title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מכתבי אל-עמארנה | שמאל|ממוזער|250px|אחד ממכתבי אל עמרנה, מכתבו של עַזירוּ מלך ממלכת אמורו לפרעה. (א"ע 161)
מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.
מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.
גילוי המכתבים
בשנת 1887 חפרה פלאחית מצרית באדמת אל-עמארנה ומצאה לוחות חומר לא שרופים עם כתב עליהם. לוחות אלה הגיעו לפקידי ממשל מצריים והגיעו באמצעות סוחרי עתיקות גם למוזיאונים. בשנים 1891–1892 נערכו במקום חפירות ארכאולוגיות על ידי פלינדרס פיטרי. חפירות נוספות נערכו בשנים 1911–1914 על ידי משלחת גרמנית. משלחת בריטית חפרה בשנים 1921–1922 וב־1926–1937 וכן בשנות ה-70 של המאה ה-20.
המכתבים
שמאל|ממוזער|280px|מפת המזרח התיכון והממלכות החזקות שפעלו בתקופת אל עמרנה
אמנחותפ הרביעי, אחד ממלכי השושלת הי"ח, המתוארך לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, החל במהפכה דתית בעלת מאפיין מונותאיסטי - עבודת אל אחד הוא אל השמש, אתון, באופן כמעט בלעדי. במסגרת המהפכה שינה המלך את שמו לאח'נאתון ובשנת 6 למלכותו, העביר את בירתו לעיר חדשה שייסד – אח'תאתון (היא אל־עמארנה בימינו). בעת ייסוד העיר, העביר אח'נאתון את המכתבים שהטיפול בהם עדיין לא הסתיים מהעיר נא אמון לעיר החדשה.
המכתבים הם לוחות טין שנכתבו בכתב יתדות רובם בשפה האכדית, אשר הייתה השפה הבינלאומית באותה התקופה.
ארכיון אל-עמארנה הוא בין המקורות האפיגרפיים המשמעותיים ביותר מתקופתו. מהמידע באיגרות ניתן ללמוד על עוצמתה של מצרים, יחס הערים הכנעניות לשלטון המצרי, המבנה השלטוני והחברתי של הארץ.
רוב המכתבים שנמצאו בארכיון נשלחו למצרים על ידי מושלים ומלכים ממדינות אחרות. רק חלק קטן מן המכתבים נכתבו במצרים, ורובם ממוענים לווסלים. דעות החוקרים חלוקות באשר לסיבת הימצאות מכתבים שנכתבו במצרים בארכיון. השערת החוקר ויליאם מורן היא שעקב טעות מכתבים אלה לא נשלחו ליעדם, או שבגלל חשיבותם נשמר מהם עותק במצרים. החוקר אנסון רייני משער שמכתבים אלה היו דוגמאות או טיוטות למכתבים לווסלים. מכתב א"ע מס' 1 שנכתב במצרים מכיל טעויות סופר והוא ארוך ומסורבל. ההנחה היא שמכתב זה היה טיוטה.
המכתבים שנמצאו בארכיון מייצגים מכתבים שהטיפול בהם הסתיים על ידי הפקידים ולכן נשארו באל-עמארנה כאשר הבירה הוחזרה לנא אמון על ידי תות ענח' אמון בשנת 3 או 4 למלכותו. מכתבים פעילים עברו ביחד עם הפקידות. על גבי המכתבים אין תאריכים, ולכן אי אפשר לדעת בוודאות את סדר התרחשות המאורעות כפי שבאים לידי ביטוי במכתבים. ניתן רק לשער זאת על פי תוכנם.
קורפוס מכתבי אל-עמרנה, כולל גם את מכתב א"ע 333 שהתגלה באתר תל אל-חסי וצורף על ידי קנודטזון לספרו.
מכתב מס' 365
קטע ממכתבו של בִּירִדְיה מושל מגידו:
מכתב מס' 287
קטע ממכתבו של עַבְּדִ-חֶבָּה מושל ירושלים המתייחס לתקיפת העפירו:
מכתב מס' 273
קטע ממכתבה של "בעלת הלביאות" , ככל הנראה שליטת בית שמש:
פרסום המכתבים וספרורם
לאחר התגלותם בשנת 1887 ניסו הפלאחים שגילו את הלוחות למכרם. בתחילה לא הוכרה חשיבותם של הלוחות ולכן חלקם ניזוקו ואף אבדו. בסופו של דבר נמכרו המכתבים למוזיאונים בברלין, בלונדון וחלקם נאסף על ידי רשות העתיקות המצרית והועברו למוזיאון המצרי בקהיר, ובנוסף נתגלגלו מקצת המכתבים לאוספים פרטיים. בשנת 1915 פרסם החוקר הנורווגי יורגן אלכסנדר קנוּדטזוֹן מהדורה מדעית ראשונה של כלל המכתבים שהיו ידועים בעת ההיא. הוא העתיק 358 לוחות ונתן את הספרור ללוחות שבו משתמשים עד היום. מהדורתו כללה תעתיק, תרגום ופירוש לשוני קצר וכן הוסף פירוש היסטורי של אוטו ובר (Weber) והערות לשוניות של אריך אבלינג (Ebling).
בשנת 1939 יצא לאור ספרו של מרסר (S.A.B Merce) הכולל תעודות נוספות שפוענחו ופורסמו עד שנת 1938. מרסר שמר על הספרור של קנודטזון והוסיף את האות a למכתבים שנוספו. אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו שמונה כתבים נוספים על ידי גורדון (C.H Gordon) שסיפרר אותם בהמשך לספרור של קנודטזון החל מהמספר 359. משנת 1970 החוקר הישראלי אנסון רייני החל להוציא לאור מהדורות חדשות של "תעודות אל עמרנה", ספרו של מרסר באנגלית, אשר כללו לוחות נוספים שנחשפו באתר החפירות או נמצאו באוספים פרטיים. רייני גם תרגם מחדש את הלוחות שלא נכללו אצל קנודטזון מתעודה 359 ועד 379.
אוספי שברים קטנים שהגיעו למוזיאון ברלין זוהו ונרשמו בשתי קבוצות כמכתב 380 ו-381 של מכתבי אל עמרנה על ידי הורסט קלֶנגל שפיענח אותם, והדבר התקבל בספרות המחקר, אך החוקר פנחס ארצי מסופק בנכונות הזיהוי. המספור נקבע על פי ההנחיות שפרסם החוקר הצרפתי ז'אן ג'ורג'ה היינץ (Jean Georges Heintz).
שבר 382 היה שבר שנחשף כנראה על ידי פיטרי ופורסם על ידי ווקר (C.B.F Walker).
ויליאם מורן (W.L Moran) תרגם את המכתבים בשנת 1987 לצרפתית ובשנת 1992 לאנגלית. בשנת 1998 פרסם מריו ליוורני (Liverani) תרגום מעודכן לאיטלקית.
בנוסף לפרסומים אלה, פרסם היינץ בשנת 1995 ביבליוגרפיה ממוינת של כל הספרות המדעית אשר נכתבה על התעודות, כולל עדכון לפרסומים שהוצאו עד שנת 2003. בשנת 1996 פרסם אנסון רייני ארבעה כרכים הדנים בלשון מכתבי אל עמרנה.
בשנת 2005 פורסמו 350 המכתבים בתרגום לעברית על ידי ציפורה כוכבי-רייני בספרה "למלך אדוני - מכתבי אל-עמארנה".
ספרור המכתבים
250px|ממוזער|שמאל|מכתב א"ע 9, מכתבו של בורנבוריאש מלך בבל הכשית לתות ענח' אמון, אוסף המוזיאון הבריטי
המכתבים מוינו על פי מוצאם מן הממלכות שהתקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת לה מתוקפים מכתבי אל-עמרנה. לציטוט המכתבים, הקידומת המקובלת לפני המספר היא "EA", או בעברית "א"ע" (ראשי תיבות של El Amarna או אל־עמארנה).
1–14 – בבל הכשית.
15–16 – אשור.
30–17 – מיתני.
31–32 – אַרזָוָה – מערב אנטוליה, המכתבים נכתבו בחתית.
33–40 – אלשיה – קפריסין.
41–44 – חתים.
45–226, 363 – סוריה ולבנון מתוכם מכתבים 68–140 מגבל, אוגרית, קטנה, ברגה, עמקו, ממלכת אמורו, ביירות, צור, צידון, קדש, דמשק, אמיה ועוד.
227–339, 362, 364–367, 369–371, 378 – דרום כנען, מכתבים מחצור, מגידו, עכו, גזר, ירושלים, אשקלון, לכיש, שכם, פחל ועוד.
340–361, 368, 372–377, 379–382 – אינם מכתבים.
לשון התעודות
המכתבים נכתבו בשפה מעורבת שהביאה לידי ביטוי גם את הניב המקומי והשפה המקומית של שליט המקום שכתב את המכתב. השפה האכדית לא הייתה טהורה. המכתבים מבבל נכתבו בשפה הבבלית התיכונה. במכתבים ממיתני באו לידי ביטוי הניב של מיתני. בחלק מהמכתבים היה אפילו עירוב של צורות אשוריות ובבליות באותה איגרת. מורן חקר את ההיבטים הניביים של מכתבי ירושלים שסגנונם היה ייחודי ונעשה בהם שימוש בניב האשורי והבבלי ביחד. במכתבים מכנען נכתבו מילים כנעניות רבות בכתב היתדות האכדי. שלמה יזרעאל חקר את מכתבי אמורו. יזרעאל קרא לשפה שבה נכתבו מכתבי השליטים הכנעניים "כנענו-אכדית" שהיא שפה מעורבת. שפת האם של הסופרים השפיעה על התחביר והמורפולוגיה של השפה בה נכתבו המכתבים. בתוך הטקסט מופיעות גם מילים בכנענית טהורה בכתב יתדות הברתי. השפה המעורבת במכתבים דורשת מחוקרי לשון מכתבי אל-עמארנה להיות בקיאים באכדית, וכן בשפות שמיות ובמיוחד בלשונות שמיות צפון-מערביות כמו אוגריתית. שני מכתבים בקורפוס שנשלחו על ידי שליט ארזווה נכתבו בשפה החיתית. במכתב 32 מבקש המלך תַרחוּנדַַרדוּ מאמנחותפ השלישי שמכתבי המענה ייכתבו בשפה החיתית בכותבו .
חקר מוצא מכתבי אל עמארנה
שלושה חוקרים מאוניברסיטת תל אביב: נדב נאמן כהיסטוריון, יחד עם חוקר המיקרוארכאולוגיה (ענף העוסק ביישום שיטות מיקרוסקופיות בארכאולוגיה ובדיקת ההרכב והמוצא של חומר) יובל גורן והארכאולוג ישראל פינקלשטיין, חברו כדי לנסות לקבוע את מוצאם של הלוחות מאל עמארנה. יובל גורן הסיר דגימות ממאות לוחות, בדק וקבע מאיזה חומר הם עשויים ומאיזה מקום ברחבי כנען יכול לבוא חומר בעל הרכב כימי ומינרלוגי כזה, ובשילוב עם הנתונים ההיסטוריים העולים מן הלוחות והנתונים הארכאולוגיים מהאתרים ברחבי כנען קבעו החוקרים את מוצא הלוחות שנבדקו. שלושתם כתבו ספר הנושא את השם Inscribed in Clay (חקוק בחומר), ובו הציגו את כל הנתונים ממחקרם, כולל מסקנות על מוצא הלוחות ומה שמשתמע מכך למחקר תעודות אל עמארנה. בדרך זו יכלו לקבוע את מוצאם של לוחות רבים ששם שולחם אבד, או כלל לא נזכר, או שהלוח שבור, ורק מעט שרד ממנו. וכן ישנם מקרים בהם נזכרים שמות של מקומות, אבל חוקרים היו חלוקים בשאלת זיהוים, ובדיקה פטרוגרפית של החימר מאפשרת להכריע בוויכוח זה. שיטת מחקר זו הייתה חלוצית.
ראו גם
מכתבי תענך
מכתבי כומידו
כתבי אוגרית
- ערך בוויקיפדיה האנגלית המפרט בטבלה את המקומות והשליטים המוזכרים במכתבי אל-עמארנה לפי מספרי המכתבים.
- טבלה של המכתבים לפי סדר, תוך ציון שם הכותב, העיר ומקבל המכתב, בערך בוויקיפדיה האנגלית.
לקריאה נוספת
למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2009, 345 עמודים
יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך: על מקרא וארכאולוגיה, הוצאת ראובן מס, עמ' 167–172, ודפים נוספים
Yuval Goren, Israel Finkelstein and Nadav Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance Study of the Amarna Tablets and Other Ancient Near Eastern Texts, (Monograph Series of the Sonia and Marco Nadler Institute of Archaeology), Tel Aviv, Tel Aviv University: Emery and Claire Yass Pub, in Aracheology, 2004
קישורים חיצוניים
מכתבי אל עמארנה, במחלקה להיסטוריה, לפילוסופיה וליהדות של האוניברסיטה הפתוחה
תְּעוּדוֹת אֶל עַמַארְנָה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
מכתבי אל-עמרנה באתר אוניברסיטת תל אביב
אנציקלופדיה של אל עמראנה, המכילה את סיכום המכתבים
מכתבי אל עמרנה מתורגמים לעברית (טקסט)
הערות שוליים
קטגוריה:אל-עמארנה
אל-עמארנה
קטגוריה:ארכיונים
קטגוריה:תקופת הברונזה המאוחרת
קטגוריה:מצרים העתיקה
קטגוריה:כנען: התייחסויות חיצוניות
קטגוריה:יצירות שנתגלו
קטגוריה:ארץ ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית | 2024-09-01T01:46:29 |
הרברט הובר | הרברט קלרק הובר (באנגלית: Herbert Clark Hoover; 10 באוגוסט 1874 – 20 באוקטובר 1964) היה נשיא ארצות הברית ה-31 בין 1929 ל-1933.
במקור הובר היה איש עסקים ומהנדס מכרות במקצועו, ולקח חלק בעבודה הומניטרית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נכנס לפוליטיקה בכהונתו כמזכיר המסחר בקבינט של ממשל וורן הרדינג (1921–1928). במהלך הבחירות לנשיאות ב-1928 רץ כמועמד המפלגה הרפובליקנית וניצח ברוב מוחץ על יריבו הדמוקרטי אל סמית'.
בכניסתו של הובר לנשיאות ידעה אמריקה את שיא פריחתה הכלכלית במקביל לשנות העשרים הסוערות והובר הבטיח למגר את העוני ואת הפשע המאורגן. חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, קריסת וול סטריט, שהחלה ביום חמישי השחור, בלמה את הצמיחה הכלכלית. הובר, מתוך הערכה שגויה של כוחות השוק, פעל נגד עצת מזכיר האוצר שלו, אנדרו ויליאם מלון, והתערב במשבר, בין לבין מתוך אי-אמון בהתנהלות העצמאית של השוק החופשי. בנוסף להתערבות בהתנהלות של השווקים ועירוב הפדרל ריזרב, הובר גם קידם הטלת מס כבד על ייבוא חוץ במטרה להביא לרגולציה שנועדה לאושש את התעשייה האמריקאית. כל המהלכים האלה לא תרמו לפתרון המשבר, במהלך כהונתו עלה אחוז האבטלה מ-3.2% ל-23.6% מכלל האוכלוסייה ובממוצע שנתי שוק המניות צנח ב-30.8%, הנתון הנמוך ביותר מכל נשיאי ארצות הברית.
הובר ניסה לפתור את משבר התעסוקה דרך קידום תשתיות מטעם המדינה, הגדולה שבהם, שהושלמה רק לאחר כהונתו ולבסוף גם נקראה על שמו, היא תשתית סכר הובר. בנוסף למשבר הכלכלי עצמו, היה על הובר וממשלו להתמודד גם מול סדרת אסונות טבע שפגעו בעיקר במגזר החקלאי באמריקה. כמו כן, ארצות הברית איבדה מאחיזתה הגאופוליטית בתקופת כהונתו, דבר שבה לידי ביטוי עם הפלישה היפנית למנצ'וריה. הובר פעל לקדם, במסגרת מדיניות חוץ, "שכנות טובה" בין ארצות הברית ומדינות אמריקה הלטינית. עוד במהלך כהונתו נפתח האמפייר סטייט. כאשר המשבר הכלכלי ברקע, ולנוכח תמיכתו בחוק היובש הלא-אהוד, הובר הפסיד בבחירות לנשיאות ב-1932 ליריבו, המועמד הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניצח ניצחון מוחץ.
ביוצאו מהבית הלבן, המוניטין של הובר היה בשפל, ותדמיתו החלה להשתפר רק בערוב ימיו ולאחר מותו בשנות השישים. הובר התנגד נחרצות לניו דיל של ממשל רוזוולט (שבוסס במקור על מדיניות ההתאוששות הכלכלית של הובר עצמו) ולכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. לאחר סיום המלחמה, ממשל טרומן גייס את הובר למען סקירת מצבה של גרמניה ההרוסה, והדוח"ות שהציג בפני הממשל הובילו לשינוי מדיניות כלפי גרמניה הכבושה. בהמשך התמנה לראשות ועדה לייעול הבירוקרטיה הממשלתית. בין הפסדו בבחירות ב-1932 לבין בחירת אייזנהאואר לנשיא ב-1952, היו הרפובליקנים מחוץ לשלטון ברצף של עשרים שנה.
עם בחירתו לנשיא, הובר היה נשיא ארצות הברית הראשון שהיה מקהילת הקווייקרים.
רקע משפחתי ונעוריו
ממוזער|upright=.57|שמאל|תמונה של הובר הצעיר.
הרברט הובר נולד ב-10 באוגוסט 1874, באיווה. הוא הנשיא הראשון שנולד ממערב לנהר המיסיסיפי. אביו, ג'סי, היה נפח ממוצא גרמני, שווייצרי ואנגלי. הוא עבר לאוהיו עשרים שנה קודם לכן. אמו, הלדה מינטורן, נולדה בקנדה, והייתה ממוצא אנגלי ואירי. הוריו היו קווייקרים. בגיל שנתיים סבל מדלקת גרון, קנה נשימה וסימפונות. הוא היה כל כך חולה עד שכמעט מת. משפחתו הייתה מעורבת רבות בחיים הדתיים של העיירה. אביו מת ב-1880 מאוטם שריר הלב, כאשר היה הובר בן שש. לאחר שעבדה והחזירה את החובות של בעלה, מתה אמו ב-1884, לאחר שלקתה בדלקת ריאות, וכך נותר הובר בן התשע יחד עם אחיו הגדול תיאודור ואחותו הקטנה מריה כיתום. הקהילה הקווייקרית המקומית שמרה על הילדים וגידלה אותם.
לאחר שנשאר לזמן מה עם סבתו באייווה, חי הובר את השנה וחצי הבאות עם דודו, אלן, בווסט ברנץ'. בנובמבר 1885, עבר לאורגון כדי לגור עם דודו, דוקטור ג'ון מינטורן, שהיה רופא ואיש עסקים. במשך שנתיים וחצי, עבד הובר כעוזר במשרד הנדל"ן של דודו. אף על פי שלא למד בתיכון, הוא למד לימודי ערב, הנהלת חשבונות, קצרנות וחשבונאות. הובר הצעיר היה ביישן, רגיש, מופנם ומעט חשדן, מאפיינים שהתפתחו, לפחות בחלקם, בתגובה לאובדן הוריו בגיל כה צעיר. הוא למד באקדמיית 'חברי האוקיינוס השקט' בניוברג, אורגון, וסיים את לימודיו עם ציונים ממוצעים ומטה בכל המקצועות מלבד מתמטיקה. למרות זאת, נחוש להתקדם ללימודי השכלה גבוהה באוניברסיטת סטנפורד שהוקמה זמן קצר קודם לכן בפאלו אלטו, קליפורניה, הובר למד קשה ובקושי רב עבר את מבחן הקבלה של האוניברסיטה. הוא המשיך להתמחות בגאולוגיה והשתתף בשורה של פעילויות מחוץ לבית הספר, שימש כגזבר כיתות של גופי התלמידים הצעירים והבוגרים. כדי לשלם את שכר הלימוד שלו, הובר עבד כפקיד במשרד הרישום והראה מיומנות יזומית רבה על ידי פתיחת שירותי כביסה לסטודנטים.
ממוזער|מקום לידתו של הובר באיווה.|ימיןהייתה זאת שנתה הראשונה של האוניברסיטה והתלמידים הראשונים שילמו פחות מהנדרש מהכיתות בשנים הבאות. הובר טען שהיה התלמיד הראשון באוניברסיטה, כיוון שהיה הראשון לישון במעונות עם פתיחת האוניברסיטה. הוא ניהל את נבחרות הפוטבול והבייסבול של האוניברסיטה, והיה חלק מהמשחק הראשון שלה מול אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ב-1892 הזמין את המלחין הפולני, איגנצי יאן פדרבסקי, לנגן קונצרט לצדקה. פדרבסקי הסכים לבצע זאת ללא תשלום, כדי שיוכלו לשלם את שכירות האולם. ב-1919 פדרבסקי היה ראש ממשלת פולין, ונסע לארצות הברית כדי להודות להובר על העזרה החומרית שהגיש לפולין במהלך המלחמה. ב-1895 סיים את לימודיו עם תואר בגאולוגיה. במהלך שנות לימודיו עבד בעבודות שונות. הוא התנגד לאחוות השונות באוניברסיטה.
מהנדס מכרות
אוסטרליה
ממוזער|שמאל|upright=.682|הרברט הובר בגיל 23, במערב אוסטרליה, 1898.
לאחר סיום לימודיו, עבד הובר בהפקת זהב בקליפורניה לפני שהשיג עבודה בחברה להנדסת מכרות. ב-1897 נסע למערב אוסטרליה בחסות חברת הפקת זהב בריטית. הוא עבד במכרות זהב שונים באזור. הבית שלו במערב אוסטרליה הוא אטרקציה תיירותית. הובר נחשב לחלוץ בנושא הנדסת המכרות. הוא עבד בתנאים קשים, במשכורת של 5,000 דולרים (שווי ערך ל-100,000 דולר היום). הוא עסק בגאולוגיה ובהנדסת מכרות, וחיפש שדות זהב להשקעה. לאחר מינויו לתפקיד מנהל המכרה בגיל 23, פעל להרחבת המכרה, והעסיק מהגרים איטלקים כדי להוריד עלויות ולפגוע באיגוד העובדים של הכורים. הוא האמין שהכורים האיטלקים היו עדיפים, ושהיריבות בינם לבין הכורים המקומיים תרמה לכרייה.
לאחר מכן קודם הובר לניהול מכרה בסין, ונפרד מחברתו מימי האוניברסיטה, לו הנרי.
סין ומיזמים גלובליים אחרים
הובר החליט להתחתן עם לו הנרי ב-1899, והיא הפכה לקווייקרית. היו להם שני בנים- הרברט צ'ארלס הובר, ואלן הנרי הובר. הזוג הנשוי עבר לסין, שם שימש הובר כמהנדס ראשי עבור משרד המכרות הסיני. לאחר מכן עבד כמהנדס בכיר, ואשתו למדה מנדרינית. גם הובר למד קצת מהשפה, ונאמר שהזוג השתמש בשפה בבית הלבן כדי להימנע מהאזנות. הובר שיפר את תנאי העסקת הפועלים, והוביל רפורמות. ביוני 1900, פרץ מרד הבוקסרים בסין, והובר עצמו הנהיג את הנחתים האמריקנים באזור. אשתו טיפלה בפצועים.
הובר הפך לשותף בחברת מכרות ב-18 בדצמבר 1901, והיה אחראי על הפעילויות העסקיות. שכרו היה 12,500 דולר לשנה, בנוסף ל-20% מהרווחים. התאגיד שלט ב-50% מהפקת הזהב באוסטרליה. ב-1901, הוא כבר לא חי באוסטרליה, אולם ביקר בה ב-1902, 1903, 1905 ו-1907. בנוסף היה דירקטור בתאגיד המכרות הסיני וסיפק מהגרי עבודה למכרות בדרום אפריקה. לאחר שנודעו תנאי העסקת העובדים, נאלץ הובר להפסיק זאת.
בין אוגוסט לספטמבר 1905, הקים תאגיד להפקת כסף. הכנסת שיטות חדשות אפשרה לתאגיד להפוך למפיק כסף גדול.
בעלים יחיד
שמאל|ממוזער|הרברט הובר בעשור השלישי לחייו, מהנדס מכרות.
ב-1908, הפך הובר ליועץ מכרות עצמאי, וטייל ברחבי העולם עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הוא השקיע בכל יבשת, והיו לו משרדים בסן פרנסיסקו, לונדון, ניו יורק סיטי, פלורידה, פריז, ובורמה. הוא הפיק כמויות מינרלים גדולות, אולם חלה במלריה ב-1907. בנוסף העלה את הפקת הנחושת ברוסיה, וניהל מכרה בפקודת הצאר. הוא הפך את המכרה למחצב העשיר ביותר בעולם לפני המהפכה הקומוניסטית.
בזמנו הפנוי, כתב הובר. הרצאותיו באוניברסיטת קולומביה ובסטנפורד פורסמו ב-1909. הובר ואשתו תרגמו ב-1912 ספר על כריית מתכות.
ב-1914, היה הובר איש עשיר, עם הון של ארבעה מיליון דולר. בתקופה זאת אמר, שאם אדם לא הפך למיליונר עד גיל ארבעים, הוא לא שווה הרבה. הוא היה בעלים במכרה בבורמה עד סגירתו ב-1963, שנה לפני מותו. המכרה הביא לו הון רב. בשנותיו המאוחרות תיאר את עצמו כרופא למכרות חולים.
עבודה הומניטרית
פעולות הצלה באירופה ובבלגיה
שמאל|ממוזער|פוסטר למנהל הסיוע האמריקני, עבור בלגיה, שהובר הכין.
כשמלחמת העולם הראשונה פרצה באוגוסט 1914, ארגן הובר את החזרת 120,000 אמריקנים מאירופה. הוא הוביל 500 מתנדבים באספקת מזון, ביגוד, פחם ומזומן. הייתה זאת תחילת הקריירה הציבורית שלו. הוא טען שההבדל בין דיקטטורה ודמוקרטיה הוא פשוט: הדיקטטורים מארגנים מלמעלה למטה, ואילו הדמוקרטיות "מלמטה למעלה".
במהלך משבר המזון בבלגיה, לאחר שזאת חוותה פלישה גרמנית, הוביל הובר מאמצי הצלה חסרי תקדים. הוא סיפק מזון לכל בלגיה במהלך המלחמה. מיליוני טונות מזון הובאו לבלגיה, בתקציב של 11 מיליון דולרים לחודש, שמומנו מתורמים פרטיים.
במהלך השנתיים הבאות, עבד הובר 14 שעות ביום מלונדון, וסיפק שני מיליון טונות של מזון לתשעה מיליון קורבנות מלחמה. הוא חצה את הים הצפוני ארבעים פעמים כדי לשכנע את הרשויות הגרמניות לאשר את משלוחי המזון, והיה לגיבור בינלאומי. בשיאו, האכיל מנהל הסיוע האמריקני 10.5 מיליון איש בכל יום. בריטניה התנגדה לתמיכה במיזם של הובר, והעדיפה שהגרמנים ידאגו לאוכלוסייה כבושה. וינסטון צ'רצ'יל, שאותו הובר לא חיבב, טען שהמאמץ לשיקום בלגיה היה אסון צבאי.
במהלך אותה התקופה, הותיר הובר רושם על השגריר האמריקני בבריטניה, וולטר פייג'. במזכר מ-30 בדצמבר 1916, כתב פייג' שהובר יצליח במחלקת המדינה, בגלל הצלחתו במשא ומתן עם הממשלות הזרות. הממשלה הבריטית, לטענת פייג', הציעה להובר אזרחות בריטית ותפקיד בכיר בממשלה, אולם הוא סירב לוותר על אזרחותו האמריקנית.
מנהל המזון האמריקני
לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה באפריל 1917, מינה הנשיא וודרו וילסון את הובר להוביל את מנהל המזון האמריקני. הובר היה משוכנע שריכוז סמכויות היה הדרך הטובה לשמור על המצב. הוא השיג כוח רב, ובחר באנשים מיומנים לנהל את התפקידים (ביניהם היה רוברט טאפט בצד הפוליטי).
הובר ביסס ימים בהם אנשים לא יכלו לאכול מוצרים מסוימים כדי לשמור אותם למנות קרב: הוא יזם את פרויקט יום שני ללא בשר ויום רביעי ללא חיטה. המנהל הוביל לשליטה במחירים והנפיק רישיונות ליצרני מזון כדי למקסם את התפוקה. כמה תאגידים הרוויחו מכך.
פעולות הצלה לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, כחבר במועצה הכלכלית העליונה וראש מנהל הסיוע האמריקני, ארגן הובר משלוחי מזון למיליוני גוועים ברעב במרכז אירופה.
הובר סיפק עזרה לגרמניה לאחר המלחמה, וגם לאזורים מוכי הרעב בשליטת הבולשביקים ברוסיה ב-1921, למרות התנגדות הרפובליקנים. כשנשאל האם במעשיו לא עזר לבולשביזם, טען "עשרים מיליון איש גוועים ברעב. לא משנה מה הפוליטיקה שלהם, צריך להאכיל אותם!". בנוסף, הבין הובר ששליטתו באספקת המזון נתנה לו יתרון על הממשל הבולשביקי.
עם סוף המלחמה, קבע הניו יורק טיימס שהובר הוא אחד מעשרת האמריקנים החיים החשובים ביותר. כשחזר לארצות הברית ב-1919, שקל להיכנס לפוליטיקה. המפלגה הדמוקרטית ראתה אותו כמועמד נשיאותי, והנשיא וילסון ראה אותו כיורש עתידי. פרנקלין דלאנו רוזוולט, אז כוכב עולה במפלגה בניו יורק, טען שהובר הוא בחירה מצוינת. מאחר שהובר האמין שהרפובליקנים ינצחו ב-1920, החליט לתמוך ברפובליקנים. בנוסף, טען שלא יוכל להיות חבר במפלגה שהחבר היחיד בה בבית ילדותו היה השיכור של העיירה.
הובר אסף מידע על המלחמה, ותרם לשם כך את כל המסמכים מתקופת פעילותו במלחמה. עלונים, פרסומים, מסמכים ממשלתיים, עיתונים, כרזות וחומרים אחרים נאספו, וכיום הם נמצאים באמתחתו של "מכון הובר".
יעילות
לאחר שעבד עם מנהל המזון, הפך הובר לנשיא איגוד המהנדסים של ארצות הברית. הוא התמקד בהקטנת הבזבוז והעלאת היעילות. הוא ניסח תוכנית לבדיקת הבזבזנות בסקטור התעשייתי, והתמקד בפועלים. הדו"ח שהפיץ התפרסם מאוד.
כשמונה למזכיר המסחר, התפטר מאיגוד המהנדסים, אולם במהלך שנותיו במשרד פעל לאור הדו"ח.
מזכיר המסחר
שמאל|ממוזער|upright=1.15|הובר (במרכז) עם סגניו.
הובר דחה את חיזורי המפלגה הדמוקרטית ב-1920. הוא היה רשום כרפובליקני, אף על פי שתמך במפלגה הפרוגרסיבית של תיאודור רוזוולט ב-1912. כעת הכריז על עצמו כעל רפובליקני וכמועמד נשיאותי.
הוא ניסה להתמודד בבחירות המקדימות בקליפורניה, שם כמעט ניצח את הסנאטור הפופולרי היירם ג'ונסון. הובר לא נחשב למועמד רציני, גם לא כשהוועידה הרפובליקנית התחלקה בין מושל אילינוי פרנק לואדן והגנרל ליאונרד ווד. אף על פי שהיו לו חילוקי דעות אישיים עם וורן הרדינג, תמך בו הובר מבחינה ציבורית ונאם לטובתו.
שמאל|ממוזער|הובר והנשיא הרדינג במשחק בייסבול ב-1921.
לאחר היבחרו, הציע הרדינג להובר מינוי לתפקיד מזכיר הפנים או לתפקיד מזכיר המסחר. הובר בחר בתפקיד מזכיר המסחר, שהיה קיים רק שמונה שנים, ונחשב לתפקיד משני ובעל אחריות מוגבלת.
שאיפתו של הובר הייתה לשנות את המצב, ולהפוך את מחלקת המסחר למחלקה שתהיה אחראית לצמיחה וליציבות האומה. הוא דרש וקיבל מהרדינג סמכות לתאם בין עניינים כלכליים בממשלה. הוא יצר תת-מחלקות וועדות, ופיקח על הכל- מנתוני ייצור, הרדיו, ועד לתחבורה אווירית. הוא חדר לתחומי אחריות של מזכירים אחרים שסבר שלא ביצעו את עבודתם נאמנה. הוא נחשב לאחד מהאנשים הבולטים בממשל, כשהוא מתבלט מעל הנשיאים הרדינג וקולידג'.
הובר השתייך לזרם ההגותי והפוליטי שכונה "מתקדם" (forward-looking) או "פרוגרסיבי". כמהנדס מכרות מצליח בעברו, היה שותף לתפישה הרווחת כי הממשלה יכולה וכשירה לנהל את המדינה באופן מדעי, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה או פרויקט הנדסי. כרבים אחרים, סבר אף הובר כי ביישום נכון, ניתן להבטיח שגשוג כלכלי מתמיד וחופש משפל כלכלי.
לתפישותיו של הובר היה גם קשר למסורת ארוכת שנים של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. מפלגה זו דגלה, עוד מגלגולה כמפלגה הוויגית תחת הנהגתו של קליי, בפעולות יזומות של "שיפור פנימי" (internal improvement, עבודות יזומות ומיזמי בנייה, תחבורה ותשתית), במדיניות של הזרמת כספים מוגברת על ידי בנק מרכזי, ובהעלאה ניכרת של מכסי המגן.
בתקופת כהונתו כשר המסחר, תחת ממשלי הרדינג וקולידג', התבלט הובר בתמיכתו ב"תחרות יעילה". לדידו, תחרות כזו הייתה צריכה להיות מבוססת על הסכמה ושיתוף פעולה בין עסקים, במקום תחרות "בזבזנית". כינון קרטלים ומונופולים בחסותה ובפיקוחה של המדינה, סבר, ישפרו את איכות השירות והמוצרים וימנעו את הבזבוז, לתפישתו, הכרוך בתהליך ההתחרות.
כמזכיר, וכנשיא לאחר מכן, שינה הובר את מערכת היחסים בין העסקים והממשלה. בניגוד לעמדתם של רוזוולט, של ויליאם הווארד טאפט ושל וודרו וילסון, שדגלו בייעוץ עסקי בלבד, רצה הובר להפוך את מחלקת המסחר לארגון שירותים עוצמתי, שיוכל לאכוף שיתופי פעולה בין הממשלה והעסקים. מחלקת המשפטים וועדת הסחר הפדרלית התנגדו למטרותיו של הובר, אולם בית המשפט של ארצות הברית קבע שמדיניותו שירתו את טובת הציבור, והובילו למחירים נמוכים יותר ללא בזבוז.
מרבית מעשיו של הובר כמזכיר המסחר התמקדו בחיסול הבזבוזים והעלאת היעילות בעסקים ובתעשייה. הוא הקטין את הפסדי הפועלים מסכסוכי סחר ומשברים עונתיים, הקטין את ההפסדים התעשייתיים מתאונות ופציעות, והקטין את כמויות הנפט שבוזבזו במהלך הפקה ושינוע. הוא הצליח לקדם תקנים למוצרים, וקידם סחר בינלאומי כשפתח משרדים מעבר לים, לייעוץ לאנשי עסקים. הובר היה נחוש גם לקדם את סרטי הוליווד מעבר לים.
מדיניותו של הובר קידמה את בעלות האזרחים על בתיהם. הוא עבד עם בנקאים ותעשיית החסכונות כדי להגמיש את הכללים למתן משכנתאות והרחיב את הבנייה של בתים למכירה. רבים טענו שהיה מזכיר המסחר הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא היה הנשיא האחרון שמונה לתפקיד לאחר עבודה במשרה מלאה בקבינט.
מתנגדיו של הובר טענו שלא ביצע שינויים בקונגרס לאחר מפקד האוכלוסין של 1920, שהראה על עלייה באוכלוסייה העירונית והמהגרת. היה זה מפקד האוכלוסין היחיד שבעקבותיו לא שונו יחסי הכוחות בקונגרס. דבר זה השפיע על הבחירות הנשיאותיות ב-1928.
ועידות רדיו
ממוזער|שמאל|הרברט הובר מקשיב למקלט רדיו.
ועידות הרדיו של הובר היו מרכזיות בארגון, פיתוח ופיקוח על שידורי הרדיו הראשוניים. לפני חוק הרדיו של 1927, מזכיר המסחר לא יכול היה להתערב בשידורי הרדיו או למנוע מתן רישיונות לשידור. לבסוף הביא הובר את הנושא אל הסנאט. הוא דרש יותר כוח כדי לשלוט ברגולציה של תחנות הרדיו (היו 732 תחנות ב-1927). לבסוף, חוק הרדיו עבר. החוק אישר לממשלה להתערב ולבטל תחנות רדיו שלא היו שימושיות לציבור. לא כל חברי הקונגרס תמכו בהובר, והוא זכה להתנגדות חריפה בסנאט ומבעלי תחנות רדיו. אולם תרומותיו השפיעו על מערכת הרדיו המודרנית.
הובר תרם לפרויקטים מרכזיים לבקרה על שיטפונות והפקת חשמל. כשהתעשייה האווירית התפתחה, ארגן הובר וועידה כדי לקדם כללים בטיסה. הוא ארגן תרומות כדי לקדם חינוך בריא בבתי ספר.
אף על פי שהמשיך לחשוב שהרדינג לא מתאים לנשיאות, הם הפכו לחברים. הובר ליווה את הרדינג בטיולו האחרון למערב ב-1923. הוא התקשר לרופא שיבוא לבדוק את הנשיא החולה, והוא התקשר לבית הלבן כדי לדווח על מותו של הנשיא. הוא הוביל את שיירת המקוננים שליוו את גופתו של הרדינג בחזרה אל הבירה.
עם סוף כהונתו של הובר כמזכיר המסחר, הוא העלה את מעמד התפקיד. עם ממשל רוזוולט, נבנו למחלקת המסחר משרדים מודרניים.
ועידות תחבורה
כמזכיר המסחר, ארגן הובר שתי ועידות לאומיות בנושא תחבורה ציבורית, ב-1924 וב-1926 (אחת שלישית התכנסה ב-1930, במהלך תקופתו כנשיא). מטרתו הראשית הייתה לדון בנושא קורבנות תאונות הדרכים, אולם מהר מאוד הוועדה אימצה תקנים לכלי תחבורה, כללי נסיעה וכללים לשליטה בתחבורה עירונית. הוא הותיר לקבוצות השונות לדון בינן ובין עצמן ולהסכים על הכללים, שהוגשו לרשויות. איגודי סחר המכוניות, שהיו מאורגנים, הצליחו לשמור על האינטרסים שלהם בהמלצות הוועידות. הוועידות המליצו על מודל לוחיות רישוי אחיד ועל תקנות תעבורה אחידות.
השיטפון במיסיסיפי
השיטפון הגדול במיסיסיפי ב-1927 הוביל לקריסת הסכרים בנהר המיסיסיפי ולהריסת בתיהם של מיליון וחצי אנשים. האסון לא היה בסמכות מחלקת המסחר, אולם מושלי שש המדינות שנפגעו ביקשו את עזרתו של הובר באופן אישי. הנשיא קולידג' שלח את הובר לארגן את הרשויות, הצבא, המהנדסים, משמר החופים ואת הצלב האדום.
עם עזרה מצד תאגיד רוקפלר, ארגן הובר יחידות רפואיות שיעבדו באזורים המוצפים במשך שנה. העובדים חיסלו מחלות שונות באזורים רבים. עבודתו בנושא הביאה לו כותרות. לטענתו, ההצלחה הגדולה בעבודת הצדקה לא הייתה אספקת עזרה ממשלתית, אלא עזרה לאזרחים פרטיים לארגן את מרב העזרה האפשרית.
נושא השחורים סיכן את מעמדו של הובר. הקצינים המקומיים פגעו בחקלאים שחורים ומנעו מהם לעזוב את מחנות ההצלה. העזרה שיועדה לחקלאים ניתנה לבעלי הקרקע הלבנים, והשחורים הועסקו בעבודות כפייה באיומים. הובר ידע ששאיפותיו להיות נשיא יפגעו מכך, והחליט לחתום על עסקה עם רוברט רוסה מוטון, יורשו של בוקר טי. וושינגטון במכון טסקיגי. בתמורה להשתקת סבל השחורים, הבטיח הובר השפעה חסרת תקדים לאוכלוסייה השחורה כשיבחר לנשיאות. מוטון הסכים, והסתיר את המידע מהתקשורת.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928
הבחירות במפלגה הרפובליקנית
שמאל|250px|ממוזער|הרברט הובר וכלבו, "המלך תות", שנקרא על שמו של הפרעון תות ענח' אמון.בעקבות הודעת של קולידג' שלא יתמודד על תקופת כהונה נוספת בבחירות הנשיאותיות של 1928, הודיע הובר על התמודדותו על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, ומיד היה למועמד המוביל, למרות העובדה שקולידג' לא חיבב אותו במיוחד. קולידג' לא רצה להתנגד למזכיר המסחר האהוד ולפלג את המפלגה.
המתמודד העיקרי נגדו היה פרנק לואדן, מושל אילינוי לשעבר, אך הובר הפופולרי גבר עליו בקלות. העיתונות תמכה בו, והניסיון, האהדה והמוניטין שלו אפשרו לו להיבחר כבר בסיבוב הראשון.
הצירים שקלו למנות את סגן הנשיא צ'ארלס דוז לסגנו של הובר. קולידג' (ששנא את דוז) הכריז שזה ייחשב בעיניו לעלבון. הוועידה בחרה בסנאטור צ'ארלס קרטיס מקנזס.
אף על פי שרץ לנשיאות, הובר לא התפטר מתפקידו כמזכיר המסחר עד 21 באוגוסט, חודשיים לאחר מינויו לתפקיד המועמד.
הבחירות הכלליות
שמאל|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות של 1928. (באדום: מדינות שבהן הובר ניצח, בכחול: מדינות שבהן סמית' ניצח).
בבחירות לנשיאות התמודד הובר נגד אל סמית' הדמוקרטי, ותמך ביעילות ובשגשוג הרפובליקני. גם סמית' היה מוכר כתומך ביעילות מתקופתו כמושל ניו יורק. שני המתמודדים תמכו באנשי העסקים והבטיחו לסייע לחקלאים, לשנות את חוקי ההגירה ולשמר את הבדלנות של ארצות הברית ביחסי החוץ. הם נבדלו ביחס לחוק היובש. סמית' קרא לביטול חוקי היובש בעוד הובר קבע שחוק היובש הוא ניסוי עם כוונות נאצלות. השימוש במילה "ניסוי" קבעה שהחוק אינו קבוע. היותו של סמית' קתולי הביאה לו קולות קתוליים בערים, אך הביא להובר קולות של מתנגדי הקתוליות, ללא שהובר התייחס לנושא.
היסטוריונים טוענים שלאור הפופולריות שלו ברפורמת הכלכלה שיזם, וריבוי השסעים במפלגה הדמוקרטית בנוגע לחוק היובש שסמית' התנגד לו, הבטיחו את ניצחונו של הובר בבחירות עם 58% מהקולות, תוך זכייה בכמה ממדינות הדרום, פלורידה, צפון קרוליינה, וירג'יניה, טקסס וטנסי, שהיו מאחזים של המפלגה הדמוקרטית. הדרום העמוק המשיך לתמוך בסמית' כמועמד הדמוקרטי. הייתה זאת הפעם הראשונה בה מועמד רפובליקני ניצח בטקסס. הובר תמך באסטרטגיית בחירות לבנה יחסית, שהצליחה לשקם את מעמד המפלגה בדרום, תוך שהוא מונע משחורים להוביל את המפלגה בדרום. המנהיגים השחורים זעמו, נטשו את המפלגה הרפובליקנית והחלו לתמוך במנהיגים שתמכו בזכויות האזרח במפלגה הדמוקרטית. ב-1956, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, מייסד ה-NAACP, טען שהשחורים היו חלוקים ב-1928, כיוון שלא סמית' ולא הובר תמכו בשחורים והעליבו אותם.
נשיאותו (1933-1929)
הובר ערך מסיבת עיתונאים ביומו הראשון בתפקיד, והבטיח "עידן חדש ביחסים עם העיתונות". הוא ביקש מהעיתונאים לבחור נציגים מקרבם שימליצו על שיפורים במערכת מסיבות העיתונאים של הבית הלבן. הובר לא השתמש בדובר, וביקש מהכתבים לצטט אותו ישירות, כשהוא מביא להם פתקים עם תגובותיו מראש. בארבעת החודשים הראשונים שלו בתפקיד, הוא ערך יותר מסיבות עיתונאים מכל נשיא אחר, לפניו או אחריו. לאחר נפילת הבורסה, הוא שינה את מדיניותו, סינן כתבים והופיע פחות.ממוזער|טקס כניסתו של הובר לתפקיד
ממוזער|שמאל|הרברט הובר כנשיא החדש, קריקטורה מ-17 במרץ 1929.לו הובר הייתה גברת ראשונה פעילה. היא הפגינה את תכונותיה של האישה החדשה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אינטליגנטית, חסונה ומודעת לאחריותה.
הרופא הרשמי של הבית הלבן המציא ענף ספורט בשם "כדור-הובר", כדי לשמור על הובר בכושר בזמן שהיה בבית הלבן. הספורט הוא שילוב בין כדורעף וטניס, שאותו משחקים עם כדור רפואי. הובר וחברי הקבינט שלו שיחקו בספורט כל בוקר.
מדיניות פנים
בנוגע לעוני, טען הובר ש"אנו קרובים היום באמריקה יותר מאשר אי פעם לחיסול העוני... עוד לא הגענו למטרה, אבל אם תינתן לנו ההזדמנות להמשיך במדיניות של שמונה השנים האחרונות, נגיע בקרוב, בעזרת האל, ליום הזה." בתוך כמה חודשים, נפילת הבורסה התרחשה, והכלכלה הידרדרה אל השפל הגדול.
הובר נכנס לתפקידו עם תוכנית לשנות את מערכת הרגולציה הממשלתית, באמונה שלביורוקרטיה הממשלתית צריכה להיות שליטה מוגבלת על המערכת הכלכלית של המדינה. בתור פרוגרסיבי שתמך ברפורמות, ראה הובר את הנשיאות ככלי לשיפור מצבם של כל האמריקנים בעזרת עידוד שיתוף פעולה ציבורי-פרטי. הובר העדיף התנדבות על פני פעולה או מעורבות ממשלתית, שהיו מנוגדות לרוח האינדיבידואליזם האמריקני. לפני שנכנס לפוליטיקה, גינה הובר את מדיניות הלסה פר.
הובר הרחיב את המגזר הציבורי, ביטל רישיונות להפקת נפט באופן פרטי בשטחים ממשלתיים, והנחה את מחלקת המשפטית ואת מס ההכנסה לפעול כנגד גנגסטרים שהעלימו מס. כתוצאה מכך, הצליח להביא להרשעתו של אל קפונה. בין פעולותיו, הוא מינה ועדה שהקצתה אדמות רבות לפארקים וליערות לאומיים; תמך (אולם לא הצליח להביא זאת לכדי חקיקה) בהורדת מס לאמריקנים בעלי הכנסות נמוכות; ביטל פטורים מסוימים ממס שניתנו לעשירים; הכפיל את מספר בתי החולים לחיילים משוחררים; ניסה להגיע להסכם על נתיב המים סנט לורנס (שנכשל בסנאט); כתב תעודת זכויות לילדים שהבטיחה הגנה לכל ילד, ללא הבדל גזע ומין; יצר מחלקה נגד מונופולים במחלקת המשפטים; דרש בטיחות ושיפור השירות בשירות דואר האוויר; הציע הלוואות ממשלתיות לצורך התחדשות עירונית (ולא הצליח להעביר חקיקה בנושא); ארגן את לשכת בתי הכלא הפדרלית; ארגן מחדש את הלשכה לענייני אינדיאנים; ביצע רפורמות בבתי הכלא; הציע, אם כי לא הצליח להקים, מחלקת חינוך ממשלתית; תמך, אם כי לא הצליח להעביר, בקצבאות פנסיה של חמישים דולרים לחודש לאמריקנים מעל גיל שישים-וחמש; כינס ועידות בבית הלבן על בריאות ילדים, הגנה על ילדים, בניית בתים ובעלות על בתים; החל בשיפוץ סכר בולדר (שנקרא לאחר מכן על שמו, סכר הובר); וחתם על חוק שהגביל את ההתערבות המשפטית בסכסוכי עבודה.
יחסי חוץ
ב-19 בנובמבר 1928, הנשיא הנבחר הובר נסע לסיור בעשר מדינות באמריקה הלטינית. הוא נאם עשרים וחמישה נאומים, שבכולם טען שבכוונתו להקטין את המעורבות הפוליטית והצבאית האמריקנית באזור. הוא טען שארצות הברית תהיה "שכנה טובה". אסון נמנע כשאנרכיסט ארגנטינאי שניסה להתנקש בו נעצר. הובר לא הפגין דאגה, קרע את העמוד הראשי של העיתון שדיווח על כך וטען שעשה זאת כדי שאשתו לא תראה.
לאחר שנקבעה ב-1930 המדיניות כלפי דרום אמריקה, החל הובר לנסח את מה שהפך ל"מדיניות השכן הטוב" של ממשל רוזוולט. הוא הוציא את החיילים האמריקנים מניקרגואה ומהאיטי. הוא גם הציע אמברגו צבאי על אמריקה הלטינית והקטנה בשליש של הכוח הימי העולמי. מדיניות ההתערבות של רוזוולט נמחקה ממדיניות החוץ האמריקנית. בתגובה לפלישה היפנית אל מנצ'וריה, הוא ומזכיר המדינה הנרי סטימסון ניסחו את "מדיניות סטימסון", שטענה שארצות הברית לא תכיר בטריטוריות שנכבשו בכוח.
הובר תיווך בין צ'ילה ופרו כדי לפתור את הסכסוך על ריבונותן של אריקה וטאקנה, שהוענקו לצ'ילה ב-1883 למשך עשור, שאחריו היה אמור להתרחש משאל עם. בפשרה שהושגה, שמרה צ'ילה על אריקה, ופרו החזירה לעצמה את טאקנה.
זכויות האזרח
הובר לא הזכיר את זכויות האזרח יותר מדי בתור נשיא. הוא האמין שהשחורים ושאר הגזעים יוכלו לשפר את מצבם בעזרת חינוך ויוזמה אישית. הוא התנגד לחוקים נגד לינצ'ים, וכשהתרחשו לינצ'ים בדרום, כולל אחד שהתקשר לניסיונות מפלגתו להשתלט על הדרום, הוא גינה אותם רק באופן מילולי.
הובר ניסה למנות את ג'ון פארקר מקרוליינה הצפונית לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1930. ה-NAACP טען שפארקר הכריע החלטות נגד שחורים, ולחם במועמדות. לבסוף ההצעה נפלה בסנאט על חודו של קול (39–41).
לו הובר הזמינה את אשתו של אוסקר דה פריסט, החבר השחור היחידי בקונגרס, למסיבת תה בבית הלבן. בוקר טי. וושינגטון היה השחור הקודם שסעד בבית הלבן, עם תיאודור רוזוולט ב-1901.
צ'ארלס קרטיס, האינדיאני הראשון שכיהן כסגן הנשיא, היה משבט הקאו בקנזס. המוניטין של הובר כהומניטר וכקווייקר, בנוסף לסגנותו של קרטיס, ייחדו את מדיניותו כלפי האינדיאנים. הוא טען שהאינדיאנים צריכים להגיע לעצמאות כלכלית. הוא ניסה להקטין את מעורבות הממשל בנושאים האינדיאניים. מטרתו הייתה שהאינדיאנים יפעלו כיחידים, ולא כשבטים, וייקחו את החובות שניתנו להם עם האזרחות ב-1924.
השפל הגדול
הובר תמך ברעיון של שיתוף פעולה ציבורי-פרטי כדי להשיג צמיחה כלכלית גבוהה. הובר חשש שמעורבות ממשלתית רחבה מדי תפגע באינדיבידואליזם, שטען שהיה חיוני לעתיד המדינה. עמדותיו הכלכליות עמדו במבחן עם תחילת השפל הגדול.
אף על פי שבמשך עשורים נטען שהובר נקט במדיניות לסה פר מול השפל, הוא דווקא תמך במדיניות פעילה יותר. הוא דחה את רעיונותיו של מזכיר האוצר אנדרו ויליאם מלון לא להתערב בשפל, וקרא למנהיגים עסקיים רבים כדי להפציר בהם לא לפטר עובדים או לקצץ בשכר.
שמאל|ממוזער|הרברט הובר בחדר הסגלגל עם טד ג'וסלין.
הכלכלן הליברטריאני מארי רות'בארד טוען שהובר היה היוזם של מה שהפך לניו דיל. הובר יזם תוכנית עבודות ציבוריות חסרת תקדים, השקיע עוד 400 מיליון דולרים בבניית בניינים ממשלתיים והקים מחלקה למבני ציבור כדי לדרבן בנייה ציבורית. הוא העניק יותר תמיכות לשיפוץ ספינות במועצת הספינות הממשלתית וביקש הקצבה של עוד 175 מיליון דולרים לעבודות ציבוריות. ביולי 1930 השיג הרחבה של 915 מיליון דולרים לתוכנית לעבודות ציבוריות, כולל סכר הובר. באביב 1930, השיג הובר מהקונגרס עוד 100 מיליון דולרים כדי להמשיך להעניק כסף לוועד החוות הפדרלי, שילווה לחקלאים וירכוש קרקעות. בסוף 1929, הקים וועד החוות איגוד שיווק כותנה קואופרטיבי, שהיה מורכב מ-30 ארגונים מדינתיים. הוועד הקים איגוד לאומי להלוואה לתעשיית הכותנה. 31.5 מיליון דולרים הולוו לתעשיית הכותנה, ומתוכם אבדו 12.5 מיליון דולר. ההקצבות הגדולות לחקלאים הקדימו את חוק התיאום החקלאי. הובר תמך בחוקים לטובת הפועלים, שהנהיגו יום עבודה בן שמונה שעות בבניית מבני ציבור ותשלום שכר מינימום. במגזר הבנקאי, העביר הובר חוק שהקים שנים-עשר בנקים מחוזיים, שהעניקו כסף מהאוצר אל הבנקים המקומיים. בנוסף העביר את חוק גלאס-סטיגל, שייסד את התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות, והגדיל את האינפלציה.
כלכלנים שהתנגדו להובר טענו שמדיניותו שתמכה בפועלים גרמה לאובדן של שני שלישים מהתוצר הלאומי, ורק החמירו את המיתון. ההיסטוריונים הכלכליים לא מקבלים זאת.
שמאל|ממוזער|הנשיא הובר עם אמיליה ארהארט ב-1932.
הנשיא הובר ניסה להשתמש בכוח הממשלתי כדי לשמור על שיעורי שכר גבוהים לאחר נפילת הבורסה, דבר שהנשיא הרדינג לא ביצע ב-1921.
ב-1931 מסר הודעה לציבור בנוגע לעמדתו לגבי ניסיונות תמיכה ציבוריים או פרטיים. הוא טען שכוחו של העם האמריקני הוא ביכולתו לעזור אחד לשני בשעת הצורך, ושהתערבות ממשלתית תפגע בחירויות האזרח. לכן, לטענתו, ניסה לשתף פעולה עם העסקים.
קריאתו להתערבות ממשלתית עלתה כשהכלכלה העולמית המשיכה להידרדר. הוא (כרוב הדמוקרטים) תמך בתקציב מאוזן והתנגד להגדלת הגירעון לצורך מימון תוכניות רווחה - ולכן הוא העלה את שיעורי המס על העשירים. למרות (ואולי בגלל) העלאות המס, הגירעון החל לגדול. הובר אכן ניסה להפעיל כמה אמצעים כדי להוציא את המדינה מהשפל. ב-1929 הפעיל תוכנית שמטרתה לעזור למקסיקנים מובטלים לחזור לארצם. התוכנית גירשה 500,000 מקסיקנים למקסיקו, ונמשכה עד 1937. ביוני 1930, למרות התנגדות הכלכלנים, הקונגרס אישר את חוק המכסים סמוט-האולי, עליו חתם הובר בחוסר רצון. החוק העלה את המכסים על אלפי פריטים מיובאים. הכוונה הייתה לעודד רכישת מוצרים אמריקניים בעזרת העלאת מחיר המוצרים המיובאים, מה שיכניס כסף לממשלה ויגן על החקלאים. אולם השפל הכלכלי התפשט ברחבי העולם, וקנדה, צרפת ומדינות אחרות הגיבו בהעלאת מכסים על מוצרים אמריקניים. התוצאה הייתה צמצום בסחר הבינלאומי, והחמרת השפל.
ב-1931, הכריז הובר על הקפאה של שנה בתשלום הפיצויים מגרמניה לארצות הברית. ההקפאה לא הקלה על הכלכלה, ולאחר שנה, התכנסו מדינות העולם בלוזאן כדי לדון בפשרה. המדינות לא הצליחו להגיע לפשרה בתשלום הפיצויים.
ב-1931, ניסה לשכנע את הבנקים במדינה ליצור חברת אשראי לאומית, ניסיון שלא צלח.
ב-1932, שיעור האבטלה הגיע ל-24.9%, העסקים לא פרעו את חובותיהם, ויותר מ-5,000 בנקים קרסו, בעיקר בנקים כפריים קטנים. מאות אלפי אמריקנים איבדו את בתיהם והתאספו בשכונות צריפים רבות, שאותן כינו הדמוקרטים בלעג "ערי הובר" (Hoovervilles).
הקונגרס, שהיה נואש להגדיל את ההכנסה הממשלתית, העביר ב-1932 חוק שהעלה את המיסים בשיעור הגדול ביותר שלא בזמן מלחמה. החוק העלה מיסים בכל מדרגות המס, כך שהמשתכרים הבכירים שילמו 63% מס - בהשוואה ל-25% כשהובר נכנס לתפקידו. המס על הכנסת חברות עלה מ-12% ל-13.75%.
ניסיונו האחרון של ממשל הובר לחלץ את הכלכלה ב-1932 התרחש בעזרת העברת חוק חירום לעזרה ובניין, שהכשיר משאבים לתוכניות לעבודות ציבוריות ויצר את ה"חברה למימון בנייה מחדש". מטרתה הראשונית הייתה להלוות בערבות ממשלתית למוסדות פיננסיים, מסילות רכבת ומוסדות מקומיים כדי שיוכלו להמשיך בתוכניות הרווחה. ה-RFC לא השפיע ב-33–1932, אולם רוזוולט הרחיב אותו כחלק מהניו דיל שלו.
מיסים, הכנסה וגירעון
ממוזער|החוב הלאומי כאחוז מהתל"ג עלה מ-20% ל-40% בתקופתו של הובר.
כדי לשלם על התוכניות הממשלתיות ולפצות על אובדן ההכנסות בעקבות השפל, בנוסף לחוק ההכנסה של 1932, הסכים הובר לבטל תוכניות קיצוץ מיסים שיזם ממשלו על בעלי הכנסה גבוהה. מס רכוש הוכפל, ומס חברות עלה בכמעט 15%. בנוסף, הוטל מס של שני סנטים (שווי ערך לכשלושים היום) על כל ההמחאות הבנקאיות. הכלכלנים טענו שהמס על ההמחאות הוביל להתכווצות כלכלית. הובר עודד את הקונגרס לחקור את הסחר במניות בניו יורק, והוביל לכמה רפורמות בנושא.
שמאל|ממוזער|הרברט ולו הנרי הובר על רכבת באילינוי.
צבא הבונוס
אלפי חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה ומשפחותיהם מחו בוושינגטון ביוני, 1932, ודרשו תשלום מיידי של הבונוס שהובטח להם בידי חוק חיילים משוחררים. החוק קבע שהבונוס ישולם רק ב-1945. לאחר שהקונגרס הציע להם כסף כדי שיחזרו הביתה, עדיין נותרו כמה חברי "צבא הבונוס" באזור. משטרת וושינגטון ניסתה לפנות אותם ללא הצלחה. המשטרה ירתה בניסיון להשיג סדר, ושני מוחים נהרגו, ושוטרים רבים נפצעו. הובר שלח כוחות צבא בהובלת הגנרל דאגלס מקארתור, שנעזר בדווייט אייזנהאואר כדי לעצור צעדה. מקארתור, שהאמין שלחם במהפכה קומוניסטית, בחר לפנות את המחנה בכוח צבאי. מאות אזרחים נפצעו. הובר שלח לצבא פקודות לא להתקדם אל המאהל, אולם מקארתור התעלם מהפקודה. הובר זעם, אולם סירב להחליף את מקארתור. הדבר פגע בהובר במהלך 1932. מושל ניו יורק, והמועמד הדמוקרטי, פרנקלין רוזוולט הכריז שהובר הוא רכרוכי.
מינויים לבית המשפט העליון
הובר מינה לבית המשפט העליון שלושה שופטים: צ'ארלס אוונס יוז לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, אוון רוברטס, ובנג'מין קרדוזו. קרדוזו מונה למרות היותו דמוקרט. הובר טען שהוא מאמין בכך שבית המשפט העליון צריך להכיל בתוכו מיעוט חזק ממפלגת האופוזיציה.
הבחירות ב-1932
שמאל|ממוזער|הובר נואם מול קהל גדול ב-1932.
אף על פי שהובר לא חיבב את תפקידו כנשיא, הוא החליט לרוץ שוב ב-1932, לא רק מתוך גאווה, אלא גם מכיוון שחשש שמועמדים רפובליקניים אחרים יטפלו בשפל באמצעים רדיקליים מבחינתו.
הובר נבחר בידי הרפובליקנים להיות המועמד. הוא תכנן רק נאום אחד או שניים, ולהשאיר את שארית מסע הבחירות לאחרים, אולם הסקרים הלא מחמיאים גרמו לו להחליט להרחיב את הופעותיו. בתשעה נאומים ברדיו הגן על ממשלו ועל השקפת עולמו. הגישה המתנצלת לא סייעה מהובר להדוף את האשמותיו של המועמד הדמוקרטי, פרנקלין רוזוולט, על כך שהוא היה אחראי באופן אישי לשפל.
במסע הבחירות שלו ברחבי המדינה, ספג הובר את ההתנגדות העזה ביותר כלפי נשיא מכהן. חוץ מכך שמכוניותיו והרכבת שלו נרגמו בביצים ובפירות רקובים, היו קריאות גנאי רבות במהלך נאומיו, ובכמה מקרים, השירות החשאי של ארצות הברית נאלץ למנוע ניסיונות להתנקש בו מצד אזרחים כועסים, כולל מקרים בהם התקרב אליו אזרח עם מקלות דינמיט, ואזרח אחר שניסה לפגוע במסילת הרכבת בזמן שהנשיא נסע בה.
פרנקלין רוזוולט האשים את הובר בכך שבזבז יותר מדי והעלה מיסים יותר מדי, העלה את החוב הלאומי, את מכסי המגן וחסם את הסחר, וגם שגרם למיליונים להיזקק לתמיכה ממשלתית. הוא תקף את הובר על הבזבוז ה"פזיז והמוגזם" שלו, ועל כך שחשב ש"עלינו לרכז את השליטה בכל בוושינגטון בהקדם האפשרי". סגנו של רוזוולט, ג'ון גארנר, האשים את הרפובליקנים ב"הובלת המדינה בדרך הסוציאליזם".
למרות מאמציו, ספג הובר תבוסה גדולה בבחירות, והשיג רק 39.7% מהקולות לעומת 57.4% לרוזוולט. הובר השיג 26% פחות ממה שהשיג ב-1928. בחבר האלקטורים, הוא ניצח רק בפנסילבניה, דלאוור, ובעוד ארבע מדינות בצפון-מזרח המדינה, והשיג רק 59 אלקטורים לעומת 472 לרוזוולט. הדמוקרטים הגדילו את הרוב שלהם בבית הנבחרים והשיגו רוב בסנאט.
לאחר מערכת הבחירות, ביקש הובר שרוזוולט ישמור על תקן הזהב כבסיס למטבע של ארצות הברית ושימשיך את המדיניות הכלכלית שלו. רוזוולט סירב.
לאחר הנשיאות
ניו דיל
שמאל|ממוזער|הובר עם פרנקלין רוזוולט, 4 במרץ 1933.
הובר עזב את וושינגטון במרץ 1933, מריר ומאוכזב מחוסר שביעות רצונם של הבוחרים. בתחילה נסע לניו יורק עם אשתו, ובאביב חזר הזוג לסטנפורד.
הובר אהב נסיעה במכוניות, יחד עם אשתו וחבריו (הנשיאים לשעבר לא קיבלו הגנה מהשירות החשאי עד לשנות השישים), ונסע למסעות למכרות, להרים, ליערות ולדיג. כשנה לפני מותו פרסם את האחרון מבין שישה עשר ספרים שהוציא, על דיג.
שמאל|ממוזער|upright=.8864|הובר דג באייווה.
אף על פי שרוב חבריו ותומכיו הפצירו בו להתנגד לניו דיל של רוזוולט ולהיות קולה של האופוזיציה, עד סוף 1934 נמנע הובר מאור הזרקורים. הדמוקרטים האשימו אותו בבעיות הכלכליות.
מערכת היחסים בין הובר ורוזוולט הייתה מהמתוחות בהיסטוריה. הובר לא אמר דברים טובים על יורשו. רוזוולט, בתורו, ביצע כמה פעולות כנגד קודמו, החל ממחיקת שמו מתפוצת כרטיסי הברכה של הבית הלבן, ועד למחיקת שמו מסכר הובר, שנקרא "סכר בולדר" בשנים הבאות.
מתנגד לניו דיל
כמו רוב הפרוגרסיבים שעדיין היו פעילים, התנגד הובר לרעיונות הממשלה הגדולה של הניו דיל, בטענה שלא קידמו יעילות, היו עוינים לעסקים, ופגעו באינדיבידואליזם. הוא שיתף פעולה עם השמרנים המסורתיים בנושא זה.
בנוגע לחירות, טען הובר שהניו דיל ירחיב את כוחה של הממשלה עד שזאת תפגע בזכויותיהם של האמריקנים. הוא חשש שהביורוקרטיה שנוצרה מהניו דיל תנהל את חייהם של אנשים.
בנוסף, נאם כנגד המדיניות העסקית של הניו דיל. הוא הרגיש שהממשלה הפכה למתחרה מול העסקים הקטנים והבינוניים, ונקשרה לאינטרסים של העסקים הגדולים. הוא טען שדבר זה פוגע בכוחה של הכלכלה.
הובר התנגד גם לחוב שהניו דיל הוביל אליו. הוא התייחס למדיניות האנטי-מחזורית, שמטרתה הייתה להעלות את הביקוש המצרפי ולהתניע את הכלכלה. הובר חשש שהעלייה בהשקעה הממשלתית תגרום לכך שהממשלה תגדיל את הגירעון שלה, תעלה את האינפלציה ותעלה את החוב הלאומי לרמה מסוכנת, מה שיפגע בהתאוששות כלכלית.
מבחינה כלכלית, חש הובר שהכלכלה תהיה במצב יותר טוב ללא הניו דיל. הוא טען שזאת הדרך הטובה ביותר לצמיחה כלכלית, ושאת החולשה הכלכלית אפשר לתקן ללא תוכניות כאלו.
ב-1936, קיווה הובר שהרפובליקנים יבחרו בו להיות המועמד הנשיאותי, כדי שיתמודד מול רוזוולט. אף על פי שכמה צירים תמכו בו, לא הייתה לו תמיכה משמעותית. הוא תמך במושל קנזס אלף לנדון, ונאם כנגד הניו דיל. הוא הרגיש שרוזוולט מתקרב לפאשיזם האירופאי בעזרת הניו דיל. אף על פי שהובר לא היה המועמד, הדמוקרטים התעלמו מלנדון ותקפו את הובר, תוך כדי שהם מזהירים שניצחון של לנדון יהפוך את הובר לכוח המניע מאחורי הנשיא. רוזוולט ניצח ב-46 מתוך 48 מדינות, וניצח את לנדון בחבר האלקטורים, ואת המפלגה הרפובליקנית בקונגרס.
אף על פי שהובר היה במצב פוליטי קשה, הנסיבות החלו לשקם את שמו. רוזוולט ניסה להעביר חוק שנוי במחלוקת למינוי שופטים נאמנים, ומיתון בשנת 1937 ו-1938 פגע בתדמיתו.
ב-1939, מונה הובר לנשיא הכבוד של איגוד טולסטוי, שמטרתו לעזור לפליטים רוסים. הוא שירת בתפקיד עד מותו.
ב-1940, הובר שוב נחשב למועמד אפשרי במהלך הבחירות. אף על פי שהשתרך בסקרים מאחורי תומאס דיואי, ארתור ונדנברג ותלמידו לשעבר, רוברט טאפט, עדיין היה לו כוח משמעותי בסיבוב הראשון, ורבים חשבו שיוכל להיבחר כמועמד פשרה. אולם הוועידה החליטה לבחור דווקא בוונדל ווילקי, שתמך ברוזוולט ב-1932 אולם התנגד לו לאחר שיצירת רשות עמק טנסי הכריחה אותו למכור את התאגיד שלו. הובר תמך בווילקי, אף על פי שטען שהמועמד תמך במצע שלא היה שונה במיוחד מהניו דיל.
הדרך למלחמת העולם השנייה
הובר ביקר בעשר מדינות אירופאיות במרץ 1938, החודש בו התרחש האנשלוס, וגרמניה הנאצית סיפחה את אוסטריה. הוא טען שהוא לא חושב שמלחמה תתרחש בעתיד הקרוב, כיוון שהאנשים מבינים שהחברה לא תשרוד עוד מלחמה גדולה. כמו רבים, הוא האמין שבעלות הברית האירופאיות יוכלו להכיל את גרמניה, ושהאימפריה היפנית לא תתקוף שטח אמריקני באוקיינוס השקט.
בניגוד לממשל רוזוולט, תמך הובר בפעולות סיוע במדינות הכבושות. הוא סייע לפולין ולפינלנד.
כשהגרמנים פלשו לצרפת ואיימו על בריטניה, אמריקנים רבים חשו שבריטניה עומדת בפני קריסה. הובר הכריז שאסור לארצות הברית להכריז מלחמה על גרמניה ולהציל את הממלכה המאוחדת. הוא טען שהמדינה צריכה להתגונן בעצמה, ולא להתערב באירופה. הוא טען שארצות הברית, שתוגן במזרח ובמערב בידי האוקיינוס, ותישמר בידי הצי וחיל האוויר שלה, תוכל לעצור כל התקפה.
בשידור רדיו ב-29 ביוני 1941, כשבוע לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות, התנגד הובר לכל ברית בין ארצות הברית לברית המועצות, בטענה שניצחון משותף במלחמה רק יחזק את מעמדו של סטלין, ויאפשר לו להפיץ את הקומוניזם באירופה.
כשארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר המתקפה על פרל הארבור, ב-7 בדצמבר 1941, קרא הובר לתמיכה מלאה במדינה, ולניצחון על יפן. הוא הציע את עצמו לממשלה, אולם ממשל רוזוולט לא נעזר בשירותיו.
לאחר המלחמה
ממוזער|הרברט הובר עם בנו אלן (משמאל) ונכדו אנדרו (למעלה), 1950.
ממוזער|דיוקנו הרשמי של הובר בבית הלבן.
לאחר מלחמת העולם השנייה, התחבר הובר עם הנשיא הארי טרומן. במשך שנים התבדח וטען שהם החברים היחידים באיגוד המקצועי של הנשיאים לשעבר (קולידג' ורוזוולט מתו). בגלל ניסיונו של הובר עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחר בו הנשיא טרומן ב-1946 לבקר בגרמניה ולבחון את צורכי המזון של האומה הכבושה. הובר ביקר במה שהפך למערב גרמניה ברכבת שהייתה של הרמן גרינג, וביקר את מדיניות הכיבוש האמריקני במספר דו"חות. לטענתו, כלכלת גרמניה הידרדרה לשפל של מאה שנים. בדו"ח אחד טען שישנה אשליה שהגרמניה שנותרה לאחר הסיפוח תוכל להפוך למדינת מקנה. אולם לטענתו, תוכנית זאת תהרוג 25,000,000 אנשים.
עקב הפצרותיו של הובר, האזורים הבריטיים והאמריקנים בגרמניה החלו לספק ארוחות לתלמידי בית ספר ב-14 באפריל 1947. התוכנית הזינה כ-3.5 מיליון ילדים בין הגילאים שש ושמונה עשרה. כ-40,000 טונות של מזון אמריקניות סופקו.
ב-1947, מינה טרומן את הובר לוועדה, בראשה עמד, כדי לארגן מחדש את המחלקות האמריקניות. הוא מונה לראשות וועדה נוספת בידי הנשיא דווייט אייזנהאואר ב-1953. שתי הוועדות מצאו בעיות ביעילות הממשלה והציעו דרכים להקטנת הבזבוז. הממשלה אימצה כ-71% מהמלצות הוועדה הראשונה וכ-64% מהמלצות הוועדה השנייה.
ב-1958, העביר הקונגרס את חוק הנשיאים לשעבר, שהציע 25,000 דולר בשנה לכל נשיא לשעבר. הובר, הנשיא לשעבר היחיד פרט לטרומן, לקח את הקצבה אף על פי שלא היה זקוק לה. הסיבה הייתה כדי לא להביך את טרומן, שמצבו הפיננסי הרעוע הוביל להעברת החוק.
במהלך המלחמה הקרה, הובר, שהיה יריב של המרקסיזם, הפך לאנטי-קומוניסט מובהק. למרות זאת, הוא התנגד למעורבות האמריקנית במלחמת קוריאה, וטען שלא יהיה ניתן לנצח במלחמה.
למרות גילו המתקדם, המשיך הובר לעבוד כסופר (הוא כתב ביוגרפיה של וודרו וילסון, הפעם הראשונה בה נשיא לשעבר כתב ביוגרפיה לנשיא אחר), ופיקח על מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד, ששמר על מסמכיו המקצועיים ועל מסמכים ממשלתיים וצבאיים חשובים אחרים.
סוף חייו ומותו
ממותו של קולידג' ב-1933 ועד יומו האחרון של דווייט אייזנהאואר בתור נשיא ב-1961, היה הובר הנשיא הרפובליקני החי היחיד. ב-1960, הופיע הובר בוועידה הרפובליקנית הלאומית האחרונה שלו. מאז 1948 היה אורח של טקסי הפרידה (ההנחה הייתה שהוא לא ישרוד עד הוועידה הבאה). הוא טען בבדיחות הדעת שנראה ששלוש הפרידות האחרונות שלו לא הספיקו לצירים. אף על פי שחי עד הוועידה הלאומית של 1964, בריאותו מנעה ממנו להשתתף בה. המועמד הנשיאותי בארי גולדווטר הכיר בהיעדרו בנאום קבלת המועמדות שלו. ב-1962, הסירו מהובר גידול פנימי. כעבור עשרה חודשים, החל לדמם מבטנו, ונראה היה שהוא חולה. מוחו היה צלול עדיין, והוא סירב להתאשפז.
הובר מת בגיל תשעים, לאחר דימום פנימי, בסוויטה שלו בניו יורק ב-20 באוקטובר 1964. הוא מת שלושים ואחת שנים, שבעה חודשים ושישה עשר ימים לאחר עזיבתו את התפקיד. הייתה זאת תקופת הפרישה הארוכה ביותר לכל נשיא, עד שהנשיא ג'ימי קרטר עקף אותה ב-7 בספטמבר 2012. כשמת, היה הובר הנשיא שמת בגיל המאוחר ביותר פרט לג'ון אדמס. לאחר מכן עקפו אותם ג'רלד פורד, רונלד רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וג'ימי קרטר. הוא חי עשרים שנה יותר מאשתו, לו, שמתה ב-1944. הוא היה החבר האחרון בממשל קולידג' שמת. בנוסף, חי יותר מיורשו, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ומאשתו, אלינור רוזוולט, שמתו ב-1945 וב-1962, בהתאמה. החל ממותו של קולידג' ב-5 בינואר 1933, ועד לכניסתו של רוזוולט לתפקיד ב-4 במרץ, היה הובר נשיא ללא נשיאים לשעבר שהיו בחיים. לאחר עזיבתו, היה הנשיא לשעבר החי היחידי, במשך תשע-עשרה שנים, עד לעזיבתו של הארי טרומן את התפקיד ב-1953.
בזמן מותו, הצליח לשפר את תדמיתו. מקום לידתו באיווה וביתו באורגון הפכו לאתרי מורשת לאומיים עוד בחייו. מחנה הדיג שלו בווירג'יניה, אותו תרם לממשלה ב-1933, הוא אתר מורשת גם כן. הובר ואשתו קבורים בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הרברט הובר באיווה. נערכה לו הלוויה ממלכתית, האחרונה בשנה ההיא, לאחר מותם של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי והגנרל דאגלס מקארתור.
כתיבה
ב-1912 פרסם הובר תרגום אנגלי מלטינית לספר עתיק על מינרלים, יחד עם אשתו.
הובר כתב ספר ארוך עם ביקורת על מדיניותו של רוזוולט החל מ-1944. הוא השלים אותה כשהיה בן תשעים, אולם היא לא פורסמה עד עריכתה. הוא האמין שהכוחות הדמוקרטיים המערביים היו צריכים לתת לגרמניה הנאצית ולרוסיה הסובייטית להחליש אחת את השנייה, ולהתנגד להבטחה הבריטית להעניק לפולין עצמאות.
מורשתו והנצחתו
ממוזער|שמאל|הספרייה הנשיאותית של הובר
שמאל|ממוזער|לוחית בפוזנן שמוקירה את הובר
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הרברט הובר נמצאים באיווה, לצד ביתו. הספרייה היא אחת משלוש-עשרה ספריות נשיאותיות. ביתו בין 1885 ל-1891 נמצא באורגון.
הבית שבו גר עם לו ב-1919, הוא המעון הרשמי של נשיא אוניברסיטת סטנפורד. בנוסף, נמצא בסטנפורד מכון הובר.
מקום המפלט של הובר, מחנה הדיג בווירג'יניה, פתוח לציבור. סכר הובר נקרא על שמו, וכך גם בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים רבים בארצות הברית.
ב-10 בדצמבר 2008, חשפו נינתו של הובר, מרגרט, ונשיא הסנאט של פוארטו ריקו, פסל ברונזה בגודל טבעי של הובר בבירת פוארטו ריקו (סן חואן). הפסל הוא אחד משבעה שמכבד את הנשיאים שביקרו בפוארטו ריקו במהלך כהונתם.
בשיר הפתיחה של הסדרה "הכל נשאר במשפחה", מזכיר ארצ'י בנקר את שמו של הובר.
בלנובן שבבלגיה, ישנו כיכר על שמו של הובר, כהוקרה על פעולותיו למען בלגיה במלחמת העולם הראשונה.
בוורשה יש כיכר על שמו של הובר.
במערב אוסטרליה, ביתו של הובר הפך לאתר היסטורי.
האסטרואיד 932 Hooveria שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, נקרא על שמו ב-1922, כהוקרה על הסיוע שנתן לאוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר שסיים את כהונתו כנשיא, האסטרואיד 1363 Herberta שהתגלה על ידי ג'וזף דלפורטה נקרא גם על שמו בזמן ביקורו בבלגיה ב-1938. הובר היה אחראי על ועדת הסיוע לבלגיה.
לקריאה נוספת
Herbert Hoover, The Memoirs of Herbert Hoover, Macmillan, 1952
Lawrence E. Gelfand (ed.), Herbert Hoover --- the Great War and Its Aftermath, University of Iowa Press, 1979
James Ryan, Herbert Hoover, Great Neck Publishing, 2005
William E. Leuchtenberg, Herbert Hoover, Times Books, 2009
Lee Nash, Herbert Hoover and World Peace, University Press of America, 2010
George Nash (ed.), Freedom Betrayed: Herbert Hoover's Secret History of the Second World War and its Aftermath, Hoover Institution Press, 2011
George Nash (ed.), The Crusade Years, 1933-1955: Herbert Hoover's Lost Memoir of the New Deal and its Aftermath, Hoover Institution Press, 2013
Edward Gale Agran, Herbert Hoover and the Commodification of Middle-Class America: an American Promise, Lexington Books, 2016
Jodi Kanter, Presidential Libraries as Performance: Curating American Character from Herbert Hoover to George W. Bush, Southern Illinois University Press, 2016
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
הערות שוליים
*
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1928
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1932
קטגוריה:מזכירי המסחר של ארצות הברית
קטגוריה:חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
קטגוריה:קווייקרים
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל קלווין קולידג'
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל וורן הרדינג
קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני
קטגוריה:זוכי פרסי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:פרוגרסיביים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1874
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1964
קטגוריה:מרד הבוקסרים | 2024-09-30T11:48:25 |
בן סורר ומורה | בן סורר ומורה הוא מקרה המוזכר בתורה בספר דברים, שבו נער מתנהג בדפוס שלילי קבוע גם לאחר שהוזהר, תוך אי ציות וזלזול באביו ובאמו, ובהתנהגות של נהנתנות מופרזת בזלילת מזון והשתכרות. על פי התורה, במצב זה הוריו יכולים להביא אותו אל זקני העיר, ודינו הוצאה להורג בסקילה.
חז"ל מצמצמים בדרשת הפסוקים את המקרה לנער זכר בן 13, שבנהנתנותו גם גונב מהוריו את הבשר והיין שאותם הוא 'זולל וסובא'. בנוסף חז"ל מבארים שהסיבה להריגה זו היא כדי למנוע ממנו לעשות מעשים חמורים יותר בעתיד. על פי הדיון התלמודי וההלכה, להיתכנות מצב כזה המאפשר לדון למיתה נדרשים תנאים כה רבים, כך שהמקרה נדיר ביותר ויש אף שטענו שהוא "לא היה ולא עתיד להיות".
מקור הדין
דינו של בן סורר ומורה מופיע בתורה:
במשנה ובתלמוד נידונים דיניו של בן סורר ומורה בפרק השמיני של מסכת סנהדרין. ספר החינוך מביא את כל דיני בן סורר ומורה במצווה רמ"ח - "איסור לאכול כדרך זולל וסובא", כשהוא מציין שהאזהרה לבן סורר ומורה נלמדת מהפסוק - "לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה", כלומר, קיים איסור לאכול אכילה שבגינה האדם יתחייב מיתה.
משמעות הביטוי
במילון ואצל הפרשנים המתייחסים לביטוי מבחינה לשונית, אנו מוצאים שני אלמנטים: לסור מן הדרך, עקשנות ומרדנות. כוונת הביטוי "סורר" היא לסור מדרך הטוב. הרב עובדיה ספורנו מוסיף שהמילה "סורר" מבטאת גם הסרת תקווה שאי פעם יחזור מדרכו הרעה. המילה "מורה" משמעותה עקשנות ומרי.
לפי הספרי, הביטוי מבטא גם את הכלליות במרידה, על פריקת כל עול:
תהליך הפיכה לבן סורר ומורה
לפי חז"ל, על מנת שבן יוגדר כסורר ומורה, עליו לעמוד בתנאים רבים ומדויקים ולבצע את חטאיו בנסיבות מדויקות. ישנה שיטה הסוברת כי בן סורר ומורה הוא חוק תיאורתי לחלוטין ואין אפשרות מציאותית לבצע את חוק זה, מחמת הגבלת החוק עצמה, משום שהחוק דורש שקולם של האב והאם יהיו שווים דבר שאינו מציאותי..
גילו של בן סורר ומורה
על פי המשנה, בן סורר ומורה אינו יכול להיות מתחת לגיל מצוות, משום שכדי להתחייב מיתה הוא צריך להיות בגיל שבו הוא מחויב לא לעבור עבירות. גיל זה מוגדר בלשון המשנה - "משיביא שתי שערות", שעל פי חזקה דרבא זה קורה בגיל 13 שנה.
את גילו המקסימלי מגדירה המשנה: "עד שיקיף זקן- התחתון ולא העליון". דין זה נלמד מהפסוק: - "בן ולא איש"- כלומר, שעדיין אינו נחשב בוגר. הגמרא מוסיפה שאם עברו לבן שלושה חודשים מאז שהביא שתי שערות, אף על פי שעוד לא הקיף זקן- אינו יכול להיעשות בן סורר ומורה, משום שכתוב- - והיות ואם היה נשוי- אשתו הייתה יכולה להרות, ובגיל שלושה חדשים העובר ניכר במעי אמו, הוא נחשב כבר אבא וכבר אינו בגדר "בן".
יוצא אם כן שהאפשרות להיות בן סורר ומורה מתפרסת בסך הכל על פני שלושה חודשים במהלך החיים: מגיל 13 ועד גיל 13 ושלושה חודשים.
מין
בת אינה יכולה להיות בן סורר ומורה.
בתוספתא סנהדרין תחילת פרק י"א כתוב:
.
על כך מורחב גם בבריתא: .
גם להלכה נפסק כך:
הגדרת "זולל וסובא"
בן סורר ומורה מתואר בתורה כבן מרדן שאינו שומע בקול הוריו, זולל וסובא. חז"ל הגדירו על פי הפסוק שחטאו מתבטא בהפרזה באכילת בשר (זולל) ובשתיית יין לשכרה (סובא). על פי ה, יש מחלוקת תנאים מתי נכנס הבן לחיוב כבן סורר ומורה. לפי דעת אחת, אכילת בשר המחייבת בעונש היא תרטימר בשר (לפי הגמרא מדובר על חצי מנה. משקל זה שווה לכ-213 או 240 גרם תלוי בדעות האחרונים) וחצי לוג יין (כ-300 סמ"ק). לפי הדעה השנייה, המובאת בשם ר' יוסי, הבן מתחייב רק לאחר אכילת מנה בשר ושתיית לוג יין.
לפי ה,על הבן לגנוב את הבשר והיין מרשות אביו ולאכלם ברשות אחרים. הסיבה לכך שצריך לגנוב מאביו ולאכול ברשות אחרים היא שצריך שיהיה דבר המצוי ובלי חשש שיתפס כי העונש הוא מניעתי, שלא יעשה זאת בעתיד, ובמקרים שהאוכל אינו מצוי או שקיים חשש בסבירות גבוהה שהוא ייתפס - קיים חשש קטן יותר שימשיך לעשות זאת בעתיד.
על פי , אכילתו צריכה להיות אכילה מופרזת, שלא לשם מצווה ושלא כחלק מעבירה. אם יאכל בסעודת מצווה, או שיאכל דברים שמצווה לאכלם, כגון מעשר שני - אינו מתחייב בהריגה. חז"ל אף למדו מהכתוב: , שאם יאכל דברים האסורים באכילה, כגון בשר נבלה, גם כן אינו מתחייב- "בְּקֹלֵנוּ - ולא בקולו של מקום".
מאפייני ההורים
במשנה מבואר, שעל ההורים להיות שלמים בגופם ולא להיות חסרים אבר אחד. דין זה נלמד מהפסוקים, כפי שמפרטת המשנה:
לדעת רבי יהודה, על ההורים להיות דומים זה לזה בקול, במראה ובגובה, משום שנראה מהפסוקים שהם יוצרים השוואה מוחלטת ביניהם, הב"ח מבאר את דברי הגמ' לפיה לא ייתכן בן סורר ומורה במציאות כיוון שבמקרה כשל רבי יהודה צריך האב להיות סריס, או שהאם איילונית.
