title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
מיקרו-בקר 8051 | שמאל|ממוזער|250px|השבב הימני, 8952, הוא רכיב ממשפחת המיקרו-בקרים MCS-51 לה שייך ה־8051
ה-8051 הוא בקר ממשפחת המיקרו-בקרים MCS-51, שמקורו בארכיטקטורה המקורית של אינטל שנוצרה בתחילת שנות השמונים (צאצא של ה-8048 הקדום).
ה-8051 הוא המיקרו-בקר הראשון, שהציג את שיטת מיעון-סיבית, המאפשרת גישה ל-128 סיביות החל מהבית ה-32 בזיכרון ה-RAM הפנימי באופן פרטני של הרמת סיבית או הורדת סיבית בעזרת שימוש בסט הוראות חדשניות. מודל הזיכרון של המעבד נחשב מורכב באותה התקופה, אך בשל הגמישות הרבה שהוא איפשר בעיצוב מערכות, הפך ה-8051 לפופולרי ביותר (נמכרו מעל 2 מיליון יחידות מאז שנת 1988).
מאז העיצוב המקורי של המעבד שפותח על ידי אינטל, חברות נוספות ייצרו שלל דגמים נוספים של המעבד, ביניהן AMD, Atmel, Cygnal, Dallas, Infineon, פיליפס, Signetics ,Siemens ואחרות. הגרסאות השונות שיפרו את העיצוב המקורי של אינטל, והיום קיימות גרסאות שונות של ה-8051 שניתנות לתכנות חיצוני בעזרת מחשב אישי, גרסאות בעלות אפשרות "צריבה" חד פעמית ווריאציות שונות המיוצרות לצרכים שונים.
שימושים
הגרסאות השונות של ה-8051 נמצאות בשימוש עד היום במכשירים רבים ולמעשה זהו המעבד הנפוץ בעולם – הוא נמצא בשימוש במקררים, מכונות כביסה, רמזורים, מיקרוגל וכמעט בכל מוצר אלקטרוניקה שנמכר היום בגלל פשטותו וגמישותו. עבור מכשירים שונים מיוצרים בדרך כלל רכיבים ייחודיים למוצר שהתוכנה הנדרשת מוטבעת בזיכרון הקבוע (ROM) שלהם וכך מוזילה את עלויות היצור.
סכמת מלבנים
שמאל|ממוזער|250px|סכמת מלבנים של ה־8051
המיקרו-בקר מכיל את יחידת ה-CPU ובנוסף היחידות: RAM, ROM, פִּתחות (פורטים) קלט־פלט, טיימרים, תקשורת טורית ובקרת פסיקות. הגדלים והכמויות משתנים בין הרכיבים השונים במשפחת רכיבים אלו (ניתן לבדוק לפי דפי נתונים).
ספרים בעברית
בנוסף לספרות הענפה הקיימת בשפה האנגלית קיימים גם ספרים בעברית בנושא זה.
מיכאל קונג'ה, "ספר לימוד מערכות מיקרו מחשבים", הוצאת שורש 2012
מלול שי, "ספר לימוד מיקרו-בקרים ממשפחת 8051 – שפת אסמבלי", הוצאת שורש 2009.
מלול שי, "ספר לימוד מיקרו-בקרים ממשפחת 8051 – שפת C", הוצאת שורש 2010.
נחום אריה, "יסודות המיקרו מחשב 8051, לימוד ותרגול" הוצאת ses, שנת 1987.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מעבדי אינטל
קטגוריה:רכיבים אלקטרוניים
קטגוריה:מיקרו-בקרים | 2024-09-24T19:22:39 |
ריבוב | ריבוב (באנגלית: Multiplexing) הוא צירוף של שני אותות או יותר משני ערוצים או יותר ושידורו במדיום פלט יחיד.
הרכיב שמבצע את פעולת הריבוב קרוי מרבב.
שיטות ריבוב
TDM
ממוזער|400px|משמאל: שני מקורות שונים (הירוק והאדום) מייצרים נתונים בקצב לא מתואם. מימין: שני המקורות מרובבים יחדיו ב-TDM על ציר זמן אחד
ריבוב חלוקת זמן (Time-division multiplexing) מחלק את הזמן לחלונות-זמן קצרים (באנגלית timeslots). כל חלון זמן מוקדש להעברה של המידע שהתקבל בערוץ-כניסה מסוים. המרבב צובר את המידע המגיע מכל ערוץ וערוץ, ומוציא את מידע שנצבר מערוץ-כניסה מסוים רק כשמגיע הזמן המוקדש לאותו ערוץ-כניסה. נהוג לבצע ריבוב מסוג זה כאשר מדובר על נתונים דיגיטליים.
בהשוואה לעולם האנושי, ב-TDM ניתנת זכות-דיבור לאדם אחד לפרק-זמן מסוים, ואחר כך זכות-הדיבור עוברת לאדם הבא.
FDM
ממוזער|400px|משמאל: שני מקורות שונים (הירוק והאדום) המייצרים אותות באותו התדר. מימין: שני המקורות מרובבים יחדיו ב-FDM על ציר תדר אחד
ריבוב חלוקת תדר () מחלק את ספקטרום התדרים לתחומי-תדר קטנים יותר – אותם נכנה אפיקים. מידע מכל ערוצי-הכניסה משודרים במוצא המרבב כל הזמן, כאשר כל מידע מערוץ-כניסה מסוים משודר באפיק-מוצא מסוים, מתוך כלל הספקטרום שבמוצא המרבב.
הערה: TDM ניתן למימוש באופן מלא באמצעות מעגל אלקטרוני דיגיטלי בעוד ש-FDM קשה למימוש בצורה דיגיטלית ולכן לרוב ממומש באמצעות מעגל אלקטרוני אנלוגי.
WDM
ריבוב חלוקת אורך גל (WDM) משמש בעבודה עם סיבים אופטיים בהם מספר אותות מרובבים על אורכי-גל שונים. בגלל שאורכי-גל ותדרים קשורים זה בזה באופן חח"ע - שיטה זו זהה לשיטת ה-FDM, ושתיהן מחלקות את המוצא לתתי-תחומים מתוך הספקטרום האלקטרומגנטי. ההבדל היחידי הוא במינוח: במערכות אלחוטיות מקובל לעבוד עם המונח תדר, ואילו במערכות אופטיות מקובל לעבוד עם המונח אורך גל.
או במילים אחרות: WDM – מאפשר לרבב קצבים גבוהים על אותה תשתית
CDM
ריבוב חלוקת קידוד (Code Division Multiplexing) משדר את כל ערוצי-הכניסה, באותו התדר ובאותו הזמן, אך כל ערוץ-כניסה עובר קידוד מיוחד (אורתוגונלי) שמאפשר הבדלה בין הערוצים.
בהשוואה לעולם האנושי, ב-CDM כל האנשים מדברים באותו המקום ובאותו הזמן, אך כל אחד מדבר בשפה אחרת - וכך אפשר להתמקד רק בדברים שנאמרים בשפה המובנת לנו.
שיטות להקצאת המשאבים
ריבוב סטטי
בריבוב סטטי (או static multiplexing) כל אחד מערוצי-הכניסה מקבל משאב מערכת (חלונות זמן, אפיקים, או קודים) באופן שוויוני לעומת שאר ערוצי-הכניסה. לדוגמה, ב-TDM המרבב נותן חלונות-זמן שווים לכל ערוץ-כניסה.
ריבוב סטטיסטי
בריבוב סטטיסטי (או statistical multiplexing) ערוצי-הכניסה לא מקבלים משאבים בצורה שוויונית. כל ערוץ-כניסה מקבל משאבים בהתאם לכמות המידע שהוא מעביר. ערוץ שאין בו מידע - יקבל מעט משאבים, אם בכלל. ערוץ שיש בו הרבה מידע - יקבל משאבים גדולים יותר.
ריבוב דינאמי
ריבוב דינאמי (או dynamic multiplexing) הוא סוג של ריבוב סטטיסטי, שבו הקצאת המשאבים לכל ערוץ-כניסה מתבצעת באופן דינאמי בהתאם לעליה ולירידה של העומס בכל ערוץ וערוץ.
שיטת ריבוב זו היא למעשה הבסיס למיתוג מנות.
xDMA
שמאל|ממוזער|250px|סיביות מכונסות למסגרות, וכל מסגרת משודרת בזמנים המוקצים למכשיר/משתמש מסוים (מסומנים בכחול), על פי שיטת ה-TDMA
ביצוע ריבוב של ערוצים על ידי מרבב יכולה לייעל באופן משמעותי את השימוש בקוי תקשורת, אך הצורך בריכוז כל ערוצי הכניסה למקום אחד בו נמצא המרבב מהווה חיסרון מהותי לשימוש במרבבים. לדוגמה, במערכת תקשורת סלולרית, אי אפשר לרכז את הטלפונים הסלולרים למקום אחד על מנת שיתחברו כולם למרבב אחד.
ישנן שיטות אחרות לשימוש במשאב משותף, המתבססות על עקרונות הריבוב, ללא הצורך במרבב.
שיטות אלו מאפשרות שימוש בערוץ משותף, או Division Multiple Access, ומכאן הסיומת DMA לשיטות השידור הסלולריות.
לפיכך:
מכשירים הפועלים בשיטת ה-TDMA אינם מחוברים למרבב TDM, אך לכולם יש מנגנון פנימי הגורם להם לשדר ולקלוט מידע רק בחלון-הזמן המוקצה להם, ולא בחלונות זמן שמוקצים לטלפונים אחרים.
FDMA מאפשר למכשירים שונים לפעול בתדרים שונים
CDMA מאפשר לכל טלפון לקודד את השיחה שלו בקוד ייחודי המבדיל אותו משאר הטלפונים.
שיטה אחרת לגישה מרובה לערוץ, שאינה מבוססת על עקרונות הריבוב הנ"ל, היא ה-CSMA.
ראו גם
עיבוד אותות
אורתוגונליות
OFDM
תקשורת דו כיוונית
קישורים חיצוניים
* | 2022-04-30T04:21:27 |
אברי אלעד | אברי אלעד (במקור אברהם זיידנברג; 19 בפברואר 1925 – 18 ביולי 1993) היה משליחי המודיעין הישראלי במצרים, ונחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת "העסק הביש". בעקבות כישלון "העסק הביש" התעוררה הפרשה הפוליטית שטלטלה את מדינת ישראל בשנות השישים ונקראה פרשת לבון, במהלכה נודע אלעד בשם "האדם השלישי".
פעילותו עד קום המדינה
אברי אלעד נולד בווינה בשנת 1925 כאברהם זיידנברג. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1938, במסגרת עליית הנוער. למד בכפר הנוער בן שמן, ולאחר מכן בבית ספר מקצועי.
בימי מלחמת העולם השנייה, התגייס אלעד למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח (יחידה שהורכבה מיוצאי גרמניה ואוסטריה ונועדה לפעול במדים גרמניים מעבר לקווי האויב), אך גורש ממנה לאחר שירות קצר ביותר, עקב אי התאמה, ובגין גנבה מחבריו. לאחר מכן התנדב לצבא הבריטי ושירת כנהג בפלוגת תובלה.
ב-1947 שימש כנהג במחנה ג'וערה שבו היה מתקיים קורס הקצינים של הפלמ"ח (שנקרא אז "קורס מ"מ-ים").
שירותו בצה"ל והדחתו
במלחמת העצמאות, הצליח למרות עברו, להצטרף לחטיבת הראל בתפקיד קצין מנהלה בדרגת סגן. הוא נתפס כשעסק במכירת מזון ודלק ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים ובהברחת אזרחים מהעיר הנצורה בכלי רכב צבאיים. בעקבות זאת הודח מן החטיבה, ושוב הצליח להסתנן ליחידת עילית, הפעם ליחידת הצנחנים, שהוחלט על הקמתה בשלהי מלחמת העצמאות. בסוף שנת 1948 שימש כמפקד פלוגה בבית הספר לצניחה בחיפה. הוא הודח מן היחידה כשנמצא שהוא עוסק בהדרכת צניחה מבלי שצנח מעולם בעצמו.
בשנותיו הראשונות של צה"ל, כשטרם התגבשו הליכי מיון כוח אדם והליכי סיווג ביטחוני מסודרים, הצליח אלעד להתקבל לקורס מפקדי גדודים בצריפין. בסיום הקורס התמנה לסגן מפקד גדוד שהורכב ברובו מאסירים ששוחררו בחנינה הכללית שהוכרזה לקראת תום מלחמת העצמאות. בשנת 1951 גנב מיחידתו מקרר חשמלי גדול והעבירו לביתו. הדבר התגלה ואלעד נידון להורדה לדרגת טוראי ולסילוק מן הצבא.
שובו לצה"ל
בראשית שנות החמישים, בתקופת התגבשותה והתארגנותה של קהילת המודיעין, דגלו ראשי מחלקת המודיעין הצבאי - אג"ם ממ"ן ולאחריה (החל מ-28 בדצמבר 1953) אגף המודיעין במטכ"ל, בגישה שלפיה ניתן לנצל את שאיפתם של בעלי עבר פלילי לטהר את שמם, לשם גיוסם למשימות קשות ומסוכנות. הסברה הייתה כי ככל שהעבריין קשוח יותר, הוא יהיה כשיר לביצוע פעולות נועזות יותר. בשני מקרים ידועים נהגו כך, והדבר הביא לכישלונות ביטחוניים ומוסריים. המקרה אחד היה פרשת מרדכי קידר ("האסיר X") שהורשע בשוד ורצח של סייען יהודי מקומי בארץ היעד. המקרה השני, שהביא לאסון של ממש ברמה הלאומית היה פרשת האדם השלישי, היא פרשתו של אברי אלעד.
לאחר סילוקו מן הצבא, עבד אלעד במפעל קייזר-אילין תעשיות להרכבת רכב. אברהם דר מפקד יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה החשאית לפעולות מיוחדות בארצות האויב) שהכיר את אלעד, סבר שהוא מתאים, לפי הקונספציה האמורה, למילוי משימה של מרגל במדינת אויב. אחרי התייעצות עם ראשי המודיעין הצבאי, הוחלט שאלעד יוכל להשיג רהביליטציה, ולהחזיר לעצמו את כבודו ודרגתו באמצעות משימה בארץ אויב. אלעד עבר אבחון אצל הפסיכולוג של המודיעין הצבאי, ד"ר דוד רודי, שמצא אותו מתאים למשימה.
ב-1 בספטמבר 1952 התקבל אלעד לניסיון ליחידה 131. ראש מינהל הסגל, יוסף גבע, התנגד לגיוסו בהכירו את האיש ומעלליו, אך ב-23 במרץ 1953, כשהיה ראש מנהל הסגל בחופשה, הוחתם אלעד על חוזה שירות והוחזרה לו דרגת הקצונה. זמן קצר לאחר מכן, יצא לשווייץ ומשם לגרמניה לשם בניית זהות כיסוי של גרמני נוצרי בשם פאול פרנק, לשעבר קצין בוורמאכט, הפועל במצרים כנציג חברה מסחרית גרמנית.
בתקופת שהותו בגרמניה, ובעודו ממלא תפקיד ביטחוני רגיש, חזר אלעד לסורו, נהג בהוללות ובפזרנות, רכש מכונית אמריקאית מפוארת והתפאר ברבים כי הוא איש מודיעין ישראלי.
הידיעות על התנהגותו של אלעד הגיעו לידיעת אמ"ן. נציג אמ"ן יצא לפגוש את אלעד בפריז לשם מתן הערכה על כשירותו לתפקיד. הקצין נזף באלעד, אך המשיך לדבוק בקונספציה, והחליט כי האיש כשיר לשליחותו.
אברי אלעד במצרים – "העסק הביש"
ב-23 בדצמבר 1953 הגיע אלעד לראשונה למצרים. הוא ניהל במצרים אורח חיים ראוותני, נהג במכוניתו האמריקאית, והציג עצמו (בסטייה מן הכיסוי שנתפר לו) כמהנדס מכונות, איש קהילת הטמפלרים מארץ ישראל שהיה אחד מן הצנחנים הגרמניים שצנחו בבקעת הירדן במבצע אטלס בשנת 1944. לאחר שהות של מספר חודשים, במאי 1954, נקרא אלעד לפריז לפגישה עם מרדכי בנצור, שהחליף את אברהם דר כמפקד יחידה 131. בפגישה זו הוטלה עליו הפעלת רשת שליחי היחידה במצרים שהורכבה מיהודים מקומיים (שנודעו לאחר מכן כ"נידוני קהיר").
בקיץ 1954, הגיעה ההוראה להפעיל את הרשת. המטרה הייתה לבצע פיגועים באתרים בריטיים ואמריקנים בקהיר ובאלכסנדריה. הפיגועים נועדו לעורר את הרושם כי הם מעשי ידיהם של לאומנים מצריים, ועל ידי כך להביא לערעור היחסים בין מצרים לבין מעצמות המערב, ובזאת למנוע את פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ.
התוכנית נכשלה, מעשי החבלה היו חובבניים וחברי הרשת (שפעלה באופן חשאי עוד משנת 1951 מבלי שנחשפה) נתפסו ביולי 1954 והועמדו לדין. שניים מהם - משה מרזוק ושמואל עזר - נידונו למוות והוצאו להורג, עצור נוסף - יוסף קרמונה - מצא את מותו בכלא המצרי. יתר העצורים נידונו לתקופות מאסר שבין שבע שנים למאסר עולם, ושניים מהנשפטים זוכו. כן נחשף, בעקבות נפילת הרשת, סוכן מודיעין ישראלי שפעל במצרים, בנפרד מן הרשת, רב-סרן מאיר בינט, שנעצר ושם קץ לחייו בכלא המצרי. אלה מהנידונים שעדיין נותרו במאסר בשנת 1968, שוחררו בשנה זו, במסגרת חילופי השבויים עם מצרים שלאחר מלחמת ששת הימים. נידוני קהיר לא שוחררו במסגרת חילופי השבויים שלאחר מבצע קדש משנת 1956, על אף שבידי ישראל היו כ-5,500 שבויים מצריים ובהם הגנרל דיגאווי, מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר.
יש הסוברים כי אחד מיסודות הכישלון של העסק הביש הייתה העמדתו של איש פלילים הרפתקן בראש הפעולה. עם כישלון הפעולה נטש אלעד את אנשיו ועזב את מצרים, אך לא מיד, אלא ימים לאחר שחברי הרשת נעצרו. הוא עשה זאת בניחותא, כשהוא מוכר את מכוניתו ומפליג ממצרים בספינה לאירופה.
בישראל התחוללה סערה מדינית ופוליטית שנודעה בשם פרשת לבון, כשעיקר המחלוקת בשאלה "מי נתן את ההוראה" - האם היה זה שר הביטחון, פנחס לבון, או ראש אמ"ן, אל"ם בנימין גיבלי.
תוך כדי מאבק אישי וציבורי זה, נוצר מצב שבו אלעד נהנה מחסינות, למרות האופן החשוד שבו דווקא הוא, מפעיל הרשת, לא נעצר, ואף הצליח לצאת ממצרים בשלווה ובביטחון. אלעד הורחק לאירופה קרוב לוודאי כדי לשמור על שתיקתו. באירופה המשיך בשליחותו בשירות אמ"ן תחת שם הכיסוי פאול פרנק, למרות הסיכוי שיהיה מבוקש על ידי המצרים בשם זה.
בשלהי שנת 1954, הקים ראש הממשלה דאז, משה שרת, ועדת חקירה בת שני חברים, נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק אולשן, והרמטכ"ל הראשון של צה"ל, רב-אלוף יעקב דורי. תפקיד הוועדה היה לקבוע מי נתן את ההוראה. הכינוי שניתן לוועדה היה ועדת אולשן-דורי.
אלעד הובא לישראל להעיד בפני הוועדה. בעדותו, תמך בגרסתו של בנימין גיבלי כי את ההוראה נתן פנחס לבון. שני חברי הוועדה לא הצליחו להגיע לידי מסקנה בדבר האחראי למתן ההוראה, ושר הביטחון, לבון, שלא נוקה על ידי הוועדה, התפטר מתפקידו ב-2 בפברואר 1955.
חשיפת בגידתו של אלעד
בשנת 1957 הגיע לאמ"ן, שגיבלי כבר לא עמד בראשו, מידע, שלפיו מקיים אלעד קשרים עם המודיעין המצרי, באמצעות איש הנספחות הצבאית המצרית בגרמניה. נספח צבאי זה היה אחד מהחוקרים שחקרו את חברי הרשת בשנת 1954.
אלעד הובא לישראל, ונעצר בידי הש"ב. הוא נחקר על מגעיו עם המצרים, ולראשונה הועלתה בחקירתו הטענה כי הוא זה שהסגיר את הרשת למצרים. הוא נעצר תוך כדי חקירתו, לאחר שהשיב תשובה מהוססת לשאלה אם בגד במדינת ישראל. חוקר הש"ב צבי אהרוני, שעצר אותו, סיפר לימים שהחליט על מעצר מיידי לשמע תשובתו של אלעד, "כיוון שמי שלא בגד מימיו במדינת ישראל לא צריך לחשוב אפילו רגע. הוא יאמר מיד: לא".
צה"ל והמוסד הקימו ועדת חקירה לבירור החשדות שהתעוררו בחקירתו של אלעד. בראש הוועדה עמד אל"ם אריאל עמיעד, והכינוי שניתן לוועדה היה ועדת עמיעד. הוועדה התמקדה בחשד כי אלעד הוא שהסגיר את הרשת למצרים. היא נתבקשה לחקור אם יש די ראיות להעמדתו של אלעד לדין על הסגרת הרשת. לפי מסקנות הוועדה, הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב.
במשפטו, שנערך בדלתיים סגורות, טען אלעד להגנתו כי הפעיל את הרשת, לפי הוראת ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, וכי הודח על ידי אנשי אמ"ן למתן עדות שקר נגד שר הביטחון, פנחס לבון, בפני ועדת אולשן-דורי ב-1955. לדבריו, נשלח אליו שליח מטעם אמ"ן, לפני ששב לישראל למתן העדות בפני הוועדה, שהורה לו להטיל את האשמה על שר הביטחון, כדי לטהר את ראש אמ"ן. עוד טען אלעד במשפטו כי לאחר נפילת הרשת זויפו מסמכים הנוגעים למתן ההוראה. טענות אלה אוששו, בין היתר, על ידי דליה כרמל, מזכירתו של גיבלי, ויוסי הראל שהתמנה למפקד יחידה 131.
עדותו של אלעד במשפטו, שדלפה לעיתונות, עוררה מחדש את פרשת לבון בדעת הקהל בסוף שנת 1960. התעוררה סערה ציבורית שטלטלה את המדינה במשך שנים רבות, גרמה לפיטורי לבון ב-1961 מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הכללית, ולהתפטרותו של דוד בן-גוריון בשנת 1963 מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, לפילוג מפא"י, ולהקמת מפלגת רפ"י בשנת 1965. הסערה נרגעה רק בעקבות מלחמת ששת הימים, שדחקה את הפרשה לצל.
אלעד נידון ב-20 בנובמבר 1960 ל-12 שנות מאסר. ב-2 בינואר 1962 דחה בית המשפט העליון ערעור שהגיש אלעד, אך הפחית את עונשו ל-10 שנות מאסר. בחודש אוגוסט 1964 פתח אלעד בשביתת רעב כדי לקדם את שחרורו בניכוי שליש ממאסרו. בחודש ינואר 1966 פתח בשביתת רעב נוספת לאחר שחלפו למעלה מ-8 שנים מעת שנכלא, וועדת השחרורים הודיעה לו כי אינו זכאי לניכוי שליש מתקופת מאסרו.
עזיבתו את ישראל
לאחר שריצה את תקופת מאסרו בכלא רמלה, בתנאי בידוד, שוחרר אלעד מן הכלא והיגר לקליפורניה.
בשנת 1976 פרסם בארצות הברית את גרסתו בספר בשם "Decline of Honor", שיצא בתרגום עברי בשם "האדם השלישי", ואף פורסם בהמשכים בעיתון "הארץ" (הכינוי "האדם השלישי" נוצר בשנות השישים, כאשר בגין אילוצי הצנזורה הצבאית כונו גיבורי הפרשה בעיתונות בשמות קוד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "הגבר", ולאלעד הוענק הכינוי "האדם השלישי", כשם סרט הקולנוע הידוע בהשתתפותו של אורסון ולס).
בספרו, מביא אלעד גרסה אפולוגטית על מעשיו, ומציג עצמו כאדם שהקדיש את חייו לפעילות למען ביטחון מדינת ישראל, ונפל קורבן למזימות מפקדיו. הספר הוגדר על ידי איסר הראל, ראש שירותי הביטחון דאז, כ"ביוגרפיה כוזבת".
בארצות הברית חי אלעד באלמוניות. אך זו לא הייתה כה מוחלטת. ב־4 באפריל 1981 הופיעה ידיעה בניו יורק טיימס כי בפשיטה של סוכנים פדרליים על מפעל טקסטיל בלוס אנג'לס, שעסק בייצור בגדי ג'ינס מזויפים של המותג הידוע "ג'ורדש", נתגלה כי בעל המפעל הוא אברי אלעד.
אברי אלעד נפטר ב-18 ביולי 1993 בלוס אנג'לס. בידיעה שנתפרסמה בניו יורק טיימס מיום 23 ביולי 1993 נאמר:
"אברי אלעד, מרגל אשר בילה 10 שנים בכלא באשמת הסגרתם למצרים של 11 מורדים יהודים-מצרים בשנת 1954, מת ביום א' בהיותו בגלות-עצמית בלוס אנג'לס".
ספרו
האדם השלישי, הוצאה מיוחדת, 1976.
לקריאה נוספת
שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, בית הוצאה, 1992.
אביעזר גולן, מבצע סוזנה, הוצאת עידנים, 1979.
איסר הראל, אנטומיה של בגידה, הוצאת עידנים, 1980.
איסר הראל, בטחון ודמוקרטיה, הוצאת עידנים, 1989.
יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 33 - 50.
יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
קישורים חיצוניים
על אברהם זיידנברג, אברי אלעד, האדם השלישי באתר הצנחנים בעשור הראשון
על אברי אלעד ו"העסק הביש" באתר לזכר פנחס לבון, שר הביטחון בעת הפרשה.
מי יבקש את התיק של "האדם השלישי" מן המודיעין המצרי מעריב 13 באוגוסט 1979.
הידיעה על זיוף בגדי הג'ינס בניו יורק טיימס מ-4 באפריל 1981
על מותו במדור הנפטרים של הניו יורק טיימס מ 23 ביולי 1993.
על מותו הידיעה בלוס אנג'לס טיימס מ 23 ביולי 1993.
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי אוסטריה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:עולים בעליית הנוער
קטגוריה:אנשי יחידה 131
קטגוריה:מרגלים יהודים
קטגוריה:ישראלים שריגלו למען מצרים
קטגוריה:מהגרים מישראל לארצות הברית
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:שובתי רעב ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1925
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1993 | 2024-09-25T18:22:53 |
רובי ריבלין | הפניה ראובן ריבלין | 2024-10-06T18:16:58 |
צ'יצ'ולינה | אנה אילונה סטלר (בהונגרית: Staller Ilona Anna; נולדה ב-26 בנובמבר 1951), הידועה בשם הבמה צ'יצ'ולינה, היא פוליטיקאית ושחקנית פורנוגרפיה, איטלקייה ממוצא הונגרי.
ביוגרפיה
סטלר נולדה ב-1951 בבודפשט שבהונגריה. אביה החורג היה פקיד במשרד הפנים, אמה הייתה מיילדת. בשנת 1964, כשמלאו לה 13 החלה לעבוד בסוכנות דוגמנות הונגרית בשם M.T.I. בנעוריה סייעה לרשויות הונגריה הקומוניסטית במסירת מידע על דיפלומטים אמריקנים שהתאכסנו במלון היוקרתי בבודפשט שבו עבדה כחדרנית.
התפרסמה לראשונה בתחילת שנות ה-70 באיטליה, לאחר שנישאה כדי לקבל אזרחות איטלקית. היא השתתפה בתוכנית רדיו שנקראה "?Voulez vous coucher avec moi" (צרפתית: "התרצה לשכב איתי?") בתחנת הרדיו "Radio Luna" (רדיו לונה). הופיעה בתוכנית תחת השם צ'יצ'ולינה (La Cicciolina, באיטלקית: "שמנמונת קטנה"). הכינוי דבק בה, והיא כינתה את הדובון שלה "צ'יצ'ולינו" ואת מעריציה "צ'יצ'וליני" (צורת רבים באיטלקית).
בפוליטיקה
בשנת 1979 נבחרה להנהגת ה"ליסטה דל סולה" (Lista del Sole), מפלגת הירוקים הראשונה באיטליה. ב-1985 עברה למפלגה הרדיקלית האיטלקית (Partitio Radicale) ויצאה במאבק ציבורי נגד שימוש באנרגיה גרעינית וחברות איטליה בנאט"ו, בעד זכויות האדם ונגד רעב בעולם כולו.
בשנת 1987 נבחרה כחברה בפרלמנט האיטלקי, כנציגת מחוז לאציו. היא זכתה ל-20,000 קולות יותר מכל חבר אחר במפלגה הרדיקלית פרט למנהיג המפלגה. בסוף הכהונה הראשונה לא נבחרה שוב, וב-1991 השתתפה ביסוד תנועה פוליטית חדשה בשם "Partito dell'Amore" (מפלגת האהבה) יחד עם שחקנית הפורנו האיטלקייה מואנה פוזי. המפלגה לא זכתה להצלחה ואיש מחבריה לא נבחר לפרלמנט באותה שנה.
בשנת 1990, ערב פרוץ מלחמת המפרץ הצהירה בתקשורת כי היא "עומדת לרשותו של רודן עיראק, סדאם חוסיין, לצורך קיום יחסי מין, כדי להשיג שלום במזרח התיכון". היא חזרה על ההצעה גם בשנת 2003 ערב מלחמת עיראק, וב-2006 הפנתה הצעה דומה לאוסאמה בן לאדן. במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 חזרה ברביעית על ההצעה והפנתה אותה לולדימיר פוטין.
סטלר ממשיכה לפעול בפוליטיקה. היא מתנגדת לאנרגיה גרעינית ותומכת בליברליזם מיני, בין היתר למען הכרה בזכות לקיים יחסי מין בבתי כלא. היא מתנגדת לאלימות על כל צורותיה, ובכלל זה עונש מוות ושימוש בבעלי חיים לפרווה או לניסויים. סטלר תומכת בלגליזציה של סמים ומתנגדת לצנזורה מכל סוג שהוא. היא מעודדת מתן חינוך מיני בבתי ספר ומסירת מידע אובייקטיבי על מחלת האיידס. היא תומכת בצמצום השימוש ברכב מנועי ובהטלת מסים לשם כך.
בחודש ינואר 2002 החלה להתעניין באפשרות להיבחר לפרלמנט בהונגריה, ארץ מולדתה, כנציגת רובע קבניה בבודפשט, אך לא הצליחה לאסוף את מספר החתימות הדרוש לצורך התמודדות לא-מפלגתית. באותה שנה התמודדה בבחירות המקומיות במונצה, איטליה, אך זכתה למספר זעום של קולות. בשנת 2004 הכריזה כי תתמודד בבחירות לראשות העיר מילאנו בשנת 2006, אך לא השתתפה בהן בסופו של דבר.
חייה האישיים
בשנת 1991 נישאה לפסל האמריקאי ג'ף קונס. הזוג זכה לתשומת לב תקשורתית כאשר קונס יצר פסלים וציורים המתארים את בני הזוג בעת קיום יחסי מין, והוצגו, למשל, במוזיאון גוגנהיים בילבאו. בשנת 1992 נולד בנם לודוויג. ב-1994 התגרשו השניים.
סטלר עזבה את ארצות הברית עם בנה והמשמורת עליו נידונה בתהליך משפטי ארוך. ב-1998 קיבל קונס את המשמורת החוקית על הילד, אך זה נשאר עם צ'יצולינה באיטליה.
קריירה בסרטים, בטלוויזיה ובמגזינים
למרות שהופיעה במספר סרטים החל מראשית שנות השבעים, הצטלמה לראשונה תחת שמה האמיתי בשנת 1975 לסרט פורנו רך בשם "La Liceale", שבו הופיעה בתפקיד בת כיתתה הלסבית של השחקנית האיטלקייה גלוריה גווידה. בשנת 1983 הופיעה לראשונה בסרט פורנוגרפי, "הטלפון האדום".
בשנת 1987 התפרסם ספרה האוטוביוגרפי "וידויה האירוטיים של צ'יצ'ולינה". באותה שנה הופיע סרטה "Carne bollente" שנודע בארצות הברית בשם "The Rise and Fall of the Roman Empress" ("עלייתה ונפילתה של הקיסרית הרומית"), שבו הופיעה לצדו של ג'ון הולמס. הסרט עורר דיון ציבורי כאשר התברר שהולמס השתתף בסרט למרות שנמצא כי הוא נושא את נגיף ה-HIV (הולמס נפטר מאיידס אחרי תום הצילומים). בשנת 1994 הופיעה בפעם האחרונה בסרט פורנוגרפי.
הופיעה בעירום בגרסאות מקומיות של המגזין פלייבוי במדינות שונות.
בשנת 1994 הופיעה בסרט הקאלט הברזילאי "Replikator" ובשנת 1996 בטלנובלה הברזילאית "Xica da Silva".
צ'יצ'ולינה הופיעה פעמים אחדות בישראל, ובין השאר ב ב-1987 והתארחה בתוכניתו של דודו טופז בשנת 2000. על הופעתה בתוכנית זו שכללה ריקוד בעל אופי מיני וחשיפת שדיה אל מול מצלמות הטלוויזיה בשידור ישיר, הוגשה תלונה לנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, בטענה שהופעתה בתוכנית הייתה וולגרית ולא התאימה לשעת השידור. "שידורי קשת", ענתה כי צ'יצ'ולינה חרגה מההסכם שנערך איתה לגבי הופעתה, והפתיעה גם את טופז עצמו. "קשת" נקנסה בשל כך בביטול 2.5 דקות פרסומת (שערכן 45,000 דולר).
קריירה מוזיקלית
סטלר ניסתה לקדם גם קריירה בתחום המוזיקה, הגם ששיריה עוסקים באופן כמעט בלעדי בנושא המין. מטרתה הייתה להביא את הפורנוגרפיה גם לתחום המוזיקה, התוצאה, שירים בעלי מילים בוטות ולחן פשוט וילדותי, נתפסת בדרך כלל כקומית יותר מאשר פורנוגרפית.
שירה המפורסם ביותר הוא "Muscolo Rosso", ("שריר אדום") שיר הלל לפין. השיר לא אושר לפרסום באיטליה בגלל תכניו הפרובוקטיביים, אך הפך ללהיט במדינות אחרות ובהן צרפת, ככל הנראה בשל העובדה שהשומעים לא הבינו את המילים. השיר זכה לעניין בעידן האינטרנט, אז נחשפו אליו דוברי איטלקית רבים שלא יכלו להאזין לו קודם לכן.
תקליטיה של סטלר נחשבים כיום לפריטי אספנים נדירים ונסחרים בסכומים גבוהים באינטרנט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה איטלקיות
קטגוריה:שחקניות פורנוגרפיה
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של איטליה
קטגוריה:חברות בית הנבחרים של איטליה
קטגוריה:פוליטיקאיות איטלקיות
קטגוריה:מחלוקות באיטליה
קטגוריה:איטלקיות שנולדו ב-1951
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1951 | 2024-09-25T18:43:02 |
אילונה סטלר | REDIRECTצ'יצ'ולינה | 2004-11-06T07:45:27 |
תכנות מונחה-אירועים | בהנדסת תוכנה, תכנות מונחה אירועים (באנגלית: Event-driven programming) הוא תפיסה בתכנות. הרעיון הוא שבתוך תוכנית המחשב קיימים חלקים (ערוכים כרצפי פעולות), הממתינים לקבלת אות. האות נקרא "אירוע" (event) והוא מתקבל כאשר מתרחש אירוע מסוים במערכת, אליו קשוב היישום. האירועים בדרך כלל יהיו פנימיים, בין שני חלקים של אותה תוכנה, אך גם יכולים להיות חיצוניים בין תוכנה אחת לשנייה.
תיאור הפרדיגמה
בתכנות מונחה אירועים בוחר המתכנת להעביר ולקבל הודעות בין חלקים שונים בתוכנה באמצעות אירועים שהם הגורם המתווך, מעין דוור וירטואלי. המתכנת יכול להגדיר אירועים במחלקות, להזניקם וללכוד אותם, או ללכוד אירועים שמובנים במערכת, שהתוכנה כבר דאגה להזניקם, ולממש בהן הוראות תכנותיות שונות בהתאם לרצון המתכנת. האירוע למעשה בנוי משני חלקים: מקום בתוכנה שבו האירוע מוגדר ומוזנק כאשר מתרחשת סיטואציה כלשהי, עם פרמטרים או בלעדיהם. ומקום בתוכנה שבו נרשמים לאירוע ובו האירוע נלכד, והמתכנת יכול לקשור לאירוע פונקציונליות כלשהי.
בניגוד לתפיסת התכנות הקודמת בתכנות פרוצדורלי (פסקל ו-C) בו לא היו קיימים אירועים, והמתכנת היה יוצר לולאה שבה היה מאזין, מנהל, מסווג ומפעיל בעצמו את הפונקציות השונות באמצעות משפטי התניות, או בשיטה בתכנות מונחה עצמים חסר אירועים (++C) שבו היו שולחים מצביע מהמחלקה המארחת, ומפעילים באמצעותו פונקציה מהמחלקה המתארחת, בשיטה זו של ניהול אירועים, זרימת התוכנה יותר מאורגנת, מובנת ויעילה, ומאפשרת שליטה ותקשורת טובה בין חלקי התוכנה השונים כמו בין שתי מחלקות שונות, כמו גם, בין רכיבי תוכנה לתוכנות שמארחות אותם.
תכנות מונחה אירועים מתאים לקונספט של הכימוס (Encapsulation) במתודולוגיה של תכנות מונחה-עצמים ומהווה נדבך נוסף במתודולוגיה. כשם שלאובייקט יש משתנים, מאפיינים ופונקציות שייחודיות לו, כך יש לו אירועים משל עצמו שאופייניים לו, שמוזנקים על פי בדיקות פנימיות שלו, שמכירים את התוכן הכמוס של המחלקה. למחלקה המארחת את האובייקט המתארח, אין צורך להכיר את הלוגיקה הפנימית של האובייקט המתארח, כשם שאין היא מכירה ומתעסקת בלוגיקה הפנימית של הפונקציות והמשתנים הפנימיים שלו, ולעיתים אף אין ביכולתה לבצע את מה שיכול לבצע האובייקט המתארח בשל חוסר נגישות לנתונים שקיימים באובייקט המתארח. בתכנות מונחה עצמים השימוש באירועים מאפשר פעילות דו כיוונית, בנוסף להפעלת פונקציות של המחלקה המתארחת, גם קבלת משוב מהמחלקה המתארחת (נקרא לפעמים Callback). השימוש באירועים מאפשר גם שימוש בפונקציות א-סינכרונית, כאשר את התוצאה לפעולה מקבלים באמצעות אירוע.
ניתן להמחיש את השימוש באירועים באמצעות הדגמה של מחלקת סטודנט שבה נמצאים כל השדות העוסקים בו כמו פרטים אישיים, תמונה, כתובת, מוסד לימודי וכדומה, שבה היה מתאים שתהיה פונקציה שתבדוק אחת ליום את תחולת יום ההולדת של הסטודנט לפי שדה "תאריך לידה", ותזניק ביום המתאים אירוע מובנה "בעת יום הולדת" עם פרטי הסטודנט, למחלקה המממשת את מחלקת סטודנט. המחלקה המממשת תחליט על דרכי מימוש האירוע: שליחת מסרון ברכה, הצגת ברכה על גבי מסך במסדרון, או משלוח אימייל יידוע בעניין יום ההולדת לכל חברי כיתתו של הסטודנט. באופן זה קיימת חלוקה מובנת וברורה, וישנה הצמדה הגיונית בין שדה "יום הולדת" לבין אירוע "בעת יום הולדת". הבדיקה עצמה של יום ההולדת תעשה במחלקת סטודנט, אך המימוש של יום ההולדת יתבצע במחלקה המארחת את מחלקת סטודנט, כך גם יכולות להיות כמה מחלקות מארחות למחלקת סטודנט, שכל אחת תממש בצורה אחרת את אותו האירוע.
סיווג האירועים ודרכי מימושם
האירועים בדרך כלל מסווגים כאירועי משתמש וכאירועי מערכת. אירועים יכולים להיווצר על ידי המשתמש לרוב באמצעות מקלדת ועכבר (או מסך מגע). אלו הם האירועים הנפוצים ביותר: הקשה במיקום מסוים על פני המסך באמצעות העכבר, לחיצה או שחרור של מקש מקלדת וכולי. בנוסף יכולים להיווצר אירועים שהמערכת יוצרת מעצמה בתזמון קבוע מראש או בתגובה לפעילות. למשל אירועי שעון באמצעות הפעלת טיימר, שמופעלים במועד קבוע מראש, כמו ניקוי הדיסק ואיחויו או ביצוע פעולת גיבוי. וכן אירועים בתגובה לפעילות חיצונית כמו קבלת דואר אלקטרוני, כיבוי המחשב או קבלת מידע מחיישן מסוים, למשל התראה ממצלמה על גילוי תנועה.
בשפות מונחות עצמים נהוג שלכל עצם יש אירועים שייחודיים לו, בצד האירועים שיכולים להיות משותפים לכולם כמו הקלקת עכבר או מקלדת. למשל לטופס יכול להיות אירוע בעת טעינת טופס, סגירת טופס ושינוי גודלו או מזעורו או בעת שהטופס "לוכלך" כאשר טקסט הוזן לאחד מהפקדים שבו. ואילו לפקד טקסט שמשולב בטופס יוכל להיות אירוע של 'בעת שינוי הטקסט' שבפקד או 'בעת שהתוכן שמוזן איננו תואם למסכת הקלט שלו'. ואילו לפקד fileWatcher בדוט נט יהיה אירוע בעת יצירת קובץ בספריה מסוימת.
תכנות מונחה אירועים אופייני ליישומים בעלי ממשק משתמש גרפי, אך אינו בלעדי להם. ישנן סביבות כמו ToolBook שבהן יש ניהול היררכי של אירועי משתמש, שיכולים ל"טפס" מאובייקט פרטי כפקד לאובייקט כללי שמכיל אותו כמו חלון עד לרמת היישום כולו, ולהילכד בכל שלב ושלב ביישום כולו. דבר שמאפשר ניהול מרכזי של כלל האירועים שביישום. באקסס אירוע יכול לטפס מפקד לטופס המכיל אותו, ובו הוא נעצר. ב-Winform בדוט נט אירוע משתמש נעצר כבר בפקד ולא עולה אף לרמת הטופס.
בבסיסי נתונים משתמשים בפרדיגמה זו באמצעות פעילות הטריגרים, כאשר אפשר ליצור שגרות שונות שיפעלו בעת פעילות על הטבלה: יצירת רשומה, עדכון רשומה או מחיקתה. הטבלה כאילו ממתינה שיבצעו בה פעולות ומגיבה בהתאם לפעילות השונה עליה. למשל בעת יצירת רשומה חדשה בטבלה רישום שם המשתמש והזמן בטבלה אחרת. ריכוז הפעילות במקום זה יכול למנוע דרכי פעולות שונות על הטבלה, ולהבטיח שמכל מקום שתעשה פעילות על הטבלה תהיה תגובה ותוצאה דומה.
דוגמה
בדוגמה הבאה בשפת VB.NET ניתן לראות שתי מחלקות שמעבירות אירוע מאחת לשנייה. מחלקה Form1 היא המחלקה המארחת, ומחלקה People היא המחלקה המתארחת.
במחלקת People מוגדרת פונקציה CheckBirthDate, שבודקת אם חל היום יום ההולדת, ומזניקה את האירוע BirthDate במידה והתשובה חיובית, עם חישוב של הגיל.
ובמחלקת Form1 ממומש אובייקט של People שלוכד את האירוע BirthDate בעת שהוא יוזנק במחלקת People באמצעות Handles. הדבר מאפשר לכמוס את הבדיקה במחלקת People, ולא להכביד על מחלקת Form1 בבדיקות מיותרות.
Public Class Form1
Private WithEvents people1 As People = New People()
Private Sub Form1_Load(sender As System.Object, e As System.EventArgs) Handles MyBase.Load
people1.DateOfBirth = #8/30/1999#
End Sub
Sub BirthDate(ByVal sender As Object, ByVal age As Integer) Handles people1.BirthDate
Console.WriteLine(age.ToString())
End Sub
End Class
Public Class People
Public Property DateOfBirth As Date
Public Event BirthDate(ByVal sender As Object, ByVal age As Integer)
Private Sub CheckBirthDate() ' Operate by timer once a day
If (DateOfBirth.Month = Date.Today.Month And DateOfBirth.Day = Date.Today.Day) Then
RaiseEvent BirthDate(Me, DateDiff(DateInterval.Year, DateOfBirth, Date.Today))
End If
End Sub
End Class
סביבות תכנות
להלן מספר דוגמאות לסביבות תכנות המאפשרות יישום קל של תכנות מונחה אירועים.
uniPaaS של מג'יק תעשיות תוכנה הישראלית.
Visual Basic של מיקרוסופט
אקסס של מיקרוסופט
Delphi של בורלנד
Microsoft Foundation Classes של מיקרוסופט
NET. של מיקרוסופט
Java של סאן מיקרוסיסטמס
Oracle Forms של אורקל
Toolbook של חברת SumTotal
mIRC Scripting
JavaScript
ראו גם
תכנות מונחה-עצמים
הערות שוליים
מונחה-אירועים, תכנות
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-06-01T11:15:48 |
הספר הלבן (1939) | שמאל|ממוזער|250px|מפקדות בארגון "ההגנה" מפגינות כנגד הספר הלבן, ירושלים 1939
שמאל|ממוזער|200px|גרפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!" על קיר בשכונת הבוכרים בירושלים (צולם ב-2007)
שמאל|ממוזער|200px|רטרו-גראפיטי בשכונת נחלאות בירושלים, 2007
הספר הלבן של 1939הביטוי "ספר לבן" הוא תרגום של הביטוי האנגלי "White Paper" (מכונה גם הספר הלבן של מקדונלד) או בשמו הרשמי "פלשתינה, הצהרת מדיניות", הוא מסמך מדיניות שהוצג לפרלמנט הבריטי על ידי שר המושבות מלקולם מקדונלד במאי 1939. על פי הספר הלבן בכוונת הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה אחת עבור כל תושביה, היהודים והערבים, להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. המסמך פורסם ב-17 במאי 1939 ואושר על ידי בית הנבחרים ב-23 במאי באותה השנה, ברוב של 281 מול 181. המסמך התקבל בזעם על ידי הישוב העברי בארץ ישראל שראה בו בגידה של הבריטים והפרה של התחייבויותיהם כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרת בלפור. המסמך זכה לכינויי הגנאי ספר המעל או הספר השחור. ההגבלות על רכישת הקרקעות עוגנו בחוק הקרקעות שפורסם על ידי הנציב העליון ב-28 בפברואר 1940.
מסמך זה היה השלישי במספר, וקדמו לו הספר הלבן הראשון שפורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1922, והספר הלבן של פאספילד משנת 1930.
הספר הלבן של מקדונלד פורסם בעקבות כישלון ועידת השולחן העגול ועל רקע המשך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
עיקרי הספר
עיקרי "הספר הלבן" היו:
ארץ ישראל לא יכולה להיות שייכת לערבים או ליהודים. ממשלת בריטניה מבהירה שאין בכוונתה להפוך את הערבים לנתינים במדינה יהודית בעל כורחם.
בשטחי ארץ ישראל המנדטורית תוקם תוך עשר שנים מפרסום הספר, מדינה דו-לאומית לתושבי הארץ הערבים והיהודים. הערבים והיהודים יחלקו בשלטון באופן שהאינטרסים החיוניים של שני הצדדים ישמרו. הקמת המדינה מותנת באישור חבר הלאומים.
מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך 75,000 נפש בסך הכל. במשך חמש שנים יורשו לעלות עשרת אלפים יהודים בכל שנה, ובנוסף כדי לסייע בפתרון בעיית הפליטים היהודים תאופשר עלית 25 אלף פליטים בכל התקופה, סך הכול 75 אלף. לאחר מכן לא תותר עליה יהודית נוספת, אלא אם כן יסכימו לכך הערבים. כאשר על פי הגבלות העלייה שהוטלו, במדינה המוצעת יהוו הערבים שני שלישים מהאוכלוסייה, והיהודים לשליש אחד בלבד. העלייה צריכה להיפסק ב-31 במרץ 1944 (אלא אם הערבים ירצו בהמשכתה).
תוגבל רכישת קרקעות על ידי יהודים ל-עד 5% מכלל שטחה של ישראל (עד 95% משטח ארץ ישראל לא יינתן למכירה ליהודים בטענה כי לערבים ריבוי טבעי מהיר והם זקוקים לשטח).
בעקבות הספר הלבן צומצמה העלייה היהודית ולאחר שפורסמו תקנות העברת קרקעות 1940, היו מפעלות גאולת הקרקע הציוניים בארץ ישראל, לכאורה, לכמעט בלתי אפשריים. תקנות אלו לא נאכפו וקק"ל רכשה מפרסום תקנות אלו ועד קום המדינה 420,000 דונם.
הספר הלבן והצהרת בלפור
הספר הלבן נתן פרשנות מצמצמת מאוד למונח "בית לאומי לעם היהודי" שהופיעה בהצהרת בלפור, (ששולבה מאוחר יותר בהחלטות ועידת סן רמו) ועוגן בכתב המנדט שאושר על ידי חבר הלאומים בשנת 1922. בספר הלבן נקבע כי ההתחייבות להקמת "בית לאומי" אינה התחייבות להפיכתה של ארץ ישראל למדינה יהודית. הפרשנות כאילו משמעות המושג "בית לאומי" הוא מדינה יהודית ניתנה בחוסר סמכות. הממשל העצמי ממנו נהנה היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן פרסום הספר - הכולל מוסדות פוליטיים ודתיים כמו ההסתדרות, הסוכנות היהודית והרבנות הראשית, התיישבות עירונית וכפרית, מערכת השכלה ועיתונות בעברית - היא כבר מהווה את "הבית הלאומי" במלואו ואל ליהודים לצפות לקבל יותר מזה.
כמו כן בריטניה התחייבה בהצהרת בלפור ובכתב מהמנדט שמעמדם וזכויותיהם של קבוצות אחרות לא יפגעו. ומכוון שהעלייה היהודית ורכישת הקרקעות מתחילה לפגוע בערבים וגורמת לאלימות שפוגעת בכלכלה ובביטחון, הם מחויבים להגבילה.
כך, מנקודת ראותה של ממשלת בריטניה, הספר הלבן לא היווה ביטול של הצהרת בלפור אלא רק הבהרת משמעותם של ביטויים דו-משמעיים שהופיעו בהצהרה. לעומת זאת, ראשי התנועה הציונית ראו בספר הלבן בבחינת ביטול בפועל של הצהרת בלפור והתכחשות של בריטניה להבטחותיה.
התגובות לספר
הספר, שכונה בפי דוד בן-גוריון "ספר המעל", היה בגדר שינוי מוחלט של המדיניות הבריטית שראשיתה בהצהרת בלפור מ-1917 והשלמת הנסיגה ההדרגתית מהמדיניות הפרו-ציונית המקורית של בריטניה. לפיכך, עורר הספר והתקנות שנלוו אליו תגובת זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית. היישוב הכריז על שביתה כללית בכל הארץ ובערים הגדולות נערכו הפגנות ותהלוכות מחאה.
כהתרסה נגד הספר הלבן, הוקמו בחודש מאי 12 נקודות יישוב חדשות בארץ ישראל.
בעקבות הספר הלבן התאחד היישוב היהודי בארץ נגד הבריטים ונגד הספר הלבן. אך משפרצה מלחמת העולם השנייה, החליטו "ההגנה" והאצ"ל להפסיק את הפעולות נגד הבריטים ולהמשיך אך ורק בפעולות ההתיישבות והעלייה הבלתי-לגאלית. בן-גוריון טען אז, כי "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". על רקע החלטה זו של האצ"ל פרשה ממנו תנועת "האצ"ל בישראל", אשר לימים התפצלה אף היא ויצאה ממנה תנועת הלח"י ("לוחמי חירות ישראל").
גם הערבים תושבי ארץ ישראל התנגדו ל"ספר הלבן", ודרשו תחת זאת הפסקה מוחלטת של היתר העלייה מאירופה, ביטול הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן רמו על ארץ ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.
המופתי של ירושלים אמין אל-חוסייני דחה את הספר משום שלא העניק לערבים מדינה משלהם.
גם בבריטניה הושמעה ביקורת לספר, הן מצד האופוזיציה והן מצד המפלגה השלטת, שהתנגדו למדיניות של מקדונלד. בין הבולטים שבמתנגדים היו הנציב העליון לשעבר הרברט סמואל ושר המושבות לשעבר וינסטון צ'רצ'יל.
העיתונות הבריטית תיארה אותו כ"הוגן", "הגיוני", "סביר" ו"פעולה מדינית נבונה מאין כמוה". ג'פרי דוסון, עורך הטיימס, כינה אותו "איוולת" וה"מנצ'סטר גרדיאן" הגדיר אותו "אסון".
ביוני 1939 קיימה ועדת המנדטים שליד חבר הלאומים בז'נבה מספר ישיבות בנושא והגיעה להסכמה לפיה מדיניות הספר הלבן אינה עולה בקנה אחד עם פרשנות חבר הלאומים לכתב המנדט. הוועדה המליצה על דיון בנושא במליאת חבר הלאומים. אולם מליאה זו לא התכנסה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר.
ראו גם
מדינה עברית עלייה חופשית
לקריאה נוספת
משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, ג, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ח-2008.
קישורים חיצוניים
יוחאי בן גדליה, החתונה שלא הייתה - על נישואים פיקטיביים בימי המנדט הבריטי, כהתמודדות עם גזירות הספר הלבן, מגזין להיסטוריה סגולה
לעליית אחים, לתקומה, לבניין! הפגנה בתל אביב בהנהגת לוי אשכול (1945)
הערות שוליים
קטגוריה:הספרים הלבנים
קטגוריה:היישוב
קטגוריה:1939 בארץ ישראל
קטגוריה:עלייה בתקופת המנדט הבריטי | 2024-10-05T11:41:20 |
היפרטקסט | היפרטקסט הוא צורה של ממשק משתמש להצגת מסמכים, אשר על פי הגדרתו "מסתעף או מוצג על פי דרישה". היישום המרכזי של מסמך היפרטקסט הוא הפניה צולבת למסמך אחר הנקראת היפר קישור. לחיצה על היפר קישור מציגה למשתמש את המסמך המקושר. המעבר הזה בין מסמכים נקרא "דפדוף" או "גלישה".
מסמך היפרטקסט יכול להיות סטטי או מיוצר דינמית על פי דרישת המשתמש. לכן, מסמך היפרטקסט בנוי היטב יכול לשמש כתחלופה לתבניות ממשקי משתמש רבים הכוללים תפריטים ושורת פקודה, כך שיאפשר לגשת למסמכי היפרטקסט אחרים ואף תוכנות אינטראקיביות שונות. המסמכים והתוכנות אינן חייבות להיות במחשב המקומי אלא מכל מקום בעזרת רשת מחשבים (כמו האינטרנט למשל). היישום המפורסם ביותר להיפרטקסט הוא ה-World Wide Web.
המונח היפרטקסט נמצא בשימוש לעיתים קרובות גם כאשר המונח היפרמדיה מתאים יותר. שיטה להצגת מידע ולימוד בצורה בלתי ליניארית. בניית יחידות לימוד מצומצמות (node) שניתן לנווט ביניהן על פי הקשר נושאי בצורת מילות קישור.
מסמך היפר טקסט נפוץ במיוחד בפעילות מתוקשבת. המעבר בין יחידה ליחידה נעשה בעזרת קישורים. לחיצה על מילת הקישור מעבירה אותנו לנושא החדש.
גם ביחידה החדשה ישנם קישורים, נושאים נוספים. דרך קריאה זו מאפשרת למידה רשתית ומסתעפת השונה מלימוד ליניארי בצורה היררכית.
מסמך ההיפר טקסט מתאפיין גם בשילוב וריבוי מדיות ואמצעי המחשה: טקסט, תמונה, צילום, קובצי קול/מוזיקה סרטי וידאו ועוד.
ניווט בין יחידות הלימוד הוא גם ניווט בין אמצעי המחשה שונים. הניווט נעשה באמצעות האינטרנט בדרך כלל בעזרת דפדפן (כדוגמת אינטרנט אקספלורר).
היסטוריה
רקע
הדבר שהיווה את האות להיפרטקסט הייתה טכניקה פשוטה אשר הייתה בשימוש נרחב באנציקלופדיות - סימון ליד מילה המסמן את הימצאותו של ערך העוסק בה. בנוסף להפניה ידנית כזו, נעשה שימוש בסידור של פירושים מסביב לטקסט המרכזי. הדוגמה המרכזית לשיטה זו היא בתלמוד.
הרעיון בהיפרטקסט הוא להתמודד עם הבעיה של יתר-מידע. כל האנשים המוזכרים בהמשך עסקו בנושא כי חשו שהאנושות טובעת בעודף מידע, כך שלעיתים קרובות מקבלי החלטות קיבלו החלטות שגויות, ומדענים ביצעו עבודה כפולה בשוגג.
בשנים המוקדמות של המאה ה-20, שני אנשי חזון, התמודדו אל מול בעיית ההפניה הצולבת, באמצעות שיטה עתירת כח אדם. פול אוטלט הציע אב-טיפוס להיפרטקסט מבוסס על עקרונות מסמך שכתב כך שכל מסמך יפורק למשפטים מאפיינים. שיטת ההיפר טקסט צמחה כתוצאה מהתפתחויות תרבותיות, טכנולוגיות, פילוסופיות, חינוכיות ומדעיות.
שיטת התקשורת הקדומה הייתה דיבור. העברת המידע בין המוסר לשומעים נעשתה על ידי מספרי סיפורים ליד "מדורת השבט". באופן זה היה צורך בקשר פיזי בין מוסר למקבל המידע.
המצאת הכתב הרחיבה את תפוצת המידע ללא צורך בקשר פיזי בין המשדר לקולט.
המצאת הדפוס היוותה את מהפכת המידע הראשונה. היכולת להדפיס ספרים אפשרה להפיץ מידע באופן נרחב ביותר שלא התאפשר קודם לכן. אלא שבאותה תקופה (ימי הביניים) שלטה הכנסייה הן בתרבות והן במדע והכתיבה את המידע ואת אפשרות הפצתו (למידת קרוא וכתוב). תקופת ההשכלה הביאה לערעור שלטון הכנסייה על הידע ולצמיחת תורות חדשות וההתפתחות מדעית ותרבותית.
המהפכה הבאה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הביאה את הרדיו, הפטיפון, הטלפון, המצלמה והקולנוע (ראינוע) והביאה מימד המחשה נוסף להעברת המידע, שאפשרה להעביר לא רק מידע טקסטואלי אלא גם ויזואלי וקולי. ניתן היה לא רק לקרוא אלא גם לשמוע ולראות.
המצאת המחשב והאינטרנט בעקבותיו היוו שלב נוסף במהפכת המידע. האמצעים החדשים אפשרו מסירה וקבלה של מידע בצורה חופשית וללא הצורך לקבל אותו במקום או בזמן מסוים. למהפכה זו הייתה השפעה גם על דרך הלימוד.
בשנות ה-30, הרברט וולס הציע את הקמתו של מוח עולמי. מסיבות ברורות של תקציב, אף אחת מההצעות לא הגיעה רחוק.
העידן הפוסט מודרניסטי שהשפיע על תחומי חיים רבים וביניהם גם על דרך הלמידה. ריבוי מקורות המידע איימה על מרכזיות המידע הנמסר ועל האפשרות שיש רק "אמת אחת". נוצר צורך לתת מענה להצפת המידע ומקורות המידע ולשינויים הטכנולוגיים שהשפיעו קודם כל על הצעירים ורק לאחר מכן על הדור הוותיק. אלווין טופלר טען ש"ברמה הטכנולוגית הדבר מתבטא בכמות האדירה של המידע המצטבר, בריבוי צורות הייצוג, ובארגון א-ליניארי היפרטקסטי המבוסס על קישור בין פריטי מידע".
Memex
בשנת 1945 כתב וניבר בוש מאמר בכתב העת "האטלנטיק" בשם "כיצד אנו נחשוב" (As We May Think), על מתקן עתידני אותו כינה בשם ממקס (Memex) ובו דיבר על המושג "שבילי מידע". על מנת לעזור לקוראים למצוא מידע, שהם יודעים שהוא קיים, אבל לא יודעים היכן המידע. הוא תיאר את ההתקן כשולחן מכני המחובר לארכיון רחב של מיקרופילם אשר יהיה מסוגל להציג ספרים, טקסטים או כל מסמך מהספרייה, ויהיה מסוגל באופן אוטומטי לעקוב אחר ההפניה מעמוד מסוים לעמוד אחר.
בוש היה הראשון ששם דגש על התכנים והנגשתם לקורא, גישה ששימשה מאוחר יותר גם את צוות CERN שפיתחו את ה-WWW.
מרבית המומחים לא החשיבו את ה-Memex כמערכת היפרטקסט אמיתית. המאמר השפיע ועורר השראה אצל שני אמריקנים אשר נחשבים כממציאי ההיפרטקסט, טד נלסון ודאגלס אנגלברט.
נלסון ניסה לפתח מערכת בשם "Xanadu", שנועדה לאחסן את כל הספרים שבעולם (ומידע נוסף) ולאפשר גישה בגישת היפרטקסט בין פריטי המידע.
המצאת ההיפרטקסט
נלסון טבע את המונח 'היפרטקסט' בשנת 1965, ועזר לאנדריוס ואן דאם לפתח את מערכת עריכת ההיפרטקסט בשנת 1968 באוניברסיטת בראון. אנגלברט החל לעבוד על Network Library System (מערכת ספריה מרושתת - NLS) בשנת 1962 במכון המחקר סטנפורד, אך עיכובים בהשגת תקציבים, כח אדם וציוד גרמו לכך שלא השלים את מאפייני המפתח של המערכת עד 1968.
אחרי שתקצוב ל-NLS הפך לטפטוף ב-1974, ההתקדמות בפיתוח ההיפרטקסט כמעט נעצרה. באותו הזמן, פרויקט בשם ZOG החל באוניברסיטת קרנגי מלון כמחקר על בינה מלאכותית. רק מאוחר יותר הבינו המשתתפים בפרויקט שהמערכת שלהם היא מערכת היפרטקסט. ZOG הפך למוצר ב-1980 ומאוחר יותר שווק כ-KMS.
היישום הראשון של היפרמדיה היה כמפה של אספן בשנת 1977.
בשנות ה-80 המוקדמות נערכו מספר ניסויים של היפרטקסט והיפרמדיה, מאפיינים רבים שולבו לאחר מכן ב-Web. בכל אופן, אף לא אחת מתוך אותן מערכות הגיעה להצלחה נרחבת או להכרה על ידי צרכנים.
מדריכים היו מערכות ההיפרטקסט הראשונות למחשבים אישיים, אך זו לא הייתה הצלחה של ממש. המדריכים היו די יקרים וקשים להפעלה, מכיוון שפותחו בתחילה עבור מערכות UNIX והוסבו לעבודה עם DOS.
באוגוסט 1987, אפל הציגה את היפרכרד, תוכנה למחשבי המקינטוש שלה בוועידת MacWorld בבוסטון. היפרכרד היה פגיעה ישירה ועזר לפשט את עקרון ההיפרטקסט לציבור הרחב. באותה השנה גם נערכה הוועידה האקדמית להיפרטקסט.
ב-1990, טים ברנרס-לי, מדען ב-CERN, המציא את ה-World Wide Web על מנת לעמוד בביקוש שיתוף מידע בין מדענים העובדים באוניברסיטאות ומכוני מחקר ברחבי העולם. מאוחר יותר, בשנת 1993, NCSA באוניברסיטת אילינוי שחררו את הגרסה הראשונה של דפדפן מוזאיק להחליף את שני הדפדפנים הקיימים ומלאי הבעיות. תעבורת ה-Web עלתה פלאים, מ-500 שרתים ידועים בשנת 1993 עד למעלה מ-10,000 שרתים בשנת 1994 אחרי ששוחררו גרסאות של הדפדפן ל-IBM PC ותואמיו ולמקינטוש.
כל המערכות המוקדמות של היפרטקסט נעלמו במהירות בזכות הצלחת ה-World Wide Web.
יישומים
מלבד היישומים שהוזכרו לעיל, כגון היפרכרד וה-World Wide Web, ישנם יישומי היפרטקסט הראויים לתשומת לב:
Microsoft Word
מערכת העזרה של Windows
Texinfo מערכת העזרה של GNU.
ראו גם
HTML
ריבוי משימות
קישורים חיצוניים
מאמר של שיזף רפאלי וגלעד רביד על סדר קריאה ליניארי וא-ליניארי: OnLine, Web Based Learning Environment for an Information Systems course.
דפקט הפרפר - כתבה בגלובס אודות חשיבה היפרטקסטואלית
הערות שוליים
קטגוריה:תקשורת מחשבים
קטגוריה:אינטרנט
קטגוריה:מידע
קטגוריה:ממשקי משתמש
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-06-23T20:52:56 |
נידוני קהיר | נידוני קהיר הם חבורת יהודים תושבי מצרים, שנלכדו והועמדו לדין בקהיר, בעקבות פעולות חבלה כושלות, שביצעו על-פי הוראות של המודיעין של צה"ל – פעולות שנודעו בשם "העסק הביש".
את החוליה הקים אברהם דר, ולדבריו מטרת הקמתה הייתה להפיל את משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, מתוך מחשבה שהדבר גם ישרת את מצרים. החוליה המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצריים. במאי 1954 הוטלה הפעלת החוליה על אברי אלעד, שהחליף את אברהם דר. חברי החוליה נלכדו ביולי 1954, הועמדו לדין, ומרביתם נדונו לעונשים כבדים.
גורל אנשי החוליה
חברי החוליה נלכדו ביולי 1954, לאחר שאחד מהם נתפס בדרכו לביצוע פיגוע, והועמדו לדין.
בכתב האישום הופיעו שלושה עשר נאשמים, כאשר שניים מתוכם (אברהם דר ואברי אלעד) נשפטו שלא בפניהם, ואחד מהם (מקס בינט, לוחם סתר שנשלח על ידי המודיעין הישראלי למשימת איסוף מידע) לא היה חבר ברשת, אך נתפס בעקבות נפילתה בגלל אי שמירה על עקרון המידור.
אברהם דר ואברי אלעד (מפעילי הרשת) ― נידונו למוות שלא בפניהם. אברי אלעד, שנודע במשך שנים, עקב מגבלות הצנזורה הצבאית, בשם "האדם השלישי", יצא ללא פגע ממצרים לאירופה, ובשנת 1957 עלו חשדות שהוא הסגיר את הרשת למצרים; אולם בשל חוסר ראיות, הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב. הוא נידון ל-12 שנות מאסר וערער לעליון, שדחה את הערעור אך קיצר את עונשו ל-10 שנים. בקשותיו לניכוי שליש מעונשו סורבו.
מקס בינט ― אחרי 5 חודשי עינויים וחקירות בכלא בקהיר ― החליט לשלוח יד בנפשו ערב מתן עדותו, ב-21 בדצמבר 1954. כעבור חמש שנים הועברה גופתו לישראל והוא נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, אך סודי, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר ― נידונו למוות, והוצאו להורג ב-31 בינואר 1955. ב-24 באפריל 1977 הועברו לישראל עצמותיהם של מרזוק ועזר והובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל שבירושלים.
ויקטור לוי ופיליפ נתנזון ― נידונו למאסר עולם.
רוברט דסה ומרסל ניניו ― נידונו ל-15 שנות מאסר.
מאיר זפרן ומאיר מיוחס ― נידונו ל-7 שנות מאסר.
ציזאר כהן ואלי נעים ― זוכו.
אלי כהן, שהיה ידיד של הפעילים באחד התאים, ושכר עבורם חדר, נחקר על ידי המצרים כחלק מחקירת החוליה, אולם נוקה מחשד של ריגול נגד מצרים. הוא לא נשפט. בהמשך חייו הוא ריגל בסוריה למען ישראל.
לוי, נתנזון, דסה וניניו, אחרוני חברי החוליה שישבו עדיין במאסר במצרים בשנת 1968, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים. עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר "מבצע קדש", למרות שבידי ישראל היו כ-5,500 שבויים מצריים, בהם הגנרל דיגאווי מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר.
בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.
הנצחה
250px|ממוזער|המסגד באל-ח'אלצה שופץ לזכרם של "קדושי קהיר". כיום המוזיאון לתולדות קריית שמונה
רחוב "קדושי קהיר" (או "קדושי מצרים") בערים: יהוד, חולון, בת ים, פתח תקווה, כפר סבא, יבנה, עכו, אשקלון ורמת גן.
רחוב "מרזוק ועזר" באשדוד, תל אביב - יפו ובקריית אונו.
רחוב "משה מרזוק" בערים: קריית אתא, הרצליה, לוד וירושלים.
רחוב "ד"ר משה מרזוק" ברמלה.
רחוב "שמואל עזר" בקריית אתא ובירושלים.
"גן קדושי קהיר" בערים: חולון, כפר סבא, עכו ובאר שבע.
לקריאה נוספת
משה בן-שאול, מעלות לוחמים - עשרים ושלשה פרקי לוחמים, הוצאת הדר, 1967, עמודים 268–275
קישורים חיצוניים
נידוני קהיר ופרשת עסק הביש באתר ארכיון המדינה
אתר לזכרו של מאיר מקס בינט לוחם המודיעין הישראלי במצרים
אורי איתיאל, מצגת נידוני קהיר ופרשת "העסק הביש" 1954
האתר של קרן נידוני קהיר
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים שנכלאו במצרים
קטגוריה:מורשעים בעבירות ביטחון במצרים
קטגוריה:אסירי ציון במצרים
קטגוריה:1954 במצרים
קטגוריה:1955 במצרים | 2024-01-27T16:57:27 |
האדם השלישי | 2020-04-30T22:07:35 | |
ג'ורג' הריסון | REDIRECT ג'ורג' האריסון | 2004-11-06T11:34:16 |
טיטאניק | REDIRECT טיטניק | 2004-11-06T12:44:05 |
יוסיפ ברוז טיטו | שמאל|ממוזער|200px|יוסיפ ברוז טיטו
שמאל|ממוזער|200px|טיטו ווינסטון צ'רצ'יל במפגש באיטליה, בסוף מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|200px|ברית המועצות, בול דואר, יוסיפ ברוז טיטו
יוסיפ ברוז טיטו (בקרואטית ובסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито; 7 במאי 1892 – 4 במאי 1980), שנודע בכינוי המרשל טיטו, היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980. בימי מלחמת העולם השנייה פיקד על צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה. מוצאו היה קרואטי-סלובני, ונודע כלוחם נחוש נגד צבא הכיבוש הנאצי. כמו כן, כוחותיו פעלו גם נגד משטרו של מוסוליני בעת מלחמת העולם השנייה. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם, אך שמר על עצמאות מברית המועצות, ובשלב מסוים על כמה אפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. דגל בחופש תרבותי ובימיו הייתה לתושבי יוגוסלביה אפשרות להיות בקשרים עם המערב. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברוב בתי הספר ביוגוסלביה.
שנים מוקדמות
טיטו נולד כיוסיפ ברוז בכפר קומרובץ, באזור זגוריה שבקרואטיה (אז בשליטת האימפריה האוסטרו הונגרית), כבן שביעי במשפחתו. אביו פרניו היה קרואטי ואמו מריה הייתה סלובנית. טיטו גדל אצל סבו בעיר פודסרד שבסלובניה, הוא נרשם לבית הספר שבעיר הולדתו ונשאר בו עד 1905.
בשנת 1907 החל לעבוד בעיר סיסק שבקרואטיה כעובד מתכת, והיה פעיל בארגון עובדי המתכת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונשלח עם יחידתו לחזית המזרחית. על אומץ ליבו בקרב הוענקה לו מדליית זהב והוא הועלה לדרגת סמל. באפריל 1915 נפצע בקרב בהרי הקרפטים ונפל בשבי הצבא הרוסי. במהלך השבי הפך לקומוניסט. במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ברוסיה שוחרר ממחנה שבויים והתנדב לצבא האדום. בשנת 1920 חזר ליוגוסלביה, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. בהמשך, עבר לזאגרב וכיהן כיושב ראש האיגוד המקצועי של פועלי המתכת. ב-1928 התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית בזאגרב. בשנה זו נאסר ונידון ל-5 שנים של עבודות פרך, בשל פעילות קומוניסטית. בשנת 1934 היה לחבר הנהלת מרכז המפלגה, ובאותה עת אימץ את הכינוי המחתרתי "טיטו". ישנן השערות שונות מדוע בחר בכינוי זה, אולם לפי הגרסה המקובלת בחר טיטו ככינוי בשם פרטי שהיה נפוץ באזור הולדתו, ללא סיבה מיוחדת. (השם טיטו, גרסה סרבו-קרואטית של טיטוס, נדיר בקרואטיה אך נפוץ באזור שבו גדל טיטו).
בשנים 1935–1936 עבד בהנהלת הקומינטרן במוסקבה. באוגוסט 1936 התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בשנת 1937 חזר בחשאי ליוגוסלביה, זמן קצר לפני שסטלין חיסל את הנהגת המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית במוסקבה.
מלחמת העולם השנייה
בעת הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה באפריל 1941, היה טיטו בזאגרב. הוא הגיע לבלגרד ברכבת בעזרת מסמכים מזויפים ב-8 במאי 1941 והחל לארגן את פעילות המפלגה. הדעות חלוקות בשאלה עד כמה ואם בכלל פעל טיטו נגד הכיבוש לפני פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות במבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941. על פי גרסה אחת, הקומוניסטים של טיטו לא נאבקו כלל בגרמנים, בראותם בפלישה מאבק בין כוחות לאומניים אנטי-פועליים. אחרים טוענים שטיטו התגייס מיד למאבק בגרמנים. גרסה אחרת טוענת שטיטו הבין שגרמניה מתכננת פלישה לברית המועצות, והכין בהתאם את כוחותיו למאבק בגרמנים.
ב-4 ביולי 1941 התכנס הפוליטבירו היוגוסלבי וקרא לכ-10,000 חברי המפלגה הקומוניסטית להיאבק נגד הפולשים הגרמנים והאיטלקים. ב-13 ביולי 1941 הצליחו כוחות הפרטיזנים להכות שתי דיוויזיות של הצבא האיטלקי ולשחרר לזמן קצר את מונטנגרו. גם בסרביה הצליחו הפרטיזנים לפגוע קשות בכוחות הגרמנים ביוגוסלביה, אשר נאלצו לנוע אך ורק בשיירות מאובטחות. הגרמנים מינו משתף פעולה קרואטי לראש ממשלה בסוף אוגוסט 1941, אך ללא הועיל מבחינתם.
מאמצע 1941 התארגנו שני כוחות ללחימה נגד הצבא הגרמני: צבא השחרור העממי של יוגוסלביה של טיטו שנתמך על ידי הרוסים והצבא הפטריוטי של דרג'ה מיכאולוביץ' שנתמך על ידי בריטניה. טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים, האוסטאשה, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות גרמניות במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו, שפרס עליהם חסותו ותמך בהם. על כן הצטרפו רוב הצעירים היהודים ששרדו לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד.
באביב 1943 הגיעו למטה של טיטו משלחות סיוע של בריטניה וברית המועצות ששהו במטהו ותיאמו את הסיוע שניתן לצבאו.
בדצמבר 1943 הכריז טיטו על הקמת ממשלה יוגוסלבית זמנית בראשותו, שהיוותה תחליף לממשלה הגולה של המלך פטר השני בקהיר. ממשלתו של טיטו זכתה להכרה מיידית של ברית המועצות, אך מדינות המערב לא הצטרפו לעמדה זו. שר החוץ של בריטניה הצהיר שהממשלה הזמנית, אותה כינה "ועד השחרור הלאומי", היא ממשלה זמנית לניהול האזורים שבידי הפרטיזנים ואינה תובעת את השלטון ביוגוסלביה כולה. בהמשך דצמבר 1943 הוכר טיטו רשמית על ידי בעלות הברית כ"מצביא". בחודשים הראשונים של 1944 התנהל מאבק בין ממשלתו של טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה על ההכרה כממשלה המייצגת את יוגוסלביה. ב-25 במאי 1944 פשטו כוחות של הצבא הגרמני על מטהו של טיטו, ושבו או הרגו רבים מאנשי מטהו של טיטו. טיטו הצליח להימלט, אך הפגיעה במטהו הביאה לקרבה בינו לבין המלך ובתחילת יולי 1944 הושג לבסוף הסכם בין טיטו למלך פטר והוקמה ממשלה חדשה בה היו נציגים של טיטו.
במהלך המלחמה, בהתאם להוראות שקיבל מברית המועצות, נתן טיטו עדיפות ללחימה בנאצים, על פני הפצת הקומוניזם. טיטו השכיל להקים את חזית השחרור הלאומית שבראשה עמד, ששילבה בתוכה נציגים מכלל המפלגות ביוגוסלביה. הוא הגן על רכוש פרטי וחופש דת ושילב בכוחותיו שמרנים וכמרים, וכך הרגיע את הרתיעה מבית ומחוץ משיתוף פעולה עם קומוניסטים.
