title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אפיוס קלאודיוס קאיקוס | ממוזער|250x250 פיקסלים
אפיוס קלאודיוס קאיקוס (לטינית: Appius Claudius Caecus; תאריכי לידה ופטירה משוערים: 340 לפנה"ס - 273 לפנה"ס), היה מדינאי רומי ממשפחת הקלאודיים - ממשפחה פטריקית עשירה בתקופת הרפובליקה הרומית. קונסול בשנים 307 לפנה"ס ו-296 לפנה"ס, קנסור בשנת 312 לפנה"ס ודיקטטור בשנים 292 לפנה"ס ו-285 לפנה"ס.
מייחסים לו את בניית אמת המים הגדולה ליד רומא ואת סלילת ויה אפיה הקרויה על שמו. ה"ויה אפיה" הייתה הדרך הרומאית הראשונה אשר קישרה בין רומא לקפואה, ונסללה במהלך המלחמות הסאמניטיות. עיקר תפקידה היה צבאי - מתן אפשרות לתנועה גדולה של כוחות צבאיים ממקום למקום - אך בהמשך נודעה לדרך זו גם חשיבות כלכלית רבה. לקלאודיוס מיוחסת גם רפורמה ברישום העבדים המשוחררים והעניים בשבטים הכפריים. (רפורמה זו בוטלה על ידי הקנסורים של שנת 304 לפנה"ס). קאיקוס גם ערך רפורמה במערכת הכספים הישנה של רומא.
ב-280 לפנה"ס, לאחר שהתעוור, היה קאיקוס ראש המתנגדים להסכם השלום עם פירוס, ואף נשא נאום מפורסם נגד הסכם זה בסנאט הרומי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רומאים בתקופת הרפובליקה
קטגוריה:קונסולים ברפובליקה הרומית
קטגוריה:קלאודיים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2020-10-07T22:18:55 |
ISO 8859 | ISO 8859, או ISO/IEC 8859 באופן רשמי יותר, הוא תקן לקידוד תווים ב־8 סיביות. התקן מכיל 15 חלקים (ממוספרים, למשל ISO 8859-2 לחלק השני) בהתאם לכתב הנוסף ללטינית בסיסית שבו כל תקן תומך.
ISO 8859 מבוסס על ASCII. תקן ASCII הוא קידוד בן 7 סיביות המקודד את האלפבית הלטיני הבסיסי (כלומר ללא אקצנטים) ומספרים וסימני פיסוק וכן תווי בקרה במספרים 0x00 עד 0x7F (בכתיב הקסדצימלי). כל החלקים של תקן ISO 8859 נאמנים לקידוד זה והם תואמים את ASCII ב־128 המקומות הראשונים שלהם. הם מרחיבים את ASCII בכך שהם מקצים תווים נוספים ל־128 המקומות הבאים, 0x80 עד 0xFF.
מבנה ISO 8859
החלקים של ISO 8859 בנויים, עד כמה שאפשר, כך:
קודים 0x80 עד 0x9F מוקדשים לתווי בקרה (התחום הנקרא C1, להבדיל מ־C0, שהוא תחום תווי הבקרה של ASCII).
קודים 0xA0 עד 0xBF מוקצים לסימנים שונים, כגון פיסוק, מטבע ומספרים עיליים.
קודים 0xC0 עד 0xDF ניתנים, אם אפשר, לאותיות לטיניות גדולות עם סימנים דיאקריטיים (אקצנטים).
קודים 0xE0 עד 0xFF ניתנים, אם אפשר, לאותיות לטיניות קטנות עם סימנים דיאקריטיים (אקצנטים).
יש לשים לב כי קידודי 8 הסיביות של Windows נבדלים מקידודי ISO 8859 בכך שהם מקצים תווים גרפיים במקום תווי הבקרה בתחום 0x80 עד 0x9F. למשל 0x97 בקידוד מערב־אירופה של Windows הוא המקף הארוך. השימוש בתווים אלה אינו תקני והוא עלול לגרום לתופעות לא רצויות (כגון סימני שאלה) בהתקני תצוגה ההולכים לפי ISO 8859. רצוי לקודד תווים אלה ביוניקוד.
החלקים של ISO 8859
לתקן ISO 8859 ישנם 16 חלקים, בהתאם לשפה ולמיקום בה הטקסט נכתב ואליו הוא מיועד:
ISO 8859-1: מערב־אירופה או Latin-1. מכסה את השפות הבאות: בסקית, קטלאנית, דנית, אנגלית, שפת איי פארו, גרמנית, איסלנדית, אירית, איטלקית, נורווגית, פורטוגלית, רטו־רומאנית, סקוטית, ספרדית, אלבנית וכן את השפות האפריקאיות אפריקנס וסוואחלי. התקן מכסה באופן חלקי את ההולנדית, הצרפתית והפינית.
ISO 8859-2: מרכז־אירופה או Latin-2. מכסה את השפות במרכז אירופה או מזרחה המשתמשות באלפבית הלטיני, כגון: פולנית, צ'כית, סלובקית, סלובנית והונגרית.
ISO 8859-3: דרום־אירופה. טורקית, מלטזית ואספרנטו. בטורקית נהוג להשתמש ב־ISO 8859-9 ובאספרנטו ביוניקוד.
ISO 8859-4: צפון־אירופה. אסטונית, לטבית, ליטאית, גרנלנדית וסאמי.
ISO 8859-5: קירילית. בלארוסית, בולגרית, מקדונית, רוסית, סרבית ואוקראינית. השימוש בקידוד זה נדיר ביותר. בדרך־כלל משתמשים בקידודי KOI או Windows כדי לקודד קירילית.
ISO 8859-6: ערבית. תומך בשפה הערבית בלבד, לא בשפות נוספות הנכתבות בכתב הערבי כמו פרסית ואורדו.
ISO 8859-7: יוונית מודרנית (מונוטונית, כלומר עם סוג אקצנט אחד בלבד, להבדיל מהעתיקה הפוליטונית).
ISO 8859-8: עברית (ללא ניקוד). תקן זה נחלק לשניים: ISO 8859-8 או ISO 8859-8-E לעברית חזותית (ויזואלית) ו־ISO 8859-8-I לעברית משתמעת (לוגית). עברית של Windows (תקן Windows-1255) תואמת לו באותיות אך מוסיפה ניקוד והיא משתמעת בלבד.
ISO 8859-9: טורקית. מחליף את האותיות האיסלנדיות של ISO 8859-1 באותיות טורקיות. משמש גם לכורדית.
ISO 8859-10: נורדית. סידור מחדש של ISO 8859-4 לשפות צפון־אירופה. השפות הבלטיות ממשיכות להשתמש ב־ISO-8859-4.
ISO 8859-11: תאילנדית.
ISO 8859-12: תקן לקלטית שנדחה מפני ISO 8859-14.
ISO 8859-13: בלטית. בו הוספו כמה תווים חסרים לשפות הבלטיות.
ISO 8859-14: קלטית, למשל גאלית ובריטונית.
ISO 8859-15: תיקון ל־ISO 8859-1 המסיר כמה סימנים פחות שימושיים ומקצה במקומם את סימן האירו וכמה תווים הנחוצים לצרפתית ופינית.
ISO 8859-16: דרום־מזרח אירופה. תקן לאלבנית, קרואטית, הונגרית, איטלקית, פולנית, רומנית וסלובנית, אך גם לפינית, צרפתית, גרמנית ואירית גאלית.
החסרונות של ISO 8859
ISO 8859 אומץ בהתלהבות משום שהוא פתרון טוב לאין ערוך מהווריאנטים של ASCII (המסודרים בתקן ISO 646). עם זאת, אין הוא הפתרון האולטימטיבי, משום שהוא סובל מאותה בעיה של רב־משמעות של הקודים. למשל, הקוד 0xE0 יכול להיות à או ŕ או ā או р (קירילית) או ΰ (יוונית) או א, תלוי בקידוד. דבר זה נסבל כשעובדים בסביבה אחידה של שפה אחת, אך ברגע שמעבירים נתונים מסביבה לסביבה, כמו באינטרנט, יוצר הדבר בעיות.
הפתרון האולטימטיבי למגדל בבל זה של קידודים שונים הוא קידוד המאחד את כל הקידודים והמקצה קוד אחד ויחיד וחד־משמעי לכל תו. קידוד כזה הוא יוניקוד, שהתפתח ונקבע כדי לענות על הצורך הזה.
בתקן יוניקוד עצמו, התווים U+0000 עד U+00FF זהים לתווים 0x00 עד 0xFF בתקן ISO 8859-1. אולם מעבר לכך אין תאימות בין יוניקוד לבין ISO 8859, אם כי הנטייה היא לסדר את התווים באותם מיקומים יחסיים כמו בתקני ISO 8859 (למשל U+05D0 עד U+05EA לאותיות העבריות כמו ש־ISO 8859-8 מקצה להם את המקומות 0xE0 עד 0xFA). קידוד UTF-8 שובר עוד יותר את התאימות עם ISO 8859-1 בכך שהאותיות הלטיניות עם האקצנטים בכלל לא נראות בו באותו אופן כמו ב־ISO 8859-1 (למשל à הוא 0xE0 ב־ISO 8859-1 אך 0xC3 0xA0 ב־UTF-8).
קטגוריה:קידוד תווים
קטגוריה:תקני ISO | 2024-04-24T18:44:03 |
מוריס פאפון | מוריס פאפון (בצרפתית: Maurice Papon; 3 בספטמבר 1910 – 17 בפברואר 2007) היה מושל מחוז צרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית בפעולותיה להשמדת היהודים במהלך השואה. בשנת 1961 פיקד והורה למשטרת פריז לבצע את הטבח בפריז. הוא הורשע באיחור רב על פשעיו נגד האנושות במהלך מלחמת העולם השנייה, ושוחרר טרם ריצוי מלוא עונש המאסר שנגזר עליו, בנימוק שמצב בריאותו איננו תקין.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות ותקופת מלחמת העולם השנייה
פאפון נולד בפריז. בנו של עורך דין. למד משפטים, סוציולוגיה ופסיכולוגיה.
בגיל 20 נכנס לשירות הציבורי והתקדם במרוצת השנים בתפקידיו, עד שבשנת 1942, בימי צרפת של וישי הגיע לדרגת מושל המחוז של חבל בדרום-מערב צרפת בסביבות העיר בורדו.
בתוקף תפקידו היה אחראי לענייני היהודים, ותוך שיתוף פעולה עם הנאצים הורה על גירוש המוני של יהודים להשמדה, על ידי כליאתם במחנה דראנסי, ששימש כתחנת מעבר בדרכם לאושוויץ.
מאמצע שנת 1944, כשהיה כבר ברור שהגרמנים הולכים להפסיד במלחמה, החל פאפון להזרים מידע על הגרמנים לתנועת ההתנגדות הצרפתית, ("הרזיסטנס").
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה הוענקה לפאפון תעודת לוחם במחתרת, והוא הצטרף אל הממסד החדש. בשנת 1958 הוא נתמנה למפקד משטרת פריז.
כמפקד המשטרה, הורה בשנת 1961 לכוחותיו לתקוף קהל מפגינים אלג'יראי לא חמוש במה שנודע כטבח בפריז (1961). מספר הקורבנות בטבח הוערך בין 70 ל-200.
בשנת 1963 הוזכר כמועמד לכהן כשגריר בישראל. בשנת 1966 הגיע לביקור פרטי בישראל, ותואר כ"ידיד נאמן של ישראל". בשנה זו הוזכר שמו כאחד המעורבים בפרשת בן ברקה.
בשנת 1968 נכנס פאפון לחיים הפוליטיים. הוא היה השר הממונה על התקציב בתקופת נשיאותו של ואלרי ז'יסקר ד'אסטן. כל אותה עת הצליח פאפון לשמור על סודו ולהעלים את עובדת השתתפותו בגירוש היהודים להשמדה, אך בשנת 1981 נחשפו מעשיו, כאשר מאות מסמכים נמצאו במקרה בארכיב של עיריית בורדו, ובהם צווי הגירוש שנחתמו על ידי פאפון. המסמכים פורסמו בעיתון צרפתי נפוץ, החלה חקירה משפטית ופאפון נאלץ לעזוב את תפקידו.
משפטו והרשעתו
בשנת 1983 הוגש כתב אישום נגד פאפון אך בשנת 1987 נמחק כתב האישום בנימוקים משפטיים טכניים. בשנת 1988 הוגש כתב אישום חדש ופאפון הואשם בביצוע פשעים נגד האנושות. חלפו שנים וכתב האישום תוקן בשנת 1995 ל"שותפות בפשעים נגד האנושות". פאפון נקט בהליכים ובערעורים לביטול האישום נגדו, אך לבסוף הועמד לדין בשנת 1997.
משפטנים צרפתיים הביעו השערה כי הממשלה נקטה בצעדים שנועדו למשוך את ההליכים המשפטיים, בגלל רתיעתה מחשיפת עומק שיתוף הפעולה הצרפתי בימי צרפת של וישי. העיכובים נמשכו גם במהלך המשפט, שפאפון נעדר מישיבותיו עקב מצב בריאותו הרעוע.
במשפט טענה התביעה כי פאפון גרם לשילוחם של 1,560 יהודים, לרבות נשים, זקנים וטף אל מותם. ההגנה התבססה על קשיים בזיהוי ובפרשנות של ראיות מלפני חמישים שנה. פאפון אף טען כי המשיך במילוי תפקידו כדי לעזור למחתרת במאבקה להצלת יהודים. כן טען כי לא ידע לאן מובלים היהודים ברכבות.
המשפט הסתיים בהרשעתו של פאפון בשיתוף פעולה בביצוע פשעים נגד האנושות. רק משתף פעולה צרפתי אחד לפניו, פול טובייה, מפקד המיליציה של וישי, הורשע על ביצוע פשעים נגד האנושות.
משפטו של פאפון עזר להפריך את הטענה כי תנועת ההתנגדות הצרפתית בימי צרפת של וישי הייתה תנועת המונים. העיתונות העריכה כי המשפט ארך זמן כה רב בהשפעתו של נשיא צרפת פרנסואה מיטראן (שהיה בעצמו פקיד בכיר בממשל של וישי) במטרה לטשטש את זיכרון העבר.
בשנת 1998 נדון פאפון ל-10 שנות מאסר. פאפון הגיש ערעור, ובזמן הדיון בערעור נמלט לשווייץ. הערעור נדחה מאחר שהחוק הצרפתי מחייב מערער שנדון למאסר להיות נתון במאסר בלילה שלפני הדיון בערעור ואילו פאפון שהה בשווייץ. שלטונות שווייץ החזירו את פאפון לצרפת לריצוי עונשו. בהיותו במאסר שלל ממנו נשיא צרפת ז'אק שיראק את כל אותות הכבוד שהוענקו לו.
בשנת 2002 הגיש פאפון בקשה לשחרור מוקדם עקב מצב בריאותו אך הנשיא שיראק דחה את בקשתו. פאפון הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם. בית המשפט קיבל את ערעורו ופסק לו הוצאות משפט בסכום נכבד. במקביל הגישו פרקליטיו של פאפון ערעור נפרד בצרפת, בהתבססם על חוק חדש לפיו יש לשחרר ממאסר אסירים זקנים וחולים לשם קבלת טיפול רפואי, ופאפון שוחרר ממאסרו ב-18 בספטמבר 2002, וביולי 2003 אף חודשו לו תשלומי הפנסיה. בעוד רבים בצרפת ובאירופה חשבו שבמאסרו של פאפון תהיה משום הכרה בשיתוף הפעולה בימי צרפת של וישי, הרי שחרורו פתח את הפצעים מחדש.
בפברואר 1999 הגיש פאפון תביעה בשל העלבת עובד ציבור נגד ההיסטוריון ז'אן-לוק אנודי, שחקר את הטבח בפריז וקבע: "בליל השבעה-עשר באוקטובר, 1961, בוצע טבח על ידי המשטרה על-פי הוראותיו של מוריס פאפון". באותו הזמן, הכירה המדינה בשנת 1998 בטבח והודתה ב-40 מקרי מוות. בתגובה לבקשת פאפון, פרסם בית המשפט פסיקה מעורפלת, בה, בעודו טוען שאנודי אכן "הכפיש" את שמו של פאפון, הכיר בכך שפעל מתוך "כוונה טובה" מחד, ומאידך, שיבח את "רצינותו ואיכותו של מחקרו של אנודי".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:צרפת של וישי: אישים
קטגוריה:שואת יהודי צרפת
קטגוריה:חברי הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
קטגוריה:שרי ממשלת צרפת
קטגוריה:אנטישמיות בצרפת: אישים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1910
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-2007 | 2024-07-25T14:52:34 |
בריאן בורו | שמאל|ממוזער|250px|פסל ראש של בורו מאת הפסל אדוארד סמית' בשער הכניסה לכנסייה המלכותית בטירת דבלין
בריאן בורו (באנגלית: Brian Boru; 940 - 23 באפריל 1014) היה מלך אירלנד, המלך האירי היחיד שמלך על האי כולו.
חייו
בריאן נולד בסביבות שנת 941 ליד קילאלו (במחוז קלייר כיום), והיה הצעיר משני בניו של מלך מנסטר. אירלנד הייתה מפוצלת אז לממלכות רבות, ללא שלטון מרכזי, ונתונה להתקפותיהם של הוויקינגים אשר פשטו לאורך הנהרות, כשהם שודדים ומחריבים את כל העומד בדרכם, ומייסדים ממלכות עצמאיות משלהם.
אחיו של בריאן היה למלך מנסטר עם מות האב, ובריאן התנגד לו תקופה קצרה, אך לאחר מכן הצליחו השניים לשתף פעולה כנגד מלכה הוויקינגי של לימריק, וזכו להישגים צבאיים. לאחר הישגים ראשוניים אלו נרצח האח, מאהון, על ידי בוגדים, ובריאן ירש את מקומו. לאחר שהרג את המלך הוויקינגי איוור מלימריק בדו-קרב, הצליח בריאן לייצב את ממלכתו ולשלוט באזורים נרחבים בדרום אירלנד. בה בעת עלה מלך גדול באזור הצפון, מלאכי השני, ממשפחת או'ניל. בשנת 1002, לאחר שמלאכי ראה כי אינו יכול להתמודד עם כוחו של בריאן, הכריז בגבעה הקדושה טארה, בה הוכרזו מלכי או'ניל מאז ומעולם, על בריאן כ"מלך עליון של אירלנד". פירוש הדבר היה כי שאר מלכי אירלנד היו חייבים לתת לו את בניהם כבני ערובה, ולהעלות לו מנחות ומיסים. המילה "בורו" שהיא שמו של בריאן, פירושה מנחה.
בריאן עמל קשה כדי לרפא את פצעי המלחמות הוויקינגיות, הוא בנה מחדש את המנזרים, שהיו המרכז התרבותי והחברתי בתקופה זו, וניסה לפעול ליצירת שלטון מרכזי.
בשנת 1013 הרימו מלכי לנסטר, בשיתוף מלכים ויקינגים, את נס המרד במלכותו של בריאן. בקרב קלונטרף, ב-23 באפריל 1014 הובסו המלכים הוויקינגים, אך בריאן מת בקרב.
צאצאיו של בריאן נקראים "או'בריאן", והם שכתבו במאה ה-12 את ספר "מלחמות האירים בזרים" המהלל את בריאן כמלך הגדול ביותר שקם באירלנד אי פעם. הדעה המקובלת, אשר הופצה על ידי הספר, היא כי אמנם בריאן הוא ששחרר את אירלנד מן הכיבוש הוויקינגי, אך עם מותו אבד לאירלנד הסיכוי להיות תחת שלטון מרכזי, והיא נותרה בבחינת קובץ של מלכויות מפוצלות המתחרות זו בזו.
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה ותמונה של בריאן בורו ספריית מחוז קלייר, מולדתו של בריאן בורו
אתר אירי המוקדש לבריאן בורו, כולל מוזיקה, תמונות, והיסטוריה של שבט או'בריאן דף מאתר "מספר הסיפורים האירי"
קטגוריה:מלכי אירלנד
קטגוריה:ילידי 941
קטגוריה:נפטרים ב-1014 | 2023-03-25T10:17:47 |
עמרם מצנע | שמאל|ממוזער|260px|עמרם מצנע, מפקד גדוד 196, אוכל ממנת קרב בזמן הפוגה קצרה בקרבות בסיני במלחמת יום הכיפורים
עמרם מִצְנָע (נולד ב-20 בפברואר 1945, ז' באדר ה'תש"ה) הוא איש ציבור ישראלי. כיהן כאלוף בצה"ל, כראש עיריית חיפה (1993 – 2003), כחבר הכנסת, כיושב-ראש מפלגת העבודה וכראש הוועדה הקרואה בירוחם.
ביוגרפיה
מצנע נולד כ"עמרם מצנר" בקיבוץ דברת, להורים שעלו מגרמניה במסגרת העלייה החמישית. כשהיה בן 6, עברה המשפחה לכפר הנוער הדסה נעורים, שם עבדו הוריו. ב-1954 עברו לקריית חיים ולאחר מכן, לחיפה.
מצנע הוא בוגר מחזור ט' של הפנימייה הצבאית לפיקוד ומחזור מ"ד של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, והחל משנת 1963 היה לאיש צבא. במהלך שירותו הצבאי, סיים תואר ראשון בגאוגרפיה מאוניברסיטת חיפה (1977). מצנע הוא בוגר "המכללה למלחמה" של צבא ארצות הברית בפנסילבניה (1979), בוגר התוכנית לאנשי ציבור בכירים במרכז ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית (1989), ובעל תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה (1990).
תקופת שירותו בצבא
ממוזער|260px|שמאל|מימין לשמאל: אלוף עמרם מצנע - עוזר ראש אג"מ, תא"ל אפרים לפיד, דובר צה"ל, אלוף חיים ארז - ראש אג"א
בשנת 1963, התגייס מצנע לצה"ל, שובץ בחיל השריון ושם עבר הכשרה כלוחם ומפקד טנקים. בהמשך השלים קורס קציני שריון ומילא בחיל זה את רוב תפקידיו הצבאיים, עד מפקד אוגדה סדירה, בחיל השריון.
בין התפקידים שמילא בצבא: מג"ד 82 בחטיבה 7, מג"ד 196 (מפקד קורס קציני שריון) בחטיבה 460, קצין אג"ם של גייסות השריון, מפקד עוצבת ראם, מפקד חטיבה 188, מפקד חטיבה 460, מפקד עוצבת געש, מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה בצה"ל, ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, ראש אגף התכנון ומפקד פיקוד המרכז בזמן האינתיפאדה הראשונה.
באמצע שנות השישים השתתף במשלחת קצינים שנסעה ללמוד את טנק הפטון, והכשירה את קליטת הטנק בצה"ל, בגדוד 79 (גדוד המגח הראשון בצה"ל). במלחמת ששת הימים שירת כקצין מבצעים בדרגת סגן בגדוד 79. הוא נפצע שלוש פעמים, אך המשיך בלחימה. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת. לאחר מלחמת ההתשה שירת כמג"ד 82 בחטיבה 7. באוקטובר 1973 מונה למפקד קורס קציני שריון (מג"ד 196). עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בחטיבה 460 אורגנו 6 פלוגות טנקי מגח, שכללו את פלוגת הקק"ש מגח, 2 פלוגות קמ"ט מגח, ושלוש פלוגות נוספות שאויישו במדריכים, אנשי תח"ש, וצוערים מבה"ד 1. ארבע מהפלוגות הועברו לתגבור כוחות אחרים בסיני. גדוד 196 נותר עם שתי פלוגות הקמ"ט מגח, וככזה נשלח לגזרה המרכזית של סיני, ועבר לפיקודה של חטיבה 14. הגדוד נשחק קשות בקרבות הבלימה ובתום 7 באוקטובר נותר עם פלוגה מצומצמת וחפ"ק מג"ד בלבד. במקביל גם גדוד 79 ספג אבדות כבדות ואיבד את כל שדרת הפיקוד שלו. ב-8 באוקטובר מח"ט 14 אמנון רשף, ארגן את הכוחות הנותרים מגדודים 79 ו-196 לגדוד אחד, שנקרא גדוד 79, בפיקודו של מצנע. הגדוד המאוחד לחם בקרב החווה הסינית, ומצנע המשיך לפקד עליו אף שנפצע. רק לאחר התארגנות והעברת פיקוד מסודרת, פונה לבית החולים איכילוב. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.
בין יוני 1975 ליולי 1976 שימש מפקד חטיבה 188.
בשנים 1980–1981 פיקד על אוגדה 36 בדרגת תת-אלוף.
באוקטובר 1981 מונה למפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. במלחמת לבנון הראשונה כיהן גם כראש מטה הגיס הצפוני בפיקודו של יאנוש בן-גל. לאחר אירועי סברה ושתילה מתח ביקורת על שר הביטחון, אריאל שרון, בנוגע למטרות המלחמה. הוא הודיע על פרישתו משירות הקבע והבהיר למפקדיו כי מדובר במחאה פוליטית, שהוא איבד את האמון בדרג האחראי על הצבא וכי יוכל לחזור לצבא רק אחרי ששר הביטחון יתפטר. לאחר שיחות עם הרמטכ"ל וראש הממשלה, יצא לחופשה קצרה וחזר לפקד על המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. לטענת הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורשה מצנע לחזור לתפקידו לאחר שחזר בו בכתב מדבריו. דוד מגן אמר שמצנע חזר בו בעצתו של עזר ויצמן שיעץ לו לא לתת לרמטכ"ל הזדמנות להדיחו.
בהמשך כיהן כראש מחלקת מבצעים, וכיהן בראש ועדת חקירה לבדיקת שרפה בה נספו שמונה חיילים. בינואר 1986 הועלה לדרגת אלוף ומונה לעוזר ראש אג"ם, כיהן כמפקד פיקוד המרכז בין השנים 1987 ל-1989, בתקופת האינתיפדה הראשונה. תפקידו האחרון בצה"ל היה ראש אגף התכנון, בשנים 1989 - 1993. לכבוד פרישתו של מצנע משירות צבאי, נכתב השיר "עומד על קו רקיע" (מילים: רמי קידר, לחן: נורית הירש) שבוצע על-ידי צוות הווי פיקוד המרכז.
ראש עיריית חיפה
ממוזער|260px|ראש עיריית חיפה עמרם מצנע בטקס קבלת פנים לקורבטה טילים דגם סער 5
בשנת 1993, מיד לאחר שחרורו מצה"ל, החליט לרוץ לראשות העיר חיפה בהשפעת ראש הממשלה, יצחק רבין, והתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה. הוא רץ נגד ראש העיר המכהן, אריה גוראל, וזכה. לאחר מכן זכה לרוב גדול בבחירות לראשות העיר וגם במועצת העיר, אז סיעתו זכתה ב-13 מושבים במועצת עיריית חיפה. יונה יהב, לימים - מחליפו, מונה לסגנו.
בתקופתו כראש העיר חיפה, פעל בין היתר לקידום מערכת החינוך והשלמת התקנת מחשבים בכל רובדי המערכת. הוא ניסה ליצור אקלים עסקי ותנופת פיתוח של מרכזים מסחריים במטרה למשוך משקיעים פרטיים וציבוריים. הוא אחראי לבניית תשתית תחבורה הכוללת כבישים, מחלפים, גשרים, יזם הוספת תחנות רכבת ובניית מסוף תעופה לטיסות קצרות טווח. בתקופת כהונתו של מצנע קודמו פרויקטים ארכיטקטוניים רבים בעיר, אשר לגבי טיבם של חלקם קיימת מחלוקת. בתקופתו אושרו רבי קומות על הרכס ובמורדות הכרמל וקודמו יציאות נוספות ממנהרות הכרמל.
בנובמבר 1998 נבחר לקדנציה שנייה ברוב של 65% מקולות הבוחרים. בנוסף כיהן כיו"ר אגד ערים חיפה לאיכות הסביבה, ויו"ר הנהלת רשות נחל הקישון.
בפוליטיקה
בשנת 2002 רץ לראשות מפלגת העבודה ומולו התמודדו היו"ר, בנימין בן אליעזר, וחבר הכנסת חיים רמון. מצנע זכה ברוב גדול בבחירות המקדימות, והוביל את מפלגתו בבחירות לכנסת ה-16, בהתמודדות מול אריאל שרון. בבחירות אלה נקט קו מדיני שמאלי מובהק, וקרא לפירוק התנחלויות בעזה. כוחה של מפלגת העבודה הצטמצם בבחירות אלה מ-26 ל-19 מנדטים. מצנע שימש כראש האופוזיציה במשך פחות מארבעה חודשים, עד מאי 2003, אז התפטר מראשות מפלגת העבודה. כחבר הכנסת, שימש חבר ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים והגנת הסביבה. מצנע היה מיוזמי הסכם ז'נבה.
אף שהתנגד לכך בעבר, לקראת סיום שנת 2004 החליט לצדד בכניסת מפלגתו לממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, על מנת לאפשר לשרון ליישם את תוכנית ההתנתקות מעזה, תוכנית שלדעת מצנע הרחיקה לכת אף מעבר למצע הבחירות שלו שנתיים לפני כן.
ראשות ועדה קרואה בירוחם
ב-13 בנובמבר 2005 הודיע מצנע על פרישתו מהכנסת, על מנת לכהן כיו"ר הוועדה הקרואה בירוחם, לאחר המשבר הקשה בעירייה והדחת ראש העיר. בנאום הפרישה מהכנסת אמר: .
כיו"ר הוועדה הקרואה בירוחם פעל מצנע לשיפור מערכת החינוך ואיכות הסביבה וקידם פרויקטים לפיתוח תשתיות, ביניהם הקמת עיר הבה"דים (בסיסי הדרכה של צה"ל) באזור ירוחם. בירוחם היו אמורות להתקיים בחירות בנובמבר 2008, אלא ששר הפנים, מאיר שטרית, החליט להאריך את כהונתו של מצנע בשנתיים נוספות בטענה כי לא הושגה בירוחם יציבות שלטונית מספקת על מנת לקיים מערכת בחירות. קבוצה מתושבי ירוחם עתרה לבג"ץ כנגד החלטה זו, בטענה שנמנעת מתושבי ירוחם הזכות הדמוקרטית לבחירות. לעתירה צורפה עצומה בחתימת 700 מתושבי ירוחם. מן העבר השני, תושבים אחרים הביעו את שביעות רצונם מפועלו של מצנע ובירכו על המשך כהונתו. מעל אלף בני אדם חתמו על עצומת תמיכה שהוגשה לשר הפנים. בג"ץ פסק כי יש להשאיר את החלטת שר הפנים במקומה ואישר את החלטת שטרית להארכת הכהונה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-112 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת.
בנובמבר 2010, התקיימו בחירות בירוחם. מצנע סיים את תפקידו והעביר את ניהול המועצה המקומית למנצח בבחירות, מיכאל ביטון, בדצמבר 2010.
חזרה לפוליטיקה הארצית
ממוזער|שמאל|260px|עמרם מצנע במהלך הפגנה בכיכר הבימה, הפגנה למען השלום
במאי 2011 הודיע מצנע על כך שיתמודד בשנית על ראשות מפלגת העבודה, בהודעה שפרסם על התמודדותו כתב מצנע: . בפריימריז שנערכו בספטמבר אותה שנה, סיים במקום הרביעי והאחרון עם כ-12 אחוזים מקולות הבוחרים. לאחר הדחתו מהמרוץ לראשות מפלגת העבודה, הביע את תמיכתו בעמיר פרץ.
ב-2 בדצמבר 2012 הודיע מצנע על הצטרפותו למפלגת "התנועה" בראשות ציפי לבני. הוא הוצב במקום השני ברשימתה לבחירות לכנסת ה-19 ונבחר לכנסת.
בכנסת ה-19 מונה לשמש יושב ראש ועדת החינוך אחרי שאיבד את התיק להגנת הסביבה לעמיר פרץ.
ב-5 במרץ 2014 קיבל מצנע את פרס "אות הפרלמנטר" למושב החורף של הכנסת ה-19, של המכון הישראלי לדמוקרטיה יחד עם חברת הכנסת מיכל רוזין.
בשלהי דצמבר 2014 והכנסת התשע עשרה, הודיע מצנע על פרישה מהחיים הפוליטיים.
בבחירות לכנסת העשרים וחמש הוצב במקום ה-115 הסמלי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.
ממוזער|שמאל|260px|עמרם מצנע ב-2009
תפקידים נוספים
בשנים 2008–2011 כיהן כחבר בדירקטוריון התעשייה האווירית.
עד היבחרו בשנית לכנסת, בשנת 2013, שימש מצנע מרצה במכללה החברתית-כלכלית.
משפחתו
מצנע נשוי לעליזה, מורה בגמלאות. לזוג שלושה ילדים.
עד 2013 התגוררו מצנע ורעייתו בחיפה. באוגוסט 2013 עבר הזוג להתגורר בתל אביב. בראיון עמו סיפר מצנע כי החליט לעבור לתל אביב לאחר צאתה של אשתו לגמלאות כדי שיהיו קרובים יותר לנכדיהם.
אותות הוקרה בהם זכה
על תרומתו הייחודית לחיזוק איכות השלטון ולקידום המשק והחברה בישראל הוענק למצנע "אות אביר איכות השלטון" לשנת 2007.
על התנדבותו והיחלצותו כיושב ראש הוועדה הקרואה ירוחם, על תרומתו הייחודית לקידום המשק והחברה בישראל הוענק למצנע פרס "ממשיך דרכו של בן-גוריון", תש"ע-2009.
בשנת 2010 זכה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.
בשנת 2010 הוענקו לו תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון וכן תואר "דוקטור לפילוסופיה לאות כבוד" מטעם אוניברסיטת בן-גוריון.
לקריאה נוספת
משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת "רעות", תשע"ג–2013, עמ' 295, 398–400, 407, 410–414, 423–425, 427, 431, 334–335
שי חורב, עמרם מצנע, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 243, 2018
תומר לויסמן, בשדה הקרב של הזיכרון, כנרת זמורה-ביתן דביר, נובמבר 2020, עמוד 549
קישורים חיצוניים
עמרם מצנע באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
יורם יובל, שיחת נפש עם עמרם מצנע, הטלוויזיה החינוכית, 10 באפריל 2017
הערות שוליים
קטגוריה:אלופי צה"ל בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד חיפה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת חיפה
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון
קטגוריה:זוכי פרס יגאל אלון
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מעוטרי צל"ש הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי המכללה לפיקוד ולמטה
קטגוריה:ראשי חטיבת המבצעים
קטגוריה:מפקדי חטיבה 188
קטגוריה:מפקדי חטיבה 460
קטגוריה:מפקדי עוצבת געש
קטגוריה:מפקדי עוצבת ראם
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:ראשי אג"ת
קטגוריה:מפקדי גדוד 82
קטגוריה:מפקדי גדודים בחטיבה 460
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים בראשות רשויות מקומיות בישראל
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון
קטגוריה:ראשי האופוזיציה בכנסת
קטגוריה:ראשי ועדות קרואות
קטגוריה:ראשי מועצת ירוחם
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת התשע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם התנועה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:ראשי עיריית חיפה מטעם מפלגת העבודה
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:אזרחי כבוד של חיפה
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת בוגרי הפנימייה הצבאית לפיקוד
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-גרמני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1945
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה | 2024-10-02T09:24:03 |
אולם תיאטרון | שמאל|ממוזער|200px|במת תיאטרוןשמאל|ממוזער|200px|אולם התיאטרון במדיטק בחולון (כ-400 מושבים), 10/07שמאל|ממוזער|200px|שרידיה המשוחזרים בחלקם של במת התיאטרון הרומי בבית שאן, 1/09
תיאטרון, פירוש השם מיוונית "מקום להסתכלות", ולכן לאולם התיאטרון, למקום הפיסי, חשיבות מכרעת והשפעה גדולה על ההצגה.
גודל האולם משפיע על המשחק, הסגנון, התפאורה ועוד.
תקרה: בעיות אקוסטיקה, תאורה, אווירה ועוד.
היערכות הקהל והשחקנים (במה) בחלל האולם.
במת התיאטרון
הבמה היא המקום שעליו מציגים שחקני התיאטרון את המחזה.
לארגון מקום ההצגה יש חמש צורות יסוד:
תיאטרון הפרוסניום (או פרוסקניון) (המבנה הסגור): הבמה מופרדת מהאולם בקיר שבו פתח הבמה, שהוא הפרוסצניום, כך שההצגה כולה נתונה כאילו במסגרת, בה צופה הקהל היושב מולה, באולם התיאטרון. לצופה קשר מינימלי עם צופים אחרים – ההצגה היא חוויה פרטית (אינדיבידואלית לכל צופה). זוהי במה המתאימה לניסיון של יצירת אשליה של מציאות (ריאליזם, נטורליזם). זוהי הצורה הקונבנציונלית והנפוצה להצגות תיאטרון.
במת זירה: הבמה במרכז, והקהל מקיף אותה, במעגל או בריבוע. השחקן חייב להתייחס לקהל הסובבו מכל העברים, הקשר בין השחקנים לקהל הוא דיפוזי, לכל הכיוונים בבת אחת. בדרך כלל במות זירה הן קטנות ולכן הקשר בין הקהל לשחקנים הוא אינטימי וקרוב. אולם כזה דורש השקעה כלכלית נמוכה (הוא קל לארגון, לאלתור תפאורה מצומצמת וכדומה, אבל מאחר שהוא בדרך כלל קטן, גם ההכנסות קטנות, וכך בתיאטרון מקצועי זוהי במה יקרה לתפעול). הכניסות של השחקנים גלויות לעיני הקהל ונמשכות זמן רב.
במה פורצת: הקהל יושב בשלושה צידיה של הבמה. דומה למבנה "הזירה" אך ללא חסרונותיה – יש לה רקע ותפאורה, הכניסות והיציאות של השחקנים מהתפאורה שברקע. הקשר האינטימי נשמר.
מקום הצגה מאולתר: המטרה בבמה זו לבטל את ההפרדה שבין האולם לבמה וכך ליצור יחסים חדשים בין הקהל לשחקנים, כאלה שיגרמו לקהל למקסימום אקטיביות, תגובה, והבאתו למודעות גבוהה, המקום המאולתר מחוץ לאולמות הקונבנציונלים – באולמות מאולתרים שארגון החלל בהם מיוחד או אולמות תיאטרון רגילים בהם בעזרת בניית תוספת לבמה היא "פורצת" לאולם.
שימוש במספר צורות, לחלופין בהצגה אחת מולטיפוקוס: סביב לצופה התרחשויות ואפקטים מיוחדים ושונים, הוא בוחר במה לצפות ובמה להתמקד והוא זה שמחבר לכלל משמעות. החומרים המוגשים לו מתחומים ומסוגים שונים כמו: הצגה של שחקנים, סרטים, שקופיות, ריקוד, מוזיקה ומשחקי תאורה.
דרכי הפעלה
אולם תיאטרון מופעל במודלים אחדים:
משכן מפיק: אולם התיאטרון משמש תיאטרון יחיד באופן קבוע. בית הבימה הוא דוגמה למשכן מפיק, בהיותו המשכן הקבוע של תיאטרון "הבימה".
משכן מקבל (מכונה גם "מרכז לאומנויות הבמה"): אולם תיאטרון שאינו מפיק רפרטואר משלו, אך במקום זאת מקבל חבורות תיאטרון מסיירות, בדרך כלל לתקופה קצרה, כגון שלושה ימים או שבוע. החבורה הנכנסת יכולה לקבל נתח ממכירות הכרטיסים או תשלום מינימום מובטח. תיאטראות וסט אנד בלונדון ותיאטראות ברודוויי בניו יורק הם משכנות מקבלים, כיוון שהמקום מספק אך ורק מתקנים למופע הנכנס, אף שההפקה יכולה להישאר למשך שנים רבות.
מודל מעורב: אולם התיאטרון הוא משכנו הקבוע של תיאטרון מסוים, ובנוסף מארח לעיתים חבורות תיאטרון אחרות.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:תיאטרון
קטגוריה:טיפוסי מבנים | 2024-06-14T10:54:25 |
דרמוט מק'מורו | דרמוט מק'מורו (אירית: Dermot Mac Murrough; ידוע גם כדרמוט נאנגאל "דרמוט של הזרים"; 1110 – 1 במאי 1171) מלך מחוז לנסטר באירלנד, והאדם שנחשב לבוגד הגרוע ביותר בהיסטוריה האירית. מק'מורו החל את שרשרת המאורעות שהסתיימה בבואו של המלך הנרי השני מממלכת אנגליה לאירלנד דבר שסימן את תחילת המעורבות האנגלית באי.
חייו
לקראת אמצע המאה ה-12, הייתה אירלנד מורכבת ממספר ממלכות שנלחמו ביניהן, וקיימו מעין קונפדרציה רופפת, בה משל להלכה, אך לא למעשה, אחד מן המלכים שכונה "המלך העליון של אירלנד" ("Ard Rí na hÉireann"). אחת מממלכות אלו הייתה לנסטר.
לאחר מות אחיו, מלך לנסטר, התמנה דרמוט מק'מורו במפתיע למלך לנסטר. המלך העליון שמשל אז, טורלוך או'קונור, התנגד לכך, שכן חשש כי מק'מורו יהיה יריבו על המינוי ל"מלך העליון". טורלוך שלח את אחד מבעלי בריתו, טירנן או'רורק, לכבוש את לנסטר ולהדיח את המלך הצעיר. או'רורק החל במסע כיבוש, שבמהלכו השמיד את כל הצאן בלנסטר על מנת להרעיב את תושבי המחוז. מק'מורו הודח מכס המלוכה, אך שב ועלה עליו בעזרת נאמניו בשנת 1133. לאחר מכן השתרר שלום מתוח למשך כשלושה עשורים בין מלך לנסטר ובין המלך העליון.
בשנת 1166 הלך לעולמו "המלך העליון" החדש ובעל בריתו של דרמוט, מוינכרטך או'לכלין, וקואליציה בראשותו של טיירנן או'רורק ראתה בכך שעת כושר לכבוש את לנסטר. או'רורק כבש את לנסטר ומק'מורו הוגלה לאנגליה שם שהה בחצרו של המלך הנרי השני. הנרי השני סייע למק'מורו להקים צבא של שכירי חרב נורמנים וולשים בראשות הרוזן של פמברוק, ריצ'רד דה קלייר (הידוע בכינויו "הקשת החזקה"), אשר היו אמורים לסייע למק'מורו לשוב לכס המלכות של לנסטר, ואף להתמנות למלך העליון על אירלנד כולה.
המלך העליון היה עתה רורי או'קונור (מלך אירלנד) , בנו של אויבו הישן של מק'מורו. מק'מורו חזר לאירלנד בשנת 1167, וב-1 במאי 1169 נחתו על חופיה של אירלנד שכירי החרב בראשות "הקשת החזקה", והעמידו עצמם לרשותו של מק'מורו. עד מהרה נכבשה דבלין וכל מחוז לנסטר נפל לידי מק'מורו.
מק'מורו צעד לכיוון הגבעה הקדושה בטארה, המקום בו הומלכו מלכי אירלנד, ובו שהה עתה המלך או'קונור. אך רורי או'קונור נקט בצעד בלתי מקובל. על פי המנהג האירי העתיק המלך העליון היה מקבל לידיו בני ערובה ממשפחות האצולה על מנת להבטיח את נאמנותם. או'קונור הוציא להורג את בני הערובה שבידו, ובהם בנו של מק'מורו.
מק'מורו איבד את העניין במלחמה, ופרש לאחוזתו בפרנס, ולאחר מספר חודשים מת. בתו נשאה ל"קשת החזקה" אשר החל עתה בהקמת ממלכה נורמנית על אדמת אירלנד. בכך עורר את תשומת לבו של המלך הנרי השני, אשר ביקר באירלנד וקיבל שם את נאמנותו של "הקשת החזקה" ואת אדמותיו. הייתה זו תחילתה של המעורבות האנגלית בענייניה של אירלנד. בהיסטוריה האירית נחשב מק'מורו לבוגד, על אף שכוונתו מעולם לא הייתה להביא לפלישה אנגלית לאירלנד, אלא להיות בעצמו המלך העליון, בסיועו של מלך אנגליה. לא הייתה לו דרך לדעת לאן יביאו את עמו שאיפותיו האישיות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:מלכי אירלנד
קטגוריה:ילידי 1110
קטגוריה:נפטרים ב-1171 | 2024-03-16T19:52:39 |
UTF-16 | שמאל|ממוזער|250px
UTF-16 הוא קידוד של כל תו יוניקוד באמצעות קבוצה אחת או שתיים של 16 סיביות, כלומר 2 או 4 בתים לכל תו, בהתאם לתו. את רוב התווים מקודדים ב־16 סיביות, ורק תווים נדירים והיסטוריים מקודדים ב־32 סיביות.
רקע
ב־1990, כאשר הוחל בתקינת תקן יוניקוד לקידוד תווים אחיד, עלה במחשבה כי אין צורך אלא בהרחבת הקידוד לכל תו מבית אחד (8 סיביות) ל־2 בתים (16 סיביות). קידוד כזה נותן מקום ל־65,536 תווים, והמייסדים של יוניקוד סברו כי מספר זה יספיק. תוכנן כי אותיות עם אקצנטים והברות קוריאניות יקודדו באמצעות יסודות מתחברים (combining characters), דבר שיחסוך במקומות, וכי תווים היסטוריים (כגון גותית ואוגריתית) יקודדו בתוך אזור השימוש הפרטי (private use area) של יוניקוד, במקומות U+A000 עד U+FAFF (מספרים הקסדצימליים). כך היה המצב בגרסה 1 של תקן יוניקוד.
ברם, כעבור כמה שנים השתנו הדברים תכלית שינוי. לצורך תאימות לאחור הוחלט על הקצאת מקומות לתווים מחוברים, כלומר במקום לקודד את האות ē כשני תווים, האות e ולאחריה קו עליון מתחבר, לקודד את כל הסימן הזה כתו אחד. כך עלה הצורך להקצות אלפי קודים לקידוד ההברות הקוריאניות (אשר הועברו למקומות U+AC00 עד U+D7FF, ואזור השימוש הפרטי הועבר ל־U+D800 עד U+FAFF), והתחזיות לשימוש העתידי של קידוד 16 סיביות התבדו. מתכנני יוניקוד הבינו כי 65,536 תווים אינם מספיקים לכל הצרכים, וכך נולד UTF-16, שהוא הרחבה של גרסה 1 של יוניקוד.
תיאור הקידוד
UTF-16 פועל כך: ב־2,048 = 1,024 + 1,024 תווים מתוך ה־65,536 הראשונים משתמשים למיעון 1024×1024, כלומר 1,048,576, תווים נוספים. הקודים האלה הם U+D800 עד U+DBFF לחצי הראשון ו־U+DC00 עד U+DFFF לחצי השני. צירוף של קוד מהחצי הראשון ולאחריו קוד מהחצי השני משמש למיעון תו יוניקוד מעבר ל־U+FFFF, כלומר מ־U+10000 עד U+10FFFF. למשל, הצירוף D84C DFB4 ממען את התו U+233B4 (שהוא סימן סיני נדיר). מנגנון זה נקרא מנגנון ממלאי המקום או באנגלית surrogates.
תחת קידוד זה, יוניקוד מגרסה 2 ואילך יכול להכיל 1,112,064 תווים, די והותר לכל שימוש עתידי.
שימושים במערכות קיימות
בקידוד UTF-16 משתמשים מערכות Windows (החדשות יותר – NT ו־2000 ו־XP) ומצע Java. אלה השתמשו במקור ביוניקוד המקורי של 16 סיביות ועברו ל־UTF-16 לאחר מכן. ב־Windows ניתן לאחסן קובצי טקסט בקידוד UTF-16 או UTF-8, אך בזיכרון יימצא הטקסט תמיד כ־UTF-16. ב־Windows הבתים יופיעו בסדר little-endian, בשל השימוש של מעבדי אינטל בסדר זה, ואילו ב־Java הם יהיו בסדר big-endian.
השפעה על קידודי יוניקוד האחרים
קידוד UTF-8 יכול למען בעיקרון עד 2,147,483,647 תווים, עד U+7FFFFFFF. תקן ISO 10646, שהיה תחילה נפרד מיוניקוד אך אוחד איתו אחר־כך, מכיל צורת קידוד של 32 סיביות לכל תו היכולה למען מספר זהה לזה של UTF-8. ואולם, כאשר UTF-16 פורסם, הוחלט כי תקני יוניקוד ו־ISO 10646 יגבילו את תחום התווים עד לתחום האפשרי של UTF-16, כלומר עד U+10FFFF. כתוצאה מכך, צורות הקידוד האחרות של יוניקוד, UTF-8 (אחד עד ארבעה בתים לכל תו) ו־UTF-32 (ארבעה בתים לכל תו), מוגבלות בגרסאות הנוכחיות של יוניקוד למיעון של קצת יותר ממיליון תווים, על אף שהן יכולות באופן עקרוני למען למעלה משני מיליארד תווים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קידוד תווים | 2024-04-09T14:29:22 |
היסטוריה של אירלנד בימי הביניים | ההיסטוריה של אירלנד בימי הביניים, תחילתה בהתפשטות האנגלו-נורמנית באירלנד שהחלה בשנת 1171, המשכה במרידה האירית בראשות הסקוטי אדוארד ברוס בשנת 1315, והיא נמשכת בצלו של הכיבוש האנגלי, עד עלייתו לשלטון של מלך אנגליה הנרי השמיני, והסכסוך הדתי שנלווה אליה, באמצע המאה ה-16.
התבססות השלטון האנגלי 1171 - 1315
בואם של האנגלים לאירלנד
אירלנד בימי הביניים המוקדמים הייתה מחולקת מבחינה פוליטית להיררכיה משתנה של ממלכות זוטא, כשמעליהן ממלכות על ובראשן "המלך העליון של אירלנד" (Ard Rí na hÉireann). תואר שמאז מותו של בריאן בורו בשנת 1014, היה להלכה בלבד ולא למעשה. על התואר התחרו מספר שושלות מתחרות, אשר הסכסוך ביניהן נמשך כמאתיים שנה מאז מותו של בריאן בורו.
שמאל|ממוזער|250px|טירת קילקני, מקום מושבה של משפחת בטלר, מחשובות המשפחות הנורמניות שהגיעו לאירלנד
מלך לנסטר דרמוט מק'מורו הזמין בשנת 1169 שכירי חרב נורמנים וולשים אל האי האירי, על מנת שיסייעו בסכסוך שבינו ובין "המלך העליון" המתחרה. בראש שכירים אלו עמד ריצ'רד דה קלייר, רוזן פמברוק, המכונה "הקשת החזקה" (Strongbow). לאחר זמן קצר מת מק'מורו, ו"הקשת החזקה" החל בהקמת ממלכה נורמנית עצמאית. פעילות זו משכה את עינו של מלך אנגליה, הנרי השני, אשר ראה כי ישנה סכנה שתקום ממלכה נורמנית מתחרה ממערב לו. בשנת 1171 ביקר הנרי באירלנד, והכפיף את "הקשת החזקה" למרותו.
עוד קודם לכן, בשנת 1155, הוציא האפיפיור אדריאנוס הרביעי, שהיה האפיפיור היחיד ממוצא אנגלי, בולה (מעין הכרזה קדושה), המעניקה להנרי סמכות לפלוש לאירלנד על מנת למנוע את השימוש לרעה בסמכויות הכנסייה. ב-1170 הכריז האפיפיור כי אירלנד שייכת להנרי.
הנרי השני והמלך ג'ון
הנרי נחת בכוח גדול בווטרפורד בשנת 1171, והיה המלך האנגלי הראשון, שביקר באירלנד. הוא הכריז הן על ווטרפורד והן על דבלין כ"ערי המלך". עולם המושגים של הנרי ואנשיו האנגלו-נורמנים היה שונה לחלוטין מזה של ראשי השבטים הקלטים. הנרי הביא עמו את הפאודליזם - המשטר הצבאי והמדיני, שהיה מקובל אז באנגליה ובאירופה כולה, והתבסס על מדרג היררכי ברור בין השליט והווסאלים שלו, הנתונים למרותו, והחייבים לו בשירות צבאי. בהתנגשות בין מערכת זו, אשר קידשה את ההיררכיה, ואשר הרכוש החשוב ביותר בה היה הקרקע, ובין המערכת האירית של נאמנויות שבטיות משתנות, שיטת ירושה לא ברורה, חלוקה לא ברורה של תחומי השבטים, ומקנה כמדד לעושרו של האדם, היה ברור כי ידה של השיטה הפאודלית המגובשת, תהיה על העליונה.
לאחר שנחת המלך הנרי בווטרפורד, ולאחר מכן במנסטר ובדבלין, נכנעו לו מלכים אירים רבים, והעמידו עצמם תחת חסותו כווסאלים פאודלים. אך מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים שנמצאו שם. הוא מינה את יו דה לייסי ל"יוסטיסיאר" (משנה למלך), כמוקד כוח מתחרה ל"קשת החזקה", ולאחר מכן עזב את אירלנד על מנת שלא לשוב אליה לעולם.
ההתנגשות המזוינת בין הצדדים לא איחרה לבוא, ובשנים שלאחר מכן התרכז כוח סביב אישיותו של מלך קונכט, רורי או'קונור. ב-1175 נחתם בין או'קונור והנרי הסכם בווינדזור לפיו ייחשב האזור בו שכנו הנורמנים - לנסטר, מית', דבלין, וקספורד ווטרפורד, לאדמות המלך הנרי, ואילו שאר אירלנד תהיה תחת שלטונו של או'קונור, אשר ייחשב כווסאל של הנרי ויעלה לו מס. הסדר זה לא הביא לשלום באירלנד, שכן רעבונם של הנורמנים לאדמות ולכיבושים, לא ידע שובעה, ומדי פעם הם יצאו למסעות כיבושים אל מעבר לתחום שהוסכם עליו בהסכם וינדזור.
ב-1177 הכריז המלך הנרי על צעיר בניו, ג'ון, לימים המלך ג'ון כשליטה של אירלנד. ב-1185 ביקר ג'ון באירלנד, והביא עמו אבירים רבים הרעבים לשלטון ולנחלות. אבירים אלו כתיאובלד וולטר, אשר היה משרתו (Butler) של ג'ון (ולפיכך נשאו צאצאיו את השם באטלר), קיבלו אף הם נחלות נרחבות על חשבון המלכים האירים. טירות נבנו בשטחים החדשים, והכיבוש נמשך. נחלות המלך באירלנד הפכו למקור הכנסה נאה.
בשנת 1199 ירש ג'ון את כס המלכות באנגליה. אם היה בכוונתו של הנרי להשליט באירלנד שושלת נורמנית מרכזית ועצמאית, בראשותו של ג'ון ולאחר מכן צאצאיו, עתה סיכלה ההיסטוריה כוונה זו. הצעיר בבניו של הנרי, ולבטח בעל התכונות הראויות פחות למלכות מהם, מונה למלך אנגליה, ואירלנד שבה והפכה לנחלתו הישירה של הכתר הבריטי.
בשנת 1210 ביקר ג'ון שוב באירלנד, והיה המלך האנגלי האחרון שעשה כן למשך 180 שנים. עיקר דאגתו הייתה, כאביו, להכניס משמעת בברונים הנורמנים ששלטו עתה בשטחים נרחבים באירלנד. ג'ון שהה באירלנד במשך תשעה שבועות, ובתקופה זו הכניע למרותו את כל מתנגדיו מקרב הנורמנים בארץ זו. בשנת 1215 הגיע הוויכוח של ג'ון עם הברונים שלו לשיא, וג'ון אולץ לחתום על המגנה כרטה, מסמך הזכויות שסימל את כפיפותו של מלך אנגליה לשיטה קונסטיטוציונית. אם כי היום נראה מסמך זה כתחילתה של דרך שסופה במלוכה הבריטית הקונסטיטוציונית כיום, בשנת 1215 נראתה חתימתו של ג'ון על המסמך כהשפלה וכחולשה, וכאות לכל הברונים באירלנד כי מעתה - איש הישר בעיניו יעשה.
ממוזער|275x275 פיקסלים|היקף השליטה הנורמנית באירלנד בשנת 1300
השנים שלאחר מכן היו שנים של מלחמה בין הנורמנים, שפעלו באופן עצמאי כמעט, לבין האירים הגאלים, שנסוגו לאחור. כיבושה של קונכט הושלם, ובסוף המאה ה-13 היו כשלושה רבעים מאירלנד בידי הברונים הנורמנים.
הפרלמנט האירי
בשנת 1264 החלו להתקיים מפגשים של הברונים האנגלו-נורמנים בצורה סדירה, ובשנת 1297 התמסדו פגישות אלו לכדי פרלמנט אליו הוזמנו שני אבירים מכל מחוז, וכן בעלי תפקידים ואנשים חופשיים אחרים. בשנת 1300 צורפו לפגישות גם שני בורגנים מכל עיר. הייתה זו תחילתו של גוף מחוקק, שסמכויותיו אמנם לא היו ברורות (שכן דבר המלך האנגלי, וחוקי הפרלמנט האנגלי בווסטמינסטר היו החוק באירלנד), אך במהלך ההיסטוריה הפך לגוף המייצג את האוכלוסייה באירלנד.
נטיית הפרלמנט בהתחלה הייתה לאכוף את ההבדלים בין האוכלוסייה הגאלית בשטחים האנגלים, לבין הכובשים האנגלים. הגאלים לא הורשו להשתתף בדיוני הפרלמנט, ואף לא לפנות לבתי המשפט של המשפט המקובל שהקימו הכובשים. כמו כן לא זכו הגאלים להגנה שווה במסגרת המשפט הפלילי, שכן אנגלי שהרג אירי לא עבר עבירה שעונשה מוות.
אדמות האנגלים באירלנד נקראו "ארץ השלום". האדמות שנותרו מחוץ לתחום השפעת המלך האנגלי והפרלמנט האירי נקראו "ארץ המלחמה" ושם שלטו השליטים המקומיים על פי חוקים אשר השתנו בין שליט ושליט. ללא כל סמכות מרכזית, אל מול השיטה הפאודלית ב"ארץ השלום", וכאשר השיטה לבחירה כמלך או כמנהיג לא הייתה שיטה תורשתית אלא בחירה, ואל מול הרעב הבלתי פוסק לאדמות של שכניהם האנגלים, היו אכן שטחים אלו נתונים במלחמה פנימית וחיצונית בלתי פוסקת. עם זאת, הגאווה הלאומית האירית-גאלית, מעולם לא כבתה, ושטחים נרחבים לא סרו לשלטונו של המלך האנגלי, גם בימיו של המלך התקיף אדוארד הראשון.
המרד האירי של 1315, ולאחריו
"המלך העליון" עד 1315
מאז בריאן בורו לא שלט באירלנד "מלך עליון". האחרון שנקרא "מלך עליון של אירלנד", רורי או'קונור, הכריז על נאמנותו למלך האנגלי בשנת 1175. בשנת 1258 עשו ראשי השבטים הגאלים ניסיון נוסף למנות עליהם מלך עליון, ובחרו בבריאן או'ניל למשרה, אך או'ניל הוכה על ידי הנורמנים בקרב דאונפטריק בשנת 1260. בשנת 1263 נערך ניסיון נוסף להתאחד תחת שלטון המלך האאקון הרביעי מנורווגיה, אך סכסוכים בתוך צבאו של האאקון, שהיה מורכב משכירי חרב נורווגים וסקוטים, הביאו למותו בטרם הספיק לקבל עליו את הכתר האירי.
אדוארד הראשון, אחד העזים והתקיפים שבמלכי אנגליה מת בשנת 1307 ואת מקומו ירש בנו חדל האישים, אדוארד השני. בן זה הובס על ידי כוח סקוטי בראשותו של רוברט דה ברוס בקרב באנוקברן בקיץ 1314, והקים ממלכה סקוטית עצמאית. עתה נשאו אף האירים את עיניהם אל המאבק הלאומי הסקוטי לעצמאות, והחליטו להתאחד תחת שלטונו של דה ברוס, שהיה, ככלות הכל, אף הוא ממוצא קלטי. בנו של בריאן או'ניל, דונל או'ניל, מלך טיירון, הכריז כי הוא רשאי לשאת את התואר "המלך העליון" וכי הוא נותן אותו למלך סקוטלנד, רוברט דה ברוס. דה ברוס קיבל את התואר, והחליט לשלוח את אחיו הצעיר, אדוארד ברוס על מנת למלוך באירלנד ולגרש משם את האנגלים, על מנת ליצור חזית נוספת בה יילחמו האנגלים, ולהסיט את תשומת לבם מן הנעשה בסקוטלנד. הוא חזה בעיני רוחו "חזית גאלית מאוחדת" של אירים וסקוטים כנגד ממלכת אנגליה, המבוססת על מוצא משותף, תרבות משותפת ואויב משותף.
המרד של 1315
אדוארד ברוס הכריז על עצמו כמלך אירלנד בשנת 1315, ב-25 במאי 1315 אדוארד ברוס ואלפי חיילים סקוטים נחתו באירלנד, ועד מהרה הצטרפו אליהם לוחמים גאלים מכל קצווי אירלנד.
ב-1 במאי 1316 הוכתר אדוארד ברוס כמלך אירלנד בדאנדוק, ובספטמבר הגיע אחיו רוברט עם תגבורות סקוטיות על מנת לעזור לו. בתחילה נראתה הברית הגאלית בלתי מנוצחת, אנשיו של דה ברוס נצחו בכל הקרבות, ועד מהרה הייתה רובה של אירלנד תחת שליטתם. אך בשנת 1317 החל רעב להכות באי, והמלך אדוארד ברוס התקשה לספק אוכל לנאמניו. לאחר מכן נאלץ רוברט דה ברוס לשוב לסקוטלנד, על מנת לנהל את ממלכתו. במשך השנה שלאחר מכן לא עשו הברונים האנגלים דבר על מנת להשיב לידם את הממלכות שאבדו להם, שכן אף הם לא יכלו לספק מזון לתושבים. בשלב זה, דה ברוס לא הצליח לגייס אנשים רבים לצבאו מקרב האוכלוסייה המקומית, ונראה כי לאחר ההתלהבות הראשונית, העדיפו אנשים את הזרים המוכרים להם, האנגלו נורמנים, על צבא זה של זרים פולשים ובוזזים מסקוטלנד.
בקיץ 1318 צעד ג'ון דה בירמינגהם האנגלי עם צבאו כנגד דה ברוס. ב-24 באוקטובר הובס הצבא האירי בדאנדוק, ואדוארד עצמו נהרג.
היה זה הניסיון המשמעותי האחרון של הגאלים להתאחד תחת מנהיג יחיד כנגד האנגלים למשך זמן רב. תוצאות המרד לא היו איחודה של אירלנד תחת סמכות מרכזית גאלית, כפי שציפו המורדים, אך האנגלים והנורמנים לא הצליחו עוד לעולם להגיע לאותה רמה של שליטה באוכלוסייה וכיבוש של שטח אליה הגיעו בשנת 1315 בטרם הגיע דה ברוס אל הארץ.
שקיעת הנורמנים
ניצחון האנגלים על אדוארד ברוס, לא הביא להרחבת השליטה האנגלית באירלנד, כי אם היה זה אך צעד נוסף בשקיעת התרבות הנורמנית באירלנד, ועלייתה של אומה חדשה "האומה האמצעית" - צאצאיהם של הברונים הנורמנים אשר הגיעו לאירלנד במאה ה-12 ועתה, במאה ה-14, עברו תהליך של "היברניזציה", התחתנו עם משפחות האצילים הגאלים, וקיבלו את הזהות והמנהגים האירים. מגמה זו צברה תנופה לאחר תבוסתו של אדוארד ברוס.
דוגמה טובה לתהליך זה היא האירועים הנוגעים למשפחה הנורמנית האצילה דה בורג, אשר שלטה באלסטר. עם מותו של "הרוזן האדום" ריצ'רד דה בורג, ב-1326 ירש אותו בנו, "הרוזן החום", ויליאם, אשר נרצח שבע שנים לאחר מכן, ולא הותיר אחריו אלא בת אחת. על פי החוק האנגלי, הבת (אשר נישאה לבנו של המלך אדוארד השלישי ליונל דוכס קלרנס), היא יורשת הנחלות של אביה. על פי החוק האירי הקדום, לא יכולות נשים לרשת את מנהיגות השבט. אם כך צעירי בית דה בורג, הפכו לגאלים, אימצו את השם "ברק", וחטפו מנחלותיו של הרוזן האדום באלסטר ובקונכט, מכל הבא ליד.
עם התכווצות הנחלות המוקנות למלך האנגלי, התכווצה גם הכנסתו של המלך מן הנחלה, ובהתאם גם כמות המשאבים שיכל המלך להקדיש לארץ הסוררת. באמצע המאה ה-14 היה דבר המלך נשמע רק בתחום של כ-30 עד 40 קילומטר מסביב לדבלין, אשר כונה "התחום" (The Pale). את התחום הקיף מכשול של תעלות וכלונסאות מעץ. בתוכו חיו האנגלו-אירים תחת החוק והמנהג האנגלי (פרט לחשש המתמיד של תקיפות משכניהם האירים). "מחוץ לתחום" (ומכאן נגזר הביטוי Beyond the Pale) הייתה אירלנד בשליטת ראשי השבטים הגאלים, או רוזנים אנגלו-אירים, שתמרנו בין מעמד כאצולה לפי החוק האנגלי למעמד ראש השבט כנח להם.
אנגליה, בשלב זה, תחת שלטונו של אדוארד השלישי הייתה עסוקה במלחמת מאה השנים עם צרפת, מכדי שתכפה את מרותה על אירלנד. רק מערכה צבאית ממושכת הייתה יכולה לאכוף את השליטה באי, אך לא עמדו די משאבים לכך. גורם נוסף היה המוות השחור, מגפת הדבר שהכתה ביבשת אירופה ובאנגליה באותה עת. בקיץ 1348 הגיעה המגפה לאירלנד וגרמה לערעור נוסף של המבנה החברתי ושל השליטה הפיאודלית. אוכלוסיית הערים הצטמצמה, כפרים רבים ננטשו, ואווירה של קדרות תקפה את הארץ.
בשנת 1366 הכריז המלך האנגלי על "חוק קילקני". חוק זה נועד לעצור את התהליך של ההיברניזציה שעבר על האנגלים באירלנד. החוק קבע שורה של צעדים - איסור נישואי תערובת, איסור על מקומיים בשירות השלטון והכנסייה, ואיסור על ביטוי פומבי של המנהגים והתרבות האירית. אף בחוק זה לא היה די. יורשו של אדוארד השלישי, ריצ'רד השני יזם מסע עונשין לאירלנד בשנת 1399, אך זה נקטע על ידי מרידה מבית. ריצ'רד הודח ומת בטרם הספיק להשליט את מרותו של הכתר על האי.
המאה החמש עשרה
ממוזער|275x275 פיקסלים|התחום (באדום), שטחי הלורדים האנגלו-נורמנים (בסגול) ושטחי הממלכות האיריות (בירוק) בשנת 1450
יורשיו של ריצ'רד השני היו עסוקים בבעיות חיצוניות, ואירלנד נעזבה לנפשה. הנרי הרביעי והנרי החמישי היו עסוקים בביסוס מרותם ובמלחמות ביבשת. הנרי השישי היה מלך חלש, ובימיו פרצו מלחמת השושנים. במשך עשורים נאבקו בתי המלוכה יורק ולנקסטר זה בזה. על אף שהאצילים האירים צידדו בראשון, עצם הסכסוך מנע את התחזקות ההשפעה האנגלית באי.
לאחר פגעי מלחמת ברוס והמגפה, החלה תקופה של פריחה תרבותית ובניה מחדש. אירלנד נחלקה בין שלושה מחוזות גאלים עצמאיים, תומונד, טירקונל וטירון, בהם שלטו המשפחות העתיקות של או'בריאן, או'דונל ואו'ניל; ולחלק האנגלו-אירי שנשלט על ידי הרוזנים מקילדייר, אורמונד ואוסמונד. הרוזן השמיני מקילדייר, גארט מור פיצג'רלד, נתמנה בשנת 1478 ללורד המשנה-למלך והחזיק במשרה זו זמן רב תחת ארבעה מלכים בזה אחר זה. פיצג'רלד עודד את נשואי התערובת, והשיא את בנותיו לראשי שבטים איריים.
אהדתה של אירלנד לבית יורק האנגלי (אשר הוכרת בקרב בוסוורת' ב-1485 על ידי הנרי השביעי מבית טיודור), הגיעה לידי כך ששני מתחזים שטענו להשתייכות אליו - פרקין וורבק ולמברט סימנל, קיבלו סיוע של צבא אירי כשניסו לעלות על לונדון על מנת להמליך את עצמם. נציגו של המלך הנרי השביעי, אציל בשם פוינינגס, נשלח להשליט סדר. עד מהרה אסר את פיצג'רלד, ושלחו לאנגליה. הפרלמנט האירי אולץ לחוקק חוק האוסר על עצמו להתכנס או לחוקק ללא הסכמת הכתר. פיצג'רלד הצליח ללחוץ על המלך הנרי להחזירו לתפקיד המשנה-למלך (המלך הנרי מצוטט "כל אירלנד אינה יכולה למשול בו, אם כן שימשול בכל אירלנד"). פיצג'רלד שימש בתפקיד עוד כשבע-עשרה שנים. היה זה סופה של תקופה שקטה יחסית. הרפורמציה המתקרבת עתידה הייתה להטביע חותם מתמשך והרסני על תולדות האי.
ראו גם
היסטוריה של אירלנד
* | 2023-09-10T04:09:35 |
קולומבה | שמאל|ממוזער|200px|ויטראז' של קולומבה מאת דאגלס סטראכן בבית התפילה סנט מרגרט בטירת אדינבורו
הקדוש קולומבה (באירית עתיקה: Colm Cille, 7 בדצמבר 521 – 9 ביוני 597) הוא קדוש נוצרי, אחד משנים-עשר התלמידים של פיניאן הקדוש שסייעו הפיצו את בשורת הנצרות באירלנד, ולאחר מכן בסקוטלנד וצפון אנגליה. הוא אחד משלושת הקדושים המגינים של אירלנד.
קורות חייו
מרבית המידע על חייו ידוע מחיבורו ההגיוגרפי של אדמנן, הארכיבישוף השביעי של מינזר איונה, אשר נכתב כמאה שנה לאחר מותו של קולומבה. בשמו נקשרו כמה מסורות שקשה לקבוע ממרחק הזמן עד כמה הן מבוססות. נראה שנולד במחוז דניגול באירלנד כבן למשפחה מיוחסת. מצד אביו היה דור חמישי ל"ניאל של תשעת בני הערובה" (Niall of the Nine Hostages), מלך אירי אגדי בן המאה ה-5, ואבי שבט או'ניל. הוא הפך לנזיר ועד מהרה עלה בהיררכיה הכנסייתית לדרגת כומר, והיה אחד משנים-עשר התלמידים של פיניאן הקדוש, שבדומה לשנים-עשר תלמידיו של ישו, הפיצו את בשורת הנצרות באירלנד.
על פי חלק מהמסורות, בשנת 560 היה מעורב בסכסוך עם פיניאן הקדוש לאחר שהעתיק בחשאי כתב יד ששימש כקמע ללוחמים שהיה במנזר קלונרד שבראשותו. על פי המסופר, המלך העליון של אירלנד תמך בפיניאן וסילק את קולומבה מתפקידו באומרו "לכל פרה - העגל שלה". הסכסוך הוביל לקרב של קול דרם בשנת 561 אשר במהלכו נהרגו אנשים רבים. בעקבות זאת סינוד של הכנסייה נידה אותו, ולאחר מכן המתיק את רוע הגזירה והוא הורשה לצאת מאירלנד לגלות, בתנאי שימיר לנצרות אנשים כמספר הנוצרים שהרג בקרב. מקורות אחרים טוענים כי לא היה מעורב בסכסוך ובקרב כלל, וכי יצר לסקוטלנד מרצונו הוא.
קולומבה יצא לסקוטלנד, וייסד בשנת 563 מנזר באי איונה, שנמצא במערב סקוטלנד, ומשם ריכז את הפעילות המיסיונרית בסקוטלנד. ישנם סיפורים רבים על הנסים שחולל כאשר ניסה לנצר את הפיקטים באזור.
סיפורו של קולומבה מהווה את האזכור הראשון למפלצת מלוך נס. על פי הסיפור, בשנת 565 הוא נתקל בקבוצה של פיקטים אשר קברו אדם שהרגה המפלצת, וסייע להחיות את אותו האדם. בגרסה אחרת של הסיפור נאמר כי הוא הציל את האדם כאשר המפלצת התקיפה אותו, כאשר נופף מולה בצלב שהחזיק בידו.
יומו של קולומבה הקדוש הוא ה-9 ביוני, וביחד עם פטריק הקדוש ובריג'יד הקדושה, עקב קורות חייו הקשורים לספרים, לשירה, ולמקווי מים, הוא הוכרז כקדוש של כורכי ספרים, שיטפונות, ומשוררים.
ראו גם
קולומבנוס, קדוש אירי אשר השפיע על הכנסייה בכתיבת תקנוני נזורה
קישורים חיצוניים
הקדוש אדמנן - הביוגרפיה של קולומבה, באתר אוניברסיטת פורדהם
הערות שוליים
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:אנשי דת אירים
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:דת, מסדרים ותנועות דתיות בימי הביניים
קטגוריה:ילידי 521
קטגוריה:נפטרים ב-597 | 2024-08-04T05:56:37 |
יהודה שרייר | יהודה שרייר (נולד ב-1956) הוא מוזיקאי ישראלי, שמנגן בגיטרה קלאסית.
חייו
יהודה שרייר נולד בארגנטינה, בגיל שנתיים הוא עבר עם משפחתו לאיטליה, ולאחר מכן עלה לישראל.
לאחר שרותו הצבאי, למד שרייר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים אצל יוסי ירושלמי, ואחר כך הוא המשיך את לימודיו באנגליה. שם הוא למד אצל צ'ארלס רמירז, ובמשך תקופה קצרה של מספר שבועות, גם אצל אנדרס סגוביה.
בישראל הוא לימד נגינה על גיטרה והנחה הרכבים קאמריים באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובאקדמיה למוזיקה בירושלים. כן, הקליט שרייר מספר אלבומי סולו ואלבומים עם הרכבים קאמריים. יהודה שרייר הופיע כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועם הסינפונייטה הישראלית באר שבע, התזמורת הקאמרית הישראלית ועוד. הוא הופיע והוא מעביר כיתות אמן בישראל ובעולם.
קישורים חיצוניים
יהודה שרייר באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:מוזיקאים ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי ארגנטינה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:בוגרי האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1956 | 2023-06-06T07:52:11 |
פיקסל | שמאל|ממוזער|250px|איור המחשב מוגדל כך שהפיקסלים נראים בבירור
ממוזער|שמאל|250px|חלוקה לתת פיקסלים, לצבעי ה-RGB בסוגי מסכים שונים.
פִּיקְסֶל (באנגלית: Pixel. נקרא גם Pel ו-Dots או Picture Element) היא יחידת מידע גרפית בסיסית במחשב, המתארת נקודה בתמונה דיגיטלית. החלק הקטן ביותר של הקווים, התווים, והצורות שעל צג המחשב או בתמונה המודפסת. כל תמונה בנויה ממאות אלפי עד עשרות מיליוני נקודות קטנות, ונקודה זו היא יחידת תמונה.
עבור ממדי תמונה קבועים, ככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, צפיפות הפיקסלים שלה (הנמדדת ביחידות ppi) גדולה יותר. כתוצאה מכך, רמת ההבחנה שלה תהיה גבוהה יותר, ויאמר עליה שהרזולוציה שלה גבוהה יותר. התמונה תכיל יותר פרטים ותהיה חדה, טובה וקריאה יותר. רזולוציה של מסכים ישנים היא ברמה של 600 על 800, כלומר, תמונת מסך כזו מורכבת מ-480,000 פיקסלים.
שמאל|ממוזער|200px|גרעיניות בתמונה
במצלמות דיגיטליות טובות מספר הפיקסלים לתמונה הוא מיליוני פיקסלים - בדרך כלל 15–50 מיליון (מיליון פיקסלים, או 1,048,576 במדויק, קרויים מגהפיקסל). בשילוב עם עדשה טובה מספיק, יכולת הבחנה גבוהה זו נותנת תמונות איכותיות וברורות.
לעיתים, כאשר הרזולוציה של התמונה נמוכה מדי, ניתן להבחין בנקודות המרכיבות את התמונה. תופעה זו נקראת גרעיניות (פיקסלציה), והיא מעידה על כך שרמת ההבחנה נמוכה מדי, לרוב בשל הגדלת התמונה יתר על המידה.
מושג נוסף השייך לפיקסל הוא עומק הצבע של הפיקסל. עומק הצבע משמעותו היכולת של כל פיקסל בודד להציג מגוון צבעים רב יותר, שתורם לייצג תמונה באופן הקרוב יותר אל המציאות ולהציג תמונה פוטו ריאליסטית. בתחילת ההתפתחות של המחשבים האישיים הייתה אפשרות להציג רק 16 צבעים בכל פיקסל. כיום הטווח של עומק צבע במחשבים נע בין 8 ביט לבין 32 ביט לפיקסל, שהוא טווח שבין 256 גוונים לבין 4,294,967,296 גוונים. עומק צבע של 16 מיליון גוונים הוא מעבר לטווח ההבחנה של העין האנושית.
במסכים שונים ישנה חלוקה לתת פיקסלים, בדר"כ מחולקים לצבעי ה-RGB.
ראו גם
אמנות פיקסלים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומרה
קטגוריה:גרפיקה ממוחשבת | 2022-12-17T09:19:48 |
דגל וולטה העילית | דגל וולטה העילית הוא טריקולור אופקי בצבעים שחור, לבן ואדום. מקור הצבעים הוא בשלושת הנהרות הראשיים של המדינה: הוולטה השחור, הוולטה הלבן והוולטה האדום. דגל זה אומץ לאחר שקיבלה המדינה שלטון ריבוני מצרפת בשנת 1958. הדגל דומה לדגל גרמניה הישן בו השתמשו בזמן הקיסרות, שהוחלף בשנת 1918.
הדגל הוחלף כאשר וולטה העילית הפכה לבורקינה פאסו ב-4 באוגוסט 1984.
ראו גם
דגל בורקינה פאסו
קישורים חיצוניים
וולטה העילית
קטגוריה:בורקינה פאסו: סמלים לאומיים
וולטה העילית | 2017-10-17T19:14:34 |
דגל הדרוזים | דגל הדרוזים הוא סמלה של העדה הדרוזית ומייצג למעשה את האמונה והדת הדרוזית ואת בסיסה. ישנן שתי צורות שונות לדגל הדרוזים. האחת, דגל רגיל – והאחרת, דגל בצורת כוכב בעל חמישה קודקודים. בשתי הצורות באים לידי ביטוי חמישה צבעים: ירוק, אדום, צהוב, כחול, ולבן, כאשר לכל צבע משמעות מיוחדת ומרכזית החשובה לדרוזים.
הדגל, בצורתו הקונבנציונלית, שימש כדגל הישות האוטונומית מדינת ג'בל א-דרוז שהתקיימה בהר הדרוזים בין השנים 1921 ו-1936.
משמעות הצבעים בדגל לפי ספר הדת הדרוזי "איגרות החוכמה":
הירוק: מסמל את חמזה בן-עלי (ממקימי הדת הדרוזית).
האדום: מסמל את אבו אבראהים בן מוחמד בן חאמד א-תמימי (ממנהיגי הדת).
הצהוב: מסמל את אבו עבדללה מוחמד בן וַהְב אל-קרשי (ממנהיגי הדת).
הכחול: מסמל את אבו אל-ח'יר סלאמה בן עבד אל-והאב א-סאמרי (ממנהיגי הדת).
הלבן: מסמל את בהאא א-דין אבו אל-חסן עלי בן אחמד א-סמוקי (ממנהיגי הדת).
לפי פרשנות אחרת שנפוצה רק בישראל, כל אחד מן הצבעים מסמל היבטים שונים על הדת הדרוזית:
אדום: מסמל את הגבורה, האומץ והאהבה
צהוב: הידע, ההארה והחיטה
ירוק: אדמה וטבע
כחול: סבלנות, סלחנות, אחווה, שמים ומים
לבן: שלום, פיוס וטוהר
משמעויות הצבעים בדגל על פי פרשנות אחרת:
אדום (א-נפס – הנשמה): מייצג את "הנשמה", הירח מקבל האור (מחזיר האור האציל של השמש) ושהיד (עד) של האמת בכל תקופה ודור.
צהוב (אל-כלימה – המילה): מייצג את "המילה", המתווך בין ממלכת העד וממלכת החומר. "המילה" היא צורת הביטוי הטהורה ביותר וההתגלמות הרכה ביותר של האמת.
ירוק (אל-עקל – השכל): מייצג את "השכל", תודעה משיחית, המראה הקדמונית של האמת, השמש שאורה יוצר את הידע של האמת אפשרי.
כחול (א-סאבק – הקודם): מייצג את הפוטנציאל, הכוח הנפשי של היות הרצון.
לבן (א-תאלי – הבא): מייצג את מימוש "היות הרצון", את התהוות הכוח של היות הרצון, התממשות מלאה של החומריות של העולם האפלטוני בעולם החומר.
כדוגמה, ניתן לציין שהשיח'ים הדרוזים לובשים כובע שצורתו כצורת תרבוש טורקי, אך צבעו – לבן במעטפת, ואדום בבסיסו העליון – צבעים שעל פי משמעותם מסמלים את הטוהר והאהבה שהן מידותיו העליונות של השיח'.
ראו גם
הדגל הנוצרי
הדגל הצ'רקסי
הדגל הארמי
קישורים חיצוניים
דרוזים
קטגוריה:העדה הדרוזית
קטגוריה:דגלים וסמלים דתיים | 2024-07-28T03:12:12 |
עדנאן אל-רול | הפניה עדנאן אל-ע'ול | 2008-04-16T13:23:00 |
לולאה (תכנות) | לולאה (אנגלית: Loop) היא טכניקת תכנות המשמשת לבקרת זרימה. היא מבצעת סדר פעולות מספר פעמים, לפי הקוד אותו היא משמשת.
תוכנית מחשב בנויה כך שהיא מטפלת בפריט מידע אחד או במצב אחד בכל פעם. כדי לחזור על התהליך עם פריט המידע הבא או המצב הבא, הוראה בתוכנית מסתעפת אחורנית וחוזרת ופונה להוראה הראשונה בסדרה. טכניקה זו רבת עוצמה מכיוון שהיא מאפשרת לחזור על פעולות אלפי ומיליוני פעמים בהקשרים שונים בכל פעם. דוגמה פשוטה וידועה לכך היא יצירת לוח הכפל באמצעות שתי לולאות אחת בתוך השנייה.
סוגי לולאות
סוגי הלולאות הנפוצים:
לולאה שמתבצעת מספר קבוע מראש של פעמים (למשל, לולאת for בפסקל או repeat ב-C Shell).
לולאה שנבדקת בראשה על ידי ביטוי לוגי. רק אם התנאי מתקיים, נכנסים ללולאה בפעם הראשונה וממשיכים בחזרה כל עוד הוא אמת (למשל, לולאת while בפסקל).
לולאה שנבדקת בתחתיתה. מבצעים את הלולאה בפעם הראשונה בכל מקרה ואחר כך בודקים את התנאי (למשל, לולאת repeat-until בפסקל ולולאת Do-While בג'אווה).
לולאת אוסף, לולאה שעוברים בה על כל האובייקטים באוסף (מערך, רשימה וכו') ומבצעים את תוכן הלולאה עליהם (למשל foreach ב-#C או perl).
הדגמה
דוגמה לפונקציית PL/I הבודקת האם מספר נתון הוא מספר ראשוני, תוך ביצוע לולאה עד לשורש הריבועי של המספר הנבדק:
PRIMALITY: PROC (NUMBER) RETURNS (BIT (1)); /* בדיקת ראשוניות של מספר */
DECLARE NUMBER FIXED (9); /* המספר הנבדק */
DECLARE F FIXED (9);
DO F=2 TO SQRT (NUMBER); /* לולאה עד שורש המספר הנבדק */
IF FIXED (NUMBER / F) * F = NUMBER
THEN RETURN ('0'B); /* המספר אינו ראשוני */
END;
RETURN ('1'B); /* המספר ראשוני */
END PRIMALITY;
לולאה אינסופית
לולאה ללא תנאי עצירה, או שתנאי העצירה שבה אינו מתקיים לעולם, נקראת לולאה אינסופית. לרוב היא עשויה להיווצר עקב באג, אך היא עשויה להיות גם כלי תכנותי: ישנם הקשרים, כגון עבודה של שרתים, בהם אין סיבה להפסיק את העבודה בסיום של לולאה, או בכלל: מתאר פעולתו של השרת במקרה זה הוא לולאה אינסופית של קבלת בקשות מהלקוח וטיפול בהן.
ראו גם
מונחים בתוכנה
לולאה מוזרה
קטגוריה:תכנות | 2023-01-08T05:59:52 |
ספר יצירה | ספר יצירה הוא חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה היהודי, וזכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות, מהם פילוסופיים רציונליים ומהם מיסטיים, מיתיים ומאגיים. שפתו ואופיו של הספר ייחודיים כל-כך עד שאין לו מקבילה והוא נחשב במחקר לסוגה של ספר אחד.
את ייחוסו הקבלי-מיסטי וחשיבותו של הספר כעוסק בסודות הנסתרים של הקבלה, ניתן לראות בהגדרתו של הרמ"ק, אחד מבכירי מפרשיו:
תולדותיו ותוכנו
זמן ומחבר הספר
במסורת היהודית
במסורת היהודית ישנן מסורות שונות בנוגע לשאלת מחבר הספר. ישנם המייחסים את חיבורו לאברהם אבינו (וכך מופיע ברוב המהדורות המודפסות של הספר), אך יש מסורת המייחסת את חיבור הספר לאדם הראשון, ולפיה אברהם אבינו רק העלה אותו על הכתב. מסורת יהודית אחרת מייחסת אותו לרבי עקיבא. רס"ג בהקדמתו לפירוש ספר יצירה אומר כי את עיקר הרעיון המחשבתי שבספר הבין אברהם אבינו, והוא נמסר בע"פ עד זמן כתיבת המשנה בערך, ובסביבות תקופה זו נכתב ספר יצירה.
לפי המחקר האקדמי
החוקרים חלוקים בדיעותיהם לגבי זמן חיבורו הראשוני של ספר יצירה. אין ספק שחלו בו שינויים לאורך הדורות. יהודה ליבס בספרו "תורת היצירה של ספר יצירה" סבור על פי ניתוח לשוני ששורשי ספר יצירה נעוצים עוד בשלהי תקופת בית שני.
בין היתר הוא נשען על תיעוד לכאורה מקיומו של ספר יצירה בתקופת התלמוד שהחל להיערך כמאתיים שנה לאחר החורבן. במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מופיע סיפור בו לכאורה מוזכר ספר יצירה: "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה (בקטע גניזה היחיד ובשני כתבי יד ישנים הגרסה היא "בהלכות יצירה") ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה" (היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה ובראו להם עגל משולש [=משובח] ואכלו אותו).
עם זאת, ישנם חוקרים המתארכים את זמן חיבורו הראשון לתקופה מאוחרת יותר. לדוגמה החוקר צחי וייס שיער כי הוא נערך בין שלהי המאה ה-6 לשלהי המאה ה-7 על ידי יהודים שהיו בעלי היכרות קרובה עם הנצרות הסורית.
תוכנו וסגנונו
הספר, שאורכו כאלפיים מילים, עוסק ביסודות מהם נברא העולם. לשונו של החיבור היא עברית, תחבירה קצבי, ודרך הוראתה החלטית.
החיבור נפתח במילים: . שלושים ושתיים הדרכים הן עשר הספירות (הממוספרות מ-1 עד 10) ועשרים ושתיים אותיות האלפבית.
לפי הספר, באמצעות עשר הספירות וכ"ב אותיות האלפבית העברי, ברא האל את העולם, וכאשר גילה אברהם את הסוד הזה, הבין את יסודות האמונה, 'ועלתה בידו':
אין בספר התייחסויות למאורעות או לאישים (זולת אברהם אבינו בסופו), הוא אינו מאזכר מקורות מוקדמים יותר, והוא מביא את דבריו כהצגה שיטתית של תפיסת עולם לשונית נטולת הקשר. לאור זאת הוא מוגדר כסוגת ספר יחיד, ואינו מזוהה אפילו עם ספרות קבלית קדומה כגון ספרות ההיכלות אשר מרבה לדבר בנושא מבנה העולמות העליונים (והתחתונים), וכן מלאכים, שמותיהם ותפקידיהם, כך לדעת החוקר פטר היימן הגורס כי אין לקשור בין חיבורים אלו, הנוקטים בלשון ובשיטות מחשבה נבדלות.
פירושים
חכמי ישראל בדורות רבים עסקו בספר זה וכתבו עליו פירושים רבים, שעם הידועים שבהם נמנים רב סעדיה גאון, הרמב"ן, רבי יוסף בן שלום אשכנזי, רבי מאיר הלוי אבולעפיה, יצחק בן שלמה הישראלי או דונש בן תמים, ר' שבתאי דונולו, ר' יהודה בן ברזילי הברצלוני, ר' יצחק סגי נהור, ר' יצחק דמן עכו, הרמ"ק והגר"א. ר' יהודה הלוי מבאר בספר הכוזרי רבים מחלקי ספר יצירה.
פרופ' איתמר גרינולד טוען כי החיבור מורכב ביסודו משני חיבורים נבדלים, שהראשון שבהם עוסק בעשר הספירות, והשני בכ"ב אותיות האלפבית. הוא מבסס את דבריו על העובדה שבפרק הראשון של הספר (ברוב הנוסחים), אין אזכור לכ"ב האותיות (למעט קטע הפתיחה). לעומת זאת, בשאר פרקיו של הספר אין אזכורים לעשר הספירות.
יש הסוברים, כי ספר יצירה אינו טקסט מיסטי או מאגי ביסודו וכי פירושים ברוח זו ניתנו לו רק משלהי המאה ה-12 בפירושיהם של חסידי אשכנז וראשוני המקובלים. למרות הנחה זו בשנים האחרונות התגלו מספר עדויות שלפיהן זכה ספר יצירה לפירושים מיסטיים ומאגיים כבר במאה ה-10 לספירה.
מהדורות מוערות וביקורתיות:
בשנת תשכ"ה (1965) הוציא לאור ר' בן ציון יאיר וינשטוק את "ספר יצירה השלם" מהדורה מוארת עם פירוש יוצר אור - ביאור מלוקט מכל פירושי הקדמונים, מהמקובלים והחסידים. מהדורה שנייה נדפסה בשנת תשמ"ג.
בשנת 1971 ההדיר איתמר גרינולד מהדורה ביקורתית של הספר.
בשנת 2008 הוציא לאור פטר היימן מהדורה מדעית עם תרגום לאנגלית בו הוא מציע את הטקסט הקדום ביותר של 'ספר יצירה' שאפשר להציג, כלומר הטקסט המופיע בכתבי היד הקדומים ביותר, ובנפרד את התוספות והפירושים שנכללו מאוחר יותר בתוך הטקסט.
מאיר בר-אילן ערך מהדורת שחזור ופרסם אותה באופן מקוון באינטרנט.
תרגומים
לטינית:
Abraham Patriarchœ Liber Iezirah, פריז, 1552
Liber Iezirah, ב-Ars Cabalistica, בזל, 1557
במהדורת אמסטרדם, 1642
גרמנית:
Das Buch Yezira, לייפציג, 1830
אנגלית:
1887
Sefer Yetzira תרגום מאת פטר היימן, 2008.
צרפתית:
S.Karppe, Etude sur les Origines... du Zohar, pp. 139-158, פריז, 1901, עמודים 139-158
לקריאה נוספת
גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980
יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, ירושלים תשס"א
מאיר בר-אילן (חוקר), אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ ישראל, ירושלים תשע"א. - פרק ב - ספר יצירה: אסטרולוגיה, מתמטיקה ובלשנות טבעית, עמ' 61 - 233.
יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר, תשס"ט, עמ' 545–640.
צחי וייס, "שיטות שונות לבריאת העולם מאותיות" קבלה 17 (2008), עמ' 169–200
Tzahi Weiss, "Sefer Yeṣirah" and Its Contexts: Other Jewish Voices, Philadelphia: Penn Press, 2018
אבישי בר-אשר, 'ספר יצירה בנוסחו הקדום', תרביץ, פט (תשפ"ג), עמ' 231–322
קישורים חיצוניים
המקור
מאיר בר-אילן, ספר יצירה - מהדורת 'שחזור'
ספר יצירה, באתר בני ברוך
ספר יצירה, באתר hebrew.grimoar.cz
ספר יצירה עם מפרשים טקסט מוקלד באתר ספריא
פירושים
קדמונים
ספר חכמוני - פירוש שבתי בן אברהם דונולו, מהדורת קאשטילי באתר היברובוקס
פירוש יהודה בן ברזילי הברצלוני, באתר היברובוקס
פירוש אברהם בן דוד מפושקירה (הראב"ד) - יש המייחסים ספר זה לרבי יוסף בן שלום אשכנזי המכונה 'רבי יוסף הארוך'.
