Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
בדולח (יישוב)	בדולח הייתה התנחלות ומושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה, כשלושה ק"מ מצפון-מזרח לרפיח. המושב השתייך לארגון יישובי "אמנה", ונשא אופי דתי. ההתנחלות פונתה בעקבות תוכנית ההתנתקות. היסטוריה על הקמת היאחזות נח"ל בדולח הוחלט ב-3 בינואר 1979 על ידי ועדת שרים לענייני ביטחון, בעצם ימי המשא ומתן לגיבוש הסכם השלום בין ישראל למצרים. ההחלטה הורתה להקים את הנקודה, שכונתה קטיף ו', תוך שלושה שבועות. ב-15 בינואר 1979 התקיים במקום סיור של הגורמים המיישבים שקבעו את מיקום הנקודה. המקום הוקם כמאחז צבאי והוכשר להתיישבות על ידי הצבא. לאחר כחודש הוחלט שהחל מאפריל 1979 הוא יעבור להיות היאחזות נח"ל רגילה בטיפול המחלקה להתיישבות. דבר העלייה על הקרקע לא פורסם באופן רשמי ולא התקיים טקס עלייה על הקרקע. בחודשים הראשונים סבלו החיילים מחוסר תעסוקה בגלל היעדר צינור מים שלא אפשר הקמת גן ירק. בהמשך הוקם במקום גן ירק של 20 דונם, שבו גודלו כרוב, כרובית וחצילים, משתלת צמחי חולות ומתפרה לבובות וכריות. ההיאחזות נקראה בתחילה קטיף ו' ואחר כך גדיד, אולם ביוני 1980 הוחלט לקרוא למקום בדולח כסמל לחקלאות בחממות זכוכית, והשם גדיד ניתן להיאחזות צפונית יותר שהייתה אחר כך ליישוב גדיד. ביולי 1982 היאחזות נח"ל בדולח אוזרחה על ידי משפחות היישוב עצמונה שפונה מסיני, אולם כעבור כמה חודשים, עקב הצפיפות במקום, עברו אנשי עצמונה ליישוב שליו, והמקום נשאר נטוש. הדבר לא הביא לזניחת הרעיון להקמת יישוב בשם בדולח. ב-11 במרץ 1986 עבר למקום גרעין המשפחות שגרו במשך 4 שנים ביישוב מורג. משפחות אלו באו במסגרת איגוד יישובי הפועל המזרחי ממושבי הנגב, לכיש, השרון וממפוני חבל ימית. באוקטובר 1986 התקיים טקס חנוכת היישובים בדולח ועצמונה בנוכחות השר דוד לוי. במושב התגוררו 33 משפחות (50 בשיאו) שכלכלתן התבססה בעיקר על חקלאות. ב-17 באוגוסט 2005 פונה היישוב בדולח על ידי "החטיבה הכחולה" של חיל האוויר כחלק מתוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. אחרי הפינוי עברו רוב המשפחות מבדולח לאתר הקרווילות בניצן. ימין\|ממוזער\|200px\|גינה בבדולח קישורים חיצוניים מושב בדולח, באתר "מרכז קטיף" הערות שוליים קטגוריה:התנחלויות שפונו במהלך תוכנית ההתנתקות קטגוריה:גוש קטיף: יישובים קטגוריה:יישובים דתיים ברצועת עזה קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979	2024-10-01T22:14:45
בני עצמון	שמאל\|260px\|ממוזער\|שלט הכניסה ליישוב בני עצמון שמאל\|260px\|ממוזער\|מדשאה בבני עצמון בני עצמון (כונה גם עַצְמוֹנָה) היה מושב עובדים והתנחלות בגוש קטיף שברצועת עזה, כשלושה ק"מ מצפון לרפיח, שפונה כחלק מתוכנית ההתנתקות. המושב השתייך לארגון יישובי "אמנה", ונשא אופי דתי בעיקר ברוח ישיבת הר המור. באופן בלתי רשמי, אך נפוץ ומקובל, נקרא היישוב "עצמונה", כשם היישוב עצמונה בסיני שעל שמו נקרא. אולם בשל הנוהג שלא לתת שמות זהים לאלה של יישובים שפונו/ננטשו נקרא שמו הרשמי "בני עצמון". היישוב בראשיתו היה מושב שיתופי, אך עבר תהליך הפרטה, שעל פיו השתייכו חלק מהמשפחות לאגודה הקהילתית, וכ-30 משפחות ביישוב השתייכו למסגרת השיתופית. היישוב מנה בשיאו כ-95 משפחות, ובהן למעלה מ-700 נפשות. ביישוב פעל סניף של תנועת הנוער אריאל. במשק השיתופי היה שטח של למעלה מ-5,000 דונם גידולי שדה בחבל הבשור, 12 דונם של לולי תרנגולי הודו והודונים, רפת, חברת בנייה ומשתלת עצמונה. היסטוריה היישוב עצמונה עלה על הקרקע בסיני ב-20 במרץ 1979 בתגובה להסכמי קמפ דייוויד. היישוב הוקם תחילה סמוך לכניסה ליישוב חרובית, ולאחר כחודש הועתק 5 ק"מ מערבה. במסגרת הנסיגה מסיני על פי הסכם השלום עם מצרים, פונו תושבי עצמונה מבתיהם שבסיני, ביום כ"ו בניסן תשמ"ב (19 באפריל 1982). עוד באותו לילה, הגיעו ליישוב מורג ושוכנו במבנים ריקים בו. כעבור חודשיים וחצי, עקב הצפיפות במקום, עברו אנשי עצמונה ביום י"ד בתמוז תשמ"ב (5 ביולי 1982) להיאחזות הנח"ל בדולח, שפונתה לשם כך על ידי הצבא ואוזרחה. כעבור כמה חודשים, לאחר החגים, עברו שוב אנשי עצמונה, למחנה הצבאי שליו, שם שהו כארבע שנים, והמקום קיבל את השם "מצפה עצמונה". בכ"ג אדר תשמ"ז התיישבו ישיבת קבע בנקודה שנקראה קודם לכן קטיף ז', ועתה קיבלה את השם בני עצמון. עוד קודם לכן, באוקטובר 1986 התקיים טקס חנוכת היישובים בדולח ועצמונה (בני עצמון), בנוכחות השר דוד לוי. חינוך בבני עצמון הייתה מערכת חינוך ענפה אשר כללה מעונות, גנים, תלמוד תורה אזורי לבנים ולבנות בו למדו כ־550 תלמידים. ביישוב פעלה המכינה קדם-צבאית עצם בה למדו כמדי שנה כ־150 תלמידים לפני גיוסם לצה"ל. את המכינה הקים וניהל הרב רפי פרץ. ביישוב פעל סניף של תנועת הנוער אריאל. כלכלה מספר מפעלים היו במקום אשר סיפקו תעסוקה לתושבי היישוב והאזור. משתלת עציצים ופרחים "משתלת עצמונה" לצמחי בית, שהייתה השנייה בגודלה בישראל, מפעל לייצור חומרי ניקוי, מפעל לייצור תכריכים ומחצבת חול גדולה. ליישוב השיתופי, היה שטח של יותר מ־50,000 דונם של (50 קמ"ר) של גידולי שדה בחבל הבשור 12 דונם (12,000 מ"ר) של לולים, אסם, וחברת בנייה. פינוי ככל יישובי גוש קטיף, גם בני עצמון פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. היישוב, שדגל בממלכתיות ונחשב ליישוב של "ישיבות הקו" פונה בשקט וללא התנגדות, אף לא פאסיבית. המכינה הקדם צבאית שביישוב פונתה אף היא ללא כל התנגדות, לאחר טקס מרגש בהשתתפות אלוף פיקוד דרום דן הראל וקצינים בכירים נוספים שהוזמנו במיוחד לפינוי. אחרי הפינוי התפצלה הקהילה לשתי קבוצות: 65 משפחות שיצרו לעצמן פתרון עצמאי זמני במסגרת "עיר האמונה" סמוך לנתיבות וקבוצה של 30 משפחות שעברה למושב יתד בחבל שלום במטרה להקים בעתיד יישוב חדש בחולות חלוצה המרוחקים קילומטרים ספורים. ב-12 במרץ 2006 עברו מפוני עיר האמונה לשומריה שנבחר על ידם ונרכש עבורם על ידי מנהלת סל"ע, שם השתקעו במסגרת בניית יישוב הקבע שלהם, כחלק מתוכנית כוללת להגדלת ההתיישבות באזור מזרח חבל לכיש. בנובמבר 2010 נכנסו ראשוני התושבים השוהים באתר הזמני ביתד לבתי הקבע ביישוב נווה. בדצמבר 2012 נכנסו ראשוני המתיישבים בשומריה למבני הקבע במקום. בשנת 2011 פעל על הריסות היישוב, מחנה אימונים של הג'יהאד האסלאמי ממנו בוצעו שיגורים רבים של קסאמים ופצמרי"ם לעבר ישראל. מיפוי במפות טופוגרפיות של המרכז למיפוי ישראל מופיע האתר כך: "בְּנֵי עַצְמוֹן (הרוס)". בגוגל מפות יש הפניה לאתר, אך אין כיתוב עם שם היישוב. ראו גם שומריה נווה הפיגוע במכינה בעצמונה לקריאה נוספת אריק יפת, על הניסים - סיפורים מגוש קטיף, הוצאת ספרית נצרים, תשס"ה, 2005 חגי הוברמן, שורשים בחולות, הוצאת מדרשת נצרים, תשס"ה, 2005 קישורים חיצוניים בני עצמון, באתר קטיף.נט הערות שוליים קטגוריה:התנחלויות שפונו במהלך תוכנית ההתנתקות קטגוריה:גוש קטיף: יישובים קטגוריה:מושבים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1979	2024-09-03T12:12:14
נוה דקלים	ממוזער\|250px\|שלט הכניסה ליישוב נוה דקלים נוה דקלים היה יישוב קהילתי דתי והתנחלות במרכז גוש קטיף והגדול ביותר בו, אשר פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. כונה גם בשם "בירת גוש קטיף". היסטוריה בינואר 1979 נקבע שם המקום כ"אמבר", על ידי ועדת השמות הממשלתית. החלטה זאת בוטלה לאחר מספר שנים. היישוב נוה דקלים נוסד בכ"א בטבת ה'תשמ"ג (1983) באופן רשמי, אך כבר באב תשמ"ב 1982 הגיעה המשפחה הראשונה שגרה בקרוואן. לאחר 3 חודשים הגיע המשפחה השנייה ולאחר כשנה שאר המשפחות. היישוב היה ממוקם ברצועת עזה על דיונות חול הצופות אל הים, צמוד לרצועת החוף של חבל עזה. היישוב הוקם על שטחים לא מיושבים, שכן החולות הללו כונו דיונות המוות, דיונות שלא צמח בהן מאומה. שמו הוא תרגום לא מדויק לעברית של שם העיירה הפלסטינית דיר אל-בלח. עד לפינויו במסגרת תוכנית ההתנתקות, ב-19 באוגוסט 2005 התגוררו ביישוב כ־500 משפחות, והוא היה הגדול ביישובי גוש קטיף. אוכלוסייתו מנתה כשליש מתושבי הגוש, הוא היווה מרכז עירוני לכל תושבי הגוש. לכן נהגו לכנותו "בירת גוש קטיף". ביישוב היו ממוקמים המוסדות המרכזיים והשירותים הניתנים לתושבי הגוש - משרדי המועצה האזורית, שירותי דת ובריאות, מרכז מסחרי, מתנ"ס, ספרייה אזורית, תחנת משטרה וכיבוי אש, בית העלמין של גוש קטיף ואזור התעשייה נוה דקלים. ביישוב פעלו מוסדות חינוך רבים - מעונות, גני ילדים, בית ספר אזורי (בית הספר נאות קטיף), אולפנה, ישיבת ההסדר נוה דקלים), הישיבה הגבוהה תורת החיים, בית חב"ד ומדרשת טהר לבנות. ביישוב פעלו שתי תנועות נוער - בני עקיבא ואריאל ובהן מאות חניכים, וכן גמ"חים רבים לצרכים שונים. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועד לפינויו, ספג היישוב למעלה מ-6,000 פצצות מרגמה וטילי קסאם שירו לעברו פעילי חמאס. ביולי 2005, מעט לפני יישומה של תוכנית ההתנתקות, נפצעו שניים מפצצת מרגמה. פינוי היישוב במסגרת תוכנית ההתנתקות נוה דקלים פונה יחד עם שאר יישובי גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. בתאריך 13 ביולי 2005 נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים ישראליים שאינם תושביו הקבועים. בתחילת מבצע יד לאחים, ביום ב' 15 באוגוסט 2005, נמצאו ביישוב בנוסף על תושביו המקוריים כאלפיים אזרחים ישראליים שאינם מתושבי הגוש, אשר כונו "מתגברים" ו-"שוהים בלתי חוקיים". שערי היישוב נחסמו בפני רכבי צה"ל, כך שלא היה ביכולתם להעביר מכולות לתושבים המעוניינים לארוז את חפציהם. למחרת, 16 באוגוסט לפנות ערב, ריתכו כוחות צה"ל את השער הראשי של היישוב ואלפי חיילים צעדו ברחובותיו. הפגנות המתגברים וחלק מהתושבים הקשו על פינוי התושבים שביקשו להימנע מפינוי בכוח, ופינוים נמשך לתוך הלילה. עם שחר יום ד' (17 באוגוסט 2005) החל פינוי כוחני של יתר התושבים והמתגברים, שנמשך עד יום ו' לפנות בוקר (19 באוגוסט 2005). ביום ד' אחר הצהריים פונתה ישיבת נוה דקלים וביום ה' לפנות ערב פונו בתי הכנסת האשכנזי והספרדי, בהם התבצרו כ-1500 נשים וגברים. מנהלת סל"ע לא מצאה פתרונות דיור לקהילת היישוב המפונה, בטווח הזמן הקצר או הארוך. כתוצאה מכך, פוזרו המשפחות בעשרות בתי מלון ואתרי קרווילות. כיום נמצאות כ-230 משפחות באתר הקראווילות ובבתי קבע בניצן. כ-100 ביד בנימין, ו-60 ביישוב החדש בני דקלים (גבעת חזן) שבחבל לכיש. משפחות רבות נוספות מפוזרות ברחבי הארץ, כרבים מתושבי הגוש האחרים. בשנת 2007 פתחה אוניברסיטת אל-אקצא קמפוס באזור שהיה המרכז המסחרי של נוה דקלים. קישורים חיצוניים נווה דקלים - ניצן, אתר נווה דקלים שבניצן נוער נווה דקלים, אתר נוער נווה דקלים נווה דקלים, באתר קטיף.נט תמונות מפינוי נווה דקלים - מתוך אתר "יד-קטיף" הערות שוליים * קטגוריה:התנחלויות שפונו במהלך תוכנית ההתנתקות קטגוריה:גוש קטיף: יישובים קטגוריה:יישובים דתיים ברצועת עזה קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1983	2024-09-14T14:13:31
קטיף (מושב)	ממוזער\|250px\|שלט הכניסה ליישוב קטיף שמאל\|ממוזער\|250px\|קטיף, ימים ספורים לאחר הריסתו, אוגוסט 2005. מושב קטיף הייתה התנחלות ומושב שיתופי ששכן בגוש קטיף שברצועת עזה, כחמישה ק"מ מדרום מערב לדיר אל בלח. המושב השתייך לארגון המושבים של הפועל המזרחי, והיה בעל אופי דתי. מקור שמו של היישוב בתל קטיפא - תל ארכאולוגי סמוך שנערכו בו חפירות. היסטוריה היאחזות נח"ל קטיף עלתה להתיישב בכ"ז באייר ה'תשל"ג. ההיאחזות נקראה בתחילה נח"ל גדיש (וכן גדישים, או סמירי). היישוב תוכנן תחת השם קטיף ב', והתחיל להבנות בקיץ תשל"ז. אבן פינה למושב הונח ב-10 באוגוסט 1977 ובסוף שנת תשל"ח (1978) עלה למקום גרעין של עולים אנגלוסקסים, שמנה 10 משפחות, והיישוב קיבל את השם קטיף. באמצע שנת תשל"ט נותרו במקום רק "קומץ משפחות". בחודש סיון תש"ם החליטה ועדת השמות רשמית על מתן השם "קטיף" למושב, אך הוא לא שרד זמן רב אחר כך. בט"ו באב תשמ"ו (1985) עלה למקום גרעין שלהבת, שעבר הכשרה במושב בני דרום ומנה 10 משפחות וכמה רווקים ורווקות. לאחר מספר שנים עבר היישוב הפרטה ונקלטו בו משפחות שלא היו חברי המושב השיתופי, וכך הפך המושב לקהילה מעורבת של חקלאים וקהילתיים. כלכלת היישוב כללה את: מפעל פלאמיקס שלאחר ההתנתקות עבר המפעל לאזור התעשייה הצפוני באשקלון, משתלות קטיף, רפת קטיף-עצמונה ומפעל בד-קט (מוצרי בד לא ארוג) שאף קיבלה אישור להשקעה של 203 אלף דולר על ידי משרד הכלכלה והמסחר. במושב קטיף התגוררו שתי משפחות נפגעי הטרור הפלסטיני, משפחת דהרי - שאב המשפחה אביגדור דהרי היה החלל הראשון של גוש קטיף ונרצח בפיגוע דריסה בצומת גוש קטיף בשנת 1989, וכן משפחת חטואל, שכללה את דוד חטואל, אשתו טלי וארבע בנותיהם. טלי וארבע בנותיה נרצחו ב-2 במאי 2004 בפיגוע ירי בציר כיסופים בעת שטלי הייתה בהריון עם ילד חמישי. לפני פינויו מנה המושב למעלה מ-70 משפחות, מהם כ-220 ילדים ונוער. חינוך ביישוב שכנה הישיבה התיכונית "צביה קטיף", ותלמוד תורה "עוזיאל". ישיבת "צביה קטיף" פעלה 7 שנים, עד לפינוי היישוב, והייתה אחת הישיבות המעטות של רשת נעם-צביה, שרוב מוסדותיה הם לבּנות. בראשות הישיבה עמד הרב שלמה כהן דוראס מהקמתה ועד שנה לפני התפרקותה, ובשנתה האחרונה עמד בראשה הרב ארי כץ. בישיבה למדו כ-90 תלמידים, רובם תושבי האזור. בנוסף ללימודי התיכון והתורה, פעלה בישיבה תוכנית ללימודי הים והסביבה. דרך הישיבה נערך גם קורס צלילה ברמה 2 כוכבים. על שם ישיבה זו קמה ישיבה תיכונית ביד בנימין. לאחר תוכנית ההתנתקות ככל יישובי גוש קטיף, גם קטיף פונה ב-21 באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות שעליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004. אחרי הפינוי עברו משפחות הקהילה לאולפנה בכפר פינס שם שהו עד לחג הסוכות. אחרי סוכות פונתה הקהילה גם משם ופוזרה בין מספר בתי מלון וכפר הנופש באשקלון. שלוש עשרה משפחות עברו ליד בנימין, עשר משפחות מקטיף עברו ל"עיר האמונה" בנתיבות ואחרי שזו פורקה עקב מעבר תושבי עצמונה לשומריה, עברו הם לאתר קרווילות במושב אמציה, בסמוך לאתר שיועד להקמת יישוב הקבע שלהם, כרמי קטיף. בשנת 2016 עברה משפחה ראשונה לבית הקבע שלה, ומשפחות נוספות היו באמצע תהליך הבנייה. בשנת 2018 עברו לבתי הקבע בכרמי קטיף כ-30 משפחות ועוד כ-30 משפחות בונות את ביתן ביישוב. עד שנת 2019 עברו כל המשפחות שגרו בקרווילות לביתן ביישוב הקבע כרמי קטיף. לקריאה נוספת הרב שלמה כהן דוראס, קטיף: סיפורו של יישוב - מושב קטיף מיום הקמתו ועד החרבתו, בהוצאת מתיישבי קטיף תש"ע (408 עמ') קישורים חיצוניים קטיף, באתר קטיף. נט תמונת לוויין של קטיף ב-Google Maps הערות שוליים קטגוריה:גוש קטיף: יישובים קטגוריה:התנחלויות שפונו במהלך תוכנית ההתנתקות קטגוריה:יישובים דתיים ברצועת עזה קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:מושבים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1978	2024-10-01T22:19:16
גני טל	שמאל\|250px\|הכניסה לגני טל החדשה, מאי 2012\|טקסט= גַּנֵּי טַל הוא מושב דתי, הנמצא בתחום המועצה האזורית נחל שורק. ביישוב מתגוררות כ-210 משפחות (נכון ל-2021): בני הדור הראשון שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות מהמושב גני טל שהיה מושב עובדים בגוש קטיף שברצועת עזה, ילדיהם שהקימו משפחות לאחר פינוי גוש קטיף ומשפחות נוספות שהצטרפו במהלך השנים. במושב מתקיימת פעילות עניפה לכל שכבות הגיל, תוך דגש על פעילות ילדים ונוער הכוללת תלמוד תורה לבנים ותלמודית לבנות בשעות אחר הצהריים, שבהם משתתפים כמאה מילדי המושב. הקמת היישוב המשפחות שפונו מגני טל שבגוש קטיף רצו לשמור על מסגרת הקהילה שהייתה ביישוב הישן. ולכן לאחר הפינוי עברו כולן לאתר מגורים זמני שהוקם ביישוב יד בנימין וגרו שם 8 שנים, ובד בבד איתרו מקום בו יוכלו להקים יישוב חדש אליו יעבירו את הקהילה בשלמותה. הוחלט שחברי המושב יקימו מושב חדש על חלק מאדמות קיבוץ חפץ חיים. במהלך שנת 2010 החלו העבודות להקמת היישוב, ובשנת 2012 החלו 65 המשפחות שגרו ביישוב בגוש קטיף, לעבור מאתר המגורים הזמני ביד בנימין אל היישוב החדש. כיום (אפריל 2024), 5 משפחות עוסקות בחקלאות. שירותי דת עד לשנת תשס"ז כיהן הרב גבריאל קדוש כרב היישוב. החל מסוף שנת תשס"ח מכהן הרב ד"ר אביעד ספרוני כרב היישוב. קישורים חיצוניים גני טל החדשה באתר מרכז קטיף הערות שוליים קטגוריה:יישובים שהוקמו למפוני תוכנית ההתנתקות קטגוריה:יישובים דתיים בישראל קטגוריה:מושבים קטגוריה:מועצה אזורית נחל שורק קטגוריה:יישובים במחוז המרכז קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-2010	2024-04-17T14:52:20
בריסל	שמאל\|ממוזער\|250px\|בית עיריית בריסל, עוטה צבעים חגיגיים בערב השנה החדשה שמאל\|ממוזער\|250px\|מיקום בריסל על מפת האיחוד האירופי בריסל (בהולנדית: Brussel, בצרפתית: Bruxelles, בגרמנית: Brüssel) היא עיר הבירה של בלגיה והמרכז האדמיניסטרטיבי של האיחוד האירופי. העיר ממוקמת במרכז בלגיה, באזור בריסל, שהוא מובלעת בפלנדריה, האזור דובר הפלמית (הולנדית) במדינה. באופן רשמי העיר עצמה היא דו-לשונית, אך בפועל רוב תושבי בריסל (כ-70%) הם דוברי צרפתית, כ-8% דוברי פלמית כשפת אם והשאר דו-לשוניים. כל השילוט הציבורי בבריסל הוא דו-לשוני. בריסל היא עיר הבירה של שני אזורים שלטוניים שונים בבלגיה, פלנדריה ובריסל: מחד היא בירת אזור פלנדריה, ובהתאם ממוקמים בה מוסדות השלטון של הקהילה הפלמית, בפרט הפרלמנט הפלמי והממשלה הפלמית. במקביל, בריסל היא עיר הבירה של אזור בריסל. שלושה מחמשת המוסדות המרכזיים של האיחוד האירופי מושבם בבריסל: הנציבות האירופית, הפרלמנט האירופי והמועצה האירופית. בשל כך בריסל נחשבת לעיתים כבירת האיחוד האירופי (אם כי לאיחוד אין בירה רשמית). בבריסל גם מושבם של ברית נאט"ו והאיחוד המערב-אירופי. היסטוריה ימי הביניים מקור ההתיישבות בבריסל הוא מיקומה על נהר הסֵן (Senne). הקדוש גוגריוס החל לבנות קפלה בסביבות הנהר, בשנת 580 לערך. הדוכס צ'ארלס העביר חפצי קודש לקפלה שהוקמה על אי בבריסל, ומנקודה זו התחלה העיר להתפתח. אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה נתן את דוכסות לורן התחתית לשארל, בנו המוגלה של לואי הרביעי, מלך צרפת בשנת 977, כדי לבנות מבצר קבע. טירה קטנה וכפר אכן הוקמו על יד הנהר באזור ביצות (ומכאן גם מקור שמה של העיר במילה Broekzele שמשמעותה – הכפר מהביצה) בשנת 979 לערך, זוהי שנת הקמתה הרשמית של העיר. העיר הקטנה שהוקמה לצד הטירה הפכה לתחנת עצירה חשובה בדרך המסחר שבין ברוז' וקלן. מחוז בריסל יוחס ללמברט הראשון מלוון בסביבות שנת 1000. בשנת 1047 בנו למברט השני הרחיב את העיר וייסד בה מוסדות. בשל מיקומה על גדות הסן ועל דרך המסחר החשובה בין ברוז', קלן וגנט, בריסל גדלה במהרה. היא הפכה למרכז מסחרי שהתרחב במהירות לכיוון העיר העילית, שם סכנת ההצפות מהנהר פחתה. כשהעיר גדלה ואכלסה כ-30,000 איש, הביצות יובשו על מנת לאפשר התרחבות נוספת. רוזני לוון הפכו לדוכסי בראבנט בערך ב-1183. במאה ה-11 נבנו חומותיה הראשונות של העיר. לאחר בניית החומות הראשונות, בריסל המשיכה להתעצם. שורה שנייה של חומות קמה לקראת סוף המאה ה-14 (1356–1383), ושרידיה נראים בשטח עד היום, בעיקר בשל "הטבעת הקטנה" – סדרה של רחובות ראשיים שמקיפים את המרכז ההיסטורי של העיר. במאה ה-15, כאשר מרגרט השלישית דוכסית פלנדריה התחתנה עם פיליפ השני, דוכס בורגונדיה, דוכס חדש בא לעולם מבית ולואה, אנטואן. עם קשרי נישואים עם בית הבסבורג התרחבו הקשרים בבריסל, והדוכסות שקמה באזור הלכה והתעצמה. בראבנט איבדה מכוחה, אך בריסל הפכה לבירת ארצות השפלה המשגשגות, והתפתחה בעצמה. רנסאנס שמאל\|ממוזער\|250px\|בריסל ב-1665 בציור מאת יאן בפטיסט בונקרוי במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה קרל החמישי, יורש ארצות השפלה מאז 1506, שלט באזור אף על פי שהיה בן 6, וזאת בעזרת דודתו מרגרטה לבית הבסבורג, ובגיל 16 הומלך למלך על ספרד, בבריסל. לאחר מות סבו, מקסימיליאן הראשון, ב-1519, קרל הפך לארכי-דוכס אוסטריה ו"קיסר רומא הקדוש" של האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. בארמון המרשים בקודנבורג (בבריסל עצמה) ב-1555 ויתר קרל על כס המלוכה. הארמון בקודנבורג הורחב רבות מאז היותו מקום מושבם של דוכסי בראבנט, אך הוא נהרס בשרפה ב-1731. כיום נותרו במקום שרידים ארכאולוגיים בלבד. ב-1695 כוחות צרפתיים נשלחו על ידי לואי הארבעה עשר, מלך צרפת הפגיזו את בריסל בארטילריה. יחד עם השרפה שנבעה מן ההפצצה, זה היה האירוע ההרסני ביותר בכל ההיסטוריה של העיר. הכיכר הגדולה נהרסה, יחד עם 4,000 בניינים, שהיו כשליש מן העיר. הבנייה מחדש של העיר, שנמשכה שנים רבות מאוחר יותר, שינתה את פני העיר והשאירה שרידים רבים מאותה התקופה, אותם ניתן למצוא עד היום. מהפכה ב-1830 פרצה המהפכה הבלגית בבריסל, לאחר הופעת האופרה "לה מואט דה פורטיצ'י" (La Muette de Portici) מאת אובר, בתיאטרון "לה מונה" או "דה מונט" (La monnaie בצרפתית, De Munt בפלמית). ב-21 ביולי 1831, לאופולד הראשון, מלך הבלגים קיבל עליו את המלוכה, כאשר התחייב להריסת חומות העיר ובניית מבנים רבים. לאחר העצמאות העיר עברה שינויים רבים. נהר הסן הפך למפגע בריאותי חמור, והחל בשנה 1867 ועד 1871 הנהר כוסה לכל אורכו בתחומי העיר. צעד זה איפשר התחדשות עירונית ובינוי מבנים מודרניים ושדרות, המהווים יחדיו מאפיין חשוב של העיר בריסל התחתית כיום. העידן המודרני העיר אירחה מספר תערוכות, ירידים וכנסים, כמו כנס סולווה החמישי לפיזיקה ולכימיה ב-1927 ושני ירידים עולמיים – ב-1935 וב-1958. החל מה-10 במאי 1940 הופצצה בריסל על ידי הלופטוואפה. למרות זאת, רוב הנזק שנגרם לעיר היה ב-1944–1945. קו רכבת ראשי הוקם בעיר ב-1952. העבודות על רכבת המטרו בעיר נסתיימו בשנת 1969, וקו המטרו הראשון נחנך 7 שנים מאוחר יותר. נכון ל-2014 מופעלים בעיר 4 קווי מטרו. ב-29 במאי 1985 התרחש בעיר אסון הייזל. ב-18 ביוני 1989 הפכה בריסל למחוז בבלגיה. ב-24 במאי 2014, היה פיגוע במוזיאון היהודי בבריסל, בו נהרגה מתנדבת במוזיאון ושני ישראלים מתל אביב, עמנואל ומרים ריוה. מרכז פוליטי בירת בלגיה אף על פי שרבים חושבים, בטעות, כי בירת בלגיה היא מחוז בריסל כולו, סעיף 194 לחוקה הבלגית קובע כי בירת בלגיה היא השטח המוניציפלי של העיר בריסל. השימוש בחוקה במונחים "ville de Bruxelles" או "stad Brussel" עושה את ההבחנה הדקה, ואכן מצביע על שטח מצומצם, ולא על המחוז כולו. עם זאת, אף על פי שהעיר בריסל היא הבירה הרשמית, הכספים המועברים מהממשלה על מנת שהעיר תוכל לבצע את תפקידה כבירה, מתחלקים בין 19 ישויות מוניציפליות, וכמה מוסדות לאומיים ממוקמים ב-18 רשויות שונות (הרשות ה-19 היא בריסל עצמה). לכן, אף על פי שרק העיר בריסל מוכרת כעיר הבירה, המחוז כולו מתפקד כבירה בפועל. העיר בריסל העיר בריסל היא אחת הרשויות המקומיות של מחוז הבירה בריסל, וכן הגדולה שבהן. כמו כן, זוהי הרשות שמתפקדת באופן רשמי כבירת המדינה. בדומה להבדלים בין הסיטי של לונדון ללונדון עצמה, כך שונה בריסל מן העיר בריסל. גידולה של העיר בריסל נפסק בשלב מאוחר מאוד. כתוצאה מכך, בנוסף למרכז העתיק של בריסל, העיירות הארן, לייקן ונדר על נהר הימביק, כמו גם שדרות לואיז ויער קאמבר נכללים בתוך השטח העירוני של בריסל. פלנדריה והקהילה הצרפתית מחוז בריסל הוא אחד משלושת האזורים המרכיבים את הפדרציה של בלגיה, ביחד עם ולוניה ופלנדריה. מבחינה גאוגרפיה ולשונית, זוהי מובלעת דו-לשונית במחוז הפלמי החד-לשוני. המחוזות הם מרכיב אחד של המוסדות הבלגיים המורכבים. הקהילות הן המרכיב האחר – על תושבי בריסל להזדהות עם אחת מהקהילות – זו הצרפתית או האחרת דוברת הפלמית, על מנת לקבל יחס מתאים בענייני חינוך ותרבות. מרכז בין-לאומי מאז מלחמת העולם השנייה בריסל הפכה למרכז מנהלי של הרבה ארגונים בין-לאומיים. ראויים לציון הם האיחוד האירופי ונאט"ו, המחזיקים את המוסדות הראשיים שלהם בבריסל, ביחד עם עוד 1,000 ארגונים בין-לאומיים שונים. בריסל נמצאת במקום השלישי בעולם מבחינת מספר הכנסים אותם היא מארחת, והופכת לאחד ממרכזי הכינוסים הגדולים בעולם. הימצאות האיחוד האירופי וגופים בין-לאומיים בעיר גרמו לכך שיהיו בעיר יותר עיתונאים ושגרירים מאשר בוושינגטון הבירה. גם בתי ספר בין-לאומיים רבים הוקמו על מנת לשרת את צורכיהם של תושבי החוץ. בריסל והאיחוד האירופי בריסל נחשבת כבירה בפועל של האיחוד האירופי, בשל המוסדות האירופיים הרבים שנמצאים בה, אף על פי שהאיחוד האירופי מעולם לא הכריז עליה כעל עיר בירה רשמית. העיר היא מקום מושבן הרשמי של הנציבות האירופית ומועצת האיחוד האירופי, הממוקמות זו מול זו. בנוסף לכך, שלושה רבעים מעבודת הפרלמנט האירופי נעשית בעיר, אף על פי שמושב הפרלמנט הרשמי נמצא בשטרסבורג. בריסל החלה לארח מוסדות בשנת 1957, עם הרשויות המוציאות לפועל של הקהילה הכלכלית האירופית וסוכנות האטום האירופית, שהוחזקו בבריסל בשיתוף עם לוקסמבורג, אך אט-אט נדדו לבריסל וביססו שם את פעילותן. בשנת 1965 בריסל זכתה בזכות לארח את הנציבות והמועצה ברובן, כאשר מקצת הפעילות מתבססת בלוקסמבורג. בשנים הבאות גם הפרלמנט ביסס את פעילותו בעיר, למרות האמנות שהכריזו על מיקומו בשטרסבורג. בתחילת שנות ה-2000 גם המועצה האירופית התמקמה סופית בעיר. כיום, נוכחות האיחוד האירופי בעיר גדלה, ותופסת שטח של 865,000 מטר רבוע (כשטחו של ארמון ורסאי), ב"רובע האירופי" במזרח העיר. ריכוז וצפיפות המוסדות גרמו לדאגה שנוכחות הארגונים יגרמו ל"אפקט גטו" בחלק זה של העיר. למרות זאת, נוכחות המוסדות תרמה רבות לחשיבותה של בריסל כמרכז בין-לאומי ולב פעילות האיחוד האירופי. אתרי תיירות שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל המנקן פיס (הילד המשתין), אחד מסמלי העיר בריסל היא אחת הערים המתוירות ביותר באירופה. העיר מתגאה באתרי תיירות רבים, ביניהם: הקתדרלה של מיכאל הקדוש (הידועה בשמה הישן, הקתדרלה של מיכאל הקדוש וגודולה הקדושה, או Saint Michel et Gudule), בניין גותי מהמאה ה-13, המפורסם בשל חלונות הזכוכית הצבעוניים שבו. הארמון המלוכתי הבלגי, הארמון הרשמי של בית המלוכה הבלגי במרכז עיר הבירה בריסל. אולם ארמון זה אינו משמש כמשכן המגורים של המלך והמלכה, שכן בית המלוכה מתגורר בארמון המלכותי שבלאקן, פרבר הנמצא מספר ק"מ צפונית לבריסל. האטומיום, נבנה עבור התערוכה העולמית אקספו 58 שנערכה בבריסל בשנת 1958. המבנה מורכב מתשעה כדורים המקושרים באמצעות צינורות, שכל אחד מהם נועד לסמל מחוז אחד בבלגיה (כיום 10, בעקבות חלוקתה של בראבנט ובנוסף מחוז בריסל הנפרד). מן הכדור העליון ניתן להשקיף על בריסל. כמו כן מתחת למבנה ישנה אטרקציה תיירותית נוספת: פארק מיני אירופה. הכיכר הגדולה (Grande Place בצרפתית, Grote Markt בפלמית), נחשבת בעיני רבים לאחת הכיכרות היפות באירופה. היא מוקפת בניינים עתיקים ומפוארים, ביניהם בית העירייה, אשר צריחו הגבוה, אותו ניתן לראות כמעט מכל מקום בעיר, הפך לאחד מסמליה. מדי שנתיים, בחודש אוגוסט, מכוסה הכיכר כרי פרחים צבעוניים בדוגמאות מורכבות. אדריכלות האר-נובו (Art Nouveau, "אמנות חדשה"). בריסל היא אחד המרכזים הראשיים של הסגנון, אשר שם דגש על פאר מצועצע ומוגזם לעיתים, ועל עיצובים חדשניים ונועזים, המושפעים מצורות אורגניות, בעיקר עלים ופרחים. בית סטוקלט הוא דוגמה מובהקת לסגנון אדריכלי זה. ה"מנקן פיס" (Manneken Pis, "הילד המשתין"), פסל בדמותו של ילד קטן המטיל את מימיו הממוקם באחת מסמטאות הכיכר הגדולה (Grand Place). הפסל עומד במקום מאמצע המאה השבע עשרה, אך הסיפור מאחוריו אינו ידוע. לפי אחת התאוריות הוא עומד בפינה שבה נהגו אנשים להטיל את מימיהם, ולפי גרסה אחרת הוא פרודיה על איכות המים בעיר. האגדה הנפוצה על כך שהילד מטיל את מימיו כדי לכבות שרפה בעיר כנראה אינה מבוססת. למרות היותו של האתר נסתר למדי הוא מנקז אליו תשומת לב תיירותית רבה. עיריית בריסל דואגת "לעדכן" את האתר, ובתאריכים מסוימים מולבש הפסל באחת מתוך מעל 900 התלבושות שלו. עמוד הקונגרס, אנדרטה הממוקמת בכיכר הקונגרס שבעיר ומנציחה את הקמת בלגיה. בראש האנדרטה ניצב פסלו של המלך לאופולד הראשון ובתחתיתה ניצבים ארבעה פסלים המסמלים ארבעה סוגים שונים של חירויות. כמו כן לרגלי האנדרטה ניצב אתר זיכרון לזכר חמישה חיילים אלמונים שנפלו במלחמת העולם הראשונה סאבלון (Sablon), ה"שינקין" של בריסל. אזור של מסעדות, בתי קפה אופנתיים ובוטיקי אופנה יוקרתיים. מרכז אליו את תושבי בריסל הרוצים לראות ולהיראות, כמו גם תיירים רבים הבאים להתבשם באווירה האופנתית של המקום. לעיתים בימי ראשון מתקיים במקום יריד עתיקות המוקם על ידי תושבים בלגים מבריסל או מחוצה לה המוכרים דברי עתיקות כגון כלי חרסינה, כלי כסף, רהיטים, בובות, ספרים, תצלומים, ציורים וכדומה. פלאס פלז'ה (Place Flagey), כיכר מרכזית הממוקמת ברובע איקסל (Ixelle). הכיכר סמוכה לאגם המוקף מדשאות בהם רובצים בימים שטופי שמש צעירים, משפחות וזוגות אוהבים. הכיכר עמוסה בבארים מקומיים ובתי קפה כמו ה-Café Belga אותו פוקדים כל יום ובייחוד בסופי שבוע מאות צעירים ברובם סטודנטים. כמו כן, בסמוך לאגם ממוקם באר אירי המשקיף לביתן הטוגנים המפורסם בעל התור הארוך והאיטי שאת ריחות ה-Frite שלו לא ניתן לפספס בכל רחבי הכיכר. מיני אירופה, פארק מיניאטורות הממוקם לרגלי האטומיום, בו מוצגים דגמים של עשרות מבנים ברחבי אירופה. הפארק ידוע בזכות האיכות הגבוהה של דגמיו, שעלותם מגיעה אף למאות אלפי אירו. הפארק, שנפתח לקהל הרחב בשנת 1989, מושך אליו כ-300,000 מבקרים מדי שנה. קומיקס. בריסל נחשבת לבירת הקומיקס של אירופה, וקירות רבים מספור בעיר מקושטים בציורי קומיקס ענקיים. כמו כן קיים בעיר מוזיאון קומיקס. אתרים חשובים נוספים בעיר כוללים את פארק סינקטנייר ובו מספר מוזיאונים ושער ניצחון מרהיב, בזיליקת הלב הקדוש, בניין הבורסה של בריסל, היכל הצדק והבניינים המשמשים את האיחוד האירופאי. מוזיאון הבוזאר. מוזיאון לאמנות יפה (Bozar-Centre for Fine Arts) פנינה ארכיטקטונית שתוכנן על ידי הארכיטקט ויקטור הורטה (Victor Horta). מוזיאון ואן ביורן שוכן בבית אליס ודוד ואן ביורן בפרוור אוקל. הבית מעוצב בסגנון אר דקו ומכיל אוסף יצירות אומנות רב ערך. תחבורה ונמל תעופה נמל התעופה הבין-לאומי של בריסל נמצא בפרוור העיר זוונטם (Zaventem) הממוקם כ-12 ק"מ מצפון מזרח למרכז העיר. בנוסף קיים נמל תעופה המשרת את העיר בריסל בשם Brussels Charleroi, הממוקם 46 קילומטרים ממרכז העיר בריסל. תחבורה נוספת בבריסל: רכבות – המגיעות מהעיר לנמל התעופה (כמו כן, מנמל התעופה יוצאות רכבות לערים נוספות בבלגיה, כגון גנט, האסלט ומונס). ערים תאומות . . . . . . . . . . . . . . . ראו גם עליית השפה הצרפתית בבריסל בית הכנסת הגדול בבריסל נמל התעופה של בריסל המוזיאון היהודי בבריסל קישורים חיצוניים בריסל לשכת התיירות של בריסל – האתר הרשמי אמנון דירקטור, בריסל בשגרת קורונה, במגזין שפת רחוב, 21 בנובמבר 2020 אמנון דירקטור, בריסל בוחנת את הדה־קולוניזציה של המרחב הציבורי, באתר הארץ, 4 ביולי 2023 הערות שוליים * קטגוריה:אירופה: ערי בירה קטגוריה:בלגיה: ערים קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1795	2024-09-10T12:13:17
היסטוריה של קמבודיה	קמבודיה היא מולדתו העתיקה של העם הקמרי, אשר הגיע לדרגות גבוהות של תרבות ואומנות בבירה העתיקה אנגקור. שיאן היה במאות ה-9 עד ה-13 באימפריה הקמרית, ששלטה על חלקים גדולים של דרום מזרח אסיה. לאחר תקופת שקיעה, שבה הפכה למדינת חסות של תאילנד ווייטנאם, הפכה קמבודיה למושבה צרפתית במאה ה-19. לאחר תקופת כיבוש של האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה שבה קמבודיה והייתה למושבה צרפתית, עד שקיבלה את עצמאותה בשנת 1954. בשנת 1976 גרם משטרם של פול פוט ואנשי הקמר רוז' לרצח של כחמישית עד שליש מן האוכלוסייה. כיום קמבודיה היא מונרכיה חוקתית. הממלכות המוקדמות עמה הקדום של קמבודיה, העם הקמרי, היה בין הראשונים בדרום מזרח אסיה אשר אימץ את הרעיונות והמוסדות הפוליטיים שהגיעו מהודו, והקים ממלכות אשר השתרעו על פני שטח נרחב. במאות האחרונות שלפני ספירת הנוצרים התיישבו מהגרים הודים בחופי קמבודיה, וגרמו להרחבת ההשפעה התרבותית, הדתית, והחשיבה הפוליטית ההודית על הקמרים. מהמאה ה-1 עד תחילת המאה ה-7 הייתה קמבודיה חלק מממלכת פונאן, ממלכה גדולה בדרום מזרח אסיה שמוקדה בדלתא של המקונג. בממלכה הייתה השפעה הודית חזקה (לפי גרסאות מסוימות היא אף נוסדה בידי הודים) ושפתה הייתה סנסקריט. פונאן הייתה היחידה הכלכלית הגדולה הראשונה בדרום-מזרח אסיה. כלכלתה התבססה על נהר המקונג והתקיים בה סחר עבדים. במאה השישית הצליח העם הקמרי לפרוק מעליו את עול פונאן, ולהקים את ממלכת צ'נלה. בתחילה הייתה זו מדינת חסות של פונאן, בהמשך ממלכה נפרדת, ולבסוף (802 לספירה) צמחה מתוכה האימפריה הקמרית שבלעה את ממלכת פונאן המקורית ושלטה באזורים נרחבים המשתרעים על פני קמבודיה, וייטנאם, לאוס, תאילנד ומיאנמר של היום. תור הזהב של התרבות הקמרית החל במאה התשיעית, ונמשך עד המאה השלוש עשרה. בערך בשנת 900 לספירה ייסד המלך יאסובארמו את העיר אנגקור תום, שהייתה בירת ממלכת קמבוג'ה אשר נתנה לקמבודיה (או קמפוצ'יאה) המודרנית את שמה. אנגקור תום היא אחד מפלאי העולם העתיק, עיר של מקדשים כבירים מעוטרים בפיתוחי קיר, הנחשבת לאחת היצירות הגרנדיוזיות שיצר האדם. במאה העשירית קיבלה עליה הממלכה את הבודהיזם המהייני וזאת כתחליף לדת הברהמינית ההינדית, אשר הייתה דת המדינה עד לתקופה זו (שתי הדתות הגיעו מהודו). תחת שלטון המלך ג'איואראמן השביעי (בין 1181 ל-1218) הגיעה ממלכת קמבוג'ה לשיא השפעתה ולשיא היצירה התרבותית. לאחר מותו של מלך גדול זה החל תהליך של שקיעה הדרגתית. גורמיו העיקריים היו התוקפנות של העמים השכנים (במיוחד עמי תאילנד, או סיאם), סכסוכים שושלתיים, וההידרדרות ההדרגתית של מערכת ההשקיה המסובכת שהבטיחה את יבול האורז, אשר היה בסיסה הכלכלי של הממלכה. בנוסף, יש התולים את הפסקת בניין המקדשים באימוץ ענף הטהרוואדה הבודהסטי שאינו נוטה לבניית מונומנטים פולחניים. הפלישות התאילנדיות החלו במאה השלוש עשרה, על ידי הממלכה שמרכזה באיוטהאיה. ב-1350 השתנה מצבה האסטרטגי של הממלכה הקמבודית לרעה, עת אוחדה תאילנד תחת שלטון מרכזי אחד, אך ממלכת אנגקור שרדה עד שנת 1431, כאשר התאילנדים כבשו את העיר אנגקור תום, והמלך הקמבודי נמלט לדרום המדינה. אז נהייתה פנום פן לראשונה לבירה. תקופת השקיעה בין המאה ה-15 והמאה ה-19 חוותה קמבודיה תקופה של שקיעה ממושכת ואובדן טריטוריה הדרגתי. קמבודיה נהנתה מתקופה קצרה של פריחה במאה ה-16, כאשר מלכיה, אשר בנו את בירותיהם באזור דרום מזרח הממלכה, שבו זורם נהר המקונג, קידמו את המסחר באזורים אחרים של אסיה. בשנת 1533 הגיעו לראשונה מיסיונרים פורטוגזים לארץ, והקימו בה מיסיון, ומאז זכתה קמבודיה לנוכחות פורטוגזית וספרדית קבועה על אדמתה. בשנת 1594 כבשו התאים את ממלכת לובק כפי שנקראה עתה קמבודיה. הכיבוש סימן את שקיעתה של קמבודיה העצמאית, והפיכתה לכלי משחק במאבקי כוח באזור דרום מזרח אסיה בין סיאם (כפי שנקראה אז תאילנד) ווייטנאם. וייטנאם סיפחה את אזור הדלתא של נהר המקונג במאה ה-17, וקמבודיה איבדה בכך את נחלותיה העשירות ביותר ואת המוצא לים. ב-1786 ניתן היה לומר כי סיאם השתלטה על כל קמבודיה והפכה אותה לארץ חסות. התקופה הקולוניאלית הצרפתית בשנות החמישים של המאה ה-19 החלה נוכחות צרפתית גוברת בקמבודיה. בשנת 1863 חתם המלך נורודום על הסכם לסחר עם צרפת, ולמעשה קמבודיה הפכה לפרוטקטורט צרפתי. בהדרגה הפך השלטון הצרפתי לגלוי ומפורש יותר. בשנת 1918 הסתיימה מרידה כנגד השלטון הצרפתי בכך שהמלך סיסובאיט הורה למורדים להניח את נשקם. במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכה צרפת של וישי לנהל את קמבודיה בהסכמתה של יפן, כאשר כוחות צבאיים יפנים חנו בטריטוריה הקרויה "הודו-סין הצרפתית" אשר קמבודיה הייתה חלק ממנה. בשנת 1941 עלה לשלטון המלך הצעיר נורודום סיהאנוק אשר תהיה לו השפעה מכרעת על גורלה של קמבודיה בשישים השנים הבאות. בשנת 1945 ידעה קמבודיה תקופה חולפת של עצמאות, כאשר כוחות יפן ווישי נסוגו מן הממלכה, וכוחות בעלות הברית טרם נכנסו אליה. לאחר ששבו הצרפתים לשלוט בקמבודיה, החל סיהאנוק במשא ומתן על עצמאותה של קמבודיה, וזאת על מנת לאזן קולות שמאליים ורפובליקנים בארצו. ב-6 במאי 1947 הוכרז על חוקה חדשה לקמבודיה, אשר הוכרזה כמלוכה קונסטיטוציונית, ובה אספה לאומית נבחרת וממשלה האחראית כלפיה, בנוסח הצרפתי. באוקטובר 1953, לאור המלחמה שנוהלה כנגד השלטון הצרפתי בדרום מזרח אסיה, הושג הסכם חלקי. סיהאנוק הכריז על עצמאות וחזר כמנצח לבירה פנום פן. בה בעת נוהלה לחימה על ידי הקמבודים והצרפתים כנגד כוחות וייטנאמים (כוחות הוייט מין) אשר ניסו לחדור לממלכה ולהקים בה בסיסים. ממשלו הראשון של סיהאנוק כתוצאה מן ההסכמה אליה הגיעו המדינות שהשתתפו בוועידת ז'נבה על עתידה של הודו סין, ב-20 ביולי 1954 נסוגו כוחות הווייט מין משטחה של קמבודיה, וקמבודיה נהנתה מתקופה בה לא הייתה התערבות חיצונית בענייניה. ב-2 במרץ 1955 התפטר סיהאנוק מן המלוכה לטובת אביו, נורודום סוראמאריט, אך הקים מפלגה פוליטית, אשר זכתה ברוב בבחירות לפרלמנט באותה השנה. נייטרליות הייתה המרכיב המרכזי במדיניות החוץ הקמבודית בתקופה זו. אך בשנות השישים החלו חלקים ממזרח הממלכה לשמש כבסיסים לצבא צפון וייטנאם ולוייטקונג, אשר שמשו לפעולה כנגד צבא דרום וייטנאם. נמל "סיהאנוקויל" שימש למתן אספקה לכוחות אלו. כאשר פעילות זו גברה, החל הדבר להדאיג את ארצות הברית ואת דרום וייטנאם, אשר היו שקועות במלחמת וייטנאם. בשנת 1969 הורה הנשיא ריצ'רד ניקסון על סדרה בת ארבעה עשר חודשים של "הפצצות מרבד" כנגד מטרות אלו. השפעתן העיקרית של ההפצצות לא הייתה בזירה הווייטנאמית, שכן בשלב זה הייתה המלחמה כבר אבודה, וניצחון הווייטקונג היה אך עניין של זמן. ההפצצות ערערו את המדינה הקמבודית. מאות אלפים נטשו את האזורים הכפריים המופצצים ועברו לגור בערים, דבר שערער את הבסיס הכלכלי והחברתי של המדינה. בשנים אלו החל קיטוב בפוליטיקה הפנימית הקמבודית. המעמד הבינוני החל להתנגד למשטרו של סיהאנוק, והשמאל החל להצמיח מנהיגים רדיקליים, אשר חונכו בפריז כדוגמת סאלוט סאר, אשר ייוודע לאחר מכן בכינוי מטיל האימה פול פוט, אשר החל להנהיג מהפכה קומוניסטית בחלקים הכפריים של קמבודיה, כראש המפלגה הקומוניסטית של קמפוצ'יאה CPK. סיהאנוק כינה מורדים אלו "הקמרים האדומים" (ובצרפתית: קמר רוז'). בשנת 1966 זכה הימין ברוב בבחירות לאספה הלאומית, ולראשות הממשלה נבחר לון נול, גנרל פרו אמריקני, אשר שימש בתפקיד עד שנת 1967. בשנים 1968 ו-1969 צברה המרידה הקומוניסטית תאוצה. בשנת 1970 יצא הנסיך סיהאנוק לחו"ל מסיבות רפואיות, בעוד המצב מסביבו גועש. הרפובליקה הקמרית והמלחמה במרץ 1970 בהיעדרו של סיהאנוק, הכריז לון נול על הדחתו, ולקח לידיו את השלטון במדינה. ב-9 באוקטובר הוכרז על סיום המונרכיה הקמבודית, והמדינה כונתה "הרפובליקה הקמרית". ממשלת צפון וייטנאם סירבה לדרישתו של לון נול להסיג את חיילי צבאה משטח קמבודיה. ארצות הברית החלה לספק תמיכה לצבאה של קמבודיה, אשר נלחם עתה הן כנגד צבא צפון וייטנאם והן כנגד מורדי ה-CPK. ב-25 באפריל 1970 הכריז נשיא ארצות הברית ניקסון כי כוחות אמריקניים ודרום וייטנאמיים נכנסו לקמבודיה על מנת להרוס את בסיסי צבא צפון וייטנאם בתחומה. בשלב זה נמשך מסע ההפצצות האמריקניות בקמבודיה באופן חשאי מזה למעלה משנה, הפצצות שהרגו מספר משוער של כחצי מיליון אזרחים. הסלמה זו במלחמה, אשר הביאה לגל מחאות בארצות הברית, ולמותם של ארבעה מפגינים בקולג' קנט סטייט, הייתה בין הסיבות שהביאו בסופו של דבר לתמיכה הציבורית בסיום המעורבות האמריקנית במלחמות בדרום מזרח אסיה. המלחמה העמיקה לתוך קמבודיה, כאשר הצבא הקמבודי הולך ומאבד שטח ותמיכה לטובת מורדי ה-CPK. מנהיגות הרפובליקה הקמרית הייתה נגועה בפלגנות, וקרב על השליטה התרחש בין לון נול, לבין בן דודו של סיהאנוק, סיריק מטאק, ולבין מנהיג האספה הלאומית אין טאם. לון נול נותר כשליט בשל כך שאיש לא היה מוכן בשלב זה לקבל את מקומו. בשנת 1972 אימצה קמבודיה חוקה חדשה, ופרלמנט חדש נבחר, והכריז על לון נול כנשיא, אך הדבר לא הביא לסיומה של חוסר האחדות, והשחיתות הממארת אשר אפיינו את משטרו של לון נול. המרידה הקומוניסטית המשיכה לצבור תאוצה, וקיבלה עתה סיוע צבאי מצפון וייטנאם. פול פוט וינג סארי הבטיחו את שליטתם במורדים הקומוניסטים שאומנו בווייטנאם, ורבים מהם "טוהרו" כאות לבאות, כאשר ישלטו גורמים אלו במדינה כולה. בה בעת החלו פול פוט וינג סארי להבטיח את עצמאות המפלגה הקומוניסטית הקמבודית מאחותה הגדולה בצפון וייטנאם. בשנת 1973 הייתה ה-CPK כוח לוחם עצמאי, ושלטה ב-60% משטח קמבודיה וב-25% מאוכלוסייתה. ניסיונות למשא ומתן בין הממשלה למורדים נכשלו, ובשנת 1974 הצטמצם תחום שליטתו של לון נול למספר אזורים סמוכים לערים ולנתיבים המרכזיים שבין הערים. כשני מיליון פליטים אכלסו את הבירה פנום פן ושתי ערים מרכזיות נוספות. בתחילת שנת 1975 החלו הקומוניסטים במתקפה, אשר תוך 117 ימים הביאה לסופה של הרפובליקה הקמרית. כאשר סירב הקונגרס האמריקני להקציב עזרה נוספת, לאחר שרכבת אווירית של אספקה ומזון החלה כבר לפעול, היה ברור כי ימי שלטונו של לון נול ספורים. פנום פן וערים נוספות החלו להיות מופגזות בארטילריה. ב-17 באפריל 1975 נכנעה ממשלתו של לון נול, והוא נמלט לארצות הברית, אשר פינתה את כל כוחותיה מקמבודיה. קמפוצ'יאה הדמוקרטית משטרם של הקמר רוז' מיד לאחר ניצחונה הורתה ה-CPK על פינוי כל הערים והעיירות, ושלחה את כל האוכלוסייה העירונית אל הכפרים לעבוד בחוות קולקטיביות כחקלאים. שתי סיבות ניתנו לכך - ראשית מחסור במזון בשל נהירת הכפריים אל הערים, על מנת להימלט מן המלחמה. שנית, החלטתו של פול פוט לעצב את החברה הקמבודית על פי מודל שהמציא. על פי האידאולוגיה שבה האמין פול פוט, שהייתה עיוות של עקרונות קומוניסטיים ומאואיסטיים, הייתה האינטליגנציה העירונית שורש כל רע. המצב אך החמיר, לדעתו, בתקופתו של לון נול, שכן כפריים רבים נמלטו מאימת ההפצצות האמריקניות אל הערים, וכך ננטשו אזורי הכפר, והערים הפכו לצפופות. אוכלוסיית פנום פן לבדה מנתה מעל למיליון נפש בעת שנכבשה העיר על ידי הקמר רוז'. מנהיגות ה-CPK, אשר קיבלה את חינוכה בפריז - פול פוט, ינג סרי, נון צ'י וסון סן, השתלטה עתה על המדינה. בתחילה היה סיהאנוק (אשר בשלב זה שיתף פעולה עם אנשיו של פול פוט) ראש המדינה מבחינה פורמלית, אך הוא התפטר בסמוך לאחר עליית הקמר רוז' לשלטון, והושם במעצר בית. בינואר 1976 הוכרז על חוקה חדשה, אשר כללה הכרזה על המדינה החדשה "קמפוצ'יאה" - רפובליקה עממית דמוקרטית. פול פוט מונה לראש הממשלה במאי 1976. רצח העם בקמבודיה ממוזער\|מונומנט 'שדות הקטל' שהוקם לזכר הנספים ברצח העם בקמבודיה בשנים 1975–1979 על ידי תנועת הקמר רוז'. המונומנט יוצא הדופן מלא כולו בגולגולות של נרצחים המנהיגות החדשה פתחה בניסיון "סוציאליסטי" ואגררי, אשר תוצאותיו היו אחד האסונות ההומניטריים הכבדים בתולדות העולם. מיד לאחר ניצחון הקמר רוז', נוצרה בעיה הומניטרית, שכן אלפים כבר גוועו ברעב וממחלות בערים עוד בטרם ניצחון ה-CPK. אלה נדונו למעשה למוות בעת פינוי הערים, אשר בו לא יכלו לעמוד. אלה ששרדו את הפינוי "יושבו מחדש" בכפרים שהפכו לחוות קולקטיביות, ללא מזון, מתקנים חקלאיים או טיפול רפואי. לאנשים אלה, אוכלוסייה עירונית מזה דורות, לא היו את הכישורים המינימליים לשרוד בתנאי הכפר. עוד בטרם הקציר הראשון גוועו רבים ברעב. "טיהורים" שנעשו בה בעת, הוציאו להורג את כל מי שזוהה עם המשטר הישן. כל הרכוש הפך לקולקטיבי, חינוך ניתן בבתי ספר של הקולקטיב. לא רק אנשים השייכים למשטר הישן, אלא גם אנשים שהביעו התמרמרות על התנאים החדשים, וכל מי שלא עמד בקצב העבודה המוכתב, הוצא להורג. בשטחים שמסביב לחוות פוזרו מוקשים רבים (פול פוט קרא למוקשים "חיילי המושלמים"). החוות הקולקטיביות עצמן לא הצליחו לספק את צורכי תושביהן, ורבים מתו ברעב. פול פוט ניתק את קמבודיה משאר העולם תוך איסור על דיבור בשפות זרות ותקיפת המדינות השכנות, ובהן לאוס, וייטנאם ותאילנד, במטרה להשיב למדינתו את ה"טריטוריה האבודה" ולהשיב את טהרתו של "הגזע הקמרי". הפולחן הדתי, ובמיוחד הבודהיזם והנצרות הקתולית נאסרו. בתקופה זו לא היו בקמבודיה מטבע, או מערכת בנקאית. החיים ב"קמפוצ'יאה הדמוקרטית" היו קשים ואכזריים. באזורים רבים של המדינה הוצאו המונים להורג על עבירות כגון דיבור בשפה זרה, הרכבת משקפיים, חיפוש אחר מזון, או אף אבלות על יקיריהם שמתו. המשטר חיפש במיוחד את אנשי העסקים והפוליטיקאים מן המשטר הישן, ואלה, ומשפחותיהם, הוצאו להורג ללא רחמים. אנשי הקמר רוז' עצמם היו מוצאים להורג אם לא עמדו במכסת ה"קונטררבולוציונרים" שנמצאו והוצאו להורג. אין הסכמה באשר למספר הקורבנות של מדיניות מטורפת זו. יש לקחת בחשבון הן את הרוגי מלחמת האזרחים שקדמה לעליית פול פוט לשלטון, הן את שנות האימה, והן את ההרוגים במלחמה עם וייטנאם שלא איחרה לבוא. מספר של שלושה מיליון קורבנות ניתן על ידי ממשלת ה-PRK שהחליפה את ממשל הקמר רוז'. גורמים אחרים מעריכים את מספר הקורבנות כפחות משני מיליון, פרויקט רצח העם של אוניברסיטת יל מעריך את מספר ההרוגים ב-1.7 מיליון, ארגון אמנסטי הבינלאומי נקב במספר 1.4 מיליון ומחלקת המדינה של ארצות הברית נקבה במספר 1.2 מיליון. פול פוט עצמו נקב במספר 800,000, אך ברור כי היה לו אינטרס להמעיט במספר המיתות. ה-CIA העריך את מספר המוצאים להורג בין 50,000 ל-100,000 איש. על מנת להבין את המספרים יש להדגיש כי המדובר באומדן של כעשרים אחוז מאוכלוסיית קמבודיה שאיבדו חייהם בתקופה זו. יחסי החוץ של המשטר החדש יחסיה של "קמפוצ'יאה הדמוקרטית" עם וייטנאם ותאילנד הוחמרו, ותקריות גבול החריפו את המאבק האידאולוגי הקיים ממילא. קמבודיה פיתחה יחסים טובים עם סין, והמאבק בין קמבודיה ווייטנאם החל לשאת אופי של מאבק בין גושי בין סין ובין ברית המועצות שהייתה הפטרונית של וייטנאם. המשבר אך החמיר כאשר החל הצבא הקמבודי תוקף כפרים בווייטנאם. בדצמבר 1977 נותקו היחסים עם האנוי, במחאה על ניסיונה של וייטנאם ליזום יצירתה של "פדרציה של הודו סין". הסיבה לתמיכתה של סין ב-CPK הייתה הרצון למנוע תנועה לאיחוד הודו סין, ולשמור על העליונות הצבאית באזור. הסיבה בשלה תמכה ברית המועצות בווייטנאם הייתה על מנת ליצור חזית נוספת כנגד סין במקרה של מלחמה, ולתחום את ההתפשטות הטריטוריאלית הסינית. מאז מותו של סטלין היחסים בן סין תחת שלטון מאו ובין ברית המועצות היו קרירים. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 ילחמו הצדדים במלחמת סין וייטנאם על רקע זה, כאשר לאירועים אלו תהיה השפעה על קמבודיה. בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה, והביסה בקלות את צבאו של פול פוט, שנמלט לגבול עם תאילנד, והמשיך משם את הלחימה. ניצחון זה לווה בגל עריקות של ראשי הקמר רוז', שחששו כי בין אם יערקו ובין אם לאו יואשמו בבגידה. בדצמבר 1978 הכריזה וייטנאם על ייסודה של החזית הקמבודית המאוחדת להצלה לאומית, בהנהגת הנג סמרין, איש צבא לשעבר בצבא קמבודיה. כוח האדם לחזית זו גויס מקומוניסטים קמרים לשעבר אשר נותרו בווייטנאם לאחר 1975 ואנשי משטרו של פול פוט, כהנג סמרין עצמו והון סן, אשר נמלטו מקמבודיה בשנת 1978. קמבודיה המודרנית השחרור הווייטנאמי ב-10 בינואר 1979 הכריזה וייטנאם כי הנג סמרין הוא ראש המדינה החדשה, הרפובליקה העממית של קמפוצ'יאה. הצבא הווייטנאמי המשיך בלחימה כנגד כוחות הקמר רוז'. מאות אלפי עקורים החלו נוהרים לגבול תאילנד בבקשם מחסה. הקהילה הבינלאומית, אשר מעשי המשטר הפושע של פול פוט נחשפו בפניה במלוא חומרתם, הגיבה במתן עזרה מסיבית באמצעות יוניצף ומוסדות בינלאומיים אחרים. בשלב מסוים יותר מחצי מיליון קמבודים חיו במחנות לאורך הגבול עם תאילנד, ומאה אלף קמבודים במחנות בתוך תאילנד עצמה. צבאה של וייטנאם שלט במרכזי האוכלוסייה וברוב שטחה של קמבודיה עד ספטמבר 1989. משטרו של הנג סמרין היה ממשלת בובות חלשה ובלתי אהודה. ההתנגדות העממית לשליטה הווייטנאמית גברה, והיו עדויות כי התנגדות זו קיבלה עזרה ממשטרו של הנג סמרין עצמו. בה בעת ביססו עצמם שאריות לוחמי הקמר רוז' ביערות באזורים נידחים, והתחברו ללוחמים לא קומוניסטים כנגד השלטון הווייטנאמי, אנשים שלחמו כנגד הקמר רוז' עצמם לאחר 1975, שרידי אנשיו של לון נול וכן ל"מולינקה" (התנועה לשחרור לאומי של קמפוצ'יאה הנאמנה לנסיך סיהאנוק). התנועה המאוחדת נקראה "הכוחות המזוינים המאוחדים לשחרור לאומי של העם הקמרי" ובראשה עמד ראש הממשלה לשעבר סון סן. תנועות אלו שבו והתפצלו לאחר מכן. המלחמה נשאה אופי מחזורי כאשר במהלך העונה היבשה תקף צבא וייטנאם הממוכן והכבד, ובעונת הגשמים תקפו המורדים קלי התנועה. המשך המלחמה מנע את פיתוחה של הארץ ושיקום העם הקמבודי מן רצח העם שעבר בשנות שלטון הקמר רוז'. ב-1986 טענה האנוי כי החלה להסיג כוחותיה מקמבודיה, אך זאת תוך מאמץ לחזק את משטר הבובות של הנג סמרין. במשך שנתיים נמשכה הנסיגה, כתוצאה של לחץ בינלאומי. משטרו של סמרין הנהיג רפורמות חוקתיות וכלכליות על מנת לאפשר את המשך קיומו לאחר הנסיגה הווייטנאמית. באפריל 1989 הכריזו האנוי ופנום פן כי בספטמבר 1989 ייסוגו הכוחות הווייטנאמיים מקמבודיה לחלוטין. במקביל התחזק צבאם של סון סן ושל סיהאנוק בצורה משמעותית. החייל הווייטנאמי האחרון עזב את קמבודיה בספטמבר 1989. שיקומה של קמבודיה בחסות בינלאומית בחודשים יולי ואוגוסט 1989 נפגשו בפריז, בחסות מזכ"ל האו"ם, נציגי 18 מדינות וכן ארבע המפלגות הקמבודיות העיקריות, כדי לדון בעתידה של קמבודיה לאחר שחרורה מן הכיבוש הווייטנאמי. מטרתם הייתה ליצור משטר יציב שימנע את שובם של הקמר רוז' ויספק לעם הקמבודי הגדרה עצמית ראויה. הוועידה הצליחה להתקדם במתן ערבויות בינלאומיות לעצמאותה של קמבודיה ולנייטרליות שלה, תוכניות לשיקום הפליטים, ובנייה מחודשת של הכלכלה הקמבודית. ב-28 באוגוסט 1990 נחתם הסכם בין הפלגים הקמבודים שאיפשר את המשך הפעולות בכיוון שיקומה של קמבודיה. ב-23 באוקטובר 1991 התכנסה שוב ועידת פריז על מנת לחתום על הסכם מפורט בחסות האו"ם שהכריז על הפסקת אש, שיקומם של הפליטים בגבול תאילנד, פירוק מנשקם של המיליציות השונות, ובחירות חופשיות. הנסיך סיהאנוק שב לפנום פן בנובמבר 1991 והחל בהליכי השיקום על פי ההסכמים שהושגו. כוח משימה של האו"ם לקמבודיה (UNAMIC) נפרש על מנת לשמור על השלום ולפקח על חזרתם לקמבודיה של כ-370,000 פליטים מתאילנד. הבחירות החופשיות ותוצאותיהן במאי 1993 נערכו בקמבודיה בחירות חופשיות בחסות האו"ם. אמנם בחלקים מסוימים של קמבודיה מנעו אנשי הקמר רוז' את קיומן של הבחירות, אך ארבעה מיליון קמבודים הביעו את דעתם בקלפי. הוקמה ממשלת קואליציה בראשותו של סיהאנוק, אשר נשאה אופי ליברלי ודמוקרטי, והצהירה כי בכוונתה לקדם את קמבודיה לכיוון של מונרכיה חוקתית, כאשר סיהאנוק הוכרז כמלך. הוכרז על חוקה שעיגנה את זכויות האדם. התקופה שמאז הבחירות עד היום הייתה תקופה של שקט ויציבות בקמבודיה, למרות התפרצויות של אלימות פוליטית באזורי הספר. בשנת 1996 החל ארגון הקמר רוז' להתמוטט. בשנת 1997 עצרו חברי הקמר רוז' עצמם את פול פוט, ביימו סצנת משפט והכניסו אותו למעצר בית. באפריל 1998 הועבר פול פוט ממקום מושבו, עקב הימלטות מנהיג הקמר רוז' החדש, טה מוק, מצבאה של קמבודיה שהחל סוגר עליו. ימים לאחר מכן מת פול פוט, על פי הדיווחים, כתוצאה מהתקף לב. באוקטובר 2004 התפטר סיהאנוק מתפקידו כמלך, בנו, נורודום סיהאמוני הוכרז כמלך החדש. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קמבודיה	2024-09-01T06:06:12
משה בלייכר	הרב משה דוד בלייכר (נולד ב-1954) הוא מייסד ישיבת שבי חברון שבעיר חברון, כיהן כראש הישיבה למעלה מעשרים שנה. ביוגרפיה נולד בבני ברק למשפחה דתית לאומית. בצעירותו למד בישיבת היישוב החדש ובישיבת ירושלים לצעירים, ובהמשך קפץ כיתה והגיע בתור נער לישיבת מרכז הרב, למד בין השנים תשל"ב–תשל"ח והיה תלמידם של הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אברהם אלקנה שפירא, הרב צבי ישראל טאו, לימים נשיא ישיבת הר המור, ושל הרב מרדכי שטרנברג. הוסמך לרבנות על ידי הרב דב ליאור. בגיל צעיר מאוד (23) התמנה לר"מ בישיבת אור עציון. כיהן גם כרב היישוב עצמונה למשך תקופה קצרה. היה שותף למאבק נגד הנסיגה מחבל ימית. עמד בראש 'ישיבת אופירה' שהוקמה ביישוב אופירה, ליד שארם א-שייח', מספר חודשים לפני הנסיגה מסיני, ועד פינוי היישוב. בישיבה למדו בין השאר דרור וינברג והרב מנחם פרל. ממוזער\|הרב בלייכר והרב מרדכי אליהו לוחצים ידיים באלול תשמ"ב (1982) הוזמן להקים את ישיבת שבי חברון בבית רומנו בחברון, וכיהן למעלה מעשרים שנה בראשותה. תחת הנהגתו גדלה הישיבה ואף הוקמו מוסדות נוספים בחברון ובסביבותיה, ובהם הישיבה הקטנה במעלה חבר, והמכינה נתיבות דרור על שמו של דרור וינברג ביישוב תלם. ב-2003 לקה באירוע מוחי, ולכן פרש מתפקידו כראש הישיבה בפועל. ממלא מקומו הוא הרב חננאל אתרוג. הרב בלייכר נשוי לנאורה (בן פזי), הם מתגוררים בשכונת חומת שמואל בירושלים, ולהם שמונה ילדים. בנו, הרב טוביה בלייכר, כיהן כר"מ בישיבת איילת השחר באילת, והחל מה'תשפ"ב משמש כראש כולל לדיינות "קומי אורי" בחריש. גיסו, הרב חנוך בן פזי, היה ר"מ במכון מאיר. שיטתו שיטתו החינוכית של הרב בלייכר מבוססת על תורת הרב קוק, ומתמקדת בבניית האישיות של התלמיד בישיבה מבחינה אמונית וערכית. בספריו ובשיעוריו הוא מראה כיצד עניינים הנראים פשוטים או תמוהים בתנ"ך או בדברי חז"ל נועדו בעצם ללמד תכנים עמוקים בהתגלות האלוהית בעולם. הרב בלייכר שייך לזרם הממלכתי בציונות הדתית, וישיבתו נחשבת לאחת מישיבות הקו. גישתו ביחס לציונות החילונית, בהמשך לרבותיו, היא: "אנחנו הפסקול של הציונות של הדור הקודם. הדור הקודם עשה דברים באינסטינקט בלא להבין למה. כמו שילד נולד, בראשית דרכו הוא אינו שואל שאלות אלא עושה מה שאומרים לו, ורק כשהוא מתבגר הוא מתחיל לשאול שאלות. את התשובות לשאלות האלה אנחנו צריכים לתת, אנחנו המרפא לדור הזה". לשיטתו, "רוח אבותינו היא העומדת ביסוד מדינת ישראל". "הדור הקודם עשה דברים באינסטינקט בלא להבין למה. מה גרם לאנשים שבעטו בכל דבר קדוש להמיר חיי נוחות ושפע חומריים בעליה לארץ ישראל מוכת רעב והמלריה? הרי הם לא היו אנשים דתיים שהמצווה לעלות לארץ דיברה אליהם? אין זאת אלא מעשה שמים שנועד לקבץ את עם ישראל בארצו ל'אתחלתא דגאולה' לקראת הגאולה השלמה". הרב בלייכר היה מהמתנגדים החריפים לשיטת הרבדים ללימוד גמרא וללימוד "תנ"ך בגובה העיניים". מספריו עמק חברון, על פרקים שני ושלישי במסכת בבא מציעא. שיעורים בעיון. מצורפות הסכמותיהם של הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שפירא, הרב אשר וייס ועוד למהלך הפרשיות – שיעורים על ספר בראשית למהלך הפרשיות – שיעורים על ספר שמות. שני כרכים שכינה ביניהם – שיעורים על הקשר בין בני הזוג לביתך נאוה קודש – על הזוגיות, הוצאה פרטית תשס"ה למהלך קדושת הזמנים – סדרת חוברות על מועדי השנה פירוש על שמונה פרקים להרמב"ם ורב שלום בניך – על חינוך ילדים ונוער בניין אמונה – המוסר הטבעי הישראלי נתיב התורה – לבירור ערכה של התורה איגרת הרמב"ן – פירוש לאיגרת הרמבן לאור כתבי הראיה קוק פרי היום – פירוש והעמקה בתפילה (מ"ברכו" ועד "ובא לציון") שמירת הלשון (מאת החפץ חיים); מבואר על ידי הרב משה בלייכר. חלק א' כולל ההקדמה ושער הזכירה. תשפ"א. לראות טוב – על שער הבחינה קישורים חיצוניים כתבה על הרב בלייכר, בשבע הערות שוליים קטגוריה:חברון: רבנים קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב קטגוריה:ראשי ישיבות ציוניות קטגוריה:תלמידי הרצי"ה קוק קטגוריה:תלמידי הרב אברהם אלקנה שפירא קטגוריה:בוגרי ישיבת ירושלים לצעירים קטגוריה:רבני ישיבת אור עציון קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה קטגוריה:רבני ישיבת שבי חברון קטגוריה:בוגרי ישיבת היישוב החדש קטגוריה:תלמידי הרב מרדכי שטרנברג קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954	2024-07-29T07:56:00
דברי הימים	דִּבְרֵי הַיָּמִים הוא ספר מספרי המקרא שנכתב בתקופה הפרסית. בתנ"ך היהודי כלול הספר בחלק הכתובים, ובביבליה הנוצרית מכונה הספר Παραλειπομένων (פאראליפומנון) בתרגום השבעים היווני או Chronicorum בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול בהיסטוריוגרפיה שבברית הישנה. הספר מציג בראשיתו סקירה גנאלוגית מהאדם הראשון עד למשפחות שנים עשר השבטים וצאצאיהם, לאחר מכן הוא סוקר כרונולוגית את קורות עם ישראל מסוף תקופת מלכות שאול ועד לחורבן ממלכת יהודה והכרזת כורש. ספר זה לא נקרא באף מועד בלוח השנה היהודי. תוכנו ספר דברי הימים משתייך מבחינת תוכנו להיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת, אשר נוהגים לכנותה גם ההיסטוריוגרפיה שלאחר הגלות (Post-exilic historiography). חלקו הראשון של הספר (הקרוי "דברי הימים א'") מתחיל בסיכום כרונולוגי לדורות, החל מבריאת העולם ועד למותו של שאול בגלבוע וממשיך בתיאור ימי מלכות דוד. חלקו השני ("דברי הימים ב'") עוסק בתולדות ממלכת יהודה ובשושלת מלכי בית דוד מימיו של שלמה ועד לחורבן בית המקדש הראשון, ונספח בסופו המזכיר את הכרזת כורש. ממלכת ישראל מקבלת בתיאור ההיסטורי של הספר מקום שולי יחסית. הספר חוזר פעמים רבות על אירועים שכבר סופרו בספרים אחרים, אבל לעיתים הוא מוסיף להם מידע או משנה את המסופר במעט. חיבור הספר חוקרי המקרא מתארכים את חיבור ספר זה לתקופה הפרסית, סביב המאה הרביעית לפני הספירה, ואילו המסורת היהודית מייחסת את חיבורו לעזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון, ראשית התקופה הפרסית (בין דעת החוקרים לדעת המסורת היהודית פער של כ-100 שנים). מקובל לחלק את כתיבת הספר לפי המסורת היהודית, כאשר עזרא הסופר כתב את תחילתו, וחלקו השני נכתב בידי נחמיה שהיה באותה עת הפחה על פחוות יהודה מטעם פרס. על פי דברי התלמוד הבבלי, . כך פירשו רבינו גרשום, רש"י ורבינו חננאל. עם זאת, ניתן להבין את הגמרא באופן אחר: שעזרא כתב את כל ספרו וכן את ספר דברי הימים, עד לשלב שבו הוא כבר לא היה בתמונה - השלב שבו נכנס נחמיה להנהגה, ומשם המשיך הוא (כפי שאכן ספר עזרא מתחלף באופן מובהק לספר שנכתב בידי נחמיה, על אף שבמקור שני הספרים היו כרוכים יחדיו תחת השם 'עזרא'). לפי הסבר זה, ספר דברי הימים כולו נכתב בידי עזרא הסופר. המהרש"ל הציע דרך אחרת לקריאת הגמרא, שמסקנתה גם היא שעזרא הסופר כתב את כל דברי הימים. לפיו, אין לקרוא את דברי הגמרא "עַד לו", אלא "עֵד לו"; ספר דברי הימים הוא עדות לספר עזרא ולנכונות המסורת שבידי עזרא מחבר הספרים. לפי זה, שאלת הגמרא "ומאן אסקיה?" היא על ספר עזרא, וללא קשר להגדרת הברייתא במילים "עד לו". חיבורים מקבילים הספר מקביל בתוכנו (מדה"א י' ואילך) לספרים שמואל ומלכים. יש בין החיבורים השונים נקודות זהות רבות אך גם נקודות רבות השונות זו מזה או אף סותרות. את ההבדלים בין החיבורים ניתן לחלק לשלושה סוגים: השמטות - מקומות בהם ספר דברי הימים השמיט ממה שכתוב במקום המקביל לו בספר שמואל או מלכים (כגון השמטת פרקים - בספר שמואל ב'). הוספות - מקומות בהם ספר דברי הימים מוסיף על מה שכתוב במקום המקביל לו בספר שמואל או מלכים (כגון הוספת רפורמת יהושפט ב וכן לגבי חטאי יהואש ואמציהו ועוזיהו ב–). החלפות - מקומות בהם ספר דברי הימים משנה, עורך את הכתוב המצוי במקום המקביל לו בספר שמואל או מלכים (כגון הכנסת הלוויים לסיפור העלאת הארון ב). לדעת רוב חוקרי המקרא, רוב המקומות בהם יש הבדל בין הספרים המקבילים נערכו בכוונה על ידי מחבר ספר דברי הימים, אך הדעות חלוקות לגבי המניעים שהובילו את המחבר לשנות ולערוך את הכתוב. יש פרשנים שהציעו שהנוסח בדברי הימים מסתמך על מקורות היסטוריים חיצוניים, שבדברי הימים נערכו בצורה אחרת מבספרי שמואל ומלכים. המניעים העיקריים האפשריים המוזכרים בספרות המחקרית הם: עריכת הכתוב מתוך רצון לפרשו ולהבהירו. עריכת הכתוב מתוך רצון להתאימו לידע היסטורי שהתגלה בימי מחבר הספר או לנוסח אחר של ספרי שמואל- מלכים. עריכת הכתוב מתוך רצון להתאימו לגישה התאולוגית או הפוליטית של מחבר הספר. לדוגמה, יש שהסיקו מההתעלמות מממלכת ישראל, שבעיני המחבר שלטון בית דוד היה השלטון הלגיטימי היחיד. דוגמה נוספת לגישה תאולוגית רבת השפעה בספר היא התפיסה שמעשי האדם לטוב ולרע משפיעים באופן ישיר על הצלחתו המעשית, משום כך התווספו בספר זה חטאים של מלכי ישראל או חזרה בתשובה שמסבירים את הצלחתם או לחלופין את כישלונם. תיארוכו על פי החוקרים הספר נכתב בתקופה הפרסית, ככל הנראה במאה ה-4 לפנה"ס. אחת הסיבות העיקריות לכך, היא שברשימת היחוס של צאצאי דוד המלך, נזכרים דור שישי של צאצאי זרובבל (), כלומר צאצאים שחיו כנראה לכל הפחות 150 שנה לאחר העלייה מבבל. ומפני שאין בספר השפעה הלניסטית, מקדימים רוב החוקרים את חיבור הספר לתקופה ההלניסטית. לעומת זאת המסורת היהודית מייחסת את תחילת חיבורו של הספר לעזרא הסופר, ממנהיגי היהודים בתקופת שיבת ציון, ראשית התקופה הפרסית. ואת סיום חיבורו לנחמיה. בדור זה, שבו מהגלות יהודים בני השבטים יהודה, בנימין, ולוי שלא ידעו את ייחוסם. לכן עזרא כתב את הספר בשבילם וניתן לראות כיצד זה בא לידי ביטוי בשני מאפיינים של הספר: א. הספר כולו מלא בייחוסים מימי האבות עד לימי החורבן. ב. היהודים שעלו, כאמור, הם מבני שלושת השבטים שהיו בממלכת יהודה (שאר השבטים בממלכת ישראל גלו ונעלמו). לכן, הספר מתייחס רק לממלכת יהודה, וממלכת ישראל כמעט ולא מוזכרת בו כלל. שם הספר בפשטות, ניתן לתרגם את "דברי הימים" כ"היסטוריה". בתרגום היווני (תרגום השבעים), מכונה הספר "ההשמטות" או "הספר של הדברים שנשארו" (יוונית: Παραλειπομένων פַּרַלִיפּוֹמֵנוֹן), שם ששמר הירונימוס, בתרגומו ללטינית, הווּלְגַטָה, (בתיעתוק מיוונית: Paralipomenon) אך מציין כי ראוי יותר לכנותו "דברי הימים של ההיסטוריה הקדושה" (Chronicon la divina historia), ובמרבית השפות האירופאיות מתבסס שם הספר על "כרוניקון" (מילולית: תיעוד אירועים מאורגן מהמוקדם למאוחר). פרשן התנ"ך הרד"ק טען בהקדמה לפירושו על ספר דברי הימים כי זהו "ספר דברי הימים למלכי יהודה", המוזכר רבות בספר מלכים (לדוגמה ב: מל"א י"ד, כ"ט. מל"א ט"ו, י"ג). טענתו זו לא התקבלה בקרב הפרשנים הקלאסיים או חוקרי-המקרא. חלוקת הספר לשניים במקור הספר הוא ספר אחד, אך במסורת הנוצרית חולק לשני חלקים- דברי הימים א' ודברי הימים ב', הנחשבים לשני ספרים שלמים. המקור למסורת זו הוא בתרגום השבעים, שבו הספר כבר מחולק לשנים (כנראה בגלל אורכו, וכן לגבי ספר שמואל וספר מלכים). חלוקה זו לשניים הופיעה גם במהדורות הדפוס העבריות הראשונות לתנ"ך במאה ה-15, ומאז התקבלה. מקומו של הספר בכתובים בכתבי יד אשכנזיים של המקרא, ועל פיהם בדפוסים המקובלים היום, דברי הימים הוא הספר האחרון שבחלק "כתובים", ולכן גם הספר האחרון במקרא כולו. ואולם אין סדר מחייב במסורת היהודית לספרים שבחלק כתובים, ויש גם מסורות אחרות לגבי סדרם. בכתבי היד של בעלי המסורה בטבריה והקרובים להם, דברי הימים הוא הספר הראשון בכתובים. בסדרם של ספרי הכתובים בתלמוד (מסכת בבא בתרא יד ע"ב - טו ע"א) מופיע סדר שונה מהמקובל היום, אבל גם בו "דברי הימים" הוא הספר האחרון. חלוקת הפרקים דברי הימים א' א' - אילן יוחסין מהאדם הראשון ועד יעקב אבינו. ב'-ד' - רשימות היחש של יהודה. ד' - שרשרת יוחסין של שבט שמעון. ה' - שרשרת יוחסין של שבט ראובן, שבט גד, וחצי מנשה ובני לוי. ו' - בני לוי ועריהם. ז' - בני יששכר, בנימין, נפתלי, חצי המנשה (החצי השני), אפרים ואשר. ח' - שבט בנימין (מופיע בפעם השנייה, מחולק לשניים) ובית-שאול. ט' - סיום היוחסין, יושבי ירושלים ובית-שאול (מופיע בפעם השנייה). י' - מות שאול. י"א-כ"ט - דוד המלך. דברי הימים ב' א'-ט' - שלמה המלך י-יב - רחבעם יג - אביה יד-טז - אסא יז-כ - יהושפט כא - יהורם כב - אחזיהו כג - עתליהו כד - יהואש כה - אמציהו כו - עוזיהו כז - יותם כח - אחז כט-לב - חזקיהו לג - מנשה ואמון לד-לה - יאשיהו לו - יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו; החורבן, הגלות והכרזת כורש. פרקי היוחסין תשעת הפרקים הראשונים של ספר דברי הימים הם רשימות יוחסין אשר מתחילות בתולדות האנושות (אדם הראשון), ממשיכות לאברהם, מתארות בקיצור נמרץ את תולדות ישמעאל ועשו ומפרטות את תולדות שבטי ישראל. מחבר דברי הימים עשה שימוש באמצעי הספרותי של רשימות יחס ככלי להמשגת הזהות. לדידו, התשובה זהותו של אדם נובעת מאבותיו ומקו היוחסין העובר ברצף מן האב הקדמון אל צאצאיו. בהצעת הבסיס הגנאלוגי של הזהות הישראלית נקט מחבר הספר תפיסה מקיפה ומכלילה וחיבר אל מבנה היסוד של בני יעקב את כל מרכיבי היישוב בארץ ישראל. לצידם של בני ישראל ישבו בארץ כנען גם תושבים אחרים - נכרים, אך בעל דברי הימים הגדיר אותם כגרים וכלל אותם בתוך עם ישראל כאחד ממרכיביו (דברי הימים ב' פרק ל' פסוק ט"ו, למשל). נקודת מוצא מרחיבה וכוללנית זו מעניקה לרשימות היוחסין תפקיד יוצא דופן בחיבור זה. בעוד שבתפקודן המקובל רשימות יוחסין הן אמצעי להגבלה, להפרדה ולייחוד, בספר דברי הימים משמשת התבנית הספרותית והגנאלוגית הזו כאמצעי לסיפוח והכללה וכמכשיר למתיחת המושג ישראל לגבולותיו הרחבים ביותרשרה יפת, ההיסטוריוגרפיה המקראית בספרי נביאים ראשונים, בתוך: ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, כרך ראשון, עורכת: צפורה טלשיר, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2011. עמ' 405–406. . מחבר דברי הימים התחיל את רשימת היוחסין של עם ישראל באדם הראשון (דברי הימים א' פרק א' פסוק א') ובכך הציגו כאב הקדמון של עם ישראל, ונתן ביטוי להשקפתו המיוחדת על בחירת ישראל. על פי שיטתו, היחס המיוחד בין אלוהי ישראל ובין עם ישראל לא נוצר ברגע היסטורי מסוים ובמעמד היסטורי מוגדר, אלא זהו יחס מוחלט שנקבע כבר בבריאת העולם ואשר ותוקפו דומה לתוקף היחס שבין אלוהים לעולם שברא. גם השקפתו של בעל דברי הימים בשאלת הזהות הגאוגרפית של עם ישראל היא כוללנית ומקבילה באופייה למושג הכוללני של הזהות האתנית. בספר, תיאור הגבולות הגאוגרפיים הראליים של ארץ ישראל הוא בהיקפם הרחב ביותר. ההתיישבות בארץ ישראל התחילה על פי השקפתו עם בני יעקב, כלומר, בנקודת ההתחלה המוקדמת ביותר של עם ישראל . בספרות חז"ל ניתנה משמעות רבה לפרקי רשימות היוחסין וישנם מדרשים רבים על פסוקים מפרקים אלולמשל בפסחים ס"ב ע"ב; מגילה י"ג ע"א; ב"ב צ"א ע"ב; סנהדרין ירושלמי פ"ב ה"ג. . ב מוזכר מר זוטרא שמתאר קובץ מדרשים עצום על פרקים אלו שאבד."אמר מר זוטרא בין אצל לאצל טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא". כלומר, ספר יוחסין היה כה גדול בכמות עד שאמרו (כהגזמה) שבין המלה "אצל" המוזכרת בכתוב "ולאצל שישה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן כל אלה בני אצל" (דברי הימים א' ח, לח), ובין המלה "אצל" המוזכר בפסוק האחר "ולאצל שישה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן אלה בני אצל" (דברי הימים א' פרק ט, מד), טענו ארבע מאות גמלים של דרשות הכתובות על מקראות אלה, עד כדי כך מרובות היו הדרשות על ספר דברי הימים. פרשנות קלאסית כמעט שאין פרשנות ממוקדת בספר דברי הימים, בפני עצמו ולא בסוגיות הדורשות השוואה לספרים אחרים. הפרשנים הקלאסיים שפירשו את מרבית ספרי התנ"ך ככל הנראה לא פירשו את דברי הימים, והסתפקו בפירוש בקטעים המקבילים בספרים אחרים. למרות שמהדורת המקרא כוללות פירוש תחת הייחוס לרש"י, הפירוש לא נכתב בידי רש"י, כפי שהעירו חכמים שונים, הידועים שבהם היעב"ץ החיד"א, וכך מקובל במחקר. זהות המחבר אינה ידועה בוודאות, וחכמים וחוקרים שונים הציעו חכמים שונים כמחברי הפירוש. בנוסף ישנו פירוש המיוחס לרבי יוסף קרא ופירוש אנונימי מאת אחד מתלמידי רס"ג. רד"ק הוא הפרשן הראשון שידוע בוודאות כי כתב פירוש לספר דברי הימים. בהקדמתו, הוא מלין על כך שלא עסקו לפניו בפרשנות הספר. רד"ק מעיד על כך שמצא בנרבונא מספר פירושים על הספר אך הוא אינו יודע את שמות מחבריהם. הפירוש המיוחס לרש"י מביא לעיתים פרשנות מדברי חכם מחכמי נרבונא. רבי שמואל מסנות, שפירש את הספר, הסתמך בעיקר על פירוש הרד"ק. אברבנאל בהקדמתו לספר שמואל מתייחס אף הוא לכך שאין מי שפירש את ספר דברי הימים, והוא מזכיר את הרד"ק כמפרש יחידי ומצומצם מדי על דברי הימים; אך אף אברבנאל עצמו לא כתב פירוש על דברי הימים, אלא רק בהתייחסות לשינויים מספרי שמואל ומלכים אותם פירש, ובהקדמתו זו הוא מעיד שעד שהגיע לכתיבת הפירוש לא קרא בספר זה. פירוש קדמון נוסף הוא התרגום הארמי לספר, בו ראו חוקרים שונים חיבור שנתחבר במאה השמינית, אך נטען גם לאיחורו למאה ה-13. לקריאה נוספת יצחק קלימי, ספר דברי הימים: כתיבה היסטורית ואמצעים ספרותיים, מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ס, כ + 477 עמ' ערן ויזל, הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2010. אשר וייזר, הפירוש לספר דברי הימים המיוחס לרש"י, בית מקרא, ניסן-אייר-סיוון תשל"ז. יאירה אמית, היסטוריה ואידאולוגיה במקרא, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 69–84. יוליוס וולהאוזן, "אקדמות לדברי ימי ישראל" (תרגום י' יברכיהו), ירושלים תרצ"ח, עמ' 9–58. אבא בנדויד (התקין), מקבילות במקרא: תורה, נביאים, כתובים; 3 כרכים, ירושלים: כרטא, 1965–1969. ("ההיסטוריוגרפיה המקראית למן בריאת העולם ועד ימי עזרא ונחמיה בצורה סינופטית העורכת את כל המקורות המקבילים אלה לעומת אלה".) אלכסנדר רופא, "עולמו של בעל ספר דברי הימים על פי היגדיו האנכרוניסטיים", בתוך: מלאכת מחשבת – מחקרים במדעי היהדות מוגשים לפרופסור בצלאל בר־כוכבא, סטפני בינדר, אשבל רצון וינון שבטיאל (עורכים), חלק א, אוניברסיטת ת"א, תשפ"ב, עמ' 95–104. קישורים חיצוניים שונות פרק 79 – דברי הימים: על דברי הימים חלק א בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס פרק 81 – דברי הימים: על דברי הימים חלק ב בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס הערות שוליים * קטגוריה:ספרי כתובים	2024-10-16T13:54:29
יפת בן עלי הלוי	החכם הקראי יפת בן עלי הלוי (מכונה גם בשם סעיד) היה פייטן, מדקדק, ופרשן מקרא בן המאה ה-10. הוא ידוע גם בשם הערבי "אבו עלי חסן בן עלי אלבצרי". הוא מפורסם בעיקר בפרשנותו לכל התנ"ך, ביאור הדקדוק העברי ופולמוסו עם היהדות הרבנית, הנצרות והאסלאם. נחשב לגדול פרשני המקרא הקראיים עד זמנו ובני זמנו, שימש כראש בית המדרש הקראי בירושלים. נחמיה אלוני טען שבבסיס פירושו של יפת מונחת התשתית הבלשנית של תורת הבלשנות הטברנית. חייו ומשפחתו יפת בן עלי נולד לעלי הלוי בן אלחסן בבצרה שבעיראק של ימינו. באמצע המאה ה-10 בקירוב, בצעירותו הוא עלה לירושלים והצטרף לאבלי ציון הקראים בעיר. בשנת 1005 עוד היה חי בירושלים. גם בנו לוי בן יפת הלוי פעל בירושלים וכתב מספר חיבורים בערבית יהודית. החשוב והמפורסם שבהם הוא פירוש לספר המצוות שכתב אביו. אברהם בר גוטלובר מציין כמה מקומות בהם מוזכר בן לרבי יפת בשם אבו השאם אשר כונה בפי הערבים בשם שיך בן סעיד, ברם הוא מביא את דעת שמחה פינסקר הטוען שבן זה לא היה ולא נברא אלא הוא שיבוש כאשר התכוונו בעצם ל-ר' יפת שכונה בשם סעיד. פירושו ותרגומיו לתנ"ך גישתו של יפת הייתה לבאר את המקרא כפשוטו והתנגד לכל פירוש דרשני. יש הטוענים שכתביו השפיעו גם על חכמים רבניים כמו רד"ק ואבן עזרא שהרבו להשתמש בפירושיו והעריכו אותם; א"ע ציטט את יפת ארבעים ושתיים פעמים בפירושו לתרי עשר. ישנה טענה שנפוצה בקרב כמה חוגים קראיים לפיה אבן-עזרא, הידוע בעוינותו לקראי בן זוטא, היה תלמידו של יפת בן עלי, וראייה לכך שאבן-עזרא מביא פעמים סתם את דעתו על המקרא מבלי לטעון כנגדו ואף הביא פעמים פירוש יפת, למרות שחז"ל כבר פירשו כך לפניו. החכם הקראי אליהו בשייצי שחי באזור המאה ה-15 כתב בספרו "אדרת אליהו" (סוף פרק ששי): "מה שקיבלנו מאבותינו שהחכם רבינו יפת היה רבו של אבן עזרא". אולם, הרב כשר טען בספרו "תורה שלמה" שדברי יפת המובאים בפירוש אבן עזרא הם תוספות קראיות וזיופים, כיוון שאבן-עזרא יצא בהקדמתו כנגד דרך הקראים. מקצת מכתביו בפרשנות לתנ"ך תורגמו גם לעברית. בהם ישנם גם דברי פולמוס עם רס"ג, עם האסלאם ועם הנצרות. על חשיבות מפעלו הפרשני ותרגומיו של ר' יפת ניתן למצוא גם בדבריהם של מאירה פוליאק ואליעזר שלוסברג: פסקיו מלבד פירוש לתנ"ך חיבר יפת גם ספר מצוות. הוא הכשיר נשים להיות עדות לפי שהפסוק "על פי שניים עדים" אמנם נכתב בלשון זכר אך כל מצוות התורה ניתנו בלשון זכר ולשון זה כולל אף נקבות. הוא אסר תשמיש המיטה בשבת, וראה חשיבות בהקפדה על המצוות, במיוחד בירושלים. לטענתו, אב שאינו מלמד את בנו תורה - אין הבן חייב לכבדו. כתביו בין כתביו נמנים - פירוש על התנ"ך ותרגומו לערבית. ספר שפה ברורה. ספר הכסף- בנושאים כגון טוב ורע, שכר ועונש ידוע על ספרים נוספים שכתב שטרם נתגלו בהם ספר ויכוחים עם רס"ג, וסידור תפילה קראי לקריאה נוספת אליעזר שלוסברג, "פירוש יפת בן עלי הקראי לספר יונה בתרגום עברי מימי הביניים", קבץ על יד, יח (סדרה חדשה), תשס"ה, 81-121 יאיר צורן, "פירושו של יפת בן עלי הקראי לספר עובדיה - מהדורה מבוארת ומוערת", עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, החוג לשפה וספרות ערבית, בתחום פרשנות המקרא הערבית-יהודית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשע"ב. ראתה אור כמאמר ב"גנזי קדם" ח', מכון יצחק בן-צבי, ירושלים, תשע"ב. קישורים חיצוניים תרגומו של יפת בן עלי הקראי לספר עובדיה / מאירה פוליאק ואליעזר שלוסברג, פעמים 89, בהוצאת יד בן צבי, סתיו תשס"ב - 2002. אליעזר שלוסברג, מאירה פוליאק, "פירוש יפת בן עלי לספר הושע", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ט. אליעזר שלוסברג, מאירה פוליאק, ""פירושו יפת בן עלי לספר צפניה", הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תש"פ. יפת בן עלי הלוי, באתר ויקיטקסט הערות שוליים קטגוריה:חכמים קראים קטגוריה:פרשני המקרא קטגוריה:אבלי ציון קטגוריה:מתרגמי התנ"ך קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-10 קטגוריה:יהודים בארץ ישראל במאה ה-10 קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-10	2024-10-14T14:47:22
מיתולוגיות	מיתולוגיות (בצרפתית: Mythologies) הוא ספר שנכתב על ידי רולאן בארת אשר יצא לאור ב-1957. תוכן בספר זה מגדיר בארת את השפה הסמיוטית כמערכת מיתולוגית ומבקש להראות כיצד הופכים הסימנים למיתוסים. וכיצד החברה משתמשת בסימנים, ומציגה את משמעותם כטבעית לחלוטין, על מנת להצדיק מערכות אידאולוגיות, כגון זו של קהל אוהדים. בארת' מסתמך על החלוקה הבסיסית של דה-סוסייר ל"מסמן" ו"מסומן", אך מוסיף מערכת נוספת של מתן משמעות, על מנת להסביר כיצד מקבלים הסימנים את משמעותם המיתולוגית ה"טבעית". המיתוסים, לפי בארת, מתייחסים לדברים שאכן קרו במציאות, ואשר החברה העניקה להם משמעויות נלוות. לכן, המיתוסים הם בעצם עיוות של המציאות. המשמעות החברתית-תרבותית שהסימן מעורר בנו מכונה "קונוטציה". לפירוק הקונוטציות והסבר היווצרותן, משתמש בארת, במערכת הסמיולוגית של דה-סוסייר. המערכת הסמיולוגית הראשונה, ה"דנוטציה", מהווה את הקשר השרירותי ב"לאנג", המשמעות המילונית של הסימן. בעוד שהמערכת הסמיולוגית השנייה ה"קונוטציה" מהווה את קשר ההסכמה החברתית-תרבותית של השימוש בסימן (הפארול). ניתן לפשט את ההסבר ולהלבישו על דוגמה ספציפית. אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל או בכדורסל משתמשים בסיסמה: "מי שלא קופץ אדום". לצבע האדום יש משמעות אידאולוגית בקרב אוהדי מכבי. במערכת הסימיולוגית הראשונה, הדנוטציה, מקשר האוהד את המילה אדום עם הצבע האדום. אמירת המילה אדום פירושה הצבע האדום. לאחר מכן במערכת הסימיולוגית השנייה, הקונוטציה, מקשר האוהד את הצבע האדום עם קבוצת הפועל תל אביב בכדורגל או בכדורסל, היריבה המושבעת. ההקשר הוא למעשה זו שהופך את המילה אדום לשנואה כל כך בקרב אוהדי מכבי. אדום הוא תועבה, מילה נרדפת ליריב שיש לשנוא ולנצח בכל מחיר. קישורים חיצוניים שלוש רמות של משמעות, אתר עמלנט קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ספרי עיון קטגוריה:סמיוטיקה קטגוריה:סטרוקטורליזם קטגוריה:חיבורים אסתטיים קטגוריה:ספרי 1957	2024-01-11T07:05:12
לינדון ב. ג'ונסון	REDIRECT לינדון ג'ונסון	2004-10-21T05:14:46