השינוי המשמעותי במאזן הכוחות הגיע מצידן של בעלות הברית שנתנו את תמיכתן לטיטו בשנת 1944 עם הפלישה האמריקאית לאיטליה, ועד סוף 1945 הובסו הגרמנים על ידי בעלות הברית ויוגוסלביה הפכה לאומה אחת מאוחדת כאשר טיטו שולט ומייסד דיקטטורה.
נשיא יוגוסלביה
בינואר 1945 הגיע טיטו להסכם עם ראש ממשלת יוגוסלביה, איוון סובאשיץ, על הקמת עוצרות משותפת לקראת משאל עם על עתיד יוגוסלביה. המלך פטר התנגד להסכם זה שהיווה הדחה שלו. באפריל 1945 הושג לבסוף הסכם על מינוי שלושה עוצרים והם מינו את טיטו לראש ממשלה. באוגוסט 1945 הצהיר טיטו כי המלך פטר לא יורשה לחזור ובספטמבר התפטר סובאשיץ מממשלתו של טיטו והתייצב בראשות האופוזיציה. בנובמבר 1945 החרימה האופוזיציה את הבחירות וטיטו הכריז על ניצחון מוחלט של מפלגתו באחוזי הצבעה שנעו בין 90–100 אחוזים.
לקראת סוף 1952 הוחלט על שינויים חוקתיים ביוגוסלביה ומשרת ראש הממשלה אוחדה עם נשיא האספה הלאומית ליצירת התפקיד של נשיא יוגוסלביה. בינואר 1953 נבחר טיטו על ידי שני בתי האספה הלאומית של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה לנשיא יוגוסלביה. כיהן כנשיא הרפובליקה עד מותו בשנת 1980.
לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין: תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, הציע יצירת פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה.
בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין ולא הסכים לרעיון שמדיניותו העצמאית תעמוד בדיון הקומינפורם. ברית המועצות ביקרה בחריפות את טיטו, אולם הוא לא היה מוכן להיכנע. כתגובה, מתוך חשש מהשפעת התנהגותה המרדנית בין שאר עמי מזרח אירופה, גרשו הרוסים את יוגוסלביה מהקומינפורם בשנת 1948. טיטו פקד אז על שני מקורביו: מילובאן ג'ילאס ואדוארד קרדליי לבצע שינויים ורפורמות בתוך הממשל של יוגוסלביה.
התעמולה הסובייטית השתלחה נגדו וכינתה אותו ואת נאמניו "תליינים", "כנופיה של בוגדים, מרגלים ופאשיסטים", "כלבי השמירה של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" וכו'. אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דה-סטליניזציה, ב-1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה ניקיטה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.
טיטו ניסה לשמור על עמדה מסויגת לא רק כלפי הסובייטים אלא במידה מסוימת גם כלפי המערב. לצורך חיזוק מעמדו בתווך בין שני הגושים – הסובייטי והמערבי, בשנת 1961 הוא הקים במפגש בבלגרד יחד עם ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.
טיטו מחה על דיכוי המרד ההונגרי, על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ועל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן, בנוסף לכך הוא גינה את מלחמת וייטנאם ואת מה שכינה ה"תוקפנות הישראלית" במהלך מלחמת ששת הימים, בנוסף לגינוי זה וביחד עם ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה האחרות ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. חרף זאת, טיטו התיר חופש תרבותי, לא אסר על לימוד העברית ולא התנגד לקשרים של ישראל עם בני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.
טיטו התחתן עם ארבע נשים. הראשונה בהן היא הרטה האס שילדה לו ב-1941 את הבן מישו ברוז. ביוגרפים מצאו עדויות וראיות כי במשך חייו של טיטו היו לו עוד ילדים מרומנים סודיים.
פטירתו והנצחתו
בינואר 1980 הובהל טיטו לבית החולים בעיר ליובליאנה שבסלובניה, שם נפטר ב-4 במאי. הוא הובא לקבורה במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות.
על שמו של טיטו הוקמו רחובות, ערים ומצבות אך כיום השמות התחלפו. אחת הערים לדוגמה זו היא העיר פודגוריצה שבמונטנגרו שנקראה על שמו בעבר "טיטוגרד".
אחרי מותו עברה נשיאות יוגוסלביה ברוטציה בין מנהיגי הרפובליקות השונות שהרכיבו אותה. לבסוף הסדר זה נכשל, והמדינה התפרקה למספר מדינות נפרדות לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם. עם נפילת מסך הברזל ב-1989, הביעו המפגינים ביוגוסלביה את שנאתם כלפי טיטו והרסו את שלטי הרחוב שנשאו את שמו.
לקריאה נוספת
חיי, רשם מפי טיטו: ולדימיר דאדיאר. תרגום לעברית: בנימין מילא. תל אביב תשי"ג
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נשיאי הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
קטגוריה:פוליטיקאים יוגוסלבים
קטגוריה:מרשלים
קטגוריה:אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:שבויים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:פרטיזנים יוגוסלבים
קטגוריה:קרואטים
קטגוריה:קרואטים ממוצא סלובני
קטגוריה:אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:מקבלי עיטור הניצחון
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מעוטרי מסדר אומיה
קטגוריה:מקבלי עיטור קרל מרקס
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מעוטרי צלב גרונוולד
קטגוריה:מעוטרי גיבור יוגוסלביה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:יוגוסלבים שנולדו ב-1892
קטגוריה:נפטרים ב-1980
קטגוריה:יוגוסלבים שנפטרו במאה ה-20 | 2024-07-20T16:48:39 |
בהמות | 2024-01-17T08:01:02 | |
עיר עתיקה | שמאל|ממוזער|300px|העיר העתיקה בירושלים
ממוזער|שמאל|300px|מבט מלמעלה על גגות העיר עתיקה של רגנסבורג ובמרכזה קתדרלת סנט פטרוס.
שמאל|ממוזער|300px|העיר העתיקה של טובינגן, גרמניה
"העיר העתיקה" הוא השם המקובל בערים רבות בעולם לרובע היסטורי בעיר, שעיקר בנייתו הסתיימה לפני מאות שנים, ומהווה את הגרעין המקורי של העיר.
הגדרה ומינוח
על פי רוב מתייחס המונח "העיר העתיקה" לחלק חי ונושם של העיר, שמקורו בימי הביניים או בתחילת העת החדשה, ולא לאתר ארכאולוגי מן העת העתיקה. בערים רבות הרובע הנקרא "העיר העתיקה" מוקף חומה או שניתן למצוא בו שרידים לחומה כזאת, וכן ביצורים נוספים, שנועדו להגן על העיר מאויבים.
"העיר העתיקה" ברבות מערי העולם כוללת ריכוז של מבנים ואתרים בעלי חשיבות היסטורית, ארכיטקטונית, אמנותית, תרבותית וכדומה, ומבטאת את המורשת של המקום. רק באמצע המאה ה-19 החלה להתעורר ברחבי העולם המודעות לשימור אתרים המהווים חלק ממורשת המקום, והמגמה הרווחת של הריסת מבנים ישנים על מנת לפנות מקום לפרויקטים חדשים הוחלפה במגמת שיפוץ, שימור ושיחזור שלהם. במרבית הערים בהן קיימת "עיר עתיקה", מהווה זו מוקד משיכה תיירותי. ערים עתיקות קיימות גם בערים מוסלמיות, ונקראות קסבות. הקסבות של הערים המוסלמיות מאופיינות בסמטאות צרות ומפותלות, בנייה עתיקה וצפופה, ולעיתים גם בשוק עממי שפועל במרכזן.
ערים ואזורים
באזור הסהר הפורה ישנן ערים עתיקות רבות. בישראל קיימת עיר עתיקה בערים אחדות, ובהן ירושלים, חברון, יפו, צפת, עכו, ובאר שבע (אם כי בניית העיר העתיקה של באר שבע החלה רק בשנת 1900). רוב הבינוי בערים אלו הוא מהמאות ה-18 וה-19 אך קיימים בהם גם מבנים עתיקים הרבה יותר אשר השתמרו לאורך ההיסטוריה. בישראל, על פי רוב, מכוון הביטוי "העיר העתיקה" לבדו לעיר העתיקה בירושלים.
רבות מערי אירופה כוללות רובע היסטורי המוגדר כ"עיר עתיקה", ובהן פראג, לונדון, סטוקהולם, רודוס ועוד. כמעט בכל הערים האירופאיות, העיר העתיקה היא למעשה גרעין העיר של ימי הביניים ואף ימי הביניים המאוחרים. כמעט ולא קיימים בערי אירופה מרקמים עירוניים מהעת העתיקה הממשיכים לתפקד כמרקם עירוני פעיל. ברומא לדוגמה, נשתמר בחלקו הפורום רומנום אך אינו חלק פעיל מהעיר מאז נפילת האימפריה הרומית.
ראו גם
קסבה
אקרופוליס
קישורים חיצוניים
*
עתיקה | 2023-09-08T08:26:50 |
העיר העתיקה | העיר העתיקה בירושלים (בערבית: البلدة القديمة في القدس, אל-בִּלִדַת אל-קָדִימָה פִי אל-קוּדְס; בארמנית: Երուսաղեմի հին քաղաք, יֶרוּסָאגֵֿמִי הִין קָאגָֿאק), היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים, הוא כ-850 דונם. כמו-כן, נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך לעיר העתיקה ומצד דרום.
העיר העתיקה מחולקת לארבעה רבעים: הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. בנוסף להם שוכנת בעיר העתיקה רחבת הר הבית שאינה שייכת לאף לא אחד מהרבעים. כיום, מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. בחומה המקיפה את העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (אטום), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.
העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים להם הנמצאים בה, ביניהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר.
העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, החומה בצורתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, נוצרו בתקופות חשובות שקדמו לה בהרבה". רבים מהאתרים המצויים בתחומה במפלס החיים כיום ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות שנבנו ונהרסו לסירוגין במשך כאלפיים שנה. תחת רבים מהבתים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בתקופת בית ראשון, וכ-2–4 מטר מעל מפלס העיר בתקופה הרומית, מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 לספירה.
ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
היסטוריה
העת העתיקה
התקופה הכנענית
בתקופת הברונזה, בשנים 3500 - 2200 לפנה"ס, הייתה ירושלים עיר פרזות (שאינה מוקפת בחומה). בתקופת הברזל התקיים בה ישוב תחת שלטונו של מלך. והעיר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה (בשנים 1350-1400 לפנה"ס). במקרא מוזכרת העיר בשמות אחדים, בין השאר בשם: יבוס. העיר נכללת באזור ההיאחזות הישראלית במאה ה-12 לפנה"ס.
תקופת בית ראשון
שמאל|ממוזער|200px|כתובת ניקבת השילוח
בתנ"ך מתואר כיבוש ירושלים בידי דוד (סביב שנת 1000 לפנה"ס) והפיכתה לבירת הממלכה בשליטתו. בשנים 967-928 לפנה"ס, שלט בירושלים שלמה וטיפח בעיר ובכל רחבי ארץ ישראל, מפעלי בנייה גדולים. "גולת הכותרת של מפעליו הייתה בניית בית המקדש", שנקרא לימים בית המקדש הראשון. המקדש נועד לאחד את שנים עשר שבטי ישראל באתר פולחן משותף אחד בירושלים. אולם עם עלייתו של רחבעם, בנו של שלמה, למלכות, אירע פילוג הממלכה המאוחדת בשנת 925 לפנה"ס; ירושלים הייתה מאז לבירתה של ממלכת יהודה, ואילו ממלכת ישראל קבעה את בירתה בשכם ומרכזי פולחן בבית אל ובדן, שהיוו תחרות למקדש הירושלמי.
בשנת 701 לפנה"ס בא סנחריב מלך אשור בראש צבאותיו לארץ ישראל, ותבע את כניעתה של ממלכת יהודה. כדי להגן על העיר, הקים המלך חזקיהו חומה שהרחיבה את גבולות העיר וכללה בה את "העיר העליונה" - הגבעה המערבית בין גיא בן הינום לבין הגיא המרכזי. חזקיהו דאג גם לאספקת מים ויזם חפירת ניקבה שהעבירה את מי נחל הגיחון שמחוץ לחומת העיר אל בריכת השילוח שבתוך חומות העיר. גייסות סנחריב עלו על ארץ ישראל וכבשו 46 ערים ביהודה; הם הטילו מצור על ירושלים, שתושביה זכו לעידודו של ישעיהו הנביא. אולם לפתע נסוג הצבא האשורי וחזר על עקבותיו.
בשנת 587 לפנה"ס יצאו גייסות נבוכדנצר השני לארץ ישראל, ושנה לאחר כך נפלה ממלכת יהודה בידי האימפריה הנאו-בבלית. הבבלים הרסו את בית המקדש והוציאו לגלות חלק מהאוכלוסייה היהודית.
תקופת בית שני
ממוזער|200px|כתובת על אבן מתקופת בית שני: לבית התקיעה
שמאל|ממוזער|200px|דגם ירושלים בתקופת בית שני במוזיאון ישראל
שמאל|ממוזער|200px|תוואיי חומות ירושלים השונות: חומת תקופת בית שני וחומת ירושלים העות'מאנית (על פי ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי)
ממלכת בבל נכבשה על ידי האימפריה הפרסית, והעומד בראשה כורש הודיע בשנת 538 לפנה"ס על החזרת הגולים לארץ ישראל. בתקופת שיבת ציון, בהנהגתם של עזרא ונחמיה, נבנתה מחדש העיר היהודית והוקם בית מקדש, בשנים 520-515 לפנה"ס, במתכונת צנועה, שנקרא לימים בית המקדש השני, ואחר כך נבנתה חומת העיר בשנת 444 לפנה"ס.
בשנת 332 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל על ידי גייסות אלכסנדר מוקדון. משנת 301 לפנה"ס נשלטה על ידי בית תלמי שמרכזו במצרים, ואחר כך, משנת 198 לפנה"ס נשלטה על ידי בית סלאוקוס בסוריה. השלטונות היוונים השפיעו וגם כפו את תרבותם, והעבודה בבית המקדש בירושלים הייתה למוקד התנגשויות בין התרבות והנוהג היווני הפגני לבין המסורת והאמונה היהודית המונותיאסטית. הכנסת התרבות היוונית האלילית לבית המקדש על ידי אנטיוכוס הרביעי, הייתה הזרז למרידה יהודית בהנהגת בית חשמונאי, מתתיהו ובניו.
בתום שלוש שנות מרידה, בשנת 164 לפנה"ס כבשו גייסות יהודה המכבי את ירושלים וחנכו את בית המקדש מחדש. מצודת החקרא נכבשה מידי הגייסות היוונים בשנת 141 לפנה"ס בידי חייליו של שמעון, אחיו של יהודה. בתקופת ממלכת החשמונאים ירושלים הייתה למרכז התרבותי והלאומי של יהדות ארץ ישראל והתפוצות. הם שלטו בארץ ישראל הרחיבו בהדרגה את גבולות העיר בצד מערב. אחרי שמעון מלך בנו יוחנן הורקנוס הראשון, נכדו אלכסנדר ינאי ורעייתו שלומציון.
השפעתה של האימפריה הרומית בארץ ישראל ובירושלים החלה במאה ה-1 לפנה"ס. המצביא הרומאי פומפיוס נקרא להתערב בסכסוך בין בניו של אלכסנדר ינאי: הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני; הוא הגיע לירושלים וכבש אותה; ומאז התגברה דריסת הרגל הרומית בעיר.
המלך הורדוס אשר שלט בארץ ישראל ובירושלים בשנים 4-37 לפנה"ס, ניהל מיזמי בנייה גדולים וחסרי תקדים בירושלים וברחבי הארץ, וזאת לצד התקיימותה של ממלכתו בחסות רומא ותחת ההגמוניה הפוליטית והצבאית שלה.
הורדוס יזם מפעלי בנייה ברחבי ארץ ישראל ובירושלים; סביב להר הבית הקים קירות תמך רחבים אשר הועילו להרחבת בית המקדש והחצר שסביבו, וכך היה לאחד המקדשים המפוארים בתקופתו. בעיר התגוררו, לפי אומדני היסטוריונים, כ-60,000-40,000 בני אדם; מאות אלפים עלו לרגל אל המקדש בירושלים, בעיקר בשלושת המועדים: פסח, שבועות וסוכות. וכדי לאכסן אותם בנוחות, הורחב מערך אספקת המים אל העיר והמקוואות בה, והאדריכלות הייתה חפה מציורים וסמלים אסורים על פי ההלכה. בנוסף, בנה הורדוס בעיר העליונה ארמון לשבתו שהוקף במגדלים, היפודרום ותיאטרון ברוח התרבות הרומית. הוא הרחיב את גבולות העיר צפונה (עד לשער שכם כיום).
לאחר מותו של הורדוס נטלה רומא את השליטה בירושלים ובארץ ישראל באמצעות שלטון נציבים, שמקום מושבם בקיסריה, עד שנת 66. אחד מהם היה פונטיוס פילטוס אשר בחג הפסח 30 הוציא להורג את ישו בצליבה, כמו רבים אחרים באוכלוסייה הארצישראלית. תקופת שלטונו של אגריפס הראשון, הפסיקה לשנים אחדות את שלטון הנציבים הרומאים. הוא יזם את הקמת "החומה השלישית" בעיר, שהגיעה אז לשיא התפתחותה.
האוכלוסייה היהודית סלדה מהשלטון הרומאי, וראתה בו גורם נוכרי וללא סמכות בארץ ישראל. המתחים בין מגזרים שונים בקרב היהודים, כמו גם השנאה לרומאים הלכה וגברה. ובשנת 66 בעקבות ניסיונות של הנציב הרומי פלורוס להוציא אוצרות מהמקדש, התעורר מרד נרחב כנגד השלטונות. תגבורת צבאית רומאית שהגיעה מסוריה ספגה תבוסה, והעיר הייתה בשלטון יהודי עצמאי כשלוש שנים.
אבל בהנהגת השלטון היהודי נוצרו שסעים והוקמו מחנות יריבים; המורדים פתחו במלחמת אחים שכללה שוד, הרס והרג. וכך, כילו המורדים את משאביהם ברוח ובחומר וניצבו מוחלשים מול הגייסות הרומאים, בראשותו של טיטוס בנו של הקיסר אספסיאנוס, אשר באו אל העיר לדכא את המרד. לאחר מצור כבד על חומות העיר פרצו הגייסות הרומאים מצד צפון.
בתשעה באב העלו הרומאים את בית המקדש באש. העיר נחרבה, רוב תושביה נהרגו, השאר הוגלו ממנה, ונאסרה כניסתם של נימולים (קרי: יהודים) אל מתחם העיר.
התקופה הרומית
שמאל|ממוזער|200px|מטבעות בר כוכבא ובהם דימוי ארבעת המינים על פי שיטת רבי עקיבא
בשנת 130, שישים שנה אחרי חורבנה של העיר החליט הקיסר הרומאי אדריינוס להקים על חורבותיה עיר חדשה בשם: איליה קפיטולינה (בלטינית: ÆLIA CAPITOLINA). התוכנית עוררה זעם רב באוכלוסייה היהודית, והייתה אחת הסיבות להתעוררות מרד בהנהגתו של בר-כוכבא. בעקבות המרד הייתה העיר, כמו חלקים מארץ ישראל, בשנים 132–135, בשלטון יהודי עצמאי, אשר אף הנפיק מטבעות משלו, וחודשה עבודת הקורבנות בהר הבית במקום המקדש.
אולם הרומאים דיכאו את המרד; התוכנית לעיר הרומאית החדשה התממשה בשנת 136, ובהר הבית הוקם מקדש לאל הרומי יופיטר.
ירושלים הרומית תוכננה בסגנון אדריכלות הערים המקובלת ברומא העתיקה, הכולל תוואי מצולב: קארדו אנכי בציר צפון-דרום ודקומנוס אופקי בציר מערב-מזרח. התוואי השתמר בעיר העתיקה, אף שמפלס החיים, גבוהה כאמור ב-2–4 מטר מעל המפלס בתקופה הרומית, אשר הסתיימה בשנת 324, כאשר התפלגה האימפריה הרומית לחלק מערבי ולחלק מזרחי, בדמותה של האימפריה הביזנטית.
ימי הביניים
התקופה הביזנטית
שמאל|ממוזער|210px|מטבעות זהב מימי הקיסר הביזנטי הרקליוס עם דיוקנו, שנתגלו בשנת 2008 בעיר דוד
שמאל|ממוזער|210px|מפת ירושלים בתקופה הביזנטית בפסיפס מפת מידבא
בהתקופה הביזנטית בארץ ישראל התגברה השפעת הדת הנוצרית בהדרגה, וזאת ניכר גם בשלטונה בירושלים; הסמלים והמקדשים הפגניים בעיר הוסרו ונהרסו, ותחתם הוקמו בה מוסדות נוצריים רבים. לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס וביקורה של אמו בירושלים, הוא כינס וועידה כנסייתית בניקיאה, בשנת 325, ובה קרא בישוף ירושלים מקריוס, לטיפוח האתרים הקדושים לנצרות שבה. בעקבות זאת, נבנתה כנסיית הקבר (באתר שבו שכן מקדש לאלה הרומית ונוס). איסור הכניסה אל העיר ליהודים נשמר בקפידה באותה תקופה.
יוצא דופן בהתנהלותו היה הקיסר יוליאנוס, שנטה לחזרה אל הפגניות; הוא הציע ליהודים לבנות בית מקדש בשלישית, אך ללא שהצעתו מומשה.
כנסיית מרים הקדושה נבנתה בעיר על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ובתקופתו פותחה העיר, נבנו בה רחובות ומבני דת.
הפרסים כבשו את העיר מידי הביזנטים בשנת 614. הם לקחו את "הצלב הקדוש" מכנסיית הקבר אל פרס; והוחזר בשנת 628 על ידי הקיסר הרקליוס.
התקופה הערבית הקדומה
שמאל|ממוזער|210px|מבני מסגדי הר הבית, בציור מעשי ידי ולטר ס"ס טירווייט (Tyrwhitt.Walter S.S) ב-1907
בשנת 638, נכבשה ירושלים, מבלי שפיכות דמים על ידי הצבא הערבי המוסלמי שיצא מחצי האי ערב, כחלק מהתפשטותו המהירה במזרח התיכון וצפון אפריקה. אל האוכלוסייה הנוצרית בעיר, נוספו בהדרגה תושבים מוסלמים, וכן קהילה יהודית, למרות התנגדות הנוצרים, שזכתה לתמיכתו של החליף עומר, ומאמצע המאה ה-9 התגוררה בעיר כת קראית קטנה.
השליטים הערבים, השתמשו ברוב סדרי המנהל הקודמים של הרומאים והביזנטים, כגון חלוקה למחוזות-אף ששמותיהם שונו, וקבעו את לוד כבירתם. החליפים מבית אומאיה בדמשק, את השלטון בארץ ישראל, בשנת 660, אף כי קבעו את רמלה כבירת הארץ, פיתחו ביד רחבה את ירושלים.
בתקופתם התחברה ספרות שבחים ערבית מוסלמית על העיר, והוקמו בה מבנים גדולים בהר הבית ובסמוך לו: כיפת הסלע (בשנת 691), מסגד אל-אקצא (705) וארמונות פאר אופייניים לאדריכלות האסלאמית בתכנונם ההנדסי ובעיטוריהם המרהיבים חקוקים באבן ופסיפסים. השלטון עבר לבית עבאס בשנת 750, ובשנת 969 לידי החליפים פאטימים;
אחד מהם, החליף אל-חאכם, ציווה בשנת 1009, להרוס את מבני הדת הנוצריים בעיר, ובהם כנסיית הקבר.
התקופה הצלבנית הראשונה
הצלבנים כבשו את ארץ ישראל במהלך מסע הצלב הראשון. ב-15 ביולי 1099, פרצו לירושלים מצד צפון. הם הרגו את תושביה היהודים והמוסלמים, ואסרו על כניסתם אל העיר. למונרכיה החדשה שהקימו בארץ ישראל קראו על שם העיר: "ממלכת ירושלים", ובה רוכזו מוסדות השלטון הצלבני, הארגונים הכלכליים והדתיים והמסדרים הצבאיים: ההוספיטלרים והטמפלרים. האוכלוסייה הירושלמית כללה אז בעיקר ילידי אירופה, רובם דוברי צרפתית, ומעט מקומיים נוצרים, וכן תושבי ארעי רבים: צליינים ותיירים. ירושלים הפכה לבירתם לאחר כיבושה.
מבני הפאר הישנים: רומאים, ביזנטים או ערבים, ובהם מסגדי הר הבית, עברו הסבה לשימוש צורכי הצלבנים, ולצדם נבנו מבנים מפוארים לצרכים דתיים או לביצורים בסגנון רומנסקי. בשנת 1149 נחנך מחדש מבנה כנסיית הקבר, שחזיתו המפוארת עוצבה בסגנון התקופה; נבנתה כנסיית סנטה אנה ליד שער האריות; הורחבה המצודה בעיר העליונה ונקראה בשם: "מגדל דוד"; והוקמה מצבת קבר מרים בנחל קדרון. בתקופה הצלבנית נקבע מסלול ויה דולורוזה בעיר (אף כי נמצא במפלס גבוה ממפלס החיים בתקופת בית שני), אשר היה מוקד לתיירות רבה.
התקופה האיובית
שמאל|ממוזער|210px|ציור בכתב יד מהמאה ה-13: הקיסר פרידריך השני והסולטאן המצרי אל כאמל נפגשים ליד שער בחומות ירושלים
המנהיג המוסלמי צלאח א-דין מהשושלת האיובית, כבש את ירושלים מידי הצלבנים ביולי 1187, לאחר שהכריע את גיסותיהם בקרב קרני חיטין.
השלטונות האיובים גרשו מהעיר את הנוצרים האירופאים, אך הותירו את כנסיית הקבר בידי הכנסייה הנוצרית-המזרחית.
תושבים יהודים הורשו להתגורר בעיר.
התקופה הצלבנית השנייה
בשנים 1229–1244, הצלבנים חזרו לירושלים וקיימו ממלכה קטנה, עד הכיבוש הממלוכי.
התקופה הממלוכית
ממוזער|210px|מבנה ממלוכי בשער מהר הבית אל שוק הכתנים
הכובשים הממלוכים תפסו את השלטון בארץ ישראל לאחר שהדפו בקרב עין ג'אלות את הגייסות המונגולים שפשטו בארץ ישראל, ב-3 בספטמבר 1260. השליט הממלוכי הראשון ביברס המשיך לרדוף את הצלבנים ולגרשם מארץ ישראל. בשנת 1219 נהרסו חומות העיר העתיקה ונותרה עיר פרזות (עד הכיבוש העות'מאני), מלבד מגדל דוד שבו ישב המושל הכללי שהופקד על הסדר הציבורי ועל גביית מיסים ולצדו וחיל מצב ממלוכי; ואילו המושל הדתי, שלעזרתו גם כן עמד כוח חמוש, ישב במבנה סמוך להר הבית ואל עומריה ואחר כך ליד שער המשגיח, וחלש על מבני הציבור בשימוש דתי (ווקף). העיר השתייכה למחוז עזה ולעיתים למחוז דמשק, ואחר כך נעשתה לנפה עצמאית הכפופה לסולטאן.
לטעמם של השליטים הממלוכים לא הייתה לירושלים חשיבות כלכלית או אסטרטגית, אלא דתית. הם בנו עשרות מבני מרהיבים בעיר וסגנונם ביטא את השאיפה האיסלאמית: "לעשות את ירושלים מרכז מוסלמי רב-לאומי לתפילה ולימודי דת". הכלכלה המקומית התבססה על חקלאות ובמיוחד גידול כותנה ועיבודה לאריגים, וכן על המסחר והשירותים לתנועת התיירים והצליינים מאמיני שלוש הדתות.
בתמיכתם של השלטונות הממלוכים התקבצה בירושלים קהילה של מלומדי האסלאם אשר הפכו את העיר למרכז תאולוגי איסלאמי. הנוצרים האירופאים בירושלים סבלו לעיתים מיחס עוין של השלטונות; כך אירע עם בואם של הנזירים הפרנציסקנים אל העיר, בשנת 1334, ומינוים כ"שומרי המקומות הקדושים בארץ הקודש" מאת האפיפיור היושב ברומא.
ליהודים הותרה הכניסה והמגורים בעיר; ובשנת 1267, הגיע אל העיר הרמב"ן שהנהיג את חידוש חיי הקהילה היהודית בירושלים.
העת החדשה
התקופה העות'מאנית
ממוזער|250px|מפת ירושלים באמצע המאה ה-19. בתמונה מימין ניתן לזהות את הרבעים השונים בתוך החומות
שמאל|ממוזער|250px|מראה הרובע היהודי בשלהי המאה ה-19: בית הכנסת החורבה ומאחוריו בית הכנסת תפארת ישראל
הגייסות העות'מאניים בראשותו של סלים הראשון כבשו את ארץ ישראל וירושלים בשנת 1517.
האימפריה העות'מאנית ראתה חשיבות רבה בפיתוח העיר בגלל קדושתה לאסלאם. השלטונות העות'מאניים בנו את החומות המקיפות את העיר העתיקה עד היום, בשנת 1537, בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר הוא הסולטאן סולימאן הראשון. החומה נבנתה בחלקה על גבי תוואי קודם, ולעיתים נעשה בה שימוש משני בפריטי אדריכלות מתקופות שקדמו להם. העות'מאנים גם העמידו בעיר מתקני אספקת מים: רחצה והשקייה, לרשות הציבור, כגון הסבילים ברחובות שונים.
האוכלוסייה הירושלמית התרחבה עקב ההשקעה העות'מאנית בתשתיות העיר; וגדלה מכ-5,000 נפש בעת הכיבוש העות'מאני, לכ-16,000 נפש בשנת 1550. אולם ירידת עוצמתה של האימפריה העות'מאנית בתקופה מאוחרת יותר, הייתה מהסיבות להזנחתה של ירושלים; ובשלהי המאה ה-18 התגוררו בעיר כ-10,000-9,000 תושבים. בראשית המאה, האוכלוסייה היהודית כללה ספרדים ובני קהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון. בשנת 1700 הגיעו לירושלים שיירת רבי יהודה החסיד מאשכנז, אולם לא נקלטה בעיר.
מראשית המאה ה-19 התגברה השפעת המעצמות האירופאיות בארץ ישראל ובירושלים. ומלבד הצליינות הדתית, עלו אל העיר נוסעים ותיירים, חוקרים וארכאולוגים שחשפו את קשת רובינסון ושער וורן, ושליחי המעצמות שביקשו לתקוע בה יתד. רבים מהם פרסמו את רשמיהם על הנעשה בה בחיבורים מודפסים. ומאז מקובלת חלוקת העיר לארבעה רבעים: המוסלמי, היהודי, הנוצרי וארמני, ולעיתים מציינים את שכונת המוגרבים כרובע נוסף.
כלכלת העיר במאה ה-19, התבססה על תעשייה ומלאכה מוגבלת, ובשוקי העיר העתיקה הוצגו מוצרים של תעשיות שמן וסבון מסורתית, עיבוד כותנה ואריגה וצורפות, שנמכרו למקומיים ולצליינים ותיירים.
בתקופת שלטונו של מוחמד עלי, קצין מצרי אשר שלט בארץ ישראל בשנים 1832-1840, הונהגו רפורמות חוקתיות וכלכליות מודרניזטוריות אחדות, בין השאר בהסכמתו לשדרוג הקפיטולציות, שבמסגרתן יכלו נתיני מדינות זרות לחסות בצל הקונסולים שלהם שהוצבו בארץ ישראל. התקנות החדשות הקלו על התיישבותם של יהודים בעיר; הם הורשו להקים בתי כנסת חדשים ולתקן את הישנים והחרובים. תנועת התיירות והצליינות הנוצרית אל העיר התגברה; נבנתה בעיר כנסייה פרוטסטנטית ראשונה, ונפתחה בה לראשונה קונסוליה של הממלכה המאוחדת (ב-1839). הרפורמות של מוחמד עלי תמכו, למעשה, בחדירתן של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל ולירושלים במיוחד; ובשל הנסיבות הפוליטיות הותירו אותן העות'מאניים על כנן, לאחר שהביסו את שלטונו של מוחמד עלי, ואף הרחיבו אותן, בהקלות חוקתיות לרכישת קרקעות ומגורים בארץ ישראל לנתינים זרים שאינם מוסלמים; בהם יהודים שבאו לירושלים כיחידים בערוב ימיהם, ובשיירות, כגון עליית תלמידי הגר"א.
האוכלוסייה הירושלמית התרחבה והתגוונה בעקבות החדירה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית. ולקראת שלהי המאה ה-19, הוקמו מבנים בכול השטחים הפנויים בין החומות לרוב בעשרות מבני ציבור יהודיים ונוצריים. לצדה של הבנייה הממסדית-השלטונית העות'מאנית, הוקמו מבני ציבור על ידי אירופאים נוצרים בני אומות אחדות: רוסים, איטלקים, גרמנים ואחרים שבנו על פי האופייני בארצותיהם, כדי להדגיש את נוכחותם בעיר, ובשלל סגנונות אדריכליים: נאו-קלאסי, נאו-ביזנטי, נאו-גותי, אשר לתכנונם העדכני לתקופתם הועסקו אדריכלים "ידועי שם בארצותיהם".
בשל הצפיפות הרבה החלה היציאה מהעיר העתיקה בקרב כול הקהילות בעיר העתיקה שבין החומות. שכונות חדשות נבנו מחוץ לגבולות העיר העתיקה, לצדיה: הצפוני, המערבי והדרומי. הנוצרים החלו לבנות מחוץ לחומה בשנת 1850; שכונתם הראשונה של היהודים משכנות שאננים, נבנתה בשנת 1860. השכונות החדשות נקראו "העיר החדשה" והן מהוות כיום את רוב שטחה המוניציפלי של העיר. עם התבססות ההתיישבות מחוץ לחומות, החלו לכנות את חלקה הישן של העיר שבין החומות "העיר העתיקה".
בשנת 1880 היו בעיר העתיקה 29,000 תושבים, מתוכם 15,000 יהודים.
מסעו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל וביקורו בעיר, בשנת 1898, היה אירוע רב רושם, שלכבוד כניסתו אליה נהרס חלק מהחומה בסמוך לשער יפו; ובמקביל באותם ימים נערך ביקורו בירושלים של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל, שבעקבותיו הכין תוכנית לשיקומה המודרני של העיר העתיקה.
בשנת 1914 היו בעיר העתיקה 35,000 תושבים, מתוכם 15,000 יהודים.
בקיץ 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה העות'מאנית לצד גרמניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. תושבי ירושלים סבלו בתקופת המלחמה מרעב, מחלות וגירושים; אוכלוסיית הקהילות הצטמצמה; וחלק ממנה עסק בזנות לפרנסתו. התאוששותה באה רק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות סיוע רב שהגיע מחוץ לארץ, בסביבות 1920.
תקופת המנדט הבריטי
בסתיו 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכנס הצבא הבריטי לארץ ישראל. הצבא העות'מאני נסוג מירושלים, וב-11 בדצמבר 1917 נכנעה העיר באופן רשמי לפני חייליו של הגנרל אלנבי. הממשל הבריטי שאף לטפח את המבנים העתיקים בירושלים ולשמר אותם כנכס תרבותי ופוליטי. אוכלוסיית העיר העתיקה לא התפתחה מבחינה חברתית-כלכלית בתקופה הבריטית.
העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי היו לזירות התנגשות בין היהודים לבין הערבים בתקופת המנדט; האתרים סימלו בעיני שני הצדדים את המסורות הדתיות ארוכות השנים, וההחזקה בהם את השליטה בארץ ישראל כולה.
בראשית תקופת המנדט הבריטי התחוללו מהומות דמים בעיר העתיקה בפסח 1921; האוכלוסייה היהודית הותקפה בידי המון פורעים ערבים, וכוחות ההגנה המאולתרים בראשותו של זאב ז'בוטינסקי שסייעו לה, נעצרו על ידי הממשל הצבאי הבריטי בראשותו של רונלד סטורס, שאחר כך נעשה מושלה האזרחי.
בשנת 1922 היו בעיר העתיקה 22,600 תושבים, מתוכם 5,600 יהודים.
בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט בעקבות המאבק על תפילת יהודים למרגלות הכותל המערבי.
בשנת 1931 היו בעיר העתיקה 25,200 תושבים, מתוכם 5,200 יהודים.
מאורעות הדמים בשנים 1936–1939 גרמו ליציאתם של התושבים היהודים מרובעי העיר העתיקה, מלבד הרובע היהודי.
בתום תקופת המנדט התגוררה בעיר העתיקה כמחצית מהאוכלוסייה הערבית של ירושלים, וכ-2% בלבד מהאוכלוסייה היהודית של העיר.
בשנת 1948 היו בעיר העתיקה 33,000 תושבים, מתוכם 2,000 יהודים.
במלחמת העצמאות (1948) תפס הלגיון הערבי את העיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים. ברובע היהודי נותרו יהודים תושביו, וכוחות הגנה מצומצמים: אנשי ההגנה ואצ"ל. ניסיון חטיבת הראל-פלמ"ח לפרוץ אל הרובע ב-19 במאי 1948 דרך שער ציון לא צלח.
וב-28 במאי נפל הרובע היהודי בידי כוחות הלגיון הערבי, והלוחמים עם חלק מהתושבים נלקחו בשבי, ושוחררו לאחר חודשים אחדים אל מדינת ישראל.
התקופה הירדנית
הירדנים שלטו בעיר העתיקה במשך 19 שנה. הם היו האחראים לניהול המקומות הקדושים בעיר, בין היתר, על מתחם הר-הבית, ובו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. באותה תקופה המשיכו להגיע תיירים מכל רחבי העולם לביקור בעיר.
הרובע היהודי בעיר העתיקה נהרס כליל על ידי הלגיון הערבי ותושבים מקומיים בזמן מלחמת העצמאות והפך לאזור חרב ומוזנח. בית הכנסת החורבה, שהיה אחד המבנים הגבוהים והמרשימים בעיר העתיקה ובית הכנסת תפארת ישראל נחרבו. השלטון הירדני מנע מיהודים או ישראלים להתגורר או לבקר בעיר העתיקה. עד 1967, קיים משרד הדתות טקס התייחדות עם העיר העתיקה ביום נפילת הרובע היהודי.
התקופה הישראלית
שמאל|ממוזער|250px|שער יפו נקרא כך משום שממנו מתחילה הדרך שמובילה מירושלים העתיקה לעיר יפו - רחוב יפו בירושלים מתחיל בשער יפו ומסתיים בתחילת הדרך הבין עירונית מירושלים לתל אביב-יפו
שמאל|ממוזער|250px|מבט על העיר העתיקה משכונת אבו תור ב-2024: מימין מסגד אל-אקצא, במרכז כיפת הסלע ומשמאל בית הכנסת החורבה
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 כבשו כוחות צה"ל: הצנחנים, חטיבת ירושלים וחטיבת הראל המשורינת את העיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים ויהודה ושומרון. ממשלת ישראל החילה את החוק הישראלי על מזרח ירושלים והעיר העתיקה ב-28 ביוני 1967.
עם תום קרבות מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל על הריסת שכונת המוגרבים הצמודה לכותל המערבי והקמת רחבת הכותל המורחבת. המשפחות הפלסטיניות שבתיהם נהרסו קיבלו פיצוי כספי. כמו כן החליטה הממשלה על שיקום הרובע היהודי וחידוש היישוב היהודי בו. ברובע היהודי הוקמו מוסדות חינוך אחדים בהם: בתי ספר וישיבת הכותל. מבנה בית הכנסת החורבה, שוחזר ונבנה מחדש ובשנת 2010 הוא נפתח לציבור.
משלהי שנות השבעים של המאה ה-20, החלו עמותות יהודיות, הגדולה שבהן: עטרת כהנים, להתיישב ברובע המוסלמי והנוצרי בבתים שהיו שייכים ליהודים, אשר גורשו מהם במהלך המאורעות, ולרכוש בתים נוספים. ברובע היהודי והמוסלמי מתגוררת הקהילה של תלמידי הרב זילברמן וקהילה של תלמידי הרב אליעזר ברלנד מברסלב אשר ישיבתם "שובו בנים" נמצאת ברובע המוסלמי. נכון ל-2017, כ־80 משפחות יהודיות חיות ברובע המוסלמי, שבמפות ישנות כונה הרובע המעורב. יחד עם תלמידי ישיבות ומוסדות דוגמת המכינה הקדם־צבאית עטרת, ישיבת שובו בנים או נאות דוד, מספרם מגיע לכ־1,200 נפש.
כיום
השלטונות הישראליים ועיריית ירושלים עורכים מעת לעת שיפוץ נרחב בתשתית אספקת המים והביוב ובריצוף ושילוט הרחובות בעיר העתיקה, בשימור החומה והשערים ובמנהרות הכותל, מאז שנות השמונים של המאה ה-20. לרחוב המוביל משער יפו אל הכותל המערבי בשם: רחוב הבירה (רחוב עיר הבירה) ובמהלך שנות כהונתו של טדי קולק שונה השם לרחוב דוד. ברחובות הראשיים מתנהל מסחר במזכרות, דברי טקסטיל וכלי נוי, המיועדים בעיקר לתיירים ועולי רגל מארצות העולם.
בשנת 2004 התגוררו בעיר העתיקה כ-35,000 תושבים, מתוכם כ-3,100 תושבים יהודים. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הדלדלות האוכלוסייה הנוצרית בעיר, אשר גורמת דאגה בחוגי הוותיקן. נכון ל-2016 על פי נתוני עיריית ירושלים מתגוררים בעיר העתיקה כ-39,000 תושבים: ברובע המוסלמי, המאוכלס והצפוף מבין הרבעים מתגוררים 27,407 תושבים ברובע הארמני 3,278 תושבים, ברובע היהודי 4,210 תושבים, והרובע הנוצרי מונה 4,722 תושבים.
גלריה
לקריאה נוספת
ספרות כללית
דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994
מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות
זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972
מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983
אלי שילר, גדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, ירושלים 1991
אלי שילר, ירושלים, חליפות ותמורות בדורות האחרונים, ירושלים 1977
רות לפידות ואמנון רמון, העיר העתיקה - סיכום בעקבות דיוני צוות חשיבה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2002
מחקר העת העתיקה
דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים, 2003
נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980
עמוס קלונר, סקר ירושלים, האזור הצפוני-מערבי, מבוא ומפתחות, ירושלים תשס"ג
אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
מחקר ימי הביניים
זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס
אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, תל אביב, 2003
מחקר העת החדשה
מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה
ספרות נוסעים, זיכרונות ואלבומי תמונות
שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, 1998
שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, הוצאת צור אות, ירושלים
שבתי זכריה, סיפורי חצרות ובתים בין החומות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ו
שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים, ירושלים 2002
צ'ארלס וילסון, ירושלים, העיר הקדושה, ירושלים 1988
ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה, (מבוא: גולדה מאיר, סוף-דבר: טדי קולק), ירושלים 1982
אדריכלות, שימור ופיתוח
ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993
גאוגרפיה
ד"ר אליהו בלנק,"ארץ-ישראל - ספר גאוגרפי (עם סקירה היסטורית, כלכלית, תרבותית וכדומה) ספריה תמצית מספר 4, תש"א, עמודים 65–70
קישורים חיצוניים
מפות עתיקות של ירושלים באתר הספרייה הלאומית
מפת ירושלים – מפה אינטראקטיבית של העיר העתיקה בירושלים הכוללת את המסגדים, הכנסיות, ובתי הכנסת בעיר
אתר העיר העתיקה
העתיקה בירושלים
פורטל תמונות של ירושלים העיר העתיקה
תהליך התכנון לשימור והתחדשות העיר העתיקה באתר מכון ירושלים לחקר ישראל, 2013
רחובות העיר ימלאו
סיורים וירטואליים:
סיור וירטואלי ברובע המוסלמי
סיור וירטואלי בקארדו
סיור וירטואלי בשער שכם
סיור וירטואלי בכותל המערבי
כנסיית הקבר
שחר פוני ונריה ספיר, נפת העיר העתיקה של ירושלים: משרד השטח, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2010
ישראל קמחי, מיפוי שכונות מזרח ירושלים: העיר העתיקה, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2021
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אתרי מורשת עולמית בסיכון
קטגוריה:ירושלים
קטגוריה:ישראל: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:מזרח ירושלים
קטגוריה:ארץ ישראל: ערים עתיקות
קטגוריה:ישראל: אטרקציות תיירותיות | 2024-06-30T13:47:47 |
ירושלים העתיקה | הפניה העיר העתיקה | 2021-10-10T19:26:27 |
ציילון | REDIRECT סרי לנקה | 2004-11-06T14:24:43 |
צמוד מרוכב | ממוזער|ייצוג גאומטרי במישור גאוס של והצמוד שלו . ייצוגו של הצמוד המורכב הוא שיקוף של על הציר הממשי
במתמטיקה, הצמוד המורכב של מספר מרוכב הוא המספר עם רכיב ממשי שווה ורכיב מדומה שווה בגודלו אך מנוגד בסימנו. כלומר, אם ו- הם מספרים ממשיים אז הצמוד המורכב של הוא .
בייצוג קוטבי, ניתן להראות באמצעות נוסחת אוילר שאם ו- הם מספרים ממשיים אז הצמוד של הוא .
המכפלה של מספר מרוכב והצמוד שלו היא מספר ממשי: (אוֹ בקואורדינטות קוטביות).
סימון
הצמוד המורכב של מספר מרוכב מסומן כ- אוֹ . הסימון הראשון, קו מחבר, דומה לסימון למטריצה צמודה, שהיא מעין הכללה של הצמוד המרוכב למטריצות. הסימון השני, כוכבית, מועדף בפיזיקה, שם המטריצה הצמודה מסומנת בדקר (†), וכן בהנדסת חשמל והנדסת מחשבים, בהן סימון הקו המחבר עלול לבלבל עם סימון השלילה הלוגית ("NOT") באלגברה בוליאנית.
אם מספר מרוכב מיוצג כמטריצה מסדר , הסימונים זהים והצמוד המורכב מתאים למטריצה המשוחלפת.
תכונות
התכונות הבאות מתקיימות לכל המספרים המרוכבים ו-, אלא אם צוין אחרת, וניתן להוכיחן על ידי כתיבת ו- בצורה .
הצמוד שומר על חיבור, חיסור, כפל וחילוק: , , ו-.
מספר מרוכב שווה לצמוד המורכב שלו אם ורק אם הרכיב המדומה שלו הוא אפס, כלומר אם הוא מספר ממשי. במילים אחרות, המספרים הממשיים הם נקודות השבת היחידות של הצמוד.
הצמוד אינו משנה את הערך המוחלט של מספר מרוכב: .
הצמוד הוא אינוולוציה, כלומר צמוד של צמוד של מספר מרוכב הוא ().
מכפלה של מספר מרוכב עם הצמוד שלו שווה לריבוע הערך המוחלט שלו: .
תכונה זו מאפשרת חישוב קל של ההופכי הכפלי של מספר מרוכב: לכל .
הצמוד הוא קומוטטיבי כבסיס לחזקה שלמה ועם פונקציות האקספוננט והלוגריתם הטבעי: , , אם אינו אפס או מספר שלילי ממשי.
אם שורש של פולינום במשתנה אחד עם מקדמים ממשיים הוא מרוכב, אז גם הצמוד המרוכב שלו הוא שורש של הפולינום. כלומר אם הוא פולינום כזה ו- אז . לפיכך, שורשים מרוכבים של פולינומים ממשיים מתרחשים בזוגות צמודים .
באופן כללי, אם היא פונקציה הולומורפית שהצמצום שלה למספרים הממשיים היא בעלת ערך ממשי, ו- ו- מוגדרים, אז .
המפה מ- ל- היא הומיאומורפיזם (שבו הטופולוגיה על נחשבת לטופולוגיה הסטנדרטית) ואנטי-ליניארית , אם לוקחים בחשבון את כמרחב וקטורי מרוכב מעל עצמו. המפה היא פונקציה חד-חד-ערכית ועל ותואמת את הפעולות האריתמטיות, ומכאן שהוא אוטומורפיזם שדה. מכיוון שהיא שומרת על המספרים הממשיים קבועים, הוא מרכיב בחבורת גלואה של הרחבת השדה . בחבורת גלואה שני איברים, והזהות על , ולפיכך שני האוטומורפיזמים היחידים של שמותירים את המספרים הממשיים קבועים הם מפת הזהות והצמוד המורכב.
שימוש כמשתנה
כשנתון מספר מרוכב אוֹ , הצמוד שלו מספיק כדי לשחזר את רכיבי המשתנה:
רכיב ממשי:
רכיב מדומה:
מודולוס (ערך מוחלט):
ארגומנט: , כלומר
הצמוד מסייע גם לבצע חילוק מספרים מרוכבים, ולכל מתקיים , או בצורה מפורשת
בנוסף, ניתן להשתמש ב- כדי לציין ישרים במישור: הקבוצה מייצגת ישר דרך ראשית הצירים המאונך ל-, מכיוון שהרכיב הממשי של הוא אפס רק כאשר קוסינוס הזווית בין ו- הוא אפס. באופן דומה, עבור יחידה מורכבת קבועה , המשוואה קובעת את ישר דרך המקביל לישר דרך הראשית ו-.
שימושים אלה בצמוד של כמשתנה מומחשים בספרו של פרנק מורלי Inversive Geometry מ-1933, שנכתב עם בנו פרנק ויגור מורלי.
הכללות
עבור מטריצות של מספרים מרוכבים, , כש- היא המטריצה המורכבת מהצמוד של כל איבר ב-.
מטריצה צמודה של מטריצות מרוכבות היא הכללה של הצמוד המרוכב. כללי עוד יותר הוא הרעיון של אופרטור צמוד לאופרטורים במרחבי הילברט מרוכבים. כל אלו נכללים בפעולות הכוכב של אלגברות סי כוכב.
אפשר גם להגדיר צמוד גם לקווטרניונים: הצמוד של הוא .
קיים גם מושג מופשט של הצמוד למרחב וקטורי מעל המספרים המרוכבים. בהקשר זה, כל מפה אנטי-ליניארית המקיימת:
כש- ו- היא מפת הזהות על .
לכל .
לכל
נקראת הצמדה מרוכבת. מכיוון שהאינוולוציה היא אנטי ליניארית היא לא יכולה להיות מפת הזהות על .
ראו גם
מספר מרוכב
שדה המספרים המרוכבים
מטריצה צמודה
אופרטור צמוד
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנליזה מרוכבת
קטגוריה:מושגים במתמטיקה | 2024-04-04T05:29:48 |
הגוש הקומוניסטי | REDIRECT הגוש המזרחי | 2004-11-06T14:41:59 |
טיטו | REDIRECT יוסיפ ברוז טיטו | 2004-11-06T14:44:14 |
חילופי אוכלוסין | הפניה טרנספר#חילופי אוכלוסין | 2009-12-06T00:08:54 |
בוטצואנה | הפניה בוטסואנה | 2018-02-04T13:06:24 |
קירגיסטן | REDIRECTקירגיזסטן | 2004-11-06T15:46:06 |
טג'יקיסטאן | REDIRECTטג'יקיסטן | 2004-11-06T15:47:47 |
אל סלבדור | הפניה אל סלוודור | 2024-02-10T14:32:33 |
נבוכדנאצר | REDIRECT נבוכדנצר השני | 2004-11-06T17:09:40 |
נבוכדנצר השני | ממוזער|מימין, תחריט של נבוכדנאצר השני על מה שנחשב חלק מ"עמודי מגדל בבל".
250px|ממוזער|שמאל|לבנת חרס בבלית מהמאה השישית לפני הספירה נושאת כתובת בכתב יתדות "נבוכדנצר מלך בבל תומך מקדש אסגילה (בבל) ומקדש אֵ־זִידָה (בורסיפה) בנו בכורו של נבופלאסר מלך בבל. מוזיאון הכט חיפה
נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי (באכדית: Nabû-kudurri-uṣur) היה מלך בבל בתקופת האימפריה הנאו־בבלית. הוא עלה למלוכה בשנת 605 לפנה"ס. היה בנו של המלך נבופלאסר, ומחריבו של בית המקדש הראשון.
לנבוכדנצר מיוחסת בניית הגנים התלויים בבבל, שעל פי האגדה נבנו עבור אשתו, שהתגעגעה לנוף ההרים בו גדלה.
מקור שמו
משמעות שמו האכדי נבו־כודורי־אוצור 𒀭𒈾𒁉𒌝 𒆪𒁺𒌫𒊑 𒌑𒍑𒌋𒌫 היא "נבו, נצור את בכורי": "נבו" הוא אל החכמה הבבלי, "כודורי" שמשמעו 'בן בכור', "אוצור" מהשורש השמי נ־צ־ר (בנפילת נ') שמשמעותו כבעברית נְצוֹר, שְׁמוֹר.
קיימת מילה שנייה באכדית "כודורי" שמשמעה 'גדר, אבן גבול' (קשורה לעברית גדר), ועקב כך בעבר פורש שמו כ"נבו שומר הגבול". על פי פירוש אחר, פירוש שמו הוא "נבו, נסיך אשור". הן המרכיב התאופורי "נבו" הן הסיומת "־אצר" מקובלות בשמות בבליים (לדוגמה נבופלאסר, נבונצר ואחרים).
השם מופיע בתנ"ך במספר צורות איות שונות: נְבוּכַדְנֶצַּר (בספרים דניאל, אסתר, עזרא ונחמיה), נְבוּכַדְנֶאצַּר (בספרים מלכים, ירמיהו, דברי הימים ודניאל) ונְבוּכַדְרֶאצַּר (בספרים ירמיהו ויחזקאל).
מלחמותיו
200px|ממוזער|מפה המתארת את חורבן המקדש וירושלים, מתוך כרוניקת נירנברג של הרטמן שדל, 1493
נבוכדנצר השני עוד בהיותו יורש עצר כבש את סוריה. בקרב כרכמיש הביס את הצבא המשותף של מצרים ואשור בהנהגתם של פרעה נכו השני ואשור־אובליט השני מלך אשור, וזאת במסגרת מדיניותו לחיזוק שליטתו בלבנט. קרב זה הביא להתמוטטותה הסופית של האימפריה האשורית, ומצרים הפסיקה להיות גורם משמעותי באזור. בעקבות הקרב עלתה האימפריה הבבלית. נבוכדנצר הביס את ממלכת יהודה, והחריב את ערי הפלשתים ב־604 לפנה"ס. בשנת 601 לפנה"ס יצא למסע צבאי למצרים בתקופת מלכותו של פרעה נכו השני. במסע זה שני הצבאות סבלו מאבדות רבות, והקרב ביניהם הסתיים ללא הכרעה. בשנת 597 לפנה"ס הגלה את יהויכין מלך יהודה לבבל והמליך תחתיו את צדקיהו דודו. בשנת 586 לפנה"ס, בעקבות מרד אזורי בו השתתף צדקיהו, ערך נבוכדנצר מצור נוסף על ירושלים, ובסופו נהרסה העיר, חרב בית המקדש, והחלה גלות בבל.
במסגרת מדיניותו של נבוכדנצר לחיזוק שליטתו בלבנט, הוא ניסה לכבוש את צור; הוא צר עליה 13 שנה החל מהשנה השביעית למלכהּ אתבעל השלישי,יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני)יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, פסקה 21 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) עד שנת 572 לפנה"ס בערך, ולא הצליח לכבשה. הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור את הסתערות נבוכדנצר על צור ואת סבל העיר. במקום אחר יחזקאל מזכיר שנבוכדנצר לא הצליח להפיל את צור במצור.; המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני. בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות, ביניהן צור, וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון) ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך. ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן. יש הסוברים שהייתה לנבוכדנצר הצלחה מוגבלת בכיבוש; לפיהם, בשל התנאים הגאוגרפיים והצי האיוני הקטן של הבבלים רק החלק היבשתי של העיר נכבש, ובהסדר שסיים את המצור סוכם שאתבעל השלישי ירד מהשלטון, אך מוסד המלוכה יישמר, ועל צור הומלך המלך בעל, שהיה כנראה בנו של אתבעל.
למרות שכיבושי נבוכדנצר השני הגדילו את כוחה של בבל ואת השפעתה, הממלכה קרסה פחות מעשרים וחמש שנים לאחר פטירתו.
נבוכדנצר באמנות
נבוכדנצר מופיע כדמות הראשית באופרה של ורדי, "נבוקו". באופרה זו, לאחר שנבוכדנצר כובש את ירושלים ומגלה את היהודים, הוא מתחרט, מבקש את סליחת האלוהים, ומאפשר ליהודים את שיבת ציון. בכך חורג הסיפור מהמציאות ההיסטורית, ומייחס לנבוכדנצר מעשים שנעשו למעשה על ידי כורש, זמן רב לאחר מותו של נבוכדנצר.
במסורת היהודית
על פי המסופר באלפא ביתא דבן סירא, נבוכדנצר השני נולד מצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא.
תקופת חייו
על פי המחקר ההיסטורי מלך נבוכדנצר השני בין השנים 605–562 לפנה"ס. אולם, פרשני המקרא היהודים מאחרים את פעולותיו בחורבן בית ראשון לשנת ג'של"ט במניין השנים בלוח העברי = 422 לפנה"ס (שלשיטת האברבנאל והמלבי"ם היא שנת 3358 לבריאת העולם).
החרבת צור
יחזקאל קונן על צור וניבא שהעיר תיחרב על ידי נבוכדנצר: . למעשה, המצור של נבוכדנצר על העיר נכשל, ואף שהעיר נחלשה כלכלית היא לא חרבה (ולכך גם רמז יחזקאל במקום אחר) והמשיכה להתקיים ברציפות עד ימינו. לפי פרשנות האברבנאל, לא נחרבה העיר כליל למעשה על ידי נבוכדנצר השני אלא על ידי אלכסנדר מוקדון, ואילו המלבי"ם מפרש שאכן נחרבה צור כליל על ידי נבוכדנצר ואחרי שהוחרבה נבנתה שוב שלא במקומה הראשון אלא במקום סמוך לה.250px|ממוזער|שמאל|תוכנית העיר בבל בתקופת נבוכדנצר השני
ראו גם
סמגר נבו
נבושזבן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי בבל
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:כשדים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס | 2024-03-17T14:16:22 |
נבוכדנצר | REDIRECT נבוכדנצר השני | 2006-01-09T21:02:49 |
צפון | שמאל|ממוזער|250px|הנוף בקוטב הצפוני של כדור הארץ
צפון הוא אחד מארבע רוחות השמיים. כיוון צפון הפוך לדרום ונמצא בזווית ישרה לכיוון מזרח ולמערב. בתרבות המערבית הצפון נחשב לכיוון הראשי ומשמש כדי להגדיר את שאר הכיוונים. הצפון נמצא באזימוט 0 מעלות.
ישנם שלושה סוגי צפון עיקריים:
צפון אמיתי – הוא המשך ישיר מנקודה מסוימת לכיוון ציר הסיבוב של כדור הארץ בקוטב הצפוני.
– הוא הכיוון אליו מצביע המצפן. צפון זה אינו זהה לצפון האמיתי והוא סוטה ממנו במעלות בודדות (תלוי במיקום על כדור הארץ).
צפון רשת – הצפון השלישי מתייחס לקריאת מפות. רשת הקואורדינטות במפות היא בעצם יישור של מקטע בכדור הארץ, וצפון רשת מצביע על כיוון קווי האורך. מכיוון שהמפה יושרה, יש סטייה בינו לבין סוגי הצפון האחרים, גם היא במעלות ספורות.
תפקיד הצפון ככיוון הראשי
סיבוב שמי הלילה סביב הקוטב השמימי מאפשר לחוות באופן בלתי אמצעי את הכיוון "מעלה". לכן, בחירת הצפון כמתאים לכיוון "מעלה" בחצי הכדור הצפוני, או דרום באותו תפקיד בחצי הכדור הדרומי, הוא, בטרם קיום תקשורת כלל-עולמית, שרירותי למדי. הסינים, למשל, בחרו דווקא את הדרום ככיוון "מעלה" של מפותיהם, אף על פי שסין היא בחציו הצפוני של כדור הארץ. וגם למזרח היה תפקיד ככיוון ראשי (צפון בערבית – "שמאל"; הצפנת מפה – אורינטציה; בתנ"ך מזרח-קדמה, צפון=שמאלה; מפת מדבא המזרח כלפי מעלה; ועוד.).
הצפון בתרבות המערבית
בתרבות המערבית המודרנית:
"מעלה" היא מטפורה לצפון.
מפות מצוירות בשנות האלפיים כך שהצפון האמיתי או הצפון המגנטי נמצא למעלה, על הדף, וזאת בשונה ממפות קדומות, בהן היה המזרח בחלק העליון כלומר המפות צוירו כשהאדם עומד ופניו מזרחה.
גלובוסים נבנו כך שהקוטב הצפוני נמצא למעלה או, אם הגלובוס נטוי, בחצי העליון.
במפות מצוין בהדגשה איזה כיוון הוא הצפון. מכאן משתמשים בעברית במונח "להצפין" כדי לציין את הנחת המפה כך שהיא תואמת את הכיוון בשטח.
לעיתים משתמשים בחץ יחיד כדי לסמן במפה את הצפון האמיתי, ולעיתים משתמשים בשני חיצים כדי לציין את הצפון האמיתי והצפון המגנטי. ישנן גם מפות המציגות את שושנת הרוחות, אך גם בה בדרך כלל הצפון בולט יותר משאר הכיוונים, אם על ידי איור או על ידי הדגשה אחרת.
ההטיה התרבותית והעדפת הצפון במפות אותגרו החל מאמצע המאה ה-20. האדריכל והפילוסוף האמריקאי ריצ'רד באקמינסטר פולר פיתח את מפת דימקסיון שאחד ממאפייניה הוא העדר הטיה תרבותית בין צפון לדרום היות שבמפה זו הצפון איננו למעלה והדרום אינו למטה (יצוין שקיימות מפות, בעיקר במספר מדינות בחצי הכדור הדרומי, בהן הדרום נמצא למעלה).
מפות העולם הנפוצות עד שנות השבעים של המאה ה-20 נערכו ברובן על פי היטל מרקטור. במפות אלה שטחן של מדינות אירופה ואמריקה הרחוקות מקו המשווה גדול ביחס – פי כמה מאשר במציאות – משטח המדינות הקרובות אליו כמו רבות ממדינות אפריקה, אסיה ודרום ומרכז אמריקה. השימוש בהיטל גל-פטרס מבטל את העיוות בגדלים, אך במתכונתו המקורית הותיר יתרון למדינות האקלים הממוזג בכך שצורתן על המפה נותרה ללא שינוי ניכר בניגוד למדינות האזור הטרופי שצורתן במפה שונתה.
הצפון בתנ"ך
הצפון בתנ"ך מכונה גם "שמאל", מנקודת מבט בה האדם עומד ופניו למזרח (לדוגמה: "אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" ). הצפון מתואר לעיתים בתנ"ך ככיוון מאיים, נקודת התורפה של ירושלים הייתה תמיד גבולה הצפוני, שכן בחלק זה נפתח מישור רחב, המאפשר הצבת כוחות צבא ללא קושי. לא כדי הקבילו יושבי ירושלים את נבואת ירמיהו: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיהו פרק א', יד) על עירם, שכן לאורך כל ההיסטוריה נכבשה העיר תמיד מצפון. וכך גם תושבי ארץ ישראל היו תחת איום מתמיד מצפון אשר אכן ממנו הגיעו האשורים והבבלים בעת שכבשו את הארץ בתקופת הבית הראשון.
אחד ההסברים לכינוי רוח השמיים של הצפון בשם זה היא מפני שהוא צפוּן מן האור שבו לא עוברת החמה והאור שמגיע ממנו הוא אור חוזר.
עוד אומרים חז"ל: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. (בבא בתרא, כ"ה ע"ב).
הגמרא בברכות שונה "מניין ששכינה מצפון? שנאמר עורי צפון ובואי תימן".
הצפון בפוליטיקה ובדיפלומטיה
המונח הצפון משמש כדי לציין את המדינות העשירות והמתקדמות מבחינה טכנולוגית, בניגוד לדרום, שהן המדינות העניות והמפותחות-פחות. חלוקה זו אינה מתאימה בהכרח למצב בשטח שכן אוסטרליה למשל נמצאת בדרום (מדרום לקו המשווה) אך נחשבת, במובן זה, מדינה צפונית. הצפון מחליף לאחרונה את המונח המערב בחקר פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים.
הצפון משמש גם לעיתים כדי לציין את החלק הצפוני של מדינה או אזור גאוגרפי. לדוגמה, בישראל הצפון מציין את האזור שנמצא מצפון לקו דמיוני הנמתח מצפון לעיר חדרה.
דוגמאות נוספות:
איטליה היא אחת המדינות שבה יש חלוקה לצפון ודרום. האזורים העשירים יותר נמצאים בצפון. הצפון באיטליה הוא תעשייתי ועשיר במסחר בעוד הדרום הוא חקלאי בעיקר. הליגה הצפונית באיטליה קוראת להקמת מדינה נפרדת בשטחי צפון איטליה.
באנגליה, לעומת זאת, הצפון הוא דווקא החלק העני יותר. בצפון אנגליה נמצאות התעשיות הכבדות, שנחלשו בשנים האחרונות.
בארצות הברית, הצפון מתייחס למדינות שלא פרשו מהברית במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית.
בקנדה, הצפון מתייחס לאזור הארקטי, בניגוד לשטחי הדרום הגובלים בארצות הברית. הצפון בדרך כלל כולל את יוקון, הטריטוריות הצפון מערביות, החלקים הצפוניים של קולומביה הבריטית, ונונאווט, המאוכלסים בעיקר על ידי ה־First Nations והאינואיט.
הצפון במילון
המונחים להלן הם על פי "מילון מונחים צבאיים", הוצאת צה"ל אג"ם מה"ד, 1980:
צָפוֹן אֲמִתִּי (צָפוֹן גֵּיאוֹגְרָפִי): בטופוגרפיה – הכיוון אל הקוטב הצפוני הגאוגרפי.
צִפּוּן-הַמַּפָּה: בטופוגרפיה – הנחת מפה באופן שקוויה יהיו מקבילים לקווים המתאימים להם בשטח. ציפון מפה נעשה בדרך כלל על ידי הקבלת קווי האורך של המפה לכיוון הצפון בעזרת מצפן.
צְפוֹן-הַמַּצְפֵּן: בטופוגרפיה – הכיוון שהמחוג המגנטי של המצפן מורה אליו.
צִפּוּן-הַמַּצְפֵּן: הנחת מצפן באופן שהקו צפון-דרום שלו יופנה בכיוון המחוג המגנטי. במצפני שבהם צמוד המגנט ללוח השנתות (כגון: מצפן מנסרתי), נעשה הציפון מאליו.
צְפוֹן-הָרֶשֶׁת: בטופוגרפיה – כיוון הצפון, שמראים קווי-רשת הקואורדינטות של המפה.
צָפוֹן מָגְנֵטִי: בטופוגרפיה – הכיוון אל הקוטב המגנטי הצפוני, הנמצא בקרבת הקוטב הצפוני הגאוגרפי.
קישורים חיצוניים
מיכל שליו, למה הצפון נמצא למעלה במפה?, באתר אלכסון
הערות שוליים
קטגוריה:שושנת הרוחות | 2024-08-30T07:30:40 |
שושנת יריחו | שמאל|ממוזער|250px|מחזור החיים של שושנת יריחו
שושנת יריחו (בלועזית: לישמניאזיס, Cutaneous leishmaniasis; נקראת גם מחלת זבובון החול) היא מחלה טרופית וסובטרופית הנגרמת על ידי הפרוטיסט לישמניה (Leishmania), אשר מועבר אל האדם באמצעות עקיצת זבוב החול (בקה) הנושא את המחלה. ישנם כעשרים מינים של לישמניה שעלולים לגרום לשושנת ירחו. מחלה זו נחשבת זואונוסיס (מחלה זיהומית המועברת מבעלי חיים לבני אדם), למעט Leishmania tropica - שהיא לרוב מחלה אנתרופונוטית (מחלה המועברת מאדם לאדם באמצעות נוזלי גוף).
לישמניאזיס הוגדרה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחת מתוך 17 מחלות טרופיות מוזנחות שיש למגר מהעולם.
לישמניאזיס בישראל (לישמניאזיס של העולם הישן)
לישמניאזיס של העולם הישן (old world leishmaniasis) מתייחס לטפיל הנפוץ באירופה, אפריקה ואסיה. בישראל נמצאים שני סוגים.
לישמניה רבא (Leishmania major) הוא סוג הטפיל הנפוץ בישראל. נמצא בדרום הארץ, באזורי ספר, בסביבה לחה: בערבה, בנגב ובבקעת בית שאן. בעל תקופת דגירה של 10–45 יום. קיים אצל בני אדם ובעלי חיים. במקרה של L. major יהיה מספר גדול של פצעים, ללא כאב, המלווים בדלקת נרחבת ובהגדלה של בלוטות הלימפה. גבולות הנגע ברורים והריפוי מלווה בצלקת אצל אנשים עם מערכת חיסון מתפקדת. הווקטור העיקרי בארץ הוא בקה (Phlebotomus
papatasi) והמארחים הידועים הם מריון מדבר, מריון מצוי, פסמון, נברן השדה ומיני גרביל.
לישמניה טרופיקה (Leishmania tropica) נמצא באזורים אורבניים, ממרכז הארץ וצפונה: ירושלים, מרכז השומרון והגליל. לטפיל זה תקופת דגירה של 20 יום עד 8 חודשים. זבוב החול משמש כוקטור והמארח הידוע העיקרי בארץ הוא שפן סלע. במקרה של L. tropica הנגעים יהיו בודדים, כיבים לא כואבים על העור בגודל של מספר סנטימטרים, ללא דלקת בהיקף. גבולות הנגע ברורים וללא הגדלה של בלוטות הלימפה. הריפוי הוא ללא צלקות אצל אנשים ללא חולשה של מערכת החיסון.
לישמניה אינפנטום (Leishmania infantum) קיימת במרכז ישראל, שפלת החוף, הגליל ושטחי הרשות הפלסטינית. אזור הרי יהודה, מודיעין, הגליל התחתון והגליל המערבי. המאחסן העיקרי הוא כלב הבית בו היא פוגעת אך עלולה גם לפגוע באדם ואף לגרום למוות אצל ילדים או אנשים מדוכאי חיסון.
לישמניאזיס ביבשת אמריקה (לישמניאזיס של העולם החדש)
לישמניאזיס של העולם החדש (New world leishmaniasis) מתייחס לטפיל הנפוץ בדרום ובמרכז אמריקה. תרמילאים ישראלים מביאים איתם את הטפילים הללו. שני הטפילים הם לישמניה ברזיליאנזיס (L.brasiliense complex) ולישמניה מקסיקנה (L.mexicana complex). ל. ברזיליאנזיס אנדמית לאזור הפארק הלאומי מאדידי והוא זה הגורם לנגעים החמורים ביותר. בדרך כלל מלווה בזיהום נוסף של חיידקים ארוביים ואנארוביים. המופע הראשוני דומה לל. מקסיקנה אך מספר חודשים לאחר ריפוי הכיבים מופיעים הכיבים מחדש כשהם מערבים את נקודת המפגש בין העור למוקוזה באף ובהמשך מתפשטים אל תוך האף ומשמידים את הרקמה לאחר מספר שנים.
מקור השם
השם שושנת יריחו קיים בעברית בלבד, ומתייחס לצורת הפריחה המופיעה על עור החולים ולאזור יריחו, בו קיימת סכנת הידבקות. בשפות אחרות קרויה המחלה על-שם הפרוטיסט המחולל אותה. באופן דומה, חיילים אמריקאים שנדבקו בה במהלך מלחמת עיראק כינו אותה "פורונקל בגדד".
לאחר כחודשיים בערך, מתפתחת העקיצה לתפרחת עור בצורת שושנה באזור שנעקץ, בשל התפתחות הטפיל. במקרים שהטיפול מוזנח עלולות להתפתח צלקות אדומות באזורים נרחבים.
אופני מניעת התחלואה
זמן העקיצה הוא בעיקר בלילה, ונעשה בגובה של עד כחצי מטר מעל הקרקע (כך ששינה על-גבי מיטות מוגבהות עשויה למנוע הדבקה). מספר הנעקצים בישראל בשנה מזבוב החול מגיע למאות אחדות. כדי להימנע מעקיצה יש לכסות את הגוף ולמרוח אותו בחומר דוחה יתושים.
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים כי צמח הבוגנוויליה מזן בוגונווילה חלקה עשוי להגן מפני זבובון החול. במהלך מעקב אחרי הרגלי תזונתו של זבובון החול, נתגלה כי הצמח רעיל לזבובונים וכי תוחלת החיים של זבובונים שאכלו מצמח זה נתקצרה באופן ניכר ולעיתים הוביל למותם בטרם הפיצו את המחלה.
נמצא שקיימים צמחים המושכים את זבובי החול לעיתים עד פי 14 יותר מבוגונוויליה, אולם להבדיל מהבוגונווילה, אינם רעילים לזבובי החול. על סמך מידע זה ניתן להגביל את תפוצת זבובי החול על ידי דילול צמחים אלה בקרבת יישובים. כמו כן ניתן לעשות שימוש בצמחים הללו ללכידת והדברת זבובי החול על ידי שימוש בחומרי הריח שלהם או בצמחים עצמם לצד מלכודות דבק פשוטות. מבין עשרות צמחים שנבדקו, שלושת הצמחים שמשכו זבובי חול במיוחד הם רכפתן מדברי, ינבוט השדה, אשל היאור.
החוקרים פרופ' יוסף שליין וד"ר גונטר מילר מהאוניברסיטה העברית פיתחו והוכיחו את יעילותה של טכנולוגיית הדברת יתושים ATSB (Attractive Sugar Baits) ידידותית לסביבה המבוססת על סוכרים, אשר בטוחה ליונקים אך קוטלת יתושים. ריסוס סביבת מחייתם של זבובי החול, או צמחים המושכים אותם, הביא להדברה משמעותית ויכול להביא לבלימת התפשטות המחלה, כמדווח בספרות המקצועית ובתקשורת הפופולרית.
אבחון
להבדיל מעקיצת יתוש רגילה שמגרדת וחולפת בתוך כמה ימים, שושנת יריחו באה לידי ביטוי בהופעת קשריות (גושים) נוקשות. הקשריות האלה נותרות על פני העור במשך חודשים ארוכים.
דגימה הנלקחת מהגבולות של כיב פעיל, ונצבעת באמצעות צביעת גימזה (giemsa)
עלולה להיות בלתי יעילה בשל דמיון התוצאה לזו שמעידה על חיידק הצרעת (lepromatous leprosy)
טיפול
ישנם מגוון של טיפולים:
משחה מקומית המכילה אנטיביוטיקה, בין עשרה לעשרים יום.
צריבת הנגעים בחנקן נוזלי, אחת לשבוע/שבועיים.
זריקות פנטוסטם תוך-נגעיות שמיועדות להרוג את הטפילים
טיפול פוטודינמי. מריחת משחה המגבירה רגישות לאור על הנגע והארת הנגע.
מתן כדורים או עירוי של סודיום סטיבוגלוקונט, מילטפוסין, ואמפוטריצין B ליפוזומי.
ראו גם
לישמניוזיס ויסצרלית, מחלה חמורה יותר שאף היא נגרמת על ידי הלישמניה. נקראת "קדחת שחורה"
קישורים חיצוניים
זבוב החול, אתר המשרד להגנת הסביבה
נשיכה בישבן על ידי חרק יכולה להועיל לבריאות, הודעה לעיתונות של מכללת הדסה
אבחון חדשני של מחלת הלישמניה (שושנת יריחו), אתר כיכר השבת
שפנים, שושנות וצפעים, אתר עמותת מן השדה
שושנת יריחו, אתר בי"ח שיבא
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות חד-תאיים
קטגוריה:מחלות טרופיות מוזנחות
קטגוריה:מחלות עור והרקמה התת-עורית | 2024-07-01T14:47:53 |
שלשה פיתגורית | שמאל|ממוזער|250px
שלשה פיתגורית (או שלשה פיתגוראית) היא שלשה של מספרים טבעיים המקיימת את השוויון , המופיע במשפט פיתגורס. בהתאם למשפט ההפוך למשפט פיתגורס, משולש שצלעותיו מהוות שלשה פיתגורית הוא משולש ישר-זווית. השלשה הפיתגורית הקטנה ביותר, , הייתה ידועה משחר ההיסטוריה, ומשערים שהמשולש ישר הזווית שמתקבל ממנה שימש להעברת אמות מים עוד במצרים הקדומה.
כל שלשה פיתגורית אפשר להכפיל בגורם קבוע שלם, ולקבל שלשה פיתגורית חדשה (אם היא שלשה פיתגורית, אזי ולכן גם , כאשר גם היא שלשה פיתגורית). שלשה פיתגורית שלא ניתן לקבל כמכפלה של שלשה פיתגורית אחרת בקבוע שלם גדול מ-1 נקראת שלשה פרימיטיבית: אלו הן השלשות שבהן המחלק המשותף המקסימלי הוא 1; בשלשה כזו, המחלק המשותף המקסימלי של כל שני מספרים הוא 1.
