title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
יעל אשת חבר הקיני | שמאל|ממוזער|280px| יעל הורגת את סיסרא, ציור של ארטמיזיה ג'נטילסקי, בסביבות 1620. מוצג במוזיאון לאמנות יפה בבודפשט
יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי היא דמות מקראית, המוזכרת ב כמי שהרגה את סיסרא כאשר נלחם בדבורה הנביאה וברק בן אבינעם.
יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שהיו צאצאי חובב בן רעואל חותן משה, ונחשבו מאז כשבט מקורב לעם ישראל. אך יש הסוברים כי אין הכוונה שהיא הייתה אשתו של איש בשם חבר, אלא שהייתה שייכת לשבט בשם "חבר הקיני".
הקיני וישראל במקרא: מיתרו ועד יעל - יחסי גומלין
חקר היחסים בין הקיני לישראל בתקופת המקרא, מתגלה מערכת יחסים מורכבת ורבת-פנים, המשתרעת על פני תקופות ואזורים גאוגרפיים מגוונים בנרטיב המקראי. ניתוח היסטורי-גאוגרפי מקיף חושף את רבדיה למערכת יחסים זו, המתפרסת על פני היבטים דתיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים.
ליחסים אלה הייתה השפעה על ההיסטוריה המקראית של שני העמים. הקיני, למרות היותם שבט קטן יחסית, מילאו תפקיד מפתח בעיצוב אירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית, ובה בעת הקשר עם ישראל השפיע על התפתחותם ומיקומם הגאוגרפי של הקיני.
נאור(תשל"ג) מציג ניתוח מעמיק זה, תוך שימוש בגישה היסטורית-גאוגרפית מקיפה. עבודתו של נאור מספקת תובנות חשובות להבנת מערכת היחסים המורכבת בין הקיני לישראל ותרומתה להתפתחות ההיסטוריה המקראית...
בהתייחסו לשאלת מוצאם של הקיני, נאור (תשל"ג) מצביע על סתירה מהותית בין סיפור המבול והופעתם המאוחרת של הקיני בנרטיב המקראי. כדי ליישב סתירה זו, הוא מביא פתרון מדרשי מעניין:"המִּדְרָשׁ מָצָא פִּתְרוֹן לְקֹשִׁי זֶה עַל-יְדֵי יִחוּס נַעֲמָה, אֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן, לְנֹחַ".
הקשר בין משה לקיני, דרך חותנו יתרו, נקודת מפנה יחסי שני העמים. ליתרו תפקיד חשוב בעיצוב המשפטיהישראלי: "תַּפְקִידוֹ הָעִקָּרִי שֶׁל יִתְרוֹ בְּעִצּוּב דְּמוּתוֹ שֶׁל הָעָם הַיִּשְׂרְאֵלִי בִּתְקוּפַת הַמִּדְבָּר ..הוּא מְיַעֵץ לְמֹשֶׁה כֵּיצַד לְאַרְגֵּן אֶת מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּט" (נאור, תשל"ג).
התפצלות שבט הקיני, כאשר חבר הקיני נפרד מהרוב שהתיישב בנגב עבר צפונה. נאור מנתח את המיקום הגאוגרפי של חבר הקיני ומציע זיהוי חדש לקדש הנזכר בסיפור: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן צענים אשר בקדש"(שופטים, ד', יא)
קיים קשר בין הקיני לבית הרכבים, ומציג אותם כשומרי מסורת המדבר. הוא מצביע על הקשר בין יהונדב בן רכב למסורת הקינית: " וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֡ם וַיִּמְצָ֣א אֶת־ יְהוֹנָדָב֩ בֶּן־ רֵכָ֨ב לִקְרָאת֜וֹ וַֽיְבָרְﬞכֵ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲיֵ֧שׁ אֶת־ לְבָבְךָ֣ יָשָׁ֗ר כַּאֲשֶׁ֤ר לְבָבִי֙ עִם־ לְבָבֶ֔ךָ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָדָ֥ב יֵ֛שׁ וָיֵ֖שׁ תְּנָ֣ה אֶת־ יָדֶ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יָד֔וֹ וַיַּעֲלֵ֥הוּ אֵלָ֖יו אֶל־ הַמֶּרְכָּבָֽה׃(מלכים ב',ב, טו')(נאור, תשל"ג)
מקומה הייחודי של יעל אשת חבר הקיני בסיפור המקראי. הוא בקשר החזק בין הקיני לישראל: "וְאַתָּה עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם" (שמואל א' ט"ו, ו).
הקשר בין הקיני לבית הרכבים מוצג במקורות המקראיים, המתארים אותם כשומרי מסורת המדבר. ניתן לראות קשר מעניין בין יהונדב בן רכב למסורת הקינית במלכים ב', פרק י', פסוק ט"ו:
וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֡ם וַיִּמְצָ֣א אֶת־ יְהוֹנָדָב֩ בֶּן־ רֵכָ֨ב לִקְרָאת֜וֹ וַֽיְבָרְﬞכֵ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲיֵ֧שׁ אֶת־ לְבָבְךָ֣ יָשָׁ֗ר כַּאֲשֶׁ֤ר לְבָבִי֙ עִם־ לְבָבֶ֔ךָ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָדָ֥ב יֵ֛שׁ וָיֵ֖שׁ תְּנָ֣ה אֶת־ יָדֶ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יָד֔וֹ וַיַּעֲלֵ֥הוּ אֵלָ֖יו אֶל־ הַמֶּרְכָּבָֽה׃
אברמסקי(1975) מציע שתפקידו של משה בספר שופטים, במיוחד בהקשר של הקיני. הוא למעשה בסיפור המתאר את התיישבותם של שבטי יהודה ושמעון, שבו מוזכרת גם השתלבותם של הקיני באזור יהודה (שופטים א:טז).
האזכור המפורש של "צאצאי הקיני, חותנו של משה" בפסוק זה אינו מקרי. הוא טוען כי אזכור זה מציג את משה בתפקיד של המנהיג קדום ומשמעותי, שקרובי משפחתו - דרך חותנו הקיני - בחרו להתיישב בנחלת יהודה.
פרשנות זו מדגישה את הקשר ההדוק בין משה, הקיני ושבט יהודה, ומרמזת על השפעתו המתמשכת של משה על תהליכי ההתיישבות וההתנחלות, גם לאחר מותו.
הזמנת סיסרא לאוהל
על פי המסופר בתנ"ך ועל פי מסורת חז"ל ופרשניהם, בתקופת השופטים ישב שבט הקיני בצפון ארץ ישראל, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, באתר בשם אלון בצעננים. בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני שרר שלום. כאשר ניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא נמלט עד למאהל שבו שכנה יעל. היא יצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: .
יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב על אף שביקש רק מים וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפסוק: .
בתלמוד נראה כי החלב שהשקתה יעל את סיסרא היה חלב אם. ואמנם במדרש נאמר שיעל השקתה את סיסרא חלב מדדיה. לדעת הרד"ק, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את הריגתו.
לפי חז"ל, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא, בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל כהתנהגות מינית:
שמאל|ממוזער|250px|יעל - פסיפס בכנסיית דורמיציון שעל הר ציון.
יש הטוענים שהאמור בגמרא ש הכוונה לרבי עקיבא, שכאשר סיסרא בא על יעל היא הרתה, ומצאצאי אותו ילד נולד רבי עקיבא.
למרות פרשנויות אלו, במדרש רבה מובאת דעתו של ריש לקיש שדרש מהמילה שמיכה "שלא נגע בה אותו רשע".
על פי אחת הדעות במדרש, בעקבות אירוחו באוהל והריגתו של סיסרא, גרש חבר הקיני את יעל אשתו.
מות סיסרא
ממוזער|250px|יעל הורגת את סיסרא בציורו של ג'יימס טיסו, המאה ה-19
כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים:
.
מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, לפני אירועי המלחמה, של דבורה על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה:
.
כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב: .
מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין. דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה, והחיבור מלמד כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, וכך ירד כוחו של יבין מלך כנען.
דימויה במקרא ובמדרשי חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|"יעל וסיסרא" בציור של גוסטב דורה, 1866
לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי; וזאת על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. ומכל זאת עולה מקומן המהותי המרכזי של נשים בקרב. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה.
חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: .
כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".
לדעתו של האמורא רב הונא במדרש רות רבה, דבורה ויעל הן ששפטו את ישראל באותו הדור, ונמצא שאותו הדור נשפט בידי נשים בלבד. זאת לעומת דעות אחרות של אמוראים המובעות שם במדרש: "'ויהי בימי שפוט השופטים' (שופטים א, א) אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט, שנא' 'וגם אל שופטיהם לא שמעו' (שם ב, יז). ומי היו? רב אמר, דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אמ', שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר, דבורה ויעל היו. ר' אחא, דבורה וברק ויעל היו. 'שפוט' אחד, 'השופטים' שנים, הרי שלשה".
ניתוח ספרותי והיסטורי
דמותה של יעל מתוארת בשני פרקים שונים בספרים: פרק ד', המספק תיאור פרוזאי היסטורי, ופרק ה', המכיל את "שירת דבורה" המתארת את אותם אירועים סגנון שירי.
חוקרי מקרא עסקו בהשוואה בין שני התיאורים הללו, נגה (1988), ערכה ניתוח מקיף של הדמיון והשוני בין שני הפרקים. מחקרה מדגיש את תפקידה המרכזי של יעל בשני התיאורים, תוך בחינת שונות בייצוג דמותה ומעשיה בין הפרוזה לשירה.
הדמיון בין שני התיאורים מספר היבטים:
השבטים הלוחמים: בשני הפרקים מוזכרים זבולון ונפתלי. בפרק ד' נאמר: "לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן," (שופטים ד',ו'). בשירה נכתב: "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" (שופטים ה', יח).
מקום הקרב: שני התיאורים מזכירים את נחל קישון. בפרק ד': "ומָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־נַחַל קִישׁוֹן" (שופטים ד', ז), ובשירה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן" (שופטים ה', כא).
אירוח יעל: שני הפרקים מתארים את אירוח סיסרא על ידי יעל. בפרק ד': "וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא" (שופטים ד', יח), ובשירה: "מַיִם שָׁל חָלָב נָתנה" (שופטים ה', כה).
למרות הדמיון, נגה (תשמ"ח) מציינת גם הבדלים משמעותיים בין שני התיאורים:
השבטים המשתתפים: השירה מזכירה שבטים נוספים כמו אפרים, בנימין ויששכר (שופטים ה', יד-טו).
הנשק: בפרק ד' מוזכרים "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל" (שופטים ד', ג), בעוד בשירה מתוארים סוסים: "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי־סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אביריו", (שופטים ה',כב).
מות סיסרא: בפרק ד' התיאור מפורט: וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת. " (שופטים ד', כא). לעומת זאת, בשירה התיאור פואטי יותר: " יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ " (שופטים ה',כו).
קויפמן(1954) טוען כי שני המקורות (פרקים ד' ו-ה') מתארים את אותו אירוע היסטורי, אך מנקודות מבט שונות. גישה זו מדגישה את האחדות הבסיסית של הנרטיב המקראי, תוך כדי הכרה בגיוון הספרותי שבו.
נוגה(1988) מציעה גישה פרשנית ייחודית. היא מנסחת את עמדתה באופן הבא:
"נראה לי שעלינו לקבל את הכתובים שהם בספר שופטים: פרק ד' — תיאור מערכה, פרק ה' — מזמור הודיה על הניצחון".
בפרשנות זו, נגה מדגיש את האפשרויות בסוג הכתיבה בין שני הפרקים, תוך שהיא מציעה לראות כיחידות ספרותיות משלימות ולא כתיאורים מתחרים. לפי גישתה, פרק ד' אנו סיפור היסטורי של הקרב, בעוד פרק ה' מתפקד כביטוי תפילתי של הודיה על הניצחון. גישה זו מאפשרת הבנה מורכבת יותר של המבנה הספרותי בספר. גישות אלו משקפות את המורכבות בפרשנות הטקסט המקראי ואת הדיון המתמשך בקרב חוקרי המקרא בנוגע ליחס בין מקורות שונים המתארים אירועים דומים..
ייצוגיה בתרבות
כמו דמויות מקראיות אחרות דמותה של יעל ומעשיה היו לאחד מהדימויים שצוירו ופוסלו במשך הדורות, מאז העת העתיקה.
בתרבות היהודית הפכה יעל לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. בתרבות העברית החדשה השם יעל נעשה נפוץ בשל ערכי הגבורה שדמותה מסמלת, ופרשת המלחמה עם יבין מלך חצור.
בתרבות העברית, במיוחד החדשה מאז שלהי המאה ה-19, בעקבות עליית ערכי הלאומיות ורעיון הצבאיות אצל יהודית, ולצדו רעיונות דמוקרטיים ובכללם שוויון זכויות לנשים, דמותה של יעל הפכה לדגם לחיקוי.
השם יעל הוא פופולרי אצל יהודים, והוא השם החמישי הנפוץ ביותר לבנות בישראל לשנת 2015.
היישוב מרכז יעל נקרא על שמה.
ראו גם
ספר יהודית
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמ' 223–229.
יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.
אהובה אשמן, תולדות חוה - בנות אמהות ונשים נוכריות במקרא, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 100–133.
חננאל מאק, ותאמר בלבה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 107–125.
קישורים חיצוניים
שמואל מייזליש, בין יעל ליהודית, אתר מקראנט
פאם פאטאל – סיפורה של יעל, בפודקאסט "עושים תנ"ך", 22 באוקטובר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:נשים בספרי נביאים
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים בספר שופטים
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:כנען: אישים בתנ"ך | 2024-09-04T20:54:00 |
גבול צ'נדראסקאר | גבול צ'נדראסקאר הוא קבוע פיזיקלי המגדיר את המסה הסופית המקסימלית שיכולה להיות לננס לבן. כוכב שמסתו הסופית גדולה יותר, יעבור קריסה כבידתית, ויהפוך לכוכב נייטרונים או אף לחור שחור (ראו בעניין זה גבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף). ערכו של גבול צ'נדראסקאר הוא בקירוב פי 1.44 ממסת השמש, ולפיכך השמש עתידה לסיים את חייה כננס לבן.
הגבול נקרא על שם הפיזיקאי ההודי סוברהמניאן צ'נדראסקאר, שהיה הראשון שחישב את ערכו, ב־1935.
החום המיוצר על ידי ליבת הכוכב דוחף את המעטפת שלו החוצה ומונע ממנה ליפול על הליבה. לאחר שנגמר ה"דלק הגרעיני" של הכוכב, המעטפת קורסת בכוח הכבידה לעבר ליבת הכוכב. אם מסת הכוכב בשלב זה נמוכה מגבול צ'נדראסקאר, הקריסה מוגבלת על ידי עוצמת הדחייה בין האלקטרונים המנוונים שבו, מה שמביא ליצירת ננס לבן יציב. אם המסה היא מעל לגבול זה, ימשיך הכוכב ויקרוס מעבר לשלב הננס הלבן ויהפוך, כאמור, לכוכב נייטרונים או לחור שחור. במילים אחרות, מסה גבולית זו היא המסה הגדולה ביותר שיכולה להיתמך על ידי לחץ אלקטרונים מנוונים.
גבול צ'נדראסקאר נובע מכך שלוקחים בחשבון את ההשפעה של תורת הקוונטים על התנהגות האלקטרונים, היוצרים, כתוצאה מעקרון האיסור של פאולי, לחץ ניוון, אשר תומך מבפנים בננס הלבן. על פי הקירוב הקלאסי, תוך התעלמות אפקטים קוונטיים, ננס לבן יכול להיות בכל מסה שהיא, כשיש יחס הפוך בין נפחו למסתו. בחישוב הקוונטי, כאשר הננס הלבן הוא מסיבי דיו, האנרגיות הטיפוסיות שאליהן דוחס לחץ הדעיכה את האלקטרונים אינן זניחות בהשוואה למסת המנוחה, כך שישנו גבול למסה של גופים כדוריים סימטריים בעלי כוח משיכה עצמי, היכולים להיתמך על ידי לחץ הניוון. גבול זה הוא גבול צ'נדראסקאר.
אם ננס לבן הוא חלק ממערכת בינארית שבה הוא סופח אליו חומר מכוכב שכן בכמות מספקת כדי לעבור את גבול צ'נדראסקאר, הננס הלבן קורס והופך לסופרנובה מסוג I.
קישורים חיצוניים
הרצאת נובל
קטגוריה:אסטרופיזיקה
צ'נדראסקאר | 2021-12-03T04:55:38 |
יוסף | שמאל|ממוזער|270px| יוסף פותר החלומות במצרים, בציור מאת פטר פון קורנליוס משנת 1816 לערך. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין
יוֹסֵף הוא דמות מקראית, בנם של יעקב ורחל. במסורת היהודית נקרא גם יוסף הצדיק. על פי המקרא, שמו ניתן לו על ידי רחל אמו, שהייתה עקרה שנים רבות, וכשנולד ראתה בו סימן לבן נוסף: .
על פי הסיפור המקראי, יוסף היה בנו האהוב של יעקב, דבר שהביא לקנאת האחים בו ולמכירתו לשיירת סוחרים. לאחר הגעתו למצרים, נמכר יוסף לפוטיפר והפך לראש ביתו. אולם, בעקבות עלילה שטפלה בו אשת פוטיפר, הוא הושלך לבית האסורים. בבית הסוהר פתר יוסף את חלומותיהם של שר המשקים ושל שר האופים. בהמשך, פרעה נזקק גם הוא לפותר חלומות, ויוסף הוצא מבית הסוהר לשם כך. יוסף פתר לפרעה את חלומותיו, ובישר לו על שבע שנות שובע העומדות בפתח ולאחריהן שבע שנות רעב. בתגובה לפתרון החלומות, מינה פרעה את יוסף למשנה למלך ולאחראי על הצלת מצרים מהרעב הצפוי לה.
לאחר שבע שנות השובע, כאשר התחילו שנות הרעב, אחיו של יוסף ירדו מצרימה להביא לחם, ופגשו אותו שם. יוסף הכירם, אך אחיו לא הכירו אותו. יוסף העביר את אחיו תלאות רבות, עד שלבסוף נגלה אליהם כיוסף אחיהם. יוסף ואחיו מתפייסים, וכל משפחת יעקב יורדת מצרימה לחיות במצרים בארץ גושן.
במותו, מצווה יוסף את אחיו להעלות את ארונו אל ארץ ישראל, לאחר שה' יגאל אותם ממצרים.
תאריך הולדתו
לפי מקורות קדומים ומאוחרים נולד יוסף בא' בתמוז.
הסיפור המקראי
הבן האהוב
על פי הסיפור המקראי, היה יוסף בנו של יעקב מאשתו אהובתו רחל, לה היה זה הבן הבכור, ולכן יעקב אהב אותו אהבה יתרה, והעניק לו כתונת פסים. אהבה זו גרמה לקנאה גדולה. בנוסף, יוסף הביא את דיבת אחיו בפני אביהם – והם שנאו אותו בשל כך.
על פי המשך המקרא, חלם יוסף חלום ובו הוא ואחיו אוספים שעורים בשדה, ולפתע אלומתו של יוסף קמה, ניצבת על עומדה, והאלומות של כולם משתחוות לאלומתו. המשמעות הייתה ברורה: כל האחים יבואו להשתחוות ליוסף, והוא ימלוך עליהם או ישלוט בם. יוסף, שראה בחלום זה כבחלום הנוסף נבואה, סיפר את חלומו לאחיו, מה שגרם לסיבה נוספת לשנאתם אותו. לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף: בו 11 הכוכבים, יחד עם השמש והירח, באים להשתחוות לו. הפעם הייתה המשמעות רחבה יותר: לבד מ-11 הכוכבים (=האחים, השבטים), יבואו גם השמש (האב, יעקב) והירח (האם) להשתחוות ליוסף בסופו של דבר. יוסף סיפר גם חלום זה לאחיו. אחיו לא הגיבו לסיפור החלום, ויוסף שב וסיפר את החלום לאביו בפניהם. יעקב הגיב בגערה: "הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"? על פי רש"י, הגערה נועדה לשכך את קנאתם של האחים על ידי יצירת הרושם כי החלום הוא חלום שווא. לכאורה, כיוון שאימו של יוסף – רחל – נפטרה כבר, הרי שאין אפשרות כי החלום יתקיים. אולם, מיד בהמשך נכתב "ואביו שמר את הדבר". מכך ניתן ללמוד, על פי רש"י, כי יעקב כן האמין שביום מן הימים החלום יתגשם.
מכירת יוסף
לאחר עניין החלומות, שלח יעקב את יוסף לדרוש בשלום אחיו שנדדו עם הצאן לאזור שכם ועמק דותן. האחים הבחינו בו מרחוק וקראו זה לזה: ראובן, הבכור, מנע מהם לבצע את הרעיון, והם השליכו אותו לבור. לאחר מכן הלך ראובן לשמש את אביו.
יהודה הוסיף ואמר: "מה בצע כי נהרגהו", הוא הציע למכור את יוסף לשיירה של ישמעאלים שעברה במקום, שמכרו אותו למצרים. וכך הגיע יוסף למצרים. כשראובן חזר והבחין בנעשה הוא הבין שמוכרחים לעשות משהו כדי להסתיר את הדבר מאביהם הזקן. הם שחטו גדי עיזים, טבלו את כתונת יוסף בדם, ובאו אל יעקב ושאלוהו: הכתונת בנך היא זו? יעקב הנדהם ביכה את מות יוסף, באומרו: "חיה רעה אכלתהו, טָרֹף טֹרַף יוסף".
יוסף במצרים וניסיון אשת פוטיפר
יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים - משרי פרעה. לאחר שהתברר כאיש ארגון מוצלח הוא הושם להיות אחראי על בית פוטיפר. אשת פוטיפר שחשקה לשכב עם יוסף, ניסתה פעמים מספר לשכנעו בדברים, אך יוסף סירב בהתמדה. לבסוף, כשהיו שניהם לבדם בבית, ניסתה לתפוס את יוסף ולגרום לו לשכב עמה, אך יוסף ברח מהבית, בעוד בגדו נשאר בידה. אשת פוטיפר האשימה את יוסף בניסיון לאנוס אותה, ועקב כך הוא הושם בבית הסוהר.
ה' שוב עמד לימינו, והוא נשא חן בעיני שר בית הסוהר, שמינה אותו לשרת את שר האופים ושר המשקים, שנכלאו בשל רשלנות בהכנת מאכלי המלך. כאשר שניהם חלמו חלומות מוזרים, פתר להם יוסף את החלומות: שר האופים ייתלה, ואילו שר המשקים יקבל חנינה וישוב למשרתו. יוסף ביקש משר המשקים לזכור לו חסד ולשחררו מבית האסורים, אך שר המשקים שכח את יוסף.
לאחר שנתיים, כאשר פרעה חלם חלומות שלא היה מי שיפתור אותם, נזכר שר המשקים בנער העברי היושב בבית הכלא, והמליץ לפרעה להיעזר בשירותיו כדי לפתור את החלום.
יוסף כמשנה למלך
יוסף פתר בהצלחה את חלום פרעה: שבע שנות שפע יגיעו לעולם, ולאחריהן שבע שנות רעב. בעקבות הפתרון, הזדרז יוסף והציע לפרעה לאגור מזון בזמן השבע כדי שהארץ תוכל לשרוד בזמן הרעב. פרעה התפעל עד מאוד מהפתרון ומההצעה המעשית שבעקבותיו, ומינה את יוסף על ביצוע משימת אגירת המזון, ומינה אותו להיות משנה למלך. בעקבות כך, העניק פרעה ליוסף את השם צָפְנַת פַּעְנֵחַ. יש האומרים שפירושו של שם זה הוא "מגלה נסתרות" (שכן יוסף פירש את חלומו של פרעה).
יוסף ביצע בהצלחה את המשימה, אגר אוצרות מזון רבים, ומכר אותם ליושבי מצרים. במשך כל זמן זה, הוא חיכה שאחיו יבואו מצרימה, על מנת לפגשם. לאחר זמן רב, הם אכן הגיעו כדי לקנות מזון במצרים, ואז יוסף העליל עליהם שהם מרגלים. הוא דרש מהם להביא את אחיהם הקטן - בנימין, כביכול כדי להוכיח שכוונותיהם חיוביות. בנוסף, לאחר שבנימין ירד מצרימה, האשים אותו יוסף בגנבת הגביע שלו.
לבסוף התגלה יוסף אל אחיו: "אני יוסף - העוד אבי חי"?, ומיהר לשלוח שלוחים אל אביו שיבוא אליו. יעקב הסכים, ויוסף הוריד אותו בכבוד רב מצרימה. משהגיע למצרים עם כל אחיו, הקצה להם מקום מיוחד – ארץ גושן, שם הם התגוררו בשלום ובשלווה.
לאחר פטירת אביו יעקב, נפטר גם יוסף, לאחר 80 שנות מלכות במצרים. לפני מותו ביקש יוסף מאחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, כאשר יעלו גם הם.
עץ משפחה
עץ משפחה המציג את הדורות הקודמים:
בניו ומורשתו
יוסף נשא לאישה את אסנת בת פוטי-פרע כהן העיר און שבמצרים העתיקה. על סיפור אהבתם ונישואיהם מסופר בחיבור יוסף ואסנת בספרים החיצוניים. שני בניו של יוסף מאסנת: אפרים ומנשה, התפצלו והיו לשניים משבטי ישראל על פי דברי יעקב, שרואה בהם בנים שלו, "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי".
בתרבות היהודית הפך יוסף לסמל לאדם שבתבונתו ואמונתו מחלץ את עצמו משפל תחתיות ומהמצב הנואש ביותר להיות שליט הארץ. חז"ל ראו בו דמות של צדיק, שמתגבר על יצריו ומעביר על מידותיו ואינו נוקם ונוטר על עוולות שנעשו לו. יש הרואים בסיפור גדולתו של יוסף מעבר ממשפחתיות ללאומיות, בכך שיוסף "מתאמן" בתכסיסי מלכות ושלטון במצרים, כהכנה ליצירת עם.
לפי ספר בראשית יוסף נפטר בגיל מאה ועשר במצרים, ובמדרש כתוב שהיה זה א' בתמוז, היום שבו נולד.
מקום קבורתו של יוסף מיוחס למצבת קבר הממוקמת בסמוך לאתר המקראי שכם הקדומה, בפאתי העיר שכם (בסמוך למחנה הפליטים בלאטה) והמכונה קבר יוסף.
דמותו ההיסטורית של יוסף
שמאל|ממוזער|260px|חרפושית עם הכתובת "בן רע, יעקב-הר, נחון בחיים", שנמצא בתל שקמונה; מוצגת במוזיאון הימי הלאומי
יש המזהים את יוסף עם אמחותפ, המשנה למלך ג'וסר שחי בימי השושלת השלישית. על פי אסטלת הרעב שהיא כתובת ארכאולוגית, הוא ייעץ למלך ג'וסר כאשר באו על הארץ שבע שנות רעב. אחרים מזהים את יוסף עם סגנו של המלך אמנמחת הראשון מהשושלת השתים עשרה, סובקנחת , שפיתח את תעלת 'בחר יוסף' שממערב לנילוס. אולם שני אלו בוודאות אינם יוסף המקראי, שכן קודמים לו במעל לאלף שנה (אמחותפ, המשנה למלך ג'וסר, אף חי לפני אברהם אבינו).
ישנם המציעים כי ייתכן שהאירועים המתוארים בסוף ספר בראשית (פרקים מ"א–נ'), שבהם חלה עליית יוסף לשלטון במצרים העתיקה וירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים אירעו בתקופת שלטונם של השושלות החיקסוסיות (שושלות 15–16) במצרים, שהיו ממוצא שמי ועודדו זרים להשתקע במצרים ולתפוס עמדות שלטוניות, כדי לחזק את שלטונם בארץ זו, מה שיכול היה להקל על יוסף להשתלב בהיררכיה המצרית. הוצע שהכתוב "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" מתייחס לגירוש השליטים הזרים ממצרים, שבעקבותיו השלטונות החלו לראות את בני ישראל כאִיום: "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ". משושלות אלו לא נותרו כמעט כל תעודות, כך שאין כרגע ממצא המאשש או סותר השערה זו.
ישנם חוקרים (כדוגמת ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל) הטוענים כי בניגוד לתיאור המקראי של מוצא עם ישראל ממסופוטמיה, מקורו הוא למעשה בקבוצות כנעניות מקומיות שהתגבשו בתקופת הברזל לעם אחד באזור ההר. לפי השערה זו, סיפורו של יוסף הוא ייצוג הזיכרון של שלטון החיקסוס במצרים, כפי שהשתמר אצל צאצאיהם של מגורשי החיקסוס. פרשנות זו טוענת שהחיקסוס היו חלק מהקבוצות הפרוטו-ישראליות שהתגבשו לעם ישראל.
בסרט "פענוח יציאת מצרים" שנעשה בשנת 2006 ועסק בחקר האמת ההיסטורית של יציאת מצרים, נטען כי יוסף הוא אחד משליטי החיקסוס שהשתמש בטבעת חותם שעליה מוטבע השם: "יעקבהר". לטענת הסרט, זהו השימוש היחידי בשם עברי מהתנ"ך ("יעקב") בהיסטוריה של מצרים העתיקה.
יוסף במדרש
סיפור יוסף זכה למדרשים רבים, בהם המציגים אותו כצדיק, שמתגבר על יצריו ומעביר על מידותיו ואינו נוקם ונוטר על עוולות שנעשו לו. להלן רק מקצת מהמדרשים.
יחסי יוסף ואחיו
התורה מספרת , והמדרש מרחיב ומפרט מה הייתה הדיבה שבפי יוסף וכיצד נענש על כך:
מה אמר? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון:
רבי מאיר אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי;
רבי שמעון אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ;
רבי יהודה אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים.
רבי יהודה בר סימון אמר על תלתיהון לקה, "פלס ומאזני משפט לה'". אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי - חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים "וישחטו שעיר עזים".
אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין עבדים - "לעבד נמכר יוסף".
אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ - חייך שאני מגרה בך את הדוב, "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ'".
לפי צוואת גד א' 6–7: "ויגד יוסף לאבינו כי שחטו בני זילפה ובלהה את כל הטוב בעדר ויאכלו, למרות דעת ראובן ודעת יהודה; כי ראה יוסף כי אנוכי הצלתי טלה מפי הדוב ואהרגהו ונאכלהו, ויגד כזאת לאבינו".
את הפסוק , המתאר את הבור אליו השליכו אחי יוסף את יוסף, דרשו חז"ל "ממשמע שנאמר 'והבור רק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר 'אין בו מים' - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו"
דברי אחי יוסף הובילו למדרש: "אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלאו עליו רחמים - ולא נתמלאו."
לאחר שיוסף מאשים את בנימין בגנבה, פונה אליו יהודה ומתחיל את דבריו בדברים שעל פי הפשט הם דברי תחנונים: המדרש דורש את המילים כפנייה תקיפה ואף מאיימת: "מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף את גוזר ואינך מקיים; מה פרעה להוט אחר הזכרים, אף אתה כן; מה פרעה מלך ואתה שני לו בארץ מצרים, כך אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו, ואם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים".
יופיו וכיבוש יצרו
בפסוק נדרשו חז"ל לכפילות, שהרי כשנאמר "בן שבע עשרה שנה" אין צורך להוסיף "והוא נער", ופירשו "אלא שהיה עושה מעשה נערוּת, ממשמש בעיניו מתלה בעקיבו מתקן בשערו", ורש"י מבהיר: "כדי שיהיה נראה יפה".
בתורה מתואר: מדרש תנחומא ממחיש את יופיו של יוסף: "פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף, מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו על אחת כמה וכמה."
את המילים דורש המדרש כמלמדות על צניעותו של יוסף: "בשעה שיצא יוסף למלוך על מצרים היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין, והיו משליכות עליו שירין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן. אעפ"כ לא היה מביט בהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה לא תלית את עינך והבטת בהן, חייך שאתה נותן לבנותיך צעידה בתורה. מהו צעידה? פרשה." הפרשה שהובטחה ליוסף היא פרשת בנות צלפחד, שהיו מצאצאי יוסף.
מאמציה של אשת פוטיפר לפתות את יוסף מתוארים במדרש: "הייתה אדונתו עמו בבית והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים, והייתה מחלפת ג' חליפות בגדים בכל יום ויום - כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום, ובחצי היום לא לבשה בין הערבים. כל כך למה? כדי ליתן עיניו בה. ... ובכל יום ויום משדלתו בדברים ועמד ביצרו."
דבריו של יעקב בברכתו ליוסף, , משמשים את המדרש כדי ללמוד שלא בקלות התגבר יוסף על יצרו: "ר' שמואל אמר: נמתחה הקשת וחזרה, הדא הוא דכתיב (בראשית מ"ט) 'ותשב באיתן קשתו' - קשיותו. ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו, שנאמר 'ויפוזו זרועי ידיו'. רב הונא בשם רב מתנא אמר: איקונין של אביו ראה וצנן דמו, דכתיב 'משם רועה אבן ישראל'."
יחסי יוסף ופרעה
על דברי התורה על חלומות פרעה אומר המדרש: "פותרין היו אותו, אלא שלא היה קולן נכנס באזניו. 'שבע פרות הטובות' - שבע בנות אתה מוליד; 'שבע פרות הרעות' - שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו 'שבע שבלים הטובות' - שבע מלכיות אתה מכבש; 'שבע שבלים הרעות' - שבע אפרכיות מורדות בך. ... וכל כך למה? כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדוּלה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יבוא יוסף תחילה ויפתור את החלום אין זה שבחו - יכולין החרטומים שיאמרו לו: אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך. אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו ואחר כך בא יוסף והחזירה עליו."
על הפסוק מסופר שאמרו איצטגניני פרעה: "עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו?" אמר להן: "גינוני מלכות אני רואה בו". אמרו לו: "אם כן, יהא יודע בשבעים לשון". בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. למחרת כל לשון שפרעה דיבר עמו השיב לו. לבסוף דיבר יוסף בלשון הקודש ופרעה לא הבין מה הוא סח. אמר לו פרעה: "למדני". לימד יוסף את פרעה, אך הוא לא למד. אמר לו פרעה: "הישבע לי שלא תגלה". נשבע לו. כשאמר יוסף לפרעה "אבי השביעני לאמור", אמר לו פרעה: "לך ושאל על שבועתך" (כלומר מצא מי שיתיר לך נדרך). אמר לו לו יוסף: "אם כן, אשאל גם על השבועה שנשבעתי לך". על כורחו אמר פרעה ליוסף: "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך".
יוסף בחסידות
בספרי חסידות, דמותו של יוסף משמשת פעמים רבות כדי לסמל את הקדושה וההתגברות על החטא. מידת ה"יסוד" אשר מסמלת את הקדושה נקראת מידתו של יוסף, וכאשר נאמר "וצדיק יסוד עולם" – הצדיק הוא יוסף. כמו כן, בסדר האושפיזין נמצא יוסף ביום השישי של סוכות (או ביום הרביעי לפי מנהג הגר"א), והוא כנגד מדת היסוד. בחסידויות שונות (בעלזא ועוד) עורכים טיש מיוחד שנקרא "ויוסף הוא המשביר" ומתפללים שבזכותו תגיע הפרנסה לעם ישראל.
יוסף באסלאם
סורה (פרק) מספר 12 בקוראן היא סורת יוסֻף (בערבית: سورة يوسف) והיא מספרת על יוסף ואחיו. בדומה לסורות אחרות בקוראן, התיאור המופיע בקוראן דומה בפרטים מסוימים לסיפור המקראי, אך מוסיף ומשנה במספר מקומות.
לאחר הקדמה קצרה, מסופר שם:
לפי אמונת האסלאם, גם התנ"ך, גם הברית החדשה וגם הקוראן נכתבו באותו זמן על ידי האל על ה"לוח השמור" (בערבית: اللوح المحفوظ) שבשמיים, וירדו לארץ בזמנים שונים. על פי תפיסה זו, אין חשיבות לסדר הירידה של הכתובים, כיוון שכולם קדושים ונכונים. לפי תפיסה זו, סיפור יוסף בקוראן מוסיף על הסיפור המקראי, אך אינו שולל אותו.
מסיבה זו, כאשר פרשנים מוסלמים רוצים לפרש למשל מי מהאחים אמר לא להרוג את יוסף (פסוק 9), יהיו שיחזרו לסיפור המקראי ויפרשו שיהודה (בערבית يهوذا. תעתיק: יהוד'א) הוא זה שהגן עליו. זאת, בהתבסס על הפסוק במקרא לפיו יהודה לא רצה להרוג את יוסף: .
יוסף בספרות ובקולנוע
יאיר הורביץ, השיר על הנער יוסף החולם
זלדה, הלומת געגועים
נורית זרחי, "היא יוסף" בספר אומן המסכות
איציק מאנגר, יוסף הצדיק מטייל בבולבר
רבקה מרים, הפסים בכותנתו של יוסף
תומאס מאן, "יוסף ואחיו", רומן בארבעה חלקים
מחמוד דרוויש, "אני יוסף, הו אבי" (أنا يوسف يا أبي)
אשת פוטיפר - En Potifars hustru שיר מאת המשורר השוודי מהמאה ה-18 קארל מיקאל בלמן
בעלת החלומות (1962) - סרט הנפשה ישראלי באורך מלא. סרט האנימציה באורך מלא הראשון שנעשה במזרח התיכון. הופק על ידי זוג הבמאים יורם ואלינה גרוס
יוסף וכתונת הפסים המשגעת - מחזמר על פי סיפור יוסף ואחיו, מיצירתם של אנדרו לויד ובר וטים רייס. המחזמר הפך עם השנים לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים.
