבו–ויסמה2023 טיבו פינוGroupama–FDJ2024 טאדיי פוגאצ'אריו. איי. אי. אמירטס
קטגוריית הנקודות (המלייה צ'יקלמינו, החולצה הסגולה)
שמאל|ממוזער|פרננדו גאבייריה רוכב בחולצה הסגולה במהלך ג'ירו ד'איטליה 2017
שנהרוכבקבוצה1997מריו צ'יפוליניScrigno–Gaerne1998מריאנו פיקוליBrescialat-Liquigas1999לורן ז'אלאברONCE2000דימיטרי קונישבFassa Bortolo2001מאסימו סטראצרMobilvetta Design2002מריו צ'יפוליניאקווה & סאפונה2003ג'ילברטו סימוניSaeco Macchine per Caffè2004אלסנדרו פטאקיפאסה בורטולו2005פאולו בטיניקוויק סטפ2006פאולו בטיניקוויק סטפ2007–-2008דניאלה בנאטיליקוויגאס2009דניס מנצ'ובראבובאנק2010קאדל אוונסBMC2011מיקלה סקרפונילמפרה–ISD2012ז'ואקים רודריגזקטיושה2013מרק קוונדישקוויק סטפ2014נאסר בוהאניFDJ2015ג'אקומו ניצולוטרק-סגפרדו2016ג'אקומו ניצולוטרק-סגפרדו2017פרננדו גאבייריהקוויק סטפ2018אליה ויוויאניקוויק סטפ2019פסקל אקרמןבורה–הנסגרוהה2020 ארנו דמארGroupama-FDJ2021 פטר סאגאןבורה–הנסגרוהה2022 ארנו דמארGroupama–FDJ2023 ג'ונתן מילאןבחריין–ויקטוריוס2024 ג'ונתן מילאןלידי–טרק
קטגוריית הרוכב הצעיר המצטיין (המלייה ביאנקה, החולצה הלבנה)
שמאל|ממוזער|ריקרדו ריקו רוכב בחולצה הלבנה במהלך ג'ירו ד'איטליה 2007
הקטגוריה החלה משנת 1976 ועד 1994, שם הופסקה עד שנת 2007 ומאז מתקיימת כרגיל
שנהרוכבקבוצה2007אנדי שלקקבוצת CSC2008ריקרדו ריקוSaunier Duval–Scott2009קווין סילדרייסקוויק סטפ2010ריצ'י פורטקבוצת סקסו–בנק2011רומן קרויזגראסטנה2012ריגוברטו אוראןקבוצת סקיי2013קרלוס בטנקורAG2R2014נאירו קינטנהמוביסטאר2015פאביו ארואסטנה2016בוב יונגלסקוויק סטפ2017בוב יונגלסקוויק סטפ2018מיגל אנחל לופסאסטנה2019מיגל אנחל לופסאסטנה2020 טאו גייגן הארטאינאוס גרנדיירס2021 איגן ברנלאינאוס גרנדיירס2022 חואן פדרו לופסטרק-סגפרדו2023 ז'ואאו אלמיידהיו. איי.אי אמירטס2024 אנטוניו טיבריבחריין–ויקטוריוס
ראו גם
ערכים על מנצחי ג'ירו ד'איטליה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
*
קטגוריה:איטליה: מרוצי אופניים | 2024-05-27T11:33:50 |
אהרון הכהן | REDIRECT אהרן | 2006-02-10T14:15:13 |
ג'ירו | קטגוריה:שמות משפחה | 2022-11-22T15:05:56 |
ג'ירו דה איטליה | REDIRECT ג'ירו ד'איטליה | 2004-10-16T18:51:06 |
חשוון | שמאל|ממוזער|150px|בול ישראלי לחודש מרחשון, מזל עקרב.
שמאל|ממוזער|250px|חודש מרחשוון, מזל עקרב, פרט מפסיפס של גלגל המזלות בבית הכנסת העתיק בציפורי
חשוון או חשון, בשמו המלא נקרא מרחשוון או מרחשון (מאכדית: waraḫsamna), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השמיני במספר לפי המסורת המקראית, והשני לפי מסורת חז"ל. חודש זה חל בסתיו.
בלוח הקבוע
אורכו של חודש חשוון משתנה. בשנה "חסרה" ובשנה "כסדרה" אורכו 29 יום, ואילו בשנה "שלמה", כלומר בפחות ממחצית השנים, אורכו 30 יום. א' בחשוון יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.
שם החודש
שמו המקורי של החודש כפי שהוא נקרא בפי חז"ל הוא מרחשוון (וכך הוא משמש בהלכות שונות, למשל: דיני גט - בו' אחת), אך החל מהמאה ה-15 רבים נוהגים לקרוא לחודש בשם המקוצר, "חשוון". בכמה כתבי יד אשכנזיים מימי הביניים מופיעה הצורה "שוון".
מקור השם מרחשוון הוא בצירוף המילים האכדי "וַרְחֻ-שַׁמְנֻ", שפירושו, וַרְחֻ = יֶרַח, חודש; שַׁמְנֻ = שמיני. מכיוון שהאותיות ו' וּ-מ' הן עיצורים שפתיים, לעיתים קורה שהן מתחלפות זו בזו. וכך נוצרו שני חילופים ב"וורחשמן" שהפך ל"מרחשוון": האות ו במלה הראשונה הוחלפה בשלב כלשהו באות מ, וה-מ' במלה השנייה הוחלפה באות ו'. גם התלמוד מעיד ש"שמות חודשים עלו בידם מבבל".
יש חוקרים המטילים ספק בהסבר זה, בין השאר על סמך העובדה כי אף לא אחד מן החודשים האחרים קרוי על שם מספרו הסידורי אלא על שם אלילים או תופעות עונתיות. בעבר היו חוקרים, כמו אברהם אפשטיין, שקישרו בין השם לאל הפיניקי המוזכר בכתובת אשמן מארח. בעילמית נקרא החודש מַרְכַּשַׁנַשׁ.
ככל הנראה, בעקבות קריאה מוטעית, נקרא החודש ברוב תפוצות ישראל מַר־חֵשְוָן, מה שהביא להתייחסות ל"מר" כאל קידומת, ובסוף הביא להשמטתה. ככל הנראה, חיתוך השם המקורי הוא מְרַח־שְׁוָן, וכך הוא נשתמר בהגיית יהודי תימן עד ימינו. בביתא ישראל החודש נקרא תשואן.
השם בול
בתנ"ך החודש נקרא ירח בול, בפסוק: .
רש"י מפרש שם זה: "הוא מרחשון שהעשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית".
רד"ק מפרש "נקרא כן מפני הגשמים שמתחילין בו, עניין מבול". בילקוט שמעוני מובא מדרש המסביר את הורדת האות "מ" מהמילה מבול בכך שעם בניית בית המקדש פסקו גשמי הזעף שירדו עד אז.
בילקוט שמעוני מובא גם הסבר המבוסס על דברי בראשית רבה שבתקופת תשרי "הארץ עשויה בולים בולים (=גושים, גושים) של אדמה".
סמלים ומאפיינים
החיתוך המוטעה מַר־חֵשְוָן הביא לסברות שונות לפירושה של הקידומת "מר":
בחודש זה מתחיל הגשם, ומר היא גם טיפת מים (ככתוב: ).
חודש זה נחשב כחודש בעל טעם מר – אין בו שום חג או אירוע משמח ואף קרו בו, לפי המסורת, מאורעות מצערים.
תואר כבוד לחודש.
בספר יצירה מצוין מזלו של חודש חשוון - מזל עקרב. בלוח השנה במגילות קומראן מזל חשוון הוא מזל קשת.
מועדים עיקריים
תענית בה"ב - מנהג אשכנז לצום בימים שני, חמישי ושני שלאחר ראש חודש חשוון
ז' בחשוון: שאלת גשמים מתחילה להיאמר בארץ ישראל
כ"ט בחשוון: סיגד, חג במסורת ביתא ישראל
בהיסטוריה של עם ישראל
י"א בחשוון: על פי ספר היובלים ומדרש תדשא, נולד בנימין ונפטרה רחל אימנו
י"ב בחשוון: נרצח ראש הממשלה יצחק רבין
י"ז בחשוון: לדעת רבי אליעזר החל המבול
קישורים חיצוניים
ש"ז כהנא, מר חשוון
מר-חשוון במסורת ישראל, שמואל חגי
חודש מרחשוון בספר התודעה, אליהו כי טוב
תכנים לחודש חשוון במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
חח
קטגוריה:2 (מספר)
קטגוריה:8 (מספר) | 2024-09-25T14:58:21 |
Codepage 437 | Codepage 437 של IBM PC או של DOS, הידוע גם בשם DOS-US או OEM-US, הוא מפת התווים המקורית של ה־IBM PC, משנת 1981. מפת התווים נראית כך:
שמאל|ממוזער|250px|Codepage-437 מוצג על מסך
x0x1x2x3x4x5x6x7x8x9xAxBxCxDxExF0x ☺☻♥♦♣♠●◘○◙♂♀♪♫☼1x ►◄↕‼¶§▬↨↑↓→←∟↔▲▼2x !"#$%&'()*+,-./3x 0123456789:;<=>?4x @ABCDEFGHIJKLMNO5x PQRSTUVWXYZ[\]^_6x `abcdefghijklmno7x pqrstuvwxyz{|}~⌂8x ÇüéâäàåçêëèïîìÄÅ9x ÉæÆôöòûùÿÖÜ¢£¥₧ƒAx áíóúñѪº¿⌐¬½¼¡«»Bx ░▒▓│┤╡╢╖╕╣║╗╝╜╛┐Cx └┴┬├─┼╞╟╚╔╩╦╠═╬╧Dx ╨╤╥╙╘╒╓╫╪┘┌█▄▌▐▀Ex αßΓπΣσµτΦΘΩδ∞φε∩Fx ≡±≥≤⌠⌡÷≈°∙·√ⁿ²■
היא מבוססת על ASCII, עם השינויים הבאים:
תחום תווי הבקרה התחתון (C0, בהקסדצימלית 0x00 עד 0x1F) מוקצה לתווים גרפיים. קודים אלה יכולים לשמש בתפקידם המקורי בתור תווי בקרה (כפי שכך עדיין - כתיבת echo, רווח, control-G ואז לחיצה על Enter גורמת למחשב להשמיע צפצוף, אפילו בשורת הפקודה של Windows XP), אבל בתצוגה, כגון בעורך טקסט כגון edit של DOS, הם מוצגים כתווים גרפיים. הצורות הגרפיות מגוונות, כגון פרצופים מחייכים, סמלי קלפים ותווים מוזיקליים. המספר 0x7F, שהוא DEL ב־ASCII, אף הוא מוצג כתו גרפי (בית).
תחום הסיבית הגבוהה, 0x80 עד 0xFF, ממופה לסמלים מגוונים: כמה תווים אירופאים (תנועות לטיניות עם סימנים דיאקריטים וכו') ללא סדר מסוים ולא במידה מספקת לייצוג רוב השפות המערב־אירופיות, תווים לשרטוט קווים, סמלים מתמטיים ומעט אותיות יווניות.
הרפרטואר של CP437 נלקח ממפת התווים של מכונות לעיבוד תמלילים של חברת ונג (Wang Laboratories), כפי שביל גייטס הודה בפירוש בראיון איתו ועם פול אלן במהדורת השניים באוקטובר 1995 של עיתון Fortune:
CP437 אינה מספקת ליישום רב־לשוני, היות שחסרים לה תווים ההכרחיים לכמה שפות, כמו À לצרפתית, ויש לה רק מעט אותיות יווניות. מפות תווים מאוחרות יותר של DOS, כגון CP850 (מערב אירופה), CP852 (מרכז אירופה) ו־CP737 (יוון), מילאו את החסר לשימוש בינלאומי ועם זאת נשארו כמעט תואמות ל־CP437 על ידי השארת התווים לשרטוט קווים במקומותיהם. כל תווי CP437 נמצאים ביוניקוד ובמפת התווים WGL4 של מיקרוסופט, ולפיכך ברוב הגופנים ב־Windows, וכן גם בגופן ה־VGA של לינוקס (וגם בגופני ISO 10646 של X11).
מי שמיישם טבלאות מיפוי ליוניקוד, עליו לשים לב כי CP437 מאחדת כמה תווים: 0xE1 היא גם האות הגרמנית ß וגם האות היוונית הקטנה בטא (U+03B2); 0xE4 היא גם סימן הסיכום (U+2211) וגם האות היוונית הגדולה סיגמא (U+03A3); 0xE6 היא גם סימן המיקרו (U+00B5) וגם האות היוונית הקטנה מו (U+03BC); 0xEA היא גם סימן אום (U+2126) וגם האות היוונית הגדולה אומגה (U+03A9); ו־0xEE היא גם סימן יסוד של (U+2208) וגם האות היוונית הקטנה אפסילון (U+03B5).
קטגוריה:קידוד תווים | 2024-04-24T18:00:26 |
יבום | הפניה ייבום | 2018-10-27T10:40:05 |
ייבום | מצוות ייבום היא מצווה מהתורה, החלה כשאדם נשוי מת מבלי להשאיר אחריו צאצאים. במקרה כזה, אחיו של המת מצווה לשאת את אלמנתו ובכך להנציח את שם אחיו. לחלופין, הוא מצווה לבצע חליצה לניתוק הזיקה ביניהם, כשרק לאחר מכן האלמנה מותרת להינשא לגבר אחר. ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו.
מקור השם
השם "יבם" בא בתנ"ך לציין 'גיס' והושאל גם לפעולת ייבום שמשמעותה נישואין עם גיסה. השורש קיים בשירת אוגרית ככינויים לבעל ולענת – "יבם לאִלם" ו"יבמת לאמם", כלומר "מוליד אלים" ו"מולידת לאומים".
יבום בתנ"ך
מקורה של המצווה בספר דברים: .
יש כמה מקרים כדוגמה לקיום המצווה בתנ״ך:
מעשה ער ואונן בני יהודה:
לפי פירוש המלבי"ם, בספר דברי הימים ייבם פדיה את אשת אחיו שאלתיאל, וכן ייבם מחת את אשת אחיו עמשי והוליד את אלקנה.
מעין ייבום בתנ"ך
במגילת רות מופיע סיפור של מעין ייבום באריכות: . אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה – אחי הבעל המת – אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה היה, במקרה שרעיה נותרה אלמנה ללא צאצאים וללא אחים לבעלה - קרובי משפחתו, לפי רמת קרבתם, היו צריכים לשאתה לאשה. בפן המשפטי קרוב המשפחה "גואל" את נחלת המת, ורעייתו "נגאלת" אגב השדה – ומדיני גאולת קרקע, כחלק מדיני צדקה; סדר הגאולה נקבע לפי הקרבה למת. רות ביקשה מבועז גאולה אישית, באמרה: . ובעז הבטיח לה גאולה אישית, אך בפן המשפטי, קרוב המשפחה הראשון בסדר הגאולה הסכים לגאול את הקרקע (תמורת ממון – ואז לנעמי, מוכרת הקרקע יהיה ממה להתפרנס כמובן), אך לשאת את רות לאשה לא הסכים; רק אז גאל בועז, שהיה השני בסדר הגאולה, את השדה ונשא את רות לאשה.
הקרבה הרעיונית לייבום באה לידי ביטוי במספר אופנים:
מכלול הפעולות מוגדר כ"הקמת שם המת על נחלתו"
שחררו של הקרוב הראשון מחובת גאולה נעשה באמצעות טקס חליצה
המעשה מורכב משני אלמנטים: גאולת הקרקע – קנייתה על ידי הגואל, וכמובן נישואים לאלמנה; זאת, בניגוד לגאולת קרקע של אדם שהעני על ידי קרוב משפחתו, שבמקרה זה הקרקע עוברת לרוכש וחוזרת ביובל לבעליה.
לכאורה הנחלה עברה לרשות בועז ונספחה על נחלותיו ולא תחזור לרשות רות (או יורשיה) ביובל - ללא מקור
ייבום מול איסור עריות
260px|ממוזער|תמר ויהודה: "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" ()
ייבום יוצר מקרה יחיד שבו לא רק שמותר לאדם לקיים יחסי מין עם אשת אחיו, אלא הוא מצווה לקיימם, וזאת חרף האיסור המפורש הכלול בחוקי העריות: .
הרמב"ם הדגיש נקודה זו:
בספרות חז"ל
בספרות חז"ל מובאות כמה דוגמאות לקיום מצוות ייבום בפועל. במשנה מוזכרת עדותו של רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שעל אף שהיה סריס (ומת כך, וממילא לא היה מסוגל להקים זרע), אחיו החי ייבם את אשתו כשמת. בתוספתא, העיד רבי יהושע על שתי משפחות של כהנים (עובדים בבית המקדש) שהיו מצאצאי יבום. עדויות נוספות הן מימי התנא רבי שמעון וכן בתלמוד בבלי.
בתקופת האחרונים
מובא כי בנו של הרב יוסף קארו, שלמה, ייבם את אשת אחיו יצחק אחר מותו, בהסכמתם של הרב משה אלשיך והרב יהושע בן נון.
פרטי הייבום וגדרו
הייבום
מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם אלא לאחר ׳מאמר׳ (לקדשה, בדומה לנישואים רגילים ולא ישאנה רק בבעילה).
מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה שבו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מצווה אדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח', במשנה (יבמות פרק ד משנה י) הובא כי על האח לייבם את האשה אחר חלוף זמן של תשעים יום ממיתת האח, כדי להיות בטוחים שהאשה לא בהריון מבעלה הראשון. (דין זה הוא בכל הנשים ולאו דווקא ביבום)
החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, קרובי המת פטורים מלייבם את אשתו. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות.
במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ אותה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא אחת מהן כדי להתיר את כולן להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ את צרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. במשנה ביבמות נאמר ש. לדעת רבי עובדיה מברטנורא הטעם שלא נמנעו - הוא מאחר שהיו מודיעים האחד לשני אלו נשים אסורות להם, והיו פורשים מהם.
חלות המצווה גם בלי כוונה
אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.
חליצה וגדרה
שמאל|ממוזער|250px|תחריט של טקס חליצה
במקרה שאחד מן השניים, האח או האלמנה, אינו מעוניין בקיום הייבום, מתבצע טקס חליצה בו יורקת האישה בפניו (על הרצפה שלפניו) לביישו בפני בית דין על סירובו להקים שם לאחיו המת, וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". אם האח מעוניין בקיום הייבום והאישה לא, קיימת מחלוקת בפוסקים אם במקרה זה בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה.
זקוקה ליבם
כל עוד לא התקיים יבום או חליצה, האישה מכונה 'זקוקה' ליבם, או "שומרת (=ממתינה ל)יבם", ויש איסור מהתורה על נישואיה או קיום יחסי מין בינה ובין אדם אחר, "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". איסור זה הוא מצוות לא תעשה, ועונשו מלקות. אם מצב זה נמשך תקופה ארוכה במהלכה אין לאישה אפשרות לצאת ממנו, היא נחשבת לעגונה.
קיום מצוות הייבום בזמננו
חילוקי דעות במצווה ליבם בזמננו בעל הדעה לייבם או לחלוץ הטעם/מקור חכמים/רבנן מצוות ייבום קודמת כתוב "יבמה יבא עליה" וזה בכל מקום, וגם אם כוונתו איננה שלמה לשם מצוות הקמת שם אחיו שמת רבי יודאי מצוות ייבום קודמת רבי עקיבא מצוות חליצה קודמת "שלף איש נעלו" זו מצות חליצה "ונתן לרעהו" זו מצות יבום, מכאן סבר שחליצה קודמת אבא שאול (חליצה לשם מצווה טובה מייבום שלא לשם מצווה) רב אלפס מצוות יבום קודמת רבינו חננאל מצוות ייבום קודמת שאילתות של רב אחאי גאון מצוות ייבום קודמת ספר החינוך מצוות ייבום קודמת נקראת (המסכת בשם) יבמות ולא חליצות מפני שאמרו 'מצות יבום קודמת למצות חליצה' רבינו תם מצוות חליצה קודמת הרב שלמה עדני מצוות ייבום קודמת פירוש מלאכת שלמה ל מדרש הגדול מצוות ייבום קודמת כל מי שאינו רוצה לקיימה נידון בבושה חמורה דכתיב וחלצה נעלו וירקה בפניו..מצות יבום קודמת למצות חליצה ספר הקנה מצוות חליצה קודמת בזמן הגלות אין מייבמין כי הייבום צריך כוונה להחזיר הנפש במצות בוראו והיצר לוחם עמו ומתגבר עליו ואין מניחו לשים כוונתו במצוה..
ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל לעיתים לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.
בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות". שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף.
אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.
יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קניינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.
לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות.
בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.
דיונים תלמודיים בנושאי ייבום
מסכת יבמות מרחיבה רבות בהלכות ייבום וחליצה. בין השאר נידונים שם הנושאים הבאים:
נישואין מפילין או מיתה מפלת
ישנה מחלוקת תלמודית, מתי נגרם המעבר של האשה למצב של זיקה ליבם כך שהיא זקוקה לייבום וחליצה; אם זה נגרם בשעת נישואי המת, כלומר שכבר בשעת נישואיו של האח הראשון שנפטר עתה חלו דיני התורה המשייכים אותה כאשתו של השני במקרה שהראשון ימות ללא בנים, או שדין זה נגרם ומתחדש רק בשעת מיתת האח המת.
בין שתי שיטות אלו, ישנם הלכות רבות שנובעות כתוצאה מכל אחת מהשיטות. אחת מהן היא צרת ערווה. אם אחת מהיבמות הייתה צרת ערווה בשעת הנישואין, ולאחר מכן כבר לא, באופן שהערווה אינה ערווה יותר, כגון אחות אשתו שאשתו נפטרה, באופן כזה הערווה עצמה תהיה מותרת לייבום מכיום שהותרה, אך הצרה תהיה אסורה מכיוון שנאסרה בשעת הנשואין שעה אחת.
צרת ערווה
כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה ליבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.
יבמה שנאסרה שעה אחת
יבמה שנאסרה ליבום בשעת נפילתה ליבום, אסורה לעולם להתייבם לאותו יבם שנאסרה עליו. מקור הדין הוא אמרתו של רב האומר: . דין קיים גם אם היו כמה יבמות שנפלו לפני כמה יבמין, ואחת מהם נאסרה לאחד מהאחים, למרות זאת חל דין זה על היבם והיבמה ואסור להם לקיים את היבום.
הראשונים חלוקים אודות טעם דין זה. יש שתלו זאת בטעם דרכיה דרכי נועם המורה שברור שהתורה לא תגרום למצב בו היבמה תיזקק ליבום לאחר שנפטרה, דבר העלול לגרום שתי בעיות, האחת שיבמה שהותרה ונשאת לאדם אחר, ותזקק ליבום לאחר נישואיה לאחר, וממילא תזקק לבצע חליצה, דבר המציג אותה כאשה שנישאה באיסור, מכיוון שלאחר נישואיה הייתה עליה זיקת היבם, ומכיוון שדבר זה עלול לגרום עליה להתגנות על בעלה, ברור שהתורה אסרה זאת הבעיה השנייה היא, שאין זה דרכי נועם אם עליה להזדקק שוב לאותו יבם שכבר נפטרה ממנו
לפי שני טעמים אלו, דין נאסרה הוא דין דאורייתא, ומכיוון שהיבמה אסורה להתייבם הרי היא כלשון הגמרא, והיא ערווה גמורה, האוסרת את צרתה להתייבם.
יש מהאחרונים שתלו את דין נאסרה בסברא, שדיני האישות חלה רק בשעת נפילה שהיא הזוקקת ליבום, ומכיוון שבשעת הנפילה לא הייתה נפילה ליבום, לא ניתן לזקוק אותה ליבום לאחר מכן. לפי טעם זה, ניתן להבין מדוע יבמה שהותרה, נאסרה וחזרה והותרה, מותרת ליבום לכל הדעות, גם לפי מי שסובר שאין מצוות יבום באופן כזה מכיוון שכבר הייתה נפילה ליבום המתירה את איסור אשת אח, ולכן גם אם מצוות יבום התבטלה, לא נפקע איסור אשת אח.
לעומת זאת, הרמב"ם מסתפק בדבר, והוא מציע אפשרות כי הדין הוא תקנה דרבנן, ואם כן אין צרתה נפטרת מהחליצה.
אשת אחיו שלא היה בעולמו
אחד מהאופנים בהם אסורה היבמה להתייבם, הוא כאשר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר שהיבם עדיין לא נולד בשעת פטירתו של המת בעלה של היבמה. לפי דעת רבי שמעון, אם היבם נולד לאחר שאחד מהאחים כבר ייבם את היבמה, אין היבמה אסורה יותר, מכיוון שכאשר היא נשאת ליבם היא נעשית אשתו לכל דבר ונפקעת איסור אשת אח לגבי היבם, ולכן כאשר האח הנולד בא לייבם מכח נישואי אחיו, היא מותרת לו, מכיוון שהוא קם תחת אחיו, ולגבי אחיו וכל הבאים מכוחו הותר איסור אשת אח. עם זאת, כאשר האח נולד לפני היבום, אין תקף לגביו ההיתר, ויש התולים זאת באיסור ל "יבמה שנאסרה שעה אחת". בדעת רבי שמעון נחלקו אמוראים אם הוא מתיר אף כאשר האח נולד לפני מעשה הייבום או דווקא לאחר שייבם.
אשת אח שיש לה בנים
"אשת אח שיש לה בנים" הוא מושג תלמודי נפוץ במסכת יבמות, המשמש כל אשת אח שאינה נופלת ליבום. בתואר זה מתארת הגמרא יבמה שנאסרה שעה אחת, או אשת אח שלא היה בעולמו, וזאת מלבד אשת אח רגילה שיש לה בנים.
