Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
נחל הירקון	250px\|ממוזער\|ספיקה חודשית ממוצעת בשנים 1969–1975 (מ"ק לשנייה) 250px\|ממוזער\|ספיקה שנתית ממוצעת בשנים 1969–1975 (מ"ק לשנייה) שמאל\|ממוזער\|250px\|מקורות הירקון ליד ראש העין שמאל\|ממוזער\|250px\|בריכת הנופרים שמאל\|ממוזער\|250px\|מפל קטן בירקון שמאל\|ממוזער\|250px\|נחל הירקון, ליד רמת גן שמאל\|ממוזער\|250px\|שילוט של שביל ישראל בנחל הירקון שמאל\|ממוזער\|250px\|הירקון מתחת לגשר מבצע קדש בדרך ששת הימים שבבני ברק, סמוך לאתר "עשר טחנות" שמאל\|ממוזער\|250px\|הירקון בעשר טחנות שמאל\|ממוזער\|250px\|שבע טחנות 250px\|ממוזער\|שמאל\|נחל הירקון חוצה את תל אביב, מבט אווירי מצפון ממוזער\|250px\|שמאל\|שיט בירקון נַחַל הַיַּרְקוֹן (בערבית: נהר אלעוג׳א نهر العوجا (הפתלתל)) הוא הנחל בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי חוף הים התיכון של ארץ ישראל והשני בספיקתו בארץ ישראל לאחר הירדן. אטימולוגיה שמו של הנחל נזכר בספר יהושע כחלק מנחלת שבט דן . יש המזהים את הנחל עם "מי פוגה" הנזכרים במשנה, על שם העיר העתיקה "פג'ה" ששכנה לידו. איתמר בן-אב"י הציע ב-1912 לקרוא לירקון, לפי שמו הערבי, "העוגה" (ראו לעיל). היסטוריה נחל הירקון החל להיווצר בתחילת תקופת הפליסטוקן לאחר סיום האירוע המסיני, אירוע גאולוגי שבמהלכו נסגר מצר גיברלטר לזרימת מים, וכתוצאה מכך התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין. במהלך האירוע המסיני נוצרו קניונים מאחר שנהרות התחתרו לעומק של קילומטרים מתחת למפלס הנוכחי שלהם. קניונים קדומים כאלו התגלו מתחת לנהר הנילוס, נהר האברו ונהר הפו. סלעי משקע אופייניים לנהרות שמעידים על קניונים נוספים התגלו בסוריה ובארץ ישראל. כך למשל, עומקו של קניון באר שבע-עזה שכיום קבור מתחת לפני הקרקע, הגיע לקילומטר וחצי במוצאו. לאחר התייצבות מפלס הים התיכון החלו להיווצר נחלים בארץ ישראל במפלסם הנוכחי. נחל הירקון היה הנחל בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי החוף, והשני בספיקתו לאחר הירדן. כתוצאה מכך הנחל היה מכשול טבעי, דרך הים ההיסטורית ושיירות המסחר נאלצו לסטות מנתיבם ולעקוף את הנחל ממזרח למקורותיו. בעת העתיקה התקיימו מספר נקודות התיישבות לאורך הירקון, בהן תל אפק, מגדל אפק, תל גריסה, תל קסילה, גבעת היל ותל כודאדי בשפך הירקון. באזור נמצאו ממצאים ארכאולוגיים החל מהתקופה הכלקוליתית (האלף ה-4 לפנה"ס) בגבעת היל ובתל אפק. הירקון מוזכר בתנ"ך כחלק מנחלת שבט דן () בשנת 1903 נבנה הגשר הראשון על הירקון סמוך לפתח תקווה. שפך הירקון לים היווה באותה תקופה נקודת עגינה נוחה לסירות. באותה תקופה חלף אפיקו של הירקון צפונה למיקומו הנוכחי, על שדרות רוקח של ימינו, למרגלות תל קסילה. היו ששיערו כי דברי חירם לשלמה: , מתייחסים לנמל בירקון, סמוך לתל קסילה. עד המאה העשרים לא שועבדו מי הנחל למפעלי השקיה ארציים והחקלאות לאורך גדות הנחל שאבה כמויות זניחות מספיקתו הכוללת של הנחל שעמדה על 7 מטרים מעוקבים בשנייה. גלגליהן של טחנות קמח (כבר בתקופה הרומית) שהוקמו לאורך הנחל הונעו מכוח זרימת המים ועל עוצמת שפיעתם יעיד שמו של אחד מגשרי הירקון, 'גִ'סְר אֶל-הַדָּאר' (גשר שאון המים) הוא גשר עשר טחנות ('טאחונת אל הדר'). במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ביססו הטורקים קו הגנה על הגדה הצפונית של הירקון אל מול חיל המשלוח המצרי של הבריטים שהתקדם מדרום הארץ. קרב צליחת מעברות הירקון בסוף דצמבר 1917, הביא להתייצבות הגזרה המערבית של קו שתי העוג'ות למשך תשעת החודשים שלאחריו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 חיפשו הבריטים מקור מים משמעותי נוסף לירושלים המתפתחת. נבחנו שתי אפשרויות: הירדן והירקון. הירדן קרוב יותר לירושלים אך נמוך הרבה יותר מנחל הירקון ולשם העלאת המים לגובה נדרשו אמצעים טכנולוגיים מורכבים יחסית, ולכן, החליטו הבריטים להעדיף את חלופת מפעל ירקון-ירושלים. באמצעות משאבות שהוצבו במקורות הירקון הוזרמו מים עד לשער הגיא ומשם באמצעות משאבות נוספות לתוך העיר. בתחילת שנות ה-50 עודד דוד בן-גוריון את יישוב הנגב. גם הוא הסכים כי הירקון הוא מקור מים משמעותי והורה על הקמת מפעל ירקון-נגב. היו שהזהירו מפני הסכנה כי שאיבת המים שמזינים את הירקון תגרום לשינוי הנחל וסביבתו ללא היכר. את מי הירקון שאבו שלושה מנועים של משחתות אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה שהוסבו למשאבות מים ונקברו תחת גבעה משוריינת בגבעת השלושה. הסיבה לשריון הייתה שהגבול עם ירדן עבר במרחק של 3 קילומטרים ממקורות הירקון והיה חשש שמא יפגיז הלגיון הירדני את המפעל וכך ישבית את אספקת המים לנגב. מפעל ירקון נגב נחנך בשנת 1955, ובשנת 1964 השתלב במערכת המוביל הארצי. זיהום הנחל כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 סבל הירקון מזיהום נרחב עקב הזרמת ביוב לנחל, והחלו תוכניות לטיהורו. אך הזרמת הביוב נמשכה. בשנות ה-60 שאב מפעל ירקון-נגב כ-90 אחוז ממי הירקון לטובת תושבי תל אביב ודרום הארץ. כתוצאה מכך הדרדרה ספיקתו של הנחל עד כדי 500 מטרים מעוקבים בשעה ולעיתים נעצרה הזרימה כליל כך שאפיק הנחל החל להיסתם ולהפוך למפגע תברואתי. במקביל התחוללה תנופת בניה אדירה סביב הירקון שהוא, גם כיום, הנחל המיושב ביותר בישראל. כתוצאה מכך הופנתה כל פסולת הבניין, השפכים העירוניים, והפסולת התעשייתית של היישובים השונים אל הירקון שאיבד מצורתו ועוצמתו. בשנות ה-70 וה-80 הפך הירקון לנחל ביוב שהכיל חומרים רעילים, יתושים, פסולת אורגנית, שלדי מכוניות וכדומה. הפגנת תושבים גדולה נערכה בשנת 1977 באתר שבע טחנות. בשנות השמונים אף הועלתה הצעה להפוך את הנחל לתעלת ביוב ירקון. שיקום 1988–1992 עקב הקשיים שנבעו מכך ש-22 יישובים קשורים אל הנחל בצורה זו או אחרת, הוקמה בשנת 1988 רשות נחל הירקון, המאגדת בתוכה אנשי שלטון מקומי מן היישובים שלאורך הירקון, אנשי סביבה וטבע, ואנשים בעלי ידע טכני בשיקום נחלים. מטרתם הייתה להפסיק בהדרגה את הזרמת השפכים לירקון, לנקות ולשקם חלקים ממנו, ולהשיב לו חלק מערכי הטבע וההיסטוריה שהיו בו. במשך שנתיים וחצי נוקה הנחל, ובשנת 1992 הסתיימו עבודות השיקום. חורף גשום במיוחד השלים את המלאכה והזרים כמויות עצומות של מים לנחל שלא נראו זה 50 שנה ונגרמו הצפות למספר שכונות. עם זאת, הזרמת השפכים לנחל נמשכה גם שנים לאחר מכן. אסון המכביה ב-14 ביולי 1997, בטקס הפתיחה של המכביה ה-15, התמוטט גשר ארעי שהוקם כדי לאפשר את מעבר משלחות המכביה לאצטדיון רמת גן. בשל קריסת הגשר, נפלו למי נחל הירקון המזוהמים רוב חברי המשלחת האוסטרלית וחלק מחברי המשלחת האוסטרית. תוצאות האירוע: ארבעה מחברי המשלחת האוסטרלית קיפחו את חייהם, 69 ספורטאים נוספים נפצעו בדרגות שונות של פציעה, בין היתר עקב חומרים רעילים ממי הירקון. אירוע זה, שנודע כ"אסון המכביה", העלה את המודעות למצבו הגרוע והמסוכן של הנחל, והוגברו המאמצים להפסקת זיהום המים. שיקום, זיהומים, סינון וטיהור המים בשנת 2003 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה את תוכנית המתאר המחוזית לנחל הירקון במחוז מרכז (תממ 3/10) ובמחוז תל אביב (תממ 5/2), לפיתוח לאורך הירקון כריאה ירוקה וציר מרכזי לפעילות פנאי ונופש. תחילה שוקם החלק העליון של הירקון ובו אתרים היסטוריים (טחנת אבו רבאח, טחנת הקמח מיר, מבצר אנטיפטריס, כפר הבפטיסטים, בית הבטון ועוד). שיקום חלקו המרכזי (מנחל קנה ועד אזור שבע טחנות) שהיה המזוהם ביותר, ובו התרחש אסון המכביה, ארך שנים רבות. במסגרתו המים עוברים תהליך טיהור, דרך מערכת בריכות שנקראת "אגנים ירוקים", שתוכננה כמרכיב הגנה על הנחל מפני תקלות במתקנים לטיפול בשפכים. בבריכות נשתלו מגוון צמחים, כולם שייכים לאזור הירקון, כדי לסייע בטיפול במים וכדי לייצר בית גידול כפי שהיה בשנותיו היפות של הנחל. חלקו האחרון (מאזור שבע טחנות ועד מוצא הירקון לים) מהול במי ים חמים שמוזרמים מתחנת הכוח רדינג, וסובל מזיהומים תקופתיים שמקורם בחלקו המרכזי, בעיקר בעונת החורף. ב-10 בנובמבר 2008 הזרים מפעל חברת "סנו" כמות גדולה של סבון אל הנחל, כתוצאה משרפה. הזרמה זו גרמה לזיהום קשה, קצף וריחות כלור חריפים בנחל, שגרמו למותם של דגים במשקל 100 טון. הפגיעה גרמה להפרת האיזון בשרשרת המזון – מצד אחד לפגיעה בחי ומצד אחר לריבוי זחלי יתושים. כתוצאה מכך החלה חברת "מקורות" להזרים כמויות נוספות של מים לנחל כדי לדלל את הזיהום. במאי 2017 המשטרה הירוקה פתחה בחקירה פלילית כנגד איגוד ערים דרום השרון המזרחי לביוב עקב הזרמת שפכים לא מטופלים לנחל ממכון טיהור השפכים שבאחריותו. למעלה מ-85 מיליון ש"ח תוקצבו לתוכנית אב לשיקומו של הנחל. במסגרת הפעולות לשיקום הנחל הוקמה בשנת 2004 מערכת ניסיונית של בריכות אקולוגיות בגדה הדרומית של אתר שבע טחנות. משאבה המחוברת לצינור שהושקע מזרחית לסכר של שבע טחנות שואבת מים מן הנחל ומזרימה אותם אל הבריכות שעל הגדה. בבריכות נשתלו מיני צמחים בעלי תכונות לסינון המים מן המתכות, הפסולת האורגנית ומרכיבים רעילים אחרים, וניצולם לתועלת הצמח. המטרה היא לטהר את המים לרמה שתאפשר להשקות בהם את פארק הירקון ובכך לשחרר את המים המושבים המשקים כיום את הפארק לשימושים אחרים. חזון השקיית הפארק במים המטופלים קשור קשר בל יינתק בנכונותה של חברת מקורות להקצות כמויות נכבדות נוספות של מים שיוזרמו לערוץ הנחל בסמוך למקורותיו. כחלק מהעלאת המודעות למיזם טיהור מי הירקון (אגנים ירוקים) התראיין רון חולדאי במרץ 2011 לתקשורת וכשנשאל האם כעת יקפוץ לשחות בירקון, השיב שיעשה זאת בקרוב. כעבור מספר חודשים, בקיץ אותה שנה קיים חולדאי את הבטחתו ולעיני המצלמות קפץ ראש העיר לתוך הירקון וביצע שחיית חתירה במימיו. על אף זאת, מי הירקון עודם מזוהמים ומסוכנים לשחייה. משנת 2016 מובילה עמותת השכנים של הירקון מתווה לשיקום הנחל תוך דרישה להשתמש במי המקור של הירקון ולהחזירם לנחל. חברי העמותה טוענים כי הדבר יאפשר שיקום מהיר ומלא של נחל הירקון ואף שחייה במימיו. העמותה פועלת מאז הקמתה לעצור הזרמת מי קולחין ברמת טיפול נמוכה לנחל ומי ביוב שמזהמים את הירקון. חבריה נאבקים לשמור על ערכי הטבע ובעלי החיים במקום ובריאות הציבור. חזון העמותה הוא להפוך את נחל הירקון לרצועת החוף השנייה של גוש דן. לחץ ציבורי שהפעילו חברי השכנים של הירקון, הביא בשנת 2017 לפתיחת חקירה פלילית נגד מנהלי מט"ש דרום שרון מזרחי על חלקם בזיהום נחל הירקון. במאי 2024 הושג הסדר פשרה בין תושבים מאזור השרון ועמותת צלול לבין המדינה, כמה תאגידי מים ואיגודי ערים. במסגרתו התחייבו הרשויות לפעול למניעת זיהום הנחל ולהגדלת כמות המים הטבעיים המוזרמת אליו. ההסדר ממתין להכרעת בית המשפט אם לאשרו. רשות נחל הירקון בשנת 1988 הוקמה על ידי המשרד להגנת הסביבה "רשות נחל הירקון", כתאגיד סטטוטורי, שמטרתו לשקם את המערכת האקולוגית של נחל הירקון ויובליו, לשמור על המבנים הארכאולוגיים לאורך הנחל ועוד. כמו כן, הרשות מאגדת בתוכה 18 גופים שונים, בהם 7 רשויות מקומיות הנמצאות לאורך הנחל, משרדי ממשלה ותאגידים נוספים. פעילות בירקון פעילות שיט וספורט ימי מתקיימות בחלק המערבי של הירקון, משבע טחנות עד לים. בית זבולון על גדתו הדרומית של הירקון, ברחוב אוסישקין 9, נמצא בית זבולון המשמש את אגודת יורדי ים זבולון. האגודה הימית הראשונה בארץ ישראל החליפה את משכנה בחוף גורדון לצד הבית האדום והקימה את בית הסירות הראשון על מגרש שניתן לה על ידי ראש העיר מאיר דיזנגוף והפעילה בו בית ספר ימי ראשון ביישוב. הוכשרו בו מאות בני נוער שהפכו ימאי הצי העברי ולימים, הצטרפו לצי הסוחר הבריטי וממנו לקראת מלחמת העולם השנייה אף התנדבו אל הצי המלכותי הבריטי. במקביל לקחו חלק בהעפלה כפעילות הסקציות הימיות של תנועות כמו זבולון מכבי ובית"ר, הפועל וצופי ים, ואף בהגנה ובפלי"ם הפלוגה העשירית של הפלמ"ח. בני נוער אלה כקודמיהם ייסדו את הצי הישראלי ובכלל זה את חיל הים ומפקדיו. מאז פועלת האגודה במקום וסניף המרכז כמו 11 סניפים בישראל שהתחדשו בשנת 2006, מפעילים מאות בני נוער בפעילות ימית ענפה. מועדון השייטים מועדון השייטים ת"א נוסד ב-1935 בגדה הדרומית של הירקון. מייסדי המועדון היו יהודים שברחו מגרמניה הנאצית. עם הזמן התפתח המועדון ונהיה למועדון הדומיננטי והמצליח בארץ ומרבית חברי נבחרת ישראל באו ממועדון זה. רביעייה ממועדון זה (דני רוטנברג, דורון סרטנה, רם גולומביק ורזי פלד) העפילה לאולימפיאדת מוסקבה (1980), אך בעקבות החרם של מדינות המערב נבצר מרביעייה זו לייצג את ישראל באולימפיאדה. צופי-ים תל אביב שבט תל אביב של תנועת הנוער הימית צופי ים ממוקם בגדה הדרומית של הירקון. הוא השבט הגדול והוותיק מבין שבעה שבטים בארץ והוקם עוד בשנות השלושים של המאה ה-20. חניכים בצופי ים לומדים בכיתה ה' לחתור בנחל הירקון בסירות של כ-6 חניכים ומדריך ולאחר מכן לומדים להפליג בסירות מפרש בים ואף מחוץ לארץ. בכיתה י' הופכים החניכים למדריכים ועושים זאת במשך שלוש שנים בהתנדבות. בצופי הים לא לובשים מדים כמו בתנועת הצופים והדגש הוא על ימאות ועבודת צוות. אחוז המסיימים שממשיכים לשנת שירות לפני הצבא הוא מהגבוהים בתנועות הנוער. מרכז דניאל עמיחי לשיט וימאות מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות נחנך בגדה הצפונית של הנחל בשנת 2003, ע"ש דניאל עמיחי מרכוס חותר מועדון השייטים ת"א שנהרג בתאונת דרכים. הבניין מעוצב כסירה הפוכה. במרכז פועלות קבוצות חתירה אקדמית. למתכנן המבנה, האדריכל אולריק פלסנר, הוענק פרס רוקח לאדריכלות על תכנונו. פעילות שיט פרטית ממוזער\|אזור שפך נחל הירקון לים התיכון לאורך הנחל ממוקמות תחנות להשכרת סירות פדלים, חתירה ומנוע להנאת הנופשים המבלים בפארק הירקון. הידרולוגיה ממוזער\|שפך הירקון, 2013 אפיק הירקון מתחיל בבריכת הנופרים, באזור מעיינות ראש העין. רום פני הקרקע בתחילת הנחל הוא 17 מטר. אורך האפיק ממוצא הנחל ועד הישפכו לים בחופה של תל אביב הוא 27.5 ק"מ. השיפוע הממוצע הוא אם כן כ–0.6 פרומיל. המרחק בקו אווירי הוא כ–15 ק"מ. שטח אגן ההיקוות של הירקון הוא כ-1,800 קמ"ר והחלק המישורי הוא כרבע ממנו. נחל הירקון מנקז אזור המשתרע מקו פרשת המים הארצית בהרי יהודה והרי השומרון ועד לים התיכון, יובלי הנחל יוצאים רובם בהר ועוברים בשפלה ובמישור החוף. אגן ההיקוות מחולק לשני תת-אגנים: ירקון ואיילון. שניהם מנקזים שטח דומה, כ-900 קמ"ר כל אחד. היובלים העיקריים של תת-אגן הירקון הם הנחלים: קנה, רבה ושילה. היובלים העיקריים של תת-אגן איילון הם הנחלים: בית עריף ונטוף. מבחינת כמויות המים הזורמים בירקון, הוא שני רק לנהר הירדן בישראל. מבחינת שטח אגן ההיקוות, הירקון נמצא במקום שלישי אחרי אלה של נהר הירדן ונחל הבשור. הממוצע הרב שנתי של הגשם באגן הוא כ-600 מ"מ באזור המערבי ו-500 מ"מ באזור המזרחי. בעבר זרמו בירקון כ-25 אלף מ"ק לשעה של מי מעיינות, קרי 220 מיליון מ"ק לשנה. כיום אין שפיעה כי מפלס מי התהום הוא נמוך מרום הנביעה משום שאיבת יתר מהאקוויפר. מקורות המים ממוזער\|400px\|מפת הגן הלאומי הירקון ניתן לחלוקה של שלושה קטעים על פי איכות המים: קטע עליון (מעלה הירקון), באורך של כשבעה קילומטרים מהמקורות עד למפגש ירקון-קנה. בתוכנית האב של נחל הירקון נקבע כי רק מים שפירים יזרמו בקטע שבין המעיינות למפגש נחל קנה. נציבות המים הקצתה 200 מ"ק לשעה מים שפירים כדי לשמור על החי והצומח באפיק. קטע זה הוא יחסית בלתי מופרע, זורמים בו מי נביעות ראש העין המגיעים מקידוחים ומי המוביל הארצי במקום מי המעיינות בשנים שחונות. (מוליכות חשמלית של כ-1000 מיקרומוס ב-20 מעלות צלזיוס, עומס אורגני של פחות מ-5 מ"ג בליטר צח"ב). קטע מרכזי (הירקון התיכון) של כ-16 קילומטרים ממפגש ירקון-קנה עד שבע טחנות, המזוהם בדרגות זיהום שונות, בעיקר ממי קולחין ביתיים (מוליכות חשמלית של 1,400–15,000 מיקרומוס ב-20 מעלות צלזיוס, עומס אורגאני ברמה של כ-50 מ"ג לליטר צח"ב). בעבר, כאשר הוקמו מערכות לאיסוף שפכים ונבנו מתקנים לטיפול בשפכים בכפר סבא וברמת השרון, הוזרמו לירקון שפכים וקולחים באיכות ירודה. במקביל התגבר הניצול של מי המעיינות, והתוצאה הייתה זיהום של הירקון והפיכתו למטרד סביבתי. מורד הירקון (הירקון המלוח) שאורכו כ-4.5 קילומטרים, שבו זורמים מים מלוחים המעורבים במים מתוקים מזוהמים (המליחות משתנה ממי ים לכשליש מליחות מי ים, עומס אורגני משתנה בהתאם ליחסי הערבול שבין המים המתוקים והמלוחים). המים המלוחים מקורם במי ים המשמשים לקירור תחנת הכוח מופעלת הגז טבעי "רדינג" ומוזרמים לירקון, כדי להעלות את מפלס מימיו לצורכי קיט ונופש. בעלי חיים בירקון הדגה בירקון שמאל\|ממוזער\|250px\|מפגש הירקון ויובלו העיקרי – נחל איילון שמאל\|ממוזער\|250px\|הירקון מגשר הירקון. מימיו חומים מסחף לאחר סוף שבוע גשום בפברואר 2009 שמאל\|ממוזער\|250px\|אוהל קרקס על גדת הנחל ותעלת נחל אחיה לאחר מספר ימי גשם בחודש פברואר 2009 שמאל\|ממוזער\|250px\|הירקון במבט מגשר הירקון מערבה בערב שמאל\|ממוזער\|250px\|עופות מים על אי ליד שבע טחנות ממוזער\|שמאל\|250px\|נחל הירקון, בחלקו שממערב לרחוב אבן גבירול ממוזער\|שמאל\|250px\|מועדון השייטים, בית זבולון אוסישקין 9 שמאל\|ממוזער\|250px\|מראה דרומה אל שפך הנחל וחול ים ששקע בו שמאל\|ממוזער\|250px\|הירקון ותחנת הכוח רדינג סמוך לשפכו אל הים התיכון שמאל\|ממוזער\|250px\|חצי האי הירקוני בשפך הנחל שמאל\|ממוזער\|250px\|שיירת גמלים חוצה את הירקון סמוך לשפכו, 1934 ממוזער\|250px\|מטיילים רוחצים בבריכה שנוצרה ממקורות הירקון 250px\|ממוזער\|מפגש הירקון עם הים וגשר ווקופ המקורי, 1989 נחלי החוף בישראל קיימו בעבר אוכלוסיות גדולות של דגים ממינים שונים, ממוצא אפריקני וממוצא אסייתי. לאחר זיהום הנחלים האלה נעלמו מהם אוכלוסיות הדגים כמעט כליל. נחל הירקון, על אף שגם הוא סבל מבעיות זיהום ומהפחתת הזרימה בשל שאיבת יתר ממקורותיו, מקיים עד היום חברה מגוונת של דגים, החיים בשלושת קטעי הנחל. במעלה הנחל שהוא הקטע הנקי מתקיימים לבנוני הירקון, שפמנונים, קרפיונים, צלופחים, אמנונים וגמבוזיות. בקטע הירקון התיכון שהוא גם המזוהם, מתקיימים קרפיונים, שפמנונים, אמנונים, צלופחים וגמבוזיות. בקטע המלוח של הירקון מתקיימים קיפונים, צלופחים ואמנונים, בעיקר סמוך לגדות הנחל, באזורים עם תשתית אבן ומקומות מסתור. הדגים המצויים כיום בירקון הם: משפחת הקרפיוניים (Cyprinida) לבנון הירקון (Acnthobrama telavivensis) קרפיון מצוי (Cypinus carpio) משפחת הקיפוניים (Mugilidae) קיפון בורי (Mugil cephalus) קיפון טובר (Liza ramada) משפחת הגמבוזיים (Poecilidae) גמבוזיה (Gambusia affinis) משפחת האמנוניים (Cichlidae) אמנון הגליל (Sarotherodon galilaeus) אמנון היאור (Oreocromis niloticus) אמנון מצוי (Tilapia zillii) משפחת השפמנוניים (Clariidae) שפמנון מצוי (Clarias gariepinus) משפחת הצלופחיים (Anguillidae) צלופח אירופי (Anguilla angulla) משפחת הנאוויתיים (Cyprinodontidae) נאווית כחולה (Aphanius mento) פרויקט השבת לבנון הירקון בקיץ 1999 התייבשו לחלוטין מספר קטעים מנחל הירקון כתוצאה מהבצורת החמורה. המין לבנון הירקון (Acnthobrama telavivensis) עמד בפני סכנת הכחדה. רשות נחל הירקון, הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב ורשות הטבע והגנים יזמו פרויקט להצלת המין על ידי שימור גרעין הרבייה וריבויו במערכת מנוטרת של מכלים ואקווריומים שהוקמה בגן הזואולוגי. בסוף 1999 מנה גרעין הרבייה 100 דגים שנאספו מן הירקון. בדצמבר 2005 נחנכה לצד הירקון בריכה המשמשת כמערכת חצי טבעית, מימיה מי הירקון, אך תנאיה מבוקרים – איננה מאפשרת יציאת לבנונים לנחל או חדירה של מיני דגים מן הנחל לבריכה. הבריכה תאפשר ניטור ומעקב אחר דגי הלבנון מגרעיני הרבייה של הגן הזואולוגי ותסייע בפתרון חידת אי התרבותם של הדגים המושבים בסביבתם הטבעית – הירקון. בתחילת 2002 הושבו לירקון העליון ולאגמונים בגני יהושע 2,000 דגים צעירים. באביב 2003 הושבו 600 דגים בוגרים נוספים. ההצלחה הייתה חלקית. הדגים שרדו רק בחלק הנקי של הנחל. ב-2012 נמצאו, בפעם הראשונה לאחר עשרות שנים, דגי לבנון הירקון גם בקטע המרכזי של הנחל שהיה בעבר מזוהם במיוחד. וב-2016 גם באזור תל אביב, למעט הקטע בו זורמים מי ים. יונקים, עופות וזוחלים בבית הגידול לאורך נחל הירקון מצויות הנוטריות שניזונות מצמחי מים הגדלים בנחל ומצמחי גדות. בריכת הנופרים במעלה הירקון זכתה להיקרא כך משום שהנוטריות אוכלות את כל הצמחייה הטבולה האחרת, מלבד צמחי הנופר. במעלה הנחל ישנה גם אוכלוסייה של חתולי ביצות וגם של דורבנים. לאורך הנחל חיים מינים רבים של עופות ימיים. מבין היציבים בולטים הסופיות, אנפות לילה ופרפור עקוד. בירקון חורפים מינים אחדים של אנפות: לבנית גדולה, לבנית קטנה, אנפה אפורה, קורמורנים ושלדג גמדי. בסביבת הנחל, בצמחייה ובעצים, מצויים עורבים, בזים, דררות וציפורי שיר רבות. בפארק הירקון נמצא הצפארי ממנו נמלטות מדי פעם ציפורים אקזוטיות, כמו המיינה המצויה שהתנחלה באזור ובהדרגה פולשת לשטחים נוספים. בנחל הירקון חיים צבים רכים בכל הקטעים, כולל בזה המלוח, ואילו צבי ביצה מצויים רק בקטעים שזורמים בהם מים מתוקים ומי קולחים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 שבו ונצפו תנים זהובים באזור פארק הירקון. מספר התנים בפארק הוא כשלושים פרטים. הם ניזונים בעיקר מאשפה ומבני אדם המאכילים אותם, ועל כן אוכלוסייתם משגשגת. לאחר תלונות של חלק מתושבי השכונות הצמודות לפארק ברמת גן ובתל אביב, רשות הטבע והגנים החלה לנסות ללכוד את התנים ולהעבירם לאזורים פחות מיושבים, אך בעקבות התנגדות לפעילות זו היא הופסקה. חברת חסרי החוליות הטיית המקורות, שינוי איכות המים ומשטר הזרימה גרמו לפגיעה ולהיעלמות מינים רבים של חסרי חוליות מנחל הירקון. מעלה הירקון היווה מקור מפלט למינים של חסרי חוליות שהתקיימו בנחל בעבר בכל קטעיו, ושרדו בו באוכלוסיות מצומצמות בחלקו הנקי. במהלך השיקום האקולוגי של הירקון נעשה מאמץ להביא להתחדשות פאונת חסרי החוליות בירקון בשל חשיבותם במארג המזון. מעלה הירקון: קטע זה עני יחסית במגוון מינים של חסרי חוליות, בהשוואה לנחלים אחרים שהם בלתי מזוהמים. בולט במיוחד מיעוטם של מיני חרקי מים. כמו כן, האוכלוסיות של מרבית המינים דלילות. אם הם עדיין קיימים, הרי הם מוגבלים לבתי גידול מצומצמים, כמו הישחוריים, שנמצאו בריכוזים גדולים יחסית באזורי זרימה. בהופעת כמה מהמינים ניכרת עונתיות. הסיבה למיעוט מיני חסרי החוליות ודלילות אוכלוסיותיהם בקטע זה אינה ברורה. ישנה השערה שזו תוצאה משולבת של לחץ טריפה גבוה מצד דגים וכושר רבייה נמוך. ככל הנראה מושפעים תנאים אלה משינויים במשטר הזרימה ובאיכות המים. נפוצים תולעי ריסים (Turbellaria), תולעים דל-זיפיות (Oligochaeta), 16 מיני חלזונות (Gastropoda), תולעים נימיות (Nematoda), סרטנים שווי רגליים (Isopoda), צדפונאים (Ostracoda), דפנאים (Cladocera), שטרגליים (Copepoda), זחלי זבובאים (Diptera) של ימשושיים (Chironomidae), ישחוריים (Simulidae) וזבוב חופיים (Ephydridae), אקריות מים (Hydracrina), חיטחביים (Bryozoa), עלוקות (Hirudinea), סרטן הנחלים, בריומאים (Ephemeroptera), זחלים של שעירי כנף (Trichoptera) מהסוג שעירנית (Hydroptila), ושישה מיני צדפות ובהם צדפה זעירה מהסוג פיסידיום (Pisidium). הירקון התיכון: קטע זה עשיר בחסרי חוליות האופייניים לתנאי זיהום אורגני, ביניהם ריכוזים של החד-תא המושבתי פעמונית (Vorticella), תולעים נימיות (Namatoda), תולעת הצינורות (Tubifex) וזחלי הימשוש מהסוג כירונומוס (Chironomus). כמו כן נמצאו סרטנים מהדפנאים והציקלופסיים (Cyclopida), חיטחביים, צדפונאים, והחילזון פיסלה (Physella acuta). כמו במעלה הירקון, גם בקטע המזוהם, קיימת עונתיות בהופעת חלק מהמינים. מיעוט המינים מתאפיין בחלקו באוכלוסיות צפופות ביותר. דלות המגוון הביולוגי ועושר האוכלוסיות הם מאפיין טיפוסי למערכת אקולוגית הנתונה בתנאים קיצוניים באופן טבעי, או כתוצאה של מעשה ידי אדם כגון פיזור רעל או שימוש בדשנים כימיים. המינים המעטים שהם בעלי סבילות גבוהה לתנאים קיצוניים נהנים בשל כך משפע מזון, חוסר תחרות ולחץ טריפה נמוך, המאפשרים התפתחות אוכלוסיות צפופות. המינים הבולטים ביותר מבחינה זו הם תולעת הצינורות והימשוש כירונומוס, הידועים ביכולתם להתקיים בתנאי לחץ חמצן נמוך, הודות להמוגלובין מיוחד המומס בנוזל גופם. מינים אלה גם משמשים אינדיקטורים ביולוגיים לתנאי עומס אורגני גבוה במים. מורד הירקון: בקטע המלוח מצויים חסרי חוליות ימיים שחדרו עם מי הים, כדוגמת סרטני הבולטים (Balanidae) ותולעים רב-זיפיות (Polychaeta). קיים עושר יחסי גדול יותר של סרטנים לעומת מיעוט חרקי מים. ב"כיסי" מים מתוקים שבמים המליחים (Brackish water) נמצאים לעיתים חסרי חוליות של מים מתוקים. צמחיית הירקון מיני הצומח בירקון כוללים את אגמון האגם, אגמון החוף, גומא הירקון, גומא הפפירוס, ליסימכיה מסופקת, מדד זוחל, נהרונית צפה, נופר צהוב, נורית המים, ניידת החוף, נימפיאה תכולה, סוף רחב עלים, עדשת המים, ערידת הביצות, שבטבט ענף, קנה מצוי, פטל קדוש, ועוד. בעבר היו צמחי המים הטבולים, הצפים והמזדקרים שבירקון מרובים ומגוונים. בעקבות הפיתוח המואץ שנעשה בסביבות הנחל ובאגן הניקוז שלו, ולאחר שהחלו להזרים את מקורות הירקון משנת 1955 ואילך אל הנגב, החלו לחול שינויים גדולים במערכת האקולוגית הטבעית של הנחל. לא רק שהתמעטו כמויות המים שזרמו בירקון, אלא שבקטעיו השונים החלו זורמים מי ביוב ביתיים, שפכים תעשייתיים וחומרי דישון חקלאי. השינויים הללו גרמו בהכרח לערעור מאפיינים כימיים ופיזיקליים בבית הגידול, שהם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה ליכולת הקיום של צמחי המים. תפוצתם של מינים רבים, שבעבר השתרעה על פני חלקים רבים בירקון, הצטמצמה והוגבלה רק למעלה הנחל. גם צמחיית המים לאורך הקטע הנקי של הירקון נפגעה חמורות. כיום, מגוון מיני הצמחים גדול במידה רבה בקטעי הנחל הנקיים לעומת הקטעים המזוהמים, כאשר גם לזיהום העונתי יש השפעה מכרעת על מגוון המינים. שינויים גדולים ביותר התרחשו בהרכב המינים שגדלו בגוף המים. ככל שהצמחים טבולים יותר במים, כך הם תלויים בטיבם. כל המינים הטבולים והצפים נמצאו רק בקטעי הנחל הנקיים יחסית. צמחי מים מזדקרים, לעומתם, כוללים מינים אדישים לזיהום ומינים הרגישים לו. היעלמות המינים הרגישים לזיהום בקטעים המזוהמים אפשרה למיני צמחים לא רגישים לזיהום להתפרש על פני שטחים נרחבים לאורך הנחל. בקטעים הנקיים יחסית ישנה חוקיות מסוימת בחיגור הצמחים, אך בקטעים המזוהמים כמעט שנעלמה חוקיות זו, וניכרה חדירה בולטת של עשבים שוטים של שדות מעובדים וצמחים הגדלים בצידי דרכים. רוב המינים שמופיעים רק בקטע הנקי של הנחל נעלמו מהקטעים האחרים בגלל זיהומם. השפעת דטרגנטים בריכוז 15 חל"מ היא הבולטת והמהירה בין מרכיבי הזיהום, כי בתוך זמן קצר נצרבים הצמחים קשות ונרקבים. גם אמון בריכוז 40 חל"מ ומעלה, גורם לפגיעה בחלק ממיני הצמחים, משום השפעתו העקיפה עליהם, בכך שהוא מעודד התפתחות כמות רבה של אצות, הגורמות לעכירות גבוהה שפוגעת בצמחי המים. מלבד הרגישות לזיהום, משפיעות גם נסיבות סביבתיות נוספות, כגון: מידת השיפוע של הגדה. הימצאות עצים בעלי צל רחב לאורך גדות הירקון כמו אקליפטוס וערבה מחודדת, גרמה להיעלמות צמחים חובבי שמש בקטעים מסוימים. הנוטריות ניזונות מצמחי מים, ומעדיפות במיוחד את הפקעות של הנימפאה התכולה, ובכך גרמו להיעלמותה. ריסוסים חוזרים ונשנים שמיועדים למנוע דגירת יתושים בנחל. הקטנת כמויות המים המשוחררות לזרימה בנחל. האוכלוסייה המקורית של צמחיית הירקון מוצאת מקלט בגנים הבוטניים של אוניברסיטת תל אביב, ושם עוסקים בחקר האקופיזיולוגיה והריבוי של המינים. נופי מים אפשר לשקם במהירות רבה ובמסגרת התוכנית לשיקום הנחל, החלה רשות הירקון להשיב לקטע הנקי חלק מהמינים שנעלמו משם במהלך השנים. הירקון בתרבות הירקון מהווה רקע למספר רב של סרטים ישראלים, בין היתר: בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" מתואר הירקון כמקום מחבואו של הנוכל אלימלך זורקין, שמסתתר עם כנופייתו בתוך תעלה צדדית מתחת לפני הקרקע. כאשר חבורת חסמב"ה מנסה לתפוס אותו הוא נמלט בשחייה לירקון, אך נלכד ברשת. בסרטי "אסקימו לימון" מופיע הירקון כמקום מפגש קבוע של הדמויות הראשיות לעריכת שיט. כמו כן, מופיע הירקון במספר סצנות בסרטים "מציצים", "בלוז לחופש הגדול" ו"אלכס חולה אהבה". הירקון גם מופיע כלוקיישן העיקרי בסרט "חתולים על סירת פדלים" (2012). בסרט, המציג את שנת 1994, הירקון עוד מזוהם וחתול שנופל לתוכו הופך לרדיואקטיבי. בנוסף מוצגים גם צופי הים ששוכנים באזור ומתחם הסירות שנמצא שם. אזכורים בשירה ובזמר העברי נחל הירקון שימש השראה למשוררים ולפזמונאים, בעיקר תל אביביים, והוא מוזכר בשירים ופזמונים ישראלים רבים. להקת הבידור של הבריגדה היהודית, "מעין זה", שרה את שירו של יצחק יצחק "כל הדרכים מובילות לרומא" ובו השורה: "גדול הוא הריין, אך הירדן, הירקון, וגם נחל קישון, לי יקרו מכל אלה פי אלף, אמנון". השיר "רק בישראל" של להקת חיל הים (מילים: אהוד מנור), המתאר תופעות ומקומות מיוחדים בישראל, מזכיר את הירקון ("הירקון תמיד ירוק"). המאורע המסופר ב"בלדה על יואל משה סלומון (מילים: יורם טהרלב), התרחש על גדות הירקון והוא מוזכר בשיר ("לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף"). שלישיית גשר הירקון קרויה על שם גשר הירקון שעל הנחל. אריק איינשטיין כתב ושר את שירו "תל אביב, גדות הירקון, 1950" (לחן: שלום חנוך), המתאר את הווי הנחל התל אביבי בשנות ה-50 של המאה ה-20. השיר מופיע באלבומו "חמוש במשקפיים" שיצא בשנת 1980. שלוש שנים לאחר מכן, באלבומו של איינשטיין "שביר", נכלל השיר "תל אביב, גדות הירקון, 1983", המתכתב עם שירו הקודם והנוסטלגי, אלא שהפעם הוא מבכה את מצבו הנוכחי העגום של הנחל ("ריח של מוות סובב באוויר, אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר"). גם מאור כהן בשירו "ימי כולרה" מוחה על מצבו של הירקון ("...ליזול ואורנים מטוגן בכל אלה הירקון מוכתם"). חבורת בימות שרה את שיריה של נעמי שמר ובהם "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון") ו"שני צלמי רחוב" ("ובתמונה - עיר והמונה: זוג על הירקון, אשה בחלונה"). בנה של נעמי שמר, אריאל הורוביץ, כלל בשירו "כל מי שאת" את השורה "לשיר זה כמו להיות ירקון", המתכתבת עם שירה הידוע של שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". שירים המוקדשים לירקון: "שבע שורות על פלא הירקון" של רוני סומק (לחן ושירה: נמרוד לב); "פה ליד הירקון" של קרן פלס. הירקון מאוזכר בשירים ישראלים המתארים את ההווי התל אביבי: "הבה נלך לתל אביב" (מילים: עמוס אטינגר) של "בצל ירוק" ("סירות שטות על הירקון"); "מותק תל אביב" של מזי כהן ("הליקופטר עם זנב... מתנשק עם הירקון"). כמו כן מאוזכר הירקון בשירים ישראלים נוספים, אף הם מתארים תמונות תל אביביות: "מה הוא עושה לה" של הגשש החיוור ("ומדי ערב כשהם הולכים אל הירקון אנו בלי הרף כאן מציצים מן הבלקון"); "שיר לפנות ערב" (מילים: רימונה דינור) של יגאל בשן ("לראות טיפות שלכת צוללות אל הירקון"); "הייתי והיינו" של שלמה ארצי ("הייתי הסוס בשדה כשהרוח העיפה אותי עד לגדות הירקון"); "רותי'לה" של דני סנדרסון ("נצוד פילים על הירקון"); "מלנכוני" של החברים של נטאשה ("הירקון זורם ונשפך לים"); "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן ("אני שוכב לי על הדשא מול נחל הירקון ומעשן סיגריה"); "כן בשבילי" של הקרטל ("אם המחשבות שלך מזוהמות כנחל הירקון"); "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס ואגנר ("על גדות הירקון זבובונים תלויים"). הסכם נהרות תאומים ב-17 ביוני 2008 הוכרזו נחל הירקון ונהר לוס אנג'לס (Los Angeles River) כנהרות תאומים. הכרזה זו התבצעה בעת ביקורו בישראל של ראש עיריית לוס אנג'לס אנטוניו ויאראיגוסה, במסגרת חגיגות ה-60 למדינת ישראל וחגיגות 100 שנה להקמתה של תל אביב. ההסכם בדבר הנהרות התאומים נחתם בטקס שנערך על גדות הירקון, ועל אמנת הנהרות חתמו הן ראש עיריית לוס אנג'לס והן ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. לצפייה נוספת אבי בלקין ואבי לוי, פתלתל, יס דוקו ראו גם :קטגוריה:יובלי הירקון פארק הירקון פארק אריאל שרון הגן הלאומי ירקון עשר טחנות שבע טחנות בית לאה קישורים חיצוניים אתר רשות נחל הירקון נחל הירקון ― מאין ולאן? ― פרויקט חינוכי משותף לרשות הירקון ומט"ח גן לאומי ירקון ― באתר טבע ונופים בישראל תיאור הירקון, ”מורה דרך בארץ ישראל וסוריה”, 1891, מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית ; הערות שוליים * קטגוריה:תל אביב-יפו: גאוגרפיה קטגוריה:רמת גן: גאוגרפיה ירקון קטגוריה:נחלת שבט דן קטגוריה:הצפון הישן קטגוריה:הצפון החדש קטגוריה:רחוב אבן גבירול קטגוריה:שביל ישראל ירקון	2024-10-04T18:23:41
האימפריה המונגולית	האימפריה המונגולית הייתה האימפריה השנייה בשטחה בתולדות האנושות (אחרי האימפריה הבריטית), והגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף, כשהיא מתפרשת בשיאה (בשנת 1268) על פני כ-33 מיליון קמ"ר – מדרום-מזרח אסיה ועד למזרח אירופה. האימפריה נוסדה על ידי ג'ינגיס חאן בשנת 1206. תחת שלטונה חיו 22.3% מאוכלוסיית העולם בזמנו, כ-110 מיליון תושבים, והיא שלטה גם בארצות גדולות כמו סין, איראן ורוסיה. בסוף המאה ה-13 החלה האימפריה המונגולית להתפרק, וחולקה לארבעה חלקים. עלייתה של האימפריה בעזרת כוח צבאי ומניפולציה פוליטית איחד ג'ינגיס חאן את השבטים המונגולים הנוודים היריבים תחת הנהגתו ב-1206. במהרה נקלעו המונגולים למלחמה בממלכת ג'ין וממלכת שיה המערבית בצפון סין. הם כבשו את מזרח פרס ב-1220, ועד מהרה דהרו לכיוון מזרח רוסיה והקווקז. לפני שמת, חילק ג'ינגיס חאן את האימפריה בין בניו שהמשיכו לשלוט ביד רמה והרחיבו את גבולותיה של האימפריה. אירועים עיקריים בתחילת דרכה של האימפריה שמאל\|ממוזער\|250px\|התפשטותה של האימפריה המונגולית במהלך המאה השלוש עשרה 1206: טמוצ'ין ששלט בכל מונגוליה, קיבל את התואר ג'ינגיס חאן, שמשמעותו גדול השליטים, או שליט העולם. 1207: המונגולים התחילו במערכה נגד ממלכת שיה המערבית (הטנגוטים), שכללה את חלק מצפון מערב סין וחלקים מרמת טיבט (היום צ'ינגהאי). המערכה נסתיימה חלקית ב-1210 עם כניעתו של שליט שיה לג'ינגיס חאן (וכניעה סופית ב-1227, כאשר במהלך המערכה מת ג'ינגס חאן עצמו, מסיבות טבעיות). 1211: ג'ינגיס חאן הוביל את צבאותיו דרך מדבר גובי נגד שושלת ג'ין מצפון סין. באותו זמן, אחד השבטים המונגולים שלא סרו למשמעתו של ג'ינג'ס, שבט נאימן, מכריז על נאמנותו לממלכת קארה חיטאי. כתוצאה מכך, מנהיג הנאימנים, קושלוק, הופך למנהיג הקארה חיטאי. 1218: המונגולים כבשו את אתת (כיום אזור בקזחסטן) ואת אגן טארים (צפון סין). במערב, הוצאתו להורג של שגריר מונגולי בפרס על ידי השאה של האימפריה הח'ווארזמית פתחה את הדהירה המונגולית למערב. באותו זמן, ג'ינג'יס ח'אן פולש לממלכת קארה חיטאי, הורג את קושלוק, ושם קץ לממלכת החיטאיים. 1219: המונגולים חצו את ג'קראסטס (נהר במרכז אסיה) והתחילו בפלישתם לטרנסאוקסאניה. 1219–1221: בשעה שהמלחמה בצפון סין עדיין נמשכת, המונגולים חדרו למרכז אסיה והשמידו את האימפריה הח'ווארזמית בפרס. 1223: המונגולים זכו בניצחון חשוב נגד לוחמים סלאבים בקרב על נהר קלקה, כיום אוקראינה. 1227: מותו של ג'ינגיס חאן; המנהיגים המונגולים חזרו לבירה כדי לערוך התייעצות ביניהם ובסיומה אוגדיי ח'אן עולה לשלטון. גודלה של האימפריה בשלב זה כבר היה כ-26 מיליון קמ"ר, פי ארבעה משטחה של האימפריה הרומית. 1234: כיבוש החלק הצפוני של סין מידי שושלת ג'ין. 1237: תחת הנהגתו של באטו חאן, המונגולים חזרו למערב כדי לכבוש את הנסיכות של רוס של קייב. 1240: המונגולים בזזו את קייב. צבא מונגולי נוסף פלש לקוריאה. 1241: המונגולים הביסו את ההונגרים והקרואטים בקרב על סאג'ו, ואבירים טבטונים בקרב על ליגניטץ בפולין. 1241–1242: תחת הנהגתו של באטו חאן המונגולים פלשו לבולגריה ואילצו אותם לשלם מיסים שנתיים. 1253: כיבוש העיר דאלי וממלכת דאלי בחבל יונאן של ימינו. 1279: שושלת סונג מגיעה אל קיצה כאשר קובילאי ח'אן כובש את האנגג'ואו, בירת הקיסרות, ובכך מביא לסיום ההשתלטות על שטח סין. ארגון האימפריה מערך הצבא המונגולים פיתחו שיטה פשוטה אך יעילה מאוד של לוחמה. היא התבססה על המסורת הישנה של לחימה בערבה ובשטחים פתוחים, כפי שהיה נהוג בפרס מאז ימי הממלכה האחמנית. הצבא הורכב מיחידות של עשרה אנשים שנקראו ארבאן. עשרה ארבאנים יצרו פלוגה שנקראה ג'אגון; עשרה ג'אגון יצרו גדוד שנקרא מינגהאן ועשרה גדודים יצרו חטיבה שנקראה טומן (הכוללת כ-10,000 לוחמים), שהיא המקבילה לאוגדה מודרנית. שישה מכל עשרה לוחמים מונגולים היו קשתים רכובים בעלי שריון קל, ויתר הארבעה היו פרשים כבדים יותר או פרשים נושאי רומח. לקשתים המונגולים הייתה יכולת של יריית חיצים אחורה תוך כדי רכיבה קדימה בדיוק רב. הפרשים הקלים שנקראו קאשיק, היו ניידים ביותר ביחס לסטנדרטים של אותם ימים ויכלו לבצע טקטיקות של איגוף בקלות, לעומת האבירים מאירופה שלא היו מסוגלים לכך. הסוסים המונגולים היו קטנים יחסית, ובמרוץ בתנאים שווים הם היו מאבדים יתרון. מאחר שלשאר הצבאות היו פרשים כבדים בהרבה, המונגולים יכלו בקלות להשיג את אויביהם בקרב. בנוסף, הסוסים המונגולים היו מאוד חזקים ובעלי סיבולת גבוהה, דבר שאפשר להם לעבור מרחקים גדולים בקלות ולהפתיע את האויב, כשהוא מצפה שהם יגיעו בעוד ימים, אם לא שבועות מאוחר יותר. שמאל\|ממוזער\|250px\|קשתים מונגולים רכובים שלא כמו צבאות נודדים אחרים כמו ההונים או הוויקינגים, למונגולים לא הייתה בעיה בלחימת מצור. מיד לאחר מספר כישלונות לא מהותיים בהתקפת ערים בצפון סין, גייסו המונגולים מומחים צבאיים ומהנדסים סיניים מהערים שנכבשו ובעזרתם הם בנו כלי מצור כמו הטרבושה, הקטפולטה ומכונות אחרות, דבר שאפשר הטלת מצור גם על ערים מוגנות ומבצרים. כלי המצור האלה נתגלו יעילים גם במערכה האירופאית, שכן הם נבנו במקום שבו השתמשו בהם באמצעות עצים שהיו בסביבה. המשמעת בצבא המונגולי הייתה גבוהה ביותר. הכוחות של האימפריה המונגולית היו מאומנים, מסודרים, ומצוידים לניידות ולמהירות. לחיילים המונגולים היה שריון קל ביחס לצבאות אחרים שמולם התמודדו המונגולים, זאת כדי להגביר את ניידותם בשדה הקרב. בנוסף, קווי האספקה פעלו באופן עצמאי על ידי החיילים, מה שהגביר מאוד את מהירות הצבא ושליחים מונגולים עזרו לשמור על קשר בין החיילים למפקדיהם. כל המערכות הצבאיות תוכננו היטב ובזהירות, על ידי סיור בשטחי האויב ואיסוף מידע מודיעיני על תנועת צבאות. ההצלחה של הארגון והניידות של הצבא המונגולי אפשרו להם להילחם בכמה חזיתות בבת אחת. כל הגברים מגיל 16 עד 60 שיכלו לעבור את האימונים המפרכים הורשו להתגייס לצבא, מה שנחשב לכבוד גדול בקרב השבטים הלוחמים. חוקים וממשל באימפריה המונגולית הונהגה שיטת חוקים על ידי ג'ינגיס חאן, שנקראה יאסה, שמשמעותה סדר. אחד החוקים העיקריים ביאסה היה שמעמד האצילים קיבל יחס זהה לזה של האדם הפשוט. מערכת החוקים הקפדנית הפכה את האימפריה המונגולית למקום בטוח מאוד ומנוהל כהלכה. חוקרים ומבקרים מאירופה נדהמו מהארגון המופתי והסדר באימפריה. בין השאר, מצביאים וראשי שבטים נבחרו על פי יכולותיהם, לכל הדתות היה חופש מוחלט, כל צורות העינוי היו לא חוקיות, גנבה וונדליזם היו אסורים לחלוטין. לפי האגדה, אישה שהחזיקה שק מטבעות זהב יכלה לטייל בבטחה מקצה אחד של האימפריה לשני. גם בכתביהם של סוחרים מאירופה (והמפורסם שבהם – מרקו פולו) נרשמת התפעלות מהיעילות והסדר ששרר באימפריה. האימפריה נוהלה על ידי פרלמנט לא דמוקרטי, שנקרא קורילטאי, שבו נאספו מנהיגי השבטים ונפגשו עם החאן כדי לדון על מדיניות הפנים והחוץ. בכל רחבי האימפריה פותחו דרכי מסחר ומערכות דואר מתוחכמות (שנקראו "יאם"). סוחרים ושליחים לרוב מסין, מהמזרח התיכון ומאירופה השתמשו במערכת זו. ג'ינגיס חאן יצר גם שפה כתובה, כדי לאפשר לתושבים ללמוד קרוא וכתוב, ופטר מורים, עורכי דין ואמנים מתשלום מיסים, אף על פי שהמיסים נשארו כבדים על כל שאר הנתינים. דת האליטה המונגולית ורובם של הנוודים היו שאמאניסטים, וכן גם משפחת המלוכה מימי ייסוד האימפריה. עם זאת, המונגולים היו מאוד סובלניים כלפי רוב הדתות, ולרוב גם סגדו למספר דתות ביחד. כדי למנוע סכסוכים בין הדתות הרבות, קבע ג'ינגיס חאן חוקה שתבטיח חופש דת מוחלט, אף שהוא עצמו היה שאמניסט כאמור. תחת הנהגתו, כל מנהיגי הדת היו פטורים מלשלם מיסים. בגלל אורח החיים הנוודי, היה מספר קטן מאוד של בתי תפילה למיניהם. למרות זאת, תחת שלטונו של אוגדיי חאן נבנו מספר פרויקטים בבירה המונגולית חרחורין. בנוסף לארמונות, אוגדיי בנה בין היתר בתי תפילה לבודהיסטים, למוסלמים, לנוצרים ולדאואיסטים. הדת השלטת באותה תקופה בבית המלוכה של אוגדיי הייתה הנצרות הנסטוריאנית, בהשפעת שבט הקראיידים הטורקי שישב במונגוליה הקדומה והחזיק בדת זו. כתוצאה מכך, אשתו הקראידית של אוגדיי הייתה נוצרייה, וגם נשותיהם של אחיו של אוגדיי, שהיו אף הן קראיידיות נוצריות. כיבושים צבאיים מרכז אסיה לאחר שהביסו את ממלכת קארה חיטאי, האימפריה המונגולית גבלה במערב עם האימפריה הח'ווארזמית (איראן של היום), שנשלטה על ידי השאה עלאא' א-דין מוחמד. השאה כבש שטחים במזרח כמו סמרקנד ואפגניסטן והיה גם מצוי בסכסוך עם הח'ליף של בגדאד ממערב לאחר שסירב להכיר בו כמנהיג הראשי של האסלאם. ג'ינגיס חאן לא תכנן כלל לפלוש לח'ווארזם בטווח הקרוב, אלא קיווה לשתף פעולה עם הפרסים בתחום הכלכלי ואולי אפילו לכרות ברית עימם. ב-1218 החלו שתי האימפריות לשתף פעולה ביניהן ויצרו דרכי מסחר. השאה היה מאוד חשדן לגבי כוונותיו של ג'ינגיס חאן, במיוחד לאחר שקיבל מסרים מהשגרירים שלו בסין שתיארו כמה אכזריים היו המונגולים כשכבשו ערים סיניות. בנוסף, הח'ליף של בגדאד ניסה להצית מלחמה בין המונגולים לשאה מספר שנים לפני כן, אך ג'ינגיס חאן סירב לפתוח במלחמה עם ח'ווארזם משום שהוא הרוויח הרבה מהסחר איתה, מה גם שהיה שרוי במלחמה עם שושלת ג'ין במזרח ולא רצה לפתוח חזית נוספת במערב. עוד באותה שנה (1218) שלח ג'ינגיס משלחת של 500 איש כדי לפתוח באופן רשמי את קו המסחר עם ח'ווארזם. כאשר הגיעה המשלחת לעיר אוטרר בח'ווארזם, מושל העיר ציווה לעצור את כל המונגולים באשמת ריגול. בתגובה ג'ינגיס חאן שלח קבוצה נוספת של שלושה שגרירים מהם שניים מונגולים ואחד מוסלמי כדי לפגוש את השאה ולדרוש ממנו את שחרורם של חברי המשלחת ולהעניש את מושל העיר. השאה בתגובה הוציא להורג את שלושת השגרירים ושלח את גופותיהם חזרה לחאן וגם הורה להרוג את כל חברי המשלחת המונגולית. בעיני ג'ינגיס חאן נחשבו השגרירים כחסינים דיפלומטית, כמי שאסור לפגוע בהם. הדבר הוביל לפלישה לח'ווארזם ב-1219 שהוביל ג'ינגיס חאן בעצמו. ג'ינגיס חאן אסף צבא אדיר שמוערך בין 200,000 ל-300,000 חיילים ביחד עם המצביאים הטובים ביותר שלו. בנוסף הוא צירף לצבא שלו חיילים זרים כמו מומחים סינים ללוחמת מצור ולבניית גשרים. בפלישה לפרס השתמש החאן לראשונה במתקפה לא ישירה, שלימים תהפוך למודל של צבאות רבים, כגון גרמניה הנאצית. ג'ינגיס חאן פיצל את כוחותיו לשלושה, ושלח אחד מהם לרדוף אחרי השאה ולהורגו, בזמן שיתר הצבא ישמיד את כוחותיו של המלך ויהרוס את המדינה. לשאה היה צבא בגודל של כ-400,000 חיילים בקירוב, אך הוא לא אורגן לצבא אחד אלא פוצל בין ערים שונות, משתי סיבות. הראשונה היא שהשאה פחד שכל צבאו יהיה מאורגן כיחידה אחת, תחת פיקוד אחד. הסיבה השנייה היא שדיווחים שהגיעו מסין אמרו שהמונגולים לא מומחים בלוחמת מצור, ומתקשים לכבוש ערים ומבצרים שנמצאים מאחורי חומה. החלטות אלו של השאה התבררו מאוחר יותר כשגיאות חמורות שעלו לו בממלכתו. המזרח התיכון הפלישה המונגולית למזרח התיכון כללה הן כיבושים בכוח, והן כניעה מרצון של האזורים שכיום הם: איראן, עיראק, סוריה וחלקים מטורקיה בין השנים 1260 ו-1300. בשנים אלו שלטו המונגולים לתקופה קצרה גם על ארץ ישראל. הקרבות החשובים במזרח התיכון היו הקרב על בגדאד בשנת 1258, כשהמונגולים בזזו את העיר שהייתה במשך 500 שנים מרכז העולם האיסלאמי, וקרב עין ג'אלות בשנת 1260, בו הממלוכ המצרי הצליח לעצור בפעם הראשונה את ההתקדמות המונגולית בעין ג'אלות כיום: הג'אלוד, שהם נחל חרוד ומעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי. עקב שילוב של בעיות פוליטיות וגורמים גאוגרפיים, כמו חוסר בשדות מרעה לסוסים, הפלישה המונגולית למזרח התיכון הייתה הגבול הרחוק ביותר שהמונגולים הגיעו באזור הים התיכון ואפריקה. אירופה הפלישה המונגולית לאירופה כללה בעיקר את כיבוש רוס של קייב, רובה של רוסיה, פולין והונגריה. במשך שלוש שנים (1237–1240) המונגולים החריבו עד היסוד את כל הערים המרכזיות של רוסיה, מלבד הערים נובגורוד ופסקוב. ג'ובאני דה פיאן דל קרפינה, שליח האפיפיור למונגוליה, שעבר דרך קייב בפברואר 1246, כתב: לאחר מותו של ג'ינגיס חאן אוגדיי חאן, בנו השלישי של ג'ינגיס חאן ויורש העצר, מונה לשליט האימפריה המונגולית לאחר מות אביו. אך לאחר מותו ב-1241 התחילו להופיע סימנים ראשונים של ההתפלגות באימפריה. בין נכדיו של ג'ינגיס החלה יריבות על השלטון, מה שהוביל את אשתו של אוגדיי לכהן כשליטה במשך חמש שנים עד שבנה גויוק חאן הוכתר כחאן. אבל גויוק שלט במשך שנתיים בלבד ולאחר מותו (הוא היה בדרכו לבן דודו באטו חאן, שמעולם לא הסכים למינוי שלו) הושגה סוף סוף תקופה של יציבות עם מינוי של מונגקה חאן, ששלט בשנים 1251–1259. אחיו אריק בוק שלט אחריו תקופה קצרה ביותר, עד שהופל מהכתר על ידי אחיו הבוגר קובלאי חאן, ששלט לאורך תקופה ארוכה בשנים 1260–1294. אף על פי שהוא הוכר כחאן של האימפריה, אחיו הולגו חאן ואחיינו ברקה פתחו ב-1263 במלחמה נגדו, ולאחר מותו של קובלאי לא הייתה הסכמה לגבי החאן הבא, והאימפריה המונגולית התפרקה בשלבים. אחד הכיבושים החשובים של הולאגו חאן היה כיבוש בגדאד מידי הסלג'וקים ב-1258, דבר אשר השפיע על עולם האסלאם, בכך שהביא לקיצה של הח'ליפות העבאסית. אזורים שלא נכבשו על ידי המונגולים רק מעט אזורים שהיו נגישים למונגולים חמקו מכיבוש – הודו-סין, דרום אסיה, דרום בורמה והודו, יפן, מערב אירופה וערב. בנוסף, ערים חשובות שלא נכבשו הן אנגקור, באגאן וסיבסגאר, ובמערב וינה וירושלים, שתיהן חמקו מזעם המונגולים בגלל מותם של ג'ינגיס ח'אן ואוגדיי ח'אן. מערב אירופה בשעה שהאימפריה המונגולית התפשטה לתוך פולין ואיימה על אוסטריה, הגיעו שמועות על מותו של אוגדיי חאן ב-11 בדצמבר 1241. לפי המסורת המונגולית כל המפקדים המונגולים והנסיכים היו חייבים לחזור לבירה קראקורום כדי לבחור חאן חדש. כולם חשבו שהנטישה המונגולית את אירופה היא זמנית בלבד, אבל למעשה המונגולים לא תכננו לשוב ולתקוף את אירופה. היסטוריונים מערביים מעריכים כי אירופה ניצלה מגורל מר בגלל חוסר נכונותם של המונגולים להילחם בסביבה עירונית צפופה מחד, ומאידך מיוערת וחסרת שדות מרעה רחבי ידיים שמהם יוכלו המונגולים להאכיל את סוסיהם, תנאי הכרחי להתקדמות הצבא. גבול שדות המרעה הפך לגבול האימפריה. בנוסף, מזג האוויר הלח של אזורי החוף באירופה השפיע לרעה על דיוק קשתותיהם. האקלים הוא גם הסיבה שבגללה לא פלשו המונגולים להודו. הודו-סין ויפן אזור נוסף שלא נכבש על ידי המונגולים היה וייטנאם. התקפותיהם נהדפו ב-1257, 1285 ושוב ב-1287/1288. יפן גם היא הצליחה להדוף את הפלישה המסיבית של המונגולים אל אייה ב-1274 וב-1281. כישלונם של המונגולים נבע מכך שקובלאי חאן שלח שני צבאות בו זמנית, אחד ליפן ואחד לווייטנאם, במקום לרכז את כוחותיו תחילה בווייטנאם ואחר כך ביפן. בנוסף, הצי המונגולי שנשלח ליפן לא היה ערוך ומוכן לסערות שפקדו את חופי יפן. ב-1281 הטביעה סופת טייפון הקרויה קאמי-קאזה (רוח האלים) את מרבית הצי והטביעה את רוב הצבא המונגולי שהיה בדרך ליפן. הפלישות המונגוליות ליפן נחשבות לציוני דרך חשובים ביותר בהיסטוריה של יפן. דרום אסיה כמו וייטנאם ויפן כך גם דרום אסיה הצליחה להדוף את ההתקדמות המונגולית. אף על פי שליטה מוגבלת בממלכת באגאן לא כבשו המונגולים את בורמה, ולא הצליחו לעבור את ההימאליה המערבית ולכבוש את ממלכת אחום. בהודו המערבית הסולטאנים ששלטו באותה תקופה בהודו הצליחו למנוע מהמונגולים להתקדם פנימה לתוך הודו לאחר שאלה כבר פלשו לפנג'אב ולדלהי. מזג האוויר החם והלח השפיע על דיוק קשתותיהם וגרם לתחלואה בקרב הצבא המונגולי. בנוסף, היסטוריונים מעריכים שההצלחה מצד ההודים הייתה בזכות הפילים ההודים והפרשים האסיאתים שעמדו לרשות המנהיגים של הודו. למרבה האירוניה, 300 שנה אחרי הפלישה הלא מוצלחת, באבור מייסד האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, טען שהוא צאצא של ג'ינגיס חאן. ערב האזור האחרון שהצליח לעמוד בפני פלישת המונגולים היה ממלכות מוסלמיות במזרח התיכון. הממלוכים הגנו בהצלחה על ארץ ישראל בעזרתו של ברקה חאן המונגולי, שקשר איתם ברית לאחר שאחיינו הולאגו חאן פלש לבגדאד ורצח את הח'ליף. ברקה חאן היה המנהיג של האורדה הכחולה, ומוסלמי אדוק, שביקש לסגור חשבון עם הולאגו ולמנוע ממנו לפלוש למצרים וסוריה ולאיים על אחיו המוסלמים. ראו גם אורדת הזהב צ'אגאטאי אילח'אן חוקרי המונגולים בארץ: ראובן עמיתי מיכל בירן לקריאה נוספת דן גולדנברג, מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו, תל אביב: הוצאת מפה, תשס"ה 2005 ג'ק ותרפורד, ג'ינגיס חאן, תרגום: ברוריה בן-ברך, הוצאת דביר, תשע"א 2010 קישורים חיצוניים מידע על ג'ינגיס חאן "האימפריה המונגולית כנקודת מפנה בהיסטוריה העולמית", הרצאה של מיכל בירן הערות שוליים *	2024-09-09T13:26:55
דיני משפחה בישראל	דיני משפחה הם הענף המשפטי שבהתאם למיון המקובל בתורת המשפטים כולל מעמד אישי (דת, יוחסין, הורות, נישואים וגירושים) וזכויות וחובות הנובעים מן המעמד המשפחתי. דיני משפחה בישראל נבדלים מענפי משפט אחרים מבחינת מקורות הדין המהותי, וערכאת השיפוט, הנקבעים בהתאם להשתייכות הדתית של המתדיינים. ישנה גם חקיקה אזרחית טריטוריאלית משלימה, ובתי משפט אזרחיים למשפחה בעלי סמכות שיפוט מקבילה בחלק מענייני המשפחה. לבתי המשפט למשפחה הוענקה אף הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בין בני משפחה. הדין הדתי חל לגבי המרת דת, נישואים, גירושים, מזונות בן זוג ומזונות ילדים. בנושאי אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, חלוקת רכוש בין בני זוג ישנה חקיקה אזרחית. בית דין דתי שהוסמך לדון בענייני ירושה בהסכמת הצדדים, דן לפי דין הירושה הדתי. נישואים במדינת ישראל, על נישואים בין בני זוג חל הדין הדתי. נישואים של בני זוג יהודים בישראל, נדונים על-פי דין תורה - הדין הדתי היהודי. נישואים בין בני זוג נוצריים נדונים על פי דין הכנסייה בה הם חברים. נישואים בין בני זוג מוסלמיים, נדונים על פי השריעה. לא ניתן להינשא נישואים בין-דתיים במדינת ישראל. הנישואים משנים את מעמדם האישי של בני זוג ל"נשואים", והם גם יוצרים זכויות וחובות בין בני הזוג. נישואים בין יהודים טקס הנישואים כולל קידושין וחופה. הגבר נותן טבעת או חפץ לאשה בפני שני עדים כשרים (עדי קיום, בלעדיהם אין כל קיום ואין כל תוקף חוקי לקידושין; עדי הקיום הם חלק אינטגרלי מטקס הקידושין, תנאי בלעדיו אין לתוקפם), ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". החופה היא כניסת האשה לרשות הבעל המסומלת בחופה המונחת מעל ראש שניהם. הנישואים טעונים הסכמת שני הצדדים. שלושת דרכי הקידושין על פי היהדות: קידושי כסף (קלאסי, כגון: טבעת); קידושי שטר וקידושי ביאה (קיום יחסי מין "לשם קידושין"). נחוצה כשירות לנישואים. הנישואים אינם תקפים לפי ההלכה אם אחד מן הצדדים אינו יהודי, או שביניהם קרבה משפחתית של איסורי עריות (ויקרא יח, יח), או אם האישה היא אשת-איש. אם איסור הנישואים הוא מצוות לא תעשה בלבד כמו כהן וגרושה, או נישואי ממזר, הנישואים טעונים התרה. חוק גיל הנישואים קובע שגיל הנישואים המזערי הוא 18 שנים, או גיל 16 שנים בהיתר בית משפט, אך נישואים לבן מעל 13 ולבת מעל 12 ו-1/2, טעונים התרה לפי ההלכה. גירושים גירושים, בדומה לנישואים בישראל, נדונים על פי הדין הדתי. יהודים יתגרשו בהתאם לדין הדתי היהודי; נוצרים, אם הדבר מותר על פי דתם, על פי דין זה; ומוסלמים - על פי השריעה. גירושים של בני זוג יהודים בני זוג יהודים המעוניינים לסיים את קשר הנישואים שביניהם, בין אם נישאו בנישואים אזרחיים ובין אם נישאו בנישואים דתיים, כדת משה וישראל, יוכלו לעשות כן, רק על ידי קיום טקס גירושים באמצעות הרבנות. גירושים מתקיימים בבית הדין הרבני בלבד. הגירושים נעשים אך ורק בהסכמת שני הצדדים. בהיעדר עילה שבדין המאפשרת זאת, לא ניתן לכפות בן זוג שאיננו רוצה בכך להתגרש. כדי להגיע להסכמה בעניין הגירושים נדרשים הצדדים לבחור באחת משתי דרכים: הגעה להסכמות מוקדמות בכל הנושאים הקשורים לגירושים כמו חלוקת הרכוש והחובות, משמורת, הסדרי זמני שהות ומזונות הילדים. ניהול הליכים משפטיים בכל אחד מהנושאים שנויים במחלוקת. המאבק המשפטי אינו נעים ואינו קל, אך פעמים רבות אין מנוס ממנו. עילות גירושים בהלכה היהודית קיימת רשימה של עילות גירושים, שקיום אחת מהן מאפשר לבן הזוג המעוניין בכך להתגרש גם ללא הסכמת בן הזוג השני. עילות הגירושים הן: נישואים שיש בהם עבירה, מציאות מום או מחלה, אי מילוי חובתו של הבעל לפרנס את האישה (מורד ממזונות), אי מילוי חובתה של האישה במלאכות הבית (מורדת ממלאכה), או אי מילוי חובות בחיי אישות (מורד/ת מתשמיש). קיימת הבחנה בין "מורדת דמאיס עלי" ובין "מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה" לעניין פסיקת גירושים ולעניין זכויותיה של האישה אגב גירושים. בית הדין יכול לפסוק גירושים כהמלצה, מצווה, חיוב או כפייה במאסר, או לדחות את תביעת הגירושים ולפסוק שלום בית. בשנים האחרונות נוכח אי יכולתו של בית הדין להביא לשלום בית, קיימת העדפה לסיום סכסוך בדרך של גירושים, בהסכמה או שלא בהסכמה. חרם דרבנו גרשום רבינו גרשום מאור הגולה, שהיה אחד מגדולי חכמי ישראל באשכנז לפני כאלף שנה, הטיל חרם על מי שנושא אישה נוספת על אשתו וכן על מי שמגרש את אשתו בעל כורחה. יש הסבורים, כי הצורך להחרים את מי שמגרש אישה בעל כורחה, נבע מהרצון למנוע מצב שבו אדם ירצה לשאת אישה נוספת וכדי לחמוק מהחרם שהוטל על נשיאת אישה נוספת יגרש את אשתו הראשונה, בעל כורחה. על פי חרם דרבנו גרשום, ניתן לראות את הנישואים כמעין חוזה שנערך בין הבעל והאישה. חוזה הנישואים, ככל חוזה אחר, הוא הסכם ששני הצדדים כרתו מרצונם, ויכולים לבטלו ו"להשתחרר" מהחיובים הקבועים בו מרצונם. לאחר התקשרות חוזית רגילה, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את ביטול החוזה בניגוד לרצונו, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה ביטול חד צדדי של החוזה. כך גם כשמדובר בנישואים, הצדדים התקשרו בקשר הנישואים מרצונם ולפיכך, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד שכנגד את הגירושים, אלא אם כן התגלו או התרחשו עובדות המהוות על פי הדין עילה המצדיקה מתן פסק דין לגירושים או אף כפיית גירושים. בשונה מדין חוזה רגיל, בית הדין לא מכריז על בטלות הנישואים (אף על פי שמעיקר הדין יש מקרים, בהם רשאי לעשות כך) אלא פוסק פסק דין הממליץ, מורה או אף מחייב גירושים כשעדיין יש צורך באקט של מסירת הגט על ידי הבעל לאישה שבלעדיו לא ייתכנו הגירושים. כאשר שני בני הזוג מחליטים על הגירושים בהסכמה הם מתקשרים בדרך כלל בהסכם גירושים בו נקבעים כל ההסדרים הקשורים בגירושים. הסכם זה יש להביא לאישור בית הדין או בית המשפט בפסק דין ולאחר ההסכם עדיין יש צורך בסידור גט שבלעדיו לא יהיו הצדדים מגורשים. אם אין הסכם בין בני הזוג מגיש הצד המעוניין תביעת גירושים נגד הצד השני לבית הדין בו הוא מבקש לקבל או לתת את הגט. כאמור לעיל, רק באותם המקרים בהם על פי דין תורה יפסוק בית הדין לגירושים ורק במקרים מיוחדים יפסוק ביה"ד גם על כפית אחד הצדדים לגירושים. מזונות בן זוג לעניין מזונות אשה, בפועל, לא חל הדין הדתי אלא הדין האזרחי, שאומר שהוא, כביכול, מחיל את הדין הדתי; היינו: הדין הדתי כפי שפורש על ידי בתי המשפט הכלליים של המדינה, חולש על סוגיה זו; אם אכן רוצים להחיל דין דתי, יש להחילו בפני הערכאה שמטיבה וטבעה אמונה הן על "חקיקתו" והן על יישומו, והוא בית הדין הדתי. בעניין מזונות אשה, גם אשה שאיננה זכאית למזונות מכוח הדין האישי החל עליה (לדוגמה: זוג יהודים שאין כל מניעה לנישואיהם על-פי דין תורה, שביכרו להינשא בטקס נישואים אזרחי) - גם במקרה כזה תהיה האישה זכאית ל"מזונות". הגבר חייב במזונות אשתו הנשואה לפי רמת החיים לה היא רגילה. אין חיוב במזונות לאחר הגירושים. לצורך חישוב המזונות מביאים לעיתים בחשבון את הכנסות האישה ממעשה ידיה או מרכוש. אישה מורדת איננה זכאית למזונות, אך לעיתים היא תזכה למזונות מדין "מעוכבת מחמתו". מזונות כוללים גם זכות למדור (מגורים). מזונות ילדים חיוב הורים בנטל פרנסת ילדיהם בישראל נעשה על פי רוב על פי כללי הדת בהתאם להשתייכות הדתית של ההורה. במקצת המקרים, כאשר להורה אין דת, כאשר ההשתייכות הדתית של ההורה אינה מוכרת בישראל, או כאשר הדין הדתי החל על ההורה פוטר אותו מצרכי ילדיו, יוטל חיוב על הורה זה מכוח הדין האזרחי. חישוב גובה תשלומי המזונות מורכב משלושה שלבים עקרוניים: חישוב סך כל צורכי הילדים, להלן נטל הפרנסה. חישוב של האופן בו צריך להתחלק נטל הפרנסה בין ההורים. חישוב תשלומי העברה בין ההורים, אם הילדים מתגוררים רק אצל אחד מהם. עם זאת, ברוב המכריע של המקרים, אין צורך להזקק לשלבים אלו, שכן מכוח ההלכה היהודית כל נטל הפרנסה מוטל על האב, ללא כל תלות בהכנסתו. בתי המשפט יטילו את כל נטל הפרנסה על האב, אף אם נטל זה גבוה משמעותית מהכנסתו בפועל. פס"ד בן עמי נגד בן עמי (הלכת בן עמי) קבע כי צורכי כל ילד הם לפחות 1,150 ש"ח לחודש, ועדכוני יוקר המחיה הביאו סכום זה לרמה של 1,250 ש"ח. סך המזונות לילד בפועל גבוה בדרך כלל מכך, ויכול להגיע אף במקרים של הכנסה בינונית לרמה של 2,500 ש"ח לחודש. החיוב האזרחי במזונות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ה'תשי"ט 1959, קובע כי "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו" וכי "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.", כלומר, חלוקת נטל פרנסת הילדים על פי החוק האזרחי היא בשיעור יחסי להכנסות ההורים - הורה שהכנסתו רבה יותר, יחויב לתרום יותר לפרנסת הילדים. הפסיקה אימצה פרשנות לא פשטנית של העיקרון של חלוקה יחסית ושל התלות בהכנסות. ראשית, החלוקה אינה יחסית אריתמטית, במובן זה שאם הכנסתו של הורה אחד גדולה פי שניים מהכנסתו של הורה האחר, הרי חיובו של הורה הראשון לא יהיה בהכרח פי שניים מזה של השני, כי אם, במרבית המקרים, גדול יותר. העיקרון המנחה הוא העיקרון של ההכנסה הפנויה. כך למשל אם הכנסתו החודשית של הורה א' היא 20,000 ש"ח, והכנסתו החודשית של הורה ב' היא 10,000 ש"ח, הרי הפעלה מכנית של עקרון החיוב היחסי תביא לתוצאה שהחיוב של הורה א' במזונות הוא כפול מזה של הורה ב'. הפעלה מכנית זו תביא לתוצאה שבמקרה וסך כל צורכי הילדים החודשיים הוא 3,000 ש"ח, הרי הורה א' יחויב בסך 2,000 ש"ח והורה ב' בסך 1,000 ש"ח לפרנסת הילדים. בקביעת חלוקת הנטל יתחשב בית המשפט בצרכי כל הורה. אם בית המשפט קובע כי נדרשים לכל אחד מההורים לצרכיו 5,000 ש"ח מדי חודש, הרי ההכנסה הפנויה של הורה א' תחשב כ-15,000 ש"ח, ושל הורה ב' תהיה 5,000 ש"ח. ועל כן, החיוב של הורה א' במזונות יהיה גדול פי שלושה מהחיוב של הורה ב'. אם סך כל צורכי הילדים החודשיים הוא 4,000 ש"ח, הרי הורה א' יחויב בסך 3,000 ש"ח והורה ב' בסך 1,000 ש"ח לפרנסת הילדים. במקרה זה, אם הילדים מתגוררים אצל הורה א', יחויב הורה ב' לשלם סך 1,000 ש"ח להורה ב'. אם הילדים מתגוררים אצל הורה ב', יחויב הורה א' לשלם לו סך 3,000 ש"ח. אם הילדים נמצאים מרבית הזמן אצל הורה אחד, ומקצת הזמן אצל הורה אחר, יתוקנו התשלומים בהתאם, תוך התחשבות בעובדה שהורה אשר הילדים מצויים אצלו במקצת הזמן, מכסה חלק מצרכיהם באורח ישיר בזמן זה. שנית, בית המשפט אינו מודד תמיד את ההכנסה בפועל, אלא מחשב את יכולת ההשתכרות של ההורים ואת רכושם. כלומר, אף הורה שאינו עובד בפועל, יחויב במזונות, שכן במרבית המקרים יקבע בית המשפט כי להורה זה יש יכולת השתכרות. באורח דומה, יכול בית המשפט לחייב הורה תוך התחשבות ברכושו ולא רק בהכנסתו השוטפת. הדין האישי פסקי הדין המפעילים את החוק האזרחי הם נדירים ביותר, שכן החוק לתיקון דיני משפחה אינו חל על יהודים, מוסלמים, ושאר העדות הדתיות אשר הוכרו בתקופת המנדט. לבני קהילות אלו יש "דין אישי", והחוק האזרחי נסוג מפניהם, שכן סעיף 3(א) לחוק קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." ההלכה היהודית כלומר לגבי מרבית האוכלוסייה, יש לעיין בהלכה היהודית כדי לקבוע את החיוב במזונות. לפי ההלכה, האב חייב בכל צורכי ילדיו היהודים (כלומר מאם יהודייה) עד גיל 6 (קטני קטנים בלשון ההלכה), ללא קשר ליכולתו הכלכלית. ההלכה, ועל כן גם החוק, מחייבת אפילו אב שאין לו כל יכולת כלכלית, אם משום שהוא נכה, מצוי במאסר, חבר קיבוץ, או כל סיבה אחרת, לזון את ילדיו, וזאת ללא קשר ליכולת הכלכלית של האם. לגבי ילדים מעל גיל 6 ועד לגיל 15 המצב אינו שונה עקרונית. תקנת הרבנות הראשית לישראל משנת 1944 הרחיבה את חיוב האב במזונות של קטיני קטינים גם לילדים המצויים בטווח גילים זה, ועל כן, ללא קשר להכנסת האב והאם, כל החיוב מוטל על האב. כלומר לגבי ילדים עד גיל 15, כל חיוב המזונות מוטל על האב ועל האב בלבד. אם הילדים מעבר לגיל זה חיובם של שני ההורים הוא מדיני צדקה בלבד - כלומר, ההלכה היהודית מתירה לשני ההורים הכנסה מינימלית, ומחייבת אותם לתת צדקה לילדיהם, ואף מציבה את הילדים גבוה יותר בסולם הזכאים לצדקה מאשר למשל עניי עיר אחרת. החיוב המלא של האב היהודי במזונות ילדיו, הוא ב"צרכים ההכרחיים", צרכים הכרחיים הם כל אותם דברים בסיסיים שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש, צרכים השווים הן לעני והן לעשיר. נפסק, כי במסגרת צרכים הכרחיים של ילדים כלולים הוצאות בגין כלכלה, מדור, ביגוד, הנעלה, בריאות וחינוך. מעבר לכך, כאמור, החובה היא מדין צדקה, הווה אומר כי האב והאם שווים ומחויבים כל אחד (או רק אחד מהם), הכל כפי יכולתם. מגיל 15 עד 18 חובת המזונות נלמדת מדיני צדקה הכלליים במשפט העברי. החיוב מדין צדקה מביא בחשבון לא רק את הכנסת האב אלא גם את הכנסתה של האם, ואם השניים משתכרים, הרי שההוצאות יחולקו ביניהם ביחסיות מתאימה. חיוב האם היהודיה בצרכי ילדיה הוא לעולם מדיני צדקה בלבד. כאשר לא מתקיימים "תנאי האמידות" הווה אומר, אין הכנסת האם מספקת אלא לפרנסתה עצמה, הרי שאין לחייבה במזונות הילדים מדין צדקה. נקבע בהלכה הפסוקה שהצרכים ההכרחיים של קטין שהם בידעה שיפוטית שאינם דורשים ראיות מפורטות, ללא הוצאות מדור וללא הוצאות עומד על סך 1,150 ₪. דתות אחרות הדין המוסלמי והדין הנוצרי אינם שונים בהרבה מהדין היהודי במובן זה, שאף הם מטילים את כל החיוב על האב, ופוטרים את האם מעול פרנסת ילדיה. כך למשל בניגוד לאבחנות תלויות הגיל במשפט העברי, בדין המוסלמי חל אי שוויון מלא בכך שחיוב האב לבדו במזונות ילדיו הוא מוחלט ואין אדם שמשתתף איתו במזונות אלו. אין כל חובה על האם להשתתף עם האב במזונות הילדים. מגמות חדשות הפרשנות המוצגת כאן היא זו הנוהגת בפועל בבתי המשפט בישראל (מכוח פס"ד פורטוגז). עם זאת, נשמעים קולות (למשל של פרופ' מיכאל קורינאלדי), הטוענים כי ישנן דרכים להחיל את החוק האזרחי על כלל האוכלוסייה - למשל מתוך פרשנות יצירתית של החוק לתיקון דיני המשפחה העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד, או מתוך פרשנות של ההלכה לפיה האם אינה חייבת כלל במזונות ילדיה, ועל כן, ממילא חל לפחות עליה החוק האזרחי, וניתן לחייבה לפרנס את הילדים. מגמות אלו טרם נבחנו בבית המשפט העליון. ערכאת הדיון לשון החוק קובעת כי מזונות ילדים יכולים להידון ולהיפסק הן בבתי הדין הרבניים והן בתי המשפט לענייני משפחה. אלא, שהפסיקה יצרה ושכללה לקונה בחוק, וכתוצאה מכך המקרים שבהם מזונות הילדים נידונים בבית הדין הרבני (או בית דין דתי אחר) הם נדירים. סמכותו של בית הדין הדתי לדון במזונות ילדים נובעת מכריכה כדין של עניין המזונות בתביעת גירושים. על כן, בן-זוג הכורך את עניין המזונות בעניין הגירושים, ומגיש תביעה מתאימה לבית הדין הדתי, יכול לחייב את בן זוגו לדון בעניין מזונות אלו בבית הדין הדתי. אלא, שנפסק כי החיוב הזה הוא של בן הזוג האחר, ולא של הילדים. הילדים אינם כפופים להתחייבות של מי מהוריהם - ופסיקת בית המשפט העליון מתירה לילדים לתבוע מזונות בכל ערכאה שיבחרו. ההורה המגיש תביעת מזונות בשם הילדים, אינו מחויב על כן להגיש תביעה זו לבית הדין הדתי. התוצאה היא שברובם המכריע של המקרים, עניין המזונות נדון בבית המשפט לענייני משפחה. וזאת, מכיוון שבמרבית המקרים, תביעת המזונות מוגשת על ידי אמהות יהודיות, ומכיוון שהתפיסה הרווחת היא כי בתי המשפט לענייני משפחה נוחים יותר לנשים (יותר מ-65% מהשופטים בבתי משפט אלו הן שופטות-נשים), הרי אף אם כרך האב כדין את עניין המזונות בתביעת גירושים שהגיש לבית הדין הרבני, הרי האם, התובעת את המזונות בשם הילדים, תוכל לכוף עליו, ובדרך כלל תעשה כן, כי העניין ידון בבית המשפט לענייני משפחה. החזקת ילדים , קובע "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". חזקת הגיל הרך סעיף 25 ידוע גם בשם "חזקת הגיל הרך", קובע כי באין הסכמה בין הורים החיים בנפרד (כמתואר בסעיף 24 לחוק), יופעלו שני כללים: ענייני האפוטרופסות של קטין, חלוקתה בין ההורים, ההחזקה בפועל בקטין (משמורת הקטין), וזכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע, יקבעו לפי טובת הקטין בלבד. חרף זאת (כלומר, גם אם טובת הקטין מצביעה על החלטה אחרת), ההחזקה בפועל של קטינים עד גיל 6, תהא ביד אמם. לבית המשפט נתונה, לפיכך, בתנאים מיוחדים, לקבוע כי משמורת קטינים עד גיל 6, תהא בידי האב. בפועל המקרים בהם פוסק כך בית המשפט הם נדירים ביותר. בין השנים 2000–2008 המקרה היחיד שנתפרסם שבו ניתנה משמורת לאב חרף חזקת הגיל הרך זה שבו השופט יעקב כהן, קבע משמורת אצל אב, כאשר האם הייתה אובססיבית לגבי עבודתה. אף פסיקה זו ספגה ביקורת של פובליצסטיות פמיניסטיות. יש הטוענים (שניט 1982) כי חזקת הגיל הרך משפיעה גם על פסיקת בתי המשפט בעבור ילדים מעל גיל 6. ספירת המקרים בהם הומלץ מתן משמורת לאב מלמדת כי המלצה זו ניתנת בפחות מאשר 5% ממקרי הגירושים. באפריל 2008 פרסמה ועדת מומחים הידועה בשם ועדת שניט (הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושים) את מסקנות הביניים שלה והממליצות על ביטול חזקת הגיל הרך. משפט משווה התפיסה הדוגלת בהעדפת האם כמשמורנית לילדים בגילים צעירים איבדה בכל מדינות המערב את מעמדה כעיקרון מנחה מחייב להחלטה שיפוטית. הנטייה הגוברת היא להכיר בזכויות ובמעמד השווה של שני המינים כמשמורנים (ברק, 2001; משרד המשפטים: דו"ח ועדת משנה, תשס"ג; שניט,1994). ב-1985 חוקק בקנדה חוק על פיו על הורים שאינם חיים יחד להציע "תוכנית הורות" (parenting plan) המגדירה את הסדרי ההורות. חוק זה יצר חזקה הנודעת בשם "חזקת ההורה הידידותי", על-פיה תועדף משמורת משותפת, ואם משמורת כזו אינה אפשרת, תינתן המשמורת להורה המתחייב לשילוב גדול יותר של ההורה האחר באחריות ההורית, וקבע חובת פגישה עם "מתאם הורי" טרם פתיחת מאבק גירושים. במדינות השונות בארצות הברית בוטלה האבסולוטיות של חזקת הגיל הרך (אם כי היא מהווה אחד מהשיקולים במקצת המדינות) ובמקומה אומץ עקרון השוויון בין שני המינים ונקבע כי עקרון המעדיף את האם נוגד עקרונות חוקתיים (שניט, 1994). בתיקון ל"חוק הגירושים" ב-1995 באוסטרליה לא נכללה שום הנחיה לבית המשפט בדבר הסדר הורות מעודף, אלא אומצה ה"גישה הנייטרלית". חלוקת רכוש לגבי בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא עשו ביניהם הסכם ממון, נערך, לאחר הגירושים, איזון משאבים של כל אחד מהם, שנצברו במהלך הנישואים (באיזון המשאבים לא נכלל רכוש שהיה לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואים, קצבה המשולמת מביטוח לאומי ורכוש שהוא קיבל במהלך הנישואים בירושה ובמתנה). לגבי בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה חזקת השיתוף על הרכוש (וגם על החובות) שנצבר במהלך הנישואים, דהיינו, הרכוש הוא משותף גם אם הוא רשום ע"ש אחד מבני הזוג. פרוק השיתוף ברכוש המשותף אינו מותנה בגירושים. נכסים משפחתיים כמו דירה, מכונית, מיטלטלים, כספים בבנקים וחסכונות נכללים במסגרת הרכוש המשותף ואילו לגבי נכסים עסקיים יש להוכיח כוונה לכלול אותם במסת הרכוש המשותף. בג"ץ 1000/92 בבלי, נקבע כי על בית הדין הרבני לפסוק לפי החקיקה האזרחית בענייני רכוש. בפועל אין פסיקה אחידה בנושא בבתי הדין. בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופט י. גרניט) - נקבע כי גם נכסי קריירה הם בגדר רכוש בר-איזון והבעל לשעבר חויב לשלם לגרושתו תשלום עיתי, על מנת לאפשר לה לנהל רמת חיים דומה לשלו. בהחלטה שניתנה בתמ"ש 69690/03 בעניין ק.צ וי.מ (השופט י. גרניט) - נקבע כי גם בני זוג חד-מיניים זכאים כי בית המשפט לענייני משפחה יאשר את הסכם הממון שהם עשו ביניהם. חוקים בעלי עניין , סימנים 47 ו-51 ראו גם בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית לקריאה נוספת ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני המשפחה בישראל, מהדורה רביעית, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ג. פרופ' מנשה שאוה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת (שני כרכים), הוצאת מודן, תשס"א. עו"ד יצחק כהן, דיני המשפחה בישראל: פרוצדורה ומהות, תל אביב ; בני ברק : בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, תשע"ט. קישורים חיצוניים מהם מזונות ילדים? – הסבר מקיף באתר עמותת הורות משותפת = טובת הילד. בית משפט לענייני משפחה באתר עמותת הורות משותפת = טובת הילד. ד"ר עינת אלבין, הטשטוש בין דיני משפחה לבין דיני העבודה בישראל (הרצאה) מכון ון ליר בירושלים 21 בדצמבר 2016 הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: עבודה סוציאלית	2024-07-01T14:08:10
איזומריות ציס-טראנס	שמאל\|ממוזער\|250px\|ציס-2-בוטן שמאל\|ממוזער\|250px\|טרנס-2-בוטן בכימיה, איזומריות ציס-טראנס או איזומריות גאומטרית היא סוג של סטריאו-איזומריות המתארת את האוריינטציה של קבוצות פונקציונליות במולקולה. איזומרים כאלה כוללים בדרך כלל קשרים כפולים, כיוון שהאטומים המקושרים אינם יכולים להסתובב סביב ציר הקשר. תיתכן גם איזומריות מסוג זה במבנים טבעתיים, בהם יכולת הסיבוב סביב הקשרים מוגבלת מאוד, וכן בקומפלקסים מתכתיים בעלי סימטריה מרובעת כגון ציספלאטין. המושג "איזומריות גאומטרית" נחשב לשם נרדף מיושן של "איזומריות ציס-טראנס", לפי ארגון IUPAC. לעיתים הוא משמש לתיאור סטריאו-איזומריות כללית (כלומר, משמש גם לציון איזומרים אופטיים); המונח הנכון לציון סטריאו-איזומריות לא-אופטיות הוא דיאסטריאואיזומריות. לחומר בעלת איזומריות ציס-טרנס שתי צורות - צורת ציס, וצורת טראנס. במקרה בו המתמירים מצביעים בכיוונים דומים, הדיאסטראומר מכונה "ציס", וכאשר הם מצביעים בכיוונים מנוגדים הדיאסטריאומר מכונה "טראנס". 2-בוטן מהווה דוגמה לפחמימה קטנה המציגה איזומריות ציס-טראנס (ראו משמאל). גם לתרכובות אליציקליות ייתכנו איזומרי ציס וטרנס. דוגמה טובה לכך היא 1,2-דיכלורוציקלוהקסאן: קובץ:trnC6H10Cl2.png קובץ:cisC6H10Cl2.png trans-1,2-dichlorocyclohexane cis-1,2-dichlorocyclohexane תכונות פיזיקליות של איזומרי ציס וטראנס לעיתים קרובות לאיזומרי ציס וטראנס תכונות פיזיקליות שונות. ההבדלים בין האיזומרים נובעים בדרך כלל מצורת המולקולה, או ממומנט הדיפול הכולל שלה. הבדלים אלה יכולים להיות קטנים מאוד, כמו במקרה של נקודת הרתיחה של אלקנים לא מסועפים - לציס-2-פנטן טמפרטורת רתיחה של 36°C, ולטרנס-2-פנטן - 37°C. לעומתם, במקרה כמו ציקלואוקטן, לאיזומר הציס טמפ' רתיחה של 145°C, ולטראנס - 75°C בלבד. ההבדל הגדול בין האיזומרים נובע מהמתח הטבעתי הגדול בטראנס-ציקלואוקטן, שגם מפחית מאוד את יציבותו לעומת איזומר הציס. במקרה אחר, 2-butenedioic acid, ההבדלים הגדולים בתכונות הפיזיקליות ובריאקטיביות הביאו למתן שני שמות שונים לגמרי - אזור הציס קרוי חומצה מלאית, והטראנס - חומצה פומרית. ניתן לזהות מגמות כלליות במקרה של איזומרים גאומטריים הנובעים מנוכחות קשרים כפולים, ובמיוחד כאשר שני המתמירים זהים. מגמות אלה נובעות מהעובדה שהדיפולים של המתמירים באיזומר הטראנס מתקזזים (עקב הפנייה לכיוונים מנוגדים), בעוד שבאיזומר הציס נוצר דיפול שקול חזק בכיוון המשותף. כתוצאה מכך, לאיזומרי טראנס יש בדרך כלל צפיפות נמוכה יותר מאשר לאיזומרי ציס. לפי March, באופן כללי לטראנס-אלקנים סימטריה גבוהה מאיזומרי הציס, ויש להם נקודת רתיחה גבוהה יותר, ומסיסות נמוכה יותר בממסים אינרטיים. קבועי הפיצול האופייניים בספקטרוסקופיית NMR גבוהים יותר עבור איזומר הטראנס (בין 12 ל-18 הרץ, ערך טיפוסי: 15Hz), לעומת איזומר הציס (בין 0 ל-12 הרץ, ערך טיפוסי: 8Hz). סימוני E/Z ממוזער\|170px\|(Z)-1-bromo-1,2-dichloroethene שיטת ציס/טרנס למתן שמות אינה מתאימה למקרים בהם יש יותר משני מתמירים שונים על אטומי הקשר הכפול. למקרים אלה פותחה שיטת סימון E/Z - האות Z מגיעה מהמילה הגרמנית zusammen ("ביחד"), המחליפה את הסימון ציס, והאות E - מהמילה entgegen ("נגד"), המחליפה את הסימון טראנס. ההבחנה בין איזומר E ל-Z נעשית בעזרת כללי הדירוג של קהאן-אינגולד-פרלוג. באופן כללי - לאטומים בעלי מספר אטומי גבוה יותר - דירוג גבוה יותר ועבור אטומים זהים, קבוצות גדולות יותר (אתיל לעומת מתיל, לדוגמה) מקבלות דירוג גבוה יותר. אם שני המתמירים בעלי הדירוג הגבוה ביותר (אחד מכל צד של הקשר הכפול) פונים לאותו כיוון - האיזומר יכונה Z, ואם הם פונים לכיוונים מנוגדים - יכונה E. קישורים חיצוניים הגדרת סטריאואיזומריות לפי IUPAC הגדרת איזומריות גאומטרית לפי IUPAC הגדרת איזומריות ציס-טראנס לפי IUPAC הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:כימיה אורגנית קטגוריה:סטריאוכימיה	2022-08-23T03:16:09
סורינאם	שמאל\|ממוזער\|200px\|מפת סורינאם ממוזער\|200px\|שמאל\|נוף נהר בסורינאםרפובליקת סורינאם (בהולנדית: Republiek Suriname) היא מדינה השוכנת בחלק הצפוני של אמריקה הדרומית. היא גובלת בגיאנה הצרפתית במזרח, גיאנה במערב, ברזיל בדרום והאוקיינוס האטלנטי בצפון. בעבר נודעה בשם גיאנה ההולנדית. סורינאם היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה מאז שנת 1667 הייתה סורינאם מושבה הולנדית שנקראה "גיאנה ההולנדית". אף על פי שסוחרים הולנדים הקימו מספר מושבות באזור גיאנה לפני 1600, הולנד לא קיבלה את הריבונות על סורינאם עד סיום מלחמת הולנד-אנגליה השנייה וחתימת הסכם ברדה (Breda) ב-1667. ב-1954 קיבלה סורינאם אוטונומיה במסגרת ממלכת ארצות השפלה, וב-1975 זכתה בעצמאות מלאה. משנת 1980 ועד לשנת 1987 שלט במדינה משטר צבאי תחת דסי באוטרסה. בשנת 1987 התקיימו בחירות דמוקרטיות למדינה ונקבעה חוקה. בשנים שלאחר מכן הלך ופחת כוחו של באוטרסה, עד שעלה לשלטון שוב בבחירות ב-19 בינואר 2010. דגל סורינאם דגל סורינאם מורכב משני פסים ירוקים מלמעלה ומלמטה ושני פסים לבנים דקים המפרידים בין הפסים הירוקים לפס אדום רחב במרכז הדגל. במרכז הפס האדום נמצא כוכב זהוב אשר מסמל את "העתיד הזהוב" למדינה הצעירה. הפס האדום מסמל אהבה, הפסים הירוקים מסמלים תקווה ופוריות ואילו הפסים הלבנים מסמלים שלום וצדק. פוליטיקה על פי חוקת 1987, סורינאם היא מדינה דמוקרטית. בסיס השלטון הוא אספה לאומית המורכבת מ-51 חברים הנבחרים מדי 5 שנים. האספה הלאומית בוחרת בנשיא ברוב של שני שלישים. אם אף אחד מהמועמדים לא משיג רוב כזה, הבחירה עוברת לאספת העם, גוף המורכב מ-340 חברים, הכוללים את חברי האספה הלאומית ונציגים אזוריים. כלכלה כלכלתה של סורינאם נשענת על תעשיית הבוקסיט, האחראית על למעלה מ-15% מהתמ"ג ו-70% מהכנסות הייצוא. מוצרי ייצוא מרכזיים נוספים כוללים אורז, בננות וחסילונים. סורינאם החלה לנצל באחרונה את עתודות הנפט שברשותה. כרבע מהאוכלוסייה עובדת במגזר החקלאי. כלכלת סורינם תלויה מאד במסחר. שותפותיה העיקריות הן הולנד, ארצות הברית, קנדה ומדינות מהאיים הקריביים. גאוגרפיה סורינאם היא המדינה העצמאית הקטנה ביותר בדרום אמריקה. ניתן לחלק את המדינה לשלושה אזורים גאוגרפיים עיקריים: האזור הצפוני - שפלת החוף, בו מתגוררת רוב האוכלוסייה. רוחבו 20–80 קילומטרים וזורמים בו נחלים רבים. האזור המרכזי - מדרום לאזור הצפוני משתרעות סוואנות (ערבות עשב) עד כמאה קילומטרים דרומה. האזור הדרומי - כולל הרים המכוסים יערות עד, יערות גשם טרופיים וערבה המאוכלסת בדלילות לאורך הגבול עם ברזיל, המכסה כ-80% משטח היבשה של המדינה. קיימים שני רכסי הרים במדינה. ההר הגבוה ביותר הוא היוליינטופ שמתנשא לגובה 1286 מטרים מעל גובה פני הים. סורינאם מחולקת לעשרה מחוזות ראשיים ול-62 נפות. אקלים סורינאם ממוקמת בין קווי הרוחב השני לחמישי ביחס לקו המשווה ולכן מתאפיינת במזג אוויר טרופי חם מאוד. הטמפרטורות כמעט ולא משתנות במהלך השנה. במהלך השנה יש שתי תקופות גשומות בין החודשים אפריל ואוגוסט ובין החודשים נובמבר ופברואר. התקופות היבשות הן בין החודשים אוגוסט ונובמבר ובין החודשים פברואר ואפריל. שמורות טבע שמורת הטבע מרכז סורינאם היא אחד מאתרי אונסק"ו הודות ליערות הגשם שבה, המאוכלסים במגוון צורות חיים. קיימים פארקים לאומיים רבים במדינה. 12% משטח המדינה מהווים פארקים לאומיים ואגמים. אתרים בולטים גשר ז'ול ויידנבוס הוא גשר מעל נהר סורינאם המקשר בין פרמריבו ומירזורק במחוז קומוויינה. בנייתו של הגשר הסתיימה בשנת 2000, גובהו 52 מטרים ואורכו 1504 מטרים. הגשר מקשר בין פרמריבו לקומוויינה, קישור שבעבר ניתן היה לקיים רק באמצעות מעבורת. מטרת הגשר הייתה לסייע בפיתוחו של החלק המזרחי של סורינאם. הגשר כולל שני מסלולים ואינו נגיש להולכי רגל. קתדרלת סנט פטר וסנט פאול היא מבנה העץ הגדול ביותר בחלקו המערבי של כדור הארץ. היא נבנתה תחילה כתיאטרון יהודי בשנת 1809 שנשרף בשנת 1820. ב-13 בינואר 1883 הוחל בבניית הקתדרלה, והיא נחנכה בשנת 1885, אולם בניית המגדלים לא נסתיימה עד לשנת 1901. אזורים שנויים במחלוקת דמוגרפיה אוכלוסיית סורינאם מנתה ב-2006 קרוב לחצי מיליון נפש, על-פי הערכת האו"ם. כ-90 אחוז מן התושבים חיים בבירה ובאזור החוף. מעל 300 אלף יוצאי סורינאם חיים בהולנד. מוצא ודת האוכלוסייה הקטנה היא בין המגוונות ביותר ביבשת אמריקה, אך הקבוצות האתניות השונות אינן נוטות להתערבב זו בזו, וגם המפלגות הפוליטיות נחלקות לפי קווים אתניים. ארבע הקבוצות האתניות המרכזיות הן: צאצאיהם של מהגרים מצפון הודו, שהגיעו כמשרתים חוזיים במאה ה-19, המונים כ-37% מן האוכלוסייה. הקריאולים, בני תערובת של שחורים ואירופים, המונים כ-31% מן האוכלוסייה. צאצאים ליוצאי ג'אווה שבאינדונזיה, שהגיעו אף הם לסורינם כמשרתים חוזיים, המונים כ-15%. מארונים - צאצאיהם של עבדים שחורים נמלטים, המונים כ-8 עד 10 אחוזים מן האוכלוסייה. מכונים "אפרו-סורינאמים". שאר האוכלוסייה מתחלקת בין ילידים אמריקאים, תושבים ממוצא אירופי, בעיקר הולנדי, צאצאי מהגרים מסין, וכן יהודים (כ-200) ואחרים. על-פי ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כ-48% מן התושבים הם נוצרים, מזה מעט מעל למחצית פרוטסטנטים והשאר קתולים. כ-27.4% מן התושבים הם הינדים, כ-19.6 אחוזים הם מוסלמים (האחוז הגבוה בדרום אמריקה) וחמישה אחוזים מחזיקים באמונות מקומיות. הקריאולים והמרונים הם נוצרים ברובם; צאצאי ההודים הם הינדים, אך חלקם נוצרים או מוסלמים, וצאצאי הג'וונזים הם ברובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. ההרכב האתני והדתי הסבוך במדינה דומה לזה של גויאנה השכנה, מלבד המיעוט של צאצאים ג'אוונזים, שאינו מצוי בגויאנה. שפה השפה הרשמית היא הולנדית. סורינמית, או סרנן טונגו (Sranan Tongo), נפוצה בקרב הקריאולים. זו שפה קריאולית המבוססת על אנגלית, עם השפעות חזקות של הולנדית ושל שפות נוספות, אירופיות ואפריקאיות. כן דוברים בסורינאם בג'וונזית, בניבים סיניים, בדיאלקט הודי מקומי, ובשפות ילידים שונות, בהן שפות מהמשפחות קריב וארווק. צבא ביטחון חוץ הצבא הלאומי של סורינאם הוא הגוף האחראי להגן מפני פלישות חוץ. הוא מונה 2000 חייל עם תקציב תמ"ג של 0.7 אחוז, וחמוש בעיר בנשק קל, ועם כוחות אוויר וים קטנים לצור סיוע. יהודים הקהילה היהודית, שראשיתה ביהודים נרדפי האינקוויזיציה במאה ה-17, מונה כיום כ-200 חברים. קישורים חיצוניים פרופיל של סורינאם אתר הבי.בי.סי יהודי סורינאם הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אמריקה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות הולנדית קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1975	2024-06-17T18:42:44