פירוש מבעל אוצר ה'
פירוש פרי יצחק לספר יצירה
פירוש רבי משה בוטריל
מאוחרים
פירוש הרמח"ל למשנה הראשונה בספר יצירה
פירוש הגר"א טקסט מוקלד באתר Sefaria
מחקר
יהודה ליבס, שבע כפולות בגד כפרת, על הריש הכפולה ועל רקעו של ספר יצירה
צחי וויס שמותיו של ספר יצירה "דרך ספר - שי לזאב גריס" בעריכת עודד ישראלי אבריאל בר לבב, ואברהם (רמי) ריינר ויונתן מאיר, ירושלים 2021, עמ' 33 - 43.
הערות שוליים
יצירה
יצירה
קטגוריה:ספרים בעברית
קטגוריה:יצירות שמחברן אינו ידוע | 2024-09-04T15:46:10 |
לינוס טורבאלדס | לינוס בנדיקט טורבאלדס (בשוודית: ; נולד ב-28 בדצמבר 1969 בהלסינקי שבפינלנד) הוא מתכנת פיני-אמריקאי, מפתח ליבת לינוקס למערכת הפעלה.
לינוקס
בשנת 1991, במהלך לימודיו, טורבאלדס ניסה למצוא אפשרות לעבוד ביוניקס גם מהבית, במחשב האישי שלו. האפשרות הפופולרית ביותר הייתה מערכת הפעלה בשם מיניקס שפותחה על ידי אנדרו טננבאום, פרופסור באוניברסיטה החופשית של אמסטרדם שפיתח את מיניקס כחלק מקורס אקדמי בנושא פיתוח מערכות הפעלה.
מאוכזב מכך שקוד המקור של מיניקס לא ניתן תחת רישיון חופשי, טורבאלדס החליט לבנות גרסה משלו. השכתוב של מיניקס הפך בהדרגה לפרויקט בפני עצמו שכבר לא היה קשור אל מיניקס באופן מיוחד, אלא שאף להיות תואם עם התקן המכונה POSIX של מערכת ההפעלה יוניקס.
טורבאלדס פיתח את הליבה וכשהרגיש כי יש לו מספיק קוד, הוא פנה לרשימת הדיוור של מיניקס והכריז על כך. זמן קצר לאחר מכן הייתה לינוקס זמינה לכל דורש מספריה פרטית בשרת ה-FTP שהוקצה עבורה.
בשנת 1992 ניהלו טורבאלדס וטננבאום ויכוח בקבוצת הדיון comp.os.minix אודות היתרונות השונים של גישותיהם לפיתוח ליבה: ליבה מונוליתית או מיקרו-ליבה.
כאשר הכריז טורבלדס על זמינות הליבה בגרסה 0.1 הוא התייחס בעיקר למגבלות של לינוקס והביע ספק לגבי האפשרות שהיא תהפוך למשהו רציני אי פעם. טורבאלדס התייחס במיוחד לעובדה שקוד המקור לא נייד בין סביבות הפעלה (non portable) מאחר שהוא עושה שימוש נרחב בפקודות מכונה במעבדי 386 (המחשב האישי שהיה ברשותו ובאמצעותו פותחה לינוקס). עם הזמן מפתחים רבים ברחבי העולם התחילו לסייע לו וכך הפכה לינוקס, יחד עם תוכניות המערכת הזמינות כחלק ממערכת ההפעלה גנו, למערכת הפעלה לכל דבר. במשך תקופה ארוכה הומרו למערכת ההפעלה גנו/לינוקס יישומים נוספים כמו שרת התצוגה X, מנהלי התקן להתקני חומרה שונים והיא אף הוסבה לפלטפורמות חומרה אחרות מלבד אינטל.
טורבאלדס הוא המתחזק הראשי של ליבת לינוקס.
בהמשך עבר טורבאלדס לארצות הברית ועבד בחברת Transmeta, אשר ייצרה מעבדים חלופיים למחשבים אישיים. לאחר מכן עבר ל-OSDL (Open Source Develpment Laboratory) של קרן לינוקס.
טורבאלדס מחזיק בסימן המסחרי הרשום "לינוקס" ומנהל אותו דרך מכון סימן לינוקס.
תוכנות נוספות
בשנת 2003 כתב את sparse, מנתח קוד סטאטי לקוד בשפת C, אשר משמש לבדיקת הליבה.
בשנת 2005 כתב את הגרסה הראשונה של גיט, מערכת ניהול הגרסאות המבוזרת. לאחר כמה חודשים, תחזוקת התוכנה עברה לג'וניו המאנו.
חיים אישיים
טורבאלדס הוא פיני ממוצא שוודי (בן למיעוט השוודי שבפינלנד). הוריו היו עיתונאים והוא נקרא על שמו של לינוס פולינג. הוא נשוי לטובה (Tove), אלופת קראטה פינית לשעבר, ולהם שלושה ילדים.
בשנת 2010 קיבל טורבאלדס אזרחות אמריקאית.
ראו גם
ריצ'רד סטולמן
מכון סימן לינוקס
קישורים חיצוניים
קורות חיים של לינוס טורבאלדס
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חלוצי המחשוב
קטגוריה:לינוקס
קטגוריה:שוודים של פינלנד
קטגוריה:הלסינקי: אישים
קטגוריה:מתכנתים אמריקאים
קטגוריה:מדעני מחשב אמריקאים
קטגוריה:בלוגרים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:מהגרים מפינלנד לארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1969 | 2024-06-04T10:08:59 |
הקתדרלה והבזאר | הקתדרלה והבזאר (באנגלית: The Cathedral and the Bazaar) הוא חיבור מאת אריק ס. ריימונד שהנושא הוא מודל פיתוח של תוכנות. החיבור מבוסס על תצפיות שערך על תהליך פיתוח ליבת לינוקס ותוכנות אחרות ומניסיונו האישי בפיתוח תוכנות. למשל בכתיבה ובניהול פרויקט התוכנה fetchmail, בשיטת הקוד הפתוח.
רעיון הקתדרלה והבזאר הוצג לראשונה על ידי המחבר ב-27 במאי בשנת 1997 במסגרת כנס Linux Kongress, ולאחר מכן בספר בשם זה. הספר כולל אוסף של חיבורים בנושא פיתוח תוכנה בכלל, ומתמקד בתוכנה חופשית. הוא כולל את החיבור "הקתדרלה והבזאר". החיבורים השונים לא נכתבו באותו זמן, ומדי פעם עורכים אותם על מנת לעדכן את התוכן.
"הקתדרלה והבזאר" הוא החיבור המפורסם ביותר. הוא מציע שני מודלים של תוכנה חופשית: מודל ה"קתדרלה" ומולו מודל ה"בזאר" בעולם הקוד הפתוח. כדוגמה למודל הקתדרלה מביא ריימונד את מודל הפיתוח של המהדר הסטנדרטי של גנו (GCC), וכדוגמה למודל הבזאר הוא מביא מערכת קוד פתוח בשם FetchMail שפיתח בעצמו, וכן את פיתוח לינוקס בהנהגת לינוס טורבאלדס.
החיבור מראה כיצד מודלים אלו התפתחו משתי הנחות מנוגדות באשר לאופייה של מלאכת ניפוי שגיאות ("דיבוג") התוכנה. על סמך ניסיון שנצבר עם לינוקס הוא מנסח (על משקל חוק ברוקס) את חוק לינוס: "בעזרת מספיק עיניים, כל הבאגים שטחיים". הוא מציע אנלוגיות מעשיות למערכות תיקון-עצמי אחרות של סוכנים אנוכיים ומסיים בבדיקת ההשלכות של הראייה החדשה הזו על עתיד עולם התוכנה.
קתדרלה לעומת בזאר
מודל פיתוח התוכנה שאליו מתייחס ריימונד כ"בזאר" לא היה אפשרי לפני תחילת שנות התשעים והתפוצה הרחבה של האינטרנט. עד אז תוכנה (גם תוכנות חופשיות, כגון התוכנות של פרויקט גנו) פותחה על ידי מפתח בודד או צוות קטן של מפתחים. המחיר (בזמן) של הפצת גרסה חדשה וההתמודדות עם כל הבעיות שהיא יוצרת הוא די גדול באופן זה. גם אם מקבלים תיקונים בצורת קוד ממשתמשים מוכשרים נדרש להשקיע הרבה זמן במיזוגם ובבדיקתם.
תפוצת האינטרנט איפשרה שינוי בטכניקת הפיתוח: המפתח הראשי (או צוות הפיתוח הראשי) מפרסם בתדירות גבוהה למדי גרסת פיתוח עדכנית ומעודד מפתחים אחרים להשתמש בה ולשפר אותה. בכך הוא גם מעביר אליהם חלק מעול הבדיקות והמיזוג. בנוסף, טכניקה זו מקלה על צירוף מפתחים חדשים. לעומת זאת, לכאורה נראה שבצורת פיתוח כזו יש "בלאגן" כמו בבזאר טורקי קלאסי. זה מעלה שאלות כגון: למה זה עובד, איפה זה יכול לעבוד ואילו תנאים נדרשים לכך, והחיבור מנסה לענות על השאלות האלו.
מבקרי החיבור גורסים כי על אף שאבחנותיו של ריימונד נכונות בעיקרון, הן נאיביות. לדוגמה: מי שיקווה ש״בעזרת מספיק עיניים כל הבאגים שטחיים״ ולכן לא יהיו לו באגים במערכת אם היא מבוססת תוכנה חופשית, יתבדה. תמיד יהיו קטעי קוד שלא מספיק עיניים יופנו אליהם.
מבקרים נוספים מציינים שהמערכת (או אחת המערכות) אותה מביא ריימונד כהדגמה לשיטת ה"בזאר", כלומר FetchMail שפותחה בהנהגתו היא ברמת מורכבות פשוטה ואיכות נמוכה, ובתור ראייה לעליונות שיטת הבזאר אליה טוען ריימונד היא הוכחה עלובה.
הנחיות ליצירת תוכנות טובות בקוד פתוח
במאמר דובר על 19 קווים מנחים ליצירת תוכנות בקוד פתוח:
עבודה טובה מתחילה בגירוי אישי שנוצר אצל המפתח או המתכנת.
מתכנתים טובים יודעים מה לכתוב. מתכנתים מעולים יודעים מה לשכתב ובמה לעשות שימוש חוזר.
תכנן לזרוק גרסה אחת, בין כה תעשה את זה (לקוח מהספר The Mythical Man Month).
אם יש לך הגישה הנכונה, בעיות מעניינות תמצאנה אותך.
כשאתה מאבד עניין בתוכנה, חובתך האחרונה היא להעבירה ליורש מוכשר.
תתייחס למשתמשים שלך כאל מפתחים שותפים.
שחרר מוקדם, שחרר לעיתים קרובות; הטה אוזן ללקוחותיך.
אם תיצור בסיס גדול של בודקי תוכנה ומתכנתים שותפים, כמעט כל בעיה תאופיין במהירות והפתרון יהיה ברור מאליו למישהו. רימונד סבור שזהו מופע ברור של שיטת דלפי, אשר בתרגום לעברית נרשמה כאפקט דלפי.
מבנה נתונים טוב וקוד טיפש עובדים טוב יותר מההפך.
אם תתייחס לבודקי התוכנה שלך כאל משאב יקר ערך, הם יהפכו להיות משאב יקר ערך.
להיות בעל רעיונות טובים זה דבר מעולה, איתור רעיונות טובים אצל המשתמשים מעולה במידה דומה. לפעמים עדיפה יכולת האיתור.
לעיתים קרובות הפתרון המרשים והחדשני ביותר מגיע בעקבות המסקנה שתפסת את הבעיה באופן שגוי.
עבודה מושלמת מושגת לא כשאין מה להוסיף, אלא כשאין מה להשמיט (מיוחס לאנטואן דה סנט-אכזופרי).
כל כלי אמור להיות שימושי בדרך הצפויה, אבל כלי עצום הוא כלי שאתה עושה בו שימושים מעבר למצופה.
לעולם אל תזרוק מידע, תעשה את זה רק כשהנמען מכריח אותך.
כשהתחביר שלך רחוק מלהיות מושלם, "סוכר תחבירי" נהיה החבר הטוב ביותר שלך.
מערכת אבטחה היא מאובטחת ברמה שבה הסוד שלה מאובטח. הישמר מסודות מדומים.
כדי לפתור בעיה מעניינת תתחיל לחפש בעיה שמעניינת אותך.
אם עומד לרשות רכז הפיתוח כלי תקשורת טוב לפחות כמו רשת האינטרנט והוא יודע להוביל מבלי לאלץ אחרים, ראשים רבים טובים יותר מראש אחד.
חיבורים נוספים
בהמשך לחיבור זה כתב ריימונד שני חיבורים נוספים אשר מנסים להסביר תופעות ייחודיות בעולם הקוד הפתוח:
Homesteading the Noosphere יישוב הנוספרה - חיבור זה עוסק בבעלות על מרחב הרעיונות (שהמחבר קורא לו "נוספרה"). הוא מתמקד ביחסים בין תוכנות חופשיות שונות.
The Magical Cauldron קדרת הפלא - חיבור הבוחן את הכלכלה של תוכנות קוד פתוח. קדרת הפלא היא סיר קסום שממשיך לספק אוכל ללא הפסק. החיבור מנסה להבין איך נוצרת תוכנת קוד פתוח "בחינם" כאילו מתוך קדרת פלא, ובפרט מודלים כלכליים ועסקיים של תוכנות קוד פתוח.
חיבורים אלה, עם כמה תוספות קטנות, כונסו לספר שנושא גם הוא את השם The Cathedral and the Bazaar.
כשהספר הודפס ב־1999 הוא היה לספר המודפס השלם הראשון שהופץ באופן מסחרי והתפרסם תחת רישיון Creative Commons.
קישורים חיצוניים
אריק ס. ריימונד, הקתדרלה והבזאר. זהו תרגום לעברית של המאמר הקתדרלה והבזאר (תרגמו: עדי סתיו, אלירן גונן ושלומי פיש), לא של כל הספר.
סדרת החיבורים ״הקתדרלה והבזאר״ (כלומר הספר) באתר המחבר (אנגלית ושפות אחרות).
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:הנדסת תוכנה
קטגוריה:ספרי 1999 | 2024-08-19T20:14:57 |
אריק ס. ריימונד | שמאל|ממוזער|190px|אריק ס. ריימונד
אריק סטיבן ריימונד (אנגלית: Eric Steven Raymond; נולד ב-4 בדצמבר 1957) הוא מתכנת, מחבר ואנתרופולוג של תרבות ההאקרים.
ריימונד חיבר ב-1997 את הקתדרלה והבזאר, אשר הפך למניפסט הקוד הפתוח. ריימונד מדמה את סביבת הפיתוח הפתוחה לבזאר, שבה כל אחד יכול לבוא ולתרום את חלקו, בהתחשב במספר חוקים בסיסיים, כמו גישה לקוד המקור. הוא נמנה עם מנסחי הגדרות הקוד הפתוח.
תוכנות
ריימונד פעיל ותיק בתחום התוכנה החופשית. הוא כתב או היה שותף בכתיבת תוכנות חופשיות רבות. ביניהן:
bogofilter, שהיה המימוש הפופולרי הראשון של מסנן דואר בייסיאני.
fetchmail - תוכנה למשיכת דואר משרתים מרוחקים. ריימונד שכתב את התוכנה. בעקבות השכתוב הזה נכתב חיבורו "הקתדראלה והבזאר".
terminfo - אוסף הגדרות מסופים וממשק שמאפשר לתוכנות להשתמש בהן. ריימונד מתחזק את המאגר מאז 1995.
חיבורים
ריימונד מחשיב את עצמו לאנתרופולוג של תרבות הקוד הפתוח. הוא פעיל בתחום. מחיבוריו בנושא:
הקתדרלה והבזאר
אומנות התכנות ביוניקס - ספר שמתעד את טכניקות התכנות בסביבת UNIX
איך להיות האקר - מדריך למתחילים בתחום המחשבים והקוד הפתוח
בנוסף לכך ריימונד מתחזק את "קובץ הז'ארגון" (The Jargon File), מילון למונחי האקרים ואחת הגרסאות של שפת תכנות INTERCAL.
הוא חיבר ספר "איך לשאול שאילות" בו תיאר בעיית XY.
קישורים חיצוניים
דף הבית של הספר "אומנות התכנות ביוניקס"
קובץ הז'ארגון - The Jargon File
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:אמריקאים בתעשיית המחשבים
קטגוריה:פעילי תוכן חופשי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1957 | 2023-06-03T06:11:02 |
אריק ס. ראימונד | REDIRECT אריק ס. ריימונד | 2004-10-24T09:50:47 |
פסטיבל הזמר והפזמון | שמאל|ממוזער|250px|עטיפת התקליט "פסטיבל הזמר והפזמון" 1970
פסטיבל הזמר והפזמון היה תחרות שירים ששודרה בקול ישראל. הפסטיבל הראשון נערך ב-1960 והאחרון ב-1980.
את התחרות יזם ישראל דליות. הוא פנה להנהלת קול ישראל באמצעות יצחק שמעוני, ושניהם הוזמנו למחלקת הטקסים שהייתה חלק ממשרד ראש הממשלה בראשותו של טדי קולק. עם השנים נוצרה מסורת של קיום הפסטיבל במוצאי יום העצמאות, ובפועל הוא נעל את אירועי היום.
במקור, נשלחו השירים המועמדים לקחת חלק בפסטיבל למארגני התחרות בעילום שם. בשלב מוקדם נבחרו השירים על ידי ועדה שכללה מוזיקאים מקצועיים, אשר קבעה קריטריונים לבחירת שיר לשלב הסופי. אחד מהם היה "עד כמה השיר מקדם את הזמר העברי המקורי ועד כמה הוא משקף את הישגי החברה הישראלית ותרבות העם היהודי לדורותיו" (מתוך תקנון הפסטיבל).
בתחילה שודר הפסטיבל בשידור חי ב"קול ישראל" עם אחוז האזנה כמעט מרבי. לאחר פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית ב-1969 הוחל בשידורי הפסטיבל גם בטלוויזיה. גם אז היה אחוז הצפייה גבוה, מה שהוסיף יוקרה לפסטיבל ודחף עוד יותר יוצרים להיכנס למעגל התחרות.
היסטוריה
שנות ה-60
הפסטיבל הראשון נערך ב-1960 בהיכל התרבות בתל אביב, במוצאי יום העצמאות. את הרעיון לקיום הפסטיבל העלה איש קול ישראל ישראל דליות, אשר ביסס רעיונו על פסטיבלי זמר דומים בארצות שונות באירופה. הפסטיבל אורגן על ידי קול ישראל והוועדה לחגיגות יום העצמאות, אשר מונתה על ידי מנהל ההסברה של משרד ראש הממשלה. למיון ולסינון של השירים המתחרים מונתה ועדת שופטים בראשו של שר הבריאות ישראל ברזילי, חבר קיבוץ נגבה אשר פעל גם כמנצח מקהלות. בין חברי הוועדה היו המלחין פאול בן-חיים, המשורר יהודה עמיחי והמעבד המוזיקלי יצחק גרציאני. מתוך מאות שירים, בחרה הוועדה תשעה שישתתפו בפסטיבל.
הפסטיבל הועבר בשידור חי בקול ישראל, ולווה בתזמורת קול ישראל בניצוחו של גארי ברתיני. את הפסטיבל הנחה יצחק שמעוני, אשר המשיך להנחותו מדי שנה עד 1971. כפי שהוסבר בתוכנית הפסטיבל, על מנת לתת לכל השירים סיכויים שווים, בוצע כל שיר פעמיים- על ידי זמר ועל ידי זמרת. במקום הראשון זכה השיר "ערב בא" שכתב עודד אבישר והלחין אריה לבנון, אשר בוצע על ידי שמעון בר ועליזה קאשי. לשלושת הזוכים במקומות הראשונים ניתנו פרסים בשווי 1,500 לירות, 1,000 לירות ו-500 לירות בהתאמה, שסכומיהם חולקו בין הכותבים. את הפרסים העניק שר החינוך אבא אבן.
מתכונת פסטיבל הזמר הראשון נמשכה גם בפסטיבל השני ב-1961, אשר גם בו שימש ישראל ברזילי כראש ועדת השופטים. במקום הראשון באותה שנה זכה השיר "שאני עימך" שביצעו אסתר עופרים וגדעון זינגר.
ב-1962 לא נערך הפסטיבל, וב-1963 נערך במקומו המופע "אנו נהיה ראשונים", אשר סימן 80 שנה לעלייה הראשונה. במופע זה הופיעה לראשונה חבורת רננים, אשר הקים גיל אלדמע.
לאחר שנתיים של הפסקה, חידש הפסטיבל את פעילותו ב-1964. ועדת המיון כללה את המוזיקאים משה וילנסקי, פרנק פלג, יחזקאל בראון וגיל אלדמע. למקום הראשון הגיע השיר "ילדתי אמרי" אשר ביצעו ביחד בני אמדורסקי ונחמה הנדל, ולאחריהם מקהלת רינת. למקום השני הגיעה נעמי לוי, שהייתה אז רק בת 14, עם השיר "דברים של לא כלום" שכתבו חיים קינן ושמעון כהן. באותה שנה הוחרם הפסטיבל על ידי איגוד המלחינים של ישראל, שביקש מחבריו להימנע מהשתתפות בתחרות, וזאת בעקבות רמתו הירודה של הפסטיבל. לאחר האירוע התפרסם בעיתונים מכתב מאת עמנואל עמירן, אשר שימש כמפקח המחוזי על הוראת המוזיקה במשרד החינוך. במכתב זה תקף עמירן את רמת השירים ואת העריכה המוזיקלית של פסטיבל הזמר. חרף טענותיו של עמירן, בוצעו בפסטיבל באותה שנה כמה שירים הנחשבים לפנינים בזמר העברי, דוגמת "במשעול רדום" של שמעון בר, "ליבבתיני" של מוני אמריליו בביצוע שושנה דמארי, "הרחק בלילה" של אריק איינשטיין ו"אותך" של שלישיית גשר הירקון.
ב-1965 עבר הפסטיבל מספר חידושים. שמו שונה ל"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי", מיקומו הועבר לבנייני האומה בירושלים, והוא לווה בתזמורת הסימפונית של רשות השידור, בניצוחו של משה וילנסקי. בין חברי ועדת המיון היו פאול בן-חיים, חיים אלכסנדר, יחזקאל בראון, נעמי פולני, אליהו גמליאל ואהרן מגד. במקום הראשון זכה השיר "איילת החן" שביצעו אריק איינשטיין ויפה ירקוני למילותיו של עודד בצר ולחן של נתן שחר. במקומות השני והשלישי זכו השירים "הגביע" ו"ליל קרב", אשר בוצעו שניהם על ידי שלישיית גשר הירקון ונחמה הנדל. חידוש נוסף באותה שנה היה לאחר ההפסקה, כאשר במקום הופעת זמר אורח כמקובל, נערכה שירה בציבור בהנחייתו של אפי נצר. לשירה בציבור הצטרפה נחמה הנדל, והיא אף הונצחה על גבי תקליט.
המתכונת החדשה נשארה גם בשנת 1966, בה זכה במקום הראשון השיר "ליל סתיו" של חיים צור וחיה כהן שביצעו אריק איינשטיין ויפה ירקוני. שירים בולטים נוספים באותה שנה היו "לא פעם, בקיץ" של רחל בהלחנת שולמית ליפשיץ בביצוע עדנה גורן ואריק איינשטיין, "ריח תפוח ואודם שני" שביצעו הפרברים ושלישיית גשר הירקון, "בואי ילדה" של גשר הירקון ועדנה גורן, "מגדים" של עליזה עזיקרי וחדווה ודוד.
בשנת 1967, בנוסף לשירים אשר התחרו בתחרות, הזמין ראש עיריית ירושלים טדי קולק חמישה שירים מחמישה מלחינים שונים, אשר בוצעו בהפסקה בזמן ספירת הקולות. השירים הוזמנו מדובי זלצר, שרה לוי-תנאי, סשה ארגוב, מרדכי זעירא, ונעמי שמר, כאשר המפורסם ביותר מביניהם היה "ירושלים של זהב" שכתבה והלחינה שמר. את השיר ביצעה הזמרת הצעירה שולי נתן, אותה שמעה שמר בתחרות כישרונות צעירים ברשת א'.
ב-1968 לא התקיים הפסטיבל, ובמקומו נערך המופע "פזמון חוזר, מצעד שירי עשרים השנה", לציון 20 שנה למדינת ישראל.
הפסטיבל חידש את פעילותו ב-1969, ולראשונה שודר בשידור חי בטלוויזיה. מבין השירים שנשלחו לתחרות לא נמצאו שירים הולמים, ובמקום זאת הוחלט להזמין 12 שירים מבכירי המלחינים בישראל. לראשונה אף פוזרו חמש נקודות הצבעה ברחבי הארץ, בנוסף להצבעות הנוכחים באולם. באותה שנה זכה יהורם גאון בשני המקומות הראשונים, עם השירים "בלדה לחובש" במקום הראשון ו"עץ האלון" של מוני אמריליו ויורם טהרלב במקום השני. בעקבות נושאו של השיר "בלדה לחובש" הושמעו טענות לגבי הכללתו בפסטיבל, לא כל שכן בימי מלחמת ההתשה. בשנים לאחר מכן נמנעו תחנות הרדיו מהשמעת השיר. גאון אף יועד לבצע את השיר שזכה במקום השלישי ב-1969, "בדרך חזרה", אך ויתר עליו לטובת אבי טולדנו- וטולדנו עלה על הבמה לבוש מדים. בפסטיבל זה בלטו גם השירים "בהר הגלבוע" בביצוע צמד הפרברים, "על כפיו יביא" של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום בביצוע רבקה זהר, אשר זכה בתואר שיר השנה במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל, "פראג" של שלום חנוך בביצוע אריק איינשטיין (שזו הייתה הופעתו האחרונה במסגרת פסטיבל הזמר), אשר הגיע למקום השביעי אך זכה להצלחה לאחר הפסטיבל, "שיר בארבעה בתים" בביצוע אילנית ו"שיר ערש 1969" בביצוע אלכסנדרה. באותו פסטיבל בוצע השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" לראשונה, על ידי להקת פיקוד המרכז.
שנות ה-70
בפסטיבל הזמר והפזמון 1970 הורחבה ועדת המיון לעשרה חברים, ביניהם יחזקאל בראון, אריה לבנון, נעם שריף, אלברט פיאמנטה, יעקב שבתאי, שאול ביבר, דני ליטאי ושלמה ניצן. גם באותה שנה השתתפו חיילים, ביניהם שלמה ארצי, סולן להקת חיל הים, אשר זכה במקום הראשון עם השיר "פתאום עכשיו פתאום היום" ("אהבתיה") של יעקב הולנדר ותרצה אתר. במקום השני נבחר השיר "רבי עקיבא" של מוני אמריליו ודליה רביקוביץ בביצוע סולנית להקת חיל הים לשעבר רבקה זהר, ובמקום השלישי "אהבתה של תרזה דימון" של לאה גולדברג ונורית הירש בביצוע אילנית. אחת ההופעות הזכורות ביותר מאותה שנה היא של שלישיית הגשש החיוור, עם שירם "מים לדוד המלך" שכתב עקיבא נוף. השלישייה הייתה לבושה בבגדי חיילים רומאים, וכאשר הרימו ידיהם בפזמון השיר, נראו תחתוניהם. ההופעה התקבלה בהתלהבות על ידי הקהל, ובתום השיר הזכיר המנחה יצחק שמעוני כי "ההצבעה היא על השיר ולא על ההופעה". מדי שנה נהוג היה להוציא תקליט של שירי הפסטיבל, אך בשנה זו, עקב בעיות של אמנים שונים מחברות תקליטים שונות, יצאו שני תקליטים - אחד של הד ארצי ואחר של CBS ישראל. כך למשל, את השיר "פתאום עכשיו פתאום היום" ביצע בתקליט של CBS ישראל מוטי פליישר, בעוד את השיר "כוכבים בדלי" של אורה סופר ועקיבא נוף שביצעה בפסטיבל צילה דגן מבצעת בתקליט של הד ארצי עדנה גורן.
ב-1971 נערך הפסטיבל במתכונת דומה. בין חברי ועדת המיון היו יחזקאל בראון, אריה לבנון, רפי בן משה, יאיר רוזנבלום ויפה ירקוני. במקום הראשון זכה השיר "רק הירח" של שמרית אור ודני עמיהוד בביצוע אילנית, ובמקום השני "ומתוק האור בעיניים" של מוני אמריליו ורחל שפירא בביצוע ששי קשת. בהפסקה נערכה הופעה של שתי להקות צבאיות ושל יהורם גאון. שירים נוספים שבלטו היו "נגן לי ירדן" של יעקב שבת ומוני אמריליו בביצוע רבקה זהר, "אליק השחף שלי" של ליאורה ברש ודן זכאי בביצוע אושיק לוי, "כשאהיה זקן" של יורם טהרלב ועלי עדשי בביצוע שולה חן ובני אמדורסקי, "ציפורים בראש" של שמרית אור ומתי כספי בביצוע לא אכפת להם.
ב-1972 שונתה מתכונת הפסטיבל, ובמקום לפתוח את התחרות לקהל הרחב, הוזמנו השירים המתחרים אצל מחברים. בחירת המחברים נעשתה באופן שרירותי על ידי עורכי ומפיקי הפסטיבל. באותה שנה צורפה לתזמורת רשות השידור תזמורת צה"ל. למקום הראשון הגיע השיר "טוב לי לשיר" של הטוב הרע והנערה, ולמקום השני "חייך וחיי" של בעז שרעבי. שירים נוספים שבלטו היו "אחרי שנסעת" של מתי כספי שכתב אותו עם שלמה גרוניך, "שיר על ארץ סיני" של מוני אמריליו ורחל שפירא בביצוע שלמה ארצי, "בלדה על נערי שגדל" של סשה ארגוב ותרצה אתר בביצוע אילנה רובינא, "קרן שמש קרן זוהר" של יורם טהרלב ומשה וילנסקי בביצוע עדנה לב ו"חלקת אלוהים הקטנה" של שמרית אור ודוד קריבושי בביצוע יגאל בשן. בחלק האמנותי של הפסטיבל הופיעה שלישיית הגשש החיוור, עם השיר "יש לי חג". את הפסטיבל הנחו רבקה מיכאלי ויוסי בנאי עם פרישתו של יצחק שמעוני לאחר שנים רבות.
בשנת 1973 חגגה מדינת ישראל 25 שנה להקמתה, ומחברי השירים התבקשו להגיש שירים בעלי ביטוי לחגיגות חצי היובל. כך הופיעו באותה שנה השירים "את ואני נולדנו בתש"ח" של מוטי גלעדי ויגאל בשן בביצועה של עדנה לב שזכה במקום הראשון. את הפסטיבל הינחתה לראשונה לבדה רבקה מיכאלי, אשר המשיכה בתפקיד זה בכל הפסטיבלים בשנים שלאחר מכן. שירים רבים מן הפסטיבל באותה שנה הפכו ללהיטים, ביניהם "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם") בלחן של גידי קורן ושלמה ארצי למילים של אמיר גלבע, בביצוע שלמה ארצי, "ליל חניה" של יאיר רוזנבלום ונתן אלתרמן בביצוע חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר "יעלה ויבוא" של גידי גוב, "שיר כלולות" של נסים אלוני ועודד לרר בביצוע יזהר כהן, "שיר לערב חג" של יעקב הולנדר ותרצה אתר בביצוע מירי אלוני, "תנו לנו יד ונלך" של יעקב הולנדר וצביקה זליקוביץ' בביצועה של עירית דותן, "אצלך כמו תמיד" של יאיר קלינגר בביצוע סילבן ויאיר ו"מי האיש" של אבי קורן ובביצועו של דני גרנות שהלחין את השיר. את השיר "נצח ישראל לא ישקר" של יאיר רוזנבלום ודן אלמגור אמורה הייתה לבצע רותי נבון, אך בעקבות תאונת דרכים נבצר היה ממנה להופיע על בימת הפסטיבל, ואת השיר ביצעו שתי השלישיות המלוות, שוקולד מנטה מסטיק ואף אוזן גרון.
לאחר ההפסקה באותה שנה, הושמעו חמישה שירים אשר נבחרו על ידי הציבור כמייצגי חמש תקופות בתולדות המדינה, כל אחת בת חמש שנים: "באב אל-ואד", "הוא לא ידע את שמה", "דבר אלי בפרחים", "כל הכבוד" ו"גבעת התחמושת". מאחר שלא ניתן היה להביא את כל חברי להקת פיקוד מרכז אשר ביצעו במקור את "גבעת התחמושת", בוצע במקום השיר מה אברך, אשר נבחר במקום השני כמייצג תקופה זו. השיר "ירושלים של זהב" נבחר כ"שיר כל הזמנים".
ב-1974 נשמרה המתכונת מן השנה הקודמת, ובמקום הראשון באותה שנה זכה שלמה ארצי, עם שירו "הבלדה על ברוך ג'מילי". ברוך ג'מילי ישב בקהל, ובעת חלוקת הפרסים קם ונופף בגאווה. בעקבות השיר היו שביקרו את ארצי על עידוד ונדליזם. שירים בולטים נוספים באותה שנה היו "אם ייפול הכוכב שלי" של יאיר רוזנבלום בביצוע אילנית, "שיר היונה" שהלחין מתי כספי וכתבה שמרית אור בביצוע נתנאלה, "נח" של מתי כספי ושוקולד מנטה מסטיק לטקסט של יורם טהרלב, "יהיה פעם טוב" של יגאל בשן בביצועו ו"לא אוותר" של אבי קורן ורוני וייס בביצוע מיכל טל. בחלק האמנותי הופיעו שלישיית הגשש החיוור, עם השיר "אף אחד לא קם".
במקום פסטיבל הזמר ב-1975, נערך המופע "אנחנו שרים לך", אשר סיכם את סדרת הטלוויזיה "שרתי לך ארצי". פסטיבל זמר חלופי נערך באותה שנה, פסטיבל הזמר 1975, בו זכה ניסים סרוסי עם השיר "שיר פרטי", אך התחרות לא שודרה בטלוויזיה. בין השירים הנוספים של הפסטיבל ניתן למנות את "שירים הם חברים" בביצוע שוקולד מנטה מסטיק, ו"לך עם החופש" בביצוע האחים והאחיות.
ב-1976 נערכה במקום הפסטיבל חגיגת הזמר 1976 בהנחיית מיקי קם, במסגרת לא תחרותית. כל משתתף באותה שנה שר שיר אחד מוכר שלו, בנוסף לשיר אחד חדש. מהשירים החדשים באותה שנה היו להיטים כ"הללויה" ("אדם חוזר וקציר יומו ...") של הגבעטרון (אותה ביצעו יחד עם דורית ראובני ודודו זכאי בפסטיבל ניחוחי החציר פחות משנה לפני כן), "שיר של יום חולין" של יאיר רוזנבלום ורחל שפירא בביצוע אילנית, "החגיגה נגמרת" של הכל עובר חביבי, "ערב קיץ ויונים" של מוני אמריליו ותרצה אתר בביצוע רוחמה רז, שוב של שמוליק קראוס וג'וזי כץ, "שלג בלבנון" של שלמה ארצי ו"השיר על אימבר" של יגאל בשן. כמו כן באותו פסטיבל ביצע מתי כספי לראשונה את שירו "ברית עולם".
המתכונת התחרותית חודשה ב-1977, כאשר באותה שנה הועבר הפסטיבל מיום העצמאות לשושן פורים. במקום הראשון זכה השיר "רקפת" של מוני אמריליו ותלמה אליגון בביצוע רוחמה רז. גם בשנה זו הניב הפסטיבל להיטים רבים, ביניהם "סליחות" של לאה גולדברג ועודד לרר בביצוע יהודית רביץ, שאמנם הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל, אך זכה בתואר שיר השנה במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג'. שירים בולטים נוספים היו "בתוך" של יאיר רוזנבלום ויעל טבת בביצוע צוות הווי חיל האוויר עם הסולנית דפנה ארמוני, "אותך" של הזמרת הצעירה אילנה אביטל ו"פתאום נפל עלי אביב" של גידי קורן בביצוע האחים והאחיות.
תקופת האירוויזיון
בפסטיבל הזמר והפזמון 1978 שונתה מתכונת הפרס, ומעתה השיר הזוכה בפסטיבל, ייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון. החלטה זו הביאה לשינוי קיצוני באופי השירים המתחרים, אשר הפכו לשירי פופ קלילים וקליטים יותר. במקום הראשון זכו יזהר כהן ולהקת אלף-בית עם השיר "אבניבי", והמשיכו גם לזכייה באירוויזיון. למקום השני הגיעה חדווה עמרני אשר לוותה בלהקת "פלפל לבן" עם השיר "בלב אחד". שני השירים קיבלו 66 נקודות, אך "אבניבי" זכה בתחרות מאחר שקיבל יותר הצבעות למקום הראשון. גם פסטיבל זה היה משופע בלהיטים, וכלל את "נסיך החלומות" של גלי עטרי, "למה לא" של שרי, "תן לי כוח" של אריאל זילבר, ו"מישהו" של יהודית רביץ.
הפרס של ייצוג ישראל באירוויזיון ניתן גם לזוכים בפסטיבל הזמר והפזמון 1979, גלי עטרי ולהקת חלב ודבש עם השיר "הללויה". גם שיר זה המשיך לזכייה באירוויזיון, אשר נערך בירושלים. שירים בולטים נוספים בפסטיבל זה היו "אין לי איש מלבדי" של צביקה פיק, "שנינו יחדיו" של חדווה עמרני, "נולדתי לשלום" של סקסטה, "תודה רבה" של ריקי גל, "רקדי את הקצב" של חיים צדוק ו"לעולם בעקבות השמש" של שרי.
פסטיבל הזמר והפזמון 1980 הייתה תחרות הזמר האחרונה. באותה שנה הוחלף הפרס של ייצוג ישראל באירוויזיון, מכיוון שישראל ביטלה את השתתפותה בתחרות באותה שנה מאחר שזו נפלה על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. במקום הראשון זכתה להקת האחים והאחיות עם השיר "פזמון חוזר". מפסטיבל זה זכורים השירים "אתמול היית שונה" של שימי תבורי, "על אהבות שלנו" של עפרה חזה, "אני עושה לי מנגינות" של סקסטה, "זה לא זה" של נורית גלרון, "בלילה" של יצחק קלפטר ויעל לוי, "הלילות היפים שלנו" של אריק רודיך ועדנה לב, "כמו לפני שנים" של אריק סיני, ו"אני מאמין" של שלושה בשירה אחת.
בעקבות שינוי פרס הזכייה בפסטיבל הזמר לייצוג ישראל באירוויזיון, ובעקבות שינוי אופי השירים המשתתפים כתוצאה מכך, הוחלט לאחר הפסטיבל של 1980 לבטל את התחרות, ולהחליפה בתחרות הקדם אירוויזיון.
רשימת השירים הזוכים בשלושת המקומות הראשונים
שנה מקום ראשון מקום שני מקום שלישי מנחים 1960 עליזה קאשי ושמעון בר - "ערב בא" רמה סמסונוב וגדעון זינגר - "העלמה" ג'ו עמר ולילית נגר - "ליל החג" יצחק שמעוני 1961 אסתר עופרים/גדעון זינגר- "שאני עמך" אסתר עופרים/גדעון זינגר - "נעמה" נחמה הנדל/שמעון בר - "כאשר אני ואת" 1964 בני אמדורסקי ונחמה הנדל/מקהלת רינת - "ילדתי אמרי" נעמי לוי/שמעון בר - "דברים של לא כלום" שושנה דמארי/שמעון בר - "במשעול רדום" 1965 אריק איינשטיין/יפה ירקוני - "איילת החן" שלישיית גשר הירקון/נחמה הנדל - "הגביע" נחמה הנדל/שלישיית גשר הירקון - "ליל קרב" 1966 אריק איינשטיין/יפה ירקוני - "ליל סתיו" הפרברים/שלישיית גשר הירקון - "ריח תפוח ואודם שני" חדוה ודוד/יפה ירקוני ובני אמדורסקי - "השניים" 1967 מייק בורשטיין - "מי יודע כמה" רן אלירן - "תמיד מחדש" הפרברים - "תרזה יפה" 1969 יהורם גאון - "בלדה לחובש" יהורם גאון - "עץ האלון" אבי טולדנו - "בדרך חזרה" 1970 שלמה ארצי - "פתאום עכשיו, פתאום היום" רבקה זהר - "רבי עקיבא" אילנית - "אהבתה של תרזה די-מון" 1971 אילנית - "רק הירח" ששי קשת - "ומתוק האור בעיניים" הדודאים - "לא נדע הלילה" 1972 הטוב הרע והנערה - "טוב לי לשיר" בועז שרעבי - "חייך וחיי" עדנה לב - "קרן שמש קרן זוהר" יוסי בנאי ורבקה מיכאלי 1973 עדנה לב - "את ואני נולדנו בתש"ח" שלמה ארצי - "שיר בבוקר בבוקר" דורית ראובני - "רכבת העמק" רבקה מיכאלי 1974 שלמה ארצי ולהקת גברת תפוח - "הבלדה על ברוך ג'מילי" אילנית - "אם יפול הכוכב שלי" יגאל בשן - "יהיה פעם טוב" 1977 רוחמה רז - "רקפת" האחים והאחיות - "פתאום נפל עליי אביב" אילנה אביטל - "אותך" 1978 יזהר כהן ולהקת אלפא ביתא - "אבניבי" חדוה עמרני - "בלב אחד" גלי עטרי - "נסיך החלומות" 1979 חלב ודבש וגלי עטרי - "הללויה" צביקה פיק - "אין לי איש מלבדי" חדוה עמרני - "שנינו יחדיו" 1980 האחים והאחיות - "פזמון חוזר" אריק רודיך ועדנה לב - "הלילות היפים שלנו" שימי תבורי - "אתמול היית שונה"
אישים בולטים
הבולט מבין מארגני הפסטיבל לאורך עשרים שנותיו היה המפיק חנוך חסון, שהיה גם המנהל המוזיקלי של הפסטיבל. הוא הפיק וערך את כל פסטיבלי הזמר, למעט שניים. שני המנחים הבולטים של הפסטיבל אשר הפכו למזוהים ביותר עמו היו יצחק שמעוני, אשר הנחה אותו משנתו הראשונה עד 1972, ורבקה מיכאלי, אשר הנחתה את כל יתר הפסטיבלים עד 1980. מנצחי התזמורת הקבועים בפסטיבל היו גארי ברתיני, משה וילנסקי ויצחק גרציאני.
גיל אלדמע הצטרף לצוות הפסטיבל בשנת 1963, והיה אחראי לעבודת צוות השופטים שבחרו את 12 השירים שהשתתפו בפסטיבל. הפיק וערך את פסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1967. המשתתפים הבולטים מכולם היו צמד "הפרברים", ששר 14 שירים בפסטיבלים השונים. המלחין מוני אמריליו והפזמונאי יורם טהרלב הם היוצרים שתרמו לפסטיבלים השונים שירים רבים יותר מעמיתיהם בהפרש ניכר. בין הכותבים והמלחינים הנוספים אשר תרמו שירים רבים לפסטיבל נמנים יעקב הולנדר שזכה שלש פעמים במקום הראשון, שמרית אור, יאיר רוזנבלום, אהוד מנור ואחרים. הזמרים נחמה הנדל ושמעון בר הרבו גם הם להשתתף באירוע. זמר נוסף שהשתתף בביצוע שירים רבים במסגרת הפסטיבל היה בני אמדורסקי, אך תמיד עשה זאת כחלק מהרכב (הדודאים, גשר הירקון, הטוב הרע והנערה) או דואט (לדוגמה עם נחמה הנדל או שולה חן). מוזיקאים אשר הרבו לעבד את השירים המשתתפים היו אריה לבנון, ד"ר חנן וינטרניץ, שמעון כהן, יצחק גרציאני, אלכס וייס, אלדד שרים וקובי אשרת.
הצלחת הפסטיבל והשפעתו
אף על פי ששירים רבים מפסטיבלי הזמר נשכחו במרוצת השנים, רבים אחרים זכו להצלחה גדולה ולגרסאות כיסוי רבות, ומושרים עד היום. במצעדי הפזמונים השנתיים מ-1960 עד 1980 התברגו כמעט תמיד שירי הפסטיבל במקומות הגבוהים, לרבות "ערב בא", "איילת החן", "על כפיו יביא", "פתאום עכשיו פתאום היום", "סליחות" ו"הללויה", אשר זכו בתואר "שיר השנה" בקול ישראל וברשת ג'. כמו כן שימש פסטיבל הזמר והפזמון כבסיס לפסטיבלי זמר רבים אחרים בישראל, כדוגמת פסטיבל הזמר המזרחי, פסטיבל הזמר החסידי, פסטיבל שירי הילדים והפסטיגל.
בנוסף, היווה הפסטיבל עבור זמרים ויוצרים רבים "קרש קפיצה" לקריירה מצליחה, ביניהם שלמה ארצי, אשר פתח קריירת סולו ארוכת שנים עם זכייה בפסטיבל 1970. ארצי הוסיף להופיע במספר פסטיבלים בשנים הבאות, ואף זכה פעם נוספת ב-1974. דוגמה למלחין שהפסטיבל קידם את הקריירה שלו בצורה משמעותית הוא יעקב הולנדר. שירו הראשון בפסטיבל הזמר היה ב-1964, "ילדתי אמרי" בביצועם של בני אמדורסקי ונחמה הנדל, שזכה במקום ראשון. שירים נוספים פרי עטו שזכו במקום ראשון בפסטיבלים הם "פתאום עכשיו פתאום היום" בביצוע שלמה ארצי ו"מי יודע כמה" בביצוע מייק בורשטיין.
ניסיונות לחידוש
בשנת 1987 נעשה ניסיון להחזיר את פסטיבל הזמר במסגרת אירועי חגיגות הזמר העברי בערד, בהנחייתה של נעמי שמר ובניצוחו של דוד קריבושי אך בשל שביתה ברשות השידור הפסטיבל נדחה במספר שבועות והונחה על ידי דניאל פאר. הניסיון אמנם נכשל, אך השיר אשר זכה באותה שנה, "יונה עם עלה של זית" בביצוע להקת פיקוד דרום והסולנית חיה סמיר, הפך ללהיט. שיר נוסף שהצליח מאותו פסטיבל הוא "ספינת הזכרונות" ("את עדיין זוכרת את שבילי הסתיו") בביצוע נתנאלה שגם כתבה והלחינה את השיר. גם בשנים 2000 ו-2001 נעשה ניסיון להחזיר את הפסטיבל במסגרת אירועי יום העצמאות, אך גם ניסיונות אלו נכשלו. הזוכים בפסטיבל של שנת 2000 היו אקי אבני וחיה סמיר עם השיר "תפילת האור" ובפסטיבל של שנת 2001 זכתה קרן שני עם השיר "ריקוד החיים".
בשנת 2004 נעשה ניסיון על ידי "שידורי קשת" לחדש פעם נוספת את מסורת הפסטיבל, הפעם תחת השם "פסטיבל השירים של ישראל". פסטיבל זה נערך פעמיים עד כה, בדצמבר 2004 עת זכה שי גבסו עם השיר "מישהו גדול", ובמאי 2006, בו זכתה להקת מלכה באיה עם השיר "אם את בעניין". בפסטיבל של 2006 התחרו מספר שירים שזכו להצלחה כאשר יצאו כסינגלים מאוחר יותר, כ"עיניים זרות" של רונה קינן, "So Far" של הבנות נחמה ו"עזרה בדרך" של נעם רותם.
בשנת 2013 רשות השידור החליטה לנסות לחדש את הפסטיבל פעם נוספת ואכן, התחרות התקיימה ב-31 בינואר 2013 עם הופעת אורח של אסתר עופרים וזכה בה פאר טסי עם השיר "תחזרי" בהיכל התיאטרון קריית מוצקין.
ב-16 באוגוסט 2016 נערך שוב ערב מחווה לתחרות בהיכל התיאטרון קריית מוצקין, בשם "ימי פסטיבל הזמר והפזמון", בו הציגו קטעים רבים מהפסטיבלים לאורך השנים. עשרה שירים הושמעו במופע על ידי זמרים ששרו את אותם שירים בפסטיבלים או בביצועים חדשים. במופע שרו הזמרים: רבקה זהר, גל לב, להקת סקסטה, חובי סטאר, נסרין קדרי, אדר גולד, מיי פיינגולד, פאר טסי, לירן דנינו, חדווה עמרני ואילנית. בנוסף, הופיע שלמה בראבא בקטע קומי בדמותו של יאצק מ"זהו זה" ואת המופע הנחו מיקי קם וליאון רוזנברג. הפקות תוצרת הארץ ואולפני הרצליה הפיקו את ערב המופע והוא שודר בערוץ הראשון, ולאחר מכן בכאן 11.
בשנת 2019 יזם המנהל האומנותי אלי ניסמן את חידוש פסטיבל הזמר תחת שם חדש "פסטיבל השיר הבא". בתחרות השתתפו 13 שירים. הזוכים היו דפנה ארמוני וגבי ברלין בשירם של נורית בת-שחר צפריר ושמואל אלבז, "שפחה את ומלכה".
בשנת 2020 נערך "פסטיבל השיר הבא" ביוזמתו של המנהל האומנותי אלי ניסמן. בתחרות השתתפו 12 שירים. בין האומנים היו ליאורה, משה הלל, חנה גור, אסף לוי. בין היוצרים היו יוסי גיספן, מוני אמריליו, חמוטל בן זאב, עמוס ברזל, דורון דוידסקו, יוני רועה, עופר לב ואחרים. במקום הראשון זכתה הזמרת ליאורה עם השיר "הארץ שרה ובוכה" שכתבו נורית בת-שחר צפריר ויוני רועה.
בשנת 2021 נערך שוב "פסטיבל השיר הבא". בתחרות השתתפו 13 שירים. בין האומנים היו שלווה ברטי, עירית דותן, אסף לוי, רוני גינוסר. בין היוצרים היו יורם טהרלב, חמוטל בן זאב, שייקה פייקוב ואחרים. במקום הראשון זכה השיר "חיבוק של אמא" בביצוע שלווה ברטי.
לקריאה נוספת
שפרה פירסט, "פסטיבלי המוזיקה הפופולרית כראי של תמורות בחברה הישראלית", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ט 1999. (העבודה באתר זמרשת)
נתן שחר, שיר שיר עלה-נא, הוצאת מודן, 2007, עמ' 156–160.
יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 2015. (העבודה באתר הספרייה הלאומית)
קישורים חיצוניים
פסטיבל הזמר והפזמון, ב"אתר הפסטיבלים"
"על כפיו יביא" – יובל ניב מביא את השירים והסיפורים הגדולים מפסטיבלי הזמר של רשות השידור, מגיש: ערן ליטוין, רשת ג', 8 פרקים, 10.03-19 במאי 2016, באתר רשות השידור
פסטיבל השיר הבא 2019, ביוטיוב
*
קטגוריה:תחרויות זמר בישראל
קטגוריה:יום העצמאות
הזמר והפזמון
קטגוריה:תחרויות קדם-האירוויזיון
קטגוריה:ישראל באירוויזיון | 2024-07-14T19:20:57 |
נורמה (אנליזה) | באנליזה מתמטית, נורמה היא פונקציה ממשית המוגדרת על מרחב וקטורי, ומתאימה לכל וקטור ערך ממשי, באופן שמתמלאים מספר תנאים. תנאים אלו מבוססים על התכונות היסודיות של האורך המוכר במרחב האוקלידי. מרחב וקטורי שמוגדרת עליו נורמה נקרא מרחב נורמי. בדומה למטריקה, שהיא הכללה חופשית ורחבה של מושג האורך, הנורמה מודדת מרחקים יחסיים, ואפשר לראות בה מטריקה שאינה מושפעת מהזזות.
הגדרה
האורך במרחב האוקלידי מקיים את הדרישות הטבעיות הבאות:
אורך הוא תמיד חיובי, חוץ מאורכו של וקטור האפס, שהוא אפס.
מתיחה של הווקטור בסקלר מכפילה גם את האורך בערכו המוחלט של אותו סקלר.
מתקיים אי שוויון המשולש.
בשל תכונות אלה, מגדירים נורמה כפונקציה ממרחב וקטורי מעל שדה המספרים הממשיים או שדה המספרים המרוכבים , אל המספרים הממשיים (כלומר ), המקיימת את האקסיומות הבאות:
, ו- אם ורק אם (חיוביות)
(הומוגניות)
(אי-שוויון המשולש)
עידון של אי-שוויון המשולש
לכל וקטור , נסמן ב- את וקטור היחידה באותו כיוון. לכל שני וקטורים x,y מתקיים , כאשר
מכאן נובע ש- אם ורק אם הדבר נכון לווקטורי היחידה המתאימים. תופעה זו אפשרית גם כאשר x,y שונים (למשל בנורמת ). מרחב נורמי שבו ספירת היחידה אינה מכילה קטעים נקרא מרחב קמור לחלוטין.
דוגמאות
הערך המוחלט
הערך המוחלט הסטנדרטי הוא נורמה המוגדרת על הישר הממשי עצמו (זו נורמת המוגדרת על ).
נורמה במרחבי מכפלה פנימית
בכל מרחב מכפלה פנימית מוגדרת נורמה על ידי , כאשר המכפלה הפנימית במרחב. אומרים שהנורמה הזו מושרית על ידי המכפלה הפנימית.
משפט: נורמה מושרית על ידי מכפלה פנימית אם ורק אם היא מקיימת את שוויון המקבילית, הוא .
הסיבה לכך (במקרה הממשי) היא שאם הנורמה אכן מושרית על ידי מכפלה פנימית, אפשר לשחזר את המכפלה הפנימית על ידי "הזהות הפולרית" , ובמקרה זה חישוב ישיר מראה שהנורמה מקיימת את שוויון המקבילית. הנוסחה למכפלה פנימית של מרחב וקטורי מעל המרוכבים מעט יותר מסובכת.
יחס דומה, מעט כללי יותר, מתקיים בין תבניות ריבועיות לבין תבניות ביליניאריות.
נורמת Lp
דוגמה לנורמה במרחב הווקטורי היא נורמת , אשר מוגדרת במשוואה:
לכל ממשי קבוע.
את אי שוויון המשולש אפשר להוכיח באמצעות אי-שוויון הלדר/תנאי הלדר. עבור מקבלים את הנורמה האוקלידית. עבור מקבלים את הנורמה המתאימה לגאומטריית מנהטן.
הנורמה הסטנדרטית במרחב האוקלידי
הנורמה המקובלת ביותר במרחב הווקטורי היא
, הנקראת הנורמה הסטנדרטית, הנורמה האוקלידית או נורמת . זוהי הנורמה הטבעית במרחבי מכפלה פנימית ומקיימת את התכונות הגאומטריות המוכרות לנו.
נורמת המקסימום
נורמת המקסימום של וקטור היא הערך המוחלט הגדול ביותר מבין הקואורדינטות שלו, כלומר .
נורמת המקסימום היא הגבול של הנורמות כאשר שואף לאינסוף, במובן הבא: , ועל כן היא נקראת .
תכונות נוספות
כל מרחב נורמי הוא גם מרחב מטרי, כאשר המטריקה מוגדרת על ידי , ובפרט הוא הופך להיות מרחב טופולוגי. זה מאפשר להגדיר גבול של סדרות: סדרה שואפת לגבול אם .
את הנורמה אפשר 'לקרוא' מתוך כדור היחידה שלה. כדור היחידה חייב לחתוך כל קרן היוצאת מהמרכז, להיות סימטרי (לשיקוף ), וקמור.
נורמות שקולות
בהינתן מרחב וקטורי ושתי פונקציות נורמה המוגדרות עליו נאמר כי שתי הנורמות שקולות אם קיים כך שלכל :
נורמות שקולות משרות על המרחב את אותה הטופולוגיה. נובע מכך כי כל סדרה מתכנסת על פי נורמה אחת מתכנסת על פי השנייה.
ניתן להוכיח כי אם הוא מרחב וקטורי מממד סופי, אז כל הנורמות המוגדרות עליו שקולות זו לזו.
ראו גם
מרחב נורמי
נורמה של אופרטור
נורמה (אלגברה)
נורמה-למחצה
ערך מוחלט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מרחבים מטריים
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:אנליזה פונקציונלית
* | 2024-03-12T23:34:11 |
נאוטילוס (מערכת נשק) | נאוטילוס הייתה מערכת מתוכננת ובה מדגים טכנולוגי של נשק לייזר למערכת הגנה שמטרתה יירוט רקטות ופגזי ארטילריה באמצעות לייזר רב עצמה. המערכת תוכננה בעשור הראשון של המאה ה-21, ובסביבות 2007 נגנזה התוכנית.
באנגלית נקרא הפרויקט THEL – Tactical High Energy Laser. מימון הפיתוח של המערכת משותף לארצות הברית ולישראל, והקבלן המרכזי של הפרויקט הוא חברת נורת'רופ גראמן האמריקנית.
טכנולוגיה
הלייזר עליו מבוססת המערכת הוא לייזר כימי של קרינה אינפרה-אדומה בינונית מסוג דאוטריום-פלואוריד. השליטה והבקרה נעשים על ידי מכ"ם איכון, ומערכת עקיבה המבוססת על ציין לייזר בתחום הקרינה הזו.
תהליך הלזירה ונתונים טכניים
תחילה, נשרף אתן בתא בעירה בנוכחות חנקן טריפלורידי. תוצרי השריפה הם רדיקלים חופשיים של פלואור שמגיבים עם דאוטוריום ליצירת מולקולות דאוטוריום פלואוריד מעוררות, והיפוך אוכלוסין במהוד הלייזר. היפוך האוכלוסין משלים למעשה את התנאים הנדרשים לתהליך של פליטה מאולצת ולזירה. אורך הגל של לייזר זה הוא כ־4 מיקרון, והוא מסוגל לייצר הספק גבוה של כ־2 מגהוואט. בעבר חשבו להשתמש בלייזר מימן פלואוריד, אך אורך הגל שמייצר לייזר זה (2.7–2.9 מיקרון) נבלע היטב באטמוספירה.
ביצועים
בשל רגישות הנושא, חוסר במקורות מהימנים והתחרות העזה בין החלופות השונות בתחום יירוט הרקטות, קיימים נתונים סותרים באשר לאחוזי ההצלחה של המערכת וביצועיה. לדבריו של ד"ר עודד עמיחי שהיה מיוזמי הפרויקט ומלווה אותו עד היום, בוצעו במערכת 46 ניסויים בין שנת 2001 לשנת 2004 בשדה הניסויים של הצבא האמריקאי בווייט-סנדס, שכולם הסתיימו בהצלחה.
מערכות דומות
בנוסף למערכת הנייחת פותחה מערכת ניידת (MTHEL) בשם Skyguard, על פי דרישה של הצבא האמריקאי, שלצורך יישומה הוקטנו ממדיה וההספק הוגדל לתחום המגוואט. המערכת אפקטיבית בטווח שבין קילומטרים בודדים לבין כ-10 קילומטרים (עד כ-15 ק"מ עם אופטיקה אדפטיבית), והיא מאפשרת כחמישים הפעלות בזו אחר זו לפני טעינה מחדש, במרווח של שנייה אחת בין הפעלה להפעלה. מערכת כזו הוצעה למדינת ישראל על ידי חברת Northrop Grumman בינואר 2007.
מערכות נשק המבוססות על לייזר מצב מוצק נמצאות בפיתוח. רפאל, מפתחת את מערכת מגן אור (בשמה הקודם, קרן ברזל), להגנה מפני רקטות ומרגמות, שמבוססת על לייזר מצב מוצק, הזול יותר לשימוש וללא נזקים סביבתיים, בשונה מלייזר כימי שעליו מבוססת מערכת נאוטילוס, בהספק גבוה, ומיועדת לפעול בטווחים קצרים, שמתחת לסף היכולת של מערכת "כיפת ברזל".
מאפייני המערכת
יכולת ליירט מטווח קצר רקטות, פגזים ופצצות מרגמה.
זמן יירוט מהיר. נדרשת שנייה לצורך נעילה ושתי שניות נוספות להפלת המטרה.
יכולת להתמודדות עם מטחים. על פי עדות של בן ישראל, בניסוי שנערך הופלו כל הקטיושות השונות במאה אחוז הצלחה בבדיקה בשנת 2000 של מערכת ההדגמה, נבדקה יכולתה להתמודד עם מטחים שלושה פגזי מרגמה בו זמנית.
חוסר יכולת לפעול בתנאי מזג אוויר קשים ועננות.
טווח הגנה של קילומטרים בודדים.
לא ניידת ובעלת צריכת חשמל גבוהה.
עלות:
מחיר פיתוח והצטיידות ראשוניים – כ-40–50 מיליון דולר למערכת.
עלות תפעולית שולית של יירוטים בשימוש המבצעי: כ-2,000$ ליירוט. עלות נמוכה בהשוואה ליירוט מבוסס טילים שעומד על כ־50,000–100,000$.
היסטוריה
בשנת 1996 חתמו נציגי ישראל וארצות הברית, הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס, על מיזם משותף – פיתוח מערכת לייזר שתיירט רקטות מכל טווח. פרויקט זה מדשדש, עקב הקטנת המימון מצד ישראל, שבאה בעקבות שינוי בתפיסת האיום הרקטי לאחר הנסיגה מלבנון, אף שישראל הייתה אמורה להיות המדינה הראשונה שתצויד בנשק זה.
בשנת 2004, לאחר שהושקעו בה כ־200 מיליוני דולרים (50 מיליון מתוכם במימון ישראלי), עדיין הייתה המערכת נייחת, גדולה ופגיעה, כזו המיועדת לטווח טקטי בלבד, שצה"ל איננו רוצה בה כמו שהיא. מאז הוסבה המערכת למערכת ניידת שעברה מבחנים אך על-פי הערכות, יידרשו כארבע-חמש שנים על מנת להפוך אותה למבצעית.
בעקבות ירי רקטות קסאם מרצועת עזה על שדרות ועל יישובי עוטף עזה, עלתה שוב שאלת היתכנותה של מערכת הנאוטילוס, כאשר האחריות עליה בישראל עברה לידי "מנהלת חומה". ישנם כאלו המצדדים בהבאת המערכת הנייחת כמו שהיא מכיוון שאין כל צורך במערכת ניידת להגנת יישובים קבועים. כנגדם יש הטוענים שבניית המערכת הנייחת כיום תפגע ביכולת הפיתוח של מערכת ניידת.
עד לאחרונה נשקלה האפשרות לפתח מערכת מוטסת שתפעל נגד טילים בליסטיים. שילוב של הטיל "חץ 2" עם מערכת זו היה אמור לספק הגנה אווירית טובה למדינת ישראל נגד סוגים שונים של איומים.
הקפאה
הפרויקט הוקפא על ידי הממשל האמריקאי לאחר שישראל סירבה להשקיע סכומי כסף גבוהים יותר.
אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, ששימש כקצין מחקר ופיתוח ראשי בצה"ל בעת קבלת ההחלטה על הנאוטילוס, נחשב עד תחילת 2007 לאחד המצדדים הגדולים בהמשך פיתוחה והשמשתה. בזמנו טען כי הפסקת פיתוחה היא בכייה לדורות, שכן היא הפתרון הטכנולוגי היחיד לאיום הרקטות. גם בעת שיגור מטחי הקטיושות על צפון ישראל ב-2006, טען כי באמצעות השקעה של כמה מאות מיליוני דולרים יכול היה להיות בידי צה"ל מענה טוב לאיום הצפוני של חזבאללה ולאיום הדרומי של חמאס. במקביל לדבריו הובעה על ידי גורמים מקצועיים שונים ביקורת על כך שצה"ל לא הכניס את המערכת לשימוש מבצעי ולא הקציב לכך את המימון הדרוש. גם האלוף (מיל') דוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר, הצטרף לדבריו וטען בסוף 2007, "שישראל משלמת מחיר אסטרטגי ומדיני יקר" על כך שהפסיקה את פיתוח המערכת הזו.
ב-2007 חזר בו בן ישראל מתמיכתו בפרויקט.
עמותת "מגן לעורף" טוענת כי הופצו בדיות רבות על המערכת, בכדי למנוע את ההצטיידות בה והיא מתנגדת למדיניות הזאת.
הפשרה והקפאה נוספת
לאחר מלחמת לבנון השנייה גברו הקולות בישראל שתבעו את קנייתה של המערכת לשימוש מבצעי בצפון הארץ ודרומה. בעקבות הלחץ הורה שר הביטחון עמיר פרץ ב־24 באוגוסט 2006 על הפשרת הפיתוח.
אך בתחילת פברואר 2007 החליט פרץ כי חברת רפא"ל תפתח נגד רקטות קצרות-טווח את הפתרון המכונה "כיפת ברזל". החל מ-2011 המערכת מבצעית ובשימוש של צה"ל. עלות המערכת מוערכת בכ־50 מיליון דולר, כאשר עלות טיל היירוט טמי"ר היא 80,000 דולר.
בתחילת אוגוסט 2007 החליט שר הביטחון אהוד ברק, שהחליף את פרץ, לפתוח שוב בבדיקה לרכישת מערכת סקיי-גארד המבוססת על ה"נאוטילוס". החברה התחייבה להציב שלוש מערכות בשדרות תוך שנה וחצי, בעלות כוללת של 310 מיליון דולר.
בעקבות יעילות מערכת כיפת ברזל ופיתוח מתקדם של מערכת לייזר ישראלית יעילה יותר (מגן אור) נזנח פרויקט נאוטילוס שנית.
לקריאה נוספת
בועז ארד, טילי טילים – מערכת הביטחון מיירטת את התשובה לקאסם, BusinessWeek (עברית), 24 יולי 2008, עמ' 40
קישורים חיצוניים
"נאוטילוס" הצליחה ליירט קטיושה בניסוי, אתר וואלה
למה נתקע פרויקט הנאוטילוס? אתר וואלה
– תכתובת עם משרד הביטחון
עפר דרורי, דחיית ה"נאוטילוס" – פרשייה תמוהה, ינואר 2009
אבי בליזובסקי, על נשק לייזר ליירוט טילים, מגזין גלילאו, אתר allmag
יוסי ארזי וגל פרל, שילוב טכנולוגיות להגנת העורף, צבא ואסטרטגיה, כרך 5, גיליון 3, דצמבר 2013.
הערות שוליים
קטגוריה:אמצעי לחימה מבוססי לייזר
קטגוריה:ישראל: מערכות הגנה נגד טילים
קטגוריה:ישראל: המצאות
קטגוריה:פרויקטים צבאיים שבוטלו
קטגוריה:ישראל: מיזמים שהוקפאו | 2024-09-18T05:05:19 |
הרב עוזיאל | הפניה בן-ציון מאיר חי עוזיאל | 2010-01-28T22:54:48 |
נאוטילוס | 2023-11-21T15:48:06 | |
כנופיית הארבעה | ממוזער|כנופיית הארבעה במשפטם, בשנת 1981
ממוזער|כרזה נגד כנופיית הארבעה. הטקסט אומר: "זירקו את קליקת ואנג- גָ'אנְג-ג'יאנג-יאו הפועלת נגד המפלגה"
כנופיית הארבעה (בסינית: סְה-זֶ'ן-בָּאנְג 四人帮) הייתה קבוצה של ארבעה חברים בכירים במפלגה הקומוניסטית של סין, שהגיעו לשיא כוחם בתקופת מהפכת התרבות; בסיומה של תקופה זו, כאשר הנהגת המדינה התחלפה, הואשמו בבגידה וסולקו מעמדות כוח. מנהיגתם הייתה ג'יאנג צ'ינג, אלמנתו של מאו דזה-דונג, ושלושת האחרים היו עוזריה הקרובים: גָ'אנְג צ'וּנְצְ'יָאו, יָאו וֶן-יְוֵּ'אן ווָאנְג חונְגְוֶן.
הקבוצה שלטה במוקדי הכוח של המפלגה בשלביה האחרונים של מהפכת התרבות, אך לא ברור אילו החלטות התקבלו על ידי מאו ואילו על ידם. בשל כך, לא ידועה מידת השפעתם.
הקבוצה, יחד עם לין ביאו, שנפטר ב-1971, הוגדרו על ידי הממשלה הסינית כשני הכוחות ה"קונטרה-מהפכניים" של מהפכת התרבות, והואשמו באופן רשמי בכאוס ששרר בסין בעשור המהפכה. נפילתם, חודש בלבד לאחר מותו של מאו, נחגגה על ידי המונים ברחובות בייג'ינג.
ההחלטה לסלקם מעמדות כוח לא ביטאה שלילה מוחלטת של מהפכת התרבות – זו אורגנה מחדש על ידי מנהיג חדש, חואה גוופנג. רק לאחר שדנג שיאופינג הפך לשליט סין בפועל, וחואה איבד מכוחו בהדרגה, נשללה לחלוטין מהפכת התרבות באופן רשמי על ידי ממשלת סין.
התגבשות הקבוצה
הקבוצה הונהגה על ידי ג'יאנג צ'ינג, וכללה שלושה אנשים שנחשבו עוזריה הקרובים, ג'אנג צ'ונצ'יאו, יאו וניואן וואנג חונגוון. שניים נוספים, קאנג שנג ושיה פוג'י, מתו לפני מאו ושמם נמנה בדיעבד עם חברי ה"כנופיה". צֶ'ן בָּוֹדָה ומָאו יְוֵּ'אנְשִׂין נחשבו לבעלי ברית קרובים של הקבוצה.
רוב החוקרים המערביים מאמינים שמנהיגי מהפכת התרבות היו קבוצה רחבה, שמנתה יותר מארבעה או שמונה אנשים, ועיקרם היו חברי קבוצת מהפכת התרבות. הבולט בהם הוא לין ביאו, עד מותו בתאונת מטוס ב-1971. צ'ן בודה נחשב לעיתים כחבר בסיעתו של לין יותר מאשר כחבר בסיעתה של ג'יאנג, מנהיגת "כנופיית הארבעה".
המשפט
בסוף שנת 1980 החל משפטם של הארבעה, 4 שנים לאחר מעצרם, והם הואשמו והורשעו בפעילות נגד המפלגה. היה זה משפט ראווה מתוקשר, שבמהלכו הציג התובע את הנאשמים כאשמים הבלעדיים במהפכת התרבות. במשפט טענה ג'יאנג: "הייתי כלבתו של היו"ר מאו. מה שהוא אמר לנשוך, נשכתי". היא היחידה שבחרה לייצג את עצמה, ולעיתים אף פרצה בבכי. על שניים מארבעת הנאשמים נגזרו עונשי מאסר של 20 שנה ועל ג'יאנג צ'ינג וג'אנג צ'ונצ'יאו נגזר עונש מוות, שלאחר מכן הומר למאסר עולם. הם נדרשו גם לעשות ביקורת עצמית בפני המפלגה. ג'יאנג-צ'ינג ריצתה מאסר זה עד שהתאבדה בתלייה בשנת 1991 בזמן טיפול בבי"ח.
שימושים נוספים בכינוי
כנופיית הארבעה (באנגלית: Gang of Four, או בקיצור GoF) הוא גם הכינוי שניתן לאריך גאמה, ריצ'רד הלם, רלף ג'ונסון וג'ון ויליסידס, מחברי הספר החשוב בהנדסת תוכנה: Design Patterns – Elements of Reusable Object-Oriented Software. הם קיבלו את שמם, כמובן, מ"כנופיית הארבעה" המקורית. בהקשר שונה, ניתן הכינוי גם לארבעת פורשי הלייבור בבריטניה בתחילת שנות ה-80: דייוויד אוון, רוי ג'נקינס, ויליאם רוג'רס ושירלי ויליאמס, שהקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבריטית. הכינוי שימש גם כשמה של להקת פוסט-פאנק בריטית.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה
קטגוריה:נאשמים במשפטי ראווה | 2024-08-01T04:31:13 |
UTF-32 | UTF-32 (32-bit Unicode Transformation Format או 32-bit UCS Transformation Format) הוא קידוד תווים באורך קבוע של יוניקוד, המשתמש ב־4 בתים (32 סיביות) לכל תו. הקידוד שומר את מספרו המייצג של התו בייצוג בינארי באורך 32 סיביות. לדוגמה, התו A מקודד כ־0x00000041 (בהקסדצימלית), התו π כ־0x000003C0 והתו הסיני הנדיר 𣎴 שמספרו ביוניקוד U+233B4 כ־0x000233B4. יתרונו הגדול ביותר של UTF-32 הוא פשטותו, אך היא גם מקור כל חסרונותיו.
רקע
בשנת 1990, כאשר תוכנן תקן מפת התווים האוניברסלית (באנגלית UCS, ראשי תיבות של Universal Character Set) של ארגון התקינה הבין-לאומי (בר"ת: ISO), תחת מספר התקן ISO 10646, נקבע כי התקן יכיל שתי צורות קידוד: UCS-2 ו־UCS-4. שתי צורות הקידוד פועלות בצורה דומה, קידוד התו מתבצע על ידי שמירת מספרו המייצג כמספר בינארי שגודלו 16 סיביות (2 בתים) ב־UCS-2 או 32 סיביות (4 בתים) ב־UCS-4. מספר התווים שיכול כל קידוד לייצג הוא כמספר המספרים אותם ניתן לייצג בצורה בינארית על ידי מספר הסיביות בהן הוא משתמש. לכן, UCS-4 יכולה לקודד עד 2,147,483,648 תווים, ואילו UCS-2 יכולה לקודד רק את 65,536 התווים הראשונים, המכונים המשטח הרב־לשוני הבסיסי.
בשנת 1991 אוחד המשטח הרב־לשוני הבסיסי של ISO 10646 עם 65,536 התווים של תקן אחר למפת תווים אוניברסלית, אז יוניקוד בגרסתו הראשונה. UCS-2, אפוא, היה זהה ליוניקוד. תקן ISO 10646 שמר על קידוד UCS-4 באופן רשמי, אך הכול הניחו כי לא יהיה לו שימוש, משום שלא יהיה צורך ביותר מ־65,536 מקומות.
כעבור שנים התבדתה תחזית זו (ראו במאמר על UTF-16) ותקן יוניקוד הורחב מעבר ל־65,536 תווים והכיל כעת למעלה ממיליון תווים. נוצר הצורך להכניס לתקן צורת קידוד של 32 סיביות לכל תו, שתוכל לייצג את התווים הרבים. UCS-4 הפך לחלק מיוניקוד, אך הוגבל לייצוג של מיליון וקצת תווים בלבד (במקום שני מיליארד במקור) כדי שיתאים ל־UTF-16 שאינו מסוגל למען יותר מכך. לציון זאת שונה שמו ל־UTF-32.
UTF-32 זהה ל־UCS-4 פרט לעובדה ש־UTF-32 מוגבל באופן שרירותי לייצוג 1,114,112 קודים בלבד, שהם התווים בתחום 0x10FFFF-0x000000, וכן שבניגוד ל־UCS-4, מכיל סטנדרט ה־UTF-32 מספר סמנטיקות של יוניקוד עליהן חובה לשמור.
תיאור הקידוד
קידוד באמצעות UTF-32 נחשב לקידוד הפשוט ביותר. בניגוד לשאר הקידודים הקיימים, לקידוד זה אורך קבוע, כל תו מיוצג על ידי מספר קבוע של 4 בתים. שיטת הקידוד פשוטה: מספרו הייצוגי של התו מומר לצורה בינארית בגודל 32 סיביות (שהם 4 בתים) וכך הוא נכתב.
עם הגדרתו הוגבל UTF-32 ל־21 סיביות, שהם מיליון וקצת תווים, ולכן בעצם ניתן לייצג עמו את כל הערכים בטווח שבין 0x000000 ל־0x10FFFF. תקן היוניקוד קובע שמספרו המייצג של תו לעולם לא יחרוג מערכים אלו ולכן מובטח שבעזרת UTF-32 ניתן לייצג כל תו אפשרי ביוניקוד.
יתרונות וחסרונות
יתרונות
שיטת הקידוד פשוטה ביותר, פשוט כותבים את המספר בייצוג בינארי של 4 בתים. אין צורך בביצוע כל פעולה שהיא על הבתים או על המספרים פרט לכתיבת המספר בעת הקידוד וקריאתו בעת הפענוח.
חסרונות
UTF-32 אינה חסכונית במקום. מרבית התווים בשימוש נמצאים במשטח הרב־לשוני הבסיסי (ערכיהם ביוניקוד נעים בטווח שבין 0x0000 ל־0xFFFD) וניתן לייצגם באמצעות בית אחד או שני בתים. UTF-32 כופה שימוש של ארבעה בתים לכל תו ולכן מגדיל את תפוסת הזיכרון בסדר גודל של פי שניים עד פי ארבעה.
UTF-32 אינה עמידה בפני איבוד בתים במהלך שליחה. אם מסיבות אלו או אחרות אבד בית מסוים (למשל במהלך שליחה ברשת), אזי במהלך הפענוח יחולקו הבתים לרביעיות בצורה שונה והטקסט כולו יוצג בדרך לא נכונה.
אין תאימות לאחור עם ASCII. טקסט שנכתב ב־ASCII או באחד מקידוד ISO-8859, אינו קריא באמצעות קידוד זה.
שימושים במערכות קיימות
היות שקידוד UTF-32 תופס משאבים רבים (פי שניים מ־UTF-16 ברוב המקרים, ופי ארבעה מקידודים ישנים כמו ASCII ו־ISO 8859), אין הוא נמצא כמעט בשימוש. השימוש היחיד הנעשה בו הוא כפורמט פנימי, בתוך הזיכרון, על ידי מערכות הפעלה, משום שהעבודה עמו פשוטה יותר מאשר עם קידודים בעלי אורך משתנה (כמו UTF-8 ו־UTF-16). כפי שצוין קודם, אין צורך בשום פעולה פרט לקריאת הנתונים לשם הבנת טקסט שקודד ב־UTF-32, וזאת בניגוד לקידודים אחרים הדורשים פענוח מורכב יותר. משום שמדובר בטיפול פנימי אין סכנה של איבוד מידע ומשום שהמידע מפוענח מקידוד אחר, אין צורך בתאימות ל-ASCII. השימוש ב־UTF-32 מביא לחסכון בזמן על חשבון בזבוז קל של זיכרון.
מערכות יוניקס רבות, כולל הגרסאות החדשות ביותר של לינוקס, משתמשות ב־UTF-32 בשיטה זו. בלינוקס, למשל, קובצי יוניקוד מאוחסנים ב־UTF-8 אך מערכת ההפעלה ממירה אותם ל־UTF-32 בעת הטיפול בהם ברמה הפנימית.
מערכת ההפעלה Windows אינה עושה שימוש ב־UTF-32 כלל – לא בשימוש פנימי (Windows משתמשת ב־UTF-16) ולא באחסון קובצי טקסט (אין אפשרות לשמור קובץ טקסט ב־UTF-32).
קטגוריה:קידוד תווים | 2024-07-06T05:24:23 |
אנדרה-מארי אמפר | אַנְדְרֶה-מָארִי אַמְפֶר (בצרפתית: André-Marie Ampère; 20 בינואר 1775 – 10 ביוני 1836) היה פיזיקאי ומתמטיקאי צרפתי, ממייסדי מדע החשמל והמגנטיות. אמפר גילה שמגנטיות יכולה להיווצר על ידי זרם חשמלי וניסח את התאוריה המתמטית הראשונה בתחום האלקטרומגנטיות, וכונה על ידי מקסוול כ"ניוטון של תורת החשמל". אמפר הציע הסבר לתופעות המגנטיות בחומר, והיה מעורב בגילויים רבים בכימיה כגון קבוע אבוגדרו, היסודות פלואור, כלור ויוד. אמפר המציא שיטה לארגון היסודות הכימיים שנים רבות לפני מנדלייב, וגם הציע את קיום חלקיק האלקטרון. בנוסף היה פעיל בתחומי תורת ההסתברות והפילוסופיה של המדע.
קורות חייו
אנדרה-מארי אמפר נולד למשפחה אמידה בליון ב-20 בינואר 1775. אביו, ז'אן ז'אק, היה איש עסקים ואמו הייתה בת לסוחרי משי, ואשה אדוקה באמונתה. כשנולד, הייתה לו כבר אחות גדולה ממנו בשנתיים, אנטואנט. כשהיה בן 5, בעקבות שיפור במצב הכלכלי, והעובדה שעסקיו של אביו הצריכו רק נוכחות מוגבלת בעיר, קנתה משפחתו אחוזה ועברה לפולמיה, כפר קטן השוכן כ-10 ק"מ מיליון. כעבור שלוש שנים, נולדה גם אחותו הקטנה.
אביו היה ממעריציו של רוסו ושל שיטות החינוך שתוארו בספרו אמיל. הוא החליט לחנך את בנו בעצמו, על ידי חשיפתו לספריה הגדולה שהייתה בביתם, אך לא כוון אותו לכוון מסוים. "אבי לעולם לא דרש ממני ללמוד דבר-מה, אולם נטע בי כמיהה עצומה לידע. לפני שלמדתי לקרוא, ההנאה הגדולה ביותר הייתה להקשיב לקטעים מה- ”היסטוריה של הטבע“ של דה-בופון. לא הרפתי מהדרישה שיקרא לי על חקר של חיות וציפורים" כתב מאוחר יותר בזכרונותיו.
למרות היותו תוצר מובהק של עידן הנאורות, לא דחה אמפר את הכנסייה ונותר קתולי מאמין עד לסוף חייו.
בגיל 12 החל אמפר בלימודי מתמטיקה בעזרת ספרים מספריית אביו וכתב מאמר על חתכי חרוט ששלח לאקדמיה של ליון. אמנם המאמר נדחה, אך אביו תמך בעיסוק זה ושלח את אמפר ללמוד חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי אצל דָבּוֹּרוֹן. כאשר זה דרש ממנו ללמוד גם את כתבי ברנולי והויגנס שהיו בנמצא רק בלטינית. לשם כך אביו לימד אותו לטינית. בסמוך לכך, נכח אמפר בכמה הרצאות על פיזיקה בקולז' דה ליון והתחיל ללמוד במקביל גם פיזיקה.
המהפכה הצרפתית
השנתיים הראשונות של המהפכה היו יחסית רגועות בכפר פולמיה. ז'אן ז'אק איבד את משרתו כעוזר האדמיניסטרטיבי לאציל המקומי. למזל היה לו הדבר, כי האציל נרצח על ידי האיכרים בצורה זוועתית. הוא תמך בעקרונות המהפכה, אך לא בשיטות האלימות שלה. לבקשת השלטונות בליון, הוא קיבל שם תפקיד של שופט שלום ומזכיר בית המשפט של המשטרה. תפקידים אלו יסבכו אותו באלימות עתידית של המאבקים בין המהפכנים.
בינתיים התרחש הראשון בסדרת אסונות במשפחת אמפר; אחותו הבכורה של אנדרה נפטרה במרץ 1792 בגיל 20. היא הייתה בת הלוויה הקבועה של אנדרה בצעירותו, והוא התאבל עליה שנים רבות בכותבו שירים מוקדשים לה.
אסון נוסף התרחש לאביו בליון. מלחמת אזרחים אשר פרצה בין הסיעה הז'ירונדינית המתונה יותר, ששיתפה פעולה עם שלטונות ליון, לבין היעקובינים הקיצוניים בהנהגת מארי ז'וזף שליה. שליה נעצר, נשפט למוות והוצא להורג למחרת. לאביו של אמפר היה רק חלק במעצרו, אך לא במשפט. בעקבות הוצאת שליה להורג, הוגדרה ליון על ידי המהפכנים כעיר מורדת וצבא נשלח מפריז. לאחר מצור בן חודשיים, נכבשה ליון על ידי הכוחות המהפכניים. ז'אן ז'אק נעצר מייד ולאחר חודש וחצי נשפט במעין משפט שדה באשמת "הוצאת צו המעצר לשליה", נמצא אשם והוצא להורג ב-24 בנובמבר 1793.
לידיעה על מותו של אביו הייתה השפעה קשה ביותר על אמפר. הוא הסתגר לחלוטין, נכנס לדיכאון עמוק, והפסיק לעסוק במתמטיקה. הוא נרפא חלקית רק כעבור שנה וחצי.
חיים בוגרים
כאשר אמפר המשיך להבריא מהמשבר שהיה נתון בו מאז הוצאת אביו להורג, הוא עסק יותר בתחומי מדעי הרוח, והחל בפרויקט כתיבה שאפתני בשם "אמאריסיד" שבו, במסורת הרומנטית מאותה תקופה, הוא מתאר את קולומבוס כמחריב גן העדן הקדמוני האמריקאי על ידי חינוך הילידים את חוקי המערב.
בסביבות 1795 הזניח אמפר את פרויקט הכתיבה וחזר ללמד חבר וותיק מתמטיקה ופיזיקה. הוא התחיל להתעניין גם באסטרונומיה והשווה את תצפיותיו עם הערכים הידועים באותה תקופה. אמפר בחן את שיטות הפתרון לבעיית שלושת הגופים והגיע למסקנה שלא ניתן לשפר את שיטות הקירוב הידועות באותו זמן.
ב-1796 החל אמפר לחזר אחרי אישה המבוגרת ממנו במקצת מהישוב הסמוך, בשם ז'ולי. ז'ולי הייתה בת לסוחר משי מצליח מליון, כפי שהיה אביו של אמפר. הם התחתנו שלוש שנים לאחר מכן.
מצבו הכלכלי של אמפר לא היה מזהיר, בעיקר מכיוון שרוב רכוש אביו נלקח ממנו על ידי המדינה. אביה של ז'ולי נפטר ולאמפר לא היו נטיות של סוחר או בעל עסקים. לכן, בעידוד ועזרה של משפחתה של ז'ולי, הוא התחיל ללמד בני אצולה בליון לימודי פיזיקה ומתמטיקה. הוא נחל הצלחה לא מבוטלת בכך.
באוגוסט 1799 אמפר וז'ולי נישאו. כעבור שנה נולד להם בן, שניתן לו השם ז'אן-ז'אק לזכר האב, אבל גם לאות הערכה לז'אן-ז'אק רוסו. בפברואר 1802, אמפר עזב את ליון כדי לשמש מורה למתמטיקה ופיזיקה בבית-ספר בבורג-אן-ברס, עיירה מרוחקת כ-60 ק"מ מיליון. משרה זו היוותה שיפור בפרנסתם, וסיכוי להתקדם בבתי הספר שהוקמו אז על ידי נפוליאון.
זמן קצר לאחר לידת בנם חלתה ז'ולי ומתה ב-1803, אולם, למרות הקשיים, פרסם אמפר ב-1802 מאמר בתורת ההסתברות וב-1803 מאמר בחשבון וריאציות. עבודות אלו משכו את תשומת הלב של ז'רום לאלנד, לפלס ודלאמבר וכך הומלץ למשרה בכירה יותר, כפרופסור בתיכון ליון. אולם זמן קצר לפני כניסתו לתפקיד נפטרה אשתו, ואמפר בחר להימלט מזיכרון האסונות שפקדו אותו באזור ליון. הוא קיבל משרה של מתרגל באקול פוליטקניק בפריז ועבר לשם.
חייו האישיים בפריז
אמפר לא היה מאושר יותר בפריז. הוא היה בודד ובהמלצת חבר הכיר אשה בשם פוטו (Potot), והציע לה להתחתן איתו. אולם אביה דרש בתמורה את כל הכסף שנותר לו. לאחר החתונה הסתבר, שגברת פוטו לא מעוניינת בילדים ולא רוצה כל מגע עם אמפר. פוטו הרתה, לאחר מכן הפוטואים גירשו אותו מהבית, ולאחר מכן נודע לו שנולדה לו בת. הזוג התגרש, הילדה הועברה להשגחתו, ואמו ודודתו הגיעו מכפרן כדי לטפל בה. כעבור 20 שנה התחתנה הבת עם קצין מצבא נפוליאון שהיה אלים, שיכור ומהמר, ושבילה זמן רב במוסדות גמילה.
בנו, ז'אן-ז'אק, הצליח מאוד בחייו המקצועיים. הוא היה היסטוריון, סופר וחוקר ארצות. היה חבר בקולז' דה פראנס, האקדמיה לספרות יפה, ובאקדמיה הצרפתית. הוא לא התחתן מעולם, לא היו לו ילדים וחי כעשרים שנה בהשפעתה של אשת החברה המפורסמת, רקמיה.
קרנו המקצועית של אמפר עלתה, והוא מונה ב-1809 כפרופסור למכניקה ואנליזה באקול פוליטקניק. ב-1814 נבחר אמפר לקתדרת הגאומטריה באקדמיה הצרפתית, ובשנים 1819 ו-1820 לימד פילוסופיה בסורבון. ב-1824 נבחר לקתדרת הפיזיקה בקולז' דה פראנס. ב-1827 נבחר כחבר החברה המלכותית האנגלית וב-1828 כחבר האקדמיה המלכותית השוודית.
במקביל הוא שימש כמפקח כללי של אוניברסיטת פריז (סורבון) והיה מתפקידו לבקר תיכונים ברחבי צרפת בחודשי הקיץ. הוא נפטר באחת הביקורות האלה במרסיי בשנת 1836, ונקבר שם באדישות כללית.
כמפקח באוניברסיטה האימפריאלית, וכעבור זמן קצר כמפקח כללי. ב-1814 הוא נבחר כחבר המחלקה למתמטיקה של המכון האימפריאלי. ב-1815 מונה כפרופסור מלא באקול פוליטקניק. ב-1819 העביר קורס בפילוסופיה באוניברסיטת פריז ומונה שם כפרופסור חבר באסטרונומיה.
תרומה מדעית
אלקטרודינמיקה
לאמפר היו תרומות במספר מדעים ובפילוסופיה, אולם הוא ידוע בעיקר כמייסד מדע האלקטרודינמיקה ומן הראוי להתחיל בכך. בשנת 1820 כריסטיאן ארסטד גילה שכאשר מניחים מצפן ליד חוט שמעביר חשמל, המחט של המצפן מוסטת. פרנסואה אראגו דווח על גילויו של ארסטד בספטמבר 1820 בפני חברי האקדמיה שקיבלו גילוי זה בסקפטיות רבה ובחוסר אמון; הרי קולון הוכיח לכל עוד בשנות ה-80 של המאה ה-18 שלא יכול להיות קשר כלשהו בין חשמל למגנטיות. אמפר קיבל גילוי זה ללא פקפוק רב. הוא הבין שארסטד לא החשיב נכון את השפעת מגנטיות כדור הארץ ובנה מכשיר ניסוי שנטרל השפעה זו ויכול היה למדוד את הכוח המופעל שנובע מהזרם החשמלי בלבד. עם מכשיר זה, שאמפר קרא לו גלוונומטר, יכול היה אמפר למפות את השדה המגנטי בסביבת תיל מוליך חשמל. אמפר הסיק שהאינטראקציה היסודית באלקטרומגנטיות היא הכוח הפועל בין שני חוטים מקבילים המעבירים זרמים חשמליים. בזכות יכולתו המתמטית הוא גם חישב את הכוח בין חוטים המסודרים בסליל. אמפר הציג את הניסויים והתאוריה שלו בשלוש הרצאות במרווחים של שבוע בין אחת לשנייה, כל זה שבועיים בלבד אחרי הצגת אראגו את גילויי אורסטד. בעצם, הציג אמפר תזה לפיה מגנטיות היא "חשמל בתנועה".
אמפר ביקש להבחין בין כוח אלקטרוסטטי, כפי שהוא כינה את כוח המשיכה/דחייה של נוזלים חשמליים במנוחה, לבין כוח אלקטרודינמי, האופייני לנוזלים חשמליים בתנועה בתוך מוליך. אמפר תמך בגישת שני סוגים של נוזלים חשמליים (חיובי ושלילי) שנעים בכיוונים מנוגדים, אולם היו כאלה, כגון בנג'מין פרנקלין, שתמכו בגישת החשמל כנוזל יחיד הזורם ממקום בו יש עודף למקום שבו יש מחסור.
אמפר החשיב את "כיוון זרימת החשמל" ככיוון תנועתו של הנוזל החיובי, והגדיר חוק פשוט שקובע את כוון סטייתה של מחט מגנטית - "חוק הבחור הקטן".
ב-25 בספטמבר 1820 הדגים אמפר באקדמיה הצרפתית את התופעה של שקילות בין זרם חשמלי לבין מגנט קבוע בעזרת סלילים שניתן היה להחליפם במגנטים ולקבל את אותן תופעות. בעיניו זו הייתה הוכחה לתאוריה שהמגנטיות בחומרים נובעת מזרמים חשמליים פנימיים לחומר במישור מאונך לציר המגנט. סליל שמתנהג כך כונה על-ידו "סולנואיד".