התואר בא להבדיל את האשה, מ"אשת אח שאין לה בנים" האסורה ליבום, כמו למשל חלוצה לדעת רבי יוחנן, כלומר אשה שנפלה לייבום וחלצו לה, שבאופן כזה מכיוון שהיא אשת אח שיש לה בנים המכונית "במקום מצווה", אז כבר לא קיים איסור אשת אח, והאיסור לייבם את האשה לאחר החליצה הוא איסור מחודש של לאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לעומת זאת, לפי ריש לקיש גם אשה כזו נחשבת לאשת אח שיש לה בנים.
ההסבר לכינוי זה הוא העובדה שאיסור אשת אח הותר לחלוטין לעניין יבום, עד שאפילו בנפילה שנייה, כלומר כאשר לאחר שייבם היבם את היבמה הוא מת והיא נפלה ליבום לפני יבם אחר, כך שהוא לא מייבם אותה בזיקת אחיו הראשון אלא בזיקת אחיו השני, גם באופן זה מותר לייבם אותה. כתוצאה מעובדה זו, מכנה הגמרא את איסור אשת אח שלא הותר ליבום כ"אשת אח שיש לה בנים".
אחת מהדוגמאות העיקריות לנושא היא אמרתו של רב יהודה: .
ראו גם
מסכת יבמות
תקנות שו"ם
מעשה יהודה ותמר
לקריאה נוספת
מסכת יבמות, בייחוד - (תיאור דיני החליצה)
אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט"ו ערך חליצה, וכרך כ"א ערך יבום.
.
קישורים חיצוניים
יהודה איזנברג, מצוות חליצה ויבום, באתר "דעת"
(מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
קטגוריה:משפט עברי: דיני משפחה ואישות
קטגוריה:הלכות אישות
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:טקסים
קטגוריה:ייבום וחליצה
קטגוריה:פרשת וישב
קטגוריה:פרשת כי תצא | 2024-08-28T07:03:36 |
פייר קניג | הפניה מארי-פייר קניג | 2006-11-17T15:02:41 |
יעקב ששפורטש | ממוזער|רבי יעקב ששפורטש (מתוך ערכו ב"")
רבי יעקב שׂשׂפורטשׂ (ה'ש"ע, 1610 – ה'תנ"ח, 1698) היה רב ותלמיד חכם, מגדולי ומראשוני הלוחמים בשבתאות, ובשבתי צבי בפרט.
ביוגרפיה
נולד לאביו רבי אהרן באוראן, אלג'יריה. דור י"א לרמב"ן. בגיל שמונה עשרה נבחר לכהן כדיין בקהילת תלמסאן באלג'יריה, ובגיל 24 נבחר לכהן כרבה של עיר זו, ושל קהילות נוספות בצפון אפריקה. נרדף על ידי הממשל הספרדי והוכנס לכלא. עקב זאת עזב את אלג'יריה למרוקו, והתיישב שם בסאלי. מפחד הכנופיות והשלטון המושחת ברח להולנד הליברלית, והתיישב באמסטרדם בערך בשנת תי"א (1651). בשנת תי"ב (1652) הדפיס את ספרו "תולדות יעקב", מפתח הפסוקים לתלמוד הירושלמי. בתחילת שנת תט"ז (1656) היה בין חברי המשלחת של ר' מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול בלונדון כדי לבקש ממנו רשות ליישב יהודים באנגליה. מפעם לפעם חזר לצפון אפריקה, ושלוש שנים אחר כך נשלח בשליחות דיפלומטית מטעם מלך מרוקו למלך ספרד. בשנת תכ"ד (1664) התמנה לרב בלונדון, אך שנתיים אחר כך עזב להמבורג עקב מחלת הדבר שהשתוללה בשנת 1666. בשנים ה'תל"ח-הת"ם שהה בליוורנו, ובדצמבר 1680 הסתכסך עם הקהילה ורבניה.ראו ספונות חלק ט עמ' קסז-קפט.
התקופה השנייה באמסטרדם
בשנת תמ"ד (1684) חזר לאמסטרדם, שם עמד בראש ישיבת "עץ חיים" ולאחר פטירת הרב יצחק אבוהב דה-פונסיקה מילא את מקומו ברבנות עדת הספרדים. נפטר באמסטרדם, בד' באייר תנ"ח (1698) ונקבר בבית הקברות הפורטוגזי בית חיים באודרקרק שליד אמסטרדם ומצבתו נשארה שלמה עד היום. את מקומו ברבנות הקהילה מילא רבי שלמה די אוליוירה.
מלחמתו בשבתאות
סביב שנת תכ"ו, החלה תנועת המשיחיות של שבתי צבי לקנות אחיזה אצל נפשות מתרבות והולכות, והוא עמל בכל כוחו לשכנע את ההמונים לא לנהות אחרי "מצג השווא", כהגדרתו, של שבתי צבי. בספרו הגדול "ציצת נובל צבי" (ד' חלקים), אותו השלים בהמבורג בשנת תל"ג (1673), הוא פורס את כל המאורעות הקשורים בשבתי צבי, אך הספר לא נדפס בחייו, ואף לאחר מכן, עד לשנות ה-50 של המאה ה-20, לא נדפס בשלמותו. קיצור מהספר, תחת השם "קיצור ציצת נובל צבי" (נערך על ידי היעב"ץ) יצא בשנת תצ"ז (1737) ביחד עם ספר השו"ת שלו, "אוהל יעקב".
יש הטוענים שהאגרות נגד שבתי צבי שהדפיס בספרו היו חריפות בהרבה מהאגרות ששלח בפועל, ושבדיעבד ניסה ששפורטש להעלים את העובדה שבמשך תקופה מסוימת היה יחסו לשבתאות אמביוולנטי. אין גם להוציא מכלל אפשרות, שבאגרות, אותן שלח בפועל, חשש להביע את דעותיו התקיפות כנגד השבתאות, שהייתה אז נחלת רוב הקהילה, ואנשים שהתנגדו לה סבלו רבות.
יחסו החריף והמתנצח בא לידי ביטוי גם במשא ומתן הלכתי, ובמכתב לרבי שאול מורטירה הוא כתב: "אף שתראה אותי דופק על שעריך בידיים עסקניות ובכתיבה תמה, לא בעבור כבודי כי אם בעבור כבוד תורת אלוקינו לגלות האמת, כאשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות אשר עמי ימתיקו סודם בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי" (אוהל יעקב דף י"א עמוד ב). דבריו היו בעיניו כאמת מוחלטת שאין לערער אחריה.
ספריו
ציצת נובל צבי, ארבעה חלקים. המבורג תל"ג. יצא במהדורה מדעית על פי כתבי יד, על ידי ישעיה תשבי בשנת תשי"ד, בהוצאת מוסד ביאליק.
ראו גם
שבתאי צבי
לקריאה נוספת
אליהו מויאל, רבי יעקב ששפורטש: מחולל הפולמוס נגד התנועה השבתאית ומאבקיו למען שלטון ההלכה, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשנ"ב
Yaacob Dweck. Dissident Rabbi: The Life of Jacob Sasportas (Princeton University Press, 2019)
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, יעקב ששפורטש, באתר "חיים של אחרים", 10 במרץ 2013
א' גרוס, דמותו של ר' יעקב ששפורטש מתוך ספר השו"ת "אהל יעקב", סיני צ"ג, ה'תשמ"ג, באתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים בריטים
קטגוריה:לונדון: רבנים
קטגוריה:רבנים הולנדים
קטגוריה:תלמסאן: רבנים
קטגוריה:שבתאות
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת: ראשוני האחרונים
קטגוריה:אמסטרדם: רבנים
קטגוריה:ילידי 1610
קטגוריה:נפטרים ב-1698 | 2024-08-01T04:28:13 |
מנחם זמבה | הרב מנחם זֵמְבָּה (נכתב גם זמבא; י"ג באלול תרמ"ג, 15 בספטמבר 1883 – י"ט בניסן תש"ג, 24 באפריל 1943) היה מגדולי רבני יהדות פולין וממנהיגיה קודם השואה. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. מאחרוני הרבנים בגטו ורשה.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
נולד בי"ג באלול תרמ"ג (1883) בפראגה, פרוור של ורשה, השוכן על גדות נהר הוויסלה. אביו רבי אלעזר מחסידי גור, סבו רבי אברהם היה חסיד של רבי מנחם מנדל מקוצק, רבי יצחק מאיר אלטר מגור ורבי יהודה אריה ליב אלתר מגור. ניחן בכוח זיכרון נדיר ותפיסה מבריקה. עם זאת, מילדותו סבל מבריאות לקויה. בגיל תשע נפטר אביו והוא עבר לחסותו של סבו שקירבו אל החסידות עם נסיעותיו התכופות לאדמו"ר מגור, ה"שפת אמת".
בגיל שמונה עשרה נשא לאשה את מינדל, בתו היחידה של ישעיה חיים צדרבוים. אחר חתונתו המשיך ללמוד תורה כאשר חותנו העשיר מפרנס אותו. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו הראשון, שו"ת "זרע אברהם". את ספרו השני, "תוצאות חיים", הוציא לאור לזכר חותנו שנפטר בשנת תר"פ (1920). גם לאחר פטירת חותנו סירב לקבל על עצמו עול רבנות והעדיף להמשיך לנהל את חנות הפלדה שהוריש לו חותנו, אף על פי שבאותן שנים כבר היה מפורסם כתלמיד חכם גדול. תשובותיו ומאמריו התפרסמו בספרים ובירחון התורני "דגל התורה" בעריכת הרב מנחם מנדל כשר. ביתו בפראגה הפך למקום כינוס לתלמידי חכמים מחוגים שונים ולתלמידים צעירים שבאו ללמוד מתורתו. הרב זמבה היה רגיל לנסוע לאדמו"ר מגור ויחסי חיבה והערכה הדדית שררו בין השניים. בשנת תרפ"ח הוציא את הספר "גור אריה יהודה" - לזכר בנו שנפטר בחייו (חתנו של רבי מנחם מנדל אלתר, בנו של השפת אמת).
פעילות ציבורית
ב-1935 נכנע ללחץ הרבנים וקיבל על עצמו את החברות ב"ועד הרבנים" של ורשה, יחד עם רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי אברהם ויינברג. בין השאר היה בין החותמים על האיסור להמם את הבהמה לפני שחיטתה, בפולמוס הגדול על השחיטה שהתנהל באותם ימים.
בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ"ג נבחר למזכירות הכבוד של התנועה, עוד בטרם מלאו לו ארבעים, והיה אחד מעמודי התווך שלה. בנאומו בכנסייה הגדולה השלישית האגודה (תרצ"ז), שהתכנסה על רקע ועדת פיל, התנגד נחרצות לחלוקת ארץ ישראל. בנאומו אמר:
בשנת 1935 שלח איגרת לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבה ביקש סיוע בקבלת אשרת כניסה לארץ ישראל, לו ולבני משפחתו. ב-28 בפברואר 1935 הוגשה הבקשה של הרבנות הראשית לארץ ישראל למתן רישיון עלייה לו ולבני משפחתו, אולם ב-20 במרץ 1935 הבקשה נדחתה.
בראשית 1936 הזמינו אותו חסידי גור מירושלים להיות רבם, אך היוזמה לא יצאה אל הפועל.
תקופת השואה
עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה ורשה בידי הנאצים, והם דרשו להקים "מועצת הזקנים" (יודנראט). רבי מנחם זמבה התנדב לעמוד בראשו, אך עמיתיו הרבנים מנעו זאת ממנו ושלחו שני רבנים אחרים למועצה. בתחילת המלחמה נעשה ניסיון להבריחו מחוץ לגבולות פולין הכבושה יחד עם האדמו"ר מגור ובני לווייתו, אך בכרטיסי הוויזה לארצות הברית נרשם שם המשפחה של הרבי מגור, אלתר, וכך היה מנוע הרב זמבה לצאת מהאזור הכבוש. לאחר התעללות קשה של הנאצים בתחילת שנת 1940, הוא נאלץ להעביר את דירתו לעיתים קרובות, והשאיר את כתבי היד הרבים של חידושיו במסתור בדירתו הישנה.
עם גירוש היהודים לתחומי גטו ורשה, עבר לשם גם הרב זמבה יחד עם בני משפחתו ועבד בבית החרושת שולץ. על פעילותו בגטו ישנן עדויות ביומן גטו ורשה שכתב הלל זיידמן. בסוף אדר תש"ג (1943) הכריז על תענית ציבור וחיבר תפילה מיוחדת לקראת ר"ח ניסן. כל אותה תקופה קיים מניין קבוע בביתו ועסק בתורה. לדבריי זיידמן, חידש הרב זמבה חידושים בהלכות קידוש השם, ובפתחם כתב: "מה שחידשתי בעזרת ה' בימי הזעם תחת חמת המציק, בעניין קידוש השם על פי הרמב"ם והראב"ד ז"ל, ביום בו נלקחה ממני אשתי היקרה". משום היותו אחד הרבנים החשובים של ורשה השתדלו הרב וייסמנדל וחבריו להצילו (הוא מופיע כאחד הרבנים שמשתדלים להצילם, במכתב של הרב וייסמנדל אל הרב משה בלוי, מראשי האגודה בארץ). כמו כן, לקראת חיסול הגטו הייתה פנייה מצד ראשי הכנסייה הפולנית להציל אותו, אך הוא סירב. ממש סמוך לפרוץ המרד הוא ערך ליל סדר פסח, ועוד לפני כן ארגן אפיית מצות קטנות שיוכלו לשאתן בכיס במהלך החג. בשבת חול המועד פסח, י"ט בניסן, במהלך דיכוי מרד גטו ורשה, החל ביתו לבעור. דיירי הבית ניסו לחצות את הרחוב אל עבר הבית שממול, כאשר לפתע נשמעו יריות והרב מנחם זמבה נהרג. הוא הובא לקבר זמני בחצר הבית. ימים אחדים לאחר מכן השלימו הנאצים את חיסול הגטו ומשפחתו נרצחה גם היא.
ב-1958 בעת פעולת חפירות שערכו הפולנים לשיקום אזור הגטו היהודי, נמצא קברו של הרב זמבה מתקופת המלחמה. עצמותיו הועלו לארץ ישראל ונטמנו בהר המנוחות בירושלים בכ"ט בסיון תשי"ח (1958) בלוויה רבת משתתפים, ובתוכם הרבנים הראשיים והאדמו"ר מגור. בזמן הלוויה קיימה הכנסת טקס ודקת דומייה לזכרו. על שמו רחובות בבני ברק ובנתניה.
תמיכתו במרד
ישנן כמה עדויות שהרב מנחם זמבה נמנה בין הרבנים שקראו למרד מזוין ולנקמה בגרמנים. הראשון שפרסם דברים על עמדתו בעניין זה היה הלל זיידמן. זיידמן מספר ביומנו על דיון שהתקיים כמה חודשים לפני פרוץ המרד. בדיון השתתפו רבנים, פוליטיקאים ופילוסופים, ודובר בו על גירושם של יושבי הגטו.
וכך מצטט הלל זיידמן את דבריו של הרב מנחם זמבה באותו מעמד:
ועוד אמר:
עדות נוספת היא עדותו של ניצול השואה, יהודה אריה פיינגולד, פורסמה בעיתון הצופה ב-1946, מיד אחרי השואה. על פי עדות זו שהה פיינגולד בסוכתו של הרב זמבה ביום הראשון של חג הסוכות תש"ג (26 בספטמבר 1942) ולדבריו קרא הרב זמבה "להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד".
אחיינו, הרב אברהם זמבה, שהיה עם דודו עד רגעיו האחרונים אישר שדודו תרם כסף עבור "ועד ההתגוננות" שהוקם בגטו. בנוסף ישנן עדויות שהוא יעץ למי שיכול להימלט ולא להתמסר לגרמנים משום שפירושו של דבר הוא איבוד מרצון.
עם זאת, בקרב היהדות החרדית יש שטענו שהדברים נובעים מהרצון להסיר את החרפה כביכול של "כצאן לטבח".
משפחתו
הרב מנחם זמבא היה נשוי למינדל, בתו של ישעיה חיים צדרבוים. מילדיהם:
רויזה;
חנה, אשת שמואל אריה בר, בנו של הרב דוד בר, רבה אוזורקוב;
שמעון אליעזר, נרצח בשואה;
יהודה אריה לייב, מחבר ספר גור אריה יהודה, נפטר בגיל 19.
כמו כן היו לו עוד שתי בנות צעירות שלא נישאו, אחת מהן התארסה בגטו ורשה.
חיבוריו
הרב מנחם זמבה כתב חידושים רבים, אך כל כתבי היד אבדו בשואה, ובהם חיבורו על היד החזקה לרמב"ם שהכיל כ-1000 דפים וכבר היה מוכן לדפוס. נשתיירו רק ספרים ומאמרים שהודפסו עוד בחייו.
אוצר הספרא, הוצאת "מאורות", נס ציונה תש"ך. ביאורים על תורת כהנים.
אוצר הספרי, ביאורים על ספרי זוטא.
קונטרס תוצאות חיים, חידושים והערות על מלאכת הוצאה בשבת.
חידושי הגרמ"ז - שרידים מחידושיו של הרב מנחם זמבה שנלקטו מספרי שו"ת וחידושים מאספים קובצים וירחונים שונים, בעריכת הרב דוד אברהם מנדלבוים (בסופו הודפסו תולדות המחבר מאת אהרן סורסקי), הוצאת "קרן משפחת משה בורנשטיין", בני ברק תש"מ. מהדורה נוספת יצאה בשנת תש"ע. חידושי הגרמ"ז חלק ב' כולל את אוצר הספרא, אוצר הספרי ומאמרים נוספים.
כמו כן, הוציא לאור ספרים שתוכנם התכתבויות של אחרים עמו (כאשר רוב הספר ממנו):
גור אריה יהודה - מחידושי בנו, שנפטר בגיל 19, ומהתכתבויותיו עמו.
שו"ת זרע אברהם - התכתבות בינו לבין החברותא שלו, הרב אברהם לופטביר, חתנו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שנפטר צעיר ובלי בנים. יצא לראשונה בשנת תרע"ט.
מתלמידיו
הרב יצחק ידידיה פרנקל - רבה הראשי של העיר תל אביב-יפו
הרב שמחה עלברג - יושב ראש אגודת הרבנים בארצות הברית, ועורכו של הביטאון התורני הפרדס
לקריאה נוספת
חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל,
אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ה, בני ברק, תשמ"ח, עמ' רכז-רפח.
ר ליכטנשטיין, עדות-חורבן יהדות אירופה, מוסד הרי"מ לוין 2000.
הרב שמחה עלברג, עיני העדה, ברוקלין ניו יורק, שנת תשנ"ו, עמ' קנז-קעד
קישורים חיצוניים
הרב מנחם זמבא באתר 'זכור'
"דמעה" - הספדו של הרב מנחם מנדל כשר על הרב זמבא, בתוך 'תלפיות', ניו יורק תש"ד.
הרב זמבה, מאמר בשבח לימוד אגדות הש"ס, אתר תורתך לא שכחתי
ספריו
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים שנספו בשואה
קטגוריה:נספים בגטו ורשה
קטגוריה:רבני גור
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1883
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1943 | 2024-09-09T16:34:51 |
יצחק לאור | יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, מבקר ספרות ופובליציסט ישראלי, וכמו כן פעיל שמאל רדיקלי.
יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים. בשנת 2021 מספר נשים האשימו את לאור בהטרדה מינית ואחת אף באונס, אך מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. בעקבות ההאשמות הופסקה עבודתו בעיתון הארץ.
ביוגרפיה
יצחק לאור נולד בפרדס חנה. אביו, יוזף לאופר, היה צאצא למשפחה מגליציה שנולד בעיר הגרמנית בילפלד ובעל השקפות סוציאליסטיות, שעלה לארץ בשנת 1934. אמו עלתה לארץ מריגה, לטביה.
לאור גדל בגבעתיים והיה פעיל בתנועות הנוער "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת". את שירותו הצבאי עשה בנח"ל. בהמשך למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטרף לשמאל הישראלי החדש ואימץ עמדות אנטי-מיליטריסטיות ונגד הנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על רקע זה בשנת 1972 סירב לשרת במסגרת המילואים בסיני ונעצר. ב-25 בנובמבר 1972 נמנה עם חברי שי"ח שהפגינו בשכם נגד ריסוס שדות הכפר עקרבה בידי צה"ל והכוונה להקים היאחזות נח"ל על האדמות. ב-11 במרץ 1973 הרשיע אותם בית המשפט הצבאי בשכם בקיום הפגנה בלתי חוקית וגזר עליהם 6 חודשי מאסר או קנס.
את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.
מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". כמו כן, פרסם טורי דעה במדור הדעות של העיתון. בנוסף, שימש מרצה בחוג לתיאטרון ובחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.
בשש השנים בהן יצא לאור הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית" (2005–2011), לאור שימש כעורך שלו.
בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות.
לאור נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.
יצירתו
עד לשנת 2008 פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד.
שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25–28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.
שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16–17, אפריל 1983, עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983. באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עיניים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות".
ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".
שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של העיתון "הארץ". את ספרו "יעמוד בני" (2007) פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים".
מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב-1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות) שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ. בשנה זה יצא לאור השיר "נערת הרוק" שהלחין מתי כספי למילים שפרסם לאור בעיתון. השיר בוצע על ידי ריקי גל ונאסר בתחילה להשמעה ברדיו בשל אופיו הפרובוקטיבי.
הרומנים של לאור ייחודיים מבחינה מבנית: עלילתם לא-ליניארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בעלילה, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי, שערך את הספר "עם, מאכל מלכים", הגדיר אותו כ"אנטי־אפוס גדול של מלחמת ששת הימים, מעין צד אפל, הפוך, של 'ימי צקלג'".
שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה.
בשנים 2005–2011, בהן ערך לאור את כתב העת "מטעם", הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים. לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור השווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה ניתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך הקשר זה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם תרבות המערב. עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים. המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון.
בסדרה אחרת של מסות בחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא השווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב, לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב". את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין.
בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", שראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הרומן קורא תיגר על מלחמת ששת הימים ומסובב את גלגלי ההיסטוריה לאחור כשחיילים ירודים בכושרם בבסיס מזון מונעים את המלחמה.
באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור, "אהבת עולם". שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות.
בחודש מרץ 2017 ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך מאגד שירים משנת 1982–2016 ומוקדש לאלינה, אשתו של לאור, ולבנו יוסף.
בסוף שנת 2017 הופיע בהוצאת "אפיק" ספר המסות של יצחק לאור "צד מערב" המאגד מסות שכבר ראו אור בכתב העת "מטעם" וכן מסות חדשות שטרם ראו אור מעל במה אחרת.
בשנת 2021 הופיע ספרו של דן מירון "דוקים, עיונים בשירה הישראלית" (אפיק), ואת המאמר הפותח "המנתח הוא המנותח" הקדיש ליצירת לאור. מירון קבע כי "על דבר מקומו המרכזי של יצחק לאור במרחב התרבותי-הספרותי שלנו - אין ולא יכול להיות ויכוח רציני. נוכחותו במרחב זה, ככל שהיא עשויה לעורר התנגדות, אי-רצון ואפילו רוגז, נקבעה כבר לפני עשרות שנים ועדיין היא קיימת כעובדה דינאמית, פעילה ומתחדשת". אישיותו השירית של לאור, כך קובע מירון במאמר, ניחנה ב"רצינות מוחלטת, שאיפה לחדות ולבהירות בהיגד השירי ובחשיבה המוליכה אליו".
בשנת 2022 ראה אור ספר השירים של לאור "כי הזמן תמים" בהוצאה עצמית (טימון), שבה פרסם לאור גם את המחזה שלו "אפרים חוזר לצבא" לאחר שהמועצה לבקורת סרטים ומחזות אסרה על הצגתו.
בפברואר 2022 פורסם במוסף תרבות וספרות של העיתון "הארץ" מאמר ביקורת של שלמה הרציג על שירו של לאור "אהבת הארץ". בסוף מאמרו מציין הרציג כי: "העובדה המדהימה (היא) שאת הצהרת השלום והאהבה החזקה ביותר שלו ("אהבת הארץ") משמיע לאור דווקא מתוך דיאלוג וכחני עם אחד משירי המלחמה הנוקבים ביותר שנכתבו בשירה העברית החדשה — "חיילים אלמונים". ואולי זאת הסיבה לכך ש"אהבת הארץ" הוא שיר יוצא דופן בעוצמתו ובאנרגיות הזורמות בין טוריו, בניגוד לדימויו המנומנם של השמאל בימינו".