שלבים נוספים קודם ההוצאה להורג
על פי ההלכה, הורי הבן צריכים להביאו לפני זקני העיר כדי שהם יחליטו אם להוציאו להורג. אם אחד ההורים אינו מסכים להרוג את הבן, אין הורגים אותו. יש הסבורים כי חוק זה נועד להגן על הבן, מכיוון שבתקופת המקרא לאב המשפחה היה שלטון יחיד בבני משפחתו, ובסמכותו היה להוציא את בנו להורג ללא פניה לערכאה אחרת. אחרים סוברים שאין לטענה זו שום ביסוס היסטורי או ביסוס במקרא עצמו.
על פי הגמרא בפעם הראשונה שהיה הבן גונב ואוכל כמתואר לעיל, בית הדין היו רק מלקים אותו. דין זה נלמד מהפסוק . רק לאחר מכן, אם הבן היה שונה באיוולתו, אז היה מוצא להורג.
הסברים להוצאתו להורג
בן סורר ומורה נהרג משום שהוא גנב מהוריו כסף. דבר זה מעלה תמיהה, שכן בדרך כלל עונשו של גנב אינו מיתה אלא תשלומי כפל. המשנה מתייחסת לעניין זה ואומרת שבן סורר ומורה נידון "על שם סופו" והגמרא מפרטת: כלומר, היות שהמצב העכשווי מראה על מצב עתידי בעייתי, אנו מעדיפים להורגו עכשיו, כדי למנוע דברים גרועים יותר בעתיד. המשנה מביאה שגם בא במחתרת נידון על שם סופו, על פי אותו עיקרון- הואיל וסופו להרוג את בעל הבית, התירה התורה להורגו.
היו שהשוו בין הסבר זה לבין הדטרמיניזם דבר שגרם לקשיים בהבנה מדוע התורה לא נותנת אפשרות לתקן ולחנך את הילד. התשובה שניתנה היא שהתורה מתארת את האידיאל, בעוד חזרה בתשובה היא אופציה שניתנה ממידת החסד.
ספר החינוך מסביר, שהסימן שאנו מזהים בעזרתו קלקול רוחני הוא אכילה ושתייה, משום שהם הדברים המחזקים את הגוף, בעוד התבוננות במושכלות מחזקת את הנפש. והיות והגוף והנפש הם הפכים גמורים, התחזקות החומר מביאה להחלשות הנפש- קלקול רוחני. והציווי ניתן דווקא בגיל צעיר, משום שמספיק שבתחילת בחרותו של אדם הוא יפנים את עניין ההתרחקות מהחומר כדי שייקח מזה מוסר לכל ימיו.
גישה מעט שונה נמצאת בירושלמי, שם מבואר שכל דינו של בן סורר ומורה הוא ללא טעם המובן לשכל אנוש, אלא הכל גזרת הכתוב:
יש המשווים בין הדילמה הפילוסופית והרעיונית של בן סורר ומורה ה"נידון על שם סופו", ובין דמויות היסטוריות שגרמו עוולות רבות, אם הייתה אפשרות להורגם בעודם קטנים כאשר רק ניצני מעשיהם ניכרים - האם היה ראוי לעשות כן, או שמא באותה תקופה עדיין לא חטאו ולכן אין לגעת בהם?
היתכנות המקרה במציאות
התלמוד מציין, שלדעת רבי יהודה, האומר שההורים צריכים להיות דומים זה לזה בקול, מראה וגובה, מקרה כזה הוא בלתי סביר כלל ולעולם לא יתרחש. לדעה זו, כל פרשה זו נכתבה רק כ"דְּרוֹש וקבל שכר". כלומר, התורה מתארת לנו את המצב האידיאלי, אף על פי שבפועל מעולם לא קרה ולעולם לא יקרה.
לעומת זאת, לדעת רבי יונתן, מקרים כאלה אירעו במציאות, והוא אף מציין שהוא ראה בעיניו מקרה של בן סורר ומורה ואף ישב על קברו.
מחלוקת דומה קיימת גם בעיר הנידחת ובית המנוגע.
מקבילות במזרח הקדום
חוק 'בן סורר ומורה' הוא חוק קדום, יוצא מן הכלל בתרבות העתיקה, שאינו משקף רפורמה משנה-תורתית.
חיים נוי מצא שלוש מקבילות בחוקים העתיקים ביותר שנתגלו עד היום, מן התקופה השומרית.
"אם בן אומר לאמו: את לא אמי, יגלחו את ראשו, יוליכו אותו בעיר, וידיחו אותו מבית אביו."
"כי יאמר בן לאביו ואמו: אתה לא אבי, את לא אמי, מפסיד את זכויות הירושה… והם רשאים למכור אותו במלוא המחיר"
במהדורת מלול המעודכנת, בחוקי חמורבי, נמצא עונש גופני קשה: "כי יאמר… לאביו מאמצו או לאימו מאמצתו… לא אבי אתה, לא אמי את, את לשונו יקצצו."
ראו גם
לא תאכלו על הדם
גזרת הכתוב
הבא במחתרת
לקריאה נוספת
משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשנ"ט, עמ' 46–67.
מאמר "בן סורר ומורה" בספר יסודות החינוך של הרש"ר הירש העוסק במשמעות החינוכית של פרשת בן סורר ומורה.
קישורים חיצוניים
מאמרים בנושא בן סורר ומורה, באתר ספריית אסיף
ד"ר דבורה אושפיזאי, בן סורר ומורה - ניתוח המקורות והיבטים פסיכולוגיים, אתר דעת; מקור: "שמעתין" (גיליון 137–138) ה'תשנ"ט
הרב בנימין הולצמן, "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות": שתי הערות מתודיות בסוגיה קצרה אחת, באתר ישיבת מעלה גלבוע
בן סורר ומורה – מאת חנן שלזינגר, באתר דעת
שלום קולין, "בן סורר ומורה - ממשבר לריפוי" : באתר דף פרשת השבוע אונ' בר-אילן
הערות שוליים
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות שבין אדם לחברו
קטגוריה:פרשת כי תצא
קטגוריה:חייבי סקילה
קטגוריה:מסכת סנהדרין | 2024-09-18T09:39:30 |
טוגו | טוגו (Togo), או בשמה הרשמי הרפובליקה הטוגולזית (בצרפתית: République Togolaise), היא מדינה במערב אפריקה. היא גובלת בגאנה במערב, בבנין במזרח ובבורקינה פאסו בצפון. בדרום נמצאת רצועת חוף קצרה באורך של כ-50 ק"מ עם מפרץ גינאה ובה נמצאת הבירה לומה. טוגו היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
מקור השם
בשנת 1884, כרת הגרמני גוסטב נכטיגל ברית עם ראש עיירה טוגוויל, ושמה של העיירה זו היה לשם הארץ כולה, לאחר שהייתה למושבה גרמנית. פירוש השם טוגו הוא: "מעבר לנהר" בשפת האווה – הקבוצה האתנית הגדולה בטוגו.
היסטוריה
ממוזער|נשיאה הנוכחי של טוגו, פור ניאסנגבה
מעט מאוד ידוע על תולדותיה של טוגו לפני חשיפתה למדינות המערב במאה ה-15, עת הגיעו לאזור חוקרים פורטוגזים שכן העמים שחיו בה קודם לכן לא ידעו קרוא וכתוב ולכן לא העלו על הכתב את תולדותיהם. מחקר אתנוגרפי מעלה כי שבטים שונים נדדו אל המדינה, אווה מניגריה ומבנין, מינה וגווין מגאנה.
קולוניה אירופית
ספנים וחוקרי ארצות פורטוגזים הגיעו לאזור במאה ה-15 והחלו לסחור בעבדים מהאזור אל אירופה ולאחר מכן גם אל יבשת אמריקה. אחדים מן השבטים, ובראשם המינה, הפכו לסוכנים של סוחרים פורטוגזים, ונדדו ברחבי מערב אפריקה כדי לקנות עבדים משבט הקאביה ומאחרים.
במאה ה-18 טענה דנמרק לבעלות על טוגו, אולם ב-1884 חתמה האימפריה הגרמנית על הסכם עם מלך טוגו, מלפה השלישי, וטוגולנד הפכה למושבה גרמנית.
גרמניה תרמה להתקדמות המדעית במוצרי היצוא העיקריים של טוגו (קקאו, קפה וכותנה) ופיתחה את התשתיות לרמה הגבוהה ביותר באפריקה. ב-1914, כחלק מן המערכה במערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה, כבשו את טוגולנד כוחות צרפת ובריטניה, אשר חילקו את המדינה ביניהן לאחר המלחמה לטוגולנד הבריטית (ממערב, כיום חלק מגאנה) וטוגולנד הצרפתית (ממזרח), שהפכה לטוגו.
עצמאות מדינית
בתקופת הקולוניאליזם גדל שבט המינה מבחינה פוליטית וכלכלית הודות ליתרונו הגאוגרפי אשר כלל גישה לחופי המדינה, ושיתוף הפעולה הארוך עם אירופה. לעומתו, שבט האוו, אשר פוצל עם חלוקת טוגו, החל להתאגד משני הצדדים למען איחוד, בהנהגת מפלגת CUT (הוועד לאחדות טוגו) בראשות סילבנוס אולימפיו ואחרים. התקוות הללו נגוזו כאשר טוגו הבריטית הצביעה למען איחוד עם גאנה. בשנת 1956 השיגה טוגו אוטונומיה והוקמה ממשלה בראשות ניקולא גרוניצקי. בשנת 1958 זכתה בבחירות הכלליות מפלגת CUT ואולימפיו הפך לראש הממשלה. בהנהגתו טוגו הצרפתית השיגה עצמאות ב-27 באפריל 1960 תחת השם "רפובליקה טוגו". ב-1961 סילבנוס אולימפיו נבחר לנשיא הראשון של המדינה.
התרחבות הכלכלה
היה זה שחרור חלקי בלבד, מפני שלמעשה נשארה טוגו תלויה בעיקר במעצמה הקולוניאלית לשעבר, צרפת. ריכוזיות המשטר החד מפלגתי שהנהיג סילבנוס אולימפיו עורר מורת רוח בקרב משכילים וצעירים רבים ובקרב הקבוצות האתניות מצפון המדינה שהרגישו מקופחות. בינואר 1963, בהפיכת בזק, נרצח הנשיא אולימפיו על ידי אנשי צבא, ומרבית שרי ממשלתו נאסרו. אולימפיו הוחלף על ידי יריבו גרוניצקי. בין שנות ה-60 המאוחרות לשנות ה-80, החלה צמיחה כלכלית, אשר נשענה בעיקר על מאגרי הפוספט שבמדינה. ניאסנגבה איאדמה, אשר החל לכהן כנשיא בשנת 67', ניסה להפוך את המדינה לגן-עדן לתיירים ומשקיעים, אולם המיתון של שנות ה-80 טפח על פניו והרס תוכניותיו כאשר מחירי הפוספט צנחו, ואיתם כלכלת טוגו.
בשנת 2004 הוכרז שטח של כ-500 קמ"ר באזור קוטמאקו כאתר מורשת עולמית.
המאבק לדמוקרטיה
בתחילת שנות ה-90 החלה הקהילה הבינלאומית להפעיל לחץ על איאדמה לדמוקרטיזציה, גישה אותה דיכא ביד ברזל. פעילים פרו-דמוקרטים, בעיקר משבט מינה ואווה, דוכאו על ידי כוחות מזוינים אשר הרגו משתתפים בהפגנות במספר התנגשויות. אולם לבסוף הכריע זעמם של אנשי צרפת וטוגו את איאדמה, והוא נכנע. הוא נושל מכל סמכויותיו ונשאר נשיא רק בתוארו. במקומו נבחר ראש-ממשלה זמני לקחת פיקוד, אך בתוך חודשים ספורים מקום מושבו ושלטונו נהרסו על ידי ארטילריות של צבא איאדמה. התקריות האלימות נמשכו אל תוך 1993. התקפות טרור נגד העיתונות העצמאית וחיסולים פוליטיים הפכו עניין שבשגרה, בעוד המעבר המובטח לדמוקרטיה קפא על שמריו.
האופוזיציה המשיכה ליזום שביתות כלליות, אשר הובילו לעוד אלימות מצד הצבא ולהימלטותם של מאות ואלפי תושבי הדרום אל גאנה ובנין. תוך הפעלת איומים ומנגנון פוליטי חכם אשר פסל מפלגה אחת מן האופוזיציה ולשנייה גרם לסרב להשתתף בבחירות - איאדמה זכה בבחירות לנשיאות בשנת 1993, ברוב של 96% מהקולות. בשנים הבאות איבדו מפלגות האופוזיציה מכוחן ואיאדמה חזר לשלוט באותה עוצמה כשלפני המשבר.
באוגוסט 1996 התפטר אדם קודג'ו, ראש ממשלת טוגו, ושר התכנון קוואסי קלוטסה מונה לראש הממשלה. אייאדמה זכה לחמש שנות כהונה נוספות ביוני 1998 ברוב של 52%, וכמעט הובס על ידי גילקריסט אולימפיו, בנו של סילבנוס אולימפיו. מאוחר יותר התגלו הפרות זכויות אדם נרחבות במדינה.
ב-2002, במה שכינו המבקרים הפיכה חוקתית, הצביעה האספה הלאומית פה אחד לשינוי החוקה, ובכך אפשרה לאיאדמה להתמודד בשלישית בבחירות 2003. השינוי החוקתי הגביל את מוסד הנשיאות. בינתיים כשל ניסיונו של גילכרייסט אולימפיוס להדיח את האדם אשר הפיל את אביו, כאשר נאסר עליו להתמודד עקב חוקי מסים טכניים. למרות טענות על הונאה בבחירות, זכה איאדמה ב-57% מן הקולות בבחירות 2003, אשר משקיפים מהאיחוד האפריקאי כינו בחירות חופשיות ושקופות. איאדמה מת בפברואר 2005. בעקבות פטירתו, המדינה נכנסה למשבר פוליטי חדש שנמשך מספר שנים. בשנים 2007–2008 התרחש תהליך של פיוס לאומי תוך שיתוף פעולה עם נציגת ארגון האומות המאוחדות במדינה רוזין סורי-קוליבאלי. ב-2010 התקיימו בחירות דמוקרטיות לנשיא טוגו.
פוליטיקה, ממשל וצבא
השלטון
ב-1967 הודח נשיא טוגו, ניקולא גרוניצקי, בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. בראש הקושרים עמד סגן-אלוף ניאסנגבה איאדמה שהפך למנהיג המשטר הצבאי של טוגו עד מותו בשנת 2005.
דמוקרטיזציה
בתחילת שנות ה-90 אולץ איאדמה, באמצעות גל של שביתות והפגנות, לפתוח בתהליך מהוסס של דמוקרטיזציה, ומאז נמשך התהליך תוך מאבק מתמשך באופוזיציה, המלווה לפעמים באלימות.
המנון
אחרי המהפך הדמוקרטי במדינה נקבע המנון חדש. ההמנון הישן שקבע אלפרד בורו, הנציג הגרמני בטוגו בזמן השלטון הגרמני על המדינה, הוחלף בשיר של הזמר הלאומי, Black Joe, ושמו "Sessime" או בטוגולזית "מהפכה".
צבא
צבא טוגו, המאומן בידי גורמים ישראליים, נחשב לאחד הצבאות היעילים ביותר באזור.
מדיניות חוץ
יחסים עם ישראל
שר החוץ של טוגו החל מ-2015, פרופסור רוברט דוסיי, הוא תומך גדול של ישראל וביקר בה פעמים רבות.
כלכלה
כלכלת טוגו היא כלכלה מתפתחת. רוב התושבים מתפרנסים מחקלאות לצריכה עצמית. תעשייה מודרנית כמעט ואינה קיימת ומוצר היצוא העיקרי הוא פוספטים. הפוספטים בטוגו הם בעלי מינרלים בשיעור הגבוה בעולם.
ממוזער|תושבות העיר השנייה בגודלה בטוגו, סוקודה
ענפי החקלאות הם קקאו, קפה, בטטה, כותנה, דוחן, סורגום ואורז. ענפי התעשייה הם פוספטים, טקסטיל ועיבוד מזון.
פיתוח הכלכלה קשה והסיבות לכך הן מיעוט אדמה פורייה, שיעור נמוך של השכלה וריבוי טבעי גבוה.
לבירה לומה יש פוטנציאל להיות מרכז סחר בין-לאומי, אך הפוטנציאל אינו מנוצל וכיום הבירה היא מרכז הברחות, בעיקר לגאנה השכנה.
התוצר המקומי הגולמי מסתכם בכ-7.3 מיליארד דולר והתמ"ג לנפש: כ-1500 דולר. הצמיחה השנתית עומדת על כ-3.5% והאינפלציה על כ-2.5%. היבוא מסתכם בכ-450 מיליון דולר והיצוא בכ-336 מיליון דולר.
גאוגרפיה
200px|ממוזער|מפת טוגו
הטריטוריה של טוגו היא צרה וארוכה והיא נמצאת בחלק המערבי של אפריקה ומצפון לקו המשווה. בדרום המדינה נמצא מפרץ בנין, במערב נמצאת גאנה, במזרח בנין ומצפון בורקינה פאסו.
המבנה הגאוגרפי הוא כדלקמן: בצפון המדינה ישנה סוואנה, במרכז טוגו ישנן גבעות רבות. הדרום מאופיין במישורים ורמות אשר מגיעות עד למישור החופי.
מחוזות טוגו
טוגו מחולקת לחמישה מחוזות המכילים בסך הכול 30 נפות. המחוזות הם:
סאוואן
קארה
המרכז
פלאטו
מאריטים
דמוגרפיה
אוכלוסיית טוגו מונה כ-8.4 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-71.3 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 4.23 ילדים לאישה.
תושבי טוגו נחלקים ל-40 קבוצות אתניות. רוב התושבים חיים בדרום המדינה ומקיימים אורח חיים מסורתי. המשפחה היא בסיס החברה, ושבטיות והעדפת קרובים מכוונים את חיי היום יום.
43% מתושבי טוגו הם בני שבט האווה. 27% נוספים הם בני הקבייה. השאר הם: 16% גורמה, 3.8% קבו, 3.2% יורובה, 1% אירופים וסורים-לבנונים ו-6% אפריקאים אחרים.
החלוקה הדתית בטוגו היא: 44% נוצרים, 36% מאמינים באמונות שבטיות אפריקאיות, 14% מוסלמים ו-6.2% מגדירים עצמם כלא דתיים.
לקריאה נוספת
אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה, 2005
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אפריקה
קטגוריה:מערב אפריקה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1960 | 2024-09-15T10:56:39 |
רמת הנדיב | גני רמת הנדיב הוא פארק טבע רחב-ידיים, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד הנמצא מדרום לזכרון יעקב. האתר מוקדש לברון רוטשילד עקב תרומתו הרבה לעם ישראל, ענייני צדקה של הקהילה היהודית, הקמת בתי כנסת ובתי ספר בהם נעשה שימוש בשפה העברית, מימון הוצאותיהן של מושבות כמו ראשון לציון, זכרון יעקב ראש פינה ומזכרת בתיה ועזרה למושבות נוספות. לקיחת חלק בהקמת מפעלי התעשייה והתשתית הראשונים, וביניהם יקבים, מפעלי תעשייה חקלאית ותחנות כוח. רוטשילד נפטר בשנת 1934 בגיל 89, וכ-20 שנה לאחרי מותו הועלו עצמותיו לקבורה ברמת הנדיב, והפארק (שהיה קיים עוד קודם לכן) הוקדש לזכרו.
גני הנדיב ויד לנדיב
סביב קברו של הברון ורעייתו עדה משתרע שטח של כ־70 דונם של גנים מטופחים. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי של קבורה מחדש. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. לשם ניהול הפארק הוקמה בשנת 1959 חברת גני רמת הנדיב בע"מ (חברה לתועלת הציבור), מכוח חוק מיוחד: חוק גני רמת הנדיב, תשי"ח–1958, המסדיר את פעילותה. את הגנים תכננו אדריכלי הנוף שלמה אורן וינברג ואוריאל שילר.
גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים: גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, גן האירוסים וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ.
הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כחמשת אלפים דונם, הנמצא בחזקת משפחת רוטשילד ונקרא: יד לנדיב.
השטח מתאפיין ברמה הררית, הבנויה ברובה מסלעי גיר ועליהם אדמת טרה רוסה חומה-אדומה. במזרח משתפלת הרמה אל בקעה פורייה ועתירת כרמים.
במערבה מסתיימת הרמה במצוק תלול שנחשפים בו סלעי דולומיט.
בין שכבות הגיר והדולומיט יש סלעי טוף וולקאני חווארי צהבהב, הנחשפים בעמקי הרמה ובמרומי הצוק המערבי.
הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה הכוללת בין השאר סביונים, כלניות, רקפות, עיריות, פשתה שעירה, דרדר כחול ועכובית הגלגל.
בשנת 2008 נפתח ליד הכניסה לגן מרכז מבקרים, בתכנונה של האדריכלית עדה כרמי, הבנוי כתל ירוק שאדמה וצמחייה מכסים אותו. בתוך התל ישנם אולם ובו מוקרן סרט על הברון רוטשילד ופועלו בארץ ישראל, אולם הרצאות, גלריה לתערוכות מתחלפות, מרכז מידע למבקרים, מזנון ומסעדה. מרכז זה היה לבניין הראשון בישראל שזכה לתו תקן של בנייה ירוקה; בבנייתו הודגשו החסכון באנרגיה, השתלבות בנוף ומזעור ההשפעה על הסביבה.
גני רמת הנדיב משתרעים כיום על שטח של כ-4,500 דונם, ומשמשים אך ורק להנצחתו של הברון רוטשילד ומשפחתו, בהוקרה לתרומתו.
הארמון ההרודיאני
על גבעה בשטח רמת הנדיב, באתר המכונה בשם חורבת עלק, נמצאו שרידי ארמון מפואר, המיוחס לתקופת המלך הורדוס. שטחו כ-6,000 מ"ר והוא מכיל כמאה חדרים, שרבים מהם השתמרו יפה. חומה בעובי שני מטרים נבנתה סביב לארמון ובארבע פינותיה עמדו מגדלי שמירה מאסיבים. חדרי הארמון צופו שיש מיובא מאיטליה, וברבים מהם נתגלו כלי חרס איטלקיים הנחשבים ליוקרתיים במיוחד. בגן נמצא ראש פנתר משיש, שככל הנראה שימש כרגל של שולחן. גרם מדרגות מוביל למעיין בתחתית הגבעה, שם נבנו בית מרחץ ובריכת שחייה.
כלי האבן ונרות החרס המקורצפים שנמצאו באתר, מעידים כי תושביו המקוריים היו יהודים. המעיין שימש כנראה גם כמקווה טהרה. המטבעות הרבים של הלגיון העשירי פרטנסיס שנמצאו אף הם, מלמדים כי המתחם ננטש על ידי היהודים לאחר המרד הגדול.
חוק גני רמת הנדיב
ב-31 במרץ 1958 חוקקה הכנסת את חוק גני רמת הנדיב, תשי״ח–1958 שהניח תשתית להקמתה ופעולתה של חברת "גני רמת הנדיב בע"מ", חברה לתועלת הציבור שקיבלה לבעלותה את גני רמת הנדיב.
החוק מחייב את האתר "גני רמת הנדיב" לשמר את הגן ולשמש רק למטרות צדקה והנצחה ולא למטרות רווח אישי, החברה תנהל את הגן כמקור הנצחה לברון רוטשילד. קרקעות הגן יילקחו מהחברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל (מיסודו של רוטשילד), הנמצאים בזכרון-יעקב ובנימינה. החוק מותיר לגן פטור ממסים, אגרה, ארנונה או כל תשלום אחר למדינה או לרשות אחרת העוסקת בקרקעות.
ב-5 במרץ 1959 הוקמה, בעקבות החוק, חברת גני רמת הנדיב בע"מ כחברה לתועלת הציבור. בהתאם לחוק אושרו תזכיר ההתאגדות והתקנות של החברה על ידי שר המשפטים, ואין לשנותם אלא בהסכמתו.
החוק לא שונה מיום חקיקתו.
גלריה
ראו גם
שמורת חוטם הכרמל
מערת כבארה
לקריאה נוספת
ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, רמת הנדיב מקור למקורות - עיון במקורות היהודיים על הכרמל וחוטם הכרמל, הוצאת החברה להגנת הטבע, 2001
יותם טפר ואורית פלג-ברקת, חורבת עלק ברמת הנדיב, הוצאת רמת הנדיב, 2009
צח גלסר וליאת הדר, רעיית עיזים בחורש, הוצאת רמת הנדיב, 2016
דורון בר, מפריז לרמת הנדיב: קבורתו השנייה של בנימין אדמונד דה רוטשילד במדינת ישראל, קתדרה, 173 2019, עמ' 85–108
קישורים חיצוניים
רמת הנדיב - מסלול טיול מפורט מאתר טיולים בארץ
רמת הנדיב הדברים הנסתרים מן העין - על יחסי הגומלין בפארק הטבע
יותם טפר, תולדות האדם ברמת הנדיב, מאמר לזכרו של הארכאולוג יזהר הירשפלד
צחי אבנור, תמונות מרמת הנדיב, פליקר
חוק גני רמת הנדיב
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: גנים ופארקים
קטגוריה:מחוז חיפה: מבנים לשימור
קטגוריה:ארץ ישראל: מערות קבורה
קטגוריה:הנצחת משפחת רוטשילד
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכננה עדה כרמי-מלמד
קטגוריה:הכרמל
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:הורדוס
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל | 2023-10-30T10:23:49 |
מכתבי אל עאמרנה | הפניה מכתבי אל-עמארנה | 2009-10-04T23:47:32 |
דגל טג'יקיסטן | דגל טג'יקיסטן אומץ ב־24 בנובמבר 1992 ועם אימוצו הפכה טג'יקיסטן לרפובליקה הסובייטית האחרונה אשר אימצה דגל לאומי חדש. דגל זה עושה שימוש באותם הצבעים אשר הוצגו בדגל הישן של הרפובליקה הסובייטית של טג'יקיסטן משנת 1953, אך בסדר שונה. יש מספר פרשנויות המנסות להסביר את הצבעים. יש הסבר גם בהכרזת העצמאות של המדינה אך לא אומץ אף הסבר רשמי. הצבעים, צבעי הלאומיות הכלל־איראנית, הדומים לצבעי דגל אירן ולגלגוליו הקודמים אף מקשרים בין העם החי בטג'יקיסטן לבין העם הפרסי.
הדגל הקודם, דגל הרפובליקה הסובייטית של טג'יקיסטן אומץ ב־20 במרץ 1953. המוטיבים ששלטו בגלגולי הדגל הקודמים, לפני הגרסה שהתקבלה בשנת 1953 כללו כוכב וסהר ואת הצבעים אדום וירוק.
תיאור ומשמעות הדגל
הדגל הוא טריקולור אופקי של אדום-לבן-ירוק ובמרכזו כתר זהב ומעליו קשת של שבעה כוכבי זהב.
נכון להיום אין הסבר רשמי במדינת טג'יקיסטן לצבעי הדגל. אף על פי כן, יש הסבר מסורתי והיסטורי לצבעים המבוסס על כתבי האווסטה:
האדום מסמל את גבורת הקרב וההקרבה העצמית בשם האידיאלים הגבוהים.
הלבן מסמל את הרוחניות, טוהרה מוסרית ואת הקדושה.
הירוק מסמל את הטבע של המדינה והשגשוג.
ישנה פרשנות נוספת, השונה במידה מסוימת מהפרשנות המסורתית ומציגה את משמעות הצבעים באור מעט שונה:
האדום מסמל את השמש, הניצחון בכלל והניצחון בקרב בפרט.
הלבן מסמל את הטוהרה המוסרית הבלתי ניתנת לערעור של העם, את פסגות ההרים המושלגות ובכלל את הנוף המייחד את המדינה. (93% משטח טג'יקיסטן מכוסה הרים, וכמחצית משטח זה מתנשא לגובה של יותר מ־3000 מטרים).
הירוק מסמל את החג נורוז, ראש השנה על פי לוח השנה הפרסי המסורתי וחג האביב. הוא גם מסמל את זרעי הכותנה שנבטו ואת נדיבות הטבע.
כל זאת על פי פרשנותו של ו. ספריקוב.
לצבעים יש משמעות נוספת על פי הכרזת העצמאות של המדינה אחרי פירוק ברית המועצות. הצבעים מביעים את האחדות שבין שכבות העם. הפועלים, להם מיוחס הצבע האדום, הנוצרים להם מיוחס הצבע הירוק, והאינטלקטואלים להם מיוחס הצבע הלבן.
הכוכבים סימלו על פי יוצרי הדגל את שבעת המשוררים הפרסים־טג'יקים הגדולים ביותר. נכון להיום מסמלים הכוכבים את שבעת המחוזות התרבותיים ההיסטוריים של טג'יקיסטן.
הדגל מעוצב כך שרוחב הפס הלבן גדול פי אחד וחצי מרוחב הפסים הירוק והאדום.
ראו גם
צבעי הלאומיות הכלל־אירנית
קישורים חיצוניים
סמלי המדינה באתר שגרירות טג'יקיסטן בארצות הברית
הערות שוליים
טג'יקיסטן
קטגוריה:טג'יקיסטן: סמלים לאומיים
טג'יקיסטן
טג'יקיסטן
טג'יקיסטן | 2024-08-25T04:46:07 |
מערכת החיסון | מערכת החיסון היא מכלול מורכב של מערכות ביולוגיות שמגינות על יצור חי מפני מחלות. היא מזהה ומגיבה למספר גדול של פתוגניים, כגון נגיפים, חיידקים, פטריות וטפילים שונים, וכן מפני רעלנים, פציעות עור או התפתחות סרטן תוך שהמערכת מפרידה בין אובייקטים אלה לבין תאים בריאים של הגוף.
כמעט לכל היצורים החיים יש סוג של מערכת חיסון. לחיידקים יש מערכת חיסונית בסיסית בצורת אנזימים המגנים מפני מחלות נגיפיות. מנגנוני חיסון בסיסיים אחרים התפתחו ביצורים אאוקריוטים עתיקים ונשארו בצאצאיהם המודרניים כגון בצמחים ובחרקים. מנגנונים אלה כוללים פגוציטוזיס, פפטידים אנטימיקרוביאליים הנקראים דפנסינים ומערכת המשלים. במהלך האבולוציה של בעלי חיים קדומים התפחה המחלקה של חולייתנים לסתניים, הכוללת את בני אדם, ובה התפתחו מנגנוני הגנה מתוחכמים אף יותר, כולל היכולת לזהות ולזכור מספר עצום של פתוגנים
באמצעות הזיכרון החיסוני. חשיפה של מערכת החיסון לגורם זר או לפתוגן עמו היא התמודדה בעבר, מעוררת תגובת זיכרון (Memory Response), המתאפיינת במהירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה יותר. תגובת הזיכרון מאפשרת למערכת החיסון לפעול ביתר נמרצות כנגד הפתוגן, לסלקו ביעילות ולמנוע התפתחות מחלה.
תהליך זה של חסינות נרכשת הוא הבסיס לחיסון.
בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן מסונכרן ומתואם נגד פולשים זרים שמהם נשקפת סכנה לגוף. למעשה, מערכת החיסון פועלת כל הזמן, אך אנו נותנים דעתנו עליה בדרך כלל רק בעת "כישלון". התחום בביולוגיה העוסק בפעילות מערכת החיסון נקרא אימונולוגיה (תורת החיסון) (Immunology).
פתוגן הוא אורגניזמים, כגון וירוסים, חיידקים ופטריות, המסוגלים לגרום למחלה. חומר רעיל או מולקולה המצויה על פני השטח של פתוגן הפולש לגוף, ומעוררת תגובה המסוגל לעורר את מערכת החיסון מכונה אנטיגן. חשיפה של מערכת החיסון לאנטיגן עשויה לגרום לסוגים שונים של תגובה חיסונית, בהתאם למאפייניו הביוכימיים של האנטיגן, אופן חדירתו לגוף וכמותו.
אבולוציה של מערכת החיסון
מערכות חיסון מופיעות בצורות החיים העתיקות הפשוטות ביותר מבחינה מבנית: חיידקים משתמשים במנגנון הגנה ייחודי, הנקרא מערכת שינוי ההגבלה (Restriction modification system) כדי להגן על עצמם מפני פתוגנים נגיפיים, הנקראים בקטריופאגים. לפרוקריוטים (חיידקים וארכיאה) יש גם חסינות נרכשת, באמצעות מערכת המשתמשת ברצפי CRISPR כדי לשמור על שברי הגנום של הפאג איתם הם באו במגע בעבר, מה שמאפשר להם לחסום את שכפול הנגיפים באמצעות RNAi. לפרוקריוטים יש גם מנגנוני הגנה אחרים.
אלמנטים פוגעניים של מערכת החיסון קיימים גם באאוקריוטים חד-תאיים, אך תפקידיהם בהגנה נחקרו מעט. קולטני זיהוי דפוסים הם חלבונים המשמשים כמעט את כל האורגניזמים לזיהוי מולקולות הקשורות לפתוגנים. פפטידים אנטי-חיידקיים הנקראים דפנסינים הם מרכיב שמור אבולוציונית של התגובה החיסונית המולדת שנמצאת בכל בעלי החיים והצמחים, ומייצגים את הצורה העיקרית של חסינות מערכתית בקרב חסרי חוליות. מערכת המשלים והפגוציטים משמשים גם ברוב חסרי החוליות. ריבונוקלאזים ומסלול ההתערבות של RNA נשמרים בכל האיקריוטים, ונחשבים כבעלי תפקיד בתגובה החיסונית לנגיפים.
בניגוד לבעלי חיים, לצמחים אין פגוציטים. תגובות חיסון רבות של צמחים כרוכות באותות כימיים מערכתיים הנשלחים דרך הצמח. תאי צמחים בודדים מגיבים למולקולות הקשורות לפתוגנים הידועים כדפוסים מולקולריים הקשורים לפתוגן או PAMPs. כאשר חלק מצמח נדבק בפתוגן, הצמח מייצר כתגובה רגישות-יתר מקומית, ובה תאים באתר ההדבקה עוברים אפופטוזיס מהיר כדי למנוע את התפשטות המחלה לחלקים אחרים של הצמח. עמידות נרכשת מערכתית היא סוג של תגובה הגנתית המשמשת צמחים, אשר הופכת את הצמח כולו לעמיד בפני גורם זיהומי מסוים. מנגנוני השתקת RNA (כאמור, RNAi) חשובים בתגובה מערכתית זו מכיוון שהם יכולים לחסום שכפול נגיפים.
סביר להניח שמערכת חיסון מרובת רכיבים, אדפטיבית, נוצרה עם החולייתנים הראשונים, שכן חסרי חוליות אינם יוצרים לימפוציטים או תגובה הומורלית מבוססת נוגדנים. עם זאת, מינים רבים משתמשים במנגנונים שנראים כמבשרים של היבטים אלה של מערכת חיסון של בעלי חוליות.
התגובה החיסונית
שמאל|ממוזער|400px|תאי מערכת החיסון. התאים על רקע כחול משתייכים למערכת החיסון המולדת, ועל רקע אדום - למערכת החיסון הנרכשת. התאים המוקפים במסגרת צהובה הם הפגוציטים. חץ סגול מציין תא-אב אשר הופך, או מתמיין, לתא יעד.
התגובה החיסונית נחלקת אפוא לשני שלבים עיקריים, הקשורים זה בזה קשר הדוק: שלב הכרה ושלב תגובה. ראשיתה של התגובה החיסונית בהכרה, אשר משמעותה זיהוי הפתוגן על ידי מערכת החיסון. מערכת החיסון מסוגלת לזהות באופן ספציפי ומדויק מגוון עצום, למעשה כמעט אינסופי, של פתוגנים שונים, והיא מצטיינת בכושר הבחנה דק להבדלים מזעריים בין פתוגן אחד למשנהו. לאחר שמערכת החיסון מזהה גורם זר, כגון מיקרואורגניזם או פתוגן אחר, היא מפעילה נגדו תגובה חיסונית תוך גיוס מגוון רחב של תאים ומולקולות, הפועלים יחד במטרה לנטרל את הפולש הזר או לסלקו. תגובה חיסונית זו, שבאמצעותה מערכת החיסון מנטרלת או מסלקת את הפתוגן, מכונה "תגובה אפקטורית" (Effector Response). מערכת החיסון משתמשת במנגנונים אפקטוריים רבים ומגוונים, אשר כל אחד מהם מותאם לטיפול בסוג אחר של פתוגן.
מערכת החיסון מסוגלת להבחין בין "עצמי" ל"זר", כלומר בין מולקולות ותאים השייכים לגוף עצמו לבין מולקולות ותאים ממקור זר, באופן אשר מבטיח כי התגובה החיסונית תופעל אך ורק כנגד גורמים זרים לגוף. הבחנה זו בין "עצמי" ל"זר" מכונה סבילות חיסונית (), והיא מהווה מנגנון חיוני שתפקידו למנוע גרימת נזק עצמי לגוף. כאשר קיים פגם או ליקוי במנגנון הסבילות החיסונית עלולות להתפתח מחלות אוטואימוניות, שבהן מערכת החיסון תוקפת מרכיבים עצמיים של הגוף. הסבילות החיסונית היא גם מה שמקשה על מציאת תרומת איבר מתאים להשתלה.
חיסון מולד וחיסון נרכש
מערכת החיסון נחלקת לשתי מערכות משנה: מערכת החיסון המולדת, המכונה גם חיסון מולד או חסינות מולדת (innate immunity), ומערכת החיסון הנרכשת, המכונה גם חיסון נרכש או חסינות נרכשת (acquired immunity ,adaptive immunity). שתי המערכות שונות זו מזו במהותן, אך הן שלובות זו בזו ופועלות בשיתוף פעולה ובתיאום. כל אחת משתי המערכות מפעילה מנגנונים שונים אשר מעוררים, מגבירים ומייעלים את התגובה של המערכת השנייה. יתרה מכך, שתי המערכות תלויות זו בזו: רכיבים שונים של מערכת החיסון המולדת נחוצים לצורך תפקודה היעיל של מערכת החיסון הנרכשת, ולהפך. שילוב זה בין שתי המערכות מאפשר הגנה מיטבית לגוף מפני פתוגנים.
ניתן לומר כי מערכת החיסון המולדת מהווה את קו ההגנה הראשון של הגוף מפני פתוגנים, מרגע החשיפה לאנטיגן ועד שמערכת החיסון הנרכשת נכנסת לפעולה. מנגנוני ההגנה הבלתי-ספציפיים של המערכת המולדת מצליחים, בדרך כלל, לסלק בכוחות עצמם את המיקרואורגניזמים והפולשים הזרים האחרים. מנגנוני החיסון הנרכש נחוצים לייעול התגובה החיסונית, בפרט כאשר מנגנוני ההגנה המולדים אינם אפקטיביים או כאשר פתוגנים מצליחים לחמוק מהם, וכן לצורך יצירת זיכרון חיסוני.
מערכת החיסון המולדת
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מיקרוסקופ אלקטרוני סורק של נויטרופיל (בצהוב) בולע חיידק אנתרקס (בכתום)
מערכת החיסון המולדת קיימת באורגניזם החל משלב ההתפתחות העוברית. ככלל, מערכת זו מתאפיינת בכך שרכיביה השונים פועלים באופן בלתי-ספציפי, כלומר כל תא או מולקולה השייכים אליה פועלים כנגד מגוון רחב של פתוגנים, רק על בסיס ההבחנה בין "עצמי" ל-"זר".
מחקרים מצאו כי תאי גזע מסוימים במוח, מקושרים למערכת החיסונית עוד לפני שעוברים התמיינות תאים לתאים במערכת החיסון. עוד נמצא כי תאים אלה הם בעלי זיכרון חיסוני שמאפשר להם "להפעיל" את מערכת החיסון כל פעם שיש צורך בכך.
מערכת החיסון המולדת כוללת ארבעה מנגנוני הגנה עיקריים:
מחסומים אנטומיים ופיזיולוגיים המונעים או מעכבים את כניסת הפתוגנים לגוף והתרבותם בתוכו. מחסומים אלה כוללים, בין היתר, את העור והרקמות הריריות שבדרכי הנשימה, מערכת העיכול, אברי המין והעיניים; טמפרטורת הגוף; רמת החומציות הגבוהה בקיבה ובעור (תנאי pH נמוך).
גורמים ביוכימיים מסיסים, כגון:
ליזוזים - אנזים הידרוליטי המבקע את שכבת הפפטידוגליקן בדופן התא של חיידקים.
אינטרפרונים - חלבונים ממשפחת הציטוקינים המיוצרים ומופרשים על ידי תאים שהודבקו בנגיף, נקלטים על ידי תאים בריאים הנמצאים בקרבתם, ומשרים בהם מצב אנטי-ויראלי המסייע להם להתגונן מפני הדבקה בנגיף.
מערכת "המשלים" – קבוצה של חלבוני סרום אשר מנטרלים פתוגנים שונים ומסייעים בסילוקם וכן מעורבים בהתפתחות של תגובה דלקתית.
תאים בולעניים (פגוציטים) ותאי הרג טבעיים. הפגוציטים, כדוגמת המקרופאגים והנויטרופילים, הם תאים המתמחים בבליעה, הרג ועיכול של מיקרואורגניזמים שונים. תאי ההרג הטבעיים הם לימפוציטים גדולים וגרגיריים (granular), הממלאים תפקיד חשוב בהגנה מפני תאים סרטניים ומפני נגיפים מסוימים.
דלקת - תגובה חיסונית מורכבת הנגרמת עקב זיהום או נזק לרקמה, ואשר כרוכה בגיוס מגוון תאים ומולקולות של מערכת החיסון אל אתר הזיהום.
מערכת החיסון הנרכשת
מערכת החיסון הנרכשת מתפתחת במהלך חיי האורגניזם עקב חשיפתו לפתוגנים, והיא מתייחדת בכך שרכיביה פועלים באופן בררני וספציפי: כל תא או מולקולה המשתייכים אליה מסוגלים לפעול כנגד פתוגן מסוים אחד ויחיד. לכן, בניגוד לתגובה החיסונית המולדת, שהיא זהה באופן עקרוני בקרב כל הפרטים המשתייכים למין מסוים, התגובה החיסונית הנרכשת משתנה מפרט אחד באוכלוסייה למשנהו בהתאם לניסיון האישי שרכש, כלומר בהתאם לפתוגנים אליהם נחשף במהלך חייו. מאפיין מרכזי נוסף המייחד את מערכת החיסון הנרכשת הוא היכולת לייצר זיכרון חיסוני.
מערכת החיסון הנרכשת כוללת את הלימפוציטים מסוג B ו-T ואת הנוגדנים.
הזרועות האפקטוריות של מערכת החיסון
מקובל לחלק את מנגנוני התגובה החיסונית, כלומר המנגנונים האפקטוריים, לשתי זרועות: זרוע הוּמוֹרָאלית וזרוע תאית. כל אחת משתי הזרועות כוללת הן מרכיבים בלתי-ספציפיים ממערכת החיסון המולדת והן מרכיבים ספציפיים ממערכת החיסון הנרכשת. שתי הזרועות פועלות בשיתוף פעולה ובוויסות הדדי.
הזרוע ההומוראלית (The Humoral Branch), המכונה גם תגובה הומוראלית (Humoral Response) או חסינות הומוראלית (Humoral Immunity) (הומוראלי = של נוזלי הגוף), מקנה הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים חוץ-תאיים, אשר גדלים ומתרבים מחוץ לתאי המאכסן, בנוזלי הגוף.
הזרוע ההומוראלית כוללת שני מרכיבים עיקריים:
נוגדנים - חלבונים המופרשים על ידי תאי פלזמה, שמוצאם בהתמיינות לימפוציטים מסוג B. הנוגדנים מזהים חלבונים ספציפיים על גבי אנטיגן, נקשרים אליהם ומסייעים בנטרולו ובסילוקו של האנטיגן.
מערכת "המשלים".
הזרוע התאית (The Cellular Branch), המכונה גם חסינות תאית (Cell-Mediated Response או Cellular Immunity), מספקת הגנה בעיקר מפני מיקרואורגניזמים ופתוגנים תוך-תאיים, אשר פולשים לתוך תאי המאכסן ומתרבים בתוכם, כגון נגיפים (וירוסים), חיידקים תוך-תאיים, פרוטוזואה וכיוצא באלה. כמו כן היא פועלת לחיסול תאים סרטניים ותאים שמקורם ברקמת שתל זרה. תפקיד מרכזי נוסף של הזרוע התאית הוא להפעיל ולווסת את התגובה ההומוראלית, ובפרט לשפעל לימפוציטים מסוג B שבאו במגע עם אנטיגן, ולגרום להם להתחלק ולהתמיין לתאי פלזמה מפרישי נוגדנים אשר מתאימים באופן ספציפי לאנטיגן זה.
הזרוע התאית כוללת מספר מרכיבים:
לימפוציטים מסוג T, אשר נחלקים לשני סוגים עיקריים:
תאי T מסייעים, המסומנים באותיות Th (T helper).
תאי T רעילי-תא (או תאי T ציטוטוקסיים), המסומנים באותיות Tc או CTL (Cytotoxic T cell, T cytotoxic).
תאי הרג טבעיים (ר' לעיל).
תאים בולעניים (פגוציטים) מסוגים שונים, ובתוכם: מונוציטים, מקרופאגים, ונויטרופילים
אאוזינופילים, באזופילים ותאי פיטום.
שתי מערכות החיסון, המולדת והנרכשת, עושות שימוש ברכיבים מן הזרוע ההומוראלית ומן הזרוע התאית. כך, המערכת המולדת כוללת את הפגוציטים השונים, תאי ההרג הטבעיים וכן את מערכת "המשלים". המערכת הנרכשת כוללת את הנוגדנים ואת הלימפוציטים מסוגים B ו-T. תאי ההרג הטבעיים, מערכת "המשלים" וחלק מהפאגוציטים, אשר משתייכים באופן עקרוני למערכת המולדת, הבלתי-ספציפית, פועלים לעיתים באופן ספציפי במנגנון מיוחד אשר נקרא הרעלת תאים תלוית נוגדנים (Antibody-Dependent Cell-Mediated Cytotoxicity, ובר"ת ADCC). במנגנון זה נוגדנים מזהים באופן ספציפי תאי מטרה, ומסמנים אותם כיעד לחיסול בידי תאי הרג טבעיים, מערכת "המשלים" ופגוציטים מסוימים.
תיאום התגובה החיסונית
הפעלת תגובה חיסונית אפקטיבית, המשלבת תאים ומרכיבים רבים ושונים, מצריכה תיאום מורכב בין מערכת החיסון המולדת למערכת הנרכשת, ובין הזרוע ההומוראלית לזרוע התאית. תיאום זה מתבצע בעיקר בידי קבוצה של חלבונים המכונים ציטוקינים. הציטוקינים הם חלבונים או גליקופרוטאינים בעלי משקל מולקולרי נמוך, המופרשים על ידי תאי דם לבנים (לויקוציטים) ותאים אחרים בגוף בתגובה לגירויים שונים. הם משמשים כמעין שליחים המעבירים מסרים בין תאיה השונים של מערכת החיסון וכן בין מערכת החיסון ליתר תאי הגוף, ובכך הם מסייעים לוויסות התגובה החיסונית ולהסדרתה.
מערכת החיסון המולדת מעוררת ומכווינה את תגובות מערכת החיסון הנרכשת בעיקר על ידי הפרשת ציטוקינים מתאימים והצגת אנטיגנים (Antigen Presentation) לתאי T מסייעים (Th) על ידי תאים מציגי אנטיגן. תאים מציגי-אנטיגן (תאים דנדריטיים, מקרופאגים ולימפוציטים מסוג B) בולעים אנטיגן בתהליך של אנדוציטוזה ולאחר מכן מציגים מקטעים פפטידיים של האנטיגן על שטח פני הממברנה שלהם על-גבי מולקולות MHC מטיפוס II. תאי T-המסייעים מזהים באמצעות קולטן תא ה-T שלהם (TCR) קומפלקסים אלה של אנטיגן הנישא על מולקולת MHC מטיפוס II, ובאמצעות סיגנל מעורר נוסף הניתן על ידי התא מציג-האנטיגן, הם עוברים שפעול ומסוגלים להתרבות ולגייס מגוון של תאים ומולקולות לתגובה חיסונית כנגד האנטיגן.
מערכת החיסון הנרכשת מייצרת אף היא מסרים אשר מעוררים ומגבירים את יעילות התגובה המולדת. כך, למשל, לאחר שתאי T מסייעים מזהים אנטיגן המוצג על-גבי מולקולת MHC מטיפוס II, הם מייצרים ומפרישים ציטוקינים אשר משפרים את יכולתם של המקרופג'ים לבלוע ולהרוג אנטיגנים, ובנוסף לכך מגבירים את ביטוי מולקולות ה-MHC מטיפוס II על פני הממברנות של המקרופאגים, ובכך הופכים אותם לתאים מציגי-אנטיגן יעילים יותר. דוגמה נוספת היא הגיוס וההפעלה של מערכת "המשלים" על ידי נוגדנים: נוגדנים שיוצרו והופרשו על ידי תאי פלזמה בתגובה לפתוגן מסוים, נקשרים אל הפתוגן ומצפים אותו, ובכך מסמנים אותו כמטרה להתקפה מצד מערכת "המשלים".
ראו גם
חיסון
ברירת שבטים
העברה אנטיגנית
אימונולוגיה קלינית
מחלה אוטואימונית
לקריאה נוספת
מרים סורוז'ון ורות לומניצר, אימונולוגיה, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2009–2011
יהודה שינפלד, המחלות האוטואימוניות - ירי על כוחותינו, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון 2001
קישורים חיצוניים
מערכת החיסון באתר ויקירפואה
הערות שוליים
*
*
חיסון, מערכת ה | 2024-09-30T10:30:26 |
חבר האלקטורים | שמאל|ממוזער|300px|מפת הקצאת האלקטורים למדינות ארצות הברית לאחר המפקד של שנת 2020; לכל מדינה ישנם לכל הפחות 3 אלקטורים
ממוזער|300px|שמאל|איור של מדינות ארצות הברית בגודל פרופורציוני למספר האלקטורים שלהן, לפי תוצאות הבחירות לנשיאות בשנת 2020 (אדום - דונלד טראמפ, כחול - ג'ו ביידן)
בארצות הברית, הנשיא וסגן הנשיא אינם נבחרים ישירות על ידי ציבור הבוחרים, אלא על ידי חבר האלקטורים (באנגלית: Electoral College), בשיטה המפורטת בסעיף הראשון שבפרק השני של חוקת ארצות הברית ובתיקון ה-12 לה.
נוהלי הבחירה
לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס, המורכב משני
נציגיה בסנאט ומספרם המשתנה של נציגיה בבית הנבחרים (שנקבע בכל עשור על פי מפקד). על פי התיקון ה-23 לחוקה, מספר האלקטורים של מחוז קולומביה שווה למספר האלקטורים שלה לו הייתה מדינה, אך לא יעלה על מספר האלקטורים של המדינה הקטנה ביותר, העומד על שלושה. מכאן שכרגע מספר האלקטורים שלה מונה שלושה בלבד. מספר האלקטורים הכולל עומד היום על 538.
אזרחי כל מדינה אינם מצביעים בבחירות ישירות למועמדים לנשיאות, אלא לאלקטורים מטעמם (אף על פי שברוב המדינות מופיע רק שם המועמדים לנשיאות, ורק במיעוטן גם שם המועמדים לחבר האלקטורים). לכל מדינה הזכות לקבוע בעצמה את דרך חלוקת האלקטורים שלה. הרוב המוחלט של המדינות מעניק את כל האלקטורים של המדינה למועמד שזכה ברוב הקולות במדינה. בנברסקה ומיין מקבל המועמד שזכה ברוב הקולות של המדינה שני אלקטורים, בעוד שאר האלקטורים משויכים לאזורי הבחירה של חברי הקונגרס מטעם המדינה, וכל אחד מהם ניתן למועמד שזכה ברוב במחוז הבחירה, כך שייתכן מצב שהאלקטורים של מדינות אלה יתחלקו בין המועמדים. לדוגמה, בבחירות של 2008, זכה המועמד הדמוקרטי ברק אובמה בקולו של אלקטור אחד בנברסקה, בעוד שיתר האלקטורים בחרו במועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. במדינת קולורדו הועלתה להצבעה ביום הבחירות של 2004 הצעת תיקון לחוקת המדינה, על פיה האלקטורים של המדינה יחולקו בשיטה יחסית, אך היא לא התקבלה.
האלקטורים של כל מדינה מתכנסים בבירת המדינה במועד שנקבע על ידי הקונגרס - יום שני שחל בין 13 ל-19 בדצמבר. על פי התיקון ה-12 לחוקה, כל אלקטור מצביע עבור מועמד אחד לנשיא ומועמד אחד לסגן נשיא (שלפחות אחד מהם חייב להיות ממדינה שונה מזו של האלקטור).
אף שהחוקה אינה מחייבת את האלקטורים להצביע עבור המועמד שזכה במרבית הקולות במדינתם, ביותר מ-99% מהמקרים הצביעו האלקטורים בהתאם להכרעת הרוב. בחלק מן המדינות, חוק המדינה מחייב את האלקטורים להצביע בהתאם להצבעת הרוב, או מטיל קנסות ועיצומים אחרים על אלקטורים שהצביעו בניגוד להצבעת הרוב. באחרות, המפלגות דורשות מן האלקטור שנבחר מטעמן להצהיר על כוונת הצבעתו מראש. מכיוון שהאלקטורים הם לרוב בכירים במפלגתם במדינתם, אין זה סביר שיצביעו כנגד מועמד המפלגה. שני פסקי דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית עיגנו את זכותן של המדינות להעניש אלקטורים סוררים ואף להחליפם באחרים - פסק דין ריי נגד בלייר ופסק דין צ'יאפאלו נגד וושינגטון.
לאחר שנספרים הקולות, טופסי ההצבעה המפרטים את התוצאות נחתמים ונשלחים לנשיא הסנאט – הוא סגן הנשיא המכהן. עם כינוס הקונגרס החדש, נפתחים טופסי ההצבעה של האלקטורים בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס.
אם יש מועמד שמספר הקולות שבו זכה עבור תפקיד הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט (דבר שאפשרי כאשר יותר משני מועמדים זוכים באלקטורים, או כאשר מושג שוויון גמור בין שני המועמדים לנשיאות), ההחלטה עוברת מיידית להצבעה בבית הנבחרים, שבוחר את הנשיא מבין שלושת המועמדים שזכו במספר הקולות האלקטוראליים הגבוה ביותר. אולם ההצבעה מתנהלת באופן מדינתי, כך שלכל מדינה יש קול אחד שנקבע על ידי הצבעה בתוך המשלחת של המדינה לבית הנבחרים (אם יש תיקו בהצבעה זו, המדינה נמנעת). מועמד צריך לזכות ברוב מוחלט של הצבעות משלחות המדינות בשביל להיבחר. אם אין רוב כזה, נערכים סיבובים נוספים עד שהוא מושג. בבחירות ב-1800 נבחר תומאס ג'פרסון רק לאחר 36 סיבובי הצבעה, בהתערבותו של אלכסנדר המילטון. אם לא הצליח בית הנבחרים להגיע להכרעה בבחירת הנשיא עד לזמן הקבוע בחוק (צהרי 20 בינואר), ישרת סגן הנשיא הנבחר כנשיא בפועל, עד שתתקבל ההחלטה.
אם יש מועמד שמספר הקולות שבו הוא זכה עבור תפקיד סגן הנשיא מהווה רוב מוחלט של חבר האלקטורים, הוא מתמנה כסגן הנשיא. אם אף אחד מהמועמדים לא זכה לרוב מוחלט, עוברת הבחירה לסנאט שבוחר את סגן הנשיא מבין האנשים שזכו בשני המספרים הגבוהים ביותר של קולות אלקטורליים.
כפי שהוזכר לעיל, ברוב המדינות, המועמד שזוכה ברוב קולות מדינה מסוימת מקבל את כל קולות האלקטורים ממדינה זו. בשיטה זו נוצר לעיתים רחוקות מעין פרדוקס בו מועמד שקיבל את רוב קולות הבוחרים האזרחיים בכלל ארצות הברית עשוי להפסיד בכל זאת בבחירות היות שאין לו רוב של אלקטורים. כך קרה בבחירות שבשנים 1824, 1876, 1888, 2000 וב-2016. בכל חמשת המקרים, המועמד או המועמדת שהפסידו בבחירות, למרות שזכו ביותר קולות בספירה הכללית (לעיתים בהפרש של מיליונים אחדים) - השתייכו למפלגה הדמוקרטית.
בבחירות ב-2000 התמודדו ג'ורג' בוש ואל גור, וג'ורג' בוש זכה ליתרון זעום של כ-0.009 אחוז, כ-537 קולות בלבד בפלורידה מתוך 5,825,043 קולות מצביעים במדינה, ולכן גרף את כל 25 האלקטורים של המדינה וזכה בנשיאות אף על פי שלגור היה יתרון של 539,947 מסך כלל קולות הבוחרים בכל ארצות הברית.
הסיבות לבחירת שיטה זו
שיטת האלקטורים נבחרה על ידי מייסדי ארצות הברית ממספר סיבות:
הסיבה הראשונה והמשנית היא שבאותה תקופה רוב אזרחי ארצות הברית היו חקלאים שלא הבינו מאומה בפוליטיקה, לכן הוחלט לתת את בחירת הנשיא בידי אנשים המתמצאים בהליך הדמוקרטי. שיטה זו היא בעצם פשרה בין רצונם של האבות המייסדים שהקונגרס יבחר בנשיא, לבין רצון העם לבחור את הנשיא בעצמו בשיטה היחסית.
הסיבה השנייה והעיקרית היא רצונם של המייסדים להבטיח את כוחן של מדינות ארצות הברית הקטנות. אם הנשיא היה נבחר על פי רוב קולות ארצי, היו המדינות שאוכלוסייתן גדולה מאפילות בכוחן על אלו שאוכלוסייתן קטנה וקולות הבוחרים של המדינות הקטנות היו זניחים וחסרי ערך. שיטה זו מאדירה את כוחן הפוליטי של המדינות הקטנות בכך שהן מיוצגות על ידי שלושה אלקטורים, חצי אחוז מכלל האלקטורים, בזמן שאוכלוסייתן עלולה להיות קטנה מאחוז זה ביחס לאוכלוסיית ארצות הברית כולה.
אם בחירת נשיא ארצות הברית הייתה נתונה בידי הסנאט, היה הנשיא כבול לתכתיבי הסנאט, שיכול היה בכל עת לפטרו. לכן ביקשו האבות המייסדים ליצור גוף טנטטיבי, זמני, שייבחר רק לשם בחירת הנשיא, ולאחר מכן יתפרק, כך שהנשיא לא יהיה תלוי בגוף שלטוני אחר ויוכל לפעול באופן עצמאי יחסית - בסייגים שמכתיבה הפרדת הרשויות.
אופן בחירת האלקטורים
האלקטורים נבחרים בכל מדינה על ידי המפלגות השונות והציבור, בשני שלבים.
בשלב ראשון, בוחרות המפלגות בכל מדינה מועמדים לאלקטורים, בוועידת מפלגה מדינתית או בוועידת המפלגה הארצית, בהתאם לתקנות המפלגה בכל מדינה. על פי רוב יהיו אלה אנשי מנגנון המפלגה, פעילים פוליטיים, מקורבים למועמד המפלגה לנשיאות, וכדומה.
בשלב שני, ביום הבחירות לנשיאות, במקביל לבחירת הנשיא, בוחרים האזרחים באלקטורים, אשר שמותיהם עשויים להופיע על פתק ההצבעה עם שמו של המועמד לנשיאות, בהתאם לחוקי כל מדינה. האלקטורים של המועמד שקיבל את מרב הקולות ממונים כאלקטורים מטעם אותה מדינה, למעט מדינות נברסקה ומיין, בהן יש חלוקה יחסית של האלקטורים. במדינות אלה, הזוכה במדינה מקבל שני אלקטורים, והזוכה בכל מחוז קונגרס מקבל אלקטור עבור המחוז. שיטה זו מאפשרת לחלק את האלקטורים בין המועמדים.
מגבלות על בחירת אלקטורים
החוקה האמריקאית מטילה מספר מגבלות המונעות מאדם לשמש כאלקטור. פרק 2, פסקה 1, סעיף 2 אוסר על סנטור, חבר בית הנבחרים, נושא משרת אמון או מקבל משכורת מן הממשל הפדרלי מלשמש כאלקטור. התיקון ה-14, שהוכנס לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, מונע ממי שסייע לאויב או מרד במדינה מלשמש כאלקטור.
ככלל, הודעת המדינה על נציגיה לחבר האלקטורים נחשבת כעדות מספיקה לעמידתם בתנאים.
ביקורת על השיטה
שמאל|ממוזער|300px|התפלגות קולות המצביעים בבחירות לנשיאות ארצות הברית. מסומנות ב-P צהוב בחירות בהן התקבל רוב אלקטורלי ללא רוב קולות הבוחרים.
הכרעה ללא רוב קולות
בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000 ו-2016, כאמור, המועמד שנבחר על ידי חבר האלקטורים לא זכה ברוב של קולות הבוחרים. מתנגדים לשיטה טוענים כי תוצאות כאלה עומדות בניגוד לרעיון של הצבעה דמוקרטית. הן מעידות, למשל, על שבירת העיקרון של שוויון פוליטי, לפיו לכל מצביע קול שווה (אדם אחד, קול אחד). חלוקת האלקטורים בהתאם לקולות הבוחרים בכל מדינה, במקום הענקת כל האלקטורים למועמד המוביל, עשויה לצמצם אפקט זה. תומכי השיטה, לעומת זאת, טוענים שהיא מכריחה את המועמד לבנות תמיכה בנתחי אוכלוסייה מגוונים יותר מבחינה גאוגרפית ודמוגרפית, ולכן היא עדיפה על קבלת הרוב הלאומי המוחלט.
על פי רוב, בחירות בהן התקבל ניצחון למרות הפסד במספר המצביעים מתאפיינות בכך שהמועמד המפסיד השיג יתרון גדול במיוחד במדינות אותן ניצח, והמדינות הנותרות הוכרעו לטובת המנצח ברוב קטן של הבוחרים. יש הטוענים בתגובה כי ההצבעה הפופולרית תחת שיטת חבר האלקטורים לא שווה בהכרח לדעת הרוב הלאומית כפי שהייתה משתקפת בבחירות ישירות, שכן כל שיטת בחירות מתייחדת באסטרטגיה מתאימה מצד המערכת הפוליטית ובאינטרסים שונים של הבוחרים. מכיוון שרוב הקולות המוחלט לא משמעותי בשיטה הקיימת, מצופה שהמועמדים יבחרו אסטרטגיה מתאימה; כלומר, ירכזו את מאמצי הקמפיין במדינות מתנדנדות, ולא ישקיעו משאבים בהשגת יתרון משמעותי יותר במדינות בהן הם או יריבם מוביל בהפרש גדול (דבר שככל הנראה היו עושים אם תוצאת הבחירות הייתה מתקבלת ביחס ישר לבחירת המצביעים).
ב-2011 הוצג חישוב המראה כיצד במרוץ של שני מועמדים, ניתן להגיע לנשיאות עם 22% בלבד מקולות הבוחרים.
התמקדות במדינות המתנדנדות
לפי ביקורת זו, השיטה הקיימת מעודדת את הנבחרים לרכז משאבים פוליטיים במספר מדינות מפתח (המכונות "מדינות מתנדנדות") ולהתעלם מהיתר. מדינות עתירות אוכלוסייה בהן הסקרים מעידים על בחירות צמודות, מוצפות בביקורים של מסע הבחירות, בפרסום טלוויזיוני ייעודי, במאמצי גיוס מטעם המפלגות ובאירועים לאומיים רלוונטיים (כגון דיבייטים), בעוד מדינות אחרות זוכות למעט יחס אם בכלל.
משום שברוב המדינות המנצח בבחירות הפנימיות מקבל את כל קולות האלקטורים, יש מניע ברור להתרכז במדינות המפתח שטרם הוכרעו; בסבבים האחרונים, מדינות אלו כללו את אריזונה, פנסילבניה, ג'ורג'יה, ויסקונסין, מישיגן ונבדה. לעומת זאת, המועמדים בוחרים להשקיע פחות זמן וכסף במדינות "בטוחות", בהן התוצאה ידועה מראש (אפילו אם יש בהן אוכלוסייה גדולה, כמו בקליפורניה, ניו יורק וטקסס).
פגיעה בהשתתפות הבוחרים
נטען שהבחירה בשיטת האלקטורים מקטינה את אחוז ההצבעה ואת השתתפות הבוחרים. במדינות רבות, אחוז ההצבעה פחות משהיה יכול להיות אילו היו מכוננות בחירות ישירות, הודות לשליטה של מפלגות מסוימות במדינות אלה. השיטה הנוכחית מצמצמת את היתרון שניתן להשיג באמצעות הבאת מספר גדול יותר של מצביעים לקלפיות (למעט בתוך מדינות המפתח שהוזכרו), דבר שמתבטא בהפרש בין אחוז ההצבעה במדינות מתנדנדות ובמדינות האחרות.
בנוסף, מספר האלקטורים המוענק לכל מדינה לא מושפע מכמות הבוחרים שמצביעים בה (אלא מגודל האוכלוסייה ששייכת אליה), לכן אין למדינה אינטרס לעודד את אזרחיה להשתתף בבחירות. בעיה זו תשפיע בפרט על אוכלוסיות שמשתתפות פחות בבחירות - קולן לא נשמע כי לא יושקעו מאמצים בהבאתן לקלפי. אילו היו ניתנים אלקטורים בפרופורציה למספר הבוחרים, ייתכן כי מדינות היו משקיעות משאבים בקריאה להגיע להצביע, כדי לחזק את כוחן היחסי בקנה מידה הלאומי (דבר זה קורה באופן טבעי בדמוקרטיה בהן קולות הבוחרים שווים - ככל שיותר מצביעים ממדינה מסוימת משתתפים בבחירות כוחה עולה).
שמאל|ממוזער|300px|מספר האזרחים שמיוצגים על ידי אלקטור יחיד, בכל מדינות ארצות הברית. המדינות מסודרות משמאל לימין לפי גודל אוכלוסייה; ככל שהאוכלוסייה במדינה קטנה יותר, אלקטור יחיד שלה מייצג פחות בוחרים (ובכך לכל בוחר בה יש השפעה רבה יותר על תוצאת הבחירות).
העדפה של מדינות עם אוכלוסייה קטנה
יחס האלקטורים לנפש גבוה בהרבה במדינות בעלות אוכלוסייה קטנה, ומעניק לבוחרים שבתוכן השפעה משמעותית יותר על תוצאת הבחירות. לדוגמה, אלקטור אחד בקליפורניה מייצג פי ארבעה יותר בוחרים מאלקטור של ויאומינג.
הסתרת פגיעה בזכות הבחירה בפנים המדינות
המיקוד באלקטורים של מדינה ספציפית (במקום בקולות המצביעים שבתוכה) עלול להסתיר בעיות במערכת הבחירות העצמאית שלה. לדוגמה, אם מדינה מונעת מאוכלוסיות מסוימות להצביע (באמצעות צעדים של דיכוי הצבעה כמו מגבלות על ההרשמה, מיסי בוחר, מבחני קריאה, או באמצעות הוצאת זכות הבחירה של אוכלוסייה כלשהי מהחוק), מספר המצביעים במדינה אמנם ירד, אך מספר האלקטורים שלה יישאר זהה. הביקורת גורסת כי צעדים כאלה לא יתגלו בתוצאת הבחירות, ובכך הם מוסתרים למעשה על ידי השיטה (המדינות מוגנות מפרסומים שליליים ומקנסות אפשריים של הממשלה הפדרלית).
קיימת טענה כי הפשרה המקורית על חבר האלקטורים התקבלה בין השאר כי היא אפשרה למדינות הדרום לפגוע בזכות הבחירה של אוכלוסיות העבדים שבהן, מבלי לסכן את כוחן הפוליטי.
טענות נוספות
זכויות הבחירה של טריטוריות ארצות הברית: טריטוריות של ארצות הברית, כמו פוארטו ריקו, איי מריאנה הצפוניים, איי הבתולה, סמואה האמריקנית, וגואם, לא זוכות לאלקטורים בבחירות לנשיאות, כי לפי החוקה האמריקנית רק מדינות ארצות הברית ווושינגטון די. סי. מקבלות זכות בחירה.
פגיעה במפלגות קטנות: חשיבותן של מפלגות קטנות וסיכוייהן יורדים בעקבות הענקת כל האלקטורים של המדינה למנצח בה (מפלגה שלא זוכה ברוב באף אחת מהמדינות לא תקבל אלקטורים כלל, אפילו אם השיגה נתח רחב מקולות המצביעים). עם זאת, הטענה כי חבר האלקטורים הוא גורם מרכזי ביצירת מערכת פוליטית של שתי מפלגות ניתנת לוויכוח (יש שטוענים כי השיטה נוטה דווקא לשפר את הסיכוי של מפלגה שלישית במקרים שונים). אחרים דווקא מסכימים שהשיטה מקשה על מפלגות קטנות, אך טוענים שמערכת של שתי מפלגות היא יציבה יותר ומגנה על הנבחרים מהסתמכות על חלקים קטנים וקיצוניים בציבור הבוחרים (היא גם מכריחה את הנבחרים לגבש מדיניות שקורצת לקהלים רחבים יותר).
טענה כללית היא שהתהליך הבחירות לנשיאות ארצות הברית הופך להיות מסובך יתר על המידה.
תמיכה בשיטה
התומכים בשיטה טוענים כי היא משמרת את האופי הפדרלי של האומה האמריקנית, שהיא קואליציה המורכבת ממספר מדינות שונות. לפיהם דעת רוב במדינות קטנות, ראויה יותר לתשומת לב בקנה מידה פדרלי, מאשר חלק בעל אוכלוסייה דומה במדינה גדולה יותר. המערכת הקיימת מעניקה לכל מדינה חופש לגבש את חוקיה וזכויותיה (בפרט סביב זכות הבחירה) מבלי לתת תמריצים לא נחוצים להעלאת מספר המצביעים.
במשך שנים רבות בהיסטוריה של ארצות הברית, מדינות מינו אלקטורים לפי הצבעת בית המחוקקים של המדינה, והטענה היא שבסיכומו של עניין עדיף שהבחירה לנשיאות מוכרעת בהחלטה של מדינות נפרדות, אחרת טבעה הפדרלי של ארצות הברית יוחלף בממשלה מרכזית ועצומה.
בנוסף, לפי תומכי השיטה, היא מקשה על זכייה בנשיאות באמצעות ניצחון בשטחים אורבניים עתירי אוכלוסייה בלבד, ובכך מתקנת התמקדות לא הוגנת בערים על חשבון אזורים כפריים. בתגובה לטיעון זה, נאמר כי האוכלוסייה ב-50 הערים הגדולות בארצות הברית מצטברת ל-15% מהאוכלוסייה הכוללת בלבד, וכי בבחירות שמבוססות על רוב קולות (כמו בחירות לסנאט ולמשרת מושל מדינה) לא מזוהה נטייה להתעלם מבוחרים כפריים.
עוד נטען בתמיכת השיטה הנוכחית כי הענקת כל האלקטורים במדינה למנצח דווקא מחזקת את אוכלוסיות המיעוטים, שכן במדינות צמודות גם אוכלוסייה קטנה יכולה להעניק את היתרון הדרוש למועמד המועדף עליה. דבר זה מעודד את המועמדים לחזר אחרי מגזרים מגוונים יותר של מיעוטים וקבוצות בעלי עניין.
מספר תומכים בשיטת חבר האלקטורים אומרים שבשיטת הבחירות הזו ההשפעה של הונאת בחירות ובעיות אחרות שעשויות להתעורר, מוגבלת למדינה בה הן קרו. לכן רמאות בקלפי, או דיווחים שקריים על תוצאת הבחירות לא יוכלו להשפיע בקנה מידה לאומי. ספירה מחודשת של קולות, למשל, תתרחש בפנים מדינות בלבד ולא בכל המדינות גם יחד. המתנגדים לשיטה יגידו כי הבידוד הזה למעשה לא מתרחש: אם יש חשד לבעיה בהצבעה במדינה ספציפית, הוא עדיין יכול להכריע בחירות לאומיות (בדומה להתרחשות בפלורידה בבחירות 2000).
תומכים אחרים מציינים ששימוש בחבר אלקטורים אנושי, שמורכב מבני אדם המסוגלים להפעיל גמישות ושיקול דעת, מקל על ההתמודדות במקרה בו המועמד הנבחר מת או נפסל מבחינה חוקית.
ראו גם
אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית
פסק דין ריי נגד בלייר
פסק דין צ'יאפאלו נגד וושינגטון
קישורים חיצוניים
הסבר על חבר האלקטורים, באתר הממשל האמריקאי
ניתוח היסטורי של מועצת האלקטורים
התפלגות תמיכת האלקטורים במועמדים לנשיאות במערכות הבחירות החל משנת 1972, באתר RealClear Politics
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:מוסדות שלטון | 2024-03-27T10:27:02 |
דאגלס אנגלברט | דאגלס קארל אנגלברט (באנגלית: Douglas Carl Engelbart; 30 בינואר 1925 – 2 ביולי 2013) היה ממציא אמריקאי שנודע בין השאר כממציא עכבר המחשב. הוא היה חלוץ בממשקי אדם-מחשב, GUI, היפרטקסט ורשתות מחשבים. לאנגלברט הוענק פרס טיורינג בשנת 1997 ומדליית בנג'מין פרנקלין בשנת 1999.
ביוגרפיה
אנגלברט נולד בפורטלנד שבאורגון, השני מבין שלושה ילדים להורים ממוצא גרמני, שוודי ונורווגי. משפחתו התגוררה בפורטלנד עד מות אביו, כאשר היה בן 9 או 10 עברו לכפר Johnson Creek. את לימודיו התיכוניים סיים בפורטלנד בתיכון על שם פרנקלין ב-1942. הוא למד תואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת המדינה של אורגון. באמצע לימודיו, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, זומן אנגלברט לחיל הים האמריקאי ושירת שנתיים בפיליפינים בתור טכנאי מכ"ם. על אי קטן בבקתה הוא קרא לראשונה מאמר של וניבר בוש "As We May Think", אשר השפיע עליו רבות. לאחר המלחמה חזר לאורגון וסיים את לימודיו בשנת 1948.
בשנת 1955 סיים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בעת זו היה גם חבר באחווה "Sigma Phi Epsilon", ולאחר מכן הוועדה הלאומית לאווירונאוטיקה שכרה אותו למרכז המחקר על שם אמס (Ames Research Center), שם עבד עד שנת 1951. כסטודנט בברקלי סייע בבניית המחשב הדיגיטלי של קליפורניה, CLADIC. עבודת הגמר שלו הובילה לרישום של מספר פרויקטים, ולאחר סיום התואר השני הוא נשאר בברקלי במשרת עוזר מרצה במשך שנה, אך לבסוף עזב כי גרס שלא יממש את מטרותיו שם.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה מעורב בפיתוח ARPANET - רשת מחשבים הראשונה בעולם שהופעלה ב-29 באוקטובר 1969. בשנת 1970 קיבל פטנט על התקן שהיה יכול לתת מיקום על צג המחשב: עכבר. הוא לא קיבל תמלוגים על המצאת העכבר, מכיוון שתוקף הפטנט פג בשנת 1987, לפני שהמכשיר נכנס לשימוש רחב.
מסיבות שונות, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 הפסיק אנגלברט את עבודתו בחברות המובילות בתחום המחשבים.
ביולי 2013 נפטר אנגלברט בגיל 88 בביתו באתרטון (Atherton) שבעמק הסיליקון, קליפורניה, בשל אי-ספיקת כליות. בשנותיו האחרונות היה מאובחן גם באלצהיימר. הוא הותיר 4 ילדים.
קריירה והישגים
הקריירה של אנגלברט החלה לצמוח בשנת 1951, כאשר התארס והגיע למסקנה כי מבחינתו לא היו לו מטרות מלבד קבלת השכלה טובה והשגת עבודה מכובדת. לאחר כמה חודשים הוא הגיע להחלטה שהוא ימקד את עבודתו בניסיון לשפר את העולם. הוא הגיע למספר מסקנות:
כל ניסיון רציני לשנות את העולם ידרוש עבודה קבוצתית.
המפתח להצלחה הוא רתימת המוחות העובדים על הפרויקט למציאת פתרונות אפקטיביים.
אם תצליח לשפר את רמת העבודה בצוות בעצם תתרום לכל ההתפתחות העולמית לפתרון בעיות חשובות.
מחשבים יכולים להיות הכלי שיאפשר לנו לעשות פריצת דרך זו.
בשנת 1945 קרא אנגלברט את מאמרו של וניבר בוש "As We May Think", הקורא לאפשר הפצת ידע לציבור הרחב, ומאמר זה השפיע עליו רבות. דאגלס קרא גם מאמר בנוגע למחשבים ("טכנולוגיה שהופיע לא מזמן"), ומניסיונו כטכנאי מכ"ם ידע שאפשר לנתח מידע ולהציג אותו על מסך. מאותו רגע הייתה מטרתו ליצור את היכולת לשיתוף רעיונות דרך המחשב על מנת לעבוד כקולקטיב על פתרונות יצירתיים, בזמן שמחשבים נוצלו על מנת לפתור בעיות מתמטיות.
לאחר סיום הדוקטורט בברקלי ב-1955, פתח סטארט אפ בשם "Digital Techniques", על מנת לייחצן את המחקר שלו על אביזרי אחסון. שנה לאחר מכן החליט לממש את חלומו משנת 1951 להתחיל במחקר מדעי. בשנת 1957 החל לעבוד במכון המחקר של אוניברסיטת סטנפורד השוכן במנלו פארק. תחילה עבד תחת הדרכתו של יואיט קראיין על מכשירים מגנטיים ואלקטרוניקה מיניאטורית. בהמשך הפכו אנגלברט וקראיין הפכו לחברים אישיים.
SRI ו ARC
ב-SRI International רשם אנגלברט כתריסר פטנטים, ובשנת 1962 פרסם דוח על המחקר המתוכנן שלו "Augmentation Research Center", ונהיה הכוח המניע מאחורי העיצוב והפיתוח של מערכת האון ליין, "NLS". אנגלברט והקבוצה שלו פיתחו ממשק משתמש כגון מסך ממופה ביטים והעכבר.
רבים מרעיונותיו פותחו על ידו לממשק משתמש באמצע שנות ה-60, הרבה לפני המצאת המחשב הביתי.
בשנת 1967 ביצע אנגלברט רישום לפטנט על עכבר מעץ העובד על שני גלגלי מתכת אשר פיתח עם ביל אינגליש, ובשנת 1970 הפטנט אושר. כמה שנים לפני כן תואר העכבר בתור "סמן למסך על ידי צירי X ו-Y", ולאחר מכן סיפר אנגלברט כי הכינוי "עכבר" הופיע בגלל צורת המכשיר וכן עקב החוט, שנראה כמו זנב. קבוצתו גם קראה לסמן על המסך "ג'וק", אך לבסוף כינוי זה לא נכנס לשימוש. אנגלברט לא קיבל כסף על המצאת העכבר. SRI רשמו את הפטנט על העכבר. אך לא היה להם מושג מה שוויו האמיתי. לאחר מספר שנים הם מכרו את הפטנט לחברת אפל בכ-40,000 דולר.
אנגלברט הציג רעיונות נוספים להמצאות בשנת 1968 במצגת שלימים זכתה לכינוי "אם כל המצגות" Mother Of All Demos .
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג
קטגוריה:מדעני מחשב אמריקאים
קטגוריה:ממציאים אמריקאים
קטגוריה:חלוצי המחשוב
קטגוריה:מהנדסי חשמל אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של אורגון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לטכנולוגיה ולחדשנות
קטגוריה:זוכי מדליית בנג'מין פרנקלין
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1925
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2013
קטגוריה:זוכי פרס נורברט וינר על אחריות חברתית ומקצועית
קטגוריה:זוכי פרס ACM למערכת תוכנה | 2024-08-28T16:38:44 |
תל"ג | redirect תוצר לאומי גולמי | 2004-11-24T20:54:06 |
בית הנבחרים של ארצות הברית | בית הנבחרים של ארצות הברית (באנגלית: United States House of Representatives) הוא הבית התחתון של הקונגרס של ארצות הברית. הקונגרס של ארצות הברית הוא הפרלמנט שלה, או הרשות המחוקקת, אשר מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט (המהווה את הבית העליון). בית הנבחרים מתכנס באגף הדרומי של בניין הקפיטול.
לכל מדינה ממדינות ארצות הברית ישנו ייצוג בבית הנבחרים, שהוא יחסי למספר תושביה, אך כל מדינה זכאית לפחות לנציג אחד. המספר הכולל של החברים בבית הנבחרים הוא 435, לפי "חוק החלוקה מחדש" (Reapportionment Act) משנת 1929, הקובע את הדרך בה יותאם מספר החברים למפקדי האוכלוסין ולגודל המחוזות במדינות ארצות הברית. הקונגרס יכול להחליט להגדיל מספר זה. משך תקופת הכהונה של כל חבר בבית הנבחרים היא שנתיים, אך אין כל הגבלת כהונה על בחירה מחדש.
שיטת שני הבתים (ביקמרליזם) נובעת מרצונם של האבות המייסדים של ארצות הברית ליצור "בית של העם" שייצג היטב את דעת הקהל ובנוסף לכך בית נוסף, בו ישבו נציגים מרוחקים יותר, ברוח הדמוקרטיה הייצוגית, אנשי מעלה שלא ייסחפו אחר רצונותיו המשתנים של העם. מסיבה זו נהוג לכנות את בית הנבחרים "הבית התחתון", ואת הסנאט "הבית העליון", על אף שחוקת ארצות הברית אינה מפלה ביחסה בין הבתים, ודורשת את הסכמת שני הבתים לאישורה של חקיקה.
נהוג להתייחס אל בית הנבחרים כמבטא גישה מפלגתית יותר מאשר הסנאט. האבות המייסדים של ארצות הברית התכוונו כי הסנאט ייבחר על ידי נציגים מן המדינות (ולא בבחירות ישירות) וישמש כמשקל נגד לבית הנבחרים. הסמכויות הנתונות לסנאט ל"ייעוץ ואישור" (Advice and Consent) (כגון סמכותו של הסנאט לאשר אמנות בין-לאומיות) הוענקו, בשל כך, לסנאט ולא לבית הנבחרים. עם זאת, ניתנו לבית הנבחרים סמכויות ייחודיות משלו: הזכות ליזום חקיקה בענייני מיסים, הזכות להדיח נבחרי ציבור מסוימים, הזכות לבחור את נשיא ארצות הברית אם חבר האלקטורים נקלע למבוי סתום. עם זאת, לסנאט סמכויות משלימות לסמכויות אלו – להציע תיקונים תקציביים, לשפוט נבחרי ציבור שהודחו על ידי בית הנבחרים, ולבחור את סגן נשיא ארצות הברית במקרה שחבר האלקטורים אינו מצליח לעשות זאת.
החברות בסנאט נחשבת ליוקרתית יותר מאשר החברות בבית הנבחרים, מכיוון שתקופת כהונתם של הסנאטורים ארוכה יותר, מספרם קטן יותר, וברוב המקרים הם מייצגים ציבור בוחרים גדול יותר.
היסטוריה
על פי תקנון הקונפדרציה, המסמך משנת 1777 שאיגד את שלוש עשרה המושבות למעין קונפדרציה קודם לקבלת חוקת ארצות הברית, היה הקונגרס גוף בעל בית אחד שבו לכל מדינה היה קול אחד. חוסר היעילות של מבנה חוקתי זה הוביל את הקונגרס לזמן "מועצה חוקתית" בשנת 1787, שאליה הסכימו כל המדינות פרט לרוד איילנד לשלוח נציגים. הדרך בה יפעל הקונגרס הייתה אחד מהנושאים העיקריים שנדונו במועצה החוקתית. "תוכנית וירג'יניה" שהגה ג'יימס מדיסון קראה ליצירת קונגרס בן שני בתים: בית תחתון שייבחר ישירות על ידי העם, ובית עליון שייבחר על ידי הבית התחתון. תוכנית זו זכתה לתמיכת נציגי המדינות הגדולות כווירג'יניה, מסצ'וסטס ופנסילבניה, מפני שקראה לייצוג על בסיס גודל האוכלוסייה. המדינות הקטנות העדיפו את "תוכנית ניו ג'רזי", לפיה יהיה הקונגרס בן בית אחד ובו נציגות שווה לכל מדינה. לבסוף הגיעו הצדדים ל"פשרת קונטיקט" או "הפשרה הגדולה", לפיה אחד מבתי הקונגרס, הוא בית הנבחרים, יספק את הדרישה לייצוג על בסיס יחסי לאוכלוסייה, ואילו הבית השני, הוא הסנאט, יספק ייצוג שווה לכל מדינה. בשנת 1788 אושרה חוקת ארצות הברית על ידי הרוב הדרוש (תשע מתוך 13 המדינות), אך יישומה נדחה ל-4 במרץ 1789. בית הנבחרים התכנס לראשונה ב-1 באפריל 1789. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 היה בית הנבחרים לרוב בסכסוך מתמיד עם הסנאט על נושאים רבים, לרבות העבדות. אוכלוסי מדינות הצפון היו רבים בהרבה מאוכלוסי מדינות הדרום, ולכן שלט הצפון בבית הנבחרים. עם זאת, הצפון לא זכה לרוב בסנאט, בו היה הייצוג על פי מספר המדינות. דוגמה לעימות מסוג זה הייתה "הצעת וילמוט" (Wilmot Proviso), אשר נתקבלה על ידי בית הנבחרים שוב ושוב ואשר אסרה על העבדות בשטח שסופח לארצות הברית לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. הסנאט בלם חקיקה זו מספר פעמים.
לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית נשלטו בתי הקונגרס במשך תקופות ארוכות בידי המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית שנקשרה בדעת הקהל עם ניצחון ארצות הברית על הקונפדרציה. אך לאחר תקופת הבנייה מחדש מחורבות המלחמה, החלה בשנת 1877 תקופה של חילוקי דעות קשים, והרוב בבית הנבחרים נדד ממפלגה למפלגה.
בתחילת המאה ה-20 עלה כוחו של יושב ראש הבית. עלייתו של ה"ספיקר" החלה בעשור האחרון של המאה ה-19, עם תקופת כהונתו של תומאס בראקט ריד הרפובליקני, המכונה "הצאר", אשר ניסה ליישם את גישתו לפיה "מערכת הממשל הטובה ביותר היא כי מפלגה אחת תשלוט, והשנייה תסתכל מהצד". בתקופה זו התפתחו מוסדות "מנהיג הרוב" ו"מנהיג המיעוט" שנוצרו בשנת 1899. מנהיג המיעוט היה לרוב מנהיג מפלגת המיעוט, אך מנהיג הרוב נותר כפוף ליושב ראש הבית. תפקיד היושב ראש הגיע לשיא כוחו בתקופת כהונת ג'וזף גורני קאנון הרפובליקני, בין 1903 ל-1911. ליושב ראש הייתה שליטה בוועדת הכללים רבת ההשפעה, והוא היה יכול למנות את חברי הוועדות האחרות. כוח זה צומצם ב"מהפכת 1910", במאמציהם המשותפים של הדמוקרטים ורפובליקנים, שלא ראו בעין יפה את שליטתו המוחלטת של קאנון בבית הנבחרים.
המפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית שלטה בבית במהלך רוב תקופת כהונתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. במהלך העשור שלאחר מכן התחלף הרוב מעת לעת, אך לאחר שהדמוקרטים זכו ברוב בשנת 1954 הם החזיקו בו במשך ארבעים השנים הבאות.
באמצע שנות השבעים נערכו רפורמות במבנה הבית, התחזק כוחן של ועדות המשנה על חשבון יושבי ראש הוועדות, והתאפשר למנהיגי המפלגות למנות את חברי הוועדות. פעולות אלו ננקטו על מנת להמעיט בכוחה של ה"בכירות", מכוחה שלט מיעוט קטן של חברים ותיקים בהליכי החקיקה.
בבחירות של 1994 זכו הרפובליקנים לראשונה מזה ארבעים שנה ברוב בבית הנבחרים, תחת מנהיגותו של חבר הבית הכריזמטי ניוט גינגריץ'. גינגריץ' ניסה להביא לרפורמות מקיפות בהליך החקיקה, במצע שכונה "חוזה עם אמריקה", והצליח להביא לרפורמות מסוימות, ובמיוחד להגבלת כהונת יושבי ראש הוועדות לשלוש תקופות כהונה בנות שנתיים.
בבחירות 2006 חזרה השליטה בבית הנבחרים לידי המפלגה הדמוקרטית, ולראשונה נבחרה אישה, ננסי פלוסי לעמוד בראשו. מאז השליטה בבית הנבחרים עברה צד בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות של כל נשיא, לידי המפלגה שלא החזיקה בבית הלבן.
החברות בבית הנבחרים
על פי סעיף 1, פסקה 2 לחוקת ארצות הברית, מחולקים המושבים בבית הנבחרים בין מדינות ארצות הברית על פי גודל אוכלוסייתן, כפי שנקבע במפקד אוכלוסין המתקיים אחת לעשור. כל מדינה זכאית, עם זאת, לנציג אחד לפחות. בעקבות מפקד האוכלוסין של ארצות הברית בשנת 2020 הועברו 7 ממושבי בית הנבחרים בין המדינות, בתוקף מהבחירות ב-2024.
החוקה קובעת כי "מספר הנציגים לא יהיה יותר מאחד לשלושים אלף מן האוכלוסייה", וככל שגדלה אוכלוסיית ארצות הברית הגדיל הקונגרס מעת לעת את גודלו של בית הנבחרים. מספר המושבים המקורי בבית הנבחרים (ב-1789) היה 59. ב-1911 נקבע מספר הנציגים ל-435 באופן קבוע, והפסקה איבדה את משמעותה. בשנת 1959 לאחר קבלתן של אלסקה והוואי לארצות הברית הוגדל מספר הנציגים ל-437, וירד שוב ל-435 ארבע שנים לאחר מכן.
החוקה אינה מעניקה למחוז קולומביה או לטריטוריות של ארצות הברית זכות לייצוג בבית, אך הקונגרס איפשר בחירת נציגים ומשקיפים במעמד מיוחד, הרשאים להשתתף בדיוני הבית ולהצביע בוועדותיו, אך אינם רשאים להצביע במליאת הבית. למחוז קולומביה ולטריטוריות של סמואה האמריקנית, גואם, איי הבתולה של ארצות הברית ואיי מריאנה הצפוניים נציג (Delegate) אחד לכל טריטוריה. לפוארטו ריקו ישנו "משקיף מיוחד" (Resident Commissioner) שהוא החבר היחידי בבית הנבחרים הנבחר לכהונה בת ארבע שנים.
מדינות הזכאיות על פי גודל אוכלוסייתן ליותר מחבר אחד בבית מחולקות למחוזות בחירה, הבוחרים את חבר בית הנבחרים. לאחר כל מפקד מחולקות המדינות למחוזות על פי תוצאות המפקד, על אף שהמדינה רשאית לשרטט את גבולות מחוזותיה בכל עת על פי צרכיה. כל מדינה קובעת את גבולות מחוזות הבחירה בחקיקה או באמצעות ועדות א-מפלגתיות. על גבולות המחוזות לאפשר ייצוג שווה לאוכלוסייה, ושרטוט הגבולות באופן שרירותי (Malapportionment) נקבע על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית כבלתי חוקתי.
על פי סעיף 1, פסקה 2 לחוקת ארצות הברית, על חברי הבית לעמוד בשלוש דרישות. עליהם להיות בני עשרים וחמש לפחות, בעלי אזרחות אמריקנית במהלך שבע השנים שקדמו לבחירתם, וחייבים להיות תושבי המדינה אותה הם מייצגים בעת בחירתם. עם זאת אין כל דרישה כי החבר יגור במחוז בו הוא מתמודד. דרישות הגיל והאזרחות הן פחותות בחומרתן מאשר הדרישות מחברי הסנאט.
על פי התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, כל מי שנשבע לשרת את ארצות הברית ולקיים את חוקתה כעובד הציבור, אך לאחר מכן מרד כנגד המדינה, או סייע לאויביה, אינו יכול להיבחר כחבר בבית הנבחרים. פסקה זו נכנסה לתוקף לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית על מנת למנוע ייצוג מתומכי הקונפדרציה. התיקון מאפשר לאדם מסוג זה להיבחר, אם קיבל לכך את הסכמתם של שני שלישים מחברי שני בתי הקונגרס.
הבחירות לנציגים נערכות אחת לכל שנה בעלת מספר זוגי, ביום שלישי הראשון לאחר יום שני הראשון שחל בחודש נובמבר. המפלגות נוהגות לבחור את המתמודדים בבחירות מקדימות הנערכות מספר חודשים לפני הבחירות לבית הנבחרים. הכללים לגבי מועמדים עצמאיים שונים ממדינה למדינה. לרוב נבחרים נציגי המדינה בשיטה רובנית פשוטה, לפיה המועמד שקיבל את המספר הגדול ביותר של הקולות במחוזו זוכה במשרה. יוצאת דופן היא לואיזיאנה המשתמשת בשיטה בת שני סיבובים אם אף אחד מן הנציגים לא קיבל רוב מן הקולות הכשרים. מושבים המתפנים במהלך כהונת בית הנבחרים דורשים בחירות מיוחדות על מנת לאיישם.
חברים ונציגים משרתים תקופות בנות שנתיים, בעוד שהמשקיף המיוחד מפוארטו ריקו נבחר לתקופה בת ארבע שנים. מרגע היבחרו משרת חבר בית הנבחרים עד למותו, התפטרותו, או סיום כהונתו. החוקה מאפשרת לחברי הבית להדיח חבר שנבחר, ברוב של שני שלישים מן הקולות. במהלך ההיסטוריה של הבית הודחו חמישה חברים באופן זה. שלושה מהם הודחו בשנת 1861 בשל תמיכתם במרד מדינות הדרום. ב-1980 הודח חבר הבית מייקל מיירס בשל קבלת שוחד, וב-2002 הודח ג'יימס טרפיקנט שהורשע בעבירות שחיתות. הבית מוסמך לנזוף בחבריו, ברוב רגיל של קולותיו. חבר נזוף ממשיך לשמש בכהונתו.
תפקיד חבר בית הנבחרים מכונה "חבר הקונגרס" ("קונגרסמן" או "קונגרסוומן"), וזאת על אף שהסנאט מהווה אף הוא חלק מן הקונגרס. כינויים אלו אינם משמשים להתייחסות לסנאטורים. הביטוי "חבר הבית" (Representative) משמש אף הוא להתייחסות אל חברי בית הנבחרים.
משכורתם השנתית של חברי הבית הייתה 174 אלף דולר בשנת 2014, אך יושב הראש ומנהיגי הרוב והמיעוט מקבלים תוספות למשכורתם. לקונגרס יש את הכוח לקבוע את משכורות החברים בו, אך על פי התיקון ה-27 לחוקת ארצות הברית, קביעת המשכורת לא תיכנס לתוקף בתקופת כהונת בית הנבחרים שקיבל את ההחלטה עליה.
בעלי תפקידים בבית הנבחרים
המפלגה שלה רוב המושבים בבית ידועה כ"מפלגת הרוב". המפלגה בעלת המספר הגדול ביותר של מושבים שלאחריה היא "מפלגת המיעוט". יושב ראש הבית, ראשי הוועדות ובעלי תפקידים אחרים באים בדרך כלל ממפלגת הרוב. לתפקידים אלו ישנם תפקידים תואמים (לדוגמה "חברים בכירים" (Ranking Members) בוועדות) הנשמרים לנציגי מפלגת המיעוט.
יושב ראש בית הנבחרים
החוקה קובעת כי הבית יבחר את יושב ראשו בישיבה הראשון של כל מושב. על אף שהדבר אינו נאמר בחוקה במפורש, עד כה כל יושבי הראש שכיהנו היו חברי הבית. החוקה אינה קובעת את תפקידיו וסמכויותיו של היושב ראש, ואלו נקבעים על ידי "ועדת הכללים והמנהגים" של הבית. היושב ראש משמש כמנהיג הבית וכן כמנהיג מפלגתו, שלעיתים אינה מפלגת הרוב. על פי החוקים הקובעים את המשכיות תפקיד נשיא ארצות הברית, יושב הראש יקבל את תפקיד הנשיא במקרה בו גם הנשיא וגם סגן הנשיא אינם יכולים לשמש בתפקיד זה.
יושב ראש משמש כיושב ראש בדיוני מליאת הבית, אך לא בכל דיון. ברוב המקרים הוא מסמיך חברים אחרים של הבית לשבת כיושבי ראש בדיון. יושב ראש הדיון יושב בכיסא מיוחד אל מול כיסאות המליאה. סמכויות היושב ראש בדיון הן נרחבות: הוא שולט בסדר בו מדברים החברים, אף אחד מן החברים אינו רשאי לדבר מבלי לקבל את רשותו, והוא הקובע בכל שאלה המתעוררת במהלך הדיון, כגון התנגדות או טענה כי הופר כלל מכללי הדיון. עם זאת, החלטתו בעניינים אלו כפופה לעתירה לכלל מליאת הבית.
יושב ראש של הבית משמש כיושב ראש ועדת ההיגוי של מפלגתו, הבוחרת את יושבי ראש ועדות הבית הקבועות. היושב ראש קובע אילו ועדות ידונו בכל הצעת חוק, ממנה את רוב חברי ועדת הכללים ואת כל חברי ועדת הישיבות. כאשר הקונגרס לעומתי כלפי הנשיא (כאשר הנשיא ורוב חברי הקונגרס הם ממפלגות שונות), הופך היושב ראש למנהיגה בפועל של האופוזיציה. בשל אופיו המפלגתי של בית הנבחרים משתמש בדרך כלל היושב ראש בתפקיד זה לקידום ענייני מפלגתו.
בתחילת המושב ה-118 של בית הנבחרים, ב-3 בינואר 2023, מועמד הרוב הרפובליקני קווין מקארתי לא הצליח לקבל רוב מוחלט מחברי בית הנבחרים שהשתתפו בהצבעה, בשל התנגדות אנשי האגף הקיצוני במפלגתו. היות שהיה דרוש רוב של 218 חברים למינויו, התקיימו 10 סבבי הצבעה ליושב ראש, ללא הכרעה, זאת לראשונה מאז 1923, אז התקיימו 9 סבבים לצורך בחירת יושב הראש. ב-3 באוקטובר הודח מקראתי על ידי חלק מחברי מפלגתו, ולראשונה בהיסטוריה יושב ראש בית הנבחרים הודח בהצבעה במליאה. במקומו מונה יושב ראש בפועל פטריק מקהנרי, עד שמייק ג'ונסון נבחר 3 שבועות לאחר מכן.
מנהיגי הרוב והמיעוט
כל מפלגה בוחרת מקרבה את מנהיג הרוב או את מנהיג המיעוט. מנהיג המיעוט הוא מנהיגה של מפלגתו, אך מנהיג הרוב כפוף לרוב ליושב ראש, שהוא ברוב המקרים חבר במפלגת הרוב. מנהיגי המפלגות קובעים באילו הצעות חוק יתמכו חברי הבית ממפלגתם, ולאילו יתנגדו. כל מפלגה בוחרת "מצליף" השומר על המשמעת הסיעתית. חברי בית הנבחרים הם לרוב עצמאים פחות מן הסנאטורים, ולרוב מצביעים לפי הוראות הנהגת מפלגתם. התמריצים לכך הם בדרך כלל כוחם של מנהיגי המפלגות למינוי חברים בוועדות הבית. זו אחת הסיבות שהאווירה בבית הנבחרים מתוארת כמפלגתית הרבה יותר מן האווירה בסנאט.
בעלי תפקידים שאינם חברי הבית
בבית הנבחרים מספר עובדים שאינם חברים. בעל התפקיד המרכזי מסוג זה הוא מזכיר בית הנבחרים (Clerk), האחראי על פרסום דיוני הבית, מכין את המסמכים, ומפקח על הצוות הזוטר. המזכיר הוא גם יושב בראש הבית במושב הראשון של כל קונגרס, עד לבחירתו של היושב ראש הקבוע. בעל תפקיד נוסף הוא הקצין המנהלי הראשי, האחראי על התחזוקה של הבית והמינהלה היום יומית, במגוון נושאים החל מתשלום המשכורות וכלה בשירותי ההסעדה. תפקיד זה נוצר בשנת 1994, והחליף בעלי תפקידים קודמים. לבית הנבחרים כומר המנהל תפילת בוקר מדי יום, וכן ראש המשמר (Sergeant at Arms) האחראי על הביטחון והסדר בתחומי בניין בית הנבחרים. השיטור היום יומי השגרתי מבוצע על ידי משטרת הקפיטול, שראש משמר הבית שייך אליה.
הליך
שמאל|ממוזער|335px|אולם מליאת בית הנבחרים
בדומה לסנאט, מתקיימות ישיבות בית הנבחרים בבניין הקפיטול בוושינגטון. באולם המליאה ישנו דוכן, אשר ממנו מנהל היושב ראש את ישיבות הבית. מתחת לדוכן ישנו מקום המיועד לשימוש בידי פקידים ומנהלנים שעליהם לסייע בניהול הישיבה. החברים יושבים בחצי מעגל אל מול דוכן היושב ראש, כאשר בין כיסאותיהם ישנו מעבר רחב. באופן מסורתי יושבים הדמוקרטים בצידו הימני של המעבר, ואילו הרפובליקנים בצידו השמאלי (מנקודת המבט של היושב ראש). הישיבות נערכות בימי השבוע. לעיתים נדירות יושב הבית בימי ראשון או שבת. הישיבות פתוחות לציבור, ומשודרות ברשת הכבלים האמריקנית C-SPAN בשידור חי.
ההליך לפיו מתנהלות הישיבות אינו תלוי רק בכללים הפורמליים, אלא נסמך גם על מגוון מנהגים, תקדימים ומסורות. במקרים רבים יכול הבית להגמיש את הכללים הכתובים (במיוחד בכל הנוגע לזמן המוקדש לנאומים בעת הדיון) אם ישנה הסכמה פה אחד לכך בין חברי הבית. היושב ראש של הישיבה הוא האחראי על אכיפת הכללים, ויכול להזהיר את המתדיינים שלא לסטות מהם. הוא משתמש בפטיש קטן על מנת לשמור על הסדר.
על פי החוקה, הקוורום הנדרש לשם הדיונים הוא רוב של חברי הבית. על פי המנהג יש להניח תמיד כי הקוורום הנדרש אכן מכונס, אלא אם כן אחד החברים קורא לספירה של הנוכחים. ברוב המקרים אכן אין הרוב הנדרש נוכח בעת הדיונים, אך הקריאות לספירת הקוורום נדירות.
במהלך הדיונים רשאי חבר הבית לדבר רק אם קיבל לכך את רשותו של היושב ראש. היושב ראש קובע מי מבין החברים יקבל את רשות הדיבור, ובכך יש לו שליטה על מהלך הדיון. כל הנאומים מופנים אל יושב ראש, ומתחילים במילים "אדוני היושב ראש" או "גברתי יושבת הראש". אין לפנות לחבר אחר מן הבית בעת הנאום, ואל הנוכחים יש להתייחס בגוף שלישי. ברוב המקרים אין החברים מתייחסים זה לזה בשמם אלא באמצעות התייחסות למדינתם, כגון "הג'נטלמן מווירג'יניה" או "הגברת מקליפורניה".
דיון בהצעות חקיקה
לפני שמגיעה חקיקה לדיון במליאת הבית, על ועדת הכללים להחליט על הכללים לדיון בהצעה, כגון האם יתאפשר לחברים להביא תיקונים להצעה. לעיתים מגבילה הוועדה את הזכות להעלות תיקונים. דיון בהצעת חוק מוגבל לרוב לשעה אחת, ומחולק באופן שווה בין מפלגות הרוב והמיעוט. "מנהל המליאה" מקציב את זמן הדיבור לחברים מראש. בנושאים חשובים ישנם רבים המבקשים את זכות הדיבור, ולעיתים מוקדשת לשמיעת כל אחד מהם כדקה אחת בלבד, או אף פחות מכך.
כאשר מסתיים הדיון מועלית ההצעה להצבעה.
הצבעה
ישנם שלושה סוגי הצבעה:
הצבעה אלקטרונית באמצעות כרטיס זיהוי אישי, המתנהלת באמצעות 44 עמדות הצבעה המוצבות במליאה.
הצבעה ידנית באמצעות כרטיסים. החברים מניפים כרטיסים ירוקים עבור "כן" ואדומים עבור "לא", וכן כתומים עבור "נמנע". הצבעות מסוג זה מתרחשות רק במקרה בו מושבתת ההצבעה האלקטרונית.
הצבעה שמית, בה מקריא היושב ראש את שמות החברים, והם מביעים את הצבעתם בקול. הצבעה זו היא נדירה יחסית, והיא מתרחשת רק באירועים מיוחדים כגון בחירת היושב ראש, בשל הזמן הנדרש להקראת חמש מאות שמות. לאחר הצבעה שמית יכול כל חבר לטעון כי הספירה שגויה, ולבקש "הצבעה רשומה". אם חמישית מהנוכחים תומכים בהצעה, תתנהל הצבעה חוזרת, באופן אלקטרוני או ידני. הנוהג הוא כי הנוכחים בהצבעה יסכימו לרוב לבקשה להצבעה חוזרת.
ההצבעה נמשכת בדרך כלל כרבע שעה, אך אם ישנו צורך בהבאתם של חברים נוספים להצבעה, יוכל היושב ראש להאריכה. בשנת 2003 התקיימה הצבעה על חוק להסדרת תרופות מרשם, שנמשכה בין השעה 3:00 ל-6:00 לפנות בוקר.
יושב ראש הישיבה מצביע ככל חבר. קולו של היושב ראש נחשב לקול אחד, ואין לו זכות להכריע בהצבעה צמודה. אם לא הושג רוב להצעה, רואים אותה כאילו נדחתה, אפילו אם מספר המתנגדים שווה למספר התומכים.
ועדות
הבית משתמש בוועדות, כמו גם בתת-ועדות, למגוון של מטרות, לרבות עיון בהצעות חוק, וביקורת על הרשות המבצעת. מינוים של חברי הוועדות מוטל באופן פורמלי על הבית כולו, אך נעשה למעשה בדרך של מיקח וממכר פוליטי. באופן כללי, כל מפלגה מכבדת את העדפותיהם של החברים כבודדים, ונותנת עדיפות בחברות בוועדות על בסיס של ותק. כל מפלגה מקבלת הקצאה בחברות בוועדות על בסיס כוחה היחסי בבית.
הוועדה הגדולה ביותר היא "ועדת הכל" ("Committee of the Whole") הכוללת את כל חברי הבית. הוועדה מתכנסת באולם המליאה. מתפקידיה לתקן הצעות חוק, אך היא אינה מוסמכת לאשרן באופן סופי. לרוב הליכי הדיון בוועדה הם גמישים יותר מן הדיון במליאת בית הנבחרים.
רוב עבודת הוועדות מבוצעת בעשרים ועדות קבועות, שלכל אחת שיפוט בעניין מסוים, כ"יחסי חוץ" או "חקלאות". כל ועדה קבועה דנה בהצעות חוק המתייחסות לתחום שיפוטה ומתקנת אותן. לוועדות ישנם כוחות נרחבים ביחס להצעות חוק. הן יכולות למנוע מהצעת חוק להגיע לדיון במליאה. הוועדות הקבועות עוסקות גם בביקורת על מחלקות וסוכנויות של הרשות המבצעת. במסגרת זו יכולות הוועדות לערוך שימועים, ובמסגרתם לגבות ראיות, להזמין עדים בצו, ולשמעם.
כמה מן הוועדות משותפות לשני בתי הקונגרס, לרוב ועדות העוסקות בתפקודן של סוכנויות עצמאיות כגון הוועדה העוסקת בענייני ספריית הקונגרס או ועדות שתפקידן לייעץ בנושאים מסוימים כגון הוועדה העוסקת במיסוי. הצעות חוק ומינויים אינם מופנים אל הוועדות המשותפות, וכוחן נחשב לחלש מאלו של הוועדות הקבועות.
כל ועדה ותת ועדה מונהגת על ידי יושב ראש, הממונה מקרב מפלגת הרוב. בשנת 1995 במסגרת הרפורמה של גינגריץ' הוגבלה כהונת היושב ראש לשלוש תקופות בנות שנתיים. כוחותיו של היושב ראש הם נרחבים. הוא קובע את סדר היום של הוועדה, ובכוחו למנוע ממנה אישורה של הצעת חוק.
חקיקה
לבית הנבחרים, כמו לסנאט, הכוח ליזום הצעות חוק. עם זאת, החוקה קובעת כי הצעות להעלאת מיסים תדונה לראשונה בבית הנבחרים. כתוצאה מכך הסנאט אינו יכול ליזום הצעות חוק הנוגעות למיסוי. יתרה מכך, בית הנבחרים סבור כי הסנאט אינו יכול לדון כלל בהקצבות או בחלוקת כספים פדרליים. בעבר היה קיים ויכוח בין חברי הסנאט ובין חברי בית הנבחרים בנקודה זו. בפועל, בכל פעם שבו עלתה הצעה כזו מן הסנאט, סירב בית הנבחרים לדון בה, ובכך הביא לקבלת הפרשנות המצמצמת את סמכות הסנאט.
על אף שאינו יכול ליזום הצעות חוק הנוגעות למיסוי, הסנאט שומר את הכוח לתקנן או לדחות אותן.
כל הצעת חוק דורשת את הסכמתם של הסנאט ושל בית הנבחרים, לרבות הצעות חוק הנוגעות למיסוי, על מנת להשלים את הליך החקיקה. שני הבתים חייבים לקבל בדיוק את אותו הנוסח של החוק. אם ישנם שינויים בנוסח, הם מוסדרים בוועדה בה מכהנים חברים משני הבתים.
סמכויות נוספות
החוקה מסמיכה את בית הנבחרים להדיח פקידי ממשלה בשל "בגידה, שוחד ופשעים חמורים אחרים", ומסמיכה את הסנאט לשפוט את הפקידים המודחים. בית הנבחרים יכול לאשר "סעיפי הדחה" בהצבעת רוב פשוטה. עם זאת הצבעה של שני שלישים נדרשת במשפטו של המודח בפני הסנאט. פקיד שנשפט בפני הסנאט והורשע, יסולק ממשרתו לצמיתות. בנוסף לכך יכול הסנאט לקבוע כי לא יחזיק בעתיד בכל משרה ציבורית. הליכי ההדחה אינם כוללים עונש נוסף, אך המודח צפוי לעמוד למשפט בפני בית משפט רגיל.
במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית הדיח בית הנבחרים שבעה עשר עובדי ציבור, ושבעה מהם הורשעו על ידי הסנאט. אחד מהם התפטר ממשרתו בטרם נשפט על ידי הסנאט. רק שלושה נשיאים של ארצות הברית עמדו בפני הליכים מסוג זה, אנדרו ג'ונסון ב-1868, ביל קלינטון ב-1999 ודונלד טראמפ ב-2020. שלושת המשפטים אל מול הסנאט הסתיימו בזיכוי. במשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון חסר קול אחד על מנת לסיים את ההליך בהרשעה ברוב הנדרש של שני שלישים מן הקולות.
על פי הפרק השני של חוקת ארצות הברית, ולאחר מכן על פי התיקון השנים עשר לחוקה, לבית הנבחרים הסמכות לבחור את הנשיא אם חבר האלקטורים לא הצליח להגיע להכרעה. התיקון השנים עשר לחוקה מחייב את בית הנבחרים לבחור את הנשיא מבין שלושת המועמדים שקיבלו את קולות האלקטורים הרבים ביותר, אם אף אחד מהם לא זכה ברוב הקולות. בית הנבחרים השתמש בסמכות זו פעמיים. בבחירות של שנת 1800 קיבלו המועמדים תומאס ג'פרסון וארון בר מספר זהה של קולות, בית הנבחרים בחר את ג'פרסון לנשיא ואת בר לסגנו על פי הפרק השני של החוקה. בבחירות של שנת 1824 אף אחד מארבעת המועמדים לא זכה ברוב הקולות, בית הנבחרים בחר בג'ון קווינסי אדמס לנשיאות, על פני אנדרו ג'קסון וויליאם קרופורד. במקרה בו נבחר הנשיא על ידי בית הנבחרים, בוחר הסנאט את סגנו.
ראו גם
הירי בבית הנבחרים של ארצות הברית (1954)
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של "פקיד בית הנבחרים של ארצות הברית"
מדריך ביוגרפי לחברי בית הנבחרים של ארצות הברית מיום היווסדו ועד היום
הערות שוליים
*
קטגוריה:הקונגרס של ארצות הברית
קטגוריה:ארצות הברית: ממשל
קטגוריה:ארצות הברית: חוק ומשפט
קטגוריה:ארצות הברית: פוליטיקה
ארצות הברית | 2024-10-09T03:18:35 |
מחוז קולומביה | הפניה וושינגטון די. סי. | 2021-01-03T23:14:02 |
חלוקת הפרקים בתנ"ך | שמאל|ממוזער|270px|תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11, מגניזת כורדיסטן. בתחתית הטור הימני מסומן תחילת סדר.
חלוקת הפרקים בתנ"ך ומספור הפסוקים הם פיתוחים מאוחרים מימי הביניים, והם מיוחסים לראשונה לתאולוג הנוצרי סטיבן לנגטון. במסורת היהודית ספרי המקרא מחולקים לסדרים, פסוקים ולפרשיות, אולם אלו לא ממוספרים. החלוקה לפרקים שנעשתה במקורה בביבליה במהדורת הוולגטה הלטינית, סייעה רבות בהתמצאות הטכנית בספרי המקרא. עם זאת, חוקרים רבים מצביעים על אלמנטים תאולוגיים נוצריים שחלוקה זו מבטאת. למרות היותה נוצרית ביסודה, הוכנסה החלוקה למהדורות הדפוס הראשונות של התנ"ך במהדורות "יהודיות", ומאז היא קיימת בכל המהדורות למיניהן.
חלוקת התנ"ך במסורת היהודית
במסורת היהודית קיימות שלוש חלוקות עיקריות שונות של המקרא:
ממוזער|210px|תמונת פרשת איסור עבודה והוראה בשכרות. הציווי נכתב כפרשה פתוחה
חלוקה לפרשיות, פרשה פתוחה או פרשה סתומה, על פי גודל הרווח בין הפסקאות.
חלוקה לסדרים, התורה, על פי מחזור הקריאה התלת-שנתי שהיה נהוג בארץ ישראל והנ"ך ע"פ מחזור שנתי.
חלוקת התורה לפרשיות הנקראות כיום פרשת השבוע, על פי מחזור הקריאה השנתי שהיה נהוג בבבל.
פרשה פתוחה וסתומה
חלוקה אחת היא החלוקה לפרשיות, המתחלקות לפרשה פתוחה ופרשה סתומה, ואשר סימונה בטקסט הוא ריווח בין שתי הפרשות, כאשר פרשה סתומה מתחילה באותה שורה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה מועטת, ופרשה פתוחה מתחילה בשורה חדשה, ומסמלת ככל הנראה הפסקה גדולה יותר. במספר חומשים מודרניים פרשה סתומה מסומנת באות ס' ופרשה פתוחה מסומנת באות פ'. חלוקה זו היא עניינית, וכל קטע מכיל מספר לא קבוע של פסוקים (מחלק של פסוק (כמו בעשרת הדיברות) ועד עשרות רבות של פסוקים). חלוקה זו מקודשת ברמת הקדושה של הכתוב עצמו, שכן על פי המסורת היא ניתנה למשה רבנו ביחד עם המקרא.
מחזור הקריאה הארץ-ישראלי
חלוקה אחרת היא החלוקה לסדרים, חלוקה שהשתמרה בספרות המדרשית ונקראה לעיתים 'סימן', 'רמז', או בארמית 'פרשתא'. בחלק מכתבי היד העתיקים של התנ"ך ביניהם כתר ארם צובא סומנה החלוקה באות ס'. חלוקה זו נקראת נוסח ארץ ישראל, והיא שימשה את תושבי ארץ ישראל לעליה בתורה בשבתות, כאשר בכל שבת קראו סדר אחד. בצורה זו סיימו את התורה בשלוש וחצי שנים. חלוקה זו הייתה בשימוש עד המאה השתים עשרה.
החלוקה לסדרים בתורה היא עניינית ברוב המקרים, ובספר דברים אף זהה לחלוקה לפרשות השבוע. בניגוד לחלוקה בתורה, בנ"ך לא ניתן לומר כי החלוקה לסדרים עניינית, אך היא בגודל אחיד למדי, ויש המשערים שהחלוקה נקבעה על פי דפי מהדורת מקרא מסוימת, ללא הקפדה תוכנית מהותית. בהקדמה לתנ"ך קורן מובאת השערה נוספת בשם רבי שאול קוסובסקי, הוא בדק וגילה שבנ"ך ישנם סדרים כמניין ימות החול בשנה (293), ומכך הוא הסיק שייתכן שנהגו בתקופות שונות לסיים כך את קריאת התנ"ך במחזור שנתי. על בסיס תובנה זו נוסד בימינו מחזור לימוד "נ"ך יומי". הסבר נוסף שמובא שם לעצם החלוקה שנראית לעיתים אקראית הוא שהמחלק ניסה לסיים ולהתחיל את הסדר בפסוק בעל תוכן חיובי.
מחזור הקריאה הבבלי
חלוקה נוספת, של התורה בלבד, הייתה על פי סדר קריאת התורה בבבל, שם נהגו לקרוא את כל חמשת חומשי תורה מדי שנה. חלוקה זו נפוצה בכל תפוצות ישראל וידועה כיום בשם "פרשות השבוע" (כגון: פרשת בראשית, פרשת נח, פרשת לך לך ועוד). כל פרשה מחולקת לשבעה חלקים המכונים "עליות", באורך משתנה, בעיקר מצורך פרקטי של עלייה לתורה בשבת. ברוב המקרים עלייה תפתח ותסתיים בפסוק שתוכנו "טוב" לישראל. לעולם לא תחל עלייה כזו בקללה כנגד ישראל.
החלוקה לפרקים
המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטיבן לנגטון (1150–1228), אולם אין ודאות בכך.
בין הראשונים שהכניס את מספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה שלמה בן ישמעאל (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא אומר:
על אף שברוב המקרים הפרקים הנוצריים תואמים לחלקים אחדים או אחרים של המסורה, הם סותרים במקרים רבים את חלוקת נוסח המסורה. סתירה זו אינה כה בולטת באופן מעשי בסידור של בן ישמעאל, משום שהוא מיקם בפשטות את מספר הפרק באותיות בשוליים, בין אם יש התחלת סדר חדש (חלוקת נוסח המסורה) ובין אם לאו, ללא הצגת כל שבירה חדשה בתוך הטקסט לצורת ציון הפרק הנידון.
העורך המוקדם של הטקסט המודפס עד שנת 1517, דבק בצמידות לנוסח המסורה, וחילק את הטקסט לחלקים ללא ציונים של פרקי הנוצרים בשוליים. פליקס פרנסיס היה כנראה הראשון שהציג בשוליים את פרקי הנוצרים באותיות עבריות לאורך כל העריכה שלו של התנ"ך הרבני שיצא לאור על ידי דניאל בומברג בעיר ונציה בשנת 1517 (ואחר כך ב-1521 וב-1525). אולם הוא שמר על חלוקת הטקסט של המסורה. דבר זה המשיך בכל התנ"כים העבריים, כולל מהדורת יעקב בן חיים, עד 1570.
העורכים הנוצריים של הטקסטים הרב-לשוניים (בין השנים 1514–1517), היו הראשונים שהזניחו את החלוקה היהודית המסורתית בתנ"ך המודפס ואימצו את פרקי הנוצרים בלבד, כדי להתאים את הטקסט העברי לפסוקים של הטקסט היווני והטקסט הלטיני בטורים מקבילים. למרות ההצגה של שבירות טקסט חדשות, הם הציגו מספרי פרקים במספור לטיני, אולם עדיין שמו אותו בשוליים.
220px|ממוזער|עמוד מתוך תנ"ך שהודפס בגרמניה בשנת 1779
אריאס מונטנוס היה הראשון ששבר את הטקסט העברי לכדי פרקים והציגם במספור עברי בגוף הטקסט, בעריכה שלו לתנ"ך העברי עם תרגום לטיני שמוצג לאורך, והודפס באנטוורפן 1571. החל מעריכה זו, אומץ נוהג זה בעריכות של הטקסט העברי. זה נעשה בהופעה הראשונה בתנ"ך העברי ללא כוונה גם בהוצאת פלנטין בשנים 1573–1574. אפילו עורכים יהודיים, שהכריזו על עריכת הטקסט היהודי לפי נוסח המסורה, הציגו בתוך הטקסט עצמו את שבירת הטקסט שנוגדת את שיטתה.
בתנ"ך מקראות גדולות שהוצאתו הראשונה הסתיימה בשנת ה'רע"ח (1517) הכולל פירושים יהודים קדמונים, התנ"ך חולק לפי הפרקים הנוצריים, כאשר בתחילת כל פרק האות העברית המייצגת את מספור הפרק סומנה בהדגשה, אלא אם החלה פרשה מפרשות השבוע. בסוף כל פרשה הובאו ה"סימנים" לסיכום הפסוקים בפרשה, אך לא מספר הפרקים. "סימנים" אלו מקורם כנראה בעורך נוצרי.
יוסף אטיאס, שערך את התנ"ך בשנים 1659–1661, לא רק שהעתיק את אותה הדוגמה, אלא הלך עד כדי איחוד מספרי הפרקים בסיכום המסורה בסוף החומש וטבע סימן לזיכרון לשם כך. יש הסבורים שהוא היוצר של סימני הזיכרון לפרקים, אחרים סבורים שמקור כל סימני הזיכרון בעורך נוצרי של התנ"ך. כך, בסוף ספר בראשית, לאחר נתינת המספור של הפסוקים על-פי המסורה, הוא מעיר כי בספר זה 50 פרקים, ושסימנם הוא "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ" ואחר כך ממשיך בסיכום המסורתי. דבר דומה הוא עושה בספר שמות, כשהוא מעיר כי יש 40 פרקים ושסימנם הוא "תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ". בסוף ספר ויקרא, הוא אומר כי יש 27 פרקים ושסימנם הוא "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" בסוף ספר במדבר, הוא מונה 36 פרקים, שסימנם "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת", ובסוף ספר דברים הוא מונה 34 פרקים שסימנם "אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב". יש הסבורים שכל אלו הם המצאה מובהקת שלו, שהוכנסה כחלק מהמסורה.
המוציא לאור היידנהיים, שעריכתו נדפסה ברדלהיים 1818–1821, גינה את הנוהג של שילוב מספור הפרקים בסיכום המסורה, כערבוב בין חול וקודש:
מאידך, הרבי מלובביץ החשיב את החלוקה לפרקים כמנהג ישראל - תורה:
הבדלים מהותיים בין השיטות
ההבדלים בין החלוקה הנוצרית לעברית באים לידי ביטוי בהבנת הטקסט, אולם מניעיהם שונים. לעיתים עורך החלוקה שינה מהחלוקה העברית משום שחלק עליה מבחינה מבנית ובמקרים רבים משתקפת בחלוקה זו המגמה הנוצרית להמעיט בערך המצוות ולהדגיש את הפסוקים שהנצרות זיהתה כנבואה מוקדמת על ישו.
דוגמה לטעות בהבנת הכתוב היא חלוקת פרקי שיר השירים. הפיסקה האחרונה ב עוסקת בדו-שיח בין הרעיה לדודה; הדוד מתחיל את השיחה וב פונה אליה באמרו: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו" ובאותו פסוק הרעיה מזמינה אותו: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". כאן צריכה לבוא תגובת הדוד להזמנה, אולם המסדר הנוצרי הפסיק את הפרק ושיבץ את תגובתו בתחילת הפרק הבא, משום שחשב כי זהו נושא חדש: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים".
דוגמה לחלוקה מתוך מגמה פולמוסית נמצאת עם פתיחתו של ספר בראשית. התורה מתחילה את סיפוריה בבריאת העולם, שנמשכה שישה ימים, וביום השביעי האל נח, ולכן מצווים עם ישראל לשבות ביום זה. לכן החלוקה העברית של סיפור הבריאה רואה בכל הסיפור חטיבה אחת, שמסתיימת בהקדשת יום השבת. הנוצרים, שרצו לטשטש את יחודו של יום השבת, הרחיקו את הפסוקים אודותיו לפרק הבא, יחד עם סיפור גן עדן.
דוגמה מובהקת נוספת מצויה בתחילת הפרק האחרון של ספר הושע (). על פי החלוקה היהודית, ישנה פרשה פתוחה פסוק אחד אחרי תחילת הפרק הנוצרי (): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ׃". המסר הוא שאחרי מספר פרקי תוכחה, הושע חותם בפרק הזה עם קריאה לשוב בתשובה. החלוקה הנוצרית, לעומת זאת, מתחילה את הפרק מהפסוק שהיה אמור לסיים את הפרק הקודם: "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ׃". כלומר, המסר הוא שעם ישראל פשע באלוהיו ולכן הוא יושמד. הפסוק הבא והלאה מדבר על "עם ישראל החדש" (הנוצרים).
טעם דומה קיים גם בהפרדת הפסוק "אֵת כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא-תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ", שאמור לסיים את הפרשיה המדברת באיסור עבודת אלילים. ב מוזהרים עם ישראל מפני שינוי בעבודת האל לפי מנהגי הגויים והפסוק המסיים מסכם את האמור כי יש לעבוד את האל רק על־פי התורה. אולם הסדרן הנוצרי הפריד בין הדברים בכוונה תחילה, כך שיובן כי האיסור הוא לנהוג על־פי הגויים הפגאנים, אבל מותר להוסיף את מנהגי הפולחן הנוצריים כמו השילוש.
בספר ישעיה, מדברים על "עבד ה'". פרשה זו נקראת "הנה ישכיל עבדי" ומדברת על שליח ה' באחרית הימים. מבחינה עניינית אין להפריד בין סוף לבין , שהרי כל הפסוקים הללו עוסקים ב"עבד ה'", אולם היה חשוב לסדרן הנוצרי להתחיל בפרק חדש עם הפסוק "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל-מִי נִגְלָתָה", שהברית החדשה ייחסה לישו
לעיתים השוני בין החלוקה העברית לנוצרית נובע מחילוקי דעות בצורת סידור הדברים מבחינה ספרותית. כאשר המחלק הנוצרי בא לסדר את סיפורי יצחק ובניו, הוא סיפח אליהם את תולדות ישמעאל. לכאורה תולדות ישמעאל ראויים להסתפח לתולדות יצחק מבחינה מבנית, אך מהצד התוכני ראוי להפריד בין סיפור סופו של אברהם לבין סיפור תולדות יצחק ובניו ולהצמיד את תולדות ישמעאל לקורות חייו האחרונים של אברהם. זו דוגמה למחלוקת עברית-נוצרית סביב חלוקת הטקסט מבחינה ספרותית - החלוקה העברית מפרידה בין התכנים השונים ואילו הנוצרית מבדילה על פי המבנה.
חלוקת ספר תהילים
230px|ממוזער|ספר תהלים משנת 1300, ספרד
החלוקה של הפרקים בספר תהילים מוקדמת, ואיננה חלוקה נוצרית אלא מבוססת בעיקרה על המזמורים השונים המרכיבים את הספר, כשכל מזמור הוגדר כפרק. הספר חולק הן אצל הנוצרים והן אצל היהודים לפי מספר המזמורים שהוא מכיל. אולם יש חילוקי דעות במספר הפרקים: הנוצרים מחלקים את הספר ל-150 פרקים ואילו במסורת היהודית יש גרסאות שונות.
בתלמוד מוזכרים מאה ארבעים ושבעה מזמורים כנגד מניין שנותיו של יעקב אבינו, אך לא ברור כיצד בדיוק הייתה החלוקה, ובמה היא הייתה שונה מהחלוקה ל-150 מזמורים. וכך סופרים עד היום יהודי תימן את מספר פרקי התהילים.
יש שבעה מקומות עיקריים שבהם אולי הייתה החלוקה המקורית שונה:
לפי אחת הדעות בגמרא פרקים א-ב הם פרק אחד, והיא מביאה ראיה מכך ש"פתח בה באשרי וסיים בה באשרי". כך הוא גם מנהג יהודי תימן עד היום.
פרקים ט-י מחוברים בתרגום השבעים ואולי סברו כך גם חלק מחז"ל (אם כי הדעה המובאת לעיל לא סברה כך). ראיה לכך מהעובדה שבפרק י' אין כל פתיחה, בניגוד לפרקים שלפניו ולאחריו שפותחים ב"למנצח".
בשל אותה ראיה, ומשום שיש פזמון החוזר בשניהם, ייתכן שפרקים מב-מג הם למעשה מזמור אחד. (בנוסח הספרדים שני המזמורים נחשבים יחד כמזמור של סוכות).
ייתכן שפרקים ע-עא היו מזמור אחד, ולכך אותה ראיה המוזכרת בשתי הדוגמאות הקודמות. וכך מסורת יהודי תימן.
בתרגום השבעים פרקים קי"ד-קט"ו מחוברים כמזמור אחד. כך הוא גם בכתב היד כתר ארם צובא, וכן הוא במנהג התימני בקריאת ההלל.
מזמור קי"ז הוא בן שני פסוקים בלבד, ושייך כנראה למזמור שלפניו או לאחריו. בדרך כלל מחברים אותו עם זה שלפניו.
פרקים קל"ד-קל"ה נראים כחלק ממזמור אחד.
החלוקה במהדורות עבריות בימינו
230px|ממוזער|תנ"ך משנת 1909 המשלב את החלוקה הנוצרית לפרקים עם החלוקה היהודית לפרשיות.
החלוקה המקובלת היום היא זו הנוצרית, המחלקת כל ספר למספר פרקים ולא לפרשות, אולם אין היא שווה בחלוקת הפסקאות לפרשיות על-פי המסורה. רבים מהפרקים מתחילים באמצע פרשייה. החל מהמצאת הדפוס הוטמעה החלוקה הנוצרית והמספור בכל המהדורות המודפסות, והיא מופיעה בכל מהדורות התנ"ך בעברית. אם כי ישנם שינויים קלים בין המהדורות השונות. שינויים בין המהדורות לא פסחו אף על המהדורות האחרונות והמהודרות שיצאו בעשורים האחרונים, כמו תנ"ך קורן, עדי, ברויאר, קאסוטו ואחרים. בין השינויים ישנם הבדלים במספור הפסוקים בעשרת הדיברות שבספר שמות ובספר דברים. פסוק בין ו-, בין ו-, בין ו- ועוד.
מהדורת תנ"ך קורן היה התנ"ך הראשון המודפס, שהציג את החלוקה לסדרים בציון האותיות (לצידו של הכתוב), אף שכאמור חלוקה זו אמנם הופיעה בספרי המדרשים ובמהדורות של פרשנות לתנ"ך. לתנ"ך קורן צורפה הקדמה המסבירה את השתלשלות החלוקה היהודית לסדרים, ההשערות לגביה, וחשיבותה לישראל כיום.
הוצאת קורן הייתה הראשונה לשנות את החלוקה והעימוד, ולהשיב את החלוקה לפי המסורת היהודית, ואף כללה את החלוקה הארץ ישראלית הקדומה לפרשיות, שהיו נקראות במחזור של שלש שנים. עם יציאת תנ"ך זה לאור, מדינת ישראל וצה"ל אימצו הוצאה זו כתנ"ך שיוגש לחיילי צה"ל בטקסי ההשבעה, וכן כתנ"ך שישמש באופן רשמי בטקסים של המדינה. מאוחר יותר יצא תנ"ך על פי כתר ארם צובא (בהוצאת מוסד הרב קוק ובעריכת הרב מרדכי ברויאר), המחולק על פי החלוקה היהודית. בשתי ההוצאות הפרקים צוינו בראש הדף, והפסוקים וחילופי הפרקים בצד הדף, במספור עברי. מבנה תנ"ך זה, ואף הגופן שלו הועתקו פעמים רבות ללא רשות, וכיום תנ"ך זה נפוץ מאוד.
ברוב החומשים המודפסים כיום, לצורך מעקב קריאת התורה בבתי הכנסת בשבת (בדרך כלל עם תרגום אונקלוס, פירוש רש"י, ולפעמים הערות מסורה, ופירוש 'בעל הטורים' על דרך הרמז והגימטריה), נשמר המבנה של מקראות גדולות, כשהפרקים משמשים לחלוקה, אלא אם פרשת השבוע מתחילה באמצע פרק, ומספורם (העברי) בולט, כמו גם מספור הפסוקים (העברי) בגוף הכתוב, ולא לצדו.
ראו גם
חלוקת התנ"ך לסדרים
לקריאה נוספת
הרב נתן דוד רבינוביץ, חלוקת התורה לפרקים, ניו יארק: מוסדות אהבת התורה, תשע"ו/ 2016.
קישורים חיצוניים
תוכנה למציאת החלוקה היהודית בתנ"ך, הסבר קצר על הנושא והורדת התוכנה בחינם. מתוך אתר "דעת"
(חלק מהעמודים זמינים למנויים בלבד)
התנ"ך לפי ספרים ופרקים, מכון ממרא
תנ"ך יומי, לימוד כל התנ"ך בשנה - על פי חלוקת הפרקים של המסורה
הושע י"ד: על חלוקת הפרקים בתנ"ך, יהודה איזנברג
ילקוט מי חלק פרקי תנ"ך
הערות שוליים
קטגוריה:חלוקת התנ"ך | 2024-10-07T09:55:58 |
האמנה האטלנטית | האמנה האטלנטית היא הכרזה שסוכמה על ידי וינסטון צ'רצ'יל מצד בריטניה ופרנקלין דלאנו רוזוולט מצד ארצות הברית ב-12 באוגוסט 1941 בפגישתם על אה"מ פרינס אוף ויילס, באוקיינוס האטלנטי מול חופי ניופאונדלנד, ופורסמה יומיים לאחר מכן כהצהרת עקרונות משותפת למען השלום. מפגש זה היה אחד משבע הפגישות המרכזיות בין מנהיגי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
רקע היסטורי
מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. מיד הכריזו בעלות הברית (באותו שלב צרפת ובריטניה) מלחמה נגד גרמניה. ארצות הברית לעומת זאת הכריזה על נייטרליות והמשיכה בנקיטת מדיניות הבדלנות שנקטה מאז מלחמת העולם הראשונה.
למרות הכרזתה, ניתן היה לראות נטייה של ארצות הברית לכיוון בעלות הברית כבר מתחילת המלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאמריקאים העניקו לבריטים תמיכה מוסרית וכלכלית (מכירת ציוד, חוק "השאל-החכר"), אך הממשל סירב לשלוח חיילים אמריקאים לאירופה. כצעד נוסף בהתקרבות נחתמה האמנה האטלנטית.
החלטות האמנה
שמאל|ממוזער|250px|צ'רצ'יל ורוזוולט (מלווה בשני בניו) על סיפון ספינת הצי האמריקאי "אוגוסטה" ב-9 באוגוסט 1941
התנגדות לסיפוח או כיבוש טריטוריות בידי ארצות הברית או בריטניה.
התנגדות לשינויים טריטוריאליים במדינות הכבושות בניגוד לרצון האוכלוסייה הרלוונטית.
תכובד זכות כל עם להגדרה עצמית ובחירת צורת הממשל המועדפת עליו. ארצות הברית ובריטניה מכירות בזכות לממשל עצמי עבור המדינות שנכבשו.
הגבלות מסחריות יוסרו לטובת חיזוק הכלכלה והמאמץ המלחמתי של בעלות הברית.
שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות.
יצירת עולם ללא מחסור ופחד.
הבטחת חופש השיט בימים.
פירוק מדינות תוקפניות מנשקן.
משמעות האמנה האטלנטית למאמץ המלחמתי
מלבד העובדה שחתימת האמנה היוותה צעד נוסף בהתקרבות בין המדינות ובבניית ההסכמה האידאולוגית ביניהן, הייתה האמנה הלכה למעשה מדריך על פיו קבעו ראשי המדינות את פעולותיהם בהמשך המלחמה.
בנוסף, מכיוון שארצות הברית לא השתתפה עד אותו שלב במלחמה, מפגש זה היווה התחייבות מוסרית של ארצות הברית להפסקת המדיניות הבדלנית.
משמעות האמנה עבור האימפריאליזם הבריטי
הסעיף השלישי באמנה, לפיו בריטניה מכירה בזכות להגדרה עצמית ולממשל עצמי של כל העמים, עורר התנגדות בקרב גורמים אימפריאליסטיים בבריטניה. זאת לאור העובדה שבריטניה החזיקה באותה עת בקולוניות נרחבות באפריקה ובאסיה. בתחילה הוסכם בין הצדדים כי סעיף זה אינו תקף לגבי הקולוניות הבריטיות. אולם, במהרה הגיעו קריאות מצד קולוניות באסיה (בורמה, אינדונזיה, הודו ועוד) בדרישה להחיל את עיקרי האמנה גם על מדינותיהם. עקב חשיבותה המכרעת של השתתפות מדינות אלו במאמץ המלחמתי הכולל, ביקש רוזוולט להותיר פתרון סוגיה זו לאחרי המלחמה. ההכרה בזכות להגדרה עצמית של כל העמים, נתנה תקווה למנהיגי המאבק לעצמאות בקולוניות, והיוותה תקדים עליו התבססו בין השאר נלסון מנדלה ומהאטמה גנדי בדרישותיהם לעצמאות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: אמנות והסכמים
אטלנטית
אטלנטית
קטגוריה:בעלות הברית
קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1941
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – הממלכה המאוחדת | 2024-04-09T10:04:18 |
GUI | REDIRECT ממשק משתמש גרפי | 2010-12-28T19:31:54 |
חלוקת הפרקים | REDIRECT חלוקת הפרקים בתנ"ך | 2004-10-31T18:22:08 |
שער הנצחון | REDIRECT שער הניצחון בפריז | 2005-06-11T16:53:31 |
המערכת החיסונית | הפניה מערכת החיסון | 2024-08-08T20:44:11 |
הסנאט האמריקני | REDIRECT הסנאט של ארצות הברית | 2004-10-31T20:19:41 |
בית הנבחרים האמריקני | REDIRECT בית הנבחרים של ארצות הברית | 2004-10-31T20:20:51 |
ארתור (סדרת טלוויזיה) | ממוזער|ארתור
ארתור (באנגלית: Arthur) היא סדרת אנימציה לילדים מסוגת דרמה, קומדיה והרפתקאות אשר הופקה בשיתוף פעולה קנדי-אמריקאי, על ידי אולפני קוקי ג'אר. היא מבוססת על סדרת ספרי ילדים מצליחה באותו שם שנכתבה ואוירה על ידי מארק בראון.
הסדרה משודרת כיום ב-82 מדינות ברחבי העולם. בארצות הברית שודרה בערוץ PBS החל מ-7 באוקטובר 1996. בישראל הסדרה משודרת בערוץ הילדים החל מ-11 בנובמבר 1997.
לסדרה 25 עונות, שבהן למעלה מ-250 פרקים. שידורה הסתיים בחורף 2022 אחרי 27 שנים. שודרו ארבעה פרקי סיום ב-21 בפברואר 2022. נמסר כי לאחר סיום הסדרה, במהלך 2022, יופקו תכנים חדשים המבוססים על גיבורי הסדרה, בהם הסכת, סרטונים קצרים ומשחקי מחשב חדשים.
בעקבות הצלחת הסדרה הופקו לפיה גם שלושה סרטי טלוויזיה וכן ספין אוף בשם "ד"ש מבסטר".
את שיר הפתיחה בסגנון הרגאיי של הסדרה מבצע זיגי מארלי ובגרסה העברית, מבצעים את השיר אלי לולאי וטלי גוטפריד.
תקציר העלילה
עלילת הסדרה מתמקדת בחייהם של חיות בדמויות אנוש: שנבוב בן 8 בשם ארתור טימותי ריד, בחבריו, בבני משפחתו ובאינטראקציה היומיומית שלהם זה עם זה. דמויות הסדרה מתגוררות באלווד סיטי. ארתור הוא תלמיד כיתה ג' בבית הספר היסודי "לייקווד", שהוא בית הספר היסודי של אלווד, בכיתתו של המורה הקשוח מר עכבר. אביו של ארתור הוא שף, ואמו רואת חשבון. לארתור יש שתי אחיות: גילי בת ה-4, אשר לומדת בגן וקייט התינוקת בת שנה. משפחתו של ארתור מחזיקה בכלב בשם "חבר" ("פאל", בעברית "חבר"). מרבית הסדרה מתרחשת בביתו של ארתור או בבית ספרו. חלק מהפרקים מתרחשים בבית של דמות משנית. חבריו של ארתור הם מרקעים אתניים שונים ושכבות סוציו-אקונומיות מגוונות.
הסדרה עוסקת פעמים רבות בנושאים המשפיעים על עולמם של ילדים, כגון דיסלקסיה, בריונות, עיוורון, מחלת הסרטן, גירושים, אוטיזם, גזענות, אסתמה ואף אובדן - תוך הטלת הבעיות הללו על דמויות בסדרה, ובכך מעבירה מסרים חינוכיים וחברתיים רבים.
שינויים בחיצוניותו של ארתור
במהלך סדרת הספרים של מארק בראון משתנה מראה דמותו של ארתור מספר פעמים.
בספר הראשון, "האף של ארתור", מופיע ארתור בדמות שנבוב מובהק בעל חוטם ארוך, כאשר עלילת הספר עוסקת ברצונו של ארתור לעבור ניתוח פלסטי להקטנת אפו.
לאורך הסדרה משתנה דמותו של ארתור, כאשר השינויים המרכזיים הם הקטנת האף בצורה משמעותית והוספת משקפיים. שינויים אלו גררו ביקורות רבות כלפי מארק בראון לאור העובדה שמוסר ההשכל בספר "האף של ארתור" הוא אהבה עצמית ובא לידי ביטוי בהחלטתו של ארתור לא לעבור את הניתוח בסופו של דבר. ישנן מספר השערות לגבי "אובדן האף" של ארתור, ביניהן הפיכת הבעות פניו לקלות יותר לאיור וגילוי פיו כך שייראה פחות משונה.
דמויות
משפחת ריד
ארתור טימותי ריד (Arthur Timothy Read) - הדמות הראשית בסדרה. שנבוב דמוי אנוש, בן 8 (בכיתה ג'). הבגדים המאפיינים אותו הם סוודר צהוב שמתחתיו חולצה מכופתרת לבנה, ג'ינס כחול חלק ונעלי אולסטאר אדומות. הוא מרכיב משקפיים חומים עם מסגרת עגולה. חבריו הטובים ביותר הם בסטר, בינקי פרנסין ואלן (המכונה בסדרה "מוח" בשל ה-IQ הגבוה שלו). ארתור מעריץ את הסדרה "הארנב הביוני" (המקבילה לדמותו של סופרמן במציאות) ואת הסדרה "הארנב האפל" (המקבילה לדמותו של באטמן במציאות). ארתור מנגן בפסנתר ואוהב בעלי חיים בייחוד את כלב המחמד שלו "חבר". לארתור יש חבר לעט טורקי העונה לשם אדיל, שונא לשמוע שירי ילדים (במיוחד את טירופובוס). באחד הפרקים בסדרה צוין שסבל מהשמנת יתר אך התגבר עליה בעזרת תמיכתו של המחנך שלו מר עכבר אשר גם סבל מכך בילדותו. עד העונה התשיעית, דמותו של ארתור דובבה בעברית על ידי השחקנית דבי בסרגליק. לאחר מותה ממחלת הסרטן ב-10 במרץ 2005, היא הוחלפה על ידי שירי גדני.
גליה (גילי) ליאונורה ריד (D.W. Read) - אחותו הקטנה של ארתור. לבושה האופייני של גילי הוא שמלה בצבע ורוד בהיר שמתחתיה חולצה לבנה, גרביונים ורודים ונעלי בובה בצבע תכלת. גילי בת ארבע (ובהמשך הסדרה חוגגת את יום הולדתה החמישי), אך בשונה מילדים אחרים בגילה, היא יודעת לקרוא מספר מצומצם מאוד של מילים. חבריה הטובים ביותר הם אמילי, תאומי טיבל, באד קומפסון, וג'יימס. יש לה חברה דמיונית בשם נדין. גילי מעריצה את תוכנית הטלוויזיה "מימי מו הפרה" (או "מרי מו הפרה") שארתור שונא מאוד. שמה במקור הוא דורה וינפרד ריד (Dora Winifred Read). באחד מן הפרקים אמרה כי שמה האמיתי הוא ג'וליאן ליליאן ריד. היא מתוארת כשתלטנית, חוצפנית, ולפעמים ילדותית ביותר. בניגוד לילדים אחרים בגילה, רבה עם ארתור ברוב הפרקים.
דייוויד ריד (David Read) - אבא של ארתור, גילי וקייט. מנהל חברת הסעדה מהבית. דייוויד למד לבשל מגיל צעיר מאוד כיוון שאימו (סבתא ת'ורה) לא הייתה מבשלת טוב.
ג'יין ריד (Jane Read) - אמא של ארתור, גילי וקייט. רואת חשבון המתמחה בענייני מס. לרוב היא מייעצת לארתור ולגילי כשיש להם בעיה בגן או בבית הספר. לאבא של ג'יין קוראים דייב ולאחיה קוראים פרד.
דייב טימותי ריד (Dave Timothy Read) - סבא של ארתור, גילי, קורה וקייט, ואבא של ג'יין, פרד, לוסי וג'סיקה. סבא דייב כבר זקן ועייף, עובד בחווה כל היום ללא עזרה מכיוון שהוא מתעקש לעשות זאת לבד. הוא נרדם בכל עת ונהנה לשחק דמקה עם נכדיו.
טיילור ריד (Taylor Read) - אבא של דייוויד, בעלה של ת'ורה וסבא של ארתור.
ת'ורה ריד (Thora Read) - סבתא של ארתור, גילי, מו, ריקי, ג'ורג' וקייט, ואמא של דייוויד, לולטה ובוני. לתורה יש שלושה אחים גדולים. מרכיבה משקפיים. אוהבת לפנק את נכדיה, אבל מכינה אוכל שארתור וגילי לא אוהבים. ארתור וגילי מאוד אוהבים להתארח אצלה. ת'ורה מוצגת כבעלת הרבה כישרונות במשחקים מסוימים, כגון גולות ובינגו.
קייט ריד (Kate Read) - אחותם הפעוטה בת השנה של ארתור וגילי. אף על פי שמדובר בתינוקת, קייט בכל זאת מסוגלת לדבר עם בעלי חיים ועם חברים דמיוניים, אך מאבדת יכולת זו עם התבגרותה. קייט מאוד רגישה ואוהבת לעזור. בחלק מהפרקים היא רק נוכחת ומצייצת, ובחלק אחר היא מדברת עם כלבים או תינוקות. קייט מדברת בשפת התינוקות ואינה מדברת כמו כולם אף יש רגעים המדברת מילים אחדות בכל הסדרה. היא קיבלה את מבנה הראש שלה מדייוויד.
פרד טימותי ריד (Fred Timothy Read) - דוד של ארתור, גילי וקייט ואחיה של אמם ג'יין שהופיע בלעדית בפרק "החג המושלם של ארתור", בעל כלב בשם רורי.
לוסי ריד (Lucy Read) - דודה של ארתור, גילי וקייט אחותה של גיין
ריצ'רד (Richard) - בעלה של ג'סיקה.
מו (Mo) - בת דודה של ארתור וגילי. מו הייתה מתעללת הרבה בארתור בילדותו ולכן ארתור פחד ממנה עד שהבין שהיא רק רוצה להתיידד איתו.
ג'סיקה ריד (Jessica Read) - אחותה של ג'יין.
קורה ריד (Cora Read) - בתם של ג'סיקה וריצ'רד ובת דודה של ארתור וגילי.
גוסטב (Gustav) - סבא של דייב.
לולטה (Luletta) - אחות של דייוויד.
ריקי (Ricky) - בת דודה של ארתור.
ג'ורג' (George) - בן דוד של ארתור.
בוני (Bonny) - אחות של דייוויד.
חבריו של ארתור
בסטר בקסטר (Buster Baxter) - ארנב דמוי אנוש וחברו הטוב ביותר של ארתור. לבושו האופייני הוא חולצה בצבע טורקיז שמימי, מכנסי ג'ינס בהירים ונעלי אולסטאר אדומות. בסטר אוהב מאוד לאכול, לישון ולנגן בטובה. בדיוק כמו ארתור, בסטר מעריץ גדול של סדרת הטלוויזיה "הארנב הביוני". הוריו גרושים והוא חי עם אמו בטסי. אביו טייס ואמו עיתונאית במקומון של אלווד. בסטר חובב קומיקס ובדיחות, ואובססיבי כלפי חייזרים והחלל החיצון ומאמין בתאוריות קשר על חוצנים. בסטר אסתמטי, ומדי פעם נאלץ להשתמש במשאף. בדרך כלל הוא לא שומר על הרגלי היגיינה נאותים, ומשנה את דעתו לעיתים תכופות. לעיתים הוא מקנא במוח על כך שהוא גאון. במהלך הסדרה, בסטר נוסע לטיול מסביב לעולם ביחד עם אבא שלו.
פרנסין אליס פרנסקי (Francine Alice Frensky) - קופה דמוית אנוש. לבושה האופייני הוא סוודר אדום, ג'ינס כחול ונעלי אולסטאר אדומות. פרנסין היא ילדה מקובלת וידועה כטום בוי, אוהבת ספורט (במיוחד הוקי, כדורסל וכדורגל), תיפוף ושירה. התנהגותה של פרנסין גלויה ובוטה, ולעיתים גורמת לה לריב עם חבריה ומשפחתה. אביה עובד בתור זבלן. מגדלת חתול בשם נמו. לפרנסין יש אחות גדולה בת 16 בשם קתרין. פרנסין היא יהודייה, היא צמה את יום כיפור, חוגגת את החנוכה וחוגגת בר מצווה (לבן-דודה), פרנסין חוגגת גם את חג ההודיה, משום שהוא חג אמריקאי לאומי ולא נוצרי.
אלן "מוח" פאוור (The Brain) - דוב חום דמוי אנוש. מוח הוא בן יחיד להוריו וילד עם מנת-משכל גבוהה, ואוהב ליישם את הידע שלו בחיי היום יום. לבושו האופייני הוא סוודר אפור מעל חולצה לבנה, מכנסיים חומים ונעליים חומות. מוח הוא אקוופוב ואוהב לשחק שחמט, אבל טוב מאוד בספורט, בעיקר בכדורגל. האהבה הגדולה של מוח היא מתמטיקה ומדע, והחלום הגדול שלו הוא לקבל מאיץ חלקיקים חדש. למרות האינטליגנציה שלו, הוא לעיתים קרובות נוטה לחשוב ולפעול בחוסר היגיון, ולסבך דברים יותר ממה שהם באמת. מוח ומשפחתו חוגגים את חג הקוואנזה (מה שמרמז שמוח הוא בעצם אפרו-אמריקאי). הוריו של מוח הם בעלי גלידרייה ומוח עובד בה לעיתים קרובות. בסטר לפעמים מקנא בו על כך שהוא גאון ושיש להוריו גלידרייה.
מרי אליס "מופי" קרוסוואייר (Mary Alice "Muffy" Crosswire) - קופה דמוית אנוש. הילדה העשירה, השחצנית והמפונקת בכיתה. מופי נשית מאוד, בוגרת לגילה ואוהבת לבזבז כסף בקניון, בעיקר על בגדים ואיפור. היא מתוארת כילדה שחצנית שאוהבת להשוויץ ונוהגת ללעוג על חבריה פעמים רבות. לבושה האופייני הוא שמלה סגולה מעל חולצה לבנה, גרביים לבנים ונעליים חומות, ושתי צמות קלועות לראשה. אביה הוא הבעלים של חברת המכוניות "מנועי קרוסוואייר". אחיה צ'יפ לומד באוניברסיטה. בעלת משרת צמוד ולימוזינה. מופי לומדת עם ארתור מכיתה ב'. במקור שמה הוא מארי.
סו-אלן ארמסטרונג (Sue Ellen Armstrong) - חתולה דמוית אנוש. ילדה סינית הלומדת עם ארתור בכיתה. לוחמת טאקוונדו וקראטיסטית. סו-אלן היא בת יחידה להוריה, איתם טיילה ברחבי העולם. כאשר הגיעה לכיתה לראשונה הייתה דחויה, עד כדי כך שבסטר חשב שהיא חייזר. סו-אלן מנסה לקרב את ג'ורג' הביישן לחבורה. החל מהעונה ה-16 צמחונית. היא מאופיינת כרודפת צדק ובעלת אופי חזק. יש לה חבר לעט טיבטי.
פרן וולטרס (Fern Walters) - כלבה דמוית אנוש. ילדה שקטה הלומדת בכיתתו של ארתור. לפרן אין הרבה חברים, והיא מנסה תמיד להשתלב בחבורה. לבושה האופייני הוא חולצה סגולה מכופתרת, מכנסיים צהובים, נעליים חומות וסרט אדום לראשה. פרן אוהבת בלשים וספרות, ונהנית לספר לחבריה סיפורי אימה שהמציאה. פרן נהנית מקריאת ספרים של "פרסיפוני גליטשט" ו"שרלוק הולמס". בעונה ה-17 נתקלה במחסום כתיבה והעתיקה סיפורים מלדונה.
ג'ורג' לנדגרן (George Lundgren) - אייל דמוי אנוש. ג'ורג' הוא ילד מופנם - שקט, עדין וביישן. לבושו האופייני הוא חולצה כתומה מכופתרת, מכנסיים לבנים ונעלי אולסטאר ירוקות. לג'ורג' יש ג'ירפה פיתום מעץ בשם וולי, שאיתה הוא לרוב מסתובב והיא מעניקה לו ביטחון ועצות, מכוון שלגורג יש בעיה חברית. כאשר בסוף פרק הבכורה הוא נתן אותו לגילי, אך התחרט אחר כך, כי לפי אחד הפרקים, כנראה גילי לא התייחסה אליו היטב. ג'ורג' לומד בכיתתו של ארתור, אך קשה לו להתחבר עם ילדים אחרים, למעט סו-אלן ופרן. לג'ורג' יש דיסלקסיה מסוימת, ולכן הוא מתקשה לקרוא ולכתוב ונעזר באביו. ג'ורג' מתמחה בנגרות. בשני פרקים מתגלה שג'ורג' הוא ממוצא שוודי-נורווגי. ג'ורג' מפרשן את משחקי הבייסבול.
פרונלה דיגן (Prunell Deegan) - פודלית דמוית אנוש הגדולה מכולם בשנה ולומדת בכיתה ד'. לבושה האופייני הוא שמלה תכולה וסרט לשיער בצבע תואם, גרביים לבנים ונעליים אדומות. לפרונלה יש חברה עיוורת בשם מרינה. פרונלה אוהבת לשחק ב"מגדת עתידות" עם אחותה הגדולה, רובלה. בבקרים היא מתאמנת ביוגה עם אמא שלה וונדה. פרונלה מבולגנת מאוד ואוהבת לאסוף כל דבר ואוהבת את סדרת הספרים "הנרי סקריוור" (פרודיה על הארי פוטר).
ג'ינה מורגן (Jenna Morgan) - חתולה דמוית אנוש. ג'ינה אינה תלמידה פופולרית בכיתה, אך היא ספורטאית מצטיינת. יש לה בעיות של הרטבה. בנוסף, ג'ינה הייתה אלרגית לחלב ועזרה לבינקי כשהתגלה שהוא סובל מאלרגיה לבוטנים.
לדונה קומפסון (Ladonna Compson) - ארנבת דמוית אנוש. לדונה הצטרפה בעונה 16, הגיעה לבית הספר מלואיזיאנה והופיעה לראשונה בפרק כפול בשם "מבוסס על סיפור אמיתי" בתחילת אותה עונה. היא בת 8 וחברה לכיתה של ארתור. לבושה האופייני הוא חולצה ירוקה, והיא פטפטנית גדולה, יש לה אחות גדולה, מדיסון ואח קטן, באד.
מריה (Maria) - ארנבת דמוית אנוש. מופיעה בתפקיד מרכזי רק בפרק אחד. מריה סובלת מגמגום ולכן אינה מדברת.
חבורת הקשוחים
שלי "בינקי" ברנס (Shelley "Binky" Barnes) - כלב בולדוג דמוי אנוש. בינקי הוא הילד הגדול בכיתה. היה אמור להיות בכיתה ד', אך נשאר כיתה. כל הכיתה מפחדת ממנו למעט סו אלן מפני שהוא חזק מאוד, זאת על אף שבעצם הוא בכלל נחמד ואדיב. לבושו האופייני הוא חולצה כתומה מכופתרת, מכנסי ג'ינס, חגורה כחולה ונעליים חומות. בינקי אוהב לצפות בהיאבקות בטלוויזיה, לנגן בקלרינט, לאסוף פרפרים, לקרוא שירה, לרכוב על אופניים ולרקוד בלט. בינקי אלרגי לבוטנים. אמו עובדת כאחות. יש לו אחות תינוקת מאומצת מסין בשם מיי לין.
מולי מקדונלד (Molly MacDonald) - ארנבת דמוית אנוש. חברתו של בינקי ל"קשוחים" ואחותו הגדולה של ג'יימס. אוהבת לגלוש על סקייטבורד. לבושה האופייני הוא חולצת ג'ינס מכופתרת וקרועה ומכנסי ג'ינס קרועים. בעלת שיער אדום שכמעט תמיד מסתיר את העיניים. באחד הפרקים התיידדה עם ארתור, אך התביישה שחבריה ה"קשוחים" ידעו על כך והסתירה זאת. מנגנת על גיטרה חשמלית.
ראטל (Rattles) - זאב דמוי אנוש. חברו של בינקי בחבורת הקשוחים ושחמטאי טוב אך לא מרבה לשחק. בן להורים גרושים, אלרגי ללקטוז.
סלינק (Slink) - ארנב דמוי אנוש. חברו הטוב של בינקי ב"חבורת הקשוחים", בעל שיער שחור ארוך. עובד כמחלק עיתונים.
דמויות נוספות
קתרין פרנסקי (Catherine Frensky) - קופה דמוית אנוש בת 16 ואחותה של פרנסין. פרנסין מקנאת בה מפני שהיא טובה ממנה ברכיבה על סוסים ובאקרובטיקה. באחד הפרקים היה לה יום-הולדת בבאולינג שפרנסין תכננה להרוס לה, אך פרנסין התחרטה ברגע האחרון.
מרינה (Marina) - ארנבת דמוית אנוש. מרינה היא חברתה העיוורת של פרונלה, ומסתובבת עם מקל נחייה. אוהבת את סדרת הספרים "הנרי סקריוור" (פרודיה להארי פוטר) אותה היא קוראת בכתב ברייל.
רובלה דיגן (Rubla Digan) - פודלית דמוית אנוש. אחות של פרונלה. מגדת עתידות.
בטסי בקסטר (Betsy Baxter) - ארנבת דמות אנוש ואמו של בסטר. בטסי התגרשה מבעלה והפכה לחברה של הארי, כתב ספורט במקומון. עורכת המקומון של אלווד.
הארי מיילס (Harry Miles) - ארנב דמוי אנוש ולתקופה מסוימת בסדרה בן הזוג של בטסי. עובד במקומון של אלווד במדור הספורט. חובב ספורט ובעיקר בייסבול. בעל קשר מיוחד עם בסטר.
רמון מולינה (Ramon Molina) - חתול דמוי אנוש ושכנם של משפחת ריד. אביהם של אלברטו וויסיטה וחברו של דייב. מוצג כבשלן.
אלברטו מולינה (Alberto Molina) - חתול דמוי אנוש. שכנם של משפחת ריד, אח של ויסיטה ובנו של רמון. אלברטו הוא בן 13 המתחבר עם ארתור באהבתם לארנב הביוני. לומד תורת לחימה יפנית. אוהב כדורגל ובעל כדור חתום הנקרא "אל בומרנג". הוא ומשפחתו היגרו לארצות הברית מאקוודור והוא אף מציין שכאשר הוא חי שם הוא ״ידע״ על חיי הילדים האמריקאים רק מהסטיגמות שקרא בחוברות קומיקס באקוודור.
ויסיטה מולינה (Visita Molina) - חתולה דמוית אנוש, אחות של אלברטו וביתו של רמון. קטנה מגילי אך מנצחת אותה בכל המשחקים שלה.
מיי לין ברנס (Mae Lynn Burns) - אחותו המאומצת של בינקי מסין שמתקשרת רק עם תינוקות וחיות, בדומה לקייט.
ביילי (Bailey) - כלב דמוי אנוש ומשרתה הצמוד של מופי. מנגן בסקסופון. בצעירותו למד בכיתתו של מר עכבר וניגן במקהלת בית הספר.
גברת טרנר (Mrs. Turner) - ארנבת דמוית אנוש. ספרנית בספרייה העירונית.
אוליבר פרנסקי (Oliver Fransky) - קוף דמוי אנוש, אביה של פרנסין עובד במזבלה העירונית.
לאברין פרנסקי (Lavrin Fransky) - קופה דמוית אנוש, אמה של פרנסין.
אד קרוסוואייר (Ed Crosswire) - קוף דמוי אנוש, איש עסקים יהיר ואגוצנטרי ומנהל מפעל "מנועי קרוסוואייר". מאמן הכדורגל של מופי וחבריה. אביהם של מופי וצ'יפ.
מליסה קרוסוואייר (Melisa Crosswire) - קופה דמוית אנוש ואמה של מופי.
צ'יפ קרוסוואייר (Chip Crosswire) - קוף דמוי אנוש, אחיה של מופי קרוסוואייר. לומד באוניברסיטה.
מרי אלן (Mary Allen) - ארנבת דמוית אנוש, האומנת הצרפתייה של אמילי.
וונדה דיגן (Wanda Digen) - פודלית דמוית אנוש, אמא של פרונלה ורובלה. במקצועה מורה ליוגה.
דוריה וולטרס (Doria Walters) - כלבה דמוית אנוש, אמה של פרן.
סבתא טיבל (Grandma Tibble) - דובה דמוית אנוש וסבתם של התאומים טומי וטימי טיבל.
מדיסון קומפסון (Madison Compson) - ארנבת דמוית אנוש. האחות הגדולה של באד ולדונה.
אדיל אקיוז (Adil Akyuz) - חבר לעט של ארתור מטורקיה.
בובי (Bobby) - קופה דמוית אנוש. אמא של לאברין וסבתא של קתרין ופרנסין. נפטרה בעונה האחרונה של הסדרה.
חיות
חבר (Pal) - כלבו של ארתור. צהבהב בעל קולר אדום. אוהב לאכול בשר. מתקשר בעיקר עם קייט ובעלי החיים האחרים, באחד הפרקים נודע שהוא יודע גם את שפת הצעצועים, כשהוא היחיד שמתקשר עם טדי, הדובון של ארתור. אויבו בנפש של נמו.
אמיגו (Amigo) - כלב בולדוג חום של משפחת מולינה. מתקשר רק עם בעלי החיים והתינוקות.
נמו (Nemo) - החתול של פרנסין. נמו אלרגי לחלב ומתקשר רק עם בעלי החיים והתינוקות, אויבו בנפש של חבר.
קילר (Killer) - הכלבה של סבתא ת'ורה. כלבת ג'ק ראסל טרייר גזעית בהירה, בעלת קולר אדום. בשל אופייה הקשוח ונטייתה לנשוך, היא ננטשה מספר פעמים על ידי בעליה הקודמים וביקרה פעמים רבות במכלאה, עד שאומצה על ידי סבתא ת'ורה והפכה לידידותית.
מימי מו (Mimi Moo) - הפרה שבסדרת הטלוויזיה שגילי צופה בה.
חבריה של גילי
אמילי (Emily) - ארנבת דמוית אנוש, צרפתייה במוצאה. גילי נוהגת לקנא בה ולחקות אותה. יש לה אומנת צרפתייה בשם מרי אלן.
נדין פלאמברגאסט (Nadine Flumberghast) - דביבונה דמוית אנוש דמיונית. נדין היא חברתה הדמיונית של גילי, שהולכת ונעלמת כאשר מתחילה שיחה בין גילי לארתור. דמותה נעלמת בהדרגה ככל שגילי מתבגרת.
טימי וטומי טיבל (Timmy and Tommy Tibble) - דובים דמויי אנוש ותאומים. התאומים שובבים ומרגיזים, מפחידים ומקניטים את ילדי הגן (במיוחד את גילי ואמילי).
ג'יימס מקדונלד (James MacDonald) - ארנב דמוי אנוש. ילד ביישן וממושקף, אחיה של מולי החברה ב"חבורת הקשוחים".
ליאם (Liam) - דוב דמוי אנוש.
באד קומפסון (Bud Compson) - האח הצעיר של לדונה. בעל כוח מיוחד שכאשר הוא מביט במישהו זמן רב, הוא מפחיד אותו וגורם לו לברוח.
צ'יקו (Chico) - דוב חום דמוי אנוש, בן דודו של מוח וחבר של גילי שבא מסנגל.
צוות בית הספר
נייג'ל עכבר (Nigel Ratburn) - עכברוש דמוי אנוש. הוא המחנך של ארתור, פרנסין, בסטר, לדונה, מופי, מוח, ג'ורג', סו-אלן, בינקי ופרן, ומכונה בפיהם "מר עכבר". לבושו האופייני הוא חליפה ירוקה מכופתרת, עניבה אדומה ונעליים חומות. למר עכבר חזות מאיימת עקב שיעורי הבית הרבים שהוא נותן בהשוואה למורי הכיתות המקבילות, אך יש לו לב טוב. מר עכבר סבל מהשמנת יתר בילדותו אך התגבר עליה בכך שגילה שהוא אוהב לשחק בפינג פונג. יש לו אחות בשם גברת עכבר שפעם החליפה אותו כשהיה חולה. מר עכבר הוא גם בובנאי. בעונה ה-22 של הסדרה מתחתן מר עכבר עם שנבוב בשם פטריק; לפיכך, שניהם נחשבים לדמויות הגאות הראשונות בסדרה.
פרנסיס האני (Francis Haney) - דוב דמוי אנוש, מנהל בית הספר. פרנסיס סובל מדיסלקסיה, מבולבל מאוד וחולם לטפס על האלפים. פרש מתפקידו בעונה 8 אך חזר לאחר 2 פרקים.
ג'ון מוריס (John Morris) - כלב דמוי אנוש והשרת של בית הספר לשעבר.
ליה מקגריידי (Lea McGrady) (שרה מקגריידי לפני עונה 13) - חתולה דמוית אנוש. עובדת בקפיטריה של בית הספר, אישה חכמה שמדברת בפתגמים. חלתה בסרטן. חברה טובה של סבתא ת'ורה לבינגו. מנגנת בקלידים. השתתפה בלהקת ״זה רע״. שמה שונה משרה לליה לזכרה של אחת מתסריטאיות הסדרה, ליה ראיין, אשר חלתה בסרטן ומתה לפני השלמת כתיבת הפרק.
ססיליה טינגלי (Cecilia Tingley) - ארנבת דמוית אנוש ואחת המורות בבית הספר.
אחות בית הספר - האחות שבבית ספר בודקת את התלמידים ומופיעה מספר פרקים ביניהן: הפרק שבינקי אלרגי לבוטנים והפרק הראשון שבדקה שארתור צריך משקפיים ועוד.
גברת מורגן (Mrs. Morgan) - דביבונה דמוית אנוש, הגננת של גילי.
דוקטור פוגה (Dr. Fugue) - כלב דמוי אנוש, המורה למוזיקה בבית הספר. קשוח מאוד. היה גם המורה הפרטי לפסנתר של ארתור ובינקי.
עמליה עכבר (Amalia Ratburn) - עכברושית דמוית אנוש, אחותו של מר עכבר. החליפה אותו כשהיה חולה. בניגוד אליו, היא לא קשוחה ומלמדת ברמה של ילדי גן.
הופעות אורח
לאורך השנים הופיעו בסדרה כמה וכמה ידוענים בהופעות אורח. להלן רשימה מלאה של כל הופעות האורח לאורח הסדרה:
ג'ק פרלוצקי
פרד רוג'רס
ארט גרפונקל
יו-יו מה
ג'ושוע רדמן
אלכס טרבק
מישל קוואן
להקת "בקסטריט בויז"
לארי קינג
טום וריי מגליזי
ארתור גנסון
קוקו טיילור
פרנק גרי
ג'וני דיימוןאדגר רנטריה
מייק טימלין
מינג טסאי
מאט דיימון
ג'ואן ריברס
פיליפ סימור הופמן
ניל גיימן
אלן קאמינג
דין לומקס
אידינה מנזל
בי ג'יי נובאק
ג'ון לואיס
לאנס ארמסטרונג
שידור הסדרה
ביקורת
ארתור, יחד עם הסדרה, זכה בשלושה פרסי האמי הקטן. בנוסף, ארתור מדורג כדמות המצוירת ה-26 האהובה ביותר כחלק מרשימת "50 הדמויות המצוירות הטובות ביותר" של מגזין TV Guide.
ארתור: הסרט
שמאל|ממוזער|200px|כרזת הסרט
ארתור: הסרט (באנגלית: Arthur's Missing Pal) הוא הסרט הראשון המבוסס על הסדרה. הסרט נוצר באנימציה ממוחשבת והוא יצא בשנת 2006. הסרט מספר על כלבו של ארתור, חבר, שברח מביתו של ארתור מכיוון שארתור שכח לדאוג לו. במהלך הסרט מחפשים אחריו ארתור וחבריו.
משחקי מחשב
במשך השנים יצאו לסדרה מספר משחקי וידאו חלקם אף בעברית כמו "ארתור לומד חשבון" בהוצאת חברת המשחקים פקאן.https://youtu.be/wCQ_aqEYaTo
ראו גם
ד"ש מבסטר
קישורים חיצוניים
PBS Kids: Arthur - האתר הרשמי של הסדרה
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות הנפשה אמריקאיות
קטגוריה:סדרות הנפשה קנדיות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים
קטגוריה:ערוץ הילדים: תוכניות רכש
קטגוריה:זוכי אמי בשעות היום: אנימציה
קטגוריה:זוכי פרס פיבודי
קטגוריה:סדרות טלוויזיה המבוססות על ספרים
קטגוריה:ערוץ לוגי: תוכניות רכש
קטגוריה:סדרות PBS Kids
קטגוריה:סדרות שצולמו בטורונטו | 2024-08-16T12:02:36 |
הקונגרס של ארצות הברית | | תפקיד ראש הקואליציה = הנשיא הזמנישל הסנאט
| ראש הקואליציה = פטי מארי (D)החל מ-3 בינואר 2023
| תפקיד ראש האופוזיציה = יו"ר ביתהנבחרים
| ראש האופוזיציה = מייק ג'ונסון (R)
החל מ-25 באוקטובר 2023
| מספר מושבים = 535 חברי הצבעה:100 סנאטורים435 נבחרים6 חסרי זכות הצבעה
| איור מושבים = 250px
| מפלגות =
-
קב' פוליטיותבסנאט
הרוב (51):
המיעוט: (49):
-
colspan="2" 250px
-
קב' פוליטיותבבית הנבחרים
הרוב (222):
המיעוט (213):
| בחירות קודמות = 8 בנובמבר 2022
| בחירות הבאות = 8 בנובמבר 2022
| בחירות1 = בחירות אחרונותלסנאט
| בחירות2 = בחירות אחרונותלבית הנבחרים
| מיקום = הקפיטולוושינגטון די. סי., ארצות הברית
| קואורדינטות =
| תמונת משכן = 250px
| אתר אינטרנט = http://www.congress.gov
}}
הקוֹנְגְרֵס של ארצות הברית (באנגלית: United States Congress) הוא הרשות המחוקקת הפדרלית של ארצות הברית. הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מחייב ייסודו של קונגרס (אספת נציגים) בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים, ומעניק לו את הסמכות הבלעדית לחקיקה פדרלית.
שני בתי הקונגרס יושבים בבניין הקפיטול האמריקני בבירת ארצות הברית, וושינגטון.
הרכב הקונגרס
בית הנבחרים מונה 435 חברים בעלי זכות הצבעה, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של שנתיים, וכל אחד מהם מייצג באופן בלעדי מחוז בחירה מסוים באחת ממדינות ארצות הברית. מספר הנציגים של כל מדינה נקבע באופן יחסי למספר תושבי המדינה, ומתעדכן אחת לעשר שנים. בנוסף, למחוז קולומביה, פוארטו ריקו, סמואה האמריקנית, גואם ואיי הבתולה יש בבית הנבחרים נציגים חסרי זכות הצבעה.
הסנאט מורכב מנציגי 50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, ייצוג זהה של שני סנאטורים לכל מדינה. סנאטור אמריקני נבחר לתקופה של שש שנים, וכל שנתיים מתקיימות בחירות עבור כשליש ממושבי הסנאט. מאז תחילת המאה העשרים וקבלת התיקון ה-17 גם חברי הסנאט נבחרים בבחירות ישירות על ידי כל אזרחי המדינה אותה הם מייצגים.
סמכויות הקונגרס
הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מוקדש לקונגרס ומפרט את מבנהו, את סמכויותיו ואת מגבלותיו, ונפתח בקביעה שכל סמכויות החקיקה של ארצות הברית מוענקות לקונגרס. חלק 8 של הפרק מונה במפורש סמכויות כמו הטלת מיסים ולקיחת הלוואות כספים לטובת קופת הממשל הפדרלי, והכרזת מלחמה, הסדרת המסחר גם בין מדינות האיחוד וגם עם ארצות חוץ, הקמת בתי משפט, הקמת צבא יבשה וצי, ואפילו קביעת תקנות בדבר זכויות יוצרים. רשימה זו מסתיימת בסמכות לחוקק חוקים בהם יש צורך בשביל להפעיל את כל הסמכויות שנמנו לפניה.