יוסף נסיך החלומות - סרט אנימציה של חברת "דרימוורקס" משנת 2000 על סיפורו של יוסף
המהגר - סרט על פי סיפור יוסף בבימוי הבמאי המצרי יוסף שאהין משנת 1994
יוסף ואחיו / Rappresentatione di Giuseppe e i suoi Fratelli - דרמה מוזיקלית בשלוש מערכות מאת עילם רותם; נכתבה עבור האנסמבל הקולי Profeti della Quinta (נביאי הקווינטה). הקלטה של היצירה יצאה לאור בהוצאת פאן קלאסיקס בשנת 2013.
ראו גם
אילן יוחסין של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
קבר יוסף
ג'וב יוסף
לקריאה נוספת
שולה אברמסקי. 2017. גיבורות הצללים ביצירה פסיכולוגיסטית מקראית – סיפורן של מילים בעלילות יוסף ואנשי ביתו. ירושלים: הוצאת כרמל.
שולה אברמסקי. 2019. נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים – רטוריקה ומנהיגות במקרא. ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 336–471.
סיפור יוסף במקרא ובראי הדורות – אוסף מאמרים בעריכת לאה מזור, בית מקרא נ"ה א, תש"ע, הוצאת מוסד ביאליק.
אברהם פלאג'י, ספר ויוסף אברהם אוסף של כל מדרשי חז"ל הראשונים והאחרונים בענייני יוסף
הרב שלמה לווינשטיין, ומתוק האור - יוסף הצדיק, 2017
יונתן גרוסמן, יוסף: סיפורם של חלומות, ידיעות ספרים, 2021
קישורים חיצוניים
שולה אברמסקי, חלום המלכות השני של יוסף והמיתולוגיה המצרית, בתוך: ד"ר לאה מזור, "על מקרא, הוראה וחינוך"
לאה מזור, סיפור יוסף - הבטים אמוניים, לאומיים וכלל אנושיים, בתוך: ד"ר לאה מזור, "על מקרא הוראה וחינוך"
, 1996; מתוך הספר "ימי זיכרון"
הרב אברהם פלאג'י, ספר ויוסף אברהם אנציקלופדיה של כל מדרשי חז"ל הראשונים והאחרונים בענייני יוסף הצדיק הוגה ונערך מחדש בידי הרב אברהם סופר ירושלים ישראל תשס"ח
יוסף הצדיק, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
, 2004 - ראו חלק א' במאמר: "ממציא הפירמידה אמחתפ לעומת יוסף"
אוריאל סימון, "השגחה וגמול בסיפור יוסף ואחיו", מכללת הרצוג
סיפורו של יוסף במסורת המוסלמית, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:בני יעקב
קטגוריה:אישים בפרשת ויצא
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:יועצים בתנ"ך
קטגוריה:יוסף בן יעקב
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:פרשת וישב
קטגוריה:פרשת מקץ
קטגוריה:ניבוי עתידות ביהדות
קטגוריה:נביאים
קטגוריה:עבדים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110 | 2024-09-28T16:00:19 |
שם בן נח | 250px|ממוזער|שמאל|שם חם ויפת ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו
שֵׁם הוא דמות מקראית, בנו של נח, אחיהם של חם ושל יפת.
ביוגרפיה
שם חי 600 שנה. לפי הכרונולוגיה המקראית נולד בשנת א'תקנ"ח לבריאת העולם ומת בשנת ב'קנ"ח. הוא מוזכר בספר בראשית, כמו גם בדברי הימים.
אף על פי שבתורה נאמר: "ויולד נח את שם את חם ואת יפת" כך שנראה שהוא הבכור, כמה פרשנים מתייחסים אליו דווקא כאל הבן השני או השלישי בגילו. זאת משום שבפסוק אחר נאמר "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול", ואילו היה שם הבן הגדול היה צריך להיות בן 100 בזמן המבול (שכתוב "ויהי נח בן חמש מאות שנה").
בזמן המבול היה שם בן 98 שנה, ושהה עם משפחתו בתיבה.
בגיל 100 שנה, הוליד שם את ארפכשד. לפי המסופר בבראשית, בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם.
המקרא מייחס לשם את האבהות על עמים שונים מאזור המזרח התיכון, כגון אשור, עילם (פרס), ארם (סוריה) וכדומה, ולכן קבוצת העמים האלה נקראת "עמים שמיים", והשפות המדוברות על ידיהם נקראות "שפות שמיות". עם קבוצה זו נמנים גם היהודים והערבים (המייחסים עצמם לפי הקוראן לבני ישמעאל), צאצאי אברהם, שהיה דור תשיעי לשם.
הזיקה בין שם לבין ארץ ישראל התפתחה עם השנים. ספר בראשית מתאר כיצד בתחילה ניתנה הארץ לכנען בן חםבראשית י יט, והפסוקים סביבו, אולם תיאור זה מתפתח בספר היובלים, בו מתוארת הארץ כ"נחלת בני שם" והתיאור הכרונלוגי משתנה כך שכנען קיבל את הארץ רק לאחר שגזל את הנחלות באופן בלתי מוצדק משם.
שם חיצוני לאשתו הוא מחלה או מחלתירן, על פי מספר מדרשים תימניים, נישא לצאצאית שלו - בכל בת אברהם ומהם נולד אבנר בן נר.
במדרשי חז"ל
שמאל|ממוזער|250px|מערת בית המדרש של שם ועבר
במדרשי חז"ל, שם נחשב תלמיד חכם, אברהם יצחק ויעקב למדו ב"בית מדרשם של שם ועבר", ובבית מדרש זה "נטמן" יעקב במשך 14 שנה כשהיה בדרכו לחרן. וכן, על־פי מדרשים אחרים, "מלכי-צדק מלך שלם" הוא "שם", שהיה כהן, ועליו נאמר: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".
על פי חז"ל, נחשב שם לממשיך צדיקותו של נח "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ", והעברים נחשבים לממשכי דרכו של שם "וּלְשֵׁם יֻלַּד, גַּם-הוּא: אֲבִי, כָּל-בְּנֵי-עֵבֶר",
חז"ל מזהים את תמר, אשת יהודה, כבתו של שם, ומסבירים שיהודה דן אותה לשרפה כשחשב שזנתה בשל היותה בתו של שם שהיה כהן, ובשל ההלכה שבת כהן שזנתה דינה שרפה (לאחר שהתברר כי תמר הרתה מיהודה עצמו בוטלה שרפתה).
מקום קבורתו במסורת היהודית
מקום קברו של שם אינו מתואר בתנ"ך, אך רבי פתחיה מרגנשבורג שחי כ-2800 שנה לאחר מות שם המקראי, מעיד על מסורת ערבית שנקבר באזור החרמון: "בארץ סיחון ועוג, אין בו עשב וצמח, כמהפכת סדום ועמורה. וראה קבר ארוך שמונים אמה. ואמרו הישמעאלים שהוא קבר של שם בן נח. אבל היהודים לא אמרו זה". רבי יוסף סופר מצפת גם מצטט מסורת על קברו באזור, אך מוסיף כי גם אביו - נח נקבר עימו במערה. מאידך, בספר "מסע דפלסטינא" של ר' שמואל ב"ר שמשון (1210) כתב כי נקבר בנינוה.
מסורת מאוד מאוחרת המופיעה בספר גבעת שאול טוענת כי נקבר במערת שם ועבר בצפת.
ראו גם
מערת שם ועבר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:פרשת נח
קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:שבעה שקיפלו את העולם | 2024-09-01T03:55:31 |
שם (פירושונים) | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים | 2024-03-12T18:19:03 |
יפת בן נח | יֶפֶת, דמות מקראית, בנו הקטן של נח במקרא, אחיהם של שם ושל חם.
על פי רשימת העמים שב, ליפת היו שבעה בנים (כלומר, מיוחסים לו שבעה עמים): גומר, מגוג, תירס, יוון, תובל, משך, ומדי. (משך ותובל מוזכרים מספר פעמים בנבואת יחזקאל, ומהנבואות כמו גם ממקורות אשוריים ויווניים נובע כי שתי האומות שכנו באזור מזרח אסיה הקטנה. גם במקורות האשוריים והיווניים שתי האומות בלתי ניתנות להפרדה).
ובני גומר: אשכנז וריפת ותוגרמה. ובני יוון: אלישה ותרשיש, כתים ודודנים.
יפת ושם אחיו נתברכו על ידי אביהם בשל התנהגותם הנאה בשעת המעשה המגונה של חם: שכוונת הדברים כנראה: ירחיב אלוהים ליפת (נחלתו) ובשכנותו עם שם ישעבדו להם את כנען. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי "יפיותו של יפת באהלי שם" שמשמעו היא להשתמש בתורות ושיטות מודרניות (בעבר, החוכמות היווניות) על מנת לפאר את התורה היהודית (אהלי שם).
יפת בתרבויות שונות
עם התפשטות התנ"ך באירופה, נתפסה הדמות של יפת על ידי הנוצרים האירופאים כאבי האירופאים. לכן הביטוי "יפתי" נזכר בהקשרם של האירופאים. הביטוי היה שימושי גם בפיהם של סופרים פרה-דרוויניסטים במה שהפך לימים להיות הקבוצה ההודו-אירופית, דוברת השפות ההודו-אירופיות.
250px|ממוזער|שמאל|שם חם ויפת ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו
יש הסבורים שיפת קשור בדרך כלשהי לטיטאן יאפטוס מן המיתולוגיה היוונית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים בספר בראשית
קטגוריה:פרשת נח
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110 | 2024-03-02T23:08:35 |
יופיטר | 2023-12-13T14:51:05 | |
חם בן נח | 250px|ממוזער|שמאל|שם חם ויפת ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו
חָם הוא בנו השני של נח במקרא (אולי בנו הצעיר), אחיהם של שם ושל יפת, ואביהם של כוש, פוט, מצרים וכנען. בני חם ישבו במסופוטמיה, בכנען הקדומה ובאפריקה (כולל מצרים).
במאה ה-19, היו שבלבלו בטעות את חם עם האל המצרי מין, וזאת בשל טעות תעתיק שתרגמה את שמו כ"Khem". על אף שזיהוי זה הובהר כשגוי, הוא ממשיך להופיע לעיתים גם כיום.
חטא חם
בסיפור שכרותו של נח, חם הוא זה שראה את ערוות אביו וסיפר על כך לאחיו, שם ויפת. מנימת הטקסט המקראי עולה, כי חם לא רק "ראה" אלא גם ביצע מעשה סדום כלשהו. המדרש גורס כי חם סירס את נח, כדי שלא ייוולדו לו עוד בנים שגם להם יהיה נתח בארץ וכך יקטן הנתח שלו.
משהקיץ משכרותו נח קילל את כנען, בנו הרביעי של חם בעבדות עולם. על פי רש"י נח קילל דווקא את כנען שהיה בנו הרביעי של חם, כיוון שחם מנע מנח להוליד בן רביעי. חלק רואים בסיפור זה סיפור איטיולוגי שבא לשרטט את אופיים המושחת של בני חם, ובעיקר של כנען בנו, האב המיתי של הכנענים.
קישורים חיצוניים
אתר ״גשר״, אנציקלופדיה ערך ״חם בן נח״
אתר ״הניווט בתנ״ך״ דף ״חם חטא וכנען נענש״
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים בספר בראשית
קטגוריה:פרשת נח
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110 | 2024-09-14T10:51:48 |
מצר מגלן | מצר מגלן (בספרדית: Estrecho de Magallanes) הוא מצר ים העובר בין הקצה הדרומי היבשתי של אמריקה הדרומית לבין איי ארץ האש. המצר משמש למעבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. המצר קרוי על שמו של פרדיננד מגלן, שגילה אותו בשנת 1520 במהלך מסעו הימי למציאת הדרך לעבור את יבשת אמריקה ולהמשיך מערבה אל דרום-מזרח אסיה.
המצר כולו נמצא בתחומי צ'ילה, אך משמש כנתיב שיט בינלאומי והמעבר בו פתוח לכל מדינה. אורכו של המצר כ-600 ק"מ ורוחבו נע בין 3 ל-30 ק"מ. לחופיו שוכנת העיר פונטה ארנס, שלה הנמל הראשי במצר, והכפר פורבניר. האיים הבולטים מצידו הדרומי של המיצר הם האי הגדול של ארץ האש, האי דוסון , האי קלרנס והאי סנטה אינס .
גילוי המצר
האירופאי הראשון לגלות את מצר מגלן היה מגלה הארצות פרדיננד מגלן, שיצא בשירות מלך ספרד למסע בניסיון להגיע לאיי התבלין שבדרום-מזרח אסיה באמצעות שיט לכיוון מערב. מגלן יצא לדרך מספרד ב-20 בספטמבר 1519 כשבפיקודו 5 ספינות. לאחר שחצה את האוקיינוס האטלנטי, החל לגשש את דרכו דרומה לאורך חופי דרום-אמריקה, בחיפוש אחר מעבר ימי שיאפשר להמשיך מערבה. לאחר תלאות מרובות, בהם איבד את אחת מספינותיו, הסנטיאגו, הגיע מגלן ב-21 באוקטובר 1520 לכף וירחנס, בפתחו של המצר. נראה היה שאכן מדובר בפתחו של מעבר ימי, שכן המים לא איבדו ממליחותם ככל שהתקדמו בו, והצי של מגלן החל להתקדם לאורך המצר בזהירות תוך שהוא שולח ספינות לחקור הסתעפויות שונות ולחפש את המעבר. במהלך חקירות אלה, אחת הספינות, הסן אנטוניו, ערקה ושבה לספרד. 3 הספינות נותרות, הטרינידד, הקונספסיון, והויקטוריה, אחרי שהתייאשו מלמצוא את הסן אנטוניו, צלחו את המצר ויצאו לים הפתוח בצידו השני ב-28 בנובמבר 1520, והמשיכו בחציית האוקיינוס השקט.
מגלן קרא למצר בשם "מצר כל הקדושים" (Estrecho de Todos los Santos), משום שיום כל הקדושים, ה-1 בנובמבר, חל במהלך חציית המצר.
חשיבות המצר
בתחומי המצר איים רבים, וגדותיו תלולות, מבותרות ומפורצות. השיט בו קשה בדרך כלל, הן בשל המבנה המפותל שלו, והן בשל האקלים הסוער השורר בו ברוב ימות השנה. עם זאת, עד פתיחתה של תעלת פנמה ב-1914 היה מצר מגלן המסלול העיקרי לספינות קיטור ששטו מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. מצר זה נחשב לעיתים קרובות כדרך הבטוחה היחידה לעבור בין האוקיינוסים, מאחר שמעבר דרייק, המעבר בין כף הורן (הקצה הדרומי של דרום אמריקה) לאנטארקטיקה, ידוע במזג האוויר הסוער והבלתי צפוי שבו. כמו כן צפים בו קרחונים רבים שעלולים לסכן ספינות. ספינות מפרש, לעומת זאת, העדיפו בדרך כלל את מעבר דרייק, שכן היה להן בו מרחב רב יותר לתמרון, וכן בשל משטרי הרוחות והזרמים המשתנים במצר. היום המצר משמש בעיקר לתנועה ימית מקומית של ספינות מצ'ילה ומארגנטינה.
גלריה
קישורים חיצוניים
מגלן
קטגוריה:מגאיאנס ואנטארקטיקה הצ'יליאנית
מגלן
מגלן
קטגוריה:ארץ האש | 2024-01-03T16:38:39 |
הסופות בנגב | הסופות בנגב (או הפרעות בנגב) הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 נגד יהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית.
"סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: . השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.
הרקע לפרעות
האנטישמיות המודרנית שהחלה במאה התשע-עשרה ברוסיה ניזונה משני מקורות: שכבת המשכילים ואנשי הכמורה שדגלו בפאן-סלאביות, קרי: בדעה שלפיה אין לעמים אחרים או דתות זרות מקום בקרב האומה הרוסית. הגורם השני היו סוחרים ובעלי מלאכה, שראו ביהודים מתחרים. העיתונים מלאו מאמרים נגד היהודים, אשר דנו בפגיעתם בחיי רוסיה. הם נהגו לומר ששליש מיהודי רוסיה צריכים להגר, שליש להמיר את דתם ושליש פשוט לגווע ברעב.
למשבר היה גם רקע כלכלי: כלכלת אירופה כולה נכנסה למיתון עמוק עקב משבר פיננסי חמור, והתעמולה האנטישמית האשימה במשבר את היהודים בחלקים נרחבים מאירופה.
באותה תקופה הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות חוקתיות ברוסיה. הרפורמות לא סיפקו מגזרים רבים בעם הרוסי, ובייחוד את חוגי האינטליגנציה הרדיקלים שעמדו על הצורך בהפלת המשטר המלוכני. במרץ 1881 נרצח הצאר על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית – נרודניה ווליה. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר; הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים.
פקידי הממשל, ובראשם שר הפנים, ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא עודדו אותן במידת מה, על מנת להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. פגיעה ביהודים התאימה גם לתפיסתם הפאן-סלאבית, כאמור לעיל. איגנאטייב אמר אז שהגבול למערב פתוח לפני היהודים, וכוונתו הייתה ברורה.
מהלך הפרעות
הפרעות החלו בפסח (15 באפריל 1881) בעיר יליזבתגרד (קרופיבניצקי של ימינו) שבחבל אוקראינה. משם התפשטו לעוד חבלים בדרום תחום המושב – אזור קייב, צ'רניגוב, פולטאבה, חרסון ויקטרינוסלב (דניפרו), ובמאי 1881 נערך פוגרום ביהודי אודסה; כל אלה באזור אוקראינה. בחג המולד של 1881 ניסו פרובוקטורים רוסים להרחיב את הפוגרום גם לאזורי פולין, שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית. אולם הפרעות שהחלו בוורשה נבלמו על ידי ראשי החבל, אצילים פולנים, אשר מנעו את המשכן משנאתם לשלטון הרוסי ולאו דווקא מאהדה ליהודים. במאי 1882 הגיעו הפרעות לבַּאלטָה, שמרבית תושביה יהודים; בפרק זמן של 36 שעות נותרו על תילם 40 מתוך כ-1,000 בתי יהודים. הפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס, אונס, שרפה, ביזה ושוד יותר מאשר ברצח, לא נבלמו בתחילה על ידי המשטרה או הצבא. התושבים הנוצרים סימנו את בתיהם בצלב, כדי לציין לפורעים במי אין לפגוע. בחלק מהמקומות נערכו היהודים להגנה. כך היה ביליזבתגרד ובאודסה, שם הקימו הסטודנטים היהודים קבוצות להגנה עצמית. דווקא האיכרים והכמורה הנמוכה סייעו ליהודים ומילטו אותם.
שמאל|ממוזער|150px|אלכסנדר השלישי
השלטונות ניסו לתלות את הקולר בצווארם של הקבוצות המהפכניות. אף הצאר, אלכסנדר השלישי, שירש את הכתר מאביו הנרצח, אמר זאת לנציגי היהודים שפנו אליו. עם זאת המשיכו פקידי השלטון לטעון שבעצם האשמה היא ביהודים עצמם. הגופים שהסיתו לפרעות אלו, בעידוד סמוי של השלטון, הגיעו מחוץ לחבלים אלה, מצפון האימפריה – מקורסק, ממוסקבה ומחארקוב.
לאחר שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות המתרחשים ברוסיה החלה אף הממשלה להרגיש שיש לדכא את המהומות. איגנאטייב הבין שעליו לעשות מעשה, והחל להפעיל את המשטרה לדיכוי המהומות; 3,675 איש נאסרו, ומהם נמצאו אשמים 2,350, אך נגזרו עליהם עונשים קלים יחסית. במאי 1882 פוטר איגנאטייב מתפקידו, ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי, נקט צעדים חמורים והצליח לדכא את הפרעות.
הפוגרום הקר ו"חוקי מאי"
במשך כל 14 שנות מלכותו היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים. לאחר שביטאו הפרעות את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר"; על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת אפליה והגבלות נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.
עוד במהלך הפרעות הקים איגנאטייב ועדות מחוזיות, שמטרתן "לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם". הוועדות כללו גם שני יהודים, למראית העין של הוגנות, אך עקב היותם במיעוט קולם לא נשמע ולא נחשב. השאלות שהועמדו בפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.
במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:
אסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות.
יופסק קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נדל"ן הנמצאים מחוץ לערים ולעיירות.
אסור ליהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים.
החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון – היום שבו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים, אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.
למרות היות התקנות "זמניות", הן היו שרירות וקיימות, ואף הורחבו לשטחי פולין, עד המהפכה הרוסית ב-1917.
התגובות לפרעות
בעם היהודי
ה"סופות בנגב" הפכו אבן דרך בתולדות העם היהודי.
בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הפרעות גרמו ליהודה לייב פינסקר להתפכח מחלום ההשתלבות והאמנציפציה וב-1882 פרסם את רעיון האוטואמנציפציה בחוברת "אוטואמנציפציה!". הסופר מרדכי זאב פיארברג כתב את ספרו "לאן", המתאר את התלבטויותיו של צעיר משכיל יהודי לאחר "הסופות בנגב" וגל ההגירה בעקבותיו.
הפרעות יחד עם הקשיים הכלכלים בכלל, ובעקבות "חוקי מאי" בפרט, הביאו יהודים רבים לחפש מפלט בארץ אחרת – הרוב בחרו בארצות הברית. מתחילת הפרעות ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מרוסיה כ-2.4 מיליון יהודים: 2 מיליון מתוכם לארצות הברית, 150,000 לבריטניה והשאר לארגנטינה (115,000), קנדה ודרום אפריקה. חלק מהם התארגנו להגירה במסגרת אגודת "עם עולם". המיעוט שתמך ברעיונות תנועת "חיבת ציון", בחר בהגירה לארץ ישראל; (כ-3 אחוז) עלו לארץ ישראל, והיוו חלק ניכר מן העלייה הראשונה והעלייה השנייה. חלק מהם התארגנו במסגרת אגודות "חובבי ציון" ו"ביל"ו".
יוסף יחזקאל ראג'פורקר, משכיל מקהילת בני ישראל (הודו), חיבר תפילה מיוחדת עקב הפוגרום ופרסמה במכתב לראשי קהילות באימפריה הרוסית ובעיתונות יהודית בהודו ובאירופה.
בעולם
דבר הפרעות הגיע למערב. העיתונים הרוסים כתבו על הנעשה בפרוטרוט, ודיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות. אסיפות מחאה התקיימו בארצות הברית ובאירופה. בצרפת קראו העיתונים לממשלה להביע מחאתה. בהולנד, בבריסל ובווינה הוקמו ועדים לעזרה הומאנית. הגדילה לעשות בריטניה: בינואר 1882 התקיימה בעיריית לונדון עצרת הזדהות ומחאה גדולה בהשתתפות ראשי החברה והכנסייה האנגליקנית, והוקמה קרן סיוע. גם ממשלת בריטניה, הפרלמנט והאוניברסיטאות הגדולות גינו באופן רשמי ופומבי את רדיפות היהודים.
דבר הפוגרומים נגע לכומר האמריקאי ויליאם יוג'ין בלקסטון, שיצא בעקבותיהם למסע בארץ ישראל, כינס ועידה על מנת לדון בגורל יהודי רוסיה וחיבר את עצומת בלקסטון שהפצירה בממשל האמריקאי לסייע בהשבת היהודים למולדתם ההיסטורית.
תגובות אנשי הרוח ברוסיה
יש להדגיש שאפילו אנשי רוח רוסיים הידועים כהומניסטים, כגון טולסטוי, לא טרחו לגנות את הפרעות. על רקע זה, בולטת הזדהותו של הסופר הרוסי קופרין עם היהודים קורבנות הפרעות, שאותה הביע בכמה מיצירותיו, כגון "העלבון: סיפור אמיתי" ו"היהודונת".
בעקבות הפוגרומים הקימה ממשלת הצאר ועדת חקירה לאירועים. שני יהודים הוזמנו להעיד בפני הוועדה, אחד מהם היה מקס עמנואל מנדלשטם, מנהל בית החולים לרפואת עיניים בקייב ופעיל בתנועת חובבי ציון.
הסופר ניקולאי לסקוב הוזמן להשתתף בוועדה בעקבות היכרותו המעמיקה עם העמים והדתות ברחבי רוסיה. לסקוב סיכם את דעתו על הנושא במאמר ארוך בשם "מספר הערות על השאלה היהודית" (Несколько замечаний по еврейскому вопросу). במאמר דחה את הטענות הנפוצות על כך שהיהודים מנצלים את פשוטי העם הרוסים, האוקראינים, הבלארוסים והליטאים ומרמים אותם בעסקאות של הלוואה בריבית וכן על כך שהיהודים באופן מאורגן גורמים להפצת האלכוהוליזם בקרב הרוסים. לדעת לסקוב, היהודים היו מעוניינים בעיקר לשמור על אורח חייהם המסורתי והנבדל מהעמים הסובבים אותם ולא התכוונו לפגוע בעמים אחרים בדרך כלשהי, ועל כן אין להאשים את היהודים בבעיות הכלכליות והחברתיות של רוסיה, אלא את המצב החברתי הכללי. המלצתו המרכזית להקטנת החיכוך בין היהודים ושאר העמים ברוסיה הייתה לבטל את מגבלות תחום המושב ולהתיר ליהודים להתיישב בכל מקום ברוסיה ולהתערבב עם העם הרוסי.
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הרוסית: היסטוריה
קטגוריה:יהדות אוקראינה
קטגוריה:יהדות האימפריה הרוסית
קטגוריה:פרעות, פוגרומים ועלילות דם
קטגוריה:פרעות, פוגרומים ועלילות דם בעת החדשה
קטגוריה:1881
קטגוריה:1882
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
קטגוריה:יהדות קייב | 2024-05-12T08:37:45 |
הסכם יום שישי הטוב | הסכם יום שישי הטוב (ידוע גם כ"הסכם בלפסט"; נחתם ב-10 באפריל 1998) הוא הסכם שלום שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. על ההסכם, שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, חתמו נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד והוא אומץ על ידי רוב המפלגות הפוליטיות בצפון אירלנד, ביניהן המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP), המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והעבודה, השין פיין ומפלגות קטנות נוספות. המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (DUP) היא המפלגה הגדולה היחידה שלא חתמה על ההסכם. בנוסף, ההסכם אומץ על ידי אזרחי אירלנד ואזרחי צפון אירלנד, בשני משאלי עם נפרדים במאי 1998. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.
סעיפיו העיקריים של ההסכם
עתידה החוקתי של צפון אירלנד ייקבע בהצבעה על ידי רוב האזרחים.
התחייבות מצד כל הצדדים בהסכם להשתמש באופן בלעדי באמצעים דמוקרטיים ובאמצעים של שלום.
השלטון בצפון אירלנד יורכב מממשלה אוטונומית (קרי, "חלוקת כוחות ניהולית"), שתיבחר על ידי תושבי צפון אירלנד, אך עדיין תישאר תחת המסגרת של הממלכה המאוחדת, היא בריטניה.
הממשלה המקומית (חלוקת הכוחות הניהולית) חייבת לכלול בתוכה הן מפלגות לאומניות והן יוניוניסטיות. משרדי הממשלה השונים, יחולקו על פי תוצאות הבחירות, כך שכל גוף יזכה לייצוג על פי גודלו היחסי. במידה מסוימת סעיף זה מזכיר את לבנון, בה מחולק הכוח בממשל על פי מפתח אתני.
ראש הממשלה או "השר הראשון של צפון אירלנד" יהיה מי שמפלגתו זכתה ברוב הקולות, סגנו יבוא מהמפלגה הגדולה ביותר בגוש הנגדי והשניים ינהיגו את המועצה המבצעת כדיארכיה (שווי זכויות וסמכויות). משרדי הממשלה יחולקו בין כל המפלגות המיוצגות ב"מועצה המחוקקת", שהיא המקבילה לפרלמנט בצפון אירלנד. הרציונל שעמד מאחורי ההחלטה ליצירת מועצה מחוקקת שתורכב לפי גודלן היחסי של הקהילות השונות, טמון בשאיפה שלכל קהילה תהיה הזדמנות להציג את בעיותיה או לקדם את מטרותיה בממשלה הנבחרת.
כל חוק במועצה המחוקקת, חייב לקבל רוב קולות כולל, משמע, רוב הקולות של היוניוניסטים, ורוב הקולות של הלאומנים במועצה.
יצירת מועצת שרים דרומית-צפונית וגופים משותפים בדרום ובצפון על מנת לתאם את המדיניות הכללית לגבי נושאים משותפים, כגון: תיירות, חקלאות ופיתוח כלכלי.
יצירת מועצה בריטית-אירית המורכבת מנציגי ממשלות בריטניה, אירלנד, צפון אירלנד, סקוטלנד ויילס, איי התעלה והאי מאן לדיון בנושאים בעלי חשיבות כללית לכל הצדדים.
שחרורם בתוך שנתיים של אסירים מארגונים צבאיים השייכים לארגונים אשר יכבדו את הפסקת האש.
יצירת לוח זמנים בן שנתיים לפירוק המיליציות המזוינות מנשקן.
מיליציות חמושות כדוגמת ה-IRA, נתנו התחייבות להתפרק מנשקן. אמנם השין פיין הכחישו כי הם מייצגים את ה-IRA באופן ישיר, אך הם הבטיחו "להשתמש בהשפעתם" כדי להבטיח כי הנשק אכן יושמד.
ביטולם של סעיפים 2 ו-3 בחוקת אירלנד לפיהן צפון אירלנד היא חלק בלתי נפרד מאירלנד.
חקיקה חדשה בצפון אירלנד בנושאי שיטור, זכויות אזרח ושוויון.
כוח המשטרה, RUC - Royal Ulster Constabulary, הוכרח לעבור רפורמה. עיקרה הוא שינוי ליחס גבוה יותר של קתולים בקרב חבריה, ופיקוח על פעולותיה על ידי מועצת מנהלים שחבריה ימונו על ידי הממשלה הבריטית. בנוסף לכך, עמדות של הצבא הבריטי יפורקו בהדרגה.
חלק מן הסעיפים בהסכם יום שישי הטוב, נוסחו במכוון באופן מעורפל, כך שכל צד יוכל לפרשם לטובתו. ניסוח מעורפל זה נדרש בעת המשא ומתן על ההסכם, על מנת שיהיה מקובל על כל הצדדים ולמען ההתקדמות בשיחות השלום. יש הרואים בערפול זה דווקא את גדולתו של ההסכם, כיוון שלא מדובר בהסכם סופי וקבוע. כך, יוכל כל צד לטעון כי בעתיד הנושאים הנידונים על הפרק יוכרעו לטובתו. עם זאת, הדבר יצר בעייתיות ביישום ההסכם, במיוחד בכל הקשור לפירוקן של המיליציות מנשקן.
יישום ההסכם
לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב נערכו בחירות ב-1 ביולי 1998. דייוויד טרימבל (יוניוניסט מה-UUP) נבחר לשר הראשון ולסגנו נבחר שיימוס מאלון מ-SDLP - מפלגת הלייבור והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
להסכם יום שישי הטוב חשיבות רבה בתהליך השלום בצפון אירלנד, במיוחד מאחר שהוא הוביל את המיליציות החמושות להודיע על פירוק נשקן. ב-15 באוקטובר 2002, עקב סירובו של הצבא האירי הרפובליקני (ה-IRA) להתפרק מנשקו, נוצר אי-אמון בין שתי הקהילות וממשלת בריטניה השעתה את פעילות המועצה המבצעת של צפון אירלנד וביטלה את תפקודה העצמאי, לאחר שהשעיה קודמת לשישה שבועות באוגוסט 2001 לא הביאה לפתרון. בתקופת ההשעיה ניהל את צפון אירלנד שר מטעם הממשלה הבריטית ("שלטון ישיר" - Direct Rule).
ארגון ה-IRA יצא במהלך יולי 2005 בהצהרה פומבית כי המלחמה בינם לבריטים הסתיימה. תוך מתן הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. ב-26 במרץ 2007 הודיעו ראשי שתי המפלגות הגדולות של הקהילות, איאן פייזלי ומרטין מקגיניס על הסכמה ללכת לבחירות. והמנגנון השלטוני העצמאי שב לפעול ב-8 במאי 2007.
משאלי העם
במאי 1998 התקיימו שני משאלי עם נפרדים בצפון אירלנד ובאירלנד על מנת לקבל את ההסכם. המתנגדים בצפון אירלנד היו בעיקרם "יוניוניסטים" - תומכי האיחוד במסגרת הממלכה המאוחדת אשר סברו כי ההסכם מהווה ויתור מרחיק לכת לרפובליקנים וללאומנים האירים. ניתוח של הקולות מראה כי אף בקרב היוניוניסטים היה רוב לתומכי ההסכם.
באירלנד הצביעו האזרחים על התיקון לחוקה שיאפשר את שינוי סעיפי החוקה הרואים בצפון אירלנד חלק בלתי נפרד מאירלנד.
בצפון אירלנד הצביעו 71% מן הבוחרים בעד ההסכם, ושיעור ההצבעה היה 81%. באירלנד הצביעו 94% מן הבוחרים בעד ההסכם ושיעור ההצבעה היה 56%.
בעיות מרכזיות העומדות בפני ההסכם
המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית (Democratic Unionist Party, או בקיצור, DUP), לא חתמה על ההסכם. אי החתימה על ההסכם מצד מפלגה זו, גורמת בעיה קשה מאחר שמפלגה זו היא קיצונית יותר מאשר המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (Ulster Unionist Party, או בקיצור UUP). ובנוסף לכך, מפלגה זו הפכה מאז למפלגה היוניוניסטית הגדולה ביותר. ה-DUP מתנגדים נחרצות לכניסתם של "טרוריסטים" לממשלה, משמע, מתן תיקים ממשלתיים לשין פיין. הם גם מתנגדים לרפורמה בכוח המשטרתי (ששמו שונה אל PSNI - Police Service of Northern Ireland) כפי שמציע הסכם יום שישי הטוב.
ה-UUP, תחת לחצם של תומכיה, משכה ידה מ"חלוקת הכוחות הניהולית", משמע, הממשל האוטונומי, בסוף שנת 2000. הסיבה המרכזית לכך הייתה, נוכחותם של שרי השין פיין בממשלת צפון אירלנד בעוד שה-IRA עדיין לא התפרק מנשקו. מאחר שההסכם דרש הן מהמפלגות הלאומניות והן מהיוניוניסטיות להשתתף בממשל האוטונומי, אזי ש"חלוקת הכוחות הניהולית" הושעתה והשלטון הישיר של הבריטים, חודש.
מאז, ממשלות בריטניה ואירלנד ניסו לגרום לחזרה ל"חלוקת הכוחות הניהולית", ולתווך בין המפלגות השונות בצפון אירלנד. אך זו הייתה משימה קשה מאחר שה-DUP, אשר דחתה את ההסכם הפכה (נכון ל-2005) למפלגה היוניוניסטית הגדולה ביותר. במקביל, לשין פיין יש יותר תמיכה בקרב המצביעים המגדילים את כוחה היחסי בממשל, ביחס ל-SDLP, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והעבודה (Social Democratic and Labour Party) שהיא מפלגה לאומנית מתונה יותר, שאינה דוגלת באלימות.
כך, ששני הצדדים הפכו נוקשים, ואינם מתפשרים על עמדותיהם. ה-IRA אכן השמיד חלק מכלי הנשק שברשותו באופן פרטי, תחת פיקוחו של ג'ון דה צ'סטלן (De Chastelain), גנרל ודיפלומט קנדי. עם זאת, ה-DUP מתעקשים שכל כלי הנשק של ה-IRA חייבים להיות מושמדים לפני שהשין פיין יורשו להיכנס חזרה לממשל האוטונומי. ואילו השין פיין טוענים כי ה-DUP ממשיכים לבקש יותר ויותר ויתורים מה-IRA כיוון שהם אינם רוצים שהקתולים/לאומנים יהיו בשלטון בצפון אירלנד.
במהלך דצמבר 2004, נאמר כי ה-DUP היו קרובים מאוד לחתימת הסכם חדש, אך לא עשו כך כיוון שרצו וידאו המראה את השמדת כלי הנשק של ה-IRA. אז, ה-IRA (שמכחיש את ביצוע פעולה זו) ביצע שוד בנק גדול בבלפסט, בו נגנבו יותר מ-10 מיליון אירו, וה-DUP נטשו את המשא ומתן. שבוע לאחר מכן, חברי ה-IRA רצחו את רוברט מקרטני, קתולי ותומך של השין פיין במהלך קטטה בבר בבלפסט. דבר זה הביא פרסום שלילי רב מאוד לשין פיין ול-IRA.
במהלך יולי 2005 ה-IRA יצאו בהצהרה פומבית כי המלחמה בינם לבריטים הסתיימה, תוך נתינת הוראה ברורה לכל הפלגים והארגונים המאוגדים תחת השם IRA, להניח נשקם ולהשמיד את מצבורי הנשק שברשותם. הממשלה הבריטית מצדה הגיבה להצהרה חיובית זו בפירוק הבסיסים הצבאיים אשר נותרו בצפון אירלנד. שני צעדים אלו נועדו להביע את מחויבותם של הצדדים לתהליך השלום בצפון אירלנד, לאחר לחימה שנמשכה שנים ארוכות. עם זאת, ה-DUP, המפלגה הדמוקרטית היוניוניסטית, הודיעה כי היא מחכה לראות אם הודעה זו אכן אמיתית, לפני שתסכים לשוב מחדש לשיחות על תהליך השלום.