בביקורת אחרת ב"הארץ" על הספר "כי הזמן תמים" כתבה שני פוקר כי הספר "מציע חוויית קריאה שלמה, דרמטית, הכרוכה בצְפייה במשורר שירד מאונו הגופני ומנכסיו (הסימבוליים) בעידן של השתנות הנורמות. אדם שערק בעל כורחו מן המרכז אל השוליים, וכעת משורר ממעיינות העריקות: החברתית מצד אחד, הגופנית מצד שני. עריקות שממקמת את הקול היוצא מן הספר בתחום הסְפר. נדמה שהשירים נפלטים מתוך הדחק, אחוזים באנרגיה ששמורה לפרפור אחרון." פוקר מציינת כי "היושרה מחייבת לומר שלאור הוא משורר גדול, וספרו האחרון מוכיח שלא נס לחו", אך עם זאת מצירה על התאבנות עמדתו הפוליטית של לאור, בכותבה:
"יש מקום לאמירות פוליטיות חדגוניות, חסרות שכבות, אבל כתפישת עולם שירית — הדלות הזאת מרוֹששת. כך גם יש משהו דל, חסר לפרקים, במשורר שלא זז אפילו מילימטר לאורך עשרות שנים מעמדתו הבצורה. זו הבעיה הגדולה עם שירת לאור הנוכחית. אין כאן רק עיצוב קול קורבני שחובר אל אופנת הקורבן, אלא גם היעדרות מוחלטת של מבט רפלקסיבי. כל ספר ונקודת העיוורון שלו, אבל אצל לאור מדובר בנקודת עיוורון עקבית, עיקשת, שמונעת משירתו (הגדולה בחלקיה) להגיע לפסגות חדשות, ובעיקר: להיות שירה בעלת השקפה מרובדת, המחוללת תנועה."
בשנת 2024 ראה אור ספר המסות הרביעי של לאור "זמן רע לליריקה" בהוצאה עצמית (טימון). המסות בספר זה, שכותרתו היא ציטוט של שורה משיר של ברטולט ברכט, עוסקות בספרות, בפרוזה ובשירה, בקולנוע, בהיסטוריה, בהיסטוריוגרפיה ובפוליטיקה.
השקפתו הפוליטית
לאור היה בין הראשונים שסירב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. היה חבר ב"יש גבול" בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדה השנייה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.
על הציונות הדתית כתב שיר בשם "המנון לגוש" ובו השורות: "את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים", המזכירות עלילות דם מההיסטוריה היהודית בגולה. השיר היה אחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר באותה עת, וצוטט במדורי החדשות של העיתונות היומית, אך צוטט שוב גם מאוחר יותר כדוגמה להסתה אנטישמית של השמאל הרדיקלי. על רקע השיר לא אושרה ההמלצה להעניק לו מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, מה שהביא להתפטרותם של חברי הוועדה הממליצה חנוך ברטוב, אסא כשר וגרשון שקד.
במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002 פרסם לאור מאמר ביקורת בכתב עת בריטי בו כתב:
"אבל הסכנה היחידה היא הסכנה לפלסטינים. תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה. די להרוס את רקמתה החברתית, להרעיב עשרות כפרים, לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות."
יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות ב"הארץ". אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלנית רדיקלית. בראיונות בתקשורת הגרמנית, למשל, אמר שהוא רואה בישראל של היום מבצר אחרון של הקולוניאליזם בעולם.
לא פעם הוא הגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלסטיני" ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש – לביקורת עדינה מדי. מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.
ביקורתו על האקדמיה בישראל
אגב כתיבתו בנושאי תרבות וספרות ב"הארץ" משלח לאור חיצי ביקורת לעבר עמיתיו באקדמיה. דוגמאות:
את רשימתו על הספר "ולטר בנימין, גרשם שלום: חליפת מכתבים" סיים במילים: "בנימין התאבד ב-1941. הפרק האחרון ברומאן חסר. תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר." התבטאות בוטה של לאור ברשימתו זו, "אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות", עוררה את זעמם של אחדים מקוראי העיתון, שהגיבו במכתב למערכת. אחת מהמגיבים, רחל אליאור, כתבה, בין השאר, "עמדת השופט שנטל לאור לעצמו, שבשמה הוא מכנה את שלום באותו כינוי נלוז, היא עמדה שאין הוא ראוי לה, שכן אין לו הרגישות האנושית, מתינות המזג המתבקשת, ההכשרה הנדרשת והכלים הראויים לעסוק בה, שכן שיפוטו הגס העולה מבחירותיו הלשוניות מעיד על כך בעליל."
ברשימתו על הספר "כתבים מאוחרים" מאת מיכאיל בחטין כתב: "הספר החדש שלפנינו כולל הרבה רשימות קצרות, והוא מצטרף - אינו מחליף, למרבה הצער - את המכלול של תורת הספרות המשעממת, בהיותה תלויה יותר ויותר בפרוזה עברית גרועה, או בתרגומים של סיפורים קצרים. שהרי הפרופסורים המחליטים על חומר הלימודים הם גם מוכרי הספרים ועורכיהם (בזירה שאין שנייה לה בעולם הדמוקרטי)."
את רשימתו על הספר "כל השירים" מאת יאיר הורביץ חתם לאור במילים: "תהא ספרותך גדולה ככל שתהיה, אל תתלה תקווה במי שאתה לא דרוש לו. אמא שלי ניסחה את זה אחרת: 'מי שהולך לישון עם כלב, מתעורר עם פרעושים'." עורך הספר, מנחם פרי, הבין היטב שביקורת בוטה זו מופנית כלפיו, והתייחס אליה בתגובה נרחבת שבה ציין: "...מגיע לאור בסוף רשימתו לגולת הכותרת שלו, האובססיה החוזרת כמעט בכל מאמר שהוא מפרסם ב"תרבות וספרות" בשנתיים האחרונות, דהיינו להתקפה גסת-רוח עלי – ועל האקדמיה והחוג לספרות כמין מטונימיה שלי – התקפה שכמו תמיד נחבאת מאחורי כינויים ושמות-תואר, מבל להזכיר את שמי, וכך מתגוננת מפני תביעת דיבה."מנחם פרי, עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים' של הורביץ, באתר "הספריה החדשה", 20.10.2008 בהמשך תגובתו ציין פרי: "אכן, גיוסם של המתים, שאין בכוחם להכחיש, כדי לנהל את חשבונותיו עם מי שעודם חיים, הוא טכניקה חוזרת של לאור." את ביקורתו של לאור כלפיו מייחס פרי לכך שלאור לא קיבל את המשרה שאליה השתוקק בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חוג שפרי עמד בראשו.
בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".
באחת התגובות למוסף הארץ נרמז שביקורתו של לאור על האקדמיה אינה נובעת ממניעים ענייניים אלא מתסכולו שלא הצליח לקבל משרה קבועה בשורותיה.
תלונות על פגיעה מינית
ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן כהן בשם "על האונס", שבו סיפרה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה. תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד באוניברסיטת תל אביב, בעיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ונטען שפוטר משם בשנת 2002 לאחר שסטודנטית התלוננה כי כפה עליה מגע מיני. לאור הכחיש טענות אלה.
למחרת השידור הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה נגד יצחק לאור בגין אונס. התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. יתר התלונות על הטרדה מינית התייחסו בחלקן לתקופה שקדמה לחוק למניעת הטרדה מינית שחוקק בשנת 1998. לאור הגיב במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה. בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של אחד עשר אנשים ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור.
מאז פרסום הטענות נגד לאור נחסמה האפשרות להגיב למאמריו באתר "הארץ", משום שרבות מהתגובות לא התייחסו לתוכן מאמריו אלא לנושא ההאשמות. מו"ל העיתון, עמוס שוקן, הבהיר שהעיתון ממשיך להעסיק את לאור מכיוון שבדק את ההאשמות ומצא כי הן חסרות בסיס.
החלטת ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק ללאור פרס לשירה ב-2014 גררה ביקורת, בעיקר עקב התלונות כלפיו על הטרדה מינית. בעקבות הלחץ הציבורי הורה דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס על בחינה מחודשת של הענקת הפרס. בשיאה של הסערה, עיתון "הארץ", שבו עובד לאור, יצא במאמר מערכת שהביע מחאה על שלילת הפרס מלאור. בסופו של דבר ביטל מפעל הפיס את הענקת הפרס ללאור. בתגובה לביטול הפרס, הגיש לאור תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במטרה לשנות את החלטת מפעל הפיס. בעתירתו כתב לאור כי ועדת השיפוט חרגה מסמכותה והנתונים שעליהם התבססה ההחלטה לבטל את הפרס היו ידועים לוועדת השיפוט, ואין ביכולתה לברר את הטענות. לאור הדגיש כי מעולם לא הוגש נגדו כתב-אישום והוא מעולם לא הורשע בשום ערכאה פלילית. בתהליך הגישור שבעקבות העתירה הוסכם שמפעל הפיס יפצה את לאור ב-40,000 ש"ח.
במרץ 2021 פרסם אתר "המקום הכי חם בגיהנום" עדויות של נשים רבות על הטרדה מינית מצידו של לאור.
בעקבות זאת הצהיר מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן, כי לאור לא יפרסם יותר בעיתונו.
תביעת לשון הרע
בפברואר 2019 פרסם פוסט בפייסבוק שבו מופיעה תמונתו של עמית סגל, ובסמוך אליה הכיתוב "א. היטלר". הפוסט הוסר על ידו לאחר שעות ספורות, והוא התנצל על "תעלול בלתי מוצלח", כדבריו. בעקבות הפוסט הגיש נגדו סגל תביעת לשון הרע על סך של כ־140 אלף ש"ח. המשפט הסתיים בפשרה, שלאור יתנצל בדף הפייסבוק שלו, וישלם לסגל סכום שלא יפורסם.
פרסים ואותות כבוד
1981 – פרס קוגל על "מחוץ לגדר"
1991 – פרס היצירה לסופרים עבריים
1992 – פרס ברנשטיין לשירה על "לילה במלון זר"
1994 – פרס הספרות הישראלית על "עם, מאכל מלכים"
1994 – פרס נח מוזס לספרות על "ועם רוחי גווייתי"
2001 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
2007 – פרס יהודה עמיחי על "עיר הלוויתן"
ספריו
"מחוץ לגדר" – קובץ סיפורים קצרים
"באביב, אחרי המילואים" – קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
"עם, מאכל מלכים" – רומן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"ועם רוחי גווייתי" – רומן
"הנה אדם" – רומן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"אפרים חוזר לצבא" – מחזה
"אנו כותבים אותך מולדת" – קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"נסיעה" – שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
"רק הגוף זוכר" – שירה (1985)
"שירים בעמק הברזל" – שירה (1990, הוצאת עם עובד)
"לילה במלון זר" – שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"אוהב ימים" – שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"כאין" – שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"שירים 1972-1992" – מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" – קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
"עיר הלוויתן" – שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"ורד צלע" – קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"יעמוד בני" – שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"ספר העדר" – שירים (2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
"חיים אחד: מבחר ושירים חדשים" – שירים (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel, Paris: La Fabrique, 2007"
"עם, מאכל מלכים" – רומן (הוצאה מחודשת 2013, ידיעות ספרים)
"אהבת עולם" – רומן (2014, ידיעות ספרים)
"צד מערב", מסות, סדרת (נוודים) הוצאת (אפיק – ספרות ישראלית), 2017
"כי הזמן תמים" (שירה) הוצאה עצמית (טימון), 2022
"זמן רע לליריקה" (מסות) הוצאה עצמית (טימון), 2024
תרגומים של ספריו:
Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag
El nuevo filosemitismo europeo y el "campo de la paz" en Israel.2012. Prólogo a cargo de: José Saramago(הספר תורגם לאנגלית ולספרדית וכולל הקדמה של ז'וזה סארמאגו)
Yitzhak Laor, Auf dieser Erde, die in Schönheit gehüllt ist und Wörtern misstraut, Übersetzung: Anne Birkenhauer, 2018, Abbindung Michal Rubens, The Red Sofa, Nachwort. Michael Krueger 240 Seiten Matthes / Seitz Berlin(יצחק לאור, על האדמה הזאת, המכוסה ביופי וחושדת במילים, תרגום מעברית: אנה בירקנהאואר 2018, על העטיפה ציור של מיכל רובנס, "הספה האדמה", 240 עמ', אחרית דבר: מיכאל קריגר, הוצאת מאתס וזייץ, ברלין)
לקריאה נוספת
אריאל הירשפלד, סיגל נאור פרלמן (עורכים), אל בשר הלשון – עיון ומחקר ביצירתו של יצחק לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
רוז'ה פלנצבוים גבר, להתגעגע לקיוטו: פנטזיית הזהב בשירתם של יצחק לאור ואגי משעול, רסלינג, 2016
קובי נסים, שפה נשוכה, על המשמר, י' בחשוון תשנ"ג, 6 בנובמבר 1992, עמוד 18. על: יצחק לאור, לילה במלון זר: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992)
יצחק לאור, אחרי החתונה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 366–369, הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
מאמרי יצחק לאור באתר נתן אלתרמן
חוצה ישראל: קובי מידן בריאיון עם יצחק לאור, 3 במאי 2012
על יצירתו
, על "מחוץ לגדר"
, על הספר "יעמוד בני"
, על הספר "יעמוד בני"
, על ספרו "ורד הצלע"
- על ספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה"
אלי הירש, על "ספר העדר", ידיעות אחרונות 20 באפריל 2012
מוטי פוגל, עם, מאכל מלכים - יצחק לאור, טיים אאוט תל אביב, 13 בספטמבר 2013
יוני ליבנה, "על אדונים ומשרתים", על ההוצאה המחודשת של "עם, מאכל מלכים", ידיעות אחרונות, 7 לילות, 20.9.13
אריק גלסנר, כמה הערות ספונטניות ואינסטינקטיביות על "עם, מאכל מלכים" של יצחק לאור שראה אור מחדש, בבלוג "מבקר חופשי", 27 בספטמבר 2013
|
טלי לטוביצקי, "ואף מילה על יופי: להציל את יצחק לאור מדן מירון", כתב העת המקוון "אודות", גיליון 5, 14 בספטמבר 2017
אריק גלסנר, על קובץ המסות 'צד מערב' של יצחק לאור בהוצאת 'אפיק', 18 בינואר 2018
ננסי עזר, הומור אפל וגרוטסקה ברומן "הנה אדם", ליצחק לאור, עלי-שיח 57, 2007
ריאיון עם לאור בפסטיבל הספרות במינכן, נובמבר 2019
מיצירתו
מבחר משירת יצחק לאור באתר שירשת
רכבת
יצחק לאור באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
שירים באתר הארץ | בן לו היה לי (2008) | פוסט קויטוס (2009) | תכלת (2015) | באתי אל המוכן (2016) | על טיוטה שאבדה (2019) | שַׂקְנָאִים (2020) | נוח לי (2020) | כִּי הַזְּמָן תָּמִים (2020) | שלושה שירי יארצייט: שיר ערש; אשרי; עוד קצת (2021) |
מאמרים נבחרים של לאור
דברים שנשא לאור בפסטיבל הספרות במינכן (נובמבר 2019), לרגל מלאת 30 לנפילת חומת ברלין
The Tears of Zion, New Left Review, 10, July-August, 2001
Diary: General Boogey’s War, London Review of Books, 3 October 2002
After Jenin, London Review of Books, 9 May 2002
Who shall we blame it on?, London Review of Books, 20 February 2003
In Hebron: The Soldiers’ Stories, London Review of Books, 22 July 2004
Before Rafah: Israeli militarism, London Review of Books, 3 June 2004
You are terrorists, we are virtuous, London Review of Books, 17 August 2006
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מבקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:פעילי שמאל רדיקלי ישראלים
קטגוריה:סרבנים ישראלים
קטגוריה:סגל הארץ
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:בוגרי התנועה המאוחדת
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין
קטגוריה:חברי מצפן
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בישראל
קטגוריה:פרדס חנה-כרכור: אישים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 | 2024-10-19T11:31:44 |
פרדס חנה | REDIRECT פרדס חנה-כרכור | 2004-10-17T05:04:04 |
עוזי חיטמן | 250px|ממוזער|שמאל|עוזי חיטמן בצעירותו
עוזי חיטמן (9 ביוני 1952, ט"ז בסיוון ה'תשי"ב – 17 באוקטובר 2004, ב' בחשוון ה'תשס"ה) היה זמר, יוצר, מלחין, פזמונאי ומנחה טלוויזיה ישראלי. מהיוצרים הבולטים בזמר העברי שכתב במגוון סגנונות. בין היתר כתב מילים ולחנים לשירי ילדים, מוזיקה מזרחית, מוזיקת פופ, מוזיקה חסידית, ושירי ארץ ישראל.
ביוגרפיה
עוזי חיטמן נולד בגבעת שמואל לאברהם וחנה חיטמן ניצולי השואה, ניצולי מחנה ברגן בלזן, ואח צעיר לחיים. כשעוזי היה בן 6 הוא עבר עם משפחתו לשכונת החרוזים ברמת גן. שמו ניתן לו על שם סבא-רבא שלו עזריאל. אביו של חיטמן היה חזן שומר מצוות ואימו הייתה חילונית. חיטמן גדל בבית דתי-מסורתי שראה בפלורליזם ערך חשוב. הוא למד בבית ספר לא-דתי והיה חבר בשבט הצופים "ירקון". בבגרותו בחר באורח חיים לא דתי.
סגנונו המוזיקלי של חיטמן הושפע גם הוא מהפלורליזם שבבית הוריו. בילדותו שמע בקביעות את לחני התפילות בבית הכנסת, תקליטי החזנות, ובמקביל תקליטי פופ ורוק שרכש, כמו אלה של להקות הביטלס והרולינג סטונז וזמרי רוק כגון אלביס פרסלי ותקליטים מסגנונות מוזיקה שונים בשפות אירופאיות שונות. בגיל 11 החל לנגן בגיטרה שביקש כמתנה אחרי טיפול רפואי שעבר בבית חולים.
שירותו הצבאי ושיריו הראשונים
בשנת 1970 התגייס חיטמן לקורס טיס אך הודח מהקורס לאחר שנה. הוא הצטרף לצוות הווי חטיבת הצנחנים ועבר אל להקת פיקוד המרכז. בין השנים 1971–1973 הלחין את שיריו הראשונים. שירים אלה הושרו בידי הלהקה הצבאית, למעט שני הבולטים שבהם: השיר "ניגונה של השכונה" שנכתב והולחן בעת שירותו בצנחנים והשיר "מי ידע שכך יהיה", שנכתב ביום שחרורו מהשירות הסדיר ובוצע על ידו ועל ידי בועז שרעבי חודשים ספורים מאוחר יותר, כאשר השניים גויסו למלחמת יום הכיפורים כצוות הווי במילואים. שרעבי הקליט את השיר לאחר המלחמה במילים שהיו שונות מהמקור. שיר זה נחשב לאחד המזוהים עם המלחמה, ותרם רבות לפרסומו של חיטמן ככותב וכמלחין.
שנות השבעים
לאחר שחרורו השתתף חיטמן במופעי בידור שונים (כמו ערב שירי מיקיס תאודוראקיס בשנת 1974, שבו ביצע עם נגה שלם את "ציפור קטנה"), כתב וביצע פרסומות והחל לכתוב שירים לאמנים שונים. המיזם האזרחי הראשון שחיטמן השתתף בו היה להקת הפופולים (חיטמן, יהודה תמיר, איזי גדאל, שמוליק קובלסקי וקובי קלמנוביץ'). הלהקה הוציאה תקליט אחד, שהכיל שירים פרי עטו של חיטמן. בפסטיבל הזמר תשל"ד (1974) ליווה, יחד עם יגאל חרד, בשירה ובגיטרה, את אילנית בשירו של יאיר רוזנבלום "אם ייפול הכוכב שלי". השיר זכה במקום השני.
מאמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים היה חיטמן אחד האמנים היחידים שגם עבדו עם זמרים המוכרים והמושמעים באותה תקופה כמו אבי טולדנו ("מה חשוב היום"), עוזי פוקס ("אבי") ודודו זכאי (שיר הילדים "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים"), וגם עם שורה של זמרים ים תיכוניים, בתקופה שבה הרדיו לא נטה להשמיע את הזמר המזרחי, כמו זוהר ארגוב ("מרלן", "כמו שיכור"), חיים משה ("תודה"), מרגלית צנעני ("כמו שאתה יודע"), איציק קלה ("אני העבד") ורבים נוספים. הבולט בזמרים המזרחיים שחיטמן עבד אתם הוא שימי תבורי ("עוד סיפור אחד של אהבה", "לילה בלי כוכב" ושירים רבים אחרים). חיטמן כתב לתבורי שני תקליטים שלמים בשנים 1976 ו-1977 ונלחם על השמעתו של תבורי ברדיו.
לפסטיבל הזמר החסידי ב-1976 הלחין וביצע יחד עם עודד בן חור את "אדון עולם". את השיר "נולדתי לשלום" כתב לרגל הולדת בנו הבכור בתקופה המסעירה של מהלכי השלום עם מצרים ב-1977. השיר בוצע במקור על ידי להקת סקסטה.
שמאל|ממוזער|250px|עוזי חיטמן בתוכנית הטלוויזיה "חלום עליכם", בה הגשים חלומות של ילדים
שנות השמונים, התשעים והאלפיים
כיוצר לילדים
במקביל ליצירות למבוגרים חיטמן היה מזוהה גם כזמר ויוצר לילדים. הוא כתב והלחין שירי ילדים רבים, בעיקר לתחרויות פסטיבל שירי הילדים והפסטיגל, כמו "רציתי שתדע", "שירי ילדות", "אדוני ראש העיר" ו"ארץ הצבר". זיהויו של חיטמן עם קהל הילדים בלט גם בהופעותיו בפניהם ובתוכניות הטלוויזיה שהגיש. בתחילת שנות השמונים הוא נמנה עם מגישי תוכנית הילדים "פרפר נחמד" ובהמשך אותו עשור היה חבר בשלישיית "כמו צועני" עם יגאל בשן ויונתן מילר. הם זכו להצלחה גדולה עם השירים שכתב חיטמן, "כמו צועני" (שיר שהגיע למקום השני בקדם האירוויזיון של 1985) ו"אנחנו נשארים בארץ" (שנכתב בעקבות ההפסד באותו הקדם ליזהר כהן עם "עולה עולה"). השלושה גם הוציאו אלבומים והופיעו בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית לילדים "הופה היי". בשנים 1993–1998 הגיש חיטמן בערוץ 2 את התוכנית "חלום עליכם" ובה הגשים חלומות של ילדים. בשנות ה-90 הוא השתתף בקלטות הווידאו לילדים "שירים קטנים", שהייתה לקלטת הילדים הראשונה בישראלהקלטת שירים קטנים באתר אישים, ו"ילדיש".
בשנת 1998 הוציא משחק מחשב בכיכובו בשם "השירים המשחקים" על ידי חברת "סידי קלאסיק". במהלך המשחק עוזי חיטמן נוטל חלק פעיל כמנחה ומלווה של השחקן בשלל הפעילויות. המשחק מתמקד בשירי הילדים שלו, ובפעילויות של צביעה ופאזלים (עותקים של דיסק משחק זה היו נפוצים מאוד עד כנראה סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת – ונכון ל-2023 עותקים ששרדו של משחק זה נחשבים נדירים).
בנובמבר 2004, חודש לאחר מותו הפתאומי, יצא לאור ספרו "שתיים פרות ואחד סוסים", שהוא אוסף של שיבושי לשון של ילדים שאותם ליקט חיטמן.
כיוצר למבוגרים
החל משנות השמונים הוציא חיטמן אלבומים למבוגרים כזמר סולן והוסיף לתרום משיריו לאומנים אחרים.
ב-1980 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו – "ליצן חצר". אלבום שזכה להצלחה ביקורתית, אך לא יצאו ממנו להיטים. אף על פי שהשיר "אני יודע שאת יודעת" זכה להשמעות רבות בעת יציאת האלבום. עוד באותה שנה ניהל מוזיקלית, עיבד וניגן באלבומו השני של בני אלבז "אהבה ראשונה".
ב-1985 כתב שלושה שירים לאלבומו של חיים משה "להיות זמר", בו בלט במיוחד שיר הנושא.
ב-1986 כתב את כל הגרסאות בעברית ללחנים יווניים לאלבומו של חיים משה "תודה". עוד באותה שנה כתב את השיר "אחת ויחידה" לאלבומו השני של ישי לוי "הנה בא היום" ללחן יווני.
ב-1987 כתב את מילות השיר "זה סימן" ללחן יווני לאלבומו של חיים משה "כל נדריי". בשנה זאת גם כתב והלחין את השיר "כמו שאתה יודע" עבור אלבומה של מרגלית צנעני "שמור אותי".
ב-1988 כתב שלושה שירים לאלבומו של איציק קלה "אדם ועולמו" בו בלט במיוחד "אני העבד".
ב-1989 הוציא את אלבום הסולו השני למבוגרים – "אורח" – בו בלט השיר "בארץ הזאת", שמחה כנגד הטוענים למונופול על הקביעה כיצד המדינה צריכה להתנהל. חיטמן כתב הלחין עיבד והפיק מוזיקלית את כל שירי האלבום (למעט השיר "לילה זר", שעובד על ידי עדי רנרט). בהקלטות האלבום השתתפו שמוליק בודגוב בגיטרה, איקי לוי בתופים ומיכה מיכאלי בבס.
ב-1993 הוציא את אלבום הסולו השלישי "מתוך תּוֹכִי", בו בלט השיר "אהבה זה כל הסיפור". בהקלטות האלבום השתתפו בין היתר רועי זוארץ בפסנתר, קלידים ואקורדיון, שמוליק בודגוב בגיטרות, מאיר ישראל בתופים וכלי הקשה, מיכה מיכאלי בבס, ושרון חזיז בקולות. השירים באלבומים אלו לא זכו להצלחה כמו השירים שכתב והלחין לזמרים אחרים.
אורנה ומשה דץ הגיעו למקום השלישי בתחרות האירוויזיון בשנת 1991 עם שירו של חיטמן "כאן", המבטא רגשות אהבה לארץ.
חיטמן כתב והלחין שניים משירי האליפות של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה: "ירוק בעיניים" (1994) ששר חיים משה ו"הנה היא עולה" (2001), ששר חיטמן עם שחקני הקבוצה.