הביקורת של פראדיי
למרות שפראדיי היה צעיר מאמפר ב-15 שנים, בעל מעמד נחות ממנו בהרבה במדע וחסר ידע מתמטי מעמיק, הוא היה בין הנסיינים הגדולים של התקופה ובעל מזג של חקירה אמפירית וספקנית יותר מאשר תאורטיקן כמו אמפר. בשנים 1821–1822 הוא פרסם ביקורת אנונימית בשם "סקיצה היסטורית של האלקטרו מגנטיות", בה תקף באופן כללי שיטות מחקר, בהן בניית תאוריה מוקדם מידי המשטה בחוקרים ומעוותת את ממצאיהם. הנושא שבחר בו להדגים את גישתו הספקנית הייתה המדע הצעיר של האלקטרודינמיקה. הוא התייחס ברצינות רק לניצני התאוריה של אמפר בשבחו אותו באופן כללי אבל ביקר את הנקודות הבאות: הזרמים הנגדיים שמתנגשים בחוט, בעוד שבמקומות אחרים אצל אמפר החשמל זורם רק בכיוון אחד; ההנחה שזרם חשמלי הכרחי למגנטיות ולכן בהנחה של הזרמים המעגליים במגנטים; ובאופן כללי התנגד לשפע ההנחות הבלתי מבוססות. אמפר כנראה לא קרא את הביקורת הזו, ההתכתבות ביניהם החלה אחרי המאמר (החתום הפעם) בו פרדיי תיאר את הניסוי הסיבוב האלקטרומגנטי.
פרדיי תקף את גישת הכוח המרכזי של אמפר ותמך במבנה כוח מגנטי מעגלי וגם הצביע על מספר הבדלים בין סלילים למגנטים קבועים שאמורים היו להיות זהים בהתנהגותם לפי אמפר. הוא דרש הוכחה ישירה ל-"זרמים המולקולריים" שגורמים למגנטיות של מגנט קבוע, ולא על ידי מגנטיות.
בין השנים 1820 ל-1822 נאלץ אמפר לשנות כמה פעמים את ההסברים התאורטיים של התופעות. הוא טעה כאשר לא היה מוכן לשקול את הכוון השני של השקילות החשמלית-מגנטית: יצירת כוח חשמלי על ידי שינויים בשדה המגנטי, על אף שבניסוייו היו תופעות מעין אלה שהזניח או לא קיבל. ההשראות האלקטרומגנטית התגלתה ב-1831 על ידי פאראדיי. אמפר אומנם טען (ודי בצדק) שהיה זה הוא שגילה את ההשראות אך לא פרסם על כך מאמר. למעשה הוא צפה בתופעה, אך לא הבין אותה כהלכה.
הארגון הסופי של התאוריה
אמפר שינה עכשיו גישה. הוא ויתר על ניחושים פרועים ולא מבוססים - אם כי מבריקים לעיתים - והתרכז בביסוס הגישה המתמטית לאלקטרודינמיקה. לעבודה של הסדרת התאוריה, והמבנה החישובי שלה הוא הזדקק לכמה שנים, בהן היה טרוד בבעיות בריאותיות ומקצועיות. הוא פרסם את עבודתו המלאה ב"חיבור על התורה המתמטית של תופעות אלקטרודינמיות, שהוסקו באופן ניסויי" (1826). המסקנות העיקריות שלו המסכמות את הספר:
שני זרמים חשמליים גורמים לפעולת משיכה כשנעים באותו כוון במקבילי; הם דוחים אחד את השני כשנעים במקביל אך בכוונים מנוגדים.
משיכה או דחייה זו שונים לחלוטין מהכוחות המופעלים על ידי חשמל סטטי.
מגנט הוא אך אוסף של זרמים חשמליים הנוצרים על ידי חלקיקי הברזל באופן דומה לסוללה חשמלית.
אין הבדל בין שני הקטבים של מגנט למעט כך שאחד משמאל ואחד מימין לזרמים הפנימיים הגורמים למגנטיות.
עבודה זו זיכתה אותו באמירתו של מקסוול:"החקירה הניסויית שבאמצעותה הקים אמפר את חוק הפעולה המכנית בין זרמים חשמליים היא אחד ההישגים המבריקים ביותר במדע. כל התאוריה והניסוי, נראים כאילו זינקו, מלאים וחמושים, ממוחו של "ניוטון החשמל". הוא מושלם בצורתו, ולא ניתנת לתקיפה בדיוק שלה, והיא מסכמת בנוסחה מתוכה ניתן להסיק את כל התופעות, ואשר חייבת תמיד להישאר הנוסחה היסודית של האלקטר דינמיקה."ג'יימס קלרק מקסוול - חשמל ומגנטיות (1873)
כימיה וכימיה פיזיקלית
בשני מאמרים - בשנים 1832 ו-1835, אמפר דן בתאוריה שנשקלה באותן ימים של התייחסות לחום כגל במקום תאוריית הקלוריק. הוא הבחין במתמטיקה השונה לגמרי שמתארת את התופעות הנ"ל (משוואה דיפרנציאלית מדרגה שנייה לגבי גלים, משואה דרגה ראשונה לפי פרנל) וניסה להתאים אחד לשנייה. הוא השתמש בגישה של שימור האנרגיה (vis viva) על ידי הבחנה בין תנועות האטומים לתנועות המולקולות. הוא ייחס למולקולות את תנועת הקול ואילו לאטומים את תנועת האור והחום.
ב-1815 ניסה אמפר לתת הסבר פיזיקלי לחוק בויל-מאריוט. הוא טען לקיום שלושה סוגי כוחות בין חלקיקי חומר: הלחץ, קלוריק (דחייה) וכוחות משיכה או דחייה שתלויים בחומארים השונים. הכוח הספציפי לכל חומר בא לידי ביטוי בטווחים קצרים ביותר, ולא כאשר החומרים בצורת גז. גישה זו לא הניחה פיזור מהירויות של מולקולות הגז, אולם אם בחישובי מקסול-בולצמן מניחים שלכל המולקולות אותה מהירות, התוצאה הסופית זהה, וזו הייתה גם התוצאה של אמפר. הוא גם גילה את היחס הקבוע בין מספר החלקיקים בגז מסוים והנפח שלו בטמפרטורה קבועה (מבלי שידע שאבוגדרו מצא אותו חוק שלוש שנים קודם לכך).
ב-1816 עבד אמפר תקופה לא קצרה על תאוריה גאומטרית של הרכבים כימיים, עבודה שהציג אותה לברטולה. בתאוריה זו נמצאו בעיות רבות והיא לא פורסמה.
אמפר תרם רבות בגילוי היסודות ההלוגניים כלור, פלואור ויוד.
פילוסופיה, מטפיזיקה, מיון מדעים
אמפר היה קתולי מאמין וכל חייו ניסה לשלב את אמונתו עם המדע. הפילוסופיה הרווחת בקרב האינטלקטואלים בני זמנו הייתה של קונדיאק ותלמידיו, שכונו "האידאולוגים" על ידי נפולאון. קבוצה זו האמינה שרק התחושות אמיתיות, ואילו המציאות החומרית וקיום האלוהים נתונים בספק. עמדה זו הייתה לצנינים בעיני אמפר, והוא חיפש אלטרנטיבה. היה בין הראשונים שגילה את קאנט בצרפת, ואף על פי שלפיו ניתן היה לשמור על אמונה באלוהים, הרגיש אמפר שההתייחסות של קאנט למרחב, זמן וסיבתיות גורמים לספקנות ביחס לקיום מציאות אובייקטיבית ברמה הכי בסיסית. כפי שאמפר פירש את קאנט, מרחב וזמן היו סוגות סובייקטיביות להבנה האנושית ואמפר כמתמטיקאי לא יכול היה לקבל זאת.
לכן הוא בנה את הפילוסופיה של עצמו. הוא התחיל מהרעיונות של מיין דה בירן התנגד לגישתו של יום שסיבתיות היא פשוט אוסף אירועים עוקבים בזמן. הוא בנה טיעון שסיבה "מסבירה" תוצאה והיא לא רק קודמת בזמן, על ידי דוגמה של תנועת יד. אני "רוצה" להזיז את היד, אני "מודע" לרצון שלי: לכן היד זזה. אמפר השתמש בדוגמה זו גם להוכיח קיום של עולם חיצוני: אם היד לא יכולה לזוז מכיוון שהיא תפוסה על ידי חפץ כלשהו, אזי אדם נהיה מודע לכוחות מחוץ לשליטתו. זאת ועוד, דוגמה זו מוכיחה את הקיום של החומר מכיוון שסיבה חיצונית זו חייבת להיות בלתי תלויה בתחושתנו אותה.
בעזרת טיעונים דומים אמפר הוכיח גם את קיום הנשמה ואת קיומו של האל.
גישה זו אפשרה לו לקבל גם את קיומו של האל וגם קיומה של מציאות אובייקטיבית. ההשפעה של קאנט עליו הייתה רבה, ולכן חילק אמפר את הידע לשתי רמות, התופעות (Phenomena) שנגישים לנו דרך החושים והדברים כשלעצמם (Noumena) העובדות האובייקטיביות שאינם נגישים לנו ישירות. ה-Noumena ידועים לנו על ידי הפעילות השכלית, שמניחה קיום גורמים חומריים שתכונותיהם יכולים להסביר תופעות. אנו גם יכולים לדעת מה היחסים בין שתי הקטגוריות האלו.
בהשתמשו ברעיונות אלה, כתב אמפר ב-1834 ספר על פילוסופיית המדע, "Essai sur la phylosophie des sciences", שהחשיב כהישג הגדול בחייו, ובו חילק את המדעים לפי "תופעות", "סיבות נואומניות" והקשר ביניהם. קרוב למותו ובספרו טען ששיטה זו מתאימה לכל המדעים ולכן משקפת את האמת.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:פיזיקאים צרפתים
קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:בוגרי אקול פוליטקניק
קטגוריה:סגל אקול פוליטקניק
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי צרפת
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של מונמארטר
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1775
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1836 | 2024-05-17T05:53:53 |
אנדרה אמפר | הפניה אנדרה-מארי אמפר | 2020-11-11T09:03:18 |
אנדרה מארי אמפר | הפניה אנדרה-מארי אמפר | 2020-11-11T09:03:07 |
ISO 10646 | תקן ISO 10646 של ארגון התקינה הבין-לאומי (ISO) הוא תקן למפת תווים אוניברסלית (UCS, ראשי תיבות של Universal Character Set) שנועד לאחד את כל מפות התווים שבשימוש כיום ולקודד את כל הכתבים הנוכחיים וההיסטוריים של האנושות. כיום תקן זה מאוחד עם תקן אחר למפת תווים אוניברסלית בשם יוניקוד. הוא עדיין נבדל ממנו בכמה תכונות, אך אין הוא שונה ממנו בפרטים כפי שהיה בעבר.
היסטוריה
ארגון ISO יזם את מפת התווים האוניברסלית ב־1989, והטיוטה של תקן ISO 10646 יצאה לאור ב־1990. תקן זה היה שונה מאוד מהתקן של היום. הוגדרו בו 128 קבוצות (groups) בעלות 256 משטחים (planes) בעלי 256 שורות (rows) בעלות 256 תאים (cells) - לכאורה מקום ל־2,147,483,648 תווים, אך למעשה אפשר היה לקודד רק 679,477,248 תווים, שכן המדיניות הייתה שלא יופיעו תווי בקרה (הבתים 0x00 עד 0x1F ו־0x80 עד 0x9F, בכתיב הקסדצימלי) בשום מקום. כך למשל האות הלטינית A הופיעה בקבוצה 32, משטח 32, שורה 32, תא 65.
את תווי תקן ISO 10646 הראשוני הזה ניתן היה לקודד בשלוש צורות: UCS-4, ארבעה בתים לכל תו, המאפשרת לקודד את כל התווים; UCS-2, שני בתים לכל תו, המאפשרת לקודד רק את המשטח הראשון, 32, המשטח הרב־לשוני הבסיסי, המכיל את 65,536 התווים הראשונים; ו־UTF-1, שבו מקודדים את כל התווים בקבוצות של בתים בעלות אורך משתנה (אחד עד חמישה בתים, שכולם מכילים תווים שאינם תווי בקרה - ראו לעיל).
הנה כי כן ב־1990 היו שתי יוזמות למפת תווים אוניברסלית: יוניקוד, בת 16 הסיביות לכל תו (65,536 תווים אפשריים) ו־ISO 10646. חברות התוכנה לא היו מוכנות לסבול את הסיבוכיות ואת המגבלות של תקן ISO והצביעו נגד התקן בהצבעה הכללית של מוסדות התקינה. אנשי ISO הבינו כי לא יוכלו להמשיך לתמוך בתקן בצורתו הנוכחית ונדברו עם אנשי יוניקוד על איחוד התקנים. הוחלט על שני שינויים: ההגבלה על התווים (האיסור על תווי הבקרה) תוסר, כך שתו בעל ערך כמו 0x0000101F (המכיל, לפי ערכי הבתים שלו, ארבעה תווי בקרה בזה אחר זה) יהיה מותר לשימוש; והאוצר של המשטח הרב־לשוני הבסיסי של ISO 10646 יהיה זהה לזה של תקן יוניקוד.
בינתיים, עם חלוף השנים, השתנו הדברים ביוניקוד עצמו: 65,536 לא נראו עוד כמספיקים, והתקן מגרסה 2 ואילך תומך בקידוד 1,112,064 תווים באמצעות מנגנון UTF-16. לשם כך הוגבל ISO 10646 להכיל עד כמה תווים שאפשר לקודד באמצעות UTF-16 ולא יותר, כלומר מיליון וקצת תווים במקום שני מיליארד. קידוד UCS-4 של ISO 10646 הוכנס לתקן יוניקוד בהגבלה לתחום של UTF-16 ושמו שונה ל־UTF-32. באשר ל־UTF-1, איש לא השתמש בו, בשל עיצובו הגרוע (אין אפשרות להבחין בתים בודדים ומתחילים ומסיימים של קבוצות - בעיה דומה לזו של הקידוד היפני Shift-JIS) וביצועיו הנמוכים (הרבה פעולות חלוקה). רוב פייק וקן תומפסון, המתכננים של מערכת ההפעלה Plan 9, המציאו קידוד חדש ומהיר ומעוצב היטב לקידוד תווים באורך משתנה, וזה היה ל־UTF-8 המוכר לנו כיום.
הבדלים בין ISO 10646 לבין יוניקוד
ISO 10646 ויוניקוד זהים לחלוטין באוצר שלהם - אותם תווים בעלי אותם מספרים קיימים בדיוק בשני התקנים. ההבדל ביניהם הוא שתקן יוניקוד מוסיף כמה כללים ומפרטים שאינם קיימים ב־ISO 10646. התקן של ISO אינו אלא מפת תווים פשוטה, המשך של תקנים כמו ISO 8859. יוניקוד, לעומת זאת, מוסיף כללים לסידור האותיות לפי שפה, נורמליזציה של צורות זהות, ואת אלגוריתם הדו־כיווניות. לגבי המשתמש העברי זהו דבר חשוב ביותר והמשמעות היא שמכל תוכנה חדשה יש לדרוש תמיכה ביוניקוד ולא ב־ISO 10646 בלבד. תקן יוניקוד קובע כי העברית תקודד באופן משתמע (לוגי) בלבד, ואילו עברית חזותית (ויזואלית) אינה חוקית לפי יוניקוד.
יש כמה תוכנות שתומכות ב־ISO 10646 אך לא ביוניקוד. למשל, xterm של לינוקס (בגרסאות החדשות) תומך ב־ISO 10646, כלומר הוא מציג את כל התווים שבתקן, אך הוא אינו יכול להציג עברית משתמעת, ערבית או כתבים הודיים כמו אלפבית דוונאגרי, משום שהוא אינו תומך במנגנוני תצוגת הכתבים המורכבים (complex script) המוכתבים על ידי יוניקוד. לעומת זאת, הדפדפן מוזילה ומעבד התמלילים OpenOffice.org, גם על לינוקס, תומכים ביוניקוד על כל מנגנוני התצוגה הנדרשים.
קטגוריה:קידוד תווים
קטגוריה:תקני ISO | 2024-04-24T18:43:51 |
ממלכת דהומיי | ממלכת דהומיי הייתה ממלכה אפריקאית שהייתה ממוקמת בעבר באזור שכיום נמצא בתוך בנין. הממלכה התקיימה בין השנים 1600–1894, עד אשר הובסה במלחמה על ידי הצרפתים והפכה לחלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. דהומיי הוקמה באזור מישור אבומה על ידי אנשי הפון והפכה למעצמה אזורית במאה ה-18 על ידי כיבוש ערי מפתח בחוף האטלנטי. ממלכת דהומיי התקיימה מכלכלה מאורגנת שנבנתה בעיקרה על סחר בעבדים וכיבוש ערים ועסקה בסחר עם מדינות אירופאיות שונות. לממלכת דהומיי היה שלטון ומערכת מיסוי מאורגנים ונודעה בעיקרה באומנות הייחודית של הממלכה, ביחידה צבאית של נשים בלבד שנודעה בתור האמזונות של דהומיי ובטקסי וודו דתיים בפסטיבלים שנתיים שנערכו בממלכה.
היסטוריה
ייסוד הממלכה והתרחבותה
ממלכת דהומיי הוקמה באזור מישור אבומה (Abomey), הנמצאת במערב אפריקה, בשנת 1600 לערך, על ידי אנשי הפון (Fon), צאצאיהם של אנשי האג'ה , אשר התמקמו באזור בתקופה זו. המלך המייסד של ממלכת דהומיי היה הואגבדג'ה (Houegbadja), אשר שלט בממלכה בשנים 1645–1685. הואגבדג'ה היה השלישי בשושלת המלכים במשפחתו, לאחר שלטון אביו דקודונו (Dakodonou) וסבו דו-אקלין (Do-Aklin), אך נחשב למלך המייסד של הממלכה משום שעל פי מקורות רבים אחראי להקמת הארמונות המלכותיים של אבומה, והיה הראשון שהשתלט ופשט על ערים מחוץ למישור אבומה והרחיב את הממלכה מחוצה לה. במקביל להתרחבות הממלכה מחוץ למישור אבומה, התחזק סחר העבדים באזור. ממלכת דהומיי סחרה בעבדים עם מדינות אירופאיות שונות ופיתחה לעצמה שם גדול בתחום סחר העבדים, אשר היווה את מקור ההכנסה הגדול ביותר בממלכה.
בשנת 1708, אגג'ה (Agaja), נכדו של האוגבדג'ה, עלה לשלטון. אגג'ה החל בתהליך התרחבות משמעותי של ממלכת דהומיי. אגג'ה דחה את הסכם האמונים שהיה לדהומיי עם העיר אלדה (Allada), הסכם שאפשר לדהומיי לסחור בעבדים באזור אלדה, והגביר את הפעילות הצבאית באזור. בשנת 1724, אגג'ה הציע לאלדה להכניס את צבאו לעיר על מנת לעזור להם בבעיות פנימיות, אך לאחר שהכניס את צבאו לאלדה, השתמש אגג'ה בצבא על מנת לכבוש את העיר. לאחר שכבש את העיר העביר אגג'ה את בירת דהומיי מאבומה לאלדה. בשנת 1727, אגג'ה השתלט על העיר וויידה (Whydah) וביסס את שלטונו המרכזי בחוף האטלנטי, שבזכותו הפכה דהומיי למיקום מרכזי בסחר העבדים האטלנטי. בשנת 1728, אגג'ה פתח במלחמה נגד ממלכת אויו (Oyo), שהייתה היריבה הגדולה ביותר של דהומיי בסחר העבדים. במהלך המלחמה, משפחת המלוכה של וויידה, אשר חשבה שצבא דהומיי נחלש במלחמה, השתלטה חזרה על הכס בעיר. אגג'ה שלח חלק גדול מצבאו, ביניהם האמזונות של דהומיי, יחידה צבאית מיוחדת של נשים בלבד, על מנת להשתלט חזרה על העיר. משפחת המלוכה של וויידה נמלטה מהעיר כאשר ראתה את הכוח הצבאי הגדול שנשלח אליה. המלחמה עם אויו נגמרה בשנת 1730 בניצחונה של אויו, אשר הפכה את דהומיי למדינת חסותה.
שמאל|ממוזער|180px|תיאור קורבן אדם מספר של ארצ'יבלד דלזל, 1793
לאחר מותו של אגג'ה ב-1740, התרחש בממלכה משבר פוליטי בקרב בניו של אגג'ה לגבי יורשו, כאשר בסוף המשבר נבחר בנו של אגג'ה, טגבסו (Tegbessou) להחליפו בשלטון. טגבסו החזיר את עיר הבירה של הממלכה לאבומה.
החלשות סחר העבדים ותחילתה של התדרדרות הממלכה
בסוף המאה ה-18 אויו החלה להפעיל לחץ על דהומיי להפחית את כמות הסחר בעבדים, בין היתר על מנת לשמר את סחר העבדים באויו. דהומיי נענתה לבקשה והגבילה את סחר העבדים, אך גם לאחר הגבלה זו נשארה דהומיי חלק מרכזי בסחר העבדים האטלנטי וההכנסות מסחר עבדים עדיין היוו את החלק המרכזי בהכנסות הממלכה. בשנת 1823 המלך גזו (Ghezo), אשר מאס משליטתה של אויו על דהומיי, שלח את צבאותיו כנגד אויו והצליח להשתלט על הממלכה.
באמצע המאה ה-19 מעמדה של דהומיי החל להתדרדר. תחילה, הבריטים, אשר היו קונים מרכזיים בסחר העבדים של דהומיי, החלו בצעדים על מנת לאסור סחר בעבדים. הבריטים שלחו דיפלומטים אשר ניסו לשכנע את המלך גזו לחדול מסחר בעבדים, אך כל הניסיונות הסתיימו בכישלון בשכנוע המלך. בנוסף, בתקופה זו הוקמה העיר אבאוקוטה (Abeokuta), אשר נודעה כעיר מחסה לאנשים שרוצים להיות בטוחים מפשיטות הסחר שדהומיי נהגה לבצע בערים שונות על מנת להשיג עבדים לסחר. דהומיי יצאה למלחמה נגד אבאוקוטה בשנת 1844, בה אבאוקוטה הביסה את דהומיי. דהומיי נכנסה למשבר כלכלי עקב סירובם של הבריטיים לסחור בעבדים ועקב שגשוגה של אבאוקוטה. גזו החל להרחיב עסקי סחר בשמן דקלים על מנת לנסות להתגבר על המשבר הכלכלי.
בשנים 1851–1852 הבריטים החלו במצור ימי על החופים של דהומיי על מנת לגרום לממלכה להפסיק בסחר העבדים. ב-1852 גזו הגיע להסכם עם הבריטים שיוציא את העבדים מדהומיי. במקביל לכך גזו השהה את כל הפעילות הצבאית של הממלכה, אך עקב לחצים פוליטיים, דהומיי חזרה לסחור בעבדים ולפעילות צבאית (בעיקר כיבוש ערים) בשנים 1857-1858. בעקבות זאת, המלך גזו נרצח על ידי צלף מאבאוקוטה והביא למלחמה נוספת בין אבאוקוטה ודהומיי. אבאוקוטה ניצחה במלחמה וכתוצאה מכך סחר העבדים של דהומיי הופסק והממלכה המשיכה להרחיב את עסקי הסחר בשמן דקלים במקום.
סופה של הממלכה
במחצית השנייה של המאה ה-19 הצרפתים החלו לדרוש מהממלכות באזור ערים שיהיו תחת חסות הצרפתים, בפרט את העיר קוטונו שהייתה חלק ממלכת דהומיי. דהומיי הסכימה לדרישה זו, אך כאשר המלך בהנזין (Béhanzin) עלה לשלטון לאחר שאביו, גללה (Glele) מת בשנת 1889, דחה בהנזין את שלטון הצרפתים והחל לפשוט על רכושם של הצרפתים. הצבא הצרפתי החליט לבצע פשיטה על דהומיי, מה שפתח במלחמת צרפת-דהומיי הראשונה' אשר התרחשה בשנת 1890. המלחמה נגמרה בניצחון הצרפתים, ודהומיי חתמה על הסכם המעביר את קוטונו לשלטון הצרפתים. המשך העוינות של דהומיי כלפי הצרפתים הובילה למלחמת צרפת-דהומיי השנייה, אחר התרחשה בשנים 1892–1894. המלחמה נגמרה בהשתלטות הצרפתים על אבומה ועל המלך בהנזין. הצרפתים הפכו את ממלכת דהומיי למדינת חסות של צרפת, הגלו את בהנזין לקריביים, שהיו תחת שלטון צרפתי, ומינו את אגולי-אגבו (Agoli-agbo) למלוך בדהומיי במקומו.
הצרפתים החלו בשינויים רבים במבנה השלטון בדהומיי ובסופו של דבר החליטו להגלות גם את אגולי-אגבו ולהפוך את דהומיי לחלק מהאימפריה הקולוניאלית הצרפתית, אשר נקראה דהומיי הצרפתית. ב-1958 דהומיי הצרפתית הפכה לממשלה עצמית ושינתה את השם לרפובליקה של דהומיי, ובשנת 1960 קיבלה עצמאות מלאה. בשנת 1975 שונה השם של הרפובליקה לרפובליקה העממית של בנין ובשנת 1991 שונה שוב לרפובליקה של בנין, אשר נקרא תחת שם זה עד היום.
גאוגרפיה
ממוזער|ממלכת דהומיי-1793
ממלכת דהומיי הייתה ממוקמת במערב אפריקה הטרופית, במקום שבו כיום נמצאת המדינה בנין. והיא מורכבת ממספר אזורי גאוגרפים שמשתנים ככל שמצפינים מהחוף שלה עם האוקיינוס האטלנטי- בדרומה דהומיי מלאה בחופים חולים בעלי לגונות ובורות מים רבים. כשמצפינים מהחופים מגיעים לאזור היערות במרכז דהומיי שהופכים לערבות סאוונה גדולות ששולטות ברוב השטח, ואזורי ביצות מפוזרים. בצפון היערות ישנה רמה מכוסה כרי דשא וככל שמתקרבים להרים בצפון המדינה מופיעים שוב היערות. מזג האוויר בממלכה הוא חם ולח, ולאורך השנה יש שתי עונות רטובות ושתי עונות יבשות.
פוליטיקה
השלטון בדהומיי היה שלטון מלוכני, בו המלך הוא הריבון היחיד בממלכה. שושלת המלוכה המשיכה לרוב דרך הזכר הבכור של המלך, אך במקרים מסוימים נבחר המלך בדרך שונה. במקרים אלה, כאשר הייתה מחלוקת לגבי יורשו של המלך (בדרך כלל בקרב בניו השונים של המלך), התכנסה המועצה הגדולה של הממלכה והחליטה מי ירש את המלוכה.
תפקידי המפתח בחצר המלכות של הממלכה כללו ביניהם את התפקידים הבאים:
מיגן (migan)-שימש כיועץ הראשי של המלך וכמוציא להורג שלו.
מהו (mehu)-היה אחראי על קשרי החוץ של הממלכה (במיוחד עם האירופאים) וניהל את עסקי הכלכלה בממלכה.
יובוגן (yovogan)-היה אחראי לקשרי החוץ עם האירופאים באזור וויידה.
צ'צ'ה (chacha)-שימש כמשנה למלך באזור וויידה. תפקיד זה התפתח בשנים המאוחרות של הממלכה ולקח את רוב הסמכויות של היובוגן, עד אזור שנות ה-1880 כאשר היובוגן קיבל את סמכותו חזרה.
קפויטו (kpojito)-אימו של המלך.
קשרי החוץ של המדינה התבססו בעיקר על קשרים עם מדינות וממלכות שסחרו בעבדים עם דהומיי, כאשר הגדולות מהן היו מדינות אירופאיות כגון: בריטניה, הולנד וצרפת. ממלכת אויו, עד למפלתה, הייתה יריבתה הגדולה של דהומיי. אויו התחרתה בדהומיי בכל הקשור לסחר בעבדים, מה שהביא לתקיפות חוזרות ונשנות של דהומיי בממלכת אוהיו, שבסוף הובילו להשתלטותה של אויו על דהומיי והפיכתה למדינת חסותה. לאחר שדהומיי הצליחה להשתלט על אויו בשנת 1823, קמה לדהומיי יריבה חדשה בשנת 1844, העיר אבאוקוטה, אשר היוותה איום על דהומיי בכך שהייתה עיר מחסה לאנשים שרצו לברוח מסחר העבדים.
כלכלה
המבנה הכלכלי של הממלכה היה שזור עם המערכות הפוליטיות והדתיות, והן התפתחו יחדיו בצורה משמעותית.
מטבע
צדפות/קונכיות קוורי (Cowry shells). הקוורי הם חלזונות ים, אשר הקונכיות שלהם שומשו בעבר כמטבע במערב אפריקה.
עד סוף המאה ה-17 ממלכת דהומיי אוכלסה, פיתחה פרובינציות גדולות והייתה בעלת כלכלה מסודרת שאופיינה בייצור לצורך סחר חליפין בין משפחות ובייצור שנועד לסחר בשווקים המקומיים. הכלכלה נשענה ברובה על גידולים חקלאיים כאשר בעיקרם היו שדות תירס ותפוחי אדמה, ובנוסף כללה גידולים של סוגי דגנים שונים (דוחן, דורה), בטטות, שמן דקל, שעועית, אננס ופירות נוספים. מעט מהאוכלוסייה עסקו בדיג, וחיות המשק הקיימות היו עופות, בקר, עזים וכבשים. תפקידם המרכזי של השווקים בכלכלת דהומיי התפתח מתוך הייצור המשפחתי: תחילה המשפחות עסקו בעיקר בייצור חקלאי אשר שימש לסחר חליפין (סחר ללא מתן כסף, החלפת מוצר במוצר). בהמשך, צמיחת התפוקה החקלאית הובילה לאוכולוסיה גדולה יותר ולעודף כלכלי גדול יותר שאיפשרו התמחות במקצועות השונים, כמו בגידולים חקלאיים, כאשר אלו הובילו להתפתחות סחר מקומי רחב יותר בצורת שווקים. עם צמיחת הסחר המקומי עלה הצורך בשימוש בכסף כדי לבצע העברות ומפיצי הסחורה השתמשו בקוורים (cowries) בתור המטבע העיקרי שלהם. עם הקמת השווקים, סחר החליפין בין המשפחות בממלכה המשיך להיות צורת המסחר העיקרית במתן שירותים עבור אזרחיה, אך הוא עבר שינויים כאשר משפחות מצאו עצמם מסוגלות לרכוש סחורה בשוק. לבסוף, בשל נוחיות השווקים צורת סחר זו עלתה בהדרגה והתפתחה על פני סחר החליפין המשפחתי. כתוצאה מכך, השווקים היוו תפקיד מרכזי בממלכה. השווקים המקומיים אורגנו בסבב של ארבעה ימים כאשר בכל יום פעל שוק אחר והסחורות הועברו למחוזות רחוקים יותר בעזרת שיירות ובעזרת סירות גדולות דרך הלגונות ולאורך החוף. לסיכום, הכלכלה של דהומיי לקראת סוף המאה ה-17 הייתה דומה מאוד לכלכלה של המאה ה-19, ואפילו של המאה ה-20. עדויות מציגות שהמבנה והאוכלוסייה של דהומיי בזמנים אלו הושפעו רבות מהאוכלוסייה האירופאית שאכלסה את האזור במאה ה-15.
מיסים
הרשקוביץ בספרו על ממלכת דהומיי תיאר מערכת מס מורכבת בממלכה, שבה פקידים שייצגו את המלך, ה-Tokpe, אספו נתונים מכל כפר על קצירם. המלך קבע מס המבוסס על רמת הייצור ואוכלוסיית הכפר. כמו כן, לאחר בניית כבישים משמעותיים שנעשו על ידי הממלכה, המלך פקד על גביית מיסים שנתיים על סמך הסחורה שהועברה בכבישים ותוכנה. גביית כספים נוספת על ידי גורמים רשמיים נעשתה על ידי הטלת קנסות על מטרד ציבורי בטרם אפשרו לאנשים לעבור בין מחוזות.
סחר העבדים האטלנטי בממלכת דהומיי
משנת 1640 עבדים הפכו לסחורה והיו נמכרים בהתאם לתועלת הכספית שגזר מכך השלטון. הדרישה של המדינות האירופאיות לעבדים אפריקאים נשענה על הצורך בעובדים במטעי קני סוכר, שמן דקל, טבק ועוד, בעקבות הצמיחה המהירה שלהם. בהתאם לדרישה החדשה, חלק ממדינות אפריקה ודהומיי במיוחד, הגיבו על הצורך ביצירת מערכת יעילה וזולה לייצוא עבדים. ככל שאפריקה סיפקה יותר ויותר עבדים המחירים נפלו, ואזורים אחרים אשר היו פחות מחויבים ליצוא העבדות יצאו מהעסק. בתמורה לעבדים, האירופאים מכרו קוורים, הברזילאים טבק, בגדים ועוד מגוון רחב של טובין, כולל נשקים ואבקות נפץ. התשואה הכללית של העבדים עלתה מ-11,000£ לשנה ב-1670 ל-205,000£ לשנה ב-1700, מה שתרם להתעשרותה של הממלכה ולחיזוק סחר השווקים המקומי. ייצוא העבדים תפס נפח גדול מכלכלת הממלכה עד לסוף התקופה במאה ה-19.
צבא
הצבא של ממלכת דהומיי נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר באזור אפריקה הטרופית - ועל פי חלק מהאנתרופולוגים וההיסטוריונים הוא נחשב לצבא החזק ביותר באזור. בניגוד לרוב הממלכות באזור זה, שהצבא שלהן היה נאסף מהעם במקרה הצורך, צבא דהומיי היה צבא קבע - הוא נחשב לצבא מאומן מאוד, ישנן עדויות רבות של חוקרים אירופאים לאימוני הצבא האלו.
בנוסף, הצבא היה צבא מעורב. לוחמים ולוחמות נלחמו יחדיו במרבית היחידות, ואחת מיחידות העילית של הצבא היא יחידת נשים ששימשה כשומרות המלך ויחידת עילית בקרב – שכיום מכונות האמזונות של דהומיי.
מאפיינים ואימונים
עד שנת 1776 צבא דהומיי השתמש בנשקים אפריקאים באופן כמעט בלעדי- הלוחמים והלוחמות היו מאומנים בלחימה בקשת ובחרב מתוצרת מקומית שמתוארת כמצ'טה.
לאחר מכן, ברוב שנות תפקודו, צבא דהומיי השתמש ברובי המוסקט האירופאים כנשק לטווח רחוק העיקרי, אך ללא סכין קנה, ובמקומה הצבא השתמש בחרבות או באלות. תיעודים נוספים מספרים על יכולות לחימה גבוהות בסכין, ועל סגנון לחימה שכלל בתוכו תנועה רבה ודמה לריקוד (לדוגמה נוספת ניתן לראות, ועל שימוש ברובי קשת, חניתות וחרבות מתקפלות.
הלוחמים נלחמו לבושים בבגדים קלים ובקסדות או רצועות הגנה לראש. הלבוש הקשה על ההבדלה בין גברים לנשים - ובכמה מהתיעודים מסופר על ההפתעה של הכוחות שלחמו בצבא דהומיי כאשר הם תפסו חייל בשבי וגילו כי זו אישה.
ישנם מספר נשקים שהיו ייחודיים לצבא דהומיי, והבולט מביניהם הוא החרב המתקפלת, נשק שהומצא על ידי אחיו של המלך גיזו, חרב שנראתה כניצב שחור כבד מעור, שעליו מקופלות שכבות על שכבות של הלהב- את הלהב ניתן היה לפתוח בעזרת קפיץ חזק שהחזיק אותו ישר בזמן לחימה- החרב תוארה כבעלת להב בגובה מטר וחצי ורחב מאוד. מעדות וזו ועדויות נוספות ניתן לראות שתרבות דהומיי הייתה בעלת מנטלית קרבית - וייצור נשקים שונים הייתה עבודה בת קיימא בתרבות שכזו.
הצבא גייס חיילים חדשים בגיל צעיר של 7–8 לבנים ובגיל 12–13 לבנות. כל ילד או ילדה שהצטרפו לצבא נכנסו לתפקיד נושאת מגן וכלים עבור לוחם או לוחמת בהתאם. במהלך השנה הראשונה לשירותם החיילים החדשים עקבו אחר לוחם ותיק שלימד אותם ואימן אותם - והם נשאו עבורו את המגן, מכיוון שכל לוחם אחז ברובה וחרב. האימונים כללו בתוכם אימוני לחימה, ריקודים בזוגות ושירה.
האימונים של הצבא כללו הרבה מוזיקה שירה וריקודים - והריקוד נחשב לאחד האימונים והמסורות החשובות ביותר בצבא. המצעדים הצבאים הציגו את החיילים מלווים בתופי מלחמה גדולים וקטנים, חלילים פשוטים, רעשנים וגונג. והחיילים הציגו ריקודים מורכבים שכללו בתוכם גם את כלי הנשק ובעיקר את הרובים - על ידי השלכות ראווה באוויר ותפיסה תוך כדי ריקוד קצבי.
ישנן עדויות על לוחמים שנקנסו ונכלאו עקב ביוש המלך, מכיוון שבמהלך הריקוד הם לא תפסו את נשקם. פרט זה מראה את חשיבות הדיוק והריקוד בצבא, שנחשב לאחד מכלי האימון הטובים ביותר.
אחת מחובותיו של מלך דהומיי היא "להגיב לכל אתגר או זילזול ללא דיחוי" ודבר זה התבטא בכך שהממלכה הייתה במלחמה כמעט בכל שנה. המלך השתמש במלחמה וכוח על מנת לשמור על האויבים שלהם בבקרה, ובשלבים מאוחרים יותר גם על מנת לתפוס עבדים ולמכור אותם לסוחרי עבדים אירופאים, הרבה פעמים תמורת נשק. כך הממלכה הייתה עסוקה בקרבות לאורך רוב שנות קיומה, אך האויבים והקרבות המרכזיים התקיימו כנגד אבאוקוטה, שהיא ממלכה שכנה, ונגד הפולשים הצרפתיים.
אומנות
ממוזער|
Zoomorphic representation of Béhanzin as a shark
האומנות בדהומיי הייתה ייחודית ומובחנת מהאמונות המסורתית ביבשת אפריקה דאז. האומנות נתמכה באופן ניכר על ידי המלך ומשפחתו, הייתה בעלת מסורת לא דתית והורכבה מחומרים שונים. צורות נפוצות של אומנות כללו חריטה בעץ ובשנהב, מלאכות יד מתכתיות, כגון כסף, נחושת ופליז, ביגוד ותבליטים.
למלך היה תפקיד מרכזי בתמיכה באומנות. רבים מהמלכים סיפקו סכומי כסף משמעותיים לאמנים, וכתוצאה מכך נראתה ההתפתחות הייחודית באומנות המסורתית הלא-דתית בממלכה. האמנים השתייכו לכלל השכבות הסוציו-אקונומיות, מהנמוכות שבהן ועד למשפחות המלוכה בעצמן, כך שתרומתם המשמעותית לאומנות הייתה שווה.
האומנות בדהומיי הייתה ייחודית באסמבלאז', יצירתם של אובייקטים תלת־ממדיים מחיבור של מרכיבים שונים, כאשר אלו תפקדו כפסלים או תבליטים. בנוסף, האומנות בממלכה התבלטה בגיוונה בשל כך שהטכניקות והסגנון שאפיין אותה הושאלו מהמדינות הסמוכות לה. ביגוד, ביגוד עבודה, ארכיטקטורה וצורות שונות של מלאכת יד כולם דמו לייצוג האומנותי שנמצא סביב הממלכה.
הרבה מיצירות האומנות סבבו סביב המלוכה. כל הארמונות המלכותיים של אבומה הכילו תבליטים מפורטים שסיפקו רישום של הישגי המלך. בבעלותו של כל מלך היה ארמון אישי, בתוך הקומפלקס של הארמונות, כך שעל הקירות החיצוניים היו תבליטי חימר שעוצבו באופן ספציפי עבור אותו המלך. מקדשים ובניינים חשובים נוספים זכו גם הם לעיטורי התבליטים. התבליטים הייחודיים ייצגו לעיתים קרובות את מלכי דהומיי בקרבות צבאיים, וכמו כן נעשו תבליטים שהציגו באופן שלילי את אויבי הממלכה שהובאו גם הם לקרב.
מסורת ייחודית נוספת של דהומיי הייתה יצירת פסלים קטנים של בני אדם או חיות מיציקת פליז, כאשר אלו נענדו כתכשיטים או הוצגו בבתים של תושבי דהומיי האמידים. פסלים אלו היו יוצאי דופן באומנות המסורתית האפריקאית בכך שאלו לא טמנו בחובם אספקט דתי, אלא שימשו כקישוט בלבד וכאינדיקטורים לעושר מסוים.
דת
בדומה לתרבויות אפריקאיות רבות, אנשי הפון עסקו בדת הוודו ואימצו לחיקם אלים ומנהגים רבים ממדינות שכנות ומעבדים שהגיעו לממלכה, אך במקביל סיגלו לה מאפיינים ומנהגים ייחודיים.
קוסמולוגיה
לפי אמונתם של אזרחי הממלכה, הישות העליונה ביותר היא ננה-בולוקו (Nana Buluku), אשר אחראית להיווצרות היקום כולו והביאה לעולם שני ילדים, מאוו (Mawu) וליסה. מאוו היא הירח וליסה הוא השמש, וביחד הצמד מאוו-ליסה מייצגים את פנתיאון השמיים. לאחר בריאת היקום ננה-בולקו פרשה מעיסוקיה והשאירה את מלאכת השלמת יצירת העולם למאוו. בעקבות זאת בני האדם אינם יכולים לפנות אליה, אלא עליהם לפנות לאלים, שלהם מעמד נמוך יותר. מעבר למוואה-ליסה קיימים עוד שני פנתיאונים בדרגה נמוכה יותר- האדמה והרעם, כך שכל פנתיאון מייצג משפחה של אלים.
סגידה לאבות הקדומים
אנשי הממלכה עסקו בעבודת רוחות המתים במשפחה, אשר לפי אמונתם שוכנות בעולם המתים. בעולם זה קיימת היררכיה בין רוחות המתים, כך שמעמדה של ישות רוחנית מסוימת תואם למעמדם של קרובי משפחתה הנמצאים בעולם החיים ושושלת המלוכה שולטת בשני העולמות. כמו כן, האב הקדמון הראשון בכל שושלת קיבל מעמד של אל, וודון בפי המאמינים.
אזרחי דהומיי האמינו שבין החיים למתים קיימת מערכת יחסים של תלות הדדית ושכל אחד מהצדדים יכול להשפיע על מצבו של השני. הכוחות של האבות הקדומים תלויים בסגידה מצד בני האדם, שהרי אב קדמון שצאצאיו לא מקיימים טקסי פולחן עבורו, מאבד מכוחותיו. בני האנוש מצדם, זקוקים להגנה רוחנית מצד אבותיהם הקדומים ואותה הם מקבלים מהם בתמורה לפולחן. כלומר, ככל שבני האדם משקיעים יותר בפולחן אבותיהם, כך כוחותיהם של האבות הקדומים גדלים, וזה מאפשר להם לספק הגנה רבה יותר לבני השושלת שלהם בעולם החיים.
גם המלכים האמינו בכוחם של האלים וניתבו זאת למטרות פוליטיות. הם טיפחו אמונה באלים מסוימים, בעיקר כאלה השייכים לשושלת המלוכה ודיכאו אמונה באלים אחרים. בגלל שמעמדם של השוכנים בעולם המתים משפיע על מאזן הכוחות בעולם בני האדם, פעולות אלה תרמו לביסוס שלטון המלוכה.
בתרבות של ימינו
ממוזער|401x401 פיקסלים|התוכניה המקורית של "In Dahomey"
ממלכת דהומיי הוצגה במספר יצירות ספרותיות וקולנועיות. In Dahomey (1903) היה מחזמר מצליח בברודוויי והמחזמר הראשון באורך מלא בברודוויי אשר נכתב במלואו על ידי אמריקאים-אפריקאים. נכתבו מספר ספרים המתארים מקרים של עבדות וסחר בעבדים, כגון:Agõtĩme: Her Legend (1970), The Dahomean(1971), Flash for Freedom (1971) ו-The Viceroy of Ouidah (1980) אשר עובד לסרט Cobra Verde ב-1987 ובוים על ידי Werne Herzog.
מאבקיו של המלך בהנזין בניסיון של צרפת לעצור את הסחר בעבדים, מתוארים במספר יצירות, כגון: המחזה Kondo le requin ב-1967, הספרThe Last of the African Kings (1992) והספרThread of Gold Beads (2012).
בנוסף, האמזונות של דהומיי הופיעו באחת היחידות שהופצו בצורה מוגבלת עבור הגרסה מ-2009 של המשחק הפופולרי Empire: Total War, אשר פותח עלי ידי Creative Assembly.
בשנת 2022 יצא הסרט "לוחמת", המגולל סיפור שמבוסס על צבא האמזונות של דהומיי. בסרט הוטחה ביקורת רבה, שמאשימה אותו באי־דיוקים היסטוריים, בעיקר בטענות כנגד ההצגה של הצבא בסרט כמוסרי ובהתעלמות מסיפורים של עבדות וסחר בבני אדם שהצבא עסק בו.
ראו גם
הארמונות המלכותיים של אבומה
קישורים חיצוניים
״האמזונות של אפריקה״ - פרק על ממלכת דהומיי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:בנין: היסטוריה
קטגוריה:מדינות לשעבר באפריקה | 2024-06-21T13:56:57 |
שינג'יאנג | שׂינְגְ'יָאנְג (בסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) נקרא רשמית מחוז אוטונומי שינג'יאנג אויגור הוא מחוז אוטונומי בצפון-מערב סין. מספר התושבים כ-25.8 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה. זהו המחוז הגדול ביותר שבמחוזות סין.
בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית: 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור: Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.
בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.
המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקוראם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.
המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי . כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, ואף קיים צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.
דמוגרפיה
שׂינג'יאנג מוגדרת כאוטונומיה של האויגורים. זהו עם טורקי מוסלמי, הדומה בלשונו, בתרבותו ובמראהו לעמים ממרכז אסיה. השפה האויגורית קרובה לאוזבקית ולקזחית. בעקבות כך, האזור מכונה לעיתים קרובות טורקסטן, במיוחד בפי בדלנים. עם זאת, 41% מהאוכלוסייה במקום היא של בני האן שהיגרו למקום במהלך השנים, בעוד שהאויגורים מהווים כ-45%. קבוצות אתניות נוספות בשׂינג'יאנג הן קזחים – 7%, בני ח'ואי (סינים מוסלמים) – 5%, קירגיזים – 0.9%, מונגולים - 0.8%, ועוד. למרות שהמחוז הוא אוטונומיה אויגורית, יש בו נפות אוטונומיות של הקזחים, של המונגולים ושל בני ח'ואי.
בעשור השני של המאה ה-21 החלה ממשלת סין בהפעלה של מדיניות אגרסיבית להקטנת הילודה האויגורית. קודם לכן לא אכפה הממשלה את מדיניות צמצום הילודה הסינית על האויגורים ונפוצו בקרבם משפחות מרובות ילדים. מגוון פעולות בנושא דוגמת מעצר של הורים למשפחות מרובות ילדים ושליחת ילדיהם לבתי יתומים, גרמו לירידה של למעלה מ-60% בין השנים 2015 ו-2018. סין מתמרצת הגעתם של בני האן למחוז, על ידי הקצאת קרקעות, במטרה להטות בהדרגה את הדמוגרפיה ולבטל את הרוב האויגורי.
האויגורים בשינג'יאנג
בעבר התקיימה לזמן קצר מדינה אויגורית בשם טורקיסטן המזרחית. העם האויגורי שואף בחלקו לשוב לעצמאות, ובתחילת שנות ה-90 אף פרצה התקוממות אלימה מוגבלת נגד השלטון, אך השלטון בבייג'ינג דיכא מהומות אלו במהירות. ב-5 ביולי 2009 פרצו בבירה אורומצ'י מהומות אלימות קשות על רקע אתני בין אויגורים ובין בני האן. על פי דיווחי מקורות רשמיים נהרגו בעימותים אלו 197 איש, מרביתם בני האן. ב-29 ביולי 2014 התבצע אירוע דקירה נוסף במחוז ובו נהרגו עשרות אזרחים.
לאחר תקופה ממושכת של מאורעות אלימים אלו, היחס של השלטון הסיני לאויגורים הפך לאגרסיבי יותר.
הממשלה כלאה ללא משפט מיליוני אויגורים במחנות חינוך מחדש, ביניהם גם מולות (אימאמים) מוכרים. דיווחים שונים מעידים על מעשי עינויים כחלק מניסיון להרחיק את האסירים מזהותם האתנית ומאמונתם המוסלמית.
מהלכים נוספים שבוצעו על מנת להחליש את הזהות האתנית הלא-סינית של האויגורים כללו גם את הפסקת לימודה של השפה האויגורית בבתי הספר, איסור על פעילות דתית בציבור, איסור על סוגי התכנסויות מסוימים, וכן צילומי לוויין מערביים תיעדו הרס של בתי קברות מקומיים בידי גורמים ממשלתיים.
בעקבות דיווחים אלו ואחרים הטילה ממשלת ארצות הברית סנקציות כלכליות על סין, כחלק ממלחמת הסחר בין המדינות. עם התפתחות הטכנולוגיה של העשור השני של המאה ה-21, הקימה ממשלת סין מערך ריגול המוני בשינג'יאנג, הכולל פריסה רחבה במיוחד של מצלמות עם טכנולוגיית זיהוי פנים וזיהוי תנועה, תחנות משטרה וציוד האזנה, לצד רישום מפורט של התושבים מבחינת מידע ביומטרי, תמונות, במקרים מסוימים גם רישום ביולוגי המבוסס על איברים פנימיים וכן מעקב כללי אחר התנהגויות הנחשבות "חשודות" דוגמת כניסת לבית דרך דלת אחורית או יצירת קשר עם קרובי משפחה מחוץ לסין.
הגבלות נוספות על האוכלוסייה האויגורית כללו את סגירת שוקי הלילה, איסוף הדרכונים שחולקו בעבר לתושבים כך שלא יוכלו לצאת מהמדינה, וכן בכל כניסה לנפה או עיר נערכים בידוקים מפלים בין אויגורים להאנים.
היסטוריה
ישנו תיעוד מהמאה ה-2 לפנה"ס לנוכחות סינית בחלקים מהאזור. שליטה חלקית והשפעה, נמשכו לאורך כמה מאות שנים.
בתקופת האימפריה הרומית, דרכי המשי שעברו באזור היו נתיבים חשובים בין האימפריה הרומית להודו וסין במזרח הרחוק. עם נפילת האימפריה הרומית פחת השימוש בדרכי המשי, ובמחוז הייתה תנועה לא סדירה של שבטים פרוטו-מונגוליים וגקטורקיים.
החל מסביבות המאה ה-7 חזרה אימפריית טאנג הסינית לשלוט באופן חלקי באזור כחלק מניסיונותיה של סין להתרחב מערבה.
במהלך המאה ה-9 החלה השושלת הקרא-ח'אנית להדק את שליטתה באזור, כשהקימה באזור שׂינג'יאנג את הממלכה הטורקית המוסלמית הראשונה. בהמשך עלתה להנהגה השושלת הקרא-חיטאנית.
במאה ה-13 השתלטה על השטח האימפריה המונגולית, כחלק ממסעות הכיבוש האדירים שלה. תחת "השלום המונגולי" פרחו דרכי המסחר ברחבי האימפריה ובכללן דרכי המשי העוברות במחוז. בערך בשנת 1273–1274 מרקו פולו ביקר במחוז ותיאר בכתביו את העיר קאשגאר, אותה כינה בכתביו "קאסקאר". בתיאוריו ציין שבעיר ישנה אוכלוסייה מכובדת של נוצרים נסטוריאנים, שהיו להם כנסיות משלהם.
במאה ה-14 המירה ההנהגה המקומית את דתה לאסלאם, והחלה נוכחות משמעותית לדת האסלאם באזור, אשר קיימת גם במאה ה-21. בשנים 1389–1390 הוחרבה העיר קאשגאר, לצד יישובים נוספים בסביבה, כחלק ממסע הכיבושים של טימור, והאזור סבל מתקופה ממושכת של מלחמה ואי-יציבות.
בתחילת המאה ה-16 השתלטה אימפריה מונגולית נוספת, מוגוליסטאן, על מחוז שׂינג'יאנג, ובשנת 1514 הוחרבה קאשגאר פעם נוספת כחלק ממסע כיבושים. הפעם העיר בוצרה במהירות, והייתה למשך זמן ממושך בשליטת השבטים המונגולים האויגורים והזונגארים.
במאה ה-17 החלו הסינים בסדרת מאבקים עם השליטים המקומיים, ולבסוף בשנת 1759 השלימו המאנצ'ו של שושלת צ'ינג את כיבוש השטח מידי השבטים המונגוליים, תוך מעשי אלימות קשים – בעיקר כלפי השבטים הזונגארים – לרבות טבח על בסיס אתני וחלוקת הנשים והילדים כשלל.
בתחילת ובאמצע המאה ה-20 קמו מחאות אויגוריות, שכונו הסכסוך בשינג'יאנג, נגד השליטה הסינית המאוד רופפת באזור. סכסוך זה בא לידי ביטוי בסדרת עימותים מזוינים בין התושבים האויגורים של המחוז לבין השלטונות הסיניים.
ראו גם
הסכסוך בשינג'יאנג
קישורים חיצוניים
סינג'יאנג - סקירה כללית, מתוך אתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
השמדת האויגורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: אזורים אוטונומיים
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1955 | 2024-08-18T04:07:07 |
חיידק הנסן | REDIRECT Mycobacterium leprae | 2006-01-16T15:47:52 |
מהפכת התרבות בסין | ממוזער|שמאל|300px|כרזת תעמולה בת התקופה.
מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה, הידועה בשם מהפכת התרבות או המהפכה התרבותית (בסינית: 无产阶级文化大革命; בסינית מסורתית: 無產階級文化大革命 ;תעתיק: ווּצַ'אן גְּ'יֵיגִּ'י װֶנחְװַה דַאגֶמִינְג), הייתה מערכה חברתית-פוליטית, שהתרחשה ברפובליקה העממית של סין בין השנים 1966 עד 1976 ביוזמת מאו דזה-דונג, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין. על פי מאו, מטרת המהפכה הייתה להבטיח את שלטון ערכי הקומוניזם בסין על ידי חיסול יסודות תרבותיים מסורתיים ואנטי-מהפכניים, פאודליים או קפיטליסטיים, בחברה הסינית. מהפכת התרבות עמדה בסימן הפגנת שליטתו המוחלטת של מאו במפלגה וחיזוקה לאחר שמעמדו התערער בעקבות שנות הקפיצה הגדולה קדימה הכושלת. המהפכה שיתקה את סין מבחינה פוליטית והשפיעה באופן משמעותי לשלילה על מצבה הכלכלי והחברתי.
המהפכה החלה במאי 1966, לאחר שמאו טען כי גורמים בורגניים הסתננו לממשלה ולחברה בכללותה במטרה להשיב את הקפיטליזם. כדי לחסל את יריביו במפלגה, דרש מאו כי "רוויזיוניסטים" אלו יוקעו מתוך העם תוך מאבק מעמדות אלים. קריאתו של מאו הובילה להקמת המשמרות האדומים ברחבי הארץ שהורכבו מבני נוער. התנועה התפשטה לצבא, לעובדים העירוניים ולהנהגה של המפלגה הקומוניסטית עצמה. מהלך זה הוביל למאבקים סיעתיים נרחבים בכל תחומי החיים. בצמרת ההנהגה החל טיהור המוני של בכירים רבים, שהחשובים שבהם היו ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג. באותה תקופה התרחב פולחן האישיות של מאו אפילו יותר, לממדים חסרי תקדים.
מיליוני אנשים בכל רחבי סין נרדפו על רקע האשמות או חשדות להתנגדות פוליטית. אנשים אלו נפלו קרבנות לרדיפה פוליטית אלימה, שכללה אמצעים כמו השפלה פומבית, מאסר שרירותי, עינויים, עבודת פרך, הטרדות ממושכות, החרמת רכוש ולעיתים אף הוצאות להורג. חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הועברו בכפייה ממקומות מגוריהם, כשלמשל, בני נוער עירוני הועברו לאזורים כפריים. במהלך המהפכה נהרסו שרידים וממצאים היסטוריים, וכן רוב האוספים הפרטיים של יצירות אומנות. יחד איתם הועלו באש ספרים רבים, ואתרים תרבותיים ודתיים נבזזו.
על פי ההכרזה הרשמית של מאו, המהפכה התרבותית הייתה אמורה להסתיים ב-1969, אולם למעשה השלב הפעיל שלה נמשך עד למותו של שר ההגנה לין ביאו בשנת 1971. תקופת חוסר היציבות הפוליטית בין 1971 ועד למעצרם של כנופיית הארבעה בשנת 1976 אף היא נחשבת לחלק מהמהפכה. לאחר מותו של מאו בשנת 1976 עלו לשלטון בהדרגה הגורמים הרפורמיסטיים שהתנגדו לו, בראשות דנג שיאופינג שהפך לשליט המדינה. רוב התקנות המאואיסטיות שנקבעו במהפכה התרבותית ננטשו ב-1978, ויחס הממסד אליה היה מאז כאל תופעה שלילית.
רקע
הקפיצה הגדולה קדימה
בשנת 1958, לאחר תוכנית החומש קרא מאו ל"סוציאליזם עממי" כדי להאיץ את קידום תוכניותיו להפיכת סין למדינה מודרנית ומתועשת. ברוח זו, הפיץ מאו את רעיונותיו לקפיצה הגדולה קדימה. קומונות עממיות הוקמו בכפרים והחל גיוס המוני של אנשים לקולקטיבים. במסגרת התוכנית נוצרו 25,000 קומונות, אליהן גויסו אלפים רבים של אנשים. היעדים שהוגדרו היו ייצור פלדה מסיבי שעל תפוקתה להיות גדולה יותר מהייצור הבריטי והאמריקאי באותה עת. קומונות רבות ייצרו דבר אחד - פלדה, ואלפי אנשים, בקומונות ובערים גויסו למטרה זו בלבד. על פי החזון של מאו, במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין היו אמורות לבוא התלהבות מהפכנית ויוזמות מקומיות. תוצאה של מהלך זה היה בזבוז המוני של כוח אדם של ייצור פלדה והפקת פחם שלא היה בהם צורך ובה בעת נזנח הצורך הבסיסי ביותר - מזון. מאו הבטיח להכפיל את תפוקת הייצור של 1957 פי שניים.
הזינוק הגדול קדימה היה כישלון כלכלי. החקלאים חסרי ההשכלה ניסו לייצר פלדה, נסמכים באופן חלקי על תנוריהם בחצר האחורית על מנת להשיג את יעדי הייצור שנקבעו על ידי עסקנים מקומיים (קאדרים, אנשי סגל). הפלדה המיוצרת הייתה באיכות נמוכה וחסרת תועלת. הזינוק הגדול קדימה הקטין באופן משמעותי את כמות היבולים והביא לירידה של כל המוצרים לבד מברזל ופלדה באיכות ירודה. יתרה מזאת, הרשויות המקומיות נהגו להפריז בדיווחיהן על כמויות הייצור, מה שהעמיק את הבעיה במשך שנים משום שהציג מצג שווא של יכולות ייצור.
בינתיים, כאוס שהשתרר בקולקטיבים, מזג אוויר גרוע וייצוא נרחב של מזון להשגת כסף, הוביל לרעב הגדול בסין. היה מחסור נואש במזון, וכמויות הייצור צנחו באופן דרמטי. הרעב גרם למותם של מיליוני אנשים, בעיקר באזורים העניים יותר בפנים הארץ.
כישלון הזינוק הגדול הקטין את יוקרתו של מאו בתוך המפלגה. מאו נאלץ לקחת אחריות על תוצאותיו של המהלך ובשנת 1959 התפטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה והוחלף על ידי ליו שאוצ'י. ביולי אותה שנה, התכנסו מנהיגי מפלגה בכירים בוועידת לושאן , כדי לדון במדיניות המפלגה. בכנס, מרשל פנג דהחואי , שר ההגנה של סין באותה העת, מתח ביקורת על מדיניות הזינוק הגדול קדימה במכתב פרטי שכתב למאו בו כתב כי המהלך סובל מניהול כושל ומזהיר מפני עירוב שיקולים פוליטיים בחוקי הכלכלה. למרות הנימה המתונה במכתבו של פנג, מאו לקח את המכתב כהתקפה אישית כנגד מנהיגותו. בעקבות הוועידה, הוקיע מאו את פנג כ"אופורטוניסט ימני" והדיח אותו מתפקידיו. פנג הוחלף על ידי לין ביאו, גנרל צבאי שהפך בהמשך הקריירה שלו לתומך נלהב של מאו. עת וועידת לושאן שימשה כמכת מוות לפנג, המבקר הקולני ביותר של מאו, היא הובילה לחילופי גברי מתונים על ידי ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג, שלקחו שליטה מסוימת בכלכלה לאחר 1959.
בתחילת שנות השישים, רבות מהגישות הכלכליות שהונהגו בזמן הזינוק הגדול קדימה ננטשו והוחלפו ביוזמות שהובלו על ידי ליו, דנג וג'ואו אנלאי. קבוצה מתונה זו לא התלהבה מרעיונותיו האוטופיים של מאו. ב-1962, בזמן שג'ו, ליו ודנג ניהלו את ענייני המדינה וכלכלתה, מאו לא עסק בקבלת החלטות כלכליות והקדיש חלק ניכר מזמנו בפיתוח הפילוסופיה המרקסיסטית לניניסטית החברתית בהתאם להשקפת עולמו, בדגש על התאוריה של "מהפכה מתמדת" אותה הגה. מטרתו של מאו בפיתוח תאוריה זו, הייתה להכין את השטח לקראת החזרתו לתוך המפלגה והעלאת יוקרתו האישית בה.
הפיצול הסיני-סובייטי ואנטי-רוויזיוניזם
בתחילת שנות החמישים היו ברית המועצות וסין המדינות הקומוניסטיות הגדולות בעולם. בעוד שתחילה היה בין שתי המדינות קשר טוב ושיתוף פעולה, הרי שבהמשך, בעקבות עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב לשלטון בברית המועצות לאחר מותו של יוסיף סטלין, החלו להתעורר בעיות בקשר שבין שתי המדינות. בשנת 1956 גינה חרושצ'וב את סטלין ומדיניותו בנאום הסודי, ובהמשך ערך גם רפורמות כלכליות שגישתן הייתה שונה מגישתו הכלכלית של סטלין.
מאו ורבים מחברי המפלגה הקומוניסטית בסין התנגדו לשינויים אלו והאמינו שיהיו להם השלכות שליליות לתנועה המרקסיסטית בעולם כולו, שבעיני חבריה סטלין נחשב עדיין כגיבור. מאו האמין שחרושצ'וב לא נאמן להשקפה המרקסיטית-לניניסטית, אלא פונה לרוויזיוניזם ועורך את מדיניותו הרחק ממושגים מרקסיסטים בסיסיים, דבר שמאו חשש כי יאפשר לקפיטליסטים להשיג שליטה מחדש במדינה. היחסים בין שתי המדינות התדרדרו לאחר מכן, כאשר הסובייטים סירבו לתמוך ברצונה של סין להצטרף לאו"ם, וחזרו בהם מהתחייבותם לספק לסין נשק גרעיני.
מאו המשיך לגנות בפומבי את הרוויזיוניזם באפריל 1960. במקום להעביר ביקורת ישירות על ברית המועצות, בחר מאו להעביר ביקורת על בעלת הברית האידאולוגית שלה, הליגה של הקומוניסטים של יוגוסלביה. תגובתה של ברית המועצות הייתה בהעברת ביקורת על מפלגת העבודה של אלבניה, בעלת ברית של סין.
בשנת 1963 החלה סין לגנות את ברית המועצות בגלוי, עם פרסומה של סדרה בת 9 מאמרים פולמוסיים נגד הרוויזיוניזם המרקסיסטי של ברית המועצות. כותרת אחד המאמרים הייתה "על הקומוניזם המדומה של חרושצ'וב ושיעורים היסטוריים עבור העולם", בו טען מאו שחרושצ'וב הוא לא רק רוויזיוניסט אלא גם מגדיל את הסכנה שהקפיטליזם יחזור. נפילתו של חרושצ'וב בהפיכה הפנימית בשנת 1964 תרמה אף היא לתחושת הפגיעות הפוליטית של מאו, שתרם לה בעיקר כישלונו ב"זינוק הגדול קדימה" ואובדן יוקרתו הפוליטית בעקבותיו.
הסימנים המבשרים של המהפכה
ממוזער|שמאל|170px|לואו רויצ'ינג, 1955. סילוקו הבטיח למאו את נאמנות הצבא.
עוד בטרם החלה המהפכה התרבותית, מאו החל במסע טיהורים פוליטיים של פקידים רבי עוצמה מבייג'ינג שנאמנותם לו הייתה מוטלת בספק. מהלך זה לא נעשה בקול רעש גדול, אלא הושג דרך כתבות בעיתונים, פגישות פנימיות, ויצירה מיומנת של רשת של בני ברית פוליטיים שלו.
בתחילת 1961 פרסם וו האן , היסטוריון וסגן ראש עיריית בייג'ינג, מחזה בשם "האי רוי מפוטר מתפקידו" . במחזה, המתרחש במאה ה-16, מסופר על האי רוי , פקיד בכיר בשושלת מינג שמוחה בפני הקיסר על העוול שנעשה לאיכרים - המיסים הכבדים והחרמת אדמותיהם. הוא אומר לקיסר: "בשנים קודמות עשית כמה וכמה דברים טובים. אך כל הפקידים בעיר הבירה ומחוצה לה יודעים כי מחשבתך אינה כתקנה, כי נעשית שרירותי מדי, מושחת מדי. אתה סבור כי רק אתה לבדך צודק, אתה מסרב לקבל ביקורת ושגיאותיך רבות. זוהי הבעיה החמורה ביותר בארצנו". בתגובה לביקורת הזו, מדיח הקיסר את האי רוי מתפקידו.
תחילה שיבח מאו את המחזה, אולם בפברואר 1965 הזמין בחשאי את אשתו, ג'יאנג צ'ינג , והתעמולן יאו וניואן לנסח מאמר המבקר את המחזה. במאמר שפורסם בשמו של יאו, הוא ביקר את המחזה וטען כי מדובר באלגוריה התוקפת את מאו: מאו הוא הקיסר המושחת ופנג דהחואי הוא עובד המדינה ההגון.
מאמרו של יאו שם את ראש עיריית בייג'ינג פנג ג'ן במגננה. פנג - פקיד רב עוצמה והממונה הישיר של וו האן, היה ראש "קבוצת החמישה" , שהוקמה על ידי מאו כדי ללמוד את הפוטנציאל של קיום מהפכת תרבות.
פנג ידע היטב כי הוא ייפגע אם וו האן אכן כתב טקסט אנטי-מאו ולפיכך קיווה למתן את השפעת מאמר הביקורת של יאו. בתחילה פורסם המאמר רק בעיתונים מקומיים נבחרים. פנג אסר את פרסומו ביומון העם שמופץ בכל הארץ ובעיתונים גדולים אחרים שהפצתם בשליטתו ונתן להם הוראה לכתוב רק על "דיון אקדמי" ולא לשים לב ל"פוליטיקה הקטנה" של יאו.
בעוד "הקרב הספרותי" נגד פנג משתולל, פיטר מאו את יאנג שאנגקון , מנהל המשרד הראשי של המפלגה, גוף ששלט על התקשורת הפנימית - על סדרה של האשמות חסרות בסיס, והציב במקומו את וואנג דונגשינג , נאמן נלהב שלו שהיה ראש מערך האבטחה שלו. פיטוריו של יאנג עודדו את בני בריתו של מאו לפעול נגד יריביהם במפלגה. בדצמבר, שר הביטחון ונאמנו של מאו, לין ביאו, האשים את הגנרל לואו רויצ'ינג , רמטכ"ל צבא השחרור העממי, על היותו מתנגד למאו, וטען כי לואו שם דגש רב מדי על אימונים צבאיים במקום על דיונים פוליטיים מאאוסיטים.
למרות קיומם של ספקות ראשוניים בפוליטבירו באשמתו של לואו, דחף מאו ל"חקירה", שאחריה לואו הוקע, פוטר והוכרח למסור "ביקורת עצמית". לחץ האירועים גרם לו לנסות להתאבד.
ב-18 במרץ הוא קפץ מגג ביתו. ניסיון ההתאבדות נחשב ל"בגידה במפלגה" ולואו הובא מיד לאספות גינוי המוניות, שבהן הועלה לבימה בסל גדול מכיוון ששבר את שני קרסוליו בקפיצה מהגג.
פיטוריו של לואו הבטיחו שנאמנותו של הפיקוד הצבאי תהיה נתונה למאו.
ב-14 באפריל 1966 התפרסם המנשר של מאדאם מאו, "להרוג את התרבות".
מתווה פברואר
לאחר שהדיח את לואו ויאנג, מאו חזר להתמקד בפנג ג'ן. ב-12 בפברואר 1966, הוציאה "קבוצת החמישה" דין וחשבון הידוע בשם "מתווה פברואר" (二月提纲). המתווה, שאושר על ידי מרכז המפלגה, הגדיר את "האי רוי" כדיון אקדמי קונסטרוקטיבי, ומטרתו הייתה להרחיק את פנג ג'ן מרמיזות פוליטיות כלשהן. אולם ג'יאנג צ'ינג ויאו וניואן המשיכו את הוקעתם את וו האן ופנג ג'ן. בינתיים, מאו פיטר גם את מנהל מחלקת התעמולה לו דינגיי , בן בריתו של פנג ג'ן.
סילוקו של לו העניקה למאו גישה בלתי מוגבלת אל העיתונות. מאו הנחית את מכתו הסופית על פנג ג'ן בפגישה בולטת של הפוליטבירו באמצעות נאמניו, קאנג שנג וצ'ן בודא . הם האשימו את פנג ג'ן בהתנגדות למאו, תייגו את מתווה פברואר כ"הוכחה לרוויזיוניזם של ג'ן" וכללו אותו בקבוצה אחת עם שלושה בכירים אחרים שסר חינם כחלק מ"הקליקה האנטי-מפלגתית של פנג-לואו-לו-יאנג". ב-16 במאי עשה הפוליטבירו את ההחלטות לרשמיות באמצעות הוצאת מסמך רשמי שגינה במילים הקשות ביותר את פנג ג'ן ואת "בעלי-בריתו מתנגדי המפלגה", פירק את "קבוצת החמישה שלו" והחליף אותה בקבוצת המהפכה התרבותית המאואיסטית.
השלב המוקדם: תנועת המונים
הודעת 16 במאי
במאי 1966 הוכרז על "ישיבה מורחבת" של הפוליטבירו בבייג'ינג. הוועידה, במקום שתהיה דיון משותף על מדיניות, כפי שנהוג, הייתה במהותה מבצע להנעת הפוליטבירו לתמוך באג'נדה הפוליטית של מאו. הוועידה הייתה עמוסה ברטוריקה פוליטית מאואיסטית על מאבק בין מעמדות, ומלאה ב"כתבי אישום" שהוכנו בדקדקנות על המנהיגים שהודחו לאחרונה, כמו פנג ג'ן ולואו רויצ'ינג. אחד המסמכים הללו, שהוצא ב-16 במאי, הוכן בפיקוחו האישי של מאו, והיה מגנה במיוחד:"הנציגים הללו של הבורגנות שהתגנבו אל המפלגה, הממשלה, הצבא וחוגי תרבות שונים, הם קבוצה של רוויזיוניסטים אנטי-מהפכניים. ברגע שהתנאים יהיו בשלים, הם יתפסו כח פוליטי ויהפכו את הדיקטטורה של הפרולטריון לדיקטטורה של הבורגנות. בחלקם כבר הבחנו; באחרים לא. בחלקם אנחנו עדיין נותנים אמון והם עוברים הכשרה כיורשינו, אנשים כמו חרושצ'וב למשל, שעדיין שוכנים לצדנו".דברים אלה, שנודעו בשם "הודעת 16 במאי" (五一六通知), סיכמו את ההצדקה האידאולוגית של מאו למהפכה התרבותית. באופן מעשי, הם רמזו שישנם אויבים לעניין הקומוניסטי בתוך המפלגה עצמה: אויבי המעמד "שמניפים את הדגל האדום כדי להתנגד לדגל האדום". הדרך היחידה לזהות את האנשים הללו הייתה דרך "הטלסקופ והמיקרוסקופ של הגותו של מאו דזה-דונג". בזמן שהנהגת המפלגה הייתה מאוחדת יחסית לגבי אישור הכיוון הכללי של האג'נדה של מאו, חברי פוליטבירו רבים לא היו נלהבים במיוחד, או שפשוט היו מבולבלים לגבי כיוון התנועה. ההאשמות כנגד מנהיגי מפלגה מכובדים כמו פנג ג'ן הדליקו נורות אדומות בקהילה האינטלקטואלית של סין ובקרב שמונה המפלגות הלא-קומוניסטיות .
אסיפות המונים מוקדמות
לאחר הטיהור של פנג ג'ן, ועדת המפלגה של בייג'ינג הפסיקה למעשה לתפקד, ובכך נסללה הדרך לאי-סדר בעיר הבירה.
בסוף מאי הקים מאו משרד בשם "הצוות המצומצם של מהפכת התרבות", שנועד לארגן את הטיהור. בראש המשרד עמדה אשתו של מאו, מנהלו היה מזכירו לשעבר, צ'ן בודא, ונאמנו של מאו, קאנג שנג, שימש כ"יועץ".
ב-25 במאי, תחת הדרכתה של קאו ייאו, אשתו של קאנג שנג, ני יואנזי , מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת פקינג, חיבר כרזת אותיות גדולות ("דזיבאו") יחד עם אנשי שמאל נוספים והציב אותה על לוח מודעות ציבורי. ני תקף את הנהלת המפלגה של האוניברסיטה ואת מנהיגה לו פינג . ני רמז שמנהיגי האוניברסיטה, ממש כמו פנג ג'ן, ניסו לבלום להט מהפכני בניסיון "מרושע" להתנגד למפלגה ולקדם רוויזיוניזם.
מאו מיד הביע את תמיכתו ב"דזיבאו" של ני כ"כרזת האותיות הגדולות המרקסיסטית הראשונה בסין".
ב-28 במאי הוקמה "קבוצה לענייני המפכת התרבות" שכללה 17 אנשים. הם התיישבו בדיאויוטאי סטייט גסטהאוס ומשם ניהלו את קידום רעיונות של מאו.
קריאתו לנשק של ני, שכעת קיבלה את חותם אישורו האישי של מאו, יצרה גלים בכל מוסדות החינוך ברחבי סין. תלמידים בכל מקום החלו להתמרד כנגד מוסדות המפלגה של בתי הספר שלהם. שיעורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בבייג'ינג בוטלו מיד.
המסרים המאשימים את המורים בהרעלת מוחות הסטודנטים ב"רעיונות בורגניים" הופיעו בהדגשה בעמוד הראשון של "יומון העם". הם דוקלמו בצווחנות ברדיו והושמעו באמצעות רמקולים שהותקנו בכל מקום, שיצרו אווירת אימה. המורים ואנשי המנהלה בתחום החינוך נבחרו כקורבנות הראשונים משום שעסקו בהקניית תרבות, אך גם משום שהיו מטרה נוחה לאספסוף הנוער. מכיוון שהשתתפות בפוליטיקה הייתה אסורה בתקופה זו, הייתה זו הזדמנות מלהיבה עבור המתעניינים בפוליטיקה להיעשות מעורבים. ב-2 ביוני תלתה קבוצת תלמידי חטיבת ביניים בבייג'ינג כרזת-קיר וחתמה עליה בשם "המשמרות האדומים", שמטרתם לשמור על מאו מפני אויביו. בכרזה הופיעו הערות כמו: "בוז ל'רגשות אנושיים'!", "אנחנו נהיה אכזריים!" ו"נכריע אתכם ארצה ונרמוס אתכם!".
בתחילת יוני המוני מפגינים צעירים עמדו ברחובות הראשיים של הבירה כשבידיהם דיוקני ענק של מאו, והם מכים בתופים וצועקים סיסמאות כנגד מי שהכריז עליהם כאויבים.
כדי לוודא שהנוער יהיה זמין לחלוטין לשימוש באלימות, הורה מאו להשעות ב-13 ביוני את הלימודים ברחבי הארץ. ב-18 ביוני נגררו מורים ועסקנים מפלגתיים באוניברסיטת בייג'ינג על ידי סטודנטים שלהם, שהתעללו בהם בפני קהל. הם אלצו אותם לכרוע ברך, השחירו את פניהם וחבשו לראשיהם כובעי ליצנים מחודדים. כמה מהם הוכו ובנשים אף התעללו מינית. אירועים דומים התרחשו אחר כך ברחבי סין והביאו גל של התאבדויות.
בתחילת יוני, כשנודע ברבים על הדחתם של פנג ג'ן והנהגה העירונית של המפלגה, נגרם בלבול גדול. הציבור נותר באפלה לגבי הסיבה להדחתו של פנג ג'ן. אפילו ההנהגה הבכירה של המפלגה נתפסה בלתי מוכנה על ידי גל המחאות האנטי-ממסדיות, והתחבטה לגבי הצעדים הבאים. לאחר שביקשו את הדרכת מאו בהאנגג'ואו, לי שאוצ'י ודנג שיאופינג החליטו לשלוח "קבוצות עבודה" (工作组) - למעשה פלוגות "הדרכה אידאולוגית" של קאדרים - לבתי הספר של העיר וליומון העם כדי להשיב אפילו מראית-עין של סדר ולייצב מחדש את שליטת המפלגה.
קבוצות העבודה נשלחו בחיפזון ולחבריהן לא הייתה הבנה לרגש הסטודנטיאלי. בניגוד לתנועה הפוליטית של שנות ה-50, שיעדה היה האינטלקטואלים, התנועה החדשה התמקדה בקאדרים של המפלגה, שרבים מהם היו חברי קבוצות העבודה. כתוצאה מכך, קבוצות העבודה נחשדו בהיותם פשוט עוד קבוצה שמטרתה לסכל להט מהפכני. הנהגת המפלגה נחלקה בשל כך לגבי השארתן של קבוצות העבודה. ליו שאוצ'י התעקש על המשך מעורבות ודיכוי היסודות הרדיקליים ביותר של התנועה, מחשש שהתנועה תכנס לסחרור ללא שליטה.
"הקבוצה לענייני המפכת התרבות" האיצה את פולחן האישיות של מאו. תמונתו הופיעה בקביעות בעמוד הראשון של "יומון העם", שפרסם גם טור יומי מאמרותיו. החלו להופיע תגים עם שמו (בסה"כ יוצרו 4.8 מיליארד כאלה) והודפסו 1.2 מיליארד דיוקנים שלו. ספרו הודפס במהדורות חדשות וחולק לאוכלוסייה במהלך הקיץ. הסינים נשאו את הספר ונפנפו בו בכל אירוע פומבי.
"להפציץ את המפקדות"
ממוזער|שמאל|150px|ליו שאוצ'י
ב-16 ביולי 1966, מאו בן ה-72 יצא לנהר יאנגצה בווהאן, כשהעיתונות נגררת בעקבותיו, למה שהפך לאירוע המפורסם של "שחייה על פני היאנגצה".
מאו שחה בנהר במשך יותר משעה לעיני עשרות אלפי צופים, כדי להפגין את מוכנותו לקרב.
לאחר מכן חזר לבייג'ינג במשימה לבקר את הנהגת המפלגה על התנהלותה בנושא קבוצות העבודה. מאו האשים את קבוצות העבודה בחתירה תחת תנועת הסטודנטים וב-24 ביולי קרא לנסיגתם המלאה. מספר ימים לאחר מכן נערכה אספה ב"היכל הגדול של העם", כדי להכריז על ההחלטה ולהנחיל את הצביון החדש של התנועה בקרב המורים והתלמידים באוניברסיטאות ובבתי הספר. מנהיגי מפלגה אמרו להמונים באספה ש"לא לפחד" ולקחת באומץ את השליטה בתנועה בעצמם, ללא התערבות המפלגה.
נושא קבוצות העבודה סימן תבוסה פוליטית מוחלטת מצדו של הנשיא ליו שאוצ'י; הוא גם סימן שמחלוקת בדבר אופן הטיפול בהתגלגלות האירועים של המהפכה התרבותית תגרום לשבר שלא ניתן לאיחוי בין מאו והנהגת המפלגה. ב-1 באוגוסט, המליאה ה-11 של הוועדה המרכזית השמינית כונסה בחיפזון כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית של מאו. מאו הראה באספה בוז מופגן כלפי ליו, כשהוא מפריע לליו שוב ושוב בזמן נאום הפתיחה היומי שלו. במשך מספר ימים, רמז מאו שוב ושוב שהנהגת המפלגה הפרה את חזונו המהפכני. קו מחשבתו של מאו התקבל בקרב משתתפי הוועידה בקבלת פנים פושרת. בהבחינו שעילית המפלגה, המפריעה ברובה, לא הייתה מוכנה לקבל במלואה את האידאולוגיה המהפכנית שלו, עבר מאו למתקפה.
ב-28 ביולי נציגים של "המשמרות האדומים" כתבו למאו וקראו למרד ומהומה כדי לשמור על המהפכה.
ב-1 באוגוסט הוא כתב איגרת לקבוצה הראשונה שלהם, בה הכריז על "תמיכתו הלוהטת" בהם. את האיגרת ולצדה הכרזותיה הלוחמניות של הקבוצה, הוא הפיץ בין חברי הוועד המרכזי והודיע להם כי עליהם לקדם את פעילותם של המשמרות האדומים. פקידים אלה עודדו את ילדיהם להקים קבוצות של "משמרות אדומים" וילדיהם הפיצו את ההוראה בין חבריהם. חברי המשמרות האדומים קיבלו את המסר שמאו מעודד אלימות. ב-5 באוגוסט אירע מקרה המוות הידוע הראשון כתוצאה מהתעללות, בבית ספר לבנות בבייג'ינג, שבו למדו בנות רבות של פקידים בכירים (בהן גם שתי בנותיו של מאו). הבנות בעטו במנהלת, רמסו אותה ושפכו עליה מים רותחים. הן אלצו אותה לשאת לבנים כבדות וללכת הלוך ושוב, תוך שהן מצליפות בה בחגורות עור צבאיות בעלות אבזמי נחושת והכו אותה באלות עץ. המנהלת התמוטטה ומתה כעבור זמן קצר. מנהיגי הפעילים דיווחו על המקרה לאחר מכן ל"צוות המצומצם של המהפכה", אולם לא נאמר להם להפסיק את המעשים הללו.
ב-5 באוגוסט, ביום ההתעללות במנהלת בית הספר, השיב מאו למכתבים של נציגי "המשמרות האדומים" בכתיבת "כרזת אותיות גדולות" משלו, שכותרתה "להפציץ את המפקדות" , שקראה לאנשים לתקוף את "מרכז הפיקוד (מפקדות) של מהפכת-הנגד". מאו כתב שאף על פי שעברה מהפכה קומוניסטית, אליטה בורגנית עדיין שגשגה ב"עמדות סמכות" בממשלה ובמפלגה הקומוניסטית.
אף על פי שלא אוזכרו שמות, הצהרה פרובוקטיבית זו של מאו פורשה ככתב אשמה ישיר כנגד מוסד המפלגה תחת ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג - "המפקדות הבורגניות" כביכול של סין. השינוי בהרכב האנשים במליאה שיקף עיצוב מחדש רדיקלי של ההיררכיה המפלגתית, כדי שתתאים לנוף האידאולוגי החדש. ליו ופנג שמרו על כיסאותיהם ב"וועדת הקבע של הפוליטבירו", אולם למעשה הורחקו מהנושאים היומיומיים של המפלגה. לין ביאו קודם למעמד האישיות השנייה בחשיבותה במפלגה, ואילו ליו שאוצ'י צנח בדרגתו ממספר 2 למספר 8 וכבר לא היה יורשו לכאורה של מאו.
במקביל לסילוק ההנהגה הבכירה מעמדות הכח, נערך חיסול יסודי של כל הבירוקרטיה הלאומית של המפלגה הקומוניסטית. מחלקת הארגון הנרחבת, המופקדת על הרכב המפלגה, פסקה להתקיים למעשה. "קבוצת המהפכה התרבותית", המשמר הפרטוריאני האידאולוגי של מאו, הוזנקה להפיץ את האידאולוגיה שלו ולכנס תמיכה עממית. הבכירים במחלקת התעמולה פוטרו, כאשר רבים מתפקידיה נופלים לידי הקבוצה.
המשמרות האדומים והרס "ארבעת הישנים"
ממוזער|318x318 פיקסלים|שרידיו של ואן-לי משושלת מינג בקברי שושלת מינג. משמרות אדומים גררו את שרידי גופת הקיסר והקיסרית לקדמת הקבר, שם הם "הוקעו" (בהיותם מתים) ונשרפו.
ממוזער|200x200 פיקסלים|בית הקברות של קונפוציוס הותקף על ידי משמרות אדומים בנובמבר 1966.
ב-8 באוגוסט 1966 העבירה הוועדה המרכזית של המפלגה את "החלטתה לגבי המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה", שנודעה מאוחר יותר בשם "שש עשרה נקודות". החלטה זו הגדירה את המהפכה התרבותית כ"מהפכה גדולה שנוגעת לאנשים עד עמקי נשמתם וכוללת שלב עמוק ומקיף בהתפתחות המהפכה הסוציאליסטית בארצנו":"אף על פי שהבורגנות מוגרה, היא עדיין מנסה להשתמש ברעיונות, התרבות, המנהגים וההרגלים הישנים של המעמדות המנצלים כדי להשחית את ההמונים, ללכוד את דעתם ולבצע שיבה. מעמד הפועלים צריך לעשות בדיוק את ההפך: הוא חייב להתעמת חזיתית בכל אתגר של הבורגנות... כדי לשנות את מראה החברה. כרגע, מטרתנו היא להיאבק ולמחוץ את אותם אנשים בשלטון שלוקחים את הדרך הקפיטליסטית, לבקר ולהתנכר לבעלי הסמכות האקדמיים הבורגנים הריאקציונרים ולאידאולוגיה של הבורגנות ושל כל שאר המעמדות המנצלים, ולהפוך את החינוך, הספרות והאמנות ואת כל החלקים האחרים של בניין העל שאינם תואמים את הבסיס הכלכלי הסוציאליסטי, כדי להקל על האיחוד והפיתוח של המערכת הסוציאליסטית".השלכותיה של החלטת "שש עשרה הנקודות" היו מרחיקות לכת. היא העלתה את מה שהיה קודם לכן תנועה של סטודנטים למבצע המוני ברחבי הארץ שידרבן פועלים, חקלאים, חיילים ועסקני מפלגה נמוכי-דרג לקום, לקרוא תגר על סמכות, ולעצב מחדש את "בניין העל" של החברה.
ב-18 באוגוסט 1966, מעל מיליון "שומרים אדומים" מכל רחבי הארץ נאספו בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג וסביבה לריאיון עם היושב-ראש מאו. מאו התערבב במשמרות האדומים והטיל את משקלו בתמיכה במטרתם. באספה של אותו יום תפס לין ביאו את מרכז הבמה ובקול רם הוקיע כל סוג של מי שראה בהם אויבים בחברה הסינית שהיו מכשילים את "התקדמות המהפכה".
זו הייתה הפעם הראשונה שנכתב על המשמרות האדומים בעיתונות הארצית. מאו הופיע לבוש במדי צבא, לראשונה מאז שנת 1949. אחת מיוזמות מעשי הזוועה שבוצעו בבית הספר שבו עונתה המנהלת למוות, ענדה לו את סרט-הזרוע של המשמרות האדומים. הוא שאל אם שמה, "סונג בין-בין", משמעותו "משכילה ועדינה", ובתגובה לתשובתה החיובית, אמר לה: "היי אלימה!". הנערה אכן שינתה את שמה בהתאם וגם בית ספרה שינה את שמו ל"בית הספר האלים האדום".
בני נוער מיליטנטיים במיוחד חילקו תלמידים על פי הרקע המשפחתי שלהם והתעללו בבני משפחות של "לאומנים" ו"ריאקציונרים" כביכול, אותן כינו "שחורות". באותו בית ספר לבנות, קשרו לתלמידות ממשפחות כאלה חבל סביב הצוואר, הכו אותן והכריחו אותן לומר: "אני ממזרה של כלבה. מגיע לי למות".
מאו הופיע בכיכר שבע פעמים נוספות מול המון עצום. בין אוגוסט לנובמבר 1966 נערכו שמונה אספות המוניות, שבהן השתתפו מעל 12 מיליון איש מכל הארץ, רובם מהמשמרות האדומים. הממשלה מימנה את הוצאות נסיעותיהם של אנשי המשמרות האדומים ברחבי הארץ, בהן החליפו "חוויות מהפכניות". באספות של המשמרות האדומים, קרא לין ביאו גם להרס "ארבעת הישנים" : מנהגים, תרבות, הרגלים ורעיונות. נאומיו של לין, מלאים ברטוריקה אך חסרים בפרטים, לא ציינו מה צריך "להיהרס" כחלק מהמאבק הזה. מאו האמין שביצירת אי-סדר גדול, ההמונים צריכים לנווט את התנועה במקום להסתמך על השלטונות שיאמרו להם מה לעשות. כתוצאה מכך, התנועה הסתחררה במהירות מחוץ לשליטה.
הצעירים הסתערו על שלטי חנויות ושמות רחובות מסורתיים, ניפצו אותם בפטישים ונתנו להם שמות חדשים.
מיליוני תינוקות שנולדו בתקופה זו קבלו שמות בעלי צליל "מהפכני". אולם צדדים אחרים של התקפת המשמרות האדומים היו הרבה יותר הרסניים, במיוחד בתחום התרבות והדת. אתרים היסטוריים בכל חלקי המדינה נשדדו ונהרסו. הנזק התבטא במיוחד בעיר הבירה, בייג'ינג, העשירה בהיסטוריה ומלאה בשרידים תרבותיים, שם נהרסו אלפי אתרים בעלי עניין היסטורי. משמרות אדומים גם צרו על מקדש קונפוציוס בצ'ופו, במחוז שאנדונג.
במשך חודשי האיקונוקלאזם, חיללו משמרות אדומים מהאוניברסיטה הנורמלית של בייג'ינג והרסו קשות את מקום קבורתו של קונפוציוס עצמו וכן מצבות וחפצים היסטוריים רבים מאוד אחרים. גופתו של דוכס יאנשנג מהדור ה-76 הוצאה מקברה ונתלתה ערומה על עץ מול הארמון.
ספריות מלאות בכתבים היסטוריים וזרים נהרסו וספרים נשרפו. מקדשים, כנסיות, מסגדים, מנזרים ובתי קברות נסגרו ולפעמים הומרו לשימושים אחרים, נבזזו ונחרבו. תעמולה מרקסיסטית תיארה את הבודהיזם כאמונה טפלה, ודת נחשבה כאמצעי לחדירה עוינת זרה, כמו גם כמכשיר של "המעמד השולט". אנשי דת נאסרו ונשלחו למחנות. בודהיסטים טיבטים רבים אולצו להשתתף בהרס המנזרים שלהם תחת איום בנשק.
במשך שנתיים, עד יולי 1968 (ובמקומות מסוימים הרבה יותר מכך), המשמרות האדומים הרחיבו את אזורי השליטה שלהם והאיצו את מאמציהם ל"בנייה מחדש" סוציאליסטית. הם החלו בחלוקת עלונים המסבירים את פעולותיהם לפתח ולחזק את הסוציאליזם, ובפרסום שמותיהם של "מתנגדי-מהפכה" חשודים על לוחות מודעות. הם התאספו בקבוצות גדולות, ערכו "דיונים גדולים" וכתבו מחזות חינוכיים. הם ערכו מפגשים ציבוריים כדי לבקר ולסחוט "ביקורת-עצמית" מ"מתנגדי-מהפכה" חשודים.
אחד מציטוטים רבים בספרון האדום של ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה-דונג שהמשמרות האדומים יאמצו כמדריך, היה: "העולם הוא שלכם, כשם שהוא שלנו, אולם בסופו של דבר הוא שלכם. אתם האנשים הצעירים, מלאי מרץ וחיות, נמצאים בפריחה של החיים, כמו השמש בשמונה או תשע בבוקר. תקוותנו נתונה בכם... העולם שייך לכם. העתיד של סין שייך לכם". עד דצמבר 1967 הודפסו 350 מיליון עותקים של הספרון. זה היה המנגנון שהוביל את המשמרות האדומים להתחייב למשימתם כעתידה של סין.
