title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
אוגיסטן לואי קושי | REDIRECT אוגוסטן לואי קושי | 2006-10-13T19:00:25 |
הדרך השלישית (מפלגה) | הדרך השלישית הייתה מפלגת מרכז של פורשי מפלגת העבודה. התנועה הוקמה ב-7 במרץ 1996, שלהי הכנסת ה-13, עם פרישת חבריה מהעבודה על רקע התנגדותה לנסיגת ישראל מרמת הגולן וכן כמפלגת מרכז המאחד הגושים במפה הפוליטית.
היסטוריה
מקימי התנועה היו חברי הכנסת תא"ל (מיל.) אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, אשר פרשו ממפלגת העבודה ב-7 במרץ 1996. אל המפלגה חברו אישים מ"חוג תכלת" ובראשם פרופסור אלכסנדר לובוצקי. בבחירות לכנסת הארבע עשרה ב-1996 זכתה המפלגה בארבעה מנדטים והצטרפה לממשלתו של בנימין נתניהו. יו"ר המפלגה קהלני שימש כשר לביטחון פנים.
150px|ממוזער|200px|סמליל המפלגה בבחירות 99
כמו מפלגת המרכז שבאה אחריה, "הדרך השלישית" זכתה להצלחה חד-פעמית בלבד, ובבחירות לכנסת החמש עשרה ב-1999 לא עברה את אחוז החסימה. לאחר הכישלון נשארה המפלגה רשומה ברשם המפלגות ושימשה כמפלגת מדף עד אפריל 2011, אז שימשה בסיס לרישומה של מפלגת העצמאות.
תוצאות בחירות
שמאל|ממוזער|100px|פתק הקלפי של הדרך השלישית
בחירותמנהיגקולותאחוזמושבים+/-קואליציה/אופוזיציה 1996
| rowspan="2" |אביגדור קהלני
| 96,474
|3.1% (#9)
|
|חדש
|
|-
|1999 26,290 0.7% (#19)4לא עברה את אחוז החסימה
חברי כנסת
הכנסת ה-13 (1992)''
הסיעה הוקמה ב-7 במרץ 1996 עם פרישת חבריה מהעבודה והקמת סיעת הדרך השלישית.
אביגדור קהלני
עמנואל זיסמן
הכנסת ה-14 (1996)
אביגדור קהלני
יהודה הראל
עמנואל זיסמן
אלכסנדר לובוצקי
כנסת ה-15 (1999)
הרשימה לא עברה את אחוז החסימה
אביגדור קהלני
אלי מלכה
יהודה הראל
ראו גם
מפלגת המרכז - מפלגת מרכז נוספת שפעלה בישראל בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: מפלגות מרכז היסטוריות
קטגוריה:סיעות בכנסת
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-27
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1996 | 2023-12-04T15:25:55 |
מפלגת גשר (1996) | מפלגת גשר ובשמה המלא תנועת גשר - תנועה לאומית חברתית הוקמה כמפלגה עדתית חברתית בשלהי הכנסת ה-13, בידי דוד לוי, שפרש מהליכוד עם דוד מגן ב-11 במרץ 1996. ב-25 בדצמבר 2018 הודיעה בתו של דוד לוי, אורלי לוי-אבקסיס, על הקמת מפלגת חדשה בעלת שם זהה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-14 התאחדה עם הליכוד וצומת במסגרת הליכוד-גשר-צומת. לאחר מכן פרשה מהממשלה ומן האיחוד והתכוננה לריצה עצמאית ואף רצה בצורה עצמאית בבחירות לרשויות המקומיות ב-1998.
ב-23 בפברואר 1999 התרחש פילוג בסיעה: דוד מגן פרש מהסיעה המשותפת וחבר לחברי כנסת מהליכוד צומת והעבודה בהקמת סיעת "ישראל במרכז" (מפלגת המרכז). מיכאל קליינר חבר לחברי כנסת מהליכוד בהקמת סיעת חרות. חברי גשר הנותרים פרשו והקימו את סיעת גשר.
בבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999 התאחדה עם מפלגת העבודה ומפלגת מימד במסגרת ישראל אחת. לאחר מכן פרשה גם ממנה ומן הממשלה ויצרה סיעה חדשה בכנסת בת שלושה מנדטים.
ב-7 במרץ 2001 פרשו חברי גשר מישראל אחת. ב-8 באפריל 2002 נכנסה גשר לממשלת שרון, אך פרשה ממנה לאחר שלושה חודשים וחצי.
לקראת הבחירות לכנסת ה-16, פרש דוד לוי מראשות המפלגה ועבר לליכוד בצעד שגרם לחילוקי דעות רבים בקרב חברי המפלגה. באספה שהתקיימה על ידי חברי המפלגה בעקבות המעבר, נבחרה אתי שירז, שעמדה עד אז בראש מטה ההסברה במפלגה, לעמוד בראש במקומו של לוי. רשימה בראשותה, עם שישה מתמודדים (כולל שירז), הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית, בצעד שדווח בתקשורת כמפתיע. דוד לוי הגיב בעתירה הקוראת למנוע מחברי המפלגה מלקיים את "גשר", וביקש לפרק את המפלגה. בפסק דין של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב נקבע כי המפלגה לא תוכל להתמודד בבחירות לכנסת ה-16 והחלטה זו נותרה על כנה גם לאחר ערעור שהוגש לבית המשפט העליון. המאבק על שימור המבנה המפלגתי נמשך זמן רב לאחר הבחירות. בעוד דוד לוי ותומכיו ביקשו לפרק את "גשר" ולהתייחס למעברו כאל היטמעות המפלגה כולה בליכוד, שירז ושאר חברי המפלגה נאבקו למען המשך קיומה הפוליטי ופעילותה הציבורית, אם כי במתכונת חדשה, לטובת קידום הערכים החברתיים שעל בסיסם הוקמה. לאחר שהוגשה בקשה לפירוק המפלגה, בתום מאבק המשפטי שארך מספר שנים לאחר מכן, החליט בית המשפט לאשר את הפירוק והמפלגה חדלה מלהתקיים.
דוד לוי אמנם נבחר לכהן בכנסת ה-16 אך בבחירות לכנסת ה-17 לא זכה למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ונעלם מן הזירה הפוליטית.
לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס הודיעה ב-25 בדצמבר 2018 על שם מפלגתה החדשה כשם מפלגת אביה "גשר".
נציגי המפלגה בכנסת
+כנסתמנדטיםחברי כנסתהערותהכנסת ה-13
(1992)דוד לוי, דוד מגן הסיעה הוקמה במרץ 1996 לאחר שדוד לוי ודוד מגן פרשו מהליכוד.הכנסת ה-14
(1996) במסגרת הליכוד-גשר-צומת(מתוך 32 לרשימה כולה)דוד לוי, דוד מגן, מקסים לוי, מיכאל קליינר, יהודה לנקריהכנסת ה-15
(1999) במסגרת ישראל אחת(מתוך 26 לרשימה כולה)דוד לוי, מקסים לוי, מרדכי משעני ב-15 בפברואר 2001 פרש אלי גולדשמידט חבר העבודה מהכנסת. החליף אותו מרדכי משעני.
ב-5 ביוני 2002 פרש מקסים לוי מהכנסת לאחר שנבחר לראשות עיריית לוד. החליף אותו יהודה גלעד חבר מימד (בשל העובדה שבמקור היו שניהם ברשימת ישראל אחת).
קישורים חיצוניים
גשר, באתר הכנסת
ראו גם
מפלגת גשר (2018)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
גשר
קטגוריה:סיעות בכנסת
גשר
גשר
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-29
קטגוריה:מפלגות שהוקמו ב-1996 | 2024-01-10T16:14:55 |
פאולינה רוביו | שמאל|ממוזער|200px|פאולינה רוביו
שמאל|ממוזער|200px|פאולינה רוביו בהופעה
פאולינה רוביו דוסאמאנטס (בספרדית: Paulina Rubio; נולדה ב-17 ביוני 1971) היא זמרת ושחקנית מקסיקנית.
ביוגרפיה
פאולינה רוביו נולדה במקסיקו סיטי, מקסיקו. את ילדותה היא העבירה במקסיקו, לוס אנג'לס וספרד.
המוזיקה של פאולינה רוביו פופולרית בעיקר בדרום אמריקה, מקסיקו, ספרד וארצות הברית. פאולינה החלה את הקריירה בגיל 9, בשנת 1980.
עם להקתה הראשונה שנקראה "Timbiriche" היא הספיקה להקליט עשרה אלבומים. הלהקה נחשבת לאחת הלהקות הדרום אמריקאיות המצליחות בהיסטוריה עם מכירות של למעלה מ־20 מיליון אלבומים. מהסינגלים המצליחים שהוציאה הלהקה נמנים "Corro, Vuelo, Me Acelero" ,"Con Todos Menos Conmigo" ו "Tú y Yo Somos Uno Mismo",כולם להיטי מקום ראשון במקסיקו ובמדינות דרום אמריקה.
פאולינה החלה לשחק בטלנובלות בערוץ המקסיקני "Televisa" היא קיבלה את תפקידה הראשון בשנת 1988 בטלנובלה "Pasion y poder", בשנת 1990 היא כיכבה בסדרה Baila conmigo ובשנת 1994 היא קיבלה את תפקידה הראשון בקולנוע בסרט דל תקציב שנקרא "Bésame en la Boca", בשנת 1995 היא כיכבה בטלנובלה "Pobre Niña Rica".
בשנת 1990 פאולינה עזבה את להקת Timbiriche והתמקדה על קריירת הסולו שלה. בשנת 1992 יצא אלבומה הראשון "La chica dorada", בשנת 1993 יצא האלבום "24 kilates", בשנת 1995 יצא "El tiempo es oro". בשנת 1996 היא הוציאה את האלבום "Planeta Paulina" ובשנת 2000 יצא "Paulina". האלבום "Paulina" היה מועמד בטקס "Latin Grammy Awards".זהו האלבום המוכר ביותר של רוביו עד היום עם מכירות של מיליוני עותקים. האלבום הוא האלבום התשיעי הנמכר ביותר בהיסטוריה של מקסיקו כשנמכר שם בסכום של 3,000,000 עותקים. האלבום גם זכה להצלחה גדולה באמריקה הלטינית כשמכר מעל 800,000 עותקים בארצות הברית. רוב הסינגלים שיצאו מהאלבום הפכו ללהיטים. בשנת 2001, השתתפה בשיר "".בשנת 2002 יצא האלבום "Border girl" בו בפעם הראשונה פאולינה שרה מספר שירים באנגלית, במהלך שנקרא Crossover. הלהיט מתוך האלבום "Don't Say Goodbye" הגיע למקום ה־41 בבילבורד הוט 100 והיה ללהיט במדינות שונות ברחבי העולם. אף על פי שהתקליט הראשון שלה באנגלית לא הביא לה תהילת עולם, שמה הפך למפורסם גם מחוץ לאמריקה הלטינית.
בשנת 2004 חזרה פאולינה עם תקליט נוסף בספרדית "Pau-latina", רוביו הסבירה שלשם Pau-latina יש מספר משמעויות כמו הדמיון לשמה Paulina וכן המילה Pau בקאטאלן שמשמעו 'שלום'. כמה שירים מהאלבום כמו "Tienes algo" ו"Dame otra taquila" הפכו ללהיטים גדולים מאוד מה שהפך את האלבום לאחד הנמכרים ביותר במקסיקו ובדרום אמריקה. האלבום "Pau-latina" זכה בפרס "Premios Lo Nuestro" כ"התקליט הנשי של השנה", וכן בפרס Premios Juventud כאשר היא זכתה למספר הרב ביותר של צופים שהצביעו למענה. פאולינה רוביו נשארה עד היום פופולרית מאוד בכל הארצות דוברות ספרדית. באותה השנה גם הקליטה פאולינה שיר יחד עם הזמר הקולומביאני חואנס.
בשנת 2006 הוציאה פאולינה אלבום נוסף בספרדית בשם Ananda (אושר).
בשנת 2013 התמנתה לשופטת בתוכנית המציאות "אקס פקטור" בארצות הברית לצד סיימון קאוול, קלי רולנד ודמי לובאטו.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
1992: La Chica Dorada
1993: 24 Kilates
1995: El Tiempo Es Oro
1996: Planeta Paulina
2000: Paulina
2002: Border Girl
2004: Pau-Latina
2006: Ananda
2009: Gran City Pop
2011: !Brava
2013: The Pau Factor
אלבומים אחרים - אוספים
2000: Top Hits
2002: Flashback: Greatest Hits
2003: I'm So In Love: Grandes Exitos
2006: Mio: Paulina Y Sus Éxitos
2007: Paulina Remixes
2007: Serie Verde
2007: Ayúdame Hit Pack
2008: Celebridades
2009: 6 Super Hits
2010: Gran City Pop: The Remixes
2012: Brava! Reload
2012: !Bravísima
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה מקסיקניות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה מקסיקנים
קטגוריה:שחקניות תיאטרון מקסיקניות
קטגוריה:דוגמניות מקסיקניות
קטגוריה:זמרות מקסיקניות
קטגוריה:מוזיקאים מקסיקנים
קטגוריה:זמרות פופ מקסיקניות
קטגוריה:שופטי אקס פקטור
קטגוריה:שופטות תוכניות מציאות
קטגוריה:שופטי The Voice
קטגוריה:נשות עסקים
קטגוריה:אמני יוניברסל מיוזיק לטין אנטרטיינמנט
קטגוריה:מקסיקניות שנולדו ב-1971
קטגוריה:מקסיקנים שנולדו ב-1971 | 2024-08-03T17:07:32 |
טיוואן | REDIRECT טאיוואן | 2013-03-21T16:05:33 |
יוסף לואי לגראנג' | הפניה ז'וזף-לואי לגראנז'. | 2020-03-27T19:21:35 |
תנע קנוני | REDIRECT תנע#תנע_קנוני. | 2004-10-29T13:32:11 |
ג'ואקינו גרקו | ג'וֹאָקִינוֹ גְרֶקוֹ (באיטלקית: Gioachino Greco; 1600–1634 בערך) היה שחמטאי איטלקי, מהראשונים שרשמו משחקי שחמט. בסך הכל רשם גרקו 77 משחקים.
סגנונו
הסגנון השחמטאי שהוא מתאר בספרו מאפיין את השחמטאי המתחיל: לא מחמיץ אף הזדמנות לתת שח, מביא את המלכה מיידית למשחק, לא נותן מחשבה על פיתוח מסודר של הכלים ומסתער בהתקפה מוחצת על המלך היריב.
שיטה זו מצליחה, או שנכשלת בצורה מוחלטת. רמת המשחק ההגנתי אפסית ויש העדר מוחלט של תוכנית עמוקה כלשהי.
אמני השחמט בתקופת גרקו התעלמו מהרגלים. השיטה להתנגד להתקפת המחץ שבדרך כלל נוהלה על ידי הצד המשחק בלבן הייתה למקם את הכלים בעמדות מפתח, לקבל את ההקרבות של הצד התוקף ולאחר מכן לזכות במשחק בזכות היתרון החומרי. האמנים של הצד התוקף ביצעו תחבולות מזהירות, בשעה שהאמנים המגינים השתמשו בהחלפות כלים שיטתיות ככלי להחליש, ולבסוף להביס את ההתקפה.
האמנים מהסוג הראשון "המציאו" את הגמביט, ההקרבה, והאמנים מהסוג השני פיתחו את "המשחק השקט" Giuoco Piano בפתיחה האיטלקית. משום שגרקו היה איטלקי, קרויה פתיחה זו על שמו עד היום. הנה עמדת הפתיחה לאחר שלושת המסעים הראשונים: 1.ה4 ה5 2.פ-ו3 פ-ג6 3.ר-ג4 ר-ג5
משחקיו - שכולם היו כנגד יריב אנונימי שכונה "NN" (בלטינית: Numa Numentius, 'פלוני אלמוני') - היו משחקים סבירים, פשוטים אבל נתנו מידע מועיל רב על מלכודות בפתיחה. בין משחקיו היה מט החנק הראשון.
אלמוני - גרקו (שנת 1620):
1.ה4 ה5
2.פ-ו3 פ-ג6
3.ר-ג4 ר-ג5
4.O-O פ-ו6
5.צ-ה1 0-0
6.ג3 מה-ה7
7.ד4 הxד4
8.ה5 פ-ז4
9.גxד4 פxד4
10.פxד4 מה-ח4
11.פ-ו3 מהxו2 +
12.מ-ח1 מה-ז1 +
13.פxז1 פ-ו2 ++ 0-1
גרקו סלל את הדרך להרבה אנשים שסגנונם הוא ליזום התקפה, כגון פול מרפי ופרנסואה אנדרה פילידור.
גרקו – אלמוני (שנת 1620)
1. ה4 ה5
2. פו3 מהו6 מסע סתמי של שחור. הלבן בעקבותיו יפתח כלי נוסף
3. רג4 מהז6 מסע סתמי נוסף של השחור, שכבר נמצא בפיגור ניכר בפיתוח הכלים. הלבן מצריח ומשפר שוב את מיקום כליו.
4. O-O מה:ה4 השחור מתפתה לזכות ברגלי, מסע שלישי רצוף עם המלכה כאשר אף כלי שלו עוד לא פותח. מתכון בטוח לקטסטרופה. הלבן "מקריב" כעת רץ, תוך איום בשח
5. ר:ו7+ מ:ו7 והשחור מתפתה ל"זכות" בכלי.
6. פז5+ מה8 כעת הלבן מאיים בו זמנית על המלך והמלכה מזלג, זוכה במלכה ובמשחק.
7. פ:ה4 1-0
משחק זה ממחיש היטב את השיטה בה הלבן מקדם את פיתוח כליו בצורה מאורגנת, מול המסעים חסרי התכלית של השחור.
גרקו – אלמוני (שנת 1620)
1. ד4 ד5
2. ג4 ד:ג4 השחור נוקט כאן בגמביט המלכה הנרצה
3. ה4 ב5 תגובת הלבן נדירה, וכיום כמעט שאין רואים אותה יותר במשחקים תחרותיים. השחור מנסה להגן על הרגלי שבו "זכה", שגיאה אופיינית לשחקן מתחיל. עדיף להתחיל את פיתוח הכלים ולא לנסות להגן על הרגלי.
4. א4 ג6 מסעו הרביעי של הלבן נועד לפתוח את טור א' לצריח שלו, ומסעו של השחור מנסה שוב להגן על רגלי היתרון שלו.
5. א:ב5 ג:ב5
6. ב3 א5
7. ב:ג4 ב4 בשלב זה לשחור אפילו יתרון בשטח העומד לרשותו
8. ד5 ה6
9. פד2 ה:ד5 סוף סוף הוזז כלי ראשון במשחק. עד כה כל המסעים היו של רגלים בלבד.
10. ה:ד5 רג5 שחור פיתח את הרץ, אך זה ייאלץ מיד לסגת. עדיף היה לצאת עם הפרש ל-ו6.
11. פב3 רב6 כאן ראוי לשקול את המסע פד7 ולהגן על הרץ במקום לסגת איתו.
12. ג5 מהה7+ לאחר מסע ג5 יתרונו של הלבן כבר ניכר. (לו השחור היה עונה רא7 הלבן היה משחק 13. ד6
13. מהה2 מה:ה2+ ייתכן שבמקום לקדם את נושא החלפת המלכות היה עדיף ללבן לשחק 13. רה3 ועל רד8 לשחק 14. רב5
14. ר:ה2 רד8 סיכום ביניים לאחר החלפת המלכות: הלבן שולט על מרכז הלוח בזכות רגלים ד5 ו-ג5, פיתח שני כלים, פרש ורץ. כל כלי השחור בשורה 8
15. רב5+ מו8
16. ג6 רב6
17. רה3 ר:ה3
18. ו:ה3 פו6 סיכום ביניים נוסף: המלך השחור בעמדה גרועה, כלי יחיד שיצא משורה 8 הוא הפרש ב-ו6, הרגלים של הלבן חזקים עוד יותר בזכות הקידום שלהם לשורה השישית, ואיומי זכייה בכלי עם קידומם לשורה השביעית.
19. ד6 ז6
20. ד7 ר:ד7
21. ג:ד7 פב:ד7
22. ר:ד7 פ:ד7
23. צ:א5 1-0 השחור נכנע. ללבן כלי תמורת רגלי, בסיום שלא יהיה קשה לזכות בו.
ראו גם: מלכודות בפתיחה בשחמט
אוסף משחקיו
בניית המשחק הבא
קישורים חיצוניים
הפרק הרביעי מספרו של גרקו
צילום העמוד הראשון של הספר, calisto.slv.vic.gov.au
קטגוריה:נפטרים ב-1634
קטגוריה:ילידי 1600
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
גרקו, ג'ואקינו | 2024-08-01T04:33:23 |
הרפובליקה המרכז-אפריקאית | הרפובליקה המרכז-אפריקאית (בצרפתית: République Centrafricaine, בסנגו: Ködörösêse tî Bêafrîka), בעבר הקולוניה הצרפתית אובאנגי-שארי (Ubangi-Shari), היא מדינה במרכז אפריקה, ללא מוצא אל הים, הגובלת בצ'אד מצפון, סודאן מצפון מזרח, דרום סודאן ממזרח, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והרפובליקה של קונגו מדרום וקמרון ממערב.
המדינה זכתה בעצמאותה ב-1960. לאחר שלושה עשורים של שלטון דיקטטורי - בעיקר משטר צבאי, שהידוע מבין שליטיו הוא הקיסר בוקאסה - נוסדה ממשלה אזרחית ב-1993. הבחירות העלו את אנג'-פליקס פאטאסה לשלטון, אך הוא הודח מהשלטון על ידי הגנרל פרנסואה בוזיזה ב-2003. הגנרל בוזיזה זכה בבחירות דמוקרטיות במאי 2005 והחזיק בשלטון עד אביב 2013. הרפובליקה המרכז-אפריקאית היא אחת המדינות העניות בעולם, ובין עשר המדינות העניות ביותר באפריקה. הרפובליקה המרכז-אפריקאית משמשת גם כמדינה משקיפה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגיים מראים שבשטחי הרפובליקה המרכז-אפריקאית חיו בני אדם כבר לפני עשרות אלפי שנים, אבל המחקר בנושא אינו מפותח. ההיסטוריה המתועדת של האזור החלה עם כיבושו על ידי צרפת בסוף המאה ה-19, אשר הקימה בתחומו מושבה בשם "אובנגי-שארי", על שם הנהרות החוצים אותו.
ב-1898 חילקו הצרפתים את המושבה בין 17 זכיינים אירופאים, שניצלו את התושבים המקומיים באופן מחפיר. ב-1960 זכתה המושבה בעצמאות מלאה וקיבלה את השם "הרפובליקה המרכז-אפריקאית". נשיאה הראשון היה דויד דאקו שהנהיג בה משטר דיקטטורי. ב-1965 ז'אן-בדל בוקאסה תפס את השלטון לאחר הפיכה צבאית. תקופת שלטונו אופיינה בעריצות שלטונית ובפגיעה חמורה בזכויות האדם הבסיסיות ואף המליך את עצמו ב-1976 לקיסר. בעקבות זאת החליטה צרפת לפעול להדחתו, ובסיועה הצליח שליטה הקודם של הרפובליקה המרכז-אפריקאית, דוויד דאקו, לבצע בה הפיכה ולשוב לשלטון ב-1979. אולם רק שנתיים לאחר מכן, ב-1981, הודח דאקו בהפיכה שבוצעה בלא שפיכות דמים, ואת מקומו תפס הגנרל אנדרה קולינגבה.
קוליגבה שלט במדינה בעזרת חונטה צבאית. ב-1991 הופעל לחץ מקומי ובינלאומי על קוליגבה לקיים בחירות דמוקרטיות. בבחירות הכלליות של 1993 הובס קולינגבה על ידי אנז' פטאסה. בשנים 1996–1997, פחת האמון של הציבור והדבר בא לידי ביטוי באי יציבות מדינית. שלוש התקוממויות נגד ממשלת פטאסה היתלוו בהרס נרחב של רכוש ומתיחות קיצונית על רקע אתני. באזור הוצבו כוחות שמירת שלום בינלאומיים. באוקטובר 2002, הגנרל פרנסואה בוזיזה פתח במתקפת פתע נגד פאטאסה, אשר שהה מחוץ לארצו ותפס את השלטון.
בוזיזה הקים מועצת מעבר לאומית רחבה כדי לנסח טיוטה לחוקה חדשה והכריז שהוא יפרוש וירוץ בבחירות כאשר חוקה חדשה תאושר. חוקה חדשה אושרה בדצמבר 2004 לאחר משאל עם. במאי 2005 בוזיזה זכה בבחירות הוגנות. בוזיזה החזיר בצורה משמעותית את הסדר לבירת המדינה, בנגי, ולחלקים אחרים במדינה והביע רצון לקדם שלום ברפובליקה, לחזק את הכלכלה ולשפר את מצב זכויות האדם. יציבות מלאה לא הושגה באזור וחלקים במדינה היו מחוץ לשליטת הממשלה. בפברואר 2006, היו דיווחים על אלימות מתרחבת בצפון הרפובליקה. אלפי פליטים ברחו מבתיהם ונכלאו תחת אש צולבת של הקרבות בין כוחות הממשלה למורדים. מעל ל-7,000 בני אדם נמלטו לצ'אד השכנה. אלו שנשארו ברפובליקה העידו שכוחות הממשלה הרגו בצורה שיטתית גברים ובנים אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם המורדים.
בשנים 2007–2011, נחתמו הסכמי שלום שהיו אמורים לספק תמיכה כספית וסיוע נוסף למורדים שהניחו את נשקם, אך קואליציית המורדים "סלקה", המוסלמית ברובה, ושרבים מאנשיה באו מצ'אד וסודאן השכנות, טענה שהם לא כובדו. בדצמבר 2012 הם כבשו כמה ערים גדולות במדינה, אך הפסיקו את התקדמותם לעבר הבירה בנגי והסכימו למשא ומתן בליברוויל, בירת גבון. ב-11 בינואר 2013, נחתם הסכם שלום חדש שאיפשר לבוזיזה להמשיך בתפקידו עד 2016, אך המורדים האשימו אותו שוב באי כיבוד הבטחותיו, ודרשו שיסיג מהמדינה את כוחות צבא דרום אפריקה שהגיעו לסייע לצבאו, ושישלב בצבא כ-2,000 מורדים שהניחו את נשקם.
במרץ 2013, הסכם השלום התפוצץ. המורדים השתלטו על שתי ערים, ובהמשך על הבירה. ב-24 במרץ, הם השתלטו על ארמון הנשיא בבנגי, ובוזיזה נמלט לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מנהיג ה"סלקה", מישל דיוטודיה, הוכרז כנשיא זמני, ופרצה מלחמת אזרחים קשה. הנוצרים, שהם כמחצית מתושבי המדינה, הקימו את יחידות המשמר וכוחות המיליציה הנוצרית "אנטי־בלאקה", לאחר שסבלו מרדיפות ממשלת המורדים, ונערכו מעשי טבח הדדיים. המלחמה ארכה כעשרה חודשים, עד שבתחילת 2014, מנהיג ה"סלקה" איבד שליטה על הקואליציה החלשה שלו ועל הצבא, התפטר תחת לחץ בינלאומי, ויצא לגלות בבנין.
המלחמה נרגעה לאחר משא ומתן בין הצדדים שתווך על ידי משקיפים צרפתים ואפריקנים. לנשיא זמני מונה אלכסנדר-פרדיננד נג'ונדט, ובית המשפט החוקתי הורה לו להתחיל בארגון בחירות חדשות לנשיאות. כחמישית מהאוכלוסייה (כמיליון, מתוך 4.6 מיליון תושבי המדינה) נעקרו מבתיהם. בספטמבר 2014 פתח בית הדין הבינלאומי בחקירת הפשעים שבוצעו במדינה מ-2012. בשנים האחרונות הרפובליקה מנסה להתאושש מהמלחמה. כ-12,000 חיילי או"ם מוצבים בה - אחד מכוחות שמירת השלום הגדולים ביותר של האו"ם בעולם, הנקרא "Minusca". אך האלימות והשנאה העדתית בין המגזרים שם עדיין נמשכת.
פוליטיקה
האספה הלאומית מורכבת מ-105 חברים הנבחרים בבחירות דמוקרטיות לקדנציה של 5 שנים. מנהלית, הרפובליקה מחולקת ל-16 רשויות והן מחולקות ליותר מ-60 תת-רשויות. הקהילה של הבירה בנגי מנוהלת בנפרד. הנשיא ממנה את ראשי היחידות המנהליות הללו. קיימות 174 קהילות, לכל אחת ראש עיר ומועצה אשר נבחרים על ידי הנשיא. קיימת זכות הצבעה אוניברסלית לבני 21 ומעלה.
המגזר המשפטי מורכב מבתי משפט לעניינים שונים כגון בית דין לעניינים פליליים, אזרחיים, דיני עבודה, בני נוער וכו'. לאחדים מבתי הדין אין מספיק אמצעים וכח אדם מקצועי כדי לתפקד באופן סדיר, השופטים ממונים על ידי הנשיא והשפעה של בכירים לעיתים קרובות מסכלת שקיפות בבתי המשפט.
לרפובליקה המרכז אפריקאית חברה מלאת חיים, עם בעלי מקצוע רבים, ארגוני עובדים וארגונים לפיתוח מקומי אשר מובילים קמפיינים ומשיגים תמיכה מקומית ובינלאומית רחבה.
מבחינה הומניטרית, לממשלת הרפובליקה המרכז-אפריקאית יש כשלים. ישנם דיווחים מתמשכים של מעצרים שרירותיים, עינויים ורציחות על רקע משפטי. עיתונאים לעיתים מקבלים איומים ותנאי הכליאה בבתי הכלא קשים ביותר.
כלכלה
הרפובליקה המרכז-אפריקאית מוגדרת כאחת המדינות הפחות מפותחות בעולם. ההתיישבות בה דלה והיא מנותקת מהים. כלכלת המדינה נשענת בעיקר על חקלאות, ורוב האוכלוסייה מתקיימת מעיבוד אדמה. 55% מהתמ"ג מגיע מחקלאות. הגידולים העיקריים הם: קסאווה, יאם, דוחן, בוטנים, כותנה, קפה, טבק ובננות. ענף חשוב נוסף הוא גידול עץ. ב-2002, 30% מהייצוא התבסס על שילוח עצים.
המדינה עשירה במשאבים טבעיים לא מנוצלים כגון זהב, יהלומים, אורניום ומינרלים אחרים. ייתכן וישנו נפט לאורך הגבול הצפוני עם צ'אד. יהלומים הם המשאב היחידי שמנוצל כרגע במדינה ומהווה כמחצית מרווחי היצוא של המדינה. התעשייה תורמת רק כ-20% מהתמ"ג כאשר רובה מבוססת על כריית יהלומים, מבשלות שיכר ומנסרות עצים. השירותים מהווים כ-25% מהתמ"ג, בעיקר בגלל גודלה הרב של הממשלה ושלוחותיה וגם בגלל עלויות התחבורה היקרות, עקב היותה מוקפת יבשה בלבד.
מפעלים הידרואלקטריים הממוקמים בבאולי מספקים את רוב צריכת החשמל המועטת במדינה. אספקת הנפט מגיעה בתנועה איטית דרך נהר האובנגי או במשאיות דרך קמרון. על כן, לעיתים קרובות יש מחסור בדלק.
התחבורה והתקשורת ברפובליקה מוגבלות. במדינה יש רק 650 ק"מ של דרך סלולה, תחבורה אווירית מעטה ואין מסילת רכבת. תחבורה מסחרית על נהר האובנגי היא בלתי אפשרית בין דצמבר ליוני והמתח באזור לעיתים מונע ממשלוחים לנוע בין קינשאסה לבנגאוי. מערכת הטלפונים מתפקדת, אך לא בצורה מושלמת. 4 תחנות רדיו ותחנת טלוויזיה אחת משדרות ברפובליקה. מספר עיתונים ועלונים יוצאים לאור על בסיס קבוע, ולפחות חברה אחת החלה לספק שירותי אינטרנט.
המדינה מקיימת את עצמה מבחינת גידולי המזון. גידול בעלי חיים מוגבל בגלל זבוב הצה צה. למרחבים הטבעיים באזור פוטנציאל טוב כיעדי תיירות אקולוגית. המדינה ידועה בפילי יער אפריקני החיים בה. בדרום-מערב ישנו אזור יערות גשם המוכר כגן לאומי. בצפון ישנם פארקים עם אוכלוסיות גדולות של חיות בר, ביניהן נמרים, אריות וקרנפים. חיות אלו נמצאות בסכנה עקב צייד בלתי-חוקי בעיקר מצד תושבי סודאן השכנה.
ביותר מ-40 שנות עצמאותה, התקדמה הרפובליקה המרכז-אפריקאית באיטיות מבחינה כלכלית. ניהול כלכלי כושל, תשתית דלה, בסיס מס מוגבל, מעט השקעות פרטיות ותנאים עוינים מבחוץ הביאו לגירעון גם בתקציב וגם בסחר החוץ. נטל החוב של המדינה ניכר ויש ירידה בתמ"ג ב-30 השנים האחרונות.
תוכניות לתיקונים מבניים בשיתוף הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית והלוואת ללא ריבית להשקעות במגזרים כמו חקלאות, משקים ותחבורה הביאו להשפעה מוגבלת בלבד. הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית מעודדים כעת את הממשלה להתרכז בעיקר בהוצאה לפועל של רפורמות כלכליות כדי להניע את הכלכלה קדימה ולהגדיר את סדר העדיפויות במטרה לצמצם את העוני. כתוצאה מכך, רבים מעסקים בבעלות המדינה הופרטו ומאמצים מוגבלים נעשו על מנת לקבוע סטנדרטים, לטפל בשחיתות ולפשט חוקים הקשורים בעבודה והשקעות.
הרפובליקה המרכז-אפריקאית תלויה מאוד בסיוע זר ובנוכחות של מספר ארגונים לא-ממשלתיים אשר מספקים שירותים רבים שהממשלה כשלה בסיפוקם.
הבנק העולמי דירג אותה כאחת משלוש המדינות העניות בעולם ביחד עם בורונדי והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
גאוגרפיה
הרפובליקה המרכז אפריקנית היא מדינה ללא מוצא לים. המדינה שוכנת ברובה על רמה בגובה ממוצע של 600 מ'.
אזור צפון המדינה משתרע רובו באגן צ'אד ובו זורמים היובלים של הנהרות צ'ארי אוהם והלוגון. כאשר אזור הדרום שייך לאגן קונגו ובו זורמים יובליו של נהר האובנגי. ליד הגבול עם דרום סודאן מתנשא רכס בונגו לגובה של 1330 מ' בהר טוסורו. הנקודה הגבוהה ביותר היא הר נגואווי (1420 מ') במסיב יאד לאורך הגבול עם קמרון.
אוצרות הטבע המדינה כוללים מרבצי יהלומים, אורניום וזהב. נפט ואנרגיה הידרואלקטרית הם משאבים אחרים שטרם נוצלו.
המדינה סובלת מהצפות בנהרות עקב שיטפונות שנוצרים בעונת הגשמים במרכז אפריקה. באופן יחסי בירוא העצים במדינה מוגבל יחסית לאזורי הסוואנה ופחות בהרבה באזורי היער, באופן חריג ביחס לעולם שטח היערות גדל על חשבון שטח הסוואנה.
האקלים הטרופי שולט ברוב חלקי הארץ כאשר העונה הגשומה היא בין מאי לאוקטובר ועונה יבשה בין נובמבר לאפריל. בצפון העונה הגשומה נמשכת ארבעה חודשים ובדרום שמונה חודשים.
הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא בסביבות 26 מעלות צלזיוס. בבנגי טמפרטורת המקסימום היא 38 מעלות צלזיוס והמינימום של 15 מעלות. כמות המשקעים הממוצעת נעה מ-5 מ"מ בדצמבר ועד 226 מ"מ ביולי.
דמוגרפיה
אוכלוסיית המדינה מונה כ-5.4 מיליון בני אדם. שיעור הילודה במדינה הוא 4 ילדים בממוצע לאישה. הסיבה היא שרק ל-7% מהנשואות יש גישה לאמצעי מניעה מודרני זמין. 40% מהאוכלוסייה הם מתחת לגיל 15, רק 3.3% מהאוכלוסייה מעל גיל 65. תוחלת החיים של נשים היא 56.8, ושל גברים היא 54 שנים.
רוב האוכלוסייה מתפרסת לאורך נתיבי המים העיקריים. הסוואנה והיערות ריקים ומאוכלסים בדלילות.
הפיגמים שהיוו את האוכלוסייה המקורית של האזור מהווים היום רק מיעוט מבוטל והם מיושבים בעיקר בדרום מערב המדינה ביערות הטרופים. בני הבאיה מהווים 33% מהאוכלוסייה ובני הבנדה 27% מהאוכלוסייה. בערים הגדולות ניתן למצוא כמה אלפי אירופאים, רובם צרפתים.
במדינה שתי שפות רשמיות: סנגו וצרפתית. עם זאת, המדינה מורכבת מ-80 קבוצות אתניות שונות שלכל אחת שפה משלה. סנגו משמשת כשפת היום-יום ולמסחר בין כל הקבוצות למעט הקבוצות המוסלמיות בצפון המדינה.
במדינה יש כ-89% נוצרים, 9% מוסלמים ו-1% בעלי אמונות מקומיות.
אחוז הבערות במדינה עומד על 51.4%.
קישורים חיצוניים
סקירה של הרפובליקה המרכז-אפריקאית מתוך אתר ה-BBC
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-07-26T22:45:10 |
קרב אוסטרליץ | קרב אוֹסְטֶרְלִיץ, הידוע גם כ"קרב שלושת הקיסרים" (בגרמנית: Drei-Kaiser-Schlacht), נערך ב-2 בדצמבר 1805 בין הגרנד ארמה הצרפתי שמנה כ-73,000 חיילים בפיקודו של נפוליאון לבין כוחות הברית הרוסית-אוסטרית שמנו כ-85,000 חיילים. קרב זה היה המכריע במלחמה השלישית (מתוך שבע) במלחמות הנפוליאוניות, המכונה מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית.
בקרב שנערך על אדמת האימפריה האוסטרית, הושמד מרבית הצבא האוסטרי שניצב כנגד נפוליאון בקרב אוּלְם, ואילו החלק הגדול השני נתקע במערכה משנית באיטליה בעקבות מסע הטעיה מוצלח של הפיקוד הצרפתי. לכן עיקר כוחות בעלות הברית הורכבו מחיילים רוסיים.
חרף זאת המפקד הרוסי מיכאיל קוטוזוב הודח מפיקודו על הצבא המאוחד כמה ימים לפני הקרב על ידי הקיסר אלכסנדר בגלל התנגדותו למועד הקרב ולתוכניתו. הוא עדיין שמר על הפיקוד הטקטי בקרב, אך את תוכנית הקרב עבור הקואליציה הגה הגנרל האוסטרי וייראדהר.
הקרב הסתיים בניצחון צרפתי מכריע. ניצחון זה שמט את הקרקע מתחת לרגלי הקואליציה וזו התפרקה יומיים לאחר הקרב. האוסטרים חתמו באופן חד-צדדי על הפסקת אש, ושלושה שבועות לאחר מכן על הסכם שלום. בהסכם זה, הידוע בשם חוזה פרסבורג, הסכימו האוסטרים לשלם פיצויים של כ-40 מיליון פרנק לצרפתים, והסכימו להקמת הקונפדרציה של הריין, ישות מדינית רופפת של מדינות גרמניה קטנות שקודם לכן סרו למרות אוסטרית. נוסף על כך פורקה הקיסרות הרומית הקדושה ופרנץ השני ויתר על תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונותר עם התואר קיסר אוסטריה בלבד.
רקע והמהלכים הצבאיים שקדמו לקרב
הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית
סדרת המלחמות הנפוליאוניות שנמשכו בהפסקות קצרות מ-1796 עד 1815, סבבה בעיקר סביב מערכת כיבושיו של נפוליאון, ששלט בצרפת מ-1799. סדרה זו כללה שבע מלחמות ("קואליציות אנטי-צרפתיות") קרב אוסטרליץ היווה את שיא המאבק שהתחולל בין צרפת ובין הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית, במהלך שנת 1805.
הרקע המיידי לקרב
ב-11 באפריל 1805 נחתם הסכם הגנה בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית, וב-16 ביולי הצטרפה גם אוסטריה להסכם. המעצמות חשו שהן כבר התאוששו מן התבוסות שנחלו כמה שנים קודם לכן מידיה של צרפת במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, ושאפו להחזיר לעצמן את מה שאיבדו במלחמות קודמות עם צרפת.
כאשר אוסטריה ורוסיה הכריזו מלחמה על צרפת שהה הצבא הצרפתי במחנות ליד עיר הנמל בולון שלחוף תעלת למאנש והתכונן לפלישה לבריטניה הגדולה, שכן בריטניה וצרפת היו במצב מלחמה זה שנתיים.
עם כניסתן של רוסיה ואוסטריה למלחמה נאלצו הצרפתים לנטוש את רעיון הפלישה לאיים הבריטיים ולהתייצב נגד האיום המגיע ממזרח. ב-25 באוגוסט עזבו הכוחות הצרפתיים את מחנותיהם והחלו לנוע מזרחה. נפוליאון הצליח להטעות את אויביו, שחשבו שהמאמץ הצבאי הצרפתי ירוכז בכיוון איטליה כשם שקרה בעימות קודם. לכן האוסטרים שלחו לשם צבא חזק תחת פיקודו של מצביאם המוכשר ביותר, הארכידוכס קרל. פעולה זו החלישה מאוד את הצבא האוסטרי באוסטריה גופה, ונפוליאון הצליח לכתר ולהשמיד כמעט את כל הכוח האוסטרי שניצב מולו בקרב אוּלְם ב-19 באוקטובר. האוסטרים, שנותרו כמעט ללא כוחות צבא פנויים במרכז אירופה, פינו את וינה ונסוגו מזרחה במטרה לחבור לצבא הרוסי.
כוחות החלוץ הרוסיים שהספיקו להגיע לאזור עד קרב אולם היו מעטים מדי. לפיכך פתחו הרוסים בנסיגה מאורגנת מזרחה תוך כדי קרבות מאסף כבדים שניהל בכישרון רב הגנרל הרוסי פיוטר בגרטיון. בגרטיון הצליח להטעות את ז'ואקים מירא, מפקד חיל הפרשים הצרפתי, על ידי חתימה על הסכם להפסקת אש ב-15 בנובמבר. נפוליאון רתח מזעם כשנודע לו שהרוסים מצליחים לחמוק ממנו. כוחותיו של מירא תקפו את בגרטיון אך עד מהרה גילו שהוא שוב חומק ממנו. כעבור כמה ימים הצטרפו כוחות של בגרטיון לצבא הרוסי העיקרי בפיקודו של קוטוזוב. כעת ניצבו מול נפוליאון כ-85,000 חיילים רוסיים ואוסטריים.
למזלם של הצרפתים, מרגליו של נפוליאון הצליחו לתפוס שליח אוסטרי שהעביר מסרים סודיים מהארכידוכס קרל לפיקוד העליון, ונפוליאון גילה שהצבא האוסטרי באיטליה לא יספיק להגיע לאזור בזמן הקרוב. עם זאת הצבא הצרפתי היה מותש מהקרבות האחרונים ומהצעדה המזורזת, והיה זקוק למנוחה ולחידוש האספקה. מול צבא שמנה כ-85,000 רוסים ואוסטרים יכול היה נפוליאון להציב רק כ-50,000 חיילים. נוסף על כך היה חשש שהפרוסים יצטרפו למלחמה לצד בעלות הברית, מה שהיה תורם עוד כ-200,000 חיילים רעננים לצבאות בעלות הברית.
בהתחשב בנסיבות הללו הורה נפוליאון על עצירה ומנוחה ב-23 בנובמבר באזור ברין (ברנו של היום), אם כי היה ברור לו שאין לו זמן רב למנוחה, שהרי בתוך זמן קצר יצליחו הכוחות האוסטריים באיטליה לחבור אל הכוח המרכזי שניצב מולו, והיתרון המספרי של בעלות הברית יהיה מכריע. נפוליאון שם לו למטרה לכפות על בעלות הברית קרב הכרעה מהיר, לפני שהתגבורות יספיקו להגיע ולפני שהפרוסים יחליטו להצטרף למלחמה. לשם כך הוא היה חייב לגרות אותם לתקוף אותו ולשכנעם שצבאו חלש בהרבה משלהם. הוא הורה אפוא למרשלים מירא, לאן וסולט להתקדם לכיוון וישלאו ואולמיץ, לתת לאויב להבחין בהם ולאחר מכן לכבוש את העיירה אוסטרליץ ולהתבצר ברמת פראצן – שטח גבוה ששולט על האזור. הוא היה בטוח שכאשר שבעלות הברית יבחינו בצבאו הקטן, הן ירצו לתקוף אותו. בו בזמן שלח נפוליאון שדר דחוף לקורפוס הראשון של ברנדוט ולקורפוס השלישי של דאבו לנוע במהירות לכיוונו וכך להגדיל את כוחו לכדי 70,000–75,000 איש.
בעלות הברית היססו לתקוף, ובמקום זאת שלחו משלחת לברר את כוונותיו של נפוליאון ולרגל אחרי המצב של צבאו. נפוליאון קיבל את המשלחת בסבר פנים יפות, אך סירב לדבר איתה ושלח אותה לדון על תנאי המשא ומתן עם שר החוץ שלו טליראן בווינה. בו בזמן שלח נפוליאון את ראש המודיעין שלו, גנרל סאוורי, עם משימה דומה למחנה בעלות הברית. נפוליאון קיבל תשובה יהירה, אך הוא רצה להציג את עצמו כחלש ולכן שלח את סאוורי פעם נוספת אל בעלות הברית, ובתוך כך ביקש פגישה אישית עם הצאר. אלכסנדר סירב, ושלח את שלישו הרוזן דולגורוקי, אחד האצילים הבכירים במחנה הרוסי. נפוליאון יצא מגדרו כדי להנעים את זמנו של הרוזן והצליח להשרות בו את ההרגשה שהצבא הצרפתי במצב נחות.
לאחר שהרוזן הרוסי עזב, הורה נפוליאון לסולט לסגת מאוסטרליץ ולעזוב את רמת פראצן. בעלות הברית הופתעו מאוד ממהלך זה, שכן בכך ויתר נפוליאון ללא קרב על עמדה עדיפה. דבר זה שכנע אותם באופן סופי שהוא מבקש להימנע מעימות, והם החליטו לתקוף.
הצבאות
הצבא הצרפתי
שמאל|ממוזער|250px|נפוליאון מדרבן את חייליו ערב הקרב. ציור מאת לואי פרנסואה לז'ן
הצבא הצרפתי היה הראשון מבין הצבאות האירופאים שחולק ליחידות משנה עצמאיות, בעלות יכולת תמרון ולחימה מבצעיים ועצמאיים. יחידות אלה נקראו בצבא הצרפתי בשם "קורפוסים". קורפוס הורכב ממספר דיוויזיות וגודלו נע בין 5,000 ל-40,000 חיילים. גודל הקורפוס נקבע על פי ההערכה שרחש נפוליאון למפקדו, תפקידיו במסע המלחמה וכיוצא באלה. קורפוסים היו למעשה צבאות בזעיר אנפין. כל קורפוס כלל יחידות פרשים, חיל רגלים, תותחנים, מהנדסים ועוד. בעת מסע, אמור היה כל קורפוס להיות במרחק של יום צעדה מקורפוס אחר (כ-30 קילומטר).
לצד הקורפוסים כלל הצבא הצרפתי את יחידות המשמר הצרפתי, שבעת קרב אוסטרליץ מנו יחד כ-7,000 חיילים. בנוסף לכך הרכיב נפוליאון עתודת פרשים גדולה תחת פיקודו של מירא. חיילים רגליים חומשו ברובה מוסקט מדגם שרוויל משנת 1777 בקוטר של כמעט 18 מ"מ. לצד הרובה, קיבל כל חייל חרב קצרה וכידון. הפרשים חומשו במגוון חרבות, אקדחים וקרבינים. טווח הירי המקסימלי של רובה המוסקט היה כ-250 מטר, אם כי הטווח האפקטיבי היה כ-100 מטר בלבד. הארטילריה כללה כלים שירו קליעים במשקל של 4, 8 ו-12 ליבראות.
בנוסף לגייסות צרפתיים, כלל הצבא הצרפתי גם מספר גייסות מבעלות בריתה מרחבי גרמניה, אם כי מספרן היה קטן.
הצבא הרוסי
שמאל|ממוזער|250px|גנרל קוטוזוב, מפקד הצבא הרוסי
הצבא הרוסי התבסס בעיקר על דפוסי פעולה פרוסיים, מימיו של פרידריך הגדול מהדור הקודם. אלכסנדר הראשון ניסה להעביר כמה רפורמות, אך נבלם על ידי הגנרלים הקשישים. הרוסים יכלו לגייס את צבאם ממאגר אוכלוסייה שעמד על כ-50 מיליון בני אדם. באופן כללי, כל גבר רוסי היה חייב בשירות צבאי, אם כי גיוס חובה לא היה נהוג. בשנת 1805 מנה הצבא הרוסי כ-300,000 חיילים סדירים ועוד כ-200,000 חיילי מילואים, מחציתם קוזאקים בלתי סדירים ומחציתם מגויסים חדשים, אם כי חלק ניכר מהצבא העצום הזה הוצב לאורך גבולותיה הארוכים נגד איומי השכנים. בדומה לצרפתים, גם לרוסים היו יחידות משמר שכללו חיל רגלים ופרשים.
החייל הרגלי הרוסי הממוצע נודע בעיקשותו הרבה וביכולת עמידתו נוכח פני האויב, אך עם זאת נטה לעיתים לצאת משליטה. פרשיהם היו מאיכות טובה ולא נפלו מהפרשים הצרפתים והאוסטרים. הארטילריה הרוסית הייתה רבה ואיכותית, אך כשלי הפיקוד, אימון לקוי והעדר קצינים משכילים מנעו את ניצול מלוא כוחה. עם זאת, מספרה העדיף כיפר על כך בצורה טובה. החלק החלש ביותר בצבא הרוסי היה הקצונה. גנרלים בודדים היו בעלי כושר שיפוט נאה ורמתם לא נפלה מיריביהם, אולם הרוב המכריע קנה את דרגתו בכסף (מנהג שהיה מקובל בזמנו) או קיבלה בשל מוצא אריסטוקרטי, ורמת ביצועיהם הייתה נמוכה.
הצבא האוסטרי
בימיה של מריה תרזה, בעת הצבאות המקצועיים, הצבא היה אחד הטובים ביבשת והצליח למנוע מפרידריך השני מלך פרוסיה את מימוש שאיפותיו להגמוניה במלחמת שבע השנים. לאחר הניצחון העבירו האוסטרים מספר רפורמות הרסניות בחיל התותחנים האוסטרי, שגרמו למספר הפסדים צורבים במלחמה עם האימפריה העות'מאנית. אמנם, נעשו גם רפורמות שהצליחו לשפר מעט את איכות הצבא האוסטרי, אך ככלל הוא היה נחות יחסית לצרפתי.
הצבא האוסטרי שניצב מול נפוליאון נשא על גופו את הצלקות של ההפסדים הכואבים בשתי המלחמות הקדומות נגד צרפת. הצבא האוסטרי היה מסורבל, ראשיו היו לרוב גנרלים זקנים שקיבלו את התפקיד בגלל ייחוסם האריסטוקרטי ולא בגלל כישרונם. הבעיה הגדולה ביותר של האוסטרים הייתה חוסר האחידות. מדינתם הורכבה מבני לאומים שונים, שהיו נתונים בדרך כלל לחסדיהם של הפקידים האוסטרים. חלק ניכר מהעמים האלה לא ראו עין בעין את השאיפות של החצר בווינה.
המעבר הזה מהצבא המקצועי של המאה ה-18 לצבאות המוניים של המאה ה-19 היה בעוכרי הצבא האוסטרי. המגויסים החדשים שבאו משלל אזורים באימפריה רחבת הידיים לא התאמצו לזכות בניצחון, ומורל הגייסות היה נמוך יחסית ליריביהם הצרפתים. המורל הנחות, יחד עם פיקוד לקוי וארגון מסורבל היו הסיבות העיקריות לתבוסה האוסטרית בקרב אוסטרליץ. כאמור, הרפורמות שהחלו עם התבוסה האוסטרית אחרי המלחמה הקודמת לא הספיקו לתקן את כל הפגמים, והיוזם העיקרי, הארכידוכס קארל, חש שהמלחמה התחילה מוקדם מדי.
הפיקוד
הצבא הצרפתי היה נתון לפיקודו הישיר והמלא של נפוליאון. לצדו פעלו קצינים בכירים בדרגת מרשל שפיקדו על קורפוסים. כיוון שהקורפוסים היו מעין צבאות עצמאיים, הרי שכל קורפוס יכול היה לבצע משימות עצמאיות במהלך הקרב, אפילו במנותק מהצבא העיקרי. בנוסף למפקדי הקורפוסים, הסתמך נפוליאון על ז'ואקים מירא – מפקד הפרשים ועל לואי-אלכסנדר ברטייה – ראש המטה שלו. הפיקוד הצרפתי היה ריכוזי מאוד, ולמרות החופש היחסי שממנו נהנו מפקדי הקורפוסים ומירא, הצבא הצרפתי פעל כגוף אחד למען מטרה משותפת.
לעומת הצרפתים צבא בעלות הברית היה נתון לבעיות פיקוד קשות. הקרב התקיים על אדמה אוסטרית ורוסים רבים, בהם מפקד הצבא הרוסי קוטוזוב, לא ראו סיבה מיוחדת להשתתפותם במלחמה. נוסף על כך חלק ניכר מן הצבא האוסטרי (כ-50,000 איש) ספג תבוסה קשה בקרב אולם ואבד. חלק אחר היה הרחק באיטליה. כתוצאה מכך רוב הכוחות שהשתתפו בקרב היו מורכבים מחיילים רוסיים.
הפיקוד שסבל מפיצול לא הצליח להמציא תוכנית טובה להתמודדות עם נפוליאון. נוסף על כך היה לפיקוד העליון של בעלות הברית רק מודיעין חלקי. כתוצאה מכך חשבו בעלות הברית שניצבים מולם רק 50,000 חיילים לעומת כ-70,000 שהיו שם בפועל. נוסף על כך פיקוד זה לא עשה מאומה במשך ימים ארוכים ואפשר לנפוליאון לרכז את כוחותיו.
בקרב עצמו כשלה הקצונה הבכירה של בעלות הברית בהבנת תוכנית הקרב הצרפתית, ולמעשה שיחקה לידיו של נפוליאון. אחת הסיבות לכך היא הפיצול המובנה בפיקוד העליון. בעלות הברית פעלו על פי תוכניתו של הגנרל האוסטרי וייראדהר שלא הייתה מקובלת על קוטוזוב, שפיקד על הצבא בפועל.
בעיה אחרת, חמורה לא פחות, הייתה הימצאותם של הקיסר האוסטרי והקיסר הרוסי בשדה הקרב. מתוקף מעמדם כראשי מדינות הם עקפו לעיתים קרובות את הדרג המקצועי, ולכן חלק מן ההחלטות שהתקבלו היו הרסניות. ליקויים אלו בפיקוד העליון של בעלות הברית היו בין הסיבות העיקריות לתבוסתם בקרב.
הקרב
שדה הקרב
שמאל|ממוזער|250px|גבעת סנטון, צולם לרגל 200 שנה לקרב
הקרב נערך במישור השוכן לא רחוק מהעיר ברנו (שנקראה אז בשמה הגרמני ברין). בזמן הקרב הייתה זו עיר לא גדולה במיוחד ובה כ-50,000 תושבים. שדה הקרב עצמו מחולק לשני חלקים עיקריים על ידי שני נחלים הנשפכים לדנובה: נחל גולדבך (בצ'כית Zlatém potoku - הנחל הזהוב) ונחל בוסניץ, שהוא המשכו הצפוני של נחל גולדבך. בצד המזרחי (הצד שבו ניצבו בעלות הברית) התנשאה רמת פראצן (בצ'כית Žuráň ז'וראן) – רמה גדולה בגובה ממוצע של כ-200 מטר. היא שלטה על מרכזו של שדה הקרב. המשכה הצפון-מערבי של הרמה נקרא "גבעת סנטון" (santon – דרוויש בצרפתית – השם שנתנו החיילים צרפתים לגבעה על שום צורתה המוזרה שהייתה דומה בעיניהם לדרוויש) וגובהה הממוצע הוא כ-250 מטר. בתחילת הקרב הייתה גבעת סנטון בשליטה צרפתית. הרמה והגבעה שלטו לא רק על שדה הקרב, אלא גם על ציר תנועה חשוב שעבר בין אולמוץ לברין (דרך שעברה ממזרח למערב).
נוסף על הרמה והגבעה עמדו בשדה הקרב כמה כפרים שהצרפתים ביצרו והם שימשו עוגן לעמדותיהם. ביצור מבנים אזרחיים היה מקובל מאוד בתקופה ההיא. בית אזרחי מבוצר היה עשוי לעמוד שעות אחדות גם בהתקפה עזה.
הטמפרטורה הממוצעת באזור זה היא סביב אפס מעלות בחודש דצמבר. לכן הנחלים היו קפואים ולא היו מכשול לחי"ר ולפרשים, אם כי תותחים נזהרו שלא לעלות עליהם מחשש לשבירת הקרח. רוחבו של שדה הקרב היה בערך 11 ק"מ ואורכו כ-12 ק"מ, מתוכם רמת פראצן עם גבעת סנטון יצרה סהר שקרניו פונות מערבה. עומקו כ-5 ק"מ ואורכו כ-8 ק"מ.
תוכניות הקרב
בעלות הברית ביקשו לנצל את יתרונן המספרי (הם סברו שלנפוליאון כ-50,000 חיילים בלבד), ולצורך העניין הן אספו כוחות גדולים מאוד (כ-50,000 חיילים) באגפם הדרומי, תחת פיקודו של פרידריך בוקסוודן. האגף הזה היה אמור לפרוץ את האגף הצרפתי שניצב מולו, לקפל אותו ולהגיע לעורפו של הצבא הצרפתי. האגף השמאלי הורכב מכ-20,000 חיילים ותפקידו היה הגנתי בעיקרו. עתודה כללית של כ-10,000 נשארה בסביבת רמת פראצן.
התוכנית הצרפתית ניצלה את הביטחון העצמי העודף של האוסטרים והרוסים. נפוליאון היה בטוח שרמת פראצן תיפול לידי חייליו ללא בעיות, כי הכוחות שהיו בה תקפו את אגפו הימני. לכן מיקם במרכז המערך שלו את הקורפוס הגדול של סולט, ואילו האגף הימני הוחזק בכוחות דלילים יחסית. האגף הצפוני נהנה מיתרון מספרי קל על כוחות הקואליציה ותפקידו היה התקפי בעיקרו.
על פי התוכנית, האגף הדרומי היה אמור להחזיק מעמד עד אשר רמת פראצן תיפול בידיים צרפתיות, והצבא המאוחד יפוצל לשניים. לאחר מכן התכוון נפוליאון לכתר את אחד האגפים או את שניהם. ההחלטה הסופית הייתה אמורה להתקבל על פי התוצאות בשטח.
התוכנית הרוסית-אוסטרית הייתה נוקשה מאוד ולא אפשרה חופש פעולה למפקדים בשטח. על כן משעה ששובשה לא הייתה בידי הפיקוד העליון תשובה הולמת להתקפה הצרפתית.
פריסת הכוחות
בעלות הברית
שמאל|ממוזער|350px|פריסת הכוחות בתחילת הקרב
בשעות הבוקר של 2 בדצמבר החלו הצבאות להתארגן בעמדותיהם. נחל גולדבך הפריד בין הניצים. הצרפתים הקימו מערך הגנתי חזק באגפם הימני, זה שהיה אמור למשוך את בעלות הברית פנימה לתוך המלכודת. בעלות הברית לא אכזבו, ושלחו כמעט 50,000 חיילים להתקפה על האגף הימני של הצרפתים. נוסף על כך יצא טור חזק לתקוף את האגף השמאלי של המערך הצרפתי, אם כי תפקידיו היו מוגבלים יותר. על פי התוכנית של הגנרל האוסטרי, בעלות הברית היו אמורים לפרוץ את האגף הימני של הצבא הצרפתי ולכתר אותו.
ההתקפה על האגף הימני של הצרפתים הייתה מורכבת מהכוחות הבאים:
משמר קדמי בפיקודו של גנרל מיכאל פון קינמייר (5,100 חיילים).
השדרה הראשונה של דמיטרי דוחטורוב (13,600) – תפקידה היה לכבוש את כפר טלניץ, בקצה המערך הצרפתי, להסתובב צפונה ו"לקפל" את האגף הצרפתי.
השדרה השלישית של פשיבישבסקי שהוצבה ברמת פראצן הייתה אמורה לתמוך בהתקפה על האגף הימני של הצרפתים.
אחרי כיבוש הכפר הגנרלים מיכאיל מילוראדוביץ' עם יוהאן קולוורט ולואי לנז'רון (שדרות 4 ו-2 בהתאמה) היו אמורים לרדת עם השדרה הרביעית (כ-24,000 חיילים) מרמת פראצן ולפרוץ את הקו הצרפתי באזור הכפר פונטוויץ (בחיבור בין האגף למרכז).
אחרי הפריצה כוח פרשים חזק היה אמור לקטוע את כביש ברון (כיום ברנו)–וינה ולסגור את דרכי המילוט של הצרפתים.
בצפון התקדם גנרל בגרטיון לעבר סנטון עם 13,000 חיילים בסיועם של 4,600 פרשים מהשדרה החמישית של גנרל יוהאן הראשון יוזף, נסיך ליכטנשטיין. שדרת פרשים זו הייתה הריכוז הגבוה ביותר של פרשים במערך הרוסי-אוסטרי, והם היו החוליה המקשרת בין מרכז המערך של בעלות הברית לאגפם הימני.
בעתודה ניצבו 8,500 חיילי עילית מן המשמר הרוסי תחת פיקודו של הנסיך הגדול קונסטנטין.
התוכנית הייתה טובה על הנייר, אך לא התחשבה בכמה גורמים בעלי משמעות מכרעת בשדה הקרב:
הקרב נערך בבוקר של יום חורפי. וכל שדה הקרב היה מכוסה בערפל כבד בבוקר, מה שגרם לקושי רב בניווט.
נוסף על כך תנועתן של שדרות אחדות הצטלבה לאורך נתיבן. זה הוסיף לבלבול הרב שהיה מנת חלקן בגלל הערפל הכבד.
הצרפתים
הפריסה הצרפתית הייתה שונה בתכלית: את עיקר הכוח, כ-65,000 חיילים, מיקם נפוליאון מאחורי גבעת סנטון, במקום שבו נחל גולדבך פוגש את נחל בוסניץ.
קלוד לגרן, שהכוח שבפיקודו הורכב מ-12,000 חיילים, עם לואי דאבו (6,600 חיילים), היו אמורים להחזיק את האגף הימני (בדרום). הזרוע הרכובה של הקורפוס השלישי בפיקודו של ברוסיה השלימה את המערך הצרפתי.
ז'אן לאן קיבל למשמורת את סנטון באגף השמאלי עם 12,700 חיילים. מירא תמך בו בעתודת פרשים חזקה בת 5,600 רוכבים.
הקורפוס של ברנדוט על 13,000 חייליו ניצב מאחורי לאן, למרגלות גבעת סנטון והיה אמור לצאת מעמדתו המוסתרת ולכבוש את בלאסוביץ, בחלק הצפון-מערבי של רמת פראצן.
הדיוויזיות של לואי דה סן-הילר ודומיניק ואנדאם (מהקורפוס של סולט) על 17,000 אנשיהם היו אמורות להסתתר בערפל למרגלות רמת פראצן בגדה המזרחית של גולדבך. מטרתם הייתה לפרוץ את מרכז המערך של בעלות הברית.
דיוויזיית הגרנדירים (5,700 חיילים) של ניקולה אודינו והמשמר הקיסרי (5,500 חיילים) עמדו בעתודה.
כל המערך הצרפתי רושת בעמדות תצפית ודיווח עם סוסים רעננים וכוחות איתות שהיו אמורים להיכנס לפעולה בעת שהערפל יתפזר.
התקפת בעלות הברית בדרום
הערה: למעקב אחר המהלכים כדאי לעיין במפות המצורפות.
ב-6 בבוקר החל הצבא המאוחד את התקפתו באגף שמאל (הימין של נפוליאון). דאבו טרם הספיק להגיע לאזור והחזית הוחזקה על ידי הדיוויזיה של לגראן על 6,000 חייליה. המשמר הקדמי של קנמייר הסתער על הצרפתים המבוצרים בכרמים ובתי הכפר טלניץ. מורל הכוח התוקף היה גבוה ביותר; המשמר הקדמי הורכב מחיילים אוסטרים שרצו לנקום בצרפתים על ההפסד הצורב בקרב אולם.
כמה מטחים עשו שמות באוסטרים המסתערים, וחמשת הגדודים האוסטרים של שטוטרהיים נבלמו. הלחימה נמשכה בערך שעה עד שכוחותיו של דוחטורוב הצטרפו לאוסטרים. המפקד הצרפתי הוציא מהכוח אל הפועל את ההוראות שקיבל מבעוד מועד ונסוג מהכפר המבוצר עם 1,500 חיילים שסבלו מנחיתות מספרית גדולה לעומת האוסטרים והרוסים. מיד עם הסתלקות הצרפתים, שעטו 14 אסקדרונים של פרשים אוסטרים קדימה דרך הכפר, תוך כדי ניסיון לאגף את הצרפתים מדרום, אך נבלמו על ידי פרשים צרפתים בפיקוד מרגרון. גם מרגרון נסוג לאחור בהתאם לפקודות שקיבל, אך הקו הצרפתי לא נשבר, ונסוג תוך כדי שמירה על הסדר.
דוחטורוב היה מרוצה מההתפתחויות, ושלח רץ לקוטוזוב להודיע שהצרפתים נסוגים לכל אורך החזית. משום מה דוחטורוב לא ביקש לנצל את ההצלחה, אלא ביכר להמתין לשדרה השנייה בפיקודו של לנז'רון, שהתעכבה בדרך. השדרה התעכבה בגלל פקק תנועה ענק שנוצר למרגלות רמת פראצן: שדרתו של לנז'רון החלה לרדת מהרמה נתקלה במערכי הפרשים של ליכטנשטיין. הם היו אמורים להתייצב בצפונו של שדה הקרב, אך לנו במקום הלא נכון. עד שליכטנשטיין הזיז את פרשיו, שדרה נוספת, זו של פשיבישבסקי, התערבבה עם השדרה השנייה שהמתינה לפינוי הפרשים, והאנדרלמוסיה הייתה בשיאה. העיכוב גזל מבעלות הברית שעה שלמה, ורק ב-7 בבוקר הצטרפו השדרות הנוספות להתקפה של בעלות הברית על אגפו הדרומי של נפוליאון.
העיכוב העניק זמן לתגבורות צרפתיות מהדיוויזיה של פריאן לתגבר את הכוחות הצרפתים שניצבו מול הרוסים. פריאן פקד על חטיבתו של הודל לתקוף את האוסטרים, ותוך פרק זמן קצר הסתערו אלפי צרפתים עם כידונים שלופים על האוסטרים המופתעים בטלניץ. האוסטרים נסוגו מהכפר ועצרו רק בגדה הנגדית של הנחל. באנדרלמוסיה שנוצרה, פתחו צרפתים בטעות באש על אחד מכוחותיהם, אך המצב תוקן תוך פרק זמן קצר.
בעלות הברית הצליחו להתאושש מהמכה ויצאו להתקפה חדשה על טלניץ, הפעם עם כמעט 30 גדודי חי"ר ויחידות פרשים. לנז'רון תפס סוף סוף את מקומו באגפו הימני של דוחטורוב, והורה ל-12 גדודי חי"ר לתקוף את כפר סוקולניץ. השדרה של פשיבישבסקי תקפה את טירת סוקולניץ שעמדה צפונית לכפר. לנוכח הכוח העצום שגייסו בעלות הברית, החל הכוח הצרפתי, שהיה קטן בהרבה מהכוח המשולב של בעלות הברית, לסגת בצורה מאורגנת לאחור.
בעלות הברית, שסברו שהכול מתנהל על פי התוכנית, החלו לחצות את גולדבך באזור טלניץ. להפתעתם, הם הותקפו על ידי כוח צרפתי חזק שמנה שישה רגימנטים של דרגונים וכוחות חי"ר גדולים מהקורפוס של דאבו. הצרפתים שוב הצליחו לכבוש את טלניץ והדפו את השדרה של דוחטורוב לאחור. פריאן ביקש לנצל את ההצלחה, והסתער בראש הבריגדה של לושה (הרגימנטים ה-4 וה-3) על אגפו ועורפו של לנז'רון. פריאן הצליח להחזיר לידי הצרפתים את כפר סוקולניץ, והדף את בעלות הברית לגדה הימנית של גולדבך. פריאן לא הסתפק בניצחון שהושג, והמשיך ללחוץ את בעלות הברית תוך כדי תקיפת שדרתו של פשיבישבסקי. גם הפעם הצליחה ההתקפה המשולבת על האגף והעורף להניס את הרוסים, והם נסוגו באי-סדר לאחור. בינתיים, כשפריאן תקף את השדרה של פפשיבישבסקי, לנז'רון הצליח להתארגן ותקף את הרגימנט ה-49 מאוגדתו של פריאן, שנותר לשמור על סוקולניץ. מצבו של הרגימנט היה בכי רע נוכח העדיפות המספרית של לנז'רון, אך התקפה חזקה על אגפו הצפוני של לנז'רון, שבוצעה על ידי כוחותיו של פריאן שחזרו מהתקפה על פשיבישבסקי, הצליחה לייצב את המצב.
ההגנה העיקשת של 10,000 צרפתים הצליחה לבלום את התקפתם של כ-50,000 רוסים ואוסטרים ונתנה לנפוליאון את הזמן היקר שהוא היה זקוק לו על מנת לכבוש את רמת פראצן. נוסף על כך כוחות בעלות הברית שקעו בלחימה עיקשת על נקודות מבוצרות בעלות חשיבות פחותת ערך שלא תרמה להן דבר, למעט אבדות.
הקרב באגף זה נמשך באכזריות רבה, ושני הצדדים הפעילו יותר ויותר יחידות. כשהמצב נראה כבר כמעט אבוד, תגבר הרגימנט הצרפתי ה-26 של רגלים קלים את השורות המדוללות של הצרפתים בסוקולניץ, שעמדו בפני התקפה חזקה, בכוח חטיבתי מהשדרה של לנז'רון. הכוחות הגדולים שהיו לבעלות הברית באותו מקום לא הצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל בגלל השטח המשובש – כרמים רבים, חוות וכפרים שלמים הקשו על התמרון של הכוח הענק שמנה כמה עשרות אלפי חיילים. החיילים הצרפתים המאומנים היטב הצליחו להסב להם אבדות כבדות, ועל אף היתרון המספרי של חמישה לאחד, לא הצליח הצבא המאוחד למוטט את האגף במשך הבוקר. בסופו של דבר הצליחו לכבוש את סוקולניץ וטלניץ, אך הצרפתים התגוננו בחירוף נפש והצבא המאוחד לא הצליח לפרוץ את האגף.
האירועים בצפון שדה הקרב
הכוחות בחלק הצפוני של שדה הקרב היו שקולים למדי, עם יתרון מספרי קל לצרפתים. בצפון עמד הקורפוס של לאן יחד עם עתודת הפרשים של מירא. הקורפוס של ברנדוט היה במרחק מה ממנו, אך בעת הצורך יכול היה לתגבר אותו. הצרפתים החזיקו בעמדה חזקה שהתבססה על גבעת סנטון, שהיוותה את המפתח למערך כולו בחלק זה של שדה הקרב. מולם ניצבה שדרת בעלות הברית בפיקודו של בגרטיון. השדרה כללה כוחות חי"ר ופרשים רבים, רובם ככולם ממוצא רוסי. כעבור זמן מה הצטרפה אליה באגף זה שדרתו של הנסיך ליכטנשטיין עם כוח פרשים אוסטרי גדול שעבר ממיקומו הקודם באגף הדרומי.
הלחימה באגף זה החלה בהרעשה ארטילרית הדדית, ואחריה באה הסתערות של יותר מ-4,000 פרשים אוסטרים בפיקודו של ליכטנשטיין. ההתקפה התנפצה על כידוני הצרפתים, שהסתייעו בארטילריה רבה. נוסף על כך רגימנט פרשים אחד, האולנים, שהיו חלק מהעתודה הכללית בפיקודו של הנסיך הגדול קונסטנטין, לא נסוג בזמן וחוסל כמעט לחלוטין על 400 פרשיו. קלרמן הצרפתי ניסה לנצל את ההצלחה, אך פרשיו הקלים לא הצליחו למוטט את הפרשים הכבדים שהיו לאוסטרים, וקלרמן נאלץ לסגת להגנת ריבועי החי"ר. האוסטרים ניסו לדלוק אחריו, אך מטחי רובים מטווח קצר בלמו את התקדמותם גם הפעם.
פרשיו של קלרמן התארגנו מחדש וניסו לתקוף את הרוסים, אך המספרים העודפים של האחרונים הדפו שוב את ההתקפות הצרפתיות. הרוסים המשיכו במרדף והגיעו עד מירא ואנשי מטהו. מירא נאלץ להזעיק תגבורת מעתודתו ורגימנט צרפתי של פרשים כבדים הצליח לייצב את המצב. עד מהרה הצטרפו אליהם שני רגימנטים צרפתים נוספים של פרשים כבדים והתפתח קרב פרשים גדול שבו היו מעורבים רוב הפרשים של בעלות הברית בזירה זו וחלק ניכר מפרשיו של מירא וקלרמן.
התגוששות הפרשים נמשכה עם התקפות חוזרות ונשנות על ריבועי החי"ר הצרפתי שלא השיגו דבר, ועם התקפות נגד של פרשים צרפתיים עד השעה 10 וחצי בבוקר. בשלב זה החליט לאן לנצל את עייפותם של הפרשים הרוסים והאוסטרים ופקד על הרגימנט ה-13 של רגלים קלים יחד עם שני גדודים מהרגימנט ה-51 של רגלים סדירים לתקוף את כפר בלסוויץ. הכפר הותקף מוקדם יותר על ידי יחידות מהקורפוס של ברנדוט, אך הן נהדפו. הפעם הצליחו הצרפתים לכבוש את הכפר. ההתקפה הייתה מוצלחת בין היתר בגלל כיבוש רמת פראצן על ידי הקורפוס של סולט. הרוסים חששו מאיגוף ועל כן לא הגנו על הכפר כיאות.
לאן, מעודד מההצלחה, הורה לשתי הדיוויזיות שלו להתקדם, אך נתקל באש תותחים עזה שהפילה קורבנות רבים בשורותיו. למרות האש העזה המשיכו הצרפתים להתקדם. הרוסים ערכו התקפת נגד והגיעו עד בלסוויץ שאיבדו זמן קצר קודם לכן, אך תגבורת צרפתית רעננה ייצבה את המצב והרוסים נהדפו.
מעט אחרי השעה שתים עשרה הייתה שדרתו של בגרטיון בנסיגה לכל אורך החזית. פרשיו של מירא הצליחו למוטט את פרשי בעלות הברית וחשפו את האגף הימני של הכוחות הרוסיים. הרוסים התארגנו בריבועים, אך כוחות חי"ר צרפתיים מהדיוויזיה של סישה הגיעו על מנת לתמוך בהסתערות הפרשים. ההתקפה המשולבת הצליחה מעל למשוער והרוסים ספגו כ-2,000 אבדות ו-16 תותחים רוסים נהרסו.
באחת בצהרים ניסה בגרטיון לייצב חזית חדשה בהישענו על פונדק דרכים. בשלב זה הוא קיבל תגבורת משמעותית בדמותו של סרן אוסטרי שהביא עמו תריסר תותחים. התותחים האוסטרים הצליחו לבלום את ההתקפה הצרפתית והחזית באגף זה התייצבה. המצב בחזית נטה לטובת הצרפתים שספגו כ-2,000 אבדות לעומת 6,500 אבדות של בעלות הברית, שני שלישים מהם שבויים. נוסף על כך נאלץ בגרטיון לוותר על התקפה על גבעת סנטון ואף נסוג קילומטרים אחדים לאחור. עם זאת המצב היה רחוק מהכרעה, ולרוסים עדיין היו כוחות משמעותיים באזור. עמדתו הייתה חזקה מספיק להניע את נפוליאון לכתר את האגף הדרומי ולא את אגפו שלו. החיילים שהיו איתו הצליחו להינצל מכיתור ונסוגו לאחר הקרב בצורה מסודרת לעמדות חדשות.
ההתקפה הצרפתית
שמאל|ממוזער|350px|הצרפתים מתחילים את התקפתם על רמת פראצן
החל משעות הבוקר צפה נפוליאון בירידת הצבא המשותף מרמת פראצן. במשך שעות הבוקר המוקדמות, הסתתר הקורפוס של סולט, הגדול והחזק ביותר בצבאו, בעמק קטן שיצר נחל גולדבך בין הכפר פונטוויץ וירשקוביץ. בשעה 9 בבוקר, כשרמת פראצן הייתה ריקה מחיילים אוסטרים ורוסים, הורה נפוליאון לסולט לכבוש אותה. בהינתן הפקודה יצא סולט אל כוחותיו, ונפוליאון פנה בנאום קצר לקציני מטהו. בזמן הנאום התפזר מעט הערפל מעל מרגלות פראצן והשמש יצאה והאירה את האזור באור אדום בוהק. לקרן שמש זו היה נהוג שנים רבות לקרוא "השמש של אוסטרליץ".
הכוחות הצרפתיים הרעננים, שמנו שתי דיוויזיות מלאות (כ-17,000 חיילים), יצאו לכבוש את רמת פראצן. העלייה לרמה התבצעה ללא ירייה אחת. למשמע הידיעה הקשה ניסה קוטוזוב לתגבר את מרכז המערך. הוא שלח רץ בהול לקולוורט ומילרדוביץ', לתגבור של 25 גדודים של חי"ר רוסי ופרשים רבים, אך זה היה מאוחר מדי. כשהגדודים הרוסיים המותשים מצעדות הלוך ושוב ופקקי התנועה של הבוקר ניסו לטפס בחזרה לרמה, הם ספגו אבדות כבדות ממטחי רובים של החי"ר הצרפתי שירה עליהם מלמעלה. הארטילריה הצרפתית של הקורפוס המשיכה את מלאכת החי"ר וזרעה מוות בקנה מידה עצום בשורות הרוסים. התקפת הנגד נכשלה.
שמאל|ממוזער|250px|השמש של אוסטרליץ
כוחות רוסיים מעטים שהצליחו לבסוף לעלות לרמה, נפוצו לכל עבר על ידי התקפת נגד צרפתית. סולט פקד על סן-הילר לפרוס סוללה של 12 תותחים טעונים בפגזי רסס בחיבור של הדיוויזיה שלו לדיוויזיה של ואנדאם. המטחים ניפצו את השורות הרוסיות שעמדו מולן. ואנדאם ניצל את הפרצה והתכונן להסתער לעבר היריב. לאחר מספר מטחים יצאו הצרפתים להתקפת כידונים. הרוסים, שהמוראל אצלם התערער בשל הרעשת התותחים ומטחי הרובים, נסו על נפשם, ונסיגתם המבוהלת שיבשה את שורות החי"ר האוסטרי שעמד מאחוריהם. האוסטרים התחילו לנוס גם הם בעקבות הרוסים תוך כדי הפקרת תותחיהם. התותחים לא נשארו מיותמים זמן רב, ונכבשו על ידי הרגימנט ה-24 של רגלים קלים.
בשעה 11 בצהרים כבר הייתה רמת פראצן בידיים צרפתיות. היחידות המעטות ששמרו עליה נסו בבהלה, וגם היחידות שניסו לתגברן הובסו. המצב של הצבא המאוחד היה בכי רע. למרות זאת הניצחון עדיין לא היה בידיים צרפתיות, שכן יחידות רבות היו באגף הדרומי, וקוטוזוב קיווה להשתמש בהם לכיבוש הרמה ולפריצת האגף הצרפתי. נוסף על כך נותרה לקוטוזוב העתודה הכללית של הצבא המאוחד: משמר הצאר, שמנה יחידות עילית רבות.
פיקוד בעלות הברית ניסה לכבוש בחזרה את רמת פראצן, כל עוד מחזיקות בה שתי דיוויזיות צרפתיות בלבד. חלקים מהשדרה השנייה של לנז'רון תקפו את הרגימנט הצרפתי ה-10 של רגלים קלים מהדיוויזיה של סן-הילר וכמעט הצליחו למוטט אותו, אך הוא ניצל על ידי תגבורת שהחיש למקום מפקד הדיוויזיה.
זמן קצר לאחר הדיפת ההתקפה הבחין בריגדיר טילבו בכוחות שניצבו מול חטיבתו. האוסטרים ניסו להטעות את הגנרל הצרפתי והציגו את עצמם בתור בעלות הברית הבוואריים של הצרפתים, אך טילבו לא השתכנע. הצרפתים נצרו את אישם עד אשר האוסטרים התקרבו לכדי 150 מטר מהמערך שלהם. ברגע זה הורה טילבו לפתוח באש תותחים על הכוחות המתקדמים לעברו. הירי מהטווח הקצר פער חורים ענקיים במערך האוסטרי, ומטחי הרובים השלימו את המשימה. אף שהכוחות האוסטרים שהיו באותו מקום לא נמנו על יחידות העילית, הם המשיכו בהתקפתם במשך חצי שעה תמימה אגב הסבת אבדות ניכרות לצרפתים. בסופו של דבר נאלצו האוסטרים לסגת.
כוחות רוסיים נוספים הגיעו לזירה, אך גם טילבו קיבל תגבורת גדולה. הכוחות הרוסיים נפוצו לכל עבר אגב ספיגת אבדות חמורות מאוד – אחד הרגימנטים הרוסים נמחק לחלוטין מהמצבה, על 1,500 חייליו.
ואנדאם, שניצב צפונית לסן-הילר, פרס את שלוש החטיבות שלו לקווים והמשיך בהתקדמות. כוחותיו תקפו את השדרה הרביעית שהייתה מסופחת לקיסר אלכסנדר וקיסר פרנץ. הכדורים החלו להתעופף ליד המפקדה המלכותית, וקוטוזוב אפילו נפצע קל בראשו. הקיסרים החליטו שלא לסכן את עצמם ונסוגו לאחור.
בשלב זה החליט נפוליאון להעביר את מפקדתו קרוב יותר לזירת האירועים, ולהזיז את עתודותיו שכללו את המשמר הקיסרי ואת הגרנדירים של אודינו לרמה. גם הקורפוס של ברנדוט קיבל הוראה להתקדם. נפוליאון עדיין לא החליט אם לכתר את האגף הימני או השמאלי של בעלות הברית. הוא הגיע בזמן שבו בעלות הברית הפעילו את עתודתן האחרונה: משמר הצאר וכמה יחידות עילית אוסטריות. המשמר הרוסי ניסה לכבוש את כפר בלסוויץ מוקדם יותר בבוקר, אך נהדף. למרות הפעילות הזאת היו רוב כוחותיו עדיין רעננים ולא ספגו אבדות. לאחר איבוד הרמה התארגן המשמר מחדש מאחורי אחד היובלים כדי לתמוך בשדרה הרביעית החבוטה שנסוגה באותו כיוון.
עד מהרה החל המשמר לספוג אש תותחים מהרמה, וקיבל פקודה לכבוש את הרמה מהצרפתים. רגימנטי הגרינדירים סמיונובסקי ופראוברזנסקי יחד עם ייגרים (חי"ר קל) וכוחות פרשים יצאו להתקפה על הרמה. הם נתקלו כמעט מיד בחטיבה השלישית של שינר מהדיוויזיה של ואנדאם שהתקדם מהחלק הצפוני של הרמה. למראה הצרפתים החליט הנסיך הגדול קונסטנטין לשלוח את שארית המשמר לתמוך בחבריהם המסתערים על הצרפתים. ההתקפה הרוסית הייתה חזקה עד כדי כך והכוחות טובים עד כדי כך, שהקו הצרפתי הראשון נפרץ בהסתערות הראשונה. רק אש התותחים הנמרצת של הצרפתים הצליחה להציל את הקו השני מגורל דומה. המשמר הרוסי נסוג באופן מסודר והתחיל להתארגן מחדש מחוץ לטווח התותחים.
נפוליאון הורה לוואנדאם לנצל את ההזדמנות ולצאת להתקפת נגד על המשמר, שניסה להתארגן להתקפה חדשה. ואנדאם ציית, אך תוך כדי התנועה חשף את אגפו השמאלי. קונסטנטין ביקש לנצל את ההזדמנות ושלח את פרשי המשמר להתקפה. עד מהרה גם המשמר הרגלי הצטרף להתקפה. גדודיו של הרגימנט הצרפתי ה-4 הסתדרו בריבוע, וואנדאם החיש לאזור את הרגימנט ה-24, אך התגבורת אחרה את המועד – הקירסירים הרוסים טבחו בכ-200 צרפתים, ואפילו הצליחו לכבוש את הנשר של הרגימנט. היה זה הנשר היחיד שהצרפתים איבדו בקרב זה. הקירסירים של משמר הצאר לא עצרו את התקפתם והתנפלו בשצף קצף על הרגימנט ה-24, שהחל לנוס על נפשו עם הרגימנט הרביעי.