להלן רשימת 16 השלשות הפרימיטיביות שבהן :
{|align="center" cellspacing="0" cellpadding="0"
|- align=center
|style="padding:0 1em"| (3,4,5)
|style="padding:0 1em"| (5,12,13)
|style="padding:0 1em"| (15,8,17)
|style="padding:0 1em"| (7,24,25)
|- align=center
|style="padding: 0 1em"| (21,20,29)
|style="padding:0 1em"| (35,12,37)
|style="padding:0 1em"| (9,40,41)
|style="padding: 0 1em"| (45,28,53)
|- align=center
|style="padding:0 1em"| (11,60,61)
|style="padding: 0 1em"| (33,56,65)
|style="padding: 0 1em"| (63,16,65)
|style="padding: 0 1em"| (55,48,73)
|- align=center
|style="padding:0 1em"| (13,84,85)
|style="padding: 0 1em"| (77,36,85)
|style="padding: 0 1em"| (39,80,89)
|style="padding: 0 1em"| (65,72,97)
|}
פרמטריזציה של התבנית הריבועית
אפשר לייצר אינסוף שלשות פיתגוריות באמצעות הנוסחה
כאשר מספרים טבעיים. ההוכחה שאלו אכן שלשות פיתגוריות היא על ידי חישוב ישיר:
משערים שנוסחה זו הייתה ידועה כבר לבבלים, שיצרו לוח בכתב יתדות (לוח פלימפטון 322) המתוארך לתקופה שבין שנת 1900 לפנה"ס לשנת 1600 לפנה"ס וכולל חמש-עשרה שלשות פיתגוריות, ובהן (אותה אפשר לקבל אם נבחר ).
בפרט, אם נציב נקבל את השלשות
לכן כל מספר אי-זוגי (למעט המספר ) הוא חלק משלשה פיתגורית פרימיטיבית, ומכאן שיש אינסוף שלשות פיתגוריות פרימיטיביות.
משפט: כל שלשה פיתגורית פרימיטיבית אפשר להציג באמצעות הנוסחה שבראש הסעיף, כאשר זרים ובעלי זוגיות שונה.
הוכחה: נבחין שאם שלשה פרימיטיבית, אזי מוכרח להיות אי-זוגי, וכן גם אחד (בדיוק) מבין המספרים (זאת משום שריבוע משאיר תמיד שארית 0 או 1 בחלוקה ל-4). יהי המספר הזוגי בשלשה. מן השוויון נובע , כאשר שניהם זוגיים. מכיוון ש- זרים מתקיים כי , ומכיוון שמכפלתם היא נובע כי כל אחד מן הגורמים הוא פעמיים ריבוע. אם נכתוב נקבל את ההצגה הדרושה. כעת זרים משום שכל מחלק משותף שלהם מחלק גם את , ואחד מהם זוגי משום שאחרת כולם זוגיים.
מכאן אפשר לקבל נוסחה כללית לכל השלשות הפיתגוריות:
כאשר זרים ובעלי זוגיות שונה; כל שלשה מוצגת כך באופן יחיד (משום ש- הוא המחלק המשותף המקסימלי של שלושת המספרים). זוהי דוגמה לפתרון של משוואה המתקבלת מתבנית ריבועית עם נקודה רציונלית. ישנן שלשות, כגון , שלא ניתן להציג עם (במקרה זה, משום ש-15 אינו סכום של שני ריבועים).
על ידי בחינת הערכים האפשריים של מודולו מספר קבוע , אפשר להסיק אלה שאריות יכולה לקבל שלשה פרימיטיבית בחלוקה ל-. לדוגמה, אחד מבין המספרים מתחלק ב-4 והשני אי-זוגי; גם אי-זוגי; בפרט, מספר הנותן שארית 2 בחלוקה ל-4 אינו יכול להופיע בשלשה פיתגורית פרימיטיבית. בדומה לזה, בדיוק אחד משני המספרים מתחלק ב-3, ובדיוק אחד מבין השלושה מתחלק ב-5.
מאחר ש- הוא סכום של שני ריבועים (זרים זה לזה), כל גורם ראשוני שלו הוא מהצורה .
כל מספר טבעי שאינו נותן שארית 2 בחלוקה ל-4 יכול להופיע בתפקיד בשלשה פרימיטיבית. מספר השלשות הפרימיטיביות (עם ) שבהן מופיע שווה ל-, כאשר הוא מספר הגורמים הראשוניים השונים של .
כאשר בנוסחה שבראש פרק זה הם מספרי פל עוקבים, ההפרש בין בשלשה המתקבלת הוא 1.
העץ הטרנארי של השלשות הפיתגוריות
אם שלשה פיתגורית, אזי המספרים
מקיימים את היחס ; ולהפך, אם מקיימים את היחס הזה, ניתן לבנות מהם שלשה פיתגורית באמצעות הטרנספורמציה ההפוכה:
במילים אחרות, אם מגדירים
אזי מעבירה את היריעה ליריעה .
היתרון הוא, כמובן, שאת המשוואה השנייה קל יותר לפתור (במספרים שלמים). השלשה פרימיטיבית אם ורק אם זרים.
משפט רוברטס
משפט: הווקטור מהווה שלשה פרימיטיבית אם ורק אם , כאשר מכפלת מספר סופי של מטריצות מבין:
יצוג השלשות כעץ טרנארי: בדרך זו, ניתן להציג את כל השלשות הפרימיטיביות בעץ טרנארי, עץ שבו לכל קודקוד יש בדיוק שלושה בנים. שורש העץ יהיה השלשה . לכל שלשה יהיו שלושה בנים:
רעיון ההוכחה: לכל שלושה מספרים טבעיים המהווים שלשה פיתגורית נגדיר את השלשות המסומנות המתקבלות ממנה:
נגדיר את ה'תאום' של שלשה המתאימה ל- השלשה המתקבלת מהחלפת ב-.
יהיו תאומי של בהתאמה.
מניתוח התהליך ניתן להסיק כי הן שלשות פיתגוריות של מספרים טבעיים וכי לכל מתקיים . כדי להוכיח את הכיוון ההפוך מוצאים לכל שלשה פיתגורית (לא מסומנת) את התאום שלה ומבצעים תהליך דומה.
שלשות פיתגוריות מיוחדות
פייר דה פרמה מצא שלשה פיתגורית כאשר ניתנים להצגה כריבוע של מספר טבעי:
בנוסף, פרמה הוכיח בנסיגה אינסופית כי לא ייתכנו שלשות פיתגוריות בהן הם ריבועים של מספרים שלמים.
קיימות שלשות פיתגוריות שונות עם אותו ערך של המכפלה . למשל, בשלשות
מתקיים . לא ידוע האם קיימות שלשות עבורן זהה.
קיימות אינסוף שלשות פיתגוריות שבהן הם מספרים עוקבים. ארבע השלשות הראשונות מסוג זה הן
מאחר ש- הוא סכום של שני ריבועים עוקבים, המשוואה המתאימה לכך היא , כלומר . לאחר הכפלה ב-2 והעברת אגפים תתקבל המשוואה . זוהי משוואת פל שפתרונותיה ידועים. לאחר הוספת הביטוי לשני האגפים והוצאת שורש ריבועי, מתקבלת האפשרות לבודד את ולהגיע למשוואה . מכאן ניתן לגלות את הנוסחאות הכלליות ל- בשלשות פיתגוריות שבהן עוקבים:
הכללות
הכללה מפורסמת של בעיה זו היא המשפט האחרון של פרמה הקובע שאין פתרון במספרים טבעיים למשוואה עבור חזקות הגדולות מ-2.
משוואת לז'נדר: לאלה מספרים טבעיים יש פתרון במספרים טבעיים למשוואה ? עבור הפתרונות הם כמובן שלשות פיתגוריות.
ראו גם
בעיית השלשות הפיתגוריות הבוליאנית
קישורים חיצוניים
הסבר מפורט באנגלית על העץ הטרנרי
Amnon Yekutieli, Pythagorean Triples, Complex Numbers, Abelian Groups and Prime Numbers, American Mathematical Monthly, April 2023
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת המספרים
קטגוריה:משוואות דיופנטיות
קטגוריה:פיתגורס
no:Pythagoras’ læresetning#Pytagoreiske tripler | 2024-08-01T04:39:05 |
שלשה פיתגוראית | redirect שלשה פיתגורית | 2005-05-13T07:03:19 |
מושבה | ממוזער|מפת המושבות היהודיות, 1911
ממוזער|220px|מפת המושבות הראשונות
מושבה הייתה צורת התיישבות כפרית ציונית בארץ ישראל, שהתבססה על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק. השימוש במונח "מושבה" (בימי תחיית השפה העברית נעשה שימוש גם במונח "קולוניה", שכיום מהווה מושג אחר לגמרי) לאפיון צורת התיישבות ישראלית זו מקורו, בין השאר, בתחום המושב היהודי ובמושבות היהודיות החקלאיות בדרום האימפריה הרוסית במאה ה-19.
ניצניה של המושבה בארץ ישראל בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, והמשכה בתקופות העלייה הראשונה והעלייה השנייה. המושבות התבססו בעיקר על ענפי החקלאות. חיי החברה והתרבות במושבות היוו חלק חשוב בהבניית החברה של היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל; לדעת החוקר רן אהרנסון הן היו "מסד המפעל הציוני". בשנים 1881–1948 הוקמו ברחבי ארץ ישראל כ־60 מושבות, וארבע נוספות הוקמו בחורן.
כיום, בישראל אין עוד מושבות כלל – זאת מאחר שכולן הוסבו במשך השנים למושבים, לערים או ליישובים אחרים.
תולדות
פתח תקווה, הנחשבת כ"אם המושבות", הוקמה בשנת 1878 בידי יוצאי היישוב הישן בירושלים, לאחר ששבועות אחדים קודם לכן קמה התיישבות דומה בגיא אוני (ראש פינה) על ידי יוצאי היישוב הישן בצפת.
בשנת 1882 נוסדו בידי עולים ממזרח אירופה, אנשי "חובבי ציון", המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (שהייתה למעשה התיישבות מחודשת בגיא אוני). בשנים שלאחר מכן חידשו העולים חובבי ציון את המושבה פתח-תקוה (שנעזבה בינתיים) והקימו מושבות נוספות כמו חדרה, נס ציונה, גדרה ורחובות.
מתיישבים אלה, שנהוג היה לכנותם "איכרי המושבות", פתחו פרק חדש בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. הם היו הראשונים להגשים את רעיונות התחייה הלאומית ברוחם של הוגי הציונות באירופה - חיי יצירה בארץ ישראל המושתתים על חיי כפר וחקלאות. עלייתם נקראה, על כן, "העלייה הראשונה", אף כי הייתה עלייה לארץ גם קודם לכן. בסך הכל הקימו אנשי העלייה הראשונה 32 מושבות.
מפעל חלוצי זה של התיישבות לא היה סיפור הצלחה כלכלי. תנאי אקלים וקרקע קשים, חוסר ניסיון חקלאי של המתיישבים, מערכת שירותים כושלת ועוינות כללית של השלטונות העות'מאנים - כל אלה פגעו במושבות וסיכנו את קיומן, אבל מאידך הם היוו את השלד והבסיס לכל צורות היישוב שהוקמו לאחריהן. מושבים ואף קיבוצים למדו מידיעתם ומניסיונם של איכרי המושבות בענייני החקלאות, ואף השתמשו בשירותים השונים שהם סיפקו.
עשרות מושבות נוספות הוקמו בארץ בתקופות העלייה השנייה (בעיקר בגליל), השלישית (למשל בנימינה), הרביעית (רמת גן, הרצליה ואחרות), החמישית (נתניה, נהריה) וכן הלאה.
חלוקה נוספת של המושבות הייתה לפי השתייכותם: מושבות חובבי ציון, מושבות של הברון רוטשילד ומושבות פרטיות.
מרבית המושבות במרכז הארץ הפכו עם השנים לערים ועיירות עם ענפי מסחר, תעשייה ושירותים, תוך שהן שומרות על זיקה מסוימת לחקלאות.
תמיכת הברון
המושבות ניצלו מהתמוטטות כלכלית בעיקר בשל עזרתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. רוטשילד, שכונה "הנדיב הידוע", לקח תחת חסותו את רוב מושבות חובבי ציון. הוא השקיע בהן כספים רבים בפיתוח תשתיות ושירותי הציבור, בחקלאות מתקדמת ובתעשייה (במיוחד ביקבים). רוטשילד גם רכש אדמות נוספות והקים מושבות חדשות ברחבי הארץ, בהן מזכרת בתיה (עקרון), באר טוביה (קסטינה) ומטולה. המושבות אמנם ניצלו מהתמוטטות, ואף התבססו וגדלו היטב, אולם נאלצו לשלם באובדן עצמאותן כשהן הועברו לידי פקידי הברון לניהול. מושבות אלו נודעו כ-"מושבות הברון".
מאוחר יותר הועבר ניהול המושבות לידי פקידי יק"א, חברה שנוסדה על ידי הברון מוריס דה הירש אך כל פעולותיה בארץ - כולל ההתיישבות באזור הגליל התחתון והקמת המושבות הנוספות בשנת 1901 - כפר תבור (מסחה), יבנאל (ימה), אילניה (סג'רה), מנחמיה (מלחמיה) - מומנו ונוהלו על ידי הברון רוטשילד.
רשימה שמית של יישובים, מועצות מקומיות, מושבים, וערים שנוסדו כמושבות
המושבות העבריות, בשנים 1881–1914# המושבה ארגון יוזם או מיישב שנת הקמה תושבים 1914 דונמים 1914 הערות ומידע על קרקעות1באר יעקבחברת "גאולה" 1906כמה מאותכ-2,0002 בית גן יק"א 1903 100 4,549 רכישות במשך התקופה3 בני יהודה בני צפת 1898 50 3,200 ניסיון התיישבות מ-18864 בת שלמה פקידות הברון 1889 כ-40 30,668 ~5 גבעת עדה יק"א 1903-1904 70 5,000 ~6 גדרה ביל"ו וחובבי ציון 1884 200 5,632 ~7 הר-טוב חובבי ציון בבולגריה 1895 75 4,670 ננטשה במלחמת השחרור. על אדמתה הוקם המושב נוחם.8 זכרון יעקב חובבי ציון ברומניה 1882 871 7,194 בחסות הברון מ-18839 חדרה חובבי ציון ברוסיה 1891 450 31,355 ~10 יבנאל יק"א 1901 300 24,422 רכישות11יהודיהודים מפליין1882140ננטשה ב-1893. כיום שכונת סביון.12 יסוד המעלה חובבי ציון בפולין 1883 225 12,228 בחסות הברון ב-188713 כפר סבא בני פתח תקווה ופועלים 1903 50 7,231 נרכשו ב-189214 כפר תבור יק"א 1901 200 16,023 רכישות15 כנרת יק"א 1908 35 5,572 רכישות16 מוצא לשכת 'בני ברית' בירושלים 1892 40 1,100 ~17 מחניים חובבי ציון בפולין 1898 (67, עד 1902) 5,857 נעזבה ב-1902, הקרקעות עובדו על ידי אנשי ראש פינה18 מטולה פקידות הברון 1896 325 16,907 ~19 מנחמיה יק"א 1901 200 9,477 רכישות20 מצפה יק"א 1908 50 3,240 רכישות21 משמר הירדן בני צפת ופועלים 1890 125 7,596 בחסות יק"א ב-189722 נס ציונה ראובן לרר, מיכאל הלפרין ופועלים 1883 200 2,793 חוות לרר, יוזמות הלפרין, מ-1887 הצטרפות פועלים23 סג'רה יק"א 1903 200 17,717 (כולל קרקעות החווה שהוקמה ב-1899)24 עין זיתים חובבי ציון ברוסיה 1891 25 6,016 בחסות הברון ויק"א עד 190425 עקרון
(מזכרת בתיה) פקידות הברון 1883 350 12,723 ~26 עתלית יק"א 1903 50 6,800 ~27 פתח תקווה בני ירושלים 1878 2,500 23,837 ננטשה וחודשה ב-1883. חלק בחסות הברון28 קסטינה
(באר טוביה) חובבי ציון ופועלים 1896 150 5,622 לראשונה ב-1888 וננטשה29 ראש פינה
(גיא אוני) חובבי ציון ברומניה 1882 650 20,102 בחסות הברון ב-188330 ראשון לציון חובבי ציון ברוסיה ופועלים 1882 850 11,402 בחסות הברון מ-188331 רחובות חובבי ציון מפולין ופועלים 1890 800 14,913 ~32 שפייה (מאיר שפייה) פקידות הברון 1890-1891 128 8,518 ~המושבות העבריות, בשנים 1948-1914#המושבהארגון יוזם או מיישבשנת הקמהתושבים 1948דונמים שנרכשוהערות כלליות1אבן יהודה חברת הנוטע - בני בנימין19331,5005,000בתחילה נקראה המושבה "יהודייה" ולאחר מכן שונה שמה לאבן יהודה 2בנימינהפקידות הברון1922על שמו של הברון בנימין אדמונד רה רוטשילד3גן יבנהחברת "אחוזה א' ניו-יורק"19313004הרצליהאנשי "קהילת ציון"1924 5,287על שמו של בנימין זאב הרצל5יקנעםהאיחוד החקלאי19356כפר אהרוןבני בנימין19264607כפר הדרקבוצת איזקסון19274,000אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון8כפר יונהקרן יונה פישר1928כ-3,0009כרכורההסתדרות הציונית191415,00010מגדיאלגורמים פרטיים19244,000אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון11מגדל6,000התחילה כחווה חקלאית12נהריהיהדות גרמניה19342,40013נווה יעקבאגודת "הכפר העברי"1925 14נתניהבני בנימין19291,400על שם הנדבן נתן שטראוס.15עפולהקהילת ציון אמריקאית19252,50016פרדס חנהפיק"א19282,300 19,856על שמה של חנה רוטשילד17קדימההכשרת היישוב193318קריית אתאחברת "עבודת ישראל"19254,80019קריית שאול יוצאי סלוניקי19221700האדמות נרכשו בכמה שלבים20רעננה"אחוזה א' ניו-יורק"192221רמת גןחברת "עיר גנים"1921180022רמת הדרהעלייה החמישית מגרמניה1938אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון23רמת השרוןגורמים פרטיים19232,000 24רמתייםגורמים פרטיים1926קבוצת חברי "החלוץ" עולי העלייה השלישית מהולנד.
אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון25רמת ישיחברת "מנור" מפולין192526תל ליטוינסקיהאחים ליטוינסקי 19341700חלק ניכר משטחיה הופקע בידי הצבא הבריטי.
הפכה להיות חלק מרמת גן27תל מונדאלפרד מונד1929500
במדינת ישראל
מדינת ישראל לא הכירה במושבה כ"צורת יישוב מוכרת", ולכן רוב המושבות הוכרזו לאחר קום המדינה כרשויות מקומיות - במעמד של מועצה מקומית או עירייה. אי ההכרה במושבות כצורת יישוב, גרמה להסבתן לרשות מקומית - יצרה מציאות של עשרות כפרים המנוהלים על ידי "מועצה-מקומית". צורת מינהל זו נועדה עבור עיירות: כנרת, מנחמיה. רק מושבות מעטות, קטנות, הוכרו ככפרים: מצפה, אילניה, יקנעם. אך כיוון ש"מושבה" איננה "צורת יישוב מוכרת", הם נקראו מעתה מושבים, צורת היישוב הדומה ביותר למושבה.
עם השנים, רוב המושבות הקטנות התפתחו או התרחבו לכדי ערים (כמו פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, נתניה, חדרה ורמת גן), או צורפו ליישובים סמוכים גדולים יותר (כמו גבעת עדה, כפר אהרון, פרדס חנה-כרכור ובית-גן).
ראו גם
חובבי ציון
פיק"א
יק"א
בני בנימין
מסע המושבות
לקריאה נוספת
מחקרים
רן אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בראשיתה 1890-1882, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990.
מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1981.
יוסי בן-ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל, 1882 - 1914, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988.
יפה ברלוביץ, יוסף לנג (עורכים), לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
חיים גבתי, מאה שנות התיישבות, א-ב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981
Ran Aaronsohn, Rothschild and modern Jewish Colonization in Palestine, Rowman & Littlefield, Lanham-Boulder-New York, 2000, 330 pp.
Yossi Ben-Artzi, Early Jewish Settlement Patterns in Palestine, 1882-1914, The Magnes Press, The Hebrew University, Jerusalem, 1997, 334 pp.
מאמרים
רן אהרנסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מ' אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א', ירושלים: יד בן-צבי, עמ' 25–84.
ספרות יפה והדרכה
רן אהרנסון, לכו ונלכה: סיורים במושבות הראשונות, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 2004.
זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1996.
שולמית לפיד, גיא אוני, כתר ספרים, 1982; ובעקבותיו הסרט בבימוי דן וולמן, גיא אוני.
קישורים חיצוניים
מוזאון המושבה בכפר תבור, באתר המוזיאון
התקציב הראשון ליסוד מושבה בארץ ישראל, 1880, סרטון, אתר החינוך של הספרייה הלאומית
המושבות הראשונות: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית ישראלית
קטגוריה:ההתיישבות היהודית בארץ ישראל
קטגוריה:צורות התיישבות בישראל | 2024-07-06T05:17:09 |
רעב המוני | רעב המוני הוא מחסור במזון שפוקד אוכלוסייה נרחבת, תוך כדי הבאת רבים לידי רעב, תת-תזונה, מחלות ומגפות, לרוב עד כדי העמדתם בסכנת מוות.
רעב המוני הנובע מפגעי טבע ניתן למניעה באמצעות התפתחות טכנולוגית וחברתית. עם זאת, וחרף ההתקדמות הטכנולוגית העצומה בעולם המודרני, מקומות מסוימים בעולם חשופים עדיין לרעב המוני, כתוצאה מפגעי טבע, ובפרט בצורת או ארבה וכן כתוצאה ממלחמה. האומדן האחרון בנוגע למספר האנשים בעולם הסובלים מתת-תזונה עמד על 923 מיליון בני-אדם, רובם באפריקה ודרום-מזרח אסיה. בימי הביניים היה הרעב נפוץ באירופה. המדינה הראשונה באירופה שהצליחה להגיע להתפתחות טכנולוגית המונעת רעב המוני היא הולנד, כאשר הפעם האחרונה שפקד אותה רעב בימי שלום היה בתחילת המאה ה-17.
רעב המוני נזכר בספרות חז"ל כעונש על חטאים שונים, כמו אי נתינת צדקה.
רעב בתנ"ך
רעב היה נפוץ בעת העתיקה, במקרא מתואר סיפור ירידת אברהם למצרים בשל הרעב:
סיפור מוכר נוסף הוא אודות הרעב שדחף את יעקב ובניו לרדת מצרימה "לשבור שבר" - לקנות מזון מאסמי התבואה:
במדרש מוספר כי עשרה זמני רעב נגזרו על העולם מבריאת העולם ועד ביאת משיח. לדוגמה, בפרשת אליהו ונביאי הבעל בכרמל, אליהו עצר טל ומטר וגרם לרעב בארץ. תקופת הרעב העשירית טרם התרחשה, והיא מתוארת כנבואה בספר עמוס:
מקרים נודעים של רעב המוני
רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד ששרר באירלנד בשנים 1846 עד 1849.
רעב בהודו: תקופות של רעב המוני פקדו את הודו לאורך ההיסטוריה. תקופות הרעב הקשות ביותר היו הרעב בבנגל (1770), הרעב בצפון הודו (1783-1784), הרעב בממלכה המרתית (1791-1792),הרעב הגדול של 1876-1878, והרעב בבנגל (1943). יותר מ-60 מיליון איש, רובם חקלאים ותושבי כפרים, מתו מרעב בתקופות אלה.
הרעב הגדול בצפון סין (1876–1879), ברעב זה נספו כ-9.5 מיליון בני אדם.
הרעב הרוסי בשנים 1891-1892 בין 375,000 ל-400,000 אנשים נספו ברעב.
הזמן הרע הוא כינויה של התקופה בה התרחשו אסונות הטבע הגדולים ביותר בקרן אפריקה. ברעב שפקד את אתיופיה וסביבתה, בעיקר בין השנים 1888–1892, נספו כשליש עד שני שלישים מאוכלוסיית האזור.
המצור של מדינות ההסכמה על גרמניה במלחמת העולם הראשונה גרם למות רבים ברעב.
הרעב הסובייטי 1932–1933 נגרם עקב הקולקטיביזציה שכפה סטלין, וגרם למותם של 5 עד 8 מיליון בני אדם, במיוחד באגן הוולגה התחתון באוקראינה (הולודומור).
תוכנית האב למזרח - הרעב שנוצר במהלך מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, ובו נספו מיליוני בני אדם (ראו, למשל, המצור על לנינגרד).
הרעבה שיטתית על ידי הנאצים של שבויי מלחמה ואסירים במחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה הביאה למותם של מיליוני בני אדם, אף היא במסגרת תוכנית האב למזרח.
בשנת 1943 מתו מיליוני בני אדם בחבל חונאן שבסין ובחבל בנגל שבהודו עקב ליקוים בחלוקת המזון.
בשנת 1943 התרחש הרעב בהולנד, במסגרתו השתרר בהולנד הכבושה בידי גרמניה הנאצית מצב של רעב המוני. מספר גורמים, ובראשם פעולת עונשין גרמנית של הגבלת התנועה במדינה, חוללו מצב של תת-התזונה לאוכלוסייה של כ-4.5 מיליון, ומחסור בדלק לחשמל ולהסקה החמיר את המצוקה. מספר המתים כתוצאה ישירה של הרעב עמד על כ-18 אלף איש.
הרעב הגדול בסין בשנים 1958–1961 גרם למותם של 20 עד 43 מיליון נפש.
במהלך מלחמת ביאפרה בשנים 1967–1970 שרר רעב בביאפרה בשל מניעת אספקת מזון לתושבים על ידי ממשלת ניגריה.
בסוף שנות השבעים שרר רעב המוני בקמבודיה בשל שלטון האימים של הקמר רוז'.
באמצע שנות השמונים התחולל רעב המוני באתיופיה וזאת עקב בצורת, מצב שהוחמר משמעותית בשל מלחמת האזרחים במדינה ואי מוכנתו של השלטון להעביר אספקת מזון לתושבים באזורים שבשליטת המורדים.
הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית - התרחש בין השנים 1994 – 1998.
ב־2005 שרר רעב בניז'ר בשל בצורת.
בשנת 2017 החל רעב המוני בדרום סודאן , לאחר החרפת מלחמת האזרחים בדרום סודאן.
בשנת 2023 פרץ רעב המוני ברצועת עזה עקב מלחמת חרבות ברזל. בשנת 2024 החמיר הרעב לכדי אחד החמורים ב.
ראו גם
מדד הרעב העולמי
מחקר הרעב בגטו ורשה
מחסור
לקריאה נוספת
מחברות מחקר לחידוש התאוריה הביקורתית בישראל, מכונת הרעב, הוצאת דרור לנפש
קישורים חיצוניים
World Food Programme, אתר תוכנית המזון הבינלאומית של האו"ם
the hunger site, אתר המאפשר לתרום אוכל לרעבים בעולם בלחיצת כפתור (על כל לחיצה תורם אחד התאגידים הגדולים בשמך)
רעב, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
הערות שוליים
*
קטגוריה:עוני | 2024-10-15T08:53:53 |
יוסף חיים מבגדאד | הרב יוסף חיים מבגדאד (מכונה לעיתים הרי"ח הטוב או על שם ספרו הבן איש חי; כ"ז באב ה'תקצ"ה, 2 באוגוסט 1835 – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן, מנהיג וראש קהילה, מחבר ספרים ואחד הפוסקים הבולטים מתוך אנשי הרוח של יהדות המזרח.
ביוגרפיה
ממוזער|400px|חכמי בבל. הרב יוסף חיים מופיע שישי משמאל.מימין לשמאל: הרב עזרא כהן, הרב יצחק מג'לד, הרב משה שמאש, הרב אברהם הלל, הרב דוד פאפו, הרב ששון שמוחה, הרב אליהו עובדיה, הרב עבדאללה סומך, הרב אלישע דנגור, הרב יוסף חיים, הרב עזרא דנגור, הרב עזרא אדם, הרב יחזקאל משה הלוי, הרב ששון ישראל והרב שמואל מג'לד.
נולד בבגדאד לרב אליהו בן הרב משה חיים, אשר שימש כרבה הראשי של בגדאד בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה. דודו היה הרב עבדאללה בן משה חיים.
כאשר היה כבן שבע נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק אך ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו ללימוד תורה. את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.
בגיל 14 התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. יוסף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים פלאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה.
בשנת ה'תרי"א (1851), בגיל 17 נישא לרחל, בתו של הרב יהודה סומך (דודו של רבי עבדאללה סומך), ולהם נולדו בן ובת. התפרנס משותפות עסקית עם ארבעת אחיו. אף על פי שלא היה שותף פעיל בניהול, הקפיד שהשותפים הפעילים ינהלו על פי ההלכה. סירב לקבל שכר כרב קהילה, ומימן את הוצאות ספריו מכספו. מטעמי צניעות, לא העסיק בביתו משרתות מעל גיל 12 ומתחת לגיל 60 משום שלא רצה להכשל באיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (באותה תקופה רווחה החזקת משרתות ערביות בקרב יהודי בגדאד).
הרב יוסף חיים כונן ויסד את ישיבת פורת יוסף והיה בקשר רציף עם מקובלי ישיבת המקובלים בית אל בירושלים, אימץ ממנהגיהם והנחיל אותם ליהודי בבל.
מנהיגותו
ממוזער|300px|כ"ח באב ה'תרל"ז, בגדאד. מימין לשמאל (יחס לבן איש חי):
עומדים: שוחט, חכם ניסים (אחיו), חכם יחזקאל (אחיו), משרת הודי של אהרון גבאי.
יושבים (שורה אמצעית): הגביר יוסף גורג'י, אהרון גבאי, הבן איש חי.
על השטיח: חכם משה (אחיו), הנער אברהם חיים (אחיינו; בנו של חכם ניסים)
בז' באלול ה'תרי"ט (1859) נפטר אביו, והרב יוסף חיים, אשר עד אז נמנע מלהתבלט בציבור, קיבל עליו להנהיג את קהילת בגדאד. מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו ובכך שהיה דורש בפני הציבור. את דרשתו הראשונה נשא ביום י"ג באלול, בתום השבעה על אביו, ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה עד יום מותו. הוא היה דורש מדי שבת לאחר תפילת מנחה לפני אלפי אנשים.
על גדולתו סיפר הרב יחזקאל משה הלוי, ראש הדיינים בבגדאד:
הרב יוסף חיים פעל לקירוב התורה לציבור על ידי דרשות וחיבורים המותאמים לאופי הציבור. השפעתו הייתה רבה בקרב יהודי עיראק, הודו, פרס ויהודים ספרדים בארץ ישראל.
עם זאת, על דרך פסיקתו הבלתי שגרתית (ראו בהמשך), מנהגיו וחידושיו הקבליים קמו לרב יוסף חיים מתנגדים מקרב תומכי השיטות הרציונליסטיות בפסיקת הלכה והתפתח פולמוס על דפי עיתון "הלבנון". רבים מחכמי ומכובדי בגדאד קמו להגן על רבם ופרסמו תשובות חריפות בעיתון הלבנון נגד "מוציאי הלעז" (כלשונם), החרימו אותם ומנעו את כניסתם לכל בתי הכנסת בבגדאד, גם רבנים שטענו כנגד חידושי הרב חיים בנוסחאות תפלה וכיוצא בזה, הוחרמו. בין המוחרמים היה גם החוקר יעקב אוברמאייר שפרסם דברי ביקורת חריפים על הרב יוסף חיים בשבועון "המגיד".
בארץ ישראל
הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. הרב יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תרם הגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אותו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר להקים בית חולים). הרב יוסף חיים רכש בית וכרם בחברון שבארץ ישראל, כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץבן יעקב יהודי בבל בארץ ישראל ע' 553, וכן בספר תורה לשמה מהדורת אהבת שלום במבוא..
בכ"ה בניסן ה'תרכ"טלתאריך היציאה ישנה חשיבות מיוחדת, שכן למחרת חלה ברכת החמה הנדירה שבקהילות ישראל נהגו לברכה ברוב עם, וכפי שהעיד רבי יוסף חיים עצמו בספרו בן איש חי (שנה א' סוף פרשת עקב), ועתה ברכו אותה הרב ומלוויו על אם הדרך. לדעת הרב יעקב זמיר, מי שגילה את התאריך המיוחד, נראה שהשיקול שהכריע את הכף היה ככל הנראה תאריך יציאת השיירה שלא היה ניתן לשינוי, והנסיעה, נסיעת מצווה לצורך ביקור בארץ הקודש, דחתה את המצווה לברך ברוב עם (לבקר בהיכלו, מאת הרב שי עילם, קולמוס גיליון 173). (1869) יצא הרב יוסף חיים עם אחיו הרב יחזקאל על מנת לעלות לרגל לארץ ישראל ולהשתטח על קברי הצדיקים שבה. ביום י"ב באייר הגיעו לדמשק ובה קיבלו את פניהם כל גדולי העיר וליוו אותם בדרכם לקברי התנאים בגליל. שם ישב הרב יוסף חיים מספר ימים בקבר בניהו בן יהוידע. נתגלו לו שם "סודות רבים וגדולים", ואף "נשמתו באה מנשמתו של בניהו בן יהוידע" ולכן קרא לספריו בשמות של בניהו בן יהוידע ובכינוייו. גם בקברו של רבי שמעון בר יוחאי ביקר, ובו חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי". משם המשיכו לירושלים, בהגיעם אליה, לאחר תלאות רבות, התקבלו בכבוד גדול על ידי כל חכמי וגדולי ירושלים. אחת הסיבות לנסיעתו של הרב יוסף חיים הייתה ללמוד עם תלמידי ישיבת המקובלים בית אל. לאחר מכן המשיך דרומה לחברון, לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ולבקר את גיסו הרב אליהו מני, אשר כיהן בה כרב ראשי. הוא אף ניסה לקנות את מערת המכפלה, בסיועו של הנדיב שמעיה אנגיל מדמשק, אך ללא הצלחה. בשובו לעירו הביא הרב חיים מארץ ישראל עפר, אותו פיזר על רצפת בית הכנסת בו התפלל ואבן מירושלים אותה קיבע בראש כותל המזרח שבבית הכנסת. ביום ז' באב ה'תרמ"ב (1882) נפטרה אמו ומאז במשך שבע שנים לא יצא מפתח ביתו אפילו לדרוש ברבים.
פטירתו
בשנת ה'תרס"ח (1908) נסע הרב יוסף חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך לא הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה אותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט, נפטר.
ארונו הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדאד. על פי מסורת זקני בבל, בשעת קבורתו בבית הקברות היהודי בבגדאד הונחה תחת ראשו אבן שהביא עמו ממסעו לארץ ישראלהרב שי עילם, "לבקר בהיכלו", כתב העת "קולמוס" גיליון 173, תש"פ.. היו מיהודי בבל שפקדו את קברו בכל יום שישי.
בבית הקברות בהר הזיתים, לצד קברו של דודו, הרב עבדאללה בן משה חיים, ישנה מצבה שעליה כתוב כי הרב אברהם חיים עדס חלם שהעלו את מיטתו וקברוהו בירושלים, וכן שבא קברן לרב בן ציון חזן ואמר לו שקבר את הרב יוסף חיים במקום זה וביקש בתמורה חצי לירה זהב.
נכדו היה הרב דוד חיים.
דרכו בפסיקת הלכה
כמקובל בקרב הספרדים, גם רבי יוסף חיים קיבל את העיקרון שיש ללכת אחר מרן השולחן ערוך. עם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו בעיקר לחומרא ע"פ הרמ"א. בנוסף, דרכו של הבן איש חי להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות המקובלים ובפסקיו משלב מפסקי האר"י והרש"ש גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. סידור הפסקים מבוסס על רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטריה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא מסודרים סביב פרשות השבוע עם קשר מסוים לנושאי הפרשה, בדומה לספרי דרשנות. הדגיש את הפן המיסטי בקיום המצוות, ועל כן הקפיד על ביצוע מדויק שלהן, וכן על הגייה מדויקת של התפילה.
הרב עובדיה יוסף, הפוסק בדרך כלל כשולחן ערוך, נטה בספרו הליכות עולם משיטת הבן איש חי. לדעתו הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך. עם זאת, התייחס הרב עובדיה יוסף לבן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול".
מאידך, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו טען כי צריך ללכת בפסיקה בשיטת הבן איש חי, וכתב עליו: "זיכהו הקב"ה ונתקבלו פסקיו בכל ישראל, עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל". בין הפוסקים שאימצו רבות מפסיקותיו: הרב יהודה פתיה, הרב סלמאן מוצפי, הרב יהודה צדקה (שאמו היא בת אחותו של הרב יוסף חיים), הרב בן ציון אבא שאול, הרב יעקב משה הלל והרב יעקב חיים סופר.
דרשותיו
חלק ניכר מפועלו המנהיגותי של הרב יוסף חיים היה בדרשות ושיעורים. בכל יום נשא שני שיעורים: בכל בוקר לאחר תפילת ותיקין, שיעור ב"שולחן ערוך", "עין יעקב" ו"חק לישראל" במשך שעה וחצי, לאחר תפילת מנחה - שיעור בפרשת השבוע וענייני דיומא במשך שעה. שיעורים אלו התקיימו במועדם וכסדרם במשך 50 שנה; ומדי ארבע שנים, כאשר סיים הרב יוסף חיים ללמד את סדר הלכות שולחן ערוך, היה עורך סעודת מצווה רבת משתתפים.
בכל שבת היה הרב נושא את דרשתו בבית הכנסת הקטן של בגדאד "סלאת אל זע'ירי", שבו כ-1,000 מקומות ישיבה ובמשך כשלוש שעות היה דורש בענייני פרשת השבוע; דבריו היו מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות.
בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות), היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אשר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "סלאת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של הרב יוסף חיים.
בדרשותיו היה הרב יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...". הרב יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.
יצירתו הספרותית
ממוזער|התפילין של חכם יוסף חיים - "הבן איש חי" - כפי שהוצגו במרכז מורשת יהדות בבל, בחול המועד סוכות התשפ"ב (ספטמבר 2021). התפילין הוצעו למכירה על ידי צאצאיו של ר' דוד ששון בבית המכירות סותבי'ס בשנת 2020, והם כעת בבעלות אספן פרטי מצאצאיו של בן איש חיכתבה המרחיבה בעניין גלגולן של התפילין - גיליון מס' 1319 של עיתון "השבוע בירושלים" מבית רשת קו עיתונות, כ"ד אלול התשפ"א 1.9.2021, עמ' 16..
הרב יוסף חיים כתב ספרים רבים ביניהם: ספרי שו"ת שקיבצו את תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מכל רחבי תבל, מאמרי הלכה שפרסמו בקביעות בירחון "המאסף" שיצא לאור בירושלים, ביאורים על הגמרא ופיוטים.
ספריו
הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה. כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספרי פסיקה ספרדיים ואשכנזיים.
חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו אליו מכל קצוות תבל במגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו כגון עם בעל "שדי חמד", עם בעל שואל ומשיב, רבי חיים פלאג'י, רבי אליהו מני ועוד.
הרב יוסף חיים משלב את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כשישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר, הכריע כדברי המקובלים. החמיר במקרים רבים על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה. אימץ רבות מן החומרות של החיד"א, הרש"ש והאר"י. במחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש. לעיתים החמיר כפסקי הרמ"א בניגוד לדעת הבית יוסף ובכך הוא משלב גם פסיקה אשכנזית.
הוא אינו פותח את תשובותיו בדברי ענווה כסגנון של מחברים אחרים, משום שחשש שמתוך ענווה יגיע לגאווה. הקדמתו בכל ספריו נפתחת בדברי שבח לקב"ה שזיכהו ללמוד תורה קדושה, והוא מסיים בגילוי דעת שכל מעשיו הם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
שמות רבים מספריו נקשרים לשמו ותאריו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך. הסיבה לכך, על פי המסופר, היא, כי בעת ביקורו בארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ובאותו לילה נגלו לו סודות קבלה רבים, וכמו שכתב בעצמו שהוא משורש נשמתו.
את המהדורה הראשונה לחלק מספריו הוציא בעצמו על ידי בתי דפוס בירושלים. מנהגו היה לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים ולא לדפוס ליבורנו (דבר שהיה מוזיל באופן משמעותי את עלויות הדפוס), וזאת כדי לתת פרנסה ליהודי ירושלים ולחזק את ידי יהודי היישוב הישן. אחרי פטירתו עסק בנו הרב יעקב בהדפסת ספריו, ולאחר מכן עסק בכך הרב יוסף כצ'ורי.
כיום נערכו מחדש בסדרה בת 24 כרכים בשם אוצרות חיים בהוצאת אהבת שלום בה נערכה משנתו ההגותית לפי נושאים.
רשימת ספריו שבדפוס
ממוזער|תמונת תקריב של תפליו של חכם יוסף חיים. בתמונה ניתן לראות תפילין של ראש - האחד לשיטת רש"י והשני לשיטת רבנו תם - שהיו בשימוש של חכם יוסף חיים. התפילין בתמונה נראים כפי שהוצגו במרכז מורשת יהדות בבל, חול המועד סוכות התשפ"ב (ספטמבר 2021), כשהם מונחים על ראש בובה לתצוגה.
פיוטיו
הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-200 פיוטים וידועים לנו כ-50 מהם והיתר מצויים בכתב יד.
פיוטיו עוסקים במעגל השנה, אישים מהתנ"ך והתלמוד, ארץ ישראל, כנסת ישראל, גאולה, חינוך ומוסר.
פיוטיו נדפסו בסידורים ומחזורים לקהילת בבל, בהקדמות או סופי ספריו וכן בספרי פזמונים שיצאו לאור בבגדד, ארץ ישראל והודו.
פיוטו הידוע ביותר הוא "ואמרתם כה לחי" לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, פיוט זה נכתב בארץ ישראל בשנת ה'תרכ"ט (1869) בציונו של הרשב"י והתפרסם והתקבל בכל קהילות ישראל.
רוב פיוטיו נשענים על לחנים של פיוטים קדומים. חלקם הולחנו מחדש על ידי הרב דוד מנחם.
אסופה של 30 משיריו נדפסה ב"מן הגנזים", חלק ג, בהוצאת חברת אהבת שלום.
הנצחה
על שם ספרו ה"בן איש חי" נקראו רחובות במספר ערים בישראל, בהם אור יהודה, אופקים, בית שמש ביתר עילית ורחובות. על שמו של רבי יוסף חיים נקראים רחובות בערים פתח תקווה (חכם יוסף חיים), עפולה ובני ברק.
לקריאה נוספת
שאול רגב, ספרות הדרוש והמוסר של הרב יוסף חיים, בתוך: יהדות בבל: כתב-עת לחקר תולדות יהודי בבל ותרבותם, כרך א׳ (סתיו תשנ"ו, 1995), עמ׳ 35–43.
שאול רגב, יחסו של יוסף חיים לארץ-ישראל – הלכה ומעשה, בתוך: יהדות בבל: כתב-עת לחקר תולדות יהודי בבל ותרבותם, כרך ב׳ (תשנ"ח, 1998), עמ׳ 87–93.
שמואל מונדני, הרב יוסף חיים ומשנתו ההלכתית כפי שהיא משתקפת בספר בן איש חי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה
יצחק שוראקי, מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות אחרונים, מבחר מכתביו, עמודים 75–114, סדרת עם הספר, הוצאת משכל, תל אביב, 2009
אברהם ושלום הלל, בן איש חי: תולדותיו, קורותיו ומורשתו לדורות, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשע"ב (מקורות ותעודות רבות מכתב יד)
משה ש. שבת, ישיבות בגדאד - התהוותן והשפעתן לדורות, שלושה כרכים (ירושלים תשע"ו-ט), לפי המפתח.
חזי כהן, שערי חיים: בעקבי תורתו של הבן איש חי, הוצאת ידיעות ספרים וישיבת מעלה גלבוע, תשע"ט
מיכאל גרוס, בן יהוידע: עיונים בפירושי הרב יוסף חיים לאגדות התלמוד, הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, אלון שבות, תשע"ט.
רבקה קדוש, סיפורי הרב יוסף חיים מבגדאד - היבטים פואטיים, אידאיים וחברתיים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2021.
קישורים חיצוניים
צבי יהודה, מצודה תורנית-כלכלית, עת־מול 219, אוקטובר 2011
הרב זאביק הראל, ריח טוב מבגדאד, סרט תיעודי על הבן איש חי, לרגל מאה שנים לפטירתו
אברהם אלקיים, חביבה פדיה (עורכים), יונתן מאיר, 'האמת הנעדרת: ר' יוסף חיים והקבלה בארץ ישראל', חלמיש למעיינו מים, ירושלים: כרמל, תשע"ו, עמודים 542–561
קובץ לדמותו, גיליון 281, טבת ה'תשע"ד, באתר האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך
רבי יוסף חיים - הבן איש חי באתר "MyTzadik"
בן איש חי - הספר במהדורת אינטרנט
ערן גלעדי, הקבלה במשנתו של הרב יוסף חיים מבגדאד, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אדר תש"ף
סרט על "תיקון משמרת החודש" על פי ספרו של הרב שנערך בגבעת שמואל, מערוץ ראש הגבעה
ישעיהו בן פזי, על מנהגן של בנות משפחת ה"בן איש חי" באמירת "תיקון" בלילה, המכללה האקדמית אשקלון, שבועות תשס"ד
הרצל ובלפור חקק, מצוקת המשיח, חדשות מחלקה ראשונה, 06/11/2007
מפיוטיו של ה'בן איש חי' באתר הזמנה לפיוט
"שערי חיים" - חוברת קצרה על דרשות הבן איש חי שכתב הד"ר חזי כהן
אבי-רם צורף, “ובעוד אשר נראה בקצת מעשיו כאחד הרביים הפולאניים הנה גם מדת גייגער נזרקה בו”: ר’ יוסף חיים וביקורת שיח החילון, זהויות 9 (2019): 89 - 111.
אבי-רם צורף, "המשוטט בבגדאד: על דמותו של המהלך בדרך באחד מפירושיו של ר' יוסף חיים", תיאוריה וביקורת 48 (2017): 105 - 126.
אבי-רם צורף, 'גנבתי למלאת נפשי כי תרעב': התרוששות, עוני וביקורת חברתית בכתבי ר' יוסף חיים מבגדאד, פעמים 163 - 164 (תשפ"א): 11 - 50.
אבי-רם צורף, "בין תנזימאת לאמנסיפציה: שיחים מתחרים על מודרניות בכתיבתו של ר' יוסף חיים מבגדאד", ג'מאעה כה (2020): 233 - 252.
הערות שוליים
קטגוריה:רבנים עיראקים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:בוגרי מדרש בית זלכה
יוסף
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: נוסעים יהודים
קטגוריה:מחברי ספרי דרוש
קטגוריה:מחברי ספרי קבלה
קטגוריה:פרשני אגדות התלמוד
קטגוריה:בגדאד: רבנים
קטגוריה:פייטנים
קטגוריה:תלמידי רבי עבדאללה סומך
קטגוריה:יהודים בארץ ישראל במאה ה-19
קטגוריה:ילידי 1835
קטגוריה:נפטרים ב-1909
קטגוריה:מחברי כתר מלכות | 2024-10-14T11:59:53 |
רמת השופט | רָמַת הַשּׁוֹפֵט הוא קיבוץ ברמות מנשה, מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנוסד ב-2 בנובמבר 1941 ונקרא על שם השופט יוליאן מק. מק היה שופט יהודי-אמריקני שכיהן כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה (ZOA) לאחר מלחמת העולם הראשונה. שותפו להנהגה הציונית בארצות הברית, לואי ברנדייס, העניק את שמו לקיבוץ השכן, עין השופט.
היסטוריה
קיבוץ רמת השופט הוקם על ידי גרעין "לשחרור" של חברי השומר הצעיר מליטא, פולין, בולגריה והונגריה שמשנת 1934 התגבשו ב"גבעת הסיכויים" על אדמת הקרן הקיימת ליד תחנת הרכבת ברחובות. בנובמבר 1941 עלתה קבוצה ראשונה לאדמות שנרכשו מהכפר ריחניה ברמת מנשה, שנקראה אז "הרי אפרים", ובמאי 1943 עזבו חברי הגרעין סופית את רחובות ועברו לקיבוץ ברמות מנשה.
חברי קיבוץ מצפה השרון התאחדו עם קיבוץ "לשחרור" ועלו ב-1943 להרי אפרים לקיבוץ רמת השופט.
ב-18 החודשים הראשונים, עד עלייה סופית של כלל החברים מרחובות, סוקלו 800 דונם, נבנו שבעה מבנים, הוקם לול והועמד עדר של צאן ובקר. בשנים הראשונות להתיישבות עסקו רוב חברי הקיבוץ בעיקר בסיקול הקרקע הסלעית של רמות מנשה וביישורה.
שנות ה-70 היו שנות פריחה ושגשוג בקיבוץ. האוכלוסייה גדלה מאוד וילדים רבים נולדו (כ-100 חניכים מרמת השופט היו אז במוסד החינוכי "הרי אפרים", כיום רעות). בשנים אלו נוסד מפעל הפלסטיק "פוליגל", אשר הפך למקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ. בתחום הספורט בלטה קבוצת הכדורסל של הקיבוץ, שזכתה להישגים רבים והעפילה לליגה הראשונה בישראל.
בשנת 2003 עבר הקיבוץ תהליך הפרטה, ומאז הוא מתפקד כקיבוץ מופרט, המעניק רשת ביטחון לחבריו. כעבור חמש שנים החלה בניית שכונת ההרחבה הראשונה בקיבוץ, שנערכה במתכונת קליטה ישירה - המצטרפים לשכונת ההרחבה הפכו לחברי קיבוץ מן המניין, עם הסתייגות מסוימת בענייני האגודה השיתופית שנגעו לחברי הקיבוץ שהיו בו בטרם העברת השינוי.
מאז ספטמבר 2018 פועלת בקיבוץ שלוחה של מכינה קדם-צבאית תבור. חניכי המכינה מתנדבים בקיבוץ וביקנעם עילית הסמוכה.
פרטים נוספים
חדר האוכל בקיבוץ רמת השופט הוא מחדרי האוכל הגדולים בארץ. המבנה המרשים, פרי תכנונו של האדריכל שלמה גלעד, מהווה מוקד עלייה לרגל של שוחרי אדריכלות ובנייה.
הקיבוץ נמצא בתחום המרחב הביוספרי רמת מנשה, ומהווה נקודת מוצא חשובה לטיולים בשטחו.
אישים ידועים שנולדו בקיבוץ או חברים בו: מיקה קרני (זמרת), חנן קרן (שחקן ומאמן כדורסל), כרמל לוצאטי (חדשות ערוץ 2), יוחאי הלוי (שיאן ישראל בקפיצה לרוחק), אייל ושגיא שטיגמן (שחיינים), אמיר קולבן (כוריאוגרף), אסתר כרמל-חכים (היסטוריונית), נטע לביא (כדורגלן) ועוד. הסופר והמשורר מאיר ויזלטיר התחנך במשך שנה אחת בקיבוץ, בזכותה רכש לטענתו את ידיעתו העמוקה בעברית. הקיבוץ אף הופיע בשירים שעסקו בזכרונות ילדות שלו. הזמר והמלחין מיכה שטרית חי תקופה מסוימת בקיבוץ בצעירותו, ולמד גיטרה אצל המורה עמוס שטיין. שמעון ספיר, בן הקיבוץ, כתב את המילים לשיר הידוע "ברחוב הנשמות הטהורות".
קישורים חיצוניים
אתר קיבוץ רמת השופט
אתר כל הרמת-שופטים בעולם
רמת השופט באתר המועצה האזורית מגידו
רמת השופט באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
שכונות בקיבוץ :שכונת עמק השלום
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1941
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:קיבוצי הקיבוץ הארצי
קטגוריה:רמות מנשה: יישובים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים | 2024-01-26T09:22:05 |
רוסטם קסימג'אנוב | רוסטם קסימג'נוב (באוזבקית: Rustam Qosimjonov; נולד ב-5 בדצמבר 1979) הוא רב-אמן בשחמט מאוזבקיסטן, ואלוף העולם בשחמט של פיד"ה בין 2004 ל-2005.
נכון ליולי 2019, קסימג'אנוב מדורג במקום ה-92 בעולם והראשון באוזבקיסטן לפי מד כושר.
הישגים בולטים
התוצאה הראשונה הטובה שהייתה לקסימג'אנוב הושגה ב-1998 בתחרות אסייתית, מקום שני באליפות העולם בשחמט לנוער, ב-1999 בהתחלה באסן, 2001, בהתחלה בפמפלונה, 2002 (שם ניצח במשחק בליץ את ויקטור בולוגן אחרי ששניהם סיימו את התחרות עם 5/6), הוא זכה במקום הראשון עם 8/9 בתחרות הפתוחה ויסינגן, 2003, הוא זכה במדליית ארד עם 5/12 בתחרות בה היה בלוח הראשון וייצג את מדינתו ב-2000 באולימפיאדת השחמט והעפיל לאליפות העולם של פיד"ה ב-2002 (בה הפסיד בגמר נגד וישוואנתן אנאנד).
באליפות העולם בשחמט 2004 קסימג'נוב עשה את דרכו באופן בלתי צפוי אל הגמר, דרך משחקים מול שחמטאים כגון: אלקסנזרו רמירז, וסילי איוונצ'וק ווסלין טופלוב. בגמר ניצח את מייקל אדמס והפך לאלוף עולם.
השתתפות באולימפיאדות
ייצג את אוזבקיסטן ב-12 אולימפיאדות שחמט.
שנה לוח מד כושר נקודות תוצאות % מקום 19962 עתודה 24353 מ-52+ 2= 1-60 19 קבוצתי 19981 25706.5 מ-114+ 5= 2-59.1 27 קבוצתי 20001 26909.5 מ-127+ 5= 0-79.2 11 קבוצתי, 3 אישי 20021 26537 מ-114+ 6= 1-63.6 20 קבוצתי 20041 26506 מ-84+ 4= 0-75 14 קבוצתי 20061 26735.5 מ-102+ 7= 1-55 13 קבוצתי 20081 26726.5 מ-94+ 5= 0-72.2 50 קבוצתי 20101 26855.5 מ-93+ 5= 1-61.1 49 קבוצתי 20121 26854.5 מ-72+ 5= 0-64.3 24 קבוצתי 20141 27006 מ-104+ 4= 2-60.0 17 קבוצתי, 15 אישי 20161 26395.5 מ-93+ 4= 0-61.0 39 קבוצתי 20181 26625.5 מ-93+ 4= 0-61.0 16 קבוצתי
מבחר תחרויות בהן השתתף
אליפות העולם בשחמט 2004 (פיד"ה)
תחרות העל בבאקו 2014
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שחמטאים אוזבקים
קטגוריה:רבי-אמנים
קטגוריה:אלופי עולם בשחמט
קטגוריה:ילידי 1979 | 2023-04-02T07:38:39 |
מבצע אביב נעורים | ממוזער|250px|דירתו של כמאל עדואן בבית הדירות בבירות לאחר פשיטת אנשי סיירת מטכ"ל במסגרת מבצע אביב נעורים
מבצע "אביב נעורים" היה מבצע פשיטה של צה"ל, שנערך בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973. כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים, שייטת 13 ו"המוסד" תקפו מספר יעדי פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין בביירות ובאזור צידון, בתגובה לגל התקפות טרור שביצעו ארגונים פלסטיניים. במבצע נהרגו שלושה מבכירי פת"ח, שהופתעו בדירותיהם, שנתפסו בעיניהם כמקלט בטוח ולכן הביא הדבר לזעזוע בארגון. כמו כן נהרגו, על פי הדיווח, כ-100 אנשי פת"ח, שני אנשי ביטחון לבנוניים שהפריעו לפושטים, ואזרחית איטלקייה אחת שנהרגה בטעות. בנוסף לכך פוצצו משרדים, בתי-מלאכה לייצור ותיקון מוקשים, רקטות, תחמושת ונשק. הכוח הישראלי איבד שני לוחמים. מפקד המבצע היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל עמנואל שקד (מנו), שפיקד על המבצע מאח"י סער ששמשה כספינת פיקוד וחפ"ק מושט מול חופי ביירות.
יעדי הפעולה
למבצע היו חמישה יעדים:
יעד אביבה, ובו שני בניינים בני 7 קומות, בהם התגוררו מנהיגי הפת"ח בקומות שונות, בין הקומה השנייה לשישית: כמאל עדואן, ראש הגזרה המערבית, האחראי על הפעולות בישראל ובשטחים; כמאל נאצר, דובר ארגון הפת"ח; אבו יוסוף אל נג'אר, סגנו של ערפאת, ראש מנגנון המודיעין המבצעי וראש ארגון "ספטמבר השחור". הבניינים שכנו בלב ביירות, ברחוב ורדן שברובע המוסלמי של העיר. ליעד הזה נשלח צוות מסיירת מטכ"ל. מפקדי החוליות היו , מוקי בצר וצביקה ליבנה. את הצוות הוביל מפקד הסיירת אהוד ברק, מחופש לאישה ברונטית. בין הלוחמים היו גם עמירם לוין, מחופש אף הוא לאישה, בפאת שיער ערמוני, ויוני נתניהו.
יעד גילה היה בניין בן 7 קומות ברחוב חרטום שברובע פקהאני בביירות. על פי המודיעין למבצע, התגוררו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין בכל קומות הבניין. שני שומרים ניצבו בכניסה לבניין, וכנראה גם שומר במרפסת שבקומה הראשונה. התוכנית הייתה לפוצץ את הבניין על דייריו. המשימה הוטלה על כוח צנחנים בפיקודו של סא"ל אמנון ליפקין-שחק, מפקד גדוד 50 של הצנחנים. הכוח כלל מפקדים מהגדוד, וכן שני לוחמים מסיירת הצנחנים: סגן מפקד הסיירת אבידע שור, ו חגי מעין, שצורפו למבצע בשל ההכשרה שקיבלו במלחמה בטרור, ומיומנותם בשימוש באקדח; עליהם הוטל להרוג את הזקיפים שבחזית הבניין, מטווח קרוב, באקדחי ברטה מושתקים בקוטר 0.22. כמו כן, צורפו לכוח שני קצינים, מנחם זטורסקי (מפקד פלחה"ן צנחנים) ואהרון סבג, מפקד פלוגה מגדוד 50, כדי לסייע בשימוש בחומרי הנפץ. בהכנות למבצע תוכנן להשתמש בכמאתיים קילוגרם חומר נפץ כדי להרוס את המבנה; אולם באחד התדריכים לפעולה, העיר אבידע שור לרמטכ"ל דוד אלעזר, כי כמות כל כך גדולה של חומר נפץ עלולה לפגוע באזרחים חפים מפשע שגרים בבניין הסמוך, ולפגוע במוסריות הפעולה. הצעתו להפחית את כמות חומר הנפץ התקבלה; אבידע שור וחגי מעין נהרגו בפעולה.
יעד צילה היה בית מלאכה אזרחי בשירות הפת"ח בצפון מזרח העיר ביירות, בו יוצרו חלקים למוקשים ואמצעי לחימה אחרים. ליעד הזה נועד כוח בפיקודו של אלוף-משנה שמואל פרסבורגר, סגן הקחצ"ר.
יעדי ורדה - שני מבנים בשכונת "אל-אוזעי", סמוך לנמל התעופה הבינלאומי ביירות, כונו יעד ורדה: מבנה אחד היה בית מלאכה לייצור רקטות RPG ומוקשים ימיים בעבור הפת"ח, והשני שימש כמטה רצועת עזה. כוח משייטת 13 בפיקודו של מפקד היחידה, סגן-אלוף שאול זיו, נשלח ליעד הזה.
יעד יהודית היה כינויו של מוסך מצפון לצידון, ששימש את אנשי פת"ח כסדנא לתיקון כלי נשק ותחמושת. ליעד הזה נשלח כוח בפיקודו של סגן מפקד חטיבת הצנחנים, סגן-אלוף עמוס ירון.
הלוחמים התאמנו בהגעה ליעד באמצעות סירות גומי נהוגות בידי לוחמי שייטת 13. הכוחות התאמנו במשך זמן רב, במתארים שונים, בפיקוח מקרוב של הרמטכ"ל, ושל שר הביטחון משה דיין. בין השאר כללו האימונים תרגילים בתל אביב, כדי לדמות נחיתה מן הים בעיר גדולה, ואת הלחימה בשטח עירוני.
כיסוי מודיעיני מקדים ובמהלך המבצע
כשלב ראשון למבצע יעל מן, סוכנת "המוסד" שפעלה בלבנון, צילמה באזור מגוריהם של היעדים להתנקשות ואספה מידע אודותם.
יחידת האזנה 848 (כיום 8200) השתתפה אף היא בכיסוי המבצע, מבסיסי הקבע ועל ידי צוות ההאזנה שהתמקם בסטי"ל חיל הים ששהה בקרבת החוף. הצוות האזין ברציפות לרשתות התקשורת בלבנון וכשאחת מהן דיווחה על פעילות כוחות הביטחון באזור הרלוונטי, הצוות עמד בקשר רציף עם החפ"ק של הכוחות הלוחמים. עם תחילת המבצע, תרמה תעבורת הרשתות להבנת פריסת כוחות הביטחון ברחבי העיר ועל סמך פעילותן היה ברור שהלוחמים לא התגלו. במהלך המבצע, לאחר שחלק מהכוח נקלע לחילופי אש ונאלץ לחלץ את הפצועים, פעלו שאר הכוחות להשלים את יעדי המבצע. הכיסוי של צוות יחידת ההאזנה סייע לאבטחת הכוחות ולאפשר להוציא אותם בבטחה אל ספינות חיל הים שהמתינו להם.
מקור ההוראה להתחפש לנשים
באחד האמונים לקראת המבצע, נכח קצין בכיר ב"קריה" וצפה בחילים. מכיוון שראה ש 20 גברים אמורים להמצא בלילה ברחובות ביירות, אמר לשומעיו ש 20 גברים ההולכים לכוון אחד עלולים להיות מושכי תשומת לב בלתי רצויה. מוטב שחלק מהם יהיו נשים. ההוראה קוימה בכך, שמי שנבחרו להתחפש לנשים, אופרו בידי חילות. המשך האמונים, אף על פי שהתייחסו אליהם במלוא הרצינות, עורר צחוק מהנוכחים.
מהלך הפעולה
הכוחות הישראליים הגיעו בסטי"לים אל מול מספר חופים לבנוניים במקביל, והונחתו על החוף בעשרות סירות גומי, שם המתינו להם לוחמי המוסד עם מכוניות ששכרו ביום הקודם. הלוחמים היו עטופים ביריעות פלסטיק כדי שלא תתגלה רטיבות על בגדיהם.
יעד אביבה
יעד זה היה היעד המרכזי במבצע. הירידה מהסטי"ל לסירות הגומי, בפיקודו של דני אבינון, וההפלגה לנקודת הנחיתה בחוף בוצעו ללא דופי והלוחמים הגיעו יבשים ולבושים כיאות לחוף.
לכוח הפושט המתינו מכוניות נהוגות בידי אנשי המוסד. אחד הנהגים סיפר שבסיור מוקדם ראו נוכחות של ז'נדרמריה. במהלך הנסיעה ליעד עברו במספר מחסומים, אך לא נבדקו.
שמונה עשר לוחמים מסיירת מטכ"ל, בתוכם דב בר מפקד יחידה 707, הגיעו בנסיעה עד לקרבת הבניין, ומשם צעדו לעברו, חלקם מחופשים לנשים, וחבוקים בזרועות לוחמים בלבוש גברי. אהוד ברק הלך מחובק עם מוקי בצר. עבר מולם ובכוונם על המדרכה הצרה "ז'אנדארם" לבנוני, ולא רצו הישראלים לתת לו לעבור ביניהם, כדי שלא יתגלו כלי הנשק שהוסתרו בבגדיהם. אהוד ברק לבש שמלה ארוכה ורחבה, וחבש פאה נכרית. אז הדקו אהוד ברק ומוקי בצר את חבוק האוהבים, וה"ז'אנדארם" הלבנוני התנהג כ"ג'נטלמאן" ועקף אותם. אחרי המבצע מצאו לבנונים את הפאה הנכרית של אהוד ברק ושמוה במוזיאון. דב בר היה מחובק עם עמירם לוין. חוליות ההתנקשות עלו במהירות במדרגות, בשעה ששאר הלוחמים נשארו למטה לאבטח את הכניסה. בין הנשארים היו עמירם לוין ומפקד הפעולה, ברק, וכן בר שהיה קצין הקישור לחיל הים.
בבניין הרגו הלוחמים שלושה מבכירי הארגון:
החוליה בפיקוד מוקי בצר, אשר אליה צורף גם יוני נתניהו, הרגה את יוסוף אל נג'אר ("אבו יוסוף"), מוותיקי ארגון הפת"ח, שהיה בעברו ראש סניפי הפת"ח בלבנון, ראש המודיעין הפנימי של הפת"ח, וקצין המבצעים של ארגון ספטמבר השחור. חודשים ספורים לפני הפעולה מונה לראש המחלקה המדינית של אש"ף, והיה אחד מסגניו של יאסר ערפאת. יחד איתו נהרגה גם אשתו שניסתה להגן עליו.
החוליה בפיקוד צביקה ליבנה הרגה את כמאל נאצר, שהיה משורר פלסטיני ודובר ארגון הפת"ח.
החוליה בפיקוד אמיתי נחמני הרגה את כמאל עדואן, מוותיקי ארגון הפת"ח גם הוא, שהיה אחראי על פעולות טרור בישראל במסגרת "מנגנון הגזרה המערבית"; אחר כך היה קצין המבצעים והמודיעין של ארגון ספטמבר השחור, והיה אחראי על תכנון פעולות נגד יעדים ישראלים בעולם.
בעוד החוליות מבצעות את המוטל עליהן, הבחינו שומרי הראש של בכירי הפת"ח במתרחש, והתפתח קרב יריות בינם לבין כוח האבטחה ובהמשך עם שתי תגבורות ז'נדרמריה -
כוח האבטחה הבחין בשלוש מכוניות חונות בהמשך הרחוב ובתזוזה בתוכן והבינו שאלה שומרי הראש ושככל הנראה אלה הבחינו בתנועה ערה מדי בחדרי המדרגות. אחד מהם יצא מהרכב עם אקדח שלוף. ברק, לוין ובר התקרבו למכוניות תוך שליפת עוזים וביצוע ירי מסיבי. שני שומרי ראש נהרגו במקום והשלישי נפל מהרכב בצד המרוחק מהם. אף על פי שהשתמשו במשתיקי קול, אחרי מספר צרורות הירי הופך לרועש. שלושתם חזרו לאזור עמודי הבניין.
כעבור זמן קצר נכנס לשטח ג'יפ לנדרובר של הז'נדרמריה עם שלושה שוטרים והם נהרגו.
הלחימה הפכה לרועשת והביאה לכניסת ג'יפ נוסף לשטח האש וגם שלושת השוטרים הללו נהרגו. חוליות ההתנקשות הרגו בטעות אישה איטלקייה שהתגוררה בבניין. בתום הביצוע ירדו הכוחות מהבניין. הרכבים המתינו עם מנועים דולקים. בספירת האנשים היה חסר אחד. יוני נתניהו הגיע בריצה והצטרף לשאר הלוחמים. הכח פיזר מסמרים על הכביש. הרכבים נסעו במהירות גבוהה ברחובות ביירות עד להגעה לכביש החוף ולאזור הפינוי. בדרך זיהו כלי רכב משוריין מסייר לאורך החוף ומפעיל זרקור. עצרו לזמן קצר ונתנו לו לעבור. החבירה לסירות הגומי בוצעה 30 דקות לאחר הנחיתה הראשונית בחוף. עם סיום תפקידו של אהוד ברק כמפקד סיירת מטכ"ל, העניק לו הרמטכ"ל אלעזר צל"ש על תקופת פיקודו על היחידה, ובכלל זה גם במבצע "אביב נעורים". לימים התייחס ברק למבצע ואמר:
יעד גילה
יעד זה נחשב למוגן במיוחד, בשל ריבוי הלוחמים שבו. מפקדת הפת"ח מוקמה בתוך מבנה רב-קומות, בו התגוררו פעילים רבים של החזית העממית לשחרור פלסטין. הכוח שפשט על היעד היה בן אחד עשר לוחמים מהצנחנים, אשר הובלו גם הם על ידי לוחמי המוסד. הכוח בפיקודו של אמנון ליפקין שחק נתקל בהתנגדות עוד בראשית הפעולה. שני חיילי הסיירת, אבידע שור וחגי מעיין, פתחו באש והרגו את הזקיפים בחזית הבניין, אולם מיד בעקבות הירי הם הופתעו מאחור על ידי אנשי פת"ח על גבי כלי רכב נושא מקלע, שלא היה ידוע עליו טרם הפעולה. מאש המקלע נהרג , ו
נפצע פצעי מוות. הגילוי של הכוח הפך את הביצוע למורכב ומסובך. אך למרות הנחיתות המספרית מול אנשי הפת"ח בבניין, הצליח הכוח להטמין את מטעני חומר הנפץ אותם הניח והפעיל מפקד פלחה"ן צנחנים מנחם זטורסקי ותוך כדי הנסיגה להשמיד את היעד, תוך שהם מנהלים קרבות פנים אל פנים מטווחים קצרים בחזית הבניין. הבניין קרס וגרם למותם של עשרות אנשי פת"ח. ליפקין-שחק קיבל על פעולתו במבצע את עיטור העוז, בזכות קור הרוח יוצא הדופן שהפגין, והעובדה שהשלים את המשימה המורכבת על אף הקשיים והנפגעים. עיטור העוז הוענק גם לסרן מנחם זטורסקי. עיטור המופת הוענק לסגן אהרון סבג ולסגן רפי איל.
היעדים האחרים
בכל היעדים הנוספים בוצעו המשימות בהתאם לתוכנית וללא תקלות. היעדים פוצצו, ומחלקם נלקחו מסמכים שנמצאו במקום.
גלריה
לאחר מעשה
כמה שעות לאחר סיום המבצע ראש ממשלת לבנון, סאיב סלאם, הודיע על התפטרות ממשלתו "למען אינטרס האומה". ההודעה נמסרה כעקבות ישיבת חירום של הממשלה כה נדון המבצע ובעקבות ההאשמות שהוטחו נגד השלטונות על אזלת ידם.
הפיגוע במלון סבוי בחודש מרץ 1975 היה נקמה על הריגת כמאל נאצר. פיגוע כביש החוף (מרץ 1978) מכונה על ידי הפלסטינים "פעולת כמאל עדואן".
המבצע בתרבות
בסרטו של סטיבן ספילברג "מינכן" משנת 2005 מתואר מבצע "אביב נעורים" בסצנת פעולה שצולמה במלטה. בתחילת הסצנה מגיעים הלוחמים בסירות אל החוף, ופושטים בעוז על מטרה המבוססת על היעד אביבה. גיבור הסרט, סוכן "המוסד" אבנר (דמות בדיונית), מתואר כמי שגילה את מיקומם של יעדי המבצע, ולכן הוא מצטרף לכוח בפיקודו של אהוד ברק, ולוקח חלק בפעולה.
המבצע עובד גם לסרט דוקו-דרמה טלוויזיוני בשם "סוכנת בלב ביירות" בבימויו של דני סירקין ובכיכובם של לירון וייסמן בתור הסוכנת יעל מן, גיל פרנק כמייק הררי, דודי גזית לוי כאהוד ברק, רועי וינברג כמוקי בצר ושחק ברנר כלוני רפאלי.
בעלי תפקידים במבצע
ממוזער|250px|מפקדי מבצע אביב נעורים.
מפקדים במבצע+ דרגה ושם ||תפקיד !! הערות||תמונה הפיקוד העליון רב-אלוף (מיל') משה דייןשר הביטחון150px|שמאל רב-אלוף דוד אלעזרראש המטה הכללי שמאל|150px אלוף בנימין תלםמפקד חיל הים 150px|שמאלתא"ל הדר קמחיראש מספן הים 150px|שמאל פיקוד המבצע תא"ל עמנואל שקדקחצ"ר מפקד המבצע חפ"ק באח"י סערשמאל|150pxאל"ם שבתאי לוי (קצין)מש"ט 3, מפקד הכוח הימיחפ"ק באח"י סער 150px|שמאלרס"ן אמנון בירןקמ"ן סיירת מטכ"ל שמאל|150pxסא"ל גדעון רזמפקד זוג ספינות החפ"קבאח"י סער שמאל|150pxרס"ן דוד עזר מפקד אח"י סערספינת החפ"קשמאל|150pxסרן עמי שר אלמפקד אח"י מזנקליווי ספינת החפ"ק והובלת סירות שמאל|150px יעדי אביבה וגילה שני בניינים בלב בירות סא"ל אהוד ברקמפקד הכוח הפושט על אביבה שמאל|150pxרס"ן דב ברמפקד יחידה 707עם הכוח הפושט על אביבהשמאל|150pxסא"ל אמנון ליפקין-שחקמפקד הכוח הפושט על גילה שמאל|150pxרס"ן דני אבינוןמפקד סירות הגומיהובלה לחוף עוזאי ואיסוף מחוף בירות שמאל|150pxסא"ל אלי רהבמוביל הספינות באח"י אילת (סער 2)תיאום הנחתה ואיסוףשמאל|150pxרס"ן אילן שדהמפקד אח"י אילת (סער 2) שמאל|150pxסרן שמואל פרסמפקד אח"י חרב (סער 3) שמאל|150px יעד צילהבצפון מזרח בירות בית מלאכה למוקשים רס"ן גדי שפימפקד הפעולה שמאל|150pxאל"ם שמואל פרסבורגר סגן קחצ"רבאח"י עכו שמאל|150pxסא"ל מיכאל ברקאימפקד הספינותבדבור 871 150px|שמאלרס"ן יצחק שמירמפקד אח"י עכוהובלת סירות הגומישמאל|150pxסרן אברהם סנפירמפקד סיירת 913בדבור 871סגן יוסי סמירה מפקד דבור 871 מפלגה 916הכנסה לקרבת ביירותסגן יורם בן חיים מפקד דבור 883 מפלגה 916הובלה והכוונה יעד ורדהמפקדת מחבלים ובנין שני ייצור מוקשים סא"ל שאול זיו מש"ט 13 מפקד הפעולה בחוףשמאל|150pxסרן גדי קרול מפקד חוליות פושטים מפקדת יחידת עזה של הפתחשמאל|150pxסרן אלי מרק חוליות פושטיםבית מלאכה למוקשים שמאל|150pxסא"ל אלי לוי מפקד הספינותבאח"י סופה (סער 3)שמאל|150pxרס"ן שאול חורב מפקד אח"י סופה (סער 3)שמאל|150pxסרן שמואל שריג מפקד אח"י משגבשמאל|150px יעד יהודית מוסך רכב מחבלים מצפון לצידון סא"ל עמוס ירוןמפקד הפעולה שמאל|150pxסגן אמנון אשלמיחידה 707 מוביל נחיתה בחוף ופינוישמאל|150pxאל"ם עוזי יאירימח"ט צנחנים מפקד החפ"ק באח"י מבטחשמאל|150pxסא"ל מיכה לצרוסמפקד זוג הספינותבאח"י מבטחשמאל|150pxרס"ן אריה שפרמפקד אח"י מבטחחפ"ק והובלת סירותשמאל|150pxסרן דוד הרפזי מפקד אח"י געש (סער 3)הובלת סירותשמאל|150px באבטחה סא"ל מיכאל ברקאי מפקד האבטחה כנגד התערבות חיל הים הסוריבאח"י חץ (סער 3)שמאל|150pxרס"ן משה אורון מפקד אח"י חץ (סער 3) שמאל|150px רס"ן זאב יחזקאלימפקד אח"י חנית (סער 3) שמאל|150px
לקריאה נוספת
מייק אלדר, שייטת 13 - סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993.
גיא בכור, לקסיקון אש"ף, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995.
משה זונדר, סיירת מטכ"ל, הוצאת כתר, 2000.
אהרון קליין, חשבון פתוח - מדיניות החיסולים של ישראל בעקבות טבח הספורטאים במינכן, משכל, 2006.
אורי מילשטיין, "אביב נעורים", (כרך רביעי בסדרת ההיסטוריה של הצנחנים), הוצאת שלגי, 1987, עמ' 1613–1638.
יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר, משרד הביטחון, אפריל 1998, עמודים 357–368.
איתן הבר ומיכאל בר-זוהר, "נקמת מינכן", הוצאת זמורה ביתן, 2005 (מהדורה מעודכנת של הספר "המרדף אחר הנסיך האדום"), עמודים 170–180.
בן כספית ואילן כפיר, "אהוד ברק: חייל מספר אחד", קוראים, 1998.
אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014.
אילן כפיר ודני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015.
מוקי בצר, לוחם חשאי - סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל, כתר הוצאה לאור, 2015, הפרק "אביב נעורים", עמ' 139–166.
אבנר שור ואבירם הלוי, סיירת מטכ"ל - המבצעים הגדולים של היחידה, ידיעות ספרים, 2020, עמ' 132–147.
קישורים חיצוניים
אביב נעורים, באתר חיל הים הישראלי.
מבצע אביב נעורים באתר עמותת חיל הים.
אביב נעורים, באתר חיל האוויר הישראלי.
"מבצע "אביב נעורים", באתר חטיבת הצנחנים.
מבצע אביב נעורים באתר למורשת המודיעין.
פקודת המבצע ומכתבי הערכה ,בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
כתב בין גלים, מול חופי בירות, 'בין גלים' מס 4 מאי 1973, עמ' 3.
פנחס וולף, התחילו פרצי ירי. היה ברור שמשהו לא מתנהל לפי התוכנית, במחנה, 30.03.2007, כפי שהועלה באתר פרש.
יוסף ארגמן, "זה היה סודי ביותר", משרד הביטחון, אפריל 1998, ריאיון עם ליפקין-שחק אודות מבצע אביב נעורים, עמודים 365–368, כפי שהועלה באתר פרש.