ההסכם והברקזיט
ביוני 2016 החליטה בריטניה במשאל עם לפרוש מהאיחוד האירופי (הברקזיט). החלטה זו הציבה בפני הצדדים בעיה סבוכה, כיוון שלפי ההסכם הגבול בין אירלנד לצפון אירלנד אמור להיות פתוח, אולם האירים לא היו מעוניינים לפרוש מהאיחוד האירופי, וכך לא היה ניתן ליצור אזורי מכס שונים בין בריטניה לאיחוד: סחורות היו עלולות להגיע ממדינות אירופה לאירלנד, משם דרך הגבול הפתוח לצפון אירלנד ומשם לבריטניה כולה. אותו תהליך היה אמור לקרות בכיוון ההפוך. רק בפברואר 2023 נפתרה הבעיה, כאשר הוסכם בין נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון-דר-ליין וראש ממשלת בריטניה רישי סונאק כי ייערכו בדיקות מכס במעבר הסחורות בין צפון אירלנד לשאר חלקי בריטניה.
ראו גם
הפיגוע באומה
קישורים חיצוניים
Belfast Agreement הטקסט המלא של ההסכם
הסכם יום שישי הטוב, באתר BBC
סיכום תהליך השלום באירלנד, אוניברסיטת אלסטר
הערות שוליים
קטגוריה:צפון אירלנד: היסטוריה
יום שישי הטוב
יום שישי הטוב
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:1998 בממלכה המאוחדת
קטגוריה:צפון אירלנד: פוליטיקה
קטגוריה:1998 בפוליטיקה | 2024-09-25T09:55:11 |
המאה ה-2 | המאה ה-2 היא התקופה שהחלה בשנת 101 והסתיימה בשנת 200. היא המאה השנייה של האלף הראשון.
אירועים בולטים בעולם
הקיסרות הרומית מנוהלת על־ידי חמשת הקיסרים הטובים – נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס
ממלכת אקסום עולה
122–132 – בניית חומת אדריאנוס
132–136 – מרד בר כוכבא
על פי רישומים כרונולוגיים מסין, בתקופה זו התקיימה באזור וייטנאם ממלכה בשליטה הודית. ייתכן ויש בכך כדי להצביע על השפעות מוקדמות של ההינדואיזם והבודהיזם בדרום מזרח אסיה – השפעות להן חשיבות רבה בהמשך, לכל הפחות על האליטות
ערים חדשות
קורדובה
אישים בולטים
צאי לון, ממציא סיני
גליאנוס, סופר רפואי
אירנאיוס – בישוף מליון, מאבות הכנסייה
טראיאנוס – קיסר רומא
אדריאנוס – קיסר רומא
אנטונינוס פיוס – קיסר רומא
יובנליס – משורר סאטירי רומי
מרקוס אורליוס – קיסר רומא
קומודוס – קיסר רומא
ספטימיוס סוורוס – קיסר רומא
סווטוניוס – סופר והיסטוריון רומאי
נגרג'ונה – פילוסוף הודי, אולי ההוגה הבודהיסטי המשפיע ביותר מלבד גאוטמה בודהה עצמו
ממוזער|צלחת עשויה בתבנית ומגולפת, ממערת האיגרות במדבר יהודה, מוזיאון ישראל. המערה שמשה מקום מסתור בימי מרד כוכבא.
אישים בולטים ביהדות
רבן שמעון בן גמליאל – נשיא הסנהדרין.
רבי עקיבא – מגדולי התנאים ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.
רבי מאיר
רבי שמעון בר יוחאי
רבי יהודה בר אילעאי
רבי יוסי בן חלפתא
שמעון בר כוזבא – (בר כוכבא) מנהיג המרד היהודי כנגד הרומאים בשנים 132–136.
רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה ונשיא הסנהדרין.
תגליות והמצאות
צאי לון ממציא את הנייר.
תלמי מקטלג את כל הכוכבים הנראים לעין, מפרסם ספר "גאוגרפיה" וספר מפורסם בנושא אסטרולוגיה.
המצאת סייסמוגרף ואצטרולב מופעל על ידי מים בסין.
רופאים יוונים באימפריה הרומית, דוגמת סורנוס מאפסוס וקלאודיוס גלנוס, הגיעו למספר תגליות שונות בתחומי הפיזיולוגיה, למשל, התגלית שהלב מניע את הדם, או ביצוע טכניקה מצילת חיים בלידות מסובכות. חלק מהידע שנצבר בתקופה זו אבד בתקופת ימי הביניים והתגלה מחדש ברנסאנס.
תרבות ואמנות
תחילתו של סגנון השי בשירה הסינית, שירה מורכבת יותר, הנותנת יותר ביטוי לאופיו של המשורר לעומת אופיים של גיבורים מיתולוגיים. השירה בתקופה זו מתאפיינת במאפיינים דאואיסטים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+ | 2024-04-21T22:35:56 |
המאה ה-3 | המאה ה-3 היא התקופה שהחלה בשנת 201 והסתיימה בשנת 300. היא המאה השלישית של האלף הראשון. במהלך המאה התרחשו מספר אירועים מדיניים הראויים לציון:
שקיעת האימפריה הרומית (משבר המאה השלישית): האימפריה מאוימת על ידי שבטים גרמאניים. שרי צבא באזורי הגבול מוכרזים על ידי יחידותיהם כקיסרים (תקופה המכונה גם תקופת שלושים הרודנים ברומי). לאחר הירצחו של טרבוניאנוס גאלוס בידי כוחותיו באוגוסט 253 באזור מואסיה, הפך איימליאנוס לקיסר, אך זה שלט רק כשלושה חודשים עד שנרצח גם הוא בידי כוחותיו, אשר מינו את גליאנוס ואביו ולריאנוס לקיסרי רומא
הגותים פולשים לאסיה הקטנה (בניגוד להסכם שלהם עם הרומאים); האלמאנים כובשים את ביריקיאנה, מבצר גבול באזור דרום בוואריה של ימינו
תקופת שלוש הממלכות בסין: בצ'נגדו נרצח המפקד הבכיר של כוחות ממלכת שו; מפקד כוחות שושלת וו מוצא להורג עם כל בני משפחתו לאחר הפסד קשה של הלה לממלכת ואי
אירועים בולטים בעולם
208 – קרב הצוקים האדומים בסין.
212–216 – בניית מרחצאות קרקלה.
230–232 – השושלת הסאסאנית של פרס מתחילה במלחמה, שמטרתה לכבוש אדמות ממזרח רומי. המאבק המזוין הסתיים ללא הכרעה או שינוי גבולות.
235–284 – משבר המאה השלישית מזעזע את האימפריה הרומית.
260 – הקיסר הרומי ולריאנוס נלקח בשבי על ידי מלך פרס, שאפור הראשון והוצא להורג.
סרנת' הופך למרכז אומנות של בודהיסטים בהודו.
השימוש בתירס כתוצרת מזון במקסיקו עובר לצפון אמריקה.
נוסדה צחינוואלי (דרום אוסטיה, גאורגיה) כמצודה על ידי אספגור מלך ממלכת איבריה.
נערכה המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא.
החלה תקופת האמוראים.
באמצע המאה ביפן, מתחילה תקופת קופון.
אישים בולטים
ממוזער|משיחת דוד למלך – ציור קיר מבית הכנסת בדורה אירופוסאוריגנס – מלומד ותאולוג נוצרי חשוב ואחד מן החשובים שבאבות הכנסייה הנוצרית המוקדמת.
דיוקלטיאנוס, קיסר רומי.
דיופנטוס – מתמטיקאי הלניסטי, חיבר את "אריתמטיקה".
פלוטינוס – היה מגדולי הפילוסופים בעת העתיקה ונחשב למייסד אסכולת הניאופלטוניזם.
תגליות והמצאות
צורה פרימיטיבית של משקפיים פותחה עבור נסיכים קצרי ראייה בסוריה.
תרבות ואמנות
מאה זו היא הזמן הקדום ביותר הידוע בו מתחילה בנייתם של מקדשים באזור הודו מחומרים רב פעמיים אשר מחזיקים מעמד לאורך זמן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+ | 2024-05-03T13:09:00 |
BGP | Border Gateway Protocol או בקיצור BGP הוא פרוטוקול ניתוב המהווה את ליבת מערכת הניתוב של רשת האינטרנט. BGP הוא פרוטוקול ניתוב מבוסס קשר (Path-vector), המתפקד בשכבת היישום של מודל ה-OSI וכן בשכבת היישום של מודל ה-TCP/IP. נתב שפועל באמצעות BGP מנהל טבלה של הרשתות המחוברות אליו, והקשרים ביניהן לבין רשתות אחרות, ומבצע החלטות ניתוב על בסיס הקשרים בין הרשתות ומדיניות המוכתבת בצורה ידנית על ידי מנהל הרשת.
היסטוריה
BGP נמצא בשימוש באינטרנט מאז שנת 1994.
בשנת 2006 פורסמה הגרסה העדכנית של הפרוטוקול (BGP4) ב-. גרסה זו הרחיבה את השימוש בפרוטוקול גם לרשתות IP בסימון CIDR.
אופן פעולת הפרוטוקול
לכל מערכת אוטונומית (AS - Autonomous System) לניהול רשת באינטרנט מוקצה מספר מזהה ייחודי (ASN - Autonomous System Number). כל AS מהווה צומת ניתוב שמשתמש בפרוטוקול BGP כדי לבנות מסלולי ניתוב דינמיים כדי להתממשק מול AS-ים אחרים.
כדי לבנות מסלולים, כל AS מפרסם את ה-ASN ורשימת תחומי כתובות (Prefix) שיש ברשותו והוא יכול להעביר אליהם תעבורה בחבילת BGP Announcement לשכנים שלו. כל שכן מקבל את ההודעה, אוגר את המידע ומשקלל אותו עם המסלולים ששמורים אצלו. לאחר מכן השכן מחלחל את המידע הלאה לשכנים שלו על ידי שרשור ה-ASN של עצמו להודעה. השכנים החדשים מקבלים את תחומי הכתובות יחד עם רשימת ה-ASN-ים שעליהם לעבור כדי להגיע לאותה קבוצת כתובות.
כדי להימנע ממעגלים, AS-ים מפילים הודעות BGP שמכילות את ה-ASN של עצמם.
בחירת מסלול
בחירת המסלול המיטבי נעשית באופן נפרד בכל AS, ורק המסלול המיטבי מפורסם לשכנים. תהליך זה נעשה באמצעות התחשבות בהרבה גורמים כמו כמות הAS-ים בדרך ליעד מסוים או מהירות התקשורת בין שכנים שונים. עם זאת, ההחלטה בסוף נקבעת גם באמצעות מדיניות של ה-AS (BGP Policy ) שנקבעת באופן עצמאי בכל ארגון שבבעלותו AS. דבר זה יכול לגרום לכך שמסלול השליחה ומסלול הקבלה של חבילת מידע לא תמיד יהיו זהים.
יצירת שכנות (BGP Peering)
שני נתבים שמתקשרים ב-BGP יכולים ליצור קשר ביניהם אם הוגדר להם לעשות זאת באופן ידני (אין בפרוטוקול מנגנון שכנות אוטומטי). לאחר מכן, הם יפתחו חיבור BGP מעל חיבור TCP בפורט 179. כל נתב (BGP Speaker) שולח הודעת Keepalive של 19 בתים כל 60 שניות כדי לשמור על החיבור.
תתי פרוטוקולים
iBGP (internal BGP)
iBGP או BGP פנימי, הוא פרוטוקול ניתוב בין שני נתבי BGP בתוך אותו AS. מטרת הפרוטוקול היא לספק מידע לנתבים פנימיים ברשת, כמו רשימת כתובות IP הנמצאות מחוץ ל-AS.
eBGP (external BGP)
eBGP או BGP חיצוני, הוא פרוטוקול ניתוב בין שני נתבי BGP השייכים לAS-ים שונים ושכנים זה לזה (BGP peers). מטרת הפרוטוקול היא לאתר את המסלול האופטימלי ברשת באמצעות עדכון AS-ים אודות כתובות ה-IP עליהן כל נתב אחראי, כדי שהם ינתבו אליו מידע רלוונטי.
בעיות אבטחה
חטיפת BGP (BGP Hijacking)
חטיפת BGP היא תקיפה שבה AS מסוים מפרסם תחומי כתובות IP מסוימות כך שהוא יכול לבצע מניפולציה לתעבורה שמיועדת לארגון. מניפולציות אפשריות הן:
מניעת שירות על ידי יצירת מסלולים כוזבים או ביטול מסלולים לגיטימיים.
האזנה על ידי שימוש ב-BGP כדי לנתב תעבורה לכיוון רכיב או רשת אינטרנטיים שנמצאים בבעלות התוקף.
יצירת חוסר יציבות במסלול.
ראו גם
RIP
OSPF
IGRP
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פרוטוקולי ניתוב
קטגוריה:פרוטוקולי אינטרנט | 2023-09-05T14:35:18 |
המאה ה-4 | המאה ה-4 היא התקופה שהחלה בשנת 301 והסתיימה בשנת 400. היא המאה הרביעית של האלף הראשון.
אירועים בולטים בעולם
קונסטנטינוס שם קץ לרדיפת הנוצריות; הנצרות הופכת לדת הרשמית של האימפריה הרומית; משכנו של השלטון נקבע בקונסטנטינופוליס
ממלכת אקסום ממירה את דתה לנצרות על־ידי הקדוש פרומנטיוס מצור
מסחר בין אירופה לסהרה המערבית
תבוסת הצבא הרומי בקרב אדריאנופול שהיה בשנת 378
צפון הודו מאוחדת תחת שלטון ממלכת גופטה
בתקופה זו עוברת דת ההינדואיזם תמורות תחת שלטונה הממושך של ממלכת גופטה. בתקופה זו מתאחדים רעיונות תאיסטיים מאוחרים עם תפיסות הודות הקדומות
על רקע עליית ההינדואיזם והבודהיזם באסיה, ממצאים ארכאולוגיים המתוארכים למאה ה-4 מצביעים על התפשטות השפעת דתות אלו, ובמיוחד זרם השיוויזם, אל אזורים נרחבים בדרום מזרח אסיה
אישים בולטים
אוגוסטינוס, תאולוג
אריוס – מייסד המינות האריאנית
איזביוס מקיסריה – הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית.
אנטוניוס הקדוש רבה, הנזיר הראשון
אתנסיוס, פטריארך של אלכסנדריה
אמברוסיוס, ארכיבישוף קתולי במילאנו
מרקילינוס אמינאוס, היסטוריון רומי
קונסטנטינוס, קיסר האימפריה הרומית
פרומנטיוס – נוצרי סורי מצור, מביא את הנצרות לאתיופיה.
אישים בולטים ביהדות
רב נחמן – מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, ראש ישיבת נהרדעא ומעמודי התווך של התלמוד הבבלי.
רבי תנחומא בר אבא – אמורא מארץ ישראל בדור השישי, מגדולי בעלי האגדה והמדרש, יוצר מדרש תנחומא.
רבי אמי ורבי אסי - אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי לאמוראים, מופיעים רבות בשני התלמודים.
רבי שמואל בר נחמני – גדולי בעלי האגדה היהודית בכל הזמנים.
אביי – ראש ישיבת פומבדיתא.
רבא – ראש ישיבת מחוזא.
רב נחמן בר יצחק – ראש ישיבת פומבדיתא.
רב פפא
תגליות והמצאות
כתיבת קאמה סוטרה
קודקס סינאיטיקוס – כתב יד מן המאה ה-4, אשר הכיל נוסח של "תרגום השבעים" – תרגום התנ"ך לשפה היוונית ואת נוסח הברית החדשה.
קודקס ותיקנוס – כתב יד מן המאה ה-4, אשר מכיל את הפרקים מהתנ"ך והברית החדשה.
הומצא המצפן בסין
"הטקסט הישן" של הקלאסיקה של המסמכים – מוגש לקיסר סין על ידי מיי דזה.
תרבות ואמנות
בתקופת הפריחה של ממלכת גופטה בהודו, הייצוגים האמנותיים באזור, שנסובו במקרים רבים סביב דמותו של בודהה, השתנו לייצג את דמותו באופן "אידיאלי" ואף חושני.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+ | 2024-09-10T12:43:23 |
המאה ה-5 | המאה ה-5 היא התקופה שהחלה בשנת 401 והסתיימה בשנת 500. היא המאה החמישית של האלף הראשון.
אירועים בולטים בעולם
רומא נבזזת ונשדדת על־ידי הויזיגותים בשנת 410
אטילה ההוני כובש חלקים גדולים של אירופה, ומאיים להתקיף את רומא בשנת 452
הוונדלים כובשים את קרתגו בשנת 439, ושודדים את רומא בשנת 455
רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של האימפריה הרומית, מודח בשנת 476
הבודהיזם מגיע לאינדונזיה ולמיאנמר
תחילת התגבשות הכנסייה המרונית
אינדונזים ואפריקנים מתיישבים במדגסקר
בתקופה זו עוברת דת ההינדואיזם תמורות תחת שלטונה הממושך של ממלכת גופטה. בתקופה זו מתאחדים רעיונות תאיסטיים מאוחרים עם תפיסות הוודות הקדומות.
ערים חדשות
טביליסי
ונציה
אישים בולטים
אוגוסטינוס, בישוף, תאולוג
אלאריק הראשון – כבש ובזז את העיר רומא בשנת 410.
אטילה ההוני – המלך האחרון של ההונים, ששלט במשך 19 שנים על אימפריה אירופאית עצומה.
בודהידהרמה – נזיר הודי אגדי אשר לפי מסורת השאולין יסד את הצ'אן.
גאיזריק – מלך הוונדלים.
היפאטיה – פילוסופית ומתמטיקאית יווניה ניאופלטונית, שפעלה באלכסנדריה.
הירונימוס, נזיר, כומר, מתרגם התנ"ך (הוולגטה).
תיאודריך הגדול – מלך הגותים.
יוחנן כריסוסטומוס – אחד הבישופים, המטיפים וההוגים הנוצריים הבולטים במאה הרביעית והחמישית בסוריה ובקונסטנטינופול.
כלוביס הראשון – החשוב שבמלכי השושלת המרובינגית, הפך את ממלכת הפרנקים לממלכה החשובה בגאליה.
לאו הראשון – אפיפיור ברומא.
מסרוב משדוץ – נזיר ארמני, תאולוג ובלשן שהמציא את האלפבית הארמני.
פטריק הקדוש – הקדוש הפטרון של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי.
פלביוס אאטיוס – אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית בשלהי העת העתיקה.
ריקימר – שליטה בפועל של האימפריה הרומית המערבית
קירילוס האלכסנדרוני – קדוש נוצרי, אחד מאבות הכנסייה, עסק רבות בתחום הכריסטולוגיה. היה הפטריארך של אלכסנדריה והדמות המרכזית בוועידת אפסוס הראשונה.
אישים בולטים ביהדות
רב אשי חותם התלמוד
תגליות והמצאות
ה-משוורת (משענת לרגלי הרוכב על הסוס) מומצאת בסין
מחרשה משמשת לראשונה באדמות סלאביות.
פרסת מתכת נכנסת לשימוש בגאליה
המצאת האלפבית הארמני.
תרבות ואמנות
בתקופת הפריחה של ממלכת גופטה בהודו, הייצוגים האמנותיים באזור, שנסובו במקרים רבים סביב דמותו של בודהה, השתנו לייצג את דמותו באופן "אידיאלי" ואף חושני.
תקופה של פריחה אדריכלות בדרום הודו. בתקופה זו נבנים מקדשים רבים באדריכלות מפוארת לזמנה. מקדשים אלו נושאים סמלים הינדואיסטים.
תחילת תקופת שירת הג'ינטישי בסין.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-08-30T11:39:06 |
היסטוריה של צפון אירלנד | 250px|ממוזער|שמאל|תיאור חדשותי מ-1970 על תחילת הסכסוך
ההיסטוריה של צפון אירלנד תחילתה בהכרזה על שטח זה כחלק מן הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בשנת 1922, בעקבות השגת מעמד דומיניון ל-26 המחוזות הדרומיים של האי והקמת מדינת אירלנד החופשית, והיא רצופה במאבק דתי ולאומי עד ימינו. האלימות (אשר בשנות השישים לבשה אופי של מעשי טרור והתנגשויות אלימות המכונות "הצרות") תמה במידה רבה לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב בשנת 1998.
תחילת המאה העשרים
בשנת 1920, במהלך מלחמת העצמאות האירית, ובטרם הגיעה מלחמה זו לסיומה, קיבל הפרלמנט הבריטי את הצעת חוק שלטון הבית, שחילק את אירלנד ונתן לששת המחוזות הצפוניים (חלק מתשעת המחוזות של נפת אלסטר) שבהם שכן רוב פרוטסטנטי בניגוד לרוב הקתולים בדרום האי, צורה מסוימת של שלטון עצמי.
שנותיה הראשונות של המדינה החדשה היו נגועות באלימות, במיוחד בבלפסט. ארגון ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, שם לו למטרה למנוע את חלוקתה של אירלנד בכל מחיר, והשלטונות הבריטיים יצרו כוחות מקומיים מעין צבאיים, והשתמשו בחקיקת חירום דרקונית, על מנת לדכא את הארגון. מאות רבות של אנשים מתו, עד לחתימת האמנה האנגלו-אירית בשנת 1922 ואף במהלך שנת 1923.
תחת שלטון ראשי הממשלה היוניוניסטים, מסר ג'יימס קרייג ואילך, אימץ הממשל באלסטר מדיניות של אפליה כנגד המיעוט הקתולי. מחוזות הבחירה בבחירות למוסדות המוניציפליים ולפרלמנט שונו כך שיובטחו בחירת נציגים פרוטסטנטים ושליטה במגזר הממשלתי, ובענפים מסוימים של הכלכלה הצפון אירית, כמו בניית האוניות והתעשייה הכבדה.
גם היוניוניסטים האדוקים מודים בכך שבמהלך השנים 1922 עד 1972 הייתה צפון אירלנד, כפי שהתבטא המנהיג היוניוניסטי, זוכה פרס נובל לשלום, דייוויד טרימבל "מקום קר לקתולים לחיות בו".
למרות כל זאת נותרה צפון אירלנד מקום שליו במהלך חמשת העשורים שלאחר הפיכתה למדינה נפרדת. פרט לפעילות ספורדית של ה-IRA במהלך מלחמת העולם השנייה ובין השנים 1956 ו-1962, שלא זכתה לתמיכה של ממש ממרבית האוכלוסייה הקתולית. עם כל זאת, הקתולים חשו מנוכרים מן המדינה שהוקמה ללא הסכמתם. בתקופה זו הייתה חפיפה כמעט מלאה בין המפלגות היוניוניסטיות ובין "מסדר אוראנז'" הפרוטסטנטי, כך שקתולים יוניוניסטים נדחקו מכל עמדה פוליטית.
שנות השישים ואילך
בשנות השישים החלו ראשי ממשלה יוניוניסטים מתונים כטרנס או'ניל, לנסות ולשנות את המערכת אך נתקלו בהתנגדות עזה מצד פרוטסטנטים קיצוניים כאיאן פייזלי. הלחצים המנוגדים לרפורמה מחד, ול"אף שעל" מאידך גרמו ליצירתה של תנועה לזכויות אזרח בראשות דמויות כג'ון יום ואוסטין קרי. בתחילתה של התנועה היו לה תומכים פרוטסטנטים מועטים בלבד, ומרבית תומכיה היו סטודנטים שנסחפו בגל העולמי של תרבות הנגד במהפכת הסטודנטים של 1968. התנגשויות בין צועדים וכוח השיטור המלכותי של אלסטר הובילו למתח בין קהילתי רב, בו אלמנטים במשטרה ובמנהיגות הסטודנטים הרדיקלים ניסו ביודעין לחמם את האווירה. מהומות בקנה מידה נרחב התפרצו לאחר מצעד בעיר דרי ב-12 באוגוסט 1969. הצבא הבריטי נשלח לצפון אירלנד בידי שר הפנים הבריטי ג'יימס קלהאן, כביכול על מנת להגן על הלאומנים האירים הקתולים. בתחילה אכן התקבל הצבא בברכה על ידי הקתולים, אך לאחר מכן הידרדרו היחסים.
לאחר הנהגתו של מעצר מנהלי לחשודים בשותפות במיליציות ב-9 באוגוסט 1971, הסירו את תמיכתם במדינה אף המתונים שבלאומנים הקתולים. מנהיגי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגה קתולית מתונה, פרשו מן הפרלמנט הצפון אירי ב-15 באוגוסט והחל מסע של התנגדות פאסיבית ומרי אזרחי. המתחים הגיעו לרמה גבוהה לאחר הריגתם של ארבעה עשר אזרחים בלתי חמושים בידי צנחנים בריטים בעיר דרי, באירוע שכונה "יום ראשון העקוב מדם" ב-30 בינואר 1972.
במהלך תקופה זו החל להתארגן המערך הקיים של ארגונים צבאיים. לאחר "יום ראשון העקוב מדם" החלו ארגונים אלו להראות את מלוא נחת זרועם. בשנת 1969 הופיע ארגון "ה-IRA הזמני" וארגונים פרוטסטנטים כאגודת אלסטר להגנה עצמית שטפו את צפון אירלנד בגל של אלימות, על סיפה של מלחמת אזרחים. ב-30 במרץ באותה שנה, הממשלה הבריטית, ששוכנעה בחוסר יכולתה של ממשלת צפון אירלנד לפתור את בעיותיה, פיזרה את הפרלמנט הצפון אירי והכריזה על שלטון בריטי ישיר.
בכל אותו הזמן ניהלה הממשלה הבריטית שיחות עם הגורמים השונים המעורבים בלחימה, לרבות ה-IRA. ב-9 בדצמבר 1973 הגיעו הצדדים השונים להסכם סנינגדייל ליצירת ממשלה לצפון אירלנד שבה תהיינה מיוצגות הקהילות השונות. ה-IRA לא היה חלק להסכם, והגביר את האלימות. היוניוניסטים התנגדו להצטרפות הלאומנים האירים לממשלה, והשיבו באלימות משלהם. למרות שההסכם זכה לתמיכה מוצקה של רוב המפלגות המיוצגות בפרלמנט הצפון אירי, לא הצליחו המפלגות השונות לתאם ביניהן את מאמציהן בבחירות שהתקיימו ב-29 בפברואר 1974 ובהן זכו מתנגדי ההסכם לרוב. הבחירות לוו בשביתה כללית של קואליציה של מתנגדי ההסכם משני הצדדים. ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון סירב לשלוח כוחות צבא לשבור את השביתה, וההסכם קרס בחודש מאי 1974.
שנות השבעים והשמונים הביאו מעשי טרור ברוטליים, רציחות המונים, ומוות של אזרחים תמימים. כמה פוליטיקאים בריטים תמכו בנסיגה בריטית מצפון אירלנד אך רבים התנגדו למדיניות זו וטענו כי התוצאה תהיה התפרצות של אלימות כללית בקנה מידה נרחב. החשש היה שמלחמת האזרחים תגלוש מצפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד (אייר) בדרום, ולסקוטלנד בצפון, שכן לשתי מדינות אלו קשרים אתניים לצדדים הניצים בצפון אירלנד.
האלימות ירדה בהדרגה משיאה בשנת 1976 והגיעה למצב שבו היו בין 50 ל-100 קורבנות לשנה. ה-IRA התמחה בפיגועי ראווה, במיוחד בבריטניה וכנגד מטרות בריטיות באירופה, אך לא הזניח את הטרור בצפון אירלנד. הלויליסטים הפרוטסטנטים נהגו לירות בקתולים שעברו באזורים פרוטסטנטים ולפגע בפאבים שבהם נהגו הקתולים לשבת, במה שכונה "עבודות ריסוס" באש אוטומטית.
ניסיונות להגיע להבנה בין הצדדים נמשכו עד תחילת שנות התשעים. שני אירועים בעלי חשיבות היו שביתות הרעב בשנת 1981 וההסכם האנגלו אירי משנת 1985.
במהלך שביתות הרעב החלה התנועה הרפובליקנית לצבור אהדה שהתבטאה בהישגים אלקטורליים משני צידי הגבול, דבר שתרם להפיכתה של ה-IRA לתנועה פוליטית. החוזה האנגלו אירי, שנועד כפי הנראה על ידי ממשלת בריטניה וממשלת אייר להביא לתמיכה בתנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית הקתולית המתונה אל מול מפלגת שין פיין שזוהתה עם ה-IRA, סייע לשכנע את הקיצונים בשני הצדדים שהשגה מלאה ומיידית של מטרותיהם היא בלתי אפשרית.
בשנות התשעים החל להיות ברור גם לאנשי ה-IRA כי מאבקם לקבלת תמיכה המונית ולהשגה מיידית של נסיגת הכוחות הבריטיים אינו צפוי להצלחה מיידית. ההנהגה הקיצונית הישנה של מפלגת שין פיין בראשות רורי או'בריידי הוחלפה בהנהגה חדשה בראשות ג'רי אדמס, הנהגה שראתה כי הפתרון הוא בראש ובראשונה פתרון פוליטי. שינוי זה פתרון צבאי לפתרון פוליטי הוביל ליצירת תהליך שלום בצפון אירלנד, כאשר את התהליך החלו להוביל ראשי המדינות החדשים - ג'ון מייג'ור אשר החליף את מרגרט תאצ'ר הנוקשה בבריטניה, ואלברט ריינולדס באייר.
התמקדות הממשלה הבריטית בבעיות צפון אירלנד הובילה בשנת 1993 להסכמה של שני ראשי הממשלה על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת רח' דאונינג" (משכנו של רה"מ הבריטי). במקביל קיימו ראש שין פיין, ג'רי אדמס, ומנהיג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית ג'ון יום, שיחות. מנהיג חדש למפלגה היוניוניסטית הפרוטסטנטית, דייוויד טרימבל, נראה בהתחלה כאיש הקו הקיצוני, אך הוא הביא את מפלגתו אל המגעים הרב-מפלגתיים בשנת 1998 שהסתיימו בחתימת הסכם יום שישי הטוב ב-10 באפריל 1998. רוב מקרב אזרחי צפון אירלנד אישר את ההסכם במשאל עם. ההסכם איפשר יצירת גופים בהם יוצגו כל הזרמים באירלנד הצפונית לפי מפתח מפלגתי, וכן כלל הוראות בדבר זכויות האזרח, שחרור אסירים ופירוק מנשק.
לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב
לפי ההסכם, בחרו המצביעים מועצה לצפון אירלנד, שתהפוך לפרלמנט של צפון אירלנד. כל מפלגה שהגיעה לאחוזים מסוימים של תמיכה קיבלה את הזכות למנות אחד מחבריה לגוף המבצע, ולקבל משרד ממשלתי. דייוויד טרימבל נבחר להיות ראש הממשלה הראשון. רוב המפלגות, ובהן שין פיין קיבלו ייצוג בממשלה החדשה.
המועצה המחוקקת והמועצה המבצעת נתקלו מלכתחילה בבעיות שנגעו במיוחד לעובדה שה-IRA לא התפרק מנשקו בלוח הזמנים שהוכתב על ידי ההסכם, דבר שמנע את שיתוף הפעולה בין היוניוניסטים ובין השין פיין. כן הועלו האשמות בדבר רשת ריגול של ה-IRA בתוך המנגנון הממשלתי שנוצר. מאוקטובר 2002 הושעתה פעילתם של גופים אלו, ובצפון אירלנד מושל פול מרפי, השר הבריטי לענייני צפון אירלנד.
שינוי האקלים הפוליטי בצפון אירלנד איפשר את ביקורה של המלכה אליזבת השנייה בבניין הפרלמנט בסטורמונט, ושם נפגשו עמה גם שרים קתולים, ודנו עמה ועם הפרוטסטנטים במצב זכויות האזרח. באופן דומה ביקרה נשיאת אייר, מארי מקאליס בצפון אירלנד ונפגשה עם נציגים יוניוניסטים.
הבחירות למועצה המחוקקת (על אף שפעילותה הושעתה) התקיימו ב-30 בנובמבר 2003 ובהן זכו שין פיין, והמפלגה הקיצונית "המפלגה הדמוקרטית של אלסטר" לעלייה בכוחן, דבר שהופך את חידוש פעילות המוסדות שנוצרו בהסכם יום השישי הטוב לבעייתי ביותר.
בדצמבר 2004 הסתבר כי מזה חודשים מקיימים הצדדים מגעים חשאיים הכוללים אף את אנשי ה-IRA. ב-8 בדצמבר 2004 נפגשו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן בבלפסט והודיעו כי המשא ומתן קרוב להבשיל לכדי הסכם. נראה כי המניעה העיקרית ליישום ההבנה שהושגה על פירוק ה-IRA מנשקו היא דרישת הפרוטסטנטים כי פירוק הנשק יתועד בתמונות, דרישה אשר אנשי ה-IRA מסרבים לה.
בשנת 2007 הושלם תהליך פירוקו מנשק של ה-IRA באופן רשמי. ב-2009, בעקבות פירוק ה-IRA, התפרק מנשקו גם ה-UVF, צבא הגרילה היוניוניסטי. כיום קיימים מספר ארגוני גרילה הטוענים להיות ממשיכיהם של הגופים שפורקו, אך פעילותם אינה משמעותית ואין כל עדות לכך שהם אכן קשורים לגופים המקוריים, מלבד הצהרתם.
במרץ 2007 נבחרה מועצה מכהנת חדשה לצפון אירלנד, וסמכויותיה הושבו. כיום המפלגות הגדולות הן מפלגת ה-DUP המזוהה עם היוניוניסטים וממפלגת שין פיין המזוהה עם הנשיונליסטים. שתי המפלגות, שבעבר נחשבו לקיצוניות ואף סירבו לשאת ולתת האחת עם השנייה נוהגות לקיים שיתוף פעולה.
רוב תושבי צפון אירלנד הצביעו "לא" במשאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016). המשא ומתן על ההסכם שעסק בפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי כלל מחלוקת בולטת סביב מעמדה של צפון אירלנד. לצורך התמודדות עם המחלוקת, נוצר "פרוטוקול אירלנד", המחלוקות נמשכו לאחר הפרישה. היו שקישרו זאת למהומות שפרצו בצפון אירלנד באפריל 2021.
בשנת 2022, הפכה שין פיין למפלגה הפוליטית הגדולה ביותר בצפון אירלנד והצליחה לראשונה בהיסטוריה לזכות במספר הגבוה ביותר של קולות בבחירות לאספה של צפון אירלנד והשיג כ-29% מהקולות. שין פיין השיגה את ההישגים האלקטורליים שלה עם קמפיין שהדגיש סוגיות עליית יוקר המחיה ושירותי הבריאות, ושהצניע במחויבות שלה לאיחוד בין הצפון ודרום. המערכת הפוליטית הורכבה משלושה גושים: הגוש הנשיונליסטי (הלאומני\לאומי) מעוניין בהתנתקות מהממלכה ובאיחוד עם הרפובליקה שמדרום; הגוש היוניוניסטי מעוניין להישאר נאמן לכתר הבריטי (ושני הגושים האלו צריכים להקים ממשלה ביחד); והגוש הבלתי מזדהה לא מגדיר את עצמו כאן או שם (ומנוע מלהיות מפלגת שלטון). השיטה בצפון אירלנד דורשת ממשלה דו-גושית, כשהמפלגה הגדולה בקואליציה מקבלת את השר הראשון והמפלגה הגדולה ביותר בגוש השני מקבלת את סגן השר הראשון. עקרונית, שני התפקידים נושאים באותה אחריות ובאותן סמכויות.
קישורים חיצוניים
אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הסכסוך בצפון אירלנד
אתר BBC להבנת הנעשה בצפון אירלנד
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
*
קטגוריה:צפון אירלנד | 2024-03-13T08:43:25 |
המאה ה-6 | ממוזער|שמאל|300px|ממצאים ארכאולוגים שונים מהמאה ה-6
המאה ה-6 היא התקופה שהחלה בשנת 501 והסתיימה בשנת 600. היא המאה השישית של האלף הראשון.
אירועים בולטים בעולם
האקדמיה של גונדשאפור, האקדמיה הראשונה של המזרח, מוקמת באיראן על-ידי ח'וסרו הראשון
מתיישבים ופולשים אירים, הסקוטים, מתחילים להגר לקלדוניה (השם שונה מאוחר יותר לסקוטלנד)
מנזר גלנדלואו מוקם על-ידי קווין הקדוש באירלנד
הבודהיזם והזן חודרים לווייטנאם דרך סין
סיפורי הג'טקה הבודהיסטים מתורגמים לשפה הפרסית, בפקודתו של המלך הזרטוסטרי קוזרוי הראשון
הבודהיזם חודר ליפן דרך קוריאה בשנת 552
סדרה של התפרצויות געשיות סביב שנת 540 לספירה גורמות לעלייה בתמותה באירופה ובקונסטנטינופול
התפרצות של דבר מגיעה ממצרים לאימפריה הביזנטית, מתפשטת בהמשך המאה לערי נמל בים התיכון ומזרחה לפרס
בעקבות שרשרת אסונות באימפריה הביזנטית (דבר והתפרצויות געשיות), יורד כוחה הכלכלי, ומאחר שהיא פעילה עד אז ככוח קנייה משמעותי במזרח התיכון, ירידתה הכלכלית גוררת איתה אזורים נוספים, וגורמת בהדרגה לירידת כוחן של תרבויות מקומיות, בגבולות האימפריה או מחוצה לה
השפעה יהודית באקסום
נוביה ממירה את דתה לנצרות הקופטית
נכחדת ממלכת פונן
ההונים משתלטים על צפון הודו ומפילים את ממלכת גופטה
תחילת תקופת הגאונים ביהדות
ערים חדשות
יאנגון
גלאזגו
אישים בולטים
האפיפיור גרגוריוס הראשון (590–604)
המלך ארתור – מלך או מצביא בעל שם דומה שפעל בבריטניה אחרי נסיגת הרומאים ממנה, בתחילת המאה ה-5 לספירה.
יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (527–565)
בליסאריוס, מצביא ביזנטי
גרגוריוס מטור – היסטוריון וכומר.
יורדנס, מחבר הגטיקה
מוחמד – מייסד האסלאם.
פרוקופיוס, היסטוריון
קוזרוי הראשון – מגדולי המלכים הסאסאנים
אישים בולטים ביהדות
ממוזער|משקוף בית הכנסת בכפר נבוריה ועליו כתובת: למספר ארבע מאות ותישעים וארבע שנה לחרבן (שנת 563 לספירה), הבית ניבנה בסרר חנינא בן ליזר ולוליאנא בר יודן|שמאל|300px
רבי אלעזר בירבי קליר, פייטן ארץ ישראלי, מחשובי הפייטנים הקלאסיים, שרבים מפיוטיו נכנסו לנוסח התפילה של יהודי אשכנז.
תגליות והמצאות
השש בש מומצא בפרס על ידי בוזורגמיר
השחמט נכנס לפרס מהודו
שימוש במחרשה כבדה בעמק הפו באיטליה
מרתמת-חזה לסוס בשימוש הממלכה הפרנקית
האימפריה הביזנטית רוכשת ידע על טכנולוגיית המשי מסין
הומצאה שיטת ספירת השנים הנוצרית
תרבות ואמנות
בסביבות מאה זו, או מעט לפניה, החלה תקופת הפיוט הקלאסי בארץ ישראל, ואיתה השימוש השיטתי בחריזה בשירה העברית. בתקופה זו נכתבו פיוטים רבים, בין השאר על ידי רבי יניי רבי שמעון בן מגס ורבי אלעזר בירבי קליר. מקצת פיוטים אלה נכללים בסידור התפילה עד היום, ורבים אחרים התגלו בגניזת קהיר.
למאה זו מתוארכות יצירות רבות של שירה קדם-אסלאמיות שנשתמרו והפכו לחלק מהמסורת האסלאמית.
נוצר כתב יד וינה של תרגום השבעים לספר בראשית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-10-01T02:27:46 |
בידוד חשמלי | שמאל|ממוזער|170px|מוליך חשמלי מנחושת שהבידוד שלו (לבן) נחשף
שמאל|ממוזער|170px|מערך בידוד המפריד בין קו מתח גבוה לעמוד החשמל הנושא אותו. מבדדים אלו עשויים בדרך כלל זכוכית ומונעים את מעבר הזרם דרך עמוד החשמל (העשוי מתכת) אל האדמה.
במערכת חשמלית, מַבְדֵּד (נקרא בלשון הדיבור: "מבוֹדֵד") הוא כל רכיב שרמת המוליכות החשמלית שלו נמוכה מאוד וכתוצאה מכך הזרם העובר דרכו קטן מאוד.
במציאות לא קיימים מבדדים מושלמים, אך קיימים חומרים בעלי מוליכות הקטנה פי 1023 מהמוליכות החשמלית של נחושת - מוליכות אשר נחשבת במקרים רבים כאפסית. מוליכותו של האוויר נמוכה והוא מהווה מבדד טוב. חרף זאת, מתחים גדולים מאוד (כמו ברקים) מסוגלים לפרוץ את האוויר ויש צורך בחומרים שמוליכותם נמוכה עוד יותר.
חומרים מבודדים כפלסטיק, גומי, בד או נייר משמשים להגנה על מוליכים חשמליים על ידי עטיפתם, והעטיפה מכונה "בידוד". חשמלאים משתמשים בסרט בידוד על מנת לבודד מגעים חשמליים.
מבודדים על עמודי חשמל בנויים כך שכבלי החשמל תלויים מהם או נמתחים בין שני מבודדים (כאשר על הכבל להימתח בזווית- ראו בתמונה למטה).
שמאל|ממוזער|170px|מבדדים על גבי עמוד חשמל. משמאל ניתן לראות מבודד שהכבלים תלויים ממנו ומימין כבל המתוח בין זוג מבודדים
מבדד אידיאלי הוא חומר שלא מגיב כלל לשדה מגנטי, ומתנגד לחלוטין לשטף של המטען החשמלי. אמנם במציאות מבדדים אידיאליים אינם קיימים, אך חומרים בעלי קבועי בידוד גבוהים נחשבים למבודדים. בחומרים מבודדים, האלקטרונים קשורים בצורה חזקה מאוד לאטום. חומרים אלו משמשים בציוד חשמלי כמבדדים או כבידוד. תפקידם הוא לחזק או להפריד מוליכים חשמליים, בלי לאפשר לזרם לעבור דרכם.
חומרים מסוימים כזכוכית, נייר או טפלון, הם מבדדים טובים. ישנם חומרים רבים, שלמרות שיש להם התנגדות קטנה יותר משל חומרים אלו, עדיין נחשבים למבדדים טובים, ומשמשים בתור מבודדים לחוטי חשמל. דוגמאות לכך הם פולימרים דמויי גומי ורוב החומרים הפלסטיים. חומרים אלו יכולים לשמש כמבדדים בטוחים למתחים נמוכים ובינוניים (מאות ואלפי וולטים).
חומרים מקובלים למבדדים הם: חרסינה, פלסטיק, שעם, עץ, זכוכית, סיליקון, גומי, נציץ, אוויר, שמן, SF6 וואקום.
פיזיקת ההולכה בחומר מוצק
בידוד חשמלי הוא ההעדר של הולכה חשמלית. על פי תאוריית מבנה הפסים, לכל אטום בחומר מסוים, יש מספר רמות אנרגיה, שבהן יכולים להימצא אלקטרונים. אלקטרון ברמות האנרגיה הנמוכות (קרובות יותר לאטום) אינו יכול להשתחרר מהאטום, ולכן אינו יכול לסייע בהולכה חשמלית. רק אלקטרונים שברמות האנרגיה הגבוהות מסייעים להולכה. בחומר מבודד, יש פער בין רמות האנרגיה הנמוכות, לבין רמות האנרגיה הגבוהות. ב"פער" זה, אלקטרונים לא יכולים להתקיים. לכל חומר מבודד יש מתח שבירה. מתח זה ישחרר אלקטרון מהרמות הנמוכות, ויעביר אותו לרמות הגבוהות. כאשר מתח זה מופעל על החומר, החומר מפסיק להתנהג כמבדד, וזרם חשמלי יוכל לעבור דרכו.
חומרים שאין בהם אלקטרונים חופשיים הם מבדדים רק אם אין מטענים חשמליים חופשיים נוספים. לדוגמה, אם בנוזל או בגז יש יונים, היונים יכולים לשמש בתור זרם חשמלי, וחומר זה יהיה מוליך. אלקטרוליטיים ופלסמות מכילים יונים, וישמשו בתור מוליכים, אפילו אם אין בהם זרמים של אלקטרונים.
חומר דיאלקטרי
בפיזיקה, לעיתים משתמשים במונח דיאלקטרן או חומר דיאלקטרי לציון חומר מבודד, במקרה בו חשוב המקדם הדיאלקטרי או מקדם השבירה של החומר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חשמל
קטגוריה:מכשירי חשמל: רכיבים | 2024-06-19T06:51:21 |
המאה ה-8 | המאה ה-8 היא התקופה שהחלה בשנת 701 והסתיימה בשנת 800. היא המאה השמינית של האלף הראשון.
במחצית המאה מתחיל תור הזהב של האסלאם. בגדאד הופכת לאחד ממרכזי התרבות של אירואסיה.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|380px|העולם בשנת 700 לספירה
708–740: האימפריה המוסלמית מתרחבת וכובשת שטחים מצפון הודו, דרך הקווקז ועד חצי האי האיברי
712–715: מרבית חצי האי האיברי נכבש על-ידי האימפריה המוסלמית, ובכך מסתיים השלטון הוויזיגותי ומתחילות כמעט שמונה מאות שנים של שלטון מוסלמי. בשנת 757 מוקמת במקום ח'ליפות קורדובה
בסין פרץ מרד אן לושאן – האירוע הרצחני ביותר בתולדות האנושות, עם 36 מיליוני קורבנות, כ-15% מכלל אוכלוסיית העולם. להשוואה, לו יחס דומה של בני אדם היה נהרג במלחמות העולם, מניין הקורבנות היה כ-300 מיליון איש.
האפוס ביאוולף חובר במאה זו או במאה ה-9
בורובודור, הבודהיסט האינדונזי, בונה מקדש בודהיסטי
סיפורי הג'טאקה הבודהיסטיים מתורגמים לסורית וערבית ומופצים בשם "כלילה ודימנה"
תיאור של החיים הבודהיסטים מתורגם ליוונית על-ידי יוחנן מדמשק, ונפוץ בעותקים רבים ברחבי העולם הנוצרי כסיפור בארלאם ויוזפט
מתחילה תקופת נארה ביפן
נסיכות מורביה ונסיכות ניטריה מופיעות במרכז אירופה
התאסלמות המוני בולגרים בבולגריה על הוולגה
עליית בית עבאס בעיראק
התחלת שקיעתה של תרבות שבט המאיה
שגשוגו של זרם המהאיאנה בבודהיזם, שהופך לזרם המשפיע ביותר על התרבות של מרכז אסיה והמזרח הרחוק
רעש שביעית (או רעש שביעי), רעידת אדמה קשה בארץ ישראל, שגרמה, בין השאר, נזק גדול ליישוב היהודי בארץ
התקופה האיקונוקלאסטית הראשונה באימפריה הביזנטית
ערים חדשות
שאנגחאי (751)
בגדאד (762)
פאס (789)
אישים בולטים
ממוזער|180px|קרל הגדול, מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים
אלקווין, נזיר אנגלי, מלומד ומורה
קרל הגדול, מלך הפרנקים
קרל מרטל, מאיורדומוס פרנקי, סבו של קרל הגדול, על שמו נקראת השושלת הקרולינגית
בדה ונרביליס, מלומד אנגלי
פפין הגוץ, אביו של קרל הגדול, המלך הקרולינגי הראשון של האימפריה הפרנקית
הארון א-רשיד, ח'ליף
א-ספאח, הח'ליף הראשון של בית עבאס
סיבויה, מדקדק ובלשן של השפה הערבית
יונס אל כאתב , איש תרבות מוסלמי
לי פו, משורר סיני
דו פו, משורר סיני
רב אחא משבחא מחבר השאילתות, החיבור ההלכתי הראשון הידוע לנו שנכתב אחר התלמוד.
תגליות והמצאות
שימוש במחרשה כבדה ליד נהר הריין
טכנולוגיית הנייר מיובאת מסין על-ידי המוסלמים
פיתוח והפצת הכתב הקרולינגי, כתב יד אחיד ותקני ללטינית
תרבות ואמנות
ראשית תור הזהב של האסלאם
בגדאד תחת שלטון בית עבאס הופכת למרכז תור הזהב של האסלאם, אולם הכיבושים המתפשטים של הצבאות המוסלמים מותחים את ההשפעה התרבותית אל אזורים נוספים לאורך המאה, ואלו בתורם משפיעים חזרה על ארצות המזרח התיכון.
בשני העשורים הראשונים של המאה, תחת שלטון וליד הראשון, מוקמים שלושה מבני מסגד מרכזיים – במדינה, ירושלים ודמשק, עם השפעות אדריכליות רומיות בשילוב אלמנטים שיהפכו לימים למאפיינים אדריכליים אסלאמיים דוגמת המחראב. המסגד בדמשק היה חלוצי בבניית מגדל ממנו קראו למאמינים להגיע לתפילות. כל שלושת המבנים קושטו בעיטורים רבים של שיש, פסיפסים ועבודות עץ, ובכולם היו גם מאפיינים תכנוניים של היפוסטילים. עם התפתחות מבנים מיוחדים לחיילים בשם ריבאטים החלו להיבנות בתקופה זו, בעיקר לשם שמירת הגבולות החדשים. בתקופה זו האצולה האסלאמית העולה בנתה ארמונות רבים בערים מרכזיות ברחבי האזורים שהיו בשליטת האימפריה. ארמונות אלו התאפיינו בסגנונות שונים, אולם בדרך כלל כללו קווי דמיון אדריכליים, בהם דמיון לבזיליקות רומיות והיכל מרחצאות גדול ומסוגנן שמטרתו אירוח אירועי בידור מרהיבים, ככל הנראה בהשפעות סגנונות טרום-אסלאמים.
במחצית השנייה של המאה, תחת שלטון בית עבאס, פרחה בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה, לצד התפתחות בתחומים כמו פילוסופיה ותאולוגיה. השפה זו התפתחו כללי השפה הערבית ונוצרה הגרסה הספרותית שלה. בתקופה זו נאספות ומאוגדות מסורות רבות של שירה פרה-אסלאמית ונכתב הספר הערבי הראשון של תורת המוזיקה על ידי יונס אל כאתב שמחבר גם אוסף שירים חלוצי. כתבים רבים בנושא תורת המוזיקה תורגמו החלו משלב זה מיוונית וסייעו להעשרת התרבות המוסלמית. משוררים ומוזיקאים בולטים בני התקופה מעצבים סגנונות אמנותיים שישפיעו על יוצרים דורות קדימה. בעקבות העברת הבירה האסלאמית לבגדאד בידי העבאסים באמצע המאה ניכרה בספרות הערבית השפעה פרסית חזקה, השפעה ששורשיה בפלישה הערבית לפרס במאה ה-7, ואף השפעות תרבותיות מהודו. הסופרים האסלאמים אימצו בתקופה זו את העושר הספרותי הפרסי, לרבות המיתולוגיות הפרסיות, שחלקן הפכו לחלק מהזהות ההיסטורית האסלאמית עד ימינו, לעיתים על חשבון מורשת ספרותית דלה יותר מחצי האי הערבי. חלק מהשפעות פרסיות אלו באו לידי ביטוי שגיבושן של מסורות המשלבות גיבורי מיתולוגיה פרסית עם גיבורים מין הקוראן במשלים שתפקידם להציג את הדרך הנכונה לכונן שלטון. בתקופה זו נאסר רשמית באסלאם הייצוג של דמויות באמנות, אף על פי שבאזורים מסוימים המסורות הכתיבו איסור דומה קודם לכן, החל מתקופה זו אלמנט זה מאפיין באופן נרחב יותר את האמנות של ארצות האסלאם. בתקופה זו סגנון הבנייה הרהבתני של הארמונות מתחילת המאה מתחלף במבנים בעלי יתרונות פרקטיים יותר וסגנון רשמי יותר, ובהמשך סגנון חלופי שמעט נשמר בכתבים לגביו, אם כי על פי ההערכות כלל ארמונות קטנים יותר המוקפים גנים.
כיבושו של מרבית חצי האי האיברי בתחילת המאה הופך את אזור ספרד לנקודת מפגש תרבותית בין תרבות האסלאם לתרבות האירופית. מפגש זה יוצר השפעות הדדיות והופך את האזור למרחב תרבותי חשוב במוזיקה.
הגעת צבאות מוסלמים לגבול הודו בראשית המאה גרמו בהמשך להשפעה תרבותית הדדית שבאה לידי ביטוי בין היתר בהשפעות מוזיקליות על הזרמים משני צידי הגבול. בין היתר התופעה גורמת ליצירתם של כלי נגינה חדשים במזרח הרחוק בסגנונם של כלים ותיקים מין המזרח התיכון ולהפך.
התפתחויות באמנות מזרח אסייתית
בתקופת שושלת חלוקיה בהודו נבנים מקדשים בסגנונות שעתידים להפוך לנפוצים ומזוהים עם אזורים נרחבים בדרום אסיה.
תקופת הזוהר של אמנות השאן שוי , אמנות ציור נוף סינית קלאסית, שמתפתחת לאורך המאה. ראשיתה של האופרה הסינית בגרסתה המוקדמת ביותר. במאה זו נוסדה להקת האופרה הראשונה, גן האגס , על ידי הקיסר שואן-דזונג חובב האופרה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-10-01T10:51:15 |
המאה ה-9 | המאה ה-9 היא התקופה שהחלה בשנת 801 והסתיימה בשנת 900 (בין התאריכים 1 בינואר 801 ל-31 בדצמבר 900). היא המאה התשיעית של האלף הראשון.
אירועים בולטים בעולם
האפוס ביאוולף חובר במאה זו או במאה ה-8.
שלטון קרל הגדול באימפריה הפרנקית. תקופת הרנסאנס הקרולינגי.
מתחילה מתקפת הוויקינגים באירופה.
המגיארים מגיעים להונגריה, ומצליחים לנצח את כוחות הבולגרים והסרבים.
עליית הטולטקים במרכז מקסיקו.
הטוקולר מתיישבים בעמק נהר סנגל.
מוסלמים משתקעים בצפון מערב ודרום מזרח מדגסקר.
תקופה של פשיטות ימיות ערביות על חופי הים הטירני והים האדריאטי.
תקופת שלטון של האע'לבים בצפון אפריקה.
ההתיישבות הנורווגית הראשונה באיסלנד.
תקופה של קרע בין הכנסייה המערבית והמזרחית.
בולגריה משתרעת ממוצא הדנובה ועד לבוסניה ואפירוס.
הממלכה החמרית בקמבודיה מאוחדת תחת שלטונו של המלך ג'יאווארמאן השני.
השפעתן של "דתות חיצוניות" לסין, כמו הבודהיזם והנצרות, פחתה בסין לאחר שווזונג, קיסר שושלת טאנג, הוציא אותן מחוץ לחוק.
זרמים טנטרים התפשטו באופן נרחב בדרום מזרח אסיה בתקופה זו.
התקופה האיקונוקלאסטית השנייה באימפריה הביזנטית
ערים חדשות
בנגלור
אישים בולטים
אלפרד הגדול
ארנולף מקרינתיה
קרל הגדול
לואי האדוק
שנקרה
הארון אל-ראשיד
כהן צדק בן איבומאי גאון – ראש ישיבת סורא.
רב עמרם גאון – ראש ישיבת סורא.
רב אבא גאון – ראש ישיבת פומבדיתא.
אלדד הדני – נוסע יהודי מאפריקה (סביבות אתיופיה-תימן).
עוזיאל בן מלכיאל – מלך ממלכת הגדעונים היהודית, אתיופיה.
תגליות והמצאות
המצאת אבק השרפה בסין.
סידור התפילה היהודי הראשון, סדר רב עמרם גאון.
אל ראזי, פילוסוף וחוקר מפרס, כתב כ-200 ספרים, ובהם פרסם בין השאר תוצאות של ניסויים ותצפיות שערך בכימיה, ואת הספר, כיתאב-אל-האווי, שעסק באבחון מחלות, והשפיע רבות על אירופה במאות השנים שלאחר מכן.
תרבות ואמנות
תקופת הזוהר של אמנות השאן שוי , אמנות ציור נוף סינית קלאסית, שמתפתחת לאורך המאה.
תור הזהב של האסלאם. בתקופה זו פרחה בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה, לצד התפתחות בתחומים כמו פילוסופיה, תאולוגיה ומדע. במאה זו התאפיינה הספרות האסלאמית במספר סגנונות שכללו בין היתר ספרות בעלת מטרות חברתיות חינוכיות לצד פריחה חדשה של ספרות יפה, ראשיתו של זרם הספרות הגאוגרפית שכלל רישומי מסעות והתפתחותן של מורכבויות במלודיות המוזיקליות. בראשית המאה הגיעה מסין לארצות האסלאם טכנולוגיה זולה של ייצור נייר, וזו הגדילה מאוד את תפוצת הספרות באזור. בין היתר תורגמו לאורך המאה כתבים שונים מיוון העתיקה ואלו השפיעו על התרבות הערבית באופן כללי ועל התפתחויות בסגנונות המוזיקה בפרט. באמצע המאה החלו להיבנות ברחבי ארצות האסלאם מדרסות. בתקופה זו שלט במבני הדת של ארצות האסלאם סגנון שמושפע מהיפוסטילים וממאפיינים רומים אחרים, והאדריכלות החילונית החלה להתפתח ולצבור השראה ממגוון סגנונות מהודו ועד ספרד, שבאו במגע עם אצילי המזרח התיכון. באמצע המאה ארמונות ארצות האסלאם התאפיינו בתכנון "עיר ארמון", בו הארמון מוקף חומה ובתוכה מתחם שהוא למעשה עיר שלמה. ערים אלו קושטו במלוא הדר ופאר כאשר הגיע אל הארמון אורח חשוב והיו חלק מקבלת הפנים שחלקו לו. מאפיין בנייה זו, של עיר מרשימה מוקפת חומה מסוגרת אליה פשוטי העם אינם יכולים להיכנס, יצר אגדות ומיתוסים בני התקופה אודות סיפורי מסתורין הסובבים ארמונות אלו.
מיקומה של ספרד כנקודת מפגש תרבותית בין תרבות האסלאם לתרבות האירופית הפך אותה בתקופה זו למרכז תרבותי חשוב במוזיקה במשך מאות שנים. במאה זו הייתה ספרד באחת מנקודות השיא של חשיבותה התרבותית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
המאה ה-9 | 2024-09-03T15:40:03 |
פול מקרתני | REDIRECT פול מקרטני | 2004-11-25T21:03:03 |
המאה ה-10 | המאה ה-10 היא התקופה שהחלה בשנת 901 והסתיימה בשנת 1000 (בין התאריכים 1 בינואר 901 ל-31 בדצמבר 1000). היא המאה העשירית של האלף הראשון.
בתקופה זו שיאו של תור הזהב של אסלאם, וקורדובה הופכת לאחד המרכזים התרבותיים החשובים בעולם. בתקופה זו מוקד הכוח במזרח התיכון עבר מהשושלת העבאסית שמרכזה בבגדאד לשושלת הפאטמית שקבעה מרכזה בקהיר.
אירועים בולטים בעולם
ממוזער|התפשטות הוויקינגים
תחילת עידן החום של ימי הביניים.
קבוצות ויקינגים מתיישבות בצפון צרפת. שבטי הנורס הופכים לנורמנים.
הקמת קלוני, המסדר המונסטי המשותף הראשון.
שימוש ראשון של אבק שרפה בקרב בסין.
בשנת 909 השושלת הפאטמית עלתה במזרח אלג'יר.
בשנת 928 השושלת הפאטמית השתלטה על שטחה של השושלת האידריסית בצפון מערב אפריקה.
בשנת 946 נפלה השושלת העבאסית משליטתה במוקדי הכוח של ארצות האסלאם, ובמקומה עלתה השושלת הבויהית.
בשנת 969 החלה השתלטות של אנשי השושלת הפאטמית מזרחה על מוקדי הכוח של ארצות האסלאם, והקמת קהיר בתור בירה מקומית סימלה זאת. בשנת 973 השתלטו הפאטמים גם על אזורים נוספים, עד דמשק בצפון ומכה בדרום, הניסו את הבויהים לאזור פרס, והפכו למרכז הכוח של המזרח התיכון.
ממלכת הכוזרים מותקפת על ידי הורגיאנים – ויקינגים של קייב בשנת 965.
פולין מקבלת את הנצרות בשנת 966.
רוס של קייב מקבלת את הנצרות בשנת 988.
במהלך המאה מתפשטת הנצרות למרכז אירופה, ומתחזקת גם באזור הונגריה ובוהמיה.
התמוטטות תרבות המאיה בשפלה המרכזית בדרום מקסיקו. קץ התקופה הקלאסית של המאיה ותחילת התקופה הפוסט-קלאסית.
התמוטטות מורביה הגדולה.
ההשפעה השוודית מגיעה עד לים השחור.
ערבים מתימן מגיעים לסין בשנת 993.
כתיבת הביאוולף, אוסף סיפורי עם ושירה אפית אנגלו-סקסונים.
תחילת השימוש בכתב לתיאור הכרוניקות ההיסטוריות של בני ההאוסה.
התפתחותן של כתות שיוויסטיות בדרום אסיה.
ערים חדשות
אלג'יר (944)
קהיר (969)
אישים בולטים
ממוזער|איור של איריק האדום
ניקופורוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית
עבד א-רחמן השלישי, שליט קורדובה.
סימון הגדול, קיסר בולגריה.
אוטו הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אדמונד הראשון
יוחנן הראשון צימיסקס, קיסר האימפריה הביזנטית
אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
איג קאפה, מלך צרפת
גזה, שליט הונגריה
ולדימיר הראשון, נסיך רוס של קייב
בסיליוס השני קיסר האימפריה הביזנטית
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אבו נצר מוחמד אבן מוחמד אל-פאראבי, מתמטיקאי, מדען, רופא ופילוסוף מוסלמי.
פירדוסי משורר פרסי
אריק האדום – ויקינג, מגלה גרינלנד.
אישים בולטים ביהדות
רב סעדיה גאון, מגאוני בבל. ראש ישיבת סורא בבגדאד ומחברם של ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, פרשנות מקרא, ונושאים תאולוגיים ופילוסופיים.
רב שרירא גאון, מגאוני בבל, פוסק וראש ישיבת פומבדיתא, מחבר אגרת רב שרירא גאון.
רב האי גאון, אחרון גאוני בבל, פוסק וראש ישיבת פומבדיתא.
חסדאי אבן שפרוט, מדינאי ורופא בספרד, יועצו של עבד א-רחמן השלישי.
רבי משולם בן קלונימוס, מחכמי אשכנז, פוסק ופייטן.
אהרן בן אשר – מבעלי המסורה, בן למשפחת בן אשר שפעלה בטבריה.
תגליות והמצאות
אבו אל-קאסם א-זהראווי מקורדובה כתב את הספר הכירורגי המאויר הראשון, שהשפיע רבות באירופה במשך מאות שנים.
תרבות ואמנות
בחמש השושלות ועשר הממלכות בסין, חיו בתקופה זו מספר ציירים חשובים. בתקופה זו כל מוסד אומנותי היה בעל מאפיינים שונים ודגשים אחרים, ולכן אין מאפיינים אחידים לציירי התקופה. באופן כללי הציורים בתקופה זו היו בדרך כלל מרומזים ולא ישירים, ולעיתים כוללים מאפיינים מיתולוגיים והיסטוריים.
תור הזהב של האסלאם. בתקופה זו פרחה בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה, לצד התפתחות בתחומים כמו פילוסופיה, תאולוגיה ורפואה. בתקופה זו התחזקה ההשפעה הפרסית על תרבות האסלאם וכן התחיל לשגשג "הסגנון החדש" בכתיבה האסלאמית, שאיתגר את התפיסות המסוריות ויוצר אסכולות ספרותיות שונות. סגנון זה התאפיין בשימוש נרחב ביותר בכלים ספרותיים דוגמת מטפורות, משחקי מילים, כפל משמעות וסוגים נוספים של דימויים. השפעות תרבותיות נוספות הגיעו מהגדלת החשיבות התרבותית של האסלאם השיעי ורעיונות מיסטיים-סופיים. באמצע המאה הופכת קורדובה למרכז תרבות עולמי, כאשר עוד קודם לכן, מעצם היותה מקום מפגש גאוגרפי בין תרבות האסלאם לתרבות האירופית, כבר הייתה מרכז מוזיקלי חשוב. בסוף המאה השתנו הנורמות המוסלמיות לגבי מבני הנצחה, והחלו להיבנות בארצות האסלאם מאוזוליאומים, במיוחד באזור איראן ועיראק המודרניות. במקביל קמה תנועה שלמה בתוך האסלאם שיצרה אסלאמיזציה של מקומות וגיבורים אזוריים וקשרה אותם במסורות אסלאמיות כקדושים.
ערים חדשות
אלג'יר, בירת אלג'יריה נבנית מחדש
האנוי, וייטנאם
ורשה, בירת פולין
שאנגחאי, סין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
+
קטגוריה:ימי הביניים לפי מאות | 2024-08-29T17:19:16 |
מכניקת הקוואנטים | הפניה מכניקת הקוונטים | 2006-11-24T17:09:45 |
דגל סרביה | דגל סרביה הוא טריקולור בצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית. הוא מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום (למעלה) כחול (במרכז) ולבן (למטה).
הדגל מעוצב כמו דגל רוסיה הפוך. אין זו יד המקרה, אלא החלטה מכוונת. לפני המרד הסרבי הראשון, משלחת מסרביה נסעה לרוסיה כדי לבקש סיוע. הרוסים העניקו את הסיוע המבוקש והמשלחת, כאות של הערכה, בקשה להשתמש בדגל רוסיה כדגלה הצבאי של סרביה בקרב. כעת מתפצל הסיפור לשתי גרסאות שונות: לפי גרסה אחת, הרוסים נתנו את אישורם, אך המשלחת שחזרה לסרביה לא הביאה איתה דגל ושכחה מה סדר הצבעים. הגרסה השנייה גורסת שהרוסים סירבו לבקשה, והסרבים השתמשו בדגל ההפוך כדי להרגיז במתכוון את הרוסים.
בשימושים לא רשמיים של הדגל, לעיתים מוסיפים לו את סמל סרביה או רק את החלק המרכזי שבו – הצלב הסרבי.
התאמות
במקום היחס של 2:3 המוצג לעיל, הדגל הרשמי של סרביה הוא ביחס ממדים של 1:2. דגל זה נמצא בשימוש הרפובליקה סרפסקה, אחת משתי הישויות המדיניות שמרכיבות את בוסניה והרצגובינה.
גרסה קודמת של דגל מונטנגרו אימצה את עיצוב דגל סרביה, אך עם גוון שונה של כחול ויחס ממדים אחר.
הכנסייה הסרבית האורתודוקסית משתמשת בדגל סרביה ביחס ממדים של 1:4 או יותר, המקושט בצלב הסרבי.
ראו גם
דגל סרביה ומונטנגרו
קישורים חיצוניים
סרביה, דגל
סרביה
קטגוריה:סרביה: סמלים לאומיים
סרביה
סרביה
סרביה
סרביה
קטגוריה:עיט בתרבות
סרביה | 2024-09-12T05:19:59 |
דגל מונטנגרו | דגל מונטנגרו (במונטנגרית: Застава Црне Горе) הוא דגלה הלאומי של מונטנגרו. הוא שונה ב-12 ביולי 2004 על ידי הפרלמנט לדגל אדום ועליו סמל מונטנגרו – עיט דו-ראשי, שאומץ בשנת 1993. למרות שבאיור יש לדגל שפה צהובה, בפועל מדובר באימרה זהובה שלעיתים מתווספת לדגל, ואין לו שוליים סביב למשטח האדום.
הסמל הוא נגזרת של הסמל של ניקולה הראשון. ראשי התיבות בקירילית НI של המלך ניקולה הראשון הוסרו מהסמל.
ראו גם
דגל סרביה ומונטנגרו
דגלי הרפובליקות הסוציאליסטיות של יוגוסלביה
קישורים חיצוניים
מונטנגרו, דגל
מונטנגרו
קטגוריה:מונטנגרו: סמלים לאומיים
מונטנגרו
מונטנגרו
קטגוריה:עיט בתרבות
קטגוריה:אריות בתרבות | 2024-06-08T13:12:40 |
דגל סרביה ומונטנגרו | דגל סרביה ומונטנגרו אומץ ב-27 באפריל 1992 כדגל הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. מאוחר יותר הוא שימש כדגל האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. השימוש בדגל פסק עם פירוק האיחוד והכרזתן של סרביה ושל מונטנגרו כשתי מדינות עצמאיות.
הדגל היה טריקולור בצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית אדום, לבן וכחול, צבעי הלאומיות הכלל-סלאבית עוצבו בהשראת דגל רוסיה, שעוצב בתורו בהשראת הטריקולור של הולנד.
הדגל בוסס על דגל ממלכת יוגוסלביה, ששימש גם כדגל הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה בתוספת הכוכב האדום.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סרביה ומונטנגרו
סרביה ומונטנגרו
סרביה ומונטנגרו
סרביה ומונטנגרו
סרביה ומונטנגרו
de:Flagge Jugoslawiens#Flagge der Bundesrepublik Jugoslawien und Serbien und Montenegro | 2023-04-16T08:15:15 |
הים של דיראק | הים של דיראק הוא מודל תאורטי של הריק כים אינסופי של חלקיקים בעלי אנרגיה שלילית. מודל זה הומצא על ידי הפיזיקאי הבריטי פול דיראק בשנת 1930, במטרה להסביר את האנרגיה השלילית האנומלית של מצבים קוונטים שנחזו על ידי משוואת דיראק עבור אלקטרונים יחסותיים (ולמעשה עבור כל פרמיון). הפוזיטרון, האנטי-חלקיק של האלקטרון, נהגה לראשונה בעצם כ"אלקטרון חור" במודל זה, זמן רב לפני גילויו בניסוי משנת 1932.
רקע
שורשי המחשבה אודות "הים של דיראק" נטועים בספקטרום האנרגיה של משוואת דיראק, שהיא הגרסה היחסותית של משוואת שרדינגר עבור פרמיונים, שניסח דיראק לראשונה בשנת 1928. הנוסחה התגלתה כמוצלחת במיוחד בחיזוי הדינמיקה של האלקטרון, אך טמנה בחובה תכונה מוזרה: לכל מצב קוונטי בעל אנרגיה E, ישנו מצב מנוגד בעל אנרגיה -E. דבר זה אינו מהווה קושי רב כאשר מתבוננים באלקטרון מבודד, משום שאנרגיה זו נשמרת ואנחנו יכולים שלא להציג אלקטרון בעלי אנרגיה שלילית. אף על פי כן, מקרה האנרגיה השלילית הופך מורכב יותר כאשר מאפשרים לאלקטרון להיות באינטראקציה עם שדה אלקטרומגנטי. במקרה זה האלקטרון יכול לרדת לרמות אנרגיה נמוכות יותר ויותר על ידי פליטת פוטונים, ומכיוון שאין חוסם תחתון לאנרגיות השליליות, התהליך יכול להימשך עד אינסוף. אולם, במציאות אלקטרונים בבירור אינם מתנהגים כך.
הפתרון שהציע דיראק
הפתרון של דיראק לבעיה התבסס על עקרון האיסור של פאולי, הקובע כי שני אלקטרונים אינם יכולים לחלוק מצב קוונטי זהה. דיראק הניח שהדבר אליו אנו מתייחסים כ"ריק", הוא למעשה מצב שבו כל רמות האנרגיה השליליות התמלאו, אך אף רמה אנרגיית חיובית לא. לפיכך, אם אנו רוצים להציג אלקטרון בודד אנו יכולים להניח כי הוא במצב אנרגיה חיובי, בזמן שכל מצבי האנרגיה השליליים כבר תפוסים. לכן, אפילו אם האלקטרון יאבד אנרגיה על ידי שחרור פוטונים רמת האנרגיה שלו אינה יכולה לרדת מתחת לאפס (או אפילו לא מתחת לאנרגיית המנוחה שלו mec2), משום שהרמות השליליות תפוסות (ואין רמות מותרות בין mec2- ל mec2).
אנטי חומר
אולם דיראק ציין כי יכול להתקיים מצב בו כל רמות האנרגיה השליליות תפוסות, מלבד אחת. "חור" זה בים של אלקטרונים שליליים אמור להגיב לשדות חשמליים כאילו היה חלקיק חיובי. תחילה חשב דיראק "חור" זה לפרוטון, אולם רוברט אופנהיימר הצביע על כך שאלקטרון ו"חורו" אמורים לעבור איון: האלקטרון יורד לרמת האנרגיה של החור תוך שחרור עודף האנרגיה (ששווה לכל הפחות ל 2mec2) כפוטונים אנרגטיים; אם חורים אלו היו פרוטונים, אטומים יציבים לא היו קיימים כלל. הרמן וייל ציין כי חור אמור להתנהג כאילו הייתה לו אותה מסה כשל אלקטרון, בעוד מסתו של פרוטון גדולה פי 1800 מזו של אלקטרון. העניין נפתר לבסוף בשנת 1932 כאשר התגלה הפוזיטרון על ידי קארל דייוויד אנדרסון, אשר קיים את התכונות שנחזו ל"חור" של דיראק. את יצירת הפוזיטרון בתהליך שנקרא "יצירת זוג", בו פוטון אנרגטי הופך לזוג של אלקטרון ופוזיטרון. אפשר לראות זאת כמקרה בו פוגע פוטון אנרגטי באלקטרון שנמצא בים דיראק, ומעלה אותו לרמה חיובית, תוך כדי יצירת חור.
בעיות במודל ופתרונן
למרות הצלחתו, רעיון הים של דיראק אינו נתפס כאלגנטי במיוחד. קיומו של ים דיראק מצביע על קיומו של מטען חשמלי שלילי אינסופי הממלא את כל המרחב. כדי לפתור את הבעיה במקרה זה, יש להניח שהאלקטרונים בים אינם מייצרים שדה חשמלי כלשהו או תורמים לאנרגיה הכללית ולתנע הזוויתי של המערכת. כמו כן, הם אינם יכולים להגיב אחד עם השני, אחרת התגובות יהיו חזקות מכדי לשמר את מסקנות משוואת דיראק עבור האלקטרון.