אונומטופיה	ממוזער\|המילה "בקבוק" היא דוגמה לאונומטופיה אוֹנוֹמָטוֹפֵּיָה או אוֹנוֹמָטוֹפֵּאָה (על פי האקדמיה ללשון העברית: תַּצְלִיל) היא מילה או צירוף מילים שצלילם מזכיר את הדבר שהם מסמנים. לדוגמה: הפועל ״לצפצף״, ושם העצם ״בקבוק״. ביוון העתיקה סברו שתצליל הוא מקורה של השפה כולה, אך דעה זו נדחתה במדע המקובל. עם זאת, במחקרי בלשנות משווה ושיטות מחקר מגוונות, עדיין בוחנים גישה זו, ויש אישוש לכך שחלק נרחב מן השפות המדוברות אכן מקורו במילות תצליל. המונח מתאר הן שימוש במילים בשפה הטבעית אשר נוצרו כתוצאה מחיקוי של צלילים בטבע, והן שימוש מושכל בצליל מחקה-משמעות בספרות, ברטוריקה ובשירה. מקור המילה והגדרתה התואר 'אונומטופאי' בא מן הפועל היווני ὀνοματοποιία אונומטו-פואיאה המורכב משתי מילים ὄνομα אונומה - שמשמעותו שם, ו "ποιέω פוֹעֵיוּ שמשמעותו יוצר, כלומר יוצר שמות. באונומטופיה נעשה שימוש במילים שצליל הגייתן מזכיר או מחקה את המסומן שלהן. לדוגמה בעברית המילים "בקבוק", " רישרש", "זימזם", "טפטוף" הן אונומטופיות. לקבוצת מילים זאת יש מעמד מיוחד בחקר השפה והוא שגם בלשנים שמצדדים בגישה שהשפה שרירותית מודים שלאונומטופיה יש להתייחס בצורה שונה. האונומטופיה שימשה כראיה לטובת פילוסופים שהחזיקו בדעה שהשפה טבעית במחלוקת לגבי טבע או הסכמה בלשון. תצלילי עבר נפוצים בשפה בשפה האנושית בכלל ובעברית בפרט יש מילים רבות שמקורן בצלילים מן הסביבה. אך הֶקשר זה אבד להם עם הזמן בגלגולי ההגיה ובתוך שינויי הצורה של השפה ממגוון סיבות. מחוסר יכולת להוכיח חד-משמעית השתלשלות מילים מתצלילים, זיהוי מקורות תצליליים של מילים נחשב אטימולוגיה עממית לא-מדעית. מילה מוגדרת כאונומטופיה אך ורק אם החיקוי נשמר באופן ברור ומכוון לכך. שינויים שחלים בשפה גורמים לעיתים לאיבוד הצליל המקורי שנועד למילה, ובכך המילה חדלה להוות תצליל. הסיבות לאבדן הֶקשר התצליל בעברית החדשה הן שינויי ההגיה של השפה המביאה להגיה שונה מזו המקורית, השפעת הגיית העיצורים המשתנית לפי כללי הדקדוק, ושינויי התנועות בתבניות השפה העברית: הטיות הפועל ובנייניו ומשקלי שמות העצם. חילופי הגיה הבאים עם הזמן, לעיתים מאבדים את הצליל המקורי שנועד למילה. למשל המילים ציפור ושיר במקורן היו עם הגאים שורקים ואחריהם רטיטה, המחקים את השריקה והרטט המושמעים ממקור הציפור. בארמית ברכת צפרא טבא (בוקר טוב) נגזרת מקול הציפורים המצפצפות עם שחר. אך הצד"י והשי"ן, שתיהן נשתנו, אולי אפילו במעבר לעברית המקראית ולארמית הרשמית, ובוודאי שהשתנו מאז ועד ימינו, ואין מזהים בהם יותר את התצליל המקורי. השפעת כללי ההגיה: שינויי היגוי אותיות בג"ד כפ"ת לחוככות אם הן באות אחרי תנועה (כלומר אחרי עיצור המונע בתנועה) גורם לאיבוד התצליל המקורי. וכך המילה המקראית דלף ואפילו הפועל החדש טפטף מאבדים את הצליל המקורי עקב השתנות הגיית האות פ"ה הרפֿה בצליל שפֿתי-שיני חוכך אטום (חוכך - כלומר לא סתום כמו בפ"ה הדגושה, ואטום - כלומר לא קולי כמו באות בי"ת). מילים דומות לדֶלֶף באנגלית הן drip טפטוף וגם drop טיפה, ומכאן בהשאלה למשמעות נפילה בשפה זו. גם באנגלית למילים אלו אבד הֶקְשֵׁר התצליל, כאשר הגיית האות r השתנתה מרטיטה ללשונית שפתית פתוחה באנגליה, וביותר בארצות הברית. דוגמה נוספת להשפעת כללי הבג"ד כפ"ת הוא אבדן צליל הפעפוע והבעבוע בהטיית הפּוֹעַל "נובע" ובַשֵּׁם "נביעה". הדיו נשמרים במילים רבות הקשורות במים כמו מבוע, בועה ומקווה (בקו"ף גרונית ווי"ו מעוגלת w). ובאופן דומה גם בשפות אחרות, לדוגמה באנגלית bubble ripple, ובלטינית aqua אקווה. השפעת שינויי התנועה: בעברית וברוב השפות השמיות משמעותן העיקרית של המילים נסמכים על עיצורי השורש (שורש כת"ב הוא היסוד של הפועל "כותב" או "כתבו", של העצם "מכתב" או "כְּתִיב" ושל התיאור "כָּתוּב") ואילו התנועות משמשות להטיה וקביעת התצורה בבנייני הפועל ומשקלי השם. לעומת שפות בהן התנועה נשמרת ואף חשובה למשמעות המרכזית של המילה, התנועות בעברית ובאחיותיה משתנות והצליל המקורי של המילה מתעוות. לדוגמה במילה בהמה ניתן לשמוע הן את צליל קולם של הכבשים והעיזים בֶּה, והן את קולם של הבקר מוּ (בקמץ מעוגלת). אך בהטיית הפועל "מתבהמים" צלילים אלו אובדים. כך גם "חוּכַא" בארמית שפירושו צחוק המושמע מן החיך שבפה, איבד את משמעות התצליל בעוברו לשם הפעולה "חיוך", והגיע לעברית כך. יחד עם זה, מעבר קל ופשוט בין תצורות הפועל לתצורות השם, ובין שמות עצם לפעלים ותיאורים יצר מילים רבות שמקורן העתיק הוא צלילי, הנובע מפעולות עם ועל החפצים שבהם מדובר - כמו פיצוץ ופצצה, תיפוף ותופים, או מקולות האדם המושמעים עם הפעולה המתוארת - כמו המילים רוח, רחרוח, נחירה, וחרון, אף ואנפוף, נשיפה ונפש, הֲפָחָה ופחם (במקור: המכשיר להפחת הרוח), יניקה שקיקה תינוק ויונק, גמיעה בליעה גמילה גמל וּגם בֶּלַע, הד והדהוד, עד ועדות, ועוד. סוגי האונומטופיה בבלשנות נהוג לחלק את האונמטופיה לסוגים: 1. אונומטופיה אקוסטית - קבוצת המילים שמחקות את הצליל שמייצר הגוף אותו הם מתארים (ובלעז: צליל הרפרנט שלהן). דוגמה מוכרת היא השמות cuckoo באנגלית, kakuk בהונגרית, Kuckuck בגרמנית וקוקייה בעברית - שם דומה בשפות שונות, לציפור על ידי חיקוי קולה ובהתאם למבטא המקובל לאותה שפה. המילונים בעברית, רובם ככולם, מציינים את המילה 'בקבוק' כאונומטופאית, וכך כתב הרד"ק: עקב שינויי הצורות בעקבות הדקדוק העברי, פעמים רבות אובד ההקשר לתצליל, למשל נקש - מילה שמקורה כנראה דו או תלת עיצורי ללא תנועות, ומקבילותיו בשפות אירופיות דוגמת knock קנאק ביידיש, ובערבית طرق טרק. בכולם חל שינוי באופן ההגיה המקורי והמילה מאבדת אף בצורתה הקרובה ביותר למקורית, מעט ממשמעותה כתצליל. 2. אונומטופיה פונוקינטית (תצליל בהנעה קולית - מיוונית κινηο ניידות והנעה קולית כלומר תנועות אברי הקול) - מילים שבהם חיקוי הקולות המושמעים מאברי הקול האנושיים בשעת ביצוע פעולות: לדוגמה, הצליל המופק מהלשון והאף בשעת הליקוק והיניקה בפעלים "ינק", "שקק", ו"ליקק" (ודומות לה בגרמנית lecken, trinken באנגלית lick, drink). כך גם בליעה וגמיעה . 3. אונומטופיה פונומטפורית (צלילי חיווי) - מילים שהאדם מפיק בתרבות לשונית מסוימת על מנת להביע רגשות או חוויות. במילים אלו מזהים מורפמות שמכוח צלילן מעניקות הקשר לשורש המילה. לדוגמה הפועל אווה (רצון חזק) - הנובע מצליל השמחה או התחנונים "הו-הא!" המילה אבוי וביידיש "אוי וויי" כהבעת חלחלה ופחד, אך גם מילים בשפה כמו רטט ורעד - הנובעות מצלילי הגוף המביע את רגשותיו. השמעה נמשכת של האות מ"ם, "מממ" - לציון מזון טעים. וכדומה 4. אונומטופיה ויזואלית (תצליל נחזה) - מילים אשר תנועת אברי הדיבור בעת הגייתן מזכירה תמונה של חפץ או סיטואציה. כמו מילת השאלה בעברית מה, המשאירה את האדם פעור פה בהפתעה, והמילה "סוד" - הנאמרת תוך עיגול הפה ומציינת את צורת הפה בעת אמירת סוד, וכך גם המילה חיריק (והביטוי המקראי חירוק שיניים) הנאמרת תוך הצמדת השיניים וחשיפתן מבעד לשפתיים, על מנת להשמיע את התנועה. דוגמה מובחנת יותר היא המילה המקראית נִפתּוּל, ובעברית החדשה פִּתּוּל, וכך גם עִגּוּל ועִקּוּל. אמנם זהו למעשה אימוץ של משקל קִטּוּל, אך מהשימוש במקרא נראה שמקורו בצורת הפה הרומזת לתיאור אותו רוצים להשיג. המילה הצרפתית bobine שמשמעה "סליל", מבוטאת גם היא בעיגול הפה, ומוכרת כאונומטופיה. דוגמאות למילים אונומטופֵיות מילים המתארות קולות וצלילים הן בדרך-כלל אונומטופיות. בעברית נפוצות גם מילים אונומטופיות המייצגות גם שמות עצם ותארים. להלן מספר דוגמאות: ייצוגים לשוניים של קולות בעלי חיים: ביטויי הפועַל בעברית אמורים לייצג את התצליל, אך בחלקם איבדו את משמעותם המקורית: כלב: נבח (ובעברית החדשה: הב הב, או האו) חתול: יללה - מיאו, פרה: געוּ - מוּ, חמור: נעירה - אִיָה, ציפור: צפירה וציוץ - צפצוף, צויץ, אווז: וברווז: געגוע גע-גע ובאנגלית קוואק, יונה: הומה גירגור, כבשה פעה בֶאֶ-אֶ-אֶה שמות חיות וסוגי חיות: על שם קולותיהם הטיפוסיים ציפור על שם הצפרוּר (בריש רוטטת) צרצר מצרצורי החיזור, קוקייה - המשמיע "קוּקוּ", צפרדע המקרקר "דּע דּע", סיקסק שמות עצם ותיאורים מצליל הקשור בהם: בקבוק - נגזר מהצליל המופק בהתרוקנו, פקק, פינג פונג, פיצוץ/פצפוץ כפכף (לפי אחת הסברות) תיאורי קולות: קולות פעולה: זמזום, רשרוש, גרגור, שקשוק, קשקוש, צלצול, דינדון, שכשוך תיאורי דיבור: לחש לחשש, גמגם, המהם, אנפף, הדהוד, הד, עד, עדות, דבר, פטפוט, לעלע, להג, לעג, בסביבת האדם וגופו קולות הקשורים בתגובות גוף: רעד (ברי"ש רוטטת), רטט, ברד, קרר, קרח (באנגלית: afraid), שיהוק (אנגלית hickup), גיהוק, פיהוק מילים מקולות אפיים וגרוניים: אף, נפש, נשף, נשם, נפח, נחר (בערבית אנף, באנגלית נוז) מילים הקשורות בהשמעת אותיות שורקות: שרק, שר, לחש, לחשש, נחש, לוחך, שקט, הס, שתק, אש (לוחשת), קולות הקשורים במים: טיפה וטפטוף, בעבוע, פעפוע, מקווה, מטר מילים הקשורות בקול האש הלוחשת (כולל מילים ובהן צליל פֿ רפויה) שרפה, בערה, אפר (ומקבילתן fire, burn, ash) מילים מקולות שמחה ועצב עתיקים: יללה הלל, צחוק, שחוק, שיהוק, חכה (חיוך, חה חה), לצץ (לץ) אונומטופֵיָה כאמצעי ספרותי בשירה משמשת לעיתים מילה אונומטופיית אחת לחידוד המשמעות של מספר מילים קרובות אליה, המשתמשות באותו צליל. דוגמה טובה לשימוש כזה ניתן למצוא בשתי השורות הבאות, מאת המשורר זלי גורביץ': חוֹפֵר חוֹפֵר בְּחוֹל נוֹזֵל לַהֲפוֹך שֶׁטָח לְבוֹר צֵל המילה "חופר" אונומטופאית, כי הצליל "ח" מחקה את צליל חדירת האת (או הציפורניים) לאדמה. החזרה על המילה פעמיים מחדדת את התמונה הצלילית של פעולת החפירה (חזרה על חדירה לקרקע). חזרתו של הצליל במילים נוספות בשתי השורות הללו (בחול, להפוך, שטח) הופכת את פעולת החפירה לתמונה צלילית כוללת, המתרחשת במקביל לשיר כולו. כמו כן, צליל ה־xוֹ שחוזר בשורות אלו (חופר, בחול, נוזל, להפוך, בור) מחדד את תחושת העומק והתת-קרקעיות של צליל החפירה. גם בתנ"ך ניתן למצוא פסוקים אונומטופאיים. בפסוק "כקול הסירים תחת הסיר כן שׂחוק הכסיל" (קהלת ז, ט), הצליל "ס" החוזר ארבע פעמים (שלוש פעמים כ-ס',אחת כ-שׂ') בפסוק מזכיר את רחש שריפת הסירה הקוצנית. בצורה דומה, בפסוק "לכן, כאכול קש לשון אש וחשש להבם ירפה שרשם כמק יהיה..." (ישעיהו ה, כד) מחקה הצליל החוזר "ש" את קולה של האש האוכלת את כל הנקרה בדרכה. ראו גם מצלול (ספרות) קישורים חיצוניים זיוה שמיר, שירים ופזמונות גם לילדים - לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער, הוצאת פפירוס, 1986, הפרק: זיק ברק-נור, הך! - למעמד האונומטופיאה בשירי הילדים של ביאליק, עמ' 145–152. המילה המזמזמת רוביק רוזנטל על התצליל הערות שוליים קטגוריה:סמנטיקה קטגוריה:שמות קטגוריה:אטימולוגיה קטגוריה:אמצעים רטוריים קטגוריה:טכניקות ספרותיות	2024-05-01T01:38:50
אופוזיציה	אוֹפּוֹזִיצְיָה (בעברית: נֶגְדָּה) במובנה הרחב היא כלל העמדות, הארגונים והתנועות המתנגדים פוליטית או אידאולוגית לממשל או לעמדתו. בהקשר הפרלמנטרי-מדיני, אופוזיציה היא כלל המפלגות שאינן חברות בקואליציה (בעברית: יַחְדָּה), כלומר שלא התאגדו עם מפלגת השלטון והמפלגות שתומכות בה (אשר נציגיהן חברים בממשלה) לשיתוף פעולה ברשות המבצעת. מטרת האופוזיציה היא לייצג בפרלמנט את דעות המיעוט שלא זכו לייצוג בממשלה, לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו ולנסות להדיחו בהתאם לחוק. במשטר פרלמנטרי-יחסי כמקובל בישראל, חברי האופוזיציה מהווים מיעוט בקרב חברי הרשות המחוקקת, מכיוון שחברותם של רוב חברי הפרלמנט בקואליציה הכרחית ליציבותה. לעיתים נקבע בחוק או בנוהג שנציג של האופוזיציה יהיה נוכח תמיד בוועדות, על מנת לתת יצוג למיעוט. בישראל, בממלכה המאוחדת ובמשטרים פרלמנטריים דומים, מקובל שראש האופוזיציה הוא יושב ראש המפלגה הגדולה מבין המפלגות החברות באופוזיציה. בישראל ב, כבכל גוף פרלמנטרי, מתקיימת אופוזיציה (נֶגְדָּה) שמונה את סיעות הכנסת שבחרו שלא להשתתף בקואליציה. נהוג להעניק לסיעות האופוזיציה את ראשות מספר ועדות הכנסת, מספר שהשתנה בין כנסות שונות, וב־2008 נקבע בתקנון הכנסת כי ראשות הוועדה לענייני ביקורת המדינה תמסר רק לאופוזיציה. בישראל לא הוגדר מעמד רשמי לראש האופוזיציה עד לשנת 2000, שבה נחקק תיקון לחוק שהסדיר את מעמדו, סמכויותיו, שכרו וכדומה. בין היתר חויב ראש הממשלה למסור לו עדכונים בענייני המדינה. כמו כן נחשב ראש האופוזיציה כ"סמל מדינה" וזכאי לאבטחה. ברשויות המקומיות בישראל קיימת אופוזיציה גם כן, ונקבע בחוק שברשויות המקומיות יינתן לאופוזיציה ייצוג בכל אחת מוועדות החובה של הרשות המקומית. לקריאה נוספת הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ממשל ומדיניות קטגוריה:פרלמנטים	2024-08-25T16:59:45
אופוס דאי	ממוזער\|חותם הצלב של הארגון, "צלב חובק עולם" ממוזער\|ציור מהפיליפינים של המייסד מוקף באנשים העוסקים בעבודות שונות, כותרתו "התקדש בעזרת מעשיך". הופיע על בול לרגל 100 שנים להולדת חוסה-מריה אסקריבה ממוזער\|פסלו של הקדוש חוסה-מריה אסקריבה בוותיקן אופוס דאי (בלטינית: Opus Dei - "עבודת האל") הוא ארגון קתולי, שנוסד בשנת 1928 בידי חוסה-מריה אסקריבה, לאחר חיזיון שלטענתו פקד אותו. משימתו העיקרית הייתה לסלול דרך חדשה של קדושה לכל האנשים, כל זאת מבלי לשנות את המצב שבו הם נתונים. הדגש היה ועודנו על התקדשות דרך העבודה היומיומית, ועל שוויוניות בכל הנוגע למין, לגזע ולמוצא. מעמד הארגון במשך שנים רבות מעמד הארגון היה כ"מוסד סקולרי" (חילוני). בראשיתו נרדף בספרד על ידי מסדר הישועים. בשנת 1962 החל אסקריבה בצעדים ראשונים לשינוי מעמדו של הארגון, עד אשר ב-1982 קיבל הארגון מעמד פורמלי של "פרלטורה אישית" ("Personal Prelature"). מעמד זה אושר על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. אהדתו של האפיפיור העלתה את הארגון על דרך המלך ותרמה לפופולריות שלו. במסגרת מעמד זה הארגון הוא חלק מההיררכיה המוסדית של הכנסייה תחת פיקוד "קונגרגציית הבישופים". המושג "פרלטורה אישית" מתייחס לקריטריון המגדיר את החברוּת לפרלטורה, דהיינו היא לא מוגדרת על פי קריטריון קשור לשטח מסוים כמו המחוזות הרגילים של הכנסייה, אלא מדובר במוסד שתחום הגדרתו הוא אנשים. כלומר, חברי האופוס דאי הם תחת סמכותו של הפרלט רק בכל הקשור למטרה הספציפית של הפרלטורה, אולם בכל שאר העניינים 'הם קתולים השייכים למחוזות אשר בהם הם מתגוררים באופן קבוע או חלקי, "והם נמצאים אפוא תחת סמכותו של הבישוף המחוזי בכל אשר נקבע בחוק הקנוני באופן כללי לגבי מאמינים מן השורה". ב-2002 הוכרז מייסד הארגון כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. המהירות שבה נסתיים תהליך הקנוניזציה התאפשרה בזכות רפורמת החקיקה לתיקי הקנוניזציה, אשר עליה הכריז יוחנן פאולוס השני ב-1983 ואשר השלימה את עבודת פישוט ההליכים אשר בה פתח עוד פאולוס השישי. תיקים אחרים, כגון הקנוניזציה של פדרה פִּיוֹ, של אל-פֵּלֵה או של אמא תרזה מקולקטה הגיעו לקצם תוך פרק זמן קצר יותר הודות לחקיקה החדשה. תנאי קבלה כדי שאדם יתקבל כחבר, עליו קודם כל להיות בגיר (בן או בת 18). המעוניין חייב לבקש להתקבל באופן חופשי, מתוך ביטחון כי נקרא לכך על ידי האל. לפני שישתלב באופן זמני לפרלטורה, עליו לחכות לפחות 18 חודשים, ועוד חמש שנים נוספות, לכל הפחות, כדי שהשתלבותו תהיה סופית. מבנה הארגון הארגון פרוש באופן רשמי ב-67 ארצות ומכיל מעונות בכל מדינה בהם חברי הארגון יכולים לשהות בעלות סמלית, וכולל כ-88 אלף חברים. משתייכים לאופוס דאי אנשים מכל המעמדות החברתיים ומכל הסוגים: מאמינים מן השורה וכמרים, נשים וגברים, צעירים וזקנים, נשואים ורווקים. חברות באופוס דאי לובשת שלוש צורות שונות. לא מדובר במעמדות או בקטגוריות שונות אלא בדרכים שונות לחיות את הייעוד הנוצרי הזה בהתאם לנסיבות חייו האישיות של כל אדם. רוב החברים (70%) הם סופרנומרריים, דהיינו, "חברים מעבר למניין" – אלה הם נשים וגברים נשואים אשר גרים בבתיהם ועוסקים במקצועם הרגיל. הנומרריים, דהיינו "חברים מן המניין" (20%), הם נשים וגברים רווקים אשר גרים על פי רוב במרכזי הפרלטורה ועוסקים במקביל במקצועם ובפעילויות האופוס דאי. אחדות מן הנשים עוסקות באופן מקצועי בעבודות הבית ובניהול המרכזים ומכוּנות "נומרריות עוזרות". לבסוף, העמיתים, דהיינו "חברים שלא מן המניין", הם נשים וגברים רווקים אשר גרים עם משפחותיהם או לבדם. נכסים המרכז העולמי של הארגון ממוקם ב-Viale Bruno Buozzi מספר 73 ברומא. הנכסים שאנשי אופוס דאי משתמשים בהם בפעילויות ההכשרה הנוצרית אינם בבעלות של הפרלטורה אלא של מוסדות המורכבים מאנשים אשר משתתפים בפעילויות אלה ואשר עשויים להיות חברי אופוס דאי או לא. כלל הבניינים המיועדים לפעילויות שליחות ביוזמתם של אנשי אופוס דאי ושל אחרים (בתי ספר, בתי חולים, וכו') נאמד על ידי ג'ון אלן ב-2.8 מיליארד דולר – סכום הדומה לסך נכסיהם של ארגונים קתוליים אחרים בסדר גודל עולמי. פעילות במקביל לפעילות הרוחנית של הארגון, לרוב מתקיימים גם פעילויות אקדמאיות בבתים ובמרכזים השונים, הכוללים השתלמויות, כנסים, הרצאות ופעילויות התנדבותיות. כדי להרחיב את מעגל מאמיניו, עושה הארגון שימוש מושכל באמצעי התקשורת השונים, ואף מכשיר עיתונאים באוניברסיטה מיוחדת בספרד. אנשי הארגון טוענים שהם לא מקבלים בקלות מאמינים חדשים, ומקשים בקבלת מאמינים שמתדפקים על דלתותיהם. את עיקר פרסומו בשנים האחרונות חב הארגון לספר ולסרט "צופן דה וינצ'י", שבו הוא מוצג בצורה לא אוהדת במיוחד, אם כי גם לא שלילית לחלוטין. בספר "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י", יש ניתוח ההבדלים בין המציאות לבין הכתוב בספר. פעילויות רוחניות לדברי המייסד, האופוס דאי מבקשים לקדם בקרב אנשים מכל מעמדות החברה את השאיפה להשיג שלמות נוצרית בעולם. חברי ארגון זה אינם מבצעים כפייה דתית או שאיפה לקיום מסיון דתי, אלא בעיקר שיח בין דתי. רעיון זה של קריאה אוניברסלית לקדושה התקבל על ידי מועצת הוותיקן השנייה. למעשה, הרוחניות של האופוס דאי מבוססת על הנקודות הבאות: הידיעה שכל נוצרי אשר נטבל הוא בן מאומץ של אלוהים – ידיעה אשר מובילה אותו להתייחס אל אלוהים כאב ואל כל הנוצרים כאחים. חיי היום-יום והעבודה, אשר מהווים דרך לקדושה והזדמנות לפגוש את אלוהים. החופש של כל אדם בעניינים חילוניים (חברתיים, תרבותיים, מקצועיים וכו'). התפילה, אשר, לדבריו של המייסד, "היא סודו של האופוס דאי". בהקרבה בדברים הקטנים של חיי היום-יום. הספר Camino ("דרך") היצירה המפורסמת ביותר של חוסה-מריה אסקריבה, משקף את הרעיונות האלה במסגרת 999 עיונים רוחניים. ותורגם ל-43 שפות ונמכר ב-4.5 מיליון עותקים. קיים תרגום לעברית של הספר אשר יצא לאור בארגנטינה ב-1972. פעילויות הסתגפותיות בכל הקשור להסתגפות, רוח האופוס דאי שמה את הדגש בראש ובראשונה על הקרבת קורבנות קטנים: למשל, להתפלל כל בוקר, לדעת לחייך, להגיע בזמן או לסיים עבודה שהתחלנו. מספר חברים גם מבצעים סיגופים גופניים כגון לבישת שק (סיליקיום). בכנסייה הקתולית, ההסתגפות הגופנית, כל עוד היא מתבצעת במתינות ומבלי שדבר יפגע בבריאות, היא אחד האמצעים המסורתיים בסגפנות. מספר מוסדות בכנסייה ממליצים עליה. ידוע כי, בזמננו, דמויות כגון האם תרזה, פדרה פיו , האפיפיור יוחנן פאולוס השני או הבישוף אוסקר רומרו לבשו שק. חברי אופוס דאי טוענים כי הנוהג הזה, יחד עם סיגופים אחרים כמו צומות בימים המיועדים שנקבעו על ידי הכנסייה, מהווה דרך לקחת חלק בסבלו של ישוע ולהקריב קורבן לאלוהים. אופוס דאי ופוליטיקה התקנון של אופוס דאי, שאושר ב-1983 על ידי הכס הקדוש דרך המסמך הרשמי Ut sit, קובע כי לאנשי הפרלטורה, כמו לכל נוצרי אחר, יש חופש מלא בכל נושא מקצועי, חברתי או פוליטי. עיקרון זה צוין פעמים רבות על ידי המייסד, וממשיכי דרכו, משום שהמטרה היחידה שאופוס דאי טוענת לחפש היא רוחנית בלבד. ספרד חופש זה התבטא במשך השנים כאשר חברי אופוס דאי הביעו דעות פוליטיות מגוונות. דוגמה לכך התרחשה בתקופת רודנותו של פרנסיסקו פרנקו: מספר קטן של חברי המוסד מונו בממשלה (כגון מריאנו נאברו רוביו, אלברטו אוליסטרס ולאוראנו לופז רודו), בעוד שחברים אחרים (כמו רפאל קלבו סארר ואנטוניו פונטן) התנגדו לשלטון דרך העיתון "מדריד" (אשר הושבת למספר חודשים) ובעקבות זאת סבלו נידוי, רדיפות משפטיות ואפילו נאלצו לצאת לגלות. גם מנואל פרננדז אראל, חבר נומררי של אופוס דאי, נכלא בגלל ביקורתו למשטר. העיתונאי ג'ון אלן מציין שמכל הקרדנלים והבישופים הספרדיים, היחיד שנכלא על ידי משטר פרנקו היה חבר אופוס דאי: מדובר בקרדנל חוליאן הארנז, שהיה אז סטודנט באוניברסיטה. אנגליה ואיטליה אנשי אופוס דאי עסקו בפוליטיקה גם בארצות אחרות. באנגליה למשל מונתה רות קלי ממפלגת הלייבור (מרכז שמאל) לשרת התחבורה ב-2008, ובאיטליה פאולה בינאטי ממפלגת לה מרגריטה (גם היא מרכז-שמאל), נבחרה לסנטורית ב-2006. ישראל בישראל חברי האופוס דאי מתנדבים בין היתר בשטחי הרשות הפלסטינית ופועלים בתחום החינוך והחברה ואף משמשים כמורים בבתי ספר המשמשים את האוכלוסייה הפלסטינית, המוסלמית והנוצרית. ב-2019 נחנך ליד אבו גוש מרכז המבקרים סאקסום, מרכז פעילות אופוס דאי בישראל, המופנה לצליינים ומורי דרך. thumb\|מרכז המבקרים סאקסום ליד אבו גוש\|טקסט=מרכז המבקרים וסביבתו\|גבול\|מרכז\|600x600 פיקסלים קישורים חיצוניים ספרי חוסה-מריה הקדוש הערות שוליים קטגוריה:מסדרים רומיים-קתוליים	2023-08-25T17:48:15
אופוס דיי	redirect אופוס דאי	2004-12-25T00:54:03
מארק טווין	REDIRECTמארק טוויין	2004-10-17T20:52:07
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת	ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת (אלכסנדרינה ויקטוריה, באנגלית: Victoria; 24 במאי 1819 – 22 בינואר 1901) הייתה מלכת הממלכה המאוחדת מ-20 ביוני 1837 עד מותה. היא מלכה במשך 63 שנים ושבעה חודשים ויומיים, שנייה רק למלכה אליזבת השנייה. הייתה גם קיסרית הודו הראשונה, החל מ-1 במאי 1876. תקופת שלטונה נקראת על שמה, "התקופה הוויקטוריאנית". הייתה זו תקופת השיא של המהפכה התעשייתית, שבה עברה הממלכה המאוחדת התפתחויות רבות בתחומי החברה, הכלכלה והטכנולוגיה. במהלך שלטונה גדלה מאוד האימפריה הבריטית, ונחשבה לאימפריה החזקה ביותר בעולם. ויקטוריה הייתה נכדתו של המלך ג'ורג' השלישי, והשליטה הבריטית האחרונה לבית הנובר, בשנת 1901 ויקטוריה הלכה לעולמה בגיל 81 בנה אדוארד השביעי ירש את הכתר. ילדותה אביה של ויקטוריה, הנסיך אדוארד אוגוסטוס, בנו הרביעי של ג'ורג' השלישי, נישא ב-1818, בגיל 50, לוויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד. עשרה חודשים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, אלכסנדרינה ויקטוריה, על שם אלכסנדר הראשון, הצאר של רוסיה שהיה סנדקה, ועל שם אימה ויקטוריה. בעת לידתה הייתה החמישית בסדר הירושה לכתר הבריטי. אף ששמה הרשמי היה ויקטוריה, בני המשפחה נהגו לקרוא לה "דרינה". אביה נפטר מדלקת ריאות שמונה חודשים ושבעה ימים לאחר לידתה, וסבה, המלך ג'ורג' השלישי, מת שישה ימים ושלוש עשרה שעות בדיוק לאחר מכן. לאחר מות אביה, לא הייתה לאימה לכאורה כל סיבה להישאר באנגליה: לא הייתה לה בה משפחה, והיא בקושי דיברה אנגלית. היא בחרה להישאר משום שעל פי סדר ירושת המלוכה הבריטית הייתה אפשרות שבתה תהיה למלכה (לשלושת אחיו הבוגרים של הנסיך אדוארד לא היו ילדים). בילדותה למדה ויקטוריה אצל מורים פרטיים גרמנית, אנגלית, איטלקית, יוונית, סינית, צרפתית, חשבון, מוזיקה והמקצוע האהוב עליה, היסטוריה. היא הייתה אספנית של בובות, ציירת ומאיירת מוכשרת, וכתבה יומן אישי, הרגל שנמשך עד מותה. על חינוכה הופקדה הברונית לואיזה לצן, עד לפיטוריה על ידי מי שיהיה בעלה של המלכה הנסיך אלברט. יורשת העצר לבנו הבכור של ג'ורג' השלישי, המלך ג'ורג' הרביעי, הייתה רק בת אחת, שארלוט הנסיכה מווילס, שנישאה לדודה של ויקטוריה, לאופולד (לימים לאופולד הראשון, מלך הבלגים), ומתה בשנת 1817 בזמן שילדה, עוד לפני שנולדה ויקטוריה. לאחר מותה מיהרו אחיו הרווקים של המלך להינשא ולהוליד ילדים, כדי להבטיח לעצמם את הירושה. שמאל\|ממוזער\|250px\|המלכה ויקטוריה בגיל 23 ג'ורג' הרביעי נפטר כשוויקטוריה הייתה בת 11, ודודה, ויליאם הנרי, ירש את המלוכה כמלך ויליאם הרביעי בגיל 65. לוויליאם נולדו עשרה ילדים מפילגשו, שלא היו כשירים לרשת את כס המלוכה. בערוב ימיו נשא אישה, אך שתי בנותיו מנישואים אלה מתו בינקותן. בהיעדר ילדים במסגרת הנישואים שיכלו להמשיך את השושלת, הפכה הנסיכה הצעירה ויקטוריה ליורשת העצר. בשנת 1830 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק העוצרוּת, שקבע כי במקרה שהמלך ימות לפני שוויקטוריה תגיע לגיל 18, תשמש אמה, דוכסית קנט וסטראת'רן, כעוצרת עד בגרותה של ויקטוריה. המלך ויליאם היה מסוכסך עם דוכסית קנט, בעיקר מפני שהאמין כי מאהבה, ג'ון קונרוי (שרבים האמינו כי היה אביה הביולוגי של המלכה ויקטוריה), השפיע עליה מעבר למידה הראויה. ויליאם הצהיר כי הוא מקווה שיחיה לפחות עד יום הולדתה ה-18 של הנסיכה, רק כדי שאמה לא תמלוך בשמה. בתקופה זו האומנת של ויקטוריה הייתה הברונית לצן. המלך ויליאם מינה את ידידתו, הדוכסית מנורת'מברלנד, לאומנת הרשמית של ויקטוריה בשנת 1831, אך התפקיד היה בעיקר טקסי, והנסיכה המשיכה להיות תלויה בלצן. הדוכסית הודחה ב-1837 על ידי אמה של ויקטוריה אף על פי שניסתה להשפיע יותר על חינוך הממונה המלכותי שלה ולצן מילאה את תפקידה. לימים תהפוך לאחראית על משק הארמון עד שתשלח בחזרה לאחר חיכוכים עם בן זוגה של המלכה הנסיך אלברט. שנות המלוכה הראשונות שמאל\|ממוזער\|150px\|פרוטומה של המלכה ויקטוריה מאת ז'אן ז'אק פלאטרס במוזיאון ויקטוריה ואלברט ב-1837 נפטר המלך ויליאם הרביעי בגיל 71, וויקטוריה בת ה-18 עלתה לכס המלוכה כמלכת הממלכה המאוחדת. הכתרתה התקיימה ב-28 ביוני 1838 במנזר וסטמינסטר. ממלכת הנובר, שהייתה מאוחדת באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, פוצלה ממנה עם המלכתה של המלכה, הואיל ובהנובר, על פי החוק הסאלי, נאסר על נשים לשלוט. אחד מדודיה של ויקטוריה מצד אביה, הנסיך ארנסט, הומלך כמלך הנובר. ארנסט מוּנה גם ליורש העצר של כס המלוכה הבריטי עד לידתה של הנסיכה ויקטוריה בשנת 1840, משום שהמלכה הצעירה טרם נישאה וטרם ילדה ילדים. נישואים שמאל\|ממוזער\|200px\|נישואיהם של ויקטוריה ואלברט המלכה ויקטוריה פגשה לראשונה את בעלה המיועד, אלברט, בגיל 16, אך רק במהלך פגישתם השנייה בשנת 1839, בהיותה כבר מלכה, התאהבו זה בזה. הם היו בני דודים מדרגה ראשונה: אביו של אלברט היה אחי אמה של ויקטוריה. כמלכת הממלכה המאוחדת היה על ויקטוריה להציע נישואים לאלברט, והזוג נישא ב-10 בפברואר 1840 בארמון סנט ג'יימס שבלונדון. בניגוד לזוגות מלכותיים אחרים ששודכו על ידי הוריהם, היו ויקטוריה ואלברט מאוהבים. נישואיהם היו מאושרים ונחשבו מופת לחיי משפחה טובים. אלברט היה לא רק בן זוגה של ויקטוריה אלא גם יועצה הפוליטי החשוב ביותר. ממשלות ראשונות וניסיונות ההתנקשות בעת עלייתה של ויקטוריה לשלטון, אוישה הממשלה באנשי המפלגה הוויגית במשך קרוב לשבע שנים רצופות. לורד מלבורן, ראש הממשלה מטעם המפלגה, הפך במהרה לאחד האנשים המשפיעים בחייה של המלכה הצעירה, שלא הייתה מנוסה בחיים הפוליטיים. ממשלתו של מלבורן החזיקה מעמד רק זמן קצר, בעיקר בשל לחצים מהמושבות הבריטיות מעבר לים, והוא התפטר ב-1839. היועץ החשוב ביותר של המלכה ויקטוריה בתחילת דרכה היה דודה, לאופולד הראשון, מלך הבלגים. דרך לאופולד, אחייניה של ויקטוריה היו לאופולד השני וקרלוטה, קיסרית מקסיקו. לאחר התפטרותו של מלבורן פנתה המלכה לסר רוברט פיל מהמפלגה הטורית בבקשה שיקים ממשלה חדשה, אולם נתקלה בבעיה בשל משבר שכונה "משבר חדר השינה": באותה תקופה היה נהוג כי עובדי הארמון המלכותי יהיו קשורים למפלגה השלטת, ורוב משרתות המלכה היו נשותיהם של חברי המפלגה הוויגית. רוברט פיל דרש להחליפן בנשות חברי המפלגה הטורית, אך ויקטוריה סירבה להחליף את בנות לווייתה, משום שראתה בהן חברות ולא חלק ממוסד טקסי. פיל חש כי אינו יכול לכהן כראש ממשלה בתנאים כאלו והתפטר, ובכך סלל את הדרך לחזרתו של לורד מלבורן לתפקיד. במהלך היריונה הראשון של המלכה, ניסה צעיר אנגלי בשם אדוארד אוקספורד להתנקש בחייה כשנסעה עם בעלה בכרכרה. אוקספורד ירה פעמיים לכיוון המלכה, אך אקדחו היה טעון בנייר ובטבק בלבד. הוא הואשם בבגידה במדינה אך זוּכה בטענה לאי-שפיות. ניסיון ההתנקשות לא פגע בבריאותה של ויקטוריה או בהיריונה, והיא ילדה את בתה הבכורה ויקטוריה ב-21 בנובמבר 1840. ב-29 במאי 1842 ירה מתנקש צעיר בשם ג'ון פרנסיס באקדח לעבר המלכה, כשנסעה בכרכרה בפארק סנט ג'יימס. הוא נתפס במהרה על ידי המשטרה, הורשע בבגידה במדינה, והוגלה מהמדינה. חודש אחר כך היה ניסיון התנקשות נוסף, כשנער בשם ג'ון ויליאם בין ניסה לירות במלכה. הנסיך אלברט חש כי המתנקשים קיבלו עידוד מזיכויו של אדוארד אוקספורד ב-1840, והפציר בפרלמנט להעביר חוק חדש, שיקבע כי תקיפה בנשק בנוכחותו של מונרך תביא לעונש מאסר או הגליה של שבע שנים בנוסף להלקאה. חוק זה, שנקרא חוק הבגידה, התקבל בשנת 1842. רוברט פיל עלה לבסוף לשלטון לאחר הבחירות של שנת 1841, אך במהרה נתקלה ממשלתו בקשיים בשל חוקי הדגן, שאותם ביקשו רוב הוויגים וחלק מהטורים לבטל. החוקים בוטלו בפרלמנט בשנת 1846, ופיל התפטר מיד לאחר מכן. המלכה פנתה ללורד ג'ון ראסל כדי שיקים ממשלה חדשה, אך ממשלתו, ובמיוחד שר החוץ החדש, לורד פלמרסטון, לא מצאו חן בעיני המלכה. לורד פלמרסטון נהג לפעול ללא אישור מהממשלה, מראש הממשלה או מהמלכה, וב-1849 אף התלוננה ויקטוריה רשמית בפני לורד ראסל על כך שפלמרסטון שלח מסרים רשמיים למנהיגים זרים ללא אישורה. אולם תלונותיה לא הועילו, ופלמרסטון פוטר מתפקידו רק ב-1851, לאחר שהכריז על תמיכת בריטניה במהפכתו של נפוליאון השלישי בצרפת, ללא אישור מראש הממשלה. תקופת הנהגתו של לורד ראסל הייתה קשה לוויקטוריה גם מבחינה אישית. בשנת 1849 ירה מובטל אירי בשם ויליאם המילטון באקדח ליד כרכרת המלכה כשנסעה בלונדון, כדי להבהיל אותה. המילטון הועמד לדין באשמת עבירה על החוק של הנסיך אלברט משנת 1842, ונגזר עליו העונש המרבי של שבע שנות גלות. ב-1850 נפצעה המלכה באורח קל במהלך ניסיון התנקשות נוסף: רוברט פייט, קצין צבא לשעבר (שככל הנראה סבל ממחלת נפש), הכה בראשה באקדחו בעודה בכרכרתה. הוא נשפט וקיבל את העונש המרבי. יחסה של ויקטוריה לאירלנד המלכה ויקטוריה אהבה לבקר באירלנד עוד בצעירותה, ופעמים רבות בחרה לנפוש בעיר קילארני שבמחוז קרי. בתחילה הייתה אהודה בקרב האירים, אך ב-1845 החל באירלנד רעב תפוחי האדמה הגדול, שנמשך ארבע שנים, הביא למותם של יותר ממיליון אירים, ולהגירתם של מיליון תושבים נוספים מהאי. אף שהמלכה תרמה מכיסה כ-2,000 לירות שטרלינג לתושבי אירלנד הרעבים, הם הביעו עוינות כלפיה, בעיקר בשל מדיניותו של ראש הממשלה ראסל, שהואשם בהחמרת הרעב. ביקורה הרשמי הראשון של ויקטוריה באירלנד היה ב-1849. את הביקור ארגן המושל הבריטי של אירלנד, כדי להסיח את דעתם של האירים מהרעב וכד להבהיר לפוליטיקאים הבריטים את חומרתו. אף שהרעב פגע מאוד בתדמיתה של המלכה באירלנד, היא נותרה אהודה מספיק כדי שלאומנים איריים ישירו לה "אלוהים, נצור את המלכה" בפגישותיהם. עד שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 הידרדרה הפופולריות של המלכה באירלנד, בעיקר בשל סירובה לבקר בה לאחר שעיריית דבלין סירבה לברך את בנה אלברט אדוארד על נישואיו עם הנסיכה אלכסנדרה, ועל הולדת בנו הראשון, הנסיך אלברט ויקטור. ביקורה האחרון של ויקטוריה באירלנד היה בשנת 1900, כשהגיעה לאי כדי לעודד אירים להתגייס לצבא הבריטי במלחמת הבורים. ביקורה נתקל בהתנגדות מצד לאומנים איריים שהונהגו על ידי ארתור גריפית', לימים מייסד השין פיין. שנות אלמנותה מות אלברט שמאל\|ממוזער\|150px\|אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה הנסיך אלברט מת ממחלת הטיפוס ב-14 בדצמבר 1861, כנראה בשל היגיינה גרועה בטירת וינדזור. מותו מוטט את ויקטוריה, שהתאבלה ולבשה שחורים בשארית ימיה. לאחר התאלמנותה, פרשה כמעט לגמרי מהחיים הציבוריים, מיעטה להגיע ללונדון, ואף כונתה "אלמנת וינדזור". היא האשימה את בנה אלברט אדוארד במות בעלה, משום שהאמינה כי חלה כשביקר אצל הנסיך הצעיר בקיימברידג', כדי לנזוף בו על התנהגותו הבלתי נאותה. בידודה של ויקטוריה מהציבור פגע בתדמית המלוכה הבריטית, והגביר מאוד את האהדה לתנועה הרפובליקנית. היא בילתה את כל זמנה בבתיה שמחוץ ללונדון, בטירת בלמורל שבסקוטלנד, בבית אוסבורן שבאי וייט ובטירת וינדזור. מאבקים פוליטיים הנסיך אלברט התעניין מאוד בהתפתחויות שהביאה עימה המודרניות, ובעיקר בחידושים טכנולוגיים ובמהפכה התעשייתית. ויקטוריה רצתה להמשיך את מורשת המודרניזציה של אלברט, וימי שלטונה נחשבים לעידן של התחדשות. בשנים 1868–1880, במהלך המאבק על ראשות הממשלה בין ויליאם יוארט גלאדסטון הליברלי לבנג'מין דיזראלי השמרני, תמכה ויקטוריה בד'יזראלי. היא גם העניקה לו תואר אצולה, לאחר שביוזמתו הוכתרה ב-1876 לקיסרית הודו. בימי כהונתו של ד'יזראלי סיפחה בריטניה עוד מושבות לשלטונה, והייתה לאימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה. ד'יזראלי גם החזיר את עטרת המלוכה והכנסייה לתפארתה. לעומתו גלאדסטון היה ליברלי, ודגל בשחרור המושבות ובהענקת שלטון עצמי לאירלנד. לאחר מות ד'יזראלי התחדש המאבק בין גלאדסטון למרקיז סולסברי (בשנים 1880–1895), וויקטוריה תמכה בסולסברי השמרן. יובל הזהב בשנת 1887 חגגה ויקטוריה את יובל הזהב שלה, 50 שנות שלטונה. האירוע נחגג בנשף מפואר שאליו הוזמנו 50 ממלכי אירופה ומנסיכיה. למחרת חגג עִמה העם הבריטי בתהלוכה מפוארת שטרם נראתה כמותה במאל הלונדוני: המלכה-הקיסרית, בכרכרת הזהב, מלכי אירופה והעולם – מי על סוס ומי בכרכרה – וכן נציגות מרהיבה של כל המושבות. יובל היהלום ב-22 בספטמבר 1896 עברה ויקטוריה את המלך ג'ורג' השלישי כמונרך ששלט במשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה הבריטית. המלכה ביקשה שהחגיגות לציון מאורע זה יידחו בשנה, כדי שיחפפו לחגיגות שישים שנות שלטונה. לחגיגות אלו, יובל היהלום, הוזמנו כל ראשי הממשלות של חבר העמים הבריטי, ובמהלכן צעדו לפני ויקטוריה חיילים מכל המושבות, כולל מנהיגים מהודו הבריטית, שהביעו כבוד למלכה שהייתה גם קיסרית הודו. מותה במשך כל שנות אלמנותה בילתה ויקטוריה את תקופת חג המולד בבית אוסבורן שבאי וייט, שם נפטרה משבץ מוחי ב-22 בינואר 1901 בגיל 81. בעת מותה היו לצדה בנה, שעתיד היה להפוך למלך אדוארד השביעי, ונכדה הבכור, וילהלם השני, קיסר גרמניה. לפי בקשתה הניחו בניה את גופתה בארון הקבורה כשהיא לבושה בשמלה לבנה (המלכה לא לבשה לבן במשך 40 שנה, מאז מות הנסיך אלברט) ובהינומת החתונה שלה. לווייתה נערכה ב-2 בפברואר, והיא נקברה לצד הנסיך אלברט בגני פרוגמור שבטירת וינדזור. בשל שנאתה ללוויות שחורות, לבשה לונדון לכבודה בעת מותה צבעי סגול ולבן. ירושת המלוכה מותה של ויקטוריה שם קץ לשלטונו בן 187 השנים של בית הנובר בבריטניה. הואיל ובעלה היה שייך לבית סקסה-קובורג-גותה, יורשה, אדוארד השביעי, היה המונרך הבריטי הראשון משושלת זו. מורשתה התרבותית והחברתית עידן שלטונה של ויקטוריה היה עידן המהפכה התעשייתית, על כל השפעותיה על החברה, בעיקר העיור המהיר והחרפת הבדלי המעמדות. תקופה זו תוארה בכתביו של צ'ארלס דיקנס, שכתב באותה עת. באותה תקופה, ובמידה רבה בהשראתה של המלכה ויקטוריה, נוצר מה שכונה בדורות הבאים "מוסר ויקטוריאני", שעיקרו נאמנות לערכים פוריטניים (במשפחה) וקפיטליסטיים (בחיי החברה). צאצאיה שמאל\|ממוזער\|250px\|ויקטוריה ואלברט יחד עם חמישה מילדיהם, 1846 לוויקטוריה ואלברט נולדו תשעה ילדים: ויקטוריה (1840–1901), נישאה לפרידריך השלישי, קיסר גרמניה. בנם היה וילהלם השני, קיסר גרמניה האחרון. אלברט אדוארד (1841–1910), ירש את אמו על כס המלוכה הבריטי כמלך אדוארד השביעי. נישא לאלכסנדרה, נסיכת דנמרק, בתו של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק. אליס (1843–1878), נישאה ללודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן. אחת מבנותיה, אלכסנדרה, נישאה לצאר ניקולאי השני והייתה לצארינה האחרונה של רוסיה. בתה היא ויקטוריה, נסיכת הסן. נכדה של ויקטוריה ונינה של אליס היה הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה. אלפרד (1844–1900), נישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני. הלנה (1846–1923), נישאה לכריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין, נינו של כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק. מהלנה לא נותרו כיום צאצאים. לואיז (1848–1939), נישאה לג'ון קמפבל, דוכס ארגייל התשיעי, המושל הכללי של קנדה. ארתור (1850–1942), נישא ללואיזה מרגרטה, נסיכת פרוסיה, נינתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה. לאופולד (1853–1884), נישא להלנה, נסיכת ולדק ופירמונט. ביאטריס (1857–1944), נישאה להנרי, נסיך בטנברג, נכדו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן ואחיו של לודוויג פון באטנברג שנישא לוויקטוריה, נסיכת הסן, אחייניתה של ביאטריס. היא אמה של ויקטוריה אאוחניה, סבתו של מלך ספרד לשעבר חואן קרלוס. הזוג המלכותי השיא את ילדיו בצורה מחושבת לבני משפחות אצולה ברחבי אירופה, דפוס שהעניק לוויקטוריה את הכינוי "הסבתא של אירופה". כל חברי משפחות המלוכה האירופיות כיום מלבד שושלת המלוכה ההולנדית והנסיכים-שותפים של אנדורה הם צאצאים רחוקים של ויקטוריה. שושלת המלוכה של בלגיה אינה צאצאית של המלכה ויקטוריה אבל היא קרובת משפחה של המלכה מכיוון שמלך הבלגים הראשון, לאופולד הראשון, מלך בלגיה, היה דוד שלה. עם צאצאיה שמלכו או מולכים עדיין במדינות אירופה נמנים צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת; האראלד החמישי, מלך נורווגיה; קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה; מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק; קונסטנטינוס השני, מלך יוון (ואחותו סופיה, מלכת ספרד); חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד; ומיכאי הראשון, מלך רומניה. גם הטוענים לכתר של סרביה, רוסיה, פרוסיה, גרמניה וצרפת הם צאצאיה של ויקטוריה. "המחלה המלכותית" ויקטוריה הייתה נשאית של הגן הגורם למחלת ההמופיליה, שאותו העבירה לרבים מצאצאיה, ובשל כך קיבלה המחלה את הכינוי "המחלה המלכותית". לא ידוע על מקרים של המופיליה במשפחות מלוכה לפני ויקטוריה, ועדיין לא ברור כיצד הגיע הגן למשפחתה. גם בנותיה אליס וביאטריס היו נשאיות של המחלה, אך היחיד שחלה במחלה היה בנה השמיני, הנסיך לאופולד. העברת גן ההמופיליה במשפחות המלוכה האירופיות אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת, בתה של ויקטוריה, העבירה את הגן לשלושה מילדיה, לכל הפחות: פרידריך, נסיך הסן, מת בגיל שנתיים וחצי מדימום מוחי לאחר שנפל מחלון. אירן, נסיכת הסן, העבירה את המחלה לשניים משלושת בניה: ולדמאר, נסיך פרוסיה, שרד את המחלה אך לא היו לו ילדים. היינריך, נסיך פרוסיה, מת מדימום בגיל ארבע. אלכסנדרה, נסיכת הסן, קיסרית רוסיה כאשתו של הצאר ניקולאי השני, העבירה את המחלה לבנה היחיד: אלכסיי ניקולאייביץ', יורש העצר של רוסיה, אחד מחולי ההמופיליה המפורסמים בעולם. מחלתו וחולשתו של אלכסיי היו בין הגורמים שתרמו לנפילתה של האימפריה הרוסית ב-1917. הנסיך לאופולד, דוכס אולבני, היה חולה במחלה (אחד היחידים באותה התקופה ששרד את המחלה). העביר את הגן לבתו היחידה: הנסיכה אליס, רוזנת אתלון, העבירה את המחלה לבנה הבכור: רופרט, נסיך טק, היה חולה במחלה ומת בגיל 21 מדימום מוחי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים. ביאטריס, נסיכת הממלכה המאוחדת, העבירה את המחלה לשניים מילדיה, לפחות: ויקטוריה יוג'ני, נסיכת בטנברג, העבירה את המחלה לשניים מילדיה: אלפונסו, נסיך אסטוריאס, יורש העצר לכתר הספרדי, מת בגיל 31 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים. גונזאלו, נסיך ספרד, מת בגיל 20 מדימום פנימי שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים. לאופולד, נסיך בטנברג, מת בגיל 33 מדימום במהלך ניתוח בברכו. מורשתה של המלכה ויקטוריה שמאל\|ממוזער\|200px\|פסלה של המלכה ויקטוריה בעיר בריסטול תקופת שלטונה של ויקטוריה סימנה את המעבר ההדרגתי למונרכיה החוקתית הבריטית המודרנית. סדרת חוקים שהתקבלו במאה ה-19 הגבירו את כוחו של בית הנבחרים על חשבון כוחם של בית הלורדים והמלכה, ותפקיד המונרך הבריטי הפך ליותר ויותר סמלי ופחות מעשי. מאחר ששלטונה של ויקטוריה היה סמלי יותר מאשר פוליטי, היא שמה דגש על נושאי המוסר וערכי המשפחה, בניגוד לשערוריות המיניות, הכספיות והאישיות שהיו קשורות למלכים הקודמים מבית הנובר, שהורידו את ערכה של המונרכיה הבריטית. שלטונה של ויקטוריה יצר את הרעיון הבריטי של "מונרכיה משפחתית", שאיתו יכול היה המעמד הבינוני המתפתח להזדהות. מבחינה בינלאומית ויקטוריה הייתה דמות חשובה ביותר, לא רק כשליטת האימפריה החזקה בעולם, אלא גם דרך קשרי משפחה בינה לבין משפחות המלוכה האירופיות האחרות, שאותם יצרה דרך נישואים מחושבים של ילדיה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היו כל המונרכים של המדינות שנלחמו אחת בשנייה נכדיה של ויקטוריה או נשואים לאחד מנכדיה. מקומות רבים ברחבי העולם קרויים על שם ויקטוריה: שתי מדינות באוסטרליה (ויקטוריה (אוסטרליה) וקווינסלנד); שתי בירות קנדיות ויקטוריה (בקולומביה הבריטית) ורג'ינה (בססקצ'ואן); ויקטוריה, בירת איי סיישל; אגם ויקטוריה ומפלי ויקטוריה באפריקה, ועוד. אילן יוחסין ראו גם התקופה הוויקטוריאנית מוזיאון ויקטוריה ואלברט קישורים חיצוניים המלכה ויקטוריה באתר הרשמי של בית המלוכה הבריטי מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 1 מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 2 מכתביה של המלכה ויקטוריה, כרך מס' 3 יומניה של המלכה ויקטוריה פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״סינדרלה של היהודים״ באתר ״כאן״ התנקשויות ורדתה בילדיה: כיצד הפכה ויקטוריה למלכה החזקה בבריטניה? * קטגוריה:קיסרי הודו קטגוריה:התקופה הוויקטוריאנית קטגוריה:ריבוני מסדר הבירית קטגוריה:ריבוני מסדר הדרדר קטגוריה:ריבוני מסדר פטריק הקדוש קטגוריה:ריבוני מסדר האמבט קטגוריה:ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש קטגוריה:ריבוני המסדר הוויקטוריאני המלכותי קטגוריה:מלכות קטגוריה:בריטים ממוצא גרמני קטגוריה:כותבות יומן קטגוריה:נשים בתקופה הוויקטוריאנית קטגוריה:ילידות 1819 קטגוריה:בריטיות שנפטרו ב-1901 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1901	2024-09-03T16:11:52
הרשל גורדון לואיס	הרשל גורדון לואיס (; 15 ביוני 1929 – 26 בספטמבר 2016) היה במאי ומפיק קולנוע אמריקאי - יהודי, מהמוכרים ביותר בז'אנר סרטי הטראש הפרובוקטיבי והשנוי במחלוקת, הוא ה"סנדק" של ז'אנר סרטי הגור (Gore) ונחשב לאחד האקספלויטרים הגדולים בתולדות הקולנוע. האופורטיוניזם חסר הבושה של לואיס וחיפושו המתמיד והבלתי נלאה אחר הכסף הגדול, לא משנה היכן ימצא, קנו לו מקום של כבוד בפנתאון תרבות הטראש העולמית. במשך 10 השנים הקצרות בהן עסק בקולנוע, יצר לואיס ז'אנרים ותת-ז'אנרים "נחותים" למכביר, מתוך ניסיון עיקש להביא את הדבר הבא לשוק ולעשות את המכה הגדולה. התוצאה הייתה לרוב יצירות שנויות במחלוקת ששברו חוקים וגבולות בתחום הטעם הרע, זעזעו את הצופים והפכו במהרה ליצירות קאלט. מהאקדמיה לקולנוע המדמם לואיס, יליד 1929, החל את דרכו כפרופסור צעיר לספרות אנגלית (צעיר כל כך, שהוא טוען שרוב הסטודנטים בכיתות שלימד היו מבוגרים ממנו). אולם מהר מאוד הובילו הכישרונות הטבעיים את הרשל הצעיר לעולם הפרסום והטלוויזיה. אחרי שהתאכזב מהפוטנציאל הכלכלי של תחום הטלוויזיה, החליט לואיס בעצתו של מפיק סרטי הטראש האגדי דייוויד פרידמן, לעבור לעשיית סרטים באורך מלא. לאחר שהתוודע לסרטי הסופטקור המהפכניים של ראס מאייר, החל לואיס את דרכו כבמאי בז'אנר ה- Nudie, סרטי סופטקור עלילתיים או פסאודו-חינוכיים שהתרכזו בעולם מחנות הנודיסטים והשתמשו באלו כתירוץ להצגת ערום, שלא היה עד אז נפוץ בקולנוע. בתחילת שנות ה-60 הפיקו פרידמן ולואיס כ-30 סרטים ב-3 שנים מז'אנר הנודי. לקראת אמצע שנות השישים הוצף שוק סרטי הנודי וז'אנר הסקספלוייטיישן (Sexploitation) במתחרים שהיו מוכנים לקצץ בעלויות ולשבור את השוק. לואיס חיפש כיוונים קולנועיים חדשים ורווחיים יותר להשקיע בהם את מרצו. חיפושו הסתיים בהארה ששינתה לעד את פני הקולנוע. לילה אחד, כשהוא צופה בטלוויזיה בגנגסטר הנופל על הקרקע לאחר שנורה למוות, הרגיש לואיס תחושת אכזבה עמוקה כשהלה פשוט עצם עיניו ונפח נשמתו. "זה לא מספיק", אמר, "הבחור הזה צריך להשפריץ דם כמו גייזר". ז'אנר חדש נולד, ז'אנר ה- גור. סרטיו של לואיס הסרט הבא של לואיס, (Bloodfeast (1963, נחשב לסרט ה- gore הראשון בהיסטוריה. במרכז הסרט עומד קוסם העוסק במאגיה מצרית קדומה, ומבשל חלקי גוף של נשים כהכנה לטקס מאגי שמטרתו להקים לחיים אלה קדומה. המשחק היה גרוע והצילום סטטי, אבל היה שם הרבה דימום והסרט הפך להצלחה מסחרית גדולה בהתחשב בתקציב הנמוך (24,500$). במהלך השנים הבאות המשיך לואיס ליצור כמות מרשימה של סרטים בתקציב נמוך וגילה כושר המצאה לא מבוטל. ב- (Two Thousand Maniacs (1964, שנחשב על ידי רבים כיצירת המופת שלו, הוא מתמקד בעיירה דרומית שנעשה בה טבח במלחמת האזרחים האמריקאית, ושמתיה שבים לחיים מדי 100 שנה על מנת לנקום נקמה ביאנקים הארורים. את עקבות תת-הז'אנר שהמציא בסרט זה, ז'אנר העוסק בעירוב מדמם בין תיירים תמימים מהצפון והיליבילי דרומיים, אפשר למצוא בסרטי אימה כמו המנסרים מטקסס, יום שישי השלושה עשרה ולגבעות יש עיניים (Hills have eyes). ב- (Color Me Blood Red (1965 עוסק לואיס בצייר אובססיבי שבקנאותו לאמנות קיצונית משתמש בדמו שלו ובדמם של אחרים על מנת להעניק לציוריו גוונים חיים במיוחד.(Wizard of Gore (1970 הוא סרט מהפנט על קוסם כריזמטי גם אם פתטי המשתמש בעיוותי חלל וזמן של מציאויות מקבילות על מנת לבצע רציחות מזוויעות במסגרת מופע הקסמים שלו. ואילו בסרטו האחרון ה-(Gore Gore Girls (1972 חיבר לואיס בין אהבתו לעירום לבין אהבתו לדם, בעלילה שעסקה בסדרת רציחות המתרחשת במועדון חשפניות ביזארי במיוחד. לואיס גם משלב בסרט זה הערות חריפות על הפמיניזם של תחילת שנות ה-70. הקריירה הקצרה והפוריה של לואיס ידעה שיאים וכשלונות גדולים. הוא ביים שורה ארוכה של סרטים אזוטריים בתקציב נמוך ביניהם: סרטי ילדים, סרטי הילבילי ואף סרט בלקספלויטיישן ועירום שיצר כטובה אישית לחבר. הוא ידוע כיוצר ורסטילי וחסכני במיוחד שלא רק ביים, הפיק, תסרט, הכין את האפקטים המיוחדים והלחין את המוזיקה לסרטיו, אלא אף ביצע את הקריינות בפרומואים על מנת לחסוך בעלויות. בשנת 1972, לאחר שבעקבות ביטול חוקי צנזורה, החלה הוליווד להפיק סרטי גור משל עצמה ולהתחרות ביצירה העצמאית, עזב לואיס את עולם הקולנוע חזרה לטובת עולם הפרסום. לואיס נחשב לאחד הגורואים הגדולים בנושא השיווק הישיר ופרסם עשרות ספרים בנושא. עדנה מחודשת מאז שנות ה-80, כאשר נבחר כבמאי הגרוע בהיסטוריה, חווה הקולנוע של לואיס עדנה והוא הפך למרואיין מבוקש. לואיס התייחס בביטול ובזלזול לניתוחים רציניים של עבודתו וטען כי מעולם לא ראה את עצמו כאוטר, שתעשיית הקולנוע היא עסק ושאין לו אלא רחמים למי שמאמין שקולנוע הוא אמנות ומבזבז עליה כסף. עם זאת, אין ספק שלואיס גם נהנה ממעמדו כסנדק סרטי הגור. ב-2002, לאחר 30 שנה של התנזרות מעולם הקולנוע, ביים לואיס את Bloodfeast 2: All you can eat. סרט ההמשך ליצירת הגור הראשונה שביים בשנת 1963. להרשל גורדון לואיס נודעה השפעה עצומה על תולדות הקולנוע, לא רק בתחום קולנוע האימה, אלא גם על במאי טראש עכשוויים כחבורת טרומה (גולשים נאצים חייבים למות), או במאי הקאמפ ג'ון ווטרס (פינק פלמינגוס, אמא סדרתית, ססיל בי. דמנטד). קישורים חיצוניים מדריך להרשל גורדון לואיס הקולנוע של הרשל גורדון לואיס ריאיון עם הרשל גורדון לואיס קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים קטגוריה:מפיקי קולנוע אמריקאים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת נורת'ווסטרן קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2016	2024-08-20T08:32:51
אוגוסטו פינושה	אָאוּגוּסטוֹ חוֹסֶה רָמוֹן פִּינוֹשֶׁה אוּגַרְטֶה (בספרדית: Augusto José Ramón Pinochet Ugarte; 25 בנובמבר 1915 – 10 בדצמבר 2006) היה גנרל צ'יליאני אשר עמד בראש הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה ("החונטה"), אשר שלטה בצ'ילה בשנים 1973–1990. 250px\|ממוזער\|שמאל\|פינושה כרמטכ"ל צבא צ'ילה בשנת 1971 250px\|ממוזער\|שמאל\|תמונת פורטרט רשמית של פינושה משנת 1974 250px\|ממוזער\|שמאל\|פינושה יחד עם הנרי קיסינג'ר ב־1976 ראשית חייו פינושה נולד בעיר ולפראיסו ב־25 בנובמבר 1915. הוא היה בנם של אוגוסטו פינושה ורה (1891–1944), צאצא של מהגר ברטוני צרפתי מהמאה ה־18, ואולינה אוגרטה מרטינז (1895–1986), אישה בעלת מורשת באסקית שמשפחתה הייתה בצ'ילה מאז המאה ה־17. פינושה למד בבית ספר יסודי ותיכוני בוולפראיסו, ולאחר מכן למד בבית הספר הצבאי בסנטיאגו, אליו נכנס ב־1931. ב־1935, לאחר ארבע שנים של לימודי גאוגרפיה צבאית, סיים את לימודיו בדרגת סגן שני בחיל הרגלים. קריירה צבאית בספטמבר 1937 הוצב פינושה בגדוד "צ'אקבוקו", בקונספסיון. שנתיים לאחר מכן, ב־1939, הוא עבר לגדוד "מאיפו", ששומר בעיר ולפראיסו. הוא חזר לבית הספר לחי"ר ב־1940. ב־30 בינואר 1943 נישא פינושה ללוסיה היריארט רודריגז, איתה נולדו לו חמישה ילדים: אינס לוסיה, מריה ורוניקה, ג'קלין מארי, אוגוסטו אוסבלדו ומרקו אנטוניו. עד סוף 1945, פינושה שובץ לגדוד "קרמפנגו" בעיר איקיקה שבצפון המדינה. שלוש שנים לאחר מכן, הוא נכנס לאקדמיית הצבאית של צ'ילה, אך נאלץ לדחות את לימודיו, כי בהיותו הקצין הצעיר ביותר, הוא נאלץ לבצע משימת שירות באזור הפחם של לוטה. בשנת 1948, פינושה הצטרף לארגון הבונים החופשיים בלשכת ויקטוריה מס' 15 של סן ברנרדו, המזוהה עם הלשכה הגדולה של צ'ילה. בשנה שלאחר מכן חזר ללימודיו באקדמיה, וב־1951, חזר ללמד בבית הספר הצבאי. במקביל, הוא עבד באקדמיה הצבאית, ונתן שיעורי גאוגרפיה צבאית וגאופוליטיקה. הוא גם היה העורך של המגזין המוסדי Cien Águilas ('מאה נשרים'). בתחילת 1953, בדרגת רב־סרן, נשלח לשנתיים לגדוד "רנקגואה" באריקה. בהיותו שם, הוא מונה לפרופסור באקדמיה הצבאית של צ'ילה, וחזר לסנטיאגו כדי להיכנס לתפקידו החדש. ב־1968 הוא מונה למפקד דיוויזיית הארמייה השנייה, שבסיסה בסנטיאגו, ובסוף אותה שנה הועלה לדרגת בריגדיר ומפקד ראש הדיוויזיה ה־6, בחיל המצב באיקיקה. בתפקידו החדש, הוא גם מונה למפקח מחוז טרפקה. בינואר 1971 הועלה פינושה לדרגת גנרל דיוויזיה ומונה למפקד חיל המצב של צבא סנטיאגו. ב־8 ביוני 1971, בעקבות רצח מפקד המחוז, מינה הנשיא סלוודור איינדה את פינושה לסמכות העליונה במחוז סנטיאגו, תוך הטלת עוצר צבאי על המחוז מדי ערב, שהוסר מאוחר יותר. עם זאת, ב־2 בדצמבר 1971, בעקבות סדרה של הפגנות נגד המדיניות הכלכלית של איינדה, העוצר נכפה מחדש, כל ההפגנות נאסרו, כאשר פינושה הוביל את הדיכוי נגד ההפגנות נגד איינדה. בתחילת 1972 מונה לראש המטה הכללי של הצבא. עם התגברות המחלוקות הפנימיות בצ'ילה, לאחר שהגנרל פראטס התפטר מתפקידו, מונה פינושה למפקד העליון של הצבא ב־23 באוגוסט 1973 על ידי הנשיא איינדה. ההפיכה פינושה תפס את השלטון ב־11 בספטמבר 1973 בהפיכה צבאית אלימה שבה הודח ונהרג סלוודור איינדה, הנשיא הסוציאליסטי הראשון שנבחר לכהונה בצ'ילה. ההפיכה באה אחרי תקופה של חוסר יציבות כלכלית וחברתית, מהומות ושביתות, ושמה קץ לתקופה ממושכת של מתיחות ביחסי המדינה עם ארצות הברית, אשר חששה מהשתלטות קומוניסטית על צ'ילה. מפרטים שנודעו בשלב מאוחר יותר התברר כי ממשל ניקסון, שהיה באותה עת נשיא ארצות הברית, היה מעורב באופן פעיל בהדחתו של איינדה ובמימון השביתות. ב־11 בספטמבר 1973 הפציץ צבא צ'ילה בהנהגת פינושה את הארמון הנשיאותי ותפס את השלטון מידיו של הנשיא איינדה, אשר נמצא מת זמן קצר לאחר מכן. פינושה לקח לעצמו את תפקיד שר הפנים והבהיר במסיבת עיתונאים שבכוונת החונטה לשלוט במשך זמן בלתי מוגבל וישתמש בכל האמצעים להבטיח את שלטונו. משטר החונטה שבראשו עמד פינושה השעה מיד את החוקה, את חירויות האזרח ואת זכויות האדם בצ'ילה, פיזר את הקונגרס, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית. בנוסף, נפתח מסע של טרור כנגד יריבים מן השמאל, כולל מספר יהודים שהיו חברים בממשלה. על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך אשר התפרסם ב־2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ־3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ־27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית – ה־DINA. נשיאות צ'ילה ביוני 1974 מונה פינושה לנשיא צ'ילה. בספטמבר 1986 ניצל פינושה מניסיון התנקשות, כששיירת המכוניות שלו נקלעה למארב. חמישה שומרי ראש נהרגו, שישה נפצעו ופינושה נפגע בידו. בעקבות ניסיון ההתנקשות הוכרז בצ'ילה מצב חירום. מדיניות כלכלית מדיניותו הכלכלית של פינושה עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), נקט פינושה צעדי ליברליזציה במדינה, החל משנת 1975. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושה את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מיסים על רווחים ועל הון. תוצאות המדיניות הנאו־ליברלית שבה נקט פינושה היו צמיחה שנתית של התמ"ג בקצב של 2.9% בשנה ב־15 שנות שלטון החונטה הצבאית, זינוק של העוני מ־17% ב־1969 ל־45% ב־1987 ואי שוויון שזינק לשיא של כל הזמנים בצ'ילהChiles Weg zur Sozialen Marktwirtschaft.. הפרת זכויות אדם משטרו של פינושה היה אחראי להפרות רבות של זכויות אדם בתקופת שלטונו, כולל מעצרים, עינויים, העלמה ורצח ועינויים של פעילים פוליטיים וחברתיים. לפי דו"ח של הוועדה הממשלתית שכלל עדויות של יותר מ־30,000 בני אדם, ממשלתו של פינושה הרגה לפחות 3,197 בני אדם ועינתה כ־29,000. שני שלישים מהמקרים המפורטים בדו"ח אירעו ב־1973. פרופסור קלייב פוס (Clive Foss) מעריך בספרו "הרודנים: 2,500 שנים של כוח ושחיתות מוחלטת" (הוצאת Quercus 2006) כי 1,500–2,000 צ'יליאנים נהרגו או "נעלמו" במהלך תקופת משטר פינושה. באוקטובר 1979 דיווח עיתון הניו יורק טיימס כי אמנסטי אינטרנשיונל תיעד את היעלמותם של כ־1,500 צ'יליאנים מאז 1973. המשטר השתמש בתקנות לשעת חירום כדי לעצור ולענות אזרחים. לדוגמה ניבס אירס נחטפה והועברה למרכז עינויים. היא עברה אונס קבוצתי, וכן אונס באמצעות כלבים שאומנו לכך במיוחד וכן הוחדרו חולדות לתוך איבר מינה. דוגמה נוספת לזוועות המשטר היה מרכז העינויים "ונדה סקסי" — "ונדה", מילה שפירושה כיסוי עיניים בספרדית, מפני שהעצורים היו עם מטפחות על העיניים כל הזמן שהותם במתקן, ו"סקסי" בגלל ההתעללויות המיניות, ומעשי האונס של האסירות במקום, כולל אונס על ידי כלבים. המענים הכריחו את בני הזוג ובני משפחה לצפות באונס של נשים במתקן. ההפסד והפרישה ב־1980 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, שקבעה שבשנת 1988 יתקיים משאל עם על כהונת הנשיא, שבו יתמודד מועמד אחד בלבד, ולאחריו יועבר השלטון בצ'ילה מידי החונטה הצבאית בראשות פינושה לידיים אזרחיות. לקראת משאל העם ביטל פינושה את מצב החירום בארצו והגולים הפוליטיים הורשו לשוב לצ'ילה, אך הדבר לא סייע לו ופינושה הפסיד במשאל העם. שנה לאחר מכן התקיימו בחירות חופשיות לנשיאות, בהן זכה מועמד של איחוד מפלגות המרכז שגבר על מועמדו של פינושה. במרץ 1990, בהתאם לחוקה, העביר פינושה את כהונת הנשיא ליורשו, אולם שמר לעצמו את תפקיד המפקד העליון של הצבא. ב־1998 פרש פינושה מהצבא, ומונה לסנאט הצ'ילאני במינוי מיוחד לכל החיים, על פי החוקה שהוא עצמו חוקק. יחסיו ליהודים פינושה העריץ את הצבא הנאצי, בניגוד לבונדסוור, צבא גרמניה המודרני, אותו כינה בשנות השבעים "צבא של הומואים חסרי תועלת". הוא גם טיפח קשרים עם תושבי היישוב קולוניה דיגנידד שיושב על ידי נאצים שנמלטו לצ'ילה אחרי כניעת גרמניה הנאצית. ב־1983 נחשף כי הפושע הנאצי ולטר ראוף גר בסנטיאגו, אך צ'ילה דחתה את הבקשה להסגירו לידי ישראל. למרות הקשרים עם ישראל, רצח משטרו של פינושה כמה עשרות יהודים על פי אומדן שמרני. בסך הכול בתקופת שלטונו נרצחו 4,000 מתנגדים פוליטיים על ידי גופי הביטחון, הצבא והמשטרה, רבים מהם לאחר שנחטפו, ועשרות אלפים נעצרו, עונו או אולצו לצאת גלות. יהודים רבים היגרו לישראל בתקופה זו. יחסי ישראל עם פינושה בתקופת שלטונו של פינושה סיפקה ישראל נשק, אימונים והכשירה ארגוני ביטחון צ'יליאנים. בין הציוד שרכשה הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה מישראל היו ספינות טילים מחיל הים הישראלי שהוצאו משימוש, כמו כן ספינות דבור שהיו בשימוש חיל הים וכאלה חדשים שיוצרו בישראל. חברת תעשיות רכב נצרת עילית מכרה לצ'ילה רכבי שטח. בשנת 1993 ביקש לבקר בישראל, אך ממשלת רבין השנייה החליטה לא לאפשר זאת. בשנת 1997, לאחר עליית נתניהו לשלטון, ביקר פינושה בישראל כדי לדון בעסקאות נשק, אז בתפקיד המפקד העליון של צבא צ'ילה. בשנת 2012 פורסם בצ'ילה ספרו של הוגו הרווי, על היחסים בין ישראל וצ'ילה בשנים 1973–1990. הספר מתאר ראיות מהצד הצ'יליאני על הסחר בנשק בין שתי המדינות. לפי הערכות, בצד הישראלי קיימים עשרות אלפי מסמכים בנושא אותם ממשלת ישראל מסרבת לחשוף. בשנת 2016, בעקבות בקשות חופש מידע נחשפו לראשונה מסמכים רבים, על הקשרים הקרובים בין ישראל לדיקטטורה הצבאית. ב־2015 פנו ליועץ המשפטי לממשלה אם ובתה, לילי טראובמן ותמרה סנטוס טראובמן, אזרחיות ישראליות שעלו מצ'ילה, לאחר שנרדפו בשנות ה־70 על ידי הדיקטטורה במדינה, שגם חטפה, עינתה ורצחה את אביה של לילי, ארנסטו טראובמן, והעלימה את גופתו. השתיים דרשו כי היועץ יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד הגורמים המעורבים במשרדי החוץ והביטחון, בצה"ל ובקרב סוחרי נשק ישראלים בגין סיוע בפשעים נגד האנושות, שביצע הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה בראשותו אוגסטו פינושה. היועץ המשפטי סירב לפתוח בחקירה. ניסיונות העמדה לדין עקב הפרת זכויות אדם ופשעים נגד האנושות על פי החוקה שיזם, פינושה היה חסין מכל האשמה פלילית בצ'ילה על הטרור האזרחי שיישם משטרו, שכלל חטיפות, היעלמות, הוצאות להורג ועינויים. ב־9 בפברואר 1991 פורסם דו"ח רטיג של ה"וועדה הלאומית לאמת ולפיוס" שחקרה את הפרת זכויות האדם במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית של פינושה. הדו"ח קבע כי במהלך שנות הדיקטטורה נרצחו 2,279 איש ואישה. 164 מתוכם מסיבות פוליטיות, ו־2,115 על רקע הפרת זכויות אדם. מספר מדינות ניסו להעמידו לדין באשמת פשעים נגד האנושות, ללא הצלחה. ספרד ניסתה, על בסיס חוקי ההסגרה והשיפוט של האיחוד האירופי ובלחץ פעילי זכויות אדם ומשפחות קורבנות המשטר, להעמיד אותו לדין בסוף שנות ה־90. באוקטובר 1998, בעודו מבקר בלונדון, נעצר פינושה בן ה־82 על פי צו מעצר שהוציא נגדו השופט החוקר הספרדי בלטסר גארסון. פינושה הושם במעצר בית במרפאה שבה עבר ניתוח גב. האישומים נגדו כללו 94 סעיפים של עינויים נגד אזרחים ספרדים בזמן השלטון הצבאי בצ'ילה. לאחר דיונים של כשנה בהליך הסגרה לספרד, במהלכם נטען כי אין להסגיר את פינושה לספרד עקב מצבו הבריאותי המעורער, החליטה ממשלת בריטניה שלא להסגירו מטעמים הומניטריים. אף על פי שממשלת צ'ילה התנגדה למעצרו בבריטניה, להסגרתו לספרד ולהעמדתו לדין, לאחר שובו למולדתו מונה שם שופט חוקר, על מנת לחקור מספר רב של אישומים פליליים נגד השליט לשעבר. בשנת 2000 הסיר בית המשפט העליון במדינה את החסינות של פינושה, וסלל את הדרך להעמידו לדין. כתב אישום הוגש נגדו אז בגין 75 מקרי רצח וחטיפה. עם זאת, שנתיים אחר כך ביטל אותו בית משפט את ההאשמות בטענה כי הוא חולה מכדי לעמוד לדין. בשנים הבאות חי פינושה בצנעה כסנאטור לשעבר והמעיט בהופעות ציבוריות. במאי 2004 הסיר בית משפט לערעורים הצ'יליאני את חסינותו של פינושה בשל מעורבותו בפרשת שיירת המוות, ובכך הפך את פסיקתו הקודמת בעניין. באוגוסט 2004, גם בית המשפט העליון בצ'ילה הסיר את חסינותו, ונפתחה הדרך להעמיד אותו לדין. בספטמבר 2004 חקר שופט את פינושה באשמת פשעים נגד האנושות שהתרחשו בתקופת שלטונו הצבאי. השופט חואן גוסמן הגיע לביתו וחקר אותו במשך כשעה. החקירה התמקדה בחטיפתם ועינויים של כ־19 בני אדם, במסגרת "מבצע קונדור". חקירת פשעיו נמשכה חודשים רבים ובנובמבר 2005, נשלח למעצר בית לאחר שהואשם במקביל בכמה עבירות מס שונות בעניין 27 מיליון דולר שנמצאו בחשבונות הבנק הסודיים שלו ושנרשמו תחת שמות בדויים. במקביל גם נחשף שתאגיד הנשק הבריטי BAE סיסטמס העביר תשלומים חשאיים בסך שני מיליון דולר לפינושה, במטרה להבטיח באמצעות השוחד חוזים עם משטרו. בינואר 2006 גם אשתו ובנו של פינושה נעצרו על העלמת מס. מותו בשנים האחרונות לחייו הידרדרה בריאותו של פינושה, וימים אחדים לאחר שנעצר במעצר בית, ב־3 בדצמבר 2006, אושפז בבית חולים צבאי עקב התקף לב. הוא מת ב־10 בדצמבר 2006 בגיל 91. לאחר מותו נערכו הן עצרות שמחה והן הפגנות אבל בסנטיאגו וברחבי צ'ילה. ממשלת צ'ילה החליטה שלא תיערך לו הלוויה ממלכתית אלא הלוויה צבאית שלה היה זכאי כגנרל בדימוס. לקריאה נוספת Benjamin Beit-Hallahmi, The Israeli Connection: Who Israel Arms and why. I.B.Tauris, 1987, p. 98-101 קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אנשי צבא צ'יליאנים קטגוריה:נשיאי צ'ילה קטגוריה:הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה קטגוריה:צ'יליאנים בעלי שורשים בסקים קטגוריה:ילידי 1915 קטגוריה:נפטרים ב-2006	2024-05-30T10:56:13
השערת גאיה	השערת גאיה היא השערה פסאודו-מדעית לפיה היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה עם הסביבה האי-אורגנית ובכך יוצרים מערכת סינרגטית אשר מווסתת ומתקנת את עצמה כדי לשמר ולהנציח את התנאים המאפשרים חיים על פני הכוכב. על פי ההשערה, הביוספירה והאבולוציה של היצורים החיים על פני כדור הארץ משפיעים על גורמים כגון ההתחממות הגלובלית, מידת המליחות של מי הים רמת החמצן באטמוספירה, ויצירת תהליכים מתקנים אשר משמרים את מערכת היצורים החיים כאשר נוצר חוסר איזון כלשהו. ההשערה נוסחה לראשונה על ידי ג'יימס לאבלוק בספר The Ages of Gaia וכונתה על שם אלת האדמה גאיה במיתולוגיה היוונית. ההשערה פותחה על ידי המיקרוביולוגית לין מרגוליס. ביקורת על ההשערה הגאולוגים, הביולוגים, ומדעני האטמוספירה מקבלים את השאלה כיצד אורגניזמים משפיעים על סביבתם הקרובה, משנים אותה ולפעמים אף מווסתים אותה, וכן את הדיון על השפעתם המצטברת על אקלים העולם כשאלה מחקרית תקפה. אולם השערת גאיה בכללותה שנויה במחלוקת ונחשבת לפסאודו-מדע. ביקורת נוספת נמתחת על ידי מדעני איכות סביבה הטוענים כי ההשערה פוטרת את המזהמים מאחריותם, היות שלפיה כדור-הארץ מרפא ומתקן בעצמו את הנזקים שגורמים להם המזהמים. ראו גם סביבתנות אורגניזם-על הוליזם קישורים חיצוניים הערות שוליים James Lovelock at 100: the Gaia saga continues Nature 2019 קטגוריה:אקולוגיה קטגוריה:פסאודו-מדע קטגוריה:חשיבה מקיימת	2024-07-31T17:02:48
צ'אד	רפובליקת צ'אד (בערבית: جمهورية تشاد, תעתיק מדויק: ג'מהורית תשאד; בצרפתית: République du Tchad) היא מדינה במרכז אפריקה ללא מוצא לים שגובלת בלוב בצפונה, בסודאן במזרחה, ברפובליקה המרכז-אפריקאית בדרומה, בקמרון ובניגריה בדרום-מערב ובניז'ר במערב. רוב אוכלוסיית צ'אד הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ומשמשת כמדינה משקיפה בליגה הערבית. היסטוריה שטחה של צ'אד של היום עשיר בממצאים פלאונטולוגיים וארכאולוגיים. בשנת 1996, אנתרופולוג צרפתי בשם מישל ברונה (Michel Brunet) מצא באזור בחר אל-ע'זאל (בערבית: بحر الغزال) לסת הומינינית שגילה תוארך ל-3 מיליון שנים, ואשר קיבלה את השם המדעי Australopithecus bahrelghazali וכן את הכינוי הבלתי רשמי אבּל (Abel), על שם ידידו של ברונה. בשנת 2002 מצאו ברונה ושותפיו באזור בורקו (Borkou) בצפון צ'אד גולגולת של הומינין, שגילה תוארך לכ-7 מיליון שנים, לה הוענק השם המדעי סהלאנתרופוס צ'אדנסיס. באזור אנדי (Ennedi) נמצאו פטרוגליפים שלהערכת הארכאולוגים צוירו באלף השביעי לפני הספירה. ממצאי קדרות מאותו אזור מתוארכים לזמנים קדומים מאלה שנמצאו בעמק הנילוס. בדומה לאזורים רבים בעולם, ראשוני המתיישבים באזור בו שוכנת כיום צ'אד היו בני שבטים מבודדים. גולגולות אנושיות וציורי מערות מצויים לרוב באזור זה. במהלך ההיסטוריה חיו השבטים הללו במסגרת ממלכות שונות. צ'אד נשלטה על ידי מספר ממלכות מקומיות חלשות עד שנכבשה על ידי האימפריה האפריקנית של קאנם-בורנו. לקראת סוף האלף הראשון לספירה החלו להיווצר מדינות ראשונות באזור הסאהלי שבין המדבר לסוואנה. לאורך האלף השני, ההיסטוריה של צ'אד היא ההיסטוריה של המדינות האלה ויחסיהן עם שבטים שלא חיו במסגרת מדינתית. מחקרים אחרונים מראים כי המדינות הללו נוסדו על ידי אפריקאים מקומיים, ולא על ידי מהגרים ערבים, כפי שההיסטוריונים נהגו לחשוב עד אותו הזמן, אף כי לכל הדעות שיחקו המהגרים הערבים תפקיד חשוב בהיווצרותן. המדינות החלו בדרך כלל כממלכות שבהן המלך נחשב לאל. לכל ממלכה היה צבא, אך אף אחת מהן לא התפשטה לדרום צ'אד, בה הג'ונגל וזבובי הצה צה הקשו על השימוש בחיל פרשים. הכלכלה של הממלכות הללו התבססה בעיקר על נתיבי המסחר שעברו דרך מדבר סהרה. ההיסטוריה הידועה של המדינות הללו מתבססת על רישומים של סוחרים וחוקרים ערבים. מאוחר יותר, ישויות חוץ-אפריקניות החלו להשפיע באופן הולך וגובר על צ'אד. עוד בימי הביניים הייתה צ'אד צומת דרכים חשוב שקישר בין סוחרים מוסלמים מהמזרח לבין השבטים הילידים. ב-1891 נעשתה צ'אד קולוניה צרפתית, וב-1910 נכללה בפדרציה של אפריקה המשוונית הצרפתית. במלחמת העולם השנייה הייתה צ'אד, שהונהגה על ידי המושל השחור פליקס אבואה, המושבה הצרפתית הראשונה שתמכה בצרפת החופשית והצטרפה לבעלות הברית. ב-11 באוגוסט 1960 זכתה המדינה לעצמאות מלאה מצרפת, בראשות פרנסואה טומבלבי, אך חמש שנים לאחר מכן גלשה למלחמת אזרחים עקובה מדם. ב-1979 כבשו פלגים מורדים בהנהגת היסנה הברה את הבירה, וכל סמכות השלטון המרכזית במדינה התפרקה. פלגים חמושים, רבים מהם היו מעורבים בהתקוממות בצפון המדינה, התחרו על השלטון. התפרקותה של צ'אד הובילה לקריסת המעמד של צרפת במדינה. לוב ניסתה למלא את הוואקום והתערבה במלחמת האזרחים, אך ההרפתקה שלה הסתיימה בכישלון ב-1987. הברה, שנתמך על ידי צרפת, הצליח לאחד את המדינה ולהדוף את צבא לוב. הברה ביסס את משטרו הדיקטטורי באמצעות מערכת שהתבססה על שחיתות ואלימות, ואלפי אנשים נהרגו לפי ההערכות תחת שלטונו. הוא היטיב עם הקבוצה האתנית שאליה הוא משתייך, טובו, והפלה את בעלי בריתו לשעבר, מקרב הזגווה. משטרו של הברה נפל ב-1990, בהפיכה בהובלת הגנרל שלו אידריס דבי. השלטון החדש ניסה להעמידו לדין במשך שנים, וב-2013 הוא הואשם בפשעים והפרות זכויות אדם חמורות, כולל מעשי אונס, שעבוד מיני ורצח של כ-40 אלף איש. ב-2016 הוא נידון למאסר עולם. דבי זכה בכהונה שנייה בבחירות ב-2001, אך התקווה ליציבות ולשגשוג בעקבות חיפוש אחר נפט במדינה התנפצו במהירות עם פרוץ מלחמת אזרחים חדשה ב-2005. דבי פעל באופן חד-צדדי כדי לשנות את החוקה ולהסיר את הגבלת שתי הכהונות בחוקה, למורת רוחם של האופוזיציה וארגוני חברה אזרחית. דבי זכה בקדנציה שלישית בבחירות ב-2006, שהוחרמו על ידי האופוזיציה. האלימות האתנית במזרח המדינה התגברה, והאו"ם הזהיר מפני רצח עם בדומה למתחולל בחבל דארפור. באותה שנה, וכן ב-2008, כוחות מורדים ניסו להשתלט על הבירה, אך נכשלו. ב-2010 חתמו צ'אד וסודאן על הסכם לסיום מלחמה בת חמש שנים ביניהן ולפתיחת הגבול אחרי שבע שנים שבהן היה סגור. במאי 2013 סיכלו כוחות הביטחון של צ'אד הפיכה נגד דבי, שלטענתם תוכננה כמה חודשים. באפריל 2021, יום לאחר שדווח כי זכה בכהונה שישית הודיע צבא צ'אד כי אידריס דבי, ששלט במדינה 30 שנה, מת מפציעות שספג במהלך הקרב בצפון צ'אד. הצבא הכריז על פיזור הפרלמנט ומסר כי המדינה תנוהל ב-18 החודשים הקרובים על ידי מועצת המעבר. פוליטיקה על-פי חוקת צ'אד, המדינה מוגדרת כרפובליקה נשיאותית שבראשה עומד נשיא הנבחר על ידי אזרחי המדינה שמלאו להם 18 שנים. הנשיא ממנה ראש ממשלה ו"מועצת מדינה" (קבינט), ומחזיק בהשפעה ניכרת על מינוים של שופטים, מפקדי צבא, פקידי מחוזות ומנכ"לי החברות הממשלתיות. הרשות המחוקקת של צ'אד מורכבת מאספה לאומית, פרלמנט חד-ביתי בן 155 מושבים, הנבחר כל ארבע שנים (החוקה מגדירה את הפרלמנט כדו-ביתי, בקובעה כי לצד האספה הלאומית יוקם סנאט, אך זה טרם נוסד). הרשות השופטת כוללת בית משפט עליון, בית דין לערעורים, בתי דין פליליים ובתי דין אזרחיים. המערכת הפוליטית של צ'אד נשלטת במידה רבה על ידי הרשות המבצעת בעלת סמכויות נרחבות, המונהגת על ידי הנשיא אידריס דבי מתנועת הגאולה הפטריוטית. דבי נבחר באופן חוקתי בשנים 1996 ו-2001, ואולם משקיפים בינלאומיים הבחינו באי-סדרים שונים בתהליך הבחירות. בפועל, דבי כיהן כנשיא צ'אד משנת 1990, אך החוקה נכתבה רק ב-1996. דבי שינה ב-2005 את החוקה כך שיותר לו להיבחר לכהונה שלישית כנשיא, צעד שקומם נגדו חוגים רחבים. כוחות מורדים המשתייכים למספר ארגונים מנהלים מאבק נגד משטרו של דבי, הנתמך בידי צרפת. בראשית פברואר 2008 תקפו המורדים בכוח שמנה אלפי לוחמים את הבירה נג'מנה, ואף צרו על ארמון הנשיאות, אך נהדפו. יחסים עם ישראל ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם צ'אד במהלך שנות השישים, במסגרת ניסיונותיה הכלליים להתקרב ליתר מדינות אפריקה. כינון היחסים עם צ'אד, שבה רוב מוסלמי ברור, נתפס כאלמנט שיביא לכך שהסכסוך המדיני בין ישראל לערבים לא יהפוך לסכסוך בעל אופי דתי עם העולם המוסלמי כולו. עיקר פעילותה של ישראל בצ'אד, כמו במדינות אפריקניות רבות, התרכז בהכשרת כוחות הביטחון והמשטרה במדינה, לרבות הדרכת תנועות נוער, נח"ל וגדנ"ע. לישראל היו יחסים קרובים עם הנשיא הראשון של צ'אד פרנסואה טומבלבי. עוד לפני עצמאות המדינה הוא הגיע לביקור ב-1959. ב-1965 ביקר כנשיא צ'אד בישראל כאורחו של לוי אשכול ראש הממשלה. צ'אד הייתה אחת משלושים המדינות האפריקניות אשר ניתקו יחסיהן עם ישראל בראשית שנות השבעים. למעשה, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), בעקבות ביקורו של המלך הסעודי פייסל ולחץ הרוב המוסלמי, הביאה צ'אד לקץ יחסיה עם ישראל. על אף ניתוק היחסים הרשמי, הוסיפו מומחים ישראליים לסייע לממשלת צ'אד בענייני צבא וביטחון גם במהלך שנות השמונים, על רקע מלחמת האזרחים שזעזעה את המדינה. האלוף אברהם טמיר אף ערך ביקור בצ'אד בתקופה זו. עסקאות נשק שונות נערכו בין שתי המדינות. בשנת 2005 פורסם כי צ'אד שוקלת לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, אך מהלך זה לא יצא לפועל. לאור הקשר המיוחד של צ'אד עם ישראל, הנפיקה צ'אד בשנת 2008 גיליונות זיכרון לציון שישים שנות עצמאות לישראל. בינואר 2011 אמר נשיא צ'אד שלכבוד יום העצמאות ה-50 לצ'אד "אנחנו שוקלים לחדש את היחסים עם ישראל". ביולי 2016 ביקר מנכ"ל משרד החוץ אצל נשיא צ'אד אידריס דבי בכפר הולדתו, ושם דיברו השניים על חידוש היחסים בין שתי המדינות. בנוסף, בירך ושיבח נשיא צ'אד את צבא הגנה לישראל ואף הצהיר שהוא מעוניין להיפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בארמונו. ב-25 בנובמבר 2018, הגיע נשיא צ'אד לביקור דיפלומטי בישראל, במהלכו נפגש עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וכן גם עם ראובן ריבלין נשיא מדינת ישראל. ב-20 בינואר 2019, בפגישה רשמית בנג'מנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה, הכריזו על חידוש היחסים בין צ'אד לישראל. ב-1 בפברואר 2023, במהלך ביקור רשמי של נשיא צ'אד בארץ, הכריז נשיא צ'אד מחמוד דבי איטנו על פתיחת שגרירות צ'אד ברמת גן. מחוזות צ'אד מחולקת ל-22 אזורים (החל מ-2008). בראשות כל אזור עומד מושל הממונה על ידי ממשלת צ'אד. האזורים מחולקים ל-61 נפות אשר בעצמן מחולקות לתת-נפות, שגם הן מחולקות לקנטונים. כלכלה כלכלתה החקלאית והענייה של צ'אד זוכה בשנים האחרונות לעידוד משמעותי כתוצאה ממיזמי נפט שונים במדינה. כשמונים אחוזים מאוכלוסיית המדינה נשענים על חוואות לצורכי-קיום ועל גידול צאן לצורכי פרנסה, וחיים מתחת לקו העוני. צ'אד מייצאת בעיקר כותנה, בקר וגומי ערבי, ומשנת 2004 החלה בייצוא מפוקח של נפט. עם אוצרות הטבע של צ'אד נמנים מצבורי אורניום, אשלגן, קאולין (טין לבן) ודגה. כלכלתה של צ'אד סבלה זה שנים לנוכח היעדר מוצא לים, עלויות חשמל גבוהות והיסטוריה של היעדר יציבות כללית. פיגורה הכלכלי של צ'אד מתבטא גם בתשתיתה התקשורתית והתחבורתית; נכון ל-2002, מספר קווי הטלפון בצ'אד לא עלה על 12,000, כ-15,000 בני אדם בלבד חוברו לרשת האינטרנט, רק 267 ק"מ מרשת הכבישים במדינה (כ-33,400 ק"מ בסך הכל, נכון ל-1999) נסללו, ולא פועלת בה כלל רשת רכבות. צ'אד מוסיפה להישען על סיוע חוץ ועל הון חיצוני, המממנים את מרבית ההשקעות במגזר הפרטי והציבורי כאחד. חברת תעופה לאומית צ'אדיה איירליינס פעלה מספר שנים ונסגרה עקב הפסדים. צבא וביטחון ההגנה הלאומית באחריות הצבא (כולל כוחות היבשה וחיל האוויר), הז'נדרמריה והמשמר הלאומי, בעוד שמירת הסדר והביטחון הציבורי היא באחריות המשטרה, הז'נדרמריה והמשמר הלאומי. גאוגרפיה 200px\|ממוזער\|שמאל\|שיירת גמלים בקניון ברמת אנדי, במזרח צ'אד צ'אד היא מדינה ללא מוצא לים, השוכנת בצפון-מרכז אפריקה. שטחה כ-1,284,000 קמ"ר. אורך גבולותיה הכולל (עם לוב, קמרון, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ניז'ר, ניגריה וסודאן) הוא 5,968 ק"מ. ישנם מספר אזורי-אקלים בצ'אד: צפונה מדברי, מישורי וצחיח ברובו, ומהווה חלק ממדבר סהרה. במרכז המדינה שורר אקלים צחיח למחצה האופייני לחבל הסאהל, ואילו במישוריה הדרומיים נמצאת סוואנה טרופית. פני השטח ברובם מישוריים, פרט להרי בצפון מערב (הנקודה הגבוהה ביותר: הר אמי קוסי, 3,415 מטרים), ולרמות אֶנֶדי (Ennedi) וואדאי (Ouaddaï) במזרח, שמגיעות לרום של עד 1,500 מטרים. פחות משלושה אחוזים מאדמות המדינה ניתנים לעיבוד, ואין גידולי קבע כלשהם. מפגעים סביבתיים כוללים סופות אבק חמות ויבשות בצפון, בצורות תקופתיות וכן נחילי ארבה. בנוסף, אחוז ניכר ממי השתייה של צ'אד הוא מזוהם, בעיה הגורמת למקרי כולרה רבים. אגם צ'אד, הנמצא בתחומי צ'אד, ניגריה וקמרון, היה בעבר האגם השני בגודלו באפריקה, ואולם בעשורים האחרונים הצטמק באופן ניכר, וגודלו הנוכחי הוא עשרה אחוזים מכפי שהיה בעבר. עם זאת, זהו גוף המים החשוב ביותר באזור הסהרה. דמוגרפיה אוכלוסיית צ'אד מונה כ-17 מיליון איש. תוחלת החיים לשני המינים היא 55 שנים. קצב הריבוי הטבעי עומד על שלושה אחוזים לשנה, כאשר שיעור הפריון עומד על 5.4 צאצאים לאישה. שיעור תמותת התינוקות עומד על 67.14 מקרי מוות לכל 1,000 לידות. כ-210,000 נשאי איידס חיים בצ'אד ובכל שנה מתים כ-2,700 בני אדם כתוצאה מהמחלה. אחוז הבערות במדינה עומד על 73.24%. כשלושה רבעים מאוכלוסיית צ'אד (74.8%) מתגוררים באזורים הכפריים של המדינה. יותר ממאתיים קבוצות אתניות שונות קיימות בצ'אד. אלה השוכנות בצפון המדינה ובמזרחה הן מוסלמיות ברובן (סה"כ: 51.8% מאוכלוסיית המדינה), ואילו הדרומיות – נוצריות: פרוטסטנטים 23.5%, קתולים 20.3%, 2.9% חסרי דת ו-0.6% אנימיסטיות. רבים מתושבי האזורים המזרחיים והתיכוניים של צ'אד עברו תהליך הדרגתי של שיערוב בעקבות יחסיהם הדתיים והמסחריים עם סודאן ומצרים: רובם דוברי ערבית ומקיימים מנהגים תרבותיים ערביים. ערבית וצרפתית הן השפות הרשמיות במדינה, אף שקיימים כ-120 לשונות ודיאלקטים אחרים השגורים בפי הקבוצות השונות החיות בה. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960	2024-05-13T05:15:25
סלובודן מילושביץ'	סלוֹבּוֹדָן מילוֹשֶּביץ' (בסרבית: Слободан Милошевић, , 20 באוגוסט 1941 – 11 במרץ 2006) היה פוליטיקאי סרבי ממוצא מונטנגרי, שכיהן ברציפות כנשיא סרביה, במסגרות פוליטיות שונות, בין 1989 ל-2000, ושמילא תפקיד מכריע בהתפרקות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ובמלחמות שפרצו בבלקן בעקבות זאת. מילושביץ' החל את הקריירה הפוליטית שלו כאיש המפלגה הקומוניסטית, ומאמצע שנות ה-80 אימץ בהדרגה עמדות לאומניות סרביות. הוא הנהיג את סרביה בניסיון לספח, או להקים מדינות עצמאיות, בטריטוריות המאוכלסות בסרבים אתניים ברפובליקות שפרשו מיוגוסלביה, ובייחוד במלחמה ובטיהור האתני בבוסניה-הרצגובינה. לאחר תום סבב המלחמות בהסכם דייטון ב-1995, התעמת שוב מילושביץ' עם האו"ם בעת משבר קוסובו ב-1999. בשנת 2000 הוא נאלץ להתפטר מן הנשיאות עקב גל הפגנות מחאה, וב-2001 הוסגר לבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) והועמד למשפט באשמת פשעי מלחמה, בייחוד בקשר לטבח סרברניצה. מילושביץ' מת בתאו ב-2006. נשיא סרביה ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה מילושביץ' צמח בשורות המפלגה הקומוניסטית של סרביה כשזו הייתה רפובליקה סוציאליסטית בתוך הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בסוף שנת 1988 הוא הוביל להפגנות המוניות ברחבי יוגוסלביה. כתוצאה מכך הוחלפו מנהיגים של אזורים אוטונומיים של סרביה בקוסובו ווויבודינה ואף ממשל במונטנגרו הסוציאליסטית (ראדיבויה בראיוביץ' התפטר במהלך הפגנת הפועלים). בשנת 1989 סלובודן מילושביץ נבחר על ידי האספה הלאומית הסרבית לנשיא סרביה. מילושביץ' הוביל את הפיכתה של ליגת הקומוניסטים של סרביה למפלגה הסוציאליסטית של סרביה ביולי 1990, ואת אימוצה של חוקה סרבית חדשה בספטמבר 1990, אשר קבעה כי נשיא סרביה ייבחר בבחירות ישירות ויזכה לסמכויות מורחבות. בבחירות הישירות הראשונות שהתקיימו תחת החוקה החדשה, בדצמבר 1990, נבחר מילושביץ' לנשיא הרפובליקה הסרבית, תפקיד אותו החל למלא ב-11 בינואר 1991. עלייתו של מילושביץ' לשלטון בסרביה אירעה במקביל להתחזקות הלאומנות ברפובליקות של יוגוסלביה לשעבר, בעקבות התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה. ביוני 1991 פרשו הרפובליקות סלובניה וקרואטיה מהפדרציה היוגוסלבית, ואחריהן עשו כן גם מקדוניה (ספטמבר 1991) ובוסניה והרצגובינה (אפריל 1992). נוכחותם של מיעוטים סרבים גדולים בקרואטיה (580 אלף) ובבוסניה (1.6 מיליון) הובילה לפרוץ מלחמות בכל אחת ממדינות אלה, שבהן תבעו הסרבים אותה זכות הגדרה עצמית שניתנה לשכניהם הקרואטים והמוסלמים הבוסנים. הסרבים דרשו שהאזורים שבהם מתגוררים סרבים בבוסניה ובקרואטיה יישארו בשטח יוגוסלביה. הסרבים בקרואטיה החלו לארגן מדינה נפרדת משלהם בתמיכת ממשלת יוגוסלביה, ובמהלך 1991 ובראשית 1992 ניהלו מלחמה נגד ממשלת קרואטיה. ב-1992 קרה דבר דומה בבוסניה והרצגובינה, בעזרתו של הצבא היוגוסלבי, לאחר שב-5 באפריל באותה שנה הייתה בוסניה והרצגובינה המדינה הרביעית שהכריזה על עצמאותה מיוגוסלביה. נשיא סרביה ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ב-28 באפריל 1992, לאחר פרישת ארבע משש מדינות הרפובליקה הסוציאליסטית, התאחדו סרביה ומונטנגרו במסגרת חדשה – הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, ומילושביץ' הפך לנשיא סרביה הראשון במסגרת פדרציה זו (בראש הפדרציה עמד אז הנשיא דובריצה צ'וסיץ'). ב-1995 השתתף מילושביץ' במשא ומתן להשגת הסכם דייטון בשמם של הסרבים הבוסנים. ההסכם שם קץ למלחמת בוסניה, ומילושביץ' נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים. כונה ברחבי העולם "הרודן מהבלקן". נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה מכיוון שהחוקה הגבילה את נשיא סרביה לשתי כהונות בלבד, התמנה מילושביץ' ביולי 1997 למשרת נשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, אשר הייתה מורכבת עתה מסרביה ומונטנגרו, כשהוא מחליף את הנשיא-בפועל של הפדרציה, סרג'ה בוז'וביץ'. נפילתו מהשלטון בחורף 1996, לאחר שהתגלו מעשי מרמה בבחירות המקומיות, התקיימו בבלגרד הפגנות סטודנטים נגד שלטונו של מילושביץ', שנמשכו כשלושה חודשים. עם זאת, המערב לא תמך במתנגדי מילושביץ', והנשיא הצליח להישאר בשלטון. תמיכת המערב נמוגה ב-1998, לאחר שפרצה התקוממות האלבנים בחבל קוסובו, שדרשו להעניק לחבל עצמאות מסרביה, וכוחות הצבא הסרביים הגיבו בכוח רב-נגד הבדלנים והטרוריסטים האלבנים. לאחר שממשלת סרביה לא שעתה לאזהרות הקהילה הבינלאומית, פתחו כוחות נאט"ו במתקפה אווירית על סרביה ב-1999, כדי להסיג את צבא סרביה מקוסובו. התבוסה בקוסובו כירסמה במעמדו של מילושביץ'. בספטמבר 2000 הוא סירב להודות בניצחונה של האופוזיציה בבחירות לנשיאות. הפגנות ענק ומחאות אלימות התקיימו בבלגראד ב-5 באוקטובר, ובעקבותיהן נאלץ מילושביץ' לפרוש מתפקידו. למחרת מונה מועמד האופוזיציה, ווייסלב קושטוניצה, לנשיא יוגוסלביה. האישומים בפשעי מלחמה ומותו במהלך מלחמת קוסובו, באוקטובר 1999, תובעת האו"ם לפשעי מלחמה, קרלה דל פונטה, הודיעה שניתן להאשים את מילושביץ ברצח עם, עקב הזוועות שביצעו הכוחות היוגוסלבים באלבנים בקוסובו. חקירות או"ם קודמות בקוסובו, כבר הביאו להאשמת מילושביץ' ו-4 שרים בממשלתו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות שבוצעו בהוראתו. ב-1 באפריל 2001 הוא נעצר ביוגוסלביה בחשד לשחיתות ופשעי מלחמה, וב-28 ביוני הוסגר לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג. לאחר הסגרתו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, נוספו לכתב האישום אישומים במעורבותו ברצח עם שבוצע בבוסניה ובפשעי מלחמה שבוצעו בקרואטיה. משפטו נפתח ב-12 בפברואר 2002, ומילושביץ' בחר לנהל בעצמו את ההגנה, בטענה שהוא אינו מכיר בסמכותו של בית הדין. הוא הואשם ב-66 סעיפים של רצח-עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. כתב האישום המורכב כיסה כעשור של הסכסוך בבוסניה, קרואטיה וקוסובו בשנות ה-90. שלב ההוכחות במשפט נפתח בספטמבר 2002 באוקטובר 2004, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי, מינה לו בית הדין סנגור. ב-11 במרץ 2006, טרם סיום משפטו, נמצא מילושביץ' ללא רוח חיים בתאו בגיל 64. רופאים בהאג מצאו אחר כך כי מילושביץ' נטל בכוונה תרופות שגויות. משפחתו אשתו מירה מרקוביץ', הייתה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת בלגרד, והמשיכה ללמד בפקולטה לניהול של האוניברסיטה במשך שנות המלחמה ועד למעצרו. ב-2003 נמלטה לרוסיה לאחר שקיבלה מקלט מדיני, ומתה שם ב-2019 בגיל 76. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים רצח העם הבוסני ביוגוסלביה ומניעתו של רצח עם בקוסובו באתר "הועד למאבק ברצח עם" חדשות מתעדכנות בנושא משפטי פושעי רצח העם ביוגוסלאביה באתר "הועד למאבק ברצח עם" הערות שוליים קטגוריה:נשיאי סרביה ומונטנגרו קטגוריה:נשיאי סרביה היוגוסלבית קטגוריה:אישים שהוסגרו קטגוריה:אנטי-אמריקאים קטגוריה:סרבים ממוצא מונטנגרי קטגוריה:ילידי 1941 קטגוריה:נפטרים ב-2006 קטגוריה:אישים שנפטרו במעצר	2024-09-02T23:16:17
ג'ון דאן	ג'ון דאן (באנגלית: John Donne; 1572 – 31 במרץ 1631) היה משורר ומלומד אנגלי. נחשב למייסד זרם המשוררים המטאפיזיים. חייו דאן נולד למשפחה קתולית בתקופה בה סבלו הקתולים מאפליה ורדיפות מצד בית המלוכה האנגליקני. כשהיה בן ארבע נפטר אביו. הוא התחנך באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', אך לא קיבל תואר לא מזו ולא מזו משום שלא הסכים להישבע את שבועת העליונות, לפיה מלך או מלכת אנגליה הם ראשי הכנסייה היחידים באנגליה. ב-1598 נתמנה למזכירו הפרטי של סר תומאס אגרטון. במסגרת זו פגש את אן מור, אחייניתו בת השבע-עשרה של אגרטון וב-1601 השניים התחתנו בסתר. כשאביה של מור, סר ג'ורג' מור, גילה זאת הוא השתמש בכוחו כדי לכלוא את דאן ושניים מחבריו שהיו מעורבים בחתונה. דאן השתחרר לאחר מספר שבועות אך פוטר ממשרתו אצל אגרטון. כדי לתמוך במשפחתו הגדלה עבד דאן כעורך דין. ב-1610 וב-1611 פרסם שתי יצירות אנטי-קתוליות שעזרו לו למצוא חן בעיני המלך ג'יימס הראשון. ב-1615 הצטרף בהססנות לכנסייה האנגליקנית ומונה כבכיר בה. בתקופה זו כתביו של דאן היו ברובם דתיים בתוכנם. לאחר מות אשתו ב-1617 החל דאן לכתוב עמוקות בנושא המוות. אובססיית המוות שלו התגברה עם הידרדרות בריאותו ומספר שבועות לפני מותו כתב מה שכינה ההספד של עצמו. דאן נפטר בלונדון ב-31 במרץ 1631. יצירתו דאן חיבר שירת קודש ושירת חול. שירתו מתאפיינת בשימוש במושגים מתחום המדע של זמנו, הקוסמולוגיה והמתמטיקה, שאותם הוא מקביל למושגים ותופעות מתחומי הרגש, הנפש, והארוטיקה. טווח הנושאים ונימת השיר שלו רחבים ביותר: בצעירותו חיבר סאטירות שנונות וסרקאסטיות על תופעות בחברה האליזבתנית של זמנו וכן שירי אהבה ותשוקה. בין שני הקטבים העוסקים בתימה "הגבירה היפה נטולת הרחמים" - דאן מצוי במחצית הדרך בין הטרובאדורים של ימי הביניים לבין הרומנטיקנים של המאה ה-19, למשל בשיר הנושא בשם זה של ג'ון קיטס ("La belle Dame sans Merci"). שידול האהובה נעשה באמצעות טיעונים כמו-לוגיים, מטאפיזיים, רליגוזיים ואפילו גאוגרפיים. כך למשל בשירו "הפרעוש" הוא יוצר הקבלה מפתיעה בין הפרעוש מוצץ הדם לאקט המיני, בין דם הבתולים לדם שמוצץ הפרעוש ובין עירוב הדם שלו, של אהובתו ושל הפרעוש - לשילוש הקדוש. באלגיה "לאהובתו בדרכה למיטה" הוא משווה בין מיזמוטי הנאהבים לגילוי ההדרגתי של יבשת אמריקה ובשיר "נאום פרידה" הוא מדמה את זוג הנאהבים לשתי זרועות המחוגה. הקבלה זו אצל דאן אינה מסתיימת בדימוי המפתיע, אלא משמשת בסיס היפותטי "לטיעון" הנובע ממנו. שירתו המאוחרת אינה נטולת פרדוקסים גם היא, אך נימתה אחרת, קודרת ומעמיקה, מצטיינת בדבקות דתית. עם זאת, אופיו המרדני של דאן ניכר גם שם, למשל בשורה המתריסה: "הו מוות, אל לך להיות כה גא" ואפשר למצוא הד להתרסה זו בשירו של דילן תומאס, המשורר הוולשי בן המאה ה-20 - "למוות לא תהיה ממשלה". כמעט אף אחד משיריו של דאן לא נדפס בחייו. במאות הבאות ההתייחסות לשירתו הייתה מגוונת ולפעמים אף קיצונית והיא זכתה בהגדרות וכינויים שונים: "הרטוריקה האלכימית" (ואולי עדיף - "הסכולסטית"), "התאולוגיה של העליצות", "רציונליזם אירוטי" וכדומה. החירות השופעת מכתיבתו, העירוב של שפת דיבור, הדימויים מחיי היום יום ואף החירוז החופשי - הקדימו בהרבה את זמנם והוא היה תמוה עד דוחה בעיני מבקרים שונים במאות ה-17 וה-18. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עורר המשורר ת"ס אליוט עניין מחודש בשירתו במסתו הידועה "המשוררים המטאפיזיים" (1921), שבה הביא את שירתו כדוגמה למצבה של השירה טרם "פיצול הרגישויות" שחל לדעתו במאה ה-17, ומאז נחשב אחד המשוררים הנודעים והאהובים בשירה האנגלית. תרגומים לעברית אין אדם שהוא אי - שירים ופרוזה, תרגם וערך: שמעון זנדבנק, הוצאת הספריה החדשה, דצמבר 2019. ראו גם אברהם קאולי קישורים חיצוניים קטגוריה:משוררים בריטים קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול קטגוריה:חברי הפרלמנט של אנגליה (לפני 1707) קטגוריה:אנגליקנים קטגוריה:ילידי 1572 קטגוריה:נפטרים ב-1631	2024-05-30T11:23:06