טל זגרבה, שמענו פיצוץ אדיר, הבניין נחצה לשניים, במחנה, 12 במרץ 2008 - רפי איל על עיטור המופת שקיבל במבצע אביב נעורים, באתר "שבוז חיילים"
34 שנים למבצע אביב נעורים, באתר צה"ל
יריב פלג, מבצע אביב נעורים: שלב אחר שלב, 12 ספטמבר 2013, באתר פז"ם מבית mako
בן כספית, "אביב נעורים", 40 שנה אחרי, סופשבוע, 12.04.2013.
.
טור מורשת - השתתפות היחידה במבצע "אביב נעורים", באתר עמותת בוגרי 8200
אורי מילשטיין, מראיין את אל"ם בדימוס דב בר על פעילות במבצע אביב נעורים באתר חדשות1 דצמבר 2021.
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ביירות: היסטוריה
קטגוריה:1973 בישראל
אביב נעורים
אביב נעורים
אביב נעורים
אביב נעורים, מבצע
אביב נעורים
קטגוריה:פשיטות צה"ל בלבנון
קטגוריה:אש"ף בלבנון
קטגוריה:הים התיכון: היסטוריה צבאית
קטגוריה:1973 בלבנון | 2024-10-16T00:45:29 |
פוליגל | פוליגל הוא מפעל פלסטיק שפעל בעבר באופן עצמאי והיה בבעלות של הקיבוצים רמת השופט ומגידו. כיום פועל המפעל כחלק מפלזית תעשיות.
היסטוריה
המפעל הוקם בשנות ה-70, החל בייצור ממשי באוקטובר 1974 ונפתח רשמית בשנת 1975, כאשר רמת השופט החזיקה 70% מהבעלות ומגידו ב-30%. מוצר הפוליגל של המפעל מבוסס על פטנט יפני ששוכלל באיטליה ומפעל פוליגל היה מהראשונים לייצרו בעולם. המפעל נועד לייצר אריזות והיווה המשך למפעל אריזות עץ שכבר היה קיים בקיבוץ רמת השופט. בנוסף לאריזות ייצר המפעל בראשיתו שלטים וצרכי משרד. אחד ממוצרי הדגל של המפעל היה לוחות קוולקס לציפוי חממות, שפותח בשיתוף עם חברת קיו. בשנת 1982 זכה המפעל לתואר יצואן מצטיין. בשנת 1985 החל המפעל לשווק תיקי פוליגל.
כיום המפעל גם מייצא את מוצריו לחו"ל. המפעל מייצר לוחות פלסטיק מפוליקרבונט ופוליפרופילן. כמו כן הוא מייצר סככות וגגות, המשמשים לבניית גגות לאצטדיונים כמו אצטדיון הכדורגל של לוקומוטיב מוסקבה.
בשנת 2010 מכר קיבוץ רמת השופט את חלקו במפעל לקיבוץ גזית
בשימוש עממי, השם פוליגל משמש כשם גנרי ללוחות פוליפרופילן רב שכבתיים המיוצרים על ידי המפעל, בייחוד "קרטון פלסטי" לשימוש משרדי, וליצירת אריזות.
לוחות הפוליקרבונט: שימושים ותכונות
לוחות הפוליקרבונט החלולים של פוליגל משמשים לכל מטרה המאופיינת בקירוי שקוף למחצה. משקלם הקל ופשטות התקנתם מאפשרים לכסות גגות בעלי מפתחים רחבים במיוחד, וכן ליצירת גגות בעלי צורות לא סטנדרטיות (קשתיים, למשל). השימושים יכולים להיות מגוונים ביותר, כאשר הרעיון הוא להחדיר אור יום טבעי לתוך חללים המשמשים לפעילות ציבורית, בין אם בבניין או בתעשייה.
הלוחות החלולים מאפשרים בידוד משופר הודות לאוויר הכלוא בין הדפנות הכפולות או המשולשות.
עמידותם המכנית גבוהה פי 200 מזו של זכוכית.
משקל עצמי נמוך: 1/6 ממשקל זכוכית.
הגנה בשכבת UV מאפשרת שמירה על תכונות מבניות בטמפ' הנעות בין (-)40 עד (+)120 מעלות צלזיוס.
הלוחות מיוצרים ברחבים הבאים: 980 מ"מ, 1220 מ"מ, 2000 מ"מ.
אורך הלוחות מושפע מאורכו של אמצעי ההובלה.
בעבר החברה הייתה היצרנית הראשונה של "קרטון פלסטי" לשימוש משרדי וליצירת אריזות ותיקים קלי משקל. 'פוליגל' הוא גם השם העממי למוצר זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תעשייה פלסטית בישראל
קטגוריה:התעשייה הקיבוצית
קטגוריה:רמת השופט
קטגוריה:מגידו | 2023-12-16T09:56:22 |
ראם | ממוזער|ראם הנבל בחי-בר יטבתה
ממוזער|ראמים בפארק האנטילופות
ממוזער|ראם ביסה אוכל
ממוזער|ראמים בסמל נמיביה
רְאֵם (שם מדעי: Oryx) הוא סוג של אנטילופות גדולות ממשפחת הפריים ותת-משפחת ראמים.
מזונו
הראם יכול לשרוד ימים רבים ללא שתייה בזכות התאמתו לתנאי מדבר קיצוניים. הראם ניזון מעלים, פרחים ותרמילי הזרעים של עצי השיטה, אשר נובטים יותר טוב בעוברם את מערכת העיכול של הראם.
רבייה
תקופת ההריון של הראם היא כ-260 יום, זמן ההמלטה מאי-דצמבר. ממוצע צאצאיו הוא 1 ותוחלת חייו בשבי יכולה להגיע לכ-20 שנה. הם שוקלים בין 70 ל-300 קילוגרמים.
מיני הראם
ארבעה מיני ראמים מצויים כיום בעולם: ראם ביסה החי בשמורות הטבע של מזרח אפריקה, ראם הצבי הגדול והחזק בראמים החי בשמורות הטבע המדבריות של דרום אפריקה, ראם הסהרה שחי בעבר במדבריות צפון אפריקה וכיום מצוי בשבייה בלבד, והראם הערבי (ידוע גם כראם לבן) שפרטים בודדים שלו עדיין חיים בערב., לאחר שהיה מצוי בעבר במדבריות המזרח התיכון.
שם שם מדעי תמונה משקל אורך ראם הצבי Oryx gazella150px משקל: 100 - 210 ק"ג אורך: 198 - 240 ס"מ ראם ביסה Oryx beisa150px משקל: 100 - 200 ק"ג אורך: 110 - 125 ס"מ ראם שולי-אוזניים Oryx callotis150px משקל: 167–209 ק"ג אורך: 153–170 ס"מ ראם סהרה Oryx dammah150px משקל: 140 - 210 ק"ג אורך: 140 - 240 ס"מ ראם לבן Oryx leucoryx150px משקל: 70 ק"ג אורך: 80 - 100 ס"מ
ראם בישראל
שמאל|ממוזער|300px|עדר ראמים בחי-בר יטבתה
בארץ ישראל היה מצוי בעבר מין אחד - ראם ערבי, הידוע גם כראם לבן. המין נכחד בטבע בסוף המאה ה-19 והושב אל הטבע בשנות ה-80 של המאה ה-20 לאחר שמספר פרטים נרכשו מגן חיות בארצות הברית. הראם הערבי הוא החיה הראשונה שסיווגה עולה מזן ש"הוכחד בטבע" לזן שהוא "פגיע".
את הראם הלבן וראם סהרה ניתן למצוא בחי-בר יוטבתה ובספארי.
בתנ"ך
במקרא מופיעים תשעה אזכורים של בעל חיים בשם זה, ביניהם:
זיהויו של ה"ראם" המוזכר בתנ"ך עם בעל החיים המכונה בימינו "ראם", אינו מוסכם. זיהוי מקובל על חוקרים רבים מזהה אותו עם שור הבר - Bos primigenius. בין השאר מפני שהראם מופיע בתקבולת עם השור (דברים לג יז; ישעיהו לד ז; תהילים כט ו), ומתואר באיוב כניגוד הפראי לשור המבוית.
קרני הראם התנ"כי נקראו תועפות. מכיוון שבעבר היו נוהגים להשתמש בקרני בקר לשמירת כסף, קרני הראם הגדולות איפשרו מקום אכסון להון רב ומכאן הביטוי "הון תועפות" (במקרא נמצא הביטוי "כסף תועפות" בספר איוב).
לקריאה נוספת
אלישבע דיין, החי במקרא: יונקים, ירושלים תשע"ח. עמ' 220.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1816
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי מארי דוקרוטאי דה בלנוויל
קטגוריה:ראמים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:סוגי יונקים | 2024-08-01T04:39:15 |
תפילת מוסף | תפילת מוסף היא תפילה הנאמרת בכל הימים בהם היו מקריבים בבית המקדש קרבן מוסף, כלומר, בשבתות, בחגים, בראשי-חודשים ובימי חול-המועד. התפילה נאמרת לאחר קריאת התורה של שחרית ולפני קטעי הסיום של התפילה, אין כאלוהינו ועלינו לשבח.
זמן התפילה
לפי המסורת תפילת מוסף נתקנה כנגד קרבן מוסף, ולפיכך זמן התפילה תלוי בזמן הקרבת קרבן המוסף.
(תוספתא ברכות ג, א)
זמן הקרבת קרבן מוסף שנוי במחלוקת: דעת החכמים שהוא קרב כל היום, כלומר עד תמיד של בין הערבים, ודעת רבי יהודה שרק עד שבע שעות זמניות אחר תחילת היום.
בהלכה נפסק שיש להתפלל לפני שבע שעות, ומי שלא עשה זאת נקרא "פושע". אבל גם אם פשע ולא התפלל, יכול להתפלל עד שקיעת החמה.
תוכן התפילה
המשנה נותנת כלל לתוכן של תפילת מוסף: "כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, צריך להזכיר מעין המאורע". כלומר, בתפילת מוסף של סוכות יש להזכיר את סוכות, וכיוצא בו בכל תפילת מוסף. המבנה של תפילת המוסף כולל את שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות הקבועות לכל תפילה ובאמצע "מעין המאורע" - ברכה המזכירה את המועד המסוים. בשונה משאר תפילות המועדים, הדגש בתפילת המוסף הוא על עבודת בית המקדש, ובפרט על קרבן המוסף. ברוב הקהילות, אומרים בכל מועד את הפסוקים בתורה המפרטים את הקרבן של אותו מועד, וכן מתפללים לבניין בית המקדש ולהשבת העבודה בו. החתימה של ברכה זו משתנה לפי המועד: "מקדש השבת" בשבת, "מקדש ישראל וראשי חדשים" בראש חודש, "מקדש ישראל והזמנים" בשלוש הרגלים, "מקדש ישראל ויום הזיכרון" בראש השנה, "מקדש ישראל ויום הכיפורים" ביום הכיפורים.
בראש השנה במקום הברכה האמצעית, אומרים בתפילה זו שלוש ברכות: מלכויות זכרונות ושופרות, ותוקעים בשופר במהלך חזרת הש"ץ, בסיום כל אחת מברכות אלו (בחלק מהקהילות תוקעים גם ב"תפילת הלחש" בה כל יחיד מתפלל לעצמו). המשנה (ראש השנה פרק ד' משנה ה' - ו') מציינת מסגרת מיוחדת לתפילה זו על פני כל תפילות המוסף האחרות. היא מוסיפה את שלוש הברכות דלעיל שתכנן צריך להזכיר את מלכות האל, את זכרונם של ישראל מלפני האל ואת שופר הגאולה. תוכן כל ברכה צריך להיות מורכב מפסוקים מהתורה ומהנביאים שעוסקים בנושאים אלו.
בחזרת הש"ץ של תפילת המוסף ביום הכיפורים, מוסיפים פיוטים, כולל סדר העבודה המתאר את סדר עבודתו של הכהן גדול בבית המקדש ביום הכיפורים, ויש מוסיפים פיוטים גם בחזרת הש"ץ של מוסף של ראש השנה. ביום הראשון של פסח מוסיפים תפילת הטל, ובשמיני עצרת תפילת הגשם. יש מוסיפים גם אזהרות בחזרת הש"ץ של מוסף של שבועות, ובקהילות האשכנזים אומרים קרובה במוסף של שבת שקלים ושבת החודש.
בראש חודש, לאחר הזכרת רשימת קרבנות המוסף, מוסיפים 12 בקשות כנגד 12 חודשי השנה, בשנה מעוברת מוסיפים בקשה נוספת – וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע, יש הנוהגים להוסיף בקשה זו בכל השנה, יש הנוהגים להוסיף בקשה זו רק בחודשי החורף (חשוון-אדר ב'), יש הנוהגים להוסיף בקשה זו רק בראש חודש אדר א' ויש מנהגים נוספים.
כאשר חל ראש חודש בשבת, אומרים בתפילת מוסף ברכה מיוחדת, ברכת "אתה יצרת". ברכה זו משלבת את מעלת השבת יחד עם ראש חודש ואת הקורבנות שלהם.
תפילת מוסף ביחידות
במשנה נידונה האפשרות להתפלל תפילת מוסף ביחידות ללא מניין, ונחלקו בזאת חכמי המשנה.
רקע
תפילת מוסף משלוש התפילות האחרות שמתפללים בשבת, חג או ראש חודש. בעוד ששלוש התפילות נתקנו לפי כל הדעות ללא כל קשר לקרבנות, בין אם האבות תיקנום (לפי דעת רבי יהושע בן לוי) ובין אם תיקנום כנגד תמידים, אין הכוונה שהתפילה היא במקום הקרבן, אלא לתפילה חשיבות עצמאית כ"רחמי" - בקשת רחמים מהקדוש ברוך הוא שהיא מצווה בפני עצמה (מהתורה או מדרבנן) ורק זמנה נתקן כנגד הקרבנות. מסיבה זו אין מזכירים בכל התפילות את פסוקי הקרבנות עצמם. לעומת זאת, תפילת מוסף למרות שאף בבית בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה נאמרת, מכל מקום נתקנה כתחליף לקרבן עצמו, בתורת , מסיבה זו מזכירים בה את פסוקי קרבן המוסף, ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שתעלה אמירת פסוקים אלו כאילו הקרבנו קרבן מוסף.
המחלוקת
לפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה, כשם שקרבן מוסף מוקרב רק בציבור, כך גם אין תפילת המוספין אלא בציבור ובחבר עיר, כדוגמת בית המקדש. חכמים חולקים על הלכה זו וסוברים כי למרות שהעיקרון דומה, היישום שונה. שהרי כל ישראל יכולים לצאת ידי חובתם בקרבן אחד, אך אין כל ישראל יכולים לצאת ידי חובתם בתפילה אחת, ומסיבה זו, כאשר אנו מיישמים את חיוב הקרבן באופן של תפילה, חלה חובה מיוחדת על כל איש ואיש להתפלל.
בשיטת רבי יהודה נחלקו הראשונים. יש שלמדו שגם הוא מסכים עקרונית לשיטת חכמים שחל חיוב על כל אחד ואחד, אלא שהוא סובר שבמקום ששליח הציבור מתפלל, הוא פוטרו כשם שבבית המקדש פטר היחיד את הרבים אך יש אחרים שסוברים שהוא מסכים שהחיוב חל על הציבור, אך במקום שאין ציבור עובר החיוב על כל יחיד.
ההכרעה
בתלמוד נחלקו החכמים כמי הוכרעה ההלכה. רב הונא בר חיננא מסר את ששמע מפי רבי חייא בר רב שמסר שההלכה היא כרבי יהודה. לגרסה זו הצטרף רב חייא בר אבין שהעיד משמו של שמואל שאמר "מעולם לא התפללתי תפילת מוסף ביחיד בנהרדעא מלבד יום אחד שבא חיל המלך לעיר ושכחו החכמים ולא התפללו שאז התפללתי לבד". לעומת זאת, חכמי ארץ ישראל סברו אחרת, וכאשר רבי חנינא קרא ישב לפני רבי ינאי ואמר לפניו שההלכה היא כרבי יהודה, הורה לו רבי ינאי לצאת מהמקום ולהורות את משנתו מחוץ לבית המדרש, מכיוון שההלכה היא כחכמים ולא כרבי יהודה. אף רבי יוחנן העיד שרבי ינאי התפלל בחג פעמיים תפילת העמידה, ומכאן שהשנייה הייתה תפילת מוסף.
בשולחן ערוך נפסק כשיטת חכמים.
מנהגים נוספים במוסף
כמו שביום טוב לא מניחים תפילין בגלל שהיום טוב נחשב "אות" בין ישראל לקב"ה, ואין צורך להוסיף את ה"אות" של התפילין, כך נוהגים גם לפני תפילת מוסף לחלוץ את התפילין. וזאת בגלל שתפילת מוסף של ראש חודש נחשבת גם כ"אות", ואין צורך ב"אות" של התפילין.
ולכן רוב הציבור נוהגים לחלוץ את התפילין אחרי הקדיש שלפני מוסף. וכתבו הפוסקים שנכון להמתין עם תחילת תפילת מוסף עד שיסיימו לכרוך את התפילין ברצועות שלהן ולהניח אותן בנרתיק כדי שלא יהיו מונחות בחוסר כבוד בזמן תפילת המוסף.
סיבה נוספת לקיפול התפילין לפני מוסף נכתבה בבית יוסף (כה, יג) והיא שבגלל שאומרים בקדושה של מוסף "כתר", לא ראוי שיהיה באותה שעה גם כתר התפילין (גם מתפללי נוסח אשכנז שאינם אומרים "כתר" נוהגים לחלוץ).
גם הנוהגים להניח תפילין בחול המועד לא מתפללים איתם תפילת מוסף וחולצים אותם לפני ההלל.
קישורים חיצוניים
מוסף, אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת
זמן קרבן מוסף ותפילת מוסף, הרב הלל בן שלמה, פורטל הדף היומי
הרב אליעזר מלמד, קריאת התורה ומוסף בדיני ראש חודש בפניני הלכה.
הערות שוליים
קטגוריה:תפילות שבת
קטגוריה:תפילות ביהדות | 2024-07-10T18:24:50 |
הפיכת אוקטובר | REDIRECT מהפכת אוקטובר | 2004-12-05T12:30:45 |
ז'ורז' קלמנסו | ממוזער|שמאל|250px|ז'ורז' קלמנסו, 1929
ז'ורז' בנז'מן קלמנסו (בצרפתית: Georges Benjamin Clemenceau) (28 בספטמבר 1841 – 24 בנובמבר 1929) היה מדינאי צרפתי, כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, ובכהונתו השנייה הנהיג את האומה הצרפתית לניצחון במלחמת העולם הראשונה והיה ממעצבי חוזה ורסאי. נחשב להיות מגדולי המדינאים בדורו וכונה בתואר "הנמר" ו"אבי הניצחון". הקריירה הפוליטית הארוכה שלו ידעה עליות ומורדות רבות, ושיאה היה בהנהגת צרפת בשנה האחרונה של מלחמת העולם ובעקבותיה.
חייו
ילדות ונעורים
קלמנסו נולד במחוז ונדה שבמערב צרפת. הוא נולד למשפחה אמידה וגדל באחוזה. בילדותו חי בסביבה של איכרים, אך היה זה אביו, בנז'מן, מעריץ של המהפכה הצרפתית, וולטר ואוגוסט קונט, שעיצב את התודעה החברתית שלו בילדותו. דרך אביו פגש בגיל צעיר והתוודה לחברים בקשר להדיח מהשלטון את הקיסר נפוליאון השלישי כמו גם ההיסטוריון ז'ול מישלה, שנרדף בידי המשטר. אביו של קלמנסו נעצר לתקופה קצרה בשנת 1858 עקב התנגדותו למשטר הקיסרות השנייה.
קלמנסו היה רופא בהכשרתו, מקצוע שלמד בעצת אביו. במהלך לימודיו קשר קשרים עם קבוצות אופוזיציה רפובליקניות שהורכבו מצעירים בני גילו. לאחר סיום לימודיו עבר לפריז, שם היה לפעיל פוליטי ולעיתונאי. בדצמבר 1861, במהלך לימודיו, היה שותף, עם כמה ידידים, לייסוד ביטאון שבועי, "העבודה" (Le Travail). ב-23 בפברואר 1862 עצרה אותו המשטרה באשמת תליית כרזות, שקראו לעצרת הפגנתית לציון יום השנה למהפכות 1848 בצרפת. הוא ישב 77 ימים בכלא. בשנת 1865 סיים את לימודיו כדוקטור לרפואה. הוא ייסד כמה כתבי עת ספרותיים וכתב מאמרים רבים, שרובם תקפו את המשטר הקיסרי של נפוליאון השלישי. כאשר החלו סוכני הקיסרות להצר את רגליהם של מתנגדי המשטר, שרבים מהם נשלחו למתקן הענישה אי השדים בגיאנה הצרפתית, יצא קלמנסו לארצות הברית, שם עבד בניו יורק בשנים 1865–1869, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא החזיק במשרת רופא אך את רוב זמנו הקדיש לכתיבה פוליטית לעיתון פריזאי. כמו כן לימד צרפתית בבית ספר בקונטיקט, ונישא לתלמידתו, מארי אלייזה פלומר. לזוג נולדו שלושה ילדים, אך הם נפרדו כעבור שבע שנים. עם הגיעו לאמריקה הוקסם קלמנסו מהחירות האזרחית וחופש הביטוי שהיו זרים באותם ימים לתושבי צרפת, והעריץ את המודל של החירות האמריקאית.
קריירה פוליטית מוקדמת
ימין|ממוזער|156x156 פיקסלים|קלמנסו הצעיר בדיוקן מאת הצלם נדאר.
חמישה ימים לאחר נישואיו שב קלמנסו לצרפת והתיישב כרופא במחוז הולדתו ונדה. אבל הפוליטיקה החזירה אותו עד מהרה לפריז. ביולי 1870 הכריז נפוליאון השלישי מלחמה על ממלכת פרוסיה. פחות מחודשיים לאחר מכן הובסו הצרפתים בקרב סדאן והאימפריה קרסה לאחר שנפוליאון נלקח בשבי. חוסר סדר, כאוס, אנרכיה ומהפכה שטפו את צרפת. קלמנסו היה בין הקהל שפרץ אל ארמון בורבון ב-4 בספטמבר ובירך את המנהיג הרדיקלי לאון גמבטה, שהכריז על הקמת הרפובליקה. זמן קצר לאחר מכן, מונה קלמנסו לראש העיר של הרובע השמונה-עשר של פריז (מונמארטר), ונותר בה עד שצבא הקיסרות הגרמנית כיתר את העיר. ב-8 בפברואר 1871 נבחר כנציג רפובליקני מטעם המפלגה הרדיקלית לייצג את מחוז הבחירה סן באספה הלאומית שהתקיימה בבורדו (כיוון שפריז הייתה נתונה באותה העת במצור של הצבא הגרמני). הוא הצביע נגד תנאי השלום הקשים שדרשה הקיסרות הגרמנית והשאיר את חברי האספה נחושים לנקום ב"ההשפלה המבישה" של צרפת במלחמה.
במקביל בפריז פרץ ניסיון מהפכה סוציאליסטית כושל שנודע לימים בתור הקומונה הפריזאית. קלמנסו ניסה לתווך בין המהפכנים למנהיגי הרפובליקה בעוד הצבא הגרמני צר על העיר. הוא לא הצליח בניסיון התיווך ולכן התפטר מתפקידיו בתור ראש העיר וחבר האספה הלאומית (27 במרץ 1871). ב-1875 נבחר לנשיא מועצת העיר פריז וכיהן בתפקיד עד לשנה שלאחר מכן. בשנת 1876 התייצב שוב בבחירות לאספה הלאומית, ונבחר לאספה מטעם הרובע השמונה-עשר של פריז. מרצו ורהיטותו המלהיבה הפכו אותו במהירות למנהיג בולט של הגוש הרדיקלי.
בשנת 1877, במשבר החוקתי שפרץ ב-16 במאי, כאשר נשיא צרפת פטריס דה מק-מהון ניסה לשנות את הגדרות האחריות של הממשלה כך שתהיה בחסות מוסד הנשיאות ולא בפני האספה הלאומית, קלמנסו לקח חלק מוביל בהתנגדות למדיניות אנטי-רפובליקנית כזו. המאמץ של מק-מהון להוביל לשינוי חוקתי עלול היה להשיב את צרפת לימי המלוכנות. ב-1880 הוא הקים את העיתון שלו, לה ז'סטיס (La Justice), שהפך לעורק התקשורת הראשי של תנועת הרדיקלים בפריז; מאותו זמן ואילך, לאורך נשיאותו של ז'ול גרווי, הוא בנה במהירות את המוניטין שלו כמבקר פוליטי של רפובליקנים ורדיקלים כמו גם של שמרנים וכמבקר קוטל של אי אלו שרים, שלצד זאת נמנע מלדרוש את משרותיהם לעצמו. בכך ביסס עצמו כפוליטיקאי מעין עצמאי וככוח פוליטי בפני עצמו.
פוליטיקאי עצמאי-למחצה
קלמנסו התנגד להתפשטות קולוניאלית שלדאבונו פיזרה את משאביה של צרפת המוחלשת, ביקר ללא רחם את מקדמיה, ובשנת 1885 הקול שלו היה מכריע בהפלת ממשלת ז'ול פרי על רקע מלחמה קולוניאלית בווייטנאם, מלחמת סין–צרפת. בבחירות של 1885, מצא עצמו בעמדת כוח באספה הלאומית. משסירב להקים קבינט בעצמו, כיוון שלא יכול היה לנצח על רוב תומכים בסנאט, הוא תמך בממשלתו של שארל דה פרייסין ב-1886 והיה אחראי להכללתו בקבינט של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה כשר המלחמה. קלמנסו זיהה בטעות את בולנז'ה כרפובליקאי, אבל כשהלה התגלה בתור דמגוג ולאומן מתסיס בעיניו של קלמנסו, כמו גם מוקד לתמיכה בונפרטיסטית ומלוכנית כאחד, הפך קלמנסו למתנגד נמרץ של בולנז'ה וחבר תומכיו ועזר להקים את הליגה לזכויות האדם שנועדה להפעיל לחץ על הממשלה לקדם רפורמות חברתיות מרחיקות לכת. בתחום היחסים מול גרמניה היה קלמנסו "נץ" פוליטי, שדרש נקמה והשבה של חבל אלזס-לורן לצרפת, לאחר שזה סופח אל גרמניה במלחמת 1870.
ממוזער|253x253 פיקסלים|איור של הדו-קרב בין קלמנסו לפול דראול, 1892.
ימין|ממוזער|208x208 פיקסלים|קלמנסו, צולם בשנת 1904.
על ידי חלקו בחשיפת מעורבות חתנו של הנשיא גרווי בסחר בשוק שחור פלילי, הוביל קלמנסו להתפטרותו של ראש הממשלה, מוריס רובייה, נאמנו של הנשיא גרווי, בשנת 1887. עם זאת הוא סירב לבקשתו של גרווי להקים קבינט בראשותו. בעקבות הביקורת הרבה שכמה עליו כתוצאה מהפרשה, התפטר גרווי מהנשיאות. כוחו הפוליטי ההרסני זיכה אותו במספר הולך וגדל של אויבים, וכאשר בשנת 1892 התגלתה הפרסה הפלילית מאחורי עסקת הבנייה של תעלת פנמה בידי פרדיננד דה לספס, מיזם שקלמנסו היה מעורב בו, מיהרו יריביו הרבים להוקיע אותו כמוצאים שלל רב. במיוחד ניצלו את ההזדמנות מחנה תומכיו של גנרל בולנז'ה. קשריו של קלמנסו עם איש הכספים היהודי קורניליוס הרץ, שהיה מעורב לעומק בפרשה, הטיחו בו חשד למעורבות בשחיתות שלטונית; והכתימו את שמו. המתקפה על קלמנסו נערכה בעיתון היומי החזק, לה פטיט ז'ורנל (Le Petit Journal). האירועים קיבלו תפנית דרמטית כאשר בדיון סוער באספה הלאומית ב-20 בדצמבר 1892, תומכו של בולנז'ה, הסופר פול דראול, הטיח בקלמנסו שהוא פועל מטעמו של הרץ. קלמנסו לא כפר בכבודו, השיב שדראול משקר במצח נחושה ואתגר אותו לדו-קרב. הדו-קרב, באקדחים, הסתיים בלא שאף אחד מהצדיים נפצע, ולאחריו קלמנסו הגיש תביעה מוצלחת נגד מתנגדיו שהוקיעו וגינו אותו והפיצו נגדו כזב. ההרשעה שלהם במשפטי דיבה אילץ כמה מהם להתפטר מתפקידם כחברי האספה הלאומית, אבל בסופו של דבר הם לקחו איתם את קלמנסו. כל הארס המצטבר שעורר התרכז בבחירות של 1893 כאשר, כשהתמודד פעם נוספת על מושב הבחירה שלו, הובס וסיים את תפקידו באספה הלאומית, אף שהוכחה חפותו בשערוריית פנמה.
עיתונאי ופרשת דרייפוס
במקביל לכהונותיו הציבוריות המשיך לעסוק בעיתונות. תבוסתו הפוליטית בשנת 1893, לצד השאפתנות הרבה שאפיינה אותו, הובילו לכך שעתה התרכז בעיקר בכתיבת ספרים ובעבודתו העיתונאית. הוא הקים את העיתון ל'אורור (L'Aurore) בשנת 1897, שבמהרה הפך לאחד העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר בצרפת. דרך כתיבתו העיתונאית נחשף קלמנסו לצד אחד בדמותו ובאישיות של קלמנסו, אדם מהורהר ומחושב, מקורב למיטב אנשי התרבות הצרפתית ותומך של אי אלו אומנים. בין היתר קלמנסו אהב במיוחד ציירים מזרם האימפרסיוניזם ותמך בקלוד מונה. במקביל, קלמנסו כתב ספרים, בעיקר פוליטיים וסוציולוגיים, אבל ספרו המאוחר 'למרגלות הר סיני' (1922), שאייר אנרי דה טולוז-לוטרק, היה כרך של פרקים בהיסטוריה של העם היהודי. הוא גם ניסה את כוחו בכתיבת מחזה. בין השאר היה פעיל במסגרת המאבק של פרשת דרייפוס. ב-1898 פרסם בעיתונו ל'אורור את מאמרו של אמיל זולא "אני מאשים...!", לו אף נתן את הכותרת. במשך שמונה שנים נאבק קלמנסו בשני העיתונים שניהל על חפותו של דרייפוס, מה שהעלה את קרנו מחדש והשיב אותו למרכז הבמה הציבורית, ובאפריל שנת 1902 שב ונבחר לאספה הלאומית, והפעם לבית העליון, בתור סנאטור מטעם מחוז הבחירה ואר.
שיבה לבכורה פוליטית
לבחירות אלו הייתה חשיבות חיונית בקריירה הפוליטית של קלמנסו. הוא נשאר סנאטור עד 1920, השנה שבה פרש מרצונו מפעילותו הפוליטית. היה זה כסנאטור שבלטו תכונותיו הגדולות כמדינאי. בשנת 1906 נעשה שר הפנים בממשלתו של פרדיננד סריה. כשר הפנים, קלמנסו התמודד עם בעיות קשות, בעיקר אכיפת החוק החדש (1905) המפריד בין כנסייה למדינה, כמו גם מאבקים בשוק העבודה בין עובדים למעסיקים. כאשר שביתת כורים במחוז פה-דה-קאלה הובילה לאיום של אי סדר אזרחי, הוא החליט לערב את הצבא. עמדתו בעניין הבדילה אותו מהמפלגה הסוציאליסטית, ובנאום בולט קבע דיכוטומיה בין עמדותיו לאלו של הסוציאליסטים. מהלכים אלו סימנו אותו כ"איש החזק" של היום בפוליטיקה הצרפתית, וכאשר פרדיננד סריה התפטר באוקטובר 1906, קלמנסו הפך לראש הממשלה. במהלך השנים 1907 ו-1908 הוחלט על חיזוק הברית עם בריטניה, בדמות ההסכמה הלבבית. עימות גאופוליטי פרע בין צרפת לגרמניה על השליטה במרוקו, בדמות המשבר המרוקאי הראשון. אוסטריה-הונגריה דחקה בגרמנים להפחית מגובה הלהבות, ובפברואר 1909 נחתם הסכם משותף, המכיר באינטרסים הכלכליים של גרמניה ובאינטרסים המדיניים המיוחדים של צרפת במרוקו. ממשלת קלמנסו נפלה ב-20 ביולי 1909, קלמנסו התפטר לאחר ויכוח פוליטי חריף, מהיר ובלתי צפוי עם המדינאי רב ההשפעה תאופיל דלקאסה, שר החוץ האגדי שעיצב את הבריתות עם בריטניה ורוסיה. בדיון מתוח על מצבו של הצי הצרפתי התנגד דלקאסה למשא ומתן עם גרמניה על מרוקו, אז נאלץ קלמנסו להודות בפומבי שצרפת אינה מוכנה למלחמה מול גרמניה וכי במערכה אחד על אחד בין פריז לברלין צרפת תפסיד נוכח מצבו של הצבא. בעקבות העימות נפלה הממשלה בהצעת אי-אמון.
משוחרר מאחריות השלטון, טייל קלמנסו ברחבי העולם. הוא ניצל את ההזדמנות הזו לשאת נאומים בארגנטינה, אורוגוואי וברזיל בנושא דמוקרטיה. "אני חייל של הדמוקרטיה", אמר. "זו צורת הממשל היחידה שיכולה לבסס שוויון לכולם, ואשר יכולה לקרב את המטרות הסופיות: חופש וצדק". ערב מלחמת העולם הראשונה הזהיר בכתב ובעל פה מפני כוונותיה של גרמניה וקרא לצרפת להתכונן לקראת הסכנה. בשובו לסנאט ב-1911, מונה קלמנסו לחבר בוועדות הבית לענייני חוץ וצבא. הוא היה משוכנע שגרמניה מתכננת מלחמה, ורדוף על ידי החשש שצרפת עלולה להיתפס שוב לא מוכנה, הוא בירר בחריצות את מצב החימוש של צרפת. כדי לפרסם את דעותיו על חימוש מחדש, הוא הקים במאי 1913 עיתון יומי חדש, ל'אום ליברה (L'Homme Libre), עם עצמו בתפקיד העורך.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, פינה הפרטיזן שבו את מקומו לפטריוט, שקרא לכל צרפתי להצטרף למאבק. העיתון שלו סבל מידי הצנזורה, ובספטמבר 1914 נסגר בהוראתה. אולם יומיים לאחר מכן, הוא הופיע שוב בשם חדש, ולמרות שבהתחלה הוא היה נתון לצנזור רב, חיתוכים מתוכו הפכו בהדרגה יותר נדירים. בינתיים, בסנאט קלמנסו נאבק לשם הגברת הייצור של רובים, תחמושת וגיוס חיילים, למען שימוש מושכל בכוח האדם הזמין, ולמען שירות רפואי מאורגן ומצויד בצורה טובה יותר מהקיים. מודאג עמוקות מיחסה של ארצות הברית למלחמה, הוא שלח פניות דחופות לציבור האמריקאי ולנשיאו וודרו וילסון ושמח מאוד על כניסתה של ארצות הברית למלחמה באפריל 1917. מעל לכל, קלמנסו שאף ליצור "רצון לניצחון" בלתי ניתן למיתון בציבור הצרפתי. ככל שהמלחמה התארכה, החלו להופיע עייפות, רפיון ופציפיזם בשיח הציבורי. קלמנסו היה הראשון שהסב את תשומת הלב הציבורית לסכנות שבגישות אלו ופעל למסמס את השפעתם על דעת הקהל והמורל הציבורי. דרך העיתונים שלו, קלמנסו האשמים את מרשל ז'וזף ז'ופר בניהול לקוי של המערכה וגינה את שר הפנים לואי מלווי כתבוסתן הפוגע במאמץ הלחימה. הביקורת הממושכת שלו השפיעה בסופו של יום על התפטרותו של מלווי.
מנהיג צרפת במלחמה ובשלום
ממוזער|204x204 פיקסלים|קלמנסו, נובמבר 1917, עם מינויו לראש הממשלה.
ממוזער|195x195 פיקסלים|משמאל לימין בוורסאי, מנהיגי צרפת, בריטניה ואיטליה: קלמנסו, דייוויד לויד ג'ורג' וויטוריו אמנואלה אורלנדו.
בנובמבר 1917 עמדה צרפת על סף תבוסה: מזה שלוש שנים במלחמת חפירות, הצבא עמד על סף התמרדות, גרמניה לא הראתה סימני שבירה, להפך, בחזית המזרחית בעלת הברית של צרפת, רוסיה, קרסה לתוך סדרת מהפכות ולמלחמת אזרחים, וממשלות צרפתיות קמו ונפלו אחת אחר השנייה. בשעת המשבר הזה, בגיל 76, נקרא קלמנסו, בידי הנשיא רמון פואנקרה, לקבל לידיו את ראשות הממשלה בפעם השנייה וכיהן בתפקיד במשך השנה האחרונה של המלחמה ועד שנת 1920. הוא הקים את הקבינט עם עצמו כשר המלחמה לצד תפקידו כראש הממשלה. מטרתו היחידה של קלמנסו הייתה לנצח במלחמה, ולמטרה זו הוכפפו כל שאר האינטרסים הלאומיים. כלפי בוגדים, עריקים ותבוסתנים לא היו לו רחמים. התקווה לניצחון דחקה בו להמשיך. עם זאת, הוא היה אובססיבי לגבי הצורך בפיקוד צבאי מאוחד ובסופו של דבר הצליח לשכנע במידה מסוימת את הממשלות והמנהיגים הצבאיים של בעלות הברית המערביות בעמדתו. במרץ 1918 הוגדר מרשל פרדיננד פוש כמפקד העליון, אף שהכוחות אמריקאים נותרו למעשה תחת הפיקוד הישיר של גנרל ג'ון פרשינג. למרות האסונות הצבאיים במאי 1918, כאשר גרמניה יצאה למתקפת האביב וצבאה קרב לפריז עצמה, נחישותו של קלמנסו נותרה בלתי מעורערת, והוא הכריז שהוא ינהל מלחמה "עד לרבע השעה האחרונה, שכן רבע השעה האחרונה תהיה שלנו". בקרב השני על המארן איבד הצבא הגרמני את המומנטום, ומדינות ההסכמה החלו במתקפת נגד, בדמות מתקפת מאה הימים, שבסופה נפלה גרמניה למהפכה מבית וביקשה שלום. בשנה האחרונה של המלחמה בילה קלמנסו תשעים ימים בחזית הקרבות ובתעלות החפירה. הוא זכה אף להערכתם של הגרמנים, וגנרל אריך לודנדורף במיוחד העריץ את האומץ שלו. עם שרי ממשלתו נפגש אחת בשבוע ואת מירב זמנו השקיע בניהול הצבא וקידום המלחמה, והוא הכפיף את מדיניות הפנים והחוץ רק לשם מטרת הניצחון.
לאחר המלחמה הקדיש את עצמו קלמנסו לעניין הסדרי השלום ודאג לאינטרסים של ארצו בועידת השלום בפריז (1919). שביתת הנשק שנחתמה על ידי הגרמנים המובסים ב-11 בנובמבר 1918, הוכיחה את צדקתו והביאה לו, אחרון החיים מבין אלה שהפגינו בבורדו ב-1871 נגד התנאים הקשים שנכפו על צרפת, את הסיפוק מלראות את אלזס-לורן שבה לידי צרפת. חוזה ורסאי היה בהכנה, וזה הצריך חודשים מפרכים של עבודה ומשא ומתן עדין. קלמנסו הטיל על עצמו ליישב את חילוקי הדעות של צרפת עם אלה של בריטניה הגדולה וארצות הברית. הוא הגן על האינטרס הצרפתי בהתלהבות ובשכנוע, וכפה את השקפתו לסירוגין על ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' ונשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. הוא גם דאג לוודא שגרמניה תפורק מנשקה ותקיים צבא מינימלי. מתוך רצונו לצדק פואטי, הוא עמד על חתימת הסכם ורסאי (28 ביוני 1919) באולם המראות של ארמון ורסאי, שבו, בשנת 1871, הכריז וילהלם הראשון על עצמו כקיסר גרמניה. בקרב אזרחי צרפת הוא זכה לכינוי "הנמר" עקב יחסו התקיף לגרמניה. כאדם היה קלמנסו ידוע באופיו הציני. במהלך ועידת ורסאי אמר על וודרו וילסון בלגלוג ש"הוא מתייחס לעצמו כאילו הביא לוורסאי את עשרת הדיברות". קלמנסו היה התגלמות הריאל פוליטיק במהלך גיבוש חוזה ורסאי. בדרישותיו ביקש להדגיש את הצורך לביטחון קבוע של צרפת מפני תוקפנות גרמנית עתידית.
בינתיים, האספה הצרפתית החלה להיות חסרת מנוחה, שכן היא ראתה את עצמה בצד הדרך בעוד ראש הממשלה מנהל משא ומתן בעיקר על דעת עצמו. זה כבר לא ראה בקלמנסו חיוני. אספה לאומית חדשה נבחרה ב-16 בנובמבר 1919, וקלמנסו תיאר לעצמו שיזכה לתמיכתה, שכן רבים מחבריה היו קצינים לשעבר. אבל הפוליטיקאים לא יכלו לסלוח לו על שהדיר אותם לא רק מניהול המלחמה אלא גם ממשא ומתן לשלום. הוא גם נאלץ להתמודד עם עוינות מצד הסיעות השמרניות והדתיות מחד והסיעות הפציפיסטיות מאידך. קלמנסו הובס בבחירות לנשיאות ב-17 בינואר 1920 למועמד הצעיר פול דשאנל, אז, כמקובל בבחירת נשיא חדש, התפטר מראשות הממשלה. הוא גם ויתר על כל שאר הפעילויות הפוליטיות.
פרישה ושנים אחרונות
קלמנסו היה כמעט בן 80 כשפרש לוונדה, לבל-אבאט, אחוזה צנועה על דיונה המשקיפה על האוקיינוס האטלנטי. הוא בילה כמה ימים בקורסיקה עם חברו ניקולא פייטרי, שאותו שם אמון על צוואתו ושאותו שכנע להתלוות אליו במסע ימי ארוך לתת-היבשת ההודית, מספטמבר 1920 עד מאי 1921. בסינגפור הוקדש רחוב הנושא את שמו. בגילו הכביר הלך לציד נמרים והרשים את מארחיו בשנינותו ובסקרנותו האינטלקטואלית שאינה יודעת שובע. כשנראה היה שארצות הברית מבקשת להבדיל עצמה מענייניה של אירופה, קלמנסו ביקר בארצות הברית בנובמבר 1922 בניסיון לעורר את אזרחיה מגישת הבידוד. הוא התקבל בברכה ובתוך שלושה שבועות נשא כשלושים נאומים, והזהיר את הקהל שלו שאם ישכחו שהייתה מלחמה, תפרוץ עוד אחת. וודרו וילסון, שאותו ביקר, הודה לו בהרגשה רבה על מסעו. לפני שחזר לצרפת, קלמנסו ערך עלייה לרגל למקומות שבהם לחמו חיילים צרפתים בקרב על מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
ימין|ממוזער|201x201 פיקסלים|קלמנסו ב-1927.
בערוב ימיו התמסר למשימות הסברה למען צרפת, לנסיעות בעולם ולכתיבת ספרים. הוא פרש לבל-אבאט, למרות שעדיין ערך נסיעות קצרות לפריז. הוא קרא הרבה ונהנה במיוחד לקרוא מחדש יצירות יווניות ולטיניות בשפת המקור שלהן. הוא נותר מעודכן בזירה הפוליטית וב-1926 הוא שלח מכתב חריף לנשיא ארצות הברית, קלווין קולידג', הקורא לסולידריות בין בעלות הברית מול הדרישות הגרמניות. קלמנסו התאבל על מותו של מרשל פוש אותו העריץ. הוא עצמו הלך לעולמו והותיר ספר זיכרונות לא גמור.
ב-28 במרץ 1929 הוא רשם את משאלותיו האחרונות: להיקבר ליד אביו בקולומביה, נקודת מצפה אל נוף פראי במחוז הולדתו ונדה. הוא לא רצה מסע לוויה, שום טקס רשמי או דתי. מסביב לקברו היה אמור להיות מעקה ברזל פשוט מאוד, ללא כתובת. הוא מת ב-24 בספטמבר 1929 בדירתו ברחוב פרנקלין בפריז.
חיים אישיים ומשפחה
ממוזער|160x160 פיקסלים|מארי אלייזה פלומר קלמנסו, רעייתו של ז'ורז' קלמנסו.
ב-23 ביוני 1869 נשא קלמנסו לאישה את אחת הסטודנטיות שלו, מארי אלייזה פלומר (1848–1923). הזוג הביא לעולם שלושה ילדים לפני שהנישואים התפרקו בגירושין עתירי מחלוקות.
בתקופה זו הצטרף קלמנסו למועדון גולים צרפתים בניו יורק, שיצא נגד משטר הקיסרות הצרפתי.
לקריאה נוספת
קלמנסו והרפובליקה השלישית – י' המפדן ג'קסון, הוצאת 'הדר', תל אביב 1967
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים
קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת בתקופת הרפובליקה השלישית
קטגוריה:ראשי עיריית פריז
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:פוליטיקאים צרפתים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי צלב הגבורה
קטגוריה:פרשת דרייפוס: אישים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1841
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1929 | 2024-09-23T19:00:12 |
שוד הטלפונים הגדול | שוד הטלפונים הגדול, הוא סרט קומדיה ישראלי משנת 1972, העוסק בהונאה של בנקים.
הסרט הופץ על ידי סרטי נח.
עלילה
הסרט מתמקד במספר דמויות המניעות את העלילה: פקיד בנק לאומי בשם משולם וסרמן, אמו, חברתו ושתי כנופיות שודדים. כל אלו, ערכו "הסכם" על האזורים בהם "יפעלו". כאשר הבנק קובע לפקיד את הכינוי "המוח", ובמקביל יש מלחמה בין שתי הכנופיות על "מוח" מסוג אחר, אדם בעל רעיונות מבריקים בכל הקשור לתכנון מעשי שוד וגנבה.
כאשר אחת הכנופיות שודדת את סניפו בראשון לציון, נתקל הפקיד במכונית הממתינה לשודדים בחוץ, חובט בראשו של הנהג, מוציא אותו החוצה ונכנס במקומו למכונית. כאשר השודדים יוצאים עם שלל כל הקופות והכספות בבנק, מוביל אותם ה"נהג" שלהם הישר אל תחנת המשטרה. שם העניינים מסתבכים, וכל השודדים שנעצרו עושים יד אחת נגדו. הוא אינו מצליח לשכנע את השוטרים שאינו חלק מהכנופיה ושניסה לסכל את השוד. השוטרים מחליטים על קיום משפט בעניינו. אך כאשר הם מגיעים לבית המשפט, לא רק שהוא חומק משוטריו, אלא גם מתחזה לעד במשפט אחד ואף לשופט במשפט אחר – בו הוא מוצא את הנאשם זכאי.
לאחר שנחטף מכנופיה לכנופיה, מחליטות שתי הכנופיות במאמץ משולב לחטוף את אמו הפולניה ולשחרר אותה תמורת חצי מיליון לירות, אותן הפסידו בגלל ששיבש שוד במלטשת יהלומים.
הוא מתכנן מזימה יוצאת דופן, שתגרום לכך שכל מי שמטלפן לסניף בנק לאומי בראשון לציון יופנה באמצעות שיבוש הקווים אל חברתו ואל ה"מוח" האמיתי המשתפים איתו פעולה.
למחרת הבוקר, הוא עושה סיבוב בין כל סניפי הבנק בארץ, כאשר הוא מציג את עצמו בכל סניף עם לבוש אחר, אך עם אותו שם, ובכל סניף מבקש לפדות המחאה שלו על־סך 40,000 לירות למזומן.
כאשר מנהלי הסניפים מתקשרים כביכול לסניפו של וסרמן לקבלת אישור על הכיסוי, הם למעשה מקבלים אישור מפוברק מחברתו ו"המוח" המקורי. הוא משיג את הכסף, אך ללא ידיעתו אמו חומקת מהכנופיות. הן מנסות להערים עליו דרך התחזות של אחד מחברי הכנופיה לאמו. נקבע שחילוף הכסף תמורת בת הערובה יתבצע באצטדיון רמת גן, אך אמו וחברתו פונות אל המשטרה ונעזרות בהם כדי למנוע את רציחתו בידי הכנופיות.
הסרט מסתיים כאשר הפקיד נעצר בשם החוק.
הסיפור האמיתי מאחורי הסרט
הסרט הדמיוני נוצר בעקבות הונאה אמיתית. בתחילת שנות השבעים (או סוף שנות השישים) נגנב כסף מבנק לאומי בטכניקה המתוארת בסרט. הפושעים פתחו חשבון בסניף מבודד יחסית, סניף "שיכון המזרח" בראשון לציון, ובזמן שאחד הפושעים השתלט על קו הטלפון של הסניף, פדה שותפו, בסניפי בנק לאומי בתל אביב, המחאות שנמשכו על החשבון שנפתח בסניף "שיכון המזרח". חרף חקירה מאומצת של המשטרה, לא נלכדו הפושעים עד עצם היום הזה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סרטי 1972
קטגוריה:סרטי מנחם גולן
קטגוריה:סרטי קומדיית פשע
קטגוריה:סרטים ישראליים המבוססים על סיפור אמיתי
קטגוריה:סרטי קומדיה ישראליים
קטגוריה:ראשון לציון בקולנוע
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1972 | 2024-08-27T09:25:37 |
צביה | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים | 2024-06-12T16:13:24 |
יאור | REDIRECT נילוס | 2005-06-10T18:19:52 |
ארבע מיתות בית דין | ארבע מיתות בית דין הן שיטות הוצאה להורג לביצוע עונש מיתה לפי ההלכה. דיניהן נדונים בפירוט במסכת סנהדרין. דינים אלה, העוסקים בגזר דין מוות, נקראים "דיני נפשות".
על פי ההלכה, עונש מיתה נגזר רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, ועל כן פורמלית חדלו עונשי מיתה להתקיים בסוף ימי בית שני, מלבד יוצאי דופן חריגים. בימי הסנהדרין, גזר דין מיתה והוצאה להורג ניתן על ידי "סנהדרין קטנה" (בתי דין של 23 דיינים ממקומות שונים בארץ), למעט מספר עבירות מצומצם, שנידונו רק על ידי הסנהדרין הגדולה.
לצורך עונש מיתה נצרכו תנאים רבים, ולכן ההוצאה להורג נחשבה למעשה נדיר.
מקור וטעם
חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.
על פי המקרא, נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעת השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: . על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו אם התוודה, והוא בן עולם הבא.
גישת חז"ל כלפי הריגת הנידון הוא כאל רע הכרחי, והיחס לנהרג מבוטא בדברי רבי מאיר:
מעיון בתנאים הרבים שהם כמעט בלתי אפשריים הדרושים להבאה בבית הדין היהודי לידי עונש מיתה, עולה שמטרת עונש המיתה נועד להוות כלי להגדרת חומרתן של עבירות מסוימות, ולא כלי מרתיע או עונש שבא להוות נקמה בחוטאים. בהקשר זה תשובתו של הרב משה פיינשטיין, רב מוכר ופוסק במאה העשרים, שנכתבה לבקשת מושל ניו יורק מראה את ההשקפה ההלכתית של הרב על מטרת הענישה. התשובה נכתבה למושל שפנה לרב בבקשה שיחווה דעתו בעניין זה.
בתשובתו מסביר הרב פיינשטיין שעונש המוות בתורה אינו נובע מרגשי נקם וגמול, שכן דבר זה מסור לאל בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו". הרב פינשטיין מדגיש שעונש המוות שבתורה נועד לביטוי עקרוני של חומרת האיסור, ולאפשר חינוך להבנה של חומרת האיסור. כיוון שכך, התורה קבעה קריטריון רחוק מאוד לשימוש מעשי בעונש המיתה, עקב החומרה היתירה שכרוכה בנטילת נפשו של אדם, וחשיבותה של כל נפש.
{{ציטוט|תוכן=אלא הוא (=דין ההמתה) כדי שידעו האינשי (=שידעו האנשים) חומר האיסורים אלו ולא יעברו על זה, ומצד שני, יש הדגשה על חשיבותו של כל נפש, ועוד חשבונות.}}
בדרך זו הוא מסביר את ההגבלות הגדולות (כגון צורך בהתראה מוקדמת, עדות ישירה – ולא נסיבתית בלבד - של לפחות שני עדים כשרים, בית דין של עשרים ושלשה דיינים מוסמכים, וכיוצא בזה), ואת תנאי הכשירות המיוחדים שנדרשים מהדיינים שדנים בדיני נפשות, אך מוסיף:
למרות ההסתייגות שלו מהטלת עונשי מוות, מוסיף הרב פינשטיין בחתימת דבריו שאם מטרת עונש המוות היא "לצורך השעה", להילחם בפשיעה הגואה, ניתן להשיתה כדי "למיגדר מילתא", לגדור את הדבר:
תשובה זו משקפת את ההשקפה של רבים במשפט העברי בימינו, השולל כעיקרון עונש מוות, אך מתירה במקרים מיוחדים ו"לצורך השעה".
פירוט וביצוע המיתות
פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו–ז; להלן תובא תמצית הדברים:
לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו (אך אישה לא הייתה מופשטת). על פי הרמב"ם ההפשטה נועדה לזרז את מותו, ובכך למעט את יסוריו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם המהול ביין.
מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:
סקילה
העבירות עליהן עונשים בסקילה הן: עובד עבודה זרה, נערה בתולה מקודשת לאיש שזינתה והאיש שזנה עמה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, איש או אישה המקיימים יחסי מין עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני, שור שהרג אדם.
היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין בסקילה, לאחר מותו:
על תליית הנהרג להיעשות ביום, דין שנלמד בתלמוד מהפסוק , לאחר שחטאו ישראל בעבודת בעל פעור. בדברי רב חסדא ההוקעה מתפרשת כתלייה, על פי הפסוק:. מכל מקום, הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד. זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתלייה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:
לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (לדעת רבי אליעזר, כל המחויב סקילה – נתלה).
שרפה
העבירות עליהן ניתן עונש שרפה הן: בת כהן נשואה שזינתה, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם בתו או נכדתו.
על פי חז"ל במשנה, מצות שרפה אינה על ידי שריפת הגוף (העלאה על המוקד), אלא רק על ידי שרפה פנימית של האדם כך שגופו נשאר שלם, חז"ל למדו כן בגזירה שווה מעדת קרח או מבני אהרן, שבשניהם הגוף נשאר קיים לאחר השרפה.
תחילה היו מעמידין את הנידון למוות כשהוא משוקע בזבל עד ברכיו, כדי שלא יזוז, לאחר מכן - על מנת לפתוח את פיו - היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (יש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת/ עופרת ובדיל רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.
הרג (סייף)
עונש הרג נכתב בתורה על אנשי עיר הנידחת, רוצח במזיד ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות בני נח ובלבד שיהיה תחת ידינו .
ההריגה על ידי סייף הייתה נעשית על ידי שהיו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק
העבירות עליהן ענושים חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.
היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.
דרכי הדיון בדיני נפשות
ארבע מיתות בית דין הן כלי הכפייה ההלכתיים החמורים ביותר המסורים לבית הדין יותר מן ההלקאה, הקנסות והנידוי. מהפסוק למדו חז"ל שבדיני נפשות ישנה חובה מיוחדת להשתדל במציאת ראיות לזיכוי החשוד. אמנם מן הפסוק אין ראיה שהכוונה היא דווקא להצלה בדיני נפשות, אך הדבר נלמד מסברה, שכן בדיני ממונות הטיית המשפט לטובת צד אחד בהכרח תביא להפסד של הצד שני, והלשון הצלה אינה רלוונטית. ההבדלים שבדרכי הדין נשנות בפרק ד ממסכת סנהדרין:בית הדין – שלא כדיני ממונות, שדינם מסור לשלושה דיינים ואפילו אינם סמוכים, דיני נפשות נידונים בערכאה משפטית של 23 דיינים מומחים וסמוכים. דיני נפשות מיוחדים כזקן ממרא, נביא שקר, עיר הנידחת סמכות הפסיקה היא בידי הסנהדרין הגדולה שבירושלים. כהן גדול ומלך מבית דוד נידונים תמיד בבית הדין הגדול, בין אם בדיני ממונות או דיני נפשות.פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני ממונות, בשלב הדיון בין החכמים אין קדימות לצד כלשהו. לעומת זאת, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.הטית הדין – דיני ממונות מוכרעים על פי רוב קולות, כלשון הפסוק, . עם זאת, מזהירה התורה באותו הקשר: . את הסתירה הנדמית פותרים חז"ל בלימוד כי "לא תהיה הטייתך לטובה כהטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, הטייתך לרעה על פי שניים". דין זה נלמד לדיני נפשות. משכך, המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות (רוב של 13 דיינים).החזרת הדין – בדיני ממונות לאחר גמר הדין, כלומר אחרי שהכריעו החכמים את הדין אך ביצועו טרם נעשה, קיימת בידי בעלי הדין אפשרות של החזרת הדין: בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות. החזרת הדין עשויה להביא לגזר דין הפוך. מכל מקום, בדיני נפשות החזרת הדין מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.הגבלות לימוד חובה – לפני הסנהדרין, גדולה או קטנה, ישבו שלוש שורות של תלמידים מובחרים, שאם היו צריכים לסמוך היו סומכים מהם. אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים להציג לימוד לזכות או לחובה שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. אך בדיני נפשות זכות זו מוגבלת ללימוד זכות בלבד ולימוד החובה נשאר בידי החכמים בלבד. תלמיד שרצה לזכות, עולה ויושב בין החכמים, אך גם אם נדחו דבריו אין מורידים אותו ממקומו כל אותו היום.אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן. רש"י ביאר שתוקף ההגבלה הוא רק בשעת המשא ומתן, כדי לעודד את הדיין למצוא ראיות נוספות שיחזקו את דבריו, אך בשעת גמר הדין, כשנמנים המזכים והמחייבים, יכול הדיין לשוב בו מעמדתו ולחייב.זמני הדיון – מהתורה נלמד כי חובה על השופטים להיות זמינים לדון בכל זמן, שנאמר . לעומת זאת, את הפסוק פירשו שזמן הדין צריך להיות ביום. חז"ל למדו שאין בכך סתירה, ואכן החכמים יושבים בדין כל היום, ובלילה לא דנים אך גומרים את הדין. לעומת זאת, דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג , אלא ממתינים ליום המחרת. השהיית הדין בלילה נקראת "הלנת דין". בשלב הלנת הדין החכמים מתחלקים לזוגות ודנים ביניהם בדין הנידון. בזמן זה הם אסורים באכילה ושתייה, מדרשת הפסוק . בשל החיוב להלין את הדין אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה. אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו. דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות.התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל ודרשו חז"ל "לא תענה על רב", והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו. וכן, מצווה החכם בציווי , והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול.
בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום. אך במקרה של הוראת שעה, היו חורגים מדין זה.
לאחר ההריגה
אבלות
הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה", אם כי הם מותרים לנהוג במנהגי אנינות. אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם. נחלקו האם לאחר ליקוט העצמות והקבורה שבים בני המשפחה ויושבים שבעה או שכיוון שנדחו – נדחו ואין מתאבלים עליהם. וכן הסתפקו לגבי מי שהוצא להורג על ידי בית דין מכורח הוראת שעה אם מתאבלים עליו.
כלי ההריגה
מן הדין על הסיף, האבן, הסודר ששימשו להריגת החוטא להיקבר לאחר ביצוע גזר הדין. וכן העץ ששימש לתלייה נקבר. ברש"י מפורש שדין זה נלמד מריבוי הפסוק . הרמב"ם פירש שהוא כדי לא להשאיר לנידון זיכרון רע, שלא יאמרו "זה העץ שנתלה עליו פלוני". וקבורה זו היא בתחום ארבע אמותיו של קבר הנהרג, אך לא באותו הקבר.
הפסקת ביצוע ארבע מיתות בית דין
על פי ההלכה, סמכותו של בית דין לדון בדיני נפשות ולגזור גזר דין מוות מותנה במספר תנאים, שחדלו להתקיים לפני דורות רבים. התנאי הראשון הוא שבית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית שבעזרה, תנאי שעל פי התלמוד חדל להתקיים ארבעים שנה לפני חורבן בית שני, עת גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית, לפני כאלפיים שנה. תנאי נוסף הוא קיומו של בית המקדש, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק , "בזמן שיש כהן (שמקריב קרבנות, דהיינו שיש אפשרות לעבוד את עבודת המקדש) יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט" תנאי נוסף הוא שהדיינים יהיו סמוכים, אך הסמיכה בטלה אף היא לפני כאלף שנים. מובן אפוא, שאין כיום אפשרות לחדש את דיני ארבע מיתות בית דין, אלא אם ישובו כל התנאים הנצרכים לכך להתקיים.
אמנם, לדעת רוב הראשונים, אף כשאין מתקיימים התנאים האמורים, יש רשות לכל בית דין להעניש בכל עונש, כולל הוצאה להורג, בהליך בלתי רשמי כהוראת שעה, כדי להעמיד את חומת הדת. וכדברי הרמב"ם:
יש מהראשונים החולקים על הסמכות להעניש עונש מוות במצב המדוברדעה המובאת בנמוקי יוסף מסכת סנהדרין, דף נב עמוד ב מדפי הגמרא. פירוש המיוחס לרבנו יונה על מסכת סנהדרין שם., אך בשולחן ערוך נפסק כדעה הראשונה.
הוצאות להורג בהיסטוריה ובספרות היהודית
קיימים מספר אזכורים בספרות חז"ל ובמקורות נוספים למקרי הוצאה לפועל של גזר דין מוות ביהדות.
בתלמוד מסופר על אישה ששכבה עם בנה בירושלים ונסקלה בידי בית דין,בבלי קידושין פ א ובלוד, מסית בשם 'בן סטדא' הופלל במארב והוצא להורג.תוספתא סנהדרין י ה, ירושלמי סנהדרין ז יב בכפר סכניא במצרים נסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.בבלי גיטין נז א וישו נתלה בערב פסח בעוון כישוף, הסתה והדחה.בבלי סנהדרין מג ב בנוסח לא מצונזר
הוצאות להורג שהתבררו כטעות
יהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם אך לאחר מעשה התחרט על כך ונהג לפקוד את קברו של הנידון.בבלי חגיגה טז ב שמעון בן שטח הוציא את בנו להורג למרות שהעדים חזרו בהם. אדם נוסף שיצא לסקילה הכחיש את מעשיו עד לרגע האחרון, ועיני החכמים "זלגו דמעות" למשמע המעשה.תוספתא סנהדרין ט ג ובבלי סנהדרין מד ב
באגדות חז"ל
במדרש מובא סיפור מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר.אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה ורבי יונתן העיד כי ראה בן סורר ומורה ואף ישב על קברו, וכן כי ראה עיר הנידחת ואף ישב על תילה.בבלי סנהדרין עא א מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא יצא להורג.
בספרות ימי הביניים
בספר היוחסין של אחימעץ בן פלטיאל נכתב כי במאה התשיעית באוריה שבדרום איטליה הוציא רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש; בהרג, אדם שרצח אישה; בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור; בשריפה, אדם שבא על חמותו. במכתב של ר' יוסף בן יצחק אבן אביתור הוא מספר על סב-סביו שהיה מקיים ארבע מיתות בית דין בספרד במאה העשירית.העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי' 42. אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב.
השכיחות הראויה לגזר דין מוות
חז"ל הטילו סייגים רבים על קביעת עונש מיתה לאדם, עד שכמעט בלתי אפשרי להגיע בפועל לחיוב עונש מיתה. משום מגבלות אלו, היו עונשי מיתה יחסית נדירים. על פי המשנה, סנהדרין שהוצאו על ידה להורג נקראת "חובלנית". בתלמוד מובאת מחלוקת בין התנאים לגבי תדירות ההריגות הנדרשת כדי להקנות לה שם זה:
על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי.
בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל, מלבד מספר חריגים. אך יש סברה לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס.
הדין בימינו
לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים.
עם זאת, בהלכה יש דיני מוות שלא בידי בית דין, כגון דיני רודף, מוסר, מורידין ואין מעלין וקנאים פוגעים בו. בדינים אלה יש מחלוקות בהלכה אם הם תקפים גם בימינו.
ראו גם
עונש מוות ביהדות
הכנסה לכיפה
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, תקנת השבים''', "אם עשו תשובה - אין בית דין של מטה מוחלין להן", 49. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 2007
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שיטות הוצאה להורג
קטגוריה:מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה
קטגוריה:עונש מוות
קטגוריה:מסכת סנהדרין | 2024-09-18T09:39:32 |
היילה סלאסי, קיסר אתיופיה | היילה סלאסי הראשון (באמהרית: ቀዳማዊ ኃይለ ሥላሴ, בתעתיק מדויק: קֶדַמַוִי הַ'יְלֶה שְׂלַסֵה; ; 23 ביולי 1892 – 27 באוגוסט 1975) היה קיסר אתיופיה האחרון.
נולד בשם תפרי מקונן, היה יורש העצר של אתיופיה בשנים 1916–1930 וקיסר אתיופיה בשנים 1930–1936, 1941–1974. סלאסי השתייך לענף השוואני של השושלת הסולומונית שמתחילה במאה ה-13, ומשם לפי המסורת דרך השושלת האקסומית אל מנליק הראשון הוא בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. היילה סלאסי היה אישיות מכוננת באתיופיה בפרט ובאפריקה בכלל.
תנועת הראסטאפרי, שנוסדה בג'מייקה בשנות ה-30 ומונה כיום כ-600,000 מאמינים, רואה את היילה סלאסי כדמות משיחית, ואף כהתגלמותו של אלוהים, שתוביל את העמים האפריקאים והפזורה האפריקאית לתקופה של שלום, צדק ושגשוג. שם התנועה מורכב משמו הפרטי ותואר אצולה: ראס טפרי מקונן.
שמו
נולד בשם ליג' תפרי מקונן (אמהרית:ልጅ፡ ተፈሪ፡ መኮንን). ליג' הוא תואר לילד אציל. תפרי הוא שמו הפרטי. מקונן הוא שמו הפרטי של אביו.
יותר מאוחר קיבל את תואר האצולה ראס, המקביל לתואר האירופי דוכס. מילולית פירוש המילה "רָאְס" הוא ראש.
ב-1928 הועלה על ידי הקיסרית זאודיטו לתואר נגוס (מלך), ועם הכתרתו לקיסר בשנת 1930 נטל את השם היילה סלאסי הראשון (קדמווי), שפירושו "כוח השילוש".
תוארו המלא לאחר הכתרתו היה:"הוד מלכותו היילה סלאסי הראשון, ניצח האריה משבט יהודה, בחיר האלוהים ומלך המלכים של אתיופיה" (געז: ግርማዊ፡ ቀዳማዊ፡ አፄ፡ ኃይለ፡ ሥላሴ፡ ሞዓ፡ አንበሳ፡ ዘእምነገደ፡ ይሁዳ፡ ንጉሠ፡ ነገሥት፡ ዘኢትዮጵያ፡ ሰዩመ፡ እግዚአብሔር. בתעתיק לעברית:"גְרְמַווִי, קֶדַמַווי אָצְיֶה הָיילֵה סְלָאסְיֶה מוֹעָ אָנְבֵּסָה זֶאְם-נֵגֵדֶה יהודָה נְגוּסה נגסת זֵה-אִיתְיוֹפּיָה,סְיוּמֶה אְגְזִיאָבְחר").
המוטו משקף את אמונת החבשים שרק צאצאי מנליק (הוא בנם המשותף של שלמה המלך ומלכת שבא) רשאים למלוך באתיופיה.
באתיופיה הוא מוכר גם בשמות ג'אן-הוי, טלאקו מרי, אבא טקל, ובתנועת הראסטפרי ג'ה, ג'ה ראסטפרי, HIM, גור אריה יהודה.
חייו
משפחתו ונעוריו
שמאל|ממוזער|190px|אביו של סלאסי, ראס מקונן דוכס הרר.
היילה סלאסי נולד למשפחת אצולה מעורבת מאורומו אמהרית וגוראגית ב-23 ביולי 1892 באג'ראסה גורו שבמחוז הררג.
אביו ראס מקונן, היה שליט חבל הררג, והגנרל הראשי של מנליק השני במלחמת אתיופיה-איטליה הראשונה. הוא השתייך לענף השוואני של השושלת הסולומונית, היה נכדו של המלך סהלה סלאסי ששלט במחוז שאווה בשנים 1813–1847, ובן דודו של הקיסר ששלט באותה העת באתיופיה, הקיסר מנליק השני (ששלט בשנים 1889–1913).
אימו וויזרו ישימבט עלי אבאג'יפאר הייתה אורומוית במוצאה, ובתו של שליט וואלו שהיה הדג'אזמאץ' עלי אבאג'יפאר.
ראס מקונן סלאסי קיבל חינוך בסיסי בצרפתית על ידי רופא ממרטיניק, ולאחר מכן נשלח לבית-ספר עם המון העם, שם קיבל חינוך בגעז, אמהרית ובלימודי קודש.
ב-1 בנובמבר 1905, הכתיר אותו אביו בתואר דג'אזמאץ', והעניק לו אזור קטן שהיילה הצעיר נחשב לשליטו. אביו נפטר לאחר שנה, ב-1906, והמלך מנליק לא היה מעוניין למנות את סלאסי הצעיר לשליט חבל הררג עקב ניסיונו המועט.
שליט מחוז הרר
סלאסי עבר לאחר פטירת אביו לחצר הקיסר מנליק, שם היה לבן לוויה לנכדו של הקיסר, ייאסו החמישי. היילה ידע להלך בין הטיפות כאשר החמיר מצבו של הקיסר מנליק, ולהראות תמיכה הן בקיסרית טאיטו (אשת הקיסר מנליק) שניסתה להשתלט על השלטון בפועל, והן במצדדים בליג' ייאסו, הנכד. באופן זה קיבל תמיכה ומונה לשליט הררג ב-12 במרץ 1910.
עם כניסתו לתפקיד, החליט סלאסי להפחית את המיסים הגבוהים שהוטלו על ידי מחליפיו של אביו בהרר, ולמתן את השלטון הצבאי. בשנת 1911 התחתן היילה סלאסי עם ווזירו מנן (אחייניתו של ליג' ייאסו, נכדו של הקיסר).
הסכסוך עם ליג' ייאסו
בשנים הבאות המשיך כלפי חוץ בנאמנות לליג' ייאסו, שהפך לשליט אתיופיה בפועל עוד ב-1910. זה האחרון ניסה לקרב את האוכלוסייה המוסלמית ולהשוות בינה לאוכלוסייה הנוצרית עקב הרקע המוסלמי שלו – אביו היה אימאם מוסלמי מבני האורומו בשם מוחמד עלי. לאחר התנצרותו של מוחמד עלי הוא קיבל את השם והתואר ראס מיכאל ונשא לאישה את ביתו של מנליק (מנישואים אלה נולד ייאסו). ייאסו החל למנות אנשי שלטון מבין המיעוטים האתניים המוסלמיים, והחל להתערב בענייני השלטון בהרר תוך קידום האוכלוסייה המוסלמית לצורך השוואת מעמדה. בשנת 1916 הודיע ייאסו על העברת סלאסי מהרר למחוז קאפה, ומאז היה סלאסי מעורב במאמצים להדחת ייאסו.
בזמן מלחמת העולם הראשונה נפוצו שמועות כי ייאסו מכין צבא מוסלמי, בשיתוף פעולה עם הסולטאן העות'מאני, כדי לתקוף את מדינות ההסכמה ובכך לפגוע בנייטרליות האתיופית.
שליט אתיופיה
שמאל|ממוזער|250px|סלאסי על שער הטיים מגזין, 1930
שמאל|ממוזער|300px|עם אלינור רוזוולט, 1954
בשנת 1916 סלאסי היה מעורב בהפיכה שהדיחה את הקיסר ייאסו ושהושיבה את בתו של מנליק, זאודיתו, על כס המלוכה. סלאסי עצמו הוכתר לעוצר ויורש כס המלכות. בפועל, היה סלאסי שליטה למעשה של אתיופיה, ונטל לעצמו את התואר "ראס טפרי".
כיורש העצר פעל היילה סלאסי לפיתוח מנגנון פקידות באתיופיה, לצירוף אתיופיה לחבר הלאומים ב-1923, לביטול העבדות הפנימית, לגיוס יועצים בין-לאומיים, לבניית תשתיות ולחיוב משקיעים זרים בצירוף שותפים מקומיים.
ב-1928 קיבל מהקיסרית זאודיטו את התואר נגוס (מלך) ההכתרה הזו של טפרי הייתה שנויה במחלוקת משום שלמעשה לא שלט בממלכה כלשהי בתוך האימפריה האתיופית אלא היה נמצא בבירה לצד הקיסרית, דבר שלא אירע עד אז בהיסטוריה האתיופית, מתנגדיו, כגון הדג'אזמץ' באלצ'ה סאפו וראס גוגסה וואלה בעלה של הקיסרית, ראו בזה עלבון לקיסרית. ראס גוגסה וואלה אף ניהל מרד כנגד טפרי וצעד עם צבאו מגונדר לאדיס אבבה אך הובס בקרב אנצ'יאם ב-31 במרץ 1930. לאחר מות הקיסרית ב-1 באפריל 1930, בנובמבר אותה שנה הוכתר היילה סלאסי בטקס רב רושם בקתדרלת גאורגיוס הקדוש באדיס אבבה, בנוכחות נציגים בכירים של כמעט כל המדינות העצמאיות.
בשנים 1931–1935 המשיך בתנופת המודרניזציה שתכליתה בניית מנגנון שליטה ריכוזי מודרני. הוא יזם חוקה לאימפריה האתיופית, שהייתה מבוססת על חוקת מייג'י של הקיסר היפני מוצוהיטו. החוקה הכתובה הראשונה נכנסה לתוקף ב-1931, והחליפה להלכה את הכברה נגסט כמקור הלגיטימציה של הקיסר, החל בהקמת צבא מודרני, פעל לבנית תשתיות לאומיות, ופתיחת הכלכלה, פתיחת בתי ספר. בשנים אלה החלה פריחה כלכלית באתיופיה.
עם זאת, רבים ממושלי המחוזות נשארו אדונים לעצמם. בתיגראי שבה שלטו שני נכדיו של יוהנס, ראס סיום מנגשה מאדווה וראס גוגסה אראיה ממקלה, המשיכו ביריבות הפעילה ביניהם. כך היה גם בגוג'ם שבה נהג השליט המקומי ראס היילו תקלה היימנות כאילו היה מלך לכל דבר. אך ב-1936 נכבשה אתיופיה על ידי צבאו של מוסוליני, והייתה בשליטה איטלקית עד שנת 1941.
סלאסי עצמו נמלט עם הכיבוש וביום 27 באפריל 1936 הגיע לירושלים דרך נמל חיפה. בתחילת ביקורו שהה במלון המלך דוד בעיר ולאחר מכן השתכן ב"וילה לאה" ברחביה אותה שכר מנסיב אבקריוס ביי. בפנקס תושבי רחביה שפורסם ביולי 1936 נכתב תחת האות ח': "השם: חיילה-סלסיה. הכתובת: רחוב בן מימון 6. מקצוע או עבודה: מלך חבש". ב-23 במאי עזב היילה סלאסי את ארץ ישראל לז'נבה, שווייץ בה נאם בפני חבר הלאומים, וגינה את השימוש בנשק כימי שעושה איטליה הפשיסטית נגד בני עמו. לאחר כשלושה חודשים בירושלים עבר לאנגליה. בשנים בהן שהה בגלות ארגן והפעיל כח גרילה אתיופי מקומי.
בדצמבר 1940 הודיעה ממשלת בריטניה כי היא מבטלת את ההכרה בכיבוש אתיופיה ומכירה בסלאסי כקיסר אתיופיה. ביוני 1940 הוכר פורמלית על ידי בעלות הברית כבעל בריתן, ונשלח לעמוד בראש כוחות צבאיים לקראת חזרתו לאתיופיה. ב-5 במאי 1941 נכנס כמנצח לאדיס אבבה, וחזר לתפקידו כקיסר.
במהלך שנות ה-50 שימש היילה סילסי כשחקן מפתח בדיפלומטיה הבין לאומית. הוא היה מיישב סכסוכים והיה סמל חשוב של המדינות הבלתי מזדהות.
בשנת 1960 התארגנה הפיכה פרו-סובייטית כנגדו בעת ששהה בברזיל, אך סלאסי הוזהר בידי המודיעין הישראלי ושב בזמן לארצו לסכל את ההפיכה.
מותו וקבורתו
ב-28 באוגוסט 1975 דיווחה התקשורת הממלכתית באתיופיה שהיילה סלאסי נפטר ב-27 באוגוסט כתוצאה מ"כשל נשימתי" בעקבות סיבוכים מניתוח ערמונית. רופאו, אסראט וולדייס ציין שלא היו לסלאסי סיבוכים רפואיים ודחה את הגרסה הממשלתית למותו. ב-1994, שלוש שנים לאחר שהחונטה הצבאית האתיופית הודחה, גילה בית המשפט האתיופי שכמה קציני צבא לשעבר חנקו למוות את הקיסר במיטתו. החשודים הואשמו ברצח עם וברצח בבית המשפט והוצגו במשפט מסמכים המעידים כי ההוראה להתנקש בחייו של סלאסי ניתנה מהחונטה הצבאית האתיופית משום שכונן "משטר פיאודלי". צו ההתנקשות שהוציאה החונטה הצבאית האתיופית הופץ באינטרנט. הצו אומת כמסמך אותנטי על ידי מספר רב של חברים לשעבר בחונטה הצבאית האתיופית.