אדוארד הראשון, מלך אנגליה	ממוזער\|250px\|אדוארד הראשון אדוארד הראשון לבית פלנטג'נט (באנגלית: Edward I; 17 ביוני 1239 – 7 ביולי 1307) היה מלך אנגליה בשנים 1272–1307. אדוארד הוא בנו הבכור של הנרי השלישי, מלך אנגליה. מגיל צעיר היה מעורב בתככיו הפוליטיים של שלטון אביו. ב-1259 תמך בברונים שמרדו באביו וב"תקנות אוקספורד" שנקבעו לאחר מכן. לאחר הפיוס עם אביו נשאר נאמן לו לאורך כל מלחמת הברונים השנייה. לאחר קרב לואס הוחזק כבן ערובה על ידי הברונים המורדים, אך נמלט לאחר מספר חודשים והביס את הברונים ואת המנהיג הברוניאלי סימון החמישי דה מונפור בקרב אוושם בשנת 1265. תוך שנתיים דוכה המרד ואדוארד עזב את אנגליה כדי להצטרף למסע הצלב התשיעי לארץ ישראל בשנת 1270. ב-1272, כשהיה בדרכו חזרה לאנגליה, נודע לו על מות אביו. הוא הגיע לאנגליה ב-1274 והוכתר במנזר וסטמינסטר. אדוארד הקדיש חלק ניכר מתקופת שלטונו לרפורמה בממשל המלכותי ובמשפט המקובל. באמצעות חקירה משפטית מקיפה, חקר את כהונתן של כמה חירויות פיאודליות. מערכת המשפט עברה רפורמה באמצעות שות חוקים המסדירים את המשפט הפלילי ואת דיני הקניין. אך תשומת לבו של המלך הופנתה יותר ויותר לעניינים צבאיים. לאחר של'ואלין אפ גריפיד' סירב להצהיר נאמנות לממלכת אנגליה, יצא אדוארד למערכה נגד ויילס בשנים 1276 ו-1277. בסופה הוכרח ל'ואלין לשלם את מיסי הנחלה לאנגליה, והורשה לשלוט רק ברצועת אדמה צרה בגוויניד', אחד ממחוזות ויילס. ברם, ב-1282 פתח אחיו הנסיך דוויד' אפ גריפיד' במרד נגד השלטון האנגלי. אדוארד הגיב לכך בכיבוש ויילס, ולאחר מכן כונן בה שלטון אנגלי, הקים סדרת טירות מבוצרות סביב גבולות ויילס ויישב את תושבי האזורים הכפריים של ויילס עם אנגלים. לאחר מותה של מרגרט, העלמה מנורווגיה, הוזמן אדוארד לשמש כבורר בסכסוך הירושה לכתר הסקוטי. הוא טען לסוזרניות פיאודלית על סקוטלנד, פלש אליה, מה שהוביל לפרוץ מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה שנמשכה גם לאחר מותו. במקביל מצא עצמו אדוארד במלחמה עם צרפת (שהייתה בעלת ברית של סקוטלנד), לאחר שפיליפ הרביעי, מלך צרפת, החרים את דוכסות גסקוניה. הדוכסות שוחזרה בסופו של דבר אך הסכסוך הפיג את הלחץ הצבאי האנגלי נגד סקוטלנד. הוא מת ב-1307 והוריש לבנו, אדוארד השני, ניהול מלחמה עם סקוטלנד ומעמסים כספיים ופוליטיים אחרים. הוא גם מוכר כמלך בעל שנאה ליהודים וכמי שגירש את יהודי אנגליה. מזגו וקומתו של אדוארד הפכו אותו לדמות מאיימת. הוא עורר לעיתים קרובות פחד בקרב בני דורו, למרות שהוא זכה לכבוד מנתיניו על האופן שבו גילם את אידיאל המלכות של ימי הביניים בתור מצביא, והיסטוריונים מודרניים חלוקים בהערכתם כלפי אדוארד. חלקם משבחים אותו על תרומתו למערכת המשפט ולממשל, אך אחרים מותחים ביקורת על יחסו הבלתי מתפשר כלפי אצולתו. לזכותו של אדוארד נזקפו הישגים רבים, כולל החזרת הסמכות המלכותית לאחר שלטון אביו והקמת הפרלמנט כמוסד קבע אשר אפשר לתפעל מערכת מתפקדת להעלאת מיסים ולביצוע רפורמה במערכת המשפט בעזרת חוקים. במקביל הוא גם מוקע לעיתים קרובות בשל מלחמותיו נגד סקוטלנד וכן בשל גירוש יהודי אנגליה בשנת 1290. ראשית חייו (1239–1263) ילדות ונישואים אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר בלילה שבין 17 ל-18 ביוני 1239, להנרי השלישי, מלך אנגליה ולרעייתו אלינור מפרובנס. השם אדוארד הוא שם אנגלו-סקסוני, שלא ניתן בדרך כלל בקרב האצולה של אנגליה לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה. אך אביו היה מסור להערצת המלך אדוארד המודה והחליט לקרוא לבנו הבכור על שם הקדוש. לידתו של אדוארד נחגגה בהרחבה בחצר המלוכה וברחבי אנגליה, והוא הוטבל שלושה ימים לאחר מכן במנזר וסטמינסטר. הוא בדרך כלל כונה בשם "הלורד אדוארד" עד לעלייתו לכס המלכות ב-1272. בין חברי ילדותו היה בן דודו הנרי מאלמיין, בנו של אחיו של המלך הנרי ריצ'רד מקורנוול. הוא נשאר בן לוויה קרוב שלו למשך שארית חייו. אדוארד הופקד בטיפולו של יו גיפרד - אביו של שר האוצר לעתיד - עד שברתולומיאו פצ'ה תפס את מקומו לאחר מותו של גיפרד ב-1246. אדוארד קיבל חינוך אופייני לנער אצולה בגילו, כולל בלימודי צבא, אם כי פרטי חינוכו אינם ידועים. היו חששות לגבי בריאותו של אדוארד בילדותו, והוא חלה ב-1246, 1247 ו-1251. אף על פי כן הוא גדל והפך לאדם חזק, אתלטי ומרשים. בגובה של 1.88 מטר התנשא מעל רוב בני דורו, ומכאן נגזר האפיתט שלו "Longshanks", כלומר "רגליים ארוכות" או "שוקיים ארוכים". ההיסטוריונים וג'ון צ'נסלור קובעים כי "זרועותיו הארוכות נתנו לו יתרון כסייף, ירכיים ארוכות אחת כפרש. בצעירותו, שיערו המתולתל היה בלונדיני; בבגרותו היה כהה, ובגיל מבוגר הפך ללבן. תווי פניו היו פגומים בעפעף שמאלי צנוח... דיבורו [...] היה משכנע." בשנת 1254 היו חששות באנגליה מפני פלישה קסטיליאנית למחוז גסקוניה שבידי אנגליה, אשר גרמו למלך הנרי ליזום נישואים פוליטיים מועילים בין בנו אדוארד בן החמש עשרה לאלינור מקסטיליה בת השלוש עשרה, אחותו למחצה של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. הם נישאו ב-1 בנובמבר 1254 במנזר סנטה מריה לה ריאל דה לאס הולגאס בקסטיליה. כחלק מהסכם הנישואים ויתר המלך אלפונסו העשירי על תביעותיו לגסקוניה, ואדוארד קיבל מענקי קרקע בשווי 15,000 מארק בשנה. הנישואים הובילו בסופו של דבר לרכישה האנגלית של ב-1279, כשאלינור יורשת את המחוז. הנרי העניק נכסים נכבדים לאדוארד בשנת 1254, כולל גסקוניה; רוב אירלנד, שהוענקה לאדוארד בתנאי שלעולם לא תופרד מהכתר האנגלי; וקרקעות רבות בוויילס ובאנגליה. הם הציעו לאדוארד עצמאות מועטה שכן הנרי שמר על שליטה רבה על האדמה המדוברת, במיוחד באירלנד, ונהנה מרוב ההכנסות מהאדמות הללו. סימון החמישי דה מונפור מונה לסגן המלכותי של גסקוניה שנה קודם לכן ושאב את הכנסותיו, כך שבפועל לא שאב אדוארד סמכויות או הכנסות ממחוז זה. בסוף נובמבר עזבו אדוארד ואלינור את קסטיליה ונכנסו לגסקוניה, שם התקבלו בחום על ידי תושביה. כאן עיצב אדוארד את עצמו כמי ש"שולט בגסקוניה כנסיך וכלורד". משנת 1254 עד 1257 היה אדוארד תחת השפעת קרובי משפחתה של אימו מבית סבויה, שהבולט שבהם היה פייטרו השני, רוזן סבויה, דודה של המלכה. לאחר 1257 התקרב אדוארד לקבוצה ה, שכללה את אחיו למחצה של אביו הנרי השלישי והונהגה על ידי אנשים דוגמת . קבוצה זו הייתה משמעותית שכן שתי הקבוצות של הזרים בעלי זכויות היתר חשו רגשות טינה לאחר היווצרותה של האריסטוקרטיה האנגלית, שהייתה במרכז של השנים שבאו אחרי הרפורמה הברונית. קשריו של אדוארד עם קרובי משפחתו הליזיניאנים נראו בעין לא טובה על ידי מתחריו, ובכלל זה על ידי מת'יו פריז, שרקם סיפורים על התנהלות סוררת ואלימה על ידי המעגל הפנימי של אדוארד. הלה העלה שאלות על תפקידיו האישיים. שאיפותיו המוקדמות אדוארד הפגין עצמאות בעניינים פוליטיים כבר בשנת 1255, כאשר צידד במשפחת סולר בגסקוניה בסכסוכם עם משפחת קולומב. הדבר נגד אז את מדיניות התיווך של אביו בין הפלגים המקומיים. במאי 1258 הכינה קבוצת מגנאטים מסמך לרפורמה בממשל המלך - שנקרא "תקנות אוקספורד" - שכוונו בעיקר נגד הליזיניאנים. אדוארד עמד לצד בעלי בריתו הפוליטיים והתנגד בתוקף לתקנות. התנועה הצליחה להגביל את השפעת התקנות על הליזיניאנים, ועמדתו של אדוארד השתנתה בהדרגה. במרץ 1259 הוא כרת ברית רשמית עם אחד מתומכי הרפורמה העיקריים, ריצ'רד דה קלייר, וב-15 באוקטובר הכריז כי הוא תומך במטרות הברונים ובדה קלייר. המניע מאחורי שינוי עמדתו של אדוארד יכול היה להיות פרגמטי בלבד: דה קלייר היה בעמדה טובה שבה התאפשר לו לתמוך במטרותיו בגסקוניה. כשאביו המלך עזב לצרפת בנובמבר, הפכה התנהגותו של אדוארד לסרבנות טהורה. הוא מינה מספר אנשים על מנת שיקדמו את מטרת תומכי הרפורמה, ואביו האמין שאדוארד שוקל לבצע הפיכה. לאחר שאביו חזר מצרפת, הוא סירב בתחילה לראות את בנו, אך בתיווכם של ריצ'רד מקורנוול ו, הארכיבישוף מקנטרברי, התפייסו השניים בסופו של דבר. אדוארד נשלח לצרפת, ובנובמבר 1260 שוב התאחד עם הליזיניאנים, שהוגלו לשם. כשחזר לאנגליה, בתחילת 1262, הסתכסך אדוארד עם כמה מבעלי בריתם לשעבר של הליזיניאנים בעניינים פיננסיים. בשנה שלאחר מכן שלח אותו אביו למסע בוויילס נגד הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד', אך כוחותיו של אדוארד היו נצורים בצפון ויילס והשיגו תוצאות מוגבלות בלבד. בערך באותו זמן חזר דה קלייר לאנגליה, לאחר שהיה מחוץ לה מאז 1261, והצית מחדש את תנועת הרפורמה הברוניאלית. כשהמלך נראה מוכן להיכנע לדרישות הברונים, החל אדוארד להשתלט על המצב. עקב גישתו הרב-משמעית והבלתי צפויה, הוא שינה את דבקותו המוצקה כדי להגן על זכויותיו המלכותיות של אביו. הוא התאחד עם כמה מהגברים שהתנכר אליהם שנה קודם לכן - כולל הנרי מאלמיין - וכבש מחדש את טירת וינדזור מידי המורדים. בעזרת בוררות של לואי התשיעי, מלך צרפת, הושג הסכם בין שני הצדדים, שהיה חיובי במידה רבה לצד המלכותי ויכל לגרום לעימות נוסף. מלחמת האזרחים ומסעי הצלב (1264–1273) מלחמת הברונים השנייה בשנים 1264–1267 התנהלה מלחמת הברונים השנייה, שבה נלחמו כוחות ברוניאלים בהנהגת סימון החמישי דה מונפור נגד אלה שנותרו נאמנים למלך. אדוארד יזם את המלחמה בכך שכבש את גלוסטר, שהייתה אז בשליטת המורדים. כאשר בא לעזרת הכוחות הברוניאליים, ניהל אדוארד משא ומתן על שביתת נשק עמו. מאוחר יותר הפר אדוארד את תנאי ההסכם. לאחר מכן כבש את נורת'האמפטון מידי דה מונפור לפני שיצא למסע נקמה נגד אדמותיו של דה פררס. שני הצדדים הלוחמים נלחמו אחד נגד השני בקרב לואס, ב-14 במאי 1264. אדוארד, שפיקד על האגף הימני, פעל היטב, ועד מהרה הביס את כוחותיו של דה מונפור. באופן לא חכם הוא רדף אחר האויב המפוזר, ובשובו מצא את יתר הצבא המלכותי מובס. במסגרת הסכם שנחתם לאחר הקרב, נמסרו אדוארד ובן דודו הנרי מאלמיין כבני ערובה לדה מונפור. אדוארד נותר בשבי עד מרץ 1265, וגם לאחר שחרורו היה תחת מעקב קפדני. בהרפורד הוא נמלט ב-28 במאי, בזמן שהיה ברכיבה, והצטרף ל, שערק באותו הזמן לצידו של המלך. התמיכה בדה מונפור הצטמצמה כעת, ואדוארד כבש מחדש את ווסטר וגלוסטר במאמץ קטן. בינתיים כרת דה מונפור ברית עם ל'ואלין אפ גריפיד' והחל לנוע מזרחה כדי לאחד כוחות עם בנו סימון . לפני שהמשיך לנתק את דה מונפור האב, הוביל אדוארד מתקפת פתע בטירת קנילוורת', שם ישב בנו של דה מונפור, סימון. שני הכוחות נפגשו בקרב אוושם ב-4 באוגוסט 1265. לדה מונפור האב לא היה סיכוי מול הכוחות המלכותיי, ולאחר תבוסתו בקרב הוא נהרג וגופתו הושחתה בזירתו. דרך מאורעות כאלה כמו הדרבי בגלוסטר, השיג אדוארד מוניטין של אדם שאי אפשר לסמוך עליו. במהלך מסע הקיץ החל ללמוד מטעויותיו וזכה לכבוד ולהערצה מקרב בני זמנו באמצעות פעולות כמו גילוי חסד כלפי אויביו. המלחמה לא הסתיימה עם מותו של דה מונפור ואדוארד השתתף במערכה המתמשכת. בחג המולד התפייס עם סימון דה מונפור הבן ומקורביו באי אקסהולם בלינקולנשייר, ובמרץ הוביל מתקפה מוצלחת על . קבוצה של מורדים החזיקה מעמד בטירת קנילוורת', שהייתה כמעט בלתי ניתנת לחדירה, ולא נכנעה עד ניסוח באוקטובר 1266. באפריל נראה היה שדה קלייר ייקח על עצמו את ענייניה של התנועה הרפורמית, ומלחמת אזרחים תתחדש, אך לאחר משא ומתן מחודש על תנאי הכרזת קנילוורת' הגיעו הצדדים להסכמה. בערך בזמן הזה מונה אדוארד למנהל אנגליה והחל להשפיע בממשלה. הוא גם מונה ללורד חמשת הנמלים ב-1265. למרות זאת התערב מעט במשא ומתן להסדר בעקבות המלחמות. הוא התמקד בעיקר בתכנון מסע הצלב הקרוב שלו. מסעי הצלב 250px\|ממוזער\|שמאל\|כוחות הממלוכים מסומנים בצהוב, הצלבנים בירוק והמונגולים באדום אדוארד התחייב לערוך מסע צלב בטקס שנערך ב-24 ביוני 1268, יחד עם אחיו ובן דודם הנרי מאלמיין. כמה מיריביו לשעבר של אדוארד התחייבו לעשות גם כן, אם כי חלקם לא השתתפו בסופו של דבר במסעי הצלב העתידיים. המכשול הגדול ביותר לביצוע מסע הצלב היה השגת סכומים מספקים. לואי התשיעי, מלך צרפת, שהיה מנהיג מסע הצלב, בציע הלוואה של כ-17,500 פאונד. סכום זה לא הספיק, ואת יתר הסכום הדרוש היה צריך להשיג באמצעות הטלת מס ישיר על עמאים, שלא הוטל מאז 1237. במאי 1270 העניק הפרלמנט מס של עשרים מכלל המיטלטלין; בתמורה לכך הסכים המלך לאשר מחדש את המגנה כרטה ולהטיל הגבלות על הלוואות כספים ליהודים. ב-20 באוגוסט הפליג אדוארד מדובר לצרפת. היסטוריונים לא קבעו את גודל הכוח שליווה אותו בוודאות, אך הוא כלל כנראה פחות מאלף איש, כולל כ-225 אבירים. בתחילה התכוונו הצלבנים להקל על המעוז הנוצרי הנצור של עכו בארץ ישראל, אך המלך לואי ואחיו צ'ארלס מאנז', מלך סיציליה, החליטו לתקוף את אמירות תוניס כדי להקים מעוז בצפון אפריקה. תוכניות אלו נכשלו כאשר נפגעו הכוחות הצרפתיים ממגפה אשר, ב-25 באוגוסט, גרמה למותו של לואי עצמו. כאשר אדוארד הגיע לתוניס כבר חתם צ'ארלס על הסכם עם אמיר תוניס, ולא הייתה אפשרות אחרת מלבד לחזור לסיציליה. פעולה צבאית נוספת נדחתה עד לאביב הבא, אך סופה הרסנית מול חופי סיציליה הניאה גם את צ'ארלס וגם את פיליפ השלישי, מלך צרפת במקומו של לואי, מכל מערכה נוספת. אדוארד החליט להמשיך לבדו, וב-9 במאי 1271 נחת לבסוף בעכו, כשהוא עומד בראש כוח בן 100 אבירים. מסע צלב זה נודע כמסע הצלב התשיעי. מצב הצלבנים בארץ ישראל היה רעוע. ירושלים נכבשה מחדש על ידי המוסלמים ב-1244, ועכו הייתה כעת מרכזה של ממלכת ירושלים. המדינות המוסלמיות היו במתקפה מצד הממלוכים בהנהגתו של ביברס, והטילו אימה על עכו. אף על פי שאנשיו של אדוארד היוו תוספת חשובה לחיל המצב, לא היה להם סיכוי מול כוחותיו של ביברס. משלחת מונגולית בראשותו של סייעה בהתקפה על העיר חלב, שהסיחה את דעתם של כוחותיו של ביברס. אולם הפלישה המונגולית נכשלה בסופו של דבר. בנובמבר הוביל אדוארד פשיטה על קאקון, שיכולה הייתה לשמש ראש גשר לירושלים, אך זו לא הצליחה. המצב בעכו הלך ונואש, ובמאי 1272 חתם הוגו השלישי, מלך קפריסין, שהיה גם מלך ירושלים, על שביתת נשק למשך עשר שנים עם ביברס. אדוארד התריס בתחילה, אך ביוני 1272 ניסה מתנקש מכת החשישיון השיעית לרצוח אותו, כביכול בהוראת ביברס. למרות שאדוארד הצליח להרוג את המתנקש, הוא נפגע בזרועו על ידי פגיון שחששו שיורעל, ונחלש קשות במהלך החודשים הבאים. הדבר שכנע את אדוארד לנטוש את המערכה. ב-24 בספטמבר 1272 עזב אדוארד את עכו. זמן קצר לאחר שהגיע לסיציליה נודע לו שאביו נפטר ב-16 בנובמבר. אדוארד התעצב מאוד מהבשורה הזו, אך במקום לחזור ישירות לאנגליה הוא נע צפונה, מפאת בריאותו הירודה, אך גם מחוסר דחיפות. המצב הפוליטי באנגליה היה יציב לאחר התהפוכות שהתרחשו במחצית המאה, ואדוארד הוכרז כמלך לאחר מות אביו, אך לא התקיימה הכתרה כפי שהיה מקובל עד אז. בהיעדרו של אדוארד, נשלטה ממלכת אנגליה על ידי מועצה מלכותית בראשות רוברט ברנל. אדוארד הפליג דרך איטליה וצרפת וביקר את האפיפיור גרגוריוס העשירי ואת פיליפ השלישי, מלך צרפת. לאחר מכן נסע אדוארד לגסקוניה כדי לטפל בענייניה ולדכא מרד בהנהגתו של .בעודו שם פתח בחקירה על רכושו הפיאודלי, אשר משקפת את "עניינו הרב של אדוארד ביעילות ניהולית... [ו]חיזקה את מעמדו של אדוארד כלורד באקיטן וחיזקה את קשרי הנאמנות בין המלך-הדוכס ונתיניו". בערך באותו הזמן כרת המלך בריתות פוליטיות עם הממלכות באיבריה. בתו אלינור בת הארבע הובטחה בנישואים לאלפונסו, יורש העצר של כתר אראגון, ויורשו של אדוארד, הנרי , היה מאורס לג'ואן, יורשת העצר של ממלכת נווארה. אף אחד מהנישואים לא התרחשו. רק ב-2 באוגוסט 1274 חזר אדוארד לאנגליה, ונחת בדובר. המלך אדוארד בן ה-35 ערך את הכתרתו ב-19 באוגוסט במנזר וסטמינסטר, לצד המלכה אלינור. מייד לאחר שנמשח והוכתר למלך אנגליה על ידי רוברט קילוורדבי, הארכיבישוף מקנטרברי, הוריד אדוארד את הכתר מעל ראשו, ואמר כי אין בכוונתו לענוד אותו שוב עד שישיג את כל אדמות הכתר שאביו ויתר עליהן במהלך שלטונו. אף על פי שלפניו מלכו שלושה מלכים בשם "אדוארד" הוא נקרא בשם "אדוארד הראשון" מכיוון שמאז הכיבוש הנורמני "התאפסה" ספירת המלכים האנגלית. ראשית שלטונו (1274–1296) כיבוש ויילס ל'ואלין אפ גריפיד' נהנה מיתרון לאחר מלחמת הברונים השנייה. משנת 1267 הכיר בבעלותו על קרקע שכבש בדרום ויילס והוא גם קיבל את התואר הנסיך מוויילס. למרות זאת נמשכו הסכסוכים המזוינים, במיוחד עם הרוזן מגלוסטר, והאמפרי דה בוהון, הרוזן השלישי מהרפורד. הבעיות החריפו כאשר אחיו הקטנים של ל'ואלין, דוויד' ו ערקו לאנגלים ב-1274, לאחר שנכשלו בניסיון להתנקש באחיהם הגדול. ל'ואלין סירב להוקיר את המלך. עבור אדוארד, פרובוקציה נוספת הגיעה מנישואיה המתוכננים של ל'ואלין לאלינור , בתו של סימון דה מונפור האב. ב-1275 לכדו פיראטים בשרות אדוארד ספינה שהובילה את אלינור ממונפור, בתו היחידה של סימון ממונפור אויב המלך, כדי להינשא לנסיך ל'ואלין. בנובמבר 1276 הכריז אדוארד מלחמה. התמיכה בל'ואלין הייתה חלשה בקרב בני ארצו. ביולי 1277 פלש אדוארד לוויילס עם כוח של 15,500 איש, מתוכם 9,000 ולשים. המערכה מעולם לא הגיעה לכדי קרב גדול, ול'ואלין הבין עד מהרה שאין לו ברירה אלא להיכנע. לפי , שנחתם בנובמבר 1277, הוא נותר רק עם אדמת גוויניד', אם כי עדיין הורשה לשאת בתואר נסיך ויילס. ב-1282 פתח דוויד' במרד נגד השלטון האנגלי. עבור הוולשים הייתה זו מלחמה על זהותם הלאומית ועל הזכות לחוק הוולשי המסורתי, והם נהנו מתמיכה רחבה, שעוררה ניסיונות לנצל לרעה את מערכת המשפט האנגלית כדי לנשל בעלי אדמות וולשים בולטים, שרבים מהם היו מתנגדיו לשעבר של אדוארד. עבור אדוארד הפכה מלחמה זו למלחמת כיבוש שמטרתה "לשים סוף סוף קץ ל...זדון של הוולשים". המלחמה החלה במרד של דוויד', שהיה מרוצה מההישג שקיבל מאדוארד ב-1277. עד מהרה הצטרפו לל'ואלין מנהיגים וולשים אחרים, ובתחילה הם זכו להצלחה צבאית. ביוני הובס מורטימר ב. ב-6 בנובמבר, בזמן ש, הארכיבישוף מקנטרברי, ניהל משא ומתן לשלום, החליט מפקדו של אדוארד באנגלסי, לוק דה טאני, לבצע מתקפת פתע. גשר צף נבנה ליבשת, אך זמן קצר לאחר שטאני ואנשיו חצו אותי הם ספגו מארב מצד הוולשים וספגו אבדות קשות. ההתקדמות הוולשית הסתיימה ב-11 בדצמבר, כאשר נפל ל'ואלין ב. כיבוש גווינד' הושלם עם לכידתו של דוויד' ביוני 1283, שנלקח לשרוסברי והוצא להורג באשמת בגידה בתלייה, גרירה וביתור בסתיו הבא; אדוארד הורה להציג את ראשו של דוויד' בפומבי על גשר לונדון. בכך הושם הקץ לעצמאות הוולשית. 250px\|ממוזער\|שמאל\|טירת קרנארבון, אחת מהטירות שהוקמו בוויילס בתקופת שלטונו של אדוארד הראשון לאחר חקיקת ב-1284 סופחה נסיכות ויילס בממלכת אנגליה וקיבלה מערכת אדמיניסטרטיבית כמו זו של ממלכת אנגליה, עם מחוזות המפוקחים על ידי שריפים. החוק האנגלי יושם במקרים פליליים, אם כי הוולשים הורשו לשמור על חוקים מקובלים משלהם במקרים מסוימים של סכסוכי רכוש. לאחר 1277, וביתר שאת לאחר 1283, החל אדוארד בפרויקט של התיישבות אנגלית בוויילס, והקים בה עיירות חדשות דוגמת אבריסטווית' וריד'לן. תושביהן החדשים היו מהגרים אנגלים, על הוולשים המקומיים נאסר לגור איתם, ורבים מהמגרים היו מוגנים על ידי חומות נרחבות. כמו כן החל פרויקט נרחב של בניית טירות, בהנחייתו של , אדריכל שאדוארד פגש בסבויה בשובו ממסע הצלב. אלה כללו את הטירות בומריס, קרנארבון, קונווי והארלך, שנועדו לשמש כמבצרים, ארמונות מלכותיים ועוד. תוכניתו לבניית טירה בוויילס בישרה את תחילתו של השימוש הנרחב בחרכי חצים בקירות הטירה ברחבי אירופה, תוך שימוש בהשפעות אדריכליות מזרחיות. תוצר נוסף של מסעי הצלב היה הצגת המצודה הקונצנטרית, וארבע מתוך שמונה הטירות שהקים אדוארד בוויילס התחקו אחר עיצוב זה. הטירות התבססו על דימויים הקשורים לאימפריה הביזנטית ולמלך ארתור בניסיון ליצור לגיטימציה למשטרו החדש, והן הציעו הצהרה ברורה על כוונתו של אדוארד לשלוט בוויילס לצמיתות. האצולה הוולשית נושלה כמעט לחלוטין מאדמותיה. אדוארד היה המרוויח הגדול ביותר מתהליך זה. מרידות נוספות התרחשו בשנים 1287–1288, וברצינות רבה יותר ב-1294, בהנהגת , קרוב משפחה רחוק של ל'ואלין אפ גריפיד'. הסיבות למרידות כללו טינה עמוקה על כיבוש ויילס, שלטון גרוע בסגנון קולוניאלי ומיסוי כבד מאוד. המרד האחרון דרש את תשומת לבו של המלך עצמו, אך בשני המקרים דוכאו המרידות. המרד הוביל לעונשים רבים, ובכלל אלו לקיחתם של 200 בני ערובה. ניסיונות למנוע מהוולשים לשאת נשק או להתגורר באזורים החדשים אירעו, ככל הנראה, בתקופה הזו, והמשטר בווילס היה רובו ככולו משטר זר שנכפה על התושבים המקומיים. בשנת 1284 נולד בטירת קרנארבון בנו של המלך אדוארד הנושא את שמו (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), כנראה מתוך כוונה להצהיר על הסדר הפוליטי החדש בוויילס. בשנת 1301 הפך אדוארד הצעיר בלינקולן לנסיך האנגלי הראשון שקיבל את התואר נסיך ויילס, כאשר העניק לו אביו המלך את התואר ונחת ברחבי צפון ויילס, בתקווה להעניק לבנו יותר עצמאות כלכלית. אדוארד התחיל לנקוט במדיניות פייסנית יותר, כדי לבנות מחדש את החסות של אנגליה על ויילס, ובפרט באמצעות מתן התואר "נסיך ויילס" לבנו, אך ויילס עודנה נותרה בלתי יציבה, ושרר בה חוסר אמון בין המתיישבים האנגלים לבין המקומיים. מדיניות חוץ ומלחמה באירופה היבשתית אדוארד לא יצא שוב למסע צלב לאחר שובו לאנגליה ב-1274, אך הוא שמר על כוונה לעשות זאת, ובשנת 1287 נדר נדר לצאת למסע צלב נוסף. כוונה זו הנחתה חלק ניכר ממדיניות החוץ שלו, לפחות עד 1291. כדי לערוך מסע צלב כלל-אירופי, היה חיוני למנוע סכסוך בין הריבונים באירופה היבשתית. מכשול עיקרי לכך היווה הסכסוך בין ששלט בדרום איטליה לבין כתר אראגון ששלט בספרד. בשנת 1282, התקוממו אזרחי פלרמו נגד שארל מאנז'ו ופנו לעזרה לפדרו השלישי, מלך אראגון, במה שנודע בשם ערבית סיציליאנית. במהלך המלחמה שלאחר מכן נפל בשבי בנו של שארל מאנז'ו, קרלו מסלרנו, על ידי האראגונים. הצרפתים החלו ליזום מתקפה על אראגון, והעלו את הסיכוי למלחמה רחבת היקף באירופה. בעיני אדוארד היה הכרחי להימנע ממלחמה כזו, ובשנת 1286 תיווך בפריז בין צרפת ואראגון למען הפוגה שסייעה להבטיח את שחרורו של קרלו. בכל הנוגע למסעי הצלב התבררו מאמציו של אדוארד כלא יעילים. מכה הרסנית לתוכניותיו הגיעה בשנת 1291, כאשר כבשו הממלוכים את עכו, המעוז הנוצרי האחרון בארץ ישראל. אדוארד היה מעורב עמוקות בענייניה של דוכסות גסקוניה. בשנת 1278 הוא מינה ועדת חקירה בראשות מקורביו המהימנים והלורד צ'נסלור רוברט ברנל, ומסקנותיה גרמו להדחתו של לוק דה טאני. בשנת 1286 ביקר אדוארד באזור עצמו ונשאר שם כמעט שלוש שנים. ביום הראשון של הפסחא ב-1287 עמד אדוארד במגדל כשרצפתו קרסה. הוא נפל לגובה של 80 רגל, שבר את עצם הבריח שלו והיה מרותק למיטה במשך מספר חודשים. כמה אבירים שהיו יחד איתו בעת הקריסה נהרגו. זמן קצר לאחר שהבריא הורה לגרש את יהודי גסקוניה, לכאורה כ"מתנת תודה" על החלמתו. הבעיה הרב-שנתית הייתה מעמדה של גסקוניה בתוך ממלכת צרפת, ותפקידו של אדוארד כוואסל של מלך צרפת. בשליחותו הדיפלומטית בשנת 1286 עשה אדוארד כבוד למלך החדש, פיליפ הרביעי, ולאחר שפרצה מלחמה בלתי רשמית בין מלחים אנגלים, גסקונים, נורמנים וצרפתים בשנת 1293. אח שלו, אדמונד קראוצ'בק, אף הרחיק לכת עד כדי כך שהוא התיר לפיליפ הרביעי לנהל את מבצר גסקוני, כמחווה של רצון טוב וכדי להראות שאדוארד לא התכוון עוד להשתלט על מספר ספינות צרפתיות או על הנמל הצרפתי בלה רושל. פיליפ, לעומת זאת, סירב לשחרר את המבצרים והכריז כי הוא מוותר על גסקוניה לאחר שאדוארד סירב להופיע בפניו שוב בפריז. ההתקשרות בין אדוארד לשושלת האילח'אנית נמשכה בתקופה זו. ערוצים דיפלומטיים בין השניים החלו בתקופת מסע הצלב של אדוארד, בנוגע לברית אפשרית להשתלט מחדש על ארץ ישראל עבור אירופה. אדוארד אירח שליחים מונגולים בחצרו בגסקוניה כשהיה שם בשנת 1287, ואחד ממנהיגיהם, רבן בר צומה, רשם תיאור קיים של הפגישה. משלחות אחרות הגיעו לאירופה בשנים 1289 ו-1290, שהראשונה העבירה את הצעתו של אילחן אבקה לאחד כוחות עם הצלבנים ולספק להם סוסים. אדוארד נענה בחיוב והצהיר על כוונתו לצאת למסע מזרחה ברגע שישיג את אישור האפיפיור. למרות שהדבר לא התממש, החלטתו של אדוארד לשלוח את ג'פרי מלאנגלי כשגריר שלו באימפריה המונגולית חשפה שהוא שוקל ברצינות לכרות ברית עתידית עם המונגולים. רעייתו, אלינור מקסטיליה, מתה ב-28 בנובמבר 1290. בני הזוג אהבו זה את זה, וכמו אביו, אדוארד היה מסור מאוד לאשתו והיה נאמן לה לאורך כל שנות נישואיהם. מותה השפיע עליו עמוקות, והוא הפגין את צערו על ידי הקמת 12 אנדרטאות בצורת צלב שנקראות צלבי אלינור, אחת בכל מקום בו עצר ארונה ללילה. כחלק מהסכם השלום בין אנגליה לצרפת ב-1294, הוסכם שאדוארד יתחתן עם אחותו למחצה של פיליפ הרביעי מרגרט , אך הנישואים התעכבו בעקבות פרוץ המלחמה. אדוארד כרת בריתות יקרות עם אדולף, מלך גרמניה, רוזני פלנדריה וחלרה ודוכס הבורגונדים, על מנת שיתקפו את צרפת מצפון. הבריתות התגלו מאוחר יותר כהפכפכות ואדוארד ניצב אז בפני צרות מבית, הן בוויילס והן בסקוטלנד. האדמירל שלו, המשיך להגן על הכוחות האנגליים בגסקוניה, אך באוגוסט 1297 הפליג לפלנדריה, אז כבר ספגו בעלי בריתו תבוסה שם. התמיכה מגרמניה מעולם לא התממשה, ואדוארד נאלץ לחפש פרטנר לשלום. ב-1299 הובילו הסכמי מונטרייל ושארטר , יחד עם נישואיו של אדוארד למרגרט, לשביתת נשק ממושכת, אבל הדבר התגלה כיקר וחסר תועלת עבור אנגליה. הכיבוש הצרפתי של רוב שטחה של גסקוניה לא הסתיים עד לחתימת הסכם פריז ב-1303 , אז הוא הוחזר חלקית לכתר האנגלי, שוב כפייף צרפתי. אדוארד וסקוטלנד עד שנות ה-80 של המאה ה-13 התאפיינו יחסי אנגליה – סקוטלנד בדו-קיום הרמוני יחסית. עניין ההוקרה לא הגיע לאותה רמת מחלוקת כמו בוויילס; בשנת 1278 קיבל אלכסנדר השלישי, מלך סקוטלנד את פניו של אדוארד, שהיה גיסו. בעיות החלו רק עם תחילת משבר הירושה הסקוטי בראשית שנות ה-90 של המאה ה-13. לאחר מותו של אלכסנדר ב-1286, הוא הותיר אחריו את יורשת העצר מרגרט, נכדתו בת השלוש והצאצא היחיד שלו שנותר בחיים. על פי הסכם בירגהאם, הוסכם שמרגרט תתחתן עם בנו בן השש של המלך אדוארד, אדוארד מקרנארבון (לימים אדוארד השני, מלך אנגליה), אם כי סקוטלנד תישאר נפרדת מאנגליה. מרגרט, שהייתה אז בת שבע, הפליגה מנורווגיה לסקוטלנד בסתיו 1290, אך חלתה בדרך ומתה באורקני. הדבר הותיר את סקוטלנד ללא יורש עצר ברור והוביל למשבר ירושה . אף על פי שעד ארבעה עשר אנשים טענו כי הם אמורים לקבל את התואר, המתחרים הבולטים על הכתר הסקוטי היו ג'ון באליול ו. אילי ההון הסקוטים ביקשו מאדוארד שינהל את ההליכים, אך לא לשמש כבורר בסכסוך. הם ביקשו שההחלטה בפועל תתקבל על ידי 104 מבקרים - 40 שימונו על ידי באליול, 40 על ידי ברוס ו-24 הנותרים ייבחרו על ידי אדוארד. בהסכם בירגהאם, כשהציפייה הייתה לאוניה פרסונלית בין שתי הממלכות, שאלת הסוזרניות לא הייתה בעלת חשיבות גדולה עבור אדוארד. כעת התעקש שאם יישב את התחרות על הכתר הסקוטי, הוא חייב לקבל הכרה מלאה כאדון הפיאודלי של סקוטלנד. הסקוטים נרתעו מכך, והשיבו כי מאחר שלסקוטלנד אין מלך, אין לאף אדם סמכות לקבל החלטה זו. בעיה זו נעקפה כאשר המתחרים על הכתר הסכימו שאדוארד ינהל את הממלכה עד שיימצא יורש חוקי. ב-17 בנובמבר 1292, לאחר שימוע ממושך, הוחלט כי ג'ון באליול הוא מלך סקוטלנד הבא. גם לאחר מכן המשיך אדוארד לתבוע את סמכותו על סקוטלנד. בניגוד להתנגדויות הסקוטים, הוא הסכים לשמוע ערעורים על מקרים שנידונו בבית המשפט לאפוטרופסים ששלט בסקוטלנד בתקופת האינטררגנום. פרובוקציה נוספת התעוררה בעקבות מקרה שהביא מקדאף, בנו של , שבו דרש אדוארד מבאליול להופיע באופן אישי בפני הפרלמנט של אנגליה כדי להגיב על ההאשמות נגדו. באליול עשה כן, אבל הקש האחרון היה דרישתו של אדוארד מהמאגרים הסקוטים לשרת בצבא במלחמה נגד צרפת. דבר זה לא היה מקובל; במקום זאת הסקוטים כרתו ברית עם צרפת ופתחו בהתקפה לא מוצלחת על קרלייל. אדוארד הגיב בפלישה לסקוטלנד בשנת 1296 ובכיבוש העיירה בריק על הטוויד, שכלל טבח באזרחיה. ב דעכה למעשה ההתנגדות הסקוטית. אדוארד החרים את אבן סקון - אבן ההכתרה הסקוטית - והביא אותה לווסטמינסטר, והניח אותה במה שנודע ככס אדוארד הקדוש;הכס והאבן שימשו להכתרת מלכי אנגליה מ-1308 ועד 1996, אז הוחזרה האבן לסקוטלנד. באליול ויתר על הכתר ונכלא במצודת לונדון, אולם שוחרר שלוש שנים אחר כך ביולי 1299, והורשה לגלות לאחוזותיו בצרפת. כל בעלי האדמה בסקוטלנד נדרשו להישבע שבועת אמונים לאדוארד, והוא שלט בסקוטלנד כבפרובינציה אנגלית באמצעות משנים למלך. המערכה הייתה מוצלחת מאוד אך הניצחון האנגלי היה זמני בלבד. מדיניות פנים וחקיקה דמותו כמלך 250px\|ממוזער\|שמאל\|חותם משנת 1290 של אדוארד הראשון אדוארד נחשב לאדם בעל מזג אלים ולפעמים בלתי צפוי, ולעיתים יכול היה להפחיד; כאשר בנו, אדוארד מקרנארבון דרש ש האהוב עליו יקבל תואר רוזן, התפרץ המלך בכעס וכביכול קרע חופנים משיער בנו. כמה מבני דורו ראו בו אדם מפחיד, במיוחד בראשית ימיו כמלך. אולם מנגד נקט אדוארד לפעמים בגישה עדינה יותר, וידוע שהיה אדם מסור למשפחתו. הוא היה מקורב לבנותיו, ולעיתים קרובות העניק להן מתנות יקרות ערך כאשר הן באו לבקר אותו. למרות דרכו הנוקשה, חלק מבני דורו האנגלים של אדוארד ראו בו מלך מוכשר ואף אידיאלי. אף על פי שלא היה אהוב על נתיניו, הם פחדו ממנו אך כיבדוהו, כפי שהשתקף בעובדה שלא היו מרידות מזוינות באנגליה במהלך שלטונו. אדוארד מוזכר לעיתים קרובות כמי שהפגין נקמנות כלפי אויביו המובסים וניצחון במעשיו. ישנם היסטוריונים המפקפקים בתום לבו ובאמינותו של אדוארד באשר להתמודדותו עם ענייני ויילס וסקוטלנד. ההיסטוריון מייקל פרסטוויץ' מאמין שאדוארד עמד בציפיות העכשוויות למלוכה כאיש צבא מוכשר ונחוש ובהתגלמות האידיאלים האביריים המשותפים שלו. תוך שמירה על מצוות הדת, הוא סייע למלא את מה שציפו מגילו: הוא השתתף בקפלה בקביעות, נתן צדקה בנדיבות והפגין מסירות נלהבת למרים הבתולה ולתומאס בקט. בדומה לאביו, אדוארד היה שותף נלהב במסורת המגע המלכותי , שיכל כביכול לרפא חולי שחפת. לפי רישומים עכשוויים אדוארד נגע בלמעלה מאלף איש מדי שנה. למרות אדיקותו האישית אדוארד היה לעיתים קרובות מצוי בעימות עם הארכיבישופים מקנטרברי שכיהנו בתקופת שלטונו. יחסיו עם האפיפיור היו לא טובים לפעמים. גם בתוכנית האדריכלית של אדוארד היה אלמנט תעמולתי ושולבו בה לפעמים מסרים דתיים, כמו בצלבי אלינור. אדוארד גילה עניין רב באגדות המלך ארתור, שהיו פופולריות מאוד באירופה בתקופת שלטונו. בשנת 1278 הוא ביקר במנזר גלסטונברי כדי לפתוח את מה שנחשב אז כקברם של ארתור וגווינביר, ושיחזר את "כתרו של ארתור" מל'ואלין לאחר כיבוש צפון ויילס; בבניית טירותיו בוויילס נעזר במיתוסים הארתוריאנים בעיצובם ובמיקומם. הוא ערך אירועי "שולחן עגול" בשנים 1284 ו-1302, שכללו טורנירים ומשתה, וכתבי הימים השוו אותו ואת האירועים בחצרו לאלו של המלך ארתור. בחלק מהמקרים נראה שאדוארד השתמש בהתעניינותו במיתוסים הארתוריאנים כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים שלו, כולל מתן לגיטימציה לשלטונו בוויילס והכפשת האמונה הוולשית שארתור עשוי לשוב כמושיעם הפוליטי. ממשל ומשפט זמן קצר לאחר תחילת שלטונו החל אדוארד להשיב את הסדר על כנו ולכונן מחדש את הסמכות המלכותית לאחר שלטונו הבעייתי של אביו. כדי להשיג זאת הורה מייד על החלפה של אנשי המינהלה. החשוב שבהם היה מינויו של רוברט בורנל לצ'נסלור ב-1274, והוא יכהן בתפקיד עד 1292 ויהיה לאחד ממקורביו של המלך. באותה שנה, עם מינויו של ברנל, החליף אדוארד את רוב הפקידים המקומיים, דוגמת הלוחמים והשריפים. צעד זה ננקט כהכנה לחקירה נרחבת המכסה את כל אנגליה, שבה ישמעו תלונות על ניצול לרעה של כוח על ידי קצינים מלכותיים. מטרתה השנייה של החקירה הייתה לקבוע אילו אדמות וזכויות איבד הכתר בתקופת שלטונו של הנרי השלישי. אדוארד השתמש בסמכותו המלכותית לבסס את זכויות הכתר על חשבון זכויות היתר הפיאודליות של הברונים, לקדם את השוויון בפני החוק, להטיל מיסים, ולנסח בכתב את המשפט המקובל. בעשותו כן, הדגיש אדוארד את סמכויותיו של הפרלמנט, ובעזרת בורנל, חוקק חוקים חדשים. הוא החל זאת כאשר מימן סקר מקיף של השלטון המקומי שהגדיר את זכויות הכתר ורכושו ותיעד העוולות של המנהל. סקר זה נודע בשם מאה המגילות. אלה הושוו לספר יום הדין מהמאה ה-11, והן היוו את הבסיס לחקירות המשפטיות המאוחרות יותר שנקראו הליכי ה-Quo warranto. מטרת הבירורים הללו הייתה לקבוע באיזה צו (בלטינית: Quo warranto) הוחזקו זכויות. אם הנאשם לא יכול היה להוציא רישיון מלכותי להוכחת הענקת הזכות, הרי שזו הייתה דעתו של הכתר – בהתבסס על כתביו של חוקר המשפט רב ההשפעה מהמאה ה-13 – שהזכות צריכה לחזור לידי המלך. הן חוק וסטמינסטר הראשון מ-1275 והן חוק וסטמינסטר מ-1285 קודדו את המשפט הקיים באנגליה. הדבר עורר תמיהה רבה בקרב בני האצולה, שעמדו על כך ששימוש ארוך כשלעצמו מהווה רישיון. בסופו של דבר הושגה פשרה ב-1290, לפיה מתן זכות היא לגיטימית כל עוד ניתן להוכיח שהיא מומשה מאז הכתרתו של ריצ'רד לב הארי ב-1189. הרווחים המלכותיים מהליכי ה-Quo warranto היו חסרי חשיבות שכן זכויות מעטות הוחזרו למלך, אך בכל זאת הוא זכה בניצחון משמעותי על ידי ביסוס העיקרון שכל החירויות נובעות מהכתר. חוק ה-Quo warranto משנת 1290 היה רק חלק אחד מרפורמה משפטית רחבה יותר, שהייתה אחת התרומות החשובות ביותר של אדוארד במהלך תקופת שלטונו. עידן זה החל כבר בזמן פעילותה של התנועה הרפורמית הברוניאלית; בין החוקים שנחקקו במסגרת תהליך זה ניתן למנות את: חוק מרלבורו (1267) הכיל סעיפים שנלקחו הן מתקנות אוקספורד והן מהכרזת קנילוורת'. מאה המגילות הוחלפו זמן קצר לאחר מכן על ידי גיליון ווסטמינסטר הראשון (1275), אשר קבע את הסמכות המלכותית והתווה הגבלות על זכויות. (1279) התייחסו לסוגיית מענקי הקרקע לכנסייה. שינויים רחבים אלה הסתיימו במידה רבה עם מותו של רוברט ברנל ב-1292. מדיניות כלכלית במהלך תקופת שלטונו של אדוארד נעשו שינויים במערכת המטבעות של ממלכת אנגליה, שהייתה במצב גרוע עד 1279. בהשוואה למטבעות שכבר היו בשימוש בזמן עלייתו של אדוארד לכת המלכות, המטבעות החדשים שהונפקו הוכחו כאיכותיים ביותר. בנוסף להטבעת פרוטות, חצאי פרוטות ופרד'ינגים, הוצג מטבע חדש שנקרא (שהתברר כלא מוצלח). גם תהליך ייצור המטבעות עצמן שופר. הכלכלן ויליאם טרנמייר הציג שיטה חדשה להטבעת מטבעות שכללה חיתוך מטבעות ריקים ממוט כסף, בניגוד לנוהג הישן; שיטה זו הוכיחה את עצמה כיעילה. במהלך תקופה זו זויפו מטבעות אנגליים לעיתים קרובות באירופה, במיוחד בארצות השפלה, ולמרות האיסור ב-1283, יוצאו מטבעות אנגליים בחשאי ליבשת אירופה. באוגוסט 1280 אסר אדוארד על השימוש במטבע הצלב הארוך הישן , מה שאילץ את האוכלוסייה לעבור למטבעות החדשים שהוטבעו. רישומים מצביעים על כך שתהליך זה סיפק בהצלחה לאנגליה מטבע יציב. מסעותיו הצבאיים התכופים של אדוארד הטילו עומס כספי כבד על האומה האנגלית. היו כמה דרכים שבאמצעותן יכל המלך לגייס כסף למלחמה, כולל מכסים, הלוואות וסובסידיות, שהיו למעשה מיסים שנגבו בחלק מסוים מרכוש המיטלטלין של כל ההדיוטים שהחזיקו בנכסים אלה. בשנת 1275 ניהל אדוארד משא ומתן על הסכם עם קהילת הסוחרים המקומיים שהבטיח מכס קבוע על צמר, היצוא העיקרי של אנגליה. בשנת 1303 הושג הסכם דומה עם סוחרים זרים, בתמורה לזכויות ופריווילגיות מסוימות. ההכנסות מהמכס טופלו על ידי הריקארדי, קבוצת בנקאים מהעיר לוקה שבאיטליה. הדבר נעשה בתמורה לשירותם כמלווי כספים לכתר, שסייע במימון המלחמות נגד הוולשים. כאשר פרצה המלחמה עם צרפת החרים המלך הצרפתי את נכסי הריקארדי והם פשטו את הרגל. לאחר מכן נטלה על עצמה קבוצת הפרסקובלדי מפירנצה תפקיד זה. אדוארד שלט בפרלמנט על בסיס קבוע לאורך כל תקופת שלטונו. בשנת 1295 חל שינוי משמעותי: לפרלמנט זה זומנו שני אבירים מכל מחוז ושני נציגים מכל רובע. ייצוגו של הציבור בפרלמנט לא היווה חידוש; מה שהיווה חידוש הוא הסמכות שתחתיה זומנו נציגים אלו. בעוד שקודם לכן ציפו מבני העם להסכים להחלטות שכבר התקבלו על ידי אילי ההון, כעת הוכרז שעליהם להיפגש עם הסמכות המלאה (plena potestas) של קהילותיהם, כדי להסכים להחלטות שהתקבלו בפרלמנט. למלך היה עתה גיבוי מלא לגביית סובסידיות של הדיוטות מכל אנגליה. בעוד שאביו אסף רק ארבעה כאלה בתקופת שלטונו, אדוארד אסף תשעה. היסטוריונים כינו את האספה "הפרלמנט לדוגמה", מאחר שהיא ייצגה את כל שכבות החברה באנגליה: הברונים, הכמורה, האבירים והעירוניים. מאז הכילו בדרך כלל הפרלמנטים נציגים של כל השכבות הללו. כמו כן חוקק אדוארד חוקים שהגבילו את האריסות לתקופת חיי האריס והמעיטו את העברת האדמות הפיאודליות באופן לא מבוקר. בסוף תקופת שלטונו מינה אדוארד ועדת שופטים שיצאה למחוזות אנגליה ועסקה בהדברת הפשיעה והשחיתות. אדוארד והיהודים 250px\|ממוזער\|שמאל\|גירוש יהודי אנגליה, איור ברשומת רוצ'סטר מ-1355 מקור נוסף לסכסוך פוליטי היה מדיניותו של אדוארד כלפי יהודי אנגליה, ששלטה ביחסיו הכלכליים עם הפרלמנט עד 1290. היהודים, בניגוד לנוצרים, הורשו לגבות ריבית על הלוואות. אדוארד התמודד עם לחץ מצד הכנסייה, שהייתה חסרת סובלנות כלפי היהודים וההלוואות בריבית. היהודים היו רכושו האישי של אדוארד, והוא היה חופשי למסות אותם כרצונו. מיסוי יתר על היהודים אילץ אותם למכור את איגרות החוב שלהם במחירים מופחתים, אשר נוצלו על ידי הכתר להעברת עושר קרקע עצום מבעלי קרקעות עם חובות לאנשי חצר המלוכה, ובפרט לרעייתו, מה שגרם לתרעומת נרחבת. בשנת 1275, מול חוסר שביעות הרצון בפרלמנט, העביר אדוארד חוק אשר הוציא מחוץ לחוק הלוואות בריבית ועודד את היהודים לעסוק במקצועות אחרים. בכך הגביל עוד יותר את זכויות היהודים. בשנת 1279 יזם את מעצרם של כל ראשי משקי הבית היהודיים באנגליה, כביכול באשמת זיוף מטבעות והלוואה בריבית בניגוד לחוק. כעשירית מהאוכלוסייה היהודית, כ-300 איש, הובלו למצודת לונדון והוצאו להורג, רבים אחרים נהרגו בבתיהם בפקודת השלטון והיתר שילמו קנסות. לפחות 16,000 פאונד גויסו באמצעות קנסות ובזיזת רכוש מהמתים. בשנת 1280 ציווה על כל היהודים להשתתף בדרשות מיוחדות, שהטיפו נזירים דומיניקנים, בתקווה לשכנע אותם להתגייר, אך באופן לא מפתיע לא נענו להפצרות אלו. עד לשנה זו נוצלו היהודים עד שכבר לא הייתה להם תועלת כספית רבה לכתר, אך עדיין ניתן היה להשתמש בהם ככלי מיקוח פוליטי. כשהיהודים לא יכלו לעמוד בתשלומים, האשימה אותם המדינה בחוסר נאמנות. אדוארד חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית: "כי כל אחד מהם אשר מלאו לו שבע שנים ישא על לבושו העליון סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו." לבסוף, בשנת 1290 גירש אדוארד את כל היהודים מאנגליה; חלק מהמגורשים הפכו לקורבנות לפיראטיות, אך רבים נוספים סולקו או מתו בסערות אוקטובר. הכתר נפטר מרכושם באמצעות מכירות ו-85 מענקים שניתנו לאנשי חצר המלוכה ולמשפחת המלוכה. נראה שצו הגירוש הוצא כחלק מעסקה להבטחת סובסידיה של 110,000 פאונד מהפרלמנט, הגדולה ביותר שניתנה בתקופת ימי הביניים. למרות שהגירוש התרחש על בסיס מקומי, זמני, הוא נחשב לחסר תקדים מכיוון שהוא היה קבוע. אדוארד טען שהגירוש נעשה "לכבוד הצלובים" והאשים את היהודים בבגידה ובפשע. היהודים לא הורשו להתגורר באנגליה במשך 366 שנה נוספות, עד שאוליבר קרומוול התיר להם להתיישב בממלכה. הממשל באירלנד עניינו העיקרי של אדוארד באירלנד היה כמקור למשאבים, לחיילים ולכספים למלחמותיו בגסקוניה, ויילס, סקוטלנד ופלנדריה. השחיתות בקרב פקידיו של אדוארד הייתה ברמה גבוהה למדי, ולמרות מאמציו לאחר 1272 לבצע רפורמה בממשל האירי, ניהול הרישומים היה גרוע. במהלך תקופת שלטונו של אדוארד גברו הפרעות באירלנד. העברת ההכנסות למלחמותיו הותירה טירות, גשרים וכבישים איריים במצב מוזנח. התנגדות לרכישה כפויה של אספקה כגון תבואה הוסיפה להפקרות וגרמה לאינפלציה במחיר מוצרי היסוד. חנינות ניתנו לפורעי חוקעל שירותם למען המלך באנגליה. ההכנסות והוצאת הכוחות למלחמותיו של אדוארד הותירו את המדינה ללא יכולת לתת מענה לצרכיה הבסיסיים, בעוד שהממשל האירי התמקד בעיקר במתן דרישותיו של אדוארד. ממשלתו של אדוארד הייתה עוינת לשימוש ב, אותו גינתה ב-1277. שנות שלטונו האחרונות ומותו (1297–1307) משברים חוקתיים המלחמות הבלתי פוסקות שהתרחשו בשנות ה-90 של המאה ה-13 העמידו דרישה כספית גדולה לנתיניו של אדוארד. בעוד שהמלך גבה רק שלוש סובסידיות של נדבות עד 1294, ארבעה מיסים כאלה הוענקו משנה זו עד 1297, והם גייסו למעלה מ-200,000 פאונד. יחד עם זה בא עול הפרסים, תפיסת הצמר והעורות, והחוב הנוסף והלא פופולרי על צמר. הדרישות הפיסקליות לנתיניו של המלך גרמו לתרעומת, שהובילה בסופו של דבר למחאה פוליטית. בשנת 1294 דרש אדוארד מענק של מחצית מכל הכנסות הכמורה. הדבר עורר התנגדות מסוימת, אך המלך הגיב באיומים על יריביו בהוצאתם מחוץ לחוק, ובסופו של דבר התקבלה דרישתו של אדוארד. באותו הזמן היה הארכיבישוף מקנטרברי המיועד באיטליה. וינצ'לסי שב לאנגליה בינואר 1295 ונאלץ להסכים למענק נוסף בנובמבר אותה שנה. בשנת 1296 שינה את עמדתו כאשר קיבל בולה אפיפיורית שאסרה על הכמורה לשלם מיסים לשלטונות ללא הסכמה מפורשת מהאפיפיור. כאשר אנשי הכמורה סירבו לשלם מיסים הגיב אדוארד בהוצאתם מחוץ לחוק. לווינצ'לסי הייתה דילמה בין נאמנות למלך אדוארד לבין שמירה על הבולה האפיפיורית, ולבסוף אפשר לכל כומר לשלם כראות עיניו. עד סוף השנה הוצע פתרון על ידי בולה אפיפיורית חדשה, שאפשרה מיסוי פקידותי במקרי חירום. הדבר אפשר לאדוארד לגבות סכומים נכבדים בעזרת מיסים על הכמורה האנגלית. התנגדות ההדיוטות ארכה זמן רב יותר והתמקדה בשני דברים: זכותו של המלך לדרוש שירות צבאי וזכותו לגבות מיסים. בפרלמנט של סולסברי בפברואר 1297 התנגד , לזימון מלכותי לשירות צבאי. ביגוד טען שהחובה לשרת שירות צבאי מתרחבת רק לשירות לצד המלך; אם המלך אדוארד התכוון להפליג לפלנדריה, הוא לא יכול היה לשלוח את נתיניו לגסקוניה. ביולי פרסמו ביגוד ו, סדרת תלונות שהביעו התנגדויות לרמת המיסוי הסחטנית. הדבר לא הרתיע את אדוארד, שביקש סובסידיה נוספת. מעשה זה היה פרובוקטיבי במיוחד, משום שהוא ביקש הסכמה רק מקבוצה מצומצמת של מגנאטים, ולא מנציגי הקהילות בפרלמנט. בעת שאדוארד שהה בווינצ'לסיה והתכונן למערכה בפלנדריה, הגיעו ביגוד ודה בוהון לאוצר המדינה כדי למנוע את גביית המיסים. לאחר שאדוארד עזב את אנגליה עם כוח מופחת מאוד נראה היה שהממלכה על סף מלחמת אזרחים. ניצחון הסקוטים על האנגלים בקרב על גשר סטירלינג פתר את המצב. האיום המחודש על אנגליה העמיד בפני המלך והמגנאטים מטרה משותפת. בעיותיו של אדוארד עם האופוזיציה נגדו לא הסתיימו במערכה בסקוטלנד. בפרלמנט שנערך ב-1301 נאלץ אדוארד להורות על הערכת היערות המלכותיים, אך ב-1305 הוא השיג בולה אפיפיורית שפטרה אותו מכך. בסופו של דבר, היה זה שינוי בכוח אדם שהביא לקיצה של האופוזיציה נגד אדוארד. דה בוהון מת בסוף 1298, לאחר שחזר מהמערכה בסקוטלנד. בשנת 1302 הגיע ביגוד להסכם עם אדוארד שהיה מועיל לשניהם: ביגוד, שהיה חשוך ילדים, הפך את אדוארד ליורשו, תמורת מענק שנתי נדיב. אדוארד התנקם לבסוף בווינצ'לסי, שהתנגד למדיניות המיסוי הפקידותי שלו ב-1305, כאשר קלמנס החמישי נבחר לאפיפיור. קלמנס אהד את המלך וביוזמתו של אדוארד השעה את וינצ'לסי מתפקידו. מלחמות הסקוטים ומותו אדוארד האמין כי השלים את כיבוש סקוטלנד לאחר שעזב אותה ב-1296, אך עד מהרה פרץ מרד סקוטי בהובלת ויליאם וולאס ואנדרו דה מוריי, שטענו שהם פועלים להביא להשבת המלך ג'ון לכס הסקוטי, בעוד הוא נותר בצרפת ולא תמך במרד. בכך פרצה מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה. ב-11 בספטמבר 1297 הובס כוח אנגלי גדול על ידי צבא סקוטי קטן בהרבה בראשות וולאס ומוריי בקרב על גשר סטירלינג. בעקבותיו איבדו האנגלים חלקים נרחבים מסקוטלנד. התבוסה הכתה גלים באנגליה וההכנות לפעולת תגמול החלו מייד. זמן קצר לאחר שאדוארד חזר מפלנדריה הוא פנה צפונה. ב-22 ביולי 1298, בקרב הגדול היחיד שהשתתף בו מאז קרב אוושם ב-1265, הביס אדוארד את כוחותיו של וולאס ב. אדוארד המעיט בערכו של חומרת המצב הצבאי המשתנה ללא הרף בצפון ולא הצליח לנצל את המומנטום; בשנה שלאחר מכן הצליחו הסקוטים לכבוש מחדש את טירת סטירלינג. אף על פי שאדוארד ערך מסע בסקוטלנד הן בשנת 1300, כאשר הצליח להטיל מצור על טירת קארלברוק והן בשנת 1301, הסקוטים סירבו להשתתף שוב בקרב פתוח והעדיפו במקום זאת לפשוט על האזורים הכפריים האנגלים בקבוצות קטנות יותר. הסקוטים פנו לאפיפיור בוניפקיוס השמיני בדרישה שיטען שהוא אמור לשלוט על סקוטלנד ולא האנגלים. הבולה האפיפיוריות שלו, שהופנתה אל המלך אדוארד בתנאים אלה נדחתה בתוקף מטעמו של אדוארד על ידי . האנגלים הצליחו להכניע את סקוטלנד באמצעים אחרים: ב-1303 הושג הסכם שלום בין אנגליה לצרפת, שלמעשה הביא לקץ הברית הצרפתית-הסקוטית. רוברט דה ברוס, נכדו של הטוען לכתר הסקוטי ב-1291, החל לצדד באנגלים במהלך חורף 1301–1302. ב-1304 נשבעו גם רוב האצילים האחרים של סקוטלנד אמונים לאדוארד והאנגלים הצליחו לכבוש מחדש את טירת סטירלינג. וולאס הוסגר לאנגלים בשנת 1305 והוא נשפט במשפט ראווה שבסופו הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור. המצב השתנה שוב ב-10 בפברואר 1306, כאשר רוברט ברוס רצח את יריבו , וכמה שבועות לאחר מכן, ב-25 במרץ, הוכתר למלך סקוטלנד. ברוס פתח אז במערכה למען החזרת עצמאות סקוטלנד והדבר גרם להפתעה בקרב האנגלים. בריאותו של אדוארד הייתה אז לקויה, ובמקום להוביל משלחת בעצמו הוא נתן פקודות צבאיות שונות לרוזן ולברון , בעוד שהצבא המלכותי הראשי הונהג על ידי נסיך ויילס. האנגלים זכו בתחילה להצלחה; ב-19 ביוני הרחיק דה ואלנס את ברוס ב. ברוס נאלץ להסתתר והאנגלים כבשו מחדש את הטריטוריה ואת הטירות האבודות שלהם. אדוארד נקט באכזריות יוצאת דופן נגד משפחתו, בעלי בריתו ותומכיו של ברוס. אחותו נכלאה ב למשך ארבע שנים. שהכתירה את ברוס, נכלאה ב. נייג'ל, אחיו הצעיר של דה ברוס, הוצא להורג בתלייה, גרירה וביתור; הוא נתפס לאחר שהרחיק, יחד עם חיל המצב שלו, את כוחותיו של אדוארד שחיפשו אחר אשתו, בתו ואחיותיו. אדוארד ראה כעת במאבק כדיכוי מרד של נתינים לא נאמנים. אולם אכזריות זו גרמה להשפעה הפוכה וגייסה תמיכה הולכת וגוברת בברוס. בפברואר 1307 חידש ברוס את מאבקו והחל לגייס אנשים, ובמאי הביס את דה ואלנס ב. אדוארד תכנן לאחד את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד לממלכה מאוחדת אחת, אך לא הספיק לעשות זאת: הוא נסוג צפונה בדרכו להילחם בדה ברוס, פיתח דיזנטריה ומצבו הבריאותי החמיר. ב-6 ביולי חנה דרומית לגבול הסקוטי, וכשהגיעו משרתיו למחרת, בבוקר 7 ביולי, להרים אותו כדי שיוכל לאכול, הוא מת בזרועותיהם. ישנן מספר אגדות לגבי צוואתו של אדוארד. אחת מהן טוענת כי הוא ציווה שיבשלו את בשרו וכי עצמותיו ייצאו לקרב נגד הסקוטים אולם ליבו ייטמן בירושלים. משאלתו לא התמלאה והוא נקבר בטקס פשוט במנזר וסטמינסטר ב-27 באוקטובר 1307. על כס המלוכה באנגליה עלה בנו, אדוארד השני, שהוכתר למלך אנגליה ב-25 בפברואר 1308. אילן יוחסין ראו גם ויליאם וולאס רוברט דה ברוס לב אמיץ מלחמתו של רוברט דה ברוס לקריאה נוספת ספרו של וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית בתרגום אהרן אמיר, הוצאת עם הספר 1965, תשכ"ה קישורים חיצוניים ביוגרפיה מפורטת, עובדות וציטוטים מתוך אתר בית המלוכה הבריטי ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מלכי אנגליה קטגוריה:בית פלנטג'נט קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר קטגוריה:ילידי 1239 קטגוריה:נפטרים ב-1307	2024-08-31T11:53:01
סקרמנטו	סקרמנטו (באנגלית: Sacramento) היא עיר הבירה של מדינת קליפורניה שבארצות הברית וכן בירתו של מחוז סקרמנטו. עם אוכלוסייה של 524,943 תושבים (לפי מפקד משנת 2020), סקרמנטו היא העיר השביעית בגודלה בקליפורניה. בסקרמנטו רבתי גרים מעל מיליון בני אדם. סקרמנטו היא מקום מושבו של בית המחוקקים של קליפורניה. העיר ידועה בתרבות העכשווית שלה ומכונה "העיר ההיפסטרית" ביותר בקליפורניה. בשנת 2002 פרויקט של אוניברסיטת הרווארד שנערך עבור מגזין טיים כינה את סקרמנטו כעיר "המגוונת ביותר באמריקה". גאוגרפיה העיר נמצאת במפגש שני נהרות, סקרמנטו ו. שטחה הוא 257 קמ"ר, 2 אחוזים ממנו מים. אקלים לסקרמנטו יש אקלים ים תיכוני אשר מאופיין בחורפים מתונים וקיצים יבשים אך קרירים בלילה. לרוב אין האזור סובל מלחות גבוהה. הטמפרטורה הממוצעת לאורך השנה היא 16 מעלות. הטמפרטורה החמה ביותר שנמדדה הייתה 46 מעלות, ביולי 1925. היום הקר ביותר שנמדד היה בדצמבר 1932, כאשר עמדה הטמפרטורה על 8- מעלות. בשנה ממוצעת ישנם 58 ימים בהם יורד גשם. כמות המשקעים הממוצעת היא 470 מ"מ בשנה. בסוף דצמבר 1861 ובינואר 1862 פקד את העיר השיטפון הגדול של 1862, שבו כל העיר הוצפה. בפברואר 1992 אירע אירוע נדיר בעיר כאשר במשך 16 ימים לא הפסיק לרדת גשם ובסופם נמדדו 163 מ"מ גשם. סקרמנטו היא העיר השנייה הרגישה ביותר לשיטפונות אחרי ניו אורלינס. שלג הוא מחזה נדיר מאוד בעיר ומאז 1900 רק שלוש פעמים ירד שלג בעיר כשהפעם האחרונה ב-1976. דמוגרפיה צפיפות האוכלוסין בעיר היא 1,617.4 לקמ"ר. 48% מתושבי העיר הם לבנים, 16% הם אסיאתים, 15% הם שחורים, ו-1.3% הם ילידים אמריקאים (אינדיאנים). כ-16% דיווחו כי מוצאם מ'קבוצה אתנית אחרת' או מ'שתי קבוצות אתניות ויותר'. 21.6% מהאוכלוסייה מזהים עצמם כהיספאנים, אשר יכולים להיות מכל קבוצה אתנית. לעיר אחת מאוכלוסיות הלהט"ב הגדולות בארצות הברית והיא מדורגת במקום השביעי בקרב הערים הגדולות בארצות הברית והשלישית בקליפורניה אחרי סן פרנסיסקו ואוקלנד כאשר בערך 10% מתושבי בעיר מגדירים את עצמם להט"ב. כמו כן, 1.4% מהעיר נישואין בנישואין חד מיניים. הגיל הממוצע בעיר הוא 33. 27.3% מן התושבים הם מתחת לגיל 18 ו-11.4% הם מעל גיל 65. 20% מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני. העיר מצביעה באופן מסורתי לנשיאות ארצות הברית למפלגה הדמוקרטית כאשר בכל ארבעת מערכות הבחירות האחרונות עם מעל ל-70% תמיכה. יהדות מספר היהודים בסקרמנטו מוערך בכ- 30,000 אולם המספר המשויך לקהילות יהודיות קטן בהרבה ומגיע לכמה אלפים בודדים. בעיר קיים סניף של "הפדרציה היהודית". בסקרמנטו מספר קהילות יהודיות ממגון הקשת: אורתודוקסים, קונסרבטיביים ורפורמיים. ישנו בית כנסת אורתודוקסי אחד "כנסת ישראל" כמו גם מספר בתי-כנסת של חב"ד. ישנו בית כנסת קונסרבטיבי אחד "מוזאיק-לאו" ישנם מספר בתי כנסת רפורמיים. בעיר פועל בית ספר יסודי יהודי פרטי "בית ספר שלום" שאינו מזוהה עם זרם כזה או אחר של היהדות ומשרת את כל הקהילה היהודית. ערים תאומות נכון לשנת 2015 לסקרמנטו יש 13 ערים תאומות: קישורים חיצוניים אתרה הרשמי של העיר הערות שוליים * קטגוריה:מדינות ארצות הברית: ערי בירה קטגוריה:קליפורניה: ערים קטגוריה:קליפורניה: מושבי מחוזות קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1849	2023-09-07T16:44:28
דוד זהבי	250px\|ממוזער\|שמאל\|עטיפת תקליט משירי דוד זהבי (1977) 250px\|ממוזער\|שמאל\|עטיפת הביוגרפיה של דוד זהבי. הציור הוא של נכדתו סמדר זהבי בונן, על פי צילום ממוזער\|שיר ערש נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים של זרובבל גלעד שהלחין דוד זהבי דוד זהבי (גולדיס) (14 ביוני 1910 – 26 באוקטובר 1977) היה מלחין ישראלי, ממייסדי קיבוץ נען. חתן פרס אלקוני לזמר העברי (1961). קורות חיים הורי אביו של זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." אביו קיווה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות'מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב. זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש"קסם לי יותר בעושר צליליו". הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל מרים בוסקוביץ. בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת. עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען, מהנוער העובד, והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי. מלבד עבודתו בקיבוץ כחשמלאי, ארגן מקהלה ואירועי מוזיקה שבמסגרתם החל גם להלחין. לפסנתר ששימש אותו בימיה הראשונים של נען, דאג דוד כהן על ידי גיוס כספים למטרה זו. אט אט החל לפרסם את לחניו בכל הארץ והפך להיות אחד המלחינים המקובלים בזמנו. בינואר 1948 נשלח על ידי הקיבוץ המאוחד ביחד עם אשתו רבקה, להדריך במחנות נוער יהודי באיטליה וגרמניה. בספטמבר 1948 חזר לנען. בשנת 1961 זכה בפרס יוסף אלקוני לזמר העברי (המוענק במסגרת פרס אנגל) על מנגינות למקהלה ולשירי ילדים ושירי עם. בשנותיו האחרונות סבל מסרטן הוושט. חברי נען הצליחו להפיק תקליט משיריו שהצליח מאוד ולהציג אותו לפניו זמן קצר לפני מותו. דוד זהבי נפטר ב-1977, בגיל 67, ונקבר בקיבוצו. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית. משנת 2015 מתקיים בקיבוץ נען סיור מזמר שזכה להצלחה גדולה בעקבות יצירות דוד זהבי בהדרכת המוזיקאית דפנה זהבי, כלתו של המלחין והסופר עופר רגב. על שמו רחובות ביפו ובכפר סבא. משפחתו זהבי היה נשוי שלוש פעמים: מנישואיו עם יהודית אברמסון נולד בכורו שי, שהיה ילד חריג הטיפול בשי עורר מתחים בין בני הזוג והם נפרדו. זהבי טיפל בעצמו בשי עד שנאלץ להעבירו למוסד לילדים בעלי מגבלות מנטליות בגבעת השלושה. ב-10 באפריל 1946 נעלם שי מהמוסד, ולמרות חיפושים ממושכים לא נמצא עד היום. אשתו השנייה, רבקה פינצ'י הייתה צעירה ממנו ב-20 שנה. הם התחתנו ב-1948 ומנישואין אלה נולד הבן עדי. הבדלי גיל ומנטליות הביאו לגירושין ב-1952. ב-1953 נישא למינה ויטמן, ניצולת השואה שהייתה צעירה ממנו ב-17 שנה. מנישואין אלה נולדו רפי ולירון. אשתו של רפי היא הזמרת דפנה זהבי, שמרבה לשיר משירי דוד זהבי בהופעותיה. בנה של אחותו, לאה גולדיס-לויטס, הוא הביולוג האבולוציוני פרופ' אביתר נבו. יצירתו שירו הראשון, שאותו הלחין בעודו נער בן 15, היה "אורחה במדבר" למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במילים "ימין ושמאל, רק חול וחול...". עם לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה" (המוכר כ"אלי, אלי"), "ניגונים" למילותיה של פניה ברגשטיין, "הן אפשר" ו"יצאנו אט" למילותיו של חיים חפר, ״אני נושא עמי״ (את צער השתיקה), ״מלאו אסמינו בר״, ״ישושום מדבר וציה״, את המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח...") שכתב זרובבל גלעד. שיר ידוע אחר שלו הוא "החליל", שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון "דבר לילדים". סיפור מיוחד הוא הלחנת השיר "בעדן ילדים" מאת שלמה זרחי (זיאמה). זהו שירו הראשון של זרחי; הוא כתב אותו ב-1915, בגיל 10, בעת שהיה תלמיד ב"חדר מתוקן", ופרסם אותו כעבור שנתיים בעיתון העברי לבני הנעורים "שתילים" שבעריכת משה בן-אליעזר, שהופיע במוסקבה בהוצאת אמנות (גיליון ח–ט, 1917). זהבי מצא את המלים על פתק זרוק בשדרות רוטשילד והלחין את השיר מבלי לדעת מי חיברוֹ. (השיר בוצע בשנות ה־60 על ידי מקהלת "שירו שיר" שבהדרכת מאיר הרניק.), (בשנת 1966 עיבד את השיר גיל אלדמע.). קובצי לחניו (תווים) עיבודים של משה וילנסקי לשירי דוד זהבי .[תווים], (זהבי דוד מלחין, וילנסקי משה מעבד מוזיקלי), 1950, מתוך: "ארכיון משה וילנסקי", סדרה B : עיבודים, פריט מס' 11 . קובץ שירים, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל – הוצאת מרכז לתרבות ולחינוך ('ספריה מוזיקלית ע"ש נסימוב'), תשי"ד, 1954. קֹבץ שירים: חלק ב; בעריכת ש[למה] קפלן, תל אביב: מרכז לתרבות ולחינוך ('ספריה מוזיקלית ע"ש נסימוב'), תשכ"ב. (התוכן: שירי ילדים; שירי עם וחברה; שירים ליריים; שירים בשנים ובשלושה קולות) 10 לחנים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד – המדור לחנוך מוזיקלי; אור תו, 1970. מזמור לדוד: משיריו של דוד זהבי, חלק ג'; בעריכת יהודה אורן, הנרי קלאוזנר; דברי מבוא מאת ישראל גלילי, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – מפעלי תרבות וחנוך ('הספרייה למוזיקה ע"ש נסימוב'), 1977. (התוכן: שירים מן המקורות; שירי מולדת; שירי חברה ואהבה; שירים ליריים שונים; שירי טבע; שירי ילדים; שירי שבת; שירי מקהלה) שלא יגמר לעולם: מבחר מנגינות; בעריכת גיל אלדמע, יהודה אורן, הנרי קלאוזנר; איורים מתוך רישומי הצייר אהרון גלעדי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד – מפעלי תרבות וחינוך ('ספריה מוזיקלית ע"ש נסימוב'), 1981. (כולל אוטוביוגרפיה של זהבי ודברים עליו מאת אליהו הכהן ואחרים) דיסקוגרפיה שירים לשירה בציבור עם דוד זהבי, דוד זהבי, אריה יחיאלי, אברהם שלמה עמיאל, רפאל ספורטה, חנן שדמי, קיבוץ בית השיטה, ערב סוכות תשט"ז, 1955, "ארכיון דוד זהבי", סדרה C : טקסטים לשירים, פריט מס' 042 ,. שלא יגמר לעולם...: משירי דוד זהבי; הופק והוצא לאור על ידי קיבוץ נען, רמת גן: הד ארצי, 1977. (45 דק') (שירים מאת מחברים שונים; עיבודים: גיל אלדמע, ש' כהן, אילן גלבוע, יצחק גרציאני, אלדד שרים, עודד פנחסי; מבצעים: צילה דגן, יפה ירקוני, שלמה ארצי, נתנאלה, חבורת רננים) אני נושא עמי : משירי דוד זהבי,נחומי הרציון, הפקה : אילנה האי, מועדון הזמר האזורי (בני שמעון), 1990, בני שמעון : מועצה אזורית בני שמעון - מחלקת התרבות. מחדש אותו השיר : משירי דוד זהבי ב' ,(השירים : הן אפשר, ירדה השבת, אורחה במדבר, מולדת, ארחה, זמר חג, יששום, והטיפו, נגונים, שיר השדה, עוד שדי פורח, אדמה, שיר האדמה, מלא אסמנו בר, כל אחד, היה היה מיתר, בעדן ילדים, אצבעות לי, שיר המחנה, אנחנו שרים לך, זמר לספינה, אני נושא עמי, החליל, ליל בא שקט רוגע, יוכבד, יצאנו אט, שיר אפור, שיר הפלמ"ח, לילדה ביער, שיר ערש, הסביון, אשרי הגפרור, הליכה לקיסריה, עוד שיר אחד), נחומי הרציון, דוד זהבי, מועדון הזמר האזורי (בני שמעון), מוציא לאור: בית קמה: מועצה אזורית בני שמעון - מחלקת התרבות, תשע"א, 2011. לקריאה נוספת דוד זהבי, 'אוטוביוגרפיה', תצליל 8, 4 (1968). מוטי זעירא, כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2013. אריאל הירשפלד, "ברק השמים, תפילת האדם", פרק כא בספרו רשימות על מקום, תל אביב: עם עובד ('עלמא'), תש"ס 2000, עמ' 137–149. (קטעים מהמאמר באתר זמרשת) אבי קורן - "אני נושא עמי" - על דוד זהבי - בסדרת המאמרים "כך היינו" במוסף מעריב - 26.10.2018 עמ' 48–49 קישורים חיצוניים האזנה לשירי דוד זהבי, באתר שירה עובדת דוד זהבי, באתר האינטרנט של קיבוץ נען, כולל " שאלון דוד זהבי" דוד זהבי, באתר "זמר עברי לגיל הרך: יוצרים חשובים מהעבר", תוכנית "מוזיטק" טלילה אלירם, דוד זהבי, המרכז לחקר המוזיקה היהודית (עם צאת "מזמור לדוד: משיריו של דוד זהבי, חלק ג’", ופטירתו) (100 שנה להולדתו) דוד זהבי באסופת מלחיני שירי משוררים, בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן הערות שוליים קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (תל אביב) קטגוריה:מלחינים ישראלים קטגוריה:מלחינים ביישוב קטגוריה:הצ'יזבטרון:יוצרים קטגוריה:נגנים ביישוב קטגוריה:פסנתרנים ישראלים קטגוריה:נען: אישים קטגוריה:מייסדי קיבוצים קטגוריה:מגורשי תל אביב קטגוריה:אישים הקבורים בנען קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1910 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1977	2024-09-27T09:29:34
רשת קימברידג'	REDIRECT רשת קיימברידג'	2004-10-21T05:48:01
תיקן	REDIRECT תיקנים	2020-05-07T23:47:53
כינה	REDIRECT כינים	2004-10-21T06:03:23
משפטי האיזומורפיזם (בתורת החבורות)	הפניה משפטי האיזומורפיזם	2008-07-23T14:39:37
סיפורים לשעת לילה מאוחרת	שמאל\|ממוזער\|250px\|מיקי בהגן מביים את סצנת חדר הניתוח ב"מוות בטוח" עם נתן זהבי שמאל\|ממוזער\|250px\| "העגיל", מתוך "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" היא סדרת מתח, אימה ומסתורין, שהופקה על ידי מיקי בהגן בין השנים 1987–1991 ושודרה בערוץ הראשון. הסדרה בנויה על פרקים בני כ-30 דקות, שרובם פותח בסיטואציה שגרתית ובנאלית, שעד מהרה מתפתחת למערבולת המטלטלת את הגיבור עד הסוף המפתיע. בהגן כתב, הפיק וביים את כל 13 פרקי הסדרה. הסדרה זכתה להצלחה רבה בישראל, ולהערכה על חלוציותה ומקוריותה. גרסה אנגלית הופקה לסדרה, נמכרה ושודרה בגרמניה וברוסיה. היסטוריה צילומי הסדרה החלו ב-1985 עם הפרק הראשון, "הקוקיה", בכיכבו של טוביה צפיר. העונה ראשונה של הסדרה צולמה כולה בידי הצלם גדי דנציג. לאחר מותו של דנציג בתאונת מסוק ב-1989, בעת צילומי הסרט "מחץ הדלתא 2 – הקשר הקולומביאני", צילמו את הסדרה לסירוגין צלמים שונים, אמנון סלומון, אלכס בנרף וגיורא ביח. הסדרה עלתה לשידור במרץ 1989, ארבע שנים לאחר שצילומיה החלו. תחילה הופקו שישה פרקים: "הקוקיה" עם טוביה צפיר, "הבובה" עם שרון הכהן וששון גבאי, ״מסדר זיהוי" עם עודד תאומי ויוסי כרמון. "מוות בטוח" עם נתן זהבי ודן תורג׳מן, "הבייביסיטר" עם ענת עצמון ו"העוזרת" עם יוגה אליאן. בנובמבר 1990 אישרה הטלוויזיה הפקה של עוד שבעה פרקים . צילומי הפרקים הנוספים החלו באפריל 1991, ונמשכו עד תחילת 1992. הפרקים האחרונים שודרו ביוני 1992. הסדרה זכתה לפרודיה בתוכנית "זהו זה!" בשם "סיפורים לשעת לילה מיותרת" בשנת 1992. בשנת 2012, לרגל 25 שנה לסדרה, יצא מארז DVD, הכולל את כל פרקי הסדרה. מהדורת ה-DVD הופקה על ידי מישל בן אב. במרץ 2022, אחרי יותר מ-30 שנה, החל בהגן לצלם עונה חדשה לסדרה. הפרק הראשון של העונה החדשה צולם בין היתר בהשתתפות אילן דר ושלמה סדן (האחרון שיחק בתפקיד משני בפרק "מסדר זיהוי"). את תפקיד הצלם מאייש שבי קדם, שצילם (לצד אלכס בנרף) את סרטו של בהגן "צעירים לנצח" (1996). פרקי הסדרה שמאל\|ממוזער\|250px\|טוביה צפיר, "הקוקיה", מתוך "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" "הקוקיה" - תיקי (מאיה רוטשילד) מתעוררת בבוקר גורלי. פגישה חשובה צפויה להתקיים בסוכנות הפרסום בה היא עובדת. לרוע המזל, היא מוצאת את עצמה נעולה בדירתה בקומה ה-12 בבית הריק אליו עברה לאחרונה עם בעלה אלי (טוביה צפיר). היא אמנם ביקשה מבעלה לנעול את הדלת בלכתו לעבודה השכם בבוקר, אך כעת היא אינה מצליחה למצוא את המפתח. "הבובה" - ניקול (שרון הכהן) מפעילת תיאטרון בובות נייד נתקעת עם הטרנזיט שלה הרחק מהעיר הגדולה. מתבודד תימהוני המתמחה בתיקון גרוטאות (ששון גבאי) נחלץ לעזרתה, ומוצא שעל מנת לפתור את הבעיה, יש להתקין מחדש את אחד מחלקי הרכב שניזוק. הבעיה: רק בבוקר הוא יקבל אספקה. ניקול תיאלץ להמתין יחד איתו לילה ארוך, שמוביל את שניהם למערבולת של טירוף. "מסדר זיהוי" – יוסף ברגר (עודד תאומי), איש עסקים, מגיע לתחנת המשטרה להתלונן על שמכוניתו נגררה ממקום חניה מותר. שוטר (יוסף כרמון) מבקש ממנו טובה קטנה: להשלים את מספר המשתתפים הדרוש למסדר זיהוי. ברגר מסכים באי רצון למרות שהוא ממהר להגיע למשרד – משקיע זר מגיע לבית ההשקעות שלהם הבוקר. במהלך מסדר הזיהוי שני העדים מזהים את ברגר כאדם שראו נמלט מזירת רצח. יותר מזה, הנרצח הוא לא אחר מאשר המשקיע הזר שלברגר היו, מסתבר, סיבות טובות לרצות שהוא יחוסל. "מוות בטוח" - סנדר (נתן זהבי), בעל מועדון לילה, מתבשר על ידי רופאו (יוחנן הרסון) כי הוא חולה במחלת כבד אנושה ובשל כך עליו לעבור השתלת כבד. סנדר אומר שאין לו את ה-70,000 $ הדרושים עבור הניתוח. טומלאק (דן תורג'מן), לקוח קבוע בפאב של סנדר, מגלה לסנדר כי חלה באיידס, וכי הוא מתעתד למכור את דירתו עבור 70,000 $. בו בזמן זמרת צעירה (אופירה יוספי) מנסה להתקבל לעבודה בפאב. "הבייביסיטר" - קטי (איריס קריספיל), מעשנת כבדה, מבחינה במודעה על חיפוש בייביסיטר בחנות המכולת השכונתית. היא ניגשת לראיון. האמא, מרי (ענת עצמון) מזהירה אותה שהילדה פירומנית ושאסור לה לשחק באש. קטי שזקוקה לכסף כה להוטה לקבל את העבודה שהיא מבטיחה שהיא אינה מעשנת, ואף מזייפת מכתבי המלצות, אך הילדה הקטנה עליה היא שומרת באותו לילה מתגלה כערמומית ומלאת הפתעות לא פחות ממנה. "העוזרת" - פרנסיס (יונה אליאן) מחכה לעוזרת הבית שלה שתגיע בבוקר, אך באופן מפתיע איש צעיר (שלום שמואלוב) מופיע במקומה ומספר שהוא התבקש להחליף את העוזרת החולה. הוא אף מראה לפרנסיס מכתב בכתב ידה של העוזרת המאשר את הדברים, כך לפרנסיס אין כל סיבה לחשוד שמשהו לא בסדר והיא אכן מכניסה את המחליף הביתה. אם הייתה יודעת את מי הכניסה, ודאי הייתה מנקה את הבית בעצמה. "יום המזל של דויד" - דויד (ארנון צדוק) הוא איש קשה יום העובד כסבל בהוצאה לפועל ומכור להתערבויות ולהימורים. הוא מצליח להתחקות בשני מקומות שונים אחרי שני חלקי פסל נדיר, שכל אחד מהם בנפרד לא שווה הרבה, אך יחד הם שווים הון. דויד לא מוכן להחמיץ את ההזדמנות הנדירה והוא יוצא להמר בקזינו עם הנרי (קונסטנטין אנטול) על מנת להשיג את המימון לרכישת שני החלקים, לפני שיום המזל שלו יחמוק מידיו. "את אוהבת כסף" - אורח במלון יוקרה (שלמה תרשיש) מגלה עניין רב במלצרית (ענת צחור). הוא מציע לה הצעה שהיא אינה יכולה לסרב לה: פגישה יומית בלובי עבור 1,500 $. כל מה שעליה לעשות הוא להופיע לפגישה במראה שונה, מחופשת, לפי הנחיותיו. במקביל, זוג חוקרי משטרה מתערבים ביניהם לגבי מקרה המוות הבא שהם יחקרו: האם יהיה זה מקרה של רצח, או של מוות בנסיבות לא-פליליות. "המחליפה" - אלכס (אייל גפן), רופא שיניים, בוגד ללא הרף באשתו הפסלת ריבה (מיקי קם). בערב חגיגי של פתיחת גלריה מעבודותיה מגלה ריבה לאלכס כי אובחנה כחולת סרטן בשלב סופני וימיה ספורים. לאחר ההלם מגיעה ההתפכחות, וריבה מחליטה למצוא לאלכס את האישה שתחליף אותה אחרי מותה. היא אינה צריכה לחפש רחוק - המודליסטית המקסימה שלה (אווה חדד) מוכנה להירתם למשימה. "העגיל" - תגרנית בשוק הפשפשים (רבקה בכר) מציעה לאוסי, דוגמנית המחפשת עגילים (טל קרסלניק) זוג יחיד במינו במחיר מצחיק. אוסי מסרבת, ובבוקר למחרת, מגלה שבמשך הלילה אחת האוזניים שלה החלה לצמוח. "פגישה עיוורת" – דני (יונתן סגל) ורותי (רונית אלקבץ) יושבים לפגישה עיוורת במסעדה. לאחר נפתולים לא קלים, רותי מגיעה למסקנה שדני מוצא חן בעיניה והיא מזמינה להמשיך את השיחה הנלהבת בביתה. אך כאשר דני קם ממושבו, היא מגלה שיש לו בעיה פיזית קשה שנסתרה מעיניה כל עוד ישבו ושוחחו בחביבות. האם ניתן לצאת מהמצב הלא נעים הזה, וכיצד? "התאונה" - רוני (רוני בליץ) בא למסיבה עם בת זוגו ועם שברולט קורבט חדשה שאחיו השאיר לו. בלכתו אל הבר להביא להם משקאות, פונה אליו צעירה (מיכל זוארץ) ומציעה לו לקחתה לסיבוב קצר במכוניתו. רוני נלהב. הצעירה מקסימה ומפתה. אך הסיבוב הקצר הופך להיות ארוך, מפתיע אפל וקטלני. "הליכות ונימוסים" - שולה (עדי עציון זק) היא עורכת טור "הליכות ונימוסים" בעיתון יומי גדול, אך בחייה הפרטיים היא ההפך הגמור - אישה גסת רוח, אגרסיבית ומניפולטיבית. לילה אחד היא ובעלה נתן (מוסקו אלקלעי) גונבים פרחים מבית הקברות, בבקשם לא להגיע בידיים ריקות למסיבה בביתו של חבר. אך כשאתה מתעסק בגנבה מהמתים, עליך להיות זהיר הרבה יותר. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות קטגוריה:סדרות מתח ישראליות קטגוריה:סדרות אימה ישראליות קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980 קטגוריה:הערוץ הראשון: תוכניות וסדרות	2024-10-19T08:11:11
הומומורפיזם (בתורת החבורות)	הפניה הומומורפיזם	2011-08-25T10:09:34
הלגה דן	הלגה דֵן (בגרמנית: Helga Deen; 6 באפריל 1925 – 16 ביולי 1943) הייתה נערה יהודייה-הולנדית, ילידת פומרניה (אז בגרמניה), שסיפור ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי נכתב ביומנה בשנת 1943 ונתגלה רק ב-19 באוקטובר 2004. ביוגרפיה הלגה דֵן נולדה בעיר שצ'צ'ין (כיום בפולין, אז שטטין בגרמניה) ב-6 באפריל 1925. לאחר עליית הנאצים לשלטון משפחתה נמלטה להולנד השכנה שם התיישבה בעיר טילבורך. כשהייתה בשנת לימודיה האחרונה בבית הספר התיכון, היא ובני משפחתה נלקחו ונאסרו ב-1 באפריל 1943 במחנה הריכוז פיכט (Vught) שבהולנד. היא החלה לכתוב בחשאי את יומנה ב-1 ביוני, חודשיים אחרי כן, לאחר שחבר שלה, קֵס ואן דן ברג, ביקש ממנה לתעד את כל קורותיה במקום אליו הוגלתה. ביומן שניהלה היא גוללה את סיפורם של 21 ימים בחודשי חייה האחרונים, תחת שלטון הגרמנים הנאצים בתקופת השואה. הלגה דן מתארת ביומנה את האימה ואת החיים בצל הפחד שהיו מנת חלקם של בני משפחתה בצד תיאורים של חיי היומיום במחנה הריכוז ותנאי המחיה הקשים, את תחושות חוסר האונים והייאוש, ובמקביל את מלחמת ההישרדות היומיומית. היא מספרת על טיפולי החיטוי מכינים, על כמות האוכל הזעומה, על הוויכוחים שהתנהלו בין האסירים, ועל משלוחי הילדים למחנות ההשמדה. היא גם איירה בעפרונה את מראה המחנה בו הוחזקה. את רשימותיה התחילה בפנייה ל"יקירי". ב-5 ביוני אותה שנה הורו הנאצים לשלוח את כל הילדים במחנה פיכט להשמדה. הרכבת הראשונה ובה ילדים עד גיל שלוש יצאה כבר למחרת, והילדים בגילאי 4–16 נשלחו יום מאוחר יותר. בסך הכול נשלחו 1,269 ילדים למחנה המעבר וסטרבורק, ומשם למחנה ההשמדה של האס.אס. בסוביבור, שם הם נרצחו מיד עם הגעתם. אחרי כן נשלחו גם המבוגרים. ב-16 ביולי 1943 נרצחה הלגה דֵן במחנה סוביבור, יחד עם אביה וילי בן ה-45, אמה קיתה בת ה-49 ואחיה קלאוס גוטפריד בן ה-15. גם ביומה האחרון בחיים כתבה ביומנה, וניסתה לבטא את תחושותיה לגבי גורלה המר. מציאת היומן היומן, כמה מכתבים, עט נובע, מגבת קטנה וקווצת שיער שלה נארזו יחדיו בתיק יד בצבע חום, שהוברח החוצה מסוביבור. 61 שנים אחרי כן, בשנת 2004, הגיע היומן לידי עובדי הארכיון האזורי בטילבורך על ידי בנו של חברה של הלגה דן במהלך מלחמת העולם השנייה. היומן מצוי כיום בארכיון הלאומי של הולנד בעיר אפלדורן. ראו גם אנה פרנק 'השמיים שבתוכי', יומנה של אתי הילסום קישורים חיצוניים קטגוריה:יהודים בשואה: הולנד קטגוריה:פליטות רדיפות הנאצים קטגוריה:נשים יהודיות בשואה קטגוריה:סופרות ומשוררות שנספו בשואה קטגוריה:אסירים במחנה וסטרבורק קטגוריה:נספים במחנה ההשמדה סוביבור קטגוריה:כותבות יומן בשואה קטגוריה:ילידות 1925 קטגוריה:הולנדיות שנפטרו ב-1943 קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1943	2024-07-19T14:57:50
אנטוני גאודי	אנטוני גָּאוּדִ֫י אי קורנט (בקטלאנית: Antoni Gaudí i Cornet; 25 ביוני 1852 – 10 ביוני 1926) היה אדריכל קטלאני שהתפרסם בזכות סגנונו העיצובי-פיסולי הייחודי. עבודתו מסווגת כחלק מסגנון המודרניסטה השייך לתנועת האר נובו באדריכלות, תנועה שהיוותה את תחילתה של התקופה המודרנית באדריכלות, אך סגנונו הייחודי נקרא על שמו "סגנון גאודי". ביוגרפיה גאודי נולד בעיר ראוס בקטלוניה שבספרד. משפחתו הייתה משפחת אמני קרמיקה, ואביו שהיה גם אמן כלי נחושת, לימד אותו לרתך. גאודי עבר ללמוד אדריכלות בבית הספר לארכיטקטורה בברצלונה בירת קטלוניה. לאחר סיום לימודיו בגיל 26, הוסיף לחיות וליצור בברצלונה כל חייו. גאודי לא התחתן מעולם ונותר ערירי. עבודותיו הראשונות הושפעו מאדריכלות גותית ומאדריכלות קטלאנית עממית, תוך שהוא מושפע מאוד מהאדריכל הצרפתי אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק (Viollet-Le-Duc) שהיה ממובילי התפיסה הנאו-גותית. השפעות אלו הן שגרמו לגאודי להתחיל לפתח את סגנונו הפיסולי הייחודי. ימין\|ממוזער\|180px\|חלון בקריפטה של הכנסייה בקולוניות גואל (סמוך לברצלונה, ספרד) בעיצובו של אנטוני גאודי עד מהרה ויתר גאודי על דרכו של ויולה לה דוק, והחל יוצר בניינים בסגנון מקורי לחלוטין, לא שגרתי, פנטסטי, השופע בדוגמאות סבוכות ומורכבות. בין המוטיבים אותם רתם לסגנונו ניתן למצוא צורות אורגניות (קונכיות, עלים ושורשים), קשתות ארוכות ומחודדות וצורות המזכירות זרימת מים (סלבדור דאלי תיאר את עבודתו של גאודי בפלאו גואל כבניין המנסה לחקות את גלי הים). ישנם חוקרים רבים שטענו שבנייניו מנסים לחקות את צורת ארמונות החול הנבנים בידי ילדים על שפת הים. את קווי המתווה של עבודותיו יצר גאודי על ידי תליית משקולות על מערכות חוטים מתוחים, והעתקת הקשתות המהופכות שנוצרו כדי ליצור מהן את תוכנית השלד של בנייניו. כך הגיע לרמה גבוהה של יצירה בעידן של טרם המחשבים. אלמנט קטלאני מובהק שבו השתמש גאודי הוא פסיפסים משברי חרסינה צבעוניים שמעטרים את חזיתות הבניינים שעיצב. ממוזער\|שמאל\|200px\|קאזה מילה. צורתו הביאה לו את הכינוי "המחצבה" ממוזער\|שמאל\|200px\|כנסיית המשפחה הקדושה. בניית הכנסייה נמשכת עד היום שמאל\|ממוזער\|200px\|פרט אופייני מתוך פסיפס לחיפוי קירות מאת גאודי סגנונו הייחודי והמהפכני של גאודי לא התקבל בזרועות פתוחות על ידי תושבי ברצלונה. ליצירתו "קאזה מילה" (Casa Milá) הם קראו בלגלוג "לה פדררה" – "המחצבה". הסופר ג'ורג' אורוול, ששהה בעיר במשך מלחמת האזרחים בספרד, הביע בפומבי את סלידתו מסגנונו של גאודי. גם העובדה שגאודי נהיה בן טיפוחיו של פטרונו היחיד, התעשיין העשיר אאוסבי גואל (Eusebi Güell), לא תרמה לחיבה יתרה מצד עמיתיו למקצוע. אולם ככל שחלף הזמן למדו תושבי ברצלונה להעריך את עבודתו של גאודי ולהתגאות בייחודיותה, המקשטת את רחובות העיר ומושכת אליה תיירים רבים, והכירו לו תודה בהכניסם אותו לרשימת האישים הקטלאנים הבולטים ביותר. מבחינה פוליטית היה גאודי לאומן קטלאני נלהב ודיבר רק קטלאנית (הוא אף סירב לדבר ספרדית קסטיליאנית כשהופיע פעם בבית משפט), ותמך בעצמאות קטלוניה. גאודי היה פתוח לאווירה סוציאלית. בשוכבו על ערש דווי, כשרצו להעבירו מבית החולים הציבורי אליו הובא, סירב באומרו שהוא רוצה להיות בין העניים. עבודתו הראשונה משנת 1873 (שאף היא לא הושלמה) הייתה תכנון מגורי פועלים. גם הקשר שלו לפטרונו גואל היה מבוסס במידה מסוימת על התפיסות של גואל, היצרן העשיר, בתחום הרפורמות החברתיות. ברוח זו תכנן גאודי כנסייה בשכונת עובדים שבנה גואל דרומית לברצלונה (Santa Coloma de Cervello). מבנה זה נבנה רק בחלקו – הקריפטה, שהיא החלק התחתון עליו אמורה הייתה להיבנות הכנסייה. בעיצוב הקריפטה ניכר הסגנון של העמודים המעוצבים כגזעי עצים, המוכר מפארק גואל. בשנותיו האחרונות שככה בו הלאומיות והוא הקדיש את ימיו לדת הקתולית וליצירתו הגדולה ביותר: כנסיית הסגרדה פמיליה (Sagrada Familia – המשפחה הקדושה). אולם גאודי מעולם לא השלים את בניית הכנסייה. הוא מת כאשר נדרס על ידי חשמלית. תחילה לא זוהה ונחשב לקבצן בשל לבושו המרושל, ונהג מונית סירב להעבירו לבית החולים, אולם בלווייתו השתתפו אלפי אנשים שעמדו בתור באורך ארבעה ק"מ כדי לעבור על פני ארונו, שהוצב בסגרדה פמיליה. מותו של גאודי עיכב את תהליך בניית הכנסייה, שטרם הסתיימה עד עצם היום הזה. עיריית ברצלונה מעוניינת לסיים את העבודות עד שנת 2026, לרגל 100 שנים למותו של גאודי. לאחר מותו של גאודי נמצאו תוכניות שנטש, לבניית מלון גורד שחקים בניו יורק. תוכניות אלו שימשו מאוחר יותר כבסיס להצעה לבניין שיחליף את מגדלי התאומים לאחר קריסתם בפיגועי 11 בספטמבר. מרבית עבודותיו נמצאות ברובע האישמפלה בברצלונה, ושבע מתוכן: חזית לידת ישו והקריפטה בסגרדה פמיליה, הקריפטה בקולוניה גואל, קאזה ויסנס, קאזה באליו, קאזה מילה, ארמון גואל ופארק גואל הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. בעקבות תרומתו לדת הקתולית החל בשנת 1992 מהלך להכרזת גאודי כקדוש. עבודותיו הבולטות של גאודי לפי סדר כרונולוגי בית ויסנס Casa Vicens) 1880–1878) ארמון גואל Palau Güell) 1889–1885) סנטה קולומה דה סרביו 1898–1915 (Cripta de la Colonia Güell הקריפטה בקולוניית גואל) בית קלווט Casa Calvet) 1904–1899) בית באליו Casa Batlló) 1907–1905) בית מילה Casa Milà) 1907–1905) פארק גואל Park Güell) 1914–1900) סגרדה פמיליה 1884–Sagrada Família) 1926) – בניית הכנסייה טרם הסתיימה והיא הייתה צפויה להסתיים רק בשנת 2026, ציון 100 שנה למותו של גאודי. מגפת הקורונה בספרד עצרה את הבנייה ודחתה את מועד סיום הבנייה. לקריאה נוספת אנטוני גאודי : 1852-1926 מן הטבע לאדריכלות, מאת מריה אנטונינה קריפה, הוצאת ספרי טאשן קישורים חיצוניים גאודי וברצלונה דף מידע בעברית ביוגרפיה באתר casabatllo.es מידע על יצירותיו של גאודי באתר gaudidesigner.com קטגוריה:אדריכלים קטלאנים קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים קטגוריה:משרתי האל (נצרות קתולית) קטגוריה:אדריכלי אר נובו קטגוריה:אמני פסיפס קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בספרד קטגוריה:ילידי 1852 קטגוריה:נפטרים ב-1926	2024-10-06T09:04:13
טורומירו	טורומירו (שם מדעי: Sophora toromiro) – עץ (לעיתים שיח) שהיה אנדמי לאי הפסחא, אך נכחד מהאי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. קיים כיום רק במספר גנים בוטניים בעולם. מורפולוגיה שיח או עץ קטן בגובה של עד 5 מטר. גזע - גזע העץ בקוטר שבין 10 ל-20 ס"מ. קליפת העץ בגון חום־אדמדם, חרוצה לאורך. עלים - מורכבים מנוצים. הפטוטרת באורך של 0.9-0.5 ס"מ. העורק הראשי באורך 6.5-3.7 ס"מ. פטוטרות משניות ועורקים משניים מכוסים שערות לבנות צפופות. העלעלים בגודל 1.0 - 1.5 × 0.3 - 0.5, בצורת אליפסה צרה, מנוגדים עד מסורגים, מכוסים במעט שערות לבנות ממעל וקצת יותר מתחתיהם, דמויי נייר, בגון צהבהב עד ירוק בהיר בעלעלים חדשים. פרחים – באורך שבין 1.5 ס"מ ל-3 ס"מ. 5 עלי הגביע יוצרים שפופרת אלכסונית בצורת פעמון רחב באורך 7 מ"מ, מכוסים בצפיפות בשערות לבנות. עלי הכותרת בצבע צהוב בגודל 0.9 × 2.7 ס"מ בצורת אליפסה צרה. 10 אבקנים מופרדים. עמוד העלי קצר בגודל 2 מ"מ. השחלה מלבנית בגודל 1.6 ס"מ מכוסה שערות לבנות. פרי – תרמיל חום על עוקץ ארוך בגודל של עד 10 ס"מ. קליפתו דקה ובתוכו שבעה תאים מופרדים על ידי מחיצה דקה דמוית נייר. הזרעים צהובים דמויי ביצה עד כדוריים בגודל 4 - 5 × 3.5 – 4 מ"מ. היסטוריה עד לסף התהום כשהגיע ההולנדי יאקוב רוחבן לאי הפסחא ב-1722 הוא מצא אי שעל פי תיאורו היה צחיח למחצה ונטול עצים לחלוטין. גם הספרדים שביקרו באי 50 שנה אחריו דיווחו כי אין באי אפילו עץ אחד שממנו ניתן לייצר קורות ברוחב סביר. לא תמיד היה המצב באי הפסחא כך. להפך, כשהגיעו המתיישבים הראשונים מפולינזיה לאי הפסחא הם מצאו אי ירוק שצמחייתו עבותה ומגוונת. שטחי יערות נרחבים של דקל אי הפסחא, מין דקל אנדמי, כיסו חלקים גדולים באי. בשולי היערות צמח סבך שיחים (בתה) ובו בין השאר צמחו עצי טורומירו (Sophora toromiro), עץ ממשפחת הקטניות. תושביו הפולינזים של אי הפסחא גרמו הרס מתמשך לצמחיית האי. הדקלים נכחדו במאה ה-14, ועצי הטורומירו שנוצלו לבניין, ליצירת כלי בית ולבניית סירות (אך לא, כפי שטענה המסורת המקובלת, ליצירת לוחיות העץ עליהם חקקו את הכתובות בכתב הייחודי לאי הפסחא, הרונגו-רונגו) נותרו רק במקומות גבוהים או במקומות שהגישה אליהם קשה. האיסוף המדעי הראשון של טורומירו נעשה בשנת 1774 בידי ג' פורסטר (G. Forster) במסע השני של ג'יימס קוק. דגימה מיובשת של הצמח ממסע זה מצויה עד היום במוזיאון לתולדות הטבע בלונדון. מרישומים ביומנו עולה כי המין שרד בסבכי שיחים מפוזרים. פורסטר כתב כי ההר ליד האנגה רואה (היישוב היחידי באי הפסחא כיום): "היה מכוסה בשיחי מימוזה (טעות בזיהוי של פורסטר, הכוונה לטורומירו השייך גם הוא לקטניתיים) שגדלו כאן לגובה של 3-2.5 מטר, ולחלקם היה גזע בעובי ירך אדם". בעלי החיים שהאירופאים הביאו לאי החל בשנת 1886: ארנבים, כבשים, חזירים, סוסים ובקר, השלימו את ההרס האקולוגי. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 דיווח תומסון (Thomson) : "קבוצות שיחים קטנות של Edwardia (טורומירו, שוב טעות בזיהוי) והיביסקוס, מתים כולם מכיוון שקליפתם נאכלה בידי כבשים". הפרט האחרון של הטורומירו שצמח בר צולם בשנת 1934, עץ קטן שגדל במדרונות הפנימיים של לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו". שם היה מוגן על ידי גל סלעים מפני בעלי החיים שהביא האדם הלבן. החוקר הנורווגי תור היירדאל תיאר גם הוא עץ זה, ובדיעבד היה למבקר האחרון שראה את הטורומירו באי הפסחא, משום שבשנת 1962 נכרת עץ אחרון זה בידי התושבים לצורכי הסקה. בשנת 1978 קבע האיגוד העולמי לשימור, ה-IUCN (International Union for Conservation of Nature), כי המין טורומירו "כנראה נכחד". השיקום ממוזער\|טורומירו בשנת 1956, בזמן מסע החקר הארכאולוגי שנערך באי הפסחא, אסף תור היירדאל זרעים מהעץ שב"ראנו קאו". זרעים אלה באו מעץ בודד, ולכן סביר להניח כי נוצרו בהאבקה עצמית. היירדאל העביר את הזרעים למוזיאון להיסטוריה של הטבע שבסטוקהולם, שוודיה. בסתיו 1958 הועברו הזרעים ל, שוודיה. שישה או שבעה זרעים נשתלו ומתוכם נבטו בהצלחה ארבעה שתילים. בסוף שנות ה-70 חילק הגן הבוטני של גטבורג שתילי טורומירו לכמה גנים בוטניים באירופה. ביניהם בגרמניה והגנים הבוטניים המלכותיים בקיו שליד לונדון. עצי טורומירו גדלים גם בצ'ילה השולטת באי הפסחא, למשל ב. ההנחה היא שאת הזרעים של העץ תרם לגן אפראין וולוסקי (Efrain Volosky) שאסף זרעים מאי הפסחא בשנת 1953. כמו כן יש בצ'ילה עצי טורומירו בגנים פרטיים ובמשתלות. מקורם של עצים אלה אינו ידוע. ב-1994 נשלחו זרעים של העץ מצ'ילה לגן בוטני במיזורי, ארצות הברית והשתילים שנבטו הועברו לגן הבוטני בהוואי. בשנת 1996 התגלה מקום נוסף שבו גדל העץ - במלבורן, אוסטרליה. מקור העץ באוסטרליה אינו ידוע. ההחזרה לטבע קבוצת ניהול הטורומירו - Toromiro Management Group) TMG) היא ארגון שהוקם על ידי קבוצה של מוסדות וגנים בוטניים במטרה לשמר את הטורומירו ולהחזירו לאי הפסחא. המטרה הראשונה של הארגון היא להבטיח שעץ הטורומירו לא יכחד. לשם כך, מנהל הארגון רישום על כל עצי הטורומירו בעולם ומנהל מאגר מידע גנטי לגבי עצים אלה. הרישום ומאגר המידע מצויים בגן הבוטני המלכותי בקיו. מאגר מידע זה הראה כי קיימת שונות גנטית מועטה ביותר באוכלוסייה הקיימת. תוך שימוש במידע זה הוכנה תוכנית להפצת העץ במשתלות באירופה, צ'ילה ואי הפסחא. ארגון ה-TMG עובד בשיתוף פעולה עם ארגון הייעור הצ'יליאני – Corporación Nacional Forestal) CONAF) על מנת להשיב את העץ לאי הפסחא. ב-1995 הובאו 150 שתילים מהגנים הבוטניים בבון ובגטבורג לאי הפסחא. ניסיון זה לא צלח. שורשי השתילים הותקפו על ידי נמטודות ומתו. עתידו של עץ הטורומירו תלוי בשיתוף הפעולה שבין הגנים הבוטניים וארגוני השימור בצ'ילה ובאי הפסחא. אי הפסחא כיום שונה מאוד אקולוגית מאי הפסחא בתקופה שבה היה עץ הטורומירו נפוץ. לכן תהליך החזרתו לאי יהיה איטי וחייב להיות בשיתוף פעולה של התושבים המקומיים. ההחזרה לטבע של הטורומירו תשיב על כנו אחד מהמרכיבים הביולוגים האבודים במורשת התרבותית של אחד מאתרי המורשת העולמית המפורסמים ביותר. לקריאה נוספת Maunder, M et al. (2000): Conservation of the Toromiro Tree: Case Study in the Management of a Plant Extinct in the Wild. Conservation Biology 14(5): 1341–1350. Orliac, Catherine. 2005. "The Rongorongo Tablets from Easter Island: Botanical Identification and 14C Dating." Archaeology in Oceania 40.3. קישורים חיצוניים קבוצת ניהול הטורומירו באתר הבית של הקבוצה, היסטוריה ותיאור הצמח וכן סיכומים ממפגשים בנושא שימור העץ. הדף על טורומירו באתר המינים בסכנה של ה-IUCN תמונה של העץ מהגן הבוטני בברצלונה הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אוקיאניה: עצים קטגוריה:פרפרניים קטגוריה:אי הפסחא	2022-06-02T12:26:06