הפיתוח של תורת השדות הקוונטית בשנת 1930 איפשר לנסח מחדש את משוואת דיראק בדרך אשר תתאר פוזיטרון כ"חלקיק אמיתי" ולא כ"חוסר בחלקיק", ובכך להפוך את הריק למצב בו שום חלקיק אינו נמצא, במקום ים אינסופי של חלקיקים. מחד גיסא, תמונה זו נחשבת למשכנעת יותר, בייחוד משום שהיא מאששת את כל תחזיותיו של מודל הים של דיראק, כדוגמת איון האלקטרון-פוזיטרון. מאידך גיסא, הניסוח החדש לא פתר את כל הקשיים אשר הופיעו בתאוריית הים של דיראק, ובמיוחד את בעיית האנרגיה האינסופית של הריק, אלא רק "מטאטא אותה אל מתחת לשטיח".
רעיונו של דיראק מתקיים במלואו בפיזיקה של מצב מוצק, כאשר מתייחסים לפס הערכיות במוצק כ"ים אלקטרונים". חורים בים אכן מתקיימים והם חשובים במיוחד על מנת להבין תכונות של מוליכים למחצה, אף על פי שלעולם לא מתייחסים אליהם כפוזיטרונים. שלא כמו בפיזיקה של חלקיקים, ישנה שכבה של מטען חיובי – המטען של סריג יוני – המבטל את השפעות השדה החשמלי של הים.
ראו גם
אנרגיה אפלה
קיטוב ריק
חלקיק וירטואלי
ים של דיראק
ים של דיראק | 2024-07-10T08:36:51 |
סטארי מוסט | REDIRECT הגשר הישן במוסטאר | 2021-11-08T12:19:48 |
באב אל-מנדב | באב אל-מנדב (בערבית: بَاب ٱلْمَنْدَب, תעתיק: בַּאבּ אלְמַ֫נְדַבּ, פירוש: 'שער הקינה') הוא מצר ים המפריד בין אסיה לאפריקה. המצר מקשר בין ים סוף בצפון, למפרץ עדן שבאוקיינוס ההודי מדרום. בצד האסייתי שוכנת תימן שבחצי האי ערב, ובצד האפריקאי ג'יבוטי ואריתריאה שבקרן אפריקה.
נתונים
משמעות שמו בערבית היא "שער הדמעות", וניתן לו, על-פי אגדה ערבית, בגלל האנשים הרבים שטבעו בו ברעידת האדמה, שגרמה להיפרדות אסיה מאפריקה.
רוחבו כ-26 ק"מ. האי פרים שבתחומו מחלק את המצר לשניים, כשחלקו המזרחי – מצר איסכנדר – רוחבו כ-5 ק"מ ועומקו כ-30 מ', וחלקו המערבי – דקת אל-מאיון – רוחבו כ-20 ק"מ ועומקו המקסימלי מעל 300 מ'. סמוך לחופו האפריקני מצויים מספר איים קטנים, הידועים בשם "שבעת האחים" או "סוואבע".
חשיבות
על פי תאוריות מודרניות בדבר מוצאו והתפשטותו של ההומו סאפיינס, החל המין האנושי את צעדיו הראשונים באפריקה, וממנה התפשט צפונה לאסיה דרך מצר באב אל-מנדב והאיים שבתחומו, כשענפים ממנו פנו מזרחה לאזור רוסיה וסיביר, וחלקים אחרים לאירופה.
היסטוריה
עם פתיחת תעלת סואץ לשיט ב-1869, עלתה חשיבותו האסטרטגית והכלכלית של באב אל-מנדב, כחלק מנתיב השיט המרכזי בין האוקיינוס ההודי והים התיכון. מדי שנה עוברות בו כ-20,000 ספינות, בנפח מטען של כ-400 מיליון טון. ב-2013 עברו במצר 3.8 מיליון חביות נפט (נפט גולמי ותזקיקיו) ביום, וזאת לעומת 2.9 מיליון חביות ביום ב-2009.
עוד לפני פתיחת תעלת סואץ, התחוללו סביב באב אל-מנדב מאבקי שליטה, בעיקר בין המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת. האי פרים שבמצר, לדוגמה, נכבש על ידי צרפת כבר במאה ה-18, ומאז נכבש על ידי בריטניה ושוב על ידי צרפת, כשבהמשך צורף למושבה הבריטית עדן, ולבסוף לדרום תימן העצמאית.
בשנת 2018 בהוראת נאסר שבאני, בכיר במשמרות המהפכה, כוחות החות'ים בתימן תקפו שתי מכליות נפט סעודיות בבאב אל-מנדב.
חשיבות לישראל
ב-11 ביוני 1971 נפגעה בבאב אל-מנדב המכלית הישראלית "קוראל סי", שהפליגה בדגל נוחות ליברי, בפיגוע של החזית העממית לשחרור פלסטין. המחבלים התקרבו בסירת מרוץ אל המכלית וירו עליה עשר פצצות בזוקה, שחלקן פגעו בספינה וגרמו להתלקחות שתי דליקות. הדליקות כובו והמכלית שניזוקה המשיכה בהפלגתה לאילת. בעקבות התגברות איומי הטרור על השייט הישראלי דרך המצר, נשלח במאי 1972 לוחם המוסד ברוך מזרחי לתימן לאיסוף מידע על פעילות גורמי טרור שם. מזרחי נחשף בידי שירותי הביטחון התימניים, נעצר והוסגר למצרים, משם שוחרר לישראל במסגרת עסקת שחרור אסירים לאחר כשנתיים.
במהלך מלחמת יום הכיפורים הכריזה מצרים על חסימת באב אל-מנדב בפני ספינות ישראליות. ההסגר נותר על כנו עד לחתימת הסכמי הפסקת האש, ב-11 בנובמבר 1973.
במהלך מלחמת חרבות ברזל ב-2023, הכריז ארגון החות'ים מתימן על כוונתו לתקוף כל ספינה שתעבור במצר ובים סוף לכיוון ישראל, זאת עד הפסקת הלחימה ברצועת עזה.
מקורות וקריאה נוספת
גרשון אוריון, מיצרי באב-אל-מנדב וחופש השייט, 'מערכות ים' 109, יולי 1972, עמ' 6.
קישורים חיצוניים
גרשון אוריון, באב-אל-מנדב וחופש השייט, 'מערכות ים' 109, יולי 1972, עמ' 6.
הערות שוליים
באב אל-מנדב
קטגוריה:תימן: מצרי ים
קטגוריה:ג'יבוטי: מצרי ים
קטגוריה:אריתריאה: מצרי ים
קטגוריה:מצרי ים בין-לאומיים
קטגוריה:מעורבות החות'ים במלחמת חרבות ברזל | 2024-09-30T19:34:17 |
אנטוניו גאודי | REDIRECT אנטוני גאודי | 2004-11-26T05:18:13 |
היסטוריה של טורקמניסטן | היסטוריה של טורקמניסטן עוד בתקופה הקדומה, חנו צבאות האימפריות השונות בשטחה של טורקמניסטן בדרכם לאזורים משגשגים יותר. שבטים של מגדלי סוסים טורקמנים, כנראה מהרי אלטאי (באזור מונגוליה), נדדו לשטחים של טורקמניסטן בתקופות הקדומות בעקבות עדרי הסוסים שרעו בשולי מדבר קאראקום, לתוך פרס, סוריה ואנטוליה. מאוחר יותר פיתחו נוודים אלה את גזע הסוסים הטורקמניסטני "אחאל-טקה" (Akhal-Teke).
תקופת אלכסנדר הגדול
במאה ה-4 לפנה"ס הובסה האימפריה הפרסית על ידי צבאו של אלכסנדר הגדול. ב-330 לפנה"ס צעד צבאו של אלכסנדר צפונה לכיוון מרכז אסיה, בדרך הוא כבש את שטחי טורקמניסטן והקים על דרך המסחר העיקרית את העיר אלכסנדריה ליד נהר מורגב, מאוחר יותר הוסב שמה של העיר למורב, והריסות העיר נראות עדיין לצד הנהר.
שלטון מלכות פרתיה
לאחר מותו של אלכסנדר הגדול ב 323 לפנה"ס לחמו ראשי צבאו על השליטה באימפריה שהקים ועד מהרה היא התפוררה. הסייטיאנים - הלוחמים האכזריים מהצפון הקימו את האימפריה הפרתית אשר כללה את טורקמניסטן ואיראן של ימינו.
מלך פרתיה שלט על הממלכה מבירתו החדשה ניסה בטורקמניסטן, שרידי העיר מצויים היום בפרבר של הבירה אשגבאט. בשיא כוחה הממלכה התרחבה עד נהר אינדוס שבהודו.
פרתיה נפלה בשנת 224 לספירה, כאשר הפרסים הלמו בהם. באותו הזמן, כמה קבוצות שכללו את האלנים וההונים נעו לטורקמניסטן מהצפון ומהמזרח. קבוצה של הונים השתלטו על החלק הדרומי של טורקמניסטן במאה ה-5.
למרות שתושבי טורקמניסטן היו נוודים בלבד, הוקמו יישובים קבועים בשטחים הפוריים וליד נהרות. חוואים גידלו חיטה, ירקות ופירות לצד נהר האמו דריה והערים מרב וניסה הפכו למרכזים חשובים של תעשיית המשי. המסחר פרח והדרך בין סין לבגדאד של ימינו עברה דרך מרב. בנוסף הסוחרים הביאו עימם גם מיסיונרים שהביאו את דת הבודהיזם לאזור.
המאה ה-7 עד המאה ה-11 (שלטון ערבי)
הערבים כבשו את האזור לאחר מספר פשיטות על מרכז אסיה בסוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8. הכובשים הערבים הביאו עימם את הדת המוסלמית לאזור ושילבו את עמי האזור בתרבות המזרח התיכונית, והטורקמנים החלו להגר ממזרח אסיה למרכז אסיה, למזרח התיכון ולאסיה הקטנה (ב טורקיה של היום).
בערך בתקופה זו, התהוותה סופית דרך המסחר המפורסמת שחיברה את אסיה עם אירופה שנקראה דרך המשי, והמסחר בה שגשג.
המאה ה-11 עד המאה ה-12 (שלטון טורקמני)
בשנת 1040 שבט הסלג'וק הקים את האימפריה הסלג'וקית שבירתה הייתה מרב. שבט הסלג'וק היה אחד משבטי הטורקמנים החזקים ביותר באותם זמנים והיו זמנים בהם האימפריה התרחבה עד בגדאד. קבוצות טורקמניות אחרות נעו מערבה לכיוון הים הכספי ויישבו את אזרבייג'ן ואזורים נוספים באסיה הקטנה, (בתקופה מאוחרת יותר, האיחוד עם הטורקמנים הסלג'וקים הביא ליצירת האימפריה העות'מאנית). הטורקמנים תושבי טורקמניסטן כיום הם צאצאי מיזוג שבט זה עם האוכלוסייה המקומית בטורקמניסטן.
המאה ה-12 עד המאה ה-18 (הפלישה המונגולית)
האימפריה הסלג'וקית התמוטטה בשנת 1157 בשל מרידה של בעלי אחוזות חזקים. בשנת 1221 סבלה אסיה המרכזית מפלישת המונגולים שהגיעו ממזרח אסיה בהנהגתו של ג'ינג'יס חאן.
ג'ינג'יס חאן השתלט על האזור המזרחי של הים הכספי בדרכו למערב. בטורקמניסטן הוא ביצע טבח המוני בתושבי העיר מרב ובנוסף הרס חוות ואת מערכת ההשקיה שהייתה חיונית לחקלאים באזור. הטורקמנים ששרדו את הפלישה נסוגו לכיוון צפון, למישורים של קזחסטן או לכיוון מזרח לחופי הים הכספי.
לאחר מותו של ג'ינג'יס חאן בשנת 1227, איבדו המונגולים את שליטתם בטורקמניסטן. קמו מדינות קטנות חצי עצמאיות שנשלטו על ידי מנהיגים מקומיים. בשנת 1370, השליט המונגולי טימור הידוע כטמרלן באירופה), צאצא של ג'ינג'יס חאן, השתלט על אותן מדינות פעם נוספת והקים את האימפריה הטימורית. אולם לאחר מותו בשנת 1405 האימפריה התפוררה.
הפלישה המונגולית פיצלה את הטורקמנים לשבטים קטנים ודחפה אותם לכיוון המדבר. ומאוחר יותר לאחר הנסיגה המונגולית מטורקמניסטן, נפלו הטורקמנים תחת שליטים מוסלמיים שהקימו מרכזים בבוכרה (שנמצאת היום בשליטה של אוזבקיסטן) ובחיבה.
היריבויות בין השליטים הפרסים השונים, גרמו לעימותים שנמשכו מאות שנים והשבטים הטורקמנים השונים לחמו בעוז זה בזה על מקורות המים המפוזרים בדרום, על שטחים ואזורי שליטה. מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17, המלחמה בטורקמניסטן החלה להתפוגג, וכדי לברוח מהעימותים מרבית הטורקמנים נסו על נפשם ועברו למדבריות מרוחקים לאורך הגבול עם פרס ואפגניסטן.
המאה ה-18 עד המאה ה-20 (שלטון הצאר הרוסי)
במאה ה-18, קבוצות של טורקמנים היו אורבות לשיירות עוברות, שודדים אותן ולוקחים את השבויים למכירה כעבדים. באותה תקופה שלח הצאר הרוסי פיוטר הגדול משלחת שתחפש דרך בה יוכלו לעבור סחורות רוסיות לדרום אסיה ולמזרח התיכון. אולם בשנת 1716 אנשי אחד השבטים הטורקמנים שדדו ורצחו את המשלחת הרוסית מהאימפריה הצארית ליד חיבה. הרוסים חיכו יותר ממאה שנה כדי לשלוח עוד משלחת לאזור.
למרות זאת, נמשך המסחר בין הסוחרים הטורקמנים והרוסים והביא לבניית עיר נמל חדשה בים הכספי בשם קרסנובודסק. בשנת 1802 הפכו מספר שבטים טורקמנים להיות באופן רשמי נתינים של רוסיה.
במהלך המאה ה-19 ביקשו הטורקמנים את עזרתה של רוסיה במלחמתם נגד השאה הפרסי. הרוסים חיפשו שווקים חדשים לסחורות שלהם, שטח פורה לגידול כותנה וגישה למשאבים הטבעיים של טורקמניסטן. בשלב הראשון של התמיכה באזור הם הסכימו להציע לטורקמנים נשק ואוכל למורדים הטורקמנים.
רוסיה החלה לשלוח כוחות צבאיים לטורקמניסטן בחצי השני של המאה ה-19. משנת 1863 ועד 1868 הרוסים ניהלו מלחמה בה הביסו את האויב וסיפחו את בוכרה וחיבה. הטורקמנים במערב שחיפשו עצמאות תמכו ברוסים והצטרפו לאימפריה הרוסית במאבקה.
אולם הטורקמנים במזרח ובדרום טורקמניסטן חששו מהניצחונות של הרוסים וכוחות של שבטים לוחמים עצרו את התקדמות הצבא הרוסי בשנת 1879. שנתיים מאוחר יותר הרוסים כיתרו את הכוחות כשלבסוף הם לכדו אותם יחד עם אשגבאט.
עד שנת 1895 הביסו הרוסים את רוב השבטים הטורקמנים, והגיעו עד לגבולותיה של פרס ואפגניסטן. באותה תקופה הם סללו את מסילת הברזל הטרנס-כספית מה שהוביל לשגשוג כלכלי של האזור כולו.
משנת 1890 ועד 1917 הייתה טורקמניסטן חלק מרוסיה הצארית. פרובינציה טורקסטן במרכז אסיה כללה אוכלוסיות מוסלמיות כמו האוזבקים, הקזחים, הקירגיזים, הטז'יקים והטורקמנים. בתוך טורקמניסטן עצמה היה לטורקמנים מעמד נחות ורבים מהם נלקחו אדמותיהם לצרכים צבאיים מאחר שזו הייתה מושבה צבאית. הרוסים איפשרו לטורקמנים לשמור על תרבותם, שפתם, ומנהגיהם בלי התערבות.
המאה ה-20 (שלטון סובייטי)
בתחילת המאה ה-20 הצאר שלט ברוסיה אולם האימפריה שלו הייתה בשלבי גסיסה עקב סכסוכים בינלאומיים שונים. במלחמת העולם הראשונה (בין השנים 1914 ל 1918), הטורקמנים ועמים אחרים במרכז אסיה התקדמו לכיוון קבלת עצמאות לאחר מהפכת אוקטובר של 1917 ברוסיה שהוביל לנין.
בשנת 1916, בזמן מלחמת העולם, פרצה התקוממות אלימה בטורקמניסטן בראשותו של ג'ונאיד חאן, והם מיגרו את הרוסים בחיבה. הטורקמנים הקימו ממשלה לאומית שהחזיקה מעמד עד שנת 1918 - השנה בה חזרו הקומוניסטים הרוסים וכבשו בחזרה את אשגבאט. בתגובה ג'ונאיד חאן והרוסים שהיו נאמנים לשלטון הקודם חברו יחד כדי לסלק את הקומוניסטים. ביולי 1919, הקימו בעלי הברית האנטי קומוניסטים את המדינה העצמאית טרנסכספיה.
אולם עד אביב 1920 התקדם הצבא האדום מכיוון טשקנט (אשר באוזבקיסטן המודרנית) ומבוכרה. הקומוניסטים הכניעו בהדרגה את הטורקמנים, כאשר קודם הם כבשו שטחים בכוח צבאי ובשלבים מאוחרים יותר מינו קומוניסטים להיות נציגי השלטון. בשנת 1922 הם הקימו את ברית המועצות ובשנת 1924 הטורקמנים הקומוניסטים הכריזו על הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הטורקמנית שהייתה אחת מ-15 הרפובליקות של ברית המועצות. בתקופה הזו נקבעו הגבולות המודרניים של טורקמניסטן.
בשנות ה-20 המאוחרות של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-30 הולאם כל הרכוש הפרטי וסטלין ערך טיהורים מסיביים בכל ברית המועצות. הדבר עורר מרד בטורקמניסטן בשנת 1927 והסובייטים איבדו שליטה ברפובליקה וזו נשלטה עתה בידי אנשי תנועת ההתנגדות הלאומית שקראו לעצמם "החופש הטורקי".
כאשר סטלין השיב את הרפובליקה הסובייטית של טורקמניסטן לידיו ב-1932 הוא הוציא להורג אלפי מנהיגים קומוניסטיים טורקמנים, כולל הנשיא וראש הממשלה - אותם הוא האשים במתן עזרה ללאומנים. לאחר הטרור של שנות ה-30, השלטון באשגבאט היה תחת שליטה מלאה של מוסקבה.
בינתיים, התחולל עימות בינלאומי נוסף באירופה. התשתית במערב ברית המועצות נהרסה במלחמת העולם השנייה (בשנים 1939-1945) כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות בכוחות צבאיים מסיביים. קרבות עזים הרסו חוות, מפעלים וערים בכל מערב רוסיה ואוקראינה. לאחר המלחמה, הקים השלטון הסובייטי מפעלים חדשים בערי מרכז אסיה, ביניהם גם באשגבאט וצרדזואו (טורקמנבט המודרנית). נוצרו מקומות עבודה חדשים רבים, והחלה הגירה המונית מרוסיה ואוקראינה לטורקמניסטן הסובייטית.
למרות ההתקדמות והפיתוח, מרבית טורקמניסטן נשארה כפרית, וטורקמניסטן הסובייטית נשארה אחת הרפובליקות המבודדות. זרים ואפילו אזרחים סובייטים לא הורשו לבקר באזור והטורקמנים לא הורשו לעזוב את גבולות הרפובליקה שלהם.
למרות הבידוד, שגשג האזור מבחינה כלכלית. שיטות השקיה חדשות הסיטו מים מנהרות וממקורות מים סמוכים לחוות חקלאיות ורבים החלו לגדל ירקות ופירות במקום כותנה. בשנות ה-70, החל השלטון הסובייטי לפתח את המשאבים הטבעיים בתחום האנרגיה באזור, כולל נפט וגז טבעי.
לאחר שמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון ב-1985 הוא החל במדיניות חדשה. הגלאסנוסט שאיפשר לבקר את המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והמערכת הכלכלית של המדינה. הפרסטרויקה נתנה אוויר לנשימה להרבה עסקים קטנים שיכלו לקבוע בעצמם כמויות ייצור, שכר ומחירים. אולם למנהיגים הטורקמנים הקומוניסטים לקח הרבה זמן כדי להסתגל לרפורמות ולמרות שרובם ככולם היו נאמנים למוסקבה, הם לא אימצו את הרפורמות הכלכליות החדשות.
המאה ה-20 והמאה ה-21 (שלטון עצמאי)
במהלך שנות ה 1980 הרבה רפובליקות סובייטיות ניסו לזכות בעצמאות ממוסקבה. אולם רק בעקבות נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות, הרפובליקות שהרכיבו אותה החלו להכריז על עצמאות.
ב 27 באוקטובר 1991 טורקמניסטן הכריזה על עצמאותה מברית המועצות.
קישורים חיצוניים
*
טורקמניסטן, היסטוריה של
קטגוריה:טורקמניסטן | 2024-07-28T20:29:33 |
פוטוריזם | ממוזער|שמאל|250px|"צורות מיוחדות של התמשכות בחלל" (1913) מאת אומברטו בוצ'וני
הפוטוריזם (באיטלקית: Futurismo) הייתה תנועה אמנותית טכנולוגית שנוסדה באיטליה בתחילת המאה ה-20 ופעלה עד מלחמת העולם הראשונה. התנועה פיתחה סגנון אמנותי השואב את השראתו מן האקספרסיוניזם ומן הקוביזם לשם תיאור אסתטי של הדינמיות והתנועה המאפיינים את החיים המודרניים, כתוצאה מהשפעת התיעוש והמיכון המודרניסטי. התנועה הייתה פעילה בכל תחומי האמנויות כגון ציור, פיסול, מוזיקה, תיאטרון ואדריכלות.
הרקע לפעילות התנועה
איטליה של תחילת המאה ה-20 הייתה משוקעת בעבר ההיסטורי והתרבותי שלה. עבר המתחיל ברומא העתיקה וממשיך לתקופת הרנסאנס והבארוק. גם מבחינה טכנולוגית פיגרה איטליה אחרי ארצות אירופה האחרות. במהלך המאה ה-19 הופיעו בחברה האיטלקית כוחות לאומיים חדשים, אשר הובילו לאיחוד איטליה, במחצית השנייה של המאה. במקביל, החלה בצפון איטליה, בעיקר באזורים שסביב טורינו ומילאנו, מהפכה טכנולוגית של תיעוש, שהובילה לפיתוח מואץ של תחום התחבורה. בייחוד הורגשה התפתחות זו בפיתוח תעשיית המכוניות האיטלקית, תעשייה העתידה להפוך לאחד מסמליו של העידן המודרני בכלל, ושל תנועת הפוטוריזם - בפרט.
עם התנועות האמנותיות שפעלו באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-19 נמנות תנועת "Macchiaiali", שפעלה בפירנצה בין השנים 1855–1875 שביקשה להפיח חיים באמנות האיטלקית, תנועת ה"סקאפיליאטורה" (La scapigliatúra), שפעלה במילאנו בשנות השבעים של המאה ה-19, והייתה בעלת אידאולוגיה רומנטית.
מקור השפעה חשוב נוסף הייתה הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, ורעיונותיו בדבר ה"על אדם" (בגרמנית: Übermensch) שהופיעו בספרו "כה אמר זרתוסטרא". ניטשה ביקש לראות בביטוי זה את הרצון לעוצמה ואת ההתגברות על ציווי החברה והמוסר שהיא ייצרה.
לצד השפעתו של ניטשה עולה גם השפעה של מגמות "פרימיטיביות" ואקספרסיוניסטיות, שביטוין המובהק באמנות היה בתנועת "הזצסיון הווינאי" וה"הגשר", אשר פרחו באמנות האירופית של מעבר המאה. קבוצות אלו ביקשו לדחות את ערכי החברה האירופית על ידי הצגת אלטרנטיבה תרבותית הפונה אל עבר מיתי ובו בעת הצהירו על הרצון לכינון חברה צעירה שפניה לעתיד. מקור השפעה אמנותית נוסף היה פיתוחו של סגנון ה"קוביזם" בידי פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. מבחינה סגנונית השפיע הקוביזם על כל תנועות האמנות האוונגרדית שהתפתחו אחריו, ביוצרו אפשרויות תיאור וייצוג חדשות אשר נתפשו כביטוי של חלל מודרני ושל הווה.
ההיסטוריה של תנועת הפוטוריזם
שמאל|ממוזער|240px|"רעשי הרחוב חודרים אל הבית" (1911) מאת אומברטו בוצ'וני
שמאל|ממוזער|240px|"פסטיבל במונמרט (קרוסלה)" (1913) מאת ג'ינו סווריני
שמאל|ממוזער|240px|דינאמיזם של כלבלב ברצועה מאת ג'אקומו באלה. תיאור תנועה סימולטנית (של השמלה, רצועת הכלבלב ורגליו); קווי האור הופכים את המרחב לשותף בתנועת הדמויות.
שמאל|ממוזער|240px|אדריכלות פוטוריסטית ברישום מאת אנטוניו סנט'אליה - האדריכל הפוטוריסט הבולט ביותר
לידתו של "הפוטוריזם הראשון" (1909 - 1919)
רבים רואים במאמרו של פרוצ'ו בוזוני "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה" (Entwurf einer neuen Ästhetik der Tonkunst), שפורסם בשנת 1907, כסימן הראשון להתפתחות התנועה. במאמר ספד בוזוני ל"קובעי החוקים" של המוזיקה המסורתית וניבא מוזיקה עתידית שתכלול את חלוקת האוקטבה ליותר מ-12 החלקים המסורתיים (ראו: מוזיקה מיקרוטונאלית). האסתטיקה האוונגרדית שניסח נועדה לשחרר את המוזיקאים מכבלי המסורת. "המוזיקה נולדה חופשית", טען בוזוני, "גורלה הוא לזכות בחירות".
יחד עם זאת, הניסוח התאורטי הראשון של תנועת הפוטוריזם פורסם על ידי פיליפו תומאזו מארינטי, משורר ואנרכיסט בדעותיו, בשנת 1909 בעיתון הצרפתי, "לה פיגרו". "תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם" ביקשה להציב מודל אסתטי חדש אשר יהלום את העולם המודרני. הייצוג המובהק של אסתטיקה זו היה בעיני מארינטי המכונות ובייחוד כלי התחבורה המודרניים. ההיקסמות שלו מן המהירות והעוצמה של המכונות תורגמה לרצון לשינוי ולמהפכה חברתית ופוליטית כוללת, אשר בסופה תוקם חברה חדשה:
על אף שחלק מן המניפסט הוקדש לקעקוע מוסד המוזיאונים והספריות, שמארינטי ראה בהם ביטוי של מאובנות וקידוש העבר, כוון המניפסט כביטוי אסתטי של השירה. הצעתו להריסת המוזיאונים היוותה ביטוי להרס החברה הישנה, הרס אשר ישחרר את האמנים מן הנאמנות העיוורת לעבר.
מניפסט זה היה הראשון מתוך סדרה של מניפסטים פוטוריסטים שפורסמו על ידי חברי הקבוצה בתחומי האמנויות השונים ובהם "המניפסט של הציירים הפוטוריסטים" (1910), "המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי" (1912), המניפסט לאדריכלות (1914) וב-1919 המניפסט לפיסול. בכך ביקשו האמנים להתוות תאוריה הפוטוריסטית שלמה לאמנות הפלסטית. בשנת 1913 פרסם רוסולו את המניפסט "אמנות הרעש", שעסקה במוזיקה. את יישום התאוריה ביצע רוסולו בעזרת ה-"Intonarumori" - מכונת הצלילים שהורכבה מקופסאות עץ שבתוכם הוסתרו מכשירים שהפיקו קונטרפונקט מכני וחורק?
ב-30 באפריל 1911 נפתחה במילאנו התערוכה הראשונה של הקבוצה הפוטוריסטית. התערוכה הציגה שילוב אקלקטי בין זרמי האמנות המודרנית באותה עת ובראשם אקספרסיוניזם וסימבוליזם. הביטוי החזותי של הרעיונות האסתטיים זכה לביקורות נוקבות בעיתונות של התקופה. אחת הביקורות, שפורסמה במגזין התרבות "La Voce" בידי ארדנגו סופיצ'י (Ardengo Soffici), אף גרמה למארינטי, אומברטו בוצ'וני וקרלו קארה לעלות על רכבת לפירנצה ולפתוח בתגרה פיזית אלימה בבית הקפה "Giubbe Rosse" בעיר.
בעקבות התערוכה הוזמנו השלושה על ידי סווריני לבקר, במימונו, בפריז ולהתרשם מן האמנות המודרנית החדשה. בנסיעה זו נחשפו האמנים האיטלקים בפעם הראשונה לחידושי הקוביזם של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, מפגש אשר גיבש עבורם שפה אסתטית חדשה לתיאור רעיונותיהם. את הסגנון החדש הציגו הפוטוריסטים בתערוכה אשר נפתחה ב-5 בפברואר 1912 בגלריה "Bernheim Jeune" בפריז.
בוצ'וני והתאוריה הפוטוריסטית
אומברטו בוצ'וני, צייר ופסל איטלקי, היה מהבולטים שבאמני הפוטוריזם. מלבד עבודתו האמנותית שימש בוצ'וני אחד מן התאורטיקנים המרכזיים של התנועה. את רעיונותיו פרסם בוצ'וני במניפסטים שונים וגם בהקדמה לקטלוג התערוכה הפוטוריסטית של שנת 1912 בפריז. רעיונותיו של בוצ'יוני הושפעו מהגותו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון בדבר האופן הסימולטני של התפיסה האנושית. על עומק השפעתו של בוצ'יוני ניתן ללמוד מיצירתו של הפסל ג'אקומו באלה (Giacomo Balla) שנקראת "אגרופו של בוצ'יוני" ותרשים שלה הוגדר כסמל של הזרם הפוטוריסטי.
בוצ'וני ביקש להפוך את יצירת האמנות לאובייקט המשולב בתוך החיים. על פי בוצ'וני וברגסון, החלל איננו יכול להיתפש עוד כחיצוני לאובייקט וליצירת האמנות, כי אם חייב להיות משולב בהם. ב"מניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי", אשר פורסם ב-11 בפברואר 1910, בחתימתם של בוצ'וני, קרלו קארה, ג'ינו סווריני ולואיגי רוסולו (Luigi Russolo) כותב בוצ'וני:
יצירת האמנות היא "סינתזה של מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו רואים", אך היא איננה מוגבלת אלא מכילה גם מהויות שאינן יכולות להיתפש על ידי הראייה. במושג "טרנסצנדנטליזם הפיזיקלי", ביקש בוצ'וני לכונן מתודה שתאפשר את קליטת האובייקט על רבדיו השונים. בדומה לפנומנולוגיה, ביקש בוצ'וני לתפוש את אותו אובייקט כמהלך אינסופי בחלל, מהלך בעל תנועה פנימית מוחלטת ותנועה חיצונית יחסית. "קווי הכוח" שפיתחו הפוטוריסטים הדגימו את התנועה ואפשרו ליצור הקבלה בין תנועת האובייקט בחלל לבין אופן הראייה והקליטה - הסימולטני גם כן - של המתבונן.
האמנות הפוטוריסטית
בשונה מן האמנים הקוביסטים, הדגישו האמנים הפוטוריסטים את התנועה ואת הדינמיות של החיים המודרניים. שפת התיאור הקוביסטית, בייחוד זו של הקוביזם ה"סימולטני" וה"סינתטי", המחלקת את האובייקט לקטעים ולמשטחים גאומטריים, היוותה את התשתית והמסגרת לייצוג ויזואלי חיצוני של האובייקט, ייצוג הזונח את הניסיון לייצוג מהותו הפנימית. בציורו "מאטריה" (1912), לדוגמה, יוצר בוצ'וני פורטרט של אמו היושבת במרפסת על רקע העיר. במקום לנסות ולתאר את תווי פניה או את תחושותיו כלפיה, מתמקד בוצ'וני בתיאור היחס שבין הדמות לסביבה. הדמות מפורקת למשטחים גאומטריים ונבלעת בסביבה העירונית הדינמית. החיבור הפיזי בין האובייקט לסביבתו בולט גם ביצירות פוטוריסטיות אחרות של בוצ'וני, כגון הפסלים "התפתחות של בקבוק בחלל" או "אנטיגרציוזו", בציורו של ג'אקומו באלה "ילדה רצה על המרפסת" או בציורו של סווריני "הירוגליף דינמי של בל טברין".
יצירות האמנות הפוטוריסטית, טוען מבקר האמנות רוברט רוזנבלום, המירו את השקט, השלווה והמופנמות של הקוביזם האנליטי ברעש ובתנועה קינטית. "רעש" המורכב מעירוב של תחושות אקוסטיות ואופטיות.
הקומפוזיציה הפוטוריסטית מדגישה את "קווי הכוח" שהם תרגום חזותי למהויות שקימות אך אינן נתפסות בידי האדם, כגון ראייה, מהירות וכוח.
ספרות פוטוריסטית
ספרות פוטוריסטית נוכל למצוא, בין היתר, בשירים של מארינטי, ברומאנים של אלדו פאלאצסקי ("ספר החוקים של פֶּרֶלה") ובשיריו, ביצירות של אלפרד דבלין ("ברלין, אלכסנדרפלאץ") ובשיריו של אוגוסט שטראם. הספרות העברית הושפעה אף היא מהתנועה הפוטוריסטית, למשל בין שיריו של ביאליק. רחל המשוררת כתבה על הפוטוריזם:
קישורים חיצוניים
תנועת האמנות הקונקרטית (MAC)
רציונליזם באגם קומו
לקריאה נוספת
פוטוריסטים וחדשנים אחרים (1910–1925), עריכה, תרגום, מבוא והערות: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל, תשנ"א.
ולנטין דה סן פואֶן, מניפסט האישה הפוטוריסטית (מצרפתית: משה רון), דחק, כרך טו', 2022.
קישורים חיצוניים
המניפסטים הפוטוריסטים
פרק של התוכנית "העולם בלי" בגלי צה"ל העוסק בפוטוריזם
הערות שוליים
*
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית | 2024-10-04T12:15:26 |
נאו-קלאסיציזם | שמאל|ממוזער|250px|שבועת האחים ההוראטים (1784), מאת ז'אק-לואי דויד
ממוזער|250px|דיוקן עצמי של הציירת הנאו-קלאסית Marie-Gabrielle Capet משנת 1783
הנאו-קלאסיציזם או הנאו-קלאסיקה הוא כינוי של סגנון האומנות הרווח בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19 (1790–1840).
היסטוריה
האמנות הצרפתית בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הושפעה מאוד מהמהפכה הצרפתית, שהתרחשה ב-1789, ומהרעיונות שהובילו אליה. לאורך המאה ה-18 היה בצרפת משטר מלוכני, וסגנון האמנות שזוהה איתו כונה הרוקוקו. אמנות הרוקוקו נחשבה כאמנות מתקתקה ומנוונת, ציוריה עסקו בתיאור נשות החצר, תענוגות החיים ובעילוי מעמד האצולה והמלוכה, זאת בעוד רובו של העם הצרפתי מתקיים בקושי ורעב ללחם.
המציאות החברתית והפוליטית בצרפת הובילה למהפכה הצרפתית. המשטר השתנה והשלטון הפך רפובליקני. כפי שהשתנה השלטון, כך השתנתה גם האמנות. דור האנשים (והאמנים) שחי באותה תקופה דגל ברעיונות של חופש, שוויון ואחווה, והאמנים ביקשו לבטא ביצירותיהם רעיונות אלו ובעיקר לתת ביטוי לרעיונות של "פטריוטיזם" – אהבת המולדת ללא תנאי ונכונות להקרבה עצמית למען המדינה.
משטר הרפובליקה ושיתופו של העם בעיצוב אורח חייו קסמו לצרפתים שהפילו את המלוכה, ולכן בתחומי חיים רבים, ובעיקר באמנות, היו בצרפת של המאה ה-19 חיקויים רבים לסגנון הקלאסי של העת העתיקה, מתקופת יוון ורומא. העדויות הארכאולוגיות והתגליות הרבות בתקופה זו חיזקו את הדעה כי בצורות ה"קלאסיות" יש היגיון אסתטי ופרקטי גם יחד.
ההשפעה ניכרה באדריכלות, בריהוט ובאמנות הפלסטית. באמנות הפלסטית עסקו נושאי הציורים בדימויים וסיפורים מימי הרפובליקה הרומית תוך הדגשת רעיון הפטריוטיזם והשלכותיו מהעבר (הקלאסי) אל ההווה (הנאו-קלאסי). הדרך שבה ניגשו האמנים לעשייה אמנותית הייתה על פי נורמות קבועות של האקדמיה לאמנויות. האמנים פעלו בעקבות מאורעות היסטוריים בני זמנם תוך שימוש באירועים וסמלים מהעבר.