הרפובליקה הדומיניקנית	הרפובליקה הדומיניקנית (בספרדית: República Dominicana) היא מדינה דוברת ספרדית, השוכנת בחלק המזרחי של האי היספניולה באנטילים הגדולים שבאיים הקאריביים ("איי הודו המערבית"). היא תופסת כשני שלישים משטח האי (בחלקו המערבי שוכנת האיטי). זוהי ארץ הררית ברובה, המתרוממת עד מעל ל-3,000 מטר, יותר מבכל אי אחר באיים הקאריביים. ההרים מכוסים יערות-עד עבותים. בין רכסיהם מפרידים עמקים פוריים המאוכלסים בצפיפות. לאורך החופים משתרעים מישורים. האקלים טרופי וחום שורר בכל ימי השנה. רוחות הסחר מביאות עמן משקעים מרובים, בעיקר לצפון המדינה. היסטוריה ההיסטוריה של האי עליו שוכנת הרפובליקה הדומיניקנית מתחילה זמן רב בטרם נתגלה האי היספניולה בידי כריסטופר קולומבוס ב-1492. תושבי האי בעת הגילוי האירופי, בני עם הטאינו הגיעו אל האי בתחילת המאה ה-7, אך האי היה מיושב מזה זמן רב בידי שבטי הארוואק השונים. גילוי האי על ידי האירופים הביא להשמדת תושביו המקומיים בעבודות כפייה, רעב, מחלות, והתעללות ובאמצע המאה ה-16 לא היו עוד טאינוס בחיים על אדמת האי. הספרדים ששלטו באי, והקימו עליו את העיר הראשונה בעולם החדש, סנטו דומינגו, יישבו אותו בעבדים אפריקנים, שעבדו במטעי הסוכר והטבק. עד המאה ה-18 עבר האי בהדרגה לידי צרפת. בראשית המאה ה-19 גורשו הצרפתים מן האי בהתקוממות עבדים. ב-1814 שבה סנטו דומינגו לידי ספרד, וב-1814 הכריזה על עצמאותה. לאחר הכרזת העצמאות נכבשה סנטו דומינגו על ידי האיטי, וב-1844 מרדו תושביה כנגד שלטון האיטי והשיגו את עצמאותם. בין 1861 ל-1863 שבו ושלטו במדינה הספרדים, עד ששבו וגורשו במרידה. ב-1869 נעשה מאמץ של תושבי האי להסתפח כמדינה אל ארצות הברית, אך מאמץ זה נכשל. מתקופה זו ואילך שיחקה ארצות הברית תפקיד מפתח בהיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית, והשפעתה הייתה רבה. בשנותיה האחרונות של המאה ה-19 הידרדרה המדינה לאנרכיה, ושליטים רודנים לתקופה קצרה החליפו זה את זה בהפיכות ומרידות. ב-1916 נכבשה המדינה על ידי ארצות הברית, והוחזקה תחת שלטון צבאי עד לשנת 1924. בין 1930 ל-1961 הייתה המדינה תחת שלטונו של הרודן רפאל לאונידס טרוחיו. במהלך המלחמה הקרה, היה האי זירה למאבק הבין גושי. במשך שנים תמכה ארצות הברית בשלטונו של טרוחיו הפרו-מערבי (אף על פי שתמיכה זו התפוגגה במהלך שנות שלטונו האחרונות). דוגמה נוספת להתערבות האמריקנית הייתה ב-1965, כאשר כוחות אמריקנים פלשו לאי והתערבו במלחמת האזרחים הדומיניקנית, שפרצה לאחר הדחת הנשיא חואן בוש שנבחר באופן דמוקרטי, והודח בהפיכת אנשי ימין ב-1963. הפלישה האמריקנית הבטיחה שממשלתו של בוש, שנבחרה באופן חוקי, לא תחזור לשלוט ברפובליקה. ממשלו של לינדון ג'ונסון הצדיק את הפלישה בטענה כי בכירים בממשל בוש היו קומוניסטים פרו-קובנים. בשנת 1961 נרצח טרוחיו ועלה לשלטון סגנו, חואקין בָּלָגֶר. בתחילה המשיך בלגר המשיך את שלטון האימים של טרוחיו, אך להבדיל ממנו יזם הקמה בקנה מידה רחב של בתי ספר, הקים תשתית רפואה ציבורית והשיק רפורמות כלכליות. צעדים אלו שיפרו את המצב במדינה במידה ניכרת, ורמת החיים ברפובליקה הדומיניקנית עלתה. כמו כן בלגר הכריז על שטחים עצומים בתור שמורות טבע וכפה בכוח שימור יערות בקנה מידה רחב מאוד, ובכך הציל את יערות המדינה מגורלם של יערות האיטי הסמוכה שהתקרחה לגמרי. לצורך זה לא בחל בלגר בהפעלת הצבא כנגד מתיישבים לא חוקיים בשמורות הטבע הנרחבות שהקים. עם השנים ריכך בלגר את סגנון שלטונו. בתחילת דרכו הבחירות לנשיאות זויפו מתחילתן ועד סופן ומתנגדי שלטונו נאסרו, עברו עינויים ואף נרצחו, אך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 עבר לניהול בחירות הוגנות. בלגר הפסיד בבחירות ב-1978, אך נבחר שוב לאורך שלוש קדנציות רצופות ב-1986, 1990 ו-1994. לאחר מכן לא הציג עצמו למועמדות לנשיאות, והתמקד בשמירת הטבע הקרובה לליבו עד יומו האחרון. השפעתם של בני הרפובליקה המהגרים לארצות הברית גדלה, וחוק שאיפשר הצבעתם בבחירות לנשיאות הביא לבחירת לאונל פרננדס, יליד האי שגדל ובגר בניו יורק כנשיא הרפובליקה משנת 2000. בעשורים האחרונים גילתה הרפובליקה הדומיניקנית נטייה ליציבות פוליטית וצמיחה כלכלית, יותר משכנתה הקרובה האיטי. המדינה הייתה היחידה מבין 32 מדינות שהשתתפו בוועידת אוויאן שהסכימה לקלוט לשטחה כ-100 אלף יהודים פליטים מגרמניה, ועוד טרם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל תמכה בתוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. מאז ועד היום שומרת המדינה על מדיניות פרו-ישראלית, ועומדת לצד ישראל בהצבעותיה באו"ם. פוליטיקה ברפובליקה הדומיניקנית נהוגה שיטת ממשל של דמוקרטיה ייצוגית, וכן עקרון הפרדת רשויות – הסמכויות מחולקות בין 3 רשויות עצמאיות: הרשות המבצעת, הרשות השופטת והרשות המחוקקת. לנשיא הסמכות למנות את חברי הממשלה, להוציא לפועל חוקים שנחקקו על ידי הרשות המחוקקת, וכן הוא הרמטכ"ל של כוחות הצבא. הנשיא וסגנו מציגים מועמדות לבחירות יחדיו, ונבחרים בבחירות ישירות לתקופת כהונה של 4 שנים. הרשות המחוקקת נחלקת ל-2 חלקים: הבית העליון – הסנאט (32 צירים), והבית התחתון – בית הנבחרים (150 צירים). הבחירות לנשיאות נערכות בשנים שמספריהן מתחלקים ב-4. הבחירות לקונגרס והבחירות המוניציפליות, לעומת זאת, נערכות בשנים שמספריהן מתחלקים ב-2, אך לא ב-4. כלכלה כלכלת הרפובליקה הדומיניקנית על פי התמ"ג (ppp) שלה היא הגדולה בקאריביים ושמינית בגודלה ממדינות אמריקה הלטינית, אך התמ"ג לנפש שלה מעט נמוך מן ממוצע מדינות אמריקה הלטינית. מ-1990 גדל התוצר בקצב של 5.78% לשנה, קצב גבוה מהממוצע מדינות אמריקה הלטינית שעומד על 4.14% (על פי נתוני הבנק העולמי List of Latin American and Caribbean countries by GDP (PPP) ), מה שיאפשר לו לפי הערכות להדביק את הממוצע בשנים הקרובות. הכלכלה מושתתת בעיקר על חקלאות. הסוכר הוא הגידול המרכזי ומהווה את הבסיס לכלכלה ולתעשייה. גידולים נוספים: קקאו, קפה, בננות וטבק. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ירד מעמד החקלאות עם ירידת מחירי הסוכר. התעשייה הקלה מתבססת בעיקר על טקסטיל, שחלקו בכלכלה גדל לאחר חתימת הסכמי סחר חופשי עם מדינות שכנות ובמיוחד ארצות הברית. לתיירות מקום מרכזי בכלכלתה של הרפובליקה הדומיניקנית, הנחשבת לאחת המדינות המתויירות ביותר באיים הקריביים. היקף הפעילות בענף הכרייה זינק בסוף המאה ה-20. הוא כולל כריית ניקל, בוקסיט, נחושת, זהב וכסף. גאוגרפיה בירת הרפובליקה הדומיניקנית היא סנטו דומינגו, בה מתגוררים למעלה מ-2.5 מיליון תושבים. העיר השנייה בגודלה היא סנטיאגו דה לוס קביירוס, או בשמה המקוצר והנפוץ יותר סנטיאגו ובה שוכנים כ-836 אלף תושבים. הערים הגדולות אחריהן הן (לפי הסדר) סן פדרו, לה וגה או קונספסיון דה לה וגה, וסן פרנסיסקו. ידוע מאוד הוא אזור הנופש פונטה קאנה בחופיה המזרחיים של הרפובליקה, אליו מגיעים נופשים רבים מכל רחבי העולם. במדינה 3 רכסי הרים עיקריים. הרכס המרכזי נקרא בשם הרי המרכז (בספרדית: קורדיירה סנטרל) אשר מתחילים בהאיטי, משתרעים עד למרכז האי ומסתיימים בדרומו. עליהם נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר בשרשרת איי הודו המערבית: פיקו-דוארטה (3,175 מטר מעל לפני הים). רכס נוסף הוא ההרים הצפוניים (בספרדית: קורדיירה ספטנטריונל), ואלו מקבילים להרי המרכז. בנוסף, הם חוצצים בין עמק הסיבאו למישורי חופי האוקיינוס האטלנטי. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס זה היא פיקו דייגו דה אוקמפו. הרכס המרכזי האחרון הוא רכס הרי המזרח, והוא הרכס הנמוך והקצר מבין השלושה. ברפובליקה לא חסרים מים, והיא שופעת בנהרות ואגמים, לדוגמה נהר הסוקו, היגואמו, רומנה, יאק-דל-נורטה, יאק-דל-סור, יונה, יומה ועוד רבים אחרים. בשטח הרפובליקה נמצא אגם אנריקיו שהוא האגם הגדול באיים הקריביים. דמוגרפיה מוצאם של רוב הדומיניקנים מעורב – רובם אירופאים אפריקאים. 11% מהדומיניקנים הם בעיקר משושלת אפריקנית, כולל מהגרים בני האיטי רבים וצאצאיהם. 16% הם ממוצא ספרדי או אירופי אחר. אחרים ממוצא אסייתי, בעיקר סיני. בנוסף ישנם ממוצא מזרח תיכוני, בעיקר ערבים. התרבות הדומיניקנית הושפעה רבות מתרבות אמריקה הלטינית, אפריקה, האיים האנטילים וארצות הברית. מתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הובילו בעיות ומצוקות כלכליות להגירה מסיבית של דומיניקנים לארצות הברית, בעיקר לערים הגדולות בחוף המזרחי. בניו יורק יש אזורים בהם יש כל כך הרבה דומיניקנים, עד כי נהוג להשוות את האזורים לרפובליקה הדומיניקנית עצמה. כתוצאה מכך, הדומיניקנים הם אחת מהקבוצות הגדולות של מהגרים מאמריקה הלטינית לארצות הברית. יהודים היהודים הראשונים הגיעו לרפובליקה הדומיניקנית במאה ה-19. ביולי 1916 נבחר דוקטור פרנסיסקו אנריקס לנשיא הרפובליקה והיה בכך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, אך למשך ארבעה חודשים. באמצע שנות ה-30 של המאה העשרים התגוררו ברפובליקה כמה עשרות יהודים. בועידת אוויאן הוכרז על תוכנית לקלוט במדינה 100,000 פליטים יהודים. ובדו"ח משלים מיולי 1939 נמצא שניתן ליישב ברפובליקה 29,000 משפחות. לקראת סוף 1939 הושג הסכם בין הג'וינט והרפובליקה על יישוב 500 משפחות. בפברואר 1940 אושר ההסכם על ידי בית הנבחרים של הרפובליקה. למדינה הגיעו כ-10,000 יהודים שנמלטו מאירופה. בתחילת המאה ה-21 חיים ברפובליקה הדומיניקנית כ-100 יהודים, רובם בסוסואה. ראו גם רפאל מולינה מוריו קישורים חיצוניים כל המידע באתר הרפובליקה הדומיניקנית הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אמריקה קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות קטגוריה:מדינות איים דומיניקנית דומיניקנית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית קטגוריה:האנטילים הגדולים	2024-08-26T10:48:46
אנתוני בלנט	הפניה אנתוני בלאנט	2007-06-22T16:54:36
ירקון		2024-01-06T19:03:05
הבונד	שמאל\|ממוזער\|250px\|כרזת בחירות בונדיסטית, קייב, 1918. שמאל\|ממוזער\|250px\|בונדיסטים יהודים באודסה עם גופות חבריהם שנהרגו במהפכת 1905 שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת הבונד בבית הקברות היהודי בוורשהבּוּנְד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין ליטע, פּוילן און רוסלאַנד; בקיצור הבונד, "האיגוד") הייתה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכלי וחברתי ועימם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. סביב מלחמת העולם הראשונה התפצלה הסיעה על בסיס גאוגרפי. בנוסף לסניף שנותר בברית המועצות, שדוכא לבסוף בידי המשטר הבולשביקי, קמו גופים נפרדים בפולין, בליטא, ברומניה, בבלארוס ובלטביה. בפולין בעיקר היה הבונד כוח פוליטי חשוב, שקיבל בשיאו 100,000 קולות בבחירות הארציות ב-1928. מרבית אנשי הבונד נספו בשואה. מחוץ למזרח אירופה נוספו שלוחות שהלכו וקטנו והוסיפו להתקיים ברחבי העולם, תחת מסגרת "הוועדה המתאמת הבינלאומית של הבונד" שקמה בניו יורק ב-1947. אידאולוגיה הבונד ראה בעצמו ארגון סוציאליסטי ולאומי, וראה את מאבקו כבעל שלוש חזיתות: מעמדית - מאבק סוציאליסטי, כנגד הבורגנות, בעלי ההון והכוחות הריאקציוניים, הן בחברה הכללית והן בתוך החברה היהודית. לאומית - את רעיון ה"אינטרנאציונל" פירש הבונד כאחווה בין לאומים, ולא כרעיון קוסמופוליטי המבטל את הזהויות הלאומיות. הבונד נאבק לקיום תנועת פועלים פדרטיבית, המורכבת מתנועות סוציאליסטיות לאומיות שונות המאוגדות יחדיו למאבק משותף. הבונד נאבק לא רק עבור שוויון זכויות אזרחיות ליהודים, אלא גם למען "זכויות לאומיות" כזכות ללימודים בשפת האם (יידיש) במימון המדינה. במאבקו זה היה שותף הבונד לתנועות סוציאליסטיות לאומיות של מיעוטים לאומיים נוספים. תוך יהודית - הבונד נאבק בתופעת ההתבוללות מחד, והציונות מאידך. את הלאום ראה כעניין תרבותי ולא תלוי טריטוריה. הבונד נאבק לקיום תרבות יהודית-חילונית-עממית, דוברת יידיש, תוך יצירת מפעלי תרבות, מוסדות השכלה וכו'. הוא דגל ברעיון שעל היהודים להיאבק לשיפור מצבם במקומות שבהם הם חיים - "כאניות", או ביידיש - "דויקיזם", וסביב רעיון זה נאבק בתנועה הציונית. היסטוריה קבוצת וילנה וילנה, שהייתה מרכז יהודי משמעותי בתחום המושב הפכה ב-1880 גם למרכז ליהודים משכילים שזכו לחיות מחוץ לתחום המושב אך הוגלו אליה אחרי שנחשדו בפעילות פוליטית נגד הצאר. כך גיבשו עצמם מספר מצוצמם של פעילים סוציאליסטים יהודים כ"קבוצת וילנה" בהובלת ארקדי קרמר, סטודנט יהודי שמקורו בווילנה, ששב אליה לאחר שבזמן לימודי ההנדסה שלו בסנקט פטרבורג היה מעורב פוליטית ולכן נעצר והוגלה לווילנה ב-1890. קרמר הנהיג את הקבוצה בזכות חריצותו וכן בזכות כישרונו בגיוס חברים והפצת התעמולה הסוציאליסטית. על אף נטייתו, כשאר הסוציאליסטים שפעלו באימפריה הרוסית, לפעול בתנועה כחלק מהתרבות הרוסית ולאמץ אותה תוך ביטול התרבויות האתניות והדתיות המקומיות, קרמר הבחין כי מעמד הפועלים של וילנה: הפועלים היהודים, הפועלים הפולנים והפועלים הליטאים, דוחים נחרצות את הגישה הזו, וההתעקשות לבטל את תרבותם גורמת יותר נזק מתועלת. כדובר יידיש היה קל לקרמר לשנות את גישתו, מהלך שהוכיח את עצמו לאור התרחבות הפעילות. יולי מרטוב, גם הוא גולה יהודי מסנקט פטרבורג, נאם בפני הקבוצה ב-1895 וציין כי הצורך בתנועה ייעודית ליהודים שתפעל במקביל ובשיתוף פעולה עם תנועה סוציאליסטית-מרקסיסטית רוסית, לא נובעת מהצורך לאוטונומיה תרבותית, אלא מהחשש שבעוד הקומוניזם ימנע את חוסר השוויון המעמדי, אין בכך ערובה שהוא יגן על היהודים מפני אי שוויון מסוג אחר- אי שוויון כתוצאה מאפליה אנטישמית. על ההשפעה הדרמטית של הנאום, מרטוב, שהפך לימים למייסד המפלגה הקומוניסטית הרוסית וממנהיגי המנשביקים, בחר להתמקד בפעילות הכלל רוסית, והותיר לקרמר את הפעילות בקרב הציבור היהודי. קונגרס וילנה הראשון: ייסוד הבונד הבונד נוסד בווילנה ב־7 באוקטובר 1897, מוצאי יום הכיפורים, תרנ"ח (כחודש לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון) על ידי קרמר ו-12 פעילים נוספים, לרבות עורכי הדער יידישער ארבייטער (וילנה) ולדימיר קוסובסקי - מייסד העיתון, וג'ון מיל שהפך אותו לביטאון הבונד שנה לאחר מכן. מטרתו הייתה לאחד את כל הפועלים היהודים באימפריה הרוסית למפלגה סוציאליסטית יהודית אחת. האימפריה הרוסית באותה העת כללה את ליטא, בלארוס, אוקראינה ומרבית פולין, המדינות בהן התרכזה מרבית יהדות העולם באותה התקופה. הבונד ניסה לתמוך בתנועה רוסית מהפכנית רחבה, כדי להפוך את רוסיה למדינה סוציאליסטית ודמוקרטית, כי קיוו שבמסגרת מדינה כזו, יזכו היהודים להכרה ולמעמד חוקי של מיעוט. הבונד התנגד לתנועה הציונית שהחלה אף היא את דרכה באותה תקופה. אנשי הבונד דרשו שוויון זכויות מלא של היהודים במסגרת האימפריה הרוסית ואוטונומיה תרבותית לאומית של כל העמים המהווים את רוסיה כולל היהודים. הם התנגדו לפתרון טריטוריאלי-לאומי נוסח הציונות. הבונד היה דומה אפוא לארגונים סוציאליסטים אחרים שייצגו קבוצות אתניות שונות, דוגמת המפלגה של רוזה לוקסמבורג - מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין וליטא או מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. בניגוד לארגונים הסוציאליסטים האחרים, הבונד התאפיין בכך שמנהיגיו ומייסדיו היו ברובם פועלים ולא אנשי אקדמיה. הבונד היה אחד מיוזמי הקמת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. מפלגה זו, כך האמין הבונד, צריכה להיות איגוד של ארגונים סוציאל-דמוקרטיים לאומיים, אשר לכל אחד מהם ניתנת אוטונומיה לפעולה תרבותית וארגונית משלו. בשנת 1903 נטש את המפלגה לאחר שזו, בהנהגת לנין, לא הכירה בבונד כנציג הבלעדי של הפועלים היהודים, ושללה את המבנה הפדרטיבי אותו הציע. הבונד נרדף קשות על ידי השלטונות. במהפכת 1905 הבונד קרא לתומכיו לאחוז בנשק והקים קבוצות לוחמים - ארגון ההגנה העצמית היהודית. עם כישלון המהפכה חזר הבונד לפעולתו הקהילתית של דמוקרטיזציה בקרב הקהילות היהודיות וארגונן אל אוטונומיה תרבותית יהודית. לאחר הפירוד במפלגה הסוציאל-דמוקרטית בין הבולשביקים והמנשביקים, הצטרף הבונד לאחרונים. כאשר פרצה מלחמת העולם, התנגד הבונד, בהתחלה, למלחמה אך אחר כך גבר קולם של אלו שדרשו להילחם בגרמניה המיליטריסטית. חברי הבונד שהיו מחוץ לאזורים תחת הכיבוש הגרמני, הצטרפו למהפכני פברואר 1917, תמכו בממשלה הזמנית שקמה והשתתפו בסובייטים. לאחר מהפכת אוקטובר התפלג הבונד לתומכי המפלגה הקומוניסטית ולמתנגדיה. הפלג של תומכי המפלגה הקומוניסטית הצטרף אליה בשנת 1921 ונקרא "ההסתדרות האוטונומית של הפרולטריון היהודי". המיעוט, שלא הצטרף לקומוניסטים, הפך לארגון מחתרתי שנקרא "הבונד הסוציאלדמוקרטי" שהצטרף אחר כך למנשביקים והובס יחד עמם. מפלגת הבונד הייתה מפלגה חילונית, והתנגדה למה שנראה לחבריה כאופי הראקציונרי של החיים היהודיים המסורתיים ברוסיה. המפלגה גם התנגדה לציונות, וטענה כי ההגירה לארץ ישראל היא סוג של אסקפיזם. שיר של הבונד בשם "בים המלוח של דמעות האנושות" מ-1901 הגדיר את הציונות כחיקוי של שונאי ישראל, שמטרתה "א געטא דעם אייביגען זשיד" - גטו ליהודי הנודד. כמו כן, קידמה המפלגה את השימוש ביידיש כשפה הלאומית של היהודים, והתנגדה לפרויקט הציוני להחייאת העברית. למרות כל זאת, בונדיסטים רבים עברו לציונות, והבונד סבל מאובדן קבוע של חברים פעילים גם עקב הגירה. בונדיסטים רבים נטלו חלק פעיל בהקמת המפלגות הסוציאליסטיות בארץ ישראל, ומאוחר יותר במדינת ישראל. מרבית תומכי הבונד היו פועלים ואוּמנים יהודיים, אך היו לו תומכים גם בקרב האינטליגנציה היהודית. הבונד פעל הן כמפלגה פוליטית (עד כמה שהתנאים הפוליטיים אפשרו זאת) והן כאיגוד מקצועי. הם חברו לפועלי ציון ולקבוצות אחרות כדי לארגן קבוצות להגנה עצמית של יהודים מפני פוגרומים ופרעות. הבונד החזיק תנועת נוער בשם צוקונפט וכן תנועת ילדים בשם סקיף. הבונד הפעיל מטבחים ציבוריים במקומות שונים, ובהתאם לאידאולוגיה החילונית שלו, אלו פעלו אף ביום כיפור. ועידות הבונד לפני מהפכת 1905 ועידת הבונד הרביעית התקיימה בביאליסטוק באפריל 1901. נושא הדיון העיקרי של הועידה היה הרחבת הבונד לאוקראינה ובניית בריתות עם קבוצות פועלים יהודיות קיימות שם. הוועידה הרביעית הפכה את קו הוועידה ה-3 ואימצה קו של דרישה לאוטונומיה לאומית יהודית.. הוועידה החמישית של ה"בונד" התכנסה בציריך ביוני 1903. בהליכים השתתפו 30 נציגים. שני נושאים שלטו בדיונים; הקונגרס הקרוב של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית והשאלה הלאומית. במהלך הדיונים הייתה חלוקה בין ותיקי המפלגה (קוסובסקי, קרמר וג'ון מיל) לבין הדור הצעיר (מדם, ליבר ורפאל אברמוביץ'). הקבוצה הצעירה רצתה להדגיש את האופי הלאומי היהודי של המפלגה. לא ניתן היה להגיע לפשרה, ולא התקבלה החלטה בשאלה הלאומית. הבונד מחוץ לרוסיה הבונד הקים בפולין מפלגה עצמאית עוד ב-1916, כשהיא עדיין תחת כיבוש גרמני. לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, הבונד הפולני דרש גם הוא הקמת רפובליקה פרולטרית סובייטית. פולין וליטא קיבלו עצמאות ב-1918, והבונד המשיך לפעול במדינות אלה, בעיקר בעיירות מרובות-היהודים של מזרח פולין שם הקים אגודות סוציאליסטיות של בעלי מלאכה. יריבי 'הבונד' בפולין בתקופה זו היו מצד אחד מפלגת פפ"ס (הסוציאליסטים הפולנים שהתאפיינו באנטישמיות עמוקה), הקומוניסטים שהתייחסו לפולין כאל "מדינה עונתית" (כלומר כמדינה שימיה ספורים ושעתידה לחזור להיות חלק מהאימפריה הרוסית, הפעם תחת חסות בולשביקית), ו'המפלגה המאוחדת' שכללה את 'הסיימיסטים' (סוציאליסטים יהודים-לאומיים) ואת המפלגה הסוציאליסטית העצמאית.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 394. ב-1920 התאחד הבונד בפולין עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היהודית בגליציה והקים את "הברית הכללית של הפועלים היהודים בפולין". חלק מהבונד שנקרא "קאמבונד" הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית ב-1923. בפולין טענו הבונדיסטים כי על היהודים להישאר וללחום למען הסוציאליזם, ולא להגר. כשהופיע זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, בפולין וקרא ל"פינוי" יהדות אירופה, האשימו אותו הבונדיסטים בסיוע לאנטישמיות. מבחינה אלקטורלית הבונד נעשה למפלגה המצליחה ביותר ברחוב היהודי. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו ב-1938, זכה ב-17 מבין 20 המושבים שזכו בהם מפלגות יהודיות בוורשה, ב-7 מתוך 11 בלודג' וב-10 מתוך 15 בביאליסטוק ובלובלין. במהלך מלחמת העולם השנייה המשיך הבונד לפעול כארגון מחתרתי בפולין. במהלך השואה הוציאו פעילי הארגון עיתונים מחתרתיים רבים בגטו ורשה. קבוצה זו הוציאה את המספר הרב ביותר של עיתונים וכרוזים בגטו זה. עיתונים אלו הכילו מידע רב אודות הנעשה בחזיתות השונות של המלחמה, מוספים ספרותיים, ואף ביקורות נוקבות כלפי התנהלות היודנראט וקריאה למרי. הוצאת העיתונים והפצתם היו כרוכים בסיכון חיים, ופעילים רבים נרצחו במהלך עבודתם. בתחילת המלחמה התנגד הבונד להקמת ארגון יהודי לוחם מאוחד נגד הנאצים אך לבסוף הצטרף לארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. ב-1945, עם תום המלחמה, והקמת המשטר הקומוניסטי בפולין הידלדל מאגר תומכי הבונד בפולין ואלו שנשארו הצטרפו למפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית. ארגון הבונד התקיים גם בגליציה ובבוקובינה לתקופות קצרות. ברומניה התארגנו סוציאליסטים יהודים עוד ב-1893 (חוג "לומינה") והוציאו עיתונים ברומנית וביידיש. ב-1923 הוכרז בוועידת צ'רנוביץ על הקמת "ברית הפועלים היהודים הכללית ברומניה". התארגנויות יהודיות אלו חוסלו בהדרגה עם השלטון הפשיסטי ברומניה. הבונד לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה ועידה של הבונד בבריסל ב-1947. בוועידה זו התקבלו מספר החלטות ועמדות: יצירת תיאום בין ארגוני בונד וארגונים סוציאליסטיים-יהודיים בעולם המערבי. הצהרה על תמיכה בסוציאל-דמוקרטיה והתנגדות לקומוניזם וברית המועצות. הסוציאל-דמוקרטיה תפתור את הבעיה היהודית במקום מושבם של היהודים. יש לתמוך בשפת ובתרבות היידיש כדי למנוע התבוללות יהודית. הבונד המשיך בהתנגדותו הנמרצת לציונות. כאשר קמה מדינת ישראל היא הוגדרה כסכנה לעם היהודי (היה מיעוט שהתנגד להחלטה זו). בוועידה אחרת ב-1955 שונתה ההחלטה ומדינת ישראל הוגדרה כ"מאורע חשוב בחיי העם היהודי" אך נשלל שהיא ביתו של העם היהודי. באותה עת התקבל הבונד לראשונה כחטיבה באינטרנציונל הסוציאליסטי. בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 התמודדה רשימה של הבונד בראשות פסח בורשטיין אך היא לא עברה את אחוז החסימה. במאה ה-21 קיימות רק מספר קהילות קטנות של הבונד בעולם. במלבורן שבאוסטרליה, קיימת עד היום קהילה פעילה עם תנועת נוער בשם סקיף (SKIF). בארצות הברית, מונה הבונד רק מאות חברים ועוסק בעיקר בטיפוח ארכיון הבונד בניו יורק ובפעולות תרבותיות. לקריאה נוספת שמואל איזנשטדט, פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, הוצאת ליכוד, תש"ל. משה מישקינסקי, ראשית תנועת הפועלים היהודית ברוסיה: מגמות יסוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981. ולדימיר מדם, האגדה של תנועת הפועלים היהודית: זכרונות, הוצאת י. ל. פרץ, 1984. אריה גלברד, ה"בונד" הרוסי בשנת המהפכות 1917: תעודות והחלטות, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1984. אריה גלברד, בסערת הימים: ה"בונד" הרוסי בעתות מהפכה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1987. אריה גלברד, סופו שלא כתחילתו: קצו של ה"בונד" הרוסי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995. יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה: סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה 1862-1917, הוצאת עם עובד, 1989. ולדימיר לוין, ממהפכה למלחמה: הפוליטיקה היהודית ברוסיה, 1907-1914, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016. א.ש. שטיין, "חבר ארתור": דמויות ופרקים מחיי ה'בונד', מ. ניומן, תל אביב, תשי"ג (1953). תמר מנור-פרידמן (עורכת), עמלים ומהפכנים: תנועת הפועלים היהודית, הוצאת בית התפוצות, תשנ"ד (1993). צבי ברזילי, תנועת הבונד בפולין בין שתי מלחמות העולם, הוצאת כרמל, 1994. דניאל בלטמן, למען חירותינו וחירותכם: הבונד בפולין 1949-1939, הוצאת יד ושם, 1996. יואב פלד, אוטונומיה תרבותית ומאבק מעמדי: התפתחות המצע הלאומי של הבונד 1893-1905, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997. מארק אדלמן, הגטו לוחם: צעירי הבונד בגטו ורשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001. משה מישקינסקי, עיונים בסוציאליזם היהודי: אסופת מאמרים, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, הוצאת מוסד ביאליק, 2004. יוסף גורני, חלופות נפגשות: מפלגת ה'בונד', תנועת הפועלים העברית ו'כלל ישראל', 1897-1985, הוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת חיפה, 2005 . קישורים חיצוניים ארכיון הבונד (1894–1921) די בונדישׁע שׁטימע (הקול הבונדיסטי) תקווה בגובה העיניים, נאמן למקור, הספרייה הלאומית נתן כהן, ה'בונד' ותרומתו לחיי התרבות בפולין בין שתי מלחמות העולם, חוליות 5, 1999, עמ' 291–306 אברהם שמואל שטיין, האפופיאה של הבונד, "גשר", רבעון לשאלות חיים האומה. שנה ג', טבת תשי"ח 1957. על פעילותו של סניף הבונד בווילנה, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם על הבונד ותרבות היידיש בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, באתר יד ושם יעד בירן, "המקום שבו אנו חיים הוא ארצנו": על האידאולוגיה של הבונד. , סרטו של ערן טורבינר bundism.net In Love and In Struggle: The Musical Legacy of the Jewish Labor Bund Molly Crabapple, My great grandfather the Bundist, The New York Review הערות שוליים * קטגוריה:יידישיזם ויידישיסטים קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים אזוריים קטגוריה:איגודים קטגוריה:ליטא: היסטוריה קטגוריה:פולין: היסטוריה קטגוריה:רוסיה: היסטוריה קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה בונד קטגוריה:ארגוני עובדים קטגוריה:1897 ברוסיה בונד	2024-10-07T04:43:38
צמ"ה	REDIRECT ציוד מכני הנדסי	2004-10-18T15:10:58
או (לוגיקה)	בלוגיקה מתמטית, אוֹ או דִּיסְיוּנְקְצְיָה הוא קשר לוגי בינארי, המתאים לשני פסוקים או לשתי תבניות פסוק או תבנית של ערך אמת, כאשר לפחות אחד משני המרכיבים אמיתי. השימוש הלוגי ב"או" שונה מהשימוש היומיומי במונח, שבו, לרוב הכוונה היא שרק אחת הטענות אמת. לכן בשפה היומיומית נהוג להבהיר במפורש אם שתיהן יכולות להיות אמיתיות. למשל במשפט "כבר היה מאוחר וייתכן שהיה עייף או משועמם, או גם עייף וגם משועמם". בלוגיקה, הסיום "או גם עייף וגם משועמם" מיותר. "או" כזה, שאינו מתקיים כאשר שתי הטענות נכונות, נקרא בלוגיקה "או בררני" או "או מוציא" (XOR). כדי להבדיל ממנו, "או" של הלוגיקה נקרא לעיתים "או כוללני". בלשון המשפטית, המונח המקביל הוא "ו/או". הסימון המקובל בלוגיקה לקשר זה הוא , כאשר ו- מסמנים את הפסוקים/תבניות הבסיסיים. בלוגיקה בוליאנית, הקשר מיוצג באמצעות הפעולה הבוליאנית "OR", שתוצאתה "אמת" (true), כאשר לפחות אחד מהאופרנדים שלה הוא בעל ערך אמת "אמת". הסימון של "or" באלגברה בוליאנית הוא , כאשר ו- הם הכניסות ו- הוא התוצאה. טבלת האמת של או: T T T T F T T T F F F F שער לוגי ממוזער\|373px\|המחשת כללי דה מורגן על שערים לוגיים בסיסיים. בשורה השנייה מתואר שער OR ("או") - והמקביל לו לפי כללי דה מורגן. באלקטרוניקה ספרתית, פעולות בוליאניות מיוצגות באמצעות שערים לוגיים. שער לוגי הוא מעגל חשמלי, שמתוכנן כך שיפיק תוצאות רצויות ביציאה, עבור כניסות ידועות מראש. שער לוגי מסוג "OR" יפיק מתח חשמלי המייצג "1" לוגי, כאשר יש מתח המייצג "1" לוגי בכניסה אחת של השער או יותר. שפות תכנות במרבית שפות התכנות קיים אופרטור למימוש OR לוגי בביטויים לוגיים, המשמשים בפקודת IF ובפקודת השמה. הצורות המקובלות לכתיבת אופרטור זה: OR: בשפות COBOL, Visual Basic or: בשפת פייתון \|: בשפת PL/I, ובשפת C וצאצאיותיה, בביטויים המבצעים מניפולציות על סיביות \|\|: בשפת C ובשפות הנובעות ממנה ; בשפת פרולוג /\ בשפת COQ ∨ בשפת APL קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:לוגיקה בוליאנית קטגוריה:לוגיקה מתמטית קטגוריה:מעגלים ספרתיים קטגוריה:תכנות קטגוריה:קשרים לוגיים	2023-04-12T22:34:03
רציונליות	REDIRECT רציונליזם	2004-10-18T15:46:29
רחל בלובשטיין סלע	REDIRECT רחל המשוררת	2004-10-18T16:12:48
וגם (לוגיקה)	בלוגיקה מתמטית, חִתּוּךְ לוֹגִי (או פעולה "וגם", בלעז: קוֹנְיוּנְקְצְיָה; סימון: ) הוא קשר לוגי היוצר משני פסוקים או תבניות פסוק חדש שהוא אמיתי רק כאשר שני מרכיביו אמיתיים. אם שני הפסוקים מסומנים באותיות A ו-B, החיתוך הלוגי שלהם (A וגם B) יסומן כ- (). הפעולה המקבילה באלגברה בוליאנית, נקראת AND, והיא פעולה בוליאנית שתוצאתה "אמת" (או "1") רק כאשר כל האופרנדים שלה הם "אמת". טבלת האמת של וגם: T T T F F T F T F F F F שפות תכנות במרבית שפות התכנות קיים אופרטור למימוש AND לוגי בביטויים לוגיים, המשמשים בפקודת IF ובפקודת השמה. הצורות המקובלות לכתיבת אופרטור זה: AND: בשפות COBOL, Visual Basic and: בשפת Python &: בשפת PL/I &&: בשפת C ובשפות הנובעות ממנה ∧: בשפת APL קישורים חיצוניים קטגוריה:לוגיקה בוליאנית קטגוריה:לוגיקה מתמטית קטגוריה:מעגלים ספרתיים קטגוריה:תכנות קטגוריה:קשרים לוגיים	2022-09-21T04:17:16
ז'וזף-לואי לגראנז'	ז'וזף-לואי לגראנז' (בצרפתית: Joseph-Louis Lagrange; 25 בינואר 1736 – 10 באפריל 1813) היה מתמטיקאי ואסטרונום איטלקי ממוצא צרפתי מצד אביו, שהתאזרח בצרפת וחי גם בפרוסיה. פטרונו של לגראנז' במשך עשרים שנה היה פרידריך השני, שכינה אותו "גדול המתמטיקאים באירופה". על שמו של לגראנז' נקראים עשרות מושגים ובהם משפט הערך הממוצע של לגראנז' בחשבון אינפיניטסימלי, משפט לגראנז' בתורת החבורות, משפט ארבעת הריבועים של לגראנז' בתורת המספרים; ובמכניקה אנליטית – האופרטור לגראנז'יאן ומשוואות אוילר-לגראנז'. לגראנז' נחשב למתמטיקאי צרפתי, אך האיטלקים טוענים כי הוא בעצם איטלקי, היות שלמשפחתו יש ענף איטלקי גדול, ולגראנז' עצמו נולד בעיר טורינו שבאיטליה, שם היה אביו פקיד בכיר בחצרו של מלך סרדיניה. למרות מעמדו הבכיר של האב, המשפחה לא הייתה עשירה, עקב הפסדים כספיים כבדים שנחל האב בהשקעות לא מוצלחות. אך ההסתבכות הפיננסית הועילה לעולם המתמטיקה, שכן כעבור שנים אמר לגראנז': "לו הייתי עשיר, לא הייתי מקדיש את חיי למתמטיקה". לגראנז' היה גם מחלוצי המכניקה האנליטית כאשר פיתח פורמליזם חזק ואלגנטי יותר לחוקי ניוטון, המתבסס על חשבון וריאציות. על בסיס עבודתו פיתח ויליאם רואן המילטון את המכניקה ההמילטוניאנית, שהייתה אבן דרך חשובה בניסוח מתקדם של חוקי הפיזיקה. ביוגרפיה השנים הראשונות לגראנז' נולד ב-1736 בטורינו שבצפון איטליה, בשם ג'וזפה לודוביקו לגראנג'ה (Giuseppe Lodovico Lagrangia). אביו, אשר היה מופקד על אוצר צבא ממלכת סרדיניה, היה אמיד ובעל מעמד חברתי גבוה, אך עוד לפני שבנו התבגר, הוא איבד את מרבית רכושו בספקולציות, ולגראנז' הצעיר נאלץ לסמוך על יכולותיו שלו. הוא התחנך במכללה של טורינו, ורק כאשר מלאו לו שבע-עשרה שנה החל להראות סימני עניין במתמטיקה. עניינו בנושא התעורר בעקבות דיווח של אדמונד היילי אשר בו נתקל במקרה. ללא עזרה ובודד השליך עצמו ללימודי מתמטיקה; בסוף שנה של לימודים בעמל רב ורצוף הוא כבר היה מתמטיקאי מוצלח ונעשה מרצה בבית הספר לארטילריה. לגראנז' לא למד מתמטיקה באופן מסודר, והדבר ניכר במאמר הראשון שחיבר, בגיל תשע-עשרה שנה, שעסק באנלוגיה בין משפט הבינום לכלל לייבניץ. הוא אף העז ושלח את מאמרו ללאונרד אוילר. זמן קצר לאחר מכן, גילה כי התוצאה אליה הגיע כבר הופיעה בהתכתבות בין לייבניץ ויוהאן ברנולי. חרף התחלה בלתי מרשימה זו, הוא המשיך לעסוק במחקר, וב-1754 מצא פתרון לבעיית ההיקף הקבוע, שהייתה נושא לדיון במשך כחמישים שנה. שוב שלח את עבודתו לאוילר. אוילר זיהה את הכלליות של השיטה שבה השתמש לגראנז' וכן את עליונותה על שיטתו; ובמחווה נדירה הוא עיכב מאמר שכתב לפני כן כדי שללגראנז' יהיה מספיק זמן להשלים את עבודתו, המהווה בסיס לענף הידוע היום בשם "חשבון וריאציות". את השם לענף החדש במתמטיקה הציע אוילר. צעד זה הציב את לגראנז' בשורה הראשונה של המתמטיקאים בתקופתו. Miscellanea Taurinensia ב-1755, והוא בן 19 בלבד, מונה לגראנז' לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה של טורינו, העיר שהייתה לימים (1861) עיר הבירה הראשונה של איטליה המאוחדת. כעבור זמן קצר הוצעו לו משרות אקדמיות יוקרתיות יותר, אך הוא העדיף להישאר בעיר מולדתו, שם הייתה לו האפשרות לעסוק במתמטיקה בשלווה. במשך השנים הבאות פרסם שורה של מאמרים חשובים בתחומים שונים במתמטיקה ובפיזיקה. בשנת 1758 ייסד לגראנז' חברה בעזרת כמה מתלמידיו, שלאחר מכן אוחדה לאקדמיה של טורינו, ומרבית מכתביו המוקדמים נמצאים בחמשת הכרכים הראשונים של פעולותיה, אשר נקראים בשמם "Miscellanea Taurinensia". רבים מהם הם מאמרים מדעיים סבוכים. בכרך הראשון נמצא מאמר בנושא התקדמות גלי קול; שם הוא מתקן טעות שעשה ניוטון, מקבל את המשוואה הדיפרנציאלית הכללית של התקדמות הקול בחומר (משוואת הגלים), ואף מביא פתרון שלה עבור תנועה בקו ישר. בספר זה הוא גם נותן פתרון מלא לבעיית המיתר המוחזק בקצותיו. במאמר זה הוא מצביע על חוסר כלליות בפתרונות של טיילור, ד'אלמבר ואוילר ומגיע למסקנה שצורת המיתר בכל רגע נתון נתונה על ידי . המאמר מסיים בדיון בהדים, פעימות וצלילים מורכבים. מאמרים אחרים בכרך זה הם על סדרות מתכנסות, הסתברות ועל חשבון וריאציות. הכרך השני מכיל מאמר ארוך שמכיל תוצאות של כמה מאמרים מהראשון על תורת הסימונים בחשבון הווריאציות והוא גם מראה את שימושו על ידי הסקה של עקרון הפעולה המינימלית ועל ידי פתרון של כמה בעיות בדינמיקה. הכרך השלישי מכיל פתרונות של כמה בעיות בדינמיקה בדרך של חשבון וריאציות, כמה מאמרים על חשבון אינטגרלי, פתרון לבעיה שהציג פרמה שהיא מציאת מספר כך ש- יהיה ריבוע שלם, כאשר הוא שלם נתון שאיננו ריבוע, וגם את המשוואות הדיפרנציאליות של תנועת שלושה גופים הנעים תחת השפעת משיכה הדדית. בעיות בריאות בשנת 1761 נחשב לגראנז' כאחד המתמטיקאים הגדולים ביותר שחיו בתקופה, אך המאמץ הבלתי פוסק של תשע השנים שחלפו השפיע רבות על בריאותו ורופאיו לא הסכימו להיות אחראים יותר לבריאותו אם לא ינוח ויתאמן. אף על פי שבריאותו הוטבה באופן זמני, עצביו מעולם לא חזרו לתקנם, והוא סבל מהתקפות של מלנכוליה. עבודתו הבאה ב-1764 על תנודות הירח (ליברציה) וההסבר מדוע אותן פנים של הירח תמיד פונות לכדור הארץ, בעיה שהוא פתר בעזרת עבודה וירטואלית. הפתרון שלו מעניין במיוחד כיוון שהוא כולל את תחילת הרעיון של משוואות תנועה כללית, אותן הוא ניסח לראשונה באופן פורמלי ב-1780. חצר המלך לגראנז' החל בנסיעה ללונדון, אך נפל למשכב בפריז. הוא התקבל שם בכבוד רב, אך בהמשך נאלץ לעזוב את החברה המבריקה של עיר זו ולחזור לחיים הפרובינציאליים של טורינו. אף על פי כן, המשך שהייתו בפיימונטה הייתה קצרה. ב-1766 כתב לו פרידריך הגדול שהוא, "המלך הגדול של אירופה", מעוניין לארח אותו, "המתמטיקאי הגדול של אירופה", בחצרו. לגראנז' הסכים להצעתו ובילה את עשרים השנים הנותרות בפרוסיה, שם הוא חיבר מספר רב של מאמרים שפורסמו בברלין ובטורינו, ואת עבודתו המונומנטלית "מכניקה אנליטית" (Méchanique Analytique). בברלין החליף לגראנז' את אוילר כראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת ברלין. שם המשיך בעבודתו בעיקר בתחום האסטרונומיה, וזכה במספר פרסים חשובים על עבודותיו. עם זאת עסק גם בתחומים אחרים. הוא הוכיח מספר משפטים חשובים בתורת המספרים, ובהם את משפט ארבעת הריבועים, האומר כי כל שלם חיובי הוא סכום של ארבעה ריבועים. הוא גם חקר משוואות ממעלה רביעית, והראה מדוע משוואות אלה ניתנות לפתרון בעזרת שורשים. עבודה זו מהווה את הבסיס לתורת החבורות. לגראנז' היה חביב המלך, שהיה משוחח עמו רבות על היתרונות של חיים רגילים. את הלקח לגראנז' למד, ומאז לימד את נפשו ואת גופו כאילו היו מכונות, ומצא בדרך של ניסוי את כמות העבודה שהוא מסוגל לעשות מבלי להישבר. בכל לילה היה שם לעצמו מטרה ממשית ליום המחרת, ובסיום כל ענף בנושא שכתב, היה כותב סיכום כדי לראות אילו נקודות בהדגמה או בחומר היו ניתנות לשיפור. הוא תמיד חשב על נושא המאמרים שלו עד הסוף והיה כותב אותם ללא מחיקות כלל. במשך שנותיו בברלין הידרדר מצבו הבריאותי, ומצבה של רעייתו אף החמיר אף יותר. לאחר מותה ב-1783 שקע לגראנז' בדיכאון, ושהותו בברלין שוב לא הייתה מאושרת כמקודם. אוניברסיטאות רבות ניסו לפתותו לשוב לאיטליה, אך ב-1787 החליט לעבור דווקא לפריז, שם הוצעה לו באקדמיה למדעים משרה שלא כללה חובת הוראה. הוא בילה שם את שארית הקריירה שלו, ואף שרד את המהפכה הצרפתית, הודות לאופיו הקונפורמיסטי וכן הודות לעובדה שהשלטונות הצרפתיים עצמם היו מעוניינים לשמור על שלומו, ופטרו אותו ממספר גזירות שהוטלו על נתינים זרים. הוא המשיך בעבודתו, ופרסם מספר ספרים שסיכמו את תרומותיו למדע. נפוליאון העניק לו את אות לגיון הכבוד, וכן תואר אצולה. לגראנז' מת בפריז ב-10 באפריל 1813. זכרו מונצח בלוח הזיכרון שעל מגדל אייפל, ועל שמו נקראים רחובות בפריז ובטורינו. שלל מונחים בפיזיקה ומתמטיקה, לרבות קרויים על שמו. אחד ממכתשי הירח, ואסטרואיד קרויים על שמו. עבודות פעילויות המחשבה שלו בזמן אותן עשרים שנה היו יוצאות דופן. לא רק שהוא יצר את "Méchanique Analytique", הוא אף תרם בין מאה למאתיים מאמרים לאקדמיות של ברלין, טורינו ופריז. כמה מהם הן למעשה עבודות מקיפות, וכולן ללא יוצא דופן בעלות מידה רבה של מצוינות. חוץ מתקופה קצרה בה היה חולה, כשאז הוציא בממוצע מאמר אחד בחודש. מבין אלו, העבודות הבאות חשובות במיוחד: ראשית, תרומתו את הכרכים הרביעי והחמישי של ה-"Miscellanea Taurinensia" (1766–1773). החשוב מביניהם הוא כרך מ-1771, שבו הוא משוחח על מספר תצפיות אסטרונומיות שצריכות להיות משולבות כדי להשיג את התוצאה הסבירה ביותר. ומאוחר יותר, תרומתו של מאמר על לחץ שמפעילים נוזלים בתנועה, והשני על אינטגרציה בעזרת סדרות אינסופיות, וסוג הבעיות שבהן השיטה בת-יישום. רוב מאמריו שנשלחו לפריז היו על בעיות אסטרונומיות, ומבין אלו יש לציין במיוחד את מאמרו על מערכת הירחים של צדק ב-1766, חיבורו על הבעיה התלת גופית ב-1772, עבודתו על "המשוואה הסקולרית של תנועת הירח" ב-1773, שתיארה את השינויים במחזוריות ההקפה שלו סביב כדור הארץ, ואת עבודתו על ההפרעות שגורמים כוכבי הלכת בזמני המחזור של השביטים ב-1778. אלה היו כולם כתובים על נושאים של האקדמיה הצרפתית, ובכל אחד ממקרים אלה הפרס ניתן לו. אלגברה אף על פי כן, רוב מאמריו בתקופה זו נתרמו לאקדמיה של ברלין. אחדים מהם עוסקים בשאלות באלגברה. בפרט: דיון על פתרון במספרים שלמים של משוואות בעלות אינסוף פתרונות (1769 ו-1770) מאמר בנושא תורת האלימינציה 1770 מאמר על פתרון כללי למשוואה אלגברית מכל מעלה (1770, 1771); שיטה זו נכשלת במשוואות ממעלה גדולה מ-4 פתרון מלא של משוואה בינומית מכל מעלה (נכלל במאמר לעיל) לבסוף, ב-1773, טיפולו בדטרמיננטות מסדר 2 ו-3. תורת המספרים חלק ממאמריו המוקדמים עוסקים בשאלות הקשורות בתורת המספרים. מבין אלו יצוינו: הוכחה שכל מספר שלם שאינו ריבועי ניתן להציג כסכום של שניים, שלושה או ארבעה ריבועים שלמים (משפט ארבעת הריבועים) (1770). הוכחה של משפט וילסון שאם ראשוני אז מתחלק ב- (1771). כתביו ב-1773, 1775 וב-1777, אשר מדגימים חלק מהתוצאות שהוזכרו על ידי פרמה ללא הוכחה. דרך למציאת הגורמים של מספרים מהצורה . הוכחת משפט לגראנז' נושאים מתמטיים נוספים ישנם גם מספר מאמרים שכתב על נקודות שונות בגאומטריה אנליטית. בשנים 1772–1785 תרם מאמרים רבים שיצרו את ענף המשוואות הדיפרנציאליות החלקיות. חלק גדול ממאמרים אלו נאספו במהדורה השנייה של ספרו של אוילר "חשבון אינטגרלי", שפורסם ב-1794. מאמריו של לגראנז' בנושא המכניקה מוזכרים להלן. אסטרונומיה לבסוף, ישנם מספר מאמרים על מספר בעיות באסטרונומיה. מביניהן, החשובות ביותר הן: עבודה על המשיכה של אליפסואידים, 1773: מבוססת על עבודתו של מקלורין. הצגת רעיון הפוטנציאל ב-1777. מכניקה אנליטית בחיבורו "מכניקה אנליטית", לגראנז' הציג את עקרון העבודה הווירטואלית, ומעיקרון יסודי יחיד זה (כמו גם בעזרת הענף החדש של חשבון הווריאציות), הוא הסיק את כל התוצאות של מדע המכניקה, הן של מוצקים והן של זורמים; שיטת הקואורדינטות המוכללות שהציג, אשר בעזרתה השיג תוצאה זאת, נחשבת לעיתים לאחד ההישגים המזהירים ביותר של האנליזה שלו. במקום להתחקות אחר התנועה של כל אלמנט מסה של מערכת חומרית, כפי שדלאמבר ואוילר עשו, הוא הראה, שאם מציגים את מצבה של המערכת על ידי קבוצת משתנים בלתי תלויים שמספרם הוא כמספר דרגות החופש הגלומות במערכת, אז האנרגיה הקינטית והפוטנציאלית של המערכת ניתנות לביטוי לפי המשתנים הללו, ושהמשוואות הדיפרנציאליות של התנועה ניתנות להסקה מפעולת גזירה פשוטה. למשל, בטיפולו בבעיה מסוימת בדינמיקה של גוף קשיח הוא החליף את הטיפול בבעיה בטיפול כללי יותר, תוך ניסוח משוואה כללית שכעת נכתבת בצורה: כאשר T מייצגת את האנרגיה הקינטית ו-V מייצגת את האנרגיה הפוטנציאלית של המערכת. לאחר מכן הוא הציג את השיטה שכעת ידועה כשיטת כופלי לגראנז' - אף על פי שזו לא הפעם הראשונה שהיא הוצגה - כאמצעי לפתור את המשוואה הזאת. בחיבורו, לא רק שלגראנז' הציג עקרונות כלליים, אלא גם הדגים איך לפתור בעזרתם בעיות מכניות מורכבות שונות; למשל, הוא ערך אנליזה מתמטית לבעיית הסביבון הלא יציב. כמו כן, יישום מוצלח במיוחד לעקרונותיו החדשים היה לפתרון בעיות הידרודינמיות; למשל, באמצעות תיאור מוכלל של תנועת זורמים, השיג את הפתרון המתמטי הראשון בתאוריה הליניארית של גלי מים. בין משפטים חשובים אחרים ראוי לציין את הטענה שהאנרגיה הקינטית המועברת למערכת על ידי מתקפים קצרים תחת אילוצים נתונים היא מרבית, ואת עקרון הפעולה המינימלית. כל האנליזה שערך נראית כה אלגנטית שסר ויליאם רואן המילטון הצהיר פעם שניתן לתאר את העבודה כולה בצורה לא אחרת מאשר כפואמה מדעית. לגראנז' הדגיש שמכניקה מתקדמת היא ענף של מתמטיקה עיונית האנלוגי לגאומטריה של ארבעה ממדים; כלומר שיש להתייחס לשלוש הקואורדינטות המרחביות כמו גם לקואורדינטה זמנית אחת; והוא התגאה בכך שלא ניתן למצוא ולו דיאגרמה אחת מתחילת הספר ועד סופו. ראו גם נקודת לגראנז' מכניקה לגראנז'ית לגראנז'יאן כופלי לגראנז' משפט לגראנז' (תורת החבורות) משפט הערך הממוצע של לגראנז' משפט ארבעת הריבועים של לגראנז' זהות לגראנז' קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים קטגוריה:אסטרונומים צרפתים קטגוריה:מתמטיקאים צרפתים קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-18 קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-19 קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן קטגוריה:ילידי 1736 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1813	2023-03-12T15:54:00
לגראנז'	לגראנז' (Lagrange) הוא שם משפחה שמקורו בצרפתית ומשמעותו אסם. קטגוריה:שמות משפחה	2018-05-10T15:49:48
לייבניץ	REDIRECT גוטפריד וילהלם לייבניץ	2005-02-08T19:24:49
דאנטה	REDIRECT דנטה אליגיירי	2004-10-18T18:00:41
חתך הזהב	REDIRECT יחס הזהב	2004-10-18T20:05:27
פונקציות מרוכבות	REDIRECT פונקציה מרוכבת	2004-10-18T20:23:02
לאופולד הראשון, מלך הבלגים	לאופולד הראשון (לאופולד לבית סקסה-קובורג-גותה) (16 בדצמבר 1790 - 10 בדצמבר 1865, הוכתר ב-1831) מלך הבלגים הראשון. היה אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-19. אביו של לאופולד השני. ביוגרפיה נעורים הנסיך לאופולד סָקסה-קובורג נולד ב-16 בדצמבר 1790, והיה בנם התשיעי (מתוך עשרה) של פרנץ, דוכס סקסוניה-קובורג-זאלפלד (1750–1806) והדוכסית אוגוסטה, נסיכת רויס-אברסדורף (1757–1831). הוא גדל בתקופת מלחמות נפוליאון, בצל אחיו ואחיותיו הגדולים. ב-1806 נפטר אביו, ואחיו הגדול ארנסט (1786–1844) נעשה הדוכס. בשנת 1805 הצטרף לצבאו של הצאר אלכסנדר הרוסי, שהיה גיסו. בשנת 1809 פרש מהשירות וחזר למולדתו. בשנת 1813 התגייס שנית לצבא הרוסי. כמפקד רגימנט קירסירים השתתף בקרב לייפציג. בהמשך המלחמה הועלה לדרגת גנרל-לויטננט ופיקד על דיוויזיית פרשים. הוא סיים את שרותו בצבא הרוסי בסוף מלחמות נפוליאון. ב-1814 היה הנציג של קובורג בקונגרס וינה. במהלך טיוליו באירופה בתפקידו זה, הגיע ב-1816 ללונדון. נישואים ראשונים בלונדון פגש לאופולד את הנסיכה שארלוט מוויילס, בתו היחידה של יורש העצר ג'ורג' (מאוחר יותר ג'ורג' הרביעי), והתאהב בה, על אף שבתחילה היא סלדה ממנו, בסופו של דבר היא נענתה לחיזוריו. הם התחתנו בסוף השנה. הזוג נעשה פופולרי ביותר. הם בילו את ימי נישואיהם בין ביתם בקלרמונט פארק, לדירתם בלונדון. בתחילת 1817 הרתה שארלוט, אך ההריון הסתיים באסון. שארלוט נפטרה ב-5 בנובמבר 1817, לאחר צירי לידה קשים. התינוק נולד מת. ניסיונות להוליד יורש לאופולד התחבר עם הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטרת'רן, דודה האהוב של שארלוט. הוא החליט לעזור לאדוארד להוליד יורש, ושידך לדוכס את אחותו - ויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד, אלמנתו של אמיך קרל, נסיך ליינינגן, ואם לשני ילדיו. אדוארד מצא את השידוך מתאים, והשניים נישאו ב-1818, ולאחר שנה נולדה בתם היחידה, מי שהייתה לאחר מכן מלכת בריטניה, המלכה ויקטוריה. אחרי מותו של אדוארד ב-1820 עזר לאופולד לאחותו ולאחייניתו. הוא לא תכנן להינשא בשנית, אך החזיק כמאהבת את קרוליין באואר, שחקנית גרמנייה שהייתה דומה מאוד לשארלוט. ב-1830 קיבל הצעה להיות מלך יוון, אך השיב בשלילה. להצעה הבאה הוא הסכים. מלך בלגיה באותה תקופה מרדו הבלגים בהולנדים, ובלגיה זכתה בעצמאות. הבלגים רצו להכתיר את לואי, דוכס נמור, בנו של לואי פיליפ, מלך צרפת למלכם, אך אביו סירב. לפיכך, בחרו הבלגים בנסיך אחר - לאופולד לבית סקסה-קובורג-גותה. ב-21 ביולי 1831, יום העצמאות הבלגי, הוכתר הנסיך כלאופולד הראשון, מלך הבלגים. הוא התחתן, ב-9 באוגוסט 1832 עם לואיז, נסיכת אורליאן, בתו של מלך צרפת. נולדו להם ארבעה ילדים: לואי פיליפ, נסיך הכתר של בלגיה (1833–1834) לאופולד השני מלך הבלגים (1835–1909). הנסיך פיליפ, רוזן פלנדריה (1837–1905), אביו של אלברט הראשון, מלך הבלגים. שרלוט מבלגיה (1840–1927), התחתנה עם מקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו. לאופולד היה מלך חכם ואהוב על עמו ועל בתי המלוכה באירופה. הוא שידך שידוכים במשפחתו, וכך גרם לבני המשפחה לעלות על כס המלוכה במדינות רבות (בריטניה, פורטוגל, ברזיל, בולגריה, מקסיקו, נסיכויות בגרמניה ועוד). שנותיו האחרונות לואיז-מרי נפטרה ב-11 באוקטובר 1850, ולאופולד שוב נשאר לבדו. ילדיו התחתנו עם בית משפחת הבסבורג, והעניקו לו נכדים. ב-1861 נפטרה אחותו ויקטוריה, והוא היחיד שנשאר מכל עשרת האחים. ב-1863 נפטר חברו הקרוב, הברון סטוקמר. לאופולד נפטר ב-10 בדצמבר 1865, והשאיר לבנו, לאופולד השני, את בלגיה והמושבה קונגו, שהשליט עליהן טרור. שלטון האימה נגמר במותו, ובימי שלטונו של המלך אלברט. אילן יוחסין קישורים חיצוניים קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב לאופולד, 1 קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית קטגוריה:עמיתים בני המלוכה של החברה המלכותית קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול קטגוריה:מסדר הגואלפים קטגוריה:לותרנים קטגוריה:בלגים חברי הבונים החופשיים קטגוריה:גנרלים בצבא האימפריה הרוסית קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית) קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש קטגוריה:אבירי מסדר מלטה קטגוריה:מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים קטגוריה:ילידי 1790 קטגוריה:בלגים שנפטרו ב-1865	2023-12-27T19:08:29
ג'ורג' בלייק	ג'ורג' בלייק (באנגלית: George Blake; 11 בנובמבר 1922 – 26 בדצמבר 2020) היה מרגל בריטי, וסוכן כפול שפעל בשירות הסובייטים. ביוגרפיה ג'ורג בלייק נולד בהולנד בשנת 1922 בשם ג'ורג' בהאר. אביו היה יהודי-ספרדי שהתיישב במצרים ונלחם בשורות הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה ואמו הייתה הולנדית פרוטסטנטית. אביו נפטר כשהיה בן 12, ובלייק נשלח לגור עם דודו במצרים. בקהיר הוא התוודע דרך בן דודו, אנרי קוריאל, לאידאולוגיה הקומוניסטית. כאשר היה בביקור בהולנד פרצה מלחמת העולם השנייה, ובלייק היה פעיל במחתרת ההולנדית בעת הכיבוש הנאצי. בשנת 1942 נמלט לבריטניה והצטרף לחיל הים הבריטי, בו הגיע לדרגת קצונה. כדובר מספר שפות נמצא מתאים לעסוק בפעילות מודיעין שכללה החדרת סוכנים להולנד. בתום המלחמה גויס לשירות הריגול הבריטי, ה-MI6, ונשלח לגרמניה המערבית לשם הקמת רשת סוכנים שתפעל בגרמניה המזרחית. בלייק נשלח לקוריאה לפני מלחמת קוריאה. לאחר שפרצה המלחמה, הוא נפל בשבי הצפון קוריאנים. בשלוש שנות שביו עבר ככל הנראה שטיפת מוח וגויס למודיעין הסובייטי. לימים יטען כי שוכנע בשבי בצדקת הקומוניזם. הוא שוחרר מן השבי בשנת 1953 וחזר לבריטניה, שם נערכה לו קבלת פנים של גיבור. הוא שב לשרת במודיעין הבריטי (בניגוד לכלל המקובל בשירותי המודיעין כי פדויי שבי מהווים סיכון ביטחוני). בשובו לשירות הוצב במחלקה שעסקה בהאזנה לשיחות הטלפון של הדיפלומטים הסובייטים בבריטניה. בשנת 1955 הוצב בלייק בברלין, כשמשימתו הייתה לגייס סוכנים מבין קציני הצבא הסובייטי. בכל אותה עת פעל למעשה בשירותו של המודיעין הסובייטי וחשף בפני הסובייטים את זהותם של מאות סוכנים בריטים שפעלו בגרמניה. בשנת 1959 חזר ללונדון והוצב למחלקה שתפקידה היה לגייס לשירותו של המודיעין הבריטי אנשי עסקים שנהגו לבקר בברית המועצות לצורכי עסקיהם וכן לגייס סוכנים מבין הדיפלומטים הסובייטים בבריטניה. קצין מודיעין פולני שערק למערב באותה שנה מסר ל-CIA מידע על סוכנים סובייטים הפועלים בבריטניה. שרות הריגול הנגדי הבריטי ה-MI5 בדק את המידע והביא למעצרם של מספר מרגלים סובייטים, ובכללם בלייק. בלייק הועמד לדין באשמת ריגול והואשם כי הביא למותם של 42 סוכני ה-MI6. הוא הורשע בשנת 1961 ונדון ל-42 שנות מאסר. בשנת 1966 נמלט מבית הכלא. הסברה הייתה כי הסובייטים חילצו אותו בעזרת מסוק, אולם האמת כפי שנתבררה לאחר מכן הייתה שונה: בלייק נמלט מן הכלא בטפסו על חומת הכלא, בעזרת חבל שהושלך אליו מבחוץ על ידי שלושה פעילי שלום בריטים, פט פוטל, מייקל ראנדל ושון בואורק. השלושה החנו מכונית מסחרית ליד חומת הכלא וזרקו סולם חבלים אל מעבר לחומה. בה בעת פרץ בלייק את סורגי תאו ועבר את החומה בטפסו על הסולם והוברח מן המקום במכוניתם של השלושה. בשנת 1989 פרסמו פוטל ורנדל את סיפור הבריחה בספרם "The escape of George Blake". לדבריהם, עשו את המעשה מתוך אמונה שעונשו של בלייק היה מוגזם. לפי השקפתם, לא היה מקום לעונש כה חמור, והטלת העונש הייתה, להבנתם, מעשה צבוע ביחס לאדם שתפקידו היה לשכנע אנשי מודיעין מברית המועצות ומן הגוש המזרחי לעשות את מה שבלייק עשה לבסוף - להעביר מידע לצד שכנגד. לאחר בריחתו מן הכלא נמלט בלייק מבריטניה והגיע לברית המועצות דרך מזרח ברלין. בהגיעו למוסקבה הוענק לו אות לנין. להכחשת העובדה שבגד בבריטניה טען בלייק כי מעולם לא ראה עצמו כבריטי. בשנת 2000 פרסם בלייק בבריטניה את האוטוביוגרפיה שלו בשם "No Other Choice", אך בית הלורדים פסק, לבקשת התובע הכללי הבריטי, כי לא ישולמו לבלייק תגמולים עבור ספרו, מאחר שהחוק הבריטי מונע מפושעים להפיק רווחים מפשעיהם. בפסיקה זו נשללו מבלייק תגמולים בסך 90,000 לירות שטרלינג, לאחר שכבר שולמה לו מקדמה בסך 50,000 לירות שטרלינג. בשנת 2002 נחגג במוסקבה יום הולדתו ה-80 של בלייק, דבר שזכה לכיסוי נרחב בטלוויזיה הרוסית. בהזדמנות זו הוא הצהיר כי "השנים שביליתי ברוסיה היו המאושרות בשנות חיי". ב-2007 הוענק לבלייק אות כבוד מטעם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ליום הולדתו ה-98 בנובמבר 2020, שיגר לו נשיא רוסיה פוטין איגרת ברכה אישית. בלייק נפטר חודש לאחר מכן, ב-26 בדצמבר 2020. הוא התגורר במוסקבה כגמלאי של ה-ק.ג.ב., והמשיך להחזיק בדעות מרקסיסטיות-לניניסטיות. בספרות ג'ורג בלייק מופיע בשמו כדמות משנית בספרו של איאן מקיואן "התמים" , שעלילתו מתרחשת בברלין באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20. בלייק הוא הדמות הממשית היחידה בספר זה, שכל יתר דמויותיו בדיוניות. גיבור הספר, לנרד מרנהם, מתגורר ברחוב פלטאנֶנאָלֶה 26 בברלין, קומה מעל דירתו של בלייק (זו הייתה כתובתו האמיתית של בלייק בברלין). קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בריטים שריגלו למען ברית המועצות קטגוריה:מרגלים במלחמה הקרה קטגוריה:אנשי MI6 קטגוריה:אנשי ק.ג.ב. קטגוריה:סוכנים כפולים קטגוריה:מקבלי עיטור לנין קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום קטגוריה:מקבלי עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה) קטגוריה:שבויי צבא קטגוריה:בורחים מכליאה קטגוריה:אנגלים ממוצא מצרי קטגוריה:קומוניסטים יהודים קטגוריה:מהגרים לברית המועצות קטגוריה:מקבלי עיטור האומץ האישי קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טרויקורובסקויה קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1922 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2020	2024-06-29T04:09:29
ניקולה טסלה	נִיקוֹלָה טֶסְלָה (בסרבית: Никола Тесла, באנגלית: Nikola Tesla; 10 ביולי 1856 – 7 בינואר 1943) היה פיזיקאי, מהנדס חשמל וממציא אמריקאי ממוצא סרבי. נחשב בעיני רבים כאחד מגדולי הממציאים בכל הזמנים וגדול מהנדסי החשמל. בארצות הברית הוא כונה "הקוסם מהמערב". על שמו קרויה יחידת המדידה טסלה, המסומנת באות T – יחידה סטנדרטית למדידת עוצמת שדה מגנטי לפי מערכת יחידות המידה SI. טסלה חקר ובהמשך המציא שיטה לשידור גלי רדיו שהייתה מעין המשך של רעיון השנאי. על אף החדשנות גם בתחום זה, לא ראה תגמול רב על תרומתו למדע ולאנושות. במהלך חייו המציא טסלה מעל ל-300 פטנטים שונים. טסלה, יליד קרואטיה באימפריה האוסטרית, היה בן כומר אורתודוקסי. בהכשרה לקריירה הנדסית למד בגראץ ובפראג. בגראץ הוא למד לראשונה על דינמו והגה דרך לשימוש בזרם חילופין למטרות שימוש אזרחי. מאוחר יותר, בבודפשט, הוא העריך לראשונה את עקרון השדה המגנטי המסתובב ופיתח תוכניות עבור מנוע אינדוקציה שהיה לצעד הראשון שלו לקראת ניצול מוצלח של זרם חילופין. ב-1882 יצא טסלה לעבוד בפריז בשלוחה של חברת התעשיין אדיסון, ובהיותו בשטרסבורג ב-1883 בנה את מנוע האינדוקציה הראשון שלו. ממוזער\|ניקולה טסלה בשנת 1896. טסלה הפליג לאמריקה ב-1884, והגיע לניו יורק עם כמה פרוטות בלבד. הוא מצא תחילה עבודה אצל אדיסון, אך בתוך זמן קצר פרצה יריבות בין שני המהנדסים. טסלה פיתח מערכת תלת פאזית של הולכת חשמל. במאי 1888 רכש ג'ורג' וסטינגהאוס, ראש חברת החשמל וסטינגהאוס בפיטסבורג, את זכויות הפטנט למערכת של טסלה של דינמו, שנאים ומנועים המבוססים על זרם חילופין. העסקה הובילה ל"מלחמת הזרמים" בין טסלה לאדיסון. ב-1891 המציא את סליל טסלה, סליל אינדוקציה הנמצא בשימוש נרחב בטכנולוגיית רדיו. עד מהרה הקים טסלה מעבדה משלו, שם עשה ניסויים בצילומי צללים במקביל לפיתוחו של וילהלם רנטגן. על מנת להפיג את החשש האזרחי מפני התחשמלות, טסלה הציג במעבדתו תערוכות בהן הדליק מנורות על ידי מתן זרם חשמל בגופו. וסטינגהאוס השתמש במערכת זרם החילופין של טסלה עבור התערוכה העולמית בשיקגו ב-1893. בהמשך נעשה שימוש בזרם חילופין עבור המרת אנרגיה הידרומכנית לאנרגיה חשמלית במפלי ניאגרה. בקולורדו ספרינגס, שם שהה בין 1899 ו-1900, טסלה גילה את מה שראה כגילוי החשוב ביותר שלו - גלים אלקטרומגנטיים נייחים ברחבי כדור הארץ. בכך הוכיח כי ניתן להיעזר בתדר חשמלי טבעי להחליף מוליכות חוטית. הוא האיר 200 מנורות ללא חוטים בטווח 40 ק"מ, יצר ברקים מעשה ידי אדם, והפיק הבזקים בגודל 41 מטר. פעם אחת חשד בקבלת שדר חוצני, הערכה שהתגלתה כשגויה. טסלה היה מקורב לאישים ידועי שם כגון מארק טוויין. בשובו לניו יורק בשנת 1900, החל טסלה בבניית מגדל שידור עולמי אלחוטי בלונג איילנד, ונתמך כלכלית מידי איל ההון ג'יי. פי. מורגן (ראו מגדל וורדנקליף). הפרויקט נזנח עקב קשיים כלכליים, בעיות עבודה ועצירת התמיכה של מורגן. זו הייתה התבוסה הגדולה ביותר של טסלה. עבודתו של טסלה עברה אז לטורבינות ולפרויקטים אחרים. עקב קשיים כלכליים לא קידם רבות מהמצאותיו התאורטיות וחי את שנותיו האחרונות בעוני בין בתי מלון להם התקשה לשלם על שהותו. ביוגרפיה ילדותו, חינוכו ותחילת דרכו ממוזער\|ספר הביבליה של טסלה לפי הנוסח של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית. הספר הוענק לטסלה מידי אביו והוא שמר אותו עמו לכל אורך חייו.ממוזער\|195x195px\|ביתו המשוחזר של טסלה בסמיליאן ומולו פסל בדמות טסלה. ממוזער\|295x295 פיקסלים\|הכומר מילוטין טסלה, אביו של ניקולה. טסלה נולד למשפחה סרבית בסמיליאן (Smiljan), כפר קטן באימפריה האוסטרית (כיום בקרואטיה, ואז בממלכת קרואטיה ההבסבורגית). אביו מילוטין ואמו דז'וקה היו שניהם ממוצא סרבי. אביו וסבו מצד אמו היו כמרים סרבים-אורתודוקסים. אביו לעיתים היה מרוחק מהילדים ומגיל צעיר מילא טסלה הצעיר שעות ביומו בספרייה הביתית של אביו. אמו, אישה אנאלפביתית אך רבת כישרון, החדירה בו אחריות בלקיחת חלק בעבודות הבית והמשק. אחת מעבודות אלו הייתה שימוש במקצף ביצים מכני. מאוחר יותר טען טסלה כי התושייה ההנדסית שלו בוססה על החינוך שהחדירה בו אמו. תחילה התחנך טסלה בחינוך ביתי, אך בשנת 1870, בגיל 14, נשלח ללמוד בגימנסיית קרלובץ שם הצטיין בשלל המקצועות כבר בשנתו הראשונה. היה זה מוסד חינוכי ממלכתי בו רכש את הידע הטכני העיקרי הראשון שלו והתעניין במיוחד בפיזיקה. בשנתו הראשונה היו ציוני התעודה שלו להלן: מוסריות - דוגמה ומופת, חריצות - עיקשת, קטכיזם - מצוין, גרמנית - מצוין, קרואטית - מצוין, גאוגרפיה והיסטוריה - ראוי לשבח, מתמטיקה - מצוין, גאומטריה תאורטית - ראוי לשבח, היסטוריה טבעית - ראוי לשבח, כימיה - מצוין וציור - מספיק. בשנתו השנייה החל ללמוד גם פיזיקה וסיים עם ציון מצוין בתעודה. סימן מוקדם ליכולתו השכלית הגבוהה הוא שהצליח לבצע חשבון אינטגרלי במחשבה ולא בכתב, מה שגרם למוריו לחשוד שהוא פועל לא בדרך הנדרשת ושייתכן כי הוא מעתיק. למרות היצירתיות המוקדמת שלו, טסלה לא החל לחשוב על קריירה של ממציא עד לשנות העשרים המאוחרות לחייו. טסלה רצה לטפח קריירה של פיזיקאי, אך אביו רצה לקדמו בתחום הכמורה. בגיל שבע עשרה חלה טסלה במחלת הכולרה חשוכת המרפא, נפל למשכב והיה חשש רב לחייו. אביו של טסלה נשבע כי אם בנו ישרוד הוא יאפשר לו להתקדם בקריירה מדעית במקום דתית וללכת ללמוד באוניברסיטת גראץ לטכנולוגיה, שהייתה אוניברסיטה ממלכתית, מכובדת ונודעת. טסלה שרד והתגבר על מחלתו לאחר חודשיים שבהם היה מרותק למיטתו. באוניברסיטה החל טסלה את לימודיו בהנדסת מכונות וחשמל. יום אחד המרצה שלו לפיזיקה הראה לכיתה של טסלה מתקן דינמו חדש, שעל ידי שימוש בזרם ישיר יכול היה לשמש גם כמנוע חשמלי וגם כגנרטור חשמלי. לאחר שצפה בדינמו לזמן מה, טסלה הציע שייתכן ויהיה זה אפשרי להוציא את מערכת החיבורים הנוספים שגרר עמו הדינמו עוד מדגמים קודמים כדי לייעל אותו ולהוזיל אותו. זה, אמר הפרופסור המשועשע שלו, יהיה כמו בניית מכונה הנמצאת בתנועה תמידית. טסלה קיבל את הצהרת הפרופסור כאתגר, ובמשך שנים חקר באובססיביות בחיפוש אחר חלופה לזרם הישר, הוא מצא קצה חוט בחקר זרם החליפין. טסלה הגיע למועד בחינות השלמת התואר שלו כאשר הוא מרגיש שאינו מוכן לקראתן, וכאשר קיבל סירוב לבקשתו עבור זמן נוסף להתכונן לבחינות, הוא פרש מלימודיו הגבוהים ומעולם לא השלים אותם.שמאל\|לא ממוסגר\|252x252 פיקסליםטסלה היה ידוע בלמידתו המהירה של שפות, ולפי רישומים אודותיו, הוא עבד במשך ימים ולילות על בסיס שעות שינה בודדות בלבד. כסטודנט צעיר, טסלה התעמק בתיאוריות וטכנולוגיות שונות שהיו בשימוש נרחב באותה העת, וחיפש פתרונות טובים ויעילים יותר. בגיל 19, הוא ניהל ויכוחים מול פרופסורים באוניברסיטה על פגמים בעיצוב הקיים של מנועי זרם ישר (DC) שהודגמו בכיתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו על ניסיונותיו לשפר את מנועי הזרם הישר, "היה לי כל כך הרבה זמן פנוי. כאשר לקחתי על עצמי את המשימה לא הייתה זאת החלטה כמו שאנשים עושים לעיתים קרובות. אצלי היה זה נדר קדוש, שאלה של חיים ומוות. ידעתי שאמות אם אכשל. כעת הרגשתי כי הגיע הניצחון בקרב. עמוק בתוך מוחי היה הפתרון, אך עדיין לא יכולתי לתת לו ביטוי חיצוני". תחת אדיסון, המעבר לארצות הברית טסלה החל את עבודתו בשנת 1881 כמפעיל טלגרף בבודפשט, שם המציא מתקן שאפשר רישום אוטומטי של אותות המורס שנקלטו. מתקן זה אפשר לו לעסוק בפעילויות חקר נוספות בזמן שהיה במשמרת. טסלה התקבל לעבודה בזכות קשריו של דודו, פאבלה, למנהל חברת הטלגרפים של בודפשט, פרנץ פושקאש. החברה הייתה אז בתחילת דרכה, ובתוך מספר חודשים קודם טסלה לחשמלאי ראשי. במקביל לעבודתו תרם טסלה לפיתוח דגמים חדשים של מגברים. בנוסף לכך הוא המשיך לחקור אחר רעיון הדינמו היעיל והזול יותר. בשנת 1882, לאחר שנים של עבודה ללא כל פריצת דרך, לקה טסלה בדיכאון קליני שנמשך מספר חודשים בעקבות דכדוך שנגרם מאי הצלחתו. הדיכאון הוחמר בעקבות קשיים כלכליים שנגרמו עקב התמכרותו של טסלה להימורים. זמן קצר לאחר שהתגבר על הדיכאון, השיג טסלה קצה חוט במחקרו האישי על האפשרות של שימוש בזרם חילופין. במקביל, התגבר טסלה בהדרגה על ההתמכרות שלו להימורים. במהלך פברואר 1883 נרשם טסלה לעבוד בשירותי חברת אדיסון הקונטיננטלית, שהייתה השלוחה של חברת החשמל של תומאס אלווה אדיסון (הממוסדת והמבוססת בארצות הברית) באירופה. עם קבלתו לחברה נשלח טסלה להתקין רשת מנורות תאורת רחוב, תחילה בפריז, ברפובליקה הצרפתית השלישית, ובהמשך בשטרסבורג ואלזס-לורן, בקיסרות הגרמנית (בצרפת בת זמננו). בעת הרצת ניסוי של חברת הרכבות הגרמנית, פגעה רכבת בעמודי תאורת רחוב ומוטטה מספר עמודים. לטסלה, על אף שביצע עבודה גדולה יותר מן המבוקש תחילה, לא הוענק הפיצוי הכספי שהובטח בהתאם. קשיים הנוגעים לשכר היו הגורם הראשוני לקרע העתידי בין אדיסון וטסלה. ביוני ביצע טסלה הדגמה של פעילות זרם חילופין למספר משקיעים אפשריים ובהם גם ראש עיריית שטרסבורג לשעבר. על אף העניין שהראו בפיתוח של טסלה, אף אחד מבין היזמים לא השקיע בו כספית.ממוזער\|273x273 פיקסלים\|הממציא ואיש העסקים תומאס אלווה אדיסון, שהפך ממעסיקו של טסלה ליריבו העסקי הגדול ביותר.במהלך אביב 1884, עם תרומות כספיות מצד דודיו, טסלה הפליג לארצות הברית להמשיך לעבוד תחת אדיסון. כרטיס אישור השיט שלו, כספו, וחלק ממסמכיו האישיים, נגנבו ממנו ימים ספורים לפני תחילת ההפלגה. במהלך ההפלגה פרצו פרעות על גבי האונייה בין יושביה וטסלה כמעט נזרק מין הסיפון לים. לאחר ארבעה שבועות של הפלגה הגיע טסלה לניו יורק סיטי ב-6 ביוני 1884 כאשר ביד אחת אחז ב-4 סנט אמריקאי ובידו השנייה אחז במכתב המלצה לאדיסון. בעת הגעתו לניו יורק הועסק תוך זמן קצר בידי אדיסון, שהעריך את יכולותיו מחד אך סירב לשמוע כל הצעה שלו לגבי פיתוח זרם החילופין מאידךלא ברור אם טסלה החל לעבוד תחת חברת אדיסון האמריקאית עוד ביום הגעתו לניו יורק (6 ביוני 1884) או שהחל ביום שלמחרת (7 ביוני).. טסלה נשלח במהרה לחקור את אוניית האוקיינוסים של הנרי וילארד, 'האורגון', שהייתה האונייה הראשונה עליה הותקנו מנורות. חלק מהדינמואים של 'האורגון' נפגעו במהלך תאונה, ואדיסון הופתע לדעת שטסלה, בנוסף לחקר שלו במשלחת, גם הוסיף לתקן את 'האורגון'. אדיסון בהמשך אמר: בצד עבודתו של טסלה תחת אדיסון הוא גם הרכיב ותיקן מנורות קשת חשמלית, ארגן מחדש גנרטורים חשמליים והקים 24 דגמים חדשים ויעילים שתכנן להפוך לתקן במקום המקור שהמציא אדיסון. בתחילת 1885 אדיסון הבטיח לטסלה סכום נכבד תמורת שיפור הדינמו שהמציא המבוסס על זרם ישר. השכר המוצע היה 50,000 דולר אמריקאי. טסלה הצליח בייעול הדינמו מעל ומעבר לציפיותיו של אדיסון, אולם לאחר שסיים את עבודתו לא שילם לו אדיסון את הסכום המובטח. בתגובה טסלה הפגוע התפטר מעבודתו. "מלחמת הזרמים" במרץ 1885 פנו לטסלה מספר תעשיינים ויזמים שניסו לגייסו לפיתוח מערכת קשת חשמלית יעילה. קבוצת יזמים הסכימו לממן את פעילותה המוקדמת של חברת החשמל של טסלה שבוססה בראהווי, ניו ג'רזי. לאחר שהשלים קשת חשמלית מוצלחת טסלה גורש מהחברה על ידי מממניו, שהשאירו את כלל ההכנסות בידיהם. מאוחר יותר טען טסלה כי הייתה זאת המכה הקשה ביותר בחייו העסקיים. בחורף שבין 1886 ל-1887 היה טסלה בשפל, ונאלץ לעבוד בפרך בכרייה עבור 2 דולר ליום שבקושי הספיקו למחייתו. לאורכה של אותה התקופה סבל מקשיים מנטליים בנוסף על כלכליים ופקפק בחשיבות של חינוכו. באפריל 1887 הציג טסלה את פיתוחיו המוצעים לאלפרד ס. בראון, מנהל וסטרן יוניון, וצ'ארלס פ. פק, שהיה התובע הכללי של מדינת ניו יורק. טסלה תכנן מכונה שתמחיש את הרעיון שלו לייצר זרם חשמלי דרך שדות מגנטיים מסתובבים: מנוע אלקטרומגנטי המייצר את הכוח הדרוש לסובב כדור פליז בצורת ביצה ולהעמיד אותה זקופה. טסלה כינה את המכשיר "ביצת קולומבוס". טסלה הסכים לחלוק עם המשקיעים הפוטנציאלים את הרווחים של הפטנט 50% ו-50% בהתחשב בצורך שהיה לו בהלוואה. בראון קיבל את טסלה למעבדה ברשותו שמוקמה ב'רחוב חירות' (Liberty Street), מנהטן. עד סוף חודש אפריל נרשם פטנט על ההמצאה של טסלה. ב-10 במאי, חברו ההונגרי הקרוב של טסלה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אנטוני סזיגטי, הגיע לניו יורק. בהמשך החודש נרשם כעוזר עבור טסלה במעבדתו. ב-10 במאי 1888 הוצגה בפני אגודת מהנדסי החשמל האמריקאית (שהתפתחה לימים ל-IEEE) עבודת המחקר של טסלה: "מערכת חדשה של מנועים ושנאים מבוססי זרם חילופין" (A New System of Alternate Currents; Motors and Transformers). החבירה לווסטינגהאוס טסלה חבר לתעשיין ג'ורג' וסטינגהאוס על מנת לקדם את טכניקת זרם החילופין, אותה הציע טסלה. טכניקה זו היוותה תחרות לטכניקת הזרם הישר שקידם אדיסון. בין טסלה ווסטינגהאוס לאדיסון פרצה "מלחמת הזרמים" על השליטה בשוק החשמל. ב-7 ביולי 1888 מכר טסלה את הפטנט שלו עבור זרם חליפין במנוע תלת-פאזי לווסטינגהאוס ב-25,000 דולר כסף מזומן ועוד 50,000 בכסף רשום. במהלך 1888 טסלה עבר למשך תקופה בת שנה לפיטסבורג, פנסילבניה, שהייתה לבסיס הפעילות של וסטינגהאוס. בשובו לניו יורק ב-1889 השתכן טסלה בבית מלון ועבד במעבדה ב'גרנד סטריט 175'. במעבדה זו החל טסלה לחקור מתח אל-חוטי, תדרי רדיו גבוהים ופיזיקה תאורטית בתחום הקשר בין קרינה אלקטרומגנטית לבין אור. ממוזער\|217x217px\|היזם ג'ורג' וסטינגהאוס, מהמקדמים הגדולים ביותר של השימוש בזרם החליפין. ממוזער\|220x220px\|טסלה מפגין תאורה אלחוטית באמצעות "אינדוקציה אלקטרוסטטית" במהלך הרצאה משנת 1891 במכללת קולומביה באמצעות שני צינורות גייסלר ארוכים (הפועלים בדומה לצינורות ניאון) בידיו. בהמשך אותה השנה הפליג טסלה לביקור באירופה כדי להיות נוכח בתערוכה העולמית של פריז. בהיותו שם פגש בפיזיקאי והמטאורולוג הנורווגי, וילהלם ביירקנס (אנ'). ביירקנס, אשר פיתח את מחקר התדרים של היינריך רודולף הרץ, העניק לטסלה הצצה למתנד שפיתח. בהמשך ביקר טסלה בבית משפחתו בסמיליאן, אוסטרו-הונגריה, לפני ששב לניו יורק. במסגרת מלחמת הזרמים, נפגעה התדמית הציבורית של זרם החילופין כאשר מספר מתקיני כבלים ברחובות הערים התחשמלו למוות. לאחר מותו של מתקין הכבלים ג'ון פיק מתאונה שכזאת, אדיסון, לראשונה, תקף באופן פומבי את זרם החילופין. בהמשך, ב-1890, אדיסון המשיך לעורר חשש ציבורי מהשימוש בזרם חילופין כאשר נעזר בזרם זה להפעיל את ההוצאה להורג הראשונה על כיסא חשמלי. לאחר שלא עמדו בדרישות הייצור, נטשה החברה של וסטינגהאוס את פיתוח מנוע האינדוקציה של טסלה. וסטינגהאוס הוביל את טסלה לוותר על זכויות היוצרים והפטנטים כדי להימנע מפשיטת רגל. כך נשלל מטסלה כל גמול חומרי על המצאתו. החלטת העברת הזכויות רדפה אותו לימים והותירה אותו ללא הכנסה מכלל תרומתו לקידום זרם החילופין. בסופו של דבר הצליחו טסלה ווסטינגהאוס לקבע את זרם החילופין כצורה התקנית להפקת חשמל, ובכך ניצחו במלחמת הזרמים. גורם מרכזי לניצחון זרם החילופין בתחרות על השוק היה המחיר הזול שלו יחסית לזרם הישר, שהפך לגורם משמעותי בהרבה כאשר פרץ שפל כלכלי גדול בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19. וסטינגהאוס הקים את חברת החשמל הראשונה בארצות הברית ובעולם. בהמשך 1891 השלים טסלה את תהליך ההתאזרחות שלו לארצות הברית כמו גם רשם פטנט על המצאת סליל טסלה. ב-20 במאי 1891 העניק הרצאה באוניברסיטת קולומביה על "ניסויים בזרמי חילופין בתדירות גבוהה מאוד והיישום שלהם לשיטות של הארה מלאכותית" (Experiments with Alternate Currents of very high frequency and their application to methods of artificial illumination). 1892–1900; שנות השיא בתחילת 1892 נבחר טסלה לסגן הנשיא של אגודת מהנדסי החשמל האמריקאית. הוא יצא למסע הרצאות ברחבי אירופה. בפברואר הוא נאם מול המכון המלכותי של בריטניה הגדולה והאגודה הצרפתית הפיזיקאית בלונדון ופריז בהתאמה. באפריל מיהר טסלה מפריז חזרה לסמיליאן, כדי להספיק להיות לצידה של אמו בשעותיה האחרונות. ב-24 במאי העביר טסלה הרצאה בזאגרב וב-1 ביוני בבלגרד, ממלכת סרביה. ביום שלמחרת פגש טסלה באלכסנדר הראשון, מלך סרביה. בספטמבר שב טסלה לארצות הברית. ב-24 בפברואר 1893 הרצה טסלה בפני 'מוסד פרנקלין' בפילדלפיה את הרצאת "על האור ותופעות תדר גבוהה דומות" (On light and other high frequency phenomena). בתחילת מרץ הציג את ההרצאה פעם נוספת, הפעם מול אגודת האור החשמלי הלאומית האמריקאית בסנט לואיס, מיזורי. במאי, בתמיכת טסלה, חברת וסטינגהאוס הרכיבה תצוגת תאורה עבור התערוכה הקולומביאנית העולמית בשיקגו. במהלך התערוכה באוגוסט העביר טסלה הרצאה לקונגרס החשמלי הבינלאומי. ההצלחה של התצוגה בתערוכה הבטיחה את העברת התשתית לבניית תחנת כוח הידראולית מבוססת זרם חילופין במפלי הניאגרה לידי חברת וסטינגהאוס. העברת חוזה הבנייה לידי וסטינגהאוס סימנה את סופה המוחץ של מלחמת הזרמים. ב-30 באפריל 1894 התמנה טסלה בידי אלכסנדר מלך סרביה לחבר של כבוד באקדמיה המלכותית הסרבית. ב-13 במרץ 1895 פרצה שרפה בשדרה בה הייתה ממוקמת המעבדה של טסלה בניו יורק. המעבדה הועלתה באש ואתה חלק נרחב מעבודתו של טסלה כולל רישומים, מודלים למנועים, כלים בשווי 50,000 דולר ועוד. כאשר רואיין לאחר השרפה בידי הניו יורק טיימס, טסלה צוטט באומרו: באפריל הותקן הגנרטור הראשון בתחנת הכוח למפלי הניאגרה ונשא את שמו של טסלה. בדצמבר הגיע טסלה לפריצת דרך בחקר תדר גל מסוים (לימים נודע בתור קרינת רנטגן). וילהלם רנטגן יצר עמו קשר ושאל את טסלה כיצד הפיק צילום של ידו לפי תדר ראייה זה. טסלה בהמשך גילה מספר צילומי רנטגן בחורבות המעבדה שלו שלא נהרסו ושלח אותן לרנטגן. ביולי 1896 צפה טסלה בתחנת הכוח ההידראולית הראשונה עם השלמתה על גדות הניאגרה. בנובמבר הפכה תחנת הכוח לספקית חשמל (מסוג זרם חילופין) עבור העיר באפלו לחופי ימת אירי. ב-17 בדצמבר התקבל טסלה כחבר כבוד של האקדמיה היוגוסלבית לאומנויות ומדעים בזאגרב. באותה העת עסק טסלה בעיקר בקידום החקר של ראיית רנטגן וקידום שימושה לצרכים מדעיים. ב-8 בדצמבר 1898, בעת תערוכת חשמל בניו יורק, בעיצומה של מלחמת ארצות הברית–ספרד, טסלה הציג את פיתוחו האחרון בטכנולוגיה "אוטונומית" כאשר הציג לקהל כיצד שלט על דגם של סירה מרחוק באופן אל-חוטי דרך גלי רדיו. במקביל לכך הוסיף טסלה להרצות על פיתוח השימוש בגלי רדיו ותדרי חשמל עבור טיפול רפואי (תרפיה-חשמלית כפי שהיא כונתה). בתחילת 1899 הוענקה לטסלה השקעה בת 100 אלף דולר מידי איש העסקים ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי, וטסלה עבר להתגורר במלון וולדורף אסטוריה שהיה ברשותו של אסטור והיה נכון לאותה העת אחד המבנים הגדולים ביותר בעולם. בעת עבודתו של טסלה בלילה אחד, התקבלו תדרים לא מזוהים בקולט התדרים שלו. טסלה העריך כי הייתה זאת התקשורת עם עצם בלתי מזוהה הממוקם מחוץ לכדור הארץ, טענה שהתקבלה בלגלוג וזלזול רב מצד הקהילה המדעית הבינלאומית והתבררה בסופו של דבר כשגויה. ייתכן והיו אלו תדרים שהתקבלו מהממציא האיטלקי גוליילמו מרקוני, שפיתח באותה העת גם הוא את חקר גלי הרדיו. ממוזער\|270x270 פיקסלים\|מעבדתו של טסלה בקולורדו ספרינגס, 3 ביולי 1899. טסלה התנסה במעבדה בעיקר במתח אל-חוטי, פיתוח סליל טסלה וקידום ניסויים במתח גבוה. במאי 1899 עבר טסלה מניו יורק לקולורדו ספרינגס, והמשיך לעבוד באופן מבודד יותר. בדרכו עצר בשיקגו, אילינוי, שם הציג את ה'טלאוטומאטיקס' (Telautomtics), הפטנט הרשום הראשון בעולם של מכונה הנשלטת בשלט רחוק. ב-17 במאי הגיע טסלה לקולורדו ספרינגס במדינת קולורדו, והחל לעבוד במעבדה מותאמת שחקרה ניסויי תדר גבוה ומתח גבוה שלא היו ניתנים להכלה במעבדתו הקודמת בניו יורק. במקביל שכר את חדר 207 בבית המלון אלטה ויסטה. ב-15 ביוני התנסה טסלה לראשונה בשלב מקדים של ייצור ברקים ידי אדם, כאשר הבזק חשמל בגובה 5 אינץ', אותו הגדיר כעבה ורועש יתר על המידה. טסלה טען כי גילה תופעה חשמלית-גאולוגית מיוחדת, לפיה ניתן היה לשדר תדרי חשמל ברחבי כל כדור הארץ. טסלה כתב באוטוביוגרפיה שלו על ניסוייו בהבזקי החשמל בקולורדו ספרינגס: "כאשר בשנת 1900 קיבלתי הבזקים עוצמתיים בגובה 1,000 רגל והעברתי זרמים ברחבי הגלובוס, נזכרתי בניצוץ הזעיר הראשון שראיתי במעבדת גרנד סטריט שלי והתרגשתי מרגשות הדומים לאלו שהרגשתי כשגיליתי את השדה המגנטי המסתובב (המנוע התלת-פאזי)." בדצמבר 1900 דן טסלה עם תת-אדמירל ברדפורד מהצי האמריקאי לגבי מערכת טלגרפים אל-חוטית. ימים ספורים לאחר מכן, הוזמן טסלה לשימוע בפני בית משפט כדי שיציג את המצאותיו בתחום התדרים האל-חוטיים. בסוף 1900 שב טסלה מפעילותו בקולורדו ספרינגס חזרה לניו יורק. מגדל וורדנקליף ושקיעה בחובות ממוזער\|354x354 פיקסלים\|איל ההון האמריקאי, ג'יי. פי. מורגן, אשר קנה מטסלה מעל מחצית מכלל הזכויות על הפטנטים וההמצאות שלו. ממוזער\|מגדל וורדנקליף, 1904. ב-1 במרץ 1901 חתם טסלה על הסכם שיתוף פעולה עסקי עם איש העסקים, התעשיין ואיל ההון ג'ון פִּירְפּוֹנְט מורגן, לו מכר 51% מכלל הזכויות על כלל הפטנטים וההמצאות שלו. ההסכם תקף גם להמצאות עתידיות שתכנן טסלה ובתמורה העביר לו מורגן 150,000 דולר בלבד. הפטנט של טסלה על שידורי רדיו נרשם ב־1900 במשרד הפטנטים האמריקאי. כעבור ארבע שנים, בלחצם של בעלי הון, החליט המשרד להעניק את הבכורה על המצאת הרדיו לגוליילמו מרקוני האיטלקי שהעביר שידור רדיו מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד אל הדומיניון שלה, ניופאונדלנד, באמריקה הצפונית. ב-11 בדצמבר 1901, בכפר שורהאם (Shoreham) שבלונג איילנד, החל טסלה, בתמיכתו הכלכלית של מורגן, בפיתוח הפרויקט השאפתני ביותר שלו עד לאותה העת, מגדל וורדנקליף, שנועד לאפשר תקשורת אל-חוטית בין אירופה ואמריקה הצפונית בטווח הקצר, ובין כל קצוות העולם עבור הטווח הארוך שייעד טסלה עבור התשתית. בשנת 1903, כאשר דעת הקהל, שהושפעה מהחששות שנגרמו מהמצאותיו של טסלה, פנתה נגד הפרויקט (בעיתונים שונים פורסמו על הבזקי אור ורעשים לא מוסברים שבקעו מתוך אתר הבנייה של וורדנקליף), מורגן משך את השקעתו במגדל וורדנקליף ומנקודה זאת הלאה טסלה התקשה לממן את הפרויקט. ב-1904 תבעה חברת ייצור האנרגיה של קולורדו ספרינגס את טסלה על שלא השלים את תשלום הוצאותיו בזמן (הוצאות שטסלה קיווה לכסות דרך ההכנסות ממגדל וורדנקליף, שפיתוחו נעצר לאחר משיכת התמיכה של מורגן). לפי קביעה משפטית, המעבדה עוקלה ופורקה לחלקים אך הציוד המדעי, כולל רישומיו ופיתוחיו של טסלה, נשמרו באכסון. בעת בניית מגדל וורדנקליף, טסלה נעזר באדריכל בעל השם הנודע סטנפורד וייט (אנ'). ב-26 ביוני 1906, במסגרת מעורבותו של וייט בפרשת אהבים, הוא נרצח. ב-10 ביולי 1906, לכבוד יום הולדתו ה-50 של טסלה, הוא הודיע בעיתונות על כך שהמציא לראשונה טורבינה ללא להבים, אשר התבססה על שימוש באדהזיה וצמיגות. בסופה של שנת 1906, טסלה, ללא המשקיע המרכזי של התשתית מתחילת דרכה וללא האדריכל הראשי שלה, הרים ידיים לנוכח אי-יכולתו לשלם לפועליו. פרויקט מגדל וורדנקליף ננטש. ב-3 במאי 1907 טען טסלה שניסוייו לחיזוק תדר משדרים הגיעו לכדי עוצמה של 25 מיליון כוחות סוס. באותה העת טען טסלה כי יצר תדר שניתן להפיק כאמצעי מלחמה לפליטת אור ממוקד בעוצמה שתשנה את תעשיית המלחמה. המסר ה"מהפכני" של טסלה עבור תעשיית החימוש והמלחמה לא התקבל, וההמצאה שלו לא הרחיקה לכת במסחורה. ב-27 במאי נבחר טסלה לחבר אקדמיית המדעים של ניו יורק על תרומתו לגילוי ראיית הרנטגן. כדי להשיג את המימון הנדרש להחייאת פרויקט וורדנקליף, טסלה פתח משרד בשדרת ברודוויי והחל לעסוק בפיתוח פטנטים להנעה חשמלית יעלה ופיתוחים נוספים. ב-1909 הוענק למרקוני ולפיזיקאי הגרמני קרל פרדיננד בראון פרס נובל לפיזיקה על "תרומות לפיתוח טלגרף אלחוטי". טסלה זעם על כך וניסה במשך השנים הבאות, ללא כל הצלחה, לשנות את ההחלטה של הוועדה המחלקת את פרסי נובל. ב-1910, כאשר החל להשיג תרומה כלכלית על הצלחתו בתחום הטורבינות, עבר טסלה למשרד מפואר בבניין המטרופוליטני במנהטן (אנ'), שהיה נכון לאותה העת הבניין הגבוה ביותר בעולם. במהלך אותה השנה חלה טסלה באופן חמור והיה חשש לחייו. מאוחר יותר, כאשר התגבר על החולי שאפף אותו, התברר לו כי חברו הקרוב, מארק טוויין, נפטר באפריל אותה השנה. בין 1911 ל-1913, במשך חודשים רבים היה טסלה עסוק ברישומים של ניסויים בטורבינות שלו בלחץ קיטור גבוה. את הניסויים ביצע טסלה בתחנת הכוח של חברת אדיסון בניו יורק. באפריל 1912, המשקיע הגדול ביותר של טסלה, ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי, נהרג במסגרת שקיעת הטיטניק במצולות האוקיינוס האטלנטי. ב-1914 נפטר גם וסטינגהאוס שהיה מקורב גם כן לטסלה. שאלת הזכייה בפרס נובל ב-7 בנובמבר 1915 הופצה כתבה בניו יורק טיימס ובראשה נרשם: "טסלה זוכה בפרס נובל על גילוי של; העברת אנרגיה חשמלית אל-חוטית, המשפיעה על הבעיות של ימינו." לפי הכתבה נאמר כי תומאס אדיסון וטסלה יחלקו ביניהם את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1915. טסלה הכריז מיד כי הפרס הכיר בעבודתו החלוצית, שטרם הושלמה, לשלוח תדרי אנרגיה באופן אל-חוטי דרך כל קצוות כדור הארץ. אדיסון מצידו נמנע מלהגיב על הכתבה של הניו יורק טיימס שהתבררה מאוחר יותר כשקרית. טסלה הציג באופן פומבי את הסלידה שלו מאדיסון, ואמר שהוא לא היה מקבל את הפרס מכיוון שהוא לא היה חולק אותו עם אדיסון. בהמשך כאשר התברר כי טענת הכתבה הייתה שקרית עלו טענות כי ועדת חלוקת פרס נובל חזרה בה מרצונה להעניק לאדיסון וטסלה את הפרס עקב דבריו של טסלה. ועדת חלוקת פרס נובל מצידה יצאה מגדרה להגיב ויצאה בהצהרה רשמית לפיה: שנותיו המאוחרות ואחריתו נכון ל-1916, על אף הצלחות שיווקיות משניות, טסלה המשיך להתדרדר לשפל כלכלי גדול יותר ויותר. הוא נקרא לשימוע בפני בית המשפט העליון של ניו יורק בעוון אי תשלום על מיסים על אחזקת מגדל וורדנקליף (שהיה לנכס עומד) בסך 935 דולר. במהלך השימוע, מול השופט אדוארד רידליי פינץ', התוודה טסלה כי הוא למעשה חסר פרוטה. ב-18 במאי 1917, הוענקה לטסלה מדליית אדיסון על שמו של יריבו העסקי משכבר הימים. במהלך טקס הענקת המדליה, טסלה נעלם מן האולם המרכזי ובהמשך התגלה בספרייה, שם נמצא מאכיל יונים. ב-4 ביולי 1917, עם התערבות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, מגדל וורדנקליף הופל בטענה כי היה נתון לשימושם של מרגלים גרמנים. ב-21 ביולי חתם טסלה על חוזה עסקי עם תחנת התעשייה פייל בשיקגו ששכרה את שירותיו לפיתוח הטורבינות שלה. עם חתימת חוזה זה עבר טסלה להתגורר בבית המלון בלאקסטון בשיקגו למשך 16 חודשים. בשובו לניו יורק בשנת 1918, שכר טסלה את חדר 1607 בבית המלון סנט. רג'יס, שהיה אחד מבתי המלון היוקרתיים ביותר בעיר. בפברואר 1919 פרסם טסלה את האוטוביוגרפיה שלו, "ההמצאות שלי" (My Inventions). בעוד טסלה שהה בבית המלון סנט. רג'יס, כל יום שהייה עלה לו 15 דולר, סכום אסטרונומי נכון לאותה העת. לאחר שלא שילם במשך כ-7 חודשים והצטבר לו חוב בסך לערך 3,000 דולר, נדרש מטסלה לעזוב את בית המלון. טסלה, שתמיד חשק בחיי היוקרה על אף העובדה שלא היה מסוגל לתחזק עצמו כלכלית באופן עצמאי, עבר לבית המלון מרגוורי, היקר גם הוא. ב-1924, בית המלון סנט. רג'יס תבע את טסלה וזה הסתבך בתיק משפטי. עוד באותה השנה פגש בטסלה הפסל הקרואטי הנודע, איוואן מסטרוביץ' (Ivan Meštrović), השניים הפכו לחברים טובים ורחשו הערכה זה לזה. ב-1926 קיבל טסלה תואר דוקטור לשם כבוד מהפקולטה להנדסה של אוניברסיטת בלגרד, ממלכת יוגוסלביה. עוד באותה השנה קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעמה של אוניברסיטת זאגרב. בהמשך פגש טסלה לראשונה בסאווה קוסאנוביץ', דיפלומט יוגוסלבי ששהה באותה העת בניו יורק והיה אחיינו של טסלה, בן אחותו הצעירה. ב-1930 חברו ותומכו הכלכלי של טסלה, ב. א. בהארנד, תמך בו בקשייו הכלכליים ובהשלמת חובותיו וטסלה עבר פעם נוספת, הפעם לבית המלון 'המושל קלינטון'. ב-10 ביולי 1931, לכבוד יום הולדתו ה-75, קיבל טסלה מכתבי ברכה רבים ממספר רב של מדענים וידוענים, בהם גם ברכתו של אלברט איינשטיין. ב-20 ביולי 1931, לכבודו של טסלה, הוצג דיוקן בדמותו בעמוד הראשי של מגזין הניו יורק טיימס השבועי. ב-2 בינואר 1934 נחתה על טסלה נחת כלכלית מסוימת כאשר הגיע להסדר עם חברת וסטינגהאוס שהחברה תעביר לו 125 דולר מדי חודש. עם הסדר זה עבר לבית המלון 'הניו יורקר', שם חי את שארית חייו חופשי מצבירת חובות למקום משכנו. לצד זאת, החוב שלו למלון 'המושל קלינטון' מעולם לא שולם. במרץ 1934 פרסם טסלה מאמר בכתב עת ושמו "האפשרויות של גנרטורים אלקטרו-סטטיים" (Possibilities of Electro-Static Generators). ביוני הוענקה לטסלה 'מדליית ג'ון סקוט' מידי העיר פילדלפיה על המצאת השדה המגנטי המסתובב ומנוע האינדוקציה. ביולי 1934 פרץ שמו של טסלה לכותרות בעיתונים כאשר הודיע על המצאת "קרן המוות" שלטענתו הייתה מסוגלת למוטט צי אויב של 10,000 מטוסי קרב ממרחק של 250 מייל. פעם נוספת פנה טסלה לתעשיית הנשק והחימוש בטענה כי המצאתו עתידה לשנות את עתיד הלוחמה בכל העולם. ב-1937 הוענק לטסלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פואטייה. ביולי אותה השנה ניתן לו עיטור מסדר האריה הלבן מטעמו של נשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש. בנוסף הוענק לטסלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת פראג. במהלך לילה אחד באוגוסט 1937, טסלה יצא מבית המלון להאכיל יונים בפארק המקומי. בדרכו הוא נדרס בידי מונית ולפי דיווחים שונים הוא נזרק מעל 10 מטרים קדימה. טסלה סירב להיבדק, שב לבית המלון והסתגר בחדרו למשך מספר חודשים. מאותה הנקודה שנדרס ועד לערוב ימיו, טסלה נתמך במקל הליכה. ב-8 ביולי 1942 פטר השני, מלך יוגוסלביה הצעיר, ביחד עם פמלייתו, שכללה את סאווה קוסאנוביץ', ביקר את טסלה בבית המלון הניו יורקר. בערוב ימיו היה טסלה בודד, חסר כל, ונָטה להזיות. הוא נפטר כחצי שנה בלבד לפני שבית המשפט העליון של ארצות הברית החליט להחזיר לו את זכויותיו בגין המצאת הרדיו, בשנת 1943. תחנת הכוח ההידרו־אלקטרית שיזם במפלי ניאגרה כילתה את מרבית חסכונותיו והשאירה אותו חסר כל. טסלה מת ב-7 בינואר 1943 ניו יורק, ארצות הברית, והוא בן 86. על דלת חדרו כתב "לא להפריע" (Do Not Disturb), אך ביום שלמחרת התעלמה הסדרנית מכך, נכנסה לחדרו, ומצאה כי הוא נפטר בשנתו. המצאותיו ופיתוחיו המדעיים בין יתר המצאותיו אפשר למנות את המנוע החשמלי המונע בזרם חילופין, סירה נשלטת על ידי גלי רדיו, מכונה המייצרת רעידות אדמה בצורה מלאכותית, מכונית חשמלית, נורות חשמל ללא חוט להט וחידושים בתחום המכ"ם וקרני רנטגן. פיתוח זרם החילופין שמאל\|ממוזער\|200x200 פיקסלים\|מנוע תלת־פאזי עם שדות מגנטיים משתנים לפי המצאתו של טסלה כאמור החל טסלה את ההתעניינות שלו בחקר זרם החילופין דרך חקר הדינמו שהחל בו עוד בשנותיו באוניברסיטה של גראץ. בגיל עשרים וארבע, כשטסלה התגורר בבודפשט ועבד בשרתי הטלפונים המרכזיים, לקה בדיכאון קשה לאחר שעבודתו ומאמציו לא הניבו הצלחה. כאשר השתקם ויצא אחר הצהריים אחד לטייל בעיר, הגיעה אליו התשובה: "אחר צהריים אחד, שנמצא אי שם בזיכרוני, נהניתי לטייל עם חברי [אנטוני סזיגטי] בפארק העירוני ולדקלם שירה. בגיל הזה ידעתי ספרים שלמים בעל פה, מילה במילה. אחד מאלה היה פאוסט של גתה. השמש רק שקעה והזכירה לי קטע מפואר: 'האור נסוג, נשלם יום של עמל; השקיעה ממהרת, תחומי חיים חדשים בוחנים אותנו; כך שאף כנף לא יכולה להרים אותי מהאדמה על המסלול שאחריו עלי לעקוב, יש לעקוב אחרי הדחף!' כשאמרתי את המילים מעוררות ההשראה האלה הרעיון הגיע כהבזק של ברק ובתוך רגע האמת נחשפה. ציירתי עם מקל על החול את התרשים שהוצג שש שנים מאוחר יותר בכתובת שלי בפני המכון האמריקאי למהנדסי חשמל. זו הייתה המצאת מנוע האינדוקציה, התקדמות טכנולוגית שתשנה בקרוב את כל פני העולם." בזרם חילופין (AC), זרימת המטען החשמלי הופכת מעת לעת את הכיוון, בעוד שבזרם ישר (DC), זרימת המטען החשמלי נעה רק בכיוון אחד. מתח AC נתון להעלאה או הורדה בעזרת שנאי. שימוש במתח גבוה יותר מוביל להעברת זרם יעילה יותר באופן משמעותי. הפסדי ההספק (PL) במוליך הם תוצר של יחסי הזרם (I) וההתנגדות (R), המתוארים בנוסחה: שטסלה קבע. המשמעות היא שכאשר משדרים זרם קבוע על מוליך נתון, אם הזרם יכפיל את עצמו, תוצר ההספק יהיה גדול פי ארבעה. ההספק המועבר שווה לתוצר של הזרם והמתח (בהנחה שאין הבדל בין הפאזות); אשר לפי נוסחה נראה כך: (V הוא הזרם). לפיכך, ניתן להעביר את אותה כמות הספק עם זרם נמוך יותר על ידי הגברת המתח. לכן ישנו יתרון מרכזי בזרם חילופין בעת העברת כמויות גדולות להפצת חשמל במתח גבוה. עם זאת, למתח הגבוה שעליו מבוסס זרם החילופין שפיתח טסלה מספר חסרונות, כאשר העיקרי הוא הבידוד המוגדל הנדרש, ובדרך כלל הקושי המוגבר בטיפול בו באופן בטיחותי. במהלך מלחמת הזרמים, אירעו מספר תאונות שבהן מהנדסי חשמל נהרגו בעת שעבדו על זרם חילופין. תאונות הרות אסון אלו שימשו את אדיסון בהפניית דעת הקהל הכללית נגד טסלה, וסטינגהאוס וזרם החילופין בכלל. ייצור חשמל במערכת תלת-פאזית הפך עם השנים לנפוץ מאוד. השלד הפשוט ביותר שביסס טסלה הוא שלושה סלילים נפרדים בסטאטור הגנרטור המקוזזים פיזית בזווית של 120 מעלות זה לזה. בכך נוצרות שלוש צורות גל שוות בגודלן ביחס שווה זו לזו. אם מתווספים סלילים הפוכים לאלה (המותירים מתווך חלל בן 60 מעלות), הם יוצרים את אותם הגלים רק עם קוטביות הפוכה ולכן ניתן לחבר אותם יחדיו. מערכות חד-פאזיות בעלות שלושה חוטים, עם שנאי אחד הממוקם במרכז המפעיל שני מוליכים, היא תוכנית הפצה נפוצה למבני מגורים ומבנים מסחריים קטנים. סידור זה מכונה לעיתים באופן שגוי "דו-פאזי". טסלה, לאחר התאונות הרבות, הוסיף למערכת מוליך שלישי, הנקרא מוליך הקשר (או מוליך האדמה), מחובר לעיתים קרובות בין מארזי מתכת שאינם נושאים זרם (הארקה) ובין קרקע עפר. מוליך זה מספק הגנה מפני הלם חשמלי עקב תאונות של מגע מקרי של מוליכי מעגלים עם שלדי המתכת של מכשירים וכלים מוליכים שונים. חיבור כל חלקי המתכת שאינם נושאי זרם למערכת אחת שלמה מבטיח שתמיד יהיה נתיב הארקה חשמלית קרוב לקרקע שיוכל לשאת זרם במקרה של תקלה. נתיב הארקה נמוך זה מאפשר החלה של זרם מול כמות התקלות המרבית, ומאפשר למכשיר הגנה מיידית מפני זרם יתר העלול לגרור כשל מערכות או שרפה, ומביא את מערכת החשמל למצב בטוח. כל חוטי החיבור מחוברים לקרקע בלוח השירות הראשי. טסלה המציא את גנרטור זרם החילופין שפועל בשיטת ה"השראה" (יצירת זרם חשמלי או מגנטי ללא מגע ישיר). ועל ידי כך ביסס את המעמד של זרם החילופין, אשר משמש לאספקת חשמל לבתים הפרטיים על ידי חברות החשמל. יתרונו הגדול של זרם החילופין על פני זרם ישר הוא שבאמצעותו ניתן להעביר את הזרם על פני מרחקים ארוכים, ובכך לרכז את יצור החשמל בתחנות כוח מרכזיות. טסלה שכלל את הרכב המנוע הבסיסי כאשר יצר את המנוע הראשון חסר המברשות (Brushless). בדגמי המנוע המסורתיים ישנו שימוש במברשות עשויות פחם עבור העברת האנרגיה מהמיסב הראשי לתוך הסלילים. טסלה, דרך שימוש במערכת התלת-פאזית, קבע את מיקומם של הסלילים על גבי הסטאטור (אליו הם מחוברים דרך הלחמה) והחליף את המערכת הכללית ממכנית לאלקטרונית, כך שדרך שימוש בבקר(Control Card) מתחלפים המשיכה והדחייה של הזרמים. בביטול המברשות יורד החיכוך והחום והמערכת הופכת לזולה יותר ובעלת אורח שימוש ארוך יותר. המיסבים הראשיים נותרים במקומם. בדגם המנוע חסר המברשות של טסלה שופרה השליטה על מהלך הסיבוב, על מהירות הסיבוב וטמפרטורת המנוע. פעילותו בתחום מערכות אל-חוטיות ממוזער\|טסלה יושב מול סליל ספירלי המשמש בניסויי הספק האלחוטיים שלו במעבדה שלו ברחוב איסט יוסטון שבניו יורק. פיתוח שדרים מוקדמים ממוזער\|הפטנט של טסלה "מכשיר למעבר אנרגיה חשמלית" (Apparatus for transmitting electrical energy) (U.S. Patent 1,119,732) היווה את השלד הבסיסי עבור מכשיר מעבר התדרים האל-חוטי שתוכנן במגדל וורדנקליף. בחזונו ביקש טסלה לשדר חשמל בצורה אלחוטית מתחנת כוח מרכזית אחת שתספק חשמל לעולם כולו. לשם כך המציא את "סליל טסלה", שהוא שנאי המאפשר לשנות את מתחו ותדירותו של זרם החשמל. הסליל אפשר בצורה תאורטית ומעשית שידור חשמל באוויר למרחקים ארוכים. ב־1899 הדגים שידור חשמל למרחק של 28 מייל ואף גייס מימון להמשך הפרויקט. טסלה החל לבנות סליל טסלה ענק אולם המימון נפסק מסיבה לא ידועה ובכך נסתם הגולל על שידור חשמל אלחוטי. תוכנית התאורה הביתית האלחוטית של טסלה כללה: (1) שני לוחות מתח גבוהים הממלאים את החדר בשדה חשמלי אחיד למדי. (2) על הנורות להיות מכוונות אנכית כדי להתיישר עם השדה החשמלי. היה זה הצעד הראשון לקראת מערכת אל-חוטית פרקטית. התוצאה הראשונית ביותר שהתקבלה מהניסויים הייתה - שני צינורות ואקום מוארים בשדה אלקטרוסטטי לסירוגין כשהם מוחזקים בידו של הנסיין. אפקט העברת האנרגיה האל-חוטית כלל יצירת שדה חשמלי בין שני לוחות מתכת, שכל אחד מהם מחובר למסוף אחד של הסליל המשני של סליל האינדוקציה. פעם נוספת, נעשה שימוש במכשיר לייצור אור כאמצעי לאיתור נוכחות האנרגיה המועברת. טסלה העריך כי הדרך האידיאלית להאיר אולם או חדר הייתה לייצר בו מצב שניתן להזיז ולהכניס מכשיר תאורה לכל מקום, ושהוא מואר, לא משנה היכן הוא ממוקם ומבלי להיות מחובר לחשמל. טסלה העריך כי כדי לייצר מצב כזה נדרשת יצירת שדה אלקטרוסטטי רב עוצמה המתחלף במהירות בתוך חדר. טסלה המציא שני סוגים של משדרים. סוג משדר ראשון: מורכב מדף מתכת יחיד התלוי במרחק מהתקרה על כבלים מבודדים ומחובר למסוף אחד של סליל אינדוקציה, והמסוף השני מחובר לקרקע. סוג משדר שני: מורכב משתי יריעות מתכת התלויות במרחק מהתקרה על כבלים מבודדים, כאשר כל יריעה מחוברת לאחד המסופים של סליל אינדוקציה. בעבודה לפיתוח הסבר לשני המשדרים שנצפו לעיל, טסלה זיהה שניתן להקרין אנרגיה חשמלית החוצה לחלל ולזהות אותה על ידי מכשיר קולט בסביבה הכללית של המקור ללא דרישה לחוטים מחוברים. הוא המשיך לפתח שתי תיאוריות הקשורות לתצפיות אלה. א'. על ידי שימוש בשני משדרים מסוג 1 הממוקמים בנקודות רחוקות על פני כדור הארץ, ניתן לעורר זרם חשמלי ביניהם. ב'. על ידי העברת זרם דרך האדמה כחלק משדר חזק של משרד מסוג 2, ניתן לקלוט את ההפרעה על פני כדור הארץ ולזהות אותה .