ישראל פרידמן (רוז'ין)	רבי ישראל פרידמן מרוז'ין (5 באוקטובר 1796, ג' בתשרי ה'תקנ"ז – 9 באוקטובר 1850, ג' בחשוון ה'תרי"א), המכונה "הרוז'ינר", "הרוז'ינאי", "האדמו"ר מרוז'ין" או "מלך ישראל מרוז'ין", היה מייסד חסידות רוז'ין שהיא חסידות אב למספר ענפי חסידות. ממוזער\|שמאל\|270px\|בית המדרש בסדיגורה ממוזער\|270px\|בית המדרש, 1915 קורות חייו נולד בעיירה פראהבישט שבפלך פודוליה של האימפריה הרוסית (כיום נמצאת העיירה בתחומי מחוז ויניצה של אוקראינה), בג' בתשרי תקנ"ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם המלאך, ולחוה בת מלכה בת רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל ה"מאור עיניים". כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש. בגיל שבע התארס עם שרה, בתו של רבי משה שהיה ראש ישיבה בברדיצ'ב ואחר כך היה רב בבוטושאן (בנו של רבי אליעזר ראש ישיבה בפינסק), ובגיל 13 התקיימה חתונתו בבוטושאן. בגיל 16 נפטר אחיו רבי אברהם, ורבי ישראל נתמנה כממלא מקומו. את תחילת כהונתו כאדמו"ר עשה בפראהביטש, עיר מגורי אביו, משם עבר לסקווירא ומשם לרוז'ין (Ружин) - עיירה בווהלין בפלך ז'יטומיר כ-70 ק"מ דרומית לז'יטומיר, שעל שמה נתפרסם הוא ושושלתו אחריו. הוא נודע באורח-חייו המפואר והמלכותי שלדבריו נועד להדגיש את מעלת ישראל, שהם בני מלכים. אצל חסידיו הדבר נודע כ"דרך המלכות" או "חסידות מלכותית" ("מלכות'דיגע חסידות) - אורח חיים שאותו אימצו אדמו"רים רבים בעקבותיו, בין במוצהר ובין שלא במוצהר (המונח "חצר" בהתייחס לקהילה חסידית מקורו בחסידות רוז'ין). הוא היה מראשוני האדמו"רים שבנו ארמונות והתלבשו באלגנטיות אירופאית (הוא לא לבש לבן, שהיה אז לבוש האדמ"ורים) - בכך המשיך את דרכו של אביו. הוא לא התפלל עם חסידיו אלא ביחידות בחדר צדדי הצמוד לבית המדרש, המכונה "דאוונען שטיבל" (חדר תפילה). הוא נהג לנסוע במרכבה מפוארת. הנהגתו התמוהה הייתה מנומקת על ידו שזה "הטעיית הסטרא אחרא" וירידה ל"קליפות" על מנת לדלות "ניצוצות". על אף אורח חייו הראוותני הוא עצמו היה מתנהג בקדושה ובפרישות, הדבר התבטא בעיקר בכמות אכילתו הזעירה ובמיעוט שינתו. הוא העיד על עצמו (כרבי יהודה הנשיא בשעתו): "לא נהניתי מהעולם הזה כלל". עוד דבר שבזכותו התפרסם הרוז'ינר היה בשל דבקותו המתמדת בה'. כל דבריו ואפילו תנועותיו היו מדודים ושקולים בפלס ונעשו מתוך דביקות ומתינות מיוחדת שהביאה להתפעלותם של צדיקי דורו. באביב של שנת תקצ"ח, בעקבות הלשנה, נאסר על ידי שלטון הצאר. הוא הואשם שציווה להרוג שני מוסרים (יהודים שהיו מלשינים לשלטון על העלמות מס בקרב הקהילה היהודית ועל חייבי-גיוס לא רשומים במפקד אוכלוסין). לאחר כמעט שנתיים - בשנת ת"ר, הצליח לברוח מהמאסר בעזרת שוחד שחסידיו נתנו למנהל בית הכלא, להבריח את הגבול הרוסי ולאחר נדודים וטלטולים רבים וקשים התיישב, בשנת תר"ב, באחוזת "פוטוק" שבעיירה סדיגורא הסמוכה לעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה שבאותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, שם המשיך את דרכו המלכותית. לאחר פטירת אשתו שרה, בשנת ה'תר"ז, נישא למלכה, אלמנת רבי הירש מרימנוב. רבי ישראל נפטר בג' בחשוון ה'תרי"א, ונטמן בעיירה סדיגורא בה התגורר בסוף חייו. אדמו"רים רבים היו נוהגים לנסוע אליו, בהם רבי משה מקוברין ורבי דוד מלובין שהחזיקו את עצמם לתלמידיו. משפחתו בניו רבי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה ממלא מקום אביו בסדיגורה למשך כעשרה חודשים. רבי אברהם יעקב מסדיגורה, אדמו"ר בסדיגורה לאחר פטירת אחיו רבי שלום יוסף רבי דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב - מייסד חסידות צ'ורטקוב רבי דב בער פרידמן מ. רבי מנחם נחום פרידמן מייסד חסידות שטפנשט. רבי מרדכי שרגא פרידמן מהוסיאטין - מייסד חסידות הוסיאטין. בנותיו גיטל - אשת רבי יוסף מנזון, בניהם רבי לוי יצחק מנזון מייסד חסידות אוז'ירן ורבי חיים דוד מייסד חסידות בראדי. חיה מלכה - אשת רבי מנחם מנדל בנו של רבי יצחק מאיר מזינקוב ובזיווג שני אשת רבי יצחק טוורסקי מסקווירא. לאה - אשת רבי דוד הלפרין מברדיטשוב, בנם רבי שלום הלפרין מייסד חסידות וסלוי. בנם השני היה רבי מרדכי חתן רבי שבתי מקישינב. חתנם היה רבי שלמה בן אחיה/גיסו רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה. מרים - אשת האדמו"ר מנחם מנדל הגר מוויז'ניץ (ה"צמח צדיק"). תורותיו דברי תורתו פורסמו בספרים רבים. ולאחרונה לוקטו כל מאמריו הפזורים והן מתוך כתבי יד, בספר עירין קדישין השלם ויצא לאור על ידי מכון שפתי צדיקים. לחניו לפי מסורת חצרות רוז'ין רבי ישראל הלחין עשרות ניגונים. בחצרות בית רוז'ין יש ניגון דביקות בעל שני בתים, המושר בזמנים מיוחדים, המיוחס לרבי ישראל, אך לייחוס זה יש עוררין. בחסידות סקולען מקובל ניגון "מי אדיר" ממנו, והריבניצער, מסר ניגון נוסף, "הזכירו לפניו" (יצא באלבום "כיסופים" של מרדכי בן-דוד). בספר חיים גראביצר (מאת פישל שניאורסון) מתואר ניגון דביקות ייחודי, אותו, לפי המסורה, השמיעו בשמיים לנשמת רבי ישראל מרוז'ין על מנת לשכנע אותה לרדת לעולם הזה. את הניגון לימד ר' ישראל לחסידיו, והוא נודע כ'ניגונו של הרוז'ינאי'. הערה: הניגון מושר בדרך כלל בצורה חופשית, שלא בהתאמה למשקל. לקריאה נוספת במלכות הקדושה, הרב יהודה ברנדס כתר מלכות, הרב אליהו כי טוב הרב אברהם יצחק ברומברג, מגדולי החסידות חלק ו'. תשט"ו. דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז ישראל שפיגל, על צדיקים ועל חסידים לבית רוז'ין (שני כרכים), ירושלים, תש"ע ישראל יעקב, בית רוז'ין, בני-ברק: מישור, תשמ"ז אלי ויזל הנשמה החסידית ישראל מרוז'ין עמ' 151, ידיעות ספרים 2010 זאב קיציס, המורים הגדולים של החסידות, ידיעות ספרים 2023, עמ' 284–307 נחל אלגד בנימין שהם, להיות לגואל - היסודות הציוניים בחסידות רוז'ין, מכון הר ברכה תשפ"ד קישורים חיצוניים אדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, באתר "MyTzadik" ר' אהרלה אדמנית, לדרכה של חסידות רוז'ין מתוך אתר ישיבת ההסדר בנתיבות עירין קדישין רבי ישראל מרוז'ין, מאמר בשמו ב"הבאר" על הצער בעת שהוא עוסק בפרנסתו ומבטל על ידי זה מתורה ומצוות, אתר תורתך לא שכחתי David Assaf, ‘The Historical Background of Rabbi Israel of Ruzhin’s Settlement in Sadagura’, Studia Judaica, III, Cluj-Napoca 1994, pp. 67-77 הערות שוליים * קטגוריה:רבנים אוקראינים קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל קטגוריה:משפחת המגיד ממזריטש קטגוריה:ילידי 1796 קטגוריה:נפטרים ב-1850	2024-10-09T03:26:51
מיקרוסקופ	המרכיבים העיקריים במיקרוסקופ מרכז\|250px 1) עדשות עינית (אוקולר) 2) גלגל סובב האובייקטיב 3) עדשת העצם (עצמית) 4) מנגנון לשליטה על עומק השדה (פוקוס) 5) גלגלת לשליטה עדינה בפוקוס 6) משטח הדוגמית 7) מראה 8) מרכז קרני אור (קונדנסור)ממוזער\|250px\|שימוש במיקרוסקופ\|ימין ממוזער\|250px\|מיקרוסקופ משנת 1876\|ימין מִיקְרוֹסְקוֹפְּ הוא מכשיר המשמש להגדלה ויזואלית של עצמים קטנים מכדי להיראות על ידי העין ללא הגדלה. המדע החוקר עצמים שכאלה נקרא מיקרוסקופיה, ובהשאלה המונח "מיקרוסקופי" מתאר עצמים זעירים מאוד. המיקרוסקופ הנפוץ ביותר, והראשון שהומצא, הוא המיקרוסקופ האופטי. מכשיר אופטי זה מכיל עדשה אחת או יותר, ויוצר תמונה מוגדלת של עצם המונח על משטח מול העדשות. מיקרוסקופ אופטי, המבוסס על קרני האור הנראה, מוגבל להגדלה של העצם הנבחן עד פי 1,000 מגודלו המקורי, גבול ההגדלה נקבע על ידי אורך הגל של קרני האור. קיימים מיקרוסקופים שמשתמשים בסוגי קרינה אחרים להפקת תמונה, בעיקר במקרים בהם העצמים קטנים מיכולת הרזולוציה של האור הנראה, שהיא כ-0.2 מיקרון. היסטוריה השימוש בעדשות זכוכית קמורות וקעורות, להגדלת מראה עצמים, הביא למהפכה מדעית, מכיוון שאיפשר לראות דברים, שקודם לכן היו קטנים מדי או רחוקים מכדי לראותם בעין בלתי מזוינת. המיקרוסקופ נוצר, כנראה, לראשונה, כהתפתחות ישירה מן העדשות ששימשו כמשקפיים. המיקרוסקופ הראשון נבנה בהולנד בשנת 1590 על ידי זכריאס יאנסן (1580–1638) ואביו. אנטוני ואן לוונהוק (1632–1723) ההולנדי, היה הראשון שהשתמש במיקרוסקופ בשנת 1660 לחקר חיידקים. המיקרוסקופים שלו, היו בעלי כוח הגדלה של עד פי 270, ונחשבו על ידי רבים כטובים ביותר בזמנם לחקר מיקרואורגניזמים ותאי דם אנושיים. את מכניזם המיקוד פיתח לראשונה קאמפיני באיטליה, בשנת 1668. את המיקרוסקופ האלקטרוני, מכשיר לבחינת עצמים קטנים בגודל מיליונית המילימטר, על ידי שימוש בתכונות הגל של האלקטרונים, תכנן הנס בוש בגרמניה, בשנת 1926. המצאתו של בוש מבוססת על מחקר תאורטי, שערך ארנסט אבה (1840–1905) בשנת 1873, ואחר כך שוכללה על ידי ארנסט רוסקה ומקס קנול במכון הטכני בברלין, שם בנו את המיקרוסקופ האלקטרוני השימושי בשנת 1933. מיקרוסקופים אופטיים ממוזער\|250px\|מיקרוסקופ אופטי\|ימין מיקרוסקופ אופטי פשוט מיקרוסקופ פשוט או בשמו המדעי מיקרוסקופ אור (מירה), בניגוד למיקרוסקופ המורכב הסטנדרטי (ראו בהמשך), הוא מיקרוסקופ העושה שימוש בעדשה אחת או שתיים בלבד לצורך הגדלה. המיקרוסקופים של אנטוני ואן לוונהוק היו מורכבים מעדשה מגדילה קטנה אחת, המונחת על משטח בעל מנגנון המחזיק את התתקין הנבדק כך שלא יזוז. יכולת ההגדלה של מיקרוסקופ האור היא הגדלה של העצם עד פי 400 מגודלו המקורי. מיקרוסקופ אופטי מורכב טקסט=אמן רחוב עם מיקרוסקופ\|ממוזער\|אמן רחוב בשנחאי, חורט על פנינים בעזרת מיקרוסקופ אופטי מורכב\|252x252 פיקסלים התרשים להלן מציג מיקרוסקופ מורכב. בצורתו הפשוטה ביותר, בה השתמש רוברט הוק, הייתה למיקרוסקופ זה עדשת זכוכית יחידה בעלת עומק שדה קצר עבור העצם, ועדשת זכוכית נוספת עבור העינית (אוקולר). מיקרוסקופים אלו יהיו בדרך כלל מורכבים יותר, וגם בעדשת העצם ובעינית יש יותר מעדשה אחת. העדשות המורכבות הללו מתוכננות כך שיקטינו את חוסר המיקוד. במיקרוסקופים מודרניים, מוחלפת המראה במנורה, שתפעולה נוח יותר, והיא המאפשרת גם שינוי בעוצמה. מיקרוסקופים מורכבים נכנסים לשימוש לצורך בחינת דוגמיות קטנות כיוון שיש להם עומק שדה מוגבל. לרוב, הם מסתמכים על אור העובר דרך הדוגמית מלמטה, ובדרך כלל נעשה שימוש בטכניקות מיוחדות כדי להגדיל את ניגודיות התמונה לרמות שימושיות. מיקרוסקופ בינוקולרי המיקרוסקופ הבינוקולרי תוכנן באופן שונה משני השרטוטים שלמעלה, והוא משרת מטרה שונה מעט. במיקרוסקופ זה ישנן שתי עיניות (ומכאן שמו) כדי לספק זוויות ראייה שונות מעט לכל אחת משתי העיניים. בצורה זו הוא יוצר תצוגה תלת־ממדית של העצם הנבדק. כושר ההפרדה האופטית עדשה מגדילה על ידי כיפוף האור (ראו שבירה). מיקרוסקופים אופטיים מוגבלים ביכולתם להפריד פרטים על ידי תופעה אופטית שמכונה גבול העקיפה, בהתבסס על הערך המספרי של הנקב (numerical aperture (NA של המערכת האופטית ובהתבסס על אורך גל האור (L) שבו משתמשים, ישנו ערך קבוע (d) לכושר ההפרדה האופטי (רזולוציה אופטית). בהנחה שעיוותים אופטיים זניחים, ערך הרזולוציה d נתון על ידי: 0.95, ובשמן עד ל-1.5. בגלל גבול העקיפה, אפילו מיקרוסקופ האור הטוב ביותר מוגבל לרזולוציה של 0.2 מיקרומטר. עם זאת בשנים האחרונות פותחו אמצעים שמאפשרים בתנאים מסוימים להתגבר על מגבלה זו, תחום מחקר ופיתוח זה מכונה מיקרוסקופיה ברזולוצית על. מיקרוסקופ ניגוד מופעים ימין\|ממוזער\|150px\|תמונה שהתקבלה במיקרוסקופ ניגוד מופעים השיטה עליה מבוסס מיקרוסקופ ניגוד מופעים פותחה בידי פריץ זרניקה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עליה זכה בשנת 1953 בפרס נובל בפיזיקה. השוני במקדם השבירה בין תאים חיים לסביבתם המימית הוא לרוב זניח, ועל כן לא ניתן להבחין בתאים חיים במיקרוסקופ אור רגיל על רקע סביבתם המימית. כדי להבחין בתאים יש לצבוע אותם (staining), מה שמביא למותם. שיטה אחרת משמשת במיקרוסקופ ניגוד מופעים. במיקרוסקופ זה מנוצלות הזזות מופע קטנות בגל האור העובר דרך התא לעומת סביבתו המימית, ומתורגמות להבדלי משרעת או ניגוד, ובכך להבחין בהם. השיטה שימושית לצפייה בתאים חיים בסביבתם, במקטעי רקמה דקים ואברונים תאיים. יתרונה הגדול של מיקרוסקופיה בשיטה זו הוא ביכולתה לעקוב אחרי תהליכים תאיים בתא החי, ובין היתר, אפשרה את חקר מחזור החיים בתא. מיקרוסקופ פלואורסצנטי ממוזער\|229x229 פיקסלים\|תצלום ראש של זבובאי שהתקבל ממיקרוסקופ פלואורסצנטי. ניתן לראות בו את הפלואורסצנציה של העיניות הפשוטות ועיני התשבץ המורכבות מאומטידיומים, שבראש החרק. מיקרוסקופיה פלואורסצנטית היא מיקרוסקופיית אור המאפשרת זיהוי מולקולות ספציפיות באמצעות חותם ספקטרלי ובכך מתגברת על בעיית הרקע הקיימת במיקרוסקופ אור רגיל. הוא עושה זאת על ידי שימוש במנורת הלוגן חזקה (בדרך כלל מנורת כספית) כמקור אור, מנורה כזו מספקת מגוון רחב מאוד של אורכי גל (כולל UV), כאשר המולקולה אותה נרצה לראות נצבעת מבעוד מועד בצבע פלואורסצנטי. ניתן לצבוע אברונים מסוימים בתא בצבע פלואורסצנטי. צבע זה משמש כגלאי, העשוי חומר פלואורסצנטי. על מנת להבין את התהליך דרוש הסבר קצר על חומר פלואורסצנטי. חומר פלואורסצנטי הוא חומר שכשמקרינים עליו אור באורך גל מסוים נוצרת קפיצת אלקטרון ברמה, האלקטרון מיד חוזר לרמה הקודמת שלו, והוא עושה זאת תוך כדי פליטה של קרן אור. קרן האור הנפלטת מהאלקטרון תהיה בעלת אנרגיה נמוכה יותר מזו שהקפיצה את האלקטרון – כלומר אורך הגל יהיה ארוך יותר. במיקרוסקופיה פלואורסצנטית מוכנס חומר פלואורסצנטי שכזה אשר נקשר/נכנס רק למולקולת מסוימות (לדוגמה לאברונים בתא) כך שרק אלו יפלטו אור באורך הגל המבוקש, כך ניתן להדגיש אברונים מסוימים מתוך הרקע. האור נכנס ממנורת הכספית למיקרוסקופ, ופוגע מיד במסנן הראשון מתוך שניים. מסנן זה מאפשר רק לאורך גל מסוים לעבור. האור שעבר אותו ממשיך לנוע עד לפגיעה במראה המסיטה אותו אל עבר קונדנסור הדוחס את האור. הקונדנסור (שמשמש מעין מגבר) מרכז את האור אל עבר הדוגמה (הרקמה לבדיקה). החומר הפלואורסצנטי בדוגמה, מקפיץ את האלקטרונים, משנה את אורך הגל לאורך גל ארוך יותר, כך שלאחר שלב זה האור יוכל לעבור את המראה (בשלב השינוי באורך הגל). האור מגיע כעת למסנן השני, המסנן רק את אורכי הגל שבין 510 לבין 530 ננומטר. הוא עושה זאת כדי לסנן החוצה אור הנפלט בצורה טבעית מהדוגמה (לדוגמה בנטרול של רדיקלים חופשיים תאים מסוימים פולטים אור באופן טבעי). פרס נובל לכימיה לשנת 2014 הוענק על התגברות על מגבלות הרזולוציה של מיקרוסקופיה אופטית והורדתה לקנה מידה ננומטרי באמצעות מיקרוסקופיה פלואורסצנטית. מיקרוסקופ קונפוקלי שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום חתכים אופטיים במיקרוסקופ קונפוקלי שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלומים ממיקרוסקופ קונפוקלי הבסיס למיקרוסקופיה קונפוקלית, הוא השימוש במסננים מרחביים (חרירים), המאפשרים לבטל אור שמקורו מחוץ למוקד, המפריע להיווצרות תמונה ברורה במיקרוסקופ אור רגיל. בשנים האחרונות המיקרוסקופ הקונפוקלי נחשב למבוקש, בגלל הקלות היחסית של קבלת דמויות באיכות גבוהה של דוגמאות שהוכנו לצפייה תחת מיקרוסקופ רגיל. בעוד במיקרוסקופיה רגילה, שהיא מיקרוסקופיית שדה רחב, כל הדוגמה נשטפת באור, והתמונה יכולה להראות ישירות בעין או באמצעות מצלמה, במיקרוסקופ הקונפוקלי, מקור התאורה הוא בקרני לייזר הסורקות את הדמות פיקסל אחר פיקסל. חלקי הדמות נקלטים על ידי גלאי, ומורכבים לדמות המתקבלת על צג מחשב. אמנם, ניתן לראות בשיטה זו דוגמאות שאינן צבועות, אבל עדיף להשתמש בצביעה בגלאים פלואורסצנטיים. מיקרוסקופיה פלואורסצנטית מציעה מספר יתרונות שהן מעבר למיקרוסקופיה אופטית, ובכלל כך שליטה בעומק השדה, הירידה באיכות הדמות ככל שגדל המרחק מהמוקד, והיכולת לצפות בדוגמה עבה באמצעות צפייה סדרתית בחלקים דקים מתוך דוגמה עבה. מיקרוסקופ שדה-קרוב כשאור בא במגע עם עצם, דוגמת העצם בו רוצים להתבונן במיקרוסקופ, נוצרות קרניים של שדה קרוב, וקרניים של שדה רחוק. אור שדה רחוק מתקדם בחלל באופן מפוזר, והוא האור שנקלט במיקרוסקופיה רגילה. במיקרוסקופ שדה-קרוב נעשה שימוש באור שדה קרוב, שנמצא סמוך לעצם במרחק שהוא פחות מאורך גל אחד של אור. האור בשדה-קרוב נושא מידע שתדירותו גבוהה, והמשרעת שלו גבוהה במרחק כמה עשרות ננומטרים מהעצם. כאשר מתרחקים מהעצם כדי מאות ננומטרים, נכנסים לטווח השדה-רחוק, המידע המרחבי שתדירותו גבוהה אובד, ובמקומו מקבלים דפוסי התאבכות. באמצעות שימוש במיקרוסקופיית שדה-קרוב, ניתן ללכוד את המידע הרב שנמצא במרחקים קצרים בלבד מהדמות. לשם כך, משתמשים במחט מצוידת בעדשה זעירה בקצה, העוברת באופן סדרתי על פני העצם, וקולטת את קרני האור המוחזרות ממנו. התמונה המתקבלת נוצרת באמצעות מחשב. בדרך כלל נהוג לסרוק דוגמאות שנצבעו באופן פלואורסצנטי, אבל ניתן לצפות גם בעצמים שאינם צבועים. מיקרוסקופ שדה אפל מיקרוסקופ שדה אפל הוא מיקרוסקופ בו אלומת האור פוגעת בדגם בזווית, כך שרוב האור העובר (או המוחזר) ללא פיזורים לא ייכנס אל תוך עדשת האובייקטיב והאור שנאסף אל תוך האובייקטיב הוא רק האור המפוזר מהדגם. בשיטה זאת ניתן להבחין בקלות גם בעצמים קטנים מאוד שעוצמת פיזור האור מהם נמוכה, מכיוון שהם יראו ככתם בהיר על רקע כהה. מיקרוסקופ רב-פוטונים מיקרוסקופ רב-פוטונים הוא מיקרוסקופ אור המבוסס על עירור (אקסטיציה, excitation) שבעזרתו מדמים לרוב רקמות חיות מבלי לפגוע בתפקודן התקין. עירור המבוסס על שני פוטונים (או יותר) הפוגעים בו-זמנית בחלבון פלואורוסצנטי משתמש באורכי גל ארוכים יותר ועל כן חודר עמוק יותר לרקמה ומאפשר לדמות אזורים שאינם נגישים כשמעוררים דוגמה עם אורכי גל קצרים יותר. מיקרוסקופ אלקטרונים שמאל\|ממוזער\|250px\|צילום תאים במקרוסקופ אלקטרוני חודר. מיקרוסקופ אלקטרונים הוא מכשיר לצפייה מיקרוסקופית בעל עוצמה מרובה, גם להגדלות גבוהות מאוד, וגם לכושר הפרדה עצום. המיקרוסקופים מסוג זה בשימוש כיום פועלים באחת משתי שיטות: מיקרוסקופ אלקטרונים סורק, אשר עובר מעל פני השטח ונוגע בהם ומיקרוסקופ הקולט אלקטרונים העוברים דרך הדגם, וזקוק לדגמים דקים ביותר. תולדות התפתחותו של מיקרוסקופ האלקטרונים (לפי שנים): 1924 – החוקר הצרפתי דה ברווי, מעלה תאוריה חדשה לגבי האלקטרונים, שהם מתנהגים כגל האור. לאחר מכן, הראה החוקר בוש, ששדות מגנטיים יכולים לשמש כעדשות. 1933 – קנול ורוסקה, חוקרים גרמנים, הציעו מיקרוסקופ אלקטרונים פשוט. 1939 – מופיע דגם מסחרי של מיקרוסקופ אלקטרונים משוכלל יותר מהקודם (100 אנגסטרם). 1942 – בארצות הברית נבנה מיקרוסקופ האלקטרונים הראשון בעל כושר הפרדה של 25 אנגסטרם. כיום מצויים מיקרוסקופי אלקטרונים באמצעותם ניתן לצפות במולקולות ואף במולקולות DNA. מיקרוסקופ האלקטרונים תורם הרבה להבנת התא הביולוגי וכן מבנים ומערכות נוספות. מיקרוסקופ מנהור סורק שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה של סידור מחדש של משטח זהב, כפי שהתקבלה במיקרוסקופ מנהור סורק מיקרוסקופ מנהור סורק, או ממ"ס (Scanning Tunneling Microscope, או STM) הוא מיקרוסקופ אשר בעזרתו ניתן לבחון משטחים ברמה האטומית. המיקרוסקופ פותח בשנת 1981 במעבדות של יבמ בציריך על ידי גרד ביניג והיינריך רורר, שקיבלו על המצאתם פרס נובל לפיזיקה לשנת 1986. הרזולוציה של ממ"ס יכולה להגיע ל-0.1 ננומטר במישור האופקי ול-0.01 ננומטר בציר האנכי. בניגוד למיקרוסקופ אלקטרוני השימוש בממ"ס אינו מחייב ריק או טמפרטורות נמוכות. עם זאת, הסריקה דורשת משטח נקי מאוד וטיפ חד ומדויק. המיקרוסקופ סורק את המשטח הנבחן בעזרת חוד סורק, והסריקה מתבססת על תופעת המנהור, תופעה קוונטית של מעבר אלקטרונים דרך מחסום פוטנציאל – במקרה של המיקרוסקופ, בין קצה החוד למשטח. זרם המנהור יהיה תלוי מחד במרחק החוד מפני השטח ומאידך בצפיפות מצבים קוונטיים פנויים על המשטח. שני הגורמים מאפשרים לבחון בעזרת המיקרוסקופ את פני המשטח, וגם להבחין בסוגים שונים של אטומים הנמצאים על המשטח, או לצפות בשינויים אנרגטיים באטומים מאותו סוג. בנוסף לתפקידו ככלי תצפית, יכול הממ"ס לשמש להזזת אטומים בודדים. יכולת זו התפרסמה כאשר בשנת 1989 סידרו החוקרים במרכז מחקר של יבמ 35 אטומים של קסנון בצורת האותיות IBM על פני משטח של ניקל, ובכך ייצרו את שלט הפרסום הקטן בעולם (נכון ל-2016), שגובהו 5 ננומטר בלבד. ראו גם אולטרמיקרוסקופ טלסקופ נאשה קישורים חיצוניים אתר האגודה הישראלית למיקרוסקופיה מיקרוסקופיה החברה המלכותית למיקרוסקופים הערות שוליים קטגוריה:מכשירים אופטיים קטגוריה:מיקרוסקופיה קטגוריה:כלי מעבדה	2024-09-23T07:42:08
לבלריים	REDIRECT לבלר (עוף)	2006-05-03T08:01:20
לבלר (עוף)	לַבְלָר (שם מדעי: Sagittarius serpentarius) הוא מין יחיד במשפחת הלבלריים שבסדרת דורסי היום. הוא ייחודי בין שאר חברי הסדרה ברגליו הארוכות במיוחד, בנוצותיו הארוכות ובאופן התנהלותו על הקרקע. השם "לבלר" (שפירושו: פקיד, רשם) ניתן לו בשל הנוצות הארוכות המזדקרות מראשו, שהזכירו לחוקרי המין את עטי הנוצה שהיו מעטרים במאה ה-19 את ראשי הפקידים. יש סברות שהשם הלועזי נגזר מהביטוי בערבית לעוף דורס – "טאיר ג'ארח" (طائر جارح). שם המין בלטינית (Sagittarius serpentarius) מתורגם כקשת (איש הדורך קשת) של הנחשים. מאפיינים הלבלר מצוי בשטחי יבשת אפריקה, דרומית למדבר סהרה. הוא נמצא בעיקר בשטחי עשב פתוחים אך גם בכל קרקע שאינה סבוכה מצמחייה, אפילו אדמות חקלאיות. את עיקר תנועתו הוא עושה בהליכה ובריצה מהירה, ובשיטה זו הוא עובר ביום 30 ק"מ לפחות. הלבלר ניזון ממגוון בעלי חיים אותם הוא מוצא וצד על הקרקע: יונקים קטנים, מכרסמים, לטאות, נחשים, צבים, חרקים, ציפורים וביצים. את הטרף הורג הלבלר בעזרת כפות רגליו החזקות, ובעיקר בעזרת הטופר החיצוני שאותו מכוון הלבלר אל חיבורי הגולגולת. הלבלר פורש את כנפיו וציצית ראשו עומדת, בשעה שהוא מקפץ במהירות על הטרף ונועץ בו את טפריו. אם הטרף גדול מכדי להיבלע בשלמות, הלבלר מקפץ עליו קדימה ואחורה עד אשר הוא נקרע לחתיכות הניתנות לבליעה. נוצות חזהו אפורות וקצוות כנפיו שחורות. סביב עיניו כתם כתום-אדום. משערים כי צבע בוהק זה מטעה מיני נחשים מסוימים, אותם תוקף הלבלר. ידוע שעופות דורסים רבים, הניזונים מנחשים הם בעלי צבעים דומים באזור הפנים. ללבלר שיטת הטעיה נוספת עבור נחשים. בהתקרבו לנחש הוא מצמיד את זנבו הארוך לאדמה. הנחש התוקף, שאינו מבדיל בין רגלו של העוף לבין זנבו, מבזבז את ארסו על נוצות הזנב החלולות שאינן מוליכות ארס. הלבלר נשאר עם בת זוגו לכל החיים, אך אורח חייו אינו חברתי ובני הזוג שומרים מרחק אחד מהשני ולעיתים רחוקות נצפים ביחד, למעט בתקופת החיזור ובתקופת גידול הצאצאים. על אף שהותו הרבה על הקרקע, הלבלר מיטיב לעוף ומעופו נאה ביותר. בעת סכנה הוא מזנק במהרה באוויר ומעופף הרחק מהסכנה. הוא ישן ומקנן בעצים רחבים, לרוב עצי שיטה. קינו עשוי להגיע לשני מטרים בקוטרו, אך מוטלות בו 2 עד 3 ביצים בלבד. הנקבה דוגרת על הביצים במשך 45 ימים. הגוזלים נשארים בקן כ-3 חודשים, ועוזבים את הקן כשבוע לאחר שלומדים לעוף. הלבלר שקט בדרך כלל ומשמיע קולות המזכירים קרקור לעיתים נדירות, בעיקר בתקופת החיזור. הגוזלים מטים את ראשם לאחור כאשר הם משמיעים את צווחותיהם, בדומה למיני עיטים ועיטמים מסוימים. הלבלר הוא העוף הלאומי של סודאן. גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון פרידריך מילר קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1779 קטגוריה:דורסי יום קטגוריה:ציפורים לאומיות קטגוריה:סודאן: סמלים לאומיים קטגוריה:עופות יחידים בסוגם קטגוריה:מינים יחידים במשפחתם קטגוריה:סודאן: עופות קטגוריה:דרום אפריקה: עופות קטגוריה:עופות הסוואנה האפריקנית קטגוריה:טנזניה: עופות	2024-06-06T21:19:36
צ'לו	ממוזער\|150px\|נגינה בצ'לו צֵ'לוֹ (בעברית: בַּטְנוּנִית, ובאיטלקית Violoncello, וִיּוֹלוֹנְצֵ'לוֹ, תרגום: ויולונה קטן) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת בעל 4 מיתרים. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו. היסטוריה של הצ'לו הצ'לו פותח בצפון איטליה במהלך המאה ה־17 מכינור הבס שרווח החל מהמחצית השנייה של המאה ה־15 והיה בין היתר גדול מהצ'לו. ב־1660 פותחו "מיתרי גיד מלופפי מתכת" (מיתרי כלי הקשת היו עשויים ממעי בהמות המונח המקובל "מיתרי גיד"), פיתוח זה איפשר שימוש נוח ומדויק בצלילים הנמוכים בכלים בעלי גוף תהודה קטן יותר לעומת מיתרי הגיד הקודמים. שלב משמעותי בהתפתחות היה במחצית השנייה של המאה בכלים בעלי הגוף המוקטן שבנה אנטוניו סטרדיווארי. כאמור ישנן דוגמאות לכלים הדומים מאוד לצ'לו המודרני, עד כדי הגדרתם כצ'לו לכל דבר, כבר מייצורו של סטרדיוואריוס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה־18, עם התמסדות התזמורות הראשונות התקבעה צורתו של הצ'לו וגודלו. צ'לואות מתקופת הבארוק שונים אלה מאלה בגדלם, ונבדלים מהכלי המודרני במספר מאפיינים טכניים (זווית צוואר הכלי, גובה הגשר, גלם המיתרים) המתרגמים בעיקר למתח המיתרים, המאפשר בכלי המודרני צליל עוצמתי יותר, ועיצוב (למשל הוספת רגלית למשען הצ'לו במקום החזקתו על שוקי הנגן) המאפשר נגינה נוחה פחות במהלכים מוזיקליים מסוימים. בתחילה ניגנו בכינור הבס המוקטן (או הצ'לו המוקדם) בדומה לאחיזת הכינור והויולה, ולמעשה היה זה אחד המאפיינים המבחינים בינו ובין הויולה דה גמבה ומשפחת כלי הויול, שבכולם, גם בבעלי גוף התהודה הקטן, מנגנים במאונך בדומה לאחיזת הצ'לו המודרנית. מאפיינים מבחינים נוספים בין משפחת הויול למשפחת ה"ויולה דה בראציו" הם היעדר הסריגים מהשחיף, מספר המיתרים הקטן (4 מיתרים כמו גם גרסת 5 מיתרים) וצורת גוף התהודה השונה. כאמור אם הצ'לו המודרני נשען על הקרקע, הצ'לו הקלאסי נאחז בין שוקי הנגן, הצ'לו המוקדם מאמצע תקופת הבארוק נאחז בניצב לעצם הבריח ולכתף. גישה זו לנגינה שוחזרה מציורים תקופתיים על ידי סיגיסוולד קאוקן, ואומנם נראה שלא האריכה ימים, ובשיאו של הבארוק הצ'לו שהיה עודו "כלי חדש" כבר נאחז במאונך בין שוקי הנגן. ממוזער\|ה-Servais Stradivarius נשמר במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית של מכון סמיתסוניאן מבנה הצ'לו בצמרת הכלי ישנם מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל ההתחלתי המופק מהם. מפתחות אלה לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים בעזרת לחץ. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. על מנת לכוון את הצליל בקלות, משתמשים בבורגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים ביתר דיוק. צמרת הכלי מסתיימת בצורה של "שבלול". מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, ועליו יש שחיף. הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף, העשוי מעץ שחור, ממשיך אל גוף הכלי. את המיתרים לוחצים כנגד השחיף בעזרת אחת מארבע האצבעות, כשמאחוריו מניחים את האגודל. מתיחת המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל. הגוף - מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק. גב הכלי והדפנות עשויים עץ אדר (מייפל) או עצים אחרים ובטן הכלי עשויה מעץ אשוח. גב ובטן הכלי קמורים בדרך כלל, כדי להוסיף עוד נפח לתיבת התהודה. לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים – דו ולה, היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו. בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים מקבילים זה לזה הנקראים זרקות ודומים לצורת האות f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה. שמאל\|חלקי הצ'לו בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שיהיה ניתן לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת המערביים, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים - כ־140 ק"ג. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעיתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי. מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל ('צבע' הצליל). הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי - אם יהיה חריף, עדִין, מתוק וכו'. בוני כלי הקשת משחקים עם הנשמה בהתחלה כדי לבדוק מה הנקודה שבה הקול שמפיק הכלי הוא הטוב ביותר, בדומה למגבר שבו מגבירים את הבס, או את הטרבל. מאחר שהבטן וגב הכלי קמורים, גם הנשמה בקצוותיה בנויה לפי הקימור של הבטן והגב, ולכן יש כמה סוגי נשמות לפי מיקום הנשמה (שזז במילימטרים). המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת חוט פלסטיק קשיח אל הכפתור התחתי הנעוץ בתחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלה ישנם 4 ברגים, 'בורגי כיוון' אליהם מחוברים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון עדין של הצליל. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל. פעם משחל זה לא היה קיים, וכיוונו את כלי הקשת רק בעזרת המפתחות. בצ'לו נוהגים לשים בכל המיתרים את בורגי הכיוון מאחר שההשפעה על הצליל קטנה יותר מבכינור, ומכיוון שלכוון את הצ'לו עם המפתחות יותר קשה מאת הכינור. הרגלית - בתחתית הצ'לו ישנה רגלית, שנועדה להשענתו לצד הצ'לן. את הרגלית אפשר להאריך ולקצר, והיא נכנסת לגוף הצ'לו בעת אי־שימוש בו. בעבר רגלית זו לא הייתה קיימת, והצ'לנים התבקשו להחזיק בעצמם את הצ'לו בין הברכיים, ובכך לשמור עליו יציב בעת הנגינה. כדי לעשות זאת, הצ'לנים אף היו מאמנים את שרירי רגליהם לפני ההופעות. המיתרים - על גבי השחיף מתוחים המיתרים ביו המשחל למפתחות על גבי הגשר והסיפית. מיתרי הצ'לו עבים יחסית, ועשויים חוטי מתכת, לרוב פלדה. המיתרים מכוונים במרווח קווינטה זה מזה הנחשב ל"מרווח זך", כך שנגינה "פתוחה" מבלי לחיצה על המיתרים, אם עם קשת אם בפריטה תניב מנגינה זכה. לצ'לו ארבעה מיתרים (מהנמוך לגבוה): דו, סול, רה, ולה. ייחודו של הצ'לו לעומת יתר כלי הקשת ברוחב מנעדו. בכלים מודרניים המיתרים עשויים ממתכת מלופפת (בצ'לו בארוק וקלאסי שני המיתרים הגבוהים הם "מיתרי גיד" העשויים ממעיי בהמות והמיתרים הנמוכים הם מיתרי גיד מלופפים במתכת), המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים בצ'לו קשים יחסית לכינור, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה בשביל להפיק צליל אחיד ומדויק, כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק שרירי האצבעות, ההופכים את הלחיצה לקלה יותר. בכלי הקשת המערביים אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים לנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו בגיטרה), אלא ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על־פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לזכור המיקום המדויק על גבי השחיף כדי להפיק את הצליל הרצוי (בדומה לכינור, ויולה ואף לטרומבון). הקשת ימין\|ממוזער\|760px\|תרשים של הקשת הקשת המשמשת היום לנגינה בכלי קשת מערביים מקורה במאה התשע עשרה, והיא פיתוח של קשתות מוקדמות יותר. בתקופת הבארוק למשל הקשת הייתה קמורה הרבה יותר מהקשת המודרנית, והצ'לן היה מחזיק באמצע הקשת כדי לנגן. כיום עשויה הקשת מעץ גמיש, בקשתות מקצועיות – מעץ הפרנמבוקו, ולרוב עשויה מפיברגלאס או קארבון, ובין שני קצוות הקשת מתוחה רצועה של שיער זנב סוס. כדי ליצור חיכוך בין המיתר לקשת, מורחים על השערות שרף (קולופוניום), מופק משרף של מחטניים. השרף הדָביק מחספס את הקשת ומסייע בהרעדת המיתר. בקצה הימני של הקשת יש חלק הנקרא פְרוֹש (בגרמנית: צפרדע, בגלל צורתו), והוא תורם למשקלה של הקשת. הפרוש משמש גם לאחיזת הקשת בידו הימנית של הנגן. מעל הפרוש מצוי בורג שבעזרתו ניתן למתוח ולהרפות את שערות הקשת. באמצעות וויסות מתיחות השערות אפשר לשפר את צלילו של הכלי, המשתנה עם תנאי הסביבה, כיוון שבקור נוטה הקשת להימתח, ובחום נוטה להתרפות. תפקידה של הקשת להרעיד את המיתר באופן מחזורי (מאות "פריטות" קטנות בשנייה) ובכך להפיק צליל. באמצעות הקשת ניתן לשלוט בעוצמת הצליל, משכו, צבעו ועוד פרמטרים רבים נוספים. צלילים מודגשים מנוגנים בדרך כלל בקשת "יורדת" (כלומר, מן הפרוש עד החוד) וצלילים לא מודגשים בקשת "עולה" (מתחילה בחוד). הקשת נמדדת לפי האיזון שבה. ככל שהקשת גמישה יותר, והאיזון שלה נכון, כך עולים איכותה וערכה הכספי. אם רוצים להפיק צליל חזק יותר בעזרת הקשת, צריך לנגן איתה קרוב לגשר, שם המיתרים מתוחים יותר. אם רוצים להפיק צליל חלש יותר, יש להתרחק עם הקשת מהגשר (קרוב יותר לשחיף). שמאל\|ממוזער\|250px טכניקת הנגינה גודלו ומשקלו של הצ'לו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן, נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה, והצֵ'לָן יושב מאחוריו כשהכלי בין ברכיו או לצדו. בַּנְגינה יד שמאל לוחצת על המיתרים בעזרת ארבע אצבעות, כשהאגודל מאחור, ויד ימין מחזיקה את הקשת, כאשר האגודל גם מאחור. אך בפוזיציות הגבוהות, הצ'לן כמעט ולא משתמש באצבע הרביעית, אלא רק בשלוש האחרות וידו נשענת על השחיף בלבד, בלי תמיכת האגודל מאחור. ישנה פוזיציה ייחודית בצ'לו, שלא קיימת בשאר כלי המיתר, והיא נקראת "פוזיציית אגודל", בה הצ'לן מניח את אגודלו על שני מיתרים בכל פעם בצורה אנכית. בכלי קשת ניתן גם לפרוט על המיתרים, זה נקרא פיציקטו ומסמנים זאת בעזרת כתיבת .pizz. הצליל של הפיציקטו נשמע דק, ומשתמשים בו בעיקר בקטעים החלשים יותר מבחינה דינמית במהלך היצירה, מאחר שקשה להפיק צליל חזק בפיציקטו. כאשר רוצים לחזור לנגן בעזרת הקשת כותבים arco. בצ'לו ובשאר כלי הקשת נהוג לעשות ויברטו, הגורם לצליל להישמע רך ונעים לאוזן. ויברטו הוא הרעדה של הצליל, ונגרם משילוב של הזזת האצבעות אחורה וקדימה, ולמעלה ולמטה, אך הוא לא משנה את גובה הצליל בהרבה. יש אפשרויות רבות לנגינה בעזרת הקשת: אפשר לנגן כמה צלילים באותו כיוון של הקשת (לגטו), או לנגן כל צליל בכיוון אחר, ניתן לנגן צלילים נפרדים באותה הקשת, כך שמבחינה טכנית מנגנים את הצלילים במשיכה אחת, אך לפני כל צליל עוצרים מעט את התנועה של הקשת. ניתן לנגן צלילים נפרדים וקופצניים, הנקראים סטקטו (staccato) יש כמה סוגים של סטקטו: הסוג האחד הוא להקפיץ את הקשת מעל המיתר, והאחר (הנקרא "צביטות") הוא להפעיל משקל על הקשת ולשחרר. הצליל של הסטקטו יכול להיות קליל מאוד, או לחלופין גם חד וברור. כאשר רוצים להשיג בכלי קשת צליל חזק (פורטה), בדרך כלל מנגנים יותר קרוב לגשר, משתמשים בקשת מהירה ומפעילים הרבה משקל על הקשת, וכאשר רוצים להשיג צליל חלש (פיאנו) מניעים את הקשת בצורה איטית בלי להפעיל משקל רב. ניתן להשיג צליל חלש גם על ידי קשת מהירה ובלי הרבה משקל, בדרך כלל רחוקה מהגשר. ישנו עוד הבדל בחוזק הצליל והוא כיווני הקשת לימין או לשמאל, כיוון ימין נקרא "למטה" והוא בדרך־כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שהוא נשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, קובץ:Music Bow Down Mark.JPG, וכיוון שמאל נקרא "למעלה" והוא בדרך־כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: קובץ:Music Bow Up Mark.JPG . ועוד כללים בתנועות הקשת הנותנים אפקטים שונים לפי סגנונות הנגינה, ויוצרים אחידות בתנועת הקשתות של חברי התזמורת. מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה חלק מחלקי הקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (חלק בקשת הנמצא בצדה הימני), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש. התווים לצ'לו נכתבים בדרך־כלל במפתח פה, המיועד לצלילים נמוכים. אך ישנן יצירות במפתח דו טנור שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר. מלחינים ויצירות לצ'לו מלחינים רבים בהיסטוריה כתבו יצירות לצ'לו. מתקופת הבארוק ועד היום. שש סוויטות לצ'לו ללא קונטינואו נכתבו על ידי יוהאן סבסטיאן באך, ונחשבות ל"תנ"ך של הצ'לו". הסוויטות הוקלטו מאות פעמים, כשכל צ'לן מביא את פרשנותו הייחודית ליצירה, הדורשת מהמבצע יותר מכפי שניתן לבצע בכלי אחד ועל ידי נגן אחד. הסוויטות מפורסמות בכך שאפילו היעדר היכולת לנגן הרמוניה בצ'לו, כפי שניתן בכינור ובכלים אחרים, הן מכילות "הרמוניה מרומזת" וניכר שהולחנו בהלך מחשבה פוליפוני (כמו כל גוף יצירתו של באך, ובפרט זה שנכתב ללא קונטינואו). קונצ'רטי לצ'לו נכתבו על ידי אנטוניו ויוואלדי, קארל פיליפ עמנואל באך, יוזף היידן, לואיג'י בוקריני, רוברט שומאן, אדואר לאלו, קאמי סן־סנס, אדוארד אלגר, סרגיי פרוקופייב, דמיטרי שוסטקוביץ', אראם חאצ'טוריאן, בנג'מין בריטן, אנרי דיטייה, ויקטור הרברט ואלפרד שניטקה, כנראה המפורסם בקונצ'רטי שהולחנו לצ'לו, הקונצ'רטו מאת אנטונין דבוז'אק. סונאטות רבות נכתבו לצ'לו, המפורסמות שבהן מאת המלחינים: ויואלדי, בטהובן, מנדלסון, ברהמס, דביסי, שופן סן־סאנס, גריג, רחמנינוב, פרוקופייב, שוסטקוביץ', פולנק, בריטן ושניטקה. הסוויטות מאת באך, הן מקבילה מהבארוק לסונטה, שהייתה צורה חדשה יותר, באופן יוצא דופן בחר באך להלחין סונטות לויולה דה גמבה וסוויטות לצ'לו, הגמבה, הכלי הוותיק בצורת הסונטה החדשה ואילו הצ'לו, הכלי הצעיר בצורת הסוויטה המסורתית. מוצרט לא חיבר אף יצירה לצ'לו, אך בסימפוניות, ברביעיות המיתרים וביצירות רבות אחרות תפקידים לצ'לי. בטהובן הלחין קונצ'רטו לפסנתר, כינור, צ'לו ותזמורת, וברהמס הלחין קונצ'רטו לכינור, צ'לו ותזמורת. המלחין הברזילאי והצ'לן הייטור וילה לובוס כתב סדרה של תשע יצירות לשמניית צ'לנים בשם "בכיאנאס ברזילראס" כמחווה למלחין באך, המפורסמת ביותר היא "בכיאנאס ברזילראס מספר 5". שמאל\|ממוזער\|250px\|פסל צ'לן בראש העין צ'לנים ידועים קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כלי קשת קטגוריה:כלי מיתר	2024-09-27T12:23:45
גלואה		2017-08-02T17:28:34
Mycobacterium leprae	Mycobacterium leprae הוא מין חיידק הגורם למחלת הצרעת. החיידק נתגלה ב-1873 ברקמות שריר של חולי צרעת על ידי הרופא הנורווגי גרהארד ארמור הנסן ונקרא לעיתים "מתג הנסן" על שם מגלהו. החיידק משתייך לאותו הסוג של M. tuberculosis, החיידק הגורם למחלת השחפת. החיידק האווירני אובליגטורי לא נצבע בצביעת גראם אך נחשב בכל זאת לגראם-חיובי. ניתן לצבוע אותו בצביעה יציבת חומצה. בדופן התא של החיידק, המכילה חומצות מיקוליות, מבנה מיוחד המקנה לו עמידות בפני אנטיביוטיקה הפוגעת בבניית הדופן, כפניצילין. החיידק הוא טפיל מוחלט ולא ניתן לגדלו מחוץ לתאים חיים. במעבדה מגדלים את החיידק בכפות רגליים של עכברים או בארמדילים. בשנת 2001 נקבע הרצף המלא של גנום החיידק; אורכו 3.27 מיליון בסיסי DNA. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:חיידקים שתוארו ב-1874 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גרהארד ארמור הנסן	2023-04-02T03:15:05
יתר לחץ דם	ממוזער\|הסיכון היחסי לתמותה כתלות במאפייני לחץ דם (על פי מחקר HUNT) * מתוקנן לפי גיל, מין, משקל גוף יחסי, סטטוס עישון, רמת השכלה, מחלה ממושכת מגבילה, פעילות גופנית, רמות כולסטרול וקריאטינין בדם. יתר לחץ דם או לחץ דם גבוה היא מחלה כרונית בה לחץ הדם גבוה במיוחד, מצב הופכי לתת לחץ דם. יתר לחץ דם יכול לגרום לפגיעה מתמשכת בכלי דם ברקמות רגישות - כמו הלב, כלי דם בעין, ורקמת העצבים במוח. זהו אחד מגורמי הסיכון לאוטם שריר הלב, לאי-ספיקת לב ולמפרצת, והוא גורם הסיכון המוביל למחלת כליות כרונית (CKD). ב-2022 העריכו כי בישראל היו בין מיליון} לשני מיליון חולים עם יתר לחץ דם. מחלת יתר לחץ דם מכונה לעיתים "הרוצח השקט", כי אדם הסובל ממנה לעיתים קרובות אינו מודע לכך. עם זאת, במחקר עוקבה נמצא שהתמותה של חולים עם לחץ דם גבוה שלא אובחן, זהה לשעור תמותת אנשים ללא המחלה. קריטריונים לאבחנה של יתר לחץ דם ערכי לחץ הדם הממוצעים באוכלוסייה משתנים עם הגיל ולפי משרד הבריאות, לחץ דם תקין במבוגרים הוא נמוך מ-120/80 (120: לחץ סיסטולי, 80: לחץ דיאסטולי). לאנשים עם לחץ דם שבין 120–139 סיסטולי, או בין 80–89 דיאסטולי, סיכון מוגבר לפיתוח יתר לחץ דם בעתיד, ומצב זה מכונה Pre-hypertension. שתי הדרגות העיקריות הן: יתר לחץ דם מדרגה I - בין 140/90 לבין 159/99 יתר לחץ דם מדרגה II - מעל 160/100. לאוכלוסיות ספציפיות ההגדרות ליתר לחץ דם מחמירות - כך למשל, חולי סוכרת, או חולים עם מחלה כלייתית (כגון אי ספיקה כלייתית כרונית) נחשבים כבעלי יתר לחץ דם אם לחץ הדם שלהם מעל 130/80. זאת מאחר שבקרב אוכלוסיות אלו, קיים סיכון גבוה יותר למחלות קרדיו-ווסקולריות. עם זאת, דווקא בחולי סוכרת, הפחתת לחץ הדם לערכים נמוכים יותר באמצעות תרופות הביאה לעליה באירועי בריאות חמורים. כמו כן, לעיתים נמדד לחץ דם גבוה מ-140/90 במרפאה, אבל נמוך מ-125/80 במדידת הולטר – תופעה זו ידועה בשם "תסמונת החלוק הלבן", והיא שכיחה יחסית – במקרה כזה מטופל חווה עליה בלחץ הדם כשלחץ הדם נמדד במרפאה, אך ערכי לחץ הדם בשגרה הם במסגרת הנורמה. ישנם חולים שנחשבים בעלי "יתר לחץ דם עמיד". חולים אלה מציגים ערכי לחץ דם הגבוהים מ-140/90 למרות טיפול הכולל שינוי אורחות חיים ונטילת לפחות 3 תרופות מקבוצות שונות (ולפחות תרופה אחת מקבוצת המשתנים). ההמלצות להחלטה האם חולה אכן סובל מיתר לחץ דם הן על פי תוצאות של שתי מדידות לחץ דם לפחות, לאחר מנוחה של 10 דקות, ללא עישון, ללא שתיית קפה או אלכוהול או כל דבר המעלה לחץ דם, וזאת במסגרת לפחות שני ביקורים שונים במרפאה. אין לקבוע שמטופל סובל מיתר לחץ דם על סמך בדיקה אחת בלבד. באופן כללי, יתר לחץ דם מסווג או כיתר לחץ דם ראשוני, המהווה כ־90% מן המקרים, או מיתר לחץ דם שניוני- כלומר, יתר לחץ דם שנגרם בגלל סיבה רפואית מסוימת (כגון למשל, גידולים המפרישים קטכולאמינים כגון פאוכרומוציטומה, מחלות של היפר-אלדוסטרוניזם ראשוני וכן הלאה). מצבים בהם יש לחשוד ביתר לחץ דם משני הם מצבים בהם יתר לחץ הדם החל בגיל צעיר מאוד יחסית או בגיל מאוד מבוגר, כשלחץ הדם עמיד לטיפול או כשהוא עולה באופן פתאומי אצל חולה מאוזן וכן כשיש סימנים למחלה אנדוקרינית או מגוון של הפרעות מסוימות. גורמי סיכון ליתר לחץ דם הרגלי חיים: דהיינו עישון, שימוש כרוני באלכוהול, שימוש בסמים, הרגלי אכילה, תזונה עתירה במלח או בשומן, השמנת יתר או השמנה בטנית, היעדר פעילות גופנית. כל הגורמים הללו נמצאו כגורמי סיכון להיווצרות יתר לחץ דם. מין: גברים סובלים יותר מנשים מיתר לחץ דם. גיל: אצל גברים, גיל מעל 55 הוא גורם סיכון לפיתוח יתר לחץ דם, ואצל נשים- מעל גיל 65 (אם כי קיימות מחלוקות בספרות הרפואית, ויש המציגים גילאים צעירים יותר). מחלות שונות כגון: היפרליפידמיה, סוכרת, היפר-אוריצמיה, תסמונת מטבולית. רקע משפחתי, מצבי סטרס, מצב סוציו אקונומי תרופות: שימוש ממושך בגלולות למניעת היריון, סטרואידים, תרופות ממשפחת ה-NSAIDS (בעיקר תרופות נוגדות האנזים COX-2 כגון celcoxib), תרופות אדרנרגיות, אמפטמינים, קוקאין, תרופות אנטי-כולינרגיות, תרופות נגד דיכאון, ציקלוספורין, EPO. גם תוספי תזונה שונים עלולים להעלות לחץ דם אם ניטלים במינונים גבוהים ועל כן יש לבחון האם נטל המטופל תוספי תזונה המקושרים לכך. יתר לחץ דם בקבוצות מטופלים מסוימות קיימות קבוצות ספציפיות של חולים בהם יתר לחץ דם מחייב התערבות רפואית ייחודית לאותה קבוצה: נשים הסובלות מיתר לחץ דם ואשר נכנסו להיריון עם יתר לחץ דם, צריכות להיות במעקב קפדני של לחץ דם עקב הסיכון לאם ולעובר. הדבר נכון גם לגבי נשים אשר פיתחו יתר לחץ דם במהלך ההיריון עקב החשש לפיתוח רעלת היריון. תרופות מסוימות להורדת לחץ דם אסורות לשימוש במהלך ההיריון - ביניהן תרופות מקבוצת ACEI ותרופות מקבוצת ה-ARB עקב הטרטוגניות בהן. בחולי סוכרת הסובלים במקביל מיתר לחץ דם נמצא יתרון לתרופות מקבוצת ACEI וכן תרופות מקבוצת ה-ARB, היות שתרופות אלו מפחיתות פרוטאינוריה ועוזרות בהגנה על הכליות. עם זאת, ב-2010 פורסמו תוצאות מחקר בשם "פעולה לשליטה בסיכון לב-וכלי-דם בסוכרת" (Action to Control Cardiovascular Risk in Diabetes - ACCORD) בו נמצא כי הפחתת לחץ הדם לערכים נמוכים מ-130 ממ"כ באמצעות תרופות הביאה לעליה באירועי בריאות חמורים. חולים מבוגרים (מעל גיל 65) אשר סובלים מיתר לחץ דם הם חולים שהסיכון לתחלואה קרדיו-ווסקולרית אצלם גבוה יותר. חשוב להקפיד אצל חולים אלו על איזון לחץ דם, ולרוב הטיפול ההתחלתי יהיה מתן משתנים במינון נמוך, אלא אם יש מצבים רפואיים נוספים המחייבים טיפול רפואי התחלתי שונה. מניעה ישנן מספר דרכים למנוע יתר לחץ דם, או להפחית לחץ דם גבוה. האגודה הבריטית ליתר לחץ דם ממליצה על מספר פעולות: הורדת משקל וביצוע אימון אירובי (למשל הליכה) הפחתת צריכת הסוכר והמלח הפחתת צריכת טבק ומשקאות אלכוהולים הורדת דחק טיפול מכיוון שלחץ דם (כשלעצמו) הוא תוצאה של המשוואה: נפח פעימת הלב * מספר פעימות הלב לדקה * TPR. כדי להוריד את לחץ הדם נדרש להוריד את אחד המרכיבים במשוואה לעיל התרופות המשמשות להורדת לחץ דם פועלות בדרכים מגוונות תרופות לטיפול בלחץ דם תרופות לטיפול בלחץ דם מתחלקות למספר משפחות: מעכבי ACE מרחיבים כלי דם + משתנים ARB מרחיבים כלי דם + משתנים אנטגוניסטים אלפא אדרנרגיים חוסמי בטא מאטים את קצב הלב חוסמי תעלות סידן מרחיבים כלי דם + מאטים את קצב הלב דיורטיקה מורידות את נפח הדם תרופות המיועדות לטיפול חירום ביתר לחץ דם ראו גם תרופות נוגדות יתר לחץ דם מחלה קרדיווסקולרית לחץ דם נמוך הולטר לחץ דם לקריאה נוספת The American Journal of Hypertension קישורים חיצוניים יתר לחץ דם ושבץ מוחי טיפים להורדת לחץ דם מתוך אתר "שאל את הרופא" יתר לחץ דם, באתר של עדי לייבה הערות שוליים קטגוריה:מחלות יתר לחץ דם	2024-08-27T11:34:50
חשבונאות	חשבונאות פיננסית היא תחום העוסק ברישום וניתוח האירועים הפיננסיים בהנהלת החשבונות של הישות. תכליתה היא השגת סיכומים ותוצאות, ודיווח המשמעות שלהם לבעלי עניין, כגון מנהלים, בעלי מניות, נותני אשראי, שלטונות המס והציבור הרחב. החשבונאות נלמדת כמקצוע אקדמי בתחום מדעי החברה וקשור לתחום הדיווח הכספי (לדוגמה בורסה ורשויות המס) ולמנהל עסקים. לצד החשבונאות הפיננסית המיועדת לצורכי חוץ, מערכת החשבונאות משמשות את הארגון גם למטרות פנים ארגוניות, כגון חשבונאות ניהולית לצורכי תמחיר. רואה חשבון לעיתים קרובות עובר על עו״ש של חברות. פעילות החשבונאות פעילות החשבונאות מתקיימת בכל מערכת שבה תנועה כספית – בעסק מסחרי, במוסד ללא כוונת רווח ובמוסד ציבורי או ממשלתי. היא משקפת את כל התנועות הכספיות שבוצעו בה על ידי פקידים, מנהלי חשבונות, מחסנאים, קופאים, וכיוצא בזה. רישום התנועות באופן מדויק מאפשר לקבל בכל זמן נתון מידע מהימן לגבי האירועים שהתרחשו ותוצאתם. באופן זה מתקבלת תמונת מצב מעודכנת של העסק או הארגון. החשבונאות עוסקת במכלול נושאים. המבנה הבסיסי שלה עוסק בפעולות שוטפות: הכנסות והוצאות, קנייה ומכירה, תמחור ותקצוב. מרבית הפעולות נמדדות בערכים כספיים, וכך הן באות לידי ביטוי בדו"חות כספיים הנערכים על פי כללים מקובלים מקומיים ובינלאומיים. הדו"חות הללו מכילים: מאזן, דו"ח רווח והפסד, דו"ח על השינויים בהון העצמי ודו"ח על תזרימי המזומנים. החשבונאות עוסקת גם בתחזיות והערכות, המתבססות על נתונים קיימים, בתכנון פיננסי, בניתוח מידע כלכלי, ובמדידות כמותיות (מלאי). מלבד היותה כלי עזר עיקרי בניהול עסקים, החשבונאות מוכרת באופן רשמי על ידי ממשלות ובורסות בעולם כשיטה הקבילה לצורך חישוב והצגה של תוצאות עסקיות ומצב העסק, לצורכי מס ולצורכי מסחר בניירות ערך. בבסיס החשבונאות נמצא הנהלת חשבונות המתעד את אירועי החשבונאות בעסק. קיים הבדל בין מנהל חשבונות העוסק בהנהלת חשבונות ובין רואה חשבון העוסק בראיית חשבון. מנהל חשבונות הוא בדרך כלל עובד של העסק או התאגיד (אם כי ייתכנו גם שירותי הנהלת חשבונות חיצוניים), בעוד רואה חשבון מבקר את הנהלת החשבונות. בתאגידים גדולים מועסקים רואי חשבון גם בתפקידי חשבים ומנהלי כספים והם אחראיים לנוהלי מחלקת הנהלת החשבונות, ומכינים את הדיווחים הכספיים לביקורת רואה החשבון. הנהלת החשבונות אחראית על עבודת הנהלת החשבונות השוטפת הכוללת, בין השאר, הנפקת חשבוניות ורישומם, הכנת משכורות, תשלום צ'קים לספקים, גביית חובות, רישומי מלאי, התאמות הבנקים, ומטלות נוספות התלויות באופיו המסוים של העסק. הרישומים נעשים על פי כללים מקובלים, בשיטת החשבונאות הכפולה או החד-צדדית, ובנוסף, מכין מנהל החשבונות את הדיווחים התקופתיים (חודשי או דו-חודשי) לשלטונות המס. בתום תקופה נתונה (בדרך כלל שנת מס, אך רבים עושים זאת בכל רבעון) האחראי על תחום החשבונאות בישות (במקרים רבים מנהל הכספים) מתקן רישומים המצריכים תיקון, ואז הוא מכין את הדוחות הכספיים, ואלו מועברים לביקורת של רואה החשבון, המחווה את דעתו על הדוחות הכספיים, ורק לאחר חוות דעת חיובית, יהיה ניתן להגיש את הדוחות לרשויות המיסים. שיטת החשבונאות הכפולה היא בפשטות רישום כל הוצאה (חובה) כנגד הנכס שמימן הוצאה זו (זכות), או רישום כל הכנסה (זכות) כנגד נכס שנוצר עקב הכנסה זו (חובה). בדיקת האיזון בעת רישום הפעולות בספרי העסק מבטיחה דיוק בדו"חות, אם כי אין היא מבטיחה את נאותותם. ביקורת חשבונות ביקורת חשבונות היא בדיקה של מערכת הניהול החשבונאי אשר מטרתה לוודא, כי הדו"חות הכספיים תקינים וכי התנהלות העסק הגונה וכשרה. ביקורת חשבונות נערכת על ידי מי שהוסמך כרואה חשבון על ידי מועצת רואי חשבון ואשר צבר ניסיון בביקורת חשבונות במשך שנתיים בטרם קיבל רישיון רואה חשבון. ביקורת נערכת על הדו"חות הכספיים של העסק בטרם פרסומם, הדו"חות הכספיים מתפרסמים בגין כל שנה קלנדרית. תאגידים ציבוריים אשר מניותיהם נסחרות בבורסה לניירות ערך נדרשים לפרסם דו"חות ארבע פעמים בשנה, דו"ח שנתי אחד ושלושה דו"חות רבעוניים. הדו"חות הרבעוניים נסקרים על ידי רואה החשבון המבקר, פעולה שמקיפה פחות מפעולת הביקורת. היסטוריה של החשבונאות עדויות לרישום מסודר של נתונים הקשורים לפעילות כלכלית מסוימת קיימות כבר בעולם העתיק ובמקרא. פפירוסים וכתובות חרס עתיקים ממצרים העתיקה כוללים תיעוד רישומי מס וניהול מחסני מזון שנוהלו על ידי פקידי השלטון. בתקופת הרפובליקה הרומית (400 לפנה"ס ואילך) כבר הייתה מערכת בנקאית מפותחת והאזרחים נדרשו להציג דו"חות אישיים על נכסיהם והתחייבויותיהם לצורך חישוב המס. ימיה של החשבונאות המודרנית החלו בהמצאת החשבונאות הכפולה: רישום כפול של כל אירוע פיננסי בצד החובה והזכות, בתקופת הרנסאנס באיטליה. המבשר הגדול של השיטה היה לוקה פאצ'ולי שחי ופעל במאה ה-15, ופרסם ספר שעסק בנושא החשבונאות הכפולה. מטרת השיטה היא "לתת לסוחר מידע מיידי על נכסיו והתחייבויותיו", כך לפי הגדרתו. בסביבות תקופה זו החלו לעבור מרישומים בספרות רומיות למספרים המוכרים לנו היום - ספרות הודיות-מערביות. המעבר הקל על הרישומים ותרם להתפתחות החשבונאות הכפולה. השימוש בשיטה זו התרחב בבריטניה עם הקמת מיזמים שעסקו במסחר בינלאומי, דוגמת חברת הודו המזרחית ההולנדית, שהיו צריכות לדווח באופן מעורר אמון על תוצאות הפלגות מסחריות למשקיעיהם. מקורות החשבונאות המקורות לשיטה החשבונאית הם כללי חשבונאות מקובלים מקומיים ובינלאומיים. תקינה חשבונאית נקבעת על ידי האיגודים המקצועיים של רואי חשבון בארצות השונות, על ידי איגודים בינלאומיים של רואי חשבון, ארגוני תקינה חשבונאית בינלאומיים, ומוסדות משותפים לאיגודי רואי חשבון ורשויות ניירות ערך בעולם. בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחשה בישראל תופעה של "יישור קו" עם התקינה הבינלאומית שמקבלת גושפנקה חוקית בכנסת. סטודנטים לחשבונאות לומדים משנת 2007 לפי התקינה הבינלאומית. חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב חייבות לפרסם את דו"חותיהן לפי התקינה הבינלאומית עבור תקופות שהחלו ב-1 בינואר 2008 או מאוחר יותר. קווי יסוד החשבונאות מבוססת על עקרונות חשבונאות, מוסכמות והנחות בסיסיות. הנחות היסוד: הנחת הישות החשבונאית הנפרדת - כל פעילות כלכלית מתייחסת לישות חשבונאית מוגדרת וספציפית. החברה היא גוף נפרד מבעליה. הנחת העסק החי (הנחת ההמשכיות) - העסק ימשיך לפעול גם בתקופות החשבונאיות הבאות. הנחת יחידת המדידה הכספית - כל הדו"חות יוצגו בערכי אותה יחידת מטבע. הנחת התקופה החשבונאית - קובע כי ניתן לחלק את טווח חיי הישות לתקופות חשבונאיות, ולמדוד ולדווח על הפעילות העסקית בתקופות אלו. עקרונות החשבונאות: עקרון העלות ההיסטורית - יש לרשום כל נכס או התחייבות בערכי העלות המקורית שלו. הסיבה לכך היא עקרון המהימנות המקבל משקל רב בתקינה הבין לאומית (מדידת נכס לפי עלותו ההיסטורית אמינה יותר ממדידה לפי הערכת שווי כיום). כך למשל, קרקע שנרכשה לפני עשרים שנה תמורת מיליון ש"ח, ואשר שוויה כיום בשוק עשרים מיליון ש"ח, תוצג במאזן לפי מיליון ש"ח בלבד. התקינה הבינלאומית פתרה נושא זה באופן חלקי, על ידי הוספת האפשרות לבצע הערכות שווי מדי תקופה (במקרים מסוימים), בכך חרגה מעיקרון זה. בשנים האחרונות התקינה הבין לאומית נותנת משקל רב יותר לעקרון ה'רלוונטיות' ולכן עקרון העלות ההיסטורית נפגע לעיתים. עם קבלת התקינה הבינלאומית בישראל הפך עיקרון זה לרלוונטי פחות, בעיקר בכל הנוגע לנדל"ן להשקעה. עקרון הגילוי המלא (הנאות) - ישנה חשיבות רבה לפירוט ואופן הצגת הדברים בדו"חות הפירמה. עקרון השמרנות בהצגת הנכסים והרווח - אין להכיר בהכנסה צפויה, בטרם העסק זכאי לה בפועל, אך לעומת זאת, הפסדים יש לרשום כבר בעת צפייתם. עקרון מימוש ההכנסה - כאשר הסיכונים שבנכס הועברו לידי הקונה או מקבל השירות כשניתן לאמוד את ההכנסה בצורה מדויקת ואם יש התחייבויות עתידיות כנגד הנכס כמו אחריות על תיקונים גם הסכומים האלה ניתן לאמוד אותם בצורה מדויקת. אם בעת מתן השירות או מכירת הנכס יש ספקות משמעותיים לגבי קבלת התקבול המגיע לא ניתן לרשום בספרים הכנסה בכלל. ישנן שתי גישות: גישת הביצוע המושלם הגורסת כי התקבול יירשם עם סיום מתן השירות. וגישת הביצוע היחסי לפיה יש להכיר בהכנסה כסכום יחסי של מחיר השירות כיחס הפעולות שנסתיימו אל סה"כ הפעולות הדרושות לגמר השירות וזה במקרים מאוד ספציפיים ובודדים כמו בתקן של קבלן מבצע, בקבלן בונה לעומת זאת, אין דבר כזה. עקרון ההקבלה - הכרה בהוצאות הצפויות בעתיד כנגד הכנסות שהוכרו לדוגמה הוצאות חובות מסופקים אף שאין כמובן הוצאה מכירים בהוצאה בספרים כנגד הכנסה שהכרנו בה קודם וכעת יש ספקות לגבי קבלת התקבול. עקרון המהותיות, עלות מול תועלת - מבחינה כמותית או איכותית, עיקרון זה אומר שאם מדובר בעניין לא מהותי/שולי/לא רלוונטי למשתמשי הדו"חות הכספיים - מותר לסטות מהעקרונות החשבונאיים המקובלים, למשל: חברה בע"מ לא חייבת להמשיך לפרט על קומקום חשמלי (שהוא נכס) בתקופות החשבונאיות העוקבות מכיוון שזה לוקח זמן וכסף, וזה בעצם בניגוד לעקרון הגילוי המלא (הנאות). עקרון העקביות - המדיניות החשבונאית של ישות צריכה להיות מיושמת בעקביות, יישום לא עקבי של מדיניות חשבונאית של מדידה או הצגה של פריטים שונים בדוחות הכספיים יחייבו הסבר ונימוק מפורט של הישות על שינוי השיטה ולעיתים הצגה למפרע של השיטה החדשה במספרי ההשוואה של שנים קודמות. עקרון המהות הכלכלית - החשבונאות הפיננסית דוגלת בהכרה במהות כלכלית, זאת בניגוד לרשויות המס ושלטונות החוק הדוגלים בהכרה במהות המשפטית (צורה). עקרון המהות הקודמת לצורה הוא ההכרה כי ישנם פריטים חשבונאיים שאף על פי שיש להם הגדרה משפטית מסוימת, מבחינת המהות הכלכלית שלהם עליהם להיות מסווגים להגדרה אחרת והחשבונאות הפיננסית תעדיף את הגדרת המהות הכלכלית על פני הגדרת המהות המשפטית. דו"חות כספיים עיקריים בסוף כל תקופה חשבונאית (לרוב שנה, חצי שנה או רבעון) מופקים שני דו"חות כספיים בסיסיים: מאזן (נקרא גם דוח על המצב הכספי) - דו"ח על מצב הארגון לנקודת זמן מוגדרת (מצב הנכסים וההתחייבויות של הפירמה לסוף התקופה ביום מסוים). דוח רווח והפסד - דו"ח על תוצאות פעילות הארגון לתקופת זמן מוגדרת (פירוט הרווח או ההפסד ברמות שונות, עבור התקופה החולפת). בנוסף לדוחות אלו, עשויה החברה להפיק דוחות משלימים נוספים: דוח על השינויים בהון העצמי - דוח על השינויים בהון העצמי במהלך התקופה החשבונאית. דוח על תזרימי המזומנים - דוח על תנועת המזומנים במהלך התקופה החשבונאית. יש לעמוד על ההבדל המהותי בין דו"ח מאזן לדו"ח רווח והפסד: המאזן הוא מעין "צילום סטילס" של מצב החברה ליום ספציפי, ואילו דו"ח רווח והפסד משקף את תוצאות פעילות החברה לכל אורך התקופה החולפת. התפתחויות בחשבונאות עם השתכללות עולם העסקים, ומהירות השינויים העסקיים, עוברת החשבונאות ממדידה בערכי עלות היסטורית, למדידה בערך נוכחי. מדידה זו פחות מדויקת ומאפשרת הטיה של הרישום החשבונאי. שערוריות בהן מעורבים תאגידי ענק ופירמות בינלאומיות של רואי חשבון, מציבות סימן שאלה לגבי המהימנות של שיטות הרישום והדיווח החשבונאי. שערוריות אלו נבעו בין היתר מאופן השערוך של נכסים והתחייבויות ואופן הצגתם בספרי החשבונות של החברות. שערוך נכסים אלו נעשה על ידי רואי חשבון העוסקים בעבודות כלכליות במחלקות הכלכליות בפירמות ראיית החשבון הגדולות בעולם. מחלקות כלכליות אלו התפתחו עם כניסת החשבונאות הבינלאומית לתוקף ברבות ממדינות העולם, והן עוסקות בשערוכי נכסים והתחייבויות בדוחות הכספיים. יש הטוענים כי אלו הפכו לכלי המאפשר להנהלות החברות לקבל גושפנקה לעיצוב הדוחות הכספיים בהתאם לצורכיהן וזאת תוך הטעיית המשקיעים. שיטות חשבונאיות אחרות לצורכי מס מוכרת בישראל לעסקים מסוימים גם חשבונאות חד-צידית, שאיננה ערוכה לפי כללי חשבונאות מקובלים. הגופים המקצועיים בתחום החשבונאות בישראל המוסד לתקינה חשבונאית בישראל לשכת רואי חשבון בישראל רשות ניירות ערך מועצת רואי חשבון בישראל לשכת מנהלי החשבונות בישראל ראו גם בנקאות מימון לקריאה נוספת עזי איזביצקי, מבוא לחשבונאות פיננסית (1150 עמודים), הוצאת יבנה, 1972 ,1985 אלי אמיר, חשבונאות למקבלי החלטות: תיאוריה, תקינה, יישומים ותרגילים, דיונון, 2016 עופר אלקלעי, יסודות החשבונאות, אלקלעי ושות', 2021 קישורים חיצוניים מילון למונחי חשבונאות (1961, 1964), באתר האקדמיה ללשון העברית שלומי שוב, חשבונאות בדוחות הכספיים, רדיו תל אביב * קטגוריה:מנהל עסקים	2024-09-22T09:44:57
מצר גיברלטר	שמאל\|ממוזער\|250px\|מצר גיברלטר, כפי שצולם על ידי צוות המעבורת אטלנטיס במשימה STS-98 ב-19 בפברואר 2001 (מתוך אתר נאס"א) שמאל\|ממוזער\|250px\|נוף הנשקף אל מצר גיברלטר, התמונה צולמה מגבעות מעל טריפה (עיירה קטנה), ספרד. מצר גיברלטר (בערבית: مضيق جبل طارق; בספרדית: Estrecho de Gibraltar; באנגלית Strait of Gibraltar) הוא מצר ים המפריד בין אירופה לאפריקה ומקשר בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון. בצדו הצפוני (האירופי) שוכנות ספרד והמושבה הבריטית גיברלטר, ובצדו הדרומי (האפריקאי) – מרוקו והעיר סאוטה (מובלעת בשליטה ספרדית בצפון מרוקו). בעת העתיקה נודעו הצוקים שבכניסה המזרחית למצר בשם "עמודי הרקולס". במצר מצויים מספר איים קטנים, כמו האי פרחיל, שיש מחלוקת בין ספרד ומרוקו על השליטה בו. מקור השם גיברלטר בשמו של המצביא המוסלמי טארק אבן זיאד, שחצה את המצר בשנת 711 בדרכו לכיבוש ספרד הוויזיגותית. צוק גיברלטר נקרא על שמו, ג'בל טארק (ג'בל בערבית: הר), שם ששובש עם הזמן לגיברלטר. כנתיב השיט היחיד המקשר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, הייתה למצר גיברלטר חשיבות אסטרטגית רבה. חשיבות השליטה בו הוכרה כבר בתקופה הפיניקית (מהמאה העשירית לפנה"ס). עומקו של המצר הוא כ-300 מטר, ורוחבו בנקודה הצרה ביותר כ-14.4 ק"מ. בשנים האחרונות נבדקת האפשרות לכריית מנהרה מתחת למצר, שתאפשר מעבר יבשתי בין אירופה לאפריקה. בסוף 2003 נחתם הסכם בין ספרד למרוקו, לבדיקת ישימות הנדסית, גאולוגית וכלכלית לחפירת מנהרת רכבת מתחת למצר. חצייה בשחייה חציית מצר גיברלטר היוותה אתגר לשחיינים, מאז שנת 1928. בגלל הזרמים בים, מסלולי השחייה אינם בדרך הקצרה ביותר, אלא מטריפה לחופי מרוקו, מרחק של 16.5 עד 22 קילומטר. באפריל 1928 חצתה מרצדס גלייטזה את המצרים בניסיון הרביעי שלה, לאחר ששנה קודם לכן חצתה את תעלת למאנש. עד שנת 1949 הייתה השחייה איטית יחסית והשחיינים השיגו זמן ממוצע של מעל 11 שעות. בשנת 1948 חצה שחיין מפרו את המצר ב-9 שעות ו-20 דקות. בספטמבר 1953 חצתה את המצר השחיינית פלורנס צ'דוויק בזמן שיא של חמש שעות ושבע דקות. בשנת 1955 חצה את המצר סאקונדו קאסטלו בפחות מ-5 שעות. בשנים 2000–2012 עמד זמן השחייה הממוצע על 4:31 שעות. ראו גם האירוע המסיני אטלנטרופה קישורים חיצוניים מפות מצר גיברלטר באוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים גיברלטר קטגוריה:גיברלטר: גאוגרפיה גיברלטר גיברלטר גיברלטר גיברלטר גיברלטר	2024-06-11T19:32:07
מצר (פירושונים)		2024-09-01T05:37:29
ג'יימס ואט	ג'יימס ואט (באנגלית: James Watt; 19 בינואר 1736 – 25 באוגוסט 1819) היה מהנדס וממציא סקוטי. אבי כמה מן החידושים החשובים ביותר במנוע הקיטור ונחשב לממציא מכונת הקיטור המודרנית בשנת 1774. המצאת מנוע הקיטור הייתה הכוח המניע למהפכה התעשייתית. על שמו של ואט נקראת יחידת ההספק – ואט. קורות חיים שנותיו המוקדמות ג'יימס ואט נולד בשנת 1736 בגרינוק (Greenock, אז ברנפרושייר (Renfrewshire) והיום באינוורקלייד (Inverclyde)) שבסקוטלנד, למשפחה מבוססת מבחינת השכלה, רכוש ומעמד. הוא היה הבכור מבין חמישה צאצאים ששרדו להוריו, הפרסביטריאנים באמונתם, אגנס (1703–1755) לבית מוירהד (Muirhead) וג'יימס ואט האב (1698–1782), אשר היה בונה אוניות, בעל אונייה, קבלן ומילא, בנוסף, תפקידים ציבוריים מקומיים. סבו מצד האב, תומאס ואט (1642–1734), היה מורה למתמטיקה ולניווט, ומילא אף הוא תפקידים ציבוריים מקומיים. את ראשית השכלתו רכש בביתו, בעיקר על ידי אמו, ובהמשך, עת עבר לבית הספר המקומי, גילה נטייה ריאלית. במשך ילדותו ונעוריו, וגם אחר כך, סבל מבריאות לקויה. לאחר סיום בית הספר, עבד בסדנאות של אביו, תוך שהפגין אגב כך כישרון הנדסי ניכר. לאחר שכמה מיוזמותיו העסקיות של אביו כשלו, פנה ג'יימס ואט הבן לגלאזגו כדי לתור אחר תעסוקה בהכנת מכשירי מדידה. כשהיה בן 18, מתה אמו, בריאותו של אביו התדרדרה, וג'יימס ואט הבן עשה דרכו אל לונדון, שם שהה כשנה (1755/6), בה התמחה בהתקנת מכשירים, בטרם חזר לסקוטלנד, בלא לקבל הסמכה רשמית במקצוע זה. בכל זאת, ג'יימס ואט עבד בטיפול, באחזקה ובשיפור מכשירים מדעיים באוניברסיטת גלאזגו. בשנת 1759, ואט הקים שותפות אשר עסקה בייצור ובשיווק מוצרים כמו כלי נגינה וצעצועים, והעסיקה עד 16 עובדים. לאחר כשש שנים, השותף הלך לעולמו, ואחד העובדים נטל על עצמו את הובלת העסק, שהתמיד לפעול עד המאה ה-20. מנוע הקיטור ואט והמנוע של ניוקומן בשנת 1759 ג'יימס ואט החל להתעניין במנוע הקיטור של ניוקומן, אשר שימש זה כמה עשרות שנים לשאיבת מים ממכרות. בשנים הבאות, על אף שלא ראה בשלב זה מנוע קיטור במו עיניו, הוא קרא כל חומר כתוב, שהצליח להניח עליו את ידו, בנושא זה, וערך ניסויים, אשר לא עלו יפה. בשנת 1763 ואט התוודע לראשונה למנוע הקיטור באופן ישיר יותר, עת התבקש לתקן דגם שלו אשר היה ברשות אוניברסיטת גלאזגו. ואט תיקן אמנם את המודל, אך תוך כדי כך גילה בו ליקויים בסיסיים, הגורמים לכך שמרבית האנרגיה המושקעת בו מתבזבזת. הדבר נגרם בשל הצורך בקירור הצילינדר בו נעה הבוכנה בין פעימה לפעימה, כדי לעבות את הקיטור, וכך, לאפשר ללחץ האטמוספירי להוריד את הבוכנה (ר' שרטוט). ממוזער\|שמאל\|אנימציה של מנוע הקיטור של ניוקומן. בוורוד – הקיטור, אשר לחצו מרים את הבוכנה. בכחול – מים קרים המוזרמים בגרוויטציה אל הצילינדר על מנת לגרום לעיבוי הקיטור ובכך, להפחתת הלחץ שמתחת לבוכנה. לחץ האוויר שמעל הבוכנה גורם, אפוא, לירידתה. את האנימציה יצר Matt Keveney. המעבה החיצוני ב-1765 הכניס ואט שיפור יסודי למכונת הקיטור של ניוקומן. השיפור, עיבוי הקיטור במיכל נפרד, חסך את הצורך בקירור הצילינדר בין פעימה לפעימה, והעלה בהרבה את הנצילות של כוח הקיטור. בהמשך אותה שנה ואט בנה מודל שפעל, אך לצורך בנייה מכונה שימושית, היה צורך להתגבר על קשיים טכניים שונים. המכשול העיקרי היה הצורך בהתאמה מדויקת של הצילינדר והבוכנה, דבר שהיה קשה ברמה הטכנולוגית של סוף המאה ה-18. בעיה זו נפתרה לבסוף לאחר שואט הצליח לגייס לשם כך את ג'ון וילקינסון (Wilkinson), אשר פתר בעיה דומה למדי בעת שעסק בייצור תותחים. תקופת השותפות עם בולטון נוסף להכרח לגבור על קשיים טכניים, נזקק ואט להון כדי לקדם את המצאתו. תחילה ואט נתמך על ידי חרשתן בשם ג'ון רובק (Roebuck), שותפו לפטנט, אשר נרשם ב-1769, עד שזה פשט את הרגל. בהמשך, ב-1774, ואט יצר שותפות מצליחה מאוד עם התעשיין והמהנדס מתיו בולטון (Boulton), תושב בירמינגהאם, אשר רובק העביר אליו את חלקו בזכויות הפטנט. במסגרת אותה שותפות, נטייתו של ואט הייתה לעסוק בעניינים הטכניים, ואילו העיסוק בנושאים הכספיים הלם פחות את טבעו. אותה שותפות שחררה את ואט, במידה רבה, לעיסוקיו כממציא, שכן בעוד שטרם שותפותו עם בולטון, ואט נאלץ לשלוח ידו בעיסוקים נוספים, כמודד וכמהנדס אזרחי, כדי להתקיים בעוד הוא מפתח את המצאתו. כעת, השניים הקימו בית חרושת למכונות קיטור בבירמינגהם, אליה ואט העתיק את מקום מגוריו. ב-1775, הצליחו השניים בשכנוע הפרלמנט להאריך את הפטנט ב-25 שנים נוספות. החל מ-1776, ובמשך חמש השנים הבאות, עסקה השותפות "בולטון אנד ואט", בהצלחה רבה, בהתקנת מכונות קיטור לשם שאיבת מים ממכרות, בעיקר בקורנוול. בשנים הראשונות, השותפות לא עסקה בייצור המנועים, ואלה יוצרו על ידי אחרים בהתאם לשרטוטיו של ואט. ג'יימס ואט שימש כמהנדס יועץ, אשר פיקח על הצבת המכונה והכנסתה לפעולה, ובמהלך הזמן, הכשיר גם אחרים למלאכה זו. בהמשך, עברה השותפות בהדרגה לייצור חלקים מן המכונות. מכונות אלה, עקב גודלן (הראשונה הגיעה לגובה של כשישה מ' וקוטר הצילינדר היה כ-1.25 מ'), הצריכו הקמת מבנה מיוחד לשם התקנתן. התשלום אותו גבתה השותפות, על בסיס שנתי, עמד על שוויה של שליש מכמות הפחם אשר נחסכה בהשוואה למנוע של ניוקומן (שיטת תשלום זו, אגב, עיכבה את החדרת המנוע למכרות הפחם, שכן במקומות משופעים בפחם, חיסכון זה היה זניח). בשנת 1800, בה פקע הן הפטנט, הן הסכם השותפות, ואט, וכמוהו גם בולטון, פרשו מן השותפות, וואט העביר את חלקו לבניו, אשר כבר כמה שנים קודם לכן היו מעורבים עמוקות בעסק. שיפורים במנוע הקיטור על מנת להרחיב בהרבה את אפשרויות השימוש במנוע הקיטור, נדרשה דרך להפוך את התנועה הקווית של הבוכנה לתנועה סיבובית. הפתרון המתבקש היה ארכובה, אלא שהפטנט להתקן זה היה בידי ג'יימס פיקארד (Pickard), אשר הציע מצדו, היתר הדדי לשימוש בארכובה ובמנוע הקיטור של ואט. ואט דחה פתרון זה, ולצורך המרת תנועה קווית לסיבובית המציא ב-1781 תמסורת גלגלי שיניים המזכירה במשהו תנועת כוכב לכת סביב השמש (ר' שרטוט). במהלך השנים הבאות הוסיף ואט לשפר את מכונתו על ידי המצאות נוספות. בין אותן המצאות, היה מנוע שבו לחץ הקיטור דוחף את הבוכנה משני צידיה, לסירוגין, ולשם כך אף המציא תמסורת מיוחדת. כן המציא מצערת, לשליטה על כוח המנוע. בנוסף, ואט העלה רעיונות, עליהם נרשמו פטנטים ב-1781 וב-1782, האחד, מנוע משולב, המורכב מכמה מכונות קיטור, והשני, שימוש בקיטור בלחץ גבוה בהרבה מן הלחץ האטמוספירי. בפועל, למרות הצגת רעיון אחרון זה, המכונות של ואט היו מבוססות על שימוש בדוד קיטור בלחץ נמוך, הקרוב ללחץ האטמוספירי, שכן ואט התנגד לשימוש בדוודים עם לחץ גבוה שבאותה תקופה היו מועדים לדליפות ולהתפוצצויות. בשנת 1788 ואט רשם פטנט על המצאה נוספת, וסת צנטריפוגלי, אשר סייע במניעת התפרצויות ואובדן שליטה של המנוע. כן המציא ואט מציין ללחץ הקיטור בתוך הצילינדר, המצאה אותה שמר כסוד מסחרי. שיפורים אלה, בהצטרפם יחד, הפכו את מנוע הקיטור של ואט ליעיל פי חמישה מזה של ניוקומן. ממוזער\|left\|תחריט מ-1784 של מכונת הקיטור של ואט ובולטון ממוזער\|תמסורת גלגלי השיניים, המזכירה בצורתה שמש וכוכב לכת. המנוע הסיבובי החל לפעול במפעלי טווייה ברחבי אירופה בהיקף הולך וגדל. בשנת 1790 השתמשו מפעלים בודדים בכוח הקיטור, אך ב-1800 כבר ייצר ואט כ-500 מנועים כאלה, והם נחטפו על ידי בעלי המפעלים. מכונת הקיטור הייתה מן הגורמים הטכניים המכריעים במהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-18 ומן המכשירים והמתקנים העיקריים של אספקת כוח לתעשייה במהלך כמה דורות. מאבקים משפטיים בעשור האחרון של המאה ה-18 החלו מתחרים לייצר אף הם מכונות קיטור כדוגמת זו של ואט, ואחרים שיפרו את זו של ניוקומן, לה הוסיפו מעבה חיצוני. כתוצאה, החלו משתמשים רבים, משוכנעים כי פג כוחו של הפטנט שנרשם לזכות ואט, להימנע מתשלום, והכנסות השותפות ירדו פלאים, כאשר ב-1795, החייבים שילמו בפועל כ-2,500 פאונד, מתוך כ-21,000, וזאת כאשר פאונד דאז שוויו היה מעט יותר מ-100 פאונד של 2020. במהלך שנות ה-90, השותפות הצליחה, כללית, להסדיר את הנושא, בין אם בשורה של תביעות משפטיות, בין אם בבוררות, אף כי כל אלה עלו בממון ובזמן רב. מצד שני, התבצרותם של ואט ובולטון מאחורי הפטנט עיכבה ככל הנראה ממציאים אחרים מלפתח שיפורים למנועי הקיטור. מכונת העתקה ופטנטים נוספים בסוף המאה ה-18 טרם הייתה קיימת דרך אמינה להעתקה מדויקת של חומר כתוב או מודפס. הדבר הקרוב ביותר לכך היה מנגנון ובו שני עטים המחוברים זה לזה, כך שבעת שהאחד כתב, השני חזר על תנועתו. ואט ניסה תחילה לשפר שיטה זו, אך לנוכח סרבולה, זנח כיוון זה. חלף זאת, ואט פיתח שיטה ולפיה הוצמד דף המקור לדף אחר, דק מאוד ומלוחלח, אשר נלחץ בחוזקה אל המקור. לאחר מכן, מול מקור אור, ניתן היה לראות עליו במדויק את המסמך המקורי. ואט החל בניסויים ב-1779, ולאחר כשנה, בה נוסו סוגי נייר ודיו שונים, כמו גם אלמנטים אחרים, רשם על שיטתו פטנט. גם לאחר רישום הפטנט, ואט עמל עוד מספר שנים על מנת לפתח את שיטת ההעתקה כדי לעשותה ישימה יותר, אמינה יותר ונוחה יותר לשימוש. שיטה זו, אשר הצליחה מסחרית, שימשה להעתקה עד המאה ה-20. ניסויים בכימיה כבר מגיל צעיר ואט גילה עניין רב בכימיה. בין היתר, בסוף שנות ה-80, הוא ניסה למצוא שיטה מסחרית להלבנת בדים, ושיתף בעבודתו את חמו דאז, אשר עסק בתחום, ואת אשתו (השנייה), והשיטה נחלה הצלחת מה. אולם כיוון שבמקביל פותחו שיטות אחרות, טובות יותר, וכיוון שנתגלו קשיים מסוימים בשיטה שואט פיתח, ואט נטש בסופו של דבר את הנושא. בין השנים 1794–1797, ואט עסק בייצור מתקנים להפקת, טיהור ואכסנת גזים, תהליכים שהתגלו ממש באותן שנים, עבור מה שהפך להיות, בשנים הבאות, 'המכון הפנאומטי' בבריסטול. אחת הסיבות לעיסוקו זה הייתה מחלת השחפת ממנה סבלה בתו, ולבסוף הלכה לעולמו בעטייה, והאמונה כי ניתן לסייע לה באמצעות אותם גזים. ממוזער\|מכונת העתקה אשר פותחה על ידי ואט, 1795 שנותיו המאוחרות לאחר שואט פרש משותפותו עם בולטון, הוא המשיך בהמצאת ובפיתוח מתקנים נוספים. בין היתר, ואט המציא מתקן להעתקת פסלים ומדליונים, עליו לא רשם פטנט. אחת מן הדמויות שהעתיק בעזרת אותו מתקן, הייתה של אדם סמית. כן המציא מתקן מיטלטל לציור טבע בפרספקטיבה ועוד. גם לאחר פרישתו מן השותפות, ואט המשיך לגלות עניין בהנדסה אזרחית, ושימש יועץ לכמה חברות. חיים אישיים בשנת 1764 ואט נשא לאשה את בת דודתו מרגרט (פגי) מילר (Miller). לזוג נולדו חמישה ילדים, ושניים מהם הגיעו לבגרות: מרגרט (1767–1796) וג'יימס ואט ג'וניור (1769–1848). מרגרט האם מתה בעת לידה ב-1773. ב-1777 נישא ג'יימס ואט בשנית לאן מקגרגור (MacGregor), ביתו של יצרן צבעים מגלזגו. מנישואין אלה נולדו בן ובת: גרגורי (1777–1804), לימים גאולוג ומינרולוג, וג'נט (1779–1794). אן הלכה לעולמה ב-1832. בשנת 1767 ואט הצטרף לשורות הבונים החופשיים בסניף גלאזגו של הארגון. בין השנים 1777 ו-1790 ג'יימס ואט התגורר בבירמינגהם. ואט ובולטון מונצחים על שטרות 50 לירות שטרלינג, שהונפקו בשנת 2010. ראו גם יחידות מידה על שם אישים לקריאה נוספת * "Some Unpublished Letters of James Watt" in Journal of Institution of Mechanical Engineers (London, 1915). Carnegie, Andrew, James Watt University Press of the Pacific (2001) (Reprinted from the 1913 ed.), . Dickinson, H. W. and Hugh Pembroke Vowles James Watt and the Industrial Revolution (published in 1943, new edition 1948 and reprinted in 1949. Also published in Spanish and Portuguese (1944) by the British Council) Hills, Rev. Dr. Richard L., James Watt, Vol 1, His time in Scotland, 1736–1774 (2002); Vol 2, The years of toil, 1775–1785; Vol 3 Triumph through adversity 1785–1819. Landmark Publishing Ltd, . Marsden, Ben. Watt's Perfect Engine Columbia University Press (New York, 2002) . Marshall, Thomas H. (1925), James Watt, Chapter 3: Mathematical Instrument Maker, from Steam Engine Library of University of Rochester Department of History. Marshall, Thomas H. (1925) James Watt, University of Rochester Department of History. Roll, Erich (1930). An Early Experiment in Industrial Organisation : being a History of the Firm of Boulton & Watt. 1775–1805. Longmans, Green and Co. Smiles, Samuel, Lives of the Engineers, (London, 1861–62, new edition, five volumes, 1905). קישורים חיצוניים ג'יימס וואט, באתר מוזיאון המדע בירושלים פרק 1 – ג'יימס וואט בפודקאסט עושים היסטוריה בהגשת רן לוי * קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גלאזגו קטגוריה:מדענים סקוטים קטגוריה:מהנדסים סקוטים קטגוריה:ממציאים סקוטים קטגוריה:מהנדסי מכונות בריטים קטגוריה:מנועי קיטור קטגוריה:מודדים קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה קטגוריה:חברי אגודת הירח של ברמינגהאם קטגוריה:פרסביטריאנים קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1736 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1819	2024-06-14T11:01:10
יפת בן עלי	REDIRECT יפת בן עלי הלוי	2004-10-21T18:09:14
תחום שלמות	באלגברה מופשטת, תחום שלמות הוא חוג חילופי עם יחידה כפלית שאין בו מחלקי אפס (כלומר: אם , אז בהכרח או ). בין הדוגמאות החשובות ניתן למצוא כל תת-חוג של הממשיים, ומכאן חשיבותה של המשפחה הזו בתורת המספרים האלגברית. תחומי שלמות ושדות כל שדה הוא תחום שלמות, משום שהאברים השונים מאפס כולם הפיכים, ולכן לא ייתכן ש-ab=0 כאשר a,b אינם אפס. מכיוון שהאיסור על קיומם של מחלקי אפס עובר בתורשה לתת-חוגים, כל תת-חוג של שדה הוא תחום שלמות. בין הדוגמאות הטבעיות לתחומי שלמות שאינם שדות אפשר למצוא את חוג המספרים השלמים, ואת חוג הפולינומים עם מקדמים משדה , אותו מסמנים ב- . בכיוון ההפוך, כל תחום שלמות מהווה תת-חוג של שדה, הנקרא שדה השברים של התחום. שדה השברים כולל את כל המנות של איברים בחוג שבהן המכנה אינו אפס. למשל, שדה השברים של הוא שדה המספרים הרציונליים , בעוד ששדה השברים של חוג הפולינומים הוא שדה הפונקציות הרציונליות . הבניה של שדה השברים מתוך התחום הנתון היא דוגמה למיקום (לוקליזציה). בתחום שלמות, אוסף האיברים שאינם אפס סגור לכפל, ולכן מהווה מונואיד עם צמצום: אם אז . כל מונואיד סופי עם צמצום הוא חבורה, ולכן תחום שלמות סופי הוא שדה. יחס החלוקה בתחומי שלמות עבור תחום שלמות קבוע , אומרים שאיבר מחלק את האיבר אם קיים איבר כך ש- (זוהי הכללה של ההגדרה הרגילה במספרים שלמים). כל איבר מחלק את , ו- מחלק כל איבר. איבר המחלק את נקרא איבר הפיך (למשל: בחוג השלמים האיברים ההפיכים הם . בשדה, כל האיברים הם הפיכים פרט לאפס). איברים המחלקים זה את זה נקראים ידידים. איבר של החוג נקרא אי-פריק, אם לא ניתן לכתוב אותו בצורה כאשר ו- אינם הפיכים. ישנו סוג מיוחד של איברים אי-פריקים, הנקראים ראשוניים. איבר ראשוני הוא איבר שאינו יכול לחלק מכפלה בחוג, מבלי לחלק לפחות את אחד הגורמים שלה. ראשוני מוכרח להיות אי-פריק (אם אפשר לפרק את הראשוני בצורה אז מוכרח לחלק את אחד הגורמים, למשל את , ואז יוצא ש- הפיך), אבל ישנם איברים אי-פריקים שאינם ראשוניים (ראה דוגמאות בהמשך). שתי ההגדרות מכלילות את ההגדרה הרגילה למספרים ראשוניים (לפי הלמה של אוקלידס, בחוג המספרים השלמים איבר הוא ראשוני אם ורק אם הוא אי-פריק, והמספרים בעלי תכונה זו הם המספרים הראשוניים הרגילים). דוגמה: בתחום-השלמות , האיבר אי-פריק, אבל אינו ראשוני (הוא מחלק את 10 אבל לא את הגורמים 2 או 5). מחלקות של תחומי שלמות שמאל\|ממוזער\|350px\|סריג מחלקות של תחומי שלמות: דדקינד, פרופר ובזו, תחומים ראשיים, תחומי פריקות יחידה, תחומים אטומיים, תחומים בעלי gcd, ועוד. התכונות של איברים אי-פריקים וראשוניים באות לידי ביטוי כשבוחנים את תהליך הפירוק לגורמים של איבר נתון . אם אי-פריק, סיימנו לפרק אותו; אחרת, אפשר לכתוב את כמכפלה של איברים אחרים, ולהמשיך לפרק כל אחד מהם. בחוגים מסוימים (בעיקר חוגים נותריים) מובטח שהתהליך יעצר, בדיוק כפי שהתהליך של פירוק מספר שלם לגורמיו חייב להעצר. בסופו של פירוק כזה כתבנו את כמכפלה של איברים אי-פריקים (חוג שבו תמיד קיים פירוק כזה נקרא אטומי). לרוע המזל, (ולא כמו במספרים השלמים), פירוק כזה אינו חייב להיות יחיד. (דוגמה: המספרים בחוג שהוגדר לעיל הם כולם אי-פריקים, והנה , שני פירוקים שונים לאותו מספר). מתברר שאם הגורמים האי-פריקים בפירוק הם כולם ראשוניים, אז אין פירוקים אחרים (פרט לזה שאפשר להחליף גורם בידיד שלו, ולערבב את הגורמים ביניהם). תחום שלמות שבו כל איבר ניתן לפירוק כמכפלה של אי-פריקים, וזה ניתן להעשות באופן יחיד, נקרא תחום פריקות יחידה. בחוג כזה כל איבר אי-פריק הוא גם ראשוני. ישנו תנאי המבטיח פריקות יחידה: תחום שלמות שבו כל אידיאל הוא אידיאל ראשי (כלומר מהצורה ), נקרא תחום ראשי. כל תחום ראשי הוא תחום פריקות יחידה, אבל ההפך אינו נכון (דוגמה: חוג הפולינומים בשני משתנים מעל שדה הוא תחום פריקות יחידה שאינו ראשי). לתחום ראשי יש ממד קרול 1, כלומר, כל אידיאל ראשוני שונה מאפס הוא מקסימלי. כל חוג אוקלידי הוא תחום ראשי, וכל תחום ראשי הוא חוג דדקינד. כל חוג דדקינד הוא תחום שלמות נותרי וכל תחום שלמות נותרי הוא אטומי. בדיאגרמה משמאל מוצג סריג של מחלקות חשובות של תחומי שלמות: תחומי דדקינד, תחומי פרופר, תחומים ראשיים, תחומי פריקות יחידה, תחומי בזו, תחומים אטומיים, תחומים בעלי gcd, ועוד. השילוב של שתי תכונות הוא התכונה החלשה ביותר שחזקה משתיהן; כך למשל תחום פרופר נתרי הוא תחום דדקינד, תחום בזו אטומי הוא ראשי, וכן הלאה. תחום שלמות רגולרי נתרי הוא תחום פריקות יחידה (Auslander-Buchsbaum, 1959). מודולים מעל תחומי שלמות שמאל\|ממוזער\|350px\|קשרים בין אידיאלים, אידיאלים שבריים ומודולים מעל תחום שלמות חוג חילופי הוא ראשוני אם ורק אם הוא תחום שלמות. תחום שלמות פשוט הוא שדה. תחום שלמות שאינו שדה לא יכול להיות חוג ארטיני. מעל תחום ראשי, כל מודול נוצר סופית הוא סכום ישר של מודולים ציקליים. זוהי הכללה של משפט המיון לחבורות אבליות נוצרות סופית, ושל הפירוק של מטריצות לבלוקי ז'ורדן. בדיאגרמה משמאל מוצגות כמה משפחות עיקריות של מודולים מעל תחום שלמות : אידיאלים של , אידיאלים שבריים (תת-קבוצות מהצורה של שדה השברים, כאשר איבר של החוג ו- אידיאל שלו), ומודולים כלליים: חופשיים, פרויקטיביים, שטוחים וחסרי פיתול. החצים השחורים מסמנים גרירה לוגית של תכונה אחת לאחרת. החצים הצבעוניים מאפיינים מחלקה של תחומי שלמות: תחום שלמות מקיים את אחד החצים הכחולים אם ורק אם הוא דדקינד, ואז הוא מקיים את כולם; וכן לתחומי פרופר, בזו ולתחומי שלמות נתריים. מודולים ופיתול איבר (שונה מאפס) במודול מעל תחום שלמות הוא מפותל אם קיים סקלר שונה מאפס כך ש-. המודול מפותל אם כל אבריו מפותלים, וחסר פיתול אם אף איבר שלו אינו מפותל. המודול מפותל אם ורק אם כאשר הוא שדה השברים של . כל מודול מהצורה הוא חסר פיתול, משום שזהו מרחב וקטורי. מודול הוא חסר פיתול אם פעולת הכפל בכל סקלר שונה מאפס היא חד-חד-ערכית; וחליק אם פעולת הכפל בכל סקלר שונה מאפס היא על. מודול מעל תחום שלמות R נקרא h-חליק אם הוא מנה של מודול אינג'קטיבי. כל מודול h-חליק הוא חליק. מודול חליק וחסר פיתול הוא אינג'קטיבי, ולכן h-חליק. כל מודול מהצורה הוא h-חליק. המודול R עצמו חסר פיתול, ואינו חליק (אנו מניחים ש-). כמודול, F הוא חליק וחסר פיתול, וממילא גם אינג'קטיבי. מודול המנה הוא מפותל ו-h-חליק, אבל בדרך כלל אינו אינג'קטיבי (אם תחום דדקינד אז כל מודול חליק הוא אינג'קטיבי). מודול נקרא מצומצם (reduced) אם אין לו תת-מודולים חליקים (פרט ל-0), ו-h-מצומצם אם אין לו תת-מודולים h-חליקים. כל מודול מצומצם הוא h-מצומצם. גם כאן, המושגים מתלכדים עבור מודולים חסרי פיתול. עבור כל מודול , התמונה של ההומומורפיזם הטבעי (השולח את ל-) היא תת-המודול ה-h-חליק המקסימלי של . בפרט, הוא h-מצומצם אם ורק אם . הפונקטור Ext ממיין הרחבות של מודולים. בפרט, אם ורק אם כל סדרה מדויקת קצרה , מתפצלת. המודול A אינג'קטיבי אם ורק אם . מודול הוא קו-מפותל (cotorsion) אם . במקרה כזה . כל מודול קו-מפותל הוא h-מצומצם. לכל מודול h-מצומצם , הוא המודול הקו-מפותל הקטן ביותר המכיל את . הדואליות בין המושגים הללו באה לידי ביטוי במשפט הבא. עבור R-מודול , נסמן (המודול תמיד קו-מפותל; אם חסר פיתול, או h-מצומצם, אז ). נסמן (המודול תמיד מפותל; אם מפותל, או חליק, אז ). כעת: הוא h-חליק ומפותל אם ורק אם . חסר פיתול וקו-מפותל אם ורק אם . בפרט, אם הוא h-חליק ומפותל, אז חסר פיתול וקו-מפותל; ואם A חסר פיתול וקו-מפותל, אז הוא h-חליק ומפותל; והעתקות אלה הפוכות זו לזו. לדוגמה, מעל השלמים, חליקה ומפותלת, ו- חסרת פיתול וקו-מפותלת, והן מתאימות זו לזו. יש מודולים מפותלים שהם קו-מפותלים. מודול הוא קו-מפותל בחזקה אם לכל . מודול קו-מפותל בחזקה הוא קו-מפותל. אם קיים סקלר שונה מאפס כך ש-, אז מפותל, וקו-מפותל בחזקה. הכללות חוג שאין בו מחלקי אפס, אבל הוא אינו בהכרח חילופי, נקרא תחום. הדוגמה הטיפוסית כאן היא תת-חוגים של חוגים עם חילוק, אבל יש דוגמאות לתחומים שאינם משוכנים באף חוג עם חילוק (הראשונה ניתנה על ידי Mal'cev ). בתחום אין אידיאלים שמאליים מינימליים, ולכן תחום ארטיני מוכרח להיות חוג עם חילוק. חוג בעל התכונה החלשה יותר " לכל " נקרא חוג מצומצם; כל חוג מצומצם הוא מכפלה ישרה של תחומים, וכל חוג ראשוני מצומצם הוא תחום. לקריאה נוספת Eben Matlis, Torsion-free modules, Chicago Lectures in Math, 1972. קישורים חיצוניים * קטגוריה:טיפוסי חוגים קטגוריה:אלגברה קומוטטיבית קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-08-01T04:29:43
ישראל בעל שם טוב	REDIRECT הבעל שם טוב	2004-10-21T18:35:46
גאודי	REDIRECT אנטוני גאודי	2004-10-21T18:39:40