אמנים בולטים בזרם הנאו-קלאסיקה
ז'אק-לואי דויד נחשב לצייר החשוב ביותר של המהפכה הצרפתית. בדעותיו היה מקורב לרעיונות המהפכניים ואף תמך בגלוי באישים שהתנגדו למשטר המלוכני. דוד לא צייר רק אירועים היסטוריים אלא עסק בציוריו גם באירועים ודמויות ממשיות מתקופתו, המבטאים מבחינתו פטריוטיזם אקטואלי. מעבודותיו: מות מארה, הכתרת ז'וזפין על ידי נפוליאון, נפוליאון חוצה את האלפים, מאדאם רקמייה, שבועת האחים ההוראטים ומותו של סוקרטס.
אנגר היה ממשיכו של דויד בציור הנאו-קלאסי. הוא העריץ את הפיסול היווני וסגנונו מזוהה עם הנאו-קלאסיקה. יש אצלו חשיבות רבה יותר לקו מאשר לצבע: אין ערבובי צבע חופשיים. הנושא החדש שהעלה אנגר בציוריו הוא האוריינטליזם: בתקופתו העריצו אנשים את המזרח. בסדרת תמונות שיצר מככבת דמות דמיונית של אודליסק מהרמון הסולטאן. מעבודותיו: האודליסק הגדולה, המתרחצת מואלפונסון, המרחץ הטורקי.
הנאו-קלסיציזם במוזיקה
תחום המוזיקה, בניגוד לתחומים אחרים (בעיקר תחום האמנות הפלסטית) מגדיר את "התקופה הקלאסית" שלו כתקופה המשתרעת בערך בין השנים 1720–1800. המלחינים הבולטים בתקופה זו היו היידן, מוצרט ובטהובן. כאשר אומרים "נאו-קלאסיקה" או "נאו-קלאסיציזם" בקונטקסט של מוזיקה, הכוונה לסגנון השואב את הבסיס האסתטי שלו מתקופת הבארוק (1600–1750) ומהתקופה הקלאסית במוזיקה (1720–1800) ויוצק לתוך אותן תבניות מתקופות אלה תכנים חדשים תוך כדי ביטוי מפוכח וענייני, אשר מנוגד באופיו לביטוי הסובייקטיבי הרגשני והמופרז שאפיין את התקופה הרומנטית. הנאו-קלסיציזם היה זרם של כתיבה בקרב מלחינים במאה ה-20. בתקופות מסוימות בחייהם כתבו פרוקופייב, שוסטקוביץ', סטרווינסקי ואחרים בסגנון זה. הכתיבה הנאו-קלאסית במוזיקה לרוב כללה שימוש בצורות מוזיקליות מן העבר (פוגה, קונצ'רטו גרוסו, מחולות שונים כגון פסקאליה, גבוט ועוד) ומילוין בתוכן "מודרני": הרמוניות נועזות, שבירת משקל, תזמור 'פיקנטי' וכו'.
ראשיתו של הנאו-קלסיציזם לא הייתה, כפי שמקובל לחשוב, בין שתי מלחמות העולם באירופה, אלא לפני 1900. אפשר ש"החזרה לבאך" באה לביטוי כבר בסיום הסימפוניה הרביעית של יוהנס ברהמס מ-1886 וייתכן שכבר בפרק הראשון של הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של סן סנס מ-1844. רגר, שהיה קונטרפונקטיסט מבריק ונלהב להרמוניה כרומטית נפתלת, העריץ את יוהאן סבסטיאן באך והרבה לכתוב לעוגב. רגר דבק במוזיקה אבסולוטית ולא גילה עניין באקספרסיוניזם. ביצירותיו מראשית המאה ה-20 מתגלה דפוס חשיבה אישי, המוצא פתרון חיובי לבעיות היצירה של תקופתו. אפשר לראות ברגר חוליה מקשרת בין ברהמס להינדמית, שיצירתו נגדה את הרוח הרומנטית, דבקה ב"אובייקטיביות החדשה", או "צליל לשם הצליל" של שנות ה-20' ומצאה את מקומה בקונטרפונקט קווי בנוסח באך, לא אטונאלי אלא בשיטה הרמונית חדשה, בעלת צביון מיוחד, מבוססת על צלילים עליים טבעיים. גם בסגנונו של בוזוני, שהשקפותיו המתקדמות התבססו כולן על מוזיקה מימים עברו, מתגלה נטייה לבאך ולמוצרט.
בקברו של קופרן של ראוול, בסוויטה לפסנתר אופוס 25 של שנברג (היצירה הראשונה שלו בשיטת שנים-עשר הטונים משנת 1925) ובווצק של ברג אפשר למצוא מרכיבים של תנועת ה"חזרה למאה ה-18".
בניגוד לדודקפוניה הסובייקטיבית-רגשית, המוזיקה הנאו-קלאסית הצטיינה בסדר ובהירות. על אף הקשר הברור שלה למוזיקה של המאה ה-18, בעיקר, הייתה שייכת בבירור למאה ה-20, כפי שהעיד הכוח הקצבי שאפיין אותה, ולא פעם גם אווירה פרודית מלבבת. על תואר הראשוניות לסגנון זה מתחרות פולצ'ינלה של סטרווינסקי מ-1919–1920 ו"הסימפוניה הקלאסית" של פרוקופייב מ-1916–1917. חיקוי מודע ואפילו פרודיה אפשר למצוא במוזיקה של ריכרד שטראוס ל"גם הוא באצילים" של מולייר. אחרי "פולצ'ינלה" הוסיף סטרווינסקי, בנימה של חיבה אירונית משהו, לכתיבתו הנאו-קלאסית גם את "אלוני דמברטון", בנוסח הקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך, את "דרכו של הולל" בסגנון האופרה של מוצרט ואת "אדיפוס רקס" בסגנון האורטוריות של הנדל. גם שנברג הושפע מן הנאו-קלאסיציזם, כשם שסטרווינסקי נטה בסוף חייו לסריאליזם. הנאו-קלאסיקה הייתה, במידה מסוימת, תגובה על הגודש של הרומנטיקה ושלילה של כל יומרנות נפוחה. השפעתה ניכרה גם בכתיבתם של הצרפתים פולנק, מיו ואיבר ובאורטוריות של הונגר.
וירג'יל תומסון האמריקאי כתב את "סונאטה דקייסה" בסגנון נאו-קלאסי כמחווה ברורה לסטרווינסקי.
ממוזער|לבוש נאו-קלאסי. פורטרט של מאדאם ריימונד דה ורמינק מאת ז'ק לואי דוויד
אופנה נאו-קלאסית
האופנה הנאו-קלאסית הפכה נפוצה לאחר המהפכה הצרפתית (1798) ורווחה באירופה המערבית עד תחילת המאה ה-19. לפני המהפכה הצרפתית, שימש סגנון הלבוש הנאו-קלאסי ציירים אשר הלבישו בו את הדוגמניות שלהן בפורטרטים של דמויות מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הלבוש שימש גם למאורעות חגיגיים כנשפי מסיכות, ואולי גם כלבוש נוח לבית.
לאחר המהפכה, הפך הסגנון הנאו-קלאסי לנפוץ בצרפת ובהמשך בשאר אירופה. האופנה הנאו-קלאסית הייתה פרשנות על לבושם של הפסלים הקלאסיים מיוון ורומא העתיקות וניסה לבטא רעיונות של שוויון, חופש ופטריוטיזם. הנשים לבשו שמלות עשויות בדים רכים כגון מוסלין או מלמלה, שנקשרו תחת החזה ונפלו רפויות עד הקרסוליים בצורה שהדגישה את צורתו הטבעית של הגוף. סגנון זה נקרא גם סגנון "אמפייר", על שמה של ג'וזפין אשתו של נפוליאון קיסר צרפת. הצבע הרווח היה לבן או צבעים רכים אחרים. את שיערן אספו הנשים בפקעת רפויה מאחור והדגישו את התלתלים סביב המצח ומעל האוזניים. נשים נועזות יותר סיפרו את שיערן קצר, בתספורת שהושפעה מפסלי הראש של הקיסר הרומאי "טיטוס".
הנאו-קלאסיציזם באופנה השפיעה בעיקר על תסרוקות הגברים. התסרוקות הפכו לקצרות יותר והביאו לסוף המנהג הקודם של לבישת פאות ארוכות וצביעת השיער בפודרה לבנה. גברים החלו לעצב את שיערם בתסרוקות מתולתלות קצרות, לרוב בתוספת של פיאות לחיים ארוכות. עיצוב השיער הושפע מאוד מדמות בולטת של התקופה – פרנסיס ראסל, הדוכס החמישי של בדפורד. התספורת נקראה "תספורת בדפורד", והוא כנראה היה הזרז להפיכתן של תספורות הגברים לפשוטות. גם גברים הושפעו מהתסרוקת בפסלו של טיטוס, שגרסאות שלה ניתן לראות אצל נפוליאון ומלך אנגליה ג'ורג' הרביעי. בשנת 1799 דיווח מגזין אופנה פריזאי שאפילו קירחים מאמצים את תסרוקת הפיאה בסגנון טיטוס.
ראו גם
אדריכלות נאו-קלאסית
אופנה נאו-קלאסית
קלאסיציזם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:העת החדשה המוקדמת | 2024-09-10T06:22:06 |
הזרם הרומנטי באמנות | שמאל|ממוזער|200px|"הטייל מעל לים הערפילים" יצירתו של קספר דויד פרידריך שעבודתו מייצגת את הזרם הרומנטי בציור
הזרם הרומנטי באמנות הוא שמה של תנועה ספרותית, פילוסופית ואומנותית שאפיינה את המחצית הראשונה של המאה ה-19 בגרמניה ומשם התפשטה אל מערב אירופה.
חלק נכבד מהסגנון הרומנטי באמנות מתקיים במקביל לנאו קלאסיציזם, אלא שהסגנון הנאו קלאסי מזוהה בעיקר עם צרפת וקשור לאירועים פוליטיים חברתיים שנבעו מהמהפכה הצרפתית והשלכותיה. לעומת זאת, הרומנטיקה היא תנועה בינלאומית שחצתה ארצות וגבולות ומשותפת בהשקפת עולמה לאינטלקטואלים ואמנים רבים.
אם הנאו קלאסיקה העלתה את הלאומנות כערך נעלה וביטאה את ויתור הפרט על מימוש עצמיותו למען הכלל, הרי שהרומנטיקה מעלה את האינדיבידואליזם, בו מחפש היוצר את מימושו העצמי באמצעות יצירתו. היצירה של היוצר הרומנטי מבטאת את תחושותיו, מכאוביו ואף את מחאתו האישית ביחס לנעשה בארצו.
האמנות הרומנטית התקיימה לא רק במקביל לנאו קלאסיציזם אלא גם בו-זמנית בארצות שונות במערב אירופה, כשהמכנה המשותף לבסיס היצירה הרומנטית אצל אמנים שונים בא לידי ביטוי בסגנון דומה.
יצירתו של אמן רומנטי נובעת בראש ובראשונה מהמצב העכשווי והאירועים המשפיעים עליו בחיי היומיום, ולא טעונה בנושאים היסטוריים החוזרים אל העולם הקלאסי. רוב הנושאים הרומנטיים עוסקים במהות הקיום האנושי, ביצרים, כאכזריות האדם כלפי רעהו, או בעוצמתם של כוחות הטבע הגדולים של הבריאה אל מול האדם העומד חסר אונים כנגדם.
הזרם הרומנטי בציור
סקירה כללית
ממוזער|שמאל|250px|גשם, קיטור ומהירות: מסילת הרכבת המערבית הגדולה, ציור של ויליאם טרנר משנת 1844.
הסגנון הרומנטי בציור מעלה את ערך הצבע על חשבון הקו, זאת בניגוד לנאו קלאסיציזם. לכן מכונה הסגנון הרומנטי "ציור קולוריסטי". רוב הציורים הרומנטיים משלבים בין צורה לתוכן: התכנים עוסקים באדם ואלו מתבטאים בצבעוניות גועשת, ניגודי צבעים חריפים וכתמיות חופשית.
הקומפוזיציות לרוב דינאמיות, בנויות על כתמי צבע המתמזגים זה בזה עם הרבה גוני ביניים, שבאמצעותם מודגשת האווירה הדרמטית ולעיתים אף קודרת שמעוניין האמן לבטא. בדרך כלל אווירה כזו תואמת את רגשותיו ותחושותיו של האמן.
ציירים בולטים בזרם הרומנטי באומנות
קספר דויד פרידריך: צייר גרמני. מאפייני יצירותיו היו אפסות הקיום האנושי נוכח כוחות הטבע. ציוריו הציגו לרוב את הטבע המאיים, האפל והמסתורי, שהתבטא ביער עד, ים אינסופי, שלג וסופה, שמול כל אלה מתגמד האדם חסר האונים, כשהוא אינו מסוגל לשנות או להשפיע. מיצירותיו: "הטייל מעל לים הערפילים", "הנזיר שעל שפת הים", "מנזר ביער האלונים", "שני אנשים מתבוננים בירח".
ויליאם טרנר: צייר אנגלי, מהווה דוגמה לציור הרומנטי באנגליה הן בנושאים והן בטכניקה המיוחדת לו. הוא צייר נוף אנגלי טיפוסי, עסק ברישומים של צמחייה ונופי נהר, והיה לחבר האקדמיה. עם השנים זנח את הציור האקדמאי ועבר לציור באורח חופשי וכתמי יותר, שנבע מטיוליו בחיק הטבע ומהתרשמותו ממזג האוויר באנגליה (גשום וערפילי). טרנר הושפע גם מהטכנולוגיה המתקדמת. ציוריו הרומנטיים עוסקים במאבקים בין כוחות הטבע, במרחבים אינסופיים ובקדמה הטכנולוגית. הצבעים מתמזגים, האווירה מטושטשת, סערות בטבע, שריפות כמטפורה למצוקתו הנפשית של טרנר. הטכניקה שלו היא להשתמש בצבעי שמן על בד כבצבעי מים. הוא הפיק שקיפויות, מעברי צבע רכים. בעקבות הטשטוש הועף מהאקדמיה. מיצירותיו: "שרפת בתי הפרלמנט", "ספינת העבדים".
אז'ן דלקרואה: נחשב לצייר הרומנטי הצרפתי החשוב ביותר. הוא נהנה ממעמד גבוה בחברה הצרפתית ועסק ביצירותיו באירועים קשים ומטרידים, בין אם התרחשו ממש ובין אם נלקחו ממחזות תיאטרון בתקופתו. מיצירותיו: "החירות מובילה את העם", "מות סארדאנאפאלוס", "הטבח בכיוס".
קטגוריה:רומנטיקה
ar:رومانسية
fa:رمانتیسیسم
nl:Romantiek
sv:Romantik | 2024-04-25T10:02:59 |
פיקאסו | REDIRECT פבלו פיקאסו | 2004-11-26T06:55:15 |
פיט מונדריאן | פיטר קורנליס "פיט" מונדריאן (בהולנדית: Pieter Cornelis "Piet" Mondriaan; ) היה צייר הולנדי וממייסדי המודרניזם.
שמאל|ממוזער|250px|פיט מונדריאן
שמאל|ממוזער|250px|"קומפוזיציה באדום, צהוב וכחול", 1921
רקע על האמן ורעיונותיו
מונדריאן נולד באמרספורט שבהולנד. הוא גדל במשפחה בעלת אמונה קלוויניסטית נוקשה, ולמד ציור באקדמיה AIA. בתחילת דרכו צייר תמונות נוף וטבע דומם לפי חוקים אקדמיים נוקשים. ב-1905 ביקר בתערוכה של ואן גוך והושפע ממנה מאוד, ובהמשך הושפע מהפוביזם ומהקוביזם. אז גם החל לעבוד על סדרת העצים, שלה חשיבות מכרעת על ההתפתחות האומנותית שלו.
ב-1911 עבר לפריז, שם הלך בדרכם של הקוביסטים והחל לתת בציוריו קדימות לצבע על פני הרישום. האובייקט החל להיעלם מעבודותיו, כמו שניתן לראות בציורי העצים של אותה תקופה, בהם העץ מיוצג על ידי רשת של קווים אופקיים ואנכיים המסודרים סביב ציר מרכזי. הוא צמצם את ההבעה בציור, התעלם מפרטים והפחית את מספר הצבעים.
בשנים 1912–1914 הפכו ציוריו לפחות ופחות ריאליסטיים. הרצון ליצור חיקוי ואשליה הלך ונעלם, עד שלבסוף נותרו רק צורות גאומטריות שונות מסודרות על הבד, שהודגשו במעט צבעים. בתקופה זו, כדי להתנתק עוד יותר מההקשר המציאותי, הפסיק לתת לעבודותיו שמות תאוריים והחל לסמן אותן במספרים, או שהוסיף תיאור של צבע או צורה.
ב-1916 פגש בהולנד את בארט ואן דר לק, אמן הולנדי שהחל מ-1914 צייר קומפוזיציות אבסטרקטיות של צורות גאומטריות בצבעים שטוחים וקונטרסטיים. שניהם עבדו יחד במשך תקופה מסוימת והושפעו זה מזה. מונדריאן נטש אז את קומפוזיציות הצלבים והחל לצייר ריבועים ומלבנים צבעוניים על משטחים נייטרליים.
הוא התוודע לתנועה התיאוסופית, והושפע מהסופר סְכוּנמָאקֶרְס (Schoenmaekers) ומספרו "דמותו החדשה של העולם" (Het nieuwe Wereldbeeld), וכן מכתביו של האנתרופוסוף רודולף שטיינר. הוא מצא בתאוסופיה ממדים חדשים של הבנה.
נאו-פלסטיסיזם
באוקטובר 1917 יצא לאור הגיליון הראשון של המגזין דה סטייל ("הסגנון") בהולנד, שסביבו התפתחה התנועה הנאו-פלסטיסיסטית ובו פורסמו לראשונה המניפסטים שלה. באחד המניפסטים נכתב:
"הצורה צריכה לשאוב לא ממראות חיצוניים אלא מהעולם הפנימי, לא מחיקוי אלא מייצוג; הרוח החדשה מנוגדת לספונטניות המתפרצת (ליריות); על הציור להיות כפוף לסדר אופקי אנכי, ללא אלכסונים ועקומות; הצבעוניות צריכה להיות מוגבלת לשלושת צבעי היסוד ושלשת הא-צבעים - שחור, לבן ואפור, שלעולם אסור שיהיו מעורבבים". (קוקרי, עמ' 92-93).
עקרונות אלה הלכו והתכופפו עם השנים ורק מונדריאן נשאר נאמן להם לחלוטין. האלמנטים המשמעותיים ביותר בנאו-פלסטיסיזם הם האובייקטיביות שלה והאנטי-אינדווידואליות. היומרה שלה כלפי הקבוע והאוניברסלי, והשאיפה לשלמות מוחלטת.
חוקי הנאו-פלסטיסיזם
בשנת 1926 ניסח מונדריאן רשימה ביחד עם מישל סופור, בה הוא מציין את ששת העקרונות הבאים:
המדיום הפלסטי צריך להיות משטח שטוח או פריזמה מלבנית בצבעי יסוד או חסר צבע. באדריכלות, חללים ריקים נחשבים חסרי צבע, החומר יכול להחשב כצבע.
חייב להיות איזון בין האמצעים הפלסטיים. למרות השוני בגודל ובצבע, יש לשמור על "משקל" שווה. באופן כללי שוויון נוצר בין שטח גדול וריק מול שטח צבוע קטן יחסית או חומר.
לקומפוזיציה נדרשת דואליות של אמצעים הפוכים.
האיזון מושג על ידי ניגודים ומובע באמצעות הקו הישר והזווית הישרה.
האיזון מושג באמצעות קומפוזיציה שיוצרת מקצב.
יש לבטל את הסימטריה.
המשך דרכו
בסוף 1919 וב-1920 המשטחים הגאומטריים בציוריו, שנוצרו כתוצאה מהקווים החוצים, גדלו בשטחם והתמעטו בכמותם. האסימטריה של הקומפוזיציה התבהרה, המשטחים הופרדו בבירור ומשטח אחד היה תמיד דומיננטי וגדול מאחרים. ב-1921 הוא הצליח לשכלל את השיטה כדי לבטא את עקרונותיו. הקווים שהפרידו בין משטחי הצבע הפכו עבים עד כדי כך שיכלו להחשב כמשטחי צבע בעצמם. הבד נשלט ברובו על ידי ריבוע או מלבן אחד. צבעי היסוד נוכחים פחות בקומפוזיציה, אך הפכו חזקים ובוהקים יותר.
בשיא הקריירה שלו, בשנות ה-30, הוא הפסיק לחלוטין להשתמש בצבע. משטח התמונה הלבן נחצה על ידי קווים שחורים בלבד (למשל שניים אופקיים ואחד אנכי), כך שהתמונה הפכה לדמותם הטהורה.
מונדריאן נהג לעבוד בדירות סטודיו בפריז, לונדון ומנהטן. בסוף שנת 1943 רכש סטודיו חדש במנהטן, ברחוב 59, עליו אמר שהוא החלל המושלם ליצירותיו. לאחר מספר חודשים לקה מונדריאן בדלקת ריאות ומת.
המוזיאון העירוני של האג מציג רבות מיצירותיו. ב-1998 רכש המוזיאון את יצירתו הבלתי-גמורה "בוגי ווגי של ניצחון" (Victory Boogie Woogie) תמורת 80 מיליון גילדן הולנדי (כ-36.3 מיליון אירו).
דעותיו על האמנות
מונדריאן ראה באומנות סוג של דת וטען שאנשים יוכלו להפוך לטובים ולרוחניים יותר אחרי שיביטו ביצירות מאוזנות. הוא היה אחד מדובריה הראשונים של האמנות המופשטת (אבסטרקטית) הבלתי-פיגורטיבית, שהתחילה להתפתח בשנות ה-20 של המאה ה-20 והפכה בהדרגה לזרם עיקרי באמנות באותה התקופה. מונדריאן תפס עמדה קבועה ויציבה ברקמה הסבוכה של אמנות המאה העשרים.
ציוריו של מונדריאן מופשטים וסינתטיים ביותר ומאופיינים במיעוט צבעים וצורות פשוטות. בחינה ראשונית של תמונותיו מגלה פשטות, מסגרות נוקשות, סטטיות וגאומטריה קפדנית, אך מבעד למרובעים ולמישורים הצבועים חבויה תסיסה המפיחה רוח חיים בצורות ובצבעים ומעוררת רגשות.
ראו גם
ברודוויי בוגי ווגי
חריט ריטבלד
תיאו ואן דוסבורג
קישורים חיצוניים
האתר של קרן מונדריאן
המוזיאון העירוני של האג
קטגוריה:ציירים הולנדים
קטגוריה:דה סטייל
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1872
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-1944
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-30T09:12:32 |
נזקים בריאותיים של עישון טבק | שמאל|ממוזער|250px|שכיחות סרטן הריאה והיקף העישון בקרב גברים אמריקאים במרוצת המאה העשרים. שיעור התמותה עוקב אחר שיעור המעשנים, בהשהיה של כעשרים שנים.
לעישון טבק השפעות בריאותיות על המעשנים ועל הנחשפים לעשן (עישון פסיבי). כמעט כל השפעות עישון הטבק הן שליליות, וגורמות לנזקים בדרגות חומרה שונות.
דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2002 מעריך כי במדינות מפותחות ניתן לייחס לעישון 26% ממקרי המוות בקרב גברים ו-9% ממקרי המוות בקרב נשים. באופן דומה, הסוכנות הממשלתית CDC - "המרכז לבקרת מחלות ומניעתן" בארצות הברית מתארת את השימוש בטבק כ"סיכון בן-המניעה הבודד החשוב ביותר לבריאות אנושית במדינות המפותחות, וגורם חשוב למוות מוקדם בכל העולם".
עישון טבק נעשה במקור על ידי ילידים אמריקאים כאנתאוגן לשימוש טקסי מספר פעמים בודדות בשנה בלבד.
סיכונים בריאותיים עיקריים הנגרמים מעישון
ממוזער|שמאל|הסכנות העיקריות מעישון
הסיכונים הבריאותיים העיקריים בעישון טבק קשורים למחלות של מחזור הדם, והעישון הוא גורם סיכון עיקרי להתקף לב; מחלות של מערכת הנשימה כמו מחלת ריאות כרונית חסימתית ונפחת; וכן למחלות סרטן, במיוחד סרטן הריאה, סרטן הגרון והפה. לפני מלחמת העולם הראשונה סרטן הריאה נחשב כמחלה נדירה, ועם העלייה בפופולריות של עישון סיגריות לאחר המלחמה חלה עלייה חדה במקרים של סרטן הריאה.
ברחבי העולם, מתים מעישון כ-5 מיליון איש בכל שנה.
מקרים של אין-אונות הם גבוהים יותר בכ-85% בקרב גברים מעשנים יחסית לגברים שאינם מעשנים, והעישון הוא גורם מרכזי של אין-אונות.
הסיכון המוגדל של אדם ללקות במחלה פרופורציונלי באופן ישיר לאורך הזמן שהוא מעשן ולכמות שאותה הוא מעשן; רוב המחקרים שהתפרסמו בנושא נזקי עישון בדקו כמויות גדולות כמו קופסה (20 סיגריות) או חצי קופסה. אין מספיק מידע אודות נזקי עישון של סיגריות בודדות ליום, למעט מחקר אחד, אשר גם הוא מדבר על 6 סיגריות ליום לגברים ו-3 לנשים. עם זאת, אם אדם מפסיק לעשן, הסיכוי למחלות יורדים בהדרגה כאשר הנזק שנעשה לגוף קטן.
חומרים הנמצאים בעשן הטבק
שמאל|ממוזער|220px|בדלי סיגריות במאפרה. הגוון הצהוב נוצר משאריות של עטרן.
שמאל|ממוזער|220px|בנזופרין, אחד המוטגנים (גורם מוטציה) המשתחרר בעישון טבק, נקשר ל-DNA ליצירת תלכיד (adduct)
מוצרי הטבק שכוללים, סיגריות, סיגרים, טבק מקטרות ונרגילות מכילים כימיקלים רבים המצויים בעשן מוצרי הטבק ובטבק עצמו. העשן מכיל כ-4,000 כימיקלים, מאות מהם רעילים וכמה עשרות מהם מסרטנים. שלושת החומרים המסוכנים העיקריים בעשן הסיגריות הם ניקוטין, פחמן חד-חמצני ועטרן. חומרים נוספים המצויים בסיגריות הם: פורמלין, אצטון, קדמיום, חומצת ציאניד, DDT, בנזן, אמוניה, מתאנול ופנול.
השפעת פחמן חד-חמצני
פחמן חד-חמצני (CO) הוא גז רעיל, הנמצא בריכוז של 6%-1% בעשן הסיגריות. לגז זה זיקה להמוגלובין הגבוהה פי 240 מזו של החמצן, ולכן הוא נקשר להמוגלובין ומפחית את כמות החמצן המגיעה לרקמות הגוף. בנוסף, קטנה אספקת החמצן לשריר הלב בשל שחרור מופחת של חמצן מההמוגלובין בנוכחות פחמן חד-חמצני.
אצל חולים הלוקים בתעוקת חזה והחשופים לפחמן חד-חמצני, קטנה היכולת לבצע מאמץ קל ללא כאב תעוקתי. נראה שהתהליך הטרשתי מואץ עקב נוכחות הפחמן החד-חמצני, בשל פגיעה באספקת החמצן לכלי הדם עצמם.
בשל קשירת הפחמן החד-חמצני לכדוריות הדם האדומות והוצאתן ממעגל הכדוריות המתפקדות, חש הגוף חוסר בכדוריות דם אדומות, ולכן הוא מגביר את ייצורן.
רמה תקינה של המוגלובין עומדת ברמות של 12–16 מיליגרם אחוז, ואילו "מעשן כבד" יכול להגיע ל-18 עד 20 מיליגרם אחוז. מצב זה מסוכן, משום שהוא גורם לצמיגות דם גבוהה, פגיעה בפעילות טסיות הדם ולסיכון גבוה לשבץ מוחי, לאוטם שריר הלב ולמחלות לב וכלי דם אחרות. קל לזהות אנשים אלו עקב "הפנים האדומות כהות" שמאפיינות אותם וכאבי הראש והסחרחורות שמהם הם סובלים.
השפעת הניקוטין
שמאל|ממוזער|220px|מבנה מולקולת ניקוטין
הניקוטין הוא הגורם הממכר האחראי לתחושות שבגינן ממשיכים לעשן. זהו נוזל חסר צבע ההופך לחוּם לאחר שרפה ומקבל את הריח האופייני לטבק לאחר החשיפה לאוויר. ספיגת הניקוטין בגוף מתבצעת דרך העור, כמו גם דרך הפה והאף ושאיפה לריאות. השאיפה לריאות המתבצעת בזמן עישון סיגריות מביאה לריכוזים הגבוהים ביותר של ניקוטין בדם ובמוח, ובאופן המהיר ביותר - כעשר שניות חולפות מרגע שאיפת עשן הסיגריה עד להגעת הניקוטין למוח.
הניקוטין הוא אלקלואיד טוקסי המגרה ומדכא גנגליונים בעצב. הוא משחרר קטכולאמינים ולכן מעלה את לחץ הדם, קצב הלב, כיווץ שריר הלב, צריכת החמצן בשריר הלב, רגישות שריר הלב להפרעות קצב, כיווץ כלי דם היקפיים ואת רמתם של חומרים שונים בגוף, כגון סוכר, קורטיזול וואזופרסין. לפיכך מפריע העישון לפעולת תרופות שונות, כגון חוסמי בטא החוסמות קשירת כתכולאמינים לקולטנים מסוג β.
ניקוטין אחראי להשפעות רבות הגורמות לשינוי התנהגות ולתגובות של מערכת הלב וכלי הדם, הריאות ומערכת העיכול.
עטרן
עטרן הוא החומר המסרטן העיקרי שבסיגריה. עם עליית המודעות לנזקי העישון, סיגריות רבות החלו מוגדרות כדלות ניקוטין ועטרן, אך על פי מחקרים ההבדל מבחינת הורדת התחלואה עקב מעבר לסיגריות דלות ניקוטין ועטרן הוא מזערי ולא רלוונטי. כשמעשנים קופסה ליום במשך שנה, שוקעים כ-100 גרם זפת בריאות. זפת זו צריכה לצאת בליחה בזמן שיעול, לכן מעשנים רבים מפתחים שיעול קבוע בבוקר.
מחלות ותופעות הנגרמות על ידי העישון
השפעות העישון המידיות
כבר לאחר הסיגריה הראשונה מתחיל הגוף להגיב לחומרים הרעילים שבסיגריה. הדבר מתבטא בדופק מואץ, לחץ דם גבוה, נשימה מוגברת וחומציות רבה יותר בקיבה. העישון יגרום לתחושת עוררות שתלווה בעליה בפעילות של מוליכים עצביים במוח ומערכת העצבים ובעיקר אצתיל כולין. כמו כן, בפעם הראשונה שבה אדם מעשן הוא עלול לחוש סחרחורת, בחילה והקאות. אצל המתמכר לעישון עלולה טמפרטורת הגוף לרדת (ראו היפותרמיה), במיוחד בקצה האצבעות עקב חסימת כלי הדם הקטנים, נימים. זפת שוקעת בנאדיות הריאות, ועולה רמתו בדם של הפחמן חד-חמצני.
הזדקנות ומוות
העשן מאיץ את תהליך ההזדקנות, העור מזדקן מהר יותר ומופיעים קמטים מגיל צעיר יותר. המעשנים מתים בממוצע 22 שנה מוקדם יותר. על פי נתוני משרד הבריאות, בישראל מתים מדי שנה כ-10,000 איש כתוצאה מהשפעות העישון (הרוג אחד בשנה לכל 168 מעשנים ישראלים). לפי הערכת ארגון הבריאות העולמי, בעולם כולו מתים מעישון יותר מ-3.6 מיליון בני אדם בשנה.
מחלות ריאה ומערכת הנשימה
המחלות הראשונות הנקשרות לעישון הן דלקת הסמפונות הכרונית שמפריעה לחילופי גזים בריאות. הסובלים ממחלה זו משתעלים, בעיקר בבוקר, וכושרם הגופני הולך ויורד עד שכל מאמץ, אפילו הקל ביותר, הופך כמעט בלתי אפשרי עבורם בשל מיעוט החמצן בדם (בשל קשירת הפחמן החד-חמצני במקום החמצן, שהוזכרה לעיל). עישון לטווח ארוך גורם גם לקוצר נשימה, לכושר גופני ירוד, לזיהומים רבים ומחלות בדרכי הנשימה כגון הצטננות, דלקת ריאות ועוד.
מחלות סרטן
שמאל|ממוזער|250px|צילום חתך של ריאה של מעשן שחלה בסרטן ונפטר. האזור הלבן באונה העליונה הוא גידול סרטני, האזורים השחורים הם משקעי 'זפת' בריאות
קיים קשר ברור בין סיגריות לבין סרטן הריאה.
על פי נתונים סטטיסטיים מצטברים הנאספים מזה שנים במדינות רבות בעולם, שיעור התמותה מסרטן הריאה בקרב מעשנים גדול פי עשרה ויותר מאשר אצל לא מעשנים. 87% מכל מקרי סרטן הריאה מתגלים אצל מעשנים. בשלושים השנים האחרונות עלתה בצורה דרמטית שכיחותה של מחלה זו, עלייה שהקשר שלה לעישון סיגריות הוכח מעל לכל ספק, גם על פי נתוני ישראל.
בנוסף לסרטן הריאה ישנה למעשנים סכנה מוגברת לחלות בסרטן הפה, הגרון והוושט, זאת עקב מרכיב הזפת המסרטן המצוי בסיגריה. כן נמצא קשר ודאי בין העישון לבין סרטן שלפוחית השתן.
מחקרים הראו על אפשרות לקשר בין עישון לסרטן הלבלב, הקיבה, הכליה, צוואר הרחם וסרטן הדם (לוקמיה).
מחלות לב וכלי דם
עישון לאורך זמן עלול לגרום להתקשרות או היצרות של כלי דם בלב ובמוח, דבר שמקטין את זרימת הדם ומגדיל את הסיכון לקבל התקף לב ולחלות במחלות לב שונות.
נמצא, שבעקבות הפסקת עישון, דרגת סיכון היתר למחלות לב כליליות יורדת תוך שנתיים ב-33%. הסיכון הולך ופוחת בהדרגה עם חלוף השנים מרגע הפסקת העישון וכ-14 שנים לאחר הפסקת העישון הוא משתווה לזה של אלה שלא עישנו מעולם.
בנוסף, גורם עישון לטווח ארוך לכיבי קיבה, להשפעות על הפוריות אצל גברים ונשים ולהירפאות איטית יותר ממחלות ופצעים, דבר שנגרם עקב מיעוט ויטמין C בדם, ויטמין אשר חיוני לריפוי פצעים ומחלות.
עישון מעלה את הסיכויים לחלות במחלת קרוהן, וגם מחמיר את מצב החולים.
מחקרים סטטיסטיים הראו שחולי קרוהן שמעשנים סובלים מהתקפים רבים יותר, סיבוכים, וניתוחים חוזרים.
עישון וסוכרת
מספר מחקרים מראים כי מעשנים נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בסוכרת, לעומת לא מעשנים.
חולי סוכרת ככלל, נמצאים בסיכון להופעת סיבוכים טרשתיים (יחד עם היפרכולסטרמיה ויתר לחץ דם) בסיכון גבוה פי 2–3 מאשר אוכלוסייה אחרת.
נמצא קשר בין עישון סיגריות עם פגיעה כלייתית (נפרופתיה) בכלל ובחולי סוכרת מסוג 1 בפרט.
ישנו קשר ברור בין עישון לאין-אונות, קשר שייתכן שאף מוגבר בקרב חולי סוכרת.
מהנ"ל עולה שהשמנת יתר ויתר לחץ דם עלולים להתגבר בקרב מעשנים חולי סוכרת ולהגדיל תחלואה ותמותה. בנוסף, עישון סיגריות מביא להפרשת קטקולאמינים (אפינפירין), הורמון גדילה וקורטיזול. כל אלו מעכבים הפרשת אינסולין וכתוצאה מכך צריכת האינסולין על ידי אותו אדם תגדל.
השפעות על פוריות, עוברים וילודים
העישון משפיע גם על הפוריות, אצל גברים ונשים כאחד, ויש לו השפעות מסוכנות ביותר על עוברים: בזמן הריון, הניקוטין מצליח לעבור דרך מחסום השליה (פלצנטה) של העובר ולפגוע גם בו, וזו הסיבה להמלצות של חלק מארגוני הבריאות להימנע מעישון במהלך ההריון ואף קודם לכן.
עובר של אישה מעשנת סובל מעליית קצב הלב ולחץ הדם, הפחתה בתנועות הנשימה ופגיעה בהתפתחות (ראו אמבריולוגיה). כאשר אישה מעשנת בזמן ההריון גדל הסיכון ללידת פג, ללידה של תינוק במשקל נמוך באופן חריג, מוות עוברי ועוד.
השפעות אסתטיות
הניקוטין גורם לכתמים צהובים על השיניים, על האצבעות ועל כל דבר נוסף שהוא בא איתו במגע (קירות, חלונות, בגדים וכולי).
רבים מהאנשים שאינם מעשנים מוצאים כי ריח הפה של מעשנים מצחין. משום כך, בין היתר, עישון נחשב לפעמים כגורם שיכול להקטין משיכה מינית של אדם לא מעשן כלפי מעשן.