בנוסף לסמכויות המפורשות (Enumerated powers) שנמנות בחלק השמיני, ישנן סמכויות משתמעות (Implied powers) שנגזרות בעיקר מהסמכות לחוקק חוקים בהם יש צורך על מנת להפעיל את הסמכויות המפורשות, אך מאז סוף המאה ה-19 ובעיקר מאז תחילת המאה ה-20, גם מהפסקה המעניקה את הסמכות להסדרת הסחר בין המדינות. כמו כן, חלק מהסמכויות, הנוגעות להגבלת רשויות השלטון האחרות, מופיע בפרקים אחרים בחוקה.
הסמכות הראשית שמוענקת לקונגרס, היא סמכות החקיקה, והיא מוקנית באופן שווה לשני בתי הקונגרס, למעט בענייני מיסים, בהם החקיקה חייבת להתחיל בבית הנבחרים.
סמכות חשובה, שאינה מופיעה במפורש בחוקה, היא הסמכות לקיום שימועים בוועדות וזימון עדים. הקונגרס משתמש בסמכות זו גם על מנת לקבל מידע לצורך תהליך החקיקה אך גם לשם פיקוח על הממשל. היכולת של הקונגרס לחייב עדים להתייצב בפני וועדותיו ולהעיד בשבועה, ולהעניש על זילות הקונגרס במקרה של סירוב לעדות ועל עדות שקר, הפכה את השימועים לאחד הכלים החשובים של עבודת הקונגרס.
לקונגרס יש את הסמכות להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת, כולל את נשיא ארצות הברית בהליך של הדחה. בהליך זה יש חלוקת סמכויות בין שני בתי הקונגרס: ההליך מתחיל בבית הנבחרים שמחליט ברוב רגיל האם לפתוח ב"משפט הדחה", ואם ההצעה מתקבלת המשפט נדון בפני הסנאט שם יש צורך ברוב מיוחד של שני שלישים על מנת להרשיע את בעל התפקיד ולהדיח אותו מתפקידו.
שתי סמכויות נוספות שנתונות בידי הסנאט באופן בלעדי היא הסמכות לאשר מינויים של הנשיא לתפקידים בממשל ובבתי המשפט הפדרלי, והסמכות לאשרר חוזים בינלאומיים ברוב מיוחס של שני שלישים.
היחסים עם רשויות השלטון האחרות
בניגוד למקובל במשטרים פרלמנטריים, בהם הרשות המבצעת צומחת מתוך הפרלמנט, וזקוקה לאמונו, בארצות הברית ישנה הפרדת רשויות כמעט מוחלטת. הנשיא נבחר בבחירות אלקטורליות, הוא אינו חבר בקונגרס ואינו זקוק לאמון הקונגרס. גם חברי הקבינט הנשיאותי ושאר נושאי התפקידים ברשות המבצעת אינם יכולים לכהן במקביל כחברים בקונגרס. עם זאת כדי לקדם חקיקה שתממש את מדיניותו חייב הנשיא בשיתוף פעולה עם חברי הקונגרס.
ישנם קשרי גומלין ומערכת של איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות: הנשיא זקוק לאישור הסנאט למינויים של חברי קבינט ושופטים; הקונגרס יכול להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת בהליך של הדחה (Impeachment), אך רק אם הם מואשמים בביצוע עברות חמורות; הנשיא יכול להטיל וטו על חקיקה של הקונגרס, ויש צורך ברוב מיוחד על מנת להתגבר עליו; בית המשפט העליון יכול לקבוע שחוק שקיבל הקונגרס מנוגד לחוקה, ולפסול אותו; סגן הנשיא הוא נשיא הסנאט, ואף על פי שבדרך כלל אין לו זכות הצבעה, במקרה של תיקו, קולו הוא שמכריע את התוצאה.
הליכי החקיקה
בית הנבחרים והסנאט הם שותפים שווים בתהליך החקיקתי, ולא ניתן להשלים מהלך חקיקתי ללא הסכמת שני הבתים. הצעת חוק יכולה להתחיל את דרכה בכל אחד משני הבתים, למעט חוקים הנוגעים למיסוי שעל פי החוקה חייבים להתחיל את דרכם בבית הנבחרים.
כל חבר בבית הנבחרים או בסנאט יכול להגיש הצעת חוק לדיון בבית בו הוא חבר. מגיש ההצעה נקרא נותן חסות. לעיתים קרובות ההצעה מוגשת על ידי קבוצה של חברים מאותו בית. תחילה ההצעה נדונה באחת מוועדות הבית הרלוונטית לנושא החוק, שמקיימת שימועים ודיונים. אם הוועדה מאשרת את ההצעה החוק עולה בפני המליאה, שם ניתן להציע הסתייגויות לנוסח החוק. לאחר הדיון וההצבעה על ההסתייגויות מצביע הבית על הנוסח הסופי.
על מנת שחוק יתקבל הוא צריך לעבור בנוסח זהה בשני בתי הקונגרס. לכן אחרי שהחוק עבר בבית אחד הוא מוגש לבית השני להליך דומה. הבית השני יכול להחליט לדחות את הצעת החוק, לקבל אותו, או לערוך בו שינויים. במקרה שהבית השני שדן בחוק מבצע שינויים בנוסח החוק הוא יכול להחזיר אותו לבית הראשון על מנת שיקבל את הנוסח עם התיקונים, וכך הצעת החוק יכולה לעבור בין הבתים הלוך ושוב עד שמתקבל נוסח אחיד. אפשרות נוספת ליישב מחלוקת על נוסח חוק בין שני בתי הקונגרס היא לכנס ועדה משותפת של שני בתי הקונגרס ("Conference committee"), בה חברים בדרך כלל בכירי הוועדות שהיו מעורבות בהליכי החקיקה בשני בתי הקונגרס, ואשר מנסה לנסח נוסח אחיד, ולהגיש אותו למליאות של שני בתי הקונגרס.
אחרי שהצעת חוק התקבלה בנוסח זהה בשני בתי הקונגרס, היא נשלחת לאישור הנשיא אשר יכול לחתום עליה ובכך להפוך אותה לחוק, או להחזיר אותה תוך עשרה ימים לקונגרס עם הערות וללא חתימה, ובכך להטיל עליה וטו. במקרה כזה הקונגרס יכול לבטל את הוטו, על ידי קבלתו שוב ברוב של שני שלישים בכל אחד משני בתי הקונגרס, וההצעה הופכת לחוק גם ללא חתימת הנשיא. אם הנשיא לא חותם על החוק אך גם לא מחזיר אותו לקונגרס בזמן הקצוב, הוא הופך לחוק גם ללא חתימתו, אלא אם כן החוק נשלח לנשיא בעשרת הימים האחרונים לפני פיזור הקונגרס, ואז ההתעלמות ממנו מונעת את קבלתו, במה שמכונה "Pocket veto".
סמכויות נוספות
החוקה מעניקה לכל אחד מבתי הקונגרס מספר סמכויות שאינן זמינות לאחר. מהסמכויות המוענקות לסנאט כוללות בין היתר צורך באישור בעל רוב מיוחד של הסנאט להסכמים בינלאומיים וקבלת אישור של הסנאט למינויים של תפקידים ציבוריים כמו שרים, שופטים פדרליים ובפרט שופטי בית המשפט העליון, ושגרירים. כל חקיקה של מסים חייבת להתחיל בבית הנבחרים. בהליך של הדחת בעלי תפקידים פדרליים ההליך מתחיל בבית הנבחרים שמחליט האם לפתוח ב"משפט הדחה", ואם ההצעה מתקבלת המשפט נדון בפני הסנאט.
ראו גם
ספריית הקונגרס
מתחם הקפיטול של ארצות הברית
קישורים חיצוניים
מאיר בוחניק, עבודה עם הקונגרס האמריקאי, הפורום לחברה האזרחית
*
קונגרס של ארצות הברית
קונגרס של ארצות הברית
קונגרס של ארצות הברית
ארצות הברית
קטגוריה:מתחם הקפיטול | 2024-07-24T18:46:22 |
הקונגרס האמריקני | REDIRECT הקונגרס של ארצות הברית | 2004-10-31T20:32:03 |
משקפיים | ממוזער|220px|ילד מרכיב משקפי ראייה
ממוזער|משקפי ראייה
ממוזער|נער מרכיב משקפיים
משקפיים הם התקן המורכב על הפנים אשר כולל צמד עדשות שאחוזות במסגרת התלויה על האף והאוזניים, באופן שכל עדשה נמצאת מול אחת העיניים.
חרף העלייה הבלתי פוסקת בשימוש בעדשות מגע ובניתוחים לתיקון הראיה בלייזר, משקפיים עודם נפוצים במידה רבה וממשיכים להתפתח מבחינה טכנולוגית. המשקפיים מהווים כיום גם מוצר אופנתי, ומיוצרים על ידי מותגי אופנה ידועים.
את המילה משקפיים טבע חיים לייב חזן, כתחליף בן מילה אחת לשמות שהיו קיימים עד אז: כלי מחזה, כלי ראות, כלי ראי ובתי עיניים.
סוגי משקפיים
ישנם סוגים רבים של משקפיים, המשמשים לצרכים שונים:
משקפי ראייה - במובנם הפשוט, משקפיים שהרכבתם משפרת את ראייתו של המרכיב, אם יש לקות ראייה. בדר"כ מתכוונים לאנשים הסובלים מקוצר ראייה.
משקפי קריאה - סוג של משקפי ראייה שהרכבתם עוזרת למרכיב בשעת הקריאה עבור אנשים הסובלים מרוחק ראייה. לרוב, הצורך במשקפיים אלו בא כחלק מתהליכי הזדקנות של עדשת העין.
משקפי שמש - משקפיים (לרוב כהים) אשר בולעים קרינה או מווסתים את כניסתו של אור השמש העובר דרכם כדי להגן על העין ולמנוע סינוור.
משקפי מגן - משקפיים המגנים על העיניים מפגיעות פיזיות בסביבות מסוכנות.
משקפי תלת-ממד - משמשים לראיית תמונות תלת־ממדיות או מציאות מדומה וגם לראיית הולוגרמות של אנשים.
משקפי אופנה - משקפיים ללא מספר המשמשים כאביזר אופנה בלבד.
משקפי מציאות רבודה - לתוך העדשות, או על גבי מסך שקוף, מוקרן מידע משלים על הסביבה בה נמצא האדם.
משקפי עזר לעיוורים - בעלי מצלמה או אמצעי אחר שמשמש כעזר לעיוור או לקוי ראייה
המצאת המשקפיים
שמאל|ממוזער|250px|שחזור של משקפיים עתיקים
ממוזער|שמאל|250px|תמונה של אישה במשקפיים אשר צולמה בין השנים 1910–1915
שימוש בעדשות זכוכית להגדלה או להצתת אש, מתחיל בערך בשנת 300 לפנה"ס, אך את המשקפיים הראשונים לעזר ראייה או לתיקונה, המציאו כמעט בוודאות בשנת 1280 בפירנצה, איטליה, הנזיר אלסנדרו דלה ספינה או חברו, הפיזיקאי סלבינו דלי ארמטי (1245–1317). המשקפיים היו מיועדים למי שסובל מרוחק ראייה (היפרמטרופיה), וצוידו בעדשות קמורות. הן הורכבו על ידי ארמטי, שפצע את עיניו, כשביצע ניסויים בהשתברויות אור. הוא גילה שניתן להגדיל את הופעת האובייקטים באמצעות הסתכלות מבעד לשתי חתיכות זכוכית קמורה.
פרנצ'סקו רדי, פרופסור לרפואה באוניברסיטת פיזה, כתב בשנת 1676 כי הוא מחזיק כתב יד משנת 1289 של אדם אשר טען כי לא יכול היה לקרוא או לכתוב לולא הומצאו המשקפיים. כמו כן טען כי בידו עדות לדרשה משנת 1305, שניתנה על ידי נזיר דומיניקני הקרוי פרה ג'ורדאנו דה ריבלטו (Fra Giordano da Rivalto), שלפיה הומצאו המשקפיים כ-20 שנה קודם לכן, והוא (הנזיר) פגש את הממציא בכבודו ובעצמו. בהתבסס על ראיות אלו זקף רדי את ההמצאה לזכותו של נזיר אחר, פרה אלסאנדרו דה ספּינה מפיזה (Fra Alessandro da Spina), שהמציא מחדש את המשקפיים לאחר שהממציא המקורי שמר על המצאתו בסוד - זאת על פי מכתב הפטירה של דה ספינה עצמו. אף על פי כן, קיימים עוד מספר סיפורים הזוקפים את המצאת המשקפיים לזכות אנשים שונים.
העדשה הדו-קעורה המתקנת קוצר ראייה הומצאה ככל הנראה על ידי ניקולס מקוסה שהיה הראשון לגלות כי ניתן לתקן בעיה זו באמצעות עדשה מסוג זה. אולם רק בשנת 1604 פורסם לראשונה, במסגרת מחקרו של יוהאנס קפלר אודות אופטיקה ואסטרונומיה, הסבר מדויק לסיבת תיקון ליקויי ראייה אלו באמצעות עדשות קמורות וקעורות.
בנג'מין פרנקלין, המדען האמריקאי שסבל מקוצר ראייה ומרוחק ראייה גם יחד, המציא את המשקפיים הדו-מוקדיים בשנת 1784 כדי להימנע מהחלפת שני זוגות משקפיים לפי הצורך.
העדשות הראשונות לתיקון אסטיגמציה הורכבו לראשונה בשנת 1827 על ידי האסטרונום הבריטי ג'ורג' אֵרי.
מבנה המשקפיים
220px|ממוזער|אישה אוחזת במשקפת תיאטרון, ציור מהמאה ה-19
משקפיים מודרניים בנויים לרוב משתי עדשות, גשר המונח על האף הנקרא "אפון/ אפונים", וידיות שנמשכות מעל ומעבר לאוזניים. חלקי הידית נקראים "מוטות" (החלק הארוך) ו"סופיות" (מהמילה "סוף" - החלק המעוגל מעט שמתיישב על האוזן).
צורה זו התפתחה בהדרגה עם השנים. העדשות הראשונות עוצבו כך שהמשתמש צריך היה להחזיק את העדשה בצמוד לעינו. מאוחר יותר השתמשו במשקפי צבט או משקפי חוטם - משקפיים הנצמדים לאף באמצעות מהדק קפיצי או באמצעות הפעלת לחץ על האף.
ג'ירולמו סבונרולה היה זה שהציע להחזיק את העדשות במקומן באמצעות סרט שיעטוף את ראשו של חובש המשקפיים. המסגרת המודרנית, הכוללת ידיות הנמשכות מעל ומעבר לאוזניים, פותחה בשנת 1727 על ידי האופטיקאי הבריטי אדוארד סקרלט . עם זאת, בתחילה לא מצאו להן המסגרות הראשונות אוהדים, כך שעיצובים רבים, כגון משקפי אופרה ארוכי ידית, נותרו באופנה גם בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.
כיום ניתן לרכוש מסגרת העשויה מתכת חכמה המאפשרת למסגרת לחזור לצורתה המקורית במידה שהתעקמה (מוצר שאינו נפוץ במיוחד) או מסגרות במבחר חומרי גלם: מתכות שונות, זהב, טיטניום וכדומה, או סוגי פלסטיק למיניהם.
סוגי עדשות ראייה
בתחילה יוצרו עדשות המשקפיים מזכוכית אך כיום הן מיוצרות בדרך כלל מפלסטיק, כדי להקטין את סכנת השבירה ואת המשקל. ברם, החיסרון של עדשות הפלסטיק הוא שהן נשרטות בקלות. נראה כי שילוב של עדשות פלסטיק וציפוי הגנה (HardCoat) המפחית שריטות, הוא השילוב המוצלח ביותר.
בנוסף לחומר שממנו עשויות עדשות המשקפיים, ניתן כיום לדחוס אותן על מנת שיראו דקות יותר. ישנן מספר דרגות דחיסה, כשהדרגה הכי נמוכה היא דרגת דחיסה של 1.5 (בה עדשות המשקפיים הכי עבות). לאחריה יש דרגת דחיסות של 1.56, 1.6, 1.67, 1.74 ו-1.76 (כשבדרגה זו עדשות המשקפיים נראות הכי דקות).
משקפי הקריאה מסווגים על ידי מספרים המייצגים את עוצמת העדשה בדיופטר. לטיפול בקוצר ראייה המספר הוא שלילי (עדשה מפזרת), ולטיפול ברוחק ראייה המספר חיובי (עדשה מרכזת). לתיקון אסטיגמציה נדרשת עדשה שעוצמתה בשני הצירים שונה ("צילינדר").
משקפי מולטיפוקל
משקפי מולטיפוקל הם משקפיים בעלי פוקוס משתנה באזור העליון והתחתון שלהן. הם מתאימים למספר מצבים:
אנשים קצרי ראייה שלא נוח להם להוריד ולהרכיב את משקפיהם על מנת לקרוא מקרוב. במשקפי מולטיפוקל קובע האופטומטריסט בחלק התחתון של המשקפיים מספר פלוס אשר זהה למספר המינוס על מנת שהאדם יראה בעצם ללא מספר כאשר הוא קורא או מסתכל על דברים קרובים. בעבר היה נהוג לקבוע פוקוס משתנה, כאשר החלק התחתון המיועד לקריאה בכל מספר מינוס נמוך יותר, כלומר מגדיל יחסית לחלק המיועד לראייה. כמו כן נטען שהדבר מסייע לעצירת העלייה במספר, אך כיום גישה זו אינה מקובלת בקרב רופאי העיניים.
אנשים קצרי ראייה מעל גיל 40 אשר מפתחים גם בעיה לראות מקרוב (מספר פלוס). לשם כך האופטומטריסט קובע בחלק העליון את מספר המינוס ובחלק התחתון את מספר הפלוס.
משקפי מולטיפוקל נפוצים הם כאלה שבהם העדשה מחולקת כך שהחלק העליון מיועד לראייה לרחוק, החלק התחתון לקריאה בספר או בסמרטפון, והחלק האמצעי לראייה בטווח ביניים כגון מחשב. בעדשות אלו החלק האמצעי שמיועד למחשב צר ומשני צדדיו יש שטח מטושטש, ולכן הן עלולות שלא להתאים למי שמשתמש לאורך זמן במחשב.
עבור מי שמשתמש זמן רב במחשב עשויות להתאים עדשות מולטיפוקל שמכונות "אופיס" או "וורק-ספייס", שבהן החלק של טווח הביניים רחב ומציג היטב את כל רוחב מסך המחשב. עדשות אלו עשויות לאפשר לראות היטב עד למרחק של כשלושה או ארבעה מטרים, כלומר בתוך חדר, אך לא למרחק, ולכן אינן מתאימות לנהיגה.
כיום ניתן לייצר מולטיפוקל גם בעדשות מגע.
אספקת משקפי ראייה בישראל
אספקת משקפי הראייה בישראל נעשית על ידי אופטומטריסט שקיבל רישיון עיסוק במקצוע ממשרד הבריאות. בנוסף, ניתן לבקר אצל רופא עיניים לפני שניגשים לאופטומטריסט, אם כי קבלת שירות מהאופטומטריסט אינה מחייבת זאת.
האופטומטריסט בודק את ראייתו של הלקוח ומוצא את הפרטים הנחוצים להכנת העדשות המתאימות עבורו. הלקוח בוחר מסגרת למשקפיים מהמלאי שאצל האופטומטריסט לפי צרכיו (למשל, יש מי שמעדיפים משקפיים במשקל קל ואילו אחרים זקוקים למשקפיים קשים לשבירה) ולפי טעמו האישי. גם חלק מהתכונות של העדשות נבחרות בהתייעצות עם הלקוח, כגון סוגי הציפויים לעדשות.
האופטומטריסט שולח את כל הפרטים אל מלטש העדשות והמלטש מייצר את העדשות בהתאם לנתונים ומחזיר לאופטומטריסט, שמרכיב אותן במסגרת הנבחרת.
בשנים האחרונות קיימים בחו"ל אתרי אינטרנט רבים המציעים לספק משקפי ראייה, וגם להחליף את העדשות במסגרת שכבר נמצאת בידי הלקוח. לעיתים קרובות המחירים באתרים אלו נמוכים בהרבה מאשר אצל האופטומטריסטים, גם כאשר מביאים בחשבון את עלויות המשלוח. ואולם האופטומטריסטים, וגם רופאי העיניים, מקשים, ואף אינם מאפשרים, ללקוח לקבל את המרשם של העדשות. בנוסף קיים קושי רב לבחור מסגרת בלי למדוד אותה בחנות. ואפשר להניח שבארץ סומכים יותר על בעלי הרישיון של משרד הבריאות.
משקפי שמש
ממוזער|250px|גבר במשקפי שמש
משקפי שמש הם משקפיים שעל עדשותיהם יש ציפוי כהה המגן מהקרינה האולטרה סגולה. העדשות במשקפי שמש עשויות להיות עדשות מתקנות או עדשות שעוצמתן (ה"מספר") אפס.
נהוג לחשוב כי כל עדשה כהה מגנה מפני הקרינה האולטרה סגולה, אך אין זה כך. סינון הקרינה במשקפי שמש נקבע לפי איכות הציפוי על העדשה, ולא לפי צבעו. ייתכנו משקפי שמש כהים שאיכותם נמוכה ואינם בולעים קרינה כראוי, ולעומתם משקפי שמש בהירים, הבולעים כמעט 100% מהקרינה.
המספר "400" המופיע על גבי משקפי שמש רבים, מתייחס לאורך הגל (בננומטרים) שמתחתיו נבלעת הקרינה האולטרה סגולה. משקפי שמש טובים בולעים מעל 99% מהקרינה ומסומנים "100%". שימוש במשקפי שמש שאינם בולעים קרינה במידה מספקת עלול לגרום לנזק לרקמות העין, במיוחד קטרקט, שכן הציפוי הכהה מוריד את כמות האור הנראה, וכדי לפצות על כך מתרחב האישון וכמות הקרינה החודרת אל העין (הן באור הנראה והן באולטרה סגול) גדלה.
משקפי שמש הם כיום מוצר אופנתי ונפוץ, ומיוצרים על ידי מותגי אופנה ידועים.
משקפי תלת-ממד
שמאל|ממוזער|200px|משקפי תלת-ממד
משקפי תלת־ממד הם משקפיים המאפשרים ראייה תלתממדית של שידור טלוויזיה, סרט, תמונה או מצגת כלשהי שהוכנו מראש לצפייה כזו.
אלו הם משקפיים שעדשותיהם בצבעים שונים (באדום ובכחול) או בעלות עדשות פולרואיד (מקטבות) הנמצאות ב־90 מעלות אחת ביחס לשנייה.
המשקפיים מאפשרים לכל עין לראות תמונה שונה במעט מהעין השנייה, דבר הגורם למוח לאחד את שתי התמונות לתמונה אחת עם הרגשת עומק טבעית.
ראייה תלת־ממדית מלאה דורשת חדות ראייה תקינה בשתי העיניים, ותפקוד דו־עיני, ללא פזילה.
ראו גם
שיטת בייטס
תרשים לבדיקת ראייה
קישורים חיצוניים
Who invented spectacles?, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:עזרי ראייה
קטגוריה:עדשות
קטגוריה:אביזרי אופנה
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-09-22T15:05:39 |
תנועה הרמונית פשוטה | REDIRECT מתנד הרמוני#מתנד הרמוני פשוט | 2011-12-21T08:29:28 |
שלום | ממוזער|לחיצת ידיים
שָׁלוֹם במובן המדיני הוא מצב של יחסים דיפלומטיים בין מדינות והוא הניגוד של מצב המלחמה או האויבות. במצב של שלום, היחסים בין שתי מדינות או יותר אינם כוללים עימות אלים ובין הצדדים שוררת הסכמה (בכתב או בעל פה) ליישב כל מחלוקת שתתגלה ביניהם בהתדיינות ובמשא ומתן ולא באמצעות הפעלת כוח וכפייה.
מאפייני שלום
שמאל|ממוזער|110px|יונת השלום – יונה עם ענף זית – מסמלי השלוםממוזער|250 פיקסלים|מנחם בגין ואנואר סאדאת לוחצים ידיים בקמפ דייוויד, 1978השלום המדיני אינו מתבטא רק בהיעדר מלחמה. אחד מהיבטיו הרבים של השלום הוא גם שיתוף פעולה בין המדינות בתחומים שונים, כגון מסחר משותף, מיזמי תיירות ותשתית משותפים וחילופי תרבות וספורט. יחסי שלום שאינם כוללים היבטים נוספים אלה מכונים לעיתים "שלום קר".
השכנת שלום בין מדינות היא מטרתם של אנשים וארגונים רבים, ובראשם ארגון האומות המאוחדות. השלום יכול להתכונן מבחירה, כאשר הצדדים מסכימים ביניהם להימנע מאלימות, או בכפייה – על ידי דיכוי של אותם גורמים העלולים להפר את השלום.
הוגי דעות רבים רואים בשלום את המצב העדיף למדינה, שכן הוא מייצג מצב של ביטחון שאינו תלוי בכוח צבאי. לדוגמה, ברוך שפינוזה גרס ב"מאמר מדיני" כי השלום הוא "תכלית המצב המדיני", דהיינו הסיבה לקיום המדינה.
מדינות אחדות בעולם נהנות מתקופות ממושכות במיוחד של יחסי שלום, ובראשן שווייץ, שלא הייתה מעורבת במלחמה כלשהי מאז 1814 ונוקטת עמדה נייטרלית ביחסי החוץ שלה, ושוודיה, שגם מאחוריה תקופת שלום דומה.
אחת הסמלים של השלום היא יונת השלום.
שביתת נשק
ממוזער|108px|סמל התנועה לפירוק נשק גרעיני
שביתת נשק היא סיומה של מלחמה או עימות אלים אחר, (ריב) בעקבות הסכמתם של הצדדים הלוחמים על צעד זה.
זהו מצב של מודוס ויונדי, שבו שני הצדדים של עימות מסוים חולקים הסכמה ארעית ולא רשמית על הפסקה של עימות זה, מתוך נכונותם להגיע או לציית להסדרים מסוימים שיבטיחו את מסלולם התקין של חייהם.
היסטוריה של שלום
במשך ההיסטוריה ציינו היסטוריונים תקופות ארוכות יותר ופחות של שלום יחסי בין מדינות העולם. תקופות כאלו היו לעיתים קרובות תוצאת שלטונה של אימפריה חזקה שהשליטה סדר ומנעה מלחמה באזורים נרחבים:
השלום הרומאי, או פַּקס רוֹמָנָה (לטינית: Pax Romana), הוא כינויה של התקופה שנמשכה משנת 27 לפנה"ס ועד שנת 180, בה שרר שלום ושקט יחסי ברחבי האימפריה הרומית.
השלום הבריטי (Pax Britannica), כינוי לתקופה משנת 1815 ועד 1914, בו השליטה האימפריה הבריטית שלום יחסי, לאחר שגברה על צרפת הנפוליאונית. כאשר ניסתה רוסיה להרחיב את השפעתה בבלקנים, עצרו אותה הבריטים והצרפתים במשותף במלחמת קרים (1854–1856).
השלום האמריקני (Pax Americana): מונח לשלום יחסי מאז תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, תחילה בעולם המערבי, ומאז סיום המלחמה הקרה מתפשט יותר ויותר גם לשאר העולם. שלום זה חופף בחלקו לשלום הדמוקרטי השורר מאז בין מדינות דמוקרטיות. הפסיכולוג סטיבן פינקר טוען בספרו המלאכים הטובים של טבענו שזוהי קרוב לוודאי התקופה השלווה והארוכה בתולדות האנושות, במונחים של מספר ההרוגים במלחמות כאחוז מן האוכלוסייה. אף שמלחמות גדולות, למשל מלחמת עיראק-איראן ומלחמת וייטנאם התרחשו בו, מספר ההרוגים בהן קטן יחסית לאוכלוסיית העולם שגדלה מאוד. את התקופה מאז סוף שנות ה-80 מכנה פינקר "השלום החדש". בתקופה זו נעלמו כמעט לחלוטין מלחמות בין מדינות ריבוניות, אך עדיין מתרחשות מלחמות אזרחים דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, שבהן לפחות אחד מן הצדדים איננו מדינה ריבונית.
שלום וישראל
ממוזער|מדבקה של "שלום עכשיו" במהלך מלחמת חרבות ברזל
למדינת ישראל הסכמי שלום עם שתי מדינות שכנות לה, מצרים וירדן (ראו: "הסכם השלום בין ישראל למצרים" ו"הסכם השלום בין ישראל לירדן"). בנוסף, חתמה ישראל על הסכמי אברהם, שהם הסכמי שלום ונורמליזציה עם מספר מדינות ערביות: איחוד האמירויות, בחריין וסודאן. בנוסף, חתמה ישראל על הסכם שלום עם מרוקו.
בשנת 1993 חתמה ישראל על הסכם אוסלו הראשון, כחלק מתהליך שלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאינה נחשבת למדינה, אלא רשות אוטונומית למחצה (קיבלה את מעמדה הודות להסכמי אוסלו). הסכמי אוסלו מבחינה טכנית עדיין בתוקף, אף על פי שאין תהליך שלום בין הצדדים נכון להיום אמצע שנת 2024) והסכסוך עודנו נמשך. האפשרות של השגת שלום בין ישראל לפלסטינים הוא נושא למחלוקת ציבורית עזה, הן בציבור הישראלי והן בציבור הפלסטיני.
שלום כושל
בהיסטוריה היו דוגמאות לשלום שנכשל לדוגמה: בהסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה לרוסיה ההסכם נקטע במבצע ברברוסה שעשו הגרמנים.
ראו גם
הסכם שלום
שלום עולמי
פרס נובל לשלום
סמלי השלום
יום השלום הבינלאומי
ילדי הפרחים
שלום קר
לקריאה נוספת
אבריאל בר לבב (עורך), שלום ומלחמה בתרבות היהודית, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2006
אבינועם רוזנק, מלחמה ושלום בהגות יהודית מודרנית נוכח "האחר", דעת 62 (חורף תשס"ח), עמ' 99–125.
אברהם וינגורט, גדול השלום: השלום כערך על, גליונות משרד המשפטים, גיליון 28.
אדמיאל קוסמן, מסכת שלום, ידיעות אחרונות 2014.
קישורים חיצוניים
על המילה 'שלום', באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:פציפיזם | 2024-10-20T10:37:31 |
הירונימוס בוש | הירונימוס בוש (בהולנדית: Jheronimus Bosch, נקרא גם Jeroen Bosch; 1450 – 9 באוגוסט 1516) היה צייר הולנדי שיצר ציורים ורישומים חשובים רבים בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. מעט מאוד ידוע על חייו. אביו, אנטוניס ואן אקן (Anthonis van Aken), היה צייר, וכך גם סבו יאן ואן אקן (Jan van Aken), שלושה מדודיו ואחיו. הוא היה מראשוני ציירי נופי עולם.
הנושאים המרכזיים ביצירותיו הם החטא והליקויים במוסר האדם. יצירותיו עמוסות בדימויים מורכבים ובסמלים, חלקם לא היו ברורים גם לבני זמנו. נאמר שציוריו היוו השראה לאמנים רבים שבאו אחריו, ואף לתנועת הסוריאליזם במאה ה-20.
שמו האמיתי היה Hieronymus (Jeroen) van Aken. הוא חתם על חלק מיצירותיו בשם Bosch (ההגייה בהולנדית: "בוס") על שם עיר הולדתו ס'הֶרטוֹחֶנבּוֹס ("היער של הדוכס"), או, בקיצור, דֶן בּוֹס, עיר במרכז הולנד. בשנת 1463, כשהיה בן 13, נשרפו כ-4,000 בתים בעיר בדליקת ענק, שהוא היה כנראה עד לה.
הוא נולד למשפחת ציירים פלמיים, ובילה את רוב שנותיו בדן בוס. הוא הפך לצייר פופולרי, ואף קיבל הזמנות לציורים מחוץ לארצו. בשנת 1488 הצטרף לאחוות "גבירתנו", קבוצה נוצרית שמרנית שמנתה כ-40 מנכבדי העיר.
בוש יצר כמה טריפטיכונים - ציורים על שלושה לוחות עץ המחוברים זה לזה בעזרת צירים. המפורסם שבהם הוא "גן התענוגות הארציים".
גן התענוגות
בוש יצר לפחות 16 טריפטיכונים. הטרפטיכון הידוע ביותר שלו הוא "גן התענוגות הארציים", בהולנדית Tuin der lusten. בלוח השמאלי נראים אדם וחוה בגן העדן יחד עם חיות פרי דמיונו של הצייר. תענוגות החיים מיוצגים על ידי דמויות עירומות, פירות רבים וציפורים, שמופיעים יותר בלוח האמצעי הגדול יותר. בלוח הימני נראה הגיהנום, ובו החוטאים נידונים למיתות משונות ונוראות.
ב"גן התענוגות" מופיעה קבוצת גברים רכובים על חיות משונות במעגל אקראי. במרכז המעגל נמצאת בריכה, ובה נשים הרוחצות להנאתן. כאשר הלוח הימני והשמאלי סגורים, נראה על גבם כדור המתאר את בריאת העולם, ככל הנראה ביום השלישי. הארץ היא מישור בתוך הכדור.
שלושת הלוחות של הטריפטיכון גן התענוגות הארציים:
111px|שמאל|ממוזער|גן התענוגות, הלוח השמאלי
250px|מרכז|ממוזער|גן התענוגות, הלוח המרכזי
109px|ימין|ממוזער|גן התענוגות, הלוח הימני
שטח הפנים של הציורים הוא גס ומחוספס, וזאת בניגוד לסגנון הציור הפלמי שבו שטח הפנים של הציור הוא בדרך כלל חלק.
יצירות נוספות
שמאל|250px|ריפויו של פולי
300px|שמאל|ממוזער|טרפטיכון הפיתוי של אנתוני הקדוש במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה
לקראת סוף ימיו השתנה סגנון ציורו, והוא החל לצייר ציורים בהם מספר קטן של דמויות תופסות שטח גדול יותר בציור כולו, ונראות קרובות יותר לצופה, כגון בציור "ריפויו של שגעון" (או: "הוצאת אבן הטירוף"). כמו כן משתקפות בציוריו של בוש בעיות שהעסיקו את בני תקופתו, ורוב הסמלים שצייר לקוחים מתורות המסתורין של האלכימיה, שבה לכל צורה וצבע ישנו פירוש נסתר. לדוגמה, הביצה הענקית שהיא נקודת השיא של השרשרת האלכימית.
בוש לא תיארך את ציוריו, חתם רק על מעט מהם, ורבות מעבודותיו אבדו ונהרסו בזמן ההתקפה הקנאית של הרפורמציה. נותרו רק כ-25 ציורים המשויכים לו. פליפה השני, מלך ספרד קנה רבים מציוריו אחרי מות הצייר, ולכן רבים מציוריו של בוש נמצאים במוזיאון הפראדו שבמדריד, בהם גם "גן התענוגות הארציים".
השפעתו של הירונמוס בוש ניכרת בציוריו של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב שצייר מספר ציורים בסגנון דומה, ביצירותיהם של אמנים רבים שפעלו אחריו, ואף בזרם הסוריאליזם באמנות.
רשימת ציוריו
(רשימה חלקית: תרגום מהולנדית)
הפיתוי של אנתוני הקדוש
עגלת החציר
תיאור שבעת החטאים הקטלניים
יום הדין
יוחנן המטביל בערבה
הצלוב המבוזה
החתונה בקאנה
מעופו וכשלונו של אנתוני הקדוש
סירת השוטים
אנתוני הקדוש במדיטציה
גן התענוגות הארציים
הגיהנום
ג'יימס הקדוש והקוסם
לקריאה נוספת
Larry Silver, Hieronymus Bosch, Abbeville Press; 1st edition, 2006.
Matthijs Ilsink, Jos Koldeweij, Hieronymus Bosch: Visions of Genius, Mercatorfonds; Illustrated edition, 2016.
Margaret D. Carroll, Hieronymus Bosch: Time and Transformation in The Garden of Earthly Delights, Yale University Press, 2022.
קישורים חיצוניים
מרכז האמנות של הירונימוס בוש - אתר מרכז האמנות על שם הצייר.
הירונימוס בוש - ביוגרפיה - ביוגרפיה וציורים באתר ARC.
Hieronymus Bosch - ביוגרפיה וציורים באתר WebMuseum.
גן התענוגות הארציים - סיור אינטראקטיבי בציור של הירונימוס בוש.
*
קטגוריה:ציירים הולנדים
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:ילידי 1450
קטגוריה:נפטרים ב-1516 | 2024-08-01T04:37:05 |
מלחמות נפוליאון | REDIRECTהמלחמות הנפוליאוניות | 2007-04-09T00:30:12 |
המלכה ויקטוריה | הפניה ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת | 2021-04-06T06:16:52 |
בנימין דיזראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:16:51 |
בנימין ד'ישראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:15:18 |
בנימין דישראלי | הפניה בנג'מין דיזראלי | 2021-08-20T15:15:34 |
ועד ארבע ארצות | שמאל|ממוזער|250px|שני צידיו של דף מספר הפרוטוקולים של ועד ארבע ארצות, שהיה בבעלותו של שמעון דובנוב
שמאל|ממוזער|250px|מפגש רבני ועד ארבע ארצות; מיצג בבית התפוצות בתל אביב
ועד ארבע ארצות (בפולנית: Sejm Czterech Ziem) הוא שמו של גוף מנהלתי אשר שימש במשך כ-200 שנה, בין השנים 1520 או 1580 ל-1764, כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין. תפקידיו של הוועד היו גביית מסים מכלל הקהילות היהודיות ומסירתם לשלטונות המתאימים וכן שיפוט פנימי הנוגע לתשלום או לאי תשלום המיסים. מאוחר יותר סיגל לעצמו הוועד את תפקיד ייצוג הקהילה היהודית בפולין לפני מלכי פולין. נוסף על כך היו לוועד סמכויות שיפוט בתוך הקהילות היהודיות, בין היהודים לבין עצמם.
הרכב הארצות והנציגים
הוועד הורכב מנציגי הקהילות היהודיות של ה"ארצות" אשר הרכיבו את פולין של אותה התקופה. הארצות הכלולות בוועד השתנו עם שינויי הגבולות והשטחים שעליהם שלטה פולין. עם הארצות בתקופות השונות נמנו:
פולין גדול, שבירתה העיר פוזנן
פולין קטן, שמרכזה הערים קרקוב ולובלין
רייסן (רוסיה האדומה או גליציה המזרחית ופודוליה) שבירתה לבוב
ווהלין, שמרכזה לודמיר וקרמניץ
ליטא, שמרכזה הערים בריסק וגרודנה
וילנה, עיר-מדינה עצמאית באותה התקופה
חלוקה זו של פולין ל"ארצות" התבססה על החלוקה המקומית לצורכי מס, והיא מבוססת על הארצות ההיסטוריות שהרכיבו את הממלכה. כל אחת מהארצות חולקה לגלילות לצורך המיסוי.
בתחילת קיומו היה שמו של הוועד משתנה בהתאם למספר הארצות אשר היו חברות בו וכך השתנה שמו תדיר מ"ארבע ארצות" ל"חמש ארצות" ואף ל"שלוש ארצות". רק לאחר פרישתה של ליטא מהוועד בשנת 1623 והקמת ועד מדינת ליטא הוחלט על קביעת השם "ועד ארבע ארצות" ללא קשר למספר הארצות החברות בו בפועל.
ועד ארבע ארצות הורכב משבעה דיינים אשר העומד בראשם היה תמיד נציג קהילת לובלין. שאר החברים בוועד היו נציגים של הערים פוזנה, קרקוב ולבוב. מתעודות היסטוריות הנושאות את חתימת הוועד ניתן ללמוד כי בתקופות מסוימות הורחב הוועד לכדי נציגות של כלל הקהילות החשובות בממלכה, אז היה מספר הנציגים בו קרוב לשלושים.
בתחילה התכנס הוועד בלובלין דבר אשר הקנה לעיר מעמד של מרכז יהדות ראשון במעלה. הכינוס, אשר נמשך כשבועיים, נערך פעם בשנה בתקופת החורף, במועד אשר תאם את יריד הסוחרים הגדול של העיר. בתקופה מאוחרת יותר החלו עורכים את הכינוס פעמיים בשנה: כינוס חורף בלובלין וכינוס קיץ בעיר ירוסלב אשר בגליציה.
הסיבות להקמת הוועד
קודם להקמת הוועד נתכנסו אסיפות של ראשי הקהילות היהודיות בממלכה על מנת לדון בעניינים פוליטיים בעיקרם הנוגעים לכלל הקהילה היהודית. התכנסות זו הייתה נערכת באופן מסורתי בלובלין בעת קיום השוק המסורתי בעיר.
שלטונות פולין חפצו בהקמתו של ארגון יהודי רשמי, וזאת על מנת להקל את מלאכת גביית המיסים בקרב הקהילות. בפולין של אותה התקופה דרשו השלטונות "מס גולגולת" מכל אדם, הקמת גוף פנימי לגביית המיסים מהיהודים נועדה להקל על האיסוף ולשמש כעין מתווך מונע חיכוכים מיותרים בין השלטונות לבין אוכלוסייה היהודית.
בין הסיבות העיקריות להסכמת היהודים להקמת הוועד ולשיתוף הפעולה של הקהילות השונות איתו:
ועד מאורגן ומוכר על ידי השלטונות יקל על היהודים לדרוש את מבוקשם בנוגע לזכויות שונות ובעיקר בנוגע לזכויות דת.
ועד כזה, אשר יוכר על ידי כל הקהילות היהודיות בממלכה, יתקין סדר שלטוני בקרב היהודים ויסדיר את מעמדה של כל קהילה בממלכה.
מפאת ריבוי הקהילות היהודיות בממלכה עלה הצורך לגוף עליון אשר יהווה סמכות מוסכמת לביצוע שיפוט ובוררות בסכסוכים שהתגלעו בתוך או בין קהילות שונות.
השלטונות יזמו את הקמת הוועד וזיכו את החלטותיו בתוקף חוקי בקרב יהודי המדינה.
פירוק הוועד על ידי השלטון
במהלך המאה ה-18 הלכה והצטמצמה פעילות הוועד. ככל שנחלש השלטון המרכזי בפולין, היה הוועד צריך להגדיל את התשלומים שניתנו לשליטים המקומיים (בנוסף למיסים שהועברו לשלטון המרכזי) ולשם כך היה צריך לגבות יותר מיסים שרק חלקם הועברו לשלטון המרכזי.
המצב הפוליטי הלא יציב גרם לכך שוועד הקהילות לא הצליח להגן על הקהילות הבודדות, ואלו נאלצו לעיתים לעשות מגביות נוספות על מנת לממן את הגנת הקהילה.
בשנת 1764 החליט השלטון הפולני על הפסקת גביית המיסים על ידי הוועד וגביית המיסים מהיהודים באופן ישיר כפי שנגבו המיסים מכלל האוכלוסייה. אחת הסיבות הייתה הטענה כי הוועד נוטל לעצמו ולצרכיו נתח גדול מדי מהמסים שנגבו ולכן גביה ישירה תעשיר את קופת האוצר הפולני יחסית למצב הקיים. הוטל מס גולגולת של שני זהובים על כל יהודי בשטח פולין והקהילה בכל מקום ומקום הייתה האחראית לגביית הכסף והעברתו לידי השלטונות.
בעקבות חלוקות והמצב הגאו-פוליטי החדש שנוצר באזור התבטלה למעשה היכולת המעשית לתפקודו של ועד מהסוג הזה וכך באה לסיומה תקופת ההתאגדות היהודית הגדולה במזרח אירופה.
לקריאה נוספת
ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות: לקוטי תקנות, כתבים ורשומות, (מבוא: שמואל אטינגר, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת: ישראל ברטל), ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ן-1990.
קונטרס הסמ"ע, שחיבר רבי יהושע פלק כ"ץ, ובו מנה דינים והלכות, וכן תקנות והנהגות שקיבל הוועד בענייני ריבית ועניינים נוספים. הוצאת ורשה תר"א.
קישורים חיצוניים
משה יעקב שווערדשארף, תעודת היהודים - נספח לספר דעת לנבונים, מונקאטש, תרנ"ט-1989 - סיפור תולדות ועד ארבע ארצות.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יהדות פולין
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:ארגונים יהודיים
קטגוריה:יהדות לובלין | 2024-09-02T15:03:02 |
מדריך טיולים (ספר) | שמאל|ממוזער|200px|מדריך בדקר לבריטניה, 1937
200px|ממוזער|שמאל|חוברות הדרכה למטייל ברחבי ישראל, 1955
מדריך טיולים הוא ספר שנועד לספק לתייר מידע על המקום שבו הוא מטייל.
מאפייניהם של מדריכי טיולים
מדריכי טיולים עוסקים בשני נושאים שחשובים לתייר: מה לראות ואיך לשרוד. ההבדל בין המדריכים נקבע לפי המשקל שהם מעניקים לשני נושאים אלה. מדריכי "מישלן" הירוקים עוסקים אך ורק בשאלה מה לראות. מדריכי "בדקר" עוסקים בעיקר בשאלה מה לראות, והדיון בבעיות ההישרדות מרוכז בפרק המסיים של הספר. מדריכי "לונלי פלאנט" ומרבית המדריכים בעברית מייחסים משקל גדול יותר לשאלה איך לשרוד, ומידע בנושא זה משולב במידע אודות מה לראות. המידע אודות האתרים מלווה בדרך כלל בציון בסקאלה בת שלוש רמות, כגון: חובה לראות, רצוי לראות, אפשר לראות.
הבדל נוסף בין המדריכים הוא בכמות התמונות שבהם. המגמה בשנים האחרונות היא להרבות בתמונות, אם כי עדיין נמכרים מדריכים, כדוגמת "פספורט", שהם חסרי תמונות כלל. שילוב מאוזן בין טקסט לתמונה מופיע במדריכי "שיחור" ו"בדקר", שבהם הטקסט הוא העיקר, והתמונות מלוות אותו. המדריכים בסדרת Eyewitness מתאפיינים בדגש גדול על התמונות. בכל עמוד יש תמונה אחת גדולה או תמונות אחדות, והטקסט מסביר את התמונות.
רבים ממדריכי הטיולים מעוצבים בצורה מוארכת יחסית לספר רגיל, כך שהתייר יוכל לשאת את המדריך בכיס מעילו.
מדריכי הטיולים הם ברמות שונות של פירוט. יש מדריכים העוסקים במדינה שלמה, יש המתמקדים באזור מסוים, ויש המתמקדים בעיר גדולה אחת. בחירת המדריך המתאים נעשית לפי יעדי הטיול. בטיול ללונדון, למשל, עדיף מדריך "לונדון" על-פני מדריך "בריטניה", משום שהוא שוקל פחות ומכיל יותר מידע רלוונטי.
מדריכי טיולים מתעדכנים בתכיפות גבוהה, כדי לשקף את השינויים במקומות המתוארים בהם. למדריכים העוסקים באתרי תיירות פופולריים יוצאת מהדורה חדשה אף מדי שנה. עקב הירידה בפופולריות של התיירות לישראל בעקבות האינתיפאדה השנייה ירדה מאוד תדירות העדכון של מדריכי הטיולים העוסקים בה. בסוף 2004 פורסם שמהדורתו האחרונה של מדריך הנפוץ לונלי פלאנט לישראל פורסמה בשנת 1999, מדריכי Frommer's עודכנו לאחרונה ב-2000, ומדריך Fodor's עודכן לאחרונה ב-2001. לשם השוואה: מדריכי איטליה של סדרות אלה שנמכרו באותה עת יצאו לאור בשנת 2004.
מדריכי טיולים נמכרים בחנויות הספרים, הממשיות והווירטואליות. כמו כן הם נמכרים בחנויות המוכרות ציוד למטיילים. חנות שכל שלוש קומותיה מוקדשות למפות ולמדריכי טיולים היא Stanfords שבלונדון.
שימוש יוצא דופן במדריך טיולים נעשה בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר חיל האוויר הגרמני ערך הפצצת נקמה על ערים שלוות וציוריות בבריטניה. התעמולה הנאצית הצהירה שבחירת הערים נעשתה לפי מדריך בדקר לבריטניה ולפיכך כונו הפצצות אלה "בליץ בדקר".
מדריך הטיולים המודרני הראשון היה ה-Murray's Handbooks for Travellers של הוצאת ג'ון מאריי שראה אור ב-1836 ופתח סדרת מדריכי טיולים לתיירים. במסגרת זו ראה אור ב-1847 המדריך לארץ ישראל וסוריה, המדריך המודרני הראשון לארץ ישראל.
מדריכי טיולים עיקריים
מדריכים בעלי תפוצה עולמית
בדקר (Baedeker): סדרה ותיקה של מדריכי טיולים, שהחלה לצאת לאור בגרמניה באמצע המאה ה-19. רבים מהמדריכים בסדרה תורגמו לאנגלית, ואחדים תורגמו לעברית. המדריכים מזוהים בכריכתם האדומה. לאחר סקירה כללית על המדינה ותרבותה, מכיל המדריך מידע מקיף על אתרי התיירות, מסודרים בסדר אלפביתי. במדריך משולבות תמונות רבות.
Michelin: סדרה ותיקה של מדריכי טיולים, שהחלה לצאת לאור בצרפת על ידי יצרן הצמיגים מישלן. רבים מהמדריכים בסדרה תורגמו לאנגלית, ואחדים תורגמו לעברית. המדריכים מזוהים בכריכתם הירוקה. המדריך מכיל מידע מקיף על אתרי התיירות, מסודרים בסדר אלפביתי. במדריך משולבים איורים, שמספרם גדל במהדורות האחרונות.
מדריכי Eyewitness: סדרה של מדריכים בהוצאת Dorling Kindersley הבריטית, שהחלה לצאת בתחילת שנות התשעים וכבשה במהירות מקום מכובד בשוק מדריכי הטיולים. הסדרה מתורגמת לשפות אחדות, ואחדים מספריה תורגמו לעברית. מאפיין בולט של הסדרה הוא העושר הוויזואלי שלה. המרכיב העיקרי במדריך הוא תצלומים ואיורים, והטקסט נלווה אליהם ומסביר אותם. המידע מסודר לפי חלוקה לאזורים. מרכיב ייחודי לסדרה זו הוא דפי Street-by-Street, המציגים מפה תלת--ממדית של אזור קטן, עם מסלול לטיול רגלי בן שעה או שתיים באזור זה.
לונלי פלנט (Lonely Planet): סדרה שהחלה לצאת לאור באוסטרליה בתחילת שנות השבעים, והפכה לפופולרית ביותר. מכילה מדריכים רבים העוסקים במדינות תיירות פחות מרכזיות, והיא משלבת מידע על אתרים במידע על דרכי הקיום של התייר באותם אתרים. רבים מהמדריכים בסדרה זו תורגמו לעברית.
Let's Go: סדרת מדריכי טיולים היוצאת לאור מאז שנת 1960 על ידי אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד. הסדרה פונה למטייל שתקציבו נמוך, ומציעה פתרונות זולים שיתאימו לצרכיו של מטייל זה.
מדריכים עבריים
שמאל|ממוזער|200px|מדריך לפיד לאירופה, מהדורה 12, 1986 - שש מדינות ב-220 עמודים
בנוסף למדריכים מרובי השפות, שתרגומים שלהם לעברית החלו לצאת לאור בסוף שנות התשעים, יצאו לאור סדרות אחדות שנכתבו מלכתחילה בעברית.
מדריך לפיד לאירופה: מאת יוסף לפיד, מראשוני מדריכי הטיולים שיצאו לאור בעברית.
שיחור: סדרת מדריכים עשירה בתמונות צבעוניות, בהוצאת מיכאל שיחור.
פספורט: סדרה טקסטואלית בעיקרה מאת זאב יפת.
המשפחה המטיילת: סדרה המיועדת בעיקר למשפחות המטיילות בחו"ל.
בנוסף למדריכי טיולים בחו"ל, בעברית מתפרסם שפע רב של מדריכים לטיול בישראל.
מדריכים ייחודיים
בנוסף לסדרות של מדריכי טיולים, שהן עיקרו של שוק מדריכי הטיולים, יוצאים לאור גם מדריכי טיולים ייחודיים, שאינם חלק מסדרה. דוגמאות אחדות:
בניגוד למגמה הרווחת, של מדריכים העוסקים באזור מצומצם, המדריך "1,000 מקומות מופלאים לראות לפני שנמות" מאת פטרישיה שולץ הוא מדריך חובק עולם, פשוטו כמשמעו: יש בו המלצות על 1,000 אתרים הפרושים על-פני כל מדינות העולם.
בתרגומו של דני קרמן לספר שלושה בסירה אחת נכלל בסוף הספר נספח גדול, ובו 12 מסלולי טיול בעקבות הספר.
יאיר גרבוז כתב מדריך טיולים יחיד בשם "פריז תל אביב", שהוא מדריך, לפי טעמו האישי, לפריז.
מדריכים למטיילים עם צרכים מיוחדים, כגון אלה המטיילים עם פעוטות, יהודים שומרי מצוות וכדומה.
ויקימסע - מיזם רב-לשוני שנועד ליצור מדריך טיולים עולמי חופשי.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי הדרכה
קטגוריה:תיירות
קטגוריה:תשתיות תיירותיות | 2024-09-10T06:59:24 |
הקיסרות הרומית הקדושה | REDIRECT האימפריה הרומית הקדושה | 2004-12-17T13:30:28 |
האימפריה הרומאית הקדושה | REDIRECT האימפריה הרומית הקדושה | 2004-12-17T13:34:59 |
ליטו | REDIRECT לטו | 2004-11-01T07:34:00 |
חייל | ממוזער|220px|קצין חי"ר ישראלי בדרגת סג"ם. לוחם חי"ר בסוף תרג"ד|טקסט=סגן משנה
שמאל|ממוזער|220px|חיילים אמריקאים בעיראק
שמאל|220px|ממוזער|חייל מארינס בעת מלחמת וייטנאם.
חייל הוא כל אדם שהתגייס לשורותיו של צבא של מדינה ריבונית בשירות חובה, בהתנדבות, בשירות קבע או בשירות מילואים.
אפיון
חיילים הם חלק ממבנה היררכי וקפדני הקרוי צבא. במסגרת הצבא, מחולקים החיילים ליחידות שונות, בהן חיל רגלים, חיל הנדסה קרבית, חיל שריון, חיל ים וחיל האוויר.
לא כל החיילים הם לוחמים, על אף שרובם המכריע עוברים במהלך שירותם הכשרה בשימוש בנשק ברמה כזו או אחרת. למעשה בכל צבא רוב החיילים משרתים בתפקידים לא קרביים (כדוגמת תפקידי פקידות, לוגיסטיקה או מחקר ופיתוח), ורק מיעוטם (בערך 25%) קרביים.
החיילים מובחנים מאזרחים במשמעת וההיררכיה הפנימית הנוקשה של הצבא, היכולת של הקצינים להטיל עונשים על החיילים ועוד. אמנם גם בארגונים אחרים קיימים אמצעי משמעת, ובהם פיטורים, אך הצבא יכול להעניש את חייליו בסנקציות פיזיות, במעצר ומאסר בכלא צבאי ובצבאות מסוימים אף בעונש מוות. המשפט הצבאי שונה מהמשפט האזרחי ומחמיר ממנו ועל אכיפתו ממונה משטרה צבאית. החיילים לובשים מדים ועליהם דרגות, סמלים וסימני זיהוי המעידים על שיוכם הארגוני. לרוב, יחידות וחילות שונים מובחנים באמצעות כומתות זהות בצבעים שונים, תגי יחידה וסיכות. לזרועות שונות בצבא ייתכנו מדים בצבע שונה.
חיילים מובחנים זה מזה באמצעות דרגה המסמלת את מיקומם בהיררכיה הצבאית. הדרגות מתחלקות לדרגות חוגרים, דרגות נגדים ודרגות קצינים.
חייל שמשרת שנים רבות בצבא, והתקדם רבות בהיררכיה הצבאית, מכונה איש צבא.
קרביות החיילים
לא כל החיילים הם לוחמים, רובם הגדול משרת בתפקידים עורפיים ותפקידם לא כולל פעולות קרביות (כגון עובדי רס"ר, פקידים, מזכירות, אנשי חימוש ולוגיסטיקה, טבחים, מתכנתים וכדומה). במהלך הכשרתם החיילים (כולל שאינם לוחמים) רוכשים מיומנות והכשרה צבאית בנושא קליעה וירי, שדאות ומצבי לחימה שונים.
בצה"ל יש חלוקה ל-3 רמות קרביות:
לוחמים - חיילים קרביים, שתפקידם העיקרי לחימה, והם משרתים בחזית.
תומכי לחימה - חיילים שתפקידם העיקרי איננו לחימה, והם משרתים בחזית.
עורפיים ("ג'ובניקים") - חיילים לא קרביים המשרתים בעורף.
טיפוסי חיילים קרביים
חיילים קרביים מתחלקים בדרך כלל לכמה סוגים: כבדים, קלים בינוניים וסדירים לעומת לא סדירים. החלוקה הזאת תקפה הן לפרשים והן לחיל רגלים. מקורה של החלוקה עוד בעת העתיקה והיא קיימת עד עצם היום הזה.
שמאל|ממוזער|220px|חיילי צבא ארצות הברית בבגדאד, עיראק 2007
סדירים ולא סדירים
חיילים סדירים הם חיילים שמגויסים מתוקף צו חוקי של המדינה והם משרתים בדרך כלל תקופה מוגדרת היטב בכוחות המזוינים של אותה מדינה. חיילים סדירים מקבלים אימון אחיד וכלי נשקם מסופקים ברוב המקרים על ידי המדינה. החיילים הסדירים הראשונים היו ככל הנראה שומרי ראשם של המלכים בעת העתיקה ושכירי חרב.
חיילים לא סדירים זוכים לרמת חופש גדולה יותר מאשר החיילים הסדירים. בדרך כלל המשמעת ביחידות אלו רופפת יותר ואימונם לקוי בדרך כלל יחסית לכוחות הסדירים. אף שרוב צבאות העולם עברו לחיילים סדירים, יש מקום גם ללוחמים לא סדירים. בכמה וכמה צבאות בעולם מקובל שירות של אנשי מילואים, שמאומנים לתפקיד מסוים ומשוחררים לאזרחות לאחר תום האימון או השירות הסדיר שלהם, ונקראים לשירות רק בעת מלחמה. מודל זה מוזיל את העלות של החזקת החיילים, ומאפשר לצבא לגדול באופן משמעותי בזמן חירום.
בעת העתיקה וימי הביניים החיילים הלא סדירים היו בדרך כלל מיליציה שגויסה מקרב האזרחים. גם בעת החדשה השתמשו בחיילים לא סדירים דוגמת הקוזאקים לביצוע משימות שחיילים סדירים מתקשים בביצוען.
כבדים, בינוניים וקלים
שמאל|ממוזער|220px|פסל של הופליט יווני - דוגמה לחייל כבד
חלוקה נוספת שקיימת לצד החלוקה לסדירים ולא סדירים היא החלוקה לקל וכבד. החלוקה הזאת לא מבטלת את החלוקה הקודמת. ייתכן שגם החיילים הסדירים וגם הלא סדירים יסווגו בתור הכבדים או בתור הקלים. החלוקה הזאת לא קיימת בצבאות מודרניים ונוהגים להפריד רק את החיילים הקלים משאר החיילים שאין להם בדרך כלל שם מיוחד או לעיתים קוראים להם "חיילי קו" כי הם נלחמו במערך קווי במאות ה-17 עד ה-19.
בצבאות מודרניים התיאור של החיילים הקלים מתייחס בדרך כלל לנשק מסייע דוגמת תותחים, מרגמות, רכב קרבי משוריין וכיוצא באלה. פלוגות קלות יהיו חמושות בנשק מסייע במספר קטן יותר יחסית לפלוגות הרגילות. בדרך כלל אלו הפלוגות הניידות בצבא. סיירת מטכ"ל, למשל, היא סוג של יחידה קלה.
המשמעות של "כבד", "בינוני" ו"קל" בצבאות של העולם העתיק וימי הביניים מתייחסת למשקל הציוד. הכוונה בראש ובראשונה לשריון ולסוג השריון. ככלל שהשריון כבד יותר, כך החייל יחשב לכבד יותר. כך חיילים ללא שריון או עם שריון דל יחשבו לקלים ואילו ההופליטים בעלי שריון במשקל של כ-30 ק"ג יסווגו ככבדים.
השריון קבע גם את צורת הלחימה של החייל. חייל בעל שריון כבד איננו נייד כל כך וחשוף מאוד להתקפות של החיילים הקלים, הניידים ממנו. כתוצאה מכך, החיילים הכבדים התקבצו תמיד לגושים גדולים דוגמת הפלנקס או מבנה צפוף אחר. סיבה נוספת לגושים גדולים היא גידול בכושר ההבקעה של החיילים הכבדים: לגוש גדול קל יותר להבקיע את שורות האויב.
מיון לפי צורת לחימה
כיום ההבדל העיקרי בין החיילים הקרביים היא פלטפורמת הלחימה:
חיל רגלים - לחימה רגלית, רכובה, מוסקת וכבדה באמצעות רכבי שטח, נגמ"שים, רק"ם ועוד. יחד עם זאת החיל מחזיק בפלוגות סיור, ביחידות נ"ט ללחימה נגד טנקים ובלוחמי הנדסה קרבית. חיילי הרגלים זוכים להכשרה צבאית קרבית ברמה הגבוהה ביותר (למעט כוחות מיוחדים).
כוחות מיוחדים וקומנדו המתמחות בלוחמה רגלית ולרוב גם חשאית.
חיל שריון - לחימה באמצעות טנקים.
חיל הנדסה - לחימה באמצעות חבלה והנדסה צבאית תוך כדי לחימה רגלית וממוכנת. חיילי ההנדסה זוכים להכשרה צבאית קרבית ברמה השנייה הגבוהה ביותר וזהה לזו של לוחמי החי"ר ובנוסף מתפקדים כמוהם בלחימה באופן כללי.
חיל תותחנים - לחימה באמצעות ארטילריה כגון תותחים והוביצרים, תותחים מתנייעים ומשגרי רקטות.
חיל אוויר ובו טייסי קרב המפעילים מטוסי קרב ומסוקי קרב.
חיל ים ובו לוחמים המפעילים כלי שיט קרביים כגון אוניות מלחמה, ספינות טילים, צוללות ונושאות מטוסים.
ראו גם
צבא
שימוש צבאי בילדים ובנערים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מקצועות צבאיים
קטגוריה:עיסוקים קרביים
ar:جندي (رتبة عسكرية)
fr:Militaire#Fonctions dans l'armée | 2024-09-29T09:10:45 |
עיבוד תמונה | שמאל|ממוזער|250px|שלוש תמונות שצולמו דרך מסננים בצבע אדום, ירוק וכחול, ומימין התמונה הצבעונית הנוצרת מצירופן
ממוזער|250px|הגדלת ניגודיות באמצעות תיקון ההיסטוגרמה.
עיבוד תמונה הוא תחום במדעי המחשב, מתמטיקה שימושית, הנדסת חשמל ואלקטרוניקה העוסק בעיבוד של תמונות ובמניפולציות שונות עליהן. לרוב העיבוד נעשה בתחום הדיגיטלי לאחר שהתמונה כבר נדגמה אך שם התחום כולל גם עיבוד תמונה אופטית במערכות אופטיות בהם נעשה שילוב של עיבוד ספרתי ואנלוגי.
מטרות ושימושים
עיבוד תמונה נעשה לשתי מטרות עיקריות:
לשם שיפור התמונה: הפחתת "רעשים", הדגשת פרטים, חידוד, ריטוש תמונה, יצירת אפקטים, תיקון צבעים ורמות אפור וכדומה.
לשם הסקת מסקנות: מדידות, זיהוי פגמים, גילוי תנועה, זיהוי צורות וסיווג אובייקטים.
לעיבוד תמונה שימושים רבים:
בתעשייה עיבוד התמונה משמש למדידות ולזיהוי פגמים. ישנן גם מכונות ש"רואות" את העובד המשתמש בהן, מכוונות את כלי העבודה ואחר בודקות את התוצאה.
בביטחון לאומי, בביטחון פנים ובאבטחה עיבוד התמונה משמש לזיהוי תנועה וסיווג צורות.
בציבור הרחב משתמשים בעיבוד תמונה על מנת לשפר את התמונות שצולמו.
יישומים
בתחום זה עוסקים בקביעת פורמטים שונים לאחסון תמונות, במיוחד אלו העוסקים בדחיסה ובפריסת קובץ התמונה, בפילטרים ובעיבודים נוספים של התמונות, כמו שיפור איכות ירודה של תמונה. בתחום הזה ישנו ענף של זיהוי צורות, כדי שעבודת העיבוד תהיה אוטומטית.
שמאל|ממוזער|250px|היפוך תמונה אוטומטי
אחד היישומים הנפוצים ביותר בתחום, הוא שינוי רזולוציה של תמונה, סיבובה או היפוכה (ראו תמונה עליונה). גם המנגנון של הסרת עיניים אדומות מהתמונה, שקיים היום ברוב התוכנות הנפוצות לעיבוד תמונה, הוא יישום די נפוץ. תחום המצלמות הדיגיטליות שהתפתח בשנים האחרונות, הזריק דם חדש בתחום הזה, ותוכנות לעיבוד תמונה נפוצות היום, כמעט כמו תוכנות לעיבוד תמלילים.
עקרון
כל קובץ תמונה מורכב מנקודות זעירות הקרויות פיקסלים. ככל שיש יותר נקודות ביחידת שטח, כך הרזולוציה של התמונה גבוהה יותר, והתמונה תראה חדה יותר. ככל שנקודה יכולה לתת טווח יותר גדול של צבעים, כך עומק הצבע גדול יותר, והתמונה תראה ריאליסטית יותר. הנתונים הללו מאוחסנים כמו שהם בקובץ Bitmap (תמונת מפת סיביות), שבו יש יצוג מספרי לכל נקודה בתמונה, או שנדחסים באמצעות אלגוריתם מיוחד ונשמרים בקבצים דחוסים כדוגמת JPG. בכל תהליך של שמירה ופתיחה בקבצים דחוסים, התוכנה משתמשת בתהליך עיבוד מיוחד, שיודע לדחוס את נתוני התמונה תוך איבוד מינימלי של מידע.
ביצוע עיבוד תמונה
מערכת עיבוד תמונה בסיסית מורכבת מדוגם תמונה המחובר למחשב המסוגל לאחסן את התמונה בזיכרון ואחר כך לעבד אותו באמצעות תוכנה מתאימה המסוגלת לנהל את הדגימה, את התצוגה של התמונה ולבצע את האלגוריתמים השונים.
התמונה הנדגמת תופיע בזיכרון בצורת מטריצה דו־ממדית , כל איבר במטריצה הוא פיקסל. כל פיקסל מכיל אינפורמציה על רמת האור שהפיקסל הזה נחשף לה בזמן הצילום. הרזולוציה נקבעת על ידי צפיפות הפיקסלים על חיישן המצלמה, ואם דוגמים ומייצגים פיקסל בבייט (8 ביט) זה אומר שכל פיקסל מייצג אחד מ־256 רמות אפור.
במקרה של טיפול בתמונה צבעונית משתמשים לרוב ב־RGB (Red Green Blue) ואז ישנן שלוש מטריצות:
לצורך שיפור תמונה משתמשים בחיבור בין פילטר המתוכנן לתוצאה שרוצים להשיג לבין התמונה. לרוב הפילטר יהיה קטן בממדים מהתמונה ואז כדי לייצר את מטריצת החיבור מציבים את הפילטר על התמונה, מצמידים אותה לפיקסל 0,0 (שהוא בדרך כלל הפיקסל השמאלי עליון), מבצעים מכפלות בין הפיקסלים, מסכמים את כל המכפלות ומקבלים מספר המוצב במקום 0,0 במטריצת התוצאה. מזיזים את הפילטר פיקסל אחד לימין (ב־X) מחשבים באותה דרך את המספר שיוצב במקום ה־1,0 וכך עד שמסיימים את השורה (הטיפול בעמודות דומה). פעולה זו היא בעצם פעולת קונבולוציה בדידה.
צריך לשים לב לכך שמטריצת היציאה קטנה בממדיה מהתמונה, אם גודל התמונה הוא X,Y וגודל הפילטר M,N אזי גודל מטריצת היציאה יהיה 1+X-M+1 ,Y-N.
פילטרים לדוגמה
פילטר המחליק רעש לבן (רעש בתדר מרחבי גבוה)
פיקסל במקום x,y במטריצת היציאה יהיה:
אפשר לראות שהתוצאה היא שכל פיקסל ביציאה יהיה ממוצע של 4 פיקסלים מהתמונה וזה ימצא רעש בתדר גבוה, אם תדר הרעש נמוך יותר (נקודות רעש גדולות יותר) אפשר יהיה לבחור מטריצה גדולה יותר שהמשמעות תהיה מיצוע שטחים גדולים יותר.
פילטר המבליט רק את השינויים בתמונה
פילטר זה מתקבל לאחר פעולת סכימה בין 4 פילטרי נגזרת שנייה הבאים:
נגזרת שנייה בציר ה- X:
נגזרת שנייה בציר ה- Y:
נגזרת שנייה אלכסונית:
נגזרת שנייה אלכסונית בכיוון השני:
אפשר לראות שאם אין שינויים בתמונה הפילטר המאוזן הזה יפיק אפס, כדי לקבל ערך כלשהו בתמונה חייבים להיות שינויים.
פילטר פופולרי זה ידוע בכינויו "לפלסיאן" (laplacian).
פילטר לזיהוי תנועה
בכל זמן נתון דוגמים תמונה לתוך מטריצה .
יוצרים מטריצת יציאה . השימוש בערך המוחלט הוא מטעמים מעשיים, מערכות עיבוד תמונה עובדות עם מספרים חיוביים (אין משמעות לערך פיקסל שלילי).
חוסר תזוזה גורם למטריצה יציאה שכולה אפסים, תוצאות אחרות מתקבלות רק כאשר יש תנועה.
אלגוריתם זה מאתר כל תנועה ולכן גורם להרבה זיהויים שגויים מאחר שכל תזוזת ענפי עצים ברוח או מעוף ציפור יפעילו את הגלאי ולכן לרוב מוסיפים אלגוריתמים נוספים לטיפול במקרים אלו.
תוכנות עיבוד תמונה נפוצות
פוטושופ (Photoshop) - תוכנה מקצועית לעיבוד תמונה
לייטרום (Lightroom) - תוכנה מקצועית לעיבודי תמונה מהירים לצלמים
Paint Shop Pro - תוכנת עיבוד תמונה הדומה במקצת לפוטושופ
Facetune - אפליקציה לעיבוד תמונה במכשיר טלפון נייד
פוטו אדיטור - תוכנה לעיבוד תמונה שמשולבת באופיס
פוטו פיינט - תוכנה מקצועית לעיבוד תמונה המשולבת בתוכנה קורל דרו
Microsoft Office Picture Manager הנמצאת בחבילות אופיס
פיינט.נט - תוכנה חופשית בסביבת דוט נט
GIMP - תוכנה חופשית (תחת רישיון GPL), מולטי-פלטפורמית, הנתמכת על ידי מערכות הפעלה נוספות מלבד חלונות
PIXLR - תוכנה לעיבוד תמונה בWEB ולמכשירים ניידים של חברת אוטודסק
ראו גם
אלגוריתם קני
עיבוד תמונה מגמתי
ראייה ממוחשבת
גרפיקה ממוחשבת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גרפיקה ממוחשבת
קטגוריה:טכניקות דיגיטליות
קטגוריה:עיבוד אותות | 2023-12-23T14:52:16 |
פול אוסטר | פול בנג'מין אוסטר (באנגלית: Paul Benjamin Auster; 3 בפברואר 1947 – 30 באפריל 2024) היה סופר יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד הסופרים החשובים בעולם וספריו הם רבי-מכר עולמיים.
אוסטר למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. במשך שנים אחדות התגורר בפריז, וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.
הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו-יורקית" המשוייכת לז'אנר הפוסטמודרניסטי, שמבוססת על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". פרסם גם קובץ שירים בשם "היעלמויות", ספר זיכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות בשם "אמנות הרעב".
ביוגרפיה
פול בנג'מין אוסטר נולד בניוארק שבניו ג'רזי למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בצעירותו אהב לקרוא, ובהדרגה גילה עניין גם בכתיבה.
בזמן התיכון התגרשו הוריו, והוא, אמו ואחותו עזבו את בית אביו ועברו לאזור אחר בניוארק. בערך באותה תקופה החליט לעזוב את הלימודים ונסע לטייל באירופה - איטליה, ספרד, צרפת ואירלנד (בעקבות הסופר שהעריץ, ג'יימס ג'ויס).
ב-1966 חזר לארצות הברית והחל לימודי תואר בספרות כללית באוניברסיטת קולומביה. באותה עת הכיר את הסופרת לידיה דייוויס, שמאוחר יותר הייתה לאשתו. באותו זמן עבד אוסטר בשלל עבודות כגון תרגום, הגהה ועבודות ספרותיות אחרות, כמו כן הוא כתב הרבה, תרגם וערך ראיונות עם סופרים.
הוא נסע לשנה נוספת בצרפת, להמשיך בה את לימודיו, חזר לארצות הברית והשלים את לימודי התואר הראשון בספרות. שנה לאחר מכן קיבל תואר שני והפסיק את לימודיו לפני קבלת דוקטורט. באותו זמן חווה אוסטר את תקופת הנדודים שלו.
לאחר שלא התגייס לצבא בגלל בעיות בריאותיות, עבד על ספינת משא כספן פשוט והתחיל לכתוב את יצירותיו "בארץ הדברים האחרונים" ו"ארמון הירח". ב-1971 נסע עם אשתו לידיה לצרפת, שם חיו שניהם בבית שבו גם עבדו כמנהלי משק, תרגמו מאמרים וספרים מצרפתית לאנגלית, חוויה שבהמשך הייתה בסיס לספרו האוטוביוגרפי "מהיד אל הפה". בנם המשותף דניאל אוסטר הואשם בשנת 2022 בגרימת מוות ברשלנות של בתו התינוקת ולאחר מכן נפטר בעצמו ממנת יתר.
כך מתאר אוסטר את חוויית הקיום שלו בספר זה כאדם צעיר: "כל דבר שנגעתי בו נכשל. נישואי הסתיימו בגרושין, עבודתי כסופר הידרדרה והייתי שקוע במצוקות כספיות, אינני מדבר על גירעון מעת לעת או על איזה הידוק חגורה זמני - אלא על מחסור כספי קבוע, נוגש, כמעט חונק, שהרעיל את נשמתי והעמיד אותי במצב של בהלה תמידית. לא יכולתי להאשים אלא את עצמי בלבד".
בסוף שנות ה-70 נפטר אביו. בעקבות מותו כתב אוסטר את החלק הראשון ב"המצאת הבדידות", בו הוא מתאר את אביו כאדם חסר רגש וחסר אהבה, בקטע שהוא מעין תרפיה עצמית של אוסטר. אוסטר פרסם את הנובלה "מהלך לחץ" בשם "פול בנג'מין". הסיפור מופיע כנספח בספר "מהיד אל הפה" יחד עם האוטוביוגרפיה "מהיד אל הפה" (1997), 3 מחזות ומשחק בייסבול קלפים שהמציא, "בייסבול אקשן" דבר שממחיש עד כמה היה זקוק לכסף. בתחילת שנות ה-80 אוסטר נישא בשנית לסופרת סירי הוסטוודט, לה היה נשוי עד פטירתו. בתם היא הזמרת והשחקנית סופי אוסטר .
ממוזער|פול אוסטר מתראיין עם העיתונאית הלבנונית ג'ומאנה חדאד
אוסטר התחיל לקבל הערכה כסופר ופרסם את שלל יצירותיו המצליחות: "לוויתן", "מר ורטיגו", "הטרילוגיה הניו יורקית". אוסטר כתב את "מוזיקת המקרה" שבהמשך הפך לסרט בכיכובו של ג'יימס ספיידר (גם אוסטר עצמו מופיע בו). פול אוסטר כתב את התסריט ל"לולו על הגשר" ואת "עישון" וסרט ההמשך "מוציאים עשן" (Blue in the face) בכיכובו של הרווי קייטל. כמו כן שימש כשופט בפסטיבל קאן ב-1997.
אוסטר תרגם ועסק בעבודה ספרותית מלבד כתיבת רבי-מכר. בשנת 2006 יצא לאור ספרו "מסעות בחדר הכתיבה" (יצא בהוצאת עם עובד ב-2016).
ב-2022 חווה אוסטר משבר, כאשר ב-16 באפריל נעצר בנו דניאל והואשם בהריגה ורצח ברשלנות של בתו בת ה-10 חודשים שמתה מהרואין ופנטניל שבהם השתמש. עשרה ימים לאחר מכן מת דניאל עצמו ממנת יתר.
בראשית 2023 ראה אור ספרו "Bloodbath Nation" (תרגום חופשי: אומת מרחץ־הדמים) העוסק בסיבות לכך שהאומה האמריקנית סובלת מהרוגי ירי רבים ומקדשת את הזכות לשאת נשק. הספר מלווה בצילומים מזירות ירי, שצילם חתנו הצלם ספנסר אוסטרנדר.
בשנת 2022 סיפרה אשתו כי אוסטר חלה בסרטן הריאה והוא מטופל במרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג. הוא נפטר ממחלתו ב-30 באפריל 2024.
אוסטר ומדינת ישראל
ממוזער|פול אוסטר עם סלמן רושדי ושמעון פרס
אוסטר ביקר לראשונה בישראל בינואר 1997, מאז ביקר מספר פעמים נוספות. במאי 2010 שהה בישראל במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי שנערך בירושלים. על פי עדותו, הוא בעל קרבה משפחתית לראש עיריית ירושלים לשעבר, דניאל אוסטר.
ספריו שתורגמו לעברית
המצאת הבדידות (1982) The Invention of Solitude – תרגם משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד
הטרילוגיה הניו-יורקית (1987) The New York Trilogy – תרגם משה זינגר, הוצאת כתר
בארץ הדברים האחרונים (1987) In the Country of Last Things – תרגם משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד
ארמון הירח (1989) Moon Palace – תרגמה ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 1994
מוזיקת המקרה (1990) The Music of Chance – תרגם משה רון, הוצאת עם עובד, 1992
לוויתן (1992) Leviathan - ספר זה זיכה את אוסטר בפרס מדיסיס לסופר זר לשנת 1993. תרגם משה רון, הוצאת עם עובד, 1994
מר ורטיגו (1994) Mr Vertigo – תרגמו דן דאור ואלי הירש, הוצאת עם עובד, 1996
עישון (1995) Smoke – התסריט לסרט "עישון" שחיבר אוסטר. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד
מהיד אל הפה (1997) Hand to Mouth – אוטוביוגרפיה, תרגם עופר וסרמן, הוצאת עם עובד, 1999
לולו על הגשר (1998) Lulu on the Bridge – התסריט לסרט אותו כתב וביים, תרגמה דורית בריל, הוצאת עם עובד
טימבוקטו (1999) Timbuktu – תרגמה סמדר מילוא, הוצאת עם עובד, 2000
ספר האשליות (2002) The Book of Illusions – תרגמה ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 2003
ליל האוב (2003) Oracle Night – תרגמה ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 2005
מכונת-הכתיבה שלי (2005) The Story of My Typewriter – תרגם משה רון, הוצאת עם עובד, 2005
שגיונות ברוקלין (2006) The Brooklyn Follies – תרגמה מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2006
מסעות בחדר הכתיבה (2007) Travels in the Scriptorium – תרגם משה רון, עם עובד, 2016
עיר הזכוכית (2008) City of Glass: The Graphic Novel – עיבוד מאת פול קראסיק ודייוויד מזוקלי. תרגם משה רון, הוצאת עם עובד, 2008
איש בחושך (2008) Man in the Dark – תרגמה מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2008
בלתי נראה (2010) Invisible – תרגמה מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2010
סאנסט פארק (2010) Sunset Park – תרגמה ברוריה בן ברוך, הוצאת עם עובד, 2011
יומן חורף (2012) Winter Journal – תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 2013
דוח מן הפנים (2013) Report from the interior – תרגם אברהם יבין, עם עובד, 2016.
המחברת האדומה (2014) The Red Notebook – תרגמה ברוריה בן-ברוך, הוצאת עם עובד, 2014
כאן ועכשיו: מכתבים 2008–2011 (2014) Here and Now: Letters 2008-2011 - חליפת מכתבים בין פול אוסטר וג'ון מקסוול קוטזי, תרגמה ברוריה בן ברוך, עם עובד, 2014
4321 (2017), תרגמו יואב כ"ץ ואפרת נוה, עם עובד, 2019
באומגרטנר (2023) Baumgartner – תרגם משה רון, הוצאת עם עובד, 2024
קישורים חיצוניים
מכּתביו
הפרק הראשון מתוך הספר "ספר האשליות" באתר עם עובד
פרק ראשון מתוך "איש בחושך", באתר עם עובד
על כתביו
אריק גלסנר, על "יומן חורף", של פול אוסטר, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 16 באוגוסט 2013
יואב שי, "יומן חורף": ספרו האוטוביוגרפי של פול אוסטר סוגר מעגל עם ספרו הראשון, באתר וואלה, 23 באוגוסט 2013
אריק גלסנר, על "דוח מן הפנים", של פול אוסטר, המדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 25 בפברואר 2016
כנרת רובינשטיין, בוחר להאמין בזאבים, באתר מעלה, ספטמבר 2024, על ״באומגרטנר״
עם מותו
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:זוכי פרס מדיסיס לסופר זר
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לספרות
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1947
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2024
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן הריאה
* | 2024-10-17T07:11:13 |
הודו-סין (סרט) | הודו-סין (צרפתית: Indochine) הוא סרט דרמה צרפתי משנת 1992 המתרחש בהודו–סין הצרפתית הקולוניאלית במהלך שנות ה-30 עד שנות ה-50. הסרט מספר את סיפורה של אליאן דבריס, בעלת מטעים צרפתייה, ושל בתה הווייטנאמית המאומצת, קמיל, על רקע התנועה הלאומנית הווייטנאמית העולה. התסריט נכתב על ידי הסופר אריק אורסנה, התסריטאים לואי גרדל וקתרין כהן, והבמאי רג'יס ורגנייה. בסרט מככבים קתרין דנב, וינסנט פרז, לין דן פאם, ז'אן יאן ודומיניק בלאן. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-65, ודנב הייתה מועמדת לשחקנית הטובה ביותר.
עלילה
הסיפור מסופר על ידי אליאן דבריס, אישה שנולדה להורים צרפתים בהודו הקולוניאלית, והוא מסופר באמצעות פלאשבקים. בשנת 1930, אליאן מנהלת את מטע הגומי הגדול שלה ושל אביה האלמן עם פועלים רבים, אליהם הם מתייחסת בזלזול. היא גם אמה המאמצת של קמיל, שהוריה היו חברים של אליאן ובני שושלת נגוין. גאי אסלין, ראש שירותי הביטחון הצרפתים בהודו-סין, מחזר אחרי אליאן, אך היא דוחה אותו ומגדלת את קמיל לבדה ומעניקה לה חינוך של אירופאית מיוחסת.
אליאן פוגשת קצין צעיר של חיל הים הצרפתי בשם ז'אן-בטיסט לה גואן במהלך במכירה פומבית בה הם מתחרים על אותו ציור. לאחר כמה ימים הוא מופיע במטע שלה, במהלך חיפושיו אחר ילד שאת ה היא מבולבלת כשהוא מאתגר אותה בפומבי ומופתעת כשהוא מופיע במטע שלה ימים לאחר מכן, מחפש אחר ילד שאת הסמפאן שלו (סירה שטוחה מעץ) הוא הצית בחשד להברחת אופיום. אליאן וז'אן-בטיסט מתחילים ברומן סוער.
קמיל פוגשת את ז'אן-בפטיסט במקרה יום אחד כשהוא מציל אותה ממתקפת טרור. היא חושבת שהוא הציל את חייה, ומתאהבת בו במבט ראשון. לז'אן-בטיסט אין שמץ של מושג על הקשר של קמיל לאליאן. כשלאליאן נודע על אהבתה של קמיל לז'אן-בטיסט, היא משתמשת בקשרים שלה עם בכירים בצי כדי להעביר את ז'אן-בפטיסט לשרת בהייפונג. ז'אן-בטיסט מתעמת עם אליאן על העברתו במהלך מסיבת חג המולד בביתה, שבסופו הוא נותן לה סטירה מול קצינים רבים. בגלל מעשה זה נשלח ז'אן-בטיסט לאי הדרקון הידוע לשמצה (Hòn Rồng), בסיס צבאי צרפתי נידח בצפון הודו.
לאחר גירושו של ז'אן-בטיסט קמיל מתארסת לטיין, נער וייטנאמי פרו-קומוניסטי שגורס כסטודנט מצרפת בגלל תמיכתו במרד ין באי ב-1930. לאחר אירוסיהם ובתמיכה מלאה של טיין נוסעת קמיל לחפש את ז'אן בטיסט שבצפון. במהלך מסעה היא פוגשת משפחת פועלים ומצטרפת אליהם, בדרכם לאי הדרקון, שם אחת לחודש מתרחש שוק פועלים שבו מעסיקים בוחרים פועלים עבורם ומתייחסים אליהם כעבדים ובחוסר אנושיות. הזוג אליו התלוותה קמיל מופרד וכשהם נאבקים להישאר ביחד הם מעונים ונרצחים באכזריות על ידי קצינים צרפתיים. כשקמיל רואה מה עלה בגורלם היא תוקפת קצין צרפתי והורגת אותו במהלך המאבק. ז'אן בטיסט שפוגש אותה מספר דקות קודם לכן עוזר לה לברוח ושניהם נמלטים בסירה מאי הדרקון כפורעי חוק.
לאחר שהם נסחפים מספר ימים במפרץ טונקין, קמיל וז'אן-בפטיסט מגיעים ליבשה ונלקחים על ידי להקת תיאטרון קומוניסטית, המציעה לבני הזוג מקלט בעמק המבודד. לאחר מספר חודשים, כשקמיל כבר בהריון מתקדם עם ילדו של ז'אן-בפטיסט, הם מתבקשים לפנות את. טיין, כעת פעיל קומוניסטי בכיר, מפעיל את קשריו כדי להבריח את הזוג לסין על ידי קבוצת התיאטרון. במהלך המסע שלהם קמיל יולדת את בנם.
גאי לאתר את קמיל וז'אן-בטיסט, אך ללא הצלחה. הסיפור של קמיל וז'אן-בטיסט הופך לאגדה ומוצג בהצגות של קבוצות תיאטרון וייטנאמיות, ומזכה את קמיל בכינוי הפופולרי "הנסיכה האדומה". כאשר בני הזוג מתקרבים לגבול הסיני, ז'אן-בטיסט לוקח את התינוק כדי להטביל אותו בנהר בזמן שהיא ישנה. לאחר שהתינוק מוטבל תחת השם אטיין, הוא נקלע למארב ונתפס על ידי כמה חיילים צרפתים. קמיל המבולבלת נמלטת עם להקת התיאטרון, והרשויות הצרפתיות מעבירות את ז'אן-בפטיסט לכלא בסייגון ומוסרות את אטיין לאליאן.
לאחר כמה ימים בכלא מקבל ז'ן-בפטיסט 24 שעות לבקר את אטיין לפני שהוא נשלח למשפט בצרפת. הוא הלך לראות את אליאן שמשאפשרת לו להישאר עם אטיין בביתה בסייגון למשל הלילה.