המשטר המהפכני הסוציאליסטי, בראשות מנגיסטו היילה מריאם הופל ב-1991 על ידי החזית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית, קואליציה של כוחות מורדים. לפי פרסומים שונים, במהלך הפיכה זו הוצאו עצמותיו של סלאסי מתחת לשירותים בארמונו של השליט מנגיסטו. במשך כמעט עשור לאחר מכן, בעוד שבתי המשפט האתיופיים ניסו לברר את נסיבות מותו של סלאסי, הארון שלו היה מונח בכנסיית בהאטה, ליד מקום קבורתו של דודו מנליק השני. ב-5 בנובמבר 2000 נקבר היילה סלאסי בטקס ממלכתי.
אף כי דמויות ראסטפארי בולטות כמו ריטה מארלי ואחרים השתתפו בהלוויה הגדולה, רוב הראסטפרי דחה את האירוע וסירב לקבל את עצמותיו של היילה סלאסי. יש עדיין ויכוח בתוך תנועת הראסטאפרי, בין אם היילה סלאסי אכן מת ב-1975.
משפחתו
סלאסי היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה נולדה להיילה סלאסי בת יחידה, רומן וורק, שבעלה היה מפקד החזית האתיופית מול צבא איטליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. רומן וורק נלקחה בשבי האיטלקי, ונפטרה שם. היילה סלאסי התגרש מאשתו הראשונה, ונישא לאשתו השנייה, מנן אספאו.
לסלאסי נולדו ממנן אספאו שישה ילדים נוספים, אשר ארבעה מהם נפטרו בנסיבות טראגיות בגיל צעיר. בנו, יורש העצר אספא ווסן, יצא בהכרזה ברדיו אתיופיה בשנת 1960, בזמן ניסיון ההפיכה הראשונה נגד אביו, לפיה הוא תומך בהפיכה. עם שובו של היילה סלאסי לאתיופיה, הוא טען כי הוא אולץ בכוח על ידי המורדים לצאת בהכרזה זו. היילה סלאסי הודיע ברבים כי הוא סולח לבנו, אולם בפועל עזב בנו את אתיופיה לגלות, והתגורר בשווייץ, באנגליה ובארצות הברית עד פטירתו.
חשיבותו בקרב הראסטפארי
הכתרת היילה סלאסי כקיסר אתיופיה ב-2 בנובמבר 1930 הייתה, עבור צאצאי העבדים בג'מייקה, הסימן למימוש החזון ל"גאולת אפריקה" של אבי תנועת הראסטפארי מרקוס גארבי. ההכתרה חיזקה את הקשר של צאצאי העבדים לאתיופיה ואפריקה, חיזקה הזהות, השורשים והגאווה של מי שהיו עבדים מושפלים ומשועבדים.
הכתרת סלאסי הפכה את המאמינים בראסטפארי מאוסף של קבוצות לתנועה עם עקרונות:
גינוי המשטר הקולוניאלי בג'מייקה
האמונה כי המפתח להתגבר על דיכוי השחורים הוא החזרה ליבשת אפריקה
דבקות בחוסר אלימות
אמונה באלוהות של היילה סלאסי
אירוע משמעותי נוסף בתולדות תנועת הראסטאפרי היה הגעתו של היילה סלאסי, באפריל 1966, לביקור בג'מייקה. הוא התקבל על ידי רבבות אנשי הראסטפארי ביניהם צעירה כבת 20. כאשר הקיסר נופף לקהל, היא דימתה לראות על כף ידו את מה שעבורה היה סימן לאלוהותו של הקיסר: צלקות המסמר שצלב את ישו. לצעירה קראו ריטה ואת החוויה חלקה עם בעלה בוב מארלי, מי שלימים העביר את המסר של גארבי בעזרת המוזיקה שלו ושהעניק לתורת הראסטפארי את הדחיפה הגדולה ואת ההכרה העולמית.
בביקור זה הקיסר גם פגש כמה ממנהיגי הראסטפארי. הוא נתן להם אדמות כדי שיוכלו להתיישב באתיופיה. עד היום, זוהי מושבת הראסטפארי החשובה ביותר – שאשאמנה מבחינת הראסטפארי, ישו הלבן הוא תרמית של מיסיונרים אירופאים כדי לשדוד מהעבדים השחורים את האמת. אמונתם היא שקיסר אתיופיה היילה סלאסי הראשון, צאצא למנליק (בנם המשותף של המלך שלמה ומלכת שבא), הוא המשיח האמיתי, השחור, התגלמות האל עלי אדמות.
לרסטפארים, סלאסי הוא דמות מיתית היכולה לאחד את השחורים בכל העולם. תקופת העבדות היא עונש של האל והאמונה בסלאסי היא הכפרה.
מותו של סלאסי, ב-1975, לא הביא לקריסת התנועה שהרי אל ומשיח הוא יותר מגוף חומרי ואינו יכול למות.
היילה סלאסי וישראל
שמאל|ממוזער|250px|מרשם התושבים ברחביה, 1936
שמאל|ממוזער|250px|היילה סלאסי בתחנת הרכבת בירושלים
סלאסי ראה עצמו כדור ה-225 למלך מנליק הראשון. המלך מנליק הראשון היה, על פי האמונה האתיופית, בנם של המלך שלמה ומלכת שבא.
בדומה לקיסרים שקדמו לו, היה לסלאסי קשר עמוק עם ירושלים. קיסרי אתיופיה שקדמו לו רכשו קרקעות רבות בירושלים, ואף סלאסי הלך בעקבותיהם. סלאסי רכש קרקע בלב ירושלים ביחד עם רעייתו השנייה, אשר בנוסף רכשה גם קרקע בסמוך לנהר הירדן, אותה היא תרמה לכנסייה האתיופית. סלאסי ביקר בירושלים מספר פעמים, ולאחר יציאתו לגלות ב-1936 התגורר בווילה לאה שבשכונת רחביה במשך כשלושה חודשים.
סלאסי שמר על מערכת יחסים קרובה עם מדינת ישראל במרבית תקופת שלטונו ואף קיים עמה בברית צבאית-פוליטית ("ברית הפריפריה") ואף נטען כי המודיעין הישראלי הזהירו בשנת 1960, בעת ביקורו בדרום אמריקה, מפני ניסיון הפיכה, ובכך אפשר לו לחזור במהירות לאתיופיה ולסכל את ההפיכה בעודה באיבה.
החל משנת 1960 סייעה מדינת ישראל לממשלת אתיופיה להקים את משטרת אתיופיה. לשם כך נשלח ב-1960 ניצב יהודה פראג לאתיופיה כראש משלחת של משטרת ישראל באתיופיה שנועדה לסייע לקיסר להקים משטרה בארצו. פראג שימש כיועץ ראשי למשטרת אתיופיה בשלבי הקמתה, ובמהלך שליחות זו שהסתיימה ב-1963 זכה לעיטור הזהב הגבוה של הקיסר היילה סלאסי, שהוענק לו על ידי הקיסר עצמו.
בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, ניתקה אתיופיה את יחסיה עם מדינת ישראל, וגירשה משלחת גדולה של יועצים ישראלים משטחה.
דיונים סביב רכושו של סלאסי בישראל
ממוזער|250px|בניין קול ישראל, רכוש אתיופי בירושלים|טקסט=
שמו של היילה סלאסי היה מעורב במספר דיונים משפטיים בנוגע לרכוש האתיופי וכן לרכושו הפרטי בירושלים.
הדיון הראשון התרחש לאחר הכיבוש האיטלקי במלחמת העולם השנייה. סלאסי פנה אז לערכאות בירושלים שהייתה נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי, ותבע לקבל כמלך אתיופיה דה-יורה את הרכוש האתיופי בירושלים. ממשלת בריטניה הכירה, טרם מלחמת העולם השנייה, בכיבוש האיטלקי של אתיופיה, ודחתה פעם אחר פעם את בקשותיו של היילה סלאסי לקבל חזרה את רכוש המדינה. בנוגע לבניין הקונסוליה האתיופית בירושלים טענו באי כוחו כי הוא רכוש פרטי של "ראס טפארי", שהועבר לרשות הקיסרית זאודיתו וכי העברתו על שם ממשלת חבש נעשתה שלא כדין. לאחר שסלאסי כשל בכל הדיונים המשפטיים, נכנסה איטליה למצב לוחמה עם בריטניה, ממשלת בריטניה הסירה את הכרתה בכיבוש האיטלקי והחזירה לידי סלאסי את השליטה על הרכוש האתיופי בירושלים.
במרבית הדיונים הללו ייצג את סלאסי עו"ד ירושלמי בשם נתן מריין, בתשלום סמלי. היילה סלאסי זכר את הטובה שעשה איתו מריין, ועם שובו לשלטון באתיופיה לאחר מלחמת העולם השנייה, מינה אותו לתפקידים שונים באתיופיה. מריין היה היועץ המשפטי של ממשלת אתיופיה, ובשלב מאוחר יותר גם שופט בית המשפט העליון באתיופיה, וממחברי החוקה האתיופית.
בשנת 1986 ניסה בנו של סלאסי, אספא ווסן, להכריז על עצמו כיורש יחיד לכל נכסי אביו בישראל. ניסיונו כשל עקב התערבות ממשלת אתיופיה.
בשנת 2002, פנו יורשי סלאסי לבית המשפט בירושלים, בבקשה להוצאת צו ירושה. בעקבות זאת הגישה ממשלת אתיופיה תביעה כנגד מנהל עזבונו של סלאסי, עו"ד צבי שמיר, ותבעה את הבעלות על הבית שרכש היילה סלאסי בישראל. ממשלת אתיופיה טענה כי כל רכושו של סלאסי נרכש בכספי אתיופיה, ולחלופין הולאם על ידי ממשלת אתיופיה לאחר ההפיכה. בפסק דין שניתן על ידי השופט יצחק ענבר בבית המשפט המחוזי בשנת 2006, נדחו טענות ממשלת אתיופיה, והרכוש נותר בבעלות נכדיו של סלאסי מילדיו השונים. פסק הדין עורר מתקפה רבתי של גופים אתיופיים כנגד צאצאיו של סלאסי, שמכרו את הרכוש לאדם שאינו אתיופי.
לקריאה נוספת
רישרד קפושינסקי, הקיסר (תרגום: יורם ברונובסקי) זמורה ביתן, 1989
בני פירסט, הנה בא ה"ניגוס": ביקורו של קיסר אתיופיה המודח בירושלים ב-1936, בתוך עת־מול 220, דצמבר 2011 עמ' 6–9
חגי ארליך, ברית ושבר: אתיופיה וישראל בימי הילה-סלאסה, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, 2013
חגי ארליך, היילה־סלאסה - אריה יהודה, מלך המלכים, הוצאת מאגנס, 2019
קישורים חיצוניים
פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״שלמה המלך ראסטפארי״ ב״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על היילה סלאסי, גלי צה"ל | ארבעים ושתיים שנה למותו | לקראת ערב, חלק א' | לקראת ערב חלק ב' | נפילתו | שמונים וחמש שנים להכתרתו | היילה סלאסי בירושלים | נאום של היילה סלאסי | יום הולדתו ה-121 | שמונים ושלוש שנים להכתרתו |
היילה סלאסי נואם, ארכיון שפילברג (0:06 עד 1:19)
טקס ההכתרה לקיסר, 2 בפברואר 1930, ארכיון הסרטונים של AP
היילה סילאסי מגיע לארץ ישראל (1938), ארכיון הסרטונים של AP
היילה סילאסי שב לארצו מגלות, ארכיון הסרטונים של AP
שבת עולמית עם ד"ר יצחק נוי, משדר שהוקדש לקיסר היילה סלאסה, 2 במאי 2020
בני פירסט, סיור בעקבות ביקור הקיסר בירושלים 1936
הקיסר האחרון, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מלחמת האזרחים האתיופית
קטגוריה:אתיופיה: תקופת הגיבוש
קטגוריה:השושלת השאוונית
קטגוריה:קיסרי אתיופיה
קטגוריה:ראסטפארי
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירי הצלב הגדול
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:מעוטרי מסדר אומיה
קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:שרי החוץ של אתיופיה
קטגוריה:מלכים אפריקאים
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש של פרו
קטגוריה:פאן-אפריקניות: אישים
קטגוריה:ילידי 1892
קטגוריה:אתיופים שנפטרו ב-1975 | 2024-10-17T04:37:41 |
קשר רדיו עם חיים מחוץ לכדור הארץ | הפניה חיים מחוץ לכדור הארץ | 2007-01-22T10:46:31 |
עמוס חכם | שמאל|ממוזער|250px|עמוס חכם מקבל את פרס חידון התנ"ך הארצי, ה'תשי"ח
שמאל|ממוזער|250px|עמוס חכם בחידון התנ"ך העולמי, תשי"ח
ממוזער|טקסט=עמוס חכם עם דוד בן-גוריון לאחר הזכייה בחידון התנ"ך 1958. מתוך מאגר ביתמונה, הספרייה הלאומית|עמוס חכם עם דוד בן-גוריון לאחר הזכייה בחידון התנ"ך 1958. מתוך מאגר ביתמונה, הספרייה הלאומית
עמוס חכם (1921, ירושלים – ט"ו באב ה'תשע"ב, 2 באוגוסט 2012) היה הזוכה הראשון בחידון התנ"ך, שהפך לסמל של ידענות, וכן לדוגמה מובהקת למקרה של "סיפור סינדרלה". בתקופה מאוחרת יותר היה חוקר המקרא. חתן פרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשמ"ד (1984).
משפחתו וחייו עד לחידון התנ"ך
אביו, ד"ר נח חכם, למד באוניברסיטת וינה ובבית המדרש לרבנים בעיר (סיים ב-1912) וקיבל תואר דוקטור. לשם כך רעב ללחם, לקה בבריאותו והפך לנכה. ד"ר נח חכם עלה לארץ ישראל ב-1913, התיישב בירושלים, היה מייסד הסמינר למורים של תנועת המזרחי בירושלים ולימד בו תנ"ך. אמו, נעמי, בתו של זכריה שפירא, הייתה רוקחת וחובשת ראשונה בכנרת ובדגניה. עמוס חכם היה בנם היחיד. בהיותו תינוק נפל עמוס, נפגע בידו ובראשו ולקה בדיבורו. האב החליט להשאיר את עמוס בבית וללמדו בעצמו ובלבד שלא יהיה מטרה לחצי לעגם של נערים אחרים בשל נכותו ואופן דיבורו. עמוס ישב בבית אביו ברחוב התנאים בשכונת שערי חסד ולמד מפי אביו. כשהיה עמוס בן 15 מתה אמו ומאז דאג לנער רק אביו הנכה שהתפרנס בדוחק ממשכורתו כמורה. האב דאג להביא מזון לבית הדל והכין את הארוחות לו ולבנו. לרגעי קורת רוח זכה בעיקר כששאל את בנו שאלות מתלמודו ושמע את תשובותיו המלומדות.
כשהיה עמוס בן 22, נפטר אביו. עמוס, שלא עסק קודם לכן בכל מלאכה, החל לחפש עבודה. בהמלצתו של הד"ר פייבל מלצר נתקבל לעבודה כפקיד בבית חינוך עיוורים בירושלים, מקום שבו קיבל את ארוחותיו ומעט דמי כיס. באותה תקופה התגורר כדייר בחדר מתמוטט. אחרי שעות העבודה היה חוזר לחדרו הדל, שבו היו ספריו הרבים כל רכושו. כאדם דתי עסק בלימודי תורה על כל פניהם בלבד, אך בהשפעת מקום עבודתו, החליט בסוף העשור השלישי לחייו לעמוד בבחינות הבגרות ועבר אותן בהצלחה.
עבודתו בבית החינוך הייתה כתיבת קבלות לתורמים. אט אט התקדם בעבודתו אך לאחר שמונה שנות עבודה הגיע רק לדרגה הנמוכה ביותר של פקידות ומשכורתו הייתה דלה. בנוסף לעבודתו סייע עמוס לתלמידים עיוורים, שלמדו בבתי ספר תיכוניים רגילים והתגוררו בבית החינוך, בלימודיהם. כן הקריא את התנ"ך לסַדָר עיוור שהקליד את התנ"ך בכתב ברייל.
חידון התנ"ך ה'תשי"ח
המהפך בחייו התחולל כאשר הוכרז בשנת ה'תשי"ח (1958) – שנת העשור למדינת ישראל – על עריכת חידון התנ"ך, שנערך כחידון ארצי ולאחריו חידון התנ"ך העולמי. שכניו של עמוס בשכונת שערי חסד, שידעו על למדנותו ועל ידיעותיו בתנ"ך, עודדו אותו להירשם לחידון.
חידון התנ"ך הארצי הראשון עורר עניין עצום בציבור הישראלי. בחידון שנערך בבנייני האומה בירושלים ב-י"ח באב תשי"ח, 4 באוגוסט 1958, ושודר ברדיו בשידור ישיר, כיכב עמוס חכם, שבגלל מצב כלכלי קשה נאלץ לשאול את חליפתו מחבר. בהפסקה שלפני ההכרזה על המנצח, ראיין העיתונאי שמואל רוזן כמה אישים שנכחו באולם. הסופר יהודה בורלא אמר כי "זהו מעמד נשגב שיביא לדחיפה עצומה בדבקות העם בתנ"ך, הספר שהוא חיינו ואורך ימינו". השחקן יהושע ברטונוב אמר כי "בקיאות המתחרים הביאה אותי להבין מה זה "ובתורתו יהגה יומם ולילה"", והמדען ארנסט דוד ברגמן שנכח גם הוא בקהל אמר כי "החידון ממחיש את הפסוק "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"". מדברים אלו ניתן לעמוד על ההילה הרבה שהייתה למעמד. עמוס חכם זכה בחידון לאחר שענה על כל השאלות ללא יוצא מן הכלל, וקיבל כפרס 500 לירות לרכישת ספרים וספר תנ"ך. מנחה החידון אמר לחכם: "אתן לך את הספר הזה שאמנם אתה יודע אותו בעל פה, אך כתוב במשלי "תן לחכם ויחכם עוד". ()
חכם עבר לשלב חידון התנ"ך העולמי שבו לקחו חלק משתתפים מרחבי העולם, ובהם גם לא יהודים. החידון נערך ב-ג' באלול, 19 באוגוסט בירושלים, כשהמשתתפים מתקבלים בכבוד מלכים והופכים להיות גיבורי תקשורת בינלאומיים. באותו חידון בלטה נציגת צרפת סימון דימון, וכן אירנה סנטוש מברזיל. עמוס חכם גבר עליהם כמעט ללא קושי, והפך ל"חתן התנ"ך הבינלאומי הראשון". שמו הפך לסמל של ידענות. הרוח החיה בחידון היה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנודע כחובב מקרא מושבע, והוא העניק בהתרגשות את התואר "חתן התנ"ך העולמי" לעמוס חכם, כשהוא מלווה את הטקס בדברי שבח ותהילה למנצח.
באותה עת טרם היו שידורי טלוויזיה בישראל ואף קול ישראל שידר בערוץ אחד בלבד וחידון התנ"ך העולמי, ששודר בו, זכה להאזנה המונית והפך לנושא שיחה מרכזי במדינה. בהשראת החידון הציגה חבורת לול, כעבור שנים, את המערכון "חידון התנ"ך", שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.
לאחר חידון התנ"ך
עמוס, שהיה כל חייו נחבא אל הכלים, הפך למרכז התעניינות לאומי ובינלאומי, הן מבחינת ידענותו המופלגת והן מבחינת סיפורו האישי יוצא הדופן. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הזמין אותו ללשכתו ואמר לו בסגנון מקראי: "אתה עמוס, הרימות קרן ישראל, ויש להתפאר בך". חכם הוזמן על ידי ראש הממשלה לסיור בארץ כאורח צה"ל ואף להיות מורה לתנ"ך בבית הספר החקלאי בעיינות.
גם בתקשורת הפך עמוס חכם לנושא מרכזי. העיתונים הקדישו לו מקום רב בכתבותיהם. אפילו עיתון "העולם הזה", האנטי-ממסדי, הביא את תמונתו של עמוס חכם בעמוד של גיליונו מ-20 באוגוסט 1958, ולקראת ראש השנה ה'תשי"ט בחר בעמוס חכם כ"איש השנה" תשי"ח.
"בעיני הציבור כולו גילם חכם את החיבור התרבותי של מדינת ישראל לספר התנ"ך – חיבור תרבותי חיוני כל-כך למדינה המעצבת את זהותה בעשור הראשון לקיומה", כך כתב בשנת 1997 פרופ' שמעון שטרית (שהיה בצעירותו חתן התנ"ך לנוער).
כעבור שנים אחדות נשא עמוס חכם אשה, בטקס נישואין שבו השתתף גם דוד בן-גוריון. בשנת 1963 נולד בנו נח.
חידון התנ"ך דחף את עמוס חכם ללמוד תנ"ך בצורה מסודרת ולרכוש תואר אקדמי. לאחר תום לימודיו הפך לחוקר מקרא, פירש שמונה ספרים בסדרת דעת מקרא, וכתב ערכים בנושא לאנציקלופדיה העברית.
בשנת 2007 יצא לאור הספר "תשורה לעמוס" המוקדש לעמוס חכם, המכיל מאמרים בנושאים מקראיים, על ידי מכללת הרצוג שעל יד ישיבת הר עציון.
בשנים האחרונות לחייו התגורר חכם באפרת, שם מתגוררים בנו ונכדיו.
עמוס חכם נפטר ב-2 באוגוסט 2012, בגיל 91. בנו, הפרופסור נח חכם, הוא חוקר ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני באוניברסיטה העברית בירושלים. ארכיונו של עמוס חכם הופקד בספרייה הלאומית בחודש ספטמבר 2021.
קישורים חיצוניים
ד"ר נח חכם, לזכרו של עמוס חכם: פרשן התנ"ך וחתן התנ"ך העולמי הראשון, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מבחר מאמרים של עמוס חכם באתר מט"ח
עמוס חכם, תפילת אליעזר על עין המים לפי תפיסת חז"ל, באתר אוניברסיטת בר-אילן
עמוס חכם, משה ואליהו, באתר אוניברסיטת בר-אילן.
תשורה לעמוס, באתר האוניברסיטה הפתוחה
רפאל מיוחס, חכם התנך - לזכר עמוס חכם, באתר מסביב לשולחן
מפרי עטו:
על הנסים ליום העצמאות
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:חוקרי יהדות ישראלים
קטגוריה:פרשני מקרא בעת החדשה
קטגוריה:זוכי פרס הרב קוק
קטגוריה:זוכי חידון התנ"ך
קטגוריה:נכים ישראלים
קטגוריה:יוצרי פירוש דעת מקרא
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1921
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2012 | 2024-09-06T07:53:36 |
אחמד שוקיירי | אחמד שוקיירי (أحمد الشقيري, תעתיק מדויק: אחמד אלשֻקַירי; 1 בינואר 1908, תבנין – 26 בפברואר 1980, עמאן) היה ממייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, חבר הוועד הערבי העליון (1946–1948), יושב ראש אש"ף הראשון ומחבר האמנה הפלסטינית. היה ידוע כתעמולן פלסטיני.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|שוקיירי עומד ראשון משמאל בקרב מייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, סביב שנת 1932.
שוקיירי נולד בעיירה תבנין (כיום בלבנון). אביו, אסעד שוקיירי, היה נציג עכו בפרלמנט העות'מאני ופעיל המקורב למשפחת נשאשיבי בימי המנדט הבריטי.
בשנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית, היה שייח' אסעד מתנגד חריף ללאומיות הערבית הצעירה ובשנות ה-20 היה איש אופוזיציה ואף קיים קשרי ידידות עם המוסדות הציונים.
לשוקיירי האב היו שתי נשים, טורקייה וערבייה, ואחמד שוקיירי היה בן הערבייה. בילדותו עבר עם אימו לטולכרם ובשנת 1916 עברה המשפחה לעכו והתגוררה באחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות (רחוב ההגנה של ימינו). שוקיירי למד בתיכון צהיון בירושלים ולאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה האמריקנית בביירות, אך גורש לאחר שנה על ידי שלטונות המנדט הצרפתי עקב פעילות חתרנית. הוא שב לירושלים עבד ביום בעיתון ערבי ולמד בערבים משפטים במכללה למשפטים. שוקיירי התמחה אצל עווני עבד אל-האדי, והוסמך כעורך דין ב-1933. הוא פתח משרד בעכו והתחתן.
הוא נמנה עם מייסדי מפלגת אל-איסתקלאל ונחשב למקורב לחוגי המופתי אמין אל-חוסייני, בניגוד לשאר משפחתו שהייתה מקורבת למשפחת נשאשיבי. בתחילת 1936 התפרסם שהוא נמנה עם הגורמים ששלטונות המנדט ראו כמסוכנים. במאי 1936, בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול, הוא גורש לצמח לשלושה חודשים. באוקטובר 1937 הוא נדון למאסר של שלושה חודשים.
ביוני 1939 נרצח אחיו למחצה של שוקיירי, ד"ר אנוור שוקיירי, בידי שליחי המופתי, עקב השתייכותו לחוג המתון של משפחת נשאשיבי.
במשרד ההסברה ובוועד הערבי
בסוף מלחמת העולם השנייה חבר למוסא עלמי ויצא בשליחותו לוושינגטון לפתוח שם משרד ערבי להסברה. שוקיירי טען בפומבי שזכה להצלחה רבה והצליח להטות את דעת הקהל לצד הערבי, אולם בעל המשמר נטען שבשיחות פרטיות הוא הודה בכישלון ובצורך במשאבים רבים וזמן ממושך כדי להטות את דעת הקהל בארצות הברית. הוא שהה בוושינגטון בין יולי לנובמבר 1945 ושב לארץ ישראל, בה ניהל את משרד ההסברה הערבי בירושלים. במרץ 1946 הוא העיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בין השאר אמר: "מוטב לנו דם ויזע מאשר חיי מיעוט תחת שלטון מדינה יהודית". הוא שלל את הצהרת בלפור ואמר שאיש אינו רשאי להבטיח שטח של עם אחד לעם אחר. את הטענה שהציונים יפתחו את הארץ השווה לטענתו של היטלר שהסדר החדש יבטיח שגשוג לעמי אירופה. על העקורים היהודים באירופה אמר: "למה לא להשתמש באפשרויות הכלכליות להעלאת רמת החיים ולמען הדור הבא? יש לנו אהדה לנרדפים, אך לא לנרדפים שמשתמשים בהם כדי להשתלט על הארץ". במרץ 1946 הוא נבחר לוועד הפועל של הועד הערבי העליון וכנציגה יחד עם ג'מאל חוסייני לישיבות הליגה הערבית. הוא עסק בפגישות עם מנהיגים ערביים במטרה לגייסם למלחמה על ארץ ישראל. ביוני 1946 הוא אמר: "הארגונים והמוסדות במצרים מוכנים לעזור לעניין של ערביי ארץ ישראל. אם נוסיף לכך את מה שראינו בבגדאד דמשק וביירות אנו יכולים להיות בטוחים כי מלחמתנו הלאומית תוכתר בהצלחה". בנובמבר 1946 הוא התפטר ממשרתו במשרד ההסברה הערבי על רקע טענות לכישלון המשרדים. באמצע 1947 הוא נסע לדרום אמריקה במטרה לגייס תמיכה לעניין הערבי.
עם פרוץ מלחמת העצמאות ברח שוקיירי לדמשק על רקע היריבות בין המופתי ומוסא עלמי.
כדיפלומט באו"ם
שוקיירי השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות שהחל בספטמבר 1948 בפריז, כנציג ערביי ארץ ישראל. בנובמבר 1948, בפני הוועדה הפוליטית של האו"ם הוא שלל כל הסדר המבוסס על תוכנית החלוקה בטענו שהתוכנית היא מקור המלחמה בארץ ישראל. הוא אמר: "הערבים יסכימו להחלטת הרוב באו"ם בתנאי שהם יתחשבו ברוב בארץ ישראל". שוקיירי הוסיף ואמר שהערבים יילחמו ויילחמו ואם לא ינצחו בדור הזה הם ינצחו בדורות הבאים. לאחר שהתגבשה הסכמה בינלאומית בתמיכה בקיומה של ישראל טס שוקיירי לקהיר בסוף נובמבר כדי להזעיק את הערבים להילחם בישראל ולמנוע הכרה בינלאומית בה. הוא המשיך בסבב בבירות מדינות ערב כדי להאבק נגד הכרזת ממלכת ירדן על סיפוח יהודה ושומרון בוועידת יריחו.
ממוזער|שמאל|250px|אחמד שוקיירי (שני משמאל) עם ראש עיריית ירושלים עומר וערי על הר הבית, 1954.
שוקיירי הגיע לועידת לוזאן כיועץ למשלחת הסורית. לאחר מכן הוא שימש כחבר במשלחת הסורית לאו"ם (1951-1949) ועוזר מזכיר הליגה הערבית (1956-1950). בשנים אלו פעל שוקיירי למען קיום החלטה 303 האו"ם על בינאום ירושלים, צעד שהיו שטענו נועד יותר כנגד עבדאללה מלך ירדן מאשר בעד הגנה על הערבים בתוכה מפני ישראל או דאגה לחזרת הפליטים הערבים לעיר. הגם ששוקיירי שלל כל הכרה בישראל בטענה שמדובר במדינה בלתי חוקית, הוא רמז שאם ייענו הדרישות של בינאום ירושלים, החזרת הפליטים והסגת ישראל לגבולות תוכנית החלוקה, תהיה אפשרות למציאת פשרה. בשנת 1952 הוא התגייס למסע תעמולה נגד הסכם השילומים.
בשנים 1963-1957 כיהן שוקיירי כשגריר ערב הסעודית לאו"ם. במסגרת זאת נטל חלק בדיונים על אמנת חוק הים. בין השאר הוא ביקש למנוע מישראל שימוש במפרץ אילת. באמצע-דצמבר 1962 הוא פוטר על רקע תמיכתו בנאו-נאצים. בישראל טענו שהדבר נבע בגלל קרבתו של שוקיירי למצרים, שהייתה אז בסכסוך עם סעודיה.
הארגון לשחרור פלסטין
כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 העלה שוקיירי את הרעיון לארגן את הפליטים הפלסטינים לפעילות צבאית נגד ישראל. במשך תקופה מסוימת פעל בנושא במשותף עם המופתי, אולם בהמשך נפרדו דרכיהם.
לאחר פיטוריו על ידי סעודיה בסוף 1962 ביקש שוקיירי להתמנות לראש ממשלת כל פלסטין, במקומו של אחמד חילמי עבד אל-באקי שנפטר מספר חודשים קודם לכן, ולהשתמש בתפקיד כמצע לפעילותו. הוא מונה, יש אומרים בידי נאצר, כנציג הפלסטיני לליגה הערבית, וניסח את האמנה הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. ב-28 במאי 1964 בקונגרס הפלסטיני הראשון, שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים הוא מונה כיושב ראש הראשון של אש"ף. בדברים שנשא בקונגרס לאחר דברי פתיחה של חוסיין, מלך ירדן אמר:
ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים, קרא שוקיירי לג'יהאד נגד ישראל.
שוקיירי נכח במעמד החתימה של חוסיין מלך ירדן על הסכם הגנה עם מצרים ב-30 במאי בקאהיר, והצהיר כי המלחמה הקרבה תותיר אחריה רק מעט יהודים ניצולים.
באוגוסט 1967, לאחר המלחמה, הוא הגיע לועידת חרטום כדי לנסות למנוע מנאצר וחוסיין להביא להחלטות שיטו את הפעילות הערבית למאבק מדיני להשבת השטחים שנכבשו במלחמה תוך הצנעת העניין הפלסטיני שהפריע למאבק המדיני במדינות המערב. הוא הצליח להביא לאימוץ שלושת הלאווים בתוך החלטות הוועידה, אך עזב אותה כמחאה לאחר שלא הצליח למנוע את ההחלטה על מעבר למאבק מדיני. הוא כיהן כיושב ראש אש"ף עד להדחתו בדצמבר 1967 בלחץ ירדן, בטענה שהצהרותיו הקיצוניות לפני המלחמה הביאו להטית דעת הקהל העולמית לטובת ישראל. ממשיכו היה יחיא חמודה , ולאחר פעולת כראמה - יאסר ערפאת.
לאחר הדחתו, משנת 1968 ועד מותו, פרסם שוקיירי מעל עשרים ספרים הדנים בפלסטינים ובאחדות האומה הערבית. אחד מהם הוא הספר "ארבעון עאמאן פי אל-חיאה אל-ערביה ואל-דוליה" (ארבעים שנה בחיים הערביים והבין-לאומיים), שיצא ב-1969 בביירות.
מדי פעם הוא הופיע בזירה הציבורית, למשל בעת משפט רוצחיו של וצפי אל תל, אך נענה בביקורת רבה מצד יריביו בעולם הערבי, אשר גם דאגו לקטול את ספריו. בשנת 1973 הוא סירב להצעה להקים ממשלה פלסטינית.
תועמלן
שוקיירי נודע כתועמלן מעולה שהצליח לעורר את הקהל וזכה לתשואות. חנה זמר תיארה אותו בדבר: "מדבר באנגלית רהוטה, שפתו עשירה, סגנונו ציורי והוא מרבה לצטט את גדולי הספרות וההגות". הוא נהג לשאת באו"ם נאומים ארוכים תוך ציטוט מתוך מסמכי האו"ם. דבריו נחשבו לקיצוניים וכללו השוואות של ישראל להיטלר, הצהרות על חיסולה של ישראל והצורך לדאוג לפליטיה והצעות פיצויים תמורת התפנות היהודים מישראל, כרמז להסכם השילומים. לעיתים שוקיירי טען שאין צורך לחסל את ישראל שכן היא תתפורר מעצמה, אך מנגד נאם בפני הערבים על הצורך להתכונן לג'יהאד.
במיוחד נודע שוקיירי כמי שאמר שבכוונת הערבים לחסל את מדינת ישראל ולזרוק את היהודים לים, ודברים אלו שימשו ככלי בידי ההסברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, כדי להצדיק את הפתיחה במלחמה והסירוב לחזור לגבולות שלפני המלחמה. ההאשמות התבססו על דברים שאמר במסיבת עיתונאים ב-2 ביוני 1967 בירושלים, אולם ככל הנראה הוא לא אמר שיש לזרוק את היהודים לים. על פי דיווח בעיתון הלבנוני אל-יום מ-3 ביוני 1967, שוקיירי אמר שבכוונת הערבים לחסל את ישראל ושהיהודים שהגיעו אליה דרך הים, יחזרו דרך הים לארצות מהן באו. כן אמר שהיהודים שנולדו בישראל יורשו להישאר בה, אבל "להערכתי איש מהם לא יישאר בחיים". שוקיירי טען במשך שנים שדבריו סולפו, אך לא זכה לסיוע בארצות ערב בהכחשת הדברים, והוא לא הצליח לשנות את תדמיתו בעולם.
בישראל הרבו להציג את דברי שוקיירי והאשימו אותו באנטישמיות. דבריו כונו דברי "בלע" ו"ארס" והוא הושווה לבלעם. בשנת 1959 כתב עליו שמואל שגב במעריב: "במרוצת השנים הפך שוקיירי ביטוי לשנאת ישראל עיוורת שאינה יודעת שבעה". גם ברחבי העולם נודע כקיצוני. בשנת 1959 כינה אותו נציג צרפתי: "איש שמקצועו שנאה והשמצה".
לקריאה נוספת
יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עם עובד, תש"ז
אחמד אל־שוקיירי, ארבעים שנה בחיים הערביים והבין־לאומיים (בערבית בתעתיק עברי: "ארבעון עאמאן פי אל־חיאה אל־ערביה ואל־דוליה"), ביירות, 1969
קישורים חיצוניים
אתר על אחמד שוקיירי (נכתב בידי בנו)
אחמד שוקיירי ותפקידו במלחמת ששת-הימים - מאמר מאת יוחאי סלע
AP Television, שוקיירי מגנה את תוכנית הפדרציה, 16 במרץ 1972
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים פלסטינים
קטגוריה:שגרירים באו"ם
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:החברה הפלסטינית בארץ ישראל המנדטורית: אישים
קטגוריה:ערב הסעודית: יחסי חוץ
קטגוריה:ילידי 1908
קטגוריה:פלסטינים שנפטרו ב-1980 | 2024-09-15T15:09:44 |
צילה דגן | 250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לצילה דגן בתל אביב
צילה דגן (קצמן) (18 בספטמבר 1946 – 18 באפריל 2004) הייתה זמרת ישראלית.
ביוגרפיה
נולדה בשם צלינה קויבסקי בדז'רז'וניוב (פולנית: Dzierżoniów), שבשלזיה תחתית, פולין ב-1946.
משפחתה עלתה לישראל בעליית גומולקה, ב-1959 והתגוררה עם משפחתה בנהריה, בהמשך התגוררה בתל אביב.
כישרון השירה שלה התגלה בגיל צעיר והיא השתתפה בתחרות "תשואות ראשונות" הראשונה שנערכה בשנת 1966. בגיל שש עשרה כבר שרה במועדון הלילה "חומות עכו". בצה"ל שירתה בצוות הווי הנח"ל, והשתתפה בתוכניתה "כמה טוב", שעלתה ב-1968. במסגרת התוכנית שרה לצדה של אופירה גלוסקא את השיר "חורשת האקליפטוס" של נעמי שמר.
עם שחרורה מהצבא הצטרפה ל"להקת פיקוד דיזינגוף", שהורכבה מיוצאי להקות צבאיות. הלהקה העלתה תוכנית בידור אחת, בבימויו של דני ליטאי בו נכללו שירים ומערכונים שונים. ב-1970 הקליטה את אלבום הסולו הראשון שלה, שנקרא "צילה דגן", בו בלטו מספר שירים של המשוררת לאה גולדברג. אחד מהשירים הבולטים בתקליט הוא השיר ולא היה בינינו אלא זוהר, ללחן של דני ליטני (שאף הקליט אותו מאוחר יותר). שירים נוספים באלבום למילים של גולדברג היו "נחל שלי" ו"לתמונת אמא". שיר נוסף מהאלבום המזוהה עם דגן, הוא "כוכבים בדלי" (הזכור בזכות השורה "הו נומה נומה עוללי") של עקיבא נוף, שאותו ביצעה בפסטיבל הזמר ב-1970.
באותה שנה השתתפה לצד דני מסנג ויאיר קלינגר במופע "ייאוש יושב על ספסל", ערב משירי ז'אק פרוור בתרגומה לעברית של עדה בן נחום. בהמשך הקליטו השלושה שירים תחת השם "שלישיית הצירוף המקרי", בהם "בלדה ללוח השנה" שזכה להצלחה גדולה, ו"רוזה מרציפן". בנוסף, הם גם השתתפו גם בפסטיבל שירי ילדים הראשון עם השיר "נומי ילדה".
בפסטיבל הזמר ב-1971 שרה את שירה של דליה רביקוביץ "חלומות של חושך ואור". ב-1974 השתתפה במופע "תפוח זהב", ערב משירי סשה ארגוב, בו שרה את שירו של אלכסנדר פן "וידוי" (הידוע בזכות שורת הפתיחה שלו "מעילי הפשוט ופנס על הגשר"). בהמשך הקליטה עם בעלה, השחקן עזרא דגן, שירי ילדים ("בולבול תגיד לי למה") ושירי חגים ("מעשה בלביבות"). לבני הזוג נולד בן, גיא.
דגן הרבתה לשיר שירי משוררים, השתתפה בתוכניות ערב שירי משוררים של גלי צה"ל, בהן ביצעה את "חמדה" של דליה רביקוביץ ו"ערי נעורי" של דוד פוגל. היא השתתפה בתוכניות רדיו רבות בקול ישראל, כמו "על הדרך עץ עומד", תוכנית שירי יידיש מתורגמים לעברית, תוכנית "שירי הבלקן" ועוד.
אלבומה השני של דגן, "פגישה מחודשת עם קרול קינג" יצא ב-1977 וכלל שירים מקוריים של קרול קינג שתורגמו לעברית. השירים הועלו במופע שהעלתה באותה שנה ונקרא בשם האלבום. המופע כלל ביצועים לשירים עבריים מוכרים כמו "שיר אהבה ישן" ו"היו לילות". עוד באותה שנה השתתפה דגן בתוכנית "ארץ טרופית יפה", שירים ברזילאים מתורגמים, אלבום ומופע בו השתתפו גם מתי כספי, יהודית רביץ, קורין אלאל והפרברים. בתוכנית היא שרה את השיר "עזור לי".
ב-1980 השתתפה בערב שירי משוררים מספר 3 של גלי צה"ל ושרה את "שוב אותם רחובות", שהלחין עודד לרר למילים של יוכבד בת מרים. באותה שנה היא השתתפה במופע "שירי הבלקן", בהפקת קול ישראל ובתרגומו של יורם טהרלב. השיר שבוצע על ידה היה "שיר חורף יוגוסלבי", שמאוחר יותר בוצע על ידי רביעיית האחים והאחיות.
ב-1981 ילדה דגן את בתה נועה, מבעלה השני, האדריכל יעקב קצמן. בשנת 1991 העלתה מופע ממיטב שיריה וחומר מקורי, "והשאר טיפות של גשם", בבימויה של אורנה עקאד, אך היא לא הצליחה לחזור על הצלחות העבר. היא פנתה לעסוק בציור ובאמנות פלסטית. ב-2002 יצא אוסף כפול של שיריה. היא הופיעה עם בנה השחקן והזמר גיא דגן והם החלו לעבוד על אלבום משותף.
בחודש מאי 2023 נקבע לוח הנצחה בכניסה לביתה ברחוב מיכה 18 בתל אביב, במסגרת פרויקט של עיריית תל אביב להנצחת אמנים ואנשי במה תושבי תל אביב.
מותה
דגן נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 57. היא נקברה בבית העלמין ירקון. לאחר מותה יצא לאור האלבום "יין ודבש", אוסף של הקלטותיה האחרונות משנת 2002 עד מותה. זהו גם האלבום המשותף לה ולבנה גיא דגן, והוא כולל שירים מקוריים שלה ושל גיא (שיר מקורי אחר אותו שרה דגן היה "אִם הלילה", מפסטיבל הזמר והפזמון 1979).
דיסקוגרפיה
אלבומים:
להקת פיקוד דיזינגוף, (1969) /הוצאה מחודשת (2004)
צילה דגן, אלבום ראשון (1970)
צילה דגן, פגישה מחודשת עם קרול קינג (1977)
האוסף, עריכה והפקה - אילן בן-שחר (2002)
יין ודבש (הקלטות אחרונות 2004-2002) (2004)
אלבומים בהם השתתפה (רשימה חלקית):
ארץ טרופית יפה, עם מתי כספי, קורין אלאל, יהודית רביץ, יוריק בן דוד והפרברים (1977)
שירי הבלקן, עם מתי כספי, נורית גלרון, ששי קשת, רותי הולצמן ויונית שוהם (1980)
שירי אלכסנדר פן, אמנים שונים/אוסף משירי אלכסנדר פן, סדרת הנוסטלגיה, עריכה והפקה - נחום היימן (2001)
קישורים חיצוניים
, ערוץ "כאן ארכיון – אוצרות השידור הישראלי"
"שלא יגמר לעולם" עם צילה דגן - השמעה חוזרת של הקלטת תוכנית עם צילה דגן ממאי 2002, אתר רשת ג' (בארכיון האינטרנט)
הזמרת צילה דגן נפטרה הבוקר ממחלה, באתר הבמה, 18 באפריל 2004
עורכים ומגישים: ניר גורלי ותומר מולדויזון, עורכת: מאיה קוסובר, ולא היה בינינו אלא זוהר | צילה דגן, בפודקאסט "שיר אחד", 16 בינואר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:חברות צוות הווי הנח"ל
קטגוריה:חברי צוות הווי הנח"ל
קטגוריה:חברי להקת פיקוד דיזינגוף
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:עולות בשנות ה-1950
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:ישראליות ילידות פולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:נשים הקבורות בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1946
קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2004
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-08-18T10:25:09 |
הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית | שמאל|ממוזער|350px|פרלמנט פריז בטקס רישום החוקים המלכותיים; לואי החמישה עשר על כס בצד ימין למעלה. 1715.
הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית היו מרובות וסבוכות, ונבעו ממגוון השפעות. על אף שצרפת הייתה אחת הממלכות החזקות והעשירות באירופה, שינויים כלכליים-חברתיים והלכי חשיבה חדשים ערערו את יסודות השלטון האבסולוטי, שמבנהו הקשה עליו לקדם את הרפורמות הנחוצות. חוב גבוה ומשבר כלכלי קשה, שהשיתוק הפוליטי חסם את היכולת לספק להם מענה, אילצו את המלך לואי השישה עשר לכנס ב-1789 את אספת המעמדות, שהציפה לפני השטח את הניגודים והקובלנות ודחפה להתפרצות.
היסטוריוגרפיה
הרקע לפרוץ המהפכה הצרפתית הוא אחד הנושאים הנחקרים והשנויים ביותר במחלוקת בין היסטוריונים. המאבק על מורשתה, בפוליטיקה הצרפתית והעולמית, הפך את התחום לטעון במיוחד. אוהדי המהפכה הציגוה כניצחונה הבלתי נמנע של הקדמה על משטר רקוב, בעוד שמלוכנים ראו בה טרגדיה וחורבן. תפקידם של הדמויות והמהלכים ההיסטוריים המרכזיים פורשו מחדש שוב ושוב: לדוגמה, שר האוצר ז'אק נקר נחשב במשך שנים רבות בחייו לפזרן כושל, אולם בשלב מסוים השתנה המוניטין שלו והוא הפך בעיני ההמונים למגינם. פיטוריו על ידי לואי השישה-עשר הביאו להתקוממות ולכיבוש הבסטיליה. כיום הוא מתואר כמי שכמעט והציל את המונרכיה.
ההיסטוריון המרקסיסטי ז'ורז' לפבר, נציג בולט של אסכולת האנאל, פרש ברביע השני של המאה ה-20 תאוריה נרחבת ששרטטה את המהפכה במונחי מלחמת מעמדות: הבורגנות העולה שאפה לתת ביטוי פוליטי לכוחה הכלכלי המתעצם; שעת הכושר הגיעה כשהארץ נגררה אל סף פשיטת רגל, והאצולה השוקעת התקוממה נגד המלך שניסה לכפות עליה את קיצוץ זכויות היתר שלה. הבורגנות הסתייעה בתורה באיכרות הכפרית המדוכאת, שנלחצה על ידי בעלי הקרקעות, ובהמוני הפועלים העירוניים.
ההסבר של לפבר התקבל באופן גורף והחזיק בעמדת בכורה במשך למעלה מדור, עד שהופרך כליל בשנות ה-70. הוכח כי דימויה של האצולה כגוף אליטיסטי ומנוון היה מיתוס. במשך שני הדורות לפני המהפכה הוענקו תוארי אצולה לרבבות מצטרפים חדשים, בניה היו משוקעים בפעילות הכלכלית, והתקיימה זהות אינטרסים רבה בינה ל'בורגנות', שעצם קיומה כיישות מובחנת הוטל בספק. הפטורים הנדיבים ביותר ממס הוענקו לסוחרים הגדולים בערי הנמל, ורבים מפשוטי העם נהנו מסוג כזה או אחר של זכויות-יתר. הסוחרים והתעשיינים היו בתת-ייצוג במוסדות הנבחרים החדשים והפסידו רבות מהמהפכה, בעוד שהמובילים היו עורכי-דין ואינטלקטואלים שכמהו יותר לקול בפוליטיקה מלהזדמנויות כלכליות.
הניסיונות של המבקרים, שפעלו גם מתוך תפישה אנטי-מרקסיסטית, לבסס דגם חליפי התמקדו בשאיפה למדוד את מידת החלחול של רעיונות הנאורות, החופש והשוויון, בקרב הציבור. הם פנו לשתי תאוריות בסיסיות: זו של אלכסיס דה טוקוויל, שכתב עוד במאה ה-19 שהאופן בו ריסק המשטר האבסולוטי את הקורפורציות שהרכיבו את החברה פירק את הנתינים ממבנים אלה והפך אותם לאוסף של בודדים, כשכל אחד מהם מרגיש שווה. כמו כן, היעדרם של מוסדות ייצוגיים מנע מהאינטלקטואלים ניסיון בענייני המדינה, ולכשתפסו את השלטון הונעו מרעיונות אוטופיים שהתגלו כאסוניים עת ניסו ליישמם בפועל. החלופה הנוספת הייתה גישתו של יירגן הברמאס להתפתחות דעת הקהל והמרחב הציבורי עקב התבססות עיתונות מודפסת, מועדוני ויכוחים ובתי קפה, שיצרו ערוץ עוקף לאופן ההיררכי בו הועברו מסרי השלטון לעם.
גם השלילה הגורפת של ההסברים המטריאליים נדחתה, והגורמים הכלכליים העמוקים ששינו את החברה הצרפתית נותחו על בסיס פרטני, בלי מחויבות לדטרמיניזם היסטורי. בראשית המאה ה-21 אין פרדיגמה כוללת המתיימרת להסביר את פרוץ המהפכה, ומתמיד המחקר בהיבטים ובממדים המרובים שלה.
צרפת במאה ה-18
אבסולוטיזם והחברה
למן התקופה שלאחר דיכוי מרידות הפרונד בידי לואי הארבעה-עשר, שררה להלכה מונרכיה אבסולוטית בצרפת. מקור הלגיטימציה של המערכת הפוליטית, כפי שהשתקף ברטוריקה הרשמית שלה, היה ציות מוחלט למלך. בפועל, לא ניתן היה למנוע מן הפרלמנטים – בתי-הדין האזוריים ששימשו כגורם העיקרי בממשל המקומי, והיו מופקדים על רישום החוקים שהתקבלו מגבוה בשטחם ויישומם – לעכב או למחות על מדיניות הכתר. גם האצולה, שלואי החליש וניסה לפתות לחיי תענוגות בארמון ורסאי, נותרה כוח אדיר. החיכוך בין השליט לפרלמנטים ולאצילים המשיך להיות גורם קבוע בפוליטיקה הצרפתית גם במאה ה-18, אך לא היה לו כל מוצא מוסדר בדמות בית מחוקקים.
כלכלת הממלכה נשענה לחלוטין על המגזר החקלאי גם ערב המהפכה: למרות שהתפתחו תעשייה ומסחר, יותר מ-80% מהאוכלוסייה עסקו בעיבוד הקרקע. לחם היה מוצר הצריכה החשוב ביותר, ומקור התזונה העיקרי של הרוב הגדול. כמו כן, שרר בידול חד בין מחוזות צרפת כשווקים, שנועד בעיקר לאפשר פרוטקציוניזם באמצעות דיכוי תחרות וסחר פנימי, ולמנוע ספסרות בדגנים. שינויים פתאומיים בתחום זה היו עשויים להביא לרעב ולמהומות. כתוצאה מהחסמים היו השווקים השונים בצרפת הטרוגניים מאוד, עם הפרשי מחירים עצומים.
הסדר החברתי נשען על מערכת סבוכה של זכויות-יתר, שכמעט ולא היה איש שלא נהנה מהן ולו במעט. כל פרט נדרש למלא חובות שונים לפי השתייכותו הקורפורטיבית, שזיכתה אותו גם במעמד שונה. המסגרות המעמדיות, לסוגיהן ותתי-סוגיהן, היו אבני היסוד של החברה. החלוקה הרשמית הבסיסית, שחיפתה על מציאות סבוכה בהרבה של קבוצות אינטרס, הייתה זו שגולמה באספת המעמדות שלא כונסה מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789; המעמד השני, האצולה, שכלל כ-400,000; והמעמד השלישי של פשוטי העם, 27.5 מיליון הנותרים. המערכת הפוליטית הייתה מוטה כליל לטובת שני המעמדות העליונים, שנהנו מזכויות-יתר רבות וחלשו על רוב הרכוש והנחלות – הכנסייה הייתה הבעלים של 10% מהקרקעות, והאצילים של יותר מרבע. ביטוי חשוב להבדלי המעמדות היה תחום המיסוי. האיכרים נשאו ברוב הנטל ונדרשו לשלם מיסים למדינה, לכנסייה ולאדוניהם, לעיתים בצורת עבודה תחת השיטה הסניורית. לעומת זאת נפטרה הכנסייה בתשלום סכום אחיד ומוסכם מראש כל שנה, ולאצולה הייתה מערכת פטורים מורכבת, אף כי הייתה גם האריסטוקרטיה הממוסה ביותר בכל אירופה. גם לעירוניים, לסטודנטים, לסוחרים מסוגים שונים וקורפורציות אחרות היו הקלות משלהם.
תמורות
בין 1705 לערב המהפכה ב-1789, עקב שיפורים בחקלאות ובתנאי הבריאות, גדלה אוכלוסיית הממלכה לפי אומדנים מ-22.4 מיליון ל-27.9 מיליון איש. שיעור הריבוי היה רק כמחצית מן הממוצע האירופאי, אך הביא למתח חברתי. עודפי הייצור שאפשרו בין היתר להאכיל את הפיות החדשים, זרמו באופן לא-פרופורציונלי: מחירי השכירות עלו יותר מאלו של התוצרת החקלאית, שעקפה בתורה את הגידול בשכר. ההכנסות נקוו אל בעלי הקרקעות – האצולה, הכנסייה, בורגנים עירוניים ואיכרים אמידים. במקביל, רוב הכפריים התרוששו. העוני הניע בין היתר מחזורי הגירה עונתיים לערים.
בצרפת התחוללה תנופה תעשייתית, אם כי מוגבלת למדי. רוב הפיתוח הכלכלי התבטא בתחום הסחר, בין היתר זה הקולוניאלי. למרות שההיקפים לא השתוו לאלה של בריטניה, החלה להיווצר במדינה תרבות צרכנית שערערה על הריבוד הרשמי הנוקשה בין המעמדות. תושבי הערים הוציאו יותר על פנאי ומה שנחשב קודם למותרות; רבים מבני האצולה היו שותפים לעשירים מפשוטי העם במיזמי סחר ותעשייה שונים. לורן ר. קליי הצביעה על גל של מחאות לקוחות בשנים לפני המהפכה, שהיו שונות מאוד ממהומות המזון המוכרות ונסובו על עניינים כביטולי הופעות, כעדות לתודעה חדשה של צרכנות. זו הייתה מטבעה מנוגדת לאופיה של חברת המעמדות: כך, לדוגמה, האופנה שרכשו פשוטי העם חיקתה במודע את האצולה, וכך טשטשה את הפערים.
פן אחד בו ניסה הכתר לקדם ליברליזציה היה החלשת חסמי הסחר הפנימי, בעיקר בתחום הדגנים, בשנות ה-60 וה-70. המהלך, שבוצע לא בלי נסיגות והשתהויות, הוביל לסדרת עליות מחירים ולמחסור. מעמדו של המלך, שמעורבותו באספקת לחם סדירה הייתה יסוד חשוב ללגיטימיות שלו בתרבות הפוליטית, נפגע קשות בעיני החקלאים. נרשמו מהומות וסירוב לכבד את ההסדרים הסניוריים בשיעורים שעלו על המוכר. למרמור הכפריים, שהונעו מתוך תפישה לפיה השלטון מפקיר את האינטרסים שלהם לטובת הסוחרים ובעלי-הקרקעות, היה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף.
לואי החמישה-עשר ושריו עמדו על הצורך בהגדלת בסיס המס וברפורמה כלכלית. האליטות, שחלקן היה מעורב עמוקות בסחר החדש ולעיתים תמך בשינויים בתחומים אחרים, נאחזו בפטורים שלהן. המלך ואנשיו התעמתו עם הפרלמנטים והמעמדות הגבוהים, ואף שאילצו אותם לערוך ויתורים קשים, נכשלו בעריכת שינוי מהשורש. ב-1749 ניסה הכתר לכפות מס אחיד של 5% על כל מקורות ההכנסה, אך הכנסייה הצליחה לפטור את עצמה מכך, ובעקבותיה הלכו בעלי-הקרקעות שנגעו בדבר. ב-1771 הצליח הקנצלר רנה דה מופו לאלץ את הפרלמנטים לוותר על מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. כוחו הגדול של הכתר, שחסר כל מערכת מאזנת סדורה דוגמת בית-הנבחרים של אנגליה, הביא לכך שצעדיו התקיפים נתפשו לעיתים קרובות כהפגנת עריצות בידי האצולה. אי-יכולתו של הממשל המרכזי לערוך את התיקונים ששאף להחיל בתחום המס, לצד מדיניות פזרנית שהגיעה לשיאה במלחמת שבע השנים ההרסנית, הביאה ליצירתו של חוב עצום שהלך ותפח עם השנים.
בינתיים, האצולה הצרפתית עברה משבר פנימי. לצד החלוקה הבסיסית בין "אצולת החרב", שתאריה ניתנו לה על שירות צבאי בימי הביניים, ל"אצולת הגלימה" שקיבלה את מעמדה על שום קניית משרות בשירות המדינה, גדל הפיצול בין שוכני החצר בוורסאי לקרתנים, ובעיקר בין אלה שהיו בעלי ייחוס עתיק יחסית לאותם שרכשו את התואר זה מקרוב. האצולה הצרפתית הייתה קבוצה פתוחה: כ-40,000 איש קנו כניסה אליה במהלך המאה. הניגודים וההאשמות בשחיתות וניוון הביאו את המיוחסים לנסות להדגיש את ייחודם: בין היתר, נקבע ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא. אריסטוקרטים צעירים כגבריאל בואה-ננסיי תבעו מבני מעמדם להתנתק מהערים ומהחצר ולשוב לחבלי הכפר ולערכים הצבאיים. המחאה והמרמור על שחיקת הערך הסמלי של האצולה, שהדלדלה לחסות בצל השליט, הוביל גם למה שחוקרים תיארו כריאקציה ולנכונות להתעמת יותר עם המלוכה. לדיון שהתעורר, ציין ג'יי מ. סמית, היו עוד השלכות בלתי-צפויות: הוא העמיד את הערכים והמידות הטובות במרכז וניתקן משאלת התואר הפורמלי. בכך פתח פתח לטענה שכל אדם טוב ומוכשר זכאי לכבוד שהיה מנת חלקו של המעמד השני.
גם במעמד הראשון סערו הרוחות. ההגבלות על קידום כמרים זוטרים ושמירת המשרות הכנסייתיות הבכירות לבני משפחות אצולה, שגרפו עושר ממילוי תפקידים כמו בישופים וראשי מנזרים, עוררו מחאה ומרמור בקרב הדרגות הנמוכות. גורם עז לא פחות לחיכוך היה היאנסניזם, שאמנם דוכא רשמית ב-1712 אך בעלי גישות מקורבות המשיכו לשמור על מורשתו. בפרלמנטים, כבזרם הנרדף, הייתה העדפה לפיקוח מקומי על הכנסייה כמשקל-נגד לסמכות האפיפיור. גורמים ינסניטים-למחצה ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד הישועים, נציגיה הישירים של רומא, והצליחו לאלץ את המלך לסלקם ב-1764; המאבק שימש מעין הד לדרישה לתיקונים ולממשל ייצוגי יותר. התביעה לרפורמה מקיפה בכנסייה יצאה בראש ובראשונה מתוך חוגיה שלה.
שיעורי האוריינות עלו, ובתי-הדפוס הוציאו לאור מגוון של ספרים, כתבי-עת ועלונים כדי לענות על הביקוש. יותר מכל תוכן ספציפי, עצם קיומו של מרחב דיון כזה שינה מקצה לקצה את הדרך בה הציבור עסק בענייני דיומא. נוצרו ערוצים להחלפת רעיונות ולהפצת תורות חדשות, ולאחר 1789 היה מתאם ברור בין שיעור יודעי הקרוא וכתוב במחוזות השונים לעוצמת הפעילות המהפכנית. גם הדרגים הבכירים היו מודעים לכך יותר ויותר: שרי האוצר המתחלפים ז'אק נקר ושארל אלכסנדר דה קאלון עשו שימוש נרחב במנשרים כדי לתקוף זה את מדיניותו של זה ולשתף את הציבור הרחב בתוכניותיהם. הדפוס אפשר פוליטיזציה של המוני העם. במהלך המאה התייחסו הוגים ונושאי משרה יותר ויותר למושג החדש של דעת הקהל, שהחלה להיתפש כערוץ של מקור לגיטימציה אחר לשלטון: כלל האומה הצרפתית. תרבות הדיון הפתוח עמדה גם בסתירה עזה לחשאיות ולאטימות שהוסיפו לאפיין את התוויית המדיניות בממשל ובחצר המלך, שהוסיפו להתנהל כמימים ימימה גם כשהציבור דש בענייניהם על גבי עיתונות העלונים. התנהלות זו הוסיפה על התפישה הרווחת של חצר ורסאי כמוקד של שחיתות, וההמונים ניפחו דיווחים על העוולות וההפקרות מצד האצילים, הממסד והמשפחה המלכותית.
מסר חשוב שהופץ לקהל הקוראים היה זה שעלה מכתביהם של הוגי הנאורות בני התקופה. וולטר, הברון ד'אולבאק, ז'אן-ז'אק רוסו, מונטסקייה ודני דידרו ביקרו את השלטון האבסולוטי, את הדת הקתולית ואת ערכי החברה המעמדית שחיו בה. הם עסקו בדיונים תאורטיים על מהות המשטר הרצוי לאומה וברעיונות של שוויון וחופש. רעיונותיהם היו לאו דווקא מהפכניים, מה גם שהם עצמם היוו רק חלק מההשפעות החדשות על התודעה הציבורית. התפקיד שניתן להם בדיעבד, על ידי היסטוריונים מוקדמים, שיקף אמנם יותר את הפנייה לכתביהם לאחר שהסדר הישן קרס, אך הם היוו זרז חשוב. באחד הספרים המשפיעים ביותר ערב המהפכה, "רוח החוקים" (De l'Esprit des Lois) למונטסקייה מ-1748, תיאר הפילוסוף את לואי החמישה-עשר – שנאלץ לתמרן בין הפרלמנטים וקבוצות הלחץ לבין צורכי האוצר ותוכנית הרפורמה שלו, ושממשלו היה יעיל ואוטונומי למדי – כמלך שריכוז הסמכויות בידיו העלה אותו על הנתיב לעריצות, שהייתה מטבעה משתקת ומנוונת וסופה התמוטטות. הרעיונות החדשים ערערו את מוסכמות הסדר החברתי.
לקריאה נוספת
David Andress (עורך ראשי), The Oxford Handbook of the French Revolution, Oxford University Press, 2015.
אלי בר-נביא ומשה צוקרמן (עורכים), בשם החירות והשוויון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תש"ן
אלבר סובול, המשטר הישן עמ' 103–128
ז'ורז' רידה, מדוע הייתה מהפכה בצרפת? עמ' 129–144
אלפרד קובן, מיתוס המהפכה הצרפתית עמ' 145–161
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה הצרפתית | 2023-12-23T08:35:08 |
יצחק שלו | יצחק שלו (5 ביולי 1918, כ"ה בתמוז תרע"ח – 13 ביולי 1992, י"ב בתמוז תשנ"ב) היה משורר, סופר ומסאי ישראלי.
250px|ממוזער|שמאל|יצחק שלו במסגרת טיול שהדריך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. שלו הדריך בשנים 1958–1977 קבוצת מטיילים בשם "טרש" (שם שפירושו סלע בולט). הבדחנים פירשו שם זה כראשי תיבות: "טיולי רבנו שלו".
ממוזער|קברו של יצחק שלו בהר המנוחות, הר תמיר, חלקה ת"ד.
ביוגרפיה
יצחק שלו נולד בטבריה, לצפורה ולמאיר בסלבסקי (שם המשפחה עוברת לשלו ב-1926), ובגיל שלוש עבר עם משפחתו לירושלים. למד בבית הספר "תחכמוני" שבו, לפי עדותו, רכש אהבה גדולה לתנ"ך. אחר-כך למד בגימנסיה העברית בירושלים. הוא היה חבר בארגון האצ"ל, אך עזב אותו ושירת בצבא הבריטי עם היוודע גורל היהודים במלחמת העולם השנייה. אחר כך השתלם בבית המדרש למורים בית הכרם. הוא שימש כמורה בבית הספר לבנים, בגימנסיה העברית בירושלים ובבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית, ואז בבית המדרש למורים בו למד בעלומיו. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נמנה עם חברי שורת המתנדבים. בשנת 1955 השתתף בעריכת הגדה ליום העצמאות.
היה חבר האקדמיה ללשון העברית וועדת השמות הממשלתית, וכן כיהן כנציג האקדמיה וכיו"ר הוועדה ללשון השידור ברשות השידור.
יצחק שלו נפטר בירושלים. על מצבתו בהר המנוחות חקקו בניו ובתו את השורה "עבד העיר הזאת", מתוך אחד משיריו על ירושלים.
זכרו הונצח ברחוב על שמו בשכונת גבעת משואה בירושלים.
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.
עמדותיו
שלו היה מהתומכים בארץ ישראל השלמה ובין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היה מעלה על נס את הכמיהה אל שטחי יהודה ושומרון, ואף אל הגולן והבשן. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממארגני ההפגנה נגד מסירת ארמון הנציב לידי האו"ם}}.
נמנה עם מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה (1967). במאי 1974 היה בין שובתי הרעב נגד כוונות לנסיגה ברמת הגולן.
כתיבתו
מגיל צעיר כתב שלו שירים, ומוריו, בהם אהרן קציר, עודדו אותו להמשיך לכתוב. בגיל 25 שלח את שירו הראשון לפרסום ב"מאזנים" ומאז שיריו התפרסמו בקביעות בעיתונים שונים.
ספר שיריו הראשון, "אוחזת ענף שקד", פורסם בשנת תשי"ב 1951. יצחק שלו התחבב על קהל קוראי השירה וזכה במספר פרסים ספרותיים. בשנת 1952 זיכה אותו הספר בפרס אוסישקין.
בסוף 1954 פורסם שמשרד החינוך הכניס את שיריו לתוכנית הלימודים לכיתות ה'-ח'.
בינואר 1955 זכה ספרו "קולות אנוש חמים" בפרס רופין. בשנת 1955 זכה שירו "אנחנו בעוג'ה שלחנו שלהבת" בתחרות של עיריית תל אביב לכתיבת המנון לחיל השריון.
הוא כתב גם ספרי סיפורת, שהידוע בהם הוא הרומן "פרשת גבריאל תירוש", ופרסם מאמרים בענייני ספרות באכסניות שונות, בהן מוספי ספרות בעיתונות היומית.
בשנת 1974 זכה בפרס רמת גן לספרות על הספר "שמלת הריון".
תוכני שירתו
לשלו הייתה זיקה מיוחדת לירושלים ולנופיה וקובץ שירים שלו תחת הכותרת "שירי ירושלים" יצא לאור בתשכ"ח.
נודע באהבתו לארץ ישראל והרבה לטייל בה ברגל. הוא הטיף גם לאחרים לעשות זאת, דבר שבא לידי ביטוי בפעילותו למען מפעלי טיולים רגליים במסגרות בתי הספר. בכלל זאת, התגעגע לשטחי יהודה והשומרון שהיו אז בידי ירדן ושאף לביטוי הגעגועים בספרות העברית. על כך כתב: "ייתכן שהכרח מדיני כופה עלינו, לפי שעה, ששום יהודי לא יצעד דרומה מרמת רחל ומזרחה מהר ציון, אבל זה ששום שיר או סיפור איננו צועד בכיוונים הללו, זאת לא אבין לעולם". ואכן בשירו "ירושלים דהשתא" כתב שלו:
מספריו
שירה
"אוחזת ענף שקד" (תשי"ב).
"קולות אנוש חמים" (תשי"ד).
"קול ענות" (תשט"ו).
"אלוהי הנושק לוחמים" (תשי"ז).
"נער שב מן הצבא" (תש"ל).
"שמלת הריון" (תשל"ב).
"שיכרון זהֹב", הוצאת לוין-אפשטין מודן, (תשל"ה).
"מעשן את מקטרת רעי" (תשל"ו).
"שירי ירושלים" (תשכ"ח).
"אני רואה מחסומים" (תשל"ח).
"השיר אל הזמן העובר", עריכה: מאיר שלו, רפאלה שיר, צור שלו. הוצאת עם עובד, 2009.
סיפורת
"פרשת גבריאל תירוש" (תשכ"ה).
"דם ורוח" (תש"ל).
"תחת התות" (תשל"א).
"ילד היה בירושלים" (תשל"ד). (ספר ילדים שהרקע שלו התבגרותו בארץ בתקופת המנדט).
חיים אישיים
נודע באהבתו הגדולה לתנ"ך. על ראשיתה, בבית הספר "תחכמוני", סיפר: "היה שם עמנו מורה-מחנך, מר אריה אלקלעי... הלכנו עמו לקבר רחל לבית לחם ולחברון, וממנו למדנו שתרמיל טיולים שיש בו צידה ואין בו תנ"ך משול לזבחי מתים". שלו ידע את התנ"ך על בוריוֹ. הוא השתתף בחידון התנ"ך הראשון וזכה במקום השני, אחרי עמוס חכם. הוא השתתף שוב בחידון השלישי.
שלו התחתן בשנת 1947 עם בתיה בן ברק מנהלל. בנם, הסופר מאיר שלו, אימץ השקפת עולם שמאלית משל אביו, אך על פי עדותו הדבר לא יצר ריחוק ביניהם. בספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה" מובאים כמה פרטים אוטוביוגרפיים על יצחק שלו, ומצוטט במלואו שיר שכתב.
קישורים חיצוניים
, - עימות של שלו עם המבקר ברוך קורצווייל
על יצירתו:
משה בן-מנחם, קולות אנוש חמים (על שירת יצחק שלו), בפרויקט בן-יהודה
מכּתביו:
,
משמעותם של שמות החגים, לשוננו לעם, כרך כו חוברות ג–ד (תשל"ה), עמ' 67–74, באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:מסאים ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
יצחק
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:נהלל: אישים
קטגוריה:בוגרי בית הספר תחכמוני (ירושלים)
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:חברי האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1992 | 2024-07-20T18:36:40 |
הסיבות למהפכה הצרפתית | REDIRECT הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית | 2005-11-09T18:42:36 |
אלבר קמי | REDIRECT אלבר קאמי | 2004-11-07T12:32:46 |
שועל חולות | REDIRECTשועל החולות | 2004-11-07T13:36:28 |
גנתון | גִּנָּתוֹן הוא מושב עובדים השוכן במועצה אזורית חבל מודיעין בסמיכות לעיר לוד ולמושב בן שמן. במושב כ-750 איש והוא משתרע על שטח של כ-2,200 דונם. גנתון שוכן ממזרח לכביש 40, דרומית לכביש 1, צפונית לכביש 443 ומערבית לכפר הנוער בן שמן.
מקור השם
השם גנתון לקוח מתוך רשימת משפחות הכהנים בספר נחמיה, פרק י, פסוק ז: "דָּנִיֵּאל גִּנְּתוֹן, בָּרוּךְ.". השם דומה במקצת לשמו של האתר הארכאולוגי הסמוך ג'ינדאס מהתקופות הצלבנית, הממלוכית והעת'מאנית, שעל אדמותיו הוקם המושברועי מרום, גִ'נְדַאס בשערה של לוד: אבן פינה לחקר העורף הכפרי של העיר 1948-1459, לוד-דיוספוליס 7, 2021, עמ' 43 - 9.
היסטוריה
המושב נוסד בשנת 1951 על ידי עולי בולגריה שישבו לפני כן ביישוב בית עריף. לקבוצה הראשונה של המייסדים הצטרפו גם עולים מהונגריה, מרומניה, מצפון אפריקה ומפרס.
בשנת 1960 נקלע המושב למשבר כלכלי קשה לאחר שצבר חובות כבדים, מאחר שהגידולים החקלאיים של המושב היו לא רווחיים. לטענת הסוכנות היהודית הסיבה למשבר הייתה העובדה ש-20 משקים במושב לא עסקו בחקלאות, והיוו נטל על שאר המשקים. בעקבות המשבר הוכנה למושב תוכנית הבראה שכללה הוצאת 24 "משפחות לא יצרניות".
המושב מורכב משני חלקים:
בחלק האחד משקים שהוקמו ב-1951 הכוללים בית וגם שטח חקלאי.
החלק השני מורכב מבתים המכונים "שכונת ההרחבה" בה 72 יחידות דיור ועוד כ-15 מגרשים המכונים "משקי עזר". שכונת ההרחבה נוסדה ב-1996.
כיום (2023) מרבית האנשים לא עובדים בחקלאות, והם בעלי מקצועות חופשיים ועובדים מחוץ למושב. במושב מבני ציבור כמו: בית עם, מזכירות, גני ילדים, קן נוער, בית כנסת, צרכניה, מירפאה, דואר, מועדון מבוגרים ,מגרש כדורסל, מתקני ספורט ומגרשי משחקים.
פרשת קרקעות גנתון
ביוני 1997, שילם הקבלן דוד אפל למושב 24.5 מיליון דולר, באמצעות חברת "מגדלי הזוהר" שבבעלותו, בעבור 1,400 דונם של קרקע חקלאית הממוקמת סמוך לכביש ירושלים-תל אביב, בצמוד לעיר לוד. אפל, שבאותה עת הקים את שכונת גני אביב בצידה השני של לוד, רצה להקים פרויקט דומה שיכלול אלפי דירות, שטחי מסחר ותעסוקה. התשלום בוצע על ידו מיד, וכל אחד מ-80 בעלי הנחלות במושב שלשל לכיסו כ-300 אלף דולר במזומן. העסקה בוצעה מבלי שהמושב ביקש אישור ממינהל מקרקעי ישראל, לא לפני ולא אחרי שחתם על חוזה המכירה ותוך הפרה מהותית של חוזה החכירה. דוד אפל לא דיווח עליה למינהל ולא היה לו אישור לשינוי יעוד מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה. לאחר שהאגודה השיתופית של המושב התעלמה מדרישת המינהל לשנות או לבטל את ההסכם, הוטלו סנקציות אישיות על חברי המושב, והמינהל הפסיק לתת שירותים כגון טיפול בבקשות לתוספות בנייה או לשינויים בבתי מגורים קיימים במושב, ואי מתן התחייבות לרישום משכנתה. למרות זאת החליט שר הפנים אלי סויסה, בפברואר 1998, לחתום על המלצה לצרף לתחום השיפוט של העיר לוד את הקרקע. ההחלטה שהייתה מנוגדת להמלצה של ועדת חקירה לענייני גבולות, שמונתה לבחון את האפשרות לצירוף הקרקע חקלאית של גנתון ללוד.
לאחר ביצוע העסקה החל אפל, שיהיה חבר מרכז הליכוד, ללחוץ על שר התשתיות הלאומיות אריאל שרון שיפעל להפשרת הקרקע לבנייה. באוקטובר 1998 נפגש עם אבי דרכסלר, שהיה באותה עת מנהל המינהל וניסה לשכנע אותו כי המינהל יסיר התנגדותו לעסקה. דרכסלר סירב ובתגובה, אמר לו אפל כי יביא לפיטוריו. בנוסף הופעלו לחצים על הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה המרכז לאשר, במסגרת תוכנית אב חדשה לעיר לוד, בנייה על אדמות המושב. הוועדה החליטה לדחות את תוכניות הבנייה מפני שהן היו פוגעות בשטחים הפתוחים, הן לא היו תורמות שום תרומה ממשית לעיר לוד, והיו פוגעות בתוכניות לפיתוח התחבורה באזור, הרחבת כביש 1 ובתוכנית להקמת מסילת ירושלים - גנות.
בספטמבר 2003 הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד אפל וחברת "מגדלי הזוהר", על ארבע פרשות שונות של שוחד ומרמה, ביניהן גם עסקת גינתון. על פי כתב האישום, פעל אפל להשגת תמיכתם של עובדי ציבור בענייניו העסקיים באמצעות טובות הנאה כספיות שהעניק להם, במקרה של גינתון עם ראש עיריית לוד בני רגב. בינואר 2004, הוגש כתב אישום נוסף נגד דוד אפל בחשד למתן שוחד לראש הממשלה, אריאל שרון, ולממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בין השאר בקשר לעסקת קרקעות גנתון. כתב אישום בעבירות שוחד הוגש גם נגד המתווך ברוך ידיד, שתיווך בעסקת גינתון, ונגד משה משיח, ששימש יו"ר ועד מושב גינתון. ביוני 2006 הוגש כתב אישום בפרשה גם נגד ראש עיריית לוד בני רגב. באפריל 2010 הורשע דוד אפל במתן שוחד.
פרשת קרקעות גנתון הייתה אחד האירועים שהביאו להרשעה גם בפרשת רשות המיסים. שוקי משעול, שהיה ממונה מע"מ באזור תל אביב, סירב לאשר לחברת "מגדלי הזוהר" 14 מיליון שקל כהחזר מע"מ על העסקה, מאחר שמיד עם השלמתה הודיע המינהל כי היא אינה חוקית, ועל פי הכללים אין לאשר לעסקה החזר מע"מ. התיק נלקח מידיו, והממונים עליו אישרו את החזר המע"מ לחברה. שוקי משעול גם פוטר מעבודתו זמן קצר אחר כך.
אישים
האישים הבאים קשורים למושב גנתון:
עֹפֶר שֶלַח - עיתונאי, פובליציסט ופרשן ספורט ישראלי. מתגורר במושב גנתון.
נויה והדר קרקו - אחיות-תאומות שחקניות, מנחות, זמרות, ודוגמניות ישראליות. נולדו במושב גנתון.