הפער בחזית הדיוויזיה של ואנדאם נסתם על ידי התערבות המשמר הצרפתי – 3 אסקדרונים של גרנדירים רכובים ושני אסקדרונים של קלעים רכובים (Chasseurs à Cheval) התנגשו בפרשים הרוסים. הקרב היה שקול עד אשר שלח הנסיך קונסטנטין את הקאבלרגארדים (חלקים מהמשמר שגויסו רק מקרב משפחות האצולה הבכירות) ואת משמר הקוזאקים.
מצב הפרשים הצרפתים היה בכי רע, אך ברגע זה הגיעו לאזור יחידות מהחטיבה של דרו ד'רלון מהקורפוס הראשון שהוסטה מנתיבה המקורי לכיוון סן-הילר לשם תגבורו. התגבורת נתנה מרווח נשימה לפרשים הצרפתים וזמן להביא עתודות – 250 ממלוכים (למרות השם והמדים המזרחיים רוב החיילים ביחידה היו צרפתים) ועוד שני אסקרדונים של קלעים רכובים מהמשמר הצטרפו לקרב. התגבורת לא הצליחה להתגבר על המשמר הרוסי המעולה, והיה צורך להביא אסקדרון נוסף של גנרדירים רכובים לעזרתם. בסופו של דבר נאלץ המשמר הרוסי, שהיה בנחיתות מספרית ניכרת, לסגת.
התמוטטות צבא בעלות הברית
שמאל|ממוזער|350px|התמוטטות המערך הרוסי-אוסטרי
מעט אחרי השעה שתיים בצהרים, נפוץ מרכז המערך של בעלות הברית לכל עבר, ורמת פראצן הייתה בשליטה מלאה של הצרפתים. כעת היה נפוליאון צריך להחליט אם לכתר את האגף הצפוני או הדרומי של בעלות הברית. אמנם האגף הצפוני של הרוסים ספג אבדות כבדות, אך בגרטיון הצליח לייצבו ולהקים עמדות הגנה טובות. נוסף על כך בגרטיון נסוג כברת דרך ארוכה והיה קושי לוגיסטי לכתר אותו. לעומת זאת היה האגף הדרומי נתון בלחימה עזה וכבר היה מכותר חלקית מלפניו על ידי כוחותיו של דאבו. נוסף על כך נתיבי המילוט של החיילים שהוצבו כאן היו משובשים יותר. השיקולים הללו הכריעו, ונפוליאון החליט לכתר את האגף הדרומי.
ברנדוט קיבל פקודה להעביר את הקורפוס שלו לרמת פראצן ולאבטח אותה. הדיוויזיות של סן-הילר וואנדאם קיבלו פקודה לעשות פנייה של 90 מעלות ימינה ולתקוף את האגף של בעלות הברית. עד מהרה החלו הכוחות של ואנדאם וסן-הילר לרדת מהרמה. החטיבה של לווסר מהדיוויזיה של לגרנד יצאה מעמדות ההגנה שלה באזור הכפר סוקולניץ כדי לקשר בין סן-הילר לכוחותיו של דאבו. חטיבה אחת של ואנדאם הצטרפה להתקפה לצד החטיבות של סן-הילר, ואילו שתי החטיבות האחרות נעו לעורפו של המערך הרוסי-אוסטרי.
הצרפתים, שעמדו החל משעות הבוקר מול הרוסים והאוסטרים באגף, יצאו להתקפה כוללת. פריאן שלח את הרגימנט ה-23 עם מה שנותר מהרגימנט ה-48 וכוחות נוספים ששרדו את ההתקפה של בעלות הברית. הצרפתים הצליחו לכבוש בחזרה את סוקולניץ ואת הטירה הסמוכה לכפר. ההתקפה החדשה תפסה את בעלות הברית לא מוכנות, אף כי כבר ידעו על הצרפתים המאיימים על אגפם. הפיקוד העליון באגף איבד מזמן את הקשר עם כוחותיו, ושאיפתם היחידה של המפקדים בשטח הייתה נסיגה. הם ניסו לסגת בכיוונים שונים. קבוצה אחת בפיקודו של לנז'רון שכללה את הרגימנט ה-8 של הייגרים ורגימנט רגלים סדירים של הרוסים הצליחה לסגת דרומה. קבוצה שנייה שכללה רגימנט חי"ר וחלקים גדולים מרגימנט חי"ר קל נאלצה לסגת בכיוון צפון מערב, ממש לעבר הנקודה שלכיוונה ירדו הכוחות הצרפתים מרמת פראצן; רוב הקבוצה הזאת לא שרדה. קבוצה גדולה אחרת שכללה שלושה רגימנטי חי"ר תחת פיקודו של פשיבישבסקי ניסתה לנוס צפונה לכיוון משוער של השדרה הרביעית, אך נתקלה בכוחות צרפתיים גדולים ונאלצה לסוב מזרחה לכיוון סוקולניץ, ובסופו של דבר נכנעה לצרפתים.
האגף של בעלות הברית התפרק לחלוטין. לחימה ספורדית נמשכה פה ושם, אך לא היה כל תיאום בין הכוחות השונים, ורובם ככולם ניסו לנוס על נפשם. נפוליאון, שרצה להביא כליה על הצבא המאוחד, פקד לסגור את נתיב הבריחה העיקרי שנותר לבעלות הברית שעבר דרך כפר אוז'סט מרקט בחלקו הדרום-מזרחי של שדה הקרב. בינתיים הצליחו בעלות הברית לייצב קו הגנה רעוע באזור הכפר, והקימו סוללה חזקה שכללה כמה עשרות תותחים. התותחים הפריעו לצרפתים לפתח את המרדף ונתנו מעט זמן לכוחות הנסוגים. בסופו של דבר הצליחו הצרפתים להגיע לכפר. התותחנים התנגדו עד הרגע האחרון, אך ללא תמיכת חי"ר הכריעו אותם הצרפתים בקלות.
כך נסגר נתיב הבריחה הטוב ביותר, ובעלות הברית ניסו לנוס דרומה לעבר עיקול נחל גולדבך הקפוא. נפוליאון הורה לדיוויזיית הדרגונים השלישית של גנרל בויה לחסל את מה שנותר מהאגף האוסטרו-רוסי, אך האחרון היסס והחמיץ את ההזדמנות להסתערות. נפוליאון רתח מזעם, ושלח במקום הגנרל את מושל פריז בראש חטיבת פרשים אחרת. ההתקפה לא עלתה יפה בגלל כמה תותחים רוסיים שהצליחו להסתתר בקיפולי הקרקע. למרות הכישלון המצב של האגף הזה היה בכי רע.
אחרי נפילת אוז'סט מרקט, החליט בוקסוודן, מפקד האגף של בעלות הברית, לסגת לכיוון הגשר האחרון שנותר באזור מעל נחל ליטווה. הגשר עמד על תילו והגנרל וקציני מטהו הצליחו לעבור, אך התותח שחצה אחריהם היה כבד מדי לגשר העץ. הגשר נשבר והתותח צלל למטה. איבוד הגשר הקשה מאוד על צוותי התותחים שנאלצו כעת לסמוך על הקרח שכיסה את הנחל שיחזיק את משקל תותחיהם. הם ניסו לחצות את הנחל בנקודה שבו הוא היה צר ולשון אדמה ארוכה יצרה מעין גשר יבשתי, אך פגיעה מוצלחת של פגז צרפתי בקרון עמוס פגזים הציתה שרפה רבתי והנתיב נחסם. בלית ברירה נאלצו התותחנים של בעלות הברית לרדת לקרח. נפוליאון, שלא רצה לתת להם לסגת, הורה לתותחניו לירות על הקרח במטרה לשבור אותו. פגזי הברזל הכבדים פערו חורי ענק בקרח, שלא היה עבה בלאו הכי, ורוב התותחנים על תותחיהם אבדו בקרקעית הנחל הקפוא. גם הרגלים שניסו לחצות את הנחל על גבי הקרח הופגזו קשות, וגם הם ספגו אבדות רבות בניסיונם לברוח דרך הנחל הקפוא.
לאחר הניצחון נטה נפוליאון להתרברב על מאורע זה, וטען שלא פחות מ-20,000 רוסים ואוסטרים נספו בנקודה זו. אמנם נראה כי מספר זה מוגזם, וככל הנראה האבדות, אף שהיו כבדות, לא עלו על 2,000 הרוגים וכ-40 תותחים. היריות האחרונות הסתיימו בערך ב-4 וחצי בצהרים. הקרב נמשך כ-10 שעות וחצי, מהרגע שבו החלו כוחות בעלות הברית את תנועתם לכיוון כפר טלניץ בשעה 6 בבוקר, ועד תבוסתם המוחלטת. החשכה שירדה מוקדם בעונה זו של השנה חסכה מבעלות הברית המותשות את המרדף של הפרשים הצרפתים.
תוצאות הקרב
הצרפתים ספגו כ-9,000 נפגעים וצבא בעלות הברית ספג כ-27,000 אבדות. הרוסים נסוגו מאוסטריה, והאוסטרים חתמו על חוזה פרסבורג (26 בדצמבר 1805) שבו ויתרו על שטחים ניכרים לטובת צרפת ושבעקבותיו בוטלה האימפריה הרומית הקדושה.
קרב אוסטרליץ נקרא גם "קרב שלושת הקיסרים" משום שהשתתפו בו נפוליאון קיסר צרפת, אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה, ופרנץ הראשון קיסר אוסטריה.
ניתוח טקטי של הקרב
תפקודן של בעלות הברית
בעלות הברית עשו כמה שגיאות טקטיות חמורות בתוכניתן. הטעות העיקרית הייתה בקנה מידה אסטרטגי: במקום להקשיב לעצתו של קוטוזוב ולהמתין לתגבורות שהיו אמורות להגיע תוך פרק זמן קצר והיו עוזרות להביס את נפוליאון, החליטו בעלות הברית לתקוף אותו מייד. אחד הגורמים להחלטה הלא-נבונה היה מודיעין לקוי: בעלות הברית חשבו שלנפוליאון רק 50,000 חיילים לעומת 85,000 שהיו להם. לאמיתו של דבר לנפוליאון היו כ-73,000 חיילים בקרב זה, והיתרון המספרי של בעלות הברית לא היה מכריע.
טעויות טקטיות רבות העיבו על התמרונים של בעלות הברית. הטעות העיקרית הייתה הירידה מרמת פראצן בלי להשאיר בה כוחות כלשהם. טעות אחרת הייתה בהתקפה באגף הדרומי. בעלות הברית רצו לקפל את האגף הזה של נפוליאון, אך השתמשו בכוחות גדולים מדי. 50,000 חיילים התקשו לתמרן בשטח הצר והנתיבים המצטלבים של השדרות השונות שיבשו מאוד את תנועתן. כתוצאה מכך הן תקפו בכוחות מעטים מדי נקודות מבוצרות, ובמקום להסתער עם כל הכוחות שעמדו לרשותן תקפו בכל פעם רק עם חלק קטן מהכוח.
נוסף על כך היה התיאום בין השדרות התוקפות לקוי. טכנולוגיית האיתות בעת ההיא הייתה לקויה ביותר, ולרוב הסתמכו על רצים רכובים שיעבירו את הפקודות מהפיקוד העליון לכוחות. בגלל המרחק הרב שבין המפקדה לחזית היה עיכוב ניכר בין הרגע שבו ניתנה הפקודה ועד הרגע שבו הכוחות החלו את תנועתם. בשל תדריך לקוי הכוחות לא היו בנויים לשינויים בתוכנית המקורית וקרסו ברגע שהיא השתבשה.
האגף הצפוני של בעלות הברית הצליח לשמור על מבנהו, למרות הניצחון הצרפתי בזירה זו. בגרטיון הצליח לסגת תוך כדי שמירה על הסדר, ומרבית חייליו שרדו את הקרב. הסיבה לכך היא עצמאותו של המפקד בזירה: הוא לא היה כבול בפקודות שהיו בלתי ניתנות לביצוע ולא חשש ליזום מהלכים משלו כשראה שהמצב בכי רע.
המשמר של הצאר הרוסי תִפקד בצורה נפלאה, וכמעט שהצליח לכבוש את רמת פראצן בחזרה, אך נהדף על ידי כוחות צרפתים עודפים מהקורפוס הרביעי והעתודה הכללית (סך הכול כ-30,000 צרפתים לעומת כ-8,000 עד 10,000 רוסים). למרות הכישלון הצליח המשמר להרוויח זמן יקר, והציל לפחות חלק מכוחות בעלות הברית מכליה מוחלטת.
תפקודם של הצרפתים
לעומת בעלות הברית הפגינו הכוחות הצרפתיים כושר הסתגלות גבוה לשינויים בתוכנית. נפוליאון לא כבל את ידיו בתוכנית נוקשה, ושינה אותה כמה פעמים תוך כדי הקרב. השינוי הראשון היה תגבור האגף הדרומי. השינוי העיקרי בא ברגע שבו הצרפתים השתלטו על רמת פראצן, הואיל ונפוליאון היה צריך להחליט איזה אגף לכתר.
החיילים הצרפתים היו טובים יותר מיריביהם האוסטרים והרוסים (למעט המשמר של הצאר). עדיפות זו הושגה בחודשים ארוכים של אימונים במחנות. גם התיאום בין הכוחות היה טוב בהרבה. לפני הקרב הורה נפוליאון להקים עמדות תצפית ואיתות שקיצרו באופן משמעותי את הזמן שלקח לשדריו להגיע לכוחות בשטח. נוסף על כך, ואולי חשוב מכול, מפקדי הקורפוסים הצרפתים היו עדיפים לאין שיעור על יריביהם האוסטרים והרוסים. השימוש הנבון בכוחות הדלים בחזית הדרומית אִפשר לדאבו להחזיק את האגף עם כוח קטן פי חמישה מהכוחות שניצבו מולו. גם בצפון הצליח לאן, שלא נהנה מיתרון מספרי, להכות את בגרטיון שוק על ירך והסיג אותו לאחור. סולט הצטיין בתזמון ההתקפה שלו על רמת פראצן, ומפקדי הדיוויזיות שלו הצליחו להדוף את התקפות הנגד של בעלות הברית ולרדת לאחר מכן דרומה ולכתר את האגף הימני של בעלות הברית.
הקרב בראי ההיסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|החיילים והאוטובוסים
קרב אוסטרליץ נחשב לאחד מקרבות המופת של העת החדשה. מונים אותו – עם קרב קאנאי, קרב גאוגמלה וקרבות בולטים אחרים – לציון מחשבה טקטית מזהירה והשמדה מוחלטת של צבא היריב. בקרב באו לידי ביטוי שיא יכולתו של נפוליאון כמצביא וכישורי צבאו, ובזכותו נכנס נפוליאון לדפי ההיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים.
הקרב היה נקודת מפנה בתולדות אירופה, ומכאן גם בתולדות העולם. הוא הביא לחתימת חוזה פרסבורג שבמסגרתו פורקה האימפריה הרומית הקדושה, שהייתה קיימת כ-1,000 שנה מאז כוננה על ידי קרל הגדול בראשית ימי הביניים. נוסף על כך הקטינה התבוסה האוסטרית המוחצת את השפעת האימפריה על מדינות גרמניה הקטנות. תבוסה זו, שממנה התקשו האוסטרים להתאושש, הייתה אחת הסיבות לאיחוד גרמניה שישים וחמש שנה לאחר הקרב.
במלחמה נוספת, ב-1809, ניסתה האימפריה האוסטרית להחזיר את השטחים שאבדו לה, אך המכה שספגה בקרב אוסטרליץ ערערה את יסודות האימפריה. למרות הגיוס הנרחב לא עמד לאוסטרים כוחם משכבר הימים, והם נאלצו לחתום על הסכם מביש נוסף. בסופו של דבר הובס נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, ובקונגרס וינה קיבלה אוסטריה בחזרה חלק מנחלותיה, אך לעולם לא חזרה לעמדת הבכורה שהייתה לה לפני התבוסה באוסטרליץ.
הניצחון הצרפתי המוחץ הפיח רוח חדשה בשינויים שחלו בחברה האירופית עם המהפכה הצרפתית. בעוד שלפני 1805 ניסו הצרפתים להגן על מדינתם מהפלישות הזרות (למעט המסע של נפוליאון בארץ ישראל ובמצרים), הרי שאחרי הקרב הפכו הצרפתים לאדוני אירופה. אומנם המונרכיות הישנות לא מיהרו להיכנע, ומייד עם סיום מלחמה זו נלחם נפוליאון שוב ברוסים (שכרתו ברית עם הפרוסים), אך כוחה של פרוסיה נותץ בקרב ינה ובאאורשטדט.
מדי כמה שנים משחזרים חובבי היסטוריה צבאית את הקרב, ועורכים קרב דמה במישורי אוסטרליץ. בשנת 2005 נחגגו 200 שנה לניצחון, והמארגנים יזמו פרויקט גדול שבמסגרתו התאספו חובבי ההיסטוריה הצבאית בשדה הקרב, לבושים במדים הישנים, והציגו לראווה את התמרונים של הקרב.
קרב אוסטרליץ בספרות ובקולנוע
קרב אוסטרליץ מתואר בספרו הנודע של לב טולסטוי "מלחמה ושלום". כמה סרטים תיעודיים צולמו באתרי הקרב.
נוסף על כך קרב אוסטרליץ מופיע בסרטו של רידלי סקוט, נפוליאון.
ראו גם
הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה
לקריאה נוספת
אליסטיר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ, (תרגום מאנגלית: נועה ענבל), תל אביב: הוצאת דביר, 2005 (פורסם במקור בהוצאת Macmillian Publishers Ltd בשנת 1996)
כתריאל בן ארי, קרבות מופת
David G. Chandler, Austerlitz 1805, 1994 Osprey.
Chandler, David G. The Campaigns of Napoleon. New York: Simon & Schuster, 1973.
קישורים חיצוניים
אוסטרליץ 1805 – 2005. שחזור הקרב לציון מאתיים שנה להתרחשותו
פרויקט אוסטרליץ לציון 200 שנה לניצחון הצרפתי
תיאור מהלך קרב אוסטרליץ ופעילות הכוחות הלוחמים
Napoleonic Wars: Battle of Austerlitz, באתר history net
פרויקט אוסטרליץ, באתר austerlitz.org
מסמכי ההכרזה על קרב אוסטריץ והניצחון הצרפתי
קרב אוסטרליץ, באתר פרויקט וייה לופו
הערות שוליים
אוסטרליץ
קטגוריה:נפוליאון
אוסטרליץ
אוסטרליץ
אוסטרליץ
קטגוריה:1805 | 2024-08-19T05:38:19 |
משבר מצרי טאיוואן השלישי | שמאל|ממוזער|250px
משבר מצרי טאיוואן השלישי, הידוע גם כמשבר מצרי טאיוואן של 1996, היה התוצאה של סדרת ניסויי טילים אשר נערכו על ידי הרפובליקה העממית של סין במים המקיפים את טאיוואן, כולל מצר טאיוואן, החל מה־21 ביולי 1995 ועד ל־23 במרץ 1996.
מטח הטילים הראשון אשר נורה, נועד לשלוח מסר ברור לממשלת הרפובליקה הסינית שהונהגה על ידי לי טנג חואי ולמנוע ממנה לסגת ממדיניות "סין אחת" עליה הוסכם ב־1992 ולגרום לה שלא לבחור במדיניות השוללת את האיחוד עם סין ולא להכריז על עצמאות חד צדדית.
מטח הטילים השני, נועד ליצור אווירת הפחדה בקרב ציבור הבוחרים בטאיוואן אשר עמדה לפני בחירות לנשיאות המדינה.
קטגוריה:קצרמר היסטוריה
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: יחסי חוץ
קטגוריה:1996
קטגוריה:טאיוואן: היסטוריה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – סין | 2024-06-23T11:15:19 |
ערוץ הצחוק | REDIRECT ביפ | 2004-10-29T15:13:24 |
קליפורד בראון | קליפורד בראון (באנגלית: Clifford Brown; 30 באוקטובר 1930 - 26 ביוני 1956) היה חצוצרן ג'אז אמריקאי, הנחשב לאחד מחצוצרני הג'אז הגדולים ביותר בעולם. אך הקריירה שלו נקטעה באיבה עקב מותו בתאונת דרכים. יש שטוענים שבראון היה הנגן הג'אז המשפיע ביותר יחסית לאורך הקריירה שלו.
חייו
בראון נולד בווילמינגטון שבארצות הברית. בראון החל לנגן בחצוצרה בגיל 13, בעידודו של מדריך תזמורת בית הספר התיכון בו למד. מהר מאוד התברר שבראון מפתח מיומנויות מתקדמות מאוד יחסית לגילו ולניסיונו. בזמן שלמד מתמטיקה בקולג', הזדמן לו לנגן בהרכבי הג'אז של הקולג' והוא משך את תשומת לבם של חובבי הג'אז ככישרון יוצא דופן. כמו כן ניגן פה ושם עם מוזיקאי הג'אז המובילים של התקופה, בהם החצוצרנים פאטס נבארו, ודיזי גילספי שהיו לו לאבות רוחניים, וכן צ'ארלי פארקר. מכולם הוא זכה למחמאות ולעידוד.
ביוני 1950 נפצע בתאונת דרכים קשה והיה מאושפז כשנה עד החלמתו. רק אז חזר להופיע בפילדלפיה והחל לבנות מחדש את הקריירה שלו. את הקלטותיו הראשונות עשה ב- 1952 עם כריס פאוול וה-Blue Flames. בשנת 1953 הצטרף לתזמורת של טאד דאמרון להופעות באטלנטיק סיטי ולהקלטות (שהופיעו אחרי מותו בשם The Clifford Brown Memorial Album), ובספטמבר של אותה שנה הוא הופיע באירופה עם התזמורת של ליונל המפטון והקליט שם עם מוזיקאים אירופאים ואמריקאים כאחד. כשחזר לארצות הברית הופיע עם כמה הרכבים בחוף המזרחי, בין היתר עם להקתם החדשה של ארט בלייקי והוראס סילבר, שעתידה להיקרא מבשרי הג'אז.
בשנת 1954 הקים יחד עם המתופף מקס רואץ' את החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון. הרכב החמישייה השתנה מעט מזמן לזמן, אך ריצ'י פאוול היה חבר של קבע, וכך גם הארולד לנד שהוחלף בשלב מאוחר יותר על ידי סאני רולינס.
החמישייה של רואץ' ובראון הייתה מההרכבים החשובים בג'אז של שנות ה-50 של המאה ה-20, למרות תקופת פעילותו הקצרה (עד למותו של בראון ב 1956) הקליט ההרכב מספר רב של אלבומים והיה מרכזי בהתפתחות סגנון ההארד בופ, ויש המחשיבים אותו לאחד ההרכבים החשובים בכל הזמנים.
מותו
ביוני 1956, נסע בראון יחד עם הפסנתרן ריצ'י פאוול להופעה הבאה שלהם בשיקגו. אשתו של פאוול נהגה, וגשם כבד ירד. בתאונת דרכים קטלנית שלושתם נהרגו. טוענים שמותו של ריצ'י הוא שגרם לאחיו הגדול, באד פאוול לאבד את שפיות דעתו. מקס רואץ' העיד על עצמו שמותו של קליפורד בראון הוא שדחף אותו לאלכוהוליזם. תאונת הדרכים נקראת בפי רבים אחת הטרגדיות הגדולות של הג'אז. בראון נקבר בבית הקברות הר ציון שבדלאוור.
סגנונו
סגנונו של קליפורד בראון היה ייחודי מאוד, והושפע מפאטס נבארו, מיילס דייוויס ודיזי גילספי. אלתוריו המהירים והזורמים נותנים תחושה של זרם תודעה, אך כל זאת עם אוזן מאוד לירית, וצליל אישי. קליפורד הצטיין גם בבופ החם, וגם בנגינת שירי בלדות. בראון השפיע על נגנים כפרדי האברד ולי מורגן, השפעה הניכרת בעבודותיהם מסוף שנות ה-50 ואילך.
זכרו
הסקסופוניסט בני גולסון כתב לזכרו של בראון את הקטע I Remember Clifford, בתרגום חופשי, אני זוכר את קליפורד. הקטע נהפך במהרה לסטנדרט כיוון שמוזיקאים רבים הקליטו אותו.
הזמרת הלן מריל הקליטה אלבום שלם לזכרו של בראון, איתו היא הקליטה ב-1954. האלבום נקרא Brownie: Homage to Clifford Brown, ובו מנגנים חצוצרנים רבים ששואבים את ההשראה שלהם מקליפורד בראון.
כל שנה עורכים בדלאוור פסטיבל לזכרו של בראון הנקרא פסטיבל הג'אז קליפורד בראון.
דיסקוגרפיה חלקית
1952, The Beginning And The End, קולומביה
1953, Brownie Eyes, הוצאת בלו נוט
1953, Clifford Brown In Paris, הוצאת Prestige
1953, The Clifford Brown Sextet In Paris, הוצאת Original Jazz
1954, Brown & Roach Inc., הוצאת Trip
1954, Clifford Brown And Max Roach Vol 1, הוצאת EMArcy
1989, The Complete EmArcy Recordings Of Clifford Brown – Brownie, הוצאת EmArcy
קישורים חיצוניים
יאיר שפיגל, The SideMan - בלוג ג'אז, סקירת ההקלטות של חמישיית בראון-רואץ' עם סאני רולינס.
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: חצוצרנים
קטגוריה:חצוצרנים אמריקאים
קטגוריה:נגני בי בופ
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1956 | 2023-05-02T12:55:01 |
גינאה (פירושונים) | 2024-05-05T02:06:15 | |
גיאנה | הרפובליקה השיתופית של גִיאָנָה (באנגלית: Co-operative Republic of Guyana) היא מדינה בצפון אמריקה הדרומית. גיאנה הייתה בעבר מושבה בריטית וזכתה לעצמאות ב-1966. היא מהווה חלק מהאזור הגאוגרפי גויאנה. משמעות שמה של גיאנה היא "ארץ עם מים רבים".
המדינה גובלת בסורינאם במזרח, בברזיל בדרום, בוונצואלה במערב ובאוקיינוס האטלנטי בצפון.
היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
לפני ההתיישבות האירופית היה האזור מיושב באינדיאנים מקומיים. ההתיישבות האירופית באזור החלה בראשית המאה ה-17. המתיישבים הראשונים היו הולנדים, שהקימו שלוש קולוניות נפרדות: אסקוובו (1616), ברביס (1627) ודמררה (1752). הבריטים כבשו את האזור בשנת 1814. שְלוש הקולוניות הפכו למושבה בריטית אחת, גיאנה הבריטית, ב-1831.
ביטול העבדות ב-1834 הוביל להתיישבות של שחורים באזורים העירוניים והבאת עובדים זרים מהודו, מסין ומפורטוגל לעבודה במטעי הסוכר. בשנת 1899 הורחבה הקולוניה הבריטית על חשבון שטח במזרח ונצואלה, שהועבר בהסכם לבעלות האימפריה הבריטית. במקביל, החלוקה האתנית נשמרה, והובילה לפוליטיקה סוערת ולעיתים גועשת. בשנת 1953 התמרדו תושבי גיאנה נגד בריטניה, שהגיבה במעצר ראשי המתמרדים שארגנו נגדה שביתות.
גיאנה זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת ב-1966 והפכה לרפובליקה ב-1970. המדינה חברה בחבר העמים הבריטי.
המדינה הטרופית הגיעה לכותרות ב-18 בנובמבר 1978, כאשר התרחשה בתחומה ההתאבדות ההמונית הגדולה ביותר בעת החדשה. 909 מחברי הכת "מקדש העם" של ג'ים ג'ונס איבדו עצמם לדעת בקומונה ג'ונסטאון שבצפון המדינה.
פוליטיקה
גיאנה היא רפובליקה נשיאותית דמוקרטית, ובעלת מערכת רב-מפלגתית. האספה הלאומית (בית המחוקקים החד-ביתי) היא פרלמנט המונה 65 חברים, שנבחרים כולם בשיטה היחסית: 25 מרשימות המתמודדות על 10 מחוזות בחירה ו-40 מרשימות לאומיות. כהונת האספה היא לחמש שנים, אך הנשיא יכול לפזרה לפני גמר הכהונה בכל עת. המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט היא מפלגת העם הפרוגרסיבית, המונה מטעמה 32 נציגים, אך היא אינה חברה בממשלה.
נשיא גיאנה מכהן לכהונה המוצמדת לכהונת הפרלמנט, ונבחר בשיטה ישירה-למחצה: כל מפלגה המתמודדת בבחירות לפרלמנט מעמידה גם מועמד לנשיאות והמועמד של המפלגה שזכתה במקום הראשון נבחר כנשיא. סגני הנשיא ממונים על ידי הנשיא.
לפי החוק, ראש הממשלה חייב להיות סגן נשיא וחבר הפרלמנט. שרי הממשלה לא חייבים להיות חברי הפרלמנט, אם כי רובם מכהנים כחברי הפרלמנט.
מערכת המשפט עצמאית.
ביטחון וצבא
צבא
ממוזער|180x180 פיקסלים|סמל הצבא
צבא ההגנה של גיאנה (Guyana Defences Force או בראשי תיבות: GDF) הוא הצבא של רפובליקת גיאנה שהוקם בשנת 1965, והתבסס תחילה על כוח המתנדבים של גיאנה הבריטית (BGVF), יחידת השירות המיוחד (SSU), משטרת גיאנה הבריטית (BGPF) ואזרחים נוספים. וקיבל סיוע בהדרכה ובציוד מידי בריטניה. על פי החוק העומד בראשו ומוגדר כמפקד העליון שלו הוא נשיא הרפובליקה של גיאנה, ולצידו שהוא המפקד בפועל נמצא הרמטכ"ל, וכמו כן הוא מוגדר "כחלק בלתי נפרד מהאומה הגיאנית". בין תפקידיו של הצבא הם: להגן על שלמותה הטריטוריאלית של גיאנה, סיוע לכוח האזרחי בשמירה על החוק והסדר כאשר נדרש לכך. לצד זאת הוא מעורב גם בשיתופי פעולה אחרים מחוץ למדינה.
ביטחון פנים
כלכלה
החקלאות תורמת כ-35% מהתוצר הלאומי הגולמי. הגידולים העיקריים הם קסאווה, תירס, בננות, פרי הדר, ירקות, קנה סוכר, אורז, קפה וקקאו. ענף חשוב נוסף הוא הדיג. היערות של גיאנה מהווים את הבסיס לתעשיית העץ שלה. התעשייה תורמת כ-32% מהתוצר הלאומי הגולמי, ומייצרת מוצרי מזון וטקסטיל. בגיאנה אוצרות טבע כמו בוקסיט, זהב ויהלומים.
כלכלת גיאנה עוברת שינוי גדול מאז שהתגלה בסמוך לחופיה נפט גולמי ב-2015, והחלו קידוחים מסחריים ב-2019. בשל אוכלוסייתה הקטנה של גיאנה ומאגרי הנפט הגדולים שנמצאו, בסך כ-11 מיליארד חביות, המדינה עשויה להפוך לאחת מיצרניות הנפט הגדולות לנפש בעולם בשנת 2030.
גאוגרפיה
גיאנה שוכנת בצפון אמריקה הדרומית. היא גובלת בצפון באוקיינוס האטלנטי, במזרח – בסורינאם, במערב – בוונצואלה ובברזיל ובדרום – בברזיל. גיאנה היא ארץ מישורית וכ-80% משטחה מכוסים ביערות גשם. בהרי פקריימה שבמערב נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר במדינה, "הר רוריימה" (2,810 מטרים מעל פני הים).
דמוגרפיה
אוכלוסייתה הקטנה של גיאנה הטרוגנית למדי. על-פי מפקד אוכלוסין מ-2002, מנתה האוכלוסייה בסך הכול כ-751 אלף נפש, והקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא צאצאיהם של מהגרים מהודו, שהגיעו לאזור הקריבי בחיפוש עבודה החל מראשית המאה ה-19. קבוצה זו מנתה במפקד 43.5% מן התושבים. אחריהם באו צאצאי אפריקאים, שמנו 30.2%, מולאטים (בני תערובת לצאצאי אירופים וצאצאי אפריקאים) ששיעורם היה 16.7%, ואמריקאים-ילידים (9.2%). כן חיו מיעוטים קטנים של צאצאי אירופים, בעיקר פורטוגזים, ושל סינים.
הדת העיקרית היא נצרות, שאליה השתייכו במפקד מ-2002 57% מן האוכלוסייה. מרבית הנוצרים השתייכו לכנסיות פרוטסטנטיות שונות, בעיקר פנטקוסטים, אדוונטיסטים של היום השביעי ואנגליקנים. כ-8.1% היו קתולים. קבוצות גדולות נוספות הן ההינדים, שמנו כ-28.8% והמוסלמים שמנו כ-7.3%. שאר האוכלוסייה כללה חסרי דת, רסטפארים, ועדי יהוה.
השפה הרשמית היא אנגלית. לצידה מדברים גם בשפות ילידיות, בשפה קריאולית המבוססת על אנגלית, ובדיאלקט קריבי של הינדית.
הרכב האוכלוסייה דומה למדי לזה שבסורינאם השכנה, פרט לכך שבסורינאם יש גם שיעור ניכר של יוצאי אינדונזיה וצאצאיהם, והלשון ההינדית שגורה בה יותר בקרב צאצאי המהגרים מהודו מאשר בגיאנה.
קיימת הגירה בהיקף נרחב של גיאנים לארצות זרות. בין 1980 ל-2002 קטנה האוכלוסייה ב-8,000 תושבים, כתוצאה מהגירה. גל ההגירה העיקרי התרחש בשנות השמונים, אך גם בשנים שלאחר מכן מתקיים מאזן הגירה שלילי בשיעור משמעותי.
תרבות
מבחינה תרבותית, קרובה גיאנה לאיי הודו המערבית (האיים הקריביים) יותר מאשר לדרום אמריקה. הספורט הפופולרי הוא קריקט, וגויאנה היא אחת השותפות בנבחרת איי הודו המערבית.
ראו גם
גיאנה אסקיבה
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על גיאנה באתר עיתונות יהודית היסטורית
חדשות ומידע על גיאנה - חדשות, היסטוריה ומידע נוסף אודות ענייני גיאנה
על ההינדואיזם בגיאנה ובסורינאם
פרופיל של גיאנה, אתר הבי.בי.סי
אתרים ממשלתיים
נשיא הרפובליקה השיתופית של גיאנה אתר רשמי
SDNP גיאנה - שרת הספרייה של האתרים הפרלמנטריים
לשכת הסטטיסטיקה של גיאנה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1966 | 2024-06-04T10:44:58 |
מק 22 | redirect מ.ק. 22 | 2007-05-20T03:01:40 |
שילד גויאנה | שילד גוּיָאנָה (באנגלית: Guiana Shield) היא אזור שילד בצפונה של יבשת אמריקה הדרומית. שילד גויאנה הוא מבנה גאולוגי בן 1.7 מיליארד שנים מתקופת הפרקמבריון.
השילד מורכב מסלעים מותמרים, המכוסים על ידי סלעי קוורציט, פצלים, אבני חול ומחדרים פלוטוניים כגון גברו. השילד נמצא כיום בתחומן של גיאנה, סורינאם, גיאנה הצרפתית, החלק הדרומי של ונצואלה, וכן חלקים מברזיל וקולומביה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמריקה הדרומית: גאולוגיה | 2022-09-21T05:36:22 |
פאוור מטאל | פאוור מטאל (באנגלית: Power metal; בתרגום חופשי: מטאל עוצמתי) הוא תת-ז'אנר של הבי מטאל, המשלב מאפיינים של הבי מטאל מסורתי עם ספיד מטאל, לרוב בהקשר סימפוני. סגנון זה מתאפיין בשירים מלודיים, מנגינות רגועות יחסית, שירה בקול נקי גבוה ונגינה מהירה בגיטרה חשמלית המשלבת הן טכניקה והן מלודיה. פאוור מטאל נחשב לסגנון אופטימי ביחס לסגנונות אחרים של מטאל, ומרבה לעסוק בנושאים כמו פנטזיה, תקווה ומיתולוגיה.
אף על פי שהפאוור מטאל שואב השפעות רבות מתוך המטאל המסורתי (דוגמת איירון מיידן), התפתח זה במשך השנים לז'אנר מוגדר ועצמאי. למעשה, פאוור מטאל הוא ישות מוזיקלית מובחנת.
מאפיינים אומנותיים
ממוזער|להקת Blind Guardian בהופעה חיה
פאוור מטאל בצורתו הבסיסית מורכב מביצועים מהירים עם דגש על מלודיות, לעיתים בשילוב קלידים. השירה היא בדרך כלל מלודית ומבוצעת בטונים גבוהים, והשימוש באמצעי הבס הכפול הכרחי. כסגנון, בפאוור מטאל נהוג להעדיף שימוש בגיטרה כאמצעי יותר מלודי מאשר כלי קצב, אף שיש יוצאים מהכלל. תוכן השירים הוא מגוון, אך קיימת העדפה לנושאים המבוססים על פנטזיה, מיתולוגיה, מדע בדיוני, אחווה, אופטימיות והיסטוריה. הנושאים לרוב יותר חיוביים מנושאים המקובלים לתת-סגנונות מטאל אחרים.
מספר רב של להקות פאוור מטאל משלבות בנגינתן אלמנטים של מוזיקה קלאסית ומטאל סימפוני כגון שירת מקהלות ולעיתים אף ליווי תזמורתי מלא. להקת הפאוור מטאל הסימפוני המפורסמת ביותר היא Nightwish מפינלנד. גם בהולנד יש סצנת פאוור מטאל סימפוני שנציגתה הבולטת היא אפיקה שמנגנת שילוב של פאוור מטאל סימפוני למטאל גותי.
מקורות
הבסיס לסגנון הלירי של פאוור מטאל הונח על ידי רוני ג'יימס דיו. המילים שכתב עבור Rainbow, אשר התמקדו בעיקר בפנטזיה, וכללו נושאים כגון ימי הביניים ומדע בדיוני, השפיעו ישירות על להקות פאוור מטאל מודרניות. רוב הלפורד, סולן להקת ההבי מטאל Judas Priest, השפיע רבות על סגנון הביצוע הווקלי של פאוור מטאל, כאשר השירה הגבוהה הכמעט קבועה שלו הפכה לאחד המאפיינים העיקריים של הפאוור מטאל. להקה בריטית אחרת, איירון מיידן (Iron Maiden), הציגה היבט אפי ומלודי למוזיקת המטאל, ותרמה רבות גם היא להתפתחות הפאוור מטאל.
במהלך שנות ה-80 המוקדמות, במיוחד בשנים 1982 ו-1983, סגנון הפאוור מטאל האמריקאי הגיח לראשונה מהבי מטאל מסורתי, הגל החדש של הבי מטאל הבריטי (NWOBHM), והשפעות ת'ראש/ספיד מטאל. לעיתים קרובות חובבי הסגנון מתווכחים על המקור הראשון המדויק, אך נראה כי להקות כמו Manilla Road, Cirith Ungol, Manowar, Jag Panzer, Omen, Riot V, Savatage ו-Warlord השפיעו רבות על ההתפתחות המוקדמת ביותר של הסגנון.
באופן קונקרטי יותר, בשנת 1987 הוציאה הלהקה הגרמנית Helloween את אלבומה השני, Keeper of the Seven Keys: Part I, שצוטט על ידי AllMusic כ"אלבום הפאוור מטאל היחיד המשפיע ביותר עד כה". מהדורה זו השפיעה על סגנון פאוור מטאל אירופאי להתפתח, שהלך והתרבה ברחבי העולם ומאז תחילת שנות ה-90 הוא עדיין הסגנון הנפוץ ביותר של פאוור מטאל.
סצנת הפאוור מטאל
הסצנה האמריקאית
הענף האמריקאי של פאוור מטאל צמח בתחילת שנות ה-80 בארצות הברית, שאב השפעה בעיקר מהמטאל המסורתי ומה-NWOBHM. אף על פי שהוא קרוב מאוד לשורשיו, הפאוור מטאל האמריקאי (לעיתים קרובות מקוצר ל-USPM) הוא לרוב מהיר ואנרגטי יותר מהבי מטאל מסורתי, עם גישה מונעת ריף יותר וחוסר יחסי בשימוש בקלידים בהשוואה לסצנה האירופית המאוחרת. עם זאת, הוא לרוב מלודי יותר מת'ראש מטאל, עם דגש גדול יותר על מובילי גיטרה. USPM בולטת גם בשימוש הנרחב (אך לא אוניברסלי) שלו בשירה אופראית גבוהה, מגמה שתמשיך עם עליית הפאוור מטאל האירופי בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.
הסצנה האירופית
הפאוור מטאל האירופאי מקורו בספיד מטאל וה-NWOBHM, שהופיעו בסוף שנות ה-80, במיוחד בגרמניה. שני האלבומים של להקת המטאל הגרמנית Helloween, בשם "Keepers of the Seven Keys", חלק ראשון וחלק שני (1986–1988) נחשבים בדרך כלל לאלבומי הפאוור מטאל האירופי הראשונים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סגנונות מטאל | 2024-09-20T16:42:15 |
סורינם | REDIRECTסורינאם | 2004-10-29T16:06:30 |
לוני טונס | לוני טונס (באנגלית: Looney Tunes, בתרגום חופשי: "צלילים מטורפים") היא סדרת אנימציה אשר הופקה במקור לקולנוע על ידי אולפני האחים וורנר בין השנים 1930 ל-1969. לסדרה יצאו שתי סדרות המשך ושני סרטים.
מאפיינים
רוב סרטוני לוני טונס הם סרטונים קצרים מסוגת קומדיית פעולה בה שתי דמויות או יותר נאבקות זו בזו באמצעות מגוון רב של תכסיסים מסוכנים ואמצעים אלימים כגון רובים ופצצות ודינמיט. בדרך כלל יש דמות טובה ודמות רעה שמנסה לפגוע בדמות הטובה בשיטות מתוחכמות ואלימות, אך ניסיונות אלה מסוכלים פעם אחרי פעם או על ידי הדמות הטובה או על ידי מזל או תאונה שקורת לדמות הרעה. על אף שהדמות הרעה נפגעת פעם אחר פעם בדרכים שונות וקטלניות (כגון פגיעת קליע רובה, התפוצצות פצצה עליה, מעיכה תחת סלע כבד או נפילה מגובה רב) היא אף פעם לא מתה אלא הפגיעה מוצגת בצורה קומית מצחיקה.
אחד המאפיינים הידועים של סדרות לוני טונס הוא הופעה בלתי מובנת ופתאומית של הסדנים מתוצרת אקמי, הנופלים מן השמיים, מגובה רב, בתזמון מדויק על הדמויות הנכונות, זאת בהתאם להתנהגותם בפרק או בהתאם לפעולה כלשהי שביצעו. סדנים אלו, על פי רוב, היו משטיחים את הדמות שעליה נפלו.
עוד מאפיין בולט בסדרות לוני טונס, כמו בסדרות מצוירות אחרות, הוא היעדר הכללים הקבועים של כוח המשיכה, וזאת במכוון. כך למשל, בהחלט ייתכן כי לאחר שייכרת חלק ניכר מהר גבוה, החלק שיקרוס מטה דווקא יהיה הגדול, שעדיין מחובר לקרקע, ואילו החלק המנותק שנותר, יישאר לרחף באוויר, כאשר הדמות הטובה, על פי רוב, תהיה על גביו. כמו כן, כאשר דמות נופלת מצוק כלשהו, היא תישאר עומדת באוויר ותיפול אך ורק לאחר שתביט למטה ותבין שאין מה שמחזיק אותה.
עלילות טייני טון
באחת מסדרות המשנה של לוני טונס, הנקראת "טייני טונס", לומדות הדמויות באוניברסיטה של אקמי. המרצים באוניברסיטה זו הם הדמויות "בנות האלמוות" הקלאסיות, כגון באגס באני, דאפי דאק, אלמר פאד, טאז השד הטסמני, פורקי פיג ועוד דמויות מרכזיות נוספות.
התלמידים המרכזיים בסדרה הם הארנבים בסטר באני ובאבי באני, אשר נאלצו להתמודד בהרפתקאות מסמרות שיער עם הדמויות הרעות מונטנה מקס ומירה. כמו כן, הופיעו פלאקי הברווז ושמנתון החזיר. בארצות אחרות שודרה הסדרה בערוץ ''סינדיקציה'' ובישראל בערוץ הראשון ובערוץ הילדים.
ב-2023 יצא אתחול לסדרה בשם "לוניברסיטת טייני טון". שבה באסטר ובאבי אחים, בניגוד לסדרה המקורית שבה היו שתי דמויות שנשאו שם משפחה זהה ויצאו יחד מספר פרקים.
המופע של הלוני טונס
סדרה זאת משודרת ב-Cartoon Network משנת 2011, והיא מציגה את באגס באני ודאפי דאק כשותפים לדירה, בשכונה שבה גרות כל הדמויות המרכזיות של הלוני טונס. בישראל משודרת הסדרה בערוץ הילדים.
באגס באני והבנאים
סדרה זאת משודרת ברצועת השידור Cartoonito בערוץ Cartoon Network וב-HBO Max. הסדרה מציגה את באגס באני כראש צוות בנייה ביחד עם לולה, דאפי, פורקי וטוויטי. שלעיתים מצטרפים אליהם פטוניה פיג, וויל אי. קיוטי וסילבסטר. בסדרה הזאת מתרחשת ביקום שבו יש את החיות המאונשות לצד דמויות אחרות כגון: גוזמר ומרווין. הדמויות האנושיות כמו: אלמר וסאם הופיעו באחד הפרקים בהופעות קמע. בישראל הסדרה משודרת בערוץ הופ!.
סרטים
בשנות התשעים המאוחרות, נוצר הסרט "ספייס ג'אם", שבו הלוני טונס השתתפו יחד עם שחקן הכדורסל הפופולרי מייקל ג'ורדן. בנוסף, נוספו לסרט דמויות חדשות כגון סווקאמר הרשע, ששולט על פארק שעשועים מטורף, ולולה באני, שעוזרת לבאגס באני ולחבריו. בשנת 2021 יצא סרט ההמשך "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" בכיכובו של לברון ג'יימס.
בשנת 2003 נוצר הסרט "לוני טונס: חוזרים לאקשן", שבו כל הדמויות של לוני טונס מוצגות בטכנולוגיה חדישה ובליווי כוכבים כגון סטיב מרטין, ברנדן פרייזר והת'ר לוקליר.
בשנת 2024 הוקרן סרט הנפשה "לוני טונס - הצילו! כדור הארץ השתגע".
מוצרים נוספים
במשך השנים יצאו קלטות וידאו ו-DVD הכוללים פרקים מתוך הסדרה. כמו כן, יצאו גם משחקי מחשב מצליחים, בין היתר המשחק "באגס באני ומכונת הזמן" ומשחק נוסף, בו מככב באגס באני לצידו של טאז וכן משחקים לקונסולות נוספות.
ניתן גם לרכוש דמויות ופסלונים של דמויות לוני טונס. החל מ-1998, דייוויד קרקוב הוא הפסל המורשה הבלעדי של אולפני וורנר ליצירת פסלים של הדמויות. חברת לגו יזמה לגו בשם ''לגו לוני טונס'' לגו שבו ניתן לאסוף את כל הדמויות עם הדברים האהובים עליהם.
רשימת כל הדמויות
באגס באני (Bugs Bunny) - ארנב אפור וגבה קומה, המכבד כל אדם שהוא פוגש במשפט "מה נשמע, " (What's up Doc?) אופיו הוא טוב, אך הוא מתוחכם ונוטה לקונדסנות. הוא היריב המושבע של דאפי דאק, אם כי שניהם ביחסים טובים בדרך כלל. חברו הטוב ביותר של דאפי.
דאפי דאק (Daffy Duck) - ברווז עצבני שחור נוצה. דאפי, אשר אופיו הגס והקר כולל שחצנות, יומרנות, חמדנות ולעיתים אף סנוביות, הוא היריב המושבע של באגס באני, אם כי שניהם ביחסים טובים בדרך כלל. חברו הטוב ביותר של באגס.
פורקי פיג (Porky Pig) - חזיר עירוני ותמים, שסובל מבעיות גמגום קשות. ציטוטו המוכר הוא "זה הכל, חברים!".
אלמר פאד (Elmer Fudd) - צייד לא מוצלח שמנסה לצוד את באגס באני אך תמיד נכשל. נמוך, קרח ובעל מבטא דרומי.
יוסמיטי סאם (Yosemite Sam) - קאובוי נמוך קומה עצבני וחמום מוח שתמיד נושא עליו נשק חם. זקנו אדום המגיע עד לרגליו ומכסה חלק גדול מפרצופו. מנסה ללא הצלחה לזכות במיליון דולר, לעיתים אף בדרכי מרמה.
טאז השד הטסמני (Tasmanian Devil) - שד טסמני (טורף כיס מהאי טסמניה) תוקפני שנע בצורת טורנדו מעגלית. טאז מופיע בעיקר בקטעים הקשורים לאוסטרליה. טאז שונא מים ומסוגל לאכול חיות רבות, כולל אריות.
לולה באני (Lola Bunny) - הגרסה הנשית של באגס באני ומושא אהבתו. לולה החלה את דרכה בספייס ג'אם ולאחר מכן הופיעה גם ב"בייבי לוני טונס", ב"המופע של הלוני טונס", ב"באגס באני והבנאים" ובלוניברסיטת טייני טון (גרסת האתחול של עלילות טייני טון).
טינה רוסו דאק (Tina Russo Duck) - הגרסה הנשית של דאפי דאק. טינה החלה את דרכה ב"המופע של הלוני טונס" ואינה מפחדת לומר לאנשים את הדברים בפרצוף, להביך אותם ולהשפיל בלי רחם, כך שרבות מהדמויות להן היא פותחת את פיה הן למעשה עפר לרגליה. לפני המצאתה לדאפי היו בחלק מהמקרים בנות זוג אחרות כגון: מליסה דאק, שבחלק מהמקרים הוא הוא הוצג כברווז נשוי ואב צעיר.
רוד ראנר (RoadRunner) - רוד ראנר היא ציפור מהירה מסוג קוקייה רצנית, המעוררת כל פעם מחדש את תאבונו של וויל אי. קיוטי. רוד ראנר אינה מדברת, וקריאתה הנודעת היא "ביפ ביפ!". תמיד מסכלת, ובקלות רבה, את מזימותיו של וויל אי. קיוטי, שהיא שיא תאוותו.
וייל אי. קיוטי (Wile E. Coyote) - זאב ערבות חום וערמומי שמנסה לצוד פעם אחר פעם את רוד ראנר ולעיתים דמויות אחרות (כגון באגס באני). וייל נוהג להשתמש בציוד מתוחכם (כולל קטפולטות, רקטות וחומרי נפץ) אותו הוא רוכש בדואר מאקמי, אך כל פעם מחדש רוד ראנר מתחמקת בקלות רבה מהמלכודות שהוא מציב לה, ולאחר מכן, וויל אי. קיוטי נופל בעצמו למלכודות שהוא כשל בלטמון לה, וכתוצאה מכך נפצע.
טוויטי (Tweety) - קנרית צהובה ממין זכר. טוויטי הוא קנר קטן ובעל אופי של ילד מתוק, חמוד ואופטימי. גר בביתם של סבתא ושל סילבסטר, החתול המרושע שטוויטי הוא שיא תאוותו ומעורר את תאבונו. ציטוטו הנודע של טוויטי הוא "נדמה לי שראיתי חתול!" (חתול - דהיינו סילבסטר).
סילבסטר החתול (Sylvester J. Pussycat) - חתול עצבני, שתמיד מנסה לאכול את טוויטי ונכשל בכך.
סילבסטר ג'וניור (.Sylvester Jr) - בנו של סילבסטר, בחלק מהסרטים.
סבתא (Granny) - הבעלים של טוויטי וסילבסטר. אישה זקנה, רגועה וחכמה. בלשית במקצועה. הופיעה באחד הסרטים של פורקי ודאפי, כאשר נוצרה אי הבנה בינה לבין גנב שהתחזה לה, ובסרטון "Hare Trimmed" שבו היא משחקת אלמנה עשירה שיוסמיטי סאם מנסה להינשא לה בשביל כספה ובאגס מנסה להכשילו.
מרווין ממאדים (Marvin the Martian) - חייזר ממאדים שמנסה תמיד להשמיד או לכבוש את כדור הארץ ונכשל. למרווין יש כלב גם חללי.
פוגהורן לגהורן (Foghorn Leghorn) - תרנגול אנושי ושמנמן שמדבר מאוד מהר, בכל משפט שלו הוא אומר " אני אומר, אני אומר". פוגהורן מלא מעצמו ובעל הערכה עצמית גבוהה, הוא פטפטן, עצלן ומתוחכם. ב"מופע של הלוני טונס מופיע בתור איש עסקים שמעסיק מחדש את דאפי, מבלי שהוא יודע שהדבר יוביל לאסון. ב"באגס באני והבנאים" הוא מופיע כראש עיריית "לוניברג".
ספידי גונזלס (Speedy Gonzales) - עכבר מקסיקני בעל מבטא, שרץ מהר מאוד. כל הסרטונים שלו מתקיימים במקסיקו.
פפה לה פיו (Pepé Le Pew) - בואש צרפתי שמדבר דווקא כמאהב לטיני. בשל היותו בואש, חיה המדיפה ריח מסריח ונוראי עד להתפקע, אנשים דוחים אותו. מנסה לחזר ללא הצלחה אחרי פנלופה החתולה אותה הוא חושב בטעות לבואשת, שכן כשבחלק מהסרטים היא מתאהבת בו, הוא דוחה את חיזוריה. בסדרה "תעלומות סילבסטר וטוויטי" מוצג דודנו של פפה, באחד הפרקים.
גוסמר (Gossamer) - מפלצת אדומה וגדולה בצורת לב עם נעליים לבנות. בסדרה "המופע של הלוני טונס" אמו של גוסמר היא מכשפה הלגה, כמו כן היא גם חלק מלוני טונס. בסרטונים הרגילים הוא יציר של מדען.
מאגסי ורוקי (Mugsy & Rocky) - גנגסטר נמוך קומה (בתחילת דרכו היה גבוה) ועוזרו שגבוה ממנו. הופיעו בעיקר כאויביו של באגס באני, ולעיתים כיכבו גם בסרטונים של דמויות אחרות (בעיקר רוקי), כמו דאפי דאק למשל.
היפטי הופר (Hippety Hopper) - גור קנגורואים שמוצג כאויבו של סילבסטר. סילבסטר מחשיב אותו תמיד לעכבר גדול. בסדרה "תעלומות סילבסטר וטוויטי" הוא הופיע בין היתר כתחפושת של הבלש האוסטרלי. לא מוציא מילה מפיו, למעט בסדרה "באגס באני והבנאים".
ראלף הזאב וסם כלב הרועים (Ralph Wolf & Sam Sheepdog) זאב (הדומה בצורתו החיצונית לוויל אי. קיוטי), תמיד מנסה לגנוב כבשים תחת עינו של סם. בתחילת כל סרטון שלהם מוצג שאלו המקצועות שלהם ובפועל הם חברים טובים.
הנרי נץ (Henery Hawk) נץ טורף תרנגולות צעיר שמנסה לצוד בכל פעם את פוגהורן לגהורן, ולעיתים משתף פעולה עם ברניארד.
ביקי באזרד (Beaky Buzzard) עוף דורס מסוג קתרטס תרנגולי. לא חכם במיוחד. ב"באגס באני והבנאים" מוצגת משפחתו.
צ'ארלי הכלב (Charlie the Dog) כלב מסוג לברדור מעורב (כך לדבריו) שמחפש לו בית.
פיט פומה (Pete Puma) אריה הרים לא חכם במיוחד.
עוף המינה (Minah Bird) ציפור מסוג מיינה שהולך עם קפיצה באמצע לצלילי היצירה של פליקס מנדלסון "The Hebrides". כיכב בין היתר ב"עלילות טייני טון".
שלושת הדובים (Three Bears) משפחת דובים שהיא פרודיה על האגדה "זהבה ושלושת הדובים", שמורכבת מאב נמוך קומה ועצבני, אם סולידית ובנם שגבוה מהם ולא חכם במיוחד.
מק וטוש (Mac and Tosh) זוג סנאי ערבה שנוהגים לגנוב ירקות ופירות שצומחים על הקרקע מלמטה. בחלק מהעיבודים פרוותם אפורה ובחלק אחר פרוותם חומה. אוהבים אחד את השני.
קול קט (Cool Cat) טיגריס בעל עניבה וכובע ברט שכיכב בסרטוני הלוני טונס בשנות השישים. מערים על הצייד "קולונל רימפייר" שבא לצוד אותו. כיכב בהופעת קמע קבועה ב"תעלומות סילבסטר וטוויטי".
קולונל רימפייר (Colonel Rimfire) - צייד שמשמש כאויבו של קול קט ומנסה לצוד אותו ללא הצלחה. מתנייד לעיתים ברובוט דמוי פיל. הופיע שלוש פעמים ב"תעלומות סילבסטר וטוויטי" על תקן הקורבן, כשבאחד מהם נהפך לגוזמר.
המרסק (The Crusher) - מתאגרף ג'ינג'י ושרירי שנלחם מול באגס באני על הזירה.
ברנירד דאוג (Barnyard Dawg) - כלב שמשמש כאויבו של פוגהורן לנגהורן, כשכל תחילת סרטון פוגהורן מתעלל בו והוא מחפש נקמה. משמש לעיתים גם ככלב הציד של פורקי.
ססיל טורטל (Cecil Turtle) - צב שמבוסס על הצב מ"הצב והארנב". המתחרה של באגס באני בריצה. בסדרה "המופע של הלוני טונס" מוצג צדו האפל.
"הקטור הכלב" (Hector the Bulldog) - כלב בולדוג שמשמש כיריבו העיקרי של סילבסטר. נקרא בתחילה בשם "רובר". מופיע ב"תעלומות סילבסטר וטוויטי" ככלבה של סבתא. ברוב סרטיו הוא לא מדבר.
"אוול ג'ונסון" (Owl Jonson) - ינשוף מזמר ששר שירי ג'אז מהיום שבו הוא בקע מן הביצה. הופיע בסרטון היחיד שלו " I Love to Singa" (אני אוהב לשיר).
"הארבי וברטי" (Hurbie and Bertie) - זוג עכברים ממין זכר, אחד אפור ואחד חום, שגרים יחד במחילה ומשתפים פעולה אחד עם השני. הופיעו בסרט "ספייס ג'אם" שאחד מהם החליף את השדרן שנמנם כל המשחק ושידר בקולו את כל המשחק. ב"באגס באני והבנאים" מוצגות הגרסאות הנשיות שלהם.
"פטוניה פיג" (Petunia Pig) - בת זוגו של פורקי. כיכבה במקור בסרטוני ה"לוני טונס" של שנות השלושים. ב"באגס באני והבנאים" משמשת כמכונאית של הצוות ולעיתים משתתפת במשימותיהם.
"מליסה דאק" (Melissa Duck) - ברווזה. אחת מבנות הזוג של דאפי דאק. כיכבה במספר סרטונים של הלוני טונס וב"בייבי לוני טונס".
"מיס פריסי" (Miss Prissy) - תרנגולת ממושקפת, שמחזרת אחרי פוגהורן לגהורן בחלק מהסרטונים. בחלקם היא אם יחידנית לבנה אגברט.
'"אגברט" (Eggbert) - אפרוח ממושקף ומחונן. מוצג כבנה היחיד של מיס פריסי בחלק מסרטוני הלוני טונס שבהם פוגהורן לגהורן מנסה לחנכו בדברים טרווייליים, אך הוא מפגין ידע נרחב בנושאים אלו. לא מוציא מילה מפיו, אך ב"באגס באני והבנאים" הוא מדבר.
"מארק אנטוני" (Marc Anthony) - כלב בולדוג שמשמש כבעליה של פוסיפוט ואחראי לטיפולה. נקרא ע"ש מרקוס אנטוניוס.
"פוסיפוט" (Pussyfoot) - חתלתולה זעירה שמשמשת כחתולת המחמד של מארק אנטוני. כיכבה ב"באגס באני והבנאים" כשהיא מדברת שם.
"דודסוורת'" (Dodsworth) - חתול שמן בעל אותם צבעים של סילבסטר מחנך חתול צעיר לגבי ציד.
הרוזן בלודקאונת' (Count Bloodcount) - ערפד שמשנה את צורתו באמצעות מילות קסם. הופיע בסרטון היחיד "טרנסילבניה 6-5000".
אגתה ואמילי וולצ'ר (Agatha & Emily Vulture) - נשרה דו ראשית. הופיעה בסרטון היחיד "טרנסילבניה 6-5000".
קלוד קאט (Claude Cat) - חתול נוסף שקיים בלוני טונס. משמש כיריבם של סילבסטר, מארק אנטוני והארבי וברטי.
זמן יצירה
דור ראשון – בינְס, בוֹסקוֹ, ברוּנוֹ, באדי, באגס באני, קוּקי, דאפי דאק, ראש ביצה, פְלאפי, גאבי גוֹט, גוּפּי גיר, הֶם ואֶקְס, האני, ליטְל קיטי, אוליבר אוֹוְל, פּיגי, פטוניה פיג, פורקי פיג, סניפְלְס, טוֹבסֶר, וילבּוּר, אינקי.
דור שני – בֶּבּיט וקאטְסְטֶלוֹ, ברניירד הכלב, ביקי בזארד, בּוֹבּוֹ ואֶלֶפֶנְט, סֶסיל הצב, צ'ארלי הכלב, קלוד החתול, קולונל שׁוּפְל, אלמר פאד, פוֹגְהוֹרְן לֶגְהוֹרְן, גוּפי גוֹפֶרְס, גוֹסְהאמֶר, סבתא, גרוּסוֹם קוֹרילה, הנרי הוּק, היפֶּטי הוֹפֶּר, היובי ובֶּרְטי, אינְקי, מרווין איש המאדים, הציפור מינה, פפה לה פיו, פנלופה החתולה, קְוֶנְטין קוֵיְל, רוד ראנר, סילבסטר החתול, זֶאוֹן החתול, שלושת הדובים, טוויטי, ווֹקי ווֹרְם, וייל אי. קאיוטי, וילוֹגְבּי הכלב, יוסמיטי סאם.
דור שלישי – קלייד באני, קְרוּשֶׁר, ראש ביצה ג'וניור, פריסקי פּאפּי, הקטור הבולדוג, האני באני, חוסה ומנואל, מארק אנטוני ופּאסיפוּט, מישׁיגֶן הצפרדע, מיס פּריסי, פיט פּוּמה, סֶם כלב הרועים וראלף הזאב, סְלוֹוְפּוֹקי רודריגז, ספידי גונזאלס, ספייק הבולדוג וצ'סטר הטרייר, סילבסטר ג'וניור, טאז השד הטסמני, הייזל המכשפה.
דור אחרון – באסטר ובאבי באני, באני וקלוד (שתי דמויות המבוססת על בוני וקלייד), קולונל רימְפיר, קוּל-קֶט, קוֹרְנְבְּרֶד, שמנתון ח. חזיר, לולה באני, טינה רוסו דאק, מרלין העכבר הקסום, סֶקוֹנְד בננה, פלאקי דאק, המלכה טירי, מליסה.
הדיבוב בישראל
הסרטונים המצוירים הקצרים תוצרת ארצות הברית היו היחידים שיצאה להם יותר מגרסה מדובבת אחת בישראל, ו"לוני טונס" היו היחידים בארץ שלא רק ששודרו יותר מפעם אחת, אלא גם עברו גלגולי דיבוב רבים (כי בדיבוב של סרטוני דיסני הקצרים בהשתתפות מיקי מאוס וחבריו, למשל, המדבבים שליהקה שפרירה זכאי נשארו באותו תפקיד לאורך כל שנותיה כבמאית הדיבוב המרכזית של סרטי דיסני בישראל, ואוהד שחר נשאר בתפקידו כמיקי מאוס גם לאחר פרישתה).
לאורך השנים השתתפו בדיבובים הרבים של הלוני טונס בישראל שחקנים ואמני במה רבים, בהם אוהד שחר, אבי פניני, יוני חן, שמעון כהן, מיכה אוזין סליאן, איציק סיידוף, ציפי מור, סיון שביט, שרית וינו אלעד, יהויכין פרידלנדר, שמחה ברבירו, יורם יוספסברג, אורנה כץ, תומר שרון, דור צויגנבום ועמי מנדלמן.
הגעתם של הלוני טונס ארצה התרחשה בתחילת שנות התשעים, עם הפצת קלטת וידאו ביתית בשם "סרטים מצוירים קלאסיים". הקלטת כללה סרטים מתקופת מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, שהזכויות עליהם פגו. הדיבוב בקלטת זו, פרי מלאכתם של יעקב שם טוב ואולפני "זינקו" שבבעלותו, התאפיין ברמה ירודה. בשל מוגבלויות טכניות בדיבוב, כאשר הדמויות דיברו בעברית, צוות ההפקה החליש לחלוטין את הקולות, ולעיתים העדיף להשאיר את הקולות בשפת המקור שלהן.
במקביל, בערוץ הילדים עלו המערכונים היותר מוכרים (מסוף שנות הארבעים והלאה) בגרסה עברית, פרי מלאכתם של אולפני "אולפנטו" (שנרכשו לאחר מכן על ידי אולפני אלרום) ובייחוד אוהד שחר, יוני חן ושרון כהן, שהשתתפו גם בדיבוב הדמויות.
עם זאת, בשנת 1997 הופקדה מלאכת הדיבוב של הסרט "ספייס ג'אם", בידי אולפני נלס שבבעלות המוזיקאי עוזי פוקס. ברוכבו על הצלחת הסרט, הפיק פוקס קלטות וידאו מדובבות עם המערכונים הקלאסיים. דיבוב הקלטות היה מאופיין בשיבושי תסריט ובהוספת חומר "מקורי" ו"ישראלי", כמו צירוף שירים ישראליים לסרטון כלשהו או אזכרתם בו. בשנת 2001 הפיקו אולפני נלס את הגרסה העברית לסרט "טוויטי מסביב לעולם", ובזאת נסתיימה התקשרותם עם האחים וורנר.
בשנת 2003 הופקד דיבוב הסרט "לוני טונס: חוזרים לאקשן" בידי אולפני וידאופילם אינטרנשיונל.
כמו גם, הוטל על האולפנים להפיק את הגרסה העברית ל"אוסף הזהב", מיזם השימור של סרטי לוני טונס הקלאסיים. האולפנים הפקידו את עמי מנדלמן, שכבר ביים את הסרט "טוויטי מסביב לעולם" בנלס והשתתף בדיבוב הסרטים "ספייס ג'אם" ו"חוזרים לאקשן", על בימוי סרטי "אוסף הזהב". הדיבוב הופק מ-2003 עד תחילת 2006, ולאחר שנחל כישלון חרוץ וגרר תגובות נזעמות מצד חובבי הסדרה הוותיקים בארץ, חדל מלהיות מופק, וכך נותרו עשרות סרטים שלא דובבו לעברית. ככל הנראה, כישלון ה-DVD נבע מכיוון שהדיבוב הושקע בקושי, בדיחות רבות בשפת המקור נהרסו כמעט לחלוטין, והשירים לא תורגמו לעברית, דבר שנגרם ככל הנראה מבעיות בתקציב של צוות המתרגמים.
ב-2008, דובבו פרקים נוספים. הדיבוב הופקד שוב פעם בידי וידאופילם אינטרנשיונל ובוים על ידי מנדלמן, שגם גילם כמעט את כל הדמויות לבדו, כמחווה למל בלאנק. הפרקים האלה דובבו לערוץ ג'וניור ושודרו כלקטים תחת השמות "באגס באני", "דאפי דאק", "רוד ראנר" וכדומה.
גלגול הדיבוב הנוכחי של הלוני טונס החל ביולי 2012, כאשר בערוץ הילדים שודר "המופע של הלוני טונס" (ראו לעיל) בדיבוב לעברית בערוץ הילדים. את הסדרה ביימה ותרגמה הפעם אפי בן ישראל ואת הדמויות גילמו שחקנים/מדובבים חדשים, כגון צביקה פורמן, סער בדישי, יובל סגל ורונית בקרמן. מרבית השחקנים הללו המשיכו ועבדו גם בסדרה "בייבי לוני טונס", שהופקה 10 שנים קודם לכן בארצות הברית, עם אותו הצוות ואותה המתרגמת בספטמבר 2012, גם כן בערוץ הילדים. הצוות הנוכחי דיבב גם בסדרה "באגס באני והבנאים" שגרסתה המדובבת יצאה בשנת 2024 ושודרה בערוץ הופ! כאשר את יובל סגל החליף בדיבוב של פורקי, כוכב הרשת יובל בינדר.
קישורים חיצוניים
רשימת דמויות מלאה של הלוני טונס
הערות שוליים
*
קטגוריה:סרטי הנפשה אמריקאיים
קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש | 2024-10-11T09:06:02 |
ערוץ - עשר | הפניה ערוץ עשר | 2017-11-07T13:57:54 |
ערוץ שתיים | redirect ערוץ 2 | 2004-10-29T17:17:53 |
קבוע פלנק | REDIRECT קבוע פלאנק. | 2004-10-29T18:02:10 |
שרונאס יאסיקביצ'וס | REDIRECTשארונאס יאסיקביצ'יוס | 2004-11-06T12:10:46 |
מערך ההגנה האווירית | ממוזער|הנשיא יצחק הרצוג מבקר את לוחמי הגנה האווירית
מערך ההגנה האווירית (בראשי תיבות: מערך ההגנ"א, בעבר: מערך הנ"מ) הוא הגוף המאגד את יחידות הקרקע של ההגנה האווירית של צבא הגנה לישראל. המערך, אשר כפוף לחיל האוויר, אחראי על הגנת המרחב האווירי של ישראל לצד כלי הטיס של החיל. דוקטרינת הגנת המרחב האווירי הישראלי קובעת כי חיל האוויר נסמך בעיקר על מטוסי יירוט ככלי להשגת עליונות אווירית ואל מול זאת מערך ההגנה האווירית מהווה את קו ההגנה האחרון מפני איומים אוויריים הכוללים כלי טיס וקו ההגנה הראשון כנגד איומים אוויריים הכוללים טילים בליסטיים, טילי קרקע־קרקע ורקטות ארטילריות.
בראש מערך ההגנה האווירית עומד קצין בדרגת תת־אלוף, הכפוף ישירות למפקד חיל האוויר. עם איחוד מערך תותחנות הנ"מ עם מערך טילי ה"הוק", תחת פיקודו של חיל האוויר ב-1 בדצמבר 1970, הוקמה מִפְקֶדֶת כוחות הנ"מ 516 (מכהנ"מ 516), שנקראה גם מִפְקֶדֶת קצין הגנת נ"מ 516 (מקהנ"מ 516). החל משנת 2011, לאור השינוי הגדול בסוגי האמל"ח אותו מתפעל המערך, ועל מנת להדגיש את שינוי הייעוד של המערך מ"מגן מפני מטוסים" בלבד למגן מפני כלי טיס, טילי קרקע קרקע ורקטות קרקע קרקע, שוּנה שם המערך, ובהתאם, מפקד המערך נקרא מהגנ"א (מפקד מערך ההגנה האווירית). מפקדו הנוכחי של המערך הוא תת-אלוף גלעד בירן.
צבעי הדגל של המערך הם כחול כהה ושחור והמוטו שלו הוא "טכנולוגיה קרבית", "השמיים הם הגבול" ו"אנשים עם מטרה".
מבנה ארגוני
מערך ההגנה האווירית הישראלי מתבסס על מספר סוגי מערכת הגנה אווירית אקטיביות וסוללות טילים נגד טילים. היחידה הבסיסית ביותר היא הפלגה – (מחלקה) צוות הגנה אווירית בסיסי. מספר פלגות מאוגדות בסוללה (פלוגה). הסוללות מאורגנות ביחידות (גדודים). כלל גדודי ההגנה האווירית המבצעיים נמצאים תחת פיקודו הישיר של מפקד מערך ההגנה האווירית. בנוסף, קיימת כנף היערכות 168.
למערך ההגנה האווירית גדודים מבצעיים המתפעלים מגוון מערכות לחימה והגנה:
+מבנה מערך ההגנה האוויריתסמלשםמספורהערותגדודי הגנה אווירית30x30 פיקסליםרם66מפעיל את מערכת קלע דוד30x30 פיקסליםחרב מגן136מפעיל את מערכות חץ 2 וחץ 330x30 פיקסלים137גדוד כיפת ברזל צפון30x30 פיקסלים138מפעיל את מערכת הMIM-104 פטריוט30x30 פיקסלים139גדוד כיפת ברזל30x30 פיקסלים947גדוד כיפת ברזל דרוםכוחות נוספים30x30px533גדוד קשר 533 נייד של חיל האוויר30x30pxביסל"א883בית הספר להגנה אוויריתבית הספר להגנה אווירית ממוקם בצפון הנגב המערבי בסמוך לקיבוץ משאבי שדה. בעבר שכן במרכז הארץ, סמוך לשדה התעופה הרצליה, הועבר לנגב כחלק ממדיניות צה"ל ומחסור בשטחי אש לאימונים. בקרקע שהתפנתה, הוקם ב־31 באוגוסט שנת 1993 המרכז הבינתחומי הרצליה. על בית הספר מפקד קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה. בבית הספר מספר מגמות הכשרה, טייסות וגדוד קשר מבצעי. על כל אחד מהם מפקד קצין צה"ל בדרגת סגן אלוף.
מגמת יסודות
מגמת יירוט
מגמת פיקוד
טייסת הדרכה ותעופה
טייסת תחזוקה
מערכות הנשק
מערך ההגנה האווירית מפעיל ארבע מערכת ההגנה הרב־שכבתית המגבות האחת את השנייה אל מול האיומים של ירי תלול מסלול ויירוט כלי טיס (נ"מ).
מערך הגנה רב־שכבתית
מערך ההגנה הרב־שכבתית בנוי מ־5 שכבות הגנה המשלימות ולרוב מגבות אחת את השנייה. מערכת משלימה היא מערכת המסוגלת לתת מענה לאיום הנמצא מתחת לטווח היירוט של המערכת הקודמת ובכך משלימה אותה בשכבת הגנה נמוכה יותר במתחם האווירי המוגן. מערכת מגבה מיועדת למקרה שזו שמעליה נכשלה ביירוט.
השכבה הראשונה והרחוקה ביותר היא החץ 3 שמיירט טילי אויב בחלל, מאות קילומטרים מגבולות ישראל. המטרה של חלק זה במערך ההגנה היא ליירט איומים רחוק ככל האפשר מישראל, על מנת להרחיק את השפעותיהם של פיצוץ גרעיני, נשק כימי או נשק ביולוגי. אם המיירטים הראשונים ייכשלו עדיין ייוותר זמן לשיגור מטח שני של מיירטי החץ 3.
אם גם ניסיונות יירוט אלו ייכשלו תיכנס לפעולה השכבה השנייה, חץ 2, שהיא גם מערכת משלימה. על פי דוקטרינת ההגנה בישראל ישוגרו 2 מיירטים על כל טיל מאיים.
ליירוט טילים מתחת לטווח היירוט של החץ 2 נכנסות לפעולה מערכות קלע דוד (שרביט קסמים) ופטריוט. הן מהוות גם מערכות גיבוי אם טיל חץ 2 ייכשל מליירט את האיום, ואז הן ישגרו מיירטים לעבר האיום. מערכת זו גם מיירטת גם טילים אשר גדולים מידי למערכת כיפת ברזל בשכבה הנמוכה יותר.
שכבת הגנה נמוכה יותר, כיפת ברזל, משלימה את קלע דוד ומגנה מפני טילים בעלי טווח בינוני־קצר וכלי טיס.
מערכת משלימה לכיפת ברזל ובעלת טווח קצר אף יותר היא מגן אור המתוכננת להיכנס למערך ההגנה הרב־שכבתית. מערכת זו היא בעלת טווח של עד 7 ק"מ – מתחת לסף היכולת של מערכת "כיפת ברזל" – והיא מיועדת להגנה מפני פצמ"רים.
שם המערכת כניסה לשירות מבצעי טווח מקסימלי הערות מגן אור בפיתוח 7 ק"מ שכבת הגנה חמישית בישראל והנמוכה ביותר – מערכת הגנה אקטיבית מבוססת על נשק לייזר להגנה מפני רקטות ופצצות מרגמה בטווחים קצרים וכלי טיס לרבות גלשני־אוויר וכלי טיס בלתי מאוישים. מערכת דומה, שככל הנראה בעלת יכולות קטנות יותר נקראת "להב אור". באוקטובר 2023 התקבל אישור לניסויים בתנאים מבצעיים כיפת ברזל מרץ 2011 120 ק"מ שכבת הגנה רביעית – מערכת המיועדת ליירוט טילי קרקע־קרקע ורקטות קרקע־קרקע קצרות טווח ובגובה נמוך כדוגמת הקסאם, הקטיושה והגראד אך יכולה ליירט גם רקטות כבדות יותר דוגמת פג'ר 5, M-75 ו־M-302. מתנהל פיתוח להרחבת טווח ל־250 ק"מ. גרסה ימית של המערכת נקראת "כיפת מגן" ומונעת תקיפה של תשתיות ימיות או אסדות גז ונכסים אסטרטגיים ימיים אחרים קלע דוד פברואר 2016 300 ק"מ שכבת הגנה שלישית – בעבר נקראה שרביט קסמים, מערכת שמכסה את טווח האיומים שבין "כיפת ברזל" ל"חץ 2" ומיועדת לספק הגנה מפני רק"ק ארוכת טווח וטילים בליסטיים בינוניים, הנמצאים ביד חזבאללה והחמאס, וכן כלי טיס כולל כטב"מים. חץ 2 נובמבר 1998 1,500 ק"מ שכבת הגנה שנייה – מערכת המיועדת ליירוט טילים בליסטיים כדוגמת הסקאד הסורי והשיהאב האיראני. פותחה על ידי חברות ישראליות (בפרט התעשייה האווירית) בשיתוף פעולה עם חברות אמריקניות ביניהם חברת המטוסים בואינג ובסיוע כספי של ממשלת ארצות הברית. חץ 3 ינואר 2017 מעל 2,400 ק"מ שכבת הגנה ראשונה בישראל והגבוהה ביותר – מערכת המיועדת ליירוט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה, ובכך לשפר את סיכויי הצלחת היירוט, וכן את בטיחותו כנגד נשק בלתי קונבנציונלי. זוהי השכבה הגבוהה ביותר של ההגנה הרב־שכבתית. על פי פרסומים זרים טיל החץ מסוגל להפיל גם לוויינים. חץ 4 בפיתוח ? יהיה בעל יכולת יירוט ראשי קרב מתפצלים בחלל, בנוסף שיפור הדיוק והטווח מהגרסה הקודמת. בפברואר 2021 פורסם כי ישראל החלה בפיתוח חץ 4 בשיתוף עם הסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים.
מערכות הגנה בפיתוח או בשלב ניסיוני
קלע חד – טיל שמטרתו תהיה ליירט טילים היפרסוניים מתמרנים. נכון ל-2023 המערכת נמצאת בשלב הפיתוח וטרם בוצעו בה ניסויים. היירוט יבוצע בגבהים שבין 20 ל-70 ק"מ, שבהם מערכות נ"מ אינן יעילות, וייעשה באופן דו-שלבי - פגיעה ישירה של הטיל המיירט בטיל ההיפרסוני, ויצירת פיצוץ של הטיל המיירט ליד הטיל ההיפרסוני שגורם להשמדתו.
מערכות הגנה היסטוריות
בעבר היו בשירות המערך מקלעים בקוטר 0.5 אינץ' (12.7x99 מ"מ נאט"ו) ותותחים בקוטר 20 מ"מ, 23 מ"מ, 37 מ"מ ו־40 מ"מ. כמו כן שירתו במערך מערכות טילי קרקע־אוויר ניידות מסוג MIM-72 צ'פרל ("דרקון"), FIM-43 רד־איי ("בזק"), ו"מחבט" וולקן M163, מערכת המכ"ם "רמית", מערכת טילי כתף מונחית תת־אדום לטווחים קצרים בעיקר להפלת מסוקים מסוג FIM-92 סטינגר (ברקן) ומערכת נייחת לשיגור טילי קרקע־אוויר מונחי מכ"ם תוצרת חברת ריית'יאון מסוג MIM-23 הוק.
שמאל|ממוזער|200px|משגר טילי MIM-104D פטריוט בתצוגת חיל האוויר הישראלי.פטריוט ("יהלום") – מערכת טילי קרקע־אוויר ארוכי טווח מונחי מכ"ם מתוצרת חברת ריית'יאון. הפטריוט יועד במקור ליירוט כלי טיס (נ"מ) אך בהמשך עבר מקצה שיפורים במטרה להרחיב את ביצועיו גם ליירוט טילים (רשמה יירוטי בכורה ב־2014). הפטריוט הוא ככל הנראה מערכת טילי הקרקע־אוויר הראשונה שהפגינה יכולת מסוימת ליירט טילים בליסטיים ושמשה כשכבת גיבוי לחץ 2 נגד טילים בליסטיים, עד לכניסת מערכת קלע דוד לשירות מבצעי אשר לה יכולות יירוט מתקדמות יותר. ב-30 באפריל 2024, במהלך מלחמת חרבות ברזל הודיע חיל האוויר על סגירת סוללות היהלום (פטריוט) במערך ההגנה האווירית.
היסטוריה
כוחות הנ"מ של ישראל לאורך השנים שנים שם שיוך חילי 1948–1951 כוחות האנטי־אוויר חיל התותחנים 1951–1971 פיקוד הנ"מ 1971–2011 מערך הנ"מ חיל האוויר מערך ההגנה האווירית
מערך הנ"מ החל דרכו בחיל התותחנים הישראלי. במלחמת העצמאות הגיעו לארץ תותחי הנ"מ הראשונים בקוטר 20 מ"מ מתוצרת "היספנו־סוויזה" שיועדו להצבה הן במטוסים והן על הקרקע. כבר במלחמת העצמאות הפילו תותחני נ"מ חמושים במקלעים נגד מטוסים מטוסי ספיטפייר מצריים.
פיקוד הנ"מ הוקם ב־1951 ובמסגרתו שתי יחידות, אחת האחראית לצפון הארץ והשנייה למרכז ולדרום. ב־1953 הוקמה יחידה שלישית שקלטה תותחי 3.7 אינץ מונחי מכ"ם. במלחמת סיני הוכפף לראשונה מערך הנ"מ לחיל האוויר הישראלי.
בשנות השישים קלט חיל התותחנים מערכת של תותחי נ"מ 40 מ"מ מונחי מכ"ם מדגם בופורס L-70 קליבר 40 מ"מ מונחי מכ"ם. כאשר הגיעו המערכות של טילי ה"הוק" בשנת 1965, הן נקלטו ביחידות טילי קרקע אוויר (יטק"א) בחיל האוויר. אחר כך, התמזג מערך הנ"מ כולו בחיל האוויר, בפברואר 1971. המערך כלל אז גם את מערכות תותחי נ"מ L-70, צריחי נ"מ עם ארבעה מקלעים קליבר 0.5 (12.7 מ"מ) לצריח, וצריחי נ"מ עם זוג תותחים "היספנו־סוויזה" בקליבר 20 מ"מ.
במלחמת ששת הימים השתתף תותח נ"מ L-70 בהפלת מפציץ עיראקי מדגם טופולב 16, בעת שניסה להפציץ את שדה התעופה מגידו (ראו: תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל).
במלחמת ההתשה רשמו כוחות הנ"מ הפלה של מטוס מיג 17 ושל מיג 21 מצריים. במלחמת יום הכיפורים הופלו על ידי המערך 46 מטוסים מצריים ו־7 מטוסים סורים. במהלך המלחמה הגיעו ברכבת האווירית האמריקאית ראשוני טילי ה־MIM-72 צ'פרל.
במבצע חומת מגן התנדבו לוחמי ה"מחבט" (M163 וולקן משופר) לסייע ללוחמת הקרקע, באמצעות כוח האש הגדול של תותח ה־M61A1 וולקן. הם סייעו בשיתוק אש עוינת וטיהור גגות מצלפי אויב.
ממוזער|230px|מערכת כיפת ברזל מיירטת שלוש רקטות גראד במבצע עמוד ענן.
ב־11 בינואר 2011 שינה מערך הנ"מ את שמו למערך ההגנה האווירית, שם המבטא את העיסוק של המערך לא רק בהגנה נגד מטוסים, אלא גם נגד טילים ורקטות, וכן את השיוך הארגוני לחיל־האוויר. כחלק מהשינוי שעבר המערך, השתנה גם המבנה הארגוני שהיה נהוג מאז תקופת שיוכו לחיל התותחנים. ואגדי הנ"מ לשעבר עברו להיקרא כנף (חטיבה), כמקובל בחיל, וחולקו לכנף הגנת שמיים וכנף ההגנה האקטיבית.