למחרת אליהן מוצאת את ז'אן-בפטיסט מת במיטתו עם ירי ברקה, ואקדח בידו כשהתינוק שוכב לצידו. אליאן זועמת ואומרת לגאי שהיא חושדת שהמשטרה רצחה אותו, אולם חברתו של גאי אומרת לאליאן שייתכן שהקומוניסטים הרגו את ז'אן-בפטיסט כדי להשתיק אותו. ללא ראיות לאף אחד מהחשדות, מותו של ז'אן-בפטיסט נקבע כהתאבדות. קמיל נתפסת ונשלחת לפולו-קונדור, בית סוהב עם אבטחה גבוהה שבו מבקרים אינם מורשים, ואפילו אליאן או גאי לא יכולים לעזור לשחרר אותה. לאחר חמש שנים,
החזית העממית עולה לשלטון ומשחררת את כל האסירים הפוליטיים כולל קמיל. אליאן מתאחדת עם קמיל, אך היא מסרבת לחזור לאמה ולבנה, ובמקום זאת בוחרת להצטרף לקומוניסטים ולהילחם למען עצמאותה של וייטנאם. קמיל אומרת שהיא לא רוצה שבנה יידע את הזוועות שהיא הייתה עדה להם, ואומרת לאמה שהקולוניאליזם הצרפתי מתקרב אל קיצו. אליאן מוכרת את המטע שלה ועוזבת את הודו יחד עם אטיין.
בשלב זה של העלילה מגלים הצופים שאליאן מספרת את סיפורה לאטיין הבוגר. שניהם נמצאים בשווייץ בה נמצאת קמיל כנציגת המפלגה הקומוניסטית הווייטנאמית לוועידת ז'נבה. אטיין הולך למלון של הועידה מתוך מטרה למצוא את אמו, אבל המלון כה עמוס באנשים שהם לא נפגשים. בשיחה עם אליאן הוא אומר לה שהוא רואה בה כאמו.
צוות השחקנים הראשי
קתרין דנב - אליאן דובריס
וינסנט פרז - ז'אן-בטיסט
לין דן פאם - קמיל
ז'אן יאן - גיא
דומיניק בלאן - איווט
אנרי מרטו - אמיל
אריק נגוין - טאן
ז'אן-בטיסט הווין - אטיין
קרלו ברנדט - קסטלני
הוברט סן מקארי - ריימונד
הפקה
הסרט צולם בעיקר העיר הקיסרית של הו, הא לונג וכן בנין בין (קתדרלת פאט דים) בווייטנאם. באטרוורת' שבמזליה שימשה עבור הסצנות בסרט שהרחשו בסייגון, ובית המטעים "לאנג-סאי" של אליאן דבריס צולם במלון קראג בפנאנג, מלזיה. חלקים מסוימים צולמו בבאחוזת צ'ונג פאט צה, בג'ורג' טאון, פנאנג, מלזיה. הצילומים החלו ב-8 באפריל 1991 והסתיימו ב-22 באוגוסט 1991.
פרסים ומועמדויות
פרס קטגוריה מועמד/ים תוֹצָאָה פרסי 20/20 הסרט הטוב ביותר בשפה זרה פרסי אוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה השחקנית הטובה ביותר קתרין דנב פרסי Circuit Community Awards השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי קתרין דנב פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע הסרט הטוב ביותר שאינו בשפה האנגלית אריק היומן ורג'יס ורגנייה פרסי סזאר הסרט הטוב ביותר רג'יס ורגנייה הבמאי הטוב ביותר השחקנית הטובה ביותר קתרין דנב שחקן המשנה הטוב ביותר ז'אן יאן השחקנים הכי תומכים דומיניק בלאן השחקנית הכי מבטיחה לין דן פאם הצילום הטוב ביותר פרנסואה קטון עיצוב התלבושות הטוב ביותר פייר-איב גאירו וגבריאלה פסקוצ'י העריכה הטובה ביותר ז'נבייב ווידינג המוזיקה המקורית הטובה ביותר פטריק דויל עיצוב ההפקה הטוב ביותר ז'אק בופנואר הסאונד הטוב ביותר דומיניק הנקין וגיום סקיאמה פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של דאלאס-פורט וורת' הסרט הטוב ביותר בשפה זרה פרסי גלובוס הזהב הסרט הטוב ביותר בשפה זרה פרסי גויה הסרט האירופי הטוב ביותר פרסי מועצת הביקורת הלאומית חמשת הסרטים המובילים בשפה זרה הסרט הטוב ביותר בשפה זרה פרסי חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורקהסרט הטוב ביותר בשפה זרה פרס אגודת הקולנוע הפוליטי לדמוקרטיהדמוקרטיה זכויות אדם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר
קטגוריה:זוכי אוסקר: הסרט הזר הטוב
קטגוריה:סרטי 1992 | 2024-09-18T09:05:24 |
פרל בק | פרל סיידנסטריקר בַּק (באנגלית: Pearl Sydenstricker Buck; 26 ביוני 1892 - 6 במרץ 1973) הייתה סופרת אמריקאית, כלת פרס נובל לספרות ב-1938 ופרס פוליצר ב-1932 (על ספרה האדמה הטובה).
חייה
בק נולדה ב-1892 בווירג'יניה המערבית שבארצות הברית. בהיותה בת חודשים אחדים בלבד לקחו אותה עימם הוריה המיסיונרים לסין, והיא גדלה שם והתוודעה לשפה ולמנהגים הסיניים. כבר בגיל צעיר עודדו אותה הוריה לכתוב.
בגיל 15 עברה ללמוד בפנימייה בשאנגחאי. שנתיים אחר כך יצאה למסע עם הוריה אל אירופה, ביקרה באנגליה והמשיכה ללימודים בארצות הברית, שם למדה עד 1914. לאחר לימודיה שבה לסין וב-1917 התחתנה עם מיסיונר אמריקאי צעיר, שעסק בכלכלה חקלאית, ג'ון לוסינג בק. לאחר הולדת בתם עברה המשפחה ב-1921 לנאנג'ינג ובק לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטה העירונית. היא אימצה תשעה ילדים במהלך שהותה שם.
ב-1926 חזרה לזמן קצר לארצות הברית והשלימה תואר שני באמנות באוניברסיטת קורנל.
בק החלה בקריירה הספרותית הענפה שלה ב-1930, בגיל 38, בספרה "רוח מזרחית, רוח מערבית".
ב-1931 כתבה את הרומן הידוע ביותר שלה, זוכה פרס פוליצר - "האדמה הטובה".
ב-1934, בשל מתיחות פוליטית, עזבה בק את הרפובליקה הסינית (1912-1949) וחזרה לארצות הברית. שנה אחר כך התגרשה מבק ונישאה מיד שוב. בעלה השני ריצ'רד וולש היה נשיא הוצאה לאור. בתקופה זו אימצה שישה ילדים.
ב-1938 זכתה בפרס נובל לספרות לאחר שכתבה את הביוגרפיות של הוריה "הגלות" ו"המלאך הלוחם".
בק כתבה מעל ל-100 יצירות - רומנים, סיפורים קצרים, פרוזה וספרות ילדים.
קורות חייה השפיעו על תוכני היצירות. היא רצתה להוכיח לקוראיה כי אוניברסליות של האנושות אפשרית, אם נרצה בכך. היא כתבה על נשים, רגשות, אסיה ואסייתים, הגירה, ואימוץ.
ב-1949 הקימה סוכנות אימוץ שטיפלה בילדים דו-גזעיים.
בק מתה ב-1973.
ספריה שתורגמו לעברית
שאר בשר הוצאת עמיחי, תרגם ד. בן-אחיסמך
מכתב מפקין, הוצאת עמיחי, תרגמה שרה רוי
זעם האהבה The Angry Wife, הוצאת מ. מזרחי 1966, תרגמה הדסה שפירא
בית מריבה, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תרגם דב קמחי
האדמה הטובה, הוצאת מצפה על ידי הוצאת צ'צ'יק, תרגם פסח גינזבורג; הוצאת פן, 2014, תרגמה שרון פרמינגר.
זרע הדרקון Dragon Seed, הוצאת מ. מזרחי, תרגמה הדסה שפירא
ביתן הנשים Pavilion of Women, הוצאת מ. מזרחי, המבלב"ד א.בן-דן
הבריחה מסין China Flight, הוצאת מ. מזרחי 1964, תרגם אריה ארד
זכרונות מהחצר הגדולה, הוצאת ל. כרמי 1951, תרגום א. אליגור
הפטריוט, הוצאת הספרייה הישראלית 1952, תרגמה מרים ברנשטיין-כהן; יצא לאור גם בכריכה רכה (שני חלקים) בשם לילה אחד בפקין בהוצאת מקור
דג הדרקון, הוצאת הדר, תרגמה רנה ליטוין
בנים, הוצאת מ. מזרחי, 1987, תרגום: אברהם בירמן. זהו המשך, גם אם עצמאי לחלוטין, לספרה הידוע ביותר של בק, "האדמה הטובה".
פיאוני (פירושו בעברית אדמונית החורש), הוצאת פן, 2013, תרגמה שרון פרמינגר. תורגם לראשונה לעברית ופורסם בשם נורית בשנות החמישים. הספר עוסק במשפחה יהודית בסין.
לקריאה נוספת
Pearl S. Buck, The Chinese Novel: Nobel Lecture Delivered Before the Swedish Academy at Stockholm December 12, 1938, Macmillan & Co., 1939
Peter J. Conn, Pearl S. Buck: a Cultural Biography, Cambridge University Press, 1996
Hilary Spurling, Pearl Buck in China: Journey to the Good Earth, Simon & Schuster, 2010
קישורים חיצוניים
מירב גולן, ביקורת על הספר פיאוני, מגזין אימגו
פרל בק בטקס קבלת פרס נובל, 1938, ארכיון הסרטונים של British Pathé
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכות פרס נובל אמריקאיות
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:זוכות פרס נובל לספרות
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:סופרות אמריקאיות
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי מכללת רנדולף-מייקון
קטגוריה:בוגרות אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:זוכות פרס פוליצר: סיפורת
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1892
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1892
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1973
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1973 | 2024-01-09T16:20:47 |
פרל באק | REDIRECT פרל בק | 2004-11-01T11:06:38 |
אמור | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-08-19T04:50:32 |
מלחמת הודו–סין | ממוזער|המפה מציגה את הטענות ההודיות והסיניות על הגבול באזור Aksai Chin, קו מקרטני-מקדונלד, קו משרד החוץ, כמו גם את התקדמות הכוחות הסיניים בזמן שכבשו אזורים במהלך מלחמת סין-הודו.
מלחמת הודו–סין (סינית מפושטת: 中印边境战争, סינית מסורתית: 中印邊境戰爭, פין-יין: Zhōng-Yìn Biānjìng Zhànzhēng, הינדי: भारत-चीन युद्ध) היא מלחמה שהתרחשה בשנת 1962 בין הרפובליקה העממית של סין והרפובליקה של הודו.
ראשית העילה למלחמה הייתה סכסוך גבולות באזור ההימלאי סוכנות הגבול הצפון-מזרחית (היום ארונאצ'ל פרדש), שנקרא בסין "דרום טיבט". הלחימה החלה ב-20 באוקטובר 1962 בין צבא השחרור העממי לכוחות המזוינים של הודו. ההתנגשות הכבדה הראשונה בין הכוחות הייתה התקיפה הסינית על הפטרול ההודי, צפונית לקו מקמהון. העימות התרחב גם לאזור אקסאי צ'ין בו ראתה סין אזור אסטרטגי, שכן דרכו יוכל לעבור הכביש המהיר הלאומי שלה, בין המחוזות המנהליים טיבט ושינג'יאנג. בסופה של המלחמה כבשה סין את שני אזורי המחלוקת והכריזה על הפסקת אש חד-צדדית שנכנסה לפועל ב-20 בנובמבר 1962 בחצות.
מקום המחלוקת
סין והודו חולקות גבול ארוך, שחולק לשלושה חלקים על ידי נפאל, סיקים (אז מדינת חסות הודית) ובהוטן, העוקב אחר ההימלאיה מבורמה עד למה שהיה אז מערב פקיסטן. לאורך גבול זה שוכנים מספר אזורים במחלוקת. בקצהו המערבי נמצא אזור אקסאי צ'ין, אזור בגודל שווייץ, היושב בין האזור האוטונומי הסיני שינג'יאנג וטיבט (אשר סין הכריזה כאזור אוטונומי בשנת 1965). הגבול המזרחי, בין בורמה לבהוטן כולל את סוכנות הגבול הצפון-מזרחית. שני האזורים הללו נכבשו על ידי סין בסכסוך של 1962.
מלחמת הודו-סין הייתה מלחמה הררית בעיקרה. הקרבות הגדולים התבצעו בגובה של מעל ל-4,250 מטרים. מה שיצר בעיות לוגיסטיות לשני הצדדים. באזור אקסאי צ'ין מדבריות מלח בגובה 5,000 מטר. ארונאצ'ל פראדש הוא הררי עם מספר פסגות העולות על 7,000 מטר. הצבא הסיני החזיק באחד הרכסים הגבוהים ביותר באזורים. הגובה הרב והקור הקשה גרמו לקשיים גופניים ולקשיים לוגיסטיים. כוחות רבים משני הצדדים נפגעו מתנאי מזג האוויר, יותר מאשר פעולות האויב.
אחרית דבר
לאחר המלחמה בוצע שינוי רחב בצבא ההודי כדי להכינו למאבקים דומים בעתיד. כמו כן הפסדה של הודו במלחמה גרר ביקורת קשה על ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו, שנתפש כאחראי לכישלון ועל שר ההגנה, קרישנה מנון, שנאלץ להתפטר.
קישורים חיצוניים
50 שנה ל-1962
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הודו-סין
סין
קטגוריה:יחסי הודו–סין
קטגוריה:1962 | 2024-01-30T10:05:49 |
ברווז | ברווז (הלחם של המילים "בר" ו"אווז" – משום שהוא קטן מן האווז. בר בארמית פירושו בן, בר אווז – בן האווז) הוא שם כללי למספר מינים במשפחת הברווזיים (Anatidae). הברווזים אינם קבוצה משותפת אך הם בכל זאת שונים מסוגים אחרים במשפחה כמו אווזים וברבורים בכך שהם בעלי גוף קטן יותר, צוואר קצר יותר ומקור גדול יותר.
ישנו גם סוג המכונה ברווז ובו רוב המינים המוכרים של הברווזים.
הברווזים הם עופות מים שנמצאים רוב הזמן במים. הברווזים יכולים לשהות במים מתוקים או מלוחים. רבים מהם עופות נודדים שעוזבים מקומות קרים בחורף ושבים אליהם בקיץ. הברווזים מקננים הן על הקרקע והן על עצים.
ישנן שתי קבוצות (לא טקסונומיות) של ברווזים המתחלקים על פי הרגלי האכילה שלהם: ברווזים צוללים וברווזים משתכשכים. הברווזים הצוללים הם ברווזים הצוללים אל מתחת לפני המים וצדים או שולים את מזונם מתוך המים. לעומתם הברווזים המשתכשכים ניזונים ממזונות שצפים על פני המים תוך כדי שיט רגיל ולעיתים גם ניזונים ממזון יבשתי. אלו האחרונים אוכלים בעיקר מזון צמחי או רכיכות קטנות, אם כי חלק מהם יאכלו גם מאכלים גדולים יותר כמו דגים קטנים, חרקי מים ואפילו נבלות.
ברווזים רבים נחשבים לעופות אקזוטיים, ואת רובם מגדלים בגנים רבים בעולם, כולל במדינות שאינן אזור גידולם הטבעי. שני מיני ברווזים בויתו לגמרי: ברווז הבית, שבוית מהברכייה והברבר. המולארד הוא ברווז שנוצר מהזיווג של שני האחרונים.
גלריה
ראו גם
בשר ברווז
עור ברווז
מבחן הברווז
ברווז גומי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ברווזיים
קטגוריה:שמות עממיים של עופות | 2024-09-29T09:35:41 |
מיכאל מלכיאור | הרב מיכאל מלכיאור (נולד ב-31 בינואר 1954) הוא רב, ראש מפלגת מימד, לשעבר חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל
מטעם העבודה-מימד.
ביוגרפיה
ראשית חייו
מיכאל מלכיאור נולד בשנת 1954 בקופנהגן בירת דנמרק, לרב בנימין מלכיאור, הרב הראשי של דנמרק. במהלך שנות השבעים למד בישיבת הכותל בירושלים. בשנת 1980 קיבל הסמכה לרבנות וחזר לסקנדינביה על מנת לשמש כרב של אוסלו ואחר כך כרב הראשי של הקהילה היהודית בנורווגיה. באוסלו הוא יסד גן ילדים יהודי, חיזק את בתי הספר היהודיים של אחר הצהריים ויסד מקהלת ילדים בבית הכנסת. כן ייסד מרכז למזון כשר שסיפק אוכל כשר ליהודי פולין.
בשנת 1986 עלה לישראל. בין היתר שימש כמנהל בינלאומי של קרן אלי ויזל בניו-יורק והתלווה לוויזל בביקור בברית המועצות בשנת 1986.
קריירה פוליטית
בשנת 1995, לאחר רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, החליט מלכיאור להצטרף לחיים הפוליטיים. בשנת 1996 נבחר כיו"ר הוועד המנהל של מפלגת מימד. שלוש שנים לאחר מכן נבחר כנציג מטעם תנועת מימד תחת רשימתו של אהוד ברק "ישראל אחת".
במהלך שנת 1999 בכנסת החמש עשרה נבחר לראשונה כחבר כנסת מטעם מפלגת מימד בתוך ישראל אחת, ומונה לשר לענייני חברה ותפוצות בממשלתו של אהוד ברק.
בשנת 2000, בעקבות כוונתו של ברק לקדם רפורמה שמטרתה הפרדת דת ומדינה הודיע מלכיאור כי מימד עלולה לפרוש בשל כך מהממשלה, בטענה כי מדובר בהפרה בוטה של ההסכם בין העבודה למימד בנושאי דת ומדינה.
בשנת 2001 מונה לסגן שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית.
לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, בעקבות הנכונות לויתורים של אהוד ברק, התגלעה מחלוקת במפלגת מימד לגבי המשך הריצה המשותפת עם מפלגת העבודה. מלכיאור הצליח להעביר החלטה על המשך ההליכה עם מפלגת העבודה דבר שגרם לפרישה של כמה חברים מהמפלגה. בעקבות זאת, התחזק מעמדו של מלכיאור במפלגת מימד.
בכנסת ה-16 נתמנה ליו"ר ועדת זכויות הילד, ובנוסף עמד בראשות שדולה לאיכות הסביבה ושדולה למען דו קיום יהודי-ערבי בכנסת. בשנת 2005, עם כניסת מפלגת העבודה לממשלה, מונה לסגן שרת המדע, התרבות והספורט וכיהן בתפקיד מספר חודשים. לאחר מכן נענה לבקשת ראש הממשלה, אריאל שרון, והחליף את השר נתן שרנסקי עם התפטרותו מהממשלה, כסגן שר לענייני חברה ותפוצות במשרד ראש הממשלה.
הכנסת ה-17
בכנסת ה-17 מונה מלכיאור ליושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט ועסק בין היתר, בדברים הבאים:
חינוך:
הביא לאישור חוק המאריך את שנות לימוד חובה ל-12 שנה.
הקמת זרם חינוך חדש בישראל: חינוך ממלכתי משלב.
הצעת חוק טיפול בפעוטות - עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק אשר תפעיל פיקוח הדוק על פעוטונים, ותתווה הכשרה מקצועית משמעותית לגננות הפעוטונים, הכשרה לה לא נדרשו עד כה.
חוק הספריות הציבוריות: החוק העלה את תקציב הספריות הציבוריות ב-50% ובכך איפשר למעשה להפוך את השימוש בספריות חינם.
חוק בית הספרים הלאומי: לראשונה הוחלט לתקצב את הספרייה הלאומית של ישראל.
יזם, יחד עם לימור לבנת, את חקיקת חוק המכינות הקדם-צבאיות, לשם הסדרת פעילותן של המכינות הקדם-צבאיות.
דת ומדינה:
חוק יחסי ממון: אושר תיקון הקובע כי בגירושים הרכוש יחולק גם ללא גט, אשר לטענת יוזמיו ימנע סחיטה של נשים בידי בעליהן.
איכות סביבה:
בשיתוף עם ח"כ דב חנין הוביל מלכיאור את השדולה הסביבתית וסדרה של חוקים סביבתיים.
הצעת חוק חיסכון אנרגיה במוסדות ציבור: הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית. החוק קבע וסתי החימום והקירור של המזגנים יוגבלו ל-24 מעלות בקיץ ו 25 מעלות בחורף, כיבוי מחשבים וציוד חשמלי לא חיוני יחויב על פי חוק, בכלל מוסדות הציבור יותקנו נורות חסכוניות, ימונה אחראי התייעלות כפוף לשר התשתיות אשר יציב יעדי התייעלות ויוודא עמידה, לא יבנה מבנה ציבור שלא יהיה בניין ירוק.
חוק "המזהם משלם", כולל תיקונים ל-13 חוקים שונים אשר מחמירים את הענישה ומעלים את הקנסות על עבירות של זיהום ופגיעה בסביבה על מנת להפוך את הזיהום ללא משתלם כלכלית.
הבחירות לכנסת ה-18
בבחירות לכנסת ה-18 עמד מלכיאור בראש הרשימה "התנועה הירוקה-מימד" יחד עם ערן בן ימיני. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.
בדצמבר 2007 הוענק למלכיאור "פרס ליבהבר" לסובלנות דתית מהתנועה הקונסרבטיבית בישראל.
בשנת 2009 הוענק למלכיאור אות אביר איכות השלטון בקטגוריית הרשות המחוקקת מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל.
גופים אזרחיים
במהלך שנות פעילותו בכנסת, מלכיאור הקים גופים אזרחיים שהתמחו בתחומי פעילותו הפרלמנטרית.
הפורום לפעולה אזרחית: המאבק על מיסוי רווחי הגז
במהלך שנת 2010 הוביל מלכיאור את המאבק למיסוי תגליות הגז מול חופי ישראל, במסגרת פעילותו בפורום לפעולה אזרחית, מאבק שליווה את הדיון הציבורי הנרחב בנושא ואת תהליך מינויה של ועדת ששינסקי והדיון הפוליטי במסקנותיה.
בית מועצת יחד - הפורום להסכמה אזרחית
הפורום להסכמה אזרחית הוקם בשנת 2001. הפורום שואף ליצירת שינוי חברתי נרחב בכל רמות החברה דרך עבודה עם אזרחים מכל חלקי האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית, גברים ונשים, כולל קבוצות של יהודים חרדים וערבים דתיים מסורתיים. העשייה מתבצעת באמצעות למידה דיאלוגית ('הדיאלוג הדליברטיבי') בה מתדיינים בנושא 'הטוב המשותף' - מגדירים אותו ופועלים למימושו, וכן מקיימים דיאלוג גם בנושאי מחלוקת בסיסיים. בין פעילותיו העיקריות של הפורום: כנס יפו, פרלמנט נוער של הערים המעורבות בישראל, דיאלוג דליברטיבי.
רשת מיתרים
בשנת 2002 יסד את רשת מיתרים. מיתרים יוצרת אקלים חינוכי שבו מתחנכים בעלי זהויות יהודיות שונות בצוותא ובו מתקיים חינוך יהודי המבוסס על המורשת היהודית כנדבך מרכזי בתפיסת העולם החינוכית, בגישה לא כפייתית, המאפשרת ריבוי פרשנויות וביטויים למורשת היהודית. המפגש מאפשר שותפות המתבטאת בחברות, בלמידה, בחוויה ובמעשה. הדינמיקה הקבוצתית בקרב התלמידים, ההורים והצוות המקצועי, מתמודדת עם קונפליקטים ואתגרים שנתפסים כהכרח חינוכי לחינוך יהודי פלורליסטי ולא כמכשול ללמידה.
מוזאיקה - המרכז ליישוב סכסוכים
הרב מלכיאור משמש יושב ראש של מוזאיקה. המרכז הוא בית מקצועי לבניית הבנות והסכמות בין פרטים, ארגונים, קבוצות וקהילות. המרכז דוגל בגישה של גישור המתבססת על היכולות של כל אדם לפתור מחלוקות ולפעול בשיתופי פעולה בעזרת כלים מעולם הגישור. מוזאיקה מתמחה במגוון שיטות ליישוב סכסוכים בהסכמה החל מגישור, דרך בניית הסכמות וכלה בהקניית כלים למערכות יחסים אפקטיביות ותקשורת בונה. מוזאיקה תומכת בפעילות של שלושים ושלושה מרכזי גישור ודיאלוג ברחבי המדינה.
מוזאיקה - היוזמה הדתית לשלום במזרח התיכון
יוזמת השלום הדתית נוסדה על ידי הרב מלכיאור והשייח עבדאללה נימר דרוויש מייסד התנועה האסלאמית בישראל. מטרתה להביא לשינוי בפרדיגמה לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני בהתבסס על:
דיאלוג ערכי-מוסרי המתבסס על האמונה ועל ערכי הדת המשותפים ליהדות ולאסלאם.
הכרה הדדית בזכות ההגדרה העצמית של העמים.
ביסוס ההכרה על הסכמות פוליטיות, ערכיות ודתיות.
היוזמה פועלת בקרב מנהיגות דתית יהודית, מוסלמית ונוצרית בישראל, ברשות הפלסטינית ובמזרח התיכון, ליצירת קואליציה דתית הרואה במרכיב הזהות הדתית אמצעי חיוני להשגת השלום באזור.
חיים אישיים
הרב מלכיאור מכהן כרבה של קהילת "בית בויאר" בתלפיות. במקביל הוא מכהן כרבה של נורווגיה, שם הוא נצר לשושלת של רבנים מקומיים.
מלכיאור נשוי, אב לחמישה וסב לנכדים, גר בירושלים. בנו הרב יואב מלכיאור בוגר ישיבת נהר-דעה משמש כרבה של קהילת אוסלו בנורווגיה. בנו איתן היה דוקטורנט לסוציולוגיה ותלמידו של הרב עדין שטיינזלץ, נפטר מסרטן ביולי 2012 בגיל 36. בנו הרב יאיר מלכיאור משמש כרב הראשי של דנמרק.
קישורים חיצוניים
שאלות ותשובות עם הרב מלכיאור ערב הבחירות לכנסת ה-18 - אתר כיפה
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם עבודה-מימד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:בוגרי ישיבת הכותל
קטגוריה:ראשי מפלגת מימד
קטגוריה:חברי כנסת מטעם מפלגת מימד
קטגוריה:עולים בשנות ה-1980
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:זוכי פרס ליבהבר
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השבע עשרה
קטגוריה:רבנים נורווגים
קטגוריה:רבנים שרי ממשלות ישראל
קטגוריה:רבנים ראשיים
קטגוריה:רבנים חברי הכנסת
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד
קטגוריה:סגני שרי החינוך
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:ישראלים ילידי דנמרק
קטגוריה:קופנהגן: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954
קטגוריה:רבני ארגון בית הלל | 2024-08-28T21:12:20 |
מלחמת שלושים השנה | REDIRECT מלחמת שלושים השנים | 2004-11-01T13:45:15 |
חסן נסראללה | ממוזער|250px|שמאל|נסראללה לצידם של מנהיגה העליון של איראן, האייתוללה עלי ח'אמנאי (שמאל), ומפקד כוח קודס, קאסם סולימאני (ימין). התמונה פורסמה בשנת 2019 באתר הרשמי של ח'אמנאי, אולם תאריך הצילום אינו ידוע ואמינות התמונה מוטלת בספק.
חסן נסראללה (בערבית: حسن عبد الكريم نصر الله, תעתיק מדויק: חסן עבד אלכרים נצראללה; משמעות שם המשפחה "נצראללה" – "ניצחון האל"; 31 באוגוסט 1960 – 27 בספטמבר 2024) היה איש דת מוסלמי-שיעי ופוליטיקאי לבנוני. היה המזכיר הכללי ויושב ראש ארגון הטרור והמיליציה הלבנונית חזבאללה ומועצת הג'יהאד מאז מבצע שעת לילה, ועד להריגתו במבצע סדר חדש. בעולם הערבי בכלל ובלבנון בפרט, היה ידוע בכינויו סייד חסן (בערבית: السيّد حسن).
בחלק ממדינות המערב, ובהן ישראל וארצות הברית, נחשב נסראללה לטרוריסט בכיר ומסוכן, שפעל בעיקר נגד ישראל בסיוע שלטונות איראן וסוריה. לאחר שישראל החליטה ויישמה במשותף עם מוסדות האומות המאוחדות את נסיגת צה"ל מלבנון במסגרת החלטה 1701 וסימון הגבול הבין-לאומי שבין המדינות, הורה נסראללה על תקיפת סיור של צה"ל וחטיפת מספר חיילים, ובכך הוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006. במהלך המלחמה שיגרו פעילי חזבאללה, לפי הוראותיו, אלפי רקטות ליישובים אזרחיים בישראל, ובתגובה הושמד בהפצצות מהאוויר הרובע השיעי שבו שכנו משרדיו ומפקדותיו של ארגון חזבאללה ואף ביתו שבביירות, בירת לבנון.
נסראללה הוביל להשתתפות חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה. במהלך המלחמה חזבאללה נודע באכזריותו כנגד האופוזיציה הסורית.
תחת הנהגת נסראללה החשיבו מדינות וארגונים רבים את חזבאללה לארגון טרור, או לחלקים ממנו, בהם ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות. רוסיה לעומת זאת, רואה בחזבאללה ארגון לגיטימי.
בבוקר 8 באוקטובר 2023, 25 שעות לאחר מתקפת הפתע על ישראל, הורה על הפצצת ישראל ועל השתתפות מוגבלת במלחמת חרבות ברזל. מטרתו הייתה להבטיח את הישרדות שלטון חמאס בעזה. הוא, כאמור, חוסל כמעט שנה לאחר מכן.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
נסראללה נולד ב-1960 בעיירה בורג' חמוד השוכנת מצפון-מזרח לביירות שבלבנון, למשפחה מתואלית שמקורה בכפר באזוריה שבדרום לבנון. אף שהמשפחה לא נחשבה דתית, חסן נסראללה, הבכור מבין תשעה ילדים, נעשה אובססיבי לאסלאם וכבר בגיל צעיר החל בקריאת ספרות פונדמנטליסטית. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975 נאלצה משפחתו לשוב לבאזוריה, שם התוודע נסראללה לתנועת "אמל" השיעית של האימאם מוסא סאדר, ומהר מאוד הפך לפעיל בתנועה.
בזמן לימודיו בבית ספר ציבורי בעיר צור הוא ביקר לעיתים תכופות במסגד המרכזי בעיר ומשך את תשומת ליבו של מטיף ידוע בשם מוחמד אל-ע'ראווי. אל-ע'ראווי התרשם מתבונתו והתעניינותו בלימודי דת ועל כן המליץ עליו בפני האייתוללה מוחמד באקר א-סדר, אחד המטיפים המובילים בסמינרי השיעה שבנג'ף, עיראק. כעבור כשנה, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עבר נסראללה לנג'ף כדי להתחיל את לימודיו. לאחר שהגיע לנג'ף נפגש עם באקר א-סאדר, וזה הפקידו תחת השגחת עבאס מוסאווי, תלמיד לבנוני מבקעת הלבנון שמאוחר יותר הפך למטיף ומזכ"ל "חזבאללה". נסראללה בן ה־16 יצר עמו קשר אישי חזק ביותר, ומרבית השקפת העולם שלו נגזרה ממשנתו של מוסאווי.
צמיחת חזבאללה
בעוד מנהיג התנועה השיעית אמל, מוסא סאדר, הכיר בלגיטימיות שלטונה של לבנון ובצורך שלה ברפורמה, מוסאווי ומטיפים לבנונים רדיקליים אחרים בעיר נג'ף סירבו להכיר בלבנון בגבולותיה הנוכחיים. בשנת 1978 הוכרחו מאות מטיפים לבנונים וסטודנטים, כולל מוסאווי ונסראללה, לעזוב את עיראק. חזרתם ללבנון אירעה במקביל להיעלמותו המסתורית של האייתוללה סאדר במהלך ביקור בלוב, אירוע שהביא לצמיחת מנהיג חדש באמל – נביה ברי, ששימש כפרקליט התנועה קודם לכן. תחת הנהגתו של ברי, התנהלה תנועת אמל בהתאם לאינטרסים של סוריה, בכלל זה לחמה לצד הארגונים הפלסטיניים במלחמת האזרחים והעניקה לישראל חופש פעולה בדרום לבנון, עם פלישתה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. ההרעה במצבה של אמל וההקצנה הגוברת של השיעים ברחבי העולם בשל הצלחת המהפכה האסלאמית באיראן, סיפקה למגורשים מנג'ף את הרעיון להפיץ את האידאולוגיה המיליטנטית של האקטיביזם השיעי. נסראללה החל ללמוד וללמד במרכזים דתיים בבעלבכ.
לאחר כניסת ישראל ללבנון ביוני 1982 שלחה איראן מאות קציני משמרות המהפכה לבקאע שבמזרח לבנון, כדי לארגן תנועות מהפכה שמטרתן לבצע ג'יהאד נגד ישראל ולהקים רפובליקה אסלאמית בלבנון. כוחות אלה שכנעו את מוחמד חוסיין פדלאללה, איש דת שיעי ידוע בלבנון, לעמוד בראש ההתארגנות החדשה. במהלך כל שנות קיומו קיבל הארגון סיוע חומרי, ארגוני ודתי-אידאולוגי מאיראן.
תחת הנהגתו של מוסאווי עזב נסראללה את אמל יחד עם עשרות מחבריו לטובת הארגון החדש, שהיווה מטרייה לקבוצה המורכבת מקצינים מיליטנטים פרו־איראניים וחייליהם. מרבית ההתקפות נגד חיילי צה"ל בלבנון בין השנים 1982–1984 בוצעו על ידי ארגון בשם "הארגון המהפכני לצדק". בשנת 1985 הודיעה "חזבאללה" ("מפלגת האל") באופן רשמי על קיומה במכתב לעיתונות הלבנונית. הארגון קם במטרה מוצהרת להילחם נגד הנוכחות הישראלית בלבנון. לאחר גירוש אש"ף מלבנון ונסיגת ישראל בשנת 1985 ממרבית השטח הכבוש בלבנון, הפך חזבאללה לאויב הגדול ביותר של צה"ל וצד"ל שישבו ברצועת הביטחון בדרום המדינה. הארגון החל לשגר רקטות גראד 122 מ"מ (שכונו בטעות "קטיושות"), אל יישובי צפון ישראל. ממשלת לבנון, בהנחיה מדמשק, נמנעה מלפעול נגד הארגון.
מנהיג צבאי ודתי
ממוזער|נסראללה, 2005|355x355 פיקסלים
נסראללה צמח והפך למנהיג צבאי ודתי. בשנת 1987 הצליחו כוחות חזבאללה בפיקודו להרחיק כוחות של אמל ממספר אזורים בפרברי ביירות. לאחר שסוריה התערבה והכריחה את המיליציות להפסיק להילחם, טס נסראללה לאיראן והשלים את לימודיו התאולוגיים בעיר הקדושה קום. בשנת 1989 קטע שוב את לימודיו כשהתחדשה הלחימה בין חזבאללה לאמל, וחזר ללבנון, בה הנהיג את כוחות חזבאללה למהלכים מוצלחים נגד אמל. באביב 1990 הקים חזבאללה צבא סדיר שבראשו עמד נסראללה.
בתקופה זו הייתה מנהיגות חזבאללה חצויה. קבוצה אחת, שהונהגה על ידי מוסאווי, קיבלה על עצמה תוכנית פוליטית לגבי הקמת רפובליקה לבנונית שנייה, דבר שהיווה, הלכה למעשה, נטישה מוגמרת של מטרתו המוצהרת של חזבאללה – הקמת רפובליקה אסלאמית בלבנון תחת מנדט סורי. חלקה האחר של חזבאללה הונהג על ידי נסראללה ואיברהים אל-אמין, שהיה בקשר טוב יותר עם משמרות המהפכה האיראניים. למרות הדעות החלוקות, החצי הראשון של הנהגת חזבאללה הוא זה שנתמך על ידי נשיא איראן אכבר האשמי רפסנג'אני, ששאף להקרין תמונה עוצמתית של איראן, ולקשור קשר טוב יותר עם סוריה לאחר מות האייתוללה רוחאללה ח'ומייני ב-1989. בעקבות הצלחתו של רפסנג'אני בהחלשת הכוחות הקיצוניים בחזבאללה, חציו הראשון של הארגון נחל הצלחה בספטמבר 1989 בפגישת מנהיגי חזבאללה בטהראן. נסראללה נקרא לשוב לאיראן ללימודי דת כאחד מנציגי חזבאללה, ככל הנראה כיד לרככו.
באוקטובר 1990 פלשו כוחות סוריים למזרח ביירות ומחקו את שאריות הרפובליקה הראשונה של לבנון. כתוצאה מהתחזקות השלטון הסורי בלבנון, פורקו מנשקן כל המיליציות הפועלות בלבנון, למעט חזבאללה. חזבאללה אף הרחיב את נוכחותו בדרום לבנון, תחת התנאי שכל החלטה חשובה בנוגע למלחמה בישראל תתואם עם דמשק. בשנה שלאחר מכן הסכימה טהראן להחליף את המזכ"ל הראשון של חזבאללה, סובחי אל-טופיילי, בשייח' מוסאווי, לבקשת שלטון אסד בדמשק. מוסאווי קיבל את אישור האיראנים להחזרת נסראללה, והלה החל בהפצת משנתו הפוליטית.
מזכ"ל חזבאללה
בפברואר 1992 נהרג מוסאווי בסיכול ממוקד על ידי ישראל במבצע שעת לילה. השייח' נסראללה החליפו בראשות ארגון חזבאללה. מאותה שנה החל הארגון להרחיב את פעולתו גם למוקדי עשייה אחרים, וביניהם התחומים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. ב־1992 השתתף חזבאללה לראשונה בבחירות לפרלמנט הלבנוני וזכה ב-8 מושבים. ארבע שנים מאוחר יותר הוא זכה ב-9 מושבים.
נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 העניקה יוקרה רבה לארגון ולנסראללה העומד בראשו. בחלקים נרחבים מן העולם הערבי והמוסלמי נזקפה נסיגת ישראל לזכות עמידתו האיתנה והנחושה של נסראללה, שהצליח להביא לסיום הכיבוש הישראלי ולהוכיח עצמו כיריב שווה ערך לישראל. לאחר הנסיגה פרס נסראללה את כוחות חזבאללה בדרום לבנון, ביסס קו מוצבים ומנהרות תת-קרקעיות לאורך גבול ישראל, והקים בסיוע איראני וסורי מערך ארטילריה רקטית המאיים על צפון מדינת ישראל. הוא לא היסס ליזום התגרויות מכוונות ומתריסות נגד ישראל בקו הגבול, כשאת פעולותיו הוא מלווה בנאומים נלהבים וסוחפים, הלועגים לישראל ולמנהיגיה (אחד הנודעים שבהם הוא "נאום קורי העכביש"). מייחסים לו השפעה והשראה רבה לפעילותם של ארגונים אסלאמיים הפועלים נגד ישראל בזירה הפלסטינית. לשיטתו של נסראללה, למרות עוצמתה הצבאית של ישראל, החברה הישראלית היא חברת שפע מפונקת שעייפה ממלחמות, ולכן כוח העמידה של אזרחיה הוא חלש.
המוניטין של נסראללה בלבנון התחזק בעקבות השלמת עסקת חילופי השבויים עם ישראל ב-2004. בעסקה זו שוחררו אלפי אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת האזרח אלחנן טננבוים וגופות שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בהר דב, והיא תוארה כניצחון לנסראללה, שהצליח לשחרר אסירים רבים תמורת מחיר נמוך. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח.
ניסיונו של נסראללה לקצור הישג נוסף מסוג זה עם חטיפת שני חיילי צה"ל בגבול הצפון ביולי 2006, הצית התלקחות כוללת, והביא את ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה, שמטרתה השלטת סדר חדש בלבנון, החלשת כוחו של חזבאללה וסילוקו מדרום לבנון. נסראללה איים להפעיל את מערך הרקטות שלו נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל ואף מימש את איומו. בהמשך המלחמה ירד נסראללה למחתרת עם צמרת חזבאללה והמשיך לנהל משם את המתקפה הרקטית כנגד ישראל, בעוד צה"ל תוקף את תשתית חזבאללה בלבנון. ממקום מסתורו הצליח נסראללה, חרף מתקפה מסיבית על תשתיותיו, לשלוט על פעולות הארגון באמצעות מערך הפיקוד והשליטה של הארגון ולהעביר לפעיליו הנחיות לשיגור רקטות, ללחימה ולהפסקת אש. כמו כן הצליח לשגר ראיונות ונאומים לאמצעי התקשורת באמצעות קלטות וידאו, בהן הוא טען להבסת האויב הציוני ולניצחון.
לנסראללה יצא מוניטין של אדם כריזמטי מאוד, מנהיג קשוח, ונואם מוכשר. למרות מינויו לתפקיד המזכ"ל בגיל צעיר, הוא הצטייר כבעל כוח פוליטי רב, והתאפיין בהיותו ריכוזי מאוד. הוא ייחס חשיבות רבה לקשרים טובים עם פטרוניו בטהראן ובדמשק, ונהנה ממנהיגות בלתי מעורערת בתוך הארגון. בשנים האחרונות, האינתיפאדה השנייה והפלישה האמריקנית לעיראק החדירו בו מוטיבציה למנהיגות רחבה יותר, מעבר לזירה המקומית בלבנון.
מאז מלחמת לבנון השנייה ועד מותו בשנת 2024 הוא מיעט בהופעות פומביות ביודעו שהוא יעד מספר אחת של ישראל, והחל מ-2012, גם של ארגוני הג'יהאד שנלחמים בסוריה נגד משטרו של בשאר אל-אסד, איתו הוא משתף פעולה. בין הארגונים הללו נמנים ג'בהת א-נוסרה (בהמשך תחריר א-שאם) והמדינה האסלאמית. בין פעולותיהם נמנים פיגועי התאבדות במרכז בירות ובדאחיה, ואף בשגרירות האיראנית, שהרגו מאות אנשים, כולל מספר בכירים בארגון, אך נסראללה ניצל מכל ניסיונות ההתנקשות עד למלחמת חרבות ברזל.
אידאולוגיה
בשיעור שהעביר נסראללה בשנות ה-80 הוא התבטא כי חזבאללה שופכים את דמם עבור המנהיג העליון של איראן, והם כפופים לו באופן מלא. עוד אמר כי המנהיג העליון צריך למנות את המנהיגים בכל מקום בו חיים מוסלמים, ולהיות בפועל השליט של כל העולם המוסלמי.
מותו
ב-27 בספטמבר 2024 במבצע "סדר חדש", כחלק מהלחימה בחזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל, תקף צה"ל את מפקדת חזבאללה ברובע דאחייה בביירות בהפצצה אווירית ייעודית, בה נהרגו נסראללה ובכירי חזבאללה נוספים.
חיים אישיים
נסראללה היה נשוי לפאטמה יאסין. בנם הבכור האדי, שהיה לוחם בחזבאללה, נהרג ב-12 בספטמבר 1997 במבצע נוף פראי שנערך ברצועת הביטחון, וגופתו הוחלפה ביוני 1998 תמורת גופתו של לוחם השייטת איתמר איליה, שנפל באסון השייטת. יש להם ארבעה ילדים נוספים: מוחמד ג'וואד, זיינב, מוחמד עלי ומוחמד מהדי.
נסראללה התגורר עם אשתו ושלושה מילדיו, תחת משמר כבד, ברובע הדאחייה השיעי של דרום ביירות, הנשלט בידי חזבאללה. ב-14 ביולי 2006 נהרס ביתם בהתקפת חיל האוויר הישראלי במסגרת מלחמת לבנון השנייה, אך בני המשפחה לא היו בו באותה עת.
ראו גם
סיכולים ממוקדים במלחמת חרבות ברזל
טבעת האש האיראנית
קישורים חיצוניים
, 4 במרץ 2019
הערות שוליים
קטגוריה:טרוריסטים לבנונים
קטגוריה:פוליטיקאים לבנונים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים
קטגוריה:אנשי דת מוסלמים שיעים
קטגוריה:ראשי ארגוני טרור אסלאמי
קטגוריה:פעילי חזבאללה שנהרגו בידי ישראל במלחמת חרבות ברזל
קטגוריה:מבצע חיצי הצפון
קטגוריה:לבנונים שנולדו ב-1960
קטגוריה:לבנונים שנפטרו ב-2024 | 2024-10-19T14:55:23 |
ליל כל הקדושים | שמאל|ממוזער|בית מגורים אמריקאי מקושט לכבוד ליל כל הקדושים
שמאל|ממוזער|250px|ג'ק-או-לנטרן
ליל כל הקדושים או האלווין (באנגלית: Halloween) הוא חג עממי בעל שורשים נוצריים הנחגג בליל 31 באוקטובר, ערב יום כל הקדושים בנצרות המערבית. החג נהוג בעיקר באיים הבריטיים ובצפון אמריקה, אולם הפך נפוץ בארצות רבות בעולם בזכות תרבות הפופ האמריקאית. יש הסוברים שמקור החג אלילי, וראשיתו ביום הקציר הקלטי סאווין, ועם המאות הוא נוכס ושונה על ידי הנצרות. מנגד, יש חוקרים הגורסים שהתפתח מתחילתו כחג נוצרי.
פעילויות ליל כל הקדושים כוללות משחקי תעלול או ממתק, מסיבות תחפושות, נשיאת עששיות דלועים (ג'ק-או-לנטרן), הדלקת מדורות, תפיסת תפוחים בגיגית מים, משחקי חיזוי ומתיחות וסיפור מעשיות מפחידות. הקישור בין החג לרוחות המתים הביא לכך שביום זה משודרים, בייחוד בארצות הברית, סדרות וסרטי אימה. נוצרים מקיימים את ההיבטים הדתיים במסורת ליל כל הקדושים, כמו תפילה בכנסייה והדלקת נרות על קברים, בעוד שהיבטיה הפופולריים נחווים כחגיגה חילונית עבור כל היתר. במסורת הנצרות המערבית זהו אחד המועדים בהם נמנעו מבשר, ועל כן מאכלי החג המסורתיים הם צמחוניים: תפוחים מסוכרים, תפוחי קרמל, לביבות, ועוגות נשמה.
מקורות החג
מקורו הנוצרי
מקורו הנוצרי של החג הוא היותו ערב "יום כל הקדושים" המצוין ב-1 בנובמבר. כבר במאות הראשונות לספירת הנוצרים צוין על ידי הכנסיות הנוצריות השונות "חג הקדושים", שהוקדש לזכר כל הקדושים ומי שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות. מועד החג לא היה אחיד עד המאה השביעית לספירה הנוצרית, בתקופתו של האפיפיור בוניפקיוס הרביעי. האפיפיור חנך בתאריך 1 בנובמבר את הפנתאון ברומא, שהיה קודם היכל פגאני, והקדישו כ"כנסיית מרים הקדושה של הקדושים המעונים". מאז מצוין "יום כל הקדושים" בכל שנה ב-1 בנובמבר. התאריך נבחר, כפי הנראה, גם בשל קרבתו לחג הפגאני הקלטי שצוין בצפון אירופה. ערבו של אותו יום הוא 31 באוקטובר, שהוא מועד החג הקלטי. בהיותו ערב "חג כל הקדושים" הוא קרוי "ליל כל הקדושים".
מקורו האירי
מקורו האירי של החג נשען, ככל הנראה, על חגיגות השנה החדשה בימי הקלטים - סאווין, שהאמינו כי בלילה זה עולם הרוחות קרוב ביותר לעולם החיים, ולכן ניתן לראות בו את רוחות המתים. מכשפות ובעלי כוחות על טבעיים אחרים עדיין נזכרים בכל רחבי אירלנד בשעה שילדים בתחפושות מפחידות שונות סובבים בחוצות ונושאים בידיהם עששיות אופייניות לחג - דלועים מנוקבים שפרצוף מפחיד גולף בצדם האחד ונר דולק מאיר בתוכם.
כפי הנראה, גם מקור המנהג להתחפש בליל כל הקדושים נובע מהחג הקלטי. מחשש שהרוחות ייכנסו באדם, הקלטים התחפשו לרוחות ושדים על מנת לבלבלם.
מסיבות ליל כל הקדושים (בעיקר לילדים) כוללות משחקים, כגון תפיסת תפוחים מתוך גיגית מים או כשהם תלויים על חוט. מטרת המשחק היא לתפוס תפוח בשיניים בלבד בלי שימוש בידיים.
סמלים
לאורך השנים התפתחו מסורות, סמלים וחפצים הקשורים ליל כל הקדושים. בין הקישוטים הידועים ביותר הם ג'ק-או-לנטרן; עששית העשויה מדלעת, רוטבגה או לפת שרוקנו מתוכנם, כאשר פרצוף מפחיד נחתך בצידן האחד ונר דולק מאיר בתוכם. נהוג להניח את הג'ק-או-לנטרן על חלונות או דלתות הבתים. מנהג זה נפוץ במיוחד בחג ליל כל הקדושים באמריקה הצפונית.
הדימויים המודרניים של ליל כל הקדושים מגיעים ממקורות רבים, ביניהם אסכטולוגיה נוצרית, מנהגים לאומיים, יצירות ספרויות גותיות (כמו הרומנים פרנקנשטיין ודרקולה) וסרטי אימה קלאסיים (כגון פרנקנשטיין והמומיה) אלמנטים של עונת הסתיו, כמו דלועים, קליפות תירס ודחלילים, נפוצים גם הם. בתים מעוטרים לרוב בסמלים מסוג זה בתקופת ליל כל הקדושים. בין היתר, מוצגות תמונות ליל כל הקדושים שכוללות נושאים של מוות, רוע ומפלצות וחיות אגדיות. שחור, כתום ולפעמים סגול הם הצבעים המסורתיים של ליל כל הקדושים.
חברות רבות כמו חברת בייסטל, אילופ, בע"מ ובן קופר, בע"מ מייצרות קישוטים לכבוד החג, בשלל צורות וסוגים.
מנהגי החג
בארצות הברית, בקנדה ובמרבית בריטניה כוללות חגיגות ליל כל הקדושים מספר אלמנטים: בתים מקושטים ברוח החג, כולל דלועי ג'ק-או-לנטרן בחזית הבית ומוטיבים מסרטי אימה שונים; הילדים מתחפשים לדמויות מעוררות פחד - החל מרוחות רפאים ועד דמויות מודרניות מסרטי קולנוע - יוצאים לאסוף ממתקים ולעיתים מתחרים זה בזה על התחפושת הטובה ביותר; סוכריות דלעת וסוכריות תירס מהוות חלק עיקרי במכירות הממתקים בתקופת החג. באולמות הקולנוע בארצות הברית נפוצה מסורת של סרטי אימה היוצאים בסמוך לליל כל הקדושים וסדרות טלוויזיה אמריקאיות רבות מקדישות פרק ברוח החג שמשודר בסמוך (לרוב לפני) החג. הסדרה משפחת סימפסון ידועה במיוחד בפרקי חג כל הקדושים שלה, המופקים כבר 25 שנים ברציפות. מנהג נוסף הוא מצעדים בהם בדרך כלל יופיעו גם בובות גדולות - דוגמאות לכך הן מצעד ליל כל הקדושים בכפר בניו יורק ומצעד ליל כל הקדושים ברוטלנד.
תעלול או ממתק
עם השנים צברה פופולריות המסורת של "תעלול או ממתק" (בתרגומים אחרים: "תעלול או גמול" או "ממתק או ברדק", באנגלית: "Trick or treat") והיא נחשבת מאז לאחת מהמסורות העיקריות בחג. לפי המסורת, הילדים יוצאים בתחפושות מפחידות לרחובות, עוברים מבית לבית, דופקים על הדלת ואומרים "תעלול או ממתק!". אם האדם שנמצא בבית לא נותן לילדים ממתקים, הם מעוללים לו תעלול כלשהו, זורקים ביצה על הבית, או כורכים נייר טואלט סביב הבית.
מאכלים אופייניים
ממוזער|213x213px|דלועים למכירה במהלך ליל כל הקדושים|ימין
בערב כל הקדושים, עדות מערביות נוצריות רבות מעודדות התנזרות מבשר, דבר שהוביל למסורת של מאכלים צמחוניים הקשורים ליום זה.
ממוזער|240x240px|תפוח מסוכרמכיוון שבחצי הכדור הצפוני ליל כל הקדושים מתקיים בסמוך לעונת קטיף התפוחים, תפוחים מסוכרים (המכונים תפוחי טופי מחוץ לאמריקה הצפונית), תפוחי קרמל ותפוחי טאפי הם מאכלים נפוצים של ליל כל הקדושים. הם מיוצרים על ידי גלגול תפוח שלם בסירופ סוכר ולעיתים קרובות מצופים גם באגוזים.
בתקופה מסוימת, ממתקי תפוחים הוענקו בדרך כלל לילדים כחלק מתעלול או ממתק, אך המנהג דעך במהירות בעקבות שמועות נרחבות כי ישנם אנשים שהטמינו פריטים כמו סיכות וסכיני גילוח בתפוחים בארצות הברית. אף על פי שיש עדויות לאירועים כאלה, מקרי הדיווח אודותיהם מעטים. מעבר לכך, מקרים ממשיים הקשורים למעשים האלה נחשבים לנדירים ביותר ומעולם לא גרמו לפגיעה קשה. עם זאת, הורים רבים הניחו שפרקטיקות כאלה זוכות לתשומת לב בגלל תקשורת ההמונים. בשיא התבהלה שנגרמה כתוצאה מכך, כמה בתי חולים הציעו לבצע צילומי רנטגן בחינם עבור ילדים במטרה למצוא עדויות לכך. כמעט כל מקרי הממתקים המורעלים המוכרים, נגרמו כתוצאה ממעורבות של הורים שהרעילו את הממתקים של ילדיהם.
אחד המנהגים הידועים ביותר באירלנד הוא אפייה (או לעיתים קרובות יותר בימינו, רכישה) של ברמברק (באירית: báirín breac); לחם מהיר בתוספת סולטנות וצימוקים. הלחם מזוהה עם ליל כל הקדושים במדינה ונהוג להטמין בתוכו פריט כלשהו. יש ששמים בלחם תליון, בדרך כלל של מרים, אם ישו. המאכל מקביל לעוגת המלך.
ממוזער|222x222px|עוגת ליל כל הקדושים דמוית ג'ק-או-לנטרן
להלן רשימת מאכלים הקשורים לליל כל הקדושים:
ברמברק (אירלנד)
טופי מדורה (בריטניה הגדולה)
תפוחים מסוכרים/תפוחי טופי (בריטניה הגדולה ואירלנד)
תפוחים מסוכרים, סוכריות תירס וסוכריות דלעת (אמריקה הצפונית)
שוקולד
מאנקי נאטס (בוטנים עם קליפותיהם) (אירלנד וסקוטלנד)
תפוחי קרמל
פופקורן קרמל
קולקנון (אירלנד)
עוגת ליל כל הקדושים
דברי מתיקה/סוכריות
ממתקים דמויי גולגולות, דלועים, עטלפים, תולעים וכולי.
זרעי דלעת קלויים
תירס מתוק קלוי
עוגות נשמה
פאי דלעת
ברחבי העולם
ממוזער|257x257px|תצוגה של ליל כל הקדושים בקובה, יפן
המסורות והחשיבות של ליל כל הקדושים משתנות מאוד בין המדינות המציינות אותו. בסקוטלנד ובאירלנד, המנהגים המסורתיים שלו כוללים ילדים שמתחפשים בתחפושות של ליל כל הקדושים ועורכים מסיבות, בעוד שבאזורים אחרים באירלנד מדליקים מדורות וזיקוקים. בקנדה, ההוצאה על ממתקים בליל כל הקדושים היא השנייה בגודלה לאחר חג המולד. ליל כל הקדושים שם תואר כ"זמן לתרומות וצדקה". בזמני החג, קוויבק מציעה סיורים בחלקים מהעיר העתיקה ובתי הקברות ההיסטוריים שבה. בארצות הברית, שם מסורת פוריטנית מתמשכת הגבילה קיום של חגים רבים, ליל כל הקדושים לא נחשב כחג עד המאה ה-19. ההגירה הטרנס-אטלנטית של קרוב לשני מיליון אירים בעקבות רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד הביאה את החג למדינה. בתחילת המאה העשרים, ליל כל הקדושים הפך לליל ונדליזם, עם הרס רכוש ואכזריות לבעלי חיים ולאנשים. עם זאת, ליל כל הקדושים הוא החג השני הפופולרי ביותר במדינה מבחינת סחר בקישוטים, מכירות ממתקים ומכירת תלבושות. איגוד הקונדיטורים הלאומי (NCA) דיווח בשנת 2005 כי 80% מהמבוגרים האמריקאים תכננו לחלק ממתקים במסגרת תעלול או ממתק.
אירועי החג נמצאים במרכז עלילה של מספר סרטים מסוגות שונות כמו מ"יובי יציל את האלווין" (סרט אימה קומי) או "Babysitter Massacre" שהתפתח לסדרה של מספר סרטים.
באוקטובר 2022 ברובע איטוון בסיאול שבדרום קוריאה יצאו המונים לחגיגות בהם אירע האסון בחגיגות ליל כל הקדושים בסיאול, שאירע לאחר 3 שנות הפסקה בגלל מגפת הקורונה ובו נהרגו 158 אנשים ונפצעו כ-200. הנשיא יון סוק-יאול הכריז על תקופת אבל לאומית.
יחס היהדות לחג
על פי היהדות ליל כל הקדושים נחשב לחג אלילי, ולכן בישראל לא היה נהוג לחגוג אותו. עם זאת, במרוצת השנים החלו ברים, מסעדות, פאבים עסקים ומקומות שונים במדינה, לקיים מסיבות ליל כל הקדושים, בעקבות חיקוי ואימוץ של התרבות האמריקאית. בנוסף לכך, קיים דמיון מסוים בין ליל כל הקדושים לבין פורים שכן, בשניהם לובשים תחפושות, מחלקים ממתקים וכולי.
בשנת 2012, פורסם כי קהילות יהודיות ברחבי העולם אימצו את מנהג תעלול או ממתק, תוך שהן מחלקות ממתקים בסוכות השונות כלומר, מניחים ממתקים ומאכלים שונים בסוכות, תוך שהילדים והמבוגרים כאחד אוספים אותם. על פי הארץ נאמר כי "בארצות הברית, שם נחוג החג מעט לפני ליל כל הקדושים, הדילוגים (בין הסוכות) הם פיצוי-מה לילדים היהודים שאינם מורשים להשתתף באירועי ה"תעלול או ממתק" המסורתיים". שנה לאחר מכן, פורסם בפרוגי כי יש קריאה לחגוג את החג במדינה.
הצטרפות מנהג "תעלול או ממתק" של חג "ליל כל הקדושים" לחג הסוכות, מהווה צעד נוסף של "פיצוי" לילדים יהודים באמריקה. כאשר הצעד הראשון התווסף לחג החנוכה בו אימצו את מסורת נתינת המתנות לילדים מחג הקריסמס. במנהג החדש נותנים לילדים מתנה קטנה בכל יום בו מדליקים את החנוכיה, ומתנה אחת גדולה בסוף החג כאשר כל החנוכיה דולקת (כלומר, סך של 8 מתנות במהלך חג החנוכה).
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירועי ליל כל הקדושים
קטגוריה:חגים אמריקאיים
קטגוריה:אירועים בחודש אוקטובר
קטגוריה:מועדים נוצריים
קטגוריה:לילות מיוחדים | 2024-09-20T16:41:50 |
גח"ל | גוש חרות ליברלים או גח"ל, היא סיעה שהוקמה ב-25 במאי 1965 על ידי תנועת החרות והמפלגה הליברלית לקראת הבחירות לכנסת השישית. בשלהי הכנסת החמישית מנתה הסיעה 27 ח"כים, 17 מחרות ו-10 מהליברלים. בבחירות לכנסת הששית זכתה גח"ל ב-26 מנדטים, אך במהלך הקדנציה פרשו ממנה ארבעה ח"כים בראשותו של שמואל תמיר והקימו את המרכז החופשי. בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שוב זכתה ב-26 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 הפכה גח"ל למרכיב העיקרי של הליכוד, כשנוספו אליה הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה.
בראש הסיעה עמד מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. שתי המפלגות שהרכיבו את גח"ל המשיכו לשמור על עצמאותן הארגונית.
בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הצטרפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול ובה נתמנו בגין ויוסף ספיר לשרים ללא תיק. הסיעה נשארה גם בממשלתה של גולדה מאיר, אך פרשה ב-4 באוגוסט 1970 בעקבות תוכנית רוג'רס.
נציגי הרשימה בכנסת
הכנסת החמישית (1961)
27 מנדטים:
חרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, אברהם טיאר, אברהם דרורי, בנימין ארדיטי, אליהו מרידור, שבתאי שיכמן
המפלגה הליברלית: פרץ ברנשטיין, שניאור זלמן אברמוב, אהרן גולדשטיין, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, צבי צימרמן, יצחק-הנס קלינגהופר, אלימלך-שמעון רימלט
הכנסת השישית (1965)
26 מנדטים:
חרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, יעקב מרידור, חיים לנדאו, יוסף שופמן, שמואל תמיר , אליעזר שוסטק, בנימין אבניאל, אסתר רזיאל-נאור, אברהם טיאר, יוסף קרמרמן, אליהו מרידור, חיים כהן-מגורי, מנחם ידיד
המפלגה הליברלית: יוסף ספיר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף סרלין, מרדכי-חיים שטרן, יצחק-הנס קלינגהופר, צבי צימרמן, שניאור זלמן אברמוב, ברוך עוזיאל, שלמה פרלשטיין, אהרן גולדשטיין, יוסף תמיר, שלמה כהן-צידון,
לרשימת מועמדים מלאה הכוללת את חברי תנועת החרות ואת חברי המפלגה הליברלית ראו כאן
למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969)
26 מנדטים:
חרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, אברהם שכטרמן, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, דב מילמן, יעקב נחושתן, מתתיהו דרובלס
המפלגה הליברלית: יוסף ספיר, אלימלך-שמעון רימלט, יוסף סרלין, יצחק-הנס קלינגהופר, צבי צימרמן, שמחה ארליך, אהרן גולדשטיין, יוסף תמיר, שניאור זלמן אברמוב, אברהם כץ, משה נסים, גדעון פת
לרשימת מועמדים מלאה בכנסת השביעית ראו כאן
למצע המפלגה בכנסת השביעית ראו כאן
קישורים חיצוניים
גוש חרות ליברלים (גח"ל), באתר הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סיעות בכנסת
קטגוריה:מפלגות ציוניות
קטגוריה:ישראל: מפלגות ימין היסטוריות
קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית
קטגוריה:ציונות כללית
קטגוריה:ישראל: מפלגות ליברליות
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-13
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-14
קטגוריה:סיעות החברות בממשלת ישראל ה-15 | 2024-02-13T08:00:45 |
סטארגייט | סטארגייט (באנגלית: Stargate) הוא זיכיון מדע בדיוני המבוסס על סרט קולנוע בעל אותו שם בכתיבתם של דין דבלין ורולנד אמריך. הרעיון מאחורי הזיכיון מתמקד בגשר איינשטיין-רוזן שמאפשר מסע מיידי ברחבי היקום. הזיכיון החל עם סרט הקולנוע "סטארגייט" משנת 1994. בשנת 1997 נוצרה סדרת הטלוויזיה "סטארגייט SG-1" כהמשך לסרט, ובעקבותיה הופקו סדרות הבת "סטארגייט אטלנטיס" ב-2004, "סטארגייט יוניברס" ב-2009 וסדרת הפריקוול "סטארגייט מקורות" ב-2018. מאז, התווספו לסרט הקולנוע ולסדרות הטלוויזיה נובלות ספרותיות וספרי קומיקס, סדרת אנימציה ומשחקי מחשב ושני סרטי הטלוויזיה "סטארגייט: תיבת האמת" ו"סטארגייט: רצף הזמן", אשר סיימו את עלילתה של סדרת הטלוויזיה הראשונה לאחר עשר עונות שידור.
הסרט והמשכיו השונים מתבססים על הרעיון הפסבדו-מדעי לפיו חלק ניכר מהארכאולוגיה, מהמיתוסים ומהדתות הקדומות הוא פרי יצירתם של חייזרים בעלי טכנולוגיה מתקדמת. תפיסה דומה לכך מציג אריך פון דניקן בספרו "מרכבות האלים".
הזיכיון כולל:
נובלות ספרותיות - סדרת ספרים שפורסמהבין השנים 1996–1999 כהמשך לסרט המקורי. עלילת הספרים הללו שונה לחלוטין מסדרת הטלוויזיה שנוצרה בעקבות הסרט.
סטארגייט SG-1 - סדרת טלוויזיה ששודרה לראשונה בשנת 1997 ונמשכה עשר עונות. קיימים מספר ספרים המבוססים על עלילות הסדרה.
סטארגייט אטלנטיס - סדרת טלוויזיה ששודרה לראשונה בשנת 2004 ונמשכה חמש עונות, כסדרת המשך ל"סטארגייט SG-1". הספר הראשון המבוסס על עלילות הסדרה יצא לאור בתאריך 15 בדצמבר 2005.
"סטארגייט: תיבת האמת" ו"סטארגייט: רצף הזמן" - שני סרטי המשך לסדרה "סטארגייט SG-1", שיצאו במרץ וביולי 2008, הסוגרים קצוות עלילה שנותרו פתוחים מהסדרה.
"עולמות סטארגייט" - משחק תפקידים מרובה משתתפים (MMORPG) שמהווה חלק מהקאנון המרכזי של סדרת הטלוויזיה סטארגייט SG-1. פיתוח המשחק בוטל.
"סטארגייט יוניברס" - סדרת טלוויזיה ששודרה לראשונה בשנת 2009. הסדרה מבהירה את מהותו של השברון התשיעי ומתרחשת בזמן ההווה כאשר היא מתמקדת בספינת החלל "דסטיני" המסיירת ברחבי החלל כחלק מניסוי של הקדמונים לזרוע שערי סטארגייט בכוכבי הלכת השונים, שהופסק כאשר הם התעלו למישור הבא של הקיום. לסדרה יצאו שתי עונות.
"סטארגייט אינסופיות" - סדרת אנימציה משנת 2002, שכמעט ואינה קשורה כלל לסדרה המקורית.
"סטארגייט מקורות" - סדרת רשת בת עשרה פרקים בני 10 דקות כ"א שהופקה בשנת 2018 כחלק מחגיגות 20 שנים לקיומו של זיכיון סטארגייט. הסדרה מהווה פריקוול לסדרות הטלוויזיה ומתמקדת בדמותה הצעירה של קתרין לאנגפורד, אשר הוזכרה בסדרה "סטארגייט SG-1".
סקירה
במציאות המתוארת בסרט ובסדרות, מתגלה בחפירות ארכאולוגיות במצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20, עצם טבעתי גדול ממתכת שמקורה אינו בכדור הארץ (להלן: "סטארגייט"), עליו מוטבעים סמלים לא מוכרים (להלן: תגליפים), יחד עם טבלית אבן גדולה שגם בה סמלים דומים. לאחר שנים של מחקר מתגלה על ידי חיל האוויר של ארצות הברית מהותו של העצם - שער - דרכו ניתן לעבור אל כוכבי לכת מרוחקים בגלקסיה, באמצעות "חיוג" כתובת בת שבעה סמלים, המציינים מסלול אל מיקומו של כוכב הלכת עליו מצוי שער מאותו סוג (שער היעד). הזרמת אנרגיה רבה אל השער בשעת החיוג יוצרת "חור תולעת" בין השער לבין שער היעד, שדרכו יכולים לעבור יצורים חיים וחפצים דוממים.
ממשלת ארצות הברית שומרת את קיומו של הסטארגייט בסוד, וצוות מחקר בראשות ג'ק או'ניל נשלח לחקור את עברו השני של השער, תוך שהוא נתקל בתרבויות שונות ובאויבים שונים. לפי עלילת הסרט, סיפורי מיתולוגיה רבים בהיסטוריה האנושית מתבססים על אירועים בהם חייזרים שלטו בבני האדם בעבר הרחוק. אותם חייזרים התגלו בסדרה "סטארגייט SG-1" כ"גואולד" (Goa'uld), אשר הגוף המאורגן שלהם היה קולקטיב אדוני המערכת, אך בהמשך נוספו לסיפור העלילה גזעים נוספים. הגואולד התחזו לאלים ושיעבדו את תושבי מצרים העתיקה. כך יצרו את התרבות והדת שלהם והשתמשו בשערי הסטארגייט כדי להעביר אנשים ממקום למקום. בעקבות מרד של בני האדם, גורשו החייזרים מכדור הארץ והשער נקבר עד לגילויו מחדש בשנות העשרים.
מדע
הסרט, בניגוד לסדרה שנוצרה בעקבותיו, אינו מנסה להתמודד עם סוגיות מדעיות הקשורות בהפעלת השער למעבר בין כוכבי הלכת, ויש בו עניינים רבים הנותרים ללא הסבר (בסדרה "סטארגייט SG-1" ישנה התייחסות רבה יחסית, לסוגיות מדעיות, ואחת הדמויות החשובות החברה בצוות החוקרים בסדרה היא אסטרופיזיקאית).
קישורים חיצוניים
מכשיר הסטארגייט
טווח הזמן שביקום סטארגייט
נובלות גרפיות על יקום סטארגייט
חוברות קומיקס על יקום סטארגייט
הערות שוליים
*
קטגוריה:סדרות טלוויזיה: מדע בדיוני
קטגוריה:זיכיונות: סרטים וסדרות
קטגוריה:אדם בחלל: בטלוויזיה | 2024-10-09T13:31:56 |
קווי השלום של בלפסט | שמאל|ממוזער|250px|שערים בקווי השלום
קווי השלום של בלפסט הם סדרה של מחסומי הפרדה שאורכם נע בין כמה מאות מטרים עד כחמישה קילומטרים, המפרידים בין שכונות פרוטסטנטיות וקתוליות בבלפסט. מטרת המחסומים היא להקטין ככל האפשר את האלימות בין הקתולים והפרוטסטנטים.
המחסומים בנוים מקירות ברזל, לבנים ופלדה. הם מגיעים עד לגובה של כשמונה מטרים, ובראשם רשתות מתכת. בחומות משולבים שערים המאוישים על ידי המשטרה ומאפשרים מעבר בשעות היום, אך סגורים בשעות הלילה.
המחסומים הראשונים היו גדרות תיל שהוצבו בספטמבר 1969 כצעד זמני שנועד להפריד בין הקתולים והפרוטסטנטים לאחר פריצת "הצרות". המפקד הצבאי הבריטי טען שמדובר בצעד זמני ביותר ושאין כל כוונה שיהיה בבלפסט משהו דומה לחומת ברלין. בהמשך הוחלפו גדרות התיל בקירות לבנים. בשנת 1988, הצעה לפרק חלק מקו השלום כדי להקים פארק לרווחת התושבים נתקלה בהתנגדות משני הצדדים, שחששו מתקיפות מהצד השני.
מספר המחסומים עלה עם השנים מ-18 בתחילת שנות התשעים עד ל-40 בשנת 2004, ו-97 בשנת 2017. למרות הסכם השלום שהושג בצפון אירלנד, גם בשנת 2008 הוקם מחסום הפרדה חדש ותושבים רבים אינם מעוניינים בהורדת החומות.
מאז הפסקת האש של ה-IRA בשנת 1994 מתקיימים סיורים לתיירים בבלפסט הכוללים ביקור בקווי השלום.
בשנת 2013 קידמה הרשות המבצעת של צפון אירלנד יוזמה לפיה כל החומות והמחסומים יוסרו עד לשנת 2023; ברם, נכון לשנת 2021 הוסרו חומות בודדות בלבד, ומספרן עמד על כ-60.
קישורים חיצוניים
קווי השלום
Shawn Pogatchnik, Associated Press Writer, Despite peace, Belfast walls are growing in size and number
הערות שוליים
קטגוריה:צפון אירלנד
קטגוריה:בלפסט
קטגוריה:מחסומי הפרדה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: ביצורים | 2022-10-12T03:47:56 |
נאסראללה | הפניה חסן נסראללה | 2006-07-15T16:46:53 |
מחסום הפרדה | שמאל|450px|ממוזער|מחסומי הפרדה ברחבי העולם, שנבנו או נמצאים בשלבי בנייה
מחסום הפרדה או מכשול הפרדה הוא מבנה הנדסי ומערכת ביצורים הנבנים כדי למנוע תנועת בני אדם מעבר לקו מסוים, או כדי להפריד בין שתי אוכלוסיות. מבנים שכאלו נבנים לעיתים קרובות בהתאם לגבולות פוליטיים, גבולות בינלאומיים וטופוגרפיה. אולי הדוגמה המוכרת ביותר בהיסטוריה היא החומה הסינית - סדרה של מחסומים, חומות ומערכת מבצרים שמטרתם הייתה לחצוץ בין האימפריה של סין לבין מונגוליה ומנצ'וריה; דוגמה בולטת בעת האחרונה היא חומת ברלין שהפרידה בין מערב ומזרח ברלין, המאוחדת כיום.
מחסומים הקיימים כיום
שמאל|250px|ממוזער|החומה הסינית
thumb|גדר ההפרדה בין הר אדר לבית סוריכּ הנראית בתמונה מאחוריה|טקסט=גדר ההפרדה בין הר אדר לבית סוריכּ הנראית בתמונה מאחוריה|250x250 פיקסלים
thumb|חומת ההפרדה בין ניר צבי לבין פרדס שניר ושכונת הרכבת שבעיר לוד|טקסט=חומת ההפרדה בין ניר צבי לבין פרדס שניר ושכונת הרכבת שבעיר לוד|גבול|250x250 פיקסלים
האו"ם קבע אזור מפורז בין עיראק וכווית כדי למנוע מעיראק לפלוש שוב לכווית; כווית מתכוונת לבנות מחסום הפרדה חדש.
האיחוד האירופי וספרד בנו גדר הפרדה בין המובלעת הספרדית סאוטה ומרוקו כדי למנוע הברחות והגירה בלתי-חוקית, והם מתכוונים להקים מחסום דומה בין מלייה ומרוקו.
ארצות הברית בנתה מחסום הפרדה בגבולה עם מקסיקו לאורך 130 ק"מ כדי למנוע הגירה בלתי חוקית לארצות הברית.
בריטניה בנתה מחסומי הפרדה בין שכונות קתוליות ופרוטסטנטיות בבלפסט, כדי למנוע את האלימות בין שתי הקבוצות (קווי השלום של בלפסט).
קוריאה הדרומית בנתה מחסום הפרדה בינה ובין קוריאה הצפונית כדי להפריע לתנועה דרומה של צבא קוריאה הצפונית.
הודו מקימה מחסום הפרדה בין אזורים הודיים ופקיסטניים בקשמיר כדי למנוע חדירת טרוריסטים פקיסטניים.
טורקיה בנתה מחסום הפרדה בין השליש הצפוני של קפריסין שבשליטתה ובין שני-השלישים הדרומיים העצמאיים כדי להפריד בין האוכלוסייה הקפריסאית הטורקית והאוכלוסייה היוונית.
טורקיה מחזיקה חומה בגבולה עם סוריה על מנת למנוע הסתננות והברחה לא חוקית לשטחה.
ישראל מתחזקת שני מחסומי הפרדה בין מדינת ישראל ומרכזי אוכלוסייה פלסטיניים כדי למנוע חדירת מחבלים - גדר ההפרדה ביהודה ושומרון וגדר הפרדה המקיפה את רצועת עזה. בנוסף ישנם מחסומי הפרדה בגבולות עם לבנון, סוריה, ירדן ומצרים (גדר הגבול ישראל-מצרים).
מצרים בונה מחסום הפרדה סביב שארם א-שייח' באורך 12 ק"מ על בעקבות מתקפת הטרור בעיר ביולי 2005. במרץ 2006 החלה מצרים בבניית חומת הפרדה מבטון בגובה 3 מטרים, לאורך גבולה עם רצועת עזה. בדצמבר 2009 המצרים החלו לבנות גם את גדר ההפרדה בצמוד לגבול עם הרצועה.
מרוקו בנתה מחסום הפרדה בסהרה המערבית כדי למנוע מאנשי חזית הפוליסריו מלהיכנס למרוקו ולשני-השלישים הנחשקים-כלכלית של סהרה המערבית.
בעיראק נבנית חומת בטון שמוכרת בשם חומת בגדאד בין רובע מגורים סוני לשאר העיר.
ערב הסעודית החלה לבנות גדר הפרדה בינה ובין תימן כדי למנוע תנועת אנשים ללא אישור אל ומתוך הממלכה.
תאילנד מתכננת לבנות חומת בטון לאורך חלק מגבולה עם מלזיה כדי למנוע מטרוריסטים מוסלמים ומאזרחים בעלי אזרחות כפולה מלחצות את גבולה הדרומי עם מלזיה.
איחוד האמירויות הערביות בנתה חומה לאורך גבולה עם עומאן כדי למנוע כניסת מהגרים, טרוריסטים וסוחרי סמים למדינה.
דרום אפריקה בנתה גדר לאורך הגבול עם מוזמביק בשנת 1975 כדי למנוע זליגת ירי ממלחמת העצמאות שמוזמביק עברה בזמן הזה.
תוניסיה בנתה גדר לאורך הגבול עם לוב כדי למנוע כניסת טרוריסטים למדינה.
מחסומים היסטוריים
חומת ברלין
החומה הסינית
חומת אדריאנוס
סוללת אופה
הלימס הרומאי
קישורים חיצוניים
גדרות ביטחון מסביב לעולם
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:ביצורים | 2024-01-06T16:10:26 |
גדר הפרדה | הפניה גדר גבול | 2021-03-29T20:17:01 |
חומת הפרדה | הפניה גדר גבול | 2021-03-31T20:37:06 |
הימור פתולוגי | הימור פתולוגי היא הפרעה נפשית המתבטאת בהתמכרות להימורים. עיסוק בהימורים אינו מהווה כשלעצמו סימן למחלת נפש, אולם צורך כפייתי להמר, הפוגע קשות במהלך חייו התקין של הפרט, נחשב להפרעה נפשית שעלולה להיות קשה והרת אסון לאדם ולמשפחתו.
סימפטומים
בדרך כלל התהליך שבו הופך ההימור לפתולוגי מורכב משלושה שלבים: בתחילה מצליח המהמר לזכות בסכומי כסף, מה שמסב לו ריגוש והנאה. בשלב השני ההימורים גוררים איתם גם הפסדים כספיים גדולים. בשלב השלישי המהמר מנסה נואשות להשיב לעצמו את הסכומים שאיבד על ידי הימור נוסף, אבל פעולותיו רק הולכות ומשקיעות אותו עמוק יותר בתהום החובות.
יש להבחין בין המהמרים הפתולוגיים לבין המהמרים החברתיים, אשר יודעים להגביל את משחקם למידה שתסב להם הנאה, אך שלא תפגע בהתנהלותם התקינה של חייהם. כן יש להבחין בין המהמרים הפתולוגיים לבין המהמרים המקצועיים, המתכננים להפיק רווח פיננסי מההימורים ואוחזים במשמעת עצמית המאפשרת לממש תוכנית זו.
שני שלישים מהסובלים מתסמונת ההימור הפתולוגי הם גברים ושליש הן נשים. מקובל להניח שהיא שכיחה יותר בקרב מובטלים ובקרב שכבות מצוקה, ושמכורים לאלכוהול ולסמים נמצאים בקבוצת סיכון גם לגבי התמכרות זו. נמצא מתאם בין התפתחות הפרעות חרדה ודיכאון לבין ההימור הפתולוגי, אם כי קשה לדעת בבירור מה הסובב ומה המסובב בקשר ביניהם.
בניגוד לחומרים כמו אלכוהול וסמים, הידועים כממכרים מבחינה נוירו־ביולוגית, ההכרה בהתמכרות להימורים הגיעה באיחור. רק במהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה–DSM, שפורסמה בשנת 2013, הופיעה ההתמכרות להימורים בפעם הראשונה כאבחנה פתולוגית תחת הסיווג "הפרעת הימורים" (Gambling Disorder). האבחנה מפרטת רשימה של סימפטומים, כמו הצורך להגדיל את גובה ההימור כדי להשיג ריגוש, חוסר מנוחה ועצבנות כאשר מנסים להפחית או להפסיק את ההימורים, כישלון של ניסיונות לשלוט ולהפחית, נטייה להמר במצבי מצוקה, שימוש בשקרים להסתרת ההתמכרות, סיכון או איבוד קשרים משמעותיים או מקומות עבודה. בשנת 2006, בארצות הברית דווח כי 5 מיליון אנשים מוגדרים "מכורים להימורים". 15 מיליון נוספים נמצאים בסכנת התמכרות.
בתחילת שנות ה-2000 החלה עלייה עולמית במספר המכורים להימורים, לאחר שהוקמו מאות אתרי הימורים באינטרנט שהגדילו את הנגישות והזמינות של ההימורים.
על פי מחקר אפידמיולוגי שנערך בישראל ב-2023 (לפני אירועי 7 באוקטובר 2023) ופורסם ביולי 2024 על ידי פרופ' גבריאל-פריד, ד"ר נועה ונה ועמית לוונטל, קצת פחות מ-50% מהישראלים נוהגים להמר לפחות פעם בשנה, בהשוואה לכ-70% במדינות אחרות. לעומת זאת אחוז הישראלים שסובלים מבעיות הקשורות בהימורים עומד על כ-16.7% מכלל האוכלוסייה בישראל - נתון גבוה באופן יחסי למדינות אחרות בעולם. המחקר מראה עוד כי אחוז המכורים להימורים בישראל גבוה ביחס לעולם. בישראל יש 1.3% מהמרים בסיכון גבוה, לעומת 0.5%-1% בשאר העולם. אחוז המהמרים בסיכון בינוני בישראל עומד על 5%, לעומת 2%-3% בשאר העולם. לפי המחקר יש בישראל כ 400,000 מהמרים בסיכון בינוני וגבוה. הנתונים מראים שאחוז המהמרים בסיכון בישראל גבוה ביחס לשאר העולם, למרות שבישראל אין בתי קזינו חוקיים ושוק ההימורים החוקיים מוסדר ושמרני יותר ביחס למדינות אחרות.Blaszczynski, A., Walker, M., Sharpe, L., & Nower, L. I. A. (2008). Withdrawal and tolerance phenomenon in problem gambling. International Gambling Studies, 8(2), 179-192.
טיפול
אין תרופות מאושרות לטיפול בהימור פתולוגי, אך יש יסוד להנחה כי תרופות נוגדות דיכאון יכולות להועיל גם כנגד הפרעה נפשית זו.
ההסברים להימור הפתולוגי הם ביהביוריסטיים - ההימור יוצר סיפוק ומשכך חרדות ולפיכך מהווה חיזוק חיובי, או פסיכואנליטיים - ההימור מהווה תחליף מעין אירוטי לאוננות או נובע מרצון להענשת העצמי.
נראה שהמניע העיקרי להימור הפתולוגי הוא ההתמכרות לריגוש, אולי יותר מאשר החיפוש אחר רווח פיננסי. דווח שהפסקת ההימורים הובילה לסימפטומים של גמילה הדומים לתסמיני הגמילה מסמים.
ניסיונו של המחוקק בארצות מסוימות (בהן ישראל) להילחם בהימורים מעמיד את המכור להם במצוקה כפולה - לא רק שהתנהגותו פוגעת בסדרי חייו, היא גם נחשבת לפלילית (החשבת ההימורים לעבירה אינה חידוש מודרני: כבר במצרים העתיקה היו שולחים את המהמרים לעבודת פרך במכרות).
מצד שני, במקרים רבים המהמר הפתולוגי יהפוך לעבריין לא רק בשל ההימור עצמו, אלא בשל עבירות הנובעות מהרצון להשיג כספים כדי לאפשר את ההתעסקות בו. גנבות, עבירות זיוף, עבירות מס, מעשי שוד – כפי שבמקרים רבים עומד מאחוריהם הרצון להשיג כסף לרכישת סמים, כך הם יכולים לנבוע גם מהתמכרות להימורים.
אף שלא מקובל לראות בהתמכרות להימור הצדקה הפוטרת מאחריות לביצוע מעשה פלילי, מכירה הפסיקה באפשרות להקל בעונש אם העבירה נעשתה בעטייה של התמכרות זו.
בספטמבר 2017, הודיעה משרד הבריאות כי יוקמו שני מרכזים ראשונים לטיפול במכורים להימורים בישראל.
קווי דמיון בין התמכרות לסמים לבין התמכרות להימורים
קווי הדמיון בין התמכרות להימורים והתמכרות לסמים, טמונים במסלולים הנוירו-ביולוגיים המשותפים שלהם ובמנגנונים הפסיכולוגיים שבאמצעותם הם מפעילים את השפעותיהם על התנהגות המכורים.
מכורים לסמים ומכורים להימורים חווים עלייה גבוהה בשחרור הדופמין במוח. למשל, בגרעין האקומבנס (Nucleus accumbens) במהלך השימוש או ההתנהגות הממכרת. באמצעות עליה זו הם משיגים תחושת הנאה מוגברת . בנוסף, פעילות מוחית דומה נצפתה בקליפת המוח הקדם מצחית מדיאלית (Ventromedial prefrontal cortex) והמערכת הלימבית (The limbic system) בקרב מכורים להימורים לזו הנצפית בקרב מכורים לסמים, לדוגמה קוקאין . אזור הידוע כמעורב בקבלת החלטות, ויסות רגשי ועיבוד תגמול .
כמו כן, בעת צריכת סמים, נלווית גם עלייה בפעילות המוח שנצפית באזור האינסולה (Insula) אשר שייך למסלול העונג במוח. נמצא כי האינסולה מעורבת גם בהימור פתולוגי. יתרה מכך, נמצא כי האינסולה מופעלת בצורה דומה גם אצל מכורים להימורים וגם אצל מכורים לסמים כאשר הם נחשפים לגירויים שמזכירים להם את פעולת השימוש וגורמים להם לתשוקה. למשל, מזרק הרואין או אורות וצלילים של מכונת המזל בקזינו .
יתרה מזאת, אנשים המכורים להימורים חווים תסמיני גמילה הדומים לאלה של אנשים המכורים לסמים כאשר הם מנסים להפסיק להמר. תסמינים אלו כוללים חרדה, עצבנות וחוסר שקט. תופעות אלו מצביעות על כך שהתמכרות להימורים אינה רק בעיה התנהגותית אלא גם נוירולוגית.
כיום, בוחנים את האפשרות לקבלת טיפול בהתמכרות להימורים על ידי נלטרקסון (Naltrexone) שהיא התרופה בה משתמשים לטיפול בהתמכרות לאופיואידים, למשל, הרואין .
לקריאה נוספת
"התמכרות להימורים בקרב ילדים ובני נוער" באתר הכנסת דצמבר 2009
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות של הרגלים ושל דחפים
קטגוריה:התמכרות
קטגוריה:הימורים | 2024-09-01T01:46:39 |
ואזגן סרקיסיאן | שמאל|ממוזער|250px|בול עם דמותו משנת 2000
ואזגן סרקיסיאן או סרגסיאן (בארמנית: Վազգեն Սարգսյան; 5 במרץ 1959 – 27 באוקטובר 1999) היה ראש ממשלת ארמניה ביוני–אוקטובר 1999, שנרצח בבניין הפרלמנט.