קישורים חיצוניים
אתר גינתון
הערות שוליים
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:מועצה אזורית חבל מודיעין
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1951 | 2024-08-01T04:39:45 |
ארבע האמהות | ביהדות, ארבע האמהות, הן ארבע דמויות מקראיות מספר בראשית, נשותיהם של שלושת האבות: שרה אשתו של אברהם, רבקה אשתו של יצחק, ורחל ולאה נשותיו של יעקב. במסורת היהודית מקובל להצמיד את הכינוי "אמנו" לשמותיהן של ארבע האמהות: "שרה אמנו", "רבקה אמנו", "רחל אמנו" ו"לאה אמנו". על פי המקרא, שרה, רבקה ולאה נקברו לצד בעליהן במערת המכפלה, אך רחל נקברה לבדה בקבר רחל בבית לחם.
הגדרת האמהות
המקור לכינוי אמהות ולמספרן הוא במסכת שמחות: "אין קורין לאבות אבינו אלא שלושה, ולא לאימהות אימנו אלא לארבע האמהות". התלמוד מבהיר שאף על פי שרחל ולאה אינן אמהות ביולוגיות של האומה כולה, אלא כל אחת היא אם לשבטים מסוימים בלבד, בכל זאת הן נחשבות אמהות האומה בגלל חשיבותן. דבר זה בולט במיוחד על רקע אי הכללת בלהה וזלפה בין האמהות, למרות העובדה שגם הן ילדו ליעקב ילדים שמהם יצאו אחדים משנים עשר השבטים, משום שהיו שפחות. למרות האמור לעיל ובניגוד לאמירה הרווחת אודות ארבע אמהות, כאשר התורה מסכמת את מניין השבטים היא מונה את בלהה וזלפה כחלק מהאמהות (), ואף חז"ל עצמם מציינים במספר מקורות שיש שש אמהות ומונים את בלהה וזלפה בתוכן (כך לדוגמה במדרש שיר השירים רבה: "שש עגלות צב... ו' כנגד ו' אמהות- שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה", שם, פרשה ו).
במקרא ובמדרשים
על פי המקרא, שלוש מתוך ארבע האמהות – שרה, רבקה ורחל – נפקדו בילדים רק לאחר שנים רבות של עקרות. לתופעת עקרות האמהות ניתנו הסברים רבים במדרשים ובהגות היהודית. בניתוח הספרותי המודרני של המקרא, מוטיב העקרות נחשב לחלק מסצנת הדפוס של בשורה על לידת גיבור.
חז"ל בבראשית רבה אומרים שהאמהות היו נביאות. רבי חנינא בן פזי לומד זאת מכך שרחל ביקשה (). מכך שלא ביקשה "בנים אחרים", מוכח שידעה שעתיד להיוולד ליעקב בן אחד נוסף בלבד, וביקשה שהוא ייוולד ממנה.
ראו גם
תקופת האבות
לקריאה נוספת
רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה - האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018.
הערות שוליים
*
* | 2024-03-09T12:29:29 |
גן זורם | גן זורם הוא גן ילדים, שהתפיסה שבבסיסו מתנגדת למסגרת הגן המובנה. על פי עקרונות ה"גן הזורם", יש לתת לילד את האפשרות לבחור ולפעול בצורה חופשית, תחת הדרכה כוללת של הגננת, זאת בניגוד למערכת המוכנה מראש בה פועל הילד בגן המובנה, המוכתבת על ידי הגננת.
חופש הבחירה של הילד בגן הזורם מתבטא הן בסוג הפעילות בה הוא בוחר והן בזמן שהוא בוחר להקדיש לה.
סדר היום בגן הזורם בנוי סביב מסגרת קבועה, בתוכה חופשיים הילדים לבחור את פעילויותיהם - וזאת לצד פעילויות מונחות כגון מפגשים סביב נושא נלמד, וכן, בגנים דתיים, תפילה וברכת המזון.
היסטוריה
שיטה זו היא פרי פיתוח של גדעון לוין, תאורטיקן ומרצה בתחום החינוך בגיל הרך.
גדעון לוין היה אחד הבודדים שגיבש ופיתח תפיסה חינוכית שלמה לילדים בגיל הרך. תפיסתו התמקדה בפעילות הילד וסימנה חדשנות ביחס למהות הגן. לוין לימד להבחין בחוקיות ובעקרונות של פעילות הילד וגיבש את כל הרעיונות לקידום פעילות זו.
השיטה פותחה מבחינה תאורטית ומעשית בשנים בהן עבד גדעון לוין בסמינר אורנים. לוין הקים את המרכז ללימוד פעילות הילד באורנים ב-1975. במרכז ללימוד פעילויות הילד גיבש לוין גישה ייחודית שקרא לה בתחילה "זרימה חופשית", בהמשך "זרימת פעילות", ולבסוף תורת "גן אחר". הגן הניסיוני, שבו יישם הלכה למעשה את רעיונותיו ובו הוכשרו הגננות שלמדו באורנים, שכן בחלקו המזרחי של בית 42 הפונה אל אולם הספורט.
עקרונות השיטה
עקרונות "הגן הזורם":
פעילות הילדים מורכבת ממספר רכיבים: משחק, עבודה, למידה, ויצירה. בכל פעילות נמצאים כל ארבעת המרכיבים:
המשחק: ערכו בעצם התרחשותו, מהותו בהנאה ובהיעדרה המשחק נפסק, הוא חופשי ואינו זקוק לתוצאות או לתוצר.
העבודה: כרוכה במאמץ, ההנאה שהיא גורמת אינה בעצם התרחשותה אלא בתוצר ובתוצאה.
הלמידה: יש בה גם מאמץ וגם הנאה, יש בה תוצר הידע והיא משכללת את מערכת התגובות של הילד כלפי סביבתו.
היצירה: מכוונת אל תוצר והתוצאה והיא משתמשת בדמיון ובמקוריות של המפעיל אותה.
בכל פעילות יש את 4 המרכיבים המוזכרים לעיל, אך אצל כל ילד המינון של כל מרכיב הוא שונה.
שוויון ערך הפעילויות. עיקרון זה אומר שכל הפעילויות שהוזכרו לעיל הן חשובות במידה שווה. ישנם מחנכים הטוענים ש"ציור תורם ליצירה" ואילו בניה בקוביות "תורמת לערכי עבודה". על פי עקרונות "גן אחר" ציור תורם גם לחשיבה ולעבודה כפי שבניה תורמת לפיתוח החשיבה והיצירה. ההשפעה הכללית וייחודית של כל פעילות נקבעת על ידי שני נתונים:
העדפות של כל ילד.
מעורבותה הפעילה של המחנכת ותגובותיה לכל פעילות שמתרחשת בכיתתה ובחצרה.
עקרון מיוחד בגן הזורם הוא ההתייחסות לנושא הסעודה: הארוחה מוגשת במשך כל זמן המשחק הלימודי, והילד המשחק חופשי לגשת לשולחן בכל עת, על פי בחירתו.
דקדוק של פעילות. כשם שבשפה קיים דקדוק שהוא למעשה הכללים המסדירים צירופי אותיות למילים וחיבור מילים למשפטים, כך גם קיים דקדוק של פעילות המחבר את פרטי הפעילות לשלמויות.
מבנה הפעילות הוא אוניברסלי וקבוע. כל פעילות חומרית, רוחנית וחברתית מצרפת פרטים לשלמויות חדשות ההולכות ונעשות מורכבות יותר ויותר. כל שלמות מקבלת משמעות אשר יכולה להיות אישית, או חברתית, סמלית או ממשית.
הפעילות היא ביטוי לזהות עצמית של המבצע. מי שעוקב אחרי הפעילות של הילד, סוג הפעילות, משך הפעילות וההתמדה בה, העדפות קבועות או חולפות, המאמץ המושקע והפתרונות שנמצאו לבעיות מקבל מושג על זהות הילד המבצע.
דרישות המחנכת בגן הזורם
על הגננת לסכם בשיחת הצוות ורצוי גם בכתב את היום ואירועיו העיקריים ומעשיהם של ילדים אחדים. כמו כן יש לערוך סיכום שבועי, חודשי ושנתי. זה יאפשר למחנכת לעקוב אחרי ההתפתחות של הילדים, יבהיר לה מה הן ההתעניינויות של הילדים ומעשיהם ובאיזה תחומי ידע הם עסקו. בהתאם לסיכומים אלה הגננת יכולה להוסיף הצעות פעילות, תוספת ציוד, היא יכולה וחייבת ליזום פעילויות ושיחות במפגשים. באופן זה יובטח קיום תוכנית לימודים בלתי פורמלית ועשירה.
ההבדלים בין גן מובנה לגן זורם
שיטת הגן הזורם שונה משיטת הגן המובנה הן בהשקפה החינוכית והן בעבודה המעשית.
לדעת גדעון לוין, הגן המובנה שולל מהילדים זכות החלטה על בחירת פעילויותיהם ולעומתו הגן הזורם מונע בבסיסו מן הפעילות של הילד "הזורמת" באופן חופשי במשך כל שעות הפעילות בגן ומאפשר לילדים לפעול כרצונם.
בקיבוצים בעבר הילדים היו אמנם חופשיים לפעול כרצונם בגן, אך הילדים לעיתים היו משוטטים מחוץ לגדרות הגן ללא ידיעת המחנכות. לעומת גנים אלו, הגן הזורם מאפשר לילדים פעילות חופשית מחד ומגדיר להם חוקי מסגרת מאידך. חוקי מסגרת אלו נקבעים על ידי המחנכות וקובעים התנהגות רצויה בתחומי בטיחות, שמירה על רכוש הגן ועל תוצרי הפעילות של הילדים האחרים, נימת דיבור מכובדת בגן ועוד. החוקים מוסברים לילדים והם מתבקשים לקיימם.
ישנו ההבדל טכני בין הגן המובנה לגן הזורם והוא בקביעת נוהגים המחייבים את כלל ילדי הגן בגן המובנה או בהימנעות מכך על ידי מתן אפשרויות בחירה רבות בגן הזורם.
קישורים חיצוניים
מאמרים של גדעון לוין, אבי הגן הזורם באתר "הגיל הרך".
מאמר אודות עקרונות ה"גן הזורם" באתר "גן ילדים".
סוגי גני ילדים, אתר של קליניקה לריפוי בעיסוק
עקרונות הגן הזורם באתר "גן אלונה"
שו"ת על תורת הגן האחר,
תורתו של גדעון לוין- הגן האחר
קטגוריה:חינוך לגיל הרך
קטגוריה:גני ילדים
קטגוריה:ישראל: חינוך | 2022-04-27T15:43:58 |
הרפר לי | REDIRECT נל הרפר לי | 2004-11-07T15:34:31 |
גבריאלה ד'אנונציו | גבריאלֶה ד'אנונציו (באיטלקית: Gabriele d'Annunzio; 12 במרץ 1863 – 1 במרץ 1938) היה סופר, משורר, מחזאי, טייס וגיבור מלחמה איטלקי, מבשרה של התנועה הפשיסטית באיטליה.
ביוגרפיה
גבריאלה ד'אנונציו נולד בפסקרה כבנו של בעל אחוזות עשיר. כבר בגיל צעיר ניכר כישרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. בשנת 1881 התקבל לאוניברסיטה ברומא. ספרו הראשון בפרוזה, "ילד התענוגות", פורסם ב-1889, והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית משגשגת ופורייה במיוחד.
בשנת 1883 נישא למריה הרדואין די גאלזה, ולזוג היו שלושה בנים. הנישואים הסתיימו ב-1891. ב-1894 החל בפרשיית אהבים עם השחקנית המפורסמת אלאונורה דוזה, שהפכה אותו למפורסם בחוגים נרחבים. הוא כתב עבורה מחזות כ"עיר המתים" ו"פרנצ'סקה די רימיני" בהם שיחקה בתפקיד הראשי. אפיים הסוער של בני הזוג הביא לסיום הנישואין ב-1910. לאורך חייו ניהל ד'אנונציו מערכות יחסים מקבילות עם נשים, רובן ככולן קצרות וממוקדות בתשוקותיו המיניות.
ב-1897 נבחר ד'אנונציו לפרלמנט לתקופה בת שלוש שנים, כנציג עצמאי. בשנת 1910 הביאו אורח חייו החריג לפשיטת רגל, והוא נמלט לצרפת מפני נושיו. שם שיתף פעולה עם המלחין קלוד דביסי במחזה מוזיקלי "מות הקדושים של סן סבסטיאן" (1911). את תפקיד סבסטיאן הקדוש נתנו שני היוצרים לאידה רובינשטיין, והבישוף של פריז, שהזדעזע לנוכח הליהוק של קדוש נוצרי לאישה יהודייה, הורה למאמינים הקתוליים להחרים את היצירה. זמן קצר לאחר מכן הוכנסו יצירותיו של ד'אננוציו לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (ה"אינדקס").
לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה שב ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומים משלהבים בהם הטיף לכניסת איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. אף שהייתה לנאומים אלה השפעה על ציבורים נרחבים, שבהם היה ד'אנונציו בעל עוצמה כריזמטית סוחפת, שאלת השפעתם על קבלת ההחלטה להצטרף למלחמה שנויה במחלוקת, שכן ככל הנראה היא התקבלה בממשלה בחשאי עוד קודם לנאומים אלה. ד'אנונציו התנדב לצבא האיטלקי כאשר כבר עבר את שנתו ה-50, הפגין גבורה וזכה לתהילה כטייס קרב. הוא איבד את עינו בתאונת טיס. ב-9 באוגוסט 1918 הוביל כמפקד טייסת הקרב ה-87 תשעה מטוסים לטיסה בת כ-1,000 ק"מ להטלת כרוזים על וינה.
על אף תבוסותיה המרובות של איטליה בשדה הקרב, חידדה המלחמה את השקפותיו הלאומיות והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח אירופי מן המעלה הראשונה.
לאחר שבוועידת פריז נמסרה העיר פיומה (כיום רייקה שבקרואטיה) ליוגוסלביה, הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי (של חיילי ארצות הברית, בריטניה וצרפת). הם תכננו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך הממשל האיטלקי סירב לשתף פעולה עם התוכנית, מחשש לתסבוכת בינלאומית.
איטליה הטילה מצור על הלאומנים שהתבצרו בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר היא מדינה עצמאית ("ממלכת קרנארו האיטלקית") ולה חוקה, אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה הפשיסטית שאיטליה עצמה אימצה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצ'ה. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה לחבר הלאומים ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקנים (איטלקים וסלאבים), אך ללא הצלחה. במשך חמישה עשר חודשים הייתה פיומה אבן שואבת למהפכנים, לאומנים, אנרכיסטים, אמנים, נוודים ושאר הרפתקנים. לפי אחת השמועות, שלח מנהיג ברית המועצות, ולדימיר איליץ' לנין לד'אנונציו חבילת קוויאר ואמר שהוא המהפכן האמיתי היחיד באירופה. ד'אנונציו התעלם מחוזה רפאלו והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שפיומה הופגזה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר 1920.
לאחר פרשת פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף אגם גרדה ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על בניטו מוסוליני, לא קיבל תפקיד במדינה הפשיסטית. הוא זלזל במוסוליני ובהיטלר וראה בהם חקיינים שלו, אך בסופו של דבר ראה באור חיובי את השלטון הפשיסטי בארצו.
בשנת 1922, זמן קצר לפני המצעד על רומא, הושלך מהחלון על ידי אלמוני שניסה להתנקש בחייו והפך לנכה.
בשנת 1924 קיבל את התואר "נסיך מונטה נבוסו" ובשנת 1937 הוכרז כנשיא האקדמיה האיטלקית המלכותית. הוא מת משבץ מוחי ב-1 במרץ 1938, וזכה להלוויה ממלכתית בה השתתף גם מוסוליני.
תרגומים לעברית
מות הדוכס אופינה ו-שומרים לבוקר (ספריה קטנה, 1927, תרגום: יצחק למדן).
ג'יובני אפיסקופו (מצפה, 1929, תרגום: ג. גלברט)
החיה הנבחרת | פרשת וגנר (דחק, סדרת 'דרש', 2022, מאיטלקית: אמוץ גלעדי).
גלריה
קישורים חיצוניים
מוזיאון ד'אנונציו
הערות שוליים
קטגוריה:אבירי מסדר מלטה
קטגוריה:אישים באיטליה בתקופת הפשיזם
קטגוריה:אנשי צבא איטלקים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:טייסים איטלקים
קטגוריה:מחזאים איטלקים
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:משוררים איטלקים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1863
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1938 | 2024-05-30T11:21:30 |
היילה סילאסי | הפניה היילה סלאסי, קיסר אתיופיה | 2007-09-06T13:25:11 |
צהוב | ממוזער|250px|Signs In Yellow - ציור של הצייר השווייצרי פאול קלה (1937)
ממוזער|250px|רקדניות לבושות בצהוב בעיר גראן-בסאם בחוף השנהב
ממוזער|250px|מכשירים להולכי רגל במעבר חציה בעיר האוניברסיטאית גטינגן
ממוזער|250px|פסל הברווז של דודו גבע בכיכר מסריק עם מסכה במגפת הקורונה
ממוזער|250px|פסל בודהה צהוב בצ'ונבורי , מזרח תאילנד
צהוב הוא צבע יסוד עם התדירות השנייה הנמוכה ביותר בין שלושת צבעי היסוד (בין 505 ל-530 טרה-הרץ) של אור בעל אורך גל בין 565 ננומטר ל-590 ננומטר.
אולם, בגלל המאפיינים של פיגמנטי הצבע שבהם השתמשו בעבר, ציירים באופן מסורתי מתייחסים לסגול כצבע המשלים שלו. כיום הצבע הנחשב כצבע המשלים של צהוב הוא כחול.
אטימולוגיה
המילה "צָהֹב" מופיעה כבר במקרא וככל הנראה, היא מופיעה במשמעותה הנוכחית. מילה המתארת את הצבע הצהוב, בשפה קדומה, אינה דבר מובן מאליו. זאת משום, שבתקופות קדומות נהגו לכנות הן את הצבע הצהוב והן את הצבע הירוק, במינוחים, שכיום מתארים את הירוק בלבד. לפי מודל השפה הפרוטו-שמית, באם כל השפות השמיות היו שמות רק לארבעה צבעים: לאדום-חום, לירוק-צהוב, ללבן ולשחור. זה ששימש עבור ירוק-צהוב, דומה למילה העברית המודרנית "ירוק". תופעה דומה אפשר לראות ביוונית הארכאית. ביצירתו של הומרוס, דבש הדבורים מתואר, כבעל צבע ירוק.
שימושים ומשמעויות סמליות
בשפה העברית צהוב מאוזכר בהקשר של קנאה.
בעברית רווח דימוי נוסף, שמקורו בשמות רבה יב, המתייחס לשנאה בין שני אנשים. אנשים הצהובים זה לזה הם אנשים שהשנאה שוררת בינותם.
הביטויים התלמודיים "להראות פנים צהובות" או "צהבו פניו" מתארים פנים שמחות. מקור הדימוי הוא בתחושה שכשאדם שמח פניו "מאירות" (מכאן לקוח גם הביטוי "לזרוח מאושר").
באנגלית צהוב מקושר עם דעה קדומה ופחדנות.
צהוב היה הצבע הסמלי של קיסרי סין ושל המלוכה הסינית בכללותה. בארצות הברית במאה העשרים מהגרים מסין וממדינות דרום מזרח אסיה כונו, באופן משפיל, כ"צהובים" או "הסכנה הצהובה".
חומר או מידע צהוב הוא כינוי למידע רכילותי וזול. עיתוני רכילות מכונים "צהובונים". השמות "עיתונות צהובה" ו"צהובון" קשורים לסדרה מאוירת בשם "הילד הצהוב" שהופיעה באחד הצהובונים הראשונים.
בפוליטיקה, צהוב הוא צבעם של הליברלים, אבל הוא גם צבען של תנועת כך ושל המפלגה הלאומנית הפלמית Vlaams Belang.
הצבע הצהוב בספרות היה סמלם של הדקדנטים, בעיקר באנגליה.
באיטליה "צהוב" בהקשר ספרותי פירושו "מותחן".
במרוצי מכוניות, דגל צהוב מסמל זהירות. אסור למכוניות לעקוף זו את זו אם מונף דגל צהוב.
שיער בצבע צהוב או זהוב נקרא "בלונד".
בסלנג צה"לי, "צהוב" הוא כינוי לחייל אשר עובד על פי החוקים והנהלים.
צבע הכומתה של חיל האיסוף הקרבי הוא צהוב.
קשירת סרט צהוב מהווה הצהרה של הזדהות וסולידריות עם לוחמים ושבויים ותפילה לשובם בשלום.
הצהוב מסמל את הבודהיסטים במזרח ואת היהודים במערב, לכן במקומות מסוימים סומנו היהודים באמצעות טלאי צהוב שנועד להוות אות קלון ולהבדיל אותם משאר האוכלוסייה, כמו בחלק מאירופה שהיה כבוש ע"י/שיתף פעולה עם המשטר הנאצי.
אצל המשיחיסטים צהוב מייצג את המשיח.
צבע המאכל צהוב סנסט FCF.
חולשתם היחידה של חברי חיל הפקחים הירוקים בחוברות הקומיקס גרין לנטרן מבית DC קומיקס היא הצבע הצהוב, שמסמל את רגש הפחד. חברי החיל טוענים את טבעות הכוח שלהם באור הירוק של הספקטרום הרגשי, שמסמל את רגש כוח הרצון. אחד מאויביהם הראשיים של הפקחים הירוקים הוא סינסטרו, חבר חיל לשעבר אשר מקים חיל משלו באירועי מלחמת חיל סינסטרו, וזורע בעזרתם פחד ברחבי היקום.
בזיכיון "מורטל קומבט", צהוב הוא הצבע של סקורפיון, דמות של לוחם נינג'ה השייך לקבוצת דמויות שנבדלו רק בצבע שלהן מבחינת העיצוב (במשחקים הראשונים). הצבע הצהוב מסמל את יסוד האש בדמותו של סקורפיון.
צהוב במוזיקה
מספר להקות וזמרים הקליטו שירים שכוללים את הצבע הצהוב.
לקולדפליי יש שיר בשם Yellow.
הביטלס הקליטו את צוללת צהובה.
לדונובן יש שיר בשם Mellow Yellow.
צהוב בכלי תחבורה
במדינות מסוימות, מוניות צבועות בצבע צהוב. מנהג זה החל ככל הנראה בניו יורק, כאשר הארי נ. אלן, בעל מונית, צבע את המוניות שלו בצהוב לאחר שגילה שצהוב הוא הצבע שהכי קל לראות מרחוק. גם ברשות הפלסטינית המוניות צבועות בצהוב.
בקנדה ובארצות הברית אוטובוסים המשמשים להסעת תלמידים לבתי ספר צבועים, כמעט תמיד, בצהוב, למטרות בטיחות. גוונים שונים של צהוב משמשים גם כדי לצבוע ציוד לבניית כבישים, כדי שהנהגים בקלות יבחינו בעובדים בכביש.
רוב כלי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) צבועים בצהוב, ומיעוטם - בכתום. הסיבה לכך שמדובר בצבעים בולטים ומושכים את העין.
צהוב בספורט
במשחקי כדורגל מראה השופט כרטיס צהוב לשחקן אשר ביצע עבירה לא קלה מצד אחד אולם גם לא מספיק חמורה כדי שהוא יראה לשחקן את הכרטיס האדום שפירושו הרחקה מיידית מהמשחק, שחקן אשר הונפו מולו שני כרטיסים צהובים באותו משחק מורחק מיד.
ישנם מועדוני ספורט רבים בעולם אשר צהוב הוא חלק מתלבושתן.
בישראל, צהוב וכחול הם צבעיהן של רבות מקבוצות מכבי כגון: מכבי תל אביב, מכבי הרצליה ועוד. ואילו צהוב ושחור הם צבעיהן של רבות מקבוצות בית"ר כגון: בית"ר ירושלים, בית"ר נס טוברוק נתניה, ובית"ר כפר סבא ושל מכבי נתניה ששייכת לקבוצות מכבי. צהוב ואדום של מ.ס. אשדוד אשר מהווה איחוד של הקבוצות מכבי עירוני אשדוד שצבעיה היו צהוב וכחול ושל הפועל אשדוד אשר צבעיה היו אדום ולבן ואילו צהוב וסגול של הפועל חולון והכח עמידר רמת גן.
בליגת ה-NBA צבע התלבושת של הלוס אנג'לס לייקרס הוא צהוב וסגול ושל הגולדן סטייט ווריורס הוא צהוב, כחול ולבן.
בליגת העל הספרדית, ויאריאל מכונה "הצוללת הצהובה" בעקבות צבע מדי הקבוצה.
בבונדסליגה הגרמנית, צבעיה של קבוצת בורוסיה דורטמונד הם צהוב ושחור.
בספורט היווני, צבעיהן של הקבוצות א.א.ק. אתונה ואריס סלוניקי הם צהוב ושחור גם כן.
בספורט הארגנטינאי צבעיה של קבוצת בוקה ג'וניורס הם כחול וצהוב גם כן.
בטבע
ממוזער|200px|חול צהוב במישור טנרה
ממוזער|200px|טחב צהוב
צהוב הוא אחד הצבעים הנפוצים ביותר לפרחים. בישראל בולטים הפרחים הצהובים הבאים: סביון אביבי, חמציץ נטוי, חרצית עטורה, חרדל השדה וטיונית החולות. החמנית היא פרח תרבותי גדול בצבע צהוב המזכיר במראהו את השמש.
צבע צהוב בוהק בבעלי חיים הוא לעיתים קרובות צבע אזהרה שנועד מלהרתיע טורפים פוטנציאליים. צבעי דבורת הדבש הם שחור-צהוב, המזהירים מפני העוקץ הארסי שלה וכך גם צבעי סלמנדרת האש, צפרדע החץ הזהובה והעקצן הצהוב.
לעומת זאת, צבע צהוב דהוי בבעלי חיים הוא לעיתים קרובות צבע הסוואה על רקע חולות וסביבה מדברית צחיחה וגם על רקע של עשבים מיובשים כמו בסוואנה.
כמה בעלי חיים מבליטים איברים צהובים כדי למשוך בני זוג למשל: שכווי הלענה, אפודי הזהב, סוכי זהוב, ברווז צהוב-מצח והמלכילון.
ראו גם
הילד הצהוב
עיתונות צהובה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צבעים
קטגוריה:צבעי הקשת | 2024-10-17T17:03:12 |
כתום | ממוזער|200px|כתום כצבע התפוז
250px|ממוזער|שקיעה כתומה בחוף בת ים
ממוזער|250px|פרח בצבע כתום.
כתום הוא צבע שנמצא בין אדום לצהוב בספקטרום האור הנראה, באורכי גל בתחום 585–620 ננומטר.
בשימוש בצבעים נוזליים, ניתן ליצור את הצבע הכתום על ידי ערבוב של אדום וצהוב שהם צבעי יסוד.
קיימים גוונים שונים של הצבע, הקרובים יותר לאדום או לצהוב בסקאלת הצבעים בהתאמה.
אטימולוגיה
בעברית, המילה "כָּתֹם" נגזרת מן המילה "כֶּתֶם", שאחת ממשמעויותיה היא "זהב". מבחינה זו, העברית שונה משפות רבות אחרות, שבהן יש קשר בין המילה "כתום" (orange או מילה דומה בהרבה שפות) לבין המילה "תפוז". אפילו בערבית קיים קשר בין שם הצבע הזה, برتقالي (בורתוקלי) לבין המילה תפוז, برتقال (בורתוקל). אולם, באנגלית, לצד המילה orange, שפירושה הפשוט הוא "כתום", קיימת גם המילה marigold, שפירושה "כתום-צהבהב" ומכילה את המילה gold – "זהב".
משמעויות ושימושים
כתום הוא צבעה הלאומי של הולנד בשל העובדה שמוצא בית המלוכה מנסיכות אורנז'-נסאו (אורנז' בשפות רבות הוא כתום). הכתום הוא הצבע הראשי של נבחרות ספורט רבות בהולנד. למשל, נבחרת הולנד בכדורגל מכונה Oranje – "כתום" בהולנדית.
כתום מסמל פרוטסטנטיות בצפון אירלנד והינדואיזם בסין.
הנזירים בתאילנד לובשים גלימה בצבע כתום.
המהפכה הכתומה הוא כינוין של הפגנות שנערכו באוקראינה בסוף 2004 והובילו לבחירתו של ויקטור יושצ'נקו כנשיא אוקראינה.
כתום מסמל התנגדות לתוכנית ההתנתקות. צבע זה נבחר כיוון שהיה צבע דגלה של המועצה האזורית חוף עזה שאיגדה את יישובי גוש קטיף.
כתום הוא צבע הדגל של העיר ראשון לציון. צבע זה נבחר בגלל הפרדסים הרבים של פירות ההדר שניטעו בראשון בתחילת ימיה.
מסיבה דומה, רקע הדגל של העיר נתניה הוא גם כתום.
בתקשורת: היה מזוהה עם חברת פרטנר תקשורת, שהשתמשה במותג אורנג' בישראל.
כתום מקובל בעולם כצבעם של כוחות חילוץ והצלה. זו הסיבה שבצה"ל, כתום הוא צבע הכומתה של פיקוד העורף.
במלחמת חרבות ברזל, כתום הוא הצבע שמסמל את ההזדהות לצד משפחת ביבס החטופים ברצועת עזה ביניהם אריאל ביבס וכפיר (החטוף הצעיר ביותר) בשבי.
בצה"ל, צבע הדגל של חיל ההנדסה הקרבית הוא כתום-שחור. צבעי הדגל נבחרו בעקבות מבצע עמורה ("אדמה חרוכה") בו השמיד חיל ההנדסה את תשתיות הצבא המצרי בחצי האי סיני בעקבות הנסיגה ממנו אחרי מלחמת סיני. כתום מסמל את להבות הפיצוצים והשחור את האדמה החרוכה שהשאיר חיל ההנדסה.
הצבע הכתום מזוהה עם ענף רפואת החירום, והוא נמצא בשימוש נפוץ על מדיהם פרמדיקים ועל ניידות טיפול נמרץ.
באירוע הקומיקס הלילה האפל ביותר של כותרי גרין לנטרן, מתגלים חמישה חילות פקחים צבעוניים בנוסף לחיל הפקחים הירוקים ולחיל סינסטרו הצהוב. אחד מאותם חילות הוא הסוכן הכתום, אשר שואב את כוחו מהאור הכתום של הספקטרום הרגשי, המסמל את תאוות הבצע.
צבע התלבושת של קבוצת בני יהודה תל אביב בכדורגל הוא כתום דומיננטי ולכן הקבוצה מכונה "הכתומים" או "הזהובים".
בתחום התחבורה משמשים שלטי הכוונה וסימוני דרך כתומים לסימון אזור עבודה.
צבע המאכל כתום GGN.
גוונים
משתמשים בצבע הכתום כדי להגביר את הנראות של עצמים. כובעים, חליפות, גופיות ואביזרים נוספים בצבע כתום מיוצרים עבור ציידים, עובדים בכביש ואחרים שבטיחותם תלויה בכך שיראו למרחק. כבלי טלפון וסיבים אופטיים בדרך כלל ארוזים בצינורות פוליאתילן בצבע כתום.
גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו צבוע בגוון המכונה "כתום בינלאומי".
פיגמנטי צבע כתומים בדרך כלל שייכים למשפחות האוכרה וקדמיום.
שיער ג'ינג'י הוא שיער בגוונים כתום-אדום.
למרות ששם הצבע חום נמצא בשימוש כשם צבע בסיסי, חום זה בפועל כתום כהה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:צבעים
קטגוריה:צבעי הקשת | 2024-10-11T13:12:54 |
אפור | אפור הוא צבע נפוץ בטבע. הוא נוצר על ידי ערבוב חומרים לבנים ושחורים או על ידי שילוב אורות אדומים, ירוקים וכחולים, בפרופורציות שוות. העין האנושית רואה לעיתים עצמים בצבעים מגוונים כאפורים, בשל תנאי התאורה.
המילה העברית "אפור", היא תואר שם, שהוא גיזרון, של שם העצם, "אֵפֶר".
שימוש ומשמעות
ממוזער|שמאל|250px|העיר מינסק ונהר סוויסלץ' בבלארוס
"חיים אפורים" מציינים חיים משעממים, ללא מטרה או תועלת.
אפור היה צבע מדי חיילי קונפדרציית המדינות של אמריקה במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, בניגוד לכחול שהיה צבע מדי חיילי הצפון.
באופן קצת אירוני, "אפור", או גוני האפור, משמשים כביטוי לרב-גוניות, וזאת כניגוד לדיכוטומיה החדה של שחור ולבן.
"החיים זה לא רק שחור ולבן. יש גם הרבה אפור באמצע"
בדיונים על מוסר, אפור או "שטח אפור" מסמל תחומים שאינם ניתנים להכרעה ברורה.
אפור מקושר גם לסתיו, מזג אוויר סגרירי, ועצבות.
שיערם של אנשים מבוגרים נוטה להלבין בהדרגה כך שהשילוב של השיערות הלבנות עם השיערות בצבע המקורי, בעיקר אם הן שחורות יוצר אשליה שהשיערות אפורות כשלב מקדים להפיכתו המלאה ללבן של השיער, על כן אפור מסמל גם הזדקנות לעומת הלבן שמסמל כבר זקנה.
המונח "השוק האפור" מתייחס להלוואות שאינן נלקחות בבנק, ואשר ניתנות בדרך כלל ללווים אשר הבנק מסרב להלוות להם כסף, משום שהוא רואה בהם סיכון. אופן הגבייה של השוק האפור מתבסס על איומים גופניים וגבייה אגרסיבית ובדרך כלל לא חוקית.
"חינוך אפור" הוא העשרה בתשלום שמקבלים ילדים להורים אמידים, באופן מוסדר על ידי בית הספר, אף על פי שקיים חוק חינוך חובה חינם.
"עבודה אפורה" היא עבודה משעממת וחסרת תהילה.
בשבטי ישראל, הצבע האפור מסמל את שבט גד.
בצה"ל, אפור בהיר (כסוף) הוא צבע הכומתה של חיל ההנדסה הקרבית ואפור כהה הוא צבע הכומתה של חיל האוויר.
הבסיס לצבעים משלימים
שני צבעים ייחשבו משלימים אם ערבובם יוצר את הצבע האפור. המשלימים הראשיים בפסיכולוגיה הם:
שחור ולבן
כחול וצהוב
אדום וציאן
ירוק ומג'נטה
צבעים משלימים נוספים הם למשל:
כתום ותכלת
תרוג וסגול
ירוק אביב וורוד שושנה
אפור הוא המשלים של עצמו. בדמות גרר, אותה ניתן לראות לאחר שמביטים בתמונה למשל כ-30 שניות, הצבעים יהפכו למשלימים שלהם.
קואורדינטות
ייצוג תחום הצבעים האפורים משתנה משיטת צביעה אחת לאחרת:
RGB:
בשיטה זו כל גוני האפור הם הצבעים בהם מתקיים , כלומר כמות ההארה של כל צבעי היסוד היא שווה.
CMYK:
בשיטה זו גוני האפור הם הצבעים בהם מתקיים כאשר K לא מוגבל, כלומר משתמשים רק בדיו השחור ולא משתמשים בכלל בצבעי היסוד האחרים. באופן תאורטי, אפשר להגיע לצבע אפור עם דיו מושלם גם כאשר ובנוסף
HSV:
בשיטה זו כל גוני האפור הם הפתרונות של אי-השוויון: כאשר .
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צבעים | 2024-06-23T05:26:32 |
פרש (אתר אינטרנט) | פְרֶש (מאנגלית: fresh – "רענן") הוא אתר אינטרנט ישראלי שמארח פורומים במגוון נושאים, וכן בעל מערכת המציגה מבזקי חדשות מאתרי חדשות ישראליים באינטרנט. האתר הושק ב-2001.
היסטוריה
אתר פרש הוקם על ידי קבוצה של כ־20 פעילים שפרשו מאתר רוטר.נט, בהם מי ששימש כוובמסטר של האתר וארבעת האדמינים של האתר, בעקבות חילוקי דעות ביניהם ובין ישעיהו רוטר, המייסד, הבעלים והמנהל של אתר רוטר.נט.
באוקטובר 2004 עבר האתר למערכת vBulletin והפעילות במסגרת המערכת הראשונית נסתיימה כליל, אך המידע בה עדיין נשאר למטרות ארכיון.
בספטמבר 2005 פרשה קבוצת גולשים מפורום סקופים וחדשות ומפורום אקטואליה של אתר פרש, בטענה של פגיעה בחופש הביטוי.
בפורומי האתר משתתפים גם מומחים בתחומים שונים (מסומנים על ידי כוכב).
פורום צבא וביטחון
במסגרת האתר פועל פורום "צבא וביטחון" (צו"ב) העוסק בהיבטים המקצועיים של נושאי צבא וביטחון בצה"ל, בכוחות הביטחון ובצבאות העולם. העיסוק כולל אמצעי לחימה, טכנולוגיה, מורשת קרב, טקטיקה ואסטרטגיה, היסטוריה צבאית, סמלים ודגלים, המלחמה בטרור, אקטואליה צבאית/ביטחונית, חידות, הומור צבאי ועוד. בפורום חברים מספר מומחים בתחומי צבא וביטחון. בשל עיסוקו בתכנים העוסקים בצה"ל ובמערכת הביטחון הישראלית מנהלי הפורום מרבים לפנות ביוזמתם לצנזורה הצבאית בטרם יפרסמו או יתירו לפרסם דברים העלולים לדעתם להסב נזק ביטחוני לישראל. כמו כן הפורום משתף פעולה עם דובר צה"ל וגופים אחרים בכוחות הביטחון, ואף מפרסם סקופים בנושאי צבא וביטחון וסקירות מיוחדות על מערכות נשק ו/או יחידות שונות בצה"ל ובעולם על ידי מומחי הפורום ומנהליו (דוגמאות: סקירה על טנק המרכבה, סקירה על התבור, סקירה וחדשות על פיתוח ה-F-35 וקליטת ה-F-35I אדיר בחיל האוויר).
במאי 2011 הצטרף צוות מפורום "צבא וביטחון" (צו"ב) להפלגת אימון של אח"י "סופה" (סטי"ל מדגם סער 4.5) לאחר שהוזמנו בפעם הראשונה על ידי יחידת דובר צה"ל לערוך כתבה הכוללת תמונות ווידאו, הכתבה פורסמה ביום העצמאות ה-63 למדינה וזכתה לביקורת חיובית מציבור הגולשים ומצה"ל.
מאז, הפורום מוזמן באופן תדיר על ידי יחידת דובר צה"ל לסקר יחידות שונות כגוף תקשורתי לכל דבר.
באוגוסט 2012, פרסם פורום "צבא וביטחון" תרחיש דמיוני המבוסס על מקורות פתוחים המתאר את התרחיש האופטימי ביותר של תקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן. כעבור ימים אחדים פורסם תרחיש זה על ידי הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין, בבלוג שלו "תיקון עולם" והוצג כמידע סודי שהודלף לסילברסטיין על ידי מקור ביטחוני בכיר בישראל. אתר "פרש" טען שמדובר במידע שמקורו בפורום, בעוד סילברסטיין הכחיש זאת וטען שמדובר במידע שהודלף במקביל לו ול"פרש" על ידי גורם ביטחוני.
באוקטובר 2013 ארגן הפורום מתיחה כדי להוכיח את חוסר האמינות של ריצ'רד סילברסטיין, במסגרתה הודלף לסילברסטיין מידע מפוברק ושגוי, וזה מיהר לפרסמו בבלוג שלו. כעבור זמן מה חשף הפורום את ההונאה, בדפי הפורום ובכתבה באתר mako.
ביולי 2015 חשף הפורום, באישור הצנזורה הצבאית, את ה"פרא", משחית טנקים כבד של צה"ל המשגר טילי תמוז ומוסווה כטנק.
פורומים באתר
האתר מכיל פורומים רבים ושונים העוסקים בנושאים שונים ומיועדים לקבוצות שונות. ביניהם:
צבא וביטחון (צו"ב) – פורום העוסק בהיבטים המקצועיים של נושאי צבא וביטחון בצה"ל, בכוחות הביטחון ובצבאות העולם. העיסוק כולל אמצעי לחימה, טכנולוגיה, מורשת קרב, טקטיקה ואסטרטגיה, היסטוריה צבאית, סמלים ודגלים, המלחמה בטרור, אקטואליה צבאית/ביטחונית, חידות, הומור צבאי ועוד. בשל עיסוקו בתכנים העוסקים בצה"ל ובמערכת הביטחון הישראלית מנהלי הפורום מרבים לפנות ביוזמתם לצנזורה הצבאית בטרם יפרסמו או יתירו לפרסם דברים העלולים לדעתם להסב נזק ביטחוני לישראל. כמו כן הפורום משתף פעולה עם דובר צה"ל וגופים אחרים בכוחות הביטחון, ואף מפרסם סקופים בנושאי צבא וביטחון וסקירות מיוחדות על מערכות נשק ו/או יחידות שונות בצה"ל ובעולם על ידי מומחי הפורום ומנהליו (דוגמאות: סקירה על טנק המרכבה, סקירה על ה F-35 מטוס הקרב העתידי של חיל האוויר.).
מתגייסים וסדירים (מו"ס) – פורום הנועד למלש"בים, מתגייסים וחיילים סדירים. הפורום עוסק בעיקר בפן המנהלי של הגיוס והשירות בצה"ל (פקודות, נהלים, תנאי שירות, ימי גיבוש, מיונים ליחידות מובחרות, גיוס ועוד).
שפות ובלשנות – פורום הנותן מענה לשאלות יום־יומיות בשפה העברית ובלועזית. בפורום הועלו מיזמים כמות "המילה היומית", אוסף מילים בעלות אטימולוגיה מעניינת, ושאר אשכולות שנעשו לפניני לשון ושפה. הפורום מריץ גם קורס ללטינית - קורס שזכה לעניין רב, ונפתח ביזמתו של אחד ממנהלי הפורום. הפורום רשם הישגים, ובין היתר, ארח את רוביק רוזנטל.
סקופים וחדשות – פורום בו מתפרסמות חדשות. לעיתים קרובות, הידיעות החדשותיות גוררות דיונים פוליטיים בפורום.
תעופה אזרחית – פורום שנועד לדיון בכל הקשור לתעופה אזרחית.
חתימות וצלמיות (חו״צ) - פורום בו הגולשים יכולים לבקש צלמיות וחתימות מגולשים המתעסקים בעיצוב גרפי וזהו תחביבם.
מבזקים
אתר פרש כולל חלון מבזקים המרכז מבזקי חדשות מכלי התקשורת המובילים בארץ, בהם ynet, חדשות 12, וואלה, ישראל היום, מעריב אונליין, הארץ, רשת ב', גלי צה"ל, חדשות מחלקה ראשונה, עכשיו 14, חדשות 0404, ערוץ 7, סרוגים, כיפה, HNN, כיכר השבת ועוד.
קישורים חיצוניים
אתר פרש
הערות שוליים
קטגוריה:אתרים מבוססי תוכן משתמש
קטגוריה:אתרי אינטרנט ישראליים
קטגוריה:אתרי אינטרנט שהושקו ב-2001 | 2024-07-25T17:06:31 |
דמות גרר | שמאל|ממוזער|300px|דמות גרר שלילית של דגל ארצות הברית - על מנת לראותה, הביטו בתמונה למשך כשלושים שניות, ואז הביטו במהירות בחלק הלבן של מסך המחשב
דמות גרר (לפעמים תמונת גרר או בבואת גרר) היא אשליה אופטית שמופיעה לאחר שמסתכלים הצידה לאחר מבט ממושך על תמונה. תופעה זו של מנגנון הראייה קשורה לתופעה המכונה עקביות הראייה (persistence of vision), בה משתמשים באנימציה ובקולנוע. היא מקושרת לתופעת ההימשכות של הזיכרון החושי ויכולה להימשך יותר מדקה.
הבסיס הביולוגי
דמויות גרר נוצרות כאשר מתמקדים במשך זמן בגירוי בעל עוצמה גבוהה. לדוגמה, דמות גרר חיובית מתרחשת כאשר ממשיכים לראות חוט להט של נורה חשמלית דולקת גם לאחר שמפסיקים להביט בו, באופן הזהה לגירוי המקורי (הוא נראה כזוהר בהיר שכאילו צף לפני העין).
תופעה זו מתרחשת משום שלקולטנים לוקח זמן מסוים להגיע לתגובה מלאה וזמן נוסף לדעיכה של התגובה. באופן זה פעילותם יכולה לספק מידע על הגירוי גם במשך זמן קצר לאחר שהוא נעלם.
למצב בו הגירוי שממשיכים לראות הוא הפוך או מנוגד לגירוי המקורי קוראים דמות גרר שלילית. מצב זה נוצר כאשר מסתכלים בגירוי חד־ממדי בעל עוצמה רבה, בשל העובדה שקולטני הצבע בעין - המדוכים - יכולים "להתעייף" עקב גירוי-יתר ולאבד מרגישותם. בדרך כלל העין מתמודדת עם בעיה זו על ידי תזוזות קלות של גלגל העין שמסוננות על ידי המוח ועל כן אין מבחינים בהן. אולם, אם העצם אליו מביטים הוא גדול מספיק כך שהתנועות הקטנות אינן מספיקות כדי לשנות את הצבע מתחת לאזור אחד ברשתית, אותם קולטנים יתעייפו ויפסיקו להגיב.
אז, כאשר העין פונה להביט במקום אחר, הקולטנים העייפים משגרים למוח אותות חלשים והצבעים הללו כמעט ואינם נראים. אולם, הקולטנים האחרים מסביב שלא היו בשימוש עדיין "טריים" ושולחים אותות חזקים. האות המתקבל זהה לאות שהיה נראה לו היינו מביטים בצבע המשלים, וכך מפרש זאת המוח. למשל, תמונה בצבע ירוק-ליים (תרוג) תיצור דמות גרר בצבע סגול, כיוון שהצבע ירוק ליים אינו מפעיל את קולטני הצבע סגול.
ראו גם
אשליית תנועה נמשכת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זיכרון
קטגוריה:אשליות אופטיות | 2024-09-10T17:19:25 |
שלושת האבות | שלושת האבות הם שלוש דמויות מקראיות מספר בראשית: אברהם, בנו יצחק ובנו שלו – יעקב. שלושת האבות, יחד עם ארבע האמהות, נחשבים לאבות העם היהודי, ולמייסדי הדתות האברהמיות. על פי המסורת היהודית, המוסלמית והנוצרית, האבות קבורים במערת המכפלה.
במסורת היהודית מקובל לצרף את הכינוי "אבינו" לשמם של שלושת האבות: "אברהם אבינו", "יצחק אבינו" ו"יעקב אבינו". הסיפורים בדבר קורותיהם של שלושת האבות ומשפחותיהם תופסים את רוב ספר בראשית.
המסורת המקראית
על פי המסורת המקראית, אברהם נולד באור כשדים ועבר עם משפחתו לחרן. בחרן, ה' התגלה לאברהם, ציווה עליו לעזוב את משפחתו ולהגר לארץ כנען, והבטיח לו בתמורה שיברכהו ושיעשהו לאביה של אומה גדולה. בהמשך, ה' חוזר ומצווה את אברהם בציוויים שונים, ומבטיח לו שירבה את זרעו ושזרעו יירש את ארץ כנען מידי העמים המקומיים.
יצחק הוא בנו השני של אברהם, שנולד מאשתו שרה. יצחק נבחר על ידי ה' להיות ממשיכו של אברהם, ואילו הבן הבכור, ישמעאל, שנולד מהשפחה הגר, משולח מעל פני אביו. ליצחק נולדים שני תאומים מאשתו רבקה, יעקב ועשיו, אך לאחר סיפורי מכירת הבכורה וגנבת הברכות, מתברר שרק יעקב נבחר להיות ממשיכם של אברהם ויצחק.
ליעקב נולדו שנים עשר בנים משתי נשיו, רחל ולאה, ומשתי השפחות בלהה וזלפה. כל שנים עשר בניו של יעקב – שנקרא גם "ישראל" – ממשיכים אותו, ומהם יוצאים שנים עשר שבטי ישראל. הבטחת ה' לאברהם מתגשמת רק לאחר כמה דורות שצאצאי יעקב שוהים בארץ מצרים, אז הם יוצאים ממצרים כעם מגובש, מקבלים תורה מאת ה' במעמד הר סיני, ומתנחלים בארץ ישראל תוך כיבושה מידי יושבי הארץ הכנענים.
ייחודם של האבות
בהמשך ספרי התורה מופיעות התייחסויות רבות לאבות אברהם יצחק ויעקב, בתור אבותיהם של עם ישראל שלהם נשבע ה' וכרת עמם ברית להיטיב לבניהם. הכינוי "אבותיך" או "אבותיכם" מוצמד אליהם בעיקר בספר דברים. גם בספר דברי הימים נאמר בתפילת דוד: "אברהם יצחק וישראל אבותינו", וכן בספר ישעיהו נאמר: "אברהם אביכם".
הקביעה המספרית המגדירה את מספר האבות כשלושה בלבד, מקורה במסכת שמחות: "אין קורין לאבות אבינו אלא שלושה, ולא לאימהות אימנו אלא לארבע האמהות". התלמוד מבהיר שהסיבה שרק אלו הם האבות אינה בגלל ייחודיותם כאבותיהם של כל עם ישראל לעומת שנים עשר השבטים שכל אחד מהם הוא אב לשבטו בלבד, שאם כך גם לא היה ראוי להחשיב את רחל ולאה כאמהות. התלמוד מבאר שהסיבה שרק אלו נקראים אבות ואמהות הוא מכיוון שרק לאלו יש חשיבות משמעותית על מנת להיקרא כך.
כמה ראשונים כותבים שהחשיבות הגדולה של האבות מבוטאת בפסוק בספר שמות שבו ה' קורא את שמו על שלושת האבות ואומר שזהו שמו לעולם: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". הרמב"ם מבאר שהכינוי הזה מורה על כך שהאבות היו במדרגה רוחנית גבוהה כזו שגם כשעסקו בצרכיהם הגשמיים, תמיד מחשבותיהם היו דבוקות בה', וכל מטרתם בכל פעולותיהם הייתה ההתקרבות לה'. אף על פי שהדמויות של האבות מתוארות במקרא כאנשי מעשה שעיסוקם הוא בעשיית עושר על ידי חקלאות ורעיית צאן, הרמב"ם מבאר שהעיסוקים הללו לא נעשו למען רווחתם האישית אלא למען מטרה נעלה, שפעלו להרבות את נכסיהם כדי שיוכלו להשפיע השפעה אידאולוגית בעולם.
הבחירה באבות
בספר דברים נאמר שה' אהב את האבות אהבה מיוחדת, שמחמת שבועתו להם בחר ה' בעם ישראל, ושרק מחמת שבועה זו זכה עם ישראל למה שזכה. אמנם לא לגמרי ברור במקרא מדוע אכן אהב ה' את האבות ומדוע בחר בהם ונשבע להם כך, ובשאלה זו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן. לדעת הרמב"ם הבחירה באבות הייתה בגלל האישיות שלהם, שהייתה שלמה מהבחינה האנושית המוסרית וכן מבחינת אמונתם ודבקותם בה'. לעומת זאת, הרמב"ן כותב שאהבת ה' את אברהם היא בראש ובראשונה משום שאברהם שמע בקול ה' וקיים את הציוויים הקשים שהוא נצטווה בהם – ההליכה לארץ כנען והעקידה (שהם שניים מתוך עשרת הניסיונות).
האבות ומצוות התורה
אף על פי שהאבות נחשבים ליהודים הראשונים, פשט הסיפור המקראי מורה שה' ציווה אותם במצוות ברית מילה בלבד, ואילו כל שאר מצוות התורה ניתנו לעם ישראל רק עם יציאתם ממצרים. כמה הוגים התמודדו עם התמיהה שנקודה זו מעלה.
הדעה החז"לית בכמה מדרשים סוברת, שבניגוד לפשט הכתובים, האבות ומשפחותיהם קיימו את כל מצוות התורה. טענה זו מבוססת בעיקר על הפסוק לפיו אמר ה' ליצחק: "עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותיי ותורותי", שמורה שאברהם קיים מצוות רבות שה' ציווהו. רב סעדיה גאון מצביע גם על פסוק נוסף לפיו ה' אמר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", שמורה שאברהם שמר על מסורת משפחתית דתית. עם זאת, רס"ג מסייג את הדברים ואומר שיש מצוות שעוד לא היו קיימות בזמן האבות, כגון המצוות שהן זכר ליציאת מצרים. הרמב"ן נוקט בסייג נוסף, ומוכיח שהאבות קיימו את המצוות רק כאשר היו בארץ ישראל, שהרי בחוץ לארץ מסופר שיעקב התחתן עם שתי אחיות בניגוד לאיסור המקראי.
הוגים אחרים לא נקטו בדרך המדרשית הזו, וסיפקו הסברים מדוע מצוות התורה לא ניתנו לאבות. הרמב"ם כתב שהאבות "לא שמרו כלל דברי התורה" (ובכל זאת ראויים הם לעולם הבא בגלל שלמות האמונה ותיקון המידות שלהם). רבי חסדאי קרשקש מסביר שמצוות התורה לא היו נצרכות עבור אברהם אבינו במעלתו הרוחנית הגבוהה, ועבורו היה די במצווה אחת בלבד של ברית מילה כדי להגיע לשלמותו. רבי יוסף אלבו כותב שה' המתין ולא נתן את התורה לאבות, משום שרצה לתת את התורה במעמד גדול, כדי לתת אמינות לסיפור מתן התורה. לעומת הסברים אלו, הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מציג סדרת שאלות שבתוכה השאלה מדוע נתן האל את המצוות בזמן מסוים ולא קודם לכן או אחר כך, וטוען שתשובה מספקת לשאלות כאלו היא שכך חפץ האל או שכך גזרה חכמתו.
הרב חיים מוולוז'ין טוען שהאבות לא קיימו את התורה מדין מצווים, אלא הבינו שהמצוות מביאות תיקון נפלא לעולם, ואז בדרך כלל שמרו את המצוות. אבל במקרים אחדים השיגו שמכח משהו בשרש נשמתם היה מוכרח להם לתקן את העולם על ידי מעשה שאחרי מתן תורה תהיה עבירה כמו יעקב שנשא שתי אחיות. וזו היא הסיבה שה' המתין לתת התורה כדי לתת הזדמנות לאבות לעבור על העבירות שנצרכים לקיום העם ותיקון העולם.
בחקר המקרא
בחקר המקרא מנסים החוקרים לאפיין את סיפורי האבות באמצעות ניתוח ספרותי והשוואה לטקסטים נוספים. על פי ניתוחים נפוצים, הטקסטים העוסקים באברהם מקושרים למסורות מאזור ממלכת יהודה, בעוד שהטקסטים העוסקים ביעקב ויצחק מקושרים למסורות מאזור ממלכת ישראל..
חוקר המקרא יגאל בן נון מציע ניתוח לפיו בראשיתן של הממלכות התחרו ביניהן שלוש מסורות נפרדות משלושה מקומות פולחן שונים: בית אל, שילה וירושלים. מסורת בית אל, הרואה ביעקב אב קדמון, מוצאה מכנען וחרן, מתייחסת לאליהו ואלישע כנביאים קדמונים, למלכי ישראל כגיבורים ולאל כאל הקדמון של ממלכת ישראל; מסורת יהודאית ובה כוהני ירושלים רואה באברהם אב קדמון ובאהרן אבי שושלת בני צדוק הכוהנים. על פי בן נון, כוהני מסורת זו חיברו את חוקי ספר ויקרא; מסורת שילה ישראלית במקורה, והיא הדומיננטית ביותר בספרי דברים ויהושע, ובעריכת ספרי שופטים, שמואל, מלכים וירמיהו, היא קשורה ללוויים, יוצאי מצרים, למשה ויהוה ממדין.
עדויות מצטברות הביאו חוקרים שונים למסקנה שסיפורי המסורות של יעקב עתיקים יותר מאלו של אברהם, ובשלב מסוים אוחדו יחד, על רקע חורבן ממלכת ישראל בעקבות כיבוש אשור, שיצרה איחוד של אנשי ספר ורוח מממלכות יהודה וישראל, שקשרו בין המסורות שלהם ויצרו מסורת משותפת. על פי הממצאים הארכאולוגים העדכניים (לשנות ה-2010), מסקנה המקובלת על חלק מהחוקרים היא שממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה, בהשוואה לממלכת יהודה העניה והחלשה ממנה, ושהתיאור המקראי מציג תמונה הפוכה מכיוון שהסופרים היהודאים הם אלו שכתבו את הטקסטים שהשתמרו עד ימינו, וכחלק מהתהליך זה גם קבעו את סדר האבות כדי להדגיש את עליונותה של יהודה. יגאל בן נון אף מציע מועד מדויק יותר לאיחוד המסורות: תקופת מלכות מנשה, 643-697 לפנה"ס. בן נון מעריך שבשלב המוקדם שולבו המסורות יחד כך שנוצרה זיקה משפחתית בין יעקב לאברהם, ובהמשך אוחדה גם מסורת יצחק. בן נון אף מעריך כי כחלק מהתגבשות הנראטיבים הלאומיים של עמי האזור, הומצאה דמות אב קדמון שנקשרו אליה סיפורים מסורתיים מאזורו, ומעריך ששמו, "אב רם", מרמז על בסיס פיקטיבי שאליו נקשרו מסורות יהודאיות. בן נון מוצא דמיון בין סיפורי אברהם למסורות אחרות מהמזרח הקדום ומעריך כי סיפורי אברהם הם רפליקות פיקטיביות הנשענות על מסורות קדומות יותר.
ראו גם
תקופת האבות
ברכת אבות
לקריאה נוספת
רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה – האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דברים שנבראו לפני בריאת העולם על פי חז"ל
קטגוריה:שלושת האבות | 2024-09-22T19:40:45 |
אפגניסטאן | REDIRECT אפגניסטן | 2004-11-07T18:50:03 |
קרן התוכנה אפאצ'י | קרן התוכנה אפאצ'י (באנגלית: Apache Software Foundation, בראשי תיבות: ASF) מספקת "מטריית תמיכה" לפרויקטי קוד פתוח של קהילת אפאצ'י. הפרויקטים של קהילת אפאצ'י מתאפיינים בתהליך פיתוח שיתופי ברישיון תוכנה פתוח. תוכנות מבית אפאצ'י מופצות תחת תנאי רישיון אפאצ'י.
בין הפרויקטים של קרן התוכנה אפאצ'י ניתן למצוא את שרת ה־Web הנפוץ בעולם - Apache HTTP Server ומסנן דואר הזבל SpamAssassin. הקרן גם מארחת מאות פרויקטים בתחום Java שרובם הפכו לתקן דה-פקטו בתחום הנדסת התוכנה. בנוסף, מתארחים בקרן גם מימושי הייחוס והדגם של תקנים רבים בתחומי Java ו-Java EE וכן בתחומי XML ו-SOA.
מיזמים
נכון למרץ 2017 יש בקרן אפאצ'י כ-300 מיזמים ראשיים וכ-60 מיזמים באינקובטור. ביניהם:
HTTP Server - המיזם המקורי.
טומקט - שרת המממש את המפרטים Java Servlet ו-JavaServer Pages
Subversion - תוכנה לניהול גרסאות מסוג שרת-לקוח
Ant - כלי לאוטומציה של תהליכי בניית תוכנה (בעיקר פרויקטים של Java)
האדופ
קסנדרה - בסיס נתונים מבוזר מסוג NoSQL
SpamAssasin - מסנן דואר זבל.
פיג
הייב
אפאצ'י קפקא
ראו גם
המוסד לתוכנה חופשית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:תוכנה חופשית | 2022-04-23T10:10:53 |
סנט וינסנט והאיים הגרנדים | REDIRECT סנט וינסנט והגרנדינים | 2004-11-07T19:17:29 |
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד | שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית – אל-אנדלוס – בתקופת ח'ליפות קורדובה, בסביבות השנים 950 עד 1492. יש המתייחסים לשירה זו כסוגה על פי מאפייניה הצורניים והתוכניים, ולכן לשיטתם היא כוללת גם שירים שנכתבו לאחר תקופה זו באזורים שכנים. שירת ספרד העברית לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה; היא התפשטה גם ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו יש מאפיינים כלליים מבחינת המבנה והנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת קודש ולשירת חול. שירת הקודש עוסקת באל, במקרא ובחגים, וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה שנקרא בבתי הכנסת, ואילו שירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.
שירה זו חוברה על-ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם, אלא הייתה עבורם לשון קודש ושפת התפילה, בעוד שבשגרה הם דיברו ופעלו בערבית. שורשיה הצורניים של שירה זו לקוחים מהשירה הערבית, ונושאי השירה שאולים, גם כן, בעיקר מהתמות הקבועות של השירה הערבית דאז. זאת מכיוון שהשפעת התרבות הערבית על הקהילה היהודית בספרד של "תור הזהב" הייתה חסרת תקדים. שירת ספרד העברית נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה, בהעלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ובייסוד הדקדוק העברי. בנוסף לאלו, נוצר מעמד חברתי חדש בקרב הקהילה היהודית, שכלל את אלו שעמדו בשירות השליטים הערביים בתפקידים אדמיניסטרטיביים, צבאיים ואינטלקטואליים. התפיסה האסתטית של משוררי ספרד העבריים הייתה ריאקציה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי. בעוד שהפיוט דגל בלשון חז"ל הגדושה בדרש ובאלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית המקראית. עם זאת, משוררי ספרד לא היו מנוכרים להשפעות זרות, וניתן אף למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת, אולי מתוך תפיסה שלשפות אלה קרבה לשונית או מקור משותף (ראו אברהם אבן עזרא).
השירים הגיעו לידינו בהעתקה של כתבי-יד שנמצאו. לכן, שיר שלא היה נחשב למעניין או לרלוונטי לא הועתק, וכתוצאה ישירה של כך, סביר להניח שלא שרד. במילים אחרות, על השירים שהגיעו לידינו, ניתן ללמוד כי היה מי שהיה מעוניין בהם וראה בהם כראויים מספיק לשימור כדי להעתיק אותם.
שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית.
מבנה השירים
כל שיר מורכב מבתים (=טורים) שמחולקים לשני חצאים זהים: דלת וסוגר, הדלת היא החלק הראשון של הבית והסוגר הוא החלק השני. כלומר, המבנה כל בית הוא [דלת]/[סוגר]. הסוגר של כל בית נחתם בחרוז מבריח, שהוא החרוז שמופיע בצליל האחרון של כל אחד מהבתים. לעיתים, במסגרת "תפארת הפתיחה" אותו החרוז המבריח יחתום גם את הדלת של הבית הראשון.
נושאי השירים הנפוצים
שירת קודש
שירת הקודש היא יצירה ליטורגית שהשתלבה בתפילה בבית הכנסת. כלומר, זו הייתה יצירה שהייתה שילוב של שירה ותפילה, שנועדה להשתלב בתפילה ולקשטה. שירים אלו עוסקים בנושאים הקשורים לאל ולדת היהודית, לחגיה ולמועדיה. שירי הקודש נאספו על פי המקור הליטורגי שלהם, במקום בו הם אמורים להשתלב בתפילה – בסידורים ובמחזורים.
שירת חול
בדומה לשירת הקודש, גם את שירת החול כתבו אנשי הדת, אך לשירה זו לא היה שימוש ליטורגי אלא היא נכתבה לשם השירה עצמה ובשביל ההנאה מהאסתטיקה שלה. בשירים אלו ניתן למצוא השפעות ערביות הן בצורה, בלשון ובסגנון והן בתוכן והאידיאלים הספרותיים. שירים אלו נכתבו מתוך תפיסה קלסיציסטית שרואה במשורר כבעל מלאכה עם דגמי מופת וסוגות קבועות.
שירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים. היא מתחלקת למספר סוגות רחבות שמתחלקות בתוכן למספר תת-סוגות. הסוגות הרחבות הן שירי שעשועים, שירי הגות ומוסר ושירי שבח וידידות.
תתי הסוגות הן:
שירי יין – שירים המתארים את המשתה החצרני (המג'ליס) ועוסקים בדרך כלל במוזג, במסובים, באווירה, ביין ובצבעו. לשירים מסוג זה היה מבנה קבוע שהושאל מן השירה הערבית הקלאסית.
שירי שבח – שירים אלו מהווים את תת-הסוגה הנפוצה ביותר בשירת ספרד, והשירים האלו הם הארוכים ביותר. מטרתם של שירים אלו הייתה להלל את הפטרון או הידיד של המשורר המאופיין כחכם, ישר, נדיב, בעל ייחוס ונישא מעם. שירים אלו נחשבים קבועים במבניהם ובשפתם. שירים אלו נכתבו בעיקר על מנת לבקש מהפטרון שכר או בקשה מעשית או על מנת להביע הערכה וידידות לפטרון או לדמות אחרת.
שירי תלונה – שירים שמפרטים את התלונה, לרוב על בדידות, מחלה, או בגידה בחברים.
שירי טבע – שירים שמתארים את הטבע ובדרך כלל מתאר טבע מלאכותי, ולא טבע פראי.
שירי הגות - שירים שבהם המשורר מתבונן על העולם על כל תהפוכותיו וקצבותיו. ה"כוכבים" שעומדים במרכז שירים בסוגה זו הם הזמן (הגורל) או תבל (נקבה פתיינית). הפילוסופיה הקבועה בשירה זו היא שהכל חולף ולבסוף המוות ינצח את האדם. יש לנסות להפיק מהחיים הנאה ובמקביל לזכור כי הכל זמני ולפיכך גם ההנאות הן ריקות מכיוון שהן חולפות, בטלות ורגעיות. לרוב, שירים אלו נחתמים במבוכה, מכיוון שלדובר אין כלים להתמודדות עם המשבר אלא רק להציף את המורכבות. שירים אלו מכונים בין היתר "שירי פרישות" מכיוון שהמסר שלהם הוא לעבוד את ה' ולעשות מצוות כדי שבסוף יגיעו ל"עולם האמת" שהוא העולם הבא.
שירי חשק או שירי אהבה - שירים שמתארים את ההתאהבות של הדובר בנערים שמכונים "צבי" או "עופר" או בנשים שמכונות "צביה". שירים אלו עוסקים באהבה לא ממומשת או נכזבת. ההתאהבות נחשבה בעיניהם לדבר רציני שהיה ראוי להשקיע בו אנרגיה יצירתית רבה על מנת לכתוב שירים רבים שעוסקים בה. ישנם הבדלים מהותיים בין השירים שהוקדשו לאהבה לנערים לבין אלו שהוקדשו לנערות - הכינויים, סוג האהבה שהדובר חווה או תפיסת הזמן בשיר.
שירי חתונה - שירים שמתארים את האיחוד הקוסמי וההרמוני שביחסים בין הגבר לאישה לאחר הנישואין. הכלה מתוארת כמושלמת, כיפהפייה, כיוזמת וככנועה לבעלה ולרצונותיו. לדעת החוקרת טובה רוזן, זהו הגילוי הפטריארכלי האוהד ביותר לאישה ולמיניות.
שירי חול נאספו בספרי שירה (דיוואנים) שהיו שייכים למשוררים המסוימים (לדוגמה דיואן שמואל הנגיד כלל בתוכו את כל שיריו של שמואל הנגיד, ואת שיריו בלבד).
המבנים הנפוצים
התבנית הקלאסית: בתיה (= שורותיה) מסודרים בזה אחר זה, והיא בעלת חרוז מבריח אחיד לאורך כל השיר.
הקצידה: שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. לשיר זה יש משקל אחיד וחרוז אחיד לכל אורכו. הקצידה הקדם-איסלמית הייתה נפתחת ב"נסיב" – פרשת אהבה שחלפה בשל הנדודים במדבריות, לאחר מכן המשיכה עם ה"רחיל" – תיאור מסע במדבר שמלמד על האומץ והיוקרה של הדובר ולבסוף עובר לחלק האחרון – "קצד" – תכלית השיר (שבח או גנאי). אבן קתיבה טען שהמשורר פותח ב"נסיב" כדי למשוך אל לבבות הקוראים, ובזכות הנסיב, המשורר יעורר את ההקשבה שלהם. אחרי שזכה באוזן קשבת מצד שומעיו, הוא קונה לעצמו זכויות כמי שצלח את הנדודים במדבר ולבסוף משבח או מגנה. הקצידה המאוחרת מתחילה גם כן ב"נסיב", שאינו בהכרח קשור באהבה, לאחר מכן במקום "רחיל" יש את שורת ההיחלצות – היחלצות באופן אלגנטי מהנושא הראשון אל התכלית. ההילחצות היא חלק קצר ומפתיע שמקשר בין הנסיב לקצד.
שיר אזור: אזור=חגורה, כלומר מדובר על שיר שחגור בחגורה. תבנית סטרופית (בנויה מחרוזות), שבה כל אחת מהסטרופות מחולקת ל'ענף' ו'אזור'. הענף הוא היחידה הפותחת את הסטרופה והוא בעל כמה בתים (= שורות). האזור הוא היחידה הסוגרת את הסטרופה והוא בעל בית אחד. החריזה בתוך כל ענף זהה, אך שונה מהענפים האחרים. החריזה של בתי האזור חוזרת על עצמה לאורך כל השיר, ונגזרת מהכרג'ה (= "יציאה", סיומת של שיר האזור בערבית הכתובה בעברית, שככל הנראה הייתה חלק משיר עממי שעבר בעל-פה) שבסופו. לעיתים יש אזור "מדריך" לפני הסטרופה הראשונה שמצביע על החרוז החוזר לאורך כל סופי המחרוזות. שירי האזור נחשבו לסוגה נחותה שמיסודה נועדה להיות מולחנת.
שיר מעין אזורי: החריזה של האזורים אינה מושלמת, ולכן מגייסים את האזור הראשון וחוזרים על כולו או על חלקו לאחר כל אחד מהאזורים האחרים.
קטעה / קטועה / פסוקה: שיר קצר מאוד, עד 10 בתים (בית = שורה).
שיטות שקילה
שיטת השקילה הכמותית
שיטת השקילה ההברתית-דקדוקית
מושגים
תקבולות לסוגיהן (כגון תקבולת מוצלבת) - שני איברים שאומרים את אותו מהדבר בשתי צורות שונות (בעזרת מילים נרדפות) או את ההפך המוחלט.
שיבוץ – שימוש קישוטי בפסוקי המקרא או במליצה מקראית כלשונם.
תפארת הפתיחה – צריכה למלא 5 תנאים:
סגנון ברור ומילים קלות להבנה.
הבית הראשון צריך להיות עצמאי מבחינה רעיונית ולא תלוי בבית הבא.
שני חלקי הבית הם יחידות נפרדות כשרעיון הדלת אינו נמשך לסוגר, אבל יש ביניהם קשר של תקבולת רעיונית או ביאור.
הבית הראשון צריך לרמוז לעניין כל השיר.
הדלת והסוגר צריכים להתאים זה לזה במשקל ובחרוז.
תפארת החתימה.
איזון – שכלול צורני שבו מספר מילים זהה בדלת ובסוגר.
רימוץ – מספר עיצורים (אותיות) שווה בדלת ובסוגר.
צימודים – משחק מילים של "לשון נופל על לשון". מילים זהות או דומות בצלילן אך שונות במשמעותן. משוררי ספרד חיבבו את הקישוט הזה ועשו בו שימוש רב.
צימוד שלם – אותה מילה בשתי משמעויות שונות: מה תפחדי נפשי ומה תגורי (לפחד) / שכני וגורי באשר תגורי (לשכון). זהו הצימוד המועדף ביותר על משוררי ספרד.
צימוד שונה אות – אות אחת שונה בין 2 המילים: פרח-סרח, הורה-מורה, שלום-חלום, הנחה-אנחה.
צימוד שונה תנועה – אותן אותיות אך ניקוד שונה: בינות – בנות, ערבה – ערבה.
צימוד הפוך – ירדן-נרדי-נדרי.
צימוד גזרי – נגזרת מאותו שורש: "נעורים כנעורת ננערו". אותו שורש במשמעויות שונות לגמרי.
צימוד מורכב – מורכב משתי מילים: אהליבמה – אהלי במה.
צימוד נוסף – במילה השנייה נוספת אות: סיס-עסיס.
צימוד נפחת – במילה השנייה יורדת אות: נאסר-סר.
אקרוסטיכון – סידור קבוע מראש של האותיות או צירופי האותיות שפותחות את הטורים או המחרוזות של השיר. אקרוסטיכון היה נהוג בעיקר בשירי הקודש, ויחסית היה נדיר בשירת החול. הסיבה הראשונית לשימוש באקרוסטיכון הייתה הקלה על הזיכרון של מילות השירים שהיו נאמרים בעל-פה ולאחר מכן הפך לאמצעי קישוטי. דוגמות לסוגי אקרוסטיכונים:
אלפביתי
אלפביתי משוכפל
תש"רק (א"ב הפוך)
אתב"ש (שילוב של הא"ב לפי ההתחלה והסוף - בהתחלה א, אחר כך ת אחר כך ב וכן הלאה)
שם היוצר.
חריזה – התאמה של צלילי הסיום של מילים שונות בדרך-כלל בסופי הטורים כדי ליפות את השיר. בין היתר, זהו אחד מסימני ההיכר של הפיוט הקלאסי, שיכול להועיל בתיארוך הפיוטים לתקופות השונות. 3 סוגי חריזה מקובלים:
חרוז עובר – עיצור והתנועה שלפניו: אבד-מחמד.
חרוז ראוי – 2 עיצורים והתנועה שביניהם: לשמר-ייגמר.
משובח – 3 עיצורים והתנועות שביניהם: דברים-גברים. החרוז המבריח הוא חרוז מאחד הסוגים הללו, הנמצא בסוף כל בית ו"מבריח" (מלשון בריח - מנעול) את סופי השורות.
משקל – סדר קבוע של תנועות ויתדות.
ניגודים-סתירה, הבדל – דוגמה: חם-קר.
מילים נרדפות – מילים שונות שהן בעלות משמעות זהה, דוגמה: חמה-שמש.
חזרה – מילה או ביטוי החוזרת או חוזרים במהלך השיר, לדוגמה "שלום לך דודי...שלום לך מאת".
כינוי – שם חיבה לדבר, דוגמה: צור – הקב"ה.
דימוי – אלגוריה ומטפורה, השוואה בין שני דברים שונים שיש להם מכנה משותף, לעיתים באופן מוסגר "אדמה ל" או על ידי שימוש בכ' הדמיון או במילה כמו, למשל: "כמו רימון".
שאלה רטורית – שאלה ששואלים בלי לצפות באמת לתשובה.
סמיכות מטאפורית - מקישוטי השיר הנפוצים ביותר בשירת ספרד. הקישוט הוא צירוף של שני שמות עצם, שעומדים יחד ביחסי סמיכות. הסומך לרוב משמש במשמעות המקובל והנסמך משמש במשמעות מושאלת ומטאפורית.
משוררים ידועים
עם הבולטים במשוררי תקופה זו נמנים (לפי שנת לידתם):
דונש בן לברט ומנחם בן סרוק ששירתם הייתה ראשונית, ולכן מצד אחד לא הייתה מפותחת או שיטתית ומצד שני הייתה פורצת דרך. הם פעלו בחצרו של חסדאי אבן שפרוט ולכן אברהם אבן דאוד אמר עליהם בספר הקבלה כי "בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי ר' שמואל הנגיד נתנו קול"
יצחק אבן מר שאול
שמואל הנגיד
שלמה אבן גבירול
לוי אבן אלתבאן
יצחק אבן גיאת
משה אבן עזרא
יהודה הלוי
יוסף אבן צדיק
אברהם אִבּן עזרא
יהודה אלחריזי
ספרי יסוד ומבואות של המחקר המודרני לשירת ימי הביניים בספרד
מחקר שירת ספרד הוא "צעיר" יחסית, ובשלביו הראשונים בעיקר היה מפעל פילולוגי שעסק באיסוף הקאנון. בשלבים שלאחר מכן החלו להיחקר גם תחומים ספרותיים שנבעו מקריאה ביקורתית של היצירות.
חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת
ספרים אלו התפרסמו מעזבונו של שירמן כעשרים שנה לאחר מותו, ומטרתם הייתה לסקור בצורה מקיפה את ההיסטוריה של אסכולת ספרד ושירתה בין המאה העשירית למאה השתים-עשרה. מכיוון שהספר לא הושלם על-ידי שירמן, פליישר עדכן והשלים פרטים שקשורים להתקדמות המחקר בעשרים שנים שחלפו בין כתיבת הספר להוצאתו לאור ובנוסף לכך גם הוסיף נושאים נוספים לספר והעיר הערות.
בתולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, שירמן סוקר את התפתחות האסכולה על-ידי הצגת הדמויות המרכזיות שפעלו באותה התקופה וחיבוריהן, עם יצירתם של מנחם בן סרוק וחסדאי אבן שפרוט. הוא ממשיך בתיאור התפתחות הסגנון, ומתאר את פועלם של משוררים מרכזיים כדוגמת שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא ויהודה הלוי.
החל מסוף המאה ה-13, השירה העברית בספרד שקעה ובה בעת עלתה בדרום צרפת. צרפת וספרד לא היו דומות בשירתן זו לזו עד שמלכי ספרד הנוצריים שחררו את רוב ארצם מהשלטון הערבי והשתלטו על חלקים נכבדים של דרום צרפת. יהודי המקום נותרו מחוץ למרחב ההשפעה התרבותי-ערבי. זו הסיבה שבצרפת החלו להיכתב שירים בסגנון הספרדי. בדומה לספר הראשון, גם בתולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת מתאר שירמן דרך הדמויות המרכזיות שפעלו באותה התקופה את מעבר השירה והמשוררים מספרד המוסלמית אל ספרד הנוצרית ואל צרפת.