ממוזער\|פטנט מס' 454622 (ארצות הברית) - מערכת תאורה חשמלית: מכשיר המיועד לאספקת אנרגיה חשמלית בצורה המתאימה לייצור תופעות מסוימות, כגון תאורה. הפטנט הראשון שכלל את סליל טסלה.טסלה בנוסף גם הניח שכדור הארץ הוא גוף טעון שצף בחלל, טענת יסוד שבהמשך הוכחה כנכונה. טסלה קיווה להעברת הספק גבוה, בטענה כי במקרה והיה זה אפשרי, היה מתבטל הצורך בכבלים להעברת חשמל. אף על פי שהציע כמה טכניקות לכך, וכנראה האמין כי איזושהי תהודה יכולה לאפשר זאת, רעיונותיו התאורטיים בנושא היו קשורים בעיקרם לספקות ומחלוקות, ולא השיגו תמיכה מספקת כדי להתממש. טסלה לא הצליח לפתח ייצור מיקרוגלים בעלי הספק גבוה, שהיה מאפשר להעבירם בצורה ממוקדת. סליל טסלה הפך לעמוד התווך בניסויים של טסלה. על ידי הפעלת חוט המחובר למהוד סביב המעבדה שלו הוא חלחל לתוכה אנרגיה אלקטרומגנטית. ההשפעה הייתה כה גדולה עד שהוא יכול היה להדליק נורה פלואורסצנטית בידו מכיוון שמפל המתח באוויר היה גדול מספיק כדי לגרום לזרימה מספקת של זרם. טסלה הוסיף לניסוייו הדלקה של שדה נורות בטווח של קילומטר באמצעות משדר הורדת המתח. משדר הורדת המתח היה מותאם לסליל טסלה. במקום שנועד תחילה לפרוק את המתח החשמלי לאדמת כדור הארץ המשרד כוון בידי טסלה, עם פיתוחו הממושך, למעגל התהודה הטבעי של כדור הארץ היוצר גלים סטטיים של אנרגיה חשמלית, שיכולים להירתם על ידי מעגל קליטה מכוון. טסלה ביסס את משדר הורדת המתח, אותו כינה "המשדר המגביר" (Magnifying Transmitter), במעגל החשמלי של כדור הארץ. טסלה העריך נכונה את קיומם של זרמי חשמל בתוך כדור הארץ ובאטמוספירה, אשר באופן חלקי הם מהווים תוצאה של שימוש אנושי בזרמים חשמליים ומשנים שדות מגנטיים. הזרמים הטלוריים (אלו הנעים באטמוספירה) בלתי צפויים בעליל, נעים בעיקר לכיוון קו המשווה או לקטבים באופן התלוי בשעות היום, והם בדרך כלל בעלי מתח נמוך. בתדרים הנכונים, סביב 7.3 הרץ, מתח הזרמים של כדור הארץ יורדים באופן דרמטי. טסלה השווה את כדור הארץ לכדור מתכת מלוטש ומבריק. היונוספירה היא שכבה של האטמוספירה העליונה שיש לה זרם שלילי רב פוטנציאל. טסלה חישב את תדר התהודה של חלל זה ל-11.3 הרץ. בשנת 1963 אושר שלמרחב זה יש כמה תהודות עם תדר מינימלי של 7.86 הרץ, אם כי זה משתנה בהתאם לתנאי הסביבה. ההצעה של טסלה לאנרגיה אל-חוטית הייתה ליצור פוטנציאל חשמלי גדול בתדר המהדהד של החלל. בכך תכנן טסלה תדר אל-חוטי שניתן יהיה לקלוט מכל מקום ברחבי כדור הארץ. טסלה התכוון לנצל את הזרמים הטלוריים של כדור הארץ וליצור את הפוטנציאל החשמלי של הגל העומד באותו תדר, באמצעות זרם כדור הארץ, כדי להניע את השדרים האל-חוטיים במרחב. מערכת זאת דרשה תחנות קליטה ושידור רבות שנועדו להתייצב ברחבי העולם. טסלה והמצאת הרדיו ממוזער\|292x292 פיקסלים\|גוליילמו מרקוני, יריבו העסקי של טסלה בתחום פיתוח הרדיו, אשר נחקק כאבי הרדיו בזיכרון הקולקטיבי וזכה על כך בפרס נובל על אף שטסלה הקדים אותו. טסלה הקדים את מרקוני בהמצאת הרדיו ושידר את שידור הרדיו הראשון בעולם בשנת 1893, אולם לא השכיל לפתח את המצאתו ומרקוני נחקק לעד בזיכרון הקולקטיבי כממציא הרדיו. נכון לסוף המאה ה-19 היה ברור שתקשורת אל-חוטית היא בת השגה. חידושים תאורטיים וניסיוניים בתקופה זו הובילו לפיתוח מערכות תקשורת רדיו אל-חוטיות ראשוניות. כמה עבודות מוקדמות נעשו על ידי השפעות מקומיות וניסויים של אינדוקציה אלקטרומגנטית. בשנת 1890 הסדיר טסלה פטנט על אלטרנטור שהפיק זרם בתדר גבוה של כ-10,000 הרץ. הפטנט של טסלה דיכא את צליל ההפרעות הרעשני של תדרי המשדר. בשנת 1891 החל ניקולה טסלה את מחקרו בתחום פיתוח הרדיו. בסביבות יולי 1891 פיתח מכשירי אלטרנטור שונים שהפיקו 15,000 מחזורים בשנייה. בשנת 1892 נשא הרצאה בשם "ניסויים עם זרמי חילופין בעלי פוטנציאל גבוה ותדירות גבוהה" בפני מכון מהנדסי החשמל של לונדון, ובה הציע כי ניתן להעביר מסרים ללא חוטים. הוא חזר על הרצאה זו במכון המלכותי ובאגודת הפיזיקאים הצרפתית בפריז. טסלה הבין שהוא השיג, על ידי שימוש בתדרים גבוהים מאוד, יתרונות רבים בניסויים שלו, כמו האפשרויות לעבוד עם מוליך אחיד. בהעברת תדרים באמצעות מוליכים, הוא התמודד עם לחץ גבוה וזרימה גבוהה. לקראת סוף ההרצאה, הוא הציע לשלוח על גבי המוליך תנודות זרם של תדרים גבוהים מאוד במרחק עצום מבלי להשפיע רבות על אופי התדרים וכי ניתן לבצע קשר טלפוני מסוג זה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. הוא גם הציע שידור דרך קרום כדור הארץ. טסלה משך את תשומת לבו של כל העולם המדעי על ידי ניסוייו בעניין זרמים חשמליים בתדירות גבוהה. טסלה קבע כי עבור מכשיר המייצר גל מלא נדרשים שבעה מרכיבים בסיסיים, שהם כדלקמן: שנאי סליל האינדוקציה או מקור כוח אלקטרומוטורי חלופי, מעבה (Condenser), פריקה (מכשיר או מעגל המשחרר אנרגיה או מטען חשמלי מאוחסן מסוללה, קבלים או מקור אנרגיה אחר), אינדוקציה המרווה את הארקה, שנאי התנודה, השראות המתכווננת לפי תקופה והבקר של הסליל או השנאי. לתופעות בתדירות הגבוהה שטסלה פיתח והציג לראשונה היו בעיקר עניין מדעי ולא מעשי; אך טסלה הפנה את תשומת הלב לעובדה שעל ידי לקיחת 'מתנד טסלה', הארקה של צד אחד שלו וחיבורו של הצד השני לגוף מבודד של משטח גדול, כך שניתן היה לשדר תנודות חשמליות למרחק רב ולתקשר בכך דרך מתנדים אחרים קולטים. טסלה הפליג בתוכניותיו בפיתוחים דוגמת המצאת הרדיו-טלגרפיה כפי שהייתה ידועה בתחילת המאה ה-20. בשנת 1894 פרסם ט. סי. מרטין את "ההמצאות, המחקרים והכתבים של ניקולה טסלה" (The Inventions, Researches and Writings of Nikola Tesla), ובו פירוט על עבודתו של טסלה בשנים הקודמות. מדענים, ממציאים ונסיינים שונים החלו לחקור שיטות אל-חוטיות וזאת במקביל לעבודתו של טסלה. הישגיו של טסלה הכילו מעגלי תנודה בעלי קיבולת והשראות מכוונות. בשנת 1895 הפיק אותות על ידי אלטרנטורים בתדר גבוה ברחבי ניו יורק מהמעבדה שלו בשדרה החמישית. על ידי כוונון של מספר מקורות בתדרים מעט מופרדים, הוא הצליח לעקוב אחר השידור בתדר פעימות נקלט. שידור וקרינה של אנרגיית תדרי רדיו הייתה תכונה שהוצגה בניסויים של טסלה, שהציע שהיא עשויה לשמש לתקשורת של מידע. טסלה מאוחר יותר, ב-6 באפריל 1897, הסביר את שיטות השינוי שלו בתדרי האנרגיה החשמלית על ידי פריקות מעבים מתנדנדים בהרצאתו "זרם לנארד ורנטגן ומכשירים חדשים שניתן לייצר מהם". טסלה המשיך לעבוד עם תהודה, וב-22 בספטמבר 1896 נרשם פטנט 568,178 - "שיטת ויסות מכשירים לייצור זרמים חשמליים בתדירות גבוהה" (Method of Regulating Apparatus for Producing Electric Currents of High Frequency). הפטנט, לפי טסלה, היה להמצאה ה"אל-חוטית האמיתית". מכשיר הפטנט הסדיר את האנרגיה שמספקת מערכת לייצור זרמים בתדר גבוה. המכשיר מורכב ממעגל בצד האספקה שזרם מופנה למעגל טעינה בעל אינדוקציה עצמית גבוהה, מעבה (טעון על ידי מעגל האספקה), מעגל אחר (בעל אינדוקציה עצמית נמוכה) עבור פריקה, ואמצעים לבקרת הטעינה והפריקה. השיטה האמורה מבוססת על גבי שינוי היחס בין התדרים המשתנים של הדחפים במעגל המרכיבים את המערכת. חקר אופטי; טסלה וראיית רנטגן ממוזער\|וילהלם רנטגן, אשר תחילה פיתח את צילומי הרנטגן (הקרויים על שמו) במקביל לטסלה ובהמשך שיתף עמו פעולה לקידום המחקר. מארק טוויין וטסלה התיידדו בשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-19, בין היתר הודות להתלהבותו ארוכת השנים של טוויין מטכנולוגיה והמצאות חדשות. בביקורו במעבדה של טסלה בשעת לילה מאוחרת, נעזר טסלה בטוויין עבור אחד התצלומים הראשונים שהואר באור זוֹהֵר. בשנת 1895 הזמינו טסלה והצלם אדוארד רינגווד יואט את טוויין לחזור למעבדה כדי להצטלם לתמונה נוספת, זו מוארת באמצעות מכשיר חשמלי בשם צינור קרוק. כאשר טסלה סקר את הפיגמנט הצילומי שהתקבל, הוא מצא את התמונה מלאה כתמים וקבע כי הצילום היה לכישלון. רק שבועות לאחר מכן, לאחר שהמדען הגרמני וילהלם רנטגן הודיע על גילויו של מה שהוא כינה "קרינת רנטגן" שבהם נעזר גם כן בשימוש בצינורות קרוק, הבין טסלה שהתצלום של טוויין נהרס על ידי צללי הרנטגן של ברגי המתכת של המצלמה. מגזין 'סקירת החשמל' בשנת 1896 פרסם צילומי רנטגן של אדם, תוצרת טסלה, עם צינורות רנטגן בעיצוב משלו. הם הופיעו במקביל כאשר הודיע רנטגן על כך שהמציא לראשונה צילום רנטגן. טסלה מעולם לא ניסה להכריז על עדיפות צילומיו על אלו של רנטגן ולא יצא בהצהרה כי היה הצלם הראשון. חלק ניכר ממחקריו אבדו מאוחר יותר בשרפה במחסן בניו יורק. כאשר רנטגן יצר קשר עם טסלה, סייע טסלה למחקרו של רנטגן, אשר ב-1901 זיכה את האחרון בפרס נובל לפיזיקה, הראשון מסוגו. טסלה הבחין במקור במה שהוא הגדיר כ"קרינה מיוחדת מאוד" מספר שנים קודם לכן. הוא הפיק תמונות שאותן כינה "צלליות" וביצע בהן ניסויים רבים עד לאירוע השריפה במעבדתו. לאחר שנודע לו על תגליתו של רנטגן, טסלה שמר עמו על התכתבות ושלח כמה מהתמונות שניצלו מהשרפה של המעבדה. רנטגן השיב ושאל את טסלה כיצד הוא ייצר את התצלומים. רנטגן בירך את טסלה על תרומתו בפיתוח תצלומי הרנטגן, וטסלה אפילו כתב את שמו של רנטגן על תרומתו לאחד מתצלומיו. הוא עשה ניסויים בצילומי צללים דומים לאלה שבהמשך שימשו את רנטגן כאשר גילה צילומי רנטגן בשנת 1895. טסלה המציא את צינור הוואקום המיוחד שפלט אור לשימוש בצילום. המחקר של טסלה על זרמים מתחלפים בתדרים גבוהים הוביל לפיתוח מגוון גדול של צינורות ואקום, שחלקם בעלי יישומים רפואיים. טסלה פיתח טכניקות ליצירת קרני רנטגן ולשימושן לצילום רקמה חיה. אחד הצינורות שלו אף הוכר כמבשר הפרימיטיבי של מיקרוסקופ האלקטרונים. תגליותיו של טסלה מהוות גם חלק מהבסיס לשימושים רפואיים נרחבים במחקרים מדעיים פיזיקליים. טסלה האמין שכלל תופעות הקיום סובבות את בני האדם בכל עת, אולם כדי להבין אותן צריך לפתח מכשירים ייעודיים כדי להגדיל את תפיסת הקיום האנושית. קו חשיבה זה הוביל לכך שטסלה הניח את התשתית לצילומי רנטגן מודרניים. מצילום קירליאן ועד גילוי "תצלומי הרנטגן" של וילהלם רנטגן. טסלה החל לחקור צילומי רנטגן באמצעות מתח גבוה וצינורות בעיצוב משלו ועבד עם התפוקה של סליל טסלה. טסלה התנסה גם בצילומי רנטגן של אור מוחזר, תוך שימוש בחומרים שונים כמשטחים המשקפים ודימה תכונות של קרני אור מועברות ומוחזרות. הוא חשב שהמטרה המעשית של צילומי הרנטגן המוחזרים היא לשפר את איכות צילום הצללים על ידי הגדלת טווח ההסרטה של האובייקט וצמצום זמן החשיפה. הוא התאכזב לאחר שראה כי עדשות אינן גורמות לשבירת צילומי רנטגן. מאוחר יותר, הבין כי לא ניתן לשבור צילומי רנטגן על ידי עדשות אופטיות בשל תדירותן הגבוהה. עם זאת, מקס פון לאואה הצליח לחדד צילומי רנטגן באמצעות עדשות קריסטל בשנת 1912. טסלה הסביר את השינויים במאפייני הרנטגן כנגרמים על ידי וריאציות בצינורות רנטגן ובגנרטורים חשמליים. הוא קבע שניתן להפיק צללים חזקים רק במרחקים גדולים של סרטי אובייקטים ועם זמני חשיפה קצרים. טסלה היה גם בין החוקרים הראשונים שהתריעו בפני הקהילה המדעית על הסיכונים הביולוגיים של עבודה עם צינורות רנטגן חד קוטביים, וייחס את ההשפעות המזיקות על העור לחומצה החנקנית שנוצרת על ידי הקרינה, ולא ההשפעות המייננות שלה. הוא תיאר שינויים עוריים חריפים כמו אדמומיות, כאבים ונפיחות, כמו גם השלכות מאוחרות כמו נשירת שיער. הוא השווה כאב פתאומי וגירוי בעיניים בזמן שעבד עם צילומי רנטגן לחוויה של יציאה מחדר חשוך לאור שמש בהיר. כאב וגירוי זה נחשבו כתוצאה של מתיחות בעיניים עקב התבוננות לאורך זמן במסך הנאון בחושך. טסלה בחן את שלושת המרכיבים העיקריים של הגנה מפני הקרינה: מרחק, זמן ומיגון. הוא גילה כי מרחק נאות ממקור הצילום הוא גורם בטיחות שימושי. טסלה ייעץ לעובדים במרחקים קצרים מאוד מהצינור (למשל מנתחים) לקצר את זמן החשיפה למקסימום של 2–3 דקות. הוא גם ניסה לבנות מגן לקרינה מחוטי אלומיניום המחוברים לקרקע. תאורה חשמלית מתוך המצאותיו הרבות של טסלה מגוון מנורות חשמליות חדשות, כולן תוכננו במיוחד כדי לפעול יחד עם יחידות אספקת חשמל בתדר גבוה. כמה מנורות אלה היו מבשרי מנורות הנאון. טסלה רשם פטנט הן על מתנד הפערים שלו והן על סליל טסלה שלו במיוחד כמקורות כוח למערכת תאורה חדשה שהשתמשה בזרמים בעלי תדר גבוה ופוטנציאל רב. טסלה לא היה הראשון להיעזר בתדרים גבוהים כדי לעורר אור, ואחרים, כדוגמת ויליאם קרוקס, הקדימו אותו בתחום חקר הפוטנציאל הרב, אך טסלה היה הראשון להיעזר בתדר גבוה ופוטנציאל רב יחדיו. בקרב ניסויים מוקדמים היה נהוג השימוש בסליל רוהמקורף (Ruhmkorf); סליל אינדוקציה מסוג זמזם מתח גבוה. סליל הרוהמקורף הוביל להדלקת מנורה שהושרתה דרך צינור גז, שיצרה הדמיה מלאכותית של אור יום. המחקר של טסלה, על זרמים מתחלפים בתדר גבוה ופוטנציאל רב, הוביל לפיתוח מגוון גדול של צינורות ואקום, שחלקם היו בעלי יישומים רפואיים. באמצעות עקרון התהודה החשמלית טסלה גילה כי ניתן לבטל אחד משני המוליכים המשמשים בדרך כלל להובלת זרם מאספקת החשמל לעומס החשמלי. הוא יצר נורה שתוכננה במיוחד לשימוש בדרך זו, הנקראת מנורת כפתורי הפחמן מכיוון שהושרתה בפחמן. הוא גם פיתח מנוע חשמלי חד-חוטי שניתן להפעיל אותו באופן דומה. הרכב זה כולל המנוע כרוך בחיבור לוח מתכת לאחד ממסופי אספקת החשמל במתח גבוה במקום אחד מחוטי החיבור. הקיבולת החשמלית בעת עומס ולוחית המתכת השנייה במנוע, שימשו להשלמת המעגל באמצעות אינדוקציה אלקטרוסטטית. בכך המציא טסלה את המנורה החשמלית הראשונה ללא חוט להט. מנורת כפתור פחמן מכילה כדור פחמן קטן הממוקם במרכז נורת זכוכית. מנורה מסוג זה חייבת להיות מונעת על ידי זרם חילופין בתדר גבוה (סליל טסלה, או מקור אחר של מתח גבוה, זרם בתדירות גבוהה, כגון כדור פלזמה), ותלוי בקשת חשמלית או בקשת ואקום לייצר זרם גבוה סביב האלקטרודה הפחמנית. לאחר מכן מחממים את אלקטרודת הפחמן עד ליבון על ידי התנגשויות ביונים המהווים את הזרם החשמלי המפציץ את כפתור הפחמן. מכיוון שפחמן אינו המוליך הטוב ביותר, הדבר לעיתים גורם לכפתור להתחמם ולשחרר אלקטרונים אל הוואקום של הנורה. אלקטרונים אלה, בתורם, מעוררים תהליך כימי של מולקולות האוויר הנותרות וגורמים להם ליצור אור גלוי. כביכול, הנורה אמורה להאיר באופן פי 10 יותר בהיר מנורת הליבון של אדיסון (עירור מולקולות האוויר, לא ליבון הכפתור, הוא למעשה מקור האור העיקרי מהנורה, בדומה לאופן בו פועלות מנורות פלואורסצנט). מאוחר יותר גילה טסלה כי ניתן להשתמש בגרסאות של הנורה גם עבור טלגרפיה אל-חוטית, טרנס-אטלנטית, ולחקור צילומי רנטגן כמקורות עוצמה של קרינה מייננת. פיתוח "קרני מוות" ופעילות בעת מלחמת העולם השנייה בערוב ימיו ניסה לפתח "קרני מוות" אשר יהיו מסוגלות לפוצץ מטוס באוויר. המצאה זו מעולם לא זכתה להתממש. טסלה ירש מאביו שנאה עמוקה למלחמה ולשפיכות דמים. במשך כל חייו חיפש דרך טכנולוגית להפסיק את הלחימה. הוא חשב שניתן להפוך את המלחמה ל"מחזה של מכונות בלבד". בשנת 1931 הודיע טסלה לעיתונאים במהלכה של מסיבת עיתונאים כי הוא על סף גילוי מקור אנרגיה חדש לגמרי. כאשר טסלה התבקש מאחד העיתונאים להסביר את מהות העוצמה, השיב: ממוזער\|דיוקן שמן של טסלה. חשש ממלחמת עולם נוספת עלה מעל אירופה ב-1934 עם עלייתה של גרמניה הנאצית. ב-11 ביולי 1934 הכותרת בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס כתבה: "טסלה, בגיל 78, נושא קרן מוות חדשה" (TESLA, AT 78, BARES NEW 'DEATH BEAM). המאמר דיווח כי ההמצאה החדשה "תשלח תדרי חלקיקים מרוכזים באוויר החופשי, של אנרגיה כה אדירה עד שהם יפילו צי של 10,000 מטוסי אויב במרחק של 250 מייל..." טסלה הצהיר כי קרן המוות תהפוך את המלחמה לבלתי אפשרית בכך שהיא מציעה לכל מדינה "חומה סינית בלתי נראית". הרעיון עורר עניין רב ומחלוקת. טסלה פנה מיד לג'יי. פי. מורגן הבן בחיפוש אחר מימון לבניית אב טיפוס של המצאתו. מורגן לא השתכנע וסירב לתמוך בטסלה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה טסלה גם ניסה להשיג מימון ישירות מהממשלה הבריטית כאשר פנה במכתבים אל ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, נוויל צ'מברלין. אך כאשר צ'מברלין התפטר לאחר המערכה בנורווגיה ותחילת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, היוזמה של טסלה נזנחה. נכון לשנת 1937 הייתה הערכה גבוהה שבקרוב תפרוץ מלחמת עולם נוספת שמקורה באירופה, בהתחשב בהלך הרוחות עם מדיניות הפיוס. טסלה היה מתוסכל מכשל ניסיונותיו לייצר עניין ומימון ל"קרן השלום" שלו כפי שהוא כינה אותה, ושלח מאמר טכני משוכלל, כולל תרשימים, למספר מדינות, כולל ממשלות ארצות הברית, קנדה, הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות וממלכת יוגוסלביה. הכותרת למאמר הייתה: "אמנות חדשה של הקרנת אנרגיה לא מפוזרת ומרוכזת באמצעות קרינה טבעית", המאמר סיפק את התיאור הטכני הראשון של מה שנודע לימים בתור "נשק קרן חלקיקים טעונים". מה שייחד את ההצעה של טסלה מהיזמות הרבות של "קרני המוות" שהוצעו לצורכי צבא, היה תא ואקום ייחודי עם קצה אחד פתוח לאטמוספירה. טסלה הגה חותם ואקום ייחודי על ידי כיוון זרם אוויר במהירות גבוהה בקצה האקדח שלו כדי לשמור על חלל תנועה רב של התדרים. פעולת השאיבה הדרושה תוכננה להתבצע באמצעות טורבינת טסלה גדולה. מכל המדינות שיקבלו את ההצעה של טסלה, העניין הרב ביותר הגיע מברית המועצות. בשנת 1937 הציג טסלה תוכנית השקעה בייצור אב טיפוס לתאגיד המסחר אמטורג, לכאורה דרך שליחות של יצרן הנשק הסובייטי בניו יורק. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1939, השלב הראשוני של התוכנית נבדק בידי הצבא האדום בברית המועצות וטסלה קיבל חשבון בסך 25 אלף דולר. טסלה קיווה כי המצאתו תשמש לצורכי הגנה בלבד, וכך תהפוך למכונה נגד מלחמה. המערכת שלו דרשה שורה של תחנות כוח הממוקמות לאורך חופי מדינה שיסרקו את השמים בחיפוש אחר מטוסי אויב. מכיוון שהקרן הוקרנה בקו ישר, היא הייתה יעילה בפועל רק לטווח של כ-200 קילומטרים - מרחק עקמומיות כדור הארץ. טסלה חשב גם על יישומי זמנים של קרן החלקיקים שלו, אחד השכלולים אודות הזמנים נגע להעברת חשמל אל-חוטי למרחקים ארוכים. רעיון קיצוני נוסף שהציע היה לחמם חלקים מהאטמוספירה העליונה כדי להאיר את השמים בלילה - "אורורה בוראליס" מעשה ידי אדם. חלומו של טסלה לאמצעי טכנולוגי לסיום כל המלחמות לא התפתח מעבר לכך. החרמת עבודותיו בידי ה-FBI בעקבות פטירתו התמחותו במדע לא שיגרתי כגון ייצור ברקים, שידור חשמל בצורה אלחוטית וייצור רעידות אדמה הצמידו לו אגדות אורבניות שונות, כמו המצאת מכונת זמן. לאחר מותו פשטו סוכני FBI על חדרו בבית המלון בו נפטר והחרימו מסמכים ומכשור, דבר שגרם להגברת השמועות על המצאות שונות שטסלה עבד עליהן. בבוקר היום שלאחר מותו של טסלה מיהר אחיינו, סאווה קוסאנוביץ', לחדרו של דודו במלון ניו יורקר. סאווה, מעבר לקשריו הדיפלומטיים בשירות הממשלה היוגוסלבית הגולה, נחשד בשיתוף פעולה סמוי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה. כשהגיע, גופתו של טסלה כבר נלקחה, וקוסנוביץ' חשד שמישהו כבר לקח לחיקו את רישומיו של טסלה. כאשר הגיע סאווה מצא כי חסרים מסמכים טכניים כמו גם מחברת שחורה שידע כי טסלה שמר - מחברת ובה כמה מאות עמודים, שחלקם סומנו תחת סיווג "ממשלתי" (Government). ניירות רבים, רשומות וציוד הוצאו מחדרו של טסלה על ידי משרד האפוטרופוס לנכסי זרים של מחלקת המשפטים. לדברי ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, לא היה לשליחי משרד האפוטרופוס מושג על הנמצא ברישומים שלקחו. מחלוקת ה"ניירות החסרים" (The Missing Papers) מתחילה בכך שטסלה כבר היה אזרח ארצות הברית ומסיבה זו מדובר בהלאמה של חפציו מטעם הרשות המבצעת של ארצות הברית. על פי ה-FBI, הרישומים נותחו בקפידה על ידי ג'ון ג'. טראמפ (דודו של נשיא ארצות הברית לימים, דונלד טראמפ), מדען במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, יחד עם כמה פקידי מודיעין ימי. טראמפ הצהיר כי הרישומים אינם מכילים מידע חדש אשר "יהווה סכנה בידיים לא ידידותיות" והניירות נחשבו לפי הדין וחשבון שהעניק כבטוחים לשחרור. טראמפ כלל ניתוח של רישומי ריכוז החלקיקים של טסלה בדו"ח שלו, והסיק כי התוכניות אינן מכילות מספיק מידע כדי לבנות נשק בפועל וכי כל תצורה ניתנת לעבודה תהיה בעלת כוח מוגבל מאוד. בהמשך הועברו הרישומים לידיעת הציבור הרחב ונשמרו במוזיאון ניקולה טסלה בבלגרד, סרביה. ה-FBI מצידו פרסם הודעה רשמית בנושא שמיועדת להגנת עמדתו בשאלת ה"ניירות החסרים": אישיותו ואורחותיו ממוזער\|טסלה בשנת 1885. צילום ידי נפוליאון סרוני. ממוזער\|ניקולה טסלה מחזיק נורה מצופה זרחן מלאת גז אשר מוארת באופן אל-חוטי על ידי שדה אלקטרומגנטי מסליל טסלה. אורח חייו והתנהלותו בערוב ימיו טסלה היה צמחוני ובשנת 1900 כתב: טסלה העיד על עצמו ביומניו, שבילדותו נהג לדמיין תרשימים ולהפעיל בראשו תוכניות מכניות שונות, ללא כל צורך ברישומים. במשך כל חייו הגה ותכנן טכנולוגיות שהקדימו את זמנן. שידור חשמל אלחוטי, העברת זרמים דרך קרום כדור הארץ ועוד. טסלה גם התמודד בחייו עם הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD).ממוזער\|תמונתו המפורסמת של ניקולה טסלה יושב וקורא לצד הציוד שלו, תוך כדי פעולת גרסה מתקדמת של סליל טסלה היוצר מתח חשמלי גבוה. זוהי תמונת יחסי ציבור משנת 1899 לערך. התמונה צולמה למעשה בשני שלבים - בראשון הסליל היה בפעולה, ורק בשלב השני בו הסליל כבוי נכנס טסלה לחדר וצולם גם הוא.טסלה חוזר על ידי נשים רבות אך מעולם לא התחתן, בטענה למחסור בזמן. האישה היחידה עמה ייתכן וטסלה ניהל פרשת אהבים היא קתרין מקמהון ג'ונסון (Katherine MacMahon Johnson). קתרין הייתה רעיית חברו של טסלה, האמן והדיפלומט רוברט אנדרווד ג'ונסון. מעבר למספר מכתבים קרובים, לא ידוע על רומן שהיה בין השניים. גם כאשר קתרין הייתה בזקנתה ועל ערש דווי, היא הפצירה בבעלה שהוא ישמור על הקשר עם טסלה וידאג לשלומו. קתרין נפטרה ב-1925. טסלה נודע בחייו האישיים, בין לבין, על חיבתו ליונים. כשגר בניו יורק, הוא בילה שעות רבות מדי שבוע בהאכלת יונים בפארק ולקח הביתה כל יונה שנפצעה כדי שיוכל לטפל בהן עד לשיבתן לבריאות. לעיתים קרובות הוא החזיק את החלונות פתוחים בסוויטת המלון שבה התגורר כדי שיונים יוכלו לבקר מתי שירצו, וכתוצאה מכך היו יונים מדי פעם גורמות לאי סדר בחדרו. הוא אף ביקש מהשף של אחד מבתיי המלון להכין תערובת זרעים מיוחדת בכדי להאכיל את היונים. מכריו של טסלה מצאו את תשוקתו ליונים תמוהה מכיוון שהממציא היה גרמופוב ידוע (פחד קיצוני מלכלוך). זיקתו של טסלה ליונים הייתה אחת ממספר תופעות התנהגותיות ייחודיות של טסלה. הוא היה אובססיבי למספר 3 ועסק במספר התנהגויות כפייתיות סביבו. לדוגמה, הוא בדרך כלל שטף את ידיו שלוש פעמים ברציפות והיה מסתובב מסביב לבניין שלוש פעמים לפני שנכנס אליו. טסלה גם שנא פנינים וסירב לדבר עם נשים שענדו אותם. טסלה טען שהפיק יותר משעות יומו הודות לסדרי השינה המוגבלים שלו. בדומה ללאונרדו דה וינצ'י, גם טסלה עקב אחר דפוס שינה פוליפאזית וטען שלעולם לא ישן יותר משעתיים ביום. נטען כי טסלה עבד 84 שעות רצופות במעבדה ללא כל מנוחה או שינה. לדבריו: דעותיו ואמונותיו טסלה היה בן למשפחת מאמינים אדוקים, חברי הכנסייה הסרבית-אורתודוקסית. מאוחר יותר בחייו טען כי אינו מגדיר עצמו ל"מאמין במובן האורתודוקסי של הדבר" והביע התנגדות חריפה לפנאטיות דתית. טסלה הצביע על הנצרות והבודהיזם בטענה כי היו שתי הדתות הגדולות ביותר בחשיבותן כמו גם במספר המאמינים שלהן. טסלה הגדיר את היקום בטיב אמונתו בטענה כי עבורו, היקום הוא מערכת גדולה אחת שלעולם לא תפסיק מלעבוד. טסלה טען כי 'הנפש' ו'רוח האדם' כפי שמוגדרים בבחינות דתיות הם לא יותר מאשר חלקים המחוברים לגופנו. לפי רוב הביוגרפים של טסלה, הוא מוגדר כהומניסט, זאת על אף העובדה שהגדיר את הרחמנות האנושית כמפריעה לסדר הטבעי "חסר הרחמים". במהלך דיונים אתיים מעולם לא הביע תמיכה בתורת הגזע והתנגד לעליונות תורשתית של אדם אחד על אחר, זאת בעוד הביע תמיכה באיגניקה. בראיון משנת 1937 טען: תדמית, הוקרה ומורשת בשנת 1894 נבחר לחבר בהתכתבות של האקדמיה הסרבית ובשנת 1937 לחבר מן המניין שלה. כאשר נשאל אלברט איינשטיין במהלך ראיון כיצד מרגיש להיות האדם החכם עלי אדמות הוא השיב: אזכוריו בתרבות התצוגה של טסלה, שבה הוא העביר חשמל דרך גופו, נתנה השראה ליוצרים רבים. דמותו מופיעה ביצירות שונות בהן: ספרו של פול אוסטר, "ארמון הירח" (1989). סרטו של כריסטופר נולאן "יוקרה" (2006), המבוסס על ספרו הבדיוני של כריסטופר פריסט בעל אותו השם, בהם מסופר כי פיתח מכונה שמשכפלת עצמים. את דמותו של טסלה שיחק בסרט הקולנוע, הזמר־אמן דייוויד בואי. בסרט "המלחמה על הכוח" (2017) העוסק במלחמת הזרמים. בסרט טסלה (סרט, 2020) במשחקי המחשב מסדרת רד אלרט הצד הסובייטי יכול לבנות מגדלי שמירה מסוג סלילי טסלה היורים מטחי ברקים רבי עוצמה ביחידות האויב. בעונה ה-12 של סדרת הטלוויזיה דוקטור הו השחקן גורן ויזניק גילם את דמותו של טסלה. הנצחתו ממוזער\|מוזיאון ניקולה טסלה, מרכז בלגרד ממוזער\|הכד הכדורי המכיל את אפרו של טסלה היחידה "טסלה" (T) משמשת למדידת שדה מגנטי. חברת המכוניות "טסלה מוטורס", נקרא על שמו, כמחווה על המצאתיו. "טסלה" הוא שמו של מכתש בצידו הרחוק של הירח. לחברת NVIDIA יש סדרה של כרטיסי מסך בשם "Tesla" על שם הממציא. כרטיסי מסך אלה, בניגוד ל־GeForce ול־Quadro, משמשים בעיקר לעיבוד כללי – GPGPU. בשנת 1952 נחנך מוזיאון ניקולה טסלה בבלגרד, בירת סרביה, העוסק בהנצחתו ובשימור עבודותיו. בין השאר, המוזיאון מכיל את רישומיו, דגמי המצאותיו, חפציו האישיים ואף את כד אפרו. ביום השנה ה־150 ללידתו, 10 ביולי 2006, נמל התעופה הבינלאומי בבלגרד, נקרא על שמו. דמותו של טסלה מופיעה על שטר 100 דינר סרבי. בטכניון, בפקולטה להנדסת חשמל יש מתחם לימוד על שמו. ראו גם יחידות מידה על שם אישים לקריאה נוספת ספרים ורישומים של טסלה Nikola Tesla, A New System of Alternate Currents; Motors and Transformers, 1888, Western Union Press, New York City, United States of America Nikola Tesla, Experiments with Alternate Currents of High Potential and High Frequency, 1892, Martino Fine Books, Torrington, Connecticut, United States of America Nikola Tesla, On Light and Other High Frequency, 1893, Start Publishing LLC, New York City, United States of America Nikola Tesla, The Problem of Increasing Human Energy: With Special Reference to the Harnessing of the Sun's Energy, 1900, Cosimo Classics, New York City, United States of America Nikola Tesla, My Inventions: The Autobiography of Nikola Tesla, 1919, Hart Brothers Pub, New York City, United States of America Nikola Tesla, Aleksandar Marinčić, Vojin Popović, Nikola Tesla: Colorado Springs Notes, 1899-1900, 1999, Zavod za udžbenike i nastavna sredstva, Serbia and Montenegro ספרים על טסלה Thomas Commerford Martin, The Inventions, Researches, and Writings of Nikola Tesla, 1894, The Electrical Engineer (publisher), New York City, United States of America Jill Jonnes, Empires of Light: Edison, Tesla, Westinghouse, and the Race to Electrify the World, 2003, Random House, New York City, United States of America Michael W. Simmons, Nikola Tesla: Prophet Of The Modern Technological Age, 2011, CreateSpace Publishing, South Carolina, United States of America W. Bernard Carlson, Tesla: Inventor of the Electrical Age, 2013, Princeton University Press, Princeton, New Jersey, United States of America Book Launch, Nikola Tesla and the Electrical Future, 2019, Room S1, Alison Richard Building, 7 West Road, Cambridge, CB3 9DT קישורים חיצוניים טסלה: האיש והאגדות, מכון דוידסון, 9 ביולי 2020 איש הכמעט: ניקולה טסלה, תוכניתם של עופר חזות ורועי אוניקובסקי, גלי צה"ל, 14 ביוני 2012 – הקלטה באתר ICast teslasociety.com – אתר האינטרנט של האגודה להנצחת ניקולה טסלה The Missing Secrets Of Nikola Tesla, באתר יוטיוב, 1999 NikolaTesla.fr – אתר אינטרנט בו למעלה מ־1,000 מסמכים על טסלה , 10 ביולי 2009 הערות שוליים * קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:ממציאים אמריקאים קטגוריה:פיזיקאים סרבים קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים קטגוריה:מהנדסי חשמל אמריקאים קטגוריה:חברי האקדמיה הסרבית קטגוריה:סרבים מקרואטיה קטגוריה:עמיתי IEEE קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:צמחונים אמריקאים קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית: אישים קטגוריה:מהגרים מאוסטריה לארצות הברית קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1856 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1943	2024-10-15T20:47:19
דיבידנד	דיבידנד, בכלכלה ובדיני התאגידים, הוא תשלום שמעבירה חברה, מתוך עודפיה או רווחיה, לידי בעלי מניותיה. מקור המילה דיבידנד הוא מלטינית (dividendum) ופירושה "מה שיש לחלק". מטרתה העיקרית של חברה היא ליצור רווחים עבור בעליה. כאשר חברה מרוויחה, היא יכולה לשלם חלק מהרווח לבעלי המניות כדיבידנד, ולשמור את היתרה בחברה לשימושה. תשלום דיבידנד מקטין את סכום הכסף הזמין לחברה (לרבות לצורך פרעון התחייבויותיה לנושים), ומעביר לבעלי החברה את פירות השקעתם. דיבידנד מחולק בדרך כלל מרווחים שנצברו בחברה כעודפים ראויים לחלוקה, אך לעיתים ניתן לחלק דיבידנד גם מקרנות הון (פרמיה על מניות וכו'). הדיבידנד משולם בדרך כלל במזומן, אולם ניתן גם לחלק "דיבידנד בעין" שמשמעותו חלוקה של נכס כגון מניות חברה בת. תנאים לחלוקת דיבידנד לפי חוק החברות הישראלי, חברה הרוצה לחלק דיבידנד חייבת לעמוד בשני תנאים מצטברים: לחברה עודפים ראויים לחלוקה ואם סך העודפים שלילי, ניתן לחלק מרווחים שנצברו בשנתיים האחרונות (מבחן הרווחים). לחברה יכולת לעמוד בכל התחייבויותיה גם לאחר חלוקת הדיבידנד (מבחן יכולת הפרעון). עם זאת, בית המשפט מוסמך להתיר לחברה, שאינה עומדת במבחן הרווח אך עומדת במבחן יכולת הפרעון, לחלק דיבידנד. מטרתם המעשית של מבחנים והגבלות אלו היא להגן על נושי החברה, מפני מצב בו החברה, שלקחה הלוואות, מבריחה את נכסיה (שנועדו לפרעון ההלוואות) החוצה לבעלי המניות שלה, בעוד היא-עצמה נותרת חדלת פרעון. סוגי דיבידנדים דיבידנד משולם בדרך כלל במזומנים. עם זאת, ניתן לשלמו בכל נכס, כגון מניות של חברה אחרת, המוחזקות על ידי החברה המחלקת. המונח המקצועי לסוג דיבידנד זה הוא הנפה או דיבידנד בעין (dividend in kind או dividend in specie). לעיתים נדירות, בעיקר בחברות פרטיות, דיבידנד בעין ישולם בצורה של נכסים גשמיים כמו ציוד או מבנים. מבחינים בין דיבידנד רגיל אותו מעבירה החברה אחת לתקופה ידועה מראש, בדרך כלל פעם אחת, פעמיים או ארבע פעמים בשנה, לדיבידנד מיוחד שהוא חד פעמי. דיבידנד רגיל בדרך כלל יהיה חלק מרווחיה התקופתיים של החברה ומאפיין על פי רוב חברות מבוססות שרווחיותן הוכיחה את עצמה לאורך זמן וצפויה להתמיד. דיבידנד מיוחד, לעומת זאת, הוא תוצאה של החלטה חד פעמית להעביר רווחים צבורים לבעלי המניות, כאשר החברה מחליטה כי אין לה צורך בהם יותר להשקעות, רכישת חברות אחרות או הון חוזר. בשנת 2004 חילקה מיקרוסופט דיבידנד מיוחד בגובה שיא של 32 מיליארד דולר. לעיתים גם משמש דיבידנד מיוחד כלי בידיהם של הבעלים שרכשו חברה עתירת מזומנים בצורה ממונפת למטרת החזרת ההלוואות שקיבלו. הליך דומה, שאינו דיבידנד, הוא חלוקת מניות הטבה. החברה מקצה ממניותיה-שלה ללא תמורה לבעלי המניות הקיימים, כך שכל בעל מניות מקבל מניות נוספות של החברה בהתאם לשיעור החזקותיו (במקרה בו חלוקת "מניות ההטבה" אינה שוויונית בין כל בעלי המניות, היא מהווה הקצאה של ממש, שכן אז יש לה משמעות כלכלית – העברת עושר מבעלי המניות שלא קיבלו מניות הטבה לאלו שכן). חלוקת מניות הטבה היא דרך מקובלת לבצע פיצול מניות בפועל. כמו הפיצול, היא אינה מייצגת שינוי אמיתי בערך החברה או בהון העצמי שלה. לכן, מניות הטבה אינן בגדר דיבידנד, שכן דיבידנד מצריך העברת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה. ההבדל היחיד, מבחינה כלכלית, בין חלוקת מניות הטבה לבין פיצול מניות "רגיל", מתקיים רק בחברות שלהון המניות שלהן יש ערך נקוב. בחברות אלו, חלוקת מניות ההטבה מגדילה את רכיב "הון המניות" במאזן ומקטינה באותו סכום את שאר רכיבי ההון העצמי. מדיניות חלוקת הדיבידנד קביעת סכום הדיבידנד נשענת בעיקר על מידת הרווח של החברה וההערכות העסקיות לאותה שנה. בחברות הנוקטות מדיניות דיבידנד קבועה, מדיניות זו מכתיבה שסך הדיבידנד יהיה סכום שנתי קבוע או אחוז קבוע מתוך רווחי החברה בכל שנה. בחברות שבהן משולם סכום קבוע, פעמים רבות משולם הסכום גם אם בשנה מסוימת הרווחים השנתיים אינם מכסים את ההוצאה. דרך פעולה זו שולחת מסר כי החברה אופטימית בקשר לעסקים העתידיים ובכך מסייעת לחיזוק מעמד החברה בקרב המשקיעים. אופן קבלת החלטה לחלוקת דיבידנד סכום הדיבידנד נקבע בדרך שמתווה תקנון החברה: בהחלטה של דירקטוריון החברה, באספת בעלי המניות על פי המלצת הדירקטוריון, או בהליך אחר העונה לדרישות החוק. החלטה לחלוקת דיבידנד קובעת את סכום הדיבידנד שישולם עבור כל מניה של החברה לבעלי אותה מניה. בחברה שבה יותר מסוג אחד של מניות, עשוי להיקבע סכום דיבידנד שונה לכל סוג מניות, בהתחשב בזכויות של כל אחד מהסוגים. לאחר שהוכרז הסכום שיחולק, הדיבידנד הופך להיות חוב של החברה לבעלי מניותיה. החלטה לגבי חלוקת דיבידנד קובעת לרוב את מועד תשלום הדיבידנד. אם במהלך הזמן שבין ההצהרה על הדיבידנד לחלוקתו נדרשת החברה לפרסם דוחות כספיים, יופיע הדבידנד שהוכרז וטרם חולק בהתחייבויות החברה. אקס דיבידנד חלוקת דיבידנד כרוכה בקביעת מועד (יום האקס). בעלי מניות החברה יהיו זכאים לדיבידנד אם החזיקו במניות ברגע תחילת המסחר של יום האקס. לרוב, חלוקת הדיבידנד עצמה מתבצעת רק מספר ימים או שבועות לאחר מכן. כאשר מכריזים דיבידנד על מניות חברה ציבורית, הדיבידנד יחולק לאדם שהחזיק בהן בתחילת יום האקס, ולא לאדם שהחזיק בהן ביום חלוקת הדיבידנד. מיום האקס ואילך, אומרים כי המניה נסחרת "אקס-דיבידנד", כלומר ללא הדיבידנד. כאשר מניה הופכת לאקס-דיבידנד, הדיבידנד נסלק על ידי הבורסה ושער הבסיס של המניה יורד בדיוק כערך הדיבידנד. מחיר המניה החדש ביחד עם סכום הדיבידנד משקפים את מחיר שער הנעילה יום לפני יום האקס. השקעה מחדש של הדיבידנד חברות רבות מציעות למשקיעיהן תוכניות להשקעה מחדש של הדיבידנדים המאפשרות לבעלי המניות להשתמש בדיבידנד כדי לקנות באופן שיטתי כמויות קטנות של מניות ללא עמלה. תוכניות להשקעה מחדש זוכות לפופולריות רבה, בעיקר בארצות הברית אצל משקיעים לטווח ארוך שאינם זקוקים להכנסה כספית שוטפת מהמניות אותן הם מחזיקים. חברות שאינן משלמות דיבידנד חברות נמנעות לעיתים מלחלק דיבידנד בגלל אחת או כמה מהסיבות הבאות: הנהלת החברה ומועצת המנהלים מאמינים כי חשוב לחברה להשקיע מחדש את רווחיה האחרונים כדי לנצל הזדמנות עסקית על מנת לצמוח. התועלת בסופו של דבר למשקיעים תצמח מרווחים עתידיים מהשקעות אלו. טענה זו נכונה לפעמים, אך לא תמיד והמתנגדים לה טוענים כי הנהלת החברה צריכה להשאיר בידי המשקיעים את ההחלטה מה לעשות עם הרווחים ולא להכתיב להם השקעה מחודשת שהצלחתה מוטלת בספק. כאשר הדיבידנד מחולק, בעלי מניות במדינות רבות, ביניהן ישראל, סובלים ממיסוי כפול על כספי הדיבידנד: החברה משלמת מס חברות לממשלה על הרווחים ובעלי המניות מקבלים את הדיבדנד בניכוי המס על הדיבידנד שקיבלו; פעולה זו היא ניכוי מס במקור. לכן חברות רבות מעדיפות להשתמש בחלק גדול מרווחיהן לרכישה עצמית של מניות או לרכישת חברות אחרות. מיקרוסופט, כמו רוב חברות הטכנולוגיה העילית, היא דוגמה לחברה אשר מבחינה היסטורית שילמה דיבידנד נמוך מאוד או לא שילמה כלל. מאז הנפקתה בבורסה בשנת 1986 ועד שנת 2003 לא שילמה דיבידנד כלל. במשך זמן זה צברה בקופתה למעלה מ-70 מיליארד דולר במזומנים ועוררה עלייה את רוגזם של בעלי המניות אשר טענו כי לחברה אין צורך בעתודות מזומנים גדולות כל-כך כדי לממן את פעילותה ולצמוח. הסיבה הרשמית לצבירת סכום כסף כה גדול הייתה, בין השאר, יצירת רזרבה למטרות משפטיות. כאמור, מדיניות זו שונתה מאז, ומיקרוסופט מחזירה למשקיעיה כסף כיום בכל האופנים – דיבידנד מיוחד, דיבידנד רגיל וקנייה מחדש של מניות. אסטרטגיות השקעה בשוק ההון המבוססות על דיבידנדים מנהלי קרנות נאמנות, קרנות גידור ומשקיעים פרטיים בשוק ההון לוקחים בחשבון את מדיניות חלוקת הדיבידנדים של חברה לפני שהם מוסיפים את מנייתה לתיק ההשקעות שלהם. דוגמאות לשיטות השקעה המביאות בחשבון את הדיבידנד כפרמטר עיקרי לבחירת מניות: ישנם משקיעים סולידיים המסתפקים בתשואת הדיבידנד (כלומר סכום הדיבידנד השנתי למניה מחולק לערך המניה) כתמורה להשקעתם ועל כן הם מחפשים מניות עם תשואת דיבידנד גבוהה. משקיעים אחרים מאמינים שמניות של חברות שמגדילות לאורך זמן את הדיבידנד הנומינלי שהן משלמות באופן עקבי תשגנה גם רווחי הון עדיפים. ההנחה היא שהשוק יתגמל חברות המתנהלות טוב לאורך זמן ומגדילות מעת לעת את הדיבידנד על ידי עליה במחיר המניה. מיסוי בישראל ככלל, החל משנת 2012, יחיד תושב ישראל המקבל דיבידנד מחברה ישראלית חייב במס בשיעור 25%, ובעל מניות מהותי (המחזיק לכל הפחות 10% מהון המניות) ב-30% מס. חברה תושבת ישראל אינה חייבת ככלל במס על דיבידנד שקיבלה מחברה ישראלית אחרת פרט למקרה שהחברה הישראלית מחלקת הדיבידנד היא מפעל מאושר או מפעל מוטב. במקרה זה החברה המקבלת תשלם מס בשיעור של 15%. על דיבידנדים שמשולמים למניות בארצות הברית, יש ניכוי מס במקור של 25% גם למשקיעים ישראלים. את המס הזה ניתן בתנאים מסוימים לקזז בארץ מול הפסדים. מס על דיבידנדים ממסחר בבורסה בארץ נגבה במקור בחשבונות בבתי השקעות או בנקים ישראליים, אך הם מקזזים ממנו הפסדי הון, אם קיימים בתיק ההשקעה. הדיבידנד משולם מרווחי החברה לאחר מס. כך מוטל מס דו-שלבי על רווחי החברה המחולקים. בשלב הראשון, החברה משלמת מס חברות על הרווח בשנה שבה צמח הרווח. בשלב השני, בעלי המניות משלמים מס דיבידנד בשנה שבה קיבלו את הדיבידנד. נטל מס הדיבידנד הוא "נייטרלי" - קבוע בכל מדרגות ההכנסה, בניגוד למס ההכנסה בישראל מעבודה, שהוא פרוגרסיבי ושיעורו משתנה בהתאם לגובה הכנסה. במדינות אחרות ישנן מדינות בהן קיימת שיטת מיסוי הקרובה יותר למיסוי חד-שלבי. באוסטרליה וניו זילנד, חברות מעבירות גם "פטור מקרדיט" (franking credit) לבעלי המניות ביחד עם הדיבידנדים. פטור זה מייצג את המס המשולם על ידי החברה על רווחיו. דולר אחד של מס שמשולם על ידי החברה מייצר פטור מקרדיט אחד. חברות יכולות להעביר כל יחס של פטור עד למקסימום של כמות המחושבת על בסיס המס הנפוץ של החברה: עבור כל דולר של דיבידנד ששולם, הרמה המקסימלית של הפטור הוא שיעור המס חלקי (אחד פחות שיעור המס). בשיעור הנוכחי של 30%, 0.30 של קרדיט לכל 70 סנט של דיבידנד, או 42.857 סנט (בקירוב) לכל דולר של דיבידנד. בעלי המניות אשר יכולים להשתמש בפטור זה, מקזזים קרדיטים אלו כנגד חשבונות מס ההכנסה שלהם בשיעור של דולר לכל קרדיט, ועל ידי כך נמנע למעשה כפל מס על רווחי החברה. מערכת זו נקראת זקיפה לחובת דיבידנד (dividend imputation). בנוסף, סוגים מסוימים של חברות להשקעות (כגון REIT בארצות הברית) מאפשרים לבעלי המניות להימנע באופן חלקי או מלא מתשלום כפל מס על הדיבידנד. מעבר לשיטות אלה למניעת כפל מס, נהוג כיום בארצות הברית מס בשיעור נמוך יותר על דיבידנדים מאשר על רווחי הון. ההגיון מאחורי מדיניות מס שכזו הוא לעודד השקעה כלכלית לטווח ארוך ולמנוע השקעה ספקולטיבית לטווח קצר. משמעויות נוספות בארצות הברית, איגודי אשראי משתמשים במונח "דיבידנד" בהקשר לתשלומי הריבית אשר הם משלמים למפקידים. דיבידנדים אלו אינם דיבידנדים במובן הרגיל שלהם, ועל כן אין עליהם מס. איגודי אשראי קוראים להם דיבידנדים מפני שמבחינה טכנית, איגודי אשראי נמצאים בבעלותם של חבריהם, ותשלומי הריבית הם, על כן, תשלומים לבעלים. בדיני חדלות פרעון, לרבות בפשיטת רגל, בכינוס נכסים ובפירוק חברות, המלה "דיבידנד" מתארת את התשלום המועבר לנושים מתוך קופת ההליך, לפי החלק היחסי שלהם בחובותיו של חדל הפרעון. למרות השימוש באותו מונח, תשלום זה אינו קשור בשום צורה לדיבידנד הרגיל שבדיני החברות. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ניירות ערך קטגוריה:חשבונאות	2024-08-20T16:28:46
פנתאון	שמאל\|ממוזער\|250px\|הפנתאון ברומא פַּנתֵּאוֹן (ביוונית: Πάνθεο, כל האלים) הוא כלל האלים, או מקדש המתייחס לכלל האלוהויות, של אומה, דת או מיתולוגיה פוליתאיסטית. במשמעותו כמבנה, הפנתאון המפורסם בעולם הוא הפנתאון ברומא שנבנה בשנת 27 לפני הספירה והוקדש לשנים-עשר האלים האולימפיים. במשמעות המודרנית, פנתאון הוא אוסף הדברים הראשונים במעלה מסוגם. לכן, כשדבר מה כה יוצא דופן בתחומו בפרספקטיבה היסטורית, אומרים כי הוא "נכנס לפנתאון". משמעויות נוספות של המונח לאורך השנים נוספו למילה "פנתאון" משמעויות שלא מעולם המיתולוגיה. בפירושה הבסיסי, המילה "פנתאון" מתייחסת למצבה גדולה שמציינת את מקום קבורתם של גדולי האומה (המאוזוליאום). דוגמה מובהקת היא הפנתאון של פריז, שנבנה במקור ככנסייה, והוסב בהמשך לתפקידו החילוני – מקדש כבוד לצרפת הגדולה. פנתאון נוסף קיים בקראקס, בירת ונצואלה. כמו כן, לאחר מותו של יוסיף סטלין תוכנן להקים פנתאון במוסקבה ולקבור בו את לנין ואת חברי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אולם התוכנית לא התממשה. ראו גם הפנתאון של פריז * * * קטגוריה:מבני דת	2024-03-25T13:35:57
בנזין (להקה)	שמאל\|ממוזער\|200px\|יהודה פוליקר, סולן הלהקה ומלחין רוב שיריה בנזין היא להקת רוק ישראלית משפיעה, שפעלה למשך תקופה קצרה בתחילת שנות השמונים. הלהקה הוציאה במהלך שלוש שנות פעילותה, בין השנים 1982–1985, שני אלבומים שזכו להצלחה רבה. לאחר פירוקה, המשיך סולנה, יהודה פוליקר, בקריירה עצמאית ומצליחה. היסטוריה חברי "בנזין", יהודה פוליקר (שירה וגיטרה), בנימין "בנג'ו" קמחי (בס), יחיאל "קיטש" אמסלם (גיטרה) ואלי חדד (תופים), ניגנו במסגרות שונות מאז סוף שנות ה־60, בעיקר באזור חיפה והקריות. ב-1970 היה פוליקר שותף להקמת להקת "הנמרים" (בה היה שותף גם קמחי), ואחר כך הקים ב-1975, עם מיכה שובל את להקת "ברקת". הלהקה ניגנה בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטים מהתקופה, והרבתה להופיע באירועים וחתונות, אך בין 1975 ל-1976 הקליטה גם שני תקליטונים מקוריים שכתב שובל. ב-1980 הוזמן פוליקר להצטרף כנגן ללהקתו של צביקה פיק, אך חזר ללהקת "ברקת" אחרי מספר חודשים, עם סיום מסע ההופעות, נחוש להצליח בעצמו. פוליקר שלח קלטת עם גרסאות כיסוי ושני קטעים מקוריים של הלהקה, לכותב והמפיק יעקב גלעד, שכה התרשם ממה ששמע, עד שלדבריו התקשה להאמין שזהו חומר של להקה ישראלית. גלעד בא לאחת החזרות של הלהקה בקריות, והחליט לקחת אותה תחת חסותו. גלעד הפך למלווה אמנותי של הלהקה, כתב עבורה שירים, וגם הציע שישנו את שם הלהקה לשם קליט יותר – "בנזין". הוא גם המליץ שחברי הלהקה יעברו לתל אביב, כדי להיות יותר קרובים לסצנת המוזיקה, ושיהפכו למוזיקאים במשרה מלאה. עד אז הופיעו בערבים באירועים וחתונות אך עבדו במשך היום, קמחי עבד בדואר, אמסלם עבד כטכנאי שיניים, חדד כצבע ופוליקר כספר. בסוף 1981 עברו לתל אביב, חברת סי.בי.אס החתימה את הלהקה, והם הקליטו את תקליט השדרים הראשון שלהם "חופשי זה לגמרי לבד", שיצא לרדיו בפברואר 1982. ביוני יצא לאור תקליט השדרים השני של הלהקה, "יום שישי", עם תחילת מלחמת לבנון הראשונה. הוא זכה להשמעות רבות ברדיו והגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הישראלי של רשת ג'. אלבומה הראשון של "בנזין", "עשרים וארבע שעות", יצא ב-1 באוגוסט 1982 וכלל שורה של להיטים, כ"יום שישי", "חופשי זה לגמרי לבד", "גשם", ו"תני לי סיבה". את רוב שירי האלבום כתב גלעד והלחין פוליקר, שגם היה הסולן ברובם. יוצאי דופן היו השירים "גשם", שהלחין ושר אמסלם, ו"תני לי סיבה", שבו היה חדד הסולן. את השירים עיבדו חברי הלהקה במשותף עם גלעד, הטכנאי יעקב מורנו והזמרת יהודית רביץ. האלבום היה להצלחה מסחרית גדולה ומכר למעלה מ-50,000 עותקים תוך ימים ספורים. השיר "יום שישי" נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', ובנזין זכתה בתואר "להקת השנה" של רשת ג' ובפרס "ורד הכסף" של העיתון "מעריב". עם צאת התקליט יצאה הלהקה לסיבוב הופעות. לצד "תיסלם" הייתה "בנזין" להצלחה הגדולה של הרוק הישראלי בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. למרות הרושם שנוצר בתקשורת, כאילו הייתה תחרות בין הלהקות, הן שיתפו פעולה והופיעו מספר פעמים ביחד באותן השנים. בשנת 1983 הקליטו חברי הלהקה את השיר "בית משותף", במסגרת השירותרום, כמו כן גם הקליטו באותה שנה את הקטע האינסטרומנטלי המצליח שלהם "שוטרים וגנבים", וכן את השיר "ביקור משפחתי" במסגרת מופע הילדים "חגיגה" (מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודית רביץ). חברי הלהקה החלו לעבוד על אלבומם השני, "משמרת לילה" בסוף 1983. במהלך הקלטת האלבום סבלו חברי הלהקה מקשיי פרנסה, הם חזרו לגור ב, וקמחי ואמסלם שהיו נשואים גם עבדו במקביל. פוליקר חזר לגור עם הוריו. למימון ההקלטות אף לקחו הלוואות. בזמן הקלטת האלבום עזב אמסלם את הלהקה עקב חילוקי דעות על רקע מקצועי: אמסלם הלחין עבור אלבומה השני של הלהקה, "משמרת לילה", שלושה שירים, שבהם נועד להיות הסולן. לאחר שכבר הקליטו חברי הלהקה את אחד השירים, "פגע וברח", הוחלט שפוליקר ישיר את השיר ולא אמסלם, על מנת ליצור אחידות באלבום. מכיוון שאמסלם התנגד לכך, החליטו להוציא מהאלבום את שני השירים הנוספים שהלחין, ולהקליט את השיר "פגע וברח" מחדש, בלחן של פוליקר. אמסלם חש כי אינו מקבל מספיק ביטוי בלהקה, והחליט לעזוב. כעבור שנים השתמש בלחן המקורי של השיר "פגע וברח" בשיר שכתב לסרט הקולנוע "צומת וולקן". באוגוסט 1984 יצאה האלבום לאור, באלבום נותרו שני שירים שבהם השתתף אמסלם בנגינה: "משמרת לילה", ו"בית משותף". את רוב השירים עיבדו יעקב גלעד וחברי הלהקה, ובחלקם השתתף בעיבוד גם טכנאי ההקלטה יעקב מורנו. האלבום זכה להצלחה מסחרית קטנה יותר מהאלבום הראשון של הלהקה, ומכר קצת פחות מ-20,000 עותקים, בשנתיים לאחר שיצא. הוא כלל את הלהיטים "משמרת לילה", "קחי אותי הביתה", "בית משותף", "אחרי הטלוויזיה (האש נמשכת)", "פנים אל מול פנים" והקטע האינסטרומנטלי "שוטרים וגנבים". באותה שנה זכתה בנזין פעם נוספת בתואר "להקת השנה". לאחר יציאת האלבום השני לאור, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שכלל הופעה משותפת עם אריאל זילבר בפסטיבל עיר הבירה באילת, לפני קהל של כ-50,000 צופים, בספטמבר 1984. במקביל פוליקר החל לעבוד על תקליטו "עיניים שלי" ועל הפקת תקליט לגידי גוב. בתחילת 1985, יצא התקליטון האחרון של הלהקה, "התחלה חדשה / סרט במקום". השיר "התחלה חדשה", שנכתב לכבוד מעבר תחנת הרדיו רשת ג' מ-AM ל-FM, היה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר של הלהקה. התקליטון סימן את סוף דרכה של הלהקה, אף על פי שבאופן רשמי לא הכריזו חבריה על פירוק. לאחר הצלחת תקליט הסולו הראשון של פוליקר "עיניים שלי", שיצא לאור בקיץ אותה שנה, חדלה הלהקה לפעול. פוליקר יצא לסיבוב הופעות עם שירי אלבומו, במקביל קמחי וחדד הקימו להקה חדשה שניגנה גרסאות כיסוי. קמחי חזר בתשובה כמה שנים אחר כך, ואילו חדד הצטרף ללהקת "הסיקסטיז". הלהקה התאחדה בהרכב מלא בדצמבר 1986 במסגרת ספיישל טלוויזיוני שהקליט פוליקר עבור הערוץ הראשון לאחר צאת התקליט עיניים שלי. בנוסף הופיעה הלהקה בתוכנית של ערוץ 4 הבריטי על תעשיית המוזיקה בישראל, ושרה את השיר "התחלה חדשה" בגרסה באנגלית. בשנת 1993 יצא אלבום אוסף של הלהקה, שבו נכלל השיר "התחלה חדשה" לראשונה על גבי אלבום. ביוני 2010 התאחד ההרכב האחרון של הלהקה (פוליקר, קמחי וחדד) בהופעתו של פוליקר בתיאטרון קיסריה. דיסקוגרפיה עשרים וארבע שעות (1982) משמרת לילה (1984) קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:להקות רוק ישראליות קטגוריה:שנות ה-1980 בישראל קטגוריה:להקות השנה קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1982	2024-07-16T19:09:20
וולטה העילית	הפניה וולטה עילית	2021-06-11T05:50:12
מאוריטניה	הרפובליקה האסלאמית של מאוריטניה (בערבית: الجمهورية الإسلامية الموريتانية, בצרפתית: République islamique de Mauritanie) היא מדינה בצפון-מערב יבשת אפריקה. היא גובלת במאלי מדרום-מזרח, אלג'יריה מצפון, סהרה המערבית מצפון-מערב, סנגל מדרום ובאוקיינוס האטלנטי ממערב. דתה הרשמית של מאוריטניה היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית. מאוריטניה היא מדינה-חברה בליגה הערבית, וכן גם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה התיישבות ראשונה באזור מאוריטניה החלה עוד לפני הספירה, כאשר קמה באזור ממלכת אודוגוסט שבנתה מבצרים באי ארגן, עד שחדרה לפנים מאוריטניה והסביבה ושיעבדה את הברברים שהיו שם. לאחר כמה מאות שנים, כאשר הגיעו הערבים לאזור, הם כבשו את האזור ואִסלמו את אוכלוסייתו. באותו הזמן החלה הופעתו של עם חדש במאוריטניה, העם הערבי-ברברי. במאה ה-15 הגיעו הפורטוגזים למאוריטניה וכבשו אותה. הם סחרו בבדים ובגומי הערבי וכך חיזקו את כלכלתם, שבאותן השנים הייתה גם כך מבוססת מאוד. הפורטוגזים הקימו במאוריטניה ובאיים הקטנים שלידה תחנות מסחר ומבצרים. בסוף המאה ה-15 חדרו למאוריטניה שבטים ערביים והצליחו לכבוש את הארץ (את אזורי הארץ הפנימיים) מידי הפורטוגזים, והיו לשליטי המדינה עד למאה ה-17. בשנת 1826 החל שוב כיבוש הארץ, הפעם על ידי הצרפתים, ובשנת 1929 הפכה מאוריטניה למושבה צרפתית. כמו הפורטוגזים לפניהם, הקימו הצרפתים במאוריטניה ובאיים שלידה תחנות מסחר, סחרו בבדים, בגומי ובשאר המשאבים הטבעיים של מאוריטניה (כגון ברזל, גבס ופוספט), והכניסו כסף רב לצרפת. ב-1959 ייסד מוח'תאר אולד דאדה את מפלגת האיחוד המאוריטנית (PRM - Parti de Regroupement Mauritanien; حزب التجمع الموريتاني חזב אלתג'מע). המפלגה נבנתה כך שתייצג את כל הקבוצות האתניות במדינה (ערבים "לבנים", ערבים "שחורים" ואפריקאים ממוצא לא-ערבי) וזכתה בניצחון מוחלט בבחירות שנערכו אותה שנה וגרפה את כל המושבים במועצה המחוקקת. תחת הנהגתו של דאדה, שהציג ממשל יציב ומאוזן, קיבלה מאוריטניה את עצמאותה מצרפת בנובמבר 1960 והתקבלה כחברה באו"ם. באוגוסט 1961 אושררה משרתו כנשיא בבחירות שנערכו במדינה. לאחר קבלת העצמאות חתר דאדה לאיחוד כל הכוחות והמפלגות במדינה. בדצמבר איחד את כל ארבע המפלגות למפלגה יחידה - מפלגת העם (PPM - Parti du Peuple Mauritanien ; حزب الشعب الموريتاني חזב אלשעב) וכונן משטר חד-מפלגתי בפועל. החוקה שגובשה ב-1964 הגדירה את מפלגת העם כמפלגה החוקית היחידה וכוננה משטר סמכותני. דאדה הצדיק גישה זו בכך שארצו, הנחשלת ומרובת הקבוצות האתניות, עדיין אינה בשלה לדמוקרטיה רב-מפלגתית, שעלולה להתדרדר לכדי מלחמת אזרחים. המדינה הוכרזה כ"אסלאמית, לאומית, ריכוזית, סוציאליסטית". בשנות השבעים הכתה באזור בצורת קשה. עובדה זו יחד עם ירידת הביקוש העולמי לברזל, מוצר הייצוא העיקרי של מאוריטניה, גרם למשבר כלכלי עמוק. ב-1975, עם הסתלקות ספרד מסהרה המערבית עקב הסכמי מדריד, תבעו מרוקו ומאוריטניה ריבונות על הטריטוריה וחילקו אותה ביניהן. במקום קמה תנועת מחתרת בשם חזית פוליסריו, בתמיכת אלג'יריה שנלחמה לעצמאות החבל. מלחמות מאוריטניה, החלשה ממילא, באזור החלישו אותה כלכלית ואף שברו את האחדות בין הקבוצות האתניות במדינה, כאשר שבטים אפריקאים סירבו להילחם במה שתפסו כסכסוך פנים-ערבי ושבטים אחרים העדיפו להצטרף לחזית פוליסריו ולסייע למחתרת נגד הממשלה. ב-10 ביולי 1978 פרצה הפיכה צבאית. החונטה צבאית שהחליפה את שלטונו של דאדה נסוגה מהתביעה על סהרה המערבית והפסיקה את מצב הלוחמה. באוגוסט 1979, לאחר כשנת מאסר, הורשה דאדה לצאת לגלות בצרפת. שם ארגן דאדה תנועה לכיבוש מחדש של ארצו, Alliance pour une Mauritanie démocratique, AMD. ב-18 במרץ 1981 פיקד ממקום מושבו בצרפת על הפיכת-נגד במאוריטניה. ההפיכה נכשלה וראשיה הוצאו להורג. פוליטיקה חוקת מאוריטניה מה-12 ביולי 1991 מגדירה את המדינה כרפובליקה אסלאמית. ראש המדינה וראש הרשות המבצעת הוא הנשיא, הנבחר בבחירות ישירות על ידי הציבור. המערכת המשפטית במדינה מבוססת על החוק האסלאמי והחוק הטורקי. הרשות המחוקקת היא בעלת שני בתי מחוקקים, אחד מהם הוא של הסנאט – נקרא גם מג'לס א-שויוח' (יש בו 56 מושבים; 17 מהם עומדים לבחירות כל שנתיים, והשאר לתקופה של שש שנים), והשני הוא של האספה הלאומית, נקרא גם אל-מג'לס אל-וטני (יש בו 79 מושבים; החברים נבחרים בו על ידי הצבעה עממית בקרב העם לתקופה של חמש שנים). זכות ההצבעה היא מגיל 18 ומעלה. הפיכה צבאית - 2005 ב-3 באוגוסט 2005, קבוצת גנרלים ביצעו הפיכה צבאית והשתלטו על נקודות מפתח בבירה נואקשוט, בזמן שהותו של הנשיא בערב הסעודית לרגל הלווייתו של המלך פהד. החונטה הצבאית, שהייתה מקובלת על העם המאוריטני, יזמה בחירות דמוקרטיות לפרלמנט ב-19 בנובמבר 2006 ובחירות לנשיאות ב-11 במרץ 2007. הפיכה צבאית - 2008 ב-6 באוגוסט 2008 פיטר נשיא מאוריטניה את מפקד הצבא, ובתגובה ביצעו מפקדי הצבא הפיכה צבאית ועצרו את הנשיא וראש הממשלה. מחוזות שמאל\|250px\|מחוזות מאוריטניה מאוריטניה מחולקת ל-12 מחוזות: אדרה אסבה ברקנה דחלט נואדיבו גורגול גידימיקה הוד המזרחית הוד המערבית אינשירי נואקשוט (עיר בירה) טגנט טיריז זמור טרזה () עיר הבירה מוגדרת כמחוז עצמאי. כלכלה שמאל\|ממוזער\|250px\|אתר של מחצבות ברזל במאוריטניה מאוריטניה היא אחת המדינות העניות בעולם. שיעור האבטלה במאוריטניה עומד על 23%, ושיעור האינפלציה על 9.88%. 57% מתושבי מאוריטניה חיים מתחת לקו העוני. כוח העבודה כולל כ-465,000 איש, רובם עובדים בענף החקלאות. התעשייה היא ברובה עיבוד דגים, חציבה של ברזל וגבס. שיעור צמיחה בייצור התעשייתי: 7.2%. התקציב של ממשלת מאוריטניה כולל הכנסות בסך של 329 מיליון דולרים, והוצאות בסך של 265 מיליון דולרים. במאוריטניה 704 קילומטרים של מסילות ברזל, וכ-7700 קילומטרים כבישים, מהם רק 830 ק"מ סלולים. במדינה יש נמלים ומעגנים בערים קאדי, נואקשוט, רוסו, בוגואה ונואדיבואה. יש בה 26 נמלי תעופה (נכון ל-1999), מהם 9 בעלי מסלולי המראה סלולים. גאוגרפיה מאוריטניה היא מדינה בצפון אפריקה, הגובלת במערב עם האוקיינוס האטלנטי בין סנגל לסהרה המערבית, מאלי ואלג'יריה. שטחה של מאוריטניה הוא כ-1,030,700 קילומטרים רבועים, רובו אדמה (1,030,400) ומיעוטו מים (300). כ-90% משטח המדינה נמצא במדבר סהרה. הגבולות במאוריטניה הם כ-5,074 קילומטרים, ואורך קו החוף הוא כ-754 קילומטרים. אקלימה של מאוריטניה הוא חם, יבש ומאובק תדירות, והנוף ברובו הוא עקר ואינו פורה, ומכוסה בערבות, גבעות ומישורים. למרות זאת התברכה אדמתה בכמה אוצרות טבע, כגון ברזל, נחושת, גבס ועוד. מידע סטטיסטי שטח: כללי: 1,030,700 קילומטרים רבועים אדמה: 1,030,400 קילומטרים רבועים מים: 300 קילומטרים רבועים גבולות אדמה: כללי: 5,074 קילומטרים גבולות המדינות: אלג'יריה (463 קילומטרים), מאלי (2,237 קילומטרים), סנגל (813 קילומטרים), סהרה המערבית (1,561 קילומטרים) קו החוף: 754 קילומטרים אקלים: מדברי; בדרך כלל חם, יבש ומאובק פני הקרקע: בעיקר נוף עקר, מכוסה בערבות ומישורים של הסהרה; כמה גבעות מרכזיות קיצוניות גובה: הנקודה הנמוכה ביותר: "סבכה דה נדרמצ'" - 3 מטרים הנקודה הגבוהה ביותר: "קדיאת לייל" 910 מטרים משאבים טבעיים: מחצבי ברזל, גבס, דגים, נחושת ופוספט שימוש באדמה: אדמה ראויה לעיבוד: 0% יבול תמידי: 0% שדה מרעה תמידי: 38% יערות: 4% אחר: 58% אדמת שלחין: 490 קילומטרים רבועים סכנות טבעיות: חום, צמא, אבק/חול, רוח שירוקו בעיקר במרץ ובאפריל, בצורת תקופתית דמוגרפיה האוכלוסייה במאוריטניה הוערכה ביולי 2007 בכ-3.27 מיליון נפש. האוכלוסייה צעירה: הגיל החציוני הוא 17.1, והיא מתאפיינת בשיעור ריבוי גבוה של כ-2.86% לשנה, שנובע משיעור פריון גבוה מאוד - 5.78 תינוקות על כל אישה. שיעור האוריינות נמוך - רק כ-51.2% מהתושבים מעל גיל 15 הם יודעי קרוא וכתוב. דת, שפות ומוצאות אתניים כמעט כל האוכלוסייה היא מוסלמית סונית, ואסלאם הוא הדת הרשמית במדינה. השפה הרשמית היא ערבית. בנוסף, לצד הערבית, שהדיאלקט המקומי בה נקרא חסנייה, משתמשים גם בצרפתית ובשפות אפריקניות כגון פולאני ווולופית. מבחינת קבוצות אתניות, מעריכים שכ-40% מהאוכלוסייה הם ממוצא מעורב, ערבי ואפריקני, כ-30% הם ממוצא ערבי בלבד, ועוד כ-30% הם ממוצא אפריקני בלבד. התושבים והאזרחים ממוצא ערבי, נודענים בשם מוּרים. זכויות אדם במאוריטניה דו"ח של משרד החוץ האמריקאי לשנת 2023, ציין כי יש מידע אמין על: שחיתות ממשלתית חמורה, אי כיבוד זכויות אדם במאוריטניה ובכלל זה: הרג בלתי חוקי או ללא משפט, מעצרים שרירותיים לרבות של עיתונאים ופעילי זכויות אדם, תנאי כליאה קשים ומסכני חיים, הפרה של הזכות לפרטיות, הגבלות חמורות ושרירותיות על חופש הביטוי וחופש התקשורת בטענות של חילול האסלאם, מניעת הזכות להתאסף ולהתאגד, אלימות נרחבת על בסיס מגדר, לרבות אלימות מינית, השחתת אברי המין של נשים, חוקים המפלילים להט"ב, עבדות ולרבות של קטינים. דו"ח של משרד החוץ האמריקאי לשנת 2023, ציין כי יש מידע אמין על סחר מתמשך בבני אדם. הממשלה עושה מאמצים לטפל בבעיה אך אינה פועלת באינטנסיביות ולכן הסחר ממשיך. פעילי זכויות אדם בולטים : פוליטיקאי. מכונה "נלסון מנדלה המאוריטני". פעיל נגד עבדות ומנהיג התנועה הבינלאומית נגד עבדות, נעצר ונכלא מספר פעמים על ידי הרשויות במאוריטניה. בראהים עביד (Brahim Abeid): תומך בזכויות אדם, המתמקד במיוחד בזכויות קהילת הראטין (אנ'). : אדריכל. מייסד שותף של SOS Esclaves, המוקדש למיגור העבדות במאוריטניה. אמיניתו בינת אל מוח'תאר: פעילת זכויות אדם ובעיקר על רקע מגדרי, מאז 1974. הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום. נשיאת איגוד הנשים של עקרות הבית (AFCF). : עורכת דין ונשיאת האגודה המאוריטנית לזכויות אדם (AMDH). פעילה נגד עבדות ופגיעה בזכויות נשים. יחסי מאוריטניה–ישראל נכון לשנת 2024 לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים בין מדינת ישראל ומאוריטניה. שגרירות ישראל בנואקשוט הוקמה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ופעלה עד מרץ 2009. שגרירי ישראל במדינה היו גבי אזולאי, פרדי איתן ובועז ביסמוט. ביולי 2016 התקיימה במאוריטניה פסגת הליגה הערבית. בכינוס, בירך מזכ"ל הארגון על יוזמת השלום הצרפתית לפתרון הסוגיה הפלסטינית ובנוסף הביע התנגדות ליצירת התערבויות חיצוניות בעניינים הפנימיים של מדינות האזור. קישורים חיצוניים צור שיזף, מאוריטניה, באתר המחבר Robert E. Handloff, ed. Mauritania: A Country Study, Washington: GPO for the Library of Congress, 1988 הערות שוליים קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:רפובליקות אסלאמיות קטגוריה:מערב אפריקה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 קטגוריה:מגרב	2024-09-10T18:33:02
עומאן	250px\|ממוזער\|שמאל\|דקלי קוקוס על קו החוף של העיר הדרומית סלאלה (صلالة) שמאל\|ממוזער\|250px\|סופת חול בעומאן, צילום לוויין סולטנות עוּמאן (בערבית: سلطنة عُمان, סַלְטנת עֻמַאן) היא מדינה מזרח-תיכונית, בחלק הדרומי-מערבי של אסיה, בדרום-מזרח חצי האי ערב. היא גובלת באיחוד האמירויות הערביות בצפון-מערב, בערב הסעודית במערב, בתימן בדרום-מערב, בים הערבי בדרום ובמזרח, ובמפרץ עומאן במזרח ובצפון. הדת הרשמית בעומאן היא האסלאם, והשפה הרשמית היא הערבית. היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה האזור של עומאן נקרא בשפה השומרית העתיקה "מגן" (אזור זה יוחס בכתב יתדות לשומר העתיקה שנמצא בדרום מסופוטמיה) לפני כ-6,000 שנה. בהמשך, הייתה עומאן מחוז באימפריה הפרסית, והיא שולבה באימפריה בשנת 563 לפנה"ס. הערבים היגרו לאזור בתחילת המאה ה-1. בשנת 751 יצרו מוסלמים איבאדים בעומאן אימאמות (מדינה שנשלטה על ידי אימאם או כל שליט אחר שטוען שהוא צאצא של מוחמד). שלטון האימאמויות באזור נמשך עד אמצע המאה ה-20. במשך מאות בשנים היוותה עומאן מרכז סחר עבור מדינות שונות. בשנת 1508, נכבש הנמל המרכזי מסקט על ידי הפורטוגזים, ואלה החזיקו בו עד שנכבש על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1659. העות'מאנים גורשו ב-1741 כאשר התהוותה ונוסדה הסולטנות של ימינו על ידי אחמד אבן סעיד. במהלך המאה ה-19 התחזקה עומאן ונחשבה למעצמה אזורית גדולה בעלת נכסים בבלוצ'יסטן (פקיסטן של היום) ובזנזיבר אך אלו אבדו לאט-לאט. בשנת 1891 הפכה עומאן למדינת חסות של האימפריה הבריטית ונותרה כזו עד 1971. בד בבד במקביל להשפעה הבריטית, חל פיחות במעמדה האימפריאלי של עומאן. באמצע המאה ה-19, לאחר מאבק ירושה קשה ובתיווך בריטי, חולק השלטון בשנת 1856 בין שני בניו של הסולטאן ונוצרו שתי סולטנויות נפרדות: סולטנות עומאן ומוסקט (עומאן של היום) וסולטנות זנזיבר, ששלטה גם על חלק מחופי קניה וטנזניה של היום, והשפיעה עד איי קומורו שבדרום. סולטנות זנזיבר נותרה בשליטה של שושלת עומאנית עד להפיכה בזנזיבר בשנת 1964. בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 איבדה סולטנות עומאן את אחיזתה בחלק מהחופים המזרחיים של חצי האי ערב, ולבסוף במושבה האחרונה שלה מעבר לים, אזור העיר גוואדר (אנ') שבפקיסטן, בשנת 1958. שנה לפני תום החסות הבריטית, ב-1970, נאסר הסולטאן, סעיד בין תיימור, על ידי בנו, קאבוס בן סעיד אאל סעיד, שתפס את השלטון במדינה וכיהן מאז בתפקיד הסולטאן, כראש המדינה, עד לפטירתו ב-10 בינואר 2020. הסולטאן קאבוס דיכא את המרד שפרץ בשנת 1963 בחבל ד'ופאר שבדרום מערב המדינה. במסגרת המרד הוקמה מדינה בפועל בשם "הרפובליקה העממית של ד'ופאר", והמרד דוכא לבסוף רק בשנת 1976, בסיוע צבאות זרים. את הסולטאן קאבוס החליף בינואר 2020 היית'ם בן טארק אאל סעיד, בן דודו, מיד לאחר פטירתו, מאחר שלסולטאן קאבוס לא היו צאצאים. פוליטיקה סולטנות עומאן היא מונרכיה. ראש המדינה הוא סולטאן בעל סמכויות אבסולוטיות, בן לשושלת אל סעיד השולטת במדינה מאז שנת 1749. הסולטאן נוהג למנות קבינט של עוזרים אשר מסייעים לו לשלוט במדינה. בסולטנות אין מפלגות או בית מחוקקים וסמכות השלטון נמצאת בידי הסולטאן בלבד. עם זאת, במהלך שלטונו הנהיג הסולטאן כמה היבטים דמוקרטיים בניהול ענייני המדינה. כך, למשל, ייסד הסולטאן, בשנות ה-90 המוקדמות, מועצה מייעצת שנבחרת על ידי העם, אף שרק חלק קטן מהאוכלוסייה העומאנית קיבל זכות בחירה. ב-4 באוקטובר 2004 הצביעו מעל 190,000 אנשים (74% מהרשומים כבעלי זכות הצבעה) ונבחרו נציגים ל-83 מושבים, מתוכם שתי נשים. כמו כן, במהלך שנות ה-80 עברה הסמכות על מערכת המשפט מידי בית המלוכה לידי גוף שלטוני הכפוף ישירות לקבינט שמינה הסולטאן. במהלך הרפורמות של 1996 הובטחו בחוק זכויות האזרח של העם העומאני. אף על פי שהמדינה נהנית מיציבות שלטונית פנימית, היא מקצה אחוז גבוה מהתמ"ג שלה לצרכים צבאיים (אנ') הקצאת משאבים ניכרת זו התהוותה, בין היתר, לנוכח סכסוכים אזוריים שונים המשפיעים עליה ישירות או בעקיפין, כדוגמת: מלחמת איראן–עיראק, הסכסוך בין צפון תימן לדרום תימן, הפלישה לכווית, מלחמת המפרץ, הפלישה האמריקאית לעיראק וההתקוממות השיעית בתימן. לאחר שצפון תימן ודרום תימן אוחדו במאי 1990, יישבה עומאן את סכסוכי הגבול שלה עם רפובליקת תימן ב-1 באוקטובר 1990. כלכלה כלכלת עומאן היא "כלכלת נפט" כאשר הנפט מהווה 90% מכלל היצוא של המדינה. אולם, לא תמיד היה הדבר כך ושורשי התהליך שבו הפך הנפט לעמוד התווך המרכזי של הכלכלה המקומית החל באמצע המאה ה-20. בשנות ה-60' של המאה ה-20 השקיעו מספר חברות נפט אירופאיות כספים בחיפוש אחר נפט במדינה, אולם עד מהרה רובן נסוגו מיוזמה זו כיוון שבמדינה לא הייתה תשתית תחבורתית מפותחת ודרכים למעבר הסחורות. עשור לאחר מכן, לאחר שנתגלו ופותחו כמה שדות נפט במדינה, החברות שנותרו במיזם החלו להרוויח סכומי עתק. ב-1 בינואר 1974 החליטה המדינה לרכוש 25% מהמיזם, כאשר חצי שנה לאחר מכן אחזקת המדינה עלתה ל-60%. בעשורים שלאחר מכן הכנסות המדינה מהמיזם הושקעו בתשתיות. נבנו כבישים חדשים, הוקמו בתי ספר, בתי חולים, תחנות כוח לייצור חשמל ותשתיות להובלת מים. תנופת הפיתוח הפכה את עומאן לסיפור הצלחה כלכלי בקנה מידה עולמי וזאת על-אף העובדה שהיא המדינה היחידה במזרח התיכון בעלת "כלכלת נפט" שאינה חברה באופ"ק ולכן איננה שולטת ישירות על קביעת מחיר הנפט וכמויות התפוקה. בתחילת המאה ה-21 חל שיפור נוסף במצב הכלכלי במדינה, עקב העלייה בביקוש לנפט בעולם וכתוצאה מכך - העלייה במחירו. בתקופה זו המדינה הפיקה כ־700,000 חביות נפט מדי יום, נתגלו בה מאגרים של גז טבעי ופותחו תשתיות ומתקנים ליצירת גז טבעי נוזלי, לאחסונו ולהובלתו. בנובמבר 2000 התקבלה עומאן לארגון הסחר העולמי ובמקביל המשיכה ברפורמות ליברליות בשוק העסקי אשר הגדילו את התמ"ג של המדינה למרות ההאטה הכלכלית העולמית בתקופה זו. גאוגרפיה עומאן היא מדינה השוכנת במזרח התיכון בחלק הדרום מערבי של אסיה, באזור הדרום מזרחי של חצי האי ערב. עומאן גובלת בשלוש מדינות: איחוד האמירויות הערביות בצפון מערב, ערב הסעודית במערב ותימן מדרום מערב. כמו כן, במזרח ובדרום מזרח המדינה יש לה קו חוף עם הים הערבי ובצפון יש לה קו חוף עם מפרץ עומאן. הגבולות עם איחוד האמירויות הערביות היו במחלוקת ונקבעו סופית רק בשנת 1969. לעומאן יש שתי מובלעות בתוך שטחה של איחוד האמירויות. הראשונה היא מֻסַנְדַם, שהיא חצי-אי בו נמצא רכס הרים גבוה אשר שולט על מצר הורמוז. המובלעת השנייה היא מדחא, ובה כ-3,000 תושבים; בתוך מובלעת מדחא יש מובלעת נוספת - העיירה נַחְוַּה השייכת לאמירות שארג'ה מאיחוד האמירויות. מישור מדברי עצום, שהוא חלק ממדבר א-רובע אל-ח'אלי, מכסה את מרבית האזור המרכזי של עומאן וכ-82% מכלל המדינה. החלק ההררי תופס 15% נוספים משטח המדינה. עיקרו הוא רכס הרי חאג'ר הממוקם לאורך החוף הצפוני. ההר הבולט ברכס הוא ג'בל אח'דר (ההר הירוק). אזור הררי נוסף נמצא בחלקה הדרום-מזרחי של המדינה. מרבית עריה המרכזיות של המדינה נמצאות באזור הצפוני, לאורך קו החוף עם מפרץ עומאן, ובאזור הדרום-מזרחי. ממוזער\|רחוב הסולטאן קבוס הרחוב הראשי במסקט דמוגרפיה אוכלוסיית עומאן מונה כ-5 מיליון נפשות. תוחלת החיים היא 78.37 שנים. שיעור הפריון עומד על 2.6 ילדים לאישה. עומאן היא המדינה הערבית המזרחית ביותר. רוב תושבי המדינה הם ערבים וקיים בה גם מיעוט של תושבים בלוצ'ים. כמו במדינות ערב אחרות, מתגוררים במדינה עובדים זרים רבים, שהגיעו בעיקר מהודו ומפקיסטן. כמחצית מהאוכלוסייה מתגוררת באל בטינה ומסקט. דתות 88.9% מתושבי עומאן מאמינים בדת האסלאם, והם מוסלמים איבאדים. במחוז דופר, בדרום המדינה, מתגוררים תושבים מוסלמים סונים רבים, ומיעוט של מוסלמים שיעים. 5.5% מהתושבים הם הינדים (בעיקר העובדים הזרים), 3.6% נוצרים ו-2% אחרים - ביניהם יהודים וסיקים. חינוך הממשלה מעודדת חינוך ופיתוח של כוח העבודה המקומי מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 כדי להביא להתקדמות כלכלית וסוציאלית במדינה. בשנת 1986 נפתחה בעומאן האוניברסיטה הראשונה ומאז הוקמו מוסדות לימוד אחרים, כמו בתי ספר למשפטים, מכללות טכניות, מוסדות לימוד בתחום הבנקאות, מכללות להכשרת מורים ובתי ספר ללימודי הבריאות והרפואה. כמו כן, מדי שנה מוענקות כ-200 מלגות לאזרחי המדינה, ללימודים במדינות זרות. צבא וביטחון הכוחות המזוינים של סולטנות עומאן הם הכוח הצבאי של עומאן. הכוחות אחראיים להגן על שלמותה וריבונותה של עומאן, ולשמור על סולטאני עומאן. הצבא מורכב מזרועות: הצבא המלכותי של עומאן, הצי המלכותי העומ'אני, חיל האוויר המלכותי עומאני, כוחות הסולטנות המיוחדים וכוחות המשמר המלכותי עומאן. ראו גם יחסי ישראל-עומאן יהדות עומאן קישורים חיצוניים קייטי וקסברגר, מי בעד ישראל: שליט עומאן או נתיניו?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 13 בדצמבר 2018 הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:אמירויות המפרץ הפרסי קטגוריה:מדינות חצי האי ערב קטגוריה:מדינות אסיה קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות המזרח התיכון	2024-10-13T12:40:16
Upper volta	הפניה בורקינה פאסו	2008-07-23T14:07:26
תומס אלווה אדיסון	REDIRECTתומאס אלווה אדיסון	2004-10-19T07:06:35
ארווין יאלום	ארווין ד. יאלום (באנגלית: Irvin David Yalom; נולד ב-13 ביוני 1931) הוא סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית. חייו יאלום נולד ב-1931 בוושינגטון הבירה, ארצות הברית, להורים יהודים שהיגרו מרוסיה (במקור מפולין). למד פסיכיאטריה ועבד כמטפל. שימש בתפקיד פרופסור באוניברסיטת סטנפורד ועדיין מרצה לעיתים ברחבי ארצות הברית. כתב שורה ארוכה של ספרים בתחום הפסיכולוגיה שתורגמו לשפות רבות. ספרו הידוע והנמכר ביותר, "כשניטשה בכה", מתאר מפגשים דמיוניים בין הרופא ד"ר יוזף ברויר לבין הפילוסוף פרידריך ניטשה בווינה, 1882. ב-2007 הספר עובד לסרט בשם זהה. ספרו "להביט בשמש" (2009) עוסק בהתמודדות האדם עם המוות. כיום מתגורר יאלום בפאלו אלטו שבקליפורניה. יאלום היה נשוי למרילין עד למותה ב-2019. היא סייעה לו רבות בספריו. בנם, בן יאלום, מסייע אף הוא בכך. הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית יאלום דוגל בשילוב משמעותי של גישת הטיפול האקזיסטנציאלית, בה מודגשות השאלות הקיומיות על אודות מהות האדם, משמעות חייו, והתמודדותו עם מותו. על פי גישת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית מתמודד האדם עם ארבע חרדות מרכזיות שיכולות להיות מודעות או לא-מודעות: הפחד מהמוות. החשש מההכרה כי האדם חופשי לעצב את חייו. הרצון להיות מקושר לעולם ולא להיות מבודד ממנו. החיפוש אחר משמעות החיים. יאלום שם פחות דגש על אבחון בעזרת המדריך האבחוני DSM IV של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, והדגיש יותר את הרעיון של "כאן ועכשיו" בטיפול פסיכולוגי ובחיים. הטיף כנגד שיטות הלימוד בפקולטות לפסיכולוגיה של טיפולים קצרי טווח, והמליץ על ראיונות ארוכים וטיפול שוטף בפציינטים. ספריו יאלום כתב 17 ספרים, מהם: כשניטשה בכה על הספה, הוצעת עם עובד, 1996 מתנת התרפיה כל יום יותר קרובים, הוצאת כנרת זמורה ביתן- הספר מתאר את התהליך הטיפולי מנקודת מבטו של המטפל ומנקודת מבטה של המטופלת. הוא משלב סיכומי פגישות אותם כתבו יאלום והמטופלת ג'יני אחרי המפגשים במהלך טיפול שנמשך ארבע שנים. תליין האהבה אמא ומשמעות החיים הריפוי של שופנהאואר טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, הוצאת מאגנס וכנרת זב"מ (2006) להביט בשמש, הוצאת דביר, 2009 (ביחד עם רוברט ברגר) אני מזמין משטרה, כנרת, 2011 פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, כנרת, 2011 בעיית שפינוזה, כנרת, 2012 - רומן היסטורי ופסיכולוגי על ברוך שפינוזה והשפעתו המורכבת על דמותו של אלפרד רוזנברג, האידאולוג הנאצי. מלבד העובדות ההיסטוריות ונופך העלילה, הרעיונות שמביע שפינוזה בספר מבוססים על מאמר תאולוגי מדיני, תורת המידות (אתיקה) והאיגרות שכתב. תיאור דמותו של רוזנברג מבוסס על נאומיו, כתיבתו האוטוביוגפית ודברי אחרים אודותיו כולנו בני חלוף וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה, כנרת, זמורה־ביתן, 2016 להיעשות אני: זיכרונותיו של פסיכיאטר, כנרת, זמורה־ביתן, 2018 - אוטוביוגרפיה עניין של מוות וחיים, זמורה־ביתן,2021. נכתב על ידו בשיתוף עם רעייתו מרילין סרט ב-2014 הוקרן בישראל הסרט התיעודי "הריפוי של יאלום". ראו גם ויקטור פראנקל קישורים חיצוניים חיים ויינברג, רובי פרידמן, קטעים נבחרים מתוך ריאיון עם ארווין יאלום על טיפול קבוצתי, יום עיון של קהילת קבוצות, 17.7.2007, אוניברסיטת חיפה פסטיבל הקולנוע היהודי 2014: הריפוי של יאלום הטריילר - Yalom’s Cure Trailer הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סגל אוניברסיטת סטנפורד קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:פסיכיאטרים יהודים אמריקאים קטגוריה:פסיכותרפיסטים אמריקאים קטגוריה:פסיכותרפיסטים יהודים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון קטגוריה:בוגרי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1931	2024-09-10T20:04:29
אנטוני בלנט	הפניה אנתוני בלאנט	2007-06-22T16:55:10
קארל הגדול	REDIRECTקרל הגדול	2004-10-19T11:32:24
אחי גיבורי התהילה	שמאל\|ממוזער\|250px\|הצגת המחזה "אחי גיבורי התהילה" בקיבוץ שריד, 1951 אחי גיבורי התהילה (באנגלית: My Glorious Brothers) הוא ספר מאת הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט, שפורסם בשנת 1948. עלילת הספר הספר מספר על מרד החשמונאים מנקודת מבטו של שמעון הנשיא. העלילה מתרחשת בימים שקדמו למרד ובמהלכו ועל רקע הקרבות. גיבורי העלילה הם החשמונאים ובפרט שמעון החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי. מלבד הפרטים ההיסטוריים הוסיף הסופר לעלילה מתיחות אישית בין החשמונאים. מתכונתו של הספר הוא כמגילה אוטוביוגרפית אותה רושם שמעון, על עצמו ועל אחיו גיבורי המרד, ומוסרה לציר הסנאט הרומי לנטולוס סילאנוס שמגיע לארמונו בירושלים על מנת ללמוד על ארץ ישראל ועל העם היהודי היושב בה עבור הסנאט. בסוף הספר מופיע המכתב שכותב לנטולוס סילאנוס לסנאט, המתאר את מפגשו עם "הטיפוס היהודי" ועם שמעון הנשיא ואשתו בפרט. חלק זה עוסק בהשוואות בין התרבות הרומית לבין התרבות היהודית, ובייחוד בתפיסה היהודית בדבר החופש, הנגזרת מזיכרון יציאת מצרים, זיכרון השיעבוד וחוקי העבדות המתקדמים שהנהיגה החברה היהודית, שייצרו חברה שכלתנית שלא התבססה על מעמד עבדים רחב כבשאר התרבויות הקדומות ותרבות רומי בפרט. הספר העוסק בעצמאות היהודים פורסם בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא מוקדש . פרסום הספר יצר חילוקי דעות בין פאסט למפלגה הקומוניסטית בה היה חבר, שלא ראתה את השאיפות הלאומיות הציוניות בעין יפה. הספר תורגם על ידי רות לבנית ויצא בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ספרית פועלים וזכה לפופולריות רבה בארץ. ב-1953, בחגיגות יובל 25 שנה לגבעת ברנר, הספר הומחז והוצג בהצגת ענק. שנתיים קודם לכן הוא הוצג בקיבוץ שריד (אז תורגם על ידי שולמית בתדורי ומרדכי אמיתי והלחין אורי גבעון). רפרנסים שם הספר היווה השראה לשמואל גונן (גורודיש), שבתום הקרבות במלחמת ששת הימים, התפרסם בזכות נאומו שכונה "אחי גיבורי התהילה". בעקבות מלחמת יום הכיפורים כתב דודו ברק את השיר "אחי גיבורי התהילה" על בני מתתיהו החשמונאי, שבוצע על ידי הזמרת אילנית. בנאום הניצחון של מנחם בגין לאחר הבחירות ב-1977, הודה לחבריו ממחתרות האצ"ל והלח"י, שאותם כינה גם כן "אחי גיבורי התהילה". קישורים חיצוניים הווארד פאסט, אחי גיבורי התהילה. תסכית בעברית (מעבד ובמאי: מיכאל אוהד). הקלטת שידור רדיו מתוך אוסף תקליטי קול ישראל באתר הספרייה הלאומית ביקורת על הספר ההצגה בגבעת ברנר אלי אשד, כולם היו אחי גיבורי התהילה הערות שוליים קטגוריה:ספרים אמריקאיים קטגוריה:ספרי 1948 קטגוריה:ספרות יהודית קטגוריה:מרד החשמונאים קטגוריה:התקופה החשמונאית בארץ ישראל קטגוריה:רומנים היסטוריים קטגוריה:ספרים המתרחשים בארץ ישראל	2023-12-10T05:07:15