ביוגרפיה
ואזגן סרקיסיאן נולד בשנת 1959 בכפר אררט שבארמניה, אז חלק מברית המועצות. בשנת 1988 היה ממארגני התנועה הלאומנית שתבעה למסור את חבל נגורנו קרבאך שבאזרבייג'ן, המאוכלס ברובו בארמנים, לארמניה.
בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות ומתן עצמאות לארמניה נתמנה סרקיסיאן לשר ההגנה של ארמניה. הוא ניהל את הקרבות במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה נגד אזרבייג'ן, בחבל המריבה, שהסתיימו בשנת 1994 בניצחון ארמני, בסיפוח שטחים לארמניה ובהכרזה על הפסקת אש.
למרות הניצחון תמך סרקיסיאן בהסדר שלום עם אזרבייג'ן שתהיה בו החזרת שטחים תמורת שלום של קבע. בכך עורר את שנאתם ואיבתם של חוגים לאומניים קיצוניים בארמניה. ביוני 1999 נתמנה סרקיסיאן לראש ממשלת ארמניה מטעם המפלגה הרפובליקנית של ארמניה.
ב-27 באוקטובר 1999 התפרצה לאולם הפרלמנט של ארמניה בירוואן קבוצה של שישה לאומנים ארמניים חמושים, ממתנגדי שיחות השלום שיזם ראש הממשלה בקשר לעתידו של חבל המריבה ולשם השגת הסדר שלום של קבע עם אזרבייג'ן. הפריצה הייתה בעת שנערך דיון בפרלמנט. אנשי הקבוצה ירו לכל עבר. ראש הממשלה, יושב ראש הפרלמנט ושישה אנשים אחרים מחברי הפרלמנט ועובדיו נהרגו בהתקפה. המתנקשים שבו ארבעים איש מחברי הפרלמנט ועובדיו והחזיקו בהם כבני ערובה, לפני שנכנעו לכוחות הביטחון, לאחר שהובטח להם כי יינתן להם לשדר את המסר שלהם לעם בארמניה באמצעות הטלוויזיה וכי יזכו למשפט הוגן.
לאחר רצח ראש הממשלה נתמנה אחיו ארם סרקיסיאן לראש ממשלת ארמניה. ששת המתנקשים וחבר נוסף מקבוצתם, שהמתין להם בעת ההתקפה, מחוץ לבניין הפרלמנט, במכונית ובה כלי נשק הועמדו לדין. בשנת 2003 נדונו כל השישה למאסרי עולם והחבר השביעי ל-14 שנות מאסר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ראשי ממשלת ארמניה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באסיה
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:שרי ההגנה של ארמניה
קטגוריה:ארמניה: גיבורים לאומיים
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 1959
קטגוריה:נפטרים ב-1999 | 2023-09-25T21:06:28 |
דיוויד הילברט | REDIRECT דויד הילברט | 2004-11-01T20:38:19 |
נירוונה | 2022-01-19T09:02:32 | |
הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון | הנרי ג'ון טמפל, הוִיקוֹנט השלישי מִפלמרסטון, (באנגלית: Henry John Temple, 3rd Viscount Palmerston; 20 באוקטובר 1784 – 18 באוקטובר 1865) היה מדינאי בריטי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשתי תקופות כהונה באמצע המאה ה-19. במשך רוב התקופה שבין השנים 1830–1865 עיצב פלמרסטון את מדיניות החוץ של בריטניה, כאשר זו הייתה בשיא עוצמתה. כינוייו העממיים היו "פאם" (Pam) ו"הנמייה" (The Mongoose) והוא כיהן בממשלה כמעט באופן רצוף משנת 1807 ועד למותו ב-1865. הוא החל את הקריירה הפרלמנטרית שלו כטורי, עבר לשורות המפלגה הוויגית ב-1830 וסיים אותה כראש הממשלה הראשון של המפלגה שהוקמה שש שנים לפני מותו, המפלגה הליברלית.
ב-1802 הוא ירש מאביו את תואר האצולה האירי שלו. ב-1807 הוא נבחר לחבר פרלמנט מטעם הטורים וב-1809 הוא מונה לשר האחראי על ענייני הכספים של הצבא במשרד המלחמה. במשרה זו הוא החזיק עד 1828 ושנה קודם לכן הוא נכנס כחבר לקבינט כאשר ג'ורג' קנינג נבחר להיות ראש הממשלה. פחות משנה לאחר מכן הוא התפטר מהממשלה יחד עם חסידים נוספים של קנינג.
בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת ליבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים 1830–1834, 1835–1841 ו-1846–1851, כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה. כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום. ב-1852 הוא מונה לשר הפנים בממשלת הקואליציה של הלורד אברדין ושאליה הוכנס הלורד ג'ון ראסל כשר החוץ בהתעקשות חסידיו של רוברט פיל. הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו לזכות ההצבעה. כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע מלחמת קרים גרמה לנפילת הממשלה ב-1855, היה פלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו המלכה ויקטוריה, ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב בפרלמנט. פלמרסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים 1855–1858 ובין השנים 1859–1865, עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן. הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.
היסטוריונים רואים בו אחד משרי החוץ הגדולים ביותר של בריטניה, בשל טיפולו במשברים גדולים, מחויבותו למאזן הכוחות שהפך את בריטניה לקול המכריע במחלוקות בין-לאומיות רבות, כישורי הניתוח שלו ומחויבותו לאינטרסים הבריטיים. למדיניותו בנוגע ליחסים עם הודו, איטליה, בלגיה וספרד הייתה השפעה ארוכת טווח, בעוד שמדיניותו בנוגע ליחסים עם צרפת, האימפריה העות'מאנית וארצות הברית הוכחה כבת חלוף. הוא היה מומחה לניצול דעת הקהל והלאומיות הבריטית. עם חולשותיו ניתן למנות חוסר ניהול נכון של יחסים בין-אישיים ואי הסכמה ארוכת שנים עם המלכה על תפקידה של המלוכה בעיצוב מדיניות החוץ.
פלמרסטון בנה לעצמו קהל אוהד רחב בקרב ציבור הבוחרים הבריטי, באמצעות קידום עצמו, קידום הלאומיות הבריטית וקידום התחושות הפטריוטיות. העיתונות טיפחה אותו בהתמדה והעניקה לו כיסוי אוהד. המלכה ורוב המנהיגות הפוליטית לא נתנו בו אמון, אך בזכות האהדה הציבורית כלפיו הוא נחל הצלחה.
ראשית חייו
ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1802 בגיל 18
הנרי ג'ון טמפל נולד בבית משפחתו שבשכונת וסטמינסטר שבלונדון. משפחתו הייתה מהענף האירי של משפחת טמפל. עם מותו של אביו ב-1802 הוא ירש את תואר האצולה שלו והיה לוויקונט פלמרסטון השלישי. מקורה של משפחתו היה מאצולת אירלנד, אף על פי שהוא כמעט מעולם לא ביקר בה. אביו היה ויקונט פלמרסטון השני, אציל אנגלו-אירי ואימו, מרי, הייתה בתו של בנג'מין מי, סוחר לונדוני. בין השנים 1792–1794 הוא התלווה למשפחתו בטיול ארוך ביבשת אירופה. בהיותו באיטליה הוא למד מפי מורה איטלקי יכולת דיבור וכתיבה שוטפים בשפה האיטלקית. לעיתים נדירות ביקרה המשפחה באחוזתה הכפרית הגדולה שבצפון מחוז סלייגו שבמערב אירלנד.
טמפל התחנך בבית הספר הארו בין השנים 1795–1800. האדמירל סר אוגוסטוס קליפורד (לימים האדון נושא המוט השחור), היה "המשרת האישי" (Fag, תפקיד שמילאו תלמידי פנימיות אנגליות ובמסגרתו ביצעו עבודות שירות יומיומיות עבור תלמידים בוגרים מהם) של פלמרסטון, של ג'ון ספנסר, רוזן ספנסר השלישי (לימים שר האוצר של בריטניה) ושל ג'ון פוסונבי, רוזן בסבורו הרביעי (לימים שר הפנים). לימים זכר קליפורד את פלמרסטון כהוגן ביותר מבין השלושה. פלמרסטון היה מעורב לעיתים קרובות בקטטות בבית הספר וחבריו הוותיקים לספסל הלימודים זכרו אותו כמי שעמד מול בריונים כפולים ממנו בגודלו. אביו של פלמרסטון לקח אותו לפרלמנט ב-1799, שם זכה הנער הצעיר ללחוץ את ידו של ראש הממשלה ויליאם פיט הבן.
בין השנים 1800–1803 למד פלמרסטון באוניברסיטת אדינבורו, שם הוא למד כלכלה פוליטית מפי דוגלד סטיוארט, ידידם של הפילוסופים הסקוטים אדם פרגוסון ואדם סמית. מאוחר יותר תיאר פלמרסטון את תקופת לימודיו באדינבורו כתקופה שבה רכש את "כל הידע המועיל ואת הרגלי החשיבה שלי". הלורד מינטו כתב להוריו של פלמרסטון שהבחור הצעיר הוא בעל נימוסים ראויים ובעל אישיות חביבה. דוגלד סטיוארט כתב לידידו, באומרו שפלמרסטון: "במזגו ובהליכותיו הוא כל מה שחבריו יכלו לבקש. אכן איני יכול לומר שאי פעם ראיתי בחור כזה ללא פגם בשלב זה של חייו או כזה שהיו לו נטיות כאלה של חביבות".
ב-17 באפריל 1802 ירש פלמרסטון מאביו את התואר ויקונט פלמרסטון, טרם מלאו לו 18. הלורד פלמרסטון הצעיר גם ירש את רוב שטחה של האחוזה המשפחתית שבמחוז סלייגו שבמערב אירלנד. מאוחר יותר הוא בנה בתחומי האחוזה את טירת קלסיבוון. בין השנים 1803–1806 הוא למד בקולג' סנט ג'ון שבאוניברסיטת קיימברידג'. כבן למעמד האצולה הוא היה זכאי לקבל את התואר השני שלו ללא מעבר מבחנים, אך על אף שפלמרסטון ויתר על זכות זו הוא סיים את לימודיו ללא מבחנים.
לאחר שב-1803 הוכרזה מלחמה נגד צרפת, הצטרף פלמרסטון למתנדבים שגויסו כהכנה לפלישה הצרפתית והיה אחד משלושת הקצינים ביחידה שהוצבה בקולג' בו הוא למד. הוא גם מונה להיות המפקד בדרגת לוטננט קולונל של מתנדבי רומזי.
ראשית הקריירה הפוליטית
בפברואר 1806 נוצח פלמרסטון בבחירות במחוז הבחירה של אוניברסיטת קיימברידג'. בנובמבר אותה שנה הוא נבחר במחוז הבחירה של הורשם, אך בינואר 1807 הוא איבד את מושבו בעקבות הצבעת הרוב הוויגי בבית הנבחרים.
בזכות החסות שהעניקו לו הלורד צ'יצ'יסטר והלורד מלמסברי, קיבל פלמרסטון את תפקיד הלורד הזוטר באדמירליות בממשלתו של הדוכס מפורטלנד. פלמרסטון עמד שוב לבחירה מטעם מחוז הבחירה של אוניברסיטת קיימברידג' במאי, אך הפסיד בהפרש של שלושה קולות לאחר שיעץ לתומכיו להצביע גם למועמד הטורי השני במחוז שהיה מיוצג על ידי שני מושבים. ביוני 1807 נכנס פלמרסטון לבסוף לפרלמנט כנציג הטורים מטעם מחוז הכיס של ניופורט שבאי וייט.
ב-3 בפברואר 1808 נשא פלמרסטון נאום תמיכה בשמירת הסודיות בפעילות הדיפלומטית ובהפצצת קופנהגן ותפיסת והשמדת ספינות הצי המלכותי הדני על ידי הצי המלכותי הבריטי. דנמרק הייתה נייטרלית במלחמה, אך נפוליאון הגיע קודם לכן להסכמה עם הרוסים בחוזה טילזיט להקים ברית ימית נגד בריטניה, כולל שימוש בצי הדני לפלישה לבריטניה. כדי להקדים תרופה למכה, העמידו הבריטים את הדנים בפני בחירה בין שתי אפשרויות: להעביר את ספינותיהם לבריטניה באופן זמני עד תום המלחמה או שהצי שלהם יושמד. הדנים סירבו לשתף פעולה ועקב כך הופגזה קופנהגן. פלמרסטון הצדיק את ההפגזה על בסיס שאיפותיו של נפוליאון להשתלט על הצי הדני:
במכתב שכתב לידיד ב-24 בדצמבר 1807 תיאר פלמרסטון את חבר הפרלמנט הוויגי המנוח אדמונד ברק כמי שבידיו "כוח הנבואה הפוליטית". אמירה זו תהפוך למטפורה שתהיה הסמל של הקריירה של פלמרסטון ותנבא את מדיניות החוץ האימפריאלית שלו.
שר המלחמה (1809–1829)
נאומו של פלמרסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן ספנסר פרסיבל, שהקים ממשלה ב-1809, ביקש לתת לפלמרסטון את תפקיד שר האוצר, אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה לו החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד שר המלחמה, שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד שר המלחמה במשך עשרים שנה.
ב-1 באפריל 1818, קצין בדימוס בשכר חלקי, לוטננט דייוויס, שהיה ממורמר על המלצת משרד המלחמה לפנסיה צבאית עבורו, וגם סבל משיגעון, ירה בפלמרסטון כאשר זה עלה במדרגות משרד המלחמה. הכדור שרט את גבו של פלמרסטון ופצע אותו קלות. לאחר שנודע לפלמרסטון שדייוויס משוגע, הוא שילם עבור הגנתו המשפטית ודייוויס נשלח לאשפוז בבית החולים בת'לם.
לאחר התאבדותו של לורד קאסלריי ב-1822, החל הקבינט של הלורד ליברפול להיות חלוק בשאלות פוליטיות. האגף הליברלי יותר של ממשלת הטורים החל לתת יותר את הטון, כשג'ורג' קנינג מכהן כשר החוץ וויליאם הסקיסון, ששימש כנציג הממשלה בבית הנבחרים, תמך ביישום תורת הסחר החופשי ויישם אותה, ומתן שוויון זכויות לקתולים הפך לסוגיה חשובה לדיון. אף על פי שפלמרסטון לא היה חבר בקבינט, הוא תמך בחום בצעדי המדיניות של קנינג ושל ידידיו.
עם פרישתו של הלורד ליברפול באפריל 1827, נקרא קנינג להתמנות לתפקיד ראש הממשלה. הטורים מן האגף השמרני יותר של המפלגה, כולל סר רוברט פיל, הסירו את תמיכתם והוקמה ברית בין החברים הליברלים שכיהנו בממשלה הקודמת לבין הוויגים. משרת שר האוצר הוצעה לפלמרסטון, שקיבל אותה, אך מינוי זה סוכל עקב סכסוך בין המלך ג'ורג' הרביעי לבין ג'ון צ'ארלס הריס. פלמרסטון נשאר בתפקידו כשר המלחמה ובפעם הראשונה קיבל מושב בקבינט. ממשלתו של קנינג שרדה למשך ארבעה חודשים כאשר ראש הממשלה מת בכהונתו, ואחריה מונתה ממשלתו של הלורד גודריץ', שכיהנה במשך קצת פחות משנה.
חסידיו של קנינג נותרו בעמדת השפעה והדוכס מוולינגטון מיהר לכלול את פלמרסטון, הסקיסון, צ'ארלס גרנט, ויליאם לם ואת הרוזן דדלי בממשלה שבסופו של דבר עלה בידו להקים. אף על פי כן, סכסוך בין ולינגטון לבין הסקיסון על סוגיית הייצוג הפרלמנטרי של מנצ'סטר וברמינגהאם גרמה להתפטרותם של הסקיסון ובעלי בריתו, כולל פלמרסטון. באביב 1828, לאחר יותר מעשרים שנים רצופות בתפקיד, מצא פלמרסטון את עצמו באופוזיציה.
ב-26 בפברואר 1828 נשא פלמרסטון נאום תמיכה במתן שוויון זכויות לקתולים. הוא חש שאין זה יאה להעניק הקלות ל"תרעומת המדומה" של אלו שפרשו מהכנסייה הממוסדת בעוד ש"הקתולים סבלו סבל של ממש". פלמרסטון גם תמך במערכה להעברת חוק הרפורמה להרחבת זכות ההצבעה לאנשים רבים יותר בבריטניה. אחד הביוגרפים שלו ציין ש"כמו רבים מחסידיו של רוברט פיל, שכיום מסווגים כטורים, הוא היה וויגי טוב בעמקי נשמתו". חוק ההקלה על הקתולים עבר בפרלמנט ב-1829 בתקופה שבה היה פלמרסטון באופוזיציה. חוק הרפורמה עבר ב-1832.
באופוזיציה (1828–1832)
בעקבות מעברו של פלמרסטון לספסלי האופוזיציה, נראה היה שהוא מתמקד בעיקר במדיניות החוץ. הוא כבר האיץ בוולינגטון לגלות מעורבות במלחמת העצמאות היוונית וקיים כמה ביקורים בפריז, שם הוא חזה בדיוק רב את הנפילה ההולכת וקרבה של שלטון הרסטורציה. ב-1 ביוני 1829 הוא נשא את נאומו הגדול הראשון בנושאי מדיניות החוץ.
פלמרסטון היה נואם מוכשר. שפתו הייתה טבעית והצורה שבה הציג את הדברים הייתה נבוכה משהו, אך בדרך כלל הוא מצא את המילים הנכונות לומר את הרעיון הנכון בזמן הנכון ואת הדרך לפנות אל בית הנבחרים בשפה המתאימה למזג של שומעיו. בספטמבר 1830 נעשה על ידי ולינגטון ניסיון להחזיר את פלמרסטון לקבינט, אך הוא סירב לעשות כן בלי שיחד איתו ייכנסו הלורד לנסדאון והלורד גריי, שני ויגים בולטים. ניתן לומר שבנקודת זמן זו שינה פלמרסטון את נאמנותו המפלגתית.
שר החוץ (1830–1841)
פלמרסטון נכנס לתפקיד שר החוץ עם אנרגיות רבות והמשיך להפעיל את השפעתו במשך שני עשורים. הוא כיהן בתפקיד בין השנים 1830–1834, 1835–1841 ובין השנים 1846–1851. באופן בסיסי, פלמרסטון היה אחראי למדיניות החוץ הבריטית בכללותה החל מתקופת המהפכות הצרפתית והבלגית ב-1830 ועד לדצמבר 1851. סגנונו המהוקצע הקנה לו את הכינוי "לורד אבן פומיס" (Lord Pumice Stone, משחק מילים של שמו), ואופן התנהגותו מול ממשלות זרות היה ראשיתה של דיפלומטיית ספינות התותחים.
משבר 1830
המהפכות של 1830 גרמו זעזוע למערכת המדינית של אירופה שהייתה יציבה מאז 1815. הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה בותרה לשניים בעקבות המהפכה הבלגית, ממלכת פורטוגל הייתה לזירה של מלחמת אזרחים וספרד עמדה להמליך את איזבלה השנייה, מלכת ספרד, שהייתה אז תינוקת שאך נולדה. פולין הקונגרסאית הייתה במצב מלחמה נגד האימפריה הרוסית והמעצמות הצפוניות (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) יצרו ברית קרובה שנראה הייתה שהיא מהווה איום על השלום ועל החירות בכל היבשת. במהלך מרד נובמבר שהתחולל באותה שנה, קראו גולים פולנים לבריטניה להתערב במצב נגד רוסיה.
מדיניותו הכוללת של פלמרסטון הייתה לשמור על האינטרסים של בריטניה, לשמור על השלום, לשמור על מאזן הכוחות ולשמור על הסטטוס קוו באירופה. לא הייתה לו כל תרעומת כלפי רוסיה. בחוגים פרטיים הוא אומנם הביע אהדה לשאיפת הפולנים, אך בתוקף תפקידו כשר החוץ הוא דחה את דרישותיהם. כשבבלגיה ובאיטליה המצב היה קשה בו זמנית, ובעיות קלות יותר היו ביוון ובפורטוגל, הוא שאף להרגיע את המתיחות באירופה ולא להחריף אותה. לפיכך הוא התמקד בעיקר בהשגת הסדר שלום לסיום המשבר בבלגיה.
בלגיה
וילם הראשון, מלך הולנד פנה למעצמות האירופאיות שהושיבו אותו על כס המלוכה לאחר המלחמות הנפוליאוניות שיבטיחו את זכויותיו. ב-1830 התכנסה בלונדון ועידה כדי לדון בסוגיה. הפתרון הבריטי כלל מתן עצמאות לבלגיה, שפלמרסטון האמין שתתרום רבות לביטחונה של בריטניה, אך כל פתרון שהוצע לא היה פשוט כלל ועיקר. מחד, למעצמות הצפוניות היה חשוב להגן על וילם ומאידך, מהפכנים בלגים רבים, כמו שארל דה ברוקר ושארל רוג'יה, תמכו באיחוד של הפרובינציות הבלגיות עם צרפת. המדיניות הבריטית הייתה לקיים ברית קרובה עם צרפת, אך בכפיפות למחויבותה לשמירה על מאזן הכוחות ביבשת, במיוחד שמירת קיומה של בלגיה. אם המעצמות הצפוניות היו תומכות בוילם הראשון באמצעות שימוש בכוח, הן היו נתקלות בהתנגדות חמושה ומאוחדת מצידן של בריטניה וצרפת. אם צרפת הייתה שואפת לספח לשטחה את בלגיה, היא הייתה מאבדת את הברית עם בריטניה ומוצאת את עצמה מול התנגדות כלל אירופאית. בסופו של דבר הייתה העמדה הבריטית על העליונה. אף על פי שהיבשת עמדה על סף מלחמה, השלום נשמר על פי תנאיה של לונדון והנסיך לאופולד מבית סקסה-קובורג-גותה, שהיה האלמן של הנסיכה שארלוט מוויילס, בתו של יורש העצר הבריטי (לימים המלך ג'ורג' הרביעי), הוכתר כמלך הבלגים.
צרפת, ספרד ופורטוגל בשנות השלושים של המאה ה-19
ב-1833 ו-1834 ייצגו המלכות הצעירות איזבלה השנייה, מלכת ספרד ומריה השנייה, מלכת פורטוגל את תקוותם של החוגים החוקתיים בארצותיהן. מעמדן היה תחת לחץ כלשהו מצד קרובי משפחותיהן האבסולוטיסטים, דום מיגל בפורטוגל ודון קרלוס, האינפנטה של ספרד, שהיו הגברים הבאים בסדר הירושה לכתר, כל אחד בארצו. פלמרסטון יזם והוציא לפועל תוכנית לכריתת ברית מרובעת בין המדינות החוקתיות במערב אירופה כמשקל נגד למעצמות הצפוניות. הסכם להשכנת שלום בחצי האי האיברי נחתם בלונדון ב-22 באפריל 1834 ואף על פי שהמאבק בספרד המשיך בצורה זו או אחרת, ההסכם השיג את מטרתו.
צרפת הצטרפה לברית באי רצון ומעולם לא ביצעה את תפקידה בברית בהתלהבות. לואי פיליפ, מלך הצרפתים הואשם באהדה חשאית כלפי הקרליסטים, תומכיו של דון קרלוס, ודחה כל ניסיון להתערבות ישירה בענייניה הפנימיים של ספרד. סביר להניח שההססנות בחצר המלכות הצרפתית בשאלה זו הייתה אחת הגורמים לעוינות האישית המתמשכת שפלמרסטון הפגין כלפי המלך הצרפתי מכאן והלאה, אף על פי שרגשותיו אלו של פלמרסטון התעוררו עוד קודם לכן. אף על פי שפלמרסטון כתב ביוני 1834 שפריז הייתה "הציר של מדיניות החוץ שלי", חילוקי הדעות בין שתי הארצות הפכו ליריבות מתמדת אך עקרה בין שתי המדינות, יריבות שלא הועילה לאף אחת מהן.
הבלקנים והמזרח הקרוב: ההגנה על טורקיה בשנות השלושים של המאה ה-19
ממוזער|250px|פלמרסטון בשנות השלושים של המאה ה-19
פלמרסטון גילה עניין רב בשאלות הדיפלומטיות שנגעו למזרח אירופה. במהלך מלחמת העצמאות היוונית הוא תמך בעוצמה בענייניה של יוון ונתן גיבוי לאמנת קונסטנטינופול שהעניקה ליוון את עצמאותה. עם זאת, החל מ-1830 הפכה הגנתה של האימפריה העות'מאנית לאחד הנושאים החשובים במדיניותו. הוא האמין בתחייתה של טורקיה. "כל מה שאנו שומעים", הוא כתב ללורד דלינג, "בנוגע לדעיכתה של האימפריה הטורקית, ועל היותה גוף מת או גזע יבש, וכן הלאה, הם פשוט שטויות". שתי מטרותיו העיקריות היו למנוע מרוסיה למסד את עצמה כשליטה על הבוספורוס ולמנוע מצרפת להשיג את אותה מטרה על הנילוס. הוא ראה בשמירת כוחו של השער הנשגב כאמצעי העיקרי למניעתן של שתי התפתחויות אפשריות אלו.
פלמרסטון החזיק זה מכבר בגישה חשדנית ועוינת כלפי רוסיה, שהמשטר האוטוקרטי שלה היה מנוגד לעקרונותיו הליברליים ושגודלה העצום היווה אתגר לכוחה של האימפריה הבריטית. הוא זעם על חתימתו ב-1833 של חוזה הונקאר איסקלסי בין רוסיה והעות'מאנים, אך הוא גילה רגשות רוגז ועוינות כלפי דייוויד אורקהרט, מחוללה של פרשת ויקסן שבה הוטל על ידי הרוסים מצור על ארץ הצ'רקסים באמצע שנות השלושים.
אף על פי כן, הוא גילה ב-1831 הססנות בנוגע לסיוע לסולטן העות'מאני, שהיה תחת איום של מוחמד עלי שליט מצרים. מאוחר יותר, לאחר הצלחתם של הרוסים, הוא הגיש ב-1833 וב-1835 הצעות למתן סיוע חומרי, הצעות שנדחו על ידי הקבינט. פלמרסטון החזיק בדעה ש"אם נוכל להשיג בכך עשר שנות שלום באמצעות שיתוף פעולה של חמש המעצמות, ואם שנים אלו ינוצלו ביעילות לארגון מחדש של המערכות האימפריאליות, אין כל סיבה שהיא שלא נהפוך מחדש למעצמה מכובדת". הוא קרא תיגר על הגישה שמדינה עתיקה כמו טורקיה צריכה להיות במצב של ייאוש כפי שהתבקש מההשוואה: "מחצית מהמסקנות השגויות שהאנושות הגיעה אליהן נבעו משימוש לרעה במטפורות ומהשוואות כוללניות שגויות". אף על פי כן, כאשר נראה היה שכוחו של מוחמד עלי עלול לאיים על קיומה של האימפריה העות'מאנית, במיוחד לאחר מותו של הסולטן מהמוט השני ב-1 ביולי 1839, הוא הצליח ב-27 ביולי לגרום למעצמות לפעול יחדיו לשמירת עצמאותה ושלמותה של האימפריה העות'מאנית כדי לשמור על השלום והביטחון באירופה. בכל אופן, ב-1840 כבש מוחמד עלי את סוריה ואת ארץ ישראל וניצח את הטורקים בקרב נזיב. הלורד פונסונבי, שגריר בריטניה בקונסטנטינופול דחק בלהט בממשלת בריטניה להתערב. בהיותה המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם מוחמד עלי, סירבה צרפת לקחת חלק בצעדים נגדו על אף שהייתה חתומה על ההסכם מהמלחמה הקודמת.
פלמרסטון, שזעם על מדיניותה של צרפת במצרים, חתם ב-1840 על הסכם לונדון עם אוסטריה, רוסיה ופרוסיה, מבלי ליידע את ממשלת צרפת. מהלך זה בוצע בהססנות ותחת התנגדות חזקה של חלק מחברי הקבינט. פלמרסטון כפה את נקיטתו של צעד זה בין השאר על ידי שליחת מכתב לראש הממשלה, הלורד מלבורן, שהוא יגיש את התפטרותו אם מדיניותו לא תתקבל. הסכם לונדון העניק למוחמד עלי וליורשיו את השלטון במצרים בתמורה לנסיגתו מסוריה, לבנון וארץ ישראל, אך הוא סירב להסכים לתנאי זה. המעצמות האירופאיות הפעילו כוח, הפגיזו את ביירות וכבשו את עכו ובכך גרמו לנפילתו המהירה של שלטונו של מוחמד עלי. מדיניותו של פלמרסטון נחלה הצלחה והוא הפך לאחד המדינאים החזקים בתקופתו.
סין
סין חסמה את גבולותיה מפני שאר העולם ואפשרה רק את קיומה של פעילות סחר מוגבלת רק דרך נמל קנטון ולא התירה שום פעילות דיפלומטית. פלמרסטון ראה במצב זה עלבון לעקרונות הסחר החופשי שבהם דגל. הוא דרש שתבוצע רפורמה ושלח ב-1834 את הלורד נפייר לנהל משא ומתן. סין סירבה ואסרה על הסוחרים הבריטים לייבא אופיום מהודו באופן חוקי. כתוצאה מכך פרצה ב-1839 מלחמת האופיום הראשונה שהסתיימה בכיבוש העיר צ'וסן על ידי הנרי פוטינגר. מאוחר יותר הוחלפה צ'וסן באי הונג קונג. על פי חוזה נאנקינג שילמה סין פיצויים ופתחה חמישה "נמלי הסכם" (treaty ports) לסחר העולמי. כך השיג פלמרסטון את מטרתו העיקרית בפתיחת סין לסחר, אף על פי שהביקורת שלו התמקדה באי המוסריות של הסחר באופיום.
את כל המהלכים הללו ניהל פלמרסטון בלהט ובמרץ פטריוטי. אלו עשו אותו אהוד ביותר בקרב המוני העם הבריטי, אך הלהט שלו, נטייתו לפעול תוך כדי איבה אישית ודיבורו השתלטני הפכו אותו למסוכן וחסר יציבות בעיניהם של המלכה ויקטוריה ושל חבריו השמרנים בממשלה. בינתיים הוא השפיע בעורמה על המידע שעמד לרשות הציבור ועל דעת הקהל כדי לחזק את שליטתו במשרד החוץ, כולל שליטה על דרכי התקשורת בתוך המשרד ובינו לבין בעלי תפקידים אחרים. הוא הדליף סודות לעיתונות ופרסם מסמכים נבחרים כדי להשיג לעצמו יותר שליטה ופרסום, וכל זאת תוך כדי התעוררותה של הלאומיות הבריטית. הוא נטר איבה לעיתון הטיימס בעריכתו של תומאס ברנס, שלא שיתף פעולה עם תכסיסי התעמולה שלו.
נישואין
ממוזער|250px|דיוקן של אמילי לם משנת 1810, טרם נישואיה לפלמרסטון
ב-1839 נשא פלמרסטון לאישה את פילגשו מזה שנים, אמילי לם, אחותו של הלורד מלבורן ואלמנתו של הלורד קאופר. לשניים לא היה בן חוקי, אף על פי שלגבי אחת מילדותיו של הלורד קאופר, ליידי אמילי קאופר, שלימים הייתה רעייתו של אנתוני אשלי קופר, רוזן שאפטסברי השביעי, מקובל לחשוב שלמעשה פלמרסטון היה אביה.
פלמרסטון התגורר בברוקט הול שבמחוז הרטפורדשייר, שהייתה ירושה של אשתו. מעונו העירוני היה בית קיימברידג' שבשכונת מייפייר. כמו כן הייתה בבעלותו אחוזת ברואדלנדס שליד רוזמרי שבמחוז המפשייר.
באופוזיציה (1841–1846)
תוך כמה חודשים סיימה ממשלתו של מלבורן את ימיה וב-1841 החל פלמרסטון תקופה של חמש שנים בהן ישב על ספסלי האופוזיציה. המשבר היה נחלת העבר, אך השינוי שהתחולל עם החלפתם של אדולף טייר בפרנסואה גיזו כשר החוץ הצרפתי והלורד אברדין במקום פלמרסטון כשר החוץ הבריטי, היה אירוע שהביא מזל לשלום העולם. פלמרסטון אימץ את הדעה שלא ניתן להסתמך על שלום עם צרפת ואכן, עד מהרה המלחמה בין שתי הארצות הייתה בלתי נמנעת. אברדין וגיזו יישמו מדיניות שונה מקודמיהם. באמצעות אמון הדדי וידידות בין שני משרדי החוץ, אך הצליחו לשקם את ההבנות הלבביות בין שתי הממשלות והרוגז שפלמרסטון ליבה, דעך בהדרגה. במהלך תקופת כהונת ממשלתו של רוברט פיל ניהל פלמרסטון חיי פרישה, אך הוא תקף במרירות אופיינית את הסכם ובסטר-אשברטון עם ארצות הברית. הסכם זה, שנחתם ב-1842 פתר כמה סכסוכי גבול בין ארצות הברית לבין קנדה, במיוחד הגבול בין פרובינציית ניו ברנזוויק שבקנדה לבין מדינת מיין שבארצות הברית והגבול בין קנדה לבין מדינת מינסוטה מימת סופיריור ועד ימת היערות (על מפגש הגבולות מינסוטה, מניטובה ואונטריו). על אף הביקורת הרבה של פלמרסטון על ההסכם, ההסכם פתר בהצלחה את שאלות הגבולות שפלמרסטון היה מוטרד בגינן זה מכבר.
המוניטין של פלמרסטון כאדם שדוגל בהתערבות, וחוסר האהדה כלפיו מצד המלכה ויקטוריה ואישים אחרים, גרמו לכך שלורד ג'ון ראסל נכשל בניסיונו להרכיב ממשלה חדשה בדצמבר 1845, מפני שהלורד הנרי גריי סירב להצטרף לממשלה שפלמרסטון יכהן בה כשר החוץ. בכל אופן, כמה חודשים לאחר מכן, שבו הוויגים לשלטון ופלמרסטון שב למשרד החוץ. ראסל השיב למבקרים שלמדיניותו של פלמרסטון הייתה אומנם "נטייה לגרום לפריצת מלחמה", אך הוא קידם את האינטרסים הבריטיים ללא שום עימות של ממש, אם לא בדרכי שלום.
שר החוץ (1846–1851)
ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1845 לערך
צרפת וספרד, 1845
ממשלת צרפת התייחסה למינוי של פלמרסטון כסימן מסוים לחידוש העוינות. הם השתמשו באיגרת שבה הוא ציין את שמו של הנסיך לבית קובורג כמועמד לשאת את מלכת ספרד הצעירה, כהצדקה להסתלקות מהסידורים שנעשו בין גיזו לבין אברדין. ככל שניתן להצדיק את מעורבותה של ממשלת צרפת בהסדר הנישואין הזה, היה ברור שהיא הייתה מבוססת על האמונה שפלמרסטון ראה בצרפת אויב מתוחכם וחסר ליאות. מאמציו של השר הבריטי לסכל את הנישואין באמצעות פנייה למדינות החתומות על הסכם אוטרכט ולמעצמות אירופאיות נוספות, נחלו כישלון. צרפת ניצחה בהתמודדות אם כי התלווה לכך אובדן כבוד לא קטן.
ההיסטוריון דייוויד בראון דוחה את הפירוש המסורתי להשפעה שהייתה לאברדין ביצירת יחסים ההדוקים עם צרפת בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 ולהריסתם על ידי פלמרסטון לאחר 1846. בראון טוען שכמי שכיהן כשר החוץ בין השנים 1846 – 1851 ולאחר מכן כראש הממשלה, שאף פלמרסטון לשמור על מאזן הכוחות באירופה, לעיתים אף תוך כדי יישור קו עם צרפת.
תמיכה במהפכות מעבר לים
המהפכות שהתחוללו ב-1848 ושכונו אביב העמים, התפשטו כמו דליקות ברחבי אירופה וזעזעו את כל בתי המלוכה ביבשת למעט רוסיה, ספרד ובלגיה. פלמרסטון אהד בגלוי את התנועות המהפכניות מעבר לים. בעיקר, הוא תמך בזכות ההגדרה העצמית ועמד בהחלטיות לצד אלו ביבשת שנאבקו לחירויות חוקיות. אף על פי כן, הוא התנגד נחרצות לעצמאותה של אירלנד.
עצמאות איטליה
שום ארץ לא עוררה בפלמרסטון סלידה כפי שעוררה בו האימפריה האוסטרית. אף על פי כן, יריבותו מול אוסטריה נבעה בעיקר משליטתה בצפון-מזרח איטליה וממדיניותה שם. פלמרסטון טען שקיומה של אוסטריה כמעצמת על מצפון להרי האלפים היא מרכיב חיוני במארג המדיני של אירופה. לרגשות סלידה ואהדה היה חלק משמעותי בהשקפותיו הפוליטיות של פלמרסטון ורגשות האהדה שלו עוררו תמיד את תמיכתו במאבקה של איטליה לעצמאות. הוא תמך במאבקה של סיציליה נגד פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות ואף אפשר את שליחתם לשם של כלי נשק ותחמושת מהרויאל ארסנל. אף על פי שהוא התאמץ לבלום את קרלו אלברטו, מלך סרדיניה מביצוע ההתקפה הנמרצת על הכוחות האוסטרים שנהנו מעליונות, הוא העניק לו גיבוי. אוסטריה, שהייתה מוחלשת מהמהפכה, שלחה שליח ללונדון כדי לבקש את תיווכה של בריטניה שתהייה מבוססת על וויתור נרחב מצידה על שטחים באיטליה. פלמרסטון דחה את התנאים שהוא היה עשוי להשיג עבור פיימונטה.
עצמאות הונגריה
בהונגריה, מלחמת האזרחים, שהגיעה עד לשערי וינה, גרמה להתערבות של הרוסים. הנסיך שוורצנברג שלט בממשלת האימפריה ביד רמה כדיקטטור. אף על פי שפלמרסטון תמך בתנועת העצמאות ההונגרית, הוא לא יכול היה לעשות הרבה למענה. ממשלת בריטניה, או פלמרסטון כנציגה, התייחסה בחשד ובעוינות לכל מעצמה ביבשת, למעט צרפת. כאשר הגיע לאיוש קושוט, מנהיג תנועת העצמאות ההונגרית, לבריטניה, הציע פלמרסטון לקבל אותו באחוזת ברוודלנדס, יוזמה שסוכלה רק באמצעות הצבעת נגד תקיפה של הקבינט.
תגובת בית המלוכה והפרלמנט לאביב העמים
מצב דברים זה התקבל במורת רוח מצידם של חצר המלוכה ורוב שרי ממשלת בריטניה. בהזדמנויות רבות נקט פלמרסטון בצעדים חשובים מבלי ליידע אותם, דבר שגרם לחוסר שביעות רצונם. הוא שלט ביד רמה במשרד החוץ ולא אפשר לראש הממשלה להתערב בנעשה שם. המלכה ובן זוגה, הנסיך אלברט לא הסתירו את כעסם על כך שהם נתפסו כאחראים למעשיו של פלמרסטון על ידי חצרות המלוכה האחרים באירופה.
כאשר בנג'מין דיזראלי ואחרים בילו כמה לילות בבית הנבחרים כדי לתקוף את מדיניות החוץ של פלמרסטון, הגיב שר החוץ לנאום שנשא תומאס אנסטי ושארך חמש שעות, בנאום שלו שגם הוא ארך חמש שעות, הראשון מבין שני הנאומים הגדולים שבהם הוא הניח את היסוד לקווי ההגנה המקיפים על מדיניות החוץ שלו בכלל ועל מדיניות ההתערבות הליברלית בפרט. מקובל לחשוב שהן ראסל והן המלכה קיוו שאחד מהם ייקח את היוזמה ויפטר את פלמרסטון. את המלכה הניא הנסיך אלברט מלעשות כן, שכן הוא התייחס ברצינות למגבלות הסמכויות החוקתיות של המלוכה וחששו של ראסל נבע מיוקרתו של פלמרסטון, מהאהדה הציבורית כלפיו ומהחשש שלאחר צעד כזה ייוותר לרשותו קבינט חסר כישורים.
פרשת דון פסיפיקו
ב-1847 הותקף ביתו של דוד פסיפיקו, סוחר יהודי גיברלטרי שחי באתונה, על ידי המון אנטישמי שעימו נמנו בניו של שר בממשלת יוון. משטרת יוון לא התערבה בנעשה, אף על פי ששוטרים נכחו במקום. בשל העובדה שפסיפיקו היה נתין בריטי, הביעה ממשלת בריטניה את דאגתה. בינואר 1850 ניצל פלמרסטון את טענותיו של דון פסיפיקו כנגד ממשלת יוון והטיל סגר ימי על נמל פיראוס. בשל העובדה שיוון הייתה קשורה בהסכמי הגנה עם שלוש מעצמות, מחו רוסיה וצרפת נגד פעולה זו של הצי המלכותי הבריטי.
לאחר דיון בלתי נשכח שנערך ב-17 ביוני, זכתה מדיניותו של פלמרסטון לגינוי בבית הלורדים. ב-29 ביוני הביע בית הנבחרים נזיפה, על פי הצעתו של ג'ון רובק, וזאת לאחר ששמע את פלמרסטון ב-25 ביוני. היה זה הנאום הרהוט והעוצמתי ביותר שפלמרסטון נשא מעודו, ובו הוא שאף להצדיק לא רק את טענותיו כלפי ממשלת יוון בפרשת פסיפיקו, אלא את כל מדיניות החוץ שלו.
בנאום זה, שארך חמש שעות, הכריז פלמרסטון את ההצהרה הידועה שלו שכל נתין בריטי זכאי בכל מקום בעולם לקבל את הגנתה של הזרוע הארוכה של ממשלת בריטניה כנגד כל אי צדק או עוון. הוא השווה את יכולותיה של האימפריה הבריטית לאלו של האימפריה הרומית, שבה כל אזרח רומאי היה יכול להגיע לכל מקום בעולם מבלי להיות מוטרד על ידי כל מדינה שהיא. היה זה הנאום המפורסם שבו עשה פלמרסטון שימוש במשפט הידוע שטבע בזמנו קיקרו, "אזרח רומא אני" (בלטינית: Civis romanus sum). בנאום זה הגיעה האהדה הציבורית כלפי פלמרסטון לשיאה.
ההתפטרות
על אף ניצחונו בפרלמנט בפרשת דון פסיפיקו, רבים מעמיתיו ותומכיו מתחו ביקורת על רוח הדברים שעל פיהם נוהלה מדיניות החוץ. המלכה שיגרה מזכר לראש הממשלה ובו הביעה את חוסר שביעות רצונה מהתנהלותו של פלמרסטון ומהתחמקותו ממחויבותו לבקש אישור מלכותי לצעדיו, וראתה בכך כשל בכנותו של פלמרסטון כלפי הכתר. מזכר זה הועבר לפלמרסטון שקיבל את הביקורת.
ב-2 בדצמבר 1851 ביצע לואי נפוליאון, שנבחר ב-1848 כנשיא צרפת, הפיכה שבה הוא פיזר את האספה הלאומית ועצר את מנהיגי הרפובליקנים. בחדרי חדרים בירך פלמרסטון את נפוליאון על ניצחונו וציין שלחוקת בריטניה שורשים היסטוריים אך צרפת עברה חמש מהפכות מאז 1789 וחוקת צרפת מ-1848 הייתה "הטיפשות של שלשום שמוחותיהם המפוזרים של ארמנד מרסט ואלכסיס דה טוקוויל הגו כדי להביא את האומה הצרפתית למבוכה ולייסורים". אף על פי כן, החליט הקבינט שבריטניה חייבת להישאר נייטרלית ולפיכך הנחה פלמרסטון את פקידיו לנקוט בגישה דיפלומטית. התמיכה הרחבה שפלמרסטון זכה לה בקרב העיתונות ודעת הקהל גרמו לחשש ולחוסר אמון בקרב פוליטיקאים אחרים ולזעם בארמון המלוכה. הנסיך אלברט התלונן שפלמרסטון שיגר איגרת מבלי להראותה קודם לכן למלכה. בתגובה הגיש פלמרסטון את התפטרותו.
שר הפנים (1852–1855)
לאחר תקופת כהונה קצרה של ממשלת מיעוט של השמרנים, נבחר הלורד אברדין לעמוד בראש ממשלת קואליציה של הוויגים וחסידיו של רוברט פיל, כשראסל מכהן בתפקיד שר החוץ והשר המקשר לבית הנבחרים. הדעה המקובלת הייתה שמבחינת שניהם לא ניתן היה להקים ממשלה ללא פלמרסטון, ולפיכך הוא מונה בדצמבר 1852 לתפקיד מזכיר הפנים. רבים החשיבו מינוי זה כמוזר, שכן מומחיותו של פלמרסטון הייתה ללא ספק מדיניות החוץ. התהלך סיפור שלאחר גל שביתות ששטף את צפון אנגליה, זימנה המלכה את פלמרסטון כדי לדון במצב. כאשר היא שאלה אותו בנוגע לחדשות האחרונות, נאמר שתגובתו של פלמרסטון הייתה: "אין חדשות מיוחדות, גברתי, אך ברור שהטורקים חצו את הדנובה".
רפורמות חברתיות
ב-1853 העביר פלמרסטון את חוק בתי החרושת שביטל פרצות בחוק הקודם ואסר על העסקתם של צעירים בין השעות 6 בערב ל-6 בבוקר. הוא ניסה להעביר הצעת חוק שאישרה את זכויות העובדים להתאגד, אך ההצעה נפלה בבית הלורדים. הוא העביר את חוק סחר החליפין שמנע ממעסיקים לשלם לעובדיהם בסחורות במקום בכסף, או לאלץ אותם לרכוש סחורות מחנויות שהיו בבעלות המעסיקים. באוגוסט 1853 העביר פלמרסטון את חוק הפחתת העשן כדי להיאבק בעשן שהיתמר יותר ויותר מארובות מכרות הפחם, בעיה שהחריפה בעקבות המהפכה התעשייתית. הוא גם דאג להעברתו של חוק החיסון, שהוגש כהצעת חוק פרטית ושכנע את הממשלה לתמוך בו. החוק קבע לראשונה שחיסון ילדים יהיה חובה על פי החוק. פלמרסטון הוציא מחוץ לחוק את מכירתם של מקומות קבורה. הזכות לקבור את המתים בכנסיות הוחזקה על ידי משפחות עשירות שאבותיהם רכשו אותה בעבר. פלמרסטון התנגד לנוהג זה על רקע שיקולי בריאות הציבור והבטיח שכל המתים יוכלו להיקבר בחצרות הכנסיות או בבתי קברות ציבוריים.
רפורמה בחוק הפלילי
פלמרסטון הפחית את משך הזמן המרבי להחזקת אסירים בתא בידוד מ-18 חודשים ל-9 חודשים. הוא גם שם קץ להעברתם של אסירים לטסמניה כאשר הוא העביר את חוק עבודות הפרך שגם קבע עונשי מקסימום לרוב העבירות. ב-1854 הוא העביר את חוק המוסדות לעבריינים שהעניק למזכיר הפנים את הסמכות לשלוח אסירים בני נוער למוסדות לעבריינים במקום לבתי כלא. הוא נאלץ לקבל את התיקון לחוק שהבטיח שהאסירים יבלו קודם לכן שלושה חודשים בכלא. באוקטובר 1854, כאשר הוא ביקר בית הכלא פרקהרסט ושוחח שם עם שלושה נערים אסירים, הוא התרשם מהתנהגותם והורה שהם יישלחו למוסד לעבריינים. הוא מצא שמצב האוורור בתאי הכלא בלתי מספק והורה לשפר אותו.
רפורמת הבחירות
פלמרסטון התנגד נחרצות לתוכניותיו של ראסל למתן זכות ההצבעה למעמדות העובדים העירוניים. כאשר בדצמבר 1853 הסכימה הממשלה להגיש את החוק במהלך המושב הבא של הפרלמנט בנוסח שראסל רצה, התפטר פלמרסטון. אף על פי כן, הלורד אברדין הודיע לו שלא התקבלה כל החלטה מסוימת על הרפורמה ופלמרסטון שוכנע לשוב לקבינט. חוק רפורמת הבחירות לא עבר בפרלמנט באותה שנה.
מלחמת קרים
משמעות הדרתו של פלמרסטון ממשרד החוץ הייתה שלא הייתה לו שליטה מלאה על האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת קרים. אחד הביוגרפים שלו, ג'ספר רידלי, טען שאם הוא היה בשליטה על מדיניות החוץ באותה תקופה, מלחמת קרים לא הייתה פורצת. פלמרסטון טען בקבינט, לאחר שהכוחות הרוסיים התרכזו על גבול האימפריה העות'מאנית בפברואר 1853, שעל הצי המלכותי להצטרף אל הצי הצרפתי בדרדנלים כאמצעי אזהרה נגד רוסיה. אך דעתו לא התקבלה.
במאי 1853 איימו הרוסים לפלוש לוולאכיה ונסיכות מולדובה אם הסולטן לא ייענה לדרישותיהם. פלמרסטון דחף לביצוע פעולה החלטית. הוא טען שיש לשלוח את הצי המלכותי אל הדרדנלים כדי לסייע לצי העות'מאני, ושבריטניה צריכה להודיע לרוסיה על כוונתה להיכנס למלחמה אם היא תממש את איומיה לפלוש לוולאכיה ולמולדובה. אבל אברדין התנגד לכל הצעותיו של פלמרסטון. לאחר ויכוחים ארוכים, הסכים אברדין באי רצון לשלוח את הצי אל הדרדנלים אך התנגד להצעותיו האחרות של פלמרסטון. הצאר הרוסי זעם על הצעדים הבריטיים אך זה לא היה מספיק בשביל להרתיע אותו. כאשר הגיע הצי הבריטי אל הדרדנלים היה מזג האוויר קשה והספינות חיפשו מקלט במים שמחוץ למיצרים. הרוסים עמדו על כך שזהו צעד שמהווה הפרה של אמנת המיצרים משנת 1841 ולפיכך פלשו לשתי הנסיכויות. פלמרסטון סבר שזוהי תוצאה של חולשה בריטית, ושאם היו מבהירים לרוסים מראש שכיבוש הנסיכויות יהווה עילה למעבר הציים הבריטי והצרפתי את הבוספורוס וכניסה אל הים השחור, הדבר היה מרתיע אותם. בקבינט האיץ פלמרסטון להגיע להחלטה על הכרזת מלחמה על רוסיה, אך אברדין התנגד, שכן הוא שאף לשלום. דעת הקהל בבריטניה תמכה בטורקים, והאהדה כלפי אברדין נחלשה בהתמדה. בפברואר 1854 ציין הלורד דדלי סטיוארט: "בכל מקום שאני הולך אליו, אני שומע דעה אחת בנושא, ודעה זו הובעה במילה אחת, או בשם אחד – פלמרסטון".
ב-28 במרץ 1854 הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה בשל סירובה לסגת מהנסיכויות. המלחמה התקדמה באיטיות, בלי שום הישגים בים הבלטי ועם הישגים איטיים בחצי האי קרים במצור הארוך על סבסטופול. חוסר שביעות הרצון מניהול המלחמה החל להתגבר בקרב הציבור הבריטי ובארצות אחרות, והחריף כשהגיעו דיווחים על כישלונות, במיוחד בניהול הגרוע של הסתערות הבריגדה הקלה בקרב בלקלווה. רמת הבריאות ותנאי המחיה של החיילים הבריטים נודעו לציבור, והעיתונות, ששיגרה כתבים לשטח, הדגישה מאוד את הנושא. הטורים דרשו לקבל נתונים על כל החיילים, הפרשים והמלחים שנשלחו לקרים ואת המספר המדויק של הקורבנות. כאשר הפרלמנט קיבל החלטה לחקור ברוב של 305 תומכים מול 148 מתנגדים, אמר אברדין שהוא רואה בהחלטה הצעת אי-אמון וב-30 בינואר 1855 הוא התפטר מתפקידו. למלכה לא היה אמון בפלמרסטון ובתחילה היא ביקשה מהלורד דרבי לקבל עליו את התפקיד. דרבי הציע לפלמרסטון את תפקיד שר המלחמה והוא הסכים בתנאי שקלרנדון יישאר במשרד החוץ. קלרנדון סירב ועקב כך דחה פלמרסטון את הצעתו של דרבי שבסופו של דבר ויתר על האפשרות להרכיב ממשלה. המלכה ביקשה מלנדסדון להרכיב ממשלה, אך הוא היה מבוגר מדי ולפיכך היא ביקשה מראסל, שאף אחד מעמיתיו לשעבר, למעט פלמרסטון, לא היה מוכן לשרת תחתיו. כשהיא מותשת ממציאת חלופות אפשריות, הזמינה המלכה את פלמרסטון לארמון בקינגהאם ב-4 בפברואר 1855 כדי להטיל עליו את משימת הרכבת הממשלה.
ראש הממשלה (1855–1858)
ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1855 לערך
סיום מלחמת קרים
פלמרסטון נקט בעמדה בלתי מתפשרת בנוגע למלחמה. הוא שאף להרחיב את חזית הלחימה, במיוחד באזור הים הבלטי, שם ניתן היה לאיים על סנקט פטרבורג באמצעות כוחו העדיף של הצי הבריטי. מטרתו הייתה לצמצם באופן קבוע את האיום הרוסי על אירופה. שוודיה ופרוסיה היו נכונות להצטרף וכך נותרה רוסיה מבודדת. עם זאת, צרפת, שעד אז שלחה יותר חיילים למלחמה בהשוואה לבריטניה וספגה הרבה יותר אבדות, שאפה לסיים את המלחמה, כפי שעשתה אוסטריה. במרץ 1855 מת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ובמקומו עלה לכס המלוכה בנו, אלכסנדר השני ששאף לשלום. אף על פי כן, פלמרסטון סבר שתנאי השלום סלחניים מדי כלפי רוסיה ושכנע את נפוליאון השלישי לפוצץ את שיחות השלום עד שסבסטופול תיפול וכך בעלות הברית יהיו בעמדה עדיפה במשא ומתן. בספטמבר נכנעה לבסוף סבסטופול ולבעלות הברית הייתה שליטה מוחלטת בזירת הים השחור. רוסיה הסכימה לתנאי השלום וב-27 בפברואר 1856 נחתם הסכם שביתת נשק ולאחר חודשים של משא ומתן נחתם חוזה פריז. דרישתו של פלמרסטון לפירוז הים השחור הובטחה, על אף שרצונו להחזרת חצי האי קרים לידי האימפריה העות'מאנית לא התקבל. הסכם השלום נחתם ב-30 במרץ ובאפריל 1856 העניקה המלכה ויקטוריה לפלמרסטון את תואר אביר מסדר הבירית.
תקרית "החץ" ומלחמת האופיום השנייה
באוקטובר 1856 לכדו הסינים את הספינה "החץ" (Arrow), ספינה שהייתה רשומה בהונג קונג ובבעלות בריטית. במהלך הפעולה הם ביזו, לדברי הנציג הבריטי, הארי פרקס, את הדגל הבריטי. כאשר סירב הנציב הסיני, יה מינגצ'ן, להתנצל, הפגיזו הבריטים את המתחם שלו. הנציב הגיב בהכרזה שקראה לאנשי קנטון "להתאחד להשמדת בני הבליעל האנגלים עושי הצרות הללו" והציע גמול של 100 דולר על כל ראש של אנגלי. בתי החרושת הבריטיים מחוץ לעיר הועלו באש על ידי המון זועם. פלמרסטון נתן גיבוי לפרקס בעוד שבפרלמנט הותקפה המדיניות הבריטית על רקע מוסרי על ידי ריצ'רד קובדן וויליאם גלאדסטון. כשהוא משחק על השיקול הפטריוטי, אמר פלמרסטון שקובדן הפגין "רגשות אנטי-אנגליים, וויתור על כל הקשרים בין אנשים לבין מולדתם, שלא הייתי מצפה מחבר כלשהו של הבית הזה. כל מה שהיה אנגלי היה שגוי וכל מה שהיה עוין לאנגליה היה נכון". הוא המשיך ואמר שאם הפרלמנט היה מגנה את צעדיו, זה היה סימן שהבית הצביע למען "הפקרת קהילה גדולה של נתינים בריטים בקצהו של העולם לידיהם של חבורת ברברים". הצעת אי-אמון התקבלה ברוב של 16 קולות ובעקבותיה התקיימו ב-1857 בחירות כלליות. עמדתו של פלמרסטון קיבלה תמיכה בקרב חלק ניכר של מעמד העובדים, בקרב מעמד הביניים שהלך וגדל ובקרב החוגים המסחריים והפיננסיים. לאחר שזכות ההצבעה הורחבה, גרפה מפלגתו של פלמרסטון רוב של 83 מושבים בבית הנבחרים, הרוב הגדול ביותר מאז 1835. קובדן וג'ון ברייט איבדו את מושביהם.
מלחמת האופיום השנייה הייתה תבוסה משפילה נוספת עבור שושלת צ'ינג, שכבר התנודדה על כרעי תרנגולת כתוצאה ממרד טאיפינג.
התפטרות
ממוזער|250px|פלמרסטון ב-1857 לערך
לאחר הבחירות העביר פלמרסטון את חוק דיני המשפחה שעל פיו התאפשר לראשונה לבתי המשפט לפסוק בדיני גירושים והוציא אותם מתחום השיפוט של בתי המשפט הכנסייתיים. מתנגדי החוק בפרלמנט, שכללו את גלאדסטון, היו הראשונים בהיסטוריה הבריטית שעשו שימוש בפיליבסטר. אף על פי כן, פלמרסטון היה נחוש בדעתו להעביר את החוק והדבר עלה בידו.
ביוני 1857 הגיעו לבריטניה החדשות על המרד ההודי הגדול. פלמרסטון שלח את סר קולין קמפבל בראש תגבורות להודו. הוא גם הסכים להעביר את השליטה על חברת הודו המזרחית הבריטית לידי הכתר.
לאחר ניסיון ההתנקשות של המהפכן האיטלקי פליצ'ה אורסיני בנפוליאון השלישי תוך שהוא עושה שימוש בפצצה תוצרת בריטניה, הצרפתים רתחו מזעם. פלמרסטון העביר חוק נגד קשירת קשר לרצח שעל פיו מזימה לביצוע רצח מחוץ לגבולות בריטניה נחשבה לעבירה פלילית. בקריאה הראשונה הצביעו השמרנים בעד החוק, אך בקריאה השנייה הם התנגדו. פלמרסטון הפסיד בהצבעה בהפרש של 19 קולות ולפיכך, בפברואר 1858 הוא נאלץ להתפטר.
באופוזיציה (1858–1859)
לשמרנים לא היה רוב כדי להרכיב ממשלה ובמרץ 1859 הגיש ראסל הצעת החלטה להרחבת זכות ההצבעה, שהשמרנים התנגדו לה, אך היא עברה. הפרלמנט פוזר והתקיימו בחירות כלליות שבהן ניצחו הוויגים. פלמרסטון דחה הצעה מד'יזראלי להיות מנהיג סיעת השמרנים בפרלמנט, אך ב-6 ביוני הוא נכח בפגישה שבה נוסדה המפלגה הליברלית. המלכה ביקשה מהלורד גרנוויל להקים ממשלה, אך על אף שפלמרסטון הסכים לשרת תחתיו, ראסל סירב. לפיכך, ב-12 ביוני הטילה המלכה על פלמרסטון להרכיב ממשלה שבה הסכימו ראסל וגלאדסטון לשרת תחתיו.
ראש הממשלה (1859–1865)
ממוזער|פלמרסטון מציג בפני בית הנבחרים הבריטי את הצעת הסכם קובדן-שבלייה בפברואר 1860
ההיסטוריונים מתייחסים לממשלתו השנייה של פלמרסטון כאל הממשלה הליברלית הראשונה. בתקופת כהונתו זאת דאג פלמרסטון לצעדי חקיקה חשובים. החוק נגד פגיעה בבני אדם היה חלק מתהליך רחב של ביסוס החוק הפלילי. חוק החברות היה הבסיס לחוק החברות המודרני.
מדיניות החוץ המשיכה להיות בסיס כוחו העיקרי של פלמרסטון. הוא היה סבור שהוא יוכל לעצב את כל המערכת הדיפלומטית האירופאית, אם לא לשלוט בה, במיוחד תוך כדי הפיכת צרפת לבעלת ברית חיונית ושותפה לפעילות סחר. אף על פי כן, לעיתים קרובות היסטוריונים מותחים ביקורת על שיטת הפעולה שלו ורואים בה העמדת פנים יותר מאשר פעולה החלטית.
רבים ראו בפלמרסטון רודף שמלות. הטיימס כינה אותו "לורד קופיד" וב-1863, בגיל 79 הוא נכלל כנתבע בתיק גירושים, אף על פי שמקרה זה התברר בסופו של דבר כלא יותר מניסיון סחיטה.
יחסיו עם גלאדסטון
אף על פי שמערכת היחסים בין פלמרסטון לבין ויליאם גלאדסטון הייתה ג'נטלמנית, הם היו חלוקים ביניהם בשאלות שנגעו למינויים כנסייתיים, יחסי החוץ, שאלות ביטחון ורפורמות. הבעיה הגדולה ביותר של פלמרסטון במהלך כהונתו השנייה כראש הממשלה הייתה כיצד לטפל בשר האוצר שלו. לחבר הפרלמנט סר ויליאם גרגורי נאמר על ידי אחד מחברי הקבינט "שבהתחלה, בכל ישיבה ולאחר כל חג, מר גלאדסטון נהג להגיע עם כל מיני הצעות לרפורמות שונות שלדעתו היה חיוני לבצען באופן מיידי. פלמרסטון נהג להביט במסמך שהוגש לו מבלי להניע עפעף ולא אמר דבר עד שהייתה הפוגה בדבריו של גלאדסטון. אז הוא היה חובט בידו על השולחן ואומר בהתלהבות: 'כעת רבותי, בואו ניגש לעניינים'". פלמרסטון אמר ללורד שפסטברי: "גלאדסטון יזכה לעשות את הדברים בדרכו שלו וכאשר הוא יירש את מקומי, יקרו דברים מוזרים". לאחד מידידיו הוא אמר שהוא סבור שגלאדסטון ימיט חורבן על המפלגה הליברלית ויסיים את חייו בבית משוגעים.
במאי 1864, כאשר הגיש חבר הפרלמנט אדוארד ביינס הצעת חוק לרפורמה, הורה פלמרסטון לגלאדסטון לא להכניס את עצמו או את הממשלה למחויבות כלשהי. תחת זאת אמר גלאדסטון בנאומו בבית הנבחרים שאין הוא רואה כל סיבה מדוע מישהו לא יצביע בעד ההצעה אלא אם כן הוא מוגבל נפשית והוסיף שזה לא יקרה אלא אם כן מעמד העובדים יגלה עניין ברפורמה. פלמרסטון האמין שהצהרה זו הייתה הסתה של המעמדות העובדים להתחיל לנהל תעמולה למען רפורמה ואמר לגלאדסטון: "הזכות של כל גבר ואישה היא לקבל ממשל תקין על פי החוקים ואלו שהציעו את השינויים חייבים להוכיח שהמצב הנוכחי לא תואם את המטרות הללו".
ביטחון
מעורבותה של צרפת באיטליה ב-1859 גרמה לחשש של פלמרסטון מפני פלישה צרפתית לבריטניה והוא ייסד את "הוועדה המלכותית להגנת הממלכה המאוחדת" (Royal Commission on the Defence of the United Kingdom). הוועדה המליצה על בניית ביצורים, שכונו "מבצרי פלמרסטון" (Palmerston Forts) להגנת מספנות הצי המלכותי ונמליו, תוכנית שפלמרסטון תמך בה בהתלהבות. עקב התנגדותו להוצאה העצומה הכרוכה במיזם שכזה, איים גלאדסטון כמה פעמים להתפטר מתפקידו כשר האוצר כאשר הצעות הוועדה התקבלו. פלמרסטון ציין שהוא קיבל כמה מכתבי התפטרות מגלאדסטון כך שלדעתו הם יספיקו כדי להעלות עשן בארובה.
מלחמת האזרחים האמריקנית
ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1863
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית נטה פלמרסטון לאהוד את קונפדרציית המדינות של אמריקה. על אף היותו מתנגד לעבדות, הייתה לפלמרסטון עוינות רבת שנים כלפי ארצות הברית והוא האמין שפירוק האיחוד יחליש אותה ויגביר את כוחה של בריטניה. בנוסף, הוא סבר שהקונפדרציה "תפתח שוק פעיל ורב ערך עבור התעשייה הבריטית".
עם פרוץ המלחמה ב-13 במאי 1861 פרסמה בריטניה הצהרת נייטרליות. הקונפדרציה הוכרה כצד לוחם במלחמה אך זה היה מוקדם מדי כדי להכיר בה כמדינה ריבונית. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד, איים להתייחס לכל מדינה שתכיר בקונפדרציה כמדינת אויב. בריטניה הייתה תלויה יותר בתירס שיובא מארצות הברית מאשר בכותנה שיובאה ממדינות הקונפדרציה ומלחמה נגד ארצות הברית לא התיישבה עם האינטרסים הכלכליים הבריטיים. פלמרסטון הורה על שליחת תגבורות לקנדה, שכן הוא היה משוכנע שהצפון יכרות שלום עם הדרום ויפלוש לקנדה. הוא היה מרוצה מהניצחון של הדרום בקרב בול ראן הראשון, אך 15 חודשים לאחר מכן הוא חש "שהמלחמה באמריקה... כבר לא משיגה במפורש את המטרות שלה מבחינת הצפון, למעט תהליך שבו הם נפטרו מכמה אלפי עושי צרות אירים וגרמנים. חשוב להבהיר, בכל אופן, שהגזע האנגלו-סכסי משני הצדדים הראה אומץ והתמדה ראויים לציון". פרשת טרנט בנובמבר 1861 גרמה לזעם בבריטניה ולתקרית דיפלומטית. ספינת מלחמה אמריקאית עצרה את ספינת הדואר הבריטית "טרנט" (RMS Trent) ועצרה שני שליחים של הקונפדרציה שהיו על סיפונה בדרכם לאירופה. פלמרסטון ראה בפעולה כעלבון, דרש את שחרורם של שני הדיפלומטים והורה לשלוח 3,000 חיילים לקנדה. במכתב למלכה ששלח ב-5 בדצמבר אמר פלמרסטון "שבריטניה נמצאת כעת בעמדת כוח חזקה יותר מאי פעם כדי להכות מכה ניצחת וכדי ללמד את ארצות הברית לקח שלא יישכח עד מהרה". במכתב אחר שכתב לשר החוץ שלו, הוא צפה פריצת מלחמה בין בריטניה לבין ארצות הברית:
למעשה, לא היה אף אירי ששלט על עיתון כלשהו בצפון וארצות הברית החליטה לשחרר את שני העצורים כדי להימנע מהסתכנות במלחמה. פלמרסטון היה משוכנע שנוכחותם של הכוחות הבריטיים בקנדה גרמה לאמריקאים להסכים לכך.
לאחר הודעתו של הנשיא לינקולן בספטמבר 1862 שהוא יפרסם את הצהרת האמנציפציה תוך תשעים יום, התנהל בקבינט הבריטי דיון על אפשרות להתערב כדי לסיים את המלחמה כצעד הומניטרי. באותה עת התחולל בצרפת משבר על רקע הדחתו של מלך יוון ועל החמרת השאלה המזרחית בנוגע לרוסיה. ממשלת בריטניה הייתה צריכה להגדיר אם המצב בצפון אמריקה או בלימתה של רוסיה חשובים ודחופים יותר. ההחלטה שהתקבלה הייתה לתת עדיפות לאיומים הקרובים יותר לבריטניה גופא ולדחות את הצעתה של צרפת להתערבות משותפת באמריקה. האיום על כניסה למלחמה על רקע גזעי ועל רקע מיגור העבדות מעולם לא מומש. פלמרסטון דחה את כל המאמצים של הקונפדרציה להשיג הכרה בריטית.
הספינה של הקונפדרציה "אלבמה" (CSS Alabama) נבנתה בנמל הבריטי בבירקנהד והיא היוותה קושי נוסף מבחינתו של פלמרסטון. ב-29 ביולי 1862 דיווח קצין משטרה שהוא קיבל הוראה שעליו לעכב את הספינה, שכן בנייתה הייתה הפרה של הנייטרליות של בריטניה. פלמרסטון הורה על העיכוב ב-31 ביולי, אך הספינה הפליגה לפני שההוראה הגיע לבירקנהד. במסגרת פעילותה לאחר מכן, שבתה והטביעה ה"אלבמה" ספינות סוחר רבות של האיחוד, כפי שעשו ספינות נוספות שנבנו בבריטניה. ארצות הברית האשימה את בריטניה כשותפה לדבר עבירה. היה זה הבסיס ל"תביעות אלבמה" שהוגשו לבריטניה לאחר המלחמה על נזקים שנגרמו, שפלמרסטון סירב לשלם. לאחר מותו של פלמרסטון הכיר גלאדסטון בתביעות הללו של ארצות הברית והסכים להליך בוררות שבמסגרתו שילמה בריטניה 15.5 מיליון דולר על הנזקים.
באביב 1862, פתח גלאדסטון, אז שר האוצר, דיון בקבינט על השאלה אם בריטניה צריכה להתערב. לגלאדסטון הייתה דעה חיובית על הקונפדרציה והוא תמך בעבדות (עושרה של משפחתו נסמך על העבדות באיי הודו המערבית הבריטיים). הוא הדגיש את הצורך להתערב כדי לעצור את מרחץ הדמים המזעזע ואת כישלונו של האיחוד להשיג הישגים צבאיים ממשיים, אך לפלמרסטון היו דאגות אחרות באותה עת, כולל המשבר שהיה קשור להדחתו של מלך יוון, ששם את השאלה המזרחית בעדיפות גבוהה יותר. הקבינט החליט שהמצב באמריקה דחוף פחות בהשוואה לצורך לבלום את ההתפשטות הרוסית והוא דחה את הצעותיו של גלאדסטון.
דנמרק
קנצלר פרוסיה אוטו פון ביסמרק שאף לספח את הטריטוריה הדנית שלזוויג ואת הטריטוריה הגרמנית הולשטיין, שהדוכס שלה היה מלך דנמרק, בעיקר בגלל הנמל שלה שבעיר קיל, ולצורך כך הוא כרת ברית עם אוסטריה. בנאום שנשא בבית הנבחרים ב-23 ביולי 1863, אמר פלמרסטון שממשלת בריטניה, כמו ממשלות צרפת ורוסיה, מקווה ש"העצמאות, השלמות והזכויות של דנמרק יישמרו, אנו משוכנעים – ולכל הפחות אני משוכנע – שאם ייעשה ניסיון אלים כל שהוא לפגוע בזכויות הללו ולהפר את העצמאות, אלו שיעשו את הניסיון הזה יבינו כתוצאה מכך שדנמרק לא תעמוד לבדה". עמדתו של פלמרסטון התבססה על האמונה המסורתית שצרפת היוותה איום גדול יותר על בריטניה והייתה חזקה יותר מאוסטריה ופרוסיה.
במשך חמישה חודשים לא עשה ביסמרק דבר. בכל אופן, בנובמבר חוקקה ממשלת דנמרק חוקה חדשה שעל פיה הולשטיין הייתה קשורה לדנמרק. שלזוויג הייתה כבר חלק מדנמרק זה מאות שנים. עם חלוף השנה, התקבצו צבאות פרוסיה ואוסטריה בהמוניהם על גדות נהר האיידר. ב-1 בפברואר 1864 פלשו צבאות פרוסיה ואוסטריה ופתחו את מה שנקרא מלחמת שלזוויג השנייה. עשרה ימים לאחר מכן ביקשה ממשלה דנמרק את סיועה של בריטניה. ראסל האיץ בפלמרסטון לשלוח את הצי לקופנהגן ולשכנע את נפוליאון השלישי שעליו לנייד את חייליו שחנו על הגבול מול חבל הריין. פלמרסטון השיב שהצי לא יוכל לסייע רבות לדנים בקופנהגן ושאין לעשות שום צעד כדי לשכנע את נפוליאון השלישי לחצות את הריין.
באפריל עשה כבר הצי האוסטרו-הונגרי את דרכו לתקיפה בקופנהגן ופלמרסטון נועד עם השגריר האוסטרי בלונדון והודיע לו שבריטניה לא תוכל להרשות לספינות האוסטריות לעבור בתעלת למאנש אם מטרתן היא לתקוף את דנמרק ואם הם ייכנסו אל הים הבלטי, התוצאה תהייה מלחמה עם בריטניה. השגריר השיב שהצי האוסטרי לא ייכנס אל הים הבלטי, ואכן כך היה.
פלמרסטון קיבל את הצעתו של ראסל שהמלחמה צריכה להיפתר בוועידה, אך בוועידת לונדון שהתקיימה במאי וביוני 1864 סירבו הדנים לקבל את אובדן שלזוויג-הולשטיין. שביתת הנשק הסתיימה ב-26 ביוני ועד מהרה פלשו צבאות פרוסיה ואוסטריה לחלקים נרחבים יותר של דנמרק. ב-25 ביוני היה הקבינט הבריטי נגד יציאה למלחמה להצלת דנמרק, אך הצעתו של ראסל לשלוח את הצי המלכותי הבריטי להגן על קופנהגן התקבלה על חודו של קולו המכריע של פלמרסטון. אולם, פלמרסטון אמר שלא ניתן לשלוח את הצי לאור המחלוקת העמוקה בקרב חברי הקבינט.
ב-27 ביוני מסר פלמרסטון את הצהרתו בבית הנבחרים ואמר שבריטניה לא תוכל לצאת למלחמה נגד הגרמנים אלא אם כן קיומה של דנמרק כמדינה עצמאית יעמוד על כף המאזניים או שבירתה תהיה תחת איום. השמרנים השיבו שפלמרסטון בגד בדנים והצעת אי-האמון עברה בבית הלורדים על חודם של תשעה קולות. בדיון שהתנהל בבית הנבחרים אמר חבר הפרלמנט ג'ונתן פיל: "האם הגיעו הדברים לידי כך שדבריו של ראש ממשלת אנגליה, שנאמרו בפרלמנט של אנגליה, נחשבים רק כאיום סרק שהמעצמות הזרות מתייחסות אליהם בצחוק ובבוז?" פלמרסטון השיב בלילה האחרון של הדיון: "אני אומר שאנגליה נמצאת בעמדה חזקה מאי פעם ואלו שאומרים שכוחה ירד להערכתם של מדינות העולם, הם לא האנשים שצריכים להיות חלק מהכבוד והיוקרה של אנגליה".
הצעת אי-האמון נפלה בבית הנבחרים עם 313 מתנגדים מול 295 תומכים, כשיריביו הוותיקים של פלמרסטון במחנה הפציפיסטי, ריצ'רד קובדן וג'ון ברייט, הצביעו בעדו. תוצאות ההצבעה הוכרזו בשעה 2:30 לפנות בוקר וכאשר הגיעו החדשות לאוזניו של פלמרסטון הוא שעט במעלה המדרגות אל גלריית הגבירות וגרם לאשתו למבוכה. בנג'מין דיזראלי כתב: "איזה אומץ לב לטפס על המדרגות האיומות הללו בשעה שלוש לפנות בוקר ובגיל שמונים!"
ניצחון בבחירות
פלמרסטון ניצח בבחירות נוספות שהתקיימו ביולי 1865 והגדיל את הרוב שלו. מנהיגותו של פלמרסטון הייתה נכס אלקטורלי גדול עבור המפלגה הליברלית. לאחר מכן היה עליו להתמודד עם פעילותם האלימה של אחוות הפניאנים באירלנד. פלמרסטון הורה למשנה למלך אירלנד, הלורד וודהאוס, לנקוט נגדם באמצעים, כולל השעיה אפשרית של ניהול משפטים באמצעות מושבעים ומעקב אחר אמריקאים שנסעו לאירלנד. הוא האמין שההסתה של הפניאנים מקורה באמריקה. ב-27 בספטמבר 1865 הוא כתב לשר המלחמה: "נראה כעת שהתקיפה האמריקאית באירלנד תחת שמם של הפניאנים נכשלה, אך הנחש רק נפצע ולא נהרג. זה בהחלט אפשרי שהקושרים האמריקאים ינסו למצוא נחמה בפרובינציות שלנו בצפון אמריקה על תבוסתם באירלנד".
הוא הנחה לשלוח כוחות נוספים לקנדה ולאירלנד. במהלך השבועות האחרונים הללו של חייו הרהר פלמרסטון על ההתפתחויות במדיניות החוץ. הוא החל לחשוב על ידידות חדשה עם צרפת כ"סוג של ברית הגנה מוקדמת" כנגד אמריקה וראה כיצד פרוסיה הופכת לרבת עוצמה יותר וכיצד זה יהווה איזון מול האיום ההולך וגובר מצד רוסיה. במכתב שכתב לראסל הוא הזהיר שרוסיה "תהפוך בזמן המתאים למעצמה גדולה כמעט כמו האימפריה הרומית גרמניה חייבת להיות חזקה כדי לבלום את התוקפנות הרוסית".
מותו
בערוב ימיו נהנה פלמרסטון מבריאות איתנה. הוא התגורר ברומזי בביתו שנבנה ב-1840. ב-12 באוקטובר 1865 הוא לקה בצמרמורת ובמקום לפרוש מיד למנוחה במיטתו הוא התהלך לאיטו שעה וחצי. לאחר מכן עלה מאוד חומו אך מצבו התייצב למשך הימים הבאים. בכל אופן, בליל ה-17 באוקטובר התדרדר מצב בריאותו וכאשר שאל אותו רופאו אם הוא מאמין בתחיית העולם באמצעות ישו המשיח, השיב פלמרסטון: "ברור, סעיף 98, כעת המשך לסעיף הבא" (הוא העסיק את מחשבותיו בהסכמים דיפלומטיים). נוסח בלתי אמין של מילותיו האחרונות היה: "למות, רופאי היקר? זה הדבר האחרון שאעשה". הלורד פלמרסטון מת בשעה 10:45 בבוקר ביום רביעי ה-18 באוקטובר 1865, יומיים לפני יום הולדתו ה-81. אף על פי שהוא רצה להיקבר בכנסיית רומזי, הקבינט עמד על כך שתתקיים עבורו הלוויה ממלכתית ושהוא ייטמן במנזר וסטמינסטר. הלווייתו התקיימה ב-27 באוקטובר. הוא היה האישיות הרביעית שלא ממשפחת המלוכה שזכתה להלוויה ממלכתית (לאחר אייזק ניוטון, הוריישו נלסון וארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון).
המלכה ויקטוריה כתבה לאחר מותו של פלמרסטון שאף על פי שהיא הצטערה על מותו, היא מעולם לא חיבבה או כיבדה אותו: "אדם מוזר ונחוש עם שאיפות כה רבות הלך לעולמו! לעיתים כה קרובות הוא הדאיג וציער אותנו, אף על פי שכראש הממשלה הוא התנהג כיאות". פלורנס נייטינגייל הגיבה באופן שונה כאשר שמעה על מותו: "זה יהיה אובדן גדול עבורנו. אף על פי שהוא תמיד התבדח כאשר הוא ביקש לעשות את הדבר הנכון, הוא תמיד עשה זאת. אף אחד אחר לא היה מסוגל לנהל את העניינים בקבינט כפי שהוא עשה. איבדתי מגן רב עוצמה... הוא היה רציני הרבה יותר מכפי שהוא נראה. לא נעשה עימו צדק".
מורשתו
ממוזער|250px|פסלו של פלמרסטון בכיכר פרלמנט בלונדון
ממוזער|250px|פסלו של פלמרסטון בסאות'האמפטון
באופן מסורתי נחשב פלמרסטון כ"שמרן בארצו וכליברל מחוצה לה". הוא האמין שהחוקה הבריטית כפי ששוריינה במהפכה המהוללת של 1688 הייתה הטובה ביותר שיכלה לצאת תחת ידיו של אדם כלשהו, עם מונרכיה חוקתית שהייתה נתונה לחוקי הארץ אך שמרה על סמכויות פוליטיות מסוימות. הוא תמך בשלטון החוק והתנגד לצעדי דמוקרטיזציה נוספים לאחר חוק הרפורמה של 1832. הוא שאף לראות את המערכת הליברלית שנוצרה בין שני מקרי הקיצון של המונרכיה האבסולוטית והדמוקרטיה הרפובליקנית מחליפה את המונרכיות האבסולוטיות ביבשת. לאחרונה ראו כמה היסטוריונים את מדיניות הפנים שלו כראש הממשלה לא כבעלת נטייה ליברלית אלא כמדיניות פרוגרסיבית בקנה המידה של זמנה.
אף על פי כן, פלמרסטון ייזכר בעיקר בשל מדיניות החוץ שלו. המטרה העיקרית שלו במדיניות החוץ הייתה לקדם את האינטרסים הלאומיים של בריטניה. פלמרסטון היה ידוע בפטריוטיות שלו. לורד ג'ון ראסל אמר ש"ליבו פעם תמיד למען כבודה של אנגליה". פלמרסטון האמין שזה לטובתה של בריטניה שיוקמו ממשלות ליברליות ברחבי היבשת. הוא גם יישם מדיניות של הליכה על הסף ושל העמדת פנים בכך שהיה מוכן לאיים במלחמה כדי להשיג את האינטרסים של בריטניה.
ב-1886, כאשר הלורד רוזברי מונה להיות שר החוץ בממשלתו של גלאדסטון, שאל אותו ג'ון ברייט אם הוא קרא אודות מדיניותו של פלמרסטון כשר החוץ. רוזברי השיב בחיוב. "אם כך", אמר ברייט, "אתה יודע ממה להימנע. עשה בדיוק ההפך ממה שהוא עשה. כהונתו כשר החוץ הייתה פשע אחד ארוך". המרקיז מלורן אמר על פלמרסטון ב-1866: "הוא אהב את ארצו וארצו אהבה אותו. היא חי למען הכבוד שלה והיא תוקיר את זיכרונו".
ב-1889 סיפר גלאדסטון סיפור על מקרה שבו "צרפתי, שנהג להחמיא לעצמו, אמר לפלמרסטון: 'אם לא הייתי צרפתי, הייתי רוצה להיות אנגלי', ולכך הגיב פלמרסטון בקור רוח: 'אם לא הייתי אנגלי, הייתי רוצה להיות אנגלי'". כאשר הוביל וינסטון צ'רצ'יל מערכה להתחמשות מחדש בשנות השלושים של המאה ה-20, השוו אותו לפלמרסטון שהתריע שהמדינה צריכה לדאוג להגנתה. מדיניות הפיוס הובילה את הגנרל יאן סמאטס לכתוב ב-1936: "אנו מפחדים מהצל של עצמנו. לעיתים אני מתגעגע לפרא אדם כמו פלמרסטון או כל אדם שיהיה יותר מאשר שרשרת של קלישאות והתנצלויות".
פלמרסטון היה גם תומך מושבע של התנועה לביטול העבדות וניסיונותיו לבטל את סחר העבדים היו אחד המרכיבים העקביים במדיניות החוץ שלו. התנגדותו לסחר העבדים יצרה מתחים עם מדינות אמריקה הדרומית וארצות הברית, בשל התעקשותו שלצי הבריטי יש זכות לערוך חיפוש על ספינותיה של כל מדינה שהיא, אם הם חושדים שהספינות משמשות לסחר העבדים האטלנטי.
ההיסטוריון א. ג'. פ. טיילור סיכם את הקריירה של פלמרסטון בהדגשת הפרדוקסים:
פלמרסטון ייזכר גם בשל גישתו המבודחת כלפי הממשלה. נטען שפעם אחת הוא אמר על בעיה סבוכה שנגעה לשלזוויג-הולשטיין, שרק שלושה אנשים מסוגלים להבין אותה: האחד הוא הנסיך אלברט שמת, השני הוא פרופסור גרמני שיצא מדעתו, והשלישי הוא עצמו, שכבר שכח אותה.
הנצחתו בשמות מקומות
העיירה פלמרסטון שבדרום-מערב אונטריו שבקנדה, נקראה בשנת 1875 על שמו. כיום העיירה היא חלק מהעיר מינטו.
שני מקומות בניו זילנד נקראו על שמו: האחת היא העיירה פלמרסטון שבאי הדרומי והשנייה היא העיר פלמרסטון נורת', בירת חבל מנוואטו-ונגנאוי שבאי הצפוני.
העיר האוסטרלית דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית, נקראה בעבר פלמרסטון. עם זאת, עיר לוויין שלה, שהוקמה בסמוך לה ב-1971 קרויה פלמרסטון.
אטול פלמרסטון הוא הצפוני ביותר באיי קוק. האטול מכיל כ-15 איים והוא היחיד בקבוצת האיים שלא מיושב.
בבירת אירלנד, דבלין מונצח שמו של פלמרסטון בשמות פרברים וכן ברחוב פלמרסטון ורחוב טמפל.
בעיר פורטסמות' נקראו מספר מקומות על שמו, כשהבולטים ביניהם הוא מרכז קניות ראשי ורחוב.
בפרבר הלונדוני איסט שין עובר רחוב פלמרסטון.
פלמרסטון פלייס באדינבורו, סקוטלנד.
בשכונת וולת'אמסטו שברובע הלונדוני וולת'אם פורסט עובר רחוב פלמרסטון וכן מצוי פאב ברחוב זה.
בשכונת דארטמות' פארק שברובע הלונדוני קמדן נמצא פאב הקרוי על שמו של פלמרסטון.
בעיר סאות'המפטון נקרא על שמו פארק פלמרסטון וכן רחוב פלמרסטון הסמוך. פסל של פלמרסטון בגובה של כשני מטרים ניצב בפארק והלוט הוסר מעליו ביוני 1869.
רחוב פלמרסטון בדרבי.
רחוב פלמרסטון ופארק פלמרסטון במזרח העיר בלפסט.
שתי שדרות בעיר טורונטו נקראו על שמו.
בעיירה רומזי שבה חי פלמרסטון בערוב ימיו עובר רחוב הקרוי על שמו ופסל בדמותו ניצב בכיכר השוק.
קישורים חיצוניים
הלורד פלמרסטון באנציקלופדיה בריטניקה (1911)
Tony Little, Viscount Palmerston 1784–1865, Liberal Democrat History Group
Papers of Henry John Temple, third Viscount Palmerston, University of Southampton.
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:ראשי ממשלת בריטניה
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות עמיתים
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:שרי החוץ של בריטניה
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:מזכירי הפנים של בריטניה
קטגוריה:שרי המלחמה של בריטניה
קטגוריה:מנהיגי המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1806–1807)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1807–1812)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1812–1818)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1818–1820)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1820–1826)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1826–1830)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1830–1831)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1831–1832)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1832–1835)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1835–1837)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1837–1841)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1841–1847)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1847–1852)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1852–1857)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1857–1859)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1859–1865)
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:ויקונטים בריטים
קטגוריה:חברי המועצה המלכותית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1784
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1865
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-04-16T10:47:01 |
לורד פלמרסטון | הפניה הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון | 2019-04-13T21:02:39 |
ג'ון רוברט פארקר רייבנסקרופט | REDIRECT ג'ון פיל | 2006-04-24T17:18:19 |
מבדוק | ממוזער|מבדוק יבש בנמל פורטסמות', 1910 לערך.
ממוזער|זוג מבדוקים צפים בנמל גדנסק, 2017.