אף על פי שהחלטת 16 הנקודות והצהרות אחרות של המנהיגים המאואיסטים המרכזיים אסרו על "מאבק מזוין" לטובת "מאבק מילולי", מפגשי מאבק הובילו לעיתים קרובות לאלימות פיזית. מאבקים מילוליים בין קבוצות של פעילים הפכו לאלימים אף יותר, במיוחד לאחר שפעילים החלו להשתלט על כלי נשק מהצבא ב-1967. מנהיגים המאואיסטים המרכזיים הגבילו את התערבותם באלימות של פעילים לביקורת מילולית, לפעמים אפילו נראו כמעודדים "מאבק פיזי", ורק לאחר שצבא השחרור העממי החל להתערב ב-1969, החלו השלטונות לדכא את התנועה ההמונית.
ב-22 באוגוסט 1966, הוצאה הנחיה מרכזית להפסיק את התערבות המשטרה בפעילויות המשמרות האדומים. אלה בכוחות המשטרה שקראו תגר על ההודעה הזו תויגו כ"אנטי-מהפכניים".
ב-23 באוגוסט הגיעו קבוצות של משמרות אדומים בגיל העשרה, רבות מהם בנות, לחצר אגודת הסופרים של בייג'ינג. הם הצליפו בחגורותיהם בעלות אבזם הנחושת הכבד בכמה מהסופרים המפורסמים ביותר בסין, שעל צוואריהם נתלו בחוטי ברזל שלטי עץ מעליבים. לאחר מכן הוסעו הקורבנות אל מקדש עתיק שבו שכנה הספרייה החשובה ביותר של בייג'ינג, שם אולצו סופרים חשובים, זמרי אופרה ואמנים אחרים לכרוע מול מדורה בה נשרפו אביזרים ותלבושות של האופרה, תוך שהם מוכים בבעיטות, אגרופים, מקלות וחגורות. אחד הסופרים היה לאו שה, שהטביע את עצמו למחרת באגם.
דברי מאו בשבח המרידה היו למעשה תמיכה בפעולות המשמרות האדומים, שהפכו אלימות יותר ויותר. הביטחון הציבורי בסין הידרדר במהירות כתוצאה מכך שבכירים מרכזיים הסירו את הרסן מהתנהגות אלימה. שיה פוג'י , מפקד המשטרה הלאומית, אמר כי "זו לא בעיה גדולה" אם המשמרות האדומים מכים "אנשים רעים" למוות. המשטרה העבירה את הערתו של שי למשמרות האדומים ואלה פעלו בהתאם. במהלך שבועיים בערך הותירה האלימות כמאה מורים, פקידים בבתי ספר ואנשי סגל (קאדרים) משכילים מתים במחוז המערבי של בייג'ינג בלבד.
ההיבטים הנתעבים ביותר של המאבק כללו מקרים רבים מאוד של עינויים, רצח והשפלה פומבית. רבים מאלה שהיו קורבן של "מאבק מילולי" לא יכלו יותר לשאת את הלחץ והתאבדו. באוגוסט וספטמבר 1966 נרצחו 1772 איש בבייג'ינג בלבד. בשנגחאי היו 704 התאבדויות ו-534 מקרי מוות הקשורים למהפכה התרבותית בספטמבר. באותה תקופה היו בווהאן 62 התאבדויות ו-32 רציחות. פנג דהחואי הובא לבייג'ינג והיה למטרה של לעג פומבי.
באוקטובר מאו כינס "ועידת עבודה מרכזית", שמטרתה לשכנע את אלה שבהנהגת המפלגה שעדיין לא ישרו קו עם ה"נכונות" של המהפכה התרבותית. ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג תויגו כחלק מ"קו ריאקציוני בורגני" ומסרו ברוגז "ביקורות-עצמיות". לאחר הוועידה, ליו, שהיה פעם האדם החזק ביותר בסין אחרי מאו, הושם במעצר בית בבייג'ינג, ואז נשלח למחנה מעצר, שם נרקב לאיטו, נמנעו ממנו תרופות, והוא מת ב-1969. דנג שיאופינג נשלח שלוש פעמים לתקופה של "חינוך מחדש", ולבסוף נשלח לעבוד במפעל מנועים בג'יאנגשי.
1967
ב-3 בינואר 1967, לין ביאו וג'יאנג צ'ינג העסיקו כלי תקשורת וארגונים מקומיים כדי להניע את מה שנקרא "סופת ינואר", שבמהלכה הופלה הממשלה המוניציפלית של שאנגחאי. הדבר סלל את הדרך לעובד המפעל החתרני וואנג הונגוון לקחת את השליטה על העיר כמנהיג "הקומונה העממית של שאנגחאי" , שמאוחר יותר שונה שמה ל"וועדה המהפכנית המוניציפלית". בבייג'ינג, שוב היו ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג מטרות לביקורת; אחרים תקפו את סגן ראש מועצת המדינה טאו ג'ו , ובכך אותתו שאפילו בכירי ממשלה מרכזיים הם מטרה לגיטימית להתקפות.
ב-8 בינואר שיבח מאו את הפעולות הללו באמצעות עיתון המפלגה "יומון העם", בעודדו את כל מנהיגי המפלגה המקומיים לקום ולמסור ביקורת-עצמית או לבקר אחרים החשודים ב"פעילות אנטי-מהפכנית". ממשלות מקומיות רבות נהגו בהתאם לדוגמת שאנגחאי, כאשר משמרות אדומים או קבוצות מהפכניות אחרות "לוקחות את השלטון" מגופי המפלגה והממשלה.
ב-21 בינואר 1967 עונה למוות שר הפחם. הוא הוצג לפני קהל בתנוחה שנודעה בשם "מטוס סילון": הקורבן מכופף קדימה כלפי מטה כשזרועותיו קשורות מאחור בחוזקה ומורמות כלפי מעלה. צורת עינוי זו נעשתה באופן קבוע באספות הגינוי. בסופו של דבר כופפו את ראשו של השר אל הרצפה ורוצצו את ראשו באמצעות אבזמי החגורות הכבדים. ההתעללות צולמה במלואה.
בפברואר, ג'יאנג צ'ינג ולין ביאו, בתמיכת מאו, התעקשו שמלחמת המעמדות תורחב לצבא. גנרלים בולטים רבים של צבא השחרור העממי, שתרמו לניצחון הקומוניסטי במלחמת האזרחים הסינית הביעו את דאגתם ואת התנגדותם למהפכה התרבותית. שר החוץ צ'ן יי וסגן ראש מועצת המדינה טאן ג'נלין גינו את מהלך האירועים בשאנגחאי, בהודיעם שהתנועה עומדת להרוס את המפלגה. קבוצה זו של מנהיגי המפלגה הוקעו לאחר מכן בכינוי "הזרם הנגדי של פברואר" . רבים מהמבקרים הללו הואשמו בניסיון לחבל במהפכה, ומאז נידונו לקלון פוליטי.
באותו הזמן, מספר ארגוני משמר אדום קמו למחות כנגד ארגוני משמר אדום אחרים, שהעבירו מסרים מהפכניים שונים משלהם, ובכך סיבכו עוד יותר את המצב והחמירו את האנדרלמוסיה. באפריל, על פי מצוות מאו, ניסתה ג'יאנג צ'ינג לרסן קבוצות של משמר אדום בהוציאה פקודה לעצור כל "פעילות חולה".
ב-1 באפריל 1967 האשים מאו ב"יומון העם" את ליו שאוצ'י שהוא "הנגוע בקפיטליזם" הגדול ביותר. מיד לאחר מכן אורגנה עצרת של 300 אלף איש, להשפלת אשתו, ואנג גואנג-מיי . העצרת צולמה בשלמותה. מאדאם מאו סיפרה למארגן העצרת שגואנג-מיי לבשה שמלות סיניות מסורתיות כשביקרה עם בעלה הנשיא באינדונזיה. גואנג-מיי אולצה בעצרת ללבוש שמלה כזאת מעל בגדיה וסביב צווארה נתלתה מחרוזת כדורי פינג פונג לבנים במקום מחרוזת הפנינים שענדה בחו"ל.
ב-6 באפריל 1967 ליו שאוצ'י הוקע בפומבי על ידי סיעה שבין חבריה נכללו ג'יאנג צ'ינג וקאנג שנג.
ב-5 באוגוסט נערך לבני הזוג משפט-שדה בג'ונגנאנחאי , שגם הוא צולם והוסרט. השניים ספגו מכות ונקשרו בתנוחת "מטוס סילון", כששערותיהם נמשכות בכוח לאחור כדי לחשוף את פניהם אל המצלמות. בשלב מסוים נרמס ליו על הקרקע על ידי המתאספים. כעבור כחודש, הואשמה גואנג-מיי בריגול ונכלאה במשך 12 שנים.
המצב נכנס לסחרור מהיר ללא שליטה. לא היו כל איזונים ובלמים על הפעילויות המהפכניות המקומיות. עם התפרקותם של ארגוני הממשלה והמפלגה בכל רחבי המדינה, כבר לא היה ברור מי שותף לחזון המהפכני של מאו ומי רוכב על גלי האנדרלמוסיה לתועלתו האישית. ביולי אלימות סיעתית הפכה נפוצה ברחבי הארץ. ב-22 ביולי ג'יאנג צ'ינג הורה למשמרות האדומים להחליף את צבא השחרור העממי אם יש צורך, מאחר שנאמנותן של יחידות צבא מקומיות ל"עניין המהפכני" כבר לא הייתה מובטחת. לאחר דברי השבח הראשונים של ג'יאנג צ'ינג, החלו המשמרות האדומים לבזוז מחנות צבאיים. פעילות זו, שמפקדי הצבא לא יכלו להפסיקה, המשיכה אל תוך סתיו 1968.
בעיר המרכזית ווהאן, כמו בערים רבות אחרות, הופיעו שני ארגונים מהפכניים חשובים, האחד תומך בממסד והאחר מתנגד לו. שתי הקבוצות נאבקו באלימות על השליטה על העיר. צ'ן זאידאו , הגנרל האחראי על האזור, עזר לדכא את המפגינים האנטי-ממסדיים. אולם בתוך ההמולה, מאו עצמו טס לווהאן עם פמליה גדולה של בכירים מרכזיים בניסיון להבטיח נאמנות צבאית באזור. בתגובה, מסיתים מקומיים חטפו את שליחו של מאו, וואנג לי , באירוע שנודע בשם "תקרית ווהאן" . לאחר מכן הגנרל צ'ן זאידאו נלקח לבייג'ינג והוקע על ידי ג'יאנג צ'ינג ושאר חברי "קבוצת המהפכה התרבותית".
החיים בסין השתנו גם מחוץ למקום העבודה. הפנאי נעלם ואת מקומו תפסו אספות מורטות עצבים, שבהן קראו את כתביו של מאו ואת המאמרים ביומון העם. אנשים אולצו להשתתף באספות הגינוי האלימות. לא נותרו דרכים להפגת מתח, מכיוון שכבר לא היו ספרים, עיתונים, סרטים והצגות, וברדיו כבר לא הושמעה מוזיקה קלה.
ב-1967 נאסר על חגיגות השנה הסינית החדשה. הן חודשו רק כעבור 13 שנים.
1968
באביב 1968 החל קמפיין מסיבי שמטרתו לקדם את מאו הנערץ למעמד של כמו-אל. ב-27 ביולי שליטת המשמרות האדומים על הצבא הסתיימה באופן רשמי והממשלה המרכזית שלחה יחידות להגן על אזורים רבים שנותרו כיעדים של המשמרות האדומים. כשנה לאחר מכן פורקו סיעות המשמר האדום לגמרי. מאו חשש שאי הסדר שהם גרמו לו, ועדיין יכלו לגרום, עלול להתחיל אג'נדה משלו ויופנה נגד מה שנותר מארגון המפלגה. מטרתם הושגה ברובה: מאו ועמיתיו הרדיקלים חזקו את כוחם הפוליטי.
בתחילת אוקטובר מאו החל במסע טיהור מבכירים לא-נאמנים. רבים נשלחו לאזורי הכפר לעבוד במחנות עבודה. ליו "גורש לעד" מהמפלגה הקומוניסטית במליאה ה-12 של הוועדה המרכזית השמינית בספטמבר 1968 ותויג בתור "המפקדה המרכזית של הבורגנות".
בדצמבר 1968 מאו החל את "תנועת הירידה אל אזורי הכפר" . תנועה זו נמשכה אל תוך העשור הבא, ובמהלכה נצטוו אינטלקטואלים צעירים עירוניים לעבור לאזורי כפר. המונח "אינטלקטואלים" היה בשימוש במובנו הרחב ביותר בהתייחסו לתלמידים שזה עתה סיימו את בית הספר התיכון. רק בשנות ה-70 המאוחרות הורשו "אינטלקטואלים צעירים" אלה לשוב לבתיהם בערים. תנועה זו הייתה בחלקה אמצעי להזזת משמרות אדומים מהערים אל אזורי הכפר, שם גרמו פחות לקרע חברתי.
השלב של לין ביאו
שינוי בעמדות הכוח
הקונגרס הלאומי התשיעי של המפלגה הקומוניסטית של סין נערך באפריל 1969, ושימש אמצעי "להחיות מחדש" את המפלגה עם חשיבה רעננה ואנשי סגל (קאדרים) חדשים לאחר שחלק גדול מהמשמר הישן נהרס במאבקים של השנים הקודמות. המסגרת המוסדית של המפלגה, שהוקמה שני עשורים קודם לכן, התפרקה כמעט לגמרי: צירי הקונגרס הזה נבחרו למעשה על ידי "ועדות מהפכניות" ולא בבחירות על ידי חברי מפלגה. ייצוג הצבא גדל משמעותית לעומת הקונגרס הקודם. קציני צבא רבים שקודמו לעמדות בכירות היו נאמנים לגנרל לין ביאו, ובכך פתחו חלוקה סיעתית נוספת בין הצבא וההנהגה האזרחית.
לין ביאו הועלה באופן רשמי להיות הדמות השנייה בחשיבותה במפלגה, כאשר שמו הוכנס אל תוך החוקה של המפלגה הקומוניסטית של סין כ"חברו לנשק הקרוב ביותר" של מאו ו"יורשו המוכר בעולם". לין מסר את הנאום המרכזי בקונגרס: מסמך שנכתב על ידי השמאלנים הקיצוניים יאן ווניואן וג'אנג צ'ונצ'יאו תחת הנחייתו של מאו. הדיווח היה ביקורתי מאוד כנגד ליו שאוצ'י ו"מתנגדי-מהפכה" אחרים, ושאב בהרחבה מתוך ציטוטים בספרון האדום של מאו. הקונגרס גיבש את התפקיד המרכזי של המאואיזם במפלגה, בהציגו אותו מחדש כאידאולוגיה המנחה של המפלגה בחוקה שלה. הקונגרס בחר פוליטבירו חדש. חברי הפוליטבירו של וועדת הקבע היו מאו דזה-דונג, לין ביאו, צ'ן בודא, ג'ואו אנלאי וקאנג שנג, כאשר לין, צ'ן וקאנג הגיעו למעמד הודות למהפכה התרבותית. ג'ואו, שהורד בדרגה, הביע בקונגרס את תמיכתו החד-משמעית בלין. מאו גם השיב לפעולתם מספר מוסדות רשמיים של המפלגה, כמו את פעולות הפוליטבירו של המפלגה, שפסק לתפקד בין 1966 ו-1968 מאחר ש"קבוצת המהפכה התרבותית המרכזית" שלטה במדינה בפועל.
צבא השחרור העממי תופס תפקיד בולט
ממוזער|200x200 פיקסלים|מעמדו של המרשל לין ביאו כיורשו של מאו אושר בחוקה ב-1969.
מאמציו של מאו בארגון מחדש של המפלגה ומוסדות המדינה הביא לתוצאות מעורבות. מחוזות מרוחקים רבים נותרו במצב הפכפך בזמן שהמצב בבייג'ינג התייצב. מאבקים סיעתיים, רבים מהם אלימים, המשיכו ברמה המקומית למרות ההצהרה שהקונגרס התשיעי ציין "ניצחון" זמני למהפכה התרבותית. יותר מכך, למרות מאמציו של מאו להציג מצג של אחדות בקונגרס, החלוקה הסיעתית בין מחנה צבא השחרור העממי של לין ביאו והמחנה הרדיקלי בהובלת ג'יאנג צ'ינג התגברה. חוסר-אהדה אישי כלפי ג'יאנג צ'ינג משך מנהיגים אזרחיים רבים קרוב יותר אל לין ביאו, ובהם התאורטיקן הבולט צ'ן בודא.
בין 1966 ו-1968 סין הייתה מבודדת מבחינה בינלאומית, מאחר שהצהירה על איבתה הן כלפי ברית המועצות והן כלפי ארצות הברית. החיכוך עם ברית המועצות התגבר לאחר שאירעו התנגשויות בגבול על נהר האוסורי במרץ 1969, וההנהגה הסינית התכוננה למלחמה כוללת. באוקטובר פונו מבייג'ינג מספר מנהיגים בכירים. בתוך המתיחות הזו, הוציא לין ביאו ב-18 באוקטובר מה שנראה כצו מנהלי ל-11 אזורי הפיקוד הצבאיים להתכונן למלחמה, ללא אישור ממאו. הדבר עורר את זעמו של מאו, שראה בכך הוכחה ששלטונו נתפס מוקדם מדי על ידי יורשו המוצהר.
הסיכוי לפריצת מלחמה העלה את חשיבותו של הצבא בפוליטיקה הפנים-סינית, והגדיל את מעמדו של לין ביאו על חשבונו של מאו.
לאחר שלין אושר כיורשו של מאו, התמקדו תומכיו בהשבתו על כנו של תפקיד יושב ראש המדינה (נשיא), שבוטל על ידי מאו לאחר סילוקו של ליו שאוצ'י. הם קיוו שבמתן אפשרות ללין לקבל תפקיד חוקתי, יושב-ראש או סגן יושב-ראש, ירושת השלטון של לין תהיה חוקתית. הקונצנזוס בפוליטבירו היה שמאו צריך לקבל את תפקיד היושב-ראש ולין יהיה סגן היושב-ראש, אולם מסיבה לא ידועה הביע מאו את התנגדותו המפורשת ליצירתו מחדש של התפקיד ולקבלתו אותו.
יריבויות סיעתיות התגברו במליאה השנייה של הקונגרס התשיעי, שנערך בסוף אוגוסט 1970 בלושאן. צ'ן בודא, שהשתייך עתה לסיעת הצבא הנאמנה ללין, עורר תמיכה בהחזרת תפקיד נשיא סין, למרות התנגדותו של מאו. צ'ן אף תקף את דזאנג צ'ונציאו, מאואיסט נאמן שבו גולם אי הסדר של המהפכה התרבותית לאורך התפתחותה של מורשת מאו.
ההתקפות עליו מצאו חן בעיני משתתפים רבים במליאה, וייתכן שפורשו על ידי מאו כהתקפות עקיפות על המהפכה התרבותית עצמה. מאו התעמת עם צ'ן ישירות, הוקיע אותו כ"מרקסיסט מזויף" והדיח אותו מוועדת הקבע של הפוליטבירו. בנוסף לטיהור הזה, כאזהרה ללין, ביקש מאו מהגנרלים הראשיים שלו לכתוב "ביקורת עצמית" על עמדותיהם הפוליטיות. מאו גם הכניס כמה מתומכיו ל"וועדה הצבאית המרכזית" והציב את נאמניו בתפקידי הנהגה של אזור הפיקוד הצבאי של בייג'ינג .
בריחת לין ביאו
ממוזער|200x200 פיקסלים|גרפיטי עם הקדמתו של לין ביאו לספרון האדום של מאו: שמו של לין (מימין למטה) נמחק, ככל הנראה לאחר מותו.
ב-1971 נראה היה שישנה הסתעפות בין האינטרסים האגף האזרחי והאגף הצבאי של ההנהגה. מאו היה טרוד בשל הבולטות החדשה של הצבא, וסילוקו של צ'ן בודא סימן את התחלתה של הפחתה הדרגתית במעורבותו הפוליטית של הצבא.
בנו של לין, לין ליגואו (שכונה "הנמר"), וקציני צבא גבוהים אחרים, הקימו מנגנון הפיכה בשאנגחאי וכינו את תוכניתם לסילוק מאו בכח "מתווה לפרויקט 571" , שנשמע במנדרינית דומה ל"התקוממות צבאית". מקורות רשמיים טוענים כי לין ביאו תכנן את ההפיכה, אולם הדבר שנוי במחלוקת בקרב החוקרים.
המתווה כלל לכאורה בעיקר תוכניות להפצצות מן האוויר באמצעות חיל האוויר. אם התוכנית הייתה מצליחה, לין אמור היה לאסור את יריביו הפוליטיים ולתפוס את השלטון.
על פי הגרסה הרשמית, ב-13 בספטמבר 1971 לין ביאו, אשתו יה צ'ון , לין ליגואו וחברים בצוות שלו ניסו לברוח לברית המועצות לכאורה כדי לבקש מקלט. בדרכם לשם, התרסק המטוס במונגוליה וכל נוסעיו נהרגו. הדלק במטוס ככל הנראה נגמר בעודו בדרכו לברית המועצות. צוות סובייטי שחקר את האירוע לא הצליח לקבוע את סיבת ההתרסקות, אולם שיער כי הטייס טס נמוך כדי לחמוק מקליטת רדאר ולא העריך נכונה את גובהו של המטוס באוויר.
חוקרים זרים לא קיבלו את התיאור הרשמי כלשונו, והעלו ספקות לגבי בחירתו של לין בברית המועצות כיעד, מסלול הטיסה, זהות הנוסעים ולגבי עצם קיומו של ניסיון הפיכה.
בספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע" נטען כי דוֹדוֹ, אחותו שטופת המוח של "הנמר", היא זו שהלשינה על בריחת משפחתה.
ב-13 בספטמבר כינס הפוליטבירו ישיבת חירום כדי לדון בלין ביאו. רק ב-30 בספטמבר אושר מותו של לין בבייג'ינג, שהביא לביטול אירועי חגיגת היום הלאומי למחרת. הוועדה המרכזית שמרה על המידע בסודיות והחדשות על מותו של לין שוחררו לציבור רק חודשיים לאחר המקרה. רבים מתומכיו של לין חיפשו מקלט בהונג קונג. אלה שנותרו ביבשת האם הודחו. האירוע תפס את הנהגת המפלגה לא מוכנה. הרעיון שלין יכול היה לבגוד במאו שלל את הלגיטימיות של חלק ניכר מהרטוריקה הפוליטית של המהפכה התרבותית, מאחר שלין כבר עוגן בחוקת המפלגה כ"חבר לנשק הקרוב ביותר" של מאו ו"יורשו". במשך מספר חודשים מאז האירוע, נאבק מנגנון המידע של המפלגה כדי למצוא "דרך נכונה" להפוך אותו לניתן לעיכול על ידי הציבור.
כנופיית הארבעה
עוינות כלפי ג'ואו ודנג
לאחר תקרית לין ביאו, הפך מאו למדוכא והחל להתבודד. בהיעדרותו של לין לא היו למאו תשובות מוכנות לגבי זהות יורשו. בתחושת אובדן כיוון, ניסה מאו להתחבר מחדש עם חברי מפלגה אותם הוקיע בעבר. בינתיים, בספטמבר 1972 העביר מאו לבייג'ינג את ואנג הונגוון , איש סגל בן 38 משאנגחאי, ועשה אותו סגן יושב-ראש המפלגה. נראה כי ואנג, פועל לשעבר במפעל מרקע כפרי, טופח עבור הירושה. מעמדה של ג'יאנג צ'ינג התחזק לאחר בריחת לין. הייתה לה השפעה אדירה על המחנה הרדיקלי. עם ההידרדרות במצב בריאותו של מאו, היה ברור שלג'יאנג צ'ינג היו שאיפות פוליטיות משל עצמה. היא חברה לוואנג הונגוון ומומחי התעמולה ג'אנג צ'ונצ'יאו ויאו וניואן ויצרה איתם את הקליקה שכונתה מאוחר יותר בבוז "כנופיית הארבעה".
עד 1973 הסיבובים החוזרים של מאבקים פוליטיים הותירו מוסדות מדרג נמוך ובהם הממשלה המקומית, מפעלים ומסילות רכבת חסרי צוות מקצועי שיתפעל אותם ברמה הבסיסית. כלכלת המדינה נפלה אל אי סדר, שהצריך את שיקומם של עובדי ציבור מדרג נמוך שסולקו בטיהורים. אולם ליבת המפלגה כבר נשלטה על ידי אנשים שנהנו מהמהפכה התרבותית ושמאלנים רדיקלים, שהתמקדו בקיום טוהר אידאולוגי על פני פריון כלכלי. הכלכלה נותרה ברובה תחומו של ג'ואו אנלאי, אחד המתונים המעטים שנותרו בזירה. הוא ניסה להשיב למדינה כלכלה בת-קיימא, אולם נתקל בהתמרמרות מצד כנופיית הארבעה, שזיהתה בו את האיום הפוליטי העיקרי עליהם בעידן שאחרי מאו.
בסוף 1973, כדי להחליש את מעמדו הפוליטי של ג'ואו ולהרחיק עצמם מבגידתו של לין, החל הקמפיין "לבקר את לין, לבקר את קונפוציוס" , בהנהגת ג'יאנג צ'ינג. מטרותיו המוצהרות היו לטהר את סין מחשיבה נאו-קונפוציוניסטית ולהוקיע את פעולותיו של לין ביאו כבוגדניות ורגרסיביות. כמו בשנים הראשונות של המהפכה התרבותית, הקרב נערך באמצעות אלגוריה היסטורית, ואף על פי ששמו של ג'ואו אנלאי כלל לא הוזכר במהלכו, שמה הזהה של הדמות ההיסטורית הדוכס ג'ואו הושם למטרה לעיתים קרובות.
עם כלכלה שברירית וג'ואו חולה בסרטן, חזר דנג שיאופינג לזירה הפוליטית, כשבמרץ 1973 לקח על עצמו את תפקיד סגן ראש מועצת המדינה, בראשון מתוך סדרה של קידומים שאושרו על ידי מאו. לאחר שנטש ג'ואו את הפעילות הפוליטית בינואר 1975, הפך דנג למעשה לאחראי על הממשלה, המפלגה והצבא וזכה לתארים הנוספים "ראש המטה הכללי של צבא השחרור העממי" , "סגן היושב-ראש של המפלגה הקומוניסטית" ו"סגן היושב-ראש של הוועדה הצבאית המרכזית" בטווח זמן קצר.
מהירות השתקמותו של דנג הפתיעה את המחנה הרדיקלי, שחבריו ראו עצמם יורשיו הפוליטיים והאידאולוגיים ה"חוקיים". מאו רצה להשתמש בדנג כמשקל-נגד לסיעה הצבאית בממשלה, כדי לדכא כל השפעה שנותרה מצד אלה שהיו נאמנים ללין ביאו. בנוסף על כך, מאו גם איבד ביטחון ביכולתה של כנופיית הארבעה לנהל את הכלכלה וראה בדנג מנהיג בעל יכולת והשפעה. הותרת המדינה בעוני לא תסייע למורשת החיובית של המהפכה התרבותית, שמאו עבד קשה כל כך להגן עליה. חזרתו של דנג החלה מאבק סיעתי ממושך בין כנופיית הארבעה הרדיקלית לבין המתונים בהנהגת ג'ואו ודנג.
באותו הזמן ג'יאנג צ'ינג ושותפיה שלטו בפועל בתקשורת ההמונים וברשת התעמולה של המפלגה, בזמן שג'ואו ודנג החזיקו בשליטה ברוב גופי המפלגה. בחלק מהחלטותיו, מאו ניסה להקל בהשפעת הכנופיה, אולם בהחלטות אחרות הסכים לדרישותיהם. דנג התנגד בתוקף לסיעתיות מפלגתית ומדיניותו כוונה לקידום אחדות כצעד ראשון להשבת פריון כלכלי.
כמו בשיקום שנעשה בהובלת ליו שאוצ'י לאחר הקפיצה הגדולה קדימה, גם דנג ייעל את מערכת הרכבות, תעשיית הפלדה ותחומים אחרים בכלכלה. אולם בסוף 1975 ראה מאו שהארגון מחדש של הכלכלה של דנג עלול לסתור את המורשת של המהפכה התרבותית, ופתח בקמפיין להתנגדות לשיקום טיעונם של הימניים", ברומזו על דנג כ"ימני" הראשי של המדינה. בנובמבר 1975 הורה מאו לדנג לכתוב "ביקורת-עצמית" - מהלך שקיבל את שבחה של כנופיית הארבעה.
מותו של ג'ואו אנלאי
ב-8 בינואר 1976 מת ג'ואו אנלאי מסרטן שלפוחית השתן. ב-15 בינואר נשא דנג שיאופינג הספד רשמי בלוויה שבה השתתפו כל המנהיגים הוותיקים ביותר של סין, אולם בהיעדרותו הבולטת של מאו, שהפך לביקורתי מאוד כלפי ג'ואו. באופן מוזר, לאחר מותו של ג'ואו, לא בחר מאו לתפקיד ראש מועצת המדינה את אחד מחברי כנופיית הארבעה או את דנג שיאופינג, אלא את חואה גוופנג הלא-מוכר יחסית.
כנופיית הארבעה החלו לחשוש שתמיכה פופולרית רחבה וספונטנית בג'ואו עלולה להפוך את המגמה הפוליטית נגדם. הם פעלו באמצעות התקשורת כדי לכפות שורת הגבלות על הצגה בגלוי של אבל על ג'ואו בציבור. שנים של התמרמרות על המהפכה התרבותית, הרדיפות הציבוריות את דנג שיאופינג (שנראה כבן בריתו של ג'ואו) והאיסור על אבל בציבור הובילו לעלייה באי שביעות הרצון הציבורית ממאו ומכנופיית הארבעה.
ניסיונות רשמיים לכפות את האיסורים על האבל כללו סילוק אנדרטות זיכרון ציבוריות והסרת שלטים המוקירים את הישגיו של ג'ואו. אולם מאמצי התעמולה להכתים את תדמיתו של ג'ואו רק חיזקו את החיבור של הציבור אל זכרו.
תקרית טיינאנמן
ב-4 באפריל 1976, בערב פסטיבל צ'ינגמינג השנתי, יום אבל מסורתי, נאספו אלפי אנשים סביב המצבה לזכר גיבורי העם בכיכר טיין-אן-מן לכבד את זכרו של ג'ואו אנלאי. תושבי בייג'ינג כיבדו אותו בהנחת זרים, דגלים, שירים, כרזות ופרחים למרגלות האנדרטה. המטרה הברורה של טקס הזיכרון הזה הייתה להספיד את ג'ואו, אולם בנוסף על כך, כנופיית הארבעה הותקפה על פעולותיה נגדו, ומספר קטן של סיסמאות שהושארו בכיכר אף תקפו את מאו עצמו ואת מהפכת התרבות שלו. כשני מיליון איש ביקרו בכיכר טיין-אן-מן באותו יום, מכל שכבות החברה: מאיכרים עניים ועד קציני צבא גבוהים וילדיהם של אנשי סגל (קאדרים) בדרגות גבוהות. המשתתפים הונעו על ידי שילוב של כעס על מה שנעשה לג'ואו, התקוממות נגד המהפכה התרבותית וחשש לעתידה של סין. לא נראה שלאירוע הייתה הנהגה מתואמת, אלא נראה ששיקף את רחשי הלב של הציבור.
הוועדה המרכזית תחת הנהגתה של ג'יאנג צ'ינג הכתירה את האירוע "אנטי-מהפכני" וב-6 באפריל, מעט אחר חצות, פינתה מהכיכר פריטים הקשורים לטקס הזיכרון. ניסיונות לדכא את האבלים הובילו למהומה אלימה. מכוניות משטרה הועלו באש וקהל של מעל 100 אלף איש נכנס בכח אל תוך מספר בנייני ממשלה שהקיפו את הכיכר. רבים מאלה שנעצרו נשלחו לאחר מכן למחנות עבודה. אירועים דומים התרחשו גם בערים גדולות אחרות. ג'יאנג צ'ינג ובעלי בריתה האשימו את דנג שיאופינג כ"מח המתכנן" של התקרית והוציאו על כך דיווחים בתקשורת הרשמית. ב-7 באפריל הודח דנג רשמית מכל תפקידיו "בתוך ומחוץ למפלגה". בכך היה דנג קורבן של טיהור שני בתקופה של עשר שנים.
מותו של מאו ומאסר כנופיית הארבעה
ב-9 בספטמבר 1976 מת מאו דזה-דונג. עם ההודעה לעיתונות על מותו, אבל כבד ירד על האומה הסינית. אנשים בכו ברחובות ומוסדות ציבוריים נסגרו למשך יותר משבוע. חואה גוופנג ישב בראש ועדת הלוויה.
חואה נחשב על ידי רבים כחסר כישורים ושאיפות פוליטיים ונראה היה שהוא לא מהווה איום רציני על כנופיית הארבעה במרוץ לירושה. אולם זמן קצר לפני מותו, מאו כתב לכאורה לחואה את ההודעה "כשאתה האחראי, אני רגוע". חואה השתמש בהודעה זו כדי לאמת את מעמדו כיורש. רעיונותיהם הרדיקליים של כנופיית הארבעה התנגשו גם עם ותיקי מפלגה בעלי השפעה וגם עם חלק נכבד של רפורמיסטים בתוכה, ולכן ב-10 באוקטובר, בתמיכת הצבא ובתמיכתו של המרשל יה ג'יאניינג , עצרה יחידה מיוחדת 8341 את כל חברי כנופיית הארבעה בהפיכה ללא שפיכות דמים.
לאחר המהפכה
אף על פי שחואה גוופנג גינה בפומבי את כנופיית הארבעה ב-1976, הוא המשיך להעלות את שמו של מאו כדי להצדיק מדיניות מתקופתו של מאו. חואה הוביל את מה שהיה מוכר לאחר מכן כ"שני הכלשהן" , כלומר: "בכל מדיניות כלשהי שמקורה ביושב ראש מאו, עלינו להמשיך ולתמוך" ו"לכל הוראות כלשהן שניתנו לנו על ידי היושב ראש מאו, עלינו להמשיך לציית". כמו דנג, רצה חואה לתקן את הנזק של המהפכה התרבותית, אולם שלא כמו דנג, שביקש להציע מודלים כלכליים חדשים עבור סין, חואה התכוון להניע את הכלכלה והמערכת הפוליטית הסינית לכיוון תכנון בסגנון סובייטי של תחילת שנות ה-50.
לחואה התברר יותר ויותר שללא דנג שיאופינג קשה להמשיך לנהל את ענייני היום של המדינה. ב-10 באוקטובר כתב דנג מכתב לחואה, בו ביקש שישיב אותו בחזרה לעסוק בענייני המדינה והמפלגה. גם ותיקי המפלגה קראו לשובו. בלחץ גובר מכל הצדדים, מינה חואה את דנג לסגן ראש מועצת המדינה ביולי 1977 ומאוחר יותר קידם אותו לתפקידים שונים אחרים, ובכך הזניק אותו לעמדת האישיות השנייה בחשיבותה בסין. באוגוסט התכנס בבייג'ינג הקונגרס ה-11, שפירט רשמית את שמותיהם (על פי דרגתם) של החברים החדשים של ועדת הקבע של הפוליטבירו: חואה גוופנג, יה ג'יאניינג, דנג שיאופינג, לי שייניין וואנג דונגשינג.
במאי 1978 ניצל דנג את ההזדמנות להעלות לדרג השלטון את בן החסות שלו הו יאובאנג . הו פרסם מאמר ביומון גואנגמינג , בו עשה שימוש פיקח בציטוטים של מאו בזמן ששיבח את רעיונותיו של דנג. בעקבות פרסום המאמר, החל חואה לשנות את הנימה שלו לתמיכה בדנג. ב-1 ביולי פרסם דנג את דוח הביקורת העצמית של מאו מ-1962 לגבי כישלון הקפיצה הגדולה קדימה. עם בסיס תמיכה מתרחב, בספטמבר 1978 החל דנג לתקוף בגלוי את "שני הכלשהן" של חואה.
בדצמבר 1978 נערכה המליאה השלישית של הוועדה המרכזית ה-11 . בישיבה מכריעה זו של הקונגרס קרא דנג ל"שחרור המחשבות" והאיץ במפלגה "לבקש את האמת מעובדות" ולנטוש את הדוגמה האידאולוגית. המליאה ציינה רשמית את תחילתה של תקופת הרפורמה בכלכלת סין. חואה גוופנג עסק בביקורת-עצמית וכינה את "שני הכלשהן" שלו טעות. גם נאמנו של מאו, ואנג דונגשינג, היה מושא לביקורת. המפלגה ביטלה במליאה את פסיקתה לגבי אירועי כיכר טיין-אן-מן והמנהיג לשעבר שהושפל, ליו שאוצ'י, זכה ללוויה ממלכתית מאוחרת.
במליאה החמישית שנערכה ב-1980, שוקמו פוליטית פנג ג'ן, הה לונג ומנהיגים אחרים שהיו קורבנות של טיהורים במהלך המהפכה התרבותית. הו יאובאנג נעשה ראש המפלגה כמזכירה הכללי. בספטמבר התפטר חואה גוופנג, וג'או דזייאנג , בעל ברית נוסף של דנג, מונה ליושב ראש מועצת המדינה. דנג נשאר יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, אולם השלטון הרשמי הועבר לדור חדש של רפורמיסטים פרגמטיים, שביטלו את מדיניות המהפכה התרבותית כמעט לחלוטין.
מדיניות והשפעה
ממוזער|400x400 פיקסלים|מפה של בייג'ינג משנת 1968 המראה רחובות ואתרים ששמם שונה במהלך המהפכה התרבותית לשמות כמו: "דרך הקפיצה הגדולה קדימה", "דרך המהפכה הנצחית", "הדרך האנטי-אימפריאליסטית", "פארק הפועל-איכר-חייל" ו"פארק המשמרות האדומים". רוב שינויי השמות בתקופת המהפכה התרבותית בוטלו מאוחר יותר.
השפעות המהפכה התרבותית, במישרין או בעקיפין, נגעו למעשה בכל אוכלוסיית סין. במהלך המהפכה, פעילות כלכלית רבה נעצרה, כאשר "המהפכה" הייתה המטרה הראשית של המדינה. משנתו של מאו נעשתה לקו המנחה הפעיל המרכזי לכל הדברים בסין. סמכותם של המשמרות האדומים עלתה על זו של הצבא, על רשויות המשטרה המקומיות ועל החוק בכלל. רעיונות ואמנויות סיניות מסורתיות הותקפו בפומבי, תוך הלל למאו, שפולחן האישיות שלו החליף אותן. אנשים הומרצו לבקר מוסדות תרבותיים ולהטיל ספק בהוריהם ומוריהם, דבר שנאסר לחלוטין בתרבות הסינית המסורתית.
תחילתה של המהפכה התרבותית הביאה מספרים עצומים של משמרות אדומים לבייג'ינג, כשכל ההוצאות משולמות על ידי הממשלה ומערכת הרכבות באנדרלמוסיה. המהפכה נועדה להרוס את "ארבעת הישנים" ולהקים את "ארבעת החדשים", וזה נע בין שינוי שמות וקיצור שיער ועד לבזיזת בתים, הריסת אוצרות תרבותיים וחילול מקדשים. במשך מספר שנים, בתים עתיקים, חפצים, עתיקות, ספרים וציורים רבים מספור נהרסו על ידי המשמרות האדומים.
המהפכה כוונה גם "לטאטא החוצה את כל המפלצות והשדים" (מילולית: "רוחות הפרות והנחשים"), כלומר כל אויבי המעמד שקידמו רעיונות בורגניים בתוך המפלגה, הממשלה, הצבא, בין האינטלקטואלים, כמו גם אלה שיש להם רקע משפחתי נצלני או שהשתייכו לאחד מחמשת המעמדות השחורים : בעלי אדמות, איכרים עשירים, ריאקציונרים (מתנגדי-מהפכה), יסודות שליליים וימניים. מספר רב של אנשים שנתפסו כ"מפלצות ושדים", ללא קשר להיותם אשמים או חפים מפשע, הוקעו פומבית, הושפלו והוכו.
אף על פי שהשפעת המהפכה התרבותית הייתה הרסנית עבור מיליוני אנשים בסין, היו גם תוצאות חיוביות עבור חלקים באוכלוסייה, כמו באזורי הכפר. למשל, סערות המהפכה והעוינות כלפי האליטה האינטלקטואלית פגעה באיכות החינוך בסין, במיוחד בקצה העליון של מערכת החינוך, אולם המדיניות הרדיקלית גם סיפקה לרבים באזורי הכפר בפעם הראשונה חינוך תיכוני, שככל הנראה סייעה לפיתוח הכלכלי הכפרי בשנות ה-70 וה-80. באופן דומה, מספר רב של צוותי בריאות הוצבו באזורי הכפר כרופאים יחפים במהלך המהפכה. היו איכרים שקיבלו הדרכה רפואית לא-רשמית ומרכזי טיפול רפואי הוקמו בקהילות כפריות. תהליך זה הוביל לשיפור בבריאות ובתוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית.
חינוך
המהפכה התרבותית הביאה את מערכת החינוך הסינית לעצירה לזמן מה. בחודשים הראשונים של המהפכה, בתי הספר והאוניברסיטאות היו סגורים. בתי הספר היסודיים והתיכונים נפתחו אחר כך בהדרגה, אולם כל המכללות והאוניברסיטאות היו סגורות עד 1970 ורוב האוניברסיטאות לא נפתחו עד 1972. מבחני הכניסה לאוניברסיטאות בוטלו לאחר 1966 והוחלפו לאחר מכן במערכת שעל פיה הסטודנטים קיבלו המלצות ממפעלים, כפרים ויחידות צבא. מבחני הכניסה הוחזרו רק ב-1977 תחת דנג שיאופינג. על פי המסמכים של התביעה נגד כנופיית הארבעה, 142,000 אנשי סגל (קאדרים) ומורים בחוגי החינוך נרדפו, ואקדמאים, מדענים ומחנכים בולטים מתו.
אינטלקטואלים רבים נשלחו למחנות עבודה באזורי כפר, ורבים מאלה ששרדו, עזבו את סין זמן קצר לאחר שהמהפכה הסתיימה. דור שלם של מעונים ומחונכים באופן בלתי מספיק מכונה לעיתים קרובות במערב, כמו גם בסין עצמה, כ"דור האבוד".
עם זאת, במהלך המהפכה התרבותית הושם דגש על חינוך בסיסי, שהורחב במהירות. בזמן ששנות הלימוד פחתו והסטנדרט החינוכי צנח, חלקם של הילדים הסינים שהשלימו חינוך יסודי גדל מפחות ממחצית לפני המהפכה עד לכמעט כולם אחריה, ואחוז המסיימים חטיבת ביניים נמוכה עלה מ-15% למעל שני שלישים. הזדמנויות חינוכיות לילדים מאזורי הכפר התרחבו באופן משמעותי, ואילו אלו של ילדי האליטה העירונית הפכו למוגבלות על ידי המדיניות האנטי-אליטיסטית.
ב-1968 החלה המפלגה ב"תנועת הירידה אל אזור הכפר", שבמהלכה "נוער משכיל" באזורים עירוניים נשלח לחיות ולעבוד באזורים חקלאיים כדי לקבל חינוך מחדש על ידי האיכרים ולהבין טוב יותר את תפקיד עבודת הכפיים החקלאית בחברה הסינית. בין 1968 ל-1979, 17 מיליון נערים עירוניים עברו לאזורי כפר, שם נמנעה מהם האפשרות להשכלה גבוהה.
סיסמאות ורטוריקה
שמאל|ממוזער|שאריות של כרזה המכילה סיסמאות מהמפכה התרבותית באנחווי.
ההשפעה המאסיבית של המהפכה התרבותית על החברה הסינית הייתה תוצאה של שימוש נרחב בסיסמאות פוליטיות. רטוריקה שיחקה תפקיד מרכזי בליכוד הנהגת המפלגה ואנשים באופן כללי. הסיסמה "למרוד זה מוצדק" (造反有理) הפכה לנושא מאחד.
סיסמאות פוליטיות היו נוכחות בכל מקום בחייהם של אנשים. הן הודפסו על חפצים רגילים כמו כרטיסי אוטובוס וקופסאות סיגריות. איכרים היו אמורים לגדל יותר חזירים כי "יותר חזירים משמעותם יותר דשן, ויותר דשן משמעותו יותר תבואה". אפילו הערה אגבית של מאו, "תפוח אדמה מתוק הוא טעים; אני אוהב אותו" הפכה לסיסמה נפוצה באזורי הכפר.
לסיסמאות הפוליטיות של תקופה זו היו שלושה מקורות: מאו, התקשורת הרשמית של המפלגה כמו העיתון יומון העם, והמשמרות האדומים. סיסמאות המשמרות האדומים היו בעלות הטבע האלים ביותר, כמו "הכה את האויב על הקרקע ודרוך עליו עם הרגל", "יחי הטרור האדום!" ו"אלה המתנגדים ליושב ראש מאו, גולגולות הכלב שלהם ירוסקו לחתיכות".
השפה הסינית הייתה מאופיינת בעדינות, מתינות וכנות, כמו גם בסגנון ספרותי מעודן. אלה השתנו בזמן המהפכה התרבותית. מאחר שמאו רצה צבא של אנשים תוקפניים במהפכה שלו, הרטוריקה הידרדרה לאוצר מילים מיליטנטי ואלים. סיסמאות אלו היו שיטה בעלת עוצמה ויעילה ל"רפורמה בחשיבה".
הדגש על פוליטיקה עשה את השפה לצורה יעילה מאוד של תעמולה, אולם גם הפך אותה לז'רגון של סטריאוטיפים מנופחים וחוזרים על עצמם. כדי לבדל את עצמה מהתקופה, קיצצה ממשלת דנג שיאופינג חלק גדול מהשימוש בסיסמאות פוליטיות.
אמנויות וספרות
ממוזער|300x300 פיקסלים|הבלט "פלוגת הנשים האדומה" , אחת מ"הדרמות לדוגמה" שקודמו במהלך המהפכה התרבותית.
עוד לפני המהפכה התרבותית, בשנים 1958–1966, הפך התיאטרון לחלק מהמאבקים בזירה הפוליטית, כאשר נעשה שימוש במחזות כדי לבקר או לתמוך חברים מסוימים בהנהגת המפלגה. האופרה "האי רוי מפוטר מתפקידו" מאת וו האן, פורש כביקורת סמויה על מאו. היא הביאה להתקפה עליה מצד יאו ווניואן, שנחשבת כיריית הפתיחה של המהפכה התרבותית, והובילה למותו של מחברה, כמו גם של אישים אחרים שעסקו בתיאטרון, כמו טיאן האן , סון וויישי וג'ואו שינפאנג .
במהלך המהפכה הציגה ג'יאנג צ'ינג את האופרות המהפכניות לדוגמה תחת פיקוחה הישיר. אופרות מסורתיות נאסרו משום שנחשבו פאודליות ובורגניות, ובמקומן קודמה האופרה המהפכנית, המבוססת על אופרת פקינג , תוך שינוי בתוכן ובצורה. החל מ-1967, הופקו שמונה דרמות לדוגמה (שש אופרות ושני בלטים) בשלוש השנים הראשונות. האופרה הידועה מביניהן הייתה "אגדת הפנס האדום" . האופרות הללו היו היחידות שאושרו, ולהקות אופרה אחרות היו צריכות לאמץ או לשנות את הרפרטואר שלהן. האופרות לדוגמה שודרו גם ברדיו, עובדו לסרטים, נוגנו בקול רועש מרמקולים ציבוריים, נלמדו בבתי ספר ובמפעלים והפכו לנוכחות בכל מקום כבידור עממי והבידור התיאטרלי היחיד עבור מיליוני אנשים בסין.
ב-1966 הציגה ג'יאנג צ'ינג את "תאוריית הדיקטטורה של הקו השחור בספרות והאמנויות", לפיה אלה שנתפסים כבורגנים, אנטי-סוציאליסטים או אנטי-מאו, צריכים להיזנח, וקראה ליצירת ספרות ואמנויות חדשות. סופרים, אמנים ואינטלקטואלים שהיו מקבלי ומפיצי "התרבות הישנה", יבוערו באופן מקיף. רוב הסופרים והאמנים נחשבו כ"אנשי ספרות ריאקציונריים" ולכן נרדפו. רבים היו נתונים ל"ביקורת והוקעה" שבה הושפלו בפומבי, או שהושמו במאסר או נשלחו לתיקון באמצעות עבודה קשה.
במסמכי התביעה נגד כנופיית הארבעה שפורסמו ב-1980, נחשף כי מעל 2,600 איש בתחומי האמנות והספרות נרדפו על ידי משרד התרבות ויחידות הכפופות לו בלבד. רבים מתו כתוצאה מיסוריהם והשפלתם. ב-1979 כובד זכרם של 200 סופרים ואמנים ידועים שעונו עד מוות במהלך המהפכה, ובהם סופרים כגון לאו שה, פו ליי , דנג טואו , בארן , לי גואנגטיאן , יאנג שואו וג'או שולי . אחרים כמו מו שין שרדו את המעצר, אך רוב יצירותיהם נהרסו.
במהלך המהפכה התרבותית רק יצירותיהם של סופרים מעטים שהשיגו אישור תחת המערכת החדשה, כמו האו ראן או סופרים בעלי רקע של פועלים או חקלאים, יכלו להתפרסם או להיות מודפסים מחדש. הנושא המותר של ספרות פרולטארית וסוציאליסטית הוגדר בקפדנות, וב-1968 הפסיקו כל עיתוני הספרות בסין להתפרסם. המצב הוקל לאחר 1972, כאשר ליותר סופרים הורשה לכתוב ועיתונים ספרותיים מקומיים רבים חידשו את הופעתם, אולם רוב הסופרים עדיין לא יכלו לעבוד.
ההשפעה בתעשיית הסרטים הייתה זהה. הופצה חוברת בשם "ארבע מאות סרטים שיש לבקר אותם" ובמאי קולנוע ושחקנים עברו "ביקורת", חלק מהם עונו ונאסרו. אלה כללו רבים מיריביה של ג'יאנג צ'ינג וחבריה לשעבר בתעשיית הסרטים, ובין אלה שמתו בתקופה זו היו הבמאים קאי צ'ושנג וג'נג ג'ונלי , והשחקניות שאנגואן יונג'ו , ואנג יינג ושו לאי . במשך שבע שנים לא הופק בסין היבשתית אף סרט באורך מלא, מלבד מעט ה"דרמות לדוגמה" וסרטים אידאולוגיים.
לאחר ההשתלטות הקומוניסטית בסין, חלק גדול מהמוזיקה הפופולרית משאנגחאי גונתה כ"מוזיקה צהובה" ונאסרה. בזמן המהפכה התרבותית, מלחינים של מוזיקה פופולרית כזאת נרדפו, כמו לי ג'ינהוי . במקום זאת, קודמו שירי-מהפכה כמו "שיר הלל למולדת" , "שיט בים תלוי באוחז בהגה" , "המזרח הוא אדום" ו"ללא המפלגה הקומוניסטית, לא הייתה סין חדשה". "המזרח הוא אדום" הפך במיוחד לפופולרי ולמעשה תפס את מקומו של "מצעד המתנדבים" כהמנון הרפובליקה העממית של סין. האחרון חזר למעמדו הקודם לאחר סיומה של המהפכה התרבותית.
אמנות תעמולה
אמנות תעמולה בכרזות הייתה בשימוש ככלי פרסום ותקשורת המונים, ולעיתים קרובות שימשה עבור העם כמקור העיקרי למידע. הכרזות יוצרו במספרים גדולים והופצו באופן נרחב, ושימשו את הממשלה והמשמרות האדומים ללמד את הציבור את הערך האידאולוגי כפי שהוגדר על ידי המפלגה. היו סוגים רבים של כרזות, כאשר שני הסוגים העיקריים היו "כרזת האותיות הגדולות" (דזיבאו) וכרזת התעמולה ה"מסחרית" (宣传画).
כרזות הדזיבאו יכולו להיות סיסמאות, שירים, פרשנות וגרפיקה, לרוב מיוצרות באופן חופשי ומוצבות על קירות במרחבים ציבוריים, מפעלים וקומונות. הן היו הכרחיות למאבקו של מאו במהפכה התרבותית ומאו עצמו כתב את הדזיבאו שלו באוניברסיטת בייג'ינג ב-1966. כרזות התעמולה ה"מסחריות" היו יצירות אמנות שיוצרו על ידי הממשלה ונמכרו בזול בחנויות למטרת הצגתן בבתים. האמנים היו חובבנים או מקצועיים של צוין שמם, והכרזות היו ברובן בסגנון ויזואלי ריאליסטי סוציאליסטי בעל מוסכמות ברורות. למשל, תמונות של מאו צריכות היו להיות "אדומות, חלקות ובוהקות".
נושאים מסורתיים באמנות הוצאו מחוץ למהפכה התרבותית, ואמנים ידועים נרדפו. רבים מהאמנים נשלחו לעבודת כפיים והיה מצופה מהם לתאר נושאים שרוממו את המהפכה התרבותית בקשר לעבודתם. ב-1971, בין היתר כדי להקל על סבלם, מספר אמנים מובילים הוחזרו מעבודת הכפיים או שוחררו ממאסר תחת יוזמתו של ג'ואו אנלאי, כדי לקשט בתי מלון ותחנות רכבת שהושחתו על ידי סיסמאות המשמרות האדומים. ג'ואו אמר כי עבודות האמנות הללו מכוונות לזרים ולכן הן בגדר אמנות "חיצונית" שאינה נמצאת תחת ההגבלות שהושמו על אמנות "פנימית" שמכוונת לאזרחים הסינים. עבורו, גם ציורי נוף לא היו צריכים להיחשב כאחד מ"ארבעת הישנים". אולם לאחר שחלה בסרטן, תפס ב-1974 הפלג של ג'יאנג צ'ינג את הציורים הללו ואחרים והרכיב תערוכות בבייג'ינג, שאנגחאי וערים אחרות, בהן הוקיע את יצירות האמנות כ"ציורים שחורים".
שרידים היסטוריים
ממוזער|300x300 פיקסלים|פרצופים של בודהה הושחתו במהלך המהפכה התרבותית.
אתרים, חפצים וארכיונים היסטוריים של סין ספגו נזק הרסני, משום שנחשבו שורשיהם של "דרכי מחשבה ישנות". חפצים נתפסו, מוזיאונים ובתים פרטיים נבזזו, וכל חפץ שנמצא ונחשב כמייצג רעיונות בורגניים או פיאודליים, נהרס. במשך עשר שנות המהפכה, חלק גדול מאלפי שנות ההיסטוריה של סין נהרס למעשה, או שמאוחר יותר הוברח מחוץ לסין למכירה. היסטוריונים סינים משווים את הדיכוי התרבותי לטיהור הקונפוציאני הגדול של צ'ין שה-חואנג.
אף על פי שחלק מתומכיה הנלהבים של המהפכה הם אלה שלקחו על עצמם את הריסת השרידים ההיסטוריים, מעולם לא הוחלט על כך במפלגה הקומוניסטית, שמדיניותה הרשמית הייתה להגן על פריטים כאלה. ב-14 במאי 1967 הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוציאה מסמך שכותרתו "מספר הצעות להגנת שרידים תרבותיים וספרים בזמן המהפכה התרבותית". למרות זאת, נזק עצום נגרם למורשת התרבותית הסינית. מתוך 80 אתרי מורשת תרבותית בבייג'ינג תחת הגנה מוניציפלית, 30 נהרסו, ומתוך 6,843 אתרים תרבותיים תחת הגנת החלטת הממשלה של בייג'ינג ב-1958, 4,922 נפגעו או נהרסו. ספרים וציורים ישנים בעלי ערך ושרידים תרבותיים אחרים רבים מספור נשרפו לגמרי.
חפירות ארכאולוגיות מאוחרות יותר, לאחר התקופה ההרסנית בשנות ה-60, היו תחת הגנה, ומספר תגליות חשובות, כמו זו של צבא הטרקוטה והמאואנגדואי , נעשו לאחר שיאה של המהפכה. למרות זאת, הסמל הבולט ביותר של המחקר האקדמי בארכאולוגיה, העיתון קאוגו , לא פורסם בזמן המהפכה התרבותית.
פגישות מאבק וטיהורים
מיליוני אנשים בסין נרדפו באלימות במהלך המהפכה התרבותית. אלה שזוהו כ"רוויזיוניסטים", או שבאו ממעמד מפוקפק (ובהם אלה הקשורים לבעלי אדמות לשעבר או איכרים עשירים) היו נתונים להכאות, כליאה, אונס, עינויים, הצקה והתעללות ממושכות ושיטתיות, החרמת רכוש, מניעת טיפול רפואי ומחיקת זהות חברתית. לפחות מאות אלפי אנשים נרצחו, הורעבו או הועבדו למוות. מיליונים נוספים נעקרו ממקומותיהם בכוח.
היו אנשים שלא יכלו לעמוד בעינויים, איבדו תקוה לעתיד והתאבדו. אחד הניסיונות הידועים ביותר להתאבד עקב רדיפה פוליטית, הייתה של בנו של דנג שיאופינג, דנג פופאנג , שקפץ (או נזרק) מבניין בן ארבע קומות לאחר ש"נחקר" על ידי משמרות אדומים. אולם הוא לא מת אלא הפך למשותק בגפיו התחתונות. במשפט של "כנופיית הארבעה", קבע בית המשפט ש-729,511 איש נרדפו, מתוכם 34,800 מתו.
על פי הספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע" , בערך 100,000 איש מתו באחד המאבקים הסיעתיים החמורים ביותר בגואנגשי בחודשים ינואר-אפריל 1968, לפני שראש מועצת המדינה ג'ואו שלח את הצבא להתערב. בספר "זיכרון אדום: סיפורי קניבליזם בסין המודרנית" מאת ג'נג יי, נטען כי בוצעו "הרג שיטתי וקניבליות של אנשים בשמה של מהפכה פוליטית ומלחמת מעמדות" בין אנשי הג'ואנג במחוז וושואן בגואנגשי במהלך תקופה זו. ג'נג ספגה ביקורת בסין על הסתמכותה על ראיונות שלא פורסמו ועל תיאור שלילי של מיעוט אתני סיני, אולם היסטוריונים בכירים של המפלגה אמתו את הטענות על קניבליזם.
קציר הדמים
ישנן הערכות שונות מאוד לגבי מספר המתים, כולל אזרחים ומשמרות אדומים. ההערכות הגבוהות אומדות את מספר המתים בכמה מיליונים, בזמן שהערכת המינימום המקובלת אומדת את המספר סביב 400,000. בספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע", טוענים ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי ש-3 מיליון איש מתו באלימות של המהפכה התרבותית. אולם ייתכן כי המספר האמיתי לעולם לא יוודע, מאחר שמקרי מוות רבים לא דווחו או שטויחו על ידי המשטרה או השלטונות המקומיים. מצב נתוני הדמוגרפיה הסינית באותה תקופה היה גרוע מאוד והרפובליקה העממית של סין לא מיהרה לאפשר מחקר רשמי על התקופה.
מיעוטים אתניים
ממוזער|300x300 פיקסלים|הפאנצ'ן לאמה הטיבטי במהלך "מפגש מאבק" .
המהפכה התרבותית הביאה הרס רב על תרבויות מיעוטים בסין. במונגוליה הפנימית נרדפו כ-790,000 איש, מתוכם 22,900 הוכו למוות וב-120,000 הוטל מום, בזמן ציד מכשפות למציאת חברים של "המפלגה המהפכנית החדשה של העם במונגוליה הפנימית", הבדלנית לכאורה. בשינג'יאנג, עותקים של הקוראן וספרים אחרים של האויגורים ככל הנראה נשרפו. דווח כי אימאמים מוסלמים הוצעדו בסך כאשר צבע מותז על גופם. באזורים של המיעוט האתני הקוריאני בצפון-מזרח סין, בתי ספר לשפה נהרסו. במחוז יונאן, ארמון מלך העם הדאי נשרף וטבח של בני חווי מוסלמים בידי צבא השחרור העממי ביונאן, הידוע כ"תקרית שאדיאן" , גבתה ב-1975 את חייהם של 1,600 איש. לאחר המהפכה התרבותית, נתנה הממשלה פיצויים על התקרית, כולל הקמת מצבת זיכרון בשאידאן.
ויתורים שניתנו למיעוטים בוטלו במהלך המהפכה התרבותית כחלק מהתקפת המשמרות האדומים על "ארבעת הישנים". קומונות עממיות , שקודם לכן הוקמו רק בחלקים של טיבט, הוקמו ב-1966 בכל רחבי המחוז האוטונומי הטיבטי, ובזאת הסירו את הפטור של טיבט מתקופת רפורמת האדמה של סין, וכפו עצמן גם על אזורי מיעוט אחרים. ההשפעה על טיבט הייתה חמורה במיוחד, מאחר שבאה בעקבות הדיכוי שלאחר המרד הטיבטי ב-1959 . הרס כמעט כל המנזרים שלה (מעל 6,000), שהחל עוד לפני המהפכה התרבותית, נוהל פעמים רבות בשיתוף פעולה מצד משמרות אדומים של טיבטים מקומיים. עד סוף שנות ה-70, רק שמונה מנזרים נותרו ללא פגיעה.↵נזירים ונזירות רבים נהרגו והאוכלוסייה הכללית הייתה נתונה לעינוי פיזי ופסיכולוגי. ב-1950 היו כ-600,000 נזירים ונזירות בטיבט, אולם ב-1979 רובם כבר מתו, נכלאו או נעלמו. הממשלה הטיבטית בגלות טענה שמספר רב של טיבטים מתו גם מרעב בשנים 1961–1964 ו-1968–1973, כתוצאה מהלאמה כפויה. אולם מספר המתים הטיבטים שנוי במחלוקת וכך גם עצם קיומם של מקרי הרעב.
הכישלון הכללי של מטרותיהם של המשמרות האדומים ותומכי התבוללות רדיקליים, נגרם עקב שני גורמים. הורגש שלחץ כבד מדי על קבוצות אתניות יפגע בהגנה על גבולות סין, מאחר שמיעוטים מהווים אחוז גבוה מהאוכלוסייה השוכנת לאורך גבולות סין, ובשנות ה-60 המאוחרות עברה על סין תקופה של יחסים מתוחים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם ברית המועצות והודו.
מורשת
שמאל|ממוזער|269x269 פיקסלים|על החלק המרכזי של הקיר הזה מופיע שריד קל של סיסמת תעמולה שהוספה במהלך המהפכה התרבותית, שהוסרה מאז: "אמון ללא גבול ביושב ראש מאו".
סין
דעות במפלגה הקומוניסטית
כדי להסביר את הכאוס הגדול שנגרם על ידי מנהיגותו של מאו במהפכה התרבותית, בעודם משמרים את השלטון והלגיטימיות של המפלגה, יורשיו של מאו היו צריכים לספק לאירוע שיפוט היסטורי "הולם". ב-27 ביוני 1981, אמצה הוועדה המרכזית את ה"החלטה על מספר שאלות בהיסטוריה של המפלגה שלנו מאז יסודה של הרפובליקה העממית של סין", הערכה רשמית של אירועים היסטוריים גדולים מאז 1949.
ההחלטה ציינה בכנות את תפקיד ההנהגה של מאו בתנועה, כשציינה ש"אחריות ראשית לטעות החמורה של 'השמאל' של 'המהפכה התרבותית', טעות מקיפה בגודלה וארוכה במשך תקופתה, אכן מוטלת על החבר מאו דזה-דונג". ההחלטה דיללה את האשמה על מאו עצמו בטענה שהתנועה "תומרנה על ידי הקבוצות האנטי-מהפכניות של לין ביאו וג'יאנג צ'ינג", שגרמו למעשי הזוועה החמורים ביותר שלה. ההחלטה אישרה שהמהפכה התרבותית הביאה אסון ומהומה חמורים למפלגה הקומוניסטית והעם הסיני".
הדעה הרשמית ביקשה להפריד את פעולותיו של מאו במהלך המהפכה התרבותית מפעילותו המהפכנית ה"הירואית" במהלך מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת סין–יפן השנייה. היא גם הפרידה את טעויותיו האישיות של מאו מנכונותה של התאוריה שיצר, עד כדי כך שהסבירה שהמהפכה התרבותית הפרה את רוחה של מחשבתו של מאו, שנותרה עדיין האידאולוגיה המנחה הרשמית של המפלגה. דנג שיאופינג סיכם זאת במשפט "מאו היה 70% טוב, 30% רע". לאחר המהפכה התרבותית, אישר דנג שהאידאולוגיה המאואיסטית הייתה אחראית להצלחה המהפכנית של המפלגה הקומוניסטית, אולם נטשה אותה למעשה לטובת "סוציאליזם עם מאפיינים סיניים" , מודל שונה מאוד של כלכלת שוק בהכוונת המדינה.
הדעה הרשמית של המפלגה בסין משמשת עתה כמסגרת השלטת של ההיסטוריוגרפיה הסינית של התקופה, ואילו דעות אלטרנטיביות נמנעות. בעקבות המהפכה התרבותית, ז'אנר חדש של ספרות, הידוע בשם "ספרות צלקת" , צץ וזכה לעידוד מהממשלה שאחרי עידן מאו. ספרות זו, שחלק גדול ממנה נכתב על ידי ליו שינחואה, ג'אנג שיאנליאנג וליו שינוו , תיארה את המהפכה מנקודת מבט שלילית, וסופריה השתמשו בהשקפות הפרטיות שלהם כבסיס.
לאחר דיכוי אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), הליברלים והשמרנים במפלגה האשימו זה את זה בזוועות שלטענתם הזכירו את המהפכה התרבותית. לי פנג , שקידם את השימוש בכח צבאי, אמר כי תנועת הסטודנטים לקחה את השראתה מהעממיות של המהפכה התרבותית, ושאם לא תיעצר, תוביל בסופו של דבר לדרגה דומה של כאוס המוני. ג'או זיאנג , שאהד את המוחים, האשים מאוחר יותר את יריביו הפוליטיים בהדחה לא-חוקית שלו בעזרת טקטיקות "בסגנון המהפכה התרבותית", כולל "הפיכה בין שחור ולבן, הגזמה בהתקפות אישיות, הוצאת ציטוטים מהקשרם, הפצת השמצות ושקרים... הצפת העיתונים במאמרים ביקורתיים ההופכים אותי לאויב, ואי התחשבות בחרויותי האישיות".
דעות אלטרנטיביות
אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית באופן רשמי מגנה את המהפכה התרבותית, ישנם סינים רבים המחזיקים לגביה דעות חיוביות יותר, במיוחד בקרב מעמד הפועלים, שהפיק תועלת ממדיניותה. מאז עלייתו של דנג לשלטון, הממשלה עצרה ואסרה אנשים שהביעו עמדה התומכת במהפכה התרבותית. למשל, ב-1985 עובד צעיר במפעל נעליים תלה כרזה על קיר המפעל בשיאניאנג, שהכריזה כי "המהפכה התרבותית הייתה טובה" והביאה להישגים כמו "בניית גשר נאנג'ינג על נהר היאנגצה" ו"העלאת מודעותם של אנשים". על העובד נגזרו 10 שנים בכלא, שם הוא מת זמן קצר לאחר מכן.
לאחד ממנהיגי אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), שנג טונג , מחבר הספר "כמעט מהפכה", יש השקפה חיובית על כמה מההיבטים של המהפכה התרבותית. לדבריו, מה שעורר את שביתות הרעב המפורסמות של 1989 הייתה כרזה באותיות גדולות, אמצעי בולט במיוחד בזמן המהפכה. הוא ציין כי שהתקהלותם של סטודנטים מכל סין ברכבות לבייג'ינג והכנסת האורחים בה התקבלו על ידי תושביה, הזכירה את חוויותיהם של המשמרות האדומים במהפכה התרבותית.
מאז כניסת האינטרנט, טענו אנשים מתוך ומחוץ לסין שלמהפכה התרבותית היו גם השפעות חיוביות על סין, שהודחקו הן על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית שאחרי עידן מאו והן על ידי התקשורת המערבית. ישנם הטוענים כי המהפכה "ניקתה" את סין מאמונות טפלות, דוגמה דתית ומסורות מיושנות, בתהליך שינוי מודרני שמאוחר יותר אפשר את קיומן של הרפורמות הכלכליות של דנג.
סין כיום
דיון ציבורי על המהפכה התרבותית עדיין מוגבל בסין. הממשלה הסינית ממשיכה למנוע מארגוני חדשות להזכיר פרטים לגבי המהפכה, ודיונים באינטרנט וספרים על הנושא נתונים לבדיקה רשמית. ספרי לימוד על הנושא ממשיכים להיצמד ל"השקפה הרשמית" לגבי האירועים. מסמכי ממשלה רבים משנות ה-60 והלאה נותרו חסויים ואינם פתוחים לבחינה רשמית על ידי אקדמאים פרטיים. במוזיאון הלאומי של סין בבייג'ינג, המהפכה התרבותית בקושי מוזכרת בתערוכות ההיסטוריות שלו. למרות התקפות מצד סינולוגים חשובים רבים, מונעת הממשלה הסינית מחקר עצמאי של המהפכה. ישנה דאגה רבה, שמכיוון שהעדים לה מזדקנים ומתים, ההזדמנות לחקור את האירועים לעומקם בתוך סין עצמה, הולכת לאיבוד.
העובדה שהממשלה עדיין מפגינה רגישויות גבוהות כל כך סביב נושא המהפכה התרבותית, מצביעה על כך שהיא עדיין רואה בעצמה, כיורשת, לפחות חלקית, של המורשת של המהפכה. הממשלה חוששת מכך שבחינה אקדמאית ודיונים עממיים יובילו לקונפליקט אידאולוגי ויגבירו את אי היציבות החברתית. הדבר עלול לאיים על יסודותיו של השלטון הקומוניסטי. ההתמקדות של הממשלה בשמירה על היציבות הפוליטית והחברתית הייתה בראש סדר העדיפויות מאז נקיטת הצעדים נגד דורשי הרפורמה באירועי כיכר טיין-אן-מן ב-4 ביוני 1989, ולממשלה הנוכחית אין שום עניין בהערכה מחדש של שום נושא שעלול להוביל לפיצול בהנהגה, או שעלול להביא לקיטוב במפלגה מסיבות אידאולוגיות.
מחוץ לסין
ב-1967 החלה בהונג קונג שביתה אנטי-קולוניאליסטית פרו-קומוניסטית , שקיבלה את השראתה מהמפכה התרבותית. זוועותיה פגעו באמינות הפעילים הללו בעיני תושבי הונג קונג במשך דור שלם. בטאיוואן, יזם צ'יאנג קאי שק את התחייה התרבותית הסינית , כנגד מה שראה כהרס הערכים הסיניים המסורתיים על ידי הקומוניסטים בסין היבשתית. באלבניה, המנהיג הקומוניסטי ובעל ברית של סין אנוור הוג'ה החל ב"מהפכה תרבותית וחברתית" שאורגנה בהתאם לאותם קווים של המהפכה התרבותית בסין.
בעולם כולו, מאו דזה-דונג הופיע כסמל האנטי-ממסדיות, העממיות, וההגדרה העצמית. תורתו המהפכנית מצאה לה חסידים בנתיב הזוהר בפרו, במרידה של הנקסליטים בהודו ובתנועות פוליטיות שונות בנפאל, בפנתרים השחורים בארצות הברית ובתנועת תרבות הנגד של שנות ה-60 בכלל.
לקריאה נוספת
ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, ספרית מעריב והוצאת דביר, 2007. חלק שישי, פרקים 47–58, עמ' 615–766.
טינג-שינג יה, שמי מספר ארבע, הוצאת כתר ספרים 2008.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מהפכת התרבות בסין | 2024-10-14T21:35:17 |
ממשק | 2022-02-16T23:14:17 | |
ריב"ז | הפניה רבן יוחנן בן זכאי | 2011-04-08T13:48:15 |
הארקה | 60px|ממוזער|שמאל|הסימון המקובל של הארקה
ממוזער|שמאל|250px|תיבת חיבורי הארקה
הַאֲרָקָה היא חיבור חשמלי מלאכותי בין גוף מוליך, שמבודד חשמלית מכדור הארץ, לבין כדור הארץ. תפקידה המרכזי של הארקה זה לשמש מנגנון הגנה למקרי חירום חשמליים מסוכנים. תוצאת ההארקה היא כי הגוף המוארק יימצא באותו פוטנציאל חשמלי בו נמצא כדור הארץ באזור ההארקה, ובחלק ממקרי התקלה הזרם החשמלי יזרום דרך ההארקה ולא דרך גופים אחרים בסביבה. לעיתים תפעיל הארקה אמצעי הגנה אחרים, אם קיימים, במערכת.
גיזרון
מקור המונח הארקה מהמילה הארמית אַרְקָא – הארץ, ומשמעותו "חיבור לארץ" או "חיבור לאדמה". על-פי האקדמיה ללשון המילה הַאֲרָקָה משמשת כשם פעולה, ואילו אַרְקָה כשם עצם.
מונחים
אבזר – פריט של ציוד חשמלי המשמש לתמסורת או לחלוקה של אנרגיה חשמלית.
אלקטרודת הארקה – מוליך הנמצא במגע טוב עם המסה הכללית של האדמה, במישרין או דרך בטון של יסוד המבנה, בין שהוא בודד ובין שהוא מורכב ממספר גופים המחוברים ביניהם.
אלקטרודת הארקת יסוד – אלקטרודה המורכבת מחלקי פלדה הטמונים ביסוד של מבנה והמחוברים ביניהם.
בידוד – חומר שמוליכותו היא זניחה למעשה.
גוף מתכת – חלק מתכתי נגיש של ציוד חשמלי שלא נועד לשמש כמוליך (למשל דפנות של מקרר).
חי – מצב של מוליך או אבזר המחובר למקור של מתח חשמלי באופן או השראתי, או כשהוא טעון חשמל.
מוליך – גוף המיועד להעברת זרם חשמלי.
ציוד – פריטים המהווים חלק ממתקן.
קצר – חיבור בעל עכבה נמוכה, יחסית, הנגרם בשל תקלה בין שתי נקודות שקיים ביניהן הפרש פוטנציאלים במצב תקין.
מטרות מערכת הארקה
ממוזער|שלט עם הכיתוב "הארקה לא לפרק" בבית חולים שיבא - תל השומר
מטרות מערכת הארקה הן:
בטיחות חשמלית. מניעת עליית מתחי מגע, מתחי צעד והפרשי פוטנציאלים בין חלקים מתכתיים בזמן קצר, מעל הערכים הבטיחותיים.
יצירת מסלול בעל התנגדות נמוכה לזרמי תקלה כדי להבטיח ניתוק אוטומטי על ידי מבטח של מעגל שיש בו תקלה.
חלק ממערכת הגנה בפני ברקים. ביצוע מעגל לזרם הברק עם מוליכות טובה בין מערכת קולטי ברקים לבין האדמה.
הגנה על ציוד אלקטרוני רגיש על ידי חיבור הסיכוך.
עקרון פעולה
שמאל|ממוזער|250px|חיבור הארקה לקרקע
הארקה היא חיבור חשמלי בין גוף מוליך לכדור הארץ באמצעות מוליך חשמלי בעל התנגדות נמוכה. טיב ההארקה נמדד בהתנגדות הכוללת שבין הגוף לאדמה, וככל שזו קטנה יותר, ההארקה נחשבת לטובה יותר. העוצמה של זרם חשמלי העובר ביותר מנתיב אחד במקביל תלויה בהתנגדות של כל אחד מהנתיבים, כשעוצמת הזרם הגבוהה ביותר מתקבלת בנתיב ההתנגדות הנמוך ביותר, ביחס הפוך להתנגדות הנתיב. לכן, אם זרם עובר דרך הארקה וגם דרך תווך בעל התנגדות גבוהה יותר (כמו גוף האדם למשל) אז רוב הזרם יעבור בהארקה ולא בתווך בעל ההתנגדות הגבוהה יותר.
שימושים
להארקה מספר רב של שימושים:
השימוש המוכר ביותר הוא ניסיון לעקיפה חשמלית של גוף, בדרך כלל יצור חי, אשר נמצא קרוב למקור מתח חשמלי או זרם גבוה. במצב הרגיל, על הגוף האמור לא אמור להימצא מתח. אם כתוצאה מקצר חשמלי (למשל עקב תקלה או רטיבות) הגוף מקבל מתח ממקור המתח הסמוך אליו, עשוי להוצר זרם חשמלי דרכו. זרם אל האדמה. זרם זה יגרום להתחשמלות. הארקה טובה תיצור מתח חשמלי במעקף, ובכך תפנה חלק מהמתח והזרם, ורצוי שאת כל המתח והזרם, אל האדמה דרך המעקף החשמלי. וכך תקטן השפעתה של ההתחשמלות. ככל שהיכולת של המעקף להעביר מתח וזרם דרכו גדולים יותר, כך ההתנגדות החשמלית של חיבור ההארקה קטנה יותר. והוא טוב יותר.
הארקה משמשת באופן דומה להגנה מברקים: ברק יוצר מתח וזרם גדולים מאוד, אשר שואפים להגיע לאדמה בדרך בעלת ההתנגדות הקטנה ביותר. התנגדות האוויר גבוהה מאוד, כך שברק נוטה לזרום דרך כל חומר אחר. ככל שהחומר האחר קרוב יותר למקום הוצרות הברק, אך גם מחובר לאדמה, הדרך החשמלית מתקצרת. ולכן הסיכוי למעבר הברק דרכו (כלומר מכת ברק בחומר האחר) גדולה יותר. הגנה נגד ברקים היא לכן מוט בעל מוליכות גבוהה שמוצב גבוה מעל הגופים שעליהם רוצים להגן. כך שזרם הברק נוטה תמיד להקלט בקצה הגבוה של המוט, במקום דרך כל גוף אחר בסביבה.
הגנה אלקטרוסטטית (ESD): הארקה שמטרתה להגן על מכשיר אלקטרוני עדין מפני זרם חזק מדי. בדרך כלל ההגנה נדרשת מפני חשמל סטטי (ראו בהמשך), ולכן הארקה כזו תהיה מחוברת למשטחים שעליהם מוצב המכשיר (משטח אנטיסטטי, Antistatic mat), ולבני האדם אשר נוגעים במכשיר (רצועה אלקטרוסטטית, Antistatic wrist strap).
השוואת מתח במעגל חשמלי: במעגלים מורכבים נדרש מתח ייחוס כלשהו, שביחס אליו נמדד המתח בכל הנקודות במעגל. הארקה היא שיטה שמאפשרת קביעת מתח כזה גם ללא מגע חשמלי בין החלקים השונים.
הגבלת מתחי יתר: במעגל חשמלי, כאשר יש מספר מעגלים ללא מגע חשמלי ביניהם, עלול להיווצר בין האזורים השונים הפרש מתחים גדול. כאשר שני אזורים כאלו נמצאים במיקום סמוך זה לזה, עלולים להיווצר זרמים לא רצויים, ואף פריצה חשמלית. הארקה תשווה פוטנציאלים בנקודות מתוכננות כך שלא ייווצרו הפרשים כאלו.
הפחתת מתח מושרה.
הצטברות חשמל סטטי
כאשר קיים הפרש פוטנציאלים משמעותי בין שני גופים המבודדים זה מזה מבחינה חשמלית, לדוגמה בגלל הצטברות חשמל סטטי, עלולה להתרחש פריצת מתח דרך האוויר בצורת ניצוץ. דוגמה לכך היא ברק, הנובע מהתפרקותו של מטען חשמלי סטטי שהצטבר בין שני עננים או בין ענן לבין כדור הארץ. ככלל, כאשר נוצר שדה חשמלי גדול דיו בין שני גופים, הוא יפרוץ דרך התווך שביניהם במרחק הקצר ביותר האפשרי. כדי למנוע מברק להשתמש במבנים או במתקנים אחרים הבולטים מעל פני הקרקע ולפרוץ דרכם אל כדור הארץ, משתמשים בכליא ברק, התקן הגנה המיועד כביכול ל"כליאת" הברק. כליא הברק הוא גוף מתכתי מוארך הבולט מטרים ספורים מעל המתקן שעליו הוא מיועד להגן, וקצהו התחתון מוארק או טמון בעומק האדמה. ברק שיפגע במבנה או במתקן יקצר את דרכו לאדמה בדרך ה"נוחה" יותר מבחינה חשמלית, ויעביר את מטענו דרך כליא הברק, מבלי לגרום נזק למבנה המוגן על ידו. לעומת זאת אדם הנמצא בשדה חשוף בשעת סערת ברקים עלול להיפגע, בהיותו המקצר את דרכו של הברק אל האדמה.
חיכוך בין צמיגים של כלי-רכב לבין כביש יבש מביא להצטברות של מטען חשמלי בכלי הרכב. ניתן לעיתים להרגיש זאת ביציאה ממכונית, כאשר נוגעים בדלת או בידית הדלת בימים יבשים במיוחד, והמטען החשמלי שהצטבר פורק את עצמו אל כדור הארץ דרך גופו של הנוגע. הדבר איננו נעים כלל וכלל, אך התופעה כשלעצמה מסוכנת מאוד כאשר מדובר בכלי רכב הנושא מטען רגיש כגון חומרי דלק או חומר נפץ. פריקת המטען החשמלי עלולה להתרחש באופן ספונטני תוך כדי נסיעה, ולגרום לדליקה ולפיצוץ. כלי רכב בעלי סיכון מחויבים בסידורי בטיחות מיוחדים על פי תקני-בטיחות שנקבעו לכך, אשר בדרך כלל כוללים בין היתר שרשרת מתכתית או רצועה מחומר מוליך המחוברת בקצה האחד אל גוף כלי הרכב ובקצה השני נגררת על הכביש ובכך מונעת הצטברות מטען חשמלי בגוף כלי הרכב.
מטענים חשמליים אלקטרוסטטיים עלולים להצטבר גם בגופו של אדם כתוצאה מחיכוך בין חלקי לבוש שונים, או בינם לבין הסביבה. בדרך כלל אין סכנה ישירה במטענים כאלה, אך פריקתם עלולה לגרום כאב או אי-נוחות, ועלולה לפגוע ברכיבי אלקטרוניקה עדינים הנמצאים בקרבת מקום.
פתרונות
קיימים פתרונות שונים למניעת נזקי פריצה של מטען חשמלי לפי העניין:
סרטים מוליכים המחברים חשמלית בין פרקי הידיים לחפצים מתכתיים גדולים ולרצפה. אלו משמשים בעיקר עובדי אלקטרוניקה, המטפלים ברכיבים אלקטרוניים עדינים הרגישים לפריצות מתח קטנות.
נעליים מוארקות – נעליים שבקרקעיתן חלקי מתכת.
אביזרים המצמידים חוטי מתכת בין הקרסול והרצפה.
שימוש בריהוט, ריפוד, כלי עבודה, בגדים ונעליים המכילים סיבי פחם ואבקת פחם לשם הולכת המטענים לרצפה מוליכה מיוחדת נגד חשמל סטטי.
מד הולכה – לאחר ההצטיידות באמצעי הארקה אפשר לעלות על מד הולכה, אשר מודד את הולכת הגוף בסיוע האביזרים השונים. מד ההולכה מוודא שהאביזרים מחוברים נכון ותקינים.
ישנן חברות מיוחדות המספקות ציוד, ריהוט, בגדים, אביזרים, כלים וחומרים שכל ייעודם הוא פריקת החשמל הסטטי.
סוגי הארקות
בישראל ישנן 3 שיטות עיקריות לביצוע הארקה במתקן:
TT
חיבור מוליכי הארקה של המתקן אל המסה הכללית של האדמה.
איפוס TN-S
איפוס על ידי הארקת שיטה (הארקת נקודת האפס של השנאי) לפס השוואת הפוטנציאלים הראשי.
איפוס TN-C-S
איפוס על ידי חיבור מוליך ה-PEN (אפס) לפס השוואת הפוטנציאלים הראשי.
הסבר מתמטי
כאשר גוף גדול וגוף קטן טעונים במטענים חשמליים שונים, מטענו של הגוף הקטן אינו משפיע משמעותית על הפוטנציאל של הגוף הגדול כתוצאה מהשוואת המטענים ביניהם. הדבר דומה לחפירת בור על שפת הים. כשהבור מתמלא במים עד לגובה פני הים, גובה פני הים מושפע מכך במידה זניחה. לכן מתייחסים לפוטנציאל של הגוף הגדול ביותר שבנמצא (כדור הארץ, ברוב המקרים) כ"אדמה" או כ"פוטנציאל אפס".
הוכחה
הקיבול c של גוף כדורי בעל רדיוס r הוא: .
כמו כן, הפוטנציאל של גוף טעון במטען q ובעל קיבול c נתון לפי הנוסחה: .
נניח מספר הנחות:
הגוף המוארק הוא גוף כדורי והגוף השני הוא כדור הארץ.
הגוף הראשון הוא כדור הארץ בעל רדיוס וקיבול של ומטען של (לאחר שוויון הפוטנציאלים).
הגוף השני הוא הגוף המוארק בעל רדיוס r2 וקיבול של c2 ומטען של q2 (לאחר שוויון הפוטנציאלים).
כיוון שהפוטנציאלים משתווים לאחר חיבור הגופים (עד שלא יהיה שוויון פוטנציאלים תהיה תנועת מטענים), נוכל לומר כי:
כלומר, הגענו למסקנה כי יחס המטענים הוא כיחס הקיבולים ויחס הרדיוסים. לפי הנוסחה הראשונה אנו יודעים כי ככל שהרדיוס גדול יותר כך קיבול הגוף גדול יותר, ולכן הגוף בעל הרדיוס הגדול יותר יהיה בעל מטען גדול יותר לאחר החיבור.
אם ניקח את כדור הארץ כגוף גדול מאוד ונתייחס לרדיוסו כאל אינסופי, ונרצה לחשב את מטענו של הגוף השני שמוארק לאחר החיבור, נשתמש בנוסחת היחס האחרונה, ונקבל כי
מכאן הגענו בצורה מתמטית כי לגוף המוארק לכדור הארץ (לאדמה) יהיה מטען של 0, כלומר הוא יהיה חסר מטען. חשוב לציין שבמקרים אחרים, בהם על הגוף המוארק פועלים כוחות חשמליים אחרים, יש לבדוק את השפעתם של אלו על הגוף יחד עם ההארקה. במקרים אלו מטען הגוף המוארק לאחר החיבור לא בהכרח יתאפס.
ראו גם
כלוב פאראדיי
קישורים חיצוניים
הארקת שיטה
הארקת הגנה
הארקת יסוד
נכתב ונערך בעזרת אתר be-smarter.co.il וסיכום ההארקות
קטגוריה:בטיחות חשמל
קטגוריה:מערכות בטיחות | 2024-10-01T01:58:14 |
המיתולוגיה של האינקה | המיתולוגיה של האינקה היא מיתולוגיה שהתפתחה בתרבות האינקה - התרבות שהתקיימה באזור פרו של היום, לפני הכיבוש הספרדי. ככל מיתולוגיה היא כוללת סיפורים שמאמיניה מחשיבים לתיאורים אותנטיים של ההיסטוריה והיא בסיס למערכת האמונות והסמלים של בני העם המאמין בה. מכיוון שככל הנראה לא הייתה לבני האינקה מערכת כתב, מקור הידע הקיים אודות עולמם הדתי הוא בכתבי הספרדים שצאצאי האינקה עזרו בכתיבתם לאחר כיבוש האימפריה ובעדויות ארכאולוגיות.
אגדות האינקה
מייסד השושלת הראשונה של ממלכת קוסקו היה מאנקו קאפאק. באגדה אחת הובא מאנקו קאפאק ממעמקי אגם טיטיקקה בידי אל השמש אינטי או שנולד לאל השמש. אגדה אחרת סיפרה כי היה בנו של טיקי ויראקוצ'ה. עם זאת, לא הותר לפשוטי העם לומר את שמו של ויראקוצ'ה, דבר המסביר את הצורך בשתי אגדות.
במיתוס אחד נולדו מאנקו קאפאק ואחיו פאצ'אקמק לאל השמש אינטי, הידוע גם בשם "אָפּוּ פּוּנְצָ'אוּ". מאנקו קאפאק עצמו נערץ כאל השמש והאש. על פי אגדה זו, מאנקו קאפאק, אחיו ואחיותיו נשלחו לארץ בידי אל השמש והופיעו מתוך מערת פאקאריטמבו, כשהם נושאים מטה זהב הקרוי "טאפאק-יאוּרי". הם הונחו להקים את מקדש השמש לכבודו של אל השמש אביהם, במקום בו ישקע המטה באדמה. כדי להגיע לקוסקו הם פסעו דרך מערות תת-קרקעיות. במהלך המסע אחד הפך אחד מאחיו (וייתכן שמדובר באחת מאחיותיו) לאבן ("ואקה" כינוי לחפץ קדוש בדת האינקה).
בגרסה אחרת של אגדה זו במקום לצאת ממערה בקוסקו הופיעו האחים והאחיות מתוך מימי אגם טיטיקקה.
באגדת טיקי ויראקוצ'ה, היה מאנקו קאפאק בנו של טיקי ויראקוצ'ה מ"פאקרי-טאמפו" הידועה כיום כ"פאקאריטמבו" (25 ק"מ דרומית לקוסקו). הוא ואחיו "אָיָאר אינקה", "איאר קאצ'י" ו"אייאר אוּצ'וּ" ואחיותיו "מאמא אוֹקלוֹ", "מאמא הוּאקוֹ", "מאמא ראאוּה" ו"מאמא קוּרה" חיו בקרבת קוסקו ואיחדו את עמם ואת עשרת ה"איילו" (קהילה המורכבת מכמה משפחות) שפגשם במסעם על מנת לנצח את השבטים של עמק קוסקו. גם באגדה זו מופיע מטה הזהב, שמקובל להניח כי ניתן למאנקו קאפאק בידי אביו. לאגדה כמה תיאורים, אך בהתאם לכמה מהגרסאות קנא מאנקו הצעיר באחיו הבוגרים, בגד בהם והרגם, וכך הפך לשליט יחיד על קוסקו. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמה אוקלו לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה, ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיות הקיסר.
אלים
שמאל|ממוזער|250px|ויראקוצ'ה – האל הבורא
בדומה לרומאים התירו האינקה לתרבויות ששולבו בתוך האימפריה שלהם לשמר את דתותיהן, ולכן יש כמה שמות לחלק מהאלים. ברשימה החלקית הבאה מופיעים האלים החשובים ביותר בפנתאון של האינקה.
ויראקוצ'ה – החשוב בין אלי האינקה, היה הבורא, שיצר את הכול ולימד את בני האדם כיצד לעבוד וכיצד לחיות. בני האינקה היו מתפללים לויראקוצ'ה בעיקר בעתות משבר, וטקסים רבים נערכו לכבודו, המקביל לאל, אתום, פרומתאוס, אודין ועוד.
אינטי אילפה – היה אל הרעם והגשם. האנשים נהגו להעלות לכבודו קורבנות ולקיים טקסים במקדשים שנבנו לכבודו, בעיקר בתקופת הגשמים, המקביל לבעל, זאוס, תור, פרון ועוד.
אינטי – אל השמש, היה האב המייסד של שושלת מלכי האינקה, והייתה לו חשיבות רבה בחיי היומיום. בתי התפילה והמקדשים המפוארים ביותר נבנו לכבודו. האדרת חשיבותו של אל השמש, הוסיפה לכוחו החברתי של בית המלוכה. את דמותו עיצבו באומנות בתוך מדליון עגול עשוי זהב.
המלך ה"אינקה" הוא צאצא של אינטי אל השמש "הבן היחיד של השמש" (Sapan Intiq Churin), ועל כן אף הוא נחשב לאל. באמנות הוא מתואר כדמות אצילית, נושא בידיו פסיל (טוטם) עשוי מעץ מגולף. לכל אדם ולכל משפחה היה טוטם כזה, ובו שכנה הנשמה המגינה עליהם. האינקה האמינו כי בתוך דברים מסוימים שוכנות נשמות- "הואקס". נשמות יכולות לשכון כמעט בכל דבר- מערה, הר, אבן, עץ או בית, או בגוף חי. את הנשמות ניתן לרצות בעזרת מנחות ומתנות.