לאלבומו של אריק איינשטיין "לאן פרחו הפרפרים" שיצא ב-1997 כתב והלחין את "עכשיו התור לאהבה".
לאלבומו של חיים משה "התמונות שבאלבום" שיצא ב-1998 כתב את מילות השיר "אהבנו" ללחן יווני.
אחד מלהיטיו הגדולים ביותר היה "לכל אחד יש" שאת מילותיו כתב לשלומי שבת ולליאור נרקיס. השיר זכה לתואר שיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת תש"ס (2000), הושמע פעמים רבות בתחנות הרדיו והטלוויזיה, והפך ללהיט ענק. עוד שיר שאת מילותיו כתב חיטמן עבור שלומי שבת הוא "הרי את מקודשת", לזכר בני הזוג מוטי בוטיל וויקי כהן שנהרגו באסון אולמי ורסאי ב-2001.
בשנת 2001 כתב והלחין את "עד נשימתי האחרונה" שביטא רגשות אהבה למדינה, שיר הנושא לאלבומו של חיים משה. באותה שנה כתב ללחנו של יאיר קלינגר את "לקום ליום הבא" לאלבומו של הזמר טל סונדק.
בנוסף, הוציא באותה שנה אלבום משירי מירון ח. איזקסון בשם "שני מקומות" בו שילב ז'אנרים שונים.
בשנת 2003 החל להגיש את תוכנית הטלוויזיה "אדם ומלואו" בערוץ 33, שלא הספיק להשלימה.
שיתוף פעולה עם זהר ארגוב
בשנת 1984 החל עוזי חיטמן לכתוב שירים לאלבומו של זהר ארגוב "כך עוברים חיי", ביניהם שיר הנושא. עוד הוא כתב באלבום את "מרלן" ללחן ספרדי, "עד מתי אלוהיי" ללחן טורקי ו"כמו שיכור" ללחן יווני שזכו להצלחה רבה. לאחר שחזר ארגוב מסיבוב הופעות באמריקה שנה קודם ליציאת האלבום (ינואר 1983), התראיין ארגוב בתוכנית האירוח של הערוץ הראשון "שעה טובה" ביום שישי בערב אצל המנחה דניאל פאר. דניאל אז אמר לו שזמרים שיצאו לסיבוב הופעות באמריקה החליטו ששם טוב להם. בתגובה זהר ענה לו: "איך שנחת המטוס בניו יורק וירדתי ממנו, הרגשתי פה לא שלי. אני חושב שבשבילי ישראל זו אמריקה". חיטמן שצפה בתוכנית זו, לקח השראה וכתב והלחין את השיר "אמריקה שלי" שנכס לאלבום שנה לאחר מכן. בשנת 1985 לאלבום "ים של דמעות" כתב את השירים "בלילה" ו"בואי הלנה" ללחנים יווניים. בשנת 1986 לאלבומו "להיות אדם" של זהר, כתב והלחין חיטמן את השיר "אל תשגעי אותי" ועוד כתב את השיר "כשאת לידי" ללחן יווני.
חיטמן גם כתב והלחין את השיר "הדברים היפים בעולם". הרבה ביצועים לשיר הזה אך המוכר ביניהם הוא של זהר ארגוב שהוציא אותו כסינגל.
מותו
200px|שמאל|ממוזער|עוזי חיטמן בבול ישראלי משנת 2009
שמאל|ממוזער|250px|תבליט הנצחה לעוזי חיטמן ב"כיכר עוזי חיטמן" ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|כיכר עוזי חיטמן בשכונת רמת חן ברמת גן
שמאל|ממוזער|250px|פארק וגינת משחקים על שמו של עוזי חיטמן בפתח תקווה
במהלך שנת 2004 עוזי חיטמן החל לבצע דיאטת הרזיה בשילוב תוכנית כושר גופני. במהלכה הוריד כ-15 קילוגרם ממשקלו. אשתו, איה חיטמן, אמרה בריאיון מ-2005: "הוא נכנס למשטר דיאטטי מטורף ומשטר כושר נוקשה מדי, והגוף לא עמד בזה." חיטמן נפטר ב-17 באוקטובר 2004 (ב' בחשוון תשס"ה) מהתקף לב פתאומי, בגיל 52, והובא למנוחות בבית העלמין ירקון.
בשנה האחרונה לחייו עבד על אלבום חדש, "עכשיו התור לאהבה", ששיר הנושא שלו יצא לרדיו ביום פטירתו. התקליט הושלם לאחר מותו.
משפחתו
חיטמן הותיר אחריו את אשתו איה, לה נישא בשנת 1976, ושלושה בנים.
אחיו של עוזי חיטמן הוא חיים חיטמן, אביהם של הזמרים-יוצרים אוהד, תמיר, וענת אסתר חיטמן.
לאחר מותו
ב-2005 הוציאה משפחת חיטמן את האלבום "עכשיו התור לאהבה" עליו עבד חיטמן לפני מותו הפתאומי. באותה שנה יצא גם אלבומו של ליאור נרקיס "חתול רחוב", לו כתב והלחין חיטמן את שיר הנושא.
ב-2008 יצא האלבום "קרוב ללב" של חיים משה, שכלל את אחד השירים האחרונים שכתב חיטמן – "מהשנייה הראשונה". באותה השנה ביצעה הזמרת גליקריה את השיר "ילד גן העדן" שכתב יואב גינאי והלחין ארקדי דוכין לזכרו.
בשנת 2009, ארבע שנים וחצי לאחר מותו, יצא לאור האלבום "אשא עיני", אותו הקליט בטרם מותו. האלבום הורכב משירי תפילה מן המקורות היהודיים. חלק מהשירים הולחנו בידי חיטמן עצמו, וחלקם גרסאות מחודשות ללחנים עממיים המושרים בבתי הכנסת, וכן ללחנים של הרב שלמה קרליבך.
במסגרת מיזם "עבודה עברית", בשנת 2011 יצא האלבום "שרים עוזי חיטמן", ובו ביצועים של שיריו בפי זמרים מהז'אנר המוזיקה הים תיכונית. הדיסק הצליח מאוד והגיע למעמד אלבום זהב.
ביולי 2012 זמן קצר אחרי מה שהיה אמור להיות יום הולדתו השישים של חיטמן, הוציאה משפחת חיטמן שני סינגלים חדשים בקולו של עוזי, "קרן אור", ו"לפני ואחרי", שנכתב לרון שובל.
במאי 2015 הולחן מחדש שירו "אני העבד" בידי המוזיקאי הראל טל.
במאי 2016 הוכרז במצעד הזמרים הכי ישראליים של אתר האינטרנט "וואלה" כי חיטמן הוא המוזיקאי החמישי "הכי ישראלי".
הנצחתו
ב-2005 שונה שמה של "כיכר השושנים" ברמת חן, שכונת מגוריו של חיטמן ברמת גן, ל"כיכר עוזי חיטמן".
ב-2005 החברה הממשלתית למדליות הנפיקה סט של שלוש מדליות (זהב כסף וארד) לזכרו.
בפתח תקווה נקרא על שמו הפארק שמול בית החולים בילינסון.
בשכונת נווה גן בפתח תקווה הוקם בית ספר יסודי ממלכתי "עוזי חיטמן".
בגבעת שמואל (מקום הולדתו), עכו, נתניה, רמלה, חולון, קריית מוצקין, רעננה, כפר סבא ואשדוד נקראו רחובות על שמו.
בשכונת גני יער בלוד נקרא מתנ"ס על שמו.
ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של עוזי חיטמן שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב של מילות הפתיחה של הלהיט "אדון עולם" הנוגע לחיטמן: "אדון עולם אשר מלך".
ספר המנגן את שיריו של חיטמן הנקרא "שירי ילדות" הוצא לפני כמה שנים; ספר זה מאפשר לילדים לקרוא את שיריו ולשמוע אותם בביצועו של חיטמן
ב-2010 יצאה הסדרה "השירים המשחקים" ב-HOT VOD Young עם כוכבת הילדים רינת גבאי, גיא פרידמן, חנה לסלאו, טוביה צפיר ואודי ואביעד הסדרה הייתה בנויה משיריו של חיטמן.
בין ינואר לאפריל 2011 יצאו אלבומי עבודה עברית – שרים עוזי חיטמן, שבהם חידשו זמרים ים-תיכוניים שירים של עוזי חיטמן, בשינוי גרסאות. באלבומים השתתפו בין השאר אייל גולן, חיים משה, ליאור נרקיס, מושיק עפיה, ישי לוי ושלומי שבת.
ב-26 באוגוסט 2013, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית – שירי ילדים"; בסדרה זו הוקדש בול לשיר ילדים, שכתב והלחין עוזי חיטמן, אשר כותרו "רציתי שתדע" מופיע על הבול. האמן ראנת אבודרהם דדון עיצב את הבול. על השובל, כיתוב של מילות השיר
ביוני 2015 התקיים מופע הנצחה לזכר חיטמן בהיכל התרבות תל אביב לרגל יום הולדתו ה-63. את המופע ליוותה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, את שיריו עיבד רפי קדישזון וכן ניצח עליהם, והשתתפו בו בין השאר: חני נחמיאס, יגאל בשן, שימי תבורי, משה פרץ, קרולינה, רוני דלומי, קובי אפללו, שלמה גרוניך וקרן פלס.
הערכת פועלו
חיטמן היה יוצר פורה בעל מנעד רחב: שירי ארץ ישראל, מוזיקה מזרחית, מוזיקת פופ, שירי ילדים, בלדות, שירים מתורגמים מיוונית, מוזיקה חסידית ושירים פוליטיים העוסקים בשלום ובמחאה. חיטמן גם שיתף פעולה עם אמנים מסגנונות רבים. חיטמן השתתף בכתיבה של למעלה משש מאות וארבעים שירים עבריים. אחדים מהשירים המוכרים ביותר כמעט בכל סגנון המושר בעברית הם מפרי עטו, לכן אפשר לכנות את סגנונו בשם "סגנון ישראלי". חיטמן דגל בסובלנות ושיתף פעולה עם כל המגזרים בישראל.
בשנת 2001 קיבל את פרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לשנת תשס"א על מפעל חיים – מלחין בזמר העברי. ועדת הפרס נימקה את החלטתה בעובדה שחיטמן הלחין למעלה מ־600 שירים, וסגנונו הייחודי מגשר בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים ובין ילדים למבוגרים.
בנוסף, על אף שהצהיר על היותו איש שמאל-מרכז, הופיע בהתנחלויות.
אלבומים שהוציא כזמר
הפופולים (הפופולים, 1976)
נולדתי לשלום (1979)
ליצן חצר (1980)
אורח (1989)
שירים קטנים (1990) (גרסת אלבום של הקלטת)
מתוך תּוֹכִי (1993)
עוזי שר חיטמן (1994)
ילדיש (1995)
הגדה של פסח (1996) עם אביהו מדינה
שני מקומות – עוזי חיטמן שר מירון ח. איזקסון (2001)
שירים לפעוטות – מיטב שירי הילדות עם עוזי חיטמן
הקלטות של חיטמן שיצאו לאור לאחר מותו
עכשיו התור לאהבה (2005)
אשא עיני (2009)
משיריו המפורסמים
אדון עולם
אדוני ראש העיר
אל תגעו באהבה
אלירן
אנחנו נשארים בארץ
אני העבד
ארץ הצבר
בארץ הזאת
בואי לא נפסיד את כל הלילה
הייתי הילד הכי קטן בכיתה
חלום עליכם
טוחנים, טוחנים
ילד אתה שואל
ילד מבית טוב
ילדים של היום
אני תמיד נשאר אני (עם אפי בן ישראל והבובות אוזה ובץ מ"פרפר נחמד")
כאן
כמו צועני
כמו שאתה יודע (שיר של מרגלית צנעני)
לילה בלי כוכב (שיר של שימי תבורי)
לכל אחד יש (שיר של שלומי שבת וליאור נרקיס)
מה חשוב היום
מה נשאר לי
מי ידע שכך יהיה
מרלן (שיר של זוהר ארגוב)
נולדתי לשלום
ניגונה של השכונה
עוד סיפור אחד של אהבה (שיר של שימי תבורי)
על סף דלתך
עכשיו התור לאהבה
רציתי שתדע ("אלוהים שלי")
שירי ילדות (שיר הנושא של סדרת הקלטות הפופולרית "שירים קטנים")
תודה
תזמורת של ממש
קישורים חיצוניים
עוזי חיטמן באסופת "מלחיני משוררים ישראלים" בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים-יוצרים ישראלים
קטגוריה:זמרים-יוצרים בעברית
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:זמרי ילדים ישראלים
קטגוריה:זמרים ילדים ישראלים
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:מלחיני מוזיקה חסידית
קטגוריה:חברי להקת פיקוד המרכז
קטגוריה:חברי צוות הווי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - אישים
קטגוריה:משתתפי הפסטיגל
קטגוריה:פרפר נחמד: מנחים
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:מתמודדי קדם-האירוויזיון
קטגוריה:גבעת שמואל: אישים
קטגוריה:רמת גן: אישים
קטגוריה:בוגרי בית ספר ניצנים (רמת גן)
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:אנשי הדור השני לשואה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:ישראלים שתרמו איברים | 2024-10-18T04:10:22 |
נמליים | נמליים (בשם המדעי: Formicidae; בשם השגור: נמלים) היא משפחה בסדרת הדבוראים. במשפחה זו הוגדרו יותר מ-13,800 מינים, ומעריכים שיש כ-22,000 מינים.
תפוצה ושונות
אזור מספר מינים ניאוטרופי 2,162 ניארקטי 580 אירופה 180 אפריקה 2,500 אסיה 2,080 מלנזיה 275 אוסטרליה 985 פולינזיה 42
הנמלים חיות בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה. רק במספר מועט של איים גדולים, כמו גרינלנד, איסלנד, חלק מפולינזיה ואיי הוואי, אין אוכלוסייה מקומית של נמלים. הנמלים ממלאות תחום רחב של נישות אקולוגיות, ומסוגלות לנצל תחום רחב של מזונות. רוב מיני הנמלים הם אוכלי-כל, אך לא כולם.
ההצלחה של הנמלים מתבטאת גם בביומסה שלהן – המסה הכוללת של חומר שנמצא בנמלים חיות. לפי הערכות שבוצעו בסביבות שונות, הביומסה הכוללת של הנמלים מהווה 10% עד 30% מהביומסה הכוללת של כל החיות היבשתיות, שיעור שעולה על זה של כל החולייתנים יחד. מספר הפרטים של הנמלים הוערך כ-20 קואדריליון (20,000 טריליון). ההצלחה של הנמלים מיוחסת לארגון החברתי המפותח שלהן, וכן ליכולתן לשנות את מקום המגורים שלהן, לנצל משאבים מסוגים שונים, ולהגן על עצמן. חברות של נמלים מתאפיינות בחלוקת עבודה, תקשורת בין פרטים, ויכולת לפתור בעיות מורכבות.
הנמלים פיתחו מערכות יחסים מורכבות עם מינים אחרים, וביניהן חיקוי, שיתוף פעולה וטפילות.
גודלן של הנמלים נע בין 0.75 ל-52 מילימטר. המינים הגדולים ביותר הם של מלכות נמלי כידן ציידות. הגדולה שבכל הנמלים מעולם הייתה הטיטאנומירמה (או הפורמיקיום) שהגיעה לאורך 6 ס"מ ולמוטת כנפיים באורך 15 ס"מ. צבעיהן משתנים: רובן אדומות, חומות או שחורות, יש גם כמה מינים ירוקים או צהובים, וכמה מינים טרופיים מתאפיינים בברק כמו מתכתי. בימינו ידועים יותר מ-12,000 מינים (הערכה גבוהה יותר אומרת שישנם כ-14,000), כאשר הגיוון הגדול ביותר נמצא באזורים טרופיים.
קיימים מאגרי מידע מקוונים על מיני נמלים, המסייעים לחוקרים לעקוב אחרי המינים הידועים והמינים החדשים שמתגלים מפעם לפעם. הקלות היחסית שבה ניתן ליצור מנמלים קבוצות-דגימה גרמה לכך שהן משמשות כמין מייצג במחקרים על שונות ביולוגית.
אחד הסוגים הבולטים בארץ ישראל הוא נמלת קציר, שבארץ מצויים כ-15 מינים ותת-מינים שלה.
נמליים בארץ ישראל
נכון ל-2020 ידועים בישראל 398 מינים ותת-מינים ב-46 סוגים שונים.
תת-משפחה Aenictinae
הסוג כידנית (Aenictus)
תת-משפחה Amblyoponinae
הסוג אמבליופונה (Amblyopone)
תת-משפחה Cerapachyinae
הסוג Cerapachys
תת-משפחה רֵיחָנִּיּוֹת (Dolichoderinae)
הסוג עורפנית (Bothriomyrmex)
הסוג קטיפנית (Liometopum)
הסוג בנאית ישראלית (Tapinoma israele)
תת-משפחה כִּידָנִיּוֹת (Dorylinae)
הסוג כידן (Dorylus)
תת-משפחה חַד-מָתְנִיּוֹת (Formicinae)
הסוג Acropyga
הסוג קמפונית (Camponotus)
הסוג נווטת (Cataglyphis)
הסוג Formica
הסוג לזיוס (Lasius)
הסוג חרולית (Lepisiota)
הסוג אצנית (Paratrechina)
הסוג ננסית (Plagiolepis)
הסוג אורגת (Polyrhachis)
תת-משפחה לֶפְּטָנִילְיוֹת (Leptanillinae)
הסוג לפטנילת (Leptanilla)
הסוג Yavnella
תת-משפחה דּוּ-מָתְנִיּוֹת (Myrmicinae)
הסוג גחונית (Aphaenogaster)
הסוג Bondroitia
הסוג גבעולית (Cardiocondyla)
הסוג לבובית (Crematogaster)
הסוג Goniomma
הסוג Lophomyrmex
הסוג נמלת קציר (Messor)
הסוג מורית (Monomorium)
הסוג Myrmecina
הסוג Nesomyrmex
הסוג נמלה עיננית (Oxyopomyrmex)
הסוג אסמית (Pheidole)
הסוג Pyramica
הסוג Rhoptromyrmex
הסוג להבית (Solenopsis)
הסוג Stenamma
הסוג חרמשנית (Strongylognathus)
הסוג קוצנית (Temnothorax)
הסוג כתפית (Tetramorium)
הסוג פרואטה (Proatta)
הסוג נמלת אש קטנה (Wasmannia)
תת-משפחה פּוֹנֶרִיּוֹת (Ponerinae)
הסוג Anochetus
הסוג צרפכית (Cryptopone)
הסוג Emeryopone
הסוג Hypoponera
הסוג Pachycondyla
הסוג Ponera
הסוג פרואטה
תת-משפחה Proceratiinae
הסוג Proceratium
תת-משפחה שִּטִּיּוֹת (Pseudomyrmecinae)
הסוג שיטית (Tetraponera)
מבנה גוף
שמאל|ממוזער|הנמלה ידועה כמי שמסוגלת לשאת משקל הגדול ממשקל גופה
לנמליים גוף המורכב משלושה חלקים: ראש, חזה ובטן. לנמליים שלושה זוגות רגליים. זוג רגליים היוצא מהחלק העליון של החזה, ושני זוגות רגליים היוצאות מהחלק התחתון של החזה. בראשן ישנו זוג מחושים המאפשרים להן:
הרחה – הנמלים מבחינות בריחות רבים, התקשורת בין חברי המושבה נעשית בעזרת פרומונים (חומרי הפרשה בעלי טעם וריח). לדוגמה: פרומון שביל המסמן את השביל למקור מזון. הנמלים מרבות לנקות את מחושיהן, מכיוון שכל גרגר לכלוך עליהם מפריע להן בהרחה.
מישוש – הן נוגעות במחושיהן אלה באלה כדי להבחין בין בנות קן לפולשים, וכדי להפיץ מידע על מקור מזון חדש או על סכנה. חוש המישוש מפותח אצלן מאוד.
בנוסף למחושים יש לנמליים גם זוג צבתות (מנדיבולות) המשמשות אותן לאחיזת מזון וללחימה. נמליים הן מיוחדות בצורתן המורפולוגית מחרקים אחרים בכך שיש להן מחושים "בעלי מרפקים", בלוטות מטאפלאורליות , ומפרק שנוצר מהחלק השני של הבטן שלהן, הקרוי גבעולון . הגבעולון יוצר מותניים צרים בין המסוסומה (החזה ופרק הבטן הראשון, שהולחם אליו) והגסטר (הבטן חוץ מהפרקים שבגבעולון). הגבעולון יכול להיווצר מפרק אחד בלבד, (רק פרק הבטן השני), או משני פרקים – גבעולון וגבעולית (הפרק השני והפרק השלישי של הבטן).
כמו לחרקים אחרים, לנמלים יש שלד חיצוני, כיסוי חיצוני שמספק מעטפת מגן סביב הגוף ונקודת חיבור לשרירים, בניגוד לשלד הפנימי של בני אדם ושאר בעלי החוליות. לחרקים אין ריאות; חמצן וגזים אחרים, כגון פחמן דו-חמצני, עוברים דרך השלד החיצוני באמצעות שסתומים זעירים בשם ספירקולות. לחרקים גם אין מערכת דם סגורה; במקום זאת, יש להם צינור מנוקב ארוך ודק לאורך החלק העליון של הגוף (נקרא העורק הגבי) שמתפקד כמו הלב, ושואב המולימפה (נוזלים המקבילים לדם ברוב חסרי החוליות) לכיוון הראש, וכך מניע את זרימת הנוזלים הפנימית. מערכת העצבים מורכבת מחוט עצבים בטני שעובר לאורכו של הגוף, עם מספר גרעינים וענפים לאורך כל הדרך לקצוות הגפיים.
מבנה גופן של הנמלים מאפשר להן לשאת משקל הגדול משמעותית ממשקל גופן.
הראש
הראש של הנמלה מכיל הרבה אברי חישה. כמו רוב חרקים, לנמלים יש עיניים מורכבות שעשויות מהרבה עדשות זעירות שמחוברות ביחד. עיני הנמלה טובות בזיהוי תנועה חדה, אך אינן מאפשרות רזולוציית תמונה גבוהה. יש לנמלים גם שלוש עיניות קטנות על החלק העליון של הראש לגילוי רמת האור והקוטביות. לעומת בעלי החוליות, לרוב הנמלים ראייה נמוכה עד בינונית וחלק מהמינים התת-קרקעיים עיוורים לחלוטין. עם זאת, לכמה מהנמלים, כגון נמלת הבולדוג האוסטרלית, יש ראייה מצוינת והן יכולות לזהות את המרחק והגודל של אובייקטים שזזים מטר מהן.
שני מחושים מחוברים לראש; איברים אלו מזהים כימיקלים, זרמי אוויר ותנודות; הם גם משמשים כדי לשדר ולקלוט אותות באמצעות מגע. בראש יש שתי לסתות חזקות. הלסתות משמשות לנשיאת מזון, לתפעול אובייקטים, לבניית קינים, ולהגנה. במינים מסוימים, כיס קטן (החדר האינפרבוכלי) בתוך הפה משמש לאחסון מזון, ומאפשר לנמלה להעביר מזון לנמלים אחרות או לזחלי הנמלים.
הרגליים
כל שש הרגליים מחוברות לחזה ומסתיימות מכופפות לצבתות.
כנפיים
רק לנמלים שמתרבות – המלכות והזכרים – יש כנפיים . המלכות משילות את הכנפיים לאחר מעוף הכלולות, ומשאירות צלקות ברורות, תכונה ייחודית של מלכות. בכמה מינים, נוצרות מלכות בלי כנפיים (מלכה שכזו נקראת ארגטואיד ) וזכרים.
הבטן
בתוך הבטן של הנמלה יש איברים פנימיים חשובים, כולל אלו של מערכת הרבייה, הנשימה (טרכיאות), ועל מערכות ההפרשה. בפועלות של מינים רבים השתנה תפקידו של איבר הטלת הביצים לעוקץ המשמש להכרעת טרף והגנה על הקן.
פולימורפיזם (רב-צורתיות)
במושבות של כמה מיני נמלים, ישנן כתות פיזיות – פועלות המחולקות לפי גודל מובהק, הנקראות פועלות קטנות, בינוניות וגדולות. לעיתים קרובות, לנמלים הגדולות יותר יש ראשים גדולים באופן לא פרופורציונלי, ולסתות חזקות יותר. נמלים כאלו נקראות לפעמים "חיילות" משום שהלסתות החזקות יותר הופכות אותן ליעילות יותר בלחימה, אף על פי שהן עדיין פועלות שה"חובות" שלהן לא מאוד שונות משל הפועלות הקטנות והבינוניות. בכמה מינים, אין פועלות בינוניות, מה שיוצר פיצול חד בין קטנות לגדולות. בנמלים אורגות , למשל, יש חלוקת גודל דו-מצבית מובהקת. בכמה מינים אחרים יש גיוון רציף בגודל הפועלות. בנמלת הקציר ההודית המזרחית יש הבדל של כמעט פי-500 במשקל היבש בין הקטנות ביותר והגדולות ביותר. הפועלות לא יכולות להזדווג; עם זאת, בגלל מערכת קביעת המין ההפלודיפלואידית בנמלים, פועלות של מספר מינים יכולות להטיל ביצים לא מופרות ההופכות לזכרים הפלואידים פוריים. תפקיד הפועלות עשוי להשתנות עם הגיל וגם בכמה מינים, המכונים נמלי דבש , חלק מהפועלות הצעירות מוזנות עד שהגסטר שלהן מתנפח, והן משמשות כמיכל לאחסון מזון. פועלות אחסון מזון כאלה מכונות רפלטיות (repletes). פועלות רפלטיות כאלה מתפתחות למשל בנמלי דבש מהמין Myrmecocystus mexicanus בצפון אמריקה. בדרך כלל הפועלות הגדולות ביותר במושבה מתפתחות לרפלטיות; ואם אלה יוסרו מן המושבה, יהפכו פועלות אחרות לרפלטיות. זה מדגים את הגמישות של הפולימורפיזם הזה. בעבר חשבו שפולימורפיזם במורפולוגיה והתנהגותן של הפועלות נקבעים על ידי גורמים סביבתיים כגון תזונה והורמונים שמובילים לנתיבי התפתחות שונים; עם זאת, נמצאו הבדלים גנטיים בין עובדי הכתות שונות ב-Acromyrmex (מין של נמלים גוזרות עלים). הפולימורפיזם הזה נגרם על ידי שינוי גנטי קטן יחסית; הבדל ברמת גן יחיד של נמלת האש האדומה יכול לקבוע אם במושבה תהיה מלכה אחת או מספר מלכות. למין של נמלת הבולדוג (Myrmecia pilosula) יש רק זוג אחד של כרומוזומים (לזכרים יש רק כרומוזום אחד מכיוון שהם הפלואידים), המספר הנמוך ביותר הידוע עבור כל חיה כלשהי, מה שהופך אותו לנושא מעניין ללימודי גנטיקה והתפתחות ביולוגית של חרקים חברתיים.