באפריל 2011 הפכה מערכת כיפת ברזל למבצעית בנוהל מזורז ורשמה יירוטי בכורה של רקטות גראד שירו המחבלים הפלסטינים מרצועת עזה. מאז רשמה המערכת עשרות אלפי יירוטים מוצלחים. במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 פעלו 5 סוללות מבצעיות של כיפת ברזל, והללו יירטו למעלה מ־400 רקטות ארטילריות שירו הפלסטינים. במבצע צוק איתן ביולי-אוגוסט 2014 פעלו כבר 8 (ומאוחר יותר 9) סוללות של כיפת ברזל שיירטו בהצלחה רבה למעלה מ־700 רקטות שירו הפלסטינים. מערך טילי הפטריוט יירט שני כלי טיס בלתי מאוישים ששיגר חמאס.
ביולי 2014 יירט מערך ה"יהלום" (MIM-104D פטריוט) שני כלי טיס בלתי מאוישים של חמאס וב־23 בספטמבר 2014 רשם הפלת בכורה עולמית עבור הפטריוט כאשר סוללת פטריוט ישראלית הפילה מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-24 מעל רמת הגולן.
בשנת 2016 נערך שינוי ארגוני נוסף, הכנפות פורקו, הוקמה כנף היערכות 168 ו-6 היחידות המבצעיות עברו לפיקוד ישיר של מפקדת המערך.
בספטמבר 2017 הוקם גדוד נוסף של "כיפת ברזל". הגדוד יתמחה בגזרה הצפונית ויערך להגנה מפני איום הארטילריה הרקטית של חזבאללה. בעתיד תוקם בגדוד החדש גם פלוגה ימית שתתמחה בהפעלת המערכת על גבי ספינות טילים ובתווך הימי.
ב־8 בינואר 2020 חשף משרד הביטחון פריצת דרך בייצור לייזר רב עוצמה, שישמש לפיתוח מערכות הגנה אווירית ויירוט רקטות, בפיתוח משותף של מפא"ת, רפאל - מערכות לחימה מתקדמות ואלביט מערכות. המערכות כוללות גרסה קרקעית נייחת יבילה, גרסה מתנייעת על גבי רכב קרבי משוריין וגרסה אווירית המותקנת על כלי טיס ליירוט טילים מעל גובה העננים. מערכת היירוט תיכנס לניסוי במחצית 2020 ותיקלט בצה"ל כבר בסוף השנה. ביוני 2021 פרסם משרד הביטחון שניסוי ראשוני של המערכת עבר בהצלחה.
ב-25 בנובמבר 2021 הוענק למערך ההגנה האווירית אות הערכה מבצעי מטעם הרמטכ"ל על פעילותו במבצע שומר החומות.
בפברואר 2022 פורסם לראשונה כי נרקמת ברית הגנה אזורית בין ישראל לשכנותיה. מטרת הברית היא לנצל את יכולת הגילוי והיירוט של כל אחת מהמדינות נגד מל"טים מתאבדים.
במהלך מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 בעקבות מתקפת הפתע של ארגוני הטרור הפלסטיניים על ישראל התמודד מערך ההגנה האווירית עם מספר רב של איומים, ששוגרו מזירות שונות ברחבי המזרח התיכון, ומערכת ה"חץ" רשמה יירוטי בכורה מבצעיים באמצעות מיירטי חץ 2 וחץ 3, כולל יירוטים של טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה. הפעילות הגיעה לשיא במתקפה האיראנית על ישראל ב-13 ו-14 באפריל 2024, שבה יירט מערך ההגנה האווירית לצד חיל האוויר כמאה טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים רבים שלראשונה שוגרו מאדמת איראן. מערכות ההגנה האווירית רשמו 99% הצלחה, דבר שנחשב להישג היסטורי בכלל תולדות הלוחמה האווירית.
ב-30 באפריל 2024, הודיע חה"א על סגירת סוללות היהלום (פטריוט) במערך ההגנה האווירית.
ב-21 במאי 2024, הודיעה צה"ל על פתיחתו מחדש של גדוד 139 במערך ההגנ"א כגדוד ״כיפת ברזל״ נוסף לאור הצורך מבצעי לחלוקת מרחבי הפיקוד בצורה שתאפשר ניהול לחימה מותאם לגזרות הפעילות השונות.
במתקפה האיראנית על ישראל ב-1 באוקטובר שיגרו האיראנים למעלה מ-180 טילים בליסטיים מדגמים שונים בתוך כחצי שעה. מערך ההגנה האווירית יירט בהצלחה את רובם הגדול והמתקפה הסתיימה ללא אבדות וללא נזק משמעותי לישראל.
הפלות היסטוריות
תאריך אמצעי הפלה כלי מופל הערות 5 ביוני 1967 MIM-23 הוק אוראגן הפלה ראשונה בהיסטוריה על ידי אמצעי זה והפלה ראשונה בהיסטוריה של מטוס מסוג זה. 6 ביוני 1967 תותח בופורס 40 מ"מ טופולב 16 בתחקירים שלאחר התקיפה לא היה ברור אם הטופולב העיראקי הופל מאש התותח או בטיל שפריר 1 ששיגר מטוס מיראז' 3. לבסוף החליט מפקד חיל האוויר לזכות את יחידת הנ"מ ב"חצי הפלה" ואת טייס המיראז' ב"חצי הפלה". מאוחר יותר נרשמה ההפלה לזכות כוח הנ"מ. 6 באוקטובר 1973 במלחמת יום הכיפורים MIM-23 הוק מי־8 הפלה ראשונה בהיסטוריה של מסוק מסוג זה. 16 במאי 1974 MIM-72 צ'פרל מיג 17 הפלה ראשונה בהיסטוריה ועד כה האחרונה על ידי אמצעי זה. מבצע שלום הגליל M-163 חובט מיג 21 הפלה ראשונה בהיסטוריה ועד כה האחרונה על ידי אמצעי זה. 11 ביוני 1982 FIM-43 רד-איי מיג 23 הפלה מטוס ראשונה בהיסטוריה הישראלית ועד כה האחרונה על ידי אמצעי זה. 31 באוגוסט 1982 MIM-23 הוק מיג 25 מבצע גוזל - הפלה ראשונה בהיסטוריה ועד כה האחרונה של מטוס מסוג זה. 7 באפריל 2011 כיפת ברזל יירוט מבצעי ראשון בעולם של רקטה לטווח קצר־בינוני. יירוט ראשון על ידי אמצעי זה. 14 ביולי 2014 כלי טיס בלתי מאויש הפלה ראשונה בהיסטוריה של כטב"ם אויב על ידי אמצעי זה. 23 בספטמבר 2014 סוחוי 24 הפלה ראשונה בהיסטוריה של מטוס אויב מאויש על ידי אמצעי זה. 17 במרץ 2017 חץ 2 טיל S-200 יירוט מבצעי ראשון בהיסטוריה על ידי אמצעי זה. 13 במאי או 14 במאי 2021 כיפת ברזל אבאביל יירוט מבצעי ראשון של כטב"ם על ידי אמצעי זה. 10 במאי 2023 קלע דוד רקטה יירוט מבצעי ראשון של קלע דוד. 31 באוקטובר 2023 חץ 2 טיל בליסטי יירוט מבצעי ראשון של טיל בליסטי באמצעות ה"חץ". 9 בנובמבר 2023 חץ 3 טיל בליסטי, כנראה קדר-110 יירוט מבצעי ראשון של טיל בליסטי באמצעות ה"חץ 3". היירוט הראשון בהיסטוריה של טיל מחוץ לאטמוספירה.13 ו-14 באפריל 2024כלל מערך הגנה האווירית לצד מטוסי חיל האוויר נחיל של מאות כטב"מים לצד עשרות טילי שיוט ולמעלה מ-110 טילים בליסטייםסיכול המתקפה האיראנית על ישראל (אפריל 2024): יירוט היסטורי בעבור מדינת ישראל ולכלל היסטורית הלוחמה אווירית העולמית. עם יירוט מטח כבד במיוחד של מאות כלי אויב מסוגים שונים שנורו תוך זמן קצר אל עבר מדינת ישראל ובסיומו כמעט שלא נרשמו הצלחות למשטר האיראני שלראשונה תוקף את ישראל משטחו. 25 בספטמבר 2024 קלע דוד "קאדר 1" יירוט מבצעי של טיל בליסטי ששוגר מלבנון לעבר גוש דן.
לוחמות במערך
עם קבלת הסעיף הנוסף לחוק שירות הביטחון הקובע כי כל התפקידים בצה"ל פתוחים לנשים (אלא אם כן אופי התפקיד לא מאפשר זאת), החל מערך הנ"מ לקבל לשורותיו גם נשים, ובכך הפך למערך הלחימה השני בצה"ל, לאחר קורס טיס, ששילב בתוכו נשים.
באוגוסט 1998 נפתח מחזור הגיוס הראשון ששילב בקרבו נשים כלוחמות. מרגע זה ואילך החלו הכשרות המערך לכלול בתוכן גם נשים, אשר התנדבו לשרת כלוחמות לכל דבר. התנדבות זו כוללת בתוכה שירות של 32 חודשים וכן שירות מילואים, בהתאם למסמך עליו חותמות הבנות – "דין אישה כדין גבר".
הלוחמות המתנדבות למערך עוברות טירונות ברמת רובאי 03 וכן קורס מקצועי על מערכת הנשק אליה השתבצו, משובצות לסוללות השונות הפרוסות ברחבי הארץ, ומשם ממשיכות לקורסים מקצועיים מתקדמים ולקורסי הפיקוד והקצונה. את כל המסלול הנ"ל עוברות הנשים לצד הגברים המתגייסים למערך, בדגש על שוויון בין המינים, אך עם זאת עדיין קיימות הקלות מסוימות לנשים, בעיקר בתחום הכושר הגופני בו הן צריכות לעמוד בכל האתגרים, אך סולם המאמצים הוא מעט שונה כאשר רף ההצטיינות במשימות נמוך יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים.
מערך ההגנה האווירית פתח לנשים את האפשרויות לשרת במערכות נשק שונות – טילי היהלום (פטריוט), כיפת ברזל וטילי החץ. בעבר הייתה גם מערכות הרמית וטילי הוק פתוחות בפני הנשים אך היא הוצאה משירות. מערכת הנשק ברקן (סטינגר) לא הייתה פתוחה בפני נשים, זאת בשל המאמץ הפיזי הניכר אשר היה כרוך במערכת נשק זו (הכולל בין היתר נשיאת טיל במשקל עשרות ק"ג), אשר לא תאם את סרגל המאמצים הפיזיים שנקבע לנשים.
מחקרים מראים כי מרבית הנשים המתנדבות לשרת כלוחמות במערך ההגנה האווירית הן בעלות מוטיבציה גבוהה לשירות וכן בעלות נתונים ראשוניים גבוהים המסייעים להן בשירותן הסדיר. כיום משרתות עשרות לוחמות במערך הסדיר ומהוות כ־20% מהכוח הלוחם בסוללות ההגנה האווירית, וכן קצינות במערך המשרתות כמסו"ליות (מפקדות סוללה), קמב"ציות ובתפקידי קצונה שונים ומגוונים.
סמלים
סמל המערך
בתקופת היותו חלק מחיל התותחנים, הצטייד מערך הנ"מ במכ"ם חדיש תוצרת גרמניה שהיה למכ"ם הראשון בצה"ל. שמו של המכ"ם היה סופרפלדרמאוס , שמשמעותו "עטלף על" בגרמנית. בהשראת שמו של המכ"ם, עוצב סמל הנ"מ – עטלף לבן על רקע שחור. כאשר עבר המערך לחיל האוויר בשנת 1970, הושאר העטלף והרקע הוחלף לפסים כחולים־שחורים המסמלים שילוב חיל האוויר ושטח. גם כשעוצב הסמל מחדש עבור מערך ההגנה האווירית על ידי המעצב יגאל גבאי, נשאר העטלף להיות האלמנט המרכזי בסמל.
תג פיקוד הנ"מ1951–1971 תג מערך הנ"מ1971–2011 תג מערך ההגנ"א2011 עד ימינו 150px 126px 120px
סמלי גדודים
סמלי גדודים שנסגרו
הערה: רשימת גדודי ויחידות הנ"מ שלהלן, שהתקיימו בחיל האוויר הישראלי, היא חלקית.
מפקדי המערך
250px|ממוזער|שמאל|תא"ל שחר שוחט, בחברת גנרל מרטין דמפסי, אוקטובר 2012
מפקדי פיקוד הנ"מ
שם תקופת כהונה אירועים מיוחדים אל"ם בוריס סניור 1950 - 1952 הקמת פיקוד הנ"מ אל"ם משה תמיר 1968 – 1970 , מעבר הפיקוד לחיל האוויר
מפקדי המערך בחיל האוויר
שם תקופת כהונה אירועים מיוחדים אל"ם אריה גור(כקצין טילי קרקע אוויר ראשי) 1965 – 1970 , קליטת מערכת ה-MIM-23 הוק אל"ם משה תמיר 1970 – 1972 אל"ם מאיר שריב 1972 – 1977 קליטת מערכות ה-MIM-72 צ'פרל ו-M61 וולקן תא"ל רוניה לפיד 1977 – 1982 תא"ל מאיר שריב 1982 – 1984 תא"ל איתן יריב 1984 – 1988 תא"ל אורי רם 1988 – 1991 הפצצות הסקאדים במלחמת המפרץ תא"ל יצחק בירן 1991 – 1994 קליטת מערכת MIM-104 פטריוט תא"ל גלעד רמות 1994 – 1998 שילוב נשים שהודחו מקורס טיס וניסוי קליטת נשים כלוחמות תא"ל אריה פישביין 1998 – 2000 סיום ניסוי קליטת נשים ושילוב מלא של נשים בתפקידי המערך, קליטת מערכת החץ תא"ל יאיר דורי 2000 – 2003 תא"ל אילן ביטון 2003 – 2006 תא"ל דניאל מילוא 2006 – 2009 תא"ל דורון גביש 2009 – 2012 שינוי שם המערך למערך ההגנה האווירית, קליטת מערכת כיפת ברזל, מבצע עמוד ענן תא"ל שחר שוחט 2012 – 2015 תא"ל צביקה חיימוביץ' 2015 – 2018 קליטת מערכות קלע דוד וחץ 3 תא"ל רן כוכב 2018 – 2021 לימים דובר צה"ל תא"ל גלעד בירן2021 –מלחמת חרבות ברזל ובלימת המתקפה האיראנית על ישראל
לקריאה נוספת
"70 שנות הגנה אווירית מאז ועד היום", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, יוני 2018, ספר אונליין באתר flipbuilder.com
תא"ל (מיל) דורון גביש, "מערך ההגנה האווירית – מכוח טקטי למערך אסטרטגי לאומי", מערכות 444, אוגוסט 2012
קישורים חיצוניים
מידע כללי
שימור ותיעוד מורשת מערך ההגנה האווירית, באתר "מרכז מורשת והנצחה למערך ההגנה האווירית"
מערך ההגנ"א – ההגנה האווירית, באתר יחידה
אשכול סמלי מערך ההגנה האווירית, פורום צבא וביטחון בפרש
הגנה רב שכבתית, באתר משרד הביטחון
כתבות באתרים רשמיים
גל וינטר, עוד ישוב הנ"מ הטקטי? הצורך החוזר בהגנה אווירית לכוחות היבשה, בין הקטבים, גיליון 37, 11 באוקטובר 2022.
תא"ל (מיל') פיני יונגמן, על תפיסת ההגנה האווירית של ישראל, אתר מערכות, 2023
פרסומים בתקשורת
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחידות חיל האוויר הישראלי
קטגוריה:יחידות קרביות מעורבות בצה"ל | 2024-10-17T12:17:40 |
אאוקריוט | הפניה אאוקריוטים | 2024-05-31T12:06:00 |
פרוקריוט | REDIRECT פרוקריוטים | 2012-11-09T13:06:25 |
עקומת התמורה | עקומת התמורה או עקומת אפשרויות הייצור (באנגלית: Production-possibility frontier) היא ביטוי גרפי לבעיית המחסור בכלכלה: כאשר משק במצב של יעילות מרבית (כל המשאבים מוקצים לייצור) וכאשר קיים יותר ממוצר אחד שהמשק יכול לייצר, ייצור של יחידות נוספות מאחד המוצרים תגרור בהכרח ייצור של פחות יחידות ממוצרים אחרים.
הגרף מייצג מקרה תאורטי, שבו הברירה העומדת בפני המשק היא בין שני מוצרים (או שתי קבוצות מוצרים) בלבד. הוא מורכב ממערכת צירים בה שיעורי הנקודות מייצגים את הכמות המיוצרת מכל אחד מהמוצרים (או, קבוצות המוצרים). עקומת התמורה היא אוסף כל הנקודות בגרף המייצגות מצב שבו לא ניתן ליצור עוד יחידות מאחד המוצרים בלי לפגוע בייצור של המוצר האחר.
דוגמה מספרית
שמאל|ממוזער|250px|עקומת תמורה לדוגמה
במשק המתבסס על ייצור של אוניות או ארונות (אם, למשל, חומר הגלם היחידי הוא עץ), יוכלו לייצר מספר רב יותר של אוניות רק אם יוותרו על כמות מסוימת של ארונות. ביטוי גרפי לצירופי ארונות-אוניות יבוטא בעקומת תמורה שציריה הם כמויות האוניות והארונות המיוצרים במשק.
בעקומת התמורה ניתן לראות את גודל הוויתור הנדרש על ייצור של מוצר אחד על מנת לייצר כמות גדולה יותר מן המוצר השני. ויתור זה נקרא העלות האלטרנטיבית או המחיר הכלכלי. למשל: אם כדי לייצר עוד 2 אוניות יש לצמצם את יצור הארונות ב-10, אזי נאמר שהמחיר הכלכלי (הוויתור) ליצור 2 אוניות נוספות הוא 10 ארונות, והמחיר הכלכלי של אונייה אחת הוא 5 ארונות (5=).
את הוויתור ניתן לראות בשיפוע עקומת התמורה, המבטא את הכמות שיש לוותר מיחידות המוצר שעל הציר האנכי ("מוצר Y") כדי לייצר יחידה נוספת (הזולה ביותר) מהמוצר שעל הציר האופקי ("מוצר X"), כאשר הקצאת גורמי הייצור יעילה. מספר זה הוא הערך המוחלט של השיפוע, והוא נקרא שיעור התחלופה השולי בייצור (RPT) או העלות השולית (MRT – קיצור של Marginal Rate of Transformation). ערכו של השיפוע תמיד שלילי, כיוון שתוספת במוצר X, תביא להפחתה במוצר Y. ניתן להסיק מהגרף גם כי העלות השולית של מוצר Y שווה להופכי של העלות השולית של מוצר X.
יעילות
צירוף הנמצא מתחת לעקומת התמורה מייצג צירוף אפשרי שלא מנצל את כל יכולות המשק – תופעה הנובעת מאבטלה או מחלוקה לא נכונה (לא יעילה) של המשאבים הדרושים ליצור. עם זאת, גם נקודה על העקומה אינה מבטאת בהכרח תעסוקה מלאה של גורמי היצור, אלא יצור אופטימלי במגבלות גורמי היצור הקיימים. דוגמה אחת לכך היא הקצאת משאבים בעזרת תכנון ליניארי. דוגמה אחרת היא במצב בו, למשל, יש 5 משאיות ו-7 נהגים והקצאה אופטימלית תותיר 2 נהגים מובטלים. מאידך, אם ידוע שהמשק בתעסוקה מלאה, נקודת היצור תהיה על עקומת התמורה.
צורתה של העקומה
עקומת התמורה היא לרוב קמורה כלפי חוץ, ויש לכך מספר סיבות אפשריות:
אם כל גורמי היצור זהים: בשל חוק התפוקה השולית הפוחתת – ככל שנגדיל את יצור X על חשבון Y, נצטרך לוותר על יותר תוצר של Y (כי יישארו להפקתו מעט גורמי יצור) ונקבל בתמורה פחות ופחות גידול בתוצר של X (כי יהיו שם הרבה גורמי יצור).
בהנחה שגורמי היצור אינם זהים (למשל: עובדים שלכל אחד יכולות שונות) יהיה יעיל מבחינה כלכלית להעביר מענף Y לענף X את העובדים שיש להם יתרון יחסי ב-X, כלומר אלו שיבטיחו מקסימום תמורה ב-X על כל ויתור ב-Y.
במודלים כדוגמת תכנון ליניארי המניחים שיש מספר גורמי יצור בלתי תלויים זה בזה – החיתוך בין אילוצי גורמי היצור תוחמים תחום אפשרי קמור כלפי חוץ.
עקומת תמורה ליניארית
עקומת תמורה ליניארית (מילולית: 'עקומת תמורה של קו ישר', נקראת גם 'עקומת תמורה של חוסר התמחות') היא סוג פשוט של עקומת תמורה הבנוי מקו ישר המחבר בין הכמות המקסימלית של X ושל Y שהמשק יכול לייצר. העקומה מקבלת צורה זו במצב שבו העלות האלטרנטיבית של כל אחת מיחידות גורמי הייצור בייצור של X ו־Y זהה.
קיומו של גורם ייצור אחד בלבד במשק מבטיח שעקומת התמורה תהיה ליניארית, אולם ריבוי של גורמי ייצור במשק אינו מעיד בהכרח על כך שעקומת התמורה אינה ליניארית, הואיל וייתכן מצב בו ההוצאה האלטרנטיבית בייצור יחידת X ו־Y זהה אצל גורמי הייצור במשק.
מאפיינים בולטים של העקומה
ההוצאה האלטרנטיבית השולית שווה להוצאה האלטרנטיבית הממוצעת בכל אחת מנקודות בעקומה, והיא שווה בתורה לערכו המוחלט של שיפוע העקומה, וכולם קבועים לאורך העקומה.
משוואתה של עקומה זו תמיד תהיה מהצורה: , כאשר n (בהכרח חיובי) מבטא את נקודת החיתוך של העקומה עם ציר ה-Y, ו-m (בהכרח שלילי) מבטא את שיפועה של העקומה.
דוגמה להמחשה
שמאל|ממוזער|250px|עקומת תמורה ליניארית
משק שברשותו 50 עובדים, מייצר שני מוצרים: X ו-Y. במהלך יום עבודה, כל עובד מסוגל לייצר 2X או 1Y.
נתבונן על כמה מקרים:
אם במשק ייצרו רק ממוצר X, ניתן יהיה לייצר 100 יחידות ממנו (נקודה E בעקומה משמאל).
אם במשק ייצרו רק ממוצר Y, ניתן יהיה לייצר 50 יחידות ממנו (נקודה A בעקומה משמאל).
כדי לבנות את שאר העקומה, נתבונן שוב בנקודה A, שבה מצב שבו המשק מייצר 50Y. במצב זה, אם המשק מעוניין בייצור של 2X, הוא ייאלץ לוותר על 1Y. כלומר: העלות האלטרנטיבית השולית בייצור X היא חצי Y. נסמן את המצב אחרי החלפה כזו בנקודה B. אם במצב זה המשק מעוניין בייצור 2X נוספים, והוא ייאלץ לוותר על Y נוסף. מצב זה מסומן בגרף בנקודה C, והעלות האלטרנטיבית השולית בייצור X היא שוב חצי Y. אם נבצע צעד זה שוב ושוב באופן שיטתי, עד שנגיע למצב בו המשק מייצר X בלבד (נקודה E), ונסמן את כל הנקודות שעברנו בדרך, נקבל את העקומה הישרה המצוירת משמאל.
בעקומה ניתן לראות את כל המאפיינים שצוינו לעקומת תמורה ליניארית:
ההוצאה האלטרנטיבית השולית זהה לאורך כל העקומה וזהה (עבור X) לערך המוחלט של שיפוע העקומה (X/2).
ההוצאה האלטרנטיבית הממוצעת זהה לאורך כל העקומה (עבור X: Y/2).
ההוצאה האלטרנטיבית השולית זהה להוצאה האלטרנטיבית הממוצעת.
שינוי בצורת העקומה
הגדלת השטח שמתחת לעקומה (למשל, בעקבות הגדלת נקודת החיתוך שלה עם אחד הצירים) מעידה על צמיחה כלכלית, הנובעת לרוב משיפור טכנולוגי בייצור או מגידול בכמות גורמי הייצור.
יותר משני מוצרים
במציאות, כמעט תמיד קיימים יותר משני מוצרים. עם זאת, עקומת התמורה עדיין יכולה להיות מודל יעיל, אם נציב באחד הצירים מוצר מסוים ובציר האחר את כל שאר המוצרים האפשריים. למשל, בעזרת עקומת תמורה, ניתן לייצג בצורה כמותית את העובדה שהגדלת תקציב הביטחון תחייב הקטנת התקציב המופנה לכל הסעיפים האזרחיים הלא צבאיים: חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה וכדומה.
קישורים חיצוניים
מחשבון עקומת תמורה, באתר Icalc.
קטגוריה:מיקרו-כלכלה | 2024-05-21T08:17:25 |
נגמ"ש | נגמ"ש (ראשי תיבות של נושא גייסות משוריין או נוֹשֵׂאת גְּיָסוֹת מְשֻׁרְיֶנֶת) הוא רכב קרבי משוריין (רק"ם), שמטרתו העיקרית היא תובלה ממוגנת של כוחות אל שדה הקרב ובחזרה ממנו. בעברית, המונח נגמ"ש ציין את רוב הרקמ"ים הזחליים שאינם טנקים או תומ"תים (אך במקרים רבים מבוססים על תובת טנק) ובצה"לית משמש גם כשם נרדף ל-M-113 (דגם נגמ"ש קל אמריקאי שמשרת בצה"ל באלפי כלים).
לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שריונית. נגמ"ש הלחימה, שהופיע לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, משלב יכולת נשיאת גייסות של נגמ"ש, עם חימוש ועוצמת אש כשל טנק קל, מחליף מאז את הנגמ"ש, כשהוא מוסיף לרשימת המשימות של הכלי לחימה משמעותית בשדה הקרב, באופן אורגני מלא עם יחידות הרגלים אותם הוא מוביל. נגמ"שים ייעודיים נוספים הם נגמ"שי פיקוד, נגמשי נ"ט, ציוד עבירות כגון גשרים ואסדות, רפואה ופינוי, חוליה טכנית, נשיאת חימוש ארטילרי, ומשימות נוספות.
היסטוריה והתפתחות הנדסית
ממוזער|250px|נגמ"ש M-113 תוצרת ארצות הברית, 1960. אחד הנגמ"שים הידועים בעולם והנפוצים בנאט"ו.
ממוזער|250px|נגמ"כ (נגמ"ש כבד) נקפדון ישראלי. הנקפדון הוא אחד הנגמ"שים הממוגנים ביותר בעולם.
נגמ"שים הופיעו לראשונה בסוף מלחמת העולם הראשונה אך היו מעטים. במלחמת העולם השנייה רוב התעבורה הלוגיסטית נעשתה באמצעות משאיות, ג'יפים וזחל"מים (זחל"ם = זחלי למחצה) שיתרונם במהירות אך היו חסרי מיגון מספק.
מטרותיו המקוריות של הנגמ"ש הייתה תובלת הכוח בסביבה עוינת כאשר יש חשש למארבי צלפים, ירי נק"ל, רסיסי ארטילריה ומטענים קלים. הנגמ"ש היה מצויד במנוע שעוצמתו כזו של אוטובוס עירוני ויכול היה לשאת בין 10–12 חיילים על ציודם האישי, בנוסף לצוות המתפעל, ציוד הנגמ"ש והמיגון. הנגמ"ש היה ממוגן בשריון לכלי רכב שהורכב מלוחות מתכת עבים ונשא חימוש קל - בדרך כלל מספר מקלעים. כדי לאפשר לנגמ"ש תנועה מהירה ויכולת ציפה, מיגון הנגמ"ש היה קל במתכוון, ונועד להגן על הצוות בעיקר מפני ירי נשק קל ורסיסים בלבד. יכולתו להגן מפני נשק נ"ט הייתה מועטת.
גם לנגמ"ש M-113 האמריקאי וגם לנגמ"ש הרוסי BMP-1 יכולת אמפיבית מלאה, כאשר ההנעה במים נעשית ללא כל עזרים חיצוניים, אלא באמצעות תנועת הזחלים בלבד.
נגמ"שים שתוכננו לתנאי שטח קשים כיערות דרום אסיה והמדבריות של מדינות ערב היו בדרך כלל זחליים, ונגמ"שים שתוכננו לקרבות בתנאי דרכים סלולות ושטחים עירוניים - היו גלגליים.
הנגמ"ש המודרני הראשון היה ה-M-113 האמריקני שהופעל במלחמת וייטנאם. נגמ"שי M-113 הגיעו לישראל במסגרת הסיוע הנרחב שקיבלה מארצות הברית במלחמת יום כיפור ודחקו בהדרגה את הזחל"מים החוצה מהשירות.
בעקבות ההצלחה של הנגמ"שים הוגבר מאוד השימוש בתובת הנגמ"ש כפלטפורמה למערכות נשק ופיקוד שונות כגון מכ"מים ניידים, רכבי קישור, פיקוד ובקרה ואפילו נ"מ (M163 VADS ו"מחבט"). על חלק מהנגמ"שים אפשר להתקין גם אמצעי פריצה והנדסה, ולהשתמש בהם כרכב הנדסה קרבית. הפומ"ה הישראלית היא דוגמה טובה לנגמ"ש הנדסה קרבית.
בעקבות תפוצתו הנרחבת של ה-RPG (מטול רקטות נגד טנקים) והגידול בקרבות בשטח בנוי, הוגבר הצורך לשפר את המיגון של הנגמ"ש כדי להגן על אנשי הצוות ממטענים חלולים, טילי נ"ט ומוקשים מאולתרים. התוצאה הייתה פיתוח נגמ"שים כבדים (נגמ"כים) כמו האכזרית, הנמ"ר והנגמ"שים מבוססי שוט (כגון הנגמחון והנקפדון) הישראלים, והבראדלי האמריקני.
הבראדלי והנמ"ר, בניגוד לנגמ"ש הקלאסי, משמשים גם כ"נגמ"ש לחימה" (IFV) - כלי שייעודו העיקרי לא רק הובלת חי"ר אלא מתן פלטפורמת לחימה לחיילים שבתוכו, כך שיוכלו גם להילחם מבלי לצאת החוצה. בבראדלי ישנו צריח החמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ וכוורת ל-2 טילי נ"ט או טילי נ"מ. ואילו בנמ"ר מותקנת עמדת נשק "קטלנית" המתופעלת מתוך הכלי החמושה במקלע כבד בראונינג 0.5 (בקליבר 12.7x99 מ"מ נאט"ו) או במקל"ר 40 מ"מ, וכן במרגמה 60 מ"מ ומקלעי מאג 7.62 מ"מ.
דגמי נגמ"שים
ממוזער|250px|שמאל|נגמ"ש לחימה (IFV) מדגם M2 בראדלי, צבא ארצות הברית.
ממוזער|250px|נגמ"ש אופני סטרייקר עם מיגון "כלוב" ועמדת RCWS עם מקלע כבד.
ממוזער|250px|נגמ"ש לחימה פומה, צבא גרמניה.
ממוזער|250px|נגמ"ש מרכבה - נגמ"ש כבד תוצרת ישראל החמוש בעמדת קטלנית ומקלעים
ממוזער|250px|נגמ"ש לחימה רוסי מדגם BMP-1.
ממוזער|נגמ"ש M-113 צה"לי, עם הסבה לאמבולנס
:
M8 (במסגרת מלחמת העולם השנייה)
M-113
M2\M3 בראדלי (נגמ"ש לחימה)
AAV או AAV7 ו-AAAV (נגמ"שים אמפיביים)
סטרייקר (נגמ"ש אופני)
:
ווריור
:
פומה (נגמ"ש לחימה זחלי)
בוקסר (נגמ"ש אופני)
דינגו (נגמ"ש אופני)
פוקס
שועלית (נגמ"ש אב"כ)
:
M-113 ברדלס (במגוון תצורות משופרות של הנגמ"ש האמריקני)
מחבט (נשק) (נגמ"ש נ"מ)
אכזרית (מבוסס על טנק T-55)
נגמ"כים מבוססי שוט
נגמשוט
נגמחון
נקפדון
פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי)
נגמ"ש מרכבה (נמ"ר)
נמ"ר חי"ר
נמ"ר לחימה (בפיתוח)
נמ"רבולנס (נגמ"ש חיל הרפואה לפינוי פצועים)
נמ"ר פיקוד
נמ"ר אחזקה
נמ"ר הנדסי (נמר"ה)
אופק - נגמ"ש לתומכי לחימה על בסיס תובת מרכבה סימן 2
פר"ג - נגמ"ש לחיל החימוש ותומכי לחימה על בסיס תובת מרכבה סימן 3
איתן - נגמ"ש אופני
כרמ"ל - נגמ"ש לחימה מתקדם בשלבי פיתוח
ו:
BMP-1
BMP-2
BMP-3
BMPT
BTR-50
BTR-60
BTR-70
BTR-80
BTR-T
BTR-D
MT-LB
:
VAB
:
CV90
:
תמסח (נגמ"ש)
:
פהאד (נגמ"ש אופני)
:
BTR-3
קישורים חיצוניים
נגמ"שים, באתר דובר צה"ל
נגמ"ש M2A2 בראדלי - הסבר באנגלית ותמונות רבות ברזולוציה גבוהה. לבעלי חיבור מהיר.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי רכב משוריינים
קטגוריה:אמצעי הסעה ממונעים | 2024-10-17T16:54:43 |
פפואה ניו גיני | REDIRECT פפואה גינאה החדשה | 2005-01-31T22:51:24 |
גויאנה הצרפתית | REDIRECT גיאנה הצרפתית | 2004-10-29T20:39:48 |
פוליגרף | שמאל|ממוזער|250px|פוליגרף
שמאל|ממוזער|250px|הפוליגרף הראשון של משטרת ישראל. בתצוגה בבית מורשת משטרת ישראל
פוליגרף (קרוי גם "גלאי שקר" או "מכונת אמת"; באנגלית: Polygraph) הוא גלאי אשר נועד לקלוט את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר. הפוליגרף משמש בעיקר בחקירה פלילית, אך גם במבדקי תעסוקה ובאבטחה. אמינות הפוליגרף, כמו גם לגיטימיות השימוש בו, שנויות במחלוקת. התמיכה המחקרית לשימוש בפוליגרף ככלי לזיהוי שקרים אינה חזקה.
מקור השם פוליגרף בא מיוונית ומשמעו רב רישום (פולי=רב, גרף=רישום). מדובר במכשיר שהומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20 בארצות הברית לצורך אבחון אמת או שקר. הפוליגרף מבוסס על ההנחה שכאשר אדם משקר, מתרחשים בגופו שינויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים כגון: עלייה בלחץ דם, שינוי בקצב הדופק ושינוי במוליכות החשמלית של העור.
היסטוריה
משחר ההיסטוריה אנשים ניסו למצוא שיטות שיצביעו על אמירת שקר (לדוגמה מים מרים המאררים כדי לגלות ניאוף). עם התפתחות הקרימינולוגיה נעשו ניסיונות שונים לקשר בין תגובות פיזיולוגיות וגילוי שקרים, בפרט על ידי איטלקים כדוגמת צ'זארה לומברוזו וויטוריו בנוסי (Vittorio Benussi).
בשנת 1885 הצליח לומברוזו לפתח מכשיר שקלט והציג שינויים בלחץ הדם, וזכה להצלחה מסוימת בסיוע לפיענוח תיקים במשטרה.
החידוש הבא בתחום הגיע בשנת 1914, כאשר ויטוריו בנוסי הצליח למדוד שינויים בנשימות כדי לקבוע אמירת אמת או שקר.
את מכשיר הפוליגרף פיתח ג'ון אוגוסטוס לרסון שהיה בעל דוקטורט בפיזיולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ושוטר במשטרת העיר ברקלי בשנת 1921. הוא שילב בדיקות ללחץ דם שפותחו קודם לכן על ידי ויליאם מולטון מארסטון (William Moulton Marston) יחד עם מדידות של דופק הלב, הזעה ומוליכות העור ויצר מכשיר הפולט מידע רב אודות התגובות של הנמדד. מפקד המשטרה בעירו של אוגוסט וולמר עודד את הפעילות. מאוחר יותר הצטרף לפיתוח המכשיר ליאונרד קילר (Leonarde Keeler).
המכשיר זכה לפרסום רב זמן קצר לאחר פיתוחו כאשר עיתון בסן פרנסיסקו הזמין מלרסון בדיקה של נאשם ברצח כומר. העיתון הציג את תוצאות הבדיקה באופן גרפי למחרת היום וטען שהמדע הוכיח את אשמתו של הנאשם.
מכשיר אשר תיעד פעילות שרירית הנלווית לשינויים בלחץ הדם פותח בשנת 1945 על ידי ג'ון אי. ריד, אשר טען שניתן להשיג דיוק רב יותר על ידי ביצוע הקלטות אלו בו-זמנית עם הקלטות לחץ דם-דופק-נשימה סטנדרטיות.
לאחר כניסתו של המכשיר אל המרחב המשפטי, החל ויכוח מתמשך האם בדיקות הפוליגרף אמינות מספיק כדי לשמש כראיה בבית משפט. כבר בשנות ה-20 הוגדר כי הבדיקה אינה אמינה דיה, ובשנת 1998 בית המשפט העליון של ארצות הברית - לאחר שבדק לעומק את הספרות המחקרית אודות התוקף המדעי של הפוליגרף - פסק פעם נוספת שבארצות הברית "אין הסכמה בקהילה המדעית כי ראיות פוליגרף מהימנות".
בישראל
לישראל הגיע הפוליגרף על ידי ויקטור כהן, בכיר בשב"כ אשר נשלח ללמוד בשיקגו, אצל ג'ון ריד, מומחה הפוליגרף את סודות המקצוע. ב-1959 הוא הביא לישראל את מכשיר הפוליגרף הראשון. זמן קצר לאחר מכן ארצות הברית תרמה למשטרת ישראל מספר מכשירים משומשים. כהן ניהל את מעבדת הפוליגרף של השב"כ מ-1961 ועד 1977. במקביל, בחודש יוני 1956 נשלח קצין המשטרה עקיבא בן-ישי לקורס פוליגרף בשיקגו. בנובמבר 1959 התמנה בן-ישי לראש מעבדת הפוליגרף במשטרה, וביולי 1971 התמנה לראש מדור קרימינליסטיקה במז"פ, תפקיד בו שימש עד למותו בדרגת סנ"צ בתאונת דרכים באוקטובר 1974.
עקרונות הפעולה
שיטת האבחון הנפוצה ביותר באמצעות מכשיר הפוליגרף היא שיטת שאלות הביקורת (CQT). בהתאם לשיטת בדיקה זו, בפני הנבדק מוצגים שלושה סוגי שאלות במהלך הבדיקה:
שאלות רלוונטיות (שאלות 'חמות')
שאלות בלתי רלוונטיות (שאלות 'קרות')
שאלות ביקורת (שאלות 'השוואה')
שיטת בדיקה מתחרה, פחות נפוצה, המיושמת הלכה למעשה במדינת יפן, היא שיטת פריטי החקירה המוכמנים - הפח"ם (GKT). בהתאם לשיטת בדיקה זו, בפני הנבדק מוצגות סדרות של פריטי מידע, תוך שתילה של ראיה מזירת האירוע. שיטת הפח"ם כשיטת בדיקה היא שיטה אובייקטיבית יותר ביחס לשיטת שאלות הביקורת אך מגרעתה הגדולה ביותר מתמצית בדליפת מידע לציבור הרחב ופרסומו בכלי התקשורת.
השאלות הרלוונטיות
השאלות הרלוונטיות הן שאלות ישירות על נושא החקירה. דוגמה לשאלה רלוונטית במקרה של חקירת הדלפת חומר חסוי ממקום עבודה יכולה להיות: "האם העברת מידע חסוי השייך למעביד לגופים שלא מורשים לקבלו?", "האם ניסית להשיג מידע חסוי מעבר לדרישות תפקידך?" וכולי. יש חשיבות לכך ששאלות המהות ינוסחו בצורה הוגנת ועניינית. במקרה הנ"ל רצוי להימנע, לדוגמה, משאלות בסגנון "האם היית בקשר כלשהו עם גורמים המתחרים עם מקום העבודה?".
הנבחן צריך לקבל את רשימת השאלות הרלוונטיות מראש, ולעבור עליהן לפחות פעם אחת ללא חיבור למכשיר הבדיקה. זאת כדי להקטין במידת האפשר את תגובות הלחץ הטבעיות של הגוף מעצם העובדה שהוא נתקל בשאלה שעלולה לעלות לו במקום עבודתו, בין אם אכן הוא אחראי להדלפה ובין אם לא.
שאלות ההשוואה
שאלות ההשוואה הן שאלות שמטרתן לייצר תגובת רגשי אשם בנחקר ללא קשר לסוגיה שבגינה הוא הגיע להיחקר. השאלות יהיו מהסוג שמטרתן לעורר אי נוחות אצל כל אדם בוגר, שכן כולנו אנושיים. כדי להעלות את רמת אמינות הלחץ יש חוקרי פוליגרף שמדגישים בפני הנחקר את החשיבות של אמירת אמת מוחלטת, ללא כל סטייה, ולו גם הקטנה ביותר. שאלות הביקורת יהיו מהסוג של "האם אי פעם שיקרת?", "תאר את כל הפעמים שבהן לקחת דבר, אפילו עט, שלא היה שלך" וכדומה.
שאלות הסרק
שאלות אלו נשאלות על דברים ידועים שאין כל סיבה לשקר לגביהם. אלו עשויות לכלול את שם הנבחן, כתובתו, מספר ילדיו וכולי. לפעמים מתבקש הנבחן לשקר במכוון לגבי חלק משאלות אלו. מטרת שאלות אלו היא הגברת האמון של הנבחן בתהליך, ועל ידי כך גם הגברת התגובה שלו לשאלות הביקורת ולשאלות המהותיות. בין אם התבקש הנבחן לשקר על שאלות הסרק ובין אם לאו, שאלות הסרק אינן נחשבות בתהליך ניתוח התוצאות ואינן משוקללות בבחינת מסקנות החקירה.
אופן השימוש
במהלך בדיקת הפוליגרף מוצמדים לחזה הנבדק גלאי נשימת חזה (טורסו), גלאי נשימת סרעפת (אבדומינל), ליד ימין שרוול למדידת שינויים בלחץ הדם והדופק, לשתי אצבעות יד שמאל גלאי מוליכות חשמלית של העור (הזעה). כיום גם מודדים שינויים בזרימת הדם באצבע היד ותנועות שרירים באמצעות כרית. על-פי האיגוד האמריקאי לפוליגרף הנתונים הנבדקים צריכים לכלול, לכל הפחות, ניטור של פעילות הלב, של הנשימה ושל המוליכות החשמלית של העור על מנת שלבדיקה תיוחס אמינות כלשהי.
ניתוח התוצאות
התגובות הפיזיולוגיות בכל הערוצים (נשימה, לב, הזעה וכולי) לשאלות הביקורת מושוות לתגובות הפיזיולוגיות בכל הערוצים לשאלות המהותיות. תגובה בעוצמה גבוהה יותר לשאלות המהות מרמזת על תגובה רגשית מובהקת יותר לשאלות בנושא הדלפת חומר חסוי (דבר שאין אנו יודעים אם הנבחן משקר עליו או לא) מאשר לגבי שאלות הביקורת (עליהן אנו מניחים שהנבחן משקר). במקרה שהתגובה היא חזקה יותר לשאלות המהותיות יימצא הנבחן משקר. במקרה שהתגובה חזקה יותר לשאלות הביקורת יימצא הנבחן דובר אמת. במקרה שהתגובות דומות בעוצמתן, התוצאות יהיו לא החלטיות.
החקירה שלאחר המבחן
לאחר המבחן נערכת, לעיתים קרובות, חקירה חוזרת. החקירה מוצגת כלפי הנבחן בתור הזדמנות לתקן אי דיוקים שיעלו ממילא במהלך ניתוח התוצאות. המטרה האמיתית של החלק הזה היא קבלת הודאה במעשים הנבדקים, שכן רמת האמינות של ההודאה הזו נחשבת גבוהה מאשר תוצאות המבחן עצמו.
אמינות הבדיקה
למרות שקיים שימוש נרחב בכלי הפוליגרף, התמיכה המדעית לשימוש בו אינה חזקה כלל. שלא במפתיע, עיקרי המצדדים באמינות המכשיר הם המכונים המבצעים בדיקות פוליגרף בעצמם. מחקרים שנערכים מטעם המכונים הנ"ל מצביעים על אחוזי דיוק שנעים בין 70% במקרה הגרוע ל-90% ואפילו 95% במקרה הטוב. עם זאת, מספר מרגלים, בהם מרקוס קלינגברג ואולדריץ' איימס, עברו בדיקות פוליגרף שגרתיות מבלי להתגלות.
למתנגדים לשימוש במכשיר הפוליגרף יש טענות כנגד דרך ביצוע המחקרים, כנגד דרך השוואת התוצאות וכנגד קבוצות הביקורת. מתנגדי הפוליגרף רואים בו דרך חקירה, ולא מכשיר המסוגל להגיד אם נבחן דובר אמת.
בכל בדיקה יש להפריד בין "תוצאה חיובית שגויה" (False positive) לבין "תוצאה שלילית שגויה" (False negative). במקרה שלנו, "חיובית שגויה" הוא מצב שבו המכשיר טוען על אדם ששיקר, בעוד הנ"ל אמר אמת. "שלילית שגויה" הוא מצב שבו המכשיר טוען על אדם שאמר אמת בעוד הנ"ל שיקר.
כמעט כל אמצעי בדיקה ניתן לכייל כך שיפיק כמות מאוד קטנה של שגיאות מסוג אחד על חשבון כמות מאוד גדולה של שגיאות מהסוג השני. אף אחד מהמחקרים המפורסמים לא מציין את רמת דיוק המכשיר בשתי הקטגוריות בו זמנית, מה שלא מאפשר להשוות בין מחקרים.
השלכות תוצאה לא נכונה
אף אם ניקח את המספרים המצוטטים על ידי תומכי הפוליגרף, הרי שאנו יכולים לצפות לדיוק ממוצע של כ-80%. במילים אחרות, אחד מכל חמישה אנשים שניגש לחקירת פוליגרף עומד להימצא דובר שקר על אף שדיבר אמת.
כדי להבין את המשמעות של אחוזי הדיוק האלו, נניח ש-80% הם אחוזי הדיוק בשני המדדים. אם נניח שהבדיקה מתבצעת על ארגון שבו 100 עובדים, מתוכם עשרה אכן הדליפו חומר חסוי, הרי שהמכשיר מצא שמונה עובדים שאכן הדליפו ועוד 18 עובדים שלא הדליפו. במצב כזה, בהינתן שהמכשיר אמר על עובד שהוא הדליף, הסיכוי שהוא אכן הדליף הוא פחות מ-31%.
אף אם הצלחנו להגיע ל-90% דיוק, עדיין המכשיר ימצא 9 עובדים שאכן הדליפו, ועוד 9 עובדים שלא. במצב כזה, אם נפטר את כל מי שהמכשיר אמר עליו שהוא הדליף, 50% מהעובדים שנפטר חפים מהעבירה שייחסנו להם.
נובע מכך שגם אם המכשיר מדויק באחוזים שתומכיו טוענים להם, הוא לא מספיק מדויק כדי למצוא אשמים. לכל היותר, ניתן לבדוק איתו אנשים שכבר נפל עליהם חשד עקב סיבות שאינן קשורות לפוליגרף.
ההיבט המשפטי
לגבי הדין הפלילי, החוק בישראל קובע שאין תוקף לבדיקת פוליגרף. בהרבה מדינות באירופה החוק אף אוסר על השימוש בפוליגרף כאמצעי חקירה. ארצות הברית השאירה את סוגיית קבילות הפוליגרף להחלטת כל מדינה ומדינה. בית המשפט העליון שלה קבע כי הצבא רשאי שלא לאפשר לנאשמים במשפטיו להציג בדיקת פוליגרף כראיה לזכותם. השופטים נימקו זאת, בין השאר, בחולשתו של המכשיר. לגישת המצדדים בהיתר לשימוש בבדיקת פוליגרף במשפט הפלילי, בדיקת הפוליגרף היא ככל ראיה מדעית, מהימנותה של בדיקת הפוליגרף אינה נופלת ממהימנותן של ראיות קבילות אחרות, ומוצדק לקבל את בדיקת הפוליגרף כראיה במסגרת המגמה הכוללת של מעבר מקבילות למשקל בדיני הראיות.
מבחינת הדין האזרחי הישראלי, בית המשפט העליון העיר באמרת אגב, שראוי לקבל תוצאות בדיקת פוליגרף כראיה בהתמלא שני תנאים:
שני הצדדים הסכימו מפורשות ומראש על עריכת בדיקת פוליגרף;
תוצאות בדיקת הפוליגרף עליה הוסכם הן חד משמעיות.
בכפוף לתנאים הללו, ביהמ"ש יהיה רשאי בהליך אזרחי לקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף. הדין הישראלי אינו אוסר מפורשות על הגשת בדיקת פוליגרף כראיה במשפט אזרחי, ועיקר ההתנגדות לקבילותו היא ככלי להכרעה בדבר אשמתו של אדם. במקרים אזרחיים בדרך כלל מדובר בעובד שחתם על הסכמה לבצע בדיקת פוליגרף לבקשת מעסיקו, הסכמה שיש לה תוקף בעייתי וחלקי (בניגוד, לדוגמה, לעובד שיבחר להציג תוצאות בדיקת פוליגרף כדי ללמד על עצמו זכות).
בישראל קובע החוק שאין לייחס סירוב נחקר להיחקר בפוליגרף כאינדיקציה לאשמתו של הנחקר. הדין האזרחי בישראל לא מייחס מעמד מיוחד לפוליגרף. כמו כל מדד אחר, יכולים צדדים בבית משפט להחליט להעניק לפוליגרף מעמד של בורר ביניהם. במצב זה נוטים בתי המשפט לקבל את תוצאת הבדיקה. במקרה זה על פי התקדימים שנקבעו חייבת להיות הסכמה מפורשת של שני הצדדים לביצוע הבדיקה וכן, על תוצאות הבדיקה להיות ברורות וחד משמעיות כדי שהבדיקה תהיה קבילה. יוצא דופן נוסף הוא הסכם ביטוח. ההנחיות במקרה זה הן שלא מספיקה הסכמה כללית של מבוטח לעבור בדיקה במקרה של חשד, אלא הוא צריך להסכים באופן פרטני לעבור בדיקה על מקרה ביטוח מסוים, זאת בדומה להכרה בבדיקת פוליגרף כראיה המוגשת בהסכמה של עובד ומעביד בסכסוך ביניהם.
כמו במקרה הפלילי, אין אי הסכמה לעבור בדיקת פוליגרף מהווה ראיה כשלעצמה בבית משפט. מצד שני, ביחסים בין גופים ניתן להתחשב באי ההסכמה להיבדק. לדוגמה, ניתן לפטר עובד שנחשד בהדלפה וסירב להיבדק, כמו גם עובד שנחשד בהדלפה, נבדק ונמצא דובר שקר. הפיטורים הנ"ל מותרים לא עקב הבדיקה או אי ההסכמה להיבדק, אלא במסגרת זכותו של המעביד לפטר עובד. הטלת סנקציות, כמו מניעת פיצויי פיטורים, מותרת רק אם קיימת ראיה מעבר לפוליגרף המראה שהעובד אכן עשה מעשה שמצדיק סנקציות מעין אלו.
חוק שירות הביטחון הכללי מתיר לשירות הביטחון הכללי לבצע בדיקות פוליגרף לצורכי סינון ביטחוני.
בישראל לא קיים רישוי לבודקי פוליגרף וכל אדם יכול להכריז על עצמו כ"מומחה פוליגרף" ולערוך בדיקות. יש מספר איגודים הפועלים בישראל דוגמת איגוד בודקי הפוליגרף בישראל (אפ"י) וכן איגוד ישראלי לבודקי פוליגרף ממוחשב - ICPA. החברות באיגודים אלה מותנית בהשכלה מתאימה, היעדר עבר פלילי, לימודי הכשרה, ניסיון בעריכת בדיקות, קבלת כללי האתיקה המקצועיים ומבחני קבלה.
ראו גם
P300
לקריאה נוספת
גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 7–9, 12, 67, 131-85, 144-143, 146, 151-150, 157
לקריאה נוספת על כוחה של שיטת שאלות הביקורת ראו ספרו של פרופ' דורון מנשה Doron Menashe, Polygraph Tests as Evidence in Criminal Court ( Hakodesh Pres, 2022)
קישורים חיצוניים
מורדי מילר, איך מזהים את האמת?, באתר עולם קטן
היועץ המשפטי לממשלה, הנחיות שימוש בפוליגרף על ידי רשויות המדינה, 8 בספטמבר 2009
אסף הרדוף, מדעי ההסכמה: שילוב בדיקת הפוליגרף במשפט הפלילי, הפרקליט נד, 2016
הערות שוליים
קטגוריה:מכשירי מדידה
קטגוריה:גלאים וחיישנים
קטגוריה:דיני ראיות
קטגוריה:חקירה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:הונאה | 2024-09-15T04:27:02 |
אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989) | ממוזער|שמאל|297x297px|"המורד האלמוני". התמונה המפורסמת ביותר מההפגנה בכיכר טיין-אן-מן. האיש הבודד בתמונה עצר את טור הטנקים לבדו.אירועי כיכר טיין-אן-מן היו סדרה של מחאות עממיות בסין אשר התרחשו בין 15 באפריל 1989 לבין 4 ביוני באותה השנה, ואשר מרכזן היה בכיכר טיין-אן-מן, הכיכר המרכזית בבירה בייג'ינג. עיקר המחאה היה הפגנות לא אלימות בכיכר על ידי סטודנטים מרחבי סין אשר ביקשו לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה.
במה שנודע בתור הטבח בכיכר טיין-אן-מן, חיילים חמושים ברובי סער ומלווים בטנקים ירו במפגינים ובאלו שניסו לחסום את התקדמות הצבא לתוך כיכר טיין-אן-מן. הערכות של מניין המתים נעות בין מאות לאלפים, עם אלפי פצועים נוספים.
רקע
כיכר טיין אן-מן, 1988|ממוזער|שמאל|250px
מאז 1978, הוביל דנג שיאופינג שורה של רפורמות כלכליות ופוליטיות, אשר הביאו להחדרה הדרגתית של עקרונות כלכלת שוק למדינה ולליברליזציה מסוימת אשר הפחיתה את שליטת הממשלה בעם. רפורמות אלו גרמו להיווצרות שתי קבוצות אשר לא היו שבעות רצון מן המהלך.
הקבוצה הראשונה, שהורכבה מסטודנטים ואינטלקטואלים, האמינה שהרפורמות לא הרחיקו לכת כנדרש. אנשיה זעמו על השליטה הסוציאלית-פוליטית אשר נשארה בידי המפלגה הקומוניסטית. בנוסף הושפעה הקבוצה מהגלאסנוסט (ליברליזציה פוליטית שביצע גורבצ'וב בברית המועצות באותו זמן). הקבוצה השנייה, שכללה בעיקר פועלי תעשייה עירוניים, האמינה כי הרפורמות הרחיקו לכת מדי, מאחר שהסרת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה גרמה ליצירת אינפלציה ואבטלה, אשר איימו על אורח חייהם של חברי הקבוצה.
התומכים העיקריים במהלך אותו הובילה הממשלה, היו איכרים באזורי הכפר אשר משכורותיהם עלו במהלך שנות ה-80 כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים, לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים במסגרת האוניברסיטאות או יחידות עבודה.
הגורם להצתת המהומות היה מותו ממחלה של המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית הו יאובאנג, אשר סולק מתפקידו בפברואר 1987. הו נתפס בעיני העם כליברל, אשר העברתו מתפקידו בשל מהומות הסטודנטים של 1987, שאותן לא מנע, הייתה לא הוגנת. בנוסף, מותו של הו אפשר למוחים להביע חוסר שביעות רצון מיורשיו ללא חשש מדיכוי פוליטי, כיוון שהיה זה מביך מאוד למנוע מהעם להעניק כבוד אחרון למנהיג המפלגה לשעבר.
בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות, שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי תנועת הארבעה במאי וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיין-אן-מן ב-1976 (מחאה שהביאה לסילוקה של כנופיית הארבעה). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר הדמוקרטיה, הפכה ההתארגנות עד מהרה למחאה על שחיתותו של השלטון, משם לדרישה לחופש העיתונות, ולבסוף לדרישה לסילוק המפלגה הקומוניסטית (ודנג שיאופינג, שליטה מאחורי הקלעים) מהשלטון.
למרות שהמחאות החלו על ידי קבוצת הסטודנטים אשר סברו כי יש להרחיב את הרפורמות, לא חלף זמן רב עד שגם אנשי הקבוצה שטענה כי הרפורמות היו מוגזמות הצטרפו למחאות, וזאת בשל ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה שאיחדה את שתי הקבוצות.
ההסלמה במחאה
ממוזער|שמאל|פסלה של "אלת הדמוקרטיה" המבוסס על פסל החירות האמריקני מוצב בכיכר טיין-אן-מן במהלך ההפגנה
שלא כמו המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1987, שנערכו בעיקר על ידי סטודנטים ואינטלקטואלים, המהומות של 1989 זכו לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות ריכזו המארגנים מעל מיליון איש בכיכר טיין-אן-מן.
שביתות ומחאות החלו מתקיימות באוניברסיטאות ובמכללות בערים נוספות בסין, וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה כדי להשתתף במחאה המרכזית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, ובמהלכן נערכו מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה שביתת רעב שהונהגה בקרב המוחים.
ניסיונות הידברות עם ראשי השלטון שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של מיכאיל גורבצ'וב בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ועיתונאים רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם. לקראת סוף המחאה, ב-30 במאי הוצב בכיכר פסלה של אלת הדמוקרטיה: פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים לאמנות, ואשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי הטלוויזיה ברחבי העולם.
ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים שוליים שיערכו יספקו את המפגינים. הם הסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה, וזאת גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות סדר יום שונה, דבר שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.
בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה ג'או דזה-יאנג צידד בגישה העדינה, בעוד לי פנג טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להידרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת המהפכה התרבותית, על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי הם שלטו בצבא מאחר שדנג שיאופינג היה ראש הוועדה הצבאית ויכול להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.
הדיכוי
ב-20 במאי 1989 הוכרז בסין שלטון צבאי, אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת החיילים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר אותה מאנשים בליל 4 ביוני 1989. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר, והמפגינים שניסו לחזור לכיכר נתקלו בירי אש חיה מרובי הקלצ'ניקוב של החיילים. אמבולנסים וצוותי הרפואה שבאו לטפל בפצועים ספגו גם כן ירי מהחיילים הסינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ומשפטי שדה מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים.
דיכוי המחאות סומל לרבים בעולם המערבי באמצעות התמונה המפורסמת שצולמה ב-5 ביוני 1989 שבה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת טנקים. האיש עמד במשך מחצית השעה עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי שני אנשים אלמונים שזהותם כנראה קשורה למשטרה הסינית. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. מגזין "טיים" כינה אותו "המורד האלמוני" והכניס אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.
בקרב המפגינים נחלקו הדעות בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר ואת סביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם, אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכת הצלב האדום הסיני כ-2,700 איש, ולפי הערכות במערב - לפחות עשרת אלפים איש.
לאחר שוך הסערה עשתה ממשלת סין מאמצים כבירים לאסור ולהביא לדין את הסטודנטים מנהיגי המחאה. אלה שלא הצליחו להימלט מהמדינה נשפטו למאסר ולאחר זמן מה הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. בהנהגת המפלגה ג'או דזה-יאנג, שהתנגד להפעלת משטר צבאי, הועבר מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו קודם לתפקיד ג'יאנג דזה-מין שהיה ראש עיריית שאנגחאי בתקופת המהומות ולא לקח כל חלק באירועי כיכר טיין-אן-מן.
המחאות מחוץ לבייג'ינג המשיכו מספר ימים לאחר דיכויה של ההפגנה בכיכר טיין-אן-מן, אך הממשלה הצליחה לדכאן ללא אבדות בנפש לשני הצדדים.
צ'אי לינג, ממנהיגי המחאה הצליחה לברוח והייתה מועמדת לקבלת פרס נובל לשלום.
תוצאות המחאה
ההפגנות בכיכר טיין-אן-מן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים בבייג'ינג לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים וכיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת CNN, למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ללוויין בידי הממשלה, עברה לשידור טלפוני בלבד.
תמונות המפגינים יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה-20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, הידרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר שהיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. בהונג קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת, שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים עתידיים עם סין.
יחס השלטונות לאירועים
הרשויות הסיניות אוסרות על כל אירוע ציבורי לציון האירועים והן מעולם לא פרסמו את מניין ההרוגים הרשמי. המפלגה הקומוניסטית טענה שהמפגינים הם אנטי-מהפכנים הרוצים להפילה.
באמצע 2019, עם מלאות 30 שנה לטבח, נכתב במאמר מערכת בגרסה האנגלית של אתר עיתון "גלובל טיימס", המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית בסין, שהאירועים "חיסנו את סין נגד תהפוכות". בעיתון הרשמי של המפלגה, "היומון העממי", תקפו את מתנגדי המשטר וגורמים זרים הממשיכים לדבר על הטבח, וגם נכתב ש"התקרית, שבקושי השפיעה על סין אז, לא הפכה לסיוט ארוך-טווח עבור המדינה", וכי מדובר ב"אירוע היסטורי מתפוגג ולא בתסבוכת של ממש". דובר שר ההגנה, וו קיאן, גינה את השימוש במילה "דיכוי" לתיאור תגובת הצבא להפגנות, ושר ההגנה, וויי פנגה, אמר שדיכוי המפגינים היה "ההחלטה הנכונה", שהובילה ליציבות במדינה מאז, וכינה את המחאה "כאוס".
העיתון Science and Technology Daily היה בין המעטים שסקר את האירוע.
ראו גם
אירועי כיכר טיין-אן-מן (1976)
אלת הדמוקרטיה
המחאות בהונג קונג (2014)
המחאות בהונג קונג (2019–2020)
טיבט, ובפרט הריבונות בטיבט
מחנה החינוך-מחדש מסנג'יה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה
קטגוריה:בייג'ינג
קטגוריה:הפגנות
קטגוריה:1989 בפוליטיקה
קטגוריה:מעשי טבח במפגינים
קטגוריה:סין: פגיעה בזכויות האדם | 2024-09-15T11:02:08 |
מערכת מאה הפרחים | מערכת מאה הפרחים או "מסע מאה הפרחים" (בסינית: 百花运动, בפין-יין: Bǎihuā yùndòng, בתרגום מילולי: "תנועת מאה הפרחים") הוא כינוייה של תקופה קצרה בהיסטוריה של הרפובליקה העממית של סין אשר החלה במאי 1956, כשמאו דזה-דונג, מנהיג סין, קרא ל"פריחתם של מאה פרחים" ולהתמודדות של "מאה אסכולות מחשבה" בינן לבין עצמן. היה זה אות לראשיתו של דיון ציבורי פתוח על דרכה של סין. הייתה כאן ציפייה לעלייתם של פרחי נוי בגינה הקומוניסטית. כוונת מנהיג-המפלגה הייתה לשמוע ביקורת על דרכה של סין החדשה עד לאותו רגע. תקופה זו נמשכה עד 1957 שבה הכריז מאו על מערכה נגד הימין.
במהלך התקופה התירה ואף עודדה המפלגה הקומוניסטית השלטת מגוון רחב של השקפות עולם ופתרונות מדיניים. למאו היה מניע נסתר לפעולה זו והוא רצונו לחזק עצמו מבית – השמעת התנגדות הייתה מוכיחה לטענתו, כי ההמונים תומכים בו ובפרשנותו האידאולוגית. הנחה זו התגלתה כמוטעית, ומשהחלה הביקורת לא הצליח מאו לתעלה לטובתו, האינטליגנציה החלה לבקרו ולהצביע על טעויות המשטר ומחדליו.
מאו הבין כי טעה וכי משטרו נתון בסכנה והוא פתח במערכה כנגד הימין, שהייתה מסע נגד "הימניים, אויבי העם, העשבים השוטים והמורעלים". לאחר דיכוי זה, חזר החופש בסין להיות מודרך על ידי המשטר.
מקור הביטוי משורת הפואמה: "תנו למאה פרחים לפרוח; תנו למאה אסכולות מחשבה להתווכח."
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: היסטוריה
קטגוריה:מאו דזה-דונג | 2024-01-20T16:56:37 |
ייסורי ורתר הצעיר | ייסורי ורתר הצעיר (גרמנית: Die Leiden des jungen Werthers) הוא רומן מכתבים מאת יוהאן וולפגנג פון גתה, שראה אור לראשונה בשנת 1774.
זהו הרומן הראשון שכתב גתה, והוא הפך אותו כמעט בין־לילה למפורסם במרחב הגרמני כולו. הספר פורסם בסתיו 1774 ביריד הספרים של לייפציג וזכה שם להצלחה אדירה. ניתן לומר כי זהו ספרו היחיד של גתה שנקרא כבר על ידי בני זמנו. ההצלחה לה זכה הביאה לגתה פרסום ועושר לכל ימי חייו. הספר הוא אחת היצירות הייצוגיות של זרם הסער והפרץ (Sturm und Drang).
תוכן הספר
מרבית הספר (למעט סופו) מורכב ממכתבים שכותב הגיבור ורתר לחברו וילהלם. ורתר, בחור צעיר שעוד לא מצא את ייעודו בחיים, נמלט מהחיים הבורגניים לעיר הקטנה "W". שם הוא מבלה את זמנו בנעימים בסיורים בטבע ובציור. באחד הימים הוא מוזמן לנשף, שם הוא פוגש בלוטֶה, בתו של פקיד המטפלת בשמונת אחיה מאז מות אימה. ורתר יודע מראש כי היא מאורסת, ועם זאת מתכחש לעובדה זו ומתאהב בה במהירות. במהלך הנשף מתחוללת סופה, המזכירה לשניהם את אותו השיר מאת קלופשטוק, ומביאה אותם להכרה כי הם קרובים בנפשם. מרגע זה ואילך מבלים ורתר ולוטה יחדיו לעיתים תכופות.
רגשותיו של ורתר משתנים כאשר שב אלברט, ארוסה של לוטה, ממסע העסקים שלו. נוכחותו של הארוס מבהירה לו את חוסר התקווה שבאהבה שהוא רוחש ללוטה. על אף שאלברט הוא אדם חברותי ומסביר פנים, היחסים בינו לבין ורתר נותרים מתוחים. כאשר מבין ורתר כי אהבתו החזקה וחסרת התקווה ללוטה מסכנת אותו, הוא עוזב את העיר. לאחר שהוא מנסה את ידו בעבודה פקידותית, הוא מתייאש מהקטנוניות והקפדנות הכרוכה בבירוקרטיה, ושב מאוכזב לעיר. בזמן היעדרו נישאו לוטה ואלברט. ורתר מבקר את לוטה באחד הערבים, קורא לה שירה עתיקה, וסופו של דבר שהרגש גובר על שניהם והם מתנשקים. לוטה נמלטת מהמקום ומבטיחה לא להיפגש עם ורתר שוב לעולם. ורתר שוקע ביאוש מוחלט. הוא כותב מכתב פרידה, שואל מאלברט שני אקדחים באמתלה כלשהי, ויורה בעצמו למוות.
אהבת גתה לשרלוטה בוף
עלילת הספר מכילה מוטיבים אוטוביוגרפיים מסוימים. בזמן ההשתלמות שלו בבית המשפט בווצלאר פגש גתה בשרלוטה בוף והתאהב בה. בוף הובטחה זה מכבר למשפטן בשם קסטנר, שגם היה חביב על אביה יותר מגתה הצעיר בעל השאיפות האומנותיות שבלטו כבר אז יותר מכישוריו המשפטיים. גתה ניתק עצמו משרלוטה בוף, ולפי המסופר תרגם את כאבו לרומן-המכתבים בבולמוס כתיבה שנמשך שלושה חודשים.
התאבדותו של קרל וילהלם ירוזלם
אחדים מהפרטים ברומן חורגים מסיפור חייו של גתה. ראשית כל הסיום: בעוד שוורתר בחר להתאבד, הפנה גתה את מרצו לכתיבה. ההשראה לתיאור מעשה ההתאבדות באה לגתה ממכרו ועמיתו הצעיר למקצוע, קרל וילהלם ירוזלם (ירושלים), אשר אכן התאבד באוקטובר 1772 בירייה בראשו בגלל אהבה נכזבת, ואשר קברו בעיר וצלאר הפך למקום עלייה לרגל לצעירים מאוהבים נואשים. על מעשה ההתאבדות סיפר קסטנר, ארוסה של שרלוטה בוף, לגתה. הוא גם זה שלרוע המזל השאיל לירוזלם את האקדח בו שם קץ לחייו. סיפור ההתאבדות של ירוזלם הביא את גתה לשלב את חוויותיו מקיץ 1772 בגורלו של ירוזלם ולתארם בספר. גתה עיצב את דמותו של ורתר בקווי האופי של ירוזלם. כדי לעמוד מקרוב על נסיבות ההתאבדות, שב גתה לוצלאר לביקור בנובמבר 1772, שם ערך שיחות עם מקורביו של ירוזלם. כן שילב גתה בתיאור סצנת ההתאבדות את תיאוריו של קסטנר במכתבו, לעיתים ממש מילה במילה.
פולחן הספר והשערורייה סביבו
עם פרסומו של הספר, פרצה בקרב הצעירים "היסטריית-ורתר" של ממש, שהפכה את דמותו של ורתר למודל לחיקוי. נוצרה אפנת לבוש בהשראתו (מכנסיים צהובים, וסט צהוב, מעיל כחול), וצצו גם מוצרים אחרים (ספל, מי גילוח). איורים של סצינות מתוך הספר קישטו קנקני קפה ותה, ספלים, וכלי מטבח אחרים. בקרב הבורגנות המשכילה של התקופה הייתה שעת התה למפגש יומי עם ספרות התקופה.
לספר קמו גם מתנגדים. הכנסייה, וכן סופרים אחרים בני התקופה, ראו בספר האדרה של מעשה ההתאבדות, וסברו שבני נוער מחקים את המעשה. הדבר הגיע לידי משפט, בו ניפחה הכנסייה את מספרי המתאבדים, עד כי היום לא ניתן עוד לדעת כמה מקרי התאבדות מקורם אכן בספר. מניחים עם זאת כי מדובר במקרים בודדים. גתה טען להגנתו, כי הוא נותן את הדוגמה הטובה ביותר בבוחרו בחיים, וכי הכתיבה מקלה על כאב הלב.
כאשר נצפה גל התאבדויות עקב התאבדות של אישיות מפורסמת, התופעה נקראת אפקט ורתר.
חשיבות הספר בתולדות הספרות הגרמנית
הרומן "ייסורי ורתר" נחשב למבשר מושג הרגשנות (Empfindsamkeit) בספרות, וכן לרומן מפתח בזרם הסער והפרץ. הספר נדפס במספר עותקים גבוה מאוד ביחס לתקופת יציאתו לאור, והיה בין הגורמים לתופעת "היסטריית הקריאה".
גתה לא יכול היה לשער כי הספר יהפוך להצלחה חובקת עולם. בווצלאר מוצג כיום אוסף של פרודיות, חיקויים, כתבי פולמוס ותרגומים במגוון רב של שפות. הצלחתו של הרומן חרגה מגדר אופנה חולפת. גתה עצמו התייחס לכך באוטוביוגרפיה שלו:
"השפעת הספר הקטן הזה הייתה גדולה, אפילו אדירה, ובעיקר בשל כך שהופיע בזמן הנכון"
תומאס מאן, שעיבד את עלילת הספר מחדש בספרו לוטה בוויימאר, כתב:
"זוהי יצירת מופת, בה משתלבים באופן כמעט חד-פעמי רגש סוחף ותובנה אמנותית בוגרת. הספר עוסק בנעורים ובגאונות, והורתו באה לו מנעורים ומגאונות"
עיבודים ספרותיים
הספר זכה לחיקויים, עיבודים ופרודיות רבות. ביניהן:
פרידריך ניקלואי, "שמחותיו של ורתר הצעיר"
תומאס מאן, "לוטה בוימאר"
אולריך פלנצדורף, "ייסוריו החדשים של ו' הצעיר"
ז'יל מאסנה, האופרה "ורתר"
ראו גם
אפקט ורתר
קישורים חיצוניים
לקריאת הספר ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
הספר במהדורה מקוונת, בפרויקט גוטנברג
תרגום לאנגלית של הספר, בפרויקט גוטנברג
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרים גרמניים
קטגוריה:גתה
קטגוריה:ספרי הוצאת כרמל
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים | 2024-01-11T07:00:16 |
איימון דה ואלירה | אֵיְימון דה ואלירה (באנגלית: Éamon de Valera; 14 באוקטובר 1882 - 29 באוגוסט 1975), נולד כאדוארד ג'ורג' דה ואלירה (Edward George de Valera) היה מדינאי אירי, מראשי מאבקה של אירלנד לעצמאות נגד השלטון הבריטי במחצית הראשונה של המאה ה-20. דה ואלירה שימש זמן רב בתפקיד ראש הממשלה האירי, וסיים את פעולתו בשירות העם האירי בתפקיד נשיא אירלנד (אייר). יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול מייקל קולינס, "אבי האומה" האירית.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
דה ואלירה נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית בשנת 1882 לאם אירית, קת'רין קול (Catherine Coll). אביו, חואן ויויון דה ואלירה, היה ממוצא ספרדי, אולם לא ברור מהיכן בא.
נולד בבית חולים בשדרות לקסינגטון, שבו נולדו תינוקות להורים חסרי אמצעים וילדים מחוץ לנישואים.
לימים טען כי הוריו נישאו בשנת 1881 בניו יורק, אך מחקר גנאלוגי לא מצא אישור לכך. כיום סבורים החוקרים כי דה ואלירה היה ילד בלתי חוקי. עובדה זו נראית כיום חסרת חשיבות, אך בעת הולדתו של דה ואלירה הייתה משמעותית, כי ילד שנולד מזיווג כזה לא היה יכול לשמש בשירות הכנסייה הקתולית. דה ואלירה היה כל חייו קתולי מאמין, ושקל לפרקים קריירה כנסייתית. יש להניח כי למניעה מלשמש ככומר, עקב נסיבות לידתו, הייתה השפעה על חייו, ועל ההיסטוריה של עמו.
בגיל שנתיים נלקח על ידי דודו, נד, לאירלנד וגדל אצל סבתו.
אמו טענה שבעלה, חואן, נפטר ב-1885. בהמשך נישאה בשנית באמצע שנות ה-80 אולם איימון לא שב אליה.
דה ואלירה גדל בעיר לימריק, ולאחר מכן בפנימייה בדבלין.
פעילות פוליטית מוקדמת
דה ואלירה גדל כנער אינטליגנטי ודעתן. הוא עבד כמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון. במקביל, היה פעיל באגודת gaeilgeoir, אשר פעלה להחייאת הלשון האירית הגאלית. הוא נישא לשינייד פלאנאגן. ב-1913 הצטרף למיליציה בשם "המתנדבים האירים", ארגון צבאי למחצה שמטרתו קבלת עצמאות מן השלטון הבריטי, וקידום תוכנית "שלטון הבית" שהגה ויליאם יוארט גלאדסטון, ראש הממשלה הבריטי, כבר בשנת 1886. הקבוצה הייתה מעורבת ב"מרידת חג הפסחא" באפריל 1916, במהלכה הוביל דה ואלירה פלוגה של מורדים אירים שתפסה את מרכז דבלין. על פי המסופר, פלוגתו, בת 160 איש, עמדה בגבורה אל מול 6000 חיילים של בריטניה. בעת כניעתו הצהיר "אני המפקד, ירו בי ואל תגעו באנשי". לאחר כישלון המרידה נדון דה ואלירה למוות על ידי הרשויות הבריטיות, אך העונש הומר למאסר עולם, כנראה בשל היות דה ואלירה אזרח ארצות הברית. הוא שוחרר כחלק מחנינה כללית ביוני 1917.
במהלך אותן שנים בהן נאבק בשלטון הבריטי, היה דה ואלירה מוצא לעיתים מסתור בביתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבה הראשי של אירלנד, שתמך במאבק המחתרתי לעצמאות אירית והיה ידיד אישי של דה ואלירה.
ביולי 1917 נבחר דה ואלירה כחבר הפרלמנט הבריטי כנציג מחוז איסט קלייר. ב-25 באוקטובר 1917 הוא הכריז עם חבריו על הקמת "הרפובליקה האירית" ונבחר להיות נשיאה. במסגרת זאת ארגן מרד נגד אנגליה, ועל כן נאסר במאי 1918. בפברואר 1919 נמלט מן הכלא, והחליף את קתאל ברויה כנשיא הפרלמנט האירי (הדאל אירן, או האספה), שהוכרז על ידי חבריו למפלגת שין פיין בינואר 1919 בעת היותו בכלא.
בספטמבר 1919 הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך למלחמת העצמאות האירית. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגיוס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול שגר בארצות הברית. בזמן מסעו לארצות הברית השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הפוליטי הגדול מייקל קולינס בן ה-29.
כנשיא הרפובליקה
כאשר חזר דה ואלירה לאירלנד, בסוף 1920, הייתה הארץ עדיין בחבלי מלחמת העצמאות. דה ואלירה עמד על כך שאירלנד תתנתק באופן מוחלט מבריטניה. עם זאת, הצהיר שאם תנתן לאירלנד עצמאות מוחלטת הוא יסכים לברית לשיתוף פעולה צבאי וכלכלי. המשא ומתן התקדם במהלך שנת 1921. אולם דה ואלירה דחה את ההצעה הבריטית מאוגוסט 1920 לעצמאות פנימית תוך כפיפות לכתר הבריטי.
באוגוסט 1921 שינה דה ואלירה את חוקת הדאל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יושב-ראש הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה במעמדו למלך ג'ורג' החמישי, כראש המדינה האירית. כנשיא, טען דה ואלירה, עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר 1921, שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות חלקית. המחוזות הדרומיים נקראו "המדינה האירית החופשית" ואילו ששת המחוזות הצפוניים נותרו בשליטתה של בריטניה וכונו "צפון אירלנד". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב תושביהם פרוטסטנטים (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מיד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" היא מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מיד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום 6 בדצמבר 1921.
ההסכם
נציגי הרפובליקה לשיחות השלום קיבלו מדה ואלירה ייפוי כוח לעשות כפי הבנתם, מבלי לקבל את אשרורו של הקבינט. אך ההסכם אליו הגיעו הנושאים ונותנים היה שנוי במחלוקת. ראשית הוא החליף את הרפובליקה הקיימת בדרום אירלנד בדומיניון, כך שראש המדינה נותר המלך הבריטי המיוצג בידי מושל כללי של המדינה האירית החופשית. דה ואלירה זעם על הסדר זה. מבקריו טענו כי הוא סירב להצטרף לשיחות שכן ידע מראש מה תהיה תוצאתן, ורצה להפיל את האשמה על אחרים. דה ואלירה הגיב לידיעות על חתימת ההסכם לא בזעם על תכנו (הוא סירב לקרוא את הידיעה בעיתון), אלא בזעם על כי החותמים לא התייעצו עמו - עם נשיא המדינה. דה ואלירה ותומכיו בדאל, פרשו מן הדאל וניסו לשווא ליצור ממשלה רפובליקנית. גריפית' נבחר לנשיא במקום דה ואלירה, ובמקביל נוצר ממשל שמונה על ידי הכתר הבריטי בראשותו של מייקל קולינס.
במלחמת האזרחים האירית
היחסים בין תומכי ההסכם ומתנגדיו הפכו עד מהרה למלחמת האזרחים האירית (ביוני 1922). כוחותיו של דה ואלירה הובסו על ידי כוחות ממשלת מדינת אירלנד החופשית. הייתה זו נקודת השפל בקריירה של דה ואלירה. בנאומיו עשה רק לשלהוב האווירה, ולא השכיל לנהל משא ומתן. על אף שהיה מבחינה רשמית ראש המורדים בממשלה החדשה, הייתה לו השפעה מועטה על מהלך העניינים, וחלק ניכר מהמלחמה היה חבוש בבית הכלא. בין הטרגדיות של המלחמה היו רצח מייקל קולינס, ראש הממשלה הזמנית, מותו מתשישות של נשיא הדאל ארתור גריפית', ההתנקשות באחד מן החותמים על ההסכם, רוברט ארסקין צ'יילדרס, ופיצוץ משרד הרשומות הציבוריות, אשר הביא לאובדנם של אלף שנים של רשומות ציבוריות באירלנד.
ההשתתפות בדאל של המדינה החופשית - "הנוסחה הריקה"
באפריל 1923 הורה דה ואלירה לתומכיו להניח את נשקם, ופנה לשיטות פוליטיות על מנת להשיג את מטרותיו. מאוכזב מהתנהגותם של רוב אנשי מפלגת שין פיין, פרש דה ואלירה מן המפלגה במרץ 1926 והקים מפלגה חדשה "פיאנה פול" (חיילי הגורל). המפלגה זכתה בהישגים בקלפי, אך חבריה סירבו להישבע אמונים למלך האנגלי, והחל מאבק משפטי בנוגע לשאלה זו. עד מהרה הביא המאבק לרצח סגן ראש הממשלה קווין או'היגינס, ומכיוון שכך, ראש הממשלה ויליאם תומאס קוסגרייב העביר הצעת חוק המחייבת את כל המועמדים לפרלמנט להצהיר כי אם ייבחרו, יישבעו אמונים למלך. משנדחק כך לפינה הכריז דה ואלירה כי השבועה היא "נוסחה ריקה מתוכן", ונשבע אמונים למלך באוגוסט 1927.
בפברואר 1929 נידון לחודש מאסר בבלפסט בעוון כניסה בלי רישיון לצפון אירלנד. במהלך משפטו סירב לדבר אנגלית והתעקש לדבר גאלית.
כראש הממשלה
ב-16 בפברואר 1932 זכתה פיאנה פול בבחירות לדאל, ועם כינוס הדאל ב-9 במרץ נבחר דה ואלירה, בעזרת קולות הלייבור, כראש ממשלה ("נשיא המועצה המבצעת") ומונה לתפקיד על ידי המושל הכללי ג'יימס מקניל. עם כניסתו לתפקיד עצר את הארנונה השנתית (מס החל על מקרקעין) ששולמה לבריטניה כהחזר על תשלומים ששולמו על ידי בריטניה כפיצוי לבעלי מקרקעין שהופקעו. התוצאה הייתה "מלחמה כלכלית" בין המדינה האירית החופשית ובין בריטניה.
תחת הנהגתו של דה ואלירה זכתה פיאנה פול בבחירות הכלליות בשנים 1933, 1937, 1938 ו-1944. דה ואלירה נבחר גם ליושב ראש חבר הלאומים במושב שהתקיים בספטמבר ואוקטובר 1932 וכן לנשיא האספה של חבר הלאומים בשנת 1938.
החוקה החדשה
במהלך שנות השלושים קיצץ דה ואלירה את החוקה שניסח מייקל קולינס בשנת 1922 בתהליך ממושך של שינוי וביטול סעיפים חשובים. הדבר התאפשר משלוש סיבות: החוקה קבעה כי היא תאושר במשאל עם כעבור שמונה שנים (וראש הממשלה קוסגרייב שינה זאת ל-16 שנים לאחר מכן) כך שעד משאל העם ניתן היה לשנות סעיפים בחוקה באמצעות רוב פשוט בפרלמנט. שנית, באופן תאורטי היה המושל הכללי הבריטי בעל סמכות וטו באשר לחקיקה. בפועל הסמכות להורות למושל הכללי כיצד לפעול ניתנה לממשלת המדינה האירית החופשית משנת 1927, כך שלמעשה הסכמת המושל הכללי הייתה אוטומטית. ושלישית, זמן קצר לפני שנכנס דה ואלירה לתפקידו הוסרה הדרישה שהחוקה תתאים להסכם שבין אירלנד ובריטניה משנת 1921. כאשר מערכת זו של בלמים ואיזונים (משאל עם, הסכמת המושל, התאמה להסכם) הוסרה, דה ואלירה יכל לעשות בחוקה כרצונו, ואכן עשה כן.
דה ואלירה הסיר את הדרישה לשבועת נאמנות, ואת האפשרות לעתור לבתי משפט אנגליים (המקבילים לבג"ץ בישראל). משהאט הסנאט האירי (הנשלט על ידי האופוזיציה) את מהירות החקיקה בעניינים אלו, ביטל אותו דה ואלירה. לבסוף, בדצמבר 1936 כאשר ויתר המלך אדוארד השמיני על כתרו (כדי להינשא לווליס סימפסון גרושה אמריקאית מבולטימור), ויחד עם כתר אנגליה, ויתר על כל תפקידיו, לרבות התפקיד של מלך אירלנד, ניצל דה ואלירה מצב זה על מנת לתקן את החוקה כך שכל זכר למלך או למושל הכללי מטעמו הושמט ממנה.