מוסד מיוחד שהוקם לכבודו של אל השמש היה "בתולות השמש" ("מאמקונאס") שהקדישו את חייהם לאינטי, חיו חיי פרישות ושרתו את מלך האינקה ואת הכוהנים. נערות מהאצולה או כאלו בעלות יופי יוצא מהרגיל עברו הדרכה במשך ארבע שנים כ"אקלה" ובסופה יכלו להחליט אם ברצונן להפוך לבתולות שמש או להינשא לאחד מאצילי האינקה, אחת הסיבות שבגללן מקדשיו היו מפוארים בזהב, היא כי האמינו שיש קשר בין הזהב לשמש, והזהב כונה במספר דתות "זיעת השמש" / "דם השמש" / "דמעות אל השמש" כנראה בשל צבעו והמראה המבריק של הזהב (אגב גם באלכימיה), מקביל לאפולו, הליוס, סול, רע, פרון ועוד.
פצ'אמאמה – אלת האדמה. היא הייתה אשתו של פאצ'אקמק והייתה אלת הפריון שפקחה על הזריעה והקציר. היא גרמה לרעידות אדמה, מקבילה לגאיה, יורד, גב ועוד.
קישורים חיצוניים
*
מיתולוגיה
אינקה
אינקה | 2024-06-25T13:16:46 |
דגל ניקרגואה | דגל ניקרגואה אומץ ב-27 באוגוסט 1971. הוא מבוסס על דגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה ועל דגלה של ארגנטינה.
דגלה של ניקרגואה הוא אחד משלושת הדגלים היחידים (יחד עם אל סלוודור ודומיניקה) שמשתמשים בצבע הסגול.
ראו גם
קישורים חיצוניים
ניקרגואה
קטגוריה:ניקרגואה: סמלים לאומיים
ניקרגואה
ניקרגואה | 2023-12-15T20:58:20 |
ביסטי בויז | הביסטי בויז (Beastie Boys) היה הרכב היפ הופ. הוא נחשב להרכב הראפ הראשון שחבריו לבנים ("ראפ לבן"). ההרכב הוקם בשנת 1981 בניו יורק שבארצות הברית על ידי מייקל "Mike D" דיאמונד, אדם "Ad-Rock" הורוביץ ואדם "MCA" יאוך (נפטר ב-2012).
הביסטי בויז היוו פריצת דרך במעורבותם של מוזיקאים לבנים בהיפ הופ ובמוזיקה שחורה בכלל. השפעתם השתרעה גם מעבר למוזיקה השחורה ואל מוזיקת הפופ והרוק. כיום זהו אחד מהרכבי ההיפ הופ הוותיקים והמועטים שעדיין נהנה מהצלחה מסחרית. מגזין המוזיקה הנחשב "רולינג סטון" דירג את ההרכב במקום ה-77 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים". מלבד המוזיקה המשפיעה והחדשנית של ההרכב, הם ידועים גם בזכות הקליפים ההומוריסטיים שלהם, שחלקם בוימו על ידי חבר הלהקה המנוח אדם יאוך.
לחברי ההרכב יש שורשים יהודים. דיאמונד גדל בבית יהודי, הורוביץ הוא בן לאב יהודי ואם נוצרית קתולית, ויאוך נולד לאב נוצרי קתולי ואם יהודיה, והפך מאוחר יותר לבודהיסט הפעיל במאבק למען שחרור טיבט.
היסטוריה
שנות ה-80
הביסטי בויז החלו את דרכם בברוקלין בשנת 1981 כלהקת הארדקור פאנק שהוקמה על ידי אדם יאוך ומייקל דיאמונד בעודם בני 16. ב-1982 הצטרף אליהם אדם הורוביץ. באותה שנה הוציאו את המיני-אלבום הראשון שלהם "Polly Wog Stew" שהיה אלבום הארדקור פאנק אופייני לתקופה ובמהרה החלו להופיע במועדון CBGB בתור להקת חימום. בשנת 1983 יצא המיני-אלבום השני של ההרכב, "Cooky Puss", שנחשב להתנסות הראשונית שלהם בראפ ואף ברגאיי. ההקלטה התקבלה בהתלהבות על ידי מועדוני הריקודים בניו יורק וזיכתה את הלהקה בחוזה עם חברת התקליטים הנחשבת דאף ג'אם. בהשפעת בעלי החברה, ריק רובין וראסל סימונס (מנהל "Run DMC"), הפכו הביסטי בויז להרכב ראפ, זנחו את כלי הנגינה שלהם, ואימצו שמות במה, כשמייקל דיאמונד מכונה "Mike D", אדם הורוביץ הוא "Ad-Rock" ואדם יאוך הוא "MCA".
בשנת 1986 יצא אלבום הבכורה המלא של הביסטי בויז - Licensed To Ill, אשר נחשב בעיני רבים כמרדני, בוטה, ובעל גישה שלילית. האלבום זכה להצלחה רבה (מקום 11 במצעד הבריטי) בזכות צעירים רבים שהזדהו איתו, חובבי רוק וחובבי ראפ כאחד. מגזין ה"רולינג סטון" התייחס לאלבום באמרה "שלושה אידיוטים שיצרו יצירת מופת". באלבום מנגן גם קרי קינג, גיטריסט להקת ההבי מטאל סלייר, בשירים "Fight For Your Right" ו-"No Sleep till Brooklyn" שהפכו לשירים המזוהים ביותר עם האלבום. על פי חברי הלהקה, שירים אלה נועדו לשמש כפארודיה על להקות הגלאם מטאל מאותה תקופה אך יצאו מהקשרם כאשר התחבבו על ידי אותו קהל עליו נוצרה הבדיחה. הלהקה לא ביצעה את "Fight For Your Right" בהופעה מאז 1987 למרות שנחשב אחד מלהיטיה הגדולים עד היום.
"Licensed To Ill" היה לאלבום הראפ הראשון שהצליח לכבוש את פסגת מצעד ה"בילבורד" האמריקאי, הפך לאלבום הבכורה שנמכר בקצב המהיר ביותר בהיסטוריה של חברת "קולומביה" ולאלבום הראפ הנמכר ביותר של שנות ה-80. כיום נכלל האלבום במקום 217 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון.
בשנת 1988 עזב ההרכב את חברת דף ג'אם עקב סכסוך עסקי ועבר לעבוד בקליפורניה. הזמן הרב יחסית שחלף בין צאת אלבומם הראשון לשני והיעדרותם בתקופה זו מהופעה בכלי התקשורת, הובילו רבים להגדירם כעוד להיט שחלף.
אלבומם השני, Paul’s Boutique, הופק בשיתוף עם צמד המפיקים "Dust Brothers" ויצא בשנת 1989. האלבום, שהיה בוגר יותר מקודמו, לא זכה להצלחה מסחרית רבה כמו קודמו, עקב נטישת חלק נכבד מתדמית הנעורים המרדנית שאפיינה אותם קודם לכן. כשהפופולריות של הלהקה התחדשה מאוחר יותר בתחילת שנות ה-90, "Paul's Boutique" זכה להערכה מחודשת. האלבום מאופיין בשכבת סימפולים מתוחכמת שנחשבת לפורצת דרך מבחינה מוזיקלית וטכנולוגית. האלבום נכלל במקום 156 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין רולינג סטון שגם כינה אותו כ"The Dark Side of the Moon של ההיפ-הופ", ולרוב מופיע גם ברשימות דומות של מגזינים אחרים.
שנות ה-90
לאחר צאת "Paul's Boutique" הקימו הביסטי בויז חברת תקליטים משלהם בשם "Grand Royal", שדרכה גם הוציאו בשנת 1992 את אלבומם השלישי "Check Your Head", בו מודגשת החזרה לרוק בשילוב עם הראפ המסורתי של ההרכב. בניגוד לאלבומיהם הקודמים שהורכבו בעיקר מסמפלרים ומכונות תופים, כאן חזרו הביסטי בויז להשתמש בכלי הנגינה שלהם לראשונה מאז ראשית דרכם והופיעו כלהקת רוק מלאה כשדיאמונד מתופף, הורוביץ גיטריסט ויאוך באסיסט. האלבום הציג כיוון מגוון יותר כשהכיל קטעים פאנקיים וג'אזיים לצד הארדקור פאנק. בעקבות אלבום זה קהל מעריצי ההרכב גדל בצורה משמעותית, וסינגלים מתוכו הושמעו רבות בתחנות הרדיו של הקולג'ים והרוק האלטרנטיבי. האלבום הגיע למקום העשירי במצעד הלהיטים האמריקאי ונחשב לאחד האלבומים החשובים במוזיקה הפופולרית של שנות התשעים.
בשנת 1994 יצא אלבומם הרביעי "Ill Communication" שהיה לאלבומם הראשון שלא חקר טריטוריה מוזיקלית חדשה בצורה מהותית והמשיך את הקו של "Check Your Head". האלבום מכיל את להיטם הגדול "Sabotage" (שידוע גם בזכות הוידאו קליפ שלו), והגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד, למקום השני במצעד ההיפ הופ ונחשב כיום לאלבום הפופולרי ביותר של הלהקה.
בשנים הבאות הוציא ההרכב עוד שני מיני-אלבומים: בשנת 1995 הוציא ההרכב מיני אלבום בשם "Aglio e Olio" שהכיל שירי הארדקור פאנק קצרים, ובשנת 1996 יצא שהיה אוסף של קטעים אינסטרומנטליים משני אלבומיהם האחרונים.
בשנת 1997 חזרו הביסטי בויז לעיר הולדתם ניו יורק שם הקליטו יחד עם ה-DJ מיקס מאסטר מייק, את אלבומם החמישי "Hello Nasty" שיצא בשנת 1998. בנוסף להיפ-הופ המסורתי של הלהקה, האלבום הכיל קטעים שהתרחקו מאוד מהמוזיקה השחורה והושפעו דווקא מהאינדי רוק ששלט בבריטניה באותה תקופה. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות בארצות הברית, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה, הולנד, ניו זילנד ושוודיה, ולמקום השני בקנדה וביפן. כמו כן זיכה האלבום את הלהקה בפרס גראמי לשנת 1999 בקטגוריית האלבום הטוב ביותר במוזיקה אלטרנטיבית, ובפרס גראמי בקטגוריית "ביצוע הראפ הטוב ביותר על ידי צמד או קבוצה" על להיטם "Intergalactic" מאותו אלבום. זו הייתה הפעם היחידה, שהרכב כלשהו זכה גם בקטגוריית המוזיקה האלטרנטיבית וגם בקטגוריית הראפ.
בשנת 1998 רחשו שמועות שהתבדו לבסוף על כוונתה של הלהקה להוציא אלבום קאנטרי. נכונותן לא הייתה ידועה בשל המנהג של הלהקה למתוח את התקשורת. על פי דבריו של אדם יאוך: "לאחר צאת "Ill Communication" נפגע מייק (מייקל דיאמונד) בראשו, איבד את הזיכרון והאמין כי הוא זמר קאנטרי. הפסיכולוגים הורו לנו שאם לא נקח חלק באשליה של מייק הוא יהיה בסכנה. לבסוף הוא שב לעצמו ושירים אלו הם רק מעט מהרבה שהכנו בתקופה הטראגית הזו". למרות שאלבום זה לא יצא מעולם, קטעי קאנטרי בודדים וקצרים, ספק הומוריסטיים ספק רציניים, הופיעו מאוחר יותר באוסף "Sound of Science".
בשנת 1999 החלה הלהקה לאפשר הורדת שירים מאתר האינטרנט שלה והפכה בכך לאחת מהלהקות הראשונות לנקוט בצעד זה. אותה שנה הוציאה הלהקה את האוסף הכפול "Sound of Science" שנקרא כשם אחד משיריהם ב-"Paul's Boutique", ושכלל גם קטעים שמעולם לא פורסמו.
שנות ה-2000
לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 גדלה מעורבותם הפוליטית של הביסטי בויז וב-2003 פרסמה הלהקה את השיר "World Gone Mad" להורדה חופשית באינטרנט, שהיה לשיר מחאה נגד מלחמת עיראק. אלבומם השישי "To the 5 Boroughs" יצא בשנת 2004, והיה לאלבום הראשון אותו הפיקו לחלוטין בעצמם. האלבום שהכיל שירים פוליטיים כנגד מלחמת עיראק וממשלו של ג'ורג' בוש, הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי.
בשנת 2007 הופיעה הלהקה במסגרת אירועי לייב ארת' באצטדיון ומבלי וניגנה בו ארבעה משיריה המוכרים ביותר. אותה שנה יצא אלבומה השביעי "The Mix-Up", שהיה לאלבומם הראשון שכולו אינסטרומנטלי. האלבום זכה בפרס גראמי לשנת 2008 בקטגוריה "אלבום הפופ האינסטרומנטלי הטוב ביותר". למרות זכייה זו זכה האלבום לביקורות צוננות.
בשנת 2011 יצא אלבומם השמיני, "Hot Sauce Committee Part Two" שבמקור תוכנן לשנת 2009 ונדחה בשל גילוי של גידול סרטני בגופו של אדם יאוך. האלבום זכה לביקורות אוהדות מאוד מצד התקשורת ונחשב למוצלח ביותר מזה שנים. באלבום נכלל הסינגל "Too Many Rappers", שמבוצע יחד עם הראפר הוותיק נאז, ומהווה ביקורת על ההיפ-הופ של אותה התקופה והמסחריות שבו. כקדימון לאלבום, פורסם ברחבי האינטרנט סרט קצר והומוריסטי בבימויו של אדם יאוך, המלווה במוזיקה החדשה מהאלבום, ומככבים בו שחקנים ידועים כגון אלייז'ה ווד וג'ק בלאק בתור גרסאות מוקצנות של הביסטי בויז הצעירים והבוטים יותר מתקופת "Licensed to Ill".
ב-14 באפריל 2012, זכו הביסטי בויז להיכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול, בטקס נכחו רק דיאמונד והורוביץ ללא יאוך שמצבו הבריאותי התדרדר. בקבלת הפרס הם קראו נאום שיאוך כתב. שלושה שבועות לאחר קבלת הפרס, ב-4 במאי 2012, נפטר יאוך ממחלת הסרטן בגיל 47 לאחר מאבק של כמעט שלוש שנים.
ב-2014 אישרו דיאמונד והורוביץ שלא ימשיכו את פעילות הלהקה, מתוך כבוד ליאוך.
אלבומי הלהקה
Licensed to Ill - 1986
Paul's Boutique - 1989
Check Your Head - 1992
Ill Communication - 1994
Hello Nasty - 1998
To the 5 Boroughs - 2004
The Mix-Up - 2007
Hot Sauce Committee Part Two - 2011
קישורים חיצוניים
Miranda Sawyer, Beastie Boys: ‘Being in a band… it’s an absurd comedy’, The Guardian, 21-10-2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:להקות היפ הופ אמריקאיות
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:שלישיות מוזיקליות
קטגוריה:מוזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמני קפיטול רקורדס
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1981
קטגוריה:להקות שהתפרקו בשנת 2012
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה של MTV אירופה | 2024-07-27T14:38:51 |
דנג שיאופינג | 250px|ממוזער|שמאל|דנג שיאופינג בגיל 16, בהיותו סטודנט בצרפת
דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג (; 22 באוגוסט 1904 – 19 בפברואר 1997) היה מהפכן וממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בסין, מנהיגה בפועל של סין מ-1976 ועד 1997, אף על פי שמעולם לא אחז בתפקידים הרשמיים של נשיא הרפובליקה, ראש הממשלה, או מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. שיאופינג היווה את גרעין הדור השני בהנהגת המפלגה, לאחר מות מאו דזה-דונג. תחת הנהגתו התפתחה הכלכלה הסינית למעמדה ככלכלה מתפתחת ומודרנית, מהגדולות והחזקות בעולם.
רקע
דנג נולד בכפר שִׂישְׂייֵן שבמחוז סצ'ואן. הוא התחנך בצרפת ושם, בדומה למהפכנים סינים רבים, התוודע לראשונה לתורת המרקסיזם-לניניזם.
לאחר שגורש מצרפת, שהה ברוסיה במשך שנה, וקיבל שם הכשרה מפלגתית. בסוף 1927 חזר לסין והצטרף לצבא בצפון-מערב סין.
הוא התחתן שלוש פעמים והביא לעולם 5 ילדים מאשתו השלישית ג'ווֹ לין, שהייתה גם היא חברת המפלגה הקומוניסטית.
תחילת הקריירה
דנג הצטרף לשורות המפלגה בעודו סטודנט.
בתחילת המצעד הארוך ב-1934 כבר היה מזכיר ראשי של הנהגת המפלגה. בהיותו מקורב של מאו דזה-דונג ניהל את ענייני היום-יום של המדינה יחד עם הנשיא המכהן ליו שאוצ'י.
בזמן מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945) היה מפקד בכיר בצבא ובמלחמת האזרחים בסין פיקד על מחצית הצבא הקומוניסטי שניצח במערכה על חואי-חאי. אחרי המלחמה הופקד על מספר מחוזות ובהם מחוז הולדתו, ובתחילת שנות ה-50 קודם על ידי מאו להנהגה המרכזית בבייג'ינג.
בתחילת שנות ה-60, לאחר התפכחות המדינה וגילוי אי שביעות הרצון מתוכנית הקפיצה הגדולה קדימה של מאו, צברו דנג וליו כוח ופופולריות בקרב העם וראשי המפלגה, וזאת על חשבון מאו עצמו. מאו, שחשש מאיבוד שליטתו במפלגה בראותו את הצלחתם של השניים, הגה את המהפכה התרבותית, שבמהלכה סר חינו של דנג מעיני העם. דנג הוכפש בתור "הנגוע בקפיטליזם השני בגודלו", אחרי ליו, וב-1967 הוא הושם במעצר-בית וילדיו ואמו החורגת פונו מביתם. הוא נאלץ לעבור "אספות גינוי", אולם אלו כללו הרבה פחות התעללות פיזית מאלו שעבר ליו, ובניגוד לליו, אשתו לא הופרדה ממנו. אולם במאי 1968 נלקחו בנו ובתו לאוניברסיטת בייג'ינג בעיניים מכוסות, שם נצטוו להלשין על אביהם. בנו בן ה-24 קפץ מהחלון הקומה העליונה ונעשה משותק עד החזה. הדבר נמסר לדנג ואשתו רק כעבור שנה, זמן קצר לפני שהוגלו מבייג'ינג באוקטובר 1969. דנג עבד במפעל לייצור טרקטורים במחוז ג'יאנגסי וחי במעצר בית תחת שמירה. על דנג נאסר לראות את בנו המשותק עד יוני 1971, אז הועבר הבן להתגורר עם אביו.
דנג חזר לתפקידו ב-1974. מפלה נוספת ב-1976 לא עצרה בעדו מלשוב ולתפוס את הנהגת המדינה מייד לאחר מותו של מאו באותה השנה.
החזרה לשלטון
ממוזער|150px|פסל הנצחה לזכר דנג שיאופינג בעיר שנג'ן
על ידי העברה זהירה של תמיכתו בתוך המפלגה הקומוניסטית, הצליח דנג לתמרן את יורשו החוקי של מאו חְווָה גְווֹפֶנְג וסילק אותו מראשות המדינה ב-1980. בניגוד לחילופי שלטון קודמים במדינה, התיר דנג לחווה, שנשאר חבר בוועדת המפלגה, לפרוש בשקט ויצר תקדים בו מנהיג מודח מסיים את כהונתו מבלי להיפגע באופן פיזי.
לאחר תפיסתו את השלטון דחה דנג את המהפכה התרבותית, והחל את התקופה הידועה כאביב של בייג'ינג, תקופה בה הותרה ביקורת על הסבל שנגרם בעת המהפכה התרבותית. הוא החליש את האנשים שהתחזקו בעקבות המהפכה, בעודו מחזק את האנשים שהודחו במהלכה, ביניהם הוא עצמו.
אף על פי שתפקידו הרשמי היה צנוע מאוד (יושב ראש הוועדה הצבאית-מרכזית של המפלגה), הוא החליף את המזכ"לים תחתיו ולמעשה היה האיש החזק ביותר בשלטון.
ההפתחות למערב
ממוזער|250px|דנג שיאופינג במפגש דיפלומטי עם נשיא ארצות הברית באותה תקופה ג'ימי קרטר
תחת שלטונו של דנג, התפתחו קשריה של סין עם המערב באופן חסר תקדים. הוא קיים פגישות עם מנהיגים מערביים ואף נסע לארצות הברית להיפגש עם הנשיא ג'ימי קרטר בבית הלבן, לאחר שארצות הברית הפסיקה את יחסיה הדיפלומטיים עם טאיוואן ב-1979.
הישג נוסף של דנג היה ההסכם שנחתם בין בריטניה וסין ב-19 בדצמבר 1984, הסכם לפיו תועבר הונג קונג לידי סין בשנת 1997 עם תום 99 שנות החכירה של רוב שטח המושבה. דנג הסכים באותו חוזה להשאיר את המשטר הקפיטליסטי באי על כנו למשך 50 השנים מרגע ההחזרה. כינויה של התוכנית: "מדינה אחת, שתי שיטות", שווקה בקרב הסינים כפתח אפשרי לאיחוד סין עם טיוואן בשנים הקרובות.
לעומת זאת, בהיצמדו לדרך המאואיסטית, דנג לא פיתח את היחסים עם ברית המועצות, בעקבות תפיסתו כי ברית המועצות היא מעצמת על שווה בעוצמתה לארצות הברית, אך קרבתה הפיזית לסין מסכנת את האחרונה.
הרפורמה בכלכלת סין
ממוזער|300px|אחוזי הגידול בתמ"ג לנפש 1990–2007
ניתן לראות כי אחוזי הצמיחה בסין היו באותה תקופה מהגבוהים בעולם
משנת 1978 עד למותו ב-1997 הוביל דנג רפורמות כלכליות פוליטיות נרחבות שכללו פתיחה של המשק הסיני להשקעות זרות ולמיקור חוץ, דה-קולקטיביזציה של ענף החקלאות לסחר חופשי וחידוש היחסים עם העולם המערבי.
הרפורמות שהוביל הובילו לצמיחה מסיבית של התמ"ג הסיני
ולהפיכת סין לאחת המעצמות הכלכליות והפוליטיות המשפיעות והחזקות בעולם והחל מאמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם על פי תמ"ג כוח קנייה.
כשנשאל על ההתנגשות בין קומוניזם ובין השוק החופשי אמר דנג, "לא חשוב אם החתול הוא לבן או שחור. חתול טוב תופס עכברים".
דנג שיאופינג נפטר ב-19 בפברואר 1997 בגיל 92 כתוצאה מדלקת ריאות בעקבות מחלת פרקינסון ממנה סבל.
קישורים חיצוניים
הטקסט המלא של מו דזה בסינית עם תרגום באנגלית (לא קיים תרגום לעברית מן המקור הסיני של הספר "מו דזה")
דֶנג סיאו פינג: המנהיג ששינה את סין, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
הערות שוליים
קטגוריה:נשיאי הרפובליקה העממית של סין
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:מהפכנים סינים
קטגוריה:דיפלומטים סינים
קטגוריה:נרדפי מהפכת התרבות בסין
קטגוריה:סינים שנולדו ב-1904
קטגוריה:סינים שנפטרו ב-1997 | 2024-05-30T11:31:56 |
הכללה (מתמטיקה) | הכללה היא מאבני היסוד של הפעילות המתמטית. הכללה פירושה לקיחת עצם מתמטי מסוים, ומעבר ממנו לעצם כללי יותר, שהעצם שממנו יצאנו מהווה מקרה פרטי שלו.
מושג B מהווה הכללה של מושג A כאשר:
כל מופע של המושג A הוא גם מופע של המושג B.
יש מופע של המושג B שאינו מופע של המושג A.
יתרונה הבולט של ההכללה היא בכך שהיא עוברת מהדיון במושג הפרטי, המצומצם, למושג כללי, ובכך מאפשרת את יישומו של הידע שנצבר אודות המושג המצומצם בעולם המקיף יותר שבו חל המושג הכללי. בנוסף, ההתעסקות ב"תמונה הגדולה" מאפשרת לעיתים לגלות מידע חדש על המושג הפרטי, שעד אז היה קשה להבחין בו בשל ריבוי הפרטים הלא רלוונטיים.
דוגמאות
מערכות המספרים השונות מהוות הכללה אחת של השנייה. המספרים המרוכבים מהווים הכללה של המספרים הממשיים המהווים הכללה של המספרים הרציונליים המהווים הכללה של המספרים השלמים המהווים הכללה של מספרים הטבעיים.
משפט הקוסינוסים הוא הכללה של משפט פיתגורס ממשולש ישר-זווית למשולש כלשהו.
אלגברה מופשטת עוסקת בהכללות של מבני המספרים המוכרים, כאשר מפשיטים מהם המבנה העשיר שלהם ונשארים רק עם התכונות האלגבריות. כך למשל חוג הוא הכללה של המספרים השלמים ושדה הוא הכללה של המספרים הרציונליים. הכללה זו מאפשרת להשתמש בתכונות מוצלחות רבות של המספרים גם במבנים שאינם מספריים.
משפט הערך הממוצע של קושי הוא הכללה של משפט הערך הממוצע של לגראנז' שהוא הכללה של משפט רול.
מספר מצולע הוא הכללה של מספר משולשי ומספר ריבועי. משפט המספרים המצולעים מכליל את משפט ארבעת הריבועים של לגראנז'.
טופולוגיה היא תחום המכליל את הגאומטריה ואת החשבון האינפיניטסימלי. היא מאפשרת לחקור טענות רבות מתחומים אלו בלי להתבסס על מושג המרחק המושרש בהם היטב.
דוגמה מפורטת
נתחיל מטענה פשוטה אודות מספרים ונכליל אותה:
6 מתחלק ב-3.
זו טענה פשוטה וידועה לכל. ניתן להכליל אותה לטענה הבאה:
לכל מספר טבעי a מתקיים שהמספר מתחלק ב-3.
טענה זו נכונה משום ש-. זוהי מכפלה של שלושה מספרים עוקבים, ולכן בהכרח אחד מהם מתחלק ב-3, ולכן כך גם המכפלה כולה. אם נציב a=2 נקבל את הטענה ש-6 מתחלק ב-3, ממנה התחלנו.
המשפט הקטן של פרמה: לכל p ראשוני ולכל a טבעי, מתחלק ב-p.
משפט זה מכליל את הטענה הקודמת שמתקבלת מהמשפט כאשר מציבים p=3.
משפט אוילר: לכל n טבעי ולכל a טבעי זר ל-n, מתקיים ש- מתחלק ב-n ( היא פונקציית אוילר, ששווה למספר המספרים הזרים ל-n וקטנים ממנו).
משפט אוילר מכליל את המשפט הקטן של פרמה. שכן אם ניקח את n להיות ראשוני p, אז , ונקבל מתחלק ב-p. לאחר כפל ב-a מתקבל הנוסח המוכר של המשפט הקטן של פרמה.
עד כה עסקנו במספרים טבעיים. אך ההכללה הבאה תחשוף את הטבע האמיתי של הטענות שעסקנו בהן, שיש להן משמעות אלגברית עמוקה.
תהי G חבורה מסדר n, ויהי g איבר ב-G, אזי , כאשר e הוא איבר היחידה של G.
טענה זו מכלילה את משפט אוילר, משום שקבוצת המספרים הטבעיים הקטנים וזרים ל-n היא חבורה ביחס לכפל מודולו n (הקרויה חבורת אוילר), שהסדר שלה הוא ואיבר היחידה שלה הוא 1.
הטענה האחרונה היא מקרה פרטי של טענה מרכזית בתורת החבורות:
משפט לגראנז': הסדר של תת-חבורה של חבורה מחלק את הסדר של החבורה.
הטענה הקודמת נובעת ממשפט לגראנז' אם ניקח את התת-חבורה הציקלית הנוצרת על ידי האיבר g.
על אף שכל טענה כאן חזקה יותר מזו הקודמת לה, רמת הקושי בהוכחתן אינה עולה משמעותית, ולמעשה ההוכחה של ארבע הטענות האחרונות כמעט זהה. החוכמה בהכללה היא להבין אילו תכונות של העצמים בהם עוסקים חשובות, ואילו רק מפריעות לראות את העיקר. במקרה הזה העיסוק במספרים דווקא (על כל התורה העשירה שהם מגלמים) לא היה נחוץ, וההבנה הזו היא שאפשרה להוכיח תוצאה כללית בהרבה.
ראו גם
הפשטה (מתמטיקה)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מושגים במתמטיקה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית | 2022-05-31T21:50:15 |
גנגניהסו | גנגניהסו הידוע גם בשמות דו-אקלין וגודבארי) היה הראשון מבין שנים-עשר מלכי דהומיי שבאפריקה המסורתיים, שמלך כנראה בסביבות השנה 1620. סמליו היו עוף הגנגניהסו ממין זכר, תוף ורומח ציד. לא ברור אם אכן מלך, ויש הטוענים שהיה רק מנהיג בעל השפעה רבה ששימש כיועץ לאחיו הצעיר דקודונו, שללא ספק נחשב למלך עוד בחייו.
ראו גם
הארמונות המלכותיים של אבומה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מלכי דהומיי
קטגוריה:מלכים אפריקאים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-17 | 2022-06-02T12:20:06 |
הכללה | 2023-07-23T12:31:44 | |
THEL | REDIRECT נאוטילוס (מערכת נשק) | 2005-08-07T18:26:38 |
פייר אליוט טרודו | ג'וזף פיליפ פייר איב אליוט טרוּדוֹ (באנגלית: Joseph Philippe Pierre Yves Elliott Trudeau; 28 באוקטובר 1919 - 28 בספטמבר 2000) היה פוליטיקאי קנדי שכיהן כראש ממשלת קנדה מאפריל 1969 ועד פברואר 1984, להוציא תקופה קצרה מיוני 1979 עד מרץ 1980 בה כיהן ג'ו קלארק בתפקיד זה. בין הישגיו הבולטים כראש ממשלה נמנים הגדרתה הפורמלית של קנדה כמדינה הפועלת לקידום הרב-תרבותיות, המדינה הראשונה בעולם שעשתה זאת בשנת 1971, וכן קידום זכויות האדם וחיבור החוקה הקנדית, שאושרה בשנת 1982. בנו הבכור, ג'סטין טרודו, נבחר באוקטובר 2015 לראשות ממשלת קנדה, ולכהונה שנייה ב-2019.
ביוגרפיה
טרודו נולד במונטריאול בשנת 1919 לאב ממוצא צרפתי ולאם ממוצא אנגלי וצרפתי. הוא למד באוניברסיטת מונטריאול וקיבל תואר במשפטים בשנת 1943, מאוחר יותר השתלם באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, באוניברסיטת סורבון בפריז ובבית הספר לכלכלה בלונדון. בשנים 1947 - 1949 ערך מסע ברחבי העולם, וביקר במדינות שונות באירופה ובאסיה. טרודו המשיך בקריירה אקדמית והפך למרצה למשפטים באוניברסיטה בה למד, בשנים 1961–1965. באותה תקופה נחשב לאחד מהאינטלקטואלים הבולטים בקוויבק.
בשנת 1965 החליט להצטרף לחיים הפוליטיים ונבחר לחבר פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית. בשנת 1967 נבחר לתפקיד שר המשפטים בממשלה. הוא יזם שורה של רפורמות בתחום המשפט וטען כי חשוב לעדכן את החוקים בהתאם לנורמות החברתיות המשתנות. ב-1969 החליט לרוץ לראשות המפלגה הליברלית. הוא זכה בתפקיד והתמנה לראש הממשלה במקומו של לסטר פירסון, אף הוא איש המפלגה הליברלית. טרודו זכה לפופולריות רבה בציבור בתפקידו כראש ממשלה. בני נוער וצעירים רבים היו כרוכים אחריו בתופעה שזכתה לכינוי "טרודומאניה". בשנת 1970 הוא היה ראש ממשלת קנדה הראשון שביקר בסינגפור ובכך גרם להידוק יחסים.
גם לאחר פרישתו מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1984 נהנה טרודו מהשפעה ציבורית רבה בזכות מעמדו. הוא נפטר בשנת 2000 והלוויה ממלכתית רבת משתתפים נערכה לזכרו במונטריאול. נמל התעופה הבינלאומי של העיר נקרא על שמו.
נולדו לו ארבעה ילדים. בנו הצעיר מישל נהרג במפולת שלגים. בנו הבכור, ג'סטין טרודו, הוא ראש ממשלת קנדה החל מאוקטובר 2015, ובנו אלכסנדר הוא עיתונאי. בתו שרה נולדה מאשה אחרת ב-1991.
פעילויותיו העיקריות כראש ממשלה
שמאל|ממוזער|220px|פייר טרודו, 1980
רב-תרבותיות - טרודו ביקש לכונן זהות לאומית קנדית רב-תרבותית. לדעתו, זהות כזו תיתן ביטוי לצרפתים-הקנדים, לאנגלים-הקנדים, לאבורג'נלים ולקבוצות אתניות נוספות לבטא את תרבותם בתוך מסגרת פוליטית מאחדת. עקרון הרב-תרבותיות התקבל בחוק בשנת 1971 ושולב גם בחוקה הקנדית שנקבעה בשנת 1982.
חוקה וזכויות אדם – טרודו היה בעל השקפת עולם ליברלית והעמיד את נושא זכויות האדם במרכז. פעל נמרצות לכינונה של חוקה קנדית שתקנה הגנה על זכויות אדם, וכן תאפשר לבית המשפט העליון לבטל חוקים של הפרלמנט שעלולים לפגוע בזכויות הפרט. בטקס חגיגי שהתקיים באוטווה בשנת 1982, בנוכחותה של המלכה אליזבת השנייה, חתם טרודו על החוקה החדשה שכללה את כתב הזכויות והחירויות הקנדי.
מדיניות חוץ וביטחון – טרודו האמין שקנדה צריכה לשאוף לתפקיד דיפלומטי במדיניות החוץ שלה, בניסיון לתרום להשקטת סכסוכים במקומות שונים בעולם. הוא הנהיג מדיניות חוץ עצמאית של קנדה ביחס לארצות הברית. בתחום מדיניות הביטחון הנהיג קיצוצים רחבים בתקציב הצבא.
שאלת קוויבק – טרודו, איש קוויבק, שאביו היה צאצא לראשוני המתיישבים הצרפתים בצפון-אמריקה, היה פטריוט קנדי נאמן ויצא נגד מגמות בדלניות בקרב חלק מהצרפתים-הקנדים. הוא תמך בלאומיות אזרחית, וראה בלאומיות הקוויבקית ביטוי של לאומיות אתנית. הוא הסכים למתן מעמד שווה לצרפתית ולאנגלית בחוקי המדינה, ויצא באופן חריף נגד השוליים הקיצוניים של התנועה הבדלנית שפעלו באופן אלים במשבר אוקטובר 1970. טרודו הורה על מתן צוי חירום ואסר מאות חשודים.
טרודו כיהן כראש-הממשלה של קנדה בזמן משאל העם שנערך בשנת 1980 בקוויבק בשאלת ההיפרדות מקנדה. בזמן משאל העם פנה טרודו בצרפתית לתושבי קוויבק בניסיון לשכנעם לדחות את הרעיון. בסופו של דבר גברו תומכי הלאו על תומכי ההן והצעת הפילוג נדחתה ברוב קטנטן.
קישורים חיצוניים
מידע על חייו ופועלו של טרודו באתר Canada History
ימין|ממוזער|350px|טרודו ראשון מצד שמאל בפגישת מנהיגי ה-G7 בווירג'יניה בארצות הברית בשנת 1983
קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד
קטגוריה:ראשי ממשלת קנדה
קטגוריה:פוליטיקאים קנדים
קטגוריה:שרי המשפטים של קנדה
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של קנדה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מונטריאול
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:מונטריאול: אישים
קטגוריה:קנדים ממוצא צרפתי
קטגוריה:קנדים שנולדו ב-1919
קטגוריה:קנדים שנפטרו ב-2000
קטגוריה:בוגרי בית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד | 2024-05-30T12:26:58 |
ניהול זכויות דיגיטלי | ניהול זכויות דיגיטלי (באנגלית: Digital Rights Management; ובראשי תיבות: DRM) הוא מונח כללי לכל סוג של הסדר המאפשר הגבלה ושליטה על הפצה של תוכן בצורתו הדיגיטלית על ידי מפיציו. בדרך כלל, התוכן הוא עבודה המוגנת בזכויות יוצרים הנמצאות בידי המפיץ. תוכן דיגיטלי המוגן ב־DRM יכול להיות למשל קובצי שירים, סרטים וספרים אלקטרוניים.
רקע
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, דיווחו ספקיות התוכן הגדולות על ירידה ניכרת במכירות התקליטורים. לטענת חברות המדיה, הירידה במכירות היא בגלל תופעת שיתוף קבצים הנפוצה ברשת האינטרנט. על מנת לשמר את המודל העסקי עליו הן מסתמכות, הן הציעו לבנות מנגנון טכנולוגי שימנע העתקה והפצה בלתי מבוקרת של מדיה דיגיטלית. מערכות ה-DRM נועדו לאפשר למחזיקים בזכויות היוצרים להפיץ תוכן בפורמט דיגיטלי, ובה בעת לשלוט על היכולת של המשתמשים להעתיק את התוכן הזה או להעבירו הלאה.
מגבלות הנוצרות על ידי מערכות כאלה הן לדוגמה
מניעת העתקה ועריכה
מניעת צפייה או משלוח לאדם לא מורשה
מניעת צפייה לאחר זמן תפוגה, למשל אפשרות צפייה עד 24 שעות
מניעת הקלטה על ידי מכשירי וידאו, למשל כמו מנגנונים שקיימים ב-HDMI
מניעת הדפסה של ספר אלקטרוני
מניעת העברת ספר אלקטרוני בין מכשירים שונים
בעוד שמערכות DRM הוצגו פעמים רבות כמערכות שנועדו לאכוף את חוקי זכויות היוצרים, הן התקשו לעשות זאת, מאחר שישנם מקרים רבים בהם השאלה האם שימוש בתוכן הוא שימוש מפר, תלויה בכוונת המשתמש ובהקשר בו נעשה השימוש בתוכן. בפועל ההגבלות שכופות מערכות DRM נקבעות באופן חד צדדי על ידי יצרני החומרה והתוכנה, בכפוף לדרישות מפיצי התוכן. הגבלות אלו עלולות, ולעיתים אכן פוגעות בזכויות השימוש ההוגן המוקנות לצרכני התוכן. עקב כך, ישנם ארגונים, כגון המוסד לתוכנה חופשית וקרן החזית האלקטרונית, אשר מביעים התנגדות עקרונית לשימוש בטכנולוגיות אלו. המוסד לתוכנה חופשית אף מכנה אותם "ניהול הגבלות דיגיטלי" (Digital Restrictions Management), והמבקרים בישראל נוהגים לכנות אותן בעברית "ניהול זכויות קניין" או בקיצור נז"ק.
גופי תקינה, תקנים ושיטות מקובלות להגנה על תוכן
יוזמה עסקית חדשה של ארבע חברות אלקטרוניקה (טושיבה, IBM, אינטל, מטסושיטה), הביאה להקמת ארגון בשם 4C entity, LLC להגנה על מולטימדיה ב-DVD. ארגון זה הוקם לאחר שמערכת ההגנה הראשונה להגנת תוכן ב-DVD בשם CSS (Content Scrambling System) כשלה - אלגוריתם ההצפנה שלה ניתן לפיצוח.
גישתו של הארגון להגנת תוכן ב-DVD היא מערכת הגנה חדשה בשם CPPM (Copy Protection for Prerecorded Media).
ה- CPPM מתאים את ההצפנה של מדיה כך שגם אם מצויים באינטרנט הדרכים לפתיחת המדיה המוצפנת, אם למנגנון מסוים אין את הכלים הדרושים לפתיחת התוכן (להסיר את הצופן מהנתונים) הוא לא יוכל לראותו. אופן פתיחת המדיה המוצפנת משתנה על ידי מערכת ההגנה כך שהמידע המצוי באינטרנט עשוי לא להיות רלוונטי.
DRMS (Digital Rights Management Systems) הוא תקן להגנה על זכויות קניין אשר נעשה בו שימוש בתעשיות המוזיקה, הסרטים וההדפסה. DRMS מאפשר שליטה בגישה לתוכן דיגיטלי והשימוש בו. התקן מעניק ליוצרי תוכן את הטכנולוגיה הנחוצה על מנת להגן על זכויות הקניין הרוחני שלהם. הצרכן ישלם עבור פעולת הקריאה או ההאזנה לתוכן דיגיטלי ולא יוכל לשמור העתק של המקור לאחר התשלום. כל תעשייה מיישמת את התקן בצורה המתאימה לה - שימוש בסיסמה, הצפנה, מנועי חיפוש לגילוי העתקות ומערכת גביית תמלוגים הן הטכנולוגיות העיקריות.
הגנה חברתית של זכויות דיגיטליות
קיימת ביקורת על השימוש ב-DRM. כיוון שכל DRM סופו להיפרץ, נוצר מצב שדווקא הרוכשים ההוגנים מקבלים מוצר מוגבל לעומת רוכשים שפרצו את ה-DRM וכעת יכולים לעשות בקובץ כרצונם וללא מגבלות. אחד הפתרונות לטענות אלו הוא השימוש ב"הגנה חברתית". הגנת זכויות חברתית (Social DRM) היא צורה של הגנת זכויות דיגיטליות המבוססת על הטבעת פרטים מזהים כלשהם בעותק הדיגיטלי של הרוכש. זו הגנה פחות קשיחה כיוון שאינה מגבילה את הרוכש בשימוש בקובץ הדיגיטלי שרכש. ההגנה עצמה מבוססת על הרתעה וכן על סולידריות ואמון שבין הרוכש לספק.
ראו גם
חוק זכויות היוצרים של המילניום הדיגיטלי
קריפטוגרפיה
חתימה אלקטרונית
Advanced Access Content System
לקריאה נוספת
Fetscherin, M., & Fetscherin, M. (2003). Comparing the usage of digital rights management systems in the music, film, and print industry. ACM International Conference Proceeding Series, Pittsburgh, Pennsylvania. 316-325.
Albin, M., Foroughi, A., & Gillard, S. (2002). Digital rights management a delicate balance between protection and accessibility. Journal of Info.Sci., 28(5), 389-395.
קישורים חיצוניים
ניהול זכויות דיגיטלי באתר דיני מחשבים ואינטרנט
Defective by Design - קמפיין של המוסד לתוכנה חופשית נגד ניהול הגבלות דיגיטלי
הנזק של נז"ק - מאמר מערכת באתר וואלה
DRM זה נז"ק - רן יניב הרטשטיין בנענע
הרצאה על DRM מאת קורי דוקטורו, שניתנה ליחידת המחקר של מיקרוסופט בתרגומו של רן יניב הרטשטיין
נייר עמדה של איגוד האינטרנט הישראלי
נייר עמדה של המקור – עמותה ישראלית לתוכנה חופשית ולקוד מקור פתוח
הערות שוליים
קטגוריה:קניין רוחני
קטגוריה:מחשוב | 2024-10-09T03:13:25 |
מלחמת סין–יפן | 2019-08-30T13:38:18 | |
גרנאים | גרנאים (שם מדעי: Geraniales) הם סדרה קטנה של צמחים דו־פסיגיים, הכוללת שתי משפחות בלבד: גרניים ופרנקואיים. המשפחה הגדולה בסדרה היא משפחת הגרניים (Geraniaceae) הכוללת 8 סוגים ו-816 מינים. בצמחיית הבר של ישראל וסביבתה מיוצגת משפחה זו על ידי 3 סוגים ו-30 מינים: גרניון, מקור-חסידה ובהק. בצמחיית הנוי והתרבות מיוצגת המשפחה על ידי מינים רבים מהסוג פלרגוניום. משפחת הפרנקואיים (Francoaceae) כוללת 8 סוגים ו-36 מינים בסך הכול. למשפחה זו אין נציגים בצמחיית הבר ולא בצמחיית הנוי בישראל.
לגרנאים חשיבות כלכלית מועטה. מספר מינים בסוג Pelargonium (שייך למשפחת הגרניים) משמשים להפקת שמנים אתריים לתעשיית הבשמים, וכן כצמחי נוי. בנוסף, כמה מינים ממשפחת הגרניים משמשים כצמחי נוי וכצמחי מרפא.
מיון
סדרת הגרנאים כוללת, על־פי המיון המודרני, שתי משפחות בלבד: המשפחה החשובה שבהן היא משפחת הגרניים (Geraniaceae) והמשפחה השנייה היא משפחת הפרנקואיים (Francoaceae).
לפי הסיווג המסורתי, נהגו לשייך לסדרת הגרנאים משפחות נוספות כמו חמציציים (Oxalidaceae), פשתיים (Linaceae), מלפיגיים (Malpighiaceae), ומשפחת מרבה-חלב (Polygalaceae). עם זאת, כיום החמציציים מסווגים בסדרה נפרדת לסדרת החמציצאים (Oxalidales), הפשתיים משויכים לסדרה החדשה מלפיגאים (Malpighiales), הכוללת גם את משפחת המלפיגיים, ואף משפחת מרבה-חלב הועברה לסדרת הקטניתאים (Fabales), בדומה למשפחות אחרות.
לפי הסיווג המסורתי, נהגו לשייך לסדרת הגרנאים משפחות נוספות כמו חמציציים (Oxalidaceae), פשתיים (Linaceae), מלפיגיים (Malpighiaceae) ומשפחת מרבה-חלב (Polygalaceae). עם זאת, כיום החמציציים מסווגים בסדרה נפרדת, סדרת החמציצאים (Oxalidales), הפשתיים משויכים לסדרה החדשה מלפיגאים (Malpighiales), הכוללת גם את משפחת המלפיגיים, ואף משפחת מרבה-חלב הועברה לסדרת הקטניתאים (Fabales), בדומה למשפחות אחרות.
משפחת פרנקואיים הורחבה מאז APG III, ונוספו אליה שתי משפחות קטנות: Vivianiaceae ו-Melianthaceae, וכן מספר שמות נרדפים כמו: Greyiaceae, Bersamaceae Ledocarpaceae, Rynchothecaceae.
מאפייני הסדרה המסורתית כוללים צמחים עשבוניים עם פרחים דו-מיניים. ברוב המשפחות, הפרחים סימטריים ("נכונים"), ובמקרים שבהם הם אינם סימטריים, הפרח אינו משוכלל, כלומר חסרים בו איברים מסוימים. האבקנים בדרך כלל מאוחים בבסיסי זיריהם ומסודרים בשניים או שלושה דורים, שכל אחד מהם כולל 5 אבקנים, אך לעיתים הפרח מכיל רק דור אחד של אבקנים. השחלה עילית, ובדרך כלל מורכבת מ-5 מגורות חד-זרעיות או דו-זרעיות, כאשר השליות הן זוויתיות.
הערות שוליים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך פון ברכטולד
קטגוריה:סדרות צמחים | 2024-10-07T10:41:53 |
שפיראים | שַׁפִּירָאִים (שם מדעי: Odonata) היא סדרה של חרקים פרימיטיביים בעלי גלגול חסר. שמם העברי מקורו בשורש שפ"ר שפירושו: יפה או מרשים, עקב גוני כנפיהם וגופם.
מאפיינים
השפיריות מצויות לאורך מקווי מים מתוקים, לרוב סביב האזורים הטרופיים והסובטרופיים. לשפירית זוג עיניים מורכבות וגדולות מאוד ביחס לראשה, ומכאן גם חוש ראייה מפותח. יש לה זוג מחושים דקים וקצרים. בטנה גלילית, ארוכה ודקה, וצבעיה שונים על פי המינים. מחלקה הקדמי העליון יוצאים שני זוגות כנפיים, שקופות ומרושתות. לחלקה התחתון מחוברים שלושה זוגות רגליים מכוסות זיפים. גם פתח המין מצוי בתחתית הבטן.
השפיריות נמצאות מרבית הזמן בתעופה מעל פני המים וכך הן משיגות את טרפן – חרקים מעופפים. ההפריה היא פנימית ומתבצעת על עלה או ענף הנמצאים מעל המים. הזכר שהפרה את הנקבה, ממשיך להיצמד אליה, כדי למנוע מזכר אחר לנסות גם כן להפרותה. הטלת הביצים נעשית אל תוך המים, ואלה מתפתחות לזחלים הניזונים מיצורי מים זעירים. בסיום גדילתם הם יוצאים לאוויר הפתוח כבוגרים.
מיון
תת-סדרה שפריריות (Zygoptera; באנגלית: Damselflies) – שווי כנפיים, ארבע כנפיהן זהות בגודלן, צרות בבסיסן, וצמודות זו לזו בעת מנוחה.
תת-סדרה Epiprocta - שוני כנפיים, כנפיהן האחוריות גדולות יותר, רחבות יותר במקום חיבורן לגוף, ובעת מנוחה הן פרושות. בקבוצה זו שלושה אינפרא-סדרות:
אינפרא-סדרה שפיריות (Anisoptera; באנגלית: Dragonflies)
אינפרא-סדרה Anisozygoptera - בתוכה קיימת משפחה אחת - Epiophlebiidae.
אינפרא-סדרה Heterophlebioidea - נכחדה.
משפחות שפיראים בישראל
ב-2015 חידשה האקדמיה ללשון העברית (על פי מילון בעלי חיים: שפיראים, תשע"ה) את שמות המשפחות:
מאינפרא-סדרת השַׁפִּירִיּוֹת:
משפחה שׁוֹמְרָנִיִּים (Aeshnidae)
משפחה מֶלְקָחִיתִיִּים (Gomphidae)
משפחה טִיסָנִיתִיִּים (Libellulidae)
מתת-סדרת השַׁפְרִירִיּוֹת:
משפחה תַּכְשִׁיטִיתִיִּים (Calopterygidae)
משפחה רָמְחִיתִיִּים (Coenagrionidae)
משפחה נוֹצָנִיתִיִּים (Platycnemididae)
משפחה שְׁבִיבִיתִיִּים (Lestidae)
משפחה צְעִיפִיתִיִּים (Euphaeidae; בעבר: Epallagidae)
קישורים חיצוניים
מילון למונחי שפיראים (2015), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1793
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן פבריציוס
קטגוריה:אודונטופטרה | 2024-01-24T19:35:08 |
בוספורוס | שמאל|ממוזער|300px|גשר פתיה סולטאן מהמט
בּוֹסְפּוֹרוּס (טורקית: Boğaziçi או İstanbul Boğazı, "מצר איסטנבול") הוא מצר ים המפריד בין החלק האירופי של טורקיה, תראקיה, לחלקה האסיאתי, אנטוליה. הבוספורוס מחבר בין ים מרמרה לים השחור. אורך המצר כ-30 קילומטר, רוחבו המרבי 3,700 מטר (בכניסה הצפונית) ורוחבו המינימלי 750 מטר (בין המצודות אנדולוהיסרי ורומליהיסרי ). העומק במרכז המצר נע בין 36 ל-124 מטרים. בכניסה הדרומית הוקם מגדל הנערה.
חופי המצר מאוכלסים בצפיפות, שכן העיר איסטנבול (שאוכלוסייתה מונה יותר מ-15 מיליון נפש) שוכנת משתי גדותיו.
שלושה גשרים חוצים את הבוספורוס. הראשון, המכונה "גשר הבוספורוס" או "גשר הבוספורוס הראשון", הושלם בשנת 1973 ואורכו 1,074 מטרים. השני, "גשר פתיה סולטאן מהמט" או "גשר הבוספורוס השני", שוכן כחמישה ק"מ צפונית לראשון; אורכו 1,090 מטרים ובנייתו הושלמה ב-1988. השלישי נחנך בשנת 2016, 10 ק״מ צפונית לגשר השני.
מתחת לבוספורוס נבנתה מנהרה למסילת רכבת, מרמריי, שבנייתה הסתיימה ב-2013. כ-1,400 מטר מהמנהרה עוברים מתחת למצר, בעומק של כ-55 מטרים.
היסטוריה
מקור השם "בוספורוס" בצירוף המילים מיוונית "בוספּורוס": βοῦς ("בוס"), שפירושה "פרה", "בקר" או "שור", ו-πόρος ("פּורוס"), שפירושה "מעבר". כלומר "מעבר הפרה", "מעבר הבקר" או "מעבר השור". השם מגיע מסיפור המיתולוגיה היוונית על מסעותיה של איו לאחר שזאוס הפך אותה, להגנתה, לפרה.
היוונים הקדומים כינו את המצר "בוספורוס של תראקיה", ומצר אחר (מצר קרץ, המחבר בין הים השחור לים אזוֹב) כונה "בוספורוס של קימריוס" Βόσπορος Κιμμέριος). הם תרמו לבלבול גם בכך שכינו את האזורים שליד שני המצרים באותו השם (החרסונסוס של תראקיה, כיום גליפולי, והחרסונסוס של שומר, כיום הרפובליקה האוטונומית של קרים באוקראינה).
בשל חשיבות הבוספורוס להגנת איסטנבול בנו שליטי האימפריה העות'מאנית מצודות משני צדדיו: את אנדולוהיסרי ב-1393 ואת רומליהיסרי ב-1451. בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית היא כונתה בידי האירופאים "האיש החולה על הבוספורוס" (או "האיש החולה מהבוספורוס"), כינוי המדגיש את חשיבות המצר, העובר בלב האימפריה.
חשיבותו האסטרטגית של המצר גבוהה גם היום, ומספר אמנות בינלאומיות מסדירות את תנאי המעבר של ספינות במים, החשובה בהן היא אמנת מונטרה.
יש הטוענים כי שיטפון ענק, שאירע במצר בשנת 5600 לפנה"ס לערך, הוא הבסיס ההיסטורי לסיפורי המבול בתנ"ך ובאגדת גילגמש.
ראו גם
דרדנלים
הבוספורוס המזרחי
הספינה שתקעה את הסחר העולמי: אוניית משא עלתה על גדת מפרץ בוספורוס שנחסם 16/1/2023
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:איסטנבול
קטגוריה:הים השחור
קטגוריה:ים מרמרה
בוספורוס | 2024-03-20T03:00:42 |
חווא טו | שמאל|ממוזער|100px|איור של חווא טו
שמאל|ממוזער|100px|פסלו של חווא טו במקדש מנגז'יה לונגשן שבטאיוואן
חְוָוא טוֹ (110–207) היה רופא סיני בן המאה ה-2.
חווא טו פעל כרופא בתקופת שושלת האן הידועה, ובאזור שלוש הממלכות בסין.
ברשומות ההיסטוריה של שלוש הממלכות מוזכר חווא טו כאדם הראשון אשר השתמש בהרדמה בעת שביצע ניתוחים במטופליו, דבר שהיה חריג לתקופה עתיקה זו בסין.
חווא טו היה ידוע כבעל ידע וביצוע בתחומים כגון:
דיקור סיני מסורתי,
דיקור סיני בעזרת עשבי טיפול (Moxibustion),
ופיטותרפיה (Phytotherapy - טיפול בעשבי מרפא).
כמו כן פיתח חווא טו את צ'י קונג "משחק חמש החיות", סדרת תרגילים שנועדה למנוע ולרפא מחלות שונות על פי עקרונות הרפואה סינית.
שניים מתלמידיו של חווא טו, אוֹ יִין ולִי אָה, המשיכו להעביר ולפתח את הידע שקיבלו ממנו. הידע המשיך לזרום ממורה לתלמיד בשושלת הנמשכת כבר 80 דורות. לפני מספר דורות הצטרפה אמנות הלחימה טאי צ'י למורשת העוברת בשושלת.
קישורים חיצוניים
עדויות היסטוריות לתפקודו כרופא
איור של חווא טו
תרשים השושלת של חווא טו
מרכז חווא טו בישראל
קטגוריה:רופאים סינים
קטגוריה:נפטרים ב-208 | 2020-10-08T06:15:18 |
משחק חמש החיות | REDIRECT צ'י קונג | 2014-05-26T10:27:28 |
צ'י קונג | ממוזער|200px|אישה בסין מבצעת תרגילי צ'י קונג|טקסט=מסתולה
צ'י קונג או צ'י גונג (בסינית: 气功, מסורתית: 氣功, פין-יין: Qì Gōng) היא אמנות גוף הוליסטית המבוססת על תרגילים פסיכופיזיים, המשלבת יציבה, תנועה, נשימה ומדיטציה כדי לקדם בריאות, רוחניות, איכות חיים וכן מיומנות לחימה. אמנות גוף זו מסווגת במערב כחלק מהרפואה האלטרנטיבית. היא פותחה במאה השנייה לספירה על ידי חווא טו, רופאו של הקיסר הסיני באותה תקופה.
משמעות המילה צ'י היא "אנרגיית החיים הזורמת בגוף". משמעות המילה קונג היא עבודה, טיפוח או כישרון. צירוף המילים צ'י קונג משמעו תרגילי אנרגיה שמטרתם הזרמת אנרגיית החיים הפנימית של הגוף, איזונה והמרצתה. אפשר שהמילה "קונג" תפורש גם כשליטה, משמע "שליטה באנרגיה הנעה בגופנו".
צ'י קונג יכול לכלול ביצוע תבנית תנועה עם מגוון רחב מאוד של תנועות, תנועות בודדות ועיסויים עצמיים. הצ'י קונג, כשיטת מדיטציה בתנועה, מבוצע בדרך כלל בתנועות רכות, עגולות ונמתחות במקצבים איטיים ומהירים. נהוג לבצעו בעמידה, בזמן עבודה, בישיבה או בשכיבה, תוך שימוש בטכניקות נשימה מיוחדות, שמטרתן, על פי הצ'י קונג, לאפשר לגוף לאסוף את סוגי האנרגיות שבו, למקדן או לפזרן.
הצ'י קונג מכוון לשליטה והזנת הגוף בצ'י באמצעות חזרה מתמדת על תרגילי נשימה מבוקרת ותרגילי ריכוז מחשבה. הוא מתמקד בשליטה בנשימה, מתוך תפיסה שמערכת הנשימה היא הנשלטת ביותר מבין השרירים הבלתי רצוניים, ושהיא מהווה גשר לשליטה במערכות הלא-רצוניות. בעת תרגול צ'י קונג המתרגל מנסה לדמיין את הנשימה כמשאבה, כאשר מרכז הכובד של הגוף (באזור הטבור) משמש כמפוח, ממנו מונע הצ'י לאחר הרפיית כל הגוף.
לפי הצ'י קונג, איזון חמשת הריגושים (פחד, כעס, להט, דאגה ועצב) והכנסתם לפעולה מבוקרת משפיעים על הרגעת העצבים, תפקוד מערכת הנשימה, קצב זרימת הדם וחילוף החומרים. התרגילים אמורים לגרות את פעולת הקיבה, להאיץ הפרשת מיצי קיבה ולהאיץ את המטבוליזם בגוף, לכן הם נתפסים כתרגילי הרזיה.
אחת משיטות הצ'יגונג היא ה"פאלון גונג" או "פאלון דאפא".
שיטות צ'יגונג הן שיטות סיניות מסורתיות המתרכזות בנפש, ברוח ובגוף ומתרגלים אותן באמצעות תנועות מדיטטיביות, איטיות ועדינות. שיטות צ'יגונג היו נפוצות מאוד בסין ובאסיה במשך כל ההיסטוריה. במקור נקראו השיטות הללו "טיפוח-תרגול" והן כללו במקור גם מערכת של תרגילים וגם הוראה של עקרונות מוסר ומעלות טובות.
קשרי גוף, נפש וטבע
הצ'י קונג מכוון להרמוניה של הגוף עם מצבי הרוח (הנפש) ועם הטבע לפי עונות השנה. לכן מתאימים בצ'י קונג תרגילים לפי העונה.
חורף - התכנסות - פחד המבוטא בכליות
אביב פריצה - כעס המבוטא בכבד
קיץ – פיזור - להט המבוטא בלב
סתיו- איסוף וארגון - עצב המבוטא בריאות
המספר חמש הוא מספר טיפולוגי מרכזי בצ'י קונג. הצ'י קונג מתמקד בחמש מערכות יסוד בגוף האדם וקושר אותן לפעולות אנרגטיות ולנפש, על פי מפת הרגשות הסינית, מתוך תפיסה שכדי להגיע לשלמות בריאותית, על האדם לפתח את כולן. דוגמה לסדרת תרגילים כזו היא משחק חמש החיות, הכוללת חיקוי תנועתם של חיות כחלק מהצ'י קונג:
תרגיל נמר – מחזק את הריאות ואמור להעניק אימתניות
תרגיל דוב – מחזק את הכבד ואמור להעניק שלווה
תרגיל צבי – מחזק את הכליות ואמור להעניק גאון
תרגיל עגור – מחזק את הלב ואמור להעניק קלות
תרגיל קוף – מחזק את הטחול ואמור להעניק ערנות
חיות רבות נוספות, מלבד חמש אלו, זוכות לחיקוי בתבנית התנועה.
המערכתהפעולה האנרגטיתהאיבר המחוזקהרגש המטופלעצביםגמישותכבדכעסדםפיזורלבהתרגשותנשימהשקיעהריאותעצבעיכולריכוזטחולדאגהמיןזרימהכליותפחד
זקנה
לפי הטאו טה צ'ינג, הגורס כי "מה שגמיש וזורם – ימשיך לגדול ומה שקשיח וחסום – יקמול וימות", הצ'י קונג רואה בגמישות פיזית ונפשית מפתח להארכת חיים. סדרות תרגילים המשלבות כיווץ והרפיה, עיסוי מודרך ומדיטציה מיועדות בעיקר לבני הגיל השלישי, בניגוד לגישה המערבית, הדוגלת בתרגילים ממריצים, אשר בטווח הארוך מתישים את הגוף ומאיצים את תהליך ההזדקנות.
הצ'י קונג מתאים לתרגול של מוגבלים בתנועה וזקנים, תוך שימוש נכון וחכם ב"חוק המאמץ המזערי", המופיע בטאואיזם. לפי תפיסת הצ'י קונג, ניתן באמצעות תרגול מתאים להטעין מחדש את "מצבר" אנרגיית הצ'י שבגוף ובכך להאט את תהליך ההזדקנות.
כללי הצ'י קונג
לפעולת גוף בריאה ישנם 5 כללים נלמדים, המאפשרים למתרגל להוליך את הצ'י ללא הפעלת כוח מיותר:
הרפיית הגוף במקום כיווצו
מכלול פעיל במקום חלקים הפועלים עצמאית
קשר בין הגוף לנפש בכל תנועה, לפי מפת הרגשות הסינית
דפוסי התנהגות משתנים בהתאם לתנועת הגוף
שימור אנרגיה על-פי חוק "המאמץ המזערי"
קישורים חיצוניים
נעמה צפרוני, "אידיאלים בגוף: צ'י קונג ויוגה במבט פסיכואנליטי", באתר "פסיכולוגיה עברית"
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:מדיטציה
קטגוריה:רפואה אלטרנטיבית
קטגוריה:רפואה סינית | 2024-02-07T14:11:58 |
צ'י גונג | REDIRECT צ'י קונג | 2004-10-26T05:25:15 |
עלילות גילגמש | עלילות גילגמש הן אפוס מסופוטמי, מהיצירות הספרותיות המוקדמות ביותר בתולדות האנושות, מתקופת אור השלישית, בערך 2100 לפנה"ס. ליצירה מספר גרסאות שונות בעלות תיארוך שונה. הגרסה המלאה ביותר עד היום נמצאה בספריית המלך אשורבניפל, שמלך במאה השביעית לפני הספירה בנינוה שבאשור.
החלק הראשון מהיצירה, שפוענח על ידי ג'ורג' סמית' בשנת 1872 הוקדש לתיאור המבול. לאחר מחקר נוסף התברר כי סיפור המבול הוא חלק מיצירה גדולה בהרבה, שכינויה הבבלי היה "סדר גילגמש". יצירה זו כוללת שנים עשר שירים המתפרסים על שנים עשר לוחות אבן נפרדים. אורכו של כל שיר הוא כשלוש מאות שורות.
שבר קטן מהלוח השביעי של עלילות גילגמש נמצא בתל מגידו בשפכי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו שחפר בתל.
היצירה
הגרסה המאוחרת המלאה שנמצאה בספרית אשורבניפל חוברה ככל הנראה בסוף האלף השני לפנה"ס על ידי מסין־לקה־אוניני. הנוסח המקורי הקדום יותר, חובר ככל הנראה בתחילת האלף השני לפנה"ס, ומחברו אינו ידוע. מחבר האפוס שאב ממקורות שומרים שונים קטנים בהיקפם, וערך אותם לכדי יצירה אורגנית אחת. מקורות אלו נתחברו ככל הנראה בסוף האלף השלישי לפנה"ס בימי המלך שולגי מאור.
לוחות עלילות גילגמש נתגלו על ידי הורמוזד רסאם בשנת 1853. עם זאת, פענוח ותרגום היצירה נעשה מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1872 בידי ג'ורג' סמית'. התרגום המקובל ביותר שנכתב עד עתה נכתב על ידי ג'ורג' אנדרו רייזנר, ותרגומו מבהיר במדויק את הטקסט לצד הטקסט בשפת המקור.
שירת עלילות גילגמש שונה במהותה ובעיסוקה מיתר הספרות הבבלית בת זמנה. יצירה זו מעניקה עוצמה דרמטית לגיבוריה, בני התמותה. יצירות רבות באותה עת העמידו את האלים במרכז העלילה, ובני האדם שיחקו תפקיד שולי ומכני. מבחינה זו, עלילות גילגמש נחשבת יצירה פורצת דרך ביצירות התרבותיות של המזרח הקדום.
בשנת 1956 נמצא בתל מגידו, בחפירות המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו, לוח אכדי המתאים ללוח השביעי בעלילות גילגמש נוסח נינווה. הלוח הוא מן המאה ה־14 לפנה"ס ומעיד ככל הנראה על כך שעלילות גילגמש היו מקור ללימוד, לתרגום ולחיקוי בכל רחבי המזרח הקדום.
עלילה
שמאל|ממוזער|200px|אנכידו נאבק באריה, פרט מחותם גליל
לוח ראשון
האפוס פותח בשיר הלל לגילגמש, מלך ארך, ומספר על תפארת העיר וחומותיה וכן על תכונותיו ומעלותיו. גילגמש הוא שני שלישים אל ושליש אדם ואינו מוצא מנוחה לנפשו, מה שגורם לו לרדות בבני עמו. הזועקים לאלים לעזרה. עבור נשים צעירות דיכוי זה לובש צורה של "זכות הלילה הראשון", חוק שעל פיו נמסרות כלות לאונס השליט בליל כלולותיהן. עבור הצעירים (הלוח פגום בנקודה זו) נאמר כי גילגמש מכלה אותם באמצעות משחקים, ובדיקה של חוזקם או אולי כעובדי כפייה בתוכניות בנייה. האלים מחליטים להיענות להפצרות האנשים על ידי יצירה של יצור שווה ערך לגלגמש בכוחו כדי שהשניים יתחרו, ובכך יופסק הדיכוי של גלגמש ויובא השקט לארך. זהו האדם הפרימיטיבי, אנכידו, אשר מכוסה בשיער וחי בטבע עם החיות. האלים יוצרים את אנכידו כפרא אדם המתרוצץ בקרב חיות השדה ומגן עליהן מפני הצייד. הצייד, באישורו של גילגמש, לוקח את שמח'ת הקדשה כדי שזו תפתה את אנכידו ותתרבת אותו. שמח'ת מגיעה אל אנכידו ומפתה אותו, הם שוכבים במשך שישה ימים ושבעה לילות. שמח'ת משכנעת את אנכידו לבוא לארך וללמוד את תרבות בני האדם. גילגמש חולם חלום המבשר את בואו של אנכידו לארך.
לוח שני
בדרך לארך מביאה שמח'ת את אנכידו למשכנות הרועים. שם לומד אנכידו את דרכי התרבות האנושית על שלל גווניה. אנכידו שומע על כך שגילגמש מתכוון לממש את זכות הלילה הראשון בחתונה. בעקבות הדברים, מזדעזע אנכידו ויוצא לארך כדי להתעמת עם גילגמש. אנכידו וגילגמש נלחמים בקרב איתנים הנגמר בניצחון גילגמש. בעקבות הניצחון, אנכידו מהלל את כוחו של גילגמש והשניים הופכים לרעים. גילגמש מציע לאנכידו לצאת ליער הארזים כדי להרוג את המפלצת חומבבה, שומר היער, להביא מארזי היער ולעשות להם שם עולם. אנכידו והזקנים מנסים לעצור את גילגמש מלצאת, אך לשווא.
לוח שלישי
הזקנים מברכים את גילגמש ויועצים לו לקראת מסעו. גילגמש ואנכידו הולכים אל נינסון, אמו של גילגמש, להיפרד ממנה ולקבל את ברכתה לקראת המסע. נינסון נעצבת למשמע תוכניתו של גילגמש ומתפללת לאל שמש עבור בנה. נינסון מאמצת את אנכידו ומעניקה לו את הגנת גילגמש, והשניים יוצאים למסע.
לוח רביעי
גילגמש ואנכידו נמצאים בדרכם אל יער הארזים כדי להילחם במפלצת חומבבה. הם הולכים כשישה ימים וחמישה לילות, מרחק רב מאוד, וגילגמש מקריב מנחה לאל שמש על פסגת הר ומבקש בשורת חלום. חלומותיו של גילגמש מזכירים את תיאוריו של חומבבה, אך אנכידו מפרש אותם לטובה. כשמגיעים השניים אל יער הארזים הם שומעים את שאגת חומבבה ונופלת עליהם אימה. גילגמש משכנע את אנכידו להמשיך ולצאת לקרב כנגד חומבבה.
לוח חמישי
200px|ממוזער|שמאל|לוח 5 של עלילות גילגמש. מאוסף מוזיאון סולימאניה בעיראק
שני הרעים מגיעים אל היער ופוגשים בחומבבה. מתנהל דו־שיח בין הרעים לבין חומבבה, כאשר כל צד טוען כי כוחו גדול יותר וניצחונו מובטח. גילגמש נבהל ממראהו של חומבבה, אך אנכידו משכנע אותו להילחם בכל זאת. הקרב מתחיל, ואל השמש בא לעזרת גילגמש ואנכידו, בכך שמעורר שלוש עשרה רוחות סער המשתקות את חומבבה. חומבבה מתחנן על נפשו, וגילגמש מתחיל להשתכנע. אנכידו מאיץ בגילגמש לחסל את חומבבה, וכך אכן קורה. הרעים כורתים את ראשו של חומבבה ומביאים עמם ארזים עצומים חזרה לארך. בנוסף, כורתים השניים את הארז המרכזי העומד במרכז היער כדי לבנות ממנו שער למקדש של אנליל.
לוח שישי
עם שובם של גילגמש ואנכידו לארך מחזרת האלה אשתר אחר גילגמש, והוא מסרב מכיוון שהמיטה אסון על מאהביה הקודמים, כגון דומוזי־תמוז. אשתר מבקשת מאביה אנו שישלח את אפסר, פר השמים, כדי שילחם בגילגמש. לאחר סירוב ראשוני של אנו, הוא נותן לאשתר את הפר, הוא יורד לעולם ואכן זורע הרס וחורבן. לאחר מאבק קשה, גוברים לבסוף גילגמש ואנכידו על הפר, הורגים אותו ומקריבים את ליבו לאל שמש.
לוח שביעי
אנכידו חולם חלום שבו ארבעת האלים אנו, אנליל, אאה ושמש מחליטים שהוא צריך למות בגלל מעשיו. אנכידו נוטה למות, מתלונן על רוע הגזירה ומקלל את שמח'ת שהביאה אותו למצב זה, אך חוזר בו. גילגמש מבטיח לו שינציח את זכרו לאחר מותו באמצעות צלם זהב שיעשה בדמותו. גילגמש מתלונן אף הוא ומתפלל לשמש על אנכידו. גילגמש אף הוא חולם על מותו, ועל חוויותיו בעולם שלאחר המוות – עולם השאול.
לוח שמיני
גילגמש נושא קינה לאנכידו שמת ממחלתו. הוא פונה למוקירי אנכידו ומבקש שיבכו את מותו, וכן מתאבל על חברו הטוב בקינה אישית. גילגמש מורט את שערותיו וקורע את בגדיו באבלו הרב. הוא מצווה על אומני ארך לעשות צלם בדמות אנכידו, ונודר לקבור אותו בקבורת מלכים. תחילה, מסרב גילגמש לקבל את מות אנכידו, ואינו מסוגל לקבור אותו למשך שבעה ימים. לבסוף מקיים את הבטחותיו וקובר את אנכידו בקבורת מלכים.
לוח תשיעי
שמאל|ממוזער|250px|לוח אבן 11 ובו חלק מאגדת גילגמש המתאר את המבול
לאחר מות אנכידו, גילגמש מבכה את מר גורלו, וחש אימה נוכח מותו שלו שיגיע ביום מן הימים. בעקבות כך, הוא מחליט ללכת אל אותנפישתים, שקיבל חיי נצח מהאלים על תפקידו בסיפור המבול. גילגמש מבקש לדעת את סוד חיי הנצח מאותנפישתים, ולצורך כך יוצא למסע ימי ארוך ומפרך כדי להגיע לקצה תבל, מקום מושבו של אותנפישתים. במסעו הימי המסוכן, עובר גילגמש תלאות רבות הכוללות מעבר במנהרה ארוכה בחשכה גמורה, וכן פוגש יצורים מיתיים שונים. גילגמש מגיע בסוף המסע אל חוף הים הקוסמי, בו סידורי המוזגת מבחינה בו.
לוח עשירי
סידורי המוזגת נבהלת ממראהו של גילגמש ובורחת מפניו. מתקיים דו־שיח בין השניים, בו גילגמש מספר לה את סיבת מסעו ועל בקשתו לסיוע, וסידורי מנסה לשכנעו כי אין טעם בחיפושו אחר חיי נצח, וסופו להיכשל. גילגמש אינו מוותר על מטרת מסעו, ומבקש מסידורי להראות לו את הדרך לאותנפישתים. בסופו של דבר, היא מפנה את גילגמש אל אורשנבי, המלח של אותנפישתים, שיעזור לו לחצות את 'מי המוות' ולהגיע אל אותנפישתים. גילגמש מגיע אל אורשנבי, ולאחר מאבק ראשוני, מפליגים השניים ומגיעים אל אותנפישתים. גילגמש פוגש את אותנפישתים ומספר לו על מסעו ואת מבוקשו. אותנפישתים מגיב על דברי גילגמש בתמיהה, ואומר כי אין ביכולתו של האדם להשיג חיי נצח. לפי דבריו, אחרי המבול, כשהעניקו לו האלים חיי נצח, גזרו על יתר בני האדם מוות, ואין דרך לשנות גזירה זו. בעקבות כך, הוא מייעץ לגילגמש לחזור לעירו, למלוך, לבנות מקדשים לאלים ולפעול על פי משפטם.
לוח אחד עשר
גילגמש מבקש מאותנפישתים לספר לו כיצד קיבל חיי נצח מהאלים, ואותנפישתים נעתר לבקשתו ומספר לו את סיפור המבול. לפי דבריו, האלים, בראשות אנו ואנליל החליטו להביא מבול לעולם. האל אאה סיפר על התוכנית לאותנפישתים, ציווה עליו לבנות ספינה גדולה ולהעלות אליה 'זרע נפש כל חי', ולספר לאנשי עירו כי עליו לעזוב, אך לא לספר על המבול המתקרב. אותנפישתים עושה כמצווה ואף מקבל עזרה מאנשי עירו. על הספינה מעלה את משפחתו, רכושו, אומנים ונפש כל חי. פורצת סערה עזה על פי תכנון האלים, שנמשכת שישה ימים ושוככת ביום השביעי. הספינה נחה על פסגת הר ניציר, וכעבור שבעה ימים שולח אותנפישתים יונה, שלא מצאה מנוח וחזרה. בעקבות כך שלח סנונית, שחזרה אף היא, ולבסוף שלח עורב שלא חזר. אותנפישתים שולח את כל דרי הספינה אל העולם ומקריב קרבנות לאלים. אנליל כועס על כך שאותנפישתים ניצל מן המבול ומציע להשחית את המין האנושי, אך אאה מרגיע אותו ומשכנע אותו לזנוח את תוכניתו. במקום, מציע אאה להעניש את החוטאים בלבד. אנליל משתכנע ואף מברך את אותנפישתים ואשתו, נותן להם חיי נצח, ומושיב אותם ב'פי נהרות'. אותנפישתים מציין בפני גילגמש שחיי הנצח להם זכה הם נחלתו בלבד, ומוכיח זאת לגילגמש באמצעות ניסיון לא לישון שבעה ימים. גילגמש נרדם ונכנס לשינה עמוקה למשך שישה ימים, וכתוצאה מכך מכיר בחולשתו ובחוסר יכולתו לזכות בחיי נצח. אותנפישתים מצווה על אורשנבי להכין את גילגמש לחזרה לארך, אך אשתו מרחמת על גילגמש ומציעה לספר לו על צמח הפלאות. אותנפישתים מספר לגילגמש על צמח שיכול להאריך את ימיו, ובעקבות כך צולל גילגמש אל התהום וקוטף את הצמח. בדרך חזרה טובל גילגמש בבאר ומשאיר את הצמח ללא השגחה, נחש מזדמן אוכל את הפרח ומשיל את עורו. גילגמש מבכה את אובדן סיכויו האחרון לזכות בחיי נצח, אבל לבסוף משלים עם כך, וחוזר לארך.
לוח שנים עשר
לוח זה הוא ככל הנראה נספח שצורף ליצירה בידי עורך מאוחר של נוסח העלילה, מדובר בתרגום אכדי של חלק מן המיתוס השומרי הקדום 'גילגמש, אנכידו והשאול'. המיתוס מתאר גרסה חלופית לסיפור מות אנכידו. המיתוס השומרי מספר על כך שגילגמש שיחק בכדור ואלה תוך שהוא רכוב על גבם של יתומים עבדים. זעקת היתומים נשמעה באוזני האלים שהפילו את הכדור והאלה אל השאול. הלוח פותח בתלונת גילגמש על הכדור והאלה שירדו לשאול ואבדו לו. אנכידו מתנדב לרדת שאולה להביא לגילגמש את כלי משחקו. גילגמש מזהיר את אנכידו שלא להתנהג כאדם חי ברדתו לשאול, אך אנכידו אינו שומע לו ונהרג בידי ארשכיגל, מלכת השאול. גילגמש מבקש מהאלים שיחזירו את אנכידו מהשאול, אנליל וסין מסרבים אך אנכי מנסה לעזור. אנכי מצווה לפתוח צוהר לעולם השאול וגילגמש ואנכידו נפגשים, ואנכידו מספר על עולם השאול.
גרסאות
בלוחות רבים נמצאו קטעים של גרסה קדומה יותר, בבלית, מן המאה ה־17 לפנה"ס והמאה ה־18 לפנה"ס. כמו כן, ישנו נוסח מאוחר יותר, אשורי. מהשוואה בין הגרסאות ניתן להסיק כי הנוסח שבידינו היה נפוץ בצורה זו כבר במחצית הראשונה של האלף השני לפני הספירה. גם היצירה הקדומה יותר, הבבלית לא נוצרה יש מאין, ושאבה את תוכנה ממקורות שומריים שונים. את עובדה זו ניתן להסיק הן משמות הגיבורים גילגמש, שהופיע אף ברשימת מלכי ארך ההיסטורית ואנכידו, שניהם שמות שומריים, והן מן העובדה שמצויים בידינו לוחות ורסיסים שומריים שונים המהווים השראה לכתוב בעלילות גילגמש. הפרגמנטים השומריים אינם מתלכדים לכדי יצירה מגובשת אחת, אך חלקים מן הסיפור הבבלי מזוהים בוודאות עם מקורות שומריים, לדוגמה: פרשת 'יער הארזים', 'פר השמיים', 'חיפוש חיי נצח', וכן סיפור המבול. השימוש הבבלי בכתבים השומריים היה כחומר בסיס בלבד. במקורות השומריים ניתן לזהות את גרעין התוכן, אך לא את העלילה המורכבת על שלל מהלכיה, שאותה יצרו הבבלים. לוח שנים עשר, בשונה מיתר העלילה, הועתק כמעט במדויק מהמקור השומרי עליו הוא מתבסס, שנמצא אף הוא בשלמות, ושמו 'גילגמש, אנכידו והשאול'. עובדה זו מחזקת את התאוריה שלוח שנים עשר נוסף לאחר התגבשות העלילה בשלמותה האורגנית על ידי עורך מאוחר יותר.
הקבלות במקרא
המקבילה המקראית המרכזית לעלילות גילגמש היא בתיאור סיפור המבול שבספר בראשית. ישנן מספר נקודות דמיון בין התיאורים: ראשית, העובדה שישנה החלטה אלוהית להביא מבול כדי להשחית כל בשר על פני הארץ, אך לאפשר לאדם אחד לבנות תיבה ולהינצל, תוך שהוא מציל נבחרים מכל המינים. שנית, תיאור שילוח העורב והיונה, וכן הקרבת קורבנות לאחר ההצלה.
ישנן גם לא מעט נקודות שוני בין התיאורים: ראשית, במיתוס המסופוטמי הסיבה להבאת המבול אינה שחיתות מוסרית אלא ריבוי אוכלוסין בלתי נמנע והפרעה למנוחת האלים. בסיפור הבבלי מיוחסים החורבן וההצלה לאלים שונים – אנליל ואאה – ולהם מניעים שונים, בעוד בסיפור המקראי אלוהים הוא מקור החורבן וההצלה, והמניע לשניהם זהה – צדק מוסרי. כמו כן, אותנפישתים מוליך שולל את אנשי עירו ומעלה לתיבה גם רכוש, מה שלא מתרחש במקרא. אותנפישתים מעלה איתו גם את האומנים, במטרה להציל את הישגי התרבות, ואילו במקרא מזוהה התרבות החומרית דווקא עם שושלת קין, המושמדת במבול לחלוטין. גם סופו של התיאור שונה. לאותנפישתים ניתנים חיי נצח, ואילו לנוח לא, באופן עקרוני כמעט אף אחת מהדמויות בתנ"ך אינה זוכה לחיי נצח אנושיים (למעט חנוך בן ירד ואליהו הנביא), עיקרון המוצג כבר בסיפורים בתחילתו של ספר בראשית בחטא עץ הדעת וחטא בני האלוהים. בנוסף, סיפור המבול המסופוטמי מסתיים בהטלת מגבלות שונות על הריבוי האנושי, בעוד מקבילו המקראי מסתיים בברכת פריון אלוקית לנוח ומשפחתו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ".
השוואה מפורטת בין התיאורים ערך ד"ר שמואל דייכעס.
מקבילה נוספת היא בתאורי גן העדן: יצירת האדם מהעפר, עצי הגן, הנחש וגזילת חיי הנצח.
אזכורים בתרבות
רוברט סילברברג כתב ספר פנטזיה שהתבסס על המיתולוגיה של עלילות גילגמש. הספר יצא בתרגום לעברית של אריה חשביה בשנת 1990 בהוצאת עם עובד ונקרא "גילגמש המלך".
גילגמש הוזכר בסיפור הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות שנכתב בידי מייקל סקוט.
סיפורם של גילגמש ואנכידו שהיו אויבים וסיימו כחברים מוזכר בפרק Darmok בעונה החמישית של הסדרה מסע בין כוכבים: הדור הבא ומובא כמטפורה למצבם של הגיבורים בפרק.
בסרט הנצחיים ביקום של מארוול ישנה דמות אחת מגיבורי הסרט ששמה גילגמש ועליה מסופרים סיפורים באימפריית בבל הישנה ואזור מסופוטמיה שניחנה בכוחות פיזים על טבעים אדירים.
גילגמש הוא דמות חזקה וחשובה במספר רב של סדרות בעולם של גורל (Fate) ביניהן גורל/הישאר לילה (נבל ראשי), גורל/הישאר לילה: מלאכת חרבות אינסופית (נבל ראשי), גורל/הישאר לילה: הרגשת גן עדן (נבל צד), גורל/אפס (נבל ראשי), גורל/סדר מפואר (גיבור), גורל/קאליד לינר פריסמה איליה (דמות צד), גורל/נוסף (דמות צד) וגורל/זיוף מוזר (גיבור ודמות ראשית).
תרגומים לעברית
ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, הוצאת עם עובד, 1996.
שאול טשרניחובסקי, שירות ושירים (כל כתבי שאול טשרניחובסקי, כרך ו'), הוצאת עם עובד, 1995 (מגרמנית).
שמואל פרידמן, עלילות גילגמש מלך ארך, הוצאת ש. פרידמן, 1992 (תרגום־עיבוד מאנגלית).
ש. שפרה, עלילות גילגמש: סיפור הידידות בין גילגמש המלך וידידו אנכידו, איורים: בלהה ומנשה קדישמן, עם עובד, 2000.
אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה, 2003, עמ' 132–175
ד"ר שירלי גרץ, גילגמש הצעיר, 2016, הוצאה עצמית. עיבוד הסיפורים לילדים בשילוב ציורים.
יואל שלום פרץ, עלילות גלגמש – אפוס שומרי אכדי, הוצאת בשער 2020
לקריאה נוספת
ניצה אברבנאל, גילגמש – גיבור מיתולוגי בתרבות משתנה, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2001
הראלד בראם, הלביא מארך: עלילותיו המופלאות של גילגמש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
קישורים חיצוניים
מהו סיפור גילגמש וחיי הנצח?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
A.I. has helped researchers discover new segments of Gilgamesh, NYT, August 12, 2024
טקסט מלא
עלילות גלגמש בתרגום שאול טשרניחובסקי, באתר פרויקט בן־יהודה
עלילות גילגמש במקור האכדי (עם פקסימיליות לוחות המקור) ובתרגום לאנגלית (עם הקדמה והערות שוליים) בתרגום אלברט ט. קליי ובעריכת מרקוס יסטרוב הבן , באתר פרויקט גוטנברג
(ראו גם גרסות דיגיטליות באתר אוניברסיטת קרוליינה הצפונית וילמינגטון ובאתר Academy for Ancient Texts)
טקסט חלקי
עלילות גילגמש בתרגום לאנגלית באתר The Electronic Text Corpus of Sumerian Literature:
גילגמש ואגה
גילגמש ושור השמיים
מות גילגמש
גילגמש, אנכידו והשאול
גילגמש וחוּוַוַה (גרסה א')
גילגמש וחוּוַוַה (גרסה ב')
תקציר עלילות גילגמש מאת מתרגמת היצירה, ש. שפרה, באתר מקראנט
קטעים מתוך עלילות גלגמש, באתר מקראנט
עלילות גילגמש קריאה והאזנה של האפוס הבבלי בהגייה הבבלית המקורית. שוחזר על ידי אשורולוגים
, קטע מהאפוס בתרגום שאול טשרניחובסקי
על העלילה
"עלילות גילגמש וסיפור המבול", מאמר באתר דעת
The Newly Discovered Tablet V of the Epic of Gilgamesh, פורסם ב־24 בספטמבר 2015, באתר Ancient History
אילן אבקסיס, על עלילות גילגמש, באתר ההסכת "דברי הימים":
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'
חלק ד'
הערות שוליים
גילגמש, עלילות
גילגמש, עלילות
קטגוריה:המבול
קטגוריה:ספרות מסופוטמית | 2024-10-04T20:00:54 |
ג'ירפה | REDIRECT ג'ירף | 2006-09-05T08:14:03 |
שרלוט ברונטה | שמאל|ממוזער|176px|שרלוט ברונטה
שרלוט ברונטה (באנגלית: Charlotte Brontë; 21 באפריל 1816 – 31 במרץ 1855) הייתה סופרת אנגלייה נודעת ומוערכת שיצירותיה מהוות חלק מקנון הספרות האנגלית.
חייה
שרלוט ברונטה נולדה בתורנטון ביורקשייר, הבת השלישית למשפחה של חמש בנות ובן אחד. אביה פטריק היה כומר אנגליקני ממוצא אירי. ב-1820 המשפחה עברה לבית הכומר בהווארת', ושנה אחרי כן מתה אם המשפחה מריה.
שרלוט ואחיותיה הגדולות מריה ואליזבת ואחותה הצעירה אמילי, נשלחו לבית הספר קוון-ברידג'. התנאים הקשים במוסד זה קיבלו ביטוי ברומן "ג'יין אייר" בתיאור בית הספר לווד. התנאים הירודים ששררו בבית הספר, ומגפת שחפת שפרצה במקום, גרמו למותן של מריה ואליזבת. שרלוט ואמילי הוחזרו לביתן.
ילדי משפחת ברונטה טופלו בידי אחות אמן, ואביהם דאג להשכלתם ועודד אותם לקריאה מרובה. הם התחילו לגלות עניין גם בכתיבה, ויצרו סאגות רומנטיות המתרחשות בממלכה דמיונית. עולם הפנטזיה של שרלוט ואחיה ברנוול נקרא "אנגריה". האחיות הצעירות יותר אמילי ואן יצרו עולם בשם "גונדל".
בשנת 1831 נשלחה שרלוט לבית ספר רו-הד, ושנים אחדות לאחר מכן עבדה שם כמורה. במשך מספר שנים עבדה כאומנת. חוויותיה מעבודתה זו השפיעו עליה רבות, וההוראה מוזכרת לעיתים קרובות במכתביה ויומניה מאותם שנים.
שרלוט ואחיותיה רצו להקים ולנהל בית ספר משלהן. כדי להשלים את השכלתן, נסעו שרלוט ואמילי בשנת 1842 ללמוד בפנימית הג'ר בבריסל. שם התאהבה שרלוט נואשות בבעל הפנימיה, אשר היה נשוי ולא החזיר לה אהבה.
ב-1846, שרלוט ואחיותיה אמילי ואן פרסמו ספר שירים משותף בשמות עט גבריים. שרלוט נקראה קורר בל. בתקופה זו היא סיימה את הרומן הראשון שלה "הפרופסור" אך לא הצליחה לפרסמו. למרות זאת התחילה לכתוב את "ג'יין אייר" שפורסם ב-1847 וזכה להצלחה מידית.
ברנוול, אמילי ואן מתו זו אחר זו תוך חודשים מספר, והאב פטריק נותר עם שרלוט בלבד. ב-1854 היא קבלה הצעת נישואין מארתור בל ניקולס, עוזרו של אביה, ונענתה לו. היא הרתה זמן קצר אחרי החתונה, אך בריאותה הידרדרה במהירות. הסופרת אליזבת גאסקל כתבה ששרלוט "הרגישה בחילה בלתי פוסקת והתקפות של חולשה". שרלוט מתה עם העובר ב-31 במרץ 1855. סיבת המוות נכתבה כשחפת, אך יש מניחים שהיא מתה מהתייבשות ותת תזונה בשל ההקאות הבלתי פוסקות. ישנה גם השערה, על פיה שרלוט מתה מטיפוס שנדבקה בו מאחת המשרתות בבית.
שרלוט ברונטה נקברה בחצר בית הכומר בהווארת'.
לאחר מותה של ברונטה, פרסמה חברתה הסופרת אליזבת גאסקל ביוגרפיה שלה, "חיי שרלוט ברונטה" The Life of Charlotte Brontë.
ספריה
הופיעו בתרגום לעברית
הספר ג'יין אייר תורגם לעברית כמה פעמים:
ג’יין אייר, תרגמה חנה בן דוב, פיתוחי עץ - פריץ איכנברג, ניומן, תל אביב, 1946.
ג’יין אייר, תרגם יצחק לבנון, מסדה, רמת גן, 1968.
ג’יין אייר, תרגמה טלה בר, אור עם, תל אביב 1986.
ג’ין אייר, תרגמה ליאורה הרצוג, זמורה ביתן, 1987.
ג’יין אייר, תרגמה שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, תל אביב, 2007.
וילט, תרגמה סיגל אדלר; אחרית דבר - לאונה טוקר, ירושלים : הוצאת כרמל, תשע"א 2010.
הפרופסור (1857), תרגמה צילה אלעזר, הוצאת אחוזת בית, 2022.
לא תורגם
שירלי (1849)
ראו גם
האחיות ברונטה
לקריאה נוספת
גליה בנזימן, גלגולו של רומן החניכה: הז'אנר והיבטיו האסתטיים, הפוליטיים והפסיכולוגיים, האוניברסיטה הפתוחה, 2016
חנה קמינסקי, תעביר בתוך השפה האנגלית: צירות בעקבות Jane Eyre כמקרה מבחן, רמת גן, 2011
Elizabeth Gaskell, The Life of Charlotte Bronte, Penguin Books, 1997
קישורים חיצוניים
אורי קציר, אהבתה האבודה של שרלוט ברונטה
Susan Dominus. Charlotte Brontë, Novelist Known for ‘Jane Eyre’. Project Overlooked. New York Times. March 8 2018
הערות שוליים
שרלוט
קטגוריה:סופרות אנגליות
קטגוריה:ילידות 1816
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1816
קטגוריה:נפטרות ב-1855
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1855 | 2024-10-18T19:50:21 |
דייויד בקהאם | REDIRECT דייוויד בקהאם | 2004-10-25T14:37:04 |
צ'רקסים | צ'רקסים, הנקראים בפי עצמם אדיגים (באדיגית: Адыгэхэ), הם עם קווקזי המורכב מ־12 שבטים שמתגוררים בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, בטורקיה ובשאר המזרח התיכון. בישראל (ראו הצ'רקסים בישראל) ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים המתגוררים בעיקר בשני כפרים בגליל: כפר כמא בגליל התחתון וריחאניה בגליל העליון. רוב הצ'רקסים, לרבות אלו שבישראל, משתייכים לאסלאם הסוני.Circassians, Descendants of Russian Muslims, Fight for Identity in Israel
הצ'רקסים מהווים כ־0.05% מאוכלוסיית מדינת ישראל.