מחזור החיים
הנמלה מתפתחת בגלגול מלא: מביצה לזחל, ההופכת לגולם ואחר כך לנמלה בוגרת.
הנמלה מתחילה את חייה כביצה. אם הביצה מופרית, הצאצא יהיה נקבה; אחרת, הוא יהיה זכר (ראו פלואידיות).
בשלב הזחל, הנמלה אינה יכולה לזוז, ונמלים אחרות ("פועלות" במושבה) דואגות להאכיל אותה: הנמלה הפועלת פולטת מזון מהזפק ("הקיבה החברתית") שלה לתוך הפה של הזחל. במינים מסוימים מאכילים את הזחלים גם במזון מוצק שהובא מבחוץ, או בביצים לא-מופרות שהוטלו במיוחד למאכל, ולפעמים גם מוציאים אותן מהקן כדי שיוכלו לאכול טרף שנלכד בחוץ.
סוג התזונה שנותנים לזחלים הוא שיקבע אם הזחל יתפתח, בסופו של דבר, למלכה או לפועלת, ובאיזו כת תהיה הפועלת.
הזחל משיר את עורו ארבע פעמים או חמש בתהליך הגדילה שלו, עד שהוא הופך לגולם.
זחלים וגלמים צריכים להיות בטמפרטורה קבועה כדי להתפתח כראוי, ולכן הנמלים הפועלות מעבירות אותם לעיתים קרובות מתא לתא בקן.
נמלה הבוקעת מהגולם כפועלת מתחילה שלב זה של חייה בטיפול במלכה ובזחלים. לאחר מכן היא עוברת לעבוד בחפירה ובעבודות אחרות הקשורות לתחזוקת הקן. לאחר מכן היא עוברת לעבוד בהגנה ובחיפוש מזון. החלפת ה"מקצוע" נעשית במהירות רבה. הסבר אפשרי לסדר זה של עבודות הוא שהגנה וחיפוש מזון הן פעולות מסוכנות עם סיכוי גבוה להיפגע ולמות, ולכן משתלם יותר שדווקא הנמלים הזקנות יותר, שממילא עומדות לסיים את חייהן, יעבדו בעבודות אלו.
תוחלת החיים של נמלים נקבות נעה בין שנה אחת לשלוש. לעומתן המלכה יכולה לחיות כ-30 שנה. הזכרים, לעומתן, חיים רק מספר שבועות בודדים. אורך החיים הממוצע של מלכת נמלים הוא פי 100 מזה של חרקים אחרים באותו גודל החיים לבד.
באזורים טרופיים הנמלים פעילות במשך כל ימות השנה, אולם באזורים קרירים יותר הן אינן פעילות במהלך החורף אלא נכנסות לתרדמת חורף. יש מינים שבהם רק הנמלים הבוגרות נכנסות לתרדמה, ויש מינים שבהם גם הזחלים נכנסים למצב של הפסקה בהתפתחות (דיאפאוזה).
מושבות ומבנה הקן
שמאל|ממוזער|קן נמלים בארגנטינה. הקן בולט מעל פני הקרקע בצורת תלולית
הנמלים חיות במושבות, כל מושבה עם קן משלה. התנהלותן של המושבות מורכבת מאוד וגם מגוונת מאוד במינים וסוגים שונים. גם מבנה הקן וצורת הבנייה שלו שונים בין מינים שונים. לדוגמה: נמלת הקציר השחורה חופרת את הקן שלה מתחת לאדמה, ואילו הבנאית הישראלית בונה את הקן כתלולית אדמה. הכידן הצהוב בכלל נודד מקן לקן בתכיפות גבוהה.
בכל מושבה יש בעלי תפקידים שונים: מלכה, זכרים, ופועלות, ומבנה גופן מותאם לתפקידן.
המלכה היא הנמלה היחידה בקן המסוגלת להתרבות. כל הנמלים בקן הם צאצאים שלה. בדרך כלל יש בכל קן מלכה אחת בלבד, אך יש מיני נמלים שבקן שלהן יש כמה מלכות, או שאין אף מלכה. מושבות שיש בהן מלכה נקראות "queen-right colonies", ומושבות שאין בהן מלכה נקראות "gamergate colonies".
הזכרים הם בעלי כנפיים, ונקראים "בטלנים" (drones). ברוב ימי חייהם הם לא עושים שום דבר פרט לאכילה. תפקידם היחידי בקן הוא להפרות את המלכה, על מנת להמשיך את הדור. אצל מינים רבים הזכרים אינם חיים בקן דרך קבע. הם בוקעים לקראת עונת הזיווג, ומתים זמן קצר אחריה.
הפועלות מבצעות את כל מטלות המושבה, כולל איסוף מזון, הרחבה וחפירה של הקן, טיפול במלכה, בזחלים, ובגלמים, ואיסוף מים. מרבית הנמלים הנראות בחוץ הן פועלות. אצל מינים מסוימים יש "חלוקת תפקידים" גם בקרב הפועלות, כאשר חלק מהפועלות אחראיות על עבודה בתוך הקן, וחלק על עבודה מחוץ לקן.
הפועלות הנקראות חיילות קיימות רק בחלק ממיני הנמלים, לרוב במינים גדולים. תפקידן להגן על הפועלות ועל המלכה מאויבים ומנמלים אחרות.
שק הביציות של הפועלות מנוון, ולכן הן אינן מסוגלות להתרבות. ניוון זה נגרם באמצעות פרומון שהמלכה מפרישה. פרומון זה, המכונה "פרומון המלכה", גורם גם לזיהוי המלכה על ידי הנמלים האחרות, וכך משמר את מבנה הקן כפי שהוא.
רבייה ומעוף הכלולות
ממוזער|נמלים בזמן הזדווגות
ממוזער|נמלה מופרה מתחילה לחפור קן חדש
לכל נמלה תקופת הזדווגות אחרת. לפני תקופת ההזדווגות מולידה המלכה נקבות שלא יהפכו לפועלות או חיילות, אלא יוכלו להזדווג ולהתרבות. נמלים אלה יהפכו אחר כך למלכות בקינים אחרים. לעיתים המלכה מולידה גם זכרים לקראת עונת ההזדווגות.
ממוזער|נמלים זכרים עוזבים את הקן
בעונת ההזדווגות הזכרים והמלכות לעתיד יוצאים החוצה מהקן. הם מתחילים לעופף ומזדווגים תוך כדי תעופה. הזכרים מתים זמן קצר לאחר מכן. תופעה זו מכונה "מעוף כלולות". יש נקבות שמזדווגות עם כמה זכרים. לנקבות ישנן שחלות וכיס שבו נאגרים תאי הזרע למשך שנים ספורות, וכך מתאפשרות הפריות חוזרות ללא נוכחות זכרים.
לאחר סיום מעוף ההזדווגות, הנקבות המופרות מחפשות מקום להקים בו קן חדש, שבו הן יהיו המלכות. הן משירות את שני זוגות הכנפיים שלהן, ומתחילות להטיל ביצים ולטפל בהן. הפועלות הראשונות הבוקעות מהביצים הן חלשות יחסית, ובכל זאת הן מתחילות מייד לעבוד – הן מרחיבות את הקן, מחפשות מזון ומטפלות בביצים האחרות.
במינים שבהם ישנן כמה מלכות בקן, ייתכן שמלכה אחת תעזוב את הקן עם כמה פועלות, והן ילכו להקים קן חדש. תהליך זה דומה לתהליך הרבייה המקובל אצל דבורים.
ישנם מינים של נמלים שבהם הנקבות מסוגלות להתרבות על ידי רביית בתולים.
באחד ממיני הנמלים, הנקרא Mycocepurus smithii, יש רק נקבות.
הזכרים של נמלים מהסוג קרדיוקונדילה אלגנס (Cardiocondyla elegans) אינם יכולים לעוף. כדי למנוע הזדווגות בין קרובים, הפועלות העקרות נושאות על גבן את המלכות, שפוגשות זכרים שמצפים להן בחדרי הזדווגות מיוחדים בקינים מרוחקים.
התנהגות
anternet הוא כינוי לאופי הפעולה הכולל של קן נמלים, הכינוי נגזר מהמילה אינטרנט, כיוון שישנו דמיון בין אופן תעבורת המידע באינטרנט לאופי ההתנהגותי של הנמלים.
תקשורת
ממוזער|שלוש נמלים-אורגות משתפות פעולה כדי לבתר נמלה אדומה (שתי הנמלים בקצוות מושכות אותה, והנמלה האמצעית חותכת אותה)
נמלים מתקשרות ביניהן בעזרת פרומונים – חלקיקי ריח. צורה זו של איתות כימי מפותחת יותר בנמלים מאשר במשפחות אחרות של דבוראים. כמו חרקים אחרים, הנמלים קולטות ריחות בעזרת זוג מחושים ארוכים, צרים וניידים. המחושים מספקים מידע על הכיוון והעוצמה של הריח. מכיוון שרוב הנמלים חיות על הקרקע, הן נוהגות להשאיר פרומונים על הקרקע כדי להעביר מסרים לנמלים אחרות. במינים הנוהגים לחפש מזון בקבוצות, נמלה שמוצאת מזון מסמנת בעזרת פרומונים את המסלול מהמזון שמצאה אל הקן. נמלים אחרות צועדות על המסלול אל מקום המזון. אם גם הן מצאו שם מזון, הן מחזקות את עוצמת הסימון כאשר הן חוזרות לקן, אך אם הן גילו שהמזון נגמר, הן חוזרות לקן מבלי לחזק את הסימון, וכך במשך הזמן הסימון ייעלם.
תקשורת כזו, המשפיעה על האחר, אך שלא תוך פנייה ישירה אליו נקראת Stigmergy .
התנהגות זו עוזרת לנמלים להתמודד עם שינויים בסביבתן. לדוגמה, כשהמסלול המוכר אל מקור המזון נחסם על ידי מכשול, הפועלות יוצאות מהמסלול כדי לחפש מעקף. נמלה שהצליחה למצוא מעקף, מסמנת את המסלול הקצר ביותר בדרכה חזרה. ככל שהמסלול מוצלח יותר, כך יהיו יותר נמלים שילכו בו ויחזקו את הסימון, וכך בהדרגה מצליחה קבוצת הנמלים למצוא את המסלול הטוב ביותר.
חוקרים בפקולטה למדעי המחשב בטכניון פיתחו אלגוריתמים מבוזרים לחקירת רשת האינטרנט, המדמים את אופן פעולתן של הנמלים המחפשות מזון.
נמלים משתמשות בפרומונים גם למטרות אחרות. נמלה שנמעכה משדרת פרומוני אזעקה, הגורמים לנמלים סמוכות להיכנס למצב של מתקפה, ומושכים נמלים ממקומות מרוחקים יותר. מינים מסוימים של נמלים משתמשים ב"פרומוני הטעיה", כדי לבלבל נמלים עוינות ולגרום להן להילחם זו בזו.
פרומונים מיוצרים על ידי בלוטות שנמצאות במקומות שונים בגוף הנמלה – על הגב, החזה, השוקיים, האחוריים ועוד.
לפעמים הפרומונים מעורבבים עם האוכל ומועברים על ידי האכלה מפה לפה, וכך מעבירים מידע ו"חדשות" תוך כדי האכילה. זה גם מאפשר לנמלים לדעת מה תפקידן של נמלים אחרות במושבה. במיני נמלים עם מלכה, הפועלות מתחילות לגדל מלכות חדשות במושבה ברגע שהמלכה הנוכחית מפסיקה לייצר פרומון מסוים, דבר שמראה שהיא כבר זקנה ויש למצוא לה מחליפה.
יש נמלים שמייצרות צלילים על ידי צרצור – חיכוך איברי גוף זה בזה. צלילים אלה משמשים לתקשורת עם נמלים במושבה, או עם מינים אחרים.
התגוננות מטורפים
ממוזער|שמאל|נמלה-אורגת בעמדת מלחמה
נמלים תוקפות ומגינות על עצמן על ידי נשיכות, ובמינים רבים גם על ידי עקיצות. בדרך-כלל הן מזריקות או מרססות חומרים כימיים כמו חומצה פורמית.
העקיצה הכואבת ביותר, מבין כל העקיצות של החרקים מסדרת הדבוראים, מיוחסת לנמלת הקליע, הנפוצה במרכז אמריקה ובדרומה. עקיצתה אומנם כואבת אך אינה קטלנית לבני אדם. לעקיצה שלה מיוחס הדירוג הגבוה ביותר במדד שמידט לדירוג כאב מעקיצות.
נמלה אחרת, "הנמלה הקופצת", עוקצת באופן שעלול להיות קטלני, אך ישנו נסיוב המנטרל אותה.
נמלי אש מתייחדות בכך שיש להן שק-ארס המכיל אלקלואידים של פיפרידין. העקיצות שלהן כואבות, ועלולות להיות מסוכנות לאנשים רגישים במיוחד.
לנמלים מהסוג "Odontomachus" יש לסתות הנקראות "לסתות מלכודת", שנסגרות מהר יותר מכל איבר אחר המיועד לטרף בממלכת החי. במחקר אחד על המין "Odontomachus bauri" נצפו מהירויות שיא של 126 עד 230 קמ"ש. הלסתות נסגרו בממוצע תוך 130 מיקרו-שניות (0.00013 שנייה – בערך שמינית של אלפית השנייה). הנמלים משתמשות בלסתות שלהן גם כמעין מקלע כדי לפלוט פולשים, או כדי להטיל את עצמן אחורה כדי להימלט מאיום. לפני המתקפה, הנמלה פותחת את הלסתות שלה למרחק גדול במיוחד, ונועלת אותן במצב זה על ידי מכניזם פנימי. אנרגיה נאצרת ברצועה רחבה של שריר, ומשוחררת במהירות של התפוצצות ברגע שמתקבל איתות מגירוי של קולטנים בצורת שערות על החלק הפנימי של הלסתות. הלסתות מסוגלות לנוע גם באיטיות ובעדינות, על-מנת לבצע משימות אחרות.
לסתות-מלכודת מסוג זה נצפו גם במינים אחרים: "Anochetus", "Orectognathus", "Strumigenys", וכן בכמה פרטים השייכים לשבט "Dacetini", שהמדענים רואים בהם דוגמה לאבולוציה מתכנסת.
התמודדות עם זיהומים וטיפול בבנות מינן
נמלים מעניקות טיפול רפואי לבנות מינן ומסוגלות לאבחן ולהחליט מתי יש לבצע כריתת רגל. לחלק ממיני הנמלים יש בלוטות עם נוזל אנטיביוטי אשר מורי את שיעור התמותה מפציעה ב 90%. נמצא שנמלים מהמין מגפונרה מייצרות עשרות חומרים לטיפול בזיהומים אצל חברותיהן הפצועות, חלקם בחיידק Pseudomonas aeruginosa. חיידק זה פיתח עמידות לאנטיביוטיקה המשמשת ברפואה אנושית. במינים להם אין בלוטות המפרישות נוזל אנטיביוטי הטיפול הוא באמצעות כריתת הרגל. הנמלה הפצועה מציגה את הרגל מבלי לזוז והנמלים בודקות את הפצע ומנקות אותו. במקרים בהם הפצע ממוקם בחלק הרחוק מהגוף לא נעשית כריתה אלא ניקוי בלבד. הניקוי מוריד את אחוזי התמותה בפציעות מסוג זה מ 85% ל 25%. אם הפצע קרוב לגוף אחת הנמלים מבצעת כריתה בבסיס הרגל לפני שהזיהום יתפשט לשאר הגוף. מהלך הכריתה כ- 40 דקות. במחקר משנת 2024 עולה כי ככל הנראה הכריתה מצילה את חיי הנמלה. הכריתה מצמצמת את אחוזי התמותה בפציעות מסוג זה מ 60% ל 5-10%. מלבד האדם הנמלים הן הזן היחיד שנמצא כי הוא מבצע כריתות כירורגיות.
התגוננות מפגעי טבע
ממוזער|חורים בתל-נמלים מגינים על הקן מפני חדירת מים בזמן הגשם.
בנוסף להגנה מפני טורפים, נמלים צריכות להגן על מושבותיהן מפני גורמי מחלה.
יש נמלים פועלות שתפקידן הוא לדאוג להיגיינה במושבה, והן עוסקות בין השאר ב"קבורה" – סילוק נמלים מתות מהקן.
כשנמלה מתה, הגוף שלה מפריש חומצה אולאית, והנמלים ה"קברניות" מזהות חומר זה ומתחילות בפעולת ה"קבורה"; כך התגלה במחקר על נמלים מהסוג "Atta mexicana".
קן הנמלים מתוכנן ובנוי כך שיהיה עמיד בפני איומים פיזיים כמו שיטפונות וחום כבד.
נמלים פועלות מהסוג "Cataulacus muticus", מין שחי בחללים בתוך עצים וצמחים, מגיבות לשיטפונות בשתיית מים מתוך הקן ופליטתם החוצה.
למידה
ישנם בעלי חיים רבים שיכולים ללמוד התנהגויות על ידי חיקוי, אבל רק אצל נמלים (מלבד היונקים) נצפתה הוראה אינטראקטיבית.
אצל נמלים ממין Temnothorax albipennis, פועלת שמצאה מזון מובילה לשם את חברתה בתהליך ארוך ומייגע של ריצה משותפת (tandem running) - ה"מורה" רצה קדימה ומוודאת שה"תלמידה" עוקבת אחריה; יש חוקרים הרואים בכך מעין "שיעור פרטי". ה"מורה" מאטה כשהיא רואה שה"תלמידה" מתעכבת מאחור, ומאיצה כשה"תלמידה" מצליחה להדביק אותה.
ניסויים מבוקרים במושבות של נמלים ממין Cerapachys biroi מלמדים שפרטים בוחרים תפקיד בקן בהתאם לניסיון הקודם שלהם. החוקרים לקחו דור שלם של נמלים פועלות זהות, וחילקו אותן לשתי קבוצות. הם דאגו שהנמלים בקבוצה הראשונה תמיד יצליחו למצוא מזון, והנמלים בקבוצה השנייה תמיד ייכשלו. כתוצאה מכך, הנמלים מהקבוצה הראשונה (המצליחה) הגבירו את מאמציהן למצוא מזון, והנמלים מהקבוצה השנייה (הכושלת) יצאו פחות ופחות מחוץ לקן. לאחר חודש, הנמלים מהקבוצה המצליחה עדיין המשיכו בתפקידן כמחפשות מזון, והנמלים מהקבוצה הכושלת עברו להתמחות בדאגה לתינוקות.
בניית הקן
ממוזער|קן של נמלה אורגת בפיליפינים
ממוזער|סולריום עליו ניתן לראות כמה נמלי בנאית ישראלית
ישנם מינים רבים של נמלים הבונים קינים מורכבים, אך יש גם מינים אחרים החיים חיי נדודים ואינם בונים מבני קבע. נמלים יכולות ליצור קינים תת-קרקעיים, או לבנות קינים על עצים. אפשר למצוא קיני נמלים על הקרקע, מתחת לאבנים או בולי עץ, בתוך בולי עץ, גזעים חלולים או בלוטים. החומרים המשמשים לבניית הקן כוללים אדמה וחומרים צמחיים. הנמלים מקדישות תשומת לב לבחירת המקום המתאים לקן: נמלים מהמין Temnothorax albipennis יימנעו מהקמת קן במקום שיש בו נמלים מתות, מחשש שמא הדבר מרמז על הימצאותם של טורפים או מחלות במקום. הן מסוגלות לנטוש במהירות את הקן שבנו מייד כשהן מזהות איום מתקרב.ממוזער|ביצים וגלמים של נמלים בקן הממוקם מתחת לאבן
נמלי הגדוד מדרום אמריקה ומאפריקה אינן בונות קינים של קבע, אלא מחליפות בין חיי נוודות לבין מגורים בקן זמני שהן בונות מהגוף שלהן עצמן: מאות אלפי נמלים פועלות נצמדות זו לזו כדי להקים מחסה למלכה ולפגיות.
פועלות ממין "אורגת האשלים" ()
בונות קינים על עצים על ידי הדבקת עלים: הן גוררות עלים רבים למקום אחד על-גבי "גשר" של פועלות, ואז מביאות את הפגיות כדי שיזחלו על העלים וייצרו חוטי משי. דרכים דומות לבניית הקן נצפו גם במינים מסוימים של Polyrhachis.
חקלאות
ממוזער|שמאל|נמלים ממין Myrmecocystus שומרות מזון כדי למנוע רעב במושבה.
רוב מיני הנמלים מוצאות את מזונן בטבע – בין אם זה טרף חי, נבלות או מזון מן הצומח.
אולם יש מינים שפיתחו דרכים מיוחדות להשיג מזון. נמלים חותכות-עלים
(מהסוגים Atta ו-Acromyrmex) ניזונות רק מפטרייה מסוימת, שגדלה רק בתחומי המושבה שלהן.
הן אוספות עלים ומביאות אותם למושבה, חותכות אותם לחתיכות זעירות ומניחות אותן ב"גני פטריות". פועלות מבצעות משימות בהתאם לגודלן: הגדולות חותכות גבעולים, הבינוניות לועסות את העלים והקטנות מטפלות בפטריות. הנמלים הללו מסוגלות לזהות את התגובה של הפטרייה לחומרים צמחיים שונים, כנראה על ידי רגישות לאיתותים כימיים מהפטרייה. אם עלה מסוג מסוים הוא רעיל לפטרייה, הנמלים יזהו עובדה זו ולא יאספו אותו. הנמלים ניזונות ממבנים המיוצרים על ידי הפטרייה, הנקראים "gongylidia". חיידקים סימביוטיים על הצד החיצוני של הנמלים מייצרים אנטיביוטיקה שהורגת חיידקים שעלולים לפגוע בפטרייה.
ניווט
נמלים שתפקידן לחפש מזון הולכות למרחק של עד 200 מטר מהקן. לשם המחשה, אם נניח שפסיעה של אדם ממוצע היא בערך פי 120 מאורכה של נמלה, נוכל להשוות את הנמלה לאדם שהולך ברגל למרחק של כ-24 קילומטר מביתו, וצריך למצוא את הדרך חזרה.
בדרך-כלל, הנמלים מנווטות על ידי פרומונים, בפרט כשהן מחפשות מזון בלילה.
אך יש גם נמלים שנוהגות לחפש מזון ביום, ובאזורים חמים ויבשים, הימצאות ממושכת בשמש עלולה לגרום להתייבשות, ולכן יש חשיבות רבה למציאת המסלול הקצר ביותר מהמזון אל הקן. נמלים ממין "Cataglyphis fortis", הפועלות באזורים מדבריים במשך היום, משתמשות גם בנקודות-ציון חזותיות על-מנת לנווט.
כשאין נקודות ציון חזותיות, הנמלים מהסוג נווטת מנווטות באמצעות השמש. הן בודקות את הזווית שאור השמש יוצר עם הקן, ועוקבות אחרי תנועת השמש כדי לחשב את הזווית החדשה. בעין של נמלה ישנם תאים מיוחדים שמזהים אור מקוטב מהשמש, המאפשר לזהות כיוון במרחב.
התאים המזהים את קיטוב האור רגישים לאור על סגול.
נמלים מסוגים מסוימים מסוגלות לחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ ולהשתמש בו לצורך ניווט.
תנועה
ממוזער|נמלה מסוג "Harpegnathos saltator", נמלה קופצת
לנמלים פועלות אין כנפיים, ונמלים שיכולות להוליד מאבדות את כנפיהן אחרי מעוף הכלולות שלהן כאשר הן מקימות את המושבה שלהן. לכן, בניגוד לחרקים אחרים מאותה משפחה, רוב הנמלים מתקדמות ממקום למקום בהליכה.
ישנם מינים המסוגלים לקפוץ. לדוגמה, הנמלה הקופצת שגילה Jerdon (מהסוג Harpegnathos saltator)
מסוגלת לקפוץ על ידי הפעלה משותפת של הרגליים האמצעיות והאחוריות.
ישנם כמה מינים של נמלים, במיוחד נמלים החיות על עצים, המסוגלות לגלוש, כלומר לשלוט בכיוון התנועה שלהן כשהן נופלות. מין אחד של נמלים גולשות הוא Cephalotes atratus.