ביולי 1936 כתב דה ואלירה למלך אדוארד השמיני כי בכוונתו להציג חוקה חדשה, ובה ייווצר תפקיד של נשיא, המקביל לתפקיד המושל הכללי. היה זה המרכיב המרכזי בחוקה החדשה, לה ניתן השם האירי Bunreacht na hÉireann (שפירושו בפשטות - החוקה של אירלנד). החוקה החדשה כללה מספר אלמנטים שהדגישו את עצמאותה של אירלנד:
שם חדש למדינה - אירלנד (באירית: Éire, קרי אֵיירֵה; באנגלית: Ireland, וממנו התקבלה הצורה העברית).
הצהרה כי האי כולו הוא יחידה לאומית אחת.
תפקיד חדש "נשיא אירלנד" המחליף את הכתר האנגלי.
הכרה במעמד המיוחד של הכנסייה הקתולית.
הכרה במעמד המיוחד של הנישואין על פי הדת הקתולית (דהיינו איסור על הגירושין).
הכרזה על האירית הגאלית כשפה הרשמית של האומה, ועל האנגלית כשפה משנית.
שימוש במושגים איריים לתיאור גופי הממשל השונים.
ככל שצעדים אלו התיימרו להתנגד לחלוקת האי, היו אלו צעדים הכרזתיים בלבד. חלוקת האי נותרה עובדה קיימת גם לאחר חקיקת החוקה, מבחינה משפטית ועובדתית כאחת. כן המשיך המלך האנגלי ג'ורג' השישי להתייחס אל עצמו כמלך אירלנד. המעמד המיוחד שניתן לכנסייה הקתולית אף הוא היה מליצה חסרת משמעות. החוקה הכירה בקיום "הכנסייה של אירלנד" הפרוטסטנטית, בקיום הכנסייה הפרסבטריאנית והמתודיסטית, וכן באוכלוסייה היהודית של אירלנד כדתות שוות זכויות בעלות חופש פולחן מלא. מסיבה זו סירב האפיפיור פיוס האחד עשר לתמוך בחוקה. על אף שלשפה האירית ניתנה עליונות סמלית, המשיכה השפה להיות שפת מיעוט, והאנגלית המשיכה להיות השפה השלטת בפועל. בסיכומו של דבר החוקה לא הפכה את אירלנד למדינה חופשית, קתולית, גאלית, או חופשייה לחלוטין מן הכתר האנגלי.
בשעה שבה היהודים נרדפו והוחרמו במקומות רבים בעולם, והאנטישמיות הרימה את ראשה בממדים שלא נראו לפני כן או לאחר מכן, הייתה חוקתה של אירלנד הצהרה על שוויון זכויות אזרחי וחופש פולחן מלא ליהודי המדינה.
הנייטרליות במלחמת העולם השנייה
הגרמנים גילו עניין רב באירלנד בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ובדקו אם ניתן יהיה להשתמש ב-IRA כנגד בריטניה. כן בחנו את היתרונות הטקטיים של פלישה לאירלנד, או ניהול משא ומתן עמה. דה ואלירה עמד כנגד ניסיונות אלו, וכל המגעים הגרמנים הסתיימו בכישלון.
דה ואלירה שמר על הנייטרליות האירית במלחמה. גם לאחר שהנייטרליות של ארצות הברית נקטעה בעקבות ההתקפה על פרל הארבור ב-1941, נשמרה הנייטרליות האירית לאורך כל הלחימה. בתקופה זו עמדה אירלנד בסכנה הן של פלישה גרמנית (הגרמנים אף הכינו תוכנית פלישה לאירלנד, שמעולם לא יצאה לפועל) אף והן של פלישה אנגלית.
על אף הנייטרליות סייעה אירלנד בחשאי לבעלות הברית. לדוגמה, העיתוי המדויק של הפלישה לנורמנדי נקבע על פי נתונים מטאורולוגיים שסופקו מתחנות שהוצבו באירלנד. טייסים של בעלות הברית שמטוסיהם נפלו באירלנד הורשו "להימלט" לאירלנד הצפונית, אך טייסים גרמנים הוחזקו במעצר עד סוף המלחמה. עם זאת, ביום התאבדותו של אדולף היטלר ביקר דה ואלירה, במעשה שעורר ביקורת רבה, את השגריר הגרמני בדבלין, וכתב לעם הגרמני מכתב בו הביע את תנחומיו.
מצבה של אירלנד במלחמת העולם השנייה היה עדין. ברית עם גרמניה (עד כמה שדה ואלירה רצה בכך, דבר המוטל בספק) העמידה את אירלנד בסכנה של פלישה אנגלית, בעוד שברית עם בריטניה הייתה בלתי אפשרית מבחינה פנימית, והייתה עשויה להביא למלחמת אזרחים חדשה. היסטוריונים טוענים כי הנייטרליות האירית אף שירתה את מטרות בעלות הברית, מכיוון שלו הצטרפה אירלנד לבעלות הברית, הייתה היא המדינה החלשה בברית, והייתה גוזלת משאבים וכוח אדם להגנתה, בתקופה בה נדרשו משאבים אלו למטרות אחרות.
בנאום הניצחון שנשא וינסטון צ'רצ'יל לאחר הניצחון על גרמניה, התקיף צ'רצ'יל את מדיניות הנייטרליות של אירלנד במילים קשות. דה ואלירה השיב בנאום שזכה להסכמה ולהערכה בין כל הפלגים במדינה, אך הביא לביקורת קשה מבחוץ.
פרישה ומינוי לנשיא
בפברואר 1948 הובס דה ואלירה בבחירות, ופרש מתפקיד ראש הממשלה. הוא הוביל שתי ממשלות נוספות (1951–1954 ו-1957–1959) עד שפרש מהנהגת מפלגתו על מנת לשמש כנשיא אירלנד במהלך שתי תקופות כהונה (1959–1973). בתקופה זו היה עיוור כמעט לחלוטין אך הסתיר עובדה זו באמצעות שימוש בעוזר שתפקידו היה ללחוש לו הוראות כגון מספר המדרגות שעליו לעלות, ולהיכן עליו "להסתכל". הבחירות לנשיאות ב-1966 בהן התמודד כנגד המועמד הצעיר או'היגינס, הוכרעו ברוב של 10,000 קולות בלבד.
דה ואלירה סיים את תפקידו כנשיא בשנת 1973 כשהוא בן 91, וראש המדינה הזקן בעולם. הוא מת בדבלין בשנת 1975, מספר חודשים לאחר מות אשתו שינייד. הוא נקבר בבית הקברות גלאסנווין בדבלין, ונטמן לצד אשתו ולצד בנו, בריאן, שמת בתאונת רכיבה בשנת 1936.
הנצחה
בשנת 1966 ניטע לכבודו יער איימון דה ואלירה סמוך לנצרת.
ראו גם
מייקל קולינס
היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
קישורים חיצוניים
אתר אירי המוקדש לאמון דה ואלירה - קישורים, תמונות, ביוגרפיה
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פוליטיקאים אירים
קטגוריה:חברי שין פיין
קטגוריה:נשיאי אירלנד
קטגוריה:ראשי ממשלת אירלנד
קטגוריה:עיוורים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:נכים אירים
קטגוריה:מלחמת העצמאות האירית: אישים
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מתמטיקאים אירים
קטגוריה:מהפכנים אירים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים
קטגוריה:אירים שנולדו ב-1882
קטגוריה:נפטרים ב-1975 | 2024-09-25T09:34:15 |
הפיצול הסיני-סובייטי | ממוזער|300px|"על כל אנשי העולם להתאחד נגד האימפריאליזם האמריקאי, נגד הרוויזיוניזם הסובייטי ונגד ריאקציונרים מהעולם כולו!" (כרזה סינית, 1969)
הפיצול הסיני–סובייטי הוא כינויו של העימות בין ברית המועצות לרפובליקה העממית של סין שהתחיל בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-20, הגיע לשיאו בשנת 1969, והמשיך בצורה זו או אחרת עד לסוף שנות השמונים. התהליך הביא איתו פיצול מקביל בתנועה הקומוניסטית העולמית.
רקע
שורשיו של הפיצול מתחילים בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הקומוניסטים בסין, שהונהגו על ידי מאו דזה-דונג, ניהלו שתי מלחמות במקביל: מלחמת נגד הכיבוש היפני ומלחמת האזרחים הסינית נגד המפלגה הלאומית של צ'יאנג קאי שק. מאו, שניהל את הלחימה, התעלם מההנחיות לביצוע ההפיכה שקיבל מסטלין. כיוון שהן נסמכו על רתימת מעמד הפועלים-עירוניים למהפכה, מעמד שכמעט ולא היה קיים בסין, הפכו עצותיו של סטלין לחסרות ערך עבור מאו.
במהלך מלחמת העולם השנייה דחק סטלין במאו ליצור קואליציה עם צ'אנג קאי שק להדיפת היפנים. גם לאחר המלחמה יעץ סטלין למאו לחתום על הסכם שביתת נשק ולשאת ולתת עם צ'אנג. סטלין אף חתם חוזה ידידות עם צ'אנג. מאו קיבל בנימוס את הצעותיו של סטלין, אך לא עשה עמן דבר בפועל, ולבסוף גירש את צ'אנג ואת כוחותיו לטאיוואן והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1 באוקטובר 1949. למרות היחסים בין מאו לסטלין, ביקורו של מאו במוסקבה לאחר ההכרזה על הקמת הרפובליקה הסתיים בחתימת אמנה המאחדת את סין וברית המועצות נגד התוקפנות היפנית.
מדיניותה הכלכלית של סין במהלך שנות החמישים, בייעוצם והכוונתם של יועצים רוסים, הייתה להיצמד למודל ההתפתחות הסובייטי של תעשייה כבדה שמומנה על ידי עושק האיכרים והשארת נושא הסחורות והסחר בעדיפות שנייה בלבד. אולם, לקראת סוף העשור החל מאו לפתח רעיונות חדשים כיצד להפוך את סין הישר למדינה קומוניסטית (במובן המרקסיסטי של המילה) בעזרת רתימת כוח העבודה העצום של סין. רעיונות אלו הובילו מאוחר יותר לביצוע הקפיצה הגדולה קדימה.
בינתיים, מותו של סטלין ב-1953 יצר מצב חדש בעולם הקומוניסטי. למרות התעלמותו השיטתית של מאו מהוראותיו של סטלין, הוא מעולם לא חדל מלראות בו את מנהיג התנועה הקומוניסטית העולמית. כאשר סטלין מת, הרגיש מאו כי עתה הוא המנהיג הבכיר ונהיה מלא תרעומת כשמנהיגיה החדשים של ברית המועצות, מלנקוב וחרושצ'וב, לא העניקו לו את המעמד לו ציפה. חרושצ'וב הרגיע את מאו עת שביקר בסין ב-1954 לרגל העברת אזור פורט ארתור מריבונותה של ברית המועצות חזרה לסין. בביקור הוסכם בין המנהיגים ליצור שיתוף פעולה כלכלי הדוק יותר בין המדינות.
כאשר חרושצ'וב הכריז על עצמו כיורשו של סטלין בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לא הביע מאו התנגדות פומבית לכך. מאו שתק גם כשחרושצ'וב חידש את היחסים עם משטרו של טיטו ביוגוסלביה ב-1956, קשרים שנותקו על ידי סטלין ב-1947. אבל חרושצ'וב לא הסתפק בכך, ובסדרת נאומים פומביים ופרטיים שנשא, יצא בגלוי נגד משטרו של סטלין, הכריז על פירוק הקומינפורם ולגלג על עקרונות הליבה המרקסיסטיים-לניניסטיים שטענו כי המלחמה המזוינת בין הסוציאליזם לקפיטליזם היא בלתי נמנעת. מאו, שהתנגד לפעולותיו של חרושצ'וב, חש יותר ויותר כי המשטר בברית המועצות מתרחק מעקרונותיהם הטהורים של לנין וסטלין ומהמאבק העולמי לניצחון הקומוניזם. ב-1959 הייתה הזירה ההיסטורית מוכנה לקרע בין שתי המעצמות הקומוניסטיות.
הפיצול
שמאל|ממוזער|250px|המצב ב-1985: אדום - ברית המועצות ובנות בריתה, צהוב - סין ובנות בריתה, שחור - מדינות שלא נקשרו לאף אחת מהשתיים
בשנת 1959 נסוגו הסובייטים מהתחייבויותיהם הקודמות לעזור לסין לפתח נשק גרעיני, לאחר שנרתעו מההתמוטטות הכלכלית בסין בשל מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה. עוד באותה השנה ערך חרושצ'וב ועידת פסגה עם נשיאה של ארצות הברית דווייט אייזנהאואר וסירב להגיש עזרה לסין במלחמת הודו–סין, כיוון שהודו הייתה ידידתה של ברית המועצות.
אירועים אלו פגעו מאוד במאו ובשאר מנהיגיה של סין, שסברו שחרושצ'וב פייסני מדי כלפי המערב. מנקודת מבטם של הסובייטים, לעומת זאת, חרושצ'וב נקט בשורת צעדים זהירים לאור המציאות הבינלאומית והאיום של מלחמה גרעינית. בסוף שנות החמישים החזיקו גם ארצות הברית וגם ברית המועצות בכמות פצצות גרעין הרסנית, והממשלה במוסקבה נקטה במדיניות לאיזון עימותים בין המדינות (דוגמת הריבונות בברלין) על ידי משא ומתן. עודף המלחמתיות של מאו נתפס בעיני הסובייטים כסיבוך המסכן את השלום בעולם, ולכן לא הסכימו להעניק לו נשק גרעיני שיכול היה לשמש לפתיחת מלחמה חדשה בקוריאה או בטאיוואן, מה גם שהסובייטים סברו שמאו כבר אינו מרקסיסט כלל לאחר שביצע את הדילוג הגדול קדימה.
לפיצול בין סין לברית המועצות היו גם מקורות פנים-מפלגתיים בסין. הקפיצה גדולה קדימה, שהייתה כישלון מהדהד, הביאה על סין רעב שהרג מיליוני אזרחים. בשל כך, קשרו יריביו של מאו בצמרת המפלגה, דנג שיאופינג וליו שאוקי, קשר להדיחו מן השלטון. הסתה שתוצאה מפיצול בין סין לברית המועצות איפשרה למאו להציג את מתנגדיו כסוכניה של המעצמה השכנה שמנסים לארגן הפיכה מאחורי גבו.
במשך זמן קצר נשאר הפולמוס בין המדינות עקיף, כאשר הסינים מגנים את טיטו, והרוסים מגנים את בן בריתה החדש של סין: אנוור הוג'ה, מנהיגה של אלבניה. אך ביוני 1960 הפך הפיצול לפומבי בקונגרס של המפלגה הקומוניסטית ברומניה כאשר חרושצ'וב ונציגה של סין לוועידה התנגחו בפומבי. חרושצ'וב כינה את מאו לאומן הרפתקן בעוד הסינים כינו את חרושצ'וב רוויזיוניסט ומתחו ביקורת על אופן התנהלותו הפטריארכלי, השרירותי והרודני. חרושצ'וב ליווה את התקפתו על סין במכתב בן 18 עמודים בו הוא מגנה את המנהיגות הסינית.
בוועידת 81 המפלגות הקומוניסטיות במוסקבה בנובמבר 1960 התעמתה המשלחת הסינית עם זו הסובייטית כמו גם עם משלחות נוספות, אך לבסוף הוסכם על פשרה שתמנע מהקרע להיות רשמי. לעומת זאת, באוקטובר 1961 במהלך הקונגרס ה-22 של המפלגה בברית המועצות החלו העימותים בשנית, ובדצמבר אותה שנה ניתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם אלבניה. הסכסוך בין המפלגות התרחב לסכסוך בין המדינות.
במהלך 1962, מספר אירועים בזירה הבינלאומית הביאו לקרע הסופי בין ברית המועצות לסין. מאו מתח ביקורת חריפה התנהלותו ה"הרפתקנית" וה"תבוסתנית" של חרושצ'וב במשבר הטילים בקובה, ביקורת עליה הגיב חרושצ'וב באומרו שמדיניותו של מאו תביא על העולם שואה גרעינית. באותה עת תמכה ברית המועצות בפומבי בהודו ועזרה לה במלחמתה בסין. אירועים אלו לוו בהצהרות רשמיות של כל צד לגבי האידאולוגיה הרשמית שלו. הסינים פרסמו את "הצעת המפלגה הקומוניסטית הסינית בנוגע לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית" ביוני 1963. הסובייטים הגיבו במכתב פומבי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. תכתובות אלו היו הקשר הרשמי האחרון בין שתי המפלגות.
בשנת 1964 עמד מאו בתקיפות על כך שבברית המועצות נערכה "מהפכה נגד הקומוניזם" ושהקפיטליזם חזר לשלוט בה. היחסים בין שתי המפלגות נותקו לחלוטין וכך גם עם המפלגות של החברות בברית ורשה.
הסכסוך בין שתי המדינות פסק לזמן קצר עם נפילתו של חרושצ'וב ב-1964. בנובמבר אותה שנה נסע ראש ממשלת סין צ'ו אן לאי לביקור במוסקבה שם נפגש עם מנהיגיה החדשים של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ואלכסיי קוסיגין. בשובו דיווח צ'ו שלסובייטים אין כל כוונה לשנות את עמדתם בנוגע לסכסוך, מה שהביא את מאו להכריז כי בברית המועצות מתקיים "חרושצ'וביזם ללא חרושצ'וב".
מפיצול לעימות
לאחר 1965 היה הפיצול הסיני-סובייטי לעובדה מוגמרת. ביצוע מהפכת התרבות של מאו רק החמיר את המצב בין סין לברית המועצות ולמעשה בין סין לרוב העולם. היוצא מן הכלל היחיד היה הסכמתה של סין להעביר בתחומה נשק מברית המועצות לווייטנאם כדי לתמוך בצפון וייטנאם במלחמתה מול דרום המדינה וארצות הברית.
לאחר 1967 שקעה סין לתוהו ובוהו, בעוד מאו משתמש במהפכת התרבות כאמתלה להדחת כל יריביו ממשרותיהם ולעצב מחדש את מבנה המפלגה ומוסדות המדינה. המחיר ששילמה סין בעבור צעדיו של מאו היה ניתוק קשריה עם כל המפלגות הקומוניסטיות למעט אלו של אינדונזיה ושל בעלת בריתה אלבניה. אמנם ברחבי העולם קמו מפלגות מאואיסטיות, אך כוחן היה מזערי והן נעלמו מעל המפה הפוליטית במהרה.
בינואר 1967 כיתרו כוחות של המשמרות האדומים את השגרירות הסובייטית בבייג'ינג. למרות שהקשרים הדיפלומטיים בין המדינות לא נותקו מעולם באופן רשמי, הם שקעו לתרדמת עמוקה. הסינים גם בחרו להעלות מחדש את עניין הגבול המשותף עם ברית המועצות, סכסוך שמקורו בהסכמים שנחתמו במאה ה-19 בין שושלת צ'ינג החלשה לאימפריה הרוסית. סין לא העלתה דרישות טריטוריאליות ספציפיות אך התעקשה שהסובייטים מודעים לכך שההסכמים הישנים נחתמו בצורה לא חוקית. הסובייטים סירבו בתוקף להתייחס לנושא.
בשנים הבאות סין הייתה בעיצומה של מהפכת התרבות שכמעט וגלשה למלחמת אזרחים בחלקים מסוימים של המדינה, עד להתערבות הצבא בהוראתו של מאו. צעדים מתקדמים וחמורים יותר במהפכה נמנעו רק משום שמאו הבין שסין נמצאת במצב פגיע מאוד של בידוד אסטרטגי מוחלט.
במהלך 1968 הסובייטים הגבירו משמעותית את הנוכחות הצבאית שלהם באזור הגבול עם סין. בשנת 1961 היו לסובייטים 12 דיוויזיות מוקטנות וכ-200 כלי טיס בקרבת הגבול. בשנת 1968 צמחו המספרים ל-25 דיוויזיות מלאות, 1,200 מטוסים וכ-120 טילים לטווח בינוני באותו האזור. למרות שארבע שנים קודם לכן פוצצה סין את פצצת האטום הראשונה שלה, כוחה הצבאי לא השתווה כלל לזה של שכנתה. החיכוכים באזור הגבול הלכו והתרבו עד לפריצת התנגשויות צבאיות ב-1969 שהחלו באזור נהר האוסורי ונמשכו במקומות שונים עד לאוגוסט של אותה שנה.
קולות רבים ברחבי העולם ניבאו שתפרוץ מלחמה, ובארצות הברית התפרסם ספר הנושא את השם "המלחמה הקרבה בין רוסיה לסין". ב-1969 הביאו מקורות סובייטים מידע על ניסוי גרעיני נוסף של הסינים, אך לבסוף שני הצדדים נסוגו כשהסכסוך היה על סף תהום. בספטמבר ערך קוסיגין ביקור חשאי בבייג'ינג ונפגש עם צ'ו אן לאי. באוקטובר החלו השיחות על סוגיית הגבול, ונחתמה הסכמה, אך הצעדים הביאו לחידוש מינימלי בלבד של היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.
ב-1970 הבין מאו כי סין לא תוכל להתעמת בו זמנית הן עם ברית המועצות והן עם ארצות הברית. במהלך אותה שנה, חרף המשכה של המלחמה בווייטנאם והתעמולה האנטי-אמריקנית בסין, החליט מאו שברית המועצות מהווה איום חמור יותר והחל לחתור למיצוב היחסים עם ארצות הברית.
ביולי 1971 ערך הנרי קיסינג'ר ביקור חשאי בבייג'ינג והכין את הקרקע לביקורו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בפברואר של השנה הבאה. למרות שבתחילה הסובייטים זעמו על המפגש, מהר מאוד הם ארגנו פסגה משלהם עם הנשיא האמריקאי ובכך יצרו משולש פוליטי בין מוסקבה וושינגטון ובייג'ינג. מהלך זה סיים את החלק המשמעותי ביותר בעימות בין רוסיה לסין.
היריבות הסינית-סובייטית התפשטה גם לאפריקה ולמזרח התיכון בהם כל אחת מהמעצמות תמכה וטיפחה מפלגות קומוניסטיות במדינות שונות. כך תוגברו המלחמות בין אתיופיה וסומליה, מלחמות האזרחים באנגולה ובמוזמביק והיריבויות בין קבוצות שונות בקרב הפלסטינים. שלא כמו הסובייטים, הסינים לא שלחו חיילים שילחמו במלחמות הללו, אך התערבותם בהן גרמה להן להתמשך.
חזרה לשיגרה
ירידתו מהשלטון של לין ביאו ב-1971 סימנה את סוף התקופה הקיצונית של מהפכת התרבות, ומאז ועד מותו של מאו ב-1976, חזרה סין בהדרגה למצב של קומוניזם "נורמלי". מצב זה הוביל לסיומו של העימות החמוש בין סין לברית המועצות, אך לא גרם להפשרה של היחסים הדיפלומטיים. יתר על כן, בניית הצבא הסובייטי באזור הגבול נמשכה כסדרה: ב-1973 כבר הייתה בגזרה כמות חיילים הגדולה פי שניים מזו שהייתה בה ב-1969. הסינים המשיכו לגנות את ה"סוציאל-אימפריאליזם" הסובייטי והאשימו אותם בהיותם אויבי המהפכה המתמדת, וזאת על אף שסין בעצמה הפסיקה לתמוך בקבוצות מהפכניות בארצות אחרות לאחר 1972 ותמיכתה במשא ומתן לסיום מלחמת וייטנאם.
תמיכתה של סין בפלגים מהפכניים פחתה עוד יותר לאחר מותו של מאו, עם סילוקה ממוקד הכוח של כנופיית הארבעה והחלתן של הרפורמות הכלכליות של דנג שיאופינג, שהפך את מדיניותו של מאו והחל לפתח בסין שוק חופשי. הרפורמות של דנג שיקפו למעשה את העובדה כי סין מאסה בעיסוק בפולמוס על "הקומוניזם הנכון" והפחיתו משמעותית את הגינויים של "הרוויזיוניזם הסובייטי". לאחר מותו של מאו הסכסוך הישיר בין המדינות כמעט שהסתיים, אך היריבות נמשכה בסכסוכים בין בנות חסותן של המדינות.
העימות הגדול הראשון נערך בין המדינות שהרכיבו בזמנו את הפדרציה של הודו-סין. סיומה של מלחמת וייטנאם ב-1975 הותיר באזור משטרים פרו-סובייטים בווייטנאם ובלאוס, ומשטר פרו-סיני בקמבודיה. הווייטנאמים היו מוכנים בתחילה להתעלם ממדיניות הפנים הרצחנית של משטרו של פול פוט בקמבודיה, אך כאשר הובילה המדיניות הזו להשמדת אוכלוסיות וייטנאמיות שלמות במדינה, ולתגרות אלימות באזור הגבול המשותף לשתי המדינות, פלשה וייטנאם לקמבודיה והדיחה את פול פוט מהשלטון. הסינים, שגינו בחריפות את הפלישה הווייטנאמית, שיגרו פלישת נקם לצפונה של וייטנאם, וגרמו בכך לפריצתה של מלחמת סין-וייטנאם. הסובייטים מצדם גינו את סין, אך לא נקטו בפעולות צבאיות.
ב-1979, החלה הממשלה הסובייטית לתמוך ולחזק את המשטר הקומוניסטי באפגניסטן שעמד בפני קריסה (ראו: מלחמת אפגניסטן). הסינים, שראו את צעדם של הסובייטים כניסיון לכתרם, הקימו ברית עם ארצות הברית ופקיסטן, שתמכה בארגוני ההתנגדות האיסלאמיים ועזרה להם להדוף את המתקפה הסובייטית. צעד זה היה מוצלח במיוחד מבחינתה של סין כיוון שנסיגתה של ברית המועצות פגעה מאוד במפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנותיה האחרונות. ב-1982, זמן קצר לפני מותו, נשא נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב נאום בעל אופי פייסני כלפי סין. צעד זה סלל את הדרך לשליחת משלחת שרים סינים רשמית להלווייתו של ברז'נייב ולעריכת דיונים בנוגע לסיום הסכסוך.
כאשר עלה מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות ב-1985, הוא עשה מאמצים כבירים להחזיר את היחסים בין המדינות לנורמטיביים. כוחות הצבא האדום באזור הגבול עם סין צומצמו משמעותית והיחסים הכלכלים בין המדינות הוחזרו למתכונתם הרגילה. נסיגתם של הסובייטים מאפגניסטן ביטלה למעשה את הסיבה העיקרית לסכסוך בין המדינות. אולם, הסוגיה האידאולוגית של שנות השישים לא נפתרה והיחסים הדיפלומטיים הרשמיים לא חודשו. היחסים הקרירים שהמשיכו לשרור בין המדינות הביאו את השלטון האמריקני בראשותו של רונלד רייגן לראות בסין כוח מאזן למעצמה הסובייטית, מה שהביא לתמיכה כספית וטכנולוגית של האמריקאים בצבא העם הסיני.
כדי לחזק את שיפור הקשרים בין ברית המועצות וסין, יזם גורבצ'וב ביקור בסין ב-1989. תוצאותיו הלא מכוונות של הביקור היו החשיפה התקשורתית העצומה לה זכו מחאות הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן והאלימות הצבאית שבה נקטה ממשלת סין כדי לדכאן.
כאשר ביצע גורבצ'וב את הרפורמות הפוליטיות במדינתו, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ב-1991, נקטו הסינים בעמדה אמביוולנטית כלפיו. מאחר שהממשלה הסינית לא הכירה בברית המועצות כמדינה סוציאליסטית עמיתה, לא הייתה לה דעה רשמית בנוגע לרפורמות שהנהיג גורבצ'וב בסוציאליזם הסובייטי. אך בחדרי חדרים נשמעו מנהיגיה של המפלגה הסינית מבקרים את גורבצ'וב ומכנים אותו "טיפש" על שביצע רפורמות פוליטיות בטרם ביצע רפורמות כלכליות, בעוד דנג שיאופינג העביר את הכלכלה הסינית רפורמה מרחיקת לכת ללא צורך בשינוי השיטה הפוליטית במדינה.
התקופה הפוסט-סובייטית
התמוטטותה של ברית המועצות הביאה למעשה את סופו של הפיצול הסיני-סובייטי. במקום לחשוש מפלישה המונית של הסובייטים לשטחם, החלו הסינים לחשוש מכוחה העולה של ארצות הברית ומהתערבותה למען עצמאותה של טאיוואן. כמו הסינים, גם ממשלת רוסיה המוחלשת החלה לדאוג מצעדיה העתידים לבוא של ארצות הברית כגון התפשטותה של ברית נאט"ו מזרחה והתערבות האמריקאים בפוליטיקה הפנימית של מדינות יוגוסלביה לשעבר. האמריקאים מצדם לא חששו יותר מרוסיה כמעצמה אך החלו רואים בסין מדינה שעתידה להתפתח למעצמה שוות כוח לארצות הברית עצמה. לאור עובדות חדשות אלו בזירה הפוליטית הבינלאומית, החלו רוסיה וסין להדק את יחסיהן כדי ליצור משקל נגד ראוי לארצות הברית. ב-1993 חתמו שתי המדינות על חוזה המסדיר רשמית את גבולן המשותף ואשר שם קץ באופן רשמי לכל הסכסוכים ביניהן.
ראו גם
הפיצול היוגוסלבי-סובייטי
הפיצול האלבני–סובייטי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ברית המועצות: יחסי חוץ
קטגוריה:הרפובליקה העממית של סין: יחסי חוץ
קטגוריה:קומוניזם
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:יחסי סין–רוסיה | 2024-05-07T09:07:01 |
עיטם | עֵיטָם (שם מדעי: Haliaeetus) הוא סוג ממשפחת הנציים של עופות דורסים דומים לעיטים החיים בקרבת מקווי מים גדולים. משמעות השם "עיטם" הוא הלחם של המילים "עיט" ו"ים".
גודלם של העיטמים משתנה ממין למין: משקלו של עיטם איי שלמה הקטן נע בין 2 ל-2.7 ק"ג, בעוד שעיטם שטלר הענק מגיע עד ל-9 ק"ג. העיטם ידוע בתור אוכל דגים, ולעיתים גם מכרסמים.
מינים
בסוג קיימים שמונה מינים:
שם שם מדעי תמונה מוטת כנפיים משקל תפוצה עיטם לבן-זנב Haliaeetus albicilla100px 2.18 מ' 3.1–6.9 ק"גאירופה. חי גם בישראל עיטם לבן-ראש Haliaeetus leucocephalus 100px 1.8–2.3 מ' 3–6.3 ק"ג מצוי בארצות הברית והוא אחד מסמליה עיטם לבן-גחון Haliaeetus leucogaster 100px 2.2 מ' 4.5 ק"ג דרום-מזרח אסיה ואוסטרליה עיטם עקוד-זנב Haliaeetus leucoryphus 100px 180–215 ס"מ 2–3.7 ק"ג מרכז אסיה. מזדמן גם לאירופה עיטם שטלר Haliaeetus pelagicus 100px 2.13 מ' 4.9–9 ק"ג חופי צפון אסיה עיטם איי שלמה Haliaeetus sanfordi 165–185 ס"מ 1.1–2.7 ק"ג איי שלמה עיטם קולני Haliaeetus vocifer 100px 2–2.4 מ' 2–3.6 ק"ג אפריקה עיטם מדגסקרי Haliaeetus vociferoides 100px 165–180 ס"מ 2.2–3.5 ק"ג מדגסקר
על פי כמה חלוקות גם המינים נץ דגים קטן (Ichthyophaga humilis) ונץ דגים אפור-ראש (Ichthyophaga ichthyaetus), שייכים לסוג, אך הם הופרדו לסוג נץ דגים
(Ichthyophaga).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1809
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מארי יולס צזר סויגני
קטגוריה:עיטם
קטגוריה:עיטים ימיים | 2024-09-15T14:29:14 |
דגל הרפובליקה של קונגו | דגל הרפובליקה של קונגו אומץ לראשונה ב-18 באוגוסט 1958. הוא נזנח בשנת 1970, אך אומץ מחדש ב-10 ביוני 1991. הצבעים הם הצבעים הכלל-אפריקאיים המסורתיים, ומקורם בדגל אתיופיה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הרפובליקה של קונגו, דגל
קטגוריה:הרפובליקה של קונגו: סמלים לאומיים
הרפובליקה של קונגו
הרפובליקה של קונגו | 2023-12-22T05:31:14 |
וויליאם קופר | REDIRECT ויליאם קופר | 2004-10-30T05:01:34 |
מזה"ת | REDIRECT המזרח התיכון | 2004-10-30T05:08:07 |
טובלו | REDIRECT טובאלו | 2004-10-30T06:00:53 |
גיאוגרפים | הפניה גאוגרפים | 2012-03-23T14:47:25 |
במה (פירושונים) | במה (או בימה) היא אזור מוגבה כדי שהציבור יוכל לראות את המתרחש עליו.
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
קטגוריה:שמות משפחה טופונימיים | 2024-04-21T17:08:49 |
איתמר בן אבי | הפניה איתמר בן-אב"י | 2010-01-28T22:46:49 |
דגל הרפובליקה הסינית | דגל הרפובליקה הסינית, המוכר גם כדגל טאיוואן, הוא דגל לאומי ששימש את הרפובליקה הסינית בסין היבשתית ואת הרפובליקה הסינית בטאיוואן.
היסטוריה
הרפובליקה הסינית הוקמה בשנת 1912 לאחר נפילת שושלת צ'ינג במהפכת שינהאי, שהחלה בהתקוממות ווצ'אנג. הדגל הראשון שהונף על ידי הרפובליקה היה דגל בן חמש קווי צבע אדום-צהוב-כחול-לבן-שחור.
ב-1925 הקימה מפלגת הקוומינטנג, שהוקמה ב-1912 בהנהגתו של סון יאט-סן, ממשלה מתחרה בגואנגג'ואו. הממשלה חדשה הניפה דגל אדום בו נקבע בפינה השמאלית סמל המפלגה - שמש לבנה על רקע כחול. הדגל בוסס על דגל המפלגה, בו נמצא הכוכב ומסגרתו במרכז הדגל. הדגל המקורי עוצב ב-1895.
ב-1928 איחד צ'יאנג קאי שק, מנהיג הקוומינטנג, את הרפובליקה הסינית במערכה שזכתה לשם המשלחת הצפונית, ודגל הקוומינטנג הפך לדגל הרפובליקה הסינית.
ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, ממשלת בובות של האימפריה היפנית בצפון-מזרח סין במהלך מלחמת העולם השנייה, השתמשה בדגל הרפובליקה הסינית שעליו מתווסף משולש עליון עליו כתובות המילים המנדריניות 和平反共建國 - שלום, אנטי-קומוניסטיות ובנייה לאומית.
לאחר תבוסת הקוומינטנג במלחמת אזרחים ב-1949, ברחו חברי מפלגת קוומינטנג ותומכיהם לטאיוואן והקימו בו מחדש את הרפובליקה הסינית, והדגל הפך לדגלה הרשמי.
החל מ-1984, מתחרי הרפובליקה הסינית במשחקים האולימפיים משתמשים בדגל מיוחד, בו מופיעים סמל הרפובליקה הסינית והדגל האולימפי בתוך מחומש מעוגל אדום-כחול.
הדגל
בדרך כלל קוראים לדגל בסינית שמים כחולים, שמש לבנה, וארץ אדומה כולה (青天，白日，满地红 בפין-יין: qīng tīan, bái rì, măn dì hóng).
שלושת הצבעים בדגל הרפובליקה הסינית (אדום, כוחל ולבן) ממיצגים את שלושת העקרונות של העם, האידיאולגיה הרשמית של הקוומינטנג. הצבע האדום גם שימש כצבע לאומי של בני ההאן.
הנפת והורדת הדגל מלווים בשירת המנון הדגל הלאומי.
ראו גם
המנון הדגל הלאומי
קישורים חיצוניים
הרפובליקה הסינית
קטגוריה:הרפובליקה הסינית: סמלים לאומיים
הרפובליקה הסינית
הרפובליקה הסינית
הרפובליקה הסי
הרפובליקה הסינית | 2024-09-26T18:43:34 |
מבחן בוזגלו | מבחן בּוּזַגְלוֹ הוא מונח שהתפשט מתחומי עולם המשפט, והפך למטבע לשון. המונח מבטא השוואה בין החזק לחלש, במשל - בין האשכנזי המבוסס לבוזגלו העולה החדש.
בשנת 1976 הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. ידלין, פעיל מרכזי במפא"י שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, נחשד בגנבה וקבלת שוחד במסגרת תפקידו הקודם כיו"ר מרכז קופת חולים כללית. כאשר ביקשו מברק לקיים את חקירתו של ידלין במשרדו, הורה לזמן את ידלין לחקירה במתקן משטרתי ואמר כי מעמדו של חשוד, רם ככל שיהיה, צריך להיות שווה למעמדו של אזרח פשוט מן השורה. לבסוף, ידלין הורשע ונידון לחמש שנות מאסר.
החלטתו זו של ברק לקיים את החקירה במתקן משטרתי הייתה צעד נחוש ואמיץ באותם ימים. בהתייחסו להחלטה, אמר ברק: "דין ידלין - כדין בוזגלו". המשמעות הייתה שאין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש, ובהתאמה לאותם ימים, בין מי שנתפס כחזק - אשכנזים ותיקים לעומת החלש - בני העליות החדשות ובעיקר המזרחים.
למעשה, מבחן בוזגלו הועתק ממשמעותו המקורית שנגעה לשחיתות שלטונית ושימש אינדיקציה לנושאים הקשורים לשסע הבין-עדתי בישראל. מבחן בוזגלו הפך לכלי מבחן תרבותי בשורה רחבה של נושאים כמו כלכלה, חינוך תקשורת ועוד. המבחן נערך למעשה על ידי השוואת הישגיהן של שתי קבוצות עדתיות אלו, מתוך ראייה שלא אמור להיות ביניהן הבדל.
עם השנים התפתח גם המונח מבחן בוזגלו ההפוך, המתייחס לרדיפה של איש ציבור על סמך חשדות לא מבוססים, שלא היו מצדיקים פתיחת חקירה כנגד אדם מן השורה. מבחן זה גם מתייחס למתן גזר דין מחמיר על עבירה שביצע איש ציבור, בעוד אדם מן השורה יקבל גזר דין קל יותר.
ראו גם
מסעודה משדרות
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: חוק ומשפט
קטגוריה:השסע העדתי בישראל
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:ביטויים סטריאוטיפים ישראליים | 2023-08-08T07:41:25 |
בזיים | ממוזער|קרקרה מפוספסת
ממוזער|שמאל|קרקרה צפונית (Caracara cheriway)
ממוזער|שמאל|בז אוסטרלי בתעופה
ממוזער|שמאל|בז חום (Falco berigora)
ממוזער|הדורס הקטן בעולם - בזון גמדי (Polihierax semitorquatus)
ממוזער|בזייר והבז שלו נתלה ברצועה שעל כתפו
בזיים (שם מדעי: Falconidae) היא משפחת עופות דורסים והמשפחה היחידה בסדרת הבזאים (Falconiformes) ובה כ־60 מינים, מרביתם בסוג בז. בעבר הייתה שייכת לסדרת דורסי היום.
מיון המשפחה
רוב הפרטים ממשפחת הבזיים החיים בעולם משתייכים לסוג בז, סוג זה כולל גם את מספר המינים הגדול ביותר מבין הבזיים.
משפחת הבזיים מחולקת ל:
תת־משפחת בזי יערות (Herpetotherinae)
סוג ומין יחיד: בז צוחק (Herpetotheres cachinnans)
סוג: בז יערות (Micrastur)
תת־משפחת בזים (Falconinae):
סוג: בז (Falco)
סוג: בזון (Microhierax)
סוג ומין יחיד: בזון לבן שת (Neohierax insignis), בעבר היה שיך לסוג Polihierax
סוג ומין יחיד: בזון גמדי (Polihierax semitorquatus)
סוג ומין יחיד: בזון מפוספס (Spiziapteryx circumcinctus)
תת־משפחה קרקרים (Caracarinae):
סוג קרקרה (Caracara) - בו 2 מינים
סוג ומין יחיד: קרקרה שחורה (Daptrius ater)
סוג ומין יחיד: קרקרה אדומת־גרון (Ibycter americanus)
סוג קרקרה צהובה (Milvago) - בו 2 מינים
סוג קרקרה הררית (Phalcoboenus) - בו 4 מינים
מחקרים הראו קשר גנטי קרוב של המשפחה אל דורסי הלילה, אל החסידאים ואל התוכאים.
מגוון המשפחה ותפוצתה
הבזיים נפוצים במרבית היבשות בעולם, מלבד אנטארקטיקה ואזורים ארקטיים גבוהים. האוכלוסייה המגוונת ביותר שוכנת באזורים הטרופיים, באפריקה ובאמריקה הדרומית. באופן כללי יעדיפו הבזיים אזורי מישור על אזור הררי, וכן אזור פתוח מאשר מיוער וצפוף.
לבני המשפחה כושר הסתגלות גבוה לסביבות מחיה רבות, על כן בחירת אזור המגורים מותנה בהתאמתו לקינון וגידול צאצאים. המזון הנמצא בסביבה הוא בעדיפות שנייה. בזי היערות ספציפיים יותר בבחירת סביבתם, וימנעו מאזורי יערות מיושבים ומתוירים.
תיאור פיזיולוגי
הבזיים הם עופות דורסים בעלי גודל בינוני־גדול, מוטת כנף של ומשקל 60–2,200 גרם. המין הגדול ביותר הוא הקרקרה הענק, שמוטת כנפיו עד 155 ס"מ ומשקלו כ־2,100 גרם לזכר ו־2,200 גרם לנקבה. המין הקטן ביותר הוא בז גמדי, שאורכו כ־19 ס"מ ומשקלו 55–65 גרם. מאופיינים במקור בצורת אנקול שבקצהו בליטות, כמעין שיניים נוקשות שעוזרות לו בהריגת טרפו. העיניים חומות, הראייה טובה פי 8 מזו של האדם. מעל העין בליטה קרנית המגינה על העין מפני השמש ומפני טרף משתולל. לבזיים מבנה הגוף גוצי וחסון עם כנפיים ארוכות ומחודדות, אצבעות כך רגל ארוכות וטפרים חדים. לקרקרים (Caracarinae) מבנה גוף קטן יותר, צוואר ורגליים ארוכים יותר וכנפיים עגולות יותר. הפנים חצי קרחות ופלומתם בוהקת. אלו נוהגים לחמוס טרף ופגרים ופחות מורגלים בצייד.
ניצוי מרבית הבזיים בהיר למטה וכהה למעלה. הבדלים בצורת הטפרים, צורת הכנף, אורך הזנב, חוזק הרגליים והמקור משתנים בהתאם לסביבה ולמזון של המין.
כבשאר העופות הדורסים, הנקבה גדולה מן הזכר. דבר זה בולט אצל בזיים, בעיקר אצל המינים הטורפים בעת תנועה ופחות אצל אוכלי הפגרים. במספר מינים, מקור הנקבה גדול וחזק יותר. אצל מינים רבים, ניצוי הזכר והנקבה דומים כאשר הזכר בהיר יותר. ניצוי הצעירים מציג צבעים חלשים ודהויים. הבזיים מחליפים נוצותיהם פעם בשנה, כאשר ניצוי הבוגר נראה עם החלפת הנוצות הראשונה.
עיקר השוני בין המשפחות בסדרה: הריגת הטרף בעזרת המקור ולא בעזרת הרגליים. גוון אדמדם של הביצים (כשמוצג למול השמש) להבדיל מכחול־ירוק אצל הנציים.
התנהגות
הבזיים מתחלקים לעופות יציבים ועופות נודדים (או נודדים לעיתים). בין הנודדים יש מינים הגומאים מרחקים רבים בין אתרי הקינון לאתר החורף. מינים אחרים עוברים בתקופת החורף לשכון בגבהים נמוכים יותר, בהם המזון נמצא בשפע. אצל מספר מינים, ירידה בכמות המזון מובילה לנדידה של מחצית הפריטים אל אזורי החריפה, על פי רוב הנקבות, בעוד שהזכרים נותרים באתר הקינון.
מינים הנודדים, ימצאו אתר חורף משני הדומה בצורתו לאזור הרבייה. זכרים, נקבות וצעירים של מספר מינים ינדדו לסביבות שונות המותאמות לצורכיהם. צעירים אינם זקוקים לאתרי קינון כעדיפות ראשונה, על כן יבחרו במקום עם טרף רב.
מרבית המינים פעילים ביום, אולם כמה פעילים בשעות הדמדומים. על פי רוב חוזרים הפריטים אל אותו אתר כדי לנוח בלילה. הבזיים מבלים זמן רב בטיפוח הנוצות ובשטיפתם בבוץ ובמים. הסיבות המרכזיות לכך הן הגנה מפני טפילים שונים והגברת יכולתם להשיג מזון אשר תלויה במצב הנוצות.
הבזיים הם מעופפים חזקים המסוגלים להגיע למהירויות של 180 קמ"ש בקירוב בצלילה תלולה.
מרבית המינים חיים ביחידות או בזוגות וטריטוראליים ביותר, אולם מספר מינים מתאספים יחדיו כדי לרבות לנדוד או לאכול יחדיו. רמת החברותיות משתנה במהלך השנה ופריטים שנצפו הראו התנהגות חברותית יותר מחוץ לעונת הרבייה.
רבייה וגידול צאצאים
על אף שהרגלי הרבייה של מינים אחדים טרם נחקרו, בעיקר בזי היערות, הסברה היא שמרביתם מונוגמיים ומתרבים עם בני זוגם הקבועים. מרבית המינים טריטוריאליים ביותר בתקופת הקינון, ומגנים באגרסיביות על סביבת הקן.
מינים שלהם אתר קינון קבוע יגנו עליו לאורך כל השנה. במינים הנודדים, הזכר יגיע לפני הנקבה לאתר הקינון. מופע החיזור נעשה על ידי הזכר, ולעיתים גם בשיתוף הנקבה, כולל מעופים שונים סביב הקן המלווים בקולות.
כ־10 מינים חיים בקולוניות של מספר פריטים, אולם גם בקולוניה שומרים על בני זוג קבועים למשך שנים רבות. פוליגמיה נצפתה לעיתים רחוקות במספר מינים, אך אין זו התנהגות המשויכת אליהם.
מאפיין בולט אצל הבזיים במהלך עונת הקינון, היא החלוקה לתחומי אחריות שונים. הנקבה דוגרת על הביצים, מאכילה את הגוזלים ושומרת על הקן. הזכר אחראי על ציד המזון, מתקופת החיזור עד למחצית תקופת הקינון, כאשר הנקבה מתחילה לעזוב את הקן ועוזרת אף היא בצייד.
הבזיים מתרבים פעם בשנה, בתקופה בה המזון בשפע. הנקבה מטילה בין 1 ל־7 ביצים (לרוב גודל התטולה הוא בין 2 ל־4) בעלות כתמים אדומים־חומים, בטווח של יומיים או שלושה אחת מהשנייה. אם תטולה שלמה נטרפת במהלך השבועיים הראשונים, זוגות רבים יטילו בשנית אחרי זמן קצר.
הדגירה אורכת 28–35 ימים כאשר למינים הקטנים יותר זמן דגירה קטן יותר. ב־10 הימים הראשונים לבקיעתם, לא עוזבת הנקבה את הקן לשום צורך. הזכר מספק את המזון והנקבה קורעת אותו לחלקים קטנים עבור הגוזלים.
הגוזלים נשארים בקן 4–8 שבועות אחר בקיעתם, עד שמתחילים לעוף. הוריהם ממשיכים לספק להם מזון בכמות פחותה, עד חודשיים ממעופם הראשון. בניגוד לנציים, הגוזלים נולדים בהפרש קטן אחד מהשני, ועל כן נמנעת תופעת הרג הגוזל הצעיר על ידי אחיו, ששכיחה במינים רבים במשפחה זו.
הבגרות המינית מגיע בשנים 1–3. מרבית הפריטים חוזרים לאזור בו נולדו כדי למצוא בת זוג ולהתרבות.
מרבית הבזיים, מלבד הקרקרים (Caracarinae), אינם בונים קן, אלא יוצרים באתר הקינון מקום רך ומוגן להטלת הביצים, גומחה בוצית על צוק למשל או אדנית חלון בעיר. לעיתים קרובות יחמסו קינים מוכנים של עורבים ודורסים אחרים. הקרקרות בונים קנים פשוטים במראם, המורכבים ממקלות השזורים בהם קליפות עצים רכות וצמר.
אחוזי ההישרדות של פרטים בוגרים הם 65%-80%, התמותה הגבוהה ביותר מתרחשת במהלך השנה הראשונה. המין שאורך חייו הוא הגדול ביותר הוא הבז הנודד (Falco peregrinus), שהגיע ל־22 שנה.
תקשורת
הבזיים משתמשים בקולם למספר מטרות. לפרסם את בעלותם על הנחלה, לתקשר עם בני זוגם או חברי להקתם, בשעת חיזור ובחיפוש אחר מזון.
זוגות של בזי יערות, נוהגם לשיר דואטים זה לזה לפני הזריחה. התנהגות שמטרתה לחזק את הקשר הזוגי ולתת תוקף לנחלתם. גוזלים משתמשים בקולם כדי לדרוש מזון. קולות הבזים פשוטים ביותר - צווחות של הברה אחת החוזרות מספר פעמים.
צורות נוספות של תקשורת הן מעופים מסביב לקן, כדי להגן על הנחלה ולפרסם בעלות עליה ולמטרות חיזור. כמו כן דוגמאות ניצוי שונות במינים שונים, מראים בריאות וחוזק פיזי.
לבזי היערות שמיעה מפותחת יותר משאר הבזיים. שיער צפוף וגבוה מסביב לפנים ובמיוחד מסביב לאוזן, תכונה העוזרת בליכוד הצלילים ובהגברתם.
לבזיים אין אויבים טבעיים רבים, אולם עופות גדולים כעיטים ועופות דורסים החיים בלהקות הם המסכנים ביותר את המינים השונים.
תזונה
כל הבזיים ניזונים בעיקר מבשר. מרבית הבזיים אוכלים בשר חי, מספר מינים אוכלים פגרים ומספר מיני קרקרה מערבים צמחים בתזונתם. הטרף משתנה בהתאם לסביבה ולפיזיולגיית המין ויכולות הציד שלו.
הטרף כולל יונקים שונים (מעכברים עד טלאים), עופות, נחשים, לטאות, צבים, צפרדעים, דגים וחרקים שונים. טכניקת הציד העיקרית היא יירוט הטרף במהירות, תוך כדי מעוף או מתוך מנוחה.
גנבת מזון מעופות אחרים ואגירת מזון הם דבר שבשגרה, אולם בזיים לא יתפסו מזון מעבר לנחוץ להם בהיותם עופות השומרים על כוחם.
יחסי גומלין בין בזיים והאדם
קדושה
האל המצרי העתיק חורוס הוא בעל ראש בז. פירוש שמו המצרי, חור, הוא בז.
הבז בהלכה היהודית
על פי ההלכה דריסת עוף מטריפה רק עופות בגודל של אותו עוף דורס או עופות קטנים ממנו.
הבז יוצא דופן בכך שדריסתו מטריפה גם עופות הגדולים ממנו
"שקורין פלקין שיש לו דריסה בכל העופות", מתוך השולחן ערוך.
ספורט וציד
בזיים פוגעים בצורות שונות במשקו של האדם, על כן במדינות לא מפותחות גדל הקונפליקט בין האדם לחיה.
ספורט שהיה נפוץ בעבר, בעיקר במדינות מוסלמיות עשירות, הוא הבזיירות - אימון בזים למטרות ציד ותחביב. כיום נפוץ הספורט בכל העולם.
שימור המין
האיום העיקרי על המשפחה הוא אובדן אזור מחייתם הטבעי. בעוד מינים אחדים מרוויחים מבירוא היערות, אחרים סובלים מכך. מספר מינים נטשו את אזור מחייתם הטבעי והוכיחו סיכויי הישרדות ורבייה גבוהים בסביבה אורבאנית. איומים נוספים הם הרעלה, התנגשות בכלי רכב ובכלי טיס, חמיסת גוזלים וביצים למטרות מסחר וקווי מתח גבוה.
במהלך ההיסטוריה המתועדת נכחדו שני מינים ממשפחה זו: אחד בתחילת המאה ה־20 - קרקרת גואדלופה (Caracara lutosus) - מין של קרקרה שהיה נפוץ באי גואדלופה והשני הוא בז ראוניון (Falco dubois) שנכחד עוד בשנת 1600.
לפי IUCN (2004) המינים הבאים מוגדרים בסכנת הכחדה:
בסכנת הכחדה על אף תפוצתו הרבה, בעיקר במדינות אסיה: בז ציידים
מינים הפגיעים לסכנת הכחדה (vulnerable): בז סיישל (Falco araeus), בז אדום, בז מאוריציוס, Micrastur plumbeus
מינים הקרובים לסכנת הכחדה: Microhierax latifrons, בז טאיטה (Falco fasciinucha), בז אפור (Falco hypoleucos), בז חרישי (Falco jugger), בז ניו זילנדי, בזון לבן־שת, קרקרה מפוספסת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1824
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס
* | 2024-07-04T07:56:31 |
שלומציון אלכסנדרה | REDIRECT שלומציון המלכה | 2004-10-30T10:50:07 |
חביב בורגיבה | חביב בורגיבה (בערבית: حبيب بورقيبة, תעתיק מדויק: חביב בורקיבה; 3 באוגוסט 1903 – 6 באפריל 2000) היה נשיא תוניסיה משנת 1957 ועד שנת 1987. הוא נחשב לאבי האומה התוניסאית, ונוהגים להשוותו למוסטפא כמאל אטאטורק בשל הרפורמות הפרו-מערביות שהונהגו במהלך שנות שלטונו.
בורגיבה נולד במונסתיר והפך לנשיא תוניסיה בשנת 1957 לאחר הדחתו של המלך (שמלוכתו הייתה מוסדרת בחקיקה). הוא תמך בחילון ובשוויון זכויות לנשים. בשנת 1975 בחר בו הפרלמנט התוניסאי כנשיא לכל חייו.
נשיאותו הופסקה ב-7 בנובמבר 1987 בהפיכה שביצע ראש הממשלה זין אל-עאבדין בן עלי: בן עלי הסתייע ברופאים כדי להכריז על בורגיבה בלתי כשיר לשלטון עקב שיטיון, תפס את מקומו כנשיא המדינה ושלחו למעצר בית במונסתיר, שם היה כלוא למעלה מ-12 שנים, עד מותו.
ראשית חייו
בורגיבה למד משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת סורבון שבפריז, ובשובו לתוניסיה עבד כמשפטן ולאחר זמן ייסד עיתון לאומני. בתחילת דרכו הפוליטית היה חבר במפלגת החוקה אך התאכזב מעמדותיה המתונות ומחוסר הישגיה והקים עם שותפיו לדעה מפלגה חדשה, נאו-דסתור.
המאבק לעצמאות
חביב בורגיבה היה ממנהיגי המאבק הלאומי התוניסאי. הוא תמך במאבק לא-אלים נגד הצרפתים ששלטו בתוניסיה מ-1881.
עוד לפני מלחמת העולם השנייה, הוגלה בורגיבה מתוניסיה כחלק מצעדי המנע הצרפתיים כלפי התנועה הלאומית. בורגיבה הורשה לחזור לתוניסיה ב-1949 וכחלק ממדיניותו הלא אלימה ניהל מגעים עם הצרפתים למען הענקת עצמאות לתוניסיה. הצרפתים מצידם הסתפקו ברפורמות מזעריות. ב-1952 בעקבות כישלון המגעים בורגיבה שינה את מדיניותו והונהג מאבק אלים נגד הצרפתים.
בעקבות המאבק האלים ובעקבות עלייתו לשלטון בצרפת של פייר מנדס פראנס, התרככה העמדה הצרפתית, ובשנת 1955 הוכרזה עצמאות תוניסיה.
בשלטון
בורגיבה הנהיג רפורמות רבות והעניק זכויות שונות לנשים. הוא נחשב כמנהיג פרו-המערבי בתקופת המלחמה הקרה והיה מקורב לארצות הברית.
על אף עמדותיו המערביות, האנטי אסלאמיות והרפורמות שהנהיג ב-1964 בורגיבה העביר חוק, שלפיו מפלגתו היא המפלגה החוקית היחידה בתוניסיה. בורגיבה המשיך בצעדיו הטוטליטריים וב-1974 נהפך לרודן בהכריזו על עצמו כעל נשיא המדינה למשך כל ימי חייו. מאות בני אדם, שהואשמו בחברות במפלגות ובארגונים בלתי חוקיים נאסרו.
ב-1982 בורגיבה העניק מקלט להנהגת אש"ף בתוניס, לאחר שזו עזבה את ביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה. את המקלט לראשי אש"ף הסדירה ארצות הברית עוד טרם פינויים, בעזרת רעייתו של בורגיבה, ואסילה.
היחס ליהודים ולישראל
אחרי עצמאות תוניסיה ב-1956 חלה הרעה משמעותית במצב יהודיה. בורגיבה נהג להתבטא בחריפות כנגד ישראל, והיהודים נחשפו לרדיפות על רקע לאומני.
על אף שהתבטא כנגד ישראל בחריפות, היה בורגיבה הראשון מבין מנהיגי ערב שקרא להכרה בישראל, עוד ב-1965, בנאום ביריחו שהייתה אז בשליטת ממלכת ירדן, וזאת בתמורה לחזרתה לגבולות החלוקה, והשבת הפליטים על פי החלטות האו"ם 181 ו-194. דברי בורגיבה עוררו סערה בעולם הערבי. יוזמת בורגיבה לא הובילה לצעדים ממשיים, ומלחמת ששת הימים וועידת חרטום שבאו בעקבותיה מנעו את מימושה.
בעקבות מלחמת ששת הימים חלה החמרה נוספת במצבם של היהודים, ובתקופה זו עזבו רבים מהם את המדינה, והיגרו בעיקר לישראל ולצרפת.
סוף ימיו
ב-1984 פרצו בתוניסיה מהומות על רקע העלאת מחירי המזון. כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה עלה כוחו של הזרם האיסלמי וגבר המאבק של השלטון בהם. שיא המאבק הגיע ב-1986 עם שפיטתם של ארבעה מוסלמים קיצונים למוות.
ב-1987 בעקבות ההידרדרות החמורה בתוניסיה, לאחר 31 שנות שלטון, הוכרז בורגיבה על ידי רופאיו כבלתי כשיר לשלוט. את מקומו תפס מי שכיהן אז כראש הממשלה, זין אל-עאבדין בן עלי, ובורגיבה הושם במעצר בית למשך 13 שנה בעיר הולדתו עד יום מותו.
ראו גם
תוניסיה העצמאית
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של חביב בורגיבה (מנוהל על ידי בני משפחתו)
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים תוניסאים
קטגוריה:נשיאי תוניסיה
קטגוריה:שרי החוץ של תוניסיה
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:תוניסאים שנולדו ב-1903
קטגוריה:תוניסאים שנפטרו ב-2000 | 2024-05-30T11:46:14 |
האחיות ברונטה | ממוזער|שמאל|האחיות ברונטה, כפי שצוירו על ידי אחיהן, פטריק ברנוול ברונטה, סביבות 1834
האחיות ברונטה - שרלוט (1855-1816), אמילי (1848-1818) ואן (1849-1820) - השתייכו למשפחה אנגלית מהמאה ה-19, שהייתה מבורכת בכישרונות ספרותיים. המשפחה עוררה עניין רב, בייחוד מאז שהחלו להתפרסם הרומנים של שלוש האחיות: "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה, "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה ו"הדיירת מאחוזת ויילדפל" מאת אן ברונטה. שני הספרים הראשונים הם מהידועים ברומנים שבספרות האנגלית.
כנהוג באותה תקופה, פרסמו האחיות את ספריהן בשמות בדויים של גברים, כדי להסתיר את זהותן כנשים. הספרים זכו לתשומת לב מיידית של הציבור, בשל מקוריותם ובשל עוצמת הרגשות שהפגינו. "ג'יין אייר" היה הראשון שהצליח מאוד, ולאחר שנים הצטרפו גם שני הספרים האחרים לרשימות ההצלחה, על אף שספריהן של שרלוט ואמילי מפורסמים יותר מספריה של אן.
משפחת ברונטה
שלוש האחיות ברונטה היו בנותיהם של כומר ממוצא אירי, פטריק ברונטה, ואשתו מריה ברנוול ברונטה. למשפחת ברונטה היו חמש בנות ובן אחד, והיא השתקעה בכפר האוורת' שבערבות יורקשייר לאחר שהאב קיבל שם משרה של כומר הקהילה.
לאחר זמן קצר נפטרה אם המשפחה, ובעקבותיה הלכו גם שתי הבנות הבוגרות, מריה ואליזבת. אחותה של האם, אליזבת ברנוול, הגיעה מקורנוול כדי לטפל בארבעת הילדים שנותרו, שרלוט, אמילי, אן, והבן ברנוול.
כל הילדים במשפחת ברונטה זכו לחינוך בבתי ספר שונים וגם בביתם. פעמים רבות הם נאלצו לשהות לבדם בביתם המבודד, ולהעסיק את עצמם ביצירת עולמות בדויים ובכתיבת סיפורים. שלוש האחיות הועסקו מדי פעם כמורות ואומנות, ובשלב מסוים אף נסעו שרלוט ואמילי לבריסל כדי לשפר את הצרפתית שלהן וללמוד גרמנית. הן תכננו לפתוח בית ספר במימון דודתן, אך נאלצו לחזור באמצע לימודיהם לאחר שזו נפטרה. שרלוט חזרה לבריסל לשנה נוספת, ועל פי מכתביה ניתן להתרשם שהתאהבה באחד המורים בבית הספר, קונסטנטין הגר, שהיה איש בעל תפיסה וניסיון יוצאי דופן. הוא השפיע רבות על שרלוט, אלא שהיה נשוי, והיא ניתבה את השפעתו עליה לכיוון הספרותי.
בשנת 1845 התאחדה המשפחה שוב, אך הבן ברנוול, ששאיפתו להתפרסם כצייר נכזבה, כבר היה אלכוהוליסט ומכור לסמים. בשנת 1846 פרסמו האחיות ספר שירה תחת שמות בדויים, שנוצרו מהאות הראשונה של שמותיהן: קורר, אליס ואקטון בל (Curer, Ellis and Acton Bell). הוצאת הספר עלתה להן 50 לירות שטרלינג, אך הן הצליחו למכור ממנו רק שני עותקים. שרלוט ניסתה ללא הצלחה לפרסם את ספרה הראשון, "הפרופסור", ואז שלחה במקומו את "ג'יין אייר", שהתבסס רבות על ניסיונותיה בחיים, והצלחתו הייתה מיידית.
ממוזער|150 px|ספר השירה שהוציאו שרלוט, אמילי ואן ברונטה בשמות בדויים, בשנת 1846
קשה להצביע על התאריך המדויק שבו יצא לאור ספרה היחיד של אמילי "אנקת גבהים", אך יש לשער שעבדה עליו שנים רבות, והוא אכן שונה לחלוטין מספריהן של אחיותיה, אף שהיא חולקת עימן את אותו דמיון עשיר והומור יבש בריטי, ספרה של אמילי מנותק מחייה האישיים, ונתון כולו תחת השפעת הנוף הפראי של ערבות יורקשייר המתוארות להפליא. זהו ספר עז, פראי ויוצא דופן.
שני הרומנים של אן הושפעו מניסיונה בעבודתה עם ילדי עשירים מפונקים. ספרה הידוע ביותר, "הדיירת מאחוזת ויילדפל", נחשב לאחד מהרומנים הפמיניסטיים הראשונים. הוא זכה להצלחה רבה מיד עם הוצאתו לאור, אך באופן מפתיע, לאחר מותה של אן, מנעה אחותה שרלוט את יציאתו המחודשת, משום שסברה שהספר אינו תואם את אופיה העדין של אחותה.
ברנוול, אחיהן, מת בספטמבר 1848. אמילי חלתה בהלווייתו, וניסתה להתגבר על מחלתה ללא עזרת רופאים, אך נפטרה משחפת בדצמבר 1848. זמן קצר לאחר מכן חלתה גם אן, ומתה במאי 1849.
לאחר מות אחיותיה נותרה שרלוט בבית אביה וכתבה שני רומנים נוספים, "שירלי" ו"וילט".
ב-1854 נישאה שרלוט לסגנו של אביה, הכומר בל ניקולס. במרץ 1855 נפטרה, בעודה בהיריון.
מקומן של האחיות ברונטה בתרבות
ממוזער|250px|מוזיאון משפחת ברונטה בבית הכומר בהוורת'
ייחודן של האחיות ברונטה כרוך גם בהתבדלותן כקבוצה בביתן. השפעתן על הספרות קיימת, אך קשה להצביע מפורשות היכן היא מתרחשת. אצל סופרים כמו תומאס הרדי וג'ורג' אליוט ניתן להבחין בהשפעה של עולם אפלולי ומיוסר. "ג'יין אייר" ו"אנקת גבהים" הם ספרים שנקראים בשקיקה עד היום.
מאז שנת 1857, עת פרסמה אליזבת' גסקל את ספרה המפורסם: "חייה של שרלוט ברונטה" לא חלפה שנה אחת מבלי שיפורסמו פרטים נוספים על ההופעה בספרות של בנות ברונטה. החל ממאמרים בעיתונות, ביוגרפיות, סרטים על פי ספריהם, איורים על מגבות מטבח, משחקים ואף רומנים.
ביתם של משפחת ברונטה הפך למקום עלייה לרגל, ואלמנה של שרלוט סיפר על מאות ואלפים שהיו באים כדי לראות את הבית שבו גדלו האחיות המוכשרות. לעיתים היה האב הכומר נעתר לבקשות המבקרים ומספר על בנותיו.
בשנת 1979 הופק סרט קולנוע בבימויו של אנדרה טשינה ובכיכובה של איזבל אג'אני: "האחיות ברונטה".
בשנת 2022 הופק סרט הקולנוע "אמילי" בבימויה של פרנסס או'קונורEmily, במאגר הקולנוע IMDb.
בשנת 2016, שופץ ושוחזר בית ספר שבו עבדו האחיות כמורות, לאחר מבצע גיוס תרומות שנמשך שמונה שנים.
ספריהן של האחיות ברונטה
שלוש האחיות במשותף
ספר שירה שהוציאו שלוש האחיות ברונטה בשמות בדויים (1846)
שרלוט ברונטה
ג'יין אייר (1847)
שירלי (1849)
וילט (1853)
הפרופסור (1857)
אמילי ברונטה
אנקת גבהים (1847)
אן ברונטה
אגנס גריי (1847)
הדיירת מאחוזת ויילדפל (1848)
לקריאה נוספת
Alexander, Christine; Sellars, Jane (1995). The Art of the Brontës. Cambridge University Press. . Retrieved 10 February 2017.
Barker, Juliet R. V. (1995). The Brontës. London: Phoenix House. .
Drabble, Margaret, ed. (1985). The Oxford Companion to English Literature (Fifth ed.).
The life of Charlotte Bronte / Elizabeth Gaskell
קישורים חיצוניים
על הכפר האוורת' והאחיות ברונטה
נורית זרחי, "האומנת והמשוגעת; על שני טיפוסי נשים בספרות", מעריב, 25 בינואר 1980
The Bronte Society, Bronte Parsonage Museum
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:אחאים
קטגוריה:נשים בתקופה הוויקטוריאנית | 2024-06-22T08:53:39 |
בלפסט | שמאל|ממוזער|250px|ציורי הקיר במערב בלפסט
בלפסט (באנגלית: Belfast, באירית: Béal Feirste) היא בירת צפון אירלנד והעיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בה. העיר שייכת לפרובינציית אלסטר וגרים בה כ-280,000 תושבים. במטרופולין בלפסט כולו מתגוררים למעלה מ-640,000 תושבים. בלפסט היא מקום מושבה של ממשלת צפון אירלנד, שבעבר ישבה בטירת הילסבורו שבמחוז דאון.
מידע כללי
מקורו של השם "בלפסט" בשפה האירית בצירוף Béal Feirste, שפירושו שפך הפארסט, הנהר שעליו נבנתה העיר. בימינו הפארסט הוא נחל זניח הזורם מתחת לרחוב ברידג' בעוד הנהר הראשי הזורם דרך העיר הוא נהר הלאגאן .
בלפסט יושבת לשפכו של הנהר לאגאן ומוקפת בגבעות (ההרים השחורים וקייבהיל - שם נמצאת בליטת הסלע המכונה "אפו של נפוליאון", המגדירה את הגבול עם גלנגורמלי). שפת נהר הלאגאן חודשה, ורובו של מרכז העיר הוא שטח להולכי רגל בלבד.
בבית העירייה, שנבנה בשנת 1903, אוניברסיטת קווינס בבלפסט שנבנתה בשנת 1849, ולצדם מבנים אחרים מהתקופה הוויקטוריאנית והתקופה האדוארדית נמצאים פסלים רבים בתצוגה. מבנים בולטים נוספים הם הבנק של אלסטר (1860) ו-Northern Bank (1769).
בבלפסט נמצא המבדוק היבש הגדול בעולם, והעגורנים הענקיים (הנקראים "שמשון וגולייאת") של מספנת הארלנד וולף נראים למרחוק. במספנות בלפסט נבנתה אוניית הפאר טיטניק, ולזכר הרוגי ההפלגה שלה, הוקמה אנדרטה בחצר בית העירייה של בלפסט. תעשיות אחרות שנעלמו מהעיר הן הפשתן האירי וייצור חבלים. לאוניברסיטה של אלסטר יש קמפוס בעיר, שבו מרוכזים לימודי האמנות. בחלקו הצפוני מצוי גן חיות גדול.
מערב העיר נודע בזכות ציורי הקיר שבו, המשקפים את הבריתות הפוליטיות והדתיות של שתי הקהילות. בדרך שנקהיל (Shankhill Road), שהיא פרוטסטנטית ברובה, נמצאים ציורי קיר המביעים נאמנות לכתר הבריטי, כוח המתנדבים של אלסטר וארגונים פרא-צבאיים שומרי-אמונים-לכתר אחרים. לעומתם, בדרך פולס (Falls Road), שהיא קתולית לגמרי, מופיעים מוטיבים כמו אירלנד המאוחדת, ה-IRA, כמו גם פולקלור אירי והשפה האירית.
לעיר שני שדות תעופה. נמל התעופה העירוני של בלפסט (Belfast City Airport) בסמוך למפרץ בלפסט ליד העיירה הוליווד ונמל התעופה הבינלאומי, שנמצא ליד אגם ניאה (Neagh), כ-28 קילומטרים ממערב לעיר.
היסטוריה
המקום בו ניצבת בלפסט מאוכלס מאז תקופת הברונזה, וניתן עדיין לראות את שרידי מבצרי ההרים מתקופת הברזל.
בתחילת המאה ה-17 יושבה בלפסט על ידי מתיישבים אנגלים וסקוטים, כחלק מתוכניתו של סר ארתור צ'יצ'סטר להשתלט על השטח. תוכנית זו גרמה למתחים רבים עם האוכלוסייה המקומית ולמרד בשנת 1641. מאוחר יותר התיישבו באזור הוגנוטים צרפתים שיזמו את המסחר בפשתן.
בלפסט הפכה למרכז הפרוטסטנטיות האירית ובשנת 1922 הוכרזה כבירת צפון אירלנד, לאחר שאירלנד חולקה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצצה בלפסט על ידי הגרמנים בשל תעשיית בניית הספינות והמטוסים שהייתה בה. חלק גדול מהעיר נחרב.
לאורך חלק גדול מתולדותיה, התייסרה בלפסט בשל החלוקה המגזרית בין קתולים ופרוטסטנטים, ונפגעה קשות בתקופת "הצרות" בין שנות השישים לשנות התשעים של המאה ה-20. בתקופה זו עזבו רבים מתושביה לטובת פרוורים הומוגניים ושקטים יותר, ואוכלוסיית העיר לא גדלה.
ערים תאומות
פוליטיקה מקומית
בשנת 2001, התפלגו תוצאות הבחירות למועצת העיר בלפסט כדלהלן.
10 חברים ל-Democratic Unionist Party (DUP)
11 ל-Ulster Unionist Party
3 ל-Progressive Unionist Party
1 ל-Ulster Democratic Party
3 ל-Alliance Party of Northern Ireland
9 ל-Social Democratic and Labour Party (SDLP)
14 ל-Sinn Féin
מועצת העיר אינה נשלטת על ידי סיעה או קואליציה, ועל כן מנוהלת בעיקר על ידי ועדה.
בלפסט מחולקת לארבעה אזורי בחירה לפרלמנט הבריטי - צפון בלפסט, מערב בלפסט, דרום בלפסט ומזרח בלפסט. ארבעת האזורים גולשים מעט מעבר לגבולות העיר לחלקים של קסטלריאה (Castlereagh), ליסבורן (Lisburn) וניוטונאבי (Newtownabbey).
בלפסט היא גם ביתו של ניוז לטר (News Letter), העיתון הוותיק ביותר בעולם בשפה האנגלית שעדיין יוצא לאור.
אישים מפורסמים
שמאל|ממוזער|200px|שלט המציין את מקום הולדתו של חיים הרצוג בבלפסט. במהלך מבצע צוק איתן נזרקו חפצים על השלט, ולבסוף עקב חשש לחיי התושבים המתגוררים בבית הוא הוסר.
חיים הרצוג - אלוף בצה"ל ונשיא מדינת ישראל השישי
ג'רי אדמס - פוליטיקאי
ג'ורג' בסט - שחקן כדורגל זוכה כדור הזהב
ג'ון סטיוארט בל - פיזיקאי
סר קנת בראנה - שחקן ובמאי קולנוע
ג'יימס קרייג - ראש ממשלת צפון אירלנד
ג'וני אוונס - כדורגלן
אלכס היגינס - שחקן סנוקר
ויליאם תומסון - פיזיקאי ומתמטיקאי
ק.ס. לואיס - סופר
פאולה מלקומסון - שחקנית קולנוע, השתתפה בסרט משחקי הרעב
מארי מקאליס - נשיאת אירלנד בעבר
גרי מור - גיטריסט
ואן מוריסון - זמר ופזמונאי
מרי פיטרס - אתלטית אולימפית
פט רייס - כדורגלן עבר
בובי סנדס - חבר הצבא האירי הרפובליקני, מת משביתת רעב בכלא הבריטי
דייוויד טרימבל - פוליטיקאי ומייסד יוזמת ידידי ישראל
ראו גם
קווי השלום של בלפסט
קישורים חיצוניים
עמוד הבית של העיר
ממשלת צפון אירלנד
הניב של בלפסט
הארכיטקטורה בבלפסט
עדי שרצר, על השנאה, מחשבות אפטר תשעה באב מבלפסט
הערות שוליים
*
קטגוריה:צפון אירלנד: ערים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ערי חוף
קטגוריה:צפון אירלנד: ערי נמל
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ערי בירה | 2024-09-21T19:17:35 |
הנדסת חשמל ואלקטרוניקה | REDIRECT הנדסת חשמל | 2004-10-30T12:35:08 |
CP-M | REDIRECT CP/M | 2005-05-09T22:48:27 |
חתים | ממוזער|326x326 פיקסלים|פסל חתי של ספינקס מהמאה ה-18 לפנה"ס
הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית אשר ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס. הממלכה החתית הגיעה לשיא הדרה, שנמשך כ-500 שנה, בין השנים 1680 עד 1180 לפנה"ס והיא נמנית עם הגדולות שבמעצמות העולם העתיק.
החתים היו העם הראשון שלמד כיצד לחשל ברזל, וזו העניקה להם יתרון בשדה הקרב. סוסיהם היו יקרים להם, וחיל הרכב החתי היה מהגדולים, אם לא הגדול, שבחילות הרכובים בעולם העתיק. הם נלחמו בין היתר מול רעמסס השני בקרב קדש על השליטה בשטח שכיום הוא לבנון בסוריה הדרומית.
מפלת האימפריה החתית באה בתקופת הנדידות והפלישות של תחילת המאה ה-12 לפנה"ס – משבר תקופת הברונזה המאוחרת שהוביל לפלישת גויי הים לאזור. מספר אלמנטים חתיים נשמרו בערי המדינה הסוריו-חתיות, אולם החתים נעלמו מכל זיכרון ונחשבו לשבט הכנעני שמוזכר בתנ"ך. רק באחרית המאה ה-18 נחשף עברם המפואר. העושר התרבותי והכוח המדיני של החתים הקדומים כמעט ולא מוזכר במקרא, ועל כן הוביל לפולמוס בנדון.
היסטוריה
הופעת החתים באנטוליה
במאות ה-30 עד ה-20 לפנה"ס ישבו את אסיה הקטנה החַתִּים. החתים כבשו בדרכם את ממלכת מיתני שהייתה מאוכלסת בתושבים ממוצא חורי, שמם נבע מכינויה של אנטוליה בפי האשורים: "ארץ החַתִּי". האשורים היו מעורבים במידה ניכרת בסחר בין אשור למושבות האשוריות שבארץ החתי, עדות לכך הן מושבות הסוחרים הרבות שהם הקימו. מושבות אלו נבנו בנספח לערים קיימות. החשובה מבין המושבות הייתה כרוּם-כַּנֵש אשר נבנתה בסמוך לנֵשַש. על רשומות שנתגלו במושבה נחקקו תיעודי סחר, ובהם אזכורים לשמות הודו-אירופיים. בעת ההיא התקיימו מספר ניבים הודו-אירופיים באזור, אולם הניב המדובר היה ניב הנֵשִילִי – "שפת נשש" – אשר שימש את החִתים.
מקורם האתני והגאוגרפי של החתים לוט בערפל, להוציא את שיוכם הכוללני לקבוצה הודו-אירופית. מספר סברות הועלו לגבי מקורם, חלקן על בסיס ארכאולוגי וחלקן על בסיס בלשני. הסברות הפופולריות נוקבות במערב לים השחור או צפון-מזרח לאנטוליה כאזור ממנו באו, בשעה שסברה אחרת גורסת כי החתים היו ילידי אנטוליה. לו חדרו החתים לאנטוליה, היה זה, כפי הנראה, תהליך שליו שגרר אחריו התבוללות והפצתו של הניב החתי בקרב יושבי אסיה הקטנה.
גורל החַתים לא ידוע אף הוא. תרבותם נשתמרה במסורת החִתית ושפתם הייתה שפת הפולחן הדתי, פולחן החתים כלל נשיאת תליון שעליו חרוט סמל קפדוקי (חבל ארץ במרכז טורקיה), נבצר מחוקרים בני ימינו לדלות מידע לגבי קיומם כקבוצה אתנית. באזור לבנון וצפון ארץ ישראל נתגלו "עקבות" חתיים בסביבות המאה ה-19 לפנה"ס.
הממלכה הקדומה
שמאל|ממוזער|250px|שער האריות בחתושה – בירת הממלכה החתית
מלכי החתים העתיקים ביותר שנקשרים לעברם של החתים הם פמבה, פיתחנה ואניתה. האחרון בהם כבש את נשש והפכה לבירה החתית הראשונה. עם תום שלטון אניתש נפער חור בהיסטוריה החתית, ובעבור כמאה שנים ממות המלך האגדי עלה לשלטון המלך לברנה הראשון; אחדים הציעו כי לברנה הוא למעשה שם כוללני למספר מלכים, כדי לתרץ פער היסטורי זה. על כל פנים, לברנה הראשון הרחיב את גבולות ממלכתו. בנו של לברנה הראשון, לברנה השני, העביר את הבירה לחתושה, אותה שיקם. לברנה השני שעבד מספר נכבד של ממלכות בצפון סוריה ומערב אנטוליה.
מורשילי הראשון ירש את לברנה השני והנהיג פשיטות מוצלחות על חלב ובבל. אף על פי כן, נפל מורשילי הראשון קורבן למזימת חצר. יורשיו הישירים נתגלו כמלכים חלשים והממלכה נכנסה לתקופה אנרכית ארוכה אשר תמה בימי תלפינו. מלך זה השכיל לקבוע חוקי ירושה קבועים ולהיכנס לבריתות לטובת ממלכתו.
עם מות תלפינו נכנסה הממלכה החתית לתקופה מעורפלת נוספת, גם היא בת כמאה שנים. תקופה זאת זכתה בעבר על ידי החוקרים לכינוי "הממלכה התיכונה" בדומה לחלוקת התקופות במצרים העתיקה ומסופוטמיה. החוקרים ביטלו תקופה זאת והם משייכים אותה לתקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זאת צומצמו גבולותיה של הממלכה החתית לשטח המקורי לפני התרחבותה. דומה שבימים הללו הצליחו החורים להשתלט על אדמות החתים בסוריה, אך ממלכתם חניגלבת נפלה תחת עול תחותמס השלישי. עליית כוחה של מצרים הביאה למאבקים בינה ובין מיתני. והחורים הניחו לחתים. לקראת סוף המאה ה-15 לפנה"ס הצליח תודחליה הראשון לקומם את הממלכה החתית, והחלה תקופה חדשה, תקופת האימפריה החתית.
האימפריה החתית
שמאל|ממוזער|200px|תודחליה הרביעי
תודחליה הראשון, מייסדה של שושלת חדשה, שמלך בשנים 1430–1400 לפנה"ס, הוציא את הממלכה ממצב הביש אליו נקלעה. כיבושיו החזירו שטחים רבים בשטח שכיום נמצא במערב טורקיה ובצפון סוריה. בנו ונכדו של המלך, מנגד, הותקפו מכיוונים רבים והונחלו להם תבוסות רבות. הפורענות והדחק הובילו את שופילוליומה הראשון לתפיסת הכתר בכוח. מלך זה הכה את אויבי חת וכבש מחדש את האזורים שאבדו קודמיו. כן הוסיף שופילוליומה הראשון לכבוש שטחים חדשים במיתני וסוריה.
יורש שופילוליומה הראשון, מורשילי השני, עלה לכס בגיל צעיר ושלט בשנים 1321–1295 לפנה"ס. חוסר ניסיונו ותקוות החופש הביאו למספר מרידות בתקופת שלטונו ואף כיבושן של פרובינציות במיתני על ידי אשור-אובליט הראשון. מוותליש השני, יורש מורשילי השני, אולץ להאבק במצרים הפרעונית תחת רעמסס השני בקרב קדש אשר הסתיים, כפי הנראה, בניצחון חתי.
תקופה קצרה של שלום בימי חתושילי השלישי אפשרה את שיקום וייפוי הממלכה. יורשו, תודחליה הרביעי, עסק בעיקר בנושאי פולחן ובימיו החלו האשורים ללחוץ על גבולותיה המידיים של הממלכה.
בימי יורשיו, ארנוונדה השלישי ושופילוליומה השני, עטו על הממלכה גויי הים. בשנת 1178 לפני הספירה לערך הפך שבט הכשכה את חתושה לעיי חורבות; האימפריה החתית קרסה.
הממלכות החתיות החדשות
שמאל|ממוזער|200px|שופילוליומה השני, אחרון שליטי האימפריה החתית
עם מפלת החתים, קמו ערי מדינה ריבוניות בצפון סוריה ודרום מזרח אנטוליה. ערים אלו כונו בפי החוקרים הממלכות החתיות החדשות או הממלכות הסוריו-חתיות. תושבי הממלכות היו ברובם קיליקיים ותרבותם לווית-חורית. על הערים משלו מלכים אשר טענו לירושה ממלכי החתים.
זמן קצר לאחר קריסת האימפריה החתית קמו שני גופים ראשיים של מלוכה: ממלכת כרכמיש וקיליקיה, אמנם הן התפלגו לערי מדינה עצמאיות בחלוף הזמן. במאה העשירית לפנה"ס נפלו רבות מהערים הללו לידי הארמים הפולשים, אולם אלו נדחקו הצידה ביד אשור. האשורים הכניעו מספר מערי המדינה הסוריו-חתיות. מימי אשור-נצירפל השני, ניסו האשורים לכפות את מרותם על הערים. התנגדות לאשורים באה בימי שלמנאסר השלישי, ויורשיו נאלצו להאבק עם ברית סוריו-חתית בשיתוף אוררטו. תגלת פלאסר השלישי מאשור הצליח להביס את הברית, וכן החל לספח את ערי המדינה לאימפריה האשורית. תהליך הסיפוח תם בימי סרגון השני, במהלך המאה ה-8 לפנה"ס, והממלכות החתיות החדשות חדלו להתקיים.
חברה
מבנה החברה וחוקתה
בבסיס החברה החתית מצוי הרעיון הפיאודלי. משטר הקרקעות החתי נשען על "אחוזות פיאודליות" רחבות ידיים אשר כללו מספר יישובים. מעמד הצמיתים החתי הורכב מעובדי האדמה הפשוטים והאמנים אשר הוכפפו לאדמה ושירות אדונם. בני מעמד זה יכלו להחזיק ברכוש ואף לשאת נשים שנמצאות מעל למעמדם. מעמד נוסף היה זה של בעלי המלאכה למיניהם אשר היו משועבדים בחלקם.
מרבית החתים התגוררו בבתי עץ צנועים שעלולים היו לעלות באש בקלות רבה. בתי האצילים היו יציבים ויפים – חדריהם היו מוארים ומאווררים הודות לחלונות הגדולים שניצבו בהם. גודל מרבית הבתים לא עלה על קומה אחת, אולם נמצאו גם מספר בתים דו קומתיים.