תומר דבורה	שמאל\|ממוזער\|250px\|שער הספר ""תומר דבורה" במהדורה הראשונה, ונציה שמ"ט תומר דבורה הוא ספר מוסר קבלי, שכתב המקובל רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) בתחילת תקופת האחרונים (אמצע המאה ה-16) בצפת. מקור שם הספר הוא בספר שופטים שם מסופר על דבורה הנביאה שהייתה שופטת את ישראל בעודה יושבת תחת "תומר דבורה". בספר מותווית הדרך לתיקון המידות דרך הדבקות במידותיו של האל. בספר עצמו מפרט הרמ"ק את מידות האל (הספירות) ומסביר אלו פעולות מוסריות על האדם לנקוט כדי ליצור השתוות בין מידותיו למידות האל. כך למשל הוא מתאר מידות כמו ענווה, סובלנות, הצדקת הזולת, התנהגות לפנים משורת הדין, תיקון עצמי, אהבת הכל, כיבוש היצר, לימוד תורה ומוסר, ביסוס המוסר באמצעים חומריים וקיום מערכת זוגית. לספר שני חלקים: הראשון מיוסד על שלוש עשרה מידות הרחמים, והחלק השני מיוסד על עשר הספירות. פרקי הספר הספר כולל עשרה פרקים. בפתח הספר מובאת מטרת החיבור באופן כללי: "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא יתדמה לקונו". הפרק הראשון מתאר כיצד ידמה האדם לבוראו בשלוש עשרה מידות הרחמים של מידת הכתר. הפרק מבוסס על הפסוק בספר מיכה הכולל את שלוש עשרה המידות: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". המחבר מסביר כיצד יש לאדם להשוות את התנהגותו עם סביבתו החברתית בדומה להתנהגות הקב"ה איתו. עליו להיות סבלן ובעל ארך רוח וגם אם חברו פגע בו עליו לרצות בטובתו ובהתפייסות עמו. בסוף הפרק מסכם המחבר כי "כמו שיהיה האדם מתנהג למטה, כך יזכה לפתוח לו מדה עליונה מלמעלה, ממש כפי מה שיתנהג, כך משפיע מלמעלה וגורם שאותה המדה תאיר בעולם". ומשום כך "אל ילוזו מעיני השכל י"ג מדות אלו והפסוק לא יסוף מפיו כדי שיהיה לו למזכרת, כאשר יבא לו מעשה שיצטרך להשתמש במדה אחת מהן, יזכור ויאמר הרי דבר זה תלוי במדה פלונית, איני רוצה לזוז ממנה שלא תתעלם ותסתלק המדה ההיא מן העולם". בפרק השני מובאות פעולות נוספות התלויות במידת הכתר, בהם: ענווה, מניעת הכעס, הארת פנים ועוד. הפעולות בפרק זה מכוונות לאיברי הראש: מחשבה, מצח, אוזניים, עיניים חוטם, פנים ופה. המידה המרכזית בפרק זה "הכוללת הכל" היא מדת הענווה. בפרקים הבאים מראה המחבר כיצד להשוות את פעולותיו לאלו של הבורא במקביל לפעולות התלויות בעשר הספירות: חכמה (פרק ג'), בינה (פרק ד'), חסד (פרק ה'), גבורה (פרק ו'), תפארת (פרק ז'), נצח, הוד ויסוד (פרק ח'), מלכות (פרק ט'). בפרק האחרון מביא הרמ"ק "עצה" כיצד "יתקשר האדם בקדושה העליונה ויתנהג בה, ולא יפרד מן הספירות העליונות תדיר". לדבריו, על האדם להתנהג "כפי הזמן", כלומר שידע בכל שעה ביום "איזו ספירה שולטת" ויתקשר בה "לעשות התיקון המתייחס אל המידה השולטת". מהדורות הספר הספר הודפס לראשונה בשנת שמ"ט (1589) בוונציה על ידי הרב משה באסולה, כ-19 שנה לאחר פטירת מחברו. במהדורת שפ"א שנדפסה בפראג הובאה הסכמתו של השל"ה שהגדיר את המחבר כ"איש אלקים קדוש המאיר לעולם כלול בחכמתו וחסידותו" ועל ספרו כתב כי "כולו יראת שמיים וקיבול עול מלכותו יתברך" ואמר שכל מי שרגיל בספר הזה ואומר אותו בכל שבוע או בכל חודש, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. בספרו המליץ ללומדו בעשרת ימי תשובה על מנת "לתקן בכל יום ויום המכוון נגד אותה הספירה". רבי אברהם אזולאי הביא את הספר בשלמותו בתוך ספרו "חסד לאברהם" בפרק "בריכת אברהם". בשנת תרי"ח הדפיס רבי ישראל מסלנט את הספר בקניגסברג בתוספת "אגרת המוסר" שלו המכילה את עיקרי משנתו המוסרית. בשנת תרפ"ח הודפסה בירושלים מהדורה עם תוספות ובהם מראי מקומות וחידושים מאת הרב זאב וולף אשכנזי. בנוסף למהדורות אלו נדפסו במשך השנים מהדורות רבות של הספר. בשנים האחרונות יצא לאור הספר עם פירוש "ויאמר משה" מאת הרב מרדכי שיינברגר. ראו גם מידות טובות קישורים חיצוניים מהדורות הספר תומר דבורה על ידי אהרן שמחה בלומנטל, איש ירושלים. "הוגה בשפור מדויק בציוני מראה מקומות להמקראות ומאמרי חז"ל המובאים בו". מו"ל א' זימל ניו-יורק תשט"ו 1955 תומר דבורה פרק א כמורה דרך בחינוך ילדינו תומר דבורה פרק א עם ביאור ופירוש כוכב מיעקב קישורים נוספים שיעורי הרב אביגדר נבנצל על "תומר דבורה", אתר קול הלשון שיעורים (לצפייה) בספר תומר דבורה מפי הרב שלמה עופר הערות שוליים קטגוריה:ספרי קבלה קטגוריה:ספרי שנות ה-1580 קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל קטגוריה:ספרי מוסר	2023-09-28T23:37:52
דיני הראיות	דיני הראיות הם ענף משפטי של הדין הפרוצדורלי העוסק בסדרי הדין, ומכיל את הכללים באשר לקבילות, מהימנות, משקל ודיות של ראיות. כללים אלו נועדו לקבוע כיצד מבררים עובדות ומפריכים שקרים בבית משפט באמצעות ראיות שמעידות על האמת, להבדיל מברור מחלוקות אחרות בהליכי משפט כמו פרשנות הדין, חומרת המעשה, רמת הענישה, פסיקה קודמת, כוונה פלילית ועוד. מטרתם להסדיר את הסוגיות השונות בהליך פלילי וגם אזרחי בהקשר לברור העובדות, כגון מי כשיר לעדות, אופן הגשת מסמכים, הקלטות ותמלילים, מגבלות על עדות קטין או קרוב משפחה, כללים לביצוע חקירה ראשית וחקירה נגדית, עד עוין, עד מדינה, עד מומחה, הענקת חיסיון ומכלול הסוגיות המהוות את שגרת בירור העובדות במשפט. כללי 'כשרות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו סוגי עדים, עדותם פסולה או כשרה בפני בית המשפט. כללי 'קבילות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו עדויות יתקבלו בבית המשפט, כאשר הכלל הבולט היא כי "עדות שמיעה", כלומר עדות שלא נתפסה בחושיו של עד אלא זה שמעה או הבינה מאחר, פסולה כראיה לאמיתות תוכנה משום שהיא עדות מפי השמועה. כללי 'משקל' הם מערכת הכללים החלה על ראיות - כשרות וקבילות - והמחייבת משקל מסוים לצורך הכרעה/הרשעה בשלבי המשפט השונים, כגון ראיה חלוטה, ראיה מכרעת או ראיה לכאורה. כללי 'דיות ראיות' הם כללים בדיני הראיות הקובעים באילו משפטים יהא די בעדות יחידה להכריע את הדין, ואיזו תוספת ראייתית תידרש, אם תידרש. דיני הראיות בישראל ראשיתם של דיני הראיות בישראל בחקיקה עות'מאנית שקובצה בספר החמישה עשר של המג'לה, על עדות והשבעה. ב-15 באפריל 1924 נכנסה לתוקף פקודת העדות המנדטורית, אשר החליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין עדות, וב-15 באוגוסט 1936 נכנסה לתוקף פקודת השבועות המנדטורית, אשר החליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין שבועות. כיום, דיני הראיות מוסדרים בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971, בדברי חקיקה אחרים, ובכללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט שמקורם בעיקר מן המשפט המקובל האנגלי. המקור החשוב ביותר לבירור האמת הוא עדות של עד המעיד במהלך המשפט. גם בעל דין או נאשם יכול להיות עד, לרבות הודאת נאשם. לעיתים מתקבלת עדות כתובה, כמו תצהיר של עד או בעל דין. שנחקק בישראל, מאפשר לקבל כראיה אמרות חוץ של עדים (כלומר - הודעות שנגבו מהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, למשל במשטרה). לעיתים ישנם כללים הפוסלים עדותם של עדים - כגון פסילת עדות של אחד מבני זוג לחובתם של השני בבני הזוג בדין הפלילי, פסילת עדותו של קרוב משפחה מלהעיד לחובת קרוב אחר, פסילת עדותו של קטין. מקור של ראיות נוספות הוא כל חפץ או מסמך המוגש כראיה במשפט אזרחי, אשר צריך להיות מוגש באמצעות עדות של עד. ניתן להגיש מסמך המופק על ידי גוף ציבורי או מוסד כראיה עצמאית. ישנם כללים הפוסלים את כשרותן של ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד כגון פגיעה בפרטיות או תוך האזנת סתר. ישנם כללי ראיות ייחודיים - כגון: פקודת הראיות קובעת מתי העתק של מסמך יכול להיחשב כמקור. הכלל הפוסל עדות שמיעה, כלל הראיה הטובה ביותר המחייב את בעל הדין להציג את המקור של כל מסמך. בעניינים אזרחיים רשאי אדם להתנות על דיני הראיות; למשל להסכים לקבל ראיה לא קבילה (כגון: תוצאות בדיקת פוליגרף), או כי עדות מסוימת, או ראיה, יחשבו ראיה חלוטה או מכרעת במשפט. לצורך הכרעה במשפט אזרחי הדין מסתפק בנטל הוכחה קל יותר של "מאזן ההסתברויות", ומסתפק בכך שמשקל הראיות נוטה לטובת צד ועמדתו מסתברת יותר מאשר האחר על מנת שיזכה במשפט. לצורך הכרעה במשפט פלילי ידועים שני כללים עיקריים מבחינת נטל ההוכחה - המאשימה נושאת בנטל לשכנע באשמתו של נאשם, ועליה להוכיח אשמתו מעבר לכל ספק סביר. די בספק סביר על מנת שהנאשם במשפט פלילי יזוכה מחמת הספק. חקירת עדים מובלת לחקירה שמדרשת לצורך המשפט, ושלא כוללת עלבון או הפחדה. בגישת המשפט העברי, כמובן אין מקום לביוש העדים אך ברור כי יש להמשיך ולחקור את העדים ולעמוד על אופיים עד ההגעה לאמת "ודרשת וחקרת ואלת היטב והנה אמת נכון הדבר".נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 428-429: חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), באתר דעת. תוספות ראייתיות במשפט הפלילי במשפט הפלילי חלים כללי "דיות ראיות" וישנן סוגי עבירות ומקרים בהם עדות יחידה אינה מספיקה כדי לבסס הרשעה, ונדרשות תוספות ראייתיות לשם כך. פקודת העדות המנדטורית קבעה שנדרשת תוספת ראייתית לכל עדות יחידה: Corroboration needed5.No Judgment shall be given in any case on the evidence of a single witness unless such evidence is, in a civil case, uncontradicted, or, in a criminal case, is admitted by the accused person, or, whether in a civil or criminal case, is corroborated by some other material evidence which in the opinion of the Court is sufficient to establish the truth of it. המשפט הישראלי מכיר ב-3 סוגים של תוספות ראייתיות: תוספות ראייתיות מסוג 'דבר מה' או 'חיזוק' הן ראיות המצביעות על אמיתותה של העדות היחידה (תוספות מאמתות), ואילו תוספת ראייתית מסוג 'סיוע' היא ראיה המצביעה באופן עצמאי על אשמתו של הנאשם ו'מסבכת' אותו בביצוע העבירה (תוספת מסבכת). התוספות הראייתיות נדרשות כדי לאשש את מהימנותן של עדויות שיש לגביהן ספק. כך לדוגמה, במקרה של עדות יחידה של אדם שיש לו אינטרס, כגון שותף לעבירה שעלול לנסות להטיל את עיקר האחריות על שותפו, נדרש חיזוק לעדותו. אם אותו שותף הוא עד מדינה, שהובטחה לו טובת הנאה בתמורה לעדותו, נדרשת תוספת ראייתית חזקה יותר (סיוע). על סמך רציונל זה נקבע בפסיקה כי תידרש תוספת ראייתית שבין חיזוק לסיוע, על פי הנסיבות, גם במקרה של אדם הסבור שתינתן לו טובת הנאה תמורת עדותו, אף אם אינו עד מדינה בפועל. במקרים אחרים, הספק בקשר לעדות עולה כאשר הנאשם לא קיבל הזדמנות הולמת להפריך את אותה עדות, כגון במקרה של עדות מוקדמת של ילד שניתנה בפני חוקר ילדים. סיוע כדי שראיה תוכל לשמש כסיוע, חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות: מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע הראיה נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נושא האישום הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, התבטאויות מוקדמות המצביעות על תחושת אשם או בחירת נאשם שלא להעיד במשפטו יכולים כולם להיחשב כסיוע (הימנעות מעדות אינה יכולה לשמש סיוע לעדותו של ילד או אדם מוגבל בשכלו בפני חוקר). תוספת ראייתית מסוג סיוע נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים: העדות היחידה היא של שותף לעבירה שהוא עד מדינה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות). העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, שניתנה בפני חוקר מיוחד. העדות היחידה היא של ילד מתחת לגיל 14, בעבירה שחוק הגנת ילדים חל עליה, אשר נגבתה על ידי חוקר ילדים, והילד לא העיד בהליך העיקרי. לצורך הרשעה בעבירות עדות שקר או המרדה. דרישת החיזוק הימנעות נאשם מלהודות או לכפור באשמה, סירובו להשתתף בהליכי חקירה (חיפוש בגופו, או השתתפות במסדר זיהוי, לדוגמה), עלולים להיחשב כחיזוק. כמו כן, כחיזוק יכולה להיחשב כל תוספת ראייתית מסוג סיוע. תוספת ראייתית מסוג חיזוק נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים: העדות היחידה היא של שותף לעבירה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות). העדות היחידה היא אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט. העדות היחידה היא של קטין מתחת לגיל 12. העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, בעבירות מין, זנות ותועבה, רצח או הריגה, כאשר הוא לא הוזהר על ידי בית המשפט בקשר לחובתו להעיד אמת. העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 28, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירת מין במשפחה או בידי אחראי. העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 18, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירת מין וחלפו 10 שנים לפחות (או 15 שנים בעבירות מין חמורות) ממועד ביצוע העבירה. דרישת 'דבר מה' תוספת ראייתית מסוג 'דבר מה' נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם, שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, כגון הודאה שניתנה במהלך חקירתו במשטרה. דרישה זו נועדה למנוע הרשעה על סמך הודאה שניתנה כתוצאה מלחץ חיצוני או פנימי שהופעל על הנאשם. עם זאת, בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון בעניין מילשטיין נ' התובע הצבאי כי דבר מה יכול להיגזר מן ההודאה עצמה. למרות הסתייגות בית המשפט לגבי הפעלת כלל זה במקרים נדירים בלבד, מדובר בהקלה מהותית לגבי הדרישות לצורך הרשעה במקרים אלו. לפי גישתם של דורון מנשה ואיל גרונר הנקראת "אסטרטגיית ההכרעה הכללית" מן הראוי לוותר על תוספות ראייתיות במשפט הפלילי ובמקומם יש להפעיל את החסמים לבחינת השערות חפות קונקרטיות. יש לקבל כל השערת חפות ולזכות את הנאשם בכפוף לכך שהשערת החפות אינה נחסמת באחד מתוך החסמים הבאים: החסם השיטתי, החסם ההסתברותי, החסם הטבעי והחסם הפרוצדורלי. החסם השיטתי עניינו דחיית השערת חפות שקבלתה בכל משפט פלילי לא תאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. החסם ההסתברותי עניינו דחיית השערת החפות שההסתברות לקיומה כה נמוכה עד כדי הצדקה להתעלם ממנה לצורכי קבלת החלטות מעשית. החסם הטבעי עניינו דחיית השערת חפות שאינה עומדת במבחן הרציונליות וגוף הידע המדעי. החסם הפרוצדורלי עניינו דחיית השערת חפות שבירורה מחייב הקצאת משאבים שלא ניתן לעמוד בה או שלא ראוי לעמוד בה על פי הכרעה דמוקרטית. לפי גישת מנשה וגרונר ראיה "בעייתית" או "חלשה" כגון הודיה בנסיבות מסוימות, עדות עד מדינה, היא ראיה מפלילה שאינה יוצרת חסם להשערת חפות. התחליף לתוספת הראייתית הוא המשך הבדיקה אם ניתן לחסום את השערת החפות בחסם כלשהו. במקום הסיווגים הפורמליים של תוספת מסוג סיוע, דבר לחיזוק או דבר מה נוסף, עלינו לשאול במישרין את השאלה המהותית, אם סך כל הראיות המפלילות יוצרות חסם להשערות חפות. התפתחויות בדיני הראיות בישראל מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הועמדו זכויות היסוד של חשודים נאשמים ובכלל בעלי דין במשפט פלילי (כמו גם במשפט אזרחי) בדרגה חוקתית, אשר הביאה לשחיקת הכללים העוסקים בקבילותן של ראיות וניתן שיקול דעת רחב לשופט באשר למשקל המיוחס לכל ראיה. חריגים לדיון לפי דיני הראיות בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לעניינים מינהליים, בית משפט לתביעות קטנות, בית הדין לענייני מים ובית הדין לעבודה הוסמכו לדון במשפטים גם שלא לפי דיני הראיות הרגילים. בתי דין דתיים דנים לפי דיני ראיות שבדין הדתי. בדיון לקביעת גיל או לשינוי קביעת גיל, מכוח . ראיות משפטיות מבחנים ראייתיים הוכחה משפטית ראו גם פסק דין מירנדה נגד אריזונה – פסק דין אמריקאי שבו נפסלה הודאת חוץ של נאשם משום שנגבתה מבלי שיוּדע הנאשם על זכותו להימנע מהפללה עצמית פרי העץ המורעל – דוקטרינת קבילות ראיות של המשפט האמריקאי ידיעה שיפוטית חזקה משפטית לקריאה נוספת ספרים בעברית . . . . . . דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות, מאגנס, 2008 ( הספר בקטלוג ULI) . . דורון מנשה ואיל גרונר אולי נפלה טעות -התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב נבו הוצאה לאור, 2021 יניב ואקי, דיני ראיות (כרכים א-ד), ליאור הוצאה לאור, 2020–2021. באנגלית קישורים חיצוניים חקיקה ארץ־ישראלית ארכאית: הצעת חוק הראיות, התשמ"א–1981, הפרקליט ל"ד, חוברת א', ספטמבר 1981, עמ' 137–158 , גיליון 354 של "פרשת השבוע" במשרד המשפטים שלו גנוסר ואליהו הרנון, מה טעם לדרוש ראיה מסייעת במשפט אזרחי?, הפרקליט כ"א, חוברת א', נובמבר 1964, עמ' 19–37 אליהו הרנון, הצורך ב"דבר־מה־נוסף" להרשעת אדם על־פי הודאה שמסר מחוץ לבית־המשפט, הפרקליט כ"ח, חוברת ג', פברואר 1973, עמ' 360–366 אליהו הרנון, ראיות שהושגו באמצעים בלתי הוגנים, הפרקליט כ"ג, חוברת א', דצמבר 1966, עמ' 27–49 אליהו הרנון, ראיות שהושגו שלא כדין – האם נשתנה המצב המשפטי בעקבות חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו?, מחקרי משפט י"ג, חוברת 1, תשנ"ו–1996, עמ' 139–154 סימפוזיון, סעיף 10א לפקודת הראיות ופירושיו: התפתחות חיובית או סכנה של עיוות־דין?, משפטים כ"א, חוברת 2, ינואר 1992 אלכס שטיין, הצעת החוק בדבר החלפת סעיף 10א לפקודת הראיות, מחקרי משפט י', תשנ"ג–1993, עמ' 157–181 דורון מנשה על חוסר קבילותו של עיקרון ההסתברות המצטברת, הפרקליט נד(1)(תשע"ו) 101 הערות שוליים * קטגוריה:קרימינולוגיה קטגוריה:זיהוי פלילי	2024-10-08T08:03:58
העולם השלישי	שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת העולם לפי מדד הפיתוח האנושי של האו"ם: ממוזער\|250px\|חלוקת העולם על פי המערב באמצע תקופת המלחמה הקרה (תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20): בכחול העולם הראשון, באדום העולם השני, באפור העולם השלישי העולם השלישי הוא מונח מימי המלחמה הקרה המתייחס למדינות הבלתי-מזדהות. המונח הפך לכינוי למדינות שאינן מפותחות, מבחינה כלכלית ומשטרית. מכיוון שמרבית מדינות העולם השלישי היו מדינות עם רמת פיתוח נמוכה, בעיקר באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. "העולם השלישי" מתייחס למדינות שלא היו מזוהות עם מדינות המערב וברית נאט"ו ("העולם הראשון") וגם לא עם הגוש הקומוניסטי וברית ורשה ("העולם השני"). בציבור קיימת הקבלה רבה בין המנוח "מדינת עולם שלישי" לבין "מדינה מתפתחת" (וזאת בהשוואה למדינה מפותחת). עם זאת המונחים אינם זהים, מכיוון שמדינות מפותחות כמו אירלנד ושווייץ שייכות היסטורית לעולם שלישי, ומנגד קיימות מספר מדינות מתפתחות שהשתייכו דווקא לעולם שני (כגון סומליה וצפון וייטנאם). מאפיינים למדינות "העולם השלישי" מספר מאפיינים דומים: ברובן מתקיים משטר אוטוריטרי, דיקטטורי או מלוכני. שחיתות שלטונית במידה רבה יחסית. שירותי בריאות מינימליים, שיעור תחלואה גבוה בקרב האוכלוסייה, תוחלת החיים נמוכה ושיעור תמותת תינוקות גבוה. שיעורי ילודה גבוהים ותוחלת החיים נמוכה, אשר יוצרים יחד פלח רחב של אוכלוסייה צעירה. רמת הכנסה לנפש נמוכה ורמת חיים נמוכה. אחוזי האבטלה גבוהים מאוד או ממוצע השתכרות נמוך במיוחד. שיעורי אלימות גבוהים. חוקרים כמו עמנואל ולרשטיין מתנגדים לניתוח הפוליטי של עולם ראשון, שני ושלישי. לטענתם, המדינות אינן אלא יחידות משנה בתוך מערכת עולמית בלתי שוויונית. במערכת זו ההתפתחות הכלכלית, המבנה החברתי ודפוס המשטר נובעים דווקא ממערכת היחסים הכוללת ומן המיקום היחסי בתוכה, ולא מתוך התפתחויות "אימננטיות" לכל אחת מיחידות המשנה. על כן הציע ולרשטיין ניתוח פוליטי של מסגרת מאוחדת של ליבה מול פריפריה. ראו גם העולם הראשון העולם השני OLPC OECD קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מדע המדינה קטגוריה:עוני קטגוריה:כלכלה קטגוריה:סוציולוגיה	2024-05-15T19:51:37
קייפטאון	קייפטאון (באנגלית: Cape Town; באפריקאנס: Kaapstad; בקוסה: iKapa) היא אחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה ובירת פרובינציית הכף המערבי. מיקומה הגאוגרפי של קייפטאון הוא על חצי אי הכֵּף שבקצהו הדרומי מזדקר הצוק של כף התקווה הטובה, שנתן לה את שמה - "עיר הכף". העיר ופרבריה בנויים סביב הר בעל פסגה שטוחה, הקרוי הר השולחן ומתנשא לגובה 1,086 מטר, לצד רכסי הרים נוספים, המהווים חלק מן התבנית הגאולוגית של חצי האי. קייפטאון מהווה יעד תיירות פופולרי בזכות אקלימה הים-תיכוני, נופיה וחופיה, צמחייה אנדמית מיוחדת, וקרבתה לכף התקוה הטובה ולחבל היין של דרום אפריקה הידוע ביינותיו. קייפטאון משמשת כבירתה המחוקקת של דרום אפריקה - מקום מושב הפרלמנט (בצד פרטוריה - הבירה הראשית, האדמיניסטרטיבית והביצועית, מושב הממשלה והנשיא, ובלומפונטיין - הבירה המשפטית, מושב בית המשפט העליון). הצעה שהועלתה לאחרונה להעביר את הפרלמנט מקייפטאון לפרטוריה כדי לייעל את התנהלות השלטון, נתקלה בהתנגדות גורפת מצד תושבי קייפטאון. העיר היא עיר נמל חשובה הודות למיקומה על מפרץ בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה ובפינה הדרום-מזרחית של האוקיינוס האטלנטי, לא הרחק מכף אגולס המקום בו הוא נפגש עם האוקיינוס ההודי. במשך דורות רבים, עד לפתיחתה של תעלת סואץ שאיפשרה לעקוף את אפריקה ממזרח, היה נמל קייפטאון תחנת מעבר הכרחית בדרך הימית בין אירופה לבין המזרח הרחוק. ואכן, ראשיתה של העיר הייתה כתחנת אספקה לאוניות סחר הולנדיות שעשו דרכן אל מזרח אסיה וחזרה. בשנים האחרונות פוקד את העיר וסביבתה משבר מים קשה. היסטוריה בשנת 1652 התיישבו הולנדים מטעם חברת הודו המזרחית ההולנדית בראשות יאן ואן ריבק במפרץ מצפון לכף התקווה הטובה. הייתה זו ההתיישבות האירופית הראשונה באפריקה, והיא יועדה להיות תחנת עגינה ואספקה לאוניות שהפליגו מאירופה ומהמזרח הרחוק. היישוב ההולנדי נקרא קאפסטאד, בהולנדית: "עיר הכף". הגיעו אליו מתיישבים אירופאים נוספים, בעיקר מהולנד, בלגיה, גרמניה וצרפת, אשר הביאו אליו עבדים משבטי הסביבה ומדרום-מזרח אסיה. חסרונן של נשים במושבה הביא לניצול מיני של בנות העבדים, והוסיף למושבה אוכלוסייה של בני תערובת – ה"צבעוניים". במהלך אירועי המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הולנד נכבשה שוב ושוב על ידי צרפת, והאימפריה הבריטית ניסתה להשתלט על מושבותיה של הולנד. הבריטים כבשו את העיר ב-1795, אך היא הוחזרה להולנדים ב-1803. בשנת 1814 האימפריה הבריטית כבשה סופית את העיר, שהיוותה נמל אסטרטגי, וקראה לה "קייפטאון". העיר הפכה להיות בירת מושבת הכף שנוצרה באותה זמן. הבריטים ביטלו את העבדות ושחררו את העבדים, פעולה שגרמה לקרע עם המתיישבים הבורים המקוריים, שנדדו צפונה. גילוי מרבצי זהב ויהלומים בעומק היבשת העלתה את חשיבותה של קייפטאון כנמל היצוא העיקרי של המחצבים לאירופה. מה שהביא את הבריטים לצאת למלחמת הבורים, במטרה להשתלט על יתר שטחי דרום היבשת. בשנת 1910 הבריטים יצרו את דומיניון דרום אפריקה, וקייפטאון נקבעה כאחת מ-3 ערי הבירה של הדומיניון החדש שהיה למעשה איחוד של 4 פרובינציות קולוניאליות בדרום היבשת. העיר נותרה אחת משלוש הבירות גם לאחר היווצרותה של רפובליקת דרום אפריקה ב-1961. בשנות האפרטהייד בהתאם לחוק אזורי הקבוצות נקבעה הפרדה אזורית על פי גזע. בהתאם נאסר על השחורים והצבעונים להתגורר בתחומי העיר והוקמו עבורם עיירות - "טאונשיפ" - בפאתי העיר. בפרוורים שבהם חיו קבוצות גזע שונות נעשה טיהור של תושבים לא חוקיים או שהם נהרסו. הדוגמה הבולטת לכך בקייפטאון היא המחוז השישי (District Six), שלאחר שהוכרז ב-1965 כאזור ללבנים בלבד גורשו ממנו יותר מ-60 אלף תושבים ונהרסו בתיהם רבים מהתושבים הועברו לקייפ פלטס ולבנדר היל. לאחר סיום האפרטהייד, שולבו העיירות לתחומי העיר כפרברים. קייפטאון הייתה ביתם של רבים מהמנהיגים להתנגדות לאפרטהייד. ברובן איילנד הנמצא כ-10 קילומטרים מהעיר הוחזקו אסירים פוליטיים מפורסמים במשך שנים. באחד האירועים המפורסמים שסימנו את סוף תקופת האפרטהייד, נאם נלסון מנדלה ממרפסת בית העירייה של קייפטאון שעות אחדות לאחר שחרורו ב-11 בפברואר 1990. בכיכר נובל באזור החוף של ויקטוריה ואלפרד מוצגים פסלים ארבעת זוכי פרס נובל לשלום של דרום אפריקה: אלברט לוטולי, דזמונד טוטו, פרדריק וילם דה קלרק ונלסון מנדלה. בשנים האחרונות סובלת קייפטאון משיעור גבוה של פשע הקשור בסחר בסמים ובאלכוהול. על פי הרשות למלחמה בסמים צריכת הסמים בדרום אפריקה היא כפולה מבשאר העולם וצריכת האלכוהול היא בין ה-10 הגבוהות בעולם, ובקייפטאון בפרט השיעור אף גבוה יותר מהממוצע במדינה. ממוזער\|מאגר המים הגדול בקייפטאון, מרץ 2018 באזור קייפטאון לאורך שנים היו התראות על משבר מים, כאשר דיווח ראשון התפרסם ב-1990. כ-40% מהמים מגיעים ממאגר של סכר טויווטרסקלופ הממוקם ליד עיירה ויליירסדורפ כ-96 ק"מ מהעיר. ב-2018 המשבר החמיר ובמאגר מים ליד הסכר היו רק 13% מהמים. באזור נאלצו לנקוט במדיניות נוקשה של חיסכון במים. בעקבות הגשמים הרבים שהיו באוזר בשנים 2019 ו-2020 המאגר חזר להיות מלא ב-100% מיכולתו. בשנת 1993 בעיר התרחש טבח בכנסיית סנט ג'יימס. ב- 2007 הוקמה בעיר מפלגת העצמאות של הכף אשר קוראת להפיכת הכף למדינה עצמאית מנותקת מדרום אפריקה. דמוגרפיה אוכלוסיית קייפטאון מנתה בתחילת ב-2011 כ-3.7 מיליון נפש, והיא העיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה, אחרי יוהנסבורג. האוכלוסייה מורכבת מכ-15.7% לבנים, כ-38.6% שחורים, וכ-42.4% צבעונים (בני תערובת) ו-1.4% אסייתים. בין הלבנים קהילה יהודית ותיקה ואמידה, המונה כ-15,500 נפש ולה השפעה ניכרת בחיי המסחר והכלכלה של העיר. בית כנסת נוסד בשנת 1862 ובראשו עמד הרב רבינוביץ' (רבינאוויטץ'). ממוזער\|צפיפות האוכלוסייה בקייפטאון ממוזער\|התפלגות גאוגרפית על פי שפת אם בקייפטאון (2011) + אוכלוסייה לאורך השנים שנה אוכלוסייה1658 3601731 3,1571836 20,0001875 45,0001891 67,0001901 171,0001950 618,0001955 705,0001960 803,0001965 945,0001970 1,114,0001975 1,339,0001980 1,609,0001985 1,933,0001990 2,296,0001996 2,565,0182001 2,892,2432007 3,497,0972011 3,740,0252014 3,750,000 גאוגרפיה סמוך לעיר נמצא הר השולחן עם צוקים כמעט אנכיים ופסגה שטוחה אשר מתנשא לגובה של 1,070 מטר. בצדה האחד של העיר נמצאת "פסגת השטן" (Devil's Peak) ובצד האחר הר "ראש האריה" (Lion's Head), שיחד סוגרים על מרכז העיר, City Bowl. סמוך לעיר נמצא האי רובן איילנד שהוכר כאתר מורשת עולמית ב־1999. האי נמצא במפרץ השולחן וכיום מבקרים יכולים להגיע אליו רק דרך שירות הספינות של מוזיאון רובן איילנד. קייפטאון נמצאת ב"נקודה חמה" של מגוון ביולוגי ובאזור מצויים כ־2,200 מינים של צמחים. חלק ממיני צמחים או הם מינים אנדמיים של פרוטיאה וייחודים לאזור זה. בשל גידול האוכלוסין והעיור באזור מצויים כיום למעלה מ־300 מיני צמחים בסכנת הכחדה, ו־13 מינים נכחדו. בחצי האי קייפ המצוי בשטחה של קייפטאון נמצא הריכוז הגבוה בעולם של מינים בסכנת הכחדה. על מנת לשמר את הטבע באזור הוקמה מערכת של יותר מ־30 שמורות טבע - בהן שמורת הטבע של הר השולחן. בשטח השיפוטי של העיר נמצאת שמורת הטבע רונדווליי. אקלים קייפטאון נמצאת באזור בו שורר אקלים ים-תיכוני, עם חורפים גשומים באופן מתון וקיצים חמים ויבשים. תיירות בקייפטאון וסביבתה נמצאות כמה מהאטרקציות המרשימות והתיירותיות בכל יבשת אפריקה, להלן ארבע מהן: חוף בולדרס - חוף זה הוא חוף בעל סלעים עגולים וגדולים הנקראים בולדרס, שם זה בא במקור משפת האפריקאנס ופירושו הוא גללי לווייתן, דבר הדומה לסלעים אלה מאוד. בחוף זה יושבת מושבה של פינגווינים שחורי רגל (פינגווין אפריקני), הגדולה בכל היבשת. חוף זה שוכן בפרוור שקט הנמצא כ-32 קילומטרים דרומה ממרכז העיר בחצי אי הנקרא קייפ פנינסולה ושמו סיימונס טאון. עיירה זאת מאכלסת כ-18 אלף נפשות (נכון שנת 2012) והיא הפרוור התיירותי ביותר של קייפטאון. הפארק הלאומי כף התקווה הטובה - הימאי הראשון שהקיף את כף התקווה הטובה היה הפורטוגזי בארתולומיאו דיאש בשנת 1488. לאחר עשור, ב-1497, הגיע ואסקו דה גאמה לאותו מקום, והוא לעומת הפוקד הראשון של האתר, נשא את שם המקום כשיא המסע המפורסם שלו, ממערב אירופה להודו. פארק זה מפורסם בזכות נקודות הציון בעלות ההיסטוריה המרשימה ובעזרת מגוון החי והצומח הייחודי האנדמי והעשיר שמאכלס המקום. בין היונקים המרשימים ביותר שניתן למצוא בפארק, יש את בבון הכף המערבי, זברת ההרים, וכלב ים מזרח אטלנטי. רובן איילנד - אי זה, השוכן כ-9 קילומטרים צפונית ללב העיר, כלא בין סורגי בית כלאו את נלסון מנדלה, נשיא דרום אפריקה. בית כלא זה, מאפשר סיורים מאורגנים ופרטיים, המראים לציבור ולקהל הרחב את התאים בהם נאסרו האסירים של תקופת האפרטהייד, ומראה מוצגים היסטוריים, וכיום הוא משמש כמוזיאון. באי נמצאת אוכלוסיית דובי הים הגדולה ביותר במדינה ומושבת השחפים צהובי הרגל הגדולה בחצי הכדור הדרומי. הר השולחן - פסגתו של הר זה נמצאת כ-1,086 מטרים מעל פני הים והיא משתרעת על פני כ-3/4 משטחה של העיר. חלקו העליון של הר זה, הוא השטוח וה"שולחני" ביותר מכל ההרים על פני כדור הארץ, והוא מאכלס בו מספר נרחב של מיני צמחים ובעלי חיים אנדמיים להר. הדרך הנפוצה והנוחה ביותר להגיע לפסגתו של ההר היא על ידי הרכבל. ההר עצמו, שוכן בתוך פארק הקרוי על שמו – הפארק הלאומי הר השולחן, המשתרע ממרכז קייפטאון, ועד כ-70 קילומטרים דרומה משם, ליד כף התקווה הטובה. חינוך בקייפטאון פועלות מספר אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת קייפטאון ואוניברסיטת הכף המערבי. תחבורה את העיר משרת נמל התעופה הבינלאומי קייפטאון. הנמל שנמצא במרחק של 20 קילומטרים מהעיר מציע טיסות ליעדים בדרום אפריקה ומחוצה לה. מקייפטאון יוצאות רכבות לערים מרכזיות אחרות בדרום אפריקה, כמו יוהנסבורג, בלומפנטיין ודרבן. בנוסף יש בעיר מערכת של רכבת פרוורית בשם "מטרורייל". ערים תאומות קישורים חיצוניים מידע תיירות The shipwreck that forever changed South Africa - מאתר ה-BBC הערות שוליים * קטגוריה:דרום אפריקה: ערים קטגוריה:דרום אפריקה: ערי נמל קטגוריה:דרום אפריקה: ערי חוף קטגוריה:הכף המערבי קטגוריה:פרובינציות דרום אפריקה: ערי בירה קטגוריה:אפריקה: ערי בירה קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1652	2023-11-24T10:24:18
The Who	The Who (בעברית: הַמִּי) הם להקת רוק בריטית שהוקמה בלונדון ב-1962 ונחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בכל הזמנים. ההרכב המקורי של הלהקה (שהתקיים בין השנים 1964–1978) כלל את הסולן הראשי רוג'ר דלטרי, הגיטריסט פיט טאונסנד, הבסיסט ג'ון אנטוויסל והמתופף קית' מון. הם נחשבים לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר של המאה ה-20 והם מכרו לאורך הקריירה מעל ל-100 מיליון תקליטים ברחבי העולם. הייתה להם השפעה ניכרת במיוחד על להקות הארד רוק, פאנק, פאוור פופ ומוד רבות. הלהקה התווספה להיכל התהילה של הרוק אנד רול בשנת 1990. הלהקה התפתחה מהלהקה "The Detours". בתחילת דרכה לקחה הלהקה חלק פעיל ברוח הנוער של המודים (Mods) ויצירותיהם ייצגו את תחושות הדור הצעיר, כמו מרדנות, אהבה ובלבול, וכן גם הופעותיהם היו הרסניות, במיוחד באופן בו החריבו את כלי הנגינה שלהם. הסינגל הראשון של הלהקה "I Can't Explain" אשר פורסם במקור בשנת 1965 הגיע בשיא למצעד ה-Top 10 הבריטי, ואחריו היו להם מספר להיטים נוספים כולל "My Generation" שפורסם במקור ב-1965,"Substitute" שפורסם במקור ב-1966 ו-"Happy Jack" שפורסם במקור ב-1966. בשנת 1967 הלהקה הופיעה בפסטיבל הפופ של מונטריי שבארצות הברית והם פרסמו את הסינגל "I Can See for Miles" אשר היה הסינגל הראשון של הלהקה בארצות הברית. אלבום הקונספט של הלהקה "Tommy" אשר פורסם במקור ב-1969 כלל את הסינגל "Pinball Wizard" אשר זכה להצלחה ניכרת. הופעות נוספות בפסטיבל וודסטוק ובאי וייט, וכמו גם פרסום של אלבום ההופעה החיה Live at Leeds שפורסם במקור ב-1970, ביססו את המוניטין שלהם כאחת מלהקות הרוק הנחשבות ביותר באותה התקופה. ההצלחה הניכרת לה זכתה הלהקה הוביל לכך שטאונסנד לבסוף בחר להפסיק לעבוד על אלבום הקונספט Lifehouse. אף על פי כן, מספר שירים שכתב עבור אותו אלבום הקונספט התווספו לאלבום הבא של הלהקה Who's Next שיצא ב-1971 וכלל את הלהיטים "Won't Get Fooled Again", "Baba O'Riley", ו-"Behind Blue Eyes". הלהקה פרסמה בשנת 1973 את אלבום הקונספט Quadrophenia והייתה שותפה בהפקת העיבוד הקולנועי של Tommy שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בשנת 1975. הם המשיכו להופיע בפני קהלים גדולים ברחבי העולם לפני שהחליטו להפסיק להופיע בסוף שנת 1976. זמן קצר לאחר פרסום האלבום הבא של הלהקה "Who Are You" בשנת 1978 קית' מון נפטר. קני ג'ונס הפך בהמשך למתופף החדש של הלהקה והלהקה השיקה סבב הופעות נוסף והייתה שותפה בהפקת העיבוד הקולנועי של Quadrophenia והסרט התיעודי הרטרוספקטיבי "The Kids Are Alright" . הלהקה התפרקה לבסוף במהלך שנת 1983. לאורך השנים הלהקה התאחדה במספר הזדמנויות כמו במופע לייב אייד בשנת 1985, בסבב הופעות ליום השנה ה-25 אשר התקיים בשנת 1989 ועבור סבב ההופעות "Quadrophenia" שהתקיים בשנים 1996–1997. בשנת 1999 הלהקה החליטה על איחוד מלא יחד עם המתופף זאק סטארקי. לאחר מותו של אנטוויסל ב-2002 התוכניות של הלהקה להפיק אלבום חדש נדחו עד 2006, כאשר יצא לשווקים האלבום Endless Wire. לאחר מותו של אנטוויסל הלהקה המשיכה להופיע עם סטארקי על התופים, פינו פלדינו על גיטרת הבס, ואחיו של פיט, סיימון טאונסנד, על הגיטרה השנייה. ב-2019 הוציאה הלהקה את האלבום "Who" וערכה סבב הופעות עם תזמורת סימפונית. היסטוריה שנות ה־60: הדור שלהם שמאל\|ממוזער\|250px\|רוג'ר דלטרי (משמאל) וקית' מון בשנת 1967 תחילתה של הלהקה החלה ב־1962. רוג'ר דלטרי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל היו חברי ילדות, וגדלו יחדיו בעיירת הפועלים צ'יסוויק הסמוכה ללונדון. טאונסנד ואנטוויסל היו יחד בתזמורת בית ספרם שם ניגנו בסגנון הדיקסילנד ג'אז. טאונסנד ניגן על בנג'ו ואנטוויסל על חצוצרה. בהמשך נעוריהם פעלו השניים ביחד בלהקה, אך ב־1962 עזב אנטוויסל את ההרכב לטובת להקה בה פעל דלטרי כגיטריסט, שעבד באותה תקופה בתור נפח לפרנסתו. הלהקה נקראה Detours (מעקפים) ומאוחר יותר הצטרף גם טאונסנד ללהקה והחליף את דלטרי בתפקיד הגיטריסט, וזה עבר לתפקיד הזמר המוביל בלהקה. ב־1964 החליטה הלהקה לשנות את שמה להמי (The Who), במקביל להצטרפותו של המתופף קית' מון, שהחליף את המתופף המקורי. השערה בנוגע להצטרפותו של מון טוענת שבאחת ההופעות של הלהקה, בעודו שיכור כלוט, הוא עלה על הבמה והכריז כי הוא יודע לתופף טוב בהרבה מהמתופף הנוכחי שלהם. לאחר הצהרה זו הוא התקבל להרכב. במשך ארבע עשרה השנים שבאו אחר כך, טאונסנד, דלטרי, אנטוויסל ומון היוו את חברי ההרכב השלם. במשך תקופה קצרה באותה שנה, תחת ניהולו של האמרגן פיטר מידן, הם שינו את שמם ל־"The High Numbers", ובמהלכה הוציאו סינגל כושל שיועד בעיקר למעריציהם שהיו חברי ה"מודים": תנועת נוער חברתית בלתי ממוסדת של צעירים שהיו מהודרים בלבושם אך פרועים בהתנהגותם והיוו משקל מנוגד לרוקרים הקשוחים. כש־"Zoots Suit/I'm The Face" נכשל, חברי הלהקה פיטרו את האמרגן. הם החלו להופיע גם תחת השם The Mods אך במהרה חזרו להופיע בתור המי. הלהקה זכתה להצלחה רבה בקרב המודים, ושיריה התאפיינו במלל שהתאפיין בנושאים המתאימים לרוחם, לרוב בנושאי לבטים של אהבה וחוסר הבנה כלפיהם. כמו כן ההופעה של הלהקה הפכה לאחד ממוקדי תשומת הלב שלהם והם אופיינו בהתנהגות הרסנית שכללה החרבת כלי הנגינה שלהם, ובעיקר בניפוץ הגיטרה על ידי פיט טאונסנד. מוקד תשומת לב נוסף היה טאונסנד עצמו, שהיה כותב השירים הראשי וכתיבתו הייתה מאתגרת ומלאת מחשבה, בניגוד לסגנון המצ'ואיסטי במקצת של דלטרי. דלטרי התנגד לבצע שירים מסוימים של טאונסנד, וכך קרה שטאונסנד ביצע שירים אלו ויכולותיו הווקאליות הוכיחו את עצמן. ב־1965 הוציאה הלהקה את הסינגל המצליח הראשון שלה "I Can't Explain" שהיה דומה בסגנונו ללהקת הקינקס (הגיטריסט השני שניגן בהקלטות הסינגל היה ג'ימי פייג', גיטריסט להקת לד זפלין לעתיד). השיר בצידו השני של הסינגל היה "Anyway, Anyhow, Anywhere" והוא היווה את שיתוף הפעולה היחיד בכתיבה בין טאונסנד לדלטרי. באותה שנה יצא אלבום הבכורה של הלהקה "My Generation". האלבום כלל המנונים של המודים כמו "The Kids Are Alright" וכן את השיר הנושא "My Generation". השיר פורסם כסינגל והפך ללהיטה הגדול ביותר של המי, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי והפך לאחד מהמנוני דור שנות ה־60, בזכות השורה המפורסמת ביותר ממנו "Hope I die before I get old" ("מקווה שאמות לפני שאהפוך זקן"). שירים מפורסמים נוספים באלבום היו "I'm A Boy", "Happy Jack" ו־"Pictures Of Lily" שהפך ל"המנון" לאוננות בממלכה המאוחדת. כל אלו הראו את אמצעי הכתיבה הסיפוריים של טאונסנד, ששלבו עיסוק במין ומצוקה נפשית. תחנת הרדיו WTAC Power Rock AM600 בפלינט הייתה תחנת הרדיו הראשונה בארצות הברית שהציגה את המי, שם הלהקה גם ביצעה את אחת ההופעות הראשונות שלה בפלינט, באצטדיון אסטווד, בתור להקת החימום ללהקתו של הרמן הרמיט. מאוחר יותר בפלינט, ביום הולדתו העשרים ואחת של מון, התרחשה כביכול התקרית המפורסמת בה דחף את מכונית הלינקולן שלו אל בריכה במלון Holiday Inn. אולם עדים רבים, ביניהם אנטוויסל, טענו שהתקרית מעולם לא קרתה. הסיפור הפך לאגדה, כולל הטענה שהלהקה גורשה מכל רשתות Holiday Inn ברחבי העולם. על אף שזכתה להצלחה בתור להקת סינגלים, שאיפותיו של פיט טאונסנד היו שהמוזיקה של הלהקה תהיה יותר מורכבת עם מילים יותר פרובוקטיביות, וכן שאלבומי הלהקה יהיו ייחודיים יותר, מאשר אוסף שירים נפרדים. הסימן הראשון ליצירתיות זו בא באלבום השני של הלהקה – "A Quick One", שיצא ב־1966. האלבום כלל שיר ארוך במיוחד שענה על שם האלבום "A Quick One, While He's Away" (בעברית: "משגל חפוז בזמן שהוא נעדר") וסיפר על נערה צעירה המתגעגעת לבן זוגה, וחברותיה מייעצות לה למצוא נחמה בנהג קטר זקן. מאוחר יותר, תואר השיר כ"מיני אופרה". הסגנון הייחודי שהלהקה אמצה לעצמה המשיך שנה מאוחר יותר ב־1967 כשיצא אלבומה השלישי של הלהקה, "The Who Sell Out", שהיה אלבום הקונספט הראשון של הלהקה. האלבום, בסגנון של תחנת רדיו, עסק בתרבות הצריכה וכלל שידורי רדיו פיראטים פיקטיביים ופרסום מוצרים. באלבום נכללה מיני אופרה נוספת – "Rael", וכן הוא גם זכה להצלחה בארצות הברית, כאשר השיר "I Can See For Miles" נכלל בין עשרת הגדולים של המצעד האמריקני. באותה שנה הלהקה הופיעה בתוכנית האירוח הפופולרית "Smothers Brothers", שם ביצעה מספר מלהיטיה הגדולים. בסיום השיר "My Generation" פיט טאונסנד החל לנפץ את הגיטרה שלו על הבמה, כשבמקביל אליו רוג'ר דלטרי בעט במגברים ובציוד על הבמה וקית' מון העיף את מערכת התופים שלו בעזרת מטען נפץ שהניח בתוכם, שיצר פיצוץ עוצמתי במיוחד. השימוש בחומר נפץ היה מנהג שכיח של מון, אך בהופעה ספציפית זו הוא שם כמות יוצאת מגדר הרגיל, וכתוצאה מכך, פיט טאונסנד, שעמד קרוב לפיצוץ העצום, סבל מהתחרשות זמנית ושערו עלה באש. בהמשך לתקרית הבלתי צפויה קית' מון העמיד פני מת בעוד שהמנחה טומי סמות'רס וג'ון אנטוויסל ניסו לעזור לו, ופיט טאונסנד שבר גם את הגיטרה הקלאסית שסמות'רס התכוון לנגן בה כשעלה לבמה. הופעה זו חרתה את הלהקה בזיכרון הקולקטיבי באופי הפרוע והמרדני שלה, שאפיין אותה גם בתקופתה המאוחרת יותר. בעקבות המקרה הזה הוזמן טאונסנד להיות המרואיין הראשון של מגזין "רולינג סטון", שם הוא חשף שהוא עובד על אלבום קונספט באורך מלא, אופרת רוק. ב־1969 הוציאה הלהקה את אותה היצירה המדוברת, פרי עטו של טאונסנד שהסתכם כאופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה. היצירה נקראה "Tommy", ובמרכז העלילה שלה היה נער חירש, אילם ועיוור שמתגלה ככישרוני ביותר במשחק הפינבול והופך למנהיג המונים, אך במהרה מוצא את עצמו נבגד בידי מעריציו. האלבום זכה להצלחה גדולה והעלה לגדולות את מעמד הלהקה, כשבכל רחבי הממלכה המאוחדת נחטפו כרטיסים להופעות בהם בוצעה אופרת הרוק במלואה. האלבום אף עובד לאחר מספר שנים לסרט קולנוע בבימויו של קן ראסל בכיכובם של חברי הלהקה, כשאת תפקיד טומי גילם רוג'ר דלטרי בעצמו. שחקנים נוספים בסרט היו ג'ק ניקולסון, אריק קלפטון, אלטון ג'ון, טינה טרנר ועוד. הפקתו של "טומי" כמחזמר בברודוויי אף זכתה בפרס טוני. על אף ההצלחה ההיסטרית של "Tommy", גולת הכותרת האמיתית של הלהקה באותה שנה הייתה הופעתה בפסטיבל וודסטוק. הלהקה הופיעה בלילה השני של הפסטיבל בשלוש לפנות בוקר ביום שבת, והייתה הלהקה עם המופע הארוך ביותר בפסטיבל, שכלל 24 שירים, רובם מתוך "Tommy". הופעתם בפסטיבל ארכה כארבע שעות והיא היוותה הוכחה למעמד הרם אליו הגיעה הלהקה. הופעתו הכריזמטית במיוחד של דלטרי, הראתה את עלייתו ממבצע השירים של טאונסנד בלהקה, למעמד של כוכב על. תקרית זכורה ביותר במהלך ההופעה הייתה פריצתו של פעיל זכויות האדם אבי הופמן אל הבמה, וניסיונו להלהיב את הקהל עם סיסמאות בזכות השלום ובגנות מלחמת וייטנאם, אך פיט טאונסנד חבט בו עם הגיטרה שלו והשליך אותו מן הבמה. כיוון שהיה זה סופו של השיר "Pinball Wizard" והגיטרה של טאונסנד כבר לא ניגנה כראוי, הוא ניפץ אותה על הבמה בסוף השיר והשליך אותה אל הקהל. מעשה זה ביסס את מעמדה של המי כלהקת הרוק הקשוחה ביותר של אותה התקופה, והעלה את המכירות של "Tommy". שנות ה־70: הצלחות ונסיגות שמאל\|ממוזער\|200px\|רוג'ר דלטרי ופיט טאונסנד בזמן הופעה בהמבורג ב־1972 שמאל\|ממוזער\|280px\|רוג'ר דלטרי ופיט טאונסנד בזמן הופעה בטורונטו ב־1976 ב־1970 הוציאה להקת המי את אלבום ההופעה "Live at Leeds". האלבום זכה להצלחה ורבים סברו כי זהו אלבום ההופעה הטוב ביותר בכל הזמנים בתחום הרוק (כך נאמר בעיתון הניו-יורק טיימס), ולהופעה הטובה ביותר שהתקיימה בעיר לידס. ההופעה זכורה, בין היתר, עקב הביצוע המיוחד והארוך במיוחד של רבע שעה לשיר "My Generation". אלבום זה סימל את המשך הצלחת הלהקה משנות השישים לשנות השבעים, על אף השינויים שחלו במוזיקה. באוגוסט אותה שנה הופיעה הלהקה בפסטיבל האי וייט. הופעתם נחשבת לאחד מרגעי השיא בפסטיבל הענק הראשון של שנות השבעים, וגם בה, כמו בוודסטוק, תפסה אופרת הרוק טומי נתח נכבד ממנה. הופעתם בפסטיבל קיבעה באופן סופי ובלתי מעורער את מעמדה של המי כאחת מלהקות הרוק והרית'ם אנד בלוז הטובות בכל הזמנים. באותה שנה החל פיט טאונסנד לעבוד על אלבום קונספט נוסף במטרה להתעלות על אופרת הרוק "Tommy". האבטיפוס של האלבום שנקרא "The Lifehouse Project" היה פרויקט מורכב מבחינה מוזיקלית, כלל ניסיונות ורעיונות רבים משולבים זה בזה, וכתוצאה מכך נוצרו מחלוקות רבות בין חברי הלהקה במהלך ההקלטות, והשיא הגיע עם התמוטטות העצבים של פיט טאונסנד. הפרויקט נזנח, אך חמרים ממהלך העבודה עליו נשמרו ונכללו באלבומה הבא של המי שיצא ב־1971. האלבום "Who's Next", הפך להיות האלבום המצליח ביותר של הלהקה, הן מסחרית והן בקרב המבקרים. האלבום היה מראשוני האלבומים ששילב בתוכו גם סינתסייזרים, ובכך התחיל את המהפכה שעמדה להשפיע על להקות רבות שישתמשו באמצעים אלקטרוניים נוספים בשיריהן. האלבום נחשב לאחד המצליחים של הלהקה, עם הסינגלים המצליחים "Baba O'Riley" ו־"Won't Get Fooled Again". האחרון הפך להיות הסינגל המצליח הראשון שכלל בתוכו סינתסייזר. בעקבות הצלחת "Who's Next" התאושש טאונסנד, וב־1973 כתב אופרת רוק חדשה בשם "Quadrophenia". לצד שיוך האלבום כאופרת רוק, אפשר לראות באלבום כאוטוביוגרפי או מסמך היסטורי על חיי הנעורים המסובכים בשנות השישים המוקדמות שבלונדון. האלבום סיפר על נער צעיר בשם ג'ימי ועל מאבקו להערכה עצמית, מאבקו עם משפחתו ואחרים, ומחלת הנפש שלו. הרקע לסיפורו האישי הוא המאבק בין ה"מודים" וה"רוקרים" בממלכה המאוחדת, ובעיקר באזור ברייטון. האלבום היה הראשון שבו כל אחד מחברי הלהקה שר באחד השירים לפחות. האופרה מספרת על בחור הלוקה בתסמונת שגורמת לאישיות שלו לפתח ארבעה כיוונים: הקשוח, הרומנטיקן, הצבוע והמטורף. האלבום הבא של הלהקה הכיל שירים אישיים יותר של טאונסנד, ואת הסגנון הזה הוא העביר מאוחר יותר לעבודות הסולו שלו. ב־1975, "The Who By Numbers" יצא לשוק וכלל הרבה שירים שהציגו בדיקה עצמית של הלהקה, לצד להיטים כמו "Squeeze Box", שהסינגל שלו זכה להצלחה רבה. האלבום לא היווה הצלחה מסחרית כמו קודמיו, ומבקר רוק אחד אף כינה אותו "מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד". במקביל החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבומי סולו בנפרד, מה שהעיד בעיני המבקרים על תחילת הסוף. עם זאת, באותה שנה יצא הסרט "טומי" והיה להצלחה גדולה עם מועמדות לפרס אוסקר של פיט טאונסנד עבור הפסקול ומועמדות של רוג'ר דלטרי לפרס גלובוס הזהב עבור השחקן הטוב ביותר. ב־1976 הופיעה הלהקה בהופעה במגרש האתלטיקה והפוטבול בצ'ארלטון, וקבעה עמו שיא גינס למשך עשר שנים בתור ההופעה הרועשת ביותר. עד ליציאת האלבום הבא, הלהקה לא מצאה את עצמה והתדרדרה, בין היתר עקב התמכרויות שונות של חברי הלהקה, ויש אומרים כי "ההצלחה עלתה להם לראש". טאונסנד היה ידוע בשימוש מופרז ב־LSD, בעוד הרגלי השתייה והשימוש בקוקאין של קית' מון היו שערורייתיים במיוחד. בעוד שרוב חברי הלהקה חיו את חיי ההוללות של כוכבי הרוק, דלטרי, שהיווה סוג של דמות סמכותית ויציבה מבין הארבעה, הזדעזע מההתנהגות של חבריו ואיים עליהם שהסמים יהרסו אותם. בהתקף זעם פתאומי, לקח דלטרי בהזדמנות אחת את הסמים של מון והוריד אותם באסלה, וכשמון הנרגז בא להתעמת אתו, חבט בו דלטרי באגרופו. ב־1978 יצא האלבום שנחשב לאחד מן המוצלחים של הלהקה, "Who Are You". אלבום זה החל להתרחק מסגנון אלבומי הקונספט של הלהקה, ועבר לסינגלים נטולי קשר אחד לשני (אף שהכיל שיר אחד מאופרת הרוק של ג'ון אנטוויסל שלא הושלמה), עם הסינגל המצליח שנושא את שם האלבום. אף על פי שלא היו סינגלים מוכרים מהאלבום, הוא נשא אופי של פאנק רוק ורוק מתקדם, שהיו פופולריים מאוד באותה התקופה. רבים טענו שהאלבום הולך לסמן את פריחת הלהקה מחדש, אך במהרה התברר ההפך, כשפחות מחודש לאחר יציאתו נמצא מתופף הלהקה, קית' מון, מת בדירתו שבארמון קורזון ממנת יתר של כלורמתיאזול, מספר שעות לאחר ששהה במסיבה של פול מקרטני. מון הוחלף במתופף קני ג'ונס מלהקת "הפנים הקטנות". הלהקה בחרה להתאושש וב־1979 החלה בסיבוב הופעות עולמי, בין היתר בפסטיבל קאן ובמדיסון סקוור גארדן. סיבוב ההופעות נקטע בעקבות אסון: בהופעה של הלהקה ב־3 בדצמבר, בסינסינטי, אוהיו, נמחצו ונחנקו למוות 11 מעריצים בעקבות מהומות על מקומות הישיבה. ללהקה לא נאמר דבר על המקרה עד לאחר ההופעה כי הרשויות חששו שביטול ההופעה יביא למהומות נוספות. חברי הלהקה היו הרוסים כתוצאה מהאסון. באותה שנה הוציאה הלהקה את סרט התעודה "The Kids Are Alright" (על שם האלבום) וגרסת סרט ל־"Quadrophenia". הראשון תיעד את הלהקה במיטב הרגעים במהלך הקריירה שלה על הבמות. בדצמבר של אותה שנה, הלהקה הפכה להיות הלהקה השלישית, אחרי הביטלס והבנד, שהופיעה על השער של מגזין טיים. המאמר המצורף גילה הערכה רבה ללהקה, לחבריה ולמעמדם במוזיקת הרוק. שנות ה־80: מתפוגגים בשנות השמונים, הוציאה הלהקה שני אלבומים עם ג'ונס על התופים, שהחליף את קית' מון המנוח. הראשון היה "Face Dances" ב־1981 והשני "It's Hard" מ־1982. אובדנו של מון גרע מהמקצב שאפיין כל כך את הלהקה, והעבודה עם ג'ונס יצרו סאונד פחות כבד שנטה לכיוון פופ. על אף ההצלחה הרבה לה זכו האלבומים (מגזין הרולינג סטון נתן ל־"It's Hard" ציון מעולה), מעריצים רבים לא קיבלו באהדה את הסאונד החדש של הלהקה. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום האחרון, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות פרידה לאחר שפיט טאונסנד הודה בהתמכרותו לאלכוהול, התפכח והודיע כי הוא מעוניין לצאת למסע הופעות רציני לפני שהלהקה תהפוך לעוד להקה שתעבוד על אלבומים בלבד. הביקוש לכרטיסים היה עצום ומסע ההופעות של הלהקה היה הרווחי ביותר באותה שנה, עם קהל עצום שמילא היכלים ואצטדיונים עד אפס מקום. לאחר סיום סיבוב ההופעות בצפון אמריקה בדצמבר 1982, טאונסנד עבד מרבית הזמן ב־1983 על אלבום נוסף של הלהקה. אמנם, בסוף אותה שנה הכריז טאונסנד כי אינו יכול ליצור עוד בשביל הלהקה, ובדצמבר של אותה שנה הוציא הודעה לתקשורת בה הודיע כי הוא עוזב אותה. מאחר שכבר לא היה עוד כותב השירים של הלהקה, התמקד טאונסנד בעבודות סולו שלו, כמו "White City: A Novel", "The Iron Man" (שכלל בתוכו גם את דלטרי ואנטוויסל ושירים מסוימים נכתבו בשם המי) ו־"Psychoderelict" שבישר על יציאת פרויקט הרדיו "Lifehouse". ב־13 ביולי 1985, חברי הלהקה הנותרים יחד עם קני ג'ונס, התאחדו להופעה במופע הלייב אייד באצטדיון ומבלי. הלהקה ביצעה את השירים "My Generation", "Pinball Wizard", "Love Reign O'er Me" וביצוע מאוד לא מלוטש ל־"Won't Get Fooled Again". על אף שבמהלך תחילת השיר "My Generation" נשרף נתיך בציוד על הבמה, הלהקה המשיכה להופיע, אף על פי שרוב השיר לא נשמע בשאר המקומות באולם. ב־1988 זכתה הלהקה בפרס מפעל חיים של תעשיית התקליטים. הלהקה ביצעה הופעה קצרה בטקס קבלת הפרס, וזו הייתה הפעם האחרונה בה חברי הלהקה פעלו יחד עם קני ג'ונס. סיבוב הופעות האיחוד שלהם יצא לדרך ב־1989 וכלל בתוכו את "Tommy". בתופים ניגן סיימון פיליפ, ששיתף פעולה עם טאונסנד מזה שנים רבות. הביקוש לכרטיסים היה שוב עצום, ועיתון הניוזוויק הכריז ש"סיבוב ההופעות של המי הוא ייחודי מכיוון שאחרי הביטלס והרולינג סטונז, הם ה-דבר". מכירות ענק התקיימו באצטדיונים בצפון אמריקה, כולל ארבעה לילות בהם הופיעה הלהקה באצטדיון ג'יאנטס. מעל לעשרים מיליון כרטיסים נמכרו בסיבוב ההופעות. שנות ה־90: קלאסיקה מחדש ב־1990, זכתה להקת המי לכבוד כאשר התקבלה אל היכל התהילה של הרוקנ'רול והופעתה בהיכל נתנה לה את תואר המועמדת המועדפת לתואר "להקת הרוק הטובה בעולם". רק הביטלס והרולינג סטונז זכו לתיאור שכזה בהיכל התהילה. ב־1991 הקליטה הלהקה גרסת כיסוי לשיר "Saturday Night's Alright For Fighting" של אלטון ג'ון לאלבום המחווה "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin". זו הייתה הפעם האחרונה בה הוציאה הלהקה אלבום עם ג'ון אנטוויסל. פיט טאונסנד יצא לסיבוב הופעות ב־1993 לקידום אלבומו "Psychoderelict". בסופה של הופעה אחת בכל סיבוב ההופעות התארח אנטוויסל למספר שירים. ב־1994 החלו לצוץ שמועות בנוגע לסיבוב הופעות לכבוד יום ההולדת השלושים של הלהקה. הדבר מעולם לא קרה, אך רוג'ר דלטרי הופיע בקארנגי הול בשתי הופעות במקביל ליום הולדתו החמישים. באותן הופעות נכחו גם טאונסנד ואנטוויסל, אך השלושה לא הופיעו יחדיו. באותה שנה יצא דלטרי לסיבוב הופעות עם תזמורת, כאשר אנטוויסל התארח בהופעותיו. בסיבוב ההופעות נכללו גם ג'ון "ראביט" באנדריק על הקלידים, זאק סטרקי (בנו של רינגו סטאר) על התופים וסיימון טאונסנד על הגיטרה, ממלא את מקומו של אחיו. אף על פי שטאונסנד נתן אישור לדלטרי לקרוא להרכב על שם המי, הוא סירב. כך או כך, מסע ההופעות לא היו הצלחה כבירה. ב־1996, התבקש פיט טאונסנד להצטרף למופע ענק בהייד פארק. כוונתו הייתה לבצע את "Quadrophenia" לבדו באופן אקוסטי כשקטעים מהסרט יוקרנו על מסך ענק. מאוחר יותר הוא שינה את דעתו בנושא כשהסתבר שעמד להופיע מול קהל של 150,000 איש. לאחר שיצר קשר עם אנטוויסל ודלטרי הוסכם שההופעה החד פעמית של "Quadrophenia" תתקיים. הלהקה הופיעה לצד סטרקי, על אף שלא התלהב מהרעיון, ג'ון ראביט וסיימון טאונסנד. בנוסף, הופיע גם ג'ון קארין בתור קלידן שני, תזמורת של קרנות יער התווספה לצד המקהלה ואמנים אורחים הצטרפו כדי הופיע בתור דמויות מהאלבום, בהם דייוויד גילמור, אדריאן אדמונדסון, קריין החדשות טרוור מקדונלד וגארי גליטר (אשר חבט בפרצופו של דלטרי בטעות עם מעמד המיקרופון שלו בעינו, יום לפני ההופעה, ולכן דלטרי עלה כשעינו חבושה ברטייה מהודרת). ההופעה כולה הועברה במקביל לקריינותו של פיל דניאלס שגילם את ג'ימי בסרט. על אף מספר קשיים טכניים ההופעה היוותה הצלחה אדירה במופע, ורבים טענו שמדובר היה בהופעה הטובה ביותר באותו המופע, מעל לאמן הראשי, אריק קלפטון. הצלחת המופע הובילה להופעות מלאות עד אפס מקום במשך שישה לילות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הצלחת המופע של "Quadrophenia" הוביל לסיבוב הופעות עצום באירופה ובארצות הברית. במקור הוחלט לפרסם את המופע תחת שמות חברי הלהקה, אך לבסוף הוחלט כי זה יהיה תחת השם המי, לקידום מכירות הכרטיסים. לאחר ההצלחה של סיבוב ההופעות הלהקה התפרקה פעם נוספת. פיט טאונסנד החל בביצוע הופעות אקוסטיות, ג'ון אנטוויסל הופיע מספר פעמים עם להקתו ורוג'ר דלטרי יצא להופעות עם סימפוניית רוק בריטית, ביצע שירים של המי ועוד שירי רוק קלאסיים עם תזמורת. בסוף 1999 הופיעה המי בהרכב של חמישה חברים עם ראביט וסטרקי, במספר הופעות צדקה. מספר רב משירי ההופעה נלקחו מהאלבום "Who's Next", כולל שירים שלא זכו לביצוע מעל לשלושים שנה. שנות ה־2000: חוט שלא נגמר שמאל\|ממוזער\|250px\|חברי הלהקה ב־2005 שמאל\|ממוזער\|250px\|הלהקה בהופעה ב־2007 הצלחת ההופעות מ־1999 הובילה לסיבוב הופעות ברחבי הממלכה המאוחדת בנובמבר של אותה שנה. סיבוב ההופעות הסתיים במופע צדקה ברויאל אלברט הול לבני נוער חולי סרטן ונכללו בו אמני אורחים. המופע יצא מאוחר יותר ב־DVD. לאור הביקורות המשבחות של המבקרים על ההופעה, שלושת חברי הלהקה שקלו את האפשרות להוציא יחדיו אלבום חדש. הופעתה של הלהקה במופע לזכר נפגעי אסון פיגועי 11 בספטמבר באוקטובר 2001 הייתה ההופעה הכי אהודה בקרב מכבי האש ושוטרי העיר ניו יורק. באותה שנה זכתה הלהקה לפרס גראמי על מפעל חיים. ב־2002 עמדו חברי הלהקה לצאת לסיבוב הופעות איחוד שעמד להיות מצליח במיוחד, אך זמן קצר לפני נפטר ג'ון אנטוויסל בחדרו שבמלון ה"הארד רוק" שבלאס וגאס. בדו"ח לאחר המוות נמצאה כמות של קוקאין במערכת הדם שלו אשר גרמה להתקף הלב ממנו נפטר, בנוסף לעישון כבד. בעיה זו של הסמים והאלכוהול פקדה את כל חברי הלהקה במהלך השנים, מלבד דלטרי שלא עישן אפילו סיגריות. על אף מותו של אנטוויסל, יצאו שני חברי הלהקה הנותרים, טאונסנד ודלטרי למסע ההופעות לצד הבסיסט פינו פאלאדינו. רוב ההופעות מהסיבוב יצאו בדיסקים. מסע ההופעות תוכנן לכלול שירים חדשים לצד שירים מהתקופה הישנה של הלהקה, אך בעקבות מותו של אנטוויסל הוחלט לא לבצע חומרים חדשים בסיבוב. בספטמבר של אותה שנה, מגזין Q דירג את הלהקה ברשימת "חמישים הלהקות שחייבים לראות לפני מותכם". ב־2004 המי הוציאו שני שירים חדשים "Old Red Wine" ו־"Real Good Looking Boy" (שכללו את פאלאדינו וגרג לייק על הבס), כחלק מרצף של סינגלים, ויצאה לסיבוב הופעות עולמי, ביפן, אוסטרליה, הממלכה המאוחדת וארצות הברית. בפעם נוספת, כל ההופעות יצאו בדיסקים. הלהקה עלתה לכותרות בפסטיבל האי וייט של אותה שנה, 34 שנה לאחר הופעתם האגדית בפסטיבל הראשון של שנות השבעים, וזכתה בביקורות נלהבות. באותה שנה מגזין הרולינג סטון דירג את הלהקה במקום העשרים ותשע ברשימת "מאה האמנים של כל הזמנים". הלהקה הכריזה שבאביב 2005 ייצא אלבום ראשון מזה עשרים ושלוש שנה, ובמרץ 2005, אתר האינטרנט של טאונסנד הודיע כי שחרור האלבום ידחה בזמן מה, וכן גם סיבובי ההופעות בממלכה המאוחדת ובארצות הברית. עיכובים אלו היו בעקבות הקלטות אטיות של החומרים החדשים בעקבות מחויבותו של סטרקי למסע ההופעות עם להקתו, אואסיס. ביולי 2005 ביצעו חברי הלהקה את השירים "Who Are You" ו־"Won't Get Fooled Again" במופע הלייב 8. המתופף סטיב וייט לקח את תפקידו של סטרקי ודאמון מינצ'לה הופיע על הבס. באוקטובר 2006 זכו חברי הלהקה בפרס למפעל חיים הראשון ע"ש פרדי מרקיורי ב"טקס פרסי המוזיקה". ב־30 באוקטובר של אותה שנה יצא האלבום החדש של הלהקה "Endless Wire", האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מזה עשרים ושלוש שנה. האלבום כלל את המיני אופרה הראשונה מאז "Rael" שיצאה באלבום "The Who Sell Out", לפני 39 שנים. עם יציאתו האלבום זינק למקום השביעי של מצעד "הבילבורד" ולמקום התשיעי במצעדים הבריטים. באותה שנה יצאה הלהקה למסע הופעות לקידום האלבום שהתחיל באירופה והמשיך לשאר העולם, מסע ההופעות הראשון מאז 2004, וההופעה הקצרה ב"לייב 8". מופעי חימום במסע ההופעות כללו את הפריטנדרס ורוז היל דרייב. בימים אלו, רדיו Sirius Satellite מציג תחנת רדיו הפועלת עשרים וארבע שעות ביממה, המוקדשת להמי. התחנה מופקדת בידי טאונסנד ודלטרי ומציגה הקלטות נדירות, ראיונות ושידורי הופעות. התחנה החלה לשדר ב־21 בספטמבר 2006. בנובמבר 2006, זאק סטרקי הוזמן להיות המתופף הקבוע של הלהקה, אך הוא סירב. ב־7 בפברואר 2010 הופיעה הלהקה במופע המחצית של משחק הסופרבול שנערך במיאמי. התפתחות מוזיקלית השנים המוקדמות כל אחד מארבעת חברי הלהקה ניגן בלהקה שהיוותה את המי. פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל נגנו יחדיו בלהקה עד אשר דלטרי הזמין את אנטוויסל להצטרף ללהקתו, שם הופיע על הגיטרה. טאונסנד אמר בהזדמנות כי באותה תקופה, דלטרי היה הנגן הטוב ביותר, ממנו ומאנטוויסל. לאחר עזיבתו של אנטוויסל את להקתו עם טאונסנד, הוא הציע לדלטרי שטאונסנד יחליף את הגיטריסט השני בלהקה שלהם, רג בוואן, וזה הסכים. Detours כללו לבסוף את הסולן קולין דאווסון, דאג סאנדום על התופים, אנטוויסל על הבס, טאונסנד על גיטרת רית'ם ודלטרי בתור הגיטריסט המוביל. הלהקה החלה לנגן תחת שם זה, אך גם תחת השמות הנוספים The High Numbers ולבסוף The Who. התקופה הקלאסית בתקופת אמצע שנות השישים לאחר שטאונסנד, דלטרי, אנטוויסל ומון היוו את ההרכב המלא, המי מצאו את סגנונם המוזיקלי. היא נגנה מוזיקת רוק רועשת, כאשר דלטרי שודרג לעמדת הסולן של הלהקה, אשר לא ניגן עוד על כלי נגינה מלבד על תוף מרים ומפוחית פה מדי פעם (בעיקר בהופעות ובעיקר בשיר "Baba O'riley" על מנת להחליף את הכינור). עוד בתחילת דרכם הלהקה משכה תשומת לב רבה כששלושת הנגנים - טאונסנד על הגיטרה, אנטוויסל על הבס ומון על התופים - היוו את התפקיד המוביל בשירים רבים. לפעמים הבס הוביל יותר מהגיטרה, ולפעמים התופים היוו כוח ועוצמה רבה יותר מאשר רק לספק את הקצב. התוצאה הייתה מוזיקה צורמנית ביותר ולעיתים מתוחכמת יותר מכל הופעות הרוק המקובלות של אותה תקופה. עד היום כל אחד מחברי הלהקה זכור על תרומתו לעולם הרוק: קית' מון זכור על התיפוף היצירתי ורב ההשפעה שלו, טאונסנד על כתיבת השירים הרגישה שלו לצד ריפי הגיטרה העוצמתיים שלוף בנוסף לשימוש הנרחב בקלידים ובסינתיסייזר, אנטוויסל על נגינת הבס הזריזה והלא רגילה, ודלטרי על שירתו העוצמתית והאמוציונלית. מלבד לדלטרי, כל חברי הלהקה האחרים היו בעלי יכולות ווקאליות, והשתתפו בשירה במספר רב של שירים (גם מון שר בשירים מדי פעם). דלטרי היה הסולן הרשמי אשר קיבל את רוב תשומת הלב על הבמה, וביצע את רוב השירים. אנטוויסל שר את השירים שהוא כתב, וגם ביצע תפקידי דמויות בשירים שונים כמו "Summertime Blues". טאונסנד לפעמים לקח על עצמו את תפקיד הסולן, או שהוא ודלטרי החליפו בתורות במהלך שיר, כמו בשיר "Naked Eye" או "Pinball Wizard", או שלפעמים דלטרי היה אחראי על רוב השירה וטאונסנד הצטרף בקטעי מעבר, כמו ב-"Bargain" ו-"Baba O'Riley". השירה של השלושה תרמה ללהקה כאשר השלושה שרו יחדיו בפורמט של מקהלה, בשירים כמו "Listening to You" ו-"Odorono". טכניקת השירים בשירים מוקדמים של הלהקה כמו "My Generation" נקראה "קריאה ותגובה", בה הסולן שר שורה וקולות הרקע החזירו לו בתשובה. כל אלו עזרו ללהקה כאשר לא יכללו לממן זמרי ליווי באולפני ההקלטות כאשר הקליטו את השיר "A Quick One, While He's Away". שינויים מאוחרים בשנת 1971 המי החלה להתנסות בסינתסייזר באלבום "Who's Next". השימוש המתמשך בקלידי סינתסייזר היו מה שקבע את הבסיס של השירים, וכל שאר הנגנים בלהקה, כולל מון על התופים, קבעו את הקצב לפיו. הטכניקה הזו נחשבה לחלוצה אשר הקדימה את זמנה והשימוש בה לא היה נפוץ עד שנות השמונים בלהקות כמו דפש מוד. בהופעות, הקלטות הסינתסייזר היו מוכנות מראש במטרה לבצע את השירים בלי לוותר על הסינתסייזר ומון חבש אוזניות כדי להבטיח תיאום מושלם עם הסינתסייזר כדי להכניס את שאר חברי הלהקה למקצב הנכון. בהופעות הראשונות בהן בוצעו השירים עם הסינתסייזר התיאום לא היה כראוי וכתוצאה מכך היו מתחים וזעם רב בין חברי הלהקה על הבמה, וזאת כי טכניקת השימוש בסינתסייזר בהופעות לא הייתה מפותחת דיה. לאחר מותו של קית' מון ב-1978, המתופף, קני ג'ונס, התבקש על ידי טאונסנד להצטרף ללהקה, וזה היה חבר הלהקה הרשמי האחרון שהצטרף. השתתפותו של ג'ונס ארעה בתקופה הארוכה ביותר בה הלהקה לא הופיעה. עם הצטרפותו של ג'ונס ויתרו חברי הלהקה על הכוח שהיה לשלושת הנגנים המקוריים והחלו להופיע עם קלידן, בדרך כלל ג'ון "ראביט" באנדריק, ותזמורת כלי נשיפה. על התזמורת הם ויתרו במהרה אך חזרו לסיבובי הופעות ב-1989 עם הרכב מורחב שכלל גיטריסט נוסף וזמרי ליווי. סיימון פיליפס החליף את ג'ונס על התופים בסיבוב ההופעות של שנת-1989. סיבובי ההופעות של השנים 96–97 כללו גם הם את ההרכב המורחב הזה אשר עזר להם בביצוע יצירת המופת שלהם משנת 1973, "Quadrophenia". המתופף זאק סטרקי, החליף את פיליפס בשנת 1996. בתחילת 1999, הלהקה כמעט החזירה את הכוח שבשילוב בין שלושה הנגנים כאשר רק עבודת קלידים תמכה בהם. אז הם הוסיפו את אחיו של פיט טאונסנד, סיימון, שניגן בהופעות בתור גיטריסט שני ומבצע קולות רקע בשנת- 2002. מאז ההופעות של שנת 1996, סטרקי, בנו של רינגו סטאר, הוא המתופף הפעיל של הלהקה. סטרקי זכה להוכרה על שהחזיר את המרץ ללהקה בזכותו האנרגיה הרבה שלו וסגנון הנגינה שלו שהזכיר רבות את מון, המתופף המקורי. מון היה המורה לתיפוף של סטרקי והעניק לו את ערכת התופים הראשונה שלו. מותו של ג'ון אנטוויסל ערב סיבוב ההופעות של שנת 2002 הוביל לצירוף של נגן אולפן, פינו פלאדניו בתור נגן הבס בהופעות. המי התחילו את הקריירה שלהם בכיסוי שירי רית'ם אנד בלוז, ומעולם לא נטשו את השורשים הללו. אפילו לאחר שעברו סגנונות מוזיקליים רבים הם המשיכו לבצע שירי R&B קלאסיים כמו "Young Man Blues" ו-"Summertime Blues" במהלך ההופעות שלהם, כל סיבובי הופעות האיחוד. היבטים נוספים חברי הלהקה היו חיות במה מטבעם: דלטרי, הסולן, היה מאוד דינמי בתפקידו, והיה ידוע בהשלכת המיקרופון שלו לכל עבר עם הכבל הנמתח שלו בצורת פלצור. טאונסנד התפרסם בסגנון הנגינה האגרסיבי שלו עם הנפות היד הפורטת כמו טחנת רוח (טאונסנד טען שהוא קיבל השראה לכך מהגיטריסט קית' ריצ'רדס, מלהקת הרולינג סטונז, כאשר צפה בו בהופעה מסובב את זרועותיו כדי להתמתח. ריצ'רדס עצמו טען כי מעולם לא זכר שעשה פעולה כזו). מון, שסיגל לעצמו דימוי של מטורף, נהג לחבוט בתופיו בעוצמה רבה. בין כל המהומה שיצרו השלושה, אנטוויסל נהג לעמוד בשקט, לעיתים לאורך כל הופעה, ונראה משועמם כביכול מכל הרעש בעוד ניגן על הבס באופן מורכב עוצמתי וחדשני. חברי הלהקה הוסיפו פן נוסף להופעותיהם עם בדיחות, תרגילים והקדמות מורחבות לשיריהם. טאונסנד אמר פעם שרק ההפוגה בין סיבובי ההופעות הייתה מה שמנע מהם להתנוון ולהפוך לסוג של הצגה. במהלך ההופעות הם נהגו גם לשוחח עם הקהל בין השירים. האינטראקציה בין הקהל ללהקה הייתה רבה במהלך ההופעות של "Tommy" ו-"Quadrophenia", כאשר טאונסנד חש בצורך להסביר את עלילות האופרות לקהל. במהלך ההסברים הללו, מון נהג להגיב בציניות והומור כדי לעורר את הקהל. במהלך השנים המוקדמות, המי התפרסמו בעיקר בניפוץ כלי הנגינה שלהם בסוף ההופעות, ולרוב זרקו את השברים הנותרים לקהל, ומבחינתם הדבר סימל שהם נתנו את כל מה שהיו יכולים. טאונסנד שאב השראה לכך מהמורה שלו מבית הספר לאומנות, גוסטב מצגר, שפיתח שיטת אומנות אוטו- הרסנית, אך טאונסנד הוא הראשון שיוחס לו טקס ה"גיטאר-סמאשינג" (ניפוץ-הגיטרה). פולחן זה החל במקריות כאשר באחת מההופעות הראשונות של הלהקה, חווה טאונסנד התמוטטות עצבים וכתוצאה מכך החל להטיח את הגיטרה ברצפה ולדחוף אותה לתוך מגבר. תגובת הקהל לכך הייתה היסטרית מרוב התלהבות וטאונסנד שמר על פולחן זה בהמשך. בתחילת דרכה הלהקה פעלה כלהקת חימום לאמנים כמו Herman's Hermits, והמשאבים הכספיים שלהם לא הרשו להם להחריב את כלי הנגינה שלהם. לרוב, דלטרי וטאונסנד ניסו להדביק את הגיטרה לאחר הופעה. על אף שהלהקה החלה לחדול ממנהג ההחרבה לקראת יציאת "Tommy", הם חזרו אליו בהמשך. חברי הלהקה היו ידועים לשמצה על האופן בו התנהגו בבתי המלון וחדרי ההלבשה, ובמיוחד מון ששמו נקשר לאירועים הרסניים רבים. הלהקה נעצרה על פורענות לפחות פעם אחת, במונטריאול, והוחרמו מרשת המלונות של הולידיי אין. ההופעות של המי היו רועשות במיוחד. ברוב בשנות השבעים עד השמונים היא הופיעה בספר השיאים של גינס בתור הלהקה הרועשת ביותר, כשרעש ההופעות שלהם הגיע לרמה של 130 דציבלים. במהלך השנים, אמנים אחרים כמו דיפ פרפל זכו בתואר. כתוצאה מכך דלטרי סבל מבעיות שמיעה, וטאונסד מטיניטוס וחירשות חלקית. הסיפורים טוענים כי חברי הלהקה סבלו מחירשות זמנית לאחר כל הופעה, ושהנזק לאוזנו הימנית של טאונסנד נגרם מכך שעמד קרוב מדי לערכת התופים של מון במהלך הפיצוץ בהופעה בתוכנית הטלוויזיה "Smothers Brothers". טאונסנד, לעומת זאת, טען שהסיבה האמיתית לחירשות היא הקשבה למוזיקה בעוצמה רבה במהלך ההקלטות באולפן. הביגוד של חברי הלהקה במהלך ההופעות היה חלק חשוב בחזותם. בשנות השישים נהג טאונסנד ללבוש חליפה עשויה מדגל הממלכה המאוחדת (הצבא הרפובליקני באירלנד איים להפציץ את חברי הלהקה על הבמה אם הוא ילבש את הדגל במהלך ההופעות שם, אך טאונסנד היה מוכן מראש ולבש חליפה יותר תואמת לרוחם של האירים). לקראת סוף העשור הוא החליף לחליפת סרבל לבנה, אשר לבש בהופעה בפסטיבל וודסטוק. במשך תקופה מסוימת, ג'ון אנטוויסל לבש חליפת שלד בסגנון ליל כל הקדושים בהופעות. לבושו של דלטרי היה המפורסם ביותר בהופעות, כאשר מסוף שנות השישים עד אמצע שנות השבעים נהג להופיע בחליפה עשויה מעור צבי עם חוטי בד רבים מחוברים לשרוולים ולגב. בתקופת שנות השבעים המאוחרות ובהמשך, נהג דלטרי ללבוש חולצות פתוחות, צמודות או גופיות על מנת להבליט את שריריו. בנוסף לתלבושות, כל חברי הלהקה מלבד דלטרי היו עם תסרוקת זהה: שיער חלק שגדל ארוך עד העורף אך הפוני היה גזור קצר. לעיתים היה ניתן לראות בטאונסנד ובאנטוויסל "תאומים", שכן התלבשו אותו דבר, לשניהם היו זקנים ותסרוקת זהה, אך התנועה שלהם על הבמה הייתה קוטבית ושברה את המראה הזו. העבודה באולפני ההקלטות סאונד הפעילות של המי המי בתור להקה הייתה הרבה יותר משמעותית בהופעותיה, ובמהלך שנותיה חברי הלהקה טענו שמעולם לא היו יכולים ליצור את איכויות הקול של הופעה בהקלטות אולפן. עקב כך, הקלטות השירים ויצירת האלבומים נוצרו למען ההופעות, שם כל שיר הראה את היכולות של חברי הלהקה יותר טוב. על אף זאת הרבה מאמץ הושקע בהקלטות, וקטעים מורכבים (קלידים המשתלבים בגיטרה, כינור, סולואים מורכבים) נעשו באולפן בלבד, ובהופעות נעשו שימושים בקטעים מוכנים מראש, כלי ניגנה נגישים ובסולואים מאולתרים. עם התקדמות הלהקה בשנות השישים הסאונד של הלהקה באולפנים השתנה עם הקלטות מוכנות מראש, ללא שימוש במוזיקאים מלווים בשביל לקבל את הסאונד הרגיל שאפיין את ארבעתם בלבד וכן כדי לתפוס את קטעי סולואי הגיטרה והשירה בלי ששום דבר שיעפיל עליהם. הקטעים שהוספו כללו בדרך כלל נגינת גיטרה וקלידים של טאונסנד, אם כי גם הוספו קטעים של כלי נשיפה על ידי אנטוויסל באלבומים. כאשר יצא "Tommy" האלבום כלל בתוכו, מלבד כלי הנגינה המסורתיים ללהקה, גם גיטרות אקוסטיות, נגינת פסנתר, אורגן וכלי נשיפה. בעזרת ההקלטות המוכנות במקום השימוש בשישה נגנים שונים, הביצוע היה שייך לחברי הלהקה בלבד. בתוצאה מכך שיריהם הפכו להיות בעלי רבדים רבים וסאונד מסוגנן. "Tommy" כלל בתוכו את השימוש הראשוני של טאונסנד בסאונד סינתטי, אשר התפתח בהמשך לשימוש מסיבי באלבום "Who's Next". על אף שהלהקה השתמשה בסוגי קלידים נוספים וגם כאשר חזרה למקורות הרוק הכבד מאוחר יותר באלבום "The Who By Numbers", השימוש של טאונסנד בסינתסייזר הוביל לסאונד מודרני שאפיין את הלהקה לאחר התקופה הקלאסית שלה. סגנונות האלבומים של הלהקה בשנות השישים היוו תיעוד של המעבר של הלהקה מהתנסויות של סגנונות מוזיקה עד לתקופה בה היא התגבשה על הסאונד שלה. אלבומה הראשון "My Generation" הציג גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז שאופיין בצליל כבד שאפיין אותם. באלבום הבא "A Quick One" הלהקה נטשה את סגנון ה-R&B לטובת התנסויות במוזיקת פופ ובאלבומם השלישי, "The Who Sell Out", היא פנתה לרוק הפסיכדלי וסגנונות שונים שלא הוגדרו בתוך ז'אנר ספציפי, אך הייתה באלבום פנייה לכיוון הרוק הכבד שהתפתח מאוד בזכותם. בשנת 1969 עם יציאת האלבום "Tommy" זנחה הלהקה את החיפוש וניתוח ז'אנרים שונים והתפשרה על מוזיקת רוק שהתאימה לרוח התקופה, נוטה בעיקר לכיוון מתוחכם יותר כאשר הציגה באלבום תכונות של רוק מתקדם. מטרת האלבום הייתה לנקוט עמדה במוזיקת הרוק אשר היה מאורע יוצא דופן בזמנו. בשנות השמונים הלהקה ניסתה ליצור הישגים בתחום הגל החדש והוציאה סינגל שתאם לכך – "Eminence Front". בנוסף למעבר בין סגנונות במוזיקה של המי היו ניסיונות שונים שלא זכו להתפתחות בקרבה. קית' מון רצה תמיד לנגן מוזיקת גולשים (הוא הצטרף ללהקת הביץ' בויז למשך שעה בודדה), ומספר מנגינות בודדות בסגנון הזה הופיעו בשירי B Side של הסינגלים או באלבומי אוסף. עם הזמן, טאונסנד שילב מוזיקת ג'אז וסווינג בהלחנות שלו, בשירה והנגינה. אמנם עד היום חברי הלהקה מעדיפים לשמר את סגנון הרוק הכבד במוזיקה שלהם. כמו רוב המוזיקאים הבריטים של שנות השישים, חברי הלהקה היו מושפעים ממוזיקת קאנטרי, על אך שהז'אנר הופיע לעיתים רחוקות מאוד בהקלטות, וזאת אחרי שעובד באופן בו אי אפשר לזהותו. השפעה המי נחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בכל הזמנים. המוזיקה האגרסיבית שלה שנוצרה בזכות שילוב הנגינה של טאונסנד, מון ואנטוויסל, סללה את דרכן של להקות נוספות בתקופתה כמו קרים, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, ראש, הג'אם וכמעט כל להקות הפאנק והגראנג'. הסאונד המוקדם שלהם וההתנהגות המרדנית של הלהקה הפכה לבסוף להיות אחת מאבני היסוד למוזיקת הפאנק של שנות השבעים. להמי הייתה השפעה רבה על להקות פאנק כמו הקלאש, ראמונז והסקס פיסטולס, וכן גם על להקות פאנק מודרניות כמו גרין דיי. מוזיקת הסינתסייזרים של הלהקה השפיעה רבות על הגל החדש ועל הפופ הסינתטי. המי סיפקה השראה לרוב, אם לא לכל להקות הבריט-פופ של שנות התשעים. להקות כמו בלר, אואזיס סטריאופוניק ואש קבלו השראה רבה מהלהקה, במיוחד מתקופת המוד שלה שסיפקה מודל בשבילם. הלהקה זכתה להכרה בתור זו שהמציאה את המושג אופרת רוק, לצד יצירת אחד מאלבומי הקונספט הראשונים. בעקבות "Tommy" יצאו אלבומים כמו "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" של דייוויד בואי, והאלבומים "The Dark Side of the Moon", "Animals" ובמיוחד האלבום "The Wall" של פינק פלויד. במוזיקה המודרנית האלבום השפיע על אלבומי קונספט כמו "Yoshimi Battles the Pink Robots" של פליימינג ליפס ו-"American Idiot" של גרין דיי. "My Generation" הוא ככל הנראה השיר של המי שזכה למספר הגדול ביותר של גרסאות כיסוי. איירון מיידן, גרין דיי ופאטי סמית הוציאו גרסאות כיסוי של השיר. בסיבוב ההופעות העולמי שלה, להקת אואזיס הוסיפה לתוכו את השיר באופן קבוע. דייוויד בואי ביצע גרסאות כיסוי לשירים "I Can't Explain", "Pictures of Lily" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere". הסקס פיסטולס ביצעו גרסת כיסוי ל-"Substitute" במהלך ההופעות המוקדמות שלהם. להקת פרל ג'אם ביצעה בסיבובי ההופעות שלה בשנות התשעים והעשור הנוכחי את השירים "Baba O'Riley" ו-"The Kids Are Alright" ושירים נוספים של המי לעיתים נדירות. להקת ואן היילן ביצעה גרסת כיסוי ל-"Won't Get Fooled Again" באלבום ההופעה שלה משנת-1993. להקת גרייטפול דד ביצעה גם היא את "Baba O'Riley" בשנות התשעים המוקדמות, וכן גם נירוונה. בשנת 2003 יצא הסינגל של להקת הנו מטאל לימפ ביזקיט "Behind Blue Eyes" שהוא בעצם גרסת כיסוי של המי, השינוי העיקרי שנעשה בשיר נמצא בסוף בו נוסף קטע טכנו במקום קטע רוק כבד, הגרסה נהפכה להיות מוכרת יותר מהגרסה הראשונית. המוזיקה של המי עודנה מבוצעת בפומבי על ידי להקות כיסוי רבות. חברי ההרכב חברים מרכזיים בהווה רוג'ר דלטרי - סולן ראשי, גיטרת קצב, מפוחית, כלי הקשה, יוקלילי (1962–1983, 1985, 1988, 1989, והחל מ-1996) פיט טאונסנד - גיטרה ראשית וגיטרת קצב, שירה, קלידים (1962–1983, 1985, 1988, 1989, והחל מ-1996) חברים לשעבר ג'ון אנטוויסל - גיטרת בס, קולות רקע, כלי נשיפה, ושירה (1962–1983, 1985, 1988, 1989, 1996–2002; נפטר ב-2002) קית' מון - תופים, שירה וקלי הקשה (1964–1978; נפטר ב-1978) דאג סנדום - תופים (1962–1964; נפטר ב-2019) קולין דוסון - שירה (1962–1963) גבי קונולי - שירה (1963) קני ג'ונס - תופים (1978–1983, 1985, 1988, 2014) מוזיקאים בולטים שמצטרפים בהווה לסבבי ההופעות בילי ניקולס - קולות רקע (1989, 1996–1997, והחל מ-2019) זאק סטארקי - תופים, כלי הקשה (החל מ-1996) סיימון טאונסנד - גיטרה, קולות רקע (1996–1997, והחל מ-2002) לורן גולד - קלידים, קולות רקע (החל מ-2012) ג'ון באטון - גיטרת בס (החל מ-2017) קית' לוונסון - מנצח (החל מ-2019) קייטי ג'קובי - כנר (החל מ-2019) אודרי קיו סניידר - צ'לן (החל מ-2019) אמילי מרשל - קלידים, מנצח (החל מ-2019) מוזיקאים בולטים שהצטרפו בעבר לסבבי ההופעות ג'ון בונדריק - קלידים (1979–1981, 1985, 1988, 1989, 1996–2011) סיימון פיליפס - תופים (1989) סטיב בולטון - גיטרה (1989) פינו פאלאדינו - גיטרת בס (2002–2017) ג'ון קורי - קלידים, קולות רקע (2012–2017) פרנק סימס - קלידים, מנדולינה, בנג'ו, כלי הקשה, קולות רקע, מנהל מוזיקלי (2012–2017) דיסקוגרפיה אלבומי אולפן My Generation (1965) A Quick One (1966) The Who Sell Out (1967) Tommy (1969) Who's Next (1971) Quadrophenia (1973) The Who by Numbers (1975) Who Are You (1978) Face Dance (1981) It's Hard (1982) Endless Wire (2006) אלבומי הופעות Live at Leeds (1970) The Kids Are Alright (1979) Who's Last (1984) Live At The Royal Albert Hall (2000) קישורים חיצוניים * קטגוריה:להקות רוק בריטיות קטגוריה:להקות הארד רוק קטגוריה:להקות זוכות פרס גראמי קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה הבריטית קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול קטגוריה:אמני וורנר רקורדס קטגוריה:אמני גפן רקורדס קטגוריה:אמני דקה רקורדס קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1964	2024-09-04T09:52:56
טוביה קושניר	שמאל\|ממוזער\|250px\|מצבת קברו של טוביה קושניר בחלקת הל"ה בהר הרצל טוביה קושניר (12 באוקטובר 1923 – 16 בינואר 1948) היה ביולוג, חוקר טבע ובוטנאי ארץ-ישראלי, שנהרג במלחמת העצמאות כחלק ממחלקת הל"ה. תולדות חייו טוביה קושניר נולד בירושלים בשנת תרפ"ד-1923, בנם הבכור של אסתר ושמעון קושניר, חלוצים בני העלייה השנייה וממייסדי כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הוריו התגרשו כשהיה בן 14. קושניר החל להתעניין בטבע עוד בהיותו בבית הספר היסודי, עשה ניסיונות מדעיים שונים עם פרחים ומצא ממצאים שהיו נדירים בזמנו. כמו כן, עוד מגיל צעיר היה בקשר עם בוטנאים שונים לצורכי החלפות מידע ואוספים. הוא גילה את השושן הצחור (בכרמל), סלמנדרות ואת הדבורנית הגדולה (בזמנו הייתה ידועה רק במדבר יהודה). לאחר גירושי הוריו עבר לפנימיה ביגור, ובאחד מטיוליו על הכרמל פגש קושניר את מיכאל זהרי מהמחלקה הבוטנית של האוניברסיטה העברית ואף התכתב איתו. אחד מצמחי השום ששלח לאוניברסיטה העברית התגלה כמין חדש למדע וכונה שום החורשים על ידי נעמי פיינברון-דותן. שום זה נמצא בסכנת הכחדה וגדל רק בחורשים סביב יגור. לבסוף קושניר עבר לבית משפחת זהרי בירושלים והמשיך את לימודיו התיכוניים. הוא זכה להערכה רבה ממוריו, שניבאו לו גדולות בתור מדען. בשנת 1942, לאחר סיום לימודיו התיכוניים, נאלץ למלא מעין שנת שירות בכפרו (כפר יחזקאל). במהלך שנה זו יצא לטיול בחרמון (אז בשליטה צרפתית ומחוץ לגבולות ארץ ישראל) עם חברו יגאל תלמי. בדרכם לחרמון פגשו באביבה, אז בת 14, שטיילה גם היא עם עוד שלושה נערים לחרמון, והחלה חלופת מכתבים בינה לבין קושניר. בשנת 1944 חזר לכפר-יחזקאל והחל שנת שירות של עבודה חקלאית ואימוני נשק. בשנה זו גילה שלושה מיני כרכומים כמינים חדשים לישראל. כרכום צהבהב במנרה, כרכום נאה ליד חלחול וכרכום החרמון , תת-מין ארץ ישראלי על יד רמאללה. קושניר החל ללמוד באוניברסיטה העברית תואר בביולוגיה, ובדצמבר 1946 קושניר ואביבה נישאו. עד לפרוץ מלחמת השחרור ב-1947 התגורר הזוג הצעיר בכפר עיסוויה הסמוך לבנייני האוניברסיטה בהר הצופים. בדצמבר 1947 התגייס קושניר לפלמ"ח, למחלקה ששמרה על הדרך לירושלים ובסיסה היה במעלה החמישה. אביבה נשארה בירושלים והמשיכה את המחקר הגנטי של קושניר על מוצא הערצב המצוי. קושניר השתתף בפעולות רבות להגנת ירושלים. הוא הצטרף לשיירת הל"ה, שנועדה לעזור לגוש עציון, ונהרג יחד עם שאר המחלקה, על ידי ערבים מאזור הכפר צוריף, בה' בשבט ה'תש"ח. אוסף האירוסים שנטע קושניר בגן הבוטני הלאומי בהר הצופים, התגלה לאחר שחרור ההר במלחמת ששת הימים, והועבר לקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. מחקריו בשנת תש"ט (1949), כשנה לאחר מותו, ראה אור בהוצאת עם עובד הקובץ "מחקרי טבע ומכתבים" מפרי עטו. מהדורה מתוקנת ומורחבת בעריכת מיכה לבנה, ובה מכתבים והערכות עליו ועל עבודתו, ראתה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982. בשנת 1948 התפרסם חלקו הראשון של המחקר הגנטי על הערצבים בכתב העת Nature. בשנת 1952 התפרסם ב-Journal of Genetics שבעריכת ג'ון הלדיין מאמרו של קושניר על ערצב הגינה (Gryllotalpa gryllotalpa) והתפתחותו הביולוגית, ובפרט בבעיות התורשה של הזן האופייני לארצות החוף המזרחי של הים התיכון. המחקר נערך לאחר מותו על ידי אלמנתו וחבריו. בשולי המאמר ציין העורך הולדן כי לקורא המאמר ברורה האבדה שנגרמה לביולוגיה בגין מותו של קושניר. הנצחתו שמאל\|ממוזער\|250px\|סתוונית טוביה בפריחה בבאר שבע על שמו של טוביה קושניר נקראת "סתוונית טוביה" (Colchicum tuviae) – מין מיוחד של סתוונית, הגדל רק במדבר יהודה, צפון הנגב וצפון סיני. הפרח בהיר ואבקניו כהים, בצבעי ירוק ארגמן. נקרא על שמו גם אירוס טוביה (Iris regis-uzziae), צמח נדיר הדומה לאירוס ארץ-ישראלי המצוי בנגב ואנדמי לארץ ישראל. בשנת 1943 אסף טחב שהוגדר בשנת 1955 בשם Ephemerum sessile var. Kushniri. בשנת 1947 אסף בחרמון נימפית מהמין Polygonia c-album הייתה זו הפעם היחידה שנמפית זו נמצאה בחרמון, דובי בנימיני קבע את שמה העברי נימפית טוביה. בשנת 1959 פרסם אביו, שמעון קושניר, את הספר "בדמדומי בוקר", שאותו הקדיש לבנו, וב-1970 כתב את "האיריסים עודם פורחים", קורות לחימתם ונפילתם של הל"ה בהדגשת דמותו של טוביה. הסופרת דבורה עומר כתבה עליו ביוגרפיה לבני הנעורים בשם "סערה באביב" (1987). טוביה קושניר מונצח גם בשירה של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו גיורא", בשורה "טוביה מגדל עדיין איריסים שחורים ונדירים". לקריאה נוספת טוביה קושניר, מחקרי טבע ומכתבים, תל אביב: עם עובד, תש"ט 1949. מהדורה מתוקנת ומורחבת בעריכת מיכה לבנה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ג 1982. שמעון קושניר, בדמדומי בוקר, תל אביב: מכורה, תשי"ט. שמעון קושניר, האיריסים עודם פורחים, תל אביב: עם עובד, תש"ל 1970. (מהדורה ב: תשל"א 1971) (קורות לחימתם ונפילתם של הל"ה, בהדגשת דמותו של בנו טוביה קושניר) דבורה עומר, סערה באביב; איורים: אריה למדן, תל אביב: י. שרברק, תשמ"ז 1987. (ביוגרפיה של טוביה קושניר) קישורים חיצוניים סיפור חייו של טוביה קושניר באתר יזכור טוביה קושניר, באתר הפלמ"ח טוביה קושניר – אחד מל"ה באתר כלנית. מפרי עטו: Tuviah Kushnir, Heterochromatic polysomy in Gryllotalpa gryllotalpa L., Journal of Genetics 50,3 (February 1952), 361–383, באתר האקדמיה ההודית למדעים הערות שוליים קטגוריה:בוטנאים ישראלים קטגוריה:ארץ ישראל: חוקרי טבע קטגוריה:גנטיקאים ישראלים קטגוריה:אנטומולוגים ישראלים קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:כפר יחזקאל: אישים קטגוריה:חללי מחלקת הל"ה קטגוריה:חללי הפלמ"ח קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל טוביה קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1923 קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1948	2024-10-08T17:49:37
תע"ש	הפניה תעש מערכות	2017-03-08T18:15:13
רוברט בוייל	REDIRECT רוברט בויל	2004-10-19T16:15:49
בויל	קטגוריה:שמות משפחה	2024-04-18T20:10:54
בוייל	REDIRECT רוברט בויל	2004-10-19T16:17:11
הרמבן	REDIRECT רמב"ן	2006-02-25T20:55:36
בלוטה	בלוטה (באנגלית: Gland) היא איבר המעבד, מייצר ומפריש חומרים. בחלק מהמקרים חומרי ההפרשה הם חומרי פסולת. במקרים אחרים מפרישות הבלוטות הורמונים. ניתן להבדיל בין שני סוגי בלוטות: בלוטה אקסוקרינית (בלוטת הפרשה חיצונית): בלוטות המפרישות את תוצריהן אל פני שטח הגוף או אל איבר הנחשב חיצוני לגוף (לדוגמה הקיבה). בלוטות הזיעה, למשל, הן בלוטות אקסוקריניות. בלוטה אנדוקרינית (בלוטת הפרשה פנימית): בלוטה שמייצרת הורמונים ומפרישה אותם ישירות אל מחזור הדם, שלא דרך צינור. בלוטות הפרשה פנימית הן מנגנון בקרה עדין שהפרעות בו אינן נדירות (כגון ייצור יתר או ייצור חסר). שמאל\|ממוזער\|200px\|בלוטת התריס מרכיבי המערכת האנדוקרינית היפותלמוס (תת רמה שבמוח הביניים) – הוא השולט במערכת האנדוקרינית – מערכת התקשורת הבינתאית ולכן שולט על ייצור ההורמונים. בלוטת יותרת המוח – היפופיזה; היא המפקחת על שאר הבלוטות. בלוטת התריס – תירואיד (ידועה גם כ"בלוטת המגן"); היא המפקחת על קצב חילוף החומרים ועל קצב הלב. בלוטת מצד התריס – פאראתירואיד (ידועה גם כ"יתרת בלוטת התריס") המשובצת בבלוטת התריס; היא מווסתת את כמויות הסידן והזרחן ומאזנות את הקלציטונין. בלוטות יותרת הכליה – אדרנל; הן מאיצות את פעולת הלב, משפיעות על ייצור זרע או ביוץ וּוסת ועל גדילת שיער הגוף, משככת דלקות, מפקחת על השימוש בשומנים, בחלבונים, בפחמימות ובמינרלים, וכן משמרת את נפח ולחץ הדם ומווסתת את כמות הנתרן בשתן. הלבלב – ממוקם בקרבת בלוטות יותרת הכליה; מפריש אינסולין. בלוטת האצטרובל – מצויה בעומק המוח; מווסתת את הקצב היומי של שינה וערנות. התימוס – נמצא בבית החזה; פועל בעיקר בגיל הילדות להזנת חלקים ממערכת החיסון. בלוטות המין (גונדות): שחלות (בנקבות) ואשכים (בזכרים) – נמצאות במערכת הרבייה; מעבר לרבייה הם עוזרים להתפתחות נורמלית של האדם. אוסף בלוטות ההפרשה הפנימית בגוף נקרא המערכת האנדוקרינית. הענף ברפואה החוקר את הבלוטות ומחלותיהן הוא האנדוקרינולוגיה. מחלות אנדוקריניות רבות גורמות להפרעות גדילה (ננסות, השמנת יתר וכדומה). קישורים חיצוניים * קטגוריה:אנטומיה	2024-06-04T18:42:43
בלוטות	REDIRECT בלוטה	2004-10-19T16:22:26