נמלים ממינים שונים מסוגלות ליצור שרשראות חיות כגשר מעל מים, בור או חלל אחר במסלול התנועה שלהן. יש מינים המסוגלים ליצור "רפסודות" חיות (ביניהם נמלי אש), המאפשרות להן לשרוד במקרה של שיטפון. ייתכן שהרפסודות הללו הן שאפשרו לנמלים להקים מושבות על איים.
נמלים מסוג Polyrhachis sokolova, החיות בביצות המנגרובים באוסטרליה, יכולות לשחות ולחיות במושבות מתחת לפני המים.
אין להן זימים, והן נושמות בתוך כיסי אוויר שנלכד בקן השקוע במים.
שיתוף פעולה ותחרות
ממוזער|שמאל|נמלים טורפות בסעודה משותפת של דבש
כל הנמלים חיות בחברה שיתופית ברמה גבוהה יחסית לבעלי חיים אחרים (ארגון חברתי אאוסוציאלי), אולם לסוגים שונים של נמלים יש סוגים שונים של חיי חברה.
נמלת הבולדוג מאוסטרליה, נמלה גדולה ופרימיטיבית, חיה בחברה עם שיתוף מועט יחסית – כל נמלה צדה את מזונה לבד, ומשתמשת רק בעיניה הגדולות על-מנת למצוא מזון, ולא בסימנים כימיים שנוצרו על ידי נמלים אחרות.
ישנם מינים (כמו Tetramorium caespitum)
שבהם נמלים ממושבה אחת תוקפים ומשתלטים על מושבות שכנות.
מינים אחרים הם פחות אימפריאליסטיים, אך עדיין תוקפניים – נמלים ממושבה אחת פולשות למושבות אחרות כדי לגזול ביצים וזחלים, שהן אוכלות או מגדלות כפועלות/שפחות.
ישנם מיני נמלים שמתמחים בניצול של מינים אחרים. הנמלים-האמזונות אינן מסוגלות להשיג את מזונן בעצמן, והן צריכות "נמלים-שפחות" כדי לשרוד. כדי להשיג את ה"שפחות" הן פולשות לקן של נמלים ממין אחר, לוכדות ביצים וזחלים ומביאות לקן שלהן, וכאשר בוקעות מהן נמלים-פועלות הן משרתות את גזע ה"אדונים".
אחד המינים של "נמלים-שפחות" הוא המין Temnothorax. נמלים ממין זה פיתחו אסטרטגיה נגדית: כשהן משמשות כשפחות אצל "גזע האדונים" Protomognathus americanus, הן הורגות את כל הזחלים הנקביים של "האדונים", ומשאירות בחיים רק את הזכרים (שאינם משתתפים בפשיטות ללכידת שפחות).
נמלים מזהות את קרובות משפחתן ושותפותיהן לקן בעזרת הריח. לכל מושבה יש ריח אופייני, המגיע מהפרשות מועשרות בפחמימן, המכסות את השלד החיצוני שלהן. אם מפרידים נמלה מהמושבה המקורית שלה, במשך הזמן היא תאבד את הריח האופייני למושבה. כל נמלה שנכנסת למושבה, ואינה מדיפה את הריח של המושבה, תותקף על ידי שאר הנמלים במושבה. מבחינה זו. מושבה של נמלים מתנהגת כמו גוף עם מערכת חיסון המגינה עליו מחדירת גופים זרים.
ישנם מינים רבים של נמלים החיים כטפילים במושבות של נמלים ממינים אחרים. במינים כמו Strumigenys xenos אין בכלל נמלים פועלות – הנמלים ממין זה ניזונות ממזון שאוספות הפועלות של המושבה הפונדקאית, מהמין Strumigenys perplexa. ישנם עוד מינים רבים של נמלים טפילות, אך בדרך כלל ישנה קרבה גנטית רבה בין הטפילות לבין הפונדקאיות.
נמלים טפילות משתמשות במגוון של שיטות לצורך חדירה לקן הפונדקאי:
מלכה טפילה יכולה להיכנס לקן של מלכה פונדקאית לפני שהביצים התחילו לבקוע, כך שעדיין לא נוצר ריח אופייני למושבה.
ישנן טפילות המייצרות פרומונים שמשבשים את מערכת זיהוי הריח של הפונדקאיות, ולפעמים אף גורמות להן לשאת את המלכה הטפילה אל הקן שלהן.
ויש טפילות שפשוט נכנסות בכוח אל הקן הפונדקאי.
ישנם זנים של נמלים שנצפתה בהם מלחמת מינים – מלחמה בין זכרים לנקבות. כל מין רוצה שהצאצאים יהיו כמה שיותר קרובים אליו מבחינה גנטית. בנמלים מהמין Wasmannia auropunctata,
המלכות מייצרות בנות דיפלואידיות על ידי
רביית בתולים, והזכרים מייצרים בנים דומים להם בתהליך שבו ביצה דיפלואידית מאבדת את התרומה האימהית שלה ונוצרים זכרים הפלואידיים שהם שכפול גנטי של האב.
יחסים עם יצורים אחרים
ממוזער|
עכביש קופצן ממין Myrmarachne plataleoides מתחזה לנמלה אורגת כדי להינצל מטורפים.
נמלים חיות בסימביוזה עם מינים רבים, בהם מינים אחרים של נמלים, חרקים אחרים, צמחים ופטריות.
נמלים נטרפות על ידי מינים רבים של חיות, ואפילו על ידי כמה פטריות.
כמה מינים של חרקים גרים חלק מחייהם בתוך קינים של נמלים, למטרות שונות, כגון: אכילת נמלים, זחלים וביצים, אכילת מאגרי המזון של הנמלים, או הסתתרות מפני טורפים.
דיירי משנה אלו דומים בצורתם החיצונית לנמלים, תופעה שנקראת "התחזות לנמלה" .
ישנם חרקים שמתחזים לנמלים מזיקות על-מנת להפחיד טורפים (חקיינות בטסיאנית).
ישנם חרקים שמתחזים לנמלים שאיתן הם גרים (Wasmannian mimicry).
ממוזער|שמאל|נמלה אוספת טל דבש מכנימת עלה.
כנימות עלה ופשפשאים אחרים מפרישים נוזל מתוק שנקרא טל דבש כאשר הם אוכלים מֹהַל של צמחים. הסוכרים בטל דבש הם מקורות מזון עשירים באנרגיה, ולכן החומר אהוב מאוד על נמלים.
לפעמים, הכנימות מתחילות להפריש טל דבש רק לאחר שהנמלים טופחות על גבן בעזרת המחושים שלהן. הנמלים אוכלות את טל הדבש, וב"תמורה" מרחיקות טורפים, וגם נותנות לכנימות "טרמפ" לצמחים אחרים שהן יכולות לאכול מהם. במקרים רבים, כשמושבה של נמלים צריכה לנדוד לאתר חדש, הנמלים לוקחות את הכנימות יחד איתן, כדי שימשיכו לייצר עבורן טל דבש.
ישנן נמלים שמגדלות כנימות קמח כדי לאכול את טל הדבש שהן מייצרות. כנימות אלו גורמות נזק לצמחי אננס, וקיומן של נמלים מגדיל בעקיפין את הנזק בכך שהנמלים מגינות על הכנימות מפני טורפים.
ישנם זחלי-פרפרים אוהבי-נמלים מהמשפחה Lycaenidae. במשך היום הנמלים "רועות" אותם, כלומר מביאות אותם לאזורים שבהם הם יכולים לאכול; בלילה הנמלים מביאות אותם לקן ו"חולבות" אותם – מעסות אותם עד שהם פולטים טל דבש. חלק ממיני הזחלים מסוגלים גם ליצור קשר עם הנמלים על ידי צלילים ותנודות.
יש זחלים שהיו פעם אוהבי-נמלים, והפכו לאוכלי-נמלים: הם מפרישים פרומון שגורם לנמלים לחשוב שהם זחלי נמלים, וכשהנמלים מביאות אותם לקן, הם אוכלים את זחלי הנמלים.
נמלים מגדלות-פטריות מהשבט אטיני , ביניהן נמלים חותכות-עלים, הצליחו לתרבת כמה מינים של פטריות ממשפחת Agaricaceae. נוצרה תלות הדדית בין הנמלים לבין הפטריות – כל אחד מהמינים זקוק לאחר כדי לשרוד.
הנמלים מסוג Allomerus decemarticulatus פיתחו שיתוף פעולה עם שני סוגים של צמחים: הן גרות בתוך כיסים בצמחים מסוג Hirtella physophora, ומשתמשות בפטרייה דביקה כדי ללכוד חרקים שהן אוכלות.
נמלת הלימון (Myrmelachista schumanni) לא רק גרה בתוך עצים, היא גם דואגת שהעצים המספקים לה מחסה – עצים מסוג Duroia hirsuta – יהיו העצים היחידים בשטח. היא הורגת את כל שאר העצים על ידי הזרקת רעל לבסיסי העלים שלהם. כך הופך היער ל"גן העדן של השטן" – יער שיש בו צמחים מסוג אחד בלבד.
יש עצים שמספקים לנמלים צוף, ובתמורה הנמלים מגינות עליהם מפני החרקים המזיקים להם.
בכמה מינים של עץ השיטה במרכז אמריקה ישנם קוצים חלולים המשמשים כבית למושבות של נמלים עוקצות ממין Pseudomyrmex ferruginea, המגינות על העץ מפני חרקים, יונקים אוכלי צמחים, וגפנים אפיפיטיות.
מחקרים שנעשו בשיטת תיוג איזוטופי מלמדים, שהצמחים מקבלים מהנמלים גם תרכובות של חנקן הנחוצות להם כדשנים. בתמורה, הנמלים מקבלות מהצמחים חלבונים ושומנים המיוצרים בגופים מיוחדים הנמצאים על עלי השיטה.
דוגמה נוספת לשיתוף פעולה מסוג זה היא עץ המקרנגה (Macaranga), שהגזע שלו מותאם לאירוח מושבות של נמלים מהסוג Crematogaster.
ישנם מינים רבים של עצים שהזרעים שלהם מופצים על ידי נמלים.
הפצת זרעים על ידי נמלים, תופעה המכונה "Myrmecochory", נפוצה במיוחד באפריקה ובאוסטרליה. צמחים הגדלים באזורים מועדים לשרפות (כגון ערבות) תלויים במיוחד בנמלים להישרדותם ולהפצת הזרעים שלהם. הזרעים של צמחים אלו כוללים "פיתיון", חלק עשיר בחלבונים ובשומנים שהנמלים אוהבות לאכול. לאחר שהנמלים אוכלות את הפיתיון, הן מפנות את השאריות ל"מזבלה" מחוץ לקן שלהן, שם הזרעים יכולים לצמוח.
כמה סוגים של מקלונאים מטילים ביצים הכוללות "פיתיון" דומה. הנמלים לוקחות את הביצים לקן, שם הן אוכלות את הפיתיון, ומאפשרות לביצים לבקוע.
ממוזער|שמאל|נמלה אוספת טל דבש מציקדית
נמלים טורפות ומשיגות מזון מכמה סוגים של חרקים חברתיים אחרים, כולל נמלים אחרות. יש מינים שמתמחים בטריפת טרמיטים (למשל מגפונרה ו-Termitopone), ויש סוגים שטורפים נמלים אחרות.
יש טרמיטים שמשתפים פעולה עם נמלים מסוג אחד כדי להרחיק נמלים טורפות מסוג אחר.
הצרעה הטרופית מסוג Mischocyttarus drewseni מצפה את הקן שלה בחומר כימי דוחה נמלים.
לפי חלק מהדעות, ישנן צרעות נוספות שנוהגות לבנות את קיניהן על עצים ולכסות אותם כדי להגן על עצמן מפני נמלים. גם דבורים חסרות עוקץ (למשל מהסוגים Trigona ו-Melipona) משתמשות בהגנות כימיות מפני נמלים.
זבובים מהסוג Bengalia (Calliphoridae) טורפים נמלים, ואף גונבים אוכל מתוך פיהן של נמלים.
לזבובות מהסוג Vestigipoda myrmolarvoidea, החיות במלזיה, אין רגליים וכנפיים. הן חיות בקינים של נמלים מהסוג Aenictus, והנמלים מטפלות בהן.
פטריות מהסוגים Cordyceps ו-Ophiocordyceps מרעילות נמלים, וגורמות להן לעלות על צמחים ולהשקיע את הצבתות שלהן בתוך הרקמה של הצמח. הפטרייה הורגת את הנמלה, גדלה על השאריות שלה, ומייצרת גוף הפריה. נראה שהפטרייה משנה את התנהגותה של הנמלה כדי שתעזור לה להפיץ את נבגיה בסביבה המתאימה ביותר לפטרייה.
גם טפילים מהמשפחה Strepsiptera משפיעים על הנמלים שאצלן הם מתארחים וגורמים להן לטפס על גבעולים של דשא, כדי לעזור לטפילים למצוא בני זוג.
תולעת עגולה מהמין Myrmeconema neotropicum מרעילה נמלה מהסוג Cephalotes atratus, וגורמת לבטן השחורה של הפועלת לשנות את צבעה לאדום. התולעת הטפילה משנה גם את התנהגותה של הנמלה, וגורמת לה להרים את הבטן. הבטן האדומה הבולטת של הנמלה דומה לפרי בשל כמו הפרי של Hyeronima alchorneoides, וציפורים שרואות אותה אוכלות אותה ומפרישות את השאריות שלה. ההפרשות נאכלות על ידי נמלים אחרות, וכך התולעת הטפילה מתפשטת.
ממוזער|עכבישים ניזונים מנמלים
צפרדעים רעילות ממשפחת הדנדרובטיים בדרום אמריקה ניזונות בעיקר מנמלים, ומקבלות מהן חומרים שהופכים את העור שלהן לרעיל עבור טורפים.
ציפורי נמלים בדרום אמריקה עוקבות אחרי נמלים צבאיות כדי לאכול את החרקים שהנמלים חושפות תוך כדי המסע הצבאי שלהן. בעבר חשבו שמדובר בשיתוף פעולה בין הציפורים לנמלים, אבל מחקרים מאוחרים יותר גילו שהציפורים הן טפילות הגונבות את הטרף מהנמלים.
ישנן ציפורים שלהן מנהג הנקרא נימול – הן עומדות ליד קינים של נמלים ומחכות שנמלים יעלו על כנפיהן, או לוקחות נמלים ומפזרות אותן על עצמן. הסיבה למנהג זה עדיין לא ברורה לגמרי: יש אומרים שהנמלים עוזרות לציפורים להתנקות מטפילים אחרים מזיקים יותר; יש אומרים שהנמלים מפרישות חומר כימי מסוים שמגן על גופן של הציפורים מפני פטריות; ויש אומרים שהציפורים מעוניינות בעצם לאכול את הנמלים, והן שמות אותן על כנפיהן כדי ש"יבזבזו" את החומרים הכימיים הרעילים שבגופן על הנוצות של הציפורים, וכך יהיו ראויות לאכילה.
דובי נמלים, פנגולינאים וכמה מינים של חיות כיס באוסטרליה מתבססים על דיאטה של נמלים: הם פיתחו לשון ארוכה ודביקה המאפשרת ללכוד נמלים, וכן טפרים חזקים המאפשרים לפרוץ לתוך קינים של נמלים.
דובים חומים ניזונים מנמלים, ואחוז ניכר מנפח הצואה שלהם מורכב מנמלים (האחוז משתנה לפי עונות השנה – 12% באביב, 16% בקיץ, 4% בסתיו).
חקר הנמלים
ממוזער|נמלול – קן נמלים מלאכותי המשמש לחקר נמלים
הענף בזואולוגיה העוסק בחקר הנמלים מכונה מירמקולוגיה. התחום נוצר בתחילת המאה ה-19, והמונח נטבע על ידי המירמקולוג והאנטומולוג האמריקאי ויליאם מורטון וילר.
חקר הנמלים נעשה לעיתים קרובות בקן מלאכותי (נמלול), המאפשר לחקור את הנמלים בתנאי מעבדה. חקר הנמלים התקדם מאוד במשך השנים, אך עדיין יש מינים רבים שלא נחקרו, ותעלומות רבות שנשארו פתוחות. הנמלים משמשות אורגניזם מודל אידיאלי לבדיקת תאוריות בתחומים רבים כמו סוציוביולוגיה ואקולוגיה.
שיטות הפעולה של מושבות נמלים נלמדות גם בתחום מדעי המחשב וברובוטיקה. מחקרים אלו הובילו לפיתוח אלגוריתמים שונים, מנועי חיפוש ועוד.
יחסים עם בני האדם
כמזיקים
נמלים ממינים רבים מקימות קינים במשכנות האדם. לעיתים קרובות נמלים מוצאות את דרכן למזון הנמצא בארונות, מגירות, מטבחים וכדומה, ומשחיתות אותו. לרוב, הנמלים הגרות בבתים הן נמלים קטנות, כמו המורית והאצנית.
נמלים אחרות, כגון נמלת הקציר, מזיקות לחקלאות בכך שהן אוספות תבואה המגודלת בשדות בכמויות גדולות.
נמלים מסוימות מהסוג קמפונית חיות בתוך עץ, ולעיתים הן הורסות רהיטים בדומה לטרמיטים.
ישנן נמלים הפוגעות בבני אדם באופן ישיר, כגון נמלים ארסיות ונמלי גדוד כגון הנמלים מהסוג dorylus.
ריסוס רעל נגד נמלים הוא אמצעי נפוץ להדברתן.
התייחסות תרבותית לנמלה
הנמלה במקרא
הנמלה במקרא נחשבת חיה חכמה, שבני אדם יכולים ללמוד ממנה:
התבוננות בחייהן של הנמלים נחשבת לאמצעי חינוכי שיכול להשפיע לטובה, במיוחד על אנשים עצלים. העצל אמור ללמוד משמעת עצמית, אחריות ותכנון מראש מכך שהנמלה מכינה מראש מזון מעונת השפע לעונת המחסור, מתוך משמעת עצמית ומבלי שישנו בעל סמכות המצווה אותה לעשות כך:
הנמלה בדברי חז"ל
חכמי התלמוד התבוננו בנמלים כדי ללמוד את תכונותיהם. בתלמוד מתואר ניסוי שעשה רבי שמעון בן חלפתא, כדי לבדוק אם אכן לנמלה "אין לה קצין שוטר ומושל":
. רשב"ח גרם לנמלים לחשוב בטעות שנמלה אחת רימתה אותן, והן מייד התנפלו עליה והרגו אותה. הוא הסיק מכאן שלנמלים אין מלך, שכן אילו היה להן מלך, הן לא היו "לוקחות את החוק לידיים" אלא מחכות לגזר-דינו של המלך.
אבל שאר החכמים לא הסכימו למסקנה זו: : ייתכן שהמלך היה בקבוצת הנמלים שהרגו את ה'רמאית', ייתכן שהמלך כבר הוציא גזר-דין, וייתכן שבדרך-כלל יש מלך אלא שבדיוק באותו זמן הייתה ממשלת מעבר... רב אחא לימד כאן, עיקרון ידוע בחשיבה המדעית – אי אפשר להסיק מסקנות מתצפית אחת, כי לתצפית אחת יכולות להיות פרשנויות רבות.
בנוסף, מתוארת תצפית שממנה למדו חז"ל שלנמלה יש דרך ארץ, ואינה גוזלת מחברותיה:
.
במשנת רבי אליעזר, הנמלה היא משל לזהירות ובדיקה מוקדמת של תנאי השטח לפני ביצוע פעולה:
.
במסכת חולין מתקיים דיון מעניין על איסוף התבואה מהשדה שהנמלים מבצעות ומה הדין במקרה שבעל שדה מצא מצבור של תבואתו בקמה. רבי מאיר פסק שמדובר בספק לקט ולכן המצבור שייך לעניים.
במסכת יבמות מובא שימוש בנמלים לתפירת פצעים.
הנמלה בתרבויות נוספות
בתרבויות שונות הנמלה היא סמל לחריצות.
במשלי איזופוס ישנו משל בשם הצרצר והנמלה שמעלה על נס את חריצותה של הנמלה לעומת בטלנותו של הצרצר.
נמלים כמאכל
בהלכה היהודית נמלה היא מהחיות האסורות באכילה.
ב כתוב: "אכל... נמלה לוקה חמש משום שרץ השורץ על הארץ".
ממוזער|נמלים צלויות בקולומביה
נמלים וביצי נמלים משמשות כמאכל בארצות רבות.
במקסיקו ישנו מאכל המכונה אסקמולס, העשוי מביצי נמלים. המאכל מזכיר קוויאר, והוא נדיר ויקר מאוד.
בחלקים מסוימים בהודו, בורמה ותאילנד, מקובל להגיש ממרח נמלים, כתבלין, לצד הקארי. בתאילנד גם ביצי נמלים מזן מסוים נחשבות למעדן.
אינדיאנים משבט פיוטה נהגו לאכול נמלים מהסוגים "נמלת הדבש" ו"קמפונית".
בחלקים מסוימים בקולומביה מקובל לאכול נמלים צלויות.
לקריאה נוספת
יעקב עופר, נלך אל נמלה: מדריך נמלים בישראל, הוצאת יובל עופר, ירושלים, 2000.
קישורים חיצוניים
מה אוכלות הנמלים? באתר חרקים עולם קטן בגדול
מצגת שקופיות על נמלים
מאמרים על נמלים באתר מכון דוידסון | חוקי תנועה בקן הנמלים | הקשר בין פעילות הנמלים למזג האוויר | תגי הזיהוי של הנמלים | הדרך שבה נמלים הנושאות יחד משאות כבדים |
סימולטור בינה מלאכותית של נמלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1809
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
נמלים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך | 2024-10-15T09:19:21 |
הוגה דעות | הפניה פילוסוף | 2016-09-08T18:40:03 |
עוזי משולם | ממוזער|טקסט=עוזי משולם מפונה בידי מפקד משטרת מחוז תל אביב גדי לסט, גדעון מרקוביץ, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|עוזי משולם מפונה בידי מפקד משטרת מחוז תל אביב גבי לסט. גדעון מרקוביץ, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
ממוזער|מצבת קברו של עוזי משולם|239x239 פיקסלים
הרב עוזי משולם (30 באוקטובר 1952 – 21 ביוני 2013) היה רב ממוצא תימני שהתגורר ביהוד. נודע בשל ההתבצרות החמושה שהנהיג בשנת 1994 במסגרת מאבקו לחשיפת פרשת ילדי תימן.
ביוגרפיה
משולם נולד וגדל בשכונת פג'ה שבפתח תקווה לדוד ולציונה, ולמד בבית הספר "נר עציון". במהלך שירותו הצבאי נחשף לחומר כימי שגרם לנשירת כל שיערו והוכר כנכה צה"ל.לימד בבית הספר הממלכתי דתי "מורשה" בשכונת עמישב, ועסק בפעילות נוער במושב ברקת. תקופה קצרה התגורר בקריית הרצוג בבני ברק, ולבסוף ביהוד.
בסוף שנות השבעים של המאה ה-20 החל בפעילות ציבורית בנושא ילדי תימן, לצורך כך הקים את עמותת "משכן אוהלים".
עסק במסירת שיעורי תורה לתלמידים החל משנת התשמ"ז, השיעורים עסקו בעיקר בענייני קבלה ואקטואליה (ופחות בענייני הלכה), מסביבו התקבצו תלמידים ומעריצים. הוא הקים ישיבה "עטרת זקנים - משכן דוד" שנדדה בין מספר ערים, ולבסוף שכנה בראשון לציון. משולם טען כי הוא נכדו ותלמידו של הרב חיים סינואני, ושקיבל הסמכה לרבנות מהרב שלמה קורח.
בשנת 1989 עלה עם חסידיו למערת המכפלה. הם נכנסו לאגף המוסלמי של המערה כשהם נועלים נעליים ותוקפים אזרחים ערבים ואנשי וקף, ואף הואשמו בתקיפת חייל ישראלי. דובר צה"ל אישר כי האירוע קרה, אך טען כי חייל צה"ל לא הותקף.
בשנת 1991 צעיר ירה בירכו של משולם, לאחר שהרב ניסה להשכין שלום בית בין הצעיר לבין אמו.
עוזי משולם נפטר ב-21 ביוני 2013, בגיל 60, ונטמן בבית העלמין ביהוד, סמוך לרב סינוואני.
פרשת ההתבצרות בביתו
משולם עמד במרכזה של פרשה שהחלה בפסח 1994. באותה עת הפיץ משולם עלונים בנושא "חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן", שבהם השווה, בין היתר, את נושא ילדי תימן החטופים למעשי הנאצים בתקופת השואה וטען כי אלפי ילדים של "עולי תימן, מזרח ובלקן" נמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה. סכסוך מקומי עם קבלן ביוב, שלטענת משולם היה פרובוקציה ממסדית מתוכננת, הוביל להתערבות המשטרה. חסידיו ביצרו את ביתו בשקי חול ואבנים, תוך שהם מתחמשים בנשק, בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר היעלמות הילדים. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך שבועות ארוכים. ב-10 במאי, בשעה 03:00 לפנות בוקר, יצא משולם מביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה דאז, אסף חפץ, שהבטיח לו כי אם יבוא לפגישה זו לא ייפגע ויוכל לשוב לביתו. חפץ הפר את ההבטחה משום שחשש לדבריו לחיי אדם בשני הצדדים, ומשולם נעצר. באותה עת פרצו שוטרים אל הבית. לדברי השוטרים נפתחה עליהם אש מדויקת מהבית וכדי לנטרל אותה ירה צלף לעבר אחד היורים, שלמה אסולין, חייל בשירות סדיר בן 21 שערק מיחידתו ונהרג מהירי.