שמאל|ממוזער|250px|מרכבה חתית; איור מצרי
חיל המרכבות החתי אף הוא נקשר בשיטה הפיאודלית. המרכבות החתיות היו מגושמות יותר וכבדות יותר מהמרכבות המצריות והאשוריות ונשאו עד ארבעה אנשים. הנשק העיקרי בשימוש הרוכבים החתים היה חנית ארוכה, אותה נשא לוחם שניצב לצד הנהג. בנוסף היו במרכבה קשת אחד או שניים ומטילי רמחים. ניתן לזקוף רבים מהניצחונות החתיים, ובמיוחד את הדיפת רעמסס השני, למרכבות המלחמה של הצבא החתי.
שטחי הממלכה החתית חולקו לפרובינקיות וסליות אשר העלו את מסיהן לחת. חלקן נוהלו על ידי מלכים מקומיים אשר הוכיחו את נאמנותם ומונו על ידי המלך החתי, ואחרות נוהלו על ידי בני משפחת המלוכה. בתקופה זו גבר כוחה של משפחת המלוכה שממנה באו "הנסיכים והאדונים", האצולה החתית החדשה. משרות גבוהות וחשובות הוענקו אף לבני הפילגשים. בימי קדם, מנגד, האצולה החתית הרכיבה את הפַּנְכּוּ, מעין אספה חוקתית שלאו דווקא הייתה מחויבת לרצון המלך.
המלך החתי היה הכהן הגדול, שר הצבא והשופט העליון של מדינתו. מלכים לעיתים נתכנו גם בשמות דוגמת שמשי וכנראה גם לברנה. האלהה נערכה למלכים מתים בלבד, ולמרות תפקידם כשליחי אל הסערה על פני האדמה, הם לא נתפסו כאלים בחייהם. לפנכוש אף היה הכוח לגזור את דינם מוות, אם פשיעתם הצדיקה עונש זה. מעמדן של הנשים בכלל היה טוב. לנשות המלך, תוּוַנַנַ בלשון החתים, הייתה השפעה ניכרת בחצר המלוכה. ידועות נשים חתיות, דוגמת פּוּדוּחֶפַּה אשת חתושילי השלישי, אשר החזיקו בכוח רב. לנשים היו תפקידים דתיים משלהן והן המשיכו להחזיק בתוארן עד מותן, אפילו אם הן התאלמנו והייתה מלכה חדשה בפועל.
חפירות גילו אוסף של כמאתיים חוקים שרוכזו על שני לוחות. החוקים שייכים לתקופות עתיקות ולמודרניות גם יחד, ומראים שהחוקה החתית התפתחה בכיוון של הקלה בעונשים. במערכת החוקים מוזכרות מגוון עבירות ומצבים. בין העבירות הראשיות היו רצח, אונס, מעשי סדום בבעלי חיים, חוסר ציות ועיסוק בכשפים מצד העבדים. עונש המוות ניתן עבור העבירות שנחשבו לחמורות ביותר: כישוף וסירוב לצו המלך. הטלת מום התאפשרה בהתאם לחומרת המעשה ובתנאי שהפושע הוא עבד, וזאת בניגוד מסוים לחובת האדונים לשמור על חייהם וגופם של העבדים. נושאי סחר ותעסוקה נדונו גם כן, ובמקרה הצורך נפלה חובת הפיצוי הכלכלי על הצד הפוגע. הפיצוי הכספי והקנס היו העונשים השכיחים והמקובלים ביותר. ייתכן כי לחוקי חמורבי הייתה השפעה על מבנה אוסף החוקים החתיים, אך בניגוד להם ולחוקי המקרא לא הייתה מדיניות של ענישת עין תחת עין אלא פיצוי כספי.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|הממלכה החתית בשיאה בשנת 1290 לפנה"ס
רוב האוכלוסייה החתית היו עובדי האדמה. עם בעלי המלאכה נמנו קדרים, סנדלרים, נגרים ונפחים. מרבית כלי המתכת החתיים נעשו מברונזה, אך ידוע לנו כי החתים היו מסוגלים גם לעבודת הברזל. הכסף היה אמצעי מסחרי וניתן לאתר את מקורו בהרי הטאורוס עתירי הכסף. עדיין עומדות בסימן שאלה מידת השליטה של מלכי החתים על ההרים הללו ויכולתם להפיק כמויות גדולות של כסף מהם.
הכלכלה התבססה ברובה על חקלאות, והיבולים הנפוצים ביותר היו חיטה ושעורה; אולם האבניים נכנסו לשימוש בחת מאוחר מבאזורים אחרים. הדבש היה חלק עיקרי וחשוב בתזונה, והחתים נודעו כמומחים בהפקתו. המשק החי התבסס בעיקר על בקר, צאן וחזירים. השיכר היה משקה עממי שהופק משעורים קלויות ונשתה בעזרת קשים מכדי חרס גדולים בעודו חם. ליין, וִיגַנַה בנשילי, נודעה חשיבות רבה, ועל הכרמים החתיים גונן החוק.
החתים הרבו להשתמש במרכבות בעלות אופנים גדולים. כלי זה שימש אותם גם ככלי תחבורה וגם ככלי מלחמה והתפשט בכל המזרח הודות למהירותו וגמישותו. בקרבת חתושה התגלה אוסף של אלפי לוחות חמר. היה זה מדריך מלא ומפורט להפליא לגידול סוסים שנכתב בנשילי במאה ה-14 לפנה"ס. כתבים אלו מלמדים על החשיבות שהייתה לסוסים בקרב החתים. אף על פי שהם לא היו הראשונים לגדל סוסים ולטפל בהם וגם לא הראשונים לבנות מרכבות, הם שכללו את גידול הסוסים ואת השימוש בהם לתחבורה עד לבלי הכר. החמורים היו לחיות משא.
דת ומיתולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|הקיר ששרד מהמקדש החתי באפלטון פינאר
הדת החתית פוליתאיסטית בבסיסה. הפולחן הדתי ומרבית האלים החתיים הם למעשה שרידי המסורת החַתית, עליה הוסיפו החתים מעט. הדת החתית הייתה בלתי מגובשת ולא שיטתית. בגין שטחיה ההרריים והחלוקה לפרובינקיות של האימפריה החתית, נוצרו תת-תרבויות מקומיות, ולכל אחת מהן פנתיאון רחב משלה. כך נוצר מצב בו קיימים אלים רבים, ולהם אותו התפקיד.
יתרה מכך, הכיבוש הווסלי שעמד בבסיס דיפלומטיית החוץ החתית אפשר לנתינים לעבוד את אליהם כרצונם, ואף לא מנע את צירופם בפועל לפנתיאון החתי המורחב. השפעה חורית ניכרת, מסיבה זאת, בפולחן החתי, ואף נמצאו עדויות לאלים אכדיים ובבליים שנבלעו בדת חת. שילוב האלים הזרים הוגבר בימי הממלכה החדשה, ואף ידוע כי פודו-חפה, אשת חתושילי וביתו של כהן חורי, ייבאה מספר אלים חוריים.
האלים לרוב נתפסו כבעלי סגולות, תכונות ורגשות אנושיים, אך לאו דווקא צורה אנושית. אל הסערה, למשל, תואר לעיתים כשור. הצורה המסמלת של האלים התפתחה עם הזמן. כפי הנראה, בימי קדם אבנים שמשו כסמלי האלים, אך עם התפתחות האמנות והתרבות החתית התפתחו הדמויות המייצגות של האלים. בעלי חיים שונים היו למלווי האלים, או מעין כרובים. בפנתיאון האלים שלהם היה אל גבר ואלה אישה במעמד זהה, ולכל אחד מהם היה קודש קודשים משלו במקדש.
בני האדם נחשבו למשרתי האלים, אולם לא היה סיפור בריאה מובהק הממקם את בני האדם במקום מסוים בהיררכיה הקוסמית. הדת החתית עוסקת גם בעולם הבא, אך יחסה אליו מאוד לא אופטימי. לפי האמונה היה מקום מגוריהם של האלים במקדשים, שבהם נבנו להם אפילו חדרי שינה. המלך היה לכהנם העליון של האלים ולשליחו של אל הסערה על פני האדמה. לאלים הועלו זבחים וקורבנות באופן יום-יומי. נערכו טקסים פולחניים שמטרתם כיבוד האלים ושמירה על טוהרת המלך, פן יחטא ויביא עונש קשה לעמו, ממלכתו ויבוליו. אין לדעת מהו מקור כעס האלים, פרט זוטר או בעל חשיבות.
מיני מתנבאים הועסקו על ידי אנשים שקיוו לגלות מיהו האל אותו הרגיזו, ובאיזה אופן לשכך את רוגזו. המלך נהג להודות על חטאיו ולבקש את כפרת האלים. לדוגמה, בזמן מגפה קשה התפלל מורשילי השני בנוסח הבא:
"אדוני [...] האלים [...]:[בני-האדם] חטאים המה. גם אבי חטא והפר את מצוותיו של אלוהי הרוחות חַתי. אבל אנוכי לא חטאתי, [אך מפני] שחטאות אבות מוטלים על הבנים [...] עלי לשאת בחטאו [...] מודה אנוכי על כך לפניך חתי, ולפני כל שאר האלים: אמת, כך היה. ועתה, לאחר שהודתי בחטאו של אבי, יואיל נא אלוהי הרוחות, ושאר האלים, ויטו לי שוב חסד וירחיקו מעל ארצי את המגפה הרעה [...] והאחדים שיוותרו יוסיפו להביא לכם מנחות של לחם ויין, ולא ימותו"
(מתוך: דתות העולם העתיק, ע' 71)
למיתולוגיה החתית אופייניים מספר דפוסי עלילה. עיקר הסיפורים נוגעים לאגדות "קטילת הדרקון" או אגדות "האל הנעדר והשב". דוגמה לסוג הראשון הוא סיפור המאבק בין אל הסערה לדרקון אִילוּיַנְכַה: מאבק ארוך ומלא תחבולות שמסתיים בניצחון האל. המיתוס מעלה מספר שאלות מוסריות ומביע דעות קדומות לגבי נושאים כיחסי מין. המוכר בסיפורי האל הנעדר והשב הוא סיפורו של אל החקלאות תלפינו. אחר שחרה אפו על הרוע בעולם נעלם האל. היעלמותו גרמה להרס היבולים וצרות אחרות. מצוקת האלים עקב מחסור במנחות גרמה להם להשיבו. סיפור זה משקף, בין היתר, את תלות האל באדם. סיפורים אחרים עסקו בקרבות קוסמיים, תהפוכות שלטון בקרב האלים ונושאים אחרים.
שפה
החתית, או "נשילי" כפי שכונתה בפי דובריה, היא שפה הודו-אירופית עתיקה ביותר ובת למשפחת השפות האנטוליות, אולם יש המערערים על השיוך הישיר למשפחה ההודו-אירופית, ובהם חסידי התאוריה ההודו-חתית. חקר השפה החל בראשית המאה ה-20, ועל הידועים בחוקריה נמנה המזרחן הצ'כי בדז'יך הרוזני.
בשפה נבלעו מילים חתיות וחוריות, בעיקר בנוגע למונחים דתיים. לצד החתית, דוברה באימפריה גם השפה הלווית. שפה זו כנראה לא הייתה מקורית לעם החתי, וחדרה לאימפריה בהשפעת זרים שישבו לגבולותיה או שנכבשו על ידיה. הלווית נכתבה בכתב ההירוגליפים החתי אשר טרם פוענח עד תומו, והחתית נכתבה בכתב יתדות אכדי. לשפה הפאלאית דמיון לשפת החתים, והשפות לידית וליקית הן כנראה נצר לשוני לחתית.
ראו גם
מלכי החתים
חתיתולוג
לקריאה נוספת
איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספרית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, 2009.
קישורים חיצוניים
איתמר זינגר, האימפריה שנתגלתה מחדש אחר 3000 שנה באתר רגעים היסטוריים
החתים, באתר היסטוריית העולם
היסטוריה ועקרונות המוסר החתי, מתוך אתיקה בקרב השומרים, הבבלים והחתים
האימפריה החתית, באתר הנתיב הקדום
החתים, באתר "הכול על-אודות טורקיה"
בחיפוש אחר העבר: החתים מאנטוליה והאומה אשר ההיסטוריה שכחה באתר Saudi Aramco World
עדויות מרשומות חתיות למלחמת טרויה, באתר המוסד האמריקאי לארכאולוגיה
, ,
מי היו החיתים והאימפריה שלהם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמי כנען | 2024-10-07T10:27:42 |
גאווה ודעה קדומה | ממוזער|דארסי ואליזבת, איור מאת סי אי ברוק
גאווה ודעה קדומה (באנגלית: Pride and Prejudice; מוכר גם בשם גאווה ומשפט קדום וכן אהבה וגאווה) הוא רומן רומנטי המתרחש באנגליה במאה ה־19 ועוסק בנישואין בחברה הגבוהה דרך דמותה של אליזבת בנט, צעירה אינטליגנטית הניצבת בפני לחצים להינשא לשידוך רווחי. היא נקלעת למשולש אהבה מפתיע עם שני גברים שונים לחלוטין זה מזה. הרומן בוחן את הקונפליקט בין אהבה לבין חובה חברתית וכלכלית באותה תקופה מנקודת מבטה של אישה צעירה.
הרומן הוא הרומן הידוע ביותר של הסופרת הבריטית ג'יין אוסטן. הוא נכתב בין השנים 1796–1797, ונקרא בתחילה "רשמים ראשונים" (First Impressions). הרומן עבר הגהה ב־1811 ופורסם שנתיים לאחר מכן ב־1813.
עלילת הספר
עלילת הרומן נסובה סביב נישואים במאה ה־18. הדמות הראשית היא אליזבת בנט, בת העשרים, צעירה דעתנית, חכמה ושנונה, ובעלת חוש צדק מפותח. אמה של אליזבת, גב' בנט, נחושה בדעתה להשיא את בנותיה בהצלחה לג'נטלמנים (אצילים) בעלי הון מספיק כדי לתמוך בהן. פרט זה מהווה ציר חשוב בעלילה מאחר שביתו ורכושו של מר בנט היה מוגבל בהורשה רק לבנים. אך כיוון שבמשפחת בנט לא היו בנים יורשים, עתידה הירושה לעבור לענף אחר במשפחה. דבר שיעמיד את הביטחון הכלכלי של גברת בנט ובנותיה בסכנה אחרי שמר בנט ימות.
נכסי האב אמורים לעבור עם מותו לידי מר קולינס, איש כמורה מרבה להג וחנופה ויהיר להחריד המתנהג בטקסיות מוגזמת ופתטית. לאחר שאליזבת דחתה את הצעת נישואיו, התחתן מר קולינס עם שרלוט לוקאס, חברתה הטובה של אליזבת, אשר שואפת לנישואים נוחים בניגוד לאליזבת השואפת להתחתן מתוך אהבה.
גב' בנט נחשבה לחסרת טאקט ואפילו המונית במקצת. תקוותיה להשיא את בנותיה לאצילים ובעלי ממון התעוררו ביתר שאת עם בואו של מר בינגלי. מר בינגלי הוא איש צעיר, אמיד ויפה תואר אשר שכר אחוזה לא רחוק מביתם של בני משפחת בנט. בבואו לאזור, הוא הביא עמו גם את חברו הטוב, מר דארסי, איש יהיר ואף עשיר יותר מבינגלי, אשר בינו לבין אליזבת נדמה כי שררה קרירות, הסתייגות וחוסר חיבה הדדית מהרגע הראשון.
עלילת הרומן מסתבכת כאשר אליזבת, יחד עם שאר בני משפחת בנט, מכירים את מר ויקהם, קצין בצבא אותו אליזבת מחשיבה כג'נטלמן בניגוד גמור למר דארסי. ויקהם אף הוא אינו נוטה חיבה למר דארסי, אשר מצידו החל לפתח, עם הזמן, רגשי אהבה כלפי אליזבת.
למרות הרושם הראשוני הטוב אותו עושה מר ויקהם על בני משפחת בנט, ויקהם ייחשף בהדרגתיות, לאורך הספר, כדמות נלוזה המפתה את האחות הצעירה בבנות בנט. להפתעתה הרבה של אליזבת, דווקא מר דארסי הגאה והיהיר, שהותיר עליה רושם ראשוני שלילי, יתגלה כג'נטלמן אמיתי.
מסתבר שדארסי היה מודע לפגמים באישיותו של ויקהם, בייחוד כיוון שהוא ניסה להדיח את אחותו הקטנה של דארסי, ג'ורג'יאנה, כדי להינשא לה ולזכות בכספה הרב. במהלך הספר יתברר כי מר דארסי יעדיף להימנע ממבוכה וחשיפת סיפור ברבים אודות החטיפה של אחותו בידי ויקהם. אט אט תתבהר למר דארסי כי אהבתו לאליזבת גדולה מנשוא. ולכן לא יספר לה על ויקהם ומעלליו, משום שהוא לא רצה להשפיע על ההחלטות והרגשות שלה כלפיו.
אחת הסיבות לקונפליקט ולויכוח בין דארסי לאליזבת היא על אחותה הבכורה, ג'יין, אשר מאוהבת במר בינגלי. דארסי שכנע את בינגלי חברו כי היא אינה אוהבת אותו, וכי אין זה יאה להתחתן עם אחת מבנות משפחת בנט. הוא אף הסתיר בעזרת אחיותיו של בינגלי את בואה ללונדון ואת ביקורה בביתו.
ויקהם ברח עם לידיה, אחותה הקטנה וקלת הדעת של אליזבת, בלי להתחתן איתה, דבר שנחשב כאות קלון בתקופה המדוברת וכבעל השפעה מרחיקת לכת על מעמד המשפחה וסיכויי הבנות להינשא. אך מי שמציל את המצב הוא דארסי, המשלם את חובותיו הרבים של ויקהם ומכריחו להינשא לאחותה של אליזבת. על אף הגאווה הרבה של דארסי, והיותה של אליזבת ממעמד נמוך יותר, אהבתם גוברת על המכשולים (בין השאר שידוך מילדות של דארסי לבת דודתו) ואליזבת מקבלת לבסוף את הצעת הנישואין של דארסי.
גם המכשולים שנערמו בדרכם של אחותה הבכורה של אליזבת ומר בינגלי נפתרים, ואף הם מחליטים להינשא.
הערות על הדמויות
מלאכת תפירת הדמויות נעשתה בכישרון רב על ידי אוסטן, שהשכילה ליצור דמויות מלאות ועגולות בעלות רבדים שונים. היא הצליחה לתאר בדייקנות את המבנה החברתי של התקופה ואת הסיבוכים הרבים בתחומי הכסף, האהבה והנישואין. דוגמה אידיאלית לכך היא דמותה של שרלוט, חברתה הטובה של אליזבת. אישה פרקטית שנישואין עבורה אין פירושם אהבה אלא פשרה. היא נישאה למר קולינס כדי להבטיח לעצמה חיים נוחים כאישה נשואה, והתנהגות זו מעוררת הפתעה רבה מצידה של אליזבת על שרלוט. ניתן להתווכח אם שרלוט היא דוגמה לדעה הקדומה של אליזבת או דוגמה להתפשרות הכרוכה בנישואין באותה תקופה.
למרות זאת, ברור למדי מן הסיפור כי בעת שמר דארסי חוטא בחטא הגאווה, אליזבת לעיתים מזומנות חורצת דעה קדומה אף היא על דארסי. היחסים שביניהם הם לב הסיפור, השזור במיומנות, יחד עם שאר סיפוריהם של בני משפחת בנט, היוצרים יחדיו פסיפס אנושי של תקופה עם מוסר השכל אוניברסלי.
דמותו של מר דארסי נחשבת כאב טיפוס לגיבור הרומנטי, ולמי שהצליח לעבור תהליך פסיכולוגי–תודעתי מעמיק, ולעשות שינוי דרמטי באופיו מתחילת הרומן ועד סופו. דוגמה לכך ניתן למצוא בספרה של הלן פילדינג – יומנה של ברידג'ט ג'ונס, גם שם הגיבורה מוצאת עצמה מעורבת בקשר עם גיבור עשיר והנתפס כיהיר, בשם דארסי, אשר לאחר מכן מתגלה כחביב וראוי לאהבתה. שלא במקרה, גם בהפקת ספר זה לקולנוע בשנת 2001, נבחר השחקן קולין פירת' לגלם את מר דארסי, לאחר שגילם בשנת 1996 את מר דארסי בהפקת ה־BBC של "גאווה ודעה קדומה".
שמו של הרומן לקוח, ככל הנראה, מקטע מתוך הרומן "ססיליה" של פרנסס ברני, בו אחת הדמויות נושאת נאום על גאווה ודעה קדומה.
על המסך
בשנת 1940 גילמו לורנס אוליבייה וגריר גרסון את התפקידים הראשיים בהפקה הוליוודית של "גאווה ודעה קדומה", את התסריט כתב אלדוס האקסלי.
ב־1980 עובד הרומן למיני סדרה טלוויזיונית של ה־BBC, כאשר בתפקידים הראשיים שיחקו אליזבת גארווי ודייוויד רינטול.
בשנת 1993 ה־BBC ערך משאל רחב היקף אודות הספר האהוב ביותר בבריטניה, ו"גאווה ודעה קדומה" נבחר במקום הראשון. לאורך השנים זכה הרומן למספר רב של המחזות לרדיו ולטלוויזיה. אשר הבולט ביניהם הוא הפקה עתירת תקציב של ה־BBC לגאווה ודעה קדומה ב־1995 עם קולין פירת' כמר דארסי וג'ניפר אילי כאליזבת בנט.
ב־2004 יצא עיבוד קולנועי בוליוודי בשם כלה ודעה קדומה.
בספטמבר 2005 יצא סרט נוסף המבוסס על רומן זה בכיכובם של קירה נייטלי ומת'יו מקפדיין. סרט זה הופץ עם שתי גרסאות שונות לסופו, אחת בבריטניה והשנייה בארצות הברית, דבר שעורר פולמוס בתקשורת הבריטית. לאור דרישת הציבור בבריטניה הוקרן הסרט עם "הסוף האמריקאי", ובו נשיקה רומנטית בין הגיבורים, גם במספר אולמות בבריטניה. הסרט הוקרן בישראל רק בפברואר 2006 בגרסה הבריטית, ללא הנשיקה (מלבד בסינמטקים). השחקנית הבריטית קירה נייטלי הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרט זה.
בשנת 2016 יצא הסרט גאווה ודעה קדומה וזומבים המהווה פארודיה לספר המקורי.
הסרט הלהט"בי–אמריקאי משנת 2022, פייר איילנד, מבוסס על הספר.
תרגומים לעברית
שמאל|ממוזער|250px|עטיפת הספר בהוצאת כתר וידיעות אחרונות
התרגום הראשון לעברית נעשה על ידי שושנה שרירא בשנת 1952 ויצא לאור בהוצאת מ. ניומן בשם "אהבה וגאוה".
תרגום ידוע יותר של הספר נעשה על ידי אהרן אמיר ויצא בשנת 1984 בשם "גאווה ומשפט קדום", אולם רבים מכירים אותו בשם "גאווה ודעה קדומה", השם העברי שניתן לאחת מהסדרות שנעשו על בסיס הספר, ששודרה בערוץ הראשון.
תרגום נוסף לעברית, שנעשה על ידי טלה בר, יצא בשם "אהבה וגאווה" בהוצאת אור-עם בשנת 1984.
במאי 2008, יצא לאור תרגום חדש מאת עירית לינור המלווה באחרית דבר פרי עטה, בהוצאת כתר ספרים וידיעות אחרונות. במהלך קיץ 2009 שודרה בערוץ הוט 3 גרסה טלוויזיונית חדשה שנקראה "מה שנחוץ לרווק", בבימויה של לינור ובכיכובם של חנה לסלאו, יעל הדר ודן שפירא, המבוססת על הספר ומותאמת לרוח הזמן.
בשנת 2024 יצא הספר בגרסה מוערת (458 הערות) בתרגומה של קטיה בנוביץ' ועם הערותיה של אביגיל קנטורוביץ' בהוצאת אהבות וספרים בעלמא.
המשכים
לרומן זה של ג'יין אוסטן נכתבו המשכים רבים על ידי סופרים אחרים, המנסים לתאר בדרכים שונות את חייה של אליזבת כאשתו של מר דארסי באחוזתו, פמברלי. בין הידועים שבהם – "פמברלי" ו־"נישואין ללא שוויון" מאת (שאף יצאו בעברית בהוצאת אור-עם). המשכים נוספים:
"Pemberley Revisited" (חזרה לפמברלי) מאת אמה טננט
"Trust and Triumph" (אמון וניצחון) מאת
"Letters from Pemberly: The First Year" (מכתבים מפמברלי: השנה הראשונה) מאת
"Virtue and Vanity" (מידה טובה ויהירות) מאת טד ומרילין ביידר (Bader)
"Mr Darcy takes a wife: Pride and Prejudice continues" (מר דארסי לוקח אישה: המשך לגאווה ודעה קדומה) מאת וספר ההמשך שלו "Darcy and Elizabeth: Nights and Days at Pemberley" (דארסי ואליזבת: לילות וימים בפמברלי)
לרוב, התיאור בספרים אלה אינו משרטט תמונה אגדית של חיים 'באושר ועושר עד עצם היום הזה'. אליזבת נאלצת להתמודד עם דעתם השלילית אודותיה מצד קרוביו של מר דארסי ובני מעמדו שאינם רואים בעין יפה את אשתו, בת המעמד הנמוך, לדעתם, שאינה ראויה לו. על אליזבת להתמודד גם עם גאוותו של מר דארסי, דעותיה הקדומות שלה, ועם רצונו של מר דארסי בבן כיורש לאחוזתו. לעיתים עליה להתמודד גם עם משפחתה ובפרט עם דרישותיה הכספיות של אחותה הצעירה, שנישאה למר ויקהם, והמוצאת עצמה תדיר בחובות עקב נטייתו של ויקהם הפוחז להימורים.
השראות ליצירות נוספות
סדרת הספרים בריג'רטון (שהפכה לסדרת טלוויזיה באותו שם) מושפעת ישירות מהספר גאווה ודעה קדומה: בסדרת הטלוויזיה הדבר התבטא במחווה ויזואלית לסרט גאווה ודעה קדומה משנת 1995 בסצנת היציאה מהאגם המפורסמת, ובספר עצמו יש אזכור למשפט הפתיחה המפורסם של הספר: "It is a truth universally acknowledged, that a "single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife ("אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה").
קישורים חיצוניים
גאווה ודעה קדומה – האתר הרשמי של הסרט משנת 2005
השוואת תרגומים:
אבי גרפינקל, מצעד הגאווה (על ג'יין אוסטן ועירית לינור), בלוג באתר "רשימות", 30 ביולי 2008
אהבה וגאוה / ג'יין אוסטן תרגמה לעברית שושנה שרירא, באתר פרויקט בן־יהודה
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי ג'יין אוסטן
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרים בריטיים | 2024-07-21T10:16:58 |
בצורת | שמאל|ממוזער|400px|שדות בוויקטוריה שבאוסטרליה, אשר סובלים מתנאי בצורת
שמאל|ממוזער|250px|אדמה מבוקעת - אחד ממאפייני בצורת.
בצורת היא תופעת טבע שבה ירידת הגשמים במקום מסוים פוחתת או פוסקת באופן חריג וממושך.. הגדרתה בחוק של בצורת משתנה ממדינה למדינה, בהתאם לשיקולים כלכליים וחברתיים. בישראל מוכרזת שנת בצורת אם כמות המשקעים פחותה ברבע מהממוצע השנתי.. בצורת נחשבת לאסון טבע חמור במיוחד, והיא משפיעה באופן אקוטי על החקלאות ועל הטבע. בעוד בתקופות קדם, הביאו תקופות בצורת לרעב קשה ולנדידת אוכלוסייה, בעידן המודרני ישנן הטכנולוגיות המאפשרות בזמן בצורת לספק מי שתייה זמינים.
היסטוריה
בתקופת המקרא
באופן מסורתי מתייחסים לבצורת כאל תופעה שלילית, בשל התלות ההיסטורית של האנושות במים שמקורם במשקעים. לפני התקופה המודרנית בצורת סימלה סכנת כליה עקב מוות ברעב, ועקב כך היוותה נושא דרמטי במיתוסים בתרבויות שונות. במקרא, אברהם ירד מצרימה בשל הרעב: גם אחיו של יוסף ירדו מצרימה "לשבור שבר" – לקנות מזון מאסמי התבואה, עקב בצורת:
לפי המקרא, גם במאה השמינית לפנה"ס, בממלכת ישראל, חלה בצורת בזמן מלכות אחאב אשר מתוארת כחלק מתיאור קורותיו של אליהו הנביא: הכרזה זו מופיעה לאחר פירוט חטאי אחאב, והיא כנראה באה כתגובה אליהם; היא מתקיימת ומאגרי המים והמזון בארץ הולכים ומדלדלים, וה' מורה לאליהו להסתתר בנחל כרית שם העורבים מספקים לו מזון. הדעות חלוקות האם דבריו של אליהו מציגים אותו כשולט על הבצורת או על אלוהים כשולט הבצורת.
סיווג
ההגדרה של המילה "בצורת" עשויה להשתנות בהתאם לנקודת ההשקפה. יש ארבעה סוגים של בצורות "מקובלות":
בצורת מטאורולוגית – כאשר אזור מסוים חווה תקופה יבשה וארוכה, בניגוד למצופה מהממוצע הרב-שנתי לתקופה המקבילה.
בצורת חקלאית – כאשר תפרוסת המשקעים במרחב ובזמן וצורתם של המשקעים אינם תואמים את דרישות הגידולים החקלאיים.
בצורת הידרולוגית – כאשר רזרבות המים הזמינות ממקורות כמו אקוויפרים, אגמים, מעיינות וכדומה נמצאת מתחת לממוצע. תנאים של בצורת הידרולוגית יכולים להתפתח גם כאשר כמות המשקעים אינה נמוכה.
בצורת אקלימית – שנה שקיבלה כמות משקעים הקטנה מההפרש שבין כמות הגשם הממוצעת והסטייה הממוצעת לאותו מקום. כלומר, כמות המשקעים שירדה הייתה קטנה ב־30% מהממוצע הרב שנתי לאותו מקום.
השלכות
תקופות של בצורת עלולות לגרור השלכות סביבתיות, כלכליות וחברתיות קשות, שחלקן קשורות ותורמות אחת לשנייה. ההשלכות הנפוצות הן:
שרפות ענק בעקבות התייבשות הצמחים.
מדבור ובליית קרקע.
אובדן של תוצרת חקלאית, מכמה סיבות : 1. התייבשות 2. התרבות מזיקים 3. פגיעה במחזור החיים של הפרי.
רעב המוני בעקבות מחסור בעקבות אובדן יבולים.
מחלות, כתוצאה מאקלים יותר נח והתרבות מזיקים מפיצי מחלות.
צמא המוני, קיצוב במים.
נדידה המונית של בעלי חיים בחיפוש אחר מזון ומים ומוות של בעלי חיים רבים.
נדידה המונית של בני אדם ויצירת גלי פליטים ומחנות פליטים, דבר התורם אף הוא לבעיות אחרות, כמו מחלות.
מלחמה וסכסוכים על מים ועל שטחים בעלי גישה למים.
מלחמת האזרחים בסוריה, לדוגמה, פרצה בין היתר בשל המוני חקלאים חסרי-כל שנדדו לעיר דרעא בעקבות 3 שנות בצורת רצופות (2006–2009) שפקדו את האזור, והם היוו גרעין תסיסה להפגנות שפתחו את מלחמת האזרחים. אמנם הבצורת איננה הגורם היחיד לפרוץ המלחמה, אך היא בוודאות היוותה זרז מרכזי.
קרקעות שהיו מכוסות במים בצורה טבעית (נהרות, ימים, אגמים) או בצורה מלאכותית (תעלות, אגמי סיכור) נחשפות, וחושפות איתן ממצאים ארכאולוגיים.
בארצות העולם השלישי השלכות הבצורת משמעותיות גם כיום, לעומתן לארצות מפותחות יש יותר אמצעים חומריים, טכנולוגיים וכספיים להתגנונן, להימנע, ולטפל בבעיה. למשל על ידי: יצירת מכוני התפלה, טיהור מים, קידוחי מים עמוקים יותר. יש לציין בהקשר זה, את מדינת ישראל הנסמכת כיום יותר על מכוני ההתפלה, ועל השפד"ן בגוש דן בפרט, מאשר רק על אספקה מהכנרת והאקוויפרים המתמלאים ממי משקעים.
הבצורת וההתחממות הגלובלית
ביהדות
בהלכה היהודית נהוג להוסיף בשנות בצורת את תפלת ועננו בברכת שומע תפלה.
על פי המשנה, היה חוני המעגל בעל היכולת להביא לכך שתפילותיו תתקיימנה, ובשנת הבצורת הקשה התפלל על ירידת הגשמים ונענה.
בישראל
ישראל נמצאת בבצורת הידרולוגית כמעט תמידית, שהרי צריכת המים בה עולה ללא הרף וממוצע המשקעים נשאר ללא שינוי. להתגברות על המחסור במים נבנו מתקני התפלה אחדים, המספקים כמחצית מצריכת מי השתייה במדינה. בנוסף נעשה שימוש נרחב במי קולחין.
על מנת לאפשר לחקלאים לזרוע שדות ללא חשש מבצורת, מבטיח חוק מס רכוש וקרן פיצויים פיצוי לחקלאים על נזקי בצורת.
ראו גם
ההתחממות הגלובלית
משבר מים
הבצורת בקליפורניה
עמעום עולמי
התפלת מי ים
מדבר
מידבור
מדבר אטקמה – המדבר הצחיח בעולם
קערת האבק
ג'יל פרנט – פרופסור המתמחה בצמחי תחייה – צמחים שחוזרים לחיים לאחר שהם מתייבשים.
קישורים חיצוניים
בצורת, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
ניר רן, בצורת בישראל, התפרסם ב"אסונות טבע בישראל" בעריכת משה ענבר ורמי (יורם) פורת, בהוצאת החוג לגאוגרפיה ולימודי הסביבה, אוניברסיטת חיפה, פברואר 2007 ,עמ' 98–106
דן גזית, בצורת בנגב, באתר "אבני גזית", 22 באפריל 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:חקלאות
קטגוריה:הידרולוגיה
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך | 2024-09-01T10:54:41 |
ורטיגו | 2024-05-26T10:23:23 | |
תיבת נח | שמאל|ממוזער|250px|נח בונה את התיבה
ב, תֵּבַת נֹחַ היא תיבת עץ ענקית, שבנה נח במצוות אלוהים, ובה מילט את עצמו ומשפחתו וזוגות מכל מיני בעלי החיים, מאבדון ב שהציף את כל פני הארץ. בתום המבול התיבה נחה על הרי אררט.
בסיפור המקראי
ממוזער|250px|ציור של אדוורד היקס (1780–1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה|טקסט=
על פי המסופר ב, ציווה אלוהים על נח, אשר מתואר כ"צדיק תמים... בדורותיו", לבנות תיבה גדולה, אשר בעזרתה יינצלו הוא ומשפחתו מפני המבול שנגזר כעונש על בני דורו החוטאים בחטאי "חמס", ולהציל גם את מיני בעלי החיים, על ידי לקיחת מבחר מעולם החי:
תיאור התיבה
הציווי האלוהי לבניית התיבה כולל תיאור של מבנה התיבה ומידותיה, כמופיע לעיל. הוראות הבנייה סכמטיות ולקוניות, ודי בהן לתת רק מושג כללי על התיבה כפי הנחוץ להבנת הסיפור. לפי הגישה המרכזית בחקר המקרא, אין להבינן במושגים ריאליים, בהיותן חלק מסיפור בראשיתי. עובדה המקשה על הפרשנות היא שהקטע כולל ריכוז יוצא דופן של מילים חריגות המופיעות רק או כמעט רק בפרשת המבול, ויש הסבורים שנקלטו מרובד קדום של הסיפור. המילה "תֵּבָה" עצמה היא אחת מהן. מחוץ לסיפור המבול היא מופיעה רק בסיפור משה בתיבה (שמות ב ג, ה; ונראה שיש זיקה ספרותית לסיפור המבול). מקובל לראות בה מילה שאולה ממצרית ḏbȝṭ: "רליקויאריום, ארון מתים", או לחלופין tb.t: "קופסה". תיבת נח מתוארת כמבנה מלבני מוארך, ובאופן כללי נראה שמשמעות המילה "תיבה" בלשון ימינו (שהיא שניונית) אמנם הולמת, פחות או יותר, את צורתה הכללית. מידות התיבה, 300×50×30 אמה, הן כנראה מידות טיפולוגיות אידיאליות שמשקפות עניין מיוחד במספר 60, בהשפעה מסופוטמית (300=60×5, 30=60/2). אורך האמה בעולם העתיק הוא כחצי מטר, ומכאן שאורכה של התיבה המתוארת בסיפור הוא כ-150 מטרים, רוחבה כ-25 מטר, וגובהה עשירית מאורכה, כ-15 מטרים (להמחשה, ניתן לומר שגודלה של התיבה הוא כשל נושאת מטוסים קטנה. גדולה ממנה בהרבה התיבה המקבילה המתוארת בלוח 11 של עלילות גילגמש, ראו בהמשך הערך). התיבה כוללת שלושה סיפונים ("תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים"), שמחולקים כנראה למדורים ("קִנִּים", אולי במשמעות מושאלת), אולי כדי להפריד בין החיות השונות. נראה כי הכתוב מכוון לתאר מכלול פסיבי צף כעין דוברה או ספינת מגורים, ולא ספינה הניתנת להיגוי וניווט.
שמאל|ממוזער|250px|שילוח היונה על פי גוסטב דורה
התיבה עשויה "עצי גופר", מין עץ בלתי ידוע הנזכר במקרא רק כאן. כדי למנוע חדירת מים, היא מצופה מבפנים ומבחוץ ב"כופר", אף היא מילה יחידאית השאולה מאכדית kupru: "זפת, אספלט". מילה זו מופיעה גם בתיאור המקביל בלוח 11 של עלילות גילגמש. המילה הרגילה במקרא לאספלט (ביטומן) היא "חֵמָר". לא ברור מהו ה"צוהר" – מילה יחידאית נוספת – שנח נדרש לבנות בתיבה. מסורת פרשנית ותיקה מזהה את הצוהר עם "חלון התיבה" המוזכר בהמשך הסיפור; אבל כיום רבים מפרשים את המילה, על סמך השוואה למילים מקבילות בלשונות שמיות אחרות שהוראתן "גב", במשמעות (מטונימית) של "גג" (אולי גג משופע דווקא, בניגוד ל"גג" שהוא שטוח) או "מכסה". הציווי "ואל אמה תכלנה מלמעלה" מוקשה ביותר והועלו לגביו שלל ספקולציות, ללא העדפה ברורה לאחת מהן (עיינו בפירושים). כמו כן מצטווה נח להתקין את הפתח בצדה של התיבה. בהמשך הסיפור (ח יב) מוזכר גם "מכסה התיבה" שנח מסיר.
על פי הגישה המחלקת את התורה למקורות (או לרבדים), הציווי על בניית התיבה שייך למקור הכהני. מניחים כי גם במקור היהוויסטי היה תיאור קצר כלשהו של בניית התיבה שהושמט, כפי שמלמדת ההתייחסות אליה כאל דבר ידוע בבראשית ז א, המיוחס למקור היהוויסטי. בעיית המקורות, יחד עם סוגיות אחרות בסיפור שאינן קשורות באופן מיוחד לתיבה גופא, נידונה בהרחבה בערך על המבול.
אוכלוסייה
על פי פרק ו', הצטווה נח להיכנס לתיבה עם אשתו, בניו ונשותיהם, ולהביא גם זכר ונקבה מכל בעלי החיים, כדי שמהם יתחדש העולם שלאחר המבול. נח הצטווה גם לקחת "מכל מאכל אשר יֵאכל" כדי להאכיל את משפחתו ואת החיות הרבות. על פי תחילת פרק ז', הציווי היה להכניס לתיבה "שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" מכל מין של בהמות טמאות ו"שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" מהבהמות הטהורות ומהעופות. בהמשך פרק ז' כתוב כי בפועל באו לתיבה "שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר".
לפי הפרשנות המסורתית, הכוונה בביטוי "בהמות טהורות" היא לבהמות שמותרות לאכילה על פי כללי הכשרות, והסיבה לריבויין היא הצורך להקריב מהן לאל לאחר המבול מבלי להכחידן. יש המנחשים שהדגים ושאר בעלי החיים הימיים לא הוזכרו בציווי, מפני שלא הושפעו מן המבול.
פרשנות מסורתית
פרשני המקרא לדורותיהם השתדלו להשלים פערים בסיפור המקראי והרבו להתייחס להיבטים ריאליים שלו. על פי רש"י, הקומה העליונה בתיבה הייתה למגורי נח ומשפחתו ולאחסון האוכל, האמצעית למגורי בעלי החיים והתחתונה לאחסון הפסולת. ב, מופיעות דעות שונות לגבי תפקיד הקומות. היו שפירשו שהתיבה כולה הייתה משופעת, בחתך רוחב בצורת מעוין, או פירמידה (ראב"ע).
על פי המדרש, בניית התיבה (בתקופה שבה על פי המקרא חיו בני האדם כאלף שנים) ארכה 120 שנה; זאת, לאור הבנתם ש"והיו ימיו מאה ועשרים שנה" פירושו ארכה של מאה ועשרים שנה, ושבאותו זמן צווה נח לבנות את התיבה. בניית התיבה במשך זמן כה ארוך נועדה, על פי חז"ל, להמחיש לחוטאים את רצינותה של הגזירה, כדי שיחזרו בתשובה ולא יבוא עליהם העונש. בתום מאה ועשרים השנים, המתין ה' עוד שבעה ימים נוספים, כדי שיכלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שהקדים להיפטר מן העולם על מנת שלא יראה את המבול. בשנת שש מאות לחיי נח, החל המבול לרדת על הארץ.
על בסיס המילים "מכל חי", דרשו חכמים שאפילו שדים הוכנסו לתיבה, פשרו של מדרש זה נתון למחלוקת בין הפרשנים: יש הסוברים (כמו הרא"ם) שמדובר בשדים המיתולוגיים, אבל מהר"ל מפראג ובעקבותיו בעל הלבוש, סברו שהכוונה לחיות מזיקות.
על פי תוכן הפסוקים של ירידת המים בתום המבול, סבר רש"י כי התיבה הייתה שקועה במים כ-5.5 מטר (11 אמה) שהוא כשליש מגובהה, אך הרמב"ן חלק עליו וסבר כי בהתחשב בצורתה הדבר איננו אפשרי, והיא הייתה שקועה כ-2–3 אמות (1-1.5 מטר) בלבד.
בספרות הראשונים עסקו גם במבנה התיבה. הרמב"ן, רבינו בחיי והכלי יקר תיארו את מבנה התיבה באופן ניסי, כך ש"החזיק המועט את המרובה", והתיבה הכילה בעלי חיים ומזון שנפחם הכולל גדול בהרבה מנפחה שלה. בפירוש המיוחס לר"ן תואר שרק אבות המינים היו בתיבה, ורוב המינים הקיימים היום התפתחו מאבות המינים לאחר המבול.
בעל השפת אמת אומר, שסיפור תיבת נח הוא סיפורו של האדם הפרטי, שהשבת היא תיבת נח עבור נפשו העמלה, אליה הוא יכול לברוח מהעיסוקים היום יומיים ששוטפים אותו, וביום השבת עיסוקי החול חרבים. הרב קוק ראה בתיבת נח מודל התנהגותי של האדם, שצריך בהתחלה להתאפק ולכנוס את כוחותיו ולהגביל את עצמו במין "תיבת נח נפשית", ורק בהמשך לאחר שתיקן את עצמו, יוכל לשלח את כוחותיו לחופשי, וגם זה באופן מדורג בהתחלה לנסות את כוחותיו כמו העורב והיונה ורק כאשר הוא רואה שאין כל בעיה, יוכל לצאת מהתיבה ולתת לעצמו דרור לגמרי.
אליה שמואל הרטום הציע שהסיפור נועד לצורך חינוכי, להסביר ולתקן את המסורות שהיו רווחות בקרב בני ישראל (ראו לעיל בפרק "מקבילות לסיפור תיבת נח") על פי גישתה התאולוגית והמוסרית של התורה.
בחקר המקרא
חוקרי מקרא, אשר רואים את סיפור המבול כשילוב של לפחות שני מקורות קדומים, מצביעים על מספר הבדלים בתיאור התיבה בין קטעי הסיפור המיוחסים למקור הכהני לאלה המיוחסים למקור היהוויסטי:
בטקסט הכהני מופיעות הוראות מפורטות של האל לנח כיצד לבנות את התיבה, ונכתב שנח מילא אחר ההוראות, בעוד שבטקסט היהוויסטי האל מורה לנח להיכנס לתיבה שבוע לפני המבול, ואין תיאור של בניית התיבה;
בגרסה היהוויסטית מצווה נח להכניס לתיבה זוגות מהחיות הלא טהורות ו"שבעה-שבעה זכר ונקבה" מהבהמות הטהורות ומהציפורים, בעוד שבמקור הכהני הציווי הוא להכניס לתיבה "שנים-שנים" מכל בעלי החיים והציפורים, ומודגש שכך אכן קרה;
במקור היהוויסטי המבול נמשך 40 יום ועוד שבועיים עד שיבשו המים, בעוד שבמקור הכהני המבול נמשך 150 יום ועוד כ-200 ימים עד שיבשה הארץ;
במקור הכהני אלוהים הוא שמורה לנח לצאת מהתיבה בסוף המבול, בעוד המקור היהוויסטי מתאר כיצד נח משתמש בעורב וביונה כדי להחליט מתי לצאת מהתיבה.
השפעות של מיתולוגיות אחרות על סיפור תיבת נח
ממוזער|לוח חרס מספר 11 מתוך עלילות גילגמש, החלק המתאר את סיפור המבול של אותנפישתים.
להערכת ארכאולוגים, אשורולוגים וחוקרי מיתולוגיה השוואתית, הסיפור המקראי על תיבת נח הושפע מסיפור המבול המסופוטמי, בו שטים הניצולים ב-"סירת הענק" (באכדית: אֶלֶפֻּוּ). שני תאורים שונים של סירה זו שרדו במספר גרסאות של הסיפור, הכתובות בכתב יתדות על גבי לוחות חרס עתיקים ממסופוטמיה.
התיאור הקדום והמפורט יותר מכונה כיום "לוח התיבה", והוא חלק מסיפור אתרחסיס האכדי-בבלי. בסיפור זה מזהיר האל אנכי את אתרחסיס מלך שורופק, המקביל הבבלי לדמות נח, מפני כוונת האל אנליל למחות את האנושות במבול, ומייעץ לו לבנות סירה ענקית שבה יינצלו הוא, משפחתו ובעלי-חיים. 52 שורות בלוח מוקדשות לפירוט תוכניתו של האל לבניית הסירה, ובכלל זה מידותיה ועיצובה הכללי, החומרים הדרושים וכמויותיהם, והשלבים השונים של הבנייה, שהושלמה על ידי אומני העיר ואנשיה במאמץ מתואם שארך שבוע אחד.
התוכנית מתארת סירה שהיקפה מעגלי: אורכה שווה לרוחבה, שטחה "מידת שדה" (אכדית: איקוּ) אחת השווה ל-14,400 אמות מרובעות (כ-3,600 מ"ר), וגובהה קומה אחת. היא בנויה מקני-סוף ומחבלים שזורים יחד בדומה לסל, מחוזקת מבפנים בצלעות עץ, ומצופה מבפנים ומבחוץ באספלט (אכדית: "כּוּפּרוּ", מקביל לכופר בסיפור המקראי) מחומם בתנורים ומדולל בשמן. סירות סל מסוג , זהות בצורתן המעגלית ובדרך בנייתן ל"סירת הענק", נבנו ושטו בנהרות הפרת והחידקל עוד בראשית המאה ה-20, אם כי מעולם לא תועדו סירות כאלה בקוטר של יותר ממטרים ספורים. נראה כי מחבר לוח התיבה ערך חישובים מדויקים ומפורטים, כמו אורך החבלים ונפח התנורים לחימום האספלט, על-מנת להגדיל את שטח הסירה פי אלף ויותר תוך שמירה על אותם יחסי מידות, אך אין סימן שהיה מודע למגבלות ההנדסיות שבגללן שינוי כזה בקנה המידה איננו מעשי.
התיאור השני של סירת המבול המסופוטמית מופיע בסיפור אותנפישתים מתוך האפוס עלילות גילגמש, המוכר בעיקר מלוחות חרס שנכתבו כנראה בשלהי האלף השני לפנה"ס ונמצאו בספריית אשורבניפל בנינוה. לפי סימנים רבים הועתקה גרסה זו מסיפור אתרחסיס, ואולי גם מסיפור זיאוסודרה השומרי שלא שרד ברובו, תוך הכנסת שינויים שונים: למשל, שמו של גיבור המבול הוחלף מאתרחסיס לאותנפישתים, והאל המייעץ אנכי מופיע בשמו האכדי-בבלי אאה. בגרסה זו, סירת הענק מתוארת בצורת קובייה שאורך כל אחת ממקצועותיה 120 אמה, ויש לה תשע קומות. למרות שינויים אלו, שטח הבסיס של הסירה הושאר זהה: מידת שדה אחת שהיא 120120 אמה.
אירווינג פינקל, האשורולוג של המוזיאון הבריטי שפיענח את לוח התיבה, ציין שאף כי צורתה הגאומטרית של תיבת נח המקראית שונה משל שתי הסירות המסופוטמיות, שטח הבסיס שלה 300X50=15,000 אמות מרובעות עדיין דומה מאוד. הוא העריך שהסופר המקראי ערך שינויים בגרסת אותנפישתים באופן דומה לשינויים שערכה גרסת אותנפישתים בגרסת אתרחסיס, תוך ביסוס יחסי המידות של תיבת נח על סוג אחר של סירה קטנה, הנזכר בלוחות מסופוטמיים במונח האכדי "טוּבּוּ".
גרסאות אתרחסיס, אותנפישתים וזיאסודרה מספרות כולן כי לסירה הועלו גם בעלי-חיים, אך אף אחת מהן לא שרדה בשלמותה במקום זה בסיפור. בגרסת אתרחסיס ניתן לפענח בקטע זה "[חיות] טהורות", "[חיות] שמנות", "[ציפורי] שמיים בעלות כנף", בקר, ו"חיות בר מן הערבה". בלוח התיבה פיענח פינקל בשורה הבאה את המילה האכדית "סאנה" שפירושה "שניים שניים" או "בזוגות", ולפיכך נראה שהחיות נכנסו לסירה בזוגות של זכר ונקבה. בעלילות גילגמש מייעץ האל לאותנפישתים להכניס לסירה "חיות בר מן הערבה", וכן בהמות מבויתות, אנשים אומנים בכל מלאכה, זרעים מ"כל החי", זהב וכסף, ומבטיח לו כי את חיות הבר "אשלח אליך והן תחכינה ליד דלתך". בתום המבול נחה סירת הענק על פסגת הר ניציר, ואותנפישתים משלח בתחילה יונה, לאחריה סנונית ולבסוף עורב.
כלי שיט להצלת הגיבורים מתוארים בסיפורי מבול נוספים מרחבי העולם, כמו סיפור דאוקליון במיתולוגיה היוונית. לעיתים כלי השיט נחים על פסגת הר גבוה המוכר באזור בו מסופר הסיפור, למשל הר פרנסוס בסיפור היווני, הרי ההימלאיה בסיפורים ההינדים, והר פאקטו במעשיית עם קוריאנית.
החיפושים אחר שרידים של תיבת נח
ממוזער|תיבת נח, יצירתו של הצייר יעקב חייט
דיווחים על שרידים של תיבת המבול קיימים לפחות מאז המאה השלישית לפני הספירה, כאשר ההיסטוריון הבבלי ברוסוס הזכיר שמועה שרווחה בימיו כי שרידי התיבה של זיאוסודרה, גיבור אפוס המבול השומרי, קיימים עדיין בארמניה על "הרי גורדיאניה", ואנשים נוהגים לקחת מעצים אלו כדי שישמשו עבורם כסגולה. דברי ברוסוס מובאים אצל יוסף בן מתתיהו, שמספר שם על מחברים נוספים, בין המאה ה-3 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, שכתבו דברים דומים. הוא עצמו מספר שבימיו היו מראים את שרידי התיבה לחפצים לראותה: "הארץ הקרויה ארץ קרחי... בה נמצאים גם שרידי התיבה שלפי הסיפור ניצל בה נח מהמבול, ומראים אותה עד היום לכל מי שרוצה לראותה". ייתכן שמסורות אלה עומדות ברקע דברי אגדת חז"ל, המספרת על אישים שונים שלקחו נסרים מהתיבה, כסנחריב ופרשנדתא, בנו של המן.
לאחר התפשטות הדתות האברהמיות, המשיכו החיפושים אחר שרידים מהתיבה. בימי הביניים רווחו שמועות שונות על אנשים שמצאו שרידים של התיבה באתרים שונים שהם זיהו אותם כהרי אררט. גם בתקופה המודרנית התפרסמו טענות על גילוי של שרידים מהתיבה, שחלקן התגלו כמזויפות או הופרכו בדרכים אחרות.
טקסט=איור של תיבת נח בזמן המבול.|ממוזער|איור של תיבת נח בזמן המבול.
אחד מהמחפשים אחר שרידים מהתיבה הוא רון ויאט, הידוע בחיפושיו אחר עקבות ארכאולוגיים לסיפורי המקרא, אשר טען כי זיהה שרידים של תיבה באתר Durupınar בטורקיה, המזוהה על ידו כהרי אררט, אולם טענותיו נדחו על ידי גאולוגים שהראו שמדובר בתצורת סלע טבעית. באוקטובר 2022, נחנך במקום מרכז מבקרים בשם "תיבת נח". במרכז הוקם מוזיאון אשר בו מוצגים ממצאים ומאובנים שנמצאו במקום, והכניסה אליו חופשית..
חוקרים עצמאיים אחרים טענו כי בידיהם תצלומי לווין המאששים את קיומם של שרידי תיבה, ואף הוציאו מספר משלחות בניסיון לאתר את הממצאים המצולמים, אולם ללא הצלחה.
לעיתים מוזכרים זיהויים של התיבה על ידי תומכים באמיתות סיפורי המקרא, ומוצגים בפי מחזירים בתשובה (כגון הרב אמנון יצחק) כהוכחה לנכונות סיפור המבול, אולם רבים בקהילה המדעית ובכלל דוחים אותם ורואים את השיטות המיושמות על ידי משלחות אלו כפסאודו מדעיות (פסאודו-ארכאולוגיה).
באפריל 2010 קבוצה של 15 ארכאולוגים נוצרים אוונגליסטים מארגון "NAMI - Noah's Ark Ministries International", הכריזו שמצאו מבנה עתיק מעץ בהר אררט בגובה 4200 מטר, ושבדיקות הפחמן שנערכו לממצאים העלו שהשרידים הם בני 4,800 שנים - בערך מהתקופה שבה פעל נח לפי הסיפור המקראי. הקבוצה פסלה את האפשרות שמדובר בשרידי התיישבות עתיקה (ולא בתיבה), מפני שמעולם לא התגלו באזור ראיות להתיישבות של בני אדם מעל גובה 3,500 מטרים ומפני הקושי בהובלת קורות עץ באורך של עד 20 מטרים בתנאי הסביבה הקשים. פורסם כי הממצאים צולמו והוסרטו, וחברי המשלחת מסרו לתקשורת שאינם יכולים לחשוף את מיקומם מחשש מביזה. רנדל פרייס, ארכאולוג שהיה חבר במשלחת, אמר בדיעבד שטענות המשלחת על איתור הממצאים היו ככל הנראה מתיחה, לכך הגיבו מארגני המשלחת בכך ששיתוף הפעולה עם פרייס נפסק טרם איתור הממצאים, ושהוא כלל לא היה במקום. עקב תנאי גישה קשים וסיבות נוספות, נכון לשנת 2013 האתר עדיין לא נבדק על ידי חוקרים עמיתים לאחר המשלחת של NAMI, והמשלחת לא העבירה אף ממצא ארכאולוגי לביקורת עמיתים ולא פרסמה מחקר בנושא בכתב עת מדעי.
באמנות ובספרות
אמנות פיגורטיבית
שמאל|ממוזער|250px|רצפת הפסיפס במופסואסטיה. התיבה במרכז בצורת לול
שמאל|ממוזער|250px|מתוך ציורו של יאן ברויגל האב "כניסת החיות לתיבת נח" משנת 1613. התיבה מצוירת ברקע.
שמאל|ממוזער|250px|מודלים של תיבת נח והחיות, במוזיאון צעצועים בבריסל
תאורים אמנותיים של תיבת נח, בייחוד עם צוותה והחיות שבה, נפוצים באמנות המערב. ייתכן כי הופעתה המוכרת העתיקה ביותר היא ברצפת פסיפס הלניסטית שהתגלתה בעיר העתיקה מופסואסטיה בפריגיה (דרום טורקיה של היום), מן המאה השנייה עד הרביעית לספירה. התיבה נראית בה כעין שובך או לול ניצב על עמודים, שהשם "נח" כתוב עליו ביוונית, והיא מוקפת בעופות ובחיות שונות. במטבע שנמצא בעיר אפמיה (קיליני) הסמוכה, ועליו שם הקיסר פיליפוס הערבי מן המאה השלישית נראים נח, ששמו כתוב ביוונית בכתיב מתוך תרגום השבעים, ואשתו כשהם יוצאים מתיבה המצוירת כקופסה פתוחה, עליה עומדת היונה. לא ברור מדוע הופיע סיפור יהודי באזור רומי-הלניסטי, והועלתה השערה שהייתה במקום קהילה יהודית. משה דוד קאסוטו ציין שמסורת מקומית עתיקה זיהתה את מקום מנוחת התיבה על הר באזור, ולא בהרי האררט. תיאורי תיבה דומים היו ככל הנראה על רצפות פסיפס בבתי-כנסת מן המאה החמישית לספירה בחוקוק סמוך לכנרת, ובג'רש (גרסה העתיקה) שבעבר הירדן. בפסיפס מחוקוק מתוארות חיות רבות, והמעט ששרד מתיאור התיבה מראה כי אף היא ניצבת על עמודים. בפסיפס מג'רש ניתן עדיין להבחין בשמותיהם של שם ויפת הרשומים ביוונית מעל ראשיהם, ובמספר חיות, בכללן דמות יונה הנושאת ענף זית במקורה, שנבחרה לעטר בול דואר אוויר ישראלי בשנת 1950.
בתקופת הרנסאנס, תיבת נח והחיות שבה הפכו למוטיב אמנותי מרכזי באמנות המערב. בין הדוגמאות המפורסמות של מוטיב זה:
פרסקו של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית משנים 1508–1512.
ציור של הירונימוס בוש "תיבת נח" מתאר את החיות עוזבות אותה, 1514 לערך.
ציור של ג'קופו בסנו "החיות נכנסות לתיבת נח" משנת 1570 לערך.
ציור של יאן ברויגל האב "כניסת החיות לתיבת נח" משנת 1613.
ציור של רולאן סייוורי "כניסת החיות לתיבת נח" משנת 1620.
הציורים הראשונים מסוגה זו היו בעיקר ציורים במסורת הנוצרית-דתית, שבהם דמויות התיבה והחיות היו בדרך-כלל משניים לנושא המבול והחוטאים הטובעים. אך ציורו המונמנטלי של ברויגל קידם תת-סוגה חילונית פופולרית של ציורי נוף גן-עדן אידיליים, שהתמקדה בתיאור הווירטואוזי של מגוון החיות והעופות.
מוטיב אמנותי נפוץ אחר בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס התמקד בתיאור בניית התיבה. תכופות היא מוצגת באופן אנכרוניסטי כספינה או בניין טיפוסיים מתקופת הציירים, ונח ובניו מוצגים כאומנים, פועלים ואנשי מלאכה, העוסקים בבנאות ובנגרות באופן המוכר מחיי היומיום. ציורים אלו משמשים במחקר היסטורי של ספנות ושיטות בנייה מתקופתם. דוגמה מפורסמת היא ציור של רפאל במוזיאוני הוותיקן.
במאה ה-19, דגמים מיניאטוריים של תיבת נח והחיות שבה מילאו תפקיד מרכזי בתעשייה החדשה של צעצועי ילדים באירופה ובארצות הברית. עקב תוכנם הדתי נחשבו לחינוכיים יותר מצעצועים אחרים, והותר לשחק בהם בבתי ספר של יום ראשון. הם סייעו לקבע את דמותה האיקונית של התיבה בתרבות המערב, בצורת ספינה גוצה שעליה בניין בעל גג משופע וחלונות.
ספרות והגות
מעשיות-עם על תיבת נח, בנייתה והווי החיים בה נפוצות בפולקלור של עמים רבים, בעיקר פינים ועמים סלאבים שונים, אבל גם מרבית שאר עמי אירופה, וכן יהודים, ערבים, טורקים, פרסים, צוענים, ארמנים, ועוד. בסיווג ארנה-תומפסון הן מסווגות כטיפוס מעשייה AaTh 825 "השטן בתיבת נח", שתועד ונחקר על ידי מספר פולקלוריסטים. אופייני למעשיות אלו ניסיונו של השטן לחבל בתיבה, לפעמים על ידי פיתוי אשת נח, ושכנועה להכין לנח משקה משכר, שבגרסאות מקומיות שונות מוצג כמקורם של הברנדי, הקוואס, הראקי, הוודקה, היין או הבירה. תכופות מסופר כי נאסר על חיה אגדית כלשהי, למשל החד-קרן או הגריפון, לעלות לתיבה, ועקב כך נכחדה. השטן מסתנן לתיבה בהסתר וקודח בה חור המאיים להטביעה, אך נסתם על ידי אחת החיות, תכופות הנחש, המקבל בתמורה תכונה מסוימת כגון הארס שלו. המעשיות לעיתים מסבירות גם את מקורן של תכונות נוספות המיוחסות לבעלי חיים שונים, למשל האיבה בין הכלב והחתול. כמה ממוטיבים אלו חוזרים גם בספרות הילדים המודרנית (ראו להלן "תרבות פופולרית").
בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21, תכופות משמשת תיבת נח כמטפורה למגוון ביולוגי, לשימור טבע ולאחריותו של האדם להצלת המינים. למשל בתחום האקולוגיה, "בעיית תיבת נח" היא בעיית השימור של מגוון המינים ומגוון גנטי תחת אילוצי תקציב נתונים, ו-ARKive היא יוזמה עולמית לשימור מינים בסכנת הכחדה. גני-חיות ומוזיאוני טבע מעוצבים לעיתים עם מאפיינים או מוטיבים של תיבת נח, למשל מוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב.
תרבות פופולרית
יצירות מודרניות המתארות את תיבת נח כוללות לדוגמה את "פרידה מתיבת נח" (מילים: נורית זרחי, לחן: מתי כספי), המתאר תמונה איקונית של החיות העוזבות את התיבה, ואת נח שנשאר להביט אחריהן לאחר שמילא את משימת חייו. בהשראת המעשיות העממיות על תיבת נח כתבה נורית זרחי גם ספר הילדים "זוגות וזאת", המספר על חד-קרן המנסה להיכנס לתיבה למרות שאין לה בן-זוג. הזמר-היוצר האיטלקי סרג'ו אנדריגו כתב את השיר L'arca di Noè, איתו זכה במקום השלישי בפסטיבל סן רמו 1970.
סדרות טלוויזיה בשם "תיבת נח" הופקו גם בארצות הברית וגם בישראל. בשתי הסדרות, השם מסמל את מגוון הדמויות האנושיות המתכנסות יחד במקום מצומצם, ויוצרות זוגות רומנטיים.
מודלים
הקבלן ההולנדי יוהאן האוברס בנה שתי תיבות בהשראת תיאור תיבת נח. הגדולה שבהן באורך של 138 מטר, ברוחב של 30 מטר ובגובה של 23 מטר. התיבה שהחלה להבנות ב-2007 והושלמה ביוני 2012 בעלות של כ-4 מיליון יורו, מוצבת בתעלה ליד רוטרדם שבהולנד. בתיבה בעלת ארבע הקומות מוצבים מודלים בגודל טבעי של חיות שונות. היא בנויה מעצי אורן וארז על בסיס 25 אסדות מתכת מסחריות מודרניות .
'מפגש התיבה' '' היא תיבה שאינה צפה באורך 155 מטרים, ברוחב 26 מטרים ובגובה 16 מטרים, שהוקמה בשנת 2016 בקנטקי, כאטרקציה תיירותית, בהשקעה של מעל מאה מיליון דולר.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מאיר בן אורי, המבנה ההנדסי של תיבת נח, באתר דעת
יעקב מאור. איך נראתה תיבת נח בגודל הטבעי? באתר ותוליכנו לשלום
שחזור של תיבת נח בגודל המקורי בהולנד
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:מיתולוגיה יהודית
קטגוריה:נח
קטגוריה:המבול
קטגוריה:פרשת נח
קטגוריה:בעלי חיים ביהדות | 2024-10-04T18:13:39 |
בן סירא | הספר בן סירא, הידוע גם בשם "חכמת בן סירא" או "משלי בן סירא", הוא מהספרים הידועים ביותר בין הספרים החיצוניים, כתיבת הספר מיוחסת לשמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא בירושלים במאה השנייה לפני הספירה. הספר נכתב בשפה העברית ותורגם למספר שפות בהן יוונית ולטינית.
סקירה כללית
ספר בן סירא ממשיך את ספרות החכמה המקראית, אך בשינויים חשובים. לשונו של ספר בן סירא דומה לזו של ספרות החכמה המקראית כדוגמת משלי ואיוב, כמו גם ללשונם של חלק ממזמורי תהילים. עם זאת ניכר בלשונו שהוא מאוחר לספרים אלה, ויש בו כמה תופעות המקדימות את לשון חז"ל. הספר כולל הנחיות מוסריות וקריאה לשמירת התורה, יחד עם המנונים בשבח אבות העולם ובשבח הכהן הגדול, ועוד.
ספר בן סירא דוגל בשיטת שכר ועונש עוד בעולם הזה, ואין בו זכר לעולם הבא או תחיית המתים. בזאת דומה בן סירא לספר מקבים א, אשר מדגיש את ה"תהילה" וה"שם" שמותיר האדם לאחר מותו, ללא רמז לחיים שלאחר המוות. השקפה המזוהה עם השקפת הצדוקים.
חיבור הספר
הספר חובר בשלהי המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפני הספירה. זמנו של בן-סירא נקבע משני טעמים:
בתרגום היווני שעשׂה נכדו של בן סירא מצהיר הנכד בהקדמה לספר כי ירד למצרים בשנת 38 למלכות תלמי אֵוּאֵרגֵטֶס, מצא שם עותק של ספרו של סבו, והחליט לתרגמו ליוונית. שני מלכים לבית-תלמי נתכנו אוארגטס, תלמי השלישי ותלמי השמיני, ומהם - רק תלמי השמיני הגיע לשנה ה-38 של שלטונו. זה עלה לשלטון בשנת 170 לפנה"ס, כך שהשנה ה-38 למלכותו היא 132 לפנה"ס. יוצא מזה שסבו של המתרגם, בעל הספר המקורי, חי בשלהי המאה ה-3 ובתחילת המאה ה-2 לפני הספירה.
הספר חובר בעברית, לשונו דומה ללשון המקרא, ובייחוד לספר משלי. הספר היה נפוץ בקרב היהודים בשלהי תקופת בית שני, זאת אנו למדים מן השרידים שנמצאו בקומראן ובמצדה.
קטע בספר המופיע בפרק ל"ג, פסוקים כ"ג-ל"ט (הידוע בשם "בעלי מלאכה"), הוא העתק של פואמה חינוכית מימי מצרים העתיקה, "הסאטירה אודות בעלי המלאכה" הידועה גם בשם ההוראה מפי דואה חתי.
נוסחי הספר
עד למאה ה-19 לא היו קיימים בידינו נוסחים בעברית של ספר בן סירא, למעט כ-30 פסוקים ממנו שנשתמרו בציטוטים בספרות התנאים והאמוראים (המאה ה-4 עד המאה ה-6 לספירה), בתלמוד ובמדרשים, ו-13 פסוקים שמובאים על ידי רבי סעדיה גאון בהקדמתו לספר הגילוי. זאת עקב היותו חלק מהספרים החיצוניים שנדחו מהספרות היהודית בשלהי תקופת בית שני, ואבדו כתוצאה מכך.
נוסחים של הספר בשפות אחרות השתמרו היטב. הידוע שבהם הוא התרגום ליוונית, שנעשה על ידי נכדו של בן סירא באלכסנדריה שבמצרים עוד במאה השנייה לפני הספירה (דור או שניים לפני שנכתבה המגילה שנמצאה במצדה). נוסח זה נכנס לביבליה, הברית הישנה, ומצוי בכל כתבי היד של תרגום השבעים.
בוולגטה, תרגום כתבי הקודש של הנצרות ללטינית שנערך במאה ה-4 לספירה, נשתקע שמו Liber Ecclesiasticus ("ספר הכנסייה") או בקיצור Ecclesiasticus ("של הכנסייה"), שם זה כלל בתחילה את הספרים החיצוניים: טוביה, יהודית, חכמת שלמה, ואת מגילת אסתר, אולם עם הזמן נתייחד השם לספר בן סירא בלבד, משום חשיבותו.
תרגום חשוב נוסף, הוא התרגום הסורי למקרא, הפשיטתא. מקובל לומר שתרגום זה בוצע ממקור עברי, וזמנו מאוחר לתרגום היווני של נכדו של בן סירא.
גילוי ראשוני של קטעי הנוסח בעברית
250px|קטע מהספר "בן סירא" שנמצא בגניזה הקהירית, מסומן כ-T.-S. 12.864 (אוסף טיילור ושכטר, ספריית אוניברסיטת קיימברידג'). הקטע מתוארך למאה ה-11 לספירה לערך.|ממוזער
ב-13 במאי 1896 הבחין פרופסור שלמה זלמן שכטר בדף מתוך ספר בן סירא בעברית בתוך חבילת כתבי יד שהובאו לאנגליה מארץ ישראל וממצרים (שמקורם בגניזה הקהירית). בעקבות גילוי זה נמצאו תשעה דפים נוספים באוספי הבודליאנה שבאוקספורד. מאז נמצאו דפים נוספים של כתבי יד שונים של ספר בן סירא באוסף הגניזה הקהירית.
שני קטעים נוספים התגלו במערה 2 בקומראן, אולם הם מכילים רק מספר תיבות. ותיארוכם מאוחר לקטעי המגילה שנמצאו במצדה, והם נכתבו ככל הנראה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה (50 לפנה"ס - 1 לפנה"ס)
נוסח הספר שבידי מחבר הספר "ספר היוחסין" במאמר השישי, מזכיר שבספר המיוחס להושע בן סירק (כנראה התכוון לשמעון בן ישוע בן סירא), כתוב כי חנוך חי בגן עדן שלמטה. דבר זה אינו מוזכר בנוסח שבידינו כיום.
מגילת בן סירא ממצדה
ב-8 באפריל 1964 גילתה משלחת של ארכאולוגים בראשות יגאל ידין 26 קטעי מגילה באחד החדרים המזרחיים בחומת מצדה (סוגר 1109), שהכילו את הנוסח העברי המקורי והקדום ביותר שנמצא עד כה, של חלקים מספר בן סירא. קטעי המגילה ניזוקו עם השנים, וחלקם כורסמו על ידי רמשים שונים, והם פוענחו בעזרת צילומים באור תת-אדום. הקטעים שפוענחו יצאו לאור בספרו של יגאל ידין, "מגילת בן סירא ממצדה".
המגילה שנמצאה כתובה בטורים, כאשר החרוז כתוב לכל רוחב העמוד, וצלעות החרוז כתובות בשני טורים מקבילים, צלע מול צלע. סימנים הנלווים למגילה, הם סימן בצורת "ר" המציין תחילת פרשה או פסקה, ועוד סימן אחד הדומה ל-Ψ שככל הנראה מסמן גם הוא תחילתה של פרשה.
תיארוך ארכאולוגי של קטעי המגילה שנמצאו נסמך על "טרמינוס אנטה קואם" (תאריך שלפני) של מועד נפילת מצדה, בשנת 73 לספירה, ועל כן זהו כתב היד הקדום ביותר שנמצא בידינו של ספר בן סירא. תיארוך פאליאוגרפי קובע אף הוא שזמנה של המגילה הכתובה בכתב עברי בסגנון "חשמונאי" או "קדם הרודיאני", הוא המחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה (100 לפנה"ס - 50 לפנה"ס). בהנחה שהספר המקורי חובר בתחילת המאה השנייה לפני הספירה, הרי שנוסח זה נוצר כמאה שנים בלבד לאחר מכן.
היחס לספר
250px|שלט רחוב המנציח את בן סירא במרכז ירושלים|ממוזער
חז"ל השתמשו רבות בספר בן סירא, במספר מקומות הם מציינים את שמו בפירוש, ובמספר מקומות הם מצטטים מדבריו ללא אזכור שם החיבור. הם אף שאבו ממנו נוסחאות ומטבעות לשון, כמו הביטוי הידוע 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור' המוזכר במסכת חגיגה משמו של בן סיראדף יג א וקבעו מהם חיתומי ברכות ופיוטים. במספר מקומות אנו מוצאים שחז"ל מבארים כי ספר בן סירא אינו חלק מספרות המקרא, משום שהוא נמנה עם החיבורים המאוחרים שאינם מקודשים כחיבורים המוקדמים, אולם אין כל אמירה נגד הספר. במקורות מאוחרים יותר, בדברי האמוראים, אנו מוצאים אמירות השוללות קריאה בספר; על האמורא רב יוסף נאמר בתלמוד הבבלי כי סבר שבחלקים שאינם הגיוניים , אך בחלקים הגיוניים, מותר לקרוא ואף לצטט ברבים, אף התלמוד הירושלמי מבאר את דברי רבי עקיבא במשנה במסכת סנהדרין הפוסק כי כמתייחסים בין היתר לספר בן סירא: . היו שראו בדברים אלו איסור מוחלט לקרוא בספר. אחרים ציינו את המשך דברי הירושלמי "להגיון נתנו ולא לעמל נתנו", כמציינים איסור להתעמק בלימוד הספר אך מתירים לקרוא בו.
אף על פי שחז"ל והגאונים הרבו לצטט מן הספר, הוא לא נכלל בסופו של דבר בין ספרי התנ"ך, ולפיכך נזנח ונשכח ברוב הקהילות היהודיות, תרמה לכך גם העובדה שהיו שאסרו לקרוא בספר. עם זאת, רס"ג, שחי בסוף תקופת הגאונים, מספר על אופן כתיבת הספר בנקודות וטעמים.
הספר נכלל בתרגום השבעים, וכיוון שתרגום זה משמש בסיס לברית הישנה, הוא נכלל בכתבי הקודש הנוצריים. הנוצרים מכנים אותו "Sirach" על פי שמו המקורי, או "Ecclesiasticus" שפירושו "הספר של הכנסייה". לספר שמות רבים מפאת חיבתו בקרב קוראים רבים מדתות שונות שהיו משתמשים בו ללימוד ולקריאה.
בתקופת הגאונים הופיע ניסיון לקשור את החיבור לתקופתו של ירמיהו הנביא או מיד לאחריה. לפי פירוש מהמאה ה-10 על בן סירא בשם אלפא ביתא דבן סירא בן־סירא נולד כאשר אמו שהייתה בתו של ירמיהו הנביא נכנסה למרחץ והתעברה מזרע שהותיר שם אביה, לאחר שרשעים אפרתים אילצוהו להוציא זרעו לבטלה תחת איום שאחרת יבצעו בו מעשה סדום. ולפי זה נמצא אפוא שירמיהו הוא גם אביו וגם סבו של בן־סירא. כמו כן מובא כי הערך הגמטרי של "סירא" שווה בדיוק ל-"ירמיהו". היחס בספרות התורנית לספר זה ולתאור הורתו של אימו של בן סירה המובא בו נתון במחלוקת, מצד אחד הוא משמש בדיונים הלכתיים בנושא הפריה מלאכותיתראה לדוגמה: ט"ז יו"ד קצה סק"ז, חלקת מחוקק שם, אך מצד שני היו שהתייחסו אליו בספקנות ואף זלזלו בו. במאה האחרונה גברה עוד יותר ההסתייגות בספרות הרבנית ומתגבשת עמדת הסתייגות חריפה מהאלפא ביתא.
ההתעניינות בספר בקרב משכילים יהודים עלתה בסביבות תחילת המאה ה-20, עם התגברות ההשקפה כי ספרי התנ"ך והספרים החיצוניים הם ביטוי לתרבות היהודית ולא רק להשקפה דתית. לפיכך תורגם הספר בחזרה לעברית מתוך הנוסחים הנוצריים שהשתמרו. לראשונה "נעתק ללשון עברי ואשכנזי ומתורגם ארמית עם באור העניין ופתרון מלות הארמית והערות מוסר", על ידי יהודה ליב בן-זאב, בברסלאו בשנת ה'תקנ"ח (1798).
בעקבות גילוי מגילת התהילים הגדולה ממגילות מדבר יהודה וגניזת קהיר, נמצאו קטעים מן הנוסח העברי המקורי, דבר שהקל על שחזור הספר, ואפשר לבחון את אמינות התרגומים שהשתמרו בידי הנוצרים. הימצאות קטעים מן הספר בגניזת קהיר מעידה על כך שיהודים התעניינו בספר גם לאחר חתימת התנ"ך.
ראו גם
אלפא ביתא דבן סירא
הספרים החיצוניים
לקריאה נוספת
משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם (על בסיס הקטעים מהגניזה הקהירית), בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ג;
בן־סירא, מתורגם בחלקו ומפורש על ידי א. ש. הרטום, בתוך: הספרים החיצונים, הוצאת יבנה תל אביב. 197 עמ'.
יגאל ידין, מגילת בן-סירא ממצדה, עם מבוא, השלמות ופירושים, בהוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה והיכל הספר, ירושלים תשכ"ה
טל אילן, "יחסו של בן-סירא לנשים וקבלתו בתלמוד הבבלי", מדעי היהדות 40, תש"ס, עמ' 103–111
ספר בן סירא - המקור, קונקורדנציה וניתוח אוצר המילים, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית והיכל הספר, ירושלים תשל"ג
בן סירא, (תורגם מיוונית על ידי יצחק זעקיל פרענקיל), וורשא 1885. (זמין לצפייה באתר "דעת")
Yigal Yadin, The Ben Sira scroll from Masada, With Introduction, Emendations and Commentary, The Hebrew University, Jerusalem 1965
Pancratius C. Beentjes, The Book of Ben Sira in Hebrew - a text edition of all extant Hebrew manuscripts and a synopsis of all parallel Hebrew Ben Sira texts. Leiden, The Netherlands E. J. Brill, 1997
Charles Mopsik, La Sagesse de Ben Sira, introduction, traduction et notes, Lagrasse, Verdier,Paris, 2004
קישורים חיצוניים
על הספר
A new fragment of the book of Ben Sira, T-S AS 118.78 תצוגה של כתב יד א' (MS A) ושל כתב יד ד' (MS D) של ספר "בן סירא" מהגניזה הקהירית
"בן סירא" בעיני חז"ל, "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"
(ורשה, הוצאת תושיה, תרע"ב/ 1913)
על מחבר הספר
נוסח הספר
משלי בן סירא, במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית
International Ben Sira Conference, 28-31 July 1996, Soesterberg, Netherlands, באתר גוגל ספרים
The original Hebrew of a portion of Ecclesiasticus (XXXIX. 15 to XLIX. 11) together with the early versions and an English translation, followed by the quotations from Ben Sira in rabbinical literature, edited by A. E. Cowley, M. A. and Ad. Neubauer, M. A., with two facsimiles, Oxford: Clarendon Press, 1897. Internet Archive website.
Ecclesiasticus XXXIX, 15 to XLIX, 11, translated from the original Hebrew, and arranged in parallel columns with the English revised version of 1895, by A.E. Cowley and Ad. Neubauer, with a facsimile, Oxford: Clarendon Press, 1897. Google Books website.
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי המאה ה-2 לפנה"ס
בן סירא
קטגוריה:חיבורים הכלולים בתרגום השבעים
קטגוריה:ספרות חוכמה | 2024-10-01T07:50:55 |
משפטן | שמאל|ממוזער|250px
מִשפטן הוא אדם בעל השכלה משפטית, העוסק בתחום המשפט, או בתחום הקשור לו.
המושג "משפטן" כולל גם עורכי דין ושופטים אך השימוש העיקרי בו נעשה בהתייחסות למי שאינו נמנה עם העוסקים בשני מקצועות אלה, אלא עוסק בתחומים אחרים של המשפט: חוקר במסגרת אקדמית, פרשן משפטי, מרצה למשפטים וכדומה. פעמים רבות משמש תואר זה לזיהוי של מי שסיים לימודי משפטים אך לפי שעה לא הוסמך להיות עורך דין, אם משום שאינו מעוניין בכך או משום שהוא נמצא בתקופת ההתמחות שלו.
בפסק דין (בג"ץ 65/51 ערי ז'בוטינסקי ואח' נ' פרופ' חיים ויצמן, פ"ד ה(1), 801), שעסק בסמכותו של בית המשפט העליון, נדרש נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה לדבריו של שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, פליקס פרנקפורטר, בדבר "חוש המומחיות של המשפטן" (The expert feel of lawyers).
בפסק דין אחר של בג"ץ (בג"ץ 183/76 יוסף ברגמן נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל(2), 668), נאמר: "על-אף טיעונו המשובח והמעניין של העותר שאינו משפטן, אנו מחליטים לדחות את העתירה למתן צו-על-תנאי".
ראו גם
לימודי משפטים בישראל
לשכת עורכי הדין בישראל
טוען רבני
טוען מוסמך
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות המשפט
קטגוריה:מונחים משפטיים | 2021-11-26T10:57:44 |
המגפה השחורה | הפניה המוות השחור | 2024-05-25T16:58:13 |
פירמידה | 2023-07-01T01:49:24 | |
פירמידה (גאומטריה) | ממוזער|שמאל|225px|פירמידה מרובעת
200px|ממוזער|ארבעון - פירמידה משולשת
פִּירָמִידָה היא פאון תלת-ממדי המורכב ממצולע שנקרא בסיס הפירמידה, מנקודה מחוץ למישור של המצולע שנקראת קודקוד הפירמידה, ומכל הקטעים המחברים בין הקודקוד לבין הקודקודים של מצולע הבסיס. באופן שקול, פירמידה מורכבת מפאת הבסיס שהיא מצולע כלשהו, מקודקוד מחוץ למישור הבסיס, ומפאות משולשיות שהן כל המשולשים המוגדרים על ידי שני קודקודים סמוכים במצולע הבסיס ביחד עם קודקוד הפירמידה.
מספר הצלעות של מצולע הבסיס מעניק לפירמידה את שמה, ובהתאם לכך יש פירמידה משולשת, פירמידה מרובעת וכו'. פירמידה משולשת משוכללת (כלומר כזו עם ארבע פאות שהן משולשים חופפים ושווי צלעות), קרויה גם טטראדר (בעברית: "ארבעון"), וזהו אחד מחמשת הפאונים המשוכללים.
כל אחד מהקטעים המחברים את קודקוד הפירמידה עם אחד מקודקודי הבסיס נקרא מקצוע צדדי. צלע הבסיס נקראת מקצוע בסיס. גובה הפירמידה הוא הקטע היורד מקודקוד הפירמידה אל מישור הבסיס וניצב למישור הבסיס.
יש המכנים פירמידה שבה כל המקצועות הצדדיים שווים באורכם פירמידה ישרה. באופן שקול, פירמידה ישרה היא פירמידה שבה כל הפאות המשולשיות (פרט, אולי, לבסיס) הן שוות-שוקיים כאשר השוקיים השוות הן המקצועות הצדיים. בפרט, בפירמידה ישרה כל קודקודי הבסיס נמצאים על אותו מעגל (תנאי הכרחי זה תמיד מתקיים בפירמידה משולשת, אך החל בפירמידה מרובעת הוא לאו דווקא מתקיים), והגובה יורד אל מרכז המעגל החוסם את הבסיס.
נפח הפירמידה (בדומה לנפח החרוט) שווה לשטח הבסיס כפול הגובה חלקי 3, כלומר שליש מנפח מנסרה בעלת אותו בסיס ואותו גובה (). נוסחה זו ניתן להוכיח באמצעות עקרון קאוואליירי או באמצעות חשבון אינטגרלי.
ראו גם
פירמידה (מבנה) - על מבנים דמויי פירמידה
קישורים חיצוניים
הסבר על הפירמידה, מתוך המילון לגאומטריה של משרד החינוך
קישור לאתר שמסביר על הפירמידה https://www.m-math.co.il/3d-geometry/pyramid/(בעברית)
קטגוריה:פאונים
* | 2024-08-14T15:14:03 |
שמן נים | שמאל|ממוזער|250px
ממוזער|עץ אזדרכת הודית ממנו מופק שמן נים.
שמן נים (נכתב גם שמן הנים) הוא שם כולל לשמנים שונים שמופקים מחלקיו השונים של עץ הנים (אזדרכת הודית, Azadirachta indica). ככלל השמנים מופקים מעלי העץ, פירותיו וזרעיו.
לשמן נים טהור גוון חום-ירוק כהה, ריח חזק מאוד, וטעם מר מאוד. השמן עשיר במגוון חומרים כימיים, חלקם רעילים במינון גבוה (ראו להלן).