מסכת ברכות	שמאל\|ממוזער\|200px\|הדף הראשון במסכת ברכות בתלמוד הבבלי מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה מבין המסכתות שבששת סדרי המשנה, ובפרט המסכת הראשונה שבסדר זרעים, ובעקבות כך גם הראשונה בתלמוד. המסכת עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, ברכות הנהנין, זימון, ברכת המזון, ברכות הראייה ושאר הברכות. אורכה מסכת ברכות מכילה 9 פרקים, ובהם 57 משניות. בתלמוד הבבלי המסכת מכילה 63 דפים (ובתלמוד הירושלמי היא מכילה 68 דפים). במסכת ברכות יש כ-73,000 מילים, כארבע חמישיות מבבא בתרא שבה יש כ-89,000 מילים, וכשני שלישים ממסכת שבת (המסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי מבחינת מספר המילים) שבה כ-118,000 מילים. בקרב לומדים נפוצה הדעה שמסכת זו היא הארוכה ביותר בתלמוד, בשל דפיה הרחבים והעמוסים, אך מיתוס זה אינו נכון, כאמור. מיקומה וחשיבותה של המסכת בסדר זרעים לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, מכיוון שסדר זרעים עוסק בעבודת האדמה המניבה את מזונותיו של האדם, ומכיוון שכל מי שאוכל חייב לברך לפני האכילה, ראוי היה להקדים בתחילת הסדר את המסכת העוסקת בברכות בכלל ובברכות הנהנין למיניהם בפרט. בתלמוד הבבלי שהתחבר בימי הגלות, חיברו האמוראים את הגמרא על סדר זרעים רק למסכת ברכות, באשר יתר הנושאים שבסדר זרעים אינם נוגעים להלכה כשישראל נמצאים בגלותכמו כן לא התחבר תלמוד בבלי על סדר טהרות מלבד מסכת נידה, אך על סדר קדשים אפילו שהוא לא נוגע להלכה התחבר תלמוד בבלי. סיבה לדבר ניתנה ברש"י בבא מציעא קיד, ב וכדי שיוכלו להספיק ללמוד בדברים הנוגעים למעשה לא חיברו רבינא ורב אשי את התלמוד בבלי בדברים אלו שאינם נוגעים הלכה למעשה. מסכת ברכות היא הראשונה מבין שלושים וחמש מסכתות שחיברו רבינא ורב אשי עליהם את התלמודכך הספירה לפי הרמב"ם, אבל באמת יש בידינו 37 מסכתות ומה שהרמב"ם מנה 35 זה מכיוון שכל הבבות [בבא קמא ,מציעא ובתרא] היוו בעבר מסכת אחת, מסכת נזיקין, והיא נחשבת כאחת לדעת הרמב"ם. יש מקורות שטוענים שיש 36 מסכתות ומתרצים שהגמרא על מסכת תמיד סדרוהו אחרי רב אשי לכן יוצא 36. חשיבותה של מסכת ברכות כבר בתקופה הקדומה ניכרת ממיקומה. הופעתה של המסכת בסדר זרעים נובעת מכך שהיא עוסקת בענייני יום יום או מעיסוקה בברכות הפירות, אולם מיקומה בראש הסדר עשוי להפתיע שכן היא איננה המסכת בעלת מספר הפרקים הרב ביותר (לברכות 9 פרקים, לתרומות 11 ולשביעית 10) וממילא סדר זרעים, בניגוד לשאר הסדרים, אינו מסודר לפי מספר פרקים. חשיבותה ניכרת גם מכך שלמסכת זו, בניגוד לשאר סדר זרעים, יש תלמוד בבלי (בדומה לנידה בסדר טהרות), וזו המסכת היחידה שאינה מ׳תלתא סדרי׳ (מועד, נשים, נזיקין) שיש עליה שני התלמודים לכל ארכה. תוכן המסכת למסכת ברכות שלשה חלקים המשקפים את חלקי הליטורגיה היומית: קריאת שמע, תפילה וברכות סעודה. המשותף להם הוא שהם מקיפים את היום בבוקר ובערב.בעבר אכלו רק שתי סעודות ביום, וזה הייחוד של שלוש סעודות בשבת. חיבורם יחד מתואר במפורש בדברי ר׳ מאיר בסוף המסכת בתוספתא: "אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום: קורא את שמע מברך לפניה ולאחריה; אוכל את פתו מברך לפניה ולאחריה; מתפלל שלש פעמים של שמונה עשרה". הפרק התשיעי אינו אלא נספח, העוסק בברכות מזדמנות, שאינן חלק מהליטורגיה הקבועה.למבנה זה של פרקים נספחים בסופי מסכתות השוו פסחים פרק י ויומא פרק ח וראו משה וייס, "פרקים נספחים". האופי המחושב והדווקני של מבנה זה מוכח מכך שהמשנה משווה במפורש בין חלקיה השונים: בין קריאת שמע (שאינה אלא עדות) לתפילה (שהיא עמידה לפני מלך, ולכן דורשת תנאים מיוחדים),ראו ברכות פרק ב משנה ד; וכן ברכות פרק ג משנה א ובין תפילה לבין ברכה.כך למשל בפרק ט משנה ד הרמב"ם, בהקדמה לפירושו למשנה, וכן המאירי בפתיחתו למסכת, כתבו כי הסיבה שהמסכת היא הפותחת את המשנה והתלמוד, היא מכיוון שהיא כוללת את הבסיס ליהדות: ייחוד השם (קריאת שמע), תפילה וברכות. לפי המסורת, נוסח הברכות חובר על ידי אנשי כנסת הגדולה בתחילת תקופת בית שני, אך לא הייתה זו קביעה סופית של הנוסח; ברכות רבות חוברו גם לאחר חורבן בית שני, ואף בתקופות מאוחרות יותר. פרקי המסכת מֵאֵימָתַי (חמש משניות) - קריאת שמע, זמנה וברכותיה. הָיָה קוֹרֵא (שמונה משניות) - אופן קריאת שמע, דין קריאת שמע לחתן ומעשי רבן גמליאל. מִי שֶׁמֵּתוֹ (שש משניות) - הפטורים מקריאת שמע והאסורים בה. תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (שבע משניות) - זמני התפילות, תפילת שמונה עשרה, דיני תפילת הולכי דרכים ותפילת מוסף. אֵין עוֹמְדִין (חמש משניות) - דיני ברכות תפילת שמונה עשרה וטעות בתפילה. כֵּיצַד מְבָרְכִין (שמונה משניות) - ברכות הנהנין על אוכלים ומשקים. שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (חמש משניות) - דיני זימון וברכת המזון. אֵלּוּ דְּבָרִים (שמונה משניות) - מחלוקות בית שמאי ובית הלל בדיני סעודה. הָרוֹאֶה (חמש משניות) - ברכות השבח, בתלמוד הבבלי מופיעים פירושי חלומות. בסך הכל במסכת 57 משניות מנין ז"ן. פרק הרואה בפרק התשיעי של מסכת ברכות, פרק הרואה, מרוכזות ההלכות הנוגעות לברכות שאינן קשורות לתפילה או לברכות הנהנין. מספר ברכות מופיעות במשנה ובתוספתא המקבילה לפרק וברכות נוספות מוזכרות בברייתות בתלמוד. בין הברכות השונות המוזכרות: ברכת שהחיינו: ברכה שאדם מברך על דבר טוב שקרה לו כגון קניית בגד חדש. ברכת הטוב והמטיב: ברכה שאדם מברך על דבר שטוב לו אך טוב גם לאחרים. ברכה על הברק - "עושה מעשה בראשית". ברכה על הרעם - "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ברכה על הקשת - "זוכר הברית, הנאמן בבריתו והקיים במאמרו". הברית שבברכה זו היא הברית שנכרתה בין האל לבין נח שלא יהיה מבול נוסף. ברכה על ראיית מלך - כאשר המלך אינו יהודי מברכים "שנתן מכבודו לבשר ודם" וכאשר המלך יהודי - "שחלק מכבודו ליראיו". ברכה על אנשים לא רגילים או חיות מוזרות - "ברכת משנה הבריות". אדם שפוגש את חברו לראשונה לאחר זמן רב - "מחיה המתים". ברכה על הים הגדול - "שעשה את הים הגדול". ברכה על בשורות רעות - "ברוך דיין האמת". בתלמוד הבבלי מובא בפרק זה דיון אגדי נרחב על משמעות החלומות וההתמודדות עם חלומות רעים. עדי נוסח וכתבי יד מסכת ברכות זכתה כנראה לפופולריות רבה במשך הדורות ככל הנראה בגלל שעוסקת בהלכות הנצרכות כל יום, ולכן נמצאו הרבה יותר עדי נוסח שלה, גם בתלמוד בבלי וגם בתלמוד הירושלמי. מספר הטפסים של קטעים מתוך המסכת שנמצאו בגניזה הקהירית גדולה בהרבה ממה שנמצא במסכתות אחרות, הן בבבלי והן בירושלמי. כמו כן, נוסח מסכת ברכות בבלי הוא מבין המסובכים שבמסכתות התלמוד. כל מי שניסה לעשות סדר בממצא שבין עדי הנוסח של המסכת גילה תמונה מסובכת ומסורבלת. לרוב חלקי המסכת יש חמישה עדי נוסח "שלמים", ועוד קטעי גניזה רבים שקשה מאוד לסדרם לפי ענפי נוסח. חילופי הנוסח במסכת מפליגים יותר ממה שמצוי במסכתות אחרות, ולא פועלים לפי סדר קבוע. גם מי שחילק את העדים לענפי נוסח, הדגיש שמדובר בחלוקה "סטטיסטית", כלומר, שעד פלוני הולך יותר פעמים עם עד אלמוני מאשר עם עד פלמוני, אך עדיין הוא עשוי להתאים פעמים רבות דווקא לפלמוני. הרבה פעמים היחסים בין עדים "קרובים" של מסכת ברכות דומים ליחסים בין עדים "רחוקים" של מסכתות אחרות. פרשני מסכת ברכות על המשניות (ברכות) פירוש המשניות להרמב"ם - לרבי משה בן מימון. פירוש רע"ב - לרבי עובדיה מברטנורא. תוספות יום טוב - לרבי יום-טוב ליפמן הלר. תפארת ישראל - לרבי ישראל ליפשיץ. הלכתא גבירתא - לרבי ישראל ליפשיץ. מלאכת שלמה - לרבי שלמה העדני. ראשונים על תלמוד בבלי (ברכות) פירוש רש"י - לרבי שלמה בן רבי יצחק ירחי. תוספות - לבעלי התוספות. פירוש רבינו חננאל לרבינו חננאל בן חושיאל. פירוש רב ניסים גאון - לרבי ניסים בר יעקב. ספר מרדכי - לרבי מרדכי בר הלל אשכנזי. ספר רבינו אשר (רא"ש) - לרבי אשר בן יחיאל. הלכות רב אלפס (רי"ף) - לרבי יצחק בר יעקב אלפסי. רבינו יונה (על הרי"ף) לרבי יונה גירונדי. המאור הקטן - לרבי זרחיה הלוי מגירונה (רז"ה). מלחמות ה' (השגות על רז"ה) לרבי משה בן נחמן (רמב"ן). חידושי הרמב"ן - לרבי משה בן נחמן. חידושי הרשב"א - לרבי שלמה בן אדרת. חידושי הריטב"א - לרבי יום טוב בן אברהם אשבילי. בית הבחירה - לרבי מנחם המאירי. תוספות הרא"ש - לרבי אשר בן יחיאל. שיטה מקובצת (אספת זקנים) - לרבי בצלאל אשכנזי. אחרונים על תלמוד בבלי (ברכות) פני יהושע - לרבי יעקב יהושע פולק. ציון לנפש חיה (צל"ח) - לרבי יחזקאל לנדא. חדושי הלכות ואגדות מהרש"א - לרבי שמואל אליעזר הלוי איידלס. חכמת שלמה (מהרש"ל) - לרבי שלמה לוריא. ציוני מסורת הש"ס, עין משפט ונר מצווה - לרבי יהושע בועז. חידושי וביאורי הגר"א - להגאון מווילנה. הגהות הב"ח - לרבי יואל סירקש מחבר פירוש בית חדש (ב"ח). הגהות וחידושי הרש"ש - לרבי שמואל שְׂטְרָאשׁוּן. גיליון הש"ס - לרבי עקיבא איגר. שמן רוקח - לרבי אלעזר לעוו. בית יחזקאל - לרבי יחזקאל סרנא. שלטי הגבורים (על הרי"ף והמרדכי) לרבי יהושע בועז. דברי חמודות (על הרא"ש) לרבי יום-טוב ליפמן הלר. מעדני יום טוב (על הרא"ש) לרבי יום-טוב ליפמן הלר. טוב ראייה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. על תלמוד ירושלמי (ברכות) פירוש פני משה - לרבי משה מרגלית. הגהות הגר"א - להגאון מווילנה. נר מערבי (כולל מסורת הש"ס, עין משפט ונר מצווה) לרבי יוסף שאול נתנזון. גיליון אפרים - לרבי אפרים דב הכהן לאפ אבד"ק וורז'בלובה. שערי ירושלמי - לרבי דוברוש אשכנזי אבד"ק לובלין. זהב הארץ - לרבי דוב הלוי מלאכי. על אגדות הש"ס (ברכות) עין יעקב (הכותב) - לרבי יעקב בן שלמה אבן חביב. עיון יעקב - לרבי יעקב ריישר. עץ יוסף (הליכות חינוך) - לרבי חנוך זונדל בן יוסף. ענף יוסף (פורת יוסף) - לרבי חנוך זונדל בן יוסף. יד יוסף (מראה מקומות) - לרבי חנוך זונדל בן יוסף. מאור עיניים (הריא"ף) - לרבי יאשיהו בן יוסף פינטו. אגדות מהרש"א -לרבי שמואל אליעזר הלוי איידלס. אהבת איתן - לרבי אברהם משכיל לאיתן. עין איה - לרב אברהם יצחק הכהן קוק. על תוספתא (ברכות) מנחת בכורים - לרבי שמואל אביגדור תּוֹסְפָאָה. מצפה שמואל - לרבי שמואל אביגדור תּוֹסְפָאָה. חסדי דוד - לרבי דוד פארדו. הגהות הגר"א - להגאון מווילנה. ספרי ביאורים ללימוד קל (ברכות) משניות מבוארות (קהתי) - לרב פינחס קהתי. תלמוד שטיינזלץ - לרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). מהדורת שוטנשטיין - הוצאת ארטסקרול. שס המאור -מהדורת ושננתם. קישורים חיצוניים תלמוד בבלי, מסכת ברכות, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית סוגיית הפתיחה של מסכת ברכות, טקסט ודיון באתר "פשיטא" הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * ברכות קטגוריה:תפילות ביהדות	2024-09-04T12:35:59
מסכת דמאי	מסכת דְּמַאי היא המסכת השלישית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון בשישה סדרי משנה. כמרבית המסכתות בסדר זה, היא מופיעה במשנה ולא נכתב עליה בתלמוד הבבלי, מכיין שהיא מצווה השייכת לא"י. אלא רק בתלמוד הירושלמי ובתוספתא. המסכת מפרטת את הלכות דמאי - הן ההלכות הקשורות להפרשת תרומות ומעשרות מגידולי הארץ, במקרים שבהם הפירות התקבלו מעם הארץ, אשר אין ביטחון שהקפיד להפריש מעשר מפירותיו. דמאי היא תקנה מיוחדת שתיקן יוחנן כהן גדול על מנת להסדיר את האופן שבו מתייחסים לתבואה זו. הביטוי 'דמאי' מקורו בארמית, ופירושו: "של מה היא". פירושו המילולי של הביטוי "דמאי" הוא דא = זה, מאי = מהו. הכוונה לפירות שהתקבלו מעם הארץ, מה הוא דינם. תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות מכונה בלשון חכמים טבל, ותבואה שכבר הופרשו ממנה מכונה תבואה מתוקנת. כאשר קונים או מקבלים פירות ותבואה מעם הארץ, שאינו בר-סמכא בעניין המעשרות - התבואה מכונה 'דמאי', כיוון שאין אנו יודעים 'של מה היא', אם אלו פירות של טבל או שהם מתוקנים, ודינם מותאם למצב, מין פתרון ביניים. תוכן המסכת פרטי ההלכות במסכת עונים באופן מדוקדק על השאלה - עד כמה ניתן לסמוך על מי שהוא עם-הארץ בעניין תרומות ומעשרות. הרקע החברתי לשאלה זו הוא הריבוד החברתי אצל היהודים בתקופת חז"ל. חכמי ההלכה בידלו את עצמם ממי שאינו שומר על הכללים עד תומם, והגדירו זאת בגדרים חברתיים. מי שהיה שומר את כללי ההלכה לפרטיהם, כולל ההקפדה על אכילת תבואה בטהרה - היה נקרא 'חבר' . אלו שלא הקפידו על הלכות הטהרה והלכות המעשרות כונו 'עם-הארץ'. עם זאת, עם הארץ היה נאמן על הפרשת "תרומה גדולה". מעמד ביניים היה לאלו שהיו נאמנים בעניין תרומות ומעשרות, אך לא הקפידו על טהרה, וכל אחד מהם נקרא 'נאמן'. על אף הבידול החברתי, היו בין הקבוצות קשרים מסחריים ואף קשרי משפחה. מסכת 'דמאי' מכוונת את תלמידי החכמים, כיצד להתנהג באותן סיטואציות, שבהן הם באים במגע עם עם-הארץ. מבחינה זו, כשם שמסכת דמאי עוסקת ביחסים אלו בענייני תרומות ומעשרות, כך גם עיסוקה של מסכת זבים - בענייני טומאה וטהרה, שכן עם הארץ נחשב כטמא בטומאת זב. עם כל זאת, המגמה הכללית של חכמים במסכת היא להקל במקרה של דמאי. המסכת פותחת במילים 'הקלין שבדמאי', ומפרטת את המינים שבהם אין חשש תרומות ומעשרות, גם כשלוקחים מעם-הארץ. בכלל, הפרק הראשון כולו עוסק בעניינים שבהם ניתן להקל בדמאי. למשל, מובאת ההלכה שבשבת ניתן לשאול את עם-הארץ לגבי התבואה שלו, והוא הופך לנאמן ליום אחד. עניינים נוספים הנידונים במסכת: נאמנותם של בעלי חנויות, הפקדת תבואה אצל מי שאינו נאמן (פרק ג'), שליח שאינו נאמן (פרק ד'), שותפות עסקית עם עם-הארץ (פרק ו) והתנאים להפוך להיות נאמן וחבר (פרק ב') במשנה מופיע המושג הקדום מונופול (אזכור מוקדם יותר מופיע בטקסט פוליטיקה של אריסטו): . מיקומה של המסכת בסדר זרעים לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, הסיבה לכך שמסכת זו סודרה לאחר מסכת פאה היא משום הזכות שיש לעניים להשתמש בדמאי, כמו שאמרו: "מאכילים את העניים דמאי". פרקי המסכת הַקַּלִּין (ארבע משניות) - פירות הפטורים מדמאי וקולות בדין דמאי. וְאֵלּוּ דְּבָרִים (חמש משניות) - החייבים בדמאי ומי נחשב "חבר" ו"נאמן". מַאֲכִילִין (שש משניות) - נתינת פירות דמאי לאחר. הַלּוֹקֵחַ (פירות) (שבע משניות) - מקרים בהם מותר לאכול דמאי. הַלּוֹקֵחַ (מן הנחתום) (אחת עשרה משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ממקורות שונים. הַמְּקַבֵּל (שתים עשרה משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות על ידי שותפים. הַמַּזְמִין (שמונה משניות) - הפרשת תרומות ומעשרות שלא באופן הרגיל. בסה"כ במסכת 53 משניות. פרשני מסכת דמאי על המשניות (דמאי) פירוש המשניות להרמב"ם - לרבי משה בן מימון. פירוש רע"ב - לרבי עובדיה מברטנורא. תוספות יום טוב - לרבי יום-טוב ליפמן הלר. תפארת ישראל - לרבי ישראל ליפשיץ. הלכתא גבירתא - לרבי ישראל ליפשיץ. מלאכת שלמה - לרבי שלמה העדני. פירוש רבינו יצחק בן מלכי צדק סימפונטי. פירוש הרא"ש- לרבינו אשר. פירוש רבינו שמשון- לר"ש משאנץ. על תלמוד ירושלמי (דמאי) על תוספתא (דמאי) קישורים חיצוניים הערות שוליים דמאי	2023-09-05T02:52:27
מסכת כלאיים	ממוזער\|מתוך פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כלאים, פרק ז' משנה א' מַסֶּכֶת כִּלְאַיִם היא המסכת הרביעית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון מבין שישה סדרי משנה. כמרבית המסכתות בסדר זה, היא מופיעה במשנה, בתלמוד הירושלמי ובתוספתא בלבד, ולא ידוע על תלמוד בבלי עליה. המסכת עוסקת בדיני "כלאיים", המבוססים בעיקר על הפסוק: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", ועוסקת באופן האיסור, דיני הזרעים, וכו'. המסכת עוסקת, בין היתר, בסוגי הכלאיים הבאים: כלאי זרעים: זריעת ירקות, דגנים, קטניות זה עם זה בערבוב, או בתוך כרם. כלאי אילן: הרכבת רוכב מסוג אחד של אילן על כנה מסוג אחר של אילן. כלאי בהמה: הכלאת שני מיני בעלי חיים. כמו כן, איסור חרישה בשור וחמור יחדיו. כלאי בגדים: עירוב צמר ופשתן בבגד אחד (ידוע גם בשם שעטנז). מיקומה של המסכת בסדר זרעים לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, סודרה מסכת כלאיים לאחר מסכת דמאי לפי סדר הופעתם בכתוב. שכן קודם נאמר: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר" ורק בהמשך הפרשה מופיעים מצוות כלאיים: "אֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". פרקי המסכת הָחִטִּים (תשע משניות). - דוגמאות למינים שונים ודומים באיסור כלאים. כָּל סְאָה (אחת עשרה משניות). - מניעת כלאים בהכנות לזריעה והיכר בשדות מעורבים ממינים שונים. עֲרוּגָה (שבע משניות). - הרחקות והיכר בשדות המעורבים במינים שונים. קָרַחַת (תשע משניות). - אופני הזריעה המותרים בכרם. כֶּרֶם שֶׁחָרַב (שמונה משניות). - אופני הזריעה המותרים וקידוש הזריעה האסורה. אֵיזֶהוּ עָרִיס (תשע משניות). - דיני גפנים המודלים על גדר וכדומה. הַמַּבְרִיךְ (שמונה משניות). - אופנים בהם הזריעה בכרם אינה מתקדשת. כִּלְאֵי הַכֶּרֶם (שש משניות). - כלאי בהמה. אֵין אָסוּר (עשר משניות). - כלאי בגדים. בסה"כ במסכת 77 משניות. פרשני מסכת כלאיים על המשניות (כלאיים) פירוש המשניות להרמב"ם - לרבי משה בן מימון. פירוש רע"ב - לרבי עובדיה מברטנורא. תוספות יום טוב - לרבי יום-טוב ליפמן הלר. תפארת ישראל - לרבי ישראל ליפשיץ. הלכתא גבירתא - לרבי ישראל ליפשיץ. מלאכת שלמה - לרבי שלמה העדני. פירוש רבינו יצחק בן מלכי צדק סימפונטי. פירוש הרא"ש- לרבינו אשר. פירוש רבינו שמשון- לר"ש משאנץ. על תלמוד ירושלמי (כלאיים) על תוספתא (כלאיים) קישורים חיצוניים הערות שוליים כלאיים קטגוריה:כלאיים ביהדות	2023-09-05T03:21:48
אפריקאנס	אפריקאנס (Afrikaans) היא אחת השפות הרשמיות בדרום אפריקה ומשמשת בעיקר את האפריקאנרים (לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי) והצבעוניים (בני תערובת, צאצאי מתיישבים לבנים ובני שבטים אפריקאים וגזעים אחרים, כגון צאצאי מלזים שהובאו לדרום אפריקה). גם בנמיביה הסמוכה תפוצה נרחבת לשפה. האפריקאנס התפתחה מההולנדית של המאה ה-17 אשר אליה השתרבבו מילים אנגליות, צרפתיות, אפריקניות ואפילו אסיאתיות. השפה שייכת למשפחת השפות ה"גרמאניות מערביות" ומזכירה מאוד הולנדית, ואף נחשבה לדיאלקט הולנדי ("הולנדית קייפ" או "הולנדית אפריקאית") עד תחילת המאה ה-20, אך בשנת 1925 זכתה להכרה כשפה בפני עצמה. אחד החלוצים בהפיכתה של האפריקאנס לשפה רשמית היה קורנליוס יאקובוס לאנגנהובן (1873–1932). בשנות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נחשבה האפריקאנס לשפת השלטון הלבן, וניסיונות מפלגת השלטון להנחילה כשפת לימוד בבתי הספר ה"שחורים" נתקלו בהתנגדות עזה וגרמו לפרוץ מהומות ברחבי המדינה. האנגלית, שהייתה השפה הרשמית השנייה בצד האפריקאנס בימי השלטון הלבן, נחשבה מקובלת יותר על השחורים בדרום אפריקה כשפה המקשרת בין בני הקבוצות האתניות השונות, בהיותה שפה אוניברסלית יותר ובעיקר שפתה של האופוזיציה הליברלית למפלגת השלטון. עם סיומו של משטר האפרטהייד ובחירתו של נלסון מנדלה כנשיא השחור הראשון בשנת 1994, הייתה האפריקאנס לאחת מ-11 שפות רשמיות שוות מעמד במדינה, אך משיקולים פרקטיים הוחלט שהשפה האנגלית תקבל קדימות בכל הכיתובים הרשמיים. בנמיביה שימשה האפריקאנס כשפה רשמית (בצד הגרמנית) עד הכרזת עצמאותה בשנת 1990. קישורים חיצוניים מילון הגייה אפריקאנס-אנגלית-עברית * קטגוריה:שפות פרנקוניות תחתיות קטגוריה:הולנדית קטגוריה:דרום אפריקה: תרבות קטגוריה:שפות	2023-04-02T03:52:12
מסכת שביעית	שמאל\|ממוזער\|220px\|פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, בו מצוטטים חלקים מהתלמוד הירושלמי למסכת מַסֶּכֶת שְֹבִיעִית היא המסכת החמישית בסדר זרעים, שהוא הסדר הראשון בשישה סדרי משנה. מסכת זו מכילה עשרה פרקים ו-89 משניות. במסכת מפורטות הלכות דיני השמיטה בשנה השביעית, שהיא מצווה האוסרת את עבודת הקרקע במשך אותה שנה (שמיטת קרקעות) ומבטלת את כל החובות שעוד לא נפרעו (שמיטת כספים). שנת שמיטה חלה כל שבע שנים. . על מסכת זו אין תלמוד בבלי, אלא תלמוד ירושלמי ותוספתא בלבד. דינים המפורטים במסכת המסכת מסודרת לפי סדר כרונולוגי, ומתחילה בדיני השנה השישית המכונים תוספת שביעית. דינים אלו כוללים איסור חרישה ועיבוד הקרקע בזמנים משתנים לפני השנה השביעית. דינים אלו נקבעו מכיוון שלעיבוד הקרקע לוקח זמן להשפיע, מה שגורם לכך שלעיתים גם פעולה חקלאית שמבוצעת בשנה השישית משפיעה בפועל בעיקר על השנה השביעית. מיד לאחר דינים אלו מגדירה המשנה מהו "שדה אילן" (מטע). הסיבה להגדרת מהות המטע היא שדבר זה קובע רבות לעניין הלכות שביעית בהן יש הבדל בין טיפול בשדה לבין טיפול במטע. בנוסף במסכת מופיע החובה לנהוג קדושה בפירות שגדלו בשנה השביעית, איסור ספיחין: פירות שהחלו לגדול לראשונה בשנה השביעית, וכן דין שמיטת כספים ופרוזבול, המבטלים את כל החובות שאנשים חבים איש לרעהו בסוף כל שנת שמיטה. מיקומה של המסכת בסדר זרעים לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, היה נכון שאחרי מסכת כלאיים תופיע מסכת ערלה (שכן זו סדר הופעת המצוות בתורה בפרשת קדושים: מצוות כלאיים מופיעה ב ואילו מצוות ערלה מופיעה ב), אך מכיוון שהערלה היא לא מהמצוות שאדם חייב לעשותם (שכן כל עוד לא נטע - לא התחייב בערלה) ואילו השביעית כן, סודרה מסכת שביעית אחרי מסכת כלאיים. סיבה אחרת שמזכיר הרמב"ם, היא שלשביעית יוחדה פרשה מיוחדת "ולפיכך הקדים לדבר בשמיטה". פרקי המסכת עַד אֵימָתַי (חורשין בשדה האילן) (שמונה משניות). עַד אֵימָתַי (חורשים בשדה הלבן) (עשר משניות). מֵאֵימָתַי (עשר משניות). בָּרִאשׁוֹנָה (עשר משניות). בְּנוֹת שׁוּחַ (תשע משניות). שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת (שש משניות). כְּלָל גָּדוֹל (שבע משניות). כְּלָל גָּדוֹל (אחת עשרה משניות). הַפֵּיגָם (תשע משניות). שְׁבִיעִית (תשע משניות). בסה"כ במסכת 89 משניות. קישורים חיצוניים מסכת שביעית באתר ספריא, עם פרושים. הערות שוליים שביעית קטגוריה:שמיטה ויובל	2022-07-26T07:31:46
תוצר מקומי גולמי	ממוזער\|הכלכלות הגדולות בעולם לפי תמ"ג, 2018 שמאל\|ממוזער\|450px\|מפת התמ"ג הנומינלי של מדינות העולם על פי נתוני הבנק העולמי, 2014 תוצר מקומי גולמי (תמ"ג; באנגלית: gross domestic product – GDP) הוא מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים (לרוב מדובר במדינה) במהלך תקופה נתונה (לרוב מדובר על שנה), לפני הפחתת הבלאי. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף. המונח שונה מתוצר לאומי גולמי (תל"ג) בכך שהוא מוציא מכלל החישובים העברות כספים בין מדינות, כך שהחישוב כולל למעשה את התוצר שנוצר בתוך מדינה מסוימת ולא את התוצר שנתקבל בה. התמ"ג הוא אחד המדדים המשמשים להערכת חוסנו הכלכלי של האזור הנבדק. יחד עם זאת, התמ"ג אינו משקף בהכרח את רמת ההתפתחות הכלכלית היחסית של המדינה, משום שהוא איננו מתחשב בשאלת פיזור התוצר הנמדד בין כמה תחומים, בשאלת מהות המוצר הנמדד או בשאלת ריכוזיות הרווח מהמוצר בכלל הכלכלה במדינה. לדוגמה, מדינה בעלת כלכלה המבוססת ברובה המוחלט על ייצור נפט עשויה להציג תמ"ג גבוה מאוד אך אין בכך להעיד בהכרח על חוסנו הכלכלי של המשק באותה מדינה או על כך שהמשק כולו נהנה משגשוג ופיתוח ולא רק קבוצה קטנה של משקיעים או בעלי-עניין. יש להבחין בין "תמ"ג נומינלי", השימושי יותר בהשוואה לכלכלות לאומיות בשוק הבינלאומי אך אינו משקף הבדלים ביוקר המחיה ובשיעורי האינפלציה של המדינות, לבין "תמ"ג שווי כוח הקנייה" (PPP), שעשוי להיות שימושי יותר בהשוואת רמת החיים בין מדינות. ניתן לחלק את התמ"ג הכולל לתרומה של כל ענף או מגזר במשק. היחס בין התמ"ג לכלל אוכלוסיית האזור הוא התמ"ג לנפש (נקרא גם רמת החיים הממוצעת). על בסיס התמ"ג נבנה מדד תמ"ג לנפש המותאם לכח קניה במדינה. מדד זה לוקח בחשבון שני משתנים נוספים: גודל האוכלוסייה במדינה, ורמת המחירים במדינה. באמצעות התמ"ג לנפש מעריכים את רמת החיים במדינה. על פי נתוני קרן המטבע הבין-לאומית, סכום התמ"ג של כלל מדינות העולם עמד בשנת 2014 על 77.27 טריליוני דולרים, ועשר המדינות המובילות ייצרו 65.18% ממנו. לעומת זאת, על פי נתוני הבנק העולמי (לפי כוח קנייה), עמד התמ"ג של כלל מדינות העולם בשנת 2014 על 108 טריליוני PPP, ועשר המדינות המובילות ייצרו 60% ממנו. התמ"ג מניח שכל מה שמיוצר הוא על פי הגדרה בגדר "טובין" (goods). בחישוב אין הבחנה בין עלויות לרווחים, בין פעילויות יצרניות לפעילות שאינה יצרנית או פעילות הפוגעת במשאבי טבע מתכלים. היסטוריה פיתוח המושג, תמ"ג, נעשה לראשונה על ידי הכלכלן סיימון קוזנץ. קוזנץ השתמש לראשונה במונח בדוח שכתב עבור הקונגרס האמריקאי - "הכנסות לאומיות 1929-1932". הדוח נכתב בשעה שהכלכלה האמריקאית צנחה אל השפל הגדול וקובעי מדיניות חיפשו כלים להתמודד עם המצב ולקבל החלטות. בתחילתו של הדו"ח, הזהיר קוזנץ מפני שימוש בתל"ג כמדד לבחינה לשגשוג. התמ"ג לתפיסתו של קוזנץ לא יועד להיות אמת מידה לביצועים הכלכליים או לרווחה ושגשוג וכי יש צורך במדדים טובים ומקיפים יותר כדי להעריך את כלכלת המשק הלאומי. אולם, לאחר ועידת ברטון וודס בשנת 1944, התמ"ג הפך לכלי העיקרי למדידת החוסן כלכלי של מדינה. עד אז תוצר לאומי גולמי היה האומדן המועדף. לאורך ההיסטוריה הקדם מודרנית, שני המשתנים שהשפיעו על התמ"ג היו כמות העובדים במשק - שגדלה בהתאם לגודל האוכלוסייה, וכמות ההון במשק - שמאפשרת להשקיע בתשתיות ובציוד למשל. בתקופה המודרנית נכנס גורם דומיננטי שלישי והוא הטכנולוגיה, שיכולה לשבור את המשוואה ולגרום לצמיחה גם בלי שינוי בכמות העובדים וההון. למעשה, כל שיפור בתמ"ג שאינו ניתן להסבר על ידי שינויים במספר העובדים ובכמות ההון נחשב בניתוחים הכלכליים כשיפור טכנולוגי. חישוב התמ"ג שמאל\|ממוזער\|250px\|גרף המייצג את תמ"ג שווי כוח הקניה של עשר הכלכלות החזקות בעולם בשנים 1998–2008, על פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית ממוזער\|250px\|שמאל\|גרף המייצג את תמ"ג שווי כוח הקניה של עשר הכלכלות החזקות בעולם בשנים 2006–2016, על פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית בחישוב תמ"ג ישנם המבחינים בין חישוב תמ"ג נומינלי (או תמ"ג כסף), המתייחס לערכי כסף שהוצאו בתקופה מסוימת; ותמ"ג ריאלי (או תמ"ג לפי "מחירים קבועים") הכולל התאמה לאינפלציה באותה שנה. משוואת החישוב המקובלת לתמ"ג היא: תמ"ג = צריכה + השקעות + יצוא - ייבוא 250px\|ממוזער\|תרשים תמ"ג של עשר הכלכלות החזקות בעולם לשנת 2016, (ערך בטריליוני דולרים) כלכלנים, החל משנות ה-50 של המאה ה-20, מעדיפים לעיתים קרובות לפצל את הצריכה הכוללת לצריכה פרטית ולצריכה ציבורית (כלומר, ממשלתית). ההנחה שביסוד הפיצול היא שמוקד תשומת הלב של כלכלנים ושל המדיניות הכלכלית צריך להיות בשינוי או השפעה על הצריכה הפרטית, כשהצריכה הממשלתית נחשבת ממריץ "חיצוני" לכלכלה הלאומית. מכאן נובעת הנוסחה התקנית המתוקנת הבאה: תמ"ג = צריכה פרטית + השקעות + הוצאות הממשלה + יצוא -ייבוא צריכה פרטית: נחשבת לצריכה המבוצעת על ידי תושבי המדינה על מוצרים ושירותים סופיים. המדידה כאן היא רק לתוצרים סופיים, ולא לתוצרי ביניים או קנייה ומכירה של נכסים. כך, לדוגמה, כאשר חקלאי מוכר חיטה לטחנת קמח, העסקה אינה מחושבת בתמ"ג. באותו מטבע, אם אדם רוכש פסל של אוגוסט רודן במכירה פומבית, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, כיוון שפעולה כזו ניתן לבצע פעמים רבות, אך שכרו של מבצע המכירה הפומבית דווקא כן ייחשב, משום שזהו שירות "סופי". השקעות מוגדרות כהשקעות עסקיות בתשתית או הוצאה אחרת שכוונתה להפיק החזר עתידי באמצעות פעילות עסקית כמו הכשרה, מחקר ופיתוח, שיווק, גיוס עובדים, וכדומה. פעולות של השקעה במוצרים פיננסיים (לדוגמה, קניית איגרות חוב, מניות או מטבע חוץ) אינן נכללות כיוון שהשקעות כאלו נחשבות ל"חיסכון לאומי". הטעם להבחנה הוא הטיעון שקניית מוצר כמו איגרת חוב או מניה מהווה רק שינוי נומינלי בבעלות, ואינו מופנה לייצור או לפעולה יצרנית, ולכן תשלום העברה כזה אינו יכול להיות מחושב בתמ"ג. הוצאות הממשלה: סך ההוצאה הממשלתית. כלכלנים רבים עוקבים אחר היחס בין שיעור ההוצאה הממשלתית לבין התמ"ג הכולל על מנת לזהות תופעות של דחיקה החוצה (Crowding Out) של השקעות ופעילות לא ממשלתית, כאשר היחס משתנה לטובת הוצאות ממשלתיות באופן משמעותי. יצוא נטו: כולל את היצוא הגולמי פחות הייבוא הגולמי. היצוא מוסף למכלול משום שהוא חלק מהתוצר במדינה. הייבוא מופחת משום שמוצרים מיובאים ייכללו תחת הסעיפים הקודמים ולכן יש להפחיתם כדי למנוע חישוב היצע חיצוני כמקומי. חשוב בהקשר זה לשים לב כי כאשר יצרן רוכש דלק לצורך ייצור, הרכישה לא תחשב בתמ"ג, משום שאין זה מוצר סופי לצריכה פרטית. לעומת זאת, כאשר יצרן מייצא דלק, הייצוא נחשב בחישוב התמ"ג. השוואות חיצוניות לצורך השוואות בין מדינות נקוטות מספר שיטות השוואה המנסות לנטרל השפעות נומינליות (כלומר, השוואות הנובעות מערכו השונה של הכסף במדינות השונות.): השוואה על בסיס שער חליפין: מאפשרת השוואה בין מדינות בהן התמ"ג נמדד במטבעות שונים. בהשוואה כזו התמ"ג מחושב לפי שיעורי החליפין המקובלים בשוק המטבע העולמי. כך, לדוגמה, שער השקל הישראלי יוכפל או יחולק בשיעור מסוים כדי לקבל את ערך התמ"ג במטבע מקובל. מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה הבינלאומי של מדינה וכוחה הכלכלי היחסי. למשל, אם התמ"ג הישראלי לנפש הוא 90,000 שקלים, כדי להשוותו לתמ"ג האמריקאי נראה מה שוויו בדולרים ונחלק בשער החליפין, אם שער החליפין הוא 4.5 שקלים לדולר, ערכו של התמ"ג בדולרים יהיה 20,000. כוח רכישה בשער חליפין: בהשוואה כזו התמ"ג מחושב על פי שווי כוח הקנייה (PPP) של כל מטבע ביחס לתקן מסוים (לרוב הדולר האמריקאי). מדידה זו מהווה מצביע מהימן יותר לכוח הרכישה של תושבי מדינה מסוימת ומפצה על חולשה אפשרית של המטבע בשווקים הבינלאומיים. לדוגמה: אם התמ"ג בהודו שווה לתמ"ג הישראלי, ההודים עדיין יוכלו לקנות יותר מוצרים באותה כמות כסף כי המחירים שם זולים יותר. לכן השוואה ישירה של דולר בישראל לדולר בהודו יכולה להיות פגומה, וצריך לתקנה על פי שיטת השוואה זו. רשימה של תמ"ג של מדינות שונות ב-2003 על פי שתי שיטות הדירוג מופיעה כאן ולשנת 2011 כאן. ההבדלים שיוצרים הדירוגים לפי השיטות השונות ניכרים למדי. לדוגמה, בנתונים לשנת 2000 עשר המדינות הראשונות לפי מדידת שער חליפין לנפש הן לוקסמבורג, נורווגיה, ארצות הברית, שווייץ, דנמרק, יפן, אירלנד, ליכטנשטיין, איסלנד ומונקו. בדירוג לפי כוח רכישה נעדרות יפן, ליכטנשטיין, ואיסלנד, ובמקומן מופיעות סן מרינו, קנדה, ובלגיה. דוגמה נוספת: בשנת 2016 התמ"ג הנומינלי הסיני עומד על 11,220.173 מיליון דולרים, הרבה אחרי התמ"ג האמריקני, בעוד שעל פי תמ"ג שווי כח הקניה הוא נוסק למקום הראשון בדירוג העולמי ועומד על סך של 18,975.744 מיליון דולרים (השוואה של התמג הסיני בעשור האחרון בין נומינלי לשווי כח הקניה, נתוני קרן המטבע הבינלאומי). בעיות במדידות תמ"ג בעיות דיוק במדידה כמה וכמה כלכלנים הצביעו על חולשות בולטות במדידות התמ"ג. אחת הבולטות בהן היא התעלמות מפעילות שוק שחור, שבמדינות מסוימות עשויה להוות חלק בולט מהתמ"ג. בישראל, לדוגמה, מוערכת הפעילות בשוק השחור בכמה אחוזים מכלל מחזור העסקאות בשוק. מאחר שהתמ"ג מודד רק אספקת שירותים ומוצרים סופיים, סביר להניח כי משקל העסקאות "בלי חשבונית" שאינן מובאות בחשבון בתמ"ג גדול אף יותר. בעיה משמעותית אחרת היא שמדידתו היא כמותית ולא איכותית. לדוגמה, אם אדם שכר קבלן שיפוצים אחד כדי לבצע תיקונים, לא היה שבע רצון מהם והזמין קבלן שיפוצים שני כדי להחזיר את המצב לקדמותו, שתי הפעולות תרשמנה בתמ"ג, אף על פי שבפועל ה"תוצר" היה אפס. כך יהיה, לדוגמה, גם בעקבות פעולות ייצור המחוללות נזק סביבתי ותיקון הנזק הזה: הייצור והתיקון יירשמו שניהם בתמ"ג. בעיה אחרת היא של צמיחה מדומה בתמ"ג. לדוגמה, עליית מחירי הנפט עשויה להביא לצמיחה מרשימה בהכנסותיה של מדינה, כאשר למעשה לא היה שינוי כלל בתוצר במדינה. בעיות עקרוניות בעיה עמוקה ויסודית הרבה יותר קשורה לעובדה שהתמ"ג, מדד התוצר המקומי הגולמי, אינו מודד למעשה תוצר אלא את ההוצאה המצרפית. למעשה, שני המדדים זהים, בהבדל שבהוצאה המצרפית מוצאים מכלל חשבון מוצרים שיוצרו אך לא נצרכו (לדוגמה, סחורה במחסנים). ההתייחסות להוצאה המצרפית הצרכנית כמשתנה הרלוונטי היחידי מעוגנת בתפישות הקיינסיאניות והנאו-קיינסיאניות, הרואות בהוצאה הצרכנית המצרפית חזות הכל. היא מוציאה מכלל חשבון לחלוטין את כל מוצרי הביניים (או "מוצרי הון"), שהם המוצרים המשמשים לייצור מוצרים סופיים. במילים אחרות, התמ"ג אינו כולל את התוצר המופק במדינה בתקופה מסוימת אלא רק את התוצר הנצרך על ידי צרכנים פרטיים וממשלה. הרעיון שביסוד חישוב זה הוא תאוריית "הזרימה המחזורית של פעילות מקרו-כלכלית" (CFMA) ומודל "המכפיל" הקיינסיאני הגורסים שערך כל הפעולות הכלכליות מתנקז ומבוטא בערך המוצר הסופי, וספירת התוצרים שבדרך תהווה "ספירה כפולה". כך, לדוגמה, כאשר אדם קונה כיכר לחם, סכום הרכישה אמור לבטא את כל העמל, הרכישות, והמכירות שבוצעו בדרך לזריעת החיטה, קצירתה, דישתה, הובלתה, טחינתה לקמח, הפיכתו לבצק אצל האופה, הובלתו ומכירתו לבעל החנות. הבעיה הגלויה לעין כאן היא שההשקעות ומוצרי ההון (מוצרי הביניים) אינם מבוטאים במחיר הלחם—קמח, סוכר, חיטה או שמרים הם מוצרים נפרדים—ולכן התמ"ג אינו מודד למעשה את מה שהוא מתיימר למדוד. מדידה אמיתית של התוצר הייתה חייבת לכלול תמונת מצב של כלל התוצר המיוצר, לא רק של זה החשוב לצורך התאוריה הקיינסיאנית. בעיה קשה אחרת של מדידת התמ"ג היום היא תפישה קיינסיאנית אחרת, המבחינה בין השקעה בפעילות יצרנית לבין "חיסכון" המוגדר כפעילות שלילית (מוצא מכלל מכלול התמ"ג). להפרדה זו אין יסוד במציאות, שכן חיסכון הוא פעולת צריכה והשקעה מובהקת: הצרכן קונה מוצר (כסף, איגרת חוב, מניה), כדי להמירו בשלב מאוחר יותר במוצר אחר (לדוגמה, חיסכון לצורך רכישת דירה או מכונית). בזמן שהכסף שלו גדל בבנק, אנשים אחרים משתמשים בו באמצעות הבנק כדי לממן פעולות צרכניות ויצרנים משתמשים בו כדי לממן פעילות השקעה. עוד בעיה עקרונית היא שהתמ"ג סוכם את כל תוצריה של המדינה ולא מבדיל בין מגזרים שונים, אוכלוסיות שונות וכדומה. ייתכן שתהיה צמיחה בעשירונים העליונים אך צמיחה שלילית (מיתון) בעשירונים התחתונים, התמ"ג יהיה עיוור לעובדה זו ויצביע על צמיחה במשק. במדיניות רווחה או מדינות סוציאליסטיות, הרבה מהשירותים והמוצרים ניתנים בחינם או בסבסוד וללא רווח. המשכורות וההוצאות שהמדינה משלמת נספרים בתמ"ג, אך אין רווח פרטי ולכן נרשם בתמ"ג סכום נמוך יותר, על אף שאיכותו של השירות או המוצר אינה יורדת מאיכותו של אותו מוצר הנמכר במחיר מלא (ללא סבסוד-מוצר\שירות מופרט) ואף טובה יותר. לדוגמה, במקרה של הפרטת קרקעות המדינה והפיכתן לסחירות, תיווצר קפיצה משמעותית בתמ"ג מכיוון שלפתע יש מוצר חדש ויקר שנסחר, אך למעשה המוצר, הקרקע, כבר היה קיים, אם כי לא נסחר. מכאן עולה שהתמ"ג הוא כלי מדידה המטיב עם מדיניות הפרטה וקפיטליזם, אף על פי שאין הבדל באיכות המוצר אם היה מסובסד או ניתן בחינם. ביקורות בשימוש בתמ"ג כמדד לפיתוח כלכלי העלייה בתמ"ג, המכונה על פי רוב צמיחה כלכלית, נחשבת על ידי מרבית הכלכלנים כמדד טוב לעושר וכוח הקנייה של אזרחי המדינה. אולם נתון התמ"ג לבדו אינו יכול להוות מדד לרמת הפיתוח הכלכלי מהסיבות הבאות: ראשית, עליה בתוצר אינה מעידה בהכרח על רמת חיים גבוהה יותר. לדוגמה: במדינה שנפגעה מאסון טבע גדול או מלחמה ומוציאה כסף רב על שיקום - התמ"ג יגדל, אף שסביר שאושרם ורמת חייהם של התושבים דווקא יקטן בתקופה זו. שנית, ישנם דברים, החשובים לאושרו של האדם, שניתנים חינם או שלא ניתן לקנות ולכמת אותם ועל כן אינם משוקללים בתמ"ג. לדוגמה: פעילות פנאי וייצור עצמי גם הם לא יכללו בתמ"ג. גם חוף ים הפתוח לקהל הרחב ללא תשלום לא ייכנס כמרכיב בתמ"ג, ולעומת זאת, אם תיבנה גדר סביב החוף ויגבו דמי כניסה, ישוקללו התשלום עבור הבניה ודמי הכניסה בחישוב התמ"ג. באופן דומה, הורים שמטפלים בילדיהם בעצמם במקום לשלוח אותם לגן בתשלום, מקווה מי שתייה נקי במקום מים מינרלים, שלום במקום מלחמה, פעילות התנדבותית במקום שירותים בתשלום - כל אלה מורידים את התמ"ג, ומתורגמים בראייה הכלכלית המקובלת כירידה באיכות החיים והאטה בצמיחה. ראו גם מדינות לפי אוכלוסייה, שטח, צפיפות, תמ"ג ופיתוח אנושי מדד מחירי התוצר מד קידמה אמין לקריאה נוספת Wladimir Kraus, The Role of Saving in the Process of Income Formation Purchasing Power Parity Method רשימה מלאה של מדינות בהתאם לתמ"ג לנפש על פי הנתונים ששררו בשנת 2006 השוואה בהתאם לשיטת שער החליפין על פי הנתונים ששררו בשנת 2000 נתוני תמ"ג ונתונים כלכליים אחרים באתר הבנק העולמי תמ"ג לפי נתוני הלמ"ס משנת 1995 עד 2007 תוצר מקומי גולמי והשימושים במקורות - הלמ"ס תמ"ג לנפש - המכון הישראלי לדמוקרטיה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מקרו-כלכלה קטגוריה:מדדים כלכליים קטגוריה:חשבונאות לאומית	2024-09-30T16:56:31
חפץ חיים (קיבוץ)	חָפֵץ חַיִּים הוא קיבוץ דתי ליד גדרה. היישוב עלה לקרקע ב-25 באפריל 1944 והוא הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל. הקיבוץ הוא חלק ממועצה אזורית נחל שורק ומונה כיום כ-530 תושבים. הקמת הקיבוץ מקימי הקיבוץ היו עולים מיהדות גרמניה שעלו ארצה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933. העולים התיישבו באופן זמני בשתי קבוצות הכשרה בכפר סבא ובפתח תקווה, לקראת הקמת קיבוץ. חברי הגרעין ביקשו לקיים קיבוץ השומר תורה ומצוות. וכקיבוץ אשר לו שדות חקלאיים הקפידו מאוד על קיום המצוות התלויות בארץ, וקיבלו עליהם את הכרעותיו ההלכתיות של החזון איש. הקיבוץ נקרא על־שם הספר "חפץ חיים" לרבי ישראל-מאיר הכהן מראדין בשל הערכת חברי־הקיבוץ את הרב, ועלייתם להכשרה בסמיכות לפטירתו. 200px\|ממוזער\|שמאל\|חבר קיבוץ עובד עם מחרשה, 1945 230px\|ממוזער\|שמאל\|"החלוץ החרדי בארץ ישראל", 1944 ממוזער\|הרב קלמן כהנא משמאל מוסר שיעור גמרא לחברי קיבוץ חפץ חיים הקבוצה בפתח תקווה מנתה כשבעה מייסדים שגרו באוהלים, גם בימי הקרה והגשם. כעבור זמן־מה ביקשה העירייה שיעזבו את המקום היות שלא הייתה להם בעלות על הקרקע. אמו של אחד החברים, יצחק וייל, קנתה פרדסים בסביבת גדרה, ובחנוכה הם עברו לשם והתגוררו באוהלים. התנאים היו קשים - חום מחניק, צפיפות, ותעסוקה דלה שהובילה לחוסר־פרנסה. כמו כן, נוצרו חיכוכים בין הרווקים לבין בעלי־המשפחות לגבי הוצאות משק הבית, אך למרות חבלי־הלידה הרבים, נבנו צריפים ונרכשו בעלי־חיים, והחברים עברו הכשרות חקלאיות והתכוננו לקראת העלייה לקרקע. את אדמות קיבוץ חפץ חיים קנתה הקרן הקיימת לישראל ועליהן התיישב קיבוץ כפר סאלד ב-15 באוגוסט 1937 במסגרת מבצע חומה ומגדל. לאחר מספר שנים עברו תושבי המקום, ב-13 בנובמבר 1942, לאצבע הגליל, לכפר סאלד. שנה וחצי לאחר מכן עברו חברי גרעין קיבוץ חפץ חיים, חלוצים דתיים מגרמניה, חברי "עזרא" ו"נוער אגודת ישראל/הנוער האגודתי" (ששהו בהכשרה משנת 1933ליד כפר סבא ובגדרה), אל האדמות הנטושות של כפר סאלד. בלילה הראשון ישנו בקיבוץ רק 12 חברים וחברה אחת. לאחר העלייה, הקיבוץ כמעט והתפרק בתום כל שנת שמיטה, אך הצליח לשוב ולעמוד על רגליו. שינויים מבניים ממוזער\|250px\|חדר האוכל, משמש כיום את בית ההארחה 250px\|ממוזער\|אולם ההסעדה בחדר האוכל עם קיר אמנות שיצר משה סעידי לקראת סוף שנות התשעים של המאה ה-20, שקע הקיבוץ בחובות כבדים ולכן החל בתהליך הפרטה, כפי שהתרחש במרבית הקיבוצים בארץ. כיום הקיבוץ סיים לחלוטין את התהליך ונמצא בעיצומו של תהליך שיוך דירות לחברים, פועל יוצא של מימוש ההפרטה. אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות אירח הקיבוץ רבים ממפוני גוש קטיף במלון והעניק להם יחס חם ותומך, ועל כך זכה מהם לשבחים רבים. קשר חזק נוצר עם קהילת גני טל שהחליטו להתיישב על אדמות הקיבוץ במסגרת פתרון־הקבע. ההסכם נחתם בנובמבר 2008. ב-2010) הוקם היישוב גני טל ממערב לחפץ חיים על אדמות שהיו שייכות לקיבוץ. הדת בקיבוץ הקיבוץ היה הראשון מסוגו, והראשון שהיה חבר בתנועת אגודת ישראל, וגם עלה על אדמות הקרן הקיימת. משום כך, עמד הקיבוץ, לראשונה בשיח ההלכתי, בפני שאלות רבות הנוגעות ליחסי דת וחקלאות - בין היתר עלו שאלות בדבר קיום המשק בשנת־שמיטה, חליבה בשבת, ביצה שנולדה בשבת וכדומה. השאלות הובאו לרבני הקיבוץ, וחלקן הופנו לחזון איש, שהיה בקשר קרוב מאוד עם הקיבוץ ואף ביקר בו פעמים אחדות. ביסודו היה הקיבוץ חרדי, וחבריו היו חניכי "עזרא" יוצאי גרמניה. היום הקיבוץ הוא בעל אופי דתי-לאומי, ופועלים בו שלושה בתי כנסת (אשכנזי, תימני וספרדי). רבני הקיבוץ הראשונים היו הרב הלל ברוקנטל והרב ד"ר קלמן כהנא. כמו כן כיהנו בקיבוץ הרבנים: הרב יהושע כ"ץ הרב יעקב פילבר, הרב ד"ר הושע רבינוביץ, הרב זאב פאטשינו וממשיך לכהן עד היום - הרב שמואל רוזנפלד, בנו של הרב פרופסור בן ציון רוזנפלד ואחיין של הרב שלמה רוזנפלד. חינוך בקיבוץ שוכנת אולפנת "צביה חפץ חיים" ופועלת תנועת נוער בני עקיבא. בעבר תנועת הנוער הייתה עזרא אך כיוון שתושבי הקיבוץ רצו להשתייך לזרם המרכזי של הצינות הדתית ובפרט הקיבוצים בישראל עברו לתנועת הנוער המרכזית בני עקיבא. בעבר שכן בקיבוץ בית ספר היסודי "ברויאר חפץ חיים" שהועבר ליד בנימין. תעסוקה ענפי המשק כללו בעבר רפת, לול, מדגרה, גידולי שדה, מטע אבוקדו ופרדסים, ואילו כיום הם כוללים רפת, גידולי שדה, לול ומדגרה. כמו כן יש מאגרי קולחין שמספקים מים מושבים להשקיה לכל מושבי האזור. הקיבוץ עוסק גם בשירותי תיירות, במסגרתם פועלת 'מדרשת הארץ ומצוותיה', פארק מים, מלון "ציפורי בכפר" וגן אירועים "לילות קסומים". בקיבוץ נמצא גם מפעל "פאלאס" ליצור מגבונים לחים. לקריאה נוספת נחמה מרקוס, לעבדה ולשמרה, עורך: אשר וסרטיל, הוצאת קיבוץ חפץ חיים, 1992 (ספר המסקר את כל תולדות קיבוץ חפץ חיים). רחל שנרב, מהצריף השוודי למעון בשומרון, הוצאת אופיר ביכורים. קישורים חיצוניים על הקיבוץ באתר מועצה אזורית נחל שורק הרב מ.מ. ישר, בניך בוניך - תיאור ביקור בקיבוץ חפץ חיים, הפרדס תשרי תש"ח, עמודים 11–12 מיכאל יעקובסון: סקירה על בית הכנסת וחדר האוכל בקיבוץ, באתר 'חלון אחורי', 20.4.13 הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1944 קטגוריה:קיבוצים קטגוריה:יישובים דתיים בישראל קטגוריה:הנצחת החפץ חיים קטגוריה:יישובי פועלי אגודת ישראל קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם ספרים	2024-10-14T08:30:55
הר ציון	הר ציון הוא הר המתנשא בדרום-מערב העיר העתיקה של ירושלים מחוץ לחומותיה, ועם זאת הוא חלק בלתי נפרד מן העיר. ההיסטוריה של ההר מתחילה כבר בתקופה הכנענית והיבוסית. על ההר אתרים חשובים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, אתרי מורשת קרב, מוזיאונים ובתי קברות. על פי חלק ממסורות שלוש הדתות, אחד המבנים על ההר, הוא מקום קבורתו של דוד המלך. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|220px\|הר ציון בדרום-מערב העיר העתיקה בירושלים הר ציון הוא שלוחה דרומית של הר המשתרע מנחל צולב בצפון ועד גיא בן הינום במערב ובדרום (על הר זה שוכנים הרובע היהודי והארמני). הנקודה הגבוהה ביותר בהר ציון שמחוץ לחומות – בקבר דוד המלך – היא בגובה 765 מטר מעל פני הים. מורדות הר ציון הפונים לגיא בן הינום תלולים למדי, בעוד שמורדותיו הפונים מזרחה לגיא המרכזי מתונים בהרבה. אין כל הפרדה טופוגרפית בין העיר העתיקה ובין הר ציון, ורק מיקומה של חומת ירושלים העות'מאנית מפריד ביניהם. מקור השם השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית), למשל: בספר תהילים אף מופיע תיאור גאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה: כלומר – הר ציון, השוכן בירכתיים הצפוניים של קריית המלך (היא עיר דוד). עם זאת, דעת היעב"ץ והחוקר הרב יהוסף שוורץ, שמדובר על הר ציון של ימינו. שניהם נדחקים לפרש את המקרא לנוכח המציאות שהר ציון של ימינו הוא בדרום-מערב ירושלים. לטענת פרופ' רחל אליאור הר ציון המקראי הוא הר הבית של ימינו ואילו השם הר המוריה החל להופיע כתוצאה ממחלוקת אחרי החורבן בין הפרושים לצדוקים: הפרושים קראו לו הר המוריה, בעוד הצדוקים קראו לו הר ציון. אולם למעשה השם 'הר המוריה' כתיאור להר הבית מופיע כבר במקרא עצמו. יוסף בן מתתיהו זיהה בטעות את מצודת ציון המקראית עם העיר העליונה של ימיו, וזהו מקורה של המסורת שזיהתה את עיר דוד הקדומה עם "הר-ציון" של ימינו. זו העניקה לו את השם המוטעה ויצרה את הזיהוי המסורתי של "קבר דוד המלך" במקום. השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל בתקופה הביזנטית, כנראה בעקבות בנייתה של הכנסייה הביזנטית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) שעמדה על פסגתה. בערבית מכונה ההר "ג'בּל דאוד" או "ג'בּל א-נבּי דאוד" (جبل داود או جبل النبي داود), על-שם דוד המלך שקברו נמצא על ההר לפי מסורות נוצריות, מוסלמיות וחלק מהמסורות היהודיות, אולם יש המכנים אותו "גּ'בּל צַהְיוּן" או "צִהְיַוְן" (جبل صهيون), על-פי השם שהתקבל בקרב היהודים והנוצרים. בלשונות אירופה מכונה ההר Zion או Sion, על-פי תעתיק השם "ציון" בתרגומי התנ"ך. היסטוריה התקופה הכנענית והיבוסית הר ציון מתנשא מעל גרעינה הקדום של ירושלים המזוהה בגבעה המזרחית. החוקר נתן שור מסיק מתעודות אוגריתיות על המבנה הכלכלי, החברתי והדתי של ירושלים הכנענית, הוא קושר בין המידע העולה מתעודות אלו לסיפור המקראי של מלכי-צדק מלך שלם, ומסיק כי הפולחן בירושלים באותה עת, התקיים מצפון לעיר במרומי הר ציון. החפירות הארכאולוגיות השונות שנערכו במקומות שונים על ההר לא חשפו עד כה שרידים מהתקופה הכנענית. לפי שעה השרידים הקדומים ביותר שהתגלו בחפירות הם מן המאה השמינית לפני הספירה, ימי מלכי יהודה. שמאל\|ממוזער\|250px\|קבר דוד המלך, בצילום מ-1903 תקופת הבית הראשון הר ציון היה חלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לגיא המרכזי. פסגת ההר והאזור ממערב לו (עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני) נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶה". בימי המלך חזקיהו נפלה שומרון, ורבים מתושבי ממלכת ישראל ברחו לירושלים. המצור שהטיל סנחריב על ערי יהודה הגביר גם את זרם הפליטים שהגיעו לירושלים, והעיר החלה להתפשט לעבר המדרונות המזרחיים של הר ציון. אז, ככל הנראה, נבנתה חומה שהכניסה חלקים מהגבעה המערבית לתוך העיר. תקופת הבית השני בתקופת שיבת ציון שוקמו חלק מהריסות העיר לאחר החורבן. העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על הגבעה המזרחית בלבד, כאשר הר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבהן ירושלים הלכה וגדלה, הפכה 'הגבעה המערבית' שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו, שנבנתה ככל הנראה על הריסות החומה משלהי ימי הבית הראשון. נראה כי בשלהי תקופת הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹא". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים העיר. שרידים של שער זה התגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר. התקופה הרומית והביזנטית שמאל\|ממוזער\|320px\|חדר הסעודה האחרונה עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך בהר ציון נותרו בתים בודדים בהם נאחזה קהילה מעורבת של יהודים-נוצרים ושל יהודים. היהודים תִחזקו את שבעת בתי הכנסת בהר, בעוד שהיהודים-הנוצרים הקימו בצד בתי הכנסת כנסייה. לאחר מרד בר כוכבא סולקו אף קהילות אלו מהעיר, והר ציון שָׁמַם. לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית, ולאחר שעברה ארץ ישראל לידי ממלכת ביזנטיון, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון; הבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה במרתפיה של כנסיית דורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר באתר הר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו טקס אזכרה לדוד המלך, ביתו של קיפא הכהן, התכחשותו של פטרוס לישו הסעודה האחרונה ועוד. הנוסע מבורדו, שעבר באתר בשנת 333 תיאר בכתביו את שרידיהם של שבעה בתי כנסת בהר ציון. במאה ה-5 נכלל הר ציון בחומת העיר החדשה שבנתה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית כבנויה להפליא, הר ציון נכלל בין חומותיה, ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל ההר לראשונה להקרא בשם "ציון". כנסיית האגיה ציון נהרסה בשנת 614 עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים. התקופה המוסלמית הקדומה הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה גרם להעלאת קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון במאה העשירית. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום מושבם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. במקביל, התפתחה שכונה של יהודים קראים בשם צלע האלף במדרון המזרחי של הר ציון, מעברו המערבי של הקדרון. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטמים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, אל תחומי הרובע המוסלמי של ימינו. התקופה הצלבנית לוחמי המחנות הצלבנים נכנסו לירושלים בקרב שנזכר בהיסטוריוגרפיה של המסעות כעקוב מדם, ובו נטבחו תושבי העיר. לאחר הכיבוש נאסר על יהודים ומוסלמים לקיים חיי קהילה בירושלים. על פי המסורת הנוצרית ולפיכך גם בתודעתם של הצלבנים היה הר ציון ערש צמיחת הנצרות בירושלים; כאן התגבשה הקהילה הנוצרית הראשונה. בין היתר, על פי המסורת הנוצרית בהר ציון נערכה הסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו, בו ירדה רוח הקודש על השליחים לאחר מותו, בסמוך לקבר דוד – מקום שזוהה כבר במאה העשירית בהר ציון. הצלבנים הקימו במקום כנסייה בשם "גבירתנו של הר ציון" על חורבותיה של הכנסייה הביזנטית האגיה ציון שעמדה שם לפנים. בתחומי הכנסייה הצלבנית נכללו קבר דוד, חדר הסעודה האחרונה וציון מקום תרדמתה של מרים אם ישו. זו כנראה התקופה בה התבססה המסורת בדבר קבר דוד בהר ציון, ובה הוצב הסרקופג שנמצא בקבר דוד עד ימינו. הכנסייה הצלבנית ככל הנראה ניזוקה משמעותית עם הכיבוש הערבי ועברה שיפוץ נרחב על ידי נזירים פרנציסקניים במאה ה-14. התקופה האיובית עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּבּים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים ובהר ציון בפרט. לפי המסורת העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, שיח’ מחמד אל-מנסי, שמשפחת דג'אני, ששלטה בחלק גדול מההר עד לשנת 1948, רואה את בנותיה ובניה כצאצאיו. מאז התקיימה נוכחות יהודית בהר ציון למשך כ-250 שנה. תחילתה בשנת 1236, לפי מכתבו של סוחר יהודי מצרי, אשר נמצא בגניזה הקהירית, לפיו ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש היישוב היהודי בה. הוא השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם: ברוך הטוב והמטיב, לגור בה. על קיומה של השכונה יש עדויות מראשית המאה ה-14 מפי נוסע נוצרי יעקב מוורונה ורבי אשתורי הפרחי. הרמב"ן, לפי אחת ההשערות, היה בשנת 1267 בבית הכנסת בהר ועליו הוא כתב את הדברים הבאים: "ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת". (אמנם התיאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן, אך זהו זיהוי מאוחר, מן המאה ה-19, ומבנים שתאורם דומה היו בעיר). קיצה של השכונה בא כאשר הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין קאיתבאי (1468–1496) הגביל את תנועת היהודים באזורים נוצרים רגישים כמו הר ציון. התקופה העות'מאנית שמאל\|ממוזער\|270px\|הר ציון, צילום מ-1903, טרם הקמת כנסיית הדורמיציון שמאל\|ממוזער\|270px\|הר ציון, צילום מ-2023 בראשית התקופה העות'מאנית קיבלה משפחת דג'אני את הבעלות על מבנה קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה שמעליו. במקום פעלה זאווייה סופית. בחדר הסעודה האחרונה אף הוצב שלט ובו פקודה המצווה על הפיכת המקום למסגד בשנת 1524. מאז ועד 1948 כניסת לא מוסלמים למקום הייתה מוגבלת ביותר. משפחת דג'אני בנתה את בתיה סביב המקום הקדוש במהלך התקופה העות'מאנית ולאחריה, והתגוררה במקום על אף שבתקופה זו הר ציון לא נכלל בתחום חומת העיר. סולטאני האימפריה העות'מאנית בנו אמנם, באמצעות מהנדסיהם, את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר (החומה נבנתה על שרידי החומה המוסלמית הקדומה). בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צַהְיוּן" (باب صهيون – שער ציון) או "בּאבּ א-נֶבּי דָאוּד" (باب النبي داود – שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך), או בָּאבּ חָארַת אל-יַהוּד (باب حارة اليهود – שער הרובע היהודי, ממנו היה המעבר לרובע היהודי). סמוך לחודש מאי 1560 העביר הסולטן סלימאן את הר ציון ואת הגנים שסביבו לשיח' אחמד דג'אני ולצאצאיו, והוא הפך להקדש. במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים. הראשון היה סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, שכבר ב-1853 הקים את מבנה בית הספר הקרוי על שמו (שם בית הספר ושנת ההקמה חרוטים מעל שער הכניסה). בית הספר על שם גובאט היה אחד המבנים הראשונים שסימנו את תהליך היציאה מן החומות. בעשור הראשון של המאה העשרים הוקמה על ההר על ידי מוסדות קתוליים גרמניים כנסיית הדורמיציון. מלחמת העצמאות אחת הסיבות לנחיתות האסטרטגית של ירושלים היהודית במלחמת העצמאות הייתה היעדר רצף טריטוריאלי בין האזורים בשליטה יהודית ברחבי העיר, בהם גם הרובע היהודי. בימי המלחמה עברה אספקת המזון והתרופות לרובע היהודי דרך שער ציון. מפקדת ארגון ההגנה הכינה תוכנית להשתלטות על ירושלים עם תום המנדט הבריטי. מטרת התוכנית, שנקראה מבצע קלשון, הייתה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בירושלים, ועל ביצועה הופקדה חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים). בתוכנית זו שולב גם מבצע שפיפון, שנועד להרחיב ולבסס את גבולות הרובע היהודי על ידי הכוחות המוצבים במקום. שער ציון ומספר נקודות אסטרטגיות היו להלכה בידי הצבא הבריטי, עד 13 במאי 1948. כאשר יצאו החיילים הבריטים האחרונים דרך שער ציון, הם מסרו את "מפתחות השער" לידי הרב ויינגרטן, ראש ועד יהודי העיר העתיקה, שכונה "המוכתר של הרובע". הבריטים עזבו את ירושלים העתיקה והחדשה לקראת יציאתם מהארץ עד 15 במאי 1948. באותו יום הוכרז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב. ממוזער\|180px\|ימין\|מקום ניסיון הפריצה במבצע קדם ליד שער ציון ב-16 במאי 1948 פתחו הכוחות הערביים הבלתי סדירים במתקפה על הרובע היהודי, ובבוקר 18 במאי התברר כי ללא תגבורת הוא עלול ליפול לידי התוקפים. דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ומרחב ירושלים, הכין תוכנית לפריצה אל הרובע היהודי. הכוח העיקרי של חטיבת עציוני אמור היה להיכנס דרך שער יפו, ומחלקה מן הגדוד הרביעי, גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של דוד אלעזר (דדו), אמורה הייתה לערוך התקפת הסחה על הר ציון. בשעה 23:00 בלילה, בין 18 ל-19 במאי 1948, החלה הפעולה המשולבת. הפריצה הגדולה דרך שער יפו נבלמה, עקב הגנה חזקה מצד הערבים, אשר ישבו בעמדות מבוצרות בחומות העיר וסביבתן. כוח ההסחה, לעומת זאת, הצליח לחצות את גיא בן הינום סמוך לבריכת הסולטאן ולטפס ללא הפרעה כמעט במעלה הר ציון בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות. הכוח התמהמה אמנם בלחימה, כאשר עבר מחדר לחדר במתחם כנסיית דורמיציון, אך בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הפלמ"ח ומחלקה מפלוגת יהונתן בראשות מפקד הפלוגה עודד חי. בשל כך הוחלט לנסות ולפרוץ לרובע היהודי דרך שער ציון, במקום התוכנית המקורית לפרוץ דרך שער יפו. הודעה על הפריצה הועברה למטה הרובע, וכן נערכו תיאומים עם מפקדת חטיבת עציוני. סוכם כי כוח של עציוני יכנס בעקבות הכוח של הראל, ויתָגבר את מגיני הרובע. פיצוץ השער היה בשעה 02:00 לפנות בוקר, ודדו וחבריו פרצו פנימה. אך במהרה התברר כי חלק מהלוחמים מותשים מימי לחימה ארוכים ללא מנוח. הם נרדמו בעת ההמתנה לפיצוץ, ואפילו רעש הפיצוץ לא הצליח להעירם. בעדות שנמסרה לאחר מכן סיפר יצחק רבין: לאחר שהתעוררו נכנסו לוחמי הפלמ"ח בשער ציון וחברו לכוחות ההגנה והאצ"ל ברובע היהודי. המחלוקת מי ימשיך להחזיק בשער ציון, עוררה סכסוך בין מפקדת עציוני למפקדת הפלמ"ח. הסכסוך גרם לנטישת שער ציון ללא שמירה והגנה. וכך אירע שבאותו לילה עצמו, כאשר נכנס כוח של הלגיון הירדני לתוך העיר העתיקה, הוא תפס ללא התנגדות את שער ציון. ב-28 במאי נכנע הרובע. בליל 16–17 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף לפרוץ לעיר העתיקה ממספר כיוונים. על פי התוכנית, אחד מראשי חוד הכוח היה אמור לפרוץ את החומה בסמוך לשער ציון, במבצע שקיבל את השם מבצע קדם. עתה הוכנה תוכנית לפרוץ את החומה על ידי פיצוצה. מדעני חיל המדע פיתחו פצצות מיוחדות, שצורתן קונוס, על פי התצורה והמנגנון של הפצצות ששמשו את פורצי הסכרים במלחמת העולם השנייה (על בסיס מטען חלול). כיוון ששער ציון היה מבוצר ומוגן בידי כוחות הלגיון הירדני, הוחלט לבצע את הפריצה במרחק מה מערבה ממנו. קשיים רבים בהעלאת מטען הקונוס להר ציון על ידי הכוח גרמו לכך שהוא הופעל לבסוף מעט לפני 05:00 לפנות בוקר. רעם הפיצוץ החריד את כל העיר, ודוד שאלתיאל ראה את ניצוצות הנפץ ממפקדתו בימין משה והיה משוכנע שהחומה נפרצה. הקונוס פגע בחומה, אך לא הצליח לפעור בה פתח, ולא התאפשרה פריצה לתוך העיר העתיקה. שמאל\|ממוזער\|260px\|הר ציון בשנות ה-50 תקופת העיר החצויה בתקופת "הקו העירוני", בה ירושלים הייתה מחולקת בין ישראל לירדן, הר ציון היה המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה בשטחי מדינת ישראל הצעירה. צידו הירדני של קו הגבול, "הקו העירוני", עבר על חומת העיר העתיקה ושער ציון היה בתחומי ירדן. באותן השנים עלתה קרנו של הר ציון מאוד. הן מכיוון שהיה האתר הקדוש העיקרי שנותר בידי מדינת ישראל לאחר שנחסמה הגישה למקומות קדושים מסורתיים יותר, והן מכיוון שמפסגתו הייתה תצפית טובה לכיוון הר הזיתים והעיר העתיקה. בשנת 1950 הוקם בהר ציון סניף של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בבניין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית. בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961. באותן השנים פעל רבות בהר ציון שמואל זנוויל כהנא (שז"כ), מנכ"ל משרד הדתות, על מנת לבסס את הר ציון כמקום קדוש וכמקום ממלכתי. לראשונה בהיסטוריה היה קבר דוד תחת שלטון יהודי והתקיימו בו טקסים דתיים שונים בניצוחו ובעידודו של שז"כ. כמו כן, באותן השנים קם בהר ציון מרתף השואה, האתר הראשון להנצחת השואה, ביוזמתו ובעידודו של שז"כ. גג קבר דוד כונה "מצפה הר הבית", ומדי שנה בתשעה באב ובחגים מרכזיים נהגו יהודים לעלות לשם כדי לצפות לעבר הר הבית והר הזיתים, מקומות אשר היו תחת שלטון ירדני ולא היו נגישים באותה תקופה. בשנת 1962 הציע שמואל זנוויל כהנא להקים רכבל להר, אך ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש שלום, התנגד לרעיון מחשש לפגיעה בנוף ההר. העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת צליפות ירי של חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות. בשנת 1964 נסלל כביש גישה אל ההר, "כביש האפיפיור". הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים, לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון. הכביש שימש לאחר הביקור לתנועת ישראלים. במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1966, נהרג הפסל והצייר דוד פלומבו, שהתגורר בהר ציון, בעקבות תאונת דרכים כאשר הקטנוע שעליו רכב נתקל בשרשרת למניעת מעבר כלי רכב בשבת, שהוצבה מטעם משרד הדתות במורד כביש האפיפיור. הוא הועבר לבית החולים ביקור חולים ומשם לבית החולים הדסה, שם נפטר. חודשים ספורים לאחר מותו נפתח "מוזיאון דוד פלומבו" השוכן בסדנת עבודתו בהר ציון. לאחר איחוד העיר בדצמבר 1967 עברה ישיבת התפוצות להר ציון, ביוזמת שמואל זנוויל כהנא. הישיבה השתכנה במספר מבנים, בהם מבנה ששימש כבית כנסת ספרדי, ומבנה בו שוכן גם מרתף השואה. מסורות דתיות קברו של דוד המלך שמאל\|ממוזער\|260px\|ציור של קבר דוד המלך משנת 1887 המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון קשורה בקבר שנמצא על פסגת ההר ומזוהה עם קברו של דוד המלך. בתנ"ך נכתב עיר דוד היא חלק מהגבעה המזרחית של ירושלים המקראית, לעומת ההר הנקרא כיום 'הר ציון' שנמצא בגבעה המערבית. ועל פי זה טען הרב טיקוצ'ינסקי שקבר דוד מצוי בעיר דוד ולא ב'הר ציון'. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מהתקופה המוסלמית הקדומה. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר בשנות ה-80 על ידי גבריאל ברקאי, התגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך. המוסלמים מכנים את המקום "קבר הנביא דוד" (قبر النبي داود "קבּר א-נבּי דאוד"), ואת המתחם שסביבו, שבו נמצא כיום בית כנסת, "מקאם נבי דאוד" (مقام نبي داود), כיוון שדוד המלך נחשב באסלאם כנביא. הסעודה האחרונה מסורת ששורשיה בתקופה הביזנטית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה, כמתואר בברית החדשה. בעקבות השתרשותה של מסורת זו, הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גאוגרפית אין היגיון בקביעה זו, ונראה כי ביטאה את הרצון לקשור את דוד לדמותו של ישו, שמזוהה בברית החדשה כצאצא של דוד המלך, ונתפס כ"משיח בן דוד". ירידת רוח הקודש על השליחים לפי המסורת הנוצרית שליחיו של ישו התכנסו באותו חדר בו התקיימה הסעודה האחרונה לחגוג את חג השבועות שחל חמישים יום לאחר חג הפסח. במעמד זה ירדה רוח הקודש בצורת לשונות של אש על השליחים והם התחילו לדבר בלשונות שונות על מנת להפיץ את תורתו של ישו. אירוע זה מסמל את לידת הכנסייה ומצוין בחג הפנטקוסט. בית קיפא הכהן בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית קיפא הכהן, אשר על פי הברית החדשה כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים. ספק אם קיפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום. התכחשותו של פטרוס באותו אתר זוהה גם המקום שבו פטרוס התכחש לישו שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים: אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" – בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה). תרדמתה של מרים מסורת מהתקופה הביזנטית שהתעצמה בתקופה הצלבנית קושרת את תרדמתה של מרים להר ציון. על פי מסורת זו מתה מרים אם ישו לאחר שנרדמה. המסורת הנוצרית מזהה את הר ציון כמקום שבו נרדמה מרים לנצח, ולאחר מכן הועברה לקבורה בקבר מרים שבתחתית נחל קדרון (מסורת אחרת מצביעה על קברה באפסוס שבטורקיה). כנסיית דורמיציון הבנדיקטינית-גרמנית מציינת היום מסורת זו. אתרים מרכזיים 250px\|ממוזער\|קבר דוד המלך 250px\|ממוזער\|חדר הסעודה האחרונה קבר דוד המלך קבר דוד המלך הוא האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כאתר פולחן יהודי, אשר בקצהו המזרחי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך על פי מרבית החוקרים לתקופה הביזנטית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה. על דעת רוב הארכאולוגים הגומחה היא חלק מכנסיית האגיה ציון. אך לדעת יעקב פינקרפלד הגומחה היא היכל (ארון הקודש) של בית כנסת עתיק ששכן במקום. חדר הסעודה האחרונה חדר הסעודה האחרונה שוכן בקומה השנייה, מעל קבר דוד המלך (הכניסה מסביב, מול כנסיית דורמיציון). על פי מסורת ימי־ביניימית, זהו המקום בו סעד ישו את סעודתו האחרונה. המבנה אופייני לכנסיות צלבניות וכולל קמרונות צולבים וכותרות עמודים בסגנונות שונים. בפינה הדרום-מערבית ישנו גרם מדרגות המוביל אל קומת הקריפטה, בה נמצא קבר דוד. חדר הנשיא מצפה הר הבית על גג חדר הסעודה האחרונה נמצא חדר קטן אשר מיוחס לנשיא יצחק בן צבי. במקור המקום תוכנן עבור הנשיא הראשון, חיים ויצמן אולם רק יצחק בן צבי, הנשיא השני הגיע למקום. מספרים שיצחק בן צבי נהג להגיע במיוחד בחגים ולברך את העולים להר ציון. בתקופת העיר החצויה הגג שימש כתצפית להר הבית ולהר הזיתים אשר לא היו נגישים אז ליהודים ולכן זכה לכינוי מצפה הר הבית. על הגג מוצבת מצבת זיכרון לזכר לוחמי הרובע היהודי שנהרגו בתש"ח. החומה הראשונה החומה הראשונה (מכונה גם החומה הישנה) היא אחת מתוך שלוש חומות חזקות ומבוצרות שנבנו להגנתה של ירושלים. חומה זאת נבנתה בתקופת החשמונאים, אך יסודותיה קדומים יותר והונחו כבר בתקופת בית ראשון. בזמן שיבת ציון שוקמה החומה על ידי נחמיה, ובימי החשמונאים חוזקו ואף נבנו חלקים נוספים ממנה. החומות הנוספות הן: החומה השנייה – נבנתה בסוף תקופת החשמונאים או בימי הורדוס, והחומה השלישית – החלה להיבנות בימי אגריפס הראשון, ובנייתה הושלמה בראשית המרד הגדול. מרתף השואה 300px\|ממוזער\|מרתף השואה מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שמואל זנוויל כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, ותכניו בעלי אופי חרדי. מרתף השואה מנוהל היום על ידי ישיבת התפוצות. ישיבת התפוצות ישיבת התפוצות (מכונה לעיתים גם ישיבת הר ציון), ישיבה חרדית לבני חוץ לארץ, על הר ציון בירושלים, ליד מתחם קבר דוד. המרכז הבין-תרבותי לירושלים המרכז הבין-תרבותי לירושלים, מוסד המקדם את החזון של ירושלים כעיר כשירה תרבותית ומותאמת לכל התרבויות והזהויות שבה. המוסד נמצא באחד הבתים ההיסטוריים והציוריים שבהר ציון, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי משפחת דג'אני, ושבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 גרה בו פאולין רוז (Pauline Rose) שאף כתבה ספר על חייה בבית זה ועל החיים בהר ציון לפני ואחרי מלחמת ששת הימים ("Window on Mount Zion"). המרכז הבין-תרבותי לירושלים אחראי על תוכנית ואתר אינטרנט בשם "חלון להר ציון" שמקדם את הר ציון ביחד עם כל המוסדות, הארגונים והפרטים השוכנים בהר. מעלה השלום מעלה השלום הוא רחוב בירושלים שמחבר את כביש 60 עם רחוב מעלות עיר דוד. הרחוב עובר בצד הדרומי של העיר העתיקה, בין החומה לגיא בן הינום. הוא מתחיל בפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה, ממשיך לשער ציון ומסתיים בשער האשפות. כנסיית דורמיציון 250px\|ממוזער\|כנסיית דורמיציון 250px\|ממוזער\|כנסיית פטרוס אין גליקנטו כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. הקרקע נמסרה לקיסר במתנה מאת סולטאן הטורקי. הוא העניק אותה כמחווה של רצון טוב לקהילה הגרמנית-קתולית בירושלים, (אף כי הגרמנים בעיקרם פרוטסטנטים-לותרנים). האגדה הירושלמית מספרת כי הגרמנים-הקתולים הגיבו במחווה משלהם ועיצבו את מגדל הפעמונים של הכנסייה בדמותו של וילהלם. הכנסייה הוקדשה להנצחת הירדמותה של מריה (לעיל), ולכן המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של "מריה הישנה", ומעליה פסיפס של נשים הלבושות בסגנון "מקראי", המלוות אותה בדרכה האחרונה. לכנסייה צמוד מנזר ובו חיה קהילת נזירים דוברי גרמנית. הנזירים מפעילים במקום סמינר ללימודי דת בשפה הגרמנית וכן קפיטריה וחנות מזכרות. תעלת הקשר והרכבל להר ציון במורדות המערביים של הר ציון נמצאים שרידים של תעלת קשר ושל רכבל אשר נבנו בעיצומה של המלחמה ב-1948. אמצעים אילו שימשו לשמירת הקשר בין הכוחות הנמצאים על הר ציון למערב העיר. תעלת הקשר הובילה מתחתית גרם המדרגות שבין משכנות שאננים לימין משה ועד לכניסה לבית הספר גובאט – ברובה הייתה התעלה מכוסה בפחים גליים ובשכבת אדמה. בניית הרכבל הייתה מבצע הנדסי מורכב בהובלתו של אוריאל חפץ. הרכבל יצא ממלון הר ציון והגיע סמוך למתחם בי"ס גובאט. הרכבל נשמר כסוד צבאי בין השנים 1948 ל-1967. הכבל שעליו נתלתה הקרונית הורד לקרקעית גיא בן הינום ונמתח באוויר רק בעת הצורך בשעות החשכה. אחרי 1967 הסוד יצא לאור וכיום יש מוזיאון קטן המספר את תולדות הרכבל. כנסיית פטרוס אין גליקנטו כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול") מציינת את התכחשותו של פטרוס לישו לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 1924–1931 בסגנון נאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכזה. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "ההתכחשות של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים. המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי הוא אוניברסיטה אמריקאית ללימודי ארץ הקודש. הוקם בשנת 1957 ועבר למשכנו הנוכחי בהר ציון בשנת 1967. המבנה המקורי הוקם בשנת 1853 על ידי סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, כבית ספר וכבית יתומים. בחצר המכון שוכן בית הקברות הפרוטסטנטי. הגשר התלוי בתי קברות בהר בתחום ההר קיימים מספר בתי קברות, השייכים לעדות השונות שחיו בעיר. בשנת 2017 הוקם אתר אינטרנט המרכז את המידע על בתי הקברות בהר ועל מיפוי הקברים שבהם. בית קברות יהודי ("סמבוסקי") 250px\|ממוזער\|בית הקברות היהודי סמבוסקי בית קברות יהודי שמשתרע על מורדותיו התלולים של הר ציון. עקב השיפוע החד, רוב המצבות נעתקו ממקומן, ונשמטו לתחתית ההר. יהודים קברו בבית קברות זה את מתיהם במשך מאות שנים, עד 1945. בבית קברות זה נהגו גם לקבור גניזות שנאספו בבתי כנסת בעיר בעתיקה, וכן חלקי אבנים שנשרו מן הכותל המערבי. מקור השם סמבוסקי אינו ברור ויש הסוברים כי הוא כשם משפחה שהקימה את בית הקברות. לעומתם סוברים אחרים כי בית הקברות שהיה מיועד לעניי ירושלים, קיבל את שם הפת שנהגו לאכול – סמבוסק. השד"ר ר' גדליה שהגיע לירושלים בשנת 1700 מספר על שני בתי קברות האחד – הישן על מדרוני הר ציון, והשני – החדש על מדרוני הר הזיתים. בית קברות נוצרי ארמני אורתודוקסי בית הקברות נמצא ליד שער ציון בחומת העיר הדרומית בקרבת הרובע הארמני. במתחם בית הקברות נמצאת כנסיית קיפא, ובצידה מבנה ובו קבורים מנהיגי הקהילה הארמנית בירושלים והפטריארכים הארמנים. בבית הקברות ניצבת אנדרטה לחיילים ארמנים מתנדבים ששירתו בחטיבה הצרפתית בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, שנפלו בנחל עירון בקרב עם הטורקים, הידוע כקרב בנחל תרצה. בתחום בית הקברות הארמני נמצאת חלקה קטנה ששימשה לקבורת קתולים. בין היתר, נטמן כאן ב-1835 כריסטופר קוסטיגן. לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאה המצבה על ידי זאב וילנאי שאף קבע אותה בקיר הפנימי של גדר בית הקברות. על המצבה כתוב (מתורגם מאנגלית): 250px\|ממוזער\|בית הקברות הנוצרי קתולי (לטיני) 250px\|ממוזער\|בית הקברות הנוצרי פרוטסטנטי בית קברות נוצרי יווני קתולי בית קברות קטן, נמצא בסמוך לכניסה ל"מכון האמריקאי" (ממוקם במבנה הקולג' של סמואל גובאט). הקברים חפורים בקיר ובמקום כתובת בערבית: "מקבּרת טאיפַת אלרום אלקתולים" משמעות הכתוב: "בית קברות של עדת היוונים הקתולים". בית קברות נוצרי קתולי (לטיני) נמצא סמוך לחומה הדרומית של העיר בקרבת שער ציון (בעקבות רציחתו של השומר הנוצרי נסגר בית הקברות, ורק לעיתים רחוקות, בעת לוויה או ביקור, ניתן להציץ פנימה). בבית הקברות קבור אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, שביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים. הסצנה האחרונה בסרט רשימת שינדלר על תקופת השואה מציגה את שחקני הסרט, מלווים בניצולים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו. בית קברות נוצרי פרוטסטנטי בית הקברות משתרע במורד ההר בסמוך אל "המכון האמריקני", והכניסה אליו היא דרך חצר המכון. קבורים בו מיסיונרים פרוטסטנטים שגרו בירושלים ויהודים שהתנצרו בהשפעתם, חיילים גרמנים שהוצבו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, שוטרים וחיילים בריטים שנפטרו בתקופת המנדט הבריטי, ואף לוחמי מחתרות עבריות בארץ ישראל. בית הקברות נמצא מצידו האחד של גיא בן הינום, ומן העבר השני נמצאת שכונת אבו תור. בקרבות שהתחוללו בסביבה במלחמת ששת הימים נהרסו מקצת מן המצבות, אך שוקמו לאחר המלחמה. בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים בקורותיה של ירושלים, בהם: הוריישו ספאפורד מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, סמואל גובאט מהנודעים שבמיסיונרים שפעלו בירושלים ובונה המבנה בו נמצא המכון האמריקני, מיכאל שלמה אלכסנדר יהודי מומר וראש הכנסייה הפרוטסטנטית הראשון בירושלים, קונרד שיק גרמני, ארכאולוג וחוקר ארץ ישראל, פלינדרס פיטרי, חוקר ארץ ישראל ומנסח עקרונות הארכאולוגיה המודרנית, הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי מנהל החפירות בתל לכיש שנהרג על ידי ערבים בדרכו לפתיחת מוזיאון רוקפלר, ארנסט מסטרמן, רופא בבית החולים של המיסיון האנגלי, מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל וראש ה-PEF בפלשתינה (מוכר כמי שמדד את מפלס ים המלח, סמוך לעין פשחה) ויוהאן לודוויג שנלר מקים בתי היתומים. בשנת 2013 ארבעה מתפרעים יהודים ביצעו במקום פשע שנאה, השחיתו מציבות ופגעו בסממני דת נוצריים. ב-1 בינואר 2023 שני צעירים בעלי חזות יהודית פרצו למקום והשחיתו יותר משלושים מציבות. בבית הקברות אירעו מספר חיכוכים בין אנשי המושבה האמריקאית בירושלים והקונסול האמריקאי, בעקבות חיכוכים אלו הוצאו ארונותיהם מן הקברים והועברו מספר פעמים, ב-1897 עקב העברת חלק מהשטח לקיסר וילהלם השני לשם בניית הדורמיציון, וב-1905 במקרה נוסף שהונצח בתמונותיו של הצלם ג'ון ויטינג. חלק מהקברים הועברו סופית אל ביה"ק הבינלאומי השוכן בעמק רפאים בצמוד לביה"ק הטמפלרי. בית קברות מוסלמי – משפחת דג'אני ממוזער\|בית הקברות המוסלמי אל-דג'אני בית קברות קטן (שטחו כדונם אחד), נמצא בצמוד לקיר המזרחי של מבנה קבר דוד. במקום קבורים בעיקר בני משפחת דג'אני, ובהם קבר המיוחס לשיח’ מחמד אל-מנסי (מאנשיו של צלאח א-דין), שנחשב לאבי השושלת המשפחתית. גלריה לקריאה נוספת דן בהט, אטלס כרטא, ירושלים יורם צפריר ושמואל ספראי, ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 17–18. זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1–13 מאמרים אלי שילר, "הר ציון", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, הוצאת אריאל, חוברת מס' 57–58, ירושלים, 1988, עמ' 32–34 גדעון הרמל, "בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, הוצאת אריאל, חוברת מס' 57–58, ירושלים, 1988, עמ' 174–185 קישורים חיצוניים "חלון להר ציון" – אתר המידע על הר ציון, אתריו ואירועיו ביקור בכנסיית פטרוס אין גליקנטו, מתוך אתר מסע אחר מידע אודות שער האיסיים (או "שער הצוא"), מתוך פרסומי רשות העתיקות הווי וחיים בהר ציון, על פי מורשתו של הרב שמואל זנגוויל כהנא על בית הכנסת הספרדי בהר ציון, כתבה של ההיסטוריון ראובן גפני במוסף 'שבת', מקור ראשון, טבת תשע"א סיפורים עממיים על הצלה ומעשי נסים ב-קבר דוד המלך אתר התיירות והמידע של הר ציון הערות שוליים ציון, הר הר ציון קטגוריה:ארץ ישראל: מקומות קדושים לנצרות קטגוריה:ירושלים: קברים ובתי קברות	2024-09-09T18:38:15
מרים הבתולה	הפניה מרים, אם ישו	2020-01-23T06:32:22
תמ"ג	הפניה תוצר מקומי גולמי	2008-10-10T16:30:24
עזיבת הדת	REDIRECT יציאה בשאלה	2004-10-19T18:12:56
פנתיאון	REDIRECT פנתאון	2004-10-19T18:21:40
שישה סדרי משנה	REDIRECT משנה	2004-10-19T18:24:32
אילן	הפניה עץ	2018-05-15T11:55:16
נחש	REDIRECT נחשים	2004-10-20T07:39:32
יהושע הפרוע	יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ (בגרמנית: Der Struwwelpeter, "פטר הפרוע") הוא גיבורו של ספר ילדים בעל אותו שם מאת ד"ר היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט שעסק גם בפסיכיאטריית ילדים. זהו ספר הילדים הגרמני המצליח ביותר בכל הזמנים, והוא תורגם למספר רב של שפות. תולדות הספר ותוכנו היינריך הופמן כתב את הספר על מחברת כמתנת חג המולד לבנו בן השלוש, קארל, בשנת 1844. המחברת הכילה חמישה סיפורים: פרידריך האכזר, שלושת הילדים והכושי, הצייד והארנב, מוצץ האגודל וסרבן המרק. כיוון שנותר בסוף המחברת דף ריק, הופמן יצר ברגע האחרון את אפיזודת שטרובלפטר. באותה שנה יצאה לאור מהדורה ראשונה של הספר, שעליה כתב הופמן "מעשיות עליזות ותמונות מבדחות עם לוחות צבעוניים ויפים לילדים מגיל שלוש עד שש שנים מאת חרזן עליז ואוהב-ילדים". שנה חלפה עד שהופיעה מהדורה שנייה, שעליה חתם הופמן בשם Heinrich Kinderlieb ("היינריך אוהב-ילדים"). במהדורה זו נוספו הסיפורים על פאולינכן והגפרורים ועל פיליפ המתנדנד. במהדורה החמישית נוספו הסיפורים על האנס המביט-באוויר ועל רוברט המעופף, והיינריך הופמן חתם בשמו המלא. באותה מהדורה, בעקבות ביקורות שהבליטו את דמותו של שטרובלפטר, הועבר הילד הפרוע מן העמוד האחרון אל העמוד הראשון, ומאז הספר נושא את השם Struwwelpeter. בשנת 1858 צייר הופמן את הציורים מחדש, בשיטה של תחריט עץ, אחרי שאמרו לו כי ציוריו המקוריים של הספר אינם מתאימים לילדים. הספר בעברית וביידיש תרגומו הראשון של הספר, בידי לילי צדק, יצא בשם יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ בשנת 1940 בהוצאת יואכים גולדשטין, ושוב ב-1941 בהוצאת ראובן מס, אחר כך בשם יפתח המלוכלך בתרגומו של אורי סלע (1975), ולבסוף בשם שׁוּעַ הַפָּרוּעַ בתרגומו של אוריאל אופק (1985). גרסה נשית, בשם יפית הלכלוכית, בתרגומה של מאשה קלו, יצאה לאור ב-1984. ביידיש יצא הספר בשם פיניע שטרויקאַפ [יידיש: "פיניע ראש-קש"]. האפיזודות שטרובלפטר (Der Struwwelpeter): תיאורו המקוצר של ילד המסרב להסתפר ולגזוז את ציפורניו. המעשה בפרידריך האכזר (Die Geschichte vom bösen Friederich): ילד רע המתעלל בחיות ובבני-אדם, עד שהוא ננשך על ידי כלב האוכל לאחר מכן את ארוחתו כאשר זה שוכב במיטה. הסיפור הנורא על הגפרורים (Die gar traurige Geschichte mit dem Feuerzeug): ילדה לא שועה לאזהרות חתוליה ומשחקת בגפרורים וכתוצאה מכך נשרפת למוות. המעשה בנערים השחורים (Die Geschichte von den schwarzen Buben): ילדים לועגים לילד שחום עור בגלל צבע עורו, ונענשים על ידי ניקולאוס הקדוש בכך שהם מוטבלים בקסת-דיו והופכים לשחורים (עוד יותר מן הילד שלעגו לו). המעשה בצייד הפראי (Die Geschichte von dem wilden Jäger): ארנב גונב את רובהו של צייד, ומתחיל לצוד אותו, אך לאחר מכן נכווה בנו מספל קפה רותח של רעיית הצייד לאחר שהכדור שיורה הארנב מפספס, לאחר שהצייד הסתתר בבאר, ופוגע בספל. המעשה במוצץ-האגודל (Die Geschichte vom Daumenlutscher): ילד מוזהר על ידי אמו שלא ימצוץ את אגודלו. הוא בכל זאת מוצץ את אגודלו, עד שבא חייט עם מספריים ענקיים וקוצץ את אגודליו. המעשה בקספר סרבן-המרק (Die Geschichte vom Suppen-Kaspar): ילד חסון מסרב לאכול מרק, וכתוצאה מכך הוא מרזה יותר ויותר עד שהוא מת. בגרסה אחרת הוא כמעט מת ולבסוף הסכים לאכול את המרק. המעשה בפיליפ חסר-המנוח (Die Geschichte vom Zappel-Philipp): ילד מתנדנד עם כסאו בשעת הארוחה, ונופל עם השולחן והארוחה. המעשה ברוברט המעופף (Die Geschichte vom fliegenden Robert): ילד עף ברוח מפני שיצא מביתו בשעת סערה. המעשה בהאנס המביט-באוויר (Die Geschichte vom Hanns Guck-in-die-Luft): ילד לא מסתכל לאן הוא הולך ונופל לתוך נהר. הוא לא טבע אבל הילקוט שלו נסחף עם הזרם והדגים צחקו עליו. תרגום 1940 תרגום 1975 תרגום 1985 יְהוֹשֻׁעַ הַפָּרוּעַ יפתח המלוכלך שוע הפרוע אֶלְעָזָר הָאַכְזָר יובל המנוול אלעזר האכזר מַעֲשֶׂה עָצוּב בְּגַפְרוּרִים דורית הגפרורית מעשה תמרורים בקופסת גפרורים הַזֵּדִים הַשְּׁחוֹרִים הסוף השחור ילד שחור ושלושה מאחור מידד הצייד ויובב הארנב מעשה בצייד איזה קץ בא לאצבע עֶזְרָא הַמְפֻנָּק ברק המפונדרק בלק והמרק גָּדִי נֻדְנָדִי עודד המתנדנד עובד האובד אֶלְיָקִים טָס בָּאַוִּיר יוסף המעופף סטף, סטף, זה לא כיף להתעופף! דָּן רוֹאֶה בֶּעָבִים אפרים מביט לשמים מנחם החולם ערך חינוכי הגישה החינוכית החמורה שבה נוקט הספר נחשבת כיום למיושנת. עם זאת, חובבי הספר טוענים כי גם ילדים קטנים מסוגלים להבחין בהגזמה הסטירית שבה מוצגים הסיפורים, וכי האפקט החזותי המתמשך שיש לאיורים המפורסמים מצליח לגרום לילדים לאמץ נורמות וכללי התנהגות מקובלים. מצד שני, יש הנחרדים מהאלימות של הסיפורים והאיורים ומהמסר החינוכי של הספר. בימי הזוהר של החינוך האנטי-סמכותי נתפס הספר כמיושן ובורגני-ריאקציונרי. בתקופה זו נכתב הספר הפופולרי "Anti-Struwwelpeter" מאת פרידריך וכטר, שהוא פרודיה אנטי-סמכותית של המקור ואחד מהטקסטים הקנוניים של מרד 1968. כתב היד כתב היד המקורי של הספר, עם הכותרת מעשיות עליזות ותמונות מבדחות עם לוחות צבעוניים יפים לילדים מגיל שלוש עד שש שנים מאת חרזן-שופע אוהב ילדים, נמצא במוזיאון הגרמני הלאומי בעיר נירנברג. פרשנות פסיכולוגית בשנים האחרונות עורר הספר עניין בחוגי הפסיכולוגיה ופסיכיאטריית הילדים, היות שניתן לפרשו כתיאור של הפרעה הנפוצה מאוד בילדות: הפרעת קשב וריכוז, היכולה להיות משולבת בהיפראקטיביות (ADHD) או לעמוד בפני עצמה (ADD). בספר שתי דמויות המתאימות לתיאורי ההפרעה. תיאורו של Zappelphillip ("גָּדִי נֻדְנָדִי") הוא אופייני להפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות, בעוד Hans-Guck-in-die-Luft ("דָּן רוֹאֶה בֶּעָבִים") החולמני אופייני להפרעת קשב ללא היפראקטיביות. יש המשערים כי הופמן עצמו סבל מהפרעת קשב. ראו גם יפתח המלוכלך (אלבום) הילדה חיותה רואה ממותה מקס ומוריץ קישורים חיצוניים הטקסט של הספר, בלווית האיורים, באתר פרויקט גוטנברג הגרמני הערות שוליים קטגוריה:דמויות ספרותיות קטגוריה:ספרי ילדים ונוער קטגוריה:ספרים גרמניים קטגוריה:ספרי 1845	2024-08-01T04:28:33
יהושוע הפרוע	REDIRECT יהושע הפרוע	2004-10-19T19:31:17