בדו"ח מצ"ח נכתב כי הקליע פגע באסולין בצוואר מאחור, בניגוד לדברי הצלף שירה בו. אסולין הוקלט קודם לכן במשא ומתן עם קצין משטרה, שבו אמר שאם יפרצו שוטרים לבית כוונתם להרוג או ליהרג. 11 מחסידיו של משולם נעצרו. במתחם נמצאו כעשרה רובים וכן אקדחים, רימונים ובקבוקי תבערה. כל החסידים שוחררו למעט אחד – נתן שיפריס.
חסידי משולם הורשעו בשורה של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, איומים, סיכון חיי אדם במזיד וייצור נשק שלא כדין. הם נידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של שמונה שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי.
באוקטובר 1994 נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. השניים, יואב שעבי ואבנר סעיד, הורשעו ונידונו ל-16 שנות מאסר מתוכם ריצו בפועל 12.
בעקבות האירועים הוקמה בינואר 1995 ועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, יהודה כהן, לחקר פרשת היעלמם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954. הוועדה סיפקה הסברים לרבים ממקרי ההיעלמות ולא מצאה כל עדות לקונספירציה בעניינם, אך מספר תיקים עדיין נותרו פתוחים.
בינואר 1996 הועבר משולם לבית הסוהר שטה, מעט לאחר מכן חלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי והוא אושפז בבית חולים. חסידיו המשיכו למחות, אך המחאה הפומבית הלכה ודעכה.
משולם שוחרר מהכלא בשנת 1999, לאחר שנשיא המדינה, עזר ויצמן ניכה מעונשו שבעה חודשים ולאחר שריצה בפועל חמש שנים. תנאי השחרור אסרו עליו לעסוק בנושא ילדי תימן. מפאת מצבו הבריאותי הרופף היה מרותק למיטתו.
בנו הבכור, עמנואל ידידיה (עמי), עזב את ישראל בסוף 2005 עם משפחתו וביקש מקלט מדיני בקנדה. הוא טען שהממסד מתנכל לו ואילצו אותו לצאת מישראל, על רקע חשיפותיו של אביו בעניין חטיפת הילדים. מאוחר יותר חזר לישראל.
לאחר מותו
באפריל 2017 אמרה שרת המשפטים, איילת שקד, שמדינת ישראל עשתה עוול לעוזי משולם.
עמותת עמר"ם הפועלת למען הכרה בהיעלמות ילדי תימן דורשת גם לטהר את שמו.
בנובמבר 2018 הגישה השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, בקשה לנשיא המדינה ראובן ריבלין לחנינה לאחר המוות. באוקטובר 2020 דחה ריבלין את הבקשה, לאור "חומרת המעשים שבגינם הורשע, ובמיוחד אחריותו לתקיפתם של כוחות המשטרה, ולסכנה לשלומם של תושבי הסביבה במהלך העימות".
בשנת 2015 הופק בערוץ 8 תיעודי שיצרו אייל בלחסן ונועם שיזף "משולם". הסרט עוסק בפעילות הרב משולם וחסידיו, ומלווה בקטעי וידאו והקלטות מאירוע ההתבצרות משנת 1994.
במאי 2022 שודרה בכאן 11 סדרת דוקו-דרמה על פרשיית ההתבצרות - "חידת משולם". הסדרה מלווה בשחזור האירועים בשילוב עדויות, ראיונות וקטעי וידאו מאירוע ההתבצרות, הכולל שילוב שחקנים המשחזרים את כל תהליך ההתבצרות של משולם וחסידיו, ומה שקדם לה.
ראו גם
משולם (סרט)
חידת משולם
קישורים חיצוניים
אתר זעקת אמת של עמנואל ידידיה (עמי) משולם המוקדש לאביו - לא פעיל
דף לזכר הרב עוזי משולם ופועלו באתר ילקוט השבעתי אתכם
חידת משולם - סדרת דוקו בשלושה פרקים אודות הרב עוזי משולם ופרשת ילדי תימן - בתאגיד השידור | כאן
הערות שוליים
קטגוריה:מורשעים בדין בישראל
קטגוריה:יהוד-מונוסון: אישים
קטגוריה:פעילים חברתיים מזרחים
קטגוריה:פרשת ילדי תימן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1952
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013
קטגוריה:1994 בישראל
קטגוריה:נכי צה"ל | 2024-08-08T16:41:46 |
שרל דה גול | REDIRECT שארל דה גול | 2004-10-17T09:25:43 |
דה גול | REDIRECT שארל דה גול | 2004-10-17T09:26:13 |
אולן בטור | ממוזער|שמאל|300px|אולן בטור
אוּלָן בָּטוֹר (במונגולית: Улаанбаатар/ – אולאנבאטר) היא בירת מונגוליה והעיר הגדולה ביותר בה. העיר מחולקת לתשע נפות ובשנת 2021 אוכלוסייתה נאמדה ביותר ממיליון וחצי תושבים.
היסטוריה
אולן בטור נוסדה ב-1639 כעיירה בודהיסטית בשם אורגה (במונגולית: Өргөө אורגו, "ארמון"). היא נקראה גם איח חורה (במונגולית: Их хүрээ, "המעגל הגדול") או ניסלל חורה (במונגולית: Нийслэл хүрээ, "מעגל הבירה") כיוון שמשך 139 שנים הייתה למעשה יישוב נייד אשר לבו מעגל אוהלי לבד, מושבה של המנהיגות הדתית העליונה של החָלְח (הקבוצה האתנית המהווה כיום את רוב תושבי מונגוליה העצמאית) ורק ב-1778 השתקעה לבסוף באתר הנוכחי. בשנות ה-60 של המאה ה-19 שגשגה העיר, בעקבות הימצאותה על דרך המסחר בתה בין סין לרוסיה. לאחר הכרזתה של מונגוליה על היותה אוטונומיה ב-1911, הפכה העיר לבירת הרפובליקה החדשה ושמה שונה לאולן בטור (בתרגום מילולי ממונגולית – גיבור אדום), לכבודו של הגיבור הלאומי המונגולי דמדין סוחבאטאר. פסלו של סוחבאטאר, ששחרר את מונגוליה מהשלטון הסיני ושירת בצבא האדום, ניצב בכיכר על שמו במרכז העיר.
גאוגרפיה
שמאל|250px|ממוזער|תצלום לוויין של אולן בטור
העיר שוכנת בצפון-מרכז המדינה על גדות הנהר טול בגובה 1,350 מטרים מעל פני הים.
אקלים
האקלים בעיר מסווג כאקלים יבשתי. כמות המשקעים בעיר היא 267 מילימטרים לשנה, והטמפרטורה הממוצעת בה היא 0.4- מעלות צלזיוס, כאשר בחורף (נובמבר–מרץ) הן כמעט תמיד מתחת ל־0 מעלות צלזיוס ובחודשים החמים הן לרוב בין 10 ל־20 מעלות צלזיוס. המשקעים יורדים בעיקר בין אפריל לאוקטובר. במקרי קיצון עלולות להימדד טמפרטורות של מעל 35 מעלות צלזיוס או 35- מעלות צלזיוס.
חינוך
באולן בטור נמצאת האוניברסיטה הלאומית של מונגוליה, שהיא האוניברסיטה הוותיקה, הגדולה והמקיפה ביותר במדינה. בנוסף, נמצאות בעיר מספר אוניברסיטאות נוספות, שחלקן החלו את דרכן כפקולטות באוניברסיטה הלאומית של מונגוליה.
תחבורה
נמל התעופה הבין-לאומי בויאנט אוכאה ממוקם במרחק 18 קילומטרים דרומית מערבית לעיר. חברות התעופה העיקריות המגיעות לשדה התעופה הן חברת התעופה המונגולית, קוריאן אייר ואייר צ'יינה. אולן בטור מקושרת לערי מונגוליה באמצעות רשת כבישים, רובם דרכים כבושות, וכמו כן באמצעות רכבות לתשתית הרכבות הסינית ולרכבת הטרנס סיבירית.
תיירות
אתרי תיירות בעיר
כיכר סוחבאטר ובניין הפרלמנט – לבה של העיר, וסביבה רוב מבני הציבור והמוזיאונים. בחזית בניין הפרלמנט מוצגים פסליהם של ג'ינגיס חאן ויורשיו, ובתוכו מוזיאון להיסטוריה של המדינה המציג את סמליה לאורך ההיסטוריה.
המוזיאון הלאומי להיסטוריה – מציג את ההיסטוריה והתרבויות השונות של תושבי מונגוליה החל מתקופת האבן ומכיל ממצאים ארכאולוגיים רבים.
מוזיאון הטבע – מציג את הגאוגרפיה, צמחייה ובעלי חיים של מונגוליה. בעל אוסף נרחב של עצמות דינוזאורים שהתגלו במדבר גובי.
מנזר גנדן (גנדנטגצ'ינלן) – נוסד ב-1840 ונחשב למנזר החשוב ביותר במדינה. בעבר היה אחד המרכזים הבודהיסטיים החשובים באסיה.
הגלריה הלאומית לאמנות.
הגלריה לאמנות על שם זנבזר.
ארמון החורף של בוגד חאן – היחיד ששרד מבין ארבעת ארמונותיו של החאן המונגולי האחרון.
מקדש צויג'ין לאם – אחד המקדשים הבודהיסטיים היחידים ששרדו את הרדיפות הקומוניסטיות ב-1930 בידי הורלוגין צ'ויבלסאן. שימש לאחר מכן כמפקדת הקומוניסטים בעיר.
שוק נרן טול המכונה גם השוק השחור.
פסל ג'ינגיס חאן הרכוב – נוסד ב-2008 בקרבת אולאן באטר ובתוכו מוזיאון להיסטוריה של האימפריה המונגולית.
מנזר מנזושיר – נוסד ב-1733 בקרבת אולן בטור.
ספורט
כעיר בירה והעיר הגדולה ביותר, זו העיר עם מירב מועדוני הספורט במדינה ולעיר נציגות בכל אחת מליגות הספורט במדינה.
מועדוני כדורגל בולטים
ארצ'ים אולן בטור
פ.צ. אולן בטור
אולן בטור סיטי
ערים תאומות
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
מפת העיר
הערות שוליים
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:מונגוליה: ערים
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1639 | 2024-10-13T12:05:55 |
נוער תל"ם | נוער תלם היא תנועת הנוער של היהדות הרפורמית בישראל והיא הסניף הישראלי של תנועת הנוער העולמית נצר.
היסטוריה
תנועת הנוער תלם נוסדה ב-1980 כתנועה בשם "תל"ם - נוער". בשנת 1983 הפכה לשבט בתנועת הצופים העבריים ונקראה צופי תל"ם. בשנת 1997 התפלגה התנועה מתנועת הצופים, והפכה לתנועת נוער עצמאית בשם נוער תל"ם.
בשנת 2018 הוחלט לשנות את שמה ל"נוער תלם" וששמה של התנועה אינו יותר "תנועה ליהדות מתקדמת", אלא "נוער תלם - תנועת הנוער של התנועה הרפורמית". ההנהגה הארצית של התנועה ממוקמת בירושלים. נוער תלם פועלת כתנועת נוער בלתי פורמלית ועיקר פעילויותיה מתבססות על פעילויות חברתיות, לימודיות וחווייתיות. הפעילויות מתקיימות בקהילות התנועה הרפורמית ברחבי ישראל, מתוך התפיסה כי הנוער הוא המרכיב המרכזי להמשכיותן של הקהילות בכלל והתנועה הרפורמית בפרט. נוער תלם היא הסניף הישראלי של תנועת 'נצר עולמי'. תנועה זו מהווה משנת 2005 (לאחר הצטרפות תנועת הנוער הרפורמית של צפון אמריקה - NFTY כסניף צפון אמריקה של נצ"ר עולמי), את התנועה היהודית-ציונית הגדולה ביותר בעולם.
מדי התנועה
לאחר הקמת התנועה, מדי התנועה היו חולצה בצבע כחול כהה, שהייתה דומה לחולצת התנועה של תנועת "נצר" העולמית. מדים אלה השתנו לאחר שהתנועה חברה לתנועת הצופים, ושינתה את מדיה למדים הסטנדרטיים של הצופים.
בתחילה, לאחר ההינתקות מתנועת הצופים, מדי התנועה היו חולצה בצבע בורדו ובצידה האחורי לוגו נוער תל"ם, כשעליו הציטוט "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" ().
בשנת 2012 הוחלפו מדי התנועה לחולצה ירוקה (כצבע מדי נצ"ר), מקדימה סמל תנועת נצ"ר עולמי, מאחורה סמל נוער תלם ומעליו הכיתוב "צדק צדק נרדוף" (הטיה של הציטוט "צדק צדק תרדוף" )
עקרונות התנועה
נוער תלם מאמינה ופועלת למען העקרונות הבאים:
חינוך ליהדות פתוחה ופלורליסטית, על פי תפיסתה של התנועה הרפורמית.
שוויון בין כל בני האדם ובין המינים.
שאיפה לצדק חברתי - 'תיקון עולם'.
מעורבות חברתית, פיתוח מנהיגות והשפעה על חיי הקהילה.
ציונות ואהבת הארץ.
חיזוק הזהות היהודית מתוך בחירה אישית.
התנועה מאמינה בערכי היהדות הרפורמית, ושואפת לקרב את בני הנוער לעולם התרבותי והרוחני שלה.
התנועה מציגה את גישתה החינוכית כליברלית ופתוחה, שמטרתה לאפשר לבני הנוער לשאול שאלות, והיא מעודדת את בני הנוער להביע את עצמם באופן יצירתי.
כמו כן מאמינה התנועה כי תנועת הנוער שייכת לחניכיה, ולכן במרכז העשייה החינוכית והמעשית עומדת השכבה הבוגרת בכיתות י'-י"ב. מתוך עיקרון זה ממלאים חברי השכבה הבוגרת תפקידי הדרכה, מכהנים במוסדות התנועה השונים, בוועדות השונות ובהנהגת התנועה. ונציגיהם אף לוקחים חלק בתהליך החשיבה החינוכי.
בשנים 2022-2023 השתתפה התנועה במחאה כנגד הרפורמה המשפטית.
סניפים
נוער תלם מקיימת פעילות בסניפים ברחבי הארץ:
חיפה (אור חדש)
חיפה (אוהל אברהם)
זכרון יעקב (סניף סולם יעקב)
מבשרת ציון (סניף קמ״ץ)
מודיעין (סניף יזמ"ה)
ירושלים (סניף כל הנשמה)
ירושלים (סניף הדרור)
קיבוץ לוטן
צור הדסה
רעננה
אבן יהודה
תל אביב (סניף דניאל)
חולון
גדרה (סניף יוב"ל)
שוהם
באר שבע (סניף בהקמה)
כמו כן, בפעילויותיה הארציות לוקחים חלק גם חניכים וחברי שכב"ג ללא סניף מכל הארץ ורבים מהם מקהילות התנועה במקומות כמו ראש פינה, קיבוץ יהל והר חלוץ.
מפעלים ארציים
מלבד הפעילויות השבועיות בסניפים, מקיימת נוער תלם מספר פעילויות ארציות במהלך השנה. בפעילויות משתתפים חניכי ומדריכי התנועה מכל רחבי הארץ, וכמו כן מצטרפים אליהן חניכים חדשים. המפעלים הארציים הבולטים של נוער תל"ם הם:
כנס פתיחת שנה (שכב"ג)
טיול שבתלם (שכב"צ)
טיול חנוכה (שכב"ג)
כנס אמצע שנה (שכב"ג)
טיול פסח (שכב"צ)
מחנה קיץ חווי"ה (שכב"צ+שכב"ג)
מחנה קיץ חווי"ה
מחנה קיץ חווי"ה (חופש ויהדות) הוא מחנה הקיץ של נוער תלם המהווה את שיאה של שנת הפעילות. המחנה מתקיים מדי שנה בחודש יולי, בעבר התקיים המחנה בכפר הנוער 'כפר סילבר' ע"ש הרב אבא הלל סילבר - ממנהיגי הציונות הרפורמית; אך בשנת 2008 עבר לכפר הנוער 'הדסה נעורים', עקב גידול במספר החניכים, בהמשך בשנת 2012 עבר המחנה לכפר הנוער 'עיינות' ובשנת 2014 לקמפוס גבעת חביבה. החל משנת 2023 המחנה מתקיים בשדה בוקר.
המחנה מחולק לשלושה מסלולים: חווי"ה צעירה (לבוגרי כיתות ג'-ו'), חווי"ה (לבוגרי כיתות ז'-ט') וחווי"ה בוגרת (לבוגרי כיתות י'-י"ב). המחנה המרכזי (ז-ט) נמשך כשבועיים ולכל אורכו נמצאים החניכים באכסניה, ועוברים מדי יום פעילויות שונות ומגוונות ביניהן גם מעורבות חברתית ועזרה לקהילה. מחנה חווי"ה הראשון התקיים בשנת 1991, ומאז ממשיך לפעול מדי קיץ. בשנת 2001 קיבל המחנה תפנית ונכנס למתכונת חדשה. מאז שנה זו, חל גידול משמעותי במספר החניכים המשתתפים במחנה: בשנת 2001 השתתפו בו 130 חניכים ובמחנה בשנת 2007 השתתפו מעל ל-500 חניכים.
בוגרי נוער תלם
בוגרי נוער תלם יכולים להמשיך בהנהגת התנועה לפני או במהלך שירותם הצבאי בשלוש דרכים עיקריות:
שנת שירות באזור הצפון/באזור ירושלים (מסלול זה החל לפעול בשנת 2015, החלו לפעול באזור ירושלים בשנת 2022)
המכינה ביפו
שנת שירות בקיבוץ לוטן
קישורים חיצוניים
אתר הבית של נוער תל"ם
אתר התנועה הרפורמית-יהדות מתקדמת בישראל
כתבה על נוער תל"ם בעיתון Yelem
הערות שוליים
קטגוריה:יהדות רפורמית בישראל
קטגוריה:תנועות נוער
תלם
קטגוריה:ארגונים רפורמיים וקונסרבטיביים בישראל
קטגוריה:ארגוני התחדשות יהודית | 2024-06-09T06:29:19 |
אסטראים | אסטראים (שם מדעי: Asterales) היא סדרה של צמחים דו־פסיגיים, המקיפה את משפחת המורכבים והמשפחות הסמוכות.
המינים בסדרה זו נפוצים ברחבי העולם, והיא ומונה בעיקר צורות צמחים עשבוניות, אם כי כוללת גם מספר קטן של מיני עצים.
לאסטראים מספר מאפיינים המייחדים אותם משאר הצמחים, במראהם ובצורתם: האבקנים מסודרים בצפיפות סביב עמוד העלי, ולעיתים מאוחים לצינור סביבו. תכונה זו נקשרת לתופעת ההאבקה המאולצת (plunger pollination), שבה האבקה נדחפת החוצה מתוך צינור האבקנים במנגנון מיוחד. סוג זה של האבקה נפוץ למדי בקרב האסטראים. כמו כן, חומר התשמורת של כל האסטראים הוא אינולין – סוג של פולימר קצר המונה מספר קטן של חד־סוכרים.
הסדרה מונה 11 משפחות, כאשר הגדולה שבהן היא, כאמור, משפחת המורכבים עם כ־25,000 מינים, ואחריה משפחת הפעמוניתיים עם כ־2,000 מינים. יתר המשפחות מונות ביחד פחות מ־500 מינים. שתי המשפחות הגדולות הן בעלות תפוצה כלל-עולמית עם מרכז הכובד בחצי הכדור הצפוני, ואילו המשפחות הקטנות מוגבלות לרוב לאוסטרליה והאזורים הסמוכים, לעיתים לאמריקה הדרומית.
בישראל מיוצגות משפחות המורכבים והפעמוניתיים הגדולות, עם 300 ו־21 מינים בהתאם.
התפתחות ועדויות ביוגאוגרפיות
סדרת האסטראים נוצרה כנראה בקרטיקון ביבשת־העל גונדוונה, באזור שהוא כיום אוסטרליה ואסיה. על אף שמרבית המינים כיום הם עשבוניים, בחינה של המשפחות העתיקות יותר מרמזת על כך שהאב הקדמון המשותף היה למעשה עץ.
שיירים מאובנים של הסדרה הם מעטים ושייכים לתקופות מודרניות יחסית, מה שמקשה על אומדן מדויק של גיל הסדרה. בין היתר, ידועים שרידי האבקה של המורכבים וה־Goodeniaceae מתקופת האוליגוקן, וזרעים של ה־Menyanthaceae ושל הפעמוניתיים מהאוליגוקן והמיוקן בהתאם.
חשיבות כלכלית
התרומה הכלכלית של האסטראים מוגבלת לבני משפחת המורכבים. בין האחרונים ישנם זני מזון, כמו חמנית (Helianthus annuus) או חסה (Lactuca sativa), צמחי מרפא ותבלין רבים. כמובן, ישנם סוגים רבים של פרחי נוי, כמו חרציות ועוד.
מיון
סדרת האסטראים כוללת על־פי המיון המודרני 11 משפחות (ראו טבלה), והחשובות ביניהן:
מורכבים (Asteraceae)
פעמוניתיים (Campanulaceae)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1829
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן היינריך פרידריך לינק
קטגוריה:סדרות צמחים | 2024-04-18T11:26:02 |
לוקיוס קורנליוס סולא פליקס | REDIRECTלוקיוס קורנליוס סולה | 2005-01-24T17:04:43 |
לוציוס קורנליוס סולא | REDIRECTלוקיוס קורנליוס סולה | 2005-06-10T18:45:13 |
איבצן | REDIRECT אבצן | 2005-06-02T17:26:42 |
רעיה אדמוני | רעיה אדמוני (נולדה ב-1947) היא עורכת ומגישת תוכניות רדיו ישראלי ומדבבת בתוכניות טלוויזיה.
ביוגרפיה
רעיה נולדה וגדלה בנחלת אחים בירושלים.
אביה, נחמיה רוט, עלה מצ'כוסלובקיה לישראל, בהיותו בגיל 15. אמה לאה (הרשלר) היא ילידת ירושלים. לה אחות גדולה ואחות קטנה.
בהיותה בת כ-10 עברה רעיה עם משפחתה להתגורר בשיכון "ותיקי ההגנה" בשכונת טלביה. למדה ביסודי ובתיכון בבית הספר הדתי "מעלה".
את קריירת הרדיו שלה החלה כבר בגיל 13 כשהשתתפה בתסכיתי רדיו של אולפן הילדים הירושלמי של קול ישראל אותו ניהל הבמאי אלף ארי וולף. במקביל השתתפה בתסכיתים רבים אחרים של מחלקת הנוער ברדיו כשחקנית ילדה. תפקידה הראשון היה נמר ב"ספר הג'ונגל". גילמה גם את האסופית ודמויות אחרות בתסכיתים שונים. עם הזמן גם ביימה תסכיתים וערכה תוכניות.
למדה משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבלה הסמכה לעסוק בעריכת דין.
בשנות ה-70 הציעה לה מרים הרמן, מנהלת מחלקת השידורים לילדים ולנוער בקול ישראל, להחליף באופן זמני את אחת העורכות שנסעה לשנתיים לארצות הברית עם בעלה, ומאז היא עורכת ומגישה תוכניות ברדיו.
היא הייתה מהמגישות הבולטות בתוכניות הילדים והנוער בקול ישראל בשנות ה-70 ובשנות ה-80, ובכלל זה השתתפה בתוכנית הילדים לבת ולבן ולמי שמתעניין. במסגרת תוכניות אלה היא ערכה וביימה תסכיתים, קראה סיפורים ושירים, ובימי שישי ב-2 בצהריים ברשת א' ערכה והגישה את הפינה "שירים וברכות כבקשתכם".
דיבבה את פינוקיו ואת בלה בסדרה "פינוקיו" ואת איזמרלדה החתולה בתוכנית הטלוויזיה "הצריף של תמרי". דיבבה את אוליביה ב"אורסון ואוליביה".
בהמשך ערכה והגישה תוכניות למבוגרים. היא שימשה עורכת מוזיקלית והייתה למגישה נוספת בתוכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה", שהגישה נתיבה בן-יהודה עד לשנת 2009.
היא הגישה ברשת ג את התוכנית "עוד חוזר הניגון" והחליפה את מגיש תוכנית זו אברהם זיגמן שפרש לגמלאות.
כיום היא מגישה את התוכנית "בית הורי" ברשת א' ותוכניות נוספות.
אדמוני נשואה לעו"ד דרור שמחיוף ולהם שלוש בנות.
ספריה
"אמא אומרת: מאֻחר" - אוסף של שירים מחורזים לפני השינה (2001)
"חלומות" - רומן היסטורי מבוסס על קורות משפחתו של שדרן הרדיו מנחם פרי (2012)
"דסטינו" - רומן היסטורי, שנכתב בהשראת סיפור אמיתי ומביא את הווי החיים של יהדות טורקיה שמוצאה בספרד, החל מהמאה ה-19 ועד למאה ה-20 (2022)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מדבבות ישראליות
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:עורכות דין ישראליות
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:בוגרות בית הספר מעלה
קטגוריה:בוגרי בית הספר מעלה
קטגוריה:בוגרות האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:נחלאות: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-06-03T06:24:06 |
הנץ החמה | שמאל|ממוזער|250px|הנץ החמה בים המלח.
הָנֵץ הַחַמָּה הוא ציון זמן בהלכה לרגע שבו נראית בוודאות הנקודה הראשונה מגוף השמש.