מקור השם
המונח "צ'רקס" מקורו בשפות אלטאיות וטורקיות. מעריכים שאת השם נתנו לאדיגים המונגולים שפלשו לצפון־מערב הקווקז ונלחמו בהם. בטקסט ההיסטוריה הסודית של המונגולים מופיע השם "סרקסוט" – קרוב לוודאי עיוות של המונח "צרגוט" במונגולית, שפירושו "חיילים".
בשפה הטורקית המודרנית "צ'ר" פירושו חייל (במונגולית – "צריג") ו"קס" פירושו "חותך" או "קוטע", כלומר תרגום אפשרי של "צ'רקס" הוא "חותך החיילים".
יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושה "דרך", כך שהשם "צ'רקס" פירושו "חותך דרך" או "קוטע דרך".
השם המקורי שבו הצ'רקסים מכנים את עצמם הוא אדיגים. משמעותו של השם "אדיגה" היא איש שלם ואציל, כליל השלמות. אדיגה הוא שמו של העם הכולל את כל 12 השבטים, שם המסמל את שאיפתם התמידית למצוינות ולשלמות בכל דרכיהם. המונח "צ'רקסים" מזוהה עם האדיגים והאבחזים, שניהם עמים צפון קווקזיים.
היסטוריה
ארץ מוצא
שמאל|ממוזער|250px|מפת אזור הקווקז, מהמאה ה־19
שמאל|ממוזער|250px|ארץ הצ'רקסים בשנת 1700
מוצאם של הצ'רקסים מן האזור הצפון מערבי בקווקז, המישור ובו עמק הנהר קובאן, הזורם שם. הצ'רקסים שייכים לקבוצת העמים הקווקזים הצפון־מערביים לצד האבחזים, האבזים והאוביחים, קבוצה אשר התפתחה מן העם ה"חאתי" הקדום אשר חי אלפי שנים לפני הופעת הנצרות במישור קובאן; הצ'רקסים חיו בקווקז עוד לפני כ־3000 שנה. רובם התפרנסו מרעיית צאן ומענפים שונים של החקלאות. תקופה זאת ידועה כתקופת הדולמנים, מין מערות קבורה ששימשו אותם באותה תקופה. ניתן למצוא דולמנים אף ברמת הגולן. הצ'רקסים היו אחד העמים הגדולים והחשובים בצפון הקווקז, ונחשבים למתיישבים הראשונים הידועים באזור זה.
הקווקז היה מיושב כבר בתקופת האבן. כ־6,000 שנה לפני זמננו התקיימה בצפון הקווקז תרבות המייקופ, שהשפיעה על כל התרבויות המאוחרות יותר בצפון הקווקז ואף בחלקים אחרים של דרום רוסיה. ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר של דולמנים בצפון־מערב הקווקז, מעידים על תרבות מלינרית. בשנת 400 לפנה"ס לערך נוסדה הממלכה האדיגית בשם "סינד מאוטייר". במאה התשיעית לפנה"ס, כשהתגלה הברזל, באה תקופה פריחה חדשה לשבטים הצ'רקסיים, שהתחילו ליצור כלים חדשים ולפתח טכניקות מודרניות לזמנם. בתקופה זו התגוררו הצ'רקסים לחופי הים השחור וים אזוב, עד למורדות הרי קווקז. בעולם היווני התפרסמו הצ'רקסים במאה החמישית לפנה"ס. בתקופה זאת הקימו הסינדים ממלכה עצמאית, שקשרה קשרי מסחר עם ממלכת הבוספורוס. יש אף הטוענים כי שושלת ספרטסיד, ששלטה בבוספורוס 150 שנה, הייתה ממוצא צ'רקסי. במאה השישית לספירה החל האזור להיות מושפע מאוד מהקיסרות הביזנטית. זו הביאה לאזור את הדת הנוצרית, שאותה קיבל בעיקר שבט הזיכים, אשר במקום מושבם אף הוקמה פטריארכיה מקומית. בשנת 944 כבשה רוס של קייב את ממלכת הכוזרים והפכה לכוח המשפיע באזור. ב־1022 צורפה צ'רקסיה לנסיכות טמוטרקן של הנסיך מסטיסלב. מיסיונרים יוונים הגיעו אל הקווקז ועמי הקווקז התנצרו בהדרגה, ובמאה השישית עשה זאת גם העם האדיגי, באופן סלקטיבי. האסלאם הגיע אחר כך אל הקווקז וחלק מעמי הקווקז התאסלמו. אל העם האדיגי הגיע האסלאם במאה ה־16, וקבלתו התארכה עד מחצית המאה ה־19. מאז העם האדיגי הוא מוסלמי־סוני.
תקופת הממלוכים
ממוזער|160px|Tumanbay II (cropped)|אל-אשרף טומאן ביי , הסולטן האחרון בשושלת הבורג'ית הצ'רקסית במצרים
מרבית הממלוכים היו עבדים ממוצא צ'רקסי וטורקי שהובאו על ידי השליטים הערבים כדי לשמש ככוח צבאי. במאה ה־13 הצליחו הממלוכים לתפוס את השלטון בקהיר והפכו לבעלי השפעה מכריעה בעולם המוסלמי. התקופה הממלוכית מתחלקת לשתיים: תקופת השלטון הבחרי, שחלק מהסולטנים הראשונים בו היו צ'רקסים, ותקופת השלטון הבורג'י, שכמעט כל הסולטנים שלו היו ממוצא צ'רקסי.
גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים הוסיפו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה־18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים, והנותרים ברחו לסודאן. כמה אלפי צ'רקסים חיים במצרים, צאצאי אותם ממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר נחשבו הצ'רקסים לאליטה במצרים.
כיבוש הקווקז וגלות הצ'רקסים
שמאל|ממוזער|250px|ארץ הצ'רקסים בשנת 1750
250px|ממוזער|שמאל|פרש צ'רקסי. ציור מאת הצייר קרול פופ דה סטמארי מאמצע המאה ה־19
הצ'רקסים התנצרו לפני המאה החמישית אבל עדיין היו מושפעים מאלים אנמיים. במאה ה־15, בהשפעת הטטרים של קרים ואנשי דת עות'מאניים, התאסלמו הצ'רקסים.
בשנת 1864 החל גירושם של הצ'רקסים מן הקווקז. הגירוש היה חלק מרצח העם שביצעה רוסיה, שהחל במלחמת כיבוש הקווקז במאה ה־14. החתירה לכיבוש הקווקז נבעה ממדיניות ההתפשטות הרוסית, במיוחד בגלל החשיבות האסטרטגית של האזור. מייד עם סיום המלחמה, ב־1864, הנהיגו הרוסים מדיניות של "צ'רקסיה ללא צ'רקסים" ודחקו את רוב האדיגים שנותרו בחיים מן הקווקז. כיבוש הקווקז בידי האימפריה הרוסית במאה ה־19 הביא להרס והרג רב בקרב הצ'רקסים – קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה־19.
לאחר תבוסתם הסופית בשנת 1865, בחרו הצ'רקסים, ברובם המכריע ובעידוד רוסי, לגלות לתחום האימפריה העות'מאנית.
האימפריה העות'מאנית, ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה וראתה בהם לוחמים אמיצים ומנוסים, קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים. רבים מהצ'רקסים נמכרו בשוקי עבדים בטורקיה. האימפריה העות'מאנית נקטה צעדי קליטה נוחים, ובסך הכול כ־900,000 צ'רקסים עזבו את הקווקז אל מרחבי האימפריה העות'מאנית. הם יושבו בבלקנים, על גבול האימפריה עם העולם הנוצרי. ב־1878 זכתה בולגריה בעצמאות לאחר מרידתה בטורקים, והצ'רקסים הועתקו שוב מן הבלקנים אל תוככי האימפריה. הרוב התיישב בטורקיה, חלק מועט הצליח לחזור למולדתו צ'רקסיה, וחלק אחר הגיע אל המזרח התיכון, אל הלבנט וגם אל ארץ ישראל.
הצ'רקסים במזרח התיכון בעת החדשה
ממוזער|250px|צ'רקסים מכפר כמא
כחלק מניסיונותיה של האימפריה העות'מאנית לחזק את גבולותיה פוזרו הצ'רקסים לאזורי סְפר.
הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני קיבל את הצ'רקסים תחת חסותו, גם בשל היותם מוסלמים וגם משום שהיה מעוניין ליישב שכבה של אנשים נאמנים שיהיה ניתן להשתמש בהם בעת הצורך כנגד תושבי המקום.
כך הגיעו צ'רקסים רבים למזרח התיכון.
בהיותם לוחמים נועזים, הם עמדו בפני פשיטות הבדווים, וגם היטיבו לעבד את הקרקע: הם הכניסו לאזור לראשונה את המחרשה המעמיקה ואת עגלת המשא גדולת הגלגלים.
הצ'רקסים התיישבו בשטחים הכוללים היום את המדינות האלה:
טורקיה – המדינה שבה מרוכזים מרבית הצ'רקסים בעולם. הצ'רקסים התיישבו בשלושה אזורים עיקריים: אזור טרבזון לחופי הים השחור, רמת אנקרה סביב העיר קייסרי ובמערב המדינה, קרוב לנפת איסטנבול, אזור שעבר רעש אדמה קשה בשנת 1999. צ'רקסים רבים מילאו תפקידי מפתח בצבא העות'מאני והשתתפו גם במלחמת העצמאות הטורקית. אחרי כינונה של טורקיה המודרנית על פי עקרונות אתא טורק נפגע מעמדם של המיעוטים. רק בשנים האחרונות, עם ניסיונותיה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי, מסתמן שינוי ביחס למיעוטים החיים במדינה, הכולל שיווי זכויות.
מצרים – הצ'רקסים הגיעו למצרים בתקופת הממלוכים. חלק משליטי מצרים באותה תקופה היו בעלי שורשים צ'רקסיים. אחת המשפחות הצ'רקסיות הידועות במצרים של היום היא משפחת אבאזה. כמה מבני המשפחה היו בעמדות מפתח שלטוניות, שחקנים, משוררים ובעלי עסקים. בין נציגי המשפחה הבולטים עזיז אבאזה, פקיד ממשלתי בכיר ומשורר.
סוריה – מרבית הצ'רקסים בסוריה ישבו ברמת הגולן; טרם מלחמת ששת הימים היוו הצ'רקסים את רוב האוכלוסייה ברמת הגולן ומספרם נאמד בכ־30,000. היישוב הצ'רקסי הבולט בגולן היה העיר קוניטרה.
ירדן – הצ'רקסים הובאו לעבר הירדן מן הבלקנים בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 על ידי השלטון העות'מאני. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו התיישבו בכפרים באזור שבו התפתחה במהלך השנים עמאן. באזור זה (כמו באזור קוניטרה) היה היישוב הכפרי הקבוע דליל מאוד והיה נתון לפשיטות של בדואים. הצ'רקסים יושבו שם בעיקר כדי לשמש תריס בפני הבדואים, והם שחידשו את יישובה של רבת עמון. ב-1920 היו בשטח העתידי של אמירות עבר הירדן 12 אלף צ'רקסים. שלטון המנדט הבריטי בחר במקום זה כמרכזם המנהלי, בעיקר בזכות מוצאם האירופי של הצ'רקסים. באמצע שנות ה־40 של המאה ה־20 היו כ־10,000 צ'רקסים בעבר הירדן. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית ובצבאה. צ'רקסי (סעיד מופתי) כיהן בעבר כראש ממשלה, ואת המלך מאבטח משמר צ'רקסי.
ישראל – מקצת הצ'רקסים בעבר הירדן והגולן עברו גם לארץ ישראל המערבית, ובעזרת השלטון הטורקי התיישבו בשלושה מקומות: כפר כמא, ריחאניה ואזור חדרה. עקב מגפת המלריה שתקפה את האזור מתו רבים מהמתיישבים באזור חדרה, והיתר התפזרו בכפרים בצפון הארץ ובעבר הירדן. שרידי היישוב מזוהים כ"ח'ירבת צ'רקס". ערב הקמתה של מדינת ישראל היה מספרם של הצ'רקסים בכפר כמא ובריחאניה פחות מאלף נפש. כבר בראשית ההתיישבות בכפר כמא החלו המתיישבים הראשונים להקים את ביתם על פי הדגם המוכר מהקווקז: בית בעל שתי קומות, מרפסת וחצר, לחיות הבית. הבתים נבנו מחומרי הגלם המקומיים שנמצאו בסביבה: אבני בזלת, טיט, קנים ועוד. לבנייה היו שותפים כל בני המשפחה וכן אנשי הכפר, ברוח ערכיהם של שבטי האדיגה חאבזה, המטפחים שותפות ועזרה הדדית.
התרבות הצ'רקסית
השפה הצ'רקסית
שמאל|ממוזער|300px|התפתחות השפות הצ'רקסיות
הצ'רקסים מדברים בשני ניבים עיקריים: אדיגית, המכונה גם צ'רקסית מערבית ומדוברת בפי יותר מחצי מיליון איש בעולם, וקברדינית, המכונה גם צ'רקסית מזרחית ומדוברת בפי כמיליון איש בעולם. לשפה זו מספר רב של תת־ניבים המדוברים בקרב השבטים הצ'רקסים השונים, וכך הגיית המילים שונה מעט לפי מיקומם הגאוגרפי של דוברי הניב. הניבים העיקריים של האידיגית הם שפסוג, אבזאך, בז'אדוג וצ'מגוי, ואילו הניבים העיקריים לקברדינית הם קברתאי ובסלאני. השפה הצ'רקסית שייכת למשפחת השפות הקווקזיות הצפון־מערביות. השפה האדיגית מדוברת בקרב הקהילות הצ'רקסיות בכל רחבי העולם, וכ־125,000 דוברים מתגוררים בשטחי הפדרציה הרוסית (חלק מהם ברפובליקת אדיגיה, שם השפה מוגדרת כשפה רשמית). קהילת דוברי האדיגית הגדולה בעולם היא קהילת הצ'רקסים בטורקיה, אשר מונה כמאה חמישים אלף דוברי השפה. בישראל השפה מדוברת בפי בני הקהילה הצ'רקסית, המתגוררים רובם ככולם בכפר כמא ובריחאניה, שני כפרים בצפון הארץ. בפי עצמם בני הקהילה מכנים את השפה בשם אדיגית, אך בקרב האוכלוסייה הכללית ובעיקר באמצעי התקשורת היא מכונה צ'רקסית.
דת
חלק ניכר מהצ'רקסים בימינו הם מוסלמים סונים, אולם במקור הצ'רקסים היו פגאנים. מיסיונרים ביזנטיים שהגיעו לקווקז הפיצו גם את הדת הנוצרית בקרבם בסביבות המאה השישית, אם כי במספרים קטנים. במאה ה־16 התאסלמו רוב הצ'רקסים בהשפעתם של אנשי דת עות'מאנים. עם תום המלחמה והגירוש הכפוי עברו מרבית הצ'רקסים לתחומי האימפריה העות'מאנית, שניצלה את עובדת היותם מוסלמים כדי למשוך אותם אליה. בשנים האחרונות חלה ירידה בכוחה של הדת בחברה הצ'רקסית. אולם רוב הצ'רקסים התאסלמו במאה ה-19 כשעזבו את הקווקז ועברו לתחומי האימפריה העות'מאנית: למרות שהאימפריה העות'מאנית הזמינה אותם אליה, היא התנתה את כניסתם בכך שכולם יתאסלמו. מי שלא התאסלם – לא נכנס לתחומי האימפריה העות'מאנית, ואת האוניות שהגיעו עם צ'רקסים שלא התאסלמו אילצו לחזור, ואז הרוסים לא נתנו להם להיכנס חזרה לקווקז, חלקם נהרגו ואלפי צ'רקסים טבעו בים השחור. מעריכים שבשנת 1864 טבעו כחצי מיליון צ'רקסים בים השחור, ועד היום יש צ'רקסים מהקווקז שלא אוכלים דגים מהים השחור. כיום כל הצ'רקסים הם מוסלמים מתונים (מהזרם הסוני), אבל על אף היותם מוסלמים, הם אינם נישאים למוסלמים שאינם בני עדתם. מסיבה זו, ובשל מספרם המועט, מתקשים הצ'רקסים למצוא בני זוג. מאז חתימת השלום עם ירדן, צ'רקסים רבים מצאו לעצמם בני זוג משם, ונוסעים לקווקז, מוצאים בני זוג ואפילו נשארים לחיות שם.
אדיגה חאבזה
שמאל|ממוזער|250px|הבגדים הצ'רקסים המסורתיים. האישה לובשת סאיה
אדיגה חאבזה (באדיגית: Адыгэ Хабзэ) היא ההתגלמות של התרבות והמסורת הצ'רקסית. זה קוד הכבוד הצ'רקסי, המבוסס על כבוד הדדי, ודורש אחריות, משמעת ושליטה עצמית. האדיגה חאבזה הם חוקים לא כתובים המשמשים בסיס לתרבות הצ'רקסית. הקוד מחייב שכל צ'רקסי ילמד אומץ, אמינות ונדיבות. עושר, רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בתרבות הצ'רקסית לחרפה גדולה.
תרבות האירוח
מנהג הכנסת האורחים בקרב הצ'רקסים מפותח במיוחד. כחלק מקוד זה תרבות האירוח מיוחדת בקרב הצ'רקסים. האורח הוא לא רק אורח של המשפחה המארחת, אלא אורח של כל הכפר והשבט; אפילו אויבים נחשבו כאורחים אם נכנסו לבית מגורים. המארח היה צריך להיות מעין עבד לאורח; אם ביקש המארח מהאורח לעשות דבר מה, הדבר נחשב חרפה גדולה מצד המארח. בעבר בתי הצ'רקסים היו נבנים בהתאם לצרכים של אורחי הבית, ודלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בימינו מנהג הכנסת האורחים בא לידי ביטוי בניקיון היישובים הצ'רקסיים הבולט והמושך: חובת כל משפחה צ'רקסית לנקות את חלק הרחוב הסמוך לביתה, כמו את החצר בביתה.
נישואין
מושג השידוכים לא היה קיים בקרב הצ'רקסים.
בתרבות הצ'רקסית קיים מנהג החטיפה. אם הורי הכלה אינם מסכימים לנישואין, הגבר "חוטף" את אהובתו (בהסכמתה) כדי להינשא לה. הוא מחויב לירות באוויר שלוש יריות כדי להודיע לכל הכפר על החטיפה. לאחר מכן הוא דוהר איתה על הסוס עד גבולות הכפר והתושבים רודפים אחריו. אם התושבים תופסים את הגבר ואת האישה הם מחויבים להפסיק לנסות.
חיי היום־יום
שמאל|ממוזער|250px|כלי חקלאות מסורתיים
באופן מסורתי הגברים עבדו בחקלאות: גידול בעלי חיים, זיתים, שקדים, חיטה, קטניות.
כלי העבודה המסורתיים הם:
פחה אש (пхъэ Ӏашэ) – מחרשה שקשרו לשור ובה חרשו את האדמה.
ש'א'נה (шӀуанэ) – מעדר ששימש לעידור וחפירה.
קוא-חיוה (куахъо) – מגרפה ששימשה לניקוי עלים, חציר ולעיבוד האדמה.
ח'צה (хьацэ) – את חפירה ששימשה לאיסוף.
באופן מסורתי הנשים נשארו בבית וטיפלו בילדים. הנשים היו מתעוררות מוקדם בבוקר, מביאות מים, מכינות את הבצק, מבשלות ומכבסות.
מאכלים מוכרים בתרבות הצ'רקסית:
• חלוז – מאפה בצק מטוגן, ממולא בגבינת עיזים ומטוגן בשמן זית.
• חלגור'אן – מאפה תמרים הנאכל לרוב כקינוח.
• מגוון גבינות, חלקן מעושנות, בעלות טעמים ייחודיים. גבינה צ'רקסית מחלב עזים.
• "צ'אי בזה" – תה צמחים.
• חג'ראפס ופסטה (Хьэджгъэпсырэ П1аст1эрэ) – מאכל בשר עוף מסורתי שנאכל באירועים מיוחדים וחגיגיים (בסעודה משפחתית לאחר חזרת היולדת לביתה, כשתינוק מתחיל ללכת ועושים לו טקס חלגור'אן, בחגים בשעות הצוהריים ובארוחות משפחתיות נוספות).
שולחן האוכל הצ'רקסי הוא עגול ונמוך, וסביבו יושבים כל הסועדים במעגל. זהו מאפיין ייחודי המדגיש, בין היתר, את היחסים השוויוניים בין גברים לנשים בחברה הצ'רקסית.
הריקוד הצ'רקסי מבטא שני נושאים דומיננטיים מאוד שהיו בחיי העם הזה: מלחמות ואהבה וחיזור. דרך הריקודים היו מאמנים את הילדים להיות לוחמים על ידי הקניית כושר גופני, זריזות וגמישות. ריקוד זה אינו דומה לריקוד המזרח תיכוני.
בגדים מסורתיים: הבגדים, כמו ריקודי העם, שאובים מסגנון עמי הקווקז.
חגים ומועדים צ'רקסיים: בעיקרון, בהיותם מוסלמים הצ'רקסים מציינים את חגי הדת (חודש הרמדאן, עיד אלפיטר, חג הקורבן ועוד). כמו כן הצ'רקסים מציינים את יום הזיכרון הצ'רקסי ב־21 במאי. ביום זה נאלץ העם הצ'רקסי להיכנע לצארים הרוסים ואחריו גורשו רוב הצ'רקסים ממולדתם.
נשים בחברה הצ'רקסית
"יפהפיות צ'רקסיות"
ממוזער|הסאיה המסורתית: החלק העליון מכסה חלק רב מהתחתון, ועיטורים מזהב נראים על השמלה
"יפהפיות צ'רקסיות" הוא ביטוי המתייחס לדימוי אידיאלי של הנשים הצ'רקסיות. היסטוריה ספרותית נרחבת מעידה על כך שהנשים הצ'רקסיות נחשבו יפות להפליא, בעלות רוח חופשית ואלגנטיות, ובשל כך היו מבוקשות כפילגשים וכרעיות בתרבויות שונות ברחבי העולם. מוניטין זה התפתח בימי הביניים המאוחרים, כאשר החוף הצ'רקסי הפך ליעד של סוחרים מגנואה, ולמייסד שושלת מדיצ'י, קוזימו דה מדיצ'י, נולד בן עם שפחתו הצ'רקסית. בתקופת האימפריה העות'מאנית והשושלות הפרסיות הספווית והקאג'ארית, הנשים הצ'רקסיות שהתגוררו כשפחות בהרמונות הסולטן והשאה נודעו כיפהפיות מעודנות, סטראוטיפ שאומץ לאחר מכן לתוך האוריינטליזם המערבי. בעקבות זאת, באירופה ובאמריקה היו הנשים הצ'רקסיות לעיתים קרובות מאופיינות בתור האידיאל של היופי הנשי בשירה ובאומנות. מהמאה ה-18 ואילך פורסמו מוצרי קוסמטיקה וטיפוח בעזרת דימוי זה. עם הזמן, רבות מנשות הסולטנים הטורקיים היו צ'רקסיות שהתאסלמו. האידיאל והמוניטין, עם הזמן, אומצו בידי הצ'רקסים עצמם כמקור לגאווה.
מעמד האישה ביחס לנישואים
בחברה הצ'רקסית נערכו הנישואים על בסיס אהבה, וללא שידוכים או נישואים כפויים, כפי שנהוג עד היום במגוון תרבויות אסייתיות. זוגות נטו להכיר במרכז הכפר או מקור המים המקומי, לפעמים במפגשים שארגנו הדודים מצד האם של הזוג המיועד. לאישה צ'רקסית בגיל הנישואים היה חדר בבית המשפחה שבו יכלה לארח מחזרים. עם זאת היו חוקים נוקשים מה מותר במסגרת זו, ובני משפחתה היו נשארים בקרבת מקום ומגנים עליה אם היה המבקר חוצה גבולות.
נשים בחברה הצ'רקסית היו נישאות בשנות ה־30 לחייהן, גיל מאוחר יחסית לתרבויות אחרות בקווקז וברחבי אסיה. הנישואים נערכים על ידי בריחה של הזוג, לאחר הסכמה בין החתן ומשפחת הכלה על נדוניה, שבסיומה הכלה מתקבלת לחיקה של משפחת החתן. פוליגיניה כמעט אינה קיימת בתרבות הצ'רקסית, ואף גירושים הם נדירים. במקרים של גירושים או ירושה, זכויות האישה מן ההכרח מבוססות על החוקים ועל המנהגים במקום מגוריה, ואין אחידות באזורים גאוגרפיים שונים.
בעבר כלל התא המשפחתי הצ'רקסי את המשפחה הפטרילינארית המורחבת, ולכל תא משפחתי היו מגורים משלו סביב חצר משותפת. במשפחה הצ'רקסית היה נהוג להוליד שלושה עד חמישה ילדים, מספר קטן יחסית לחברות הסובבות את החברה הצ'רקסית בקווקז.
לבוש
השמלה המסורתית של האישה הצ'רקסית היא הסאיה. בעבר נלבשה הסאיה כלבוש יום־יומי, שכן היא מחממת ומזג האוויר באזור הקווקז קר. כיום לובשים אותה באירועים מיוחדים בלבד או כלבוש חג.
דמוגרפיה
12 השבטים הצ'רקסיים
שמאל|ממוזער|250px|דגל העם הצ'רקסי
12 הכוכבים בדגל הצ'רקסי מסמלים את השבטים, ושלושת החיצים המוצלבים מסמלים את אחדות השבטים, והם:
קברטאי – Къэбэртай (קברדינים)
שאפסור' – Шапсыгъ (שפסוגים)
אבזאח – Абдзах (אבזאחים)
בז'אדור' – Бжъэдыгъу
בסל'אני – Бэслъыный
נאתוחאי – Нэтыхъуай, Нэтыхъуадж
צ'מגוי – Кlэмгуй
חתוקאי – Хьатыкхъуай
מאמחיר' – Мамхыгъ
יג'ירקואי – Еджыркъуай
ווביח – Убых (ובכים) (נכחד)
ז'אנה – Жанэ
שבטים צ'רקסים אחרים:
אדמי – Адэмый
מוחוש – Мыхъош
חקאוצו –ХьакӀуцу
תפוצת הצ'רקסים בעולם
שמאל|ממוזער|300px|תפוצת הצ'רקסים בעולם
מספר הצ'רקסים בעולם מוערך ב־6 מיליון. תפוצותיהם העיקריות:
טורקיה – עד כ־3,000,000
רוסיה – 1,000,000
סוריה – 160,000
גרמניה – 150,000
ירדן – 120,000
ארצות הברית – 50,000
עיראק – 34,000
ישראל – 5,000
אוקראינה – 1,000
בולגריה – 500
הולנד – 500
הצ'רקסים בישראל
ממוזער|250px|באר צ'רקס מדרום לקיבוץ גן שמואל. במקום שכן כפר שהוקם ב-1860 על ידי צ'רקסים מבולגריה, אך ננטש מאוחר יותר בשל המלריה; שרידיו מוכרים כח'ירבת צ'רקס
בישראל ישנם כ-5,000 צ'רקסים המתרכזים בעיקר בשני כפרים בגליל: ריחאניה וכפר כמא. עוד מימי תחילת ההתיישבות הם קיימו יחסים טובים עם היישוב היהודי, הודות לשפה המשותפת שמצאו עם עולי העלייה הראשונה מרוסיה שהתיישבו בגליל.
בתקופת המנדט הבריטי והספר הלבן סייעו צ'רקסים להעפלה בלתי חוקית דרך לבנון. צ'רקסים התנדבו לשירות במלחמת העצמאות והיו בעלי בריתם של היהודים. לאחר הקמת המדינה שרתו בהתנדבות ביחידת המיעוטים ובפלוגת הפרשים הצ'רקסים שנקראה "קוואלריה". לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה "חיל הספר" שהפך ברבות הימים למשמר הגבול.
מאז 1958 משרתים הגברים הצ'רקסים, בעקבות בקשתם, בשירות חובה בכוחות הביטחון השונים בישראל. אחוז המתגייסים לצה"ל בקרב העדה הצ'רקסית הוא גבוה במיוחד. הם מעורים היטב בחברה, דוברים אדיגית (בנוסף לעברית, ערבית ואנגלית שלומדים מגיל צעיר בבית הספר), ובמקביל מטפחים את מורשתם ותרבותם הייחודית.
בכפר כמא כ-3,000 תושבים, כולם צ'רקסים. תושבי הכפר הם יוצאי חמישה שבטים שונים, ונמנים עם כ-30 משפחות שונות. לכפר כ-8,500 דונם אדמה, מהם כ-1,200 דונם שלחין והשאר שטחי בעל. תושבי הכפר מתפרנסים מכל ענפי המשק: מחקלאות, מקצועות חופשיים, תעשייה זעירה, שירותים ציבוריים ושירותים יצרניים.
הכפר ריחאניה שוכן בגליל העליון, מול המושב עלמה. מספר תושביו קרוב ל-1,000 נפש, ששפת אמם היא צ'רקסית. הכפר מנוהל על ידי ועד מקומי נבחר הכפוף למועצה אזורית מרום הגליל. בכפר בי"ס יסודי שבו שפת ההוראה בכיתות הנמוכות ערבית ובכיתות הגבוהות עברית. את השפה הצ'רקסית מתחילים ללמד בבית הספר מכיתה ה'. לכפר אדמות בעל ושלחין ומקורות הפרנסה כמו בכפר כמא. בין שני הכפרים שוררים יחסי אחווה הבאים לידי ביטוי גם בשיתוף פעולה ובחלופי כלות וחתנים. תושבי שני הכפרים עושים את מיטב יכולתם לשמור על מנהגיהם ותרבותם המיוחדת, באמצעות עשייה חינוכית, חברתית ופורמלית בבית הספר.
הצ'רקסים בצה"ל
בשנת 1958 פנו נציגי הקהילה לבן-גוריון בבקשה לשרת שירות חובה בצה"ל. בן-גוריון הסכים ומאז משרתים הגברים הצ'רקסים בצה"ל, במשמר הגבול ובמשטרה. צ'רקסים רבים משרתים בקבע בכוחות הביטחון והמשטרה.
אחוז גיוסם עומד על כ-75%.
ראו גם
צ'רקסים בישראל
אסלאם בישראל
יום הזיכרון הצ'רקסי
אדיגיה
קברדינו-בלקריה
קאראצ'אי-צ'רקסיה
מייקופ
נלצ'יק
צ'רקסק
ממלוכים
השושלת הבורג'ית
מלחמת קווקז
המלחמה הרוסית-צ'רקסית
סוצ'י
פרשת עיזאת נאפסו
ההתיישבות הצ'רקסית ברמת הגולן
גלות הצ'רקסים
נארתים
המערך החברתי הצ'רקסי
הצלת הילדים בבסלניי
קישורים חיצוניים
מחקרים
ג'ון קולארוסו (2002), הנארטיות מהקווקז: מיתולוגיות ואגדות של הצ'רקסים, האבזים והאוביכים, ,
מרק לווין ופני רוברטס, הטבח בהיסטוריה, בפרק 7 "הצ'רקסים: שואה נשכחת?" שנכתב על ידי סטפן ד. שיינפלד, עמ' 149–184, ,
מסעות בצ'רקסיה 1836, ממסעותיו של אדמונד ספנסר, חוקר בריטי, בצ'רקסיה בתקופת מלחמת קווקז-רוסיה
אורי שטנדל, הצ'רקסים בישראל, אתר מט"ח.
חן ברם, "שיבת קווקז" של הצ'רקסים, סביבות, 33, דצמבר 1994
עלון הצ'רקסים (1965-1966) - עלון כפר כמא, הדן בענייני חברה, שפה, ספרות, תרבות, פולקלור ותולדות הצ'רקסים.
הדרכה
המרכז למורשת הצ'רקסית
רדיו אדיגה
אדיגה מגזין, אתר חדשות הצ'רקסים בישראל ובעולם
העולם הצ'רקסי, אתר צ'רקסי עם מידע רב על הצ'רקסים
גלות הצ'רקסים, באתר You-Tube
אתר התיירות בכפרים הצ'רקסים בישראל
ההיבט התרבותי של הצ'רקסים, מארכיון JPress
תצלומים וסרטים של גדוד "חרב" שנסגר, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:עמים
קטגוריה:עמי המזרח התיכון
קטגוריה:עמים קווקזיים
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית
קטגוריה:טורקיה: דמוגרפיה
קטגוריה:רוסיה: קבוצות אתניות
קטגוריה:ממלוכים
קטגוריה:אנימיסטים
קטגוריה:סוריה: קבוצות אתניות | 2024-10-18T17:58:11 |
ארטיום מיקויאן | ארטיום איוואנוביץ' מיקויאן (ברוסית: Артём Иванович Микоян; 5 באוגוסט 1905 - 9 בדצמבר 1970) היה מתכנן מטוסים סובייטי ממוצא ארמני. יחד עם מיכאיל יוסיפוביץ' גורביץ' הוא תכנן רבים ממטוסי ה"מיג" המפורסמים.
ביוגרפיה
נולד בסאנאהין, ארמניה. סיים את לימודיו והחל לעבוד כחרט ברוסטוב עד לגיוסו לצבא, שם שרת כקצין אחראי מטעם הצבא במפעל להרכבת מטוסים. לאחר שחרורו הצטרף לאקדמיית חיל האוויר ע"ש ז'וקובסקי וסיים את לימודיו ב-1937. עבד כמתכנן מטוסים במשרד פוליקרפוב עד שייסד משרד עצמאי במוסקבה בדצמבר 1939. יחד עם מיכאיל גורביץ' ייסדו את משרד התכנון "מיג" (ראשי תיבות של מיקויאן-גורביץ') אשר תכנן סדרה ארוכה של מטוסי קרב מוצלחים, ובהם המיג 15, עליו קיבלו מיקויאן וגורביץ' את פרס סטלין בסך 150 אלף רובל.
הוכתר פעמיים בעיטור האזרחי הגבוה ביותר של ברית המועצות, "גיבור העמל הסוציאליסטי", ובשנת 1962 זכה בפרס לנין. אחיו הבכור היה אנסטאס מיקויאן, שהיה פוליטיקאי סובייטי בכיר ואף שימש כנשיא ברית המועצות בין השנים 1964–1965.
ראו גם
תעשיית תעופה ברוסיה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מהנדסים סובייטים
קטגוריה:ארמנים
קטגוריה:זוכי פרס לנין
קטגוריה:גיבורי העמל הסוציאליסטי
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום
קטגוריה:מקבלי עיטור הכוכב האדום
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:גנרלים סובייטים
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1905
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1970 | 2023-08-20T06:57:11 |
זינדין זידאן | זינדין יזיד זידאן (; בערבית: زين الدين يزيد زيدان, נהגה זין א-דין יזיד זידאן; תעתיק מדויק: זין אלדין יזיד זידאן; נולד ב-23 ביוני 1972 במרסיי, ידוע גם בכינוי "זיזו") הוא כדורגלן עבר צרפתי ומאמן בהווה.
כשחקן, הוביל זידאן את נבחרת צרפת לזכייה במונדיאל 98, ביורו 2000 ובסגנות מונדיאל 2006. זידאן התגלה ככישרון עולה בכדורגל העולמי כששיחק בקבוצת בורדו הצרפתית, ולאחר מכן שיחק ביובנטוס ובריאל מדריד וזכה באליפויות, גביעים ובליגת האלופות. שיחק כקשר אמצע. היה ידוע בסגנון אלגנטי ובמהלכים וירטואוזיים. הוא זכה שלוש פעמים בתואר כדורגלן השנה בעולם, נבחר לכדורגלן היובל של אופ"א ונחשב על ידי רבים לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה.
כמאמן, הוביל את ריאל מדריד לשלוש זכיות רצופות בליגת האלופות ולשתי זכיות באליפות ספרד.
קריירת משחק
זינדין זידאן נולד במרסיי למשפחה מוסלמית. הוריו שהם ממוצא ברברי היגרו לצרפת מאלג'יריה.
זידאן החל את הקריירה במועדון הכדורגל קאן. ב-1992 עבר לבורדו, ומשחקו עורר את תשומת לבם של ציידי הכישרונות בתחום. בעונתו האחרונה בקבוצה העפיל עמה לגמר גביע אופ"א 1996, שם פגשה במפגש כפול את באיירן מינכן. זידאן החמיץ את המשחק הראשון בשל פציעה, שב להרכב במשחק השני אך לא הצליח לעזור לקבוצתו, שהפסידה 1–5 בסיכום שני מפגשים. בשנת 1996 עבר זידאן למועדון האיטלקי יובנטוס, והפך לאחד השחקנים הדומיננטיים במרכז המגרש: הוא תרם לזכיותיה במספר אליפויות. למרות זאת, בתקופתו הפסידה הקבוצה פעמיים בגמר ליגת האלופות. בשנים 1998 ו-2000 נבחר זידאן לכדורגלן השנה בעולם על ידי פיפ"א.
בעקבות הישגיו בקבוצתו ובנבחרת צרפת, בשנת 2001 עבר זידאן למועדון הספרדי ריאל מדריד, בהעברה שהייתה אז היקרה ביותר בתולדות הכדורגל. כרטיס השחקן שלו נרכש מיובנטוס תמורת 75 מיליון אירו. זידאן היה אחד מבין מספר כדורגלנים מצליחים שהובאו למועדון בתקופה זו (בהם לואיש פיגו, רונאלדו ודייוויד בקהאם); המועדון כונה "גלאקטיקוס" (כוכבים) בעקבות העברות אלו. בגמר ליגת האלופות 2002 כבש זידאן את שער הניצחון בבעיטת וולה מול באייר לברקוזן, ובכך תרם לזכייתה של ריאל מדריד בתואר אלופת אירופה לקבוצות. עבור ריאל זו הייתה הזכייה התשיעית בתואר, ועבורו זו הייתה הזכייה הראשונה. בשנת 2003 נבחר זידאן בשלישית לכדורגלן השנה בעולם, וזכיות אלו תרמו לתדמיתו של זידאן כאחד הכדורגלנים הטובים בהיסטוריה.
בנבחרת צרפת
במקביל שיחק זידאן בנבחרת צרפת, וזכה להכרה רבה לאחר שהבקיע צמד שערים במשחק הגמר במונדיאל 1998, בו הביסה נבחרתו את נבחרת ברזיל 3–0. זידאן הפך לגיבור צרפתי ולסלבריטי ברחבי העולם. באותה שנה הוא זכה במספר רב של תוארי "כדורגלן השנה" מעיתוני ספורט, מוסדות והתאחדויות כדורגל שונות. בשנת 2000 הגיע זידאן להישג נוסף, כאשר היה שותף לזכייה של נבחרת צרפת באליפות היורו 2000 ואף זכה בפרס השחקן המצטיין של הטורניר.
בעקבות פציעה במהלך מוקדמות מונדיאל 2002, זידאן השתתף רק במשחק השלישי בבית המוקדם. בלעדיו הציגה נבחרת צרפת יכולת נמוכה, ולבסוף לא הצליחה להעפיל לשלב שמינית הגמר, ולא כבשה ולו שער אחד. ביורו 2004 הבקיע זידאן שני שערים, אך הנבחרת הצרפתית הודחה ברבע הגמר. עם סיום הטורניר הודיע זידאן על פרישה מהנבחרת.
בקיץ 2005 הפתיע זידאן כאשר הודיע שהוא חוזר לנבחרת צרפת כדי לעזור לה במשחקי המוקדמות למונדיאל 2006. לאחר שמטרה זו הושגה, המשיך לשחק בשורותיה והכריז כי יפרוש סופית מכדורגל מקצועי לאחר המונדיאל. בתחילת המונדיאל הציגה הנבחרת הצרפתית יכולת בינונית. בשמינית הגמר מול נבחרת ספרד ניצחו הצרפתים 3–1 כשאת השער השלישי כבש זידאן. ברבע הגמר ניצחו הצרפתים את נבחרת ברזיל 1–0, וזידאן בישל את שער הניצחון לתיירי הנרי. בחצי הגמר מול פורטוגל כבש זידאן את שער הניצחון בבעיטת פנדל והעלה את צרפת לגמר מונדיאל 2006 מול נבחרת איטליה. קודם למשחק הגמר נבחר זידאן לשחקן המצטיין במונדיאל 2006 וזכה בכדור הזהב של המונדיאל. במשחק הגמר, שהיווה עבור זידאן משחק פרידה מהכדורגל המקצועי, כבש זידאן שער בבעיטת עונשין בדקה השביעית. אך לאחר מכן, בזמן ההארכה, הוא הורחק בכרטיס אדום לאחר תקרית מפורסמת בה נגח במכוון בחזהו של מרקו מטראצי האיטלקי שהיה ללא כדור (לאחר שהאחרון ככל הנראה העליב את אחותו). איטליה ניצחה בגמר זה, בדו-קרב בעיטות עונשין בתום ההארכה; אחרי הגמר בחנו ראשי פיפ"א שנית את זכיותיו האישיות של זידאן בגלל תקרית הנגיחה, אך לא שינו את הבחירה לבסוף.
לאחר פרישתו נהג זידאן לשחק בקביעות בקבוצת המילואים של ריאל מדריד. בנוסף השתתף במספר משחקי ראווה למטרות צדקה ברחבי העולם. ב-2010 מונה למעין שגריר של קטר במאמציה לזכות באירוח מונדיאל 2022.
ב-2009 מונה זידאן ליועץ לנשיא קבוצתו לשעבר, ריאל מדריד. בשנת 2011 מונה למנהל הספורטיבי של הקבוצה, תפקיד שמילא במשך כשנה. בשנת 2013 הודיע זידאן כי ישקיע בקבוצת הכדורגל אוורון מהליגה הרביעית בצרפת.
קריירת אימון
ביולי 2013 מונה לעוזר המאמן של קרלו אנצ'לוטי בריאל מדריד, והיה שותף לזכייה העשירית של המועדון בליגת האלופות. בסוף אותה עונה הודיע על התפטרות מתפקידו. בשנת 2014 מונה זידאן למאמן ריאל מדריד קסטיליה, קבוצת המילואים של ריאל מדריד מהליגה השלישית בספרד, במקביל ללימודי אימון בשיטה הצרפתית. באוקטובר 2014 קבעה ההתאחדות הספרדית שהוא הפר את כלליה, מכיוון שאין לו עדיין תעודת מאמן, וקבעה שהוא יורחק לשלושה חודשים מכל פעילות.
בינואר 2016 מונה למאמן ריאל מדריד לאחר פיטוריו של רפאל בניטס. במשחק הבכורה שלו כמאמן הביסה ריאל את דפורטיבו לה קורוניה 5–0. בהמשך הוא הצליח להעלות את ריאל למקום השני בטבלת הליגה בהפרש נקודה מהמקום הראשון. הוא גם הצליח להוביל את הקבוצה לרצף ניצחונות. בסוף אותה עונה זידאן זכה עם ריאל מדריד בליגת האלופות לאחר ניצחון 5–3 בפנדלים על היריבה העירונית אתלטיקו מדריד, והיה הראשון שזכה בליגת האלופות גם כשחקן, גם כעוזר מאמן וגם כמאמן.
ב-10 בדצמבר 2016 בניצחון 3–2 על דפורטיבו לה קורוניה שבר זידאן את שיא "רצף משחקים ללא הפסד" של ריאל מדריד בכל הזמנים (שעמד עד אז על 34 משחקים). זידאן ניצח עם ריאל 40 משחקים ברצף עד שהפסיד לסביליה במסגרת הליגה 1–2. בעונת 2016/2017 הוביל את ריאל מדריד לזכייה באליפות לה ליגה, כאשר היא מציגה משחק קבוצתי והתקפי, דבר שהתבטא בשיא ייחודי: ריאל מדריד כבשה לפחות שער אחד בכל אחד מ-38 משחקי הליגה, ורשמה רצף של 73 משחקים בכל המסגרות בהם היא מבקיעה שערים. בנוסף, בעונה זו הוביל את ריאל מדריד לזכייה בליגת האלופות פעם שנייה ברציפות לאחר ניצחון 4–1 על יובנטוס, בגמר שנערך באצטדיון המילניום שבויילס, משערים של כריסטיאנו רונאלדו (צמד), קאסמירו ומרקו אסנסיו. בכך ריאל מדריד הפכה לקבוצה הראשונה שזוכה בליגת האלופות במתכונת החדשה פעמיים ברציפות.
את עונת 2017/2018 התחיל עם ריאל בניצחון על מנצ'סטר יונייטד 2-1 במסגרת הסופר קאפ האירופי. כמה ימים לאחר מכן זכה עם ריאל בתואר נוסף - הסופרקופה הספרדי, כשניצחו פעמיים את ברצלונה, מחזיקת הגביע, 3–1 במשחק הראשון ו-2–0 במשחק השני (5–1 בסיכום). זידאן זכה עם ריאל בטורניר גביע העולם למועדונים של FIFA לשנת 2017 בפעם השנייה ברציפות. בעונת 2017/2018 השלים זידאן זכייה שלישית ברציפות בליגת האלופות עם ריאל מדריד והיה למאמן הראשון שזכה 3 פעמים ברציפות בתואר זה.
במאי 2018, הודיע במפתיע במסיבת עיתונאים, כי החליט לעזוב את הקבוצה. ב-11 במרץ 2019 חזר זידאן לקדנציה נוספת בריאל מדריד וחתם על חוזה עד 2022. בעונת 2019/2020 זכתה ריאל מדריד תחת הדרכת זידאן באליפות הלה ליגה ובסופר קאפ הספרדי. בעונת 2020/2021 ריאל מדריד סיימה במקום השני בליגה אחרי האלופה אתלטיקו מדריד, והעפילה לחצי גמר ליגת האלופות, שם הודחה על ידי צ'לסי. ב-27 במאי 2021, כשבוע לאחר סיום העונה, הודיעה ריאל כי זידאן החליט לעזוב את תפקידו כמאמן הקבוצה.
תארים
חיים אישיים
זידאן נולד במרסיי שבצרפת להורים אלג'יראים-מוסלמים ממוצא ברברי שהיגרו לצרפת לפני לידתו. בגיל 17 הכיר את אשתו ורוניק פרננדז, צרפתייה ממוצא ספרדי, וב-1994 הם נישאו. לזוג ארבעה בנים, ארבעתם שחקני כדורגל שגדלו באקדמיית הכדורגל של ריאל מדריד. אנצו (יליד 1995) משחק כקשר, היה חלק מהסגל של ריאל מדריד בעונת 2016–2017 ואף כבש במדיה, היום משחק באבס. לוקה (יליד 1998) משחק כשוער בקבוצת גרנדה. תיאו (יליד 2002) משחק בנוער של ריאל מדריד. ואליאס (יליד 2005) משחק כבלם באקדמיה. שני הבנים הגדולים העדיפו לשחק בנבחרות צרפת אף על פי שהיו יכולים גם לשחק בנבחרות ספרד בשל אזרחות כפולה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קשרי כדורגל צרפתים
קטגוריה:כדורגלני קאן
קטגוריה:כדורגלני בורדו
קטגוריה:כדורגלני יובנטוס
קטגוריה:כדורגלני ריאל מדריד
קטגוריה:כדורגלני נבחרת צרפת
קטגוריה:כדורגלנים צרפתים
קטגוריה:מאמני כדורגל צרפתים
קטגוריה:מאמני ריאל מדריד קסטיליה
קטגוריה:מאמני ריאל מדריד
קטגוריה:זוכי פרס כדורגלן השנה באירופה
קטגוריה:זוכי פרס כדורגלן השנה בעולם
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:זוכי פרס לוריוס: מפעל חיים
קטגוריה:מוסלמים צרפתים
קטגוריה:קבילים
קטגוריה:מרסיי: כדורגלנים
קטגוריה:כדורגלני יורו 1996
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 1998
קטגוריה:כדורגלני יורו 2000
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 2002
קטגוריה:כדורגלני יורו 2004
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 2006
קטגוריה:צרפתים ממוצא אלג'יראי
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1972 | 2024-10-14T19:09:49 |
היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול | ההיסטוריה של אירלנד מהרפורמציה עד קרומוול תחילתה בימי המשבר הקשה שעוררה הרפורמציה אשר גרמה לסכסוך האתני בין האנגלים והאירים להפוך גם לסכסוך דתי בין פרוטסטנטים וקתולים, היא נמשכת לאורך הניסיונות להכניע את האירים, לגרשם מאדמתם ולשעבד אותם בימי בית טיודור, אשר הביאה למרידה בשנת 1597 ולחיסול המלכות הגאלית האחרונה של יו או'ניל בשנת 1603. השעבוד והטבח של האירים נמשכו בתקופת אוליבר קרומוול, כאשר אז המשיך התהליך של גירוש האירים מאדמתם, והושבת אנגלים במקומם, במיוחד במחוז אלסטר, המכונה "ההסדר של קרומוול".
אירלנד ובית טיודור
הנרי השמיני והרפורמציה
מאז פעולתו של מרטין לותר ב-1517, בעיר ויטנברג בגרמניה, סחפה ההתנגדות לכנסייה הקתולית את אירופה, והגיעה אף לאנגליה ולסקוטלנד. יש שיאמרו כי קבלתה של אנגליה את הכנסייה האנגליקנית, הצורה האנגלית לפרוטסטנטיות, היא על רקע נישואיו של הנרי השמיני לאן בולין. ברור כי זו השקפה שטחית וכי המדובר בתהליך היסטורי סבוך ועמוק בהרבה.
הרפורמציה הגיעה לאירלנד בשנת 1534 עת התבקש הפרלמנט האירי (אשר מכוח "חוק פוינינגס" התכנס רק לפי רצון המלך האנגלי) להכריז על הנרי השמיני כראש הכנסייה האירית. זו הפעם ניצח הפרגמטיזם, ושני הצדדים הצליחו לחיות עם הכתרתו של הנרי ל"הראש היחיד עלי אדמות של הכנסייה באירלנד כולה". "הכנסייה של אירלנד" אשר נוצרה באופן זה עדיין הייתה קתולית במובנים רבים. שליחו של המלך לאירלנד, אנטוני סט. לג'ר הצליח בצעד נוסף - הוא כינס את הפרלמנט האירי ב-1541 והכריז על הנרי השמיני כ"מלך אירלנד" במקום התואר "אדונה של אירלנד" שהיה שמור לו עד עתה. ראשי השבטים האירים, ביניהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם את הכפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך, וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. סט. לג'ר החל בהליך של חלוקת הארץ באופן הנהוג באנגליה, והסדר ירושה על פי קרבת דם גברית, ולא, כנהוג באירלנד הגאלית, על פי החלטה שבטית. ההסדר זכה להצלחה כאשר ראש שבט או'ניל, קון או'ניל, קיבל את התואר האנגלי של רוזן טיירון.
אל מול רוחות המלחמה שהגיעו מאנגליה, הפעולות הפרוטסטנטיות הקיצוניות שננקטו בימיו האחרונים של הנרי (הריסת המנזרים, הלאמת רכוש הכנסייה, שינוי ספר התפילות), השלום שהביאו פעולותיו של סט. לג'ר היה זמני בלבד.
אדוארד השישי ומרי
בבסיסו היה הנרי השמיני קתולי מאמין, אם כי רוחות הזמן, ומזגו האישי, הביאו אותו אל צעדים קיצוניים בכיוון הרפורמציה. הנרי ראה למול עיניו את רצונו למשול ללא התערבות, ולהתחתן באופן שמצא לנכון, אך שינוי האמונה של נתיניו היה רחוק ממעיניו, ובסופו של דבר שימש הנרי כגורם מרסן לגורמים הקיצוניים יותר באנגליה. עם מותו של הנרי, בשנת 1546 עלה לשלטון בנו אדוארד השישי, פרוטסטנט מלידה ובהכרה, שכל פעולות אנשי הרפורמה בשנים האחרונות לחייו של הנרי נתכוונו לבססו על כס המלוכה, ולהפוך את אנגליה ואת המדינות הכפופות לה (ווילס, סקוטלנד ואירלנד) לפרוטסטנטיות.
אדוארד לא הזניח את "הכנסייה של אירלנד". חוק המצווה על האירים לקבל את סידור התפילות האנגליקני, ואיסור על המיסה לא איחרו לבוא, כמו גם אי השקט והמרידות ברחבי הממלכה. תגובתו של אדוארד הייתה קיצונית. בפעם הראשונה בתולדות אירלנד ננקט צעד חמור, שעתיד היה להשפיע על יחסי אנגליה ואירלנד במהלך המאות שלאחר מכן, והשפעותיו ניכרות עד ימינו אנו. במחוזות לקס ואופאלי הוקמו מבצרים, תושבי המחוזות ממוצא אירי גורשו מן המחוזות, והוחלפו בדוברי אנגלית פרוטסטנטים שהובאו מאנגליה. מדיניות זו של נישולם של אירים אתנים קתולים והחלפתם באנגלים פרוטסטנטים הייתה אבן הבסיס לתהליך הרסני שתוצאתו הסופית שנאת עולם בין הפרוטסטנטים והקתולים, וסכסוך דתי וטריטוריאלי שפילג את אירלנד ועדיין לא הגיע לפתרונו. אם נעשו עד עתה ניסיונות לשעבד את האירים ולהתאימם למנהגי האנגלים ולדתם, מדיניות חדשה זו התיימרה לגרשם ולהחליפם באחרים.
עם מותו של אדוארד בשנת 1553 הושם קץ לרדיפות הדתיות, שכן על כס המלוכה עלתה מלכה קתולית, המלכה מרי. ב-17 בנובמבר 1558 מתה מרי, ועל כס המלוכה האנגלי (ובמשתמע גם האירי) עלתה מלכה פרוטסטנטית, אליזבת הראשונה. נראה כי הסכסוך הדתי, בצירוף המדיניות החדשה של נישול ויישוב מחדש, יביאו בימיה של המלכה החדשה להמשך המלחמה עקובת הדמים באי.
אליזבת הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|טריניטי קולג' בדבלין, נוסד בידי אליזבת הראשונה
אליזבת המשיכה במדיניות קודמיה, הן מבחינה דתית והן מבחינת האופן שבו התייחסה אל האירים. ב-1560 הכריז הפרלמנט האירי על אליזבת כ"שליטה העליונה" על הכנסייה של אירלנד, אך להכרזה זו לא הייתה משמעות רבה מחוץ ל"תחום". אליזבת לא נחנה בקנאות הדתית של אחיה אדוארד, והרפתה את מאמציה להפוך את אירלנד לפרוטסטנטית, דבר שגרם לפריחת הכנסייה הקתולית בערים שהיו מחוץ לשליטתה, ולהפיכת הכנסייה למוקד מתמיד של התנגדות לשלטון האנגלי ולמעשיו.
עד מהרה נקלעה אליזבת לסכסוך דמים עם אחד מראשי השבטים החזקים באי, שיין או'ניל, בנו של קון או'ניל, אשר בימיו של סט. לג'ר קיבל את התואר האנגלי "רוזן טיירון". לאחר שגירש את אביו אל "התחום" ורצח את אחיו מת'יו, יצא או'ניל במסע של מרידה ורציחות, ואף חדר אל התחום ב-1561. לבסוף הסכים או'ניל לבקר את אליזבת בלונדון המלכה נחרדה ממראהו הברברי (שערותיו הארוכות הקצוצות מלפנים, חולצתו הגסה והצהובה), והרוצחים השכירים "גאלוגלאסים" כפי שנקראו, אשר באו עמו. המלכה הכירה בתביעתו לרוזנות טיירון (על אף שלפי החוק האנגלי היה אחיינו בעל הזכות), והתירה לו לשוב לאירלנד. מיד עם שובו המשיך בסכסוכים עם כל שכניו, וכל ניסיונותיה של אליזבת להכניעו עלו בתוהו, עד שלבסוף נרצח על ידי שבט מק'דונל בשנת 1567. סכסוך דומה הביא למותו של הרוזן מדזמונד, ג'יימס פיצמוריס פיצג'רלד, אשר הרים אף הוא את נס המרד, בתמיכתו הגלויה של האפיפיור ובסיוע חיילים איטלקים וספרדים. בן דודו ג'רלד פיצג'רלד המשיך בלחימה, והוכרע בטבח בשנת 1583. פיצג'רלד עצמו הצליח להימלט, אך נתפס על ידי בוגדים, וראשו נשלח אל המלכה לאות כי המרד דוכא.
סכסוך הדמים הבלתי פוסק בא על רקע ההיתר שנתנה אליזבת להרפתקנים אנגלים לפלוש אל חבלי ארץ אירים ולהתיישב בהם, בדומה לאופן בו אנגלים כפרנסיס דרייק ווולטר ראלי סיירו בעולם החדש והקימו בו מושבות. הרפתקנים אלו זרעו טרור ורצח בכל מקום אליו הגיעו, וגרמו למרידות ולסכסוכים. אלפים מהם הובאו למחוזותיה השונים של אירלנד, והתיישבו שם, תוך שהם מגרשים את התושבים האירים.
מרידתו של יו או'ניל
בשנת 1593 הכריז על עצמו יו או'ניל, אחינו של שיין או'ניל, כ"או'ניל" או ראש השבט הקלטי בעל התביעה לשלטון בצפון (על אף שהחזיק באותה עת בתואר האנגלי "הרוזן השני מטיירון" ואף הורשה להשתתף בדיוני הפרלמנט). לאחר ההכרזה היה ברור כי או'ניל הוא בעל הכוח האמיתי באלסטר ובצפון. בתחילה נע בין הקטבים השונים - בין פעולות התומכות באדוני הארץ האנגליים, ובין מזימות עם גורמים בסקוטלנד ובספרד כנגדם.
או'ניל יצר ברית עם יו רו או'דונל, ראש שבט או'דונל, שנשא גם בתואר הרוזן מטירקונל, ושניהם פתחו ערוץ לתקשורת עם המלך פיליפ השני מספרד, אויבה הגדול ביותר של המלכה אליזבת. פיליפ השני ראה באירלנד את "הדלת האחורית" אל האיים הבריטיים. ההתכתבות נחשפה, ואז הכריזו השניים על עצמם כמגיני האמונה הקתולית בפני הכפירה האנגליקנית, ודרשו את חופש הדת ואת החופש הפוליטי לילידי אירלנד. באפריל 1596 דרש או'ניל עזרה מספרד, והציע את הכתר האירי לארכידוכס אלברט, אחיינו של המלך פיליפ. משלוח של חיילים ונשק יצא מספרד, אך בשל תנאי מזג אוויר עוינים לא הגיע מעולם לאירלנד.
בשנת 1598 אורגנה הפסקת אש, ובמסגרתה קיבל או'ניל חנינה רשמית מאליזבת. הוא הפר את הפסקת האש בתוך חודשיים ימים, וב-14 באוגוסט הכה בכוח אנגלי גדול, במקום הקרוי "הערוץ הצהוב" (Yellow Ford), אך לא ידע לנצל את ההצלחה בצורה אסטרטגית, ולא הצליח לחבור לכוחות שבט פיצג'רלד בדרום.
שמונה חודשים לאחר הקרב בערוץ הצהוב הגיע לאירלנד, בראש צבא אנגלי גדול וחמוש היטב, הרוזן מאסקס, איש אמונה (ויש אומרים המאהב) של המלכה אליזבת, ובה בעת אחד הטוענים לכתר כנגדה. אסקס נפגש עם או'ניל ב-7 בספטמבר 1599, והשיג הפסקת אש. אך אליזבת לא הייתה מרוצה מתנאי הפסקת האש, וראתה בכך התייחסות לאו'ניל כשווה במעמדו לאסקס. או'ניל, מצדו, המשיך להלהיט את הרוחות, והוציא עלון ובו קרא לכל הקתולים באירלנד להצטרף אליו, תוך שהוא מציג את עצמו כמגן האמונה הקתולית כנגד הכופרים האנגלים.
אסקס מיהר לחזור לאנגליה, ושם התעמת עם המלכה אליזבת ואף קשר קשר כנגדה (האות למורדים אמור היה להיות העלאת המחזה ריצ'רד השני מאת ויליאם שייקספיר, בו מודח מלך בלתי ראוי בידי הטוב ממנו). קשר זה הסתיים בהוצאתו להורג של אסקס, ואת ניהולה של המלחמה כנגד המרד האירי לקח לידיו הלורד מאונטג'וי, אשר היה בעל שאיפות פחותות בהרבה, ויכל לדכא את מרידתו של או'ניל ללא כל הפרעות חיצוניות.
לאחר מסע מלחמה ללא הכרעה במנסטר בינואר 1600 שב או'ניל לדונגל שם קיבל אספקה ותגבורת מספרד, ואת ברכתו של האפיפיור קלמנטיוס השמיני.
ב-1601 הצליח או'ניל ליצור כוח משותף עם כוחותיהם של או'דונל ושל הספרדים בראשות דון חואן ד'אקילה. התקפת הכוח המשולב על האנגלים נכשלה לחלוטין. או'דונל נמלט לספרד ומת שם בסמוך לאחר מכן, ואו'ניל בראשות שרידי כוחותיו עלה צפונה, וניסה לקבל חנינה מן המלכה. בתחילת 1603 הסמיכה אליזבת את מאונטג'וי לפתוח במשא ומתן עם ראשי השבטים המורדים, ובאפריל או'ניל, מבלי לדעת כי אליזבת מתה בינתיים, נכנע למאונטג'וי.
בדבלין, שם נעצר על ידי מאונטג'וי שמע או'ניל כי על כס המלוכה עלה המלך ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד. ביוני 1603 עלה או'ניל ללונדון, ביחד עם רורי או'דונל, אשר החליף את יו רו או'דונל, והציג עצמו בפני המלך החדש. הוא קיבל חנינה, וכן הושב לו התואר "רוזן טיירון" ונחלותיו. הייתה זו כניעה מוחלטת. אמנם על פי תנאים נדיבים מבחינה אישית, אך למעשה היה זה סופה של הממלכה הגאלית האחרונה באירלנד.
יישוב אלסטר (The Ulster Plantation)
בריחת הרוזנים (Flight of the Earls)
אך שב או'ניל לאירלנד, ומיד החלו שוב סכסוכים הנוגעים לנחלותיו, לאדמותיו ולכפופים לו. האנגלים ניסו להצר את צעדיו, ולחלק את נחלותיו. בשנת 1607 הועלה העניין להכרעה בפני המלך ג'יימס ללונדון, ונוכחותו של או'ניל בלונדון נדרשה על מנת להעלות את טיעוניו. או'ניל הוזהר על ידי רורי או'קונל כי ביטחונו האישי בסכנה, וכי בכוונת או'קונל ואנשים נוספים להימלט לספרד על מנת להצטרף למלחמות ספרד כנגד הפרוטסטנטים בארצות השפלה. או'ניל ידע כי אם יימלטו שאר הרוזנים, והוא יגיע ללונדון, ייחשב כבוגד וכמסייע לרוזנים שנמלטו אל שורות האויב.
ב-14 בספטמבר 1607 נמלטו או'ניל, או'דונל, משפחותיהם, וכתשעים ותשעה מאנשיהם, בחצות הליל בסירה, כשמטרתם להגיע לספרד. הם נחתו בהולנד ובאפריל 1608 הגיעו לרומא שם התקבלו על ידי האפיפיור פאולוס החמישי. ב-1613 הכריז הפרלמנט האירי על הוצאתו של או'ניל אל מחוץ לחוק, והוא מת ברומא ב-20 ביולי 1616. איש מאלו שנמלטו עמו לא שב לראות את אירלנד.
הימלטות או'ניל ואנשיו, המכונה "הימלטות הרוזנים" (Flight of the Earls) נחשבת למאורע מעצב בתולדות אירלנד, והיא מסמנת את התחלת גל ההגירה הגדול של האירים לארצות העולם (ובמיוחד, לאחר שנים רבות, אל ארצות הברית), ואת גורלו העצוב של העם האירי שנגזר עליו לחיות בכיבוש או בגלות. בעיר דרייפרסטאון בצפון אירלנד ישנו מוזיאון המוקדש ל"הימלטות הרוזנים". חשיבותו של האירוע לא הייתה רק סמלית. אלסטר וצפון אירלנד התרוקנו מראשי השבטים הגאליים, והדבר הקל על הממשלה האנגלית בתוכניתה לגרש את האירים הקתולים מאלסטר וליישב שם אנגלים פרוטסטנטים, כך הפכה צפון אירלנד (בתהליך איטי, אך מכוון) מן המוקד להתנגדות הגאלים וללאומיות האירית שהייתה לפני יו או'ניל, למרכז האנגלים והפרוטסטנטים באירלנד.
כיום כאשר אלסטר הוא חבל המריבה בין הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד, הצגתה של "הימלטות הרוזנים" תלויה בצד שמציג אותה. בעוד שהפרוטסטנטים רואים בה הודאה בבגידה, והימלטות מן העונש הצודק שהיה צפוי לאו'ניל ולאנשיו, והצדקה למפעל ההתיישבות האנגלי הגדול באלסטר, רואים בה הקתולים משום בריחה מוצדקת (או אף נסיגה טקטית) על מנת להמשיך ולחיות ולשמר את המסורת הקתולית והגאלית אל מול פני רדיפות, גירוש, ושעבוד, הצפויים לאירים בארצם שלהם.
ג'יימס הראשון ויישוב אלסטר
משהתרוקנה אלסטר מאציליה האירים, ראה ג'יימס הראשון את ההזדמנות להפוך את אלסטר, ואת צפון אירלנד כולה, למושבה פרוטסטנטית, ובכך לקדם את האינטרס הדתי, ולהגביר את הכנסות הכתר האנגלי ואת כוחו. יש לזכור כי ג'יימס היה מלך סקוטלנד, וראה בחזונו את "בריטניה הגדולה" איחוד של כל ממלכות האי - אנגליה, סקוטלנד, ווילס ואירלנד, תחת כתרו.
אמנם "הימלטות האצילים" לוותה מיד במרידתו של האציל קייהיר או'דוהרטי. אך לאחר שהמרידה דוכאה (וקייהיר עצמו בותר לארבעה חלקים שנשלחו לערים ראשיות בצפון) ניתן היה להמשיך במפעל היישוב (Plantation of Ulster מן הבחינה שבמקום הקתולים שנעקרו "ניטעו" פרוטסטנטים). נכתב ספר מסודר הקרוי "הספר המודפס", ובו התוכנית - אדמות האצילים הבורחים ואלו שהשתתפו במרידת או'דוהרטי הוחרמו, (בסך הכול כשישה מחוזות במרכז אלסטר ומערבה), וניתנו לשלוש קבוצות אנשים: מאה משפחות של "יזמים" אנגלים וסקוטים אשר אמורים היו להביא עמם משפחות נוספות שיעבדו עבורם ויישבו את הנחלות שניתנו להן, משפחות אנגליות פרוטסטנטיות אשר קיבלו תמורה עבור שירות מיוחד לכתר, ואירים "ראויים". חלקים ניכרים נמסרו לידי הכנסייה של אירלנד וטריניטי קולג', על מנת להגביר את הנטייה הפרוטסטנטית בקרב המתיישבים.
וכך, ב-1610 החל המפעל הגדול של הפיכת צפון אירלנד לאנגלית ופרוטסטנטית. בעשר השנים הראשונות יישבו את המחוזות הצפוניים כשלושה עשר אלף אנגלים וסקוטים. האירים שישבו באדמות אלו לא הורשו להמשיך ולהתגורר בהן. מכיוון שהאדמות היו נרחבות, ומכיוון שהאירים היו מוכנים לשלם דמי חכירה גבוהים על מנת להישאר על אדמתם, מעולם לא בוצע "טיהור אתני" מקיף, ואירים רבים נותרו במחוזות. (ב-1628 שונתה המדיניות כך שהותר לאירים להישאר עבור דמי חכירה). כך נוצרה התערובת הנפיצה של אירים קתולים ואנגלים פרוטסטנטים המהווה את אוכלוסיית צפון אירלנד עד היום.
צ'ארלס הראשון וונטוורת
צ'ארלס הראשון יורשו חסר המזל של ג'יימס הראשון היה בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה של קודמו. עיקר עניינו היה בהשגת שקט ומזומנים, על מנת לכפות את שלטונו האישי. הוא פיזר את הפרלמנט ב-1629, ובאנגליה שלט, בפעם הראשונה מזה מאות בשנים, מלך ללא פרלמנט. מצב שהביא בסופו של דבר למלחמת האזרחים האנגלית ולעלייתו של אוליבר קרומוול.
צ'ארלס שלח לאירלנד את תומאס ונטוורת הרוזן מסטפורד, אשר שימש שם, במשך שבע שנים החל מ-1633 כמשנה למלך. ונטוורת זה היה מראשי התומכים במלך, מינהלן חרוץ ואחראי, והוא שלט באירלנד ביד רמה. עיקר עניינו היה המיסוי, והוא לחץ את כל המעמדות - הגאלים הקתולים, ה"אנגלים הוותיקים" צאצאי המתיישבים מימי הביניים, קתולים אף הם, והמתיישבים החדשים - אשר חלקם היו פרסביטריאנים, וחלקם פוריטנים שתי כתות שנרדפו עד חורמה בידי הפורמליזם של הכנסייה האנגליקנית ששלט באותם הימים.
משטרו של ונטוורת היה כה יעיל, וללא שפיכות דמים, עד שכאשר פרץ מרד בסקוטלנד כנגד הרדיפות הדתיות, הצליח ונטוורת לגייס כשמונת אלפים חיילים אירים (חלקם הגדול קתולים) שיילחמו לטובת המלך צ'ארלס.
במאי 1641 זומן ונטוורת ללונדון, על מנת לסייע בצעדים כנגד המרד הסקוטי. הפרלמנט האנגלי (אשר כונס מחדש לאור הסכנה הסקוטית) שכבר היה על סף מרידה גלויה, ראה מקום לבוא חשבון כנגד גדול תומכי המלך, והעמיד אותו לדין, כאשר אחת ההאשמות הייתה כי הצבא האירי גויס, לא על מנת להכניע את הסקוטים, אלא על מנת לכפות את עריצותו של צ'ארלס על העם האנגלי. הפרלמנט מצא את ונטוורת אשם בעבירה זו, והוא נערף. היה זה צעד מרחיק לכת כנגד המלך מצד הפרלמנט, אך מבחינת אירלנד, נראה כי חילוקי הדעות שבין האנגלים ובין עצמם הביאו למותו של המושל היעיל ונטוורת, וכי מעתה תהיה אנגליה עסוקה בענייני עצמה. באירלנד זהו סימן כי הגיעה העת למרידה נוספת.
מרידת 1641, ודיכויה
מרידת 1641
הריגתו של ונטוורת הייתה האות להמון האירי כי הרסן הותר, וכי מעתה יוכלו לעשות כטוב בעיניהם. עשרות שנים של דיכוי, שנאה אתנית ושנאה דתית התפרצו באחת. קורבנות הזעם היו בעלי הקרקעות, המתיישבים החדשים, והפרוטסטנטים, הן ב"תחום" והן מחוצה לו. הייתה זו התפרצות של חמת זעם מעמדית, באופן המוכר מן המהפכה הצרפתית או אף המהפכה הרוסית מאות שנים לאחר מכן.
על מספר הקורבנות הפרוטסטנטים יש חילוקי דעות, ונעשה שימוש תעמולתי בקורבנות על מנת לשלהב את היצרים ולהצדיק את הדיכוי שדיכא קרומוול את המרידה ביד ברזל מספר שנים לאחר מכן. אין עוררין על כך כי המדובר באלפי קורבנות שנרצחו, ואלפים רבים נוספים הושארו למות מחשיפה לקור ולאימתני הטבע, כשבתיהם וחוותיהם נשרפו, והם גורשו אל השממה. ברור כי המדובר באחוז ניכר מן האוכלוסייה הפרוטסטנטית באלסטר (ובאירלנד כולה) באותה התקופה.
בינתיים פרצה מלחמת האזרחים האנגלית, והמורדים ייסדו בעיר קילקני פדרציה קתולית, אשר תמכה במלך צ'ארלס במלחמתו כנגד הפרלמנט. הייתה זו קואליציה רופפת ביותר של בריתות בין מתיישבים אנגלים שנותרו קתולים גם אחרי הרפורמציה, ובין אירים גאלים, אשר רק האמונה המאוחדת בדת הקתולית צירפה אותם לאותו הצד. ואכן קואליציה זו התפרקה עד מהרה כאשר ראשי השבטים הגאלים סירבו להישבע אמונים לצ'ארלס, ואת הרוחות הלהיט שליח אפיפיורי בשם ריונצ'יני אשר קיבע את הקו הנוקשה כאשר נידה את כל הקתולים שהסכימו לפשרה כלשהי. ההזדמנות לחבור לצבאותיו הפרוטסטנטים של המלך, שנים עשר אלף לוחמים בפיקודו של הרוזן מאורמונד, חלפה.
הפרלמנט שלח צבא בפיקודו של סיר רוברט מונרו לדכא את המרידה. צבא זה הוכה קשות על ידי צבאו הצפוני של אוון רו או'ניל, מראשי שבט או'ניל הקתולי, אך זה לא הצליח לנצל את הניצחון הצבאי ליתרון אסטרטגי, עקב חילוקי דעות במחנהו.
כך השתוללה המלחמה, רוויה במעשי טבח אכזריים, מן הגרועים שידעה אירלנד מעודה, במשך שבע שנים. בשנת 1649 הוצא המלך צ'ארלס להורג, והסתיימה מלחמת האזרחים האנגלית. עתה היה זה בכוחו של הפרלמנט לרכז מאמץ בדיכוי המרידה האירית, אשר ביטאה לאנשים אלו, קיצונים דתיים פוריטנים, את כל שלחמו כנגדו במהלך מלחמת האזרחים, וראו בפולחן הקתולי עבודת אלילים עקובה מדם. הרציחות ההמוניות של 1641–1649 היו רק הקדמה לטבח העתיד לבוא.
בואו של אוליבר קרומוול
באישיותו של אוליבר קרומוול, אשר הגיע לאירלנד בראש צבא אנגלי באוגוסט 1649 התמזגו תכונות של איש צבא אכזר, לוחם קשוח אשר ניצח במלחמת האזרחים באמצעות הטלת מורא ונוקשות במקום בו אחרים היססו לנקוט צעדים קיצוניים, ואדם בעל אמונה דתית פוריטנית עמוקה, המתייחס אל סיפורי התנ"ך כאילו אירעו בזמנו, ובטוח כי הוא שליחו של האל עלי אדמות אשר נבחר להפיץ את הדת הנכונה ולהכרית מן העולם את עבודת האלילים, ובמיוחד את זו הקתולית, אשר אין ספק כי האל רואה בה את השיקוץ המתועב מכל. חמוש בגישה זו, ומשולהב על ידי הסיפורים על הטבח שביצעו הקתולים ב-1641, ניגש קרומוול למסע הכנעת האי ללא כל סנטימנטים מיותרים.
הרוזן מאורמונד, ראשם של המלוכנים הפרוטסטנטים באי, החזיק בערים וקספורד ודרואדה, וסבר כי הן ניתן להחזיק בהן במצור ממושך אשר יוציא את הרוח ממפרשיו של קרומוול. הוא כנראה לא הבין מול מי הוא עומד. בספטמבר 1649 עמד קרומוול אל מול חומות דרוידה בראש צבאו, וקרא לחיל המצב להיכנע. חיל המצב סירב, ואז ניתץ קרומוול את חומות עיר, ושחט את כל חיל המצב, את הכמרים אשר בעיר, וכן אזרחים רבים. הייתה זו הפרה רבתי של כל חוקי המלחמה המקובלים במאה ה-17. קרומוול לא חס על איש, והטבח נמשך שלושה ימים לאחר שהפסיקו מגיני העיר את הלחימה. גורל דומה פקד את וקספורד כחודשיים לאחר מכן.
מסע המלחמה של קרומוול היה מהיר, החלטי ואכזרי. כאשר עזב את האי במאי 1650 היו עשרות אלפי אירים הרוגים, ועשרות אלפים נשלחו לגלות באיים מרוחקים כברבדוס. הלחימה נמשכה עוד כשנתיים. בינתיים פקד רעב את האי, ועם סיומה של הלחימה, ב-1652 הייתה אירלנד מוכת רעב, שדודה והרוסה, וכנועה לחלוטין למשטרו האכזר של "הלורד הפטרון", כפי שקרא לעצמו קרומוול, השליט היחיד על האיים הבריטיים.
גיהנום או קונכט - ההסדר של קרומוול
תוצאות מסע המלחמה של קרומוול היו חמורות דיין לאוכלוסייה הקתולית של אירלנד, אך עתה בא "הסדר קרומוול", וקיבע את דיכויה ושעבודה של הדת הקתולית.
ל"הסדר" זה היו שני ראשים - איסור על הפולחן הקתולי, וגירושם של בעלי אדמות קתולים מכל חלקיה של אירלנד למחוז המערבי קונכט. לקתולים באירלנד הותיר קרומוול את הברירה - "Hell or Connacht" - גיהנום או קונכט.
האיסור על הפולחן הדתי הקתולי הצטרף לגירושם של אלפי כמרים, ולהעלאת פרס של חמש ליש"ט על כל כומר קתולי שייתפס. קרומוול זנח את הניסיונות לכפות על האירים את ספר התפילות הפוריטני, אך בראותו בפולחן הקתולי עבודת אלילים פסק כי אין לבצע את המיסה הקתולית.
הסדר הקרקעות היה חמור ומרחיק לכת. הפרלמנט גייס אלפי "מתיישבים" והבטיח להם את שכרם בקרקעות איריות. כן הבטיח לחיילים המשוחררים את שכרם בקרקעות באירלנד אם ירצו בכך. כאשר נאלץ קרומוול לפרוע הבטחות אלו, החרים את כל הקרקע השייכת לקתולים בשלושה רבעים מן האי (מחוזות לנסטר מנסטר ואלסטר), והותיר לקתולים רק כרבע מן האי (מחוז קונכט) בו יוכלו לחיות. בין 1644 ו-1645 גורשו כך עשרות אלפי קתולים למחוז קונכט. בני המעמד הנמוך נשארו ברובם על מנת לעבוד את הקרקע, אך האצולה ובעלי הקרקעות גורשו אל מעבר לנהר השאנון. כך החלה גם שיטה מעמדית בה עמדו הפרוטסטנטים בראש הסולם, ואילו המעמדות הנמוכים הם אירים גאלים קתולים.
הייתה זו אחת מנקודות השפל הירודות ביותר שאליה הגיע עמה של אירלנד, תקופה של שעבוד, של איסור על הפולחן הדתי, גירוש ודיכוי.
* | 2023-10-24T04:55:30 |
רוי לופס דה סגורה | רוי לופס דה סגורה (בספרדית: Ruy López de Segura; 1530 – 1580 בערך) היה שחמטאי ספרדי, נזיר, ובהמשך בישוף. התפרסם בכך שהיה מהראשונים באירופה אשר כתבו ספרים על עקרונות משחק השחמט – Libro de la invención liberal y arte del juego del Axedrez (בעברית: ספר על ההמצאה הליברלית ואמנות משחק השחמט).
הוא נולד בעיר ספרה (), ככל הנראה במשפחת אנוסים. למד בסלמנקה.
נחשב אלוף העולם הלא-רשמי הראשון.
פתיחת רוי לופס או פתיחה ספרדית בשחמט נקראת על שמו.
משחקים מפורסמים ששיחק
לבן: רוי לופס שחור : ג'ובאני לאונרדו די בונה
לבן: ג'ובאני לאונרדו די בונה שחור : רוי לופס
לבן: ג'ובאני לאונרדו די בונה שחור : רוי לופס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שחמטאים ספרדים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט
קטגוריה:ילידי 1530
קטגוריה:נפטרים ב-1580
קטגוריה:ספרדים שנולדו במאה ה-16 | 2024-09-29T22:19:32 |
דלקת עור חלבית | הפניה סבוריאה דרמטיטיס | 2013-09-26T16:22:40 |
בקר | ממוזער|זבו
בקר (שם מדעי: Bovini) הוא שבט בתת-משפחת הפרים, שלו חשיבות גדולה ביותר לאדם מבחינת המשק, מאחר שכמה מינים בו בויתו. זהו שבט צעיר יחסית, אשר התפתח מאמצע המיוקן. רוב המינים חיים באירואסיה. ביזון אמריקני מצוי באמריקה הצפונית ותאו אפריקני חי ברחבי אפריקה.
סוגי הבקר הם הגדולים, הכבדים והמגושמים במשפחת הפריים. ראשם אינו מתרומם מעל הכתפיים. שני הזוויגים נושאים קרניים המורכבות מציפוי קרטין על בסיס עצם מלאה. הזנב ארוך ובקצהו ציצית שיער. לנקבה יש עטין בעל ארבע פטמות והריונה נמשך תשעה חודשים.
בבר, מין הבקר הגדול ביותר הוא הגאור ואחריו התאו האסייתי והביזון האמריקאי. בקר הבית יכול להיות כבד יותר בפרטים גדולים במיוחד שהואבסו.
מיון הבקר
סוג: פר (Bos)
מין: גאור (Bos gaurus)
מין: גאיאל (Bos frontalis)
מין: יאק הבית (Bos grunniens)
מין: יאק הבר (Bos mutus)
מין בנטנג (Bos javanicus)
מין: קופראי (Bos sauveli) - ייתכן שנכחד.
מין: בקר הבית (Bos taurus)
סוג: ביזון (Bison)
מין: ביזון אמריקני (Bison bison)
מין: ביזון אירופאי (Bison bonasus)
סוג: סינצרוס (Syncerus) - בו כלול מין יחיד: תאו אפריקני (Syncerus caffer)
סוג: תאו (Bubalus)
מין: תאו אסייתי (Bubalus arnee)
מין: תאו המים ההודי (Bubalus bubalis)
מין: תאו הפיליפינים (Bubalus mindorensis)
מין: אנואה השפלה (Bubalus depressicornis)
מין: אנואה ההרים (Bubalus quarlesi)
סוג ומין יחיד: סאולה (pseudoryx nghetinhensis)
סוג ומין יחיד: קייטינג-וור (Pseudonovibos spiralis) - קיומו ומעמדו הטקסונומי לא הוכח מדעית.
בנוסף מינים רבים מהשבט נכחדו.
ראו גם
פריים
בקר לחלב
בקר לבשר
קישורים חיצוניים
החי במקרא: בקר, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:שבטי בעלי חיים | 2024-09-18T20:45:42 |
פייר דה קוברטן | שמאל|ממוזער|225px|פסלו של פייר דה קוברטן בלוזאן, שווייץ
הברון פייר דה קוברטן (בצרפתית: Pierre de Coubertin; 1 בינואר 1863 – 2 בספטמבר 1937) היה מחנך והיסטוריון צרפתי, שהתפרסם בעיקר כמייסדם של המשחקים האולימפיים המודרניים.
חייו
ממוזער
דה קוברטן נולד בפריז בשם פייר דה פרדי למשפחת אצולה. בבגרותו שקל לפנות לקריירה צבאית, אך ביקוריו באוניברסיטאות ארצות הברית ובריטניה (וכן מהכנסת הספורט בבתי ספר כמו של תומאס ארנולד ברוגבי, אנגליה) השפיעו עליו לחפש את ייעודו בשיפור החינוך בצרפת. חלק משיפור זה כלל חינוך לספורט, שהוא ראה כמרכיב חשוב בהתפתחות האישית של צעירים.
דה קוברטן הגה רעיון לתחרות בינלאומית לעידוד אתלטיקה. לאור עניין בינלאומי גובר באולימפיאדה העתיקה, שנתעורר בעקבות ממצאים ארכאולוגיים באולימפיה, הוא הגה תוכנית להחיות מחדש את המשחקים האולימפיים.
דה קוברטן ארגן קונגרס עולמי ב-25 בנובמבר 1892 בסורבון בו הציע לחדש את המשחקים האולימפיים במתכונת מודרנית. הקונגרס הוביל לכינוס נוסף, ב-23 ביוני 1894, בו הוקם הוועד האולימפי הבינלאומי, ודה קוברטן מונה למזכיר הכללי שלו. כמו כן הוחלט שהאולימפיאדה המודרנית הראשונה תתקיים באתונה בירת יוון ב-1896, ושהמשחקים ייערכו כל ארבע שנים, בניגוד לרצונו של דה קוברטן, שרצה שהמשחקים הראשונים ייערכו בצרפת בשנת 1900. המשחקים הראשונים היו הצלחה גדולה, ודה קוברטן נבחר לנשיא הוועד לאחר שהיווני דמטריוס ויקלאס פרש לאחר האולימפיאדה בארצו. קוברטן הכניס שני שינויים מהותיים ביחס למשחקים האולימפיים הקדומים: הוחלט כי במשחקים ישתתפו כל העמים, והם ייערכו כל פעם בעיר אחרת.
לאחר ההצלחה הראשונית, ההמשך היה הרבה פחות טוב. המשחקים האולימפיים הבאים, שהתקיימו בפריז ב-1900 ולאחר מכן בסנט לואיס ב-1904 נבלעו בירידים בינלאומיים, וקיבלו תשומת לב מעטה בלבד. שיפור מסוים הורגש במשחקי הביניים באתונה ב-1906, ומכאן והלאה המשחקים האולימפיים גדלו והפכו לאירוע הספורט החשוב ביותר. בין השנים 1912–1948 הוענקו מדליות גם בתחומי אמנויות שונים, ודה קוברטן עצמו זכה במדליית זהב בתחום הספרות באולימפיאדה בשנת 1912, על יצירה שהגיש בשם עט. דה קוברטן פרש מנשיאות הוועד האולימפי אחרי אולימפיאדת 1924 בפריז, שהייתה מוצלחת בהרבה מהניסיון הראשון בעיר ב-1900.
בשנת 1911, פייר דה קוברטן ייסד את ארגון הצופים הבין-דתי Éclaireurs Français (EF) בצרפת, שמאוחר יותר התאחד ויצר את Eclaireuses et Eclaireurs de France - ארגון הצופים הכלל-דתי בצרפת, המונה היום למעלה מ-35,000 חברים.
דה קוברטן השקיע את זמנו בשני תחומים עיקריים: קידום המשחקים, על ידי קיום הרצאות וקונגרסים והמשחקים עצמם. חלקו בכתיבת חוקת המשחקים האולימפיים, התקנות והטקסים אינו מבוטל. התחום השני בו עסק היה ההוראה והחינוך, וכתיבת ספרו, "תולדות האנושות".
דה קוברטן נשאר נשיא הכבוד של הוועד האולימפי עד מותו ב-1937 בז'נבה שבשווייץ. הוא נקבר בלוזאן (מקום מושבו של הוועד האולימפי), וליבו, לפי רצונו, נקבר בנפרד – באנדרטה שליד הריסות אולימפיה העתיקה.
דה קוברטן עסק בספורט לאורך כל חייו והתאמן בריצה, סייף, איגרוף ובמיוחד בחתירה.
פייר דה קוברטן טבע את הסיסמה לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות, וכן את הסיסמה מהיר יותר, גבוה יותר, חזק יותר (Citius, altius, fortius) - שהפכה להיות סיסמת הספורט בכללותו.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אלופים אולימפיים מצרפת
קטגוריה:נשיאי הוועד האולימפי הבין-לאומי
קטגוריה:אנשי חינוך
קטגוריה:היסטוריונים צרפתים
קטגוריה:עסקני ספורט צרפתים
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:אלופים אולימפיים בתחרויות האמנות
קטגוריה:צרפת: אישים בספורט
קטגוריה:תנועת הצופים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1863
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1937 | 2022-08-04T07:42:07 |
שכבת נבט | שמאל|ממוזער|250px|שלבים מוקדמים בהתפתחות העובר: בלסטולה (1) נטולת שכבות נבט מתפתחת לגסטרולה (2). בכתום: אקטודרם; באדום: אנדודרם; המזודרם לא נראה בתרשים
שמאל|ממוזער|250px|האנדודרם
שמאל|ממוזער|250px|המזודרם
שמאל|ממוזער|250px|האקטודרם
שכבת נבט (באנגלית: Germ layer) היא אחת מכמה קבוצות של תאים המתפתחות לאיברים ולמבנים מסוימים בגוף במהלך התפתחות העובר בבעלי חיים.
בבעלי חיים מפותחים יחסית (ובהם האדם) מתפתחות שלוש שכבות נבט:
אקטודרם (Ectoderm), ממנו מתפתחים מערכת העצבים, אברי החישה, השיניים, האפידרמיס והמבנים הקשורים לו (שיער, ציפורניים).
מזודרם (Mesoderm), ממנו מתפתחות רקמות החיבור: השלד, הדם, השרירים והסחוס, וכן הלב והכליות.
אנדודרם (Endoderm), ממנו מתפתחים מערכת העיכול, הכבד, מערכת הנשימה והבלוטות הפנימיות.
מבנה זה התגלה על ידי רוברט רמאק והוא נתן שמות לכל שכבה.
לעיתים מתייחסים אל הרכס העצבי כאל שכבת נבט רביעית על שום חשיבותו הרבה ויכולות ההתפתחות לסוגי תאים שונים המאפיינים שכבות נבט שונות.
בכל בעל חיים מתפתחות שכבות הנבט בזמן שונה במשך היווצרות העובר. למרות זאת, בכולם מהווה היווצרות שכבות הנבט את השלב השני בהתפתחות העובר, אחרי היווצרות הבלסטולה . הבלסטולה היא גוש תאים זהים שנוצרו מהתחלקות מיטוטית של הזיגוטה – הביצית שהופרתה על ידי תא הזרע. תאי הבלסטולה עוברים שינויים קלים, שכבות הנבט מתפתחות והבלסטולה הופכת לגסטרולה (Gastrula). ההבדלים בין תאי שכבות הנבט בשלב זה עדיין זעירים ביותר, ומסתכמים בהפעלה או דיכוי של גנים מסוימים בתא, אשר גורם לנוכחות או היעדר של חלבונים מסוימים בתא. חלבונים אלו ישפיעו במשך הזמן על התמיינות התאים ועל התפתחות האיברים והמבנים השונים בגוף.
רקע
מרגע ההפריה, הזיגוטה, שמכילה שני בלסטומרים (Blastomere) עטופים באזור השקוף (Zona pellucida), מתחלקת שוב ושוב ומתקדמת מהחצוצרה לכיוון חלל הרחם. ביום השני תהיה ל-4 תאים בלסטומרים, ביום השלישי ל-8, וביום הרביעי ל-16 תאים, ותיקרא "תותית" או "מורולה" (Morula).
ביום החמישי לערך המורולה תתפצל לשני חלקים נפרדים כאשר הכיסתה הראשונית או הבלסטוציסט (Blastocyst) תצא מתוך האזור השקוף שייעלם.
ביום השישי להפריה, ניתן יהיה להבחין בחלוקה פנימית בתוך הבלסטוציסט לשלושה חלקים:
מסת תאים פנימיים או Inner cell mass) ICM) – מסת התאים ממנה בין היתר יתפתח העובר.
טרופובלסט (Trophoblast) – מעטפת התאים של הבלסטוציסט.
חלל הנבט (Blastocoel) – החלל שקיים בתוך הטרופובלסט.
בימים ה-7–10 יתבצע תהליך השרשה או ה"קינון" (Implantation) בו החלק הקוטבי (עליו יושבת ה-ICM) בטרופובלסט יתקרב לחלל הרחם, יידבק אליו ויחדור לתוך שכבת רירית הרחם (Endometrium).
תאי הטרופובלסט יתמיינו לשני סוגי תאים חדשים: ציטוטרופובלסט (Cytotrophoblast), שקרובים יותר לעובר המתהווה, וסינקיטיוטרופובלסט (Syncytiotrophoblast) שהוא סינקיטיון רחוק יותר ובו נבנים כלי דם ולו תפקיד אנדוקריני בו הם מפרישים את ההורמון Human Chorionic Gonadotropin) hCG).
ה-ICM מתמיינת לשני חלקים: פסיג שרידי או אפיבלסט (Epiblast) והיפובלסט (Hypoblast). מהאפיבלסט למעשה העובר עצמו יורכב.
התמיינות התאים
נספחים עובריים
נספחים עובריים (באנגלית: Embryonic annexes) לעובר יהיו:
כיס מי השפיר (Amniotic sac).
שק החלמון (Yolk sac).
עטיף סיסים (Chorion) – המערך המרכיב את הציטוטרופובלסטים ואת הסינציטיוטרופובלסטים.