השפעות על החושים
בנוסף לנזקים שהוזכרו כבר, לעישון יש השפעות גם בתחומים אחרים. עישון פוגע בחושים השונים:
ראייה לעישון השפעה שלילית ברורה על הראייה. שיבושים בתפיסת העומק, בכושר התאוששות מסינוור, מסך הדמעות המגן על העיניים מתפרק מהר יותר. התכווצויות שנגרמות בעקבות הניקוטין גורמות לעוויתות בכלי הדם של הרשתית, ויכולות לשנות את חדות הראייה תוך דקות אחדות. אצל אנשים מסוימים סיגריה אחת מספיקה לשינוי שכזה בראייה.
עישון מעודד התפתחות תבלול על העין (קטרקט).
ריח וטעם חוש הריח וחוש הטעם קשורים זה לזה באופן הדוק. לאנשים מעשנים יש סף טעם וריח גבוה פי שלושה מזה של לא מעשנים, כלומר: הם זקוקים לגירוי חזק פי שלושה מזה של לא מעשנים על מנת לחוש באותו טעם או ריח.
מגע העישון מקהה את קצוות העצבים שמעבירים שדרים למוח ולכן דרושים גירויים חזקים יותר כדי לקבל תגובות, דבר שגורם להתארכות זמן התגובה. העישון גורם לירידה בהספקת החמצן המגיע למוח וכתוצאה מכך ישנה ירידה בכושר השכלי – המוח לא מתפקד במלוא יכולתו.
הפגיעות בחושים יכולות לבוא בעוצמות שונות, לעיתים אחרי פרק זמן ארוך של עישון אך לפעמים גם אחרי תקופה קצרה בלבד.
מתח נפשי
אף על פי שתפיסה רווחת בקרב מעשנים היא שסיגריות מקלות על לחץ ומתח נפשי, מחקרים שונים מצביעים על מציאות הפוכה. הניקוטין אמנם יוצר תחושת רגיעה מיידית, אולם רגיעה זו זמנית, ולאחר השפעתה של כל סיגריה מתחילים למעשה תסמיני גמילה ראשוניים, ואלו כוללים חרדה ומתח, שמגבירים את תחושת הדחיפות לסיגריה הבאה. מאחר שבין כל סיגריה לסיגריה חווים המעשנים תסמיני גמילה אלו, מעשית הם נמצאים באופן קבוע תחת תחושה של מתח.
נזקי העישון הפסיבי
עישון פסיבי (או עישון כפוי) הוא שאיפת עשן סיגריות על ידי אדם שאינו מעשן, בשל הימצאותו ליד אדם מעשן. גם אנשים החשופים לעישון כפוי סובלים מנזקי בריאות. דו"ח של איגוד הרופאים האמריקאי מ-2006 מצא מספר משמעותי של סיכוני בריאות למעשן הכפוי. לפי הדו"ח כל כמות של חשיפה לעישון פאסיבי היא מסוכנת.
תמותה
על פי נתוני משרד הבריאות, 1500 ישראלים מתים מדי שנה עקב עישון פסיבי.
לפי הערכת איגוד הרופאים האמריקאי עישון מיד שנייה גורם למוות של 2,000-3,000 אנשים שאינם מעשנים בארצות הברית מדי שנה.
מחלות לב
איגוד הרופאים האמריקאי מצא כי עישון מיד שנייה גורם גם למחלות לב, וכי אנשים מבוגרים שאינם מעשנים ונחשפו לעשן סיגריות בעבודה או בבית הם בעלי סיכון מוגבר של 25-30% לחלות במחלות לב. אפילו חשיפה מעטה לעישון מיד שנייה יכולה להיות להגדיל באופן משמעותי את הסיכון. דבר זה נכון במיוחד עבור אנשים בעלי סיכון מוגבר למחלות לב ואנשים שכבר יש להם בעיה בלב. לפי הערכת האיגוד עשרות אלפי אנשים מתים מדי שנה בארצות הברית ממחלות לב בגלל עישון מיד שנייה.
סרטן ריאות
איגוד הרופאים האמריקאי מצא כי עישון מיד שנייה הוא גורם מסרטן. אנשים מבוגרים שאינם מעשנים ונחשפו לעשן סיגריות בעבודה או בבית היו בעלי סיכוי מוגבר ב-20-30% לחלות בסרטן ריאות.
תופעות מיידיות
ישנן גם תופעות מיידיות שפוגעות במעשנים פאסיביים. אחרי חשיפה לעשן סיגריות, נתגלו אצל מעשנים פסיביים תופעות כגון גירויים באף, בעיניים ובדרכי הנשימה, גירוד וצריבה בעיניים, נזלת, עיטוש, יובש בפה, שיעול, כאב ראש, עייפות וסחרחורת.
קשיי נשימה
אצל מעשנים פסיביים, כמו אצל מעשנים, עלולים להתעורר קשיי נשימה, בייחוד במצבים של מאמץ גופני.
השפעות על מערכת הנשימה של ילדים
איגוד הרופאים האמריקאי מצא כבר ב-1986 כי יש השפעות של עישון כפוי על מערכת הנשימה של ילדים ותינוקות. בשנת 2006 עדכן האיגוד כי ההשפעות הן חמורות יותר משהיה מקובל לחשוב וכי מחלות נשימה חמורות כמו ברונכיטיס ודלקת ריאות יכולות להגרם מעישון כפוי, וכן לשורה של תסמינים ובעיות במערכת הנשימה ומערכות הקשורות לה כמו זיהומים במערכת הנשימה, שיעולים, ליחה, דלקת סימפונית, התקפי קצרת דחופים וחמורים יותר, האטה בגדילת הריאות, ודלקת אוזניים.
מחקרים הראו כי ילדים החיים במשפחות שבהן לפחות אחד מההורים מעשן, חולים בתדירות גדולה פי שניים מילדים להורים לא מעשנים.
מוות בעריסה
עישון של האם בזמן ההריון מגדיל את הסיכון של תינוק למוות בעריסה פי 3 יחסית לתינוק שאימו לא מעשנת. חשיפה לעישון בזמן ההריון עלולה להשפיע על התפתחות המוח והריאות של העובר. לפי דו"ח של איגוד הרופאים האמריקאי, (פרק 5, עמודים 180-194), חשיפה למבוגרים מעשנים מקושרת עם מקרי מוות בעריסה. ריאות של תינוקות שמתו ממוות בעריסה הכילו ריכוזים גבוהים יותר של ניקוטין ושל קוטינין (סמן ביולוגי לחשיפה לעישון מיד שנייה) מאשר ריאות של תינוקות שמתו מסיבות אחרות. תינוקות החשופים לעישון כפוי של אחד ההורים נמצאים בסיכון כפול למוות בעריסה.
סיגריות "קלות"
אין שום ממצאים אמינים לפיהם סיגריות "קלות" ("לייט") או "דלות עטרן" הן בטוחות יותר מסיגריות רגילות.
מעבר לכך, נטען כי סיגריות "לייט" דווקא מגבירות את הסיכון למוות. מאחר שסיגריות אלו דלות בניקוטין, המעשן זקוק ליותר סיגריות כדי לספק את אותה הכמות לה הוא רגיל, עקב כך הוא מכניס לגופו יותר מהרעלים הקטלניים והמסרטנים.
תועלת אפשרית
פרט לתועלות התחושתיות כמו הפגת מתחים, ממחקרים ראשוניים אחדים עולה כי ייתכן שלעישון טבק ישנן גם השפעות חיוביות פרטניות, אם כי הראיות לכך עדיין אינן חד משמעיות.
בין המחקרים שנעשו:
במספר מחקרים נמצא שאחוז האנשים שלא עישנו, גדול יותר אצל חולים במחלת אלצהיימר. נתון זה עשוי להתפרש בתור ראיה על השפעה מגינה של ניקוטין מאלצהיימר, אך הסבר אפשרי אחר הוא הטיית הישרדות - כלומר, מעשנים לא הגיעו לגיל שבו מתפתח אלצהיימר.
ירידה בסיכון לדלקת כיבית בכרכשת, אך עלייה בסיכון למחלת קרוהן.
נמצא שצריכת ניקוטין גורמת לירידה בתיאבון ובעקבות כך עשויה לגרום לירידה במשקל.
ישנן ראיות לירידה בשיעורי דלקת רירית הרחם אצל נשים עקרות, אך מחקר אחר מצא שעישון דווקא מעלה את הסיכון.
ממידע מקדם מ-1996 עולה ירידה בשיעורי גידולים פיברואידים.
ישנן ראיות לכך שעישון מוריד את שכיחות לחץ הדם הגבוה בזמן ההריון, אך לא כאשר ההריון הוא של שני ילדים או יותר.
כ-75% אחוזים מקרב חולי הסכיזופרניה מעשנים טבק, דבר שניתן לפרש כסוג של הקלה.
אזהרה מפני נזקי העישון
שמאל|ממוזער|250px|חפיסות סיגריות, ועליהן שלל אזהרות מפני נזקי העישון
במדינות רבות בעולם מחייב החוק את יצרניהם ומשווקיהם של מוצרי טבק לתת אזהרה מפני נזקי העישון על כל חפיסה של מוצרי טבק ועל כל פרסומת למוצרי טבק. בישראל נקבעה חובה זו בחוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק, תשמ"ג-1983, ובצו שהוצא מכוח חוק זה נקבעו 13 נוסחים של אזהרות, החל מ"מחקרים רפואיים קובעים כי עשן הסיגריות פוגע בבריאות ילדיך" וכלה ב"מחקרים רפואיים קובעים כי 75% מהתקפי הלב עד גיל 45 הם בקרב מעשנים". מדי חודשיים יש להחליף את האזהרה המוצגת על הקופסאות, כך שמעשן קבוע יחשף בהדרגה לכל האזהרות.
ראו גם
פעילות המשטר הנאצי נגד צריכת טבק בגרמניה
עישון בקוריאה הצפונית
סיגריה
קישורים חיצוניים
אתר אוויר נקי - העמותה למיגור העישון הכפוי במקומות ציבוריים.
פרופ' מיכה אדלר ופרופ' יהודה שינפלד, נזקי עישון, באתר דעת, ה'תשנ"ה
ריכוז קישורים למאמרים אודות מחקרים הקשורים לעישון, באתר Hermon.com
ד"ר יוסי עזורי, נזקי העישון – פצצה מתקתקת, באתר מט"ח
בלדד השוחי, האם עישון פסיבי באמת מסרטן? באתר נענע 10
העמותה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל - אתר העמותה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בישראל. מידע לגבי נזקי עישון, מניעה וגמילה מעישון לציבור ולמומחים.
משרד הבריאות, דו"ח הוועדה הציבורית לצמצום העישון ונזקיו, פברואר 2011
הערות שוליים
קטגוריה:תוצאים רעילים של חומרים לא רפואיים
קטגוריה:עישון
קטגוריה:טבק
קטגוריה:השפעות של סמים | 2024-10-07T14:31:00 |
רשות שדות התעופה | רשות שדות התעופה בישראל (מכונה גם בראשי תיבות רש"ת) הוקמה בשנת 1977 כתאגיד סטטוטורי מכוח , כרשות המופקדת על תפעולם של שדות התעופה האזרחיים העיקריים בישראל. מקום מושבה הוא בנמל התעופה בן-גוריון.
תפקידי הרשות
שמאל|ממוזער|250px|הכיכר וחנויות פטורות ממכס בנמל התעופה בן-גוריון
שמאל|ממוזער|250px|דגלי רשות שדות התעופה וסמלה הקודם במעבר יצחק רבין
שמאל|ממוזער|250px|מעבר טאבה
תפקידי הרשות מוגדרים ב, הקובע כדלקמן:
בנוסף מוענקת לרשות שדות התעופה , רשות לתת שירותים אחרים בשדות התעופה או בקשר אתם. שדות התעופה שבאחריותה של רשות שדות התעופה:
נמל התעופה בן-גוריון
נמל התעופה רמון
נמל התעופה חיפה
שדה התעופה ראש פינה
שדה התעופה הרצליה
בעקבות הסכמי השלום בין ישראל לשכנותיה נקבע בחוק רשות שדות התעופה כי הרשות תהיה אחראית גם על אחזקתם, פיתוחם וניהולם של מעברי הגבול היבשתיים שהוקמו בעקבות הסכמים אלה:
בגבול מצרים:
מעבר ניצנה
מעבר מנחם בגין (טאבה)(מדרום לאילת, ידוע בשמו הקודם "מסוף טאבה")
בגבול ירדן:
מעבר אלנבי
מעבר נהר הירדן (ליד בית שאן)
מעבר יצחק רבין (מצפון לאילת, ידוע בשמו הקודם "מסוף ערבה").
בגבול שטחי הרשות הפלסטינית:
מעבר קרני
מבנה הרשות
ממוזער|סמלה הישן של רשות שדות התעופה
בראש הרשות עומדת מועצת הרשות המכהנת משך ארבע שנים ובה חברים יושב ראש, שבעה נציגי ציבור ושבעה נציגי מדינה. כל חברי המועצה ממונים על ידי שר התחבורה באישור הממשלה. מועצת הרשות פועלת באמצעות שבע ועדות המופקדות על נושאי כספים, פיתוח, ביקורת, מינהל ארגון וכוח אדם, בטיחות וביטחון, שדות תעופה פנים ארציים ומסופים וקשרים בינלאומיים.
המועצה ממנה מנהל כללי לפי הצעת שר התחבורה ובאישור הממשלה. פעילות הרשות מתבצעת באמצעות שש חטיבות שבראש כל אחת מהן ניצב סמנכ"ל - חטיבת מינהל וארגון, חטיבת כלכלה וכספים, חטיבת תכנון והנדסה, חטיבת מסופי גבול ושדות תעופה פנים ארציים, חטיבת התקשוב וחטיבת מבצעים.
הרשות נמצאת תחת פיקוחו הכללי של שר התחבורה המאשר, יחד עם שר האוצר את תקציבה. תקציב הפיתוח של הרשות כפוף לאישורם של שר התחבורה ושל הממשלה.
הנהלת הרשות
מנכ"לים
שםתקופת כהונהאריה רביב1977–1978רמון הראל1978–1982צבי גוב-ארי1982–1989ברוך לוי1989–1993מוטי דבי1993–1997אבי קוסטליץ1997–2001גבי אופיר2001–2007קובי מור2007–2012יעקב גנות2012–2021חגי טופולנסקי2022–2023אמנון כהן (מ"מ)2023 ואילך
יושבי ראש מועצת המנהלים
שםתקופת כהונהאהרן רמז1977–1981אריה גרוסבורד1981–1990יעקב אבן1990–1992חיים קורפו1992–1996אבי קוסטליץ1996–1997צבי שלום1997–2006עובדיה עלי2006–2015אלי מרום2015–2018יצחק גרשון2020 ואילך
תקציב הרשות
הרשות עצמאית מבחינה תקציבית, כלומר היא מממנת את עצמה מבלי להיסמך על תקציב המדינה. הכנסותיה מגיעות מאגרות שמשלמים הנוסעים ליעדים בעולם, וחברות התעופה, לצד ההכנסות משטחי המסחר בטרמינלים. אגרות אלה עלו בשנים האחרונות. כך למשל, אגרת הנוסע היוצא, שאותה משלם כל אדם שיוצא מישראל בכלי טיס, הייתה 13 דולר בשנת 2008, לעומת 26.82 דולר בשנת 2014. בסך הכל הסתכמו ההכנסות מאגרות נוסע בשנת 2014 ב–409 מיליון שקל. כ–80% מההכנסות של המסחר בנתב"ג מקורן במסחר קמעוני, הכולל את חנויות הדיוטי פרי, חניה, מסעדות, חדרי אח"מים ודוכני המרת מטבע. היתר מגיע ממסחר שאינו קמעוני, כמו חוזי תדלוק למטוסים, מזון למטוסים, חברות שירותי קרקע, פרסום ומסופי מטען.
בשנת 2014 סך כל הכנסות הרשות הסתכמו בכ–3 מיליארד שקל. סך כל ההוצאות הסתכמו בכ–2.5 מיליארד שקל, מתוכם הוצאות שכר היו כ–1.11 מיליארד שקל. בקופתה של הרשות נצברים מדי שנה עודפים בסך של כחצי מיליארד שקל. העודפים אמורים לממן את השקעות הרשות בפיתוח שדות תעופה ותשתיות בשנים הבאות. בקרן הפיתוח של הרשות הצטבר, נכון לשנת 2015, סכום של כ-5.6 מיליארד שקל.
ראו גם
גבולות מדינת ישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ארגונים ממשלתיים
קטגוריה:ישראל: תאגידים סטטוטוריים
קטגוריה:ישראל: תחבורה - חברות תשתית
קטגוריה:ישראל: תעופה
קטגוריה:משרד התחבורה והבטיחות בדרכים | 2024-10-17T12:38:40 |
דייוויד טרימבל | דייוויד טרימבל (באנגלית: David Trimble; 15 באוקטובר 1944 – 25 ביולי 2022) היה פוליטיקאי מצפון אירלנד, מנהיג המפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP) והשר הראשון של צפון אירלנד. בשנת 1998 חלק טרימבל את פרס נובל לשלום עם ג'ון יום ממפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית בצפון אירלנד.
ביוגרפיה
טרימבל נולד בשנת 1944, התחנך בבנגור וב"אוניברסיטת המלכה" בבלפסט והוסמך לעריכת דין ובשנת 1968 החל להרצות בפקולטה למשפטים.
פוליטיקה
ב-1975 נבחר טרימבל לראשונה לאספת צפון אירלנד מטעם המפלגה היוניוניסטית המתקדמת ושימש כסגן מנהיג המפלגה. כאשר המפלגה התפרקה הצטרף למפלגת אלסטר היוניוניסטית (UUP) בשנת 1978 והפך למזכיר המפלגה. הוא נבחר לפרלמנט הבריטי בבחירות משנה מטעם מחוז באן עילית בשנת 1990. ב-1995 נבחר להיות מנהיג מפלגתו.
טרימבל התנגד לתפקידו של הסנטור האמריקאי ג'ורג' מיטשל כיושב ראש השיחות הרב צדדיות שהסתיימו בהשגת הסכם יום שישי הטוב בשנת 1998, אך שימש תפקיד רב ערך בשכנוע אנשי מפלגתו לקבל את ההסכם, שכלל ויתורים רבים שנאלצו היוניוניסטים לקבל. מאוחר יותר בשנת 1998 טרימבל ויום זכו בפרס נובל לשלום בשל מאמציהם למצוא פתרון של שלום לסכסוך בצפון אירלנד.
טרימבל נבחר למועצת צפון אירלנד (גוף שהוקם על פי ההסכם) והפך לשר הראשון של צפון אירלנד. לאחר חודשים הושעתה פעילות המועצה. המועצה שבה לתפקד בשנת 2000 לאחר שה-IRA הסכים להצהרה בדבר פירוק הנשק. באוקטובר 2000 נאלץ טרימבל להורות לחברי השין פיין במועצה שלא להשתתף בפגישות עם ממלאי התפקידים המקבילים להם ברפובליקה של אירלנד.
מאז רק הורע מצבו של טרימבל מבחינה פוליטית. פעילותם של המוסדות שהוקמו על פי הסכם יום השישי הטוב הושעתה באוקטובר 2002 לזמן קצר. אחר כך הם שבו לפעול. ובבחירות שנערכו למוסדות אלו בשנת 2003, המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, יריבתה (היוניוניסטית אף היא) של ה-UUP שבהנהגת טרימבל, הפכה למפלגה היוניוניסטית המובילה בצפון אירלנד.
בבחירות 2005 כשל טרימבל בניסיונו להיבחר לפרלמנט, כשהתמודד מול מועמד המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית. ב-2006 קיבל את התואר ברון ונעשה חבר בבית הלורדים. ב-2007 עזב את מפלגתו והצטרף למפלגה השמרנית.
ידיד ישראל
ביוני 2010 מונה טרימבל כמשקיף בוועדה החוקרת את אירועי המשט לעזה.
ביולי 2010 ייסד טרימבל, יחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים, את "יוזמת ידידי ישראל" - "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו חוסה מריה אסנאר, ראש ממשלת ספרד לשעבר; ואצלב האוול, ראש ממשלת צ'כיה לשעבר; פיאמה נירנשטיין, סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי; מרצ'לו פארה, לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי; אלחנדרו טולדו, נשיא פרו לשעבר; ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, והמארחים היו "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי-יהודי מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון.
ב-2016 פרסם מאמר המשבח את המלחמה בטרור של ישראל, הנעשית תוך שמירה על החירות וזכויות האדם, וקרא לאירופה ללמוד מישראל ולקחת ממנה דוגמה כיצד להילחם בדאעש.
בנובמבר 2020 הגיש הלורד את מועמדותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לקבלת פרס נובל לשלום יחד עם יורש העצר של אבו דאבי, השייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן.
נפטר ב-25 ביולי 2022.
קישורים חיצוניים
פרופיל באתר הסכם השלום בצפון אירלנד, BBC
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים צפון אירים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:השר הראשון של צפון אירלנד וסגנו
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המלכה בבלפסט
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1944
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2022 | 2024-09-02T14:28:24 |
ביקור חולים | ממוזער|שמאל|200px|כיום מקובל להביא לחולה מתנה סמלית כאיחולי החלמה מהירה; כאן דוגמה לכך - כרטיסי ברכה וזרי פרחים בחדרו של חולה
ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לשפר את מצב רוחו, לבדוק אם נזקק לדבר מה ולעזור בכך.
מקור המצווה
מקורות למצווה זו בתנ"ך הם התגלותו של אלוהים לאברהם בעת שהיה בתקופת החלמה לאחר שמל את עצמו, וביקורו של הנביא ישעיהו אצל חזקיהו מלך יהודה כאשר חלה (מלכים ב', פרק כ' א').
חז"ל מפרשים את הפסוק על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה (ספר בראשית פרק י"ח י"ט) - זו ביקור חולים (מדרש רבה, בראשית, פרשה מט פסקה ד).ואת הפסוק "את הדרך ילכו בה" (שמות יח, כ), הם דורשים ילכו - זה ביקור חולים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא ל/ב).
חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו ש. בדיון בכלל זה שואלים: אם כך, יבואו שישים איש וירפאהו, ועונים שכל מבקר נוטל אחד משישים ממה שנשאר. היא גם נקבעה כדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. בתלמוד ישנם כמה וכמה סיפורים על חכמי ישראל שביקרו חולים וגם עזרו לריפוים.
קיום המצווה
נקבע שמצווה זו היא מהדברים שאין להם שיעור מבחינת כמותה, ואפשר לקיימה פעמים רבות ביום, אפילו אצל אותו חולה (תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף לט/ב). ישנו דגש מיוחד בביקור "בן גילו" דווקא, שכנראה במקרה כזה יש לחולה ניחומים יתרים.
בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. ואילו בספר חכמת אדם נכתב שעיקר המצווה הוא להתפלל על החולה ולבקש עליו רחמים. עוד עולה מספר זה, כי בקהילת ברלין אף מינו אדם שהיה ממונה על ביקור חולים, הנקרא "גבאי ביקור חולים".
כמו כן נכתב כי יש לסייג חולים שאין לבקר אצלם, כמו אלו שמתביישים במחלתם, או כאלה שהביקור הוא לטורח להם. במקרה כזה, הולכים לביתם אך לא נכנסים לחדרם, שואלים לשלומם ובודקים אם ניתן לסייע.
ראו גם
ליצנות רפואית
עמותת משען לחולה
קישורים חיצוניים
אוריאל בנר, מצוות ביקור חולים - הגדרת "חולה", באתר "דעת"
קטגוריה:גמילות חסדים
קטגוריה:רפואה והלכה
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה | 2024-09-11T03:12:44 |
אמנות הבמה | ממוזער|250px|תיאטרון הוא ענף של אמנות הבמה
ממוזער|250px|אמנות הבמה – מחול: רקוד רועים – "פשטו כבשים"
אמנות הבמה (או: אמנויות הבמה) היא סוג של אמנות, בה האמן או האמנית משתמשים בפעולה, כמו תנועה או שימוש בקול, המהווה את היצירה האמנותית. לעיתים קרובות הפעולה מתבצעת ביחס לחפץ או נושא מסוים, וזאת בניגוד לאמנות חזותית, בה החפץ עצמו הוא היצירה. פעולה זו יכולה להתבצע על ידי יחיד או קבוצה במקום ובזמן נתונים ואורכה משתנה מיצירה ליצירה.
מאפיינים
אמנות במה יכולה להיות כל מצב שמערב ארבעה יסודות בסיסיים: זמן, מרחב, גוף המבצע ויחסי הגומלין בין המבצע לקהל. זאת בניגוד לאמנויות כגון ציור ופיסול שבהם הפריט מהווה את היצירה. אמנות הבמה יכולה להתחולל ללא במה מוכרת, ללא במה מוצבת, ללא במה. כל מקום יכול להיות מוגדר כבמה.
לתחרות יש תפקיד מרכזי באמנות הבמה. שחקן או שחקנית אשר מצטיינים הן במשחק, הן בשירה והן בריקוד מכונים בדרך כלל איום משולש (באנגלית: triple threat). דוגמאות ידועות של אמנים שנחשבו ל"איום משולש" כוללות את ג'ין קלי, פרד אסטר, וג'ודי גרלנד.
ענפים של אמנות הבמה
ממוזער|250px|מוזיקה היא אחד הענפים של אמנות הבמה
אמנות הבמה כוללת תחום נרחב של פעילויות אמנות, הכולל בתוכו ענפים רבים העוסקים בהופעה של האמן בפני קהל: משחק, ריקוד, מוזיקה, זמרה, תיאטרון, פנטומימה, קרקס, מאגיה ועוד.
הקהל עשוי לנכוח במקום ההופעה בעת ביצועה (בתיאטרון, באולם קונצרטים, באצטדיון וכדומה), או, לצפות בה דרך מסך (בקולנוע, בטלוויזיה, באינטרנט), בשידור חי או בהקלטה. אמני הבמה עשויים להופיע כתחביב או כמקצוע, וההופעות עשויות להיות מוצגות בתשלום או בלעדיו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
במה | 2024-04-23T05:56:27 |
אמנויות הבמה | REDIRECT אמנות הבמה | 2004-11-26T08:01:56 |
הופעת מחול | ממוזער|שמאל|250px|הרקדנית אנה לואיזֶה רֶקֶה מבצעת עבודת מחול מאת יוֹרג שִׁיבֶּה, ינואר 2007.
250px|ממוזער|רקדניות בלט
250px|ממוזער|רקדנית ריקודי בטן במצרים
מחול הוא ריקוד או תחום באומנות הבמה שבמרכזו ריקוד ותנועה. למחול יש משמעויות שונות, הוא יכול להתייחס לפולחן, טקסים מסורתיים, דרך בילוי, אמנות מול קהל, אימון גופני ועוד.
צורת המחול הוותיקה ביותר בתרבות המערבית היא הבלט. כמה דוגמאות לצורות מחול שהתפתחו מאוחר יותר: מחול מודרני, מחול עכשווי, תיאטרון מחול, בּוּטוֹ, היפ הופ, מחול ג'אז (ראו להלן דוגמאות לסוגי מחול).
בנוסף לכך עשוי המושג "מחול" לתאר יצירת מחול שלמה או קטע מחול כחלק מיצירת מחול או יצירה אחרת (למשל תיאטרון או קולנוע), לדוגמה: מחול החרבות (ראו להלן "כוריאוגרפיה").
צורות ריקוד שאינן "אמנותיות" אלא משמשות למטרות אחרות (דוגמת בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה) אינן נכללות במונח "מחול".
מושגי יסוד במחול
כוריאוגרפיה
האומן שיוצר מחול מכונה כוֹרֵיאוֹגְרָף.
למונח כוֹרֵיאוֹגְרָפְיָה שתי משמעויות קרובות:
תחום יצירתו של הכוריאוגרף (כפי ש"הלחנה" היא תחום יצירתו של המלחין ו"בימוי" הוא תחום יצירתו של הבמאי),
קטע מחול כחלק מיצירה או יצירת מחול שלמה.
רקדן
האמן המבצע את יצירות המחול הוא רקדן מקצועי, שהכשרה רבת שנים מאפשרת לו לבצע את הכוריאוגרפיות שנמסרות לו על ידי הכוריאוגרף. אנסמבל של רקדנים מקצועיים מכונה להקת מחול, קבוצת מחול או בָּלֶט.
תנועה
בז'רגון המחולי, תנועות הן מאבני הבניין הבסיסיות של הכוריאוגפיה, כפי שצלילים הם מאבני הבניין הבסיסיות של המוזיקה. מסדרה מוגדרת של תנועות נוצר משפט תנועתי. יצירתו של משפט תנועתי מורכב או של מבנה המורכב ממשפטים תנועתיים רבים, לרקדן יחיד או יותר, נקראת קומפוזיציה תנועתית. מכלול התנועות המאפיינות כוריאוגרף מסוים או הכלולות ביצירת מחול מסוימת מכונה אוצר תנועות או אוצר תנועתי. כשכוריאוגרף מפתח מערכת סגנונית-מחולית עקבית המאפיינת את יצירותיו כעין "כתב יד" מחולי אישי, נהוג להתייחס למערכת זו כאל שפה תנועתית של אותו כוריאוגרף. האופן שבו מבצעים תנועה מסוימת (ברכות או בחדות, באחידות או במקוטע, בשחרור או בשליטה וכו') מכונה איכות תנועתית. קיימות דעות שונות בנוגע לשאלה, איזו משמעות יש או צריכה להיות לתנועת מחול:
אלה הרואים מחול כענף של התיאטרון (לדוגמה, לפי מסורת התיאטרון מחול הגרמני) מבקשים לראות בכל תנועת מחול משמעות תיאטראלית, בדומה למשמעות שנושא טקסט: הבעה של רגש, משמעות סמלית, אזכור של התנהגויות אנושיות וחברתיות.
בשביל אחרים, הרואים במחול אמצעי ביטוי הפועל גם במישורי תקשורת בלתי תיאטרליים (לדוגמה מרס קנינגהם או נועה אשכול), תנועת מחול עשויה למלא פונקציה דומה לזו של הצליל המוזיקלי - צליל מוזיקלי אינו כבול לרעיון מקובע או נתון או מייצג דבר מסוים, אלא הוא עשוי לעורר מגוון תגובות ואסוציאציות, כך שבמקום לומר שיש לו משמעות, יותר מדויק לתארו כבעל תפקוד וחשיבות מוזיקליים (מלודיים, הרמוניים, קצביים וכו'). בדומה לכך, תפקודה וחשיבותה של תנועת המחול עשויות להיות פשוט מחוליות: ויזואליות-אסתטיות, גופניות, מרחביות, קומפוזיטוריות.
כשמשתמשים במונח תנועה להבדיל ממחול, מתכוונים בדרך כלל להרחבה של אמצעי הביטוי המחוליים באופנים שאין אנו רגילים לחשוב עליהם כעל מחול, לדוגמה: שימוש על הבמה בהתנהגויות תנועתיות יומיומיות, בניגוד לתנועות מחול מסוגננות. המונח תיאטרון תנועה מתאר עקרונית צורת ביניים בין תיאטרון מחול לבין תיאטרון.
חלל
המונח חלל (או סְפֵּייס) בהקשר מחולי מתייחס בדרך כלל לחלל הבמה, תוך התייחסות בעיקר לשטחה (מחול מתרחש לעיתים נדירות - אם כי לא אף פעם לא - במרחב שמעל למשטח הבמה). מיקומו כל רקדן בחלל, היחסים בין החלל לרקדן ואלה שבין הרקדנים לבין עצמם בתוך החלל, עיצובם של יחסים אלה וכוונונם, מכונים בז'רגון המחולי סְפֵּייסִינְג. גם הספייסינג הוא מאבני הבניין הבסיסיות של הכוריאוגפיה. חלק חשוב בעבודה הכוריאוגרפית ובעבודת הכנתה של כוריאוגרפיה לביצוע כרוך בספייסינג. הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לן פרלז'וקאז', למשל, מייחס לספייסינג לפחות אותה דרגת חשיבות כמו לאוצר התנועתי ולקומפוזיציה התנועתית.
במונח חלל (או סְפֵּייס) משתמשים גם לתיאור החלל הפנימי של המקום שבו מבוצעת יצירת המחול (אולם התיאטרון או אתרים אחרים), בעיקר תוך התייחסות לאופן שבו אופי החלל, עיצובו והאווירה שהוא משרה משפיעים על האופן שבו הקהל חווה את היצירה.
לימוד מחול
שיטת לימוד המחול או ההכשרה למחול הוותיקה ביותר היא שיטת הלמידה של הבלט הקלאסי, המתאפיינת במערך שיעורי בלט מקובע ומוגדר בפרוטרוט לאורך שנים, משמעת חזקה, קוד לבוש קפדני ותחרותיות גבוהה. כדי להקל על עיצוב השרירים, המפרקים והעצמות במתכונת הבלטית, רצוי להתחיל ללמוד בלט בגיל צעיר - רבים מתחילים ללמוד כבר בגיל ארבע. קיימות כמה שיטות למוד בלט, מהן: השיטה הרוסית (שיטת ואגאנובה), השיטה האנגלית ( – Royal Academy of Dance), השיטה הצרפתית (École Française), שיטת צ'קטי (Cecchetti method).
ממוזער|מורה למחול בבית הספר Inwa School of Performing Arts של Mintha Theater במנדליי (מינמאר) מדגים תנועות ריקוד מסורתי.
שיטות לימוד מחול אלטרנטיביות שפותחו החל מאמצע המאה העשרים על ידי חלוצי המחול המודרני, כמו הכוריאוגרפים מרתה גרהם, מֶרְס קנינגהם וחוֹסֶה לימון, החליפו את האידיאלים האסתטיים של הבלט ואת אוצר התנועות שלו אבל שימרו את עקרונות השיטה: מערך שיעורים קבוע ומוגדר, אם כי לא קפדני באותה הקיצוניות, וחתירה לביצוע מושלם של אידיאל אסתטי נתון. מאוחר יותר פותחו שיטות לימוד מחול עם עקרונות אלטרנטיביים, למשל אלתור, לדוגמה: קונטקט-אימפרובזציה וגאגא.
בעולם המחול קיימים חילוקי דעות ביחס לחשיבות רכישת טכניקת הבלט הקלאסי לתלמידי מחול שאינם מתעתדים להיות רקדני בלט (אלא, לדוגמה, רקדני מחול עכשווי). ישנם הגורסים כי ללא בסיס קלאסי מאוד קשה לתלמיד המחול לרכוש את המיומנויות הנחוצות לו. אחרים טוענים שלמידת בלט יוצרת התניה חזקה מדי של התלמיד, שממנה הוא לעולם לא יוכל להשתחרר כליל, ולכן, אם ברצונו לרקוד מחול עכשווי עליו להימנע מלימוד בלט וגם משיטות לימוד מקובעות אחרות, כמו גרהם וקנינגהם שהוזכרו לעיל (זוהי לדוגמה טענתם של מייסדי ה"מסלול למחול, כוריאוגרפיה והקשר" בברלין). רבים טוענים ששילוב מאוזן בין שיטות לימוד שונות הוא הדרך האידיאלית ללמוד מחול, בלי קשר לסוג המחול שהתלמיד יעסוק בו בעתיד.
תיעוד מחול
כל עוד הבלט הקלאסי היה סוג המחול היחיד בתרבות המערבית, ניתן היה לתעד מחול באופן מילולי, הודות לעובדה שהאוצר התנועתי של הבלט הקלאסי היה קבוע ומוגדר בקפדנות, עם כינוי מסוים וברור לכל תנועה, כיוון ומיקום על הבמה (רובם המכריע של כינויים אלה הוא בצרפתית). ככל שאוצר התנועות המחולי התרחב, הלך והתגבר הקושי בתיעודו המילולי. פתרון לכך נמצא (לפחות חלקית) במחצית השנייה של המאה העשרים, שבה פותחו מספר שיטות לתיעוד של תנועה ומחול בעיקרון המקביל לתיווי מוזיקלי והמכונות "שיטות כתב תנועה", לדוגמה: כתב התנועה אשכול-וכמן, כתב התנועה בשיטת לַאבַּאן (Labanotation), וכוֹרֵיאוֹלוֹגְיָה, שהיא כינויו של כתב התנועה בשיטת בֶּנֶשׁ (Benesh Movement Notation). אדם המתמחה בכתיבה וקריאה של כתב תנועה בשיטת בֶּנֶשׁ נקרא כוריאולוג.
מאז שצילום בווידאו נעשה שווה לכל נפש, הפך התיעוד בווידאו לאמצעי הנפוץ ביותר לתיעוד מחול.
דוגמאות לסוגי מחול
שמאל|400px|רקדנית פלמנקו
אסכסתה
בּלֶט קלאסי
בלט מודרני
מחול ג'אז
סְטֶפְּס
תיאטרון מחול
מחול יהודי
בּוּטוֹ
מחול עכשווי
מחול קונספטואלי
מחול אלתורי
מחול מזרחי (ריקודי בטן)
פלמנקו
מחול ישראלי
ראו גם
מחול אירובי
גאגא
להקות מחול ישראליות
לקריאה נוספת
הלן תומאס, הגוף, מחול ותאוריית תרבות (מאנגלית: ניב סבריאנו), אסיה, 2014.
הודל אופיר ויעל נתיב, סדקים של חירות: גוף, מגדר ואידאולוגיה בחינוך לריקוד בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2016.
סטפן מלרמה, פול ולרי, על הריקוד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011.