הזמן הקודם להנץ החמה הוא עלות השחר, אשר במהלכו ניתן להבחין בהתבהרות ראשונית של השמיים בזכות התקרבותה של השמש. הרמב"ם מכנה את הנץ החמה עלות השמש. הזמן המוקדם ביותר של הנץ החמה חל בישראל, על פי שעון הקיץ, סמוך לנקודת ההיפוך הקיצית שבחודש יוני, בשעה 05:34. הזמן המאוחר ביותר לכך חל עם המעבר משעון קיץ לשעון חורף בשלהי חודש אוקטובר, בשעה 06:54. בראשית חודש ינואר, סמוך לנקודת ההיפוך החורפית, חל הנץ החמה ב-06:43, שעה שמקבילה ל-07:43 בשעון קיץ.
חישוב זמן הנץ החמה
כאשר ישנם הרים המסתירים את קו האופק, או כאשר המקום גבוה - שאז הזריחה נראית קודם לכן, יש המחשבים את הנץ החמה לפי זמן הזריחה בפועל (הנץ החמה הנראה), שהוא שונה מן הזמן המחושב לפי האופק (שאינו מתחשב בגובה הצופה או בהרים שמסתירים לו את האופק), מה שמסבך את חישוב הנץ החמה ומחייב גם לקחת בחשבון את הנתונים הטופוגרפיים של האזור. כאשר ההרים קרובים למקום, לא תמיד הם נלקחים בחשבון, וברור שכאשר אדם יעמוד ליד מצוק גבוה המטיל עליו צל לא ייחשב שלגביו הנץ החמה יתרחש כמה שעות מאוחר יותר – כאשר תגיע אליו השמש. אין הגדרה מדויקת לגבי הקרבה של ההרים למקום בו הם מנוכים מהחשבון, וכל מקרה נבחן לגופו.
כאשר מחשבים את זמני הנץ החמה לעיר מסוימת, אין מחשבים לגבי כל אזור ואזור בעיר בפני עצמו את הזמן בו תתגלה השמש, אלא מחשבים את הזמן בו תזרח השמש בעיר במקום כלשהו בה. הדבר מסבך עוד יותר את החישוב, במיוחד לאור העובדה שלא בכל פעם השמש מתגלה באותו מקום בעיר בפעם הראשונה, ויש למצוא מהו המקום הזה. גם כאן יכולות להיווצר בעיות של הגדרה, האם מקום מסוים שייך לעיר או לא, וגם כאן נבחן כל מקרה לגופו.
לפי שיטת הרמב"ם ובעקבותיו הגר"א, ידיעת זמן הנץ החמה נחוצה לשם חישוב כל זמני היום (להרחבה ראו שעות זמניות), שכן שעות הנספרות לפי שיטה זאת החל מהנץ החמה. הנץ החמה הנראה מעל ראשי ההרים רלוונטי רק לעניין זמן הזריחה אך לא לעניין חישוב השעות הזמניות, שנמדד בכל מקרה לפי הנץ החמה מעל לאופק.
דיני הנץ החמה
באופן עקרוני כל המצוות שחייבים לעשות אותן ביום (לדוגמה תקיעת שופר וברית מילה) החובה מתחילה מעלות השחר, אך תקנו חכמים לעשותם מהנץ החמה ואילך, מפני שאין הכל בקיאין בזמן עלות השחר. מנייני "ותיקין" נוהגים להתחיל להתפלל לפני הנץ החמה ולכוון כך שיתחילו את תפילת שמונה עשרה בדיוק בזמן הנץ החמה, ומכאן החשיבות הגדולה לדיוק בחישוב.
קישורים חיצוניים
זמני היום, באתר כיפה
לוח עם זמני היום, באתר "ישיבה"
הערות שוליים
קטגוריה:זמני היום בהלכה | 2024-04-14T12:22:39 |
בתי המשפט בישראל | 350px|ממוזער|טקס השבעת שופטים בבתי משפט השלום והמחוזי שהתקיים בחודש יולי 2016 בבית נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין בהשתתפות איילת שקד שרת המשפטים ומרים נאור נשיאת בית המשפט העליון. בטקס זה הושבעו 16 שופטים ורשמים בכירים. מתוכם ארבעה שופטים הושבעו לבתי המשפט המחוזיים, עשרה שופטים הושבעו לבתי משפט השלום ושני רשמים הושבעו לבתי משפט השלום.
בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית, שפועלת במסגרת הרשות השופטת, כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
בתי המשפט האזרחיים
חוק יסוד: השפיטה, אשר נחקק בשנת 1984 קובע שלוש ערכאות שיפוטיות: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי, ובית משפט השלום. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984, קובע את הסמכות העניינית של כל ערכאה, כלומר את המקרים בהם יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין שמובא לפניו. בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ולכן, בנוסף לסמכות העניינית, נדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט יוכל לדון בתביעה.
בית המשפט העליון
שמאל|ממוזער|חזית בית המשפט העליון בירושלים
בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה: שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום.
בית המשפט העליון יושב גם כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), בו הוא שומע עתירות נגד רשויות המדינה, ובכלל זה הממשלה והכנסת, עתירות נגד בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, ובתי דין צבאיים. בנוסף יש לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, סמכות שיורית במתן "סעד למען הצדק".
בעקבות הרחבת זכות העמידה, עתירות לבג"ץ כיום אינן חייבות להיות מבוססות על זכות משפטית של העותר המסוים, אלא על עקרונות צדק כלליים. מקורה של סמכות בג"ץ בחקיקה בריטית מתקופת המנדט, בה לא היה בארץ ישראל פרלמנט. סמכות בית המשפט הורחבה לאורך השנים בשורה של פסקי דין, ובמיוחד בשתי תקופות: הראשונה, אחרי קום המדינה, בשורה של פסקי דין שבהם קבעו השופטים זכויות יסוד כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק ועוד, והתקופה השנייה, לאחר "המהפכה החוקתית", בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992.
על תפקידים וסמכויות נוספים של בית המשפט העליון, ראו בערך בית המשפט העליון.
בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי דן, בין היתר, בתביעות אזרחיות בסכום העולה על 2.5 מיליון שקל, בהליכים פליליים בעבירות שדינן שבע שנות מאסר ומעלה, ובחריגים מסוימים (כגון עבירות צווארון לבן). בנוסף דן בית המשפט המחוזי בערעורים על פסקי דין והחלטות של בית משפט השלום, ושל בתי משפט ובתי דין המקבילים לבית משפט השלום, כמו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט לנוער. לבית המשפט המחוזי יש גם סמכות לשבת כבית משפט לעניינים מינהליים וכבית הדין לענייני מים. בנוסף יש לבית המשפט המחוזי "סמכות שיורית" בתחום האזרחי והפלילי, כלומר סמכות לדון בכל עניין שאינו בסמכות בית משפט אחר.
קיימים שישה בתי משפט מחוזיים:
שם מחוז עיר נשיא/ה מכהן/ת שופטיםב-1960 שופטיםב-1970 שופטיםב-1981 שופטים כיום בית המשפט המחוזי בנצרת מחוז הצפון נוף הגליל אסתר הלמן נוסבוים - 3 5 19 בית המשפט המחוזי בחיפה מחוז חיפה חיפה רון שפירא 17 14 16 35 בית המשפט המחוזי בתל אביב מחוז תל אביב תל אביב גלעד נויטל 18 24 37 49 בית המשפט המחוזי בירושלים מחוז ירושלים ירושלים משה סובל 11 12 17 31 בית המשפט המחוזי בבאר שבע מחוז הדרום באר שבע רויטל יפה כ"ץ - 7 10 24 בית המשפט המחוזי מרכז מחוז המרכז לוד רות לורך - - - 39 סה"כ 46 60 85 197
במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי היו בשנות ה-40 ארבעה בתי משפט מחוזיים: בירושלים, ביפו ובתל אביב, בחיפה ובשכם. עם הקמת מדינת ישראל מונו בתי משפט מחוזיים בתל אביב ובחיפה ובאוגוסט נפתח בית משפט מחוזי בירושלים.
בתחילת 1954 הוחלט על הקמת בית משפט מחוזי בבאר שבע בנשיאות השופט בנימין הלוי. טקס פתיחה חגיגי של בית המשפט התקיים בתחילת אפריל 1954, אולם בית המשפט לא התמיד בפעילותו. בסוף 1960 נחנך מבנה חדש לבית המשפט בבאר שבע ובו שני אולמות דיונים לבית המשפט המחוזי ולקראת סוף 1961 הוחלט על הקמת בית משפט מחוזי בבאר שבע, בנשיאות השופט שלמה אלקיים, שיפעל כסניף של בית המשפט המחוזי בירושלים. במרץ 1962 התפרסם שהשופט אלקיים יגיע לעיתים לאשקלון. בראשית 1963 הוחלט להקים את בית המשפט המחוזי בבאר שבע כבית משפט עצמאי, לאור ריבוי התיקים במחוזי בירושלים המגיעים מבאר שבע. בית המשפט המחוזי בבאר שבע נפתח רשמית בינואר 1965.
כבר בינואר 1949 נעשה ניסיון ראשון לפתוח בית משפט מחוזי בנצרת, שהייתה בירת הגליל בימי המנדט הבריטי. טקס לפתיחת בית המשפט התקיים בינואר 1949 וכשופט בפועל שימש השופט שמש. אולם פעילות בית המשפט המחוזי בנצרת לא התמידה. בתחילת 1955 לאור עודף בשופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נמצאה הזדמנות נוספת לפתוח את בית המשפט המחוזי בנצרת. השופט שלום קסאן הועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך העלתו לדרגת נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, שפעלה כסניף של בית המשפט בחיפה. למרות הכוונה למנות שופטים נוספים, בית המשפט הופעל רק בתיקים של דן יחיד, ולאחר זמן מה נסגר. מדי פעם מסרו דוברים רשמיים שפתיחת בית משפט מחוזי נמצא בדיונים ובית המשפט הוקם לבסוף בסוף שנת 1968. באופן זמני שוכן בית המשפט במבנה של בית ספר. כיהנו בו השופטים יוסף בהלול, י. מרגלית ומוחמד נימר אל-הווארי.
בשנת 2007 הוקם בית המשפט המחוזי של מחוז מרכז, באופן זמני בפתח תקווה. בשנת 2008 הוחלט שבית המשפט המחוזי ישכון באופן קבוע בלוד.
בית משפט השלום
שמאל|ממוזער|250px|היכל המשפט תל אביב (המבנה הישן). מימין בית משפט השלום ומשמאל בית המשפט המחוזי.
שמאל|ממוזער|250px|בית משפט השלום הרצליה
250px|ממוזער|250px|היכל המשפט בנצרת בתכנון שולמית נדלר, שמואל ביקסון ומשה גיל
בית משפט השלום הוא הערכאה הנמוכה, מהווה ערכאה ראשונה לרוב הסכסוכים האזרחיים והמשפטים הפליליים.
קיימים 29 בתי משפט השלום:
מחוז נשיא/ה מכהן/ת בתי משפט שופטים ורשמים כיום מחוז הצפון ניר מישורי לב-טוב בית שאן, טבריה, מסעדה, נצרת, עפולה, צפת, קצרין, קריית שמונה 53 מחוז חיפה שלי אייזנברג חדרה, חיפה, עכו, קריות 97 מחוז המרכז מנחם מזרחי כפר סבא, נתניה, פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, רמלה 111 מחוז תל אביב אפרת אור-אליאס בת ים, הרצליה, תל אביב 127 מחוז ירושלים שמואל הרבסט בית שמש, ירושלים 68 מחוז הדרום עמית יריב אילת, אשדוד, אשקלון, באר שבע, דימונה, קריית גת 70 סה"כ 526
בעניינים אזרחיים דן בית משפט השלום בתביעות שערכן פחות מ-2.5 מיליון שקל, ובתביעות שעניינן חזקה במקרקעין, שימוש במקרקעין ופירוק שיתוף במקרקעין (סכסוכים בקשר לבעלות במקרקעין – נידונים בבית המשפט המחוזי).
בעניינים פליליים דן בית משפט השלום בעבירות שעונשן עד שבע שנות מאסר, כולל מספר עבירות שהעונש המצטבר עליהן עולה על 7 שנות מאסר (למשל עבירות סמים). לרוב יושב בהרכב שופט אחד.
בית משפט השלום כולל בתוכו גם בתי משפט לעניינים מוגדרים:
בית משפט לענייני משפחה – סכסוכים בתוך המשפחה.
בית משפט לתביעות קטנות – סכסוך אזרחי בסכום של עד 36,400 ש"ח.
בית משפט לעניינים מקומיים – דיון פלילי על עבירות בניגוד לחוקי עזר של רשות מקומית, לדוגמה: בקשה להישפט לאחר קבלת דו"ח חנייה שנרשם על ידי פקח עירוני (במקום לשלם את הדו"ח ולהודות באשמה).
בית משפט לתעבורה – בית-משפט, שבו יושבים שופטים המנהלים תיקים בתחום התעבורה, הנהיגה והרכב. לדוגמה: אזרח המערער על דו"ח תנועה שנרשם על ידי שוטר, ערעור על פסילת רישיון שרשות מוסמכת הטילה על נהג או בעל רכב, בירור אשמה לאחר תאונת דרכים, התנהגות של נהגי רכב ציבורי בניגוד להנחיות משרד התחבורה וכדומה.
החלטות רשם ההוצאה לפועל בנושאים משפטיים.
בתי משפט אלה דנים בעניינים מסוימים שהוקצו להם, לשם יעילות הדיון והתמחות השופטים בבעיות הספציפיות שמעורר הדיון בכל תחום, אך הם נחשבים כחלק ממערכת בתי המשפט ואינם חיצוניים לה.
בנוסף לבתי משפט אלה, ישנם בתי משפט קהילתיים אשר החלו לפעול בסוף שנת 2014 כפיילוט. מטרתם היא ליצור חלופה להליך הפלילי הרגיל, שמתמקדת בשיקום ולא בענישה. התכנית מסייעת לנאשמים לפתור את הבעיות שהובילו אותם מלכתחילה לפשע – כמו התמכרויות, חובות, או מחלות נפש שלא טופלו. בשנת 2020 פורסם תזכיר חוק לעיגון סמכויותיהם.
בתי דין
לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים, שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים. המדובר בבית הדין לעבודה, בית הדין הרבני (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות), בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין ובית דין צבאי. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה). במקרים מיוחדים, ניתן להגיש עתירה (ולא ערעור רגיל) לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נגד החלטה של בתי דין אלה.
ייחודם של בתי הדין הוא הן במערכות החוקים המיוחדות לפיהן כל בית דין נוהג (לדוגמה – בית הדין הרבני פוסק על פי המשפט העברי, ובית דין צבאי פוסק על פי חוק השיפוט הצבאי) והן בכך שלשופטים היושבים בדין הכשרה ייחודית לעניין בו הם דנים: דיינים בעלי השכלה תורנית בבית הדין הרבני, נציגי עובדים ונציגי מעבידים בבית הדין לעבודה, וקצינים בבית הדין הצבאי. בבית הדין לעבודה ובבית הדין הצבאי יושב בדין שופט משפטן לצד "אנשי השטח" (הקצינים ונציגי העובדים והמעבידים).
רוב המקרים שבהם דנים בתי הדין הם מקרים בהם יש להם סמכות ייחודית הגוברת על סמכותו של בית המשפט (ולמשל עניינים הנוגעים להסכם קיבוצי הם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ונישואין וגירושין של יהודים בישראל שהם בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני).
קיימים מקרים שבהם ישנה סמכות מקבילה. בית הדין הרבני מוסמך לדון, בהסכמת הצדדים, אף בסכסוכים אזרחיים המובאים בפניו, כאשר אילו אלו היו מובאים בפני בית המשפט, אף לו הייתה הסמכות לדון בכך. למשל, צו קיום צוואה ניתן לבקש בבית הדין הרבני, על אף שגם לרשם לענייני ירושה, ולבית המשפט למשפחה (השייך למערכת בתי המשפט האזרחית) סמכות לתת צו קיום צוואה.
בתי דין דתיים
בתי דין דתיים דנים בענייני מעמד אישי, משפחה והקדשות, בעיקר בסכסוכים הקשורים לנישואין וגירושין. בתי הדין מחולקים לפי עדות דתיות בהתאם להשתייכות הדתית של בעלי הדין, לפי חלוקה שנקבעה בעיקרה בתקופת האימפריה העות'מאנית ועודכנה מעט מאז.
לבתי דין דתיים סמכות שיפוט ייחודית לגבי נישואין וגירושין, וסמכות שיפוט מקבילה לבתי המשפט האזרחיים בענייני משפחה אחרים, המותנית לעיתים בהסכמת הצדדים. ישנם הבדלים בהיקף הסמכות לפי העדות הדתיות השונות. בתחילה היה לבתי הדין הדתיים מעמד עצמאי מול בתי המשפט האזרחיים, אך פסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים הכפיפה אותם לפסיקת בית המשפט העליון, ולחוק האזרחי.
בתי הדין הדתיים כוללים:
בתי הדין הרבניים: דנים בענייני יהודים. השופט מכונה דיין. במערכת זו שתי ערכאות: בית הדין הרבני האזורי וערכאת הערעור – בית הדין הרבני הגדול. הדין החל הוא דין תורה, כלומר מסורת הפסיקה הרבנית האורתודוקסית – ההלכה. בית המשפט העליון קבע כי בתי הדין כפופים גם לחוק האזרחי, למשל חוק יחסי ממון.
בית דין שרעי: דן בענייני מוסלמים. השופט מכונה קאדי. דן לפי החדית' השאפעי הנהוג בקרב המוסלמים באזור.
בתי הדין הדתיים הדרוזיים: דנים בענייני דרוזים. השופט מכונה קאדי-מד'הב. שתי הערכאות: בית הדין הדתי הדרוזי ובית הדין הדתי הדרוזי לערעורים.
בתי דין של העדות הנוצריות השונות. סמכות השיפוט שלהן בענייני נוצרים הוגדרה בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1922 ולא חל בה שינוי מאז. בתי דין אלה אינם חלק ממערכת המשפט של המדינה, בשונה מבתי הדין העוסקים ביהודים, מוסלמים ודרוזים, אך יש להם סמכות ולפסקי הדין שלהם נפקות זהה בדין המדינה. כן נתונה להם סמכות עזר בחוקים שונים הנקראים חוקי בתי הדין הדתיים.
בתי דין נוצריים: דנים בענייני בני עשר העדות הנוצריות המוכרות בישראל. לכל עדה נוצרית מוכרת יש בית הדין משלה.
בתי דין לעבודה
250px|ממוזער|שמאל|בניין בית הדין הארצי לעבודה בירושלים
מערכת שיפוט ייחודית של בתי דין שהוקמה מכוח חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969. מערכת בתי דין זו היא ערכאת שפיטה עצמאית המתמחה בשפיטה בתחום משפט העבודה ועוסקת בסכסוכים בין עובד למעביד כולל ארגוני עובדים. תחום מרכזי נוסף בו עוסקים בתי הדין לעבודה הם דיני הביטחון הסוציאלי (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ממלכתי ועוד). לבתי דין אלה יש שתי ערכאות: בית הדין האזורי לעבודה, וערכאת ערעור – בית הדין הארצי לעבודה.
בתי דין צבאיים
מערכת השיפוט בצבא-הגנה לישראל שהוקמה בחוק השיפוט הצבאי.
בית משפט צבאי
בתי משפט צבאיים פועלים באזור יהודה והשומרון, המוחזק בתפיסה לוחמתית על ידי צה"ל. הם הוקמו על פי צו המפקד הצבאי, ותפקידם הוא שיפוט פלילי בגין עבירות על תחיקת הביטחון (צווי המפקד הצבאי).
ערכאות מנהליות
כולל בתי דין משמעתיים בשירות המדינה, ועשרות רבות של ועדות ערר וגופים מעין שיפוטיים היושבים בדיונים שבין האזרח לרשות.
לקריאה נוספת
שמעון שטרית, על השפיטה – מערכת הצדק במשפט, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2004.
גד ברזילי, משפט ופוליטיקה קובץ מאמרים. פלילים, כרך ח. 1999.
ניר קידר, משפט כחול לבן: זהות ומשפט בישראל – מאה שנים של פולמוס, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, האוניברסיטה הפתוחה והמכון למשפט והיסטוריה ע"ש קרן דויד ברג באוניברסיטת תל אביב, 2017.
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, פרק 10: ערכאות השפיטה, עמ' 75–82.
קישורים חיצוניים
אתר הרשות השופטת
יוסף ויצמן, יש לנו מערכת משפט מהטובות בעולם מאתר News1 מחלקה ראשונה 28 בפברואר 2018
דפנה ברק-ארז (עורכת), 75 שנות עצמאות במשפט – שופטים מספרים על פסקי-דין משבעים וחמש שנות משפט, באתר הרשות השופטת, 2023.
הצבתם של סמל המדינה ודגל ישראל בבתי המשפט בישראל, באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
* | 2024-10-02T11:39:45 |
בוכרה | בּוּכָרָה (באוזבקית: Бухоро/Buxoro; ברוסית: Бухара; בפרסית: بُخارا, תעתיק מדויק: בֹּח'ארא) היא אחת הערים הגדולות באוזבקיסטן ובירת המחוז הקרוי על שמה בדרום-מרכז המדינה. העיר שוכנת על גדות הנהר זראפשאן כ-440 ק"מ דרום-מערבית לבירה טשקנט ובקרבת הגבול עם טורקמניסטן. פירוש השם הוא ככל הנראה "מנזר", או "מקום של עושר טוב", לעיר יש כינויים רבים. על פי אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2023 אוכלוסיית העיר מנתה 289,189 בני אדם.
אזור בוכרה היה במשך תקופה ארוכה חלק מהאימפריות הפרסיות, ובמהלך ההיסטוריה הייתה בוכרה אחד ממרכזי התרבות האיראנית, כאשר האתרים הארכאולוגיים והאדריכליים שבה הם מעמודי התווך של ההיסטוריה והאמנות הפרסית. אולם מוצא התושבים הוא מהגירה פרהיסטורית של עמים הודו-ארים למקום מאזורים שמצפון-מערב לתת-היבשת ההודית.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|הכניסה לארמון האמיר בבוכרה
בוכרה היא אחת הערים העתיקות ביותר באוזבקיסטן, ולה ערך רב בעיצוב התרבות האזורית לאורך ההיסטוריה כולה. חפירות ארכאולוגיות גילו 20 מטרים של שכבות תרבותיות בהם נחפרו בתים, מבנים ציבוריים, תכשיטים וכלים שמתוארכים עד 2,500 שנה לפני זמננו, ולכן גילה המוערך של בוכרה הוא כ-2,500 שנה.
בשל היותה מרכז חשוב הייתה בוכרה מטרת כיבוש לאימפריות רבות שבאו ונעלמו במהלך ההיסטוריה של האזור ושהשפיעו עליה רבות. אלכסנדר מוקדון, שכבש את האזור, השאיר את חותמו בעיצוב מבנים בסגנון ייחודי שלא היה קיים לפני כן. האדריכלות והמנהגים החדשים השתנו בהתאם.
לאורך האלף הראשון לספירה שכנה העיר על דרך המשי וסוחרים רבים מסין, הודו ואיראן עברו דרכה וסחרו בשווקיה הרבים.
במהלך המאה השביעית, עם הגעתם של הערבים, התפשט האסלאם בבוכרה. בעיר החלו להיבנות מסגדים ומדרסות. במשך אלף השנים הבאות הארכיטקטורה השלטת הייתה דמוית כיפות עגולות אשר נבנו על ידי מיטב האדריכלים המוסלמים באותן תקופות.
בתקופה זו שלטו בעיר עמים שונים, ביניהם הקרא-ח'אנים, המונגולים, השושלת הטימורית, אמירות בוכרה שנקראה על שם העיר, ושנשלטה בפועל על ידי האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19.
המאה ה-20
בוכרה וסמרקנד (העיר השלישית בגודלה באוזבקיסטן) מהוות יחדיו את שני המרכזים העיקריים של התרבות וההיסטוריה הטג'יקית. עובדה זו מצביעה ככל הנראה על הסיבה העיקרית לכך שמרבית אוכלוסיית בוכרה מהווה טג'יקים שלרוב דוברים טג'יקית כשפת אם.
במהלך השלטון הסובייטי סופחו שתי הערים לרפובליקה הסובייטית של אוזבקיסטן, למרות מחאותיהם של הטג'יקים. מאז מופעלת בידי שלטונות אוזבקיסטן תוכנית קשוחה להתבוללות והטמעה תרבותית של הטג'יקים במדינה.
בוכרה היא גם ביתה של קהילה יהודית גדולה שאבותיה התיישבו במקום עוד בתקופת השלטון הרומי. המונח "יהדות בוכרה" משמש לעיתים לתיאור כל יהדות מרכז אסיה. מעקב אחר שושלת היוחסין של מרביתם, מגלה כי מקור אבות אבותיהם הוא בבוכרה.
אתרים
המרכז ההיסטורי של בוכרה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. שוכנים בו מסגדים ומדרשות (בתי-ספר) רבים. בכיכר המרכזית נמצא פסלו של החכם נאסר א-דין, בתמונתו המסורתית: רוכב על חמור כשהוא רכוב הפוך ואוחז בזנב.
ערים תאומות
גלריה
ראו גם
יהדות בוכרה
בוכרית
אוזבקיסטן
קישורים חיצוניים
יהדות בוכרה בתקופת מלחמת העולם השנייה, באתר יד ושם
רונית סבירסקי, בוכרה - שטיחי משי נחשקים והאוש-פלוב הטעים, אתר PHOTOUR, נובמבר 2018
ד"ר יעקב מאור, הדרה ותפארתה של בוכרה, אתר 'ותוליכנו לשלום'
הערות שוליים
קטגוריה:אוזבקיסטן: ערים
קטגוריה:אוזבקיסטן: אתרי מורשת עולמית | 2024-06-28T14:15:04 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.