התפתחות רקמות היסוד העובריות
ה-ICM כאמור מתמיינת לשני חלקים: אפיבלסט והיפובלסט.
ההיפובלסט לא מהווה חלק מהעובר עצמו, וממנו מורכב שק החלמון.
מהאפיבלסט יתמיינו:
האקטודרם השפירי – ממנו יתפתח כיס מי השפיר (שהוא כאמור נספח עוברי).
האקטודרם הראשוני – ממנו יתפתחו שכבת האקטודרם העוברי והפס הראשוני (Primitive Streak), שמהאחרון יפתחו המזודרם העוברי (וכן המזודרם החוץ-עוברי שהוא רקמה תומכת בהתפחות העובר מחוצה לו) והאנדודרם העוברי.
שלושת הרקמות הללו: האקטודרם, המזודרם והאנדודרם העובריים תהוונה את רקמות היסוד לעובר.
התמיינות רקמות היסוד העובריות
אקטודרם עוברי
מהאקטודרם העוברי מתפתחים:
האקטודרם המשטחי:
אפידרמיס.
שיער.
ציפורניים.
בלוטות עור.
האקטודרם העצבי:
צינור עצבים (Neural tube):
מוח.
חוט השדרה.
הרכס העצבי (Neural crest):
תאי כרומפין במדולה של בלוטת יותרת הכליה.
סיבי שריר חלק.
נוירונים של הגנגליונים הגולגולתיים והשדרתיים.
ניורים של מערכת העצבים המעית.
תאי הלוויין של הגנגליונים.
תאי שוואן.
מלנוציטים.
כונדרובלסטים (תאים בוני סחוס) / אוסטאובלסטים (תאים בוני עצם) שיוצרים את עצמות הפנים.
איברי חישה.
מזודרם עוברי
מהמזודרם העוברי מתפתחים:
מיתר הגב (Notochord):
הגרעין המוכי (Nucleus pulposus) בדיסקים הבין-חולייתיים.
פרקים (Somites):
סקלרוטום (Sclerotome):
חוליות.
צלעות.
דרמטום (Dermatome):
דרמיס.
אזור הגב.
מיוטום (Myotome):
שרירי הגו והגפיים.
מזודרם ביניים (Intermediate mesoderm):
כליות.
בלוטות.
מערכת הרבייה הזכרית.
מזודרם הלוח הצדי (Lateral plate mesoderm):
מזודרם סומטי (Somatic mesoderm):
קרום נסיובי דפני (Parietal serosa).
דרמיס של אזור הגוף הצידי.
רקמת חיבור של הגפיים (עצמות, מפרקים ורצועות).
מזודרם הקרביים (Splanchnic mesoderm):
קירות צינורות מערכת העיכול ומערכת הנשימה (למעט ביטנת האפיתל).
קרום נסיובי קרבי (Visceral serosa).
לב.
כלי דם.
טחול.
מערכת הרבייה הנקבית (למעט הפות).
אנדודרם עוברי
מהאנדורם העוברי מתפתחים:
ביטנת האפיתל והבלוטות של מערכת העיכול ומערכת הנשימה.
פות.
בלוטות קאופר ובלוטת הערמונית.
מחקר
ב-2023 יצרו קבוצה של מדענים מאנגליה בעזרת שימוש בתאי גזע, מעין עובר אנושי שהגיע לשלב של כמעט התחלת שלושת סוגי שכבות תאי הנבט. המדענים אומרים כי מודלים אלו יכולים לשמש למחקר על הפלות טבעיות ועוד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רבייה
קטגוריה:ביולוגיה התפתחותית | 2024-07-02T18:57:18 |
אנטולי קרפוב | אנטולי יבגייניביץ' קרפוב (ברוסית: Анато́лий Евге́ньевич Ка́рпов; נולד ב-23 במאי 1951) הוא רב-אמן רוסי בשחמט ולשעבר אלוף העולם בשחמט. קרפוב נחשב לאחד מאלופי העולם בעלי הרמה הגבוהה ביותר בהיסטוריה של השחמט, בעיקר בתחרויות: הוא השחקן המצליח ביותר בתחרויות בהיסטוריה עם יותר מ-140 תחרויות בהן ניצח. בקריירה השחמטאית שלו השיג 1,118 ניצחונות, 287 הפסדים, ו-1,480 תוצאות תיקו ב-3,163 משחקים. מד הכושר הגבוה ביותר אליו הגיע קרפוב היה 2780.
נכון למאי 2019, מדורג במקום ה-38 ברוסיה, לפי מד כושר. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
ילדות
קרפוב נולד ב-23 במאי 1951 בזלטואוסט, עיר תעשיית מתכת, במחוז צ'ליאבינסק, אז חלק מברית המועצות. למד לשחק שח בגיל 4. כישרונו צמח במהירות: בגיל 11 הוא היה מועמד לאמן ובגיל 12 התקבל לאקדמיית השח היוקרתית של מיכאל בוטביניק. הוא התחיל להתאמן אצל סמיון פורמן. ב-1966 קיבל דרגת אמן ובכך היה לאמן הסובייטי הצעיר בהיסטוריה (כשהוא משווה את השיא של בוריס ספאסקי). בשנת 1967 זכה באליפות אירופה לנוער, בשנה שלאחריה התקבל ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה, ובשנת 1969 זכה באליפות העולם לנוער עם תוצאה מרשימה של 10/11 ( ובכך היה לשחקן הסובייטי הראשון שזוכה בתחרות זו מאז בוריס ספאסקי ב-1955). בשנת 1970 סיים במקום רביעי משותף בתחרות בינלאומית גדולה וזכה בתואר רב אמן.
רב אמן
בשנת 1971 זכה קרפוב בתחרות לזכר אלכסנדר אלכין ביחד עם לאוניד שטיין, ובשנתיים הבאות המשיך להתחזק ומד-הכושר שלו עלה ב-120 נקודות. בשנת 1973 סיים במקום שני משותף באליפות ברית המועצות ובמקום ראשון משותף עם ויקטור קורצ'נוי בתחרות הבינאזורית. הזכייה בתחרות הבינאזורית אפשרה לו להשתתף בתחרות "המועמדים" שהייתה עתידה לקבוע מי ישחק נגד בובי פישר על התואר אלוף העולם בשחמט.
מועמד
ברבע גמר תחרות "המועמדים" הביס קרפוב את לב פולוגייבסקי 5.5-2.5 (+3,=5,-0), ובחצי הגמר ניצח את אלוף העולם לשעבר בוריס ספאסקי בתוצאה 4–7 (+4,=6,-1). בגמר שנערך במוסקבה ניצח קרפוב את ויקטור קורצ'נוי בסיומו של מותחן ארוך בתוצאה 12.5-11.5 (+3,=19,-2) והפך לטוען לכתר.
אליפות העולם בשחמט 1975
בעקבות ניצחונו של קרפוב בתחרות "המועמדים" היה אמור להיערך דו-קרב בינו לבין בובי פישר על התואר אלוף העולם, אולם דו-קרב זה לא נערך מעולם. פישר דרש שהדו-קרב יימשך עד שאחד השחקנים ישיג עשרה ניצחונות, בלי להתחשב בתוצאות תיקו, ושבמקרה של שוויון 9-9 הוא יישאר אלוף העולם. פיד"ה סירבה לקבל את דרישותיו בטענה שהן ייתנו יתרון לא הוגן לאלוף העולם על הטוען לכתר, וכתוצאה מכך לא השתתף פישר בדו-קרב וקרפוב זכה בתואר אלוף העולם מבלי לשחק.
אלוף עולם
בעשר השנים שלאחר זכייתו בתואר אלוף העולם השתתף קרפוב כמעט בכל התחרויות החשובות. בשנת 1975 הוא זכה בתחרות בינלאומית חזקה במילאנו וב-1976 באליפות ברית המועצות. בתקופה זו זכה קרפוב בתשעה טורנירים בינלאומיים גדולים ברצף, מה שהיה הרצף הארוך ביותר עד לרצף של גארי קספרוב (שזכה ב-14).
ב-1978 קרפוב הגן על תוארו בפעם הראשונה כנגד ויקטור קורצ'נוי שערק מברית המועצות ב-1976. הדו-קרב נערך באווירה מתוחה ומלאה האשמות ופוליטיקה, ובשלב מסוים הייתה העוינות כה גדולה עד שהשניים סירבו ללחוץ ידיים בתחילת משחקים (מנהג מקובל בשחמט). קרפוב זכה בדו-קרב בתוצאה 16.5-15.5 (+6,=21,-5) ונשאר אלוף העולם.
ב-1981 התמודד קרפוב עם קורצ'נוי פעם נוספת במראנו שבאיטליה על התואר אלוף העולם. הפעם התוצאה הייתה ניצחון מוחץ 7–11 (+6,=10,-2) לקרפוב והדו-קרב זכה לכינוי "הטבח במראנו". בשנים הבאות זכה קרפוב במספר תחרויות חשובות ביניהן "תחרות הכוכבים" במונטריאול, לאס-פאלמס, לינארס ושלוש אליפויות ברית המועצות.
ניתן להעריך את כוחו של קרפוב באותה תקופה על ידי מאזנו נגד עמיתיו לצמרת- +11,=20,-2 נגד ספאסקי, +5,=12,-0 נגד רוברט היבנר, +3,=10,-1 נגד וסילי סמיסלוב, +10,=13,-2 נגד ליובוביץ.
הוא זכה פעמיים באליפות ברית המועצות בשחמט.
היריבות עם קספרוב
בין קרפוב לקספרוב שררה יריבות עמוקה וארוכת שנים. השניים שיחקו לאורך השנים 202 משחקים כשקספרוב מנצח 39, קרפוב 25 ו-138 תוצאות תיקו. המשחקים בין השניים נחשבים לבעלי רמה גבוהה מאוד, ותרמו תרומה רבה להתפתחות התאוריה בפתיחות רבות. בשנת 1984 הם נפגשו בדו-קרב על אליפות העולם במוסקבה שנערכה בשיטה של התעלמות מתוצאות תיקו עד שהראשון מגיע לשישה ניצחונות. קרפוב הוביל 0–5 ואז החל קספרוב לנצח וצימק את התוצאה לכדי 3–5. בשלב זה נמשך הדו-קרב כבר חמישה חודשים והופסק על ידי נשיא פיד"ה בטענה שבריאות השחקנים בסכנה, ונקבע דו-קרב חדש לשנת 1985. שני השחקנים מחו על ההחלטה לעצור את הדו-קרב: קרפוב מכיוון שהוביל וקספרוב מכיוון שהמומנטום היה בידיו. בדו-קרב הגומלין הפסיד קרפוב בקרב צמוד 11–13 ואיבד את התואר אלוף העולם.
דו-קרבות
שנה מיקום יריב תוצאה1974 מוסקבה לב פולוגייבסקי 5.5 מ-8ניצחון1974 לנינגרד בוריס ספסקי 7 מ-11ניצחון1974 מוסקבה ויקטור קורצ'נוי 12.5 מ-24 ניצחון1978 בגיו ויקטור קורצ'נוי 16.5 מ-32 ניצחון1981 מראנו ויקטור קורצ'נוי 11 מ-18 ניצחון1984 מוסקבה גארי קספרוב 25 מ-48 הקרב הופסק1985 מוסקבה גארי קספרוב 11 מ-24 הפסד תואר אלוף העולם1986 לנינגרד גארי קספרוב 11.5 מ-24 הפסד1987 לינרס אנדריי סוקולוב 7.5 מ-11 ניצחון1987 סביליה גארי קספרוב 12 מ-24 תיקו1989 סיאטל יוהאן חארטרסון 3.5 מ-5 ניצחון1989 מרוסטיקה אולף אנדרסון 2.5 מ-4 ניצחון1989 לונדון ארטור יוסופוב 4.5 מ-8 ניצחון1990 קואלה לומפור יאן טימן 6.5 מ-9 ניצחון1990 ליון גארי קספרוב 11.5 מ-24 הפסד1991 בריסל וישוואנתן אנאנד 4.5 מ-8 ניצחון1992 לינרס ניגל שורט 4 מ-10 הפסד1993 הולנד יאן טימן 12.5 מ-21 ניצחון1994 אובדה יואל לוטייה 4 מ-6 ניצחון1995 הודו בוריס גלפנד 6 מ-9 ניצחון1996 אליסטה גטה קמסקי 10.5 מ-18 ניצחון1998 לוזאן וישוואנתן אנאנד 3 מ-6 תיקו
הופעות בנבחרת ברית המועצות השחמט
אנטולי קרפוב שיחק ב-6 אולימפיאדות ובכולן זכתה נבחרת ברית המועצות במקום הראשון.
שנה לוח קבוצה מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19721 עת ברית המועצות2630 13 מ-1512+ 2= 1-86.7 1 קבוצתי, 1 אישי 19741ברית המועצות2700 12 מ-1410+ 4= 0-85.7 1 קבוצתי, 1 אישי 19801ברית המועצות2725 9 מ-126+ 6= 0-75 1 קבוצתי 19821ברית המועצות2700 6.5 מ-85+ 3= 0-81.3 1 קבוצתי 19861ברית המועצות2705 6 מ-94+ 4= 1-66.7 1 קבוצתי 19881ברית המועצות2725 8 מ-106+ 4= 0-80 1 קבוצתי, 2 ו-1 אישי
באליפות העולם בשחמט לנבחרות בשנת 1985 וב-1989 קרפוב היה שותף לזכייה באליפות.
מד כושר
פעילות ציבורית
בשנים 2006 ו-2007 היה קרפוב חבר במושב הראשון של הלשכה הציבורית של רוסיה, גוף ממשלתי הממונה על ידי הנשיא, שמטרתו לבחון את החקיקה ודרכי פעולות הממשלה בסובייקטים הפדרליים המרכיבים את הפדרציה הרוסית.
קישורים חיצוניים
הרצאה על קורות חייו וניתוח של מבחר ממשחקיו, ביוטיוב (באנגלית)
מבחר תחבולות ממשחקיו, באתר wtharvey.com
סרט רוסי על הדו-קרב קרפוב - קורצ'נוי 1978
הערות שוליים
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות (רוסיה)
קטגוריה:רבי-אמנים רוסים
קטגוריה:אלופי ברית המועצות בשחמט
קטגוריה:חברי הדומה הממלכתית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סנקט פטרבורג
קטגוריה:ספורטאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:שגרירים של רצון טוב - יוניסף
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1951 | 2024-06-03T16:15:34 |
ארבעת העקרונות | ארבעת העקרונות העיקריים () הותוו על ידי דנג שיאופינג ב־1979 והיוו את ארבע הסוגיות אשר לגביהן נאסר כל סוג של דיון שמטרתו לפקפק בהן ברפובליקה העממית של סין שעליה הוא שלט.
שמאל|ממוזער|170px|דנג שיאופינג
ארבעת העקרונות הם:
עקרון התמיכה בדרך הסוציאליזם.
עקרון התמיכה בדיקטטורה הדמוקרטית העממית.
עקרון התמיכה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.
עקרון התמיכה בדרך החשיבה של מאו.
פרסום ארבעת העקרונות היווה למעשה ריכוז האידאולוגיה והרפיית השליטה המפלגתית באידאולוגיה הכוללת של החיים בסין. ההכרזה על ארבעת העקרונות כלא ניתנים לדיון יצרה חופש דיון בנוגע לשאר הרעיונות הפוליטיים במדינה.
יתר על כן, בעוד העקרונות לא ניתנים לדיון, הפירושים השונים שלהם ניתנים לדיון ציבורי. כך צמח לדוגמה, דיון ציבורי ער לגבי מהות הסוציאליזם (ולא על האם סוציאליזם היא השיטה הנכונה).
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה | 2019-12-09T18:57:00 |
ניוטון (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים לגברים | 2024-04-29T04:12:47 |
האביב של בייג'ינג | האביב של בייג'ינג הוא כינוייה של תקופה קצרה של ליברליזציה פוליטית בסין הקומוניסטית אשר התרחשה בשנים 1978-1977. את שמה קיבלה התקופה מהאביב של פראג, תקופה מקבילה במאפייניה אשר התרחשה בצ'כוסלובקיה ב־1968.
במשך תקופת האביב של בייג'ינג, הורשה הציבור הרחב לבקר את הממשלה בצורה שטרם נודעה כמותה בסין הקומוניסטית. רוב הביקורת שהועלתה הופנתה כלפי התנהגות הממשל במהלך המהפכה התרבותית, והיא פורסמה בציבור על ידי תנועת קיר הדמוקרטיה.
מושג זה התייחס גם לתקופה של שינויים פוליטיים בסין הקומוניסטית בין ספטמבר 1997 ונובמבר 1998. במהלך "האביב החדש של בייג'ינג" הממשל הסיני הוריד חלק מההגבלות על התבטאות פוליטית והתארגנות פוליטית. העברת מחוז הונג קונג לסין ללא בעיות מיוחדות ומותו של דנג שיאופינג הובילו לתקופה הקצרה של ליברליזציה.
במהלך תקופה זו קמה תנועה דמוקרטית והוכרה כמפלגה על ידי הרשויות. ווי ז'ינגשנג, ממקימי קיר הדמוקרטיה, שוחרר ממאסר וזוכה מאשמה. סין אפילו חתמה על האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ביקר במדינה וכן ביקרה בה מרי רובינסון, נציבת האומות המאוחדות לזכויות האדם.
לקראת סוף שנת 1998 חזרה הממשלה לפעול נגד ביקורת פוליטית ונגד הפעילים של המפלגה הדמוקרטית בסין.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה | 2022-06-02T12:21:32 |
קיר הדמוקרטיה | קיר הדמוקרטיה (בסינית: 西单民主墙) היה קיר ברובע שידאן בבייג'ינג אשר עליו, החל מדצמבר 1978 ובעידוד המפלגה הקומוניסטית, כתבו פעילים למען הדמוקרטיה חדשות ורעיונות - לרוב בצורת כרזות ענק, במשך התקופה שנודעה כאביב של בייג'ינג. פעילים אלו עודדו בידי הממשלה לבקר את פעילותה של כנופיית הארבעה והחלטות מדיניות ממשלתיות כושלות קודמות, על מנת ליצור תדמית כביכול דמוקרטית.
הקיר נסגר על ידי השלטון בדצמבר 1979, כאשר הביקורת על התנהלות המשטר בעבר החלה לגלוש לכיוונה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית המכהנת.
ראו גם
אלת הדמוקרטיה
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה
קטגוריה:בייג'ינג
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: פוליטיקה
קטגוריה:1978 בפוליטיקה | 2022-07-29T19:35:56 |
מחשבת ישראל | מחשבת ישראל הוא תחום במדעי היהדות שעוסק ביצירות המופת של המחשבה והתרבות היהודית לדורותיה, הבנתה ומיפויה. התחום גם עוסק בקשר, בהקבלה ובהשפעה ההדדית בין דפוסי החשיבה היהודיים לבין הפילוסופיה הכללית.
הישיבה התיכונית מדרשית נעם הייתה הראשונה ללמד מחשבת ישראל בצורה שיטתית, על-פי תוכנית לימודים שיצר הרב שאול ישראלי. בעקבות הספר שהוציא לאחר מכן ("פרקים במחשבת ישראל") - משרד החינוך הכיר בתחום כמקצוע שאפשר להיבחן בו לתעודת בגרות כחלופה לספרות. וכיום רוב הישיבות התיכוניות מלמדות זאת.
פרופ' אליעזר שביד ומורה מצפון הארץ, יזמו שינוי רעיוני ומקצועי מקיף, שבמסגרתו אוחדו באוניברסיטה העברית "החוג לפילוסופיה יהודית וקבלה" ו"החוג לתולדות המחשבה היהודית", והוסיפו לכך גם את "המדור לספרות המחשבה והמוסר" שהיה שייך קודם לכן לחוג לספרות עברית. ביסוד שינוי זה עמדה ההכרה בצורך לחקור במכלול המחשבה היהודית מן המקרא ועד ימינו, בבחינת רצף (לעיתים שבור) אחד. הכרה זו מומשה רק בחלקה ומחשבת המקרא מעולם לא נכללה רשמית בתחומי עיסוקו של חוג זה. מאז הוקמו באוניברסיטאות נוספות חוגים בשם זה, או שתכני ההוראה באקדמיה מוגדרים בשימוש במונח.
בישיבות הגבוהות בזרם הציוני דתי מקובל ללמוד מחשבת ישראל ולרוב קוראים ללימוד זה לימוד אמונה. הלימוד כולל לימוד ספרי פילוסופיה יהודית כגון הכוזרי וחובות הלבבות, לימוד ספרי המהר"ל וכתבי הרב קוק. ההכנסה של תחום לימוד זה לתוכנית הלימוד בישיבה נעשתה על ידי הרב קוק כשהקים את ישיבת מרכז הרב.
ראו גם
חכמת ישראל
פילוסופיה יהודית
לקריאה נוספת
הרב שאול ישראלי, פרקים במחשבת ישראל, מכון ארץ חמדה.
ענבר גלילי-שכטר, הרמנויטיקה בהוראה: חקר מקרים בהוראת מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 2009.
אריה סטריקובסקי (עורך), מקראה במחשבת ישראל בעת החדשה, ירושלים: המכון התורני לעידוד יוזמות ויצירות מקוריות, תשנ"ז-1997.
זאב גריס, בין מדעי היהדות למחשבת ישראל: תרומת לימוד והוראת מחשבת ישראל לחינוך ולתרבות, בתוך: דרך הרוח, ספר היובל לאליעזר שביד. (עורך: יהוידע עמיר), א, ירושלים: החוג למחשבת ישראל, מכון מנדל למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית; מכון ון ליר, תשס"ה, עמ' 259–271.
אבינועם רוזנק, הגיונות במחשבת ישראל: בעקבות שיעוריו של אביעזר רביצקי, זלמן שזר, ירושלים תשע"ה
קישורים חיצוניים
אתר מחשבת ישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעי היהדות | 2023-07-14T14:16:44 |
ממשנתו של מאו דזה-דונג | ממוזער|ילדה אוחזת בציטוטים של היו"ר מאו (1968)
"ממשנתו של מאו דזה-דונג" (סינית: 毛主席语录, בפין-יין: Máo zhǔxí yǔlù; מילולית: ציטטות מן היושב-ראש מאו) או "הספרון האדום" הוא ספר המתפרסם על ידי הממשל הסיני מאז 1964. כמו שמרמזת כותרתו, הספר מהווה אסופה של ציטוטים נבחרים מתוך נאומיו ומאמריו של מאו דזה-דונג. שמו החלופי של הספר, הספרון האדום, נטבע במערב בשל גודלו הזעיר שנועד לכך שיהיה נוח לנשיאה וכן בשל צבעו האדום. כינוי זה מעולם לא היה בשימוש בסין, והוא למעשה חסר משמעות בה.
הערכות במערב מדברות על כמיליארד עותקים שנדפסו עד היום (מעל 800 מיליון בין השנים 1966–1971 לפי ספר השיאים של גינס) ולפיכך הוא מוזכר כאחד הספרים הנפוצים ביותר בעולם. הפופולריות העצומה נזקפת לזכות העובדה שהספר היה בגדר חובה לא רשמית בסין של המחצית השנייה של תקופת שלטונו של מאו. באותה תקופה, ובמיוחד לאורך המהפכה התרבותית, היה חייב כל אזרח לשאת ולקרוא בספר, והעונש על היתפסות בפומבי ללא הספר נע לרוב בין מלקות רחוב לשנים של עבודת פרך באחד ממחנות העבודה הרבים של אותה תקופה.
במהלך המהפכה התרבותית, חובת לימוד הספר חלה לא רק בבתי הספר ובאוניברסיטאות, אלא גם במקומות העבודה, שם היו קוראים קטעים ממנו מדי יום. בכל ענפי התעסוקה אורגנו קבוצות שבמסגרתן התקיימו דיונים לשינון הספר במשך שעות העבודה. ציטוטים מן הספר הוכנסו בכל פרסום כתוב (אפילו במאמרים מדעיים) כאשר הם מודגשים ולרוב גם כתובים בדיו אדומה.
כדי להתגונן מפני הטענה שהשינון פוגע בתפוקת העבודה, הוסכם על פי כל שהבנת ציטוטיו של מאו מחזקת את העובד ומשפרת את תפוקתו.
במהלך שנות ה־60 היה הספר סמלה הבולט ביותר של סין, פופולרי יותר אף מדיוקנו של מאו עצמו. בכרזות התעמולה שהפיץ המשטר נראתה כל דמות (למעט דמותו של מאו) כאשר היא אוחזת בספרון האדום.
לאחר תום המהפכה התרבותית ב־1976 ועלייתו לשלטון של דנג שיאופינג פחתה תהילתו של הספר יחד עם דעיכת פולחן האישיות של מאו, וכיום הוא נחשב בעיקר כמזכרת ואף נמכר בצורה זו בדוכני מזכרות לתיירים ברחבי סין.
ציטוטיו של מאו ערוכים בספר ב־33 פרקים כשראשי הפרקים עוסקים לרוב באידאולוגיה של מאו (נודעת כ"מאואיזם").
תרגומים לעברית
אמרות היושב ראש מאו טסה טונג; עברית: ישעיהו לויט, תל אביב: טרקלין, 1967.
ראו גם
מאו דזה-דונג
קומוניזם
מאואיזם
אינדוקטרינציה
המשמרות האדומים
הספר האדום הקטן של התלמידים
הספר הירוק
רוחנמה
תעמולה קומוניסטית
קישורים חיצוניים
הספר בתרגום לאנגלית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: פוליטיקה
קטגוריה:ספרות סינית
קטגוריה:ספרות פוליטית
קטגוריה:ספרי 1964
קטגוריה:מאו דזה-דונג | 2024-05-23T11:46:28 |
הפסיון של ישו (סרט) | הפסיון של ישו (אנגלית The Passion of the Christ) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 2004, המתאר את השעות האחרונות בחייו של ישו. השחקן מל גיבסון השתתף בכתיבתו, בהפקתו ובבימויו. הסרט צולם בדרום איטליה, בעיקר בסאסי במטרה, ובאולפני צ'ינצ'יטה ליד רומא.
עלילה
הסרט מתאר את הפסיון של ישו, ממאסרו, דרך חקירת ישו בידי הסנהדרין ומשפטו בפני פונטיוס פילאטוס, את עינויו לאורך דרך הייסורים, את צליבתו ואת תחייתו. הוא נצמד לתיאור האירועים בברית החדשה, ובאופן יוצא דופן בקולנוע האמריקאי, גרסת המקור דוברת לטינית, עברית וארמית.
הסרט נפתח בבגידתו של יהודה איש קריות ומאסרו של ישו בגת שמנים בידי שומרי בית המקדש. כייפא, הכהן הגדול, שופט את ישו, והכוהנים המתנגדים למשפט מגורשים מהמקום. כאשר ישו משיב בחיוב לשאלת כייפא האם הוא בן האלוהים, קורע הראשון את בגדיו ודן את ישו למיתה. ברקע מתוארים מעשי השליחים – התכחשותו של פטרוס והתאבדותו של יהודה איש קריות בתלייה. כייפא מביא את ישו בפני פונטיוס פילאטוס, אשר מאפשר לעם לחנון אותו או את העבריין בראבא. העם דורש כי ישו ייצלב, ופילאטוס נענה בחוסר רצון. הסרט מתאר את הליכתו של ישו לאורך דרך הייסורים, את הלקאתו וסבלו, ואת הבוז לו הוא זוכה מההמון. ישו נצלב וכאשר הוא מת, מתרחשת רעידת אדמה והפרוכת בהיכל נקרעת לשתיים. ישו מורד מהצלב אל זרועותיה של אמו, ובמעמד הפייטה, היא צופה אל הקהל. הסרט מסתיים עם תחייתו של ישו, עת הוא יוצא מקברו וחורי מסמרים בשתי כפות ידיו.
תסריט
הסרט נצמד במידה רבה לתיאור הפסיון של ישו בארבע הבשורות. עם זאת מופיעים בו ציטוטים ממקומות אחרים בברית החדשה, כמו דברי ישו בספר חזון יוחנן: "...הנני עשה הכל חדש" (חזון יוחנן 21, 5), והוא רומז גם לאירועים מהברית הישנה. לדוגמה, בפתיחת הסרט נראה ישו כשהוא מנפץ ראש נחש, רמז לאמור ב: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", ולאורך הסרט מצטט ישו פסוקי תהילים. בנוסף, הסרט עושה שימוש בתיאורים מקובלים את הפסיון כפי שהתקבעו באמנות במשך מאות שנים, ונוקב בשמותיהם המקובלים של שני הגנבים אשר נצלבו לצד ישו – דיסמס הקדוש וקוסמס – ששמותיהם לא נזכרו בכתובים. עוד מופיעים בסרט אירועים אשר הופיעו בחזיונותיה של הנזירה הגרמניה אן קתרין אמריך, כמו הייסורים אשר תקפו את יהודה איש קריות או תלייתו של ישו מגשר לאחר מאסרו.
מאידך, בסרט מתוארים מספר אירועים מקוריים, אשר לא נזכרו בכתובים, כמו ניפוץ ראש הנחש בידי ישו ושיחתו עם השטן בתחילת הסרט, או עורב המנקר את עיניו של הגנב הרע במעמד הצליבה. הוא משנה מספר פרטים מקובלים, כמו זיהויו המפורש של שמעון מקירנה, אשר סייע לישו לשאת את הצלב, כיהודי.
הפצה
האולפנים הגדולים בהוליווד סירבו להפיץ את הסרט, למרות זאת הוא הופץ בבתי הקולנוע בארצות הברית ביום רביעי של האפר, שחל ב-25 בפברואר 2004, ב-2,800 מסכים בו זמנית. הוא גרף הכנסות בהיקף של 83,848,082 דולר בסוף השבוע הראשון להקרנתו. סך ההכנסות הכולל בארצות הברית עמד על 370,782,930 דולר. הסרט מדורג מבחינה זו במקום השנים עשר בכל הזמנים וכסרט המוגבל בצפייה (R rated) השני ברווחיותו בארצות הברית בכל הזמנים. עם הפקת הסרט הושק גם ספר על הפסיון של ישו, הוכלל צילומים מהסרט.
הסרט נאסר להקרנה בערב הסעודית, בכווית ובבחרין ובמלזיה הוא הותר לצפייה רק בפני קהל נוצרי. בישראל הסרט לא נאסר להקרנה, למרות קריאות של חברי כנסת דתיים לאסור אותו, אך הוא לא הוקרן בבתי הקולנוע בהקרנה מסחרית, מאחר שלא נמצא לו מפיץ. עם זאת הוא הוקרן בסינמטק תל אביב מספר פעמים. גם בצרפת התקשה הסרט תחילה למצוא מפיץ. סך ההכנסות שגרף הסרט בעולם כולו הגיע ל-611,899,420 דולר והוא הסרט ה-41 ברווחיותו בכל הזמנים והשני בכל הזמנים מבין הסרטים המוגבלים בצפייה.
הסרט נהפך ללהיט בכמה בירות ערביות, בעיקר בדמשק ובביירות, הוא עורר עניין מיוחד בערים מסוימות ליד דמשק, שבהן דוברים עדיין את השפה הארמית.
הסרט הופץ לשוק הביתי בגרסאות וידאו, DVD ו-Blu-ray, וזכה גם בשוק זה להצלחה רבה. בישראל הסרט מופץ בעותקי DVD מארצות שונות, אשר אינם כוללים תרגום עברי.
מחלוקת וביקורת
שמאל|ממוזער|250px|קטע מסצנת הצליבה בסרט
דיוק היסטורי – הסרט גרר תגובות מעורבות. לנגד הצלחתו המסחרית והתמיכה לה זכה מקהילות נוצריות בארצות הברית וברחבי העולם, היו שהאשימו את גיבסון בעיוות מכוון של העובדות המופיעות במקורות. גיבסון אמר כי חובתו הראשונה הייתה להצמד לאמור בכתובים, אך מעבר לכך, וכל עוד הדבר לא נוגד את המקורות, הוא נטל לעצמו חופש אמנותי החוקר מרק גואייקר מאוניברסיטת דיוק המתמחה בלימוד הברית החדשה, טען כי לא מצא דוגמה בודדת לכך שגיבסון סטה באופן מכוון מהאמור במקורות. במקורות תקשורתיים רבים צוטט מזכירו האישי של האפיפיור, שציין כי יוחנן פאולוס השני ראה את הסרט ואמר בתגובה כי "כך היו הדברים". הפרשה עוררה גלים והדברים הוכחשו לבסוף באופן רשמי על ידי דובר קריית הוותיקן. בעקבות כך הועלו טענות כי הציטוט הושם בפיו של האפיפיור בידי ההפקה, כדי לקדם את הצלחתו של הסרט.
אנטישמיות – טענות כי בסרט תכנים אנטישמיים הועלו כבר בתחילת 2003 לפני זמן רב לפני השלמתו והפצתו. עקב כך גיבסון ערך באוגוסט 2003 הקרנה מיוחדת לכ-50 נציגים רשמיים של ארגונים יהודיים, של גרסה מוקדמת של הסרט. לאחר ההקרנה הליגה נגד השמצה יצאה בהודעה רשמית שהסרט אנטישמי, מפני שבסרט מתוארים יהודים בבוטות. הסופרת וההיסטוריונית פולה פרדריקסן ערכה והשתתפה בכתיבת ספר מאמרים מאת חוקרי הנצרות הקדומה והאנטישמיות, העוסקים בהיבטים אנטישמיים בסרט. ההיסטוריון יהושע אפרון טען שגיבסון ללא ספק אנטישמי, מאחר שבחר להציג בסרטו את הגרסה הכי חריפה שמופיעה בברית החדשה על הצליבה. ביקורת על הסרט נשמעה גם מפי מספר עיתונאים, אשר הביעו את דעתם כי היהודים "הרעים" מוצגים בו באופן סטריאוטיפי, בעוד שהטובים, דוגמת מרים המגדלית, מתוארים ככוכבי קולנוע. מאידך, עיתונאים אחרים, דובר רשמי של הוותיקן, כמו גם שני רבנים אורתודוקסים בארצות הברית, היו בין אלה שדחו את הטענות.
אלימות – טענה נוספת שהושמעה נגד הסרט, היא כי הוא אלים באופן יוצא דופן. עשר דקות מהסרט מוקדשות להלקאתו של ישו, המתוארת בברית החדשה בפסוק בודד בשלוש מהבשורות. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט העניק לסרט את הציון המרבי בשיטת הדירוג שלו, אך ציין כי זהו הסרט האלים ביותר שראה וכי לפחות 80% ממנו עוסקים באלימות. טענות דומות נשמעו מפי מבקרים נוספים. גיבסון הסביר שמטרת האלימות בסרט היא לזעזע את הצופים.
ראו גם
הפסיון של ישו
לקריאה נוספת
Paula F. Fredriksen (with others), On The Passion of the Christ: Exploring the Issues Raised by the Controversial Movie, University of California Press, 2006.
קישורים חיצוניים
ביקורות
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי 2004
קטגוריה:סרטים ביוגרפיים אמריקאיים
קטגוריה:סרטי דרמה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי הברית החדשה
קטגוריה:סרטי נצרות
קטגוריה:סרטים עצמאיים
קטגוריה:ישו בתרבות ובאמנות
קטגוריה:סרטים בעברית
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים רב-לשוניים
קטגוריה:סרטים בשפות יהודיות
קטגוריה:רומא העתיקה בתרבות
קטגוריה:מחלוקות קולנועיות
קטגוריה:מחלוקות דתיות בארצות הברית
קטגוריה:מחלוקות בנצרות בתרבות הפופולרית
קטגוריה:סרטים בבימויו של מל גיבסון | 2024-10-10T13:59:19 |
חיים ן' עטר | הפניה חיים בן עטר | 2015-07-19T22:59:46 |
פולחן אישיות | 260px|ממוזער|קומוניסטים סינים חוגגים את יום הולדתו של יוסיף סטלין ב-1949.
פולחן אישיות הוא מערכת של אמנות, סימבוליזם וטקסים שסובבים הערצה כמו-דתית לאדם כלשהו, בדרך כלל שליט. במאה ה-20 המושג מתאר לרוב מערכת שלטונית שמגויסת לבניית תדמית ציבורית מפוארת לשליט ולייחס לו תכונות והישגים עילאיים כדי להביא להערצתו על ידי המון העם ולבסס את שלטונו. המונח נטבע על ידי ניקיטה חרושצ'וב בעת שגינה את שלטונו של סטלין.
פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעיתים לא נכתבו על ידו, בתליית תמונותיו ובהצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים על שמו, וכינויו בתארים מפליגים כגון "המנהיג הדגול". פעמים רבות מוענקים לשליט דרגות צבאיות גבוהות, עיטורים ומדליות.
סקירה
הצורך הפוליטי בהקרנה ובהשגרה (רוטיניזציה) של סמכות כריזמטית החל ברגע שבו צורות הארגון החברתיות התפתחו מעבר לאלו הפרימיטיביות ביותר שבהן המנהיג נכח באופן קבוע והיה זמין לעיני הכל. פרעוני מצרים וקיסרי רומי טענו למעמד אלוהי, אמונה שהופצה לאוכלוסיות הנשלטות באמצעות אמנות מרשימה וטקסים דתיים, ושליטים רבים נשענו על הטיעון השושלתי, לפיו מוצאם המשפחתי השרה עליהם סגולות נעלות. מלכי אירופה נכנסו לתפקידם בטקסי הכתרה מורכבים ועתירי סמליות ותוארו בצורה אידיאליסטית בציורים, פסלים ושירים.
אף שפולחן האישיות ממלא תפקיד זהה לשיטות הקדמוניות האלו, הוא נטוע בהגיון של התקופה המודרנית. העת החדשה התאפיינה במעבר לפוליטיקת המונים, שנשענה על ציבור רחב שידע קרוא וכתוב, היה חשוף לתקשורת, ותבע זכויות פוליטיות. אי-אפשר היה לעגן עוד תביעה ללגיטימציה שלטונית במונחים דתיים או אריסטוקרטיים בעידן מחולן ודמוקרטי. הנכחת הסמכות הכריזמטית של השליט בקרב הנשלטים התבססה מעתה והלאה על הטענה שהוא המייצג האותנטי שלהם (של העם הפשוט, האומה הנצחית או לחלופין של הפרולטריון במקרה המרקסיסטי); היא נעשתה באמצעות הטכנולוגיות החדשות של תקשורת ההמונים; והיא הצריכה השתתפות פעילה של הציבור שהיה אמור להיות מושפע.
פרופסור חאווייר מרקז אפיין את פולחן האישיות כמתאפיין בשלושה היבטים. הראשון הוא הפקה ישירה של תמונות, ספרים וחפצים אחרים המסמלים את סמכות המנהיג ומציגים אותו באור מיטיב בידי הבירוקרטיה הממשלתית, תוך כדי פיקוח על התקשורת והשווקים כדי למנוע הפצה של ייצוגים מתחרים ולא-מחמיאים, עד כדי מונופול של אותה בירוקרטיה על דמות המנהיג הנערץ. השני הוא הפגנת נאמנות – פולחני אישיות הופיעו במלוא עוצמתם לא אצל מנהיגים שסמכותם הייתה ללא תחרות, אלא בעת מאבקי שליטה בתוך ההנהגה על הסמכות העליונה, כמו זה ששרר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1924 ל-1936 בין סטלין למתחריו. בתנאים כאלו של אי-ודאות, הפקידות הייתה להוטה להוכיח את מסירותה לאיש החזק ביותר, שנזקק לכך בתורו. התהוותה מעין "אינפלציית חנופה", בניסוחו של מרקז, שבה כל בירוקרט ביקש לעלות על עמיתיו בדרבון הסרים למרותו להעתיר שבחים על המנהיג. השלישי הוא טקסים המוניים. ההמונים נדרשו עתה להביע את תמיכתם והערצתם למנהיגיהם בנוכחותם האישית באירועים כמו מצעדי הראשון במאי הקומוניסטיים, עצרות המפלגה הנאצית בנירנברג ושאר התרחשויות שסחפו פנימה את האינדיבידואל והניבו קשר רגשי בינו לשלטון.
אולי המקרה הראשון שניתן לזהות כפולחן אישיות היה זה של נפוליאון השלישי באמצע המאה ה-19. כמי שנבחר בתחילה על ידי הציבור, ולא היה בן לבית-מלוכה עתיק יומין, תביעתו ללגיטימציה בתור קיסר נשענה על יומרתו לבטא את רצון העם הקולקטיבי. משטרו ארגן מפגני תמיכה המוניים מתוזמנים בקפידה, שתווכו לציבור הרחב באמצעות עיתונים בשפה פשוטה עם איורים גדולים; הצנזורה עקבה בתשומת לב אחר העיתונות כדי למנוע תיאורים לא-מחמיאים. מונרכיות אירופאיות אחרות הלכו בדרכו. וילהלם השני ארגן בהצלחה מערכת דומה, כדי להוסיף ולבסס את מעמדו בתוך צורת שלטון שנזקקה לאהדת דעת הקהל, בנוסף להצדקות הישנות למעמדו, ולזכות בהילה כריזמטית. ניקולאי השני אף הוא שלח ידו במעל, לו נזקק כדי לחזק את מעמדה המתדרדר של האוטוקרטיה הרוסית, אך נכשל כליל והיה ללעג ולקלס בעיני נתיניו.
בעוד שפולחני האישיות של המאה ה-19 הארוכה היו בוסריים יחסית, בין מלחמות העולם השתכללו טכניקות הפרסום והשיווק ההמוניים, ושימשו כדי למתג ממש את הדיקטטורים הטוטליטריים של התקופה, שמדינות המשטרה שעמדו לרשותם אפשרו קידום ואכיפה חסרי תקדים של התעמולה הרשמית. מ-1929 ועד 1953 (עם הפסקה מסוימת בעת מלחמת העולם השנייה) שגשג בברית המועצות פולחן האישיות הידוע מכולם, זה של סטלין. כמעט במקביל פרחה הערצה מתוזמרת כלפי היטלר בגרמניה, שראשיתה בתעמולה הפוליטית שנערכה בדמוקרטיה המתפרקת של רפובליקת ויימאר, ושהפכה לאחת מאושיות המדינה לאחר עלייתו לשלטון ב-1933. על אף שהמרקסיזם סלד מהישענות על הנהגה כריזמטית יחידנית, המשטרים הקומוניסטיים הקימו פולחני אישיות לרוב, ודוגמתו של סטלין חוקתה על ידי מנהיגי המדינות הגרורות כמו מתיאש ראקושי בהונגריה, וילהלם פיק בגרמניה המזרחית וניקולא צ'אושסקו ברומניה. המשטרים הפאשיסטיים חסרו כל עכבות בנדון: מוסוליני הקדים את היטלר, וגם פרנקו (ששלטונו לא היה איתן לגמרי בראשיתו ונזקק לכך במיוחד) ואחרים זכה להאדרה מאורגנת.
דוגמאות ידועות אחרות לפולחן אישיות המוני הן שלטון מאו בסין, בין היתר בימי מהפכת התרבות, וזה של פול פוט בקמבודיה. מפורסם גם הפולחן של משפחת קים בקוריאה הצפונית, בו כל דור מטפח את זכר הדיקטטור הקודם, ושל ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן.
ראו גם
אישיות סמכותנית
תסביך אלוהים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-08-01T04:31:23 |
הזמר העברי | REDIRECT זמר עברי | 2004-10-26T04:50:39 |
המהפכה התרבותית | REDIRECT מהפכת התרבות בסין | 2004-10-26T07:47:09 |
טורוזאורוס | טורוזאורוס (שם מדעי: Torosaurus) הוא סוג של דינוזאור ממשפחת צרטופסיים. היה ידוע בעבר כבעל הגולגולת הגדולה ביותר בכל הדינוזאורים. הטורוזאורוס נתגלה לראשונה על ידי הפלאונטולוג עותניאל צ'ארלס מארש והוגדר ב-1891.
מאפיינים
הטורוזאורוס היה דינוזאור בעל ציצית או עטרה קשיחה בראשו (סביב צווארו) ושלוש קרניים. בעטרה שבראשו היו שני חללים (או "חלונות" fenestrae) שהיו מכוסים בעור דק. הטורוזאורוס חי באמריקה הצפונית בתקופת הקרטיקון, כ-66.8 עד 66 מיליון שנה לפני זמננו.
הטורוזאורוס שקל בין 4 ל-6 טון ואורכו היה כ-9 מטר. אורך הגולגולת שלו, כולל העטרה היה 2.6 מטר.
אטימולוגיה
רבים חושבים שפירוש השם "טורוזאורוס" הוא "לטאת שור" עקב פירוש המילה "טורו" בספרדית והתיאור שאכן מתאים לדינוזאור המקורנן הזה. פירוש זה שגוי ולמעשה משמעות השם היא "לטאה מחוררת" והשם ניתן לה בגלל שני ה"חלונות" הגדולים בעטרה של הטורוזאורוס.
האם טורוזאורוס הוא טריצרטופס מבוגר?
ממוזער|שמאל|שלד של טורוזאורוס
ב-2010 הציע הפלאונטולוג ג'ון סקנלה יחד עם ג'ק הורנר בעקבות מחקר שעשו (בשנים 2009-2010) שהטורוזאורוס הוא לא סוג טקסונומי נפרד אלא טריצרטופס בוגר ובשל (mature), שגופו ועטרתו גדלו וכן שבגלל הגדילה נוצרו "חלונות" בעטרה.
ממוזער|250px|השוואה בין גולגולת של Triceratops prorsus הולוטיפ YPM 1822 (הגולגולת העליונה, A) ו-Torosaurus latus ממצא ANSP 15192 (הגולגולת התחתונה, B)
לדבריהם אנטומית הטריצרטופס והטורוזאורוס כמעט זהים, וגם הגולגולת שלהם דומות למדי (למעט העטרה שמשתנה עם הגדילה). עוד נימוק נוגע למבנה העצם: כאשר בוחנים עצמות של טריצרטופס (גם גדול, כלומר: לא גור אלא גם מבוגר צעיר) מגלים שמדובר בעצם שעדיין גדלה, לעומת מבנה העצמות של הטורוזאורוס שמראות עצם מבוגרת שגדלה ובגרה לחלוטין. עוד נימוק נוגע למציאת פרטים בגילאים שונים: בעוד שנמצאו טריצרטופסים בכל שלבי ההתפתחות: מביצה, תינוק, גור וכלה במבוגר צעיר, מעולם לא נמצא טורוזאורוס צעיר. הסברה שהטורוזאורוס מייצג טריצרטופס מבוגר יכולה לפתור תעלומה זו.
לונגריץ' ופילד פרסמו מאמר הסותר לטענתם את התזה של הורנר וסקנלה. הם ניתחו גולגולות שונות של טריצרטופס וטורוזאורוס ואמרו כי מצאו גולגולות של טריצרטופסים מבוגרים וכן של טורוזאורוסים צעירים. לטענה שיש התדלדלות עצם בעטרה של טריצרטופס שגורמת להיווצרות ה"חלונות" בעטרה של טורוזאורוס, ענו לונגריץ' ופילד, שהמקומות בהם יש הדלדלות עצם בעטרה של טריצרטופס לא תואמים למקומות בהם נמצאים ה"חלונות" בעטרה של טורוזאורוס. אנדרו פארקה ועמיתיו פרסמו מאמר ובו טענו שלפי ניתוח מורפולוגי שביצעו עבור כ-30 גולגולות של טריצרטופס, טורוזאורוס ונדוצרטופס עולה שטורוזאורוס הוא סוג טקסונומי נפרד.
השערה זו עדיין נתונה בוויכוח מדעי
, אך למרות זאת, הורנר, אוצר מחלקת הפלאונטולוגיה במוזיאון הרי הרוקי, החליט על מחיקת השם "טורוזאורוס" מהתצוגות במוזיאון והחלפתו בשם "טריצרטופס".
בתרבות
הטורוזאורוס מוצג בסדרה של ה-BBC: הולכים עם דינוזאורים בפרק האחרון כיצור הנע בעדרים וחלק מהזכרים נלחמים על נקבות. עם זאת הם בירידה גדולה בעיקר עקב התנאים הקשים שנוצרים וכן עקב מהומות עקב טורפים ואוכלי נבלות הנעים בעקבותיהם.
הוא מוצג גם בסדרה בראשית, אך רק בספרים (אם כי יש בובה בדמותו גם בעונה ראשונה בסדרה).
הטורוזאורוס נראה בסרט "The Dino King", בו הוא שכן באסיה הפרהיסטורית.
בנוסף הוא מוצג במספר משחקי מחשב כמו: "Jurassic Park: Operation Genesis", "Jurassic World Evolution", "Jurassic World Evolution 2", "Ark: Survival Evolved" ועולם היורה: המשחק.
פסל של טורוזאורוס ניצב בחזית מוזיאון פיבודי לידיעת הטבע של אוניברסיטת ייל.
ראו גם
טריצרטופס
קישורים חיצוניים
Are Torosaurus and Triceratops the same dinosaur: smackdown at the Peabody, ערוץ היוטיוב של מוזיאון פיבודי באוניברסיטת ייל, 4 בפברואר 2013
חילופי מכתבים בין הפלאונטולוגים ג'ון סקנלה ואנדרו פארקה האם טורוזאורוס הוא הצורה המבוגרת של טריסרטופס, באתר Walking With Dinosaurs
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1891
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:כסמוזאורים
קטגוריה:ארצות הברית: מאובנים
קטגוריה:טקסונים שנויים במחלוקת
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1891 | 2022-11-21T11:13:33 |
זנבזיפים | זנבזיפים (שם מדעי: Lepismatidae) משפחה של חרקים חסרי כנפיים המשתייכת לסדרת זנבזיפאים (Thysanura). שמה של המשפחה ניתן על שום שלושה זיפים הנראים בחלקו האחורי של החרק.
מאפיינים
אורך בוגר: 10-30 מ"מ
מספר ביצים בהטלה: 20-50
התפתחות: גלגול חסר
מזון: קמח, נייר, בד, סוכר, עמילן, תאית
תפוצה בטבע: לרוב בקני נמלים וטרמיטים
הזנבזיפים הם חרקים פרימיטיביים ביותר. גופם שטוח ומכוסה קשקשים מבריקים בצבע כסף. בראשם זוג מחושים ארוכים, אותם מנקים באופן קבוע, כדי לשמור שחוש הריח לא ייפגע. יש להם זוג עיניים מורכבות. גפי הפה שלהן לועסות והן בולטות מהראש. מקצה בטנם יוצאים שלושה זיפים דקים, ארוכים וגמישים. הם פעילים בעיקר בלילה. הנקבה מטילה את ביציה בצרורות במקומות חשוכים ולחים. מינים אחדים מצויים במקומות אפלים בבית: מזווה, מחסן מזון, פינות לחות, בין דפי ספרים, מאחורי תמונות התלויות על הקיר.
מינים בישראל (רשימת חלקית)
זנבזיף כספי Lepisma saccharina
זנבזיף וסמן Neoasterolepisma wasmanni
זנבזיף פלמוני Neoasterolepisma palmonii - נמצא בקני נמלים
זנבזיף פרסי Lepismina persica
זנבזיף מצרי Thermobia aegyptiaca - נפוץ
זנבזיף ורמן Ctenolepisma wahrmani
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1802
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
*
קטגוריה:דגיגי כסף
דגיגי כסף | 2023-05-02T17:39:40 |
דרדנלים | מיצרי הדרדנלים (טורקית: Çanakkale Boğazı – "מצר צ'נקאלה"; יוונית: Δαρδανέλλια) הם מצר ים בצפון-מערב טורקיה המחבר את הים האגאי עם ים מרמרה. כמו מצר הבוספורוס, הדרדנלים מפרידים בין אירופה (חצי-האי גליפולי) לבין אסיה. העיר הראשית השוכנת לגדות הדרדנלים היא צ'נקלה והיא העניקה למצר את שמו בטורקית.
המצר ארוך וצר – אורכו מגיע ל-61 ק"מ ורוחבו נע בין 1,200 מטר ל-6 ק"מ. עומקו הממוצע של המצר הוא 55 מטר ועומקו המרבי מגיע ל-82 מטר. בשל הבדלים בריכוז המלח בין מי ים מרמרה ומי הים האגאי, זורמים מים דרך המצר בשני הכיוונים. מי ים מרמרה זורמים דרומה בזרם עילי ואילו המים הכבדים יותר מהים האגאי זורמים צפונה בזרם תחתי. מצרי הדרדנלים הם בין מצרי הים העמוסים והקשים ביותר לניווט בעולם. בגלל זרמי הים במצר והשפעת הגאות בים השחור ובים מרמרה, יש ואוניות חייבות להמתין לתנאים נוחים להפלגה בטרם הן נכנסות למעבר ים זה.
הדרדנלים נקראו הלספונטוס (Ελλήσποντος) בעת העתיקה. משמעותו של השם הוא "ים הֶלֶה", על-שמה של הלה, בתו של אתמס, שטבעה במקום לפי המיתולוגיה היוונית, כשנפלה מהאיִל המוזהב.
היסטוריה
בשל מיקומם האסטרטגי נודע לדרדנלים תפקיד חשוב לאורך ההיסטוריה ואין ספור פולשים חצו אותם בשני הכיוונים.
העיר העתיקה טרויה שכנה סמוך לכניסה המערבית למצר, ועל חופו של המצר ביבשת אסיה התרחשה מלחמת טרויה. טרויה שלטה על התנועה במעבר ים אסטרטגי זה. בשנת 480 לפנה"ס חצה את המצר צבאו של חשיארש הראשון במהלך מלחמת פרס–יוון. בשנת 334 לפנה"ס חצה צבאו של אלכסנדר הגדול את המצר בכיוון ההפוך.
בימי האימפריה הביזנטית השליטה בדרדנלים הייתה חיונית להגנת קונסטנטינופול והיוותה מקור הכנסה בולט לשליטי האזור. במוזיאון הארכאולוגי באיסטנבול מוצג לוח שיש ועליו חרוט חוק שנחקק על ידי קיסר האימפריה הביזנטית אנסטסיוס הראשון, המפרט את תעריפי המעבר בבית המכס של הדרדנלים.
השגת שליטה בדרדנלים, או זכויות מעבר מיוחדות, הייתה אחת מן המטרות המרכזיות במדיניות החוץ של האימפריה הרוסית במהלך המאה ה-19. בתקופת המלחמות הנפוליאוניות רוסיה, בתמיכת האימפריה הבריטית, הטילה מצור על הדרדנלים בשנת 1807. בעקבות תוצאות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) נחתם חוזה הונקאר איסקלסי בין רוסיה לטורקיה (Hünkâr İskelesi Antlaşması) המאפשר להגביל מעבר ספינות במצר, השייכות למדינות שאינן לחוף הים השחור. חוזה זה נתן עדיפות לרוסיה, וקומם עליה את מעצמות מערב אירופה, ששכנעו אותה בשנת 1841 לבטל את העדיפות.
השליטה בדרדנלים וזכות המעבר דרכם היו אחת העילות הקבועות ל השונות החל מהמאה ה-19 עד לימי המלחמה הקרה. לדרדנלים נודעה חשיבות מכרעת גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. קרב גליפולי התרחש ב-1915 בין צבא האימפריה העות'מאנית לכוחות מדינות ההסכמה מבריטניה, מאוסטרליה ומניו זילנד שפלשו לחצי האי גליפולי, והסתיים בהדיפת הפלישה.
ראו גם
גשר הדרדנלים
קישורים חיצוניים
מפות הדרדנלים, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:הים האגאי
קטגוריה:ים מרמרה
דרדנלים | 2024-06-07T09:46:10 |
דיוויד בקהאם | REDIRECT דייוויד בקהאם | 2004-10-26T12:36:38 |
יונה מצגר | הרב יונה יחיאל מצגר (נולד בכ"ג באב ה'תשי"ג, 4 באוגוסט 1953) הוא רב ישראלי, כיהן כרב הראשי האשכנזי לישראל בשנים 2003–2013.
בינואר 2017 הורשע בעבירות אחדות ובהן לקיחת שוחד, ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל.
ביוגרפיה
נולד בחיפה לאלימלך והינדה מצגר. בוגר ישיבת בני עקיבא פרחי אהרון בקריית שמואל. למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה במשך אחת-עשרה שנים, במהלכן הוסמך לרבנות והחל בלימודי דיינות.
שירת בצה"ל בחטיבה 7 של חיל השריון כתותחן טנק בגדוד "עֹז 77", תחת פיקודו של אביגדור קהלני. במלחמת יום הכיפורים נטל חלק בקרבות הבלימה בצפון רמת הגולן כנגד התקפות הצבא הסורי. בהמשך עבר לשרת כרב צבאי והגיע לדרגת קצונה של סרן.
מונה לרב בית הכנסת "תפארת צבי" במרכז תל אביב והגדיר את עצמו "רב צפון תל אביב". בתקופה זו היה עורך חופות מבוקש, בעיקר בקרב תושבי תל אביב.
בשנת 1988 כתב יחד עם עו"ד נחום לנגנטל, לימים ח"כ מטעם המפד"ל, את הספר "במעגלי החיים", העוסק במעגלי השנה והחיים היהודיים. כמו כן הוא פרסם סדרת ספרי שאלות ותשובות בשם "מים ההלכה" ו"כנפי יונה". ספר השו"ת "מים ההלכה" זיכה אותו בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת תשמ"ט. כן פרסם שו"ת בעניינים הקשורים למלחמת המפרץ הראשונה בשם "סופה במדבר". בתשובותיו הוא מסתמך בעיקר על מקורות תשובות של רבנים שקדמו לו, לעיתים ללא מתן קרדיט נאות. בהקדמתו לספריו מזכיר הרב מצגר את המשל על הדבורה המלקטת צוף מאחרים, אך עמלה מועיל יותר מאשר עמל העכביש, הטווה קוריו בעצמו.
חיים אישיים
נשוי לעפרה ואב לשישה ילדים. אשתו היא בת אברהם שלמה פרידמן, מבעלי הוצאת א. לוין אפשטיין, ונינת הרב יוסף חיים זוננפלד. שלוש אחיותיה נשואות לישראל וורצל, לנתן גרוסמן ולרב דוד דב לבנון אב בית הדין הרבני באשקלון. לימדה שנים רבות באולפנית בני עקיבא תל אביב.
אחד מחתניו, הרב אברהם גאופטמן, הוא רב קהילה בשכונת הר חומה, דיין בבית הדין הרבני בבאר שבע וראש כולל לדיינות בישיבת מרכז הרב.
אחייניתו יונת פרימן נשואה לרב מאיר פרימן אב"ד בבית הדין בירושלים.
פעילותו כרב ראשי
שמאל|ממוזער|250px|הרבנים הראשיים לישראל - הרב מצגר והראשון לציון הרב שלמה עמאר.
שמאל|ממוזער|250px|הרב מצגר בפגישה עם נשיא פולין לך קצ'ינסקי
ב-2001 נבחר לראשונה לחבר מועצת הרבנות הראשית.
בשנת 2003, בגיל 49, נבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי לישראל כמועמדם של החרדים ובתמיכת הרב יוסף שלום אלישיב, על פני הרב יעקב אריאל והרב שלמה דיכובסקי. אישי ציבור דתיים טענו שהרב אלישיב תמך ברב הצעיר והבלתי בולט מבחינה תורנית, כדי לפגוע במעמד הרבנות הראשית. מקורבים לרב אלישיב אמרו שהוא עשה זאת כדי לטרפד את היתר המכירה ומשום שלא עלה אז על הפרק מועמד מתאים יותר לדעתו. נטען גם שסייעה לו גם עובדת היותו גיסו של נתי גרוסמן. נסיבות בחירתו עוררו תרעומת אצל רבים בציבור הדתי לאומי. לאחר הרשעתו חזרו עיתונאים דתיים והפנו אצבע מאשימה כלפי העסקנות החרדית שהובילה לבחירתו על פני הרב אריאל.
כשרות
במהלך כהונתו כרב ראשי הנהיג מספר חידושים בתחום הכשרות, בהם:
חסימת מכירת חמץ בפסח בכל רשתות המרכולים הכשרים בישראל, באמצעות הסרת הברקוד מרשימת המוצרים למכירה, כך שגם אם נמצא חמץ בסניף לא תתאפשר רכישתו בשל אי הופעתו במחשב הקופאי. הרב מצגר סיכם זאת עם מנהלי הרשתות, לאחר שטען כי בהיעדר חסימה אין למכירת החמץ שלהם כל תוקף, שכן הם ממשיכים בפועל לסחור בחמץ.
שינוי צורה של חלק מהמוצרים הכשרים לפסח, אשר במהלך השנה הם חמץ גמור, כגון עוגות, עוגיות, שקדי מרק וכדומה. הרב מצגר טען כי צורתם הזהה של המוצרים הכשרים לפסח ושל מוצרי החמץ עלולה לגרום למכשול ולערבוב בין הכשר ובין החמץ.
חיוב כל משגיח כשרות לעבור קורס ומבחן כדי לקבל תעודת הסמכה.
פרסום ספר הנחיות ונהלים מפורטים לכשרות, שנועד לרבנויות המקומיות.
מעמד האישה וחברה מעורבת
לאחר שצוערי קורס קצינים נענשו על שיצאו מאירוע שבו הופיעה זמרת צבאית, מתוקף האיסור להאזין לשירת אישה, פרסם הרב מצגר מאמר הלכתי בעניין. לדבריו, יש לכבד את זכותם של החיילים הדתיים להימנע משמיעת קול שירת אישה, על ידי הסתפקות בשירת חיילים גברים, או מתן היתר לחיילים המעוניינים בכך להיעדר מהופעת הזמרות, מבלי לפגוע בכבודן.
לצד הראשון לציון הרב שלמה עמאר, התנגד הרב מצגר לדרישה שהועלתה לאפשר קווי מהדרין בתחבורה הציבורית בין ריכוזי אוכלוסייה חרדית, שבהם מחויבת הפרדה במקומות הישיבה בין גברים לנשים. לדבריו, המעוניינים להחמיר יכולים להקים חברת אוטובוסים מיוחדת לצורך כך, אך אינם יכולים להורות לזולת כיצד לנהוג בחברת אוטובוסים ציבורית.
ביושבו כאב בית הדין הרבני הגדול החמיר הרב מצגר את הענישה הקיימת לסרבני גט העומדים בסירובם. בית הדין דחה את ערעורו של סרבן גט שישב עשר שנים במאסר, וקבע כי סירובו של הבעל לגרש את אשתו מצדיק את המשך מאסרו עקב בזיון בית הדין האזורי שהורה לו לגרש את אשתו, ככל שיידרש.
בעקבות מקרים שבהם מנעו נציגי חברה קדישא מנשים לשאת הספד על יקיריהן שנפטרו פרסם הרב מצגר פסיקה הלכתית שלפיה אמנם אין מקור הלכתי לאסור על אישה לשאת הספד, והסמכות להכריע בנושא נתונה בידי הפוסקים שבהם מתייעצת החברה קדישא המקומית{{הערה|שם=הילה נחמן|עידית הילה נחמן, [http://www.itim.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/doch_kvura_2012.pdf הקבורה בישראל: תשע"ב - 2012], מכון עתים, עמ' 12-13}}. השר לשירותי דת יעקב מרגי הסתמך על פסיקה זו בחוזר מנכ"ל המתיר הספד נשים, הליכת נשים אחר הנפטר והלוויות מעורבות של נשים וגברים, כל עוד רצון המשפחה בכך, ומבהיר כי חידוש רישיון הקבורה עשוי להיות מותנה בפעולה לאור הנחיות אלה.
שיח בין-דתי
הרב מצגר פעל לעידוד מגעים בין דתות. בפרט הציע להקים ארגון אומות מאוחדות דתי בירושלים, בהשתתפות נציגי הדתות השונות ובראשות הדלאי לאמה. לדבריו, "במקום להתכונן למלחמה גרעינית ולרכוש טנקים ומטוסי קרב, ארגון זה ישקיע בשלום (...) מנהיגים דתיים יוכלו לפגוש זה את זה ולגלות שיש להם יותר במשותף מכפי שסברו". רעיון זה זכה לתמיכתם של הדלאי לאמה ובכירים באירופה ובעולם המוסלמי. כמו כן הביע תמיכה נלהבת בכנס בין-דתי שיזם עבדאללה מלך ערב הסעודית בשנת 2008.
בדצמבר 2009 ביקר בכפר יאסוף, בעקבות הצתת מסגד בכפר וריסוס כתובות נאצה עליו. תחת אבטחה בלעדית של המשטרה הפלסטינית הביע הרב את סלידתו ממעשה ההצתה והזכיר את רגישות העם היהודי לפגיעה במקומות תפילה, בפרט בעקבות ליל הבדולח. נוכח איומים לפגוע בתגובה בבתי כנסת במדינות מוסלמיות הוסיף הרב כי הוא "יכול לקוות שאם חס וחלילה יקרה דבר כזה מהצד השני, גם המוסלמים יביעו סלידה".
בביקור רשמי באתר הזיכרון לרצח העם הארמני בירוואן ובמוזיאון הסמוך לו, השתמש הרב בביטוי רצח עם (genocide) שממנו נמנעת ישראל הרשמית, ואמר כי "אין אומה שיכולה להבין את כאב הארמנים טוב מן היהודים".
מצגר ייצג את מנהיגות היהדות בסרט תיעודי שהופק על ידי האחים ז'ול וגדעון נאודה בשנת 2007 ששמו: "בשם אלוהים: מבט חושפני ואינטימי על האנושות (באמצעות) הספקות, האמונות והתקוות של מנהיגי הדת הגדולים בעולם.
דאגה לפולארד ושליט
הרב מצגר ביקר את יונתן פולארד פעמיים בכלאו בתקופת כהונתו כרב ראשי. הוא שיגר מכתבים לפני חגים לגורמים שונים בממשל האמריקני במטרה להביא לשחרורו וקרא לכך בכמה מדרשותיו. בפגישותיו עם מנהיגים דתיים ומנהיגי מדינות ביקש מהם לפעול לשחרורו של גלעד שליט. הרב מצגר הצטרף לקריאת מגילת איכה בתשעה באב באוהל המחאה של משפחת שליט, ונשא שם תפילה לשחרורו המהיר. הוא התבטא נגד יוזמת חמישים רבנים לפסול את העסקה לשחרור שליט ממניעים הלכתיים. לדבריו, "כל עוד לא מונחת לפתחו של רב או פוסק מלוא האינפורמציה, כולל דו"חות צה"ל וגופי המודיעין, אין אפשרות לקבוע עמדה הלכתית נחרצת, ובוודאי שאין לפסוק הלכה על סמך פרסומים בתקשורת הערבית".
מעורבות בתחומים נוספים
שמאל|ממוזער|250px|שר הדואר הסלובני מעניק לרב הראשי גיליון בולים שהונפק בסלובניה לרגל השבת בית הכנסת של רבי ישראל איסרלן במריבור.
בהשפעת הרב מצגר הושב לידיים יהודיות בית הכנסת של רבי ישראל איסרלן במריבור שבסלובניה, שהוסב לכנסייה. חציו הפך לבית כנסת וחציו למוזיאון. הוא פעל גם למען השבת בית הכנסת העתיק של בודפשט לידיים יהודיות.
בדברים שנשא בהלווייתם של חמשת הנרצחים בפיגוע באיתמר אמר הרב מצגר: "כתשובה לפיגוע יש להפוך את איתמר לעיר ואם בישראל".
פרשות ציבוריות ופליליות
בשנת 1998 שללה ממנו מועצת הרבנות הראשית את תעודת הכושר לרב עיר בשל חשדות לעברות על ההלכה והחוק שהועלו נגדו. לפי התלונות, חתם מצגר שלא כדין על כתובות, גבה כספים על עריכת חופות ועוד. לבירור התלונות הוקמה ועדה של שלושה רבנים בראשות הרב הראשי, הרב אליהו בקשי דורון, שהחליטה להפסיק את החקירה ולהחזיר לו את תעודת הכושר לרב העיר, בתמורה לכך שיסיר את מועמדותו למשרת רב העיר תל אביב. מנגד טען הרב מצגר כי רבנים רבים גובים כספים על עריכת חופות וכי החקירה נועדה לסכל את מועמדותו לתפקיד רב העיר.
הבחירות לתפקיד הרב הראשי לישראל בשנת 2003 נודעו כסוערות במיוחד. על תפקיד הרב האשכנזי התמודדו הרב מצגר, הרב שלמה דיכובסקי והרב יעקב אריאל, כשמעליהם מרחפת ההצעה לאחד את תפקידי הרבנים הראשיים האשכנזי והספרדי. בין היתר נתמכה מועמדותו של הרב מצגר על ידי הרב יוסף שלום אלישיב, נציגי מפלגת העבודה, נציגי מפלגת הליכוד וחלק מנציגי המפד"ל לגוף הבוחר לרבנים הראשיים. הרב רא"ם הכהן וגיסו הרב אהרון הראל הביעו מחאה על מינויו של הרב מצגר.
בפברואר 2005 נחקר הרב מצגר באזהרה בדבר חדר מלון שקיבל בתעריף מוזל. בסיום החקירה המליצה המשטרה להעמידו לדין בעבירות מרמה והפרת אמונים. בעקבות זאת הודיע הרב מצגר כי הוא משעה עצמו זמנית מבית הדין הרבני הגדול ומהוועדה לבחירת דיינים. באפריל 2006 הודיע מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, כי לא ייפתח תיק פלילי נגד הרב מצגר, אך ביקר בחריפות את מעשיו, קבע ששיקר בחקירותיו במשטרה והודיע כי עליו להתפטר מרצונו או שמזוז ימליץ על הליכי הדחה מידיים נגדו.
בתגובה עתר הרב מצגר לבג"ץ כנגד מזוז בטענה שלא ניתנה לו זכות השימוע. במהלך הדיונים הסכים היועץ המשפטי למחוק חלקים מן הדו"ח, אולם הרב מצגר לא הסתפק בכך. בסופו של דבר ביולי 2007 דחה בג"ץ את העתירה, לאור הקביעה כי דו"ח היועץ המשפטי איננו אמירה סופית בעניינו של הרב הראשי. בפברואר 2008 החליטה הוועדה לבחירת דיינים לדחות את חוות דעתו של מזוז ולאפשר לרב מצגר לחזור לכהן כדיין. לאחר ההחלטה אישרה הכנסת תיקון לחוק הרבנות הראשית לישראל, שלפיו לא יהיה הרב מצגר חייב לכהן כראש בתי הדין הרבניים. בפברואר 2009 דחו שופטי בג"ץ את עתירתה של עמותת אומ"ץ למנוע מהרב מצגר מלשמש כדיין בבית הדין הרבני הגדול. השופט אדמונד לוי סבר בדעת יחיד כי היועץ המשפטי לממשלה היה צריך להעמיד את הרב מצגר לדין משמעתי.
בשנת 2008 פרסמו קלמן ליבסקינד ובועז גאון תחקיר שלפיו הרב מצגר הרבה לטוס לחו"ל במחלקה הראשונה, ובתמורה תומך בעמדתם של שלוחי חב"ד ובמינויים לתפקידי רבני עיר וארצות. אנשי חב"ד הגיבו וטענו שהרב מצגר עושה בכך את תפקידו.
ב-20 ביוני 2013 נעצר על ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה, לאחר חקירה סמויה שנוהלה נגדו במשך מספר חודשים, בחשד לביצוע עבירות של לקיחת שוחד, מרמה והלבנת הון. על פי החשדות, הוא ומקורביו לקחו לעצמם מאות אלפי שקלים מכספי תרומות. בתום חקירתו נשלח למעצר בית למשך חמישה ימים, והשעה עצמו מחלק מתפקידיו. ב-18 בנובמבר 2013 נעצר שוב על רקע החשדות הקודמים בדבר הלבנת הון, וכן שיבוש מהלכי חקירה והדחת עדים. בית משפט השלום האריך את מעצרו בתשעה ימים. באוקטובר 2015 הוגש כנגדו כתב אישום ובו מספר רב של עבירות בסעיפים: לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, העלמת מס, הלבנת הון, הדחה בחקירה ועוד. בכתב האישום, שנשען על האשמות איש סודו ונהגו האישי חיים אייזנשטט, שהיה לעד מדינה, תוארו העברות כספים אל כיסיהם בעקבות תיווך בין המעוניינים בגיור בחו"ל וכן מתיווך בין תורמים לעמותות. בין היתר נטען שהוא מינה את רב העדה הקווקזית בישראל לבקשת יהודי עשיר ממוסקבה תמורת תשלום.
ב-30 בינואר 2017 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה, שיבוש הליכי משפט ועבירות על פקודת מס הכנסה. ב-23 בפברואר דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את העונש שנקבע בהסדר הטיעון, וגזר על מצגר ארבע וחצי שנות מאסר, ובנוסף חייב אותו לשלם למדינה 5 מיליון ש"ח (המורכבים מקנס בסך מיליון, חילוט בסך 2 מיליון ומס הכנסה בסך 2 מיליון ש"ח). בעקבות ערעור על חומרת העונש, הקל בית המשפט העליון בעונש המאסר שנגזר עליו והעמידו על המוסכם בהסדר הטיעון, שלוש וחצי שנות מאסר בפועל. ב-1 במאי 2017 החל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו. בינואר 2019 דחה נשיא המדינה ראובן ריבלין את בקשתו של מצגר לחנינה. ב-5 במרץ 2019 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, בשל התנהגות טובה ומצוקת מקום בבתי הכלא. הוא שוחרר למחרת, לאחר שריצה 22 חודשים.
בשנת 2017 החלה הרבנות הראשית לישראל בהליכים לשלילת התואר "רב" ממצגר בעקבות הרשעתו. לאחר דיונים ממושכים בוועדת המשמעת של הרבנות הוחלט, לפנים משורת הדין, שלא לשלול את התואר, בעקבות התחייבותו לא לכהן יותר בכל תפקיד ציבורי עד גיל 70, שלאחריו לא יוכל עוד לכהן בכל תפקיד כזה באופן רשמי. הוועדה קבעה כי מצגר "פגע אנושות באמון הציבור במוסד הרבנות".
ספריובמעגלי החיים - ספר העוסק במעגל החיים ומעגל השנה היהודי, נכתב יחד עם נחום לנגנטל, בהוצאת ידיעות אחרונות.מים ההלכה - שאלות ותשובות, 4 חלקים, בהוצאת המחבר, תשמ"ח-תשנ"גסופה במדבר - שאלות ותשובות הלכתיות שהתעוררו במלחמת המפרץ. בהוצאת המחבר, תשנ"א כנפי יונה - שאלות ותשובות וחקרי הלכה בנושאים מעשיים. תל אביב: הוצאת ספרי הגר"י מצגר
חלק א' - אורח חיים ויורה דעה, תשע"א
חלק ב' - הלכות מדינה, תשע"ב
חלק ג' - יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט תשע"ג 2012.רעיונות וביאורים על הגדה של פסח''', עורך: מנחם ברונפמן, לדורות הוצאה לאור, תשע"ב 2012 (מהדורה מורחבת יצאה כעבור שנה).
קישורים חיצוניים
שיעורי הרב יונה מצגר באתר ישיבת בית אל
רבקה רוזנר, פנים חדשות במראה, מגזין ארץ אחרת, 31 באוגוסט 2008
קלמן ליבסקינד, הרב מצגר - הגיורים, החתונות, הטיסות, האוליגרכים והבושה הגדולה, באתר nrg, 24 בנובמבר 2013
כל הכתבות על הרב יונה מצגר, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי ישיבת כרם ביבנה
קטגוריה:בוגרי ישיבת פרחי אהרון
קטגוריה:חיילי גדוד 77
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מחברי ספרות תורנית
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:זוכי פרס הרב טולידאנו
קטגוריה:רבנים צבאיים ישראלים
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:תל אביב-יפו: רבני שכונות
קטגוריה:רבנים ישראלים שהורשעו בדין
קטגוריה:מורשעים בעבירות מסוג סחיטה, מרמה ועושק בישראל
קטגוריה:מורשעים בעבירות שוחד בישראל
קטגוריה:אישי ציבור ישראלים שהוטל עליהם מאסר
קטגוריה:מורשעים בהסדר טיעון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1953 | 2024-09-03T20:58:43 |
משוואות קושי-רימן | באנליזה מרוכבת ואנליזה הרמונית, משוואות קושי-רימן הן צמד משוואות דיפרנציאליות חלקיות, שאותן מקיימים שני הרכיבים (הממשי והמרוכב) של כל פונקציה אנליטית מרוכבת. בכיוון ההפוך, אם הפונקציות הממשיות הן דיפרנציאביליות ומקיימות את המשוואות, אז היא פונקציה אנליטית. תנאי זה לאנליטיות של נקרא תנאי קושי-רימן.
ניסוח פורמלי
תהא פונקציה מרוכבת, אז ניתן לכתוב אותה כסכום של שתי פונקציות ממשיות : .
משוואות קושי-רימן הן שתי המשוואות הדיפרנציאליות הבאות:
תנאי קושי-רימן
תנאי קושי-רימן לגזירות מנוסח באופן הבא:
פונקציה גזירה בנקודה אם ורק אם ו־ רציפות בסביבת הנקודה , הנגזרות החלקיות קיימות ורציפות בנקודה זו ומשוואות (1) ו-(2) לעיל מתקיימות בנקודה זו.
משוואות (1) ו-(2) לעיל נובעות ממשוואת קושי-רימן ההומוגנית:
כך שאם נציב את במשוואה האחרונה, נקבל את המשוואות הקודמות. ניסוח זה נוח במיוחד כאשר רוצים לבדוק את קיום תנאי קושי-רימן אצל פונקציות שקשה להפריד אותן לחלק ממשי ולחלק מדומה, למשל: .
כמו כן, אם נשתמש בקשרים ונפעיל את כלל השרשרת על משוואת קושי-רימן ההומוגנית, נקבל את התנאי , שהוא בפני עצמו מעיד על אנליטיות של פונקציה. כלומר אם הנגזרת של f לפי מתאפסת רק בנקודות מסוימות, אנחנו כבר יודעים שהפונקציה f היא אנליטית אך ורק בנקודות אלה. בנוסף, אם היא אנליטית, אז גם היא אנליטית. נשים לב שעם ההגדרה הנ"ל עבור ו־ ניתן להגדיר את אופרטורי הגזירה הבאים:
ובדרך זו מקבלים ביטוי לאופרטור לפלס בשני משתנים: .
כלומר, פונקציה מרוכבת המקיימת את משוואות קושי-רימן בנקודה מסוימת מקיימת את משוואת לפלס באותה נקודה.
ממשוואות קושי-רימן ניתן להסיק כי קווי הגובה של הפונקציות הם אורתוגונליים, כי המכפלה הסקלרית של הגרדיאנטים של מתאפסת:
מהוכחת משוואות קושי-רימן ניתן גם לקבל את ערך הנגזרת של הפונקציה. בשל הקשר בין הנגזרות החלקיות שבא לידי ביטוי במשוואות קושי-רימן, די בשתיים מהנגזרות החלקיות כדי לבטא את הנגזרת בשלמותה. ביטוי אחד לנגזרת הוא .
כמו כן, אם נתונה לנו למשל הפונקציה u והיא הרמונית בתחום מסוים, אז ניתן לקבל על ידי משוואות קושי-רימן את הפונקציה v, שתיקרא ההרמונית הצמודה של u, ולכן נוכל לקבל גם את הפונקציה f, שתהיה אנליטית בתחום ההרמוניות של u ו-v.
תנאי קושי רימן בייצוג קוטבי:
תהא פונקציה מרוכבת בייצוג קוטבי, אז ניתן לכתוב אותה כסכום של שתי פונקציות ממשיות : .
במקרה זה ניתן להמיר את תנאי הגזירות של בייצוג האלגברי לקוטבי כך:
בצורה מוכללת יותר, לכל ייצוג קוטבי מהצורה (על פי דה מואבר) תנאי הגזירות יהיו:
הוכחה
נתבונן ב־f כפונקציה . נגדיר קירוב ליניארי ל־f ונחשב את :
כאשר . (קל להשתכנע בקיומו של קירוב זה מטור טיילור)
נשים לב כי , ולכן נוכל לרשום
נגדיר את אופרטורי הגזירה הבאים:
נחלק ב־ ונשאיף לאפס:
קל לראות שהביטוי לא מוגדר (פשוט באמצעות בדיקת הגבול פעם כשהחלק הממשי שווה לאפס והמדומה שואף לאפס, ופעם כשהחלק המדומה שווה לאפס והממשי שואף לאפס, שמניבים תוצאות שונות), לכן הביטוי כולו מוגדר אם ורק אם , כלומר , ומהשוואת החלקים המדומה והממשי נקבל
שהן משוואות קושי-רימן.
לקריאה נוספת
Ablowitz M. J. & Fokas A. S., Complex Variables: Introduction and Applications, Cambridge University Press, 1997
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משפטים באנליזה מרוכבת
קושי-רימן
קטגוריה:תורת הפוטנציאל
קטגוריה:ברנהרד רימן | 2024-03-17T20:39:10 |
תהודה מגנטית גרעינית | ממוזער|
תהודה מגנטית גרעינית (תמ"ג; באנגלית: NMR, ראשי תיבות של Nuclear Magnetic Resonance) היא תופעה פיזיקלית המערבת תגובה בין גרעין האטום המצוי בשדה מגנטי קבוע, חיצוני, לבין שדה אלקטרומגנטי המשתנה בתדירות מסוימת המתאימה לתדר התהודה של החומר הנבדק. תנאים מגנטיים בחומר עצמו נמדדים על ידי בחינת הקרינה הנפלטת מן הגרעין האטומי.
מכשיר ה-NMR משמש בעיקר לזיהוי המבנה האטומי והמולקולרי של חומרים כימיים שונים.
הסבר על פי פיזיקה קלאסית
לגרעינים של אטומי כל היסודות יש מטען חשמלי, שמקורו במטען החשמלי של הפרוטונים שבגרעין. לחלק מן הגרעינים יש גם מומנט מגנטי - כלומר, הם מתנהגים כאילו יש בתוכם מעגל אינפיניטסימלי של זרם. לקיומו של המומנט המגנטי יש שתי תוצאות: ראשית, המומנט עצמו מייצר שדה מגנטי בחלל, ושנית, המומנט מושפע משדות מגנטיים חיצוניים. מקור המומנט המגנטי של הגרעין הוא ה-ספין (תנע זוויתי אינהרנטי) של הנוקליאונים שבתוכו - פרוטונים וגם נייטרונים. לרוב הגרעינים אין מומנט מגנטי, כי הנוקליאונים באים בזוגות, ולכן, מאזנים זה את המומנט המגנטי של זה. אבל בגרעינים מסוימים, כגון מימן (שיש לו רק פרוטון אחד), זרחן, פחמן-13 וכיוצא באלה, יש לגרעין מומנט מגנטי שונה מאפס.
תופעת ה-NMR קיימת בחומר שלגרעין שלו יש מומנט מגנטי. בהיעדר שדה מגנטי חיצוני, חומר כזה לא מראה שום תכונות מגנטיות (אין לו מגנטיזציה כוללת (bulk magnetization)), מאחר שהמומנטים המגנטיים מתאזנים הדדית (היות שהם מכוונים אקראית במרחב). אם מסמנים את המומנט המגנטי של גרעין מסוים כ־ אז
אבל, אם מניחים חומר כזה בתוך שדה מגנטי חיצוני, מושרית בו מגנטיזציה כוללת שונה מאפס, מאחר שבמצב זה, לכל מומנט יש יותר סיכוי להצביע במקביל לשדה, ונוצר לפיכך, כיוון מועדף. לפי משוואת לנז'בין (:en:Langevin equation) המיגנוט שווה ל:
כאשר
(T היא הטמפרטורה, B הוא השדה החיצוני, k הוא קבוע בולצמן (Boltzmann) ו-N הוא מספר המומנטים בחומר). כאשר אפשר להשתמש בקירוב של חוק קירי (Curie), האומר:
אם מאלצים מגנטיזציה בניצב לשדה המגנטי (המסומן ב־), ניתן להוכיח מחוק שימור התנע הזוויתי כי המגנטיזציה תסתובב מסביב ל־. במקרה זה, תדר הסיבוב של המגנטיזציה (המסומן ב־) הוא פונקציה ליניארית של עוצמת השדה המגנטי החיצוני וערכו הוא:
המספר נקרא היחס הגירומגנטי (gyromagnetic ratio) והוא שונה מיסוד ליסוד. עבור מימן הרץ לגאוס. תדר זה נקרא תדר לרמור והסיבוב נקרא נקיפה חופשית. מהנ"ל אפשר להסיק שעבור מימן (מים או שומן) שנמצא בשדה מגנטי של 0.5 טסלה תדר לרמור הוא 21.285 מגה־הרץ.
כיצד מגיעים למצב שהמגנטיזציה ניצבת ל־ אם מטבעה המגנטיזציה מקבילה ל־? כאן נכנס האלמנט השני של ה-NMR, והוא פולס ה-RF. ניתן להוכיח שבנוכחות שדה מגנטי נוסף (שמסומן ) שכיוונו מסתובב מסביב לכיוון בתדר לרמור, אזי המגנטיזציה (שהייתה בהתחלה מקבילה ל־) תתחיל לנטות מהכיוון של בקצב קבוע. פולס של הוא שדה שעוצמתו/משכו גורמים ל־ לנטות ב־ מכיוון . כלומר, להיות ניצב ל-. אחרי סיום הפולס (כשאין עוד שדה ) אז המגנטיזציה ממשיכה לבצע נקיפה חופשית בתדר לרמור. פעולה זאת של פועלת אך ורק אם תדר הסיבוב של שווה לתדר לרמור. כלומר, זוהי תופעה של תהודה (resonance). בשדה מגנטי של 1.5 טסלה שימוש במשוואת לרמור מראה שהתדר שווה ל-63.855 מגהרץ. תדר זה נמצא בתחום גלי הרדיו, ולכן השדה המשודר נקרא פולס RF.
לסיכום, לתדר לרמור יש שתי משמעויות:
הוא תדר שבו המגנטיזציה מסתובבת מסביב לכיוונו של השדה המגנטי החיצוני.
הוא תדר הסיבוב של שדה מגנטי שני הגורם להטיית כיוון המגנטיזציה מכיוונו של השדה המגנטי החיצוני.
אחרי סיום הפולס, המגנטיזציה ממשיכה לבצע נקיפה רגילה מסביב לכיוון בתדר לרמור. עם הזמן, המגנטיזציה חוזרת לכיוון . אם נציין את הכיוון של באות z אזי המגנטיזציה האורכית (בכיוון z) דועכת בחזרה בקצב מעריכי, היינו:
הרכיבים הרוחביים דועכים גם הם בקצב מעריכי, היינו:
תהליכים אלו נקראים רלקסציה (relaxation). בדרך כלל . הרלקסציה הרוחבית (ב xy) נגרמת משני גורמים:
איבוד קוהרנטיות באות, בשל מומנטים מגנטיים המסתובבים בתדרי לרמור קצת שונים (כתוצאה מאי-הומוגניות של השדה המגנטי).
איבוד מגנטיזציה רוחבית בגלל חזרתה של המגנטיזציה לכיוון השדה (z).
לעומת זאת, הרלקסציה האורכית (ב-z) מתרחשת רק בשל חזרתה של המגנטיזציה לכיוון השדה (z).
תופעות אלו מתוארות על ידי משוואות בלוך (Bloch) שהן:
ניתן לגלות את הסיבוב של המגנטיזציה אם שמים לולאה של חוט מוליך (אנטנה) בסביבה. היות שהמומנטים המגנטיים מייצרים שדה מגנטי בעצמם, השטף של השדה הזה (על פני האנטנה) משתנה בזמן הסיבוב וכתוצאה מכך (על פי חוק פאראדיי) מושרה הפרש פוטנציאל (מתח) מסביב ללולאה (בתדר ). במערכות MRI משתמשים באותה אנטנה לקליטה, וליצור השדה המסתובב. שתי התופעות האלו - הטיה ונקיפה - מכונות תהודה מגנטית גרעינית.
הסבר על פי הפיזיקה הקוונטית
בנוסף למטען החשמלי יש לגרעין מומנט מגנטי, כלומר ניתן לדמות את גרעין האטום למעין מגנט קטן. סיבוב הגרעין הטעון יוצר שדה מגנטי סביבו, כמו שדה מגנטי שיוצר מגנט זעיר. כשלא מופעל שדה מגנטי חיצוני, הגרעינים מסודרים באופן אקראי, אבל כשמכניסים את הגרעינים לתוך שדה מגנטי חיצוני, הגרעינים מסתובבים ומסתדרים עם או נגד השדה החיצוני. יותר אנרגיה נדרשת לגרעינים להסתדר נגד השדה החיצוני מאשר איתו. גרעין שהסתדר עם השדה נמצא במצב נמוך יותר מבחינה אנרגטית ונקרא מצב ספין-אלפא, וגרעין שהסתדר נגד השדה נמצא במצב גבוה יותר מבחינה אנרגטית ונקרא מצב ספין-בטא, כלומר יש הפרש אנרגיה בין שני המצבים. באופן הגיוני יש יותר גרעינים במצב אלפא מאשר במצב בטא מכיוון שנדרשה פחות אנרגיה לסדר אותם במצב זה.
עקרון התהודה המגנטית הגרעינית בנוי על הבדל זה בין שתי האוכלוסיות (אלפא ובטא): כאשר מקרינים את כל הגרעינים בקרינה אלקטרומגנטית בתדירות בה האנרגיה של כל פוטון שווה להפרש האנרגטי בין שני המצבים, המצב האנרגטי הנמוך - אלפא עובר עירור למצב בטא. במילים אחרות: מספקים לו אנרגיה שהיא בדיוק מספיקה לסובב אותו ממצב מקביל לשדה למצב נגדי לו. כאשר הקרנת הגרעינים מסתיימת מתחיל תהליך רלקסציה של הגרעינים המעוררים, בו הם חוזרים למצב שלפני ההקרנה. במהלך חזרת גרעיני אלפא למצב ההתחלתי שלהם הם פולטים פוטונים (באותה אנרגיה שנדרשה להעלות אותם למצב בטא).
העיקרון הפיזיקלי של תהודה מגנטית גרעינית הוא הבסיס להדמיית תהודה מגנטית, המשמשת ברפואה לצורכי אבחון. מכשירי NMR משמשים רבות לזיהוי חומרים, במיוחד אורגניים, בכימיה אנליטית.
שימושים
דימות מבוסס תהודה מגנטית גרעינית
מכיוון שהשדה האלקטרומגנטי המשתנה מגיב עם גרעיני האטום, אם בנוסף לשדה הקבוע, מפעילים שדות שיש להם תלות במיקום ואז מפעילים שדה בתדר "לרמור" - ניתן, באמצעות התמרות פורייה, לקבל "תמונה" של חתך הניצב לכוון השדה הראשי. טכניקה זו מתאימה במיוחד לצורכי אבחנה של תופעות ברקמות רכות כמו המוח ובהתאם, מכשירים אלה משמשים לאבחון מגוון גדול של תופעות רפואיות. מכשירים אלו מכונים מכשירי MRI.
שימושים בחקלאות
היכולת "לראות" את המבנה הפנימי של החומר מאפשרת לזהות קיום ומיקום של גרעיני פירות בתוך הפרי עצמו. כך למשל, נעשה שימוש במכשירי MRI כאמצעי לבקרת איכות במפעלים העוסקים בייצוא חקלאי איכותי של פירות המשווקים כ"חסרי זרעים".
שימושים למחקר פרה-קליני
המחקר הרפואי בבני אדם, כמעט תמיד וברוב מדינות העולם, מחייב הוכחה בניסויים בבעלי חיים, טרם שאפשר לנסות את הטכניקה המוצעת לריפוי על בני אדם. מכשירי NMR ומכשירי MRI נמצאים בשימוש נרחב במחקרים בעכברים וחולדות בתחומים של מחקר חומרים מסרטנים ושיטות לריפוי סרטן.
שימושים לטובת אנליזה של שמנים ודלקים בזמן אמיתי
מכשירי NMR יכולים לשמש לאנליזה של נפט גולמי ומוצריו, כאשר האנליזה מתבצעת בזמן אמיתי ומבלי שצריך להוציא דגימות אל מחוץ לתהליך, להמתין לתוצאות ורק אחר כך להחליט אם ואיך כדאי להתקדם.
שימושים לטובת אנליזת צמיגות
מכשירי NMR יכולים לשמש למגוון גדול של צורכי אנליזות צמיגות בתעשיות הקוסמטיקה והתרופות - כדי לבדוק הדירות בייצור של קרמים, ג'לים ומשחות למיניהן.
שימושים לטובת מחקר רקמות ביולוגיות - היסטולוגיה
מכשירי NMR מתאימים למחקר המבנה של רקמות ביולוגיות באופן שאינו הרסני לרקמה הנבדקת.
שימושים לטובת בדיקות אל-הרס
בדיקת ה-NMR מטבעה, אינה מחייבת פגיעה בדגימה הנבדקת ובהתאם, יש מגוון גדול של שימושים שמתאפשרים באמצעות טכנולוגיה זו.