ויקה	ממוזער\|חג "הנדפסיטנג" (חתונה) וויקנית שנערכה באייווברי, אנגליה. ממוזער\|סכין האת'אמי היא כלי טקסי המשמש במגוון מסורות נאופגאניות, ביניהן ויקה. ויקה (באנגלית: Wicca) היא דת כישוף נאו-פגנית, ולמעשה דת הכישוף המודרנית הראשונה. לעיתים, במיוחד בעולם הנוצרי, מתייחסים לויקה כוריאציה של שטניזם, אך היא למעשה תנועה דתית נפרדת. בניגוד לשטניסטים, מאמיני הויקה רואים בה המשך של מסורות כישוף קדם-נוצריות, ללא כל קשר לדמות השטן הנוצרי. הגדרה ויקה היא דת פגנית מודרנית, אשר במרכזה פולחני מסתורין מאגיים של חגיגת הטבע, ואמונה דואו- תאיסטית באל זכר ובאלה נקבה, שזיווגם מקיים את העולם ומתגלם בכל דבר שהוא ביקום. ויקה ידועה כדת כישוף, ומאמיניה מתייחסים לעצמם כאל מכשפים ומכשפות. בניגוד לדתות רבות אשר שוללות את השימוש במאגיה או מתייחסות אליו בחשדנות, רואה הוויקה בכישוף כלי חשוב בפולחן הדתי ובחיים היומיומיים של המאמין. מאמיני ויקה חוגגים את מחזור החיים והמוות בטבע על ידי ציון עונות השנה (8 "שבתות") וחגיגות הירח המלא (13 פעמים בשנה). הדת נולדה בראשית המאה ה-20 באזור ניו-פורסט באנגליה. משם היא התפתחה בעיקר לארצות דוברות אנגלית (בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד), אך כיום מתפשטת לאיטה גם בשאר חלקי העולם, ואף בישראל. המייסד היה הפקיד הבריטי והאנתרופולוג החובב ג׳רלד גרדנר. גרדנר לא תמיד נחשב על ידי המאמינים למייסד הדת, אלא רק למחדשה, כיוון שמאמיניה סוברים שאת מנהגי הליבה הוא קיבל מקבוצת מכשפות ששימרה מנהגי כישוף אנגלי עממי עתיקה. לאמונה זו אין סימוכין היסטוריים חד משמעיים, והיא נתונה למחלוקת סוערת בין המאמינים לבין עצמם ובין המאמינים לבין ההיסטוריונים של הפגניות החדשה. רוב ההיסטוריונים (האטון, הסלטון) מסכימים כי גרדנר פגש במכשפות בסביבות שנות השלושים של המאה ה־20, אך לא ידוע טיב המנהגים והמסורות אשר קיבל מהן. בשנת 1951 פרסם גרדנר ספר בשם Witchcraft Today, בו הוא מספר אודות חוויותיו עם המכשפות, במטרה מוצהרת לשפר את תדמית המכשפה בקרב הציבור. בכתבים מאוחרים יותר טוען גרדנר, כי המכשפות החרימו אותו לאחר פרסום הספר. אימוץ השם "ויקה" (Wicca) הוא התפתחות מאוחרת, ובראשיתה נקראה הדת בפי מאמיניה בשם "הדת הישנה" (The Old Religion). מקור השם ויקה הוא במונח Wicche מאנגלית ביניימית. באנגלית עתיקה Wicca הוא מכשף זכר ואילו Wicce הייתה מכשפה נקבה. ככל הנראה יש גם קשר למילה Wigle באנגלית עתיקה, שפירושה הגדת עתידות. השם "ויקה" בווריאציות שונות מופיע גם בשפות אחרות ממשפחת הלשונות הגרמאניות. בגרמנית גבוהה ביניימית Wicken הוא פועל שמשמעותו "לכשף". ככל הנראה יש גם קשר למילה WIh ("קדוש") בגרמנית גבוהה עתיקה. ההגייה העתיקה של המילה היא "ויצ'ה", אך היום השתרשה הטעות "ויקה". קיימת שגיאה נפוצה, לפיה למילה יש קשר למונח wise ("חכם"). ואכן, כינוי נפוץ לדת הוויקה הוא The Craft of the Wise: אומנות החכמים. באנגלית לעיתים משתמשים במונח Witchcraft באות גדולה כמילה נרדפת ל"ויקה" ומאמיני הדת קוראים לעצמם Witches באות גדולה. כיום הדבר פחות מקובל בגלל יצירת בלבול עם "כישוף" או witchcraft ו-witches באות קטנה. כל מאמיני ויקה רואים את עצמם כמכשפות, אך לא כל אלה הרואים עצמם כמכשפות מאמינים בוויקה. "כישוף" מתייחס לסוג של מאגיה והוא מערכת מיומנויות שניתן למצוא אותה ברבות מדתות ותרבויות העולם. שם התואר Wiccan או ויקני מועדף על ידי ויקנים אקלקטיים. ויקנים מסורתיים מעדיפים לומר על עצמם שהם "of the Wica", כלומר מדת הוויקה, או BTW כלומר British Traditional Wiccans. היסטוריה הולדת הדת ההיסטוריה של ויקה הייתה שנויה במחלוקת משך שנים רבות, עד שבשנת 1999 פרסם ההיסטוריון הבריטי, פרופסור רונלד האטון ספר מקיף הסוקר את התפתחותה והשפעותיה בשם The Triumph of the Moon. המקורות העיקריים להבנת ההיסטוריה של הדת כיום הם ספריו של האטון, כתבים של ההיסטוריון פיליפ הסלטון, ניתוחים טקסטואליים של הליטורגיה הוויקנית בהשוואה לכתבים מאגיים ודתיים ממקורות אחרים, וכן ממוארים של חברי הקבוצה המקורית של גרדנר (אשר מהווים מקור ראשוני, אך אמינותם כמובן מוטלת בספק). ג'רלד גרדנר טען כי "הדת הישנה" היא שריד של דתות קדם-מונותיאסטיות. הוא טען כי את מנהגי הדת קיבל מפי מכשפה בשם דורותי קלאטרבק. דורין וליאנטה , אחת מן הכוהנות הגדולות של גרדנר, חיפשה ברשומות לאחר מותו והוכיחה כי אישה בשם זה אכן התגוררה בקרבתו של גרדנר. שנים לאחר מכן הביא רונלד האטון עדויות מוצקות לכך שדורותי קלאטרבק לא הייתה מעורבת בפעילויות הכישוף של גרדנר. המכשפה ממנה למד גרדנר ככל הנראה הייתה מישהי אחרת המכונה "דאפו", שעל זהותה המדויקת הוא ביקש להגן. קיימות כמה השערות לגבי זהותה של דאפו, המופיעות אצל האטון וכן בכתבי פיליפ הסלטון. מעבר למנהגים הספורדיים והחלקיים שירש גרדנר ממכשפות הקודמות לו (אם אכן היו כאלה), ויקה היא למעשה סינתזה של מגוון מקורות. גרדנר "נאלץ" לשאוב מנהגים ממגוון מקורות כדי להפוך את מנהגי הכישוף העממי לדת שלמה, מאורגנת, קוהרנטית ויעילה. בין המקורות שהשפיעו על גרדנר: רעיונות החזרה לטבע של התקופה הרומנטית, כישוף עממי, היסטוריה פגנית, התאוריות של האנתרופולוגית מרגרט מורי (שהוכחו כלא נכונות), כתבי רוברט גרייבס, כתבי ג'יימס פרייזר, ספר הפולקלור השנוי במחלוקת: "ארדיה: גוספל המכשפות" של צ'ארלס גודפרי לילנד, טקסי החניכה של הבונים החופשיים, גרימוארים של מאגיה טקסית מימי הביניים, מנהגי מסדר השחר המוזהב וכתבי אליסטר קראולי. רוב ההשאלות מכתבי קרואולי הושמטו מספר הצללים של הוויקה על ידי דורין וליאנטה, כוהנת גדולה של גרדנר ותורמת חשובה לקאנון הוויקני המסורתי. כיום ניתן לזהות את השפעת קראולי בעצה הוויקנית, בקריאה לאלה בטקס הורדת הירח ובטקסט הפואטי מצוות האלה המוקרא במהלך "הורדת הירח". מסורות ויקניות "הדת הישנה" או ויקה התפלגה למסורות ולשושלות תוך תקופת זמן קצרה. סיבה אחת לכך הייתה חילוקי דעות אישיים בין חברי הקבוצה המקורית של גרדנר. סיבה אחרת היא האמונה כי כל מכשפה בדרגה שלישית, אינה נתונה למרות דתית של אף אדם אלא למרות האל והאלה, ולכן זכותה לפרוש ולהקים קבוצה עצמאית משל עצמה. בקבוצה המקורית של גרדנר שימשו כשבע נשים כוהנות גדולות. כל אחת מהן הנהיגה אספה (coven) עצמאית ובלתי תלויה, וערכה טקסי חניכה למצטרפים חדשים. כתוצאה מכך, ישנן מספר שושלות של ויקאנים, כל אחת מהן מסוגלת לעקוב אחר המקור שלהן עד לגרדנר או אחד מתלמידיו. המסורת המרכזית היא המסורת הגרדנריאנית, שרואה בעצמה ממשיכת דרכו של גרדנר. עקרון השושלת הוא עקרון חשוב במסורת הגרדנריאנית, וניתן להתקבל אליה רק על ידי חניכה בידי מכשפה גרדנריאנית נוספת. כל אספה מובלת בידי כהנת גדולה, וכל כוהנת גדולה אומנה לתפקיד על ידי זו שקדמה לה. המסורת הגרדנריאנית מחזיקה בפולחן דואותאיסטי- לאל ולאלה. מסורת זו גם שומרת על "ספר הצללים", ספר לחשים אותו כתב גרנדנר, אותו הם שומרים בסוד ומעתיקים ביד בלבד. אך עותקים של הספר דלפו ומודפסים היום על ידי הוצאות ספרים ברחבי העולם. ראשונה להפרד מהמסורת הגרדנריאנית הייתה המסורת האלכסנדרית, שנקראת על שמו של אלכס סנדרס. סנדרס היה תלמיד של גרדנר והמסורת ביסודו נחשבת לפתוחה יותר להתנסויות ולהשפעות חיצוניות ממסורתו של גרדנר. בצוותא עם אשתו והכוהנת הגדולה שלו מקסין, שינה סנדרס פרטים רבים במנהגים, בטקסטים ובפולחנים, דבר שנחשב בלתי מקובל בקרב ויקנים מסורתיים וגרם לתסיסה רבה בקרב המכשפות. מאז הפך מנהג הפרישה וייסוד המסורות החדשות למקובל למדי, וישנן עשרות מסורות של ויקה. מסורת מפורסמת נוספת היא המסורת הדיאנית. מסורת זו הושפעה מהגל השני של הפמיניזם, ותוארה גם כצורה של פמיניזם רוחני. בזרם זה נהוג פולחן לאלה בלבד, ואינה דורשת איזון מגדרי באספה ואף מעדיפה רוב נשי, בניגוד למסורת הגרדנריאנית. ויקה אקלקטית בשנות השישים והשבעים, עם התפשטות רעיונות הניו אייג' בעולם המערבי, ופרסום ספריהם הראשונים של גרדנר וחבריו, גבר העניין הציבורי בויקה. רבים התדפקו על דלתות האספות המסורתיות, אך נדחו על הסף, גם מפני שלאספות הקטנות לא הייתה יכולת לקבל לחיקן חברים חדשים באופן המוני, וגם מפני שהוויקה היא דת המעדיפה אינטימיות, פרטיות וחברות מצומצמת באופן עקרוני. כתוצאה מכך, התפתחה בעיקר בארצות הברית מגמה של "ויקה אקלקטית". בניגוד לויקה המסורתית, שחבריה ומאמיניה עוברים טקס חניכה מיסטי כדי להיכנס בסודותיה (בדומה לדתות מסתורין רבות, למשל פולחן מיתרה), הויקה האקלקטית מתבססת על מעשה איסוף אישי של פולחנים ומנהגים ומשתנה ממאמין למאמין. מנהגים מסוימים המשויכים לויקה האקלקטית מכונים גם "ויקה סוליטרית" מכיוון שאינם דורשים אספה לביצועם. הסופר סקוט קאנינגהם, שמעולם לא עבר חניכה לאספה מסורתית, היה התומך העיקרי בשיטת אמונה ופולחן זו, המוותרת על מספר טקסים משמעותיים, מכיוון שהם קבוצתיים במהותם (הטקס הגדול, הורדת הירח). התפתחויות אלו זכו בדרך כלל להתנגדות מצד הוויקנים המסורתיים. לגבי דידם, הוויקנים האקלקטיים והסוליטרים אינם ויקנים כלל וכלל, אלא גנבים תרבותיים ומשתמשים בשם "ויקה" שלא כדין. מצד שני טוענים האקלקטיים כי התנהגותם של הוויקנים המסורתיים יהירה ושמטרתה להגביל את הגישה למשאבים תרבותיים שנכון שיהיו פתוחים. בנוסף הם טוענים שלמסורתיים אין מונופול על פולחן האל והאלה, למול זה טוענים המסורתיים כי מי שלא עבר טקס חניכה מיסטי לוויקה אינו יודע את האל והאלה ולכן גם לא מסוגל ממילא לקיים את פולחנם. למרות הביקורת, צומחת הוויקה האקלקטית בקצב מהיר מאוד. חלק מן הוויקנים המסורתיים אף מקבלים אותה. כך למשל האמריקאי ריימונד באקלנד, שהביא את הוויקה מבריטניה לארצות הברית. הוא פרסם ספרי הדרכה לסוליטרים ואפילו ניסה "להמציא" מסורת כישוף אקלקטית בשם "סאקס-ויקה". ספרים דומים יצאו לאור על ידי ג'נט וסטיוארט פראר (מן המסורת האלכסנדרית). דתות כישוף לא ויקניות התפשטות הוויקה לארצות הברית בתחילת שנות השבעים באמצעות ריימונד באקלנד ואשתו רוזמרי בשילוב מגמות תרבותיות בחברה האמריקאית (פמיניזם רדיקלי, אקופמיניזם, מאבק לזכויות האזרח והפרט, מאבק לזכויות הומוסקסואלים, מאבקי איכות סביבה) - הביאו ליצירתן של דתות כישוף נוספות, לא ויקניות. בקליפורניה ייסד ויקטור אנדרסון את מסורת פרי אשר חולקת מאפיינים מסוימים עם הוויקה, אך אינה דואותאיסטית כלל ועיקר. נשים כמו סוזנה בודפשט וסטארהוק, תלמידתו של אנדרסון, הקימו אספות מכשפות, שדחו את המבנה, ההיררכיה, הקיטוב המגדרי, והדואותיאיזם הוויקני כבלתי מתאימים לאידיאלים שלהן. הדואותאיזם נתפס כמדכא, מייצג זוגיות הטרוסקסואלית, ומתעלם מן הכוחות המיניים והמאגיים האחרים בטבע. היררכית הדרגות הוויקנית נתפסה כמייצגת את הפטריארכיה המדכאת בעולם המערבי, ובמקומה נוצרה מערכת שוויונית המבוססת על רעיונות אנרכיסטיים וקבלת החלטות דתיות וקהילתיות באמצעות קונצנזוס. סטארהוק, בודפשט וחברותיהן למעשה יצרו דתות כישוף חדשות, המושפעות מוויקה, אך אינן ויקה, למשל המסורת הדיאנית או ריקליימינג. אמונות ומנהגים האל והאלה ויקה היא דת דואותאיסטית. הוויקנים עובדים שני אלים: אלת הפריון והאל בעל הקרניים. שמותם המדויקים וזהותם של האלים המסורתיים היא סודית, ולמרות כל הפרסומים בשנים האחרונות, טרם הופיעה בדפוס ואינה ידועה למי שאינם חברים באסיפות מכשפות בריטיות מסורתיות. ויקנים אקלקטיים, סינקרטיים או סוליטריים נוהגים לאמץ אל ואלה מפנתאונים היסטוריים שונים על פי בחירתם, או מתייחסים לאל ולאלה ללא שם. השמות הנפוצים ביותר לאל ולאלה הוויקנים הם קרנונוס וארדיה. קרנונוס הוא כינוי של האל בעל הקרניים הקלטי הרן. ארדיה היא דמות מאוחרת בפולקלור האיטלקי, בתה של האלה דיאנה ואחיה לוציפר. על פי האמונה הוויקנית, האל והאלה הוויקנים הם שני הכוחות הקמאיים הפועלים בטבע: הכוח הזכרי והכוח הנקבי. ויקנים מכירים בשני הכוחות הללו, ומבקשים להגיע לנקודה של איזון ביניהם. קוטביות מגדרית ואיזון הם מן הרעיונות התאולוגיים החשובים ביותר של הוויקה. באסיפות מכשפות ויקניות תמיד יהיה מספר שווה של גברים ונשים, ומנהיגי האספה הם כוהנת וכוהן המייצגים את האל והאלה - הכול בשם הקוטביות המגדרית והאיזון המגדרי. הטלת מעגל לויקנים אין מקדשים קבועים. לפני כל טקס הם מטילים מעגל מאגי, המשמש בעצם מקדש סמלי וזמני לצורך הטקס, ומפורק עם תומו. המעגל משורטט על הארץ או הרצפה באמצעות חרב ומצויר באוויר בעזרת פגיון מכשפות הנקרא את'מה (Athame). המעגל נחשב לספירה כדורית מקודשת, המהווה עבורם שער בין העולם הפיזי לעולם הרוחני. השהייה בתוך המעגל נקראת "זמן מחוץ לזמן ומרחב מחוץ למרחב". בתוך המעגל מתקיימים הטקסים, מוטלים כישופים ונערך הפולחן. באופן מסורתי, אחרי המעגל יש ארוחה. לפני הכניסה למעגל נהוג לטבול באמבט ריטואלי לטיהור הגוף והנפש. כישוף ופולחן הטקסים הוויקניים הם חגיגה מאגית ומיסטית של עונות השנה והשינויים בטבע. רמזים אודותם וכן טקסטים מקוטעים או משובשים של הליטורגיה המשמשת בהם הופיעו בדפוס כמה וכמה פעמים. עם זאת, כיוון שמדובר בפולחני מסתורין, כיוון שהחברים נשבעים לסודיות, וכיוון שהפרקטיקה משתנה ממסורת למסורת ואף מאספה לאספה, לא ידוע בדיוק מה טיבם של הטקסים וכיצד הם מתנהלים. חלק מן המסורות עורכות את טקסי העונות והירח בעירום. באחרות, לובשים החברים גלימה. מקור העירום הוא בתמיכה של ג'רלד גרדנר ברעיונות נטוריסטיים ויש לה משמעות פולחנית עמוקה. הוויקנים מאמינים כי גוף האדם הוא קדוש ושניצוץ אלוהי קיים לא רק בנפש, אלא גם בגוף. כמו כן, ללא בגדים, כל המשתתפים במעגל הפולחני שווים בפני האל והאלה. עירום טקסי הוא פחות מקובל בקרב ויקנים אקלטיים. הטקס הגדול והורדת הירח הדת הוויקנית מבוססת על חגיגת מחזור העונות בטבע והשינויים במופעי הירח. כיוון שכך, היא שמה דגש רב על פריון הצמחים, בעלי החיים ובני האדם, המשתקף בחילופי העונות. מן הטקסטים הוויקניים שהתפרסמו, ניתן להסיק כי לב החוויה המיסטית הוויקנית הוא "הטקס הגדול". טקס זה הוא הגרסה הוויקנית להירוס גאמוס שהיה נהוג בכתות פולחני מסתורין רבות ברחבי העולם. בויקה, הטקס הגדול נישואים קדושים או מין פולחני (אמיתי או סימבולי) בין האל והאלה. הטקס הגדול מתרחש בכל התאספות ויקנית מסורתית, בחגים ובלילות ירח מלא. טקס "הורדת הירח" (Drawing Down the Moon) הוא טקס בסיסי של הוויקה, המתבצע בכל התאספות, בין אם מדובר בחג שמש מגלגל השנה או בליל ירח מלא - לפני קיום "הטקס הגדול". אשר במהלכו מזמנים את האלה לתוך מעגל מאגי ולתוך גופה של הכוהנת הגדולה. למעשה מדובר בכניסה למעין טראנס, שבו האלה מוסרת את דברה למאמינים בתוך המעגל. גלגל השנה במרכזה של ויקה נמצא הטבע, והיא דת בעלת מאפיינים פנתאיסטיים רבים. כדי לחגוג את הטבע ולחוות אותו, הוויקנים מתכנסים מדי ירח מלא (esbats) וחוגגים את גלגל השנה המורכב משמונה חגי שמש (sabbats). שמונת חגי השמש הם היום הארוך והקצר ביותר בשנה, שוויוני היום והלילה וארבעה חגים "חוצי-רבעים" ממקור קלטי. כפי שמציג פרופסור רונלד האטון בספרו Stations of the Sun, גלגל השנה מורכב משתי מערכות חגים שונות. סווין - 31 באוקטובר היפוך החורף - 21 בדצמבר אימבולק - 2 בפברואר אוסטרה/ השוויון האביבי - 21 במרץ בלטיין - 30 באפריל אמצע הקיץ/היפוך הקיץ - 21 ביוני לונאסה - 2 באוגוסט השוויון הסתווי - 21 בספטמבר טקסי מעבר בויקה המסורתית לא קיימים טקסי מעבר באופן רשמי. עם זאת, טקסים אישיים ומשפחתיים נפוצים מאוד בויקה. ויקנים מכל גוני הקשת, מסורתיים ואקלקטיים כאחד, נוהגים לעיתים לקיים חתונות דתיות (handfasting), טקסי קבלת תינוק לחיק קהילה (Wiccaning), טקסי חגיגת הווסת הראשונה (Maidening) וטקסי הפסקת הווסת אצל נשים שהגיעו לגיל המעבר (Croning). כלי המכשפה לויקנים מערכת מיוחדת של כלי מזבח המשמשים אותם בטקסים השונים. הכלים הוויקנים כוללים: את'מי (athame, פגיון אישי לקסמים), בולין (פגיון לעבודה לא מאגית), חרב, מטה, קדרה, גביע, חבלים, מטאטא, פנטקל (במקור ציור של פנטגרם מוקף בשני מעגלים, אך כיום מדובר בדיסקה עגול שעליו מצויר פנטגרם מוקף פעמיים ולרוב סביבו סמלים אחרים), נרות וקטורת. יש המשתמשים בייצוגים של האלה והאל, העשויים להיות ישירים, ייצוגיים או מופשטים. כל כלי מאגי בויקה הוא גם סמל. חלק מן הסמלים קשורים ליסודות. הוויקנים מחזיקים בתפיסה היוונית הקלאסית של ארבעה או חמישה יסודות (אוויר, אש, מים, אדמה והיסוד החמישי). הנקודות של סמל הפנטגרם, הכוכב בעל חמש הפינות המקודש לויקה, מסמל בין השאר את חמשת היסודות. יסודות הטבע מסמלים עבור הוויקנים מקומות, רגשות, עצמים, אנרגיות טבעיות וכוחות שונים. למשל הגבישים והאבנים הם עצמים של יסוד האדמה, והקונכיות הן עצמים של יסוד המים. כל כלי ויסוד שייכים לכיוון מסוים במעגל המאגי: מזרח: מטה/אוויר או חרב/אש דרום: מטה/אוויר או חרב/אש מערב: גביע/מים צפון: פנטקל/אדמה ההתאמות בין היסודות, הכיוונים ושאר ההקשרים עשויות להשתנות בין מסורות. בחצי הכדור הדרומי, למשל, נהוג לשייך את יסוד האש עם הצפון (לכיוון קו המשווה) ואת האדמה עם הדרום (לכיוון הקוטב הקרוב ביותר). כמה קבוצות ויקניות משנות את לוח השנה הדתי כדי לשקף שינויים עונתיים מקומיים; למשל, באוסטרליה חוגגים את סווין ב־30 באפריל ובלטיין ב־31 באוקטובר כדי לשקף את עונות הסתיו והאביב של חצי הכדור הדרומי. כלי חשוב נוסף הוא ספר הצללים. במקור, ספר הצללים הוא מחברת שבה נכתבו הטקסים המקוריים לגלגל השנה ולירח המלא של גרדנר. כיום מתייחס המונח ליומן האישי של המכשפה, הכולל טקסים, כישופים, התאמות, פיסות פולקלור, מחשבות, רעיונות, קטעי שירה ועוד. בעידן המודרני ספר הצללים יכול להיות מחברת פשוטה, או אפילו קובץ אלקטרוני. מוסר ואתיקה העיקרון המוסרי החשוב ביותר בויקה הוא העצה הוויקנית, "אם אין זה פוגע בדבר, עשה כפי שתרצה". בניגוד לאמונות נפוצות, העצה הוויקנית אינה אוסרת על המאמינים לפגוע באחרים. היא בסך הכול מעניקה היתר לעשות כל דבר אשר אינו כולל פגיעה. העצה אינה מתייחסת כלל למצב שכן עלול לגרום נזק. ההיתר לבצע כל פעולה שהיא, כל עוד אינה פוגעת בשום דבר, כולל המאמין עצמו - עולה בקנה אחד עם האופי חובב-הטבע והחיים של הוויקה. הוויקה מאמינה בקדושת החיים, בהנאה מכל רגע, ובמיצוי הפוטנציאל הגשמי. בטקסט "מצוות האלה" מכריזה האלה של הוויקנים כי "כל מעשי האהבה והעונג הם פולחניי". העצה הוויקנית היא בעצם תזכורת לויקנים שאין להם איסורים גורפים ומצוות אל-תעשה, וכי מותר להם, ואף רצוי, לעשות כל דבר שלבם חפץ ושגורם להם הנאה. העצה הוויקנית, כאמור, אינה מתייחסת למצבים שעלולים לגרום רע, או נזק. עבור מקרים כאלו, נכנס עקרון האחריות האישית. הוויקנים יכולים לטפל בכל מצב על פי הבנתם ולנהוג על פי מצפונם, אך חובה עליהם להבין את ההשלכות של מעשיהם, ולקבל עליהם אחריות. בכל מקרה חשוב לזכור, שהעצה הוויקנית אינה כלל או חוק בל יעבור, אלא הצעה בלבד להתנהגות ראויה ונאותה. העצה ממלאת תפקיד מרכזי בהבנה כי אחריות אישית, ולא מרות דתית, היא המקום ששוכן בו המבנה המוסרי. ויקנים רבים מאמינים גם בחוק החזרה פי שלושה (Threefold Law of Return). על פי עיקרון זה, כל פעולה אנושית תחזור לעושה בעוצמה משולשת. כלומר, העושה מעשים טובים יתוגמל על מעשיו פי שלושה והעושה מעשים רעים ייענש פי שלושה. הוויקנים המסורתיים אינם תופסים חוק זה כלשונו, אלא רואים בו התראה מוסרית בלבד, המזכירה להם לשקול את ההשלכות של מעשיהם. בויקה בריטית מסורתית קיים קורפוס של 161 חוקי התנהגות, מוסר ואתיקה. חוקים אלו הנקראים ארדנים (Ardanes) נחשבים חלק חשוב מן הדת, אך רובם אינם מיושמים בפועל. אחד מן הארדנים שנשמרו הוא "הילדים החבויים של האלה". על פי חוק זה, הוויקנים אינם מוסרים פרטים אודות קיומם ומקום פעילותם לאחרים. מטרתו של חוק זה היא להגן על מכשפות הוויקה מפני רדיפות דתיות. חוק נוסף שמיושם בקפדנות על ידי הוויקנים המסורתיים קובע שאין לגבות כסף בשום אופן על הכשרה דתית, הכנסה בסוד דת, והשתתפות בטקסי הוויקה. לקריאה נוספת ראו גם פגניות מכשפה ארדיה, או בשורת המכשפות קישורים חיצוניים ויקה: הגדרה מעשית אתר מחווה לג'ראלד גרדנר וויקה ישראל קטגוריה:עבודת אלילים קטגוריה:דתות חדשות קטגוריה:פגניות	2024-10-02T20:46:00
הנדסת מכונות	שמאל\|ממוזער\|250px\|בתמונה מוצגת דוגמה לאנליזת חוזק של צנרת לחץ חמה. האנליזה נעשית באמצעות תכנה המחשבת בשיטת האלמנטים הסופיים תוך שימוש באלמנט קוי. שמאל\|ממוזער\|250px\|טורבינות רוח בארצות הברית ממוזער\|250px\|דחפור משוריין D9 של צה"ל, דוגמה לתוצאה של הנדסת מכונות והנדסה צבאית. הנדסת מכונות או הנדסה מכנית היא ענף בהנדסה העוסק בתהליכי מחקר, תכנון, פיתוח, ייצור ותחזוקה של מערכות מכניות ומערכות אנרגיה, ובהן מנועים, כלי רכב, מכונות, מערכות להפקת אנרגיה ולניצולה, מערכות מיזוג אוויר, מערכות בקרה ואוטומציה, רובוטים ומערכות אלקטרו-מכניות. באופן מסורתי כלולים בהנדסת מכונות גם מכלים (Vessels) וגם צנרת כוח (Power Piping). מקצועות נוספים מקצועות הנדסה נוספים נחשבים כנגזרות של הנדסת מכונות אף על פי שחלקם נלמדים בפקולטות הנדסיות עצמאיות: הנדסת חומרים, הנדסת קירור ומיזוג אוויר, הנדסת אוניות, תחומים מסוימים בהנדסה חקלאית, תת-התחום של ביומכניקה בהנדסה רפואית, מכטרוניקה, הנדסת אווירונאוטיקה ועוד. עם התפתחות המדע, הנדסת המכונות חודרת גם לתחומים נוספים כמו מכניקה של מיקרו מערכות ותהליכי ייצור מתקדמים של רכיבים אלקטרוניים. תחומים הנדסת המכונות היא מקצוע רחב אשר כולל בתוכו מגוון תחומים. בין השאר: מכניקת המוצקים מכניקת הזורמים תרמודינמיקה תורת האלסטיות ופלסטיות פנאומטיקה אווירודינמיקה תורת המבנים סטטיקה דינמיקה בקרה רובוטיקה תכן מכונות תורת התנודות שימוש במחשב בהנדסת המכונות של שנות האלפיים התיכּוּן והאנליזות נעזרים בכלים ממוחשבים כמו אנליזות באלמנטים סופיים (FEA), חישובי זרימה ושרטוט ממוחשבים כחלק מהתכנון בעזרת מחשב (CAD), בניית מודלים גאומטריים וויזואליים בעזרת מחשב בצד מודלים ממוחשבים לסימולציה של פעולות ותנועות. לדוגמה - סימולציה ממוחשבת של התנגשות שני כלי רכב. נעשה שימוש ביצור בעזרת המחשב (CAM) ושימוש במחשב לקבלת הנחיות יצור של חלקים שנעשו עבורם מודלים גאומטריים ממוחשבים. היצור נעשה על ידי שימוש במכונות עם בקרת מחשב (CNC) ולפעמים ישירות מן המודל ללא מעבר ביניים של שרטוטים. ראו גם מהנדס מכונות לקריאה נוספת הערך הנדסת מכונות, Mechanical Engineering, באנציקלופדיה להנדסה של מק-גרו היל, באנגלית McGraw-Hill Encyclopedia of Engineering, Sybil P. Parker Editor in Chief. McGraw-Hill Book Company 1983, עקרונות הנדסת מכונות, Mechanical Engineering Principles by John Bird, Ross Carl T. F Publisher: Butterworth-Heinemann, קישורים חיצוניים אגודת מהנדסי המכונות בישראל אתר המאפשר להוריד מודלים תלת-ממדיים של חלקים שונים * מכונות קטגוריה:מקצועות הבנייה	2024-08-25T03:57:49
Tech Model Railroad Club	Tech Model Railroad Club (בראשי תיבות: TMRC; בתרגום חופשי: מועדון חובבי דגמי רכבות) הוא ארגון סטודנטים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ואחד מן המפורסמים שבמועדוני דגמי הרכבות בעולם. מועדון זה היווה גם את ראשיתה של קהילת ההאקרים. המועדון הוקם בשנת 1946. הנורות, החוטים, המתגים, מעגלים חשמליים, לוחות הבקרה וארונות התקשורת היוו גן עדן לחובבי הנדסת החשמל. המשחק, הפירוק וההרכבה הובילו רבים מהם לתחום חדש, תכנות מחשבים. מושג ההאקר (מילולית: חוטב עצים) בהקשר המחשבים נולד שם. חבר המועדון, פיטר סמסון, כתב את המילון הראשון שהיווה בסיס לז'רגון של ההאקרים. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תחביבים קטגוריה:ארגוני סטודנטים בארצות הברית	2022-06-02T12:14:54
טרצה	שמאל\|ממוזער טרצה (מאיטלקית, terza - שלישית) היא המרווח המוזיקלי השלישי בתאוריית המוזיקה, והיא מציינת טווח של שלושה תווים על סולם דיאטוני. מאחר שסולם דיאטוני איננו קבוע, כלומר המרווח בין דרגות סמוכות בסולם עשוי להיות טון או רק חצי-טון, מתקבלים שני סוגים של טרצות: טרצה גדולה - מרווחה הוא של שני טונים מלאים, כמו בין דו למי. טרצה גדולה טהורה נשמעת בין שני צלילים שיחס התדירויות ביניהם הוא בקירוב 4:5, כלומר כדי לקבל טרצה נקייה נוהגים להנמיך במעט את הצליל העליון. טרצה קטנה - מרווחה הוא של טון וחצי, כמו בין רה לפה, או בין דו למי-במול. טרצה קטנה טהורה נשמעת בין שני צלילים שיחס התדירויות ביניהם הוא 5:6 בקירוב, כלומר כדי לקבל טרצה נקייה נוהגים להגביה במעט את הצליל העליון. הסולם המינורי מקבל את שמו מנוכחות מרווח של טרצה קטנה בין התו הראשון (הטוניקה) לתו השלישי. את כיוון הטרצות ניתן לעשות בכלי קשת ובכלי נשיפה, אך לא בפסנתר ובכלי המקלדת האחרים, משום שכיוון כלי המקלדת הוא משווה: בין כל תו יש חצי טון בדיוק. רוב האקורדים מבוססים על מרווחים של טרצה: רצף של טרצה גדולה, ולאחר מכן טרצה קטנה, יוצר אקורד מז'ורי. רצף של טרצה קטנה, ולאחר מכן טרצה גדולה יוצר אקורד מינורי. רצף של שתי טרצות גדולות רצופות יוצר אקורד מוגדל. רצף של שתי טרצות קטנות רצופות יוצר אקורד מוקטן. כמו כן אקורדים מרובעים מסוג שבע (ספטאקורדים) מורכבים משלוש טרצות רצופות. מלבד שני סוגי הטרצה המקובלים, קיימים עוד שני סוגים של טרצה: טרצה מוקטנת שמרווחה הוא של טון אחד, כמו בין סי לרה במול. טרצה מוגדלת שמרווחה הוא של שני טונים וחצי, כמו בין דו למי-דיאז (פה). המרווח המשלים (או ה"הופכי") של הטרצה הוא הסקסטה, וגם הוא מרווח קונסוננטי. קישורים חיצוניים קטגוריה:מרווחים	2021-12-03T05:13:08
בנג'מין הריסון	בנג'מין הריסון (באנגלית: Benjamin Harrison; 20 באוגוסט 1833 – 13 במרץ 1901) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי, שכיהן כנשיאה ה-23 של ארצות הברית, בין 1889 ל-1893. הוא היה נכדו של הנשיא התשיעי, ויליאם הנרי הריסון, והנכד היחיד של נשיא שכיהן כנשיא בעצמו. לפני נשיאותו, עבד הריסון כעורך דין, מנהיג הכנסייה הפרסביטריאנית ופוליטיקאי באינדיאנפוליס, אינדיאנה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שירת כקולונל בצבא האיחוד, וב-14 בפברואר 1865, קידם אותו הסנאט לדרגת בריגדיר גנרל בגדוד המתנדבים, החל מ-23 בינואר 1865. לאחר המלחמה ניסה הריסון להיבחר לתפקיד מושל אינדיאנה ב-1876. לאחר מכן נבחר לסנאט בידי המועצה המחוקקת של אינדיאנה, ושירת בו מ-4 במרץ 1881, עד 3 במרץ 1887. כחבר במפלגה הרפובליקנית, נבחר לנשיאות ב-1888, לאחר שניצח את גרובר קליבלנד, הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. רוב תקופתו עסקה בחקיקה כלכלית חסרת תקדים, כולל הנהגת "מיסוי מקינלי", שהעלה את המכסים על יבוא בצורה חסרת תקדים, וחוק שרמן נגד מונופולים. ב-1891, העביר הריסון חוק שהקצה קרקעות ליערות לאומיים. במהלך תקופתו צורפו שש מדינות מערביות אל האיחוד (דקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, וושינגטון, איידהו וויומינג). בנוסף הוא חיזק ושיפר את הצי של ארצות הברית, ודגל במדיניות חוץ פעילה. הוא הציע, לשווא, מימון לחינוך פדרלי ואכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. בעקבות העודף התקציבי שנוצר ממכסי המגן, התקציב עבר את סף מיליארד הדולרים במהלך כהונתו. נושא התקציב הוביל לתבוסת הרפובליקנים בבחירות של 1890, כשהריסון הפסיד לקליבלנד בבחירות ב-1892, בעקבות ההתנגדות למכסים הגבוהים ולתקציב הגבוה. הריסון חזר אל חייו הפרטיים ולעריכת הדין באינדיאנפוליס. ב-1900 ייצג את ונצואלה במשפט בינלאומי מול הממלכה המאוחדת. הריסון נסע לאירופה במהלך המשפט ולאחר תקופה קצרה חזר לאינדיאנפוליס. הוא מת בביתו באינדיאנפוליס ב-1901 מסיבוכים של מחלת השפעת. אף על פי שהיסטוריונים רבים שיבחו את מחויבותו לאוכלוסייה השחורה, הוא נחשב בדרך כלל לנשיא פחות טוב מהממוצע ומדורג נמוך יחסית ברשימות הנשיאים. למרות זאת, הוא נחשב לאדם ישר. משפחתו ולימודיו הריסון היה ממשפחת הריסון מווירג'יניה, שהראשון מביניהם היגר אל ג'יימסטאון ב-1630. בנג'מין, הנשיא לעתיד, נולד ב-20 באוגוסט 1833, בנורת' בנד, אוהיו, בנם השני מבין שמונה של אליזבת' רמזי (איירווין) וג'ון סקוט הריסון. בנג'מין היה נכדו של הנשיא ויליאם הנרי הריסון, המושל הראשון של טריטוריית אינדיאנה, ונינו של בנג'מין הריסון החמישי, בעל מטעים מווירג'יניה שחתם על הכרזת העצמאות של ארצות הברית והחליף את תומאס ג'פרסון כמושל וירג'יניה. הריסון היה בן שבע כשסבו נבחר לנשיאות, ולא נכח בטקס ההשבעה. אף על פי שמשפחתו הייתה חשובה, היא לא הייתה עשירה. ג'ון סקוט, שהיה חבר קונגרס מטעם אוהיו, השקיע את רוב הכנסותיו מחקלאות בחינוך ילדיו. למרות מעמדה הצנוע של המשפחה, נהנה הריסון בילדותו, ובילה את רובה בדיג או בציד. ראשית לימודיו של בנג'מין הריסון התרחשה בבקתה ליד ביתו, אולם הוריו דאגו שמורה פרטי יעזור בהכנתו לקולג'. הריסון בן הארבע עשרה ואחיו הגדול, איירווין, למדו בקולג' לחקלאים בסינסינטי, אוהיו, ב-1847. הוא למד בקולג' במשך שנתיים, שם פגש את אשתו לעתיד, קרוליין "קארי" לאביניה סקוט, בתו של ג'ון סקוט, פרופסור למדעים וכומר פרסביטריאני. ב-1850 עבר הריסון לאוניברסיטת מיאמי באוקספורד, אוהיו, וסיים את לימודיו ב-1852. הוא הצטרף לאחוות פי דלתא תטא, שעם חבריה שמר על קשר רוב חייו. בנוסף היה חבר באחוות דלתא צ'י, אחווה ללימודי משפטים. באחווה היו גם חבר הקונגרס לעתיד ג'ון אלכסנדר הריסון וכן ווייטלו ריד, סגנו של הריסון במירוץ לנשיאות ב-1892. הריסון הושפע ממורו להיסטוריה ולכלכלה פוליטית, רוברט המילטון בישוף. לאחר מכן הצטרף אל הכנסייה הפרסביטריאנית בקולג' וכמו אמו הפך לאדוק בדתו. נישואיו וראשית הקריירה ממוזער\|ימין\|הריסון ב-1850 לאחר סיום לימודיו ב-1852, למד הריסון משפטים עם השופט בלאמי סטורר מסינסינטי, אולם לפני סיום לימודיו חזר לאוקספורד, אוהיו, כדי להינשא לקרוליין ב-20 באוקטובר 1853. אביה של קרוליין, כומר פרסביטריאני, ניהל את הטקס. למשפחה היו שני ילדים, ראסל בנג'מין הריסון (12 באוגוסט 1854 - 13 בדצמבר 1936) ומרי "ממי" סקוט הריסון (3 באפריל 1858 - 28 באוקטובר 1930). הריסון ואשתו, קרוליין, חזרו לגור בחווה של אביו בדרום מזרח אוהיו, כשסיים את לימודי המשפטים שלו. הריסון הוסמך לעריכת דין ב-1854, ובאותה שנה מכר רכוש שירש לאחר מות דודתו עבור 800 דולרים והשתמש בכסף כדי לעבור לאינדיאנפוליס. הריסון החל לעסוק בעריכת דין במשרדו של ג'ון ריי ב-1854 והפך לכרוז העיר בבית המשפט באינדיאנפוליס, תמורת 2.5 דולרים ליום. הוא שירת כנציב בית המשפט לערעורים. הריסון ייסד והיה הנשיא הראשון של מועדון האוניברסיטה באינדיאנפוליס, ואת מועדון יוצאי פי דלתא תטא. הריסון ואשתו הפכו לחברים והנהיגו את הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של אינדיאנפוליס. הריסון גדל בבית שתמך במפלגה הוויגית, ותמך בה, אולם הצטרף אל המפלגה הרפובליקנית מעט לאחר הקמתה ב-1856 ותמך במועמדה לנשיאות, ג'ון פרימונט. רבים מהמפלגה הוויגית צידדו במהרה ברפובליקנים, אשר דגלה במדיניות שדמתה לזאת של רבים מתוך המפלגה הוויגית. עקב מעבר המצביעים החד, המפלגה הוויגית נפלה בתוך זמן קצר והתפרקה סופית בשנת 1860. ב-1857 נבחר להיות עורך הדין של אינדיאנפוליס, וקיבל משכורת שנתית של 400 דולר. ב-1858, נכנס הריסון לשותפות משפטית עם ויליאם וואלס והקים איתו משרד עורכי דין. ב-1860 נבחר מטעם המפלגה הרפובליקנית לתפקיד מדווח החלטות בית המשפט של אינדיאנה. הריסון תמך במצע הרפובליקני והיה מזכיר הוועידה הרפובליקנית במדינה. לאחר שוואלס, שותפו, נבחר להיות רשם מחוזי ב-1860, הקים הריסון פירמה חדשה בשותפות עם ויליאם פישבק. השניים עבדו ביחד עד שהריסון הצטרף אל צבא האיחוד עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. מלחמת האזרחים ממוזער\|ימין\|בריגדיר גנרל הריסון (משמאל) ב-1862, קרא נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן לגיוס לצבא האיחוד. הריסון רצה להתגייס, אולם דאג בנוגע לתמיכה במשפחתו. כשביקר את המושל אוליבר מורטון, גילה שהמושל מודאג בנוגע לכמות האנשים שענתה לקריאה לגיוס. הריסון טען שאם יהיה צורך, יתגייס. מורטון ביקש מהריסון לגייס גדוד, אף על פי שלא ביקש ממנו להתגייס. הריסון גייס מתנדבים מצפון אינדיאנה, וסירב, בשל חוסר ניסיונו הצבאי, לפקד על הגדוד. הוא הוצב כקפטן ומפקד יחידה ב-22 ביולי 1862. המושל מורטון הציב אותו כקולונל ב-7 באוגוסט 1862, והגדוד החדש הוצב לשירות הממשלה ב-12 באוגוסט 1862. הגדוד עזב את אינדיאנה כדי להצטרף אל צבא האיחוד בלואיוויל, קנטקי. במשך רוב השנתיים הראשונות, ביצע הגדוד פעולות סיור ושמר על מסילות רכבת בקנטקי ובטנסי. ב-1864, הצטרפו הריסון והגדוד שלו אל מסע הכיבוש של ויליאם שרמן באטלנטה ועברו אל החזית. ב-2 בינואר 1864, קודם הריסון לפקד על הגדוד הראשון של המחלקה הראשונה בצבא האיחוד. הוא פיקד על הבריגדה בקרבות ברחבי אזור אטלנטה. כשכוחו של שרמן החל לצעוד אל הים, הועברה הבריגדה של הריסון אל מחוז אחר, והשתתפה בקרב על נאשוויל. ב-23 בינואר 1865, קידם הנשיא לינקולן את הריסון לדרגת בריגדיר גנרל של גדוד המתנדבים, והסנאט אישר את המינוי ב-14 בפברואר. הוא רכב בצעדה הצבאית עם תום מלחמת האזרחים. קריירה לאחר המלחמה פוליטיקה באינדיאנה בעודו משרת בצבא האיחוד באוקטובר 1864, שוב נבחר הריסון לתפקיד מדווח החלטות בית המשפט של אינדיאנה, אף על פי שלא רצה בכך, ושירת בתפקיד עוד ארבע שנים. התפקיד היה ללא משכורת וללא השפעה פוליטית מרובה, אולם סיפק לו יכולת להכין ולפרסם דעות על פסקי דין של בית המשפט, אותן מכר לעוסקים בעריכת דין. הריסון חזר לעריכת דין. הוא הפך לנואם מוכשר ולאחד מעורכי הדין המובילים במדינה. ב-1868 מינה הנשיא יוליסס ס. גרנט את הריסון לייצג את הממשלה במשפט אזרחי מול למבדין מיליגן, שהרשעתו בבגידה במהלך המלחמה הובילה לפסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית. התיק האזרחי נידון בבית המשפט לערעורים באינדיאנה. אף על פי שחבר המושבעים פסק לטובת מיליגן שביקש מאות אלפי דולרים על עוגמת הנפש, המדינה ומוסדות הממשלה הגבילו את הסכום לחמישה דולרים והוצאות משפט. ממוזער\|שמאל\|ביתו של הריסון באינדיאנפוליס כאשר המוניטין שלו גדל, דרשו הרפובליקנים המקומיים מהריסון לרוץ לקונגרס. הריסון רצה רק לנאום בשם מועמדים רפובליקנים אחרים, תפקיד בו הצטיין. ב-1872 ניסה לקבל את המועמדות לתפקיד מושל אינדיאנה. המושל לשעבר אוליבר מורטון תמך ביריבו, תומאס בראון, והריסון נכשל. הוא חזר לעריכת דין, ולמרות המשבר הפיננסי של 1873, הצליח מספיק כדי לבנות בית חדש וגדול באינדיאנפוליס ב-1874. הריסון המשיך לנאום בשם המועמדים הרפובליקנים והמדיניות הרפובליקנית. ב-1876, כאשר שערורייה גרמה למועמד הרפובליקני להתפטר מהמירוץ לתפקיד המושל, הסכים הריסון להחליף אותו. הריסון התמקד במדיניות כלכלית ותמך בכסף יציב. הוא נכשל מול ג'יימס ויליאמס, והפסיד בהפרש של 5,084 קולות מתוך 434,457 מצביעים, אך הצליח למצב את עצמו בפוליטיקה המקומית. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של 1877, אסף מיליציה כדי להפגין תמיכה בבעלים ובמנהלים של חברת הרכבות, ואף הצליח לתווך ולהגיע להסכם בין הפועלים וההנהלה ולמנוע את הרחבת השביתה. לאחר מותו של הסנאטור מורטון ב-1878, בחרו הרפובליקנים בהריסון להחליף אותו, אולם לא הצליחו להשיג רוב במועצה המחוקקת שבחרה בסנאטורים. הדמוקרטים בחרו בדניאל וורהיס במקומו. ב-1879 מינה הנשיא רתרפורד הייז את הריסון לוועדת נהר המיסיסיפי, שעבדה לפיתוח שיפורים פנימיים בנהר. כציר בוועידה הרפובליקנית של 1880, גרם לשבירת התיקו בין המועמדים ולתמיכה בג'יימס גרפילד. סנאטור ממוזער\|ימין\|וולטר גרשם, יריבו של הריסון במפלגה הרפובליקנית באינדיאנה לאחר שהריסון הוביל את המשלחת של אינדיאנה לוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1880, הוא נחשב למועמד מוביל מטעם המדינה לסנאט. הריסון נאם עבור גרפילד באינדיאנה ובניו יורק וחיזק את מעמדו. אולם כאשר הרפובליקנים השיגו רוב במועצה המחוקקת, איים השופט וולטר גרשם, יריבו במפלגה, על היבחרו לכהונה של שש שנים בסנאט. הריסון נבחר לבסוף. לאחר היבחרו של גרפילד לנשיאות ב-1880, הוא הציע להריסון תפקיד בקבינט, אולם הריסון סירב והמשיך לשרת בסנאט. הריסון שירת בסנאט מ-4 במרץ 1881 ועד 3 במרץ 1887, וניהל את הוועדה לתעבורה ימית ואת הוועדה לנושא הטריטוריות (היום ועדת האנרגיה ומשאבי הטבע של הסנאט של ארצות הברית). ב-1881, הנושא המרכזי שעסק בו היה העודף התקציבי. הדמוקרטים ביקשו להוריד את מכסי המגן ולהגביל את ההכנסות הממשלתיות. הרפובליקנים רצו להשקיע את הכסף בשיפורים פנימיים ובקצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים. הריסון תמך במפלגתו ותמך בפנסיה נדיבה ליוצאי צבא ולאלמנותיהם. הוא גם תמך, אולם לא הצליח, בסיוע בחינוך הדרומיים, בעיקר בילדיהם של עבדים משוחררים. הוא האמין שהחינוך הכרחי כדי לעזור לאוכלוסייה השחורה להתקדם לעבר שוויון פוליטי וכלכלי עם הלבנים. הריסון התנגד לחוק הדרת הסינים של 1882, בו תמכה מפלגתו, באמונה שהחוק הפר הסכמים עם הקיסרות הסינית. ב-1884 נאבקו הריסון וגרשם על השפעה בוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1884. המשלחת תמכה בג'יימס בליין, שנבחר להיות המועמד. בסנאט, הצליח הריסון להעביר חוק פנסיה ליוצאי צבא, רק כדי שהנשיא גרובר קליבלנד יטיל עליו וטו. ניסיונו לצרף מדינות מהטריטוריות המערביות נבלם בידי הדמוקרטים, שחששו מהשפעה רפובליקנית על המדינות. ב-1885, ארגנו הדמוקרטים מחוזות חדשים במועצה המחוקקת באינדיאנה, מה שהוביל לרוב דמוקרטי ב-1886, למרות הרוב הרפובליקני במדינה. ב-1887, כתוצאה מארגון המחוזות, הובס הריסון בניסיונו להיבחר מחדש. לאחר התיקו בסנאט של אינדיאנה, בחרה המועצה בדייוויד טורפי הדמוקרטי כיורשו בסנאט. הריסון חזר אל אינדיאנפוליס וחזר לעריכת דין, אולם נשאר פעיל בפוליטיקה המקומית והלאומית. בחירות 1888 ממוזער\|כרזת בחירות רפובליקנית המועמדות המועמד המוביל בתחילה היה המועמד הקודם ג'יימס בליין ממיין, שהיה המועמד הרפובליקני עוד בבחירות לנשיאות משנת 1884. בליין כתב כמה מכתבים בהם סירב למועמדות, ותומכיו החליטו לתמוך במועמדים אחרים. המועמד המוביל האחר היה ג'ון שרמן. ביומניו, רשם בליין שהריסון הוא הבחירה העדיפה. הריסון הגיע למקום החמישי בסבב ההצבעות הראשון, כששרמן הוביל, ובסיבובים הבאים לא היה שינוי. תומכי בליין הבינו שהריסון יכול למשוך את תמיכת שאר הצירים, והוא נבחר בסיבוב השמיני עם 544 קולות. לוי פ. מורטון מניו יורק נבחר לסגנו. להריסון היו מספר נקודות מפתח מוצלחות להנהגת המפלגה הרפובליקנית; הוא היה ותיק מלחמת האזרחים, גר במדינה שנעה בין הרפובליקנים לדמוקרטים והיה בעל יכולות נאום מוצלחות ויכולת לגשר את הקרעים הפנימיים בתוך המפלגה. הבחירות ממוזער\|תוצאות בחירות 1888 יריבו של הריסון היה גרובר קליבלנד, הנשיא המכהן. הריסון נקט בשיטה שבה תומכיו הגיעו אל ביתו ושמעו את נאומיו, כתשעים במספר. הרפובליקנים תמכו במכסי מגן גבוהים, וזכו לתמיכה בקרב המצביעים במדינות הצפון התעשייתיות. בשונה מקליבלנד שלא הנהיג קמפיין בחירות נרחב, הריסון העניק נאומים מהמרפסת בביתו לקהל תומכיו כמו גם ראיונות לעיתונים רבים. מצע הבחירות שהציג הריסון דמה לזה של הנשיא לשעבר ג'יימס גרפילד בבחירות 1880. לקראת הבחירות פרצה שערורייה בתוך המפלגה הרפובליקנית. התגלה שויליאם וייד דאדלי, המזכיר של כספי המפלגה, נתפס כאשר קנה ספינות שיט עבור הריסון באינדיאנה, שהתנדנדה כאמור בין המפלגות. תומכי המפלגה הדמוקרטית הטיחו בהריסון ומפלגתו על כך שפעלו לזכות בבחירות במדינה דרך שוחד כספי של המצביעים. השערורייה הובילה לשינוי מערכת הבחירות בארצות הברית מהצבעה גלויה לכל להצבעה חשאית. התהליך החל עוד בבחירות 1884 אך הואץ עקב השערורייה. הבחירות התמקדו במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה של הריסון. הריסון הצליח לזכות בניו יורק ובמדינתו, אינדיאנה. אחוז ההצבעה היה 79.3%, גבוה יחסית. כמעט 11 מיליון קולות נספרו. אף על פי שהריסון השיג 90,000 קולות פחות מקליבלנד, הוא זכה ב-233 אלקטורים לעומת 168 וניצח. הייתה זאת הפעם השלישית בארצות הברית שבה המועמד המנצח השיג פחות קולות מיריבו (הנשיאים הקודמים שזכו בנשיאות למרות הפסד בהצבעה העממית היו ג'ון קווינסי אדמס ורתרפורד הייז). רבים במפלגה הדמוקרטית טענו כי הריסון ניצח בזכות קניית קולות דרך השערורייה שאירעתה במהלך קמפיין הבחירות. אף על פי שהריסון עצמו לא ביצע עסקאות פוליטיות, תומכיו ביצעו עסקאות רבות כדי להבטיח את היבחרו. הריסון הושבע לתפקידו מאה שנים לאחר שג'ורג' וושינגטון הושבע לתפקידו. בנוסף, הרפובליקנים זכו להישגים נאים בבחירות לקונגרס, כך שבפעם הראשונה מאז 1874, שלטה מפלגה אחת בקונגרס ובנשיאות. הניצחון אפשר להריסון להעביר חוקים רבים בקונגרס. נשיאותו 1889-1893 ממוזער\|הריסון ב-1895 נשיאותו של הריסון החלה ב-4 במרץ 1889, כשהושבע לנשיאות, והסתיימה ב-4 במרץ 1893. הוא היה הנשיא ה-23. הוא הנשיא היחיד שקודמו ויורשו הם אותו אדם. הריסון והקונגרס הרפובליקני ביצעו יוזמות חקיקה מקיפות. בתקופתו הועברו מיסוי מקינלי, שהעלה את שיעורי המכס, וחוק שרמן נגד מונופולים שחיזק את הממשלה מול המונופולים בכלכלה, ואפשר לה לחקור אותם. בגלל העודף התקציבי הגדול מהמכסים, תקציב הממשלה עבר את מיליארד הדולרים בתקופתו. הריסון הקים את מערכת היערות הלאומיים ב-1891 וחיזק את הצי. הוא הציע, לשווא, מימון לחינוך פדרלי ואכיפת זכויות ההצבעה לאוכלוסייה השחורה. במדיניות החוץ שלו, יזם הורדת מכסים באמריקה הלטינית והעלאת ההשפעה האמריקנית באוקיינוס השקט. הוא צירף במהלך נשיאותו עוד שש מדינות לאיחוד, יותר מכל נשיא אחר. במדיניות הפנים השאפתנית שלו ומדיניות החוץ הבטוחה שלו, קבע הריסון תקדים לנשיאים העוצמתיים של המאה העשרים. השבעתו ממוזער\|ימין\|טקס השבעתו של הריסון, ב-4 במרץ 1889.קליבלנד מחזיק להריסון את המטרייה הריסון הושבע לנשיאות ביום שני, 4 במרץ 1889, בידי מלוויל פולר, נשיא בית המשפט העליון. הוא היה אחד מהנשיאים הנמוכים ביותר, בגובה מטר ושישים ושבעה סנטימטרים, גבוה אך במעט מהנשיא ג'יימס מדיסון, אולם כבד הרבה יותר. הוא היה הנשיא הרביעי (והאחרון) בעל זקן. טקס הכניסה שלו לתפקיד התרחש ביום גשום, והנשיא היוצא קליבלנד הגן על הריסון במטרייתו כשזה נשבע אמונים. נאומו של הריסון היה קצר בחצי משל סבו, ויליאם הנרי הריסון, שנאם את נאום הכניסה הארוך ביותר. בנאומו, טען הריסון שהמדינה צומחת בזכות החינוך והדת, ודרש ממדינות הכותנה והמכרות לעבור תיעוש בסגנון מדינות המזרח, כשהוא מתחייב לעקרונות מכסי המגן. הוא טען שלא יגביל את הסחר החופשי אם התאגידים יפעלו כראוי. הוא דרש רגולציה, חוקי בטיחות לעובדי הרכבות, מימון לחינוך ומימון לשיפורים פנימיים. הריסון גם דרש צירוף הטריטוריות לארצות הברית ותמך במתן קצבאות ליוצאי צבא, לתרועות הקהל. בנושאי חוץ, התחייב הריסון לדוקטרינת מונרו, ודרש שיפור הצי. הוא התחייב לשלום בין לאומי ולמדיניות בדלנית. ממשל קבינט ממוזער\|הקבינט של הריסון ב-1889. הריסון משמאל בשורה הקדמית, ג'יימס בליין מימין השורה. הריסון מינה את הקבינט שלו באופן עצמאי ולא מינה רפובליקנים חשובים לתפקידים רמי דרג. הוא דחה את מינוי בליין למזכיר המדינה כדי להגביל את מעורבות בליין בהרכבת הקבינט שלו, כפי שעשה במהלך תקופתו של הנשיא ג'יימס גרפילד. בליין והריסון חלקו השקפות מדיניות חוץ, ובליין היה מרכזי בממשלו של הריסון, עד שהתפטר בשל בריאות לקויה מתפקידו ב-1892 והוחלף בג'ון פוסטר, דיפלומט מנוסה. קודם לפיטוריו של בליין, המחלה שלו הביאה לכך שפעמים רבות היה על הריסון לכפות על תפקידו ולמלא את מקומו ואת סמכויותיו של מזכיר המדינה בפועל. לתפקיד מזכיר האוצר מונה ויליאם וינדום, שהיה מזכיר האוצר של גרפילד, במקום אחד ממנהיגי הפלג העוצמתי של הרפובליקנים בניו יורק. בנג'מין טרייסי, מהפלג הניו יורקי, קיבל את תפקיד מזכיר הצי. צ'ארלס פוסטר מאוהיו החליף את וינדום ב-1891 עם מותו של האחרון. המנהל הכללי של הדואר ג'ון ואנאמייקר ייצג את הרפובליקנים של פילדלפיה, שכעסו על התפקיד השולי שניתן להם. לתפקיד מזכיר החקלאות, תפקיד שנוצר בסוף תקופת קליבלנד, מונה מושל ויסקונסין ג'רמייה ראסק. ג'ון נובל, עורך דין ישר, מונה לראש מחלקת הפנים בניסיון לנקות אותה. מלבד בליין, המנהיג הרפובליקני היחיד שנבחר לתפקיד חשוב היה רדפילד פרוקטור, מזכיר המלחמה, שמונה לתפקידו בשל תמיכתו בהריסון בוועידה הלאומית. חברו הטוב ושותפו לשעבר, ויליאם מילר, מונה לתובע הכללי. הריסון מינה את חבריו ממלחמת האזרחים, מאינדיאנה ומהכנסייה, ובכך עורר את זעמם של הרפובליקנים. הריסון נפגש עם הקבינט שלו פעמיים בשבוע, ובנוסף פעם בשבוע עם כל שר ביחידות. מינויים לבית המשפט ממוזער\|ימין\|הריסון מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון, כולל את דייוויד ברוור. הריסון מינה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון היה דייוויד ברוור, שופט בבית המשפט לערעורים. מעט לאחר מכן, מת השופט סטנלי מתיוז, ואילץ את הריסון למנות את השופט הנרי בראון ממישיגן לתפקיד. ב-1892, הציע הריסון למנות לבית המשפט את ג'ורג' שיראס. שיראס היה בן שישים, וגם עורר התנגדות בשל שיוכו לפלג מסוים במפלגה הרפובליקנית, אולם לבסוף אושר. לבסוף, עם תום כהונתו, דרש שהשופט האוול ג'קסון ימונה לבית המשפט. הריסון ידע שהסנאט יישלט בידי הדמוקרטים, ולכן בחר בג'קסון, דמוקרט מטנסי. ג'קסון אכן אושר, אולם מת כעבור שנתיים. השאר נשארו בבית המשפט עד למאה הבאה, וברוור, שעזב ב-1910, היה השופט האחרון מביניהם שעזב. הריסון חתם על חוק בית המשפט ב-1891, שהחליף את בתי משפט השלום בבתי משפט לערעורים. החוק נועד להקטין את העומס בבית המשפט העליון. הריסון מינה עשרה שופטים לבית המשפט לערעורים, שניים לבתי משפט השלום, ועשרים ושישה שופטים לבתי המשפט המחוזיים. מאחר שהיה בתפקידו כאשר הקונגרס ביטל את בתי משפט השלום לטובת בתי המשפט לערעורים, הוא וקליבלנד הם הנשיאים היחידים שמינו שופטים לשני הגופים. מדיניות פנים רפורמה בשירות הציבורי וקצבאות העניין המרכזי לאחר היבחרו של הריסון היה הרפורמה בשירות הציבורי. הריסון תמך במינוי אישים לפי כישוריהם ולא לפי שיוכם הפוליטי. נושא החלוקה בין המינויים המבוססים על כישורים לבין מינויים המבוססים על קשרים פוליטיים גרם לקרע ממושך בתוך המפלגה הרפובליקנית. אף על פי שחלק מהדרישות למשרות הוגדרו בחוקים, את רוב החודשים הראשונים בתפקידו הקדיש הריסון למינויים פוליטיים. הקונגרס היה מפולג בנושא והריסון לא רצה לפגוע במעמדו בשני הצדדים. הריסון לא רצה לפגוע במעמדו בעקבות הנושא, ומינה את תאודור רוזוולט לוועדה לרפורמה בשירות הציבורי, אולם לא קידם את הרפורמה. הריסון התעלם מרוזוולט, שדרש להרחיב את מינוי האנשים לפי כישוריהם והתלונן על המצב במחלקת הדואר. הריסון העביר במהירות חוק קצבאות שהעניק קצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים ב-1890, חוק שתמך בו עוד בקונגרס. בכך שהעניק קצבאות ליוצאי מלחמת האזרחים ללא קשר לגורם פציעותיהם, הפחית החוק את העודף התקציבי הבעייתי. 135 מיליון דולרים הוקדשו לקצבאות ליוצאי צבא, בעקבות פרשנות מקלה לחוק. חקירה גילתה קצבאות שנלקחו שלא כדין. הריסון פיטר את האחראים על כך ומינה אחרים, שגם הואשמו בשחיתות אולם זוכו בידי הרפובליקנים בקונגרס. הריסון נאלץ לבטל את מינויו של ג'יימס קלרקסון לסגן שר הדואר, כיוון שקלרקסון דרש משרה מלאה בקבינט ועורר בעיות במחלקת הדואר עם פיטורין תכופים. מכסי המגן ממוזער\|הריסון והקונגרס מבזבזים את העודף. יחד עם מטבע יציב, מכסי מגן גבוהים היו נדבך מרכזי במדיניותו הכלכלית של הריסון. הריסון ראה במכסים גבוהים מפתח לכלכלה יציבה והוגנת, מכיוון שטען שיגנו על משרות בייצור טובין מפני סחורות מיובאות וזולות. נושא מכסי המגן היה חשוב עוד לפני מלחמת האזרחים והיה הנושא המרכזי בבחירות. תעריפם הגבוה של מכסי המגן יצר עודף הכנסות בתקציב הממשלה, והיו שטענו שהדבר פוגע בעסקים ויש להוריד את התעריף. הרפובליקנים העדיפו להוריד מיסים פנימיים ולהשתמש בעודף למטרות של פיתוח תשתיות פנימיות במדינה. הניצחון בבחירות של 1888 נתפש בעיני הרפובליקנים כמנדט ציבורי להנהיג מכס נוסף, ולהתחיל בתוכנית חוקים שאפתנית. הריסון לקח חלק פעיל בוויכוח על מכסי המגן וסעד עם כמה חברי קונגרס כדי שיתמכו בחוק החדש. ויליאם מקינלי ונלסון אולדריץ' הגישו את "מיסוי מקינלי", הצעה שהעלתה את המכסים באופן חד וחסמה ענפים מסוימים לייבוא. ג'יימס בליין לחץ על הריסון לרכך את המכסים, ולהוסיף סעיף שיאשר להריסון להפחית אותם בתמורה להפחתת מכסים על יצוא אמריקני בידי מדינות אחרות. הריסון קיווה שסעיף כזה יאפשר הגדלת היצוא האמריקני. המכס על סוכר מיובא בוטל, ומגדלי הסוכר המקומיים קיבלו שני סנט על כל פאונד שיצרו. למרות זאת, המכס היה הגבוה ביותר בתולדות ארצות הברית, וההוצאה של העודף התקציבי הובילה לכינוי "קונגרס מיליארד הדולר" לקונגרס. היכולת להפחית מכסים העניקה לנשיא כוח חריג במיוחד. הריסון ניסה להגיע להסכמים רבים עם מדינות אירופאיות ומדינות באמריקה הלטינית כדי להרחיב את הסחר האמריקני. חוקים נגד מונופול ומדיניות מוניטרית ממוזער\|שמאל\|הסנאטור ג'ון שרמן עבד עם הריסון וכתב חוקים נגד מונופולים ובעד רכישת כסף. חברי שתי המפלגות התנגדו לעליית כוחות המונופולים, והעבירו את חוק שרמן נגד מונופולים, של הסנאטור ג'ון שרמן, ברוב גדול. הריסון חתם על החוק, שנתן לממשלה כוח חסר תקדים. ממשל הריסון לא אכף את החוק יתר על המידה. למחלקת המשפטים היה חסר כוח אדם להגשת תביעות כנגד מונופולים, והערפול שבחוק והפרשנות המצמצמת של השופטים מנעה ממנו להרחיב אותו. אולם הממשלה כן הצליחה לפרק מונופול פחם בטנסי במהלך תקופתו של הריסון והצליחה להגיש מספר תביעות כנגד מונופולים. אחת הסוגיות הכלכליות החשובות באותה תקופה הייתה הצמדת הדולר לזהב בלבד או לזהב ולכסף. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים קראו להטבעה חופשית של כסף, ואילו צירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, ולכן חשבונות מקומיים שולמו בכסף, בעוד שמלווים בין לאומיים גבו חובות בזהב, שרוקנו את אספקת הזהב במדינה. הדפלציה העולמית גרמה לכך שתקן הזהב הוביל להפחתת ההכנסה ללא הפחתת החובות, והוביל לדרישה מצד בעלי החוב לקרוא להטבעת כסף חופשית שתגרום לאינפלציה. נושא המטבע לא היה חלק ממסע הבחירות, ונאמר שהריסון עצמו תמך בדו מתכתיות. ויליאם וינדום, מזכיר האוצר, תמך בכסף חופשי. הריסון הציע הטבעה חופשית של כסף לפי ערך השוק, אולם לא הצליח. ביולי 1890, העביר הסנאטור ג'ון שרמן חוק שדרש רכישת כסף, אולם החוק רק הגביר את הידלדלות מאגרי הזהב, שנפתרה לאחר מכן בתקופתו של קליבלנד. החוק פילג את המפלגה הרפובליקנית והוביל לעליית "רפובליקני הכסף", חברי הקונגרס מהמערב שדרשו הטבעת כסף חופשית ועברו לתמוך בדמוקרטים. זכויות האזרח ממוזער\|הריסון עם המזכיר בליין וחבר הקונגרס הנרי קבוט לודג' בחופה של מיין, 1889 בניגוד לתיקון החמישה עשר לחוקת ארצות הברית, מנעו מדינות דרומיות רבות משחורים את זכותם להצביע. התובע הכללי של הריסון, ויליאם מילר, ציווה לאכוף את זכויות ההצבעה בדרום. אולם מושבעים לבנים לא הרשיעו או הגישו כתב אישום כנגד מפרי חוק. הריסון היה משוכנע שהמדיניות ה"לבנה" של הרפובליקנים בניסיון למשוך לבנים דרומיים אל המפלגה נכשלה, וכי שלילת זכויות ההצבעה מהשחורים אינה מוסרית, לכן דרש פיקוח ממשלתי על הבחירות בדרום. הרפובליקנים, בהנהגת הריסון וחבר הקונגרס הנרי קבוט לודג', ניסו להעביר חוק שיגן על זכויות האזרח של האוכלוסייה השחורה. החוק דרש עונשים על הפרת זכויות האזרח. הדרום טען שהחוק יאפשר לצבא לאכוף זכויות הצבעה, אף על פי שהחוק לא קבע קביעה כזאת. הריסון תמך בחוק, שעבר בבית הנבחרים הרפובליקני, אולם לא עבר בסנאט כיוון שהרפובליקנים התמקדו בעיקר במכסי המגן. בינואר 1891 שלושים וחמישה חברי סנאט תמכו בהשעיית החוק לעומת שלושים וארבעה מתנגדים. החוק זכה גם להתנגדות בקרב מנהיגי המפלגה בערים שחששו למעמדם, והרפובליקנים היו מוכנים להקרבת החוק. החוק היה הניסיון הממשלתי המשמעותי האחרון להגן על זכויות האזרח של השחורים עד לשנות השלושים. עם כישלון החוק, העבירו מדינות הדרום את חוקי ג'ים קרו, ששללו באופן כמעט מוחלט את זכויות ההצבעה מהשחורים. לאחר מכן נאם הריסון בפני הקונגרס וטען שהעבדים הובאו לארצות הברית בשרשראות ושעליהם לקבל זכות חופשית להצביע. הוא פקפק בזכות המדינות להחליט מי יצביע, וטען שדבר זה לא חוקתי. הוא תמך בהקמת בתי ספר מעורבים ובתיקון חוקתי שיאפשר שוויון גזעי. בחירות אמצע הכהונה 1890 עם סוף כהונת הקונגרס, העבירו הריסון והקונגרס הרפובליקני את החוקים המשמעותיים ביותר בתולדות ארצות הברית, אולם תוצאות בחירות אמצע הכהונה ב-1890 עצרו את יוזמותיהם. בבחירות, השתלטו הדמוקרטים על בית הנבחרים וחיסלו את הרוב הרפובליקני. הרפובליקנים איבדו כמעט מאה מושבים בבית הנבחרים. לעומת זאת הם שמרו על הרוב שלהם בסנאט. המפלגה הפופוליסטית התחזקה בקרב החקלאים בדרום ובמערב התיכון. יערות לאומיים במרץ 1891 העבירו הקונגרס והריסון חוק שאפשר הקצאת קרקעות ציבוריות ליערות. החקיקה נבעה מרצון דו מפלגתי להשתמש באדמות העודפות שעד אז שימשו למגורים או למסילות רכבת. בתוך חודש מהעברת החוק, הקצה הריסון קרקע לשמורת הטבע הראשונה. הוא הקצה 22 מיליון אקרים בכהונתו למטרות אלו. הריסון היה גם הנשיא הראשון שהעניק הגנה ממשלתית לחורבה אינדיאנית פרה היסטורית. מדיניות כלפי האינדיאנים במהלך כהונתו של הריסון, החל שבט הלקוטה, שהוגבל בעיקר לדרום דקוטה, תנועה רוחנית ודתית שנקראה "ריקוד הרוחות". רבים בוושינגטון חשבו שמדובר בתחילתו של מרד, והצבא התערב. התוצאה הייתה טבח המוני של נשים וילדים שנערך ב-29 בדצמבר 1890, וקבורתם בקבר המוני. הריסון דרש חקירה שתיערך בצבא ועצר את המהומות, בפעם האחרונה שהאמריקנים נלחמו באינדיאנים. הריסון דרש מהאינדיאנים להשתלב בחברה הלבנה, ולמרות הטבח, האמין שמדיניותו הייתה מוצלחת. המדיניות הייתה ליברלית, אולם גרמה למכירת רוב אדמות האינדיאנים במחירים נמוכים לספקולנטים לבנים. טכנולוגיה והצי ההקלטה היחידה הקיימת של בנג'מין הריסון\|ממוזער ממוזער\|250px\|ספינת הקרב הראשונה של ארצות הברית, USS טקסס, שנבנתה ב-1892 במהלך כהונתו של הריסון, חלו התפתחויות טכנולוגיות רבות; הריסון היה הנשיא הראשון שקולו הוקלט והוא אף התקין חשמל בבית הלבן, אם כי הוא ואשתו ישנו בדרך כלל עם אורות דולקים ולא נגעו במתגים, מחשש להתחשמלות. במהלך תקופת כהונתו, דרש הריסון את הגברת כוחו של הצי. הצי היה במשבר לאחר מלחמת האזרחים אולם החל ברפורמה ובהתרחבות במהלך כהונתו של הנשיא צ'סטר ארתור. כאשר הריסון נכנס לתפקידו היו בצי רק שתי ספינות מלחמה והוא דרש להגדיל את מספרן. עמדתו זכתה לתמיכת הצי, בטענה שהצי יוכל להגן על הסחר האמריקני. ב-1890, פרסם הקפטן אלפרד תייר מהן את ספרו "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", וקרא להרחבת הצי. הריסון תמך בכך, ומהן חזר לתפקידו כנשיא מכללת המלחמה של הצי. מזכיר הצי של הריסון, בנג'מין טרייסי, החל בחידוש מהיר של הצי, ובתוך שנה אישר הקונגרס לבנות ארבע ספינות קרב. עד 1898, בעזרת תאגידים, בנתה ארצות הברית עוד עשר ספינות קרב, שבע מתוכן החלו להיבנות בתקופתו. הספינות המודרניות הפכו את ארצות הברית למעצמה ימית לגיטימית. צבא ארצות הברית גם הוזנח מאז מלחמת האזרחים, למרות הקרבות מול האינדיאנים. כאשר הריסון נכנס לתפקידו, היו 28,000 קצינים ומגויסים, ורוב ציודם היה נחות לעומת מקביליהם האירופאיים. מזכיר המלחמה פרוקטור ביקש לבצע רפורמות, כולל הענקת חופשות שחרור ותפריט משופר, שהורידו את שיעורי העריקות. הקצינים החלו להיות מקודמים לפי חילותיהם (חיל הרגלים או חיל הפרשים) ולא לפי הגדודים שלהם, ואלו שעמדו לקבל קידום נאלצו לעבור מבחנים. בנוסף, מונה סגן מזכיר מלחמה. הרפורמות של הריסון הקטינו בחצי את שיעורי העריקות, אך הצבא נותר באותו מצב עם תום כהונתו. על שמו של הריסון נבנה 'פורט בנג'מין הריסון' באינדיאנה. מדיניות חוץ אמריקה הלטינית וסמואה הריסון ומזכיר המדינה בליין לא היו ידידים טובים, אולם תמכו במדיניות חוץ אגרסיבית ושיתוף פעולה כלכלי. בנוסף, שניהם דרשו את החלפת בריטניה ככוח הכלכלי השולט באמריקה הלטינית. הריסון נאלץ להתמודד עם ענייני החוץ בעקבות מחלתו של בליין. במהלך טיול ברחבי המדינה ב-1891, בסן פרנסיסקו, הכריז הריסון שהצי יגן על הספינות באוקיינוס ויעלה את יוקרת ארצות הברית ואת השפעתה. ב-1889, התכנסה ועידת המדינות האמריקנית בוושינגטון. הריסון רצה להגיע לאחידות מטבע ולהורדת מכסים עם המדינות. הוועידה לא השיגה פריצת דרך משמעותית, בשל חשדנות הדדית. היא כן הצליחה להקים מרכז מידע שהפך לארגון מדינות אמריקה. בתגובה, ניסו הריסון ובליין לבצע איחוד מכסים עם מדינות אמריקה הלטינית, וחתמו איתם על כמה הסכמים. הוא לא הצליח ליצור בסיס ימי בהאיטי. ב-1889, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וגרמניה הסתכסכו על איי סמואה. הסכסוך החל ב-1887 כשהגרמנים ניסו להשתלט על האי והנשיא קליבלנד שלח שלוש ספינות להגן על הממשלה. הריסון שלח משלחת דו מפלגתית לברלין כדי לנסות ולפתור את המשבר, והגיע להסכם, שחילק את ההשפעה בסמואה, ב-1889. הריסון נקט קו תוקפני, בחר שליט מקומי וסירב לתת לגרמניה להתערב. מזכיר המדינה בליין, שהיה חולה, לא היה מעורב. חרם אירופאי על בשר חזיר כמה מדינות אירופאיות הטילו חרם על בשר חזיר אמריקני מתוך חששות בריאותיים. הריסון שלח השגריריו לדרוש את חידוש היצוא למדינות. בנוסף העביר חוק לפיקוח על הבשר. כמו כן, החרימה ארצות הברית סוכר מגרמניה, שנאלצה לוותר על החרם בספטמבר 1891, ואחריה גם דנמרק, צרפת והאימפריה האוסטרו-הונגרית. משברים באיים האלאוטיים ובצ'ילה המשבר הבין לאומי הראשון של הריסון היה סכסוך על זכויות דיג עם קנדה, שדרשה זכויות דיג וציד כלבי ים באיים האלאוטיים, בניגוד לחוק. הצי פשט על ספינות קנדיות והגיע להסכמים עם הבריטים, שכללו מתן פיצויים לארצות הברית. ב-1891, התרחש משבר בצ'ילה. השגריר האמריקני, שהיה ממוצא אירי, העניק מקלט לצ'יליאנים שברחו לאחר מלחמת האזרחים, כדי לפגוע בהשפעה הבריטית שם. המתיחות בין צ'ילה וארצות הברית התגברה, והייתה מתוחה גם כך בשל העובדה שבליין בודד את צ'ילה במהלך מלחמת האוקיינוס השקט. ממוזער\|300px\|ההתקפה על מלחי הבולטימור גרמה למשבר בצ'ילה. המשבר פרץ כשמלחים מספינת בולטימור עגנו בצ'ילה ובעקבות קטטה, שני מלחים נהרגו ואחרים נעצרו. הקפטן טען שהמשטרה הצ'יליאנית תקפה אותם ללא סיבה, וכשבליין היה חולה, דרש הריסון פיצויים. הצ'יליאנים התנגדו לכך וטענו שמדובר בעניין פלילי. המתיחות התקרבה להכרזת מלחמה - הריסון איים בניתוק היחסים הדיפלומטיים אלא אם תקבל ארצות הברית התנצלות, וטען שהמצב דורש "אומץ פטריוטי גדול". הריסון טען שעליו להגן על כל אדם מחוץ למדינה שמציג את הדגל. בנוסף העלה את כוננות הצי. משהחלים בליין ניסה לפייס את הצ'יליאנים אולם לא זכה לתמיכת הממשל. לאחר מכן הצטרף אל התומכים בפיצוי ובהתנצלות מצד הצ'יליאנים, שנכנעו, והמלחמה נמנעה. תאודור רוזוולט שיבח את הריסון על גישתו לעניין ועל מדיניות החוץ התקיפה שנקט בה. סיפוח הוואי ממלכת הוואי הייתה מקום אסטרטגי באוקיינוס השקט, וארצות הברית הגיעה להסכם מכסים עם המדינה ב-1875. דרך הוואי יכלה ארצות הברית להפיץ את השפעה המדינית והכלכלית על המזרח הרחוק בצדו השני של האוקיינוס השקט. בימיו האחרונים בתפקיד, עסק הריסון הסיפוח הוואי. לאחר הפיכה כנגד המלכה ליליואוקלאני, דרשה הממשלה החדשה סיפוח אמריקני. הריסון תמך בכך ורצה לבנות בסיס ימי בפרל הארבור, אף על פי שלפני כן לא הביע עניין בסיפוח האי. הקונסול האמריקני הכיר בממשלה החדשה ב-1 בפברואר 1893, והעביר את הדרישות לוושינגטון. בחודש האחרון בתפקידו, חתם הממשל על הסכם ב-14 בפברואר והעביר אותו לסנאט באישור הריסון. הסנאט לא פעל, וקליבלנד ביטל את ההסכם לאחר כניסתו לתפקיד. מדינות שצורפו לאיחוד כאשר הריסון נכנס לתפקידו, לא הצטרפו מדינות חדשות לאיחוד מזה עשור בגלל התנגדות הדמוקרטים לצירוף מדינות תומכות ברפובליקנים. עם תחילת כהונתו, הסכים הקונגרס לצרף את דקוטה הצפונית ודרום דקוטה ב-2 בנובמבר 1889, את מונטנה ב-8 בנובמבר, ואת וושינגטון ב-11 בנובמבר. בשנה הבאה, עוד מדינות הצטרפו- איידהו ב-3 ביולי ווויאומינג ב-10 ביולי. המדינות היו רפובליקניות במובהק. הריסון הוא הנשיא שצירף הכי הרבה מדינות חדשות לאיחוד. חופשות וטיולים הריסון נכח בחגיגות מאה השנים להשבעתו של ג'ורג' וושינגטון בניו יורק סיטי ב-30 באפריל 1889. הוא טען שוושינגטון לימד את הציבור שחיפוש אחר הטובה העצמית לא משתלם. משפחת הריסון טיילה הרבה, והריסון נאם ברוב המקומות שנסע אליהם - פילדלפיה, ניו אינגלנד, אינדיאנפוליס ושיקגו. הנשיא הרשים מול קהל גדול. הבולט מבין מסעותיו, חסרי התקדים לאותה תקופה, היה מסע ברכבת בן חמישה שבועות למערב באביב 1891. הריסון גם טייל כמה טיולים קצרים מחוץ לבירה - בעיקר לצורך ציד - לווירג'יניה ולמרילנד. במהלך הקיץ של וושינגטון, התגורר הריסון במרילנד ובניו ג'רזי. ביוני 1890 רכשו המנהל הכללי של הדואר ג'ון ואנאמייקר וחבריו מפילדלפיה בית חדש עבור הריסון ואשתו, קרולין. רבים האמינו שהיה בכך משום שוחד. הריסון טען שתמיד התכוון לרכוש את הבית, אולם הרגיש לא בנוח עם הנושא ושילם על הבית. יריביו הפוליטיים ביקרו אותו על כך. בחירות 1892 העודף הכלכלי נעלם והמצב הכלכלי החמיר לקראת בהלת 1893. הבחירות לקונגרס לא היו טובות לרפובליקנים למרות תמיכתו של הריסון, והוא איבד את תמיכת מפלגתו בגלל סירובו לבצע מינויים פוליטיים. הריסון היה נחוש להיות שוב המועמד בבחירות לנשיאות ב-1892, למרות ההתנגדות כלפיו בתוך מפלגתו. היה ברור שהריסון יזכה להתנגדות גדולה, ורבים דרשו שבליין יהיה המועמד לאחר שהתפטר מתפקיד מזכיר המדינה, אף על פי שהכריז בפברואר שלא יהיה מועמד. הריסון נבחר בסיבוב הראשון בוועידה הלאומית, אולם זכה להתנגדות גדולה מצד ויליאם מקינלי ובליין. בוועידה, הוחלף סגן הנשיא מורטון בשגריר וייטלו ריד. הדמוקרטים בחרו שוב בקליבלנד, כמו ארבע שנים קודם לכן. המכסים הגבוהים גרמו ליוקר גבוה כל כך, עד שבוחרים רבים תמכו בקליבלנד וברפורמה שהציע. המערביים, שתמכו בעיקר ברפובליקנים, תמכו במפלגה הפופוליסטית של ג'יימס ווייבר, שתמכה בכסף חופשי, קצבאות נדיבות ליוצאי צבא ויום עבודה בן שמונה שעות. גם השביתות בתעשיית הפלדה פגעו ברפובליקנים, על אף שהממשלה לא התערבה. שמאל\|ממוזער\|תוצאות הבחירות של 1892 אשתו של הריסון, קרולין, מתה כשבועיים לפני הבחירות, ב-25 באוקטובר. בתו, מרי הריסון מקי, מילאה את מקומה של הגברת הראשונה. מחלתה ומותה של קרולין גרמה למסע הבחירות שקט במיוחד. קליבלנד זכה ב-277 אלקטורים בבחירות לעומת 145 אלקטורים להריסון, וגם ב-46% מהקולות, כשהוא מנצח את הריסון בהפרש של 375,000 קולות. היה זה הניצחון הברור ביותר בבחירות מזה עשרים שנה. קליבלנד ניצח בארבע המדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה, והפך גם לנשיא הראשון מאז מלחמת האזרחים שניצח בוויסקונסין ובאינדיאנה. ווייבר השיג מיליון קולות ועשרים ושניים אלקטורים. בבחירות לקונגרס, שמרו הדמוקרטים על השליטה בבית הנבחרים והשיגו רוב בסנאט. הייתה זאת הפעם היחידה בין מלחמת האזרחים ו-1913 שהדמוקרטים שלטו בנשיאות ובקונגרס. לאחר הנשיאות ומוות ממוזער\|קברו של הנשיא הריסון באינדיאנפוליס לאחר שעזב את תפקידו, ביקר הריסון בתערוכה הקולומביאנית בשיקגו ביוני 1893. לאחר מכן חזר לביתו באינדיאנפוליס. הוא נבחר לעמית מסדר הנאמנים של ארצות הברית ב-1882, וב-3 במאי 1893, נבחר להנהיג את הסניף באוהיו. במשך כמה חודשים ב-1894, גר בסן פרנסיסקו, בה הרצה באוניברסיטת סטנפורד. ב-1896, ניסו חבריו במפלגה לשכנע אותו לרוץ שוב לנשיאות, אולם הוא סירב. הוא נסע ברחבי המדינה ותמך בויליאם מקינלי. בין יולי 1895 למרץ 1901 שירת הריסון בחבר הנאמנים באוניברסיטת פרדו, ואולם הריסון, מעון, נקרא על שמו. הוא כתב כמה כתבות על הממשלה ועל הנשיאות ב-1897. ב-1899 נכח בועידת השלום בהאג. ב-1896, נישא הריסון בגיל שישים ושתיים, למרי דימיק, אחייניתה האלמנה בת ה-37 ומזכירתה לשעבר של אשתו. שני ילדיו, ראסל, בן ארבעים ואחת ומרי, בת שלושים ושמונה, לא נכחו בחתונה וסירבו להכיר בה. לבנג'מין ולמרי הייתה ילדה אחת, אליזבת' הריסון ווקר (21 בפברואר 1897 – 26 בדצמבר 1955). ב-1900, ייצג הריסון את ונצואלה בסכסוך הגבולות שלה עם הממלכה המאוחדת על גיאנה אסקיבה. הוסכם על בוררות בינלאומית. הריסון הגיש דו"ח באורך שמונה מאות עמודים ונסע לפריז לייצג את ונצואלה במשפט. למרות הפסדו, טיעוניו המשפטיים זיכו אותו בכבוד עולמי. הריסון חלה בשפעת בפברואר 1901. הוא הונשם באדי קיטור וחמצן, אולם מצבו החמיר. הוא מת מדלקת ריאות בביתו באינדיאנפוליס ביום רביעי, 13 במרץ 1901, בגיל שישים ושבע. הוא נטמן לצד אשתו הראשונה, קרוליין. לאחר מותה ב-1948, נקברה אשתו השנייה מרי לידו. מורשתו ההיסטורית והנצחתו הריסון היה ידוע בגלל יושרתו, ושעזב את הבית הלבן עדיין נחשב לנשיא ישר. הרפובליקנים שלטו בקונגרס בתקופתו, בניגוד לנשיאים רפובליקניים רבים מתקופתו, והוא הצליח להעביר את המצע הרפובליקני שדרש הגבלת התאגידים, מכסים גבוהים, הגנה על זכויות האזרח, קצבאות נדיבות ליוצאי הצבא ופשרות בנוגע להצמדת הדולר. ממשלו עדיין נחשב לממשל ישר מאוד. האהדה להריסון גברה לאחר המשבר הכלכלי בתקופת קליבלנד. מדיניות החוץ של הריסון היוותה תפנית מהמדיניות הבדלנית שקדמה לו. הוא לא היסס להתעמת עם מעצמות אירופאיות על השפעתן ביבשת אמריקה. מדיניותו זו השפיעה על תאודור רוזוולט. הריסון סלל את הדרך לנשיאים המודרניים. חקיקת חוק שרמן נחשבת למשמעותית ביותר, וכך גם הגנתו על זכויות האזרח. חוק שרמן נחשב לחוק החשוב ביותר שהעביר, והגנתו על זכויות האזרח הייתה הניסיון האחרון להגן על זכויות השחורים עד לשנות השלושים. ממוזער\|180px\|בול לזכרו של הריסון מ-1902 הריסון הונצח על מספר בולים. הראשון שבהם יצא ב-18 בנובמבר 1902. הריסון הונצח על שישה בולים, יותר מכל נשיא אחר, וגם על אגרות הבנק הלאומי בשווי חמישה דולרים. ב-2012 יצא מטבע דולר עם תמונתו. ב-1908, נחנך באינדיאנפוליס פסל שלו. ב-1942 נקראה ספינה על שמו. ב-1951, ביתו נפתח לציבור כספרייה וכמוזיאון. תאודור רוזוולט הקדיש מוצב להריסון ב-1906, מוצב באזור אינדיאנפוליס, שפונה ב-1991 והפך לפארק לאומי על שמו. נכון ל-2021, יש באתר שכונות מגורים ומסלול גולף. להריסון יצא שם של אדם רשמי מאוד, וגם של אדם שפחד מחיידקים ולכן לבש כפפות כשלחץ ידיים. דימוי זה הוביל לכינוי גנאי שהודבק לו והוא נקרא "השלגון האנושי". בשנת 2012 הוטבע מטבע דולר אחד עם דיוקנו של הריסון. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביוגרפיה, באתר הבית הלבן הערות שוליים * קטגוריה:נשיאי ארצות הברית קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית מאינדיאנה בנג'מין הריסון קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הרפובליקנית קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מיאמי באוהיו קטגוריה:אינדיאנה: אישים קטגוריה:עורכי דין אמריקאים במאה ה-19 קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1833 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1901	2024-08-13T08:39:27
יונה וולך	250px\|ממוזער\|שמאל\|משפחת וולך (1945). מימין: נירה, מיכאל, אסתר, יונה. יונה וולך (10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית. ביוגרפיה יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 ל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי היישוב. אסתר, לבית גופמן, נולדה בשנת 1910 בעיירה חוטין. מיכאל וולך נולד בשנת 1912 בעיירה ליפקאני. הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938. היא תוארה כנערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ולאקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו חריגות לנערה: היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה ובשיער מפוזר ומרושל, ונהגה ללבוש מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, וכובע מצחייה. הממסד החינוכי התקשה להתמודד איתה, והיא סולקה מתיכון חדש בסוף כיתה י'. סמוך לסילוקה נכנסה להיריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית. המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה השנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון במרכז לבריאות הנפש טלביה בירושלים, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך במסע אל אס די". בסוף שנות השישים, בהן הגיעו לחברה הישראלית גישות חדשות למיניות ושימוש בסמים, הייתה וולך דמות בולטת ויוצאת דופן, מה שבא לידי ביטוי גם בשירתה, המשחקת במגדר וזהות מינית. החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת "פשיטא", שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית. בשנת 1978 זכתה וולך בפרס קוגל על ספרה "שירה". בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. החל משנת 1981 התגוררה עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, בלופט בשכונת נחלת יצחק. באותה שנה התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כארבע שנים אחר כך, כשהיא בת 41. כחודשיים בלבד לפני פטירתה שלה, נפטרה אמה, אותה סעדה עד לכתה. וולך נקברה בבית העלמין חולון. שירתה וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה. וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין. החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חוויית הקורבנות, על כלל כל היבטיה. ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (...) הייתי שמה אותה בפינה". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר. שלושה מנושאי שירתה של וולך מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותן, אלא שהיא טוענת להימצאן כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותן בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להוויה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים. הדבר ממנו חוששת וולך יותר מכל הוא איבוד יכולת ההסתכלות וההתבוננות האישית והמיוחדת על המציאות, יכולת המתאפשרת רק על ידי הפרדה השואפת למוחלטת בינה לבין כל קבוצה תרבותית או רעיונית אחרת, שעם הצטרפות האדם אליה היא מאלצת אותו לאמץ את חוקיה ובכך להיבלע ולחדול מחשיבתו הביקורתית. השקפה קיצונית, עקשנית וחסרת פשרות זו מובילה בהכרח לתחושת בדידות רבה, ואכן אחד מנושאי שיריה העיקריים הוא בדידות. שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חוויית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה. מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו. המאבק על עיזבונה בן זוגה של וולך בזמן מותה, יובל ריבלין, המחזיק בעיזבונה, אסר בשנת 2000 על אקו"ם לעשות שימוש בשיריה שטרם הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין הושפע מייעוץ רבני שקיבל בעת התקרבותו לדת. צעד זה עורר ביקורת רבה בקרב אנשי תרבות. הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שהוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005. ייצוגיה בתרבות שמאל\|ממוזער\|250px\|הקדשה בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו שמאל\|ממוזער\|250px\|מראה כללי של גן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו שמאל\|ממוזער\|250px\|השיר "תשלח לי שקט" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו שמאל\|ממוזער\|250px\|השיר "אדם צובר זיכרונות" בגן הפסלים ע"ש יונה וולך בקריית אונו שירו של רפי פרסקי "שפעת קלה" כתוב על שכנתו יונה וולך. החמישייה הקאמרית עשתה שימוש בשירה של וולך "תותים" במערכון "הרס"ר המצטט", שבו מדקלם הרס"ר, בגילומו של רמי הויברגר, את השיר במלואו. לאחר מותה, ספדה לה המשוררת דליה רביקוביץ שיר הספד: "את כבר לא מפריעה", וכן אזכרה אותה בשירה: "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית". במוזיקה הישראלית חלק ניכר משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה על ידי אמנים שונים, בהם גידי גוב, ערן צור, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני, רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי, גלי עטרי, הילה רוח ותמר קפסוטו. המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו ב-1979 מופע משיריה, בשם "בציר טוב". וולך עצמה הצטרפה לשניים לחלק מההופעות והקריאה שירים. ממופע זה התפרסמו שירים כ"שיר קדמשנתי (סקס אחר)" ו"לא יכולתי לעשות כלום". בשנת 2002 יצא התקליט בהוצאה מחודשת ובתוספת שירים חדשים. המלחין המודרניסט אבל ארליך העלה יצירה המבוססת על טקסט של יונה וולך והלחנת שיריה. יובל ריבלין, בן זוגה, הקליט בתחילת שנות השמונים (עוד בחייה) את שירה של וולך "אהובתי המתה", מתוך הקובץ "אור פרא". במהלך שנות התשעים העלה המוזיקאי ערן צור, יחד עם רונה קינן, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואמנים נוספים, מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום "אתה חברה שלי". במופע שרה דנה אינטרנשיונל את "שיר קדמשנתי", וביצועה הביא לשיר משמעות חדשה מאחר שאינטרנשיונל טרנסקסואלית; שיר נוסף של וולך אשר ביצעה אינטרנשיונל: "100% גבר", עורר סערה בגלל אותה סיבה של ביצועה ל"שיר קדמשנתי", והוא מתאר מנקודת מבט של אישה את אהבת הגברים לנשים, ומסתיים באמירה הנכאבת ש, כלומר, שהתנהגות של אישה הנתפסת כלא נשית או כגברית, תוביל לנטישה או לבגידה של הגבר. שירים נוספים של וולך שהולחנו וזכו להצלחה כוללים את "אני שוב מתאהב" שהלחין צוף פילוסוף ושר גידי גוב (ובוצע קודם לכן על ידי ורדינה כהן בלחן של יורם צדוק), "אדם צובר זיכרונות" שהלחין שמעון גלבץ ושרה דורית ראובני, "זה הגשם" שהלחין רן עפרון ושרה נורית גלרון, "נ.ב." שהלחין גלבץ ושר יחד עם גלי עטרי, "שקט" שהלחין יובל מסנר ושרה להקת בלאגן, "אדם הוא מקום" שהלחין ירוסלב יעקובוביץ' ושרה ענת עצמון, "אל תתרגש" שהלחין עופר מאירי ושר דוד ד'אור, "אולי אני אבודה" ללחן אלג'יראי ששרה ירדנה ארזי, "תותים" שהלחין ושר ערן צור, "שיר ערש" ו"שם יש" שהלחינה ושרה להקת רוקפור, "שיר" (איילה) שהלחין אליאב אובל נאמן ושרה להקת "עלמא","החיים שיש לך" שהלחין נדב ש. ברמן ושרה מרב יהלום, "באשמת עצבים רפופים", שהלחין חיים רחמני וביצעה להקת קטב מרירי, "סבסטיאן" שהלחין חיים רחמני וביצע ההרכב אורסולה שוורץ, ואת "דובה גריזלית" שהלחינה וביצעה הילה רוח. ב-1983 שירה של וולך "ד"ר למוסר" הוקלט בסגנון פּאנק על ידי הלהקה הירושלמית טי-זאק יא וואלדי, וב-2011 העלה אותו ליוטיוב חבר הלהקה רן כהן אהרונוב. שירה "הבובה של גוגול" הולחן ובוצע על ידי תמר קפסוטו, ומגוון נגנים, ביניהם יוסי מזרחי ורועי ריק. ב-2021 יצא לאור השיר "כאשר אינך משורר" בביצוע קרני פוסטל, טולה בן-ארי ומיכל ברלצקי כחלק מפרויקט "גורע וזורח". באמנות החזותית בשנת 1997 התקיימה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן התערוכה "פוטו יונה: צילומים בעקבות שירי יונה וולך" אותה אצרו רוני סומק ומאיר אהרונסון (קטלוג). במרחב הציבורי במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. יש בגן שלטים ציטוטים משיריה, וכן פסלים של יוצרים אחדים. בשנת 2023 נחנך בהוד השרון רחוב על שמה. בקולנוע וטלוויזיה בשנת 2012 פורסם סרטו של יאיר קדר "7 הסלילים של יונה וולך", במסגרת מיזם "העברים". הסרט משתמש בהקלטות מקוריות מריאיון שקיימה עמה הילית ישורון בשבועות שלפני מותה. בריאיון מדברת וולך רבות על הקשר המיסטי שלה עם אלוהים, נושא שלא הזדהתה איתו במהלך רוב חייה. בתחילת 2014 הוקרנה בטלוויזיה בערוץ 8 סדרת הדוקו-דרמה "המקוללים" של היוצר חגי לוי. אחד מחמשת הפרקים הוקדש לוולך, וגילמה אותה השחקנית נטע שפיגלמן. בשנת 2014 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "יונה", של הבמאי ניר ברגמן והתסריטאית דיתה גרי ובכיכובה של נעמי לבוב, המבוסס על חייה של יונה וולך. בשנת 2020 הועלה מערכון קומי מתוך הסדרה "היהודים באים" אודות יונה וולך והתמודדותה עם פקיד שומה. בתיאטרון וולך כתבה מחזה שלם אחד בלבד "ולדימיר ושולמית". עותק שלו נמצא בספריית התיאטרון של אוניברסיטת ת"א. היא כתבה גם מחזה משובץ שירים בשם "אור זרוע" שבו מסופר על פיראט אנטישמי שהופך לאוהב יהודים (יגאל סרנה, ביוגרפיה); המחזה נגנז. היא החלה לכתוב כמה תמונות למחזה בשם "אנדרטה של צרעת". הצגה מבוססת על תמונות אלו הועלה בפסטיבל תל אביב לשירה 2019. נוסף לאלה, היא כתבה מספר מערכונים, שגנוזים ב"מכון גנזים" בספריית בית אריאלה ת"א. מספריה דברים, הוצאת עכשיו, 1966 שני גנים, הוצאת דגה, 1969 שירה, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1976 – אוסף המכיל את 'דברים' ו'שני גנים', ושירים חדשים אור פרא, הוצאת איכות, 1983 צורות, תל אביב: הוצאת ספרי סימן קריאה, 1985 מופע, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985 רציתי יותר – לקט שירים שראה אור אחרי מותה מעזבונה בשער בשם זה כפרק בקובץ שיריה: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, (עורכת: הלית ישורון), תל אביב : הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992 – בקובץ כונס מבחר משיריה שנלקטו מספריה, ושירים נוספים שפורסמו בכתבי עת וחדשים מן העיזבון. שירים אחרונים, הוצאת 'ספרים, הוצאה לאור', 2007 – הספר כולל את ספרה "אור פרא", את שיריה שפורסמו ב"פיוט", ושישה שירים נוספים שטרם פורסמו. זאת היונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מודן, 2013. ספר שפורסם בעקבות סרטו של יאיר קדר. הספר מאגד שירים נבחרים מכל התקופות, תמונות, וקטעים מיומנה של וולך. כמו כן כולל הספר שירים שכתבה על ערש דווי במיטת יצועיה בבית החולים. אנדרטה של צרעת: כל המחזות, הוצאת הבה לאור 2021, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר. הספר מקבץ לראשונה את שלושת חלקי הטרילוגיה: "אנדרטה של צרעת 1", "אנדרטה של צרעת 2: יצחק ודבורה" ו"אנדרטה של צרעת 3: וולדימיר ושולמית". המחזות נכתבו בין השנים 1965–1985 וכוללים גרסאות מוקדמות של כמה משיריה המפורסמים ביותר של וולך, בהם "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים", "תותים" ו"אתה חברה שלי". שירים נוספים שובצו במחזות ולא פורסמו מעולם. יונה וולך: השירים שמחוץ לספרים, הוצאת הבה להבא בשיתוף הספריה החדשה, 2023, בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר. לקריאה נוספת דורית זילברמן, העברית היא אישה מתרחצת, תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1993. יגאל סרנה, יונה וולך: ביוגרפיה, ירושלים: הוצאת כתר, 2009. לילי רתוק, מלאך האש: על שירת יונה וולך, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997. . צפרירה לידובסקי כהן, שחררי את חרצובות לשונך אשה: כיסוי וגילוי בשירת יונה וולך, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. שירה סתיו, אבא אני כובשת: אבות ובנות בשירה העברית החדשה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2014. נורית צדרבוים, "בטרם היות הפנים להכרה", מסע פרשני בינתחומי מיונה וולך אלַי, מה שבינינו, וחוזר חלילה, כתב העת בגלל - 3 חלקים, גיליון 2, אוקטובר 2012גיליון 3, דצמבר 2012, גיליון 4, מרץ 2013 נורית צדרבוים, "השירה כמוה כציור - האמנם?", המסדרון - כתב עת לשירה ופרוזה, תרבות ואמנות, גיליון מס' 1, אוקטובר 2014, הוצאת "חדרים". יונה וולך בשיחה עם סטודנטים (1977), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. דנה אולמרט ושירה סתיו (עורכות), ספר יונה וולך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023. כינוס מאמרים, מסות ורשימות שנכתבו על יונה וולך, וראיונות שהתקיימו איתה. יובל גלעד, על 'יונה וולך - השירים שמחוץ לספרים', עתון 77, גיליון 435, עמ' 34, מרץ 2024. קישורים חיצוניים סרטים: ראיונות על יונה ולך ושירים שהיא מקריאה בקולה באתר ה-YOUTUBE של העברים לצפייה בסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך" אתר הסרט על חייה ויצירתה, 7 הסלילים של יונה וולך יונה וולך - ראיון בתוכנית "בשעה טובה" עם מאיר שליו קטעי קול: ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת, יונה וולך "השאירה לנו פצצות מילוליות מתקתקות" תוכנית רדיו בסדרה "גיבור תרבות" של "כאן" , התוכנית כוללת הקראת שיריה בקולה "יונתן" בקולה של יונה וולך. יונה וולך - אור פרא, תוכנית רדיו ששודרה בגלי צה"ל בעריכת ענבר מאור יצירתה וחייה: נחנך גן הפסלים ע"ש יונה וולך - באתר עיריית קריית אונו יונה וולך בדג אנונימי הצצה לארכיונה של יונה וולך באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים צפרירה לידובסקי כהן, שושנה ויג, יונה וולך - כתיבה במהירות הביוגרפיה (חלק א), (חלק ב) בועז כהן, יונה וולך ואני, הבן של מתקן התנורים, באתר "עכבר העיר" , ערוץ 1, 1984 יונה וולך, באתר סנופי אלי אשד, העולם המיתי של יונה וולך, בלוג באתר "רשימות", 26 באוגוסט 2009 , ynet, 5 במרץ 2010 , nrg, 6 במרץ 2010 אסתי סגל, הנמרה שסיפרו לך עליה, "במחשבה שנייה", 8 במרץ 2010 אופיר טננבאום, מה מקומו של הזיכרון הפרטי לצד השכול הלאומי, בבלוג סופרת ספרים, 7 בנובמבר 2014 עודד כרמלי, האזהרה של יונה וולך והאוזניים הערלות שלנו, השילוח, 20 ביולי 2017 מאמרים וכתבות על יונה וולך בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית משיריה: שירים מן הגניזה 1,2, באתר "בלוגספוט". שני גנים, באתר הספריה החדשה קורנליה, לולה, באתר הספריה החדשה אתה חברה שלי, באתר הספריה החדשה תפילין, באתר "הארץ" על שיריה: - על "מופע" - על "מפלצת האיילה" אליעז כהן, "לעולם לא יעבור קול הגעגועים את הסף", "דעות" 11, אוגוסט 2001, עמ' 24–25 - על "אבשלום" אלי הירש, על שירת יונה וולך, ידיעות אחרונות, 3 ביולי 2009 מיכאל גלוזמן, הקינה העולצת - על שני שירים של רביקוביץ על וולך, פורסם בהליקון - סדרה אנתולוגית לשירה עכשווית וקלאסית מנחם פרי, "אלוהים הוא פחדן, הוא בכיין", על פרשת השיר "תפילין", אתר מנחם פרי, פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה 16.10.12. הערות שוליים * קטגוריה:משוררות ישראליות קטגוריה:משוררים ישראלים קטגוריה:משוררות כותבות עברית קטגוריה:משוררים כותבי עברית קטגוריה:משוררות להט"ביות ישראליות קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו קטגוריה:ישראליות המתמודדות עם מגבלה נפשית קטגוריה:ביסקסואליות ישראליות קטגוריה:להט"ביות ישראליות קטגוריה:ביסקסואלים ישראלים קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום קטגוריה:זוכות פרס קוגל קטגוריה:זוכי פרס קוגל קטגוריה:קריית אונו: אישים קטגוריה:יתומי צה"ל קטגוריה:יתומות צה"ל קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1944 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944 קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן השד קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1985 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1985	2024-09-23T13:31:33