ברפואה האלטרנטיבית בכלל וברפואה ההודית בפרט נהוג לצרוך את השמן במריחה על העור (לעיתים בשילוב עם שמנים נוספים בשל ריחו החזק) לטיפול במגוון בעיות עור וכן בקדחת, צרעת, מלריה ועוד.
שמן נים יכול להכיל סטרואידים ומליאון של טריטרפנאודים (ביניהם אזדרכטין) אשר נותנים לו את טעמו המר מאוד.
שימוש
השימוש הפסאודו רפואי בשמן בעיקרו טופיקאלי (כלומר, כרוך במריחת השמן או שמפואים, סבונים ומשחות ממנו על העור). בשמן עצמו משתמשים לרוב בעד 5 מ"ל (לערך חצי כפית) עד פעמיים-שלוש ביום על העור; שימוש תכוף מדי או בכמות גבוהה מדי יכול לגרום לתופעות לוואי ושימוש בבליעה אינו מומלץ. בשל ריחו החזק של השמן, הוא משמש בכמויות קטנות לתיבול מאכלים (תיבול ארומטי).
שמן נים משמש גם כחומר הדברה טבעי להדברת מזיקים (בפרט חרקים).
רעילות ותופעות לוואי
תופעות לוואי של צריכת השמן בכמויות גדולות מדי הן הקאות, התכווצויות שרירים ואנצפלופטיה טוקסית. שימוש בשמן עשוי לפגוע בכבד בילדים.
השמן אסור לשימוש לנשים בהיריון.
ככלל יש להשתמש בשמן שימוש טופיקאלי או רוקחי בלבד, לטיפול בבעיות עור ושיער במינון מתון.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
נים | 2024-01-23T19:32:07 |
מייקל קולינס | מייקל קולינס (באנגלית: Michael Collins, באירית: Mícheál Ó Coileáin; 16 באוקטובר 1890 – 22 באוגוסט 1922) היה מנהיג לאומי אירי, מהפכן, שירת כשר האוצר בממשלת הרפובליקה האירית, חבר המשלחת האירית לשיחות עם אנגליה בדבר עצמאות האי, יו"ר הממשלה הזמנית, והמפקד העליון של הצבא הלאומי. קולינס נרצח על רקע פוליטי במהלך מלחמת האזרחים האירית. יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול איימון דה ואלירה, בשם "אבי האומה" האירית.
ילדות ונעורים
קולינס נולד בעיירה סאמ'ס קרוס במחוז קורק בשנת 1890. משפחתו הייתה משפחת אצולה שירדה מנכסיה, אך עדיין החזיקה בחווה, אשר איפשרה לה קיום ברווחה. מייקל היה הצעיר מבין שמונת ילדי המשפחה. כאשר היה מייקל צעיר, הצטרף אביו לתנועת "פניאן" הלאומנית האירית, אך הפסיק את הפעילות בתנועה על מנת להתיישב ולעסוק בחקלאות.
קולינס היה ילד חכם, ערני ובעל מזג סוער, וחונך ללאומנות אירית על ידי סביבתו ובבית ספרו. קולינס היה גבוה, נאה ואהב לעסוק בספורט. בשנת 1906 עבר קולינס את הבחינות לשירות המדינה הבריטי, והחל לעבוד במשרדי הדואר בלונדון. ב-1909 הצטרף קולינס ל"אחווה האירית הרפובליקנית" - ארגון מחתרת אשר קידם את הרעיונות האירים הלאומנים - ותמך בהפרדות מאנגליה.
מרידת חג הפסחא
קולינס נחשף לראשונה לעיני הציבור במהלך מרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי בשנת 1916, אותה הוביל ארגונו, "האחווה האירית הרפובליקנית". כאיש ארגון מוכשר היה לו חלק בהכנת המרידה, וכשפרצה המרידה לחם באומץ במוקד הקרבות במשרדי הדואר בדבלין. המרידה נכשלה כישלון מוחלט מבחינה צבאית. קולינס התנגד לאופן החובבני בו היא נוהלה, ובמיוחד ציין את העובדה שבנייני ממשלה, כגון משרד הדואר שהיווה את מוקד הלחימה, היו קשים להגנה, בלתי אפשרי להימלט מהם, וקשה להעביר אליהם אספקה. לקחים אלו נלמדו בימי מלחמת העצמאות האירית, כאשר חייליו של קולינס ניהלו מלחמת גרילה שהתבססה על התקפות פתאומיות ונסיגה מהירה ללא אבדות.
כרבים ממנהיגי המרידה נאסר קולינס ונשלח למחנה מעצר בבריטניה, שם הפגין את כישוריו כמנהיג. לאחר ששוחרר במסגרת החנינה הכללית בשנת 1917, הפך קולינס לאחת הדמויות המרכזיות במפלגה הלאומנית שין פיין. במפלגה זו היה חבר אף יריבו הגדול איימון דה ואלירה.
הדאל הראשון
בדומה לכלל חברי מפלגת השין פיין הבכירים, נבחר מייקל קולינס לפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות של 1918. כמו כל שאר חברי המפלגה הודיע קולינס כי לא יישב בכיסאו בוסטמינסטר שבמערב, אלא יקים וישתתף בפרלמנט האירי הראשון שבדבלין. הפרלמנט החדש, שנקרא דאל (שפירושו אספה), התכנס לראשונה בדבלין בינואר 1919. דה ואלירה ושאר מנהיגי שין פיין נאסרו. קולינס הוזהר מראש על המאסרים והתחמק. דה ואלירה, שהוזהר על ידי קולינס, החליט להתעלם מן האזהרה, ושכנע אף את חבריו לעשות כן, על מנת לנצל את הערך התעמולתי של המאסר. בהיעדרו של דה-ואלירה נבחר קתאל ברויה לנשיא הראשון של הדאל, האחווה-האירית הרפובליקנית, תפקיד המקביל לראש הממשלה. לאחר שסייע בהברחתו של אמון דה-ולרה מהכלא-הבריטי באפריל 1919, התמנה קולינס למספר תפקידים, ביניהם נשיא האחווה-האירית הרפובליקנית, מנהל-המודיעין בצבא האירי, ושר-האוצר האירי.
בשלב זה נשא מייקל קולינס בתפקידים הבאים: ראש האחווה האירית הרפובליקנית וראש שירותי הביון של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), כפי שהחל להיקרא הארגון הצבאי של הממשלה החדשה. מלחמת העצמאות האירית החלה למעשה ביום בו התכנס הדאל לראשונה בינואר 1919, עם הירצחם של שני שוטרים בידי אנשי ה-IRA במחוז טיפררי.
שר האוצר
בשנת 1919 מינה דה ואלירה את קולינס לשר האוצר. המינוי היה בנסיבות בהן הייתה ה"ממשלה" ארגון מורד, וחבריה צפויים היו להיעצר מדי רגע על ידי המשטרה, הצבא האנגלי, או כל אחד מן הארגונים המתחרים, ששאפו להשאיר את אירלנד בשליטה בריטית. קולינס היה אדם בעל כושר ארגוני מפותח ביותר והביא לפיתוח בכל תחום, ארגון או מוסד בו טמן את ידו. בעצם פיתוחיו הרבים של האחרון בתפיסות ובדרכי-הפעולה של המוסדות האירים השונים סייע קולינס, באופן עמוק, לתנועה הלאומית האירית בכלל ולהקמת המדינה האירית בפרט. כנשיא ה-IRB הקים קולינס את הצבא האירי וזאת מכלום. קולינס אימן את החיילים, פיתח צורת לחימה חדשה בדמות גרילה שתמקסם את הנזק לאויב ותוריד בנזקים לצד האירי התוקף. קולינס הקים את "היחידה" (The Squad), שנועדה ליצור פחד בצד החפרפרות הבריטיות בקרב האירים, וכן לחסל סוכנים בריטים ואויבי אירלנד. ייחודה של יחידה זו היה בכך שהתבססה על מודיעין ופעולות קצרות וממוקדות. בנוסף, קולינס היה זו שהפעיל את זרועות פעולות הברחות הנשק לאירלנד. כמנהל-המודיעין, קולינס פעל לפיתוח המודיעין האירי כך שיוכל להתמודד מול המודיעין-הבריטי, שהיה מבין המפותחים בעולם.
קולינס הבין שעל-מנת לנצח במלחמה מול הבריטים עליו לשחק באותו המשחק כבריטים ופעל רבות כדי לסכל ולהביא לחשיפתם של המרגלים-הבריטים בארגונים-האירים. בנוסף, פעל קולינס לגיוס מרגלים לטובת האירים מבין עובדי-המשטרה והמודיעין הבריטים. כשר-אוצר, פיתח קולינס את הכלכלה-האירית, והשיג מימון-ממשלתי דרך הנפקות אגרות-חוב גדולות בצורת הלוואה-לאומית. בנסיבות קשות אלו הצליח קולינס לארגן "מלווה לאומי" אשר מימן את הרפובליקה החדשה. המוניטין של קולינס הגיעו לכך שאפילו לנין שלח נציג, ולווה כסף מן הממשלה האירית החדשה, כשהוא מציע את יהלומי הכתר הרוסי כעירבון.
כשעזב דה-ולרה, ראש-הממשלה, את אירלנד לארצות הברית במטרה לנסות לשכנע את האמריקאים לתמיכה במאבק האירים בבריטניה, מונה קולינס לממלא מקומו בממשלה וקיבל את השליטה בממשלה. בפרק זמן זה פעל קולינס לאיסוף מודיעין ב-IRA, תכנון הפעולה על ידי "היחידה" והוצאתם לפועל של מבצעי-החיסול שהחלו את אירועי 'יום ראשון העקוב-מדם'. בעקבות כל אלה קולניס הפך למבוקש מספר אחד בקרב הבריטים, בהקשר-האירי, ואף הוצע על ידי האנגלים פרס מכובד בן עשרת אלפים פאונד (סכום עתק באותם הימים) על ראשו של קולינס.
באמצע שנת 1921 עמד ה-IRA במשבר צבאי. התחמושת אזלה, וכתמיד, היו הלוחמים מעטים במספרם אל מול אויביהם הרבים. הצעת הפסקת האש הבריטית וההצעה לפתיחת דיונים בנושא האירי ביולי הפתיעה את קולינס, שכן הוא סבר שהאירים נמצאים מרחק ימים אחדים מהתמוטטות כללית ולא היה שורד יותר משבוע-שבועיים. ממועד קבלת ההצעה בעקבות הפסקת האש החלו מגעים בין הממשלה הבריטית לבין מנהיגי הרפובליקה האירית (כאשר פרט לרוסיה הבולשביקית, בעצמה מדינה בעלת לגיטימיות מוטלת בספק בתחילת שנות העשרים, איש לא הכיר במדינה החדשה). בצעד מוזר הכריז דה ואלירה אשר שינה את החוקה האירית, כך שמשרת יו"ר הדאל בה נשא תקביל לתפקיד נשיא ולמעשה ראש המדינה, כי אם לא יהיה המלך ג'ורג' החמישי נוכח בעת הדיונים, אף הוא, דה ואלירה, לא יהיה נוכח. דה ואלירה הרכיב קבוצת נציגים ונתן להם ייפוי כוח בלתי מוגבל לחתום הסכם ללא אישור נוסף של הממשלה האירית. ראש הנציגים היה ארתור גריפית' (מייסדה של מפלגת השין פיין) וסגנו מייקל קולינס.
ההסכם
תוצאות הדיונים התבטאו ב'אמנה האנגלו-אירית', שנחתמה ב-6 בדצמבר 1921 ולפיה אירלנד תהפוך למדינת-דומיניון. המשא ומתן הסתיים בהסכם האנגלו-אירי אשר יצר את "מדינת אירלנד החופשית", ששטחה ישתרע על פני כל האי, אך לששת המחוזות הצפוניים (שרוב אוכלוסייתם פרוטסטנטית) יש את הזכות לפרוש מן המדינה (זכות שניצלו מחוזות אלו ללא כל שיהוי). קולינס האמין כי במקרה זה המדינה האירית הצפונית שתיווצר תהיה מדינה מלאכותית ותקרוס במהרה תחת הנטל הכלכלי והחברתי. בעת שחתם קולינס על האמנה, אמר קולינס בתגובה לדבריו של בירקנהרד הבריטי "ייתכן ואני עצמי חתמתי על צו גזר דין מותי בפועל". קולינס היה מוכן להוות קורבן לטובת התנועה הלאומית האירית בכלל ולשם קיומה של המדינה האירית העצמאית בפרט. בעקבות החתימה על האמנה התפצלה אירלנד לשני מחנות, פרו-אמנה ואנטי-אמנה. הממשלה-הזמנית החדשה שהוקמה בהמשך לאמנה האנגלו-אירית קמה תחת קולינס כראש-הממשלה. במקביל המשיך קולינס בתפקידו כשר-האוצר בממשלתו הרפובליקנית של ארתור גריפית'.
המדינה האירית החופשית הייתה דומיניון בריטי בעל שני בתי פרלמנט, מערכת בתי משפט עצמאית, וסמכות ביצועית הניתנת למלך, המסמיך את הממשלה האירית הנבחרת על ידי הבית התחתון הנקרא דאל. על אף שהייתה זו עצמאות מרחיקת לכת, ראו בכך רבים בגידה בעקרונות הרפובליקנים, ובמיוחד בכפיפותה של המדינה לכתר הבריטי, דבר שחייב את עובדי המדינה וחברי הפרלמנט והממשלה בשבועת נאמנות לכתר. ההסכם פילג את מפלגת השין פיין, כאשר דה ואלירה עומד בראש הפורשים. מבקריו של דה ואלירה טענו כי הוא ידע שהמשך המלחמה אינו ריאלי בשל התמוטטותו הצבאית הקרובה של הצבא האירי. אלה האשימו אותו כי שלח את גריפית' וקולינס ללונדון תוך שהוא נשאר באירלנד, מתוך שידע כי אלה יהיו התוצאות ולא רצה לשאת באחריות להן.
בשנים שקדמו למלחמת האזרחים באירלנד ניסה קולינס לגשר על פערי האידאולוגיות של תומכי-האמנה ואלו שהיו נגדה, וביקש שדרך הלחימה שבאמצעותה יגיעו להכרעה בעניין, יהיה דרך ההצבעה בבחירות הראשונות ובהרכבת הקואליציה ולא דרך לחימה-מעשית של אחים נגד אחים. כחלק ממאמצו להביא לסוף מלחמת האזרחים נסע קולינס לעיר-הולדתו שבדרום, קורק, במטרה לשוחח עם אנשי האנטי-אמנה, אשר התמקמו באזור, ולנהל דיונים שיביאו לסוף מלחמת-האזרחים. בעת שעשתה שיירתו של קולינס את דרכה חזרה לקורק, נקלעה השיירה למארב. ובעקבות חילופי-יריות נהרג קולינס, זאת בגיל 31.
האישור המשולש
על פי תנאי ההסכם היו צריכים שלושה פרלמנטים נפרדים לאשר את ההסכם. הפרלמנט הבריטי (אשר אישר את ההסכם ללא דחייה), הדאל (על אף שלא היה לו כל מעמד חוקי בינלאומי) ו"בית הנבחרים" האירי החדש, אשר הוקם על פי ההסכם החדש, אך עם התכנסותו הכריז כי הוא הדאל השני, ובשם זה אישר את ההסכם בדצמבר 1921.
הממשלה הזמנית
על פי החוקה שאימץ הדאל בשנת 1919 המשיך הדאל המקורי להתקיים בד בבד עם בית הנבחרים החדש. דה ואלירה פרש מן הנשיאות וביקש להיבחר מחדש במאמץ לטרפד את ההסכם, אך הוא הובס על ידי ארתור גריפית' שנבחר להיות נשיא הדאל. לממשלה זו לא היה כל מעמד על פי חוקי אנגליה, ולפיכך הוקמה במקביל ממשלה אחרת, אשר הייתה תחת פיקוחו של "בית הנבחרים של אירלנד" הממשלה הזמנית החדשה נוצרה על ידי קולינס, אשר הפך לראש הממשלה, וזאת במקביל לתפקידו כשר האוצר תחת ראש הממשלה גריפית'.
במקביל הקים דה ואלירה "ממשלה רפובליקנית", והחלה מלחמת האזרחים האירית. במהלך שנת 1922 הפך קולינס למפקד עליון של הצבא הלאומי, צבא סדיר לבוש מדים שנוצר משרידי ה-IRA. ב-22 באוגוסט 1922 כאשר ביקר במחוז הולדתו קורק, הוא נורה מן המארב ונהרג בטרם מלאו לו 32 שנים.
נקבר בבית הקברות גלאסנווין בדבלין.
מורשתו של קולינס
בעצם פעולות בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם' ה-IRA הכריזה רשמית מלחמת גרילה נגד הצבא הבריטי. הפעולה הובילה לתחושת תקווה וניצחון מסוים בקרב האירים על הבריטים. האירוע גם יצר הרתעה מסוימת בקרב השוטרים הבריטים בכלל ובקרב החפרפרות הבריטיות-איריות בפרט, בנוסף סייע הדבר בדבר העלאת מורל ה-IRA. אירועי בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם' היוו כגורמים ראשונים שהובילו את הבריטים להצעת הפסקת-האש והישיבה לדיונים, שכן לפניו הבריטים לא ראו בתנועה-הלאומית-האירית כתנועה רצינית. הישג זה ניתן ליחס במידה רבה לקולינס, שכן היה זה הוא שהגה את התוכנית לפעולה. בנוסף, השימוש בלחימת הגרילה והמודיעין שפיתח קולינס, לצורך ביצוע מבצעי החיסול המדוברים, שימשו את ה-IRA ודבר זה ילווה את התנועה-הלאומית שנים לאחר-מכן, גם לתקופת מלחמת האזרחים.
דמותו של קולינס ליוותה והשפיעה על התנועה-הלאומית-האירית עוד מראשיתה. קולינס ליווה את התנועה עוד בתור חייל בעל חזון במרד חג-הפסחא, אחר-כך בתור אדריכל ופועל לחיזוק מוסדות התנועה-הלאומית-האירית, מתכנן אירועי בוקר 'יום ראשון העקוב-מדם', לוחם ומקים הממשלה הזמנית בתקופת מלחמת-האזרחים, שם מצא את מותו. קולינס עזר בעיצוב דמותה של המדינה האירית, בין אם בפיתוח שיטות לחימה, איסוף מודיעין ומימון, אשר סייעו בביצוע חיסולי 'יום ראשון העקוב-מדם' או בעצם הקמתו ועיצובו את רוב מוסדות המדינה האירית בראשיתה ובתקופת הממשלה הזמנית. מוסדות שבלעדיהן כל המאבק-האירי לא היה מעלה תוצאות מפאת חוסר התיאום, הארגון והתכנון, מרכיבים הכרחיים לקיום התנגדות איתנה בכלל, ולהקמת מדינה בפרט.
על-מנת להבהיר את עומק קשרו, השפעתו והבנתו של קולינס את התנועה-האירית ואת הבנתו לגבי הדרוש לשם כינונה של מדינה-עצמאית, ניתן לקחת כדוגמה נגדית את התבטאויותיו של דה-ולרה, שבניגוד לקולינס, ביקש למנות כל חודש 500 איש שילחמו באופן מסודר מול הבריטים. קולינס בניגוד לדה-ולרה היה מעורה בענייני הצבא- כמות אנשיו, יכולתו ותקציבו, ולכן ידע כי קיום התנגדות בצורת לחימה-קונבנציונלית כפי שהציע דה-ולרה, תוביל לכניעה ולכישלון לאחר קרב אחד ויחיד. לכן התעקש ושימר קולינס את צורת לחימת-הגרילה והמודיעין, הטרוריסטית, כפי שנהג בה ב'יום ראשון העקוב-מדם'. קולינס מתוקף תפקידיו הרבים הכיר מנקודת-על את כל המהלכים של התנועה-האירית בימיו. כן הכיר קולינס חלקית, דרך המודיעין, את שיקולי ומהלכי הבריטים, לכן יכל היה קולינס לקבל החלטות מושכלות בדבר כל מהלך שביקש לבצע.
לסיכום מייקל קולינס היה מנהיג גדול שהיווה כגורם מניע-היסטורי העולה על התהליכים-ההיסטוריים העמוקים, כדוגמת 'יום ראשון העקוב-מדם'. קולינס היה כמכריע הבלעדי לקיום אירועי 'יום ראשון העקוב-מדם', ובכך גם השפיע על התנועה-הלאומית-האירית יותר מהאירוע עצמו. אוסיף כי ללא קולינס לא הייתה קמה מדינה-אירית. קולינס שהיה בעל יכולת-ארגונית ותכנונית היה האיש היחיד שזכה להביט בתמונה הרחבה של ההתנגדות האירית ובכל מהלכיה, בין אם בתחום-המודיעין בהיותו ראש-המודיעין, בתחום משאבי-האנוש בהיותו ראש ה-IRA, ובתחום המימון בהיותו שר-האוצר. לקולינס הייתה היכולת לנתח ולהסיק את הדרוש לעשות ואת מה שיש להימנע מלעשות. תמונה רחבה זו אפשרה לקולינס לפתח את שיטת לחימת הגרילה והמודיעין שסייעה בהענקת מרחב נשימה ומקסום השפעות הפעולות האיריות שהתבטאו באירועי 'יום ראשון העקוב-מדם'. שכן ללא אלו המאבק האירי לא היה צולח.
קולינס ייזכר בהיסטוריה האירית כמי שיכול היה להנהיג את המדינה האירית, לאחד את פלגיה, ולהוביל אותה לקראת עצמאות מלאה. קולינס היה בעל כושר ארגון ועבודה בלתי רגילים, ויש להניח כי לו היה נותר בחיים היה מגיע להנהגת האומה האירית, שכן אך שבוע לפני מותו הלך גריפית' לעולמו, כפי הנראה ממחלה שנגרמה עקב לחץ האירועים. קולינס חזה את מותו. כאשר חתם על האמנה האנגלו-אירית העיר הנציג הבריטי לורד בירקנהד, אשר היה מודע לחוסר הפופולריות של החוזה בבריטניה, כי הוא "חותם על גזר דין מוות פוליטי לעצמו". קולינס השיב כי לעומת בירקנהד הוא זה החותם על גזר דין מוות בפועל לעצמו.
קולינס שימש דוגמה ומופת למהפכנים בכל העולם, בשנים בהן השתחררו אומות צעירות מן האימפריה הבריטית. בישראל שימש קולינס השראה למנהיג צעיר של מחתרת הלח"י, יצחק שמיר, אשר בחר את הכינוי המחתרתי "מיכאל", וזאת לזכרו של מייקל קולינס.
בשנת 1996 הפך קולינס לנושא לסרט קולנוע בכיכובו של ליאם ניסן. הסרט היה בעל תקציב גדול והתיימר להציג סצינות היסטוריות רחבות היקף בהשתתפות המונים. על אף שהסרט הביא את סיפורו של קולינס להמונים ברחבי העולם, היסטוריונים מתחו ביקורת על החירות שנטל הסרט לסטות מן האירועים ההיסטוריים, ובמיוחד על ההאשמה שהופנתה כלפי אמון דה ואלירה על מעורבות ברציחתו של קולינס, ואף נוכחותו בסמוך למקום הרצח.
לקריאה נוספת
DW Harkness. The restless Dominion: the Irish Free State and the British Commonwealth of Nations 1921-31. New York: Macmillan, 1969.
Hopkinson, Michael. Green Against Green: The Irish Civil War. Gill & MacMillan, 2004.
Hopkinson, Michael. The Irish War of Independence. McGill-Queen's University Press, 2004.
L. S. Amery. My Political Life. Volume Two: War and Peace, 1914–1929. London: Hutchinson, 1953.
Mackay James. Michael Collins: A Life. Mainstream Publishing, 1997.
Murphy, William. The Gaelic Athletic Association in Dublin during the Irish Revolution, Dublin City Public Libraries, 2006.
Tim Pat Coogan. Michael Collins: The Man Who Made Ireland. Palgrave Macmillan, 2002.
Tim Pat Coogan. Michael Collins: A Biography. UK: Cornerstone.
Townsend, Charles. The British Campaign in Ireland 1919-1921. Oxford: Oxford University Press, 1975.
אפרים שברצמאן שרון, מלחמת האירים לעצמאותם (ירושלים: ראובן מס, 1957).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אירים
קטגוריה:חברי שין פיין
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:הצבא האירי הרפובליקני
קטגוריה:מלחמת העצמאות האירית: אישים
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:בוגרי קינגס קולג' לונדון
קטגוריה:פשע באירלנד
קטגוריה:ילידי 1890
קטגוריה:אירים שנפטרו ב-1922 | 2024-02-03T22:11:43 |
ברומטר | שמאל|ממוזער|120px|שרטוט סכמתי של פעולת ברומטר כספית
ברומטר הוא מכשיר מדידה המודד את הלחץ האטמוספירי.
ברומטר (בעברית: מד לחץ) כספית סטנדרטי מורכב מגליל זכוכית באורך של כ־76 ס"מ, שבצידו האחד הוא סגור ובסיסו מוביל למכל כספית פתוח. כשהלחץ האטמוספירי גבוה הוא מפעיל כוח כלפי מטה על הכספית במכל הפתוח וגורם לכספית בגליל להגיע לנקודה גבוהה יותר. בצורה דומה, כשהלחץ האטמוספירי נמוך, עולה מפלס הכספית במכל ומפלס הכספית בגליל יורד.
ברומטר הכספית הראשון הומצא בשנת 1643 על ידי אוונגליסטה טוריצ'לי, תלמידו של גלילאו גליליי.
טוריצ'לי ניסה ליצור מכשיר המודד את לחץ האוויר על ידי יצירת ריק (ואקום) מושלם. הוא הצליח ליצור את הריק בגליל מלא כספית, והבחין כי מפלס הנוזל בגליל משתנה מעט בכל יום. טוריצ'לי הסיק כי שינוי זה נגרם כתוצאה משינוי הלחץ באטמוספירה.
על ידי סימון שנתות על גבי הגליל, ניתן למדוד את הלחץ האטמוספירי ביחידות של מילימטר כספית (או אינץ' כספית בארצות הברית). 1 אטמוספירה שווה בערך ל־760 מ"מ כספית. מרבית הברומטרים מודדים בטווח שבין 710 לבין 790 מ"מ כספית (28–31 אינץ' כספית).
אנרואיד
אנרואיד הוא מכשיר לקביעת גובה על ידי תרגום לחץ האוויר ליחידות מטריות, האנרואיד מותקן במטוסים ויש צורך לכייל אותו לפני כל טיסה.
רמת הדיוק של האנרואיד היא מטרים בודדים, חיסרון נוסף של האנרואיד הוא שהגובה שמתקבל הוא הגובה מפני הים ולא הגובה מפני הקרקע. השימוש באנרואיד במהלך הטיסה משמש כיום לנוחות הנוסעים בטיסות אזרחיות, כאשר הצוות שמטיס את המטוס משתמש במכשירים מדויקים יותר. ברומטר אנרואידי, משתמש בקופסת מתכת קטנה וגמישה הנקראת "תא אנרואידי". קופסה זו נאטמת לאחר שמוצא ממנה חלק מהאוויר, וכתוצאה מכך שינויים קלים בלחץ האטמוספירי גורמים לה להתרחב או להתכווץ. שינויים בצורת התא האנרואידי מפעילים מנגנון מכני המציג את רמת הלחץ האטמוספירי על פני הברומטר.
ברומטר משמש לרוב לחיזוי מזג אוויר – לחץ אטמוספירי גבוה מראה על מזג אוויר נוח, ולחץ נמוך על מזג אוויר סוער.
ראו גם
מנומטר
רשם לחץ
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מכשירי מדידה במטאורולוגיה
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-06-18T19:05:42 |
צבי הרמן שפירא | 250px|ממוזער|המצבה על קברו של צבי הרמן שפירא בהר המנוחות
צבי הרמן שפירא (בגרמנית: Hermann Schapira; 30 באוגוסט 1840, א' באלול ת"ר – 8 במאי 1898, ט"ז באייר תרנ"ח), היה משכיל יהודי-ליטאי שחי ופעל ברוסיה ואחר כך בגרמניה, מתמטיקאי, מראשוני חובבי ציון ותנועת הציונות המדינית.
שפירא היה יוזם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) והוגה רעיון האוניברסיטה העברית בירושלים.
ראשית דרכו
צבי שפירא נולד בארז'וויליק, עיירה קטנה בליטא על יד העיר טאוראגה. אביו היה למדן ושאיפתו הייתה שבנו יהיה רב בישראל.
בילדותו גילה צבי הרמן שפירא כישרונות בלתי רגילים: בגיל שלוש קרא כבר "אותיות קטנות" בספר, בגיל ארבע למד גמרא עם פירושים, בגיל שמונה שלט כבר בלשון העברית במידה כזאת, עד שחיבר ספר דקדוק משלו והתמחה בספר מורה נבוכים לרמב"ם.
בשנת ה-24 לחייו שימש כבר כרב וראש ישיבה בעיר הליטאית בירטושלא, ושמו יצא לתהילה בכל הסביבה.
השגים במדע ובחכמה
בן 26 החליט שפירא להתחיל בלימודי-חול ולבסס את ידיעותיו במתמטיקה.
בהשפעת רעיונות ההשכלה עזב את עיירתו, את רבנותו ואת עולם הישיבות והלך אל מרכזי הרוח והמדע בעולם.
תחילה הגיע לווילנה ובידו מכתב המלצה מאת הסופר אברהם מאפו.
כאן התחיל הרב לשעבר והוא אז בן 27 - בפעם הראשונה בחייו ללמוד את שפת המדינה ולהתעמק במדעים, וכאשר נוכח לדעת כי בווילנה לא ימצא את מבוקשו, החליט לגלות למקום אחר.
אחרי טלטולים רבים וניסיונות קשים (בין היתר באודסה) הגיע בשנת 1868 לברלין ללא ידע מוקדם בגרמנית ובחוסר כל. נרשם לקורסים באקדמיה לאומנויות ומלאכות. בריאותו התרופפה ושפירא נאלץ להפסיק לזמן מה את לימודיו ולחזור לעיירתו.
בין השנים 1871–1878 עסק בהצלחה במסחר באודסה. כך יכול היה לרכוש אמצעים לשם חידוש לימודיו.
בשנת 1878 חזר לברלין ומשם לאוניברסיטת היידלברג. הפרופסור למתמטיקה מוריץ קנטור, הסכים לתת לו שיעורים פרטיים וללמדו מתמטיקה בסיסית.
שפירא נתקבל כחבר בחברה המתמטית בהיידלברג. כעבור זמן קצר, נתן את הרצאתו הראשונה ובשנת 1880 הופיע ספרו הראשון במתמטיקה. הוא הוכתר בתואר כבוד ונתמנה למרצה באוניברסיטה. עברו עוד שש שנים ושפירא מונה כפרופסור שלא מן מהמניין למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג. גם לאחר שנתמנה כמרצה נאלץ להתפרנס גם מעבודתו כשען.
תחילת פעולתו הציונית
בגיל 30 התוודע לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל וחלם על הקמת מרכז עליון למדעים בירושלים. הוא התחיל לפרסם מאמרים על בעיות תנועת התחיה הלאומית וקשר קשרים עם הסטודנטים היהודים בהיידלברג, שהיו רובם יוצאי רוסיה ורעיון שיבת ציון היה קרוב ללב כולם. בגיל 40 יסד שפירא בהיידלברג אגודה יהודית לאומית בשם "ציון" שמטרותיה היו להפיץ בקרב היהודים את השפה ואת הספרות היהודית, לארגן את היהודים לפעולה ציבורית למען שחרור מעמדו של העם היהודי, להגשים את הרעיון של התיישבות יהודית בארץ ישראל ולהקים מרכז רוחני של המתיישבים היהודים בארץ.
הקונגרס הציוני הראשון
אגודתו של שפירא לא האריכה ימים ולו הייתה זו אכזבה רבה. אולם עד מהרה מצא עידוד כאשר הגיעו אליו בנימין זאב הרצל וספרו "מדינת היהודים". תחילה היסס מחשש כי סופו של החזון יהא כסוף האגודה בהיידלברג, ואולם בשנת 1897, בצאת קריאתו של הרצל אל בית ישראל להתכנס לקונגרס הציוני הראשון בבזל הוא לא היסס עוד.
ההצעה ההיסטורית
עוד בוועידת קטוביץ בשנת 1884, הציע שפירא לארגון חובבי ציון להקים קרן לקניית אדמות בפלסטינה. אמנם, הארגון לא מימש את הצעתו אך שפירא לא איבד מנחישותו. 13 שנים מאוחר יותר הוא הציע אותה שוב בפורום הקונגרס הציוני העולמי הראשון, בישיבה האחרונה של הקונגרס, הצעה לייסד את הקרן הקיימת לישראל.
ההצעה כללה 12 סעיפים, בהם הגדיר שפירא את אופייה ומטרתה של הקרן, ועיקר הסעיפים הם:
לאסוף מכל יהודי בעולם כסף ליסוד קרן יהודית כללית.
שני שלישים יהוו קרן לקרקעות והשליש האחרון יוצא על שמירת הקרקעות הנרכשות.
את האדמה הנרכשת אין להוציא בשום זמן מרשות הקרן ואסור למכור ליהודי יחיד.
הצעתו נתקבלה על ידי צירי הקונגרס ללא התלהבות יתרה ונמסרה לוועדה מיוחדת לשם עיבוד ועיון. שפירא עצמו לא זכה לראות בהתממשות חזונו ונפטר 8 חודשים מאוחר יותר. הרצל עצמו כבר תמך ברעיון ואחרי נאום סוחף קרא להצבעה מחודשת על ההצעה.
באותה ישיבה ראשונה של קונגרס הציוני הגיש שפירא גם את ההצעה להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים.
ימיו האחרונים
ממוזער|צבי הרמן שפירא (מימין) על תבליט בכניסה לקמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית. כהוקרה על חזונו להקמת האוניברסיטה.
הוא הוזמן להשתתף בכינוס ציוני חשוב בעיר קלן וחלה בדלקת ריאות. הוא לא זכה להשתתף ב אך היה זה הרצל עצמו שספד לו מעל בימת אותו קונגרס. הוא נקבר תחילה בבית הקברות העתיק של העיר קלן, ובי"ט בטבת ה'תשי"ד הועלו עצמותיו לירושלים ונטמנו בהר המנוחות.
על שמו המושב גבעת שפירא, שמות רחובות בחיפה, בירושלים, בפתח תקווה, בראשון לציון, בחולון ובתל אביב שם שוכן בית קק"ל.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
לקריאה נוספת
צבי (הרמן) שפירא, כתבים ציוניים, נאספו ונסדרו בידי בן ציון דינבורג, בהוצאת הלשכה הראשית של הקהק"ל, ירושלים תרפ"ה
גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 971), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה.
קישורים חיצוניים
צבי הרמן שפירא, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
צבי הרמן שפירא, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים
בית ספר על שמו בתל אביב
סיפור הקמת קק"ל, בספרייה הווירטואלית של מטח
משה גליקסון, הרמן שפירא (במלאת ארבעים שנה לפטירתו), "הארץ", כ"ח בסיוון תרצ"ח, בפרויקט בן-יהודה
מכתב של שפירא לעורך עיתון "המליץ", שפורסם בעיתון המליץ בתאריך 20.6.1882 ובו הוא קורא לבניית אוניברסיטה בארץ ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:פעילים ציונים בגרמניה
קטגוריה:מבשרי הציונות
קטגוריה:חובבי ציון
קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון
קטגוריה:קרן קיימת לישראל
קטגוריה:האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים גרמנים
קטגוריה:רבני הציונות הדתית
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:רבני יישובים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים אוקראינים
קטגוריה:אישים שהועלו לקבורה בשנית בארץ ישראל
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:ילידי 1840
קטגוריה:נפטרים ב-1898 | 2024-04-29T05:11:21 |
מרחב הילברט | מרחב הילברט הוא מרחב מכפלה פנימית שהוא מרחב מטרי שלם ביחס לנורמה שמשרה המכפלה הפנימית שלו, בדרך כלל מממד אינסופי. מרחבי הילברט קרויים על שם המתמטיקאי הנודע דויד הילברט ונודעת להם חשיבות רבה במסגרת תורת האנליזה הפונקציונלית.
מרחבי הילברט מאפשרים יישום של מושגים גאומטריים בסיסיים כגון הטלה ושינוי בסיס, על מרחבים בעלי ממדים אינסופיים כדוגמת המרחבים הפונקציונליים. הם מספקים הקשר איתו ניתן לעצב ולהכליל את המושגים של טור פורייה במונחים של פולינומים אורתוגונליים שרירותיים ושל התמרת פורייה. כמו כן, מרחבי הילברט הם בעלי חשיבות מכרעת בניסוח מכניקת הקוונטים.
הגדרה
מרחב הילברט הוא מרחב מכפלה פנימית (מרחב וקטורי בעל מכפלה פנימית) שהוא מרחב מטרי שלם ביחס למטריקה
שמשרה המכפלה הפנימית.
בפרט, מרחב הילברט חייב להיות מרחב וקטורי מעל לשדה שלם כמו שדה המספרים הממשיים או שדה המספרים המרוכבים. לדוגמה, הוא מרחב הילברט (ביחס לכל מכפלה פנימית), בעוד ש- איננו כזה.
המרחב L2
המרחב כאשר הוא אחד מהמרחבים הפונקציונליים ומרחבי הילברט החשובים ביותר.
מרחב מוגדר להיות כקבוצת כל ה"פונקציות" שהן אינטגרביליות לבג בריבוע על הקבוצה (ראו הערה בהמשך). כלומר, האינטגרל לפי לבג קיים ומתקיים (כאשר היא מידת לבג). אז מסמנים ש . מרחב זה, עם פעולת חיבור פונקציות וכפל בסקלר הוא מרחב וקטורי.
יתרה מכך, הוא מרחב הילברט עם המכפלה הפנימית הבאה:
כאשר * (או קו עליון) מסמנים צמוד מרוכב.
הערה לגבי איברי : לפי בניית אינטגרל לבג, עולה שאין שום דרך להבחין בין שתי פונקציות ו- הנבדלות אחת מהשנייה רק על קבוצה ממידה אפס באמצעות המכפלה הפנימית או הנורמה. לכן, הנורמה של כל פונקציה ששונה מאפס רק על קבוצה ממידה אפס היא אפס. מצב זה עומד בניגוד לאקסיומות הנורמה שדורשות: . כדי לתקן מצב זה, מרחב אינו מוגדר על פונקציות אלא על מחלקות השקילות שלהן, שנקבעות לפי יחס השקילות הבא:
כלומר: כל שתי פונקציות ו- הנבדלות אחת מהשנייה רק על קבוצה ממידה אפס הן שקולות ומחלקת השקילות שלהן היא איבר במרחב זה. ניתן להגדיר את כל הפעולות הליניאריות על המחלקות באמצעות ביצוע פעולות אלה על הנציגים של כל מחלקה. הגדרה זו טובה והמרחב שמתקבל הוא מוגדר היטב והוא מרחב הילברט.
דוגמאות נוספות
המרחב האוקלידי עם הנורמה האוקלידית הוא מרחב הילברט.
המרחב עם המכפלה הפנימית: הוא מרחב הילברט.
מרחב הסדרות האינסופיות: , מצויד במכפלה הפנימית , הוא מרחב הילברט.
בניות
סכום ישר של מרחבי הילברט
אם ו- הם מרחבי הילברט, ניתן ליצור מהם מרחב וקטורי חדש הקרוי הסכום הישר שלהם ומסומן . כקבוצה, מרחב זה הוא המכפלה הקרטזית . החיבור והכפל בסקלר מוגדרים נקודתית והמכפלה הפנימית מוגדרת באופן הבא:
.
כאמור, המרחב המתקבל הוא מרחב הילברט. באופן כללי, אם היא משפחה כלשהי של מרחבי הילברט, סכומם הישר מוגדר באופן הבא:
.
כאן הסכום מפורש כסופרמום של על פני כל תת-הקבוצות הסופיות . התנאי גורר בפרט ש- לכל פרט למספר בן מנייה של אינדקסים ב-.
כמו קודם, החיבור והכפל בסקלר מוגדרים נקודתית והמכפלה הפנימית מוגדרת לפי
כאשר היא המכפלה הפנימית על . בכך מקבלים מרחב הילברט שכל אחד מהמרחבים משוכן בו כתת-מרחב סגור. בנוסף לכך, תתי-מרחבים אלה הם אורתוגונליים זה לזה.
קיים גם מושג של "סכום ישר פנימי". אם הוא מרחב הילברט ונתונה משפחה של תתי-מרחבים סגורים ואורתוגונליים זה לזה כך ש- היא קבוצה צפופה ב-, אז אומרים ש- הוא סכום ישר פנימי של המרחבים ובמקרה זה הוא איזומורפי באופן קנוני לסכום הישר החיצוני שלהם. כל סכום ישר (חיצוני או פנימי) מצויד במשפחה של הטלות אורתוגונליות , כאשר היא ההטלה על המרחב ה-i-י בסכום, . הטלות אלה הן אופרטורים חסומים, הרמיטיים ואידמפוטנטיים והן מקיימות את יחס האורתוגונליות: לכל .
מנה של מרחבי הילברט
אם הוא מרחב הילברט ו- הוא תת-מרחב סגור שלו, מרחב המנה הוא מרחב הילברט עם המכפלה הפנימית , כאשר היא ההטלה האורתוגונלית על המשלים הניצב . באופן זה מתקבל מרחב הילברט אשר איזומורפי איזומטרית למרחב . הנורמה המושרית מהמכפלה הפנימית על היא
.
ראו גם
אלגברה ליניארית
אנליזה פונקציונלית
מרחב בנך
משפט ההצגה של ריס
טור פורייה
התמרת פורייה
תורת שטורם-ליוביל
סימון דיראק
שדה הילברטי
התכנסות חלשה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דויד הילברט
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:אנליזה פונקציונלית
קטגוריה:מכניקת הקוונטים | 2023-03-08T04:00:05 |
מרחב שלם | redirect מרחב מטרי שלם | 2004-10-30T17:43:57 |
החוה הסינית | REDIRECT קרב החווה הסינית | 2006-05-03T11:34:24 |
קרב החווה הסינית | קרב החווה הסינית הוא רצף של קרבות בין כוחות שריון וחי"ר של צה"ל לכוחות משוריינים וממוכנים של הצבא המצרי שהתרחש במערב חצי האי סיני סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, בין 15 ל-18 באוקטובר 1973, יומה התשיעי עד יומה השנים-עשר של מלחמת יום הכיפורים. את המתקפות יזם המטכ"ל כדי להשתלט על הצירים "טרטור", "עכביש" ו"לכסיקון" והצמתים שביניהם. האזור, שהיה בתפר (אזור לא מוחזק) בין הארמייה השנייה לארמייה השלישית המצריות, היווה את המסדרון (שכונה "מסדרון הצליחה") דרכו היה ניתן להעביר את גשר הגלילים וגשר הדוברות לקראת חציית התעלה מערבה. הכוחות הישראליים התוקפים נתקלו בכוחות מצריים מאורגנים בהגנה ועדיפים כמותית וספגו בשל כך נפגעים רבים. רק ביום הלחימה הרביעי הצליחו כוחות צה"ל לכבוש ולאבטח את הציר.
ממוזער|250x250 פיקסלים|אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 עם אמנון רשף, מפקד חטיבה 14.
רקע
ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. בחזית סיני צלחו כוחות הצבא המצרי את תעלת סואץ לכל אורכה ובשלושת הימים הראשונים כבשו רצועה בעומק של כ-10 קילומטרים לכל אורך התעלה. הרצועה שנכבשה ונחלקה תחת פיקוד שתי הארמיות המצריות, עובתה וחוזקה בכוחות ארטילריה, חי"ר ושריון, וזאת במקביל למאמצי הלחימה מול כוחות צה"ל. כוחות צה"ל בסיני, שמנו בראשית המלחמה 3 אוגדות משוריינות, ניסו החל משעותיה הראשונות להדוף את הפולש המצרי אך ספגו אבדות כבדות (כ-180 טנקים ומאות הרוגים, פצועים ונעדרים), ולא היו מסוגלים לעמוד בפני השטף המצרי שהתפרס על כל החזית, שהייתה באורך של כ-200 קילומטרים. מאמץ אוגדתי נוסף להדיפת הצבא המצרי נערך ב-8 באוקטובר אך נכשל גם הוא, כאשר מאותו שלב ועד סוף המלחמה לא הצליחו כוחות צה"ל להדוף את המצרים מסיני.
ב-9 באוקטובר בערב ערך כוח טנקים מגדס"ר 87 סיור באזור החוף הצפוני של האגם המר הגדול ומוצב "מצמד". הכוח לא נתקל בכוחות מצריים והאזור אותר כקו התפר בין הארמיות המצריות.
מ-9 עד 13 באוקטובר היו ערוכים כוחות צה"ל בהגנה על העמדות הקיימות בסיני והתעסקו בבניית הכוח לקראת הקרב הגדול הבא. ההזדמנות הגיעה ב-14 באוקטובר, בו ביצעו המצרים מהלך התקפי גדול כדי להוריד את הלחץ מהצבא הסורי, שאיבד את יכולת הלחימה (הרעיון היה כי מתקפה מצרית תביא להעברת כוחות צה"ל מצפון לדרום, דבר שלא קרה). המצרים ביצעו מתקפת שריון רחבה, אך זו נבלמה בהצלחה על ידי כוחות השריון של פיקוד דרום תוך הסבת אבדות כבדות (השמדה של 200–250 טנקים) לכוחות המצריים. בצמרת צה"ל הוחלט שכישלון ההתקפה המצרית יוצר הזדמנות טובה לצליחת תעלת סואץ מערבה, מכיוון שהכוח העיקרי ממנו חששו בצה"ל הושמד או נפגע, וחשוב להזדרז ולהכות לפני שהמצרים יוכלו לשקם אותו.
מבצע אבירי לב
תוכנית הצליחה כונתה "מבצע אבירי לב", והיא הוטלה על אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון. האזור בו היו מיועדים הכוחות לחצות את תעלת סואץ היה סמוך למוצב "מצמד", קרוב לנקודת החיבור בין תעלת סואץ לאגם המר הגדול. האזור נבחר כתוצאה ממספר סיבות:
אזור הצליחה היה "קו התפר" בין הארמייה המצרית השנייה לארמייה המצרית השלישית, ובכך הווה נקודת חולשה במערך ההגנה המצרי.
האגם המר הגדול שמדרום לנקודת הצליחה היווה אגף מוגן לכוחות הצולחים הפגיעים.
בגדת התעלה המזרחית שבסמוך לאגם המר הוכנה מבעוד מועד סוללת עפר שנועדה להקל על צליחת הכוחות.
לרשות האוגדה עמדו שלוש חטיבות שריון (חטיבות 14, 421 ו-600), חטיבת הצנחנים 247 וכוחות נוספים שסופחו לאוגדה לקראת המבצע.
משימת הצליחה הוטלה על חטיבת הצנחנים 247, שתצלח את התעלה בסירות גומי ותבסס ראש גשר ממערב לתעלה. במקביל, טנקים של חטיבת השריון 421 נשלחו לגרור את אמצעי הצליחה (גשר הגלילים, דוברות היוניפלוט והתמסחים) במהלך הלילה, כדי שיוכלו להשיקם למים, לחצות את התעלה ולחזק את אחיזת הצנחנים בגדה הנגדית. על חטיבה 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף הוטלה המשימה לפתוח את הצירים המובילים לתעלה ולכבוש את אזור "החווה הסינית", כדי שכוחות הצנחנים, השריון ואמצעי הצליחה יוכלו להגיע אל אזור הצליחה. חטיבה 600 יועדה לביצוע התקפה באזור מיסורי, מצפון לאזור הצליחה ולחווה הסינית, כהסחה למבצע הצליחה.
החווה הסינית
"החווה הסינית" הוא השם שהשתרש בקרב חיילי צה"ל לחווה חקלאית מצרית בסיני, במקום החיבור בין תעלת סואץ לצפונו של האגם המר הגדול. המתחם היה פרויקט חקלאי ניסיוני מצרי שהוקם בשנות החמישים בסיוע יפני, ונועד לפתח חקלאות בסיני ולספק תעסוקה לאוכלוסייה המצרית.
אזור החווה הסינית הוא שטח מדברי ומישורי, מחורץ בתעלות השקיה רבות ועמוקות מבטון. שטחה של החווה הוא כ-50 קמ"ר.
שמו של המתחם ניתן לו על ידי ראשוני חיילי צה"ל שכבשו אותו במלחמת ששת הימים. החווה ננטשה ערב מלחמת ששת הימים, אך עדיין נותרו בה משאבות וציוד חקלאי שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים, שסברו בטעות שהכיתוב בסינית, העניקו למתחם את הכינוי "החווה הסינית".
המים להשקיית השדות בחווה הועברו מתעלת המים המתוקים ממערב לתעלת סואץ, בתעלות ובצינורות מתחת לתעלה, ובחווה הוקמו בתי משאבות לקליטת המים. במפת הקוד הצה"לית "סיריוס" נקרא אזור בתי המשאבות בשם "אמיר".
מצפון לחווה הסינית נמצא מתחם נוסף, בשם "מיסורי", עליו נערכו קרבות נוספים במהלך המלחמה. החווה הסינית ניצבה ממזרח לציר האורך "לכסיקון", כאשר במקביל אליה מצידו המערבי נמתחו הצירים "נחלה", "שיק" ו"אושה" שהובילו לתעלת סואץ.
תוכנית הקרב באזור החווה הסינית
ממוזער|תנועת חטיבה 14 ב-15 באוקטובר 1973 אחר הצהריים, לקראת מבצע "אבירי לב"
כיבוש אזור "החווה הסינית" הוטל על חטיבת השריון 14 בפיקודו של אל"ם אמנון רשף. משימת החטיבה הייתה לכבוש את אזור החווה ולפתוח את הצירים המובילים לתעלה, כדי שכוחות הצנחנים, השריון ואמצעי הצליחה יוכלו להגיע אל אזור הצליחה. לאחר כיבוש החווה הסינית הייתה אמורה חטיבה 14 לצלוח את התעלה מערבה, לאחר שחטיבה 600 תתפוס את אזור החווה.
לקראת מבצע אבירי לב צורף לחטיבה גדוד הטנקים 407 מחטיבה 600 וכוחות חי"ר שלא היו חלק אורגני מהחטיבה. ערב המבצע עמדו לרשות החטיבה ארבעה גדודי טנקים (סך הכל כ-95 טנקי מגח) וכשלושה גדודי חי"ר:
גדוד 79 בפיקוד סא"ל עמרם מצנע (22 טנקים)
גדוד 184 בפיקוד סא"ל אברהם אלמוג (21 טנקים)
גדוד סיור 87 בפיקוד רס"ן יואב ברום (22-18 טנקים)
גדוד 407 בפיקוד סרן שעיה בייטל (30 טנקים)
יחידה 424 (סיירת שקד) בפיקוד סא"ל משה ספקטור
גדוד סיור ונ"ט 582 מחטיבת הצנחנים 317 בפיקוד רס"ן נתן שונרי
"כוח שמוליק" בפיקוד רס"ן שמוליק ארד אשר מנה שתי פלוגות צנחנים - האחת מגדוד 202 והשנייה מגדוד 890
פלוגת צוערים מקורס קציני חי"ר בפיקוד יצחק זמיר שכונתה "כוח זמיר".
לפי המודיעין שנמסר לחטיבה, הכוח המצרי באזור כלל את דיוויזיית החי"ר 16 ודיוויזיית השריון 21, שספגה אבדות כבדות בקרבות ב-14 באוקטובר. סך כל הכוחות המצריים היו כשתי חטיבות חי"ר, שתי חטיבות ממוכנות ושתי חטיבות שריון מוקטנות. היחידות המצריות היו ערוכות הגנתית לכיוון מזרח, מאזור "אמיר" (אזור המבנים של החווה הסינית) וציר "שיק" וצפונה. צומת "טרטור"-"לכסיקון" היתה, לפי המודיעין, ריקה מאויב. אף כי בוצעו צילומי אויר של השטח לאחר התחפרות המצרים באזור, מידע זה לא הגיע לאוגדה ולא ירד לכוחות בשטח.
בפועל, הייתה חטיבת החי"ר 16 מדיוויזיה 16 ערוכה בחווה הסינית. גדוד 18 של החטיבה נערך בצומת "טרטור"-"לכסיקון" יחד עם פלוגת טנקים מגדוד הטנקים החטיבתי. גדוד 16 נערך ממזרח לו על ציר "טרטור", גם הוא מתוגבר בפלוגת טנקים. גדוד 17 של הדיוויזיה הוצב מצפון לשני הגדודים הקדמיים. כוחות החי"ר המצרים היו ערוכים בתעלות חפורות ומצוידים בטילי נ"ט מסוג RPG-7 וסאגר, תותחי נ"ט ותול"רים. הטנקים ותותחי הנ"ט הוצבו בעמדות אש חפורות.
תוכנית חטיבה 14 הייתה לנוע מדרום למתחם עד לציר "לכסיקון" (כביש לאורך תעלת סואץ ובמרחק כ-1 ק"מ ממנה), משם לנוע צפונה על הציר, באזור התפר בין הארמיות המצריות שנתגלה ב-9 באוקטובר, עד החווה הסינית. בדרך זו החטיבה תחדור לתוך המערך המצרי באזור ותפתיע אותו מעורפו. לפי התוכנית, גדודי הטנקים יפרצו ראשונים, ואחריהם גדודי החי"ר (על זחל"מים) שיטהרו את הצירים.
במהלך שעות היום של 15 באוקטובר נערכו הכוחות לקרב ובחטיבה נערכו תדריכים לקראת הקרב ברמת החטיבה והגדודים.
הקרב
ממוזער|תנועת חטיבה 14 ב-15 באוקטובר 1973 אחר הצהריים, לקראת המבצע
ליל 15 באוקטובר
כניסת חטיבה 14 לחווה הסינית
ממוזער|מפת הצירים באזור הצליחה והחווה הסינית
את תנועת חטיבה 14 הוביל גדס"ר 87, שהכיר את האזור מהסיור שערך ב-9 באוקטובר. אחריו נעו מפקדת החטיבה וגדודי השריון. כוחות החי"ר (סיירת שקד, כוח "שמוליק", גדס"ר 582), שנעו בזחל"מים היו איטיים יותר ונעו לאחר גדודי השריון.
בשעה 20:00 הגיע גדס"ר 87 לציר "לכסיקון", כשני קילומטרים מדרום למוצב "לקקן", והחל בתנועה צפונה. גדודי השריון הגיעו לציר עד שעה 20:44 ואילו סיירת שקד וגדס"ר 582 (שהיווה כוח עתודה ואבטח את החטיבה מדרום) הגיעו בשעה 21:07 ו-22:31 בהתאמה.
גדס"ר 87 הגיע לצומת "טרטור"-"לכסיקון" מבלי שנתקל בהתנגדות והתפצל ל-3 כוחות: פלוגה ב' המשיכה צפונה ופנתה מערבה לציר "שיק". הכוח נתקל בכמות גדולה של רק"מ (רכב קרבי משוריין) ופתח באש. לבסוף התמקמה הפלוגה כ-400 מ' צפונית לציר "שיק" ובסמוך לתעלה. פלוגות א' ו-ג' נעו מערבה אל עבר מעוז "מצמד" בצירים "נחלה" ו"טרטור". על פלוגה א' נפתחה אש מהמעוז והפלוגה השיבה אש. הפלוגות תפסו עמדות מצפון למוצב "מצמד".
גדוד 79 יחד עם טנק המח"ט הגיע בשעה 21:06 לצומת "לכסיקון-שיק", והמשיך לנוע משם צפונה לעבר ציר "אושה", שהיווה את הגבול הצפוני לתחום ההתרחבות של ראש הגשר הישראלי. אל מול הגדוד עמד כוח מצרי גדול שכלל שריון, ארטילריה ומשמידי טנקים, יחד עם כוחות חי"ר שהיו מצוידים ברקטות נ"ט ובטילי נ"ט אישיים. גדוד 79 פתח באש ראשון על הכוחות המצריים המופתעים והשמיד מטרות רבות, אך המצרים התעשתו ופתחו באש על הגדוד. הקרבות התנהלו לעיתים בטווחים של מטרים ספורים. אחד המ"פים נהרג, טנק מ"פ אחר נפגע, והלחץ על הגדוד גבר.
לאחר ששני גדודים עברו בצומת "טרטור"-"לכסיקון", הגיע גדוד 184 בשעה 21:21 לצומת וספג אש כבדה. טנקים החלו להיפגע, ורק מחצית מהטנקים הצליחו לחצות את הצומת. הגדוד, עם 11 טנקים, התמקם כקילומטר צפונית מזרחית לצומת "לכסיקון-שיק" (סגול 140).
גדוד 407 (פלוגות א' ו-ב') הגיע בשעה 20:56 לצומת "לכסיקון-עכביש". פלוגה א' נעה מזרחה על ציר "עכביש" על מנת לפתוח אותו, ושאר הגדוד המשיך לנוע צפונה. בצומת "לכסיקון-טרטור" נפתחה אש על הגדוד והמג"ד נפצע. את מקומו תפס מפקד פלוגה ב'.
סיירת שקד נעה אחרי גדוד 407 ופנתה מערבה לטיהור הצירים "נחלה" ו"טרטור". לאחר כקילומטר בציר "נחלה", בשעה 21:52, נפגע זחל"ם המ"פ ו-9 לוחמים נהרגו. הזחל"ם שהתפוצץ חסם את ציר "נחלה" והביצות בשולי הציר לא אפשרו את התקדמות שאר הכוח. כוח הסמג"ד נתקל גם הוא באש כבדה בצומת "לכסיקון"-"טרטור". הסיירת החלה לפנות פצועים מהצומת ומציר "נחלה" לאזור "לקקן".
"כוח שמוליק" נעצר סמוך לצומת "טרטור"-"לכסיקון" עקב הכוחות הרבים שנפגעו בצומת, וגם עליו נפתחה אש כבדה של טנקים, ארטילריה ונ"ט. הכוח החל לפנות את נפגעיו ופצועים נוספים מטנקים שנפגעו באזור הצומת.
אחרי השעה 21:00 החלו טנקי חטיבה 18 המצרית ללחוץ על גדוד 79 מצפון. הגדוד שנותר עם כ-10 טנקים, נסוג דרומה ונערך עם גדוד 184 באזור ציר "שיק". במהלך הנסיגה נהרג הקמב"צ, והמג"ד עמרם מצנע נפצע. סגנו של מצנע, נתן בן ארי, תפס פיקוד על הגדוד.
משלב זה היו כוחות החטיבה מפוצלים בשתי גזרות עיקריות: המח"ט עם הטנקים של גדודים 79 ו-184 ופלוגה ב' מגדס"ר 87 היו מצפון לצומת "טרטור"-"לכסיקון", באזור ציר "שיק". שאר הכוחות היו באזור הצומת, ניהלו אש מול הכוחות המצרים באזור, וניסו לחלץ נפגעים.
הלחימה בגזרה הצפונית
סמוך לחצות תקפה חטיבת השריון 14 המצרית מצפון. גדוד 79 וגדוד 184, שהיו תחת לחץ כבד, הצליחו לבלום את המתקפה. בהמשך הלילה התקדם גדוד 79 צפונה עד לסגול 136 על מנת לפנות פצועים, כשגדוד 184 מחפה עליו. פינוי הפצועים נמשך עד לשעה 1:39.
פלוגה ב' מגדס"ר 87 שהייתה סמוך לגדת התעלה בציר "שיק" נשלחה לעזרת גדוד 79. בסביבות השעה 3:00 נפגעו שני טנקים מהפלוגה ומפקד הפלוגה נהרג. יתר טנקי הפלוגה התמזגו לתוך גדוד 79.
בבוקר, אחרי השעה 7:00 תקפה חטיבת השריון 1 המצרית מצפון ונבלמה. גדוד 79 פינה את פצועיו ל"לקקן". גדוד 184, עם כ-10 טנקים, נותר להגן על מסדרון הצליחה מכיוון צפון. בשעות הבוקר תקפו המצרים את הגדוד מספר פעמים ונהדפו.
הלחימה בצומת "טרטור"-"לכסיקון"
ממוזער|טנק מגח שנפגע בסיני במהלך המלחמה
ממוזער|טנק ונגמ"ש של צה"ל בסיני
ממוזער|טנק T-55 מצרי בסיני
הקרב בצומת התנהל בטווחים קרובים ונמשך כל הלילה. גדוד 407 המשיך להילחם בצומת "טרטור"-"לכסיקון" ועסק במקביל בפינוי נפגעים יחד עם כוח "שמוליק". בשעה 22:30 הגיע גדוד הצנחנים 582 לציר "לכסיקון", השאיר פלוגת תול"ר באבטחה לכיוון דרום, והמשיך לכיוון הצומת. ב-23:30 התקבל לזמן קצר הרושם שהצומת פתוח לתנועה לאחר שטנקים מגדוד 407 חצו את הצומת ללא הפרעה. המח"ט, אל"ם אמנון רשף, צירף את הטנקים מגדוד 407 לגדס"ר 582 והורה לנתן שונרי להתארגן ולתקוף את הצומת.
פלוגת טנקים מגדוד 599 (חטיבה 421) שליוותה את הצנחנים נכנסה לצומת "טרטור"-"לכסיקון" מדרום וספגה אש. מספר טנקים נפגעו ו-7 מחיילי הפלוגה נהרגו.
בשעה 2:09, לאחר ריכוך ארטילרי כבד, נע גדס"ר 582 עם הטנקים מגדוד 407 במטרה לכבוש את הצומת, אך ההתקפה נכשלה עקב מכת אש קשה של שריון מצרי שהיה מחופר היטב בצומת, והכוח החל לפנות את נפגעיו.
המח"ט ניסה לתקוף את הצומת שוב, הפעם ממערב למזרח עם שתי פלוגות גדס"ר 87 שהיו סמוך לתעלה באזור "מצמד". הגדוד החל לתקוף את הצומת לאחר השעה 3:00, ספג אש מטווח קצר ונעצר. המג"ד יואב ברום נהרג ושני מ"פים נפצעו. שרשרת הפיקוד של הגדוד נפגעה באופן קשה והגדוד חדל מלהתקיים.
גדס"ר 582 יחד עם פלוגת הטנקים תקף שוב את הצומת אחרי 4:30. הכוח הגיע לצומת ונתקל בהתנגדות קלה בלבד, המשיך מזרחה על ציר "טרטור" כ-2 קילומטרים, ואז החל לספוג אש כבדה ממערך נ"ט שהיה מצפון לציר. כוח הצנחנים נכנס למעשה למערך ההגנתי של גדוד 16 המצרי שהיה ערוך מצפון לציר "טרטור". שני טנקים וכמה זחל"מים נפגעו ושאר הלוחמים נחלצו ברגל ובזחל"מים הנותרים דרום-מזרחה לכיוון ציר "עכביש". הסמח"ט סא"ל איתן אריאלי עם פלוגת טנקים מגדוד 407 נשלח לחילוץ בשעה 5:30, וכשהגיע לצומת נתקל באש ושלושה טנקים נפגעו.
בשעה 5:50 פנה המח"ט אל מפקד האוגדה, אלוף אריאל שרון וביקש סיוע. גדודי הטנקים 599 מחטיבה 421 ו-409 מחטיבה 600 נקראו למשימה. גדוד 599 הגיע ב-7:00 בבוקר לצומת "עכביש"-"טרטור", חבר לנתן שונרי, וניסה לפרוץ מערבה בציר "טרטור". הטנקים ספגו אש כבדה מצפון ונחלצו לאחור.
בסביבות השעה 9:00 בבוקר החליט המח"ט לתקוף את הצומת ממספר כיוונים בו זמנית. המח"ט ארגן מספר טנקים מגדוד 87 באזור "מצמד" ותקף איתם ממערב, פלוגה ג' מגדוד 407 תקפה מדרום, וגדוד 599 תקף ממזרח וניסה לפרוץ שוב בציר "טרטור"; גדוד 409 שהיה מול מתחם "מיסורי", תקף לכוון דרום מערב, כסיוע לגדוד 599. בשעה 9:43 ולאחר יותר מ-12 שעות לחימה עקובות מדם נכבש הצומת והציר נפתח. כוחות החטיבה התמקמו מחדש לאבטחת האזור.
סיכום לחימת חטיבה 14
למרות שציר "טרטור" לא נפתח לתנועת כוחות ישראלים במשך הלילה, הצליחו הכוחות הצולחים להגיע לתעלה ולחצות אותה ללא כל פגע. חטיבת הצנחנים 247 בפיקוד דני מט עברה בציר "נחלה" ללא בעיה והגיעה לתעלה. בשעה 1:22 ירדו סירות הגומי הראשונות של החטיבה למים וכעבור 9 דקות דיווחו "אקפולקו", לאחר שחצו את התעלה והגיעו לגדה השנייה.
הצירים החסומים מנעו את העברת גשר הגלילים ודוברות היוניפלוט לתעלה, אך דוברות מסוג "תמסח" הצליחו להגיע לתעלה ולהעביר על גביהן גדוד טנקים ראשון מחטיבה 421. למרות זאת, נמשך הצורך בהרחבת מסדרון הצליחה בשל הצורך בגשרים קבועים שיוכלו להעביר חטיבות נוספות לצד המערבי של תעלת סואץ.
בקרב על ה"חווה הסינית" בלילה זה נהרגו 122 חיילים מחטיבה 14 ומהכוחות שסופחו אליה, רובם בצומת "טרטור"-"לכסיקון". בסיום הקרב נותרו בחטיבה 14 35 טנקים תקינים. באזור החווה הסינית נותרו עשרות טנקים ישראלים ומצרים פגועים.
16 באוקטובר
בעקבות אי-הצלחתה של אוגדה 143 לפתוח את ציר "טרטור" לתנועת כוחות, החליט מפקד החזית, רא"ל בר-לב, להטיל על אוגדה 162 את המשימה. בתחילה נשלחה חטיבה 217 לתקוף את הכוחות המצרים ממזרח, ולאחר מספר ניסיונות כושלים עצרה החטיבה במקומה. המערך המצרי כלל חוליות סאגר רבות, ולכן החליט מפקד האוגדה לתקוף את המערך בלילה על ידי כוחות חי"ר.
בליל 16 באוקטובר קיבל גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של יצחק מרדכי, שינוי משימה על ידי המח"ט עוזי יאירי, והוטס במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. בשל בעיות של משקל יתר במסוקים הורד ציוד רב וחשוב מהמסוקים ובו גם המרגמות הכבדות, שנשלחו במשאיות, במקום זאת, אל שטחי הכינוס.
למפקדי הכוח נאמר שעליהם להיכנס לשטח ולטהרו מחוליות "ציידי טנקים" המצוידים בטילים, אשר מסתובבות בשטח ומפריעות למעבר הכוחות ב"ציר טרטור".
על פי סרטו התיעודי של ניר טויב "החווה הסינית - רשומון" יש מחלוקת האם ראשי הפיקוד ידעו כי במתחם נמצאים כוחות מצרים גדולים, או - כפי שידוע עד כה, שלמקבלי ההחלטות היה מידע רק לגבי חוליות בודדות, כך שהכוח שנשלח, גדוד 890, יכול להתמודד מולן.
17 באוקטובר
ב-17 באוקטובר, בשעה 1:00 בלילה, יצא גדוד 890 בפיקוד מרדכי למשימתו כאשר הוא סורק את השטח בפריסה רחבה של שלוש פלוגות הגדוד. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק וקציני צנחנים שסופחו אליו ובהם סרן נחמיה תמרי ורס"ן אבנר חרמוני, מפקד סיירת צנחנים לשעבר. בשעה 3:00 בלילה לערך, נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, שהלם בהם בירי מקלעי גוריונוב, ירי בכינון ישיר של תותחי נ"מ, ירי טנקים ופצצות מרגמה. פלוגת נגמשים "כוח במבה" בפקוד סגן שלמה גורן, יועדה לחילוץ הצנחנים בצומת עכביש-טירטור. מיד עם התקלות הצנחנים התחילה פעולת החילוץ שנתמכה עם עלות השחר על ידי גדוד 100 וכוחות אחרים.
עד מהרה היו רוב חיילי הכוח פצועים או הרוגים, והקרב הפך למאמץ נואש לפינוי הפצועים, אשר גרם לפצועים והרוגים נוספים.
לחילוץ הנפגעים נשלח גדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק, שהורכב מאנשי מילואים ששבו מחוץ לישראל בזמן המלחמה. הציוד של הגדוד הורכב במהירות ממחסני החירום, וכלל שתי פלוגות של טנקים מסוג "פטון", פלוגת טנקים מסוג "צנטוריון" ופלוגת חרמ"ש. כאשר גדוד 100 התקרב לאזור הלחימה, לבקשתו של ברק, כוח הצנחנים של מרדכי הפעיל רימון עשן כדי שניתן יהיה לזהות את מיקומו. הגדוד של ברק זיהה את העשן והסתער חזיתית על כוחות המצרים. מנגד, המצרים הגיבו במטח טילי "סאגר" מהאגף ובירי טנקים מהחזית. ההסתערות של גדוד 100 נבלמה. הטנקים שלא נפגעו חיפשו עמדות הגנה וחיפו על פינוי הפצועים של כוח הצנחנים לתעלה עורפית. לברק עצמו אזלה התחמושת, הוא וחייליו החלו לזרוק רימוני יד על מנת לעכב את החיילים המצרים שהתקדמו לכיוונם. הגדוד איבד חמישה טנקים ושני נגמ"שים. לאור זאת נסוג הגדוד לאחור. עם שחר נשלח גדוד 142 מחטיבה 217 מדרום מערב לכוח הצנחנים כדי לחפות על חילוץ הפצועים וההרוגים.
בקרב זה נהרגו 43 חיילים לגדוד הצנחנים, ולמעלה ממאה נפצעו. לכוחות השריון היו 10 הרוגים, 20 פצועים ו-4 נעדרים. הכוח התוקף נסוג לאחר 17 שעות של קרב.
18 באוקטובר
בשעות הבוקר נשלחה חטיבת שריון 600 מערבה לעבר ציר "טרטור" על מנת לפגוע בכוחות המצרים החולשים עליו. החטיבה התקדמה ללא קושי ונוכחה לדעת שהמערך המצרי נסוג צפונה. גדוד 409 התמקם מצפון לציר ואבטח אותו מפני המערך המצרי מצפון, ואילו גדוד 410 גרר את גשר הגלילים דרך ציר "טרטור" שזה עתה נכבש.
בשעות הצהרים יצאו שתי חטיבות השריון, 600 ו-14 להתקפה צפונה כנגד המערך המצרי, על מנת להרחיב את הפרצה שבין שתי הארמיות. בשעות הצהרים תקפו לוחמי יחידה 424 ("סיירת שקד") ויחידה 88 את מתחם החווה הסינית וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות אויב.
תוצאות הקרב
הכוח הישראלי התוקף נהדף פעמיים בקרבות קשים וממושכים מבלי שהשיג את היעדים. בניסיון השלישי נכבש המתחם ללא התנגדות של הכוחות המצריים שנסוגו ממנו עוד בטרם הקרב.
ב-16 באוקטובר ועוד בטרם נכבש המתחם צלחה חטיבת הצנחנים של דני מט וחטיבת השריון 421 את התעלה באמצעות סירות גומי ודוברות טנקים (תמסחים). לאחר תחילת הצליחה התעורר צורך דחוף להרחיב את המסדרון לאזור הצליחה, כדי שלא לסכן את הכוחות שכבר צלחו בניתוקם וכדי לאפשר את המשך הצליחה. מטעם זה ככל הנראה נשלח כוח הצנחנים שהעסיק את המצרים ואיפשר את מעבר הכוחות החיוניים על הציר ומבחינה זו הקרב השיג את מטרתו. מנגד, יש הטוענים שהמשימה נכשלה, מאחר שהכיבוש לא הושג אלא בניסיון השלישי ומאחר שהקרב השני לא תוכנן במאפיינים של קרב הסחה שבו מועסק האויב.
לאחר כיבוש החווה הסינית ב-18 באוקטובר הונח גשר הגלילים והתווסף לגשר הדוברות שהותקן יום קודם לכן. בכך נשלמה מלאכת הנחת אמצעי הצליחה.
מספר לוחמים, רובם קצינים, קיבלו עיטורים על תפקודם בקרב של גדוד 890, אולם גם לגביהם קיימת מחלוקת. בין מקבלי העיטורים מפקד גדוד 890 של הצנחנים סא"ל יצחק מרדכי שהוענק לו עיטור העוז על לחימתו בקרב זה, וכן על כך ששיקם את גדודו והמשיך להובילו בלחימה, לסגנו של מרדכי, רס"ן יהודה דובדבני הוענק עיטור המופת ולרס"ן אלי שורק, מפקד פלוגה בגדוד, הוענק עיטור העוז.
גלריה
לקריאה נוספת
אהוד מיכלסון, "אבירי לב" - גדוד 184, הוצאת משרד הביטחון, 2003
אלישיב שמשי, בהם יותר מכל: על סוד ההצלחה של צה"ל, הוצאת משרד הביטחון, 2005, עמוד 148
מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול - קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007
ברטי אוחיון, נשארנו שם; סיפורו של גדוד 79 בקרבות התעלה והפריצה אל "החווה הסינית" במלחמת יום כיפור, כנרת זמורה-ביתן, 2008
עמירם אזוב, צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973, הוצאת דביר, 2011
אילן כפיר, החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום כיפור, תל אביב: הוצאת ספרית מעריב, 2012
אמנון רשף, "לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", הוצאת דביר, 2013
יואב גלבר, לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2016
קישורים חיצוניים
כיבוש "הגדה הקרובה" - "החווה הסינית" - 15-16.10.73, באתר חטיבה 14.
קבוצת פקודות של חטיבה 14 במבצע "אבירי לב", באתר חטיבה 14
אורי מילשטיין, בקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר, 30 באפריל 2004
עמיקם צור, למה הוכנסו לוחמי גדוד 890 בצורה כל כך גרועה לחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים
זאב דרורי, היסטוריה, זיכרון ורייטינג, באתר nrg, 28 באפריל 2004
אייל לוי, אין יותר כבוד, באתר nrg, 22 באפריל 2004
.
.
הערות שוליים
קטגוריה:חטיבה 226: קרבות ומבצעים
החווה הסינית
חווה הסינית
חווה הסינית | 2024-07-04T15:31:29 |
אוניברסיטת היידלברג | הבניין העתיק של האוניברסיטה, משמש כמושב הרקטור והסנאט של המוסד|250px|ממוזער
אוניברסיטת רופרכט-קרל בהיידלברג (בגרמנית: Ruprecht-Karls-Universität Heidelberg) היא אוניברסיטה בעיר היידלברג שבגרמניה, אשר הוקמה על ידי רופרכט הראשון בשנת 1386, ובכך היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בגרמניה, והשלישית בארצות דוברות גרמנית (אחרי אוניברסיטת קארל בפראג ואוניברסיטת וינה). הקמפוס של האוניברסיטה נחלק לשני חלקים עיקריים: אחד הוא בעיר העתיקה של היידלברג והשני ברובע נוינהיימר פלד (Neuenheimer Feld) הנמצא בפרוורי העיר. האוניברסיטה חברה ב-U15 (אוניברסיטאות בגרמניה), חברה בליגה האירופית לאוניברסיטאות מחקר וחברה בקבוצת קוימברה.
האוניברסיטה שמה דגש על התחום המחקרי, והוציאה תחת ידיה מחקרים שהובילו ל-55 פרסי נובל. היא מדורגת בקביעות ברשימת האוניברסיטאות הטובות באירופה ומהווה מוקד משיכה בינלאומי לתלמידים לתואר דוקטור, עם כ-1,000 דוקטורנטים שמסיימים את לימודיהם בה כל שנה, כאשר שליש מהם מגיעים מחוץ לגרמניה. הסטודנטים הזרים באוניברסיטה, שמגיעים אליה ממעל 130 מדינות, מהווים 20 אחוז מכלל הסטודנטים הלומדים בה.
האוניברסיטה הוציאה מקרבה שורת אישים נודעים, בהם החוקרים - קרל המפל ומקס ובר והמחנכת - רות וודסמול, ועם אנשי הסגל שלה נמנה גם יורגן הברמאס. צבי הרמן שפירא, מראשי הציונות למד בה ואף נתמנה בה לפרופסור למתמטיקה. גם ההיסטוריון יוסף קלוזנר למד בה.
האוניברסיטה הציעה בשנת 1673 לפילוסוף ברוך שפינוזה משרה כמרצה לפילוסופיה, אך הוא סירב להצעה זו, בגלל חששו מחוסר חופש אקדמי, ופגיעה בעבודתו הפילוסופית העצמאית.
במאה ה-18 הובילו תלונות תכופות של התושבים באזור הקמפוס על התנהגותם של סטודנטים הוללים את הנהלת האוניברסיטה להקים בתחומה כלא סטודנטים, שבו נכלאו לתקופה שבין יומיים עד ארבעה שבועות סטודנטים פוחזים, בשל הפרת הסדר הציבורי. במהלך השנים כלא הסטודנטים שינה את מקומו מספר פעמים, עד שלבסוף נסגר ב-1914. אתר הכלא פתוח למבקרים ומהווה את אחד האתרים הפופולריים בהיידלברג, בין היתר בשל שפע כתובות גרפיטי שציירו הסטודנטים הכלואים, על הקירות, הדלתות ואף על התקרה.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון
בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ב-17 במאי 1933 השתתפו חברי סגל וסטודנטים באוניברסיטה בשריפת הספרים בגרמניה הנאצית בכיכר האוניברסיטה. הכיתוב מעל השער הראשי של האוניברסיטה שונה מ"רוח החיים" ל"הרוח הגרמנית".
לקראת סוף 1933 פוטרו מהאוניברסיטה מעל 40 פרופסורים ממוצא יהודי, ובתחילת 1934 פוטר אויגן טויבלר. כן פוטר הפרופסור הגרמני קרייאר, על שסירב למלא את מקומו של עמית יהודי שפוטר. בראשית 1936 קיימה האוניברסיטה חגיגות לרגל 550 שנה להווסד האוניברסיטה. לאחר דיון בעיתונות באנגליה החליטו ברבות מהאוניברסיטאות באנגליה להחרים את החגיגות, על רקע פיטורי המרצים היהודים מהאוניברסיטה וחוסר הסובלנות של הנהלת האוניברסיטה. בין המחרימים היו החברה המלכותית, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת בירמינגהאם ואוניברסיטת קיימברידג'. האוניברסיטאות בארצות הברית, לעומת זאת, לא החרימו את החגיגות. תעמולה נגד השתתפות בחגיגות נשמעה גם באירופה ואוניברסיטת בזל החרימה את החגיגות.
קישורים חיצוניים
Fania Oz-Salzberger, Heidelberg's Hope
יהודים באוניברסיטת היידלברג מתוך אתר האוניברסיטה בעברית ובגרמנית
הערות שוליים
*
היידלברג
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:U15 (אוניברסיטאות בגרמניה)
קטגוריה:קבוצת קוימברה
קטגוריה:הליגה האירופית לאוניברסיטאות מחקר | 2023-04-02T08:55:21 |
בושה | ממוזער|250px|חווה מכסה את גופה העירום ומרכינה ראשה בבושה; בפסלו של אוגוסט רודן, "אחרי הנפילה מגן עדן"
בושה היא רגשהערך . הגורם לתחושה לא נעימה אצל האדם כשהוא סבור שעשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה. בהתאם לכך, הבושה מתעוררת בקרב אדם שחש חשוף לעין הציבור בצורה שאינה מכבדת אותו ובקרב מי שחש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות. זוהי תחושה או רגש שלילי חזק ואוניברסלי בעל מאפיינים פיזיולוגיים. לעיתים מלווה תחושה זו בהסמקה. תחושת הבושה מלווה לעיתים קרובות בחרדה ואשמה, עם נטייה להימנע מהגירוי הגורם לבושה.
היבטים קוגניטיביים
לפי האנתרופולוגית האמריקאית וחוקרת התרבות רות בנדיקט, הבושה מוגדרת כחילול של ערכים תרבותיים או חברתיים.
פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, הגדירה ב-2007 את הבושה כמצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו: האני מתפצל כדי לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר.
דוקטור ברנה בראון (Brene Brown) מאוניברסיטת יוסטון מספרת בהרצאותיה כי: . התובנה הזו הובילה אותה לזהות דפוס נוסף שעומד בבסיסם של כל הקשרים – בושה, שהיא להגדרתה הפחד מניתוק: .
היבטים חברתיים ותרבותיים
ממוזער|גרפיטי בתל אביב עם המילה "בושה!" במהלך מלחמת חרבות ברזל
הבושה היא מנגנון חברתי, המתקיים רק באינטראקציה עם אחרים, ולכן הביטוי החיצוני של בושה משחק תפקיד חשוב.
אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין תיאר כבר ב-1872 בושה כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת המבט, הרכנת הראש ושמיטה של הכתפיים. דרווין גם ציין כי היה עד לבושה בכל מקום שבו ביקר ברחבי העולם. התופעה האוניברסלית הזו מלווה בדרך כלל בתחושת חום המתפשטת בגוף, פעילות דומה להפליא לזו המתרחשת בגוף במצבי לחץ. למעשה, שתי התופעות הן קרובות משפחה: בושה היא תגובתו של הגוף להתמודדות עם לחץ חברתי. זוהי תגובה גופנית למחשבה "אני יודע שעשיתי משהו לא מקובל חברתית, ואני יודע שאתם יודעים על כך".
לביטויים הפיזיים של בושה יש תפקיד; להראות לחברה שמסביב כי המתבייש מבין היטב את החטא שביצע כלפי הנורמות החברתיות התקינות. הבושה הפיזית היא הודאה באשמה, הבעת חרטה ובקשת סליחה כאחד. היא בעצם מצהירה: "אני נתון לרחמיכם – אנא, אל תפגעו בי".
במנגנון הפיזי של הבעת בושה, בסומק או במבט המושפל, יש גם פתרון מובנה לתחושה הלא נעימה. זו המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגית החברתית אליזבת דניס בניסוי שערכה ב-2009. לפי מסקנתה, כשרואים שהאדם מתבייש – סולחים לו, והוא כבר לא צריך להרגיש רע עם מה שעשה. על כן על האדם לחוש בושה כדי שהיא תחלוף.
על פי ז'אן-פול סארטר, כפי שהוא מציין בספרו "Being and Nothingness", הבושה היא חוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. בדוגמה שסארטר מביא להמחשת העניין הוא מספר על אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במצב זה, האדם הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם בעיניו אובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ – הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה. על פי סארטר האנושיות הנשללת מהאדם המתבייש היא העצמאות להיות המתבונן ולא האובייקט בו מתבוננים.
פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, טוען בספרו "Toward a Deep Cultural Psychology of Shame" כי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה, ייתכן שבשל קרבת המנגנונים הפיזיולוגיים בין חרדה ובושה אנחנו רואים ביטוי לזה בעלייה הדרסטית באחוז הסובלים מהפרעות חרדה באוכלוסייה, אך הנושא לא נחקר מספיק. ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה הופכת עם הזמן לרעילה נפשית.
הבושה כמנגנון ענישה
רגש הבושה הוא אחד מהרגשות הקשים אצל האדם לצד הכאב והפחד.
בימי קדם ואף בימי הביניים השתמשו בענישה המביישת את החוטאים. עמוד הקלון או נתינת חוטא בסד הם דוגמאות אופייניות. על פי חז"ל חלק מהענישה של חוטאים היה לבייש אותם. היו מקומות בהם היו כופים על נאשמים או חשודים לצאת, כשעל גבם מוצמד לוח עץ ועליו כתובת שמבזה אותם. סנקציה זו של השפלה, הייתה חזקה יותר מעונש כספי או גופני.
ביהדות
ממוזער|250px|אדם וחוה בויטראז' בסנט שאפל
בתנ"ך, בסיפור אדם וחווה, נאמר שטרם אכילת פרי עץ הדעת הם הסתובבו בגן העדן עירומים, ונאמר עליהם – (). לאחר שאכלו אדם וחווה מפרי עץ הדעת, לא רק שהיו יכולים להבחין בין טוב לרע, אלא גם נתקלו ברגש שכמותו לא ידעו עד אז מעולם – בושה על עצם היותם עירומים. מאז, מלווה הבושה כמנגנון בין אישי וחברתי את המין האנושי.
היחס של חז"ל לבושה היה דיכוטומי. מצד אחד סברו ש־ ועודדו את התלמידים להיות נועזים, ולא לפחד לשאול שאלות שעלולות להביך אותם; בהיבט זה אמרו גם . מצד שני אמרו חז"ל , כלומר, יש צורך במידה של בושה הואיל וכשאדם מאבד לגמרי את רגש הבושה, הוא עלול לפעול באופן שלילי מבלי להתחשב כלל בחברה. את ביוש הזולת והשפלתו ברבים הם דימו לרצח, ואמרו .
בספר אורחות צדיקים משתבחת מעלת הבושה: .
לפי המשפט העברי, אחד האלמנטים בחישוב פגיעה פיזית בזולת, בנוסף לנזק – ריפוי, שֶבֶת (ימי מחלה) וצער הם תשלומי בושת. בהמשך לכלל שנקבע במשנה – , עוסק הרמב"ם ב־"משנה תורה" (ספר נזקים) בפיצוי שעל אדם לשלם לאחר שגרם בושה לאחר, ומתחיל את דבריו במילים: .