קלווין קולידג'	ג'ון קָלְוִוין קוּלִידְג' הבן (באנגלית: .John Calvin Coolidge, Jr; 4 ביולי 1872 – 5 בינואר 1933) היה נשיאה ה-30 של ארצות הברית (1923–1929). קולידג' החל דרכו הציבורית בהיותו עורך דין רפובליקני מוורמונט, ועלה לגדולה בפוליטיקה של מדינת מסצ'וסטס, לפני שנבחר למושל המדינה. תגובתו לשביתת השוטרים בבוסטון ב-1919 הובילה לעליית התמיכה והמודעות הציבורית לו, והפכה אותו למנהיג ברמה הלאומית. מעט אחר כך, הוא נבחר להיות סגן הנשיא ה-29 (1921–1923) ומונה לנשיא לאחר מותו הפתאומי של הנשיא וורן הרדינג ב-1923. קולידג' נבחר לכהונה מלאה ב-1924, ונודע כשמרן שתמך בממשלה מצומצמת, וגם בתור איש של מילים מעטות ובעל שנינות אירונית. לאורך ימיו של קולידג' בנשיאות עלה כוחם של ארגוני הפשיעה המאורגנת בארצות הברית בעיקר הודות למסחר הבלתי-חוקי במשקאות חריפים שנאסרו על פי התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, שהחל את תקופת היובש. במהלך נשיאותו עלתה ההישענות הכלכלית הבינלאומית על ארצות הברית. קולידג' ניהל מדיניות חוץ אשר פעלה בעיקרה להביא הישגים ישירים לארצות הברית ולתרום ישירות לאינטרסים אמריקאים. לפי מדיניות זאת, סירב קולידג', כקודמו, להכניס את ארצות הברית לתוך חבר הלאומים שהוקם בתמיכת ממשל וילסון. המדיניות הפרו-עסקית שפרחה במהלך כהונתו בהמשך לכהונת קודמו המשיכה בתקופת יורשו, הרברט הובר, עד לפרוץ השפל הגדול. יתרה מכך, במהלך נשיאותו ידעה ארצות הברית את הפריחה הכלכלית הגדולה ביותר אי-פעם, עם צמיחה שנתית ממוצעת של 26.1% במדד דאו ג'ונס לשוק המניות, הנתון הגבוה ביותר מבין כל נשיאי ארצות הברית לדורותיהם בפער רב. קולידג' החזיר את הביטחון במוסד הנשיאות לאחר פרשיות השחיתות בממשלו של הרדינג, ועזב את התפקיד אהוד במיוחד. בעיני רבים הוא סימן את תקוות מעמד הביניים. תקופת הפרישה שלו הייתה קצרה, והוא מת בגיל 60, בינואר 1933, פחות מחודשיים לפני שיורשו, הרברט הובר, עזב את תפקידו. אף על פי שהמוניטין שלו השתקם במהלך כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, היסטוריונים עוד מתלבטים בנוגע לדירוג נשיאותו. תומכי הממשלה המצומצמת ומדיניות הלסה פר רואים אותו לחיוב, ואילו תומכי ממשל מרכזי חזק רואים אותו יותר לשלילה. שני הצדדים משבחים את תמיכתו בשוויון גזעי. קולידג' היה אחד מהנשיאים היחידים בתולדות ארצות הברית שסך ההוצאות מהתקציב הפדרלי היה נמוך יותר כאשר יצא מהתפקיד מאשר כשנכנס אליו. בסך הכל, לאורך נשיאותו הטיל וטו על 50 חקיקות בקונגרס, רוב הפעמים היו אלו העברות תקציבים שלא הכיר בחשיבותם וראה אותם כהוצאות בזויות של האוצר הפדרלי. בצעירותו לא הכיר קולידג' יהודים אם כי התיידד עם מספר יהודים שהיו פעילים ציבוריים במהלך חייו. כנשיא, הוא התעלם במידה רבה מפעילותה של הקהילה היהודית ולא לקח חלק בדיון הנוגע למדיניותו האנטישמית של התעשיין הנרי פורד. לאכזבתה הרבה של הקהילה היהודית האמריקאית, קולידג' חתם על חוק ג'ונסון-ריד, הצעת חוק בנוגע להגירה לארצות הברית אשר הגבילה את ההגירה היהודית מאירופה, אף על פי כן, קולידג', מבחינת דעותיו האישיות, תמך בהצהרת בלפור משנת 1917 ותמך בטענתו של העם היהודי לשייכות אל ארץ ישראל. לידתו ותולדות משפחתו ממוזער\|ימין\|קולידג' בתקופת לימודיו ג'ון קלווין קולידג' הבן נולד בעיירה פלימות' נוץ' שבמדינת ורמונט ב-4 ביולי 1872. הוא הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנולד ביום העצמאות האמריקני. הוא היה הבוגר מבין שני ילדיהם של ג'ון קלווין קולידג', שהיה בעל חנות מכולת, ורעייתו ויקטוריה ג'וזפין מור. אמו מתה כשהיה בן שתים-עשרה, ואובדנה השפיע עליו עמוקות. אחותו הצעירה, אביגיל, נפטרה ב-1890, בגיל 15 בלבד. אביו של קולידג' נישא שוב ב-1891, למורה, וחי עד גיל שמונים. למשפחתו של קולידג' היו שורשים עמוקים בניו אינגלנד, מאז 1630. סב-סבו, גם הוא ג'ון קולידג', היה קצין במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. סבו, קלווין, שירת בבית הנבחרים המדיני של ורמונט. בצעירותו חונך קולידג' בחינוך פוריטני מסורתי ושמו השני, קלווין, נקרא לזכרו של התאולוג הפרוטסטנטי ז'אן קלווין מהמאה ה-16. אביו נבחר לראשונה לבית המחוקקים בוורמונט חודש לאחר לידתו של קולידג'. כילד צעיר, קולידג' היה מבקר את אביו בבניין הקפיטול במונטפלייר (בירת ורמונט) בזמן שזה האחרון ישב בכיסא המחוקק. מאוחר יותר הוא השתתף בפגישות בעיר עם אביו ובחן כיצד התמודד עם נושאים העומדים בפני הקהילה וכיצד ניהל את מדיניותו. ראשית הקריירה ונישואין חינוך ולימודי משפטים את השכלתו רכש קולידג' בבית ספר מקומי בעיירה ובאקדמיית "בלק ריוור" בלודלאו, ורמונט. האקדמיה, עם נטייה חינוכית בפטיסטית, מנתה כ-125 סטודנטים ורק חגגה 50 שנה להיווסדה נכנס קולידג' ללימודיה. אביו, אמו וסבתו של קולידג' למדו גם הם בבית הספר. כדי להתכונן לעבודה עתידית במכללות לקח קולידג' את הקורס החינוכי הקלאסי, עם התמקדות בלימוד לטינית, יוונית, היסטוריה ומתמטיקה. במהלך שנתו הראשונה החל את לימודיו על תולדותיה של חוקת ארצות הברית. כעבור שנים הוא נהג לשבח את החוקה, וכתב כי "שום מסמך אחר שהומצא בידי האדם מעולם לא הביא כל כך הרבה התקדמות ואושר לאנושות." קולידג' סיים את לימודיו באקדמית בלאק ריבר ב-23 במאי 1890. כיתתו כללה חמישה בנים וארבע בנות. בטקס בהיכל המון הוא דיבר על "אורטוריה בהיסטוריה", ובו העריך את מידת השפעתם של דוברי הקהל על מהלך ההיסטוריה העולמית. מצגת זו הייתה הנאום הציבורי הראשון של קולידג' אשר ידוע עליו. הוא התכוון להיכנס לאמהרסט קולג' בסתיו, אך בעקבות מחלה, החליט במקום זאת לבצע עבודות הכנה במהלך תקופת האביב באקדמיה של סנט ג'ונסברי. לאחר מכן עבר לנורת'המפטון כדי להיות עורך דין. קולידג' חזר לבית אבותיו, שכן אבותיו התגוררו במסצ'וסטס במשך 150 שנה לפני שהתיישבו מחדש לוורמונט. בשנת 1890 היה נוכח בנאום של הנשיא המכהן, בנג'מין הריסון, בוורמונט. בשנת 1891 החל ללמוד באמהרסט קולג' במסצ'וסטס, והתבלט בכיתת הנאומים. כדי להימנע מתשלום עבור לימודי משפטים, החליט לעבוד עם חברת עורכי דין מקומית וללמוד אצלם. ב-26 ביוני 1895 קיבל קולידג' תואר ראשון במשפטים. באותה העת השתתף קולידג' בתחרות כתיבת חיבורים בנושא "העקרונות שנלחמו עליהם במהפכה האמריקאית", בחסות "האגודה הלאומית לבני המהפכה האמריקאית". התחרות נפתחה לכל הסטודנטים המבוגרים במכללות ובאוניברסיטאות אמריקאיות. כתביו של קולידג' זיכו אותו במדליית כסף אקדמיית ובהמשך הוענק לו הפרס ממעלה הראשונה - מדליית זהב - אשר ניתנה מעיתונאים מרחבי ארצות הברית. ב-1897 הוסמך לעריכת דין. בעזרת חסכונותיו וירושה קטנה מסבו, פתח קולידג' משרד משלו בנורת'המפטון ב-1898. הוא עסק בדיני מסחר, והחל לצבור ניסיון. נישואין ומשפחה ממוזער\|שמאל\|גרייס קולידג' ממוזער\|משפחת קולידג'. ב-1905, פגש את גרייס אנה גודהיו, בוגרת אוניברסיטת ורמונט ומורה בבית ספר לחירשים בנורת'המפטון. באותה השנה הזוג התארס ונישא ב-4 באוקטובר, בבית משפחתה של גרייס. אמה של גרייס לא חיבבה את קולידג'. לאחר מכן יצא קולידג' לירח דבש במונטריאול, באותם הימים קנדה הבריטית, שהייתה במעמד של דומיניון ביחס לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. לאחר עשרים וחמש שנים, כתב על גרייס שנשאה בגאווה את חולשותיו. קולידג' היה חסכן במיוחד. הוא התעקש לשכור בית, והתנגד להיות חייב לבנקאים. העצמאות הייתה דרכו להגן על חירותו לעשות את מה שמצא לנכון. הוא היסס להצטרף למועדונים, בניגוד לפוליטיקאים רבים. קולידג' יצר קשר עם אזרחים אחרים בכך שהשקיע את חסכונותיו בכל מיני תחומים. למשפחה היו שני ילדים: ג'ון וקלווין הבן. ביוני 1924, יצא קלווין הבן לשחק טניס במגרש בבית הלבן. מכיוון שבאותו יום יצא לשחק ללא גרביים, השתפשפה אחת מבהונות רגלו קשות, אך מכיוון שהאנטיביוטיקה עדיין לא הומצאה (הפניצילין נתגלה רק 4 שנים מאוחר יותר), הזדהם השפשוף, וגרם לאלח דם שגרם למותו בגיל 16 בלבד. מותו, לפי הבן ג'ון, פגע מאוד בקולידג'. פוליטיקה מקומית תפקידים עירוניים המפלגה הרפובליקנית שלטה בניו אינגלנד באותה התקופה, וקולידג' החליט להיות פעיל בפוליטיקה. כשיצא מאמהרסט קולג' עם פניו לעבר חיים ציבוריים ומעורבות בפוליטיקה, קולידג' הכריז בפני מקורבו כי הוא בטוח בדבר אחד בלבד; שהוא רפובליקני. ב-1896 תמך בוויליאם מקינלי, וכעבור שנה נבחר להיות חבר בוועדה הרפובליקנית המקומית. ב-1898, נבחר למועצת העיר, כשהגיע למקום השני בבחירות. המשרה הייתה ללא שכר, אולם העניקה לו ניסיון פוליטי רב. במסצ'וסטס היו בחירות למשרות ציבוריות מדי שנה ובמהלך השנים התחרה קולידג' 17 פעמים בבחירות על משרות ציבוריות. ב-1899 סירב לנסות להיבחר מחדש, ונבחר לשמש כפרקליט העירוני בידי המועצה. הוא נבחר שוב ב-1901. המשרה תרמה לניסיונו בעריכת דין, וטמנה בחובה משכורת של 600 דולרים. ב-1902, דמוקרט נבחר לתפקיד, וקולידג' חזר לעסקים הפרטיים. מעט אחר כך, רשם בית המשפט המחוזי מת, וקולידג' החליף אותו. מכיוון שלא יכול היה לעסוק בעריכת דין, הוא נשאר בתפקיד רק שנה. ב-1904, הפסיד בפעם היחידה בחייו בבחירות, כשלא נבחר למועצת החינוך המקומית. כשהתברר לו שחלק משכניו לא תמכו בו כיוון שלא היו לו ילדים בבתי הספר המקומיים, הפציר בהם "תנו לי קצת זמן!". הרפובליקניזם שלו התבסס היטב באמונה באידיאלים של המפלגה ובנכונות המדיניות הבסיסית שלה בנושאים הגדולים של היום, כגון תעריף הגנה שנועד לטפח את התעשייה האמריקאית. קולידג' היה איש מפלגה עקבי ובלתי מעורער עד הסוף, אך מעולם לא היה פרטיזן קיצוני. היו לו חברים רבים בקרב מתנגדיו האידאולוגים; ואכן, במותו, אל סמית', המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928, ירכיב את אחד ההספדים בעלי התובנה הגדולים ביותר אודות חייו של קולידג', שכותרתו "דוגמה ציבורית נוצצת." באשר למפלגות עצמן, קולידג' האמין בכך שהוא מספק נקודת ייצוג של אחריות שהיא חיונית לתפקוד המערכת הפוליטית האמריקאית. מחוקק וראש עיר ב-1906, בחרה הוועדה הרפובליקנית המקומית בקולידג' כמועמדה לבית הנבחרים של מסצ'וסטס. הוא ניצח בניצחון דחוק את המועמד הדמוקרטי ועבר לבוסטון ב-1907. הוא שירת בוועדות זוטרות, ואף על פי שתמך במפלגתו בדרך כלל, הוא היה ידוע כפרוגרסיבי, שתמך במתן זכות הצבעה לנשים ובבחירה ישירה של סנאטורים. קולידג' תמך בסנאטור וינטרופ קריין, ששלט בפלג המערבי במפלגה, והיה יריבו של הנרי קבוט לודג', מנהיג האגף המזרחי. בנוסף כרת ברית עם גאי קורייר, שהיה מוכר מבחינה חברתית. ב-1907, נבחר לכהונה שנייה, וב-1908 החל להתבלט יותר. לאחר מכן, סירב לרוץ לעוד כהונה והחליט לנסות להיבחר לתפקיד ראש עיריית נורת'המפטון, לאחר פרישתו של ראש העיר הדמוקרטי. הוא ניצח את יריבו בניצחון דחוק. בין 1910 ל-1911, העלה את שכר המורים, הקטין את החוב העירוני והפחית מיסים. הוא נבחר שוב ב-1911. לאחר פרישתו של הסנאטור במסצ'וסטס, ניסה קולידג' להיבחר במקומו לסנאט המקומי ב-1912. הוא ניצח ברוב גדול. לאחר מכן מונה לפתור את השביתה באיגוד הצמר האמריקני במסצ'וסטס. לאחר חודשיים מתוחים, הסכים התאגיד לדרישות הפועלים, בהסכם פשרה שהציע קולידג'. הרפובליקנים ממסצ'וסטס הושפעו מהפילוג במפלגה, בין האגף הפרוגרסיבי שתמך בתאודור רוזוולט ובין האגף השמרני, שתמך בוויליאם הווארד טאפט. אף על פי שקולידג' נודע כפרוגרסיבי, הוא סירב לנטוש את מפלגתו. המפלגה הפרוגרסיבית לא הציעה מועמד באזור הבחירה שלו, והוא נבחר שוב. ב-1913, הצליח קולידג' להעביר חוק שקישר בין נורת'המפטון לקהילות תעשייתיות דומות במערב מסצ'וסטס. הוא התכוון לפרוש לאחר תקופת כהונתו השנייה, אבל לאחר מכן נבחר שוב ומונה לנשיא הסנאט, בעיקר בשל תמיכתו בזכות הצבעה לנשים. לקראת סוף כהונתו, רבים תמכו בקולידג' כמועמד לתפקיד סגן המושל. לאחר שנבחר מחדש לסנאט ב-1914, נבחר קולידג' פה אחד לנשיאות הסנאט. נאומו הראשון בתור נשיא הסנאט ולחבריו נודע בכינוי נאום האמון במסצ'וסטס ולהלן קטע מסופו של הנאום: תומכיו עודדו אותו לרוץ לתפקיד סגן המושל. הוא הכריז על מועמדותו בסוף המושב של 1915. סגן מושל ומושל מסצ'וסטס ממוזער\|קלווין וגרייס קולידג' ב-1918 המצביעים באו לראות בקולידג' אישיות בעלת אופי שמכיר את עסקיו ואפשר לסמוך עליו כי יבצע את המטלות שהוטלו עליו. יתר על כן, מעולם לא היה שמץ של קשר אל שערורייה, אישית או פוליטית, שקושרה אל קולידג'. האמון של העם שימש את קולידג' היטב להאזין לעם ולהשלים את הבטחותיו לבוחר. קולידג' נבחר לרוץ לתפקיד סגן מושל מסצ'וסטס לצד סמואל מקול. קולידג' גייס קולות רבים, ושניהם נבחרו לתפקיד בקלות. במסצ'וסטס סגן המושל לא מנהל את הסנאט, בניגוד למדינות אחרות. קולידג' נטש את לימודי המשפטים שלו ב-1916. מקול וקולידג' נבחרו שוב ב-1916 וב-1917. כשמקול הכריז שלא ירוץ לכהונה רביעית, הכריז קולידג' שירוץ לתפקיד המושל. בחירות 1918 קולידג' זכה לתמיכת הרפובליקנים במסעו לתפקיד מושל מסצ'וסטס ב-1918. סגנו היה צ'נינג קוקס, עורך דין מבוסטון ודובר בית הנבחרים של מסצ'וסטס. הם הדגישו את הישגי הממשל הקודם: שמרנות תקציבית, התנגדות מעורפלת לחוק היובש, תמיכה בזכות הצבעה לנשים, ותמיכה במעורבות במלחמת העולם הראשונה. הקהילות האיריות והגרמניות נרתעו מהתמיכה במלחמה, וקולידג' נבחר לבסוף בהפרש זעום של 16,773 (50.87%). שביתת השוטרים בבוסטון ממוזער\|שמאל\|קולידג' בוחן מיליציה משטרתית במהלך השביתה בבהלה האדומה. ב-1919, כתגובה לתוכניתם של שוטרי בוסטון להירשם באיגוד עובדים, הכריז מפקד המשטרה שלא ירשה זאת. באוגוסט, התקבלו השוטרים אל איגוד העובדים. מפקד המשטרה הכריז על פיטורי השוטרים, אלא אם יפרקו את האיגוד עד 4 בספטמבר. ראש עיריית בוסטון ניסה לדחות את המועד, אולם לבסוף הושעו השוטרים ב-8 בספטמבר. למחרת היום, כשלושה-רבעים משוטרי בוסטון הכריזו על שביתה (1,117 מתוך 1,544). קולידג', שתמך במפקד המשטרה, עקב אחרי המצב מקרוב אולם בתחילה העדיף להשאיר אותו לטיפול הרשויות המקומיות. הוא ציפה למהומות שיגרמו לציבור להבין את המסר - השוטר לא יכול לשבות. בשני הלילות הבאים, הייתה אלימות ומהומה בעיר. רבים חששו משביתות של הכבאים, והמשמר הלאומי של מסצ'וסטס הגיע אל בוסטון. קולידג' חש בחומרת המצב, והחליט להכניס עוד יחידות אל המשמר הלאומי. הוא קרא להעסקת שוטרים חדשים. באותו הלילה, קיבל מברק ממנהיג איגוד העובדים שטען שהמהומות הן בגלל פיטורי השוטרים. קולידג' התנגד לחלוטין לשביתה והכריז בתגובה: . העיתונות פרסמה את דבריו והוא הפך לגיבור לאומי. באמצע גל אנטי-קומוניסטי, רבים באמריקה חששו ממרידות קומוניסטיות, כפי שהתרחשו ברוסיה באמצע מלחמת העולם הראשונה, ובהונגריה ובגרמניה לנוכח סיומה של המלחמה. קולידג' איבד תומכים בקרב העבודה המאורגנת, אולם השמרנים החלו לתמוך בו. הוא נתפס כמנהיג החלטי ושקול, וכאוכף חוק וסדר. רק ב-1965 נוצר איגוד שוטרים, שהצטרף לאיגוד העובדים ב-1998. אף על פי שהשביתות הממושכות איימו על היציבות בתחום הפנים, קולידג' כיבד את יום הפועלים ואחת נאם בנוגע ליום זה והדגיש את היותו פוליטיקאי שמרן אך לא קיצוני אשר הכיר בחשיבות של פשרה פוליטית כדי למנוע תסיסה אזרחית: לאחר השביתה וכהונה שנייה קולידג' וקוקס נבחרו לרוץ שוב ב-1919. תומכי קולידג' פרסמו את פעולותיו במהלך השביתה. הפעם ניצח קולידג' בהפרש גדול, עם 317,774 קולות, שהיוו 60.94% מסך קולות המצביעים. פעולותיו במהלך השביתה, וניצחונו הגדול, הובילו לשמועות שינסה לרוץ לנשיאות ב-1920. קולידג' נכנס לתפקידו ב-2 בינואר 1919, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. הוא דחף לחקיקה שתקבע מענק כספי של מאה דולר לכל יוצא צבא ממסצ'וסטס. בנוסף, חתם על חוק שצמצם את משך שבוע העבודה לנשים ולילדים מ-54 שעות ל-48. הוא חתם על תקציב שהותיר את שיעורי המס על כנם, אולם קיצץ ארבעה מיליוני דולרים לשם צמצום החוב. קולידג' הטיל וטו פעמים רבות בתפקידו. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להעלות את שכר המחוקקים ב-50%. אף על פי שהתנגד לחוק היובש, הטיל וטו על חוק ממאי 1920 שרצה לאפשר מכירת בירה או יין עם אחוזי אלכוהול נמוכים במסצ'וסטס, למרות התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. קולידג' טען שדעתו לא נחשבת מול החוקה. סגן נשיא (1921–1923) בחירות 1920 בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1920, רוב הצירים נבחרו בידי ועידות מפלגתיות מקומיות, ולא בבחירות מקדימות. השטח היה מחולק בקרב מועמדים מקומיים. קולידג' היה מועמד, ואמנם הגיע למקום השישי, אולם מנהיגי המפלגה החזקים ששלטו בוועידה, בעיקר הסנאטורים, לא תמכו בו. לאחר עשרה סיבובים, המנהיגים והצירים תמכו בסנאטור וורן הרדינג מאוהיו כמועמד הנשיאותי. כשהגיע הזמן לבחור בסגנו, מנהיגי המפלגה הכריזו שברצונם לבחור בסנאטור ארווין לנרוט מוויסקונסין. הם נטשו את הוועידה לאחר מכן, אולם ציר מאורגון שקרא את נאומו של קולידג' במסצ'וסטס, הציע שקולידג' יהיה סגנו של הרדינג. הצירים תמכו בו במהירות בהיעדרם של מנהיגי המפלגה, והוא נבחר בקלות. הדמוקרטים בחרו במועמד אחר מאוהיו, ג'יימס קוקס, ובתור סגנו בחרו בסגן מזכיר הצי, פרנקלין דלאנו רוזוולט. במוקד מסע הבחירות עמדה שאלת הצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים, והמורשת הפרוגרסיבית. הרדינג ניהל את מסע הבחירות ממרפסת ביתו באוהיו, וקולידג' ערך את מסע הבחירות בקרב תושבי ניו אינגלנד, כשהוא נואם נאומים קצרים. ב-2 בנובמבר 1920, ניצחו הרדינג וקולידג' בניצחון סוחף, והשיגו יותר מ-60% מהקולות, כולל כל מדינה שאינה דרומית. הם גם ניצחו בטנסי, הפעם הראשונה בה רפובליקנים זכו במדינה דרומית מאז תקופת השיקום. "קל השתקן" ממוזער\|הנשיא הרדינג, הסגן קולידג' ונשותיהם בתור סגן נשיא, לא היו לקולידג' סמכויות רשמיות, אולם הרדינג הזמין אותו לישיבות הקבינט, תקדים עבור סגן נשיא. הוא נאם ברחבי המדינה. כסגן הנשיא, קולידג' הוזמן יחד עם גרייס למסיבות רבות. באותן המסיבות נוצרו הסיפורים על קולידג'. אף על פי שהיה נואם מוכשר, בחייו הפרטיים היה איש של מילים מעטות וכונה "קל השתקן". סופר שבמהלך סעודה בבית הלבן אורחת ערכה התערבות עם חבריה באשר לאפשרות להוציא למעלה משלוש מילים מקולידג'. כשניגשה אליו וסיפרה על ההתערבות הוא הגיב במילים "את הפסדת". לאחר מותו, התבדחו רבים ושאלו כיצד היה אפשר לשים לב שמת. קולידג' לא הרגיש בנוח בקרב החברה הגבוהה מוושינגטון, וטען שהמשיך ללכת למסיבותיהם רק כדי לאכול שם. אליס רוזוולט, שהייתה מובילה חברתית, תיארה אותו כאדם שתקן, משלב ידיים וחמוץ פנים. גם כנשיא, המשיך קולידג' לשמור על מוניטין כאדם שתקן. הוא טען שלמילותיו של הנשיא יש ערך חשוב, ואסור לו להשתמש בהן לעיתים קרובות. ישנה טענה מקרב היסטוריונים שהוא הזין במכוון את תדמיתו כדי לחזק את מעמדו בקרב הציבור. אחרים טענו שקולידג' הסתגר בתוך עצמו מאז מות בנו ב-1924. קולידג' הצטרף לישיבות הקבינט והיה לסגן הנשיא הראשון שעשה זאת על בסיס קבוע. הוא ישב בקצה הרחוק ביותר של השולחן מהנשיא הרדינג, הקשיב למה שנאמר ולא אמר כמעט כלום בעצמו. באוטוביוגרפיה שלו כתב קולידג', "אם סגן הנשיא הוא איש בעל שיקול דעת ואופי, כך שניתן יהיה לסמוך עליו כי יפעל ככפוף לתפקיד זה, עליו להיות מוזמן לשבת עם הקבינט, אם כי חלק מהסנאטורים, המבקשים להיות יועציו היחידים של הנשיא, אינם מסתכלים בהצעה זו בעין יפה." קולידג' האמין שאף על פי שסגן הנשיא יכול כנראה להציע מעט תובנות אל הסנאט, ולמעשה שום דבר אל בית הנבחרים (הבית התחתון), סגן נשיא צריך להיות מיודע באופן מלא על המתרחש במדינה למקרה שיתמנה לנשיא. "הניסיון שלי בקבינט", סיכם, "היה לי ערך עליון כשהפכתי לנשיא." כאשר נשאל הנשיא הרדינג בנוגע לעירובו של קולידג' בישיבות הקבינט ענה לתקשורת כך: "אני חושב שסגן הנשיא צריך להיות יותר מאשר תחליף בלבד בהמתנה. בהקמת התיאום מחדש בין משרד ההנהלה לסנאט, סגן הנשיא יכול וצריך לשחק חלק גדול, ואני אמרתי למושל קולידג' כמה אני רוצה שהוא לא רק יהיה משתתף בקמפיין, אלא כמה אני רוצה שהוא יהיה חלק מועיל בממשל רפובליקני." בינתיים ממשל הרדינג נקלע לשערורייה. הסנאט פתח בחקירה של הַחכָּרָה לא תקינה של עתודות נפט ימיות ב'כיפת הקנקן' במדינת ויומינג. היו גם אינדיקציות לשערוריות שהתבשלו במנהל של חברי הממשל הוותיקים ובמשרד המשפטים. עלתה השאלה בנוגע לאפשרות של מינוי מחודש של קולידג' לסגן הנשיא אילולא הרדינג יבחר לקדנציה שנייה בתור נשיא. נשיא ארצות הברית (1923–1929) ב-2 באוגוסט 1923, הלך לעולמו באופן מפתיע הנשיא הרדינג, במהלך סיבוב נאומים בסן פרנסיסקו. בעת מותו של הרדינג שהה קולידג' בביקור אצל הוריו בוורמונט, בכפר שבאותם ימים לא היו בו לא חשמל ולא טלפון. בשעה 2 לפנות בוקר ב-3 באוגוסט הגיע פרש מהעיר הסמוכה, העיר את סגן הנשיא, ומסר לו מברק בהול המודיע על מות הנשיא. קולידג' התלבש, התפלל, וירד אל הסלון בבית הוריו, שם התקבצו העיתונאים. לאחר מכן נשא קולידג' את שבועת האמונים לאורה של עששית, כשידו מונחת על ספר התנ"ך המשפחתי. מאחר שבאותו כפר לא היה שופט, השביע את הנשיא הנוטריון של הכפר - אביו. לאחר מכן חזר לישון, ולמחרת היום חזר אל וושינגטון, כדי שיושבע בידי שופט עליון. הוא עשה זאת כדי למנוע כל ביקורת על כך שהושבע בידי נוטריון. ממוזער\|קולידג' חותם על חוק ההגירה של 1924. הגנרל ג'ון פרשינג מסתכל. האומה לא ידעה מה לחשוב על קולידג', שלא התבלט בתוך ממשל הרדינג. רבים ציפו שלא ייבחר לשמש כסגנו של הרדינג ב-1924. אף על פי שכמה מחברי ממשלו של הרדינג הואשמו בשחיתות, קולידג' שמר על כולם, בטענה שעליו להמשיך במדיניות הרדינג עד לבחירות הבאות. הוא טען שאנשי הרדינג שהיו חשודים בשחיתות היו חפים מפשע עד שתוכח אשמתם. קולידג' הרגיש שהחקירות של הסנאט בנוגע לשערוריות השחיתות הן אמצעי מספק כדי לשמור על הסדר, בעיקר כשהמעורבים התפטרו. הוא דרש את התפטרותו של התובע הכללי, הארי דוהרטי, לאחר שסירב לשתף פעולה עם הקונגרס. הוא בדק את ממצאי החקירה לפני שעשה זאת. קולידג' נאם בפני הקונגרס כשזה התכנס שוב ב-6 בדצמבר 1923, ונאם בשבח מדיניותו של הרדינג. הוא תמך במדיניות התקציבית של הרדינג, בהגבלות על הגירה, ובתיווך עם כורי הפחם השובתים בפנסילבניה. נאומו של קולידג' היה הנאום הנשיאותי הראשון ששודר ברדיו. אמנת וושינגטון אושרה כחודש לאחר כניסתו לתפקיד, בתמיכה גדולה. במאי 1924, למרות הווטו שהטיל, עבר חוק שהעניק בונוס לחיילים ממלחמת העולם הראשונה. קולידג' חתם על חוק ההגירה מאוחר יותר באותה השנה, כדי להגביל הגירה מדרום ומזרח אירופה, אולם התעכב בהכרזת החתימה עליו כדי להביע את אי שביעות רצונו מכך שהחוק לא הטיל מגבלות על ההגירה היפנית. לפני הוועידה הרפובליקנית, חתם קולידג' על חוק שהוריד את שיעור המס השולי המרבי מ-58% ל-46%, וגם את שיעורי מס ההכנסה האישיים, בנוסף להעלאת מס עיזבון והנהגת מס מתנות. ב-2 ביוני 1924, חתם קולידג' על החוק שהעניק אזרחות לכל האינדיאנים שנולדו בארצות הברית. כשני שלישים מהאינדיאנים כבר היו אזרחים, בעזרת נישואין, שירות צבאי (יוצאי מלחמת העולם הראשונה קיבלו אזרחות ב-1919) או בעזרת הסכמי סחר באדמות. תדמית ציבורית דרך התקשורת כדי לבנות תמיכה ציבורית בתוכנית הכלכלה המתפתחת, כפי שהתייחס לכך, קולידג' עשה בחוכמה שימוש חלוצי ברדיו, תוך שהוא מדווח לציבור באופן קבוע כל חצי שנה בנושאי תקציב ומיסים. הרדיו אפשר לו לדבר ישירות עם העם האמריקני מעל ראשי פוליטיקאים ועורכי עיתונים. כדי לשפר את יעילותו בשידור באוויר, קולידג' הביא מומחה אל הבית הלבן שיעבוד איתו בנוכחותו בהקלטת הרדיו. לאורך כהונתו קולידג' העביר מעל 50 נאומים אל העם האמריקאי דרך הרדיו ולמעשה היה הנשיא האמריקאי הראשון שנאם ישירות דרך הרדיו. קולידג', אף על פי כן, לא הזניח את כלי התקשורת המודפסים, ושימש מקור פתוח לפרסום עיתונאי. כנשיא הוא יצא מגדרו כדי לתת מענה לצורכי חיל העיתונאים של הבית הלבן. למשל, הוא סיפק להם סיפורים בימי חדשות שקטות ובעיקר הוא הפך לנשיא הראשון שקיים מסיבות עיתונאים קבועות פעמיים בשבוע. לפיכך הוא הסתדר היטב עם מרבית אנשי החדשות, ובתורו, הוא זכה לסיקור חיובי בדרך כלל בדפי עיתוני המדינה. הוא גם סיפק ברצון את דרישותיהם של צלמים וחלוצי ההסרטה בתוך העיתונות, שרק זמן קצר קודם לכן קיבלו גישה לתוך הבית הלבן. כל מה שהוא ביקש מהם היה לא לצלם אותו בזמן שהוא נהג לעשן סיגרים. במהלך מסע הבחירות של 1924, הוא הפך לנשיא הראשון שהופיע בסדרת חדשות. התסריטאי לי דה פורסט הפיק את הסרט בו קרא קולידג' קטעים מנאומו כאשר הפך למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאותדה פורסט היה אחראי על שלושה סרטי קולנוע חדשותיים בהשתתפות שלושת המועמדים לנשיאות בשנת 1924, קולידג', ג'ון ויליאם דייוויס ורוברט לה פולט. ניתן היה להציג אותם לאוכלוסייה הכללית רק בתיאטראות שאובזרו במיוחד.. יומו הממוצע של הנשיא קולידג' עקב אחר שגרה מסודרת: ארוחת בוקר מוקדמת, עבודה עד אחר הצהריים, ארוחת צהריים ואחריה הליכה ושנת צהריים, המשך עבודה, אירועים חברתיים בערב, קריאה לפני השינה ושינה של בין שבע לשמונה שעות. עבור בילויים, הוא נהנה ביאכטה הנשיאותית, חופשות בטיולים בין הרים או בבית הוריו בפלימות' נוץ', רכיבה על סוס, גולף והליכות ארוכות. הסוס המכני הנייח שהנשיא קולידג' התקין בבית הלבן שעשע את אשתו ואחרים שצפו בו רוכב על המכונה. בשנתו הראשונה בבית הלבן, לקולידג' הייתה החברה של קלווין הבן, אך לאחר מותו, לא היו ילדים בבית הלבן. בנם הבכור של בני הזוג קולידג', ג'ון, היה בן שבע עשרה וחניך במחנה צבאי לאזרחים בפורט דוונס, מסצ'וסטס, כשקולידג' הפך לנשיא. את שנות נשיאותו של אביו הוא בילה כסטודנט במכללת אמהרסט. בחירות 1924 שמאל\|ממוזער\|275px\|תוצאות בחירות 1924 הוועידה הרפובליקנית הלאומית התרחשה בין 10 ל-12 ביוני 1924, בקליבלנד, אוהיו. קולידג' נבחר בסיבוב הראשון. הוועידה בחרה בפרנק לואדן מאילינוי להיות סגנו בסיבוב השני, אולם הוא סירב. במקומו, נבחר בסיבוב השלישי צ'ארלס דוז. הדמוקרטים ערכו את הוועידה שלהם כעבור חודש בניו יורק. הוועידה הגיעה למבוי סתום, ולאחר 103 סיבובים, הצירים הצליחו להתפשר על מועמד: ג'ון ויליאם דייוויס, כשסגנו הוא צ'ארלס ברייאן. הדמוקרטים חשו שיוכלו לנצח, בעיקר כשהסנאטור רוברט לה פולט הודיע על פרישתו מהמפלגה הרפובליקנית והקמת המפלגה הפרוגרסיבית. רבים האמינו שהפילוג הרפובליקני, כמו הפילוג ב-1912, יאפשר לדמוקרטים לנצח. מסע הבחירות היה פחות סוער ממסעות בחירות קודמים. הדמוקרטים השיגו הישגים מרשימים בבחירות הבין-נשיאותיות לקונגרס בשנת 1922, והם קיוו שהצלחתם תתרחב לנשיאות לאור השערוריות הרבות של ממשל הרדינג. עם זאת, קרע מתמשך בין דמוקרטים כפריים ועירוניים מנע מהמפלגה להשיג את המומנטום הדרוש לה. דמוקרטים כפריים תמכו בויליאם גיבס מקאדו, פרוגרסיבי, למועמדותם לנשיאות. מקאדו היה מזכיר האוצר של וודרו וילסון והיה חתנו של וילסון. בין תומכיו של מקאדו היו אלה המזוהים עם ארגוני שנאה גזעניים שביצעו פעולות טרור בחפים משפע. דמוקרטים עירוניים תמכו במושל ניו יורק אל סמית', שנתמך על ידי מדינות עם אחוז הצבעה גבוהה. בוועידה הדמוקרטית, שנפתחה בסוף יוני בניו יורק, נוצר מבוי סתום בהצבעה. אף אחד מהמועמדים לא הצליח להשיג את הרוב של שני שלישים הדרושים כדי לזכות במועמדות, בין היתר בגלל המתח הקתולי - הפרוטסטנטי. לאחר שבועיים של התנצחות, מקאדו וסמית' נשרו מהמרוץ, וג'ון ויליאם דייוויס היה למועמד הדמוקרטי. המצע הדמוקרטי גינה את עבודת הילדים ודרש להעמיד לדין מונופולים ולהביא לסיוע פדרלי בחינוך. המועמדים האחרים ניסו לפעול בצורה מודרנית יותר; מערכת הבחירות של 1924 הייתה בולטת בשימוש בשידורי רדיו ופרסומות ציבוריות למען צורכי תעמולה פוליטית. גדילת ההשפעה של הצילום העיתונאי התרחבה עוד יותר לנוכח הדרישות של מתמודדים להיות פתוחים יותר לראיית הקהל הרחב. קולידג' לא נסע הרבה במהלך הקמפיין שלו ונשא נאומים מעטים. למרות זאת, ליריביו היה סיכוי קטן נגדו. דייוויס והמפלגה הדמוקרטית לא הצליחו לגייס מספיק תמיכה בתוך מפלגתם המפוצלת, והמפלגה הפרוגרסיבית סבלה מחוסר סיקור עיתונאי וחוסר תמיכה כספית. התוצאות היו דומות לאלו מ-1920; קולידג' זכה ב-54% מהקולות העממיים (29% לדייוויס ו-17% ללה פולט), והוא קיבל 382 מושבים אלקטורים, יותר מושבים אלקטורלים משני המועמדים האחרים יחדיו - 136 לדייוויס, ורק 13 ללה פולט. לאחר הוועידות, ומות בנו הצעיר קלווין, הסתגר קולידג'. לאחר מכן הודה שלאחר מות בנו, כבר לא נמשך לתפקיד הנשיא. גם בתקופת האבל, ניהל קולידג' מסע בחירות, לא הכפיש את יריביו ונאם (בכמה נאומים ששודרו ברדיו) בזכות ממשלה מצומצמת. מדיניות פנים סחר ותעשייה קולידג' היה נשיא בתקופת שגשוג כלכלי גדול, שנודעה כ"שנות העשרים הסוערות". הוא הותיר את מדיניות הממשל כלפי התעשייה בידי מזכיר המסחר, הרברט הובר, שהעניק חסות ממשלתית כדי לקדם יעילות עסקית וכדי לפתח את התחבורה האווירית והרדיו. קולידג' לא תמך ברגולציה, ומינה מנהלים לוועדת הסחר הפדרלית ולוועדה לסחר בין-מדינתי, שלא הגבילו את העסקים בתחומם. הרגולציה בתקופתו הייתה נמוכה ביותר. מדיניותו הכלכלית נחשבה למדיניות אוהדת עסקים. רבים ביקרו אותו על מדיניות הלסה פר שלו, שטענו שגרמה לפרוץ השפל הגדול שהתרחש חצי שנה בלבד לאחר פרישתו. מנגד אחרים טענו שקולידג' לא בהכרח תמך באי-מעורבות כוללת - הוא תמך בחקיקה למען שכר הוגן והגבלת שעות העבודה, התנגד להעסקת ילדים, שמר על שליטה כלכלית במלחמת העולם, הנהיג אמצעי בטיחות במפעלים ואף שאף לייצוג עובדים במועצות המנהלים. בשנות העשרים, לעומת זאת, כשהיה נשיא, עניינים אלו נראו כאחריותם של הממשלות המקומיות, ולכן לא קידם זאת. הרקע לשפל הגדול החל ב-1921 ונמשך במשך כל תקופת נשיאותו של קולידג', משנה זו ועד לפרוץ השפל הגדול ב-1929 הייתה בארצות הברית גאות כלכלית שלוותה באינפלציה. היצע הכסף הכולל התרחב מ-45.3 מיליארד דולר בתחילת התקופה, עד 73.23 מיליארד דולר בסיומה. עלייה זו, בשיעור של 62 אחוז, הייתה העלייה המשמעותית ביותר בהיצע הכסף בארצות הברית. סך הכסף שבמחזור כמעט לא השתנה לאורך התקופה (3.68 לעומת 3.64 מיליארד דולר) והשינוי בכמות הזהב שבידי ארצות הברית היה מזערי. משמעות הדבר הייתה כי כמות האשראי הכוללת בשוק, שלא היה לה כיסוי בזהב, גדלה במידה ניכרת, תהליך הנחשב אינפלציוני במהותו. בועת אשראי זו נופצה לבסוף בפרוץ השפל הגדול. אנדרו ויליאם מלון כיהן כשר אוצר, תחת קולידג' ותחת הנשיא שלפניו וורן הרדינג, ואילו הרברט הובר כיהן כשר המסחר בתקופת הנשיאות של שניהם. יציבות זו בעמדות הכלכליות הבכירות הביאה לכך שבמובנים רבים ניכרה רציפות בין הממשלים מבחינת הגישה והמדיניות בנושאי כלכלה. הממשלים כוננו מדיניות שהייתה אופיינית לממשלים הרפובליקאיים לפניהם, וכללה תקציב מאוזן (כאן, במיוחד בזכות השפעתו של מלון), הטבות מס שכוונו להקל על בעלי ההכנסות הגבוהות (שהיו מממניה הבולטים של המפלגה), ונטייה להחיל הגנות ומכסי מגן, במיוחד כאלו שסייעו ליצרנים גדולים ולחקלאים בארצות הברית. בין אנשי המפלגה הרפובליקנית לאנשי המפלגה הדמוקרטית היו כמה נקודות של דמיון ויעדים משותפים. אחת הנקודות המשותפות והמאחדות הייתה הרצון ליצור שפע כלכלי באמצעות הרחבת האשראי, שתרצה את השדולות רבות העוצמה של החקלאות, התעשייה והמסחר, שהיו מעוזן של שתי המפלגות כאחת. אף על פי שבנשיאותו בכלל, קולידג' היה מעורב יותר במניעת חקיקות מאשר העברתן, ישנן מספר חקיקות מרכזיות שמסמנות את הפיתוח התעשייתי בתקופתו ואת ההשפעה שהייתה לדבר על הפוליטיקה האמריקאית: חוק ההכנסות משנת 1926, שגילם את מדיניות המס של קולידג'. חוק זה הוריד את כלל אחוזי המיסים מתוך ההכנסה החודשית של התושבים וביטל מספר מיסים משניים שהגיעו בסופו של דבר אל האוצר הפדרלי של המדינה. החוק כמו כן גם הביא לסיום הגישה הציבורית להחזרי מס הכנסה פדרליים. חוק המסחר האווירי משנת 1926, שהסדיר את התעופה האזרחית ואיפשר את התפתחותה של תעשייה חדשה זו. החוק קבע תקנות פדרליות בנוגע לתפעול ולתפקוד של מטוסים, טייסים, מתקני ניווט וקביעת תקנות תעבורה אווירית. מטוסים נדרשו לבדיקת כשירות אווירית לפי החוק האמריקאי, ונדרשו להציב סימונים בגופו החיצוני של המטוס לצורכי זיהוי. אנשי תעופה נדרשו להיבדק לגבי ידע תעופתי ונדרשו לבצע השלמה גופנית כדי להבטיח את כושרם הגופני. חוק הבניינים הציבוריים משנת 1926, אשר אישר את תחילת הבנייה במתחם השטח הפדרלי של מחוז קולומביה. החוק בפועל אפשר את תחילת הפיתוח האדריכאלי של המשולש הפדרלי בתוך וושינגטון די. סי. הבירה. חוק הרדיו הפדרלי משנת 1927, שהקים מסגרת רגולטורית לתקשורת החדשה לפיה עצמאות פעולה כלכלית בכפיפות ממשלתית אשר תאפשר פיתוח כלכלי של התעשייה. המעשה הקים את ועדת הרדיו הפדרלית (FRC), שהופנתה בעיקר לרישיונות שידור והפחתת התערבויות ברדיו, תועלתו של החוק הן לגופי השידור והן לציבור בתוהו ובוהו שהתפתח בעקבות התמוטטות פעילות הרדיו האלחוטיות המוקדמת. אחת ההנחות העומדות בבסיס החקיקה הייתה כי העברת הרדיו לפיתוח תעשייתי פרטי למעשה הפך אותו לאמצעי לחופש הביטוי. מיסוי, אבטלה והוצאה ממשלתית מדיניות המיסים של קולידג' הייתה המדיניות של מזכיר האוצר שלו, אנדרו ויליאם מלון, בטענה שמיסוי נמוך יוכל להעלות את גביית המיסים. הקונגרס הסכים, והמסים קוצצו במהלך כהונתו של קולידג'. בנוסף הקטין קולידג' את ההוצאה הממשלתית והפחית את החוב הלאומי. הרפובליקנים בקונגרס תמכו בו, וב-1924 עבר חוק שהפחית את שיעורי מס ההכנסה וביטל מיסוי של שני מיליון אמריקנים. המיסים ירדו שוב ב-1926 וב-1928, וכדי להפחית את החוב הלאומי, הוצאות הממשלה המשיכו לרדת. ב-1927, רק שני האחוזים העשירים ביותר מבין משלמי המיסים שילמו מס הכנסה. קולידג' לא הגדיל את ההוצאה הממשלתית, והפחית את החוב הלאומי ברבע. לעומת זאת, הממשלות המקומיות הגדילו את תקציבן, והוציאו יותר מהתקציב הממשלתי ב-1927. אחד ההישגים הגדולים ביותר של נשיאותו של קולידג' היה שיצא מהנשיאות עם תקציב פדרלי בהוצאות נמוכות יותר מכפי שמצא אותו בהפיכתו לנשיא. קולידג' הפחית את ההוצאות הממשלתיות בכך שסירב להוציא לפועל חקיקות שלפי הידוע לו לא היו בעלות האמצעים להביא להכנסות גדולות מן ההוצאות, בהמשך הוא וידא שהקונגרס יפעל בדרכו בכך שהטיל וטו על חקיקות ש"ביזבזו" את כספי האוצר הפדרלי. באותה התקופה, המדיניות של התנועה הפרוגרסיבית הייתה להפוך את הממשלה לכמה שיותר פעלתנית: להגדיל את התמיכה הפדרלית הכספית במגזר החקלאי, להעלות את המיסים, להלאים תעשיות מרכזיות ולטפח איגודי פועלים. קולידג' מנע, דרך סמכויותיו הנשיאותיות, את ההתקדמות של התנועה הפרוגרסיבית לכדי קבלת החלטות על הממשל. אף על פי שהוא במקורו הגיע ממשפחת חקלאים קשת יום מורמונט, קולידג' הטיל פעמיים וטו על הצעות חוק בקונגרס שקראו להעברת כספים לתמיכה במגזר החקלאי. קולידג' למעשה העביר תשתיות רבות מבינוי בידי הממשל הפדרלי לחברות פרטיות שנותרו בפיקוח ממשלתי. בדרך זאת סך ההוצאות ירד ללא הפרעה לסך ההשקעות מטעם הממשלה. תחת משמרו של קולידג', החוב הלאומי הופחת מ-22.3 מיליארד דולר ל-16.9 מיליארד דולר ושיעורי המס הופחתו משמעותית כאשר רוב האמריקאים בסופו של דבר לא שילמו מיסים פדרליים כמעט כלל. הכלכלה גדלה עם הייצור התעשייתי, אשר בתקופת נשיאותו של קולידג' גדל כדי 70%, הרווחים הממוצאים של מקבלי השכר גדלו ב-22%, והאבטלה עמדה על 3.3% בממוצע. התנגדות למימון חקלאים ממוזער\|שמאל\|קולידג' וסגנו, צ'ארלס דוז אחד מהנושאים המרכזיים בתקופת נשיאותו של קולידג' היה הסיוע לחקלאים. כמה חברי קונגרס הציעו חוק שנועד לעצור את הירידה במחירי התוצרת החקלאית, לאשר לממשלה לרכוש יבול ולייצא אותו במחירים נמוכים. מזכיר החקלאות, הנרי קנטוול וולאס (אביו של הנרי וולאס) ואחרים בממשל תמכו בחוק ב-1924. לאחר העלייה במחירי התוצרת החקלאית רבים שוכנעו שהחוק אינו נחוץ, והוא נעצר ממש לפני מערכת הבחירות. ב-1926, כששוב ירדו מחירי התוצרת החקלאית, הוחלט להעביר חוק סיוע לחקלאים. החוק הציע מועצת חוות פדרלית שתרכוש תוצרת עודפת בשנים עם יבול גבוה ותשמור אותו למכירה במועד מאוחר יותר או לייצוא. קולידג' התנגד לכך, בטענה שעל החקלאות לעמוד על "בסיס עסקי עצמאי", וטען שהשליטה הממשלתית היא מתכון בטוח לשליטה פוליטית. במקום שליטה במחירים, הוא תמך בתוכניתו של הרברט הובר, ליצור רווחיות בעזרת מודרניזציה לחקלאות. המזכיר מלון טען שהחוק אינו יציב ויגרום לאינפלציה. החוק לא עבר. לאחר כישלון החוק, תמך קולידג' בחוק מתון יותר, שהיה אמור לייצר מועצה שתלווה כסף לקואופרטיבים חקלאיים בתקופות של עודף תקציבי. החוק לא עבר. בפברואר 1927, ניסה הקונגרס שוב להעביר את חוק הסיוע לחקלאים, שעבר על חודו של קול, אולם קולידג' הטיל עליו וטו. הוא טען שהחוק לא יעזור לחקלאים, אלא רק ליצואנים וירחיב את הביורוקרטיה. הקונגרס לא ביטל את הווטו, אולם במאי 1928, החוק עבר שוב. קולידג' ביטל את החוק שוב, בטענה שהחקלאים מעולם לא הרוויחו הרבה כסף, ואין מה שהממשלה תוכל לעשות בנוגע לכך. קולידג' היה מודע לעובדה כי אין ביכולתו לפעול על הכלכלה הבינלאומית כך שהתוצרת החקלאית תשוב למחיריה קדם מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, קולידג' היה ריאלי בעניין הדרישות של המגזר החקלאי והיה מודע לכך שהמחירים הנמוכים שנוצרו פגעו קשות במצבה של התעשייה החקלאית. עם זאת, בסקר העבודה והנתונים של החקלאות בכללותה, לא היה ספק שהנסיבות ומצבם הכללי של החקלאים השתפר עד סוף כהונתו מאז שיא השפל בשנת 1921. קולידג' חשש כי יציאה של הממשלה לפעילות על המערכת הכלכלית במטרה להביא לשינויים כלכליים רחבי היקף שישיבו את מחירי 1914 היא מסוכנת ובקנה מידה ארוך עלולה להזיק או לכל הפחות לערער את היציבות היחסית שנוצרה במחירים. התנאים השתפרו בעוד אמת נצחית אחת נותרה ללא שינוי: החיים בחווה תמיד יהיו רצופים מצוקה כלכלית ביחס למגזרים עסקיים שונים. שום חוק לא יכול היה לפטור מישהו ממציאות זו. בנאומו טען קולידג': נאום זה נעשה במסגרת המאבק להפחתת מיסים, כאשר הנשיא קידם את המדיניות הכלכלית שהייתה צריכה להיות מופנית כלפי כולם, ולא כלפי מעטים מועדפים, אם יש לכבד את הגבלת הסמכות הפדרלית של החוקה ל"רווחתם הכללית" של כל העם. השיטפון הגדול בנהר המיסיסיפי 1927 קולידג' ספג ביקורת רבה על פעולותיו במהלך השיטפון בנהר המיסיסיפי ב-1927. היה זה אסון הטבע הנורא ביותר שפגע בחופי ארצות הברית עד ההוריקן קתרינה ב-2005. אף על פי שקבע שהובר יעמוד בראשות ועדה לסיוע, טוענים ההיסטוריונים שקולידג' התנגד לכל ניסיון להקים רשות פדרלית לטיפול השיטפונות. הוא סירב לבקר באופן אישי באזורים מוכי ההצפות, בטענה שדבר זה לא ישיג כלום, וייראה כפעולה פוליטית. בנוסף, לא רצה להשקיע כספים פדרליים בסיוע לקורבנות שיטפונות. הוא האמין שבעלי הרכוש צריכים לשאת בעול התשלום. מצד שני, הקונגרס רצה להעביר חוק שיסייע לנפגעי שיטפונות בחסות הממשל הפדרלי. לאחר שהקונגרס העביר חוק פשרה ב-1928, סירב קולידג' לקחת קרדיט על החוק, וחתם עליו באופן פרטי ב-15 במאי. משפט הקופים במהלך שנת 1925, ג'ון תומאס סקופס (John T. Scopes), מורה בבית ספר ציבורי בדייטון, מדינת טנסי, נעצר בגין שלימד את תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין נגד החוק המדיני בטנסי שאסר על כך. במרץ 1925 העבירה החקיקה המדינית בטנסי את חוק באטלר, שהכריז שלא כדין על הוראת כל דוקטרינה השוללת את הבריאה האלוהית של האדם כפי שמלומד בתנ"ך. משפטו ביולי אותה השנה תפס את תשומת הלב הלאומית כאשר הפוליטקאי הידוע ויליאם ג'נינגס ברייאן שימש כתובע וקלרנס סיוארד דרו, עורך הדין המוכר, מסכים לייצג את סקופס. הליכי המשפט, היוו עימות בין אמונה מילולית פונדמנטליסטית לבין פרשנות ליברלית של כתבי הקודש. אף על פי שבסופו של דבר סקופס הפסיד במשפט ושילם על פעולותיו קנס בסך 100 דולר, המשפט שימש בתור דיון לאומי בין דארו לבריאן, אודות המעמד הסותר של המדע והדת במערכת המשפט ובחברה בכלל, והניע פוליטיקאים בקונגרס, בהם גם קולידג' לקדם הליכי זכויות אזרח. לאחר המשפט, הממשל בטנסי אסר את הוראת האבולוציה בבתי ספר עד לביטול חוק באטלר בשנת 1967. בנוסף, המחוקקים של מיסיסיפי וארקנסו העבירו את איסוריהם על הוראת האבולוציה בשנים 1926 וב-1928, בהתאמה, שנמשכו גם כן במשך כמה עשורים לפני שבוטלו. קולידג', אשר הגיע מרקע דתי, התנגד לתורת האבולוציה מחד, אבל האמין בחופש הביטוי ועל כן בהתרת הדיון החברתי עליה מאידך. פעילות בנוגע לזכויות האזרח ממוזער\|שמאל\|אינדיאנים נפגשים עם קולידג' לאחר אישור חוק שהעניק לאינדיאנים אזרחות קולידג' תמך במתן זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים, וטען בנאום מצב האומה הראשון שלו שזכויותיהם קדושות כמו של כל אזרח אחר, תחת החוקה. הוא טען שזאת חובה להגן עליהן. הוא לא מינה חברי קו קלוקס קלאן מוצהרים למשרות ציבוריות, והקלאן איבד את רוב השפעתו במהלך כהונתו. ממשלו ערך מחקרים כדי לשפר תוכניות סיוע לאינדיאנים. קולידג' תמך בחוקים שיאסרו על לינצ'ים בארצות הברית (אשר מזה עשרות שנים היו שכיחים, בעיקר בדרום ארצות הברית), וטען בנאום מצב האומה של 1923 שזהו פשע נורא, שממנו סובלים לא רק שחורים, אף על פי שהם רוב הקורבנות. הדמוקרטים הדרומיים מנעו העברת חוקים נגד לינצ'ים. קולידג' מינה שחורים למשרות ציבוריות זוטרות. ב-2 ביוני 1924, חתם קולידג' על חוק אזרחות לאינדיאנים, שהעניק אזרחות לכל האינדיאנים, עם מתן אישור לשמור על אדמות השבטים וזכויותיהם התרבותיות. החוק לא הבהיר האם הממשלה או מנהיגי השבטים שמרו על הריבונות על השבט. ממשלו מינה ועדה לבחינת תוכניות סיוע לאינדיאנים. הוועדה המליצה על חקירה של החיים בשמורות מבחינת בריאות, חינוך, כלכלה, משפטים וזכויות אזרח. כעבור כמה ימים, נאם קולידג' באוניברסיטת הווארד בוושינגטון, והודה לשחורים על התקדמותם המהירה בחינוך ועל תרומתם לחברה האמריקנית, וגם על היותם חיילים במלחמת העולם הראשונה, כשהם סובלים מאפליות ומדעות קדומות. באוגוסט 1924 הוא הגיב למכתב מניו יורק שטען שארצות הברית היא "מדינתו של האדם הלבן" ושאסור לשחורים להתמודד על תפקידים. קולידג' גינה את המכתב, טען שהשחורים הם אזרחים נאמנים כמו כל אדם אחר, ושיבח את שירותם של חיילים שחורים במלחמת העולם הראשונה. בנאום בבית הלבן אל מול מתאזרחים ממוצא אירופאי, באוקטובר 1924, טען קולידג' שסובלנות היא ערך אמריקני, והודה למהגרים על תרומתם לחברה האמריקנית. הוא טען שאף על פי שאירופה זרועה במתיחות בגלל מגוון התרבויות, ארצות הברית רק מרוויחה מכך. הוא טען שעל המדינה לסייע למהגרים שמגיעים אל המדינה, ודרש מהם לדחות כל שנאה גזענית ודעות קדומות. בדצמבר 1924, נאם את נאום מצב האומה השני שלו, ובו שיבח את השחורים על התקדמותם, ודרש לכבד ולהגן על זכויותיהם החוקתיות. במאי 1926, נאם נאום בפני אנשי צבא, וטען שהגיוון באוכלוסייה הוא דוגמה לאמריקניזם. הוא התנגד לשנאה גזענית ולחוסר סובלנות דתית, בטענה שדבר זה רק פוגע במדינה. השקפה ליברלית זו לא תמיד הייתה נקודת המבט של קולידג'. בעודו ממתין להשבעתו כסגן נשיא, כתב קולידג' את המאמר "מי המדינה הזו?" שהופיע בגיליון פברואר 1921 של המגזין 'משמר הבית הטוב'. במאמר הוא דחק במדיניות הגירה מגבילה וסלקטיבית, שנועדה להדיר את אלה שלא ניתן היה להיטמע בחיים האמריקאים. כפי שהוא ראה זאת, בעבר שימשה אמריקה כ"שטח השלכת" של אירופה. הוא רצה להבטיח שבעתיד ארצות הברית תקבל "מהסוג הנכון" של המהגרים. פירוש הדבר היה אנשים שרצו באמת להיות אמריקאים במלואם, שיכולים להשתלב עם המניות הקיימות, ויכולים היו לתרום בצורה חיובית לחברה. נקודת המבט של קולידג' לא הייתה יוצאת דופן או רדיקלית לאותו יום; אכן, ניתן לטעון כי עמדתו, הייתה מייצגת את החשיבה הכללית שלאחר המלחמה בנושא הגירה. מאמר זה ללא ספק נועד להשיג תמיכה בחקיקת הגבלת ההגירה שנדונה אז בקונגרס. זמן קצר לאחר מכן החקיקה עברה בקלות בתמיכה דו-מפלגתית כחוק מכסת החירום להגבלת ההגירה. הדבר הבולט הוא שעד שהנשיא קולידג' הופיע לפני הלגיון האמריקאי (מוסד של משרתים לשעבר במלחמות אשר פועל ללא מטרות רווח) באוקטובר 1925, עמדותיו בנושא מי יכול לשאת את התואר האמריקני הבשילה לתפיסה המחושבת יותר ובוודאי ליברלית יותר שהתפרסמה במאמר נגד ההגירה. דברי הנשיא היו אמירה פילוסופית על פלורליזם אשר סטתה מהשיח הפוליטי המוכר באותה העת. מטרתם הייתה להעביר את הציבור לעבר גישה סובלנית וליברלית: "בואו נסתיר את שנאתנו", הוא דחק. דבריו התקבלו היטב וללא ספק השפיעו לטובה. עם זאת הם לא יצרו שום שינוי דרמטי בחשיבה של האמריקאי הממוצע מי צריך להיות אמריקאי או גרמו לקריאות לשינויים בחוקי ההגירה של האומה. אכן, חוק ההגירה המגביל משנת 1924, יורשו של חוק מכסת החירום, נותר במקומו, עם שינויים קלים בלבד במשך למעלה מ-40 שנה, עד להעברת חוק ההגירה והלאום משנת 1965. מינויי שופטים ממוזער\|קולידג' מינה את הרלן סטון לתובע כללי ולאחר מכן לשופט בבית המשפט העליוןב-25 באוקטובר 1926, בית המשפט העליון של ארצות הברית (בראשות הנשיא ויליאם הווארד טאפט) קבע כי לנשיא יש את הזכות להדיח את חברי הקבינט על פי שיקול דעתו. פסק הדין ביטל את חוק הגבלת הסמכות הנשיאותית משנת 1868, אשר הוצא לפועל במקור בידי לחץ הסנאט במטרה להגביל את סמכויותיו של הנשיא אנדרו ג'ונסון במסגרת תוכנית תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. ב-7 במרץ 1927 התרחש משבר חוקתי כאשר בית המשפט העליון קבע כי החוק המדיני בתוך טקסס שאסר על אנשים שחורים להצביע בפריימריז למפלגה הדמוקרטית אינו חוקתי ועל כן מבוטל. קולידג' מינה שופט אחד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, הרלן סטון. סטון היה עורך דין מוול סטריט ורפובליקני שמרן. הוא היה דיקן בית הספר למשפטים של קולומביה כשמונה בידי קולידג' לתפקיד התובע הכללי ב-1924, כדי להחזיר את האמון בתפקיד. סטון האמין בריסון מערכת המשפט, והיה בין שלושה שופטים ליברלים שאישרו את חוקי הניו דיל. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מינה אותו לנשיא בית המשפט העליון. קולידג' מינה 17 שופטים לבית המשפט לערעורים, ו-61 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. הוא מינה את השופטת הראשונה אי פעם, לבית המשפט לענייני מכס. בנוסף חתם על חוק שהגביר את הסודיות המשפטית. מעמדו של צבא ארצות הברית קולידג' החל להתעניין במעייני הצבא האמריקאי עוד בשנת 1899, כאשר עלתה ההצעה להעביר מוצב רגלים לנורת'המפטון. במהלך כהונתו שמר קולידג' על גודלו של הצבא האמריקאי ופעל לשמור על ההרתעה הצבאית גם בזמני שלום. ההתרכזות הגדולה ביותר של הממשל האמריקאי באותה העת נגעה לצי ארצות הברית, אשר נדרש להגן על הטריטוריות האמריקאיות הרחק באוקיינוס השקט, אשר הרחוקה ביותר מביניהן מהיבשת האמריקאית היא טריטוריית הפיליפינים. לא הכל היה שליו בתוך הצבא עצמו: מחלוקת השתוללה סביב קולונל ויליאם "בילי" מיצ'ל, תומך במה שהיה רעיונות מתקדמים אך שנוי במחלוקת באותה עת בנוגע לפיתוחה של תעשיית התעופה הצבאית האמריקאית. בהיעדר איפוק, מיצ'ל תקף את הממסד הצבאי בשל התנגדותו לפיתוח האווירי, והרחיק לכת עד כדי האשמת מנהיגיו ב"ממשל כמעט בוגדני להגנת האומה." מצב זה של הפרת ההכרה בממשל מצב הקצונה לא יכול היה להימשך. בסופו של דבר, בהוראתו הישירה של הנשיא קולידג', מיצ'ל הועמד לדין בבית משפט בגין חוסר-כפיפות. לאחר שנמצא אשם, והודח משירותו הצבאי. קולידג' היה הנשיא האחרון שמעולם לא טס במטוס, אולם הוא הבין היטב את ערך התעופה ותמך בפיתוחה. אחד מהאירועים הזכורים ביותר בתודעה הציבורית מנשיאותו של קולידג', היה טקס האירוח מסביר הפנים בוושינגטון של צ'ארלס אוגוסטוס לינדברג ב-11 ביוני 1927. הוא התקיים בעקבות הטיסה של לינדברג מניו יורק ועד לפריז, שהייתה טיסת הסולו הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. בגיבוי מנהלי מקולידג' המשיך לינדברג, שאותו הנשיא העלה לדרגת קולונל, לסיור אווירי ברחבי ארצות הברית לבניית תמיכה ציבורית בפיתוחו של תחום התעופה. ממשל קולידג' עודד אימונים צבאיים. בנו של קולידג', ג'ון, השתתף במחנה אימונים צבאי לאזרחים כשאביו הפך לנשיא. זו הייתה הבנתו של קולידג' כי החוב הלאומי הוא החוליה החלשה ביותר בהגנת האומה, מכיוון שהוא צמצם את הכספים הזמינים לצורך מענה לצרכים הצבאיים במשבר. לפיכך, תוכנית הפחתת החובות שלו הייתה בסיסית לחיזוק היסוד הצבאי של המדינה. יתר על כן, הוא הבין כי כוחה הגדול של המדינה נשען בסופו של דבר לא על כלי המלחמה שלה, אלא על תושביה, על החקלאות והמשאבים התעשייתיים שלה ועושרה אשר תדלקו את תעשיית המלחמה. זה הביא אותו להתמקד בעיקר בנושאים הקשורים לגיוס כוח האדם והתעשייה כגורם עקיף לפיתוח הצבאי. כמו כן, קולידג' השתמש בפיתוח התעשייתי העקיף במקום פיתוח צבאי ישיר מכיוון שבכך ארצות הברית לא נראתה כמבצעת התחמשות מרכזית שעלולה להעלות חשד בקרב הקהילה הבינלאומית. קולידג' נהג לתת יחס רב אל ותיקי המלחמות ומשפחותיהם. כמושל ונשיא, הוא תמך בתוכניות לטיפוחם הכלכלי של לוחמים לשעבר במלחמות אמריקאיות, במיוחד בתשתיות המיועדות לנכים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. היוצא מן הכלל בהתנהלות זאת היה התנגדותו להצעת החוק לתוספת פנסייה מטעם המלחמה לחיילים לשעבר שהיו מעורבים במלחמת העולם הראשונה. הצעת חוק שנעצרה בשנת 1924 כאשר הטיל עליה וטו. מלבד איום על כספי המדינה לנוכח מצב פוליטי קריטי אפשרי, הוא האמין שהצעת החוק הזו, על ידי הכספים שלה, תפחית את הערך משירותם של החיילים לאומה שנאבקו במהלך מלחמות אחרות מלבד מלחמת העולם הראשונה. "אף אדם," ציין בתוקף בכוונתו לחיילים לשעבר בצבא האמריקאי, "מעולם לא זכה לכבוד על מה שקיבל. הכבוד היה הפרס על מה שהוא נתן." המאבק בקוּ קְלוּקְס קְלָאן ואחדות לאומית אחד הקשיים הביטחוניים הגדולים ביותר במהלך ממשל קולידג' היה מאבק הממשל האמריקאי נגד הטרור של הקו קלוקס קלאן (KKK), סדרת ארגוני כתות רדיקליות שביצעו פיגועי טרור ופעלו נגד הממשל האמריקאי. הכתות הללו דגלו בעליונות גזעית לבנה, אנטישמיות, הומופוביה ושנאת זרים וביצעו פיגועי טרור רבים נגד מי שהחשיבו ליריביהם הפוליטיים. ממשל הרדינג וקולידג' נאבק ממושכות אל מול הדור השני של הארגון, אשר התעורר תחילה עוד בשנת 1915, במדינת ג'ורג'יה. זו הייתה תנועה פופולרית ומאורגנת לאומית שהתלבשה בצורה של ארגון סודי, אחווה והציגה את עצמה בפני הציבור כחברה מיטיבה ופטריוטית. גורם חשוב שתרם לדעיכתו של הקלאן היה דחייתם של הקלאן וכל תומכיהם מעמדות כוח בידי הנשיאים הרדינג וקולידג'. שני הנשיאים התרוממו מעל לדעות הקדומות שרווחו בקרב מעגלים סגורים כגון הקלאן באותה התקופה. הם הציעו מעשים, ולא מילים, לקורבנות הקלאן: הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בתמיכתם בזכויות כל האזרחים, יהודים אפרו-אמריקאים ואינדיאנים. הדבר החשוב ביותר שביצעו הנשיאים בעניין היה שמנעו הרחקה של הקלאן מהאוכלוסייה שנרדפה בידיהם, ובכך מנעו התקיימות עצמאית של הארגון ללא השפעה חיצונית כלל וכלל. זמן לא רב לאחר מותו של הנשיא הרדינג באוגוסט 1923, דובר הקלאן טען כי הנשיא לשעבר היה חבר הכת. זה לא היה אלא שקר שנועד לרמות את הדעה הציבורית שהופנה כלפי הנשיא האמריקאי הראשון במאה העשרים שהתבטא בפומבי למען זכויות אזרח אפרו-אמריקאיות ותמך בחקיקה נגד ביצועי לינצ'ים. הבית הלבן בראשותו של קולידג' פרסם באופן מיידי הצהרה, שקיבלה הפצה לאומית, והצהירה כי הטענה "מגוחכת מכדי לדון בה" - ואכן הייתה לה השפעה על הדעה הציבורית. קולידג' טען "אנחנו לא גרים באמריקה, אמריקה חיה בנו." זו גם הייתה חשיבתו הסמכותית של קולידג' שלעיתים הציג עצמו כנבדל ורם מעל הפוליטיקה. מבחינתו, היותו אמריקאי היה מצב נפשי בו קיבלו את אורח החיים האמריקני והתנהלו בהתאם. מקום הולדתו של האדם, גזעו או דתו של אדם לא היו קשורים להיות אמריקאי פטריוטי; במקום זאת, הוא קרא להאמין באידיאלים ובערכים אמריקאים כפי שהם באים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות ובחוקה, ובכבוד ותמיכה במוסדות אזרחיים ופוליטיים אמריקאים. בכך, כפי שהוא ראה זאת, כל ילד יכול היה לשמוח בנשיאת התואר האמריקאי. ברוח זו, הנשיא קולידג' הצהיר את אמונתו בדבר חנוכת פסל ג'ון אריקסון ב-29 במאי 1926: זמן קצר לאחר הפיכתו של קולידג' לנשיא, נכנסה מדינת אוקלהומה למצב חירום והוטל חוק צבאי בתוך המדינה שנועד להילחם נגד עלייתה המחודשת של תנועת הקלאן אשר היה בעלייה ממושכת בתמיכה ברחבי דרום ארצות הברית. כנשיא, קולידג' הביע את האנטיפתיה שלו כלפי הקלאן בכך שהוא פנה באופן חיובי ופומבי ישירות לקורבנותיו: אפרו-אמריקאים, יהודים, קתולים ומהגרים, איתם היה לו קשרים טובים - במיוחד עבור מהגרים קתולים אירים. קולידג' ביקש להדגיש את הישגיהם ותרומתם החיובית של כל המגזרים הפגועים לחיים התרבותיים האמריקאים. גישה זו התאימה לו היטב כיוון שהיא שיקפה את חשיבתו אודות אחדות לאומית ואישיותו. הנשיא קולידג' סיכם את גישתו באופן הבא: הדרך היחידה שאני יודע להבריח את הרוע מהארץ היא בשיטה הארוכה למלא אותו בטוב. באותה המידה, מרטין לותר קינג, התבונן מאוחר יותר בנושא עת טען כי: "רק האור יוכל לחושך; רק האהבה תוכל לשנאה." באמצע שנות העשרים התרחשה הפחתה במתחים החברתיים. אמריקה הייתה בעיצומה של תנופת קולידג', ועם יציבות כלכלית נרגעו ארגונים ראקציונרים. רבים מהגורמים שהובילו אנשים לקלאן נעלמו או דעכו מחשיבותם. גל הפשע שחגג במהלך תקופת היובש נסוג במעט. ונוצר מחדש מצב בארצות הברית שהיה בטוח שוב להחנות את המכונית ברחוב הראשי. מדיניות חוץ שמאל\|ממוזער\|דיוקנו הרשמי של קלווין קולידג' אף על פי שלא היה בדלן, סירב קולידג' להיכנס לבריתות חיצוניות. הוא טען שהניצחון של הרפובליקנים ב-1920 סימן שהעם דחה את מדיניותו של וודרו וילסון והתנגד להצטרפות אל חבר הלאומים. קולידג' לא התנגד לחבר הלאומים, אולם טען שהחבר לא ישרת אינטרסים אמריקניים, ולכן אין להצטרף אליו. הוא תמך בהצטרפות אל בית המשפט העולמי לצדק, בתנאי שהמדינה לא תיאלץ לקיים את המלצותיו. ב-1926, הסנאט אישר הצטרפות אל בית המשפט העולמי, בסייגים מסוימים. הסייגים התקבלו אצל חבר הלאומים, שהציע תיקונים משלו. הסנאט לא פעל וארצות הברית לא הצטרפה אל בית המשפט העולמי לצדק. בשנת 1927, כשל קולידג' בניסיון להביא להסדר בין המעצמות בנוגע להשפעה על האוקיינוס השקט במסגרת ועידת ז'נבה שהתקיימה באותה השנה ונדונה סביב הגבלת העוצמה הצבאית של כל מעצמה המקושרת לאוקיינוס השקט. הישגו המרכזי של קולידג' היה הסכם קלוג-בריאן ב-1928, שנקרא על שם מזכיר המדינה שלו, פרנק קלוג, ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן. ההסכם, שאושרר ב-1929, חייב על החותמים עליו - ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה, איטליה ויפן - להתנגד למלחמות ככלי למדיניות לאומית ביחסיהן אחת עם השנייה. ההסכם לא הצליח להשיג את המצופה ממנו, אולם הניח את הבסיס לחוק הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. קולידג' המשיך במדיניות הממשל הקודם ולא הכיר בברית המועצות בעיקר עקב החשד מהאידאולוגיה הקומוניסטית. כאשר עלה קולידג' לנשיאות, התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה כבר הגיעה לסופה ברובה ורוב ההתנגדות הפנימית ברוסיה לממשל הסובייטי, מטעם הצבא הלבן, האנרכיסטים או קבוצות בדלנים, הגיע ברובו לסיום. הרפובליקה הסינית הייתה מזה שנים במלחמת אזרחים ממושכת שנודעה בתור תקופת המצביאים. בשנת 1926, מפלגת הקְווֹמִינְטַנג הלאומית שהתרכזה בגואנגדונג (דרום סין), החלה במסע כיבוש לעבר נאנג'ינג ובייג'ינג שנודע בתור המשלחת הצפונית. לאחר כיבושה של בייג'ינג בידי צבא הקוומינטנג מידיו של איל המלחמה ג'אנג דזוו-לין, החלו מגעים בין הממשלה הלאומית של הקוומינטנג לבין וושינגטון. ב-25 ביולי 1928 הנשיא קולידג' הכיר בממשל הקוומינטנג בנאנג'ינג, תחת הנהגתו של הגנרליסימו צ'יאנג קאי שק, בתור הממשלה החוקית של הרפובליקה הסינית במקום ממשלת בייאנג שקדמה לה בבייג'ינג. שתי הממשלות חתמו בהמשך על הסכם סחר משותף אשר היווה נקודת מפתח ביחסי ארצות הברית–סין. מדיניות בין מדינות אמריקה הנשיא קולידג' המשיך לתמוך בממשלה הנבחרת של מקסיקו מול המורדים, וביטל את האמברגו על מכירת נשק למדינה. 'ועדת התביעות האמריקאית-מקסיקנית' הייתה ועדה שהוקמה על ידי אמנה שפסקה תביעות של אזרחי ארצות הברית ומקסיקו בגין הפסדים שנגרמו עקב מעשי ממשלה אחת נגד האזרחים של הממשלה האחרת, בעיקר עקב המהפכה המקסיקנית. בעיקרון הוועדה שפטה את ארצות הברית על פעילות נגד אזרחים מקסיקנים במהלך מעורבותה במהפכה המקסיקנית ונבעה עקב דרישה אזרחית מקסיקנית לכך ורצון הממשל האמריקאי להגיע לפשרה עם מקסיקו. ועדה זאת הוקמה בשיתוף פעולה בין קולידג' לנשיא מקסיקו, אלווארו אוברגון. תחת נשיאותו של פלוטארקו אליאס קאייס בין 1924 ל-1928, התערערו יחסי ארצות הברית - מקסיקו והתפקוד של הוועדה הפך לחסר ערך בפועל. כאשר הקונגרס במקסיקו, ביטל את חוקת 1917, הוא העניק היתרים כלכליים ופוליטיים בלתי מוגבלים לזרים עבור נחלות בהן הם פעלו בתמיכת צדדים שונים בתוך המהפכה המקסיקנית. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, הממשלה ביטלה את כל הזכויות על שטחים עשירים כקורח, וגררה אחריה מחאה מצד עסקיהם של משקיעים אמריקאים. ממשל קולידג' הכיר בבחירתו המחודשת של הנשיא אלווארו אוברגון בתנאי שיעניק לחברות אמריקאיות זכויות על הקרקעות. תחת לחץ אמריקאי, בית המשפט העליון במקסיקו פסק שביטול החוק נעשה בצורה בלתי חוקתי, ועל כן היה חסר סמכות. ההחלטה השיבה את כל הזכויות לחברות אמריקאיות. הכיבוש האמריקני בניקרגואה ובהאיטי המשיך תחת ממשלו, אולם קולידג' הוציא את החיילים האמריקנים מהרפובליקה הדומיניקנית ב-1924. הוא הוביל את המשלחת לוועידה הפן-אמריקנית השישית, בין 15 ל-17 בינואר 1928, בהוואנה, קובה. היה זה הטיול הבינלאומי היחיד שערך במהלך תקופת נשיאותו אשר הוביל למספר החלטות, הבולטת שבהן היא ההחלטה על קביעת רדיוס נייטרליות ימית מסביב ליבשות אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית, ברית הגנה בין המדינות וקביעת התייחסות למדינות נייטרליות במהלך מלחמות. הוא ניסה להתפייס עם מנהיגי אמריקה הלטינית שכעסו על ההתערבות האמריקנית במרכז אמריקה ובאיים הקריביים. במשך 88 שנים היה הנשיא היחיד שביקר בקובה, עד לביקורו של ברק אובמה ב-2016. ב-23 במרץ 1925 חוזה האי פינס אושר לבסוף על ידי הסנאט של ארצות הברית. החוזה, שהיה בהמתנה מאז 1904, היה לאמנה המכירה בהחזקה קובנית של האי פינס. ב-3 במאי 1924 נציגים מניקרגואה, גואטמלה ואל סלוודור חתמו על ברית אנאפלה עם ארצות הברית, והסכימו להפסיק את הסיוע לכוחות המורדים בהונדורס השכנה, שאיימו להפיל את הנשיא רפאל גוטיירז המכהן. היה זה אחד מניסיונות רבים של ארצות הברית, ששלחה לראשונה את הנחתים להונדורס כבר בשנת 1919, להשאיר את גוטיירז בשלטון. מאמצים אלה נכשלו בסופו של דבר כאשר נפל ממשלו של הנשיא גוטרייז מנהיג המורדים טיבוריו קאריאס הפך לדיקטטור השלט במדינה בשנת 1933. היחס למדינות אירופה עוצמתה הכלכלית של אמריקה השפיעה על מדיניותה כלפי אירופה במהלך שנות העשרים המוקדמות. למעשה, אחד הנושאים הפוליטיים החשובים ביותר בתקופה זו אשר עמדו על הפרק היה הסיוע הכלכלי שסיפקה ארצות הברית למדינות אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אמריקאים הלוו לחברות מדינות ההסכמה שבעה מיליארד דולר במהלך המלחמה. זמן קצר לאחר המלחמה הם הלוו עוד שלושה מיליארד דולר. בעלות הברית הלוו את מרבית הכסף עבור ציוד צבאי, אספקת מזון וצרכים בסיסיים אחרים של בני עמם. מדינות בעלות הברית סבלו מהפסדים גדולים יותר של רכוש ואוכלוסייה מאשר ארצות הברית במהלך המלחמה. כשהגיעה המלחמה לסופה רוב המדינות הללו קראו לארצות הברית לבטל את דרישת ההחזר של ההלוואות שאמריקה העניקה. צרפת, בריטניה ושאר מדינות ההסכמה האירופאיות הנהיגו מדיניות שארצות הברית לא צריכה הייתה לצפות שתשלם מחדש את ההלוואות. ארצות הברית סירבה לבטל את החובות. הנשיא קולידג' דיבר בשם רוב האמריקאים כשאמר בפשטות: "הם הלוו את הכסף." הוא האמין שעל המעצמות האירופיות להחזיר את הלוואות המלחמה, אף על פי שכלכלתן סבלה מאוד במהלך הלחימה. עם זאת, למדינות אירופה היה מעט כסף לשלם את הלוואותיהן. לאחר מלחמת העולם הראשונה חבל הריין הגרמני נכבש ל-15 שנים (לפי חוזה ורסאי) בידי הצבא הצרפתי והיה על רפובליקת ויימאר (גרמניה) לשלם 123 מיליארד גולדמרק בתשלומי פיצויים. גרמניה התקשתה לעמוד בשילומים שנדרשו ממנה עקב היפר-אינפלציה. בתגובה, ראש ממשלת צרפת, רמון פואנקרה, ראה זאת כתקדים לפעילות גרמנית נגד חוזה ורסאי. ביחד עם בלגיה, הצבא הצרפתי פלש לאזור חבל הרוהר, לבה התעשייתי של גרמניה, והחל בכיבוש חבל הרוהר. הממשלה הגרמנית הורתה לתושבי חבל הרוהר להוציא לפועל מאבק פסיבי נגד הכיבוש הצרפתי בכך שיסרבו לעבוד בתעשיות. לנוכח מספר התנכלויות של כוחות צרפתים לאזרחים גרמנים, שהובילו אף לירי באזרחים, דעת הקהל הבינלאומית פנתה נגד צרפת עם הזמן. בריטניה נקטה קו אנטי-צרפתי חריף וכינסה את ועידת לונדון אשר הביאה את הממשלה הצרפתית להורות על נסיגה מהכיבוש. קולידג', מעבר לעובדה שתמך בגרמניה במסגרת המאבק, תמך גם בהוצאה לפועל של תוכנית דוז (על שם סגן הנשיא צ'ארלס דוז). הייתה זאת תוכנית כלכלית שהוצאה לפועל בפיקוח ממשלתי של העברת השקעות נרחבות מארצות הברית לרפובליקת ויימאר ובכך קשירת הכלכלה הגרמנית בזאת האמריקאית. במקביל, התוכנית נועדה להביא לסיום משבר האינפלציה החריפה בגרמניה והביאה להורדת כלל תשלומי הפיצויים מאלו שנקבעו בחוזה ורסאי. בחירות 1928 ממוזער\|אוסף סרטונים של הנשיא קולידג' ממוזער\|שמאל\|קולידג' נואם בבית הקברות הלאומי ב-1924 בקיץ 1927, נפש קולידג' בדקוטה הדרומית, רכב על סוסו ונכח במופעי רודיאו. במהלך חופשתו, הודיע קולידג' בתמציתיות אופיינית "אינני בוחר לרוץ לנשיאות ב-1928". לאחר מכן טען שאם היה רץ, היה מכהן כעשר שנים, כלומר, כהונה ארוכה יותר מכל נשיא אחר. הוא הסביר שמסוכן לנסות להשיג את מה שמרגישים שנמצא מעבר ליכולות האדם. לאחר עזיבת התפקיד, חזר עם גרייס לנורת'המפטון וכתב את זיכרונותיו. מזכיר המסחר של ארצות הברית, הרברט הובר, נבחר לנשיאות. קולידג' לא שמח לתמוך בהובר, וטען שבמשך שש שנים הוא נתן לו עצות רעות בלבד. למרות זאת, הוא סירב לפלג את המפלגה ולהתנגד למועמדותו של הובר האהוד. למרות ריצתו של הובר לנשיאות, סירב קולידג' לבקש ממנו להתפטר מתפקיד מזכיר המסחר של ממשל קולידג'. הובר התפטר רק ב-21 באוגוסט, חודשיים לאחר שנבחר להיות המועמד. פרישה ומוות לאחר פרישתו, פרש קולידג' אל ביתו בנורת'המפטון. הוא עסק בשיט. בנוסף שימש כיו"ר הוועדה הבלתי מפלגתית למסילות ברזל, והיה נשיא כבוד של הקרן למען העיוורים. לאחר מכן קיבל תואר דוקטור למשפטים לשם כבוד. קולידג' פרסם את האוטוביוגרפיה שלו ב-1929, וכתב טור בעיתונות. בעקבות חוסר האהדה להובר במהלך הבחירות ב-1932, רצו הרפובליקנים להעמיד את קולידג' לבחירה במקום הובר. קולידג' דחה את ההצעות. הובר נבחר להיות המועמד, וקולידג' נאם ברדיו לטובתו. הובר הפסיד בבחירות לפרנקלין דלאנו רוזוולט הדמוקרטי בהפרש גדול. שאלת השפעתו של קולידג' על השפל הגדול במהלך שנות העשרים היו שלושה משברים כלכליים בארצות הברית שקדמו לשפל הכלכלי הגדול שפרץ בשנת 1929, במהלך כהונתו של הובר. משברים כלכליים קצרי יום אלו (ששניים מתוכם התרחשו במהלך כהונתו של קולידג') מדגימים באופן ישיר את השפעות מדיניות הנורמליזציה של הרדינג - קולידג' בנוגע לתחום העבודה, שכללה הפחתות בפועל של ההוצאות הפדרליות, ביצעה בצורה חכמה פעולות שוק פתוח בפדרל ריזרב, והפחתות אסטרטגיות במיסוי, כל אלה דלקו התאוששות מהירה וחיזקו את עתודות השוק לא רק כדי לשרוד את השפלים הקצרים אלא להתרחב לתחומי התעשייה, הטכנולוגיה והחקלאות שעם הזמן חשיבותם והשפעתם על החברה והכלכלה הכללית גברו. התפתחות המשק למגזרים חדשים, ההתאוששות המהירה של הכלכלה הלאומית מהשפל והמיתון, ותוכנית הנורמליזציה הכלכלית של קולידג' שבאה לידי ביטוי לאורך שש שנות כהונתו בהסדר כלכלי שאינו נשען על הממשלה בעיקרו נעשו כדי לרסן את ההוצאות ולהוריד מהחוב הלאומי. התוצאות שהודגשו לאורך נשיאותו של קולידג' הוכיחו את ההשפעה החיובית של פעילות הממשל תחתיו כדי למנוע מיתון כלכלי. הובר לעומת זאת הביא להתערבות ממשלתית תקציבית נרחבת אשר לנוכח העובדה שגררה הישענות מחודשת של הכלכלה הפרטית בכלכלה הלאומית, גרר את המדינה אחרי החברות הפרטיות לתוך המשבר החריף בשנת 1929. למלחמת העולם הראשונה היה קשר רב לערעור ייצוב המטבעות ושערי החליפין של מדינות ברחבי העולם. הצורך ביציבות והחתירה אחר תקן מטבע יציב לשער חליפין היו מהגורמים המגדירים של כלכלת שנות העשרים הבינלאומית. לאחר המלחמה חזר בהדרגה הסחר חליפין בזהב אך בארצות הברית נותר שוק הזהב רק חלק אחד מתוך התוצרים הכלכליים שיכלו לשמש כשערי חליפין. ארצות הברית יצאה מהמלחמה בכלכלה חזקה יותר משנכנסה אליה. אף על פי שארצות הברית הייתה מעורבת רבות בהסדרת חובות ובנושאים אחרים במדיניות חוץ, היא לא הצליחה לכוון או לתאם באופן חד צדדי את המצב הכלכלי והפוליטי של מדינות אחרות. רוב כלכלת המסחר בזהב ירדה בארצות הברית במהלך שנות העשרים והתרכזה בעיקר בצרפת. במצב הנתון הפך הדולר האמריקני לשער החליפין הנפוץ ביותר ברחבי העולם. מצב זה הפך את הכלכלה האמריקנית לזאת שעליה נשענו כלכלות רבות, בעיקר של מעצמות אירופאיות. לכן, כאשר פרץ המשבר הכלכלי ב-1929, לקח זמן קצר מאוד עד שהשפיע בצורה חריפה עד מאוד על רוב המדינות אשר נשענו כלכלית על ארצות הברית. מצבים של הישענויות כלכליות אשר גררו פגיעה במשקיע ובמושקע במהלך משברים כלכליים קודמים היו ידועים. מה שהבדיל משברים קודמים מהשפל של 1929 היה רמת ההישענות הכלכלית הבינלאומית על ארצות הברית, שהתאפשרה הודות לגלובליזציה של השוק החופשי. פטירה והלוויה קולידג' הלך לעולמו ב-5 בינואר 1933, קצת לפני השעה 13:00 בצהריים. אשתו גרייס החליטה לשמור על טקס ההלוויה קצר ופשוט ללא הספד ודחתה את כל ההצעות לקיום מצעד רשמי בוושינגטון ובבוסטון. היא קבעה שההלוויה תתרחש בנורת'המפטון בכנסיית הקהילה אדוארד עם קבורה בחלקת המשפחה בפלימות' נוץ', ורמונט, וכי ההלוויה תהיה ביום שבת, 7 בינואר, פחות משני ימים שלמים לאחר פטירתו של קולידג'. בשבת בבוקר יצאה רכבת מוושינגטון לכיוון נורת'המפטון. על סיפונה היו הנשיא היוצא הובר ורעייתו, סגן הנשיא קרטיס, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית; צ'ארלס אוונס יוז, שר המלחמה סטימסון, חברי קבינט אחרים, שופטי בית המשפט העליון ומנהיגי קונגרס למיניהם. כל מושלי מדינות ניו אינגלנד היו נוכחים בהלוויה. הנשיא הנכנס, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שלח את בנו ג'יימס ואשתו אלינור, כנציגיו האישיים. פירוש הדבר שישבו שלוש נשים ראשונות בכנסיית אדוארדס - גרייס קולידג', לו הובר ואלינור רוזוולט. בערך בשעה 8 בבוקר ביום שבת הארון שהכיל את גופתו של קולידג' נלקח מבית המשפחה בפלימות' נוץ' והועבר לכנסיית אדוארדס. משמר כבוד של משטרת נורת'המפטון העביר את הגופה לכנסייה שם הוצגה עם משמר כבוד של שני אנשים. למרות כל התכנון שבוצע לקראת האירוע, הפקידים המתכננים של ההלוויה טעו בהרבה בחישוב שלהם לגבי כמות האנשים שירצו לחלוק כבוד אחרון לנשיא המנוח קולידג'. בשעה 8:30 נפתחו דלתות הכנסייה לציבור כדי לעבור על יד הארון, אך הקהל ברחוב הראשי היה כה גדול והרגש כה עז, עד שהרשויות התקשו לשלוט בו. המצב כמעט יצא משליטה כאשר, על פי לוח הזמנים שתוכנן מראש, הדלתות נסגרו בשעה 9:30 ומאות נשללו מהצצה אחרונה בארונו של הנשיא המנוח קולידג'. כל הספסלים במפלס התחתון של הכנסייה הוקצו בקפידה לנכבדים ולעיתונות ובהתאם לכך נותרה רק המרפסת לצפייה של הקהל הציבורי. טקס הקבורה החל מעט אחרי השעה 10:00, ונמשך כעשרים דקות. מורשתו והנצחתו יחסו ליהודים כאמור, קולידג' חונך בחינוך פוריטני מסורתי ובצעירותו לא היה מקושר כלל וכלל ליהודים. עם זאת, בהמשך חייו היו לו קשרים אישיים עם קומץ יהודים, כולל אדולף אוקס, הבעלים והמוציא לאור של הניו יורק טיימס; לואי מרשל, עורך דין בולט ומייסד הוועד היהודי האמריקני; יוג'ין יצחק מאייר, שאותו מינה לתפקיד מנהלי במועצת ההלוואות הפדרלית, שנסחפה בשערורייה; וגם בנקאי ההשקעות ואיל הכרייה אדולף לואיסון. בשנת 1924 אירח קולידג' את הרב הראשי האשכנזי הראשון, אברהם יצחק הכהן קוק, בביקורו של האחרון בבית הלבן. קולידג' חתם בתקופת נשיאותו על "האמנה האנגלו-אמריקאית אודות פלסטינה" (The Anglo-American Convention on Palestine), אשר הכירה בסמכות המנדט הבריטי על ארץ ישראל והדגישה את תמיכתה של ארצות הברית בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. באמצעות חתימתו של קולידג' על האמנה ב-2 במרץ 1925, ארצות הברית הכירה רשמית בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובכינון מחדש של ביתם הלאומי שם. בהתאם לסעיף 6 של האמנה נאמר כי: "הנהלת פלסטינה תעודד, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, התיישבות צפופה של היהודים על הארץ, כולל נחלות למדינה ונחלות שאינן נדרשות לצרכים ציבוריים." האמנה האנגלו-אמריקאית נותרה בתוקף עד להקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948. דאגה מרכזית של הממשלה בתקופת קולידג' הייתה עניין הגבלת העלייה היהודית מהרפובליקה הפולנית השנייה וברית המועצות; תומכי חוק ההגירה של 1924 טענו כי יש צורך להגן על הזהות האמריקאית ולשמור על ההומוגניות האתנית שלה על ידי מניעת כניסת מהגרים שאינם יכולים להיטמע, לא יתרמו לכלכלה האמריקאית ולעולם לא יסתגלו לתרבות האמריקאית. היה גם חשש שיהודים שהיגרו לארצות הברית מברית המועצות נשאו אידאולוגיה קומוניסטית אשר עלולה הייתה לערער את מוסדות המדינה של ארצות הברית. החקיקה ביטלה ככלל את היותה של ארצות הברית כמפלט ליהודי מזרח אירופה, והחקיקה המגבילה נשמרה והמשיכה לתפקד גם כאשר יהודים ניסו להימלט מגרמניה הנאצית בשנות השלושים. לאחר ירידתו מהנשיאות, אשתו של קולידג', גרייס קולידג', ניהלה קמפיין להכנסת ילדים יהודים פליטים לאמריקה בתקופת זמן זו, ואף התנדבה לטפל באופן אישי ב-25 מהם, אך הנשיא המכהן פרנקלין דלאנו רוזוולט - ורוב הציבור האמריקני - נותרו מבוצרים בעמדתם והתנגדו להתרת ההגירה היהודית לארצות הברית כביכול במסגרת התמיכה של האוכלוסייה הכללית בשמירת הנייטרליות האמריקאית. רדיו, סרטים והנצחה שמאל\|ממוזער\|קולידג', כתבים וצלם למרות המוניטין שלו כאדם שקט, קולידג' השתמש ברדיו כמה פעמים במהלך כהונתו. הוא ערך 520 מסיבות עיתונאים במהלך כהונתו ונפגש עם כתבים יותר מאשר כל נשיא. נאום השבעתו השני היה נאום ההשבעה הראשון ששודר ברדיו. ב-6 בדצמבר 1923, הוא היה לנשיא הראשון שנאומו בפני הקונגרס שודר ברדיו. הוא חתם על חוק הרדיו של 1927, שהקים את ועדת הרדיו הפדרלית. ב-11 באוגוסט 1924, צולם קולידג' בבית הלבן, וכך היה לנשיא הראשון שהופיע בסרט אילם. ב-1927, כשצ'ארלס לינדברג חזר מטיסתו מעל האוקיינוס האטלנטי, קולידג' קיבל את פניו, וצולם בתצלום עם קול. קולידג' הוא הנשיא היחיד שפניו הופיעו על מטבע במהלך חייו, ב-1926. לאחר מותו הופיע גם על בולים. אפקט קולידג', תופעה מתחום הביולוגיה שבה גברים מגבירים את עוררותם המינית כלפי שותפות חדשות, גם אם סירבו לקיים יחסי מין עם שותפות קודמות, נקרא על שמו. תדמית ואידאולוגיה רונלד רייגן טען שקולידג' היה הנשיא האהוב עליו, בגלל אמונתו בממשל פדרלי מצומצם. רייגן טען שטיפולו של קולידג' בשוטרים השובתים בבוסטון נתן לו השראה במהלך שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית ב-1981. בקרב שמרנים, נחשב קולידג' נשיא אהוד. באידאולוגיה הפוליטית שלו, קולידג' היה שמרן עוד מחינוכו בילדות. הדבר נראה בעיקר לנוכח התמקדותו בשימור חירותו וחופשו של הפרט, הגנתו על זכויות הקניין, תמיכתו בדת, עידוד סובלנות על ידי דוגמה אישית בזמנים של משבר וקשיים, והכבוד הרב שרחש לחוק, למוסדות עתיקים, ולמנהגי החברה. בכל הנוגע לחקיקה חדשה, הוא דאג לכך שהיא לא רק חוקתית אלא גם עונה על צורך אמיתי באופן מעשי. אף על פי שביטל חקיקות רבות הוא לא חשש מלהשתמש בסמכויות השלטון, במידת הצורך, כדי לתת מענה לצרכים ציבוריים יוצאי דופן, כפי שהוכח במהלך שיטפון נהר המיסיסיפי הגדול בשנת 1927, כאשר סוכנויות ממשלתיות והצלב האדום שילבו מאמצים להתמודד עם המשבר. קולידג' מנע מעבר של 50 חקיקות במהלך כהונתו בכך שהטיל עליהן וטו או לעיתים פשוט לא השיבם חזרה אל הקונגרס ובכך סימן את התנגדותו להעברתן. הוא נודע בציטוט: קולידג' התאים עצמו לאווירה הציבורית, ותמך בצעדי חקיקה פרוגרסיבים או ליברליים בימיו בפוליטיקה של מסצ'וסטס. ואכן, בשלב מוקדם הוא נחשב אף לפוליטיקאי ליברל. הוא אהד את הקריאות לשוויון זכויות לנשים ולהסדרת זכויות פועלים. לאורך כל הקריירה שלו, הוא היה תומך נחרץ בפיתוח של מערכות החינוך, העלה את שכר המורים כראש העיר של נורת'המפטון. קולידג' צוטט בנוגע לפועלו של משרד הנשיא האמריקאי: קולידג' ובעלי חיים מכל נשיאי ארצות הברית, קולידג' היה הנשיא עם הכמות השנייה הכי גדולה של חיות מחמד בתקופת נשיאותו, שני רק לתאודור רוזוולט. לקולידג' היו שני כלבים לבנים מגזע בירדד קולי שנקראו רוב רוי ופרודנס פרים, שני כלבים מגזע טריירים שנקראו פטר פן ופאול פרי, כלבת רועים שלטית שנקראה קלאמיטי ג'יין, בלק ברי וטים הקטן מגזע צ'או צ'או, כלבה מגזע קולי בשם רובי רוש, בולדוג אנגלי בשם בוסטון בינז, רועה גרמני בשם קינג קול, סטר אנגלי בשם פאלו אלטו וכלבת קולי נוספת בשם בסי. לזוג קולידג' היו שני דביבונים שנקראו רבקה וראובן. אבנזר היה חמור יחיד. ארבעה ציפורי שיר בשמות ניפ, טאק, פיטר פיפר וסנופלאק. בנוסף לציפורי השיר היה גולדי שהיה ציפור זהובה, דו-פאני שהיה ציפור שיר ירוקה ואווז בשם אינוץ'. שונר מצוי בשם סמוקי ושני חתולי בית שנקראו בלאקי וטיגר. בנוסף לכך היו לקולידג' שני גורי אריות שנקראו "הורדת מס" ו"לשכת התקציב". היפופוטם בשם בילי, וולבי זנב-שוט ואנטילופה קטנה חסרי שם, דוב שחור אמריקני בשם ברונו ו-13 ברווזים. לקריאה נוספת האוטוביוגרפיה של קלווין קולידג' (The Autobiography of Calvin Coolidge) - הספר נכתב בידי קולידג' לאחר פרישתו מהנשיאות ואחת טען בנוגע לכתיבתו כי: "זו הייתה תקוותי להפיק ספר שלא רק יהיה לו עניין היסטורי כלשהו, אלא שיהיה שימושי לאנשים בחיים הציבוריים, בעבודה החינוכית, כהכנה לאזרחות, ויהיה במיוחד ספר שההורים היו מאחלים לילדיהם לקרוא." הספר מגולל את קורות חייו של קולידג'. קולידג'; אניגמה אמריקאית (Coolidge: An American Enigma) - ספר זה מתוך סדרת "הנשיאים" נכתב בידי הפרופסור להיסטוריה רוברט סובל (Robert Sobel; 1931 - 1999) אשר התחנך באוניברסיטת ניו יורק. בספרו, רוברט סובל מתבונן ברשימת ההישגים המרשימה של קולידג' כנשיא - ארבע הפחתות המס שלו, התנגדותו העזה לעודפי התקציב השנתיים, הצלחתו בכיווץ החוב הלאומי ועוד. הביוגרפיה כמו כן מתארת את קולידג' בתור אייקון אמריקאי שנשכח ברובו בתרבות הפופולרית. קולידג' (Coolidge) - הספר נכתב בידי אמיתי שלאז (Amity Shlaes; ילידת 1960), סופרת שמרנית אמריקאית ועורכת עיתון המתמקדת בעיקר בהיבט הכלכלי והפוליטי מנקודת מבט של ליברליזם כלכלי. מבין ספריה, שלאז כתבה שלושה ספרים שהיו לרבי-המכר של הניו יורק טיימס. כמו כן היא מכהנת בתור הסופרת הנשיאותית של קולג' המלכים בניו יורק. שלייס מתחקה אחר עלייתו הלא-סבירה של קולידג' מעיירה זעירה בניו אינגלנד ועד לנשיאות. לאחר תקופה מפולגת של עודף שחיתות שלטונית, השיב קולידג' את האמון הציבורי בממשל בוושינגטון וסיים כהונתו רב הישגים. קלווין קולידג': הנשיא השקט (Calvin Coolidge: The Quiet President) - הספר נכתב בידי דונלד ר. מקקוי (Donald R. McCoy; 1928 - 1996), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קנזס, לשעבר נשיא האגודה ההיסטורית של קנזס. הספר משמש גם כביוגרפיה וגם כהערכה אודות פועלו של קולידג', כלשונו של המחבר קולידג' היה: "פוליטיקאי שהיה פחות מערמומי, נשיא שראוי היה לשבחים והבנה רבה לצד ביקורת." Edward Connery Lathem (ed.), Your Son, Calvin: a Selection of Letters from Calvin Coolidge to his Father, Vermont Historical Society, 1968 Robert H. Ferrell, The Presidency of Calvin Coolidge, University Press of Kansas, 1998 Niall Andrew Palmer, Calvin Coolidge: Conservative Icon, Nova Science Publishers, 2013 קישורים חיצוניים הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם קלווין קולידג' קרן קולידג' ביוגרפיה, באתר הבית הלבן קלווין קולידג' - אירועים מכוניים (בנשיאות), באתר מרכז מילר הערות שוליים * קטגוריה:ראשי עיריות במסצ'וסטס קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1924 קטגוריה:מושלי מסצ'וסטס קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית) קטגוריה:חברי בתי המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וורן הרדינג קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית קטגוריה:בוגרי מכללת אמהרסט קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1872 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1933	2024-09-23T19:12:36
רק"מ	REDIRECT רכב קרבי משוריין.	2004-10-19T20:11:47
אפריקנס	REDIRECT אפריקאנס	2004-10-19T20:56:43
הרמב"ן	REDIRECT רמב"ן	2006-02-25T20:55:07
רמבן	REDIRECT רמב"ן	2006-02-25T20:54:44
גאוני בבל	REDIRECT גאונים	2004-10-20T03:56:15
מרושתי-כנף	ממוזער\|Italochrysa italica מרושתי-כנף (שם מדעי: Neuroptera; לעיתים אֲרִינִמְלָאִים) היא סדרה של חרקים בעלי גלגול מלא. היא מונה כ-4,700 מינים הנכללים ב-19 משפחות. בישראל ידועים כ־180 מינים הנכללים ב־10 משפחות. הארינמל הבוגר הוא חרק עדין ומעופף הדומה בצורתו לשפירית. יש לו שני זוגות כנפיים שקופות ומרושתות בעורקים. מוטת כנפיו יכולה להגיע עד 17 ס"מ. גופו דק ומאורך ואורכו נע בין 8 מ"מ ועד ל-120 מ"מ. מחושיו אחוריים וגפי הפה לועסים ונושכים. עיניו גדולות ובולטות מצידי הראש. רוב הארינמלים פעילים בערב ובלילה וניזונים מחרקים קטנים ורכי-גוף, אולם מיעוטם ניזונים מטל דבש. לאחר ההזדווגות מטילות הנקבות את ביציהן על הקרקע. מן הביצים בוקעים זחלים הנושאים זוג לסתות משוננות, שבעזרתן הם צדים נמלים וחרקים קטנים אחרים. הזחל חי בתוך גומה דמוית משפך, שאותה הוא חופר בחול. הגומה היא למעשה מלכודת. לאחר שנשלמה הכנתה, נדחק הארינמל לתחתיתה, כשרק ראשו מציץ מן החול. כל חרק שמחליק בגומה נתפס בצבתות הארינמל, שמזריק לגוף החרק ארס ומיצי עיכול. בתום שנה או יותר מתגלם הזחל בתוך פקעת שהוא טווה בקרקע. מן הפקעת בוקע הבוגר שחייו קצרים ונמשכים ימים אחדים עד חודש. לזחלים של מינים אחדים, בעיקר בני משפחות העינפזיים והכנימאריים, חשיבות כלכלית, שכן הם טורפים יעילים של מזיקי חקלאות ובכך משמשים בתחום ההדברה הביולוגית. מיון תת-סדרה Hemerobiiformia על-משפחה Chrysopoidea - בה משפחה אחת - עינפזיים ושתיים שנכחדו על-משפחה Coniopterygoidea - בה המשפחה Coniopterygidae על-משפחה Hemerobioidea - בה המשפחה Hemerobiidae על-משפחה Ithonioidea - בה המשפחה Ithonidae על-משפחה Mantispoidea - בה שתי משפחות תת-סדרה Myrmeleontiformia משפחה Aetheogrammatidae - נכחדה על-משפחה Myrmeleontoidea - בה שלוש משפחות, ביניהם הארינמליים על-משפחה Nemopteroidea - בה שתי משפחות ואחת נכחדה קישורים חיצוניים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:חרקים	2024-02-28T07:46:54
תיקנאים	תיקנאים (שם מדעי: Blattodea) היא סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר בתת-מחלקת תיקאים, הכוללת תיקנים וטרמיטים. בסדרה כ-4,400 מיני תיקנים (כמעט 500 סוגים) וכ-3,000 מיני טרמיטים (כ-300 סוגים). הטרמיטים הם חרקים אאוסוציאליים, בעלי גוף רך, בצבעים בהירים, ואילו התיקנים הם חרקים שאינם חיים במושבות אך יש להם נטייה להתקבץ יחד, והם בעלי גוף שריוני בצבעים כהים. טקסונומיה בתחילה הטרמיטים נחשבו לסדרה נפרדת (Isoptera), אך מחקרים גנטיים הראו קשר לתיקנים והצביעו על כך שלשתי הקבוצות מוצא משותף. התיקנאים וגמלי שלמה מרכיבים יחד את על-סדרה Dictyoptera. תפוצה מעל 4,000 מינים של תיקנים נמצאים בכל רחבי העולם, ולכל יבשת יש מינים ילידיים משלה. מרבית המינים אוכלי-כול או אוכלי בשר, והם חיים במגוון רחב של בתי גידול כגון מערכת הביוב, עלים, רקב, צמחייה עבותה, בסדקים, בחללים מתחת לקליפת עצים, תחת בולי עץ ופסולת. חלקם חיים על עצים, במערות ובמים. מספר מועט של מינים חיים בסביבת המגורים של בני האדם. הועברו על ידיהם ברחבי העולם ונחשבים למזיקים. למעלה מ-3,000 מינים של טרמיטים נמצאים בכל יבשות העולם למעט אנטארקטיקה. המגוון הגדול ביותר נמצא באפריקה ומעט מהמינים מצויים באירופה ובאמריקה הצפונית. הטרמיטים אוכלי רקב, ומינים רבים אוכלים עץ. משפחות ידועות מישראל משפחה תיקני ענק (Blaberidae) משפחה בלטלידיים (Blattellidae) משפחה Ectobiidae משפחה Pseudophyllodromiidae משפחה תיקנחוליים (Corydiidae) משפחה תיקניים (Blattidae) מאפיינים תיקנים לתיקנאים יכולת הישרדות גבוהה מאוד. הם מסוגלים לחיות בביוב, וכן שבוע בלי מזון. התיקנים לא השתנו גנטית (או כמו שנהוג לומר לא התפתחו אבולוציונית) כבר 250 מיליון שנים. הנקבות מייצרות תיק אשר לתוכו הן מטילות את הביצים, (מכאן נגזר שמם -תיקנים). הן מטילות 14–16 ביצים בתיק ביצים, נושאות אותו עמן (בקצה הבטן) במשך כיומיים ואז מניחות אותו בסביבת מזון. תיק הביצים בצבע חום (הופך לכהה לאחר מספר ימים). אורכו כ-8 מ"מ וגובהו כ-5 מ"מ. מן הביצים בוקעים הצעירים (נימפות) שהם בעלי מופע דומה לבוגר רק קטן יותר וללא כנפיים, ולאחר מעבר של מספר שלבי התפתחות כנימפה הם הופכים לבוגרים. סך כל משך ההתפתחות של פרט מביצה לבוגר הוא כ-60 ימים. תוחלת החיים שלו היא כ-15 חודשים. לתיקן אברי חישה בקצה האחורי של גופו אשר מחוברים לסיבי עצב גדולים במיוחד ויחד מקנים לו "רפלקס בריחה" ייחודי. גירוי קל אשר נקלט באברי החישה הללו גורם להעברת המידע במהירות עצומה (גבוהה בהרבה ממהירות העברת מידע בסיב עצב אנושי) דרך סיבי העצב הגדולים אל שרירי התנועה, ללא מעבר במרכזי עיבוד המידע במוח התיקן, ולהפעלת תגובת בריחה אשר אינה מסתיימת עד שנקלטת ירידה משמעותית בתנאי התאורה, כלומר כשהתיקן חש שהוא במקום חשוך. אם מוסיפים על כך את מהירות הריצה הגבוהה של התיקן האמריקני - עד 5.4 קמ"ש (כ-50 מרחקי-גוף בשנייה, שווה ערך לאדם הרץ במהירות 330 קמ"ש), הרי שלאדם סיכוי נמוך להבחין בתיקן אמריקני שנמצא בסביבתו ואפילו נמוך יותר לתפוס אחד. ואכן, רוב התיקנים שבהם אנו נתקלים הם זקנים או פגועים בצורה כלשהי. מינים נפוצים תיקן אמריקני (Periplaneta americana) תיקן גרמני (Blatella germanica) תיקן פסים חום (Supella supellectilium) תיקן מזרחי (Blata orientalis) תיקן שדה אפריקני (Arenivaga africana) תיקן מערות מצרי (Polyphaga aegyptiaca) תיקן מדגסקר (לוחש) טרמיטים הטרמיטים הם חרקים דמויי תיקן או נמלה, קטנים, חיוורים ולעיתים קרובות חסרי עיניים וכנפיים, החיים במושבות המונות עד 10 מיליון פרטים (וכ-50 אלף פרטים בממוצע). כל הטרמיטים הם אאוסוציאליים ברמה מסוימת. הטרמיטים במושבה נבדלים בתפקידם. רוב חברות הטרמיטים מורכבות מפועלים, האחראים על ליקוט המזון, בניית הקן, וטיפול בצאצאים, ומלוחמים שתפקידם להגן על הקן מפני טורפים ופולשים. המלך והמלכה הם הפרטים היחידים במושבה שיכולים להתרבות, ובניגוד לדבורים ולנמליים שמזדווגים פעם אחת, הזכר נשאר לצד הנקבה ומפרה אותה כל כמה ימים לצורך המשך הטלת הביצים. הטרמיטים ניזונים מכרסום עץ, ומסוגלים לעכל תאית במהירות וביעילות באמצעות חיידקים סימביוטיים. קישורים חיצוניים תיקנים באתר המשרד להגנת הסביבה דברים שיורמים יודעים, עמידות ג'וקים לקרינה בנענע 10 * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1882 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קרל ברונר פון וטנויל	2024-07-19T07:33:45