מונטי הול	מונטי הול (הלפרין) (באנגלית: Monte "Monty Hall" Halperin; 25 באוגוסט 1921 – 30 בספטמבר 2017) היה מנחה טלוויזיה ורדיו יהודי-קנדי, שהתגורר בארצות הברית החל מ-1955. התפרסם בעיקר כשהנחה את שעשועון טלוויזיה בשם "Let's Make a Deal" (בגרסה הישראלית נקרא "עשינו עסק"), שבו היה על המתחרים לבחור בווילון אחד מתוך שלושה, שמאחוריו הסתתר פרס. ביוגרפיה הול נולד בשם מונטֶה הלפרין בוויניפג שבפרובינציית מניטובה שבקנדה להורים יהודיים: מוריס הלפרין ורוז לבית רוּזן. הוא בוגר תואר ראשון בכימיה וזואולוגיה מאוניברסיטת מניטובה. בזמן הלימודים הוא החל להשתתף במחזות זמר ולאחר סיום לימודיו עבר לטורונטו שם עבד כזמר ושחקן. בשנת 1955 הוא עבר לניו יורק והחל להופיע בתוכנית רדיו של רשת NBC. בשנת 1960 עבר להוליווד והחל להופיע בשעשועונים של CBS. בין השנים 1963 ל־1976 הנחה את התוכנית Let's Make a" Deal". בשנת 1973 זכה לכוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד. בשנת 2013 הוענק לו פרס אמי על מפעל חיים. נישא ב-28 בספטמבר 1947 למפיקה מרילין פלוטל הול . לזוג נולדו שלושה ילדים: השחקנית/זמרת ג'ואנה גליסון , הבמאי/תסריטאי ריצ'רד הול והבמאית/תסריטאית שרון הול קסלר. על שמו קרויה בעיית מונטי הול, בעיה מתמטית שנדמית פשוטה אך הפילה בפח גם מתמטיקאים מנוסים. קישורים חיצוניים Dennis Hevesi, Monty Hall, Co-Creator and Host of ‘Let’s Make a Deal,’ Dies at 96, הניו יורק טיימס, September 30, 2017 (נקרולוג) קטגוריה:מנחי טלוויזיה קנדים קטגוריה:מנחי טלוויזיה יהודים קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:שדרני רדיו וטלוויזיה יהודים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מניטובה קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: טלוויזיה קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הילסייד ממוריאל פארק קטגוריה:קנדים ממוצא רוסי קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1921 קטגוריה:קנדים שנפטרו ב-2017	2023-12-13T02:56:58
הנדסה מכנית	REDIRECT הנדסת מכונות	2004-10-21T22:13:47
Network News Transfer Protocol	NNTP (ראשי תיבות של: Network News Transfer Protocol) הוא פרוטוקול תקשורת המשמש בעיקר להבאה ופרסום הודעות קבוצות דיון (Usenet) בעת התקשורת עם שרת המספק את השרות. הפרוטוקול משמש גם לסנכרון ההודעות בין השרתים השונים המציעים שירות זה. את , תקן הפרוטוקול, השלימו בריאן קנטור מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ופיל לפסליי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי במרץ 1986. לרוב, פורט ה-TCP מס' 119 שמור בעבור שירות ה-NNTP. בעת ההתחברות מאובטחת בעזרת SSL, משתמשים בפורט TCP מס' 563. צורת התחברות זו לעיתים נושאת את השם NNTPS. היסטוריה במקור, קבוצות הדיון פותחו מסביב לפרוטוקול ה-UUCP, כשרוב העברות המאמרים נעשו בתקשורת טלפונית ישירה לשרת. הקוראים והכותבים היו מתחברים למחשב אשר אירח את קבוצת הדיון, כשהם קוראים וכותבים ישירות לכונן הקשיח של השרת. בהמשך, כאשר השימוש ברשתות המקומיות ובאינטרנט נעשה שכיח יותר, עלה רצון לאפשר לתוכנות הקוראות בקבוצות הדיון לרוץ על מחשבים אישיים, כמו גם רצון להשתמש באינטרנט כדי לטפל בהעברות המאמרים. היות שלרוב מערכות קבצים רשתיות התואמות לאינטרנט לא היו זמינות, הוחלט לפתח פרוטוקול חדש אשר ידמה לפרוטוקול ה-SMTP אך יהיה מותאם לטיפול בקבוצות הדיון - זהו פרוטוקול ה-NNTP. ראו גם מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים RFC 977 - הגדרת הפרוטוקול RFC 1036 - הגדרת מבנה ההודעה קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים	2024-06-11T08:51:38
ג'ון פיצג'ראלד קנדי	REDIRECT ג'ון פיצג'רלד קנדי	2004-10-21T23:08:59
ג'ון ווטרס	ג'ון סמיואל ווטרס (באנגלית: John Samuel Waters; נולד ב-22 באפריל 1946), במאי קולנוע אמריקאי. ווטרס נחשב לאחד מגדולי קולנוע הקאמפ. הוא ידוע גם בכינוי "אפיפיור הטראש". ילדותו ווטרס גדל בשנות ה-50 של המאה ה-20 בפרברים של בולטימור. בשנות נעוריו גילה עניין באלימות ובדם על המסך וגם במציאות. למעשה, עד היום הוא נוהג להופיע כצופה למשפטי רצח ברחבי ארצות הברית. זיכרון הילדות האהוב עליו, לדבריו, הוא ביקור שערך באתר גרוטאות. במהלך הביקור גילה דם במושב מאחת המכוניות ופנטז על תאונות דרכים קטלניות. מאוחר יותר, כמתבגר, פיתח עניין בתחום הקולנוע. הוא היה צופה במשקפת על סרטים פורנוגרפים שהוקרנו בדרייב אין, והושפע מסרטי סקספלוייטיישן של שנות החמישים (סרטים פסאודו-דידקטיים המשתמשים בין השאר בטכניקות דוקומנטריות על מנת להראות את האסור — למשל הצגת איבר המין הנשי בתירוץ של צילום תיעודי של לידה). כן הושפע מבמאים כהרשל גורדון לואיס, ראס מאייר וקנת אנגר. באמצע שנות ה-60 החל ווטרס לביים בעצמו סרטים מחתרתיים במצלמות 8 מ"מ ו-16 מ"מ. עבודותיו המוקדמות של ווטרס ווטרס ביים מאמצע שנות ה-60 שישה סרטים שונים, אולם ההצלחה המיוחלת הגיעה רק עם "פינק פלמינגוס" (1972), סרט מזעזע בכוונת מכוון, העוסק במשפחה שיש בה גילוי עריות, המתגאה בתואר "האנשים המטונפים ביותר בעולם". המשפחה מורכבת מאם המכורה לביצים, נער פושע בשם קרקרס ומציצן בשם קוטון. חברי המשפחה חיים בקרוואן שבחזיתו זוג פלמינגואים ורודים מפלסטיק. המשפחה מתעמתת עם זוג מריר המנסה לגזול מהם את כתר "האנשים המטונפים ביותר בעולם". הסרט, שצולם בסופי שבוע ובתקציב של $10,000, הוא בעל סגנון מחתרתי במובהק. יש בו סצינות קשות במכוון לצפייה, והרבה הומור שחור וטעם רע. הסצנה הקלאסית והידועה ביותר מהסרט, היא הסצנה האחרונה, שבה השחקן הטרנסוויסטי דיוויין, המפורסם שבשחקניו הקבועים של ווטרס, אוכל גללי כלב טריים. ווטרס עצמו כינה את הסרט "תרגיל בטעם רע". בשני סרטיו הבאים המשיך ווטרס ביצירת קולנוע פרובוקטיבית ומחתרתית וחתם בכך את מה שמכונה "טרילוגית הטראש". משנות השמונים והלאה בסרטי שנות ה-80 שלו, "פוליאסטר", "היירספריי" ו"נער שוליים" (בכיכובו של ג'וני דפ), התקרב ווטרס למיינסטרים, תוך שהוא שומר על הרוח הסוטה והחתרנית של סרטיו. ב"אמא סדרתית" (1994) מגלמת קתלין טרנר אמא שהופכת את האמהות הבורגנית והתקינה פוליטית לכדי אובססיה רצחנית המופנית נגד כל מה שחורג מהסדר של עולם הפלסטיק הפרברי או מערער את התא המשפחתי. ב"פקר" (1998), מתאר ווטרס סיפור עלייה לגדולה והתפכחות מאוחרת של צלם בולטימורי צעיר התופס במצלמת כיס את האותנטיות והיופי של עולם הפרברים, אך מגלה שלתהילה יש מחיר לאחר שאומץ בידי עולם זוהר הניו יורקי. "ססיל בי. דמנטד" (2000), אשר שמו הוא פרפרזה על שמו של במאי הקולנוע הנודע ססיל בי. דה מיל, הוא קומדיה רצחנית על חבורת טרוריסטים קולנועיים הנלחמים בתעשיית קולנוע המיינסטרים האמריקאי ומפיקים סרט פעולה דל־תקציב, שבו מככבת כוכבת קולנוע חטופה (מלאני גריפית) ומבוסס על יצירת מהומות ממשיות וצילומן. בין הססמאות המפורסמות מהסרט "מוות לקולנוע ההוליוודי", "כוח לאנשים שמענישים קולנוע רע" ו"הרבה ילדים חולמים לעשות סרט קולנוע, אבל רק מי שמוכן למות בשביל להשיג מטרה זו, יצליח בכך." סרטיו של ווטרס, הממוקמים כמעט תמיד בעיר הולדתו בולטימור, הם עירוב מתוק-מריר של קיטש ורדרד וקרביים אדומים, של הפרברים המלוקקים ותרבות השוליים מעלת המוגלה, של רגשות סכריניים ואובססיות אפלות. כשנשאל מדוע הפסיק לזעזע בסרטיו האחרונים, ענה ווטרס שהוא זעזע את דורו, וכעת העולם מצפה לבמאים חדשים שיזעזעו את הדורות של ימינו. ווטרס מכהן נכון ל-2004 גם כפרופסור לתרבות מחתרתית ב־European Graduate School. הדרימלנדרז הדרימלנדרז (Dreamlanders) היו שחקנים וחברי צוות שווטרס השתמש בהם באופן חוזר ונשנה בסרטיו, שקרויים כך על שם חברת ההפקה של ווטרס, הפקות דרימלנד. הדרימלנדרז המקוריים היו בעיקר חברים שהכיר מתחילת דרכו בבולטימור, ולהם נוספו חברים חדשים אותם גילה במהלך הקריירה שלו. לא כל השחקנים הופיעו בכל הסרטים, אך היו מספר דרימלנדרז שהופיעו בכל סרט שעשה, לפחות עד שהם עצמם נפטרו - דוגמת דיוויין, אדית מאסי, ומלקום סול. דרימלנדרז נוספים כוללים את ריקי לייק, פטי הרסט, מינק סטול, ועוד. פילמוגרפיה בנוסף לסרטים הבאים שבבימויו, שיחק ווטרס והופיע בסרטים וסדרות טלוויזיה רבים נוספים. Hag in a Black Leather Jacket (1964) Roman Candles (1966) Eat Your Makeup (1968) Mondo Trasho (1969) The Diane Linkletter Story (1969) Multiple Maniacs (1970) פינק פלמינגוס (1972) Female Trouble (1974) Desperate Living (1977) פוליאסטר (1981) היירספריי (1988) נער שוליים (1990) אמא סדרתית (1994) משפחת סימפסון - הפרק הפוביה של הומר (1997, דיבוב) פקר (1998) ססיל בי. דמנטד (2000) איזו בושה (2004) This Filthy World (2006, כתיבה בלבד) חתכים (2012) ראו גם ערכים על סרטי ג'ון ווטרס קישורים חיצוניים מאמר על ג'ון ווטרס באתר Senses of Cinema קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים קטגוריה:תסריטאי קולנוע אמריקאים קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים קטגוריה:מפיקי קולנוע אמריקאים קטגוריה:להט"בים אמריקאים קטגוריה:תרבות להט"ב קטגוריה:במאים להט"בים קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946	2024-08-01T04:29:53
פטרה	פטרה (ביוונית: Πέτρα, "פטרוס" - אבן, בערבית: اَلْبَتْرَاء או اَلْبَتْرَا) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית הסלע האדום. לפני כן הייתה במקום עיר אדומית. העיר הייתה בירת הנבטים ונבחרה ביוזמה פרטית כאחד משבעת פלאי תבל החדשים. פטרה שוכנת בדרום ירדן, כמאה ק"מ צפונית לעקבה. היא מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע. האתר פטרה נמצאת בדרום ירדן בגובה של 885 מטר מעל פני הים. הדרך המקובלת להגיע לפטרה היא מהכפר הסמוך ואדי מוסא דרך קניון ה"סיק". הקניון עצמו צר למדי, ורוחבו אינו עולה על מטרים ספורים, בעוד שקירותיו מגיעים לגובה של כמאה מטרים. צלעות הקניון עשויות אבן חול נובית בצבע אדמדם, ועל קירותיו ניתן למצוא תבליטים של אלים נבטים, כתבים ופסלים. לאורך צלעות הקניון ניתן למצוא שרידים של אקוודוקטים שנועדו להעביר מים לעיר. פטרה מפורסמת כיום בזכות המבנים החצובים במורדות ההר שנשתמרו היטב עד ימינו. הידוע מכולם הוא קבר מלכותי מפואר בשם "אוצר פרעה" (אלחזנה), שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. גובהו 33.77 מטר ורוחבו 24.90 מטר, והוא נחצב מלמעלה כלפי מטה. את הרווח שבין העמודים הצדדיים מפארים פסלי ענק של רוכבי סוסים. מוזיאון הנבטים בשנת 1994 נפתח במקום "מוזיאון הנבטים" המתאר את חייהם ואת נדודיהם. בשנת 2019 נפתח מוזיאון חדיש במרכז המבקרים באתר בתרומת ממשלת יפן, המציג ממצאים שונים שנמצאו באתר, כמו כן הסבר היסטורי על העיר פטרה והתרבות הנבטית. מוטיבים אדריכליים בפטרה השתנו דגשים אמנותיים ודתיים, אולי בכיוון הסגנוני (כטענת מקנזי) ואולי בתהליך הפוך, בכיוון הנטורליסטי. אולי הזרמים אף התקיימו במקביל זה לזה. למשל, דמות איסיס מופיעה בפטרה במאה הראשונה לפני הספירה, ובגומחה אחרת מופיעה אלה שעיצובה אנתרופומורפי במאה הראשונה לספירה. לא ברור אם כיוון ההתפתחות היה מריאליסטי למסוגנן. ייתכן שמדובר בפעולה מקבילה של זרמים אמנותיים שונים: נון-פיגורטיביזם מול אנתרופומורפיזם, ולצדם הפשטות סגנוניות סימבוליסטיות. קשה לעמוד על התפתחות ליניארית בכיוון של נטישת התיאור המצבתי הגולמי ואימוץ של תיאור אנתרופומורפי. פטריך מציע שחלה תמורה דומה, מפיסול נון-פיגורטיבי לפיסול אנתרופומורפי בתיאור האלים בתקופת שלטונה של האימפריה הרומית בפטרה. עם זאת, ייתכן שתהליך זה קדם לתקופת היותה של פטרה חלק מפרובינקיה ערביה של האימפריה הרומית, שכן הקשרים הנבטיים עם רומא היו מבוססים דיים כדי לאפשר תהליך כזה של השפעה אמנותית. היצירה הנבטית המקורית בעבר הירדן עולה בכמותה על זו ההלניסטית. חזיתות הקברים מטיפוס רומי בפטרה מונים כאחוז אחד מחזיתות הקברים בפטרה. זו עדות לדומיננטיות של ההשפעות המזרחיות באדריכלות ובפיסול הנבטיים. בפרטיה האדריכליים, החזנה היא מונומנט הלניסטי מובהק, ונבדלת בכך משאר חזיתות הקברים בפטרה, אך בחלק מהפרטים העיטוריים ניכרת השפעה מקומית. ייתכן שלאמן האלכסנדרוני שפיסל את החזנה סייעו אמנים מקומיים. בעבודתם במקביל, במשך שנים, על משטחים שונים, ייתכן שמיזגו השפעות שונות באותה יצירה, לבטח כשמדובר ביצירת-ענק כחזנה, גם אם היצירה היא תחת שרביטו של אמן אחד. גם שהותו הממושכת בפטרה במשך מעשה היצירה לבטח חשפה את האמן להשפעות הסביבה. "כשהעשירים נטו לתכנון מונומנטים של אמנות הלניסטית, אמנים מקומיים עדיין פסעו בעקבות מסורות המזרח בהחלטתם על ביצוע פרטים דקורטיביים". זיהויה במחקר המקרא עד העת האחרונה זוהתה פטרה כקדש המקראית. הזיהוי התבסס על התרגום לארמית בו נקראה קדש בשם רקם וקדש ברנע בשם רקם גיאה או רקם גיעה: "מהלך חד עשר יומין מחורב אורח טורא דשעיר עד רקם גיאה" (תרגום אונקלוס על דברים א' ב: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ"). יוסף בן מתתיהו המשיך את גלגול השם רקם לפטרה: "ורקם (מלך מדין), אשר שמו היה כשם העיר, המרכז והבירה של כל ערב, אשר עדיין נקראת על ידי האומה הערבית בשם א-רקם על שם המלך שבנה אותה. אבל היוונים כינוה פטרה". מכאן שקדש היא פטרה, הסלע האדום בירדן. ('סלע' או 'צור' מתורגם ליוונית: πετρα - פטרה). במקום אחר מציין יוסף בן מתתיהו שפטרה נקראה לפני לכן בשם "ארקי" או "ערקא". בשנת 1840 חשבו החוקרים כי מצאו מיקום חדש לקדש לפי הדמיון בשם לעין גדייס בנגב. אולם כשהתברר שאין קשר בין השמות ו"גדייס" היא "שוקת" בערבית, על שם השוקת שהייתה במקום, "העבירו" את המיקום לעין קודיראת הסמוכה ופטרה נעלמה מן התנ"ך. כיום עין קודיראת מסומנת במפות כקדש ברנע. היסטוריה לפי המסורת הבדווית בפטרה, זה המקום בו הכה משה בסלע, כאן נקברה מרים, אחות משה, וכאן גם מת אהרון על הור ההר, ג'בל הרון בערבית. הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה. אום אל־ביארה שמאל\|ממוזער\|הר אום אל־ביארה על רקע העיר הנבטית על ההר הגבוה ביותר באתר, הנקרא אום אל־ביארה, נמצא אתר העיר האדומית מתקופת הברזל. בין ממצאי האתר הבולטים ניתן למנות טביעת חותם של המלך האדומי קוס־גבר, הידוע ממקורות אשוריים וכך מאפשר לתארך את ממצאי האתר, וכמה טביעות חותם נוספות, אוסטרקון אדומי קצר, מבנים, כלי חרס (קערות, ספלים, כדים, בקבוקים, פכים, נרות שמן ועוד), וממצאים קטנים אחרים (כגון חרוזים, לוחיות מעוטרות, חלקי כלים חדים, צדפים שמוצאם בים האדום, לוחית אבן המעוצבת כצלמית, ושרידי עצמות בעלי חיים). העיר הנבטית ממוזער\|ימין\|200px\|המנזר פטרה הייתה לבירת הנבטים, לאחר שאלה השתלטו עליה במאה ה-3 לפנה"ס. בעת העתיקה שימשה פטרה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות גמלים של סוחרי קטורת ולבונה. בשנת 106 נכבשה העיר על ידי הרומאים, והפכה לבירת פרובינקיה ערביה. ההשפעה ההלניסטית והרומית ניכרת בשרידי מבניה המפוארים. אחד המקורות החשובים להבנת עצמתה של העיר הוא הארכיון של בבתא אשר נחקר על ידי פרופ’ ידין והעיד על מרכזיותה של פטרה כבירה. הארכיון כולל בעיקר מסמכים מסחריים ומשפטיים. https://www.israeliarchaeology.org/%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D שמאל\|ממוזער\|200px\|השער הרומי ימי הביניים והעת החדשה בימי הצלבנים היה בה "מבצר עמק משה". שבה לתודעת העולם המערבי לאחר שיוהאן לודוויג בורקהרדט (Jean Louis Burckhardt), נוסע ומזרחן שווייצרי, סייר במקום ב-1812. ב-1985 הכריזה אונסק"ו על פטרה כאתר מורשת עולמית. ב-7 ביולי 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים. מחלוקת היסטוריוגרפית ארכאולוגים ירדניים טוענים שבפטרה החלו הנבטים לבנות ולהתיישב, והשקיעו בה את העושר שצברו במסחר ועם הכיבוש הרומאי "חזר המקום לשקט המקורי. ציפורים וחיות בר שבו ללכת ברחובות שפעם היו עמוסי תנועה, תעלות המים יבשו". בהיסטוריוגרפיה הירדנית מוקדש מקום רב לממצאים המעידים על ההתיישבות בפטרה, לצד אזכור הממצאים המעידים על הפולחן בה. הארכאולוג אברהם נגב ערער על פרשנות זו, בטענה שהממצאים המעידים על קבורה, פולחן והנצחה (מאות חזיתות הקברים, המקדשים) רבים בהרבה מאלו המעידים על מגורים. מסעות של ישראלים לפטרה בין 1924 ל-1947 טיילו בפטרה מטיילים ארץ-ישראלים ובהם יוסף ברסלבי, שהתפעם במיוחד מהמקום ותיאוריו משכו לשם רבים, זאב וילנאי, דב הוז, ארתור רופין, רחל ינאית בן-צבי, דוד בנבנישתי ואחרים שחיברו רשמי מסע נלהבים. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ניסו צעירים בישראל לחצות את הגבול לשטח ירדן, אז מדינת אויב לישראל, כדי לטייל בפטרה. רוב המטיילים - עשרה, מתוך שבעה עשר - נהרגו בדרך. באותה תקופה נאסרה השמעת השיר "הסלע האדום" מאת חיים חפר, בביצוע אריק לביא, כדי לא לעודד מטיילים נוספים לסכן את חייהם. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היו עוד כמה מקרים של חציית הגבול במטרה להגיע לפטרה. ב-1952 יצאו לפטרה מפקד יחידה 30 חיים דים וסגנו אהרון קמארה. במאי 1953 ביקרו בפטרה מאיר הר-ציון ורחל סבוראי. מסעם נמשך ארבעה ימים, והם חזרו בשלום. ב-27 באוגוסט 1953 יצאו מבאר מנוחה לפטרה חמישה צעירים: איתן מינץ, יעקב קלייפלד, גילה בן עקיבא, אריק מגר ומרים מונדרר. הם נרצחו, ככל הנראה, כמה שעות לאחר שחצו את הגבול לירדן, ליד בניין משטרה בביר מדכור. ב-6 באפריל 1956 יצאו מעין חצבה (שאז נקראה עין חוסוב) שניים: ודימיטרי ברמן. השניים הגיעו לפטרה וסיירו בה, אך בדרכם חזרה נתקלו בחיילים ירדניים. בקרב היריות שהתפתח נהרגו דרור לוי וכמה מהחיילים הירדניים. דימיטרי ברמן הצליח לחזור לישראל. ב-19 במרץ 1957 יצאו מהיאחזות עין רדיאן (לימים תיקרא יטבתה) ארבעה: , , ודן גלעד. לא ברור האם הארבעה הצליחו להגיע לפטרה. הם נתקלו בחיילים ירדניים כעשרה קילומטרים משם, וכל הארבעה נהרגו. בקרב היריות נהרג כנראה גם בדווי אחד, ושני נפצע. ב-20 בנובמבר 1957 יצאו מבאר מנוחה שניים: עמירם שי ו. השניים נהרגו למחרת, 21 בנובמבר, במרחק של כ-8 קילומטרים מפטרה, שככל הנראה לא הצליחו להגיע אליה. ירדן השיבה לישראל את גופות המטיילים שנורו בידי חיילים בדויים. ב-1959 יצאו כושי רימון וויקטור פרידמן מאילת. פרידמן התחפש לקצין או"ם ו"כושי" לנהגו הקולומביאני. הם נהגו ברכב או"ם גנוב שנגנב על ידי רימון ממטה משקיפי האו"ם בארמון הנציב. השניים הצליחו להגיע פטרה ולסייר בה, ולאחר מכן החליטו להמשיך לרבת עמון. בחזרה לארץ נעצרו השניים במחסום האו"ם, בצד הישראלי של הגבול, והועברו למשטרת ישראל. שניהם נידונו לעונשי מאסר של כמה חודשים. באוגוסט 1990 הלכו לפטרה שני נערים בני 17 מירושלים, חננאל שאר ישוב וליאור מזרחי. הם יצאו בערב מבאר מנוחה, והגיעו רגלית לפטרה לפנות בוקר. הם סיירו באתרי פטרה יום שלם, בכסות של תיירים ואחר כך המשיכו לטייל בדרום ירדן במשך שלושה ימים. בדרכם מעקבה במונית, כדי לחזור לישראל מאזור שומם בערבה, הם נעצרו במחסום צבאי ושוחררו אחרי שבועיים. בנובמבר 1991 ניסו ערן קורן ועלי טהא להגיע לפטרה. הם יצא מבאר מנוחה לפונדק של כושי רימון, ומשם ניסו לעבור לירדן. לאחר שעלו על טרמפ נעצרו במחסום צבאי ירדני, ונעצרו. הם שהו במעצר בירדן במשך 8 ימים, עד שהוחזרו לישראל. באוגוסט 1993 חצה אופיר אקסלרוד את הגבול בדרכו לפטרה. הוא הצליח להגיע לאתר ולסייר בו, ואז נסע לעקבה וטייל גם בה. לאחר כשבוע שב לפטרה והחל ללכת מערבה, בדרכו חזרה. הוא נעצר על ידי הצבא הירדני, ולאחר שבוע הוחזר לישראל. בתרבות האתר שימש כאתר הסרטה לסרט "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" שיצא בשנת 1989 ולקליפ לשירו של מיקי גבריאלוב "בית וגיטרה" ששימש במקור בתור שיר פתיחה (עם מילים אחרות) לסדרה "פאפא" בכיכובו של זאב רווח. גלריה ראו גם ג'בל הרון דרך הבשמים דרך הבשמים (ישראל) לקריאה נוספת אום אל־ביארה האדומית פטרה הנבטית יוסף פטריך, התהוותה של הכותרת הנבטית, בתוך ארץ ישראל י"ז (תשמ"ד), עמ' 291–303 יוסף פטריך, איסור פסל ותמונה בקרב הנבטים,קתדרה 26 (טבת תשמ"ג), עמ' 47–104 פטרה בעת החדשה נסיה שפרן, הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה, יד יצחק בן-צבי, 2013 רחל סבוראי, עד סלע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 יעקב מרקוביצקי, "הסלע האדום - המיתוס של שנות החמישים", בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, עמ' 342-335, יד יצחק בן צבי, 1997. קישורים חיצוניים אריה גילאי, פטרה והצנחנים - ושם מקורות רבים נוספים הערות שוליים קטגוריה:אתרים אדומיים קטגוריה:נבטים קטגוריה:ירדן: ערים רומיות קטגוריה:ירדן: אתרים ארכאולוגיים קטגוריה:ירדן: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:שבעת פלאי תבל החדשים	2024-10-17T17:42:40
וילי ברנדט	וילי ברנדט (בגרמנית: Willy Brandt; 18 בדצמבר 1913 – 8 באוקטובר 1992) היה מדינאי סוציאל-דמוקרטי גרמני שכיהן כקנצלר מערב גרמניה בשנים 1969–1974, לפני כן היה ראש ממשלת המדינה הפדרלית של ברלין בשנים 1957–1966, נשיא הבונדסראט בשנים 1957–1958, שר החוץ של גרמניה בשנים 1966–1969, ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה בשנים 1964–1987. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 1970. ב-10 בדצמבר 1971 הוענק לו פרס נובל לשלום על מדיניות החוץ שלו האוסטפוליטיק, שהביאה להרגעת המתיחות עם מדינות הגוש המזרחי. קורות חייו תחילת דרכו ברנדט נולד בשם הרברט ארנסט קרל פראהם בליבק למרתה פראהם לבית אוורט. אביו של ברנדט, יון מלר, היה מורה, ועזב את העיר בחודש לידתו של ברנדט. זהות האב לא הופיעה בתעודת הלידה. ברנדט לא פגש מעולם באביו הביולוגי וגדל עם אמו, שעבדה כקופאית בחנות כלבו ועם סבו החורג, לודוויג פראהם, שאליו התייחס ברנדט כדמות אב. בשנת 1929 הצטרף ברנדט לחטיבת הנוער של "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. בשנת 1929 הועמד לדין באשמת הכאת פעילים נאצים בהפגנה בה השתתף. בעקבות המשפט נוצר קשר בינו ובין יוליוס לבר, אשר קירב אליו את ברנדט והדריך אותו בעבודה העיתונאית. בשנת 1931 עבר ל-SAP, פלג שמאלי שפרש מהמפלגה. הוא הושפע רבות מהיינריך מאן. בשנת 1932 השלים את לימודיו בגימנסיה בליבק. בתעודת הבגרות מופיע לודוויג פראהם כאביו של ברנדט. עם תום לימודיו החל לעבוד כעיתונאי בבטאון המפלגה שלו. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נאסרה פעילותה של מפלגת ה-SAP. המפלגה אימצה מדיניות של מאבק אופוזיציוני במחתרת. על ברנדט הוטל להקים תא של פעילים באוסלו, והוא יצא לנורווגיה דרך דנמרק. אליו הצטרפה חברתו מגרמניה גרטרוד מאייר. החל משנת 1934 בחר לעצמו את שם המחתרת וילי ברנדט. בנורווגיה למד ברנדט נורווגית ועבד כעיתונאי. במקביל הוא יצר קשרים קרובים עם חברי מפלגת העבודה שהגיעו לשלטון בשנת 1935. דרכם הוא פעל להביא להענקת פרס נובל לשלום לקרל פון אוסייצקי. בחודשים ספטמבר-דצמבר 1936 הגיע ברנדט תחת השם הבדוי גונאר גאסלנד כסטודנט לגרמניה. רשמית הוא שימש ככתב צבאי נורווגי ובשנת 1937 סיקר בתפקיד זה עבור מספר עיתונים את מלחמת האזרחים בספרד. ברנדט היה מקורב אידאולוגית למפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי ובעקבות גל מעצרים נגד חברי המפלגה בברצלונה ביוני אותה שנה נמלט מספרד וחזר לנורווגיה. בשנת 1938 נשללה אזרחותו בידי השלטונות הנאצים, וברנדט נמלט לפריז ופנה לקבלת אזרחות נורווגית. בזמן כיבושה של נורווגיה בידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נפל ברנדט בשבי הגרמני. מכיוון שהיה לבוש במדים נורווגים בזמן נפילתו בשבי, ומכיוון שזהותו לא נתגלתה, עלה בידו להימלט לשוודיה מיד לאחר שחרורו. באוגוסט 1940 הנפיקה לו השגרירות הנורווגית בסטוקהולם אזרחות. בעיר זו נשאר עד תום המלחמה. בשוודיה ייסד יחד עם פריץ באואר את כתב העת "הטריבונה הסוציאליסטית". בשנים 1941–1948 היה ברנדט נשוי לקרלוטה תורקילדסן, ולזוג נולדה בת, נינייה. לאחר הגירושין, נישא ב-1948 לרוט ברגאוסט, ממנה נולדו לו שלושה בנים, פטר, לרס ומתיאס. בשנת 1980 התגרשו בני הזוג. בשנת 1983 נישא בשלישית, להיסטוריונית והפובליציסטית בריגיטה זבאכר. בשנת 1945 שב לגרמניה ככתב של מספר עיתונים סקנדינביים, ובשנת 1948 הושבה לו האזרחות הגרמנית. בשנת 1949 שינה את שמו באופן רשמי לשמו המחתרתי "וילי ברנדט". הקריירה הפוליטית ממוזער\|שמאל\|ברנדט כראש עיריית ברלין בביקור אצל נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי במרץ 1961 הקריירה הפוליטית של ברנדט החלה ב-1949 בתור חבר מטעם מפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג. בשנת 1950 היה גם לחבר בבית הנבחרים של ברלין, ובינואר 1955 היה לנשיא בית הנבחרים של ברלין. בשל פעילותו האנטי-פשיסטית המובהקת בגלות, זכה לא פעם להתנכלויות שונות, אפילו מקרב חוגי הפוליטיקאים בבונדסטאג. כך למשל הקפידו בחוגים שמרניים לכנותו רק בשמו המקורי "מר פראהם". בשנת 1957 נבחר לראש עיריית ברלין, והתמיד במשרה זו עד שנת 1966. ברנדט זכה לפופולריות עצומה בתפקיד בשל פעילותו הנחושה בזמן האולטימטום של חרושצ'וב ולאחר בניית חומת ברלין בידי מזרח גרמניה בשנת 1961. בשנת 1958 כיהן שנה בתור נשיא הבונדסראט, בית הנבחרים העליון של גרמניה. בשנים 1958–1963 שימש כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדינת ברלין, ובשנת 1964 נבחר ליושב ראש הארצי של המפלגה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1987, משך 23 שנה. בשנת 1961 התמודד לראשונה כמועמד לתפקיד הקנצלר מטעם מפלגתו, כנגד קונראד אדנאואר. המפלגה זכתה אמנם להישג יפה בבחירות, אבל ההצלחה לא הגיעה לכדי החלפת השלטון. ב-16 בפברואר 1964 נבחר ברנדט ליו"ר מפלגתו ולמועמדה לכהונת קנצלר, אך בבחירות של שנת 1965 הוא הפסיד לקנצלר המכהן לודוויג ארהארד. לאחר התפטרותו של זה בשנת 1966 מונה קורט גאורג קיזינגר מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לתפקיד הקנצלר, והקים ממשלת אחדות עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה היריבה, בה זכה ברנדט לכהן בתפקיד שר החוץ וסגן הקאנצלר. כהונתו כקנצלר שמאל\|ממוזער\|וילי ברנדט וריצ'רד ניקסון במסיבת עיתונאים משותפת (1971) שמאל\|ממוזער\|פגישת הפסגה בין ברנדט לווילי שטוף בארפורט, מרץ 1970 שמאל\|ממוזער\|נואם בדורטמונד ב-1987 שמאל\|ממוזער\|קברו בברלין ב-1 בדצמבר 1966 התמנה לתפקיד שר החוץ במסגרת הקואליציה הגדולה של הנוצרים-דמוקרטים עם הסוציאל-דמוקרטים שברנדט נמנה עמה. עם התמנותו לתפקיד זה החל ברנדט לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק שיזם. במסגרת מדיניות זו שאף ברנדט ליצור הפשרה עם מזרח אירופה כיוון שסבר שחלוקת היבשת לשני גושים היא מצב קבוע ולא ארעי וחולף כפי שסבר אדנאואר. בתפקידו כשר חוץ שבר ברנדט את דוקטרינת הלשטיין, וגרמניה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם רומניה ויוגוסלביה בשנים 1967 ו-1968, בהתאמה. בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הצליח ברנדט להעביר החלטה שבה גרמניה מכירה בגבולות עם פולין שנוצרו לאחר 1945 ובכך לוותר באופן רשמי על התביעות לשטחים במערב פולין ובמזרחה (פרוסיה המזרחית) שהיו שייכים לגרמניה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות החלטה זו נפלה הקואליציה הגדולה, ונערכו בחירות בגרמניה המערבית. בבחירות אלו, שנערכו במרץ 1969, זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לרוב בבודסטאג, לראשונה מאז סוף המלחמה. ב-21 באוקטובר אותה שנה התמנה וילי ברנדט לתפקיד הקנצלר. מרגע זה ואילך החל ברנדט במסע לנרמול היחסים עם מדינות מזרח אירופה הנותרות. במרץ 1970 נערכה פגישת-פסגה ראשונה מסוגה בארפורט, במהלכה נפגש ברנדט עם נשיא גרמניה המזרחית וילי שטוף, בצעד שנחשב עד אז כלא-ייאמן. באוגוסט אותה שנה נרמלו ברית המועצות וגרמניה המערבית את היחסים ביניהן תוך הצהרתה של האחרונה כי היא לא מעוניינת לשנות בכוח את הגבולות שנוצרו לאחר 1945. הצעד הבא היה כינון היחסים עם פולין תוך הכרה פורמלית מערב גרמנית כי סיפוח השטחים הגרמניים לשעבר לפולין, הוא חוקי. כינון היחסים עם פולין היה צעד קשה לגרמנים רבים, שראו בכך ויתור על שטחי המולדת. קודם לחתימת ההסכם עם פולין ערך ברנדט בדצמבר 1970 ביקור בפולין ובמהלכו, ב-7 בדצמבר, הניח זר וכרע על ברכיו בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. כריעת הברך של ברנדט הפתיעה את המארחים ואת המשלחת הגרמנית וזכתה להדים חיוביים במדינות רבות. ברנדט נשאל פעמים רבות מה הניע אותו לצעד זה והוא ענה: "תחת נטל ההיסטוריה הקרובה, עשיתי מה שבני אדם עושים כשהמילים אינן מספיקות. בכך הוקרתי את זכרם של מיליוני נרצחים". ב-1971 זכה ברנדט בפרס נובל לשלום על מאמציו להפשרת היחסים בין מזרח ומערב. שיאו של האוסטפוליטיק היה בכינון היחסים עם גרמניה המזרחית. אמנם ההכרה של גרמניה המערבית באחותה הקומוניסטית לא הייתה מלאה (לא הוחלפו שגרירים לדוגמה) אך היה כאן שינוי דרסטי במדיניות המערב-גרמנית בעצם ההכרה בזכות קיומה של מזרח-גרמניה כמדינה ריבונית. החתימה על כינון היחסים (ההסכם בדבר יסודות היחסים) נעשתה ב-21 בדצמבר 1972 והובילה לקשרים מסוימים בין שתי המדינות אשר גם נכנסו לאו"ם רשמית כשתי מדינות נפרדות ב-1975. מדיניות האוסטפוליטיק שנויה במחלוקת: יש הרואים בה מדיניות מתוחכמת אשר מכירה נוכחה במצב הקיים ומנסה להשלים איתו. מאידך, יש הרואים במדיניות זו הכרה למעשה בחוקיותו של שלטון הקומוניסטי והסובייטי במזרח אירופה, הכרה אשר עיכבה את נפילתו. מצדדי האוסטפוליטיק טוענים כי דווקא הנרמול של יחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה, חשף את תושבי המזרח לשפע הקיים במערב ובכך האיץ את התמוטטות מסך הברזל. כהונתו של ברנדט כקאנצלר הביאה גם לרפורמות במדיניות החברתית, בחינוך ובמשפט. ברנדט ביקש לנער את הסטגנציה במדיניות הפנים שהתקבעה בתקופה הבתר-מלחמתית. בשל משבר האנרגיה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, התממשו הרפורמות האלו רק באופן חלקי. במהלך כהונתו של ברנדט חצו חברים רבים בסיעות המפלגה הדמוקרטית החופשית שבקואליציה את הקווים והצטרפו למפלגה הנוצרית-דמוקרטית, עד שבשנת 1972 איבדה הקואליציה למעשה את הרוב שלה בבונדסטאג. החוק הגרמני מאפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית בלבד, ולראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ריינר ברצל חסרו שני קולות כדי להיבחר לתפקיד הקאנצלר. מאוחר יותר נודע, כי מזרח גרמניה שיחדה לפחות חבר אחד במפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשל איבוד הרוב בפרלמנט, ביקש ברדנט לפזר את הבונדסטאג. לשם כך נערכה "הצבעת אמון", בה הצביעו שרי הממשלה, בתיאום מראש, נגד ברנדט, כדי להביא להפלת הממשלה ולפיזור הבונדסטאג בידי נשיא גרמניה גוסטב היינמן. בבחירות שנערכו בנובמבר 1972 זכה ברנדט להיבחר מחדש ברוב ברור ומוצק. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית זכתה ל-45.8% מהקולות והייתה בכך לסיעה החזקה ביותר בבונדסטאג. הבחירות נתפסו מחוץ לגרמניה כמשאל עם על ההסכמים שנחתמו עם מדינות הגוש המזרחי, והדרך הייתה פתוחה עתה לפני ממשלתו של ברנדט להביא לאשרור ההסכמים בפרלמנט. לאחר שהקשרים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה כוננו ב-1965, היה ברנדט ב-7 ביוני 1973 לקנצלר הראשון שביקר בישראל; בעת ביקורו של ברנדט בישראל, כמעט אירעה תאונה אווירית, כשכלי הטיס בו נערך לו סיור בחברת השר יגאל אלון נסחף על ידי פרץ רוח פתאומי וכמעט התנגש בהר המצדה. על אירוע זה אמר ברנדט: "קנצלר גרמני ושר ישראלי, במטוס אמריקאי, כמעט רוסקו על ידי רוח ירדנית, אולם ניצלו על ידי אלוהים יהודי". כבר בשנת 1970 ביקר אבא אבן בגרמניה, ושר החוץ הגרמני ולטר של השיב לו בביקור גומלין באותה השנה. ב-6 במאי 1974 התפטר ברנדט באופן מפתיע מתפקיד הקנצלר על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות. הסיבה האמיתית להתפטרות היא לדעתם תחושת מיאוס של ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון ההנהגה שלו. הלמוט שמידט נבחר כמחליפו של ברנדט בתפקיד הקנצלר. ברנדט עצמו נותר בתפקיד יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. לאחר ההתפטרות בשנים 1976–1992 כיהן ברנדט כנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, ובשנים 1979–1982 כחבר הפרלמנט האירופי. לאחר שספג ביקורת חריפה על המועמדת מטעמו לתפקיד החדש של דוברת המפלגה, פרש ברנדט בשנת 1987 מתפקיד יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית . באספה שלא מן המניין של המפלגה ביוני 1987 נבחר ברנדט ליושב ראש של כבוד לכל חייו, והנס-יוכן פוגל נבחר לתפקיד יושב ראש המפלגה תחתיו. ברנדט המשיך לכהן בבונדסטאג, ובשנת 1990 פתח את הישיבה הראשונה של הבונדסטאג בגרמניה המאוחדת בהיותו זקן הנבחרים. איחודה של גרמניה היה עבורו מימוש של חלום שליווה אותו כל חייו. בכך היה בעמדת מיעוט בולטת בקרב המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אותה תקופה. בשנת 1991 אובחן בגופו סרטן המעיים במצב מתקדם. הוא נפטר ב-8 באוקטובר 1992 באונקל על נהר ריין ונקבר בבית העלמין צלנדורף בברלין. הנצחתו שמאל\|ממוזער\|בית וילי ברנדט בברלין ממוזער\|אנדרטה לכבוד כריעת הברך של ברנדט לכבודם של לוחמי גטו ורשה בדצמבר 1970, בכיכר על שמו בוורשה בליבק, עיר הולדתו, מוזיאון בשם בית וילי ברנדט , המתעד את חייו ואת עבודתו. נפתח בשנת 2007. בית וילי ברנדט - מרכז המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשכונת קרויצברג בברלין, נחנך ב-1996. רחובות וככרות רבים ברחבי גרמניה, למשל רחוב בברלין, בו שוכן משרד הקאנצלר; שדרה בליבק; רחובות בהמבורג ובבון ככרות רבים ברחבי גרמניה, למשל בארפורט ובקאסל בחזית תחנות הרכבת, במקום בו נערכו פגישות הפסגה בין גרמניה המערבית והמזרחית בשנת 1970; כיכר בפרנקפורט. פסלים בדמותו מחוץ לגרמניה. למשל בפורטו שבפורטוגל, בליל (שדרה ופסל) שבצרפת ובשוודיה. בוורשה כיכר להנצחת ביקורו בעיר ב-1970 והוקרתו את נופלי מרד גטו ורשה. ממשלת גרמניה הקימה ב-2007 קרן ציבורית (Bundeskanzler-Willy-Brandt-Stiftung) להנצחת פועלו. מרכז הקרן בברלין. בנורווגיה הוקמה גם קרן (Norwegisch-Deutsche Willy-Brandt Stiftung) ולה סניפים באוסלו ובברלין. בשנת 2009 החליטה מועצת ההקמה של שדה התעופה ברלין לקרוא את שדה התעופה החדש של ברלין על שמו. דיוקנו על גב חלק מן המטבעות של 2 מארק גרמני. מרכז וילי ברנדט בירושלים נחנך באוקטובר 2003 בשכונת אבו תור. זהו ארגון גרמני שמטרתו לקדם סולידאריות בין מפלגות הנוער ולפעול למען דו-קיום בין שלושת העמים, המבוסס על צדק חברתי ופוליטי. הארגון פועל על בסיס הסכם שנחתם בשנת 1996 בין תנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ה-JuSo, המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה והשאביבאת של הפת"ח. המחזה "דמוקרטיה" מאת מייקל פריין (Michael Frayn). המחזה עוקב אחר הקריירה של ברנדט כקנצלר גרמניה עד לפרישתו בשל פרשת גיום ובוחן את זהותו הכפולה של גיום כעוזר אישי נאמן לקנצלר גרמניה מחד וכמרגל של השטאזי מאידך, ומוצג הקונפליקט בין חובתו של גיום למזרח גרמניה אל מול אהבתו לקאנצלר. בישראל הועלה המחזה על ידי התיאטרון הקאמרי ובכיכובם של עודד תאומי כברנדט ויצחק חזקיה כגיום. לקריאה נוספת פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989 (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תשס"ט, 2008. קישורים חיצוניים תמונות מביקורו של ברנדט ב"יד ושם", באתר יד ושם הערות שוליים קטגוריה:גרמנים במלחמת האזרחים בספרד קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים קטגוריה:מתנגדים גרמנים למשטר הנאצי קטגוריה:גרמנים שנשבו במלחמת העולם השנייה קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום קטגוריה:חברי הפרלמנט האירופי מטעם גרמניה קטגוריה:חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה קטגוריה:קנצלרי גרמניה קטגוריה:ראשי עיריית ברלין קטגוריה:זוכי פרס נובל גרמנים קטגוריה:שרי החוץ של גרמניה קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד קטגוריה:חברי הבונדסטאג קטגוריה:חברי הבונדסראט קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1913 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1992	2024-10-19T14:12:12
דגל איי שלמה	דגל איי שלמה (באנגלית: Flag of the Solomon Islands) הוא דגלה הלאומי של איי שלמה. הוא אומץ רשמית ב-8 בנובמבר 1977. הדגל, בדומה לדגלי מדינות איים אחרות באזור מרכז האוקיינוס השקט, מסמל את צורת המדינה ואת מיקומה. הדגל מחולק באלכסון על ידי פס צהוב דק שמתחיל בחלק התחתון השמאלי של צד התורן. המשולש העליון (צד התורן) הוא בצבע כחול ובו חמישה כוכבים מחומשים בצבע לבן המאורגנים בתבנית של X, והמשולש התחתון הוא בצבע ירוק. הרקע הכחול מסמל את האוקיינוס השקט, המשולש הירוק מסמל את האיים. הפס הצהוב מסמל את השמש הזורחת. חמשת הכוכבים מסמלים את מספר קבוצות האיים. הנס האזרחי משמש כדגל אוניות הסוחר של האי, והוא נס אדום שבקנטון (הרביע העליון הקרוב לניצב הדגל) נמצא דגל איי שלמה. נס הצי מונף על ספינות משטרה ומבוסס על נס לבן בריטי, שבקנטון הדגל נמצא דגל איי שלמה. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:איי שלמה: סמלים לאומיים איי שלמה שלמה	2020-10-08T01:46:20
וילי בראנדט	REDIRECT וילי ברנדט	2004-10-22T10:21:21
הקרב באל-עלמיין	הפניה קרב אל-עלמיין השני	2016-04-09T19:01:16
אלי ישי	אליהו (אלי) ישי (נולד ב-26 בדצמבר 1962, כ"ט בכסלו ה'תשכ"ג) הוא פוליטיקאי ישראלי. היה יו"ר מפלגת ש"ס בין השנים 1999–2013, וכיהן מטעמה כחבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל, כולל שר הפנים, שר העבודה והרווחה ושר התעשייה המסחר והתעסוקה. ממוזער\|הרב מאיר מאזוז עם אלי ישי (עומד משמאל) ביוגרפיה ישי נולד בירושלים, שני מתוך שמונת ילדיהם של איווט-פורטונה וציון ישי, שעלו מתוניסיה. בנעוריו למד בישיבות חורב, "פורת יוסף" בירושלים וישיבת הנגב בנתיבות. בשנים 1980–1983 שירת בצה"ל תחילה כטנקיסט ולאחר מכן כמש"ק דת בגדוד "אבירי המרכז" של מרכז ההובלה. לאחר שירותו הצבאי למד מסגרות ועבד במוסך כרתך ומסגר. קריירה פוליטית ישי החל את דרכו הפוליטית בשנת 1984 כעוזר נציג ש"ס במועצת עיריית ירושלים, נסים זאב במקביל לעבודתו במוסך. בשנים 1987–1988 כיהן כחבר מועצת העירייה. בשנת 1988 מונה לעוזר שר הפנים אריה דרעי, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1990. לאחר מכן מונה למזכ"ל ש"ס וכיהן בתפקיד זה עד 1996, כמו גם כראש המחלקה המוניציפלית בש"ס. בין השנים 1994–1996 כיהן כמנכ"ל "אל המעיין", רשת החינוך של התנועה. בשנת 1996 נבחר לכנסת מטעם ש"ס ומונה לשר העבודה והרווחה בממשלת נתניהו. ב-1999, לאחר פרישתו הזמנית של אריה דרעי מהחיים הפוליטיים עקב הרשעתו בפלילים, מונה ליו"ר ש"ס. ביולי 2000 הוביל את ש"ס לפרישה מהממשלה עקב ועידת קמפ דייוויד. במרץ 2001 מונה לסגן ראש הממשלה ושר הפנים בממשלת שרון הראשונה. במאי 2002 עורר משבר קואליציוני עם הצבעת מפלגתו נגד תוכנית "חומת מגן כלכלית". ככל שרי ש"ס הוא פוטר והושב לתפקידו שבועיים מאוחר יותר. בבחירות לכנסת השש עשרה במרץ 2003, בפעם הראשונה שישי הוביל אותה בבחירות, ירדה ש"ס מ-17 מנדטים ל-11 מנדטים. במהלך מערכת הבחירות נקלעה ש"ס לבעיות רבות: הרב כדורי הסיר את תמיכתו בה ותמך במקום זאת ברשימת "אהבת ישראל" של נכדו (שהסתבכה בהפצת קמיעות, בדומה לש"ס במערכות הבחירות הקודמות); החלפתו של דרעי בישי בעקבות הרשעתו של דרעי גרמה לירידה ברמת המוטיבציה של הפעילים, וגם ביטול חוק הבחירה הישירה פגע במפלגה, שכן תומכי ליכוד רבים שנהגו להצביע לראש הליכוד ולש"ס גם יחד (הצבעה בשני פתקים), חזרו להצביע לליכוד (הצבעה בפתק אחד). אחרי הבחירות נותרה ש"ס באופוזיציה, בעת שיריבתה הפוליטית הבולטת, מפלגת שינוי, זכתה בתיקים החשובים ביותר לש"ס. נוכח תוכנית ההתנתקות נחלשה יציבותה של ממשלת שרון, והלה החל לקיים מגעים עם מפלגות אופוזיציה, כולל ש"ס, במטרה לצרפן לממשלה וליצבה. מנהיג מפלגת שינוי, טומי לפיד, זעם על המגעים של שרון עם ש"ס ומפלגתו פרשה בסוף 2004 מהקואליציה. ישי התנגד לתוכנית ההתנתקות ובפברואר 2004 הציע לראש הממשלה שרון לשקול מחדש את מהלכיו המדיניים בנימוק ש"הפלסטינים מפרשים לא נכון את מהלכיו". לדברי ישי, "עם ישראל רווי דוגמאות שהפזיזות מן השטן". עם ההצבעה בכנסת על תוכנית ההתנתקות ב-2005, היה ישי בעמדת המיעוט והצביע נגד. במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006 מפלגת ש"ס שילבה קמפיין חברתי עם קמפיין דתי ושידרה תשדירים בהם הרבנים יצחק כדורי ועובדיה יוסף קוראים להצביע ש"ס ומברכים את המפלגה ובוחריה. כמו כן תקפה ש"ס את בנימין נתניהו על רקע מדיניות קיצוץ הקצבאות שהנהיג כשר אוצר. ישי הוביל את ש"ס להישג של 12 מנדטים. עם הצטרפותו לקואליציה של ראש הממשלה אהוד אולמרט, התמנה לסגן ראש הממשלה ושר התמ"ת. בתפקידו זה ביטל את תוכנית מהל"ב והחליפה בתוכנית אורות לתעסוקה, והקים את הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן. ישי תמך במספר מבצעים צבאיים והתבטא בעד הרחבתם. במהלך מבצע עופרת יצוקה אמר: "יש צורך להפציץ אלפי בתים בעזה, להחריב את עזה. פשוט כך. רק ככה החמאס יבין שנגמרו המשחקים והשקט יחזור לאזור". ראש הממשלה אולמרט התפטר בעקבות חקירותיו הפליליות, וציפי לבני החליפה אותו בהנהגת מפלגת קדימה. ניסיונה להרכיב ממשלה על בסיס הקואליציה הקיימת עלה על שרטון כתוצאה של אי הסכמות עם ש"ס. ש"ס בראשות ישי דרשה במשא ומתן להגדיל את קצבאות הילדים. הצדדים קיימו מספר פגישות בהן לא הגיעו להסכמה על התקציב שיוקצה לקצבאות ועל חלוקתו על פני השנים. לאחר שנציגי ש"ס דחו את הצעת קדימה להגדיל את קצבאות הילדים בסכום של כ-800 מיליון ש"ח וסירובה של קדימה להעלאתם לכמיליארד שקלים, הציבה לבני אולטימטום והודיעה כי אם לא תצליח להרכיב ממשלה בתוך שלושה ימים, היא תודיע לנשיא כי לא הצליחה להרכיב ממשלה ותבקש ממנו לקיים בחירות. ב-25 באוקטובר פרסמה מועצת חכמי התורה של ש"ס הודעה, לפיה חילוקי דעות בנושאי הקצבאות וירושלים התגלעו במהלך המשא ומתן, ולכן ש"ס לא תוכל לשבת בממשלה בראשות לבני. בדיעבד טען ישי כי "באנו למשא ומתן בתום לב, עם רצון להצטרף לממשלה. אם היו נענים לדרישותינו - היינו בפנים." לבני הודיעה לנשיא פרס ב-26 באוקטובר כי לא עלה בידה להקים ממשלה, על-אף ההסכם שהושג עם מפלגת העבודה. עם הצטרפותה של ש"ס לממשלת הליכוד בראשות נתניהו בשנת 2009 מונה ישי לשר הפנים. בתפקיד זה פעל לגירושם של עובדים לא חוקיים מישראל וכנגד ההסתננות מאפריקה לישראל. נמתחה עליו ביקורת ציבורית עקב אחריותו על שירותי הכבאות וההצלה אשר התקשו להתמודד עם שרפת הענק בכרמל בשנת 2010. לאחר שנתבקש לחקור את העניין על ידי ממשלת ישראל, קבע מבקר המדינה כי ישי נושא באחריות מיוחדת לכשלים שנמצאו במערך שירותי הכבאות וההצלה בישראל. באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה, לאחר הודעתו של דרעי על שובו לחיים הפוליטיים גם במסגרת רשימה עצמאית, ולאחר מספר פרשות תקשורתיות סביב נושאי דת ומדינה, החל מעמדה של ש"ס להתערער. מרבית הסקרים צפו ירידה מסוימת בכוחה, וחזו שאם אריה דרעי ירוץ במסגרת מפלגה עצמאית בשם "תיקון", הוא יקבל 8 מנדטים, וש"ס תרד ל-7 מנדטים. לאור זאת, רמז יו"ר המפלגה אלי ישי לאריה דרעי לחזור אל המפלגה כתחליף לריצה במסגרת תנועה עצמאית. דרעי שב למפלגה כאשר ברקע החל משא ומתן כדי לפתור את שאלת הנהגת התנועה והמפלגה, בעוד השניים, דרעי וישי, טוענים לכתר. לבסוף, הגיעו השניים להסכמה על הנהגה משותפת ומשולשת שתכלול גם את חבר המפלגה אריאל אטיאס זה לצד זה כשסמכויות ניהול המפלגה והקמפיין הפוליטי יתחלקו בין השלושה. כחודשיים לאחר הבחירות, מינה הרב עובדיה יוסף עצמו את אריה דרעי ליו"ר המפלגה, במקומו של אלי ישי. הקמת מפלגת יחד-העם איתנו 250px\|ממוזער\| אלי ישי נואם בטקס חנוכת בית צבי מיתר ביד בנימין, 2014 בדצמבר 2014, ערב הבחירות לכנסת העשרים, שהיו הבחירות הראשונות לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף, עקב כך שהודח מראשות התנועה, הכריז ישי על הקמת מפלגת "יחד - העם איתנו", המפלגה רצה ביחד עם מפלגת "עוצמה יהודית". הרשימה המאוחדת קיבלה 2.97% מהקולות הכשרים ולא עברה את אחוז החסימה. ישי הודיע שהמפלגה תמשיך בפעילות חוץ פרלמנטרית. בעקבות הכישלון בבחירות ואי קבלת מימון מפלגות שקעה המפלגה בחובות כבדים, שלחלקם ערב ישי. באפריל 2017 הודיע הרב מאיר מאזוז על פתיחת ההתפקדות למפלגת יחד לקראת פריימריז. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018 הכניסה מפלגת יחד 26 מנציגיה למועצות הרשויות המקומיות, חלקם ברשימה עצמאית וחלקם ברשימות משותפות. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הגיש ישי את רשימת יחד בראשותו, אך בהמשך פרש והודיע על תמיכה ברשימת יהדות התורה. ב-2021 התפקד לליכוד. בראיון לעיתונאי יאיר אטינגר ב-2023 חשף כי בכוונתו לשוב לציבוריות הישראלית אך לא פירט באיזו מסגרת. חיים אישיים ישי נשוי לציפי משנת 1982, אב לחמישה וגר בשכונת הר נוף בירושלים. ב-2017 החל ישי לייעץ לחברת ההיסעים "ריידר".ממוזער\|250 פיקסלים\|תעמולת בחירות של המפלגה שהקים ישי, יחד, 2015 קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בוגרי ישיבת פורת יוסף קטגוריה:בוגרי ישיבת הנגב קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ש"ס קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה קטגוריה:הר נוף: חברי הכנסת קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושמונה קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני קטגוריה:בוגרי ישיבת חורב-ירושלים קטגוריה:שרי הרווחה והביטחון החברתי בממשלות ישראל קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1962	2024-08-01T04:30:03
עם אחד	עם אחד הייתה מפלגת שמאל חברתית סוציאל-דמוקרטית ציונית ישראלית שהוקמה בשנת 1999 על ידי עמיר פרץ, אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת העבודה. בראש המפלגה עמד בכל תקופת קיומה, עד להתמזגותה במפלגת העבודה בינואר 2005, עמיר פרץ. המפלגה הייתה מזוהה עם ההסתדרות הכללית, שבראשה עמד פרץ בשנים 1995–2005, עד למינויו ליו"ר מפלגת העבודה ולמועמד מטעמה לראשות הממשלה, לקראת הבחירות ב-2006. בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2003 המפלגה התמודדה ב-4 ערים במשותף עם מפלגת העבודה, ובעוד כ-23 ערים בנפרד, וזכתה בסך הכל ב-24 מנדטים. המפלגה הובילה קו סוציאליסטי, ופעלה בכנסת במטרה להגן על זכויות העובדים. לאורך כל ימיה, הייתה המפלגה באופוזיציה, מלבד 11 החודשים בהם כיהן שמואל אביטל כשר בלי תיק (בענייני תיאום חברתי) (ממרץ 2001 ועד פברואר 2002). חברי כנסת כנסת חברי כנסת הערות הכנסת ה-14 עמיר פרץ, אדיסו מאסלה, רפיק חאג'-יחיא הסיעה נוצרה ב-25 במרץ 1999 עם פרישת חבריה מהעבודה. הכנסת ה-15 עמיר פרץ, חיים כץ רשימת מועמדים מלאה ראו כאן. כץ הצטרף לליכוד לקראת הבחירות לכנסת ה-16. הכנסת ה-16 עמיר פרץ, אילנה כהן, דוד טל רשימת מועמדים מלאה ראו כאן. דוד טל הצטרף למפלגה לקראת הבחירות לאחר שפרש מש"ס וכשל בהשגת מקום ריאלי ברשימת הליכוד. ב-23 במרץ 2005 הצטרפה הסיעה להעבודה-מימד והקימה את סיעת העבודה-מימד-עם אחד. מאוחר יותר התמזגה במפלגת העבודה. דוד טל לא הצטרף לאיחוד והקים את סיעת היחיד נוי (ב-23 בנובמבר 2005 הצטרף לקדימה). פירוק בשנת 2005 נבחר יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ליו"ר מפלגת העבודה. עקב כך לא התמודדה המפלגה לכנסת ה-17. המפלגה עדיין רשומה ברשם המפלגות בצורה טכנית אך היא לא פעילה. קישורים חיצוניים קטגוריה:ישראל: מפלגות היסטוריות קטגוריה:ישראל: מפלגות שמאל קטגוריה:ישראל: מפלגות סוציאל-דמוקרטיות קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-29 קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1999	2024-05-01T20:06:16
דגל בוסניה והרצגובינה	דגל בוסניה והרצגובינה הנוכחי אומץ ב-4 בפברואר 1998. הדגל החליף דגל קודם ששימש מאז שקיבלה המדינה עצמאות. הדגל מורכב מפס אנכי רחב בצבע כחול בצד המתנפנף כאשר משולש שווה-שוקיים בצבע צהוב תוחם את הפס החל מראש הדגל. שאר הדגל הוא באותו גוון כחול מלבד שבעה כוכבים בני חמישה קודקודים בצבע לבן ועוד שני חצאי כוכבים למעלה ולמטה, כל זאת לאורך בסיס המשולש. במקור היה הצבע הכחול בגוון כחול או"ם אך הוא הוחלף בצבע כחול עמוק יותר בדומה לדגל האיחוד האירופי. שלושת הקודקודים של המשולש מסמלים את תאוריית שלוש האומות של בוסניה והרצגובינה (קרואטים, בוסניאקים וסרבים). המשולש עצמו מזכיר בצורתו את צורתה של בוסניה-הרצגובינה. הכוכבים, המסמלים את אירופה, אמורים להראות כאילו יש אינסוף מהם ולכן הם נמצאים ברצף מלמעלה למטה. דגלים קודמים דגל העצמאות היה פלר דה ליס - סמל שנחשב לספציפי מדי לבוסנים, ולכן הוחלף. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:בוסניה והרצגובינה: סמלים לאומיים בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה	2022-02-26T23:34:02
דגל אירופה	דגל אירופה הוא דגלם של האיחוד האירופי ושל מועצת אירופה. הדגל בצבע כחול, ומוטען במעגל של תריסר כוכבים זהובים. הדגל אומץ במקור על ידי מועצת אירופה ב-8 בדצמבר 1955, מדוגמה שהוצעה על ידי האחראי הראשי על סמלים באירלנד. מלכתחילה רצתה מועצת אירופה שהדגל ישמש ארגונים אזוריים אירופיים נוספים, השואפים לשילוב אירופי. השוק האירופי המשותף אימץ את הדגל ב-26 במאי 1986. האיחוד האירופי, שהוקם באמנת מאסטריכט בשנות התשעים כדי להחליף את השוק האירופי המשותף, אימץ אף הוא את הדגל. מועצת אירופה עדיין משתמשת בדגל זהה לדגלו של האיחוד האירופי, כך שבמקרים מסוימים אפשר לראות מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי משתמשות בדגל כאות לחברותן במועצת אירופה. בצרפת, בגרמניה ובאיטליה מקובל להניף את דגל הלאום בצד דגל אירופה במוסדות השייכים למדינה. הכללים קובעים כי יש להניף את דגל האיחוד האירופי משמאל לדגל הלאום (כשתרני הדגלים ניצבים משמאל לצופה). עיצוב וסמליות הדגל הוא דגל כחול בעל מטען של 12 כוכבי זהב מחומשים המסודרים במעגל. מפרט הדגל ממוזער\|שמאל\|400px\|תבנית עיצובו של הדגל הדגל הוא מלבני ביחס 2:3, ונדרש להניפו בגובה של 1.5 מאורכו לפחות. כלל הכוכבים מחומשים כאשר קודקודם מצביע כלפי מעלה, מסודרים במעגל בעל רדיוס שהוא שליש מאורכו של הדגל, ממוקמים במרחקים שווים זה מזה ובדומה לסידור המספרים בשעון. היקפו של כל כוכב שווה לתשיעית מאורכו של הדגל. עיצובו של הדגל נקבע רשמית במדריך הגרפי לסמליה של אירופה: בשפת המקור (צרפתית): צבעי הדגל הגוונים המדויקים של הצבעים כחול וזהב מתוארים להלן: תבניתכחולזהב פנטון 281 C 193 C CMYK 100.80.0.0 0.21.100.0 סמליות סמליות הכוכבים רשמית, הכוכבים בדגל מסמלים את האחדות, הסולידריות וההרמוניה בין העמים השונים המאכלסים את יבשת אירופה. סידור הכוכבים בצורת מעגל מסמל אף הוא את האחדות בין עמי אירופה. הכוכבים הם כוכבים מחומשים, ובכך מייצגים שאיפה והשכלה. הזהב הוא צבעה של השמש, ומסמל תהילה ונאורות. מספר הכוכבים בדגל נקבע ל-12 ואינו קשור למספר החברות באיחוד האירופי. בעת בחירת עיצוב הדגל נשקלה האפשרות כי מספר הכוכבים ייצג את מספר החברות באיחוד, ובתקופה זו ישבו במועצת אירופה 15 חברות, מכך הוצע לבחור ב-15 כוכבים. גרמניה המערבית התנגדה לרעיון זה שכן אחת החברות הייתה חבל הסאר ששייכותו הייתה שנויה במחלוקת, ובמידה ובדגל יקבע כוכב המייצג את החבל משמעו הכרה מסוימת בריבונותו. מאותה סיבה, התנגדה צרפת לאפשרות דגל בן 14 כוכבים שכן בכך תהיה הכרה בסיפוח חבל הסאר לגרמניה. המספר 13 נפסל משום נחשב באופן מסורתי באירופה לחסר מזל וכי 13 כוכבים המסודרים במעגל היה עיצוב הדגלים המוקדמים של ארצות הברית. לבסוף הוחלט על 12, כמספר ללא קונוטציות פוליטיות וכסמל לשלמות בשל הופעתו במסורות אירופיות שונות כגון: 12 מזלות בגלגל המזלות 12 שעות בשעון 12 חודשים בשנה 12 השליחים, תלמידיו של ישו 12 אלים אולימפיים במיתולוגיה היוונית והרומית 12 לוחות של החוק הרומי 12 בני יעקב (ובכך גם 12 שבטי ישראל) 12 גוונים בגלגל הצבעים המערבי 12 קיסרים שתועדו על ידי ההיסטוריון סווטוניוס 12 חצאי-טונים באוקטבה 12 מעללי הגבורה של הרקולס ממוזער\|שמאל\|200px\|דוגמה להילת 12 הכוכבים בפסלה של הבתולה מריה בקתדרלת שטרסבורג. משמעות אפשרית נוספת לבחירה ב-12 כוכבים המסודרים במעגל היא במשמעות הצורה כסמל המייצג את הבתולה מריה, עקב הדמיון להילה בת 12 הכוכבים של מריה המופיעה באומנות הקתולית. מקור תיאור ההילה של מריה כמורכבת מ-12 כוכבים בברית החדשה: את הבחירה ב-12 כוכבים מסודרים במעגל ניתן לפרש גם כמייצגים את קבוצת הכוכבים כתר צפוני. סמליות הצבע הכחול הצבע הכחול, רקע הסמל, סימל במקור את "שמיו הכחולים של העולם המערבי", לפי תמליל ישיבת מועצת אירופה ב-8 בדצמבר 1955, בה אומץ הדגל. לאחר תיקוף עיצוב הסמל ב-1996 שונה ניסוח העיצוב והושמט הביטוי "העולם המערבי" והוחלף ב"עמי אירופה". את הבחירה בצבע הכחול ניתן לפרש כייצוג לאמת וחכמה, אך גם כצבע שמסמל את הבתולה מריה. דמיון לדגלים נוספים עיצוב הדגל דומה מאוד לדגל האיחוד הפאן אירופי – ארגון שנוסד במחצית הראשונה של המאה ה-20 לשם עידוד אחדות אירופית. דבר זה הוביל לתאוריות קונספירציה נוספות, שכן נשיא הכבוד של הארגון, עד מותו בשנת 2011, היה אוטו פון הבסבורג, אשר היה במקביל ראש בית הבסבורג, ממנו יצאו 19 מקיסרי האימפריה הרומית הקדושה. ראו גם סמלי האיחוד האירופי קישורים חיצוניים הגדרות גרפיות לסמל האירופי אתר דגל אירופה הערות שוליים * איחוד האירופי, דגל ה קטגוריה:האיחוד האירופי: סמלים קטגוריה:מועצת אירופה	2023-04-02T02:00:50
היאחזות נח"ל	שמאל\|ממוזער\|250px\|סמל הנח"ל היאחזות נח"ל היא יישוב, שהוקם באמצעות חיילים המשרתים בנח"ל ועל-פי החלטה של ממשלת ישראל, על מנת לקדם את ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל. ההיאחזות הייתה שילוב של יחידה צבאית ויישוב אזרחי-חקלאי כבסיס ליישוב עתידי. ההיאחזות הנח"ל הראשונה הייתה ניר אליהו, שהוקמה ב-1950. בשנת 2001 נסגרה נח"ל משכיות, שהייתה להיאחזות הנח"ל האחרונה. רוב ההיאחזויות אוזרחו והפכו לקיבוצים ומושבים, חלקן ננטשו, חלקן הוסבו לבסיסי צה"ל ויש שהפכו לחוות. התיישבות ביטחונית בארץ ישראל התיישבות ביטחונית טרם קום המדינה התיישבות וביטחון הן שתי סוגיות השלובות זו בזו עוד משחר ימיו של העם היהודי. כבר בימי השופטים המקראיים משמעות ההתיישבות בארץ ישראל הייתה הגנת הארץ ומניעת חדירתם של פולשים אליה, על ידי העם ובהנהגת השופט. בני העלייה הראשונה הקימו את המושבות הראשונות על ארץ ישראל וחידשו את הרעיון בעת המודרנית. באזורי הספר בהם התיישבו העולים היה השלטון הטורקי ששלט בארץ רופף ויד הערבים הייתה על העליונה וכך נאלצו המתיישבים להגן על עצמם. ההגנה על היישובים הייתה פעמים רבות משולה להגנה על גבולה העתידי של מדינת ישראל ומכאן החשיבות לשמירה על כל נקודת התיישבות באותה תקופה. עדות לכך היא ההתיישבות בתל חי, שהגנתה ושמירתה למרות איומי הערבים, הביאו להכללת אצבע הגליל בתחום שטח המנדט הבריטי ובהמשך בתחומה של מדינת ישראל. עם תחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קיבלה ההתיישבות היהודית חשיבות נוספת – פוליטית מדינית. התיישבות חומה ומגדל, שיטת בזק להקמת יישוב מבוצר באזורי ספר, היא דוגמה למצב החדש שנוצר והצורך בהגנה. בימי מלחמת העולם השנייה החל הצבא הבריטי בארץ ישראל לגייס את בחוריה של הארץ לשורותיו והמצב הביא את הנהלת הקרן הקיימת לישראל לחפש אחר עתודות כוח אדם לצורכי התיישבות. יוסף ויץ, חבר הנהלת הקרן הקיימת, כתב על כך ביומנו: בשלהי 1944 סוכם בין הפלמ"ח לבין המחלקה להתיישבות, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל על העלאת מתיישבים-פועלים למקומות המיועדים ועל התנאים הכלכליים הצפויים. כך עלתה על הקרקע באוקטובר 1944 בית קשת - היאחזות הפלמ"ח הראשונה ובהמשך עוד חמש היאחזויות של הפלמ"ח: רמות נפתלי, ביריה, חוקוק, עין זיתים והחושלים. מדיניות ההתיישבות של הפלמ"ח, ביחד עם מבצעי צה"ל שהוקם ברבות הימים, קבעו יחד את גבולות שביתת הנשק של מדינת ישראל במלחמת העצמאות. התיישבות ביטחונית לאחר קום המדינה עד קום המדינה הייתה חשיבותו של מפעל ההתיישבות הציונית בחלוציות שמשמעה השתלטות על חלקיה השונים של הארץ, זאת במסגרת אסטרטגיה התיישבותית. אסטרטגיה זו הייתה האופציה הטובה ביותר ליצירת הישגים טריטוריאליים. עם קום המדינה והחלת ריבונותה על השטח הגאוגרפי, ירדה החשיבות של האסטרטגיה ההתיישבותית, ומשימת כיבוש הטריטוריה עברה לידי הכוחות הצבאיים המוסדרים. לאחר מלחמת העצמאות החל מסתמן מפנה בשיקולים להקמת יישובים יהודיים חדשים ועיקר תשומת הלב בנושא הייתה נתונה ליתרונות הכלכליים והחברתיים שתביא עימה ההתיישבות החדשה. למרות זאת, בשנות החמישים נותרה על כנה התפיסה המייחסת חשיבות לאחיזה בשטח פריפריאלי או באזור גבול. ב-1949 נחקק חוק שירות ביטחון ונכלל בו (סעיפים 21 ו-22) אפשרות להקצות שנה משירותו של חייל לשם הכשרה חקלאית, והסדרת שמירה על שלמותם של גרעינים התיישבותיים, המסדירים את הנח"ל. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ראה בהכשרה החקלאית שירכוש הנוער בהתיישבויות הללו שתי מטרות נעלות; האחת, צבאית והשנייה, חקלאית. בן-גוריון האמין כי על המדינה למלא את צבאה בתכנים חלוציים בוני-עם ומכאן חשיבות ההכשרה החקלאית ביישובים אלו. אותם רעיונות היו בבחינת עקרון בלבד באותם ימים ולא הביאו לפעולות מעשיות, עד לשנת 1950. שמאל\|ממוזער\|250px\|על המשמר בהיאחזות בנגב, 1956 הקמת הנח"ל תנועות הנוער החלוציות כגורם עיקרי להקמת הנח"ל תנועות הנוער החלוציות שפעלו בישוב היהודי עוד טרם קום המדינה קמו מתוך צרכיו של הנוער עצמו ושייכו עצמן להתיישבות החלוצית. בוגרי התנועות הקימו יישובים חלוציים ברחבי הארץ במסגרת הקרויה "גרעין". החל משנת 1944 החלו גרעיני תנועות הנוער להצטרף להכשרה המגויסת שהתקיימה באחד מקיבוצי הפלמ"ח, זאת למטרת אימונים ועבודה. בתחילת ימי מלחמת העצמאות שונתה מתכונת ההכשרה והבנים הופרדו מבנות הגרעין ונשלחו לחזית. המצב החדש העלה חשש בתנועות הנוער מפני התפוררות סופית של הגרעינים וחוסר יכולת לשקם את המוסד לכשתסתיים הלחימה. בתוך כל זאת הוקמה מדינת ישראל, הלחימה בחזיתות גברה והפלמ"ח, שניהל את הלחימה, לא מסוגל היה לשנות את המצב וגרר ביקורת גוברת מולו מצידן של תנועות הנוער. ה-11 ביוני 1948 היה יום גורלי. ביום זה אישרה הממשלה הזמנית גיוס של בני 17 לאימונים בני כחודשיים, לצורך עתודה אם יחמיר המצב בחזית. ההיענות של בני הנוער הייתה עצומה ואלו התאמנו בתחילה במחנה הצבאי שבכפר יונה ולאחר מכן במחנה 80 שבפרדס חנה. הנהגת תנועות הנוער חזתה בחניכיה, אותם חינכה להתיישבות וחלוציות, פונים אל הלחימה והקימה ועדת חירום שתעסוק בשמירה על שלמות הגרעינים. התנועות העלו הצעה לפיה אותם מגויסים בני 17 יתאמנו בקיבוצים ויהיו בחסות הפלמ"ח. הצעה זו כונתה הח"ץ – הכשרה צבאית חלוצית. הבקשה הועברה לידי בן-גוריון ונותרה על שולחנו. ב-10 באוגוסט באותה שנה שלחו ראשי תנועות הנוער החלוציות מכתב לראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון, ולגורמים ממשלתיים שונים וביקשו כי: "תוקם מסגרת מיוחדת לגרעינים, שאינה קשורה לחטיבה צבאית כלשהי, פרט לאימונים, ולתבוע את הוצאת הגרעינים למשקי ההתיישבות ביחד עם הבנות, לשמור על שלמות הגרעינים ולא לפרקם להתמחויות צבאיות בחטיבות השונות". ההחלטה על הקמת הנח"ל ראש הממשלה בן-גוריון ניאות להסכים לבקשת ראשי תנועות הנוער החלוציות וכך ב-16 באוגוסט 1948, כשבוע לאחר בקשתם, הסכים שלא לפורר את הגרעינים וליצור עבורם מסגרות מיוחדות, שאינן קשורות לחטיבה צבאית מוגדרת, ולאפשר המשך אימונים במסגרת "נוער חלוצי לוחם" - נח"ל. במכתבו זה העניק ראש הממשלה למסגרת החדשה את שמה. ב־12 בספטמבר 1948 פרסם הרמטכ"ל יעקב דורי פקודה שהוקדשה למבנה הגדנ"ע וכלל בה פרק שנגע בהקמת הנח"ל בתוכו. החניכים התאמנו במחנה 80, אושר לנציגי תנועות הנוער לבקר את חניכיהם במחנה, סוכם עם היישובים על שהיית הנח"לאים בהם ונקבעו כללים לאימון הנח"לאים ועבודתם, כללי משמעת ופעילות חברתית. הנח"ל החל משתלב כחיל לוחם במבצעים צבאיים שונים והוקם אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון כדי לקשר בין תנועות הנוער לבין הצבא ובין הנח"ל לתנועת ההתיישבות. בהקמת הנח"ל עמד לנגד עיני המפקדים ניסיון הפלמ"ח, שהיה מבוסס על תנועות הנוער החלוציות, שילוב עבודה ואימונים ועל רוח ההתנדבות. הקמת היאחזויות הנח"ל תחילתו של רעיון שמאל\|ממוזער\|250px\|היאחזות הנח"ל בעין רדיאן (יוטבתה), 1952 אחר מלחמת העצמאות היה בידי מדינת ישראל שטח גדול שלא יושב קודם המלחמה ביהודים, כדוגמת הנגב והערבה, והיה צורך בהקמת עובדות בשטח על מנת לקבע בהם את רבונותה של ישראל עליהם, דבר שבלט באזורים המפורזים, בלטרון, הכנרת והחולה. מערכת הביטחון התייחסה ליישובי הספר כ"חגורת הביטחון של המדינה" וגרעיני ההתיישבות האזרחיים לא הספיקו לשם כך. הצורך הביטחוני הביא להקמת יישובים בידי חיילים, עוד בזמן שירותם. החיילים שיועדו להקמת היישובים הצבאיים היו חיילים בודדים, שלא התגייסו במסגרת גרעינים התיישבותיים, וחיילי נח"ל בשנת שירותם השנייה, בעלי ניסיון וותק בתחום ההתיישבות. משה נצר, מפקד חיל הנח"ל, תמך ברעיון והמסגרת שנוצרה כונתה היאחזות. צה"ל והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית הם שקבעו את מיקום הקמת ההיאחזויות העתידיות. הסוכנות מונתה על תקציבים ומדריכי חקלאות וחברה שיגויסו ואילו חטיבת הנח"ל העמידה את כוח האדם והיא שהייתה אחראית על קיומה של ההיאחזות בחיי היום יום. סגן הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, קבע את העניין בפקודה ונתן תוקף למסגרת החדשה. ב-23 ביולי 1951 פרסם יצחק רבין, ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, פקודת קבע להיאחזות נח"ל שהוגדרה כיישוב משלט, שמוקם ומוחזק בידי הסוכנות היהודית ומיושב על ידי חיילים סדירים. שמה של ההיאחזות, כך קבע רבין, ייקבע בשיתוף עם הקרן הקיימת לישראל, כשכל יישוב יזכה לקידומת: נחלאים א', נחלאים ב' וכן הלאה לפי רצף כרונולוגי. בנוסף קבעה הפקודה כי ההיאחזות תשמש כפלוגה צבאית ותהיה כפופה למפקדת גדוד חטיבת הנח"ל המרחבי כחלק מההגנה האזורית. מחלקת ההתיישבות קבעה כי תכנון היישובים יהיה קיבוצי ועבור 120 משפחות ביישוב. כל חווה תכלול בראשית דרכה 120 נחל"אים ותהיה נתונה לפיקוד צבאי ולחברי ההיאחזות יהיו כל הזכויות של חיילי הנח"ל, בני גרעיני ההתיישבות, שנמצאים בהכשרה חקלאית. בשלבי גיוס המתנדבים להיאחזויות מבין אותם חיילים "בודדים" בנח"ל נחתמה "חוקת משטר ונוהג בהיאחזויות" שהייתה מעין תקנון שמבהיר את אורח החיים במסגרת החדשה החל מלבוש בימי חול ובשבתות וחגים, דרך יחסי ההיאחזות עם התנועות ההתיישבותיות ועד לפעילות הצבאית. ימין\|ממוזער\|250px\|העלייה על הקרקע בהיאחזות אמציה המוסדות המעורבים בנוסף לתפקיד ההיאחזות בקידום ההתיישבות במדינת ישראל, הפכה זו למקום ההכשרה העיקרי להתיישבות עבור חיילי הנח"ל במשך כל המסלול הצבאי אותו עברו. ההיאחזות, כפי שיצר אותה הנח"ל, הייתה יצירה חשובה אך עם זאת סבוכת בעיות וחילוקי דעות, שהיו מנת חלקם של מקבלי ההחלטות השונים. המוסדות שהיו אחראים להיאחזויות היו: מחלקת ההתיישבות, המרכז החקלאי, המטכ"ל, פיקוד הנח"ל, אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, הזרמים ההתיישבותיים ותנועות הנוער. שתי בעיות עמדו במוקד הקשרים בין הגופים השונים. האחת, הייתה ניגודים שהיו קיימים בין סדרי העדיפויות של המוסדות השונים והשנייה הייתה הקושי בתיאום המנהלי ביניהם. בעיה נוספת שעמדה במוקד החיכוך הייתה עצם יוזמת הקמת ההיאחזות. נשאלה השאלה מי אחראי לקבלת ההחלטה על הקמת היאחזות חדשה. היוזמה הגיעה לעיתים מצד מחלקת ההתיישבות, כאשר תוכנן להקים יישוב ישראלי בנקודה מסוימת אך לא היו לכך תנאים אזרחיים. גם המטכ"ל היה יכול ליזום הקמת היאחזות כמענה לפרצה ביטחונית באזורי גבולות וגם הממשלה יכולה הייתה לדרוש זאת בהתאם לצרכיה המדיניים. בפועל, מאחר שהחיילים שאיישו את ההיאחזויות היו במהלך שירותם הצבאי הסדיר, התנועה ההתיישבותית כמעט ולא לקחה חלק בקבלת ההחלטות על הקמת היאחזויות בשלב ראשון. במהלך השנים, ועד למלחמת ששת הימים, הוחלט על הקמת היאחזויות במטכ"ל, זאת בדיון משותף עם שאר הגופים הרלוונטיים. לאחר כיבוש יהודה והשומרון וחבל עזה במלחמת ששת הימים, הוקמה ועדת שרים בעניין ההיאחזויות והיא שהייתה בעלת סמכות ההחלטה בעניין. עוד בעיה שעמדה על הפרק הייתה שאלת מיקומה של ההיאחזות החדשה שתקום. ההחלטה על המיקום התקבלה בשיתוף פעולה של המטכ"ל והגופים ההתיישבותיים, אך גם כאן נתגלו מחלוקות עם הזמן. דוגמה טובה לכך היא ההיאחזות גרופית שנקבעה, משיקולים צבאיים, בראש גבעה ולא במישור החקלאי שנשתרע תחתיה. כאשר המחלוקות היו עמוקות מידי היה עולה הדיון להכרעה אצל הרמטכ"ל ושר הביטחון. היאחזויות ראשונות על המפה חיילים בודדים בלבד הקימו במסגרת הנח"ל את שלוש היאחזויות הנח"ל הראשונות: ב-27 ביולי 1950 הוקם ה"פיילוט" הוא קיבוץ ניר אליהו. ב־25 ביולי 1951 הוקמה "נחלאים א" מול העיר עזה (לימים תקרא "נחל עוז") ב־13 באוגוסט 1951 הוקמו "נחלאים ב", היא גונן, ו"נחלאים ג" היא יטבתה. על עוצמת התפקיד הביטחוני-התיישבותי החשוב שנסכו ההיאחזויות הראשונות במדינה אמר יצחק רבין: החיילים הבודדים ששירתו בהיאחזויות אלו הוחלפו בהמשך בידי גרעיני תנועות הנוער. אזרחים החלו מופיעים בהיאחזויות ימים ספורים לאחר הקמתן, כתמיכה מצד היישוב. הקשר של ההיאחזות אל מפקדת הגדוד נעשה באמצעות ישיבות שבועיות. לא פעם התעוררו ניגודים בין צורכי המשק לצורכי הצבא ובעיות מסוג זה הובאו לדיון ב"וועדה לתיאום המפעלים החקלאיים של פיקוד הנח"ל". עד 1954 הוצבו בחיל הנח"ל אלפי חיילים "בודדים" שהקימו היאחזויות או שקיבלו בהן את ההכשרה החקלאית לה נדרשו לפי חוק והחלה מגמה הרואה בהיאחזויות כמכשיר ממלכתי לביצוע ההתיישבות הביטחונית הלאומית באזורים מיוחדים. במקביל להקמת ההיאחזויות הוקמו בידי נח"לאים בשירות חובה, בתמיכת הסוכנות היהודית, שלושה יישובים אזרחיים: שעלבים (בידי גרעיני תנועת 'עזרא'), קיבוץ כפר עזה (על ידי גרעיני עולים ממצרים וטנג'יר) ומושב ניצני עוז (על ידי גרעין מושבי מכפר ויתקין). עוד טרם הוחלט רשמית על הקמת ההיאחזויות ב־1951, הקימו גרעיני הנח"ל במהלך 1950-1949 את היישובים תל קציר והאון, את ראש הנקרה, את צור מעון שבנגב, ואת קיבוץ צאלים. משלב זה ואילך מקיים הנח"ל התיישבות ביטחונית דואלית על ידי היאחזויות צבאיות ויישובים אזרחיים. שיטה זו שירתה משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר בנגב, בגליל ובערבה, ואחרי מלחמת ששת הימים בשטחים שעברו לידי ישראל במהלך המלחמה). הניסיון הראשון ליישב חיילים בנקודת קבע נעשה בקיבוץ ניר אליהו: ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר" (איחוד של כמה גרעיני עולים מטורקיה, מרומניה ומפולין שעברו הכשרה בקיבוצים: גלעד, עין חרוד, כפר גלעדי ואשדות יעקב) והקימו קיבוץ מול מובלעת קלקיליה ועל מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש, ובסמוך למכללת בית ברל. הצלחת ה"פיילוט" בניר אליהו הביאה לאימוץ שיטה זו, כשבאופן רשמי נחשבת "נחלאים א'" (כיום קיבוץ נח"ל עוז) להיאחזות הנח"ל הראשונה, מול עזה ובה נמצא עד היום מוזיאון הנח"ל. ממוזער\|עובדות בתינוקיה בהיאחזות הנח"ל נחל עוז, 1950 מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית. שמאל\|ממוזער\|250px\|חדר האוכל בהיאחזות עין גדי החיים בהיאחזות האחריות על ההיאחזויות הוטלה הן על אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון והן על פיקוד הנח"ל וכבר בראשית הדרך הקימו הגופים ועדה משותפת שקבעה תפקידים ונוהלי עבודה בהיאחזויות. בנוסף נקבע כי על הוועדה יוטלו תפקידים כדוגמת ביקורים בהיאחזויות ותיאומי תוכניות הפעולה של המשק. צורת העבודה שקבעה הוועדה נותרה בתוקף במהלך השנים והיא הייתה הגוף המנהל את החיים השוטפים בהיאחזויות הנח"ל. כל המדריכים האזרחיים בהיאחזות היו חברי המשק וכך גם באשר לרוב המפקדים הצבאיים בה והסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק בחפיפה בין בעלי התפקידים בהיאחזות הייתה בעניין הסמכות. אחת השאלות שנשאלו פעמים רבות בעניין זה עסקה בסוגיה היכן עובר הגבול בין בעיות משקיות לצבאיות, ולצורך העניין, למשל, האם עבודה חקלאית מבטלת חופשה צבאית? ההליך שנקבע הגדיר כי בידי מפקד ההיאחזות יינתנו סמכויות בעלות היקף חריג והוא שיהיה בעל המילה והפוסק הסופי בשאלות פנימיות של היישוב. על מנת ליצור תקנון מסוים גובש קובץ של פקודות קבע להיאחזויות, תקנון המגדיר היטב את סמכויות הצוות האזרחי והצבאי. לכל היאחזות נשלח מטעם התנועה ההתיישבותית הקשורה אליה, מדריך משקי ומדריך חברתי. המדריך המשקי דאג לקידום הענפים הייצרניים במקום וחלק של ההכשרה שנקראה פעם "החקלאית", כי עיקר הפעילות הייצרנית נסבה מסביב לחקלאות. המשאבים הייצרניים נמסרו להיאחזות על ידי הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית העולמית (להיאחזויות מעבר לקוי 67) - טרקטור, רכב אזרחי ("הטנדר"), כלי עבודה והקצאת אדמות לעיבוד. המדריך החברתי היה אמון על ועדות ההיאחזות, ימי עיון, גיבוש חברתי של בני הגרעינים וכדומה. בין ההוראות בקובץ הייתה ההנחיה שקבעה כי הוראות הצוות האזרחי משולות לפקודה צבאית ובנוסף נקבעו נהלים לדיונים משותפים, פגישות שבועיות של כלל הצוות בהיאחזות ומפגשים חייליים. על מנת לספק הכשרה חברתית-התיישבותית הוחלט לשתף את חברי הגרעין בניהול היישוב, לצד מעמדו כמתקן צבאי, כאשר מידת העצמאות שהוענקה לחיילים תלויה הייתה באופיו של המפקד. לצד כל אלו נקבעו ונבחרו בהיאחזויות ועדות תרבותיות וחברתיות שונות ומזכירות היאחזות שריכזה את הפעילות האזרחית הכוללת בה ונוצר הווי חברתי שהיה לשם דבר. היאחזויות הנח"ל עד מלחמת ששת הימים הגל הראשון של הקמת ההיאחזויות היה, בשנים 52–1950. הגל השני החל בינואר 1953 עם הקמתה של עין גדי, ובמשך פחות משנה עלו על הקרקע שמונה היאחזויות חדשות. באותה שנה הוקמו היאחזויות גם בגליל התחתון, במבצע "יהוד הגליל". הגליל, שהיה דל מיישובים ותושבים יהודיים, היה לאחר מיעדי ההתיישבות של המדינה ומידי כמה שנים הוקמו בו היאחזויות חדשות, במטרה ליישב מובלעת זו או אחרת. חבל לכיש היה אף הוא יעד להתיישבות ביטחונית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הגה רעיון של התיישבות אזורית, במסגרתה יוקמו כעשרים יישובים, אוטונומיים אך קשורים זה לזה באופן מערכתי. חבל לכיש, שהיה בלתי מיושב ושימש כפרצה עבור מסתננים מירדן, נבחר כאזור ההתיישבות והוקמו בו שישה עשר יישובים בין השנים 55–1954, מהם כמה היאחזויות נח"ל שמוקמו ממש בסמוך לגבול הירדני. הסכמי שביתת הנשק ממלחמת העצמאות קבעו כי אזור ניצנה וגבול רצועת עזה יהיו מפורזים מכוחות צבא. ב־1955 השתלט צבא מצרים על השטח המפורז של ניצנה, גברו פעולות האיבה באזור ובישראל נתקבלה החלטה להקים יישובים בשטח זה. על הקרקע באזור המפורז של ניצנה עלו חמש היאחזויות חדשות. גם כיבוש חצי האי סיני ורצועת עזה במלחמת סיני הביאו לתוכניות יישוב חדשות. בסיני הוקמו היאחזויות נח"ל וכך גם ברצועת עזה עצמה. לאחר הנסיגה ב-1956 מחצי האי סיני, פונו ההיאחזויות שהוקמו בסיני וברצועת עזה. החל מ־1961 הקים הנח"ל היאחזויות במסגרת תוכנית ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל והקרן היא שהייתה אחראית מעתה להקמת היאחזויות. מינהל פיתוח הקרקע בקק"ל הגה ב־1963 את תוכנית "מצודות הספר", תוכנית הקמת יישובים קטנים, מעין מצודות, לאורך הגבולות ואזורי הספר. התוכנית אושרה ועד 1966 הוקמו שש היאחזויות נח"ל חדשות, במימון הקק"ל ובטיפולה. מ־1949 ועד מלחמת ששת הימים ביוני 1967 הקים הנח"ל שלושים וחמש היאחזויות חדשות, לצד שיקום ותגבור יישובים אזרחיים. היאחזויות הנח"ל לאחר מלחמת ששת הימים בסוף מלחמת ששת הימים התווספו לישראל שטחים נרחבים בחצי האי סיני, רצועת עזה, בקעת הירדן, בגדה המערבית וברמת הגולן. התוכנית הראשונה להתיישבות, שהוקמה על ידי המחלקה להתיישבות לאחר המלחמה, התייחסה רק ליישובים בתוך הקו הירוק. על פי תוכנית זאת תוכנן ליישב את השטחים בתחומי ארץ ישראל המנדטורית שהיו מוחזקים עד למלחמה בידי הסורים, ובאוגוסט 1967 תוכנן להקים שתי היאחזויות נח"ל באזור זה: שניר באזור מצודות אוסישקין ו"מטה עוז" מדרום לגדות. אולם עוד לפני טקס ההקמה המתוכנן לסוף ספטמבר 1967 שונתה המדיניות והוחל בהקמת האחזויות בשטחים שנכבשו במלחמה. התוכנית להקים את היאחזות "מטה עוז", שנתקלה בקושי העדר קרקע ראויה לעיבוד, בוטלה והגרעינים שיועדו למקום נשלחו ליישב את קו שביתת הנשק החדש עם סוריה ברמת הגולן. בתוכניתה ה-22 של להקת הנח"ל נכלל שירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" שתיאר את חיי הרוגע בהיאחזות. השיר עובד כקליפ שצולם לטלוויזיה. סולנית השיר היא מירי אלוני והשתתפו בו חברי האחזויות נח"ל ים ונח"ל סיני. בשנות ה-70 הוחלט להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי יישוב אזוריים דלים באוכלוסייה יהודית ורבים מהיישובים החלו את דרכם כהיאחזויות נח"ל שהכשירו את הקרקע לשלב האזרוח וביסוס מעמדו של היישוב החדש. בניית היישובים הייתה באחריות של משרד השיכון, שבנה את המבנים והכשיר את השטח. המשרד תיאם את פעולותיו עם צה"ל, הקרן הקיימת לישראל, ההסתדרות הציונית והתנועות המיישבות. ההתיישבות שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה התיישבות מכוונת שהצביעה על מגמותיה של מדינת ישראל ביחס לגבולותיה הביטחוניים. ביהודה ושומרון הוקמו האחזיות רבות, כדוגמת תקוע, ולאחר מכן גם אוזרחו. בבקעת הירדן נהנו היאחזויות הנח"ל מאדמה פורייה שהניבה חקלאות משובחת ואיפשרה לבסס את חוזקם של היישובים ולתרום לאיזרוחן המזורז. ההיאחזויות בבקעת הירדן מוקמו עקב סיבות אסטרטגיות של נוכחות ישראלית בשטח ועל מנת לשמור קו הגבול החדש בין ישראל וירדן לאחר מלחמת ששת הימים, שהשתרע מעמק בית שאן ועד עין גדי. ברמת הגולן הוקמו במהירות יישובים אזרחיים לצד היאחזויות נח"ל ומאחזים צבאיים. רוב היאחזויות הנח"ל אוזרחו לימים והפכו לנקודות פורחות ברמה. ברצועת עזה הוקמו היאחזויות, כדוגמת נצרים, מורג וכפר דרום, שהיו בבחינת מחנה צבאי אך תפקדו כיישוב נח"ל לכל דבר, אם בגידול ירק או בפיתוחים חקלאיים שונים. בסיני הוקמו יישובים מעטים ובודדים, שהיו פזורים לאורך חופיו של חצי האי. שמאל\|ממוזער\|250px\|חגיגות שנה לייסוד היאחזות עין גדי יחסי הנח"ל עם גורמים שונים במערכת המדינית-ביטחונית תנועת ההתיישבות והיאחזויות הנח"ל תנועת ההתיישבות תמכה בהיאחזויות הנח"ל, אך לרוב העדיפה לחזק את יישובי הספר שלה על פני שליחת חבריה אל ההיאחזויות הצבאיות. הנח"ל, שהעלה להיאחזויות רק מעט חיילים, שאינם מגרעיני תנועות הנוער, ציפה שבתוך שנה-שנתיים תעבור ההיאחזות התאזרחות והמסגרת החיילית תוחלף על ידי גרעיני תנועות הנוער. ב־1953 החלו קיצוצים בתקציב משרד הביטחון ועימם מגמה לקיצוץ בתקציבי ההיאחזויות. עמדת הצבא בעניין זה הייתה כי יש לאזרח או לבטל את ההיאחזויות וכך פנה צה"ל למפקדת הנח"ל ודרש להקטין את ההיאחזויות בגליל ההררי ולאזרח אותן במהירות. בהמשך הפכה הפקודה לכללית, כשצה"ל דורש פינוי של מספר היאחזויות, צמצום כוחות בחלקן ואיזרוח מרביתן. למרות כך, ב־1955 עלו על הקרקע היאחזויות לכיש, אמציה ונחושה בחבל לכיש, על מנת ליישב את האזור שמול גבול ירדן. שלהי 1955 ושנת 1956 הביאו עימן היאחזויות נוספות מול מצרים ועזה. כל אותן היאחזויות, פרט לכרם שלום שברבות הימים הפכה ליישוב קבע, פורקו לאחר מבצע קדש, ב־1956, מחוסר כוח אדם ותקציבים. אזרוח ההיאחזויות הרעיון שעמד בבסיס ההיאחזויות קבע כי לאחר שנוצרו התנאים הכלכליים להבטחת קיומו הקבוע של יישוב אזרחי במקומה של ההיאחזות תאוזרח ההיאחזות כיישוב אזרחי. צעד ראשון בדרך לאזרוח היה ההחלטה כי ההיאחזות מוכנה לאזרוח. עם קבלת ההחלטה, החל החיפוש אחר זרם התיישבותי שייקח את היישוב תחת אחריותו וכאן נכנסו לתמונה גורמים התיישבותיים כדוגמת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והמרכז החקלאי. ישנן היאחזויות שעם הקמתן ידוע היה כי יהפכו לאזרחיות וגורמים אלו היו מעורים מלכתחילה בחיי המשק. לאחר שנמצא כוח האדם להחלפת החיילים בהיאחזות נקבע מועד האזרוח של היישוב. אותן היאחזויות שלא נמצאו עבורן תקציב או זמינות גרעינים סופן היה להתפרק ולהיעזב, ללא הקמת יישוב קבע במקום. גורל היאחזויות הנח"ל ברבות השנים ראשית הדרך בשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל הייתה ההתיישבות המתוכננת למוקד עשייה לאומית. לאחר מלחמת העצמאות נמצאו בידי ישראל שטחים נרחבים ללא אוכלוסייה יהודית, והמדינה ראתה בהרחבת שטח ההתיישבות היהודי כלי לביסוס ריבונותה על שטחיה. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ראה בחיילי צה"ל ככוח המסוגל להקים יישובים ולהחזיקם ובכך להביא לתמורה הן ביישוב היהודי והן בפיתוחה של חקלאות הארץ. בעשור הראשון למדינת ישראל שיעור היאחזויות הנח"ל בקרב היישובים החדשים שקמו היה מזערי, אך חשיבותו הייתה דווקא בשימור האתוס ההתיישבותי כחלק ממערכת הביטחון ומרכיבי העוצמה של היישוב היהודי בישראל, יותר מאשר במעשה ההתיישבותי עצמו. ההיאחזויות האחרונות בשנת 2001 נסגרה היאחזות נח"ל משכיות שבצפון בקעת הירדן. משכיות הייתה להיאחזות הנח"ל האחרונה, ועם סגירת ההיאחזות הוסבו מתקניה לבסיס צבאי. על המגמה החדשה סיפרו קצינים בכירים באגף כוח אדם בצה"ל כי המסלול ההתיישבותי של הנח"ל איבד בשנות האלפיים מזהרו ואין כיום מספיק בני נוער שמתעניינים במסלול ועל כן לא ניתן לקיימו יותר. בשנת 2003 הוקמה היאחזות הנח"ל עירון, שאוישה בידי גרעיני תנועת הנוער העובד והלומד ותנועת הצופים. כעבור כחמש שנים, בשנת 2005, כאשר הסתיים תפקידה כבסיס צבאי, אוזרחה ההיאחזות על ידי כ-45 משפחות מטעם תנועת אור. רשימת היאחזויות הנח"ל (על פי סדר הא"ב) עד מלחמת ששת הימים היאחזויות שהוקמו עד מלחמת ששת הימים שם ההיאחזות תאריך הקמה מיקום גאוגרפי סיבת הקמה גורל ההיאחזות אופיר (תרשיש) 18/12/1956 שארם א-שייח' שבסיני בסיס ליישוב קבע בסיני פונתה עם נסיגת ישראל מחצי האי סיני לאחר מבצע קדש אלמגור 29/11/1961 חבל כורזים שבצפון הכנרת יישוב שטחי הספר הרגישים בגבול ישראל-סוריה אוזרחה והפכה למושב עובדים אמציה 8/6/1955 חבל לכיש שמירת הגבול הירדני אוזרחה כמושב שיתופי אשלים 18/6/1956 בין רביבים לניצנה הגנת הגבול המצרי נעזבה במרץ 1958. ב-1979 הוקם באזור מושב שיתופי תחת אותו שם בחן 22/4/1953 צפונית לטולכרם שמירת הקו הירוק אוזרחה ב-1954 כקיבוץ עצמאי בירנית 24/11/1964 כתף הר בירנית שבגבול לבנון הוקמה במסגרת "תוכנית המצודות" ליישוב גבול הצפון אוזרחה ב-1967 כמרכז להכשרה מקצועית וכיום משמשת כמפקדת עוצבת הגליל גונן 13/8/1951 מורדות רמת הגולן הגנת מורדות רמת הגולן אוזרחה ב-1953 גרופית 26/11/1963 הערבה יצירת רצף התיישבות בערבה אוזרחה ב-1966 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים דקל 13/6/1956 אזור רפיח השנייה בהיאחזויות שעלו בגבול רצועת עזה במבצע ההתיישבות בדרום נעזבה ב-1956 דרדרה 14/10/1952 מורדות רמת הגולן, צפונית לגשר בנות יעקב הגנת מורדות רמת הגולן והגבול הסורי נעזבה ב-1954 חצבה 9/12/1965 הערבה, דרומית לסדום יצירת רצף התיישבות בערבה אוזרחה ב-1967 כמושב עובדים של תנועת המושבים יטבתה 30/10/1951 הערבה, צפונית לאילת יצירת רצף התיישבות בערבה אוזרחה ב-1957 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים כרם שלום 13/6/1956 משולש הגבולות רצועת עזה-מצרים-ישראל, מזרחית לרפיח מבצע האחזויות הנח"ל בדרום אוזרחה ב-1968 כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי לכיש 8/6/1955 המורדות המערביים של הר חברון, דרום-מזרחית לקריית גת מבצע התיישבות בחבל לכיש אוזרחה ב-1956 כמושב עובדים מגל 29/10/1953 צפונית לטולכרם, בצמוד לגבול ירדן הגנת הגבול הירדני הישן אוזרחה ב-1954 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים מודיעים 29/11/1964 שפלת החוף, מזרחית ללוד חלק מתוכנית "מצודות ספר" אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של פועלי אגודת ישראל מי עמי 28/11/1963 השלוחה הצפון-מערבית של הרי שומרון חלק מתוכנית "מצודות הספר" אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של העובד הציוני מעלה גלבוע 29/11/1962 גב הר הגלבוע הגנת גבול ישראל-ירדן אוזרחה ב-1968 בידי הקיבוץ הדתי נוטרה 23/7/1958 צידו המזרחי של אגם החולה (לאחר ייבושו) הגנת הגבול הסורי נעזבה ב-1963 נחושה 6/9/1955 גבעת ראס אל-כביר, ממזרח לבית גוברין הגנת הגבול הירדני אוזרחה ב-1957 כמושב שיתופי של הפועל המזרחי נחל עוז 25/7/1951 גבול עזה הגנת גבול רצועת עזה - היאחזות הנח"ל הראשונה אוזרחה ב-1953 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים ניר עוז 29/9/1955 הנגב הצפון-מערבי, גבול רצועת עזה הגנה מפני גבול רצועת עזה אוזרחה ב-1957 על ידי הקיבוץ הארצי עזוז (בארותיים) 19/3/1956 אזור ניצנה מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז הפכה למחנה צבאי ב-1965 עין גדי 29/1/1953 חוף ים המלח יצירת אחיזה ישראלית בים המלח אוזרחה ב-1956 על ידי איחוד הקבוצות והקיבוצים עין יהב 23/11/1959 כביש סדום-אילת, כ־127 ק"מ צפונית לאילת יצירת רצף התיישבותי בערבה אוזרחה ב-1962 כמושב עובדים של תנועת המושבים ערוץ הירדן ספטמבר 1953 הגליל העליון, אזור גשר בנות יעקב שמירת מי הירדן פורקה ונעזבה ב-1954 צור נתן 9/6/1966 גבול השרון והר שומרון, מזרחית לטולכרם תוכנית "מצודות ספר" אוזרחה ב-1967 כמושב שיתופי של חירות-בית"ר קציעות 1/9/1953 מזרחית לניצנה, על גבול מצרים מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז הפכה לבסיס צבאי ב-1968 נח"ל רפיח 3/1/1957 אזור רפיח, על גבול סיני ורצועת עזה יצירת חיץ התיישבותי ישראלי בין רצועת עזה לסיני פונתה עקב יציאת כוחות צה"ל מסיני ב-1956, כשבוע לאחר הקמתה שבטה 18/6/1956 צידי כביש ניצנה מבצע ההיאחזויות באזור ניצנה המפורז נעזבה ב-1956 שגב 31/8/1953 הגליל התחתון מבצע יהוד הגליל אוזרחה ב-1956 על ידי עולים וחיילים משוחררים ובהמשך הפכה לעצמון-שגב שזור 31/8/1953 בצד כביש עכו-צפת, צפונית-מזרחית לכרמיאל חלק ממבצע יהוד הגליל אוזרחה ב-1953 ככפר עבודה ובהמשך הקימו בה עולים ממרוקו מושב עובדים שלח 18/3/1956 ציר ניצנה, סמוך לגבול מצרים מבצע ישוב של הנח"ל באזור ניצנה נעזבה ב-1958 לאחר מלחמת ששת הימים (על פי סדר הא"ב) היאחזויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים שם ההיאחזות תאריך הקמה מיקום גאוגרפי סיבת ההקמה גורל ההיאחזות אבנת 1983 צפון ים המלח יישוב אזור ים המלח נעזבה והוקמה מחדש כיישוב דתי ב-2004 אדורה 1982 הר חברון יישוב אזור הר חברון אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי אלי-עד 1970 דרום רמת הגולן יישוב רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים התרוקנה, יושבה מחדש ולבסוף אוזרחה אליפז 1982 חבל אילות יישוב הנגב הדרומי אוזרחה ב-1983 בידי הקיבוץ הארצינח"ל אלישע1982יריחויישוב בקעת הירדןהפכה לבסיס צבאי וננטשה ב-2003 אלמוג 1977 צפון ים המלח יישוב אזור ים המלח אוזרחה ב-1979 על ידי תנועת הקיבוצים ארגמן 1968 בקעת הירדן יישוב הגבול הירדני אוזרחה ב-1971 כמושב אשבל 1979 הגליל התחתון יהוד הגליל אוזרחה ב-1998 כקיבוץ אשכולות 1982 דרום הר חברון יישוב אזור הר חברון אוזרחה ב-1991 כיישוב קהילתי חילוני בדולח 1979 דרום רצועת עזה יישוב רצועת עזה אוזרחה ב-1982 כהתנחלות ומושב עובדים. ב-2005 פונתה כחלק מתוכנית ההתנתקות בית הערבה 1980 צפון ים המלח, נפת יריחו יישוב אזור יריחו אוזרחה ב-1986 וכעבור כ־15 שנה הועתקה מספר קילומטרים צפונה. בית חגי 1983 דרום הר חברון יישוב אזור הר חברון אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי דתי והתנחלות בית רימון 1977 הגליל התחתון יהוד הגליל אוזרחה ב-1979 כקיבוץ דתי בתרונות (ברוש) 1983 בקעת הירדן הגנת הגבול הירדני נעזבה ב-1992, אוזרחה בשנות ה-90 ככפר נופש. נח"ל גולן (אפיק) 1967 רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1972 כקיבוץ בשם אפיק גיתית 1972 בקעת הירדן הגנת הגבול הירדני אוזרחה ב-1975 כמושב. נח"ל גינת 1982 נפת ג'נין יישוב השומרון פונתה ב-1993 במסגרת הסכמי אוסלו גלגל 1969 בקעת הירדן הגנת הגבול הירדני אוזרחה ב-1973 על ידי הקיבוץ המאוחדגשור1968רמת הגולןיישוב רמת הגולןאוזרחה ב-1975 על ידי התנועה הקיבוציתגנים1983צפון השומרוןיישוב השומרוןאוזרחה ב-1983 על ידי ארגון העובד הלאומי ופונתה ב־2005 במסגרת תוכנית ההתנתקותדי זהב1971סינייישוב הדרך לאופירהפונתה ב-1982 במסגרת הסכם השלום עם מצריםדקלה1969סינייישוב פתחת רפיחאוזרחה ב-1971, ופונתה בהסכם השלום עם מצרים הושעיה 1980 עמק יזרעאל יהוד הגליל אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתי חולית (אחימר) 1977 חצי האי סיני, ליד ימית יישוב חצי האי סיני אוזרחה ב-1978 כקיבוץ. ב-1982 פונו התושבים עקב פינוי חצי האי סיני והקיבוץ הוקם בשנית ממזרח לרצועת עזה חומש (מעלה נח"ל) 1978 השומרון יישוב השומרון אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי חילוני. עם השנים קיבלה אופי מעורב. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות חיספין (כפר גנ"ת) 1973 רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1978 כישוב דתי חמדת (מול יבוק) 1978 בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן אוזרחה סופית ב-1997 נח"ל חרובית 1975 חצי האי סיני יישוב חצי האי סיני אוזרחה ב-1977 כמושב שיתופי ופונתה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים עומרים 1983 דרום הר חברון יישוב הר חברון אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי חילוני ייט"ב (נערן) 1970 בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן אוזרחה ב-1977 כקיבוץ ובהמשך נהייתה למושב נח"ל ים 1967 צפון חצי האי סיני יישוב חצי האי סיני אוזרחה ב-1973. בהמשך נעזבה והייתה לבסיס צבאי עד לפינוי חצי האי סיני כוכב השחר 1975 גב הר שומרון יישוב השומרון אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי של גוש אמונים נח"ל כפר דרום 1970 רצועת עזה יישוב רצועת עזה ננטשה בשנות השבעים והוקמה מחדש ב-1990. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות מבוא שילה 1976 השומרון יישוב השומרון המקום הפך למחנה צבאי ביולי 1980 מגדלים 1984 השומרון יישוב השומרון אוזרחה ב-1986 כיישוב קהילתי חילוני-דתימול נבו1983ליד יריחויישוב בקעת הירדןכיום משמש כמחנה צה"ל מורג 1972 דרום רצועת עזה יישוב רצועת עזה אוזרחה ב-1983 כמושב עובדים דתי וב־2005 פונתה במסגרת תוכנית ההתנתקות הח"ל מחולה 1968 צפון בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן (תוכנית אלון) אוזרחה ב-1969 כמושב שיתופי נח"ל אספר 1983 גוש עציון יישוב השומרון אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי מיצר 1981 דרום רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1983 כקיבוץ מכורה 1973 גב השומרון יישוב השומרון אוזרחה ב-1976 כמושב שיתופי מעלה חבר 1982 הר חברון יישוב אזור הר חברון אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתימעלה לבונה1983השומרוןיישוב השומרוןאוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי דתי מצפה נטופה 1981 הגליל התחתון יהוד הגליל אוזרחה ב-1983 כיישוב קהילתי דתימצפה שלם1971מדבר יהודהיישוב מדבר יהודה (תוכנית אלון)אוזרחה ב-1977 כקיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים משואה 1969 בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן מול הגבול הירדני אוזרחה ב-1974 כמושב שיתופי נגוהות 1982 מערב הר חברון יישוב הר חברון שימשה כבסיס צבאי עד לאיזרוחה ב-1999 כיישוב קהילתי דתי ניסנית 1980 צפון רצועת עזה יישוב רצועת עזה אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות נמרוד 1982 צפון רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1999 כישוב יהודי כפרי נצרים 1972 רצועת עזה יישוב רצועת עזה אוזרחה ב-1984 כיישוב קהילתי. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקותסופה (סוכות)1974סינייישוב פתחת רפיחאוזרחה ב-1977, ופונתה מחבל ימית לחבל שלום ב-1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. נח"ל סיני (נאות סיני) 1967 חבל ימית, חצי האי סיני יישוב חצי האי סיני אוזרחה ב-1972 כמושב שיתופי ופונתה במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים סנסנה 1997 דרום הר חברון יישוב אזור הר חברון אוזרחה ב-2000 כיישוב קהילתי דתי נח"ל על (אליעד) 1970 רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1972 כמושב ענר 29 ביולי 1982 הר חברון יישוב הר חברון הפכה לבסיס צבאי בשם הר מנוח. מ־1997 הבסיס משמש כמִפקדת חטיבת יהודה. צבעון 1980 הגליל העליון יישוב גבול לבנון אוזרחה ב-1986 כקיבוץ צופר 1976 הערבה התיכונה יישוב הערבה אוזרחה ב-1981 כמושב קטורה 1971 הערבה יישוב הערבה אוזרחה ב-1973 כקיבוץ קטיף 1973 רצועת עזה יישוב רצועת עזה אוזרחה ב-1977 כמושב עובדים. פונתה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות קלי"ה 1968 צפון ים המלח יישוב נפת יריחו אוזרחה ב-1974 כקיבוץ קלע אלון (קלע) 1981 צפון רמת הגולן יישוב רמת הגולן אוזרחה ב-1984 כקיבוץ. בהמשך ננטשה וב־1991 הוקם במקום יישוב קהילתי רועי 1976 בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן אוזרחה ב-1978 כמושב עובדים רותם 1984 בקעת הירדן יישוב בקעת הירדן אוזרחה ב-2001 כיישוב קהילתי אקולוגי רימונים 1977 מזרח השומרון יישוב הר שומרון אוזרחה ב-1980 כיישוב קהילתי חילוני שדמות מחולה 1979 בקעת בית שאן יישוב בקעת הירדן אוזרחה ב-1984 כמושב שיתופי שיטים 1984 דרום הערבה יישוב חבל אילות בשנות התשעים נכשלו ניסיונות האזרוחשניר24 באוקטובר 1967צפון עמק החולהיישוב האזור המופרז בחולה שהיה בשליטה סוריתאוזרחה ב-1968 על ידי הקיבוץ הארצי תלם 1982 הר חברון יישוב הר חברון אוזרחה ב-1983 כמושב שיתופי ראו גם התיישבות פלמ"ח גדנ"ע הכשרה מגויסת לקריאה נוספת אדרת, א. (1963), תנועת הנוער החלוצית בישראל, ירושלים: משרד החינוך והתרבות. אהרן ביר, ההתיישבות, ירושלים: דפוס אלי. (1981) חיים גבתי, מאה שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. (1981) דואר, י. (1992), לנו המגל הוא החרב, תל אביב: יד טבנקין. דרורי, ז. (2000), אוטופיה במדים, שדה בוקר: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. נאור, מ. ורוטנברג, מ. (1962), תנועות הנוער בישראל ובעולם, תל אביב: הוצאת עמיחי. צור, ז. (1980), ההתיישבות וגבולות המדינה, תל אביב: יד טבנקין. קורן, ד. (1997), הנח"ל - צבא עם ערך מוסף, תל אביב: יד טבנקין. שירן, א. (1997), נקודות עוז: מדיניות ההתיישבות בזיקה ליעדים פוליטיים וביטחוניים בטרם מדינה ובראשיתה, רמת אפעל: הוצאת משרד הביטחון. קישורים חיצוניים הנח"ל - מאז ועד היום, אתר חיל החינוך והנוער עולים על מדים - גרעיני נח"ל הנח"ל סיפורו מקומי - מורשת הנח"ל וחטיבת הנח"ל אתר העמותה להנצחת זכר חללי הנח"ל ומורשתו ; מילים ולחן: נעמי שמר ניתוח השיר בהיאחזות הנח"ל בסיני, באתר תרבות.il הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית קטגוריה:נח"ל קטגוריה:צורות התיישבות בישראל קטגוריה:רשימות	2024-09-26T11:29:58
גיטרה קלאסית	ממוזער\|250px\|ציור של אישה המנגנת בגיטרה קלאסית הגיטרה הקלאסית (מכונה לעיתים גיטרה ספרדית) היא כלי מיתר אשר ככל הנראה הומצא בספרד והתפתח מתוך הכלי הקדום לאוטה שהתפתח מעוד. הגיטרה הקלאסית עברה גלגולים שונים עד שהגיעה לצורתה הנוכחית, בשנת 1850. סוגי המוזיקה העיקריים המנוגנים בגיטרה קלאסית הם מוזיקה עממית ומוזיקה קלאסית ומכאן שמה. הגיטרה הקלאסית עשויה מעץ ובעלת תיבת תהודה אקוסטית המגבירה את הצליל הנוצר מן הפריטה במיתרים. המיתרים עשויים לרוב מניילון, מה שמעניק לגיטרה את הצליל הרך יותר יחסית לצליל החד של מיתרי המתכת של הגיטרה אקוסטית שהתפתחה מאוחר יותר בארצות הברית. הגיטרה הקלאסית המודרנית מתבססת על עיצוב מהמאה ה-19 מאת יצרן הגיטרות הספרדי אנטוניו דה טורס חוראדו. סוגים שונים של גיטרות לפני המצאת הגיטרה הקלאסית לפני המצאת הגיטרה הקלאסית שהיא הגיטרה הראשונה שהומצאה היו סוגים שונים נוספים של כלי מיתר הדומים לגיטרה שבאו בצורות שונות למשל כמו "עוד" ו"לאוטה" שהומצאו לפני המצאות הגיטרה הקלאסית ונעשו בהן שימושים זהים. הגיטרה הקלאסית וכך גם כל שאר סוגי הגיטרות (מלבד גיטרת הבס) מכוונות ל: מיתר תו תדירות 1 (הגבוה ביותר) מי 329.6 הרץ 2 סי 246.9 הרץ 3 סול 196.0 הרץ 4 רה 146.8 הרץ 5 לה 110.0 הרץ 6 (הנמוך ביותר) מי 82.4 הרץ הגיטרה הקלאסית היא כלי טרנספוזיצי, ומשכך היא נשמעת אוקטבה נמוך יותר ממה שכתוב בתווים. דו אמצעי בתיווי סטנדרטי יכתב באוקטבה גבוה יותר, כלומר יש לכתוב C5. שמאל\|ממוזער\|250px\|מכיוון שיש בגיטרה טרנספוזיציה של אוקטבה שלמה בירידה אזי אלה הם הצלילים שמופקים מהמנעד הראשון שיש בו טרנספוזיציה גיטרה קלאסית במוזיקה עממית הגיטרה הקלאסית פופולרית מאוד במוזיקה עממית של מספר עמים, ביניהם הספרדים, הצוענים והקובנים. אחד הסגנונות העממיים הבולטים בהם משמשת הגיטרה הקלאסית הוא סגנון הפלמנקו הספרדי, המבוסס על פריטות מהירות, תוך שימוש בטכניקות נגינה מורכבות. היא פופולרית גם בברזיל בעיקר כחלק מסגנון הבוסה נובה אשר מבנה האקורדים וקצב הפריטה המיוחד הם בין אלה המעניקים לסגנון את הצליל האופייני לו. גם בזמר העברי (שירי ארץ ישראל, שירי הלהקות הצבאיות, שירי משוררים ושירי חבורות הזמר) היא הייתה פופולרית מאוד. גיטרה קלאסית במוזיקה קלאסית מלבד מוזיקה עממית, משמשת הגיטרה הקלאסית גם במוזיקה קלאסית. חלק מהיצירות הקלאסיות המנוגנות בגיטרה נכתבו במקור לגיטרה קלאסית, בעוד אחרות נכתבו לכלים אחרים ועובדו לגיטרה קלאסית. אחד המלחינים שיצירותיו אהובות ביותר על גיטריסטים קלאסיים הוא יוהאן סבסטיאן באך. זאת, למרות העובדה כי באך לא כתב אף יצירה לגיטרה. גיטריסטים מנגנים עיבודים לגיטרה של הסוויטות ללאוטה, הסוויטות לצ'לו והסונאטות והפרטיטות לכינור של באך, וגם יצירות שנכתבו לכלים אחרים- גם של מלחינים אחרים- אשר עובדו לגיטרה. יצירות שנכתבו במיוחד לגיטרה החלו להיות נפוצות רק בתחילת המאה ה-19. הפופולריות של הגיטרה עלתה במהירות, ובמאה ה-20 נכתבה היצירה הקלאסית המפורסמת ביותר לגיטרה קלאסית-הקונצ'רטו לגיטרה: הקונסיירטו דה ארנחואס מאת חואקין רודריגו. מוזיקאי ספרדי נוסף שהשפיע רבות על הפופולריות של הגיטרה הקלאסית היה אנדרס סגוביה ששכלל את טכניקות הנגינה בה דרך עיבודי קטעים קלאסיים מכלים אחרים והפך את הרסיטל - קונצרט בו סולן יחיד מנגן אוסף יצירות קלאסיות - פופולרי לגיטרה בדומה לרסיטל לפסנתר. גיטרה קלאסית במוזיקה פופולרית הגיטרה הקלאסית נוכחת פחות במוזיקה פופולרית, כאשר רוב האמנים והלהקות - בפרט מארצות הברית - מעדיפים להשתמש בדרך כלל בגיטרה אקוסטית. למרות זאת, ישנם אמנים המעדיפים דווקא את הגיטרה הקלאסית ככלי הליווי שלהם או משלבים אותה ברפטואר שלהם, ביניהם סטיב האו (Steve Howe) גיטריסט להקת Yes הבריטית, קייטנו ולוזו (Caetano Veloso) הברזילאי או מתי כספי הישראלי שגיטרה קלאסית היא כלי הליווי הראשי שלו (בנוסף לפסנתר). כיום אמני המוזיקה הפופולרית המשתמשים בגיטרה קלאסית משתמשים למעשה בגיטרה שהגדרתה הנכונה יותר היא "גיטרה אקוסטית בעלת מיתרי ניילון" שכן המבנה האקוסטי שלה שונה מגיטרה קלאסית מסורתית ומזכיר יותר את הגיטרה האקוסטית - צוואר דק יותר, תיבת תהודה דקה יותר ובמקרים רבים אף מגבר פנימי. אומני גיטרה ידועים מלחינים בולטים ברפרטואר הגיטרה הקלאסית חלק מהמלחינים כתבו יצירות שנועדו במקורן עבור הגיטרה. עבור אחרים עובדו יצירות מתאימות לגיטרה קלאסית. ראו גם גיטרה פורטוגזית גיטרה אנגלית קישורים חיצוניים כיוון גיטרה קלאסית לימוד גיטרה בחינם ומאגר מידע מקצועי בנושא מדריך ללימוד גיטרה כתבות, חדשות ואירועים לגיטרה קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:גיטרה קטגוריה:כלי מיתר	2024-09-05T04:38:07
ארגמן (מושב)	אַרְגָּמָן הוא התנחלות ומושב עובדים בבקעת הירדן לצד כביש 90, כ-4.5 ק"מ מצפון לגשר אדם. הקמת היישוב בשנת 1968 עלה כח חלוץ למקום להקים היאחזות נח"ל מטעם תנועת המושבים. בגלל החיפזון בהקמת המקום התיישבו החיילים הראשונים במקום באוהלי סיירים. באמצע 1969 נחנכה ההיאחזות באופן רשמי על ידי חברי גרעין "אל מול אדום", למושב חצבה בערבה, ביחד עם גרעינים אחרים. בהמשך הועבר המקום לתנועת יישובי חרות-בית"ר, ואוזרח ב-18 במאי 1971. ב-1973 הגרעין המייסד כלל קבוצת משפחות ילידי הארץ ומתנדבים מחו"ל, והוקם כמושב שיתופי. לאור קשיי קליטה רבים לנקלטים הראשונים, הצטרפו למושב גרעיני נח"ל של ביתר ובהם גרעין "רהב" וגרעין "אופיר". בתחילת שנת 1973 במסגרת תקופת השל"ת במסלול גרעיני הנח"ל, ועם שחרורם מצה"ל ב-1974, הפכו את היישוב לכפר שיתופי שהוא מודל של מושב עובדים והיישוב החל להתפתח. שם היישוב ניתן לו בידי רחבעם זאבי אלוף פיקוד המרכז בזמן הקמתו, והוא מורכב מראשי תיבות שמם של מח"ט הבקעה אל"ם אריה רגב וקצין המבצעים החטיבתי סרן גד מנלה, שני מפקדי צה"ל שנפלו באזור הבקעה במרדף אחר מחבלים והוא מורכב מראשי תיבות שמם ארג = אריה רגב, גמן = גד מנלה. אופי היישוב אל חברי הגרעין שנשארו ביישוב, הצטרפו משפחות שביקשו להיקלט ביישוב כחקלאים, והקימו משקים חקלאיים שהתבססו על כרם ענבי מאכל, הדרים, לול תרנגולי הודו, ירקות ותמרים. כיום המשק החקלאי ביישוב אמנם הצטמצם במספר החברים העוסקים בו אך גדל בהיקפי הייצור באופן משמעותי. שטחו של המושב הוא 4,500 דונם. בין הגידולים המובילים בו כיום - תבלינים (עשבי תיבול), תמרים, כרם ענבי מאכל, ירקות. המשק החי כולל - לול פטמים ומשק עיזים לחלב ולצידה מחלבה ביתית ליצור גבינות עיזים. לאחרונה נפתחה במושב מזקקה להכנת וודקה מתמרים. כיום מונה היישוב כ-50 משפחות, הן מהחברים מייסדי המושב, והן קליטה של בנים חוזרים מבני ובנות היישוב. היישוב ממשיך את קליטת הבנים ובנות היישוב לאחר שובם מהשרות הצבאי ופונה למשפחות צעירות לבוא ולהצטרף לקהילה המתפתחת. ליישוב אופי מסורתי, וחיים בו תושבים דתיים לצד חילוניים בהרמוניה. היישוב פעיל מאוד בתחום החברתי-תרבותי, ומקיים פעילויות חגים משותפות ואירועים משפחתיים בסגנון ייחודי המשותף לכולם. אתרים בקרבת היישוב שמורת חרובה - שמורת הרי טרשים השוכנת ממערב למושב, וכוללת את התלים ראס אל חרובה וראס חמצה. "גלגל" - אתר המזוהה כאזור עתיק יומין, הנוגע בעניינים פולחניים ודתיים ואשר מוזכר לכל אורך המקרא, כאזור מפתח ששם נכנסו שבטי ישראל לראשונה, בהנהגת יהושע בן נון, לכבוש את הארץ בצווי אלקי לאחר פטירת משה רבנו. ממוזער\|ההיאחזות ארגמן במאי 1969 האתר הארכאולוגי אשר נחשף, נחפר ואף עובד ו'שוחזר' על ידי הפרופסור אדם זרטל, מאוניברסיטת חיפה. קישורים חיצוניים מושב ארגמן, באתר המועצה האזורית בקעת הירדן הערות שוליים קטגוריה:היאחזויות נח"ל קטגוריה:משקי חרות בית"ר קטגוריה:מועצה אזורית ערבות הירדן * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1968 קטגוריה:יישובים הקרויים על שם חללי מערכות ישראל	2024-08-09T12:52:19
יהדות התורה והשבת המאוחדת	REDIRECT יהדות התורה	2004-10-22T15:37:57
המועמד ממנצ'וריה	REDIRECT המועמד ממנצ'וריה (2004)	2022-07-18T13:46:58
לוח זמנים של ההיסטוריה של סין	זהו לוח זמנים של ההיסטוריה של סין. למידע מפורט בדבר השושלות השולטות ותקופות שלטונן ראו היסטוריה של סין. סיכום והשוואה להיסטורית המערב היסטורית סין: היסטורית המערב: .......... סין העתיקה תאריךהרשות השלטתמלךאירועים מיוחדיםאירועים ואנשים נוספים2500 לפנה"ססַן-הְוַאנְג-ווּ-דִי (3 שליטים 5 קיסרים) (三皇五帝) תקופה זו היא חלק מהמיתולוגיה הסינית 2205 לפנה"ס שושלת שׂיָה (夏) 1806 לפנה"ס 1523 לפנה"סשושלת שַאנְג (商) עדויות ראשונות לכתב הסיני 1027 לפנה"ס 1122 לפנה"סשושלת ג'וֹאוּ (周)המלך ווּ 781 לפנה"סהמלך יוֹ 771 לפנה"ססוף שושלת ג'וֹאוּ המערבית 770 לפנה"סהמלך פּינְגתחילת שושלת ג'וֹאוּ המזרחית 722 לפנה"סתקופת האביב והסתיו (春秋) 720 לפנה"ס 619 לפנה"סהמלך שׂיָאנְג 632 לפנה"סהקרב בצֱ'נְג-פּוּ651 לפנה"ס 551 לפנה"ס לָאו דְזְה (老子)551 לפנה"ס קונפוציוס (孔子)481 לפנה"ס 479 לפנה"ס 403 לפנה"ס תקופת המדינות הלוחמות (戰國) 314 לפנה"סהמלך נַאן 260 לפנה"סהקרב בצַ'אנְג-פּינְג 256 לפנה"ס סין הקיסרית תאריך הרשות השלטתקיסר (皇帝)אירועים אירועים ואישים נוספים255 לפנה"סשושלת צ'ין (秦) תקופת המדינות הלוחמות 246 לפנה"סצִ'ין שְה-חְוַאנג (秦始皇) 221 לפנה"סתחילת בנייתה של החומה הסיניתאיחוד סין 210 לפנה"סקבורת צבא הטרקוטה 209 לפנה"סצִ'ין אָר שֱׁה 207 לפנה"ס דְזְה-יִינְג 205 לפנה"ס קרב גִ'ין-שׂינְג202 לפנה"ס שושלת האן (漢)(שושלת האן המערבית)חָאן גַאו דְזוּ 195 לפנה"ס 6הקיסר ז'וּ-דְזְה 9 שושלת שין (新)וַאנְג מַאנְג 23 שושלת האן (漢)(שושלת האן המזרחית)גֶנְג-שְׁה 25 88חְה 105צאי לון ממציא את הנייר 106 שָׁאנְג 168לִינְג 184מרד הטורבן הצהוב 189 המלך של הוֹנְג-נוֹנְג שְׂיֵאן 191קרב גְ'יֵה-צְ'יָאו 200קרב גְוַאן-דוּ 208קרב צַ'אנְג-בָּאןקרב הצוקים האדומים220 שלוש הממלכות (三國) 222צַּאו פִּי (ממלכת װֵי)לְיוֹ בֵּיי (ממלכת שׁוּ)סַאן צ'װַאן (ממלכת ווּ)קרב יִי-לִינג 225המערכה הדרומית של ג'וּגְה לְיַאנְג 230 234הקרב במישור ווּגַ'אנְג 250הבודהיזם מגיע לסין 252 265 שושלת גִ'ין (晉)ווּ 274 290חְוֵי 291מלחמת שמונת הנסיכים 306 307 372שְׂיַאו-ווּ 383קרב נהר הפֵֿיי 396 419גוֹנְג 420 השושלות הדרומיות והצפוניות (南北) 475 בודהידהרמה מגיע לסין 589 581שושלת סווי (隋) 618 שושלת טאנג唐 627לִי שְׁה מִין 635מיסיונרים נוצרים ראשונים מגיעים לסין. 649 684ווּ דְזֶה טְיֵאן 705 712שׂוַאן-דְזונְג 751קרב טאלאס 756מרד אַן לוּשַׁאן 763 845 טבח המוני בקרב הבודהיסטים 907 תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות (五代十國) 960 שושלת סונְג (宋) 1127 סוף שושלת סונג הצפונית ותחילת שושלת סונג הדרומית 1214 קרב בייג'ינג 1255 מסעות מרקו פולו1260קובלאי חאן 1271שושלת יְוֵאן (元) 1273קרב שְׂיַאנְג-יַאנְג1279קרב יַא-מֶן1289נזירים פרנציסקנים מתחילים להקים מסיונים בסין. 1294 1295 1368 שושלת מִינְג (明)הונְג-ווּ</t> 1398 1399גְ'יֵן-וֵן 1402 1403יונְג-לֶה 1405 מסעות גֵ'נְג-הְה1406תחילת בניתה של העיר האסורה1424 הונְג-שִׂי 1425 1426שְׂוַאן-דֵה 1433 1435 1449 הקרב במבצר טוּמוּ 1506גֶ'נְג-דְה 1516התיישבות פורטוגזית ראשונה במקאו 1521 1522גְ'יַא-גִ'ינְג 1556 רעידת אדמה בשָׁאַן-שִׂי וגַאן-סוּ גורמת ל-850,000 הרוגים 1566 1573וַאן-לִי 1582תחילת מיסיונריות של מסדר הישועים בסין 1616נוּרְהַאצִי מייסד את שושלת צ'ינג במנצ'וריה 1619קרב סַרְהוּ 1620 טַּאי-צַ'אנג טְיֵן-צִ'י 1627משלחת תגליות מנצ'ורית ראשונה לקוריאה צ'ונְג-גֶ'ן 1637משלחת תגליות מנצ'ורית שנייה לקוריאה 1644 שושלת צ'ינג (淸)שׁוּן-גְ'ה 1661 1662קַאנְג-שִׂי 1680מושל פורטוגזי ראשון במקאו 1683 1689הסכם נרצ'ינסק 1711חברת הודו המזרחית הבריטית מקימה נציגות סחר בגואנג-ג'ואו 1722 1723יונְג-גֶ'נג 1735 צְ'ייֵנְלוֹנְג 1755עשר המערכות הגדולות 1790 1793הלורד ג'ורג' מקרטני מוביל את פלישת הכוחות הבריטיים לבייג'ינג 1796 גְ'יָא צ'ינְג 1814תיעוד ראשון של המרת סינים לנצרות 1820 1821דאוֹ גְוַאנְג 1839מלחמת האופיום הראשונה 1842חוזה נאנג'ינג1850 1851שְׂיַאן-פֵֿנגמרד טאי פינג 1854 1856מלחמת האופיום השנייה 1858חוזה אייגוןחוזה טיינג'ין1860ועידת פקין1861 1862טונְג-גְ'ה 1874 1875גְוַאנְג-שׂוּ 1876ועידת צֶ'פֿוּ 1884מלחמת סין–צרפת 1885קרב פוצ'ו1894מלחמת סין–יפן הראשונהקרב נהר יאלו1895חוזה שִׁימוֹנוֹסֵקי1898רפורמת מאה הימיםהקיסרית האלמנה צְה-שִׂי1900מרד הבוקסרים 1901חוזה 1901 1908 פּוּ-יִי 1911מהפכת שינהאיהתקוממות ווצ'אנג סין המודרנית הטבלה הראשונה מתייחסת לרפובליקה הסינית (טאיוואן). הטבלה שאחריה מתייחסת לרפובליקה העממית של סין (סין של ימינו) מאז נסיגת הקוומינגטאנג לטאיוואן ב-1949. הרפובליקה הסינית (טאיוואן)תאריךהרשות השלטתראש המדינהאירועיםאירועים ואישים נוספים1912הרפובליקה הסיניתסון יאט-סןמהפכת שינהאי　1913　　יואן שיקאי　　191521 הדרישות של האימפריה היפנית　1919　תנועת הארבעה במאי　1921　ייסוד המפלגה הקומוניסטית של סין　1926　משלחת התגליות הצפונית　1927　הקומוניסטים פורשים ומתפצלים מהקוומינטנג　עליית נאנצ'אנג1928צ'יאנג קאי שקתקרית ג'ינאן1931הרפובליקה הסינית-סובייטיתתקרית מוקדןלין סן　1932יפן מכריזה על מנצ'וקוו במנצ'וריה כעצמאי מסין1934　המצעד הארוך　1935　1936תקרית שיאןיפן מייסדת את מנג-ג'יאנג1937מלחמת סין–יפן השנייהתקרית גשר מרקו פולוקרב פינגשינגגואןקרב נאנג'ינג1938קרב טאיירג'ואנג1939קרב צ'אנגשה הראשון1940מתקפת מאה היחידות1941קרב צ'אנגשה השני1942קרב צ'אנגשה השלישי1943　צ'יאנג קאי שק　1944קרב צ'אנגשה הרביעי1945הממשל הסיני נמנה עם מייסדי האומות המאוחדות1947תקרית ה-28 בפברואר　1949הקוומינטנג נסוג לטאיוואן　1971הרפובליקה העממית של סין מחליפה את הרפובליקה הסינית כחברת קבע במועצת הביטחון של האו"ם　1975　　יין צ'יה-ג'ין　　1978　　צ'יאנג צ'ין קוו　　1979הידוק היחסים בין ארצות הברית וטאיוואן　1988　　צ'ן שואי-ביאן　　1996משבר מצרי טאיוואן השלישיבחירות לנשיאות2000הבחירות לנשיאות ברפובליקה הסינית (טאיוואן)　ארבעת הלאוים של צ'ו שואי ביאן　2001טאיוואן מתקבלת לארגון הסחר העולמי　2003התפרצות מחלת הסארס　2004בחירות לנשיאות טאיוואן　 הרפובליקה העממית של סיןתאריךהרשות השלטתראש המדינהאירועים אישים ואירועים נוספים1949הרפובליקה העממית של סיןמאו דזה-דונגהקמת הרפובליקה העממית של סין　1950הקרב במאגר צוסיןמלחמת קוריאה1951כיבוש טיבט1953　1956מערכת מאה הפרחים　1957　1958הזינוק הגדול קדימה　1959שלוש שנות אסונות טבע1960הפיצול הסיני-סובייטי1961　1962מלחמת הודו–סין　1964מועצת העם מודיעה כי הכתב הסיני מסובך מדי ומפרסמת את צורת הכתיבה המפושטתסין מפוצצת את פצצת האטום הראשונה שלה1966המהפכה התרבותיתהספרון האדום1969פתיחת הקו הראשון של הרכבת התחתית של בייג'ינג ובו 17 תחנות1970שיגור ראשון של לוויין סיני לחלל　1971הרפובליקה העממית של סין מחליפה את הרפובליקה הסינית כנציגה קבועה במועצת הביטחון של האו"םהנרי קיסינג'ר מבקר בחשאי בבייג'ינג1972ריצ'רד ניקסון מבקר בסין　1974גילויו של צבא הטרקוטה　1976ארבע המודרניזציותתקריות טיין-אן-מןחווא גוופנג (תחת דנג שיאופינג)　　1977האביב של בייג'ינג　1978תחילת הרפורמה הכלכלית -מדיניות "הדלת הפתוחה" הרפורמה כללה מודרניזציה בארבעה תחומים: צבא, מדע ובעיקר בחקלאות ובתעשייהתנועת קיר הדמוקרטיה1979מדיניות הילד האחדכינון יחסים דיפלומטים מלאים בין סין וארצות הבריתדנג שיאופינג מבקר בוושינגטוןמלחמת סין-וייטנאםארבעת העקרונות של דנג שיאופינג1980אזור כלכלי מיוחד ראשון מוקםהמשפט של כנופיית הארבעה1981　　הו יאובנג (תחת דנג שיאופינג)　　1984מרגרט תאצ'ר מבקרת בסין וחותמת על העברה עתידית של הונג קונג לידי סין בשנת 1997　1987　　ג'או דזה-יאנג (תחת דנג שיאופינג)　　1989המחאות בכיכר טיין-אן-מן　ג'יאנג דזה-מין (תחת דנג שיאופינג)　1991פתיחתו של סניף מקדונלד'ס הראשון בסין　1996משבר מצרי טאיוואן השלישי　1997העברת הונג קונג לידי סין והפיכתה לאוטונומיה עצמאית מיוחדתדנג שיאופינג מת1999העברת מקאו לידי סין　2000סין עוקפת את יפן בהיקפי המסחר עם ארצות הברית　2001בייג'ינג נבחרת לארח את המשחקים האולימפיים של שנת 2008　2002הקונגרס ה16 של המפלגה הקומוניסטית　2003חו ג'ינטאוהתפרצות מחלת הסארססין שולחת טייקונאוט ראשון לחלל2004ג'יאנג דזה-מין פורש מתפקידיו האחרונים במפלגה הקומוניסטית2013שי ג'ינפינג2019התפרצות נגיף הקורונה קישורים חיצוניים קטגוריה:סין: היסטוריה סין קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה	2024-05-08T18:35:29
לוח הזמן של ההיסטוריה הסינית	REDIRECT לוח זמנים של ההיסטוריה של סין	2004-10-22T17:43:48
מקס אויבה	מיכליס (מקס) אויבה (בהולנדית: Machgielis (Max) Euwe; 20 במאי 1901 – 26 בנובמבר 1981) היה שחמטאי בדרגת רב-אמן, מחבר ספרי שחמט רבים ומתמטיקאי הולנדי, אלוף העולם החמישי בשחמט (1935–1937). הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט . חייו מקס אויבה נולד בווטרגרסמיר שליד אמסטרדם. בגיל 12 הצטרף למועדון השחמט באמסטרדם. ב-1919 שיחק לראשונה באליפות השחמט בהולנד וזכה בה לראשונה ב-1921. מאז ועד 1952 זכה בסך הכל 12 פעמים בתואר אלוף הולנד בשחמט, 6 פעמים מתוכן ברציפות. הוא למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת אמסטרדם וסיים את עבודת הדוקטורט שלו בשנת 1926. הוא לימד מתמטיקה, תחילה ברוטרדם ולאחר מכן, עד שנת 1940 בתיכון לבנות באמסטרדם. לאחר מכן ניהל מפעל למוצרי מזון ועבד כסטטיסטיקאי בחברת ביטוח. בשיא היכולת בשנת 1928 זכה אויבה בתואר אלוף העולם בשחמט לחובבים בתחרות שנערכה בהאג. בגלל העובדה שהיה בעל משפחה ועבד כמורה נמנעה ממנו ההשתתפות בטורנירים בינלאומיים רבים מתחילת שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 (הוא הופיע ושיחק רק בחופשות של בית הספר). ב-15 בדצמבר 1935, לאחר 30 משחקים ב-13 ערים שונות ובמשך 80 יום, ניצח אויבה את אלכין וזכה בתואר אלוף העולם החמישי. זכייה זו הייתה הפתעה לרבים. אולם כמה אלופי עולם שניתחו את המשחקים וסילי סמיסלוב, בוריס ספאסקי, אנטולי קרפוב, גארי קספרוב וולדימיר קראמניק) טענו שאויבה ניצח בזכות כישוריו ולא בגלל בעיות האלכוהול של אלכין. זכייתו בתואר הפכה את השחמט למאוד פופולרי בהולנד. בתחרות השחמט בנוטינגהאם 1936, הנחשבת עד היום לאחת התחרויות החשובות שהתקיימו אי פעם הגיע למקום השלישי אחרי מיכאל בוטביניק וקפבלנקה ולפני אלכין. בשנת 1937 הפסיד אויבה בדו-קרב גומלין לאלכין. אף על פי שפתיחת הדו-קרב הייתה טובה מבחינתו, הוא נשבר לקראת הסוף. שני הדו קרבות של אויבה נגד אלכין נחשבים כשיא הקריירה שלו. מסיכום הנקודות של כל המשחקים בהם התמודדו זה נגד זה ניתן לראות שרמת היכולת שלהם הייתה דומה. בתחרות אוורו שנערכה בהולנד ב-1938, בה השתתפו שמונת השחמטאים הטובים בעולם, סיים אויבה במקום הרביעי יחד עם שמואל רשבסקי ואלכין. הוא זכה ארבע פעמים בקורוס (ויק אן-זהה) (1940,1942,1952,1958). משחקי מופת לבן: הנס יונר שחור: מקס אויבה משחק זה הגיע לעמדה זהה כמו המשחק שמוצג בערך זיגברט_טאראש, וגם כאן השחור הגיע ליתרון שהפך לברור לאחר המסע ה-22. שלושת הרגלים השחורים עדיפים משמעותית על שני הלבנים, ויתרון הרגלים של הלבן באגף המלך לא ניתן למימוש. ניתן אף להגיד שהרגלי הלבן ב-ה5 מהווה חולשה, שכן יש צורך תמידי להגן עליו. במשחק עצמו השחור מימש את היתרון בקלות יחסית. דו-קרבות במהלך הקריירה הוא השתתף במספר דו-קרבות: שנה מיקום המתמודד השני תוצאה הערות1926/27אמסטרדםאלכסנדר אלכין 2+ 3- 5=4.5הפסד1928האגיפים בוגוליובוב 2+ 3- 5=4.5הפסד1928/29האגיפים בוגוליובוב 1+ 2- 7=4.5הפסד1931הייסטינגסחוזה ראול קפבלנקה0+ 2- 8=4הפסד1932אמסטרדם, קרלסבדסאלו פלור 3+ 3- 10=8תיקו1935הולנדאלכסנדר אלכין9+ 8- 13=15.5זכייה באליפות עולם1937הולנדאלכסנדר אלכין4+ 10- 11=9.5הפסד תואר אליפות עולם1939/40הולנדפאול קרס5+ 6- 3=6.5הפסד במלחמת העולם השנייה עזר אויבה להציל שחמטאים יהודים, הבכיר מביניהם הוא האמן הבינלאומי פרינס, מבכירי השחמטאים של הולנד בשנות החמישים. כמו כן נמנע מלהשתתף בטורנירים במינכן ובגנרלגוברנמן אליהם הוזמן בטענה שעיסוקו בהוראה אינו מאפשר לו זאת. ב-1945 חזר ללמד בתיכון לבנות באמסטרדם. הטורניר האחרון בו שיחק היה בציריך, ב-1953 בו סיים במקום הלפני-אחרון. ב-1954 החל לעבוד כפרופסור בדיסציפלינה חדשה, קיברנטיקה, בשתי אוניברסיטאות - רוטרדם וטילברך. ב-1957 נסע לארצות הברית ללימודים בתחום מדעי המחשב. במהלך שהייתו שם שיחק בניו יורק שני משחקים לא-רשמיים נגד בובי פישר - באחד ניצח והשני הסתיים בתיקו. ב-1959 התמנה למנהל מרכז המחקר ההולנדי למיכון ועיבוד מידע. בשנת 1971 פרש ממשרתו באוניברסיטה לגמלאות. נשיא פיד"ה שמאל\|ממוזער\|250px\|כיכר אויבה באמסטרדם בשנת 1970, בגיל 69, התמנה אויבה ליו"ר האיגוד הבינלאומי לשחמט, פיד"ה ונשאר בתפקידו עד 1978. בגלל בחירתו לפעול לפי מה שנראה לו מוסרי ולא לפי הרוח הפוליטית הרווחת הסתכסך לעיתים קרובות עם הסובייטים, שמימנו חלק ניכר מתקציבה של פיד"ה לאחר מלחמת העולם השנייה. מן הראוי להזכיר כמה עימותים בולטים: בעקבות מעבר של גנאדי סוסונקו להולנד ב-1972 (קיבל אישור מהשלטונות הסובייטים לעבור לישראל), דרשו הסובייטים את איסור השתתפותו בכל טורניר מקצועני. בעקבות סירובו של אויבה והשתתפותו של סוסונקו בטורניר שנערך בהולנד ב-1974 החרימו הסובייטים אירוע זה. הוא פירש את תקנות ההשתתפות בטורניר ב-1971 בגמישות רבה, ובכך איפשר לבובי פישר להשתתף בו. בזכות השתתפותו של פישר בטורניר הוא הצליח להעפיל לאליפות העולם ב-1972 ובה ניצח את ספאסקי ובכך הפך לאלוף העולם הראשון שאינו סובייטי מאז תום מלחמת העולם השנייה. בשנת 1976 ערק רב האמן ויקטור קורצ'נוי למערב ואויבה הבטיח לו שיותר לו להמשיך ולהשתתף בטורנירים למרות העריקה. בשנת 1978 ניסו הסובייטים ולא הצליחו למנוע מקורצ'נוי להתמודד על תואר אלוף העולם נגד אנטולי קרפוב. עמדתו הבלתי מתפשרת הביאה לקיום אולימפיאדת השחמט בחיפה בשנת 1976, למרות התנגדותו הנחרצת של הגוש הקומוניסטי. בסך כל הקריירה שלו ניצח ב-102 טורנירים וייצג את הולנד ב-7 אולימפיאדות. אויבה היה גם סופר שחמט פורה וכתב כ-70 ספרי שחמט, יותר מכל אלוף עולם אחר. אויבה נפטר באמסטרדם מהתקף לב בשנת 1981 והוא בן 80 בהותירו אחריו שלושה ילדים. הוא היה דמות מוכרת והוערך רבות בעולם השחמט בזכות פעילותו הרבה לקידום השחמט בעולם. במרכז אמסטרדם נקראה כיכר על שמו ולידה מרכז לשחמט. הופעות באולימפיאדות השחמט מקס אויבה השתתף בנבחרתה האולימפית של הולנד בשבע אולימפיאדות. שנה לוח נקודות תוצאות % מקום 1927 10.5 מ-157+ 7= 1-70 4 קבוצתי, 6 אישי 1937 1 9.5 מ-138+ 3= 2-73.1 6 קבוצתי, 2 אישי 1950 1 8 מ-125+ 6= 1-66.7 5 קבוצתי 1954 1 7.5 מ-134+ 7= 2-57.7 8 קבוצתי 1958 1 8.5 מ-117+ 3= 1-77.3 14 קבוצתי, 2 אישי 1960 1 6.5 מ-163+ 7= 6-40.6 10 קבוצתי 1962 1 4 מ-71+ 6= 0-57.1 11 קבוצתי מבחר תחרויות נוספות בהן השתתף תחרות ניו יורק 1931 תחרות השחמט הייסטינגס 1934–1935 תחרות השחמט בנוטינגהאם 1936 לקריאה נוספת גארי קספרוב, על קודמי הגדולים כרך שני, עמ' 9–116, מקור תקשורת, 2008. שיקול דעת ותכנון בשחמט, מקס אויבה. קישורים חיצוניים ביוגרפיה ומשחקים מנותחים של מקס אויבה באתר השחמט הישראלי ICHESS צילומים מטקס הפתיחה והסיום של אליפות העולם תחבולות של מקס אויבה, באתר wtharvey.com משחקים מוסברים (באנגלית) 1921 מקס אויבה מול עקיבא רובינשטיין, 31.10.1921, My Spidey-sense is Tingling 1931 ורה מנצ'יק מול מקס אויבה, החל מדקה 13, 29.12.1931,Before Beth Harmon, There Was Vera Menchik! 1957 מקס אויבה מול בובי פישר, 9.3.1957,Bobby Fischer Destroyed by Former World Champion 1960 בובי פישר מול מקס אויבה, 3.11.1960, Fischer's Revenge 1963 מיכאל בוטביניק מול מקס אויבה, 28.12.1963, 2 World Champions Play Mind-boggling Blindfold Game הערות שוליים קטגוריה:אלופי עולם בשחמט קטגוריה:מתמטיקאים הולנדים קטגוריה:שחמטאים הולנדים קטגוריה:אמסטרדם: אישים קטגוריה:שחמטאים שהשתתפו באולימפיאדת השחמט קטגוריה:רבי-אמנים קטגוריה:אלופי הולנד בשחמט קטגוריה:אלופי עולם לחובבים בשחמט קטגוריה:מחברי ספרי שחמט קטגוריה:עסקני שחמט קטגוריה:עסקני ספורט הולנדים קטגוריה:מדעני מחשב הולנדים קטגוריה:סגל אוניברסיטת טילבורך קטגוריה:סגל אוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אמסטרדם קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1901 קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1981	2024-09-04T09:51:37
מאקס אויבה	REDIRECT מקס אויבה	2004-10-22T18:28:46
היסטוריה קדומה של אירלנד	ההיסטוריה הקדומה של אירלנד - המעט הידוע על אירלנד לפני קבלת הנצרות בא מן ההתייחסויות המועטות לאי בכתבים רומיים, שירה ומיתולוגיה אירית, וארכאולוגיה. תקופת האבן התקופה המזוליתית במהלך רובן של מאות אלפי השנים בהן קיים המין האנושי, לא הייתה אירלנד מיושבת בבני אדם. עידן הקרח גרם לכך שרובו של האי היה מכוסה בקרחונים, אשר האחרון שבהם נסוג כ-8,500 שנים לפני ספירת הנוצרים. ייתכן כי במהלך תקופות קצרות בהן נסוגו הקרחונים הגיעו לאי (שהיה אז מחובר לאנגליה בגשר יבשתי, ואילו אנגליה הייתה מחוברת לאירופה) ציידים נודדים בני התקופה הפלאוליתית, אך שובם של הקרחונים גרם לכך כי אלו לא הותירו אחריהם כל שרידים. האנשים הראשונים אשר יישבו את האי בקביעות היו בני התקופה המזוליתית, אשר הגיעו אל האי בסביבות שנת 8000 לפני הספירה. עדויות ארכאולוגיות מראות כי היו אלו ציידים נוודים, אשר הגיעו כפי הנראה על פני גשרי יבשה מהאי האנגלי, אם בצפון, דרך סקוטלנד במחוז אנטרים, או בדרום, על פני גשר אשר הותיר מאחוריו כשריד את האי מאן. במרוצת הזמן כיסה הים את גשרי היבשה, והציידים המזוליתיים נותרו כלואים באי, מנותקים מבני גזעם אשר נותרו באנגליה, אשר הפכה אף היא למנותקת מן היבשת. רוב המושבות המזוליתיות היו על חופיה של אירלנד, והתושבים היו כפי הנראה תלויים בים לפרנסתם. אין בכך פלא, שכן תחלופנה מאות שנים רבות בטרם יכסו היערות שצמחו לאחר תקופת הקרח את שטחה היבשתי של אירלנד. אורח חייהם של אנשים אלו היה פשוט. הם חיו מדיג ומציד, וליקוט שורשים ואגוזים. הגברים צדו בחניתות, קשתות וצלצלים שבקצותיהם אבן צור מחודדת הקרויה מיקרולית. הנשים ליקטו פירות ושורשים הראויים למאכל. הם חיו במגורים עונתיים העשויים מעור של חיה הנמתח על פני מסגרת פשוטה מעץ, והשתמשו בתנורי אדמה לבשל את מזונותיהם. אוכלוסייתו של האי בשלב זה לא מנתה יותר מכמה אלפי אנשים. התקופה הנאוליתית בסביבות שנת 4000 לפני ספירת הנוצרים, החל גל של פולשים מן המזרח לשוב ולפקוד את אירלנד. היו אלו אנשים שהביאו עמם תרבויות נאוליתיות מתקדמות. חקלאות, מגורי קבע (לעיתים במתחמי עפר על ראשי ההרים), וגרזני אבן העשויים בטכניקה מתקדמת היו סימן ההיכר העיקרי של התרבות החדשה, שעד מהרה העלימה את אנשי התרבויות המזוליתיות. אל מול אלה הסבורים כי המדובר בפולשים מן המזרח, קיימים אלה הסבורים כי "המהפכה הנאוליתית" הייתה איטית, וחדרה אל האי לאיטה בצורה של קשרי תרבות עם האנשים שמעבר לים, באנגליה ובאירופה היבשתית. החקלאות הייתה השינוי המהותי ביותר באורח החיים בין התקופה הנאוליתית והתקופה המזוליתית. כבשים, עיזים, בקר ודגנים, שהובאו מאנגליה הפכו למוצרי היסוד בכלכלה הנאוליתית, והאוכלוסייה גדלה בהתאם. מערכת של שדות חקלאיים, שהשתמרה בסייד (Céide) שבמחוז מאיו היא עדות לתחכום של התרבות הנאוליתית אל מול קודמתה המסוליתית. סימן ההיכר של התרבות החדשה היה הדאגה למתים. עם המתים בקבריהם נמצאו אוצרותיהם הגשמיים של אנשי התקופה - כלי נשק, תכשיטים, כדים מחמר. הקברים הם השריד הבולט ביותר לתקופה זו, ומאות מצבות אבן מגליתיות (עשויות מאבני ענק) פזורות לאורכה ולרוחבה של אירלנד. אלו מאופיינים בארבע צורות עיקריות: גל החצר, הדולמן, קבר המעבר וקבר היתד. ארכאולוגים חלוקים בדעותיהם האם ארבע צורות קבורה אלו מציינות ארבעה גלי פלישה, או שמא זוהי תוצאה של התפתחות תרבותית טבעית, ומגוון שנוצר עקב ריבוי האוכלוסייה. בשיאה של התקופה מנתה אוכלוסיית האי בין 100,000 ל-200,000 נפש. לקראת סיום התקופה הדלדלה האוכלוסייה במקצת, בין היתר בשל העובדה שמאמצים רבים הושקעו ביצירת מצבות אבן גרנדיוזיות ופחות בחקלאות. שמאל\|ממוזער\|250px\|קבר מעבר נאוליתי בסליגו, אירלנד גל החצר (Court Cairn) צורת הקבורה הקדומה המועדפת באירלנד הייתה השריפה של הגווייה והטמנתה בתוך גל אבנים (Cairn). באירלנד התפתחה צורה ייחודית של גל האבנים הנאוליתי המוכר מאתרים נאוליתיים אחרים באנגליה ובסקוטלנד. זהו "גל החצר" או "Court Cairn". צורה זו של קבורה מצויה בצפון באירלנד ובמקומות מסוימים בדרום מזרח סקוטלנד. שם אחר לגלי אבנים אלו הוא "מערות קלייד קרלינגפורד". רוב גלי האבנים הללו הוקמו בסביבות 3500 לפני הספירה, אך נעשה בהם שימוש עד תקופת הברונזה המאוחרת, כ-2200 לפני הספירה. צורה זו נחשבת לצורת הקבורה העתיקה ביותר מבין ארבע הצורות. המדובר במספר גלי אבנים ארוכים ומלבניים, או בצורת טרפז, אשר בקירותיהם מספר חדרי קבורה, והם יוצאים החוצה אל חצר גדולה ופתוחה. מניחים כי החצר שימשה לטקסי הקבורה, שלאחריהם היה המת נקבר (לאחר שריפתו) בתוך אולמות האבן. בכניסה מן החצר אל אולמות הקבורה אשר בתוך גלי האבנים, היו בדרך כלל שתי אבנים גדולות מאונכות, כשעליהן אבן מאוזנת. הגג עצמו של אולמות הקבורה היה שטוח, והחצר הפנימית פתוחה לרוחות השמים. כשלוש מאות מבנים מסוג זה פזורים ברחבי אירלנד. הדולמנים גל-עד נוסף ומתקדם יותר היה ה"דולמן", המורכב ממספר "אבנים מגליתיות" (מיוונית מגאליתוס – "אבן גדולה"), שהן אבני ענק מן הסוג המוכר לנו מאתר סטונהנג' באנגליה. הסוג שהתפתח באירלנד נקרא "דולמן השער" שכן הוא נראה כשער ענק אל רקע השמים. דולמן השער עשוי משתי אבנים מגליתיות מאונכות העומדות זו אל מול זו, כשעליהן אבן נוספת, מאוזנת. ויוצרות שער, אשר שימש במקורו ככניסה לתא הקבורה. תא הקבורה עצמו נעלם עם הזמן, ורק מבנה ה"שער" נותר. לעיתים ישנה אבן נוספת בין אבני ה"שער" אשר שימשה במקורה על מנת לחסום את הכניסה לתא הקבורה לאחר סיומו של הטקס. נראה כי מאחורי הדולמן היה גל אבנים עגול או מרובע, ולאחר סיום טקס הקבורה הייתה הדלת "ננעלת" באמצעות אבן מגליתית נוספת שחסמה את הכניסה ושמרה על מנוחת המת. השערים פונים לרוב למזרח, וכאשר מצוי הדולמן במעלה גבעה ולא בראשה, פונה השער אל ראש הגבעה. דולמנים אלה הם מבנים רבי הוד ומעוררי השתאות. עד היום לא ניתן לספק תשובה מלאה לשאלה כיצד הצליח האדם הנאוליתי, באמצעות הטכנולוגיה המינימלית שהייתה לו, להעלות את אבן הראשה הענקית אל גובהו של הדולמן. כמאה ושישים ממבנים אלו מצויים בכל רחבי אירלנד. קבר המעבר רבים הם הארכאולוגים הסבורים כי במהלך התקופה הנאוליתית הגיע גל חדש של מהגרים אשר הביא עמו צורת קבורה חדשה - "קבר המעבר" (Passage Grave). המדובר במערת קבורה שאליה מוביל מבנה בצורת פסאז'. לקברים אלה ישנם לרוב גגות בשיטות בניה מורכבות יותר מלוח האבן המגליתי המונח על הדולמן. על גגות אלה ועל קירות המעבר נמצאים לרוב שרטוטים וחריתות של צורות אבסטרקטיות, או אף של דמויות אנושיות. המעבר עצמו נבנה כך שבתאריך משמעותי בשנה תזרח השמש ותאיר אל תוך המעבר. כשלוש מאות קברים מסוג זה מצויים באירלנד. לעיתים כמה עשרות קברים מסוג זה יוצרים "בית קברות" במורד גבעה. מניחים כי מבנים אלה שימשו את הקהילה לאורך זמן רב. מכיוון ששריפת המתים הייתה נהוגה באירלנד, היה תא הקבורה המקום בו הוכנס אפרו של המת. בקברים אלו נמצאו כלי חרס מתקדמים אשר שימשו לעיתים כתשורה למת, ולעיתים כדי לשמור את אפרו. מכאן מסיקים הארכאולוגים כי תרבות זו (אשר הגיעה כפי הנראה מאזור בריטני בצרפת, שם נמצאו כלים דומים) היא מתקדמת יותר מן התרבות שיצרה את הדולמנים ואת גלי החצר. המפורסם שבקברי המעבר מצוי בניוגריינג' (Newgrange), והוא הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. זהו אחד המבנים העתיקים בעולם הערוך בצורה אסטרונומית והוא נבנה בערך ב-3200 לפני הספירה. באמצע החורף קרניה הראשונות של השמש הזורחת חודרים דרך פתח הקרוי "קופסת אור" מעל לכניסה אל הקבר ומאירים את תא הקבורה. קברי יתד זוהי הקבוצה הגדולה והנפוצה ביותר של קברים. קברי יתד מצויים בדרך כלל במערב ובדרום מערב, ובמיוחד במחוז קלייר. אלה הם המאוחרים ביותר בין הקברים מן התקופה הנאוליתית, ומסמנים למעשה את סופה של התקופה. ישנם המייחסים את הקברים לתקופת הברונזה. הם נקראים כך מכיוון שלתאי הקבורה צורת יתד, או טריז. תקופת הברונזה הברונזה חדרה לאירופה ומשם לבריטניה ולאירלנד, מן המזרח הקדום. המחוז המערבי קורק עשיר בנחושת, ולעומתו את הבדיל ייבאו לאירלנד מקורנוול, ושילמו תמורתו בזהב שנמצא בערוצי הנחלים. תקופת הברונזה באירלנד נמשכה בין השנים 2,400 ל-600 או 700 לפני הספירה. מכרה הנחושת העתיק ביותר מצוי באי רוס במחוז קרי. המכרה פעל בין 2,400 ל-1,800 לפני הספירה. בהר גבריאל במחוז קורק נמצא מכרה משומר היטב שפעל באותה התקופה. הברונזה שימשה לייצור כלי נשק וכלי עבודה - חרבות, גרזנים, פגיונות, קופיצים, אתים, כלי שתייה, וחצוצרות בצורת קרן נחפרו מאתרי תקופת הברונזה מאירלנד. חצוצרות איריות אלו היו מוצר ייצוא, וכמותן נמצאו בחפירות ארכאולוגיות באירופה כולה, ואף ביוון. תכשיטי זהב שיוצרו באירלנד נמצאו אף הם בחפירות בגרמניה ובסקנדינביה. בתקופת הברונזה המוקדמת היו תכשיטים אלו סהרוני זהב פשוטים. דוגמאות מורכבות יותר נוצרו ככל שהתקדמה התרבות. כן נוצרו כלי חרס מתקדמים, שהיו מתקדמים בהרבה מכלי החרס דמויי הדלי של התקופה הנאוליתית. הקבורה המגליתית נוסח התקופה הנאוליתית ננטשה לטובת "קברי יתד" מפוארים פחות, אשר לבסוף הפכו לארונות אבן שהוטמנו באדמה. הממצאים הארכאולוגיים מראים על אוכלוסייה שהתגוררה בכפרים קטנים, שמסביבם שדות מעובדים, ועסקה בחקלאות ובגידול בהמות. באוכלוסייה זו שלט מעמד אצולה רכוב על סוסים, אשר נשא חרבות, ושלט במיומנויות הטכנולוגיות ובמקורות הייצור. ייתכן שהמדובר באוכלוסייה של פולשים מן החוץ אשר הגיעו עם חרבות ברונזה והשתלטו על האוכלוסייה הנאוליתית באי. אין לדעת אם ניתן כבר לכנות אנשים אלו כקלטים. יש הסבורים כי היו בני הגזע שאכלס באותה התקופה אף את אנגליה וסקוטלנד, בני העם הפיקטי, אשר התאפיין בשיער שחור, ובצבע עור כהה, אל מול הקלטים שהיו בהירי עור ושיער. דתם של אנשים אלה אינה ידועה, אך הם השאירו את חותמם בצורת מעגלי אבן וסוללות עפר גדולות הפזורים לאורכה ולרוחבה של אירלנד, ו"גאלאן" עמודי אבן גדולים ובודדים. הגדול ביניהם הוא "טבעת הענק" במחוז דאון, דרום מזרחית לבלפסט, שהוא סוללת עפר גדולה ומעגלית בגובה של כארבעה מטר ובקוטר של 180 מטר, המקיפה דולמן נאוליתי. מרשימים בצורתם החיצונית הם מעגלי האבנים - חלקן מסותתות וחלקן פשוט גושי אבן בלתי מעובדים, חלקן גבוהות וחלקן נמוכות, הפזורות באי. אין לדעת למה שמשו מבנים אלו, וייתכן כי המדובר בפולחן השמש. אין לטעות בפולחן זה ובפולחן הקלטי וכוהניהם הדרואידים, שהוא מאוחר בהרבה. תרבותם של הפיקטים הייתה תרבות מטריארכלית. תקופת הברזל - בואם של הקלטים הקלטים תקופת הברזל היא התקופה בה חדרו לאירלנד שבטי הקלטים, החמושים בכלי נשק מברזל, שהיו עדיפים על כלי הברונזה. עד מהרה הצליחה תרבות הברזל לרשת את מקומה של תרבות הברונזה, והקלטים הפכו לעמה של אירלנד. הקלטים נבדלו מיושבי אירלנד בתקופת הברונזה בשני מאפיינים עיקריים - כלי הנשק מברזל, והשפה האינדו אירופית אותה דיברו. אין לדעת מנין הגיעו הפולשים החדשים. השפה הקלטית נחלקת לשני דיאלקטים - על פי דרך הביטוי של אחד העיצורים. השפה הגאלית המדוברת באירלנד מבטאת את העיצור כ-P ואילו השפה הוולשית מבטאת אותו כ-Q. מכאן שיש להניח כי קלטים דוברי הניב הגאלי פלשו לאירלנד ואילו קלטים דוברי הניב הוולשי פלשו לבריטניה. גישה זו נחשבת לפשטנית, והמדובר בכמה גלי פלישות שונות, והשפעות גומלין מורכבות בין היבשת האירופית, בריטניה ואירלנד. מחקרים שנערכו באמצעות DNA מראים כי תושבי אירלנד בתקופה זו היו אולי דוברי קלטית, אך לא היו קלטים מבחינה גנטית, ולמעשה היו זהים לאירים של תקופת הברונזה, וקרובים לבסקים. המדובר כפי הנראה באוכלוסייה שאינה אינדו-אירופית, והשאריות האחרונות של תושביהם המקוריים של האיים הבריטיים ושל מערב אירופה, אשר נכבשו על ידי הקלטים ונטמעו בקרבם. בין אם היו הקלטים אך שכבה שלטת עליונה על העם האירי הקדום, ובין אם היו כובשים אשר ירשו את אותו העם, הדעה המקובלת מבדילה בין ארבעה גלים של פלישה: הפלישה הפריטנית 700 עד 500 לפני הספירה. הפלישה הבולגית והאיריינית 500 לפני הספירה. הפלישה הלגינית, הדומניינית והגלואינית 300 לפני הספירה. הפלישה הגאלית 100 לפני הספירה. הטאין היו אלו עמים הידועים כלוחמים נועזים, אשר השאירו מאחוריהם את האפוס הידוע כ: "Táin Bó Cúailnge", המשמש כחלון (מעומעם) אל חייהם ותרבותם. האפוס "טאין בו קואלינז'" (או פשיטת הבקר של קולי), עבר מספר עריכות, האחרונה שבהן במאה ה-12, אך מקורו הוא ללא ספק קדום בהרבה. הוא משרטט תמונה של חברת לוחמים הֶרוֹאִים בעולם קדם־נוצרי. המלחמה היא סדרה של קרבות בין יחידים החמושים בחרבות וחניתות, ומתנייעים באמצעות מרכבות רתומות לסוסים. מקור העושר העיקרי בעולם אותו מתאר הטאין הוא הבקר. מעניין כי בעולם זה אישה יכולה להתמנות למלכה ולצבור עושר רב באופן נפרד מבעלה, ואף לגייס צבא ולהילחם באמצעותו כנגד בעלה. על פי הטאין הייתה אירלנד מחולקת לארבעה מחוזות. אלסטר בצפון, קונכט במערב, לנסטר במזרח, ומנסטר בדרום. לכל פרובינציה כזו היה מלך המכונה "Ri Ruirech" או "מלך המלכים העליון", ולו כס מלכות בראש גבעה נישאה ששימש כמקום ההכתרה וכן כמקום להתכנסות. מלך זה שלט בהמון של מלכים בדרג נמוך יותר (כמאה וחמישים באירלנד כולה) אשר כונו "Ri Tuaithe" מלכי השבט. דרגת ביניים בין מלך המלכים העליון למלך השבט היה ה"Ri rig" או בפשטות מלך המלכים. נאמנותם של שליטים אלו זה לזה הייתה מתבטאת בדרך כלל בהעמדתם של בניהם של המלכים כבני ערובה לשליט העליון. היחידה הבסיסית הייתה ה"שבט" או ה"Tuaithe" שכללה כמה אלפי אנשים. הסמכות הרוחנית של הטואט הייתה לדרואיד, מכשף השבט, אשר שימש אף כשופט, וכהיסטוריון המשמר את ההיסטוריה של השבט, בחרוזים שהועברו בעל פה מדור לדור. אירלנד והרומאים הרומאים אשר שלטו באנגליה מימי יוליוס קיסר במשך למעלה מארבע מאות שנה, לא חצו את התעלה לאירלנד, ורגלו של חייל רומאי לא דרכה מעולם על אדמת האי. עם זאת, קשרי מסחר ותרבות הפרו את התרבות האירית בשנים אלו, וניתן לומר כי אירלנד הייתה במעגל החיצוני של ההשפעה הרומית. הרומאים הכירו את אירלנד וקראו לה "היברניה". הגאוגרף תלמי תיאר בערך בשנת 100 לספירה את הגאוגרפיה של האי ואת שבטיו השונים. אירלנד מוזכרת בכתבי טקיטוס ויובנליס. עם זאת, הנצרות הגיעה לאירלנד רק לאחר עזיבתם של הרומים את אנגליה, בתחילת המאה החמישית. כיבושה של אלסטר בסמוך לתחילתה של התקופה הנוצרית, התבססה ממלכת טארה, אשר היוותה מעין ממלכה אמצעית, חמישית, ובה שלט המלך האגדי "ניאל של תשעת בני הערובה" שצאצאיו נקראים עד היום או'ניל. כמאתיים שנה לאחר כתיבתו של הטאין, בתחילת המאה החמישית לספירה, היה ניאל של תשעת בני הערובה הדמות הראשונה בהיסטוריה האירית ששמה ומעשיה ניתנים לאימות היסטורי ממקורות עצמאיים. ניאל נולד בממלכה המערבית של קונכט, וקנה את תהילתו בפשיטות על אנגליה, אשר הייתה בשלבים אחרונים של הכיבוש הרומי בטרם תינטש סופית על ידי הרומאים בשנת 410. ניאל ירש את אביו ומלך עשרים ושבע שנים בממלכת טארה, אשר הפכה לממלכה החשובה ביותר באירלנד. מעשהו החשוב ביותר היה כיבושה של אלסטר, וחלוקתה לשלושה מחוזות שנמסרו לשלושת בניו. לאחר מותו ירש את ניאל בנו לוגייר, ובתקופתו החלה הנצרות לחדור לאי. הייתה זו תחילתה של שושלת שתמלוך באירלנד עד למאה ה-11. קישורים חיצוניים * Old Irish Kingdoms and Clans קטגוריה:אירלנד: היסטוריה קטגוריה:העת העתיקה en:Early history of Ireland	2024-03-23T07:50:35
הגוש הסובייטי	REDIRECT הגוש המזרחי	2004-10-22T20:41:04
כתובת קעקע	ממוזער\|שמאל\|250px\|כתובת קעקע על כף יד שמאל\|ממוזער\|250px\|כמה מ-13 הקעקועים של הכוכבת אנג'לינה ג'ולי ממוזער\|250px\|מקעקע כתובות קעקע על רגלה של בחורה כתובת קעקע או קעקוע הוא שרטוט הנעשה בעזרת דיו או בחומרי צבע אחרים המוחדרים באופן קבוע לשכבה התחתונה בעור לקישוט או סימון. השם הטכני לקעקוע הוא "השתלת מיקרו פיגמנט". צורה נוספת אם כי נפוצה פחות לקעקוע היא הכנסת חוטים צבעונים תחת העור ובכך יוצרים דוגמאות דמויות קעקועים קלאסים. מקור השם המילה "קעקע" מופיעה בתורה, באיסור ההלכתי על עשיית כתובת קעקע, המופיע בספר ויקרא: . באנגלית מכונה כתובת הקעקע Tattoo, מילה שמקורה בטהיטי שבפולינזיה ומשמעותה "לסמן". גם בשפות רבות אחרות נגזרת המילה לכתובת קעקע מהמקור הפולינזי. היסטוריה פרהיסטוריה ישנן עדויות לכתובות קעקע כבר בתרבויות קדומות. בחפירות באירופה נתגלו כלים מהתקופה הפלאוליתית המאוחרת (בין 38,000 לפני הספירה ל-10,000 לפנה"ס) שכנראה שימשו לביצוע קעקועים. הכלים כללו דיסקה עשויה מחרס, אוכרה אדומה ומחטי עצם ששימשו ככל הנראה לדקור את העור. צלמיות אדם מחימר ואבן שעליהם חריטות שכנראה מייצגות כתובות קעקע נתגלו בסמוך לכלים. המומיה העתיקה המפורסמת ביותר הקרויה "אצי, איש הקרח" שנתגלתה בהרי האלפים ומתוארכת ל-3000 לפנה"ס, מקועקעת. גם במצרים נמצאו מומיות מקועקעות מאותה תקופה. בעת העתיקה במצרים העתיקה נמצאו מומיות המתוארכות לתחילת האלף השני לפנה"ס מעוטרות בכתובות קעקע. מבדיקה ראשונית, החוקרים הסיקו שהעוסקות במלאכת הקעקוע היו כנראה נשים מבוגרות בעלות ניסיון שהכירו את הסמלים ופירושם, ושמנהג זה היה נחלתן הבלעדית כמעט של נשים. בתחילה יוחס למומיות המקועקעות מעמד חברתי נמוך או עיסוק בזנות, אולם לאחר בדיקה מעמיקה נמצא שמומיות אלו נחנטו ונקברו באזור של בני המעמד הגבוה. בנוסף ידוע כי לפחות אחת מהנשים המקועקעות שנקברו ותויגו כפילגש המלך הייתה למעשה כוהנת האלה חתחור. אשה זו העונה לשם אמונט נחשבה לרמת מעלה, והקעקועים שנמצאו לגופה החנוט יצרו מערך של נקודות וקווים מקועקעים על הבטן, סימנים אלה תאמו לקישוטים שהיו נפוצים על פסלי פריון מצריים וההשערה היא שמדובר בקעקועים לצורכי טיפול רפואי, או ששימשו כעיטור פולחני בעל יכולות מאגיות. ישנם חוקרים המשערים שבשל הקרבה של הקעקועים לנקודות דיקור המוכרות כיום, ייתכן ששימשו גרסה קדומה של רפואת דיקור למחלות כרוניות כמו דלקת פרקים. כאשר הבטן המקועקעת גדלה במהלך ההיריון מערך הקווים והנקודות גדל ויצר מעין “רשת הגנה” ברורה סביב העובר. בשנת 2018 פורסם מאמר אודות מומיה מקועקעת מלוקסור ששוכנת במוזיאון הבריטי לאמנות זה 100 שנה. הקעקוע – של שור שנכחד ועז הנפוצה בצפון אפריקה – הוכרז כקעקוע השלם העתיק ביותר בעולם. המומיה נחנטה במצרים העתיקה לפני כ-5,200 שנה, והקעקועים ככל הנראה נוצרו בעזרת פיגמנט מבוסס פחמן, ייתכן שהיה זה פיח. המדענים סבורים ששתי החיות המקועקעות על זרועו נחרטו כסימן לגבריות ופריון משום שהעז הצפון אפריקאית סימלה מיניות גברית במצרים וביוון העתיקה. תגלית זו אינה שגרתית, מכיוון שעד אז ההנחה שרווחה בקרב החוקרים הייתה שקעקועים במצריים הקדומה היו נחלת הנשים בלבד. שמאל\|ממוזער\|250px\|פורטרט של צ'יף מאורי מקועקע ממוזער\|שמאל\|250px\|קעקועי נשים בשבט קויטה (Koita) מפפואה גינאה החדשה מתחילים באופן מסורתי בגיל 5 וכל שנה מתווספים קעקועים חדשים. הקעקוע בצורת V על בית החזה מסמל שהבחורה הגיעה לגיל הנישואין. התמונה צולמה ב-1912 ביפן של תחילת המאה השלישית לפנה"ס הקעקועים נתפסים כסמלי מעמד חברתי, ובנוסף מיוחס למקועקעים משמעות רוחנית אך אין תמימות דעים אודות טיבם. על פי כתבי הכרוניקה היפנית "קוג'יקי" מנהג הקעקועים לא היה מקובל ביפן עצמה והמקועקעים נחשבו כבר אז ל"זרים", מאוחר יותר דווח בכרוניקה הבאה "ניהון שוקי" שקעקועים נצפו רק בקרב הילידים היפניים בני איינו. החל מתקופת קופון הקעקועים מופיעים בהקשרים חברתיים שליליים ונחשבו כעונש לנושא אותם, ייתכן שגם ההשפעה הסינית על יפן גרמה לכך שבסופו של דבר גם ביפן ראו כתובות קעקע כדבר שלילי, ובשלב מסוים החלו להשתמש בקעקועים כאמצעי ענישה לפשעים החמורים ביותר. אדם מקועקע הוחרם על ידי משפחתו וחי בשולי החברה. גם בתרבות ההלניסטית החשיבו את הקעקועים כמנהג ברברי ונהגו לסמן בהם עבדים או אסירים. המילה סטיגמה – תיוג – מקורה במילה הלטינית לקעקוע שמשמעותה 'סימן שנעשה בעזרת כלי חד'. החל מתקופת אדו (1603 - 1868) אופנת הקעקוע זוכה לעדנה שעקבותיה מגיעים עד לתקופה המודרנית. פוקושי מאסאיצ'י שמר על אוסף גדול של כתובת קעקע יפני אך רק חלק קטן מהאוסף שרד את ההפצצות של מלחמת העולם השנייה. מנהג של עשיית כתובות קעקע התקיים גם בקרב האצטקים והמאיה של מרכז אמריקה וגם בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה למשל בשבט היורון. מיסיונרים צרפתיים סיפרו על תהליך בו ישבו הלוחמים שעות ללא תזוזה בעת שחבריהם דקרו את עורם במחט עצם מחודדת, ניגבו את הדם ושפשפו פחם לתוך הפצע. תהליך זה היה מסוכן למדי ואכן נגרמו לא מעט מקרי מוות בעקבות חריטת קעקוע. בבריטניה הייתה מסורת ארוכה של ביצוע קעקועים בין השבטים הבריטונים הקדומים. יוליוס קיסר מתאר כיצד נהגו התושבים לקעקע את גופם. מסורת ביצוע כתובות קעקע בפולינזיה, כפי שהתקיימה לפני בואם של האירופאים לדרום האוקיינוס השקט, הייתה האמנותית ביותר בעולם העתיק. היא התפתחה במהלך אלפי שנים בכל רחבי איי פולינזיה ובצורתה המתקדמת ביותר התבטאה בצורות גאומטריות מורכבות שנוצרו בשלבים במהלך חיי אדם עד שכיסו את כל גופו. כתובות הקעקע הפולינזיות לא נפלו מעבודותיהם של אמני הקעקוע המודרניים ביופי ובמורכבות. במיוחד הצטיינו בכך המאורים בניו זילנד, הידועים בציורי הקעקע העדינים על פני הגברים והנשים (הקרויים מוֹקוֹ). מהעובדה שהתורה אוסרת על עשיית כתובת קעקע, ניתן להסיק שעשיית הקעקע היה מנהג רווח אצל העמים הכנעניים על אף שחלקם ישבו בחלק משטחי ארץ ישראל. בימי הביניים הכנסייה הקתולית הוציאה צו דתי האוסר על קעקועים ב-787 לספירה, אך ידוע כי כל המלכים האנגלו־סקסונים נהגו להתקשט בכתובות קעקע. על המלך האנגלו-סקסוני האחרון, הרולד השני שהובס בקרב הייסטינגס בשנת 1066, נאמר כי גופתו הושחתה בקרב עד כדי כך שרק כתובות הקעקע שעל גופו אפשרו את זיהויו. הרמב"ם בפירושו לאיסור קעקוע בתורה מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם. (הלכות עבודה זרה פרק י"ב). ר' אברהם אבן עזרא, פרשן המקרא בן המאה ה-12, מציין בפירושו שהיו בימיו צעירים הרושמים כתובות קעקע בפניהם. בפירושו לתורה כותב אבן עזרא שהיו עושים כתובת קעקע כזיכרון למתים ולכן איסור הקעקע מופיע באותו פסוק בו מופיע האיסור לעשות שריטה על המת. ספר החינוך שנכתב בסביבות המאה ה-13, כותב שבימיו הישמעאלים (הכוונה לערבים) היו עושים כתובות קעקע. בעת החדשה מסורת כתובות הקעקע פסקה באירופה בימי הביניים, אך התחדשה כאשר נתגלו איי פולינזיה במסעותיו של הקפטן ג'יימס קוק במאה ה-18. החוקרים האנגליים חזרו לאירופה עם ילידים מקועקעים. מאז החלה מסורת מחודשת של ביצוע כתובות קעקע בין תושבי אירופה, בעיקר בין מלחים ויורדי ים אחרים. בסוף המאה ה-19 החלה מסורת של ביצוע קעקועים גם לבני האצולה. החל בכך יורש העצר (לימים אדוארד השביעי) שבשנת 1862 ביקר בארץ ישראל וחקק את סמל הצלב על זרועו. בתקופת מלכותו הוסיף אדוארד השביעי לגופו עוד כמה כתובות קעקע. כאשר שני בניו, ביניהם מי שלימים יהיה המלך ג'ורג' החמישי, ביקרו ביפן ב-1882, הוא הורה למחנכם לקחתם לאומן קעקועים מפורסם. הדוגמה שנתנה משפחת המלוכה הפכה את הקעקוע ביפן לפופולרי מאוד אצל משפחות האצולה באנגליה עד כדי כך שסופר אמריקאי העיר בלעג: "אנשי החברה באנגליה הם קורבנות של המצב שבו הנסיך מוויילס (יורש העצר) חקק כתובות קעקע על גופו. כמו עדר כבשים המונהג על ידי רועה הם היו חייבים לעשות בדיוק אותו דבר". לקארל הארבעה עשר, מלך שוודיה ונורווגיה (שהייתה אז חלק מממלכת שוודיה) בשנים 1818–1844, הייתה כתובת הקעקע "Mort aux rois" ("מוות למלכים"). בשנת 1891 הוציא האמריקאי סמואל או'ריילי פטנט על אקדח הקעקוע החשמלי. האקדח התבסס על עקרונות העט החשמלי שהמציא תומאס אדיסון 16 שנה לפני כן. המכשירים בהם משתמשים כיום הם שיפור האקדח של או'ריילי. המכשיר הוזיל את עלות העבודה וקיצר את הזמן הנדרש לעשיית קעקוע. באמצע המאה ה-20 החלו לראות בקעקועים כבעלי ערך אידאולוגי שמסמל מרדנות ונון-קונפורמיזם. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 החלה לאמץ אותם תרבות הנגד הצעירה והמהפכנית, והם התחילו להיות פופולריים יותר ויותר. שנות ה-90 סימנו את נקודת המפנה ביחס לקעקועים. טכניקות וטכנולוגיות חדשות אפשרו עבודה מדויקת והיגיינית יותר, אשר פנתה לקהלים חדשים שהלכו והעריכו יותר ויותר את ערכם האומנותי של הקעקועים. מטרות הקעקוע ממוזער\|שמאל\|250px\|קעקוע על האמה השמאלית של ניצול אושוויץ סם רוזנצווייג סיבות מגוונות גורמות לאנשים לעבור תהליך של קעקוע. הגורמים הנפוצים ביותר הם: אמצעי זיהוי, הצהרת ייחודיות, קישוט, סיבות דתיות או אמונה בהשפעה המאגית של כתובת הקעקע. הכאב הכרוך בתהליך הקעקוע לעיתים נתפס כאמצעי להפגנת אומץ לב. כיום כתובות קעקע הן סוג של אופנה. ישנם הרואים בקעקוע דרך להנציח אדם יקר שנפטר. זו דרך להתחבר עם האדם שאבד ולהשפעה שהייתה לו על מי שנושא אותם. אסירים בבתי כלא נוהגים לקעקע עצמם כסימן של שותפות באחת מכנופיות הכלא. מלחים מאירופה נהגו לקעקע את תמונת הצליבה על גבם על מנת למנוע ענישה באמצעות הצלפה. ראשי שבטים מאורים נהגו לקעקע תבניות מסובכות על פניהם - תבניות אלה שימשו כתחליף חתימה ונעשה בהם שימוש בעת חתימה על חוזה שלום. בארצות שונות התפתחה בשנים האחרונות מגמה אצל נשים חולות בסרטן השד שעברו כריתת שד לקעקע פרחים על החזה. קיימים גם מקרים בהם אנשים הוכרחו לעבור קעקוע כנגד רצונם מסיבות שונות. הדוגמה הידועה ביותר היא קעקוע מספר זיהוי על האמה של אסירי מחנה הריכוז באושוויץ II (בירקנאו). כתובות קעקע נחקקות גם על בעלי חיים, אם כי לעיתים נדירות נעשה הדבר בשל רצון לקשט. סימני זיהוי מקועקעים לעיתים על חיות מחמד וחלקי גוף מסוימים (לדוגמה האפים) מקועקעים למניעת כוויות-שמש. סימני זיהוי מקועקעים לפעמים על בעלי חיים השייכים לחוות. סימני זיהוי מקועקעים על שפתיהם של כל הסוסים הגזעיים מיד לאחר שנגמלו. כתובות קעקע אלו מבוצעות על ידי וטרינרים, ובעלי החיים עוברים הרדמה על מנת למנוע את תחושת הכאב ולשמור על ביטחונם. שימוש ברפואה לעיתים, לצרכים רפואיים, יש לסמן מיקום מדויק על הגוף שיהיה קבוע לאורך זמן. לדוגמה, בעת מתן הקרנות לחולה במחלת סרטן, יש לתת טיפול נקודתי חוזר על אותה נקודה בדיוק. כדי למנוע את הצורך החוזר ונשנה במדידת המיקום המדויק, תהליך שאורך זמן רב, מבצעים את המדידה המדויקת בטיפול הראשון. בסיום המדידה מסמן הרופא את נקודות המיקום המדויקות למכשיר ההקרנה בעזרת עט קעקע מיוחד. עט זה רק מסמן נקודה קטנה על הגוף שאינה ניכרת אלא במבט מקרוב. התהליך ממוזער\|שמאל\|250px\|צבעי קעקוע חדשניים וטכניקות משוכללות מאפשרים בימינו מגוון עיצובים וצבעים שלא היו אפשריים קודם בתחום הקעקועים בכמה תרבויות שבטיות היה נהוג ליצור כתובות קעקע על ידי ביצוע חתכים בעור ושפשוף הפצע בדיו, אפר או חומרים אחרים. תהליך זה לעיתים היה בא בעקבות ביצוע צילוק (יצירה מכוונת של צלקות). תרבויות אחרות ייצרו סימני קעקע באמצעות דקירות קלות בעצם חיה מושחזת טבולה בדיו. הדרך המודרנית ליצירת כתובות קעקע היא בעזרת מכשיר הקרוי "אקדח קעקועים". תחילה מציירים את הדגם על העור, ואחר כך משתמשים במכשיר. במכשיר יש בין חמש לשבע מחטים המופעלות בעזרת אלקטרומגנט. המכשיר מזריק את חומר הצבע בין 50 ל-3,000 פעם לתוך השכבה השנייה של העור (דֶרמיס) בעומק שבין 0.4 מ"מ ל-1.5 מ"מ. האזורים המקובלים לביצוע קעקוע הם הכתפיים והגב, אם כי נוהגים לקעקע גם באזורים אחרים, כגון הרגליים, הבטן ואף על איברי המין. האזור הכואב ביותר לבצוע קעקוע הוא מתחת לבית השחי ומעל המותן. האזור הקל ביותר מבחינת רגישות היא הכתף. בבתי הכלא, שם מכשיר זה אינו בהישג יד, מאלתרים האסירים מכונות המנצלות מנוע של "ווקמן" ודיו רגילה. ידועים מקרים בהם נעשה שימוש במשחת נעליים מעורבת בשתן כתחליף לדיו. שיטות אלה כואבות יותר ומסוכנות יותר, אך האסירים מתייחסים אליהן כאל אי-נוחות נסבלת וכדרך להצגת כושר סיבולת. הדיו יכולה להיות גם פלואורסצנטית כך שהיא זוהרת תחת הקרנה בעזרת נורה פלואורסצנטית. איפור קבוע איפור קבוע הוא סוג של קעקוע זמני, המחזיק כ-3 עד 5 שנים. האיפור הקבוע נועד לחקות גבות, קו תוחם שפתיים, שפתון, צלליות ואייליינר לעיניים ואפילו נקודות חן. ההבדלים בין איפור קבוע לכתובת קעקע הם עומק החדרת המחט וסוג הצבעים. איפור קבוע יעשה רק על ידי צבעים אורגניים ויוחדר מעל לשכבת הדרמיס. כתובות קעקע טבעיות ג'ורג' אורוול סיפר כי כתובות קעקע טבעיות נוצרות על עורם של כורים במכרות פחם, כאשר אבק פחם התיישב בפצעים. שימוש בעגילים העשויים מכסף לאחר ניקוב האוזניים או האף לפני שהחור מחלים עלול לגרום ליצירת כתם אפור קבוע מסביב לחור כתוצאה מפעפוע של כסף חמצני מתחת לעור. כתובות קעקע זמניות שמאל\|ממוזער\|250px\|קעקוע קרסול זמני כתובות קעקע אומנותיות זמניות מקובלות בטקסי החינה במזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה. בטקס נהוג לשרטט בעזרת חינה תבניות מורכבות על הידיים והרגלים. מכיוון ששכבת העור באזורים אלה (במיוחד אצל הגברים) עבה במיוחד, הצבע נוטה להישאר למשך זמן רב. על אף שבמרבית המקרים נהוג לשרטט ציור מסוג זה על ידיהן ורגליהן של כלות בלבד, קיימים מקרים במקומות כגון בנגלדש, קשמיר וסודאן שמצפים גם מהחתנים להתקשט בכתובת קעקע לפני טקס החתונה. מרכיבי הצבע הם אבקת עלי צמח החינה (Lawsonia inermis) מעורבת בנוזל כהה כדוגמת קפה או תה, מיץ לימון (על מנת לגרום לצבע להשתחרר) וסוכר. התערובת יוצרת משחה שאותה מורחים על העור. צבע כתובת הקעקע כשהיא טרייה הוא בגון חום-אדמדם. כתובת כזו יכולה להחזיק על העור עד שבועיים לכל היותר, ואז הצבע הופך בהדרגה לכתום ונמוג. ניסיונות ליצור חינה בגוון שחור באמצעות הוספת המרכיב PPD (פנילאנאדיאמין) עלולים לגרום לתופעות לוואי מסוכנות, כגון תגובות אלרגיות ואף כוויות. הסרת קעקוע הסרת קעקוע מסובכת יותר מצריבתו. בממוצע רק ב-20% מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. ב-80% מהמקרים נותר סימן או צלקת. עלות ההסרה היא פי ארבעה ויותר מעלות הקעקוע והתהליך ארוך וכואב. בדרך כלל נדרשים בין 4 ל-10 טיפולים בהפרש של חודש עד חודשיים בין הטיפולים. ישנם גם קעקועים שנעשו בשכבות העמוקות של העור או שנעשו בצבעים שאינם מקצועיים שלא ניתן להסיר בכלל, ויש קעקועים שהסרתם מותירה צלקת בהירה בולטת על פני העור. ובכל זאת קיימים לא מעט אנשים הפונים לדרך זו, בהם אסירים לשעבר, חוזרים בתשובה, נשים לפני חתונה. בישראל, ביקשו נשים יוצאות אתיופיה להסיר ממצחן קעקועים בצורת צלב, שנחשבו אופנתיים באדיס אבבה אך לא התקבלו באהדה בישראל. השיטות המקובלות להסרת קעקועים: ניתוח כירורגי הנעשה בהרדמה מקומית שבה כורתים את הקעקוע ותופרים את שולי העור. שיטה זו מותירה תמיד צלקת ולכן טובה למקומות מוצנעים ולקעקועים קטנים. שיוף העור באמצעות מכשיר בעל ראש יהלום. בתהליך מוסרות לאט לאט שכבות העור המכילות את הקעקוע. תהליך זה חושף את העור לרגישות לשמש וגורם לגוון בהיר באזור המשויף השונה מגון העור כולו. שימוש במכשירי לייזר. קרני הלייזר נבלעות בתוך הפיגמנטים שבעור, מעלים את הטמפרטורה שלהם וגורמים לכוויה שהורסת את הרקמה המכילה את הצבע. הדלקת שבאה בעקבות תהליך זה מסלקת את התאים הפגומים המכילים את הצבע. מכיוון שקרן הלייזר היא באורך גל מסוים, נדרשות קרניים באורכי גל שונים על מנת להסיר את הצבעים השונים. חשיפת העור שעבר טיפול בלייזר לשמש עלולה ליצור אזור בהיר או כהה יותר משאר העור. תהליך ההסרה בלייזר כואב פחות מביצוע הקעקוע עצמו, אך התנפחות העור וקילופו, שהם תוצאה של הטיפול, יכולים להיות כואבים למדי. ישנם מספר סוגי מכשירי לייזר מתקדמים המטפלים בהסרת קעקועים, אך אורכי הגל להסרת קעקוע הם קבועים: אורך גל 1064 ננו-מטר מאפשר הסרת קעקועים בגוונים שחור, סגול, כחול כהה וחום, אורך גל אורך גל 532 ננו-מטר מאפשר הסרת קעקועים בגוונים אדום, צהוב, כתום ואורך גל 785 מאפשר הסרת קעקועים בגוונים ירוק, כחול בהיר, טורקיז. מקובל להניח שתהליך הסרת הקעקוע אינו מסוכן, אם לא מנסים להסיר את הקעקוע באמצעים חובבניים. הופעת סרטן העור בעקבות תהליכי ההסרה נדירה ביותר. קעקועים בספרות ובקולנוע ביצירות ספרותיות רבות כתובת הקעקע משמשות לזיהוי קבוצתי, ובכך מבדלות גיבורים או קבוצות אותם מבקשים הכותבים להציג כנבדלים משאר הסובבים אותם באופן ויזואלי יותר. דוגמה עדכנית לכך היא הסרט סימנים של כבוד והספר נערה עם קעקוע דרקון. הדבר נפוץ גם בז'אנרים אחרים, ובמידה לא מבוטלת ביצירות קומיקס, או כאלו המתבססות על קומיקס, העוסקות בגיבורי על. דוגמאות מהעשורים האחרונים כוללות את בלייד ואקס-מן 3: המפלט האחרון. במקרים אחרים, מנוגדים כביכול לגישה הקודמת, משמשים הקעקועים כאמצעי אומנותי להדגמת קונפורמיזם מצד הדמויות. כך, לדוגמה, נפוץ לעיתים הופעת הברקוד ככתובת קעקע על גופם של חיילים, כסמל להשתייכותם הממסדית המנותקת והקרה, כמו גם לניסיון להציגם כחסרי אינדיבידואליות. כך לדוגמה בסדרת הטלוויזיה מלאך שחור או בסרט הקולנוע חייל קטלני. במקרים אלו, גיבורי היצירות, על אף שהיו מקועקעים בברקוד בעצמם, התמרדו באלימות רבה בממסד אשר ביקש לשלוט בהם ולהשתמש בהם לצורך אותו דיכוי. קעקועים ועבריינות ממוזער\|קעקוע כנופיה - חבר בכנופיית MS-13 עם קעקוע המסמל את השתייכותו קעקועים קושרו בעבר עם נטייה להתנהגות עבריינית בקרב בני-נוער והתנהגות עבריינית או חריגה באופן כללי. על קשר מיוחד הצביעו בין סגנון החיים של עבריינים מועדים וכתובות קעקע. קישור זה בין קיום כתובות קעקע והתנהגות עבריינית אושר גם במחקרים עדכניים יותר. ועם נטייה גדולה יותר לעישון ולצריכת אלכוהול בין צעירים. מחקרים עדכניים הצביעו על-כך שהנטייה לקעקוע כתובות קעקע מקושרת עם השכלה נמוכה יותר של הורי צעירים ועם אי היכרות עם הסיכונים הבריאותיים. נוכח שכיחותם הרבה של קעקועים והתקבלות נוהג הקעקוע כנורמטיבי, ספק אם נתונים אלו יכולים להצביע על קיום קעקוע כאתת משמעותי להתנהגות לא נורמטיבית. כתובת קעקע ביהדות התורה אוסרת לחרוט כתובות קעקע שאינה נמחקת מהגוף, כלשון הפסוק: ההלכה קובעת כי האיסור חל על כל מקום בגוף, בין שרגיל להיות גלוי ובין שרגיל להיות מכוסה. עם זאת, מותר לבצע קעקוע זמני לצורכי איפור, הנשאר על העור למשך כשנה-שנתיים ודוהה לגמרי עם חלוף הזמן. מצווה זו היא בגדר "חוק" ללא הסבר המפורט בתורה, עם זאת, חכמים נתנו הסבר שהגוף מייצג את האדם כפי שבּרָאוֹ אלוהים, והקעקוע מסית את תשומת הלב מערכו העצמי של האדם - למסר מסוים ובזה האדם הופך בסיס למסר שאינו צלם אלוהים ומאבד את ערכו העצמי הייחודי. ולצד זאת יש חכמים ורבנים כגון רמב"ם אשר קבע מבחינה הלכתית כי זהו מנהג של עבודה זרה. השלכות בריאותיות סכנות בריאותיות שמאל\|ממוזער\|250px\|עיט מקועקע על יד ימין הדבקות במחלות הבעיה הרפואית החמורה ביותר הנובעת מתהליך הקעקוע היא הדבקות במחלות נגיפיות בשל מעבר דם נגוע מאדם לאדם. תופעה זו עלולה לקרות בשל שימוש חוזר במחטים או בבקבוקוני צבע שלא עברו עיקור. המחלות המסוכנות ביותר היכולות לעבור בדרך זו הן איידס וצהבת נגיפית C (הפטיטיס C). במכונים מודרניים נקיים כמעט שאין מקרים של הדבקות במחלות. זיהום כתוצאה מקעקוע במכון קעקוע מודרני נדיר, אך עלול להיגרם. זיהומים נפוצים כוללים החל מזיהום של העור וכלה בהדבקה בחיידק הסטפילוקוקוס (Staphylococcus aureus) העלול לגרום נזק ללב. אנשים הנוטים לסבול מזיהומים חייבים להיות מודעים לנזק שהפגיעה בעור עלולה לגרום וחייבים להתייעץ ברופא לפני שיקבלו כתובת קעקע. מומלץ לאנשים שהחליטו על קעקוע לבדוק היטב בעת בחירת מכון העוסק בעשיית כתובות קעקע האם ננקטים במכון האמצעים הבאים: שימוש בכפפות גומי. פחי אשפה אדומים המסומנים כמכילים "סיכון ביולוגי" עבור חפצים שהוכתמו בדם. קיומם של מכשירים לבצוע עיקור כדוגמת אוטוקלב. תעודה המעידה על חברות בארגון מקצועי. אומן הקעקע פותח חבילה חדשה של מחטים חד־פעמיות עבור כל מטופל. תופעות אלרגיות תגובות אלרגיות לצבעי כתובות הקעקע הן נדירות, אך קיימות. אנשים רגישים או אלרגיים למתכות מסוימות עלולים להגיב לצבעים שהוחדרו לעור בחריפות הגורמת נזק לשכבת האפידרמיס. משמעות הדבר שאנשים הסובלים מאלרגיות חייבים לשקול היטב את ההחלטה לבצע קעקוע, בשל הסכנה מתגובת הנגד וההלם שעלולים להיגרם. אומני קעקוע נוהגים לבצע ניסוי קטן על ידי מריחת כמות קטנה של הצבע מאחורי האוזניים על מנת לזהות תגובות אלרגיות. סכנות נוספות בעקבות מחקרים מקדמיים המצביעים על אפשרות להפרעות הורמונליות והעלאת השכיחות לסרטן, בוחנות מנהל המזון והתרופות האמריקאי והרשויות באירופה האם סוגי הדיו המשמשים בכתובות קעקע הם מסרטנים. טיפול בכתובת קעקע טרייה אף שכתובת קעקע אינה דורשת את הטיפול וההיגיינה המתמידים, כפי שנדרש בעקבות ביצוע "פירסינג", חשוב לזכור כי בזמן שהעור מחלים כתובת הקעקע היא בעצם פצע שיש לטפל בו בהתאם. מיד לאחר יצירת כתובת הקעקע נוהגים האומנים לכסות את האזור כדי למנוע זיהום. לעיתים הם עוטפים את האזור בניילון נצמד. ניתן להוריד חבישה זו אחרי כמה שעות ויש לשטוף את האזור בזהירות במים פושרים. עיסוי משחה אנטיספטית לתוך אזור הקעקוע שלוש פעמים ביום במשך שבועיים היא דרך טובה למניעת זיהומים. משך הזמן הנדרש להגלדת האזור משתנה בהתאם לגודל כתובת הקעקע ותהליך הריפוי של הגוף, אך אם האזור נשמר נקי (והאדם נמנע מלהתגרד) תהליך הריפוי מהיר למדי. יש להימנע מחשיפה לשמש, משחייה בים או בבריכה או חשיפה כלשהי לגורמים מזהמים אחרים בשבועות הראשונים. הפרעה לטיפולים רפואיים צילום MRI חלקיקי המתכת שהיו רכיבים בצבעי כתובות הקעקע גרמו בעבר להפרעות בהדמיית MRI. השדות המגנטיים הנוצרים בעת סריקת MRI הגיבו עם המתכת שבצבע. כתוצאה מכך האזור שבו הייתה מצויה כתובת הקעקע התחמם ונגרמו לכן תופעות לוואי לא רצויות, החל מהתחממות קלה ועד לחום צורב. חלקיקי המתכת גם פגעו באמינות הצילום שכן הם עיוותו את התצלום שהתקבל. כיום מרבית הצבעים בהם משתמשים ליצירת כתובות קעקע אינם מכילים חלקיקי מתכת, ולכן אינם מהווים בעיה בצילומי MRI. חלקיקי מתכת נפוצים יותר בכתובות קעקע מסוג "איפור קבוע" (כדוגמת צלליות עיניים). זריקת אפידורל קעקוע בגב התחתון, עלול למנוע מיולדת קבלה של זריקת אפידורל, מחשש שהמחט החודרת את העור, תגרור עימה חלקיקי צבע אל אזור חוט השידרה באופן שעלול לגרום לסיבוכים ודלקות. רישוי שמאל\|ממוזער\|250px\|מקעקע בעבודתו, בעזרת מכונת קעקוע מודרנית על מכוני קעקוע בעולם מוטלות אחת או יותר מהחובות הבאות: המכון חייב להירשם ולעבור בדיקה תקופתית. אין לבצע כתובות קעקע לקטינים. אין לבצע כתובות קעקע לאדם מסומם או שתוי. בארצות הברית אחריות האכיפה על רישוי מכוני קעקוע מוטלת על המדינות או הרשויות המקומיות. בישראל קיים בנושא תיקון מספר 19 משנת 2002 ב"חוק רישוי עסקים" הדן בחובות של עסק העושה כתובות קעקע וזו לשון החוק: סעיף 2ו "עסק של כתובות קעקע": (א) בעסק שהוא כולו או חלקו מקום לעשיית כתובות קעקע, לא יעשה אדם כתובת קעקע בגופו של מי שטרם מלאו לו 16 שנים, אלא בהסכמת אחד מהוריו. (ב) אדם כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לדרוש ממי שמבקש לעשות בגופו כתובת קעקע, שיציג לפניו את תעודת הזהות שלו. (ג) בעסק כאמור בסעיף קטן (א) תוצג, במקום בולט, באופן שיקבע שר הפנים, הודעה המפרטת את הוראות סעיף קטן (א). (ד) הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ג) הן תנאי מתנאי הרישיון של עסק כאמור. בדברי ההסבר לתיקון להצעת החוק נאמר: כתובות קעקע אינן ניתנות למחיקה והן נעשות בדרך-כלל בעסק. (מקום לעשיית קעקע הוא עסק טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968). בני נוער רבים ואף ילדים נוהים אחר אופנות משתנות ופוגמים בגופם באופן שאין ממנו חזרה. מוצע לקבוע במפורש בחוק כי קעקוע לילדים עד גיל 16 יהיה מותנה בהסכמת אחד ההורים (סעיף קטן (א)), ומוצעת הוראת לוואי המאפשרת לבעל עסק לדרוש הצגת תעודת זהות ממי שמבקש לעשות בגופו קעקוע (סעיף קטן (ב)). עוד מוצע לקבוע כי הוראות סעיף זה יהוו תנאי מתנאי רישיון העסק (סעיף קטן (ד)) ובכך להחיל על העסק את כל הוראות חוק רישוי עסקים לעניין תנאים שברישיון ובכלל זה ההוראות המענישות; יחד עם זה מוצע כי העונש על הפרת הוראות סעיף 1 יהיה עונש של קנס בלבד. קישורים חיצוניים ההיסטוריה של כתובות קעקע בפולינזיה באתר PBS הרב מנחם לוין, קעקועים והיהדות אתר מוזיאון הקעקע המוזיאון היה ממוקם באמסטרדם שבהולנד אך אינו פעיל בשנים האחרונות טאבולה ראסה - בלוג תיעוד קעקועים אוסף סקיצות גדול מאת אמנים ישראלים גיל גרינגרוז, נערה עם קעקוע דרקון – נשים עם קעקועים נתפסות כזמינות יותר מינית, בלוג הומו סאפיינס, 26 במאי 2013 דפנה לוי, "נשים על העור" - ריאיון עם שורה של מקעקעות מקצועיות בישראל. התפרסם ב"לאשה", 11 באפריל 2015 מאיר בר-אילן, 'ושמו את שמי על בני ישראל', HUCA 60, 1989 הערות שוליים קטגוריה:אמנות גוף קטגוריה:שינוי הגוף קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר	2024-08-01T04:30:13
קעקוע	REDIRECT כתובת קעקע	2009-05-14T20:20:40