ראו גם
מבוכה
אשמה (רגש)
אות קלון
דיסוננס קוגניטיבי
קישורים חיצוניים
.
.
.
נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים – מאמר על הלבנת פנים בהלכה, באתר torahbase.
.
הערות שוליים
קטגוריה:רגשות
קטגוריה:כבוד | 2024-10-09T20:23:42 |
לואי שארל דה לה בורדונה | לואי שארל דה לה בורדונה (בצרפתית: Louis Charles de la Bourdonnais; 1795 – 13 בדצמבר 1840) היה שחמטאי אמן צרפתי, בן המאה ה-19, שנחשב לשחקן השחמט החזק ביותר בעולם בתקופתו, ובדיעבד לאלוף עולם בלתי רשמי בין השנים 1821 ל-1840. עד היום הוא נחשב לגדול שחקני צרפת, מלבד פילידור.
ביוגרפיה
לה בורדונה נולד באי ראוניון שבאוקיינוס ההודי למשפחה עשירה ומיוחסת. סבו, ברטרנד פרנסואה דה לה בורדונה היה אדמירל מפורסם ומושל בראוניון (שנקרא בורבון עד 1793) ובמאוריציוס.
ב-1814 נשלח ללמוד בפריז, שם למד לשחק שחמט. לה בורדונה נדבק בתאווה ל"משחק המלכים" והיה משחק בכל יום, ולעיתים אף על סכומי כסף פעוטים.
ב-1821 היה לשחקן השחמט החזק בעולם, לאחר שהביס את מורו אלכסנדר דשאפל.
ב-1824 ביקר באנגליה כדי להתמודד מול מיטב אמני השחמט האנגליים, אותם הביס. אז הוכרז כגדול שחקני השחמט של אירופה. במשך 10 שנים האנגלים הכירו בנכונות תיאור זה, עד שבאה ההזדמנות להעמידה למבחן בשנת 1834.
ב-1827 פרסם את זכרונותיו של סבו הידוע וב-1833 את Nouveau Traité du jeu des échecs, ספר על יסודות משחק השחמט (ספר זה תורגם אחר כך לרוסית). בספר זה לראשונה נכתבו עצות כיצד לעבוד במקביל עם ספר שחמט וללמוד כיצד לחשב וריאנטים בראש.
רקע שחמטאי
לה בורדונה למד את ספרו של פילידור "ניתוח משחק השח" Analyse du jeu des Échecs. למרות זאת שיחק בסגנון שונה, סגנון התקפי אינטואיטיבי, בהתאם למזגו. במילים של אלוף העולם עמנואל לסקר "ללא קשר לדרך שבה היריב בחר להזיז את כוחותיו, לה בורדונה לחם על מרכז הלוח באומץ ובדמיון".
יעקב ניישטאט כותב בספרו האלופים הבלתי מוכתרים כי "המשחק הטקטי של לה בורדונה, תוך הבטחה של קידום החיילים החופשיים שלו יוצר רושם עז". "משחק זה חושף בעוצמה רבה עוד יותר את היתרון האסטרטגי על פני יריבו. התחבולות של לה בורדונה מבוססות על יסודות עמדתיים מבוססים"
אלו היו הצעדים הראשונים של האסטרטגיה שהודגמה בצורה מבריקה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 על ידי פול מורפי.
עמדת הסיום של המשחק מקדונל - לה בורדונה לאחר מסע השחור 37... ה2 נחשבת לאחת מעמדות הסיום המרשימות ביותר של המאה ה-19. פילידור בוודאי היה נהנה לראות הסתערות מרהיבה כל כך של החיילים השחורים.
דו-קרב מקדונל - לה בורדונה
לה בורדונה ידוע יותר מכל כמי ששיחק, (נגד האירי אלכסנדר מקדונל) את דו-קרב השחמט החשוב הראשון בהיסטוריה של המשחק - התמודדות שכללה למעשה שמונים וחמישה (לפי מקורות אחרים שמונים ושמונה) משחקים שהתחלקו על פני שש תת-התמודדויות שנערכו בלונדון בין יוני לאוקטובר 1834. מארגן ההתמודדויות היה ג'ורג' ווקר, תאורטיקאי, היסטוריון, סופר, ומייסד מועדון השחמט של וסטמינסטר. "מרתון וסטמינסטר" היה הקרב הראשון על כתר השחמט, קודם לדו קרבות הרשמיים על אליפות העולם.
משחקיהם של מקדונל ולה בורדונה פורסמו בהרחבה ונותחו על ידי פרשנים ברחבי אירופה. הם גם כללו חידושים רבים, אשר חלקם עדיין משוחקים היום. ניתן לראות בהתמודדות את ראשיתו של העידן המודרני בשחמט.
לה בורדונה ניצח בדו-קרב הכולל בהפרש ניכר, עם 45 ניצחונות, 13 תוצאות תיקו ו-27 הפסדים, לפי גרסה אחת, 44 ניצחונות, 14 תוצאות תיקו ו-30 הפסדים לפי האחרת. שעון השחמט טרם הומצא, ורבים מהמשחקים התארכו עד למעלה משבע שעות. כל יום פרט ליום ראשון, בשעת צהריים, החלו לשחק. במהלך המשחקים עצמם לא החליפו השניים מילים פרט להתראות שח, שכן מקדונל לא ידע צרפתית ולה בורדונה מצידו לא ידע אנגלית. קשיי התקשורת לא מנעו מלה בורדונה מללעוג ליריבו בקול כאשר נטה המשחק לטובת הצרפתי.
לבסוף הופסק הדו-קרב המרתוני משום שלה בורדונה נאלץ לחזור לצרפת כדי לטפל בענייניו הפיננסיים, תחום בו ידע כישלונות חוזרים ונשנים (הוא אף איבד מספר שנים קודם לכן את ירושתו בעסקת נדל"ן מפוקפקת). ההכנות לחידושו נקטעו ב-1835 עם מותו של מקדונל כתוצאה מזיהום בכליות. גם כך, אם כוללים את כל שש ההתמודדויות השונות, זהו הדו-קרב הארוך ביותר בהיסטוריה של המשחק.
חידוש הדו-קרבות בין צרפת ואנגליה המתין עד למשחקים בין אוורד סטאונטון ל-פייר סט. אמאנד.
מרכז|ממוזער|750px|דו קרבות 1–3 אלכסנדר מקדונל - לה בורדונה
מרכז|ממוזער|750px|דו קרבות 4–6 אלכסנדר מקדונל - לה בורדונה
משחקים מפורסמים
לבן : לואי שארל דה לה בורדונה שחור: אלכסנדר מקדונל
אחרית ימיו
ב-1836 ייסד את כתב העת לשחמט "לה פלמיד" (Le Palamède) על שם הגיבור מהמיתולוגיה היוונית, אחד מהמשתתפים במלחמת טרויה. הירחון הראשון בעולם שהוקדש למשחק והיוצא לאור בצרפת עד היום. בנוסף כיהן בשנותיו האחרונות כמזכיר מועדון השחמט של פריז. התמוטטותו של המועדון הייתה בין הסיבות לכך שלה בורדונה מצא את עצמו שוב חסר כל, ונאלץ למכור את חפציו האישיים ואפילו את בגדיו.
ב-1840 שב ללונדון בעקבות משרה שהוצעה לו. שם נפטר בסוף אותה שנה, בן 45 (או 43) בלבד, מבצקת.
קישורים חיצוניים
לה בורדונה, פרופיל מאת היסטוריון השחמט ביל וול
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחמטאים צרפתים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1796
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1840 | 2024-02-12T05:52:03 |
חברת עזרה של יהודי גרמניה | שמאל|ממוזער|160px|ד"ר פאול נתן, מייסד "עזרה"
חברת עזרה של יהודי גרמניה (בגרמנית: Hilfsverein der Deutschen Juden, בקיצור "עזרה") הייתה ארגון יהודי-גרמני לא ציוני, שפעלה בראשית המאה ה-20 לסיוע פילנתרופי ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל ולקידום התרבות הגרמנית בקרב היהודים מחוץ לגרמניה. מילאה תפקיד מרכזי במלחמת השפות ובסכסוך שנלווה להקמת הטכניון בחיפה. החברה נוסדה בברלין בשנת 1901 על ידי ד"ר פאול נתן. מלבדו עמדו בראשה ג'יימס סימון (שהיה נשיאה עד 1932), אויגן לנדאו ומקס ורבורג.
רקע
בראשית המאה העשרים נאבקו ביניהן המעצמות באירופה הן במישור האימפריאליסטי - קולוניאליסטי והן בתחום ההשפעה התרבותית. יהודים במדינות השונות הזדהו לרוב עם השלטונות ותרמו לשאיפות ההתפשטות של המדינה בה היו אזרחים. חברת "עזרה" שהייתה ארגון יהודי-גרמני לא ציוני, קמה כחלק מהזדהות זו, במטרה לסייע להתפשטות התרבות הגרמנית בקרב היהודים, ובפרט בארץ ישראל, וזאת בנוסף לרגש הסולידריות והעזרה ההדדית היהודית שהכתיבו לה פעילות סיוע ותמיכה ליהודים באשר הם.
גרמניה כמעצמה ניסתה להתקרב אל הסולטאן העות'מאני כתחליף להשפעה הצרפתית, "עזרה" השתלבה גם בתחום זה בפעילותה והתחרתה ב"אליאנס" של כי"ח.
פעילות
250px|ממוזער|בית ספר לבנות של חברת עזרה של יהודי גרמניה בירושלים, 1911
לחברה היו שני מוקדי פעולה עיקריים:
עזרה ליהודי מזרח אירופה הן על ידי ארגון הגירה לארצות הברית והן בהכשרת הדור הצעיר למקצועות שיפתחו בפניהם מקורות תעסוקה חדשים. לאחר פוגרום קישינב ארגנה "עזרה" סיוע ליהודי רוסיה. ב-1905 הגישה סיוע כספי לקבוצות ההגנה של "הבונד" ושל הציונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסקה "עזרה" בפעולות סיוע במזרח אירופה.
קידום התרבות הגרמנית אצל היהודים שמחוץ לגרמניה, במיוחד בבלקנים ובמזרח התיכון, כמשקל נגד להפצת התרבות הצרפתית על ידי חברת אליאנס.
מדיניותה המוצהרת של חברת "אליאנס" הייתה להנחיל את התרבות הצרפתית באמצעות לימודים בשפה הצרפתית, דבר שתכופות גרם לתלישות בין החניכים לבין סביבתם. לעומתה, דגלה חברת "עזרה" בסיוע לחניכים להשתלב בחיי הכלכלה של ארצם, ולפיכך לשון ההוראה בבתי הספר שהקימה "עזרה" לא הייתה הגרמנית אלא שפת המקום. מרכז פעולתה החינוכית של חברת "עזרה" היה בארץ ישראל והיא הקימה גני ילדים על פי שיטת פרידריך פרבל ובתי ספר לילדים יהודים ברחבי הארץ. לשון ההוראה בגני הילדים ובכיתות הנמוכות של בתי הספר אלה הייתה בעיקר עברית, בעוד לימודי המדעים והמתמטיקה בכיתות הגבוהות יותר ניתנו בגרמנית.
הטכניון ומלחמת השפות
בחודשים ספטמבר-דצמבר 1907 סייר מייסד "עזרה", ד"ר פאול נתן, בארץ ישראל, כדי לראות את בתי הספר ש"עזרה" הקימה. בזמן שהייתו עלה בדעתו רעיון להקים "טכניקום" ובית ספר ריאלי לידו - מוסד לימודי עליון במתכונת של בית ספר טכני, שיהיה גולת הכותרת של פעולתה החינוכית של חברת "עזרה". רעיון זה הוא ראשיתם של הטכניון ובית הספר הריאלי בחיפה, שלחברת "עזרה" חלק עיקרי בהקמתו. פאול נתן היה זה שהחליט על מיקום המוסד והצליח לגייס תרומות לרכישת הקרקע, חומרי הבנייה והציוד.
בשנת 1913 משהלכו והושלמו כל המבנים העיקריים של המוסד החדש פרץ סכסוך קשה בין הנהלת עזרה לבין המוסדות הציונים שעד אז תמכו במפעלו בהתלהבות. שורש הבעיה היה שפת הלימוד של המוסד החדש.
על פי תכנונו המקורי של ד"ר נתן, שפת הלימוד של המקצועות שילמדו בבית הספר הטכני הייתה אמורה להיות גרמנית. הסיבות לכך היו, ששפת ספרי הלימוד היא ממילא השפה הגרמנית, וגם חלקו הגדול של הציוד, איתו יעבדו התלמידים - יגיע מגרמניה. היישוב היהודי בארץ ישראל, לעומתו, דרש שהלימודים יתקיימו בעברית. מאבק זה נודע בשם מלחמת השפות. המריבות על השפה הכשילו את הניסיון למצוא תורמים להמשך הפרויקט, ואנשי חברת עזרה הפסיקו את בניית הטכניון ודחו את פתיחת המוסד. התוצאה הישירה של מלחמת השפות, הייתה התגברות העוינות כלפי חברת "עזרה" בארץ ישראל. לאור זאת, נכנעה החברה לדרישות הציונים ובישיבה שנערכה ב-22 בפברואר 1914 הודיעה חברת "עזרה" ששפת הלימוד בטכניקום (שמו של הטכניון באותה עת) תהיה עברית, ולא גרמנית.
פתרון משבר שפת הלימוד לא גרם לסיום משבר המימון של השלמת הטכניקום; שבועיים אחרי ישיבת המוסד האחרונה פרצה מלחמת העולם הראשונה. חברת "עזרה" דרשה כי מוסד הטכניקום יוכרז כפושט רגל. לטכניקום היו שני נושים עיקריים, הקרן הקיימת לישראל שהחוב כלפיה התבטל בשל היותה רשומה בארץ אויב (אנגליה), וחברת "עזרה"' שבסיס המטה שלה היה בגרמניה - בת ברית לטורקיה במלחמה. תוך ניצול ההזדמנות קנתה חברת עזרה את המוסד, אך לא זכתה להפעילו. הגלגל התהפך עם סיום מלחמת העולם הראשונה.
בסיום המלחמה שבה הובסה גרמניה היה מצבה הכלכלי של חברת "עזרה" בכי רע, וההסתדרות הציונית, ניצלה את ההזדמנות וקנתה את הטכניקום מחברת "עזרה" ב-6 בפברואר 1920.
"עזרה" פורקה רשמית ב-1939, על אף שהמשיכה לפעול עד 1941.
החל משנת 1905 ועד למלחמת השפות, "עזרה" סייעה בהקמת גני ילדים בארץ ישראל ובהכשרת גננות בירושלים.
ממוזער|250px|תלמידי בית מדרש למורים מיסודה של חברת עזרה בירושלים (1904)
לקריאה נוספת
משה רינות, חברת העזרה ליהודי גרמניה ביצירה ובמאבק, תשל"ב
קישורים חיצוניים
על "עזרה" באתר בית הספר הריאלי
"עזרה" באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
הערות שוליים
קטגוריה:גרמניה: היסטוריה
קטגוריה:ארגונים ומוסדות ביישוב
קטגוריה:יהדות גרמניה: ארגונים
קטגוריה:הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
קטגוריה:חינוך ביישוב | 2023-09-18T02:35:02 |
חברת עזרה | REDIRECT חברת עזרה של יהודי גרמניה | 2004-10-30T19:28:54 |
פסוריאזיס | שמאל|ממוזער|250px|רובד פסוריאזיס
פסוריאזיס או ספחת היא בעיית עור המתאפיינת בפעילות מוגברת של מערכת החיסון לכדי דלקת אוטואימונית של תאי עור המתבטאת בעיקר ברובדים עוריים בצבע אדום-סגול המכוסים קשקשים שנושרים מן הגוף יום יומית.
הסובלים מפסוריאזיס לא מטופלת נמצאים בסיכון מוגבר לדלקת מפרקים פסוריאטית העשויה להביא לנכות פיזית והם נמצאים בסיכון מוגבר גם להשמנה, ליתר לחץ דם ולבעיות נפשיות כגון דימוי עצמי נמוך או דיכאון.
היות שפסוריאזיס היא תופעה גופנית אוטואימונית, היא איננה מדבקת כלל.
גורמים
סיבות הכרחיות
גנטיקה
חוסרים תזונתיים כמו חוסר בוויטמין A וקרוטנואידים בכלל, חוסר בוויטמין D, חוסרים הקשורים בציר כולין-גלותטיון, חוסר באינוזיטול ועוד.
סיבות תורמות עיקריות
שימוש בתרופות כמו חוסמי-בטא כגון פרופרנולול או בתרופות אחרות כמו ליתיום (אשר בשימוש ממושך יכול לגרום למחסור באינוזיטול).
שימוש לרעה בתרופות כמו סטרואידים סיסטמיים ובעיקר התחלת טיפול בהם ללא פיקוח ובמינון שגוי-מוגזם עם עליות מינון מיותרות או גבוהות מדי כמו גם ירידות מינון גדולות מדי.
שכיחות
הבעיה שכיחה בכ-3% מאוכלוסיית העולם ובעיקר באנשים ממוצא אירופי.
פסוריאזיס יכולה להופיע בכל גיל אך גיל ההופעה הממוצע אצל גברים הוא 29 ואצל נשים 27.
אם פסוריאזיס מתפרצת זה קורה בעיקר בשתי תקופות בחיים; בין גילאי 20-30 או בין גילאי 50-60.
נכון לשנת 2015 בישראל חיו 250 אלף סובלים מפסוריאזיס. להערכת אגודת הפסוריאזיס הישראלית ישנם בישראל כ-300 אלף סובלים מפסוריאזיס.
סוגים
ייתכנו צורות שונות של פסוריאזיס ואדם יכול לסבול מצורה אחת או מכמה צורות יחדיו.
פלאק פסוריאזיס: רבדים בעיקר באזור הקרקפת והציפורניים.
גוטאט פסוריאזיס: נקודות פסוריאטיות אדומות קטנות, בעיקר בגב, הגורמות גרד.
פוסטולר פסוריאזיס: מצב נדיר בו מופיעים נגעים המכילים מוגלה על גבי כפות הידיים והרגליים (Zumbush). המוגלה לא מכילה חיידקים ועל כן אינה מדבקת, סיבוך של מצב נדיר זה יכול לכלול חום גבוה
פסוריאזיס אריתרודרמה: רבדים מגוונים במקומות שונים בגוף. בעיה זו יכולה לקרות מהפסקה מיידית, במקום הדרגתית, של נטילת סטרואידים סיסטמיים, ובעיקר אם ניטלו בכמות שגויה-מוגזמת או ללא הצדקה. יש לנקוט משנה זהירות במתן סטרואידים סיסטמיים לסובלים מפסוריאזיס ועל רופא עור ורופא אנדוקרינולוג לפקח בצוותא על טיפול כזה ובכל מקרה המגמה היא להחליף סטרואידים לטיפול אחר אם הדבר אפשרי.
אינוורס פסוריאזיס: דלקת פסוריאטית באזורי קפלים כגון בבית החזה, מפשעה, טבור, אזור עצם העצה ואזור עצם העוקץ; כאשר דלקת זו מתרחשת סביב עצם העצה ועצם העוקץ היא יכולה לגרום כאב חריף בישיבה.
פסוריאטיק ארטריטיס היא לא פסוריאזיס כשלעצמה, אלא סיבוך אפשרי של פסוריאזיס לא מטופלת, המתאפיין בדלקת מפרקים
טיפול מקומי (טיפול טופיקאלי)
במקרים קלים ונקודתיים של פסוריאזיס עם רבדים קטנים המפריעים בעיקר אסתטית, למשל רק בקרקפת או רק במרפקים או בשני מקומות בלבד, נהוג לטפל בטיפול טופיקאלי הניתן לרוב כשמפו או כתמיסה סטרואידלית המבוססת על סטרואיד כמו Betamethasone יחד עם אנלוג של ויטמין D כמו Calcipotriol כאשר תמיסה כזו יכולה להינתן בטיפות, במשחה או בתרסיס והיא מושמת לאחר מקלחת וניגוב מים מן העור.
בשמפו ניתן להשתמש כל יום, אך לאחר חודש של שימוש יום יומי בתמיסה סטרואידלית, יש להפסיק להשתמש בה ולעבור למרוח משחת ויטמין D כמו Daivonex על אזור הרובדים שבינתיים כבר נעלמו, אך אם הרובדים חוזרים, יש לחזור למשחה סטרואידלית לעד חודש בלבד ולאחר מכן לחזור למשחת ויטמין D כמו Daivonex וחוזר חלילה, לפי הצורך.
ייתכן שמשחת ויטמין D תוחלף במשחת ויטמין A (כמו Tazarotene) שכן במקרי מחסור בוויטמין A משחה זו תסייע במכניזם נוסף.
הסיבה להפסקת השימוש בתמיסה סטרואידלית לאחר חודש והמתנה של לפחות חודש בלעדיה היא מניעת תופעות לוואי של שימוש ממושך בסטרואידים, גם אם מקומית בלבד, כמו הידלדלות העור.
במקרים בינוניים ונקודתיים של פסוריאזיס עם רבדים המפריעים קמעה לתפקוד היום יומי, ניתן לשלב טיפול טופיקאלי עם טיפול בפוטותרפיה בו מקרינים סוגים שונים של אור מלאכותי למטופל כלפי כל רובד פסוריאזיס מלבד כלפי רובדיי פסוריאזיס בראש (קרקפת, אוזניים, פנים) בשל אי בטיחות לגבי איך כל קרינה כזו תשפיע על תאי מוח האדם.
עם זאת, ניתן להחליף פוטותרפיה מלאכותית בפוטותרפיה טבעית בים המלח שהיא דווקא כן אפשרית למי שסובלים מפסוראיזיס ראש (קרקפת, אוזניים, פנים).
טיפול מערכתי (טיפול סיסטמי)
במקרים קשים בהם כתמי פסוריאזיס נמצאים בשלושה איברים שונים או יותר כמו למשל, ראש, גב, מרפקים, ציפורניים, קפלים ועוד, נהוג לטפל בטיפול סיסטמי, לפעמים בשילוב פוטותרפיה טבעית בים המלח.
הטיפול הסיסטמי מתחלק לתזונתי ולתרופתי. לעיתים משולבים טיפול סיסטמי תזונתי עם טיפול סיסטמי תרופתי, תלוי בחומרת המצב ובמה עוזר בפועל בהתאם לסוג הפסוריאזיס או סוגי הפסוריאזיס.
טיפול סיסטמי תזונתי
טיפול סיסטמי תזונתי כולל פיצוי על אי ספיקות תזונתיות או חוסרים תזונתיים שידוע שגורמים לבעיה או מחמירים אותה והוא אמור להינתן תחת הדרכה מקיפה של דיאטן קליני מוסמך ומורשה שעבר התמחות או השתלמות בנושא טיפול תזונתי בפסוריאזיס.
מאפיינים אפשריים של הטיפול:
חיזוק ציר כולין-גלוטתיון דרך נטילת כולין אותו הגוף מתמיר ביעילות לגלותטיון הפועל כנוגד חמצון וכנוגד דלקת.
נוטריאנט חשוב ביותר בטיפול בפסוריאזיס הוא אינוזיטול. כך למשל, מטופלי ליתיום אשר בעקבות נטילת ליתיום ארוכת טווח פיתחו מחסור חמור באינוזיטול ובעקבות זאת גם פיתחו פסוריאזיס, נדרשים לצריכת תוסף אינוזיטול לטיפול בפסוריאזיס. קיימים תוספים המשלבים כולין ואינוזיטול יחדיו או מגנזיום ואינוזיטול יחדיו.
הגברת ריכוזים של ויטמין A כמו מתוסף ויטמין A ומגוון קרוטנואידים כמו מתוסף מולטי-קרוטנואיד, בכדי להחליש את הרובדים ולמנוע את גדילתם במנגנון פעולה דומה לזה של התרופה הסיסטמית הסינתטית לפסוריאזיס נאוטיגסון שהיא בעצמה נגזרת של ויטמין A.
נטילת אומגה-3 לצד מקור עשיר בחומצה גאמא-לינולנית כמו שמן זרעי בוראז' ולצד ויטמין D (המשפיע כמו התרופה הטופיקאלית Calcipotriol), ויטמין E, ויטמין C, אבץ וסלניום להפחתת הדלקתיות הכללית ובכך להחלשת רובדיי הפסוריאזיס.
טיפול סיסטמי תרופתי
הטיפול הסיסטמי התרופתי מתחלק לטיפול סיסטמי בתרופות סינתטיות ולטיפול סיסטמי בתרופות ביולוגיות.
טיפול סיסטמי בתרופות סינתטיות
טיפולים סיסטמיים בתרופות סינתטיות מסורתיות לפסוריאזיס ניתנים כקו ראשון בשל עלותם הנמוכה יחסית לטיפולים הביולוגיים. בין טיפולים אלה:
מתוטרקסט: תרופה מדכאת מערכת החיסון כאנטגוניסטית של חומצה פולית אשר במקרי פסוריאזיס ניתנת לרוב במינון נמוך מאד, סביב ה-10 מ"ג. עלות תרופה זו נמוכה ביותר (לרוב לא יותר מ-20 ש"ח לחפיסה).
אפרמילסט : תרופה מדכאת מערכת החיסון כאנטגוניסטית של האנזים Phosphodiesterase 4 (בקצרה, PDE4).
דימתיל פומרט: תרופה המשווקת בין היתר במותג Skilarence אשר בשנת 2017 אושר לטיפול בפסוריאזיס באיחוד האירופי; מותג זה מבוסס על מותגים ישנים יותר כמו Tecfidera או Fumaderm אשר שווקו בעבר בעיקר בגרמניה ושווייצריה.
קיימות עוד תרופות סיסטמיות סינתטיות רבות לפסוריאזיס כגון נאוטיגסון (נגזרת של ויטמין A), רופלומילסט, ציקלוספורין, הידרוקסיקרבמיד ועוד אך בדרך כלל אינן ניתנות כקו ראשון בשל ריבוי תופעות לוואי מהן.
בשנת 2022 אושרה לשימוש בארצות הברית התרופה הסיסטמית הסינתטית החדשה Deucravacitinib והיא משווקת בתנאים בתר-מחקריים כמו מתן זהיר במסגרת אשפוז, מעקב רפואי פנים אשפוזי רחב, פיתוח ניירות עמדה, למידת הביקוש לצורכי תמחור וכדומה.
טיפול סיסטמי בתרופות ביולוגיות
טיפולים סיסטמיים בתרופות ביולוגיות לפסוריאזיס כוללים תרופות מבוססות מולקולות ביולוגיות גדולות כמו חלבונים אשר בשל הקושי לסנתזן במעבדה, לעיתים מבודדים אותן מגופם של בעלי חיים.
תרופות סיסטמיות ביולוגיות הן בדרך כלל יקרות יותר מתרופות סיסטמיות סינתטיות מסורתיות ולקיחתן מצריכה יותר בדיקות רקע מאשר בדיקות תפקודי כליות וכבד. בין תרופות אלה נפוצות Risankizumab הנמכרת בשם Skyrizi וכן Infliximab הנמכרת בשם Remicade אך קיימות עוד תרופות ביולוגיות רבות נוספות, חלקן חדשות מאד או ניסיוניות.
טיפול משולב
ניתן לשלב טיפול טופיקאלי במקצבים רחבים כמו אחת לשבוע או אחת לחודש, עם טיפול סיסטמי, והשאלה אם ואיך לשלב אותם וגם השאלה אם לשלב את שניהם עם טיפול בפוטותרפיה טבעית בים המלח תלויה במקרה לגופו.
יום הפסוריאזיס העולמי
בכל שנה, בעשרים ותשעה באוקטובר חל יום המודעות העולמי למחלת הפסוריאזיס שמטרתו הנגשת מידע על הבעיה והנגשת מידע על טיפולים חדשניים.
אגודת הפסוריאזיס הישראלית
אגודת הפסוריאזיס הישראלית נוסדה בשנות השבעים ומטרתה לעזור לסובלים בישראל בכל הבעיות שבהם הם נתקלים בחייהם בישראל ופועלת מול משרד הבריאות להכנסת טיפולים חדשים לסל הבריאות, להסדרים עם בתי המלון בים המלח למתן הנחות לסובלים היורדים לטיפולים, להפעלת קבוצת טיפול ותמיכה שנתית לילדים הסובלים מפסוריאזיס ועוד.
ראו גם
סבוריאה
אורטיקריה
אטופיק דרמטיטיס
קישורים חיצוניים
אתר אגודת הפסוריאזיס הישראלית
הערות שוליים | 2024-08-01T04:33:43 |
UVB | הפניה על-סגול | 2008-07-23T14:55:09 |
ויטיליגו | ממוזער|250px|כפות ידיים של חולה ויטיליגו
וִיטִילִיגוֹ או "לויקודרמה" היא מחלת עור אוטואימונית, שבה מאבדים אזורים מסוימים של העור את צבעם והעור הופך בהיר. האקדמיה ללשון העברית ממליצה לקרוא למחלה זו "בַּהֶקֶת" ולעיתים היא מכונה גם במילה המקראית "בַּהֶרֶת", אף כי ייתכן שבמקרא (ספר ויקרא פרק י"ג) לא היה מדובר באותה תופעה.
המלנוציטים הם תאים בגוף האדם אשר אחראיים על יצירת המלנין, צבע העור. הכתמים הלבנים על העור נוצרים בדרך כלל כתוצאה ממחלה אוטואימונית, כאשר הגוף תוקף את אותם מלנוציטים, ובעקבות התקיפה, התאים לא מסוגלים לייצר את המלנין.
החולים במחלה עלולים לסבול מפגיעה בתדמיתם בעקבות השינוי בגוון העור. המחלה אינה מדבקת ואינה מסוכנת. ישנן ארצות, כמו הודו למשל, שבהן סובלים החולים מנידוי חברתי.
הטיפול במחלה נעשה באמצעות שיזוף במנורות UVB במרפאות פוטותרפיה מיוחדות, לפעמים בשילוב עם פסוראלן, ויטמין D3 או קורטיזון.
תסמיני המחלה
כאחוז אחד עד שני אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מהמחלה. כמחצית מהחולים יפתחו את המחלה לפני גיל 20. ב-20% מהמקרים יש בן משפחה נוסף שלוקה במחלה. למעטים מהם מתלווה גם מחלות אוטואימוניות אחרות (מחלות בהן הגוף נלחם ופוגע בעצמו).
אף על פי שאין הוכחות חותכות, יש המשערים היום שמדובר במחלה אוטואימונית שבה נוצרת תגובה דלקתית כנגד תאי הפיגמנט בעור. חוקרים אחרים טוענים שהסיבה היא הצטברות של מולקולות פרוקסיד ה"מרעילות" את המלנוציטים ופוגעות בפעילותם. ברוב המקרים המחלה מתפתחת במהירות, ותסמיניה הם כתמי עור לבנים שגדלים בקצב מהיר. התופעה יכולה להיעצר לתקופה ארוכה ואחר כך להתחדש שוב. בחלק מהחולים שטחי ההתבהרות קטנים ובאחרים נרחבים. הם עלולים להופיע בכל מקום בגוף, לרבות הגפיים והפנים לעיתים נדירות עשוי צבע העור לחזור לתקינותו גם ללא טיפול.
אצל חולים רבים התפרצות המחלה באה בעקבות אירוע טראומטי כמו תאונת דרכים, פגיעה של קרוב משפחה או מתח נפשי שחוו לתקופה מסוימת.
המחלה זכתה לפרסום משמעותי בציבור בעקבות ריאיון של מייקל ג'קסון בתוכניתה של אופרה וינפרי במהלך שנת 1993, במסגרתו סיפר הזמר כי הוא סובל ממחלה זו.
טיפולים
הצורך בטיפול נקבע בעיקר לפי מידת ההפרעה של המחלה. בחולים בעלי עור בהיר הויטילגו כמעט ואינה מורגשת, ופעמים רבות אינה מחייבת טיפול. אצל בעלי עור כהה, הכתמים בולטים וההפרעה גדולה, והם חשים צורך עז יותר בקבלת טיפול.
הסוואה בעזרת איפור
כתמים לבנים קטנים בעיקר סביב העיניים ניתנים להסוואה בקלות על ידי איפור.
פוטותרפיה
טיפול באמצעות אור אולטרה סגול לוויטיליגו יעיל מאוד כאשר הוא על הפנים והצוואר וכאשר המחלה קיימת לא יותר מאשר עשר שנים. אצל ילדים אחוזי ההצלחה באזורים אלה גבוהים ביותר.
הטיפול העיקרי נעשה באמצעות מנורות מסוג UVB NARROWBAND אשר נותנות אור אולטרה סגול בתחום צר מאוד של 311–313 ננומטר בלבד. זמן החשיפה עולה בהדרגה בכל טיפול עד שמגיעים לרמה בו העור מגיב אבל לא מאדים. הטיפול נמצא בישראל בסל הבריאות וחברי קופות החולים זכאים לקבל אותו מקופות החולים ללא תשלום.
לפני שנת 2000 היה נהוג לתת טיפול באמצעות PUVA - אור אולטרה סגול בתחום UVA ובליעה או השריה של חומר המגביר את רגישות העור לאור הנקרא פסוראלן (Psoralen). כאשר שטחי הויטילגו נרחבים ומכסים שטחי גוף גדולים, החולה בולע את התרופה ומספר שעות אחר כך חושף את כל גופו לקרני UVA במכונה הדומה למכונת שיזוף. משך כל טיפול כ־30 דקות ונדרשים כ־50-200 טיפולים להחזרת הצבע לעור. תופעות לוואי לטיפול ב-PUVA: בחילה עקב השימוש בפסוראלן, נזק מקרינת ה-UVA לעור הבריא ואדמומיות בעור במקרה של מינון גבוה מידי.
הטיפול ב-UVB NARROWBAND נמצא יעיל באותה מידה כמו ה-PUVA ואין לו תופעות הלוואי של נטילת הפסוראלן וכן הוא אינו גורם לנזק בעור כיוון שאינו חודר עמוק בעור.
רפיגמנטאציה על ידי אור UVB+UVA ממוקד
טיפול ממוקד רק בכתמים מאפשר להוריד את מספר הטיפולים. שיטה זו מתאימה בעיקר לכתמים קטנים ובדומה לטיפול UVB NARROWBAND היא יעילה עבור 90% מהכתמים בעור הפנים, 60% בעור הגב ו-20% בידיים וברגליים.
תכשירי הכהיה
הטבה קלה דווחה במקרים בודדים בהם השתמשו בקרמים אנטי דלקתיים - עם או בלי סטרואידים מסוג Protopic או Elidel. אך התוצאות לאחר טיפול במשחות אלו בויטילגו רחוקות מלהשביע רצון ברוב החולים. תוצאות טובות יותר דווחו כאשר נעשה שימוש במשחות יחד עם חשיפה לאור ממנורות UVB NARROWBAND.
דפיגמנטציה: הלבנת העור
בחולים אשר העור חסר הפיגמנטציה מכסה אזורים רבים וגדולים משטח גופם, ישנה האפשרות לעשות טיפול דפיגמנטציה. בטיפול זה הופכים את האזורים הבריאים בעור (עם הפיגמנטציה) ללבנים על ידי שימוש במשחה benoquin cream 20%, משחה זו משלימה את תהליך של הוויטיליגו בהפיכת העור ללבן תוך שלושה עד ארבעה חודשים מתחילת השימוש, והעור נשאר לבן לאורך זמן. משחה זו אינה ניתנת לרכישה בישראל.
בתרבות
בשנת 2020 יצאה סדרת הטלוויזיה "זיגי" ,הגיבור הראשי בה נער בשם דורי (אמיתי הרמן) חולה ויטיליגו.
.
קישורים חיצוניים
הללי ז'בוטינסקי, "אני אוהב את מה שאני רואה במראה", באתר Mako, 31 בדצמבר 2015
קטגוריה:מחלות עור והרקמה התת-עורית
קטגוריה:מחלות אוטואימוניות | 2023-11-17T12:24:12 |
פוטותרפיה (טיפול רפואי) | פוטותרפיה (Phototherapy, מיוונית: "טיפול באור"), הוא שם לטיפול רפואי באמצעות חשיפת העור לקרני אור.
שימושים
מחלות מסוימות מטופלות באמצעות חשיפה לאור במטרה להשיג הקלה או לריפויהנחיות קליניות לטיפול פוטותרפי במחלות עור, פורסם על ידי משרד הבריאות, מנהל רפואה, 2011..
מחלות עור מטופלות בדרך כלל באמצעות חשיפה לאור אולטרה סגול באורך גל של 280–400 ננומטר.
ויטיליגו, פסוריאזיס ודלקת עור אטופית (מין אקזמה) מטופלות כיום בעיקר באמצעות בשימוש מנורות UVB נרובנד אשר פולטות קרינה בתחום צר (Narrow Band) של 311–313 ננומטר.
בבתי חולים נפוץ שימוש ב-PUVA הכולל לקיחה של כדור פסורלן ולאחר שעה חשיפה לאור אולטרה סגול UVA.
בעת הטיפול באור אולטרה סגול, מורכבות משקפי-מגן או מסכה לפנים החוסמים אור אולטרה סגול למניעת כווייה בעיניים וקטרקט.
קיימות בעולם עשרות אלפי מרפאות פוטותרפיה ומקבלים בהן מיליוני מטופלים בכל שנה.
הטיפול בישראל כלול בסל הבריאות וניתן על ידי קופות החולים ללא תשלום וללא הגבלהמחלת הפסוריאזיס והטיפול בה, סקירת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, פורסם בשנת 2020.
אין לטיפול תופעות לוואי כפי שיש לסטרואידים הניתנים לטיפול במחלות עור.
שימוש אחר לקרינת אור בשילוב עם חומרים כימיים, הוא טיפול בסרטן העור, כאשר החומר הרגיש נספג רק בתאים הסרטניים ופוגע בהם כאשר הוא מוקרן באור באורך גל מסוים.
טיפול נוסף בפוטותרפיה ניתן לתינוקות אשר נולדו עם צהבת, ורמת הבילירובין גבוהה, ועור גופם של התינוקות צבוע בגוון צהוב.
התינוקות מושכבים למספר שעות באינקובטור, אשר בחלקו העליון מורכבת מיתקן המפיק אור כחול (לא אולטרה סגול). האור מסייע לגוף להיפטר מתאי הדם האדומים המתים בשבוע הראשון לאחר הלידה.
אקנה מטופלת באור נראה באורך גל של 415 ננומטר, ההורג את חיידק האקנה.
יישומים רפואיים אחרים לפוטותרפיה כוללים ניהול כאב, ריפוי פצעים מואץ, הצמחת שיער, שיפור במחזוריות הדם ובמחלות סינוס. ברבים מהם משתמשים בתרפיה בלייזר רך ובאור אדום בטווחי גל של 620–660 ננומטר.
אחת הדרכים לטיפול בתסמונת פאזת השינה הדחויה היא חשיפה בשעת הקימה הרצויה לאור השמש, למנורה ייעודית או למנורה ביתית חזקה.
טיפול בפוטותרפיה נמצא יעיל לסובלים מדיכאון עונתי. הלוקים בהפרעת SAD שוהים בחדר מואר שיש בו מנורה ייעודית המפיצה אור לבן בעוצמה גבוהה למשך מחצית השעה עד שעה.
לייזר רך
חשיפה לאור לייזר ברמה נמוכה מגרה או מעכבת תפקוד תאים. הלייזר הרך פועל על פני העור, ובו-זמנית חודר דרך העור ללא אפקט של חימום וללא פגיעה בעור. לייזר רך הוא אור לייזר בעוצמה נמוכה בטווח של 1mW עד 1000mW. תרפיה בלייזר רך נמצאת בשימוש במרפאות כאב, בקרב פיזיותרפיסטים ומטפלים אלטרנטיביים ברחבי העולם, בעיקר בתחום הטיפול בכאבים מוסקולוסקלטליים, בשיפור תנועתיות, הורדת נפיחות, ובריפוי דלקות ורקמות רכות פגועות.
קישורים חיצוניים
האם פוטותרפיה היא טיפול בטוח לפסוריאזיס ? מתוך פורום רפואת עור בתפוז, ד"ר קובי פסח
נילס פינס חלוץ הפוטותרפיה נילס ריברג פינסן
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיה רפואית | 2024-09-03T12:35:35 |
חיתים | REDIRECT חתים | 2012-11-24T07:04:41 |
סטיכס | הפניה סטיקס | 2006-08-30T13:00:37 |
משלי | ספר מִשְלֵי הוא מספרי התנ"ך, הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים, והוא אחד מספרי אמ"ת, ותכליתו לחנך לדרך ארץ ומידות טובות, כשמחברו מנסה להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.
עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".
נקרא גם 'ממשלות' בלשון חז"ל.
יהודי מרוקו נוהגים לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות נשמרת פחות. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן. חלק מיהודי לוב ויהודי האי ג'רבה נוהגים לקרוא את הספר לפני מנחה בחג השבועות.
מהות הספר וסידורו
ספר משלי נחלק בין דברי מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.
המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.
בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים. ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.
חלקי הספר
הספר נחלק למספר חלקים השונים זה מזה בתוכן, בסגנון ובמבנה החרוזים:
"משלי שלמה בן דוד מלך ישראל" (א - ט). הוא כולל משלים ארוכים וסיפוריים, רובם של כמה פסוקים ואף של פרקים שלמים.
"משלי שלמה" (י - כב פסוק טז). הוא כולל משלים קצרים, רובם בני פסוק אחד.
הקובץ השלישי, המכונה "דברי חכמים", על שם כותרתו: "הט אזנך ושמע דברי חכמים" (פרק כב פסוק יז, עד פרק כד). הוא כולל משלים של חכמים אחרים, ששלמה שילב בספרו.
יש אומרים שהקטע האחרון של פרק כד (הפסוקים כג - לד) מהווה קובץ בפני עצמו, שכותרתו "גם אלה לחכמים", וגם הוא כולל משלים של חכמים אחרים. הקובץ כולל משלים באורך בינוני, בממוצע 2–3 פסוקים כל אחד.
הקובץ הרביעי, שכותרתו "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה" (כה - כט). הוא כולל משלים של 1 - 2 פסוקים, המקובצים לפי נושאים.
"דברי אגור בן יקה המשא" (פרק ל). כולל כמה משלים ארוכים יחסית על טבע העולם וטבע האדם.
"לעלוקה" (פרק ל). מספר משלים ממוספרים על טבע העולם.
"דברי למואל מלך משא" (פרק לא). הוא כולל שני משלים ארוכים על מלכים, יין ונשים.
מזמור אשת חיל (לא, י-לא).
יש 915 פסוקים בספר משלי.
בספר שולטת צורת "התקבולת הנרדפת", אך הצורך להציג את הטוב מול הרע הביא למשלים רבים בעלי "תקבולת ניגודית". כמו כן מופיעה בספר צורת "התקבולת המשלימה".
נושאים בספר
התמודדות עם פיתויים: החכם-המחבר מזהיר את התלמידים-הקוראים שלא יתפתו להתחבר עם אנשים רעים, רוצחים וגנבים: , ועם נשים רעות, זונות ונואפות: . החכם מתאר את דרכי התנהגותם של האנשים והנשים המסוכנים, ונותן עצות איך להישמר מפניהם.
חשיבות החכמה, התבונה והדעת: החכם-המחבר קורא לתלמידים-הקוראים להשקיע בלימודי החכמה, לחשוב ולהתעמק, ולא להסתפק במסקנות שטחיות: "חכמות בחוץ תרנה... עד מתי פתיים תאהבו פתי... אודיעה דבריי אתכם..."', "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה". החכם מדגיש את חשיבותם של התוכחות ודברי המוסר - האדם צריך להיות פתוח לקבל ביקורת על-מנת שיוכל להתקדם ולהשתפר: .
דיבור ושתיקה: החכם קורא לשימוש נכון בכוח הדיבור, לחשוב לפני שמדברים - "פי צדיק יהגה לענות", "משיב דבר בטרם ישמע איוולת היא לו וכלימה", לשמור סוד - "הולך רכיל - מגלה סוד, ונאמן רוח - מכסה דבר", וכשלא יודעים מה להגיד - עדיף לשתוק: "חושך אמריו - יודע דעת... גם אויל מחריש - חכם ייחשב...".
כסף ועבודה: החכם מוביל את הקורא לנהוג בחריצות, יושר וחכמה על מנת להצליח מבחינה כלכלית: "לך אל הנמלה עצל - ראה דרכיה וחכם", "עד מתי עצל תשכב", "ידע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים". מצד שני, הוא לא מטיף להתעשרות אלא דווקא להסתפקות ברמת חיים ממוצעת: "ריש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי".
יחס לעניים: החכם קורא להתייחס בכבוד לעניים ולחלשים - לא לגזול ולבזות אותם, לעזור להם, ולא לקחת מהם ריבית: "עושק דל - חירף עושהו", "לועג לרש - חירף עושהו", "וצדיק יתן ולא יחסוך", "מרבה הונו בנשך ותרבית - לחונן דלים יקבצנו". עם זאת, החכם מזהיר מאוד מפני ערבות: "אדם חסר לב תוקע כף, עורב ערובה לפני רעהו".
קשר עם ה', שמירת מצוות: החכם קורא לשמירת מצוות ונאמנות לאל, שהן הבסיס לחכמה - "יראת ה' ראשית דעת", "פי צדיק ינוב חכמה", "כי נר - מצווה, ותורה - אור, ודרך חיים - תוכחות מוסר".
שלום ושלוה: החכם נותן עצות לחיים רגועים ותקינים חברתית, להימנעות ממריבות: "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב", "פוטר מים - ראשית מדון, ולפני התגלע - הריב נטוש". הוא מזהיר מאוד מפני "איש מדיינים" - שמתחיל במריבות, איש "נרגן" שמלבה את המריבות, ו"אשת מדיינים" שאוהבת לריב וממררת את חיי משפחתה.
משפחה: החכם ממליץ על משפחה הבנויה בצורה היררכית, שבה ההורים - האב והאם יחד - הם מקור הסמכות, הם צריכים לחנך את ילדיהם ולהיות מוכנים אף להשתמש בעונשים גופניים כשיש צורך בכך: . ההצלחה החינוכית היא מקור האושר העיקרי של ההורים: .
מחבר הספר
על פי המסורת היהודית
ממוזער|מגילת ספר מִשְלֵי
על פי המסורת היהודית, ספר משלי נכתב על ידי שלמה המלך, ונראה כי מרבית קובצי המשלים היו ידועים ונפוצים בעם, ונאספו ונערכו בתקופת המלך חזקיהו, כפי שנאמר במשנה: "חזקיהו וסיעתן כתבו ישעיהו, משלי, שיר השירים וקהלת" (בבא בתרא טו). וכן נאמר בראש פרק כה: "גם אלו משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה". היו מבין הרבנים שאף פירשו את "העתקת המשלים" בימי חזקיה (המופיע בחלקו השני של הספר), כתרגום משלים עתיקים משפה זרה.
במחקר
חוקרי המקרא אומרים כי ספר משלי לא נכתב על ידי כותב אחד בזמן אחד, אלא הוא אוסף של משלים מתקופות שונות, ולעיתים מרוחקות מאוד זו מזו. קשה מאוד לתארך את זמני קבוצות המשלים השונות, בייחוד מפני שמשל היה צורה ספרותית מקובלת במזרח הקדום וייתכן שחלקים ממשלי פשוט נלקחו כמות שהם מכתבי עם אחר, כגון כתבי אמנ-אמ-אפה המצריים, והוראות שורופק משומר. לפי גינזברג, מקורם של חלק מהמשלים בספר משלי הוא מממלכת ישראל. הסיבה לכך היא שלאחר חורבן שומרון היגרה העילית התרבותית של ממלכת ישראל לירושלים ביחד עם הסופרים והמורשת הספרותית העשירה שלהם, והסופרים האלה הם שהעתיקו את המשלים בארמונו של חזקיהו, כפי שנרמז במשלי כה, 1. לפי פרופ' אלכסנדר רופא בשם חוקרים נוספים, בספר תשעה חלקים, כשבראשם משלים המיוחסים לשלמה המלך, ובתווך משלים של חכמי האומות, ועורך משלים, שהכניס תוספות לנוסח העתיק (מבלי למחוק או לתקן אותו), המשליך את המוסר ודרך הטוב על מעשיו של האדם בלבד. המשלים שנוספו, מורים על כך שעיקר החשיבות היא הביטחון בקב"ה, ולפי מצוותיו.
ניבים וביטויים שמקורם בספר משלי
לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם - פתגם בשבח החריצות.
מים גנובים ימתקו - פתגם בטעם החטא.
"יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" - אי האדרת עצמך (ספר משלי (כז, ב))
חושך שבטו שונא בנו - פתגם בנושא חינוך.
פתי יאמין לכל דבר - פתגם הלועג לאדם התמים, המאמין לכל דבר שאומרים לו.
כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר - ביטוי שמשמעותו שגם אם לאדם יש כוחות רבים הכוחות הללו אינם קיימים לנצח, והם עשויים לעזוב אותו ביום מן הימים. ולכן עליו לסגל לעצמו את מידת הענווה.
אל תען כסיל כאיולתו וענה כסיל כאיולתו - סתירה בשאלת ההדרכה מתי יש לאדם להשיב על דברי כסילים ומתי עליו להימנע מלהשיב.
לקריאה נוספת
מיכאל פוקס, תארוך החיבור של משלי י-כט, מחקרים בלשון י"א-י"ב, תשס"ט, עמ' 245–259.
ליסה פרדמן (עורכת), פירוש רש"י למשלי, הוצאת מאגנס, 2019
הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום חלק י"ד
ספר משלי וחכמת המזרח הקדום באתר כותר
עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, ספרית "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשמ"ג – 1983, פרק י"ג: "אשת משלי – מעמד האישה, הסמוי והגלוי", עמ' 92–97.
יורם טהרלב, בעקבות שלמה המלך - קריאה חדשה בספר משלי, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2022
ראו גם
מידות טובות
תיקון המידות
הוראות שורופק
משלי אמנ-אמ-אפה
קישורים חיצוניים
ביטויים בספר משלי, סרטון אנימציה של מיזם 929
מקראות גדולות משלי
נושאים בספר משלי, מתוך אתר הניווט בתנ"ך
אלכסנדר רופא, אסופות החכמה : יצירת האוספים וסידורם בספר משלי, אתר מקראנט
, ספר סרוק באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי כתובים
*
קטגוריה:חיבורים המיוחסים לשלמה
קטגוריה:ספרות חוכמה | 2024-09-06T04:02:34 |
סטיבן גרובר קליבלנד | REDIRECT גרובר קליבלנד | 2004-10-30T22:30:59 |
מחמוד טוואלבה | הפניה מחמוד טואלבה. | 2014-04-18T06:19:20 |
שמחה אסף | שמאל|ממוזער|250px|הרב פרופ' שמחה אסף שני משמאל, עם השופטים הראשונים של בית המשפט העליון, ספטמבר 1948
הרב פרופ' שמחה אסף (ט' בתמוז תרמ"ט, 8 ביולי 1889 – י' בחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953) היה רב, היסטוריון ומשפטן ישראלי, אשר שימש גם ראש ישיבה באודסה. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 1948–1950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1948 עד פטירתו ב-1953).
ביוגרפיה
נולד כשמחה אוסובסקי בט' בתמוז ה'תרמ"ט (1889), ליהודה זאב ופיגה (בת צבי יעקב אפשטיין) אוסובסקי, בעיירה לְיוּבַּאן שבקרבת בוברויסק, בפלך מינסק של האימפריה הרוסית. למד מפי סבו (אבי אמו), ר' צבי יעקב, ומפי מלמדים ומורים בעירו. מגיל 12 ועד גיל 15 למד בישיבת סלוצק אצל הרב איסר זלמן מלצר. בין השנים 1905–1908 למד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון. בשנת ה'תרס"ט נשא לאשה את בתו של הרב נחמיה ירושלמי (ירושלימסקי), רבה של ליובאן. הוא נסמך על ידי הרב משה שמואל שפירא, רבה של בוברויסק ושימש זמן מה ברבנות בעירו, כממלא מקום חותנו. עד שנת ה'תרע"ג שהה במינסק והורה איסור והיתר בבית רבהּ של העיר, הרב אליעזר רבינוביץ, שעל ידיו ועל ידי רבי איסר זלמן מלצר נסמך להורות ולדון. משנת תרע"ג ועד תחילת שנת ה'תר"ף שימש ראש ה'ישיבה' בעיר אודסה (שם לימדו בין השאר חיים נחמן ביאליק ופרופ' יוסף קלוזנר). הישיבה נסגרה על ידי הבולשביקים בתחילת שנת תר"ף. אז יצא מרוסיה, וכעבור שהות של שנה בפריז ושנה בגרמניה, עלה בתשרי ה'תרפ"ב (1921) לארץ ישראל.
הרב אסף לא למד בצורה מסודרת במוסד אקדמי-חילוני, אולם עסק בנושאים מחקריים ובין השאר היה בקי בספרי משפט זרים, כגון המשפט האירופי (בעיקר של צרפת ושל אנגליה), המשפט הרומי והמשפט האמריקני. לאחר עלייתו שימש מורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים; וכאשר נוסדה האוניברסיטה העברית (1925), הוזמן לשמש מרצה לספרות הגאונים ובהמשך לספרות רבנית. ב-1943 מונה לדיקן הפקולטה למדעי הרוח. וב-1949 מונה לרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, בעת שישבה בבניין קולג' טרה סנטה.
על בקיאותו הרבה במקורות המשפט העברי ניתן ללמוד מן הספרים הרבים שכתב, העוסקים על פי רוב בחקר תקופת הגאונים. בנוסף כתב ספר העוסק במשפט הפלילי במשפט העברי.
ביולי 1948 מונה לשופט בבית המשפט העליון, על מנת לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים, אף שלא היה בעל השכלה משפטית רשמית. לשם הכשרת מינויו נחקק חוק לאישור מינויי שופטים של בית המשפט העליון, שנתן תוקף למפרע למינוי זה, חוק זה זכה לכינוי "חוק הרב אסף" והוא אחד המקרים הראשונים של חקיקה פרסונלית בישראל. הרב אסף נמנה עם ההרכב הראשון של בית המשפט העליון במדינת ישראל. חודשים מספר לאחר הקמת בית המשפט העליון צורף אליו השופט משה זילברג, ששילב גם הוא בפסיקותיו בצורה נרחבת את עקרונות המשפט העברי. אחד מפסקי הדין המרכזיים שכתב אסף היה פסק דין מילר, שלימים נודע כציון דרך בדיני ירושה.
הרב אסף היה מוכר כבעל כושר רטורי גבוה ושיעוריו היו פופולריים. הוא העביר שיעור יומי בתלמוד ברדיו קול ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי ובמערכת החינוך הדתי בישראל. ייצג את תנועת המזרחי בוועד הלאומי והיה חבר בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית.
הרב אסף היה חבר ועד הלשון העברית למן שנת ה'תרפ"ו (1926) ועד למותו. נבחר לוועד הבוחר של האקדמיה ללשון העברית לקראת הקמתה ואחר כך הוצע גם כנציג מטעם הממשלה לוועד הבוחר, אך נפטר כחודש לפני ישיבתה הראשונה של האקדמיה (התכנסה בכסלו תשי"ד, נובמבר 1953).
הרב אסף נפטר בי' בחשוון ה'תשי"ד (18 באוקטובר 1953) ונטמן בהר המנוחות.
ארכיונו האישי נמצא בספרייה הלאומית.
ספריו
ברשימה של כתביו מאת יצחק רפאל ב"ספר אסף" שיצא לזכרו מופיעים (בעמ' יב–לב) 288 מחקרים מאמרים וספרים, העוסקים בגאונים, בחינוך העברי, במשפט העברי ובהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים. בין ספריו:
החינוך והיישוב בארץ ישראל.
מקורות לתולדות החנוך בישראל, ארבעה כרכים, תל אביב: דביר, תרפ"ה–תש"ג. עוסק בחינוך היהודי לדורות, בעיקר בהבאת מקורות.
ספר היישוב, אוצר הידיעות והרשומות הכתובות והזכרונות, שנשתמרו בישראל ובעמים בלשון העברית ובשאר לשונות על ישוב ישראל ותולדותיו בארצו מימי חרבן בית שני עד ראשית ההתיישבות החדשה בימי חבת ציון; כרך ב', מימי כבוש ארץ ישראל על ידי הערבים עד מסעי הצלב, בעריכת ש’ אסף ול"א מאיר, ירושלים: מוסד ביאליק על ידי דביר, תש"ד.
באהלי יעקב, פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הביניים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ג (הדפסה שנייה: תשכ"ה).
מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, כרך א', ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו.
עם הספר והספר, צפת: המוזיאון לאמנות הדפוס, תשכ"ד.
ספרים במשפט עברי
העונשין אחר חתימת התלמוד,ירושלים, תרפ"ב.
בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, דפוס הפועלים, ירושלים, תרפ"ד.
ספרות הגאונים
תשובות הגאונים ולקוטי ספר הדין, להרב ר’ יהודה ברצלוני, דפוס המדפיס, ירושלים, תרפ"ז.
תשובות הגאונים מתוך 'הגניזה', עם מבואות, הערות, השוואות, ומראי-מקומות, מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, תרפ"ט.
קובץ של אגרות, ר’ שמואל בן עלי ובני דורו, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
ספר השטרות, לרב האי בר שרירא גאון, י"ל ע"פ כ"י לנינגרד ואוכוספורד עם מבוא והערות ונספחות, מאת שמחה אסף, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
מספרות הגאונים, תשובות הגאונים ושרידים מספרי ההלכה מתוך כתבי-יד של ה"גניזה" ומקורות אחרים, יו"ל עם מבואות, הערות ומראי-מקומות מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, ירושלים, תרצ"ג
ספרן של ראשונים, תשובות ופסקים ומנהגות, יו"ל בפעם הראשונה מכתבי-יד עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, מקיצי נרדמים, ירושלים, תרצ"ה.
סדור רב סעדיה גאון, כתאב גאמע אלצלואת ואלתסאביח, יוצא לאור על ידי ישראל דודזון, שמחה אסף, יששכר יואל, חברת מקיצי נרדמים, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א.
תשובות הגאונים, מכתבי יד שבגנזי קיימברידג', עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, הוצאת מקיצי נרדמים בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ב.
ספר המקצועות, שרידיו יוצאים לאור מתוך כתבי-יד וספרי ראשונים, עם מבוא והערות מאת שמחה אסף, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ז.
תקופת הגאונים וספרותה, הרצאות ושיעורים (ערוכים על ידי ד"ר מרדכי מרגליות), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשט"ו.
שונות
שעורים אוניברסיטאיים למורים, ספרות רבנית, הרצאות הרב ש’ אסף, ירושלים, ת"ש.
מנחה ליהודה, מוגש להרב יהודה לייב זלוטניק ליובלו הששים מאת חבריו וידידיו, בעריכת שמחה אסף יהודה אבן שמואל ור’ בנימין, ירושלים, בסיוע מוסד הרב קוק וההסתדרות העברית באפריקה הדרומית, תש"י.
ספר יובל לכבודו
ספר אסף: קובץ מאמרי מחקר מוגש לכבוד הרב פרופ’ שמחה אסף על ידי ידידיו חבריו ותלמידיו למלאת לו ששים שנה, בעריכת משה דוד קאסוטו, יוסף קלוזנר, יהושע גוטמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ג. בתחילת הספר יש מאמר של יוסף קלוזנר: "הרב הפרופיסור שמחה אסף, חייו ופעולותו המדעית והציבורית".
כמו כן הוקדש לכבודו לרגל מלאת לו 50 המאסף 'יבנה', מאסף שנתי ב', ת"ש. שם אף הופיעה סקירה קצרה של תולדותיו וכתביו.
לקריאה נוספת
'אסף (אוסובסקי), שמחה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 54–55.
גצל קרסל, שמחה אסף, סתרי ספר וסופר (מחקרים ומסות), צפת: הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה–1975, עמ' 101–104.
אברהם מאיר הברמן, הרב שמחה אסף החוקר והמסביר, מסכת סופרים וספרות, תולדות סופרים וחוקרים, דברי ביקורת, מאמרים, רשימות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ז–1976, עמ' 78–82.
קישורים חיצוניים
עליו
.
.
שמחה אסף, באתר האקדמיה ללשון העברית
מספריו
.
. הדפסה מיוחדת מ"התור".
.
.
.
. מהדורה שנייה.
. הוצאה מיוחדת מן הקובץ "מדעי היהדות".
.
.
.
.
.
.
. מהדורה שנייה.
ספרן של ראשונים.
ממאמריו
.
הערות שוליים
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:בוגרי ישיבת טלז
קטגוריה:פעילי תנועת המזרחי
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:חברי אספת הנבחרים השלישית
קטגוריה:חברי הוועד הלאומי
קטגוריה:חוקרי משפט עברי
קטגוריה:חוקרי יהדות בבל
קטגוריה:חוקרי מחשבת ישראל
קטגוריה:חוקרי גניזת קהיר
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:רקטורי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: תלמוד
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ספרות עברית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1889
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1953 | 2024-06-18T14:50:23 |
הצנחנים | REDIRECT חטיבת הצנחנים | 2004-10-31T01:19:16 |
חוק שימור האנרגיה | שמאל|ממוזער|250px|המשקל יורד מושך את החוט ולבסוף מסובב את המנגנון השקוע במים, כל זאת תוך שימור אנרגיה
חוק שימור האנרגיה קובע שסך האנרגיה במערכת סגורה הוא גודל קבוע שאינו משתנה. כלומר: שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא רק בשינוי צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד. חוק שימור האנרגיה הוא אחד מחוקי השימור הבסיסיים של הפיזיקה.
כדוגמה לשינוי צורת האנרגיה ניתן להביא גוף שנופל בנפילה חופשית. אם ננתח את הנפילה במונחי אנרגיה, נראה כי בהתחלה לגוף הייתה אנרגיה פוטנציאלית כובדית, הבאה לידי ביטוי בגובה של הגוף, ובמהלך הנפילה אנרגיה זו הפכה לאנרגיה קינטית, אנרגיה של תנועה. במילים אחרות, הגוף לא היה יכול להגביר את מהירותו אם לא היה בהתחלה במקום גבוה שמהווה צורת אנרגיה אחרת ומאפשר לו להגביר את מהירותו על חשבון אותה צורת אנרגיה. במקרה שנזרוק גוף מגובה פני האדמה נקבל מעבר הפוך של האנרגיה, מאנרגיה קינטית שהזורק נותן לגוף, לאנרגיה פוטנציאלית כובדית, כך שהגוף צובר גובה על חשבון מהירותו שקטֵנה. חוק שימור האנרגיה קובע גם שוויון כמותי, ולכן אם נזרוק כלפי מעלה את הגוף בדיוק באותה המהירות שהוא הגיע אלינו, הוא יגיע בדיוק לאותו גובה שממנו הוא נפל.
שימור אנרגיה-מסה
על פי תורת היחסות, מסה יכולה להפוך לאנרגיה ולהפך, מה שאומר ששימור אנרגיה במובן הפשוט של המילה הוא לא נכון על פי תורת היחסות, אלא מסה ואנרגיה משמשות באותו תפקיד בחוק זה. מעברי אנרגיה-מסה מתבצעים לפי הנוסחה המפורסמת E=mc2; לכן, בפיזיקה מודרנית המסה (מוכפלת בריבוע מהירות האור) מוגדרת כאנרגיית מנוחה של הגוף, כלומר, גם כשהגוף במנוחה יש לו אנרגיה, הקשורה להיותו בעל מסה. יוצא מכאן שאנרגיית המנוחה של כל המערכת היא אינווריאנט נוסף אותו ניתן לשייך כהרחבה של תורת היחסות לחוק שימור המסה הקלאסי. בעבר היה מקובל להגדיר את המושג מסת תנועה, אבל היום הגדרה זו אינה מקובלת והמושג מסה משויך רק לאנרגיית המנוחה.
על פי משפט נתר, לכל חוק שימור מתאימה סימטריה. חוק שימור האנרגיה והמסה גורר אינווריאנטיות להזזות בזמן, כלומר שחוקי הפיזיקה אינם משתנים עם חלוף הזמן. באותו אופן אינווריאנטיות להזזות בזמן גוררת את חוק שימור האנרגיה והמסה.
כוחות משמרים
המוטיבציה לעצם הגדרת מושג האנרגיה נובעת מכך שכוחות רבים ובסיסיים בטבע, כמו כוח הכבידה, או הכוח החשמלי הם כוחות משמרים. עבור כוחות אלה אפשר להגדיר אנרגיה פוטנציאלית כפונקציה של מיקום החלקיק, ולהראות שסך כל האנרגיה הפוטנציאלית והאנרגיה הקינטית של הגוף הוא גודל שנשמר. כך גוף שנופל בהשפעת כוח הכבידה מאבד אנרגיה פוטנציאלית, ומתווספת לו אנרגיה קינטית.
כוח משמר הוא כוח עבורו אפשר להגדיר פונקציה סקלרית U כך שהכוח יהיה הגרדיאנט של פונקציה זו:
התנאי שאכן תתקיים פונקציה U כזו הוא שיתקיים
לפונקציה U קוראים אנרגיה פוטנציאלית. חשיבותה הפיזיקלית נובעת מכך שמצד אחד העבודה שהכוח מבצע על גוף הנע בכל מסלול L בין שתי נקודות
ו (בהן הוא נמצא בזמנים t1 ו t2 בהתאמה) יהיה שווה למינוס השינוי באנרגיה הפוטנציאלית בין שתי הנקודות:
ומצד שני לפי החוק השני של ניוטון, העבודה תהיה גם
לכן הגדירו את הביטוי
כאנרגיה הקינטית.
החשיבות של ההגדרות הללו נובעת מכך שעבור כוח משמר
כלומר יש גודל שנשאר קבוע:
לגודל זה קראו אנרגיה, וכאשר פועל רק כוח משמר גודל זה נשמר קבוע. זו הצורה הראשונה והבסיסית ביותר של שימור האנרגיה.
שימור האנרגיה בתרמודינמיקה
כוחות רבים בחיי היום יום אינם משמרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא כוח החיכוך. כך אם גוף נע על משטח מישורי אופקי כאשר הכוח היחידי שפועל עליו הוא כוח החיכוך, הוא מאבד מהאנרגיה הקינטית, בלי להרוויח אנרגיה פוטנציאלית. אולם כוח החיכוך גורם להיווצרות אנרגיה תרמית (חום), שהיא למעשה אנרגיה קינטית לא מסודרת.
כל אנרגיה יכולה להפוך במלואה לאנרגיה תרמית. על המעבר בכיוון ההפוך יש הגבלה בגלל החוק השני של התרמודינמיקה. אולם בכל מקרה האנרגיה הכוללת נשמרת. סוג זה של חוק שימור האנרגיה, בו דנה התרמודינמיקה מכונה "החוק הראשון של התרמודינמיקה".
שימור אנרגיה וסימטריה
בעזרת משפט נתר, אפשר להראות ששימור האנרגיה הוא תוצאה של סימטריה של חוקי הפיזיקה עבור הזזות בזמן.
חוקי שימור הנגזרים מחוק שימור האנרגיה הם חוק לנץ הדן בכיוון השדה המושרה ועקרון לה-שטלייה העוסק בתגובות שיווי משקל.
אנרגיה אפלה
אנרגיה אפלה שקיומה נחזה בעקבות התגלית אודות התפשטותו המואצת של היקום אינה נשמרת, אלא כמותה גדלה עם הזמן. המדידות מראות שצפיפות האנרגיה האפלה נשארת קבועה, אף על פי שהיקום מתרחב, כלומר הכמות של אנרגיה זו גדלה עם הזמן.
ראו גם
פרפטאום מובילה
קישורים חיצוניים
דוגמאות באנגלית
שימור האנרגיה
קטגוריה:אנרגיה | 2024-08-01T04:34:04 |
אן ברונטה | ממוזער|אן ברונטה
אן ברונטה (באנגלית: Anne Brontë; 17 בינואר 1820 - 28 במאי 1849) הייתה סופרת אנגליה, האחות הצעירה והפחות ידועה משלוש האחיות הסופרות ממשפחת ברונטה.
חייה
אן ברונטה נולדה בתורנטון שבמחוז יורקשייר, הבת הצעירה מששת ילדי משפחת הכומר פטריק ברונטה. באותה שנה עברה המשפחה להווארת', ואמה מתה שנה אחרי שנולדה. אחיותיה הגדולות נשלחו לבית ספר, ואן נשארה בבית מטופלת בידי דודתה, שהשפיעה עליה בדעותיה הדתיות.
אן כתבה עם אחיה ואחיותיה סאגה על ממלכות דמיוניות בשם "אנגריה" ו-"גונדל", היא שיתפה פעולה בעיקר עם אמילי וביחד יצרו את הסיפורים על "גונדל".
בשנת 1836 הצטרפה לאחותה שרלוט בבית הספר רוהד, וב-1839 התחילה לעבוד כאומנת. הרומנים שלה הושפעו מניסיונה בעבודתה עם ילדי עשירים מפונקים. בשנת 1845 עבדה אצל משפחה בשם רובינסון, באותה תקופה אחיה ברנוול לימד את בן המשפחה, עבודתה זו הסתיימה בעקבות הסתבכותו של ברנוול ברומן עם אם המשפחה ופיטוריו.
ב-1846 פרסמו האחיות ספר שירים משותף בשמות עט גבריים, אן נקראה אקטון בל. בשם זה היא פרסמה גם את הרומנים שלה, "אגנס גריי" פורסם ב-1847, ו-"הדיירת מאחוזת ויילדפל" פורסם ב-1848.
אן מתה בסקרבורו ממחלת השחפת, חודשים ספורים אחרי מות אחיה ברנוול ואחותה אמילי מאותה מחלה.
כתביה
Agnes Grey, Oxford University Press, 2020
The Tenant of Wildfell Hall, Oxford University Press, 1998
ראו גם
האחיות ברונטה
קישורים חיצוניים
אן ברונטה, חייה ויצירתה
הערות שוליים
קטגוריה:ילידות 1820
אן
קטגוריה:סופרות אנגליות
קטגוריה:אנגליות שנפטרו משחפת
קטגוריה:נפטרות ב-1849 | 2024-05-03T00:04:26 |
עודד בורלא | עודד בורלא (23 ביוני 1915 – 26 ביולי 2009) היה סופר, משורר, מאייר וצייר ישראלי.
ביוגרפיה
בורלא נולד בירושלים כבן הבכור לסופר יהודה בורלא, ממשפחה ספרדית מיוחסת, ולרעייתו מרים בת משה גולדברג. במהלך מלחמת העולם הראשונה גויס אביו לצבא העות'מאני ובסיומה נשלח מטעם ועד הצירים לדמשק להקים בית ספר עברי ליהודי העיר. עודד בילה כחמש שנים מילדותו שם. במשפחה היו ארבעה ילדים, ביניהם האח יאיר בורלא והאחות עפרה בורלא אדר. לאחר הולדת האחות צוריה שבה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בזכרון יעקב ועברה לאחר זמן קצר לחיפה, בה למד בורלא בבית הספר הריאלי. מיוזמתו ובהסכמת הוריו עבר ללמוד בבית הספר בקיבוץ בית אלפא ומשם עבר ללמוד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. לאחר מכן עבר לירושלים ולמד שלוש שנים בבית הספר לאמנות "בצלאל", שם הכיר את אשתו סוזן, אזרחית אמריקאית, עמה נישא בתום לימודיו.
בקיץ 1939 הציג בגלריה לאמנות כ"ץ את תערוכת ציוריו הראשונה שכללה ציורי שמן ותרשימים בפחם.
בשנת 1940 יצא עם רעייתו לארצות הברית והשניים התיישבו בעיר ניו בדפורד שבמסצ'וסטס. שם עסק בעבודות שונות. מאוחר יותר מצא משרה כמורה לעברית בבית ספר יסודי באטלנטיק סיטי.
באוקטובר 1947 הציג תערוכת יחיד של ציוריו בניו יורק.
באביב 1948 שימש כמדריך למתנדבים יהודים במחנה הכשרה בניו ג'רזי. הוא הצטרף לקבוצת מתנדבים שיצאה את ארצות הברית במאי אותה שנה בספינה לארץ ישראל. זמן קצר לאחר הקמת המדינה עגנה הספינה בביירות, וקבוצה של 69 צעירים ישראלים ואמריקאים, ובורלא ביניהם, הורדה מן הספינה ונכלאה במחנה בבעלבכ. הקבוצה שוחררה לאחר כשישה שבועות, לאחר שכולם נאלצו להישבע שישובו לארצות הברית. השבויים הועלו על אותה הספינה, ורובם ירדו בפלרמו ומשם הגיעו לישראל.
בשנים 1951–1953 שימש בורלא כקריין וכעורך תוכניות לשידור העברי של קול אמריקה. בד בבד למד והשתלם בציור, בעיצוב אריגים ובאמנות. הוא שב לישראל בשנת 1955, והיה מורה לציור, לגרפיקה, והציג מתערוכותיו בישראל ומחוצה לה. בין שאר עיסוקיו גם הוציא תקליט שירי ילדים, שהוא עצמו חיבר את המלים והלחין את השירים.
את ספרו הראשון, "מכתבים לליאורה", כתב בגיל 45. הספר יצא לאור ב-1960 וכלל אוסף מכתבים אמיתיים שכתב לבת-אחותו ליאורה, בעת שהותו בארצות הברית.
בשנות ה-70 כתב את התסריט לסדרת הטלוויזיה "רגע עם דודלי". בשנות ה-80 כתב גם עבור כתב העת לילדים "פילון".
לאחר יציאתו לגמלאות היה מבקר בבתי ספר ברחבי הארץ, שם קרא והציג בפני הילדים את סיפוריו. הוא הפסיק פעילות זו כאשר הגיע לגיל 80.
סיפוריו של בורלא התפרסמו ביותר מ-70 ספרים. הוא כתב ואייר שלל ספרים לילדים. ספריו מלאי הומור, איגיון (נונסנס) ומוזרויות לשון. בספרו "הספר הגדול של עודד בורלא" רוכזו סיפורים מתוך ספריו (שאת רובם קשה להשיג כיום).
בספריו של בורלא דמויות רבות של חיות ביניהן: צרצר, סוס, פנדה, תנין, זיקית, חמור, נמלה. לדבריו, כתב סיפורים על 346 בעלי חיים שונים.
בשנת 1996 כתב את ספרו האחרון. בשנת 2008 הוציא אוסף משיריו.
בשנת 2006 התגלתה בגופו מחלת סרטן העור.
בורלא נפטר בעיר מגוריו תל אביב ונטמן בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו את טליה רעייתו. מנישואיו הקודמים לסוזן (נפטרה בישראל ב-1974) הותיר בן ובת.
הוקרה
פרס זאב לספרות ילדים ונוער על מכלול יצירתו לילדים, 1992
פרס אקו"ם למפעל חיים בתחום הספרות
פרס ביאליק לספרות יפה, 2008
ספריו
מכתבים לליאורה, הוצאת עם עובד, 1960. הוצאה מחודשת – ידיעות ספרים, 2009
שירים מכל הצבעים, עם עובד, 1964
א-ב של סוסים, עם עובד, 1964
סיפורים וחרוז, עם עובד, 1967
הביטי טליה, עם עובד, 1967
קמיורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969
שלוש ועוד כחול, עם עובד, 1970 - זכה בציון לשבח מטעם פרס אסתר רבינוביץ ב-1973
רכבת החלומות, עם עובד, 1972
זוג זוגות, עם עובד, 1972
הרפתקאות נמילי, עם עובד, 1974
יש לנו כלבלב שחום כלם קוראים לו , מוציא לאור: שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
בבקר יום בהיר אחד נשמע בלול קול, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
יצאתי שלשום לטיל קצת ברחוב כי נמאס לי, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
על ראש גבעה על יד הרטוב, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
במדבר שם באוסטרליה מעשה זה לי ספרו, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
שישה צבים ביום חמים פגשו איש את רעהו, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
בזווית החדר לא רחוק מהמסמר, שירים בכל הצבעים, תל אביב, 1974.
חמורל'ה, חמוריקו, וחמורון., שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974
פלפל ירק צמח בצל היה מבריק שמן, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
על ענף סנאי יושב ובין כפיו אגוז, שירים מכל הצבעים, תל אביב, 1974.
קר חם ואביב, עם עובד, 1975
למה חיכה הקוברה?, עם עובד, 1975
סוד ורוד, הקיבוץ המאוחד, 1976
פנדי הפנדה, עם עובד, 1977
בתוך הבחוץ, עם עובד, 1978 בארץ הצפרגול, הוצאת צ'ריקובר, 1978
אבא, אמא ואני, עם עובד, 1979
הדרקון השובב, הקיבוץ המאוחד, 1979
היה היה טיגריס, עם עובד, 1979
• כמו סיפורים, ספרית שפן הסופר, 1980
כוכבים בדשא, הוצאת רוניגל, 1980
אחרי הרחוק ולפני הקרוב, רוניגל, 1983
חצי חלום, רוניגל, 1983
לפעמים הירח שמח, רוניגל, 1983
שם סודי, האתגר, 1984
בית יתומים לפילים, הוצאת תגא, 1986
לפינגווין יש נזלת, זמורה-ביתן, 1987
איך נברא העולם, זמורה-ביתן, 1987
אחרי המבול, זמורה-ביתן, 1987
סיפורי אבוקדו, זמורה-ביתן, 1988
התירוץ של נוני התנין, הוצאת סירקיס, 1988
1+1+1=3, (אחד ועוד אחד ועוד אחד שוה שלש), מוציא לאור: זמורה-ביתן, תשמ"ח, 1988.
הספר הגדול של עודד בורלא - אוסף סיפורים, עם עובד, 1990
ברוש הרצל, הוצאת זמורה-ביתן, 1993
משה, דוד, גלית וכו', זמורה-ביתן, 1993
מי רוצה להיות דחליל?, ספרית פועלים, 1996
חרוזים שובבים, הוצאת לילך, 1996
חיוך בכל פינה: אנתולוגיה, ידיעות ספרים, 2005
עם פרח של תכלת בדש, (שירים), איור ועצוב - פפי מרזל, עריכה : חגי ברקת, מוציא לאור : דני ספרים, קריית גת, תשס"ח, 2008.
נשף מסכות, עם עובד, 2018
מתרגומיו
קארקופינו ז'ירום, חיי יום-יום ברומא: בדורו של אוגובטוס ,(תרגום - עודד בורלא, עריכה מדעית - צבי יעבץ), מוציא לאור: עם הספר, תל אביב, סדרה: חיי יום-יום בעולם העתיק, ספר 5, 1967.
שינגביז: שירים אינדיאניים על אהבה, מלחמה ומוות, עקד, תל אביב, 1973.
מהספרים שאייר
לא יאומן!: 300 סיפורים מוזרים, אבל אמיתיים, לקט וערך: חיים שכטר, (חיים אבי אורי - שמו הספרותי של המחבר), ציורים - עודד בורלא, אחיאסף, ירושלים, תשכ"א.
קישורים חיצוניים
עודד בורלא באתר עם עובד
אורי קציר, "צָלום לך, עודד. מקווה צֵצלוֹמךָ טוב צָם למעלה", "אפלטון", 27 ביולי 2009
– ראו "פרק שני: מכתבים לליאורה"
הערות שוליים
קטגוריה:מאיירים ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
עודד
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:שבויי צה"ל במלחמת העצמאות
קטגוריה:בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל
קטגוריה:בוגרי בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות
קטגוריה:מורים לציור בישראל
קטגוריה:יוצרי איגיון ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:זוכי פרס זאב
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2009 | 2024-10-10T14:49:37 |
יהודה עמיטל | הרב יהודה עמיטל (ג' בחשוון ה'תרפ"ה, 31 באוקטובר 1924 – כ"ז בתמוז ה'תש"ע, 9 ביולי 2010) היה ראש הישיבה המייסד של ישיבת הר עציון, הוגה דעות, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל העשרים ושש.
תולדות חייו
נולד בשם יהודה קליין ביום ג' בחשוון תרפ"ה (31 באוקטובר 1924) בעיר גרוסוורדיין שברומניה, ליקותיאל זאב ודבורה קליין. אביו היה מנהל החשבונות של הקהילה היהודית בעיר, ואמו ניהלה בית תמחוי שפעל בעיקר בימות החורף. סבו מצד אמו היה נכד הרב יהודה מודרן ועל שמו הוא נקרא. בנערותו למד בישיבה בעיר הולדתו שהוקמה על ידי הרב חיים יהודה לוי, נכד הרב משה שמואל גלזנר, שחזר ללמד בהונגריה לאחר שלמד בישיבת מיר שבליטא ורבי חיים עוזר גרודזנסקי המליץ לו לחזור ולהנחיל את שיטת הלימוד הליטאית בארץ מולדתו. אחד ממוריו של הרב עמיטל בישיבה היה הרב בער ברקוביץ (אביו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ).
בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה הצפונית בחזרה להונגריה. לאחר השתלטות הנאצים על המדינה נלקחו יהודים רבים למחנה עבודה בכפייה. הוא שהה במחנה כשמונה חודשים. המחנה שוחרר ביום שמחת תורה בשנת תש"ה (4 באוקטובר 1944), על ידי הצבא הסובייטי. הוא נסע לבוקרשט ומשם העפיל לארץ ישראל, שאליה הגיע בנר שני של חנוכה תש"ה (12 בנובמבר 1944). לאחר שהות קצרה במחנה המעצר בעתלית בא לירושלים.
בירושלים החל ללמוד בישיבת חברון. שמע שיחות אצל הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הראי"ה קוק. תקופה קצרה שירת בהגנה אחר כך עבר ללמוד בישיבת קלצק ששהתה אז בפרדס חנה, ושם גם התחתן עם מרים, בתו של ראש הישיבה רבי צבי יהודה מלצר. בהמשך הוסמך לרבנות על ידי סב אשתו הרב איסר זלמן מלצר. כאשר עברה ישיבת קלצק לרחובות, עקב מינויו של הרב צבי יהודה מלצר, לרב העיר, עבר גם הוא לרחובות. בשנות ה-60, עבר לירושלים, והשתקע בשכונת גבעת מרדכי.
יום אחרי הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח 1948 התגייס לצה"ל והשתתף במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 7 בקרבות בלטרון והגליל המערבי. את חוויותיו כחייל במלחמה סיכם במאמר בשם "לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות". לאחר המלחמה התמנה לספרא דדיינא (מעין רשם) בבית הדין הרבני ברחובות, ובהמשך מונה לר"מ בישיבת הדרום שם לימד בין היתר את הרב צבי ישראל טאו (נשיא ישיבת הר המור) והיה שותף פעיל בהתפתחות מוסד זה. בזמן כהונתו בישיבת הדרום הגה את רעיון "ישיבות ההסדר", והשתתף בהקמתן.
ישיבת הר עציון
250px|ממוזער|ימין|הרב עמיטל בטקס הנחת אבן פינה למה שכונה באותם ימים מרכז התרבות של גוש עציון לימים אלון שבות. משמאל לימין הרב עמיטל, מיכאל חזני, יגאל אלון, חיים משה שפירא, מרדכי בנטוב (נואם) ויוסף בורג, אוקטובר 1969
ממוזער|שלט שהוצב במקומו של הרב עמיטל בבית המדרש בישיבת הר עציון
לאחר מלחמת ששת הימים ביקשו ממנו הוגי רעיון ישיבת הר עציון שבגוש עציון, ובהם משה מושקוביץ, יואל בן נון וחנן פורת, לעמוד בראש הישיבה. לאחר שהסכים קמה הישיבה בכפר עציון, ולאחר שנתיים עברה לאלון שבות. לאחר הקמת הישיבה הזמין את הרב אהרן ליכטנשטיין להצטרף אליו בראשות הישיבה, והשניים שימשו יחד בראשות הישיבה עד לפרישתו מהתפקיד. בהנהגתם התאפיינה הישיבה בפתיחות חינוכית, שאיפשרה למגוון תפיסות הגותיות ופוליטיות לדור בכפיפה אחת. בין השאר תמך הרב עמיטל בהקמת מכללת יעקב הרצוג ליד הישיבה, ואיפשר לימוד תנ"ך בראייה ביקורתית – "תנ"ך בגובה העיניים" – הנחשב כבלתי ראוי בעיני חלק מהציבור הדתי ובעיני הציבור החרדי.
פעילות פוליטית
סמוך למלחמת לבנון הראשונה בתשמ"ב 1982, הוא טען שיש לעיתים עימות בין ערך קדושת חיי האדם לבין ערך קדושת הארץ, ובעימות זה יש להעדיף את קדושת חיי האדם. מאז נהג הרב עמיטל להביע עמדות בעד מסירת שטחים תמורת שלום; דעות שהציבו אותו בעמדת מיעוט בציבור הדתי. בשנת 1988 היה ממייסדי תנועת מימד, שאת רשימתה לכנסת הוביל, אך היא לא עברה את אחוז החסימה.
בנובמבר 1995, לאחר רצח רבין, התמנה עמיטל לשר בלי תיק בממשלתו של שמעון פרס, מתוך מטרה לגשר על המתיחות שנוצרה בין דתיים לחילוניים. בדצמבר 1995, מונה לחבר בוועדת שרים לבחינת ההשלכות המשפטיות והאחרות של פסיקת בג"ץ בנושא הגיור; בינואר 1996 מונה על ידי הממשלה ליושב ראש ועדת היגוי עליונה ליחסי ישראל והתפוצות.