שימושים לטובת ספקטרוסקופיה כימית
תהודה מגנטית גרעינית, מטבעה, נוחה כדי לזהות נוכחות של איזוטופים, נוכחות של שיירים בלתי רצויים וכדומה. מכיוון שכך, השימוש ב־NMR מתאים לתהליכי בקרת איכות, לזיהוי מזהמים וכיוצא בזה, דוגמה למעבדה שנותנת שירותים כאלה נמצאת באוניברסיטה העברית בירושלים
ראו גם
תהודה
דימות תהודה מגנטית
איזידור אייזק רבי
קישורים חיצוניים
עופר בן חורין, פיזיקת NMR-MRI – בדיקה בתהודה מגנטית
זאב לוז, דימות אדם - בעזרת תהודה מגנטית גרעינית, "מדע", כרך כ"ח 2.
עפר קפלן, מי מפחד מ-NMR? : רותמים את תופעת התהודה המגנטית הגרעינית לתועלת האדם
אתר עם הרבה הפניות רלוונטיות, באתר של מכון וויצמן High-Resolution NMR Facility, כולל הפניות לאתרי אינטרנט, יצרנים, מגזינים, כלי תכנה ועוד.
הערות שוליים
קטגוריה:מגנטיות
קטגוריה:כימיה אנליטית
sq:Leximi i mendjes | 2024-06-13T20:22:00 |
מלכי פרוסיה | ממוזער|שמאל|130px|סמל ממלכת פרוסיה
זוהי רשימת שליטיה של המדינה הגרמנית לשעבר פרוסיה. הטריטוריה המקורית שלה הייתה לחופיו של הים הבלטי, אותה כבש המסדר הטווטוני מהאיחוד הפולני-ליטאי. מאוחר יותר הפכה לדוכסות תחת חסותה של ממלכת פולין, דוכסות עצמאית, ממלכה עצמאית, ממלכה בתוך האימפריה הגרמנית, ולבסוף מדינה בתוך האומה הגרמנית.
ההיסטוריה של פרוסיה הייתה, החל מ-1618, קרובה לזו של נסיכות הבוחר מברנדנבורג; מלכה של פרוסיה היה גם הנסיך הבוחר של ברנדנבורג בין השנים 1618 ו-1806.
דוכסי פרוסיה, 1525–1701
דוכסי פרוסיה מבית הוהנצולרן
|-
| width ="80px" bgcolor = "F8F8D8" align="center"|תמונה| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|שם| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|תקופת שלטון| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|הערות'''80pxאלברכט 1525–1568נכדו של אלברכט השלישי, הנסיך הבוחר מברנדנבורג מבית הוהנצולרן. היה המנהיג הגדול של המסדר הטווטוני. הפך ללותרני, קיבל ממלך פולין את התואר דוכס פרוסיה.80pxאלברכט פרידריך 1568–1618בנו של אלברכט הראשון.בעקבות מותו של אלברכט פרידריך ב-1618, תואר דוכס פרוסיה עבר לחתנו, שהיה גם בן דוד מרוחק של הנסיך הבוחר של ברנדנבורג, יוהאן זיגיסמונד, לבית הוהנצולרן. לעיתים נקראות אדמותיהם המשותפות ברנדנבורג-פרוסיה.80pxיוהאן זיגיסמונד 1618–1619הנסיך הבוחר של ברנדנבורג משנת 1608. נישא לאנה, דוכסית פרוסיה, בתו של אלברכט פרידריך.80pxגאורג וילהלם 1619–1640בנם של יוהאן זיגיסמונד ואנה.80pxפרידיריך וילהלם 1640–1688בנו של גאורג וילהלם.80pxפרידריך 1688–1701בנו של פרידריך וילהלם. בשנת 1701 הוכתר כ"מלך בפרוסיה", צעד שסימן את עצמאותה המלאה של פרוסיה, אך צמצם את שטחה לטריטוריה הישנה של דוכסות פרוסיה.
מלכי פרוסיה, 1701–1918
מלכי פרוסיה מבית הוהנצולרן
|-
| width ="80px" bgcolor = "F8F8D8" align="center"|תמונה| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|שם| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|תקופת שלטון| bgcolor = "F8F8D8" align="center"|הערות'''80pxפרידריך הראשון 1701–1713ניתק את פרוסיה לחלוטין מפולין וקיבל את התואר "מלך בפרוסיה" בשנת 1701.80pxפרידריך וילהלם הראשון 1713–1740בנו של פרידריך הראשון. ידוע בכינויו "המלך החייל" (גרמנית: Der Soldatenkönig). שינה את מבנה הצבא והגביל את תחומי ממלכתו.80pxפרידריך השני 1740–1786בעקבות כיבוש "פרוסיה המלכותית" (חלקים מפרוסיה שהיו בשליטת פולין) בחלוקת פולין של 1722, פרידריך הגדול שינה את תארו ל"מלך פרוסיה".80pxפרידריך וילהלם השני1786–1797אחינו של פרידריך השני. הרחיב את הטריטוריה הפרוסית בסיפוח נרחב יותר של האדמה הפולנית.80pxפרידריך וילהלם השלישי 1797–1840בנו של פרידריך וילהלם השני. עם התפרקותה של האימפריה הרומית הקדושה ב-1806, הוא איבד את תואר הנסיך הבוחר של ברנדנבורג, אך דבר זה איפשר לו לכבוש את שטחי ברנדנבורג. למרות ההפסדים בשלבים הראשונים של המלחמות הנפוליאוניות, לאחר הניצחון הסופי על צרפת הורחבו הטריטוריות של פרוסיה בגרמניה בקונגרס וינה, דבר שהפך אותה לכוח המוביל בצפון גרמניה.80pxפרידריך וילהלם הרביעי 1840–1861בנו של פרידריך וילהלם השלישי. במהלך המהפכה של 1848–1849, היה לו סיכוי להפוך למלך גרמניה, אך הוא סירב להצעה.80pxוילהלם הראשון 1861–1888אחיו של פרידריך וילהלם הרביעי. פרוסיה סיפחה טריטוריות נוספות כתוצאה ממלחמת שלזוויג השנייה שהתרחשה בשנת 1864, ומלחמת שבעת השבועות שהתרחשה בשנת 1866, דבר אשר הפך אותה לכוח המוביל בקונפדרציה הצפון גרמנית. לאחר הניצחון במלחמה הפרנקו-פרוסית, וילהלם הראשון הוכרז כקיסר גרמניה ב-1871.80pxפרידריך השלישי 1888בנו של וילהלם הראשון, כיהן גם כקיסר גרמניה. נפטר לאחר 99 ימי כהונה מסרטן הגרון. ולכן שנת 1888 ידועה כ"שנת שלושת הקיסרים".80pxוילהלם השני 1888–1918בנו של פרידריך השלישי. הפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, גרם לווילהלם לוותר על כס המלוכה ולצאת לגלות, ולנפילת בית הוהנצולרן מכוחו.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:פרוסיה
פרוסיה, מלכי | 2024-01-03T21:37:23 |
Messenger | הפניה Facebook Messenger | 2024-04-19T09:39:22 |
גשר | שמאל|ממוזער|250px|גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו
שמאל|ממוזער|250px|גשר בסנטרל פארק בניו יורק
שמאל|ממוזער|250px|גשר המיתרים בירושלים הוא גשר מעוגן כבלים שעליו עובר קו רכבת קלה
שמאל|ממוזער|250px|גשר הרכבת מעל עמק הארזים הגשר הגבוה ביותר במדינת ישראל: 90 מטר
שמאל|ממוזער|250px|גשר עכברה מדרום לצפת; לשעבר, הגשר הגבוה ביותר במדינת ישראל: 80 מטר
250px|ממוזער|פירוק גשר המגרסה שהוביל אבן ממחצבת נשר הישנה למפעל למלט נשר בעיר נשר. ספטמבר 2024
גשר הוא מבנה הנדסי שמטרתו לאפשר מעבר בטוח של הולכי רגל, כלי רכב או רכבות מעל מכשולים פיזיים, כגון: דרכים אחרות, מסילות רכבת, נהר, ערוץ וכדומה, או כדי לאפשר נסיעה ישרה מעל עמקים, אנכית ככל האפשר לכח הכבידה של הארץ, בעיקר עבור רכבות מהירות.
היסטוריה
הגשרים הראשונים היו ככל הנראה בולי עץ שהונחו בשורה בתוך הנהר על מנת לאפשר חצייה בטוחה. בהמשך, ככל הנראה הוחלף השימוש בבולי עץ באבן לבנייה. גשרים פרימיטיבים נוספים הם גשרים תלוים פשוטים הבנויים מחבלים הנתלים בין שני צדי נחל ועליהם קרשים לדריכה. צורת הקשת לגשר באה לידי שימוש לראשונה ברומא העתיקה. המצאת הקשת היא ככל הנראה בתרבות עמק האינדוס, אך הרומאים היו שהפכו אותה למדע מעשי והשתמשו בה בבנייתם. גשרים רומיים אלו, לצד אמות מים מאותה תקופה המזכירות בתכנונן את הגשרים, עדיין קיימים במקומות רבים שהיו תחת שלטון רומי. כמו כן השתמשו הרומאים במלט, שהפחית את המשתנים שבחוזק האבן הטבעית. במקביל, גשרי עץ היו נפוצים במיוחד בסין וביפן העתיקות.
במהלך המאה ה-18 נעשו חידושים רבים בתחום העיצוב של גשרי עץ, במיוחד על ידי הנס אולריך (Hans Ulrich) ויוהנס גרובנמן (Johannes Grubenmann) ואחרים. המהפכה התעשייתית הובילה להתפתחות גם בתחום בניית גשרים, כשהשימוש במערכות תמיכה מבוססות ברזל הפך נפוץ והוביל לבניית גשרים גדולים בהרבה מהמוכר קודם. במהפכה התעשייתית גם הוקמו מסילות ברזל רבות שאף הגדילו משמעותית את הצורך בגשרים ארוכים וגבוהים. בניית גשרים מיצקת ברזל במקום מאבן החלה באנגליה ואחר כך גם בגרמניה ובצרפת. הגשרים היו במבנה של קשתות והמאמץ העיקרי בהם היה מאמץ לחיצה. עם הזמן, הובן כי צורת הקשת במבני פלדה אינה בהכרח צורה חכמה ובמהלך המאה ה-19 הופיעו גשרי מסבך רבים מסוגים שונים, כשחלוצי הבנייה בהם, כגון גוסטב אייפל (המתכנן של מגדל אייפל), פעלו בעיקר במערב אירופה. הגשרים התלויים החלו לקום בסוף המאה ה-18, תחילה בארצות הברית ואחר כך, בתחילת המאה ה-19, גם באירופה.
החל מן המחצית השנייה של המאה ה-20, מרבית הגשרים הנבנים בעולם הם גשרים המשמשים לכבישים וחלקם הגדול מגשר מעל כבישים אחרים ומעל היבשה ולא מעל ערוצי נחל. במרבית גשרים אלו, בהם המפתחים אינם משמעותיים, נעשה שימוש בבטון דרוך שהוא כיום טכנולוגיית הבנייה הנוחה ביותר לגשרים, אך היא מוגבלת לגשרים קצרים יחסית. לכן, גשרים ארוכים הנבנים בימינו נבנים לרוב מפלדה, משילוב של בטון ופלדה, ובאלמנטים נמתחים שונים.
מבנה בסיסי
קיימים סוגים רבים של גשרים, אך מבנה הגשר מתחלק תמיד לשניים: שלד הגשר הנושא את המאמצים ומִסעה עליה עוברים המשתמשים בגשר. מבנה הגשר נשען תמיד על סמכים. הסמכים הם נקודות ההישענות על הקרקע, וקיימים גם להם סוגים שונים. במרבית הגשרים קיימים שני סמכים, כמו למשל בשתי גדותיו של ערוץ נחל. גשרים מרובי סמכים, כגון גשר הבנוי על סדרה של עמודים, ניתן למעשה להגדיר כרצף של גשרים, כאשר כל גשר עומד בדרך כלל בפני עצמו, אולם קיימים גם גשרים מרובי סמכים שבהם יש קשר מבני הדוק בין חלקי הגשר שבין סמכים שונים. המרווח שבין הסמכים נקרא מִפתח וגישור המפתח הוא האתגר ההנדסי המשמעותי ביותר בבניית גשר.
לכל גשר יש גם גובה. בהגדרת "גובה הגשר" יש להבדיל בין שני גבהים: המרחק שבין המיסעה לקרקע או לפני המים והגודל האנכי של מבנה הגשר. הראשון הוא בדרך כלל פחות משמעותי מבחינת האופן בו עובד מבנה הגשר והשני נקבע בהתאם למפתח, סוג הגשר, חומרי בנייתו והעומסים הצפויים בו. עם זאת, לגובה הגשר ביחס לקרקע או לפני הים קיימת השפעה רבה על אופן בניית הגשר ולפיכך גם על בחירת סוג הגשר שייבנה.
סוגי גשרים
ככלל, קיימים חמישה סוגים בסיסיים של גשרים, המחולקים לפי העיקרון ההנדסי שלפיו בנוי הגשר. על פי חלוקה זו, יש להבדיל בין שלד הגשר, שהוא החלק הנושא את המאמצים העיקריים ואת משקלו העצמי של הגשר, לבין המיסעה הנושאת את כלי הרכב העוברים בגשר אך אינה בהכרח חלק משלד המבנה. סוגי הגשרים הם גשר קורה, גשר קשת, גשר תלוי (או גשר תלייה), גשר שלוחה (או גשר זיזי) וגשר מעוגן כבלים (שלא לבלבל עם גשר תלוי). במסגרת סוגים אלו ניתן להבדיל בין הגשרים גם בחומרי הבנייה מהם הם בנויים ובממשק שבין מבנה הגשר לבין המיסעה. לדוגמה, גשר קורה עשוי להיות מעץ או מבטון, אך העיקרון ההנדסי נשאר דומה. דוגמה אחרת היא מיסעה בגשר קשת שעשויה להיות קשתית גם בהתאם לצורת הגשר או במפלס ישר המונח על הקשת או תלוי ממנה; גם כאן העיקרון ההנדסי נשאר זהה.
גשר קורה
גשר קורה הוא צורת הגשר הפשוטה ביותר, ויציבותו נובעת בעיקרה מחומר הקורה, עוביה ומומנט ההתמד של החתך שלה. גשר הקורה הפשוט ביותר, הקיים גם בטבע, הוא בול עץ הנשען על שני סמכים ומגשר על המפתח שביניהם. גשרי קורה מתקדמים יותר בנויים מבטון דרוך או ממסבך פלדה. העיקרון ההנדסי של גשר הקורה הוא התנגדות לכפיפה הנוצרת בו בגין משקלו העצמי והעומסים השימושיים שהוא נושא. המיסעה בגשרי קורה תהיה לרוב ישרה ונוחה בהתאם לקו הקורה האופקי.
גשר קשת
בניגוד לגשר קורה, שבו פועל מאמץ כפיפה הגורם לחלקו התחתון להימתח ולחלקו העליון להילחץ, בגשר קשת פועלים מאמצי לחיצה בלבד, בדיוק כמו בקשת אבנים בסיסית. העיקרון המבני הוא העברת העומסים האנכיים הפועלים לכל אורך הקשת למאמצי לחיצה טהורה לאורך גוף הקשת עד אל שני הסמכים. ביסוסם של שני הסמכים בגשר קשת חייב להתמודד גם עם כוח הפישוק הנוצר ביניהם.
המיסעה העוברת דרך גשר קשתי עשויה להיבנות בשלוש צורות:
עם קו הקשת, כך שהנוסעים על הגשר יעלו וירדו חזרה.
מיסעה ישרה ואופקית מעל קו הקשת. במקרה כזה מרכז המיסעה יישען על ראש הקשת וחלקיו האחרים יתמכו על ידי עמודונים לאורך כל גוף הקשת.
מיסעה ישרה ואופקית מתחת לקו הקשת. במקרה כזה מרכז המיסעה נתלה מן הקשת באמצעות מוטות או כבלים.
בגשרים רבים משולבות שלוש הצורות בהתאם לתנאי השטח, חומרי הבנייה וטכנולוגיית ושיקולים הנדסיים נוספים.
גשר תלוי
גשר תלוי או גשר תלייה הוא המצב ההפוך לגשר קשת, ובו המבנה המרכזי הנושא את העומסים פועל במתיחה טהורה. גשרים תלויים הם הגשרים המסוגלים להיבנות על פני המפתחים הגדולים ביותר באופן יחסי למשקלם.
גשר תלוי טיפוסי בנוי משני מגדלים המבוססים על שתי גדותיו של הנהר או הערוץ. בין שני המגדלים תלויים שני כבלים ארוכים המעוגנים בשני צדי הגשר, במרוחק מן המגדלים אל האדמה. המיסעה היא אופקית, או כמעט אופקית, והיא נתלית משני הכבלים הראשיים בעזרת כבלים קצרים ודקים יותר. כל הכבלים עשויים פלדה והם מורכבים מחוטי פלדה השזורים יחדיו לכדי כבל אחד עבה. קוטרם של הכבלים המרכזיים מגיע בדרך כלל לכדי כמה עשרות סנטימטרים. הכבלים המשניים הנושאים את המיסעה עשויים להיות דקים הרבה יותר וככל שצפיפותם גדולה, כלומר הם מחוברים כל מרחק קצר יותר לאורך המיסעה, כך הם נושאים משקל קטן יותר ולכן דקים יותר. בחלק מן הגשרים המיסעה תלויה רק מהחלק המרכזי של הכבלים הראשיים ובחלק היא תלויה, לפחות בחלקה, גם מהחלקים הצדדיים של הכבלים. כעיקרון, המיסעה אינה חייבת להישען על המגדלים ודי בתלייתם מן הכבלים. בפועל, המיסעה מעוגנת גם למגדלים כדי למנוע התנדנדות, אך תרומת הישענותה בשתי נקודות על מבנה המגדלים זניחה ביחס למערכת ההנדסית השלמה.
אחת הבעיות המרכזיות בגשרים תלויים היא דווקא כוחות אופקיים הפועלים על הגשר הנוצרים בשל רוחות. הגשר יציב על אף המפתח הגדול שלו כנגד משקל המיסעה אולם רוחות עזות עלולות לגרום לגשר להתנדנד בכיוון בו הוא אינו מעוגן לדבר. בשל כך המסעות עצמן בנויות בדרך כלל ממסבך שאינו מאפשר כפיפה בכיוון אופקי.
גשר שלוחה
גשר שלוחה, או גשר זיזי הוא מבנה מורכב יותר ופועל בחלקים שונים שלו כזיז - קורה המעוגנת בצד אחד בלבד. הרעיון בגשר שלוחה הוא שמעל כל סמך עומד עמוד מסבכי גבוה יחסית המחזיק בכל אחד משני צדדיו קורה מצִדה האחד בלבד. השלוחה היוצאת מכל עמוד היא דו-צדדית על מנת להקל בשיווי המשקל ולעיתים שני עמודים הנושאים קורות זיזיות (או שלוחות) נשענים זה על זה לאורך קו הגשר. ניתן גם לראות כל עמוד בגשר שלוחה כחלק אחד הכולל גם את הקורה ופועל יחד אתה כיחידה מבנית אחת.
בין שתי שלוחות הנשענות כל אחת על סמך אחר מונח לעיתים רבות חלק נוסף של גשר הפועל למעשה כקורה רגילה ולעיתים שני החלקים נושקים זה לזה בנקודה אחת, כמעט חסרת עובי, במרכז הגשר.
מפאת עקרונם ההנדסי, גשרי שלוחה הם גבוהים מאוד וכבדים מאוד, אולם היתרונות המרכזיים בבנייתם של גשרים אלו הם בתהליך הבנייה עצמו. בניגוד לגשרים מסוגים אחרים, הדורשים פעמים רבות בנייה של פיגומים ומערכות קונסטרוקטיביות זמניות אחרות לתמיכת הגשר בעת בנייתו, גשרי שלוחה צומחים מתוך בסיסיהם עד שהצדדים מתחברים זה לזה. שיטה זו נוחה מאוד למשל לגישור בין שתי גדותיו של נהר עמוק מאוד בו לא ניתן לבסס עמודים במרכז הערוץ ולא ניתן להקים גשר תלוי מפאת חוסר אפשרות לעגן את הכבלים בגדות.
גשר מעוגן כבלים
גשר מעוגן כבלים הוא הסוג המורכב ביותר מבחינה הנדסית של גשר. גשרים מעוגני כבלים קיימים רק מן המאה ה-20 והם בהכרח משלבים מספר מאמצים מסוגים שונים התלויים זה בזה. אף על פי שגם בגשרים אלו משתמשים בכבלי מתיחה כחלק מן השלד, העיקרון ההנדסי עליו מבוסס גשר מעוגן כבלים שונה מאוד מזה של גשר תלוי.
גשרים נפתחים
גשר נפתח הוא גשר דינמי הנבנה מעל נתיבי שיט בעל מנגנון מכני המאפשר את פתיחתו הזמנית לצורך מעבר כלי שיט גבוהים. במצב שגרתי הוא עובד כגשר רגיל וכאשר כלי שיט צריך לעבור בנתיב, נעצרת תנועת הולכי הרגל וכלי הרכב שעל הגשר, הגשר משנה צורתו ולאחר מעבר כלי השיט הוא חוזר למצבו הקבוע.
סוגי גשרים נפתחים
ממוזער|גשר נפתח ממוזער|גשר מעלית ממוזער|גשר מסתובב ממוזער|גשר מתקפל ממוזער|גשר מתרומם ממוזער|גשר שוקע ממוזער|גשר נוטה ממוזער|גשר נשלף
בטיחות
ממוזער|תמרור המורה על גובה המעבר תחת גשר בדרך
ממוזער|תמרור המורה על גובה המעבר תחת גשר בתעלת מים
כאשר מתכננים גשר יש להתחשב בגורמים רבים היכולים להשפיע על בטיחותו בסופו של דבר, ועל אורך חייו :
סוג הקרקע עליה נבנה
משקל עצמי
עומס מרבי אפשרי
עמידות בפני מקרי קצה של תהודה עצמית
תנאי מזג אוויר שונים העלולים לפקוד את מקום הגשר
בנייה ותכנון בהתאם להתרחבות והתכווצות החומרים מהם עשוי הגשר, הנגרמים משינויי טמפ'
בלייה ועייפות החומר של החומרים השונים מהם מורכב הגשר
גובה מתאים
נראות מרחוק
סוג הגשר עצמו מכתיב תקנות בטיחות שונות
כיום ניתן להתקין על גשרים חיישנים המנטרים ברציפות פרמטרים שונים, כדי לגלות בזמן ליקויי בטיחות העלולים להתפתח עם השנים.
גשרים טבעיים
ממוזער|גשר טבעי עשוי משורשי עצי פיקוס הגומי
לעיתים עקב מנגנוני בליה גאולוגיים נוצרות קשתות סלע.
ישנם שבטים במדינת מגהלאיה הנמצאת בצפון-מזרח הודו, אשר מעצבים את שורשי האוויר של עצי פיקוס הגומי, כך שיעברו מעל ערוצי מים, ולמעשה ישמשו כגשרים עבורם .
ראו גם
גשר מקטעים בדחיקה
גשר צף
ויאדוקט
גשר מצר טקומה - גשר אשר התמוטט בגלל הגעה למצב של תהודה עצמית
מעברה
קישורים חיצוניים
טכנולוגיות בניה - גשרים, באתר "עמלנט"
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
*
קטגוריה:הנדסה אזרחית
קטגוריה:אדריכלות
הערות שוליים | 2024-10-18T00:15:34 |
רבי שמעון בר יוחאי | רבי שמעון בן יוחיי (גם רבי שמעון, ר"ש, בן יוחי, או בקיצור רשב"י; בספרות הזוהר מכונה בר יוֹחאי או בוצינא קדישא) היה תנא בן הדור הרביעי שפעל במאה ה-2, תלמידו של רבי עקיבא.
הלכות רבות מובאות בשמו במשנה (שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא, שהיה מחשובי תלמידיו), שם הוא מכונה 'רבי שמעון' ללא ציון שם אביו. החיבור המדרשי-הלכתי "ספרי" מיוחס בגמרא לבית מדרשו של רשב"י. כתיבת ספר הזוהר מיוחסת לרשב"י.
רשב"י הפך לסמל של תורת הסוד והקבלה, ולדמות מרכזית באירועי ל"ג בעומר, שבהם נערכת מדי שנה הילולת רבי שמעון בר יוחאי שנעשית בכל רחבי העלם ועל קברו במירון.
ביוגרפיה
שנת לידתו אינה ידועה אך ישנם ששיערו כי נולד בין שנת 90 לספירה ל-110 לספירה, ישנה השערה עממית כי נולד בחג השבועות או בל"ג בעומר.
בצעירותו נמנה רשב"י עם החכמים שהתקבצו ב'כרם ביבנה'. שאלתו של רשב"י את רבי יהושע ואת רבן גמליאל לגבי מעמדה של תפילת ערבית כתפילת רשות או חובה, חוללה סערה גדולה שבמהלכה הודח באופן זמני רבן גמליאל מנשיאותו בעקבות יחסו לרבי יהושע, והוחלף ברבי אלעזר בן עזריה. רשב"י למד תורה מפי רבי עקיבא, בתחילה בבני ברק העתיקה במשך שלוש עשרה שנה, יחד עם רבי חנינא בן חכינאי, ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שרבי עקיבא הוצא להורג בידי הרומאים כאחד מעשרת הרוגי מלכות. רשב"י נמנה בין חמשת תלמידיו של רבי עקיבא אותם העמיד לאחר מות מרבית תלמידיו, וכן בין התלמידים שסמך רבי יהודה בן בבא בסתר.
בגמרא מתואר רשב"י כמלומד בנסים. בתלמוד מסופר כי יצא יחד עם בנו של רבי יוסי (רבי אלעזר ברבי יוסי) לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על שמירת השבת, המילה והנדה, לאחר שהוציא שד מבת הקיסר. רשב"י מוזכר בין הנאספים באושא בסוף תקופת השמד, אך לא צורף לסנהדרין שבאושא. כן מתוארת השתתפותו בכינוס מצומצם של "שבעה זקינים" (רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, רבי נחמיה, רבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר), שהתרחש בבקעת רימון בנושא עיבור השנה.
הסתתרותו במערה
שמאל|ממוזער|250px|המערה בפקיעין שבה נחבאו, על פי מסורת מאוחרת מהמאה ה-16, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, במשך 13 שנים
רבי שמעון נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).
על פי המסופר בתלמוד הבבלי, לאחר שהרומאים החלו לשקם את הארץ מהחורבן שלאחר מרד בר כוכבא, ישבו יחד (לפי השערת הרב אהרן היימן היה זה ביבנה) רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחאי, ולצידם רבי יהודה בן גרים (תלמידו של רבי שמעון), דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידם, ואמרו:
יהודה בן גרים סיפר על דבריו, ובעקבות זאת נשמעו הדברים לשלטון ור' שמעון נדון למיתה, ונאלץ לרדת למחתרת. על פי המסורת, התחבאו רשב"י ובנו רבי אלעזר 12 שנים במערה הסמוכה ללוד, וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת וגזרותיו בוטלו. אז יצאו רשב"י ורבי אלעזר בנו ממקום מחבואם, אך כשראה רשב"י בעולם אנשים מתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה ובזריעה נתן בהם עיניו ונשרפו. אז יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". חזרו רשב"י ואלעזר בנו למערה לעוד 12 חודשים, שבסופם יצאו מהמערה ופגשו אדם המביא לכבוד שבת שני הדסים, וכך ראו כמה חביבות מצוות על ישראל ונתקררה דעתם.
מעשה ההסתתרות במערה מובא בגרסאות שונות בתלמוד בבלי ובתלמוד הירושלמי וכן במדרשים: פסיקתא דרב כהנא בראשית רבה, קהלת רבה, אסתר רבה ומדרש תהילים.
אודות לכך שמעשה ההסתתרות במערה נזכר בלא פחות משבעה מקורות בספרות חז"ל, ישנה הסכמה רחבה במחקר כי בבסיסו הסיפור מסתמך על אירועים היסטוריים ולא רק ספרותיים. אמנם, בעוד כל המקורות מתארות את הסתתרות רבי שמעון ובנו במערה, ישנו רק מקור אחד המתאר את אותה אספה מדוברת שבגינה רבי שמעון ירד למחתרת. על פי מרבית החוקרים, מדובר ככל הנראה בתוספת מאוחרת.
ישנם ששיערו כי אותו קיסר רומא היה אנטונינוס פיוס שמת בשנת 161 לספירה, משמע שרשב"י יצא מהמערה (בפעם השנייה) סביב שנת 162 כשנה לאחר מות הקיסר, כאשר מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס עלו לשלטון. אמנם, על סמך מספר מקורות, מרבית החוקרים מקדימים את המעשה לתקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס, לימי מרד בר כוכבא.
ביציאתו מהמערה התיר רבי שמעון מקומות מסוימים בטבריה שהיו בספק טומאת מת מחמת ההרוגים שנטמנו באזור, ולאחר מכן עבר גם במגדל צבעייא ובבקעת בית נטופה שבגליל התחתון. על פי האגדה בתלמוד, בהיפגשו ביהודה בן גרים, נתן בו עיניו, והפכו לגל עצמות.
משפחתו
אביו
על אביו יוחאי לא ידוע דבר פרט לכך שהיה לכאורה מקורב למלכות הרומאים בתקופת הקיסר אדריאנוס, ובהקשר זה הוזכר (לכאורה) לרעה בתלמוד כשבא רבי שמעון ללמוד תורה מפי רבי עקיבא בבית האסורים ואמר לרבי עקיבא: "אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות".
שאר משפחתו
רבי אביגדור הכהן מבעלי התוספות טען ששם אמו הוא "חמי".
רבי יוסף משאש הביא בספרו ״נחלת אבות״ אגדה ששם אמו הייתה שרה, ככל הנראה כדי לייפות את הסיפור בהשוואתה לשרה המקראית שאף היא הייתה עקרה. על אף שהמחבר כותב כי הדבר 'נשאר בזכרונו ממה שראה בספרים', ובסוף המעשה כתב 'כל זה ראיתי בספר מעשיות כתב יד'.
על הפרוכת שעל קבר בנו רבי אלעזר נכתב "בן רבי שמעון ושרה" ומשמעו ששם אשתו של רשב"י היה שרה, אך לא ידוע מה מקורו של רוקם הפרוכת.
רבי שמעון היה חותנו של רבי פינחס בן יאיר (לפי ספר הזוהר לא היה חותנו אלא חתנו).
בנו, רבי אלעזר, היה אף הוא תנא מפורסם.
נכדו הוא רבי יוסי ברבי אלעזר, שהלך בדרך רעה ורבי יהודה הנשיא (תלמידו של סבו וחבירו של אביו) הסמיכו לרבנות ושלח אותו ללמוד תורה מפי רבי שמעון בן יוסי (דודו, מצד אמו).
ישנו אזכור ב"מדרש תנחומא" לחכם בשם רבי יעקב בר יוחאי, תלמידו של רבי יונתן, שחי לכאורה בדור הרביעי או החמישי לתנאים. לפיכך, אפשרי שהיה אחיו או קרוב משפחתו של רבי שמעון.
מקום מגוריו
במדרש תנחומא נעשה קישור בין רשב"י לבין מירון כמקום מגוריו במעשה הבקעה שהתמלאה בדינרי זהב, אך אזכור זה חסר במקורות מדרשיים מקבילים למעשה זה, וההערכה היא כי מדובר בתוספת מאוחרת. בית מדרשו של רשב"י מצוין בתקוע (המזוהה עם פקיעין או חורבת שמע הסמוכה למירון), שם לימד תורה למספר תלמידים, ביניהם רבי יהודה הנשיא. מספר מעשים אודות רשב"י קושרים אותו לצידן, אותה ניתן לפרש כצידון או כבית צידה. במספר מקומות בספר הזוהר מסופר שתלמידים באו לבקר את רשב"י בלוד.
פטירתו, מקום קבורתו והנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|מתחם הקבר של רשב"י בל"ג בעומר
שמאל|ממוזער|250px|הילולת ר' שמעון בר יוחאי - לקראת החאלקה
שנת פטירתו אינה ידועה, אך ישנם ששיערו כי נפטר בין שנת 160 ל-163 לספירה. טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם תארוך שנת יציאתו מהמערה בשנת 161, כשנה או יותר אחרי מות הקיסר אנטונינוס פיוס. אמנם, לדעת הסוברים כי מדובר בקיסר אדריאנוס, תיארוך זה אפשרי.
מקום קברו של רבי שמעון בר יוחאי, הוא נושא שנוי במחלוקת. לפי התלמוד הוא ובנו רבי אלעזר נקברו בביריה, בעוד גרסת המדרש היא במירון הקדומה. יעקב בן נתנאל הכהן (המאה ה-12), כנראה הראשון מבין עולי הרגל לציין את קברם במירון, בעוד מנחם החברוני (המאה ה-12), מציין את קברם בכפר חנניה.
הקבר בהר מירון נחשב לקונצנזוס יהודי והוא מהמפורסמים בארץ ישראל ובעולם, והאתר הדתי השני בארץ במספר המבקרים השנתי בו, אחרי הכותל המערבי. ההילולה הנערכת במקום מדי שנה בל"ג בעומר, היא האירוע האזרחי-דתי השנתי הגדול בישראל. מנהג נפוץ הוא לבצע במקום את החלאקה, טקס התספורת הראשונה בגיל שלוש.
על פי כתבים מהמאה ה-15 (1473 לערך) ישנה מסורת המייחסת את ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י (למעשה, מקור המילה "הילולה" הוא במילה הארמית ל"כלולות").
עדות ראשונה המציינת את ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י נמצאת ככל הנראה במכתב של רבי עובדיה מברטנורה מהמאה ה-15 (1489 לערך). מקובל כי מסורת זו אומצה אצל תלמידי האר"י (המאה ה-16), אמנם החיד"א (המאה ה-18), הביא הוכחות מכתב יד מקורי כי מסורת זו מקורה בשיבוש בכתבי תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל: המילה יום "שמחת" רשב"י, הוחלפה בטעות ליום "שמת". דווקא בכתבי רבי חיים ויטאל, מובא כי ל"ג בעומר הוא תאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.
בסוף המאה ה-18, יוחסה לתאריך זה גם הולדתו של הרשב"י, זאת לפי רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב ("הבני יששכר") ורבי יעקב חיים סופר ("הכף החיים", סוף המאה ה-19).
המסורת קבעה, כאמור, את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות הקבלה טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו.
לאחר פטירתו מתואר במדרש כי רבי יהושע בן לוי מצא את אליהו הנביא יושב בפתח מערת רשב"י, ושם שאלו לגבי זמן ביאת המשיח. במדרש אחר מתואר כיצד עסקו רבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא בהלכות שנאמרו בשם רשב"י, ונכנסו למערת קבורתו כדי לשאלו בדבר שנתקשו בו.
האתר המזוהה כיום עם קברו של רשב"י נמצא בהר מירון, מדרום למושב מירון של ימינו. אתר הקבר משך אליו את מקובלי צפת במאה ה-16. העלייה המרכזית לקבר קרויה הילולא דרבי שמעון בר יוחאי והיא נעשית בל"ג בעומר, יום פטירתו על פי המסורת, ובו פוקדים את הציון מאות אלפים מכל רחבי העולם. נהוג להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם בטקס המכונה חאלקה, כיוון שרבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, סיפר כי רבו עשה כן לבנו.
הילולת רשב"י הביאה לאימוץ המנהג, בגרסאות שונות, בישראל ובגולה. לדמותו של רשב"י בל"ג בעומר מתייחסים גם כדמות קבלית, וגם כצדיק שמגן, מרפא ומברך ביום זה. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.
על שמו היישוב בר יוחאי הסמוך למירון.
משנתו
גדול תלמוד תורה
בניגוד לדרכו של רבי ישמעאל, פעל רבי שמעון להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי, והמליץ על זניחת הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות:
לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה אפילו אם היא בזויה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות.
רבי שמעון מוזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא בנושאים הלכתיים.
טעמא דקרא
שיטתו של רבי שמעון בהלכה הייתה לדרוש 'טעמא דקרא' (בארמית: טעם המקרא), כלומר לשער את טעמי המצוות ולפעול על סמך המסקנות ההלכתיות העולות מהן גם כשאין להן סמך בכתובים. זאת בניגוד לגישה הרואה במצוות התורה גזרות הכתוב ומתייחסת לטעמי המצוות רק כשהם מפורשים בכתוב או משתמעים מקריאה סבירה שלו. גישתו זו של רשב"י לא התקבלה להלכה. לשיטת רשב"י, כשטעמי המצוות מפורשים בתורה, הם אינם נדרשים לפירוש אותה מצווה אלא יש ללמוד מהם איסור עצמאי ואת המצווה כולה במנותק מהטעם.
הלכות שבת
רשב"י התיר מקרים שונים של מוקצה, התיר 'דבר שאינו מתכוון' ואסר מדרבנן 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. בכל שלושת הדברים, שהם יסודות בהלכות שבת, הלכה כמותו, ולא כרבי יהודה, שחלק עליו בנושאים אלו.
בין אדם לחברו
כאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא (שטבע את האימרה "'ואהבת לרעך כמוך' - זהו כלל גדול בתורה"), גם במשנתו של רשב"י ישנה חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. לדוגמה:
עם ישראל
סיכת שמן ורד (שהוא שמן יקר המיועד בעיקרו לרפואה, ומיעוט מבוטל (בני מלכים) משתמשים בו לסיכה רגילה) נאסרה בשבת, היות שהדבר נראה כרפואה בשבת, שנאסרה במקום שאין בו פיקוח נפש, בעקבות השימוש הרגיל של שמן זה לרפואה. ר' שמעון התיר את הדבר, בנימוק שכל ישראל בני מלכים הם, ועל כן יש להתייחס אל השמן כשמן המיועד גם לסיכה, ולא כשמן המיועד לרפואה בלבד. דעתו זו של ר' שמעון בסוגיה זו לא נתקבלה להלכה.
דעת רשב"י בפסיקת הלכה במקרי מחלוקת
במסכת עירובין בגמרא מובאים כללים עקרוניים לפסיקת הלכה במחלוקת תנאים. על פי כללים אלו במקרה של מחלוקת בין רשב"י לרבי יהודה או לרבי יוסי, דעתו של רשב"י נדחית מהלכה מול דעתם, בעוד מול רבי מאיר דעתו שקולה ללא הכרעה. עם זאת, כללים אלו אינם מוחלטים ולהם חריגים שונים, ובנוסף אינם מוסכמים על הכל. בנוסף במספר מקומות בגמרא נאמר כי ניתן להסתמך להלכה על שיטתו של רשב"י גם כשהינו דעת מיעוט, במצב בו יש אילוץ חיצוני משמעותי ('כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק').
הלוך אחר המחשבה
שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתבססת על מחשבות האדם ("הלוך אחר המחשבה"), או פנימיות הדבר (היפך החיצוניות, הנראית לעין). לכן הוא פוטר הן בדיני שבת, הן בדיני נזיקין, והן בדיני פיגול קרבנות את מי שאינו מתכוון ודן לכף חובה את השלטונות הרומיים מאחר שגם 'מעשיהם הנאים' נעשו מתוך כוונה פסולה. הוא החשיב את המחשבה והפנימיות כדבר העיקרי בחיי האדם, ורבות מדעותיו, פסיקותיו והוראותיו קשורות עם דרך זו.
צדיקים
מימרא המובאת בשם רשב"י במדרש תנחומא גורסת כי אין הקב"ה מייחד שמו על צדיקים אלא לאחר מותם, שמא יחזרו בהם באחרית ימיהם. מימרא אחרת בשמו גורסת כי תלמידיו של חכם המביאים שמועות והלכות בשמו מונעים ממנו שינה בקבר.
דמותו
שמו של רשב"י התפרסם באופן יוצא דופן בעיקר מספרות הזוהר, בספרות חז"ל רבי שמעון אינו דמות יוצאת דופן ואף לרוב אין ההלכה כמותו. מעמדו אינו זהה לחבריו רבי יוסי, רבי יהודה ורבי מאיר. רבי יוחנן אף הכריע שכל מקום שנחלקו רבי יהודה ורבי מאיר או רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. במקום שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי. כדי להרים את מעמדו של רשב"י היו שתירצו כי לרוב אין הלכה כרשב"י לפי שאין העולם ראוי לכך בזמן הזה, אולם לעתיד לבוא יהיה הלכה כרשב"י.
חכמי דורו ראו בו "מלומד בנסים", ושלחו אותו למשימות קשות למען עם ישראל. בין השאר סופר עליו שבימיו לא נראתה הקשת כלל, כביטוי לכך שהוא הגן על דורו מסכנת מבול. התלמוד הבבלי מביא משמו אמירה, שלפיה היו הוא ובנו הם הצדיקים הגדולים ביותר בדורם, המכונים "בני עלייה".
יוחסו לו החיבורים האפוקליפטיים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב השלישי (1191) ונפילת עכו בשנת 1291.
ספר הזוהר, הספר המרכזי של תורת הקבלה, שפורסם לעיני כל בשלהי המאה ה-13, יוחס פעמים רבות לרשב"י. בזוהר מוצג ר' שמעון כראש חבורה של חכמים העוסקת בתורת הנסתר, ורוב הדרשות בספר מובאות בשמו ובשם תלמידיו. לאורך הספר פזורים תיאורים של אירועים שונים בחייו, בהם סיפור בריחתו מן הרומאים והסתתרותו במערה (המופיע גם בתלמוד), וכן תיאור פטירתו מן העולם המפורט בהרחבה באדרא זוטא. במשך השנים נחלקו הדעות (הן בקרב הרבנים והן בקרב החוקרים), לגבי זהותו של המחבר. כיום מקובל כמעט על כל החוקרים שייחוס כתיבת הספר לרשב"י עצמו, הוא שגוי, אך אין במסקנות אלו כדי לנתק בין רשב"י לספר הזוהר, שהוא על כל פנים, גיבורו הספרותי.
נוסעים יהודים שונים שביקרו בארץ בימי הביניים ייחסו בתי כנסת חרבים רבים בגליל לרשב"י.
יום ל"ג בעומר התקבל במסורת כיום פטירתו של רשב"י, המכונה בזוהר יום ההילולא של רשב"י, ובו נוהגים ההמונים לפקוד את ציון קברו אשר בהר מירון. גם מנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר נקשר לדמותו של רשב"י ולתיאור פטירתו כפי המופיע בזוהר (באדרא זוטא).
החוקר אלחנן ריינר העלה את הסברה כי דמותו של רשב"י היא גלגול של דמותו של יהושע בן נון בגליל באלף הראשון לספירה. ריינר הצביע על כך ששתי הדמויות הן אבות מייסדים אגדיים ומחוללי נסים, לשתיהן קשר לרעידת אדמה (על רשב"י נאמר "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" באידרא זוטא), שתיהן קשורות בהר מירון כאתר פולחן ובתאריך י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, כמועד המיוחס לפטירתן.
פיוטים לכבודו המושרים בל"ג בעומר
על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך" על ידי רבי שמעון לביא, ממגורשי ספרד ורבה של יהדות לוב. פיוט זה מושר בקרב העולים לציונו במשך כל ימות השנה ובפרט בל"ג בעומר, והוא מקובל בכל העדות והפלגים. יש מעדות המזרח הנוהגים לזמרו בכל ליל שבת טרם הקידוש. רבי יוסף חיים מבגדאד חיבר את הפיוט ואמרתם כה לחי. כמו כן נוהגים לשיר בל"ג בעומר גם את הפיוט אמר רבי עקיבא.
רבותיו ותלמידיו
לקריאה נוספת
ירון זילברשטיין, 'פולחן דתי חדש כתהליך חילון? קריאת שמע ותפילת העמידה במשנתו של רבי שמעון בר יוחאי', אורשת ז, עמ' 131 - 151
ירון זילברשטיין, 'לדרכי עיצובה של מנהיגות קיבוצית בספרות חז"ל: עיון במחזור סיפורי רשב"י (ירושלמי שביעית ט:א, לח:ד ומקבילות)', דרך אגדה יד (תשע"ט), עמ' 105 - 146.
הרב עמוס שושן, "רבי שמעון בר יוחאי", בספרו: מאורות התלמוד, כרך שני, 2018, עמ' 189-195
רונית מרוז, הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי, מוסד ביאליק, 2019
קישורים חיצוניים
מידע על רבי שמעון בר יוחאי
רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ה, IV פרק לה רבי שמעון בר יוחאי ורדיפתו מהממשלה באתר HebrewBooks
רשב"י, אנציקלופדיית דעת
יהודה ליבס, מרעיש הארץ: יחידותו של רשב"י
שיעור על רשב"י ולג בעומר, ישיבת אורות שאול, פ"ת
יהודה ליבס, בר יוחאי בשירו של שמעון לביא, באתר הפיוט והתפילה
רבי שמעון בר יוחאי באתר "MyTzadik"
על רבי שמעון בר יוחאי, באתר הידברות
הרב יהודה לנדי, הרקע הגאוגרפי וההיסטורי של חיי רשב"י, לאור אגדת רשב"י ובנו במערה, הרצאה בכינוס מטמוני ארץ, באתר בינינו
שירים ופיוטים
שיר על בר יוחאי באתר זמרשת
הערות שוליים
*
קטגוריה:הדור הרביעי לתנאים
קטגוריה:משפחת יוחאי
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בהר מירון
קטגוריה:תלמידי רבי עקיבא
קטגוריה:אישים המוזכרים בספר הזוהר
קטגוריה:נפטרים ב-160 | 2024-10-18T15:39:44 |
יחסות פרטית | REDIRECT תורת היחסות הפרטית. | 2004-10-26T20:28:08 |
רשב"י | הפניה רבי שמעון בר יוחאי | 2011-10-04T19:40:45 |
מתנד הרמוני | מַתְנֵד הרמוני (או אוסצילטור הרמוני, מאנגלית: Harmonic oscillator) הוא מערכת מכנית שבה פועל על גוף נתון כוח מתכונתי (יחסי) להעתק הגוף ובכיוון מנוגד לו: , כאשר הוא הכוח, הוא קבוע המתנד ו- הוא ההעתק. כוח זה נקרא גם כוח מחזיר שמשמעותו היא כוח שתמיד פועל לכיוון נקודת שיווי המשקל.
באנלוגיה, כל מערכת פיזיקלית שמאופיינת מתמטית בצורה דומה נקראת אף היא "מתנד הרמוני". חשיבותו של מודל המתנד ההרמוני נובעת מכך שתופעות פיזיקליות רבות מתוארות על ידי מערכות שמתנהגות, ברמות קירוב שונות, כמתנד הרמוני. לדוגמה, מסה התלויה על קפיץ, מעגלים חשמליים מסוימים, גלים בחומר, מיתרי גיטרה או כלי פריטה אחר, ואפילו גלי אור במובן מסוים.
במובן זה המתנד ההרמוני הוא מודל פיזיקלי המתאים בקירוב למקרים מגוונים רבים.
מתנד הרמוני, בפרט מתנד הרמוני פשוט, הוא אחת המערכות הפשוטות והבסיסיות ביותר בפיזיקה. זוהי מערכת פתירה באופן אנליטי כמעט בכל תורה פיזיקלית (מכניקה קלאסית, תרמודינמיקה, מכניקת הקוונטים, תורת היחסות ועוד) המשמשת ככלי עזר חשוב בלימוד התאוריות השונות והבנתן. יתרה מכך, מסתבר שניתן לקרב מערכות רבות ומורכבות - שאינן פתירות באופן אנליטי או פשוט - על ידי מתנדים הרמוניים, ובכך להגיע להבנה רבה ואף לפתרון מקורב לבעיה.
כאן נסקור את בעיית המתנד ההרמוני במכניקה הקלאסית. בנוגע לטיפול במתנד הרמוני מאולץ, כלומר מתנד שפועל עליו כוח חיצוני המשתנה בתדירות שונה משל המתנד, ראו: תהודה.
בנוגע לטיפול במתנד הרמוני לפי מכניקת הקוונטים ראו: מתנד הרמוני קוונטי.
מתנד הרמוני פשוט
שמאל|ממוזער|300px
מתנד הרמוני פשוט, הוא מערכת בה פועל כוח מחזיר בלבד, שכן כשמו הוא מנסה להחזיר את המערכת לנקודת שיווי המשקל שלה, לאחר שזו סטתה ממנו. באופן כללי משוואת המתנד ההרמוני היא משוואה דיפרנציאלית מהצורה כאשר הוא הגודל המחזורי, ו- הוא הנגזרת השנייה בזמן של הגודל המחזורי.
במכניקה הקלאסית, כוח מחזיר, הוא כוח מהצורה כאשר הוא קבוע המאפיין את המערכת כמו קבוע הקפיץ בחוק הוק, ו- הוא העתק המסה מנקודת שיווי המשקל.
ניתן לרשום את החוק השני של ניוטון עבור המערכת הבנויה ממסה המחוברת לקפיץ, תוך כדי כתיבת התאוצה בדרך מעט שונה :
. נשים לב, כי המסה תסומן באות . מקובל לחלק את שני אגפי המשוואה ב- ולהגדיר , כך שלאחר העברת אגפים מתקבלת המשוואה .
לגודל יש יחידות של תדירות, והוא מקיים את התכונות הבאות:
הוא ממשי ומוגדר היטב, היות שהמסה וקבוע הקפיץ תמיד חיוביים;
הוא גודל קבוע, היות שהמסה או קבוע הקפיץ אינם משתנים, לפי הגדרת המערכת (אם המסה הייתה יכולה להשתנות, משוואת הכוחות שממנה פותחה המשוואה הדיפרנציאלית אינה מתאימה, והמשוואה הדיפרנציאלית תהיה שונה).
משוואה זו היא משוואה דיפרנציאלית ליניארית הומוגנית מסדר שני, שניתן לפתור באמצעות הפולינום האופייני של המערכת: , אשר שורשיו הם הצמד , כאשר הוא היחידה המדומה. בדרך כלל, כאשר משתמשים בפולינום האופייני לפתרון משוואה דיפרנציאלית, הפתרון יהיה מהצורה . עם זאת, על ידי הצבת הפתרונות של הפולינום האופייני, מתקבל במשוואה זו הפתרון , שהוא פונקציה מרוכבת – כלומר, אינו פונקציה ממשית, בעוד ההעתק הוא גודל ממשי.
הבעיה נפתרת אם דורשים כי , כלומר, ששני המספרים הם צמודים זה לזה. למשל, אם , אז , ואז לפי נוסחת אוילר,
פירוש פיזיקלי של הפתרון
מכיוון שפונקציית הקוסינוס (בערך מוחלט) לא עולה מעבר ל־, הגודל שסימנו באות מאפיין את נקודות ההתרחקות המקסימלית של המערכת מנקודת שיווי המשקל. גודל זה יקרא משרעת (אמפליטודה) ולרוב יחושב מתנאי ההתחלה. למשל, אם ידוע שקפיץ נמתח באורך מסוים, אורך זה יהיה המשרעת.
המופע (פאזה) שסומן באות , יילקח גם הוא מתנאי ההתחלה. גודל זה מאפיין את ההזזה של פונקציית הקוסינוס. מבחינה פיזיקלית, המופע שונה מאפס, אם מדידת הזמן החלה לא בדיוק ברגע בו שוחררה המסה ממנוחה.
לשם הפשטות, ניתן לבחון מקרה פשוט יותר של המתנד, בו אין מופע (). במקרה כזה, העתק המסה נתון על ידי המשוואה . היות שהפונקציה המתארת את העתק המסה היא פונקציה טריגונומטרית, ניתן להסיק כי התנועה מחזורית. אם כך, קיים זמן מינימלי הדרוש כדי שהמערכת תשלים מחזור אחד (תבצע תנועה אחת שלמה) ותחזור לאותה הנקודה בה התחילה. המחזור של פונקציית הקוסינוס הוא , ולכן נדרוש שכאשר נציב את לתוך הפונקציה, הארגומנט של הפונקציה, יהיה שווה ל־. כלומר, נדרוש שיתקיים .שמאל|ממוזער|300px|העתק, מהירות ותאוצה בתנועה הרמונית פשוטה. בדוגמה זו, זווית המופע היא . למשל, לאחר רבע זמן מחזור ההעתק הוא מקסימלי וחיובי, התאוצה מקסימלית ושלילית, והמהירות מתאפסת. לאחר חצי זמן מחזור ההעתק והתאוצה מתאפסים, והמהירות מקסימלית ושלילית.
הזמן נקרא זמן המחזור של התנועה: , והתדירות של המערכת, לפי הגדרתה מקיימת . בגלל הקשר המיוחד בין התדירות לגודל , מקובל לקרוא ל- תדירות זוויתית. התדירות הזוויתית – וממילא גם התדירות "הרגילה" – נקבעות אך ורק על ידי מאפייני המערכת, ואינן תלויות בזמן או בגדלים משתנים אחרים.
לאחר שהתקבל פתרון המתאר את תנועת המסה במרחב, מתקבלת המהירות כפונקציה של הזמן מתוך גזירת משוואת התנועה; ועל ידי גזירה פעם נוספת, תתקבל התאוצה. כלומר, שלוש המשוואות אשר יתארו את התנועה הן:
אנרגיה
כעת, נרצה לדבר על האנרגיה של המערכת. עבור מסה המחוברת לקפיץ, סך האנרגיה נתון על ידי סכום של אנרגיה קינטית של המסה כפונקציה של הזמן, ואנרגיה פוטנציאלית אלסטית כפונקציה של הזמן. על ידי הצבת הגדלים שמצאנו למשוואת האנרגיה, מתקבל:
כלומר, התלות בזמן מתבטלת, והאנרגיה זהה בכל זמן. במילים אחרות, האנרגיה במערכת נשמרת.
במערכת שנותחה עד כאן, הגורם לתנודות היה הקפיץ. אך קיימות מערכות נוספות, ללא קפיץ, בהן יכולות להיות תנודות. גם במקרים כאלה האנרגיה נשמרת, מכיוון שכוח מחזיר הוא כוח משמר. כלומר, העבודה שלו אינה תלויה במסלול, והרוטור של כוח זה, שווה לאפס. ניתן להוכיח זאת עבור כל כוח מחזיר.
מתוך משוואות שימור האנרגיה, ניתן לראות שכאשר כל האנרגיה הפוטנציאלית מתאפסת, האנרגיה הקינטית מקסימלית. למעשה, הנקודה בה האנרגיה הפוטנציאלית מתאפסת, היא בדיוק נקודת שיווי המשקל (באנלוגיה של הקפיץ, האנרגיה הפוטנציאלית מתאפסת כאשר הקפיץ רפוי). לכן, המהירות מקסימלית, בנקודת שיווי המשקל.
במכניקה הקלאסית, משוואת המתנד ההרמוני יכולה להיות משוואת מומנטים (היא מתקבלת על ידי בחירת נקודה קריטית במערכת לא נקודתית לרוב וכתיבת כל מומנטי הכוח הפועלים ממנה, תוך כדי מתן תשומת לב לכיוון המומנט. בדרך משוואת מומנטים תוביל אותנו למשוואת מתנד על זווית כלשהי במערכת כפונקציה של הזמן), משוואת כוחות (היא מתקבלת בדרך כלל על ידי כתיבת החוק השני של ניוטון על מערכת של נקודה אחת לרוב) או משוואת אנרגיה גזורה (היא מתקבלת על ידי גזירת המשוואה המתארת את האנרגיה של המערכת והשוואתה לאפס. ניתן לעשות זאת, בגלל שימור האנרגיה. היות שהאנרגיה נשמרת, היא שווה לקבוע כלשהו שנעלם בעת הגזירה).
מתנד הרמוני מרוסן
שמאל|ממוזער|300px|מערכת של מסה, קפיץ ובוכנה המפעילה כוח חיכוך מתכונתי למהירות התנועה
בתיאור הקודם, הנחנו כי אין חיכוך במערכת. נראה איך מתנהג המתנד במקרה בו יש חיכוך.
חיכוך הוא כוח מרסן נפוץ בטבע - חיכוך עם האוויר או עם נוזל, התנגדות של מעגל חשמלי, ועוד. כוח משכך זה תלוי ביחס ישר במהירות (נקרא גם כוח סטוקס). נניח לדוגמה כי כוח החיכוך נגרם על ידי בוכנת אוויר, כבאיור, ונניח כי הכוח מתכונתי למהירות הגוף ונתון על ידי , כאשר הוא מקדם הפרופורציה.
כעת משוואת הכוחות נראית כך: . על ידי סידור אלגברי מקבלים או
, כאשר , כמקודם.
מתנד הרמוני פשוט הוא מקרה פרטי של מתנד הרמוני מרוסן, בו .
בהנחה שהחיכוך קטן מספיק, הפתרון הכללי למשוואה זו הוא:
,
כאשר:
, הוא הזמן האופייני של המערכת. זהו הזמן בו משרעת התנודה דועכת בפקטור e.
, היא תדירות התנועה המרוסנת.
הביטוי , הוא משרעת התנודה, הדועכת באופן מעריכי עם הזמן.
פתרון מפורט מופיע בהמשך הערך. זוהי תנודה הרמונית, המתבצעת בתדירות נמוכה מעט מהתדירות הטבעית (תמיד מתקיים ). במערכת זו, בניגוד לתנודה ההרמונית הפשוטה, יש איבוד אנרגיה מתמיד לחיכוך.
אם החיכוך גדול מדי, התנועה תדעך מהר מאוד, באופן מעריכי, כך שלא יסתיים אפילו מחזור תנודה יחיד. קיים ערך מקסימלי של שיכוך (ריסון), שבערכי שיכוך גדולים ממנו לא יתרחשו כלל תנודות. ערך זה נקרא השיכוך הקריטי, והוא נתון על ידי .
פתרון המשוואות
הניתוח המובא פה הוא למקרה המתואר למעלה: מסה מחוברת לקפיץ בעל קבוע , עם מקדם חיכוך (כאמור, מתנד הרמוני פשוט הוא מקרה פרטי שבו מתקיים ) . המשוואה המתארת את המצב היא:
זוהי משוואה דיפרנציאלית הומוגנית וליניארית, מסדר שני. במשוואות מסוג זה, מרחב הפונקציות המקיימות את המשוואה הוא מרחב וקטורי מממד 2. לכן מספיק למצוא שתי פונקציות (בלתי תלויות) שמקיימות את המשוואה - הן יהיו בסיס שלם למרחב כל הפתרונות האפשריים. מנחשים פתרון מהסוג , (המקדם יכול להיות מרוכב). כאשר מציבים את הפונקציה הזו במשוואה, ולפי תכונת האקספוננט, , מתקבל פולינום ממעלה שנייה שפתרונו פשוט:
.
זוהי משוואה ריבועית שפתרונותיה הם
. כאן . מכיוון שהפתרונות יכולים להיות מרוכבים, יש תמיד פתרון למשוואה. אם אין חיכוך, ואז .
כעת ישנם שלושה מקרים מובחנים:
אם , ישנו פתרון ממשי שלילי עבור . הפתרון למקרה הכללי הוא חיבור של שתי פונקציות אקספוננציאליות דועכות:
זהו מצב של שיכוך-קריטי, שבו לא יתרחשו תנודות, אלא התנועה תדעך לאפס. התנאי לשיכוך קריטי הוא שהדיסקרימיננטה תהיה אפס, משמע , כלומר .
אם , ישנם שני פתרונות ממשיים שליליים עבור . הפתרון למקרה הכללי הוא חיבור של שני פונקציות אקספוננציאליות דועכות:
זהו מצב של שיכוך-יתר, שבו לא יתרחשו תנודות, אלא התנועה תדעך לאפס. התנאי לשיכוך יתר הוא שהדיסקרימיננטה תהיה חיובית, משמע , כלומר .
אם , מתקבלים שני פתרונות מרוכבים צמודים. זהו המקרה השכיח יותר, וממילא גם המעניין יותר, שבו השיכוך קטן ולכן מתרחשות תנודות הרמוניות דועכות. בהצבת פתרונות המשוואה הריבועית, ושימוש בנוסחת אוילר, מקבלים את שני הפתרונות למשוואה הדיפרנציאלית:
לשם נוחות, נסמן .
פתרון המשוואה הכללי הוא מהצורה . כאן ו- הם קבועים כלשהם, התלויים בתנאי ההתחלה של הבעיה. כיוון שרק פתרון ממשי הוא פיזיקלי, נדרש (הקו העליון מסמן צמוד מרוכב). מאחר שמתקיים ממילא , חייב להתקיים . כך מתקבל פתרון ממשי טהור מהצורה
.
כל המקדמים בביטוי הם ממשיים, ולכן ניתן לפשט את הסכום לביטוי יחיד המכיל מופע:
.
כאן הן המופע והמשרעת ההתחלתיים, הנקבעים על ידי תנאי ההתחלה של הבעיה. פתרון זה מתאר תנודה הרמונית בתדירות זוויתית
עם משרעת דועכת בזמן. מכיוון שלמקדם יש יחידות של , נהוג להגדיר את הזמן האופייני .
כאשר אין חיכוך, ולכן ומקבלים את הביטוי המוכר של תנודה הרמונית פשוטה: .
דוגמאות נוספות למערכות שמקיימות תנודות הרמוניות
מטוטלת
שמאל|ממוזער|250px
מטוטלת מתמטית פשוטה היא מערכת שמקיימת תנועה הרמונית רק בקירוב. תנועתה המלאה היא מחזורית וסוטה במקצת מתנועה הרמונית, אך בקירוב זוויות קטנות אפשר להתייחס לתנועתה כתנועה הרמונית.
נניח שמסת המטוטלת היא והיא מחוברת לתקרה בחוט אידיאלי חסר משקל באורך בתוך שדה כבידה אחיד . נסמן ב- את הזווית בין המטוטלת לאנך.
הכוח המחזיר יהיה הרכיב של כוח הכובד בכיוון המשיק לתנועה הרדיאלית של המטוטלת, כלומר: . לכן, משוואת התנועה תהיה:
בקירוב של זוויות קטנות , ומאחר ש- נשאר קבוע, מקבלים את משוואת התנועה:
זוהי תנועה הרמונית רק בקירוב, שכן משוואת התנועה הייתה רק קירוב למשוואת התנועה המדויקת. במקרה של מטוטלת אפשר לפתור באופן אנליטי גם את המשוואה הלא-ליניארית; הפתרון הוא אינטגרל אליפטי. גם מטוטלת שאינה מורכבת ממסה נקודתית מקיימת תנודה הרמונית בקירוב. למעשה, כל גוף בעל מסה התלוי מנקודה אחת מהווה מתנד הרמוני. מטוטלת כזו נקראת מטוטלת פיזיקלית.
מעגל LC
מעגל LC אידיאלי (ללא התנגדות) הוא מעגל המכיל קבל ומשרן, בו האנרגיה האלקטרומגנטית עוברת בין הקבל למשרן באופן מחזורי הרמוני.
שמאל|150px
מכך שהמתח הכללי על המעגל הוא אפס (על פי חוקי קירכהוף) ניתן להסיק כי:
כאשר:
הוא המטען שאגור בקבל;
הוא הקיבול של הקבל;
הוא הזרם במעגל;
הוא ההשראות של הסליל.
ומאחר ש־, נובע כי:
, ולכן
וכאן תדירות התנועה היא .
מעגל RLC
מעגל RLC, הוא מעגל זהה למעגל LC, בתוספת נגד. מעגל שכזה הוא מתנד הרמוני מרוסן, כיוון שהוא מקיים את המשוואה:
.
מבחינה מתמטית, מעגל RLC שקול למתנד הרמוני מרוסן הבנוי ממסה המחוברת לקפיץ עם שיכוך תלוי מהירות, כמו זה שהוצג למעלה. האנלוגיה למתנד מכני היא:
מתנד מכנימתנד חשמלי מסה () השראות הסליל () קבוע הקפיץ () 1 חלקי הקיבול () העתק () מטען חשמלי () מהירות () זרם () שיכוך () התנגדות ()
הכללות של מתנד הרמוני
המתנד ההרמוני מצטיין בתכונה הבסיסית שזמן המחזור של חלקיק שתונד הרמונית אינו תלוי במשרעת. לא משנה כמה רחוק החלקיק ישוחרר ממרכז הכוח של המתנד, הוא תמיד ישלים תנודה באותו זמן. תכונה זו אינה נכונה כאשר דנים בחוקי כוח אחרים בהם הכוח לא יחסי למרחק מהמרכז - משפט ידוע קובע שאם התלות של זמן המחזור במשרעת היא מהצורה (כאשר היא המשרעת ו- הוא קבוע פרופורציה) אז הכוח המרכזי הוא מצורה . למשל אם (זמן המחזור לא תלוי במשרעת) נקבל: , כלומר נקבל מתנד הרמוני. יותר מכך, אם נציב נקבל , כלומר נקבל כוח היפוך-ריבוע - במקרה פרטי זה קיבלנו את החוק השלישי של קפלר. חישוב קבוע הפרופורציה בביטוי לזמן המחזור לפי המשרעת לרוב כרוך בחישוב אינטגרל מסובך ולעיתים אין לו פתרון אנליטי.
ראו גם
תהודה
תורת התנודות
אנליזת פורייה: טור פורייה והתמרת פורייה
מתנד הרמוני קוונטי
אופני תנודה עצמיים
קישורים חיצוניים
פתרון המד"ר
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מכניקה | 2024-08-01T04:31:43 |
רחל ורנהגן | רחל וַרְנְהָגן פון אֶנְזֶה (בגרמנית: Rahel Varnhagen von Ense – "רָהֶל פַרְנְהָגֶן פוֹן אֶנְזֶה"; נולדה בתור רחל לוין, החל באמצע שנות התשעים של המאה ה-18 נקראה רחל רובר (Rahel Robert) או רחל רובר-טורנו (Robert-Tornow); נטבלה בשנת 1814 בשם פרידריקה אנטוני (Friedericke Antonie); 19 במאי 1771, ברלין – 7 במרץ 1833, שם) הייתה סופרת גרמנייה של הזרם הרומנטי, יהודייה מומרת, שמילאה תפקיד חשוב בתנועת הנאורות באירופה. בלטה בתמיכתה בשיווי זכויות ליהודים ולנשים.
ביוגרפיה
נולדה בשנת 1771 בשם רחל אנטוני פרידריקה כבתם הבכורה של הבנקאי וסוחר התכשיטים מרקוס לוין ואשתו חיה בברלין למשפחה בת חמישה ילדים. בשנים 1790–1806 ניהלה בעיר סלון ספרותי ידוע שבו נפגשו סופרים, מדענים, פוליטיקאיים, אריסטוקרטים ואנשי-שם אחרים תחת קורת גג אחת. עקרון החברותא, שאיפשר לבני מעמדות ואנשים ממקצועות שונים להיפגש לשיחה אינטלקטואלית, קידם את האמנציפציה. בין אורחיה הקבועים המפורסמים נמנו ז'אן פול, לודוויג טיק, פרידריך שלגל, היינריך היינה, האחים וילהלם ואלכסנדר פון הומבולדט, פרידריך דה לה מוט פוקה והנסיך הפרוסי לואי פרדיננד. לאחר מותו של אביה ב-1806 אימצה כאחיה, לודוויג, את שם המשפחה רוברט.
בזמן המלחמות הנפוליאוניות בשנת 1813, ארגנה ורנהגן את הסיעוד של פצועי המלחמה מכל הצדדים בפראג ואספה תרומות לשארי הנספים. לאחר סדרת מערכות יחסים כושלות היא נישאה ב-1814 לדיפלומט, ההיסטוריון והמוציא-לאור קרל אוגוסט פרנהגן פון אנזה, ונטבלה לנצרות. היא הצטרפה אל בעלה במסעות רבים. לאחר פרישתו מהדיפלומטיה, שבה עִמו באוקטובר 1819 לברלין, ושם הקימה את "הסלון השני" שלה. בין אורחיה נמנו עתה בני משפחת מנדלסון, היינריך היינה, אדוארד גנז, ולודוויג ברנה, כולם דמויות מפתח בתנועת הנאורות. בני הזוג ורנהגן ביקרו את גתה בוויימאר פעמים רבות.
בשנת 1812 פרסמה ורנהגן את חליפת המכתבים שלה עם בעלה הנוגעת לגתה, שחיזקה את מעמדו של האחרון כ"נסיך המשוררים" הוויימארי. בעקבות פרסום זה באו פרסומים נוספים בכתבי עת ובשנתונים שונים. היא המשיכה לפרסם בעילום שם, אף שהיה ידוע כי היא עוסקת בכתיבה. הרוב המכריע של כתביה נערכו והוצאו לאור בידי בעלה.
כסופרת ביכרה ורנהגן את הסוגות של יומנים ומכתבים. בכך היא טיפוסית לספרות הנשים שפרחה במאה ה-19, בה בלטו לרוב צורות ספרותיות קטנות ואינטימיות. ליצירתה נודעה חשיבות לא רק בשל התיעוד של תהליכים היסטוריים ותרבותיים, אלא גם בשל סגנונה המבריק ואופק-ראייתה הפוליטי.
אחיה, לודוויג רוברט (1778–1832), היה מחזאי, משורר ופובליציסט. היא ניהלה עמו תכתובת ענפה.
היא נפטרה בברלין בשנת 1833, והיא קבורה שם ב-Dreifaltigkeitsfriedhof (בית הקברות של השילוש) בקרויצברג.
יחסה ליהדות
עמוס אילון בספרו "רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933" מספר:
לקריאה נוספת
עמוס אילון, רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933 (תרגם מאנגלית: דני אורבך), הוצאת דביר, 2004.
נטלי ניימרק-גולדברג, וקולן יישמע – יהודיות נאוֹרוֹת בברלין, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2014
חנה ארנדט, רחל ורנהאגן – סיפור חייה של יהודייה גרמנייה מתקופת הרומנטיקה, (תרגמה: ניצה בן-ארי), הוצאת המגדלור, 2022
קישורים חיצוניים
ברברה האן,
נורית כהנא, נשות הסלונים, מתוך נגה: כתב עת פמיניסטי (גיליון מס' 1, 1980) באתר הספרייה הווירטואלית שלמט"ח
אתר "עמותת ורנהגן"
מיכל זוהר בן-דור, הסלון, הוצאת ניב, 2020
גילי איזיקוביץ׳, היהודיות הכי משכילות שלא הכרתם, הארץ, 2020
עפרי אילני, "זהו סיפורה של משתכנזת – אבל במובן המקורי של המושג", הארץ, 11 באוגוסט 2022
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרות יהודיות גרמניות
קטגוריה:יהודים מומרים גרמנים
קטגוריה:מתנצרות
קטגוריה:עידן הנאורות
קטגוריה:בעלות סלונים ספרותיים
קטגוריה:ילידות 1771
קטגוריה:נפטרות ב-1833 | 2024-08-09T18:56:47 |
סכר אסואן | 300px|ממוזער|שמאל|סכר אסואן הגבוה, כפי שנראה מהחלל
שמאל|ממוזער|300px|סכר אסואן הנמוך
250px|ממוזער|שמאל|סכר אסואן הנמוך בעת בנייתו 1902–1903
סכר אַסְוַאן (בערבית: سد أسوان) הוא מערכת של שני סכרים על נהר הנילוס המכונים "סכר אסואן הגבוה" ו"סכר אסואן הנמוך". הסכרים, שממוקמים סמוך לאסואן שבמצרים, משמשים לאגירת מי הנהר באמצעות הצפת האזור שלפני הסכר ("סכר אגירה") ולוויסות זרימת מי הנהר בהתאם לצורכי המדינה ("סכר ויסות"). הסכר הגבוה הוא העיקרי בין שני הסכרים.
נהר הנילוס
נהר הנילוס זורם באוגנדה, בקניה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, באתיופיה, בדרום סודאן, בצפון סודאן ובמצרים. אורכו 6,670 ק"מ, וכיוון זרימתו מדרום לצפון. מדרום ישנם לנילוס שני מקורות, הנילוס הכחול, המתחיל באגם טאנה שבאתיופיה, והנילוס הלבן, שמקורו בימת ויקטוריה, המקבלת את מימיה מנהר קגרה. ימת ויקטוריה גובהה 1,150 מטר מעל פני הים.
הנילוס הכחול והנילוס הלבן נפגשים ליד ח'רטום בירת סודאן. משם זורם הנילוס המאוחד צפונה, ולפני הישפכו לים התיכון הוא יוצר דלתא גדולה.
95% משטחה של מצרים הם מדבר שאינו מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה לאורך הנילוס ובעמק הדלתא הירוק והפורה. הערים והכפרים במצרים בנויים רובם ככולם לאורך הנהר ובעמק הדלתא, ותלויים בנהר הנילוס כמקור מים בלעדי.
המצב לפני הקמת הסכר
בעבר, כאשר מים מאתיופיה היו זורמים במורד הנילוס בקיץ, היה הנהר מציף את האזורים הסמוכים לו. הצפות אלו היו מביאות איתן חומרים מזינים ומינרלים, שהיו מדשנים את גדות הנהר ועושים אותן אידיאליות לחקלאות. להשקיית השדות היו משתמשים ב"שיטת ההצפות": אזורים מסוימים היו מוצפים. בשיטה זו ניתן לגדל מגוון מוגבל של גידולים, וכן ניתן לגדל רק מחזור גידול אחד בשנה בתקופת ההצפות.
בשנים מרובות מים הייתה כל התבואה מושחתת, ובשנים שחונות היו נפוצים הבצורת והמחסור במזון. במהלך שנה רגילה היו הצפות של שדות ושל כפרים בזמן גאות, דרכי היבשה היו משתבשות, וכמויות מים גדולות היו מתבזבזות. בזמן שפל, לעומת זאת, היה מפלס המים בנהר נמוך, מה שהקשה על השיט בו ופגע באספקת המים.
כבר בעת העתיקה שימשו גדות הנילוס לחקלאות. כאשר התרבתה האוכלוסייה שלאורך הנהר התעורר צורך לשלוט על ההצפות כדי להגן על האדמות החקלאיות ועל השדות.
הסכר הנמוך
ב-1899 החלו הבריטים לבנות את הסכר הישן, סמוך ליישוב אסואן. בניית הסכר הושלמה ב-1902. אורכו של הסכר 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה מיד כבלתי מתאים, והוא הוגבה בשתי תקופות: בשנים 1907–1912, ובשנים 1929–1933.
הסכר הגבוה
שמאל|ממוזער|250px|מקדש דנדור שהועבר למוזיאון המטרופוליטן לאמנות במבצע הצלה
ב-1946 הוחלט לבנות סכר שני, 6 ק"מ במעלה הנהר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן, לצורך תחנת כוח הידרואלקטרית. התכנון הממשי של סכר אסואן החדש החל ב-1952 מיד לאחר מהפכת הקצינים החופשיים.
הבנייה החלה ב-1960. חלקו הראשון של הפרויקט הסתיים בשנת 1964, ונחנך במאי 1964 בידי מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. הסכר הגבוה, אל-סד אל-עאלי (בערבית: السد العالي), הושלם ב-21 ביולי 1970. את מאגר המים, ששמו אגם נאצר, החלו למלא ב-1964, בטרם הושלמה בניית הסכר, וב-1976 התמלא המאגר לראשונה.
מילוי המאגר העלה דאגות בקהילת הארכאולוגים, וב-1960 החל מבצע הצלה של אתרים עתיקים בידי אונסק"ו. אתרים נסקרו ונחשפו, ו-24 אתרים היסטוריים הועברו למקומות בטוחים, כגון אבו סימבל ופילה, או הוענקו למדינות שעזרו בעבודה (כדוגמת מקדש דבוד במדריד).
הסכר
אורכו של סכר אסואן הגבוה הוא 3,600 מטרים, עוביו בבסיסו שמתחת למים 980 מטרים, ועוביו בפסגתו 40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים. הסכר מכיל 43 מיליון מ"ק של חומר. כמות המים המקסימלית שיכולה לעבור דרך הסכר בשנייה אחת היא 11,000 מ"ק. בנוסף ישנם מברצי חירום שדרכם יכולים לעבור 5,000 מ"ק לשנייה. תעלת טושקה מקשרת את המאגר לשפלת טושקה.
אגם נאצר
שמאל|ממוזער|250px|מראה תחנת הכוח בסכר אסואן הגבוה
אורכו של אגם נאצר הוא 550 ק"מ, ורוחבו במקום הרחב ביותר הוא 35 ק"מ. שטח פניו 5,250 קמ"ר ותכולתו 157 קילומטרים מעוקבים. המאגר מציף שטח גדול במישור נוביה, ומעל 90,000 בני אדם, רוב בני המיעוט הנובי, מוקמו מחדש לצורך הקמתו.
תחנת הכוח
בסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ובה 12 מחוללים (גנרטורים), שהספקו של כל אחד מהם הוא 175 מגה ואט, ובסך הכול 2,100 מגה ואט. ייצור החשמל החל ב-1967. כאשר הגיע הסכר לראשונה לשיא תפוקתו, הוא סיפק כמחצית מתצרוכת החשמל של מצרים (לעומת כ-15% מתצרוכת החשמל הלאומית בשנת 1998), ואיפשר לראשונה את חיבור רוב הכפרים במצרים לרשת החשמל.
חזון ומציאות
הקמת סכר אסואן הגבוה הייתה חזונו הגדול של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, חלום שאותו הוא הצליח להגשים. תוכניות רבות תוכננו לגבי הסכר שחלקן בוצעו וחלקן לא. נתלו בו תקוות וציפיות רבות שהתגשמו באופן חלקי. כתוצאה מהקמת הסכר נוצרו גם בעיות שונות שלא נצפו לפני הקמתו.
היתרונות שבסכר
הסכר מספק יתרונות רבים, חלקם נוצלו וחלקם לא.
הבטחת אספקת מי שתייה ומים להשקיה בכל השנים, גם בשנות בצורת. נמנעו בצורות פוטנציאליות בשנים 1972 - 1973 ובשנים 1983 - 1984.
הבטחת אספקת מי שתייה והשקיה בכל חודשי השנה, מה שמאפשר לגדל שניים עד שלושה גידולים בשנה ברוב האזורים.
שפע המים מאפשר את הרחבת שטח גידולי האורז. כתוצאה מכך גדלה הפקת האורז ואף התאפשר יצואו.
ניתן לפתח את הקרקע ולהגדיל את השטחים המעובדים.
מניעת שיטפונות ומניעת הצפת שדות וכפרים.
זרימת המים האחידה בכל הזמנים מאפשרת לשפר את התחבורה ביבשה ובנהר. עם זאת עדיין נותרו בעינן בעיותיה התחבורתיות העיקריות של מצרים, הנובעות ממחסור בתשתית כבישים ומסילות ברזל.
תחנת הכוח החשמלית שבסכר מספקת חשמל לכפרים, ומאפשרת תיעוש, אך רק חלק מהגנרטורים פועלים, והתיעוש לא הדביק את הצרכים עקב הגידול באוכלוסייה.
אגם נאצר מאפשר פיתוח ענף הדיג, אך בפועל רוב הדגה העשירה שבאגם אינה מנוצלת, כיוון שהאגם מרוחק מריכוזי האוכלוסייה הגדולים של קהיר וסביבתה, וההובלה בקירור אינה כלכלית.
לסכר ולאגם פוטנציאל תיירותי. פוטנציאל זה מומש רק באופן מועט.
החסרונות שבסכר
כעשרה מיליארד מטרים מעוקבים של מים אובדים בשנה כתוצאה מהתאדות באגם נאצר, פי חמישה מצריכת המים של ישראל ויותר מעשרה אחוז מהשפיעה השנתית של הנילוס.
פינוי מאות אלפי האנשים שהתגוררו באזור שהוצף.
אובדן שטחים פוריים רבים שעובדו במשך אלפי שנים לאורך אפיק הנהר.
סכירת הנילוס גרמה לכמה בעיות סביבתיות:
הסחופת, שבעבר הפכה את גדות הנהר לפוריים, נעצרת בסכר ומגיעה למאגר. על פי הצפוי סחופת זו תהפוך את אגם נאצר (לפי הערכה תוך 500 שנים) לבלתי מספיק לאחסון נפח המים הנדרש.
אפקט שלילי נוסף של עצירת הסחופת הוא הידלדלות דגת הים במזרח אגן הים התיכון, דבר המאיץ את ההגירה הלספסית (מעבר בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון).
ירידת מפלס הדלתא של הנילוס תוביל בעתיד להצפת החלק הצפוני של הדלתא במי ים. הצפה זו תתרחש באזורים המשמשים כיום לגידול אורז. הדלתא עצמה, שלא תמשיך להתחדש על ידי סחופת הנילוס, תאבד מפוריותה. השליטה החלקית בהשקיה גורמת אף היא לנזקים בכמה אזורים חקלאיים בשל הגברת המליחות. בעיה זו נגרמת כתוצאה מהשינוי בזרימת הנהר המאפשר למים מלוחים להעמיק לתוך הדלתא.
הצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים, המסופקים בידי תאגידים בינלאומיים, שנוי במחלוקת. בנוסף, דשנים אלו גם גורמים לזיהום כימי.
הסכר הוא מקור למקרים של בילהרציה (סכיסטוסומיאזיס), בשל שפע הצמחים הגדלים באגם נאצר. על גבי צמחים אלו מתרבים החלזונות, המהווים פונדקאים לעלוקות ולתולעים שטוחות הגורמות למחלה.
אירועים אלו יגרמו בסופו של דבר לאובדן ענף הדיג המתקיים על המים המעט מלוחים של האגם, שהוא כיום מקור הדגה הגדול ביותר של מצרים.
היבטים בינלאומיים של סכר אסואן
להקמת סכר אסואן ישנן השלכות בינלאומיות שונות.
למי שייכים מי הנילוס
נהר הנילוס זורם בכמה מדינות ונשאלת השאלה האם המים שייכים לארצות המוצא של הנילוס, או לארצות שבהן זורם הנהר. חלוקת המים העכשווית נוטה לטובת מצרים וזאת לאחר סדרה של הסכמים שנחתמו בראשית המאה ה־20 בין מעצמות אירופה. סכר אסואן מאפשר למצרים (ובמידה מסוימת גם לסודאן) לנצל את הכמות המרבית שמותרת לה במצב הנוכחי.
מימון הקמת הסכר והמאבק הבינגושי
מתחילת תכנון סכר אסואן החדש הבטיחה ארצות הברית לסייע במימון הבניה עם הלוואה של 270 מיליון דולר. אך ב-1956 הסתייגה ארצות הברית ממדיניותו של נאצר וחזרה בה מכוונתה לסייע למצרים בהקמת הסכר. בתגובה הודיע נאצר כי הוא מלאים את תעלת סואץ, וכי ההכנסות מהפעלתה של התעלה יממנו את בניית הסכר.
בעקבות זאת פלשו בריטניה וצרפת, שהיו בעלות מניות בתעלת סואץ, לאזור התעלה, ובתיאום איתן יצאה ישראל למלחמת סיני.
במאמציה במהלך המלחמה הקרה להשגת השפעה באפריקה, התערבה ברית המועצות, ומימנה שליש מעלות הסכר כמתנה. ברית המועצות גם סיפקה ציוד מכני כבד וצוותים טכניים. סכר החימר והסלע העצום תוכנן על ידי מכון Zuk Hydroproject הרוסי.
עלות בניית הסכר הייתה 820 מיליון דולר. מפעל טיוב הקרקעות הקשור בסכר עלה כמיליארד דולר. בסך הכול עלתה הקמת הסכר יותר מ-1.5 מיליארד דולר.
הודות לתחנת הכוח ההידרואלקטרית שעל הסכר, עלו ההכנסות מן הסכר על הוצאות הקמתו.
הפרת האיזון האקולוגי
בניית סכר אסואן הפרה את האיזון האקולוגי בסביבת הים התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הפרת האיזון האקולוגי משפיעה במישורים רבים החל מהתשתית הקרקעית, דרך חקלאות הדיג וההידרולוגיה, וכלה בנושאי אוקיינוגרפיה ואקלים.
שוקי הדגים של הים התיכון הושפעו על ידי הסכר. פוריות האגן המזרחי של הים התיכון ירדה. כך גם המערכת האקולוגית הימית שבאופן מסורתי תלויה הייתה בזרם העשיר של פוספטים וסיליקטים המגיעים מזרם המוצא של הנילוס. הדיג בים התיכון פחת כמעט בחצי לאחר בניית הסכר, אך נראה שהוא מתאושש.
בעבר חשבו שקיימת סחופת משמעותית של קו החוף לכל אורך הצד המזרחי של הים התיכון עקב מחסור בחול, שבעבר היה מובא בידי הנילוס. עם השנים לא התגלו עדויות לכך.
חזאי השירות המטאורולוגי הישראלי אורי בץ העלה השערה שהשינויים הנמדדים משנות השבעים ואילך בגשמי ישראל ופריסתם קשורה להקמת הסכר. לטענתו השינויים במערך התרמי באגן המזרחי של הים התיכון, נובעים משינוי משטר הזרימה של הנילוס והביאו לתזוזה דרומה של כמויות המשקעים.
הבטים אסטרטגיים של הסכר
לבניית סכר אסואן הייתה השפעה פוליטית חשובה. אגם נאצר ענק וכמעט כל אוכלוסיית מצרים חיה בעמק הנילוס. משמעות הדבר, שאם הסכר יושמד - למשל על ידי התקפה גרעינית - תוצאת ההצפה תשמיד את מצרים לחלוטין.
בראיון שלא נועד לפרסום שנתן יגאל אלון ערב מותו ב-1980 הוא הצביע על הרתעה באיום בהפצצת סכר אסואן כתחליף אפשרי להרתעה על ידי איום גרעיני: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים". נשמעו דיבורים בישראל על האפשרות להפציץ במקרה של מלחמה את הסכר ולהטביע במימי אגם נאצר את האזור הסמוך לו. המקור הבכיר ביותר שהזכיר אפשרות זו היה אביגדור ליברמן בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001. דבריו של ליברמן עוררו זעם ובהלה במצרים ונעשה בהם שימוש בידי אהוד ברק שכינה את הממשלה שהזהיר מהקמתה על ידי יריבו, אריק שרון, עם ליברמן - ממשלת "טהראן אסואן" (ליברמן איים גם להפציץ את טהראן).
תוכניות פיתוח עתידיות במצרים
בחזונה למאה ה-21 מתכננת מצרים להגשים את מיזם תושכא במסגרתו להקים מפעל מים שיעביר מים מאגם נאצר דרך תעלת השייך-זאיד לכיוון דרום מערב המדינה. אספקת המים תאפשר ליישב את אזורי המדבר המצויים שם.
קישורים חיצוניים
סקירה מחודשת של דרום הים התיכון: שלושים שנה לאחר הקמת סכר אסואן הגבוה
פרויקט המאה ה-21 של מצרים
התוכניות הראשונות לבניית הסכר הנמוך, Century Magazine, בויקיטקסט האנגלית
פתיחת סכר אסואן על ידי המלך פארוק, פברואר 1939, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
אסואן
קטגוריה:נוביה
קטגוריה:מצרים: היסטוריה
קטגוריה:נילוס
קטגוריה:תחנות כוח הידרואלקטריות
קטגוריה:מצרים: אנרגיה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – מצרים | 2024-06-23T11:02:38 |
ספריית הקונגרס | ממוזער|250px|שמאל|בניית הספרייה 1888-1894.
ספריית הקונגרס (אנגלית: Library of Congress, ראשי תיבות: LOC) היא ספריית המחקר של הקונגרס של ארצות הברית, אשר משמשת בפועל כספרייה הלאומית של ארצות הברית, ואחת מהספריות החשובות והגדולות ביותר בעולם. רק הספרייה הבריטית גדולה ממנה.
היסטוריה
ספריית הקונגרס נוסדה כספריית מחקר לשירותו של הקונגרס של ארצות הברית, בחוק עליו חתם הנשיא ג'ון אדמס ב-24 באפריל 1800. החוק הקצה 5,000 דולר אמריקני ל"רכישת ספרים העשויים להיות דרושים לקונגרס". הספרים הראשונים הגיעו מבריטניה ב-1801, ושוכנו בבניין הקונגרס עצמו. בתחילה היו באוסף 740 כרכים ושלוש מפות.
כחודש לאחר שאוסף הספרים המקורי, בן כ-3,000 כרכים באותה עת, נשרף יחד עם בניין הקונגרס ב-1814 בידי הצבא הבריטי במסגרת מלחמת 1812, הציע תומאס ג'פרסון את אוסף הספרים שלו לספריית הקונגרס. אוסף הספרייה הפרטית שלו הכילה ספרים רבים במגוון תחומים רחב, כולל פילוסופיה, מדעים, ספרות, ספרים בשפות שונות, ספרים הקשורים להיסטוריה של אמריקה ועוד. לאחר משא ומתן, ואל מול טענות שאין לקונגרס צורך בספרים שאינם משפטיים, נמכרו ב-1815 6,487 הספרים שבספרייתו תמורת 23,940 דולר, סכום גדול באותם ימים, והם מהווים את הבסיס לספרייה הנוכחית.
בשנת 1851 כילתה השרפה הגדולה בתולדות המבנה כ-35,000 ספרים, שהיו כשני שלישים מתכולתה, ובהם גם את מרבית האוסף המקורי של ג'פרסון.
מאוחר יותר ניתן לספרייה תפקיד במסגרת ההגנה על זכויות יוצרים: כל מחבר שביקש לזכות בהגנה של חוק זכויות יוצרים של ארצות הברית נדרש לשלוח שני עותקים מיצירתו לספריית הקונגרס. לא כל הספרים המגיעים למשרד זכויות היוצרים שבבניין הספרייה נשארים בספריית הקונגרס. חלקם מועברים לספריות הלאומיות האחרות של ארצות הברית (בהתאם לתוכנו של הספר) או נתרמים לספריות ציבוריות שונות.
סמלי הספרייה
מבנה ואוספים
הספרייה, שמבחינת גודל פיזי היא הגדולה בעולם, שוכנת בארבעה בניינים, שאורך המדפים הכולל בהם הוא כ-850 קילומטר (אורך המדפים הגדול בעולם):
בניין תומאס ג'פרסון
בניין ג'ון אדמס
הבניין לזכר ג'יימס מדיסון
בניין מרכז השימור האודיו-ויזואלי הלאומי (קמפוס פקארד)
כל הבניינים, למעט קמפוס פקארד (השוכן בווירג'יניה), מצויים בשכנות זה לזה בקומפלקס הקפיטול של ארצות הברית בוושינגטון די. סי.
בספרייה אוספים חשובים וספרים נדירים, ובהם עותק של תנ"ך גוטנברג. נכון לתחילת פברואר 2008 מקוטלגים בספרייה כ-135 מיליון פריטים, ובכך היא שנייה בגודלה רק לספרייה הבריטית, שבה יש מעל 150 מיליון פריטים, אך היא ספריית המחקר והספרייה הפרלמנטרית הגדולה בעולם, ויש בה אוספים שהם הגדולים בעולם מסוגם. בספרייה כלולים מעל 29 מיליון פריטים מודפסים ובהם מעל 20 מיליון ספרים ב-460 שפות וכ-5 מיליון מפות; מעל 58 מיליון כתבי יד; מעל 14 מיליון פריטים חזותיים ומהם 12 מיליון תצלומים, וכן מקוטלגים בה כ-3 מיליון הקלטות קוליות (כמו בספרייה הבריטית). כל האוספים המוזכרים (למעט האחרון) הם הגדולים מסוגם בעולם, אף יותר מאשר בספרייה הבריטית.
מיון וקטלוג
שיטת המיון והקטלוג של ספרים בספרייה קרויה Library of Congress classification (בקיצור LC), והיא מקובלת בספריות אוניברסיטאיות רבות ותואמת את תקן RDA. השיטה פותחה על ידי צ'ארלס קטר. ספריות ציבוריות מעדיפות שיטת מיון וקטלוג אחרת, שיטת דיואי.
שירות לציבור
הספרייה פתוחה לציבור הרחב למטרות עיון, וכן מתקיימים בה סיורים לתיירים, והיא מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בוושינגטון הבירה. הכניסה לאולם הקריאה מצריכה אישור, שאותו ניתן לקבל בבניין מדיסון כנגד הצגת תעודה מזהה ובה תמונה.
גלריה
ראו גם
ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית
קישורים חיצוניים
The Library of Congress אתר ספריית הקונגרס
מורשתו של ג'פרסון - ההיסטוריה של ספריית הקונגרס
תולדות גבעת הקפיטול, כולל סרטון אנימציה של בניית מבני קומפלקס הקפיטול
מפה אינטראקטיבית של קומפלקס הקפיטול
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: מבנים
הקונגרס
קטגוריה:הקונגרס של ארצות הברית
קטגוריה:שדרת העצמאות | 2023-04-01T23:02:21 |
אדמונד דה רוטשילד | רוטשילד | 2017-08-02T17:11:52 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.