בסוף ספר זה ישנו מילון מונחים ברור שמפרט מונחים שקשורים לשירה העברית בספרד (שירי החול ושירי הקודש) שיכול להועיל למתעניינים בשירת ספרד בימי הביניים.
עזרא פליישר, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים
בספר זה, מתאר פליישר את התפתחותה של שירת הקודש העברית, החל מהפיוט הקדום בארץ-ישראל ועד ליצירה הפייטנית האיטלקית-אשכנזית והספרדית. שירת הקודש המאוחרת מתוארת על-ידי השינויים שבה, ביחס לפיוט הקדום - בשפה, בתבנית, בסוגות, במלאכת השירה ובזיקה אל חז"ל. בשלב שאחרי כן פליישר דן בקשרים של האסכולות האירופאיות עם המזרחיות. זאת מתוך הבלטה של הממשקים בין שתי האסכולות והגדרת הייחודיות של כל אחת. הוא מתאר את צביונה של האסכולה הספרדית ואת המבנים הצורניים של הפיוטים הספרדים ולאחר מכן מסווג את הסוגים השונים של הפייטנות הספרדית (לדוגמה "פיוטי היוצר";"הקדושתאות" וכדומה). לבסוף עומד פליישר על הסגולות של הפיוטים הספרדיים.
דן פגיס, חידוש ומסורת בשירת החול: ספרד ואיטליה
בספרו, פגיס סוקר את יסודות שירת החול לפי המיקום והתקופה שבו נכתבה: תחילה בספרד המוסלמית, בין המאה העשירית למאה השתים-עשרה, ואחרי כן בספרד הנוצרית ובפרובנס, בין המאה השתים-עשרה למאה החמש-עשרה ולבסוף באיטליה בין המאה השלוש-עשרה למאה התשע-עשרה. פגיס מנתח את מאפייני השירים ביחס אל המסורת, התרבות הסובבת וייעודם החברתי. זאת תוך שימת דגש על "הדינאמיקה של שירת-החול", שחוליותיה לא ניתקו קשר זו עם זו אך יחד עם זאת השתנו מאוד בין התקופות והמיקומים השונים. בספר זה ישנו עיסוק ברקע התרבותי-חברתי לשירת החול העברית, באופי השירים מבחינת המבנה והצורה והמאפיינים של כל אחת מהתקופות שעיצבו את השירה העברית, בספרד המוסלמית, בספרד הנוצרית ובאיטליה.
שולמית אליצור, שירת החול בספרד המוסלמית
בספר זה, אליצור מגוללת את הרקע הספרותי, ההיסטורי והחברתית לשירת ספרד של ימי הביניים. היא עושה זאת על-ידי שילוב של מספר עניינים: הראשון מתוכם הוא הקהילה היהודית שחיה בספרד המוסלמית, השני הוא השירה העברית החל מתקופת המקרא ועד למרכז באיטליה, והשלישי הוא תולדות השירה העברית מהתקופה המדברית של הנודדים ועד לשירה שנכתבה באנדלוס. כמו כן היא מתייחסת למעמד השירה בחברה חצרנית, שבה היהודים היו בני מעמד גבוה, וראו בעצמם כאריסטוקרטים. מתוך כל אלו יכלה אליצור להגדיר את ייחוד התרבות העברית בספרד המוסלמית. בספר זה ישנו פרק שמוקדש למשוררים החשובים ביותר בספרד.
בהמשך, אליצור נותנת מבוא מתודולוגי למגבלות של העיסוק בשירה העתיקה (טעויות מעתיקים, עריכת דיואנים ויחוס שירים מסוימים למחברים) ולמקורות השירים ודרכי מסירתם, דרך דיואנים וכתבי יד קטועים. בהמשך לאלה, היא מציעה דרכים לפתור את קשיי הלשון בעזרת ביאורים, מילונים מודרניים ומילונים מימי הביניים.
בספר זה ישנן הגדרות לכל תתי-הסוגות של השירה העברית בספרד - שירי השעשועים (שירי היין, שירי החשק, שילוש של יין וחשק ושירי שעשועים שונים), שירי הגות ומוסר ושירי שבח וידידות.
ראו גם
תור הזהב של יהדות ספרד
תקופת הביניים של העברית
דב ירדן
לקריאה נוספת
רינה צדקה, ראה שמש - ספר לימוד לשירה העברית בימי הביניים, הוצאת רכס, 1988.
.
"אנתולוגיה-פואטיקה-דרבנן, מבחר כתבים על תורת השיר" (ליקט: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
השירה הערבית האבודה בת אלף השנים שחיה בשפה העברית ברוטר נט
אריאל זינדר, קומי רוני, קריאות בפיוטי סליחה ותחנונים מאת משוררי בבל וספרד המוסלמית בימי הביניים, הוצאת מאגנס, 2024
קישורים חיצוניים
חיים ברודי, קרל אלברכט, Die neuhebräische Dichterschule der spanisch-arabischen Epoche, לייפציג 1905.
הערות שוליים
קטגוריה:שירת ימי הביניים
קטגוריה:יהדות ספרד
קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים
קטגוריה:שירה עברית | 2024-10-07T09:56:35 |
הרקול פוארו | הרקול פוארו (בצרפתית: Hercule Poirot) הוא דמות בדיונית של בלש בלגי, אחת הדמויות המפורסמות ביותר שהגתה מחברת ספרי הבילוש אגתה כריסטי. הבלש הופיע ברבים מספריה, החל מהראשון שבהם "הרצח המסתורי בסטאייל" שהופיע בשנת 1920 ולרבות בספריה הנודעים "מוות על הנילוס" ויצירת המופת "רצח באוריינט אקספרס" ועד לספר "מסך המוות - חקירתו האחרונה של פוארו", שנכתב בשנות ה-40 של המאה ה-20 ופורסם לאחר מותה של כריסטי.
דמותו
השראה לדמותו של הרקול פוארו שימש פליט מבלגיה שכריסטי התוודעה אליו בהיותה אחות רחמנייה בימי מלחמת העולם הראשונה. כריסטי, שכל עולמה האישי וספרותי היה אנגלי, בחרה בגיבור שכולו גילום של הגינונים הגאליים, זאת כדי להדגיש את הייחודיות שבאישיותו. פוארו תואר על ידי כריסטי כנמוך קומה בעל ראש דמוי ביצה ושפם מטופח. פוארו הוא בעל גינוני אדיבות ואבירות, הדור בלבושו ומקפיד בדיבורו בשפה האנגלית שאינה שפת אמו. פוארו הוא בעל הכרת ערך עצמו, חסר כל ענווה ומייחס את הצלחתו בפתרון התעלומות ל"תאים האפורים הקטנים", כפי שהוא מתאר את תאי מוחו. פוארו הוא בעל הגיון חד וחריף המתבסס על חוש לסימטריה; כל מה שאינו תואם את מהלך העובדות הטבעי או חורג מהסדר הטבעי של חפצים וראיות, הוא בעיניו בלתי סימטרי ומהווה קצה חוט לפתרון התעלומה, אותה הוא פותר בהגיונו החריף.
פוארו שירת במשטרת בלגיה. כשוטר צעיר ירה פוארו והרג פושע מיואש שהתבצר על גג מבנה וירה על עוברים ושבים ברחוב. לאחר קריירה ארוכה במשטרה פרש פוארו, עקר ללונדון, והפך לבלש פרטי. כבלש פרטי מצא עצמו פוארו מנהל חקירות ברחבי העולם, ובין היתר סייע לממשלות שונות בחקירות סבוכות במיוחד, ובהן בין היתר לצבא הצרפתי. עזר כנגדו הוא ידידו האנגלי קפטן ארתור הסטינגס, איש הצבא הבריטי בדימוס, מסור ונאמן אך משולל דמיון. דמות העוזר מופיעה בספריהם של רבים מיוצרי הספרות הבלשית, על מנת לגרום לקורא לחוש כי הוא מבין את החקירה טוב יותר מעוזרו של הבלש. באופן דומה יצר ארתור קונאן דויל את דמות העוזר הנאמן וה"מרובע" של הבלש שרלוק הולמס בדמותו של ד"ר ווטסון.
כנגד דמותו של פוארו הציבה כריסטי את דמותו של רב פקד ג'אפ. איש משטרה שמרני, שפוארו תמיד סותר את פתרונותיו השגרתיים ומעמידו על כיוון החקירה והפתרון האמתיים. גם דמות זו של איש המשטרה, המשמש משקל שכנגד לבלש, נפוצה בספרות הבלשית – ארתור קונאן דויל יצר את דמותו של המפקח לסטרד, שאינו יכול כלל להתחרות במוחו הגאוני של שרלוק הולמס, וארל סטנלי גרדנר יצר את דמות המפקח טראג כדמות איש המשטרה, שפרי מייסון מצליח תמיד להקדימו בפתרון התעלומות.
דמותו של פוארו הופיעה בסרטי קולנוע רבים, וגולמה על ידי שחקנים נודעים כפיטר יוסטינוב ואלברט פיני.
הטלוויזיה הבריטית הפיקה את הסדרה "פוארו", המבוססת על סיפורי פוארו. הסדרה הצליחה מאוד ושידורה נמשך לסירוגין מאז שנת 1989 והמשיך גם בשנת 2013. את דמותו של פוארו בסדרת הטלוויזיה גילם השחקן דייוויד סושה, שחקן בריטי יליד לונדון, שהציג דמות שכולה צרפתית-בלגית.
הסופרת הבריטית סופי האנה כתבה בעקבות כריסטי, סדרת ספרי "הרקול פוארו" משלה, שבהם: "רצח בראשי תיבות" שראה אור ב-2014, "ארון סגור" שראה אור ב-2016, שניהם תורגמו בין היתר לעברית. ספרה "The Mystery of Three Quarters" (2018) לא תורגם נכון לאוגוסט 2018.
ספרים של אגתה כריסטי בהם מופיע הרקול פוארו
כריסטי כתבה 43 ספרים שגיבורם הוא הרקול פוארו (בהם מספר קובצי סיפורים קצרים). הספר האחרון בסדרת פוארו הוא "מסך המוות" (במקור: Curtain - Hercule Poirot`s last case), שהופיע בשנת 1975 אולם נכתב בסוף שנות ה-40.
ספריה של אגתה כריסטי אשר גיבורם הוא הרקול פוארו:
מסתרי ארבעת הגדולים
הרצח המסתורי בסטאייל
רצח באוריינט אקספרס
מסתרי הרכבת הכחולה
רצח ללא רוצח
הנידון למוות ברח
דרמה ב-3 מערכות
האליבי המושלם
מסך המוות חקירתו האחרונה של הרקול פוארו
רציחות האלפבית
רצח רוג'ר אקרויד
תעלומת הרעל הגנוב
תעלומת הרצח הכפול
רצח בביתן הספורט
פגישה עם המוות
המסתורין באחוזת אנדרבי
מוות על הנילוס
הרצח בבית אנד
העד האילם
בצל הגרדום
אליבי ("רעה תחת השמש")
מחמישה יוצא אחד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אגתה כריסטי
קטגוריה:חוקרים פרטיים בדיוניים
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה | 2024-09-26T11:49:48 |
פצלי שמן | ממוזער|200x200 פיקסלים|מתקן פירוליזה לייצור נפט מהחומר האורגני בפצלי השמן
ממוזער|200px|שמאל|מחשוף פצלי שמן
ממוזער|200px|שמאל|מאובני חיטחבים בפצלי שמן
פִּצְלֵי שמן, הנקראים גם אבן ביטומנית, הם סלע משקע עשיר בחומר אורגני המכונה קרוגן. מסלעים אלה ניתן להפיק אנרגיה על ידי שריפתם בתנורים מיוחדים, או דלק נוזלי באמצעות חימום או מיצוי כימי. דלק זה מקביל בתכונותיו לתזקיקי נפט גולמי. את אנרגיית החום ניתן לנצל להסקה או להפקת חשמל.
הפקת דלק נוזלי מתבצעת על ידי חימום פצלי השמן לטמפרטורה מספקת בתהליך הנקרא פירוליזה שמאפשר הפקה של אדים שבעת קירורם הופכים לנוזל שמופרד מפצלי השמן ומשמש להפקת אנרגיה בתור דלק נוזלי.
היסטוריה
תהליך כריית פצלי השמן זול יחסית, אך כחומר גלם להפקת אנרגיה איכותם נחשבת כנמוכה ובנוסף, עשן הנוצר משריפת פצלי שמן נחשב גורם מסרטן, אם שורפים אותם בגובה פני השטח. כבר בעבר, מקור אנרגיה זה נחשב לנחות ביחס לסוגים אחרים של דלק מאובנים, זאת בשל עלויות הפקתו וההשלכות הסביבתיות הכרוכות בכרייתו ובניצולו. לכן, עד שנת 2002 הופקו פצלי שמן בכריית בור פתוח בכמות מסחרית רק באסטוניה, בסין, באוסטרליה ובברזיל, כאשר באסטוניה בלבד היוו פצלי השמן מקור אנרגיה עיקרי, שאִפשר אי-תלות במקורות אנרגיה חיצוניים. באסטוניה כ-80% מאנרגיה חשמלית מיוצר בתחנות כוח בבעלות חברת "Eesti Energia" שמופעלות על בסיס פצלי שמן.
בשנת 2008 החלו לצוץ פיתוחים טכנולוגיים חדשים, דוגמת טכנולוגיית המיצוי התת-קרקעית, המאפשרת הפקת אנרגיה מפצלי שמן בתוך האדמה, ללא כרייתם וללא שריפתם. לאור זאת, ולאור העלייה המתמשכת במחירי הנפט, גדלה הכדאיות המסחרית בהמרת פצלי השמן לנפט.
גם לאחר פיתוח הטכנולוגיות החדשות להפקת פצלי שמן, יחס האנרגיה המוחזרת על אנרגיה מושקעת של פצלי שמן נמוך בהשוואה לנפט קונבנציונלי, ועומד על כ-1.5:1, בהשוואה ליחס של כ-20:1 בנפט קונבנציונלי. כריית פצלי שמן לצורך הפקת אנרגיה מתבצעת כדבר שבשגרה, אך מוגבלת למקומות בהם הפצלים נמצאים בשכבות שאינן עמוקות בתת-הקרקע ומאפשרים כרייה בדומה לשאר המחצבות. בישראל (במישור רותם) ובמקומות נוספים בעולם (דוגמת אסטוניה וברזיל) מתבצעת כרייה בשיטה זו, ללא חימום הקרקע.
בשנת 2016 הוערך כי כמות המרבצים העולמית של פצלי השמן עומדת על כ-6.05 טריליון חביות (962 מיליארד מטרים מעוקבים).
בארצות הברית
מאגר פצלי השמן הגדול בעולם מצוי בארצות הברית. ניסיונות לנצלו החלו בתקופת משבר האנרגיה העולמי, אך נזנחו עם סופו, וחודשו בתחילת המאה ה-21, בשל הצורך בעצמאות אנרגטית ובעקבות עליית מחיר הנפט המתמשכת.
כמות פצלי השמן באדמת ארצות הברית מספיקה כדי לענות על צורכי האנרגיה המקומיים שלה למשך שנים רבות, אך הפקתם וניצולם בהיקף רחב מחייבות התמודדות עם בעיות טכנולוגיות הקשורות למבנה הגאולוגי וזאת משום שברוב המרבצים על אדמת ארצות הברית נמצאים הפצלים בשכבות עמוקות אשר אינן מאפשרות כרייה פתוחה.
ברוב המרבצים של פצלי השמן בארצות הברית החומר האורגני בפצלים נמצא בצורת נפט לכוד ונדרש ביצוע סידוק הידראולי (Fracking) בפצלים לשם שחרור הנפט הלכוד, ולאחר מכן ביצוע קידוחים להפקתו בדומה להפקת נפט קונבנציונלית. תהליך זה מורכב ויקר יותר ופעמים רבות הופך את הכרייה ללא כדאית מבחינה כלכלית. בנוסף, הפקה הדלק באמצעות סידוק הידראולי וייצור האנרגיה באמצעותו, כרוכים בסיכונים סביבתיים שונים כגון זיהום מקורות מים ורעידות אדמה, ונתקלים בהתנגדות של ארגוני סביבה.
בשנת 2020, הפקת נפט וגז מפצלי שמן בארצות הברית התבצעה באמצעות החדרת מים וחול לתוך הסלע כק"מ מתחת לקרקע, וכך נפלטים מגוון חומרים שהיו כלואים בו ובהם נפט וגז טבעי. באופן זה, במדינת טקסס לבד מופק יותר נפט וגז לעומת הכמות שהופקה בארצות הברית כולה לפני הפעלת שיטת הקידוח החדשה.
עם גילוי האפשרות להפקת נפט באמצעות סידוק הידראולי, פסקה התלות של ארצות הברית בנפט הסעודי, והיו לכך השלכות ביחסי החוץ בין שתי המדינות אשר לכאורה מהוות שני קצוות מנוגדים באורח החיים ובאידאולוגיה, אך בשל התלות הכלכלית היו ביחסים מצוינים במשך עשרות שנים.
באסטוניה
ב-2021 תעשיית פצלי השמן באסטוניה הייתה אחראית על העסקה של 5280 אנשים וההכנסות ממכירות שנתיות עמדו על 955 מיליון יורו. באסטוניה פעילות ארבע חברות עיקריות בתחום פצלי שמן העוסקות בניצולם לייצור נפט, כימיקלים, חום, חשמל ואגרגטים. החברות האלה הן Eesti Energia (בבעלות ממשלת אסטוניה), Viru Keemia Grupp, Kiviõli Keemiatööstuse ו-Kunda Nordic Tsement. בשנת 2021 נכרו באסטוניה 9.1 מיליון טון של פצלי שמן. ייצור הנפט מפצלי שמן עמד ב-2019 על 8.3 מיליון חביות נפט במדינה. 99% מהדלקים הנוזליים המיוצרים באסטוניה מיוצאים מחוץ למדינה.
בשנת 2021 פרסמה הסוכנות האירופאית לאיכות הסביבה טבלה על איכות האוויר של 323 ערים באירופה, שלוש ערים מאסטוניה נכללות בעשרת הערים המובילות באוויר נקי. במקום השביעי בדירוג מופיע העיר נארווה, ביתם של תחנות הכוח התרמיות הגדולות באסטוניה ושל מפעלי הדלק הנוזלי Enefit-280 מפצלי שמן.
לפי ה-OECD, תעשיית פצלי השמן באסטוניה אחראית לכ-98% מהפסולת המסוכנת שמיוצרת במדינה, ליותר מ-70% מזיהום האוויר ולפגיעה כרונית במאגרי המים במדינה.
בשנת 2021 הניחה Eesti Energia, את אבן הפינה למתקן החדש עבור תעשייה כימית נייטרלית בת קיימא Enefit-282.
ממוזער
בגרמניה
במחוז דוטרנהאוסן (Dotternhausen) בדרום גרמניה סמוך למכרה Dormettingen של פצלי שמן נמצא מפעל מלט לייצור קלינקר ומלט בעזרת פצלי שמן. מסלע פצלי השמן מנוצל פעמיים - מינרלית ואנרגטית בהזנה לכבשן הקלינקר במתקן. גיל שכבת פצלי השמן במכרה הסמוך הוא כ-180 מיליון שנה. תעשיית המלט מאופיינת בצריכה גבוהה של אנרגיה ושל מינרלים, ועל כן ישנו יתרון גדול בשימוש בפצלי שמן כחומר מינרלי והן כחומר עם האנרגיה הטמונה בו.
ממוזער|מפעל לייצור צמנט מפצלי שמן, גרמניה
במתקן מיישמים גישה מרכזית להפחתת פליטות בייצור מלט, משתמשים בשני תחליפים: סיגים ופצלי שמן. בעזרת שימוש בפצלי שמן בתהליך ייצור המלט באתר נחסכו 79,000 טון של פחמן דו-חמצני בשנת 2021.
בירדן
בשנת 2021 החלה לפעול תחנת הכוח Attarat לייצור חשמל מפצלי שמן במדינת ירדן, התחנה בעלת כושר ייצור של 554 מגה ואט מפצלי שמן. התחנה נמצאת כ-100 ק"מ מזרחית לישראל. התחנה היא התחנה הראשונה לייצור חשמל מפצלי שמן בירדן ונמצאת בבעלות משותפת של חברה מלזית(45%),סינית(45%) וחברת Eesti Energia (10%) האסטונית, נותנת הידע. תחנת הכוח צורכת כ-10 מיליון טון פצלי שמן בשנה הנכרים במכרה הסמוך לתחנת הכוח. תחנת הכוח היא בין הגדולות בירדן.
עלות הפרויקט של הקמת התחנה עמדה על 2.1 מיליארד דולר כאשר 1.6 מיליארד דולר מתוך הסכום ניתן כהלוואה על ידי שני בנקים סינים מרכזיים.
בשנת 2021 הוקם צוות מדעי מקרן התמיכה במחקר מדעי והחדשנות באוניברסיטת ירמוך בירדן שמטרתו פיתוח שווקים לשימוש באפר פצלי שמן מתחנת הכוח אטרט כחלופה לצמנט פורטלנד בחומרי בניין. המטרה של הפרויקט היא לייצר תרכובות מלט בעלות נמוכה וידידותית לסביבה בעלת תכוונת מכניות ופיזיקליות משופרות.
בסין
ממוזער|דגם של ריטורט בשיטת פושון למיצוי החומר האורגני מפצלי השמן כפי שקיים בסין
עיקר ניצול פצלי השמן בסין נמצא במחוז פושון במרכז המדינה. התהליך המנוצל להפקת נפט מפצלי שמן פותח בשנות העשרים של המאה העשרים, תהליך ניצול פצלי השמן להפקת הנפט נקרא תהליך פושון, המפעל מכיל 180 ראקטורים מסוג ריטורט המיועדים לניצול החומר האורגני, כל אחד מהראקטורים מעבד כ-4 טון של פצלי שמן בשעה.
בשנת 2023 פורסם כי הפרויקט, שממומן ברובו מהלוואות סיניות, הפך לנטל שנוי במחלוקת, שכן ירדן עומדת כעת בפני התחייבות של 8.4 מיליארד דולר במשך 30 שנה לרכוש ממנו חשמל, למרות עסקאות אנרגיה אחרות שביצעה, המייתרות את המפעל. המצב הוביל ללחץ כספי משמעותי עבור ירדן ולהגברת המתיחות עם סין.
העיר פושון ידועה כעשירה במשאבים מינרלים ביניהם מאגרים של נחושת, אבץ, פצלי שמן, ניוביום, טנטלום, פחם ומתכות אחרות.
בברזיל
חברת הנפט פטרוברז הייתה עד לנובמבר 2022 בעלים של הטכנולוגיה ומתקן של הפקת נפט מפצלי שמן וצמיגים. ב-1982 החלה פעילות של מתקן נסיוני, וב-1992 החלה פעילות להפקה מסחרית מאותו המתקן. כיום מפעילה החברה שני מתקני זיקוק מסוג זה תוך שימוש בטכנולוגיה פטרוסיקס (petrosix), הגדול מביניהם מעבד 260 טונות פצלי שמן לשעה ועוד 13 טון צמיגים גרוסים.
המפעל הממוקם סמוך לעיר סאו מטאוס דו סול מעבד 6,200 טון פצלי שמן ביום עם תפוקה יומית ממוצעת של 3,870 חביות נפט (כלומר,550 טון נפט, כ-11 טון פצלי שמן מייצרים 1 טון נפט), 132 טון גז דלק, 50 טון של גז פצלי שמן נוזלי ו-82 טון של גופרית.
תוצרי המתקן הם מזוט, נפטא, גז דלק, גז נוזלי וגופרית, כמו כן למוצרים לתעשיית האספלט, המלט, החקלאות והקרמיקה.
בנובמבר 2022 דווח כי החברה סיימה את המכירה של המתקן לחברה בבעלות קנדית Parana Xisto SA, במסגרת העסקה והנכסים הנלווים לה, תמורת מחיר רכישה כולל של 41.6 מיליון דולר. העסקה היא חלק מתוכנית המכירה הרחבה יותר של החברה כחלק מפתיחת מגזר פעילות הנפט של ברזיל כדי לקדם תחרותיות ושקיפות מוגברת.
החברה פיתחה תהליך לגריסה ושימוש בתכולת האנרגיה של צמיגים משומשים ובלתי שמישים, כאשר להזנה של פצלי השמן מצטרפת הזנה של צמיגים גרוסים, מה שמאפשר למחזר כ-140,000 טון גומי בשנה, שווה ערך ל-27 מיליון צמיגים.
בבריטניה
בבריטניה קיימים מרבצים של פצלי שמן ביורקשייר ובלנקשייר. הפקה נפט וגז מפצלי שמן הוא נושא שנוי במחלוקת עזה וקיימת התנגדות נרחבת של ארגוני סביבה, בהם ארגון "ידידי כדור הארץ". בנובמבר 2019 החליטה ממשלתו של בוריס ג'ונסון להפסיק לחלוטין את כל קידוח פצלי שמן ברחבי אנגליה. לטענת מאט רידלי, מתנגדי הפקת פצלי שמן בבריטניה הפיצו מידע כוזב, ונתמכו ב-95 מיליון דולר בידי רוסיה, שלה אינטרס כלכלי שבריטניה תמשיך להזדקק לאספקת גז מרוסיה.
בישראל
עד לגילוי שדות הגז הטבעי בים ליד חופי ישראל, היו פצלי השמן משאב האנרגיה המאובן המשמעותי ביותר בישראל (כמות השווה תאורטית לכ-60 שנות צריכה לאומית, בהנחה שכל הכמות ניתנת להפקה מהסלעים).
עם הקמתו, פעל משרד התשתיות הלאומיות ליצירת תנאים שיאפשרו את ניצול הפצלים כתחליף לנפט ולפחם. הפעילות כללה הן פעולות לאיתור המחצב (פרוספקציה) והן פיתוח הטכנולוגיות לניצולו. הפרוספקציה ההתחלתית נעשתה בעיקר באמצעות המכון הגיאולוגי לישראל. לפי חוק הנפט (1952), חיפוש נפט מצריך אישור ממשרד התשתיות. על כן, בשנות ה-80 וה-90 השקיע משרד התשתיות מאמץ וסכומי כסף גדולים בבדיקה טכנו-כלכלית של ייצור חשמל מפצלי שמן. הבדיקה נעשתה באמצעות חברת פמ"א (פיתוח משאבי אנרגיה), שהקימה והפעילה מתקן פיילוט לייצור חשמל מפצלי שמן במישור רותם. חברת פמ"א נסגרה בשנת 2000 וחברת רותם אמפרט נגב המשיכה את פעילות המתקן. בשנת 2011 החליטה כימיקלים לישראל, החברה האם של רותם אמפרט, לסגור את המתקן עקב זיהום האוויר שהוא גורם וחוסר כדאיות כלכלית בהפעלתו.
בשנת 2020 הודיעה חברת רותם אמפרט נגב למשרד להגנת הסביבה על סגירת מתקן פמ"א. המפעל ייצר באמצעות שריפה ישירה של פצלי שמן קיטור תהליכי לתהליכי הייצור השונים של רותם אמפרט. החברה הודיעה כי היא משקיעה בבניית דוד קיטור חדש המבוסס על שריפת גז מחצבים במקום שריפת פצלי השמן. החברה הודיעה כי מועד סגירת המתקן לכל המאוחר עומד על 31 בדצמבר 2023.
ביולי 2008, העניק הממונה על ענייני הנפט במשרד התשתיות לחברת IEI) Israel Energy Initiatives), חברה ישראלית העוסקת בפיתוח מיזם מיצוי דלקים וגז טבעי בתת-הקרקע (In Situ) מפצלי שמן, וחברת בת של חברת IDT האמריקאית, רישיון בלעדי להפקה ניסיונית של נפט מפצלי שמן באזור השפלה הדרומית. במסגרת הניסוי חברת IEI התכוונה לפעול בחבל עדולם, לייצר שם במשך 3 שנים חבית נפט אחת ביום לאחר שתת-הקרקע תחומם לכ-300 מעלות. החימום התת-קרקעי אמור היה להפוך את פצלי השמן המוצקים לנוזלים וגז.
ממוזער|צילום אווירי של מכרה פצלי שמן של חברת פמ"א במישור רותם סמוך לדימונה
החל משנת 2011 מחזיקה חברת Northwood Exploration Israel Ltd ברישיון רותם מזרח לפצלי שמן באזור ייעודי הסמוך לאזור התעשייה מישור רותם, בשטח כולל של למעלה מ-2,900 דונם. בשנת 2016 הוקמה על ידה שותפות רותם אנרגיה מחצבים, אשר קיבלה ממשרד האנרגיה כעבור שנתיים תעודת תגלית לפצלי השמן במישור רותם ושם השותפות מתכננת להקים את מתקן הפירוליזה למחזור והשבת אנרגיה מפסולת פלסטיק באמצעות פצלי השמן בהיקף של כ-1.35 מיליון טון פצלי שמן בשנה וכ-200,000 טון פסולת פלסטיק מדי שנה להפקת נפט ואנרגיה.
בשנת 2020 התקבלה החלטה במשרדי האנרגיה והגנת הסביבה כי לא יוענקו רישיונות חדשים לחיפוש ולהפקה של פצלי שמן במעמקים (In-Situ) וכן לא בכרייה על פני הקרקע. באשר לשני הרישיונות שהוענקו טרם ההחלטה, במישור רותם ובאורון, סוכם כי תוכניות אלו ייבחנו לאור קריטריונים סביבתיים שייקבע המשרד להגנת הסביבה.
התנגדות לניסוי פצלי שמן תת-קרקעי בחבל עדולם
החל משנת 2010 נוהל מאבק ציבורי-משפטי-תכנוני עיקש לביטול ניסוי פצלי השמן של חברת IEI - תושבים רבים המתגוררים בסמוך לאזור המיועד לניסוי בחבל עדולם פעלו יחד עם ארגונים סביבתיים, בדגש על אדם טבע ודין בכנסת, בבית המשפט העליון, במוסדות התכנון ובתקשורת.
באוגוסט 2014 פורסם כי המשרד להגנת הסביבה מתנגד לניסוי הפקת נפט מפצלי שמן בשפלה.
בסופו של דבר, המאבק הציבורי הצליח וב-3 בספטמבר 2014, ועדת התכנון של מחוז ירושלים החליטה על ביטול הניסוי.
גיאולוגיה של פצלי שמן בישראל
עשרות תופעות של פצלי שמן התגלו עד היום בישראל, רובן ככולן בתת-הקרקע; בכמה מהן (נבי מוסא, עין-בוקק, אורון) יש גם חשיפה חלקית לפני השטח. המרבצים הראשונים שנחקרו היו אלה של נבי-מוסא (שם נעשה בעבר שימוש במסלע העשיר בחומר אורגני למטרות אנרגטיות, ביתיות) ועין-בוקק (בשנות ה-1950). מידע ראשוני אודות מרבית התופעות של פצלי השמן הידועות כיום התקבל מקידוחים שנערכו למטרות שונות (בעיקר קידוחים למים, נפט ופוספט). בשנות ה-1980 נערכו סקרים ייעודיים לפצלי שמן באתרים שונים בנגב. על פי הנתונים שנאספו עד היום, ניתן להעריך כי תופעות של פצלי שמן משתרעות (בתת הקרקע) על פני יותר מ - %15 משטחה של מדינת ישראל וכמותם (עתודות גיאולוגיות, אפשריות) גדולה מ-300 מיליארד טונות של סלע.
ממוזער|מכרה פצלי השמן במישור רותם, בתמונה ניתן לראות את שכבת הטפל, שכבת פצלי השמן ואת שכבת הפוספט בחלק התחתון
לפי דוח שפרסם המכון הגיאולוגי בשנת 2009, לעתודות פצלי השמן בישראל עשויה להיות משמעות כלכלית רבה מאוד, אפילו אסטרטגית, אם מתרגמים אותן לערכים של תוצרים אנרגטיים. ניצולם כיום בארץ מצומצם מאוד (תחנת הכוח ההדגמתית במישור רותם) ביחס לפוטנציאל המוצג כאן. שיטות ניצול מתקדמות, כולל מיצוי הדלק הנוזלי, גזיפיקציה והשבחה של החומר עם פסולת פלסטיק העשירה במימנים עשויות לקדם את הפיתוח הכלכלי. הסמיכות של פצלי השמן בחתך (במיוחד בנגב הצפוני) לשכבות הכלכליות של הפוספטים עשויה להתבטא בניצול משולב.
רוב הסלעים בישראל המכונים "פצלי שמן" שונים במהותם מפצלי השמן הנמצאים בשימוש בשאר העולם, ולכן היכולת לעשות בהם שימוש שיהיה כלכלי ואפקטיבי מוטלת בספק. תכולת החומר האורגני בפצלי השמן הישראליים (קרוגן) נמוכה. לכן, תפוקת הנפט הצפויה מהם היא נמוכה ומצריכה השקעה רבה של אנרגיה, אשר מערערת את הכדאיות הכלכלית בעיבודם. הבדל נוסף בפצלי השמן הישראליים הם תכולת הגופרית הגבוהה שבהם בהשוואה לפצלי שמן מהעולם. לכן תוך התחשבות באיכות הפצלים, תנאי האקלים המקומיים וחוסר הניסיון והידע להתמודדות עם הפסולת, עיבוד פצלי שמן בישראל עשויים ליצור מפגעים בטיחותיים, בריאותיים וסביבתיים חמורים.
עמדת המשרד להגנת הסביבה, כפי שפורסמה בשנת 2024, היא כי ישנה סתירה בין תמיכה בכריית פצלי שמן לבין מדיניות הממשלה לצמצום השימוש בדלקים מזהמים. כריית פצלי שמן אינה כדאית כלכלית מבחינת השימוש במשאב הקרקע, ועומדת בניגוד להמלצות ארגונים בין-לאומיים מובילים כגון ה-OECD, הבנק העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית וסוכנות האנרגיה הבין-לאומית.
בירדן ובסוריה השכנות מצויים מרבצים גדולים של פצלי שמן אשר לחלקם יש תכונות דומות לאלה של פצלי השמן בישראל.
קישורים חיצוניים
רמי אריאלי, אנרגיה בהיבט רב תחומי, באתר מכון ויצמן
חוק הנפט, התשי"ב - 1952, באתר משרד התשתיות הלאומיות
רב–שיח בנושא הפקת אנרגיה מפצלי שמן בחבל עדולם, כתב עת 'אקולוגיה וסביבה', מאי 2010, גיליון 2, (עמ' 65–75)
הערות שוליים
קטגוריה:אנרגיה
קטגוריה:סלעים
קטגוריה:סלעי משקע
קטגוריה:דלק מאובנים | 2024-09-30T09:49:37 |
פוספטים | REDIRECT זרחה | 2005-06-10T17:51:18 |
עלילת דמשק | ממוזער|אסיר יהודי ממתין למשפטו, ונזיר קפוצ'יני עומד בפתח תאו; ציור של מוריץ דניאל אופנהיים, 1851
עלילת דמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 ה'ת"ר וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. בעקבות היעלמותם של נזיר קתולי ומשרתו המוסלמי הואשמו דמויות מפתח בקהילה היהודית בדמשק בחטיפתם וברציחתם לצורך שימוש בדמם לאפיית מצות. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי מצאו את מותם מספר חשודים. העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב.
רקע
בתחילת המאה ה-19 היו קהילות נוצריות גדולות מאוד במזרח התיכון, והן היו המקור להאשמות ברצח פולחני שהפכו תכופות יותר במחצית הראשונה של המאה. היהודים הואשמו ברצח לצורך קיום פולחן דם עתיק בחלב ב-1810, בביירות ב-1824, באנטקיה ב-1826, בחמה ב-1829, בטריפולי ב-1834 ובירושלים ב-1838. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים.
בשנת 1840 הייתה דמשק כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, ידיד הצרפתים, שלחם כנגד הסולטאן העות'מאני שנתמך בידי בריטניה ואוסטריה. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ידוע שתומאסו היה מעורב בעסקים מפוקפקים. אבל זה לא מנע מהקהילות הנוצריות בעיר לצאת בהאשמות שתומאסו נרצח על ידי היהודים. קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, פתח בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית. החקירה התבססה על ההאשמה שהיהודים זקוקים לדם של נוצרי לצורך טקס סודי בזמן אפיית המצות לפסח. ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס מאיר רוטשילד אמר:
.
השתלשלות החקירה
סַפָּר יהודי בשם שלמה חאלק (כבן 20) נחשד והובא לחקירה, משום שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת, הועברה ונמצאה על הקיר ממול למספרה שלו. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל: הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו (בן 50) ושני רבנים, משה אבואלעפיה (כבן 40, סוחר בעיסוקו, בנו של הרב חיים ניסים אבואלעפיה, ואביו של הרב יצחק אבואלעפיה) ומשה סלוניקלי. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. משה אבואלעפיה היה קורבן למעשי אכזריות גדולים ביותר. פעמיים נמנעה ממנו שינה במשך 3 יממות רצופות, פעמיים נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו ופעמיים הולקה בשוט על כפות רגליו. ב-2 במרץ הצהיר שברצונו להתאסלם, ובהתאם לכך, שינה את גרסתו הקודמת וטען שמסר את בקבוק דמו של תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתיבי (בן 53). אבואלעפיה סיפר שענתבי היה המוח המתכנן של הרצח, והסכים לתרגם פסוקים מהתלמוד שעשויים להסביר את התנהגות היהודים שביצעו את הרצח הפולחני. ענתבי אולץ לקיים ויכוחים עם אבואלעפיה על משמעותם של הפסוקים. בפרוטוקול הרשמי של החקירה יוחדו 18 דפים לתרגומים ולפירושים של התלמוד מאת אבואלעפיה ו-8 דפים נוספים לוויכוח בינו לבין ענתבי על ההלכה היהודית.
בחקירת היעלמו של המשרת, איברהים עמארה, הודה מורד אל-פתאל (כבן 20), משרתו היהודי של דוד הררי, בהשתתפות ברצח והצביע על שאר ה"רוצחים": מאיר ומורד פרחי, אהרון סטמבולי, אסלן פרחי (כבן 20, בנו של רפאל וחתנו של הרב הראשי ענתבי) ויצחק פיצ'וטו (כבן 25, עסק ביבוא). שניים נוספים שהואשמו ברצח המשרת, היו יוסף פרחי (אחיו של רפאל) ויעקב אבואלעפיה (אחיו של משה). נטען שהרצח בוצע בביתו של מאיר פרחי, סוחר כבן 50, אחיו של המדינאי הנכבד חיים פרחי ששימש ראש השרים של מושל עכו אחמד פאשה אל-ג'זאר, שתרם רבות להתיישבות בארץ ישראל בכלל, ולציבור לומדי התורה בפרט, ונרצח כעשרים שנה לפני כן.
מאיר פרחי נתפס ב-23 במרץ. מקום מחבואו, בביתה של כובסת מוסלמית, נתגלה בידי אשתו, שנשברה אחרי 300 מלקות שוט שספג בנם הצעיר. פרחי שוחרר לאחר עינויים רבים מחוסר הוכחות. גם הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.
הקונסול הצרפתי שחזר את רצח המשרת בדיווח ששלח לשר החוץ מרשל סולט: (פיצ'וטו ואסלן פרחי) "אחזוהו כל אחד באחת מרגליו; הרב אהרון סטמבולי הצמיד אותו לארץ בעזרת הברך שתקע בבטנו; משרתו של הררי אחז בראשו. בעוד אחד מן האחרים מחזיק באגן, לפתו אותו שני אנשים במרכז גופו, ומורד פרחי, הבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו של הקורבן".
ב-28 בפברואר נמצאו בתעלה ברובע היהודי עצמות, כביכול עצמותיו של האב תומאסו. הן הוכרזו כעצמות הנזיר ונקברו בטקס חגיגי. אלא שעצמות אלה היו קטנות מאוד ולא יכלו להיות עצמות אדם, וייתכן גם שהושתלו שם. השלטונות החלו לחפש את הדם שאוחסן בידי היהודים. הם לא בחלו באמצעים ו-63 ילדים בגילאי 3 - 10 נחטפו ועונו על מנת לסחוט מהוריהם הודאה.
ג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במרץ, דיווח בפירוט על אמצעי העינוי של החשודים: מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת הראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך 3 ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הצתת זקנים עד לגרימת צלקות, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים.
ההתערבות הבין-לאומית
קבוצה של אנשי-עסקים ודיפלומטים אירופיים בדמשק, תמכו בצעדים שנקטו הקונסול רטי-מנטון והמושל הכללי, והאמינו גם הם בתאוריית הרצח הפולחני היהודי. כך למשל, הקונסול האוסטרי קספר מרלאטו הביע את תמיכתו בעלילה, והתזכירים של נתניאל וורי ללורד פונסונבי, השגריר הבריטי לחצר הסולטן, התייחסו לגרסה הרשמית של הפרשה כאל עובדה מוכחת. ב-30 במרץ כתב: "המובאות מהתלמוד, שנגבו מפי העצורים הרבניים, תורגמו, ואלה מאשרות את מעשי התועבה, והסוד...נחשף עתה לעיני הציבור". תזכיריו גם שיקפו את האווירה ששררה בדמשק באותו זמן: "הדעה המקובלת מקדמת דנא בקרב האוכלוסייה הנוצרית ברחבי טורקיה...היא שהיהודים...העלו בחשאי נוצרים לקורבן כדי להקיז את דמם ולהשתמש בו לצורכי פולחן בחגיהם...ועובדה זו הוכחה כאן".
סגן הקונסול האמריקני בביירות, ג'ספר שאסו, דיווח אל מזכיר המדינה: "סוד ברברי ביותר המטיל חשד זה זמן רב חשד כבד על העדה היהודית... יצא סוף סוף לאור בעיר דמשק - הסוד בדבר השימוש שנעשה על ידם בדמם של נוצרים באפיית מצות לפסח, סוד שבמשך 1840 השנים האחרונות בוודאי הפיל לדאבון הלב חללים רבים".
השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. פעולות אלה היוו נקודת מפנה עבור העם היהודי בעת החדשה. הן חיזקו את הקשר בין יהודי המזרח לאחיהם בארצות אירופה. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. בדעת הקהל העולמית התחוללה סערה. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב.
ב-28 באוגוסט הבטיח מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודים. שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים. מושל דמשק הוצא להורג.
יהודי ארצות הברית היססו לבקש מממשלתם להתערב למען יהודי דמשק. רק בסוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, הם החלו להגיב באופן פומבי, עם כינוס פגישת מחאה בשש ערים באמריקה. האספות הפומביות הללו אורגנו רק לאחר העברת מסר לאלכסנדריה מצדו של שר החוץ, ג'ון פורסיית', והבעת האהדה מצד הנשיא, מרטין ואן ביורן, שביקש להפסיק את העינויים. הייתה זו ההשתתפות הראשונה של יהודי אמריקה במאבק יהודי בינלאומי למען יהודים בחוץ לארץ.
כעבור עשר שנים, עסק העיתון ניו יורק הראלד בפרשה בעמודו הראשון וטען כי היהודים ביצעו רצח "על פי הוראות התלמוד", ושההאשמות נגדם "בוטלו בגלל התערבויות מפוקפקות של הרוטשילדים".
אזכור מאוחר לעלילה
באוקטובר 1860, 20 שנה אחרי העלילה, התפרסם בעיתון העברי המליץ היוצא לאור ברוסיה ידיעה שלא ברור מה מקורה, ובה קביעה שהנזיר עודנו חי: "ואיך רגז ורחב לבבנו עתה לשמוע מפי האיניווערז איזראעליט כי נמצא הכומר ההוא והוא מוכר להתוגרמים (הטורקים) בסתר יין שאמפאן (שמפניה) אשר הוא מכין במערה אשר לו, וכי הקציבו לו חיעזואיטען חקו לכלכלו כל ימי חייו בתנאי כי יסתתר ויחשב כמת בעיני שוכני תבל."
בשנת 1983 (תשמ"ג) בשלהי ימי מבצע שלום הגליל ושנה אחרי גמר נסיגת צה"ל מסיני ותחילת הנורמליזציה ביחסים עם מצרים, פרסם שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, ספר בשם 'מצות ציון', שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו. בשער הספר נראה ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד רצוח, ובהקדמה נכתב שהדברים מקרינים גם על ימינו, ואין לעשות שלום עם היהודים, שלא כמו אנואר סאדאת ש"מכר את נשמתו לשטן".
העלילה מוזכרת בשיר "השר משה מונטיפיורי" (יהורם גאון), בו מסופר שמונטיפיורי סירב לעלות לשמיים עד שיבטל את עלילת הדם. שלא כמו במציאות, השיר טוען שמונטיפיורי היה בן תשעים כשהתרחשה העלילה.
עלילת דמשק שימשה בסיס לרומן ההיסטורי "מות הנזיר" מאת אלון חילו, שיצא לאור בשנת 2004.
התסכית 'עלילת דמשק' - לקריין ותזמורת, מאת המלחין נסים חליפה (תמליל מאת אליעוז חפר ענתבי) מבוססת גם כן על העלילה, ומציגה אותה דרך נקודת מבטו של הרב ענתבי וזכרונותיו.
ראו גם
עלילת הדם ברודוס
לקריאה נוספת
מרדכי אהרן גינצבורג, חמת דמשק, קניגסברג ה'תר"ך 1860
יעקב ענתבי, בספר אביר יעקב, נדפס בסוף הספר: באור החיים מאת רבי חיים כפוסי, ירושלים ה'תרפ"ט-1929, עמ' 198–218
רונלד פלורנס, עלילת דם - דמשק 1840, תרגם וערך: ד"ר יוסי נגר, מו"ל: רשות העתיקות, 2016
קישורים חיצוניים
מסמכים, מקורות ומאמרים הקשורים לשתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח, פעמים, 20, ה'תשמ"ד 1984, עמ' 15–20, 76-55
עדות העצמות העלומות, אליעוז חפר, עת־מול 192
משה מעוז, הרקע לעלילת דמשק
איגרת רב הקהילה, יעקב ענתיבי, אל השר משה מונטיפיורי
'עלילת דמשק' - תסכית לקריין ותזמורת, מאת המלחין נסים חליפה, תמליל מאת אליעוז חפר ענתבי, באתר Youtube, 30 בינואר 2020
הערות שוליים
קטגוריה:דמשק: היסטוריה
דמשק
קטגוריה:פוגרומים ביהודי מדינות ערב והאסלאם
קטגוריה:יהדות סוריה
קטגוריה:1840
דמשק 1840 | 2024-09-23T13:20:17 |
ספר תהילים | REDIRECT תהילים | 2005-07-19T19:40:22 |
מערכת הראיה | REDIRECT מערכת הראייה | 2004-11-08T05:38:03 |
אליאנס | REDIRECT כל ישראל חברים | 2008-12-03T14:22:19 |
קרבות עשרת הימים | 250px|ממוזער|מפת קרבות עשרת הימים
קרבות עשרת הימים הם סדרת מבצעים שנערכו במהלך מלחמת העצמאות בין 8 ל-18 ביולי 1948. ימים אלו החלו עם סיום "ההפוגה הראשונה" במלחמה, הפוגה שנמשכה כחודש ימים, ואמורה הייתה להסתיים ב-9 ביולי 1948, ב' בתמוז תש"ח. יום קודם סיום ההפוגה, ב-8 ביולי חודשו הקרבות, תוך שהמצרים מפרים את ההפוגה בהתקפה על כפר דרום, למשך עשרה ימים, עד 18 ביולי, י"א בתמוז, אז הוסכם על "ההפוגה השנייה". בסדרת קרבות אלו הצליח צה"ל לשפר את מצבו או לשמור על עמדותיו בכל החזיתות, למעט אזור לטרון שניסיון לכיבושו העלה חרס, הכישלון לשוב ולהשתלט על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן וכן שטח קטן שישראל איבדה לצבא העיראקי באזור הגלבוע.
שמאל|ממוזער|250px|אתר הזיכרון המרכזי בחירבת ירדה, לנופלים במבצע ברוש
קרבות עשרת הימים חוללו תמורה ניכרת ביחסי הכוחות בשטח. המאמץ הערבי היה מפוצל וחסר תיאום ואילו צה"ל השכיל לרכז את המאמץ שלו ולזכות ביתרונות מקומיים משמעותיים.
קרבות עשרת הימים בירושלים
הקרבות בירושלים נועדו להרחיב את גבולה של העיר העברית מערבה ככל האפשר, ובמהלכם נכבשו אזור חרבת-אל-חממה (סמוך להר הרצל של ימינו) ובית מזמיל (אזור קריית היובל), ובהמשך הכפרים אל-מאלחה (מלחה של ימינו), ג'ורה (אורה של ימינו) ועין כרם. בניגוד לקרבות עשרת הימים בכל הארץ, הקרבות בירושלים התנהלו אז לא על ידי צה"ל, אלא בשיתוף פעולה של המחתרות, אשר בשלב זה של המלחמה שמרו עדיין על עצמאותן בעיר.
קרבות עשרת הימים בחזית הצפונית
שמאל|ממוזער|250px|מפת מבצע ברוש
מבצע ברוש - לחימה בצבא הסורי. ניסיון שלא צלח לשוב ולהשתלט על ראש הגשר הסורי במשמר הירדן.
במקביל נערכו קרבות קשים בצפון-מזרח אצבע הגליל. ישראל כבשה מספר גבעות אסטרטגיות כמו תל עזזיאת וגבעת האם. הסורים כבשו בהתקפות נגד את תל עזזיאת.
מבצע דקל - נגד צבא ההצלה. כיבוש נצרת, שפא עמר (שפרעם) ועוד, והרחבת השליטה בגליל התחתון ובגליל המערבי.
שמאל|ממוזער|250px|מפת כיבוש נצרת במבצע דקל - 16/7/1948
בסיבוב קרבות זה זכו העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו את כוחות צה"ל מספר קילומטרים באזור שבין ג'נין להרי הגלבוע.
קרבות עשרת הימים בחזית המזרחית
מבצע דני - נגד הלגיון הירדני. כיבוש רמלה ולוד, הסרת האיום על תל אביב, וכן ביסוס והרחבת פרוזדור ירושלים.
שמאל|ממוזער|250px|חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שנוטרל בפצצת PIAT בפאתי הכפר אל בורג', מבצע דני, יולי 1948
מבצע קדם - ניסיון לכבוש את העיר העתיקה בירושלים אשר נכשל.
קרבות עשרת הימים בחזית הדרומית
בחזית המצרית המשיכו כוחות שריון וארטילריה לתקוף את היישובים היהודיים הבודדים ובראשם נגבה ובארות יצחק. נגד כוחות אלו הופעלו יחידות הלוחמים שכונו "שועלי שמשון" וערכו פשיטות על מעוזי הצבא המצרי.
בבוקר 8 ביולי, טרם סיומה הרשמי של ההפוגה הראשונה, החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר הפגזה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להתקדם, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין מושבות דרום יהודה לבין יישובי צפון הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את היישובים המנותקים. צה"ל היה עתה מצויד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סווידאן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבדות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפל שלל רב, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.
מבצעי צה"ל שנערכו בחזית זו:
מבצע אנ-פאר לפריצת הדרך לנגב שנכשל.
מבצע מוות לפולש לפריצת הדרך לנגב שנכשל.
החזית האווירית והימית
בחזית האווירית ערך חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ("המבצר המעופף"), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הישראלי הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש בתגובה להפצצות אוויר של מטרות אזרחיות בתל אביב על ידי חיל האוויר המצרי שגרמו לאבדות רבות והרס. חיל הים הישראלי נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור (בין 17 ל-18 ביולי) ומטרות בחוף עזה.
קישורים חיצוניים
*
עשרת הימים
עשרת הימים
עשרת הימים
עשרת הימים
עשרת הימים
עשרת הימים
עשרת הימים
קטגוריה:החזית הסורית במלחמת העצמאות
קטגוריה:חזית הצפון במלחמת העצמאות | 2024-01-12T12:50:23 |
פלאו | הרפובליקה של פָּלָאו (מאוית גם בֵּלאו; באנגלית: Republic of Palau; בפלאואנית: Beluu ęr a Belau) היא מדינת איים באוקיינוס השקט, הממוקמת כ-500 קילומטר מזרחית לפיליפינים. הרפובליקה קיבלה את עצמאותה ב-1994 מארצות הברית, והיא אחת המדינות הצעירות ביותר והקטנות ביותר בעולם.
היסטוריה
על פי הערכות, איי פלאו מיושבים מזה 4,000 שנה. האירופים הראשונים באיים היו הספרדים (1710), שהשתלטו על פלאו. לאחר מכן גברה ההשפעה הבריטית באזור. מחלות שהביאו המתיישבים האירופים גרמו להשמדתה של כמעט כל האוכלוסייה המקומית במהלך המאה ה-19. מ-50,000 תושבים שחיו באיים בסוף המאה ה-18 ירדה האוכלוסייה לכ-5,000 תושבים בלבד בסוף המאה ה-19.
ב-1899 מכרו הספרדים את האיים לגרמניה. במלחמת העולם הראשונה נכבשו האיים על ידי יפן ובמהשך היאה הייתה חלק של המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט. במלחמת העולם השנייה נערכו בהם קרבות עזים בין יפן לארצות הברית. לאחר המלחמה הייתה פלאו לחלק מטריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט, שהוקמה על ידי האו"ם ונוהלה על ידי ארצות הברית. באותה תקופה נבנו בה מוסדות דמוקרטיים, אך נוצרה תלות מוחלטת בסיוע האמריקני.
ב-1993 החליטו תושבי פלאו במשאל עם להפוך למדינה עצמאית, תוך חתימת הסכם ההתאגדות החופשית עם ארצות הברית. ב-1985 נרצח נשיא פלאו הרואו רמליק (Haruo Remeliik), וסגנו, טומי רמנגסאו (Tommy Remengesau) נבחר לנשיאות. רמגסאו הבטיח לנסות ולהקטין את התלות הכלכלית בארצות הברית, תוך פיתוח מואץ של ענף התיירות.
פוליטיקה
פלאו היא רפובליקה דמוקרטית רב-מפלגתית. נשיא פלאו הוא ראש המדינה כמו בדמוקרטיה נשיאותית, סמכות הביצוע והתנהלות המדינה מתבצעת על ידי חברי הממשל של הנשיא, ואילו כוח החקיקה הנתון לממשלה מתבצע בקונגרס הלאומי. המערכת השופטת היא עצמאית מהממשלה ומהקונגרס. פלאו אימצה את החוקה שלה בשנת 1981.
בבית התחתון של הפרלמנט חברים כ-16 חברים שנבחרים פעם בארבע שנים במחוזות בחירה חד-מושביים. בבית העליון, הסנאט, חברים 13 חברים, שגם הם נבחרים פעם בארבע שנים. בפלאו אין מפלגות פוליטיות (למרות שאין חוק שמונע את היווצרות מפלגות שכאלה ובעבר אכן פעלו מספר מפלגות).
בנוסף, ישנה מועצה בשם "מועצת המטות", שחבריה הם נציגי השבטים הגדולים בפלאו אשר מייעצת לנשיא בנושאים שבטיים ומסורתיים.
כלכלה
כלכלתה של פלאו תלויה בארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה, אז הייתה שטח נאמנות שלה מטעם האו"ם. לאחר העצמאות חתמה פלאו הסכם התאגדות חופשית עם ארצות הברית, במסגרתו היא מקבלת הגנה וסיוע כלכלי, ומעניקה לארצות הברית זכות לקיים בסיסים צבאיים בתחומה, ועגינה בנמליה.
תושבי המקום מתפרנסים בעיקר מעבודה ממשלתית, מדיג ומחקלאות למחיה. בפלאו עובדים זרים רבים, בעיקר מהפיליפינים. ענף התיירות הוא ענף מתפתח במדינה.
גאוגרפיה
המדינה מורכבת ממאות איים המוקפים בשונית אלמוגים, מתוכם למעלה מ-400 בלגונה הדרומית באיי רוק. רק תשעה מהאיים הגדולים מיושבים. האיים הגדולים ברובם געשיים, ויש בהם אדמה פורייה. האיים הקטנים הם ברובם איי אלמוגים. האקלים טרופי, חם ולח. כמות המשקעים הממוצעת כ-3,800 מ"מ גשם בשנה. הים עשיר בדגה, ומהווה מוקד משיכה לצוללנים.
דמוגרפיה
הרכב האוכלוסייה: פלואים (תערובת: מיקרונזים-מַלָאים-מֶלָנֶזים) 69.9%, פיליפינים 15.3%, סינים 4.9%, אסייתים אחרים 2.4%, לבנים 1.9%, בני איי-קרוליינה 1.4%, מיקרונזים אחרים 1.1%
הרכב דתי: קתולים 41.6%, פרוטסטנטים 23.3%, מודקנגיי (אמונה מקומית) 8.8%, אדבנטיסטים של היום-השביעי 5.3%, ללא דת 16%
תוחלת החיים של תושבי פלאו על פי מדד תוחלת החיים של האו"ם: נשים - 73.77; גברים - 67.26 (מקום 130 בעולם)
יחסי ישראל–פלאו
שתי המדינות מיודדות במיוחד. רפובליקת פלאו מביעה תמיכה עקבית במדינת ישראל ובמדיניותה ומצביעה באו"ם בעד מדינת ישראל. ישראל שולחת למדינה סיוע רפואי קבוע, בעיקר בתחום רפואת העיניים והשיניים, ומדריכה את רופאיה בתחום תפעול מערכות רנטגן.
ב-28 ביוני 2006 הגיע נשיא הרפובליקה לביקור בישראל, יחד עם רעייתו ובכירים נוספים מהרפובליקה. הנשיא ביקר בכנסת ונפגש עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרת החוץ, ציפי לבני, יושבת ראש הכנסת, דליה איציק, ועם חברי כנסת, לאחר מכן נטע עץ בחורשת הנשיאים בירושלים. בביקור הביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל.
כמו כן בדצמבר 2011 נחתם הסכם הדדי בין ישראל לפלאו המבטל את הצורך בוויזה בכניסת אזרחים מאחת לשנייה.
ב-29 בנובמבר 2012 הייתה פלאו בין תשע המדינות שהצביעו נגד הכרה במדינה הפלסטינית כמדינה משקיפה באו"ם.
ב-21 בדצמבר 2017 הייתה פלאו אחת מתשע מדינות שהתנגדו בהצבעת עצרת האו"ם לבטל את הכרת הממשל האמריקאי בירושלים כבירת ישראל.
ב-10 במאי 2024 הייתה פלאו אחת מתשע מדינות שהצביעו נגד הכרה במדינה פלסטינית בהצבעת עצרת האו"ם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיקרונזיה (אזור)
קטגוריה:איים באוקיינוס השקט
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:אוקיאניה: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:מדינות ללא צבא | 2024-07-23T21:41:00 |
אנטיגואה וברבודה | אנטיגואה וברבודה (באנגלית: Antigua and Barbuda) היא מדינת איים במזרח הים הקריבי על גבול האוקיינוס האטלנטי ומורכבת משלושה איים, שניים גדולים יחסית - אנטיגואה וברבודה, ואחד קטן - רדונדה. אנטיגואה וברבודה הם חלק מקבוצת האיים האנטילים הקטנים. דרומה להם נמצא האי גוואדלופ. האי מונטסראט נמצא מדרום-מערב להם, סנט קיטס ונוויס ממערב וסן ברתלמי מצפון-מערב.
היסטוריה
התושבים האינדיאנים הראשונים התיישבו ב"אנטיגואה וברבודה" בסביבות המאה ה-24 לפנה"ס. מאוחר יותר, השבטים האינדיאנים אראוואק וקאריב אכלסו את האיים. האי אנטיגואה נקרא במקור "וודאדלי" על ידי הילידים.
קולומבוס הגיע לאנטיגואה ב־1493 וקרא לאי "סנטה מריה לה אנטיגואה" (מריה הקדושה העתיקה) כשם פסל שעמד בקתדרלת סביליה. ב־1632 התיישבו באי בריטים, והביאו אליו עבדים אירים קתוליים, למטעי הסוכר. ב־1667 הפך אנטיגואה למושבה בריטית וב־1678 התיישבו הבריטים בברבודה. ב־1834 שוחררו העבדים באנטיגואה וב־1860 סופחה ברבודה למושבת אנטיגואה. ב־1871 הפכו אנטיגואה וברבודה לחלק מהפדרציה של איי ליווארד. ב־1956 התפרקה הפדרציה ושנתיים לאחר מכן, הצטרפה אנטיגואה לפדרציה של איי הודו המערבית, שהתפרקה ב־1962. ב־1967 זכתה אנטיגואה לממשל עצמי, וב־1981 ב-1 בנובמבר, בעצמאות.
מקור השם אנטיגואה הוא "עתיק" ומקור בשם ברבודה הוא "זקן".
כך שפירוש שם המדינה הוא עתיק וזקן.
פוליטיקה
אנטיגואה וברבודה הם חלק מחבר העמים הבריטי ובראש המדינה עומד המלך צ'ארלס השלישי, אשר נציגו באיים הוא המושל הכללי. הממשלה מהווה את הרשות המבצעת. ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג המפלגה הזוכה בבחירות לבית הנציגים (המונה 17 חברים), אשר נערכות כל 5 שנים. הסנאט, מונה גם הוא 17 חברים, אשר ממונים על ידי המושל הכללי.
כלכלה
כלכלת אנטיגואה וברבודה מתבססת בעיקר על תיירות. התיירות תורמת כ-64% מהתוצר הלאומי הגולמי, והחקלאות כארבעה אחוזים. הגידולים העיקריים הם כותנה, פירות וירקות, בקר, כבשים ועזים. ענף חשוב נוסף הוא הדיג. התעשייה, המייצרת מוצרי מזון ועץ, נייר, טקסטיל וצבעים, תורמת כ־12.5 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי.
מחוזות
האי אנטיגואה מחולק ל־6 קהילות:
1. קהילת סיינט ג'ורג'
2. קהילת סיינט ג'ון
3. קהילת סיינט מרי4. קהילת סיינט פאול
5. קהילת סיינט פטר
6. קהילת סיינט פיליפמרכז|מחוזות באנטיגואה
האי ברבודה והאי רדונדה מנוהלים במעמד של איי חסות תחת אנטיגואה.
גאוגרפיה
אנטיגואה וברבודה משתרעת על פני שלושה איים, בין הים הקאריבי לאוקיינוס האטלנטי. הגדול באיים הוא אנטיגואה (280 קילומטרים ריבועיים), שבו נמצאת הפסגה הגבוהה במדינה, הר בוגי (402 מטר מעל פני הים). אי האלמוגים השטוח ברבודה (161 קמ"ר) נמצא 40 קילומטרים מצפון-מזרח לאנטיגואה. האי הלא מיושב הזעיר רדונדה נמצא 40 קילומטרים מדרום-מערב לאנטיגואה.
מזג האוויר במדינה נוח. האקלים הוא טרופי מתון, בהשפעת רוחות הסחר. הטמפרטורות נעות בין 23 מעלות צלזיוס בחורף ל-30 מעלות בקיץ. הלחות נמוכה יחסית לאזור הטרופי, וכך גם כמות המשקעים העומדת על כ-1000 מ"מ בשנה. גשם יורד בכל חודשי השנה, וביתר-שאת בתקופה שבין אוגוסט לנובמבר. בשנים שחונות מהרגיל קיימת באיים מצוקת מים ממשית.
הוריקנים פוקדים את אנטיגואה וברבודה מדי שנה בממוצע.
המטבח האנטיגואני
תירס, בטטות ותפוחי אדמה משחקים תפקיד חשוב במטבח המקומי. דוגמה למאכל אנטיגואני פופולרי הוא דוקונה- כופתה מאודה מתוקה, עשויה מבטטות מגוררות, קמח ותבלינים. מאכל אנטיגואני נוסף הוא הפונגאי- פסטה עשויה מקמח תירס ומים.
דמוגרפיה
רוב האוכלוסייה במדינה (מעל 90%) הם צאצאי עבדים אשר הובאו על ידי הבריטים, או מולאטים, צאצאי אפריקנים ואירופים. חלק קטן מהתושבים הוא ממוצא אירופאי טהור, בעיקר אירי, בריטי ופורטוגלי. הפורטוגלים היגרו לאיים ממדיירה באמצע המאה ה-19. כן מתגוררת באיים אוכלוסייה קטנה ממוצא ערבי-נוצרי, שראשיתה בהגירה של סוחרים בתחילת המאה ה-20.
אוכלוסייה גדולה של ילידי "אנטיגואה וברבודה" וצאצאיהם, מתגוררת כיום בבריטניה. כנגדה קיימת גם הגירה אל האיים, בעיקר מאיים אחרים בים הקריבי ובפרט מהרפובליקה הדומיניקנית.
כשלושה רבעים מהתושבים הם נוצרים המשתייכים למספר רב של זרמים נוצריים. העדה הגדולה ביותר היא הכנסייה האנגליקנית, אחריה הקתולית, ואחריה כתות פרוטסנטיות שונות. יתר התושבים הם מאמיני דת הראסטפארי, מוסלמים או בהאאים. באנטיגואה שוכנת גם קהילה יהודית קטנה.
השפה הרשמית במדינה היא אנגלית, אך התושבים מדברים בעיקר בניב קריאולי מקומי.
בעיר הגדולה שהיא גם הבירה סנט ג'ונס מתגוררים כ-30 אלף תושבים. בערים משמעותיות אחרות אוכלוסייה לרבות ליברטה האוכלוסייה לא מגיע ל-4 אלף תושבים.
לקריאה נוספת
ג'מייקה קינקייד, מקום קטן, לוקוס הוצאה לאור, 2016. קינה נזעמת על גורלה של אנטיגואה תחת השלטון הקולוניאלי האנגלי ותחת השלטון המושחת שצמח בה לאחר שזכתה בעצמאות.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של ממשלת אנטיגואה וברבודה
משרד התיירות של אנטיגואה וברבודה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:איים בים הקריבי
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות אנגלית
קטגוריה:מדינות החברות בחבר העמים הבריטי
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1981 | 2024-06-21T15:49:44 |
ויסטן יו אודן | וִיסְטְן יוּ אוֹדְן (באנגלית: Wystan Hugh Auden; ידוע גם בשם W. H. Auden; 21 בפברואר 1907 – 29 בספטמבר 1973) היה משורר בריטי־אמריקאי.
ביוגרפיה
אודן נולד ביורק שבאנגליה, הצעיר בין שלושה בנים של ג'ורג' וקונסטאנס אודן, שניהם אנגליקנים אדוקים. אביו של אודן היה אדם משכיל ורחב אופקים, בקיא בספרות, ובעל ידע בלשונות הקלאסיות. במקצועו היה רופא, ובטרם מלאו שנתיים לבנו הצעיר, עקר מיורק לדרום ברמינגהאם, ובה היה לרופא עירוני. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי בחזיתות. כשמלאו לאודן שמונה שנים נשלח לפנימייה בסארי, שם היה תלמיד טוב למדי, אך עצל, רשלן, וחצוף. משם עבר לבית הספר הפרטי של גרשם שהתמחה בהוראת מדעים. בבית הספר ההוא, ששרר בו משטרם הקשוח המפורסם של בתי הספר הפרטיים האנגליים של ראשית המאה, גילה אודן שלושה דברים:
שאין בו עוד אמונה דתית, שהוא הומוסקסואל, ושברצונו להיעשות משורר.
מגרשם עבר אודן לאוקספורד, ולאחר שנה של לימודי מדעים פנה ללימודי ספרות ובחר להשתלם בשירה האנגלו-סאכסונית העתיקה. בתקופה זו ניהל אודן חיי חברה ענפים, יחסים הומוסקסואלים, ונעשה מנהיגה של קבוצת משוררים צעירים שנודעה לאחר מכן כ"קבוצת אודן", שאחד מהם סטיבן ספנדר, הוציא לאור את ספרו הראשון של אודן, שכלל את שיריו של אודן מ - 1928–1927 וכמה שירי בחרות.
שמאל|ממוזער| 156 פיקסלים|ויסטן יו אודן (מימין) עם כריסטופר אישרווד.
שנות ה-30 היו 'תור הזהב' של אודן, תחנתו הראשונה אחרי סיום לימודיו הייתה ברלין, שם שהה כשנה, החליף אהובים, וצפה מקרוב מאוד בגעש המהומות הפוליטיות. ב-1930 קבל משרה של מורה בבית ספר פרטי לנערים סמוך לגלאזגו. באותו הזמן פרסמה הוצאת "פֵייבּר את פֵייבּר" קובץ משיריו בשם 'שירים'. הקובץ קיבל ביקורות קרירות מכמה ממבקריה החשובים של לונדון, דבר שפגע באודן מאוד, אולם השירים עשו רושם אדיר על משוררים צעירים אחרים כדוגמת דילן תומאס.
אודן הורה במסירות כשלוש שנים, ולאחר מכן החל להשתכר מפרי עטו. ב-1935 נשא לאישה את אריקה מאן, בתו של תומאס מאן על מנת להעניק לה דרכון בריטי. לאחר מכן יצא לסדרת מסעות. בשנת 1936 הוא ביקר באיסלנד ביחד עם חברו לואיס מקנייס. בסופו של דבר הוא החליט להגר עם כריסטופר אישרווד - עימו חיבר שלושה מחזות שהוצגו בהצלחה -לאמריקה. עקירה זו, על סף מלחמת העולם ממש התפרשה כבגידה, אך עבור אודן הייתה זו נקודת מפנה כבירה בחייו, שכדבריו "עייף מלהיות משורר החצר של השמאל האנגלי". בחייו החדשים של אודן בארצות הברית התרחשו שני דברים מרכזיים, הפיכת הלב הנוצרית והחזרה לחיק הכנסייה האנגליקנית, ומפגשו עם צ'סטר קלמן שהיה עתיד להיות בן לווייתו עד סוף ימיו. בראשית שהותו באמריקה חי בקומונת אמנים בשם "בית פברואר", עם בנג'מין בריטן, קארסון מקאלרס, ואחרים. בשנת 1947 זכה בפרס פוליצר עבור הפואמה הנודעת שלו "עידן החרדה", הכתובה בגרסה מודרנית לשירה אנגלוסקסונית.
בשנת 1955 כתב אודן ביקורת ספרותית על הספר שר הטבעות מאת ג' ר.ר. טולקין. השניים הכירו עוד באנגליה כאשר אודן למד בקורס של טולקין, והמשיכו להתכתב אודות שר הטבעות גם לאחר מכן. איחדו ביניהם האהבה לאנגלית עתיקה, לכתיבה במסורת התנועה הרומנטית, והאמונה הדתית היוקדת. כמה מהמכתבים התפרסמו באסופת המכתבים של טולקין.
ב-1957 רכש אודן בית בכפר האוסטרי קירכשטטן, ומאז נהג לבלות חצי שנה בבית זה וחצי שנה בניו יורק. שנה לפני כן נבחר לכהונת "פרופסור לשירה" באוקספורד למשך חמש שנים, משרה שחייבה אותו לשאת בסך הכול 3 הרצאות בשנה. ותקופה זו עמדה בסימן עבודה בלתי נלאית, וקובצי השירה באו זה לאחר זה.
בחייו הפרטיים נעשה אודן בודד ומוסגר יותר, בעל הרגלי עבודה אדוקים אף יותר. העמיתים לקולג' שפגשו בו עם השנים, פגשו באדם שיכור למדי, שחזר על אותם נושאי שיחה, נשא דרשות ארוכות ונמנע בעקשנות מלהקשיב לבני שיחו. אולם אודן המשיך לעבוד, וכתב שירים חדשים. ב-28 בספטמבר 1973 קרא אודן משיריו לפני חברי "אגודת הספרות האוסטרית" ביוזפפלאץ, התנצל שעליו להשתמט מארוחת הערב, ופרש לחדרו למלון. למחרת היום נמצא מת במיטתו, לאחר שלקה באי-ספיקת לב.
באמצע שנות ה-90 עלתה הפופולריות של אודן הודות לסרט ארבע חתונות ולוויה אחת, שבו צוטט שירו "Funeral Blues" במלואו. בעקבות הסרט פורסם לקט של עשרה משיריו (ביניהם "Funeral Blues") בחוברת בשם "Tell Me the Truth about Love" שנמכרה בכ-275,000 עותקים.
קובצי שירה שפרסם
"מגן אכילס" (1955)
"מחווה לקליו" (1960)
"על אודות הבית" (1965)
"כל השירים הקצרים" 1925-1957 (1966)
"כל השירים הארוכים" (1968)
"עיר ללא חומות" (1969)
"שרבוטים אקדמיים" (1971)
"איגרת לבן סנדקות" (1972)
"תודה וערפל" (פורסם לאחר מותו, ב-1974).
מסות: "ידיו של הגון" (The Dyer's hand – 1962)
ספרים ותרגומים של אודן בעברית
מגן אכילס ושירים אחרים: 1927–1973, תרגום, מבוא והערות - עמינדב דיקמן, מאגנס, ירושלים, תשנ"ט 1998.
ו.ה. אודן: מבחר שירים, תרגם - נתן זך, "הנה", קונטרס לשירה, מס' 21, ירון גולן, 1998.
קריאה, כתיבה, תרגם - אביעד שטיר, מבוא - עמינדב דיקמן, הוצאת דחק, 2020.
אחד בספטמבר, 1939 ושירים אחרים, תרגם אברהם עוז, מוסף ספרות ותרבות בידיעות אחרונות, הליקון (כתב עת) וכתבי עת אחרים, 2023.
אברהם עוז, "סך הכל: יומן שירי - תרגומים ושירים", הוצאת פרדס, 2024.
לקריאה נוספת
וו.ה. אודן – 'מניפסט על התיאטרון' (מאנגלית: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
וו.ה. אודן – המלט (מאנגלית: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015.
וו.ה. אודן – היהודי הנודד, או מסעו של ק., מסה על פרנץ קפקא, (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016.
שירים בעברית
מפלת רומא
מאנגלית: אברהם עוז
עַל מְזָחִים הַלְמוּת גַּלִּים;
וּבְשָׂדֶה עָזוּב הַגֶּשֶׁם
מַכֶּה רַכֶּבֶת סְרָק נִנְטֶשֶׁת;
פּוֹרְעִים בִּנְקִיק הָהָר חוֹבְלִים.
לוֹבְשׁוֹת פְּאֵר שַׂלְמוֹת הָעֶרֶב;
סוֹכְנֵי אוֹצָר רוֹדְפִים בְּאַף
חוֹמְקֵי מִסִּים נָסִים בִּיעָף
בִּתְעָלוֹת עִיר סְפָר אַחֶרֶת.
טִקְסֵי כִּשּׁוּף נִסְתָּר שׁוֹלְחִים
זוֹנוֹת מִקְדָּשׁ לִישׂן עַד אוֹר.
לְכָל אִישׁ סֵפֶר בַּמִּסְתּוֹר
חֲבֵר דִּמְיוֹן, דְּבָרָיו קוֹלְחִים.
קָטוֹ, הוֹגֵה דֵּעוֹת, יַחֲקֹר אֶת
רָזֵי הַכְּתָב בַמִּסְתָּרִים.
אַךְ מַלָּחִים עֲבֵי שְׁרִירִים
מוֹרְדִים עַל לֶחֶם וּמַשְכֹּרֶת.
מִטַּת קֵיסָר חַמָּה לִשְׁנַיִם,
בְּעוֹד פָּקִיד עָלוּב כּוֹתֵב:
"אֶת מִשְׂרָתִי אֵינִי אוֹהֵב"
עַל טֹפֶס דַּק, וְרֹד שׁוּלַיִם.
בְּלי שֶׁפַע, בְּלי חֶמְלָה שׁופַעַַת
תִּדְגֹּר צִפּוֹר, רַגְלֶיהָ אֹדֶם,
עַל גַּל בֵּיצִים מְנֻקָּּדוֹת אֶל
מַרְאֶה עָרִים מֻכות שַׁפַּעַת
הַרְחֵק, וּבְמָקוֹם אַחֵר,
עֶדְרֵי אַיָּל גּוֹמְאִים מֶרְחָב
מִילֵי מִילִין בִּצּוֹת זָהָב
בְּשֶׁקֶט וּמַהֵר
קישורים חיצוניים
שירים של אודן בתרגום משה זינגר, באתר הוצאת כרמל
ניצה פרילוק, מאמר על השיר "בלוז לפליטים" מאת אודן
רונן סוניס, מאמר על שירת אודן
זיוה שמיר, תרגומי ו"י אודן, באתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית)
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים אנגלים
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:להט"בים בריטים
קטגוריה:משפחת מאן
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות
קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי
קטגוריה:זוכי פרס אוסטריה לספרות אירופית
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: שירה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1907
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1907
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1973
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1973
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס | 2024-08-01T04:39:55 |
טורקמניסטן | טורקמניסטן (בטורקמנית: Türkmenistan נהגה: טירקמנית'אן, ברוסית: Туркмения) היא מדינה השוכנת במרכז אסיה. בעברה הייתה חלק מברית המועצות (ונקראה באותה תקופה "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית"), והפכה למדינה עצמאית ב-27 באוקטובר 1991. אוכלוסייתה מונה כ-7,525,648 בני אדם (נכון ל-1 באוקטובר 2024).
רוב תושבי טורקמניסטן הם מוסלמים, והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
היסטוריה
במשך מאות בשנים, הטריטוריה של טורקמניסטן נכבשה על ידי אימפריות ומלוכות שונות עקב היותה מרכז מעבר חשוב באסיה המרכזית.
המדינה גובלת באפגניסטן בדרום-מזרח, באיראן בדרום, בקזחסטן בצפון, באוזבקיסטן בצפון ובמזרח, ויש לה חוף על הים הכספי. אלכסנדר מוקדון כבש אותה בדרכו להודו. לאחר מות אלכסנדר מוקדון, אימפריית פרתיה כבשה אותה ומלך פרתיה שלט על הממלכה מבירתו החדשה ניסה בטורקמניסטן – שרידי העיר מצויים היום בפרוור של הבירה אשגבאט.