גמלי שלמה	גְּמַלֵּי-שְׁלֹמֹה (שם מדעי: Mantodea) הם סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר וגוף ארוך וצר, המרכיבה יחד עם התיקנאים את העל-סדרה Dictyoptera בתת-מחלקת התיקאים. ראשם בעל שתי עיניים גדולות, מחושים ארוכים ובעל יכולת תנועה טובה. רגליהם הקדמיות גדולות ומשמשות לאחיזת הטרף ותפיסתו. מקור השם החרק נקרא על שם הדמיון לגמל שמשווים לו החזה הקדמי הארוך, הנראה כצוואר ארוך, יחד עם הראש הקטן, העשוי לנוע לצדדים. רגליו של החרק, במצבן הרגיל, סמוכות לגוף, ונראות כפרושות בתפילה, ומשום כך נקרא על שם שלמה המלך, עליו מסופר שפרש את כפיו בתפילה לשמיים. מסיבה זו נקרא גם בשם "הַצַּלְיָן" (בארמית: צַלֵּי = התפלל). בדומה לכך, באנגלית, נקרא החרק "Praying Mantis", כלומר: "הנביא המתפלל". בערבית הוא נקרא "جَمَلُ اليَهُود" (תעתיק מדויק: ג'מל אל-יהוד; מילולית: גמל היהודים) או "فرس النبي" (פַֿרַס א-(ל)נבי; מילולית: "סוס הנביא"), בהונגרית הוא נקרא "Imádkozó sáska" ובהולנדית "Bidsprinkhaan" ("חרגול מתפלל"). מראה ותזונה ממוזער\|200px\|גמל שלמה בעל צבעי הסוואה לחרק זה יש פרצוף השונה מפרצופם של שאר החרקים. על ראשו הקטן מתנוסס זוג מחושים חוטיים ארוכים. לחזהו הקדמי מחוברות שתי רגלי טרף ארוכות, הזקופות כלפי מעלה. דרך פעולתן של רגליים אלו דומה לאולר שלאורך ידיתו עוברות שתי שורות שיניים, ולהבו מסתיים בקוץ חד. הידית במקרה הזה היא קולית הרגל, בעוד הלהב הוא השוק. חרק הקרב אל גמל-שלמה נלכד במהירות הבזק בין הקוליות והשוק ונמחץ בין שיני הקולית. לאחר מכן הוא נאכל אט-אט. בתום הסעודה הזאת נותרות לפליטה כנפיו של החרק הנטרף. הטרף העיקרי של גמלי שלמה הם חגבים, תיקנים, זבובים וגם דבורים. הזדווגות עונת ההזדווגות של גמל שלמה מתחילה באביב. בחלק מהמקרים טורפת הנקבה את הזכר בעת ההזדווגות. מחקרים הוכיחו שדבר זה אינו מפסיק את פעולת ההזדווגות, כיוון שהעצבים המפקחים על פעולה זו מצויים אצל הזכר בקצה האחורי של בטנו, והנקבה, הגדולה הרבה יותר מהזכר, מתחילה תמיד לטרוף אותו מראשו. יתרה מכך, מוחו של הזכר מעכב את פעולת שחרור הזרע. הסרת הראש מביאה גם להסרת העיכוב ובכך מגדילה את הסיכוי להפריה מוצלחת. הנקבה המופרית מפרישה מפתח המין שלה ריר דביק על ענף או על עצם קשיח אחר, מקציפה אותו ומטילה לתוכו כ-200 ביצים. הקצף הרירי נקרש ומגן על הביצים. לאחר כחודש בוקעות מהביצים נימפות בהירות, הדומות לבוגרים, אלא שאין להן כנפיים. החזקות שבהן עשויות לטרוף את היותר חלשות. גלגולן נמשך מהאביב עד הסתיו או מהקיץ עד האביב הבא. בישראל ממוזער\|250px\|סוסת-שד משובצת בישראל המין הנפוץ ביותר הוא גמל שלמה ירוק (Sphodromantis viridis). הוא מצוי על עצים ושיחים ולעיתים גם בין עשבים. צבעו הירוק מסייע לו להיעלם מעין רואים וללכוד חרקים, שאינם מבחינים בו בתוך סביבתו. בנוסף על גמל שלמה ירוק מצויים בישראל עוד כ-20 מינים של גמלי שלמה. במאי 2024 החליטה האקדמיה ללשון העברית על שמות לכל המינים. להלן חלק מהם (כולל בסוגריים שמם העממי הקודם): סוסת-שד משובצת ("גמל שלמה משובץ", Blepharopsis mendica) - כנפיו משובצות ירוק ולבן או חום ולבן. הבוגרים נראים מאפריל עד יולי ברוב חלקי הארץ. גמל שלמה ננסי - הנפוץ בצפון הארץ. גמל שלמה ענק - צבעו חום אפרפר, נפוץ בערבה ובהרי יהודה, בין אוגוסט לנובמבר. גמל שלמה מתפלל (Mantis religiosa) - ירוק או חום. נפוץ במרכז הארץ ובצפונה, בין אוגוסט לנובמבר. סוסת שד מקלית ("גמל שלמה מקלי", Empusa fasciata) טרף־יד חיוור ("גמל שלמה חיוור", Miomantis paykullii) דולגן חד-עין ("גמל שלמה חד-עין", Ameles heldreichi) עין-קשת מפואר ("גמל שלמה קשתי", Iris oratoria) במדבר מצויים כמה מינים חסרי כנפיים של גמל שלמה, הרודפים אחרי טרפם על הקרקע, וצבעם כצבע הקרקע שעליה הם חיים: אצן מדברי ("גמל שלמה רץ", Rivetina baetica) - נפוץ בקיץ, ברוב חלקי ארץ ישראל. מדברן שחור-כתם ("גמל שלמה מדברי מצוי", Eremiaphila brunneri) - קצר ורחב, צבעו בהיר ועל רגליו טבעות כהות, חסר יכולת תעופה. נפוץ באזור ים המלח ומדבר יהודה. עצבני עלום ("גמל שלמה עצבני", Holaptilon pusillulum) - קטן ורוטט, צבעו כהה. נפוץ מתחת לאבנים בקיץ, במרכז ובדרום. גלריה קישורים חיצוניים עמיר וינשטיין, גמל שלמה מדברי, באתר חלון פתוח לחרקים גמל שלמה שתפס קוליברי עוד על מקור השם הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הרמן בורמייסטר	2024-09-19T11:17:19
חגבאים	חַגְבָאִים (שם מדעי: Orthoptera) היא סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר. אלו חרקים בינוניים עד גדולים לרוב החיים בין הצמחייה הקרקעית ולעיתים מתחפרים באדמה. הם ידועים בעיקר במבנה רגליהם האחוריות העוזרות לרובם לנתר. תיאור החגבים הם בעלי חזה קדמי גדול, גוף מוארך בעל גפיים חזקות וארוכות ורגליהם האחוריות חזקות וגדולות ומיועדות לניתור. הם בעלי שני זוגות כנפיים אחוריות גדולות ועוד זוג קרומיות כנפיים קדמיות צרות וקשיחות. לחלק מבני הסדרה אין כנפיים או שכנפיהם קצרות והם אינם מעופפים. החגבאים הם לרוב בעלי איברי קול ואיברי שמע מפותחים והם בעלי עיניים גדולות ומורכבות ולסתות חיצוניות חזקות המתאימות ללעיסה מתמדת. בקצה בטנם ישנו צינור הטלת ביצים, אותם הם מחדירים לתוך צמחים. החגבים הם מבין הגדולים והכבדים שבחרקים, כשהגדולים מביניהם הם חגבי וטה מהסוג Deinacrida, המגיעים לאורך 70 מ"מ ולמשקל 71 גרם. מרבית החגבים הם צמחוניים או אוכלי רקב, בעוד חלקם אוכלי כל ואף טורפים. לעיתים חלק מהחגבים מתרבים בשיטפון הקרוי ארבה וגורמים לנזקים כבדים לסביבתם, בייחוד באזורים יבשים. מיון תת-סדרה Ensifera על-משפחה Grylloidea על-משפחה Gryllotalpoidea על-משפחה Hagloidea משפחה Prophalangopsidae על-משפחה Rhaphidophoroidea משפחה Rhaphidophoridae על-משפחה Schizodactyloidea משפחה Schizodactylidae על-משפחה Stenopelmatoidea על-משפחה Tettigonioidea משפחה חרגוליים (Tettigoniidae) תת-סדרה Caelifera על-משפחה Acridoidea על-משפחה Eumastacoidea על-משפחה Pneumoroidea משפחה Pneumoridae על-משפחה Pyrgomorphoidea משפחה Pyrgomorphidae על-משפחה Tanaoceroidea משפחה Tanaoceridae על-משפחה Tetrigoidea משפחה Tetrigidae על-משפחה Tridactyloidea על-משפחה Trigonopterygoidea חגבים כמזון החגבים מהווים מקור עם אחוז חלבוני גבוה מאוד, סיבים תזונתיים, ויכולים לשמש כמשפרי טעם, ובתור קמח. היתרון הגדול של חגבים כמקור חלבוני הוא בטביעת רגל פחמנית ונזק אקולוגי במידה משמעותית פחותה לעומת בקר, שכן הם צורכים פחות שטח, מים ומשאבים (עקיפים וישירים לגידול) אחרים להפקת אותה כמות חלבון. מבחינת כשרותית החגבים מוגדרים ככשרים. חגבים הם החרקים היחידים ואף השרצים היחידים המוגדרים ככשרים לאכילה ליהודים וחלאל למוסלמים. יש לציין שרק 4 סוגים של חגבים הותרו לאכילה ליהודים. נאמר בספר ויקרא (יא,כב): ""אַךְ אֶת־זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע; אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל־הָאָרֶץ׃ אֶת־אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת־הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת־הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת־הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת־הֶחָגָב לְמִינֵהוּ׃ וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר־לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם; שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם׃", וקיימת מסורת ארוכת שנים של אכילה שלהם בקרב קהילות יהודיות ומוסלמיות במזרח התיכון ובאפריקה אמנם, כשרות תלויה גם במסורת אכילה, ולכן יש על כך חולקים בימינו. גלריה ראו גם ארבה חגביים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גיום אוליבייה קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1789	2023-11-23T13:32:50
כינים	כינים (שם מדעי: Phthiraptera) הם סדרה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-5,000 מינים. הכינים הן טפילים חיצוניים של בעלי דם חם. רוב מיני הכינים הם טפילי עופות ומיעוטם טפילי יונקים. סדרת הכינים מתחלקת לשתי תת-סדרות: כינים כוססות וכינים מוצצות. הכינים הכוססות ניזונות מפיסות עור, ופסולת אורגנית, ואילו הכינים המוצצות ניזונות מדם הפונדקאי. עם הכינים המוצצות נמנים שני מינים טפילי אדם: Pediculus humanus (הכולל 2 תת-מינים: כינת הראש, כינת הגוף) וכינת הערווה. מבנה גוף הכינים הן חרקים חסרי כנפיים, בעלי גוף שטוח. אורך הכינה הבוגרת 0.4 מ"מ – 10 מ"מ. למינים רבים יש לוחות קשיחים בגב, בבטן או בצדדים, התומכים בבטן כשהיא מתמלאת במזון. בבטן הכינה 11 פרקים. לחלק מהמינים אין עיניים או שהן מנוונות. גפי הפה מורכבות משלושה דוקרנים: העליון משמש למציצה והתיכון להפרשת רוק. החדק נוצר מהשפה העליונה שעליה שיניים קטנות האוחזות בפונדקאי בעת המציצה. הכינה מותאמת לסוג פונדקאי מסוים, ונדיר למדי שזן אחד של כינה יהיה טפיל לכמה מיני יונקים בהם האדם. לעיתים מותאמות הכינים גם לאזור מסוים בגופו של הפונדקאי, כגון: ראש (הנקראת גם כינת הראש) או ערווה. ביצי הכינים מודבקות לשיער הפונדקאים. השלב הצעיר של הכינה, זה הבוקע מהביצה, נקרא נימפה, הוא דומה לבוגרים, מלבד שינויים גופניים קטנים כמו אברי מין לא מפותחים. ישנם סוגים רבים של כינים. בין הסוגים הידועים ניתן למנות את כינת הראש (Pediculus humanus capitis) הנטפלת לקרקפת של בני אדם, כינת הגוף וכינת הערווה, הנטפלת לאיברי המין, ולעיתים אף לגבות, לריסים, לשפם או זקן, ולבית השחי. גלריה ביאורים ראו גם הספר הפופולרי לילדים "הכינה נחמה" של מאיר שלו, מתאר את הרפתקאותיה של כינה. כינת הראש קישורים חיצוניים ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת?, מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/12.pdf * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ארנסט הקל קטגוריה:חרקים קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1896	2024-06-28T13:14:51
בריומאים	בַּרְיוֹמָאִים (שם מדעי: Ephemeroptera), סדרה עתיקה של חרקים בעלי גלגול חסר המונה כ-2,500 מינים. הבריומאים מבלים את רוב מחזור החיים בשלב הנימפה. בתצורה הבוגרת שלהם, בה הם מתרבים, הם נמצאים רק זמן קצר, בין כחצי שעה לימים ספורים. חייו הקצרים של הבריומאי הבוגר מעניק לסדרה את שמה (בר-יום = בן יום). חרקים אלה מגיעים עד לאורך 5 עד 30 מ"מ בהתאם למין. הגדול שביניהם מעולם (אם כי הדבר מצוי בוויכוח מדעי) היה הבוחופלביה עם מוטת כנפיים של 45 מ"מ, מבין גדולי החרקים מעולם. מחזור חיים ממוזער\|נימפה של בריום לנימפה רגליים קדמיות קצרות, מחושים גדולים וזימים משני צדי הבטן לצורך נשימה במים. הן חיות במשך חודשים ספורים עד שנים ספורות, במהלכן הן משילות את עורן בין עשרים לשלושים פעמים. הגלגול נעשה במים מתוקים, והנימפה יוצאת מהמים ליבשה או שהיא צפה על פני המים. תהליך הפיכת הטרום בוגר לבוגר הוא מהיר למדי ויכול להתרחש תוך מספר דקות. לבוגרים עיניים מפותחות וגפי פה מנוונים. חייהם הבוגרים קצרים ביותר עקב אי יכולתם להזין את עצמם. הבריומאים מעופפים בקבוצות. הביצים מוטלות למים תוך כדי תעופה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1890 * קטגוריה:חרקי מים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלפאוס היאט	2024-08-06T08:16:37
קדומי-הלסת	קדומי-הלסת או נַתְרָנָאִים (שם מדעי: Archaeognatha) היא סדרה של חרקים חסרי כנפיים הכוללת כ-350 מינים בשתי משפחות שונות. זו אחת הסדרות הוותיקות ביותר שלא השתנו אבולוציונית ונציגים ממנה נמצאו עוד מתקופת הדבון. משמעות השם המדעי מגיעה מיוונית: קדום "Archaeos" לסת "gnatha" ונובעת מצורת הלסת בעלת condyle אחד ולא שניים כבשאר החרקים. בעבר סדרה זו הייתה מאוחדת עם זנבזיפאים מאחר שלשתי הסדרות צורה חיצונית דומה עם שלושה "זנבות" (שני גנובתנים ארוכים, ביניהם יש תוספתן אמצעי). מינים בישראל (רשימה חלקית) משפחה הנתרניים (Machilidae) נתרן ישראלי Charimachilis palaestinensis נתרן תלת-קוצי Silvestrichilis trispina נתרן קשקשי Lepismachilis נתרן שטיניץ Haslundiella steinitzi Allopsontus (Machilanus) hebraeus Praetrigoniophthalmus gigas ביבליוגרפיה אנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 3 עמוד 44. ראו גם זנבזיפאים סדרה דומה, היו מאוחדות בעבר. קישורים חיצוניים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קרל יוליוס ברנרד בורנר קטגוריה:חרקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1904	2022-11-04T14:07:27
תנין היאור	300px\|ממוזער\|תנין יאור שוחה בנהר כשפיו פעור ממוזער\|300px\|תנין היאור בנהר אומו שבאתיופיה פוער את פיו לרווחה ממוזער\|300px\|מבט מהצד על תנין היאור ממוזער\|300px\|וידאו של תניני יאור בגן חיות באיים הקנריים. תַּנִּין הַיְאוֹר (שם מדעי: Crocodylus niloticus) הוא מין של תנין בסדרת התנינאים, החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי בדרום-מזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע של זכר בוגר נע בין 4.1 ל-5 מטרים ומשקלו הממוצע הוא כ-, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של למעלה מ- ולמשקל של קצת יותר מטונה. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר וטורף-על בתחום תפוצתו – מרבית אפריקה שמדרום לסהרה והאי מדגסקר ועד ראשית המאה העשרים גם בארץ ישראל. אף שהוא אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. הוא מצוי בדרך-כלל בבתי גידול ביצתיים, בנהרות, ב ובאגמים. תנין היאור הוא טורף מימי-למחצה שאורב לטרפו כשהוא שקוע במים. הוא עולה ליבשה כדי להתחמם בשמש וכדי להטיל ביצים. לרוב הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים (כולל יונקים גדולים), ובהם בני אדם. תנין היאור הוא טורף-על בתחום מחייתו, ונחשב לתנינאי אגרסיבי במיוחד, שתוקף כמעט כל יצור חי, לרבות האדם. יצור זה הורג מדי שנה כ-300 בני אדם בממוצע באפריקה – שני רק להיפופוטם הגדול, המהווה סכנה גם לתנין היאור. תנין היאור מעדיף לתקוף את טרפו ממארב. הוא שוחה במים, רוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף. כאשר הוא מאתר טרף הוא שוחה בשקט אל עבר טרפו – ואז מזנק בפתאומיות וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. עוצמת נשיכתו של תנין היאור היא מן החזקות בעולם החי כיום (החזקה ביותר שנמדדה בפועל ושנייה אולי רק לתנין הים) ועומדת על כ-. שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות" ובולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור; מערכת העיכול החזקה והיעילה שלו מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה. תניני היאור הם בעלי חיים חברתיים מאוד. הם חולקים אתרי שיזוף (התנין צריך להשתזף תחת השמש כדי להעלות את טמפרטורת גופו, בהיותו הטרותרמי, כלומר "בעל דם קר") כמו כן הם חולקים מזון שהם צדים. מקומם של הפרטים בהיררכיה נקבע על פי גודלם, לפיכך הזכרים הגדולים ביותר זוכים לתנאים הטובים ביותר. נקבות תנין היאור חופרות גומות ליד מקווי מים ושם הן מטילות את הביצים. בכל הטלה מטילה הנקבה כמה עשרות ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. הנקבות שומרות על הקן, וכאשר התנינים הקטנים בוקעים, הן דואגות להם ומשגיחות עליהם מפני טורפים אחרים. למרות זאת, רק מעטים מהאבקועים שורדים עד לבגרות. לתנין הבוגר יש מעט מאוד אויבים טבעיים: בעיקר היפופוטמים, אריות ותנינים אחרים. תוחלת חייו של תנין היאור נעה בין 70 ל-100 שנה. לתנין היאור מערכת יחסים מורכבת עם האדם. זהו כנראה מין התנין הידוע ביותר בתרבויות האנושיות שמוצאן באגן הים התיכון, לרבות ביהדות. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא שנוא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה, שבה נחנטו תנינים ששימשו כאלים. באפריקה תוקפים תניני היאור מדי שנה מאות בני אדם, וחלק גדול מהתקיפות מסתיים במוות. בעקבות הביקוש לעור תנין ניצודו תניני יאור רבים, דבר שהביא לאיום על המין. חוקים להגנת הסביבה, תוכניות שימור, תיירות אקולוגית והקמת חוות תנינאים שבהן מגודלים תנינים לייצור עור, הביאו להתאוששות תנין היאור ומיני תנינאים אחרים בעולם. בארץ ישראל חיו תנינים בטבע עד תחילת המאה ה-20, אך כיום הם נמצאים בארץ רק בשבי. נכון לראשית המאה ה-21 לא נמצא תנין היאור בסכנת הכחדה, מאות אלפי פרטים מצויים בטבע ומצב שימורו מוגדר כ"ללא חשש" בידי ה-IUCN (האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע). שם ואטימולוגיה שמו המדעי של תנין היאור, Crocodylus niloticus, נגזר מיוונית עתיקה ומלטינית. שם הסוג תנין, Crocodylus, נגזר מצירוף המילים κροκόδιλος שפירושו "תולעת חלוקי-אבן" (κροκό = חלוק אבן, διλος = תולעת) ומתייחס לקשקשי השריון על גופו הארוך והגלילי דמוי התולעת. שם המין, niloticus, הוא נטייה לטינית גניטיבית של השם נילוס, ופירושו "של הנילוס", על שם נהר הנילוס, שבו הוא שוכן. השם בעברית מקביל לשם המדעי, אך מקורו בתנ"ך ובפרט בספרי בראשית – – שמות וכן בספר יחזקאל שם משול פרעה מלך מצרים ל. בעל החיים נקרא "תנין" או "תנים" ומופיע בשמו פעמים רבות, ואילו נהר הנילוס נקרא בתנ"ך "יאור". בשפות אפריקניות הוא נקרא גם ממבה (Mamba), גרווה (Garwe) ונגווניה (Ngwenya). בערבית הוא נקרא تمساح النيل ("תִמְסַאח א-נִּיל"). תיאור המין ומראה חיצוני ממוזער\|300px\|תנין היאור בשמש, מציג את גופו הגדול לראווה ממוזער\|300px\|תניני יאור נחים כשפיהם סגור ממוזער\|300px\|שמאל\|תניני יאור רובצים בשמש ממוזער\|300px\|שלד ופוחלץ של תנין היאור תנין היאור הוא תנין טיפוסי גדול, ומבנה גופו מותאם היטב לאורך חייו המימי-למחצה. הוא זוחל בעל 4 רגליים קצרות הפרושות לצדדים. ברגליו הקדמיות 5 אצבעות, 3 מהן מסתיימות בטפרים, ואילו ברגליו האחוריות 4 אצבעות המחוברות בקרומי שחייה. גופו ארוך ופחוס ומכוסה קשקשי שריון גרמיים הנקראים אוסטאודרמים המצופים בקרטין. תנין היאור משוריין בגבו וזנבו, בגרון וחלקית בצדדים אך הגחון שלו חסר אוסטאודרמים ולכן עורו הוא מצרך מבוקש לתעשיית העורות. בחלקו האחורי של התנין נמצא זנב ארוך ושרירי שמשמש כאיבר השחייה העיקרי של התנין. אורך הזנב הוא כמחצית מאורכו הכולל של התנין ולאורך חלקו העליון פרושים שני טורי קשקשים מוגבהים המגדילים את פני השטח של הזנב החובטים במים. גולגולתו של תנין היאור ארוכה וחזקה וחמושה בזוג לסתות שבהן 64–68 שיניים חרוטיות עבות וחזקות. מבנה הגולגולת חזק וקשיח ונועד לעמוד בכוחות האדירים שמפעיל התנין כאשר הוא נושך וכאשר הוא מבתר את טרפו. איברי החישה, עיניים, אוזניים ונחיריים מצויים כולם בחלק העליון של הגולגולת, דבר המאפשר לתנין להתחבא שקוע כמעט כולו במים כשרק עיניו, אוזניו ונחיריו בולטים מעל פני המים. התנין יכול גם לצלול כולו לפרקי זמן ארוכים בעת הצורך ולהישאר שקוע כולו במים במשך שעה עד שעתיים ללא צורך לעלות לשאוף אוויר. צבע עורו אפור-ירוק זית-חום-צהוב: הגב כהה יותר ואילו צידי הגוף בהירים יותר בצבעי חום-צהוב-ירוק דהוי, צבע הגחון צהוב-בהיר. לעיתים קרובות ישנם פסים כהים לאורך גוף התנין, בעיקר בצידיו. דוגמת הצבע המדויקת משתנה מפרט לפרט וכן משתנה ככל שהתנין גדל ומתבגר. נמצא שצבעיהם של תנינים החיים במקווי מים זורמים בהירים יותר מאשר תנינים החיים במקווי מים עכורים (דוגמת ביצות). הצבעים הכהים יותר מסייעים להסוואה של התנינים החיים במים העכורים. גודל תנין היאור הוא גְדול גוף: אורכו הממוצע של תנין בוגר הוא ונצפו פרטים שאורכם 6 מטרים ומעלה, הידוע שבהם הוא התנין גוסטב (שידוע גם בהיותו אוכל אדם קטלני) שאורכו הוערך כ-. תנין היאור הגדול ביותר שממדיו נמדדו בדיוק טוב הוא זכר בוגר, שניצוד בטנזניה: אורכו היה ומשקלו . ייתכן שהיו בעבר גם תניני יאור באורך 7 מטר אך הם נדירים ביותר, בין השאר עקב הציד האינטנסיבי במאה ה-20, וכיום נראה שאין פרטים שאורכם עולה על . בארצות הקרות מרבית הפרטים הם באורך 4 מטרים. ידועות שתי אוכלוסיות של תניני יאור גמדיים, במאלי ובמדבר סהרה, שאורכם 2–3 מטרים. משקלו של תנין היאור בוגר נע בין כמה מאות ק"ג עד לטונה כאשר המשקל הממוצע הוא . בתנין היאור ישנה דו-צורתיות זוויגית בולטת: הזכרים גדולים יותר באופן ניכר מהנקבות – גודלו של הזכר הוא כ-30% יותר מגודלה של הנקבה. עם זאת, ההבדלים בין זכרים לנקבות חריפים פחות מאשר במינים אחרים של תנינים. אורכן של נקבות תנין היאור נע בין 2.2 ל-4 מטר ומשקלן בין 40 ל-250 ק"ג, כאשר האורך הממוצע הוא כ-3 מטרים והמשקל הממוצע הוא כ-116 ק"ג. האורך הממוצע של הזכרים הוא בין 4.1 ל-5 מטר, אך כאשר לוקחים בחשבון את הגודל הממוצע של אוכלוסיית התנינים הבוגרים, כולל הנקבות, האורך הממוצע קרוב יותר ל-3.5–3.65 מטרים. גודל זכר נקבה אורך גוף מרבי כ- אורך גוף ממוצע טווח אורכים נפוצים משקל מרבי כ- משקל ממוצע טווח משקלים נפוצים תנין היאור הוא התנינאי השני בגודלו, פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ומשקל של למעלה מטונה. רק תנין הים גדול ממנו באופן עקבי. מספר תנינאים אחרים, כגון תנין אורינוקו, קיימן שחור, גוויאל וגוויאל חקיין, יכולים גם הם להגיע עד לאורך של 6 מטר, וכנראה אף קצת ארוכים יותר בממוצע, אך הם פחות מסיביים וכבדים מתנין היאור. מבחינת משקל, משקלו של תנין היאור בערך כמו צב ים גִלדי וקצת פחות מתנין הים. תנין הים (Crocodylus porosus) הוא הזוחל הגדול ביותר שחי כיום: אורכו המרבי יכול להגיע ל-6–7 מטרים ומשקלו המרבי ל-1–2 טונות. שיאי גודל כיום נדיר מאוד למצוא פרטים של תנין היאור שאורכם עולה על , וזאת בעיקר עקב הציד התעשייתי שלהם במהלך אמצע המאה ה-20 שהביא לדילול גדול באוכלוסיותיהם. עם זאת, יש לא מעט פרטים שאורכם מגיע ל-5 מטר וקצת, ובכך תנין היאור שני רק לתנין הים. בעבר היו דיווחים על תניני יאור ענקיים באורכים של , אך אלו מעולם לא גובו במדידות מדויקות ושרידים שניתן לבדוק, ולכן אמינותם של דיווחים אלו נחשבת לנמוכה. בתחילת המאה ה-20 היו מספר דיווחים על ציד מספר תניני יאור שאורכם עולה על , וחלקם התקבלו כאמינים על ידי ספר השיאים של גינס לבעלי חיים (Wood 1983) שניסה לעשות סדר בנתונים על תניני ענק ולקבוע מהו שיא הגודל לתנין היאור. עם שיקום האוכלוסיות, ייתכן שיגדל מספר תניני היאור הענקיים, אך מאחר שתניני יאור גדולים מאוד נוטים להיות אוכלי אדם (כמו גוסטב) הסיכויים שלהם לשרוד בטבע מבלי שפקחים יצודו אותם למוות או יעבירו אותם לחוות תנינאים מגודרות הוא נמוך מאוד, דבר שמגביל את פוטנציאל הגדילה של המין בטבע. כיום רוב החוקרים העוסקים בתנינאים מסכימים כי תנינאי יאור שאורכם עולה על נדירים ביותר אך ככל הנראה קיימים, אך לא קיימים תניני יאור שאורכם מגיע ל-. האורך של מקובל כגבול העליון לאורכו של תנין היאור בימינו. מבחינת משקל, תניני היאור גדולים שוקלים עד כ- כאשר הכבדים ביותר מגיעים ללמעלה מ-. ממוזער\|250px\|באגם צ'אמו שבאתיופיה ישנה אוכלוסייה של תניני יאור גדולים. ממוזער\|250px\|תנין היאור גדול בנהר הזמבזי. ממוזער\|250px\|תנין היאור גדול באגם סנט לוסיה. ממוזער\|250px\|תנין היאור בדרום אפריקה, שם אורכם הממוצע קרוב יותר ל-4 מטר מאשר ל-5 מטר. עם זאת, כמו עם כל בעל חיים גדול, בני האדם והתרבות האנושית מרותקים מגודלם הרב של תניני היאור וציידים ספורטיביים מתחרים ביניהם מי יצליח לצוד את הפרט הגדול ביותר, כאשר חלקם משמרים או מפחלצים את גופת החיה שניצודה כגביע ציד (מזכרת זו יכולה לשמש גם כהוכחה לגודלם). להלן רשימה של הפרטים הגדולים ביותר שניצודו ותועדו, ברמה משתנה של אמינות. פרטים רבים בה לקוחים מהספרים של גוגיסברג 1972 ו"ספר השיאים של גינס לבעלי חיים" ווד 1983. בחוות קרוקולוקו שבישראל ישנו תנין זכר גדול באורך של למעלה מ-. דווח שתנין שניצוד בידי ט' מארי באגם טנגניקה שבטנזניה היה באורך , עם רוחב גולגולת מרבי של . הצייד J.G. Kulmann לכד בוונדה שבדרום אפריקה תנין חי באורך , וטען שמשקלו היה , ואם זה נכון – מדובר בתנין שמן במיוחד. ב-1950 בנהר סמליקי שבקניה פקח שמורת טבע צד תנין באורך , דיווח שספר השיאים של גינס קיבל כאמין. ביוני 1954, גם כן בנהר סמליקי שבקניה, צייד בשם היפל צד והרג תנינה באורך . מדובר במקרה נדיר מאוד מאחר שהתנינה שניצודה הייתה נקבה, וכמעט תמיד הנקבות קטנות מהזכרים. זוהי כנראה הנקבה הגדולה ביותר של כל מין תנינאי כלשהו שתועדה אי פעם. גולגולת תנין היאור הגדולה ביותר שידועה מאוספי מוזיאונים היא של תנין מאתיופיה באורך ולסת תחתונה באורך . הפרט שלו הייתה שייכת הגולגולת היה באורך של ובא מאגם צ'אמו. תנין שניצוד בידי ס' ייאנאקיס ליד צ'יפוקה במלאווי נמדד והיה באורך . דיווח זה התקבל על ידי ספר השיאים של גינס כאמין. הצייד הנס בסר דיווח שצד בנהר קאפו שבזמביה תנין באורך ומשקל של . שקילתו התבצעה איבר-איבר (איבריו נחתכו ונשקלו כל אחד לחוד). פרט זה היה רזה יחסית לתנין בגודל שכזה. בביצת אוקוונגו שבבוטסואנה, בנובמבר 1968, הצייד בובי וילמוט הרג תנין גדול מאוד שנודע כאוכל אדם. אורכו היה ומשקלו היה כאשר הראש שלו לבדו שקל . תכולת הקיבה של תנין זה כללה שתי עיזים, חצי חמור ופלג גוף עליון של אשה. בספטמבר 1951 דיווח פקח טבע באוגנדה שצד בנהר סמליקי פרט באורך . ריימונד דרורי דיווח על תנין יוצא דופן במדגסקר שאורכו היה , אך ללא פרטים נוספים. התנין הענק גוסטב הוא תנין ענק ואוכל אדם שחי בבורונדי. אורכו הוערך ב- ומשקלו בלמעלה מ-. עם זאת, הוא מעולם לא נתפס ולכן ממדיו טרם נמדדו בקפדנות מדעית. אריך נובוטני צד ב-1948 במפרץ אמין פשה שבאגם ויקטוריה שבטנזניה תנין באורך ומשקל של . ספר השיאים של גינס קיבל את הדיווח כאמין. דאגלס ג'ונס דיווח שצד תנין גדול במיוחד בנהר הג'ובה שבסומליה, שאורכו בקו ישר היה . ספר השיאים של גינס קיבל את הדיווח כאמין. לפי ספר השיאים של גינס, תנין היאור הגדול ביותר שניצוד ונמדד באופן אמין היה פרט ממחוז מוונזה שבטנזניה שניצוד ב-1905 בידי הדוכס ממקלנבורג. תנין זה היה באורך ומשקלו היה , והוא השיאן הנוכחי. בנוסף, זהו התנינאי הגדול ביותר שניצוד ונמדד באופן אמין. תנין הים לולונג, שנחשב לתנינאי הגדול ביותר שנמדד באופן מדעי וקפדני, היה קטן יותר: אורכו ומשקלו . מרי קינגסלי דיווחה שהיא צדה תנין באורך במערב אפריקה. גוגיסברג העריך את הדיווח שלה כלא אמין וגם ספר השיאים של גינס לא מכיר בדיווח זה. ב-1903 הנס בסר דיווח שצד בזמביה פרט באורך וש"היה חסר לו חלק מהזנב". הוא צירף נתונים מספריים על ממדי התנין, אך למרות זאת דיווח זה לא התקבל על ידי ספר השיאים של גינס מאחר שלא נותרו שרידים שיאששו אותו. ישנו דיווח מתחילת המאה ה-20 שקפטן רידיק צד באגם קיוגה שבאוגנדה פרט באורך . מאחר שלא נותרו שרידים וחסרים פרטים וזמן רב עבר, קשה לאשש את אמינות הדיווח. ספר השיאים של גינס לא קיבל אותו. אנטומיה ופיזיולוגיה גולגולת ופה ממוזער\|250px\|גולגולת של תנין היאור לצד גולגולת אדם. ממוזער\|תנין היאור הוא בעל החיים עם הנשיכה החזקה ביותר שחי כיום. הנשיכה נמדדה ועוצמתה היא כ-22,000 ניוטון (כ-2.2 טון-כוח). ייתכן שתנין הים עולה עליו בפרטים שאורכם מעל 6 מטר. גולגולתו של תנין היאור ארוכה וחזקה וחמושה בזוג לסתות חזקות שבהן עשרות שיניים חדות. ראשו של התנין, ובפרט פיו, הוא כלי נשקו העיקרי ואחד הגורמים ההופכים אותו לטורף אימתני וקטלני ביותר. ראשית כל, מבנה הגולגולת חזק וקשיח ונועד לעמוד בכוחות האדירים שמפעיל התנין כאשר הוא נושך וכאשר הוא מבתר את טרפו (בפרט ב"גלגול המוות" בו מסתובב התנין בפראות, ראו #תזונה וציד). חוזק זה מאפשר לראש התנין לשמש גם כפטיש שנותן מכות הולמות חזקות שמהממות את הטרף. עצמות הגולגולת חזקות ובחלק האחורי של הגולגולת יש עוגנים לשרירים חזקים במיוחד המאפשרים לתנין לסגור את פיו בכוח רב (עוצמת הנשיכה של התנין היא מבין הגדולות בטבע, ראו בהמשך) אך גם בעדינות רבה בעת הצורך. עם זאת, השרירים שתפקידם לפתוח את הפה חלשים יחסית. שנית, עוצמת הנשיכה של התנינאים היא החזקה ביותר בעולם החי כיום, וגדלה ככל שהתנין עצמו גדול יותר. ד"ר בריידי באר מדד עוצמת נשיכה של בתנין היאור שנח במאורתו, וזו עוצמת הנשיכה הגבוהה ביותר (של בעל חיים כלשהו) שנמדדה בפועל. כוח של 22 קילוניוטון הוא הכוח שמפעיל משקל של קצת יותר מ-2.2 טון מטרי. עוצמת נשיכתו של תנין היאור עולה על זו של עמלץ לבן, אריות וצבועים. לשם השוואה, עוצמת הנשיכה שנמדדה עבור פרט ממין תנין הים (Crocodylus porosus) באורך 5.2 מטר היא כ- ואקסטרפולציה לתנין ים שאורכו 6.7 מטר נותנת הערכה של כ-, ואילו עוצמת הנשיכה של הכריש עמלץ לבן (Carcharodon carcharias) היא . נשיכתו החזקה של תנין היאור מאפשרת לשיניו להינעץ בחוזקה בטרף וכאשר התנין תופס טרף במלתעותיו הוא גורם לו נזק גדול, ולטרף קשה מאוד להשתחרר. שיניו של תנין היאור חרוטיות, עבות וחזקות. הן גדלות ומתחלפות לכל אורך חייו של התנין. ניביו החדים מותאמים היטב ללכידת הטרף, לאחיזתו ולגרירתו. השיניים הטוחנות קצרות וקהות, והן משמשות למחיצת הטרף. לתנין היאור 64–68 שיניים, מהן 14–15 בכל צד של הלסת התחתונה, 13–14 בכל צד של הלסת העליונה (maxilla) ו-5 בכל צד של קדם לסת עליונה (premaxilla). מבנה השיניים מאפשר אחיזה איתנה בטרף, שסיכוייו להימלט קטנים מאוד מרגע שנתפס. עם זאת, שיני התנין אינן משמשות לחיתוך ולעיסה, ועל כן אוכל התנין את הטרף שלו בנתחים גדולים אותם הוא מבתר מהגופה. בתוך פיו יש לו איבר לשוני הנקרא שסתום גרוני (palatal), האוטם את פתח הגרון ובכך מונע בליעת מים, חנק וטביעה כאשר התנין פותח את פיו מתחת למים. חושים ממוזער\|250px\|ראש תנין היאור בדומה לבעלי ארבע רגליים ימיים או אמפיביים, האוזניים, העיניים והנחיריים נמצאים כולם באותו משטח וממוקמים גבוה בחלק העליון של ראשו, על מנת לאפשר לתנין להיות שקוע במים כאשר רק עיניו ואפו מציצים החוצה. חוש הראייה של התנין מפותח והוא רואה היטב בשעות היום. האישונים שלהם אנכיים, בדומה לאלו של החתוליים, ולכן ראיית הלילה שלהם טובה יותר. בנוסף, מאחורי הרשתית נמצאת שכבה מחזירת אור (Tapetum Lucidum) שמשפרת באופן ניכר את ראייתם באור מועט. בנוסף לשני העפעפיים הרגילים, יש להם עפעף שלישי, קרום שקוף שנקרא "קרום מצמוץ" (Nictitating membrane) שמגן על עיניהם מתחת למים. עם זאת, העפעף השלישי מפריע להם למקד את ראייתם מתחת למים, ולכן בזמן החיפוש אחר טרף במים הם מסתמכים על חושים אחרים, כגון ריח ושערות חישה הרגישות לתנודות במים. מתחת לקרום המצמוץ ישנה בלוטת דמע שתפקידה לסכך את תנועתו ולנקותו. ההפרשה של הבלוטה הזו ניגרת החוצה כאשר התנין על היבשה וקרום המצמוץ פתוח (זה המצב בו פוגשים בדרך כלל בני אדם בתנינים) דמעות אלה הולידו את הביטוי "דמעות תנין". תוף האוזן נמצא מאחורי העיניים, והוא מכוסה בחתיכת עור הניתנת להזזה. בזמן צלילה היא משמשת למניעת חדירת מים לראשם. בחלל האוזן התיכונה קיימת רשת מורכבת של מעברים גרמיים, ושם גם נמצאת חצוצרת השמע. חוש הריח של התנינאים מפותח מאוד, אף שאין להם איבר יעקובסון (איבר המשמש להרחה). קצות עצבי ההרחה שלהם נמצאים בחללי האף המחוברים לנחיריים הנמצאים בקדמת הלסת העליונה. הלסת העליונה והלסת התחתונה מכוסות בנקודות שחורות וקטנות על העור. מאחורי נקודות אלו קיימות פקעות רבות של סיבי-עצבים, המגיבות לכל שינוי קל בפני המים. בעזרת אלו מסוגל תנין היאור לזהות תנודות ושינויים קלים בלחץ המים. יכולת זו מסייעת לו בזיהוי טרף, סכנות האורבות לו ופולשים שחדרו לתחומו, וזאת גם בזמן חשיכה מוחלטת. איברי חישה אלו נקראים בשם Dermal Pressure Receptors (DPR) או Integumentary Sense Organs (ISO). כמו כל הזוחלים, מוחו של התנין קטן יחסית לגודל גופו. עם זאת, מוחו מפותח יותר ממוחם של מרבית הזוחלים האחרים והוא מפגין אינטליגנציה גבוהה יחסית, הכוללת יכולת למידה, טקטיקות ציד הדורשות דיוק וזיהוי דפוסים, התנהגות חברתית מורכבת וטיפול הורי בצאצאים. עור וקשקשים ממוזער\|250px\|תקריב על עור התנין והקשקשים שלו עורו של תנין היאור מכוסה בקשקשים שאינם מכסים זה את זה. הקשקשים מורכבים מהחלבון קרטין, אותו חלבון שמרכיב פרסות, קרניים, שיער, טופרים וציפורניים של אורגניזמים רבים. העור שעל ראשם מחובר לעצמות הגולגולת. מתחת לקשקשים הגביים נמצאות לוחיות עצם (אוסטאודרמים). בדומה לטבעות בגזעי עצים, ללוחיות אלו ישנן טבעות צמיחה שנתיות, שבעזרתן ניתן באופן תאורטי לחשב את גילו של התנין. את הלוחיות הללו ניתן למצוא בעיקר בצוואר, בגב ובזנב. הלוחיות מסודרות במבנה של שורות, ויחד הן משמשות כמעין שריון מגן. מתחת ללוחיות קיימת שכבה חזקה וגמישה שמספקת הגנה נוספת. לקשקשי התנין יש גם תפקיד בתרמורגולציה – ויסות טמפרטורת הגוף של התנין, וזאת בשל חשיפתם הגדולה לסביבה החיצונית (למשל, הם מתחממים בשמש) וכלי הדם הרבים העוברים בהם. תפקיד נוסף של לוחיות העצם הגביות הוא לספק תמיכה ונקודת אחיזה לשרירים, דבר שמאפשר לתנין לבצע "הליכה גבוהה" מחוץ למים. עורו של התנין (ובעיקר עור הגחון שאינו מכוסה באוסטאודרמים) נחשב לאיכותי ויוקרתי ומשמש כחומר גלם בתעשיית העורות לייצור אביזרי לבוש כגון תיקים, ארנקים, נעליים ומגפיים. עובדה זו הביאה לציד רב של התנין. לעוד מידע בנושא ראו #ציד ושימור. מטאבוליזם ממוזער\|250px\|תנין היאור בספארי ברמת גן רובץ בשמש כדי להתחמם לתנין היאור יש לב בעל 2 חדרים ו-2 עליות (4 מדורים) בדומה ללב של העופות. כתוצאה מכך משערים פלאונטולוגים שגם הדינוזאורים, שותפיהם שנכחדו לענף ארכוזאוריה, היו גם הם בעלי לב עם 4 מדורים. בניגוד ללב של עופות ויונקים, בלב התנין יש שסתום בשם שסתום פניצה המאפשר לערבב דם דליל בחמצן עם דם מחומצן. יכולת זו נועדה ככל הנראה לאפשר לתנין לצלול לפרקי זמן ממושכים ולעכל מזון בעזרת חומציות גבוהה. למרות מבנה הלב המפותח של התנינאים, התנינים ובהם תנין היאור, הם הטרותרמיים, "בעלי דם קר", שתלויים בחום מהסביבה כדי לווסת את טמפרטורת גופו. כדי להתחמם רובצים התנינים תחת השמש, וטבילה במים מצננת אותם. לעיתים קרובות ניתן לראות תנין היאור משתזף בשמש ופוער את פיו לרווחה, הוא עושה זאת כדי לפזר עודפי חום ולקרר את ראשו (ובפרט את המוח ואיברי החושים) בזמן שיתר הגוף מתחמם. בחורף גופם קר יותר בכמה מעלות צלזיוס מאשר בקיץ, אך למרות זאת, דווקא בעונה הקרה הם פעילים יותר, אף כי שהייה במים קרים מאטה את קצב חילוף החומרים. מכיוון שקצב חילוף החומרים שלו איטי, תנין היאור יכול לשרוד תקופות ממושכות (סדר גודל של מספר חודשים) ללא מזון. עם זאת, תנין היאור מסוגל לאכול בפרק זמן קצר אוכל שכמותו היא כמחצית ממשקל גופו של התנין. יכולות אלה עוזרות מאוד להישרדות כאשר הספקת המזון אינה סדירה וכן עוזרות לשרוד בתקופות של מחסור ובצורת. בתקופת בצורת קיצונית יכול התנין להיכנס למעין תרדמת למשך מספר חודשים: הוא חופר לעצמו מאורה בערוץ נחל או באזור הגדה ובה מאט באופן ניכר את קצב חילוף החומרים שלו, דבר שמאפשר לו לשרוד פרק זמן ממושך בהרבה ללא מזון. מערכת הנשימה של תנין היאור יעילה למדי ומחמצנת את הדם ביעילות. בנחיריו נמצאים קפלי עור שאוטמים אותם בעת שהתנין צולל. תנין היאור יכול לצלול ולהישאר תחת המים עד כשעתיים (אם הוא לא פעיל) ועד כחצי שעה (אם הוא כן פעיל), אך בדרך כלל הוא לא צולל מעבר ל-5 דקות. דמו של התנין רווי ביותר בחומצות חלב (lactic acid). ריכוז חומצות אלה בדמו מאפשר לו לארוב מתחת למים ללא תזוזה במשך זמן ארוך ומסייע לו בעיכול המזון. עם זאת, ריכוז גבוה מידי של חומצות חלב הוא קטלני: הריכוז שבדמו של התנין היה הורג את רוב החולייתנים האחרים, ויכול להיות מסוכן גם לתנין עצמו כאשר הוא עובר רף מסוים. מאחר שפעילות נמרצת יוצרת חומצות חלב בשריריו ומאחר שמנגנון פינוי החומצות משריריו איננו יעיל – פעילות נמרצת לפרק זמן ארוך מידי עלולה לגרום לריכוז יתר ולמותו של התנין. לכן אחרי פעילות נמרצת ארוכה (יותר מרבע שעה) זקוק התנין למנוחה ממושכת. בטבע נדיר מאוד שתנינים מתים בגלל סיבה זו, אך כאשר בני אדם לוכדים תנין בצורה לא נכונה הוא יכול להיכנע לעקה ולפלוט כמות יתר של חומצות חלב בניסיון נואש להשתחרר, דבר שגורם למותו. מערכת החיסון של תנין היאור חזקה ביותר ויכולה לעמוד בזיהומים קשים (כגון מים מזוהמים בחיידקים, זיהומים שנגרמים בפצעים ואכילת פגרים מרקיבים) שבעלי חיים אחרים מתים מהם. נראה שלדמם של התנינאים סגולות רפואיות כלשהן נגד חיידקים ונגיפים. התנהגות ואורח חיים תנועה ממוזער\|250px\|תנין היאור שוחה באמצעות הנעת הזנב בתנועות גליות (התמונות מסודרות מימין לשמאל). ממוזער\|שמאל\|250px\|תנין היאור בזמן "הליכה גבוהה" ממוזער\|250px\|תניני יאור צעירים שוחים בבריכת מים רדודים בחוות תנינאים בספרד תנין היאור מסוגל לנוע הן ביבשה והן במים. בעוד שהתנין מבלה חלק ניכר בזמנו במים, בייחוד לצורכי ציד מזון, הוא שוהה גם ביבשה, אך את מרבית זמנו ביבשה מבלה תנין היאור ברביצה ובהתחממות בשמש (כדי לווסת את טמפרטורת גופו) וללא תזוזה כלשהי. נקבת התנין עולה ליבשה גם כדי להטיל ביצים ולקנן. לעיתים רחוקות צד התנין גם ביבשה. כמו כן עשוי התנין לחצות מרחקים גדולים ביבשה כאשר הוא נודד בין מקווי מים. תנין היאור הוא שחיין מעולה, והשחייה מתבצעת בעיקר בעזרת הזנב שמשמש לא רק כהגה מכוון אלא גם כ"מנוע" הדוחף את התנין. התנין מתקדם במים על ידי הנעה גלית של הזנב באופן דומה לתנועתם של נחשים. בזמן שחייה מהירה, צמודים גפיו של התנין לצידי גופו. שינוי כיוון התנועה במים נובע מהזזת פלג הגוף העליון והראש, או מהזזת הזנב באופן אסימטרי. מהירות שחייתו יכולה להגיע ל- למרחקים קצרים. תנין היאור מסוגל לזנק אל מחוץ למים למרחק וגובה של מספר מטרים, במהירות ועוצמה, הודות לזנבו החזק. ביבשה, לעומת זאת, נע תנין היאור באופן מגושם יחסית אך אין זה אומר שמחוץ למים הוא לא מסוכן. בשהייה על היבשה, אופן התנועה העיקרי של תנין היאור הוא זחילה על הגחון, כאשר רגליו נמצאות בצידי הגוף ולא מתחת לבטן. צורת הליכה נפוצה פחות של תנין היאור היא "High walk" (מילולית: "הליכה גבוהה"), שהיא הליכה שבמהלכה בטנו רחוקה מהקרקע ורגליו אנכיות לגופו. מהירותה של ההליכה הגבוהה היא . צורת תנועה זו יוצאת דופן בקרב הזוחלים, שגפיהם מזדקרות בכיוון צידי הגוף ולא כלפי מטה. בשל כך, הזחילה הרגילה של מרבית הזוחלים היא נמוכה מאוד, בניגוד להליכה הגבוהה של התנינים, שבה הגפיים המזדקרות מטה מביאות להגבהת הגוף. בהיותו על היבשה תנין היאור אף מסוגל לדהור (Gallop), תנועה שבמהלכה נמצא התנין לזמן קצר כולו באוויר, בדומה לדהירת הארנב. במרחקים קצרים הוא מסוגל להגיע למהירות של 13–17 קילומטרים בשעה (בממוצע 14 קמ"ש), שהיא גבוהה משמעותית ממהירותו במצב של הליכה גבוהה. עם זאת, דהירה דורשת מאמץ ניכר מתנין היאור ואחרי פרק זמן קצר הוא נאלץ לעצור ולנוח למשך זמן ממושך. תזונה וציד תניני היאור הם טורפים סתגלנים ואופורטוניסטים שיטרפו כל בעל חיים שביכולתם להרוג, החל מחסרי חוליות ודגים, עבור בזוחלים ויונקים קטנים-בינוניים וכלה ביונקים גדולים ואף בני אדם. יכולתם לשכב נסתרים כשרוב גופם נמצא מתחת למים, בשילוב מהירותם על פני מרחקים קצרים הופכים אותם לציידים סתגלניים ואפקטיביים של טרף גדול. עם זאת התנינים הם גם אוכלי נבלות וממלאים תפקיד אקולוגי חשוב בכך שהם אוכלים גוויות שנמצאות בתוך המים. תזונת התנין משתנה עם גדילתו ונהיית יותר מגוונת. תנינים צעירים ניזונים מחרקים ומחסרי חוליות מימיים קטנים ותוך זמן קצר לומדים לאכול גם דגים, דו-חיים, זוחלים ועופות. תזונתו של תנין היאור הבוגר כוללת כמעט כל יונק שבא ללגום ממקווה המים בו הוא שורץ. הם ידועים כאוכלי זברות, תאואים אפריקנים, צבאים ואנטילופות כדוגמת גנו כחול, קובוס המים, אימפלה, ואף חתולים גדולים ותנינים אחרים (קניבליזם). לעיתים רחוקות הם גם תוקפים היפופוטמים צעירים וטורפים אותם. תועדו אף כמה מקרים נדירים של טריפת קרנפים ופילים צעירים. הם טורפים גם עופות וזוחלים. אולם אף כבוגר, כ-70% מתזונתו של תנין היאור מורכבת מדגים, על אף שתנינים גדולים מסוגלים לאכול כמעט כל חולייתן שבא לשתות משפת המים, למעט היפופוטמים ופילים בוגרים. תניני היאור של נהר המארה שעובר בשמורות מסאי מארה וסרנגטי, ממתינים מדי עונה לנדידה הגדולה של עדרי הגנו הכחול (שם מדעי: Connochaetes taurinus, שם עממי: Wildebeest) והזברות, ומתקבצים בהמוניהם בנתיבי החצייה כאשר התנינים הגדולים והחזקים ביותר זוכים במקומות הטובים יותר. הנדידה הגדולה מביאה שפע מזון לתנינים והם מנצלים את ההזדמנות מאחר שבשאר חלקי העונה כמות המזון דלה יותר. תנין היאור טורף בשמחה גם חיות משק מבויתות כגון בקר, כבשים, עיזים ותרנגולות כאשר הן בנמצא. ממוזער\|250px\|שני תניני יאור תוקפים זברה, אחד מהם נועל את שיניו על רגלה הקדמית של הזברה לתנין היאור שיטות ציד מגוונות אך בדרך כלל הוא מעדיף לתקוף את טרפו מהמארב. גופו מותאם באופן טוב מאוד למארב תת-מימי, בייחוד במים לא צלולים: עיניו, אוזניו ונחיריו ממוקמים הכי גבוה בראשו, דבר המאפשר לו לצוף כשכל גופו שקוע מתחת למים למעט איברים אלה. הוא שוחה במים, כשרוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים המצויים לאורך גופו הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף, שוחה בשקט אל עבר טרפו כאשר הוא שקוע לחלוטין בתוך המים – ואז מזנק בפתאומיות ובמהירות (באמצעות זנבו השרירי) על הטרף וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. בגלל עוצמת הנשיכה החזקה שלו (מבין החזקות ביותר כיום בעולם החי, ראו בפרק #גולגולת ופה) והשיניים האימתניות לפיתת תנין היאור חזקה וכואבת וקשה מאוד להשתחרר ממנה. בעל החיים שנתפס במלתעות התנין יכול למות ממספר סיבות: עוצמת הנשיכה, טראומה גופנית, איבוד דם רציני מקטיעת איברים או תלישת בשר, זיהומים (חיידקים בפיו של התנין יכולים לגרום להמוליזה) חנק וטביעה. ממוזער\|250px\|תנין היאור טורף דג אמנון (Oreochromis) גדול. תזונתו של תנין היאור (גם בוגר גדול שיכול לצוד יונקים גדולים) מורכבת ברובה מדגים. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות": התנין אוחז בגווייה במלתעותיו ואז מסתובב, מתפתל ומתגלגל סביב עצמו בפראות, במהירות ובעוצמה, וכך קורע נתחים מן הגופה. גולגולתו של התנין בנויה לעמוד בכוחות ובמומנטים האדירים הדרושים לתמרון זה. לעיתים קרובות עובדים התנינים בצוות: תנין אחד אוחז בגווייה כעוגן ואילו השני מבתר אותה באמצעות גלגול המוות. תנין היאור בולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור, ואינו לועס את מזונו. עיבוד המזון מתבצע במערכת העיכול החזקה והיעילה שלו, שבזכות חומצות הקיבה החזקות שבה מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה. כמו כן, נמצאו גסטרוליתים בקיבתם של התנינים, שכנראה מסייעים אף הם לטחינת ועיכול המזון. לעיתים הם משאירים חלק מהגופה המבותרת לא אכולה ומטמינים אותה במסתור מתחת למים כדי שתהליכי הריקבון יפרקו וירככו את הגופה למאכל, וגם כאוכל זמין לפרק זמן מאוחר יותר. תניני היאור הם גם אוכלי נבלות וינצלו הזדמנות לאכול פגרים של בעלי חיים שמתו בקרבת מקווה המים בו הם חיים. עם זאת, קבוצות של תניני יאור עשויות להתרחק מאות מטרים מנתיב מים כדי לאכול גווייה. נבלות של בעלי חיים גדולים כגון פיל אפריקני או היפופוטם מסוגלות להזין מספר לא קטן של תנינים בוגרים ולכן מתגודדים סביבן טורפים רבים, בהם תנינים, אריות וצבועים. דגים מהווים חלק מרכזי בתזונת התנין: תניני יאור בוגרים משתמשים בגופם ובזנבם כדי לאסוף קבוצות דגים לכיוון הגדה, ולאכול אותם באמצעות זינוק מהיר הצידה עם ראשם. כמו כן הם משתפים פעולה כדי לחסום דגים נודדים על ידי יצירת חצי-מעגל לרוחב הנהר. התנין הדומיננטי ביותר יאכל ראשון. על אף שאת עיקר הציד התנין מבצע במים הוא גם צד לעיתים מזון ביבשה, לרוב בחסות הלילה, אז הוא מתגנב בשקט בחושך, תוקף את הקורבן וגורר אותו למים. כמו כן הם יעלו ליבשה כדי לחטוף טרף של טורפים שונים שטרפו טרף בקרבה כלשהי למים. לעיתים נדירות יותר התנינים מציגים גם שיטות ציד קבוצתיות. דוגמה לשיטה אחת שלהם נמצאת באגם סנט לוסיה בדרום אפריקה, שם להקות דגים נודדות באופן עונתי – מן האגם לאוקיינוס ההודי ובחזרה. בחודשי האביב התנינים מתאספים באזור צר שרוחבו פחות מ-500 מטרים באופן שלא מאפשר לדגים לעבור. כל אחד מהתנינים שומר על מקומו במבנה ולא מש ממנו. התנהגות חברתית בהקשר תזונתי מתרחשת גם כאשר נדרש טיפול בטרף גדול: לאחר שפגר של אנטילופה נגרר למים, למשל, תנינאי אחד ינשך בחוזקה את גוף האנטילופה, והתנינאי השני יתפוס בפיו את אחד מחלקיה ויסתובב במהירות על מנת לבתר את חלק הגוף הזה. לאחר מכן שני התנינאים יחליפו תפקידים. תמרון זה לביתור הטרף ידוע בכינוי "גלגול המוות". רבייה ממוזער\|250px\|ביצים של תנין היאור ממוזער\|250px\|אבקועים קטנים של תנין היאור הרבייה מתרחשת באזורים שונים בתקופות שונות: בצפון היא מתרחשת בעונה היבשה ואילו בדרום בתחילת העונה הגשומה, בדרך כלל בנובמבר עד סוף דצמבר. בזמן עונת ההזדווגות, הזכרים מושכים נקבות באמצעות נהמות, הטחת חוטמם במים, נשיפת מים דרך אפם וכן דרך הרעדת המים בתדירויות נמוכות. ככלל, ככל שהזכר גדול יותר הוא חזק יותר ומצליח יותר, ולכן מושך יותר נקבות. בזמן החיזור התנינים נוגעים זה בזה באזורי הראש והצוואר, מקומות בהם ריכוז הקולטנים התחושתיים גבוה, הם מתחככים אחד בשני ומשפשפים את החלק התחתון של הלסתות אחד בשני. ההזדווגות מתרחשת על פני המים. כחודשיים אחרי ההזדווגות מטילות הנקבות ביצים. הנקבה בונה את קינה על היבשה, קרוב למים. היא חופרת בור בעומק 50 ס"מ בסמוך לגדת מקווה המים, מטילה בו את הביצים ומכסה אותן בחול. בכל הטלה מטילה הנקבה בין 40 ל-60 ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. כמו במיני תנינאים רבים גם אצל תנין היאור זוויג האבקוע נקבע על פי טמפרטורת הקן: הם יהיו זכרים בטמפרטורות 31.7°C–34.5°C (מעלות צלזיוס) ונקבות בשאר הטמפרטורות. במהלך הקינון הנקבה נשארת קרוב לקן ושומרת עליו מפני טורפים. למרות זאת, ביצים רבות נשדדות ונטרפות בידי לטאות כוח (העיקרית שבהן היא כוח הנילוס), צבועים ואף בני אדם. הדבר קורה בעיקר כאשר האם נאלצת לנטוש את משמרתה ולרדת להתקרר במקווה המים. כאשר הביצים בוקעות, האבקועים משמיעים קולות המושכים את האם. היא מגיעה לקן, חופרת אותו ועוזרת לאבקועים לבקוע מן הביצה. לאבקועים יש שן ביצה העוזרת להם בבקיעה. האם נושאת את האבקועים בעדינות בפיה אל מקווה המים הקרוב, שם הם בטוחים יחסית. הן האם והן האב מפגינים דאגה לצאצאים ומטפלים בהם בשנתיים הראשונות. למרות זאת, בגיל זה הם עדיין פגיעים מאוד, ורק כ-2% מהאבקועים מגיעים לבגרות. התנינים הצעירים גדלים לאט, אך לכל אורך חייהם. הם מתחילים באורך של כ-, בגיל 3 הם עוברים את ה-100 ס"מ (1 מטר) ובגיל 6 מגיעים לאורך 2 מטרים. הנקבות מגיעות לבגרות מינית כאשר הן מגיעות לאורך 2.6 מטרים, והזכרים מגיעים לבגרות כאשר הם באורך 3.1 מטרים, בסביבות גיל 12 שנים. עם זאת, הזכרים מתחילים להזדווג רק כאשר הם גדולים יותר, ועד אז הם מתרחקים מטריטוריות של זכרים בוגרים, גדולים וחזקים יותר. משך החיים של תניני היאור יכול להגיע עד 70–100 שנה, ויש המעריכים את אורך החיים המרבי שלהם ב-120 שנה. עם זאת, בדרך כלל הן בטבע והן בשבי תוחלת החיים שלהם נמוכה יותר: תניני יאור רבים מתים טרם הגיעם לבגרות וגם הבוגרים לעיתים מתים כבר בגילאים 45–60. גילו של התנין הענק גוסטב מוערך בלמעלה מ-70 שנה. בגן החיות ביוהנסבורג ישנו תנין יאור גדול (5+ מטר, 700+ ק"ג) בשם הנרי, שנולד ב-1900 ונכון ל-2024 עדיין חי. מבנה חברתי ותקשורת ממוזער\|250px\|קבוצה של תניני יאור צעירים בחמת גדר. ממוזער\|250px\|תניני יאור מבתרים ואוכלים גנו ביחד בנהר המארה כשלצידם היפופוטם תניני היאור הם בעלי חיים חברתיים וניתן לראות אותם בקבוצות שוחים במים או רובצים ביבשה. גודל הקבוצות (שנקראות floats), שיכול לנוע בין בודדים לעשרות, תלוי בגודל מקווה המים ובזמינות המזון בסביבה (סביבה שבה המזון מצוי בשפע יכולה לכלכל יותר תנינים). בקבוצות ישנו מדרג היררכי, בעיקר בקרב הזכרים ופחות בקרב הנקבות. הזכרים הגדולים והחזקים יותר הם השולטים ונהנים מעדיפות בכל הנוגע לנקבות, לטריטוריה ולמזון. התנינים בקבוצה משתפים פעולה לעיתים בציד, בייחוד של טרף גדול (כגון תאו) או רב (למשל בחצייה העונתית של עדרי הגנו את נהר המארה בשמורות סרנגטי ומסאי מארה שבטנזניה וקניה). אחרי שהטרף ניצוד מבתרים אותו התנינים ביחד באמצעות "גלגול המוות", כאשר לעיתים קרובות הם משתפים פעולה: תנין אחד אוחז את הגווייה כעוגן ואילו השני מסתובב ומתגלגל בפראות ותולש נתחים מהגווייה. התנינים הגדולים והחזקים יותר יאכלו ראשונים. בתקופת בצורת, כאשר המזון לא מצוי בשפע ומקווי המים מתייבשים הקבוצות מתפרקות והתנינים מפתחים אופי יותר טריטוריאלי ומתחרים על מקווי המים שנותרו וכן על המזון המועט שמגיע מדי פעם. במאבקים אלה בדרך כלל התנין הגדול יותר מנצח והתנין החלש יותר נאלץ לחפש את מזלו במקום אחר. התנינאים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות, תנועות, ריחות, מחוות גופניות ומגע, או בשילוב שלהם. מגע גופני בין פרטים מקובל ולעיתים ניתן לראות תנינים רובצים אחד על השני (בייחוד בתא שטח יבשתי קטן וצפוף). רפרטואר הקולות המימי של התנינים מותאם היטב לאופי החיים האמפיבי שלהם. הדרכים הבולטות ביותר להשמעת קולות במים הן חבטת הראש במים (Headslap) ונקישת הלסתות (Jawclap), שמבוצעות בסמוך לפני המים. חבטת הראש כוללת את הרמת הראש מעל לפני המים, פתיחה וסגירה חזקה של הפה, ואז חבטה חזקה של הראש במים. מיצג זה מייצר רעש רב, והוא נועד, כנראה, כדי להכריז על נוכחותו ועל מיקומו של המבצע. אמצעי נוסף להעברת מסרים במים הוא השמעת קולות אינפרא-סוניים (קולות נמוכים מאוד). הדרך להפקת קולות אלו היא הרעדת שרירי הגו במהירות. הקולות המופקים הם בתדירות שבין 1 ל-10 הרץ. זכרי תנינים משתמשים בקולות אלו בזמן החיזור. תמותה וטורפים ממוזער\|250px\|היפופוטם בוגר, גור היפופוטם ותנין היאור. בין התנינים להיפופוטמים שוררת מערכת יחסים מתוחה ולעיתים אלימה. תניני היאור פגיעים במידה הרבה ביותר כשהם עוּבָּרִים (בביצה) ובחודשים הראשונים לחייהם. ככל שהם גדלים הם חשופים פחות ופחות לטורפים – שיעור הטריפה של האבקועים הקטנים גבוה למדי, אולם כשהם בוגרים וכשגודלם מלא, רק טורפים מועטים (בעיקר בני אדם ותנינאים אחרים) מסוגלים לאכול אותם. בראשית חייהם, ביצי התנינים נתונות תחילה לחסדי מזג האוויר: גשמים חזקים יכולים להביא לירידת הטמפרטורה מתחת לרמה הדרושה להישרדות העובּרים או לטביעתם, בעוד שגם היעדר גשם ורמות לחות נמוכות עלולות להביא להתייבשות העובּרים ולגוויעתם. במרבית המקרים הקינים נבנים באתרים שעלולים להיפגע מתנאי מזג-אוויר קשים, כמו הצפות וסופות. סכנה אחרת שאורבת לביצים ולתנינים הצעירים היא טריפה על ידי בעלי חיים אחרים. מגוון בעלי חיים נוהגים לטרוף את הביצים: כלביים וחתוליים, לטאות ובפרט לטאות כוח, קופים וחולדות. במקומות מסוימים, הביצים מהוות חלק ניכר מתזונתם של מינים מסוימים. כך למשל, כוח הנילוס (Varanus niloticus) הנפוץ ביבשת אפריקה אחראי לגנבתן של יותר ממחצית מכל הביצים המוטלות ביבשת בעונות קינון אחדות. במספר מדינות באפריקה, בני אדם פוגעים גם הם בביצי התנינים – אם בשל סגולות רפואיות שמיוחסות להן, ואם לשם אכילתן. אחת ההגנות של התנינים משודדי ביצים היא יחסי סימביוזה עם כרוון המים המגונן על הביצים מפני טורפים כמו לטאות כוח. בנוסף האם מצויה באזור הקן ומוכנה לתקוף כל שודד. לאחר שהתנינאים בוקעים מהביצים ויוצאים לאוויר העולם, הם מהווים מקור מזון גם לאותם בעלי חיים שניזונים מהביצים, וגם לבעלי חיים שחיים בסביבה מימית. כך למשל, תנינים צעירים נאכלים גם על ידי צפרדעים, נחשים, דגים (בעיקר דגים גדולים) ומיני עופות (קורמורנים, אנפות חסידות ועיטמים למשל). גורם תמותה נוסף של האבקועים הוא פגמים מולדים, כמו עיוורון, זנבות מסובבים או לא-מפותחים וגידולים ממאירים. בהגיעם לאורך מטר, מספר הסיבות הטבעיות לתמותתם של התנינאים יורד באופן משמעותי. רק טורפים מעטים יכולים להורגם ולאוכלם. כך, אריות טורפים תניני יאור שמסתובבים בשעות החשיכה על האדמה ובתצפית אחת גם נמר הרג תנין מחוץ למים. גם היפופוטמים מתקיפים והורגים תניני יאור, בעיקר בהגנה על גוריהם (על אף שאינם טורפים אותם), ולכן בדרך כלל תנינים נמנעים מלהטריד אותם. נוסף על הריגתם ההיפופוטמים גם הורסים לתנינים ניסיונות ציד ואף משיבים אנטילופות ליבשה. מלבד אלו, נצפתה תופעה של קניבליזם ברמת המין (פרטים בוגרים שאוכלים פרטים קטנים יותר מאותו המין). עם זאת, אין הסכמה בקרב החוקרים על שכיחות התופעה. מעל כל אלה, הטורפים העיקריים של התנינים הם בני האדם, שהורגים אותם בשל פחד, הגנה עצמית או מטרות מסחריות. הסיבות הטבעיות לתמותת התנינים שוליות וזניחות ביחס לשיעור התמותה הנגרם בשל ציד ובשל אובדן בתי גידול. תפוצה ומקום חיות ממוזער\|250px\|תנין היאור באגם Chamo באתיופיה ממוזער\|250px\|תנין היאור בוגר על גדת נהר הנילוס באזור אגם ויקטוריה ממוזער\|250px\|תנין היאור על גדת נהר הצ'ובה, יובל הזמבזי בשמורת צ'ובה בבוטסואנה ממוזער\|250px\|תנין היאור בפארק קרוגר בדרום אפריקה ממוזער\|250px\|תניני יאור גדולים רובצים בשמש בחוות התנינאים קרוקולוקו שבערבה בישראל ממוזער\|250px\|תניני יאור במדבריום בבאר שבע תנין היאור חי במקווי מים שונים: אגמים, בורות מים גדולים, נהרות, שפכי נהרות ודלתאות, ביצות מים מתוקים ואף מקווי מים מליחים. הפרטים המתבגרים מתרחקים מאתרי הרבייה ומתפזרים למקומות המחיה השונים, כאשר אורכם מגיע ל-1.2 מטר. מעריכים כי אוכלוסיית המין מונה 250,000 עד 500,000 פרטים. תנין היאור נפוץ ברוב אזורי אפריקה למעט במדבריות כגון מדבר סהרה (אם כי יש אוכלוסייה קטנה של תנינים גמדיים סביב אחד מנאות המדבר). בתחומי התפוצה שלו נכללות המדינות הבאות: בורונדי, אתיופיה, קניה, רואנדה, סומליה, טנזניה, אוגנדה, קמרון, הרפובליקה המרכז אפריקאית, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, גינאה המשוונית, גבון, מצרים, סודאן, אנגולה, בוטסואנה, מדגסקר, מלאווי, מוזמביק, נמיביה, דרום אפריקה, סווזילנד, זימבבואה, זמביה, בנין, בורקינה פאסו, צ'אד, חוף השנהב, גמביה, גאנה, גינאה, גינאה ביסאו, ליבריה, מאלי, מאוריטניה, ניז'ר, ניגריה, סנגל, סיירה לאון, זאיר וטוגו. בפארק גורונגוסה במוזמביק גילו המדענים ריכוז ענק של למעלה מאלף תניני יאור גדולים, שמתרכזים בקטע מסוים של הנהר שם לצורכי רבייה ואכילה. המדענים גילו שבקטע זה של הנהר יש שפע של דגים בכמות שמספיקה להאכיל את כל התנינים שם. שפע זה של מזון תורם לכך שהתנינים שם כמעט שלא נלחמים אחד בשני, שכן יש מספיק מזון לכולם והם "מלאים מדי בשביל להילחם זה בזה". בתחילת המאה ה-19, עוד היה נפוץ באיי קומורו. ב-2016 נלכדו מספר תניני יאור בדרום פלורידה. ככל הנראה מדובר בפליטי תרבות שהגיעו לשם בסחר לא חוקי בחיות בר וברחו משביים. קיים חשש שתנינים אלה יהפכו למין פולש עקב ריבויים וסתגלנותם הגדולה. בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20 היו תניני יאור גם בארץ ישראל. הפרט האחרון בארץ ניצוד כנראה ב-1912 בנחל תנינים ונמצא באוסף האב שמיץ (כיום במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט שבאוניברסיטת תל אביב). התנינים היו חלק מהפאונה האפריקאית שחדרה לארץ דרך מערכת הנילוס. ב-2009 חמישה תנינים צעירים נמלטו מחווה לגידול תנינים באזור נחל הבשור שבצפון מערב הנגב, ונצפו בטבע על ידי מטיילים וחקלאים. בסופו של דבר, אחרי מצוד שנמשך כשנתיים, הצליחה רשות הטבע והגנים ללכוד את כולם. כיום ניתן לראות את תנין היאור בישראל רק בחוות התנינים בחמת גדר, בחוות קרוקולוקו בערבה ובגני החיות הספארי ברמת גן, גן החיות התנ"כי והמדבריום. מיון וטקסונומיה תנין היאור הוא מין בסוג תנין במשפחה תניניים בסדרה תנינאים. בעבר, במסגרת המיון הלינאי, היה מקובל לשייך את סדרת התנינאים למחלקה זוחלים, אך כיום יודעים שמחלקת הזוחלים אינה קבוצה מונופילטית ולכן איננה ענף (קבוצה הכוללת אב קדמון משותף וכל צאצאיו). כיום סדרת התנינאים משויכת לקבוצת דמויי-תנינאים שהיא בתורה חלק מהענף ארכוזאוריה שכולל גם את הפטרוזאורים והדינוזאורים (שתי קבוצות אלה נכחדו) ואת העופות (שהם למעשה צאצאים של הדינוזאורים). ארכוזאוריה היא ענף השייך לענף זאורופסידה המאגד את כל הזוחלים וצאצאיהם. זאורופסידה היא ענף של בעלי שפיר עוברי השייך למערכת מיתרניים. להרחבה בנושא, ראו זוחלים#סיווג ומיון. מינים קרובים מאובנים של תנין היאור ידועים מתקופת הפליסטוקן ומתוארכים ל-2.5 מיליון שנה לפני זמננו. מאובנים של תנינים אחרים מהסוג Crocodylus שקרובים פילוגנטית לתנין היאור הם תנין צ'קצ'אי (Crocodylus checchiai) מהמיוקן בקניה, תנין אנתרופופאגוס (Crocodylus anthropophagus) מהפליו-פליסטוקן בטנזניה ותנין תורביארנרסון (Crocodylus thorbjarnarsoni) מהפליו-פליסטוקן בקניה. המין C. checchiai היה דומה במראהו וגודלו לתנין היאור המודרני אך C. anthropophagus ו-C. thorbjarnarsoni היו גדולים יותר עם אורך מרבי שעמד על 7.5–7.6 מטר. בהסתמך על המורפולוגיה, תקופה ומקום של המאובנים, מדענים שיערו ש-C. checchiai הוא החוליה המקשרת בין תנין היאור והתנינים הנאו-טרופיים של היום. ככל הנראה, תנין היאור יותר קרוב פילוגנטית לתניני אמריקה (תנין הים, תנין קובני, תנין מורלט ותנין אורינוקו) מאשר לתנין המערב-אפריקני ותנינים אחרים שחיים באפריקה כיום. תת-מינים בהתאם לתפוצתו הרחבה, משוער כי קיימים מספר תת-מינים. אולם הנחה זו טרם נבחנה בצורה סופית, וטרם נחקרו ההבדלים בין תת-המינים באזורי התפוצה השונים. תת-המינים המשוערים הם: C. n. africanus – תנין יאור מזרח אפריקאי C. n. chamses – תנין יאור מערב אפריקאי C. n. corviei – תנין יאור דרום אפריקאי C. n. madagascariensis – תנין יאור מדגסקרי C. n. niloticus – תנין יאור אתיופי C. n. pauciscutatus – תנין יאור קנייתי C. n. suchus – תנין יאור מרכז אפריקאי, נקרא גם תנין יאור מערב אפריקאי לאחרונה הופרד תת-המין C. n. suchus למין טקסונומי חדש – Crocodylus suchus. מין זה חי במערב אפריקה ולכן נקרא תנין מערב-אפריקני. תנין זה קטן יותר ופחות תוקפני מתנין היאור. בעבר חי גם במצרים העתיקה ושימש לצורכי פולחן. תנין היאור והאדם ממוזער\|250px\|תניני יאור בחוות תנינאים Djerba Explore ממוזער\|250px\|תנין היאור בגן חיות בצרפת ממוזער\|250px\|אדם מאכיל תנין היאור הנחשב למקודש ב-Bazoulé, בורקינה פאסו ממוזער\|250px\|האל סבכ, מקדש קום אומבו לתנין היאור מערכת יחסים מורכבת עם האדם. הוא אולי מין התנין הידוע ביותר בתרבות האנושות שמוצאה מאגן הים התיכון. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא נשנא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה שבה נחנטו תנינים ונעבדו כאלים. מערכת היחסים בין התנין לאדם מאופיינת באלימות הדדית: תניני היאור תוקפים וטורפים בני אדם, ומנגד בני האדם צדים את התנינים עבור בשרם ועורם. עם זאת, התנינים מרתקים את האדם ונחשבים לאטרקציה פופולרית בגני חיות ומסעות ספארי באפריקה. ציד ושימור במאה ה-20 התנינים באפריקה נפגעו מאוד מציד ומספר פחת והידלדל באופן משמעותי. מאחר שעורו של התנין נחשב לאיכותי ויוקרתי ומשמש כחומר גלם בתעשיית העורות לייצור אביזרי לבוש כמו תיקים, ארנקים, נעליים ומגפיים גבר הביקוש לעור התנין. בנוסף לכך, בשר התנין נחשב למעדן. כתוצאה מכך תניני יאור רבים ניצודו בציד המוני בלתי-מבוקר, דבר שהביא לאיום על המין. כתוצאה מכך הבינו ארגונים לשמירה על הסביבה וגם הממשלות עצמן שיש לשמור על תנין היאור ולהגן עליו פן ייכחד כתוצאה מציד בלתי מבוקר. בעקבות תובנה זו, בין 1959 ל-1970 מספר מדינות אפריקניות הגנו במידה משתנה על תנין היאור, על התנין צר-החרטום ועל התנין הגמדי. ב-1967 נאסר על ציד מסחרי של תנינאים. ההתקדמות הבאה בשימור התנינאים הגיעה עם החתימה על אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES) ב-1973. חוקים להגנת הסביבה, תיירות אקולוגית (שלה חלק חשוב בדרבון מדינות אפריקה לנקוט בצעדים לשימור חיות בר, בשל הרווח הגדול מתיירות זו), הקמת גרעיני רבייה והקמת חוות תנינאים בהן מגודלים תנינים לשם סחר בעור, הביאו להתאוששות תנין היאור וכיום הוא מוגדר כמין שלא נמצא בסכנה (LC). עם זאת, במספר ארצות אוכלוסיות של תנין היאור הידלדלו באופן חמור ונמצאות בסכנת הכחדה. בנוסף למאמצי השימור מתנהלים מחקרים רבים על תניני היאור, חייהם, השפעתם האקולוגית ומצבם בטבע. מטרות המחקרים הן להבין יותר את טוב את הביולוגיה והאקולוגיה של התנין, לתרום למדע, להעריך את מצבן של אוכלוסיות התנינים השונות (האם הן בריאות? האם הן מאוימות?) ועל ידי כך לשפר את תוכניות השימור השונות. בעקבות הפרדת תת-המין המערב-אפריקאי למין טקסונומי נפרד – תנין מערב-אפריקני – נדרש סקר אוכלוסיות חדש להערכת מספר הפרטים ומצב השימור באזורים בהם חיים מינים אלו. חוות תנינאים חוות תנינאים היא חווה חקלאית שבה מגדלים תנינאים. ישנן חוות המתמקדות בגידול מין אחד בלבד וישנן כאלה המגדלות מספר מינים. רוב חוות התנינאים הן מסחריות ומטרתן גידול תנינאים כדי לקצור את עורם לתעשיית העורות ואת בשרם הנחשב למעדן. כיום רוב עורות התנינים מגיעים מחוות שכאלה ולא מציד, ובכך עיקר תרומתן לשימור התנינים. ישנן חוות שנועדו גם למטרות שימור וחינוך, הן כוללות גרעיני רבייה להגדלת אוכלוסיית התנינים בטבע ומאפשרות ביקורים בחווה בהם לומדים המבקרים על התנינים, אורחות חייהם וחשיבותם האקולוגית. בישראל ידועות שתי חוות תנינאים: חוות התנינים בחמת גדר וחוות קרוקולוקו בערבה. חוות תנינים נוספת נמצאת במושב פצאל שבבקעת הירדן אך עומדת בפני סגירה, ומספר פעמים ברחו ממנה תנינים צעירים. תקיפת בני אדם תנין היאור הוא בעל חיים גדול, חזק, תוקפני ומסוכן לאדם. הוא כנראה מין התנינאי הקטלני ביותר בעולם: באפריקה תוקפים תניני היאור מדי שנה בין 275 ל-745 בני אדם וכ-63% מהתקיפות מסתיימות במוות. תניני היאור תוקפים בני אדם מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא טריפה. בני אדם הם יונקים גדולים יחסית, אולם לא מעבר לגודלו המרבי של הטרף שתנין היאור מסוגל לאכול – תנין יאור בוגר בגודל מלא מסוגל לאכול גם בהמות גדולות ממנו במשקל רב בהרבה משל אדם. סיבות אחרות כוללות הגנה על טריטוריה (במקרה של זכרים) או על הקן והביצים (במקרה של נקבות). מקרי התקיפה בשל הסיבות האחרונות מתרחשים בעיקר בחודשי עונת הרבייה. כך למשל, דווח על מקרים בהם תנינאי מסוים תקף סירה בה ישבו בני אדם, ולאחר שאלו ברחו מהסירה הטובעת לחוף מבטחים, התנין המשיך להרוס את הסירה. סיבה נוספת שבגללה תנינאים תוקפים בני אדם היא כאשר הם בעצמם מותקפים על-ידם, כלומר הגנה עצמית. ההבחנה בין הסיבות נעשית לרוב לפי פרטי האירוע: תנין שיראה באדם טרף פוטנציאלי יתגנב לסביבת האדם בחשאי; לעומת זאת, נקבה שתרצה להרחיק אדם מהקן שלה תראה סימני עצבנות גלויים וברורים כדי להרחיקו. אף על פי כן, מקרים רבים של התקפת בני-אדם על ידי תנינים נבעו מחוסר זהירות ברור או מחוסר ברירה. באפריקה חיות אוכלוסיות שלמות של בני-אדם בסמוך למקורות מים בהם חיים תנינים. הקשר של האדם למקורות המים הוא חלק מהשגרה היומית, והוא כולל השקיית משק החי, כביסה, רחצה, שיט בסירות קאנו ודיג. עבורם, הימצאות תנינים במקורות המים היא עובדה ידועה, שמהווה עבורם מעין סכנת טבע. המחשבה ששהייה קבוצתית במקורות המים ועשיית רעש רב עשויה למנוע את תקיפת התנינים רווחת אצל חלקם הגדול, אולם היא לא הוכחה מעולם. בנוסף, תקיפות רבות התרחשו במקומות שבהם התנהגו בני האדם בחוסר זהירות ברור, שעיקרו אי-ציות לשילוט שאוסר על כניסה למקורות מים שורצי תנינים. כתוצאה מהסמיכות בין התנין לאדם ואופיו התוקפני של תנין היאור מספר ההתנגשויות ביניהם הוא רב, ומאחר שתנין היאור הוא חזק וקטלני, תקיפות רבות נגמרות במוות של הקורבן או בפציעות קשות (הפציעות האופייניות הן אובדן גפיים, עצמות שבורות, חורי נשיכות וזיהומים). אחד מהתנינים טורפי האדם הידועים לשמצה באפריקה הוא התנין הענק גוסטב שאורכו כ- ומשקלו מעל לטונה. גוסטב חי בבורונדי. השמועות טוענות שהרג כ-300 בני אדם בגדות נהר רוזיזי והחוף הצפוני של אגם טנגניקה. אף שקשה לאמת מספר זה, גוסטב השיג מעמד של כמעט-מיתוס והוא זוכה ליראה רבה מתושבי האזור. מדענים והרפטולוגים שחקרו את גוסטב טוענים שגודלו הרב והנדיר פוגע ביכולתו לצוד חיות זריזות כמו דגים, אנטילופות וזברות, ולכן הוא תוקף בעלי חיים גדולים ואיטיים יותר כמו היפופוטמים, גנו, ובמידה מסוימת, גם בני אדם. מדענים ופקחי טבע ניסו ללכוד את גוסטב במשך שנים אך נכשלו. גוסטב שימש כבסיס לסרט האימה Primeval (במקור נקרא "גוסטב") שעוקב אחרי צוות חדשות שנשלח לבורונדי כדי ללכוד תנין ענק אוכל אדם, גרסה מוגזמת של גוסטב. בתרבות האנושית באפריקה, ובייחוד באזור חלקו העליון של נהר הוולטה ובאזור האגמים הגדולים, עמים רבים העריצו את התנינים. כך למשל, תושבי כפרים ששכנו בסמוך למקווי מים שורצי תנינים נהגו להביא לכבודם מזון ולהעניק להם שמות. התנינים נחשבו לרוחותיהם של תושבי הכפר הקודמים ששבו להגן על הכפרים. האי דמבה שבאגם ויקטוריה הוקדש לתנינים. תושבי בוגנדה נהגו להשליך חלקים מגופות אויביהם למים בשביל התנינים. בקרב קבוצות אחרות הסגידה לתנינים הייתה מאופקת יותר. הנארים כיבדו אותם אם הטוטם שלהם היה בדמות תנין, ואם הטאבו על הריגת תנינים הופר, הם נהגו להקריב לו קורבן. במדגסקר התנינים שויכו לרעיונות של עונש וגמול. כך למשל, עיקרון של "עין תחת עין" חל גם בכל האמור לגבי תנינים – מותר היה להרוג תנין רק אם התנין הרג אדם, ואם תנין אחד ניצוד באופן שרירותי, הם ציפו כי אדם אחר ייהרג. בנוסף, התנין במדגסקר היווה מעין "רשות שופטת": על אדם שעשה מעשים רעים הוטל לחצות נהר; אם תפס אותו תנין – הרי שהיה אשם, ואם לאו – הרי שהוא חף מפשע. עמים אחרים, בגאנה למשל, קישרו את התנינים למושג הנקמה, והאמינו כי מכשפות מסוגלות לשלוח נחשים, זבובי צה צה ותנינים לשליחויות נוראות. המצרים הקדמונים העריצו את התנינים וראו בהם בעלי חיים מקודשים. מאחר שמספר רב של תנינים פקד את אדמות המצרים עם הצפות הנילוס העונתיות, המצרים קישרו אותם לנצחיות אדמותיהם. האל סבכ מהמיתולוגיה המצרית היה אל-תנין. הוא תואר כבעל גוף אנושי וראש של תנין. בידו השמאלית אחז מקל, ובידו הימנית – את הענח' (סמל לאריכות ימים בתרבות המצרית העתיקה). שני אתרים מרכזיים שימשו לסגידה לסבכ: המרכזי שבהם – בקרוקודילופוליס, והקטן יותר – באזור העיר פיום. מקדש נוסף, שחלקו שימש לסגידה לאל סבכ, הוא מקדש קום אומבו, והוא משמש כיום כאתר תיירות. במקדש נמצאו כמה מאות של תנינים חנוטים. בכתביו מתאר הרודוטוס עוף קטן המנקה עלוקות וטפילים מפיו של התנין והוא בתמורה נמנע מלאכול אותו. הוא הביא זאת כדוגמה לסימביוזה בין בעלי חיים, בה שני הצדדים יוצאים מרוויחים. עם זאת, בתצפיות רבות שנערכו, תועדו רק מספר מועט של מקרים שבהם חרטומניים פלו טפילים וניקו את פיו או קשקשיו של תנין היאור. תנין ביהדות ובתרבות הישראלית ממוזער\|250px\|התנין האחרון שניצוד בנחל תנינים ב-1912, באוסף האב שמיץ (כיום במשכן אוספי הטבע הלאומיים ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב). התנין הוזכר רבות בתנ"ך, בדרך כלל כסמל כללי לבעל חיים מפלצתי, איום ונורא. הוא מוזכר בסיפור הבריאה בספר בראשית: בעוד שבמיתולוגיות של עמים קדומים התנין היה יצור אלוהי שמרד ונלחם באל, בדת היהודית התנין נברא על ידי אלוהים כמו כל שאר בעלי החיים. עם זאת, גם בתנ"ך משמש התנין סמל לרשע ולמפלצת נוראית, אותה מביס האל. באופן ספציפי, תנין היאור מוזכר בנבואת יחזקאל על מצרים, שם פרעה מלך-מצרים נמשל לתנין הרובץ ביאור, וחושב את עצמו לאדון היאור, מה שלא היה רחוק כלל מהמציאות בה פרעוני מצרים חשבו עצמם לאלים עלי אדמות. אך סופו יהיה להיענש על ידי ה', יחד עם כל ממלכתו. תנינים היו בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20. הפרט האחרון ניצוד ב-1912 בנחל תנינים. ליד הנחל נמצא תל תנינים המזוהה עם העיר העתיקה "קרוקודילופוליס" שהייתה מיושבת מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית. שם העיר ניתן לה בשל התנינים ששרצו בנחל, שגם הוא קיבל את שמו בזכותם. בצבא הגנה לישראל מספר כלי שיט קרויים על שם תנין היאור. לקריאה נוספת קולין סטיבנסון (Colin Stevenson), Crocodiles of the World, הוצאת ריד - ניו הולנד, 2019 מייקל גרלוק (Michael Garlock), Killer Gators and Crocs: Gruesome Encounters from Across the Globe, הוצאת Globe Pequot Press, 2006 (מידע בגוגל-ספרים) ובפרט פרק 10: Africa's Crocs: Death on the Nile גורדון גריג (Gordon Grigg) ודייוויד קירשנר (David Kirshner, מאייר), Biology and Evolution of Crocodylians, הוצאת Cornell University Press, 2015 (Google Books) קישורים חיצוניים תנין היאור באתר הרשימה האדומה של IUCN תנין היאור באתר נשיונל ג'יאוגרפיק (באנגלית) מידע מפורט על תנין היאור באתר Wildlife Ranching (גישה דרך ארכיון האינטרנט), 6 באוקטובר 2014 (באנגלית) , במקור באתר הטבע של ה-BBC (באנגלית, כולל סרטוני וידאו) דף מידע על תנין היאור (דרך ארכיון האינטרנט) פרופסור לו גילט (Lou Guillette), תנין היאור - אלבום תמונות (עם הסברים) בפליקר בגני חיות בישראל: תנין היאור, באתר הספארי ברמת גן תנין היאור באתר גן החיות התנ"כי (בעברית) תנין היאור באתר המדבריום תנינאים ו תנין היאור, באתר הספארי ברמת גן (בעברית, דרך ארכיון האינטרנט) תניני היאור - אגדה ומציאות, באתר רשות הטבע והגנים תמונות של תנינאים בישראל (כולל הספארי ברמת גן, חמת גדר וחוות קרוקולוקו), פליקר תנין היאור טורף גירית דבש בפארק קרוגר, דרום אפריקה, באתר Earth Touch News Jurrian Witmans, מודל מחשב תלת-ממדי של תנין היאור הכולל אנימציה שממחישה כיצע הוא נע, באתר ArtStation סרטי וידאו מיוטיוב: (קריין: סר דייוויד אטנבורו) (בקיעת אבקועי תניני יאור ואליגטורים אמריקאים מהביצים, ערוץ ה-BBC) , חדשות 2, 2011 ביאורים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'וזפוס ניקולאוס לאורנטי קטגוריה:תניניים קטגוריה:דרום אפריקה: זוחלים קטגוריה:מדגסקר: זוחלים קטגוריה:זמביה: זוחלים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו קטגוריה:זוחלים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:בעלי חיים בביצות אפריקה קטגוריה:זוחלים: טורפי-על קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1768	2024-10-09T10:51:52
דגל מאוריטניה	דגל מאוריטניה הוא הדגל הלאומי של הרפובליקה האסלאמית של מאוריטניה. הדגל אומץ ב-1 באפריל 1959, וגרסה חדשה שלו אומצה ב-6 באוגוסט 2017. היסטוריה הדגל הראשון של מאוריטניה אומץ בתקופת האוטונומיה של מאוריטניה במסגרת האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ב-1 באפריל 1959, כשהוא מכיל הסמלים האסלמיים הוותיקים - סהר וכוכב על רקע ירוק. במסגרת משאל העם לשינוי חוקת מאוריטניה ב-5 באוגוסט 2017 הוצע להוסיף לדגל שני פסים אדומים משני צדיו, לייצג את הדם שנשפך במאבק לעצמאות מאוריטניה. השנוי אושר על ידי המצביעים, והדגל החדש הונף לראשונה במהלך יום העצמאות של מאוריטניה ב-28 בנובמבר 2017. עיצוב הצבעים ירוק וזהב נחשבים לצבעים הכלל-אפריקאיים. ירוק מסמל גם את האסלאם, והזהב את החולות של מדבר סהרה. הסהר והכוכב הם סמלי האסלאם, שהיא הדת הראשית במאוריטניה. שני הפסים האדומים מסמלים את הדם שנשפך במאבק להשגת עצמאות מצרפת הקולוניאלית. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים מאוריטניה מאוריטניה קטגוריה:מאוריטניה: סמלים לאומיים מאוריטניה מאוריטניה	2023-04-11T11:49:31
סנט לושה (מדינה)	REDIRECT סנט לוסיה	2005-06-11T10:30:03
היינריך הרץ	היינריך רודולף הרץ (בגרמנית: Heinrich Rudolf Hertz; 22 בפברואר 1857 – 1 בינואר 1894) היה פיזיקאי גרמני ממוצא יהודי (נולד וגדל כנוצרי). היה הראשון שהדגים והראה את קיומה של הקרינה האלקטרומגנטית, על ידי בניית מכשיר המשדר גלי רדיו ומתקן לקליטת הגלים, בשנת 1888. קורות חיים הרץ נולד בהמבורג. אביו היה עורך דין. את לימודיו עשה באוניברסיטת ברלין. בשנים 1885–1889 היה מורה לפיזיקה בבית הספר הטכני שבקארלסרוהה, ולאחר מכן היה מרצה באוניברסיטת בון. היה תלמיד של הרמן פון הלמהולץ, ולאחר שסיים את הדוקטורט בגיל 23 בהצטיינות היה אסיסטנט שלו במשך שלוש שנים. ב-1885 בהיותו בן 28 שנים בלבד קבל הרץ משרה של פרופסור באוניברסיטת קארלסרוהה. הרץ הבהיר והרחיב את תאוריית האלקטרומגנטיות של האור שפרסם הפיזיקאי הסקוטי ג'יימס קלרק מקסוול בשנת 1873. הרץ הוכיח שחשמל יכול להיות מועבר בגלים אלקטרומגנטיים שנעים במהירות האור ובעלי תכונות רבות של האור. ניסוייו אלו בגלים אלקטרומגנטיים הובילו לפיתוח הטלגרף האלחוטי והרדיו. יחידת התדירות שנמדדת במחזורים לשנייה, קרויה על שמו, הרץ. כמו כן זכה במדליית רמפורד בשנת 1890. הרץ נפטר בגיל 37 כתוצאה מהרעלת דם. בן אחיו, גוסטב הרץ (1887–1975), זכה בשנת 1925 בפרס נובל לפיזיקה. רחוב באזור התעשייה חוף שמן בחיפה נושא את שמו. קישורים חיצוניים ראסל ברנס; ד"ר גלי גרנק, היינריך הרץ והגלים האלקטרומגנטיים, אתר shvoong, 29 באוקטובר 2007 , 22 בפברואר 2012 הערות שוליים קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:פיזיקאים גרמנים קטגוריה:סגל אוניברסיטת בון קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בגרמניה קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיל קטגוריה:יהודים גרמנים קטגוריה:פיזיקאים יהודים קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות אולסדורף קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:מורים לפיזיקה קטגוריה:סגל מכון קרלסרוהה לטכנולוגיה קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הומבולדט של ברלין קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1857 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1894	2024-08-28T19:00:20
רשת קיימברידג'	רשת קיימברידג' הייתה קבוצת אנשי מודיעין ואנשי שירות החוץ בבריטניה שריגלו עבור הק.ג.ב. – ארגון המודיעין הסובייטי. רשת קיימברידג' כללה קבוצה של צעירים שנפגשו כסטודנטים או מרצים באוניברסיטת קיימברידג' בשנות ה-30 של המאה העשרים. קישרה אותם אהדה לברית המועצות ולקומוניזם והתנגדות לפשיזם (וכנראה אף נטייה להומוסקסואליות). הקבוצה כללה מספר לא ידוע של צעירים, שנהוג לכנותם חמישיית קיימברידג' על סמך מידע שסיפק עריק ה-ק.ג.ב. אנטולי גוליצין. גוליצין טען שהרשת כללה חמישה מרגלים, אף שידע לנקוב בשמם של שלושה בלבד. לימים זוהה אדם רביעי, אך קיים ויכוח לגבי זהותו של "האדם החמישי". כיום מוערך כי היו יותר מחמישה אנשים, שמתוכם מוכרים היטב ארבעה, אשר גויסו לשירות המודיעין הסובייטי באמצע שנות ה-30 על ידי סוכנים מאגף ביון החוץ בנ.ק.ו.ד., בפיקודו של אברהם סלוצקי. לימים הגיעו ארבעתם לתפקידים בכירים בשירות המודיעין ובשירות החוץ בבריטניה והעבירו סודות כמוסים ביותר לברית המועצות. הארבעה היו: גאי ברג'ס: איש שירות השידור ושירות החוץ הבריטי. ערק ב-1951 לברית המועצות. דונלד מקלין: איש שירות החוץ הבריטי שערק יחד עם ברג'ס לברית המועצות ב-1951. קים פילבי: בכיר במודיעין הבריטי שערק לברית המועצות ב-1963. אנתוני בלאנט: האריסטוקרט שבחבורה. קרוב רחוק של המלכה ובעל תואר אצולה. שירת במודיעין הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. בגידתו נחשפה כעבור שנים רבות, לעת זקנתו. לא הועמד לדין אך תואר האצולה נשלל ממנו והוא נפטר כמנודה. לאחר שנים הועלתה סברה כי ברשת היה עוד חבר חמישי: ג'ון קיירנקרוס (John Cairncross), איש מודיעין בריטי שהודה בריגול אך מעולם לא הועמד לדין. ב-2003 הפיק שירות השידור הבריטי, ה-BBC, סדרת דרמה על רשת קיימברידג' בשם "מרגלי קיימברידג'". הסדרה הוצגה בערוצי הלוויין בישראל (Yes) בחודש מאי 2004. קישורים חיצוניים קטגוריה:בריטים שריגלו למען ברית המועצות קטגוריה:מבצעי הק.ג.ב.	2024-04-21T05:52:38
רבי משה בן נחמן	REDIRECT רמב"ן	2006-02-25T20:54:13
מסכת שבת	שמאל\|ממוזער\|200px\|עמוד ממסכת שבת בתלמוד הבבלי מהדורת וילנא מַסֶּכֶת שַׁבָּת היא המסכת הראשונה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה. נושא המסכת הוא בעיקר דיני השבת, שבה חובה לשבות ממלאכה, על פי הכתוב בתורה "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ", "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה". במסכת שבת 24 פרקיםובטעם הדבר כתבו המקובלים הוא משום שהשבת מכונה כלה ומצינו שכלה מקושטת ב24 קישוטים בשמות רבה פרק כג פסיקתא ה ו-139 משניות, המפרטים את ל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת מן התורה, ואת תולדותיהן. כמו כן מובאים שם דיני מצוות היום (הדלקת הנר, תפילה ושלוש סעודות), וכן גזירות ותקנות של חז"ל שהרחיבו את איסורי השביתה ממלאכה. בגמרא של מסכת שבת ישנם 156 דפים בתלמוד הבבלי ו-92 דפים בתלמוד הירושלמי. המסכת היא הגדולה מבין המסכתות שבכל התלמוד מבחינת מילים (116,533) ואותיות (463,595). מיקומה של המסכת בסדר מועד לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, הסיבה הראשונה שמסכת שבת היא המסכת הפותחת את סדר מועד היא שהשבת היא "קדמון במעלה" (בכירה במעלה). סיבות נוספות שמונה הרמב"ם הן שזמנה קבוע מאז בריאת העולם (כל שבעת ימים) ובנוסף שהיא פותחת את פרשת המועדות. סיבה אחרת לפתיחה במסכת היא שהמסכת היא המסכת הגדולה ביותר (מבחינת מספר המשניות שבה) בסדר מועד. פרקי המסכת יְצִיאוֹת הַשַׁבָּת (אחת עשרה משניות) – דיני הוצאה מרשות לרשות, דיני ערב שבת, 18 גזרות שגזרו בעלית חנניה בן חזקיה. בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבע משניות) – דיני השמנים והפתילות הכשרים להדלקת נרות שבת, דיני חנוכה ודיני ערב שבת בין השמשות. כִּירָה (שש משניות) – דיני בישול בשבת ודיני מוקצה. בַּמֶּה טוֹמְנִין (שתי משניות) – דיני הטמנה. בַּמֶּה בְהֵמָה (ארבע משניות) – דיני הכלים שבהמה יוצאת ולא יוצאת בהם לרשות הרבים. בַּמָּה אִשָּׁה (עשר משניות) – דיני תכשיטים ואביזרים שונים, שאישה ואיש יוצאים ולא יוצאים בהם לרשות הרבים. כְּלָל גָּדוֹל (ארבע משניות) – דיני חיוב חטאות על חילול שבת בשוגג, ל"ט מלאכות שבת ודיני הוצאה מרשות לרשות. הַמּוֹצִיא יַיִן (שבע משניות) – דיני שיעורים בהוצאה מרשות לרשות. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (שבע משניות) – סדרת משניות הפותחות ב'מניין' בנושאים שונים, מתן תורה ודיני הוצאה מרשות לרשות. הַמַּצְנִיעַ (שש משניות) – דיני הוצאה מרשות לרשות, מלאכות שונות של טיפוח הגוף ודיני תלישה. הַזּוֹרֵק (שש משניות) – דיני זריקה והושטה מרשות לרשות. הַבּוֹנֶה (שש משניות) – דיני הבונה, מלאכות חקלאיות שונות ודיני הכותב. הָאוֹרֵג (שבע משניות) – דיני האורג והצד. שְׁמֹנָה שְׁרָצִים (ארבע משניות) – דיני החובל, הכנת ואכילת מאכלים שונים בשבת, דיני רפואה בשבת. אֵלּוּ קְשָׁרִין (שלוש משניות) – דיני הקושר והמתיר, וקיפול הבגדים. כָּל כִּתְבֵי (שמונה משניות) – דיני שרפה בשבת, שבות ואמירה לנכרי, כָּל הַכֵּלִים (שמונה משניות) – דיני טלטול כלים בשבת. מְפַנִּין (שלוש משניות) – דיני טלטול חומרים, הנעת בעלי חיים וילדים, ילוד בהמות ונשים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה (שש משניות) – דיני מילה בשבת ובכלל. תּוֹלִין (חמש משניות) – דיני סינון, השריה, טיפול בקש ושימוש במכבש. נוֹטֵל (שלוש משניות) – דיני טלטול שונים ופינוי פסולת. חָבִית (שש משניות) – דיני מלאכת דש, מלאכת בונה, מלאכת מלבן ועוד דינים נוספים. שׁוֹאֵל (חמש משניות) – דיני מסחר והעסקה בשבת, דיני טיפול במת בשבת. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (חמש משניות) – דינים שונים. בסה"כ במסכת 139 משניות. מקורות נוספים יואל קרצ'מר-רזיאל, מבנה מסכת שבת – הררים תלויים בשערה, משלב מא, ישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים, ניסן תשס"ח, עמודים 7–35. ראו גם שבת ל"ט אבות מלאכה ארבע רשויות לשבת מסכת עירובין מסכת ביצה קישורים חיצוניים תלמוד בבלי, מסכת שבת, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מאמרים על מסכת שבת, באתר בית מורשה כתב יד, קטע ממסכת שבת, תלמוד בבלי, ספריית הוותיקן https://digi.vatlib.it/view/MSS_Vat.ebr.128 הערות שוליים שבת קטגוריה:שבת קטגוריה:הלכות עירובין קטגוריה:הלכות שבת	2024-06-19T15:31:53
מסכת עירובין	שמאל\|ממוזער\|150px\|הנושא המרכזי בה דנה מסכת עירובין הוא עירוב. בתמונה: עמודי עירוב בירושלים מַסֶּכֶת עֵרוּבִין היא המסכת השנייה בסדר מועד, שהוא הסדר השני בשישה סדרי משנה. המסכת כוללת עשרה פרקים העוסקים בעיקר בדיני עירובין ואיסורי שבת שונים. בתלמוד הבבלי כוללת המסכת 104 דפים בעוד שבתלמוד הירושלמי כוללת המסכת 65 דפים. שם המסכת ונושאה פירושה העברי של המילה הוא כלאיים (תרגומה הארמי של המילה כלאים בתורה הוא עירובין) היינו עירוב שני תחומים שיש להבדילם. לפיכך נושא המסכת הוא איסורי רשויות השבת, בעיקר איסורי דרבנן של טלטול (כלומר נשיאת חפצים) בין רשויות יחיד שונות, ותקנות חכמים עירוב חצירות ושיתוף מבואות שהם מעשים סמליים המשתפים ומערבים את כל היחידים המתגוררים באזור המגורים, והופכים אותם לבני רשות אחת, שלהם מותר לטלטל. המסכת מבארת מהם העקרונות האדריכליים לפיהם מסווגות הרשויות השונות: רשות היחיד רשות הרבים כרמלית מקום פטור המסכת מפרטת את ההלכות הנוגעות להיבטים הטכניים בביצוע עירוב חצרות ושיתוף מבוי. כמו כן עוסקת המסכת באיסור תחומין: הליכה למרחק של יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו של אדם בשבת, ואת הלכות עירובי תחומין המאפשרים ללכת עד ארבעת אלפים אמה בשבת. מסכת זו לפי סברת הרב זאב וולף (ממפרשי מדרש רבה) הייתה בתחילה מסכת אחת יחד עם מסכת שבת. יש המפרשים בדרך רמז שסך כול הפרקים העוסקים בהלכות שבת במסכתות השונות, הוא שלושים ותשעה פרקים (כמספר מלאכות האסורות בשבת) עשרים וארבעה פרקים ממסכת שבת, עשרה פרקים ממסכת עירובין וחמשה פרקים ממסכת ביצה. מסכת עירובין נחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות שבתלמוד בבלי הידועות בראשי התיבות ענ"י (עירובין נידה יבמות). מיקומה של המסכת בסדר מועד לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, המסכת נקבעה בסדר מועד לאחר מסכת שבת משום שכל עיסוקיה נוגעים לדיני שבת. פרקי המסכת מָבוֹי (עשר משניות)- עוסק בדיני הכשר מבוי ובדיני שיירה. עוֹשִׂין פַּסִּין (שש משניות)- מדבר על עירוב בורות מים וחצרות ללא שימוש (קרפיפות). בַּכֹּל מְעָרְבִין (תשע משניות)- מדבר על עירוב תחומין- במה מערבים, היכן מניחים ואפשרויות שונות. מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ (אחת עשר משניות)- עוסק באופנים שונים שבהם אדם מפסיד את תחום השבת שלו. כֵּיצַד מְעַבְּרִין (תשע משניות)- עוסק בחישובים ומדידות של תחום שבת מהעיר וחוצה לה. הַדָּר (עשר משניות)- עוסק בעירוב חצרות בשטח המשותף לשכנים בצורות שונות. חָלוֹן (אחת עשר משניות)- עוסק בצירוף חצרות ובעלויות שונות לעירוב אחד. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין (אחת עשר משניות)- ממשיך לעסוק בדיני עירוב חצרות ובשימושים שונים במים בחצר משותפת. כָּל גָּגּוֹת (ארבע משניות)- עוסק במעמדם של גגות ושטחים נוספים ביחס לעירוב. הַמּוֹצֵא תְּפִילִּין (חמש עשרה משניות)- מכנס בתוכו לקט של דינים שמהווים השלמה למסכתות שבת ועירובין. בסך הכל במסכת 96 משניות. סוגיות ידועות במסכת שבת ויום טוב קדושה אחת לקריאה נוספת משנה מסכת עירובין, נוסח כ"י קויפמן ונוסח רפוס ראשון (רנ"ב), עם שינויי נוסחאות מכתבי יד עתיקים, דפוסים ראשונים וקטעי גניזה, בעריכת אברהם גולדברג, בהוצאת מאגנס, תשס"ו / 1996. קישורים חיצוניים תלמוד בבלי, מסכת עירובין, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית שיעורים במסכת עירובין מאתר "הדף היומי" אביעד אברהם סטולמן, מהדורה ופירוש על דרך המחקר לפרק "המוצא תפילין" במסכת עירובין, המחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן, מאתר "פלא יועץ" הערות שוליים עירובין קטגוריה:הלכות עירובין קטגוריה:הלכות שבת	2024-06-24T16:23:38
דגל סנט לוסיה	דגל סנט לוסיה מורכב משני משולשים שווי שוקיים (ניתן לראות זאת גם כשלושה משולשים), בצבעים, שחור, לבן וזהוב, הממוקמים אחד על גבי השני, ובעלי בסיס משותף. המשולשים ממוקמים במרכז הדגל, שרקעו תכלת. עיצוב הדגל מזכיר את שני הרי הפיטוס, (ספרדית: Pitons) שהם שני פקקים געשיים תלולים – שרידיהם של הרים געשיים לחופי מפרץ סופרייר (Soufrière Bay), בסמוך לעיירה סופרייר בדרום-מערב המדינה. הצבע הכחול מסמל נאמנות, כמו גם את השמים הטרופיים, ואת הים הקריבי והאוקיינוס האטלנטי, המקיפים את סנט-לוסיה. הצבע הזהוב מסמל שגשוג ואת השמש. השחור והלבן מסמלים שניהם את ההשפעות התרבותיות - מאפריקה ומאירופה - על המדינה, אשר פועלות יחד לטובת העתיד. יחד עם זאת העיצוב של המשולש האחורי מדגיש את השליטה של התרבות ה"שחורה", האפריקאית על פני התרבות ה"לבנה", האירופאית. צורת המשולש שווה-השוקיים, מזכירה את הפיטונס צמד הפסגות המפורסמות שמזדקרות מהים כלפי השמים ומסמלת את השאיפה ואת הערגה האנושית. הדגל, נבחר בתחרות מעצבים, ואומץ ב-1 במרץ 1967. העיצוב המדויק שלו השתנה עם השנים, עד לנוסח המוצג שלו כיום (2007). דגלים היסטוריים ראו גם קישורים חיצוניים סנט לושה קטגוריה:סנט לוסיה: סמלים לאומיים סנט לוסיה	2024-01-09T06:57:55
סנט לוצ'יה	REDIRECTסנט לוסיה	2005-04-01T19:38:19

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.