ב-1999 הצטרפה מימד לישראל אחת בראשות אהוד ברק; הרב עמיטל היה שותף למהלך, אך בסופו של דבר פעילותו בתנועה פחתה עד שפסקה כליל. חתנו, הרב יהודה גלעד, היה חבר הכנסת מטעם מימד, עד שפרש בגלל המשך ההליכה עם מפלגת העבודה. בעיתונות התפרסם שגם הרב עמיטל התנגד להליכה משותפת זו. לקראת בחירות 2006, השתתף בכינוס בחירות של תנועת העבודה-מימ"ד לאחר הפסקה של כמה שנים בהן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים ובמימד הודיעו כי הרב עמיטל עדיין חבר במפלגה.
שנותיו האחרונות
כשהגיע לגיל 80 ביקש מהנהלת הישיבה להחליט, בטרם יעזוב את תפקיד ראש הישיבה, מי יהיו ראשי הישיבה הבאים. הוקמה ועדה שבחרה את הרב יעקב מדן והרב ברוך גיגי. הללו שימשו עמו יחדיו בשנתיים האחרונות לכהונתו. בסוף שנת תשס"ח פרש הרב עמיטל מראשות הישיבה, לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי. לאחר פרישתו צורף הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין, כראש ישיבה רביעי.
הרב עמיטל נפטר בכ"ז בתמוז ה'תש"ע (9 ביולי 2010) ונטמן בהר המנוחות. עם מספידיו נמנו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. בפברואר 2011 קראה עיריית ירושלים על שמו של הרב עמיטל בית ספר בשכונת חומת שמואל. בית הספר היסודי הממלכתי־דתי "כרמי יהודה" בגוש עציון נקרא גם כן על שמו. במלאת שנה לפטירתו הוציאה ישיבת הר עציון ספר לזכרו בשם "לעבדך באמת", שבו קובצו כ-60 מאמרים על דמותו ומשנתו של הרב עמיטל.
הגותו
שמאל|ממוזער|250px|הרב עמיטל לומד
השואה
הרב עמיטל סבר שהשואה הייתה אירוע שיש לראות את רישומו בכל היבט דתי לאחר השואה. הוא התבטא ואמר שהשואה הייתה אירוע שחמור יותר מחורבן בית המקדש=משה מיה, "עולם בנוי וחרב ובנוי",עמ' 8.}}.
משל התינוק הבוכה
יסוד בסיסי בהגותו הוא סיפור "התינוק הבוכה". לדבריו של הרב עמיטל סיפור זה הוא העיקרון המכונן של הישיבה:=הרב יהודה עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם", עמ' 121; הרב חנן פורת העיד כי כבר בפגישה הראשונה סיפר הרב עמיטל משל זה.() הסיפור ולקחו מבוססים על דברי הרב מנחם מנדל שניאורסון באגרות קודש, כרך כ"ב, ח'תקנ"ח. וראו גם את דברי הרב עמיטל בריאיון.}}
העיקרון המובע בסיפור, על פי הרב עמיטל, הוא כי גם תלמידי ישיבות אשר מקדישים את כל עיתותיהם ללימוד תורה אינם רשאים להתעלם מצרכיו האנושיים של הזולת. לימוד תורה תוך כדי התעלמות מצרכי הזולת מצביע על פגם יסודי בלימוד עצמו.
אחריות אישית
שמאל|ממוזער|170px|ספרו של הרב עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם"
יסוד חשוב נוסף מתבטא בשם ספרו "והארץ נתן לבני אדם". הוא מדגיש את המוסר הטבעי של האדם שצריך להדריך אותו בחייו. צריך להתנהג לפי המוסר הטבעי של האדם, כאשר התורה לא באה להחליף אותו, אלא להוסיף עליו רמה התנהגותית גבוהה יותר.
במקרים של התנגשות, סבר הרב עמיטל שיש להדגיש שני דברים: א. התורה שבעל פה מעדנת את הבנתנו הראשונית ומסייגת את הדינים המופיעים בתורה. ב. יש הבדל בין יכולתו של אלוהים לשלנו: מתוך החשיבות שהוא מייחס למוסר הטבעי, הוא קובע כי ישנם איסורים בסיסיים, שדווקא כיוון שהם יסודיים, לא נכתבו בתורה אלא הם קודמים לה – כגון אכילת בשר אדם שאף שאינם איסורים מן התורה שבכתב, אולי אף יגברו על איסורים כאלו במצבים מסוימים.
הרב עמיטל ראה חשיבות גדולה בעמידה טבעית מול הקב"ה ועשיית המצוות מזווית אישית, אם כי תוך מחויבות למסגרת ההלכתית המקובלת על כל פרטיה. מתוך עמדה זו, הרב עמיטל מדגיש את הצורך ביכולת החלטה עצמאית של האדם, כדי שיגיע למסקנותיו בעצמו ולא מתוך כניעה לדעת אחרים. הוא הביע את גאוותו על כך שבבית המדרש שגידל יכולים התלמידים לחלוק גם על ראש הישיבה.
ארץ ישראל
לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם ספר בשם "המעלות ממעמקים", ובו שיחות שהעביר בזמן המלחמה ולאחריה, אשר עסקו בהתמודדות עם משבר האמונה שהביאה עמה המלחמה. בספר זה ביטא הרב עמיטל עמדות שהיוו את יסוד התפיסה של גוש אמונים. בהמשך שינה את דעותיו, והתנגד לתפיסה המשיחית-גאולית של הרב צבי יהודה הכהן קוק ושל גוש אמונים, בטענה כי אין בכוחו של אדם לדעת מהן תוכניותיו של האל, אלא רק לקוות. שינוי זה הפתיע את ראשי גוש אמונים, אשר פנו אליו עם הקמת גוש אמונים בבקשה להיות הדמות הרבנית שמובילה את התנועה ונענו בשלילה חריפה.
הרב הדגיש כי פעמים רבות ישנה נטייה עיקשת להיצמד למדיניות והתנהגות פוגענית כלפי הזולת, כאשר הגיבוי למעשים נובע מן העובדה שהכל נעשה לשם שמיים. בכך שידר מסר כלפי עמדות קיצוניות בציבור הדתי לאומי.
הרב עמיטל סבר כי בסולם הערכים עם ישראל קודם לארץ ישראל, והתנגד למי שכינה אנשי "מחנה ארץ ישראל השלמה". לדעתו, גישתם עלולה לגרום מלחמות וכן גורמת חילול השם בכך שהיא מציגה את דרכם של הראי"ה ורבי יעקב משה חרל"פ כקיצונית.
חומרות הלכתיות
הרב עמיטל התנגד לכך שאדם יחמיר על עצמו חומרות שהן מעל לדרגתו האמיתית. הרב אמר שהמחמיר בדברים המותרים קיים חשש שיש בכך "כמו אפיקורסות"עיין פתחי תשובה, יו"ד, סי' קטז, סק"י., וכן קיים חשש של "מיחזי כיוהרא"בבא קמא, נט ע"א-ע"ב. במקרה של אליעזר זעירא..
הרב סיפר שפעם שאל אותו תלמיד מדוע הוא אינו נוהג בחומרה מסוימת שעליה אמר המשנה ברורה שראוי לירא שמיים להחמיר. הרב השיב לו: "כשאתה קורא במשנה ברורה פנייה לירא שמיים אתה משוכנע שהכוונה אליך. לי אין יומרות כאלו". הרב גם סבר שאמנם ישנם מקרים בהם נאמר שירא שמיים ראוי שיחמיר, אך לא נאמר שהחומרה מביאה לידי יראת שמייםוהארץ נתן לבני אדם, עמ' 74–75, מהדורת תשס"ה..
מתלמידיו הבולטים
ספריו
המעלות ממעמקים, ירושלים-אלון שבות, תשל"ד.
והארץ נתן לבני אדם – ספר מחשבתי על פי שיחות שהעביר בישיבה, הוצאת תבונות, תשס"ד.
רסיסי טל – חידושים ובירורים בהלכה, חלק א, ישיבת הר עציון, תשס"ה; חלק ב, ישיבת הר עציון, תשע"ו.
Commitment and Complexity, Jewish Wisdom in an Age of Upheaval (Aviad Hacohen (ed.), Ktav, 2008
עת רצון – שיחות לימים הנוראים, ה'תשע"ג.
קול יהודה – שיחות הרב יהודה עמיטל על פרשות השבוע, הוצאת ידיעות ספרים, התש"ף.
בשובך לציון – שיחות הרב עמיטל והרב ליכטשנטיין ליום העצמאות ויום ירושלים, הוצאת ידיעות ספרים, תשפ"ב.
לעולם יהא אדם: תורות שבעל פה – אסופת פסקאות מלוקטות מדבריו, בעריכת קותי גלעד ויאיר שטדלר, הוצאת משכל, מאי 2024.
ביבליוגרפיה של כתביו עד תשנ"ד התפרסמה בעלון שבות בוגרים ג', תשנ"ד, עמ' 103–110.
לקריאה נוספת
אלישיב רייכנר, באמונתו: סיפורו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת ידיעות ספרים, 2008
משה מיה, עולם בנוי וחרב ובנוי: הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה, הוצאת תבונות, תשס"ב.
אביעד הכהן (עורך), "קול יהודה" – אמרות והגיונות, לקוטות ופרפראות ממשנתו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ה ; מהדורה שנייה, תשס"ז
ראובן ציגלר וראובן גפני (עורכים), "לעבדך באמת" – לדמותו ולדרכו של הרב יהודה עמיטל, הוצאת קורן ירושלים, תשע"א. לקריאת תוכן העניינים
הרב יהודה עמיטל, משמעותה הדתית של מדינת ישראל, באתר "אסיף".
קישורים חיצוניים
הרב יהודה עמיטל 1, הרב יהודה עמיטל 2, כל הכתבות באתר ערוץ 7
הספדים על הרב עמיטל באתר ישיבת הר עציון
קורות חייו וקטעי וידאו בהשתתפותו בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
Alan Brill, “Worlds Destroyed, Worlds Rebuilt: The Religious Thought of R. Yehudah Amital”, Edah Journal 5:2, סיוון התשס"ו (2006)
אליעזר מלמד, מקים עולה של תורה, פורסם בעיתון בשבע, גיליון 401, ד' באב ה'תש"ע
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים בשואה: הונגריה
קטגוריה:ראשי ישיבת הר עציון
קטגוריה:רבני הציונות הדתית בישראל
קטגוריה:ראשי מפלגת מימד
קטגוריה:רבני ישיבת קלצק-הדרום
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:רבנים שרי ממשלות ישראל
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:גבעת מרדכי: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ניצולי השואה: הונגריה
קטגוריה:משפחת מלצר
קטגוריה:משפחת פרנק
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:בוגרי ישיבת חברון כנסת ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושש
קטגוריה:פעילי עוז ושלום - נתיבות שלום
קטגוריה:משפחת כהנא הלר
קטגוריה:חיילי חטיבה 7 במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1924
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2010 | 2024-10-06T12:32:20 |
אוקינאווה (מחוז) | אוקינאווה (ביפנית: 沖縄県) הוא מחוז בדרום־מערב יפן. המחוז כולל את האי אוקינאווה, אחד מן האיים הגדולים שבשרשרת איי ריוקיו. בירתו הייתה שורי עד תקופת מייג'י ומאז בירתו היא נהה, אשר ממוקמת בדרום המחוז.
היסטוריה
העדות העתיקה ביותר לחיים אנושיים באיי ריוקיו התגלתה בנהה וביאאסה. מספר עצמות אדם נמצאו באזור מהתקופה הפלאוליתית, אך לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים אחרים מתקופה זאת. ההשפעה של תקופת ג'ומון על איי אוקינאווה ניכרת בבירור, ונראה כי מספר כדי חרס אשר נמצאו באוקינאווה דומים במיוחד לכדים אשר נמצאו בטאיוואן. האזכור הראשון למילה "ריוקיו" הופיע בספר סואי. אוקינאווה הייתה המילה היפנית אשר הגדירה את האיים, ונראתה לראשונה בביוגרפיה של ג'אינז'ן.
חברות חקלאיות החלו להתפתח באוקינאווה במאה ה-8 עד המאה ה-12. בעקבות המיקום של האיים בים סין המזרחי קרוב ליפן, סין, ודרום-מזרח אסיה, ממלכת ריוקיו הפכה לתחנת סחר משגשגת.
ימין|ממוזער|220px|מיקום אוקינאווה. כפי שניתן לראות, אוקינאווה קרובה במיוחד לאיים המרכזיים של יפן, לסין ולדרום מזרח אסיה
ימין|ממוזער|220px|שגרירות בריוקיו מתקופת אדו
בתקופה זו נבנו גוסוקו רבים, מבנה הדומה בתפקידו לטירה או מבצר. לממלכת ריוקיו היו קשרי מיסים עם האימפריה הסינית החל מהמאה ה-15. ב-1609, שבט שימאצו, שלט באזור מחוז קגושימה, וכבש את ממלכת ריוקיו במסגרת הפלישה לריוקיו. ממלכת ריוקיו יצרה קשרי מיסים עם סצומה ושוגונות טוקוגאווה, והחלישה את קשריה עם האימפריה הסינית; הקשר הושאר, בגרסה פחות משמעותית שלו, מחשש שביטול מוחלט שלו ייצור סכסוך עם האימפריה הסינית. שבט סצומה צבר רווח רב ממסחר עם האימפריה הסינית, בתקופה בה המסחר עם זרים היה אסור על ידי שוגונות טוקוגאווה.
למרות שסצומה השאירו חותם על איי ריוקיו, ממלכת ריוקיו השיגה רמה גבוהה של עצמאות פוליטית למשך כמעט 200 שנים.
ארבע שנים לאחר רסטורציית מייג'י ב-1868, הממשלה היפנית ספחה באמצעות אמצעים צבאיים את הממלכה וקראה לה האן ריוקיו. האן ריוקיו הפך ל'מחוז אוקינאווה" ביפן בשנת 1879, למרות ששאר ההאנים הפכו למחוזות בשנת 1872. בשנת 1912 אוקינאווה בחרה נציגים לדיאט היפני, שהוקם ב-1890.
שליטת ארצות-הברית במחוז
כרבע מהאוכלוסייה של מחוז אוקינאווה נהרגו במהלך קרב אוקינאווה שהתרחש ב-1945, אשר לאחריו אוקינאווה נכפפה לשליטה של ארצות הברית למשך 27 שנים. במהלך השליטה של ארצות הברית, ארצות הברית הקימה מספר גדול של בסיסים צבאיים על איי ריוקיו. במהלך המלחמה הקוריאנית מטוסים הפציצו גם את אוקינאווה.
תחת הסכם משותף בין ארצות הברית ויפן, צבא ארצות הברית השאיר נוכחות צבאית גדולה באזור. החל משנת 1960, הוסכם בין ארצות הברית ליפן כי יורשה לארצות הברית לאחסן נשק גרעיני, וייתכן כי נשק גרעיני מאוחסן באוקינאווה. בשנת 1972 ממשלת ארצות הברית החזירה את אוקינאווה לשליטה של יפן.
דיווחים על פשעים ותאונות המבוצעים בידי אנשי-שירות מארצות הברית עוררו סערות תקשורתיות ברחבי יפן, והגבירה את התמיכה בתנועה לעצמאות ריוקיו שהתפתחה לאחר 1945 והתנגדה לנוכחות הצבאית האמריקנית. האונס של ילדה בת 12 בידי איש שירות מארצות הברית עורר מחאה גדולה באוקינאווה בשנת 1995. למרות האמור לעיל, לאנשי-שירות מארצות הברית ביפן יש אחוז פשיעה נמוך ביותר, פחות משל האוכלוסייה הרגילה באוקינאווה. התפישה באוקינאווה לגבי הבסיסים של צבא ארצות הברית מורכבת, וחלק מההתנגדות לבסיסים מופנית לממשלה אשר בטוקיו, אשר מואשמת בידי המתנגדים לבסיסים בהתעלמות מהצרכים והרצונות של תושביה באוקינאווה. אוקינאווה היא המחוז העני ביותר ביפן, ויש המקשרים עובדה זאת לקיומם של הבסיסים הצבאיים הרבים של ארצות הברית בשטחה.
גאוגרפיה
גאולוגיה
האיים באוקינאווה מורכבים בעיקר מאלמוגים, וברובם האבנים הן אבני גיר. חילחול מי גשמים דרך האלמוגים יצר מערות רבות. נכון לתאריך 31 במרץ 2008, 19% מכלל השטח במחוז היו פארקים לאומיים.
צמחייה ובעלי חיים
איריאומוטה-ג'ימה הוא אזור המחיה של אחד מזני החתולים הנדירים ביותר, חתול איריאומוטה. האיים הם מקום מחיה של מין אנדמי אחד לפחות של צפע. שוניות האלמוגים אשר מסביב לאיים הן מקום מחיה לשפע בעלי חיים ימיים. צבי הים חוזרים מדי שנה לאי הדרומי ביותר באוקינאווה להטיל את ביציהם. בחודשים החמים של השנה נהוג להיזהר מכניסה למים מחשש ממדוזות רעילות. אוקינאווה מספקת כמויות גדולות של קני סוכר, אננסים, פפאיות ופירות טרופיים אחרים.
איים משמעותיים
האיים המרכיבים את המחוז הם שני השלישים הדרומיים של איי ריוקיו (ריוקיו-שוטו 琉球諸島). האיים המאוכלסים באוקינאווה לרוב מחולקים לשלוש קבוצות איים:
איי אוקינאווה
שמאל|ממוזער|220px|האיים אשר במחוז אוקינאווה
שמאל|ממוזער|220px|מפה של המחוז
שמאל|ממוזער|220px|העיר אישיגאקי
לה-ג'ימה
קומה-ג'ימה
אוקינאווה
איי קראמה
איי מיאקו
מיאקו-ג'ימה
איי יָאאֵיָאמָה
איריאומוטה-ג'ימה
אישיגאקי (אי)
יונאגוני (אי)
ערים
במחוז אוקינאווה ישנן 11 ערים. השמות האוקינאווים לאחר המקף:
גינאוון - ג'ינוון, 宜野湾
אישיגאקי – אישיגאצ'י,石垣市
איטומאן – איצ'ומאן, 糸満市
מיאקוג'ימה – נאאקו,宮古島市
נאגו – נאגו, 名護市
נהה – נאאפה, 那覇市
נאנג'או – נאנג'ו, 南城市
אוקינאווה – אוצ'ינה, 沖縄市
טומיגוסוקו – טומיגושיקו, 豊見城市
אוראסואה – אוראשי, 浦添市
אורומה – אורומה, うるま市
שפה ותרבות
שמאל|ממוזער|220px|שיסה, הכלאה בין כלב לאריה, על רעפים יפנים מסורתיים
העובדה שתושבי המחוז היוו אומה נפרדת מכלל האוכלוסייה עד לשנת 1879, גרמה לכך שהשפה והתרבות של אוקינאווה היו שונות משל יפן המרכזית. מדינות אשר השפיעו רבות על התרבות באוקינאווה הן סין, תאילנד ומדינות דרום-מזרח אסיה. השפעות תרבותיות גדולות של אוקינאווה על שאר יפן ושאר העולם הן הקראטה והאוואמורי.
ימין|ממוזער|200px|כדי אוואמורי
קיימות שפות ריוקיואניות רבות אשר כמעט ולא מובנות לחלוטין לדוברי יפנית, למרות שהן נחשבות לחלק ממשפחת השפות היפניות. שפות אלו מתנוונות עם הזמן, כאשר רוב הנוער באוקינאווה משתמש ביפנית. רוב השפות האלו נחשבות כניבים בידי האוכלוסייה היפנית והאוקינאווית כאחד. ביפנית מדברים לרוב בסיטואציות רשמיות. בסיטואציות לא רשמיות, למעשה מדוברת בקרב בני השישים ומטה אוקינאווית המושפעת ממבטא יפני ומיפנית (אוקינאווית יפנית), אשר לפעמים לא מובנת כהלכה ומתייחסים אליה כאוקינאווית. אוקינאווית מסורתית עדיין מדוברת בפעילויות תרבותיות, כגון ריקוד מסורתי או מוזיקה ריוקיואנית, ישנה בנוסף לכך תחנת רדיו המשדרת בשפה זאת.
דת
בניגוד ליפן בה הדתות הנפוצות הן השינטו והבודהיזם, באוקינאווה הדת הנפוצה היא דת ריוקיו, אשר לרוב מוגדרת באמצעות פולחן אבות וכיבוד היחסים בין המתים, החיים, האלים והרוחות של עולם הטבע.
ראו גם
איי מיאקו
זמאמי
צ'ראומי
קישורים חיצוניים
מידע על אוקינאווה
*
קטגוריה:אוקינאווה
קטגוריה:יפן: איים
קטגוריה:איי ריוקיו
קטגוריה:קיושו: מחוזות
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – יפן
קטגוריה:יפן: מחוזות | 2024-09-04T07:14:54 |
צ'אנג קאי שק | REDIRECT צ'יאנג קאי שק | 2004-10-31T13:40:49 |
קפיצת באנג'י | שמאל|ממוזער|250px|אדם קופץ ממוביל מים בצרפת
שמאל|ממוזער|250px|אדם בעת הקפיצה
קפיצת בָּאנְגִּ'י היא קפיצה ממקום קבוע ומוגבה כמו צוק או גשר הנבלמת על ידי חבל אלסטי הכרוך סביב קרסוליו של הקופץ (או לחלופין לרתמת סנפלינג אותה הוא חוגר) ומחבר אותו לעצם ממנו קפץ. האלסטיות של החבל יוצרת בלימה הדרגתית ומונעת פציעה, וכן יוצרת תנועה מחזורית מעלה ומטה האופיינית לפעילות זו.
ממוזער|250x250 פיקסלים|ציוד המשמש לקפיצת באנג'י כפי שמוצג במוזיאון הבאנג'י ב-Bloukrans Bridge בדרום אפריקה
אורך החבל בו משתמשים משתנה בהתאם לאתר הקפיצה אך גבהים של 25 מטר עד 200 מטר נפוצים. התאחדות הבאנג'י של ארצות הברית (USBA) מעריכה כי יותר מ-7 מיליון קפיצות באנג'י נערכו מאז סוף שנות ה-80, מה שהופך את קפיצות הבאנג'י לאחד מענפי הספורט האתגרי (Extreme Sports) הפופולריים ביותר. הספורט נחשב לבטוח יחסית לענפי ספורט אתגרי אחרים.
מרבית העוסקים בספורט עושים זאת באמצעות חברות מאורגנות המפעילות אתרי קפיצה.
היסטוריה ומקורות
מקור המילה באנג'י מתואר כ"מונח סלנג ניו זילנדי לרצועה אלסטית".
בשנות ה-50 של המאה ה-20 צילם צוות של ה-BBC באיי ונואטו נערים שהיו קופצים ממבני עץ גבוהים שנבנו לצורך כך אל האדמה שמתחת כשקרסוליהם קשורים לענפי צמח מטפס, כמבחן אומץ וטקס התבגרות. כריס בייקר מבריסטול שבבריטניה ניסה לחקות את שראה בסרט תוך שימוש בחבל אלסטי. קפיצת הבאנג'י המודרנית הראשונה התרחשה ב-1 באפריל 1979 מגשר קליפטון בבריסטול על ידי ארבעה מחברי "המועדון לספורט מסוכן". הקופצים, ובראשם דייוויד קירק נעצרו על ידי המשטרה זמן קצר לאחר הגיעם לקרקע, אך המשיכו לפתח את הספורט בארצות הברית, בין היתר מגשר שער הזהב בסן פרנסיסקו, וכך יצרו מודעות לספורט ברחבי העולם. בשנת 1982 כבר היו מבצעים קפיצות באירועים מסחריים ממנופים או כדורים פורחים.
הניו זילנדי A.J.Hackett, (שקפץ לראשונה מגשר גרינהיית' באוקלנד ב-1986) היה הראשון להציע קפיצות לציבור הרחב באמצעות חברה שהקים. בשל כך, נתפסת ניו זילנד עד היום כ"מולדת הבאנג'י".
הקפיצות הגבוהות בעולם
על פי ספר השיאים של גינס, אתר הקפיצות המסחרי הגבוה ביותר בעולם הוא מגדל מקאו שבמקאו שבסין. הקפיצה נערכת מפלטפורמה במרפסת התצפית בגובה 233 מטרים מהקרקע. האתר מנוהל על ידי א. ג'. האקט המנהל אתרי קפיצת באנג'י רבים.
ליד לוקרנו שבשווייץ יש אתר קפיצות מראש סכר ורצסקה. גובה הקפיצה הוא 220 מטרים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ספורט אתגרי
קטגוריה:בילוי בחיק הטבע | 2023-05-02T12:55:10 |
ישוב קהילתי | REDIRECT יישוב קהילתי | 2004-10-31T14:40:08 |
טג'יקיסטן | שמאל|ממוזער|260px|נשים צעירות מטג'יקיסטן
שמאל|ממוזער|260px| האוניברסיטה הלאומית של טג'יקיסטן בדושנבה
שמאל|ממוזער|260px|אגם באזור ההררי של המדינה
רפובליקת טג'יקיסטן (בטג'יקית: Ҷумҳурии Тоҷикистон, ברוסית: Республика Таджикистан) היא מדינה השוכנת במרכז אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית ב-9 בספטמבר 1991.
המדינה גובלת באפגניסטן בדרום, בסין במזרח, בקירגיזסטן בצפון ובאוזבקיסטן במערב ובצפון.
רוב תושבי טג'יקיסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
בהתאם לעדויות שנמצאו באתר סראזם האזור בו שוכנת טג'יקיסטן מאוכלס החל משנת המאה ה-4 לפנה"ס. אימפריות רבות שלטו באזור משחר ההיסטוריה. האימפריה ששלטה באזור לאורך הכי הרבה זמן הייתה ממלכת פרס על גלגוליה, אשר הטמיעה שם את תרבותה ושפתה. צורת כתיבת שם המדינה בכתיב ערבי-פרסי: تاجیکستان (תאג'יכסתאן).
האסלאם הובא לאזור על ידי הערבים במאה ה-7. מאוחר יותר המונגולים שלטו באזור ואחרי זה השטח היה חלק מאמירות בוכרה וח'אנות קוקנד.
במאה ה-19, האימפריה הרוסית החלה להתפשט לכיוון מרכז אסיה במהלך המשחק הגדול והשתלטה בין היתר על טג'יקיסטן. לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917 הממשלה הסובייטית החלה בפעולות שונות של מאבק בדת תוך כדי ניסיון לגרום לתהליך של חילון נרחב בקרב תושבי מרכז אסיה. מוסלמים, יהודים ונוצרים כאחת סבלו מרדיפות דתיות ומסגדים, כנסיות ובתי כנסת רבים נסגרו.
בשנת 1924 הוקמה האוטונומיה הטג'יקית הסובייטית כחלק מרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית אך בשנת 1929 היא הפכה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטג'יקית. הערים סמרקנד ובוכרה, אף על פי שרוב אוכלוסייתן הם טג'יקים השתייכו לאוטונומיה האוזבקית הסובייטית.
בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות וטג'יקיסטן הפכה למדינה עצמאית.
תקופת העצמאות
טג'יקיסטן קיבלה את עצמאותה ב-9 בספטמבר 1991, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי. כנשיאה הראשון של המדינה נבחר רחמון נבייב, שאולץ להתפטר ב-1992 בחודשיה הראשונים של מלחמת האזרחים. בנובמבר 1992 עלה לשלטון אמומאלי רחמון. זמן קצר לאחר קבלת העצמאות בתקופת נשיאותו של נבייב החלה מלחמת אזרחים קשה שנמשכה עד שנת 1997 שבמהלכה נהרגו בין 50 אלף ל-100 אלף איש.
הפסקת האש שנכנסה לתוקף בין אנשיו של רחמון (המייצגים את הממשלה) לאנשי מיליציה שנלחמו נגד נמשכת עד היום. המתנגדים לא הצליחו להדיח את רחמנוב מהשלטון, ובשנת 1999 כאשר במדינה נערכו בחירות, רחמנוב נבחר כמעט בפה אחד להמשך כהונה.
חלק מהתושבים הלא מוסלמים, הרוסים והיהודים, ברחו בזמן המלחמה מהמדינה וכפועל יוצא אחוז המוסלמים במדינה עלה. בעקבות המלחמה של רוסיה באפגניסטן הציבו הרוסים חיילים בגבול בין טג'יקיסטן לאפגניסטן בשטח הטג'יקי עד שנת 2005. לאחר אירועי 11 בספטמבר ותחילת המלחמה באפגניסטן גם חיילים אמריקאים וצרפתים הוצבו באזור הגבול.
כלכלה
כלכלת טג'יקיסטן מבוססת בעיקר על חקלאות. התושבים מגדלים צאן ובקר, כותנה, חיטה ופירות. מאז תחילת המאה ה-21 התפתחה תעשיית המכרות, והמדינה מפיקה כמויות קטנות של נפט.
טג'יקיסטן היא מהמדינות העניות ביותר באסיה עם תמ"ג לנפש של 1,018 דולר. :en:List of countries by GDP (PPP) per capita
גאוגרפיה
טג'יקיסטן נמצאת במרכז אסיה והיא המדינה הקטנה ביותר בשטחה באזור. בצפון ובמערב היא גובלת בקירגיזסטן ובאוזבקיסטן, בדרום באפגניסטן, ובמזרח – בסין.
רוב שטחה של טג'יקיסטן הוא הררי. בתחומה מתנשאות שתי פסגות גבוהות, "פסגת איסמעיל סומוני" (7,495 מטר) ו"הר איסתיקלאליאת" (7,134 מטר). במזרחה נמצאים הרי פמיר שגובהם כ-5,000 מטר מעל גובה פני הים. בצפון המדינה משתרע עמק פרגנה הפורה בו שוכנת העיר פרגנה. בדרום המדינה נמצאים עמק קאפירניגן בו שוכנת העיר קאפירניגן ועמק וואקש.
נהר אמו דאריה ונהר פאנג' מפרידים בין טג'יקיסטן לאפגניסטן בדרום. בטג'יקיסטן יש שישה אגמים המכסים 1% משטח המדינה, אך אין לה מוצא לים.
לטג’יקיסטן יש גם שלוש מובלעות קטנות בשטחים של מדינות אחרות: שתיים בשטח קירגיזסטן ואחת בשטח אוזבקיסטן.
דמוגרפיה
אוכלוסיית טג'יקיסטן מונה 9.9 מיליון נפש, על-פי הערכת ספר העובדות העולמי מ-2008. הטג'יקים, עם ממוצא פרסי, מונים כ-80% מן האוכלוסייה. מיעוט גדול, כ-15%, הם אוזבקים. שיעור הרוסים והקירגיזים הוא מעט יותר מאחוז, כל אחד, וכן קיימים מיעוטים קטנים נוספים – טורקמנים, גרמנים, טטרים, קוריאנים ועוד. בתקופה הסובייטית יושבו בטג'יקיסטן תושבים מחלקים אחרים בברית המועצות, בכפייה או על ידי פיתוי כלכלי. חלקם של הטג'יקים באוכלוסייה היה נמוך יותר לפני קבלת העצמאות, אך עלה מאז כתוצאה משיעורי ילודה גבוהים. (במפקד אוכלוסין ב-1989 נמנו כ-3.17 מיליון טג'יקים מתוך כ-5.09 מיליון תושבים, 62%, הרוסים מנו באותו מפקד קרוב ל-400 אלף).
96.7% מהאוכלוסייה הם מוסלמים סונים (כ-5% הם איסמאעילים) ומיעוט קטן של כ-1.6% נוצרים-אורתודוקסים, לצד מיעוטים קטנים אף יותר של בני דתות אחרות. האסלאם נותר מרכיב רב-השפעה בחברה, למרות מאמצים בתקופת השלטון הסובייטי, שנמשכו גם בתקופת העצמאות, לקדם את החילוניות.
השפה הרשמית היא טג'יקית, הקרובה מאוד לפרסית, ונכתבה באלפבית קירילי. מאז קבלת העצמאות נעשים מאמצים להעביר אותה לאלפבית הערבי. הרוסית משמשת לעיתים לצורכי מסחר. על אף עונייה של המדינה, שיעור האוריינות גבוה מאוד, ומוערך ביותר מ-99%.
תרבות
התרבות הטג'יקית משתרעת על פני אלפי שנים ומשקפת את ההיסטוריה העשירה והמגוונת של האזור. מבחינה לשונית, הטג'יקית קרובה מאוד לפרסית וכך גם הספרות הטג'יקית. תחת השלטון הסובייטי היה נהוג זרם הריאליזם סוציאליסטי. בין הסופרים הידועים של התקופה הזאת נמצאים סדרודין עיני, אבול קאסם לאהותי ומירזו תורסונזודה.
המוזיקה העממית הטג'יקית דומה באופייה למוזיקה של מרכז אסיה ובייחוד לזו של אוזבקיסטן. בדרום טג'יקיסטן רווח סגנון ה"פלכ" העוסק לרוב בנושאים מיסטיים-דתיים בסגנון סופי.
תעשיית הקולנוע פעילה בטג'יקיסטן מאז שנות העשרים של המאה ה-20, ושגשגה תחת השלטון הסובייטי. סיום השלטון הסובייטי ומלחמת האזרחים (1992–1997) הביאו לשיתוקה הכמעט מוחלט ורק בשנות האלפיים החלה משתקמת, בין היתר הודות לתמיכה מבחוץ.
בשנת 2024 ביצעו מחבלים מטג'יקיסטן הפיגוע בקרוקוס סיטי הול שבקרסנוגורסק, מחוז מוסקבה, רוסיה. בפיגוע נרצחו לפחות 130 בני אדם, ומאות נפצעו. מחוז ח'וראסאן של המדינה האסלאמית לקח אחריות על הפיגוע.
צבא
הכוחות המזוינים של טג'קיסטן הם האחראים על ביטחון המדינה מפני איומי חוץ, ותמיכה בגורמים האחראים על ביטחון הפנים של המדינה.
חלוקה ארגונית
הצבא מחולק לשלושה סניפים ועוד שני תת-סניפים נפרדים והם: הצבא הקרקעי, חיל האוויר , החיל המוצנח (חלק מהמורשת הארגונית הסוביטית) ותת-סניפים של חיל משמר הגבולות וכוח שמירה פנים ארצי/נשיאותי.
ציוד
כוח האדם הסדיר עומד על 85,000 עם עוד כוח מילואים של 120,000, וציודו הוא:
טנק קרב ראשי
T-72 – 170
T-62 – 83
נושא חיילים משוריין
BTR-60 – 76
BTR-70 – 53
BTR-80 – 70
רכב לחימה חי"ר
BMP-1 – 80
BMP-2 – 68
אָרְטִילֶרִיָה
הוביצר D-30 – 90
משגר רקטות מרובה
BM-21 – 128
מרגמות
120 מ"מ – לא ידוע הכמות
טיל קרקע אוויר
הנחיות SA-2
SA-3 גואה
SA-7 גביע
כלי הטיס
לרשות חיל האוויר יש מספר כלי טיס: מטוס אטונוב An-26 אחד, 14 מיל מי-8, שישה מיל מי-24 וארבעה מטוסי L-39.
יהדות טג'יקיסטן
הקבוצות הראשונות של יהודים שהגיעו אל טג'יקיסטן, מפרס ומאוזבקיסטן, החל משנת 1000 בערך, עשו זאת משום שישבה על נתיב הסחר בין סין לאירופה. במהלך מלחמת העולם השנייה, נמלטו חלקים מיהודי אשכנז לאזור בחיפושם אחר מקלט בטג'יקיסטן הסובייטית. בשנת 1945 מנתה הקהילה היהודית 250,000 איש, אך לאחר המלחמה חזרו חלק מהיהודים לארצות מוצאם או שעלו לישראל. בימי פירוק הגוש הסובייטי, בשנת 1990, חיו בקהילה 50,000 איש, אך בתחילת העשור השני של המאה ה-21 חיו במדינה 150 יהודים בלבד.
יהדות טג'יקיסטן מכונה גם יהדות בוכרה בדומה ליהדות אוזבקיסטן מאחר שטג'יקיסטן ואוזבקיסטן היו חלק מאמירות בוכרה.
ראו גם
אימפריית קושאן
ספיטמנס
קישורים חיצוניים
דוח על טג'יקסטן באתר משרד החוץ האמריקני, 1997
מסע מצולם ברחבי טג'קיסטן 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רוסית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פרסית | 2024-07-28T22:15:33 |
קורח | קֹרַח בן יצהר הוא דמות מקראית שחלק על דרך הנהגתם של משה ואהרון, ונענש. סיפור המחלוקת שהוביל מתואר בספר במדבר, פרקים -, בפרשה הנקראת על שמו.
מקורות הדמות
דמותו של קורח מופיעה לראשונה במפקד הלוויים בספר שמות, שם מוזכר ששם אביו הוא יצהר, בנו השני של קהת בן לוי בן יעקב. בהמשך מצוינים שני אחיו של קורח: נֶפֶג וְזִכְרִי, ומוזכרים שמות בניו של קורח: אַסִּיר, אֶלְקָנָה ואֲבִיאָסָף.
במקומות אחרים מפורטת שושלתו של קורח באופן לא ברור ושונה במעט מהמתואר בתורה, אולם מוזכרים בה כעשרים אנשים מצאצאיו של קורח, ביניהם שמואל הנביא בהמשך אותו פרק מוזכר גם נכדו של שמואל, הֵימָן, שהיה משורר במשכן בתקופת דוד. רשימת שושלת היוחסין שלו עד לקורח מפורטת יותר, וכוללת שמות נוספים שלא מופיעים ברשימה בתחילת הפרק. צאצאיו של קורח מופיעים גם במספר מקומות נוספים בספר דברי הימים, בדרך כלל כמשרתים במשכן או במקדש. בני קורח גם מוזכרים בראשם של אחד-עשר מזמורי תהילים, ובתלמוד הבבלי מייחסים את כתיבת המזמורים הללו לשלושת בני קורח.
דמותו של קורח במסורת היהודית
על פי חז"ל קורח היה עשיר ביותר. המדרש מספר שלקורח היו שלוש מאות חמורים שנשאו את המפתחות לאוצרותיופסחים קיט א. משם מגיע הביטוי: "עשיר כקורח".
המדרש מייחס לקורח חלקת לשון. הפירוש נשען על המאמץ של קורח להביא כמה שיותר קהל ועל הסתירה בטענותיו של קורח: מצד אחד כל העדה כולם קדושים, ומכאן נובע שאין צורך במנהיג כלל, ומצד שני - קורח רוצה שהאל יודיע בפירוש מי מאנשי העדה הוא הנבחר, כך שהוא בכל זאת מאמין בזכותו של יחיד להנהיג.
בנאומו של משה בספר דברים וכן בתהילים ק"ו,, נזכר המעשה על שמם של דתן ואבירם, ואילו קרח לא מוזכר כלל, משמע מכאן התייחסות חיובית לקורח.
בנוסף לכך, בדברי הימים מוזכר קרח כאחד מאבותיו של שמואל, סבו של משורר התהלים הימן, שניתן אולי לזהותו כשמואל הנביא. נראה מכך כי צאצאיו לא ראו צורך להסתיר את הייחוס אליו ולא התביישו בו.
בתלמוד הבבלי מופיעה מחלוקת לגבי גורלה של עדת קרח:
רבי עקיבא טוען כי אין להם חלק לעולם הבא, ואילו רבי אליעזר טוען: .
פסוק זה לקוח מתפילת חנה אמו של שמואל הנביא, שכאמור היה מצאצאי קרח.
מדרש שם
חז"ל מפרשים את שמו של קורח: שבגללו נעשתה 'קורחה' בישראל, כלומר - בגללו נהרגו אנשים רבים (מאתים וחמישים נשיאי עדה).
בתנועת החסידות, התפרסמו דבריהם של כמה אדמו"רים שדברו בשבחו של קורח:
מסופר על רבי יעקב יצחק הורוביץ, ה'חוזה מלובלין', שכל אימת שהיה מדבר על קרח, היה מכנה אותו "דער הייליגער זיידע, קרח" - 'הסבא הקדוש קרח'.
רבי מרדכי יוסף ליינר שאמר כי מזמור מ"ז בתהילים שנאמר בכל ראש השנה לפני תקיעת שופר, בא כתיקון לקורח ולבניו שחיברו את המזמור.
רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר שקורח ומאתיים חמישים איש היו במדרגה גבוהה ״שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו ויהיה מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים וחשבו שכבר הגיעו לכך, ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת שאם באמת אינם במדרגה זו אז טוב מותם מחיים ומסכימים למות באמת״.
כמו כן האר"י ציין שהשם קרח עולה מסופי התיבות בתהיליםתהילים צב יג "צדיק כתמר יפרח".
הרב קוק כתב שישנו יסוד משותף בין קרח לבין הנצרות, והוא התפיסה לפיה הכול קדוש כבר כעת ואין צורך בתיקון העולם.
מוסר השכל
בהלכה תוקננה מצוות "ולא יהיה כקרח וכעדתו" על מנת להפחית מחלוקת.
לקריאה נוספת
אביה הכהן, פני אדם: על תורת האדם והעם בספר במדבר, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2014, עמודים 221–238.
שמואל ליונשטאם, "קרח, בני קרח, הקרחים", אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר: אישים
קטגוריה:לוויים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בספר במדבר
קטגוריה:פרשת קרח | 2024-07-14T05:38:10 |
זוהר ארגוב | זוהר ארגוב (16 ביולי 1955, כ"ו בתמוז ה'תשט"ו – 6 בנובמבר 1987, י"ד בחשוון ה'תשמ"ח) היה זמר ישראלי, אשר היה פעיל בין השנים 1977–1987.
ארגוב נחשב לגדול זמרי המוזיקה המזרחית, מהאמנים הישראלים הפופולריים בכל הזמנים והאחראי המרכזי על ההכרה במוזיקה הים תיכונית כחלק מההוויה הישראלית. מכונה "הזמיר" ו"המלך". עם זאת, ארגוב הוא דמות שנויה במחלוקת, בשל התמכרותו לסמים והעבירות הפליליות שבהן הורשע, בהן אונס.
מבקר המוזיקה בן זילכה תיאר את חשיבותו המוזיקלית כך: "ארגוב הוא פורץ דרך אמנותי בסדר גודל של יוצרים ידועי שם מהתרבות הפופולרית המערבית, גאונים מוזיקליים שמעט מאוד מהמהפכה שלהם הייתה קשורה ליד המקרה".
ביוגרפיה
ילדותו
ארגוב נולד בשם זוהר עורקבי וגדל בשיכון המזרח שבראשון לציון. הוא היה בנם הבכור (מתוך עשרה אחים ואחיות) של עובדיה ויונה עורקבי, עולים מתימן. כבר מילדותו בלט בכישרון הזמרה שלו.
ממוזער|282x282 פיקסלים|ארגוב, 1981
ב-1968, בגיל 13, הפסיק את לימודיו ויצא לשוק העבודה עקב המצב הכלכלי בבית. ב-1970, בגיל 15, הכיר את ברכה צברי וב-1972 נישאו. בספטמבר 1973 נולד בנו גילי, וביום הברית, נפטר אביו עובדיה. ארגוב לא שירת בצה"ל, ובראיון לדניאל פאר הסביר מדוע "התחתנתי בגיל 17 ובגיל 18 כבר היה לי ילד". לפרנסתו עבד ארגוב תחילה כצבע ביחד עם חברו שימי תבורי ולאחר מכן כקבלן בתחום השיפוצים והצבע.
שנות ה-70
בשנת 1977, בגיל 22, הוציא לראשונה תקליטון סינגל ובו שני שירים: "כל יום שעובר" ו"ילדה חיכיתי שנים", אותם כתב והלחין משה נגר.
בעצה משותפת עם אשתו ברכה, שינה עורקבי בתקליטון זה את שם משפחתו לארגוב (אותו מצאו דרך סריקת מדריך טלפונים), גם בגלל הסיבה שהשם עורקבי אינו "נשמע טוב" לתקשורת ולממסד, דבר שעלול להיות לו למכשול בדרך להשמעת שיריו ברדיו. בנוסף, השם "ארגוב" היה כשמו של אחד מגדולי המלחינים והמוזיקאים בארץ באותה תקופה, סשה ארגוב. אף על פי שינוי השם לא זכה התקליטון להתייחסות ברדיו.
כעבור שנה, ב-1978, הורשע ארגוב באונס ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר, מהן שנה בפועל. במהלך משפט זה, כשעדיין לא היה ברור לבית המשפט האם היה זה אונס או שהדבר נעשה בהסכמה, אמר ארגוב לשופט: . בעקבות דבריו אלה הורשע ארגוב באונס. בפסק הדין כתב השופט דב לוין: . אף על פי שלא הודה באונס, אשתו לא סלחה לו והשניים התגרשו.
עם שחרורו מהכלא בשנת 1979 החל ארגוב לעסוק במוזיקה כעיסוקו העיקרי. תחילה עבד כנהגה של להקת צלילי העוד, שאחד מחבריה ומייסדיה היה יהודה קיסר. הלהקה הופיעה בתקופה זו במועדונים ובאירועים משפחתיים. באחד האירועים בבאר שבע ביקש ארגוב לשיר וחברי הלהקה הסכימו. ארגוב שר באותה הופעה שני שירים: את השיר "ברצלונה" ואת השיר "עת דודים כלה".
שנות ה-80 - תקופת ההצלחה
יהודה קיסר, שהיה באותם הימים הגיטריסט של להקת "צלילי העוד", התרשם מקולו של ארגוב והציע להפיק את אלבומו השני, "אלינור", שיצא בשנת 1980. על אף שההקלטה נעשתה באמצעות רשמקול פשוט במועדון "הברווז" ביפו הצליח האלבום מאוד ונחשב, גם עשרות שנים לאחר מותו של ארגוב, למצליח ולאיכותי.
בעקבות הצלחת האלבום בשנת 1980 הפך ארגוב לזמר מבוקש בהופעות חיות ברחבי ישראל. ב-1981 יצא אלבומו השלישי, "היו זמנים", שכלל מספר שירים שחידש ארגוב, ובהם "ברצלונה" (שהיה ידוע בביצוע של ג'ו עמר), "את לי לילה" (שהיה ידוע בביצועו של בועז שרעבי), "להלה יזיד אקטר" (שיר במרוקאית בביצוע ), "שיר אהבה בלב" ("ממש מראה נהדר"), אשר שאל את הלחן שלו מהשיר "Campanera" של חוזליטו "ילד הפלא" הספרדי. בניגוד ל"אלינור", הוקלט והופק אלבום זה באולפן הקלטות מקצועי ובאיכות גבוהה, וגם הוא הצליח במכירות.
בשנת 1982 הצליחו המפיקים אשר ומאיר ראובני להכניס את ארגוב לפסטיבל הזמר המזרחי "דרור - למנצח שיר מזמור", עם השיר "הפרח בגני" (שיועד מלכתחילה לזוהר ארגוב, זוהר לא רצה בו, הוא הועבר לשימי תבורי. תבורי טס להופעות בחו"ל ולא היה יכול להשתתף בפסטיבל, והחזיר לארגוב את השיר). את השיר כתב אביהו מדינה, הלחין אביהו עם משה בן מוש ועיבד ננסי ברנדס. ארגוב לא אהב את השיר בתחילה והעדיף להשתתף בפסטיבל עם השיר "שיר פרטי", אך בסופו של דבר ביצע את "הפרח בגני" מעל בימת בנייני האומה בירושלים בחול המועד פסח תשמ"ב, 10 באפריל 1982. ארגוב זכה במקום הראשון. ההופעה בפסטיבל, ששודר בשידור ישיר בערוץ 1, הזניקה את הקריירה של ארגוב.
באותה שנה יצא אלבומו "נכון להיום", אלבומו המצליח ביותר שכלל את השירים: "הפרח בגני", "בדד", "נכון להיום", "כבר עברו השנים", "עוד דקה את נעלמת", ועוד. השירים "הפרח בגני", "נכון להיום" ו"כבר עברו השנים" צעדו תקופה ארוכה בראש מצעדי הפזמונים של רשת ג' וגלי צה"ל, ועם אחד מהם ("כבר עברו השנים") הוזמן ארגוב להשתתף בתוכנית הטלוויזיה "עוד להיט" בפברואר 1983 בהנחיית אלי ישראלי. האלבום זכה לפופולריות גם בקרב קהל שלא שמע מוזיקה מזרחית עד אז וכך תרם לפריצת דרך של המוזיקה המזרחית אל קהל חדש. באותה העת, ארגוב נודע בכינויו: "המלך". האלבום "נכון להיום" נמכר ביותר מ-350 אלף עותקים. שנים אחר כך, בשנת 2008, נבחר על ידי העיתון "ידיעות אחרונות" כאלבום החשוב ביותר במוזיקה הישראלית של שנות ה-80. כמו כן, השיר "הפרח בגני" זכה בשנת 1998 במקום השביעי (מתוך מאות שירים) בתוכנית 'שיר היובל' בערוץ 1 (במקום הראשון זכה שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", בביצועה של שולי נתן).
בפברואר 1983, בעידודו של המפיק אשר ראובני הופיע ארגוב בפני חיילי חטיבה 14 בלבנון, יחד עם הבדרן יואב לוי, בצומת המים. מספר ראובני: "כשפרצה המלחמה, הוא אמר שרוצה לעשות שירות מילואים בלבנון ולשמח את החיילים. הוא יזם את העניין הזה. לא ביקש כסף. לא ביקש כלום, הוא בא ונתן הופעה מדהימה [...] הוא אמר שזו הייתה ההופעה הכי טובה ומרגשת בחייו".
ההידרדרות לסמים
ממוזער|256x256 פיקסלים|ארגוב, 1981
בדצמבר 1982 יצא ארגוב למסע הופעות בארצות הברית ובין השאר הופיע בלוס אנג'לס והוזמן למסיבות ולמועדונים. שם נחשף לראשונה לסם הקראק.
בינואר 1983, לאחר חזרתו מסיבוב הופעות באמריקה עם מומי אלפין, התארח ארגוב בתוכנית שעה טובה - תוכנית האירוח של הערוץ הראשון ששודרה אחת לשבועיים ביום שישי בערב, ושם התראיין על ידי מנחה התוכנית דניאל פאר שבין היתר שאל אותו: "זוהר, היו זמרים ישראליים שהופיעו באמריקה והחליטו שטוב להם שם", וזוהר בתשובה ענה: "איך שהמטוס נחת בניו יורק, וירדתי ממנו, הרגשתי פה לא שלי. אני חושב שבשבילי פה (בישראל) זה אמריקה". עוזי חיטמן, שצפה בתוכנית זו, כתב לו בעקבות דברים אלה את השיר "אמריקה שלי" לאלבום הבא. בתוכנית האירוח, נראה ארגוב במיטבו ושר שני שירים מתוך אלבומו האחרון ("נכון להיום") - "סיימתי מילואים" ו"הפרח בגני".
במהלך שנת 1983, החלו הסמים בהדרגה להשפיע על תפקודו: הוא לא הגיע להקלטות באולפן ולא מילא את התחייבויותיו להופעות. אף על פי שהיה בעל אמצעים, הונו בוזבז על הסם. גם גוון קולו נפגע מעט. באוקטובר 1983 עבר ארגוב תהליך של גמילה במשך שבועיים במלון "גני שולמית" באילת (כיום מלון דן פנורמה אילת), שהיה בזמנו בבעלות חברו בצלאל מזרחי. ארגוב הצליח להחזיק את עצמו בלי הסם למשך שבועיים, ונגמל לאותה העת.
בתחילת שנת 1984 יצא ארגוב עם האלבום "כך עוברים חיי", עם הלהיטים: "מרלן", "עד מתי אלוהי", "כמו שיכור", "יסמין", "כל יום שעובר" שהופיע בתקליטון הראשון (והיה השיר היחיד של זוהר שהופיע פעמיים באלבומיו) ועוד. רוב השירים נכתבו על ידי הפזמונאי עוזי חיטמן. לדברי חיטמן, כשכתב עבורו את מרלן, ביקר את זוהר בביתו, שם ראה אדם שחי בעושר עצום, בפעם הבאה שביקר אותו, כעבור שנה, ראה בית מרוקן ללא ריהוט, מוזנח וללא אמצעים ואז כתב עבורו את השיר "עד מתי אלוהיי". האלבום "כך עוברים חיי" נחל הצלחה רבה, והשיר "מרלן" ו"יסמין" הפכו ללהיטי ענק וזכו להשמעות רבות בתחנות הרדיו.
במהלך שנת 1984 יצא ארגוב לסיבוב הופעות בצרפת ובאמריקה. שם חזר למעגל הסמים. עקב כך החליטו "האחים ראובני", אמרגניו ומפיקיו באותה עת, לשחררו מהחוזה כשנתיים לפני המועד המתוכנן. ארגוב עבר לאמרגנים והמפיקים ניסים בן חיים מירושלים ואביגדור בן מוש מתל אביב, והוציא לאור בשנת 1985 את האלבום "ים של דמעות". באותה תקופה יצאה לאור הקלטת "הופעה חיה בצרפת", ששם מוקלטים קטעים מהופעתו בצרפת וברחבי הארץ. אלבומיו המשיכו להצליח במכירות, אך הביקוש להופעותיו ירד בשל נטייתו לאחר להופעות ואף לא להגיע כלל להופעות. באותה שנה חזר להופיע בפסטיבל "דרור" - פסטיבל לשירים ופזמונים ישראליים תשמ"ה, עם השיר "מלאך שטן" מהאלבום "ים של דמעות". ארגוב הגיע עם שיר זה רק למקום ה-8 מתוך ה-12 (במקום הראשון זכה חיים משה עם השיר "עד כלות הנשימה" מתוך האלבום "להיות זמר").
בשנת 1986, כשהוא שקוע בסמים קשים, הוציא ארגוב את האלבום "להיות אדם", עם הלהיטים: "להיות אדם", "אבי", "אדם שחקן", "יפה אהבה", "כשאת לידי" ועוד. האלבום והקלטת זכו להצלחה במכירות, אך פעילותו של ארגוב בהופעות דעכה, גרונו נצרד ושירתו נפגמה. באוגוסט 1986 עבר ארגוב להתגורר מספר חודשים בירושלים כחלק מתהליך גמילה, כאשר במהלכו התמוטט בדירתו והובהל לבית החולים שערי צדק לטיפול. מנהליו, משפחתו וחבריו הקרובים לא התייאשו ועזרו לו להמשיך את תהליך הגמילה בירושלים עד שהתנקה ונגמל מהסמים. חודשיים לאחר מכן חזר ארגוב אל הסם.
ב-23 בינואר 1987 התארח ארגוב בתוכנית "ממני" - תוכנית האירוח של הערוץ הראשון בהנחייתו של מני פאר ששודרה אחת לשבועיים ביום שישי בערב, ובה דיבר בגלוי על התמכרותו בעבר לסמים וטען כי היום הוא כבר נקי. אולם בתוכנית היה ניתן לראות שארגוב עדיין לא נגמל לגמרי מהסם. בסיום הריאיון שר ארגוב את שירו של אביהו מדינה "להיות אדם". באפריל אותה שנה הוציא המפיק ניסים בן חיים את אלבומו האחרון של ארגוב, "הדרך הברוכה", בו ניכרת ירידה דרסטית באיכות קולו כתוצאה משימוש בסמים. ארגוב ניסה למנוע את הוצאת האלבום על ידי צו בית משפט אך ללא הצלחה.
בין חברותיו של ארגוב הייתה הלן תמיר-שרעבי, גרושתו של הזמר בועז שרעבי ששימשה גם כאשת יחסי הציבור של ארגוב. בשנת 1991 שמה תמיר-שרעבי קץ לחייה בבית הסוהר נווה תרצה.
מותו
250px|ממוזער|קברו של זוהר ארגוב - בית עלמין גורדון החדש. ראשון לציון
במהלך שנת 1987 שב ארגוב והסתבך בפלילים בעקבות התמכרותו לסמים. ב-23 ביולי אותה שנה השתוללו ארגוב, אחיו ואדם נוסף בתחנת מגן דוד אדום בראשון לציון ודרשו לקבל תחליפי סמים. השלושה הגיעו למקום בשעה 3 לפנות בוקר ודרשו לקבל תרופות המשמשות כתחליפי סמים. לאחר מכן נעצר ארגוב בחשד שגנב ארנק של רופאה ששהתה במקום אך הוא שוחרר כעבור זמן קצר לאחר שהתברר שלא הייתה לו יד בדבר. במהלך שחרורו מתחנת המשטרה, לקח ארגוב אקדח שהיה מונח על דלפק היומן וברח משם. לאחר מצוד נרחב של משטרת ראשון לציון נתפס ארגוב כשהאקדח ברשותו. ארגוב נשפט על כך ונגזר עליו חודש מאסר בפועל, אך לאחר ערעור המדינה על קלות העונש, הוחמר גזר דינו של ארגוב לשישה חודשי מאסר בפועל.
שלושה שבועות לפני שחרורו מהמאסר לאחר ניכוי שליש, ושבוע לפני מותו, יצא ארגוב לחופשת שבת, אך כששב כמקובל ביום ראשון לבית הסוהר בעתלית, נעצר ארגוב ונלקח למשטרת ראשון לציון לחקירה, לאחר שחברתו (לימים אשתו) של הזמר ישי לוי, איריס גבאי, שהייתה באותה עת חיילת בת 19, התלוננה שהוא ניסה לאנוס אותה במהלך הסופ"ש כאשר הגיעו השניים לבד לבית אמו של ארגוב בראשון לציון, לאחר בילוי משותף של השלושה בביתו של לוי שבחולון.
ב-6 בנובמבר 1987, אור ליום שישי בשעה 04:00, נמצא ארגוב בתא המעצר של משטרת ראשון לציון ללא רוח חיים כאשר קרע של שמיכה כרוך סביב צווארו, מה שנראה כהתאבדות. רב פקד אהרון טל שמונה לקצין בודק של האירוע, הודיע לאחר מכן שארגוב לא התאבד אלא ניסה לאיים בהתאבדות או לביים התאבדות על מנת לסחוט מהסוהרים עוד ועוד תחליפי סם. הוא מת כתוצאה מאי ספיקת דם למוח, או "תשניק" בשפה הרפואית, כאשר קרע השמיכה התהדק על צווארו ולא יכול היה להציל את עצמו עקב ההשפעה החזקה של תחליפי הסם שלקח. בן 32 היה במותו.
לאחר מותו
לאחר מותו יצאו לאור האלבומים "אל נבקש (דברים נסתרים)", "בכרם התימנים" ו"בן בלי בית", הכוללים שירים מתוך "הדרך הברוכה", הופעות חיות אותן ערך ארגוב בצרפת וברחבי הארץ, והקלטות אחרונות שביצע בשנת 1987 סמוך למותו. בנוסף, כוללים אלבומים אלו גרסאות כיסוי רבות.
בנוסף יצאו על שמו אלבומי אוסף רבים: "שר יוונית", "זוהר וחברים", "נעימות המלך", "חברים שרים זוהר", "זמרים שרים זוהר", "להיטי זהב", "המיטב", "חייו ומותו של המלך" (DVD), "זוהר ארגוב - שירת חייו", "שירת הזמיר", "20 שנה למותו של המלך", ועוד.
ב-11 באפריל 2023, תאגיד השידור כאן 11 פרסם שיר לכבוד 75 שנה למדינה, ובו בינה מלאכותית למדה את קולו, ופרסמה שיר דואט עם עפרה חזה שנקרא "כאן לעולם".
מורשת
מורשתו של ארגוב שנויה במחלוקת. ארגוב נתפס בעיני רבים כדמות מעוררת מחלוקת, בשל התמכרותו לסמים והעבירות הפליליות שבהן הורשע ובהן אונס. אחרים מתמקדים בפן המקצועי של ארגוב ובקולו הייחודי, שהצליח להפוך גם שירים שגרתיים לשירים בעלי עוצמה. מותו הפך אותו למיתוס ובמהלך השנים הפך סיפור חייו לטרגדיה סמלית על גורלם של זמרים בני עדות המזרח במדינת ישראל. בעיני רבים, נחשב ארגוב למי שהכניס את המוזיקה המזרחית אל המיינסטרים של המוזיקה הישראלית.
בתקופה הראשונה שלאחר מותו של ארגוב הוא עדיין לא זכה להכרה מצד הטלוויזיה. כאשר רצה אביהו מדינה לעשות תוכנית לזכרו ביום השנה למותו שתשודר בטלוויזיה הישראלית ונתקל בסירוב בתואנה שארגוב אינו דמות חינוכית, והשידור הציבורי אינו יכול לתת חסות לשידור תוכן על אדם שהשתמש בסמים, מדינה השיב למנהל מחלקת הבידור של הערוץ הראשון ואמר: כאמור דברים אלה לא עזרו, ורק לאחר מספר שנים, לאחר מאבק ולחץ ציבורי גדול, הוקדשו תוכניות לזכרו של ארגוב.
ב־2015, התארח מדינה בתוכנית "העולם הבוקר", שם התייחס לקורבן האונס כאל "מזרן שכונתי" וטען שלא היה ולא נברא אונס ושארגוב נאסר בשל התחצפות לשופט. לאחר שהריאיון עורר סערה, מסר מדינה את תגובתו ל"וואלה! NEWS": .
שמאל|ממוזער|200px|רחוב "הפרח בגני" בהרצליה, על שם שירו של ארגוב
הנצחה
בשנת 1993 הוקם כפר זוהרים על שמו של ארגוב בחבל עדולם - לטיפול בנפגעי סמים על ידי אנשי הפנתרים השחורים. כיום המקום משמש כפר נוער חינוכי המיועד לנוער חרדי בסיכון בנשיאותו של הרב יצחק דוד גרוסמן.
ניסיונות לקרוא לרחובות בערים בישראל על שמו של ארגוב נתקלו לאורך השנים בהתנגדויות ועוררו מחלוקות, בשל הרשעתו באונס ועברו הפלילי. בדצמבר 1999 הועלתה בעיריית ראשון לציון הצעה חלופית לקרוא לרחוב ה"פרח" בשיכון המזרח, בשם "הפרח בגני". בספטמבר 2012 דנה ועדת השמות העירונית של הרצליה באפשרות הנצחתו של ארגוב באמצעות קריאת רחוב על שמו, אולם בסופו של דבר ההחלטה לא עברה ולא קיבלה את אישורה של מועצת העיר. עם זאת, רחוב אחר בהרצליה נקרא "הפרח בגני". ניסיונות דומים שלא הבשילו להנציח את ארגוב נעשו גם בתל אביב. ב-2012 הקליט המוזיקאי יהודה קיסר, אשר שיתף פעולה עם ארגוב, שיר בשם "רחוב זוהר ארגוב", כשיר מאבק לטובת קריאת רחוב על שם זוהר ארגוב.
ב-22 במאי 2009, הנפיק דאר ישראל סדרה של 12 בולי דאר על "מוזיקה ישראלית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של זוהר ארגוב שעליו מופיע דיוקנו. האמנית מירי ניסטור סופר עיצבה את הבול. על השובל, כיתוב של מילות הפתיחה של הלהיט "הפרח בגני" הנוגע לארגוב: "את הניחוח המתוק הפרח בגני".
ב-1 ביולי 2015 נערך ערב מחווה באמפי-פארק בראשון לציון לרגל 60 שנה להולדתו של ארגוב.
בתרבות הפופולרית
חייו של ארגוב היו נושא לשירים (שנכתבו עליו עוד בחייו), הצגות, מחזות זמר ועוד.
ב-1993 יצא הסרט "זהר", שכתבו אמיר בן-דוד ומשה זונדר וביים ערן ריקליס, בכיכובו של שאול מזרחי. הסרט מגולל את סיפור חייו של ארגוב תוך התמקדות בהתדרדרותו לסמים עד למותו. הסרט זכה בשני פרסי אופיר, כולל השחקן הטוב ביותר.
שיריו של ארגוב זכו לביצועים רבים של יוצרים מגוונים, ובהם גם מחוץ לתחום הזמר המזרחי. בין הביצועים ידוע אייל גולן בביצוע השירים "ברצלונה" ו"סוד המזלות", ועידן יניב בשיר "מרלן" אותו שר במסגרת "עבודה עברית". כמו כן, נודעו גם הביצוע של מאיר אריאל לשירו "כבר עברו השנים" והביצוע של נינט טייב לשיר "ים של דמעות", אותו היא שרה בגמר תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד" וזכתה עמו במקום הראשון. בספטמבר 2007, לכבוד מצעד הפזמונים העברי השנתי של גלגלצ, הקליטה להקת סינרגיה ביצוע חדש בסגנון רוק לשיר "בדד", במלאת 20 שנים למותו של ארגוב. להקת הרוק "דנה נמה" ביצעה גרסת רוק לשיר "נכון להיום", בשם "מוח רץ". בשנת 2008, במסגרת הפרויקט המוזיקלי "עבודה עברית", חידשו הראל מויאל את השיר "עוד דקה את נעלמת" ולהקת לוס כפרוס את "נכון להיום".
בשנת 2008 הוציא הזמר שלומי סרנגה "דואט" עם ארגוב בשירו "עוד יום יבוא", כשקולו של ארגוב נלקח ונדגם במחשב, וסרנגה הצטרף בשירה ביוונית.
בינואר 2011 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "זוהר", בבימויו של משה קפטן ובכיכובו של דן שפירא שגילם את ארגוב.
בשנת 2015 הוציא ההרכב המוזיקלי "הפרויקט של רביבו" אלבום בשם "זוהר", שכולל ביצועים לשיריו.
בשנת 2017, עם ציון 30 שנה למותו של ארגוב, עלתה ב-HOT סדרה דוקומנטרית בבימויים של דני דותן ודליה מבורך אודות חייו - "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש", המתארת את הקריירה המוזיקלית של ארגוב החל מרגע צמיחתו בקהל הישראלי, עד שהגיע לשיא פריחתו, ומה שהוביל למותו. בעקבות הצלחת הסדרה, זו עלתה לשידור גם ברשת 13.
ב-18 במרץ 2018 הוציא אייל גולן אלבום "נכון לתמיד", בהפקתו המוזיקלית של יעקב למאי, כמחווה לציון 30 שנה למותו של ארגוב. האלבום כולל בתוכו עשרה חידושים לשיריו של ארגוב בביצועים משותפים עם גולן. בין השירים שמופיעים באלבום: "מספרים הזקנים", "בלילה", "אל נבקש", "הפרח שנבל", "סיימתי מילואים" ועוד.
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
התקליטון הראשון - 1977
אלינור - 1980
היו זמנים - 1981
נכון להיום - 1982
כך עוברים חיי - 1984
ים של דמעות - 1985
להיות אדם - 1986
הדרך הברוכה - 1987
אוספים ומארזים שיצאו אחרי מותו
נשמה וכאב - 1988 (הוצאת תקליטור: 1994, הוצאה מחודשת: 2002)
זוהר ארגוב במיטב להיטי הזהב חלק א' - 1988
זוהר ארגוב במיטב להיטי הזהב חלק ב' - 1988
זוהר ארגוב במיטב להיטי הזהב חלק ג' - 1988
המלך זוהר ארגוב והנסיכים - 1989 (הוצאה מחודשת 2009)
פסקול הסרט "זהר" (שירים מהסרט בביצוע המקורי של ארגוב) - 1993
האוסף האחרון - 1994
זהר ארגוב - 12 הלהיטים הגדולים של המלך - 1994
השקטים של זוהר חלק א' - 1995
השקטים של זוהר חלק ב' - 1995
האוסף הגדול - חייו ומותו של המלך (מארז תקליטורים) - 1999, כולל את:
"התקליט הראשון"
"אלינור"
"היו זמנים"
"נכון להיום"
"כך עוברים חיי"
"להיות אדם"
"אל נבקש"
"בן בלי בית"
"בכרם התימנים"
"מזכרת גדולה מזמר גדול"
"מארח בחפלה של כוכבים"
"נעימות המלך" א+ב
"חברים שרים זוהר" א-ד
המיטב - 2005 (אוסף של NMC)
המיטב - 2007 (אוסף של בן מוש הפקות)
עשרים שנה למות המלך (זוהר וגילי ארגוב) - 2007 (מהדורה מיוחדת עם ביצועים של גילי ארגוב ואת מיטב הלהיטים בהקלטות נדירות)
אלבומי הופעות ושונות
הופעה חיה בצרפת - 1985
זוהר וחברים - 1988
לקט ממופעים (2 קלטות וידאו מתוך מופעים) - 1988
אוסף כפול ים של דמעות ולהיות אדם - 1990
נעימות המלך חלק א' - 1990
נעימות המלך חלק ב' - 1990
נעימות המלך חלק ג' - 1990
בן בלי בית - 1994
אל נבקש (דברים נסתרים) - 1994
בכרם התימנים - 1994
דברים נסתרים - 1995
מארח בחפלה של כוכבים - 1997 (תקליטור בהוצאה מחודשת)
מזכרת גדולה מזמר גדול - 1997
חברים שרים זוהר - 1998
עולם הזוהר - 2001
קריוקי זוהר ארגוב (DVD) - 2002
זהר וחברים (בדואטים עם החברים) - 2003
שר יוונית - 2004
שירת חייו חלק א' - 2005
שירת חייו חלק ב' - 2005
שירת חייו חלק ג' - 2005
שירת חייו חלק ד' - 2005
שירת חייו חלק ה' - 2005
שירת חייו חלק ו' - 2005
זוהר ארגוב וחברים - ההופעה (DVD) - 2007
שירת הזמיר - 2007
זוהר בדשא (ערב מחווה משירי זוהר ארגוב) דיסק כפול - 2008
האוסף - 2008
הופעה באילת 1985 - 2009
חפלה בלוס אנג'לס 1984 - 2009
שר משירי משה נגר - 2009
"הדרך הברוכה" בהוצאה מחודשת - 2009
ההופעה האחרונה - 2009
האוסף המשולש - 2015
נכון לתמיד (אלבום גרסאות כיסוי של אייל גולן ששר ביחד עם הביצועים המקוריים של ארגוב בטכנולוגיה ייחודית) - 2018
לקריאה נוספת
רינו צרור, שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012.
קישורים חיצוניים
25 שנה למותו של זוהר ארגוב, באתר הספרייה הלאומית
אתר המעריצים של זוהר ארגוב
25 שנה למותו של זהר ארגוב באתר הספרייה הלאומית
זוהר ארגוב - 'הפרח בגני', הביצוע המקורי מפסטיבל 'דרור, למנצח שיר מזמור', פסח תשמ"ב
גיבור תרבות: פודקאסט המוקדש לזוהר ארגוב, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
זוהר ארגוב בראיון לדן מרגלית ויעל דיין בתוכנית "ערב חדש", מרץ 1986, בערוץ היוטיוב של ארכיון הטלוויזיה החינוכית
פ 287 79 ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אכיב-יפו (השופטים נ' בר, י' גלעדי, ד' לוין), מיום 28.2.1979, בתפ"ח 778/78.
מן העיתונות
אלי אשד, הפילוסופיה של זוהר ארגוב, 10 בנובמבר 2008
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרי מוזיקה מזרחית ישראלים
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:מורשעים באונס בישראל
קטגוריה:מורשעים בעבירות סמים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות גורדון ראשון לציון
קטגוריה:ראשון לציון: אישים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: אמנים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: חשודים בפלילים
קטגוריה:זמרים ישראלים ממוצא תימני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1955
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1987
קטגוריה:ישראלים שנפטרו במעצר
קטגוריה:אמנים ישראלים הידועים בשם במה | 2024-10-20T07:10:14 |
רחל | שמאל|ממוזער|290px|תיאור המפגש עם יעקב, אמן אנונימי, ספרד, המאה ה-17.
רָחֵל היא דמות מקראית המופיעה בתורה בספר בראשית, פרקים -. היא מתוארת כרעייתו האהובה ביותר של יעקב, מבין ארבע נשותיו, ואם יוסף ובנימין. במסורת היהודית היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל ומכונה רחל אמנו.
ביוגרפיה
רחל נולדה ללבן הארמי והייתה אחותה של לאה. על פי מדרשים שונים היא ולאה היו תאומות. על פי המדרש, בנות לבן, לאה ורחל, אמורות היו להינשא לשני בני רבקה. לאה הבכורה הייתה אמורה להינשא לעשיו הבכור, ורחל הצעירה - ליעקב. יעקב אהב את רחל יותר מלאה.
רחל הייתה רועת צאן, בבית אביה לבן, בפדן ארם. היא מתוארת במקרא כ"יפת תואר ויפת מראה". היא פגשה ליד הבאר את יעקב, שנס על נפשו לארם בעצת אמו רבקה, לאחר הריב עם אחיו עשיו. המקרא מספר שיעקב עזר להשקות את צאנה של רחל, לאחר שהצליח להזיז אבן כבדה מפי הבאר, ונשק לה. לאחר חודש שהייה בבית לבן, ביקש יעקב לשאת את רחל לאישה. מאחר שלא היה לו מוהר הציע יעקב לעבוד בעבור רחל ברעיית צאנו של לבן, למשך שבע שנים.
מדרש מסירת הסימנים
ביום הכלולות טמן לבן פח ליעקב והשיא לו במרמה את לאה אחותה הבכורה של רחל. על פי המדרש, יעקב שחשש מלבן שיביא לחופה את לאה במקומה של רחל, נתן לרחל סימנים שישמשו כהיכר לכך שזו היא. התלמוד מספר שרחל שיתפה פעולה עם אביה כשראתה כי החליף בינה לבין אחותה, ויתרה ללאה ונתנה לה את הסימנים, כדי שהתרמית לא תתגלה ולאה לא תתבייש מכך. לאחר שיעקב גילה שרומה על ידי לבן, הוא ביקש לשאת אף את רחל. לבן נתן ליעקב לשאת את רחל, אך בתנאי שיעבוד שבע שנים נוספות.
בעקבות מעשה זה של רחל, שמועלה על נס בספרות חז"ל, זוכה רחל להיפקד בבנים, כך כותב רש"י על הפסוק וַיִּזְכֹּר אֱלֹהים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ": "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהים אֶת רָחֵל. זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ".
במדרש איכה רבה מובא שבזכות מסירת הסימנים, התקבלה תפילתה של רחל לקב"ה שיגאל את ישראל מהגלות.
רש"י מפרש את דבריו של יעקב ללבן, "ברחל בתך הקטנה", כך: מכאן נובע הביטוי "ברחל בתך הקטנה" בימינו, שמשמעותו פירוט מדוקדק שאינו מותיר מקום לספק.
למרות שרחל הייתה רעייתו האהובה של יעקב, לקראת מותו הוא ביקש להקבר לצד לאה במערת המכפלה: .
עקרותה של רחל ולידת יוסף
290px|ממוזער|הפיוס בין יעקב ועשו. רחל ולאה נראות בחזית התמונה עם ילדיהן. פרנצ'סקו אייץ, 1844
לעומת לאה אחותה שזכתה בבנים רבים, רחל הייתה עקרה. היותה עקרה גרם לרחל צער רב וקנאה באחותה. עקב המצב המתוח במשפחה נוצר חיכוך בין רחל ליעקב, כשבקשה ממנו והוא ענה לה בכעס שהוא לא יכול לתת לה בנים כי הוא לא אלוהים . רחל מחליטה לתת ליעקב את שפחתה בלהה כפילגש, כדי שיהיה לה נצר מיעקב. השמות שנתנה רחל לילדי בלהה, דן ונפתלי, מבטאים את שמחתה, את כמיהתה לילד משלה ואת המתח עם אחותה. לאחר מספר שנות עקרות ילדה לבסוף רחל בן וקראה לו יוסף, שם המציין את כבודה שהוּשב ואת הציפייה לבן נוסף: .
המדרש מספר שנולדו לה בנים כיוון שבסוף בקשה אותם מהאל. המדרש גם מסביר את הפסוק "ויזכור אלוהים את רחל ויפתח את רחמה" – מה זכר? זכר שנתנה את הסימנים לאחותה; כלומר, בזכות הוויתור ללאה זכתה רחל לבן.
על פי המדרש במסכת מגילה, הצניעות שגילתה רחל כשמסרה את הסימנים התגלתה אחר כך בתכונותיו של המלך שאול, שהיה מצאצאיה. כמו כן אהבתה לאחותה (כשנתנה לה את הסימנים כדי לא לצערה) מופיעה בפירוש לקינת דוד כמקור שממנו שואב יהונתן (מבני רחל) את האפשרות לתמוך בדוד (מבני לאה) אף על פי שהוא – יונתן – אמור לרשת את כס המלוכה. השתיקה שבה בחרה עברה לבנימין בנה, שידע על מכירת יוסף ושתק, ולאסתר המלכה, שלא גילתה את מוצאה היהודי.
המקרא מספר כי יעקב אהב את רחל אהבה מיוחדת משאר נשותיו. העדפת יעקב את רחל ובניה על פני לאה ובניה, באה לידי ביטוי במפגש עם עשיו: כאשר יעקב ברח מחרן, חשש כי עשיו מתכוון לפגוע בו ובמשפחתו וארגן את מחנהו על פי מעמדן של הנשים: בחזית - חשופים ביותר לפגיעה - עמדו השפחות וילדיהן, אחריהן - לאה וילדיה, ובסוף, מוגנים ביותר, עמדו רחל ויוסף. כמו כן, בהפלייתו של יוסף על שאר אחיו, שהביאה לקנאה גדולה ולמכירת יוסף לעבד.
הבריחה מלבן אביה
לאחר עשרים שנות שהות בחרן, מחליט יעקב לשוב לארץ כנען. המשפחה יוצאת בהיחבא, באישון לילה, כדי להימנע ממפגש עם לבן, אולם רחל החליטה לגנוב את התרפים (על פי אחד הפירושים – פסל ששימש לניבוי העתיד; על פי פירוש אחר, פסלים המסמלים את אבות המשפחה) של לבן אביה. המדרש מתמודד גם עם סיפור גנבת התרפים, שממנו יכול להשתמע שרחל השתמשה בהם, ודבר זה לא מתיישב עם בנייתה של רחל כדמות חיובית. הפירוש המקובל הוא שבזמן ההוא עוד לא היו אמצעים מפורשים בהם ניתן לעבוד את האל, והיא אלתרה על פי מה שהיא מכירה. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שבדין החורי העתיק, העברת התרפים מהחם לחתנו, משמעותה הייתה גם העברת זכויות מסוימות (על פי חוזה שנמצא בעיר העתיקה נוזי ובו כתוב: "שני הבנים, המאומץ והטבעי - יחלקו את הירושה בשווה, אבל את האלים של הבית ייקח הבן הטבעי, ובזה יובן שהבן הטבעי הוא אדון הבית והרכוש").
לבן רדף אחרי משפחת יעקב בחמת זעם, האשים את יעקב בגנבה ותבע לבצע חיפוש בכלי משפחתו, אולם רחל גילתה תושייה כאשר התיישבה בערמומיות על התרפים שטמנה בכר הגמל והתנצלה בפני לבן שהיא אינה יכולה לקום בגלל אורח נשים. יעקב, שכלל לא ידע את מעשיה של רחל, השמיע קללה מאגית: . יש מפרשים מסבירים שזו אחת הסיבות לכך שרחל מתה בדמי ימיה ובפרק זמן קצר לאחר הקללה.
פטירתה
שמאל|ממוזער|230px|תפילה בקבר רחל
שמאל|ממוזער|230px|פסל רחל, של הפסל דוד פולוס ברמת רחל
פטירת רחל מתרחשת בסיומו של מסע: מפדן ארם לגלעד, ומשם למחניים, לשכם, ולפני הגעת המשפחה לקריית ארבע. בבית לחם, בדרכם לאפרת, מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנה השני. בנשמת אפה האחרונה קראה לרך הנולד בן-אוני, כלומר הבן שנולד מתוך צער. אולם יעקב שינה את שמו לבנימין. על פי מקורות חיצוניים למקרא רחל הייתה בת 36 במותה.
רחל היא האם היחידה שאינה קבורה במערת המכפלה. מקום קבורתה של רחל שנוי במחלוקת בין הפרשנים: על דעת רוב, קבורתה במקום הקרוי קבר רחל הנמצא סמוך לבית לחם של היום, אך יש הסבורים, על פי אזכור מקום קברה בספרי הנביאים, כי אין זה מקום קבורתה האמיתי, ומקום קבורתה נמצא בקבר בני ישראל אשר בנחלת שבט בנימין מצפון לירושלים, באזור בנימין של ימינו
בספר החיצוני ספר היובלים נכתב שיום לידת בנימין ופטירת רחל היה באחד עשר לחודש השמיני, ובילקוט שמעוני התאריך הוא י"א בחשוון. לפי הפסיקתא רבתי נפטרה רחל בין פסח לשבועות.
מקור דברי ילקוט שמעוני הוא בספר היובלים שבו התאריכים נכתבו בצורה של "החודש השמיני" "החודש השביעי" ולא בצורה של כינויים - תשרי חשוון, בעקבות כך שיער הרב משה צוריאל שילקוט שמעוני פירש שהכוונה לחודש חשוון בעוד שהכוונה המקורית היא חודש אייר, כדבריו כתב גם הרב יצחק רצאבי.
רחל מבכה על בניה
הנביא ירמיהו מרומם את רחל לדרגת סמל לאומי כאם מרכזית, הפורשת כפיה על כל בני ישראל: .
מדרשים רואים ברחל אם קדושה, אשר אלוהים בכבודו ובעצמו מנחם במילים: .
רחל מייצגת במקומות שונים את דמות האם המתפללת ומבקשת רחמים עבור בניה המצויים בצרה – עם ישראל. אחד מפסוקי הנחמה המוכרים ביותר בספרי הנבואה, המצוי בספר ירמיהו, מעמיד את רחל כדמותו המרכזית (, לעיל). בשל הפסוקים הללו רחל היא גם דמות מרכזית במדרשים על מגילת איכה. רש"י, בעקבות מדרש פסיקתא רבתי, כותב בפירושו ():
לפי המדרש, כשיצאו ישראל לגלות, עברו ליד קברה, והיא הזכירה לאל את הוויתור לאחותה ובזכות זה הבטיח האל להחזיר את ישראל לארץ. יש מדרש המייחס ליעקב את הכוונה לקבור את רחל דווקא בדרך מארץ ישראל אל הגלות על מנת שתתפלל על עם ישראל. המדרש לומד מרחל את חשיבות התפילה. מסופר כי ארבע האמהות היו עקרות כי האל אוהב את תפילתן ורצה שיתפללו לילדים.
רחל מוזכרת בתנ"ך לצד לאה בברכת הזקנים לבעז במגילת רות, כשהוא לוקח את רות לאישה: . בקבלה מקושרת רחל עם ספירת המלכות.
סיפור האהבה של רחל ויעקב, המתואר לאורך שנים ארוכות, כמיהתה של רחל לפרי בטן, ומותה במהלך לידת בנה בנימין, הופכים את דמותה של רחל, ובעקבות כך את קבר רחל, למוקד משיכה לנשים עקרות, נשים המתקשות ללדת, ונשים המבקשות למצוא את בחיר ליבן.
רחל המשוררת כתבה את השיר "רחל", על דמותה של רחל אמנו, שעל שמה נקראה ועם דמותה הזדהתה.
יום פטירת רחל אמנו
לפחות מאז המאה ה-19 עולים המונים ביום י"א בחשוון, יום פטירת רחל - על פי המדרשים השונים - לפקוד את קבר רחל.
בעיתון "הצפירה" בשנת 1898 סיפר אברהם לודויפול את אשר סופר לו על מנהג העלייה לרגל לקבר רחל:
"הבית יפתח רק בערבי ראשי חדשים והלילה אשר לפניהם, בכל ימי חדש אלול וביום יא חשון, שלפי המסורה הוא יום פטירת רחל אמנו. בכל הימים האלה באים הנה יושבי ירושלים בהמון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים, ללמוד ולהתפלל במקום הזה."
בשנים 1948–1967, בעת שליהודים לא הייתה גישה לקבר רחל, קיים משרד הדתות טקסי עלייה לרגל של ילדים, ביום רחל, לחדר הנצחה של קבר רחל בהר ציון. אחד המוטיבים ששולבו ביום רחל היה כיבוד הורים.
עץ משפחתה
ראו גם
עץ משפחה מתקופת תרח ועד שלמה המלך
לקריאה נוספת
, עמ' 36–42.
יעל שמש, "דמותה של רחל: מרעיה אהובה לאם האומה", בתוך: שמואל ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ט (תשס"ט), עמ' 81–110.
אילנה פרדס, "חלום הגדולה של רחל", בתוך: הבריאה לפי חוה, ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 51–62.
יאיר זקוביץ, יעקב, הסיפור המפתיע של אבי האומה, ישראל: דביר, 2012.
רחל רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים -הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 53–67.
רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה - האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018, הפרק "היריבות בין רחל ולאה", עמ' 234–258.
קישורים חיצוניים
אמא רחל באתר שאו מרום עיניכם
מידע היסטורי, תמונות, וידאו, מאמרים, מידע למבקר, דרכי הגעה, באתר קבר רחל
קבר רחל בבית לחם, וידאו, ערוץ 7
על קבר רחל, באתר דעת
הערות שוליים
קטגוריה:אבות ואמהות עם ישראל
קטגוריה:נשים בתורה
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:יעקב
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל | 2024-10-02T08:29:38 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.