ב וה-8 הביאו הערבים את האסלאם לאזור ובתקופה זו התהוותה דרך המשי המפורסמת בין סין ל ואירופה, והמסחר בטורקמניסטן קיבל תמריץ משמעותי.
ב וב הקים שבט הסלג'וק הטורקמני אימפריה אזורית שהתרחבה עד בגדאד (מאוחר יותר הטורקמנים הסלג'וקים ועמים טורקים אחרים התאחדו ויצרו את האימפריה העות'מאנית).
ב הוביל ג'ינג'יס חאן את המונגולים למסע כיבושים עד אירופה, וטורקמנים רבים מצאו את מותם עקב אכזריות המונגולים. לאחר מותו איבדו המונגולים את שליטתם בטורקמניסטן, עד שטימור לנג (צאצא של ג'ינג'יס חאן) השתלט על האזורים שאבדו והקים את האימפריה הטימורית.
ב ועד המאה ה-17 שלטו הפרסים בטורקמנים. התקופה התאפיינה במלחמות קשות בינם לבין עצמם. המלחמות השבטיות פיצלו והחלישו את הטורקמנים וב כבש הצאר הרוסי את האזור. שליטת הרוסים נמשכה עד מהפכת אוקטובר 1917 והמשיכה, אחרי תקופה של מאבקים לעצמאות (1917–1922), גם תחת השלטון הקומוניסטי עד שנת 1991. לאחר שהצבא האדום הקומוניסטי השתלט סופית על האזור בשנת 1922 הוקם בשנת 1924 בטורקמניסטן שלטון אוטונומי בשם "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית".
טורקמניסטן הכריזה על עצמאותה ב-27 באוקטובר 1991, יחד עם רוב מדינות הגוש הסובייטי לאחר התמוטטות ברית המועצות.
פוליטיקה
משטרו של ניאזוב
באופן רשמי, מוגדרת טורקמניסטן כרפובליקה דמוקרטית שבראשה עומד נשיא, אולם בפועל השלטון במדינה אינו דמוקרטי. מאז עצמאותה באוקטובר 1991, שלט בה ספרמורט ניאזוב שליטה מלאה. ב-28 בספטמבר 1999, אף הורחבה תקופת כהונתו לצמיתות על ידי הפרלמנט (מג'לס). המפלגה הדמוקרטית של טורקמניסטן (DPT), מפלגתו של ניאזוב, הייתה המפלגה החוקית היחידה במדינה, ואין אופוזיציה. לפני קבלת העצמאות נקראה מפלגת השלטון "המפלגה הקומוניסטית של הרפובליקה הסובייטית של טורקמניסטן".
ניאזוב יזם פולחן אישיות סביבו, וכינה את עצמו "טורקמנבאשי" (אבי הטורקמנים). פניו נראו בכל מקום ועל כל דבר במדינה התנוססה תמונתו, החל בשטרות כסף ובטפסי בנקים, וכלה במודעות רחוב בערים, בבתי ספר ואפילו על בקבוקי וודקה. הנשיא גם שינה את שם חודש ינואר לשמו, והעניק לחודשים האחרים את שמות בני משפחתו. על מגדל גבוה בעיר הבירה הציב פסל זהב בדמותו, המסתובב במשך היום כך שפנה תמיד אל השמש; ספר שכתב ניאזוב, שתוכנו הוא אפוס המגולל את תולדות האומה הטורקמנית, הופיע בכל הספריות הציבוריות ובתוכניות הלימוד, וכל האזרחים חויבו לקרוא בו. בקיאות בספר נדרשה כתנאי לקבלת שירותים שונים. פולחן האישיות, לטענת ניאזוב, נועד "ליצור אחדות טורקמנית שתגבש את האומה הטורקמנית."
בין השאר חוקק ניאזוב חוקים יוצאי-דופן, כמו איסור על גידול שפמים וזקנים, או איסור על האזנה לאופרה. כל האזרחים חויבו לשאת תעודות זהות בכל עת, והוטלו מגבלות חמורות על כניסה למדינה ויציאה ממנה. כאשר עלה ניאזוב לשלטון הוא הצהיר כי עד שנת 2020 יחולקו מים, מלח, חשמל וגז חינם לכל התושבים. בשנת 2006 הודיע שמועד התחלת ההטבות יידחה בעשר שנים, לשנת 2030.
על אף שחוקת טורקמניסטן מגינה על חופש העיתונות, שלטה הממשלה בתקשורת, והיו קיימים רק שני עיתונים לא-ממשלתיים – "אדלט" ו"גלקיניש", שאף הם נוסדו בצו הנשיא. תחנות הכבלים שהיו קיימות במדינה בשנות ה-80 נסגרו, ומהתושבים נמנעה גישה לאינטרנט.
הכוח העצום שרוכז בידי הנשיא ומקורביו הוביל לשחיתות גדולה. שחיתות זו לא טופלה, כיוון שמערכת המשפט הייתה כפופה למשטר, וכל השופטים מונו על ידי ניאזוב לכהונה של חמש שנים ללא פיקוח הרשות המחוקקת.
ניאזוב שלט במדינה עד מותו ב-21 בדצמבר 2006.
משטרו של גורבנגולי ברדימוחמדוב
גורבנגולי ברדימוחמדוב התמנה כיורשו של ניאזוב, וב-11 בפברואר 2007 נבחר ברוב של 89 אחוזים לנשיא. עם בחירתו הודיע ברדימוחמדוב כי ימשיך את דרכו של ניאזוב, אך בפועל החל לצמצם משמעותית את פולחן האישיות של קודמו ופעל להפסקת הבידוד הבינלאומי של המדינה. כמו כן הסיר חלק מההגבלות שהוטלו על חופש המידע, חופש העיתונות וחופש התנועה במדינה.
עד לשנת 2012 התקיימה במדינה רק מפלגה בודדת. לאחר הסדרת החוק, הוקמה מפלגה נוספת – מפלגת התעשיינים והיזמים. בבחירות לפרלמנט שנערכו בשנת 2017 היא זכתה ב-11 מושבים מ-125. המפלגה נחשבת ככלי של המפלגה השלטת למניעת ביקורת על כך שטורקמניסטן היא מדינה של מפלגה אחת.
על אף שיגור לוויין התקשורת הראשון של טורקמניסטן באפריל 2015, TurkmenAlem52E/MonacoSAT הוציאה הממשלה איסור גורף על שימוש בצלחות לוויין ופתחה בתהליכים של הריסת צלחות הלוויין הקיימות, לפי דיווח, כדי לפגוע באפשרות לשמוע את Radio Azatlyq, השידור הטורקמני של רדיו אירופה החופשית.
ברדימוחמדוב הודיע בשנת 2022 על בחירות בזק בהן התמודד מועמד יחיד, בנו, סרדאר ברדימוחמדוב שנחשב כיורשו המיועד.
סרדאר ברדימוחמדוב זכה בבחירות לנשיאות טורקמניסטן ב-2022 ברוב של כ-73% מקולות המצביעים. הבחירות הוגדרו על ידי משקיפים מהמערב כלא חופשיות ולא הוגנות.
כלכלה
כלכלת המדינה מבוססת על חקלאות, גידול מקנה, משאבי נפט וגז טבעי רבים, המפורסם שבהם הוא מכתש האש הנקרא "שער הגיהנום" שליד הכפר דרווזה שבמרכז המדינה. 3% משטח המדינה משמשים את החקלאות, 61.5% מהשטח משמשים למרעה, 8% מכוסים יערות.
הגידולים העיקריים: חיטה, כותנה, שעורה, אורז, תירס, תפוחי אדמה, טבק, ירקות ופירות.
גידול מקנה: בקר, צאן, חזירים.
הדיג בים הכספי מניב 38,000 טון דגים בשנה. 43% מכוח העבודה מועסקים בחקלאות, יערנות ודיג.
התעשייה במדינה מועטה ועוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית והמכירות. מייצרים תזקיקי נפט, טקסטיל, מוצרי צמר, מוצרי מזון. 15% מכוח העבודה מועסקים בתעשייה.
המדינה עשירה בגז טבעי אך נמנעה בשנים האחרונות מלמכור אותו למדינות זרות.
תחבורה
24,000 ק"מ דרכים, מתוכן 19,500 כבישי אספלט. 2,180 ק"מ מסילות ברזל.
נהר אמו דריה משמש עורק תחבורה פנימי חשוב. בצי הסוחר 34 אוניות שנפחן כולל 33,000 טון.
לחברת התעופה הלאומית "טורקמניסטן איירלינס" 36 מטוסים. היא מקיימת בעיקר קשרי תעופה עם מדינות שכנות ומדינות מזרח ומערב אירופה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|270px|הרי קופתדאגן
גודלה של המדינה הוא 488,100 קמ"ר. על כ-70% משטחה משתרע מדבר קאראקום.
מרכז הארץ נשלט על ידי מדבר קאראקום ושקע טוראן אשר ברובם שטוחים. לאורך הגבול הדרום מערבי מתפרס רכס קופטדאג על פני 2,912 קמ"ר. הנקודה הגבוהה ביותר היא הר Aýrybaba (שמו הרשמי שונה ב-2004 לכבוד ניאזוב: Beýik Saparmyrat Türkmenbaşy belentligi) המתנשא לגובה 3,138 מטר.
הרמה היחידה במדינה היא רכס קופטדאג בדרום מערב, והנהרות הראשיים של המדינה הם אמו דריה והרי רוד. בצפון מערב המדינה נמצאת לגונת גאראבוגאזקול.
האקלים הוא יבשתי צחיח ברוב שטחה של המדינה. הבדלי הטמפרטורה בין החורף לקיץ ובין היום והלילה גדולים. הטמפרטורות הממוצעות של החודש הקר ביותר ושל החודש החם ביותר הן: לחוף הים הכספי 0 ו-32, בדרום מזרח 6- ו-32, בצפון מזרח 13- ו-33. הגשמים יורדים באביב ובחורף וכמותם הממוצעת 75–300 מ"מ. בהרים כמותם יותר גדולה.
דמוגרפיה
270px|שמאל|ממוזער|טורקמני לבוש בגדים מסורתיים
אוכלוסיית טורקמניסטן מונה כ-6.4 מיליון נפש. תוחלת החיים הממוצעת היא 68.69 שנים. ממוצע הילודה הוא 2.7 צאצאים לאישה.
מבחינה אתנית, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה היא הטורקמנים המהווים כ-85% מהאוכלוסייה. קיימים מספר מיעוטים אתניים גדולים כמו האוזבקים המהווים 5% מהאוכלוסייה, הרוסים המהווים 4% מהאוכלוסייה, ועוד 6% מורכבים מקזחים, טטרים, ארמנים, אזרים, אוקראינים ואחרים.
מבחינה דתית רוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה מוסלמית סונית אשר מהווה 89% מהאזרחים. 9% נוספים הם נוצרים-אורתודוקסים ויתר האוכלוסייה, כ-2%, מתחלקים בין דתות שונות או שאין לגביהם נתונים ספציפיים.
השפה המדוברת ביותר במדינה (שהיא גם השפה הרשמית במדינה) היא השפה הטורקמנית אשר מדוברת בפי 72% מהאוכלוסייה. השפה הרוסית מדוברת בפי 12% והיא אחד השרידים שנותרו מהשלטון הסובייטי. השפה האוזבקית מדוברת בפי 9% מהאוכלוסייה ועוד 7% מדברים בשפות שונות (ביניהן השפה הבלוצ'ית ).
יהדות טורקמניסטן
בתקופת ברית המועצות ועד לפירוקה בתחילת שנות ה-90 חיו בטורקמניסטן מאות יהודים.
מוצאם של היהודים היה מאיראן, אפגניסטן ואוזבקיסטן. יהודי טורקמניסטן חיו יחדיו בקהילות קטנות ושמרו על המסורת היהודית.
רוב בני הקהילה חיו בערים יילותן וביירמלי שבמחוז מארי ובעיר טורקמנאבאט שם יש בית כנסת ושני בתי עלמין יהודיים.
עם פירוקה של ברית המועצות יהודי טורקמניסטן עזבו לישראל בעיקר לחולון ולניו יורק בארה״ב.
שלטון מקומי
טורקמניסטן מורכבת מחמישה מחוזות הקרויים בשפה המקומית "וילאייטלאר" (צורת יחיד: וילאייט), ועיר עצמאית אחת:
מחוז אחאל
מחוז בלקן
מחוז דשוגוז
מחוז לבאפ
מחוז מרי
אשגבאט – עיר עצמאית200px|מרכז|מחוזות טורקמניסטן
תרבות ותקשורת
טלוויזיה
הטלוויזיה נפוצה משנות השבעים של המאה העשרים והיא מקור הנאה פופולרי בקרב האוכלוסייה המקומית. אולם מאז קבלת העצמאות והמשטר החדש כל מקורות התקשורת נמצאים בידי השלטון ומיועדים להלל את המדינה והעומד בראש בלבד, כיום במדינה 7 ערוצי תקשורת העוסקים בשבח של תחומים תרבותיים לאומיים שונים ועוברים מערכת סינון נוקשה מצד השלטון.
אינטרנט
לאוכלוסייה מצומצמת במדינה יש גישה לאינטרנט בטורקמניסטן והתכנים שעומדים לרשות המשתמשים מסוננים באופן מסיבי בידי השלטון לרשימה מאוד קטנה של תכנים.
ראו גם
יהדות טורקמניסטן
קישורים חיצוניים
פורטל ממשלת טורקמניסטן - אתר רשמי
חדשות טורקמניסטן
צור שיזף, טורקמניסטן , באתר המחבר
הרודן שהחליף את שמות חודשי השנה על שמו, באתר כאן - תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות טורקיות
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-10-06T15:47:48 |
טורקומניסטן | REDIRECT טורקמניסטן | 2004-11-08T12:11:18 |
קורוזיה | שמאל|ממוזער|250px|קורוזיה. הצבע הירוק אופייני לקורוזיה של נחושת, וגווני חום-אדמדם אופייניים לקורוזיה של ברזל. לכן ניתן להניח כי יסודות אלה קיימים בשפע במתכת שבתמונה.
250px|שמאל|ממוזער|שלט אזהרה המופיע על חומרי ניקוי מסוכנים
ממוזער|סימני קורוזיה על סוללה חשמלית
קוֹרוֹזְיָה (מאנגלית: Corrosion; בעברית: שִׁיתּוּךְ) הוא תהליך כימי, הנובע מחשיפה לסביבה - מגע של חומר בחומר אחר (חמצן, למשל) או סביבה חומצית או בסיסית במיוחד. על פי רוב, השימוש המילה קורוזיה מתייחס לחמצון אלקטרוכימי של מתכת, למשל מחמצן אטמוספירי. דוגמה מוכרת של קורוזיה בחיי היום-יום היא חלודה - תחמוצת ברזל שנוצרת כשברזל בא במגע עם אוויר (חמצן ולחות) לאורך זמן, והופעתה מואצת בנוכחות מים.
במקום שבו מתרחשת קורוזיה נוצרת תרכובת של המתכת - תחמוצת או מלחים. מכיוון שתרכובת זו חלשה ונקבובית בדרך כלל, היא מתפוררת עד מהרה וגורמת להרס המתכת. נזקי הקורוזיה מהווים שיקול חשוב מאוד בתכנון מבנים מתכתיים ובתעשיות מתכת שונות, דוגמת תעשיית התעופה, תעשיית הרכב, כורים גרעיניים, מבנים, מכלים וצינורות. ניתן להגן על מתכת בפני קורוזיה במגוון אמצעים: ציפוי במתכת אחרת, העמידה לגורמי הקורוזיה (דוגמת אבץ במקרה של חמצן או כרום) או צבע עמיד יותר לקורוזיה, ציפוי בחומר שמנוני למניעת מגע של המתכת עם מים, או יצירת מגע עם מתכת אחרת בעלת פוטנציאל חיזור גבוה יותר, אשר משותכת במקום המתכת המוגנת (הגנה קתודית).
במתכות מסוימות, שכבת הקורוזיה הנוצרת היא קשה וצמודה למתכת, ולכן היא אוטמת את המתכת ובכך מפרידה אותה מסביבתה ומונעת את המשך הקורוזיה. דוגמה למתכת כזו היא האלומיניום: החמצן באוויר מחמצן את האלומיניום ויוצר שכבה של התחמוצת Al2O3 (אלומינה), שמבודדת את האלומיניום שמתחתיה מהחמצן באוויר, וכך עוצרת את תהליך הקורוזיה.
סוגי קורוזיה
קורוזיה אחידה (כללי) - במקרה זה משטח החומר מותקף בצורה אחידה, כך שניתן להעריך את קצב הפחתת עובי המבנה. דרכים למניעת קורוזיה אחידה הן ציפויים, צביעה, שימושי בחומרים מעכבי קורוזיה, והגנה קתודית.
קורוזיה גלוונית - זו נגרמת על ידי מגע חשמלי וקשר אלקטרוליטי (כמו תמיסת מי מלח) בין שתי מתכות הנבדלות בפוטנציאל הכימי שלהן.
קורוזיית נקיקים (crevice) - זו מתרחשת במשטחים שבהם אין ערבוב של האלקטרוליט. באזור שבו אין ערבוב של האלקטרוליט תהיה ירידה בריכוז החמצן, והקורוזיה תגבר.
קורוזיית גימום (pitting) - קורוזיה זו פוגעת באופן מקומי בפני השטח של מתכת. אופיינית למתכות שבהן נפגעת שכבת הפסיבציה המגנה. באזורים בהן נפגעה שכבה זו, מתקדמת המסה אנודית של המתכת.
קורוזיה בין-גרעינית (intergranular) - זו נגרמת כתוצאה מאי רציפות במבנה החומר בין הגרעינים השונים.
קורוזיית שחיקה (אברזיה) - הקורוזיה נוצרת עקב תנועה של נוזל קורוזיבי על פני השטח של המתכת. דבר זה גורם להגדלת החשיפה של המתכת לתקיפה של הנוזל הקורוזיבי.
קורוזיית מאמצים (stress corrosion) - זו נוצרת כאשר ישנם מאמצים נמוכים בסביבה קורוזיבית. עקב הסביבה הקורוזיבית נוצר כשל שנראה ככשל מכני עקב המאמצים, אך הוא למעשה נוצר בעידוד הסביבה הקורוזיבית ולא היה נוצר אחרת.
ראו גם
חלודה
חמצון חיזור
גלוון
הנדסת חומרים
זחילה (דפורמציה)
קישורים חיצוניים
מילון למונחי שיתוך (1985), באתר האקדמיה ללשון העברית
קטגוריה:הנדסת חומרים
קטגוריה:הנדסה כימית
קטגוריה:מטלורגיה | 2024-01-29T13:09:01 |
דגל פלאו | דגל פלאו אומץ רשמית ב-1 בינואר 1981 עת שהאיים קיבלו עצמאותם מאת ארגון הנאמנות של האומות המאוחדות.
עיצובו של הדגל מתבסס על עיצוב דגל יפן ודגל בנגלדש.
בדומה לדגלי מדינות איים אחרות באזור מרכז האוקיינוס השקט, צבעי הדגל מסמלים את מיקום המדינה. הכחול מסמל את האוקיינוס השקט והצהוב את מיקום האי במרכזו. בשונה מדגלי יפן ובנגלדש, העיגול, המצוי בהסטה מסוימת לכיוון הניצב ממרכז הדגל, מסמל את הירח ולא את השמש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
פלאו
קטגוריה:פלאו: סמלים לאומיים
פלאו
פלאו | 2024-09-29T08:43:26 |
לוטמיים | הלוטמיים הם משפחת פרחים. בעת הפריחה מכסים פרחיה בשפע את השיחים בחורשות הים־תיכוניות. משפחה קטנה זו מונה כ־170-200 מינים בשמונה סוגים המרוכזים בעיקר באזורים הממוזגים של אירופה ואגן הים התיכון, עם נוכחות בצפון אמריקה ומינים אחדים גם באמריקה הדרומית. רוב הלוטמיים הם שיחים ובני־שיח נמוכים, ומיעוטם עשבים, והם מעדיפים בתי גידול יבשים ופתוחים לאור שמש. בני משפחת הלוטמיים גדלים היטב בקרקעות דלות ומינים רבים מביניהם מאכלסים גינות נוי ברחבי אירופה והעולם.
מורפולוגיה
ללוטמיים פרחים בולטים בצבעים צהוב, ורוד ולבן, בעלי תוחלת חיים קצרה. הפרחים דו־מיניים נכונים, בודדים או סדורים בתפרחת מסוימת, לרוב בעלי חמישה עלי כותרת ולעיתים שלושה (הסוג Lechea). עלי הכותרת מפורדים, מקומטים בניצן הסגור, ולעיתים נשארים מקומטים גם בפרח הפתוח (לוטם שעיר ושמשון השלחופיות). בגביע חמישה עלים, שלושה מהם רחבים ויוצרים את הדור הפנימי, ושני האחרים צרים מהם במידה ניכרת ויוצרים את הדור החיצוני. לעיתים שני עלי הגביע החיצוניים מצטמצמים לכדי חפיות, ומשאירים גביע בן שלושה עלים בלבד.
האבקנים מרובים ובעלי אורך בלתי אחיד, יושבים על דיסקית. זירי האבקנים חופשיים. השחלה עילית, בעלת שלושה עלי־שחלה בדרך־כלל, עם שליות דפניות ושתי ביציות או יותר על כל שליה. הפרי הלקט בעל חמש או עשר קשוות (שלוש ב־Helianthemum). הזרעים קטנים, בעלי קליפה קשה ובלתי חדירה למים, ומשקלם נע בסביבות 1 גרם.
אקולוגיה
יכולתם של הלוטמיים להשתלט בהצלחה על בתי גידול ים־תיכוניים רבים נובעת משתי תכונות אקולוגיות חשובות: זיקה למיקוריזה והתחדשות מהירה אחרי שרפה.
רוב מיני הלוטמיים מסוגלים ליצור מערכת סימביוטית עם פטריית שורש מסוג Tuber. במערכת זו, הפטרייה משלימה את מערכת השורשים בתפקיד ספיגת המים והמינרלים מתוך הקרקע, ובכך מאפשרת לצמח המארח להתקיים על קרקעות דלות במיוחד, כגון קרקעות קירטון. בפרט, תכונה מעניינת של T. melanosporum היא יכולת הפטרייה להמית את כל הצמחייה מלבד המארח באזור התפתחות התפטיר שלה, ובכך להקנות לצמח בלעדיות על אזור הקרקע הסמוך.
כמו כן, הלוטמיים הסתגלו בצורה אופטימלית לשריפות יער הפוקדות תכופות את אזורנו. הזרעים הרבים המבשילים בכל עונה אינם נובטים בעונת הצמיחה הבאה. קליפתם הקשה אינה מאפשרת חדירה של מים והנביטה כתוצאה מכך, והזרעים נשארים תקופה ארוכה במצב של תרדמת. גודלם הזעיר מאפשר להם לחדור פנימה אל תוך הקרקע. כאשר השרפה פוקדת אזור מסוים ומחסלת את הצמחייה שבו, מתרככת קליפת הזרעים כתוצאה מהחימום, והזרעים ששרדו נובטים זמן קצר אחרי השרפה. מנגנון זה מאפשר ללוטמיים להגיע למלאי זרעים רדומים גדול, שרובו נובט בבת אחת וכך מתקבל יתרון על־פני צמחים אחרים באכלוס השטח שהתפנה.
שימושים
הסוגים לוטם (Cistus), שמשון (Helianthemum) ו־Halimium מהווים שיחי נוי מצוינים בזכות פריחתם היפה. דרישות הקרקע שלהם מעטות, והם שורדים היטב גם את החורף המושלג של צפון אירופה ואנגליה, אף שאינם גדלים שם בבר.
ממיני לוטם, במיוחד מ־Cistus ladaniferus, מפיקים שרף ריחני המשמש בתעשיית הבשמים.
היכולת של לוטמיים ליצור מיקוריזה עם פטריית הכמהין (Tuber) שהיא מעדן יקר ערך, הובילה למחקרים אחדים שניסו להשתמש בצמחים אלה כמארחים לכמהה בבתי גידול תרבותיים. גודלם הקטן של שיחי הלוטמיים עשוי לתת יתרון כלכלי על פני השימוש בעצי אלון ואורן שהם המארחים הנפוצים של גידולים כאלה, שכן הם תופסים פחות קרקע ועשויים לתת יותר תנובה ליחידת שטח. עם זאת, עד עתה לא התקבלו תוצאות מסחריות בתחום מחקר זה.
לקריאה נוספת
זהרי מיכאל (1982). כל עולם הצמחים: מורפולוגיה, ביולוגיה, סיסטמטיקה ואבולוציה, עמ' 383. תל אביב: עם עובד, תשמ"ב.
חן קלרה (1982). משפחת הלטמיים. מתוך: אלון עזריה (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל: אנציקלופדיה שימושית מאוירת, כרך 10, עמ' 229. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1789
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנטואן-לורן דה ז'יסייה
קטגוריה:משפחות צמחים | 2023-04-02T03:45:18 |
דגל אנטיגואה וברבודה | דגל אנטיגואה וברבודה (באנגלית: Flag of Antigua and Barbuda) הוא דגלה הלאומי של אנטיגואה וברבודה. הוא אומץ ב-27 בפברואר 1967 ועוצב על ידי האמן והפסל המקומי סר רג'ינלד סמואלס.
בעקבות הענקת ממשל עצמי למדינה בשנת 1967, נערכה תחרות לבחירת דגל הלאום, שבה הוגשו למעלה מ-600 עיצובים שונים. הדגל כולל כמה צבעים שלהם משמעויות שונות:
השחור בראש הדגל מסמל את המוצא האפריקאי של התושבים. השמש הצהובה הזורחת על הצבע השחור מסמלת את זריחתו של עידן חדש. הצבעים הכחול והלבן מתחת לשמש מסמלים את הים הקריבי והחול בהתאמה. המשולשים האדומים מימין ומשמאל מסמלים את הדינמיות והאנרגיה של התושבים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אנטיגואה וברבודה: סמלים לאומיים
אנטיגואה וברבודה
אנטיגואה וברבודה
אנטיגואה וברבודה | 2024-09-08T11:14:02 |
דגל טורקמניסטן | דגל טורקמניסטן הוא הדגל הלאומי של טורקמניסטן.
היסטוריה
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית אימצה ב-1 באוגוסט 1953 דגל בו הוספו לדגל ברית המועצות שני פסם כחולים בהירים בחלק התחתון. הדגל שימש את טורקמניסטן את 27 בינואר 1992, כשטורקמניסטן אימצה את הבסיס לדגלה הנוכחי.
ב-1997 הוסף בתחתית הקו האדום שני ענפי עץ זית, לסמל שלום.
הדגל קיבל את עיצובו הנוכחי ב-24 בינואר 2001, כשהיחס שונה מ-1:2 ל-2:3, והגוון הירוק הוחלף בגוון בהיר יותר.
עיצוב
הדגל הוא ירוק ובו פס אנכי בצבע אדום ליד צד התורן, המכיל חמש דוגמאות המשמשות בהכנת שטיחים המסודרות בערמה מעל שני ענפי זית מוצלבים, בדומה לדגל האומות המאוחדות. ליד הפס בפינה העליונה מופיעים חמישה כוכבים וסהר, בצבע לבן. חמשת השטיחים מייצגים את חמשת השבטים המרכזיים בטורקמניסטן - טקה, יומוט, ארסרי, צ'ודור וסאריק - מלמעלה למטה. שבטים משניים יותר, לרבות שבט הסאליר שירד מגדולתו בתבוסה צבאית לפני העת החדשה, אינם מיוצגים בדגל. הסהר בדגל מסמל את האסלאם וחמשת הכוכבים מסמלים את חמשת המחוזות במדינה.
דגל זה מכיל את הריכוז השני בגודלו של הצבע הירוק (אחרי דגל ערב הסעודית) – 83.5% ממנו צבועים בירוק.
הדגל מתואר לעיתים קרובות כדגל המפורט ביותר בעולם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
טורקמניסטן
קטגוריה:טורקמניסטן: סמלים לאומיים
טורקמניסטן
טורקמניסטן
טורקמניסטן | 2024-09-14T05:41:51 |
לכידות קבוצתית | לכידות קבוצתית היא סך כל הכוחות הפועלים על החברים בקבוצה ומשכנעים אותם להישאר בה.
כל קבוצה מושתתת על מספר נורמות המאפיינות אותה ומייחדות אותה. פרט החורג מנורמות הקבוצה יסולק או שיופעלו עליו סנקציות כדי לחזור לתלם.
יש שני סוגי כוחות המשפיעים על חברי הקבוצה:
כוח שלילי: נתון הגורם לחבר קבוצה לרצות להינתק ממנה.
כוח חיובי: נתון המחבר את חבר הקבוצה לקבוצה עצמה.
רמת הלכידות החברתית של קבוצה, נמדדת ביכולת של חבריה להישאר נאמנים לערכיה. ככל שהרצון של חבריה (כוח חיובי) להישאר בקבוצה גדול מהרצון של חברים בה (כוח שלילי) לעזבה, הלכידות החברתית בקבוצה גוברת.
דוגמאות לכוחות חיוביים - היוצרים לכידות בקבוצה:
מטרה משותפת
איום משותף על חברי הקבוצה
הרגשת שותפות בין חברי הקבוצה
ערכים משותפים
חוויות הצלחה משותפות.
קיימת סכנה בלכידות קבוצתית קיצונית, המכניעה את הפרט ומונעת ממנו ביטוי אישי והתפתחות עצמית.
מדידת הלכידות
ניתן למדוד את מידת הלכידות של קבוצה חברתית, במטרה לעמוד על מצבה ודרכי פעולתה המשותפים. דרך אפשרית למדידה היא סוציומטריה. בדרך זו עוקבים אחר המצבים החברתיים בין חברי הקבוצה ומידת הדדיות הקשרים הנוצרים בין חבריה.
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית | 2022-07-06T03:36:25 |
יצהר | יִצְהָר היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי-תורני בגב ההר בשומרון, מדרום לשכם. היישוב הוקם בכ"ב באב ה'תשמ"ג (1 באוגוסט 1983) כהיאחזות נח"ל שנקראה רוגן (מעין "מחווה" צינית לרונלד רייגן שקרא יום קודם להקפאת ההתנחלויות) שאוזרחה בי"ח בתמוז ה'תשמ"ד (18 ביולי 1984) על ידי גרעין משפחות שהקים במקום יישוב קהילתי. ביישוב וסביבו מתגוררת כמות גדולה יחסית מנוער הגבעות בשומרון. הוא שוכן על פסגת רכס ג'בל סלמאן, שגובהו 818 מטר, ומפסגתו נשקפת תצפית מחיפה שבצפון ועד אשקלון בדרום. יש המשערים שהרכס הוא הר צלמון המוזכר במקרא. שם היישוב, שפירושו שמן, ובפרט שמן זית, רומז לעצירת שמן, בדומה לשם הכפר הסמוך עסירה אל-קבלייה.
אוכלוסייה
250px|ממוזער|בית כנסת ביצהר
250px|ממוזער|שמחת בית השואבה ביצהר
250px|ממוזער|בית הכנסת הספרדי ביצהר
התושבים במקום משתייכים ברובם למגזר החרדי לאומי, ולחלקם קשר עם חסידויות חב"ד וברסלב. כל עבודות הבנייה במקום, כמו גם עבודות העפר, החקלאות וסלילת הכבישים הפנימיים, נבנים ומתבצעים מתוך עיקרון אידאולוגי אך ורק בעבודה עברית. תושבי המקום מעבדים מאות דונמים ממערב ומצפון ליישוב, ומגדלים בהם זיתים, גפנים ותבואה.
בעקבות פינויו של קבר יוסף בשכם עם תחילתה של האינתיפאדה השנייה עברה ישיבת עוד יוסף חי ששכנה בו ליצהר. בראשות הישיבה עומד הרב יצחק שפירא, ונשיא מוסדות הישיבה הוא הרב יצחק גינזבורג. באלול תשע"ד הוקמה ביישוב ישיבת "רועה ישראל", בראשות רב היישוב, הרב דוד דודקביץ'.
בשנת 2009 קיבל היישוב פרס מאת מועצה אזורית שומרון על הגידול במספר התושבים.
תורמי כליה
ישראל מובילה בעולם, בפער משמעותי, בתרומת כליה אלטרואיסטית. כ־60 אחוז מתורמי הכליה מגיעים מהמגזר הדתי לאומי.
היישוב התפרסם עקב אחוז תורמי הכליה האלטרואיסטים הגבוה שבו. לדברי הרב אברהם ישעיהו הבר, יושב ראש עמותת מתנת חיים, ב-2016 כ-1.5% מתושבי היישוב תרמו כליה. מרבית התרומות יועדו ליהודים בלבד.
מאחזים
בתחומי יצהר נמצאים תשעה מאחזים (אתר היישוב מגדיר אותם כ"שכונות נלוות"):
מצפה יצהר (נ"ג 693)
גבעת להבה ("המזרחית")
תקומה (גבעה 725)
מגד שמיים
חוות שקד
נחלה
שלהבת
שלהבת יה
"קומי אורי" ("הכיפה הסרוגה")
אירועי אלימות
פיגועי טרור
במהלך השנים, הותקף היישוב פעמים רבות על ידי מחבלים פלסטינים מכפרים סמוכים; ואף היו קורבנות בנפש. לטענת תושבים מיצהר, מדי שנה בשנה פורצות שריפות כתוצאה מהצתות זדוניות בידי פלסטינים, אשר גורמות לנזק רב.
ב-4 באוגוסט 1998 נורו ונרצחו שניים מתושבי היישוב במהלך סיור ביטחוני – שלמה ליבמן והראל בן נון. שני המחבלים, ניזאר רמדאן וחוילד רמדאן, מהכפר תל הסמוך נעצרו ונידונו למאסר עולם, אך שוחררו ב-2011 כחלק מההסכם לשחרור גלעד שליט. לזכרם של שני הנרצחים הוקמה במקום הרצח שכונת שלהבת (שלמה ליבמן הראל בן-נון תנצב"ה) שבה מתגוררות כ-30 משפחות.
במוצאי שבת, 8 ביוני 2002, חדר מחבל ליצהר וירה לכל עבר, עד שנורה ונהרג. במהלך חילופי האש עמו נפצעו ארבעה חיילים.
ב-13 בספטמבר 2008 חדר מחבל בן 17 מהכפר עסירה אל-קבלייה לשכונת שלהבת במערב היישוב, הצית בית גדול שבו התגוררה משפחה עם כמה ילדים (משפחת בן שלמה) ודקר ילד בן 9 מספר פעמים. בבוקר השבת ירדו עשרות תושבים מיצהר והתעמתו עם תושבי הכפר.
בשבת, 20 בספטמבר 2008, חדר מחבל בשנית לשכונת שלהבת. לאחר שזוהה בידי כוחות הביטחון הוא השליך לכיוונם בקבוק תבערה, ומייד נורה ונהרג. מחבל זה היה אחיו של המחבל שחדר ליצהר שש שנים קודם לכן.
ב-25 ביוני 2021 מחבל פלסטיני חדר לשכונת "מצפה יצהר" ותכנן לבצע פיגוע דקירה. רכז הביטחון של היישוב נטרל את המחבל.
ב-9 באוגוסט 2021 מחבלת ניסתה לבצע פיגוע דקירה בכניסה ליישוב ונוטרלה.
ב-5 במרץ 2024 מחבל ביצע פיגוע דקירה בצומת "יצהר הגדולה" ( כ-4 ק"מ מהישוב) ונוטרל.
אירועי אלימות ו"תג מחיר"
שמאל|ממוזער|250px|ציון השייח' סלמן אל פארסי (סלמאן הפרסי) בשטח היישוב, 2006
שמו של היישוב עולה לעיתים קרובות בהקשר של סכסוכים אלימים של תושביו עם פלסטינים תושבי האזור ועם צה"ל ומשטרת ישראל. המעשים האלימים כונו בשם: "תג מחיר" או ערבות הדדית; כך בהודעות התושבים ושלוחיהם שנתקבלו באמצעי התקשורת.
בספטמבר 2008 לאחר הפיגוע בבית בשכונת שלהבת ירדו רבים מתושבי יצהר לכפר עסירה אל-קבלייה שממנו בא המחבל. לפי הנטען הם השחיתו רכוש, תקפו תושבים ערבים ופצעו כמה מהם. ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, גינה את האירוע.
באוגוסט 2011 הוציא אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי צווי הרחקה ל-12 תושבי יצהר ותלמידי הישיבה בה, לאחר שעלו חשדות בדבר מעורבותם באירועי תג מחיר.
על פי רישומי המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, ב-2011 ביצעו תושבי יצהר 70 התקפות על פלסטינים, הנתון הגבוה ביותר באותה שנה מהתנחלות אחת.
באפריל 2014 הרסו כוחות הביטחון בית קבע לא חוקי ביישוב. באותו יום נוקבו ביישוב צמיגי מכוניתו של מפקד חטיבת שומרון, אל"ם יואב ירום. בתגובה פשטו כוחות הביטחון על היישוב, והרסו ארבעה קרוואנים בלתי חוקיים. במקום התפתחו עימותים אלימים בין אנשי כוחות הביטחון ומתנגדי ההריסה. באותו לילה פשטה קבוצה מתושבי יצהר על מוצב צבאי ארעי ביישוב וגרמה לו נזקים. מעשה זה ספג גינויים רחבים, כולל מראשי מפלגות הימין, ואף ממזכירות יצהר. בעקבות האירועים הוציא אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, צו תפיסה לישיבת עוד יוסף חי שביישוב, הלימודים במבנה הישיבה הופסקו והועברו למבנה זמני במרחק כמה מאות מטרים. במקום הוצבה פלוגה של משמר הגבול. בשנת 2021 העביר משרד הביטחון כ-400,000 ש"ח בתמורה על השימוש במבנה ופיצויים על נזקים שנגרמו לו.
במרץ 2020 נזרקו בקבוקי תבערה על רכב של מג"ב ביישוב. לפי החשד, האירוע התרחש עקב עימותים על רקע פעילות מג"ב נגד הקמת בית כנסת בשטח צבאי סגור.
ממוזער|חבלה בעצי זית בבורין בידי מתנחלים היוצאים מישיבה ביצהר, ספטמבר 2024בין תחילת 2020 לאוגוסט באותה שנה נרשמו למעלה מ-40 אירועי אלימות של נערי גבעות באזור יצהר, יותר ממחציתם נגד כוחות הביטחון.
תביעות דיבה מטעם תושבי יצהר
תושבי יצהר הגישו תביעת דיבה נגד השבועון "במחנה", שבה טענו כי בכתבה מ-28 בינואר 2005 היו "עיוותים, סילופים, שקרים, והכפשות מכלילות, שהיו ללא כל בסיס". בכתבה התראיין מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים שפלוגתו הוצבה במקום. לדברי בא כוח התושבים, עורך הדין יעקב מנקין, הכתבה הייתה מגמתית ותכליתה לפגוע בתובעים ובציבור המתנחלים. הוא הוסיף כי לאחר פרסום ההשמצה בשבועון התנער צה"ל ממפקד הפלוגה, ואלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, נתן לכך פומבי במכתב תמיכה ועידוד לתושבי יצהר. בפסק דין של בית משפט השלום נקבע כי לתביעה יש בסיס והצדדים הסכימו שהשבועון יפרסם התנצלות בפני תושבי יצהר. התביעה הכספית בתיק נדחתה.
במרץ 2010 פסק בית משפט השלום פיצוי של 50,000 ש"ח לארבעה חברי כיתת כוננות של יצהר, לאחר שקצין משטרה טען בשידור רדיו שהם "פורעי חוק רומסים ברגל גסה את החוק ומפריעים לעבודת המשטרה", מבלי שסייג שמדובר בחשדות בלבד ולאחר שהחקירה נגדם הסתיימה בלא כלום.
קישורים חיצוניים
יצהר באתר המועצה האזורית שומרון
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1984
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:היאחזויות נח"ל | 2024-09-25T20:48:42 |
מדינה יהודית ודמוקרטית | מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. בהכרזת העצמאות שלה ב-1948, הוגדרה המדינה כ"מדינה יהודית", ללא המילה "דמוקרטית", על אף שההכרזה כללה מאפיינים דמוקרטיים מובהקים. ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקקו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.
שאלת אופייה של מדינת ישראל
מפאת ריבוי המחלוקות במדינת ישראל, וחוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי הגדרתו של המושג "מדינה יהודית", התפתחו גישות רבות לגבי אופייה של מדינת ישראל. עם הגישות הקיימות באשר להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית נמנות: "מדינת הלכה", "מדינה דתית-לאומית", "מדינה ישראלית קפיטליסטית יהודית ודמוקרטית", "מדינה סוציאליסטית יהודית ודמוקרטית", "מדינת לאום תרבותית", "מדינת העם היהודי", "מדינת לאום יהודית" ו"מדינת כלל אזרחיה". הגדרת המדינה היא, נכון להווה, עירוב בין הגישות השונות, כאשר ניתנת אפשרות לכל אזרח במדינה לפרש את המושג לפי הבנתו.
התייחסות לאופי היהודי ולאופי הדמוקרטי במגילת העצמאות
אופייה של מדינת ישראל הותווה כבר במגילת העצמאות, שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. במסמך זה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת מהמסמך, אולם בהמשך המסמך מופיעים יסודות דמוקרטיים רבים כגון התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת גזע ומין, הבטחת חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות וכן שמירה על נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.
כל הטיוטות של מגילת העצמאות, וגם הנוסח הסופי, כללו התייחסות להיותה של המדינה "מדינה יהודית" וכן התייחסות כל שהיא למאפיינים דמוקרטיים שיהיו במדינה. בטיוטה הראשונה וגם בטיוטה הסופית לא הוזכר במפורש המונח "דמוקרטיה", אף על פי שהוא נכלל בחלק מהטיוטות.
למעשה קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לאפיין את היחס בין האופי היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי:
היהדות עליונה על הדמוקרטיה (מדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים).
הדמוקרטיה עליונה על היהדות (מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים).
שוויון בין יהדות לדמוקרטיה (מדינה יהודית ודמוקרטית).
דמוקרטיה הנובעת מן היהדות (מדינה יהודית־דמוקרטית).
לפי ניתוח של דב אלבוים ועזרא ברום, הנוסח הסופי של מגילת העצמאות מבוסס על תפיסה של "דמוקרטיה הנובעת מן היהדות", הטיוטה הראשונה אותה הכין המשפטן מרדכי בעהם מבוססת על תפיסה כי "היהדות עליונה על הדמוקרטיה", הטיוטה של צבי ברנזון מבוססת על תפיסה של "שוויון בין יהדות לדמוקרטיה" ואילו הטיוטה של משה שרת דגלה בקיומה של "מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים".
לפי ניתוחו האקדמי של ד"ר יהודה כהן, בספרו "מי מפחד ממדינה יהודית?", מעמדה של מגילת העצמאות גובר לא רק על חוקי הכנסת, אלא אף על כל חוקה, ככל שתתקבל, היות שבמגילת העצמאות קבעו מייסדי המדינה "עקרונות חוקתיים, כמו גם דרך אפשרית לקבלת חוקה, דרך שאינה ניתנת לשינוי בידי בית המחוקקים — קל וחומר בידי השופטים". עוד הוא מציין כי "בהכרזת העצמאות אין כל אזכור ל'מדינה דמוקרטית', אף כי המושג והעיקרון 'מדינה יהודית' מופיע שם כמה פעמים", וכי היסודות הדמוקרטיים המופיעים במגילת העצמאות אינם מושלמים (למשל, שוויון זכויות מוגדר בלי הבדל דת, גזע ומין, אבל ללא אזכור "עם" או "לאום") וכי הם מוגבלים "באיסור לפגוע ביסודות ההכרזה, שהם: היות ישראל מדינה יהודית, והיותה פתוחה לעלייה חופשית של יהודים"..
התפתחויות בחקיקה
כיוון שלא התקבלה חוקה למדינת ישראל, לא הוגדר אופייה באופן משפטי (למגילת העצמאות אין תוקף משפטי). הצורך להגדיר את אופייה של המדינה באופן משפטי התעורר לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו ב־1984, שבהן זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. מפלגת כ"ך שאפה לביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. תיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה".
המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו ב־1992 ותוקנו ב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד: הכנסת בהתאם לנוסח זה. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מוזכרים בחוקים נוספים: חוק התרבות והאמנות, חוק חינוך ממלכתי, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, חוק יסודות התקציב, חוק שירות אזרחי, חוק שירות לאומי-אזרחי, חוק המפלגות, חוק השידור הציבורי הישראלי וחוק החולה הנוטה למות.
בעקבות חקיקת חוקי היסוד והפיכת ההגדרה לרשמית, התעוררה ב-1994 השאלה האם ממשלת ישראל רשאית להגביל ייבוא בשר לא-כשר למרות חוק יסוד: חופש העיסוק. תחילה פסק בג"ץ שהממשלה אינה רשאית להגביל את ייבוא הבשר, אולם לאחר שהכנסת ערכה תיקונים בחוק היסוד, התקבלה ההגבלה. במשך הזמן התעוררו סוגיות נוספות תחת השאלה מהי הדרך הראויה ביותר לתווך בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. למשל בסוגיית החכרת אדמות לאום, האם מותר למדינה יהודית להגבילן ליהודים בלבד, באזורים מסוימים בארץ, באופן שלא יסתור את היותה מדינה דמוקרטית?
ביטוי הלאום היהודי
מאפייניה של מדינת ישראל וכן הכרזת העצמאות מזהים אותה כ"מדינת לאום יהודית" כלומר כמדינה המושפעת מהזיקה למסורת והמורשת היהודית. אופייה היהודי של מדינת ישראל מגיע לביטוי בארבעה מרכיבים.
המרכיב הראשון הוא הציונות, שהייתה במובנה הראשוני והבסיסי ביותר, תנועת שחרור לאומית שחתרה לחלץ את היהודים מן ההסתמכות על גורמים חיצוניים לקביעת גורלם, ושאפה להשיג אמצעים ריבוניים הכוללים בין השאר עוצמה פוליטית, צבאית וכלכלית, שיאפשרו ליהודים להגדיר את עצמם ואת גורלם.
המרכיב השני המגדיר את ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות. חוק זה, הקשור באופן הדוק למרכיב הראשון של הגדרה עצמית לאומית, קובע שלכל היהודים, באשר הם, יש זכות לאזרחות במדינת ישראל והם יכולים להפוך את מדינת ישראל לביתם אם יחפצו בכך. ישראל קמה בין השאר כדי למנוע מצב שבו יהודים המבקשים מקלט מתדפקים על דלתותיהן של מדינות שאינן מעוניינות בנוכחותם ואינם מוצאים פתרון.
הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית. לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם.
המרכיב השלישי המגדיר את ישראל כמדינה יהודית נוגע לממדים של הפרהסיה – כמו סמלי המדינה, השפה הרשמית שלה ולוח השנה. מאפיינים אלה קשורים לתכנים של סמלי התרבות והמסורת היהודית, כמו המנורה, המגן־דוד והשפה העברית. לוח השנה הממלכתי יעוצב בהתאם ללוח העברי והשבת וחגי ישראל יהיו ימי המנוחה הרשמיים.
המרכיב הרביעי והחשוב ביותר קשור במערכת החינוך הציבורית. במדינת ישראל, כמדינה יהודית, למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. תרבויות יהודיות בריבוי, משום שבקרב הלאום היהודי מגוון רחב של גישות אודות אופי החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי.
במדינת ישראל נחקקו חוקים רבים עם מאפיינים יהודיים, חוקים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:
חוקים שנובעים מהיותה מדינת העם היהודי (למשל: חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, חוק השבות, חוק האזרחות, חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל).
חוקים שנובעים מההלכה היהודית (למשל: חוק חג המצות, חוק בית דין רבני, חוק איסור גידול חזיר).
חוקים שנובעים מהתרבות היהודית (למשל: חוק רשות השידור, חוק יסודות המשפט, חוק חינוך ממלכתי).
הדגשת אופייה היהודי של המדינה, על חשבון אופייה הדמוקרטי, באה לידי ביטוי בדיון הציבורי על נושאים מגוונים כגון פתיחת עסקים בשבת, תחבורה ציבורית בשבת, סמכות בתי הדין הרבנים וויתור על אדמות מדינה לטובת צורכי ביטחון.
פרשנות בג"ץ
הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד: הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד.
על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"
לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"ץ נגד שלוש ההחלטות. הסעיף בחוק יסוד: הכנסת עמד, לפיכך, בבחינה מעמיקה של בית המשפט העליון, ובסופו של דבר החליט בג"ץ להפוך את שתי ההחלטות הראשונות של ועדת הבחירות, ולאשר את ההחלטה האחרונה, כלומר להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.
על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" בסעיף זה כתב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.
השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:
"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".
לפי ברק, הפירוש המינימלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:
"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית".
לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות".
ברק תהה האם פסילת רשימה המתנגדת להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית תיעשה בכל מצב, או שתאומץ "אמת מידה הסתברותית" שלפיה רשימה תיפסל רק אם קיים סיכוי ממשי שתצליח לקדם בפועל מטרות הסותרות את אופייה של ישראל כיהודית וכדמוקרטית. לבסוף הותיר ברק שאלה זו ב"צריך עיון".
בבג"ץ חוק הלאום ציינה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בדונה במגבלות החלות על חקיקת חוקי היסוד, כי "בשלב זה של המפעל החוקתי הישראלי קיימת מגבלה אחת, צרה ביותר, החלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת והיא כי אין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית."
בעיני העולם
לטענת חוקר הקבלה יוסף דן, התפישה העצמית הלאומית חילונית בעיני מרבית היהודים, חילונים וחרדים, בדבר אופייה וזהותה של מדינת ישראל, כמעט אין לה שותפים מחוץ למדינה. התהליכים המאפיינים את תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, תחיית הלשון העברית, קיבוץ הגלויות, ומעל לכל הריבונות היהודית המתחדשת הן, בעיני הציבור במדינות הנוצריות והמוסלמיות, כנגד מהלכה התקין של ההיסטוריה משום שעם ישראל חטא ואובדן ריבונותו היה עונש מן האל. כך מנקודת מבטן של שתי הדתות המונותאיסטיות ישנו משקל תאולוגי גדול לישות הריבונית היהודית והדבר נוגע ביסודות דתן ומשפיע באורח מתמיד על מערכת היחסים בין הנצרות והאסלאם ובין המדינה היהודית. ומהבחינה הזאת מדינת ישראל לעולם לא תיתפס "עם ככל העמים" אלא כמדינה שלא ניתן להפריד בין הווייתם הדתית והלאומית של יהודיה.
מדד V-Dem לשנת 2024 המדרג את רמת הדמוקרטיה במדינות ברחבי העולם, הוריד את דירוגה של ישראל מ"דמוקרטיה ליברלית" ל"דמוקרטיה אלקטורלית", לראשונה מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הגדרה זו מעידה על שמירה על זכות ההצבעה, אך לא בהכרח על שוויון, זכויות מיעוטים, חופש ביטוי, שלטון החוק או עצמאות הרשות השופטת. המדד נחשב למשמעותי מאוד בנוגע לבחינת האופי הדמוקרטי של משטרים.
יהדותה של המדינה והסכסוך הישראלי-פלסטיני
ההכרה בישראל כמדינה יהודית נמצאת גם בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברובד הריאל פוליטי של הסכסוך טוענים הפלסטינים ומצטרף אליהם חלק ממחנה השמאל בישראל, כי הכרה בישראל כמדינת היהודים תסתום את הגולל על הדרישה לזכות השיבה.
ישנם גורמים בקרב הציבור הערבי ובשמאל הישראלי אשר סבורים כי ישראל אינה מדינה דמוקרטית. ביניהם, יש הרואים בישראל אתנוקרטיה יהודית או מדינת אפרטהייד. ארגוני זכויות אדם רבים שותפים לתפיסה זו, והיא באה לידי ביטוי גם בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים.
לטענת ההיסטוריון הישראלי שלמה זנד, דמוקרטיה מעצם הגדרתה אמורה להיות מדינת כל אזרחיה, ולכן מדינת ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטיה של ממש.
ראו גם
בג"ץ קעדאן
לקריאה נוספת
רות גביזון, ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית : מתחים וסיכויים, 1999.
אמנון רובינשטיין, "או יהודית או דמוקרטית"?, קשת החדשה 3, אביב 2003.
אבינועם רוזנק, עיון מחודש במתח בין יהדות למדינה דמוקרטית לאור הפילוסופיה של ההלכה, אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2005, עמ' 489–566.
משה ברנט, עם ככל העמים, הוצאת כרמל, ירושלים 2009.
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, הפרק "מדינה יהודית ודמוקרטית", עמ' 33–38.
אריאל פיקאר ויעל גוראון (עורכים), יהודית ודמוקרטית - יוצרים שביל זהב ישראלי, ידיעות אחרונות, 2023.
אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר הוצאה לאור, נבו הוצאה לאור, 2004, הפרק "תפקיד השופט: הגנה על החוקה וערכיה", עמ' 77–166.
קישורים חיצוניים
מדינה יהודית ודמוקרטית - שישה מבטים (רות גביזון, ירמיהו יובל, אמנון רז-קרקוצקין, אליאב שוחטמן, ידידיה צ' שטרן, משה שמיר), בתוך "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי", הוצאת כתר, 2007
אריאל רוזן-צבי, ״מדינה יהודית ודמוקרטית״: אבהות רוחנית, ניכור וסימביוזה - האפשר לרגע את המעגל?, עיוני משפט יט(3), יולי 1995
אסא כשר, מדינה יהודית ודמוקרטית כראוי: סיכום-ביניים, משפט ועסקים יד, עמ' 329–346
ד"ר משה הלינגר,
יהודה כהן, מי מפחד ממדינה יהודית - היבט חוקתי ואידאולוגי, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2001.
רחל אליאור, בין יהדות לדמוקרטיה – רשות היחיד וחובת הרבים, רבגוני: מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו 2, ירושלים: מכון ון ליר (תשנ"ח): 11—18.
ליאור טל שדה, משה הלינגר, תהלה פרידמן, "יהודית ודמוקרטית - דמוקרטית, יהודית, דמוקרטיה ביהדות, וו החיבור", ארבעה פרקים בפודקאסט קולות של רוח בגל"צ, 09.2019
דן שיפטן, היעדים הלאומיים של ישראל - פרספקטיבה כוללת, המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, דצמבר 2020.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חוקה
יהודית
יהודית ודמוקרטית | 2024-09-23T17:36:06 |
סיוון | סִיוָן (מאכדית: Simānu) הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השלישי במספר לפי המסורת המקראית והתשיעי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף תקופת האביב.
בחודש סיוון 30 ימים. א' בסיוון יכול לחול בימים ראשון, שלישי, רביעי ושישי.
שם החודש וסמליו
שם החודש נזכר לראשונה במגילת אסתר (ח', ט). השם הובא, ככל שמות החודשים, מגלות בבל, ומקורו במילה "סימנו", שמשמעותה "זמן קבוע". לפי פירוש נוסף, זהו שם בבלי שמקורו במונח האשורי "סיוונו", שפירושו כנראה "עת להט השמש".
מזלו של החודש הוא מזל תאומים. בלוח השנה במגילות קומראן מזלו הוא מזל סרטן.
מאורעות לפי המסורת
בא' בסיוון באו בני ישראל למדבר סיני.
בו' בסיוון חג השבועות, חג מתן תורה, הרגל השני. בזמן המקדש היה נחגג בעלייה לרגל המונית לבית המקדש ובהבאת ביכורים.
בו' בסיוון (שבועות) נולד וגם מת דוד המלך וכן נפטר הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות.
בכ' בסיוון קבעו בני פולין תענית לזכר קורבנות הפרעות.
לפי האגדה, בכ"ה בסיוון נהרגו על ידי השלטון הרומאי רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים. שלושה מתוך עשרת הרוגי מלכות.
בכ"ז בסיוון נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר התורה עמו.
מועדים עיקריים
סוף ספירת העומר
שבועות
קישורים חיצוניים
תכנים לחודש סיוון, במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה
השפה העברית
ש"ז כהנא, סיון
הערות שוליים
*
חג
קטגוריה:9 (מספר)
קטגוריה:3 (מספר) | 2024-05-24T19:33:13 |
טבת | טבת (מאכדית: ṭebētu), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, החודש העשירי במספר לפי המסורת המקראית והרביעי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת החורף בארץ ישראל.
בלוח הקבוע
בחודש טבת 29 יום. א' בטבת יכול לחול בימים ראשון, שני, שלישי, רביעי ושישי. החודש מתחיל בשניים או שלושת הימים האחרונים של חג החנוכה: אם כסלו היה חודש מלא - שניים, ואם חסר - שלושה.
שם החודש וסמליו
החודש מוזכר בשמו בתנ"ך, במגילת אסתר, המאוחרת לתקופת שיבת ציון: "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (). מקור שמו של החודש, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, בגלות בבל. בשפה האכדית, ממנה הגיעו שמות כל החודשים בלוח העברי, שם החודש היה טביתו – tebitu – שפירושו משהו שטובעים בו, השם נובע מהגשמים והבוץ העמוק אשר מאפיינים את החודש. בביתא ישראל החודש נקרא טבית.
מזל החודש הוא מזל גדי. בלוח השנה במגילות קומראן מזלו הוא מזל דלי. חודש טבת מקושר לשבט דן או לשבט גד או לשבט אשר או לשבט יהודה.
מועדים עיקריים
א'-ג' בטבת: חנוכה (שניים או שלושה ימים אחרונים)
י' בטבת: צום עשרה בטבת
בהיסטוריה של עם ישראל
ח' בטבת: נשלם תרגום התורה ליוונית, מה שמוכר כיום כ'תרגום השבעים'
ט' בטבת: צום תשעה בטבת, "לא כתבו רבותינו על מה התענית", אך יש אומרים שבו מת עזרא הסופר
קישורים חיצוניים
תכנים לחודש טבת במרכז הפדגוגי הווירטואלי של רשת מורשה
שמואל זנוויל כהנא, טבת
הערות שוליים
*
חי
קטגוריה:4 (מספר)
קטגוריה:10 (מספר) | 2024-09-01T15:24:41 |
ויליאם גלאדסטון | ויליאם יוארט גלאדסטון (באנגלית: William Ewart Gladstone; 29 בדצמבר 1809 – 19 במאי 1898) היה מדינאי בריטי ליברלי, שכיהן ארבע פעמים כראש ממשלת בריטניה הגדולה. רפורמיסט פוליטי, הידוע כיריבו של בנג'מין דיזראלי. כראש ממשלה הגיע לעיתים לעימותים עם המלכה ויקטוריה אשר התלוננה "הוא תמיד מתייחס אלי כאילו היינו באספה פומבית". גלאדסטון כונה בידי תומכיו "הזקן הגדול" או "ויליאם של העם".
חייו
קריירה מוקדמת
גלאדסטון נולד בליברפול בשנת 1809 כבן הרביעי לסוחר ג'ון גלאדסטונס (הס' הסופית הושמטה מן השם על מנת לעשותו קל להיגוי). מוצאו של גלאדסטון היה סקוטי משני הצדדים. הוא חונך בבית הספר איטון קולג', ולאחר מכן למד בקולג' כרייסט צ'רץ', באוקספורד, והתמחה בלימודים קלאסיים ובמתמטיקה. בתחילה ייעד את עצמו לכמורה, אך לבסוף החליט להשתמש בכישרונו לדיבור בפני קהל בשדה הפוליטי. באוניברסיטה הביע תמיכה בעמדות המפלגה הטורית, וגינה את ההצעות לרפורמה פרלמנטרית.
לראשונה נבחר לפרלמנט בשנת 1832 מטעם המפלגה השמרנית עבור מחוז ניוארק. בתחילה היה בעל דעות שמרניות קיצוניות, התנגד לביטול העבדות ולחקיקה המסדירה את תנאי העבודה במפעלים. ב-1838 פרסם ספר בדבר יחסי המדינה והכנסייה. הוא נישא לקת'רין גלין בשנת 1839. לזוג נולדו שמונה ילדים, אחד מבניו היה הרברט גלאדסטון, הוויקונט גלאדסטון הראשון.
שמאל|ממוזער|200px|גלאדסטון בשנות ה-30 של המאה ה-19
ב-1840 החל במסע להצלת הפרוצות בלונדון. הוא היה מהלך ברחובות לונדון ומשדל פרוצות להיטיב את דרכיהן.
הוא נבחר מחדש בשנת 1841. שימש כנשיא לשכת המסחר בזמן כהונת ראש הממשלה רוברט פיל אך התפטר בשנת 1845 לאחר ויכוח על עניין עקרוני. בדצמבר שב לכהונת שר המושבות בממשלה. בתפקיד זה פעל למען מסחר חופשי ולמען הפחתת ההוצאה הציבורית. הוא נקט עמדה מוסרית בעניינים שנגעו לדת ולאידיאלים, אך באופן מתקדם שזכה לכינוי "ליברליזם של גלאדסטון". הוא נבחר מחדש בשנת 1847 והיה באופוזיציה לראש הממשלה הלורד פלמרסטון.
ב-1848 ייסד את האגודה הכנסייתית לשיקום נשים שסטו מדרכן. במאי 1849 הקדיש את רוב זמנו לעבודה זו, ופגש פרוצות בשעות לילה מאוחרות בביתן או ברחוב, ועסק בשיקומן, ובמציאת מקומות עבודה לאלו שהסכימו לעזוב את העיסוק בזנות.
במהלך ביקור בנאפולי בשנת 1850 החל תומך בהתנגדות הנפוליטנית לשלטון בית בורבון הצרפתי. בשנת 1852 כאשר הפך הלורד אברדין לראש הממשלה, הצטרף גלאדסטון לממשלה כשר האוצר, ובתפקיד זה ניסה ללא הצלחה לבטל את מס ההכנסה. לבסוף נאלץ להעלות את המס בשל מלחמת קרים. ב-1855, זמן קצר לאחר כינונה של ממשלה ברשות פלמרסטון, עזב את הממשלה, ועד 1859 כיהן באופוזיציה. בשנת 1858 מונה הלורד סטנלי לראש ממשלה, וגלאדסטון סירב לשרת בממשלתו, מכיוון שסירב לעבוד עם בנג'מין דיזראלי ששימש בעמדה בכירה בממשלה זו.
את שנותיו באופוזיציה ניצל גלאדסטון כדי להשלים חיבור על כתבי הומרוס, שהעריץ עוד מימי לימודיו באיטון. בניגוד לרוח הספקנית ששררה בקרב המלומדים בני הזמן, גלאדסטון סבר שהכתבים המיוחסים להומרוס אכן נכתבו בידי משורר יחיד, ואכן משקפים אירועים היסטוריים. בהיותו נאמן להשקפתו הדתית, עשה גלאדסטון מאמץ להראות סימנים של ההתגלות האלוהית, ברוח נוצרית, בכתבי הומרוס. טענה מקורית אחרת שהעלה בספרו היא שתפיסת הצבע אצל היוונים הקדומים הייתה שונה במהותה מתפיסת הצבע המודרנית, והם לא השכילו להבחין בין הצבעים השונים, אלא בעיקר בין דרגות של בהירות. הספר עורר עניין רב, אך מרבית המבקרים דחו את השקפותיו של גלאדסטון.
בשנת 1859 קיבל שוב פאלמרסטון את השלטון לידיו וגלאדסטון קיבל שוב את תיק האוצר. הוא עזב את המפלגה השמרנית והצטרף אל הליברלים. בתפקיד זה נשא נאום שנוי במחלוקת ממנו עולה תמיכה במדינות הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית. בנאום שנשא בעיר ניוקאסל הכריז כי "יכול להיות שנהיה בעד הדרום, או נגדו. אבל אין ספק כי ג'פרסון דייוויס ואנשיו הקימו צבא. הם הקימו צי. ויתרה מכך – נראה שהקימו אומה". נאום זה נישא בעת שאנגליה הכריזה על נייטרליות במאבק. בשנים שלאחר מכן ניחם גלאדסטון על נאום זה.
בשנת 1864 החל תומך בהורדת המגבלות על הזכות להיבחר לפרלמנט, ובזאת הכעיס הן את פלמרסטון והן את המלכה ויקטוריה. בשל כך איבד את מושבו בפרלמנט בשנת 1865 אך הצליח להיבחר מחדש עבור מחוז אחר, דרום לנקשייר.
הכהונה הראשונה כראש הממשלה
גלאדסטון יצא למסע בחירות ונאם בפני ציבורים רחבים, דבר שמעולם לא קרה באנגליה ואף זכה להערות של ליגלוג על "ההמוניות" של הפעילות הפוליטית שלו. בפרלמנט האנגלי שלטו בפועל מעמד האצילים ואנשים עשירים מאוד. עד הרפורמה של גלדסטון אחוז המצביעים באנגליה היה 2% ולפעמים במחוזות קטנים כמה עשרות אצילים היו בעלי זכות הבחירה היחידים. Gladstone, A Biography, (Roy Jenkins, Random House, 1995
עם פרישתו של הלורד ראסל בשנת 1867 הפך גלאדסטון למנהיג המפלגה הליברלית. בשנת 1868 הובס בבחירות בלנקשייר, אך נבחר כנציג גריניץ'. אז הפך לראשונה לראש ממשלה, והחזיק במשרה זו עד שנת 1874. בעיני העם היה שר אוצר יעיל שהפך לרפורמיסט מתון. אך מתחת לתדמית זו הסתתר מתקן עולם, בעל להט מוסרי, אשר התיימר לשנות מן היסוד את מה שנראה בעיניו בלתי צודק או בלתי מוסרי. בשנים הבאות יפלג את העם, ואת מפלגתו, בנושאים שנראו בעיניו הרי גורל, כ"שלטון בית" לאירלנד. טענתו, אותה טען בכל פעם שהביא נושא מסוג זה אל הבית, הייתה כי בעניינים אלה יש לקבוע את ההחלטות המדיניות על פי צו המצפון, ולא על פי התועלת הפוליטית.
הליברליזם הגלאדסטוני התאפיין בשנים אלו במדיניות שנועדה לשפר את החירות האישית ולהסיר מגבלות פוליטיות וכלכליות. הוא פעל על מנת להפחית את ההוצאה הממשלתית, בטענה שהכלכלה והמדינה ירוויחו אם אנשים יורשו להוציא את כספם כרצונם. הוא טען כי מדיניות של שלום עולמי תסייע בהפחתת ההוצאה הממשלתית, תפחית את המיסוי ותסייע לסחר. הוא תמך בכל רפורמה ממשלתית שתסייע לאנשים לפעול באופן חופשי להשגת מטרותיהם האישיות.
בשנותיו הראשונות כראש הממשלה ערך רפורמות בצבא, בשירות המדינה, ובשלטון המקומי. הוא אסר על קניית דרגות צבאיות, וקניית תפקידי שיפוט. הלקאה נאסרה בצבא בעת שלום.
גלדסטון תקף במרץ את שרידיה האחרונים של ממשלת בעלי האחוזות מן המאה ה-18, בשם אידיאלים של חירות אישית ומסחר חופשי. בשנת 1870 החל ברפורמה של מערכת החינוך. הביא להקמת רשת בתי ספר יסודיים, ופתח את שערי האוניברסיטאות בפני בני כל הדתות (כאשר עד עתה האוניברסיטאות המובילות היו פתוחות בפני פרוטסטנטים בלבד). ערך רפורמה במערכת בתי המשפט.
גלדסטון הוביל לשינוי מקיף במפלגתו, המפלגה הליברלית, כאשר בעקבות חוק הרפורמה משנת 1867 ניתנה זכות הצבעה לכל בעל בית זכר בוגר, ולכל דייר המשלם למעלה מעשרה פאונד שכר דירה. כן בוטלו מחוזות שבהם פחות מ 10,000 מצביעים (דבר שגרם לשחיתות ולקניית מושבים בפרלמנט). חוק זה תוקן ב-1884 כך שמספר המצביעים הגיע לשישה מיליון נפש.
במדיניות החוץ היו אלו שנים סוערות, שראו את עלייתה של גרמניה המאוחדת במלחמת צרפת–פרוסיה, אותה ניסה למנוע ונכשל. הוא מנע מלחמה עם ארצות הברית בשאלת אלבמה, כאשר הסכים לשלם פיצויים לממשלת ארצות הברית בשל סיועה של בריטניה למדינות הדרום בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית.
ב-1869 פירק את הכנסייה של אירלנד, בניסיון להביא שלום למדינה זו, ופעל לחקיקת חוק שיגן על חוכרי קרקע מפני פינוי בלתי הוגן.
כישלון, פרישה, ובחירה מחדש
שמאל|ממוזער|150px|גלאדסטון, 1873
שנות כהונתו האחרונות בקדנציה זו, הראשונה, הגיעו לסיומן באקורד צורם מבחינת גלאדסטון. כאיש עקרונות ניסה להעביר חקיקה כנגד משקאות חריפים, דוגמת זו שתתקבל בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית, אך נכשל. הדבר הביא לגל של מחאה כנגדו. אל מול התקפות אישיות קשות של בנג'מין דיזראלי, נאלץ לפזר את הפרלמנט. הוא ניהל את הבחירות בהצעה לבטל את מס ההכנסה, וספג כישלון צורב. מכיוון שלא היה יכול לראות את ד'יזראלי כראש ממשלה, הודיע על פרישתו מן הממשלה ומן המפלגה הליברלית, אך שמר על מקומו בפרלמנט.
בשנת 1876 מצא מטרה נעלה להילחם עליה. הוא פרסם עלון בו גינה במילים קשות את התנהגות האימפריה העות'מאנית כלפי הבולגרים. ד'יזראלי, אשר ענה על שאילתא בפרלמנט בנושא זה השיב תשובה ממנה השתמע כי הבולגרים רגילים לכך שיענו אותם. גלאדסטון הסתער עליו בחמת זעם צדקנית, בטענה כי "אפילו קניבל באיי הדרום היה מתרתח לשמע הזוועות". ד'יזראלי השיב כי גלאדסטון "איום מכל זוועה בולגרית". בשנת 1879 החל במסע בחירות, בו תקף את ד'יזרעאלי במילים בוטות בשל מדיניות החוץ שלו. חוסר מזל הביא תוך שבועות ספורים להשמדת גדוד בריטי בידי שבט הזולו בדרום אפריקה ולטבח בשגרירות הבריטית בקאבול בירת אפגניסטן. בסדרת נאומים במחוז מיד-לותיאן התקיף גלאדסטון את מדיניות הממשלה כבלתי מוסרית, ומתעלמת מכך שקדושת החיים של אנשי הזולו ושל האפגנים היא כקדושת החיים של הבריטים. היה זה מסע בחירות מודרני, אשר פנה ישירות אל העם. המלכה ויקטוריה הזדעזעה לשמע הידיעה כי גלאדסטון נשא נאום מתוך חלון של רכבת, אך היא ייצגה דור שהרכבת שלו כבר חלפה. הרחבת זכות הבחירה, שגלאדסטון עוד יפעל להרחיבה להיקף רחב יותר בטרם יסיים את תפקידיו, הביאה לצורך לפניה ישירה אל העם. הבחירות לא היו עתה דרך לחלוקת תפקידים בין בני אצולה, הקונים את כיסאם בפרלמנט במחוזות בחירה מושחתים בהם מספר מאות מצביעים, אלא משאל עם על נושאים שעל סדר היום. גלאדסטון היה הראשון שהבין זאת, ואכן היה "ויליאם של העם".
הכהונה השנייה בראשות הממשלה
שמאל|ממוזער|200px|גלאדסטון בקריקטורה מאת פיל מיי
המלל הנמרץ של גלאדסטון בדבר מוסריות במדיניות החוץ עמד בסתירה למדיניות האימפריאליסטית של ד'יזראלי, אך אל מול משבר פוליטי מחוץ, ושפל כלכלי מבית, נאלץ ד'יזראלי לפזר את הפרלמנט ולהתפטר. גלאדסטון זכה בבחירות, למורת רוחה של המלכה ויקטוריה, אשר סברה כי הוא "מצית דליקות מטורף למחצה". שני בניו נבחרו אף הם לפרלמנט. עתה שימש הן כראש ממשלה והן כשר האוצר.
הוא הביא לסיומה של המלחמה באפגניסטן, מלחמת הבורים הראשונה והקרבות כנגד המהדי בסודאן. הוא פעל להרחבה משמעותית של זכות הבחירה, ושינוי שיטת החלוקה למחוזות בחירה כך שתתאים לתנאים החדשים.
מותו של הגנרל צ'ארלס גורדון בח'רטום ב-26 בינואר 1885 הביא להבאשת ריחו של גלאדסטון בעיני הבוחרים מהמעמד הגבוה. גורדון נשלח לסודאן כשנה לפני כן על מנת לפקד על פינוי הכוחות המצריים מחבל ארץ זה, אשר היה נתון למרידות. גורדון החליט להישאר על מנת שלא להפקיר את הארץ למורדים הדרווישים. הוא הושם תחת מצור, וגלאדסטון לא מיהר לשלוח לו סיוע. כוחות שנשלחו לבסוף הגיעו מאוחר מדי. גורדון מת, כשהוא בודד למעשה, וממתין לסיוע שאחר לבוא. רבים מבני העם, וביניהם המלכה, ראו את גלאדסטון אחראי למצב זה. גלאדסטון נאלץ להתפטר, וסירב להצעת ויקטוריה לתואר אצולה.
הכהונה השלישית והרביעית בראשות הממשלה – שלטון בית לאירלנד
שמאל|ממוזער|200px|גלאדסטון נואם בפרלמנט בשאלת שלטון הבית לאירלנד
בשנת 1886 איחד את הכוחות עם הלאומנים האירים בראשות צ'ארלס סטיוארט פרנל וזכה בבחירות. הוא שב לתפקיד ראש הממשלה (ואיחד אותו, למשך כהונתו, עם תפקיד הלורד שומר החותם), כאשר מטרתו המוצהרת חקיקת חוק "שלטון בית" לאירלנד. היה זה האחרון (והכושל) מבין מסעי הצלב הגדולים של איש זה. אירלנד הייתה עד אז חלק בלתי נפרד מבריטניה הגדולה. חוק איחוד הפרלמנטים משנת 1800 הביא לכך שמאה חברי פרלמנט אירים יצטרפו לפרלמנט בארמון וסטמינסטר, אך לא הביא לכך שהאירים יקבלו את השלטון האנגלי. ניגודי הדת (קתולים לעומת פרוטסטנטים) והתרבות, מרידות בלתי פוסקות, ורעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה, שהביא לטינה מרה של האירים כלפי שליטיהם האנגלים, גרמו להעלאת דרישות ל"שלטון בית", שהיה למעשה ייסודו של פרלמנט אירי, שידון בענייניה של אירלנד, תוך שמירת המסגרת של המונרכיה הבריטית. בתחילה הועלה הרעיון בצורה מתונה מפי המנהיג הפרלמנטרי אייזיק באט, אך לאחר מכן באופן נמרץ ואגרסיבי בידי "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד", צ'ארלס סטיוארט פרנל. גלאדסטון, אשר בתחילה התנגד לשלטון הבית, מצא עתה מטרה חדשה להילחם עליה, וכהרגלו, הקנה לה אופי של מאבק מוסרי, בין חירות האדם ובין אלו השואפים לכבלו.
באפריל 1886 העלה בפני הפרלמנט את הצעת החוק ל"שלטון בית" לאירלנד. בנאום בן שלוש שעות וחצי טען כי בכך יהיה צדק היסטורי לאומה זו. הצעתו פילגה את מפלגתו הליברלית, והחוק נכשל בעת הקריאה השנייה. גלאדסטון נאלץ לפזר את הפרלמנט, והכריז על בחירות, אשר הנושא היחיד בהן היה "שלטון הבית". הוא נכשל בבחירות אלו, והמפלגה השמרנית, בראשות הלורד סולסברי, תפסה שוב את השלטון.
ב-1892 נבחר גלאדסטון לכהונה רביעית. בפברואר 1893 הציע מחדש את הצעת חוק שלטון הבית. זו הפעם התקבלה ההצעה בפרלמנט, אך נדחתה בבית הלורדים. ב-1 במרץ 1894 נשא גלאדסטון את נאומו האחרון בפרלמנט. הוא דרש מעמיתיו כי יבטלו את הוטו של בית הלורדים, והתפטר יומיים לאחר מכן, אם כי המשיך בכהונתו כחבר פרלמנט עד שנת 1895 – כהונה שנמשכה בסך הכול מעל 62 שנים.
אחרית ימיו
בשנת 1896 עוד נאם בציבור וגינה את טבח הארמנים בידי הטורקים. באותה שנה גם פרסם מכתב תמיכה בספר מדינת היהודים של בנימין זאב הרצל ובו כתב "מובן שאני מאוד נגד אנטישמיות".
בשנת 1898 מת מסרטן, ונקבר בכנסיית וסטמינסטר, שם טומנת האומה האנגלית את טובי בניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים בריטים
קטגוריה:ראשי ממשלת בריטניה
קטגוריה:שרי האוצר של בריטניה
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:הלורד שומר החותם
קטגוריה:מנהיגי המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:בוגרי כרייסט צ'רץ' (אוקספורד)
קטגוריה:חברי המועצה המלכותית
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1832–1835)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1835–1837)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1837–1841)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1841–1847)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1847–1852)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1852–1857)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1857–1859)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1859–1865)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1865–1868)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1868–1874)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1874–1880)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1880–1885)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1885–1886)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1886–1892)
קטגוריה:חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1892–1895)
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1809
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1898
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-26T06:03:20 |
דוויט דייויד אייזנהאור | REDIRECT דווייט אייזנהאואר | 2004-11-08T16:49:35 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.