ריאה	שמאל\|ממוזער\|200px\|תרשים של מערכת הנשימה ריאה היא איבר המאפשר נשימה בגופם של בעלי חיים מפותחים. לבעלי חוליות, ובכללם לאדם, זוג ריאות. הריאות הן איברי הנשימה העיקריים: הריאות ומספר מבנים נוספים מרכיבים את מערכת הנשימה. תפקידן העיקרי של הריאות הוא לשאוף אוויר ולמסור את החמצן שבו אל תאי הדם האדומים: הללו נושאים אותו בעזרת זרם הדם אל כל תאי הגוף. בנוסף, אל הריאות מגיע הפחמן הדו-חמצני, תוצר הלוואי של תהליך הנשימה התאית, ומהן הוא נפלט החוצה אל הסביבה. תפקיד הריאות הוא להעביר חמצן מהסביבה דרך מערכת הדם לכל תאי הגוף. אורגניזמים קטנים, וחד-תאיים בפרט, אינם זקוקים למערכות אלו (מערכת לב-ריאה משולבת), מכיוון שהם יכולים לספוג את החמצן ולפלוט את הפחמן הדו-חמצני ישירות מהסביבה שבה הם נמצאים אל תוך התא. מבנה הריאות אצל האדם תופסות הריאות חלק גדול מבית החזה, מעצם הבריח עד הסרעפת. לאדם בריא יש שתי ריאות, ימנית ושמאלית. הריאה השמאלית מחולקת לשני חלקים הנקראים אונות, והיא מעט קטנה יותר מהריאה הימנית כדי להותיר מרחב להכלת הלב. הריאה הימנית מורכבת משלוש אונות. האונות מתחלקות לאוניות, שכל אחת מהן מהווה יחידה עצמאית מבחינת הספקת הדם. לפיכך אפשר, במקרה של מחלות ריאות מסוימות, לכרות אונה או אונית, ושאר חלקי הריאה יוכלו להמשיך לתפקד. אל כל ריאה נכנס צינור הנקרא: סמפון (ברבים סמפונות). כל אחד מהסמפונות קרוי על שם חלקה של הריאה שהוא מספק לו אוויר. הסמפונות מחוברים אל צינור קנה הנשימה. ניתן להגדיר את הריאות כמערכת צינורות שדרכם עובר האוויר. הסמפון שנכנס לריאות ומוביל בתוכו אוויר מתפצל לסמפונות קטנים יותר (המכונים סמפונונים). בצינורות הסמפונות הקטנים נעלם הסחוס ונותרת רקמת חיבור בלבד. הסימפונות הולכים ומסתעפים בשלישית וברביעית עד התהוות הסימפונון הסופי, המוקף שכבה של שרירים חלקים. הללו גורמים להרחבת הסמפונון הסופי או להצרתו על ידי כיווץ והרפיה. דפנות הסמפונונים הסופיים הן כה דקות, שחילוף הגזים בין הדם והאוויר מתאפשר כבר בתוכן. בהמשכו של הסמפונון הסופי מצוי הסימפון הנושם, שהוא צינור שאליו מחוברות שקיות רבות - נאדיות הריאה, שבדפנותיהן מתבצע חילוף הגזים. שטחן הכללי של נאדיות הריאה, לו נפרשו כולן זו לצד זו, היה מגיע ל-50–75 מטרים מרובעים. נאדיות הריאה הנאדיות הן שלפוחיות אוויר קטנות המוקפות בנימי דם. כאשר הנאדית מלאה באוויר שנשאף, מפעפע חמצן (O2) אל הדם שבנימים, אשר מוזרם על ידי הלב אל כל רקמות הגוף. בו בזמן, מפעפע פחמן דו-חמצני (CO2) מנימי הדם אל האוויר שבנאדיות, ומהן, דרך הסמפונונים, הסימפונות וקנה הנשימה, נפלט החוצה באמצעות פעולת הנשיפה. מעטפת הריאות (קרום האדר) כל אחת מהריאות עטופה בקרום כפול, הנקרא אדר (פְּלֶאוּרַה), שנודע לו תפקיד חשוב במנגנון הנשימה. זהו קרום נסיובי דק וכפול, שעלהו הפנימי דבוק לריאה, והחיצוני דבוק לקירות בית החזה, לסרעפת ולדפנות חלל הבינה (חלל המצוי בין שתי הריאות שממוקמים בו הוושט, הקנה, הלב וכלי הדם הגדולים). בין שתי שכבות הקרום ישנו מרווח מיקרוסקופי הנקרא חלל האדר המשוח בנוזל. הריאות נתונות בתוך סל גרמי עשוי צלעות, המחוברות מאחור אל החוליות ומלפנים אל עצם החזה. בין הצלעות מצויים השרירים הבין צלעיים. בין בית החזה ובין חלל הבטן שמתחתיו מפרידה הסרעפת, העשויה משרירים בחלקיה ההיקפיים ומרקמת חיבור במרכזה. מנגנון הנשימה מנגנון הנשימה הוא התהליך האחראי על הכנסה והוצאת האוויר מהריאות. תהליך זה נעשה על ידי הגדלה והקטנה לסירוגין של הנפח הכללי של בית החזה. הגדלת נפח בית החזה נעשית על ידי פעולת שרירי הנשימה: שריר הסרעפת (שריר הנשימה הראשי) והשרירים הבין-צלעיים. במצב מנוחה הסרעפת קמורה כלפי בית החזה והצלעות יורדות כלפי מטה. כיווץ שריר הסרעפת, המבטל את הקימור, גורם לקיצורה ומגדיל על ידי כך את נפח בית החזה, ובמקביל, כיווץ השרירים הבין צלעיים גורם להתרוממות הצלעות בכיוון מעלה והחוצה. בזמן הגדלת בית החזה נמשך עלה האדר הדבוק לדפנות בית החזה (עלה דופני) יחד עם הדפנות ואילו עלה האדר השני נשאר צמוד אל הריאות. כאשר קרום העלה הדופני מתרחק מהעלה הריאתי, נוצר תת-לחץ בין שני עלי האדר, דבר המוביל למשיכת העלה הריאתי אחר העלה הדופני וכך מביא להתרחבות נפח הריאות וליצירת תת-לחץ בהן. השוואת תת-לחץ בריאות מתאפשרת על ידי כניסת אוויר מבחוץ דרך דרכי הנשימה. בעת הנשיפה, שרירי הנשימה נרפים, קטן הנפח הכללי של בית החזה, וכתוצאה מכך נוצר לחץ על הריאות המורחבות, המביא לפליטת האוויר שבהן כלפי חוץ. הריאה היא איבר סביל במה שנוגע לתהליך הנשימה; נפחה גדל וקטן כתוצאה מהרחבת בית החזה. מכאן שתהליך נשימה תקין מחייב אטימות של חלל האדר. נקב בעלי האדר, כמו בפציעה למשל, יגרום לכך שבעת הרחבת בית החזה לא ייווצר תת-לחץ בחלל האדר והריאה לא תוכל להתרחב ולקלוט אוויר. אם לא תתבצע התערבות מהירה להצלת חיי הפגוע – לא יוחלף אוויר בריאות, והחולה עלול להפסיק לנשום. מאחר שבבית החזה קיימת הפרדה לשתי ריאות ולשני חללי אדר, פוגעת פציעה זו לרוב רק בריאה אחת והשנייה יכולה להמשיך לנשום. אספקת הדם לריאות אספקת הדם לריאות היא כפולה. כמות קטנה של דם מחומצן מגיעה מאבי העורקים באמצעות עורקי-הסימפונות ומספקת חמצן לסימפונות פלאורה. מרביתו של הדם מובאת לריאות במחזור הריאות כדי שיתחמצן. הדם המגיע בעורקי הריאה הוא דם בלתי מחומצן. הוא נכנס אל תוך העורקים, ההולכים וצרים, ומגיע עד רשת הנימים שבדפנות הנאדיות, שם הוא קולט חמצן ופולט פחמן דו-חמצני. לאחר שהפך על ידי כך לדם מחומצן, יוצא הדם מן הריאות באמצעות ורידי הריאות ומגיע ללב. כלי הדם נכנסים לריאות יחד עם הסימפונות ומתלווים אליהן במהלכן. הריאות מקבלות במשך יחידת זמן את אותה כמות דם שמקבלים כל שאר חלקי הגוף יחד. הנשמה מלאכותית בהנשמה מלאכותית מבוצע אוורור הריאות לא על ידי הגוף עצמו, אלא על ידי עזרה מבחוץ. בהנשמה מלאכותית מבצעים חיקוי פעולת שרירי הנשימה. קיימות מספר שיטות של הנשמה מלאכותית: חיקוי פעולת שרירי הנשימה מתבצעת על ידי לחץ שלילי על בית החזה והבטן – דבר שהיה מתבצע באמצעות מכונות הנשמה באמצע המאה ה-20 (ראה, ריאת ברזל), בעיקר בקרב חולי פוליו קשה. כיום לא משתמשים כלל במכונות אלו, ורק כ-10 אנשים בעולם השתמשו בה נכון לשנת 2015. מכונות הנשמה של היום משתמשות בלחץ חיובי – כלומר "דוחפות" אוויר לתוך הריאות במקום התהליך הפיזיולוגי בו אוויר "נשאב" אל הריאות עקב קיום תת-לחץ בהן. תפקידים נוספים מלבד התפקידים הקשורים להחלפת גזים, הריאות מבצעות גם את התפקידים הבאים: משפיעות על ריכוז של סמים שונים בדם העורקי. ממירות אנגיוטנסין (פפטיד המעלה את לחץ הדם) מסוג אחד לסוג שני על ידי אנזים המרה. מנקות קרישי דם קטנים שנוצרו בוורידים. מווסתות את הלחץ החלקי של פחמן דו-חמצני בדם ובכך גם את רמת החומציות (pH) שלו. משמשות כרקמה המקיפה את הלב ומגינה עליו מפני מכות ולחצים. מסננות בועיות גז הנוצרות בדם ורידי - למשל, אחרי צלילה. הריאה אצל אדם מעשן הריאות מורכבות מקרוב ל־300 מיליון שקיות קטנטנות הנקראות נאדיות, כאשר בעזרתן פחמן דו-חמצני מגוף האדם מוחלף בחמצן מהאוויר בחוץ. מחלות שונות בגוף האדם פוגעות ישירות בנאדיות, כמו שעושה אמפיזמה (נפחת), מחלה הנגרמת עקב עישון. כמו כן, העישון גורם להצרת הסימפונות והנאדיות, המרכיבות את הריאות, ומקשה על הנשימה. הוא גם פוגע ביכולתן של הריאות לנקות את עצמן. ראו גם דלקת ריאות תמט הריאות כריתת ריאה פולמונולוגיה קישורים חיצוניים ריאות - באתר בריאות הריאה היפרונטילציה (אוורור יתר) - באתר הפקולטה לחקלאות, מזון ואיכות הסביבה (האוניברסיטה עברית) קטגוריה:מערכת הנשימה קטגוריה:בית החזה	2024-06-12T22:29:25
מדחום	ממוזער\|250px\|מדחום רפואי דיגיטליממוזער\|מדי חום שונים מַדְחוֹם (נכתב גם: מַד־חום ברבים: מדחוּמים) או מד טמפרטורה (בלועזית: תֶרמוֹמטר) הוא מכשיר מדידה המשמש למדידת הטמפרטורה. אטימולוגיה המושג הצרפתי "תרמומטר" הופיע לראשונה ב-1624, ב"La Récréation Mathématique" מאת J. Leurechon שתיאר סקלה של 8 מעלות.R.P. Benedict (1984) Fundamentals of Temperature, Pressure, and Flow Measurements, 3rd ed, page 4 המושג הוא שילוב המילים היווניות θερμός (תרמוס - חום), ו-μέτρον (מטרון - מדידה). המונח העברי מדחום (הלחם בסיסים של "מד" + "חום") נטבע על ידי המדקדק העברי שמואל שבח קנטורוביץ בשנת תרס"ג. זהו השם הנפוץ בעברית, אך הוא אינו מדויק מבחינה מדעית, משום שמד זה אינו מודד חום (מושג פיזיקלי בתרמודינמיקה המתאר מעבר אנרגיה) אלא טמפרטורה. היסטוריה ממוזער\|שמאל\|80px\|חפיץ הממחיש את עקרון הפעולה של מדחום גליליאו, המורה על טמפרטורה הנעה סביב 20 מעלות צלזיוס 200px\|ממוזער\|שמאל\|מדחומים של 50 מעלות, מתצוגת המאה ה-17 במוזיאון גלילאו באיטליה. נקודות שחורות מייצגות מעלות בודדות ונקודות לבנות מייצגות קפיצות ב-10. מדענים מסוימים מייחסים את המצאת המדחום להרון מאלכסנדריה, אך התפתחות המדחום היא ארוכת שנים ואין ממציא אחד לו ניתן לייחס את ההמצאה. הרון הבין את העיקרון שלפיו חומרים מסוימים, במיוחד אוויר, מתפשטים ותיאר מערכת המורכבת מצינור סגור המלא חלקית באוויר, כשקצהו שקוע במים.T.D. McGee (1988) Principles and Methods of Temperature Measurement התכווצות והתפשטות האוויר, גרמה לשינוי מיקום המים/אוויר בצינור. מדענים אירופאיים רבים ב ו ובהם גלילאו גלילייR.S. Doak (2005) Galileo: astronomer and physicist p36 וסנטוריו סנטוריו פיתחו מנגנונים שאיפשרו את מדידת חום האוויר לפי רעיון זה. גלילאו גליליי היה הראשון במערב שהגה ושרטט בסוף המאה ה-16 טרמוסקופ המבוסס על עקרון השפעת שינוי הטמפרטורה על צפיפות החומר. מכשירים אלו היו ברומטרים, כלומר רגישים לשינוי לחץ אטמוספירי. ב-1629, יוסף שלמה דלמדיגו, תלמידם של גלילאו וסנטוריו, פרסם איור של מד טמפרטורה, המורכב משפופרת זכוכית בעלת גולת זכוכית מלאה אוויר שהקצה הפתוח שלה היה משוקע במים. עם שינוי הטמפרטורה השתנה נפח האוויר שבתוך הגולה וגרם לעליית פני המים בשפופרת, או לירידתם. ב-1654, הרכיב פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, את המכשיר, המדחום הראשון בצורתו המודרנית, המבוסס על התפשטות נוזל ולא מושפע משינוי לחץ אוויר. בתחילה, כל מד היה שונה משום שלא הייתה סקלה אחידה למדידה. ב-1665, כריסטיאן הויגנס הציע מדידה על פי נקודת התכה והרתיחה של מים, אייזק ניוטון הציע סולם של 12 מעלות בין נקודת ההמסה של קרח וטמפרטורת הגוף. ב-1714, דניאל פרנהייט, המציא את המדחום המדויק האמין הראשון, מבוסס כספית במקום תערובות מים ואלכוהול. ב-1724, המציא את סולם הטמפרטורה הנושא את שמו ומשמש עד היום (בשינויים קלים). פרנהייט היה ראשון תור המדידה המדויקת כממציא מדחום הכספית (המדחום הפרקטי והמדויק הראשון) וסולם פרנהייט (סולם הטמפרטורה המתוקנן הראשון). ב-1742 אנדרס צלזיוס, המציא את סולם צלזיוס, כסקלה של 100 מעלות מ-0 בנקודת רתיחת המים, ו-100 מעלות בנקודת הקפאון. הסולם הנושא את שמו היום, משתמש בנקודות הפוכות. הרמן בוהרהב (1738-1668) היה הרופא הראשון שהשתמש במדחום לבדיקה קלינית. ב-1866 סר תומאס קליפורד אלבוט המציא מדחום רפואי שקיצר את זמן המדידה מ-20 ל-5 דקות.Sir Thomas Clifford Allbutt, Encyclopædia Britannica ב-1999, המציא פרנצ'סקו פומפיי מדחום למדידה ברקה, המדחום הלא-פולשני הראשון, שאפשר מדידה תוך שתי שניות.Exergen Corporation. Exergen.com. Retrieved on 2011-03-30.Patents By Inventor Francesco Pompei :: Justia Patents. Patents.justia.com. Retrieved on 2011-03-30. מד טמפרטורה מבוסס נוזל מד טמפרטורה נפוץ מורכב מכלי זכוכית מוארך, שבתוכו צינורית המכילה נוזל בחלק רחב יותר בקצה. הקצה המורחב נמצא במגע ישיר עם כלי הזכוכית החיצוני, דרכו מתבצע מעבר חום מן הסביבה. בין הצינורית לבין כלי הזכוכית קיים ריק באופן אידיאלי, ובפועל קיים שם אוויר דליל מאוד. דלילות האוויר בתווך זה מבודדת את הצינורית מן הסביבה שבה היא נמצאת. כאשר הטמפרטורה של הקצה המורחב עולה, הנוזל מתחמם, מתפשט ועולה בצינורית. הטמפרטורה נקראת על סולם הטמפרטורה הסמוך לצינורית, לפי המרחק אליו התפשט הנוזל. בזכות בידודה של הצינורית ניתן לומר שהטמפרטורה המוצגת מושפעת רק מהטמפרטורה שבה נתון קצה המדחום, ולא מהטמפרטורה של סביבת הכלי כולו. במדידת חום גוף וטמפרטורת סביבה משתמשים לעיתים קרובות במדחום מבוסס נוזל. מד טמפרטורה - כספית שמאל\|ממוזער\|250px\|מד טמפרטורה כספית המראה על טמפרטורה של 38.7°C מד טמפרטורה מבוסס נוזל, שהנוזל שבו הוא המתכת כספית. הכספית נוזלית בתחום הטמפרטורות שבין 39°C- ל-357°C, ולכן מאפשרת למדוד טווח רחב של טמפרטורות. מדחום זה מסוכן בהישברו בגלל רעילות הכספית ובגלל מתח הפנים הגבוה שלה, הגורם לנוזל להתאגד בכדוריות הנראות לילד כמאכל. מד טמפרטורה - גליום מד טמפרטורה המכיל סגסוגת של גליום אינדיום ובדיל. סגסוגת הקרויה בשם המסחרי גלינסטאן, צבעה כסוף, והיא מתנזלת בטמפרטורה של 19°C-, ולפיכך מתאימה למדידת טמפרטורות לצורכי רפואה. מד חום זה מהווה תחליף למד טמפרטורה המכיל כספית. מד טמפרטורה - אלכוהול מד טמפרטורה מבוסס נוזל המכיל אתנול צבוע באדום או בכחול ולעיתים רחוקות יחסית משתמשים גם בצבע ירוק, כדי שקל יהיה להבחין בעלייתו בצינורית. האתנול נוזלי בתחום טמפרטורות של 115°C- עד 78°C. מדידת חום גוף באמצעות מד טמפרטורה מבוסס נוזל כדי למדוד את טמפרטורת הגוף מוכנס חלק מהמדחום לתוך הגוף, והנוזל שבו מובא לטמפרטורת הגוף. טרם השימוש במדחום מומלץ לחטאו. המדחום מנוער קלות כאשר הקצה המכיל את הנוזל מופנה כלפי חוץ, כדי לגרום לנוזל להתרכז בנקודת האגירה שלו. המדידה מסתיימת כאשר הנוזל מפסיק לשנות את החיווי. מדידת חום רקטלית: קצה המדחום מוכנס לפי הטבעת. מדידה זו משמשת למדידת חום לבעלי חיים ולתינוקות. מדידה זו היא המדויקת ביותר, לכן היא משמשת לעיתים גם למדידת חומם של מבוגרים במצב בו דיוק המדידה חשוב מאוד. גם כאשר האדם מחוסר הכרה ויש למדוד לו חום (במצב של היפותרמיה – תת-חום, למשל, לא ניתן למדוד חום בפה ומודדים חום בפי הטבעת). מדידת חום בבית השחי: קצה המדחום מוצמד לעור בנקודה הגבוהה ביותר בבית השחי, והזרוע מוצמדת לגוף כך שהמדחום "נאטם". מדידה זו פחות מדויקת, היא נמוכה בממוצע בחצי מעלת צלזיוס ממדידה רקטלית. יתרונה בכך שהיא אינה מסבה אי נוחות. מדידת חום בפה: המדחום ממוקם מתחת ללשון והפה מושאר סגור עד לגמר המדידה. שיטה זו אינה מדויקת אך מקובלת בבתי החולים. שיטה זו אינה יעילה זמן קצר אחרי אכילה או שתייה של מזון חם או קר, שכן זה משנה את טמפרטורת חלל הפה. צמד תרמי שמאל\|ממוזער\|90px\|מדחום אלקטרוני מדחום מתקדם יותר מבוסס על צמד תרמי, שהוא בעצם התקן חשמלי. התקן חשמלי זה, שיש בו דמיון לדיודה חשמלית, מבוסס על מגע בין שתי מתכות בעלות פונקציית עבודה שונה. בהתקן כזה נבנה מתח פנימי התלוי בטמפרטורה. המתח אמנם מאוד נמוך, אך האלקטרוניקה המודרנית מספקת פתרונות סבירים להגברתו, והמרתו לספרות קריאות. לצמד התרמי יתרון של טווח מאוד רחב של טמפרטורות, אך הצורך בהגברה מוביל לאי-דיוק (או עלות גבוהה לצורך קבלת דיוק טוב). מד טמפרטורה תת-אדום 200px\|ממוזער\|שמאל\|מד טמפרטורה תת-אדום מד טמפרטורה יותר מורכב טכנולוגית, שנועד למדידת חום מהירה, מיישם חישת חום על בסיס קרינת תת-אדום (אינפרא-אדום). הוא מבוסס על תופעת קרינת גוף שחור, שהתגלתה בראשית חקר הפיזיקה הקוונטית. בטווח הטמפרטורות שבו אנו חיים, כל גוף קורן בתחום התת-אדום בהתפלגות טמפרטורה אופיינית שלו. גלאי תת-אדום מודד את הקרינה ובהתאם להתפלגות מוערכת הטמפרטורה. דיוק המכשור מושפע ממרחק המדידה. שיטת מדידה אחת מתבססת על מדידה דרך האוזן ובשיטה אחרת המדידה מתבצעת על גבי המצח. כן קיימים פתרונות לאומדן חום באמצעות מצלמה תרמית. הפתרונות אמנם יקרים, אך מקלים את פעולת מדידת החום הן מבחינת זמן התגובה והן מבחינת קלות התפעול. כך למשל ניתן למדוד טמפרטורה לתינוקות ולילדים אשר אינם תמיד משתפים פעולה, או למדוד מספר רב של אנשים בלי לחטא שוב ושוב את המכשיר. מד טמפרטורה גביש נוזלי המד טמפרטורה מבוסס גביש נוזלי המשנה את צבעו כתלות בטמפרטורה. יתרונו בכך שהוא דורש הצמדה בלבד (למשל למצח), הוא אינו גורם אי נוחות, וצבעוניותו הופכת אותו לחביב על ילדים. מדחום זה אינו מדויק מאוד, אך דיוקו משתפר ככל שהצמדתו לגוף טובה יותר. סקאלות למדידת הטמפרטורה על הסקאלות השונות למדידת הטמפרטורה ראו יחידות מידה לטמפרטורה. ראו גם מדחום כספית קישורים חיצוניים כל מה שרצית לדעת על חום באתר קידספדיה הערות שוליים קטגוריה:טמפרטורה קטגוריה:מכשירי מדידה קטגוריה:ציוד רפואי קטגוריה:איטליה: המצאות קטגוריה:מכשירי חשמל רפואיים קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים	2024-04-01T01:33:58
דולמנים	REDIRECT דולמן	2004-10-23T05:14:58
דבורה	קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים	2024-06-12T07:00:36
וויליאם גולדינג	REDIRECT ויליאם גולדינג	2004-10-23T05:54:17
כולם היו בניי	כולם היו בניי (באנגלית: All My Sons) הוא מחזה אשר נכתב על ידי המחזאי האמריקאי ארתור מילר (2005-1915). המחזה נכתב בשלוש מערכות והועלה לראשונה בינואר 1947 בניו יורק בבימויו של איליה קאזאן. כמו כן הוא הוסרט פעמיים. המחזה זכה להצלחה רבה, וסלל את דרכו של מילר להצלחה. זהו מחזה ריאליסטי-פסיכולוגי, המעלה את הנושאים שמילר העלה גם בשאר יצירותיו – האחריות שנוטל אדם על עצמו ורגש האשמה שהוא חש באשר לבגידתו במשפחתו. גיבור המחזה, יצרן מנועי מטוסים לחיל האוויר האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה מגלה ליקוי בתהליך הייצור, אך ממשיך לייצר ולספק את המנועים למרות הליקוי וממשיך בכך אפילו אחרי שמסתבר שהליקוי גורם לתאונות קטלניות. רקע לעלילה ארתור מילר כתב את המחזה לאחר שהמחזה הראשון שכתב "האיש שהיה לו כל המזל" לא הצליח בברודוויי. את "כולם היו בניי" כתב כניסיון אחרון לכתוב מחזה מצליח, טרם ימצא לעצמו עבודה אחרת. מילר שאב את הרעיון המרכזי במחזה, פשעו של האב ג'ו, ממקרה אמיתי: יצרן ייצר וייצא בכוונה תחילה חלקי מטוסים פגומים. אלה כשלו טכנית בשדה הקרב, וגרמו למותם של חיילים רבים. בתו של היצרן סיפרה על מעשיו, הפשע התגלה והיצרן נשפט והורשע על מעשיו. המחזה מתמודד עם שאלת מוסריותו של אדם (ג'ו), אשר מחליף את אחריותו כלפי החברה כולה באחריות למשפחתו. מילר בחר ליצור השוואה בין משפחת קלר לבין המשפחה של ישו: ג'ו קלר, אבי המשפחה, מקביל ליוסף (ג'וזף), אביו של ישו; קייט קלר, אם המשפחה, לא נקראת בשם זה במחזה (הכתוב) אלא היא נקראת Mother, בדומה למרים, וכריס מזכיר את כרייסט – ישו. כמו כן, המשפחה מכונה במהלך המחזה "המשפחה הקדושה" על ידי סו, כאשר היא מבקרת את כריס בפני אן, וטוענת כי היא לא סובלת להיראות כמו טיפשה ליד "המשפחה הקדושה" (Holy Family). האב מכונה בסיפור Keller, מילה שצלילה דומה למילה Killer - רוצח באנגלית. הדמויות במחזה משפחת קלר ג'ו קלר - אב המשפחה ובעל מפעל ליצור חלקי מטוסים. כבן 60, אדם כבד בשר, נטול רגישות, איש עסקים מזה שנים רבות. זוכה לאחר שהואשם במשלוח ראשי מנוע (cylinder heads) סדוקים עבור מטוסי P-40. ראשי המנוע כשלו וגרמו למותם של 21 טייסים. במשך שלוש שנים הוא הטיל את האשמה על סטיב דיוור, שכנו ושותפו לעסק. אך כאשר האמת יוצאת לאור, ג'ו מצדיק את מעשיו בטענה שהוא עשה זאת למען משפחתו. בסופו של המחזה, הוא בוחר להתאבד בחושבו שכך יעזור למשפחתו להפטר מהכתם שדבק בהם. קייט קלר (מופיעה במחזה בשם "אמא") - אשתו של ג'ו, אשר חיה בידיעה שבעלה אשם, אך מתכחשת לכך. בוחרת להאמין כי לארי, בנה הטייס שנעדר במשך שלוש שנים, עדיין חי, ובטוחה כי אן עדיין לא התחתנה משום שהיא ממתינה ללארי. כריס קלר - בנם של ג'ו וקייט, בן ה-32. חזר ממלחמת העולם השנייה לאחר שכל חיילי הפלוגה שעליה פיקד נהרגו. התכתב עם אן במשך שנתיים, ובהמשך מזמין אותה לביתם במטרה להינשא לה. אך הם מתמודדים עם קשיים, מפני שקייט מאמינה שלארי עודו חי. משפחת דיוור אן דיוור - חברה של משפחת קלר, בת 27. אינה מדברת עם אביה, סטיב דיוור, משום שהיא חושבת שהוא אשם במכירת ראשי המנוע הפגומים. הייתה חברתו של לארי לפני שנעלם. אבל כיום היא מקווה שקייט תסכים לנישואיה עם כריס. כאשר אן מגלה שכל השכנים מאמינים שג'ו אשם, והיא מקבלת מכתב בו לארי כתב על כך שהוא רוצה להתאבד בשל מעשיו של אביו. היא מראה לקייט את המכתב כדי שתאפשר לה להתחתן. ג'ורג' דיוור - בן 32, אחיה הגדול של אן. עורך דין לא מצליח וחסר לקוחות, וחבר ילדות של כריס. בהתחלה האמין, כמו כולם, שאביו הוא האשם היחידי. אך בזמן שביקר את סטיב בכלא הוא מגלה שג'ו דווקא אשם ומגיע כדי לעצור את נישואיהם של כריס ואן, דבר המהווה זרז לפירוקה של משפחת קלר. שכנים ג'ים בייליס - בן 40 בערך, רופא, חבר של משפחת קלר. מרבה לבלות בחצר האחורית שלהם. חולם להיות רופא מחקר אך אינו עושה זאת בשל השכר הנמוך. סו בייליס - בת 40 בערך, אשתו של ג'ים, חברה של משפחת קלר. סו מתעמתת עם אן, ובמהלך העימות חושפת בפני אן שהשכנים סבורים כי ג'ו הוא האשם. פרנק לוביי - בן 33, בעלה של אהובתו של ג'ורג'. לא גויס למלחמה כי בכל קריאה הוא לא היה בגיל המתאים. בתחילת המחזה הוא מספר לקייט על כך שיש ביכולתו לבדוק אם לארי יכול להיות בחיים, משום שאם יום היעלמותו נחשב ליום "הטוב" שלו על פי ההורוסקופ שלו, אז הוא חייב להיות בחיים. ודבר זה מחזק את האמונה של קייט שלארי חי. לידיה לוביי - בת 27. הייתה מושא אהבתו של ג'ורג' לפני המלחמה, אך היא נישאה לפרנק במהלך המלחמה, ולשניים שלושה ילדים. ברט - ילד בן 8 שחי בשכונה. מבקר לעיתים קרובות בבית משפחת קלר, ומופיע רק פעמיים במהלך המחזה. ג'ו משחק עם ברט משחק שבו הוא מדמה את מרתף ביתם של משפחת קלר ככלא, שיש להביא אליו את כל הילדים המדברים בשפה "מלוכלכת". דמויות נוספות (בלתי נראות) לארי קלר - בנם של ג'ו וקייט, ואחיו של כריס. טייס קרבי, הנעדר זה שלוש שנים, מאז מלחמת העולם השנייה. ניהל מערכת יחסים עם אן לפני שנעלם. ובסיום המחזה, אן חושפת מכתב שנכתב על ידי לארי בו הוא אומר שהוא רוצה להתאבד מתוך בושה על מעשה אביו. סטיב דיוור - אביהם של ג'ורג' ואן. היה חברו ועובד במפעלו של ג'ו קלר. אך נשלח לכלא לאחר ששלח חלקים פגומים לצבא, דבר אשר ג'ו דרש ממנו לעשות. גברת דיוור - אשתו של סטיב. עלילה המחזה מתרחש באוגוסט 1946 באחת ממדינות מרכז ארצות הברית. במרכזו הגיבור ג'ו קלר, איש עסקים אמריקאי מצליח, שאהבתו למשפחתו היא הדבר החשוב ביותר עבורו. על כן, ג'ו הקריב הכול (ובכלל זה את כבודו) כדי לאפשר למשפחה חיי רווחה ושגשוג. הגיבור הוא בן 60, ובנו הצעיר, לארי, נעדר במלחמה, לכן הוא משתוקק שבנו הבכור, כריס, יתחתן. אשתו של ג'ו, קייט, מאמינה עם זאת שבנה לארי עדיין בין החיים (אם כי נראה כי היא היחידה המאמינה בכך). אמונה זו היא המונעת ממנה לחשוף ולהאמין בפשעו של בעלה, אשר ייצר חלקי מנועי מטוסים פגומים ומכר אותם בידיעה על מנת למנוע את קריסת עסקיו, ואחר טפל את האשמה על שותפו. כריס מעוניין בנישואין עם אן, ארוסתו של אחיו הנעדר ובתו של השותף. שובו הביתה מהמלחמה, שבה נהרגו רבים מעמיתיו, יוצר עימות בינו ובין אביו, שבסופו מקבל האב על עצמו את אשמתו ומתאבד. מערכה ראשונה ג'ו קלר, ג'ים בייליס ופרנק לוביי יושבים בחצר האחורית של בית משפחת קלר. ג'ו קורא עיתון ופרנק בונה הורוסקופ ללארי לפי בקשתה של קייט. השני מנסה להבין את ההורוסקופ. כריס מזמין את אן, שהייתה חברתו של לארי, לביתם. כריס מספר לאביו על רצונו להינשא לאן אבל השיחה נקטעת לאחר שברט נכנס ומשחק עם ג'ו במשחק על הכלא: מרתף ביתה של משפחת קלר הוא כלא ויש להביא את הילדים המדברים בשפה "מלוכלכת" לכלא, כשג'ו מסביר לברט על הכלא, קייט מגיבה בחריפות ולוקחת את ברט לביתו. כשאן נכנסת לשיחה נגלה לצופים שאביה, סטיב דיוור, נמצא בכלא עקב מכירת ראשי מנוע סדוקים לצבא, אשר הביאו למותם של 21 טייסי P-40. אן אומרת שלא היא ולא אחיה שומרים על קשר עם אביהם מאז שנכנס לכלא. לאחר ויכוח, כריס ואן יוצאים מהבית, כריס מציע לאן להינשא לו והיא אומרת כן. כריס מספר על כך שכל פלוגתו נהרגו במלחמה ועל היחסים הקרובים שלו ושל החיילים. כריס סיפר שנגמרו לו הגרביים היבשים ואחד מחייליו נתן לו את זוג הגרביים האחרון שנותר לו. לאחר שכל חיילי פלוגתו נהרגו הוא הרגיש רגשות אשם על כך שהוא הניצול היחיד. ג'ו מקבל שיחת טלפון מג'ורג', שהוא מגיע לביתם כדי ליישב משהו בין המשפחות. בסיום המערכה, קייט אומרת לג'ו להיות חכם במה שהוא אומר. מערכה שנייה בזמן שכריס מתחמק מאמו ולא מספר לה על אירוסיו, סו נכנסת ופורץ עימות בינה לבין אן. במהלך העימות, סו מספרת לאן שלדעת השכונה ג'ו אשם. ג'ורג' מגיע לאחר שהוא ביקר אצל אביו, סטיב, בכלא. ג'ורג' מספר לכריס ולאן על כך שג'ו אמר בטלפון לסטיב לכסות את הסדקים ולשלוח אותם לחיל האוויר. כריס ואן אינם מאמינים לג'ורג'. ג'ורג' מתעקש שאן לא תנשא לכריס, בנו של האיש שהרס את משפחתם. כאשר כולם מגיעים ופוגשים את ג'ורג', הוא מספר להם על כך. ג'ו מכחיש זאת. קייט אומרת שג'ו לא היה חולה במשך חמש-עשרה שנים, ג'ו מוסיף שהוא היה חולה בדלקת ריאות במהלך הזמן שסטיב שלח את ראשי המנוע. ג'ורג' תוקף ואומר שלא ייתכן שקייט לא תזכור דלקת ריאות. פרנק מגיע ואומר שלארי לא נהרג ביום היעדרו על-פי ההורוסקופ. כריס ואן מודיעים לקייט על רצונם להינשא ושלדעתם לארי מת. קייט טוענת שזה לא אפשרי שלארי מת כי אם כן הוא נהרג בידי אביו ובן לא יכול להיהרג בידי אביו. כריס שואל את אביו אם הוא אכן עשה זאת ומשאינו מקבל תשובה ישירה הוא מבין שאביו אכן עשה זאת וזועם על אביו ועל מעשיו, אף על פי שהוא מסביר לו שהוא עשה את הכל למענו. מערכה שלישית כריס נעלם. קייט מבינה את ההאשמות ואומרת לג'ו שהוא חייב להסגיר את עצמו. ג'ו היה המום שמשפחתו, שלמענה עשה זאת, מאשימה אותו. אן מגלה לקייט על המכתב שלארי שלח לה לפני היעלמותו, היא לא רצתה לשתף אותה אבל היא ידעה שקייט צריכה להתמודד עם המציאות המרה. כריס חוזר ומקריא לאימו את המכתב. במכתב לארי כותב לאן שהוא שמע על המעצר של אביו ושל סטיב, ומתוודה כי בכוונתו להתאבד בשל מעשיו. ג'ו אומר שהוא יסגיר את עצמו, הוא נכנס לתוך הבית לקחת את המעיל ויורה לעצמו בראשו. קייט וכריס שומעים את הירייה במהלך שיחה ביניהם. כריס חש אשמה ואומר לאמו שהוא לא התכוון שכך זה יסתיים. קייט אומרת לו שלא יאשים את עצמו. קו הזמן של העלילה אביב 1943: ג'ו מאשר לסטיב בשיחת טלפון (בגלל ש"חלה בשפעת") לספק לחיל האוויר את ראשי המנוע. אביב 1943: 21 טייסי P-40 נהרגים, ג'ו וסטיב נעצרים. 25 בנובמבר 1943: לארי מרסק את המטוס שלו בחוף בסין לאחר שקרא על מעשי אביו. 1944: ג'ו משוחרר מהכלא, סטיב נשאר במעצר. יום ראשון בשעה 4 לפנות בוקר, אוגוסט 1946: נשבר העץ שמשפחת קלר שתלה לזכרו של לארי. יום ראשון בבוקר באוגוסט 1946: מתחיל המחזה. יום ראשון בבוקר באוגוסט 1946: אן מגיעה לבית משפחת קלר. יום ראשון בבוקר באוגוסט 1946: ג'ורג' מבקר את סטיב. יום ראשון בערב באוגוסט 1946: ג'ורג' מגיע לבית משפחת קלר. יום שני בשעה 2 לפנות בוקר, אוגוסט 1946: המחזה מסתיים. הפקות בישראל 1949 - בתיאטרון הקאמרי, בתרגום בנימין תמוז ובבימוי יוסף מילוא 1976 - בתיאטרון הקאמרי, בתרגום עפרה בן-עמי ובבימוי היי קילוס. בהפקה זו שיחקו יוסי ידין (ג'ו קלר), חנה מרון (קייט קלר), מיכאל ורשביאק (כריס), לאה אורשר (אן דיוור) ונסים זוהר (ג'ורג' דיוור). 1992 - בתיאטרון באר שבע, בתרגום עפרה בן-עמי ובבימוי איציק ויינגרטן. 1999 - בתיאטרון בית ליסין, בתרגום ובבימוי הלל מיטלפונקט. בהפקה זו שיחקו יוסי פולק (ג'ו), מרים זוהר (קייט) וליאור אשכנזי (כריס). 2011 - הפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה; בתרגום יוסף אל-דרור ובבימוי משה נאור. בהפקה זו שיחקו נתן דטנר (ג'ו קלר), לאורה ריבלין ונעמה שפירא (קייט קלר), אוהד קנולר וזוהר שטראוס (כריס), נטע גרטי (אן דיוור) וישי גולן (ג'ורג' דיוור). באוגוסט 2023 - הפקה של תיאטרון באר שבע בבימויה של שיר גולדברג ובתרגום יוסף אל-דרור. בהפקה זו משחקים צחי גראד (ג'ו), ירדן בר כוכבא (קייט), מיכאל מושונוב (ג'ורג'), אורי בלופרב (כריס) וליר כץ (אנני). קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מחזות ארתור מילר קטגוריה:מחזות 1947	2024-01-11T11:01:50
ראשי תיבות	ממוזער\|250px\|IRATDE ראשי תיבות של International Research Association for Talent Development and Excellence ראשי תיבות (ר"ת; מכונה לעיתים בלשון חז"ל גם: נוטריקון – מלטינית: "לכתוב", "לסמן באותיות") הם טכניקה של כתיב מקוצר שבה נכתב ביטוי נפוץ רק באמצעות האות הראשונה של כל מילה המרכיבה אותו. לעיתים נלקחת יותר מאות אחת לראשי התיבות. בעברית מסמנים ראשי תיבות בגרשיים (") לפני האות האחרונה שלהם (ובהטיה נשארים הגרשיים במקומם); בערבית ראשי התיבות נכתבים כמילה; בשפות גרמאניות, לטיניות, סלאביות/קיריליות וביוונית ראשי התיבות נכתבים באותיות גדולות עם נקודה אחרי כל אות (למשל ביוונית), או באותיות גדולות ללא רווחים וללא תווים ביניהן (למשל ברוסית ובאנגלית). לעיתים, ראשי תיבות מגלמים בתוכם ראשי תיבות נוספים. דוגמה ידועה לכך הם ראשי התיבות גל"צ, שפירושם גלי צה"ל, ובנוסף, צה"ל פירושו "צבא הגנה לישראל". דוגמה נוספת: ראשי התיבות פ"מ, שפירושם פקודות מטכ"ל, ובנוסף, מטכ"ל פירושו "מטה כללי". דוגמאות לראשי תיבות בשפות שונות ממוזער\|250px\|A.C.A.B. בעברית, שפה שמית הנכתבת באותיות עבריות: סמג"ד פירושו "סגן מפקד גדוד" וברבים סמג"דים. ר"ת הם ראשי התיבות של המושג "ראשי תיבות". כאשר מקצרים בטכניקה זו מילה אחת בלבד, קרוי צעד זה קיצור, ולא ראשי תיבות, והקיצור מסומן בגרש (׳). דוגמה: ע׳ = "עוזר", מ׳ = מטר, גב׳ = גברת. קיצור שמו של אדם מסומן פעמים רבות, בניגוד לכללים, בנקודה (למשל ש. שלום, ס. יזהר, ע. הלל ואברהם ב. יהושע). הקיצור י־ם עבור ירושלים (עם מקף) נחשב ליוצא דופן, וכן הקיצור ד"ר עבור דוקטור (עם גרשיים). בערבית, שפה שמית הנכתבת באותיות ערביות: חמאס حماس ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – חרכת אל־מוקאוומה אל־אִסלאמייה. פת"ח فتح, היפוך של ראשי התיבות حركة تحرير فلسطين – חַרַכַּת תַחריר פלסטין. באנגלית, שפה גרמאנית הנכתבת באותיות לטיניות: איידס – AIDS – Acquired Immune Deficiency Syndrome, או אמפטמין – Amphetamine – Alpha-Methyl-Phenethylamine. ברומנית, שפה רומאנית הנכתבת באותיות לטיניות: "וכולי" – ș.a.m.d. – și așa mai departe, או M. Ap. N. – Ministerul Apărării Naționale (משרד ההגנה הלאומי), או קיצורים המכילים שתי אותיות מתוך מילה (למשל מחוז מרמורש מסומן MM, מחוז בראשוב מסומן BV וכך הלאה). ברוסית, שפה סלאבית הנכתבת בכתב קירילי: מאיץ LHC נקרא בא"ק – БАК – Большой адронный коллайдер, או למשל קומסומול ("קומוניסטיצ'סקי סויוז מולודיוז'י", איחוד הנוער הקומוניסטי) הנכתב כמילה באותיות קטנות комсомол — коммунистический союз молодёжи. הגייתם של ראשי תיבות מקובלות שלוש דרכים שונות להגיית ראשי התיבות: בדרך כלל לא מבטאים את ראשי התיבות כמילה, אלא קוראים אותם לפי המילים המסתתרות מאחוריהם, כלומר, ראשי התיבות הם קיצור המשמש לכתיבה, אך לא לדיבור. דוגמאות: ראשי התיבות "עו"ד" מבוטאים "עורך דין", "רה"מ" מבוטא "ראש הממשלה", "ח"נ" ביאליק מבוטא "חיים נחמן" ביאליק. לעיתים הופכים ראשי התיבות למילה עצמאית, המבוטאת בהתאם. דוגמאות: שדרות ח"ן (שדרות חיים נחמן), חו"ל (חוץ לארץ), חז"ל (חכמינו זיכרונם לברכה), דו"ח (דין וחשבון). שיטה זו נפוצה במיוחד בראשי תיבות שנוצרו בצה"ל. הגייתם של ראשי תיבות כמילה עצמאית נפוצה גם כאשר ראשי התיבות הם שמו של אדם, כגון הרמב"ם, רש"י. דוגמה קיצונית היא המילה תפוז שחידש יצחק אבינרי, שבה הושמטו הגרשיים המסמנים שאלה ראשי תיבות של "תפוח זהב". עם זאת, אבינרי הסביר את חידושו גם על פי המילה "פז", בדומה לגזירת המילה "תנור" מ"נור", אש. הגיית כל אחת מהאותיות המרכיבות את ראשי התיבות. דוגמאות: "מ"פ", שנקרא: מם-פא, ושפירושו מפקד פלוגה. "מ"מ", שנקרא: מם-מם, ושפירושו מפקד מחלקה. "נ"ב", שנקרא: נון-בית, ושפירושו נכתב בצד. "ח"ע", שנקרא: חית-עין, ושפירושו חוסם עורקים. "א"ד" (גורדון), שנקרא: אלף-דלת (גורדון), ושפירושו אהרן דוד (גורדון). "א"ב" (יהושע), שנקרא: אלף-בית (יהושע), ושפירושו אברהם בולי (יהושע). שילוב של שתי השיטות הקודמות. דוגמה: CD-ROM מבוטא "סי-די רום". השימוש בראשי תיבות מקובל בשפות רבות, ואף דרכי הגייתם האמורות לעיל יפות לא רק לשפה העברית. דוגמאות: NATO (ראשי תיבות של North Atlantic Treaty Organization) – ראשי התיבות נהגים כמילה עצמאית. HTML (ראשי תיבות של HyperText Markup Language) – הוגים את כל אחת מהאותיות המרכיבות את ראשי התיבות. IEEE (ראשי תיבות של Institute of Electrical and Electronics Engineers) – האותיות המרכיבות את ראשי התיבות נהגות בדרך מיוחדת: איי טריפל אי. בעברית 250px\|ממוזער\|ראשי התיבות דצ"ך עד"ש באח"ב של עשר המכות בהגדה של פסח ראשי תיבות עבריים מתועדים לראשונה, ככאלה שהיו שימושיים – לצורכי זכירה – ראשית לכל, כפי שנעשה על ידי התנא רבי יהודה – שהיה "נותן סימנים" בעשר המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב – ושגם נתן סימנים בהקשרים אחרים כגון על מנת "שלא תטעה" במידותיהם של שתי הלחם ושל לחם הפנים: זד"ד יה"ז. בעקבות רבי יהודה, התגבר השימוש בראשי תיבות עבריים – לצורכי זכירה – במיוחד בתלמוד, כגון בביטוי יע"ל קג"ם, ובעוד ביטויים רבים כאלה. בעקבות עליית העיסוק בראשי תיבות – גם בתור תופעה לשונית בפני עצמה, הם נעשו בסופו של דבר לשימושיים בעברית גם – ובמיוחד – לצורך טכני גרידא של התקצרות הכתיב, שהפכה במהלך הזמן ועד דורנו לשימושם העיקרי. שימוש כזה מתועד כבר בכתבי היד המשנאיים הקדומים ביותר ששרדו עד ימינו – למעשה מראשית ימי הביניים: החל משמות של תנאים, כגון ר"א (רבי אליעזר וגם רבי אלעזר), ראב"י (רבי אליעזר בן יעקב), ר"ג (רבן גמליאל), ר"ט (רבי טרפון), ר"י (רבי יוסי וגם רבי יהודה), ר"מ (רבי מאיר), ר"ע (רבי עקיבא), ר"ש (רבי שמעון), רשב"ג (רבן שמעון בן גמליאל); עבור לשמות של אסכולות תנאיות, כגון ב"ש (בית שמאי), ב"ה (בית הלל); עבור למושגים הלכתיים, כגון ר"ה (ראש השנה), יוה"כ (יום הכיפורים), רה"י (רשות היחיד), רה"ר (רשות הרבים); עבור למושגים כלליים, כגון חו"ל (חוץ לארץ); וכלה במשפטים, כגון א"ל (אמר לו), בא"י (ברוך אתה יי). כך קרה, שגם מורי הלכה החלו במהלך הדורות – להיקרא פעמים רבות בראשי התיבות של שמם – לצורכי קיצור, למשל: רשב"ג (ראו לעיל), רשב"י – ראשי תיבות של רבי שמעון בן יוחאי, רמב"ם – ראשי תיבות של רבי משה בן מימון, רמב"ן – ראשי תיבות של רבי משה בן נחמן, וכל כיוצא בכך. יהודים השתמשו בראשי תיבות גם לציון שמות משפחה של אנשים ממוצא של שבט לוי, שנחשב לייחוס מכובד, כמו (אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ), כ"ץ (כהן צדק), סג"ל (סגן לויה), בלו"ך (בני לוי כולנו) ועוד רבים. כללי כתיב לראשי תיבות ראשי תיבות יסומנו בגרשיים ולא בנקודות (צה"ל ולא צ.ה.ל). כאשר ראשי התיבות מורכבים משתי מילים, נהוג לעיתים לקחת שתי אותיות מהמילה הראשונה ואחת מהשנייה, לדוגמה: עורך דין. כאשר יש יותר משתי מילים נהוג לקחת אות ראשונה מכל מילה: חכמינו זכרם לברכה. נהוג לחרוג מהכללים בחלק מהמקרים על מנת שראשי התיבות יישמעו טוב יותר: סוף שבוע (סופ"ש). ראשי תיבות הנהגים כמילה אחת ומסתיימים באותיות כמנפ"צ ייכתבו באות סופית (תנ"ך ולא תנ"כ), אלא אם כן האות נהגית כדגושה; במקרה זה תיכתב בכל זאת כאות רגילה (שב"כ, חרל"פ). לפי הבלשנים, יש לכתוב "מע"ם" ולא "מע"מ", אך הרוב, כולל רשות המיסים, כותבים "מע"מ". אם ראשי התיבות אינם נהגים כמילה אחת, אותיות כמנפ"צ ייכתבו באופן רגיל (ק"מ, אחה"צ, רה"מ). כאשר ראשי תיבות הנהגים כמילה מתייחסים לאישה, ממליצה האקדמיה ללשון העברית להצמיד להם את סיומת הנקבה, למשל: מנכ"לית (מנהלת כללית). כאשר ראשי תיבות נהגים כמילה, מתירה האקדמיה ללשון העברית להתייחס אליהם כזכר או כנקבה, כרצון הדובר. דוגמה: שתי הצורות הבאות תקינות: 'ד"ש חם' ו'ד"ש חמה'. כאשר ראשי התיבות נכתבים בהטיה, הגרשיים אינם זזים ממקומם, אלא נשארים במקום המתאים לצורת היחיד. דוגמאות: קורס מ"כים (צורת היחיד היא מ"כ), אדמו"רי (ולא אדמור"י, כי צורת היחיד היא אדמו"ר). ראשי תיבות מתורגמים מאנגלית ייכתבו על פי אופן הגייתם. רבים נוהגים להפריד בין האותיות בנקודות, אף שאלה אינן מופיעות במקור, למשל: אן. בי. איי. (NBA), סי. אן. אן. (CNN) וכו'. האקדמיה ללשון העברית מורה להפריד בין האותיות באמצעות מקף, למשל אן־בי־איי. בהתאם לכך, IBM ראוי לתרגם איי־בי־אם ולא יב"מ (אך את שם הסניף הישראלי שלה כותבת החברה בצורה "יבמ"). ב-2017 החליטה האקדמיה שראשי תיבות שמקורם בלעז יסומנו בדרך כלל בגרשיים, כגון אונסק"ו, ימק"א, נאסד"ק (אף על פי שהאותיות אינן מייצגות מילים עבריות). לעומת זאת ראשי תיבות שמקורם בערבית אין מסמנים בגרשיים – שכן גם בערבית מתייחסים לראשי התיבות האלה כמילים רגילות, כגון חמאס, פתח, דאעש. השימוש בראשי תיבות השימוש בראשי תיבות בא לאפשר כתיבה מהירה יותר, בעת כתיבה בכתב יד וגם בעת כתיבה במעבד תמלילים וכן לחיסכון בהוצאות הדפוס. באתרי שיחה (צ'אט) ובפורומים באינטרנט יש חשיבות רבה למהירות הכתיבה, כבסיס לקיום דיאלוג רצוף. כתוצאה מכך התפתחו, כחלק מתרבות האינטרנט, ראשי תיבות מיוחדים למטרה זו. רבים מראשי התיבות נוצרו בשיטות המקובלות, למשל LOL – Laughing Out Loud. טכניקה ייחודית לאינטרנט ליצירת ראשי תיבות היא שימוש בצורה שבה נהגות אותיות או ספרות. ראשי התיבות 2B פירושם To be. שימוש בראשי תיבות בשיחה מתאים כאשר המשתתפים בשיחה הם בעלי רקע אחיד המאפשר לכולם להבין את משמעות ראשי התיבות. לדוגמה, קבוצת יוצאי צבא ישראליים יכולים לשוחח ביניהם בראשי תיבות צה"ליים. אבל כאשר המשתתפים בשיחה אינם בעלי רקע הומוגני, המאפשר לכולם להבין את משמעות ראשי התיבות, אזי שימוש בראשי תיבות ימנע מחלק מהמאזינים להבין את הנאמר והשימוש בהם אף עלול להתפרש כהתנהגות בלתי חברתית. שימוש בראשי תיבות בכתיבה מתאים כאשר המסמך הנכתב מיועד לעיניהם של קוראים שיוכלו לפענח בקלות את ראשי התיבות. לדוגמה, במכתב בין רבנים נמצאו הר"ת (ראשי תיבות) הבאים: אבד"ק (אב בית דין קהילת...) בד"ץ דק"ק (בית דין צדק דקהילת קודש...) ער"ח (ערב ראש חודש) נ"י (נרו יאיר) קלב"מ (קם ליה בדרבה מיניה – מונח בארמית שמקורו בגמרא) עכ"ז (עם כל זאת) ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך) הדו"ש (הדורש שלומו) הרי"מ (הרב יצחק מאיר) מובן שמי שאינו בעל רקע מתאים יתקשה בפענוח הנכתב. לכן, כאשר כותבים מסמך המיועד לקוראים שאינם בעלי רקע משותף המתאים לפענוח ראשי התיבות, כדאי להימנע משימוש בהם, או לחלופין לכתוב בסוגריים אחרי המופע הראשון של ראשי התיבות במסמך את פירושם. לדוגמה, במסמך המיועד לעיני ציבור כללי, שאינו מורכב כולו ממשפטנים, יכתב בד"ע (בית הדין לעבודה). כאשר הטקסט נכתב למומחים בנושא, כתיבת המושגים בצורתם המלאה (במקום בראשי תיבות) עלולה דווקא להעיק על הקורא. גם בבתי קברות משתמשים על המצבות בראשי תבות: ת.נ.צ.ב.ה. ת-הא נ-שמתו צ-רורה ב-צרור ה-חיים, וכן נ.ל.ב.ע (נפטר לבית עולמו), ז"ל (זכור לטוב או זכרו לברכה), פ"נ (פה נטמן) וע"ה (עליו השלום). ראשי תיבות כעזר זיכרון הנוטריקון עוזר לזכור משפט הכולל מכלול של כמה שמות. דוגמאות לכך: 12 אבני החושן מתוארים בראשי־התיבות "פי תשאל: נס אשיב": פ-יטדה, י-שפה, ת-רשיש, ש-בו, א-ודם, ל-שם, נ-ופך, ס-פיר, א-חלמה, ש-והם, י-הלום, ב-רקת. 12 השבטים לפי אות ראשונה :" ישר ידין גזל אב " : י-וסף, ש-מעון, ר-אובן, י-ששכר, ד-ן, י-הודה, נ-פתלי, ג-ד, ז-בולון, ל-וי, א-שר, ב-נימין. 12 עממי כנען: לפי ראשי התיבות "אף כי גר: קח – קח – קח": א-מורי, פ-ריזי, כ-נעני, י-בוסי, ג-רגשי, ר-פאים, ק-יני, ח-יתי, ק-דמוני, ח-ורים, ק-ניזי, ח-יוי. 7 כוכבי לכת : "שמך לנצח" : ש-בתאי, מ-אדים, כ-וכב, ל-בנה, נ-וגה, צ-דק, ח-מה . התייחסות מפורשת לראשי תיבות כעזר זיכרון מופיעה בהגדה של פסח: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב", כאמצעי לזכירת עשר המכות לפי סדרן. לא לפי סידרן: "אשכח עבד בצד ?": א-רבה, ש-חין, כ-ינים, ח-ושך, ע-רוב, ב-רד, ד-ם, ב-כורות, צ-פרדעים, ד-בר. ראשי תיבות בדיעבד ראשי תיבות כשמם כן הם – קיצור של צירוף ארוך. אבל יש שמילה רגילה מתפרשת על דרך הדרש או על דרך החידוד כראשי תיבות אף שלאמיתו של דבר אין מדובר בראשי תיבות. תופעה זו מכונה 'ראשי תיבות בדיעבד'. להלן דוגמאות עתיקות ודוגמאות מודרניות: לגבי אמירת יהודה (בן יעקב אבינו): "מה נדבר ומה נצטדק", מפענחים חכמי התלמוד את המילה "נצטדק" כראשי תיבות של: נכונים, צדיקים, טהורים, דכים, קדושים; ולגבי אמירת דוד המלך כי קולל על ידי שמעי בן גרא "קללה נמרצת", מפענחים חכמי התלמוד את המילה "נמרצת" כראשי תיבות של: נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה. למילה "שבת" הוצעו ראשי התיבות "שינה בשבת תענוג". המילה "תיקו" מופיעה בתלמוד כמילה ארמית שמקורה במילה "תיקום" (תעמוד), כלומר תעמוד השאלה ולא תוכרע. בפירוש התוספות יום טוב למסכת עדיות (ח, ז) נדרשה המילה כראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". שנתיים לאחר הקמתו של המושב זרעית שונה שמו לכפר רוזנוולד, על שמו של נדבן יהודי-אמריקאי, ויליאם רוזנוולד. השם הלועזי עורר התנגדות עזה של התושבים, ולכן הציע יהודה זיו, יושב ראש ועדת השמות הממשלתית, לקבוע כי זרעית פירושו זכר רוזנוולד עמנו ישאר תמיד. ראו גם נוטריקון ראשי תיבות רקורסיביים ראשי תיבות אלכסוניים סימנים (ש"ס) לקריאה נוספת מאיר הלפרין ויונה שטרן (עורכים), נוטריקון ראשי תיבות, כולל מעל עשרים אלף ראשי תיבות, הוצאת מישור, בני ברק תש"ס. Leland G.Alkire Jr, Periodical Title Abbreviations, Detroit, 1969 קישורים חיצוניים קיצורים וראשי תיבות בעברית ראשי תיבות תורניים מילון הקיצורים וראשי התיבות בצה"ל, אמ"ץ־תוה"ד, 2021 ראשי תיבות בצה"ל, בוויקימילון אברהם יצחק שטערן, 16,000 ראשי תיבות במקורות היהדות ופירושם, באתר "דעת" אמנון דירקטור, חייל, על אתג"ר בצצ"ת שמעת? – באתר צה"ל ישי נוימן גורמים פרגמטיים, סמנטיים וגרפו-פונמיים במילוּן קיצורי הכתב, החוג הישראלי לבלשנות על שם חיים רוזן, כרך 18, בעריכת זהר לבנת, יעל משלר ותמר צבי, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת חיפה, 2011 אבישי אלבוים, בראשי תיבות, בבלוג "עם הספר" ניקוד ונטייה של ראשי תיבות באתר האקדמיה ללשון העברית, 2001, 2012 תשובות לשאלות נפוצות בעניין ראשי התיבות, באתר האקדמיה ללשון, אוקטובר 2019 ראשי תיבות בפסוקים מהתנ"ך ד"ר יהודה אלטשולר, ראשי התיבות וסופי תיבות במקרא, באתר מכללת אורות ישראל הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אטימולוגיה קטגוריה:בלשנות קטגוריה:עברית	2024-10-13T13:36:46
היסטוריה של אירלנד	תחילת ההיסטוריה של אירלנד היא בנוכחות האדם המתועדת הראשונה באי, המתוארכת לאלף ה-11 לפנה"ס. התקופה הקלטית באי הסתיימה עם הגעת הנצרות במאה ה-5 לספירה, אשר החליפה והטמיעה לתוכה את הדתות הפגניות והפוליתאיסטיות ששררו בו. הפלישה האנגלו-נורמנית לאירלנד בסוף המאה ה-12 סימנה את תחילתן של 800 שנות שלטון אנגלי, ומאוחר יותר בריטי. בשנת 1177, קיבל ג'ון "לקלנד" מאביו הנרי השני, מלך אנגליה את התואר לורד אירלנד. ממלכת אנגליה לא ביקשה לשלוט בכל שטחי האי, אלא הסתפקה בתחום שליטה מצומצם סביב הבירה דבלין. מצב זה נותר על כנו עד לערעור מעמדה באירלנד על ידי רוזן קילדייר בתחילת המאה ה-16. הנרי השמיני, מלך אנגליה הכריז על עצמו כמלך אירלנד אך נכשל להנחיל את חוקי הרפורמציה באי. הניסיונות לכבוש או לספח את הממלכות העצמאיות האיריות לתוך ממלכת אירלנד האנגלית הביאו למספר מערכות צבאיות בין השנים 1534 ו-1603. בתקופה זו הונהגה מדיניות יישוב אירלנד על ידי הכתר האנגלי, במסגרתה נושלו בעלי האדמות הקתוליים מרכושם, ובמקומם הגיעו אלפי מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד שתפסו את מקומם. מפלתם הצבאית והפוליטית של התושבים המקוריים של האי הובילה לקיטוב חריף באוכלוסייה האירית בין התושבים הקתולים ה"ותיקים" לבין המתיישבים הפרוטסטנטים החדשים, שהפך לסוגיה משמעותית בהיסטוריה של אירלנד. בשנת 1614 הושג רוב פרוטסטנטי בפרלמנט האירי הודות להוספת אזורי בחירה רבים, בהם היה רוב לתושבים הפרוטסטנטים. בסופה של אותה המאה נאסר על התושבים ה"ותיקים" באי, שהיו לכ-85% מאוכלוסייתו, להיבחר לפרלמנט. השליטה של המיעוט הפרוטסטנטי הייתה מוחלטת לאחר שתי מערכות שהתרחשו בין הצדדים בשנים 1641–1652 ו-1689–1691. הרוב הקתולי ופרוטסטנטים שלא היו נאמנים לכנסייה האנגליקנית סבלו מעוני וממחסור כבדים בעקבות חוקי העונשין החדשים שהותקנו בידי הפרלמנט. בעקבות המרד האירי של 1798 בוטל הפרלמנט האירי, ואירלנד הפכה לחלק אינטגרלי מבריטניה במסגרת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, לאחר חקיקת חוק האיחוד של 1800. הקתולים נותרו רוב נרדף ולא שווה זכויות במדינתם שלהם עד לאמנציפציה הקתולית בשנת 1829. המפלגה הפרלמנטרית האירית, שרוב הנציגים האירים בפרלמנט הבריטי היו מטעמה, חתרה להשגת שלטון עצמאי מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19. המפלגה אכן הצליחה לחוקק את חוק השלטון העצמאי בשנת 1914, אך זה נדחה בעקבות פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. מרידת חג הפסחא פרצה שנתיים לאחר מכן והביאה למחאות אלימות בכל רחבי האי. בשנת 1922, לאחר מלחמת העצמאות האירית וחתימת האמנה האנגלו-אירית הפך רובו של האי למדינת אירלנד החופשית, ולאחר כתיבתה של חוקת אירלנד בשנת 1937, לאירלנד. ששת המחוזות הצפון-מזרחיים נודעו מעתה כצפון אירלנד ונותרו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. מעט לאחר תום מלחמת העצמאות פרצה מלחמת האזרחים האירית. ההיסטוריה של צפון אירלנד הייתה רצופה במאבקים סקטוריאליים לא סדירים בין הרפובליקנים, שרובם קתולי לבין היוניוניסטים, שרובם פרוטסטנטי. מאבקים אלו הפכו לסכסוך בצפון אירלנד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ותמו רק שלושים שנים לאחר מכן עם חתימת הסכם יום שישי הטוב בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. היסטוריה קדומה תקופת האבן ותקופת הברונזה ממוזער\|שמאל\|250px\|אירלנד במהלך עידן הקרח האחרון. המתיישבים הגיעו מהצד הדרום מזרחי, דרך גשר יבשתי שחיבר בין אירלנד לבריטניה המעט שידוע על ההיסטוריה הקדומה של אירלנד שלפני קבלת הנצרות מגיע מהתייחסויות מועטות לאי בכתבים רומיים, שירה, מיתולוגיה אירית וארכאולוגיה. על אף שנמצאו כלים ועדויות מן התקופה הפלאוליתית, הממצאים הללו לא מאשרים התיישבות מתקופה זו באירלנד, אלא רק מעבר זמני של ציידים-נוודים. בשנת 1903 נמצאה העדות העתיקה ביותר לנוכחות אדם באי, במערת גוונדולין שבמחוז קלייר, בה נמצאה עצם דוב עם חתכים ברורים מכלי אבן, אשר מתוארכת לשנת 10,500 לפנה"ס. היא נבדקה מחדש ב-2015 ותיארוך פחמן-14 הראה כי הדוב המדובר חי 12,600 עד 12,800 שנים לפני ימינו. הממצא מראה כי הנוכחות האנושית באירלנד החלה בין התקופה המזוליתית ולבין התקופה הפלאוליתית, ומראים שהאדם כבר חתך את הדוב באותו זמן באי הזה. התיישבות הקבע המוכרת הראשונה באי הייתה של ציידים-לקטים מהתקופה המזוליתית, אשר הגיעו לאי בסביבות שנת 8000 לפנה"ס. על אף שיש חוקרים הטוענים שבאותה התקופה גשר יבשתי עוד חיבר בין בריטניה הגדולה לאירלנד, במחקרים עדכניים נטען שהאיים כבר היו נפרדים באלף ה-14 לפנה"ס. תושבי האי נותרו ציידים-לקטים עד לאלף ה-4 לפנה"ס, ועל פי רוב החוקרים, בתקופה זו הופיעה החקלאות באי. החקלאות הובילה להתיישבות מסוג נאוליתי שלוותה בכלי חרס, כלי אבן מלוטשים, בתי עץ מלבניים, קברים מגליתים, ובקר וצאן מבויתים. חלק ממבני הקבר שנחשפו מאותה התקופה, כמו הדות' והנות' הם מצבות זיכרון מאבן, ולחלק גדול ממבנים אלו, כמו מעבר הקבורה בניוגריינג', יש משמעות ארכאו-אסטרונומית. נתגלו ארבעה סוגים עיקריים של קברים מגליתיים באירלנד: דולמנים, מעברי קבר, גלי חצר ואבני יתד באזור לנסטר ומנסטר של היום, היו הגברים הבוגרים נקברים במבני אבן קטנים שכוסו תחת תל עפר, והיו מלווים בכלי חרס ייחודיים. על פי הממצאים, שגשגה תרבות זו ואוכלוסיית האי גדלה. תקופת הברונזה, שהחלה באירלנד בתחילת האלף ה-2 לפנה"ס מאופיינת בממצאי עיטורים מפורטים, כלי נשק וכלי עבודה מזהב ומארד. בתקופה זו הפסיקו להשתמש במבני הקבר המפוארים, והקבורה התבצעה בבורות שהיו ממוקמים בבתי קברות, בגלעדים וברוגמים. בתקופה זו התגוררה האוכלוסייה בכפרים קטנים, שמסביבם שדות מעובדים, והתפרנסה מחקלאות ומגידול בהמות. באוכלוסייה זו שלט מעמד אצולה אשר שלט במיומנויות הטכנולוגיות ובמקורות הייצור של הארד. תקופת הברזל תקופת הברזל החלה באירלנד במאה ה-6 לפנה"ס ובמהלכה חדרו באופן הדרגתי קבוצות קלטיות קטנות אל תוך האי שהביאו עימן את התרבות ואת הכלים הקלטיים המסורתיים. עירובה של התרבות הילידית עם התרבות הקלטית החדשה הביא ליצירתה של התרבות האירית בסביבות המאה ה-5. בתקופה זו התקיימו באירלנד מספר ממלכות עצמאיות בהן הייתה תרבות משגשגת, אשר נשלטה על ידי מעמד אריסטוקרטי שכלל גם לוחמים ואת חכמי העם וייתכן שגם דרואידים. בלשנים מסיקים שהשפה השגורה בפי התושבים באותה התקופה היא השפה הגוידלית, ממשפחת השפות הקלטיות. לרוב מייחסים את השימוש בשפה זו לפלישה הקלטית מאירופה, אולם חוקרים מסוימים מניחים שהשפה כבר הייתה בשימוש באי קודם לכן והתפתחה באופן הדרגתי ומתמשך. הטענה היא שתושבי האי נחשפו לשפה ולתרבות הקלטית בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה, דרך נוודים מדרום מערב אירופה. הרומאים קראו לאי בשם "היברניה". תלמי תיעד את הגאוגרפיה ואת אוכלוסיית האי בשנת 100 לספירה. אירלנד מעולם לא הייתה חלק מהאימפריה הרומית, אך ההשפעה הרומית עליה הייתה משמעותית. בכתביו של טקיטוס תועדה פגישתם של הגנרל גנאיוס יוליוס אגריקולה ושל נסיך אירי גולה, אשר טען שישוב לשלוט במולדתו. באוסף כתבים רומיים נכתב ש"הידיים הרומיות מגיעות הרחק מעבר לחופי אירלנד". יש חוקרים המניחים שבסביבות שנת 100 לספירה הייתה מתקפה של כוחות איריים שנתמכו על ידי הרומאים או של כוח של רומא עצמה באירלנד, אך עד היום מערכת היחסים בין רומא לבין תושבי היברניה נותרה לא ברורה. ממלכות אירלנד תקפו והתיישבו בבריטניה בשנת 367. תושבי האי אירלנד כונו בפי הרומים "סקוטי", והשם "סקוטלנד" נגזר משמם של מתיישבים אלו שהגיעו מאירלנד, בייחוד לאזור מערב סקוטלנד ולהיברידים החיצוניים. ימי הביניים המוקדמים ממוזער\|ימין\|150px\|פסלו של פטריק הקדוש בגבעת טארה מתחילת המאה ה-5 חל שינוי משמעותי באירלנד. מבחינה פוליטית, השיוך הקבוצתי לשבטים הוחלף עד המאה ה-8 בממלכות בעלות שושלות ומלכים, ומוקדי הכוח באי התחלפו. שודדי ים אירים תקפו תכופות את חופי בריטניה המערביים, בדיוק כפי שהויקינגים עתידים לעשות בחופי אירלנד. פיראטים אלו הקימו לעיתים ממלכות עצמאיות באי הבריטי, בייחוד בתחום הפיקטים, בווילס, בקורנוול ובקאמבריה. ככל הנראה היו אלה הפיראטים ששבו לאירלנד כסוחרים ושכירי חרב עשירים שהביאו לראשונה את הנצרות אל האי, או שהיו אלה עבדים שנחטפו מבריטניה או מגאליה. ישנם מקורות הטוענים שהיו מיסיונרים נוצרים פעילים בדרום אירלנד הרבה לפני הגעתו של פטריק הקדוש אל האי. על פי המסורת, בשנת 432 הגיע פטריק הקדוש אל האי ובשנים שלאחר מכן המיר את אוכלוסיית האי לדת הנוצרית. ה״הודאה״ של פטריק הקדוש, שנכתבה בלטינית, הוא המסמך ההיסטורי העתיק ביותר באירלנד. מצד שני, על פי הכרוניקן פרוספר מאקיטן, הבישוף פלאדיוס נשלח על ידי האפיפיור לאירלנד בשנת 431 בתור ה"בישוף הראשון לאירים המאמינים בישו", מה שמוכיח שבאותה התקופה כבר היו נוצרים באי. ככל הנראה פלאדיוס שימש כבישוף לנוצרים בממלכות לנסטר ומית', ואילו פטריק הקדוש, שייתכן שהגיע לאי רק בשנת 461, שימש כמיסיונר לאירים הפגאנים, בממלכות המרוחקות יותר בקונכט ובאלסטר. על פי המסורת פטריק שימר ואיגד את החוקים האיריים הקיימים ושינה או שיפר רק את אלו שהתנגשו עם ערכי ומנהגי הנצרות. כמו כן, הוא הביא לאי את הכתב הלטיני שהקל על הנזירים האירים בכך שיכלו לכתוב חלקים מהספרות האירית העתיקה שבעל פה. האותנטיות ההיסטורית של טענות אלו נותרה סלע מחלוקת בין החוקרים ואין שום הוכחה היסטורית חותכת שקושרת את פטריק לאף אחד מההישגים שלעיל. המיתוס על פטריק ככל הנראה פותח מאות שנים לאחר מותו. ממוזער\|שמאל\|200px\|ההתיישבויות הוויקינגיות באירלנד – דבלין באדום ולימריק, ווטרפורד וקורק בירוק מנזרים נוצרים רבים שגשגו לאחר הגעת הנצרות אל האי. מיסיונרים ששבו מאירלנד לבריטניה או לאירופה הקונטיננטלית חזרו עם בשורות על הלימוד הפורח באי, ובעקבותיו הגיעו תלמידים רבים מארצות רבות. אמנויות דתית כמו הקליגרפיה ועבודות המתכת והפיסול גם פרחו באי, ובין הדוגמאות המרשימות ביותר לכך ניתן למנות את הספר של קלס ואת הצלבים הגבוהים שמעטרים את האי. סגנון האמנות שהתפתח באי היה מרכיב משמעותי בהתפתחותן של האמנות הרומנסקית והאמנות הגותית במערב אירופה. הפשיטה המתועדת הראשונה של הויקינגים באירלנד הייתה בשנת 795. פשיטות ראשוניות אלו על האי היו בדרך כלל פזיזות ומצומצמות. פשיטות אלו סימנו את תומו של תור הזהב של התרבות הנוצרית באירלנד ואת תחילתן של 200 שנות מלחמה מקוטעת, שהורכבה בעיקר מגלים של פושטים ויקינגים שבזזו את המנזרים והערים ברחבי האי. רוב הפשיטות על האי הגיעו ממערב נורווגיה. החל משנת 840 הוויקינגים הקימו התיישבויות לחופי אירלנד, בהם שהו בחודשי החורף. ההתיישבות הגדולה ביותר של הוויקינגים הייתה דבלין. על פי עדויות כתובות מאותה התקופה, הוויקינגים היו בוזזים ערים ומנזרים בפנים האי, אליהם היו מגיעים בעיקר דרך נהרות, ומשסיימו היו חוזרים לעריהם שעל החוף. ממתיישבים אלו צמחה אוכלוסייה מעורבת שנותרה באי והיא קלטית-נורווגית. בשנת 902 דחק מלך לנסטר את הוויקינגים אל מחוץ לאי, אך אלו שבו וכבשו בחזרה את ממלכת דבלין שהקימו. הוויקינגים מעולם לא הצליחו לכבוש את האי כולו והמלכים האירים ניסו תכופות לגרשם. היה זה המלך האגדי בריאן בורו אשר הצליח, בסדרה של קרבות שהתנהלו בסוף המאה העשירית להרוג את מלכה הוויקינגי של לימריק, ולשלוט בחלקה הדרומי של אירלנד. שליטה זו לא היה פירושה כי אנשי דרום אירלנד נשמעו לקולו, אלא כי מלכיהם נתנו לו את בניהם כבני ערובה, והעלו לו מס עובד. בשנת 1002 הכריז מלך אנשי או'ניל הצפוניים בגבעה הקדושה טארה על כפיפותו לבריאן, אשר הפך כתוצאה מכך למלך העליון של אירלנד. בקרב קלונטרף בשנת 1014 תמה השליטה הצבאית הוויקינגית באי, אך מושבותיהם הוסיפו לשגשג והמסחר עמן הפך לחלק משמעותי מהכלכלה האירית. ימי הביניים ממוזער\|200px\|שמאל\|אירלנד בשנת 1014, הממלכות העיקריות באי ממוזער\|200px\|שמאל\|אירלנד בשנת 1300, בצהוב שטח השליטה הנורמני ובירוק שטחים שהוחזקו על ידי האירים הגעת הנורמנים במאה ה-12 הייתה אירלנד מחולקת לממלכות משנה ולממלכות-על, כשעל כולן שלט המלך העליון של אירלנד. הכוח הפוליטי באי התחלק בין ראשי השושלות שהתחרו ביניהן על העליונות באי כולו. אחת מדמויות אלו, דרמוט מק'מורו מממלכת לנסטר, הוגלה בעל כורחו בידי המלך העליון החדש, רורי או'קונור מממלכת קונכט. מק'מורו נמלט לאקיטן, שם קיבל את הסכמתו של הנרי השני, מלך אנגליה לגייס אבירים נורמנים על מנת לכבוש בחזרה את ממלכתו. האביר הנורמני הראשון הגיע לאירלנד בשנת 1167 ואחריו אבירים נורמנים, ולשים ופלמים רבים. מספר מחוזות הושבו לשליטתו של מק'מורו, אשר מינה את בעלה הנורמני של בתו, ריצ׳ארד דה קלייר, ליורש של ממלכתו. מהלך זה הטריד את הנרי מלך אנגליה, שחשש מהקמתה של ממלכה נורמנית מתחרה באירלנד, ולכן החליט להשליט את מרותו על האי. עם הסכמתו של האפיפיור אדריאנוס הרביעי, הנרי נחת בווטרפורד בראש צבא גדול בשנת 1171, ובכך הפך למלך אנגליה הראשון שדרך על אדמת אירלנד. עם נחיתתו בווטרפורד, ולאחר מכן במנסטר ובדבלין, נכנעו לו מלכים אירים רבים, והעמידו עצמם תחת חסותו כווסאלים פאודלים. אולם, מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים שכבר נמצאו שם. לאחר מסעות כיבוש אלו עזב הנרי את אירלנד ולא שב אליה לעולם. הוא העניק את הטריטוריות שכבש באירלנד לבנו ג׳ון ומינה אותו ללורד אירלנד. כשג׳ון ירש את אחיו באופן מפתיע בתור ג'ון, מלך אנגליה, שטחיו באירלנד הפכו לשטחים של הכתר האנגלי, בניגוד לרצונות אביו, שחשב שתקום באירלנד שושלת מקבילה לזו שבאנגליה, בה ישלטו ג'ון וצאצאיו. לורד אירלנד ממוזער\|שמאל\|250px\|אירלנד בשנת 1450: בירוק – ממלכות איריות, בסגול – הממלכות האנגלו-נורמניות, באדום – תחום השליטה האנגלית הישירה תחילה שלטו הנורמנים בחופיו המזרחיים של האי, מווטרפורד בדרום ועד למזרח אלסטר בצפון. שטחים אלו נשלטו על ידי ברונים נורמנים שהיו כפופים לכתר האנגלי. לורד אירלנד הראשון היה כאמור המלך ג'ון, שביקר באי בשנים 1185 ו-1210 במטרה לאחד בין הברונים הנורמנים ולוודא את נאמנותם. במהלך המאה ה-13, המדיניות של המלכים האנגלים הייתה צמצום כוחם של אותם ברונים, שמא יצברו כוח ויערערו על סמכותם של מלכי אנגליה באירלנד. ב-1261 התרופף מעמדם וכוחם של הנורמנים, והם הפסידו לאירים בקרב קאלאן. מלחמות בין הנורמנים לממלכות האיריות העצמאיות היו דבר שבשגרה, אך גם מלחמות בין הברונים הנורמנים לעצמם היו שכיחות. מלחמות אלו בין ברונים לרוזנים המשיכו במאה השנים הבאות וגרמו להרס רב, בייחוד סביב הבירה דבלין. במצב כאוטי זה, המלכים האירים העצמאיים כבשו בחזרה שטחים נרחבים מהברונים הנורמנים, וחוסר היציבות באי גבר. מגפת המוות השחור הגיעה לאירלנד בשנת 1348, ופגעה בצורה קשה יותר באנגלים ובנורמנים, שחיו בערים ובכפרים, מאשר באירים שחיו בשטחים נרחבים ומרוחקים זה מזה. לאחר חלוף המגפה, המנהגים והשפה האירית שבו לשלוט באי, מאחר שרבים מהנורמנים והאנגלים דוברי הצרפתית והאנגלית מתו כתוצאה מהמגפה. רבים מהנותרים נטמעו בתוך האוכלוסייה האירית המקומית, דיברו את שפתה ואימצו את מנהגיה, ובכך נוצרה ה״אומה האמצעית״ – צאצאיהם של הברונים הנורמנים אשר הגיעו לאירלנד במאה ה-12 ועתה, במאה ה-14, עברו תהליך של "היברניזציה", התחתנו עם משפחות האצילים הגאלים, וקיבלו את הזהות והמנהגים האירים. שטח השליטה האנגלי הישיר באירלנד הצטמצם לשטח מבוצר מסביב לדבלין שנקרא התחום, שלשליטיו הייתה מעט השפעה אם כלל על ההתרחשויות שמעבר לו. עד סוף המאה ה-15 השליטה האנגלית על אירלנד כמעט ונעלמה, וזאת בעקבות התעסקותם של המלכים האנגלים במלחמות השושנים ובמלחמת מאה השנים. לורדים נורמנים שעברו היברניזציה המשיכו לשלוט בשטחים שנותרו תחת חסותו של הכתר האנגלי, עם מימון מהכתר, אך ללא הכרה בסמכותו. תקופה זו הייתה כזו של פריחה תרבותית ובניה מחדש. אירלנד נחלקה בין שלושה מחוזות איריים עצמאיים, תומונד, טירקונל וטיירון, בהם שלטו המשפחות העתיקות של או'בריאן, או'דונל ואו'ניל; ולחלק האנגלו-אירי שנשלט על ידי הרוזנים מקילדייר, אורמונד ואוסמונד. הרוזן השמיני מקילדייר, גארט מור פיצג'רלד, נתמנה בשנת 1478 ללורד המשנה-למלך והחזיק במשרה זו זמן רב תחת ארבעה מלכים בזה אחר זה. פיצג'רלד עודד את נשואי התערובת, והשיא את בנותיו לראשי שבטים איריים. הוא שלט באי באמצעות כוחו הצבאי והבריתות שכרת עם השבטים והממלכות האיריות. מהרפורמציה עד קרומוול ממוזער\|שמאל\|250px\|מחוזות אירלנד שהיו נתונים ליישוב על ידי האנגלים כיבוש ומרד לאחר מלחמות השושנים, עלה בית טיודור לשלטון בממלכת אנגליה. רוזני קילדייר משושלת פיצג'רלד, שהיו לשליטי אירלנד בפועל באותה התקופה, הפכו לבעלי ברית לא נאמנים לשלטון החדש באנגליה. בשנת 1487 הזמין גארט מור פיצג'רלד כוחות בורגונדים לתוך הבירה דבלין על מנת לגרש את כוחות בית טיודור, ולהמליך את למברט סימנל מבית יורק למלך אנגליה. בשנת 1536, תומאס פיצג'רלד, רוזן קילדייר העשירי, פתח במרד גלוי כנגד הכתר האנגלי. תחושת המיאוס במתרחש באירלנד גברה בעקבות המרד והפכה לצורך ממשי בכיבוש האי על מנת למנוע מרידות דומות וחוסר נאמנות בעתיד ולהימנע מפלישה של כוחות זרים לאנגליה דרך אירלנד. בשנת 1541, הפך אותה הנרי השמיני, מלך אנגליה משטח שליטה של לורדים שונים לממלכת אירלנד. הוא מינה את עצמו למלך אירלנד הישיר באותה השנה בפרלמנט של אירלנד, והייתה זו הפעם הראשונה שראשי הממלכות האיריות הורשו להצטרף לאריסטוקרטיה הנורמנית בישיבותיה בפרלמנט. לאחר מכן החל הנרי בבניית ממלכת אירלנד החדשה, תהליך שלקח כמעט מאה שנים, ובמסגרתו פורקו או נכבשו כלל שטחי השליטה של הלורדים האנגלו-נורמנים, כמו גם כלל הממלכות האיריות העצמאיות וכונסו תחת הכתר של ממלכת אירלנד. כיבושה מחדש של אירלנד על ידי האנגלים הושלם בתקופת שלטונם של אליזבת הראשונה וג'יימס הראשון, וזאת לאחר מספר מערכות ברוטליות ומסעות מלחמה ארוכים באי, כשהבולטים בהם היו דיכוי מרד דזמונד ומלחמת תשע השנים. לאחר סיום הכיבוש, הממשלה האנגלית שהוקמה בדבלין החילה לראשונה את שלטונה על האי כולו, ופירקה בהצלחה את השבטים האיריים האחרונים מנשקם. מצד שני, האנגלים לא הצליחו להמיר את האיריים הקתולים לנצרות הפרוטסטנטית, והדרכים האכזריות בהן ניסו להטיל את מרותם על האי, וביניהן החלת ממשל צבאי, הגבירו את התרעומת שחשו כלפיהם התושבים האיריים. החל מאמצע המאה ה-16 ועד לתחילת המאה ה-17 פצחה הממשלה האנגלית באירלנד במדיניות החרמת אדמות מהתושבים האירים הקתולים וקולוניזציה של אדמות אלו על ידי מתיישבים פרוטסטנטיים מאנגליה ומסקוטלנד, מדיניות שנודעה כיישוב אירלנד. בתקופה זו, יושבו בעיקר פרובינציות אלסטר ומנסטר והמחוזות אופאלי וליש. מתיישבים אלו היו למעמד העליון באירלנד החדשה שיצרה ממלכת אנגליה, בעוד האירים הפכו כעת לחברי המעמד הנמוך ביותר. מספר חוקי עונשין חוקקו כנגד הקתולים, הבפטיסטים והפרסביטריאנים וזאת במטרה שימירו את אמונתם לכנסייה האנגליקנית. מלחמות וחוקי העונשין ממוזער\|שמאל\|200px\|אוליבר קרומוול במאה ה-17 אירלנד זועזעה מתקופת מלחמה ארוכה. בבריטניה פרצה מלחמת שלוש הממלכות, שהייתה לסדרה של מלחמות אזרחים שבמסגרתן נלחמו תומכי המלוכה בתומכי הפרלמנט בכל רחבי האיים הבריטיים, ובסופה, הכוחות הפרלמנטריים בראשות אוליבר קרומוול ניצחו את כוחות המלוכנים בראשות המלכים צ'ארלס הראשון וצ'ארלס השני והמלוכה בוטלה לטובת שלטון היחיד של קרומוול. המלחמה הגיעה לאירלנד לראשונה כמלחמת אחת עשרה השנים, שתחילתה היה במרד האירי של 1641 כנגד השלטון האנגלי והמתיישבים הפרוטסטנטיים. בשיא המלחמה, האצולה הקתולית אף שלטה באירלנד לתקופה קצרה בתור הקונפדרציה האירית, ואף חתמה על ברית עם הכוחות המלוכנים. הכוחות המאוחדים ניסו להשמיד את הצבא הפרלמנטרי בדבלין, אך אלו ניצחו אותם בקרב רת'מינס. אוליבר קרומוול נחת בדבלין ב-15 באוגוסט 1649 על מנת לפרק את הברית המלוכנית-אירית. כיבושיו של קרומוול היו האכזריים ביותר בהיסטוריה של אירלנד, ובסופם מחצית מאוכלוסיית האי נרצחה או שועבדה לעבדות והוגלתה. כעונש על המרד של שנת 1641, האדמות שעוד נותרו בידי אדונים קתולים הוחרמו ויושבו על ידי מתיישבים מבריטניה וליתר הקתולים במדינה הוצעה הצעה על ידי משטר קרומוול – גיהנום או קונכט – מוות או מעבר לפרובינציית קונכט שבמערב האי, אליה גורשו עשרות אלפי אירים עד 1654. עבודות כפייה בין המאה ה-15 למאה ה-18, אסירים אירים, אנגלים, סקוטים וולשים הוגלו לעבודות כפייה באיים הקריביים לתקופת מעצרם. מספרים גדולים אף יותר עברו לאיים בהתנדבות על מנת לעבוד בהם. בהמשך היו מגלים אסירים גם למושבות באמריקה ולאוסטרליה. האנגלים העבירו את האירים תהליך של דה-הומניזציה וכינו אותם פראיים, כך שגירושם אל מעבר לים נראה כפעולה מוצדקת. ב-1654 קיבל אוליבר קרומוול יד חופשית בטיפול בתושבים האיריים ה"לא רצויים". קרומוול רדף קתולים במערב אירלנד ושילח אותם בספינות לאיים הקריביים, בייחוד לאי ברבדוס, אליו גורשו כ-12,000 אירים עד 1655. מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים ממוזער\|שמאל\|250px\|ג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי האחרון הרסטורציה והמהפכה המהוללת לאחר מותו של אוליבר קרומוול בשנת 1658, לא הצליח איש לתפוס את מקומו. לכן, הוחלט בפרלמנט האנגלי על השבתו של בית סטיוארט לשלטון, וצ'ארלס השני, מלך אנגליה הושב מגלותו בהולנד למלוך בשנית על ממלכתו. שבוע לאחר הכתרתו הוא הומלך גם כמלך אירלנד. על אף שהקתולים האמינו שחזרתו של צ'ארלס לכס המלוכה תטיב עמם, ההפך הוא שקרה – צ'ארלס שב למלכותו בעזרת ובתמיכת הרוב הפרוטסטנטי באנגליה, ולא היה יכול לפעול כנגד האינטרסים שלהם, ועל כן, הנידוי הקתולי, חוקי העונשין הקשים ונישולם מאדמתם נותרו על כנם. את צ'ארלס החליף על כס המלוכה ג'יימס השני, מלך אנגליה הקתולי, שהיה בעל שאיפות לתקן את העוול ההיסטורי כנגד הקתולים בממלכתו, והוא ביצע מספר מהלכים באירלנד על מנת לחלץ את הקתולים משעבודם. ג'יימס עלה לכס המלוכה על אף היותו קתולי מאחר שהעם באנגליה שבע ממאבקי שלטון ומאחר שכל בנותיו היו פרוטסטנטיות, כך שהסיכוי ליורש קתולי למלך היה קלוש. אולם, ביוני 1688 נולד לג'יימס בן זכר ובכך הובטח המשך השלטון הקתולי על אנגליה. כתוצאה מכך, התרחשה המהפכה המהוללת, במהלכה דרש העם את הדחתו של המלך והפרלמנט האנגלי מינה במקומו את ויליאם מאורנז', בעלה הפרוטסטנטי מהולנד של בתו הבכורה מרי. ויליאם הצליח לדכא את תומכיו של ג'יימס באנגליה, אך בפריפריה – בסקוטלנד ובאירלנד הקתוליות ברובן היה כוחו של ג'יימס חזק, ושם נמצאו לו תומכים אשר לא היססו למרוד בכתר בשמו. שני המלכים נלחמו על השליטה באירלנד במהלך המלחמה הוויליאמית, שהייתה חלק ממלחמת תשע השנים באירופה כולה. במהלך המלחמה נלחמו הקתולים תומכי ג'יימס בפרוטסטנטים תומכיו של ויליאם. בתחילת המלחמה השיגו הקתולים ניצחונות רבים ומשמעותיים על אויביהם וכבשו את הערים הגדולות באירלנד. ניצחונות הקתולים המשיכו עד להגעתן של שלוש מאות ספינות עמוסות חיילים מאנגליה בראשות ויליאם אל האי ביוני 1690. בהמשך, בסיומו של קרב בוין, הובסו כוחותיו של ג'יימס – הצבא היעקוביטי התפזר וג'יימס נמלט לצרפת. הקתולים המשיכו להילחם במעט האמצעים שנותרו בידיהם עד שהובסו במצור על לימריק באוקטובר 1691. לאחר הפסד הקתולים, חתם עמם ויליאם על הסכם במסגרתו יושבו להם אדמותיהם אם יישבעו אמונים אליו כמלכם, והפולחן הקתולי יותר במדינה – אולם, ההסכם מעולם לא כובד על ידי הפרוטסטנטיים האירים או על ידי אנגליה עצמה והשעבוד הקתולי נותר כשהיה. השלטון הפרוטסטנטי במהלך המאה ה-18, רוב אוכלוסיית אירלנד הורכבה מאיכרים קתולים, ברובם עניים ונרפים מבחינה פוליטית לאחר שמנהיגיהם המירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית על מנת להימנע מכנסות כלכליים ופוליטיים. למרות זאת, מתחת לפני השטח ולאורך תקופה ארוכה, התרחשה באירלנד התעוררות לאומית קתולית. באי היו שתי קבוצות גדולות של פרוטסטנטיים – הפרסביטריאנים באלסטר שחיו בתנאים כלכליים גבוהים מאוד אך היו נטולי השפעה פוליטית, וקבוצה קטנה יותר של אנגלו-אירים, שהיוו כ-5% מהאוכלוסייה והיו חברי הכנסייה האנגליקנית. קבוצה זו החזיקה ברובו של הכוח הפוליטי באירלנד – הם החזיקו בחלקן הארי של האדמות החקלאיות באי, בהן עבדו האיכרים הקתולים, שלטו במערכת המשפט, בממשל המקומי והיו לרוב בשני הבתים בפרלמנט. רוב חברי הקבוצה התגוררו באנגליה ולא באירלנד וחבריה שימשו כבעלי אדמות נפקדים, שנאמנותם הייתה לחלוטין שייכת לאנגליה. אלו שכן נותרו באירלנד, זיהו את עצמם יותר ויותר כאירים לאומנים והיו כעוסים על השליטה האנגלית הזרה על ממלכתם. הדוברים שלהם, שרובם היו אנשי רוח כמו ג'ונתן סוויפט ואדמונד ברק, ביקשו יותר שלטון עצמאי עבורם. לאנגלו-אירים היה חוסר אמון מוחלט בפרסביטריאנים שבאלסטר והם האמינו שלקתולים צריכות להיות זכויות מינימליות. לא הייתה לקבוצה זו שליטה מוחלטת מבחינה פוליטית על האי, מאחר שלממשלה בלונדון הייתה הסמכות העליונה, אשר תפסה את אירלנד בתור מושבה בחצר האחורית של ביתה. לאחר המהפכה האמריקאית בשנות ה-70 של המאה ה-18 ניסו האנגלו-אירים למשוך למען חיזוק כוחם – הם לא ביקשו עצמאות מאחר שידעו על נחיתותם המספרית אל מול הצבא הבריטי ומאחר שהיו זקוקים להגנתו. האנטגוניזם החריף שחשו האירים כלפי אנגליה החמיר בעקבות המצב הכלכלי הקשה ששרר באי – חלק מבעלי האדמות הנפקדים ניהלו את נכסיהם באופן רשלני, ורוב המזון שיוצר באי נועד לייצוא ולא לצריכה מקומית. שני חורפים קרים במיוחד לקראת סופו של עידן הקרח הקטן הובילו לרעב בשנים 1740 ו-1741 שגרם למותם של מעל 400,000 תושבים ולהגירתם של 150,000 נוספים. בנוסף, הייצוא מאירלנד פחת בעקבות חקיקת חוקי הסחר הימי בפרלמנט הבריטי, שהעלה מכס מגן על סחורות שנכנסו לאנגליה מאירלנד אך פתר ממכס סחורות שמגיעות לאירלנד מאנגליה. למרות כל אלו, המאה ה-18 הייתה שקטה בהרבה משתי המאות שקדמו לה והאוכלוסייה האירית הכפילה את עצמה ל-4 מיליון תושבים. המרד של 1789 ממוזער\|שמאל\|300px\|הנרי גרטן נואם בפרלמנט האירי בשנת 1780 במאה ה-18, המעמד העליון האנגלו-אירי שינה את פניו והחל להכיר באירלנד, ולא באנגליה, כביתו הלאומי. כמוהם, גם הפרוטסטנטים בצפון אירלנד החלו לפתח רגשות לאומיים כלפי האי. המגבלות על הסחר, העוני, והשחיתות השלטונית היו לרעתה של כלל האוכלוסייה – קתולים ופרוטסטנטים כאחד. המפלגה הלאומית בראשות הנרי גרטן, בה היו חברים פרוטסטנטיים בלבד, שאפה להשיג זכויות מסחר הוגנות עם בריטניה הגדולה, ולהרחיב את העצמאות החקיקתית והפוליטית של הפרלמנט של אירלנד. כמו כן, הרוב הקתולי במדינה זעק לזכויות ולאמנציפציה, שהושגה באופן חלקי ב-1793, אך נותר איסור על הקתולים להיבחר לפרלמנט או לעבוד במשרות ממשלתיות. פרסביטריאנים ופורשי הכנסייה האנגליקנית גם נתקלו ברדיפה מצד השלטונות בלונדון, אך בהיקפים נמוכים יותר, וחבורה מצומצמת מביניהם החלה להיפגש ובעתיד הפכה לחברת האירים המאוחדים, אלו נשאו את עיניהם למהפכה הצרפתית, וביקשו את אותו הדבר למולדתם. כל חקיקה בפרלמנט האירי הייתה נחוצה באישור מועצת המלך בלונדון בטרם תידון בפרלמנט הבריטי, ולכן הפך הפרלמנט האירי ללא אפקטיבי. לאחר מאמצים ודיונים נמרצים בלונדון ובדבלין, הכריז גרטן ב-16 באפריל 1782 על עצמאותו של הפרלמנט האירי, כשהוא מגובה בתמיכה עממית רחבה. על פי ההסדר החוקתי החדש שאושר על ידי בריטניה, ישררו באירלנד חוקי הפרלמנט האירי ופסיקות בתי המשפט האיריים בלבד. אולם, אלו עדיין היו נתונים להשפעה בריטית חזקה באמצעות מתן שוחד לבעלי אחוזות איריים, אשר שלטו למעשה במחוזות הבחירה. הממשלה האירית נותרה בשליטתם הישירה של הבריטים, ולא סרה למשמעת הפרלמנט האירי. המשנה למלך, מושל אירלנד, וראש הממשלה, כולם היו עדיין למינויים שמינתה הממשלה בלונדון, ובפרלמנט בלונדון לא היה כל ייצוג לאירים. בעקבות כישלון מאמציו, פרש גרטן מהפרלמנט ויצא כנגד הממשלה הבריטית. חברת האירים המאוחדים החלה בפעילות ברחבי האי כשמטרותיהם הראשוניות היו ביצוע רפורמה בפרלמנט שנשלט בעיקר על ידי מאמיני הכנסייה האנגליקנית, השגת אמנציפציה לקתולים וניתוק הדת מהפוליטיקה. כשרצונותיהם הפכו למרוחקים יותר ויותר הם החליטו להשתמש בכוח על מנת לבצע הפיכה, לגרש את הבריטים מהאי ולהקים רפובליקה אירית לא סקטוריאלית. בעת ההיא, בשנת 1798 רוב תושבי האי היו מוכנים להתאחד למען מטרה משותפת. כך, הפרסבטריאנים מן הצפון, חברת האירים המאוחדים, הפרוטסטנטיים העמידים והקתולים, התאחדו לצורך המרד האירי של 1798. מרידה זו דוכאה ללא רחמים. האירים ציפו לסיוע צרפתי, אך זה הגיע מעט מדי ומאוחר מדי. גורל מנהיגי המרד היה מוות והוא דוכא בכוח עד להפסקתו. איחוד הפרלמנטים ממוזער\|שמאל\|150px\|סמל ממלכת אירלנד הישן בתגובה למרד האירי של 1798, החליטה אנגליה לחדול את השלטון העצמאי באירלנד – הפרלמנט האירי בוטל וחוקק חוק האיחוד של 1800 שלמעשה איחד את ממלכת בריטניה הגדולה עם ממלכת אירלנד ליצירת ממלכה אחת – הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. באותה התקופה בריטניה אמנם הייתה שקועה בבוץ המלחמות הנפוליאוניות, אך ההתעוררות האירית והמרד בחצרה האחורי היו מסוכנים אף יותר בעיני המחוקקים בווסטמינסטר. הדבר האירוני ביותר, לאור ההיסטוריה של האי ב-200 השנים הבאות, כי היו אלו דווקא הפרוטסטנטים שהתנגדו נחרצות להצעת האיחוד – הקתולים האמינו וצדקו, שאם המדינות יתאחדו, יעברו בבריטניה חוקי האמנציפציה שעלו בתוהו בפרלמנט האירי. גרטן הודיע מדבלין על התנגדותו החריפה לאיחוד. ב-15 בינואר 1800 התכנס הפרלמנט באירלנד למושבו האחרון ובאותו היום הצליח גרטן לקבל מושב בפרלמנט כנציג מחוז ויקלו. הוא נאם למשך שעתיים, לקול תשואות הקהל מן היציע, ובסופו של דבר הצליח לעכב את קבלת החוק ל-26 במאי 1800. אולם, הפרלמנט האירי קיבל לבסוף את הצעת האיחוד ברוב משמעותי של בעלי האדמות המושחתים שסרו לפקודות האנגלים. האי היה עתה לחלק בלתי נפרד מממלכה שכללה גם את אנגליה, סקוטלנד, וווילס. מאה אירים פרוטסטנטים הורשו להצטרף לבית הנבחרים בווסטמינסטר, אך הייתה זו תמורה דלת ערך לעומת אובדנן המוחלט של שאיפות העצמאות והשלטון הפנימי באירלנד. מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה האמנציפציה הקתולית ממוזער\|שמאל\|250px\|פסלו של דניאל או'קונל ברחוב או'קונל בדבלין על אף הבטחתם של הבריטים לאמנציפציה לקתולים, לפרסביטריאנים, לבפטיסטים ולשאר הנוצרים שלא השתייכו לכנסייה האנגליקנית, ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת מנע את מאמציו של ראש הממשלה ויליאם פיט הבן בנושא. על כן, פיט התפטר, אך גם יורשו הנרי אדינגטון לא הצליח לבטל את חוק המבחן, אשר דרש מעובדים בשירות הציבורי להצהיר כי הם כופרים בעיקרי האמונה הקתולית. ב-1823, דניאל או'קונל, עורך דין בעל יוזמה, שנודע באירלנד כ״משחרר״, החל במאבק להשגת האמנציפציה ולקבלת מושב לעצמו בפרלמנט הבריטי, על אף היותו קתולי. המאמצים הניבו את בחירתו של או'קונל לנציג מחוז הבחירה של מחוז קלייר, ואת העברתם של חוקי ההקלה לקתולים ב-1829 בפרלמנט הבריטי בהובלתו של ראש הממשלה ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, שבעצמו נולד בדבלין. לאחר השגת האמנציפציה, טען או'קונל בשורה של עצרות-עם כי המענה לצרכיה של אירלנד הוא ביטולו של חוק האיחוד, והפיכתה של אירלנד לממלכה נפרדת, תחת המלכה ויקטוריה. מאבק זה נחל כישלון, מכמה סיבות – רוחה של שנת 1798 עת התאחדו הפרוטסטנטים בצפון והקתולים בדרום לתנועת "האירים המאוחדים", חלפה זה מכבר. הפרוטסטנטים באלסטר הבינו כי פרלמנט אירי חופשי יהיה בעל רוב קתולי, וככזה, יטיל עליהם את אותן המגבלות שהטיל הפרלמנט המאוחד על הקתולים. מאבקו של או'קונל נתקל בהתנגדות עזה בצפון, עד כדי כך שבשנת 1841 גורש מעצרת בבלפסט, בליווי משטרתי. ממשלת אנגליה אף היא לא שבעה רצון מן המאבק החדש, ולאחר עצרת בשנת 1843 בה נכחו כמיליון איש בגבעה הקדושה של טארה, שם הוכתרו מלכי אירלנד בימי קדם, הוציאה הממשלה תקנה לפיה נאסרו עצרות המונים. או'קונל, אשר התבטא פעם כי חירותה של אירלנד אינה שווה טיפת דם אחת, ציית. רעב תפוחי האדמה הגדול והרפורמות האגרריות רעב תפוחי האדמה הגדול תקף את אירלנד בין השנים 1845–1849. בין הגורמים העיקריים לרעב הייתה ההסתמכות של איכרי אירלנד על יבול אחד למחייתם, תפוח האדמה, והתפשטות כימשון תפוחי האדמה ברחבי האי. פטריית הכימשון תוקפת את תפוחי האדמה והופכת אותם ללא ניתנים לאכילה. בשנים הראשונות של הרעב הצליחו מחסני אספקה וארגוני צדקה לספק מזון לתושבי האי, אך ככל שהתמשך, נסגרו הארגונים והתרוקנו המחסנים, ובכך נוצר הרעב הקשה. השפעת הרעב על אוכלוסיית האי הייתה חמורה, בדיוק כשזו הצליחה להתאושש – האוכלוסייה באי עלתה מחמישה מיליון ליותר משמונה מיליון נפש בין שנת 1800 ל-1845, ובסוף המאה ה-19 הייתה אוכלוסיית האי 4.4 מיליון נפש בלבד. רוב תושבי האי היגרו אל מחוץ למדינה, בעיקר לצפון אמריקה, אך בין 750,000 למיליון תושבים מתו כתוצאה מרעב או ממחלות. ממשלתו השמרנית של לורד רוברט פיל החלה להילחם ברעב באמצעות ייבוא דגן מהודו, אך עד מהרה הוחלפה בממשלה הליברלית של הלורד ג'ון ראסל, שהתנגד להתערבות המדינה בכלכלה. השימוש בשפה האירית, שהייתה בעבר לשפה המדוברת ביותר באי, צנח בחדות במהלך המאה ה-19 בשל ההגירה, יצירת מערכת בתי-ספר בריטיים בהם שפת הלימוד הייתה אנגלית והעוינות כלפי השפה מצד פוליטיקאים אירים בולטים באותה התקופה ששאפו להחליפה באנגלית. מאז ימי הביניים, הבעלות על הקרקע באירלנד נלקחה מתושביו המקוריים, כאשר גלים של מתיישבים, אנגלים פרוטסטנטים, השתלטו על חלקים גדולים מן האי. הנוהג של איחוד חלקות אדמה לאחוזות גדולות היה נהוג באירופה הפיאודלית, אך באירלנד הפלו לרעה ברכישת קרקעות את כל מאמיני הנצרות שלא היו חברים בכנסיית האנגליקנית. ההפליה כוונה כנגד הקתולים, אשר היוו את רוב תושבי האי. לפי חוקי העונשין, קתולים עמדו בסיכון מתמיד של הפקעת אדמתם. בסוף המאה ה-19 החלו לדרוש האירים להיות הבעלים החוקיים של האדמות אותן עיבדו – או בעצמאות קנייתן במחיר סביר, או באמצעות היכולת לשלם עליהן שכירות על מנת שתהיה להם הבטחת הכנסה מאדמתם. ב-1903 עבר חוק קרקעות בפרלמנט הבריטי, אשר העביר את רוב אדמתה של אירלנד מבעלי האחוזות לחוכרים, אשר קיבלו את האפשרות לרכוש את האדמה בפריסת התשלום למספר עשורים, בריבית מינימלית. בעלי אחוזות אשר הסכימו למכור את אדמתם בשיטה זו קיבלו מקדמה נכבדה מן הממשלה. תנועת השלטון העצמי ממוזער\|שמאל\|300px\|ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלאדסטון נואם בפרלמנט הבריטי בנושא השלטון העצמי באירלנד בשנות ה-70 של המאה ה-19, חזרה שאלת השלטון העצמי האירי למרכז העניין הציבורי והפוליטי באירלנד בהובלתו של צ'ארלס סטיוארט פרנל, מייסד המפלגה הפרלמנטרית האירית. פוליטיקאים כארתור ג'יימס בלפור סברו כי העברת חוק הקרקעות בפרלמנט תשקיט את הדרישה לעצמאות באירלנד. מצד שני, ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון היה תומך נלהב של רעיון העצמאות האירית, אך הוא ניסה ונכשל בהעברת חוקי השלטון העצמי בפרלמנט הבריטי. ב-1886 גלאדסטון מונה לכהונתו השלישית כראש ממשלה, וממשלתו הייתה תלויה במידה רבה באנשיו של פרנל. גלאדסטון לקח על עצמו את קידום "שלטון הבית", אך הצעתו פילגה את מפלגתו הליברלית, והחוק נכשל בקריאה השנייה. גלאדסטון פזר את הפרלמנט, והכריז על בחירות בהן מצעו העיקרי היה עצמאות אירלנד – אך המפלגה הליברלית הפסידה בבחירות, והמפלגה השמרנית, בראשות רוברט גסקוין ססיל, עלתה לשלטון. פרנל המשיך להיאבק למען עצמאות אירלנד עד מותו ב-1891 בגיל 45. ב-1892 נבחר גלאדסטון לכהונה רביעית, והפעם התקבלה הצעת החוק בפרלמנט, אך נדחתה בבית הלורדים. לצד הדרישה לעצמאות, קמה בצפון אירלנד תנועת היוניוניזם, שביקשה להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. תושבי בלפסט ואלסטר, הפרוטסטנטים ברובם, חששו כי מתן שלטון עצמי לאירלנד יטביע את הצפון התעשייתי והמשגשג באיכרים קתולים עניים, אשר כצעד ראשון להפגנת עצמאותם יטילו מכסים והגבלות על המסחר עם אנגליה אשר היווה את רוב פרנסתם. כמו כן, הם חששו שהקתולים יטילו הגבלות עליהם, כמו שהיו מוטלות על הקתולים בעבר. עצמאות אירלנד נראתה כמעט ודאית ב-1910 כשהמפלגה הפרלמנטרית האירית תחת ג'ון רדמונד הייתה ללשון המאזניים בפוליטיקה הבריטית, והצליחה להשיג רוב בבית הנבחרים להעברת חוק השלטון העצמי האירי. ב-1912 העלה ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית' את הצעת החוק בשנית ובמסגרתה ענייניה של אירלנד ינוהלו על ידי פרלמנט ובו שני בתים, בעוד ענייני מדיניות חוץ וביטחון ימשיכו להתנהל מלונדון. הצעה זו לא הייתה נתונה עוד לביקורתו של בית הלורדים, אשר איבד את זכות הווטו שלו על חקיקת הפרלמנט בשנת 1911. היוניוניסטים בצפון אירלנד הקימו בתגובה את ארגון מתנדבי אלסטר שמטרתו הייתה מניעת מתן העצמאות למדינה. בספטמבר 1914, יחד עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, עבר בפרלמנט חוק השלטון העצמי האירי השלישי, אך יישומו נדחה עד לתום המלחמה. על מנת להבטיח את מתן העצמאות, תמכה אירלנד במאמצי מדינות ההסכמה כנגד מעצמות המרכז. מתנדבים אירים רבים היו חלק מצבא קיצ'נר, ושלוש אוגדות של הצבא הבריטי היו מורכבות מחיילים אירים – שתיים של חיילים קתולים מהדרום, ואחת של חיילים פרוטסטנטיים מהצפון. ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית ממוזער\|שמאל\|250px\|הצהרת העצמאות האירית במהלך מרידת חג הפסחא התקופה שבין 1916 ו-1921 הסתמנה כתקופה של אלימות ותהפוכות, וסופה היה בחלוקת אירלנד ומתן עצמאות ל-26 מתוך 32 מחוזותיה. הניסיון הצבאי הראשון להשגת עצמאות אירית במרידת חג הפסחא, שמרכזו היה בבירה דבלין, נכשל. הלאומנים האירים, בהנהגת פטריק פירס, השתלטו על מבנים חשובים בדבלין, וממפקדתם בבניין הדואר הכריזו על הקמת המדינה העצמאית. המרד דוכא שבוע לאחר מכן תוך שימוש בכוח רב ובארטילריה. על אף שהתמיכה הראשונית במרד בקרב האוכלוסייה האירית הייתה מצומצמת – הוצאתם להורג של 15 מנהיגים פוליטיים, מעצרם וכליאתם של מאות תושבים והחלת משטר צבאי על האי – גרמו לשינוי דעה משמעותי בקשר לרפובליקניזם האירי. בנוסף, החשש הגובר של אירים רבים מפני גיוסם בכפייה לצבא הבריטי ב-1918, כחלק ממתקפת האביב, תרם לשינוי הדעה. בבחירות הכלליות באירלנד של שנת 1918, מפלגת שין פיין המהפכנית בראשות איימון דה ואלירה, שהובילה את המרי כנגד הבריטים זכתה בשלושה-רבעים מהמושבים בפרלמנט הבריטי מטעם אירלנד, ואילו את רובם של המושבים הנותרים קיבלה המפלגה היוניוניסטית של תושבי צפון אירלנד. 