מִבְדּוֹק הוא מתקן במספנה או בנמל לתיקון ולתחזוקת אוניות כשהן מחוץ למים.
מבחינים בשלושה סוגי מבדוקים:
מבדוק יבש (באנגלית: Graving dock, Dry dock): אגן מים מלבני חָפוּר וּמְדוּפָּן בשפת נמל או בגדת נהר, שפתחו היחיד סגור על ידי שער צף או דלתות סכר (dock gate). אחרי הכנסת האונייה לתוך המבדוק סוגרים את פתחו ומרוקנים מתוכו את המים. האונייה נשארת לעמוד על רצפת המבדוק כשהיא נתמכת מצדדיה. בסיום העבודות ממלאים מחדש את המבדוק במים, האונייה צפה, מסלקים את השער הצף או פותחים את שערי המבדוק וגוררים החוצה את האונייה.
מבדוק צף (באנגלית: Floating dry dock, Floating dock, Pontoon dock): פלטפורמת פלדה בצורת האות U, מצוידת במכלי ציפה מלבניים גדולים משני צדדיה ובתחתיתה, ומשמשת להרמת אוניות אל מחוץ למים לצורכי תחזוקה. ממלאים את מכלי הציפה במים באמצעות משאבות, המבדוק שוקע והאונייה נגררת לתוכו. אחר כך מרוקנים את המכלים, המבדוק צף ועולה, כשהוא נושא עליו את האונייה עד שהיא מחוץ למים. האונייה נשענת על סדים בתחתית המבדוק ונתמכת משני צדדיה. בסיום העבודות ממלאים שוב את המכלים, המבדוק שוקע יחד עם האונייה, וכשהיא צפה בכוחות עצמה גוררים אותה החוצה.
מבדוק רטוב (Wet dock): בימים עברו, בתקופת המפרשים, אגן מים מלבני חפור בגדת נהר מועדי ששימש לניקוי תחתית אוניות מצמדה ימית. פתחו היחיד לא צויד בדלתות סכר או בשער צף. הספינה נכנסה לתוך המבדוק בשיא הגאות, ועם בוא השפל וירידת מפלס המים התיישבה על הקרקעית. העבודה במבדוק ארכה שעות ספורות, עד בוא הגאות הבאה.
אטימולוגיה
המלה "מבדוק" חודשה על־ידי שר התחבורה הראשון דוד רמז על יסוד "זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם" (יחזקאל כז ט) והדמיון הצלילי ל-dock באנגלית. ערי ז'בוטינסקי ביקר את השימוש בתחדיש המבוסס ביודעין על אטימולוגיה זרה, וסבר שהמלה תשתרש (כפי שאכן קרה) בשל הפצתה על בימת הכנסת.
"בֶּדֶק" המקראית היא מילה נרדפת ל"סֶדֶק" או "בְּקִיע". "מחזיקי בדקך" המקראיים נקראים באנגלית caulkers, ". עובדים אלו אטמו את החריצים בין לוחות הגוף של האונייה בנעורת פשתן ובזפת.
משמעויות נוספות של המילה Dock
למילה Dock באנגלית בריטית משמעויות נוספות: א) אגן מים מלאכותי חפור בגדת נהר מועדי המשמש לטעינה ולפריקת אוניות. פתחו היחיד מצויד בשערי סכר (dock gates), והוא מוקף רציפים ומחסני סחורות. בעברית חדשה הוא נקרא "מעגנה סכורה". השימוש במעגנות סכורות פסק במחצית השנייה של המאה ה-19. ב) השטח במימי נמל או מעגן הנתחם על ידי רציפים או מזחים. באנגלית אמריקאית Dock הוא "מזח" או "רציף" בנמל או במעגן.
מִסְפָּן (Dock) הוא אגן מים מלאכותי במספנה לבנייה ותיקונים. מספן בנייה (Building dock, building basin) הוא אגן מים סכור במספנה לבניית אוניות; מספן כילול (Fitting-out dock, Fitting-out basin) הוא אגן מים במספנה בו מתקינים את מכונותיה וציודה של אונייה חדשה לאחר השקתה; מספן בֶּדֶק הוא שם נרדף ל"מבדוק". מספן בחיל הים הישראלי הוא יחידה ארגונית המקבילה ללהק בחיל האוויר ולחטיבה במטכ"ל.
to dock פירושו: א) להכניס אונייה למבדוק; בעברית חדשה: מִסְפֵּן וגם אִסְפֵּן. ב) להכניס אונייה למעגנה סכורה.
לקריאה נוספת
Burney, William (1815). A New Universal Dictionary of the Marine... Originaly compiled by Wiliam Falconer...now modernized and much enlarged by William Burney. London, Cadle and W. Davies. Facsimile reprint edition by Chatham Publishing, London, 2006.
Falconer, William (1790). An Universal Dictionary of the Marine. London, T. Cadell. Facsimile reprint by David & Charles, 1970.
Kemp, Peter, ed. (1979). The Oxford Companion to Ships and the Sea. Oxford: Oxford University Press.
Paasch, H., Captain (1890). Illustrated Marine Encyclopedia. First Published 1890. Facsimile reprint edition by Argus Books Ltd, Herts, England, 1977.
Swindells, N.S., editor (1997). Glossary of Maritime Technology. London, Institute of Marine Engineers.
קישורים חיצוניים
חיים זליג סלאנימסקי. "צי אדיר" (הדאק הגדול אשר לממשלת ארצות אשכנז). "הצפירה", מס' 12, 24 במרץ 1875, עמ'4. e-text באתר "שפת הים – ים וספנות בעיתונות ההשכלה, התחייה והיישוב".
הערות שוליים
קטגוריה:ימאות
קטגוריה:מספנות | 2024-10-11T05:31:21 |
חלמיתאים | החלמיתאים (שם מדעי: Malvales) היא סדרה של צמחים דו־פסיגיים, המונה 10 משפחות וכוללת לרוב עצים ושיחים. הסדרה מונה כ-6,000 מינים לפי סיווג מודרני. המשפחה הדומיננטית בסדרה היא משפחת חלמיתיים המורחבת המונה מעל 4,000 מינים, ואחריה באה משפחת המתנניים עם 750 מינים. צמחיית הבר בישראל מסדרת החלמתיאים מונה 56 מינים ב־17 סוגים.
תפוצה
תפוצת רוב המשפחות בסדרה היא כלל־עולמית, באזורים טרופיים וסובטרופיים עם פלישה מוגבלת לאזורים ממוזגים או קרים. דגש תפוצה מעניין קיים באי מדגסקר, שכן שלוש משפחות מתוך הסדרה (Sphaerosepalaceae ,Sarcolaenaceae ו־Diegodendraceae) אנדמיות לאי זה.
מאפיינים
המורפולוגיה של החלמיתאים רבגונית, וישנו מספר מועט של תכונות משותפות. כאן ניתן לציין הופעה תדירה של עלים כפניים או גזורים בצורה מאוצבעת, עלי גביע מאוחים לצורת חרוט, ומבנה ותכולה כימית מיוחדת של הזרעים. כמו כן, ניכרת לעצי הסדרה קליפה הבנויה משכבות רבות של שיפה סיבית רכה, בעלת מבנה אופייני.
שימוש נרחב נעשה בעצה בזכות החוזק והקלילות שלה, ובקליפת העצים, במיוחד בסוגים Ochroma, Edgeworthia, Tilia, דפנית (Daphne) ומתנן (Thymelaea). עץ הקקאו (Theobroma cacao) משמש להכנת שוקולד. זרעי עצים מסוג אגוז קולה מתאפיינים בתכולה גבוהה של קפאין, ובעבר שימשו להכנת משקאות קולה למיניהם.
מיון
סדרת החלמיתאים כוללת על־פי המיון המודרני 10 משפחות (ראו טבלה); ארבע מתוכן מיוצגות בישראל:
חלמיתיים (Malvaceae)
כפתוריים (Neuradaceae)
לוטמיים (Cistaceae)
מתנניים (Thymelaeaceae)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1820
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך פון ברכטולד
קטגוריה:סדרות צמחים | 2024-02-11T20:35:26 |
בית סוהר | שמאל|ממוזער|270px|כלא אלקטרז, אחד מבתי הסוהר המפורסמים ביותר בעולם
בית סוהר (מכונה גם בית כלא, כלא ובית אסורים) הוא לרוב מבנה מבוצר ושמור, שבו אנשים מוחזקים בכפייה ונשללות מהם חירויות שונות. בתי סוהר מוקמים בהוראת ממשלות כחלק ממערכת המשפט, לשם ריצוי עונש מאסר, בדרך כלל כזה שהוטל על ידי בית המשפט, בהתאם להוראות החוק.
בנוסף לבתי סוהר, כליאה מתקיימת גם בבתי מעצר, שבהם מוחזקים חשודים בביצוע פשעים שטרם הורשעו בדיון פלילי, ובמחנות שבויים, שבהם מוחזקים שבויי מלחמה.
אטימולוגיה
ההשערה הרווחת היא שמקור המילה משותף למילה סהר שממנה מגיע גם כינוי הירח. משמעות המילה היא דבר עגול ועל כן נקרא כך הירח. בית הסוהר היה בור עגול ולכן נקרא כך. מילה זו קרובה למילה סחר שמשמעותה הקפה או סיבוב כגון במילה סחרחורת. מקור אפשרי נוסף הוא הדמיון למילה "צוהר", שהוראתה היא אשנב, חלון קטן, פתח צר. הכליאה בימי קדם נעשתה בבור עמוק, שבראשו היה פתח צר שהיה צוהר אל החוץ. טבעי שהאותיות צ' ו- ס' תתחלפנה פונטית, והמילה 'צוהר' תהפוך ל'סוהר'. למלים 'צוהר' ו'צהריים' שורש משותף (צ.ה.ר.) - כאשר הכלוא מסתכל מן הבור כלפי מעלה דרך הצוהר, הוא יכול לראות את השמש ישירות רק בחלק מסוים של היום, וייתכן שלכן מכונה חלק זה של היום 'צהריים', כך לדוגמה פירש הרמב"ן (בראשית פרק לט) גבי התיבה סהר.
בתי סוהר כחלק ממערכת המשפט
שמאל|ממוזער|250px|ידיו של אסיר מושטות מעבר לסורגים שבתאו
במשפט הפלילי, בתי סוהר משמשים כדי להגביל את תנועתם של פושעים מורשעים. מאסר הוא עונש שניתן להטיל על אדם לפי החוק על מבחר עברות. אופיים של בתי סוהר משתנה ממדינה למדינה, אולם כמעט בכל מקום ישנה הפרדה בין המינים ובין דרגות שונות של סיכון.
מטרותיו המוצהרת של עונש הכליאה בבתי הסוהר הן הרתעה, גמול, הרחקה מן החברה ושיקום. מחקרים קרימינולוגיים רבים מטילים ספק בכך שעונש המאסר אכן ממלא את מטרותיו המוצהרות. הדעות שנויות במחלוקת בעיקר באשר להרתעה ולשיקום. פשיעה וענישה הם תחומים רחבים, הנתונים במחלוקת פוליטית עמוקה, וכך גם סוגיית בתי הכלא, מערכת הכליאה, העקרונות והביצוע של הכליאה; ועונש המאסר לעומת עונשים שאינם מאסר כמו גם מול עונש המוות.
תנאי כליאה
שמאל|ממוזער|250px|אגף בכלא קילמיינהאם, דבלין, ששימש לכליאתם של אסירים פוליטיים
בבתי סוהר שונים המנוהלים על ידי אותה מדינה יש תנאי כליאה שונים. יש בתי כלא עם שמירה כבדה יותר וכאלה עם שמירה כבדה פחות. כמו כן, יש בתי כלא עם זכויות שונות לאסירים שאין בבתי כלא אחרים או באגפים שונים באותו כלא.
מעבר לזאת יש אסירים שיש להם זכויות רבות יותר מאשר לאסירים אחרים וזאת מטעמים ענייניים. לדוגמה, יש אסירים שיש להם זכות לקבל חופשות וכאלה שאין להם. חלק מהאסירים מוחזקים בבידוד בתוך בית הסוהר ואינם פוגשים אסירים אחרים מטעמים שונים. לדוגמה, אסיר שיש חשש שיפיץ סודות מדינה, נכלא בבידוד. בתוך מתחמם של בתי סוהר רבים מצוי צינוק - חדר קטן מאוד, בלא חלונות, שבו נכלאים בבידוד. אל הצינוק מכניסים לתקופת מה אסירים שהפרו את הסדר בבית הסוהר.
סיבה אחרת לשוני בתנאי המאסר היא הצורך להגן על אסירים מסוימים מפני אוכלוסיית האסירים הכללית. אסירים כאלה מכונים "טעוני הגנה".
בתי סוהר צבאיים
בתי סוהר הם גם חלק מהמערכת הצבאית, ומשמשים לעיתים כדי להחזיק חיילים שכשלו בתפקידם ולעיתים כדי להחזיק שבויי מלחמה, לוחמי אויב, אזרחי אויב בזמן מלחמה ואנשים שרשויות הצבא קובעות ששהותם בחופשי היא סיכון ביטחוני. אמנת ז'נבה קובעת פרוטוקול בינלאומי המגדיר את תנאי המינימום של שבויים. פלישת ארצות הברית לאפגניסטן בשנת 2001 ולעיראק בשנת 2003 ומעצר אנשי הטליבאן ואל-קאעידה, כמו גם פרשת כלא אבו גרייב, העלו לכותרות את נושא בתי הכלא הצבאיים ואת הסוגיות המשפטיות סביבם.
בתי סוהר פוליטיים
במדינות מסוימות יש, או היו בעבר, בתי מאסר פוליטיים. המוכרים ביותר הם הגולאגים המקושרים לשלטון סטלין. ההגדרות "מהו פשע פוליטי?" ו"מהו בית סוהר פוליטי?" שנויות במחלוקת. דוגמאות לבתי סוהר פוליטיים:
כלא מייז (Maze) של הממלכה המאוחדת בלונג קש שימש במשך חלק מתקופת "הצרות" בצפון אירלנד כדי לעצור חשודים בלחימה.
מתקן המעצר בגואנטנמו: מחנה X-Ray במפרץ גואנטנמו, שהוקם על ידי שלטונות ארצות הברית בקובה כדי להימנע מלהיות כפופים לחוק האמריקאי, ובו נאסרו לוחמים בלתי חוקיים - אנשי טליבאן ואל-קאעידה שנתפסו באפגניסטן ועיראק כחלק מ"המלחמה נגד הטרור" עליה הכריז נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש.
אוכלוסיית בתי הסוהר בעולם
בעולם אסורים מעל תשעה מיליון אנשים. אוכלוסיית בתי הסוהר גדלה באופן משמעותי בשנות התשעים של המאה ה-20.
המדינה בה מספר האסורים הוא הגבוה ביותר היא ארצות הברית - יותר מ-2.5 מיליון אסירים. על אף שאוכלוסיית ארצות הברית מהווה רק 5% מאוכלוסיית העולם, מערכת המשפט האמריקאית אחראית לכליאת 25% מהאסירים בעולם. ארצות הברית שנייה אחרי רואנדה באחוז האוכלוסייה האסור בבתי הכלא - בארצות הברית 701 מתוך 100,000 איש. ברואנדה, נכון לשנת 2002, מעל 100,000 איש עצורים בחשד למעורבות ברצח עם בשנת 1994.
לרוסיה ולסין הייתה אוכלוסיית אסורים של מעל למיליון איש בשנת 2002. אין מידע בסוגיה זו לגבי קוריאה הצפונית.
בבריטניה היו 73,000 אסירים בשנת 2003, כאשר בצרפת ובגרמניה יש מספרים דומים. בישראל ישנם כיום כ-16,000 אסירים.
בתי סוהר בישראל
שמאל|ממוזער|250px|בית סוהר שטה
חוק העונשין הישראלי מאפשר לבתי משפט לגזור עונשי מאסר על מי שהורשע בדין. בישראל ממונה שירות בתי הסוהר על מתקני הכליאה. שב"ס מתפעל 32 מתקני כליאה שונים ברחבי הארץ המחולקים לפי שלושה מחוזות גאוגרפיים.
בנוסף מופעלים בישראל בתי כלא צבאיים באחריות המשטרה הצבאית, שבהם כלואים חיילים על עבירות שרובן צבאיות.
היחס לבית סוהר בתורה ובמשפט העברי
בסיפור יוסף ואשת פוטיפר נכתב (). בפרשה זו קיימים המופעים היחידים של המילה במשמעות זו בתנ"ך.
בדינים המופיעים בתורה שבכתב, הפעם היחידה שמוזכר בית סוהר היא בפרשת המקושש: "וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת...וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר, ט"ו) - כאשר הכליאה אינה עונש בפני עצמה, אלא רק דרך לשמור על החוטא עד שיתברר מה עונשו.
בתי סוהר פרטיים
בית סוהר פרטי הוא בית סוהר שניהולו הועבר מידי המדינה לידי חברה פרטית. בתי סוהר פרטיים קיימים במדינות שונות בעולם, במידות שונות של הפרטה ורגולציה.
בראשיתם, היו בתי הסוהר באירופה בבעלות פרטית, ודווקא בתי הסוהר הציבוריים הם חידוש יחסי. במהלך המאה ה-19 החל תהליך של הקמת בתי סוהר ציבוריים במקומם של בתי הסוהר הפרטיים. באנגליה הולאמו בתי הסוהר הפרטיים, וב-1877 נחקק חוק המסדיר את ניהול מערך הכליאה בידי המדינה (1877 Prisons Act). בארצות הברית הסתיים תהליך דומה בראשית המאה ה-20.
באמצע שנות ה-80, החלה ארצות הברית להפריט בתי סוהר בתחומה, מתוך התפיסה האופיינית לתומכי ההפרטה, לפיה הדבר יעיל וחסכוני יותר. ההפרטה יושמה בהדרגה בכל מערכות הכליאה בארצות הברית - הפדרלית, המדינתית והמקומית. בשנת 2000, כבר שהו כ-120 אלף אסירים ב-158 בתי סוהר פרטיים ברחבי ארצות הברית, שהיוו כ-6% מכלל האסירים באותה שנה.
מדינות רבות אחרות הלכו בדרכה של ארצות הברית, ובהן בריטניה, צרפת, ניו זילנד, דרום אפריקה ופרו, וכן כמה ממדינות אוסטרליה וגרמניה. בחלק מהמדינות בהן החלה מגמת הפרטה, החלה לאחר מכן מגמה של צמצום היקף ההפרטה, והטלת סייגים ומגבלות עליה. ב-2016 הודיעה סגנית שרת המשפטים האמריקאית על צמצום הדרגתי של בתי הסוהר הפרטיים.
ראו גם
הכנסה לכיפה
מושבת עונשין
הכלא כמרחב הטרוטופי
ניסוי הכלא של זימברדו
כליאה בעת העתיקה - כלא מאמרטינום
לקריאה נוספת
מישל פוקו, לפקח ולהעניש, הולדת בית הסוהר, הוצאת רסלינג, 2015
קישורים חיצוניים
אוכלוסיית בתי הסוהר בעולם (מהדורה רביעית)
המרכז הבינלאומי למחקרי בתי סוהר ב-King's College בלונדון
תנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר בשנת 2008, דו"ח של הסניגוריה הציבורית
ראשי תיבות מתחום בתי הכלא והשב"ס
התרבות הארגונית של הסוהרים, באתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:ענישה
קטגוריה:כליאה | 2024-08-22T17:14:53 |
בית כלא | REDIRECT בית סוהר | 2004-11-02T06:46:49 |
בית אסורים | REDIRECT בית סוהר | 2004-11-02T06:47:21 |
ויליאם בלייק | ממוזער|380px|שמאל|ארבע הצורות הגאומטריות העיקריות (מעגל, ספירלה, קווי S וקשתות), המיוצגות באמנות החזותית של ויליאם בלייק, זאת לדידו של חוקר האמנות ומבקר הספרות האמריקאי, ויליאם ג'ון תומאס מיטשל
ממוזער|לוח מס' 91, סדרת העתקים E, היצירה ירושלים: האצלתו של הענק אלביון. זהו איור שמתחיל במשפט "קל יותר לסלוח לאויב מאשר לסלוח לחבר". לפי התיאור הבולט של לוח נחושת זה, סיבים או חוטים, הנובעים מהדמות, כנראה אלביון, הדמות הראשית ביצירה, נראים מסובבים עצמם ויוצרים שתי ספירלות, האחת נושאת מגן דוד ואילו השנייה אוזן או אלומות חיטה, כאשר יש לציין ששני סמלים אלו, מגן דוד ואלומות חיטה, שניהם באים לייצג, את היהדות והנצרות ואת יחסי הגומלין ביניהן, תוך התייחסות של בלייק לכתבי הקודש המרכזיים של שתי הדתות, התנ"ך והברית החדשה. זאת לפי ספר שיצא לאור בשנת 1991, בעריכתו של חוקר בשם מורטון פיילי, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הנושא את שם היצירה המקביל והמקורי באנגלית.שמאל|ממוזער|250px|ויליאם בלייק, הדרקון האדום הגדול והאישה הלבושה בשמש, 1805–1810
ויליאם בלייק (באנגלית: William Blake; 28 בנובמבר 1757 – 12 באוגוסט 1827) היה משורר, מיסטיקן, צייר ואמן תחריטים בריטי. בלייק, שהיה בלתי מוכר ובלתי מוערך במהלך רוב ימי חייו, נחשב כיום כדמות מרכזית במסגרת המחקר ההיסטורי של השירה והאמנויות החזותיות בעידן הרומנטי. "ספרי הנבואה" רחבי היריעה שלו הביאו את מבקר הספרות בן המאה העשרים, נורת'רופ פריי, לומר לגביהם ביחס לציוריו ותחריטיו, מוערך כיום בלייק כ"אמן הגדול ביותר שבריטניה אי פעם הצמיחה, עד כמה שניתן להרחיק ולומר", זאת לפי טענתו משנת 2005, של מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס, במאמר הגרדיאן "גן העדן של בלייק". בשנת 2002, בסקר שבוצע על ידי ה-BBC, הוצב בלייק במקום ה-38 ברשימת 100 האישים הבריטים החשובים ביותר בהיסטוריה. על אף שבלייק התגורר בלונדון במשך כל ימי חייו (למעט 3 שנים בהן בילה בפלפהאם). הוא הפיק עבודות אמנות מגוונות ביותר מבחינה נושאית ועשירות בסמלים, אשר אימצו אל חיקן את מושג הדמיון היוצר "כלבושו הגשמי של האל" או "כקיום האנושי עצמו"..
על אף שבלייק נחשב כמטורף בעיני בני זמנו, בשל השקפת עולמו האקסצנטרית, הוא מוערך מאוד על ידי מבקרים מאוחרים בני זמננו, זאת בשל כושר הביטוי והיצירתיות הגבוהים שלו, מצד אחד ומן הצד השני, בשל שילובן המוצלח של אותן המגמות, המיסטיות והפילוסופיות, בהן האמין, במסגרת עבודותיו. ציוריו ושיריו סווגו לא אחת, כשייכים לזרם התנועה הרומנטית. על אף היותו חסיד נלהב של התנ"ך הוא גילה יחס עוין ביותר כלפי הכנסייה האנגלית (למעשה, כלפי הממסד הדתי בכללותו), כאשר הוא העלה על נס ביצירתו, גם אם בצורה חלקית, את רעיונותיהן ומטרותיהן של המהפכות הצרפתית והאמריקאית. אף על פי שמאוחר יותר, הוא דחה רבים מהרעיונות הללו, בעיקר עקב האכזבה מהכיוון האלים אליו פנתה המהפכה הצרפתית, אשר לה הקדיש יצירה שלמה בשם זה, בעלת תשעה חלקים, הוא שמר על יחסי החברות שלו עם הוגה הדעות תומאס פיין והכיר מקרוב את חיבוריו הרדיקליים של המדען והפילוסוף האנגלי ג'וזף פריסטלי. לצד אנשי מחשבה ליברליים אלו, בלייק הושפע מהוגה הדעות והמדען השוודי עמנואל סוודנבורג, אשר על בסיס כתביו האזוטריים נוסדו מספר זרמים נוצריים, סוודנבורגיאניים , ומהמיסטיקן הגרמני יאקוב במה. על אף השפעות ידועות אלו, הייחוד של יצירתו של בלייק הופך את הניסיון להגדירו מבחינה אמנותית לקשה מאוד. חוקר הספרות והאמנות בן המאה ה-19, ויליאם מייקל רוזטי, אפיין אותו כ"מאור מהולל"..
תולדות חייו
תחילת חייו
ויליאם בלייק נולד ב-28 בנובמבר 1757, ברחוב ברוד 28 (כיום ברודוויק) שבסוהו, לונדון למשפחה ממעמד הביניים. היה השלישי בין שבעה ילדים, שניים מתוכם נפטרו בינקותם. הוריו השתייכו לכנסייה פורשת, ייתכן שלכנסייה המוראבית ("האחווה הבוהמית") שנוסדה על ידי ניקולאוס צינצנדורף. אביו עסק ביצור גרביים. בלייק נשלח לבית הספר, אולם שהה שם פרק זמן קצר, במהלכו הספיק ללמוד קרוא וכתוב ובגיל 10 החל לקבל חינוך ביתי מאמו קת'רין בלייק (רייט). אף על פי שמשפחת בלייק השתייכה לכנסייה המוראבית,, ויליאם התינוק נטבל כאנגליקני בכנסיית סט. ג'יימס בלונדון. הכיר היטב את התנ"ך ואת הברית החדשה מילדותו וכתבי הקודש נתנו לו השראה ביצירתו האמנותית ובכתיבתו.
כישרונו האמנותי בלט כבר בנעוריו. בגיל 10 החל בחריטת תמונות של עתיקות יווניות, שנרכשו עבורו על ידי אביו, שיטה שהייתה מועדפת בזמנו על ציור. במהלך חריטת תמונות אלו, בלייק נחשף לראשונה לעיצובים בסגנון הקלאסי, באמצעות יצירתם של האמנים רפאל, מיכלאנג'לו בואונרוטי, מרטן ואן הימסקרק ואלברכט דירר. כמות ההדפסים והספרים אשר ג'יימס וקת'רין היו יכולים לרכוש עבור ויליאם הצעיר, מלמדת שהמשפחה נהנתה מרווחה כלכלית ומעושר יחסי, לפחות לפרק זמן מסוים. בהגיעו לגיל 10, הוריו כבר הבחינו בעקשנותו ובנטייתו המרדנית, דבר שהניעם להפסיק לשלוח אותו לבית הספר ובמקום זאת הוא נרשם ללימודים בבית הספר לציור על שם פארס שבסטרנד. הוא קרא בשקיקה על נושאים שנגעו ללבו באופן אישי בלבד, דבר שהצביע על דרך התעניינותו הייחודית והבלתי שגרתית. במהלך אותו הזמן, בלייק החל להסתקרן משירה; יצירתו המוקדמת משקפת את הידע אותו רכש מקריאה על משוררים כגון בן ג'ונסון ואדמונד ספנסר וכמו כן את היכרותו עם הטקסט המקראי של ספר תהילים.
שמאל|ממוזער|350px|בית הולדתו ומגוריו של ויליאם בלייק בברואוד סטריט 28 (כיום ברואודויק), סוהו, לונדון. בלייק התגורר במקום עד גיל 25. הבניין נהרס ב-1965 כדי לפנות מקום לבנייתו של קומפלקס בניינים חדש
חניכותו אצל ג'יימס באסייר
ימין|ממוזער|350px|הארכיטיפ של האל הבורא והיוצר הוא מוטיב ודימוי מוכר ביצירתו של בלייק. כאן, האל הגנוסטי (דמיורגוס, ביוונית), בדמותו של אוריזן, מתפלל בפני העולם אותו חישל. היצירה שירו של לוס היא היצירה השלישית מבין סדרת ספריו המאוירים, עליהם עבד בלייק בשיתוף עם אשתו קת'רין בלייק (באוצ'ר). יצירות אלה ידועות בשמן הכולל, נבואות היבשה
ב-4 באוגוסט 1772, בלייק החל לשמש כשוליה בסדנתו של החרט ג'יימס באסייר (James Basire Sr), אשר הייתה ממוקמת בגרייט קווין סטריט, לונדון, תמורת סכום של £52.10, לפרק זמן של 7 שנים. בסוף תקופת חניכותו, בלייק הפך לתחריטאי מקצועי. יצוין שאין בנמצא שום תיעוד המצביע על מחלוקות או חוסר הסכמות שהתעוררו בין השניים במהלך כל תקופת הכשרתו של בלייק. אולם על פי הביוגרפיה שחיבר פיטר אקרויד, בלייק הוסיף את שמו של באסייר לרשימת יריביו האמנותיים - אולם אז החליט למחוק אותו מהרשימה. לצד זאת, סגנון החריטה בקווים של באסייר כבר נחשב באותו הזמן למיושן בהשוואה לסגנונות חריטה מקובלים יותר כגון סגנון המצוטינט או סגנון החריטה בנקודות. הועלתה השערה שההתמחות של בלייק בסגנון חריטה מיושן זה, אותו למד אצל באסייר, עמדה בעוכריו כשניסה לקבל עבודות חדשות או הכרה בשלב יותר מאוחר.
כעבור שנתיים, באסייר שלח את חניכו כדי שיצייר העתקים של איורים שהיו תלויים על קירותיהן של הכנסיות הגותיות שבלונדון (ואולי במטרה ליישב מחלוקת שצצה בין ג'יימס פארקר, חניך אחר של באסייר, לבין בלייק). החוויות שעבר בלייק במנזר וסטמינסטר סייעו בגיבוש סגנונו האמנותי ורעיונותיו. מנזר וסמינסטר של ימיו, היה מעוטר בחליפות שריון, בדמויות מצוירות של אנשים מתים ובדמויות שעווה רבגוניות. אקרויד מציין: אולם לא כך היה: הלימוד לפרטי פרטיו של הסגנון הגותי (אשר אותו הוא החשיב כ"סגנון בעל חיות") השאיר חותם ברור באמנותו. באותן שעות אחר צהריים ארוכות, כאשר בלייק בילה את זמנו מצייר סקיצות במנזר, פעילותו הופרעה לעיתים על ידי הילדים מבית הספר וסטמינסטר הסמוך, אשר הורשו להיכנס למתחם המנזר. הילדים נהגו באופן תדיר להטריד את בלייק וכשאחד מהם ייסר אותו באופן כה בולט, בלייק הכה בילד נמרצות והפילו מאחד הפיגומים לקרקע לאחר שבלייק העלה קבילתו בפני המנהל, הוחלט לאסור על הילדים להיכנס למתחם המנזר. בכותלי המנזר, החלו להתגלות לפניו של בלייק מראות חיזיון רבים כאשר באחד מהם נראו ישו ושליחיו, לצד תהלוכה ענקית של נזירים וכמרים אשר למזמוריהם האזין כביכול בלייק.
האקדמיה המלכותית לאמנויות
ב-1771 התחיל ללמוד באקדמיה המלכותית שבלונדון, אחד ממוסדות האמנות המכובדים בעיר, שם הוא מרד ב"סגנון הלא-גמור" של ציירים בני דורו, כגון רובנס. הוא העדיף את הדייקנות הקלאסית כגון זו של מיכלאנג'לו ורפאל.
ב-1782 התחתן בלייק עם קתרין באוצ'ר. קתרין הייתה ילדה ענייה שלא ידעה קרוא וכתוב (על הסכם הנישואין חתמה בסימון X). בלייק לימד אותה קרוא וכתוב ואף חנך אותה בחריטה.
בלייק עסק גם בשירה ואוסף השירים הראשונים שלו, Poetical Sketches, יצא לאור ב-1783, בהוצאה עצמית. בלייק ככל הנראה האמין שבעזרת הוצאה לאור עצמית יוכל לחמוק מהרודנות והצנזורה הכנסייתית. ב-1788, בגיל 31, התחיל בלייק להשתמש בטכניקת "חריטת לוחות", השיטה בה הוציא לאור את רוב ספריו. השיטה אפשרה לבלייק להדפיס בעצמו את ספריו ולכלול בתוכם איורים וכתב. בין ספרים אלו נמנים: The Book Of Thel, The Marriage Of Heaven And Hell, Songs of Innocence And Experience ו-Jerusalem. ספריו התבלטו כיצירות אמנות ייחודיות והיוו פריצת דרך רדיקלית בזמנן, לאו דווקא בסגנון ההדפסה הייחודי, אלא בזכות השיח הפואטי והפילוסופי המאפיין אותם.
בלייק כתב את השיר הקצר "ירושלים", שיצא לאור לראשונה בשנת 1808, ולאחר שהולחן על ידי המלחין האנגלי הוברט פרי בשנת 1916 הפך להמנון אנגלי פופולרי, וגם במדינות נוספות דוברות אנגלית.
שירי תום וניסיון
"שירי תום וניסיון" הוא ספר שירה לירית בן שני חלקים המתייחסים זה לזה באופן דיאלקטי, כך שלכל שיר בחלק הראשון יש שיר מקביל בחלק השני. שירי התום הם שירים שמחים על הדברים הפשוטים ביותר מנקודת המבט התמימה, הלבבית, הרעננה, והספונטנית של ילד; ומשקפים את המצב שלפני חטאו של האדם הראשון. שירי הניסיון שירים נוגים על דברים דומים כפי ניסיון החיים של מבוגר, ומשקפים את המצב האנושי לאחר חטאו של האדם הראשון.
בשירי התום הילד והשיבה לטבע לראשונה קיבלו מקום מרכזי בשירה האנגלית, והם בישרו את השירים הרומנטיים של וורדסוורת' (בספרו "בלדות ליריות"). כתב סטופפורד ברוק: "לחבר שיר נעים זה מהדברים הנדירים ביותר בעולם... להצליח לחבר שירים רבים כאלה, או אפילו חצי תריסר באיכות טובה, שייך רק ליקירי הטבע... בלייק חי בעולם חזיוני משלו בו כל הדברים שמחו ושרו. כל הדברים הנפלאים היו ממשיים עבורו ממש כמו ארץ פיות לילד".
בשירי הניסיון בלייק עוסק בסבל האנושי, ותוך שימוש באירוניה מגנה כל דבר, הסותר את אושרו וטובו של האדם: אכזריות (ההפך מחסד), קנאה (ההפך מרחמים), אימה (ההפך מאהבה), חשאיות (ההפך משלום), ואת הביטויים הדתיים והחברתיים שלהן. בשירים אלו יש ניצנים של המיתולוגיה שתשמש אותו בספרי הנבואה.
משנתו הדתית והפוליטית
שמאל|ממוזער|250px|ויליאם בלייק, ניוטון (כמתמטיקאי אלוהי), 1795
בלייק התאפיין בנקודת מבט ייחודית על הדת הנוצרית. ב-1789 הצטרף יחד עם אשתו לכנסייה החדשה של המדען השוודי
עמנואל סוודנבורג. בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית בחזיונות, ולא על ידי לימוד. "חזיונות" אלה, אשר היו על גבול ההזיה, היו להתנסויות שהדריכו אותו בחייו. חזיונות אלה החדירו בו אמונה איתנה בדרכו האמנותית, אבל גם הובילו אחרים לכנותו מוזר ואף משוגע.
בספרו נישואי העדן והשאול, התחיל בלייק לפתח מיתולוגיה משלו, שהכילה שלל רב של דמויות כדוגמת אורק, משיח ו-Urizen, האל הרשע. בלייק אהב את שיריו של ג'ון מילטון וניסה כמוהו ליצור הגדרות משלו לגן-עדן ולגיהנום. התשוקה ליצור מחדש את הקוסמוס היא לב עבודתו. המיתולוגיה שלו תיארה לעיתים קרובות את המאבק בין הארה ואהבה חופשית מצד אחד, לבין חינוך נוקשה וערכים מצד שני. בלייק ראה את עצמו כנביא של עידן חדש, וההזדהות שלו עם אהבה חופשית ודמוקרטיה הפכה אותו לגיבור של אומנים מודרניים רבים. ביצירתו The Last Judgement מסכם בלייק במילים ואיורים את המיתולוגיה שכתב.
בתרבות הפופולרית
ג'ים מוריסון, מנהיג להקת הדלתות, קרא ללהקתו בהשראת ספרו של אלדוס הקסלי "דלתות התודעה" ("Doors of Perception"), הקרוי על שם ביטוי המופיע באחד משיריו של בלייק.
בוער באור - ספר בדיוני שבו בלייק הוא אחד מהדמויות, מאת טרייסי שבלייה, בהוצאת כנרת, 2009.
הדרקון האדום - ספר מתח בלשי מאת תומאס האריס, בו אחת הדמויות הראשיות (רוצח סדרתי) מבססת את רציחותיה על יצירתו של בלייק "הדרקון האדום הגדול והאישה העטויה שמש".
בסרט בלייד ראנר (באנגלית: "Blade Runner") שביים רידלי סקוט ויצא ב-1982, מופיעים ציטוטים משיריו של בלייק.
בסדרת ספרי "אלווין מייקר" של הסופר האמריקאי אורסון סקוט קארד המתאר היסטוריה חלופית בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת האזרחים של ארצות הברית מופיעה דמותו של בלייק כסופר נודד המכונה "Taleswapper", "מחליף הסיפורים", בעל כישרון מיוחד להיות עד לאירועים בעלי משמעות היסטורית.
בסרט איש מת (באנגלית: "Dead Man") שביים ג'ים ג'ארמוש ויצא ב-1995, שם הדמות הראשית הוא ויליאם בלייק, אחת הדמויות מאמינה כי הוא לא אחר מגלגול מודרני של ויליאם בלייק.
יצירותיו העיקריות
שמאל|ממוזער|250px|ויליאם בלייק, אדם וחוה, 1808
שמאל|ממוזער|250px|"סולם יעקב", ציור מאת בלייק המתאר את חלום יעקב, הסולם והמלאכים העולים ויורדים בו, 1805
ספריו
1788: "כל הדתות הן אחת", "אין דת טבעית"
1789: Songs of Innocence, The Book of Thel
1790-1793: "נישואי העדן והשאול"
1793: Visions of the Daughters of Albion, America: a Prophecy
1794: Europe: a Prophecy, "ספר יורייזן", Songs of Experience
1795: The Book of Los
1804 בערך - 1811 בערך: Milton: a Poem
1804-1820: "ירושלים: האצלתו של הענק אלביון"
"ואלה, או ארבע הזואות": 1797–1807
שיריו
ירושלים, 1808, המנונה הבלתי רשמי של אנגליה
איוריו וציוריו
ספר איוב, שלוש סדרות ציורים: 1805 - 1806 (הוזמנה על ידי תומאס באטס), 1821 (הוזמנה על ידי ג'ון לינל) ו-1821 - 1827 (הסט השני שהוזמן על ידי מר באטס)
איוריו ליצירות משוררים וסופרים
1793: משלי ג'ון גיי
1797: אדוארד יאנג, הרהורי לילה
1797-1798: שירי תומאס גריי
1805-1808: רוברט בלייר, The Grave
1808: ג'ון מילטון, גן העדן האבוד
1819-1820: ג'ון ואלרי, Visionary Heads
1821: ר. ג' תורסון, Virgil
1823-1826: The Book of Job
1825-1827: דנטה, הקומדיה האלוהית
סרטוני וידאו ואודיו
THE FOUR ZOAS by William Blake, A Recitation
Jerusalem, The Emanation of the Giant Albion, A Recitation in 8 parts
חלק א' - William Blake • ויליאם בלייק, מתוך התוכנית חיים של אחרים עם ערן סבאג, בהנחיית ערן סבאג ודוקטור דוד סורוצקין.
חלק ב' - William Blake • ויליאם בלייק, מתוך התוכנית חיים של אחרים עם ערן סבאג, בהנחיית ערן סבאג ודוקטור דוד סורוצקין.
חלק ג' - William Blake • ויליאם בלייק, מתוך התוכנית חיים של אחרים עם ערן סבאג, בהנחיית ערן סבאג ודוקטור דוד סורוצקין.
ראו גם
ספרי הנבואה של ויליאם בלייק
המיתולוגיה של ויליאם בלייק
מידות טובות
The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical
לקריאה נוספת
ראובן אבינועם, מבחר שירת אנגליה, ע' 253-238, מסדה: תל אביב תשט"ז.
ויליאם בלייק, על שירת הומרוס וורגיליוס (מאנגלית: דני נוימן), ויליאם בלייק, מתוך שירי הניסיון (מאנגלית: רונן סוניס)
וויליאם בלייק – לאוקואון (תרגם: יהודה ויזן) - בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד'
הלך מטורף - מבחר שירי ויליאם בלייק בתרגומה של חנה ניר. הוצאת כרמל, 2015
ויליאם בלייק, שמשון: דיוקן פואטי (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
ויליאם בלייק, ערש המיתה (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך י', 2018.
ויליאם בלייק, מתוך הערות להרצאותיו של ג'ושוע ריינולדס (מאנגלית: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך טו, 2022.
The Complete Poetry and Prose of William Blake, Edited by David V. Erdman with a foreword and commentary by Harold Bloom,
The Complete Illuminated Books of William Blake (Unabridged - With All The Original Illustrations) by William Blake
The Cambridge Companion To William Blake, edited by Morris Eaves
Fearful Symmetry: A Study of William Blake, edited by Northrop Frye
The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical, edited by Edwin John Ellis and W. B. Yeats, with an introduction by Wayne K. Chapman
William Blake, On His Poetry and Painting: A Study Of A Descriptive Catalogue, Other Prose Writings and Jerusalem, Edited by Hazard Adams
Weaving the Word: The Metaphorics of Weaving and Female Textual Production, by Kathryn Sullivan Kruger in which the author discusses in the chapter "The Loom of Language and the Garment of Words in William Blake's The Four Zoas" the poet's usage of words related to the craft of weaving and its social role in the context of Gender Studies, as depicted in his major work, The Four Zoas, Pages 87 – 108, while only a few pages are accessible online
Spiral Symmetry, by C A Pickover and I Hargittai Chapter 22: Spinning Descartes into Blake: Spirals, Vortices and the Dynamics of Deviation, Pages 399 - 442
William Blake and the Body, by Tristanne J. Connolly,
William Blake and the Cultures of Radical Christianity - by Robert Rix
Fearful Symmetries: William Blake, Northrop Frye, and Archetypal Criticism, Mark Ryan, University of Nottingham
W. J. T. Mitchell. Blake’s Composite Art: A Study of the Illuminated Poetry, a review by Thomas Frosch
Tristanne J. Connolly. William Blake and the Body, a review by Thomas Frosch
The influence of Jacob Boehme on the work of Blake, by Bryan Aubrey
על עצמות המתים, אולגה טוקרצ'וק,אחוזת בית (הוצאה לאור),2021.
קישורים חיצוניים
ויליאם בלייק והאלהת האדם, מאת אהרון הראל פיש.
בתרגום ערן צלגוב.
הטיגריס: ויליאם בלייק בתרגום רונן סוניס, כתב עת החוטם, גיליון 1, 2008.
ויליאם בלייק, שירי תום וניסיון בתרגום רונן סוניס (שירה), דצמבר 2016
"נישואי העדן והשאול" של בלייק בתרגום גיורא לשם באתר "יקוד" - כתב-עת לספרות עברית
יחזקאל נפשי ודן תורן ברדיו תל אביב על ויליאם בלייק והיינריך היינה, 2008.
אתר "האנציקלופדיה לאומנות" - עמודו של ויליאם בלייק.
"הו, טיגריס, הו ויליאם בלייק! הוא לימד אותי איך לחיות! איך לחיות!" - חגית בת-אליעזר נכחה בהשקה חגיגית וייחודית של "שירי תום וניסיון ועוד שירים" − מבחר שירי ויליאם בלייק, בתרגומו של ד"ר רונן סוניס (הוצאת "עולם חדש" ו"מפעל לתרגום ספרות מופת", 2016) - יקום תרבות
תערוכת אמנות על ויליאם בלייק בלונדון עד פברואר 2020
עבודותיו של ויליאם בלייק, פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, ויקיטקסט האנגלי
ירושלים: האצלתו של הענק אלביון
נישואי העדן והשאול, הטקסט המלא באנגלית
חומר בארכיון האינטרנט על יצירותיו של ויליאם בלייק
The William Blake Archive
William Blake - An Illustrated Quarterly - Current Issue
William Blake - An Illustrated Quarterly - Issue Archive
Hell's Printing Press - The Blog of the Blake Archive and Blake Quarterly
Ideas of Good and Evil, By William Butler Yeats
כתב היד של ואלה, או ארבע הזואות (Vala, Or The Four Zoas), כפי שהוא מצוי ברשותה של הספרייה הלאומית הבריטית
רשימת כתביו של ויליאם בלייק, באתר הספרייה הלאומית
Contents, The Complete Poetry and Prose of William Blake edited by David V. Erdman
Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical, Edited with Lithographs of the Illustrated "Prophetic Books" and A Memoir and Interpretation by Edwin John Ellis and William Butler Yeats Volume 1
The works of William Blake, poetic, symbolic, and critical Volume 2
The works of William Blake, poetic, symbolic, and critical Volume 3
Libros Proféticos I de William Blake, En Español, Ediciones Atalanta
Libros Proféticos II de William Blake, En Español, Ediciones Atalanta
הערות שוליים
ויליאם בלייק
קטגוריה:משוררים אנגלים
קטגוריה:ציירים בריטים
קטגוריה:אמני הרומנטיקה
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1757
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1827 | 2024-10-16T12:58:23 |
נקודה חמה (אינטרנט) | ממוזער| שלט דרכים המספק מידע על נקודה חמה
נקודה חמה (Hotspot) היא מתחם או אזור בו קיימות נקודות גישה אלקטרוניות ומתאפשרת גישה לחיבור אלחוטי לאינטרנט, באמצעות מחשב נייד, מחשב כף יד, טלפון חכם, מחשב רכב או כל מחשב המצויד בכרטיס רשת אלחוטי.
נקודות חמות נמצאות לרוב באזורים ציבוריים, כגון בתי מלון, בתי קפה, ספריות, שדות תעופה, כנסים ואירועים, תחנות רכבת, קניונים מסחריים ועוד.
כיום גם מכשירי טלפון חכמים ואף מחשבי רכב מצוידים ב SIM עם גישה לאינטרנט, ומצד שני במקלט/משדר WiFi ולכן יכולים להפוך להיות נקודה חמה פרטית עבור מכשירים אחרים בסביבתם.
לדוגמה: אם ברשותך טלפון חכם ומחשב נייד, ניתן להפעיל בטלפון החכם נקודה וחמה ולהתחבר אליה מהמחשב הנייד כדי לספק גישה לאינטרנט עבור המחשב הנייד.
המידע מועבר בתקשורת אלחוטית בתדרי רדיו בין הכרטיס האלחוטי המצוי במחשבים לנקודות הגישה המבוססות על שידור דו כיווני, על פי תקני 802.11.
נקודות גישה של נקודות חמות מאפשרות אימות נתונים ותשלום באמצעות פורטל פנימי הנכלל בהן. לעיתים מסופק השירות בחינם.
בישראל העיר הראשונה שרושתה בנקודות חמות הייתה ירושלים (ב־20 באוקטובר 2004), ובעקבותיה רושתה גם תל אביב. באפריל 2005 נמצאו בישראל, על פי נתוני חברת מפה, 309 נקודות גישה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ציוד לתקשורת מחשבים
קטגוריה:Wi-Fi | 2024-08-01T04:37:25 |
בית המשפט העליון של ארה"ב | REDIRECT בית המשפט העליון של ארצות הברית | 2004-11-02T09:33:18 |
חטא עץ הדעת | שמאל|ממוזער|250px|השטן מתראה לחוה כחצי-אישה חצי-נחש: "הנפילה והגירוש מגן העדן", מתוך ציורו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית
שמאל|ממוזער|250px|נפילת האדם: אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת, ציור מעשה ידי לוקאס קראנאך האב, המאה ה-16
שמאל|ממוזער|250px|חטא עץ הדעת, הנחש מפתה את חוה לאכילת הפרי האסור בעוד אדם מוציא ערימה של דשא מן האדמה, ציור מהמאה ה-15
שמאל|ממוזער|250px|חטא עץ הדעת בציור מעשה ידי ויליאם בלייק
שמאל|ממוזער|250px|חטא עץ הדעת, השטן מסית את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת.
חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור מקראי בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע על ידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים ועל העונש שקיבלו אדם, חוה והנחש.
בתאולוגיה הנוצרית, חטא זה תופס מקום מרכזי כחטא הקדמון.
החטא ועונשו
על פי הסיפור המקראי, לאחר שנברא האדם, הוא הונח בגן עדן, ושם היו עצים רבים "נחמדים למראה וטובים למאכל". בהיכנסו לגן עדן הוא הצטווה בידי אלוהים לאכול מכל עצי הגן אך הוזהר שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע כי אכילה ממנו תביא למותו:
הנחש, שהיה ערמומי וחכם מכל חיות השדה, דיבר עם חוה, ושידל ופיתה אותה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. . לאחר שחוה אכלה ממנו היא נתנה גם לאדם לאכול, ואז נפקחו עיניהם והם היו מודעים לכך שהם עירומים ועשו להם חגורות.
כאשר שמעו את קול אלוהים מתהלך בגן, הם התביישו והסתתרו בתוך עץ הגן, ולאחר דין ודברים עם אלוהים, נענשו הנחש, חוה ואדם על חטאיהם:
בנוסף, אדם וחוה גורשו מגן עדן. לפי ספר היובלים (פרק ג'), המאוחר לסיפור המקראי, החטא נעשה ב-17 בחודש השני (י"ז באייר) והגירוש היה באחד בחודש הרביעי (א' בתמוז), שהוא אחד מארבעת "ימי התקופה" בלוח השנה במגילות קומראן.
בקוראן
גם בקוראן מסופר בקצרה סיפור החטא. מסופר שכאשר צוו המלאכים להשתחוות לאדם, השטן לא השתחווה, ואדם הוזהר שהשטן שונא אותו ואת אשתו, ועל כן עליהם להישמר ממנו, פן יוציא אותם מהגן והם ימותו. השטן לחשעל כך שהשטן לחש לאדם ולא הנחש, מפנה הרמן רקנדורף מתרגם הקוראן לעברית לפרקי דרבי אליעזר י"ג, שאומר שכל שאמר ועשה הנחש היה מדעתו של סמאל באוזנו של אדם והפנה את תשומת לבו לעץ החיים (שנאסר עליו לאכול ממנו) ול"מלכות עולמי עד", והוא ואשתו אכלו מהעץ, גילו שהם ערומים, וקשרו עלים לכסות את ערוותיהם. אדם הכעיס את אלוהים, והוא העניש אותו, אך לאחר מכן ריחם עליו והנחה אותו – מי שילך בדרך הטובה שאלוהים מראה לא יטעה, ומי שלא – תיפול עליו רעה.הקוראן,
מהו עץ הדעת?
שמו המלא של העץ הוא "עץ הדעת טוב ורע". מכאן שהמילה "דעת" בצירוף "עץ הדעת" איננה מתייחסת לידיעה באופן כללי, אלא להבחנה בין טוב לרע.
בתלמוד ישנן שלוש שיטות מה היה עץ הדעת:
במדרש מובאות שלוש הדעות לעיל, ונוספה עליהן שיטה רביעית:
בנצרות נוצר שיוכו של העץ עם התפוח, אולי עקב צבעו האדום, המזכיר תשוקה, ואולי בגלל שכך ציירוהו הציירים הראשונים. ייתכן גם שמקור סברה זו בתרגום התנ"ך של הירונימוס ללטינית, בו הוא תרגם את המילה "פרי" למילה "תפוח", ככל הנראה בגלל הדמיון הלשוני בין המילה mālum בלטינית, שמשמעותה תפוח, לבין malum, שמשמעותה רוע.
בדעתו של רבי יהודה תומך פרופ' מרדכי כסלו מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, הסומך את דבריו על פסוקים מפרשת בראשית ומדברי חז"ל. פרופ' זהר עמר מבאר שחז"ל לא באו לזהות זיהוי בוטני של עץ הדעת משום ש"חס ושלום לא גילה הקב"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו" (בראשית רבה, טו, ז), אלא ביקשו לנצל את עמימות הפסוקים לצורך העברת רעיון או מסר מסוים, ומסביר את המסר אותו רצה ר' יהודה להעביר.
סיפור עץ הדעת מובא גם בקוראן בלי רמז לאיזה עץ מדובר. פרשני הקוראן - שמשמרים מסורות זיהוי - העלו ברובם גם הם את הזיהויים של חז"ל. אך בנוסף עולים זיהויים של עצי בושם יקרים - גם קשור לתשוקה - וזיהוי בודד כעץ זית.
בעקבות הסיפור
סיפור חטא עץ הדעת, שמתואר כחטא הראשון בהיסטוריה האנושית, עורר את דמיונם של הוגים וחוקרים. האם הוא כפשוטו או שמא אלגורי? מהו עץ הדעת? מדוע הוא מתואר כטוב ורע? האם הוא מסמן אבן דרך בהתפתחות האנושית? מדוע בעקבות החטא נעשו בני האדם חכמים יותר וקיבלו מודעות? ושאלות נוספות.
בבסיסו של הסיפור נמצא מעמדו העליון של האל וסמכותו למול האדם שברא, והתביעה הבלתי מתפשרת להישמע באופן מוחלט לציוויי האל. ייתכן שבכוונה נבחר חטא שאין לו משמעות ומובן בעיניים אנושיות, ולא ברור מדוע העונש עליו כה חמור, כדי לומר לבני האדם, שהם צריכים לקבל את הציווי האלוהי, גם כאשר אינם מבינים, מבלי לשאול עליו ועל טעמיו.
הפסיכולוג אריך פרום רואה בחטא האדם הראשון את הייצוג הבולט לבעיית החופש של האדם. מעשה החטא הוא למעשה האקט הראשון של החופש האנושי. אי הציות לפקודת האל היא למעשה השתחררות מכפייתו של האל וראשיתה של התבונה האנושית. האדם צועד לקראת אנושיות ולקראת ייחודו, כאשר הוא מנפץ את ההרמוניה בינו לטבע. בניתוקו ובהתעלותו מעל הטבע, הוא מבחין ומודע לעירומו ומתבייש בעצמו. הוא בודד וחופשי ועם זאת חסר אונים ומפוחד. הוא זכה בחופש, אך חופש זה נראה לו כקללה, מפני שהוא איננו חופשי להגשים את ייחודו. באופן דומה רואה שמואל דוד לוצאטו את הדברים "אבל אם לא היה אבינו אוכל מן העץ ההוא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו כבהמה, או כתינוקות אשר לא ידעו היום טוב ורע."שמואל דוד לוצאטו, פירוש לתורה, בראשית פרק ג פסוק כד
ביהדות יש פירושים שונים וגישות רבות לחטא עץ הדעת. היו שראו את החטא בכך שאדם וחוה ביקשו לראשונה את הדעת (עץ הדעת) ולא את החיים (עץ החיים). היו כאלו שראו בנחש סמל של כוחות הדמיון ואת החטא בכך שבמקום ללכת אחרי ההכרה השכלית הם התפתו לנהוג על-פי דמיונם הכוזב. בספרות המדרשית, התפתות האישה לשמוע בקול הנחש מדומה לקיום יחסי מין עמו.
שאלה שהועלתה בדיונים בהקשר לחטא זה, הייתה, האם קודם לחטא היו אדם וחוה יצורים לא תבוניים? שהרי אם כן, יוצא לכאורה שראוי היה כי יאכלו מהעץ. לשאלה זו מתייחס הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (ח"א פ"ב), ושם הוא מסביר את דעתו, כי לפני חטא עץ הדעת היו אדם וחוה בעלי שכל מוחלט, המתעלם מהמוסכמות האנושיות ודן לפי מושגים של "אמת" ו"שקר", ואילו לאחר החטא נוספה להם הכניעה למוסכמות (ה"טוב" וה"רע"), שאינן רציונליות - כדוגמת הבושה מן העירום. הוגי דעות אחרים פירשו שהמצב המתוקן, שקדם לחטא, הוא זה שבו אין לאדם שכל הבוחן ובודק, והוא נשען על האל בלבד, כילד בחיק הוריו. בדומה לפי הנצי"ב הייתה זו ירידה ממדרגת רוח הקודש למדרגת חשיבה אנושית.העמק דבר על בראשית ג׳:ז:ב בתפיסה זו, נתפס השכל שהתקבל בעקבות החטא כדבר שלילי בעיקרו. פרשנות נוספת הייתה ש"לדעת" טוב ורע נגזר משורש יד"ע, במובן של קיום יחסי מין ותאווה מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"), והייצריות היא זו שנוספה לאדם הראשון, ומסיבה זו רק לאחר האכילה מן העץ התביישו אדם וחוה מהיותם עירומים.
על פי גישת הנצרות, חטא זה קרוי "החטא הקדמון", שבעטיו נגזרה על כל האנושות לא רק מיתה, אלא אף חיי סבל וטומאה בעולם החומר המקולל ללא תקנה, שבו האישה חוברת לשטן, ומחטיאה ומדיחה את הגבר בפיתויים מיניים.
ראו גם
נפילת האדם
מתו בעטיו של נחש
החטא הקדמון
לקריאה נוספת
טוני לביא, מלכודת הדבש והעוקץ בקבלה - אלוהים, אדם ונחש, ישראל 2011
קישורים חיצוניים
מאמרים בנושא "עץ הדעת", בספרייה הווירטואלית של מטח
הרב אליעזר מלמד על תוצאות חטא אדם הראשון, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תאולוגיה נוצרית
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:עצים מיתולוגיים
קטגוריה:עצים בתנ"ך
קטגוריה:גן עדן
קטגוריה:אדם וחוה
קטגוריה:חטאים במקרא
קטגוריה:פרשת בראשית | 2024-05-23T01:29:22 |
חבל הבלקן | שמאל|250px|הטופוגרפיה של חבל הבלקן
שמאל|250px|חבל הבלקן
חבל הבלקן הוא השם ההיסטורי והגאוגרפי המתאר את דרום מזרח אירופה. שטחו של החבל 550,000 קמ"ר וחיים בו כ-53 מיליון תושבים. החבל נקרא על שמם של הרי הבלקן המשתרעים מגבול בולגריה וסרביה ועד הים השחור.
המדינות שכל שטחן ממוקם בחבל הבלקן הן: , , , , ו.
המדינות שנמצאות חלקית בחבל הבלקן הן: , , , , , ו.
הגדרות
חבל הבלקן כולל בתוכו את המדינות מדרום לנהרות הדנובה, הקופה והסאווה, אשר חוצים את קרואטיה וסרביה ויוצרים גבול טבעי בין רומניה ובולגריה. מצפון לקו זה נמצאים הרי הקרפטים.
לעיתים נקרא החבל "חצי האי הבלקני" מכיוון שהוא מוקף בים האדריאטי, הים האגאי, הים היוני, ים השיש והים השחור ממזרח.
אפיונו המובהק של הבלקן נובע לא רק מהטופוגרפיה ההררית הייחודית לו, אלא גם מההיסטוריה עקובת הדם של החבל. הבלקן נמצא באופן מסורתי בגבולותיהן של אימפריות, ועברו רצף מלחמות, מרידות, פלישות והתנגשויות בין אימפריות יריבות – החל מימיה של האימפריה הרומית ועד למלחמת האזרחים של יוגוסלביה – עד כדי כך שהשם "בלקן" מהווה מילה נרדפת לאלימות על רקע מוצא אתני או דת (ראה בלקניזציה).
בעקבות כך, מעדיפים אנשים רבים כיום להשתמש במונח דרום-מזרח אירופה, על מנת לתאר את חבל הבלקן.
בין מדינות הבלקן נכללות:
מדינות שאינן נכללות בחבל, אך קרובות לו מבחינה תרבותית או מהוות חלק ניכר בהיסטוריה שלו: קפריסין ובפרט צפון קפריסין (הסכסוך היווני-טורקי), הונגריה (האימפריה האוסטרו הונגרית), אוסטריה (האימפריה האוסטרו הונגרית, רצח יורש העצר בסראייבו), איטליה (חבל דלמטיה), ורוסיה.
היסטוריה
התפרקות יוגוסלביה
לאחר מותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות הפנימית ביוגוסלביה. המנהיג הקומוניסטי יליד מונטנגרו סלובודן מילושביץ' ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו והפך למעשה לאיש החזק במדינה. הוא ניסה לשחק לידי הלאומנים הסרביים, אולם לבסוף מצא את עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של קבוצות אתניות אחרות. מתיחות נוספת נוצרה עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטיים בשאר מדינות הגוש המזרחי. הרפובליקות השונות היו צריכות לקבל החלטה האם להפרד ולהפוך למדינות עצמאיות או להישאר באיחוד הפדרטיבי. ברפובליקות המערביות יותר (גאוגרפית) שהיו מפותחות יותר ובעלות אוכלוסייה שרובה קתולית, סלובניה וקרואטיה, החליטו להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית ומהעול שבמימון הכלכלה הנחשלת של הרפובליקות האחרות ולצאת לעצמאות מלאה. כל זאת בעידודה של דעת הקהל המערבית ובעיקר בתמיכתן של גרמניה והוותיקן איתם נמצאו רפובליקות אלה בקשרים מסורתיים.
ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה ובעקבותיהן פרשה גם מקדוניה הצפונית שהכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. עקב המצב החדש שנוצר נאלצה גם בוסניה והרצגובינה, בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים, לפרוש ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992.
לאחר ההפרדות דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה כ-580,000 ובבוסניה כ-1,600,000) את מימוש אותן הזכויות שקרואטיה וסרביה ביקשו לעצמן. בתמיכת השלטונות בבלגרד, בירת סרביה, הם ביקשו כי אזורי המחיה שלהם בקרואטיה ובבוסניה יישארו בשטחה של יוגוסלביה או יהפכו לאזורים עצמאיים. השנאה בין הקבוצות האתניות שדוכאה במהלך השלטון הקומוניסטי, החלה להגיע לנקודת רתיחה, שנאות עתיקות בצבצו מתחת לפני השטח ובמהרה החלו להתפתח סכסוכים אזוריים שהפכו לעימותים אלימים ולמלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר למלחמת בוסניה. מקדוניה הצפונית הייתה המדינה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות כל שהיא מצידם של הסרבים, אך גם היא לא יכלה לשבת על מי מנוחות ונאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של המיעוט האלבני ועם התנגדותה של יוון לשם מקדוניה.
לאחר ש-4 מתוך 6 הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה, אולם שתי הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
המלחמה באזורים המערביים הסתיימה בשנת 1995 בתיווכה של ארצות הברית, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמה בבוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.
החל משנת 1996 כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו. האלבנים המוסלמים שהיוו 90% מאוכלוסיית החבל, החלו להתנכל למיעוטים השונים (סרבים, טורקים וצוענים) ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות החבל, ניסיון שלא הוכר בידי אף מדינה למעט אלבניה. תגובתו של הצבא היוגוסלבי הייתה מהקשות שנראו מאז ימי מלחמת העולם השנייה ובמקומות מסוימים ברחבי החבל אף החל תהליך של טיהור אתני. לשיאה הגיע המלחמה בקוסובו בשנת 1999 כאשר לראשונה בתולדותיה התערבה ברית נאט"ו התערבות צבאית כשהחלה להפציץ את סרביה ומונטנגרו במשך חודשיים, עד אשר נכנע מילושביץ' לדרישות הקהילה הבין-לאומית והסיג את כוחותיו מחבל קוסובו. מאז חודש יולי 1999, נשלט החבל על ידי כוחות שמירת השלום של נאט"ו במשותף עם כוחות מרוסיה, אף על פי שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה, וזאת עד להכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008.
בחודש ספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ', בשנת 2001 הושמט השם יוגוסלביה בצורה רשמית ובשנת 2002 שונה המבנה הממשלי באיחוד למבנה חלש יותר בו למעשה התקיימו שתי מדינות עצמאיות תחת קורת גג אחת שנקראה סרביה ומונטנגרו. שנה לאחר מכן, בשנת 2003 בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי חדלה יוגוסלביה מלהתקיים, הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים.
תקופה זו התאפיינה במתח רב ואף על פי שאוכלוסיית מונטנגרו היא סרבית ברובה, במשאל עם שנערך בשנת 2006 55.4% מהאוכלוסייה תמכו בעצמאותה של מונטנגרו (האיחוד האירופי התנה את הכרתו בעצמאות המדינה רק אם תתקבל ברוב של מעל ל-55%). ב-4 ביולי 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה ויום למחרת הצהירה גם סרביה על עצמאות. כך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.
טבע ומשאבים
מרבית החבל הוא הררי. הרכס העיקרי הוא האלפים הדינריים בקרואטיה, בוסניה ומונטנגרו, שלהם שלוחות גם באלבניה ויוון. בבולגריה ניתן למצוא את הרי הבלקן וההרים הרודופיים בגבול יוון. הפסגה הגבוהה ביותר היא מוסאלה (2925 מ') השייכת להר רילה בבולגריה.
האקלים נע בין אקלים ים תיכוני בחופים לממוזג באזורים היבשתיים. בצפון החורפים הם קרים ומושלגים, והקיץ חם ויבש. בדרום החורפים מתונים יותר.
במהלך השנים נכרתו יערות רבים בחבל ופינו את מקומם לצמחייה נמוכה. היערות בבלקן טיפוסיים למרכז אירופה, וכוללים בעיקר אלונים באזורים הנמוכים, ובהרים – אורנים וברושים. האדמות ברובן אינן נוחות לעיבוד, ופרט למישורים בהן הקרקע פורייה, האקלים החם בקיץ וההרים מונעים אפשרות של עיבוד האדמה. עם זאת, מינים מסוימים כמו זיתים וענבים נפוצים בחבל.
מקורות אנרגיה אינם נפוצים. בבולגריה, סרביה ובוסניה קיימים מאגרים קטנים של פחם. ליגניט, פחם באיכות נמוכה יותר, נמצא בכמויות גדולות יותר. ניתן למצוא כמויות קטנות של נפט בסרביה, אלבניה וקרואטיה. גז טבעי נדיר גם הוא. מרבית משאבי האנרגיה המקומיים מבוססים על תחנות כוח הידרואלקטריות (המופעלות על ידי מים).
עפרות מתכת נפוצות מאוד בחבל – בעיקר נחושת, בדיל, כרום, אבץ, מגנזיום ובוקסיט.
חשיבות גאופוליטית
בעידן הקלאסי, היה החבל האזור המפותח ביותר באירופה ומרכז העולם ההלניסטי.
בימי הביניים היה הבלקן מוקד לקרבות בין האימפריה הביזנטית והאימפריה הבולגרית, שנאבקו על השליטה בחבל בעקבות חשיבותו האסטרטגית.
בסוף המאה ה-16 הפכה האימפריה העות'מאנית לכח העיקרי בבלקן. במהלך 500 השנים הבאות, ובעקבות מלחמותיה של האימפריה באזור החבל והפיגור הכלכלי שאפיין אותה ביחס לשאר אירופה, הידרדר מעמדו הכלכלי של חבל הבלקן והוא הפך לחלק הנחשל ביותר באירופה.
אומות הבלקן זכו לעצמאותן המחודשת במאה ה-19, ובשנים 1912 ו־1913 צמצמו את שטחה של טורקיה לזה הנוכחי בעקבות מלחמות הבלקן. מלחמת העולם הראשונה ניצתה בעקבות הרצחו של הארכידוכס האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, בירת בוסניה.
במלחמת העולם השנייה התנהלה המערכה בבלקן.
אחרי המלחמה היוותה ברית המועצות כוח בולט בבלקן. בתקופת המלחמה הקרה היו כמעט כל מדינות הבלקן תחת משטר קומוניסטי שנתמך בידי הסובייטים. עם זאת, פרשו חלק ממדינות הבלקן הקומוניסטיות מהגוש המזרחי (כדוגמת יוגוסלביה ב־1948 ואלבניה ב־1961). יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, ניסתה בתחילה לחבור לבולגריה ומאוחר יותר התקרבה למערב והצטרפה למדינות עולם שלישי רבות בארגון המדינות הבלתי-מזדהות. אלבניה, לעומתה, פיתחה קשרים עם סין הקומוניסטית, ולאחר מכן נקטה עמדת בדלנות.
המדינות הלא קומוניסטיות היחידות היו יוון וטורקיה, שהיו (ועדיין) חברות בנאט"ו.
בשנות ה־90 חווה החבל קרבות קשים במדינות יוגוסלביה, שהסתיימו בהתערבות נאט"ו בבוסניה והרצגובינה, קוסובו ומקדוניה הצפונית. שאלת מעמדם של האלבנים בקוסובו עדיין שנויה במחלוקת.
יוון חברה באיחוד האירופי מאז 1981. סלובניה וקפריסין חברות מאז 2004. בולגריה ורומניה הצטרפו לאיחוד ב־2007. קרואטיה הצטרפה לאיחוד ב-2013. בוסניה, סרביה, אלבניה, מקדוניה הצפונית, אוקראינה וטורקיה ביקשו להצטרף לאיחוד, אך עוד לא נענו.
בשנת 2013 בקשתה של קרואטיה נענתה והיא הצטרפה כחברה ה-28 באיחוד האירופאי.
נכון להיום באיחוד הוקפאו ההצטרפויות מחשש להחלשת האיחוד בגלל צירוף מדינות חלשות ממזרח אירופה, ועקב חוסר ההצלחה להגיע לחוקה אירופאית. טורקיה הגישה בקשה להצטרף כבר ב־1963. בולגריה, רומניה וסלובניה הצטרפו לנאט"ו ב־2004. ב-2009 הצטרפו אלבניה וקרואטיה לנאט"ו. בשנת 2017 הצטרפה לנאט"ו גם מונטנגרו, וב-2019 הצטרפה מקדוניה הצפונית.
דמוגרפיה
הלאומים העיקריים בחבל הם יוונים (10.8 מיליון), טורקים (9.2 מיליון בחלקה האירופאי של טורקיה), סרבים (8.5 מיליון), בולגרים (7 מיליון), אלבנים (6 מיליון, מתוכם 3.3 מיליון באלבניה), קרואטים (4.5 מיליון), בוסנים (2.4 מיליון), מקדונים סלאביים (1.4 מיליון) ומונטנגרים (265 אלף). מיעוטים אתניים בולטים נוספים כוללים גוראנים, צוענים ופומאקים.
רבים מהלאומים בבלקן אינם חיים בהכרח במדינה בה הם מהווים רוב: בסרביה ישנו מיעוט קרואטי גדול, ובקרואטיה – מיעוט סרבי גדול. בוסניה והרצגובינה מאוכלסת על ידי שלושה לאומים: בוסנים, סרבים וקרואטים. חבל קוסובו מאוכלס ברובו על ידי אלבנים מוסלמים, וגם ברפובליקת מקדוניה הצפונית קיים מיעוט אלבני גדול. בצפון יוון קיים מיעוט מקדוני סלבי, ובמזרח יוון קיים מיעוט מוסלמי בולט (בעקבות הגירה אלבנית בלתי חוקית בשנות ה־90). בחלק גדול מהמדינות שנשלטו בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית נותר מיעוט טורקי, כך הדבר בבולגריה, ברומניה באזור קונסטנצה, במדינות יוגוסלביה לשעבר ועוד.
להלן טבלת מדינות הבלקן לפי אוכלוסייה וצפיפות:
מדינהאוכלוסייה (2023)צפיפות (אנשים לקמ"ר)רומניה19,051,56282טורקיה11,929,013110יוון10,394,05582סרביה6,664,44990בולגריה6,447,71064קרואטיה3,850,89473בוסניה והרצגובינה3,502,55069אלבניה2,761,785100סלובניה2,116,792102מקדוניה הצפונית1,829,95481קוסובו1,798,188165מונטנגרו616,69545סה"כ / ממוצע70,963,64788.58
דתות
הדתות השולטות בחבל הן הנצרות הקתולית, הנצרות האורתודוקסית, והאסלאם.
נצרות אורתודוקסית היא הדת השלטת במדינות הבאות:
נצרות קתולית היא הדת השלטת במדינות הבאות:
אסלאם היא הדת השלטת במדינות הבאות:
הערה: במקדוניה הצפונית האוכלוסייה האלבנית היא ברובה מוסלמית, ואילו שאר האוכלוסייה הסלאבית היא ברובה נצרות אורתודוקסית.
ראו גם
יוגוסלביה
התפרקות יוגוסלביה
דרום-מזרח אירופה
בלקניזציה
בלקניזציה של האינטרנט
קישורים חיצוניים
Balkan Analysis – ניתוח פוליטי של הבלקן
* | 2024-09-01T06:07:31 |
בלקנים | REDIRECT חבל הבלקן | 2006-10-08T09:33:34 |
הבלקן | REDIRECT חבל הבלקן | 2004-11-02T11:06:05 |
הבלקנים | REDIRECT חבל הבלקן | 2004-11-02T11:06:32 |
בוש | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-10-18T20:05:03 |
בורחס | REDIRECT חורחה לואיס בורחס | 2004-11-02T11:12:14 |
אביגדור קהלני | אביגדור קהלני (נולד ב-16 ביוני 1944) הוא איש צבא ופוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה והדרך השלישית (שאותה הקים ועמד בראשה) וכן השר לביטחון פנים. כיהן כיו"ר האגודה למען החייל, כסגן ראש עיריית תל אביב וכראש האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון. בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים, עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, ועיטור הנשיא על תרומתו למדינת ישראל, ונמנה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-75.
ביוגרפיה
קהלני נולד, גדל והתחנך בנס ציונה. בנם של שרה ומשה קהלני שעלו בילדותם מעדן שבתימן. בנעוריו למד באורט יפו במגמת מכניקה.
בשנת 1962 התגייס לצה"ל לחיל השריון בחטיבה 7, ועבר בה את כל המסלול עד תפקיד מפקד החטיבה. הוא החל כלוחם בגדוד 82, סיים את קורס מפקדי טנקים כחניך מצטיין, ובאביב 1963 יצא לקורס קצינים בבה"ד 1 ממנו הודח. מפקדיו בחיל, שהכירו את יכולותיו, החליטו למרות זאת להוציאו לקורס קציני-שריון (קק"ש) אותו סיים בהצלחה, וקיבל דרגת ממ"ק (ממלא מקום קצין). לאחר הקורס שובץ כמפקד מחלקה בגדוד 82. רק לאחר ביקורו בגדוד של שמואל איל, ראש מינהל הסגל, הוענקה לקהלני דרגת סגן-משנה, ובכך היה לקצין השריון היחיד בצה"ל שלא סיים את הקורס הכלל-צה"לי בבה"ד 1. ב-1964 יצא עם משלחת חיל השריון לגרמניה לקלוט את ראשוני טנקי הפטון בצה"ל.
במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגת טנקי פטון בגדוד 79 המחודש, שלחמה בצפון סיני ובין היתר בקרב הג'יראדי בו נפצע קשה. קהלני סבל מכוויות בכ-60% משטח גופו, אושפז למשך כשנה, ועבר 12 ניתוחים פלסטיים. על לחימתו בקרב הוענק לו צל"ש, שמאוחר יותר הומר לעיטור המופת.
סיפורו של קהלני במלחמה הונצח בספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח", כחלק מתיאור מהלכי הקרבות של החטיבה במלחמה.
לאחר צאתו מבית החולים מונה למפקד מדור תותחנות בבית הספר לשריון, תפקיד בו כיהן במשך שנתיים ולא השתתף במלחמת ההתשה. קהלני סיים לימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ומונה לסגן מפקד גדוד 77 של חטיבה 7.
ממוזער|אביגדור קהלני במהלך מלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים היה קהלני מפקד גדוד 77. החטיבה בפיקודו של אביגדור בן-גל נקראה לתגבר את רמת הגולן ערב המלחמה, והגדוד של קהלני נלחם בקרבות קשים באזור שקיבל לאחר המלחמה את השם "עמק הבכא". קהלני הצליח לארגן טנקים מיחידות שונות, והוביל אותם לקרבות בלימה נגד הסורים שהיו בעדיפות מספרית (150 טנקים ישראליים כנגד 470 טנקים סוריים). באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים סורים שהיו במרחק 50 מטרים בלבד מהטנק שלו. כוח הטנקים בפיקודו הצליח לכבוש מחדש את העמדות השולטות והשמיד מאות טנקים סוריים (כ־300 במספר). על חלקו בקרבות מכריעים אלה הוענק לו, במאי 1975, עיטור הגבורה.
במלחמה זו שכל קהלני את אחיו, (שזכה לעיטור המופת), ואת גיסו, . קהלני לא קיבל את ההודעה על כך עד תום הקרבות. לאחר המלחמה פרסם קהלני את ספרו, "עֹז 77", המתאר את ימי הקרבות הקשים שעבר עם לוחמיו, וזכה לאהדה נרחבת בציבור.
לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה קהלני לסגן מפקד בית הספר לשריון ואחר כך למפקד מתקן האימונים בצאלים, שבתקופתו התרחב להכשרה ולאימון יחידות מחילות שדה נוספים ושינה שמו לבאלי"ש (בסיס אימונים ליחידות השדה). בסוף 1975 התמנה קהלני למפקד חטיבה 7 תפקיד בו כיהן עד אוקטובר 1977. בתחילת 1980 מונה למפקד אוגדת מילואים משוריינת (כיום אוגדת הבשן) ולאחר שנתיים קיבל את הפיקוד על עוצבת געש, והוביל אותה במלחמת שלום הגליל. לאחר המלחמה מונה למפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וסגן מפקד מפקדת חילות השדה. סיים את שירותו הצבאי בדרגת תת-אלוף בשנת 1989.
קהלני הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי.
קריירה ציבורית ופוליטית
250px|ממוזער|אביגדור קהלני בפסטיבל מתגייסים של האגודה למען החייל
תפקידים ייצוגיים ועליית יהודי תימן
לאחר שחרורו מצה"ל מונה קהלני ליו"ר רשת בתי הספר "עמל". היה גם יו"ר ידידי קרן לב"י ויו"ר ועדת ההנצחה לחיל השריון. מונה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר לתאם את הפעילות הגלויה במאמצים להעלאת יהודי תימן, המאמצים החלו לשאת פרי ב-1992 ובשנים הבאות עלו לישראל כמה מאות יהודים.
חבר הכנסת, סגן ראש העיר תל אביב, ומפלגת הדרך השלישית
ב-1992 נבחר לכהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה־13. היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת החינוך. בהצבעה בכנסת בספטמבר 1993 הוא תמך בהסכם אוסלו. בבחירות לרשויות המקומיות ב-1993, התמודד מטעם מפלגת העבודה על ראשות עיריית תל אביב, אך הפסיד לרוני מילוא שעמד בראש רשימה על מפלגתית. כיהן כסגן ראש העיר וכראש מנהל החינוך בעירייה עד 1996.
ב-1995 היה ממקימי תנועת "הדרך השלישית", תחילה כזרם ניצי בתוך מפלגת העבודה, ולאחר מכן פרש ממפלגת העבודה יחד עם עמנואל זיסמן, והשניים הקימו את "הדרך השלישית" כמפלגת מרכז שקהלני עמד בראשה בבחירות לכנסת ה־14, במאי 1996. עיקר מצעה היה התנגדות לנסיגה מרמת הגולן, שבאותה תקופה עמדה על הפרק על רקע המשא-ומתן עם סוריה, והשארת גושי התנחלויות עיקריים ביהודה ושומרון בתוואי "תוכנית אלון". רשימתו זכתה ב-4 מנדטים, ונכנסה לממשלה בראשות בנימין נתניהו עם קהלני בתפקיד השר לביטחון פנים. הוא כיהן בתפקיד זה מיוני 1996 ועד סיום כהונת ממשלת נתניהו ב-1999.
בבחירות לכנסת החמש עשרה, שהתקיימו ב-17 במאי 1999, התמודד קהלני שוב בראש "הדרך השלישית", אך המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.
חשדות לפלילים וזיכויו
בשנת 2000 התברר שעופר נמרודי ועיתונו "מעריב" עסקו בהאזנות סתר לעיתונאי ידיעות אחרונות וגנבו מידע עיתונאי. קהלני נחקר על ידי המשטרה בחשד שקיבל טובות הנאה מנמרודי. בתקשורת נחשף כי המשטרה ביצעה האזנות סתר לקווי הטלפון בבית קהלני ובמשרדו תוך חריגה מהצו שניתן לה, ותמללה גם שיחות פרטיות שערכו בני ביתו. קהלני הואשם במשפטו בגילוי מידע סודי על שלבי החקירה נגד עופר נמרודי, בעבירה של הפרת אמונים, ובשיבוש הליכי חקירה ושיבוש הליכי משפט - אך במרץ 2001 זוכה על ידי השופט עודד אליגון, בבית משפט השלום, שפסק שקהלני פטור מלהשיב לאשמה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על הפרקליטות.
לאחר זיכויו, תקף קהלני במסיבת עיתונאים את ניצב משה מזרחי, שכיהן בתקופת חקירתו כראש יאחב"ל, וטען כי מזרחי פעל משיקולים זרים. לעומתו טענה הפרקליטות שהשופט אליגון זיכה את קהלני תוך התנהלות שאינה ראויה.
פרקליטות המדינה בהנהגתה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בראשותה של השופטת דבורה ברלינר, וזה ביטל את פסק הדין, מתחו ביקורת חריפה על השופט אל-יגון, והחזיר את הדיון לבית משפט השלום, על מנת שקהלני ישיב לאשמה. קהלני זוכה גם בפעם השנייה בבית משפט השלום, ביולי 2002. השופט דוד רוזן זיכה אותו משלוש העבירות בהן הואשם: שיבוש מהלכי משפט, הפרת אמונים וגילוי בהפרת חובה.
עדנה ארבל ביקשה לערער לעליון אולם היועמ"ש אליקים רובינשטיין סירב בפעם הזו.
תפקידים ציבוריים וייצוגיים
ב-2002 התמודד בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה הוא הוצב במקום ה-41 ברשימת הליכוד, אך זו זכתה ב-38 מנדטים והוא לא נבחר לכנסת. בינואר 2006, לאחר התפטרותו מהכנסת של צחי הנגבי, שעבר לקדימה, הגיע תורו של קהלני להיכנס לכנסת, אך הוא בחר להתפטר מרשימת המועמדים ולא להצטרף לכנסת.
מנובמבר 2004 ועד נובמבר 2007 שימש קהלני כראש האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון. אגף חדש שהוקם על ידי שר הביטחון שאול מופז והופקד על ביצוע מדיניות שר הביטחון בנושא ההתיישבות הביטחונית והכוונת הנוער להתיישבות וכן על משימות לאומיות, במיוחד לגבי נוער לפני גיוס. במסגרת פעילותו באגף, קהלני יזם סיורים שנקראים "יום בעקבות לוחמים", במסגרתם עשרות אלפי בני נוער מסיירים באתרי קרבות, משוחחים עם לוחמים שהשתתפו באותם קרבות ובסופו של יום צופים בתרגיל אש. במסגרת זאת, הרצה בפני בני נוער במצפה 77 (אתר ההנצחה לזכר הנופלים בקרב עמק הבכא משם יש תצפית לעבר שטח הקרב עליו פיקד במסירות). עם זאת, מהלכים כמו צמצום פעילות הנח"ל, קבלת המלצתה של ועדה שהקים - לסגור את הגדנ"ע קליעה, והתמקדות חלק מסיורי "יום בעקבות לוחמים" בקרבות בהשתתפותו, עוררו נגדו מחאה.
לקראת סוף 2006 יואל מרשק היה מועמד להחליפו בתפקיד, לאור החלטה של שר הביטחון עמיר פרץ לפני הפריימריז במפלגת העבודה. ההחלטה עוררה את התנגדותם של מספר חברי כנסת ובהם שלום שמחון, הניאה את פרץ מלעשות כן.
קהלני שימש כיו"ר האגודה למען החייל מנובמבר 2007 עד נובמבר 2015. במהלך כהונתו הוביל קהלני מהלך לצמצום הוצאות האגודה והשקעות נרחבות במתקני האגודה.
בינואר 2014 הודיע על כוונתו להתמודד במירוץ לנשיאות מדינת ישראל, אך לבסוף לא התמודד.
בשנת 2018 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
בשנת 2019 הודיע קהלני על תמיכתו במפלגת "הימין החדש" לקראת הבחירות לכנסת ה-21.
בשנת 2020 הצטרף לתנועת "הביטחוניסטים", שקוראת לספח את שטחי יהודה ושומרון.
בשנת 2023 נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
בספרות ובתקשורת
על פועלו במלחמת ששת הימים נכתב בהרחבה בספר חשופים בצריח.
בשנת 1975 קהלני כתב את זכרונותיו מהקרב בעמק הבכא בספר עֹז 77, בהוצאת שוקן.
ב-2006 הפיק וביים קהלני סרט תיעודי על קרב עמק הבכא. שניים משיריו הולחנו ובוצעו על ידי אביהו מדינה: "אני נשבע לך" ו"את לי הבית" ושירו "ברכי נפשי" הולחן על ידי סגיב כהן ובוצע על ידי ציון גולן.
חיים אישיים
קהלני הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה, נשוי לדליה ואב לשלושה ילדים. במשך שנים התגורר בנס ציונה עיר הולדתו. כיום מתגורר בתל אביב.
באוגוסט 2021 נדבק בחיידק טורף, ובמשך כמה שבועות נאבק על חייו. בנובמבר 2021 חנך רחוב על שמו בדימונה.
תפקידים נוספים
בנוסף לתפקידיו הרשמיים, משמש קהלני בתפקידים נוספים, אותם הוא ממלא בהתנדבות. בין תפקידים אלו, הוא חבר בוועדות הבאות:
יו"ר ועדת הנצחה של עמותת השריון.
חבר ועדת גורן - הוועדה הציבורית לבחינת זכאות לסיוע מאגף השיקום.
חבר בהנהלת אתר ההנצחה יד לשריון.
חבר ועדת פרס מוסקוביץ' לציונות.
יו"ר עמותת מעט"ף - המרכז הישראלי לחילופי תרבות עממית ופולקלור
חבר הוועד המנהל של מרכז מורשת מנחם בגין
ספריו
עֹז 77 (על חוויותיו מקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים), שוקן, 1975 - זוכה פרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1977
דרך לוחם (אוטוביוגרפיה), הוצאת סטימצקי, 1989
בכוח האמת (תיאור מאבקו המשפטי), הוצאת סטימצקי
אני נשבע לך (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003
את לי הבית, הוצאת ידיעות ספרים, 2009 (ספר שירים)
מנהיגות במעגלי החיים, הוצאה לאור עוז 77, 2018
בתרבות
השיר "הבלדה על אביגדור" נכתב עליו על ידי גדעון אונה.