27 מחברי הפרלמנט של השין פיין, אשר סירבו להכיר בסמכותו של הפרלמנט הבריטי על ארצם, התכנסו בדבלין ב-21 בינואר 1919 על מנת להקים פרלמנט עבור הרפובליקה האירית החדשה שביקשו לייסד. הדאל אירן המהפכני הכריז על עצמאותו של האי אירלנד כולו מהשלטון הבריטי, כשהוא משחזר את נאומו של פטריק פירס מבניין הדואר המרכזי בדבלין במרידת חג הפסחא. עוד באותו הערב נרצחו שני שוטרים בריטים במחוז טיפררי, וזו הייתה שריקת הפתיחה של מלחמת העצמאות האירית. ב-2018, יום זה הוכרז כיום העצמאות של אירלנד. הדאל אירן המהפכני הוצא אל מחוץ לחוק, ירד למחתרת וקיים את פגישותיו הרחק מעינו של הצבא הבריטי. צבא המתנדבים האיריים, הצבא האירי הרפובליקני סירב לשאת ולתת עם בריטניה, ולא היה מוכן להתפשר על דבר פרט לעצמאות מלאה לאירלנד, ולכן פתח במלחמת גרילה בשנת 1919. בנובמבר 1920, נכנסו חיילי מילואים בריטים לאצטדיון כדורגל בדבלין וטבחו ב-31 תושבים, במה שנקרא מאוחר יותר יום ראשון העקוב מדם. במהלך הלחימה, אושר בפרלמנט הבריטי בשנת 1920 חוק השלטון העצמי האירי הרביעי, של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג'. החוק אשרר את שלושת החוקים שקדמו לו, אך פיצל את אירלנד לשני חלקים – צפון אירלנד, שישה מחוזות בצפון מזרח האי שהיו עתידים להישאר תחת השלטון הבריטי, ודרום אירלנד שהיה חלקו העיקרי של האי, כלל 26 מחוזות והיווה את מדינת אירלנד החופשית. ביולי 1921 הסכימו ממשלות בריטניה ואירלנד להפסקת אש שעצרה את הלחימה, ובדצמבר אותה השנה נציגיהן חתמו על האמנה האנגלו-אירית. בראש המשלחת האירית עמדו מייקל קולינס וארתור גריפית'. ההסכם קיבע את מעמדה של מדינת אירלנד החופשית כדומיניון בחבר העמים הבריטי, שווה במעמדו לקנדה או לאוסטרליה, ונתן למחוזות צפון אירלנד את הבחירה אם לבחור להצטרף למדינה החדשה – אלו סירבו להצעה ונותרו חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד. ב-1922 שני הפרלמנטים אשררו את ההסכם, ועצמאות אירלנד הייתה לרשמית. מדינת אירלנד החופשית והרפובליקה של אירלנד ממוזער\|250px\|שמאל\|מפה של אירלנד המחולקת ההסכם החדש עם הממלכה המאוחדת חילק את התנועה הרפובליקנית לשני פלגים – מתנגדי ההסכם, שביקשו להמשיך בלחימה עד להשגת עצמאות מלאה והקמה רפובליקה אירית בכל שטחי האי, ותומכי ההסכם, שקיבלו את הקמת מדינת אירלנד החופשית כצעד ראשון בדרך למדינה עצמאית ומאוחדת. מחוסר הסכמה זו פרצה מלחמת האזרחים האירית, שתחילתה בקרב דבלין והמשכה היה בקרבות ממושכים בעיקר בדרום ובמערב אירלנד בין יוני 1922 ואפריל 1923. בראש מתנגדי ההסכם עמד איימון דה ואלירה, ראש הממשלה ונשיא אירלנד לעתיד, כשלראשותו עמד הצבא האירי הרפובליקני, ובראש תומכי ההסכם עמדו ארתור גריפית' ומייקל קולינס, שניהם נהרגו במהלך המלחמה, כשלרשותם עמד צבא אירלנד. בסוף המלחמה, יצא צבא אירלנד כמנצח במלחמה, והצבא האירי הרפובליקני ירד למחתרת. ראש המדינה הנבחר החדש היה ויליאם תומאס קוסגרייב. חלוקה זו בין תומכי ומתנגדי ההסכם משפיעה על הפוליטיקה האירית עד ימינו, בעיקר בשתי המפלגות החזקות ביותר בפוליטיקה האירית – פיאנה פול, שהוקמה על ידי איימון דה ואלירה ותומכיו, ופינה גייל, שהוקמה על ידי מייקל קולינס ותומכיו. מדינת אירלנד החופשית החדשה התפתחה בצל עלייתן של דיקטטורות רבות ברחבי אירופה והשפל הגדול בשנת 1929, ובניגוד למדינות רבות באירופה שהוקמו באותה התקופה, אירלנד נותרה דמוקרטית. דמוקרטיה זו בלטה במיוחד כאשר בשנת 1932 ניצח מנהיג הצד המפסיד במלחמת האזרחים, איימון דה ואלירה, בבחירות הכלליות והפך לראש הממשלה של אירלנד. השלטון עבר לדה ואלירה בצורה שלווה ונטולת חיכוכים. כמו כן, אירלנד נותרה יציבה מבחינה כלכלית, על אף מלחמת הסחר עם בריטניה ואחוזי האבטלה וההגירה הגבוהים, וזאת הודות לצמצום הנרחב בהוצאות הממשלתיות שלה. לכנסייה הקתולית הייתה השפעה ניכרת על הממשל האירי לאורך רוב שנות קיומו, שהתבטאה במיוחד במדיניות שמרנית כגון איסורים על גירושים, הפלות, פורנוגרפיה, פיקוח ילודה וצנזורם של ספרים וסרטים רבים. בנוסף, הכנסייה שלטה על רובם של בתי החולים, בתי הספר ושירותים סוציאליים נוספים ברחבי המדינה. עם חלוקתה של אירלנד ב-1922, כ-92.6% מאוכלוסיית המדינה החדשה הייתה קתולית, ורק כ-7.4% פרוטסטנטית. עד לתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, רק כמחצית מהם נותרו להתגורר באירלנד. על אף שההגירה הייתה גבוהה בכל חלקי האוכלוסייה בשל קשיים כלכליים, בקרב האוכלוסייה הפרוטסטנטית היא הייתה גבוהה במיוחד בשל מספר סיבות: הפרוטסטנטים לא הרגישו חלק מהמדינה הקתולית והלאומית החדשה. הפרוטסטנטים חשו נרדפים בידי הרפובליקנים, בייחוד בתקופת מלחמת האזרחים, במהלכה נשרפו בתי פרוטסטנטים רבים. הפרוטסטנטים הגדירו עצמם יותר כבריטים, ולא רצו לחיות במדינה אירית עצמאית. בשל התהפוכות הכלכליות ששררו באירלנד בעקבות המלחמות הרבות שעברה. התקנה החדשה של הכנסייה הקתולית – נה טמרה, שקבעה שילדים שנולדו כתוצאה מנישואי תערובת בין קתולים לפרוטסטנטים, יגודלו ויתחנכו כקתולים. בשנת 1937 נכנסה מחדש לתוקפה החוקה של אירלנד. המדינה נותרה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה, ונותרה מחוץ למעגל הזוועות שהתרחש ברחבי העולם, על אף שעשרות אלפי מתנדבים אירים התנדבו לשרת בצבא הבריטי. אירלנד סבלה ממחסור במזון בשנות המלחמה, וכתוצאה התושבים היו נתונים להקצבות בכמות המזון למשפחה. כמו כן, היה מחסור חמור בפחם, מאחר שהייתה העדפה לייצור כבול לצורכי הצבא הבריטי. על אף שהייתה נייטרלית באופן רשמי, מחקרים מהשנים האחרונות מציעים שהייתה מעורבות אירית גבוהה ממה שחשבו בעבר לצד בעלות הברית. אחת העדויות לכך היא שיום הפלישה לנורמנדי נקבע לפי נתוני מזג אוויר שנלקחו מתחנה מטאורולוגית שהייתה שייכת לממשלה האירית. ממוזער\|250px\|שמאל\|נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, מבקר בעיר קורק בשנת 1963 בשנת 1949 המדינה הוכרזה רשמית כרפובליקה ועזבה את חבר העמים הבריטי. בשנת 1961 נמדד המספר הנמוך ביותר של תושבים באירלנד מאז החלו המדידות, והוא 2.7 מיליון תושבים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 אירלנד עברה רפורמות כלכליות נרחבות תחת שלטונם של הטישך שון למס ושר האוצר תומאס קנת וויטאקר. שר החינוך דונו אומאלי הציג חטיבות ביניים ציבוריות בשנת 1968. בשנות ה-70 של המאה ה-20, העולם נכנס למשבר כלכלי, שהועצם על ידי החלטות פיננסיות נמהרות של ממשלות, כולל של זו של הטישך ג'ק לינץ', שהוביל את הכלכלה האירית לקיפאון. עם תחילתן של הצרות בצפון אירלנד, משקיעים זרים נמנעו ממעורבות באי. אירלנד הצטרפה כחברה באיחוד האירופי ב-1 בינואר 1973. פיחות בקיפאון התאפשר עם הנפקתה של הלירה האירית בשנת 1979, וניתוק הקשר עם הלירה שטרלינג הבריטית. רפורמות כלכליות שבוצעו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, שנתמכו בסיוע הקהילה האירופית, הובילו לכך שבשנות ה-90 של המאה ה-20 הפכה הכלכלה האירית לבעלת אחוזי צמיחה מהגבוהים בעולם ולהגירה מסיבית אל האי, בעיקר מאסיה וממזרח אירופה. עם נפילתו של הגוש המזרחי בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, מדינות מזרח אירופה רבות התבססו על המודל הכלכלי של אירלנד על מנת לבסס את כלכלתן ולהצטרף לאיחוד האירופי. במהלך תקופת השגשוג הכלכלי, החלה החברה האירית לאמץ דעות ומנהגים ליברליים יחסית – הגירושים הפכו לחוקיים, חוקקה אי-הפללה להומוסקסואליות והפלות מלאכותיות הותרו במקרים ספציפיים. הכנסייה הקתולית, שבעבר הייתה בעלת השפעה נרחבת בתחומי האי, החלה לאבד מכוחה החברתי-פוליטי, בעיקר בעקבות איבוד העניין בעיסוק הדתי בקרב הדור הצעיר, שבא לידי ביטוי בצניחה בנוכחות במיסה של יום ראשון בחצי בתוך עשרים שנה. בנוסף, החלה מוסריותם ואמינותם של נציגי הכנסייה להתערער, בייחוד לאחר המקרה של הבישוף של גולוויי, איימון קייסי, אשר התפטר בשנת 1992 לאחר שנחשף שניהל קשרים אסורים עם אישה אמריקאית, אשר ילדה ממנו ילד. סקנדלים ושערוריות נוספות באשר לחשדות בפדופיליה והתעללות בילדים פגעו במעמד הכנסייה עוד יותר. כמו כן, שורה של בתי דין שהוקמו בשנות ה-90 של המאה ה-20, החלו לחקור לראשונה חשדות לרשלנות פושעת בקרב פוליטיקאים, הכמורה הדתית, שופטים, בתי חולים והמשטרה. בשנת 2011 סגרה אירלנד את השגרירות שלה בקריית הוותיקן, כנראה כעדות להתדרדרות היחסים בין האירים לבין הכנסייה הקתולית. הצמיחה הכלכלית הגיעה לסיום עם המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, כשהמערכת הבנקאית באירלנד קרסה. כ-25%–26% מהתוצר המקומי הגולמי היה גלום בבנקים שקרסו, והיה צורך לשקם ולייצב את הסקטור הפיננסי. שיקום הבנקים היה הנרחב ביותר מכל מדינה אחרת בהיסטוריה, בשל מצבם הרעוע וכמות הכספים שאבדו. המשבר העולמי הוביל למשבר כלכלי ופוליטי גם באירלנד, שנכנסה בעקבותיו למיתון קשה. ההגירה מאירלנד עלתה יחד עם עלייתו של שיעור האבטלה מ-4.2% טרם המשבר ל-14.6% לאחריו. רק משנת 2014 החלה אירלנד לחוות סימני שיקום וצמיחה כלכלית מחודשת. צפון אירלנד "מדינה פרוטסטנטית" (1921–1972) האמנה האנגלו-אירית יצרה את הישות שנקראת בפי כל צפון אירלנד, והיא מורכבת מששת המחוזות ההיסטוריים הצפון-מזרחיים של אירלנד – לונדונדרי, טיירון, פרמנה, אנטרים, דאון וארמה. בין השנים 1921 ועד 1972, שלטה בצפון אירלנד ממשלה מקומית יוניוניסטית, שבסיסה היה במזרח בלפסט. מנהיג המפלגה וראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד, ג'יימס קרייג, הכריז כי הישות החדשה תהא "מדינה פרוטסטנטית לעם פרוטסטנטי". מטרתו העיקרית של קרייג הייתה לייצר ולשמר משטר פרוטסטנטי ולשמר את הרוב היוניוניסטי בפרלמנט. ואכן, בשנת 1926, היו רוב התושבים בצפון אירלנד פרסביטריאנים ואנגליקנים ששימרו את כוחם הפוליטי של המנהיגים היוניוניסטים, ואלו שלטו בממשלת ובפרלמנט צפון אירלנד עד לפירוקם בשנת 1972. ארגוני זכויות אדם ברוח תנועתו של מרטין לותר קינג בארצות הברית החלו קמות בצפון אירלנד בשנות ה-60 של המאה ה-20. המחאות הגיעו בעקבות האפליה כנגד המיעוט הרפובליקני הקתולי בתחומי הדיור והתעסוקה, וניתוקם מן הכוח הפוליטי באמצעות שיטת ממשל בה כוחו של הרוב הוא מוחלט. תנועות אלו הפכו עם הזמן למאורגנות והתבטאו באופן צבאי בארגון הצבא האירי הרפובליקני, אשר נאבק כנגד כוחות הצבא המקומיים וכנגד הכנופיות הפרוטסטנטיות שקמו בעיקר כתגובה לפעולותיו. מאבק זה החל ללבוש אופי ברוטאלי, והיה חשש של התדרדרות המדינה למלחמת אזרחים בין שתי הקבוצות היריבות. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה ממשלת של צפון אירלנד לאבד שליטה במדינה, וזאת בעקבות לחצים כלכליים מתגברים, המאבק הקתולי ברחובות והמעורבות הבריטית שהלכה והתעמקה. מאבקים לא-אלימים הפכו לגורמים חשובים לא פחות, מאחר שהם גרמו לקתולים רבים מאוד לצאת לרחובות, בניגוד להתנגדות האלימה יותר, שעוררה בחלקם רגשות שליליים. הפגנות אלו הרחיקו את הקתולים משכניהם הפרוטסטנטיים והקשו על מאמציו של ראש הממשלה טרנס או'ניל לשכנע את הקתולים שגם הם, כמו הפרוטסטנטים, צריכים להיות שייכים לממלכה המאוחדת. מאמצים אלו עלו בתוהו לאחר שחוסר שביעות רצונם של הקתולים המשיך והתעמק. באוקטובר 1968, צעדת זכויות אזרח לא-אלימה בדרי התהפכה על פיה לאחר שהמשטרה החלה מכה את המוחים. המהומות שפרצו לאחר מכן שודרו ברשתות הטלוויזיה ברחבי העולם והגבירה את המודעות באשר לקיומה של מחאת הקתולים. המהומות הובילו במהרה למהומות נגד של פרוטסטנטים כנגד האלימות הקתולית, והממשלה וכוחות המשטרה היו חסרות אמצעים כנגד הכאוס ששרר ברחובות המדינה. על מנת להשיב את הסדר על כנו, הצבא הבריטי נקרא להפרש ברחובות צפון אירלנד. ההתפרצויות האלימות בסוף שנות ה-60 עודדו את צמיחתן ואת חיזוקן של קבוצות קתוליות מזוינות כמו הצבא האירי הרפובליקני, שהציג עצמו כמגנם של הקתולים שהיו פגיעים לאלימות משטרתית ואזרחית מצידם של הפרוטסטנטים וממשלת הממלכה המאוחדת. התערבותו של הצבא הבריטי לא הייתה די על מנת לדכא את הפרעות והאלימות. ב-30 בינואר 1972, התקריות האלימות הגיעו לשיאן עם אירועי יום ראשון העקוב מדם – כשצנחנים בריטים פתחו באש לעבר מפגיני זכויות אזרח בעיר דרי והרגו כ-13 מהמוחים. אירועי יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם ושאר התקריות החלו להיקרא בתקשורת בשם "הצרות". הדיונים בפרלמנט של צפון אירלנד נפסקו ב-1972 והוא בוטל לחלוטין בשנה שלאחר מכן, בעוד הקרבות בין הפלגים הלכו והחריפו, עם הצטרפותן של קבוצות סמי-צבאיות חדשות למעגל הדמים. כתוצאה מהעימותים נהרגו כ-3,000 גברים, נשים וילדים – אזרחים ואנשי צבא, כשרוב רובם מתרחשים בתוך גבולות צפון אירלנד, אך חלקם גלשו לאירלנד עצמה ואף לתחומי בריטניה. שלטון בריטי ישיר (1972–1999) ממוזער\|300px\|שמאל\|חיילים בריטיים בדרום בלפסט ב-1981 במשך 27 וחצי השנים הבאות, למעט ארבעה חודשים בשנת 1974, צפון אירלנד נשלטה באופן ישיר על ידי הממשלה הבריטית, וחבר קבינט בשם "השר הממונה על צפון אירלנד" יוחד לעניינה. השלטון הישיר נועד להוות פתרון זמני עד שלצפון אירלנד תחזור היכולת לשלוט בעצמה. מהלכים משמעותיים בצפון אירלנד הועברו דרך הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, כמו יתר המהלכים שבוצעו בממלכה, אך עניינים פעוטים יותר טופלו דרך חקיקת "דבר המלך במועצה", עם בחינה פחות מדוקדקת של הפרלמנט. היו ניסיונות לייצר כוח שלטוני לצפון אירלנד שיהיה משותף הן לקתולים והן לפרוטסטנטים – חוק שהועבר בפרלמנט הבריטי ב-1973 ניסה להרגיע את הרוחות ולהצהיר שאם אזרחי צפון אירלנד יבקשו להצטרף לרפובליקה של אירלנד, המהלך יידון במשאל עם ולא בפרלמנט של צפון אירלנד. חתימת הסכם סאנינגדייל בסוף אותה השנה הפגיש לראשונה משנת 1925 מנהיגים מצפון אירלנד, הרפובליקה של אירלנד והממלכה המאוחדת, אשר דנו במצב האזור. אולם, למרות תקדימיות המהלכים, הם עלו בתוהו ולא הצליחו ליצור הסכמות בין הצדדים בסכסוך או להפחית את האלימות. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, עיקר המדיניות הבריטית בצפון אירלנד סבבה סביב הבסתו של ארגון הצבא האירי הרפובליקני, והניסיון להציב בחזית הסכסוך את הארגונים הצבאיים המקומיים של היוניוניסטים במקומו של הצבא הבריטי. על אף שהאלימות התמתנה במקצת, היה ברור שהניצחון הצבאי לא יתרחש בטווח הקצר או הבינוני, ושהטיפול בבעיה יארך זמן רב. קתולים רבים, שלא הזדהו בדרך כלל עם הצבא האירי הרפובליקני, לא הסכימו להושיט סיוע לכוחות הבריטים והפרוטסטנטים בשל הכיתתיות הקיצונית שהציגו, והפרוטסטנטים מצדם, לא היו מעוניינים לשתף את הקתולים בשלטון בכל מקרה. בשנות ה-80 של המאה ה-20, ניסה הצבא האירי הרפובליקני להביא לחיזוק כוחו הצבאי באמצעות קבלת משלוחי נשק מלוב, אשר לא הגיעו לבסוף. לאחר שהמאבק היה נראה כלא מתקדם לשום כיוון, החלו ראשי הקתולים המורדים לתור אחר חלופות למאבק המזוין, ולנסות להגיע להפוגה צבאית. ב-1985, נחתם מסמך ההסכמות האנגלו-איריות, שסימל את החיפוש המשותף של שתי המדינות אחר פתרון פוליטי. המסמך הכיר בזכותה של ממשלת אירלנד להביע את דעתה באשר למתרחש בצפון אירלנד, הוחלט על יסודו של מערך שיתוף פעולה בין המדינות במאבק באלימות, וכן ניתנה הבטחה להכרה והתייחסות שוויונית מצד מוסדות השלטון הבריטי כלפי שתי הקהילות בצפון אירלנד – הן אלו המזדהים כבריטים והן אלו המזדהים כאירים. מהבחינות החברתית והכלכלית, צפון אירלנד סבלה מאחוז האבטלה הגבוה בממלכה המאוחדת, ועל אף השקעות אדירות של הממשלה בתשתיות ובמוסדות, ההתקדמות בתחום הייתה איטית מאוד לאורך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. רק עם תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, כשההתקדמות לעבר השלום הייתה מוחשית, החל המצב הכלכלי להשתפר. באותו הזמן, מפת האוכלוסייה בצפון אירלנד השתנתה ממצבה עם הקמת הישות בשנות ה-20, וכ-40% מהתושבים הגדירו את עצמם כקתולים. לאחר הסכם יום שישי הטוב (1999-היום) הסכם יום שישי הטוב נחתם ב-10 באפריל 1998 בין הצדדים הפועלים בסכסוך – המורדים הקתולים, המיליציות הפרוטסטנטיות, ממשלת הממלכה המאוחדת וממשלת אירלנד – כולם מלבד פלג בצבא האירי הרפובליקני, שהתנגד להסכם. ההסכם הביא לחלוקת הכוח השלטוני בצפון אירלנד, ונתן הן לפרוטסטנטים והן לקתולים שליטה בתחומים מוגדרים של הממשל. אולם, מוסדות השלטון המחודשים של צפון אירלנד הושעו בין ינואר למאי 2000, ובין אוקטובר 2002 לאפריל 2007, וזאת בשל קריסת האמון בין המפלגות היריבות וחוסר הסכמה לגבי נושאים נרחבים, ועיקרם – הפסקת פעילותן של הכנופיות המזוינות, הרפורמה בשיטור ופירוקם של בסיסי הצבא הבריטי. בבחירות המחודשות שנערכו ב-2003, המפלגות המתונות – מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (קתולית) והמפלגה היוניוניסטית של אלסטר (פרוטסטנטית) הפסידו את הדומיננטיות שלהן בפרלמנט למפלגות הקיצוניות יותר – שין פיין (קתולית) והמפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (פרוטסטנטית). ב-23 ביולי 2005, הודיע שאריתו של ארגון הצבא האירי הרפובליקני שנותר פעיל על סיום המערכה האלימה שניהל וב-25 בספטמבר הגיעו פקחים בינלאומיים לפקח על פירוקו מנשקו. באפריל 2007, השיבו הבריטים את ייפוי הכוח השלטוני למוסדות הפוליטיים המקומיים של צפון אירלנד. ראו גם היסטוריה של צפון אירלנד היסטוריה של רפובליקת אירלנד היסטוריה של הממלכה המאוחדת יהדות אירלנד קישורים חיצוניים "הסיפור של אירלנד", באתר theirishstory.com ציר זמן של ההיסטוריה של אירלנד וקישורים למאמרים היסטוריים, באתר irishhistorylinks.net מסמכים היסטוריים בהיסטוריה של אירלנד, באתר eudocs.lib.byu.edu תמצית ההיסטוריה של אירלנד, באתר libraryireland.com הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה * קטגוריה:אירלנד אירלנד	2024-10-17T10:20:03
להקת בנזין	REDIRECT בנזין (להקה)	2004-10-23T10:01:25
ג'ואי	ג'ואי (באנגלית: Joey) היא קומדיית מצבים אמריקאית, וספין אוף של הסדרה "חברים", בכיכובו של מאט לה-בלאנק שמגלם את דמותו של ג'ואי טריביאני. הסדרה עלתה לשידור ב-9 בספטמבר 2004 ברשת NBC. במאי 2006, ביטלה רשת NBC את הסדרה לאחר שתי עונות בשל רייטינג נמוך ולא שידרה את שמונת הפרקים הנותרים. בישראל, הסדרה שודרה ב-HOT. על השתתפותו בסדרה, מאט לה-בלאנק קיבל מועמדות לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בסדרת קומדיה או סדרה מוזיקלית. עלילה הסדרה מתמקדת בג'ואי טריביאני שעובר מניו יורק להוליווד במטרה להגשים את חלומו ולהפוך לשחקן מן המניין. לאחר שהתאחד עם אחותו ג'ינה, ספרית חזקה, גבוהה ומושכת, ג'ואי עובר לגור עם מייקל, אחיינו הגאון בן ה-20 (בנה של ג'ינה), סטודנט לתואר שני להנדסת אווירונאוטיקה. מה שחסר לג'ואי הוא ידע, אך על זאת הוא מפצה עם כישוריו וקסמו האישי, מה שהופך אותו לחבר הטוב ביותר שאחיינו יכול היה לבקש. דמויות ג'ואי טריביאני (מאט לה-בלנק): דמות שהחלה בסדרה "חברים", הוא שחקן שעובר להוליווד כדי להתקדם בחייו. שאפתן מאוד ואיננו מתייאש בחיפושיו אחר עבודה. "גורו" בכל הקשור לנשים, אך לא משקיע בהן הרבה. ג'ינה טריביאני (דראה דה-מתאו): אחותו של ג'ואי, ספרית מושכת בת 36 בעלת ביטחון עצמי אשר מגדלת את בנה מייקל ונאלצת להתרגל לזה שבנה עובר לגור אצל ג'ואי. בדומה לג'ואי, גם ג'ינה אימצה גישה קבועה להתחיל עם גברים. מייקל טריביאני (פאולו קוסטנזו): בן 20, בנה של ג'ינה, אחיינו של ג'ואי. חמוד אך ביישן. מייקל הוא מדען נבון ביותר ותולעת ספרים הלומד באוניברסיטה לתואר שני ומעריץ את ג'ואי. אלכסיס "אלכס" גארט (אנדראה אנדרס): שכנתו וידידתו הטובה של ג'ואי, אישה חכמה ומושכת בשנות ה-20 המאוחרות שלה. אלכס מנסה להתמודד עם בעיות בנישואין ובהמשך נפרדת מבעלה. רוברטה "בובי" מורגנשטרן (ג'ניפר קולידג'): הסוכנת של ג'ואי. טיפוס עצבני והיפראקטיבי הנמשכת למייקל. זאק מילר (מיגל א. נונז ג'וניור) - אחד החברים הטובים של ג'ואי. עובד כניצב בסדרות טלוויזיה. (עונה 2) הווארד (בן פלקון) - שכנו של ג'ואי וחברו הטוב. סקירת הסדרה קישורים חיצוניים קטגוריה:NBC: סדרות טלוויזיה קטגוריה:חברים קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-2000 קטגוריה:סדרות ספין-אוף אמריקאיות קטגוריה:קומדיות מצבים אמריקאיות	2024-10-13T03:58:33
מוזיקה קלה	REDIRECT מוזיקה פופולרית	2006-06-27T12:00:33
לויד אלכסנדר	לויד צ'דלי אלכסנדר (באנגלית: Lloyd Chudley Alexander; 30 בינואר 1924 - 17 במאי 2007) היה סופר ילדים אמריקאי. הוא כתב מעל 40 ספרים, רובם רומני פנטזיה לילדים ולנוער. יצירתו הידועה ביותר היא סדרת הפנטסיה על פרידיין. שני הספרים הראשונים בסדרה יצרו את הבסיס לסרט הנפשה של חברת וולט דיסני "הקדירה השחורה". הספר האחרון בסדרה, "המלך העליון" זכה במדליית ניוברי, פרס יוקרתי לספרות ילדים, לשנת 1969. ספרים אחרים של אלכסנדר זכו גם הם בפרסי ספרות בהם פרס הספר הלאומי בארצות הברית ופרס הספר האמריקאי. חיים אישיים אלכסנדר נולד במחוז פילדלפיה במדינת פנסילבניה בשנת 1924 וגדל בפרבר של דקרסל היל. אביו היה סוחר מניות בבורסה והמשפחה הושפעה באופן משמעותי מהשפל הגדול. לפי אלכסנדר, הוריו לא קראו ספרים ורק קנו אותם מצבא הישע כדי "למלא את המדפים". כבר בגיל 15 החליט אלכסנדר להיות סופר והדבר עורר התנגדות גדולה מצד הוריו. הוא סיים את בית הספר התיכון של דרבי בשנת 1940, ועבד כשליח בבנק. הוריו שלחו אותו לקולג' הברפורד במורד הרחוב מביתם, אם כי אלכסנדר עזב את המקום לאחר סמסטר אחד. אלכסנדר חיפש הרפתקאות והתגייס לצבא ארצות הברית כדי להילחם במלחמת העולם השנייה. במלחמה הוא הפך למש"ק, במודיעין ובמודיעין מסכל. במהלך שירותו הוא התאמן בוויילס שבבריטניה, והמקום הפך לימים לרקע מרבים מסיפוריו. לאחר מכן הוא שהה באוניברסיטת פריז שם הכיר את ג'נין דני. הם התחתנו בשנת 1946. בתו, מדלין קהליל מתה בשנת 1990. לויד אלכסנדר נפטר בגיל 83, בשנת 2007, שבועיים לאחר מותה של אשתו, לה היה נשוי 61 שנים. הוא נקבר בבית הקברות ארלינגטון דרקסל היל, פנסילבניה. ספריו בתרגום לעברית ספרי מחזור ארץ פרידיין ספר השלושה, תרגום: אורי בלסם, זמורה ביתן (מרגנית), 1986 היורה השחורה, תרגום: אורי בלסם, זמורה ביתן (מרגנית), 1986 טירת ליר, תרגום: אורי בלסם, זמורה ביתן (מרגנית), 1986 טרן הנודד, תרגום: אורי בלסם, זמורה ביתן (מרגנית), 1986 המלך העליון, תרגום: אורי בלסם, זמורה ביתן (מרגנית), 1986 ספרים נוספים החתול שרצה להיות איש, תרגום: יעל ענבר, זמורה ביתן (מרגנית), 2001 שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקאס קאשה, תרגום: אתי פז, זמורה ביתן (מרגנית), 1987 קישורים חיצוניים מחזור ארץ פרידיין / לויד אלכסנדר בבלוג בין השורות באתר תפוז קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סופרי ילדים ונוער אמריקאים קטגוריה:סופרי פנטזיה אמריקאים קטגוריה:קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית קטגוריה:זוכי מדליית ניוברי קטגוריה:חוגרים אמריקאים במלחמת העולם השנייה קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2007	2024-07-30T21:18:07
שוודית	שמאל\|ממוזער\|250px\|תפוצת השפה שוודית () היא שפה סקנדינבית מזרחית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. היא מדוברת בפי תשעה מיליון איש בעולם, שמונָה וחצי מתוכם בשוודיה. משנת 2009 היא מוכרת כשפה רשמית בשוודיה. שוודית מדוברת גם במחוז אולנד (Åland) בפינלנד. בפינלנד היבשתית שוודית היא שפתם הראשונה של כ-6% מהאזרחים, וזו שפה רשמית ובעלת מעמד שווה לפינית. כמה אלפי אנשים באסטוניה דוברים שוודית, והיא אחת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי. השפה התפתחה מהנורדית העתיקה, בדומה לדנית ולנורווגית, מהן אינה שונה באופן מהותי. למעשה, דובריה יכולים להבין דנית ונורווגית, ובייחוד נורווגית, הדומה לשוודית במבטאה. בימי הביניים עברה השפה שינויים רבים עד שעברה סטנדרטיזציה במאה ה-16. ב-1786 נוסדה האקדמיה השוודית, שתפקידה לפקח על התפתחותה התקנית של השפה. כשפה גרמאנית חולקת השוודית אוצר מילים נרחב גם עם הגרמנית ועם האנגלית. היא שאלה מילים רבות מהגרמנית התחתית בימי הביניים, מהגרמנית העילית (הגרמנית התקנית) במאות ה-16 וה-17, מהצרפתית במאה ה-18, ומהאנגלית במאה העשרים. בדומה לרוב השפות הסקנדיביות, האותיות C,Q,W,X,Z מופיעות במילים שאולות בלבד, והאות G כמעט ואף פעם לא נהגית. הגייתה וכתיבתה של השפה השוודית עד המאה ה-13 נכתבה השוודית באמצעות האלפבית הרוני, אך עם התפשטות הנצרות בשוודיה החלו לכתוב את השפה באמצעות האלפבית הלטיני, בתוספת שלוש אותיות תנועה נוספות - å ,ä ו-ö. לפעמים נעשה שימוש גם באות התנועה ü לכתיבת שמות ממקור גרמני. עיצורים <big>העיצורים<big> הסימון הגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb b נהגה כהגיית בי"תCh/ch ɕ נהגה כהגיית שי"ן שורקת לפני התנועות e i y ä ö ɧ נהגה כהגיית כ"ף רפה שורקת לפני התנועות a o å u Dd d נהגה כהגיית דל"ת כשהלשון צמודה לאחורי השיניים Dj/dj j נהגית כהגיית יו"ד עיצורית Ff f נהגית כהגיית פ"א רפהGg j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני התנועות e i y ä ö g נהגה כהגיית גימ"ל בכל מקום אחר Gj/gj j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Hh h נהגה כהגיית ה"א Hj/hjj נהגים כהגיית יו"ד עיצורית JjKk k נהגה כהגיית כ"ף לפני התנועות a o å uɕ נהגה כהגיית שי"ן שורקת לפני התנועות e i y ä ö Kj/kj נהגה כהגיית שי"ן שורקת Ll l נהגה כהגיית למ"ד Lj/lj j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית Mm m נהגה כהגיית מ"ם Nn n נהגה כהגיית נו"ן Ng/ng ŋ נהגה כצליל n באנגלית אבל ארוכה Pp p נהגה כהגיית פ"אRr r בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת ʁ בדרום שוודיה נהגה כהגיית רי"ש מודרניתRd/rd ɖ בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית דל"ת כשקצה הלשון מופנה אחורנית ʁd בדרום שוודיה נהגה כפי שנכתבRl/rl ɭ בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית למ"ד כשקצה הלשון מופנה אחורנית ʁl בדרום שוודיה נהגה כפי שנכתבRn/rn ɳ בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית נו"ן כשקצה הלשון מופנה אחורנית ʁn בדרום שוודיה נהגה כפי שנכתבRs/rs ʂ בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית שי"ן ʁs בדרום שוודיה נהגה כפי שנכתבRt/rt ʈ בצפון שוודיה ובמרכזה נהגה כהגיית ת"ו כשקצה הלשון מופנה אחורנית ʁt בדרום שוודיה נהגה כפי שנכתב Ss s נהגה כהגיית סמ"ךSk/sk sk נהגה סְקְ לפני התנועות a o å uɧ נהגה כהגיית כ"ף רפה ושורקת לפני התנועות e i y ä ö Sch/sch נהגה כהגיית כ"ף רפה שורקת Sj/sj Skj/skj Stj/stj Tt t נהגה כהגיית ת"ו עם הלשון צמודה לאחורי השיניים Tj/tj ɕ נהגה כהגיית שי"ן שורקת Vv v נהגים כהגיית בי"ת רפה Ww תנועות שמאל\|ממוזער\|300px\|מיקום מדויק לתנועות בשוודית <big>התנועות<big> הסימון הגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי דוגמהAa [] קובץ:Open_central_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית פתח ː[] קובץ:Open_back_unrounded_vowel.ogg בגרסתה הארוכה נהגית כהגיית פתח אחורית מעט Ää [] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית צירי ː[] קובץ:Open-mid_front_unrounded_vowel.ogg בגרסתה הארוכה נהגית כהגיית צירי פתוח מעט Åå [] קובץ:Open-mid_back_rounded_vowel.ogg נהגית כתנועה בין חולם ~ קמץ תימנית ː[] קובץ:Close-mid_back_rounded_vowel.ogg בגרסתה הארוכה נהגית כהגיית חולם Ee [] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית צירי ː[] קובץ:Close-mid_front_unrounded_vowel.ogg בגרסתה הארוכה נהגה כהגיית צירי סגורה מעטIi [] קובץ:Near-close_near-front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית i במילה האנגלית Bit [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חיריקOo [] קובץ:Near-close_near-back_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית קובוץ ː[] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg בגרסתה הארוכה נהגית כהגיית שורוקÖö ø̞ נהגית כהגיית צירי מעוגלת ː[] קובץ:Sv-%C3%B6l.ogg בגרסתה הארוכה נהגית כהגיית ö הגרמנית או בדמיון ל-ir במלה האנגלית birdUu נהגית כהגיית U, רק מעט יותר לחוצה ː[] קובץ:Near-close_near-front_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית i במלה האנגלית in אך מעוגלתYy ʏ ː[] קובץ:Close_central_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חיריק מעוגלת Qq, Ww, Zz, Cc - מופיעות במילים זרות ונהגות בהתאם לשפה שממנה המילים שאולות. התנועות נהגות כקצרות כאשר מופיעות לפני שני עיצורים, בכל מקום אחר נהגות כארוכות. הטעם בשוודית הטעם נופל בדרך כלל על ההברה הראשונה, אך להברה המוטעמת יכולים להיות שני טונים: עולה ויורד. טון עולה - הברה מוטעמת רגילה, מופיע במילים הארוכות משתיים-שלוש הברות ובמילים בנות הברה אחת; במילונים מסוימים מסומן באמצעות סימן עולה, á וכו'. טון יורד - ההברה המוטעמת יורדת בצלילה וההברה הבאה אחריה מתחילה בצליל גבוה יותר; מופיע בעיקר במילים בנות שתי הברות; במילונים מסוימים מסומן באמצעות סימן יורד, à וכו'. הדקדוק השוודי מערכת הפועל השוודי תכונה של השפה השוודית (וכן של הדנית והנורווגית) המקלה מאוד על לומדיה היא היעדר מוחלט של נטיית פעלים לפי הגופים השונים. "אני הולך" ייאמר בשוודית jag går; "הם הולכים": de går; "הוא הולך": han går. כלל זה תקף אפילו עבור פעלים יוצאים מן הכלל, כגון "להיות". בסיסי הפעלים הרגילים בשוודית עשויים להסתיים בעיצור או בתנועת a מה שאומר שלא ניתן להבחין בבסיס הפועל בצורת המקור, אך הבסיס מתגלה בצורת הציווי ביחיד. הבסיס נראה בבירור בנטיות ההווה (כפי שיפורט בהמשך) ומאחר שיש צורך בידיעת בסיס הפועל ליצירת כל צורות הפעלים הרגילים, צורת ההווה עדיפה לשינון מאשר צורת המקור. פועלי העזר בשוודית בשוודית משתמשים במספר פועלי עזר המסייעים לבנות משפטי תיאור ומשפטי פעולה בזמנים שונים. פועלי העזר בשוודית צורת ההווה צורת העבר צורת המושלם צורת בינוני העבר צורת בינוני ההווהvara - להיות är var varit vard varandeha (hava) - שייכות har hade haft havd havandeBli (bliva) - להיהפך blir blev blivit bliven blivandeskola - היתכנות skall (ska) skulle skolat skolad skolande פועל העזר vara – להיות, משמש במשפטי תיאור בזמנים שונים. פועל העזר ha – שייכות, משמש בזמני הפרפקט. פועל העזר bli – להיהפך, משמש בצורת הסביל. פועל העזר skola – צורת ההווה שלו (skall, או בקיצור ska) משמשת ליצירת משפטים בעתיד, צורת העבר שלו (skulle) משמשת ליצירת תנאי ההווה, תנאי היפותטי. צורת הפרפקט משמשת יחד עם פועל העזר ha ליצירת זמני הפרפקט, בניגוד לשפות אחרות כמו אנגלית וגרמנית שם נעשה שימוש בבינוני לצורך כך. בינוני העבר משמש כתואר (כתואר נוטה לפי נטיות התארים), ומשמש את צורת הסביל יחד עם פועל העזר bli – להיהפך. בינוני ההווה משמש כתואר (כתואר נוטה לפי נטיות התארים), ומשמש גם כשם הפעולה. בניגוד לאנגלית, הוא אינו יוצר זמנים מתקדמים עם הפועל "להיות". הזמנים הרגילים בפעלים רגילים זמן ההווה נוצר באמצעות תוספת ‎-r לבסיסי פעלים המסתיים בתנועת a, ובאמצעות תוספת ‎-er לבסיסי פעלים המסתיימים בעיצור. פעלים בני הברה אחת בצורת המקור הם לרוב בלתי רגילים וצורת ההווה שלהם נוצרת לרוב באמצעות תוספת ‎-r. בפעלים רגילים זמן העבר נוצר באמצעות תוספת ‎-de לבסיסי פעלים המסתיימים בתנועת a או בעיצור קולי, ובאמצעות תוספת ‎-te לבסיסי פעלים המסתיימים בעיצור אטום. זמן העתיד נוצר באמצעות שימוש בפועל העזר skola בזמן ההווה ובצורת המקור של הפועל העיקרי. דרך התנאי נוצרת באמצעות שימוש בפועל העזר skola בזמן עבר ובצורת המקור של הפועל העיקרי, מציין תנאי הווה שהוא תנאי היפותטי. זמני הפרפקט זמני הפרפקט מופקים באמצעות שימוש בנטיות פועל העזר ha – שייכות בזמנים שונים וצורת הפרפקט. בפעלים רגילים צורת הפרפקט נוצרת באמצעות תוספת ‎-t לבסיס הפועל. פרפקט ההווה – נוצר באמצעות צורת ההווה של הפועל ha וצורת הפרפקט של הפועל העיקרי. מציין פעולה שהתרחשה בעבר. פרפקט העבר – נוצר באמצעות צורת העבר של פועל העזר ha וצורת הפרפקט של הפועל העיקרי. מציין פעולה שהתרחשה לפני פעולה אחרת בעבר, מעין פלאשבק. פרפקט העתיד – נוצר באמצעות זמן העתיד של פועל העזר ha – שייכות (skall ha) וצורת הפרפקט של הפועל העיקרי. מציין פעולה שהתרחשה לפני פעולה אחרת בעתיד. פרפקט התנאי – נוצר באמצעות זמן התנאי של פועל העזר ha – שייכות (skulle ha) וצורת הפרפקט של הפועל העיקרי. מציין תנאי עבר, תנאי שלא התממש והוא בטל. הבינוני בינוני ההווה בפעלים רגילים נוצר באמצעות תוספת ‎-nde לצורת המקור של הפועל בפעלים בני מעל הברה אחת, בפעלים בני הברה אחת נוצר באמצעות תוספת ‎-ende לצורת המקור של הפועל. בינוני ההווה משמש כשם תואר וכאשר הוא משמש שם תואר הוא נוטה לפי נטיות התארים. בינוני ההווה משמש גם כשם הפעולה. בניגוד לאנגלית בינוני ההווה אינו יוצר זמנים מתמשכים עם הפועל "להיות". בינוני העבר בפעלים רגילים שבסיסם מסתיים בתנועת a, נוצר באמצעות תוספת ‎-d לבסיס הפועל. בפעלים רגילים שבסיסם מסתיים בעיצור, נוצר באמצעות תוספת ‎-d לבסיסים המסתיימים בעיצור קולי, ותוספת ‎-t לבסיסים המסתיימים בעיצור אטום. בינוני העבר משמש כשם תואר וכאשר הוא משמש שם תואר הוא נוטה לפי נטיות התארים. בינוני העבר משמש גם את דרך הסביל כאשר מופיע לאחר נטיות פועל העזר bli, שמשמעותו "להיהפך" בזמנים שונים. פועלי מצב פועלי מצב בשוודית צורת ההווה צורת העבר צורת המושלם צורת בינוני העבר צורת בינוני ההווהVilja - לרצות vill ville velat velad viljandeKunna - להיות יכול kan kunde kunnat kunnad kunnandeMåsta - להיות מוכרח måste måste måst måstad måstandeLåta - לאפשר låter lät låtit låten låtandeFå - להיות רשאי ל... får fick fått fådd fåendeMå - להתאפשר/להרגיש må måtte mått mådd måendeBöra - להיות אמור ל... bör börde bort börd börandeTöra - להיות עשוי ל... tör torde tort törd törandeBruka - להיות רגיל ל... brukar brukade brukat brukad brukandeBehöva - להיות זקוק ל... behöver behövde behövt behövd behövandeLära - לימוד/הדרכה lär lärde lärt lärd lärande נטיות שמות עצם נטיות שמות העצם ביחיד יחיד לא מיודע בעבר, התקיימו בשוודית שלושה מינים דקדוקיים (זכר, נקבה ונייטרלי), בדומה לשפות גרמאניות אחרות. עם הזמן, מיני הזכר והנקבה התאחדו למין אחד. כתוצאה מכך, כיום לשמות העצם ביחיד שני מינים בלבד בשוודית, אוטרום (מבחינה היסטורית איחוד של הזכר והנקבה) והמין הנייטרלי (ניטרום). התווית המסתמת en מופיעה לפני שם עצם ממין האוטרום, בעוד התווית המסתמת ett מופיעה לפני שם העצם מהמין הנייטרלי. תפקידה של תווית זו זהה לתפקידה בשפות אחרות (a/an באנגלית, למשל). יחיד מיודע ליידוע שם העצם ממין האוטרום מתווסף en, כאשר ה־e נשמט אם שם העצם מסתיים בתנועה. ליידוע שם העצם מהמין הנייטרלי מתווסף et, כאשר ה־e נשמט אם שם העצם מסתיים בתנועה. כאשר לשם העצם המיודע מתווסף תואר, נוספת התווית den לפני שם התואר שלפני שם העצם ממין האוטרום, והתווית det נוספת לפני שם התואר שלפני שם העצם מהמין הנייטרלי. ליידוע שם העצם מהמגדר הנפוץ ביידוע הצגתי (זה, זו), כאשר העצם קרוב לדובר נעשה שימוש בתווית היידוע den här ("זה שפה") או בקיצור denna. ליידוע שם העצם מהמגדר הנפוץ ביידוע הצגתי (זה, זו), כאשר העצם רחוק מהדובר נעשה שימוש בתווית היידוע den där ("זה ששם"). ליידוע שם העצם מהמגדר הנייטרלי ביידוע הצגתי (זה, זו), כאשר שם העצם קרוב לדובר נעשה שימוש בתווית היידוע det här או בקיצור detta. ליידוע שם העצם מהמגדר הנייטרלי ביידוע הצגתי (זה, זו), כאשר שם העצם רחוק מהדובר נעשה שימוש בתווית היידוע det där. נטיית שמות העצם ברבים רבים לא מיודע כמעט כל שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנפוץ המסתיימים בתנועת a, תנועה זאת מותמרת בהם לסיומת or. רוב שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנפוץ המסתיימים בתנועה שאינה תנועת a נוספת להם הסיומת ar. רוב שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנפוץ המסתיימים בעיצור נוספת להם הסיומת ar. רוב שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנפוץ בהם הטעם הוא על ההברה האחרונה, או שהם בני הברה אחת, הריבוי נעשה באמצעות הסיומת er. בחלק משמות העצם בהם הריבוי הוא באמצעות הסיומת er ישנו שינוי תנועה בשם העצם לפי התבנית הבאה: a>>ä o>>ö ä>>å. כמעט כל שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנייטרלי המסתיימים בתנועה, נוספת להם הסיומת n. כמעט כל שמות העצם שאינם מיודעים מהמגדר הנייטרלי המסתיימים בעיצור, צורת הרבים שלהם היא כצורת היחיד. רבים מיודע ליידוע שם עצם ברבים נוספת הסיומת na על סיומת הרבים (כאשר סיומת הרבים מסתיימת ב־n אז ביידוע נוסף רק a), שמות העצם שאינם מקבלים סיומת ברבים, ליידועם נוספת הסיומת en. כאשר שם העצם המיודע מתואר נוספת התווית de לפני שם התואר שלפני שם העצם ברבים. ליידוע שם העצם ברבים ביידוע הצגתי (אלה/אלו), כאשר העצם קרוב לדובר נעשה שימוש בתווית היידוע de här או בקיצור dessa. ליידוע שם העצם ברבים ביידוע הצגתי (אלה/אלו), כאשר העצם רחוק מהדובר נעשה שימוש בתווית היידוע de där. נטיות תארים בשפה השוודית התארים מתאימים לשם העצם במין ובמספר. ישנן שתי מערכות לנטיית התואר השוודי: הנטייה החזקה והנטייה החלשה. הנטייה החלשה משמשת לתיאור שם עצם מיודע, ויש בה תוספת a לשם התואר ולפניו אחד הכינויים den או det בהתאם למגדר שם העצם ביחיד (den למגדר הנפוץ ו־det למגדר הנייטרלי) ו־de לפני שם העצם ברבים. הנטייה החזקה משמשת לתיאור שם עצם בלתי מיודע. בנטייה זו צורת התואר הבסיסית משמשת את המגדר הנפוץ בצורת היחיד, ולצורך יצירת המגדר ביחיד נייטרלי נוסף t לשם התואר, אם שם התואר מסתיים ב־d או dd בצורה הנייטרלית זה מותמר ב־t או tt בהתאמה. לשם התואר ברבים נוסף a. קישורים חיצוניים מילון שוודי–אנגלי, ניתן להגיע מהתפריט השמאלי גם למילונים משוודית אל שפות אחרות, ולשמוע את הגיית המילים בשוודית. הערות שוליים קטגוריה:שפות גרמאניות צפוניות קטגוריה:שוודיה: תרבות קטגוריה:פינלנד: תרבות קטגוריה:שפות	2024-09-24T20:18:26
פטריק הקדוש	שמאל\|מסגרת\|פסל של פטריק הקדוש ממוזער\|190px\|שמאל\| יום פטריק הקדוש, בואנוס איירס (ארגנטינה) פטריק הקדוש (המאה ה-5) הוא הקדוש הפטרון של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי. פטריק נולד למשפחה בריטית בת לתרבות הרומאית, בכפר בבריטניה שנקרא בנאוום, אשר לא ידוע היכן מקומו, ומניחים כי הוא מצוי בשפך הנהר סוורן. אביו היה קלפורניוס, אזרח רומאי, בן למשפחה נוצרית דתית. בגיל שש עשרה נשבה פטריק על ידי שודדים אירים, אשר פשטו על כפרו ולקחו בשבי אלפי אנשים. פטריק נמכר כעבד באירלנד. לפני שביו לא היה פטריק אדוק בדתו, אך שביו חיזק את אמונתו. שש שנים היה עבד, ועבד בעיקר כרועה. במהלך התבודדותו עם הצאן נתגלו לפטריק, לפי המסורת הנוצרית, חזיונות דתיים, אשר עודדו אותו להימלט מן השבי. הוא נמלט מן השבי בגיל עשרים ושתים ושב לבריטניה על מנת להתאחד עם משפחתו. בשנים אלו הייתה בריטניה נתונה במהומה ובתוהו ובוהו, בעקבות עזיבת הצבא הרומי בשנת 407 והתמוטטות השלטון הרומי המרכזי בשנת 410. הנצרות נסוגה בפני פולשים סקסונים פגנים. לפי המסורת הנוצרית, חיזיון שנגלה לפטריק בחלום ציווה עליו להמשיך ולהפיץ את הנצרות באירלנד וכך להחזיר לשוביו טובה תחת רעה. לאחר שהכשיר עצמו במשך שתים עשרה שנים, שב פטריק לאירלנד, כפי הנראה בשנת 462 לספירה. (יש מחלוקת בדבר התאריך המדויק, והוא נע בין 432 לספירה ו-462 לספירה). אירלנד הייתה עדיין ברובה עובדת אלילים, אם כי לפטריק קדמו מיסיונרים כפלאדיוס, אשר פעל בתחילת המאה החמישית באירלנד, אך אין לדעת מה היה היקף הצלחתו כמיסיונר. הצלחתו של פטריק הייתה מהירה והחלטית. הוא ארגן את הנוצרים המעטים שנמצאו כבר באי, ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. הנוצרים המעטים שהיו באירלנד עם בואו היו מרוכזים בדרומה של המדינה, ולכן פעל פטריק במיוחד במחוזות אלסטר וקונכט בצפון ובמערב, אשר שם לא היה כל ידע על הנצרות. היו אלה מאמציו של פטריק אשר העלו את אירלנד על המסלול לקראת היותה מדינה נוצרית, אם כי תחלופנה עוד כמאה שנה בטרם תדביר הנצרות את הדתות המתחרות באי. פטריק ייסד מנזרים רבים, אשר הפרידו בין נזירים ונזירות. היה זה בסיס לתנועה שפרחה באירלנד באופן בו לא פרחה באף מקום אחר באירופה. פטריק היה בין ההוגים הראשונים אשר תמכו בביטולה של העבדות. לפי האמונה הנוצרית הרווחת, הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כי יש הטוענים שמדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי. על פי האגדה, לימד פטריק את אנשי אירלנד על השילוש הקדוש והדגים זאת באמצעות עלה התלתן המשולש, שהפך מאז לסמלה של אירלנד. לא ידוע תאריך מותו של פטריק והרבה תאריכים הוצעו בין 460 ל-493. יום פטירתו, ה-17 במרץ הפך לחגם הלאומי של האירים - "יום פטריק הקדוש". ראו גם צלב פטריק הקדוש יום פטריק הקדוש (סיינט פטריק'ס דיי) באר פטריציו הקדוש קישורים חיצוניים סנט פטריק קטגוריה:אירלנד: היסטוריה קטגוריה:אנשי דת אירים קטגוריה:קדושים נוצרים קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים קטגוריה:אירלנד: סמלים לאומיים קטגוריה:אירלנד: דת קטגוריה:צפון אירלנד: סמלים לאומיים קטגוריה:קדושים עממיים * קטגוריה:ילידי 385 קטגוריה:נפטרים ב-461 קטגוריה:נפטרים ב-491	2023-07-19T18:16:28
ג'יבוטי	שמאל\|ממוזער\|250px\|הרובע האירופי בעיר ג'יבוטי רפובליקת ג'יבוטי (בערבית: جمهورية جيبوتي; בצרפתית: République de Djibouti) היא מדינה בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. בג'יבוטי נמצא הצד הדרום-מערבי של מצר באב אל-מנדב שבצידו הצפון-מזרחי, במרחק של 28 קילומטרים, נמצאת תימן בחצי האי ערב. המצר מקשר בין מפרץ עדן לים סוף. ג'יבוטי גובלת באריתריאה בצפון, באתיופיה במערב ובדרום ובסומליה בדרום-מזרח. רוב מכריע מאוכלוסיית ג'יבוטי הם מוסלמים.בתור אחת מתוך כלל מדינות העולם שלהן רוב מוסלמי, היא מדינה חברה גם בליגה הערבית וגם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. היסטוריה רפובליקת ג'יבוטי קיבלה עצמאות מצרפת ב-27 ביוני 1977. ועוד קודם לכן החל מעורבותה של צרפת באזור בשנת 1892 עם התעניינותם של הצרפתים בקרן אפריקה. והתמקדה באזור הנמל המרכזי של המדינה. ב-1896 הייתה ג'יבוטי למושבה בשם סומלילנד הצרפתית (נקראה גם "הטריטוריה הצרפתית של העפרים והאיסאים"). ב-1988 פקדה את הארץ מכת ארבה וארצות המערב הושיטו לה סיוע. ההיסטוריה של ג'יבוטי מתחילה לפני אלפי שנים, בזמן שהשבטים הג'יבוטים סחרו בעורות בתמורה לבשמים ולתבלינים של מצרים העתיקה, סין והודו. בעקבות הקשרים ההדוקים של ג'יבוטי עם חצי האי ערב במשך כאלף שנה, השבטים הסומלים והעפרים באזור היו בין הראשונים באפריקה שקיבלו על עצמם את האסלאם. ג'יבוטי היא מדינה אסלאמית המשתתפת באופן קבוע במאמצים האסלאמיים וכמו כן בפגישות הערביות. ב-2008 נפתח סכסוך גבול בין אריתריאה לג'יבוטי על שטח אדמה קטן בגבול ביניהן. פוליטיקה המשטר בג'יבוטי הוא נשיאותי למחצה. בפרלמנט החד-ביתי ישנם כ-65 מושבים והבחירות מתקיימות אחת לחמש שנים. בג'יבוטי ישנה רק מפלגה דומיננטית אחת, כאשר האופוזיציה מוגבלת מאוד. כמחאה, האופוזיציה החרימה את הבחירות ב-2005 וב-2008. הנשיא, איסמאעיל עומאר גואלה הוא הדמות הדומיננטית בפוליטיקה המקומית ומהווה ראש המדינה. ממשלתו נתמכת על ידי שבטים סומלים שונים. גואלה נבחר לראשונה בשנת 1999. לאחר שש שנים הוא נבחר על ידי 100% מהקולות, כאשר אחוז ההצבעה עמד על כ-79%. בבחירות בשנת 2011 גואלה ניצח פעם נוספת עם רוב של כ-80% ואחוז ההצבעה של כ-75%. בחירות אלה התקיימו במקביל האביב הערבי ואזרחים רבים השתתפו במחאות. אף על פי שגורמי אופוזיציה החרימו את בחירות אלו, משקיפים בינלאומיים מהאיחוד האפריקאי תיארו את הבחירות כחופשיות והוגנות. גואלה נבחר לכהונה רביעית בבחירות בשנת 2016. בבחירות אלה הועלו טענות קשות מצד האופוזיציה, וצוות של ה-BBC נעצר, נחקר וגורש לאחר שראיין נציג מהאופוזיציה. גואלה נבחר לכהונה חמישית ב-2021 ברוב של 97% השיטה המשפטית בג'יבוטי מבוססת על שילוב של המשפט הקונטיננטלי, המסורת המשפטית המקומית והשריעה. יחסי חוץ ג'יבוטי מקיימת קשרים הדוקים עם ממשלות סומליה, אתיופיה, צרפת וארצות הברית, בין היתר בשל מיקומה האסטרטגי. היחסים עם אריתריאה מתוחים בשל סכסוכים טריטוריאליים. לאחר הכרזת העצמאות של אריתראה, הפכה ג'יבוטי למוצא הים של אתיופיה. ב-2001 חכרה ארצות הברית מג'יבוטי בסיס צבאי סמוך לנמל התעופה הבינלאומי אמבולי . הבסיס האמריקאי הקבוע היחיד על אדמת אפריקה משמש בין השאר למלחמה בטרור בסומליה ותימן. מאז תחילת העשור הראשון של המאה ה-21, השלטון חיזק את הקשרים עם סין ואף הוקם בה בסיס חיל הים הסיני הראשון מחוץ למדינה. לג'יבוטי אין יחסים רשמיים עם ישראל, אך נשיא ג'יבוטי הודה כי מתקיימים יחסים לא רשמיים שבמסגרתם נכנסים אנשי עסקים ישראלים למדינה, ואזרחים ג'יבוטיים נכנסים לישראל. על פי הפרסומים ישנן הסכמות לא רשמיות בין המדינות בנוגע לעגינת אוניות ישראליות בנמל המדינה, ומעבר מטוסים בשטחיה האוויריים. ג'יבוטי גם משתתפת באופן פעיל בענייני הליגה הערבית, האיחוד האפריקאי, וכן גם בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. זכויות אדם נכון לשנת 2011, המדינה מוגדרת כלא חופשית. הארגון עיתונאים ללא גבולות נוהג לדווח על אלימות של המשטרה המקומית כלפי עצירים. כלכלה כלכלת ג'יבוטי מבוססת על שירותים הקשורים במיקום האסטרטגי של המדינה ובסטטוס שלה כשטח חופשי למסחר בצפון אפריקה. שני שלישים מתושביה חיים בעיר הבירה – ג'יבוטי, והשאר בעיקר נוודים ורועי צאן המפוזרים במדינה. מרבית המדינה היא מדבר שהגשם בו נדיר, דבר המגביל את גידול הפירות והירקות, ולכן מרבית המזון מיובא. ג'יבוטי מספקת שירותים כנתיב מעבר בינלאומי (למשל לספינות) וכמרכז תדלוק באזור כולו. בג'יבוטי קיימים מעט אוצרות טבע ותעשייה זעירה. שיעור האבטלה במדינה עומד על כ-50% ומהווה בעיה קשה. לעומת בעיית האבטלה, בעקבות הקשר החזק בין הפרנק הג'יבוטי לדולר האמריקני, האינפלציה איננה מהווה בעיה של ממש. תוצאת הלוואי של הצמדה זו היא ערכו המלאכותי הגבוה של הפרנק הג'יבוטי המזיק למאזן התשלומים של המדינה. בשל הגורמים הללו, וכדי לאזן ולפתח את המדינה מבחינה כלכלית, ג'יבוטי תלויה עד מאוד בסיוע ממדינות אחרות. הצריכה לנפש בג'יבוטי ירדה בכ-35% בעקבות המיתון הכלכלי, מלחמת האזרחים שפקדה את האזור וקצב גידול מהיר של האוכלוסייה, כולל מהגרים ופליטים. בעקבות ריבוי הקשיים הכלכליים, הממשלה נכנסה לחובות כספיים למלווים חיצוניים ונאבקת בחיפוש אחר תורמים. בשל חיזוק הקשרים עם סין, המדינה נהנית מהשקעות ופרויקטים לפיתוח, כמו הנחת מסילת רכבת. גאוגרפיה ג'יבוטי נמצאת במזרח אפריקה. היא גובלת באריתריאה בצפון, בצפון-מערב עד דרום היא מוקפת באתיופיה ובדרום-מזרח – בסומליה. שטחה הוא 23,000 קמ"ר, אחת הקטנות במדינות אפריקה. במרכזה נמצא מפרץ טאג'ורה שמתחבר למפרץ עדן. לחופו של מפרץ טאג'ורה שוכנות הבירה ג'יבוטי, הערים טאג'ורה, אובוק וערים נוספות. במרכז המפרץ שוכן האי מוצ'ה . במרכז המדינה, 10 ק"מ מערבית למפרץ טאג'ורה, בעמק מכותר הרים גבוהים נמצא אגם עסל, ומצפון לו עוד כמה אגמים קטנים. בדרום מערב המדינה, 130 ק"מ מדרום מערב לבירה, שוכן האגם הגדול במדינה, אגם אַבְּהֶה, חציו המערבי בתחומי אתיופיה. הפסגה הגבוהה ביותר במדינה היא הר מוסה עלי, שרומו 2,063 מטרים מעל פני הים, הנמצא בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם אתיופיה. במדינה עוד מספר פסגות הגבוהות מ-1,500 מ'. גם דרום המדינה בגבול אתיופיה הוא אזור גבוה מאוד. ג'יבוטי היא ארץ מדברית. האקלים בג'יבוטי נע בין צחיח חם לצחיח למחצה חם. טמפרטורות המכסימום הממוצעות בעיר הבירה נעות בין 28 מעלות בינואר ל-40 ביולי. דמוגרפיה ממוזער\|שוק בעיר ג'יבוטי על פי אומדן ספר העובדות העולמי מ-2022, מונה אוכלוסיית ג'יבוטי 957,273 נפש, על פי יוניצ"ף היא מונה 1,120,849 נפש. רוב האוכלוסייה מתגוררת בעיר הבירה, אשר נקראת גם היא ג'יבוטי. האוכלוסייה הלא-עירונית מורכבת בעיקר מרועים. שתי הקבוצות האתניות העיקריות הן בני שבט עיסה, המשתייכים לעם הסומלי, ובני עפר, עם השוכן גם באתיופיה ובאריתראה. כ-60% מהתושבים הם ממוצא סומלי, כ-35% הם מעם העפר, והיתר, כ-5%, הם אתיופים, ערבים (בעיקר תימנים) או אירופים (בעיקר צרפתים ואיטלקים). כ-94% מתושבי ג'יבוטי הם מוסלמים סונים, והיתר נוצרים. הפולחן הדתי הרווח משלב אמונות מקומיות שקדמו לאסלאם. צרפתית וערבית הן השפות הרשמיות, כאשר הראשונה משמשת כשפת החינוך והמנהל. בנוסף מדוברות סומלית בניב איסה ועפרית, שתיהן שפות כושיות. תוחלת החיים עלתה משמעותית מאז 2000, אז עמדה על 57 שנה ועומדת על 65.3-67 שנה לפי הערכות שונותספר העובדות העולמי, 2022. לעומת זאת שיעור הילודה ירד מ-2.6 לידות ל-100 נשים בשנת 2020. קישורים חיצוניים אתר ממשלת ג'בוטי פרטי עיתונות היסטוריים על ג'יבוטי באתר עיתונות יהודית היסטורית הערות שוליים * קטגוריה:מדינות העולם קטגוריה:מדינות אפריקה קטגוריה:קרן אפריקה קטגוריה:אפריקה: מושבות צרפתיות לשעבר קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ערבית קטגוריה:מדינות החברות בליגה הערבית קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1977	2024-03-24T17:23:42
היסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים	ההיסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים מתחילה בשנת 431 עם תחילת חדירתה של הנצרות לאי, ומתמשכת דרך הכיבוש הוויקינגי והתקופה הפוסט ויקינגית, עד לתחילתה של המעורבות האנגלית באי, בשנת 1171. הנצרות הקדומה באירלנד על פי המסורת האירית הגיע לאי פטריק הקדוש בשנת 432 ובשנים שלאחר מכן המיר את דתם של תושבי האי לנצרות. מסורת זו היא אך מיתולוגיה רומנטית. למעשה קדמו לפטריק שליחים כפלאדיוס, אשר פעל בשנת 431, ובואו של פטריק לאי כמיסיונר (לאחר שנשבה והובא לאי כעבד, אך הצליח להימלט בחזרה לבריטניה) היה כפי הנראה בשנת 462. על פי רושמי הרשומות האפיפיוריים, הוכרז בשנת 431 פלאדיוס, כבישוף הראשון והיחיד של הכנסייה הקתולית לאירלנד. פרט לרישום זה אין כל נתונים בדבר שיעור הצלחתו של פלאדיוס. נראה כי עבד בעיקר בדרום האי, אך לא הצליח להמיר דתן של אוכלוסיות נרחבות. נראה כי גם בטרם הגיע פלאדיוס לאירלנד, היו במדינה מספר מועט של נוצרים. לתקופה זו יש לייחס את עליית האלפבית של אוגהאם, אשר שימש לייצוגה של השפה הגאלית באמצעות עשרים וחמש אותיות מתוכן חמישה עשר עיצורים. הכתב שימש את תושבי האי בין המאה החמישית והמאה התשיעית לספירה. עם בואו של פטריק נראה כי אירלנד הייתה בשלה לקבל את הנצרות, שכן הצלחתו הייתה מהירה ומוחלטת. למרות שתהליך המרת הדת ארך כמאה שנים, הייתה הצלחתו הראשונית של פטריק המניע להשלמת התהליך לאחר מותו. פטריק שמר על המנהגים השבטיים והחברתיים של האירים, ערך קודיפיקציה של חוקיהם, ושינה רק את אלה שלדעתו התנגשו עם הנצרות. הוא הביא עמו את האלפבית הלטיני אשר שימש את הנזירים לשימורה של התרבות הקלטית. פטריק ייסד את תרבות המנזרים אשר העמיקה את שורשיה באוכלוסייה האירית. תרבות זו התאימה לאירלנד הרבה יותר מן הניסיונות שנערכו, ולא צלחו, במשך השנים ליצור היררכיה קתולית של בישופים ומחוזות הכפופים זה לזה. עד להגעתו של פטריק לא היה באירלנד שלטון מרכזי, והיה ברור כי שלטון כזה אינו יכול להתפתח בנקל, אף במישור הכנסייתי. היו אלה המנזרים המבודדים, בהם למדו הנזירים ושימרו את גחלת התרבות, אשר ביטאו את האופי האירי. המנזרים היו ביטוי לנחלה של שבט (sept), או של משפחה בעלת עוצמה, והם, ולא הבישוף של אירלנד, היו בעלי הכוח האמיתי. לכל שבט היה מנזר אחד לפחות ולעיתים כמה מנזרים שהיו מאוגדים בקונפדרציה על בסיס שבטי. אב המנזר היה בנה של המשפחה אשר ייסדה את המנזר או לפחות נציג השבט, ונשמע לרוב להוראות "מלך השבט". אב מנזר זה מילא בפועל את התפקיד שבמקומות אחרים מילא הבישוף. הנזירים היו גם מיסיונרים והפיצו את הנצרות בסביבתם הקרובה והרחוקה ונתנו שירותי דת לקהילה. לכן היו הנזירים צריכים להיות בעלי הסמכה של כמרים. שמאל\|ממוזער\|250px\|עמוד מתוך "הספר של קלס", אחד מההישגים האמנותיים הגדולים של הנזירים האירים בימי הביניים אופייניים לתקופה זו הם חייו של הקדוש קולומבה אשר פעל בין שנת 521 ושנת 597. צאצא לשבט או'ניל, ולמלך האגדתי "ניאל של תשעת בני הערובה", בחר קולומבה בקריירה בשירות הכנסייה, והוסמך ככומר. בשנת 560 הוביל סכסוך באשר לזכויות בכתב יד בינו לבין פיניאן הקדוש למלחמה בה נהרגו רבים. על מנת לכפר על חטאים אלו ציווה הבישוף של אירלנד על קולומבה לנצר אנשים באותו המספר של האנשים שהרג באותו הקרב. קולומבה יצא לסקוטלנד ולצפונה של אנגליה וניצר את אנשיה. עד היום נחשב קולומבה לאחד מן הקדושים האירים החשובים. כפי שמלמדות קורות חייו של קולומבה, היה הנזיר האירי שונה מאוד מן הנזיר האירופי. בעוד שהנזירים האירופים חיו על פי תקנון הנזורה של בנדיקטוס מנורסיה, אשר הכתיב לנזיר אורח חיים מוקפד ומתוכנן, שאין לחרוג ממנו, וחיו במנזרים שנבנו בצורה מסוימת, שאין לחרוג ממנה, היה הנזיר האירי אדם חופשי יותר במחשבתו ובאורח חייו, וקשור יותר לקהילה שממנה בא. המנזר האירי הטיפוסי היה מורכב מסוכות אבן קטנות בהן חיו הנזירים, הפזורות על פני שטח גדול מסביב למספר מבנים מרכזיים - כנסייה לתפילה, ומבנים לסעודה ולעבודה. היו אלו הנזירים שסביבם סבבה התרבות האירית בימים אלו, והם שהביאו לאירלנד את כמה מההישגים האמנותיים והתרבותיים שלה בימים אלו. יש לזכור כי האי הבריטי כולו היה שרוי אז באפילה תרבותית ובמלחמות בין עובדי אלילים, ואילו הנזירים האירים הם ששמרו את גחלת התרבות. "הצלב הגבוה" או "הצלב הקלטי" אשר מאות דוגמאות ממנו פזורות ברחבי אירלנד, הוא הישג אמנותי של אותה התקופה. המדובר בצלב גבוה מאבן, אשר ארבע צלעותיו מוקפות בעיגול. הצלב מקושט לכל גובהו ולאורכו בעיטורים, חלקם בעלי אופי קישוטי בלבד, וחלקם בעלי משמעות דתית. הצלב שימש כסימון למקום כינוסים דתיים, או כסימן לגבול בין "ממלכות" שונות. רוב הצלבים הוצבו במאה התשיעית לספירה. "הספר של דרואו" "Book of Durrow" הוא הישג נוסף. זהו הספר הראשון שעמודיו הם "עמודי שטיח", דהיינו מכוסים בכל שטחם בצבע ובציורים ודוגמאות. הספר נכתב בשנת 675 לספירה. מפורסם ממנו הוא "הספר של קלס", אשר כתיבתו מיוחסת לקולומבה, אם כי יש להניח כי נכתב על ידי נזירים מאוחרים יותר, והוקדש לקולומבה. ספר זה הוא מלאכת מופת של כתיבה דתית, והוא כולל קליגרפיה מרשימה וציורים מרהיבים. הספר נמצא עד היום בתצוגה לקהל בטריניטי קולג' בעיר דבלין באירלנד. עבודתם זו של הנזירים לא הייתה בעלת ערך אמנותי גרידא. על אף שרוב הטקסטים שהועתקו היו בשפה הלטינית, הנזירים כתבו אף טקסטים בשפה הגאלית (כדוגמה ספר הטאין), ותיעדו את מאורעות התקופה. בדרך זו (שכוונתה הייתה, כפי הנראה, מיסיונרית), שמרו הנזירים על השפה והתרבות הגאלית, בזמן ששפות ותרבויות מקבילות באנגליה ובסקוטלנד נכחדו. הוויקינגים תור הזהב של התרבות הנוצרית האירית הגיע לקיצו במאה התשיעית, ועתה באו מאתיים שנים של לוחמה בגלים של פושטים ויקינגים אשר החריבו את המנזרים ושדדו את הערים. הוויקינגים היו לוחמים אשר יצאו מבסיסים בנורווגיה, דנמרק ושוודיה, בסירות ארוכות, אשר נעו לאורך הנהרות ונתיבי הים האירופיים, כשהם זורעים הרס וחורבן בדרכם מקונסטנטינופול, ועד מעבר לאוקיינוס האטלנטי אל יבשת אמריקה. בעידן בו הייתה אירופה נוצרית בעיקרה, היו הוויקינגים עובדי אלילים (ולפי עדויות מסוימות אף אוכלי אדם) ולא נרתעו מלהחריב את הכנסיות והמנזרים, לשדוד, לרצוח ולאנוס, בכל מקום שהגיעו אליו. מחסור באדמות וחוסר מנוחה פוליטי דחפו גל אחר גל של פושטים אלו מארצות הצפון אל כל מקום אליו הגיעו בסירותיהם הארוכות, המסוגלות לעלות במעלה נהרות, כמו גם לשרוד את הסופות שבאוקיינוס האטלנטי. בשנת 795 הגיעו ראשוני הוויקינגים אל חופי אירלנד. משנה זו ואילך היו ערי החוף של אירלנד מטרה לפשיטות ספורות, עד שבשנת 832 הנהיג המנהיג הוויקינגי הנורווגי תורגסט (ובלטינית Thurgesius) את אנשיו בניסיון לכבוש את האי כולו. הוא הפליג לאורך נהרות השאנון והבן, תוך שהוא משמיד את המנזרים לאורך נתיב תנועתו. בשטחים הכבושים, תורגסט הקים את ממלכת דבלין שאיחדה את אלסטר, קונכט ומית'. היא שרדה בין 839 ל-845. לאורך החופים ונתיבי התנועה על הנהרות נוסדו מוצבים ויקינגיים של קבע, אשר אחד מהם הנקרא "דב - לין" או "בריכה שחורה" הפך לימים לבירתה של אירלנד, דבלין. בשנת 845 נהרג תורגסט על ידי מל-שליין, מלך מית'. אירלנד באותה התקופה הייתה מחולקת לעשרות ממלכות עצמאיות למחצה, כאשר בזמן הפלישה הוויקינגית התגבשו שתי ממלכות חזקות. האחת, ממלכת או'ניל בצפון, אשר מלכיה נבחרו בגבעת טארה הקדושה, והשנייה, ממלכת קאשל בדרום, בה מלכו בני יוגנאכטה. בזמן זה לא היה מאבק מאוחד של הממלכות בפולש הוויקינגי, אלא היה מדובר בבריתות שנכרתו והופרו בה בעת בין ממלכות איריות וממלכות ויקינגיות, בין הוויקינגים הנורווגים והוויקינגים הדנים, בין הממלכות האיריות בינן לבין עצמן, ובין כל גורם בעל כוח, אשר רצה להוסיף ולצבור כח. מל-שליין (או מלאכי) נקרא "מלך עליון" אך תואר זה היה מטעה, ובכאוס שהייתה אירלנד באותה התקופה, היה השלטון, וודאי השלטון העליון, עניין זמני בלבד. מלאכי הספיק להשמיד את מלכותו של תורגסט, להביס צבאות ויקינגים במספר קרבות, ולבזוז את דבלין, בטרם מת בשנת 862. לאחר ששדדו את אנגליה, והוציאו להורג את אדמונד, מלך מזרח אנגליה, כנקמה על רצח אביהם ראגנאר לודברוק ("בעל המגפיים השעירות") בידי אלה מלך נורת'מבריה, הגיעו המנהיגים הוויקינגים איוואר ואולאף ("הלבן") אל אירלנד. שם הקימו מחדש את ממלכת דבלין הוויקינגית. בשנת 872 מת איוור כשהוא מוכרז "מלך אנשי הצפון של כל אירלנד ובריטניה", וזאת לאחר שהוטבל לנצרות. הוויקינגים לא הביאו עמם רק שוד ורצח, אלא גם הקימו ערים ומושבות של קבע, והביאו עמם את נשותיהם ורכושם על מנת להתיישב. כעבור כמה דורות כבר ניתן היה לדבר על גזע מעורב גאלי-ויקינגי, ורבים מן ה"מלכים" של אותה התקופה נשאו שמות שמקורם בשפות הצפוניות. בשנת 914 השלום הבלתי יציב בין האירים והוויקינגים הפך למלחמה כוללת. הוויקינגים גורשו, אך צאצאיו של איוואר הקימו שוב ממלכה בדבלין, ומבסיס זה שלטו בחלקים ניכרים של האי. היה זה המלך האגדי בריאן בורו אשר הצליח, בסדרה של קרבות שהתנהלו בסוף המאה העשירית להרוג את מלכה הוויקינגי של לימריק, ולשלוט בחלקה הדרומי של אירלנד. שליטה זו לא היה פירושה כי אנשי דרום אירלנד נשמעו לקולו, אלא כי מלכיהם נתנו לו את בניהם כבני ערובה, והעלו לו מס עובד (בורו פירושו מס או מנחה). בשנת 1002 הכריז מלך אנשי או'ניל הצפוניים בגבעה הקדושה טארה על כפיפותו לבריאן, אשר הפך כתוצאה מכך ל"מלך העליון של אירלנד" "High king of Ireland". בשנת 1014 הניפו מלכיהם הסקנדינבים של דבלין ושל מושבות ויקינגיות נוספות, בצירוף המלך האירי של לנסטר את נס המרד. בקרב קלונטרף (23 באפריל 1014) הובסו הוויקינגים, ולמעשה הושם קץ לנוכחותם הצבאית על אדמת האי, ולממלכותיהם העצמאיות. אך "המלך העליון" בריאן בורו, מת בקרב. כך נראה כי הסתיימה הן התקופה הוויקינגית בתולדות אירלנד, אך גם התקווה לאיחוד תחת שלטונו של מלך גדול. אירלנד נותרה לאחר קרב קלונטרף מפוצלת בין שורת ממלכות קטנות, ללא עליונות ברורה למי מהן על משנה. אל מול איחודה הקרב של אנגליה תחת שלטון הנורמנים (לאחר קרב הייסטינגס בשנת 1066) היה זה מרשם לאסון ודאי. אירלנד הפוסט ויקינגית אחרי מותו של בריאן בורו נקלעה אירלנד למלחמות אזרחים שנמשכו כמאתיים שנה, והסתיימו באסון הגדול (שתוצאותיו ניכרות עד ימינו אנו) של הזמנת האנגלים להתערב בסכסוכים הפנימיים באי. יורשיו של בריאן (משפחת או'בריאן) בדרום, ויורשיו של מלאכי (משפחת או'ניל) בצפון ניסו לקיים את המוסד של "מלך עליון על אירלנד" אך איש מהם לא הצליח להגיע לרמת השליטה שהייתה לבריאן בורו בחייו. המוסד של "Ri Cofresabra" או "מלך שיש מולו התנגדות" היה הדרגה העליונה שניתן היה להגיע אליה בימים אלו. בתחילה שמרו בני משפחת או'בריאן על עליונות כלשהי אל מול שאר מלכי המחוזות, אך לאחר מכן התפוגגה אף עליונות זו, ונוצרה מעין קונפדרציה רופפת של מלכים ומחוזות המסוכסכים ביניהם. באמצע המאה ה-12 היה "המלך העליון" טרלוך או'קונור, מלכה של קונכט. לאחר מות מלכה של לנסטר, הוכתר אחיו, דרמוט מק'מורו למלך. או'קונור חשש מיריבות, והורה לאחד מנאמניו, טירנן או'רורק לכבוש את לייסטר ולהרוג את מלכה. או'רורק פתח במסע מלחמה ברוטלי, שהסתיים בהדחתו של מק'מורו מכס המלוכה של לנסטר. בשנת 1133 שבו נאמניו של מק'מורו והמליכו את מק'מורו, דבר שהביא לשלושה עשורים של שלום רופף בינו לבין "המלך העליון" או'קונור, אשר בינתיים מת, ובנו רורי או'קונור ירש אותו. בשנת 1166 הביא סכסוך נוסף לכך שכוחותיו של טירנן או'רורק כבשו שוב את לנסטר, וגירשו את מק'מורו. מק'מורו ואשתו נמלטו לממלכת אנגליה, לחצרו של המלך הנרי השני. תחת חסותו של הנרי השני הרכיב מק'מורו צבא המורכב משכירי חרב נורמנים וולשים, ומטרתו הייתה לא רק לעלות לשלטון בלנסטר, אלא גם להכריז על עצמו כמלך עליון של אירלנד כולה. בשנת 1167 שב מק'מורו לאירלנד לבדו, והמתין כשנתיים עד שב-1 במאי 1169 (יום שייזכר לדראון עולם בהיסטוריה האירית) נחתו שכירי החרב שלו על חופי אירלנד. בעזרת שכירי החרב כבש מקמורו את דבלין ווטרפורד, ובמהרה שב ושלט בלנסטר כולה. אז צעד מק'מורו לטארה, הגבעה המקודשת בה נמשחו למלוכה מלכיה של אירלנד, מקום מושבו של המלך או'קונור. בתגובה הרג או'קונור את בני הערובה שהחזיק (על פי המנהג האירי הקדום) ובהם בנו של מק'מורו. מק'מורו איבד את רצונו להילחם לאחר אירוע זה, ומת כמה חודשים לאחר מכן. שכירי החרב ששכר מק'מורו נותרו בממלכה, ואחד מהם, ריצ'רד פיץ גילבר דה קלייר, (המכונה "הקשת החזקה" - Stronbgbow) הוכרז כמלכה של לנסטר. או אז הבין הנרי השני כי במערב קמה וצומחת ממלכה נורמנית עצמאית, היכולה להתחרות באנגליה. ב-16 באוקטובר 1171 נחת הנרי עצמו בחופי אירלנד, ו"הקשת החזקה" הכריז על כפיפותו לשלטונו של הנרי, ומסר לו את נחלותיו. הייתה זו תחילתה של המעורבות האנגלית באירלנד, ושל התביעה האנגלית לריבונות בארץ זו. *	2024-01-08T20:46:22
דגל ג'יבוטי	דגל ג'יבוטי מורכב משני פסים אופקיים שווים בצבעים כחול (למעלה) וירוק, עם משולש שווה-שוקיים לבן שבסיסו בצד התורן ובמרכזו כוכב בעל חמישה קודקודים בצבע אדום. צבעי הדגל מסמלים את האדמה (ירוק), הים והשמים (כחול) השלום (לבן) והכוכב האדום מסמל אחדות. הדגל הונף לראשונה ביום העצמאות של ג'יבוטי - 27 ביוני 1977. ראו גם קישורים חיצוניים קטגוריה:ג'יבוטי: סמלים לאומיים ג'יבוטי ג'יבוטי קטגוריה:מדינות ערב: דגלים ג'יבוטי	2024-09-07T05:29:19
דג'יבוטי	REDIRECT ג'יבוטי	2004-10-23T11:36:16
קול למתים	"קול למתים" (1986, באנגלית: Speaker for the Dead מילולית: דובר עבור המתים. בתרגומים מאוחרים יותר נקרא "דובר למתים") הוא ספר מדע בדיוני, השני בסאגה שנפתחה בספר "המשחק של אנדר", מאת אורסון סקוט קארד. הספר זכה בפרס הוגו לשנת 1987 ובפרס נבולה. כפי שאמר הסופר, "המשחק של אנדר" (שבתחילה פורסם כסיפור) נכתב מחדש כספר במטרה שעלילתו תוביל אל מאורעות "דובר למתים" הואיל והבין כי "דובר למתים" מחייב שהגיבור אנדר וויגין יהיה מבוגר דיו. הספר מתאר כוכב לכת אותו מיישבים בני אדם, ואשר קיים בו מין תבוני - השני עמו נפגש האדם, 3,000 שנה לאחר שהאנושות השמידה את המין התבוני הראשון בו נתקלה. בין המתיישבים לבין החייזרים התבוניים ילידי הכוכב מתקיים מגע מוגבל מאוד, ואלה גם אלה מניחים הנחות יסוד שגויות לגבי הצד השני, הנחות שגורמות להם להביא את הגזעים אל סף התנגשות. אל הכוכב מגיע "דובר עבור המתים", אשר מפענח את דרכיהם וכוונותיהם של שני הצדדים ובכך מונע מלחמה, שעלולה להסתיים בהשמדה שנייה של מין תבוני עמו נפגש האדם. הספר בוחן כמה היבטים של החברה האנושית - ציות לחוקים ומקומם בחברה, תפקיד הנישואים ותופעות של אורתודוקסיה, תוך הצגה של התנהגות אנושית במצבים המערערים על התפישות המקובלות של אלו. עלילה רקע בתום "מלחמת הבאגים" ולאחר שהביא להשמדה של גזע חוצנים שלם (ה"פורמיקים"), כותב אנדר וויגין שני ספרים בשם העט 'דובר עבור המתים'. הספרים מובילים ליצירת סוג חדש של דמות דתית: "דוברים עבור המתים". הדוברים לומדים את קורות חייו של המת ולאחר מכן מספרים לקהילה את סיפור חייו כפי שהוא עצמו הבין אותם, ללא ניסיון לייפות מצד אחד או להסתיר מצד שני. אנדר העביר את רוב חייו המוקדמים בנדידה בין מושבות שונות עם אחותו, ולנטיין, על מנת למצוא עולם שבו תוכל מלכת הכוורת אותה הוא נושא עימו לגדול ולהשיב לתחיה את גזע הבאגים. בשל היחסות, מעט מאוד זמן עבר עבור אנדר, בעוד שעל רוב האנושות עברו אלפי שנים. במהלך שלושת אלפי השנים שלאחר תום המלחמה, יישבה האנושות מספר רב של כוכבים. בכוכב הלכת המכונה "לוזיטניה", נמצא גזע תבוני נוסף, הפקיניוס (שבשל דמיונם לחזיר הבית מכונים "חזרזירים"). כלקח מהשמדת הבאגים, מחליט "הקונגרס הבין-כוכבי" השולט על האנושות לנקוט בגישה שתמנע מגע "מזהם" בין בני אדם ובין הפקיניוס. המושבה היחידה על הכוכב, "מילאגר", מוקפת בגדר, ורק שני , פיפו וליבו (שהם אב ובנו) הורשו לחקור את הפקיניוס, על מנת להניח לתרבותם להתפתח ללא הפרעה או השפעה זרה. מעט לאחר ההתיישבות בכוכב, המושבה נתקפה בנגיף ה"דסקולדה", שהרג רבים מהמתיישבים עד שנמצאה לו תרופה. מהלך נוביניה, שהוריה גילו את התרופה לנגיף אך בעצמם נספו במגפה, אומצה בידי הקסנולוגים פיפו וליבו, והוכשרה כ. לאחר שפיפו נמצא מת לאחר מה שנראה כהוצאה להורג בעינויים, מזמנת נוביניה "דובר עבור המתים" כדי שידבר את פיפו. אנדר, הנמצא באותה עת על כוכב הלכת הקרוב ביותר ללוזיטניה (במרחק 22 שנות אור), מחליט להיענות להזמנה. עד שאנדר מגיע, חולפות 22 שנים בלוזיטניה, ואירועים מאוחרים יותר גרמו לאחרים נוספים לקרוא לדובר. כאשר אנדר נוחת מסתבר לו כי ארבע שנים לפני הגעתו נרצח ליבו באותה צורה מחרידה כמו אביו לפניו, וזמן קצר לפני הגעתו, נפטר מרקאו ריברה, בעלה של נוביניה, וביתו קוראת לדובר לספר על חייו. אנדר מגלה כי במהלך השנים שעברו הקימה נוביניה משפחה עם ריברה, אך המשפחה אומללה בצורה קיצונית וילדיה מפגינים התנהגות המעידה על מצוקה נפשית קשה. אנדר מבין כי מקרי המוות ומצוקת ילדי המשפחה עשויים להיות קשורים זה לזה, אך כשהוא מנסה לחקור זאת הוא נתקל בהתנגדות ובחוסר שיתוף פעולה מצד תושבי מילאגר הקתולים, המוסתים נגדו על ידי הבישופ פלגרינו בטענה שדוברים עבור המתים הם בהכרח כופרים. אנדר מתחיל בחקירת מקרי המוות, כאשר הוא מתגבר על התנגדות הקהילה מחד, ומשפחתה של נוביניה מאידך. לצורך כך הוא נעזר בג'יין - בינה מלאכותית סודית המוכרת רק לו. ג'יין, מצדה, מבינה כי היא עומדת בדרכו של אנדר להקים משפחה, ויוזמת שרשרת אירועים שתהפוך את הקונגרס הבין-כוכבי לאויב משותף של אנשי לוזיטניה ואנדר, ובכך תאפשר לאנדר להתחתן עם נוביניה. כתוצאה מפעולותיה של ג'יין נוקט הקונגרס בפעולות שמשמעותן ביטול צפוי של מושבת לוזיטניה. אנדר מבין כי המפתח לכל האירועים הוא המחקרים שנערכו במהלך השנים בנושא הפקיניוס, והפקיניוס עצמם. הפקיניוס, מצדם, לוחצים על הקסנולוגים הנוכחים (מירו בנה של נוביניה, ואואנדה בתו של ליבו) לאפשר להם להפגש עם הדובר עבור המתים, בידיעה שזהו הדובר המקורי. הפקיניוס, שחשים שהמושבה האנושית על לוזיטניה מסכלת את עתידם, מצפים מהדובר שיסיר את המכשולים מדרכם. אנדר אכן יוצא לדבר עם הפקיניוס, מהלך שמשמעותו מרד בקונגרס הבין-כוכבי, שנעשה בהסכמה עם הנהגת לוזיטניה. אנדר "שובר את כל הכללים" - הן של הקסנולוגיה והן של הפקיניוס עצמם ומנהל עמם משא ומתן, שבסיומו נחתם חוזה בין בני האדם לבין הפקיניוס שיאפשר לשני המינים לחיות בשלום זה עם זה על פני לוזיטניה. כחלק מההסכם, משיב אנדר לחיים את גולם מלכת הכוורת שנשא עמו, ובכך פותח פתח לקיומו של מין תבוני שלישי על לוזיטניה. דמויות דמויות עיקריות אֶנדֶר - הפרוטגוניסט. אנדר הוא גאון, בעל יכולת ייחודית לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. עקב נסיעותיו המרובות במהירות האור, גילו רק 35, בזמן שעל שאר האנושות עברו 3,000 שנה. במהלך שנים אלו הוכפש שמו של אנדר כרוצח אכזרי שהשמיד גזע תבוני שלם, ואנדר חוזר לשמו המקורי, אנדרו, על מנת שלא יזוהה. שלא בכוונה, יצר אנדר את התופעה של דיבור עבור מתים ובעשותו זאת הוא מנסה למצוא לעצמו כפרה על השמדת הפורמיקים. במהלך שנות נדודיו לא יצר אנדר קשר אישי עם שום אדם אחר, וחברתו הקרובה היחידה היא אחותו וולנטיין, אשר נדדה עמו כל השנים אך לא המשיכה עמו ללוזיטניה. נוֹבִינְיָה - בתם של גוסטו וסידו, הקסנולוגים שהצילו את מושבת לוזיטיניה במחיר מותם שלהם. היא ילדה מבריקה, שלטראומה של איבוד הוריה ושלושת אחיה במגפה (בהיותה בת 5) מצטרף ריחוק חברתי משאר בני גילה, הן בשל הילת הקדוּשה הרובצת מעל משפחתה, והן בשל יכולותיה האינטלקטואליות ודחייתה את האמונה הקתולית. בהיותה בת 13 מוסמכת כקסנוביולוגית ונלקחת כמתלמדת תחת חסותו של פּיפּו, לצד בנו ליבּו. לאחר הירצחו של פיפו נקלעת נוביניה לקונפליקט עז, המוביל אותה לנישואים כושלים ולהרס משפחתה. גֶ'יין - בינה מלאכותית אשר מנטרת את כלל הפעילות האנושית. ג'יין נוצרה במקרה, והאנושות אינה מודעת לקיומה - היא גילתה עצמה לאנדר בלבד, בתקווה שהוא יוכל לתווך אותה לאנושות. ג'יין שולטת שליטה מוחלטת בכל המחשבים ביקום ובעלת כוח חישוב כמעט אינסופי, ומאפשרת לאנדר גישה לכל מידע שנמצא במדיה מגנטית. מִירוֹ - בנם הבכור של נוביניה ומרקאוֹ. מירו מהווה את העוגן של אחיו במצוקתם. לאחר מותו של ליבּו מקבל את תפקיד הקסנולוג של המושבה. גם מירו מדען מבריק, אך טיפוס לא-צייתן. מירו מהדק את הקשר עם הפקיניוס תוך הפרה ביודעין של הכללים שקבע הקונגרס הבין-כוכבי, כיוון שאינו יכול להישאר אדיש למצוקתם. דמויות משנה חייזרים מלכת הכוורת - גולם פורמיקי בו טמונה האפשרות היחידה להשבת גזע הפורמיקים לחיים. היא מסוגלת לדבר עם אנדר במעין טלפתיה, ועם הגיעם ללוזיטינה גם עם עצי האב. אדם - חזרזיר, מוביל את המגעים של החזרזירים עם מירו ואואנדה, ולאחר מכן עם אנדר. משפחת ריברה מרקָאוֹ - בעלה של נוביניה, את מותו נקרא אנדר לדבר. מרקאו היה חריג בגודלו ובכוחו כבר בילדותו, ובשל כך סבל מהתעללות מצד ילדים אחרים. אך נשא מחלה גנטית שהובילה למותו בגיל צעיר. מרקאו היה בעל מכה, אך לא נהג באלימות כלפי ילדיו אם כי היחסיו עימם היו מעורערים לחלוטין. אוֹלהָדוֹ - בנם הרביעי של נוביניה ומרקאו, בן 12 במות אביו. אולהדו נפגע בתאונה ואיבד את מאור עיניו ונעזר בתותב הכולל מצלמה על מנת לראות, וכך מקליט כל דבר שהוא רואה. גם אולהדו בעל אינטליגנציה גבוהה המתבטאת ביכולות טכניות והתמחות במחשבים. אֶלָה - בתם השנייה של נוביניה ומרקאו, בת 18 במות אביה. מתמחה כקסנוביולוגית תחת השגחת אמה. גרֶגוֹ - בנם הצעיר של נוביניה ומרקאו, בן 6 במות אביו. פגוע נפשית הן מהיחסים הקשים בין הוריו והן ממות אביו, פגיעה שבאה לידי ביטוי בהתנהגויות אלימות. קסנולוגים פִּיפּוֹ - קסנולוג המושבה לאחר מותם של גוסטו וסידה. לוקח את נוביניה תחת חסותו בהכשרתה כקסנוביולוגית ומהווה עבורה דמות אב חלופית. מותו מידי החזרזירים מתחיל את שרשרת האירועים העיקרית של הסיפור. לִיבּוֹ - בנו של פיפו, בן זוגה של נוביניה ואהוב ליבה. מחליף את פיפו כקסנולוג לאחר מותו, וחונך את מירו ואואנדה כמתלמדים. מת מידי החזרזירים בעת שאנדר היה במסעו ללוזיטניה, 4 שנים לפני מות מרקאו. אוֹאָנדַה - בתו של ליבו ואהובתו ושותפתו לעבודה של מירו. הנהגת המושבה בּוֹסקִינְיָה - מושלת המושבה, אשה יעילה וחכמה. פֶרֶגרִינוֹ - הבישוף, מנהיגה הדתי של המושבה, בעל כוח רב הנובע מסמכותו הדתית. דום קריסטו - ראש המנזר ובפועל מנהל בית הספר של המושבה. תמות עיקריות לאורך הסיפור מתבלטות שתי תמות עיקריות: משולש היחסים פרט-קהילה-משפחה: הספר מציג את מקומה החשוב של המשפחה כאבן יסוד של קהילה ואת מקומה של הקהילה כלפי הפרט. הקהילה היא שמגדירה את הפרט - היא מעניקה לו את המקום שלו בקהילה, את התפקידים שלו, ובמידה רבה כופה עליו החלטות, לעיתים בניגוד לרצונו. הפרט יכול להחליט על השתייכתו לקהילה מסוימת אבל אז עליו לציית לחוקיה - אי ציות לחוקי הקהילה מחייב ניתוקו ממנה, שמתבטא בהפסקת תמיכתה בו והוא נשאר לבד להתמודד על קיומו. חלק מהותי בהחלטתו של הפרט להיות חלק מקהילה הוא הקמת משפחה. המשפחות המופיעות בסיפור לחלוטין אינן רגילות: משפחת מרקאו שבורה לחלוטין ומבוססת על חוזה לא כתוב בין נוביניה ומרקאו, שמפר לחלוטין את חוקי הקהילה. אנדר הוא חסר משפחה ולכן אינו יכול להיות חלק מקהילה. דום קריסטו ודונה קריסטינה הם מנהלי המנזר ומקיימים חיי משפחה שאינם כוללים חיי אישות, והדבר מובן ומתקבל על ידי הקהילה. אואנדה ומירו מתכננים להקים משפחה, אך אואנדה מונעת עצמה ממירו מתוך קבלה של כללי הקהילה האוסרים על קיום יחסי מין ללא נישואין, ואחרונה חביבה וָלֶנטָיין - אחותו הגדולה של אנדר, אשר אחרי נדודים רבים מקימה משפחה נורמטיבית ובכך מקבעת עצמה כחלק מהקהילה על כוכב הלכת בו היא משתקעת. גם החזרזירים מתפקדים כקהילה. זוהי קהילה שונה מאוד מכל קהילה אנושית, אך עם כללים והיררכיה מאוד נוקשים, עם מחויבות גבוהה מאוד של כל פרט ופרט לקהילה, אך שנותנת לפרטים מידה רבה של חופש לנהוג כרצונם. כללים ושבירת הכללים - הכללים מהווים את השלד עליו נבנית הקהילה. הם יכולים להיות נוקשים ואף לא מעודכנים, אך ללא הציות לכללים לא תיתכן קהילה (שכן תשרור אנרכיה). לשבירת הכללים יש מחיר שלעיתים הוא כבד ביותר, אולם לעיתים מתרחשים מאורעות חריגים, שכתוצאה מהם ומתוך הכרת הכללים והבנת המחיר הנדרש מגיעים אנשים למצבי חוסר ברירה, בהם ההחלטה היחידה שתיתכן היא לפעול כנגד הכללים. הדבר צריך להיעשות מתוך מודעות לכך ששבירת כללים אינה מייתרת את קיומם, ואסור ששבירה של כלל מסוים תוביל לתפיסה שהכללים מיותרים. האירוע המניע את כל הסיפור הוא הרצח של פיפו בידי החזרזירים. אפילו המגפה שהכתה במושבה ושנמצאת ברקע הסיפור, על תוצאותיה הטראגיות, בהיותה תופעה "טבעית" לא הובילה למצב שאילץ חריגה מהכללים, וקהילת לוזיטניה דבקה בכלליה ובכללי האנושות כולה. אולם הרצח של פיפו מערער לא רק את התא הקטן של הקסנוביולוגים, היחיד שנמצא במגע עם החזרזירים, אלא את האנושות כולה, כאשר הגזע התבוני השני בו היא נתקלת - 3,000 שנה אחרי שהשמידה את הפורמיקים, שוב גורם למות אדם, באופן שמעלה מחדש את החרדות הטמונות בעומק המודעות האנושית מפני חוצנים קטלניים. על אף שמותו של פיפו מניע שורת אירועים "קטנים" במושבה עצמה, הפרות של כללי הקהילה שרובן ככולן נשארות "מתחת לרדאר", כהזמנת 'דובר עבור המתים' ללוזיטניה וכמובן נישואי נוביניה ומרקאו, אנדר מבין מיד את ההשלכות הכלל-אנושיות של המאורע ומחליט לצאת ללוזיטניה. בהגיעו למושבה מפגין אנדר מחד ציות מוחלט לכללים הקיימים - אך מאידך נכונות לשבירתם הפומבית, מתוך הבהרת שינויי הנסיבות שמחייבים זאת. אנדר שובר לא רק את כללי המושבה, אלא גם את כלליה של קהילת החזרזירים, בהבינו שעל מנת שהחזרזירים ובני האנוש יוכלו לחיות אלו לצד אלו - דבר המהווה נסיבות חדשות - עליהם לנטוש את כללי ההתנהגות הישנים שלהם. תרגומים 150px\|ממוזער\|טקסט=עטיפת מהדורת 2021 הספר תורגם לשפות רבות בהן צרפתית (1987), הולנדית, גרמנית, איטלקית וספרדית (1988). הספר יצא לאור לראשונה בעברית בשנת 1994, בהוצאת אופוס בתרגומו של בועז וייס, ונקרא "קול למתים". בשנת 2021 יצאה מהדורה מחודשת ומתוקנת בה נקרא הספר "דובר למתים", שצורפה אליה הקדמת המחבר. פרסים פרס נבולה (1986) פרס הוגו (1987) פרס לוקוס (1987) פרס קורד לסביץ (1989) קישורים חיצוניים דובר למתים - המהדורה המחודשת, באתר אופוס הערות שוליים קטגוריה:יצירות זוכות פרס הוגו לרומן הטוב ביותר קטגוריה:ספרי אורסון סקוט קארד קטגוריה:ספרי 2001 קטגוריה:ספרי הוצאת אופוס קטגוריה:המשחק של אנדר קטגוריה:ספרי מדע בדיוני: מפגש ראשון	2024-10-12T19:28:09
סנט פטריק	REDIRECT פטריק הקדוש	2004-10-23T11:44:26
דגלס אדמס	REDIRECT דאגלס אדמס	2012-12-17T17:05:15
צ'ארלי צ'אפלין	הפניה צ'ארלי צ'פלין	2009-10-23T21:04:50
רשת אנדופלסמטית	REDIRECT רשתית תוך-פלזמית	2007-01-13T08:46:52
קנה הנשימה	שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים של מערכת הנשימה קנה הנשימה הוא צינור אשר תחילתו בגרון, עובר לאורך הצוואר אל בית החזה, ומתפצל לשתי סימפונות שענפיהן מעבירים את האוויר אל הריאות. הקנה עשוי מ־15–20 פיסות של סחוס, שעוטפות אותו כמעט לכל אורכו, פיסות הסחוס מאפשרות לקנה להישאר פתוח כל הזמן. בצמוד לקנה הנשימה נמצא הוושט – צינור המשמש למעבר מזון ומשקה אל הקיבה. סוגר הנמצא בעמקי הגרון מווסת את המעבר מהגרון לקנה ולוושט – סותם את הקנה, כדי לאפשר בליעת מזון ומשקה, או סותם את הוושט, כדי לאפשר נשימה. כאשר משלבים שיחה ואכילה, עלול הסוגר להיות במצב שאינו מתאים לפעולה הנדרשת, ומזון עלול לרדת לקנה הנשימה. במצב זה קיימת סכנת חנק. בעבר המליצו לטפוח לנחנק על גבו, כדי לעודד יציאה של הגוף החוסם את כלי הנשימה, אך כיום מומלץ טיפול זה רק לתינוקות, אשר ניתן להשכיבם על בטנם כדי לפתוח את דרכי הנשימה שלהם. הטיפול הטוב ביותר בדרך כלל הוא שיעול חזק, תגובתו הטבעית של הגוף. השיעול מזרים אוויר בחוזקה דרך הקנה ומנסה לפנותו. אם שיעול אינו עוזר, (בחסימה חמורה בלבד) יש לעשות לחיצות ברום הבטן על ידי אדם נוסף העומד מאחורי הנחנק, ומחבק אותו כשכפות ידיו מאוגרפות יחד. את האגרוף המשולב על האדם המסייע לדחוק בעצמה לבטנו של הנחנק, כלפי מעלה, במטרה לגרום להתכווצות הריאות. תרגיל זה (המכונה תמרון היימליך) עשוי להציל חיים. בעבר קנה הנשימה כונה נפש ומכאן הביטוי "הגיעו מים עד נפש". במקורות היהדות מוזכר הקנה בהקשר של התנהגות האדם בשעת הסעודה, בסיפור המובא בתלמוד בבלי על רב נחמן ורב יצחק שישבו בסעודה, והאחרון סירב לבקשת רב נחמן לומר דבר תורה משום ש"אין משיחין בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה". חז"ל סברו כי קנה הנשימה מתפצל לשלושה קנים, אשר מחוברים לריאה, ללב ולכבד. על סמך דעה זו נקבע בשולחן ערוך כי אם נמצאה מחט בתוך לב של בהמה היא נחשבת כשרה, כי ייתכן שהמחט נכנסה לשם דרך הלוע של הבהמה בעת שהיא אכלה. המונח הלועזי טרכיאה (Trachea) מתייחס גם לצינורות המשמשים לנשימה אבל במערכת נשימה פשוטה יותר, למשל אצל חרקים. ראו גם דלקת קנה הנשימה קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מערכת הנשימה קטגוריה:ראש-צוואר קטגוריה:בית החזה	2024-08-01T04:30:43
סימפונות	REDIRECT סמפון	2005-06-16T15:21:09
בית החזה	בית החזה הוא חלק בגוף היונקים והעופות הממוקם בין הצוואר לבטן, ממנה הוא מופרד על ידי הסרעפת. הבסיס הגרמי של בית החזה הוא כלוב הצלעות, המורכב, אצל האדם, מ-24 צלעות, בכל צד 12 צלעות כשבאמצע ממוקמת עצם החזה. בתוך חלל בית החזה נמצאות הריאות וביניהן, מאחורי עצם החזה, הלב. אצל חרקים ושאר פרוקי-רגליים מורכב בית החזה מלוחות קשים המתחברים לראש ולבטן בעזרת רצועה היכולה לשמש גם כמפרק. רגליהם וכנפיהם צומחות מבית החזה. גלריה ראו גם עצם החזה שדיים תפיסת קדם חזה קישורים חיצוניים *	2023-06-25T07:41:30
סרעפת	שמאל\|ממוזער\|250px\|תרשים של מערכת הנשימה הסרעפת (TA: Diaphragma) היא שריר במערכת הנשימה, המפריד בין בית החזה לחלל הבטן. הסרעפת קיימת אצל כל היונקים וגם אצל כמה מיני עופות. אצל בני האדם הסרעפת צמודה לחוליות המותניים, הצלעות התחתונות, ולעצם החזה. שלושה פתחים עיקריים בסרעפת מאפשרים את מעבר הוושט, אבי העורקים, הוורידים, העצבים, הכבד ותעלות בית החזה. אצל בני האדם הסרעפת היא אליפטית, משופעת למעלה, גבוהה יותר בחזית הגוף מאשר בגב, ובעלת קימור בזמן שהיא "נחה". כיווץ והרפיה של הסרעפת הם חלק חשוב בתהליך הנשימה. במהלך שאיפה הסרעפת מתכווצת, נעשית שטוחה ומגדילה את נפח בית החזה ואוויר זורם פנימה אל הריאות על מנת למלא את הוואקום שנוצר בהן. במהלך הנשיפה, הסרעפת נרפית והאוויר יוצא מהגוף. כיווץ הסרעפת מפעיל לחץ על הבטן, לחץ זה ממריץ את הקיבה וכך הסרעפת מסייעת לתהליך עיכול. לסרעפת חלק גם בתהליכי ההקאה, מתן השתן והצואה. הסרעפת מעוצבבת בעיקר על ידי עצב הסרעפת (Nervus phrenicus) שיוצא בעיקר מעל החוליה הצווארית הרביעית (C4). התכווצויות לא רצוניות ולא סדירות של הסרעפת גורמות לשיהוקים. הסרעפת היא שריר השאיפה החשוב ביותר לנשימה באדם. הסרעפת מתפקדת כשריר רצוני וגם כשריר לא רצוני סימפטטי. במקרים מיוחדים קיימים קוצבים סרעפתיים מסוגים שונים הבאים לפצות על פגיעה בסרעפת. נזקים לסרעפת שיתוק חד או דו-צדדי של הסרעפת נגרם על ידי ניתוח בבית החזה, תהליך ממאיר, חבלה, מחלות עצב, מחלות שרירים או דלקות. לעיתים השיתוק הוא זמני ותפקוד הסרעפת חוזר כעבור פרק זמן. אם השיתוק הוא חד-צדדי הסימנים הקליניים עשויים להיות קלים בלבד בעוד ששיתוק דו-צדדי, שהוא פחות שכיח, נותן סימנים מיידיים קשים, אך רק לעיתים רחוקות מסכני חיים. בקע סרעפתי נגרם בעקבות חבלה חודרת של סכין, פצע ירייה, או שברי צלעות, או כתוצאה מחבלה קהה, הנגרמת לרוב בתאונות דרכים, בנפילות מגובה ובפצעי מעיכה. מחלות עצביות הפוגעות בעצבי הצוואר המעצבבים הסרעפת דוגמת פוליומיאליטיס או נזק חבלתי לחוט השדרה הצווארי יכולות לגרום לתת או אי-פעילות ולקוצר נשימה קשה ואף לאי-ספיקה נשימתית המחייבת הנשמה מלאכותית, זמנית או קבועה. תסמינים דומים מופיעים גם במחלות העצבים ההקפיים, במחלות של חיבור העצב-שריר ומחלות ראשוניות של השריר עצמו. מחלות אלו מתאפיינות גם בחולשה של שרירים אחרים מאלו של הנשימה. לעיתים רחוקות חסר מרכיב מסוים בגוף (חסר זרחן כדוגמה) או תרופות מסוימות עלולים לגרום לחולשת שרירי הנשימה. פזיותרפיה לסרעפת פזיותרפיה נשימתית מתמקדת בתרגול לנשימה נכונה, בעיקר בזמן מנוחה. המטרה היא לחזק ולהגמיש גם את הסרעפת אבל גם את שרירי הריאות ושרירים בין צלעותיים נוספים כדי לאפשר לנשום נשימה סרעפתית עמוקה. פיזיותרפיה נשימתית מומלצת גם לאנשים לאחר ניתוח. בין אם הניתוח היה קשור למערכת הנשימה או אם הניתוח פגע ביכולת התנועה והפעילות של הגוף. לעיתים נעשה התרגול לפני הניתוח כחלק מההכנות לניתוח. גם לאחר מחלות שונות, למשל קורונה, יש חשיבות לבצע פיזיותרפיה לסרעפת בשל הפגיעה במערכת הנשימה. ראו גם לקריאה נוספת נשימה סרעפתית פיזיולוגיה של מערכת הנשימה קישורים חיצוניים מאמר על הקשר בין סרעפת ונשימה הערות שוליים קטגוריה:מערכת הנשימה קטגוריה:שרירי החזה	2024-05-04T11:00:53

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.