קישורים חיצוניים
אודות אביגדור קהלני - האתר הרשמי
הפעילות העיקרית של האגף הביטחוני-חברתי
אביגדור בן גל משוחח, במהלך קרב עמק הבכא, עם אביגדור קהלני ברשת הקשר החטיבתית, אתר יוטיוב של ארכיון צה"ל
יום הכיפורים ההוא - אביגדור קהלני חינוכית 23 ביוטיוב
חיים שכאלה עם אביגדור קהלני, הערוץ הראשון, 1975
סדרת כתבות בת 4 חלקים על קרב עמק הבכא, בו מילא קהלני תפקיד מרכזי. מאת אורי מילשטיין, פורסמה בדבר השבוע לכבוד עשור למלחמת יום הכיפורים: , , ,
שעה אישית עם אביגדור קהלני בתוכנית "שעה של אנשים". מגישים: אסף פאסי ואבי קראוס, רדיו גלי ישראל, 19 ביוני 2014
אייל לוי, ראיון: קהלני חושף את הטראומה שכמעט שיתקה אותו בקרב, מעריב השבוע, 24 ביוני 2014
מאמרים פרי עטו;
כיבוש הבופור, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 40–41
הערות שוליים
קטגוריה:תתי-אלופים בצה"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הדרך השלישית
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:מפקדי אוגדת הבשן
קטגוריה:מפקדי עוצבת געש
קטגוריה:מפקדי חטיבה 7
קטגוריה:מפקדי המכללה לפיקוד ולמטה
קטגוריה:מעוטרי עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מעוטרי חטיבה 7
קטגוריה:ראשי האגף ביטחוני-חברתי
קטגוריה:סגני ראש עיריית תל אביב-יפו
קטגוריה:ראשי האגודה למען החייל
קטגוריה:זוכי פרס יצחק שדה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:מפקדי המרכז הלאומי לאימונים ביבשה
קטגוריה:לוחמים בעלי מספר עיטורים
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:קציני צה"ל שלא עברו קורס קצינים
קטגוריה:פעילי עלייה
קטגוריה:פעילי הליכוד
קטגוריה:מפקדי גדוד 77
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 2018
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:חברי הביטחוניסטים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים ושבע
קטגוריה:חברי כנסת נכי צה"ל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:נס ציונה: חברי הכנסת
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2023
קטגוריה:בוגרי המכללה לביטחון לאומי
קטגוריה:בוגרי מכללת פיקוד ומטה הכללי של צבא ארצות הברית
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי אוגדות במלחמת לבנון הראשונה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944 | 2024-10-15T11:56:55 |
בטיק | בטיק היא טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. משתמשים בבטיק מקומות שונים, אך האי ג'אווה באינדונזיה ידוע במיוחד בעבודות הבטיק היוצאות ממנו. בבטיק מורחים שעווה מותכת על הבד בטרם הטבלתו בצבע. בכל מקום שבו חדרה השעווה לבד, הצבע לא ידבוק בו. לעיתים משתמשים במספר שלבים של צביעה, יבוש ומריחה בשעווה כדי לשלב מספר צבעים.
בערך בשנת 1900 התחיל האמן ההולנדי כריס לבו לעסוק בבטיק, שעד אז הוכר כשיטה לצביעה יפה של אריגים שנהוגה בג'אווה, הוא היה חלוץ השיטה הזו בהולנד והפך מהר מאד למומחה סמכותי שלה.
בשנת 2009 הכיר ארגון אונסק"ו במסורת הבטיק של אינדונזיה כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
כדי להכין קווי שעווה צרים משתמשים בצ'הנטינג - כוס מתכת קטנה עם זרבובית זעירה, ממנה נוזלת השעווה. שיטות אחרות למריחת השעווה על הבד כוללות שפיכת שעווה נוזלית, צביעת השעווה על הבד בעזרת מברשת, ו"החתמה" על ידי הטבעת השעווה על פיסת עץ שנחרטה לצורה הרצויה והצמדת הפיסה המרוחה בשעווה אל הבד.
לאחר הצביעה האחרונה, תולים את הבד ליבוש. לאחר מכן טובלים אותו בנוזל ממיס כדי לפורר את השעווה, או שמגהצים אותו בין מטליות נייר או עיתונים שאמורים לספוג את השעווה ולחשוף את הצבעים העמוקים והעשירים ואת קווי הקפלים העדינים המאפיינים את הבטיק.
תהליך ההכנה
ראשית מחממים את השעווה בפחית בתוך סיר מלא מים. בצורה כזו מבטיחים שהשעווה לא תישרף ושתהיה בטמפרטורה אחידה. לאחר מכן מייבשים את הבד לגמרי לפני המריחה בשעווה, על מנת שהשעווה לא תחדור לתוך הבד.
בשלב הבא משתמשים בטבליות שתן פרות כדי לעזור לצבען לחדור היטב לבד. תהליך זה מעשיר את הצבע. יש המשתמשים במלח וחומץ לאותה מטרה. כאשר מנסים ליצור קווים רבים נהוג להשתמש בשעווה מפרפין, וכאשר רוצים להקטין את מספר הקפלים משתמשים בשעווה שמקורה בדונג דבורים.
קישורים חיצוניים
Murni's in Bali: בדים ובגדים מבאלי
דוגמאות לעבודות בטיק
הערות שוליים
קטגוריה:טקסטיל
בטיק | 2023-12-14T17:56:58 |
ביצה | ממוזער|230px|ביצים שונות.
שמאל|ממוזער|250px|שרטוט סכמתי
240px|ממוזער|גוזלי קיכלי רונן רגעים אחדים אחרי בקיעתם מהביצה 240px|ממוזער|אפרוח בוקע מהביצה
ביצה היא מבנה אשר בתחילת התפתחותו של העובר מכיל את הזיגוטה, ובנוי להכיל את העובר בשלבים מאוחרים יותר. דהיינו, הביצה בנויה מההתחלה להכיל עובר מפותח. הביצה מתפקדת בדומה לרחם ומאפשרת לעובר להתפתח מחוץ לגוף אמו. כל החומרים הנחוצים לעובר נמצאים בתוך הביצה.
מטרות הביצה
להגן על העובר מפני סכנות (למשל, מאכל על ידי בעל חיים גדול ממנו)
לכלכל אותו עד דרגת בגרות מינימלית - השונה מבעל חיים אחד למשנהו.
סוגים רבים של דגים, זוחלים, דו-חיים, חרקים ועכבישאים, וכל סוגי העופות מטילים ביצים בתהליך הרבייה. נוספים להם יונקי הביב, היחידים במחלקת היונקים המטילים ביצים. דוגמה מוכרת היא הברווזן (פלטיפוס).
ביצת הציפור הגדולה ביותר היא ביצת היען, שמשקלה כ־1.5 ק"ג, ואילו הקטנה ביותר שייכת לקוליברי הדרום אמריקאי - משקלה נע בין חצי גרם ל-2 גרם. ביציהם של דגים וחרקים קטנות בדרך כלל בהרבה.
ביצי עופות
אחרי ההפריה, מטילה הציפור את הביצה ודוגרת עליה זמן מה, עד אשר בוקע הצאצא. במרבית המינים הנקבה היא זו שדוגרת על הביצה, אך ישנם גם יוצאי דופן: זכר הקזואר הוא זה שדוגר על הביצים, ועופות אוסטרליים מסוימים אינם דוגרים כלל אלא קוברים את הביצים בחול.
ביצי העופות מצויות בשלל גוונים וצורות חיצוניים, אך המבנה הפנימי שלהן זהה בדרך כלל ומכיל חלמון צהוב, המשמש מקור מזון לעובר, וסביבו שכבה של חלבון. החלמון מוחזק בקצותיו באמצעות קורים חלבוניים המאפשרים לו לנוע על צירו, כך שהעובר נותר תמיד כשראשו כלפי מעלה. את החלבון עוטה הקליפה, העשויה בעיקר סידן פחמתי ומכילה נקבוביות אוויר רבות - בזו של תרנגולת, לדוגמה, יש למעלה מ־7,000. שני הקרומים המרפדים את הקליפה מופרדים זה מזה בחלקה הרחב של הביצה, ויוצרים שק אוויר, המאפשר לגוזל לנשום את נשימתו הראשונה, עם בקיעת הביצה. שק האוויר גם מאפשר את שינוי נפח תוכן הביצה ללא פגיעה בקליפה הקשיחה. בתעשיית המזון, גודלו של שק האוויר משמש מדד לטריות הביצה.
ביצי זוחלים
לרוב ביצי הזוחלים קליפה חזקה דמוית קלף, אך לחלקן קליפות קשיחות או רכות במיוחד. ביצי הלטאות, לדוגמה, הן בעלות קליפה רכה. רוב הזוחלים אינם דוגרים על הביצים, אלא מטילים אותן במקומות חמים כגון מחילות או בורות בחול. סוגים מסוימים של נחשים נוהגים לחמם את הביצים באמצעות היכרכות סביבן.
ביצי דגים, חרקים ודו-חיים
שתי תכונות עיקריות מאפיינות ביצי דגים וחרקים - גודלן המזערי ומספרן העצום. נקבת דג השיבוטה לדוגמה, מטילה למעלה מ־6 מיליון ביצים בשנה, ונקבת דג הלינג - כ־30 מיליון. רובן המכריע של ביצים אלו אינן מגיעות לשלב הפיכתן לצאצא, עקב אכילתן על ידי חרקים או דגים אחרים.
דו-חיים מטילים ביצים העטופות בקריש חלקלק המגן עליהן ומאפשר להן לצוף על פני המים. זכר האלוטס (מין של צפרדע) נושא את הביצים שהטילה הנקבה על רגליו האחוריות, ובכך מגן עליהן מפני טורפים.
שימוש בביצים בתעשיית המזון
ממוזער|שמאל|250px|מנת ביצי שליו
ממוזער|250px|מיון ביצים למאכל
ביצי עופות, ובעיקר ביצי תרנגולות, משמשות את האדם לאכילה. ניתן לאכול את הביצה כחלק ממגוון של מוצרים אחרים כמו עוגות, ממתקים, מרקים, סלטים, מיונז, ועוד.
הביצה נתפסת כמזינה ובריאה, למרות הכמות הגבוהה של כולסטרול שהיא מכילה.
תעשיית הביצים מותקפת מצד ארגונים להגנת בעלי־חיים בשל תנאי החזקה של תרנגולות מטילות, ובפרט, בשל הגידול בכלובי סוללה, הנפוץ בחקלאות התעשייתית, אשר אינו מותיר לתרנגולות כמעט כל מרחב תנועה או גירוי סביבתי. נשמעת ביקורת גם כלפי נֹהַגים נוספים המקובלים בתעשיית הביצים, בהם השימוש בהשרה כפויה, השמדת האפרוחים הזכרים (שאינם מטילים ביצים), וקיטום מקורי המטילות.
הביצה בתרבות
ממוזער|250px|משחק ילדים עם ביצים - המטרה היא להגיע לקו הסיום במהירות האפשרית בלי להפיל את הביצה
ממוזער|150px|גרפיטי של ביצה על קיר בתל אביב
ביצת קולומבוס הוא כינוי לדבר מה אשר כל אחד היה יכול לעשותו מבחינה פיזית, אבל רק על דעתו של אדם מבריק עלה הרעיון לעשות אותו.
בתרבות הנוצרית, נהוג בחג הפסחא לצבוע ביצים בצבעים עליזים ולהסתירן. המונח "ביצת פסחא" משמש בתוכנות מחשב ככינוי לתכונה נסתרת (או חלון מיוחד) שניתן לחושפם רק באמצעות לחיצה על שילוב מקשים מיוחד.
במסעות גוליבר הסיבה למלחמה בין ממלכת ליליפוט לבין ממלכת בלפוסקו, היא האם יש לשבור את הביצה מהצד הרחב או מהצד הצר.
"הביצה שהתחפשה" הוא סיפור ילדים מאת דן פגיס בהוצאת עם עובד. הסיפור פותח במילים "הָיֹה הָיְתָה בֵּיצָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לִהְיוֹת בֵּיצָה..." ומציג את סיפורה של ביצה שאינה מרוצה מעצמה. מוסר ההשכל של הסיפור הוא ביכולת של האדם להאמין בעצמו ולהתפתח מתוך המצב בו הוא נמצא.
פרדוקס הביצה והתרנגולת הוא פרדוקס נושן בעל משמעות מטאפורית: השאלה העומדת בבסיסו היא "מה הופיע קודם; הביצה או התרנגולת?". לשאלה זו היבטים אבולוציוניים, לוגיים ותאולוגיים כאחד.
ביצה קוסמית(אנ') או ביצת העולם, היא מוטיב המופיע במיתוסי בריאה של תרבויות רבות. לפי האמונה המצרית העתיקה, אבי האלים, רע, בקע מתוך ביצה וברא את העולם בעזרת ילדיו. גם על-פי המיתוס הכנעני, העולם והאלים כולם בקעו מתוך הביצה הקוסמית.
ראו גם
דגירה
קן
אבקוע
ביצית
תטולה
מסכת ביצה
לקריאה נוספת
רוב דאן, מבקיעים דרך, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 148, ספטמבר 2010
קישורים חיצוניים
קליפות ביצים- מפסולת למשאב- אתר בידיים
לאה פופר, הביצה - קליפות החיים והמוות, באתר "סנונית"
מילון הביצה , באתר מכללת אורנים
מביצה לתרנגולת - צילום של השלבים
* | 2024-09-09T11:12:45 |
בלם (מכשיר) | שמאל|ממוזער|250px|בלם דיסק באופנוע
שמאל|ממוזער|250px|בלם דיסק מאוורר במכונית
שמאל|ממוזער|250px|בלם תוף מפורק. בצד שמאל ניתן לראות התוף ומצד ימין את הרפידות
בֶּלֶם (בעגה: בְּרֵקְס; מאנגלית: brakes) הוא מכשיר הנועד להאט או לעצור תנועה של מכונה כלשהי, ולמנוע ממנה לזוז. האנרגיה הקינטית המתבזבזת כתוצאה מכך מתורגמת לרוב לאנרגיית חום באמצעות חיכוך. בלמים מותקנים על רוב כלי הרכב בעלי גלגלים, לרבות מכוניות, אופניים, רכבות ואופנועים.
סוגי בלמים
בלם אוויר: בלם אוויר מורכב בדרך כלל על משאיות שלהן יש מערכת מיכלי אוויר בלחץ.
האוויר שמשתחרר מהמכלים הללו (באמצעות לחיצה על דוושת הבלם), עובר אל תאי בלימה (בוסטרים) שמפעילים כוח מכני (מוט דחיף) על בלמי תופים או בלמים דיסקיים.
בלם דיסק: בלם דיסק היא מערכת של רפידות, בוכנות הידראוליות ודיסקי-בילום.
לחיצה על דוושת הבלם מפעילה כח על גבי בוכנות שלוחצות רפידות אל דיסק הבילום. הרפידות עשויות חומר שנשחק במהירות גבוהה יותר כך שהרפידות הן החלק היחיד שצריך להחליף (תחת שימוש נכון). בעבר נהוג היה לייצר את רפידות הבלם מאזבסט, אך עקב גילוי השפעותיו המזיקות על מערכת הנשימה הופסק השימוש בו.
דיסק הבילום קיים במספר תצורות וגדלים. הגדלת הדיסק מגדילה את שטח הפנים שלו וכך את שטח המגע האפשרי בין הדיסק לרפידה ויוצרת כח בילום גדול יותר. דיסקי-בילום קדמיים במכונית יהיו גדולים יותר מהאחוריים או לחלופין הרפידות האחוריות יהיו קטנות יותר. הסיבה נעוצה ביציבות בבלימה. במידה וגלגלי מכונית ננעלים בבלימה, עדיפה נעילתם של הגלגלים הקדמיים, כיוון שנעילת גלגלים אחוריים לפני קדמיים מובילה לסחרור כלי הרכב.
ישנם דיסקים (בדרך כלל קדמיים) שנקראים "דיסקים מאווררים". זהו דיסק בעל שני משטחי בילום שבינם ישנו מרווח המאפשר זרימת אוויר לקירור הדיסק ובכך שיפור יעילותו ויעילות הבלימה. אפקט דומה ניתן להשיג גם על ידי חירוץ וחירור הדיסקים, תכנון המאפיין כלי רכב ספורטיביים.
בלם תוף: שיטת בלימה ותיקה יותר מבלם דיסק, ונפוצה עדיין בסרנים אחוריים של מכוניות נוסעים ובכלים כבדים. בלם תוף מורכב מתוף מתכתי הצמוד לסרן, ובתוכו סנדלי בילום הנעים בעת הבלימה לעבר היקף התוף מצידו הפנימי ומתחככים בו. לתוף יתרונות על פני הדיסק מבחינת מחירו הזול, שטח פני הרפידות הגדול יותר ואי פיזור אבק הרפידות. חסרונו הגדול הוא פיזור חום גרוע יותר מאשר בבלם דיסק.
בלם אלקטרומגנטי: פועל באמצעות יצירת השראה אלקטרומגנטית על גל הינע בכיוון הפוך לכיוון סיבובו. נפוץ בעיקר במשאיות.
בלם מתחדש
בלם ואקום
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טכנולוגיה תחבורתית
קטגוריה:התקנים מכניים | 2024-08-14T07:38:05 |
בלמים | REDIRECT בלם (מכשיר) | 2005-10-16T13:46:58 |
בלם | 2024-06-19T04:52:06 | |
תאו ואן גוך (במאי) | תאו ואן גוך (בהולנדית: Theo van Gogh; ; 23 ביולי 1957 – 2 בנובמבר 2004) היה במאי קולנוע, מפיק קולנוע, שחקן ופובליציסט הולנדי. נינו של תאו ואן גוך, שהיה אחיו של הצייר וינסנט ואן גוך והיה סוחר אמנות. נרצח בידי מוסלמי על רקע דעותיו נגד קבלת מהגרים.
קריירה
לאחר סיום לימודיו התיכוניים למד ואך גוך משפטים באוניברסיטת אמסטרדם, אך נשר בתוך זמן קצר. הוא עבד כמפיק מופעים, וחלם להיות במאי קולנוע. בשנת 1981 ראה אור הסרט הראשון שהפיק.
במקביל לעבודותיו פרסם ואן גוך מאמרים פובליציסטיים בעיתוני הולנד, לרוב בעלי תוכן פרובוקטיבי. בשנת 1991 פרסם מאמר הכולל לגלוג על השמדת יהודים בתאי הגזים. הוא נשפט בגין אנטישמיות וקיבל קנס כספי. גם לאחר מכן פרסם במספר מקרים דברי לעג בעלי אופי אנטישמי, שהופנו כלפי אישים יהודים בהולנד.
תאו ואן גוך זכה בפרס הקולנוע ההולנדי "עגל הזהב" עבור סרטו "למען המדינה" (1997). הסרט האחרון שהפיק היה "כניעה", ותסריטו נכתב על ידי אייאן חירסי עלי, חברת פרלמנט הולנדי ממוצא סומלי-מוסלמי. הסרט דן באלימות כלפי נשים בקרב האוכלוסייה המוסלמית בהולנד. על גופן של נשים בסרט נכתבו טקסטים מהקוראן בגנות הנשים.
סמוך למותו סיים ואן גוך את הסרטתו של סרט על רציחתו של פים פורטאון, פוליטיקאי הולנדי מן הימין הלאומני, שנרצח שנתיים לפני שנרצח ואן גוך, על ידי פעיל שמאל הולנדי, ככל הנראה על רקע התנגדותו להגירת זרים להולנד.
בשנים האחרונות לחייו פרסם מאמרים, ספרים וסרטים המותחים ביקורת על החברה האסלאמית ועל מדיניות קבלת ההגירה באיחוד האירופי. בעקבות זאת ובעקבות סרטו האמור קיבל איומים על חייו. ואן גוך נרצח בידי מוסלמי ב-2004.
רציחתו
לאחר שנים של הסתה נגד תאו ואן גוך, הוא נרצח בבוקר ה־2 בנובמבר 2004, ברחוב במזרח אמסטרדם. הוא נדקר פעמיים ונורה שבע פעמים, ומת במקום. לגופה הודק בסכין טקסט מהקוראן. הרוצח, מוחמד בויֵארי, צעיר כבן 26 בעל דרכון הולנדי ומרוקאי, שהיה לבוש בגלביה מרוקאית, נעצר על ידי המשטרה לאחר שנורה ברגלו.
בעקבות הרצח הועלתה ב-2012 בתיאטרון הפיזי DV8 הצגה בשם "?Can We Talk About This", שזכתה במספר פרסים.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|200px|אנדרטה לזכר ואן גוך
מייקל לדין, 15 שנים לרצח תאו ואן גוך, אירופה עדיין לא התעוררה מהאשליה, באתר מידה, 7 בנובמבר 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה הולנדים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה הולנדים
קטגוריה:במאי קולנוע הולנדים
קטגוריה:מפיקי קולנוע הולנדים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע הולנדים
קטגוריה:מחזאים הולנדים
קטגוריה:פרשנים
קטגוריה:בלוגרים
קטגוריה:בעלי טור הולנדים
קטגוריה:עיתונאים הולנדים
קטגוריה:פעילים חברתיים
קטגוריה:עורכי קולנוע
קטגוריה:במאי טלוויזיה
קטגוריה:מפיקי טלוויזיה הולנדים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:אמסטרדם: אישים
קטגוריה:אתאיסטים הולנדים
קטגוריה:מבקרי בריאתנות
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1957
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:זוכי פרס עגל הזהב | 2024-01-07T07:28:53 |
דוד פרנקפורטר | שמאל|ממוזער|250px|גן דוד פרנקפורטר ברמת גן
250px|ממוזער|שמאל|שלט הסבר על דוד פרנקפורטר ברחוב פרנקפורטר בפתח תקווה
דוד פרנקפורטר (9 ביולי 1909 - 19 ביולי 1982) היה סטודנט יהודי צעיר שהתנקש בחייו של מייסד סניף התנועה הנאצית בשווייץ.
קורות חייו
דוד פרנקפורטר נולד בעיירה דארובאר בקרואטיה של היום, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשה פרנקפורטר, שכיהן כרב ראשי בקהילה ולרבקה. בגיל 22 דוד החל ללמוד רפואת שיניים בלייפציג; ב-1931 המשיך את לימודיו בפרנקפורט בגרמניה. משם ברח בסתיו 1933 לברן, לאחר שמקומו במעבדה סומן במגן דוד והוא הרגיש שהטבעת מתהדקת סביב צווארו. בשנת 1934 שב לבקר את דודו בפרנקפורט, הרב סלומון פרנקפורטר, וחזה במו עיניו כיצד אנטישמים גרמנים התעללו בו.
ההתנקשות
ב-4 בפברואר 1936 הגיע לביתו של וילהלם גוסטלוף, מייסד התנועה הנאצית בשווייץ, בעיירת הקייט דאבוס וירה בו 5 יריות מאקדחו שגרמו למותו.
גוסטלוף, גרמני יליד שוורין, שמונה בידי מחלקת פעילות החו"ל של המפלגה הנאצית לתפקיד המנהיג הארצי (Landesgruppenleiter), לאחר שהצליח להשביע מעל 5,000 אזרחים שווייצריים כנאמני הרייך השלישי, עשה נפשות לרעיון שעל שווייץ לחבור לגרמניה והיה אחראי להפיכת דאבוס למרכז הנאציזם בשווייץ. כבר באמצע שנת 1935 ניסו הרשויות השווייצריות לגרשו על רקע פעילותו החתרנית ואילו הנאצים ניסו להעניק לו מעמד של נספח דיפלומטי, כדי למנוע את גירושו.
לאחר הרצח הסגיר פרנקפורטר עצמו לידי המשטרה המקומית. משפטו נפתח בדצמבר 1936; בציבור ובקרב היהודים הדעות על מעשה הרצח היו חלוקות. חלק מהציבור אהד אותו בשל העובדה שגוסטלוף היה נטע זר וגורם חתרני. רבים, ביניהם גם אביו של דוד, גינו את הרצח כסותר ערכים יהודיים בסיסיים. שלטונות שווייץ, שהיו תחת צל הטרור של הנאצים שנשפו בעורפם, שפטוהו בחומרה וניסו להציג את ההתנקשות כמעשה פלילי גרידא ללא ההקשר הנאצי. התובע ד"ר פרידריך בריגר הסתייע אף בעורך הדין הנאצי פרידריך גרים (Grimm) - מאנשיו של שר התעמולה הנאצי גבלס - שייצג את אשתו של גוסטלוף. סנגורו של פרנקפורטר היה ד"ר קורטי (Curti) שהסתייע בעו"ד יהודי צעיר בשם ד"ר פייט וילר. בית המשפט הטיל על פרנקפורטר שמונה עשרה שנות מאסר, שלילת זכויות אזרח וגירוש לצמיתות משווייץ לאחר ריצוי עונשו.
הנאצים, שרתחו מזעם, לא הגיבו לרצח בפוגרום, בגלל סמיכות הזמנים למועד פתיחת אולימפיאדת ברלין (1936), והיטלר חשש מכך שתבוטל.
בתום המלחמה, ב-1 ביוני 1945, זכה פרנקפורטר לחנינה ושוחרר מהכלא. הוא עלה לארץ ישראל המנדטורית באוניית מעפילים עם סרטיפיקט של ידידו, ד"ר פייט וילר. בהמשך הוא עבד כפקיד הסוכנות היהודית ואחרי כן במשרד הביטחון.
דוד פרנקפורטר נפטר ב-1982. על שמו קרויים רחוב בעיר פתח תקווה וגן ציבורי ברמת גן.
בעקבות ההתנקשות
דוד פרנקפורטר הוציא ספר בשם "נקם", שבו הוא מתעד את סיפורו, ומה שהוביל אותו למעשה, ובו כתב בין היתר את הדברים הבאים:
"נכנסה שנת 1933, היא שנת הפורענות בגרמניה. מרעידים ישבו היהודים אל מקלטי-הרדיו ומנו מספר לקולות הנאצים בבחירות... ההמונים הוכו בשגעון, התזזית יצאה בחינגה בראש חוצות. ותהלוכות, דגלים ומוזיקה של פח השתררו בחיי עם הגרמנים. חרדים שוטטו היהודים, בעצם מחול מכשפות זה של היממון חושים, לפני חומות עיר מולדתם שהייתה להם לעיר נכר. חפץ אחד בלבד היה בלבם – החבא אל הכלים, הרכן ראש ועמוד אי כה בסערה. "תבשיל, לא הרי בישולו כהרי אכילתו", הייתה אימרת-הקסם שלהם, קצרת הראות, אשר החזיקו בה כהחזק ב"אני מאמין". לא יכולתי לרדת לסופה של עמדה סבילה ומוגה זו, שעל כל בזיון ועלבון, על כל מאסר וחבישה במחנה ריכוז הייתה תשובתה – שתיקה ואפס מעשה".
פרופ' מאיר שוורץ, מנהל "בית אשכנז" לחקר השואה בגרמניה, משער כי רצח זה היה בין הגורמים החשובים ששווייץ לא נכבשה על ידי הגרמנים ולא היה "אנשלוס", כמו באוסטריה, וכך ניצלו כנראה, כ-20,000 מיהודי שווייץ מכליה. עוד הוא משער כי ההתנקשות בגוסטלוף וחוסר התגובה שבאה בעקבותיה, היוו מקור השראה להרשל גרינשפן, כמעט שלוש שנים אחרי, לבצע את ההתנקשות שלו, התנקשות שהיוותה עילה לפוגרום ליל הבדולח.
אוניית נוסעים גדולה שנבנתה בגרמניה, נקראה על שמו של וילהלם גוסטלוף. בשלהי מלחמת העולם השנייה ב-1945 טובעה אונייה זו בים הצפוני משלוש פצצות טורפדו מהצוללת הרוסית S-13, בעת שהיו בה קרוב ל-10000 פליטים אזרחיים גרמניים, כמו גם חיילי וורמאכט על ציודם. אירוע זה נחשב לאסון הימי הגדול ביותר בעת החדשה. בגלל אסון אוניית וילהלם גוסטלוף, הונצח שמו של מנהיג נאצי זה. בספר "בהילוך של סרטן" של הסופר הגרמני גינטר גראס, שב-2006 נחשף כי שירת בואפן אס אס, ההתנקשות בגוסטלוף וטיבוע האונייה שנשאה את שמו מהוות ציר מרכזי. את הדרך בה הוצגו הדברים יש הרואים כמעוותת את האירועים.
לקריאה נוספת
אמיל לודוויג, רצח בדאבוס, יצא לאור בשנת 1936 באמסטרדם. תורגם לאנגלית באותה שנה בהוצאת ויקינג, בשם The Davos Murder. לא הופיע בתרגום עברי.
קישורים חיצוניים
מאיר שפר, פרשת פרנקפורטר, באתר "דעת"
סיפורו של דוד פרנקפורטר, אתר בית אשכנז
עדות בנו כהן במשפט אייכמן, אתר סנונית
קטגוריה:יהודים בשואה
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מתנגדים לנאצים
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים יהודים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1909
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1982 | 2024-08-01T04:37:35 |
הנרי גרטן | הנרי גרטן (באנגלית: Henry Grattan; 3 ביולי 1746 – 6 ביוני 1820) היה מנהיג לאומי אירי. חבר הפרלמנט האירי במאה ה-18 אשר פעל למען השגת חירות חקיקה לפרלמנט האירי, והתנגד לאיחוד הפרלמנט האירי והפרלמנט האנגלי בשנת 1800, ולמעשה ליצירת "הממלכה המאוחדת" המורכבת מאיחוד בריטניה הגדולה, (אנגליה, סקוטלנד וויילס) ואירלנד.
חייו ופועלו
גרטן נולד באירלנד למשפחה פרוטסטנטית, וגילה בנעוריו תבונה יוצאת מן הרגיל. הוא סיים את לימודיו בהצלחה יוצאת דופן בטריניטי קולג' בדבלין, למד את כתבי הקלאסיקנים וניסה להיות מושפע מן הנואמים הגדולים של העידן העתיק. גרטן השלים את לימודי המשפטים, אך מעולם לא עסק בעריכת דין.
בשנת 1775 התקבל כחבר בפרלמנט האירי, והפך עד מהרה למנהיג המפלגה הלאומית, תוך שהוא מפגין כישרון נאום יוצא דופן.
ימין|ממוזער|220px|
מטרתה העיקרית של המפלגה הלאומית הייתה לשחרר את הפרלמנט האירי מן הכבלים החוקתיים שאסרו אותו. על פי "חוק פוינינגס" משנת 1494 אשר התקבל בימי המלך הנרי השמיני כל החקיקה של הפרלמנט האירי הייתה צריכה לקבל את אישור מועצת המלך בלונדון בטרם תידון בפרלמנט. יתרה מזאת, הפרלמנט האנגלי בוסטמינסטר ראה עצמו בעל סמכות חקיקה המשתרעת על תחומה של אירלנד, דבר שאיין, למעשה, את סמכותו של בית המחוקקים האירי, והפך אותו למועדון ויכוחים ללא תכלית של ממש.
בשנת 1782 החליט הפרלמנט האירי, אותו הוביל גרטן, כי אינו יכול לשאת במגבלות אלו עוד. ב-16 באפריל 1782, מגובה בתמיכה עממית רחבה, הכריז גרטן על עצמאותו של הפרלמנט האירי. על פי ההסדר החוקתי החדש ישררו באירלנד רק חוקי הפרלמנט האירי ופסיקות בתי המשפט האיריים. "אירלנד היא עתה אומה!" הצהיר גרטן. לאחר חודש של משא ומתן קיבלו האנגלים את ההצהרה. תודתו של העם האירי הובעה בצורת מענק, שהפרלמנט העניק לגרטן, בסכום של מאה אלף לירות שטרלינג, אך גרטן הסכים לקבל רק חצי מסכום זה.
אחד מן החוקים הראשונים שהעביר הפרלמנט החדש היה כי על מנת להוכיח את הנאמנות לכתר הבריטי, יגויסו 20,000 מלחים אירים לצי הבריטי. גרטן הוביל קו נאמן לכתר, אך, על אף היותו שייך למיעוט הפרוטסטנטי, הייתה שאיפתו הגדולה מתן שוויון זכויות לקתולים, הרוב המדוכא והמושפל של תושבי אירלנד.
ללא רפורמה מקיפה, סבר גרטן, לא תוכל עצמאותו החדשה של בית המחוקקים לבוא לידי ביטוי. על אף שהפרלמנט היה עתה עצמאי לכאורה, עדיין היה נתון להשפעה בריטית חזקה, באמצעות מתן שוחד של הממשל הבריטי לבעלי אחוזות איריים, אשר שלטו, למעשה, במחוזות הבחירה, שהיוו את "אחוזתם הפרטית". יתרה מכך, הזרוע המבצעת הייתה נתונה לשליטתם הישירה של האנגלים, ולא סרה למשמעת הפרלמנט האירי. המשנה למלך, מושל אירלנד, ו"ראש ממשלתו", היו עדיין מינויים שמינתה הממשלה בלונדון, ואחיזתם במשרתם הייתה תלויה בפוליטיקה בווסטמינסטר ולא בדבלין, כאשר בפרלמנט בלונדון לא היה כל ייצוג לאירים. מחוזות הבחירה לפרלמנט האירי היו לעיתים מחוזות קטנים בשליטתם של יחידים שסרו למרות הבריטים, ושאת ציותם ניתן היה לקנות באמצעות מתן תארים וקצבאות. והחמור ביותר, שני שלישים מן האוכלוסייה, הקתולים, היו מנועים על פי החוקים הקיימים מלהיבחר לפרלמנט.
בשנת 1785 תמך גרטן בצעדיו של ראש הממשלה האנגלי ויליאם פיט הבן שנועדו לשפר את הסחר עם אירלנד, ולתקופה מסוימת היה מתומכי הממשלה הבריטית, אך ככל שהזמן חלף ופיט לא סייע בידו לבצע את הרפורמה הדרושה במבנה הפרלמנט האירי, נסחף גרטן לאופוזיציה לממשלה הבריטית.
גרטן לא האמין במתן זכות בחירה כללית, ורצה לשמור את הכוח החקיקתי בידי מיעוט בעלי הרכוש, שכן האמין כי על אף שעל אירלנד להישלט בידי האירים, הדמוקרטיה בצורתה הטהורה עלולה להוביל לאנרכיה. הצעותיו של גרטן לרפורמה מתונה נדחו על ידי הפרלמנט, אשר החל להיות מושפע מן המהפכה הצרפתית וממלחמת העצמאות של ארצות הברית ודחף להצעות קיצוניות. הבעיה הקתולית הייתה הבעיה הדחופה ביותר על סדר היום.
בשנת 1794 בעצה אחת עם המושל הכללי החדש, לורד פיצויליאם, הציע גרטן לפרלמנט הצעה לאמנציפציה של הקתולים. הוסכם כי החוק יקבל את הסכמת הממשלה הבריטית. כפי הנראה הייתה אי הבנה בין הגורמים השונים המעורבים במשא ומתן העדין, החוק לא הובא בפני הפרלמנט, ופיצויליאם הוחזר ללונדון. האירוע גרם לאכזבה כללית באירלנד. במרירות הכללית שהתהוותה ניסה גרטן לפעול במתינות ובשיתוף פעולה עם הממשלה הבריטית, אך נראה כי ממשלה זו הייתה נחושה להתעלם מדרישותיהם של האירים הקתולים. הארץ הלכה והידרדרה לקראת מרידה נוספת. גרטן איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט, ועתה היה ללא כל השפעה. הוא פרש מן הפרלמנט במאי 1797, ובמכתב לתושבי דבלין חרג ממתינותו והתקיף את הממשלה הבריטית במילים חריפות.
בעת ההיא העוינות הדתית כמעט והייתה נחלת העבר באירלנד, ואנשים בעלי אמונות שונות היו מוכנים להתאחד למען מטרה משותפת. כך, הפרסבטריאנים (כת פרוטסטנטית) מן הצפון התאחדו עם הקתולים ויצרו את אגודת "האירים המאוחדים", בהנהגת תאובלד וולף טון, איש צבא פרוטסטנטי קיצוני, אשר קידמה רעיונות מהפכניים שנשאבו מצרפת, ומפלגה שקידמה בברכה פלישה צרפתית נוצרה. מרידה פרסביטריאנית בדרום וקתולית בצפון, בהנהגת הלורד אדוארד פיצג'רלד דוכאה ללא רחמים בשנת 1798. לאור כל זאת עלה מחדש נושא איחוד הפרלמנט האירי והפרלמנט האנגלי על ידי ממשלת ויליאם פיט בלונדון. גרטן הודיע מדבלין על התנגדותו החריפה לאיחוד.
בשלב זה עמדה בריטניה בפני סכנה חריפה מבחוץ. הייתה זו תחילתה של תקופת נפוליאון ונראה כי שאיפות ההתפשטות הצרפתיות, והנטיות המהפכניות שנשבו משם מסכנות את עצם קיום האימפריה הבריטית. המצב שבו פרלמנט אירי עוין פעיל בעורפה של האימפריה, באירלנד, נראה מסוכן יותר מאי פעם. חוקתו של גרטן משנת 1782 נראתה בלתי בטוחה ומסוכנת לאינטרס של אנגליה. מרידת 1798 סיכלה את הפיוס שהתהווה והלך בין הפרוטסטנטים והקתולים באירלנד, ושאיפות לאומיות פרוטסטנטיות החלו מרימות את ראשן. אירוני הוא הדבר, לאור ההיסטוריה של האי לאחר מכן, כי היו אלו הפרוטסטנטים שהתנגדו להצעת האיחוד. הקתולים האמינו כי אם תתקבל הצעת האיחוד, יעביר פיט את חוק האמנציפציה הקתולית בפרלמנט בווסטמינסטר, וכך תיפתר בעייתם באופן שבו לא הצליחה להיפתר בימי העצמאות של הפרלמנט האירי בתקופת גרטן.
כאשר הובאה הצעת האיחוד אל הפרלמנט האירי בשנת 1799 דחה אותה הפרלמנט. גרטן עדיין היה בפרישה, וקולו לא נשמע. רבים ראו בו אחראי לאירועי המרידה של 1798, בכך שהצעותיו לאמנציפציה של הקתולים הובילו את אלו לאי ציות ולמרידה. אך הסכנה שהייתה להסדר החקיקתי של 1782 החזירה אותו עד מהרה למעמדו הקודם, כמנהיג אהוד. אך בזמן פגרת הפרלמנט פעלה הממשלה הבריטית בקרב בעלי האדמות המושחתים, והצליחה להשיג רוב להצעת החוק. ב-15 בינואר 1800 התכנס הפרלמנט האירי למושבו האחרון. באותו היום הצליח גרטן לקבל מושב בפרלמנט כנציג מחוז ויקלאו. הוא נאם למשך שעתיים, לקול תשואות הקהל מן היציע, והצליח לעכב את קבלת החוק עד ל-26 במאי 1800. הפרלמנט האירי קיבל את הצעת החוק ברוב משמעותי. גרטן צפה כי החוק יביא לאבדן השליטה במושבי הפרלמנט של מעמד בעלי האחוזות, וכי אירלנד תשלח אל הפרלמנט הבריטי מאה מן הבריונים הפרועים במדינה.
במשך חמש השנים הבאות פרש גרטן מענייני הציבור, אך בשנת 1805 נבחר כחבר הפרלמנט הבריטי. הוא התיישב בכיסא במושבים האחוריים של הפרלמנט, עד שצ'ארלס ג'יימס פוקס ביקש ממנו לעבור למושבים הקדמיים, באומרו "אין זה מקום לדמוסתנס האירי". כאשר הגיע פוקס לעמדת השפעה בשנת 1806 הציע לגרטן מושב בקבינט, אך גרטן דחה את ההצעה. הוא המשיך להעלות את נושא האמנציפציה לקתולים, אך ללא הצלחה. הבעיה הסתבכה בשנת 1808 כאשר הוצע כי למלך יהיה וטו על כל הצעת חוק בנושא. גרטן תמך בהצעה, אך המפלגה הקתולית הקיצונית שעלתה עתה באירלנד בהנהגת דניאל או'קונל התנגדה לכך, והשפעתו של גרטן דעכה.
הוא לא דיבר עוד לעיתים מזומנות לאחר 1810. נאומו האחרון נישא בשנת 1819 היווה סיכום לקריירה שלו. הוא התנגד לאיחוד הפרלמנטים, כך אמר, אך משנקשרו הפרלמנטים ב"נישואין" הייתה זו חובתו לדאוג לכך שהנישואין יישאו פרי, ויהיו לטובת שני הצדדים. על אף בריאותו המדרדרת עשה את המאמץ והגיע בשנת 1820 מדבלין ללונדון על מנת להעלות שוב את שאלת האמנציפציה הקתולית. ביוני 1820 נפטר, ונקבר בכנסיית וסטמינסטר בלונדון. פסלו מוצב במבואה של הפרלמנט הבריטי.
גרטן היה נשוי משנת 1782 להנרייטה פיצג'רלד, בת למשפחת דזמונד העתיקה, ולזוג היו שני בנים ושתי בנות.
כיום רואים בתנועה שהוביל גרטן את תחילתו של המאבק המודרני לעצמאותה של אירלנד, מאבק שהביא ליצירת הרפובליקה האירית בשנת 1921, ובמידה רבה נמשך עד היום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פוליטיקאים אירים
קטגוריה:חברי הפרלמנט של אירלנד (לפני 1801)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1802–1806)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1806–1807)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1807–1812)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1812–1818)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1818–1820)
קטגוריה:ילידי 1746
קטגוריה:נפטרים ב-1820 | 2023-12-20T09:35:55 |
שומנים | הפניה שומן | 2008-04-30T21:50:44 |
אנומה אליש | אֶנוּמָה אֶלִישׁ (מבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה, בכתב יתדות אכדית: 𒂊𒉡𒈠𒂊𒇺) הוא סיפור הבריאה הבבלי כחלק מהמיתולוגיה המסופוטמית. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.
עלילה
עלילת האפוס מתחילה בראשיתו של העולם, לפני בריאת השמים והארץ, עם הישויות הקדמוניות אפסו, המייצג את המים המתוקים, ותיאמת, המייצגת את המים המלוחים. השניים הם זוג, והם מולידים ארבעה דורות של אלים - כשכל דור מתעלה על קודמו במעלותיו וביכולותיו. ארבעת הדורות הם לחמו ולחאמו , אנשר וקישאר , אנו ואאה (הנקרא תחילה "נדמד"). מבין כל אלו, החזק והחכם ביותר הוא אאה.
האלים מתאספים יחדיו וחוגגים ברעש, והמולה ממושכת זו מטרידה את מנוחתם של אפסו ותיאמת. אפסו, בעצת נאמן ביתו ממו ועל אף התנגדותה של תיאמת, מחליט להשמיד את האלים הרעשניים בניסיון להשיב את השקט והשלווה. מזימה זו מתגלה לאלים, ואאה מצליח להערים על אפסו, לגבור עליו ועל בעלי בריתו ולהרוג אותו. אאה הופך למנהיג האלים, ויחד עם זוגתו דמכינה הוא מוליד את מרדוך.
מרדוך הצעיר יוצר רוחות וסערות המטרידות את מנוחתה של תיאמת ובני בריתה, ובעצת בני בריתה תיאמת יוצאת למלחמה נגד האלים המורדים על מנת להשיב את השקט וכן לנקום את רצח בן זוגה אפסו. תיאמת בוראת עבור מלחמה זו 11 מפלצות אימתניות. כמו כן, היא ממנה את בנה קִינְגוּ למלך ולשר הצבא, מעניקה לו את לוחות הגורל (לוחות מיתולוגיים על פיהם נחרצו גורלות ונקבעו סדרי עולם) והוא הופך לבן זוגה. האלים נבהלים, ואובד עצות אאה פונה אל בנו בכורו מרדוך - וזה מתנדב להילחם בתיאמת, אך בתנאי שלאחר הניצחון האלים יקבלו את סמכותו כמלך עליהם. האלים מתכנסים, ומסכימים להצעתו של מרדוך. האלים מושיבים את מרדוך על במת נסיכות וממנים אותו למלך על האלים, ומכריזים כי פקודתו היא החשובה בין פקודות האלים ושבמאמר פיו כל דבר יוכל להיאבד או להיברא כרצונו. על מנת להוכיח את כוחו האלוהי, האלים מציבים בפני מרדוך כוכב - ואותו הוא משמיד ובורא מחדש, במאמר פיו בלבד. לאחר מכן, האלים מעניקים למרדוך סמלי מלכות ונשק. מרדוך מכין לו כלי נשק, בורא רוחות שיסייעו לו בקרב ויוצא למלחמה בתיאמת.
תחילה, מרדוך רואה את קינגו ודעתו מתבלבלת, כוחותיו נחלשים והתושייה שלו נמוגה. תיאמת מנסה לנצל את המצב על מנת להתל במרדוך, אך הוא מתעורר מבהלתו ומזמן את תיאמת לדו-קרב נגדו. השניים מתנצחים קודם במלחמת דברים ולחשים, ואחר כך מרדוך פורש על תיאמת את רשתו ולוכד אותה. כאשר תיאמת פוערת את פיה על מנת לבלוע את מרדוך, הוא שולח את רוחותיו אל תוך פיה והן ממלאות את בטנה. מרדוך יורה בתיאמת חץ, הורג אותה ודורך על גווייתה, ולאחר מכן הוא לוכד את האלים בעלי בריתה, אוסר את מפלצות הקרב שלה ולוקח מקינגו את לוחות הגורל ומניח אותם על חזהו. לאחר שהוא גובר על צבאה, מרדוך שב אל גוויית תיאמת ומבתר אותה לשניים. מפלג גופה העליון, מרדוך בורא את השמים. בתוך השמים, הוא מכונן היכל ומשכין בו את האלים הגדולים. מרדוך בורא את המאורות, יוצר את לוח השנה וקובע את החוקים, ומפלג גופה התחתון של תיאמת הוא בורא את הארץ, את תופעות האקלים, את ההרים ואת מקורות המים והעפר. בנוסף, מרדוך משתמש בעורה של תיאמת על מנת ליצור יריעה שתשמור על השמים מלנזול. מרדוך הורג את המפלצות שסייעו לתיאמת ומציב אותן בשער של היכל האלים כאות עולם, ואת לוחות הגורל שלקח מקינגו הוא מעניק לאנו. לאור הצלחתו, האלים משגרים למרדוך מתנות ומכריזים על נאמנותם.
מרדוך בוחר לו מקום בארץ החדשה שהוא ברא, ובו הוא מייסד את מקדשו. מקום זה נקרא "בבל", ובמקדש שבו שוכנים האלים. האלים, אשר לפי סדרי העולם החדשים מחולקים בין השמים, ההיכל והשאול, מבקשים לדעת מי ימלא את מקומם במלאכת הכפיים שעשו לפרנסתם - ומרדוך מודיע כי בכוונתו לברוא את האדם שעליו הוא יעמיס את עמל האלים. מרדוך, בעזרת אאה, בורא את האדם, מדמו של קינגו. מרדוך מחלק את האלים לשתי קבוצות, בשמים ובארץ. כאות תודה למרדוך, האלים מייסדים את המקדש המרכזי בבבל, אסגיל. האלים נשבעים שבועת אמונים ומפקידים בידי מרדוך את המלכות על אלי שמים וארץ ואת הנהגת בני האדם. כגולת הכותרת למעמד ההמלכה, האלים מחליטים לפאר את שמו של מרדוך באמצעות חמישים שמות ותארים. לבסוף, ניתן ציווי למסור את שמותיו של מרדוך מדור לדור עד עולם.
פתיחה
כאשר ממעל השמים היו חסרי שם,
ומתחת הארץ טרם נקראה,
היה אפסו הקדמון אביהם,
ותיאמת שהולידה את כולם,
מימיהם התערבבו יחדיו.
שדה עוד לא נמצא וביצה לא נראתה
בזמן שהאלים טרם נוצרוe-nu-ma e-liš la na-bu-ú šá-ma-mu
šap-liš am-ma-tum šu-ma la zak-rat
ZU.AB-ma reš-tu-ú za-ru-šu-un
mu-um-mu ti-amat mu-al-li-da-at gim-ri-šú-un
A.MEŠ-šú-nu iš-te-niš i-ḫi-qu-ú-ma
gi-pa-ra la ki-iṣ-ṣu-ru ṣu-ṣa-a la še-'u-ú
e-nu-ma DINGIR DINGIR la šu-pu-u ma-na-ma
אנומה אליש ומיתוסים כנענים
חוקרים עמדו על כך שהתרבות המסופוטמית הייתה בין שני נהרות ולא ליד ים,למרות זאת, העיר הראשונה במסופוטמיה הייתה ארידו, ששכנה לחופו של המפרץ הפרסי ולכן הגיוני שאת היחס שלה לאל ים היא שאבה מתרבות אחרת כדוגמת התרבות הכנענית שהייתה לחוף הים התיכון. בתרבות זו כפי שאנו מכירים מתוך השירה האוגריתית (אוגרית הייתה עיר נמל) ישנו מאבק איתן על ההגמוניה בין בעל, אל הגשם והסערה - מקבילו הכנעני של מרדוך, לבין זבול ים, אל הים השולט על מפלצות נוראות ואיומות. בסופו של המאבק גובר בעל על ים באמצעות כלי נשק מאגיים שמכין לו כושר וחסיס, אל האומנויות, וזוכה בשלטון על האלים. עם זאת, הבדל מהותי בין שני הסיפורים הוא שבתרבות הכנענית סיפור המלחמה בין האלים לא מופיע כמיתוס בריאה.
אנומה אליש וסיפורי הבריאה במקרא
ישנן נקודות דמיון מסוימות בין "אנומה אליש" לבין סיפורי בריאה מקראיים שונים, בהם לדוגמה פסוקים ח'-י"ג ו, ובתיאורים כב פסוקים י"ג-י"ד, פסוק כ"ו, ועוד. בדומה לאנומה אליש, מאוזכר בסיפורים אלו קרב של האל עם מפלצת ימית (שר של ים, רהב, לווייתן, תנין וכדומה).
מסורת זו מתפרשת ומבוארת בתלמוד:בניגוד לסיפורים אלה עומד סיפור הבריאה הקלאסי מספר בראשית, פרק א', שבו אין סימן וזכר למאבק. הפרשן משה דוד קאסוטו מסביר הבדלים אלה בכך, שספר בראשית א' מתפלמס עם מסורות הבריאה האחרות, היונקות מהמסורת הבבלית והסותרות את הגישה המסורתית של היהדות. למשל, מסיבה זו הופכת בבראשית א' האלה תיאמת ל"תהום". בנוסף, מוזכרים בנפרד "התנינים הגדולים" – רמז למפלצות ימיות מהמיתולוגיה של המזרח הקרוב, אשר בבראשית א' אלוהים אינו נלחם נגדם, אלא להפך - הם מצייתים לו כשאר החיות.
לפיכך, טוען קאסוטו, נכנס סיפור הבריאה המתפלמס הזה לתוך התורה, שהרי הוא מבטא את הגישה הקאנונית; ואילו המסורות האחרות אשר רווחו באותה תקופה נכנסו לספרי הנביאים והכתובים, משום שהן כנראה היו בשימוש באותה תקופה ולכן הועלו על הכתב. עם זאת, היה סיכון מועט יותר שסיפורים אלה יתקבלו כלשונם, שהרי הטקסטים שבנביאים וכתובים משופעים במטפורות ובדימויים.
לעומתו סבור ג'ון ד. לוינסון וחוקרים נוספים שהתיאורים שבספרי הנביאים והכתובים מתעדים מסורת ישראלית מקבילה, שהאמינה בסיפור בריאה הדומה למיתוס הבבלי.
אנומה אליש והמקור הקדום
על פי יעקב קליין וש. שפרה 'אנומה אליש' מבוסס על מקורות שונים. התיאוגניה, סיפור בריאת העולם ובריאת האדם - לקוחים כולם מן המקורות השומריים, לדוגמה, האל הראשי במיתולוגיה השומרית היה אנו (אל השמים) ובנו שירש אותו אנליל, הוא מקבילו של האל מרדוך במיתולוגיה הבבלית. בנוסף למוטיבים השומריים יש מוטיבים אכדיים (אלים צעירים המפריעים לאלים הזקנים ובריאת האדם מדמו של אל מומת) ואף מוטיבים שמיים מערביים (מלחמת מרדוך אל הסערה בתיאמת אלת הים).
חוקרים מסוימים ניסו לטעון שמוטיב מלחמת מרדוך בתיאמת איננו ממקור שמי-מערבי אלא ממקורות מסופוטמיים קדומים (למשל אגדת לבו), כנגדם נטען ש'אנומה אליש' מכיל מוטיבים ייחודיים מהספרות השמית-מערבית שלא קיימים במיתוסים השומריים והאכדיים.
לקריאה נוספת
ש. שפרה, י. קליין, אנומה אליש, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996.
משה ויינפלד, "האל הבורא בבראשית א' ובנבואת ישעיהו השני", תרביץ לז (תשכ"ח), עמ' 105–132
Jon D. Levenson, Creation and the Persistence of Evil: The Jewish Drama of Divine Omnipotence. San Francisco: Harper and Row, 1988, pp. 7-13.
קישורים חיצוניים
תרגומו לאנגלית של אנומה אליש על ידי Leonard William King משנת 1902 באתר Internet Sacred Text Archive.
פרשנות לשורות הראשונות באכדית באתר Akkadian language pages מאת John Heise
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מיתולוגיה מסופוטמית
קטגוריה:בריאת העולם
קטגוריה:בבל
קטגוריה:ספרות מסופוטמית | 2024-09-24T17:14:13 |
גלילה רון פדר | הפניה גלילה רון־פדר-עמית | 2019-03-26T09:39:11 |
איסוף מטבעות | שמאל|ממוזער|250px
איסוף מטבעות הוא תחביב של איסוף מטבעות מארצות ומתקופות שונות.
ישנם אספנים המחפשים אחר מטבעות נדירים מתקופות קדומות, ממדינות שאינן קיימות עוד, מסדרות מיוחדות שהונפקו ועוד. ישנם אספנים המרחיבים את האוספים שלהם ומצרפים גם שטרות.
מטבעות נדירים נרכשים במכירות פומביות או מוחלפים באירועי אספנות, וכיום גם ברשת האינטרנט.
ישנם אספנים שאוספים גם מטבעות מהתקופה שלנו, מארצות שונות, ומשקיעים בכך כסף רב.
כלים לאספן מטבעות
אלבום מטבעות - ספר או אלבום בעל דפים מיוחדים בעלי כיסים עשויים בדרך כלל מפלסטיק או PVC, שבו אפשר לסדר את המטבעות ולשמור עליהם
זכוכית מגדלת - כך אפשר להבחין בפרטים קטנים המוטבעים על המטבע או לבחון את מצבו.
כפפה - על מנת לא להשאיר טביעות אצבע על מטבעות ובכך ללכלך את המטבע.
ערכו של המטבע
גיל - מתי המטבע הוטבע
מצב - על פי סולם דירוג המטבעות
נדירות - ככל שכמות ההטבעה שלו קטנה יותר כך המטבע נדיר יותר
סולם דירוג מטבעות
בסיסי (Basal) – 1 בסולם שלדון – חתיכת מתכת שניתן לזהות כי הייתה פעם מטבע.
סביר (Fair) – 2 בסולם שלדון – ניתן לזהות את סוג המטבע, ייתכן שניתן לזהות גם את תאריך ההנפקה
כמעט טוב (Almost Good או בקיצור AG) - 3 בסולם שלדון, תאריך ההנפקה קריא, אך חלקים אחרים נשחקו לחלוטין.
טוב (Good או בקיצור G) – 6-4 בסולם שלדון, הפרטים, העיצוב והתאריך קריאים, אך המטבע שחוק מאוד.
טוב מאוד (Very Good או בקיצור VG) – 10-8 בסולם שלדון, העיצוב והתאריך ברורים, אך חסרים פרטים. שפת המטבע (הפס סביב שולי המטבע המורם מעט משטח הפנים של המטבע) חייב להיראות.
מעולה (Fine או בקיצור F) – 12 ו-15 בסולם שלדון, ניתן לראות את כל הפרטים העיקריים כשהם שלמים. במקרה זה, "מעולה" מתאר את מצב המטבע – לא את דרגת הטוהר שתוארה לעיל.
מעולה מאוד (Very Fine או בקיצור VF) – 20, 25, 30, ו-35 בסולם שלדון, ניתן לראות את כל הפרטים העיקריים כשהם שלמים, וניתן לראות פרטים נוספים.
מעולה ביותר (Extremely Fine או בקיצור XF או EF) – 40 ו-45 בסולם שלדון, שחיקה קלה של הפרטים המוגבהים ומופיע מעט ברק מהמטבעה.
כמעט שלא נכנס למחזור (Almost Uncirculated או בקיצור AU) – 50, 53, 55, ו-58 בסולם שלדון, שרידים קלים של שחיקה על הפרטים המוגבהים, מחצית מהברק המקורי נוכח.
לא נכנס למחזור (Uncirculated או בקיצור UNC) – 70-60 בסולם שלדון, שום סימן לשחיקה כשיכולים להיות חתכים או סימנים.
מוכח (Proof או קיצור PF) – מטבעות שנטבעו במיוחד לאספנים. פני המטבע בדרך כלל חלקים כמראה. בחלק מהסדרות יכולים להיות מטבעות שעברו ליטוש בחול וצבעם מט (matte proof).
מטבעות זיכרון
מטבעות זיכרון הם מטבעות אשר הוטבעו בכמות קטנה, על מנת לציין אירוע כל שהוא שאירע במדינה.
לדוגמה במטבעות השקל החדש ניתן לראות את זה על מטבעות ה-10 שקל חדש עם הטבעה של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ועל מטבעות נוספים.
על מטבעות ה-2 אירו מדינות מטביעות פעם או פעמיים בשנה לציון אירוע שהיה במדינה או ליום השנה לציון אירוע מסוים.
ראו גם
נומיסמטיקה – חקר המטבעות
איסוף בולים
דירוג מטבעות
קישורים חיצוניים
קטלוג מטבעות מכל העולם לפי מדינות באתר - קולנקט
קטלוג מטבעות ושטרות ישראליים 1927 עד ימינו - בעריכת פנחס בר זאב.
טעויות במטבעות דוגמאות של טעויות במטבעות מחולק לפי סוגים שונים של טעויות.
מאמרים בנושאי מטבעות עתיקים והעת החדשה באתר קולקט
מטבעות עתיקים בארץ ישראל
בלוג איסוף מטבעות בעברית
מטבעות
קטגוריה:מטבעות
sv:Myntsamlande | 2024-07-17T09:56:35 |
מרים הרמן | שמאל|ממוזער|200px|מרים הרמן-בד
מרים הרמן–בד (2 בינואר 1919 – 5 בינואר 1990) הייתה מראשונות קרייניות רשות השידור בתקופתה המנדטורית ומנהלת מחלקת השידורים לילדים ונוער ברשת א' של קול ישראל.
ביוגרפיה
הרמן-בד נולדה בקניגסברג שבגרמניה, ובהיותה בת ארבע עלתה משפחתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, בה היא חיה כל ימיה. אביה, ד"ר היינץ (חיים) הרמן, היה רופא עצבים ועד 1948 ניהל את בית החולים "עזרת נשים" בירושלים. מרים למדה בגימנסיה העברית ברחביה ובנעוריה הייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר".
בשנת 1938 נסעה לאנגליה והחלה בלימודיה האקדמיים, אך אלו הופסקו בעקבות מלחמת העולם השנייה והרמן התגייסה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי ושירתה במצרים. בתום המלחמה השתחררה והתגייסה לארגון "ההגנה". את לימודיה השלימה במהלך השנים וסיימה לימודי תואר שני בספרות אנגלית.
הרמן-בד החלה לעבוד בשנת 1947 ב"קול ירושלים", תחנת הרדיו שנקראה "קול ישראל" לאחר קום המדינה. בראשית דרכה בתחנה שימשה קריינית, כמנחה בקורסים לשדרים וכאחראית על תסכיתי הנוער. בשנים שלאחר מכן החזיקה בתפקידים מנהלתיים נוספים, עם מינויה בראשית שנות החמישים לאחראית על תוכניות הנוער ובראשית שנות השישים למנהלת אגף השידורים לילדים ולנוער. באחריות האגף נכללו שידורי התחנה המיועדים לגיל הרך ועד לנוער בוגר. באמצעותו הונהגו עד לשלהי שנות השבעים השידורים ברדיו לבתי הספר, אשר פסקו עם כניסת הטלוויזיה הלימודית.
בתפקיד זה נותרה עד צאתה לגמלאות, בשנת 1984. במהלך שנים אלו התפתחה מתכונת השידורים וכללה סידורים של עיבודים לתסכיתים של ספרות ילדים ונוער (דוגמת "מסע הפלאים של נילס הולגרסון", "הרפתקאות אלפונס החתול הג'ינג'י", "קרשינדו ואני" (מאת דבורה עומר, שלימים יצא כספר) ו"סיפורי אלף לילה ולילה" בהקראת מוטי ברכאן). נוסף לאלו הוקראו במסגרת התוכניות סדרות סיפורים שרבים מהם יצאו לימים כספרים (דוגמת ספריו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" ו"רון וג'ודי בניו יורק"), וכן שעשועונים (חידוני "בארץ הלמה" של שמואל רוזן) ומגזינים (דוגמת "עולם המדע" ו"חתול בשק").
אנשי רדיו, טלוויזיה ותיאטרון רבים החלו את דרכם תחת הדרכתה. בהם: רבקה מיכאלי, יורם רונן, אסתר סופר, נעמי דליות, נילי המאירי, בצלאל לוי, בני הנדל וכמה מבני משפחת בנאי. בין מגישי המגזינים ניתנה במה לאנשי רוח בנעוריהם ובהם דויד גרוסמן, ששידר את ספר ביכוריו "דו-קרב", אריה אלדד, עליזה רוזן ואחרים.
הרמן-בד השתתפה בעצמה בתסכיתים (בהם "דו-קרב") ובהקראת סיפורים (בהם "ידידי מרחוב ארנון"). מלבד קולה המוכר, הרמן-בד נודעה כבעלת השכלה ורואיינה בתוכניות שונות בתחומי מוזיקה קלאסית וספרות אנגלית וכללית.
הרמן-בד נתפסה בציבור כאשת מקצוע שהגשימה למופת את מעמדה כמנהלת דעתנית, עוד בטרם חדרה התודעה הפמיניסטית לישראל. תודעתה הפוליטית המפותחת הביאה אותה ליטול חלק במאבקים מקצועיים, בהם מניעת פיטוריו, בשנות החמישים, של אלף ארי וולף, מנהל אולפני התסכיתים של "קול ישראל", על רקע היותו קומוניסט.
הרמן-בד נישאה בשנת 1961 להלל-פליקס בד, חברה לתנועת "השומר הצעיר" ובנו של הרמן בדט.
קישורים חיצוניים
תולדות תסכית הרדיו העברי בבלוג של עורך דבר בדימוס, דני בלוך
קטגוריה:שדרניות רדיו ישראליות
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:בוגרות השומר הצעיר
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:ישראליות ילידות גרמניה
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:נשות העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:מתנדבות היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:מתנדבי היישוב לצבא הבריטי
קטגוריה:לוחמות ההגנה
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1919
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1919
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1990
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1990 | 2024-08-27T09:25:50 |
קשמיר | קשמיר הוא חבל ארץ בצפון תת-היבשת ההודית, הנתון במחלוקת טריטוריאלית בין הודו, פקיסטן והרפובליקה העממית של סין מאז חלוקת הודו בשנת 1947. כיום חלקו המרכזי של חבל קשמיר נמצא בשליטת הודו (כחלק מטריטורייות האיחוד ג'אמו וקשמיר), חלקו המערבי והצפוני בשליטת פקיסטן (כחלק מאזאד קשמיר), וחלקו הצפון-מזרחי בשליטת הרפובליקה העממית של סין, בעקבות מלחמות אחדות על השליטה בחבל. הודו אינה מכירה בשליטתן של פקיסטן וסין בחלקי קשמיר. פקיסטן רואה את כל שטח קשמיר כשנוי במחלוקת, ואינה מכירה בטענת הודו לשליטה בחבל.
באופן היסטורי שימש השם "קשמיר" לתיאור העמק הפורה ("עמק קשמיר") הנמצא מדרום לקצה המערבי של הרי ההימליה, אך כיום הוא מתאר אזור נרחב של קשמיר, ג'אמו ולדאק. עמק קשמיר עצמו הוא אזור נמוך יחסית, מוריק ופורה מאוד. העמק מוקף בהרים נישאים וזורמים אליו פלגים רבים. החבל היה משופע בתיירות עד שנות ה-80, אך זו פחתה בשל התגברות המתיחות בחבל.
הבירה העתיקה של קשמיר, סרינגאר, שוכנת לחוף אגם דאל ומפורסמת בשל התעלות ו"בתי הסירה" הצפים שבה. בשל האקלים הנוח והקריר שבה היא הייתה בירת הקיץ המועדפת של שליטים רבים של הודו. הקיסר המוגולי ג'הנגיר הקים בסמוך אליה את גני שאלימאר בשנת 1619.
היסטוריה
קרוב ל-1,000 שנים הייתה קשמיר תחת שלטון שליטי ג'אמו - בית המלוכה של משפחת דוגרה ההינדית. באותה תקופה חיו בה מוסלמים, בודהיסטים והינדים בשלום ובשיתוף פעולה, שהוביל ליצירות אמנות בתחומי המוזיקה, המחול, הציור, השירה וכן להגות פילוסופית משפיעה. מאותה תקופה ידוע אף על מקרים בהם מאמינים של שתי דתות או יותר התפללו באותו מבנה תפילה (אם כי לא ביחד).
החל משנת 1349 היה חבל הארץ נתון בידי שליטים מוסלמים, כולל המוגולים, ששלטו עד שנת 1751. רנג'יט סינג, המהראג'ה של האימפריה הסיקית כבש בתחילת המאה ה-19 את ממלכת הדוגרה מהאפגנים, הפך אותם לכפופים לו וצירף לשלטונם את שארית חבל קשמיר ואת לדאק. ב-1846 הביסו הבריטים את הסיקים ומינו מהראג'ה הודי מטעמם שישלוט בכל האזור.
הסכסוך בקשמיר לאחר חלוקת הודו
בזמן מתן העצמאות מהבריטים וחלוקת הודו בשנת 1947, היוו המוסלמים 77% מתושבי חבל הארץ. בתחילה ניסה המהראג'ה שלה, הארי סינג, להפוך את ארצו למדינה עצמאית, אך בעקבות פלישת כוחות פקיסטניים לא-רשמיים לקשמיר, הודיע על הסתפחות ארצו להודו, ששלחה כוחות לעזרתו. מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה שפרצה בין צבא הודו לצבא פקיסטן תמה בהפסקת אש ב-1949 לאורך קו השליטה כשחבל הארץ מחולק דה פקטו בין הודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר, כחלק ממדינת ג'אמו וקשמיר) לפקיסטן (כשליש משטח קשמיר - בשם גילגיט-בלטיסטן ואזאד קשמיר). חלקה של הודו מהווה חלק מטריטוריות האיחוד ג'אמו וקשמיר ולדאק.
במלחמת הודו–סין 1962 השתלטה הרפובליקה העממית של סין על החלק הצפון-מזרחי של החבל, וקראה לו בשם "אקסאי צ'ין". פקיסטן ניסתה לפלוש שנית לקשמיר
בשנית במלחמת הודו–פקיסטן השנייה אך הובסה על ידי הודו. אף על פי שפקיסטן הובסה במרבית הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע סופית והמצב גורם לאי יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן.
בשנת 1987 פתחו פעילים אסלאמיים במערכה לשחרור קשמיר מידי הודו, אך נכשלו בכך. בעקבות הכישלון הוכפפו חבלי קשמיר וג'אמו לשלטון ההודי באופן ישיר. אולם חרף זאת נשמר בחוקת הודו (בסעיף 370) מעמד אוטונומי ייחודי למדינת ג'אמו וקשמיר, אשר אפשר חקיקה פנימית עצמאית, ומנע מתושבי מדינות אחרות בהודו לרכוש קרקעות או לשאת במשרות ממשלתיות במדינה. בעקבות זאת פרץ בחבל גל אלימות מחודש החל מראשית שנות ה-90.
בין מאי ויוני 1999 אירעה בחבל מלחמת קרגיל, לאחר שחיילים ופעילים פקיסטנים חמושים עברו את קו הפסקת האש בין המדינות. בקרבות נהרגו מאות חיילים פקיסטנים והודים ובסיומם נסוגו הפקיסטנים בלחץ אמריקני לגבול הבינלאומי, והצדדים חתמו על הפסקת אש. עם זאת מעשי הטרור בחבל קשמיר לא פסקו.
הודו מאשימה את פקיסטן במימון, אימון ומתן מחסה לארגוני טרור אסלאמיסטים כגון לשקאר א-טייבה וג'יש-י מוחמד, הפועלים בקשמיר ובחלקים נוספים של הודו כנגד מטרות ממשל הודיות ותיירים מערביים. תקריות גבול אלימות מתרחשות לעיתים תכופות בין הודו לפקיסטן וזו האחרונה אף הפגיזה לעיתים ערים הסמוכות לגבול כגון קרגיל.
הודו רכשה יכולת גרעינית, ואחריה הלכה בדרך זו גם פקיסטן, דבר שהחמיר את המתיחות בין המדינות והביא לחשש בעולם שהסכסוך בין שתי המדינות יגלוש למלחמה גרעינית שתשפיע על העולם כולו.
בשנת 2004 החלו הודו ופקיסטן בשיחות שלום על עתידו של החבל. ב-2006 הצהיר נשיא פקיסטן, פרבז מושארף, כי מדינתו מוכנה לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות בחבל במסגרת הסגת כוחות הדדית ולהעניק ממשל עצמי לקשמיר.
בשנת 2019 הפרלמנט ההודי ביטל את החלקים מסעיף 370 בחוקת הודו המעניקים מעמד אוטונומי למדינת ג'אמו וקשמיר ופיצל אותה לשתי טריטוריות איחוד: ג'אמו וקשמיר ולדאק בשליטת ממשלת הודו.
דמוגרפיה
שטח בשליטת אוכלוסייה % מוסלמים % הינדים % בודהיסטים % אחריםעמק קשמירהודוכ-4 מיליון95%4%*––ג'אמוכ-3 מיליון30%66%–4%לדאקכרבע מיליון46%–50%3%אזאד קשמיר פקיסטןכ-2.6 מיליון100%–––גילגיט-בלטיסטןכ-1 מיליון99%–––אקשי צ'יןסין–––––
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הודו: גאוגרפיה
קטגוריה:פקיסטן: גאוגרפיה
קטגוריה:סין: גאוגרפיה
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת
קטגוריה:יחסי הודו–פקיסטן
קטגוריה:יחסי הודו–סין | 2024-08-18T17:58:18 |
אמנות הרנסנס | REDIRECTרנסאנס | 2004-11-03T10:08:46 |
ויליאם בלאק | ויליאם בלאק (באנגלית: William Black; 13 בנובמבר 1841 – 10 בדצמבר 1898) היה סופר ומשורר סקוטי.
ביוגרפיה
בלאק הוכשר כצייר נוף, הכשרה שהשפעה על כתיבתו. בגיל 23 עבר ללונדון. הודות לניסיונו בעיתונות בגלאזגו, התקבל לעבודה כעיתונאי ב "מורנינג סטאר" ולאחר מכן כעורך משנה ב"דיילי ניוז".
הרומן הראשון פרי עטו פורסם ב-1868, אולם רק בשנת 1871, עם פרסום "בתו של חת", זכה בלאק לתשומת לב הקוראים. הוא פרסם את "ההרפתקאות המוזרות של פייתון" וב-1873 את "נסיכת טול", שזכו לפופולריות רבה.
בלאק פרש מהעיתונאות והתמסר לכתיבה. הוא פרסם עוד כמה ספרים, האחרון בהם יצא לאור ב-1898, מעט לפני מותו.
קישורים חיצוניים
נדב הלפרין, אינסוף בכף היד: חזיונותיו של ויליאם בלייק. במלאת 165 שנים להולדתו. "אש זרה", פודקסט (הסכת) באתר תאגיד השידור הישראלי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:משוררים סקוטים
קטגוריה:סופרים סקוטים
קטגוריה:עיתונאים בריטים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1841
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1898 | 2023-11-27T19:25:15 |
לייב רוכמן | (יהודה אריה) לייב רוכמן (בכתיב יידי: ראָכמאַן; 3 בינואר 1918 – 14 בספטמבר 1978) היה סופר יידיש ישראלי יליד פולין.
תולדות חייו
לייב רוכמן נולד בעיר מינסק מזובייצקי שליד ורשה בירת פולין בשנת 1918. בגיל חמש התייתם מאביו, וכנער ברח להתחנך בחצרו של הרבי מפוריסוב בוורשה ובאוטבוצק. בגיל שש-עשרה קיבל סמיכה לרבנות, ובגיל שבע-עשרה התפקר והתחיל לכתוב בעיתונות היידיש.
בתחילת מלחמת העולם השנייה חזר למינסק-מזובייצק, וב-1942 ברח עם אשתו והסתתר בבית איכרים.
עקב מחלת השחפת שבה חלה, שהה שנים אחדות בסנטוריום בשווייץ. ספרו הראשון, "בדמייך חיי: יומן 1943–1944" (ביידיש: "און אין דיַין בלוט זאָלסטו לעבן: טאָג-בוך 1943–1944"), יומן שכתב במשך שנות שהותו במחבוא במהלך מלחמת העולם השנייה, הופיע בפריז בשנת 1949. הספר תורגם מיידיש לעברית ולשפות נוספות. על הספר כתב אהרן אפלפלד: "זהו אחד הדוקומנטים השקטים והבלתי פאתטיים שנכתבו על השואה. בספר זה כבר מצוי רוכמן הבוגר, שהבליע את הצעקה המרה".
בשנת 1950 עלה לישראל, ובה פרסם ספר נוסף בשם "בצעדים סומים על פני האדמה", שהופיע ביידיש בשנת 1968 ותרגומו העברי ראה אור בשנת 1976. ערב מותו בשנת 1978 התפרסם קובץ סיפורים בשם "המבול", שתורגם אף הוא מאוחר יותר לעברית. ספריו המאוחרים נושאים אופי סוריאליסטי למחצה, כאשר חיים ומתים, מוקדם ומאוחר, מציאות ודמיון, מסתופפים בהם בהדדיות.
ספרו 'בדמייך חיי' תורגם ופורסם באנגלית בצרפתית וברוסית. תרגום הספרים 'בצעדים סומים על פני האדמה' ו'המבול' ראה אור בצרפתית.
לייב רוכמן עבד שנים רבות במדור היידיש של הרדיו, ב"קול ישראל" וב"קול ציון לגולה". כמו כן כתב בעיתונות יידיש בישראל ומחוצה לה. בין היתר שימש ככתב בישראל של העיתון היידי 'פארוועאטס' בניו יורק.
ביתו היה בית ועד, ורבים באו כל העת לשהות בין כתליו. הבית היה בית של שמחה ולימוד, מעין "טיש" חסידי. בין הבאים היו הסופרים ש"י עגנון, חיים גראדה, גרשם שלום, חיים הזז, דב סדן, נחמה ליבוביץ' ועוד.
הסופר אהרן אפלפלד מרבה להזכיר את לייב רוכמן בספריו השונים, ומציין שהוא אחד האנשים שהשפיעו רבות על כתיבתו וראיית העולם שלו. בין השאר כתב: "מורים גדולים היו לי. עם רוכמן עשיתי את כברת הדרך הארוכה ביותר. מורשתי, מורשת מתבוללים, עיכבה אותי לא מעט. לא כל שהיה בידו לתת לי קיבלתי. אבל תודעתי לא באה לי אלא מכוח הימים ששהיתי עמו."
בתו של רוכמן היא המשוררת רבקה מרים ובנו הוא הכנר יהושע רוכמן.
ספריו שראו אור בעברית
בדמיך חיי: יומן 1943–1944 (תרגם מיידיש: חנוך קלעי), ירושלים: יסודות, 1961.
(תרגום חנוך קלעי ועדכון התרגום רבקה מרים עם 'אחרית דבר' מאת אבידב ליפסקר), הוצאת כרמל תש"ף 2020.
בצעדים סומים על פני האדמה (תרגם מיידיש: א"ד שפיר), תל אביב: עם עובד, תשל"ו 1976.
המבול (תרגום מיידיש: רוכמן, ק"א ברתיני, יהודה גור-אריה, מ’ מייזלש, חנוך קלעי; אחרית דבר מאת אהרן אפלפלד), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988.
חוברת של שיחותיו עם תלמידי תיכון אחרי מלחמת יום הכיפורים, תחת הכותרת " דרכי אירופה אבלות" ראתה אור בשנת 1976, והודפסה מחדש ב 2024 בעקבות אירועי המלחמה.
לקריאה נוספת
ישורון קשת, "על לייב רוכמן", מאזנים לא (תש"ל-1970), עמ' 57–65.
דרכי אירופה אבלות: שיחות והרהורים עם ליב רוכמן, על השואה, ירושלים: שקמונה, תשל"ו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרים יהודים פולנים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרי השואה
קטגוריה:כותבי יומן בשואה
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:חולי שחפת
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1978 | 2024-10-11T00:56:37 |
שיטת הבחירות בארצות הברית | REDIRECT חבר האלקטורים | 2004-11-03T12:21:46 |
הערכת עמיתים | הערכת עמיתים (באנגלית: Peer assessment) היא אסטרטגיה שבה לומדים מתבקשים להעריך זה את עבודתו של זה. הערכת עמיתים יכולה להתמקד בהערכת תוצרי משימה ספציפית שבוצעו על ידי פרט או קבוצה, או בהערכת תרומתו של כל אחד מן החברים ללמידה השיתופית. בפועל היא נעשית כדי לחסוך זמן מורה ולשפר את הבנת החומר על ידי התלמידים כמו גם את הכישורים המטה-קוגניטיביים שלהם. מחוונים לעיתים קרובות משתמשים בשילוב בין הערכה עצמית להערכת עמיתים. הערכת עמיתים יכולה להיות מעצבת או מסכמת, כאשר הערכת עמיתים מעצבת היא מאפשרת זיהוי מוקדם של טעויות ותפיסות שגויות. ברוב המקרים, הקריטריונים להערכה נתונים ומוגדרים מראש, והם תואמים לדרישות שהוצגו לביצוע המשימה המוערכת.
יתרונות הערכת עמיתים
לוגיסטיקה
שימוש בהערכת עמיתים מאפשרת למורים לנהל את הזמן שלהם בצורה יעילה יותר, בזמן שהתלמידים מעריכים אחד את עבודתו של השני בתצורת כיתה יעילה יותר.
חסכון זמן מורה
הערכת הלומדים יכולה לחסוך מזמנו של המורה, היות שהכיתה כולה יכולה להיות מוערכת באותו זמן שזה ייקח למורה לבדוק מבחן אחד. יתר על כן, במקום מורה שממהר מבחינה לבחינה, התלמידים יוכלו להשקיע זמן רב יותר בכל בחינה. מכיוון שהם צריכים לבדוק מבחן אחד בלבד עבודתם תהיה יסודית יותר.
משוב מהיר יותר
בכך שתלמידים מעריכים את הבחינות בכיתתם או מעריכים את המצגות מילולית הם מקטינים את הזמן שלוקח לתלמידים לקבל משוב על עבודתם. הערכה עצמית מאפשרת קבלת ציון בסמוך להגשה, כך שהתלמידים לא צריכים לחכות עד למעבר לחומר חדש כשהמידע כבר אינו טרי בראשם.
פדגוגיה
עבור המעריך
הערכת עמיתים היא רפלקסיבית. הביטוי "למידה באמצעות הוראה", המיושם תכופות ביחס לחונכי עמיתים, יכול להפוך ל "למידה באמצעות הערכה" בהקשר הנוכחי. הערכת עמיתים כרוכה בהשקעת זמן רב על המטלה: לחשוב, להשוות, להתנגד ולתקשר. הערכת עמיתים מערבת את המעריך בסקירה-מחדש, בתמצות, בהבהרה, במתן משוב, באבחון ידע הנתפס באופן שגוי, בזיהוי ידע חסר, ובשקילת סטיות מהאידיאל. כל אלה הן פעילויות דרשניות מאוד מבחינה קוגניטיבית, פעילויות היכולות לעזור בגיבוש, בחיזוק, ובהעמקת ההבנה אצל המעריך.
עבור המוערך
לאחר שהקריטריונים להערכה נדונו, נוהל לגביהם משא-ומתן, נעשה בהם שימוש למעשה, והם הובהרו על ידי כל המשתתפים, סביר להניח שיגיעו לבהירות גדולה יותר
לגבי מה מהווה עבודה באיכות גבוהה. דבר זה ממקד את תשומת-לב המוערך (ואת זו של המעריך) ביסודות החשובים. גישה לדוגמאות קונקרטיות של עבודה שעברה הערכה יכולה גם
היא לעזור לסטודנטים לבטא במילים את התכונות של ביצוע טוב ושל ביצוע פחות טוב, ולקדם פיתוח של אוצר-מילים עבור החשיבה על, והדיון באיכות. הערכת עמיתים כרוכה גם ב"התייחסות לנורמה", ומאפשרת ללומדים למקם עצמם ביחס לביצוע של עמיתיהם וביחס למטרות הלמידה ולמועדי-הגשה אחרונים שנקבעו. הערכה עצמית מדויקת יותר יכולה לעזור להימנע מהשפעות שליליות של הערכת-יתר או תת-הערכה של הלומדים את עצמם. הערכת עמיתים עשויה גם לגלות את הצעד הקטן הבא, או הצעדים הקטנים הבאים, הדרושים כדי לשפר את האיכות.
מטהקוגניציה
בהערכת עמיתים התלמידים מסוגלים לראות את הטעויות בחשיבתם ולמנוע בעיות במשימות עתידיות. ההזדמנות לדון על עבודות עמיתיהם ולהעריכם מסייעת להם להבין טוב יותר את הדרכים השונות לפתרון אותה בעיה, את נקודות החוזק והחולשה שלהם לאחר שסיימו את המשימות. בעזרת הערכת משימות למדו הסטודנטים אסטרטגיות טובות יותר להערכה ויכלו להשלים משימות באופן מדויק יותר ולשפר את איכות הבדיקה שלהם.
הפרופסורים Lin-Agler, Moore, and Zabrucky ערכו מחקר ובו גילו שתלמידים מסוגלים להשתמש בניסיונם הקודם מההכנה והבדיקה כדי לעזור לבנות קשר בין הקצאת זמן הלימוד שלהם. סטודנטים שהשתתפו בהערכת עמיתים יכלו לשפר לא רק את היכולות שלהם בלמידה למבחן, אלא גם את יכולת ההערכה של אחרים תוך חשיבה מטה-קוגניטיבית משופרת.
הערכת עמיתים מקדמת את התלמידים והיא עשויה לפתח חשיבה הסתעפותית בזה שהיא מאפשרת לתלמיד להיחשף למגוון פתרונות. חשיפה לפתרונות שונים הן מצד העבודות שהוא בודק והן מצד המעריכים שחושבים יחד איתו.
גישה
בהערכת עמיתים התלמידים יכולים להתבונן בהערכה במבט שונה. מטרתה אינה נתפסת עוד כענישה אלא כקבלת מידע רב ערך על הידע והמיומנויות של הלומדים לצורך שיפור הלמידה ושיפור ההוראה.
הסכמת המורה להערכה
אחת הדאגות העיקריות של מורים היא שתלמידים עשויים לתת ציונים גבוהים יותר מאשר מורים. מורים רוצים להקל על עצמם את תהליך בדיקת המבחנים, אך לא במחיר אובדן דיוק.
תמיכה
גם בהיבט מורה: ניתן לראות את תרומתה של הערכת עמיתים, כמו: תמיכה בהערכת
עבודות, בסיס משותף להערכת עבודות סטודנטים ומניעת חילוקי דעות בדבר איכות העבודה,
מידע רב ערך על הידע והמיומנויות של הסטודנטים, לצורך שיפור ההוראה.
התנגדות
מורים שבעי רצון מהמבחנים המסורתיים בטענה לתקפותם של המבחנים למדידת הישגיו של התלמיד. קטגוריות מרכזיות העולות מתוך תגובותיהם של המורים, המתנגדים לשילובן של משימות הערכה חלופית הם: חוסר זמן ליישום, קשה ליישום, לא מתאימה להוראת כל המקצועות, לא מהימנה, חוסר משאבים לביצוע בשל היותה יקרה וקושי במציאת משימות מתאימות.
השוואה
בסקירה מקיפה של מחקרים בתחום תוקפה של הערכת העמיתים ומהימנותה מוצאת
(Topping 1998 ), כי מחקרים רבים מדווחים על תוקף גבוה בקרב שימוש בהערכת עמיתים, אך עם זאת עדיין קיימים מחקרים החושפים ממצאים המצביעים על תוקף נמוך של הערכה זו.
מחוון
המחוון הוא מעין טופס שנועד לסייע למורה ולתלמיד למדוד ולהעריך ביצועי למידה. המחוון הוא כלי עזר הכולל מקבץ ממדים וקריטריונים להערכת ביצוע. לכל קריטריון במחוון מפורטת רמת הביצוע וההערכה של המשימה. המחוון מעצים בדרך כלל את תוקף ומהימנות ההערכה ומעלה את מידת האובייקטיביות שלה.
התוקף משקף את הדגשי ההוראה-למידה באופן רב-ממדי ומהווה מדד להערכה שהערכנו את מה שרצינו להעריך. המהימנות מספקת מידע עקבי על המרכיבים המוערכים ונמדדת בכך
שמספר מעריכים מגיעים להערכה דומה.
יישום בכיתה
בסיום ביצוע עבודה/מטלת ביצוע מורכבת חשוב לתת לתלמידים שאלון להערכה עצמית של עבודתם. שאלון ההערכה יכול להיות מבוסס על המחוון שלפיו המורה יעריך את עבודתם
בהמשך או שילוב של קריטריונים מהמחוון ורפלקציה על העבודה. במהלך או בסיום ביצוע עבודה/מטלת ביצוע מומלץ לשלב תהליך בו התלמידים מעריכים את
חבריהם באמצעות המחוון באמצעותו הם עצמם מוערכים. העבודה עם מחוון ביצועים מפורט מהווה קושי לתלמידים רבים ולכן ניתן לבנות עבורם מחוון מבוסס קריטריונים, לאחר שנערך דיון מקדים אשר מועד לבדוק שאכן התלמידים מבינים את רמות הביצוע השונות. במחוון "המקוצר" מומלץ מאוד להשאיר מקום להערכה מילולית של התלמידים כדי לאפשר משוב בונה.
ראו גם
ביקורת עמיתים
עבודת צוות
הערכה חלופית
הערכה מקוונת
סוציומטרי
למידה מבוססת פרויקטים
לקריאה נוספת
אברמוביץ, א., ונוצר, נ. (2007). הערכת עמיתים בחינוך הגבוה? דוגמה לגבי הוראה קלינית. על הגובה 6, 27-32.
בירנבוים, מ. (1997). חלופות בהערכת הישגים. אוניברסיטת תל אביב: רמות.
בן אליהו, ש. (1995). הבחינה כדרך חלופית להערכת הישגים, בתוך:חינוך בראש על יסודי-הערכה בית ספרית, המנהל הפדגוגי, האגף לחינוך על יסודי, משרד החינוך התרבות והספורט.
נבו, ב .(1981). מבחנים וציונים במערכת החינוך. תל אביב: צ'ריקובר.
Biton, Y., & Koichu, B. (2009). Creating conditions for diffusion of Alternative assessment in pre university mathematics education. In Tzekaki2, M Kaldrimidou, M.& sakonidis, H. (Eds.). Proceedings of the 33rd Conference of the International Group for the Psychology of Mathematics Education, 2, 177-184.Thessaloniki, Greece: PME (2009).
קישורים חיצוניים
הערכת עמיתים של ההוראה בחינוך הגבוה באתר מס"ע
הערכת עמיתים ככלי פדגוגי בהוראה באתר ההשתלמויות של ד"ר תמר ענבל - שמיר
משוב והערכה בכיתה מאת מנוחה בירנבוים
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיות למידה | 2023-05-04T11:18:31 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.