קישורים חיצוניים
עמותת הכוריאוגרפים הישראלית
הערות שוליים
* | 2024-09-01T17:28:18 |
משלי בן סירא | REDIRECT בן סירא | 2004-11-26T08:40:03 |
פסיכולוגיה חינוכית | פסיכולוגיה חינוכית היא ענף בתחום הפסיכולוגיה העוסק בעבודה טיפולית ואבחונית במגוון קשיים בקרב ילדים, בני נוער והורים, בהדרכת הורים וטיפול בהורות, וכמו כן בייעוץ לצוותים חינוכיים, אבחון והתערבות מערכתית במסגרות חינוך. בנוסף, הפסיכולוגיה החינוכית היא ענף העוסק בחקר תהליכים חינוכיים מנקודת מבט של הפרט המתחנך או של הפרט במסגרת החינוכית, יעילות הפעילות החינוכית, הפסיכולוגיה של ההוראה והפסיכולוגיה החברתית של בתי ספר וגני ילדים כמסגרות ארגוניות.
באירופה ובישראל העוסק בתחום זה מוכר בשם "פסיכולוג חינוכי", בעוד בארצות הברית מקבילו מוגדר כ"פסיכולוג בית-ספר". הפסיכולוגים החינוכיים עובדים בבתי הספר וגני הילדים ברחבי הארץ, במסגרת הרשויות המקומיות, וכפופים מקצועית לאגף שפ"י של משרד החינוך.
ענף זה מתמקד גם במערכת יחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר או הגן, ועוסק במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הבית-ספרית.
תפקידי הפסיכולוגים החינוכיים
פסיכולוגים חינוכיים בישראל עובדים גם במגזר הציבורי בבתי ספר וגני ילדים, וגם במגזר הפרטי בקליניקות, בהן מבצעים עבודה פסיכולוגית טיפולית לילדים, בני-נוער והורים, ואבחונים פסיכודידקטיים ופסיכודיאגנוסטיים.
תפקיד מרכזי של הפסיכולוגים החינוכיים הוא עבודה מערכתית בתוך בית הספר ובגן הילדים, במטרה לקדם את רווחתם הנפשית של הילדים בתוך המסגרת החינוכית. הפסיכולוג החינוכי עוסק בין השאר באבחון ארגוני וייעוץ בהתאם להנהלת בית הספר, וכן עשוי ליזום פעילויות מניעה בתחומים כמו קידום אקלים חינוכי מיטבי, חינוך למיניות בריאה, מניעת נשירה מהלימודים, הכנת הצוות החינוכי להתמודדות מול מקרי חירום, אובדנות, אלימות ובעיות התנהגות. חלק נכבד מהעבודה הוא מול הצוות המוביל בבית הספר, בעיקר מנהלת בית הספר, היועצת החינוכית, רכזת תחום השילוב בבית הספר, ועוד. כן ניתנים ייעוץ ותמיכה למורים ומנהלים סביב תחושת המיטביות שלהם וייעול העבודה החינוכית הכיתתית והמערכתית.
במימד הפרטני, הפסיכולוג מסייע לצוות לאתר תלמידים שמתקשים להתאים את עצמם למסגרת החינוכית, ולקדם תהליכים של עבודה מול הצוות וההורים במטרה להיטיב עם הילד. לעיתים כולל תהליך זה גם מימד אבחוני, שבסופו המלצה לזכאות לשעות שילוב או למסגרות חינוך מיוחד. לעיתים הפסיכולוג מבצע גם התערבויות טיפוליות בתוך בית הספר, עם הורים, ילדים וצוות, כגון טיפול פסיכולוגי או הדרכת הורים.
בשונה מפסיכולוגים קליניים, הפסיכולוג החינוכי מחזיק לנגד עיניו באופן חי וברור את ההשפעה ההדדית של הסביבה החינוכית על הילד ולהפך, ולכן הוא מנסה דרך עבודה עם צוות בית הספר וההורים, להביא גם לשינוי בסביבה, דבר שמסייע לשינוי מיטבי עבור הילד.
הכשרה
בארצות הברית, רוב הפסיכולוגים החינוכיים הם בעלי תואר מומחה חינוכי (Ed.S), תואר המהווה הכשרה חינוכית נוספת מעבר לתואר השני למי שאינם מעוניינים בדוקטורט. מיעוטם הם בעלי תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D) או דוקטור לחינוך (Ed.D). בדומה לכך, בישראל רק למיעוטם של הפסיכולוגים החינוכיים יש דוקטורט, בעוד למרביתם תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, ואחריו הכשרתם כוללת 4 שנות התמחות, בדומה לפסיכולוגים טיפוליים אחרים. בעקבות הצורך הרב שנוצר בפסיכולוגים חינוכיים בבתי ספר בישראל, פסיכולוגים רבים מתחומים אחרים (תעסוקתיים, שיקומיים, רפואיים ועוד) יכולים לעבור התמחות חינוכית ולעבוד כפסיכולוגים חינוכיים, תוך כדי השלמת מספר קורסים בפסיכולוגיה חינוכית.
פסיכולוגיה חינוכית מול פסיכולוגיה קלינית
בדומה לפסיכולוגים קליניים, גם לפסיכולוגים חינוכיים ישנו רישוי מטעם משרד הבריאות למתן טיפול בשירותי בריאות נפשית (בארצות הברית גם הם וגם הקליניים נדרשים לדוקטורט לשם כך), בתחום הכשרתם בלבד, ולרבים מהם יש קליניקות פרטיות בהן הם מטפלים בילדים בגישות טיפוליות שונות, בליווי הדרכות הורים, ואם יש צורך - גם בליווי הצוות החינוכי של הילד.
תחום הפסיכולוגיה החינוכית מתמחה בין השאר במצבם ובתחושותיהם הלימודיות, החברתיות והרגשיות של ילדים ובני נוער בסביבה הגנית והבית-ספרית, ובעבודה מערכתית עם צוות הגן ובית הספר. לשם כך, ובדומה לפסיכולוגים קליניים של הילד, פסיכולוגים חינוכיים מקבלים הכשרה נרחבת בנושאים רבים ומגוונים: התפתחות הילד, הדרכת הורים, חירום, משברים משפחתיים, טראומה נפשית, אובדנות, בעיות התנהגות, ולקויות למידה כולל לקות קשב וריכוז. כמו כן, גם בהתמחות החינוכית ניתן דגש רב על התמחות בשיטות טיפוליות שונות עם ילדים ונוער: פסיכותרפיה דינמית, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ועוד. בשונה מפסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים חינוכיים מוכשרים גם בעבודה מערכתית עם צוותים חינוכיים והנהלת בית הספר והגן, ופסיכולוגיה של הלמידה.
בהתמחות החינוכית אין הכשרה לגבי טיפול בילדים ובני נוער במסגרות אשפוזיות של בריאות הנפש. כמו כן, לא קיימת הכשרה לגבי עבודה טיפולית עם מבוגרים, אולם קיימת הכשרה לגבי עבודה טיפולית עם הורים ומשפחות. בעבר פסיכולוגים חינוכיים לא יכלו להתקבל לבתי ספר גבוהים לפסיכותרפיה בישראל, אך כיום הם לומדים בבתי ספר אלו ברחבי הארץ, וביניהם גם בבית ספר ייחודי המיועד לפסיכולוגיים חינוכיים בלבד.
ראו גם
תורת ההוראה
פילוסופיה של החינוך
חינוך
פדגוגיה
פסיכולוגיה חברתית
קישורים חיצוניים
אגף פסיכולוגיה חינוכית באתר שפ"י
גבריאל וייל (עורך), 2008, פסיכולוגיה חינוכית בחברה רב תרבותית, ספר להורדה, באתר שפ"י
"פסיכואקטואליה": זרקור על פסיכולוגיה חינוכית, גיליון ינואר 2009, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
"פסיכואקטואליה": הילד בבית הספר ובקהילה, גיליון יולי 2017, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
פרס פלוס, ריאיון עם פרופ' מלכה מרגלית על פסיכולוגיה חינוכית,2017
*
קטגוריה:פילוסופיה של החינוך | 2023-09-07T13:43:02 |
מנצ'סטר | מנצ'סטר (באנגלית: Manchester, ) היא עיר ורובע מטרופוליטני במחוז מנצ'סטר רבתי שבאנגליה, הממלכה המאוחדת. בשנת 2018 מנתה אוכלוסיית העיר כ-550 אלף תושבים, ודורגה במקום השביעי ברשימת הרשויות המקומיות המאוכלסות ביותר באנגליה. מנצ'סטר שוכנת באחד האזורים המטרופוליטניים הגדולים ביותר בממלכה המאוחדת; במחוז המטרופוליטני מנצ'סטר רבתי יש אוכלוסייה משוערת של 2,682,528 תושבים, באזור האורבני מנצ'סטר רבתי אוכלוסייה של 2,553,379 תושבים, ובאזור האורבני שמסביב למנצ'סטר, השני בממלכה המאוחדת לפי גודל אוכלוסייה, נספרו 2,539,100 תושבים בביקורת הספרים העירונית של 2004.
במנצ'סטר ישנה קהילה יהודית גדולה, והיא מהווה את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבריטניה אחרי לונדון.
מנצ'סטר שוכנת בחלק הדרום-מרכזי של צפון-מערב אנגליה, וגובלת במישור צ'שייר בדרום ובהרי הפניין בצפון ובמזרח. ההיסטוריה של מנצ'סטר החלה בוויקוס האזרחי שהיה קשור למבצר הרומי ממוקיום, שנבנה בערך בשנת 79 על צוק אבן חול ששכן ליד הצטלבות הנהרות מדלוק ואירוול. חלקיה העיקריים של העיר השתייכו בעבר ללנקשייר, אך אזורים דרומית לנהר מרזי נכללו בשטח של צ'שייר. בימי הביניים הייתה מנצ'סטר עיירה מנוריאליסטית. היא החלה להתרחב בתחילת המאה ה-19 כחלק מתהליך עיור לא מתוכנן שהיה מבוסס על ייצור הטקסטיל בימי המהפכה התעשייתית. תהליך העיור של מנצ'סטר היה מקביל ברובו למהפכה התעשייתית ולתקופה הוויקטוריאנית, והיא הייתה לעיר המתועשת הראשונה בעולם. כתוצאה מפרץ הבנייה של מפעלים בתחילת המאה ה-19 הפכה מנצ'סטר מעיירה מנוריאליסטית לעיירת מפעל ולרובע, וב-1853 הוכרזה כעיר באופן רשמי.
העיר היא חלק מאיגוד של הערים האנגליות הגדולות ביותר, וכיום היא משמשת כמרכז לאמנויות, תקשורת, חינוך גבוה ומסחר, שכולם ביחד גרמו להכרזתה כעיר השנייה של הממלכה המאוחדת בשנת 2002. במשאל שנערך בקרב אנשי עסקים מובילים, שפורסם ב-2006, תוארה מנצ'סטר כמקום הטוב ביותר בממלכה המאוחדת למציאת בית עסק. בדו"ח שהופק על ידי שותפות מנצ'סטר ופורסם ב-2007 נכתב כי מנצ'סטר היא העיר שצמחה בקצב הגבוה ביותר מבחינה כלכלית. ברשימת הערים העולמית של GaWC דורגה העיר כעיר עולם מינורית. מנצ'סטר היא העיר עם מספר התיירים הזרים השלישי בגודלו במדינה, והשנייה מבחינת מספר מבקרים לאחר לונדון. מנצ'סטר אירחה את משחקי חבר העמים הבריטי בשנת 2002, אך פרסומה בתחום הספורט נובע משתי קבוצות הכדורגל המייצגות אותה בפרמייר ליג, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
שמאל|ממוזער|250px|מפה של העיר מ-1650 בקירוב
הבריגנטים היו השבט הקלטי העיקרי באזור הידוע כיום בצפון אנגליה; הם החזיקו במשלט על הגבעה שבה נמצאת כיום קתדרלת מנצ'סטר, מול גדות הנהר אירוול. הטריטוריה שלהם השתרעה לאורך השפלה הפורייה שבה נמצאות כיום סלפורד וסטרטפורד. בשנת 79, לאחר תחילת הכיבוש הרומי בבריטניה, הורה גנאיוס יוליוס אגריקולה להקים מבצר רומי בשם ממוקיום על מנת להבטיח שדווה ויקטריקס (צ'סטר) ואבורקום (יורק) יהיו מוגנות מפני הבריגנטים. האזור של מרכז מנצ'סטר היה מיושב בקביעות מאז אותה תקופה, וניתן לראות את שרידי יסודות המבצר בקאסלפילד. היישוב הרומי במנצ'סטר התפוגג ככל הנראה במאה ה-3; הוויקוס, יישוב אזרחי, ננטש באמצע המאה ה-3, אך ייתכן שהמבצר היה מאוכלס בחיל מצב קטן עד שלהי המאה ה-3 או תחילת המאה ה-4. עם פלישת ויליאם הכובש ב-1066 עברו רוב התושבים להצטלבות הנהרות אירוול ואירק. רוב האזור הנרחב שמסביב ננטש לאחר הטרדות הצפון.
תומאס דה לה וור, בעל אדמות מקומי, הקים ובנה כנסייה עבור הקהילה המקומית ב-1421. כנסייה זו ידועה כיום כקתדרלת מנצ'סטר; בתי המגורים של מכללת הכנסייה משמשים כיום כמשכנם של בית הספר צ'טהאם למוזיקה וספריית צ'טהאם. הספרייה, שנפתחה ב-1653 ועודנה פעילה, היא הספרייה הציבורית העתיקה ביותר בממלכה המאוחדת.
מנצ'סטר מוזכרת בתעודות משנת 1282 כמקום שיש בו שוק. בערך במאה ה-14 הגיעו אל העיר אורגים וטווים פלמים, הנחשבים לעיתים כמי שייסדו את תעשיית הטקסטיל המקומית. מנצ'סטר הפכה למרכז סחר חשוב בצמר ובפשתן, ובערך בשנת 1540 התרחבה והפכה לעיירה המאוכלסת והגדולה ביותר בכל לנקשייר. הקתדרלה ובנייני צ'טהאם הם השרידים היחידים מאותה תקופה.
במלחמת האזרחים האנגלית של אוליבר קרומוול נטו תושבי מנצ'סטר לטובת תומכי הפרלמנט. קרומוול העניק לעיר את הזכות לבחור נציג מטעמה לפרלמנט, אך הדבר לא נמשך זמן רב. צ'ארלס וורסלי, שכיהן מטעם העיר במשך שנה, מונה לאחר מכן למייג'ור גנרל של לנקשייר, צ'שייר וסטפורדשייר בתקופת שלטון המייג'ור גנרלים, שהייתה תקופה באנגליה הקרומווליאנית שבה הונהג משטר צבאי ישיר. וורסלי היה פוריטן אדוק, ואסר על פעילות המסבאות ועל חגיגות חג המולד; הוא מת ב-1656.
זמן מה לאחר 1600 עלתה צריכת הכותנה באזור, בתחילה כתערובת של סיבי כותנה ופשתן, אך בשנת 1750 בקירוב יוצרו סיבי כותנה טהורים, והכותנה תפסה את מקום הפשתן מבחינת חשיבות. האירוול והמרזי הפכו לנתיבי ניווט מסודרים ב-1736, וחיברו את מנצ'סטר והרציפים הימיים שעל המרזי. תעלת ברידג'ווטר, שהייתה תעלת המים המלאכותית הראשונה במדינה, נפתחה ב-1761, ודרכה הובא פחם למרכז מנצ'סטר מהמכרות בוורסלי. השילוב בין התחרותיות והיעילות המתגברת הובילו להורדת עלות הפחם והפחתת עלות שינוע הכותנה הגולמית. מנצ'סטר הפכה לשוק מרכזי עבור מוצרי טקסטיל שנוצרו ביישובים המקיפים אותה. בורסת סחורות ומספר מחסנים גדולים שנפתחו ב-1729 סייעו למסחר המקומי. ב-1780 החל ריצ'רד ארקרייט בבניית מפעל הכותנה הראשון של העיר.
מהמהפכה התעשייתית עד מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|מפה של מנצ'סטר וסלפורד מ-1801
שמאל|ממוזער|250px|מפעלי כותנה (1820 בקירוב)
שמאל|ממוזער|250px|טבח פיטרלו
עיקר ההיסטוריה של מנצ'סטר בתקופה זו קשור לייצור טקסטיל. רוב פעילות טוויית הכותנה התרחשה בערים ובעיירות של דרום לנקשייר וצפון צ'שייר, ולמשך תקופה מסוימת הייתה מנצ'סטר למרכז עיבוד הכותנה הפעיל ביותר, ומאוחר יותר הפכה גם לשוק הגדול ביותר בעולם למוצרי כותנה. בתקופה הוויקטוריאנית כונתה העיר "קוטונפוליס" (פוליס הכותנה) ו"ורהאוס סיטי" (עיר המחסנים). באוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה משמש המונח מנצ'סטר לתיאור מספר מצעים כגון סדינים, ציפית לכריות, מגבות וכדומה.
כתוצאה מתהליך העיור הבלתי מתוכנן שהביאה עמה המהפכה התעשייתית החלה מנצ'סטר להתרחב במהירות בתחילת המאה ה-19. ברחבי העיר התפתחו מספר תעשיות, ובשנת 1835 הפכה לעיר התעשייתית הראשונה והגדולה ביותר בעולם. חברות הנדסת מכונות ייצרו מכונות עבור סחר הכותנה, ולאחר מכן החלו לייצר מכונות גם עבור תחומים אחרים. באופן דומה החלו מהנדסי הכימיה לייצר מלבינים וצבעים, ולאחר מכן גם חומרים אחרים. המסחר נתמך על ידי תעשיות שירות כלכלי כגון בנקאות וביטוח. המסחר והאוכלוסייה הגדולים היו זקוקים למערכת תחבורה ותשתית גדולה: מערכת התעלות הורחבה, ומנצ'סטר הייתה לאחת מנקודות הקצה של מסילת הנוסעים הבין-עירונית הראשונה - מסילת ליברפול-מנצ'סטר (Liverpool and Manchester Railway). התחרות בין צורות התחבורה השנה סייעה בשמירה על מחירים נמוכים. ב-1878 חיברה GPO (לימים בריטיש טלקום) את קווי הטלפון הראשונים שלה לחברה בעיר.
תעלת הספינות של מנצ'סטר נבנתה ב-1894, בחלקה על ידי הפיכה לתעלה של קטעים באירוול ובמרזי, ובסך הכל השתרעה לאורך 58 קילומטרים בין סלפורט לאיסטהאם לוקס שעל המרזי. ספינות שהגיעו מהים יכלו להפליג דרך התעלה ישירות אל נמל מנצ'סטר. בטראפורד פארק, על גדות התעלה ליד גבולות העיר, הוקמה האחוזה התעשייתית הראשונה בעולם. כמויות גדולות של מיכון, כולל מפעל לעיבוד כותנה, יוצאו לכל העולם.
מנצ'סטר הייתה מרכז קפיטליסטי, ובאותה תקופה היו בה מהומות הקשורות למזון ולעבודה, ובנוסף להם קריאות להכרה פוליטית יותר משמעותית במעמד הפועלים העירוני ובאלה שאינם בעלי תואר אצולה. אחת מהמהומות הללו הסתיימה בטבח פיטרלו, שאירע ב-16 באוגוסט 1819. התפיסה הכלכלית קפיטליזם מנצ'סטר התפתחה בעיר, ומאז 1838 הייתה העיר מרכז ליגת ההתנגדות לחוקי הדגן.
לעיר יש מקום מרכזי בהיסטוריה של המרקסיזם ותנועות פוליטיות מהשמאל; מנצ'סטר הייתה נושא עבודתו של פרידריך אנגלס The Condition of the Working Class in England in 1844; אנגלס עצמו בילה את רוב חייו במנצ'סטר ובאזורים שמסביבה, ונפגש עם קרל מרקס בספריית צ'טהאם, לאחר שמרקס הגיע לביקור בעיר. ספרי הכלכלה שמרקס קרא באותה תקופה מוצגים לראווה על מדף בספרייה, וכך גם פינת הישיבה שבה נהגו להיפגש. בין ה-2 ביוני ל-6 ביוני 1868 נערך בעיר קונגרס האיגודים המקצועיים הראשון. מנצ'סטר הייתה גם חלק מערש לידתן של מפלגת הלייבור הבריטית ותנועת הסופרג'יזם.
באותה תקופה נחשבה מנצ'סטר כמקום שבו יכולים להתרחש דברים רבים - תהליכי תיעוש חדשים, דרכי חשיבה חדשות, מעמדות או קבוצות חדשים בחברה, דתות חדשות, וצורות חדשות של ארגוני עבודה. העיר זכתה לביקורי מלומדים מרחבי המדינה ואירופה. אחת האימרות שנטבעו באותה תקופה היא "העולם עושה מחר את מה שמנצ'סטר עושה היום". תור הזהב של מנצ'סטר הגיע לשיאו ברבע האחרון של המאה ה-19. רוב מבני הציבור הגדולים (כולל בית העירייה) מתוארכים לתקופה זו. האווירה הקוסמופוליטית של העיר תרמה להיווצרות תרבות ענפה, שכללה בין השאר את תזמורת האלה. עם הקמת המועצות המקומיות באנגליה ב-1889 הפך הרובע המוניציפלי לרובע מחוזי, ונהנה ממידה רבה יותר של אוטונומיה.
המהפכה התעשייתית אמנם הביא רווחה רבה למנצ'סטר, אך גם עוני ועליבות לחלקים גדולים מהאוכלוסייה. ההיסטוריון סימון שאמה (Simon Schama) ציין כי "מנצ'סטר הייתה הטוב ביותר והגרוע ביותר שנלקח לגבולות קיצוניים ביותר, סוג חדש של עיר בעולם; ארובות הפרברים התעשייתיים קידמו את פניך בעמודי עשן". תייר אמריקני שהגיע לעיר סיפר כיצד ראה "שברים הרוסים, מפוררים, מדוכאים ומחוצים של טבע האדם, שוכבים ומדממים".
ב-1853 הגיע מספר מפעלי הכותנה בעיר לשיא, ועמד על 108. לאחר מכן פחת מספר המפעלים, ומנצ'סטר ירדה מהמקום הראשון לטובת מרכזי טוויית הכותנה של בולטון בשנות ה-50 של המאה ה-19, ואולדהאם בעשור שלאחר מכן. אולם, תקופה זו של דעיכה בפעילות הטקסטיל הייתה במקביל לעליית קרנו של האזור כמרכז כלכלי. מנצ'סטר המשיכה להיות מרכז לעיבוד כותנה, וב-1913 בוצעו בה 65% מעיבודי הכותנה של כל העולם. מלחמת העולם הראשונה גרמה להפרעות בגישה אל שוקי הייצוא. עיבוד הכותנה בחלקים אחרים של העולם החל לגדול, לעיתים בזכות מכונות שיוצרו במנצ'סטר. העיר סבלה רבות במהלך השפל הגדול, והשינויים החברתיים שמתחת לפני השטח החלו לדחוק את התעשיות הוותיקות, כולל ייצור הטקסטיל.
במלחמת העולם השנייה עברה העיר הסבה לטובת תעשיית המלחמה. לדוגמה, סדנאות היציקה והמיכון במפעלי ייצור הקטרים של חברת בייר ופיקוק בגורטון עברו לייצור של פצצות; המפעלים של צמיגי דאנלופ בצ'ורלטון-על-מדלוק החלו לייצג בלוני הגנה; מחוץ לעיר, בפארק טראפורד, בנתה חברת מטרופוליטן-ויקרס את המפציצים אוורו מנצ'סטר ואוורו לנקסטר, וחברת פורד בנתה עבורם את מנועי רולס-רויס מרלין. כתוצאה מכך הפכה מנצ'סטר ליעד הפצצות של הלופטוואפה, וב-1940 החל חיל האוויר הנאצי לתקוף גם מטרות לא צבאיות. המתקפה הגדולה ביותר אירעה במהלך "בליץ חג המולד", בלילה של ה-22/23 ו-23/24 בדצמבר 1940, כאשר הוטלו על העיר 467 טון של פצצות ולמעלה מ-37,000 פצצות תבערה. רוב מרכז העיר ההיסטורי נחרב, כולל 165 מחסנים, 200 בתי עסק ו-150 משרדים. 376 אנשים נהרגו, ו-30,000 בתים נפגעו. קתדרלת מנצ'סטר הייתה בין הבניינים שניזוקו בצורה הקשה ביותר, ושיקומה נמשך עשרים שנים.
לאחר המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|כיכר אקסצ'יינג' במהלך הקרנת משחק במונדיאל על ידי מסך ענק של ה-BBC
תעשיית הכותנה התדרדרה גם בשנות השלום שלאחר המלחמה, וב-1968 נסגרה בורסת הסחורות המקומית. ב-1963 היה נמל מנצ'סטר לשלישי בגודלו במדינה, והעסיק למעלה מ-3,000 עובדים, אך התעלה לא התאימה לנפח המטען שעבר דרכה. התנועה לנמל פחתה בהדרגה, וב-1982 נסגר הנמל. התעשייה הכבדה החלה להתדרדר החל משנות ה-60, וגודלה הצטמצם עוד יותר בעקבות המדיניות הכלכלית שהנהיגה מרגרט תאצ'ר ב-1979. בין 1961 ל-1983 ירד מספר העבודות בתחום הייצור ב-150,000. הפריחה מחדש החלה בשלהי שנות ה-80, עת החלו מיזמים עסקיים שונים. שתי הצעות לאירוח המשחקים האולימפיים היו חלק מתהליך שמטרתו להגביר את המודעות הבינלאומית לעיר, אך מנצ'סטר הפסידה בהתמודדות לאתונה ב-1990 בהתמודדות על אירוח אולימפיאדת 1996, ולסידני ב-1993 בהתמודדות על אירוח אולימפיאדת 2000.
למנצ'סטר יש היסטוריה של תקיפות המיוחסות לבדלנים מאירלנד, בהן קדושי מנצ'סטר של 1867, הצתה ב-1920, סדרה של פיצוצים ב-1939, ושתי פצצות ב-1992. ב-15 ביוני 1996 ביצע ארגון PIRA, אחד מפלגי הצבא האירי הרפובליקני פיגוע, שכלל הפעלת פצצה גדולה ליד חנות במרכז העיר. הייתה זו אחת הפצצות הגדולות ביותר שהופעלה על אדמת המדינה, והיא גרמה ליותר מ-200 פצועים, נזקים כבדים לבניינים סמוכים, וחלונות שבורים במרחק רב. עלות תיקוני הנזקים המיידיים הוערכה בכ-50 מיליון לירות שטרלינג, אך תוך זמן קצר התברר כי היא גבוהה יותר. עלות הביטוחים הסופית הייתה למעלה מ-400 מיליון שטרלינג, ובתי עסק רבים לא התאוששו מאובדן ההכנסה שנגרם להם. מרכז העיר עבר תהליך התחדשות מקיף בעקבות ההשקעות שלאחר הפיגוע ב-1996 ואירוח משחקי חבר העמים הבריטי בשנת 2002. מתחמים חדשים ומשופצים הפכו ליעדי קניות ובידור פופולריים, ומנצ'סטר ארנדייל הפך לקניון הגדול ביותר במדינה ששוכן במרכז עיר.
חלקים רבים של העיר, המתוארכים לשנות ה-60 ואילך, נהרסו או נבנו מחדש ועברו תהליך מודרניזציה תוך שימוש בזכוכית ופלדה. המפעלים הוותיקים הפכו לבתי מגורים מודרניים, באזור הולם (Hulme) הוצאו לפועל תוכניות חידוש מקיפות, וברחבי העיר פותחו דירות לופט במחירים גבוהים. מגדל ביטהאם, שבנייתו הסתיימה ב-2006, התנשא לגובה 169 מטרים ו-47 קומות, והוא הבניין הגבוה ביותר במדינה מחוץ ללונדון. 23 הקומות הראשונות משמשות את מלון הילטון המקומי, ו-24 העליונות מכילות את דירות המגורים. בינואר 2007 הוחלט להקים בעיר קזינו גדול ממדים, אך למרות האישור הראשוני בבית הנבחרים החליט בית הלורדים להתנגד לכך. היוזמה בוטלה, ופיצויים ניתנו לגורמים השונים שהיו מעורבים במהלך.
מאז תחילת המאה ה-21 נחשבת מנצ'סטר כעיר השנייה בממלכה המאוחדת על ידי גורמי עיתונות בינלאומיים, הציבור הבריטי ושרים בממשלת בריטניה. במשאל שערך ה-BBC ב-2007 הקדימה העיר את ברמינגהאם וליברפול בקטגוריית העיר השנייה באנגליה, אך גם בקטגוריית העיר השלישית. הקריטריונים להכללה בקטגוריה לא היו רשמיים או מוגדרים היטב. מנצ'סטר איננה העיר השנייה בגודלה מבחינת אוכלוסייה, אך נטען כי להיסטוריה ולתרבות שלה יש משקל רב יותר. אולם, תואר זה, שאיננו רשמי, מוחזק באופן לא רשמי על ידי ברמינגהאם מאז תחילת המאה ה-20.
ב-22 במאי 2017 אירע פיגוע התאבדות במנצ'סטר ארנה בתום הופעה של הזמרת אריאנה גרנדה, בו נהרגו 22 בני אדם ונפצעו למעלה מ-50. ארגון המדינה האיסלמית נטל אחריות לפיגוע.
גאוגרפיה
ימין|ממוזער|150px|מפת האזורים האורבניים של מנצ'סטר. הקו האדום מסמן את גבולות העיר.
מנצ'סטר נמצאת במרחק 257 קילומטרים צפונית-מערבית ללונדון, והיא שוכנת באזור דמוי קערה הגובל בצפון ובמזרח בהרי הפנינים, שהוא רכס הרים המשתרע לאורך צפון אנגליה, ובדרום במישור צ'שייר. מרכז העיר בנוי על הגדה המזרחית של הנהר אירוול, ליד נקודת המפגש שלו עם הנהרות מדלוק ואירק, וגובהו בין 35 ל-42 מטרים מעל גובה פני הים. נהר המרזי זורם דרך דרום העיר. רוב החלק הפנימי של העיר, ובעיקר באזור הדרומי, נמצא על אזור שטוח, וניתן לצפות בו מבניינים גבוהים ברחבי העיר וממרגלות הגבעות ואדמות הבור של הרי הפנינים, המתכסים לעיתים בשלג במהלך החורף. מאפייניה הגאוגרפיים של מנצ'סטר השפיעו רבות על התפתחותה המוקדמת כעיר התעשייה הראשונה בעולם. המאפיינים הם האקלים, קרבתה לנמל של ליברפול, זמינות אנרגיית מים מהנהרות העוברים לידה ובתוכה, ומאגרי הפחם הסמוכים.
השם מנצ'סטר, שניתן באופן רשמי רק לאזור המטרופוליטני של מנצ'סטר רבתי, משמש שטחים נרחבים יותר, בהם "אזור העיר מנצ'סטר", "עיירת הדואר מנצ'סטר" ו"אזור אגרת העומס מנצ'סטר רבתי". התחום העירוני שבמרכזו העיר מנצ'סטר משמש להגדרת שוקי הבתים, קשרים עסקיים, דפוסי הגעה למקום העבודה, אזורים מנהליים וכדומה. לפי הסוכנות לפיתוח כלכלי The Northern Way, האחראית על צמצום הפערים בין צפון אנגליה לשאר המדינה, התחום העירוני של מנצ'סטר כולל גם את הרבעים המטרופוליטניים סטוקפורט, טמסייד, טראפורד, בולטון, ברי, אולדהאם, ויגאן ורוצ'דייל, ביחד עם היי פיק (הנמצא מחוץ לאזור צפון מערב אנגליה), מזרח צ'שייר, מערב צ'שייר וצ'סטר וורינגטון.
לפי המשרד לסטטיסטיקות לאומיות מנצ'סטר היא היישוב המאוכלס ביותר באזור האורבני מנצ'סטר רבתי, שהוא אגד הערים השלישי בגודלו בממלכה המאוחדת. בעיר יש תערובת של אזורים אורבניים צפופי אוכלוסין ואזורי פרברים. היטון פארק, המשתרע על פני 2600 דונם, הוא השטח הציבורי הפתוח הגדול ביותר בעיר. בכל צדדיה גובלת העיר ביישובים גדולים, למעט קטע קטן לאורך הגבול הדרומי עם צ'שייר. הכבישים המהירים M60 ו-M56 חוצים את דרום העיר, דרך נורת'נדן ווייטנשו בהתאמה. מסילות רכבת כבדות מגיעות לכל הכיוונים בעיר, והתחנה העיקרית שלהן היא תחנת מנצ'סטר פיקדילי.
אקלים
האקלים השורר במנצ'סטר הוא אקלים ימי ממוזג, בדומה לרוב האיים הבריטיים, עם עונת קיץ קרירה ועונת חורף מתונה. לאורך רוב השנה יורדים משקעים, בדרך כלל בכמות לא גדולה. כמות הגשמים הממוצעת היורדת בעיר היא 806.6 מילימטרים לשנה, בהשוואה לממוצע לאומי של 1,125 מילימטרים. ממוצע ימי הגשם השנתי הוא 140.4, ובממלכה המאוחדת כולה הוא 154.4. אולם, רמת הלחות של העיר גבוהה יחסית, ובזכותה היו תנאים נוחים לייצור טקסטיל כיוון שהסיבים נטו פחות להישבר. בעיר יורד יחסית מעט שלג, בעיקר בגלל אפקט החימום של האזור האורבני. אולם, בגבעות הרי הפנינים ויער רוזנדייל, המקיפות את העיר מצד מזרח ומצד צפון, יורד יותר שלג, הגורם לעיתים לסגירת דרכים המובילות מהעיר.
אתרים ורחובות
שמאל|ממוזער|250px|מגדל ביטהאם
הבניינים במנצ'סטר מגוונים מבחינת סגנונם האדריכלי, הנע בין התקופה המודרנית לאדריכלות מודרנית. העיר מאופיינת בשימוש נרחב בלבנים אדומות, וחלק ניכר ממאפייני האדריכלות שלה קשורים להיותה מרכז סחר עולמי בכותנה בעבר. בסמוך למרכז העיר נמצאים מפעלי כותנה רבים, חלקם נותרו כפי שהיו בעת סגירתם וחלקם הפכו לבתי מגורים ובנייני משרדים. בית עיריית מנצ'סטר, השוכן בכיכר אלברט, נבנה בסגנון התחייה הגותית ונחשב לאחד המבנים הוויקטוריאניים החשובים ביותר באנגליה. הוא שימש בסרטים כאתר צילומים חלופי לארמון וסטמינסטר, בו חל איסור לצלם. במנצ'סטר יש מספר גורדי שחקים שנבנו בשנות ה-60 ובשנות ה-70, שהגדול מביניהם היה מגדל CIS בתחנת ויקטוריה עד שמגדל ביטהאם הושלם ב-2006; בניין זה הוא דוגמה לגורדי שחקים מודרניים, והוא כולל מלון הילטון, מסעדה, ודירות מגורים. עם השלמתו הוא היה לאחד הבניינים הגבוהים ביותר בממלכה המאוחדת מחוץ ללונדון, אם כי בתחילת 2008 החלה בנייתו של מגדל פיקדילי מאחורי תחנת מנצ'סטר פיקדילי.
פארק היטון זוכה הפרסים שוכן בצפון העיר ומשתרע על פני 610 אקרים, ובשל כך נחשב לאחד הפארקים העירוניים הגדולים ביותר באירופה. בעיר יש בסך הכל 135 פארקים, גנים ואזורים ציבוריים פתוחים. המונומנטים הציבוריים העיקריים של מנצ'סטר נמצאים בשתי כיכרות גדולות. בכיכר אלברט נמצאים מונומנטים לנסיך אלברט, הבישוף ג'יימס פרייזר, הבנקאי והפילנתרופ המקומי אוליבר הייווד, ויליאם גלאדסטון וג'ון ברייט. בגני פיקדילי יש מונומנטים לזכר המלכה ויקטוריה, רוברט פיל, ג'יימס ואט והדוכס מוולינגטון. האנדרטה שבכיכר סנט פיטר היא מצבת הזיכרון הראשי לזכר בני העיר שנהרגו במלחמות. מצבת הזיכרון לאלן טיורינג בגני ויטוורת' מנציחה את תפקידו כאחד ממניחי יסודות מדעי המחשב. פסלו של אברהם לינקולן בכיכר לינקולן מנציח את התפקיד של לנקשייר ברעב הכותנה ובמלחמת האזרחים האמריקנית שנערכה בשנים 1861–1865.
אחת הדרכים הוותיקות ביותר בעיר היא רחוב מרקט, שבעבר נקראה מרקט סטיד ליין. רוב מתאר הדרך הימי-ביניימי מסביב לכיכר השוק המקורית הוסר במסגרת הפיתוח מחדש שהתרחש בשנות ה-70, ורחובות עתיקים כגון סמית'י דור נעלמו. אחד הרחובות העתיקים ששרדו הוא לונג מילגייט, שהוביל מהכיכר לכיוון צפון. רחוב ויטוורת' הוא דרך רחבה מהמאה ה-19, המשתרע מדינסגייט ללונדון רואד, ורובו מקביל לתעלת רוצ'דייל. הרחוב חותך את רחובות הנסיכה, צ'פסטו ואלביון. הוא מתוחם על ידי בנייני לבנים גדולים, שבעבר היו מחסנים וכיום משמשים בעיקר למגורים. רחוב מוזלי מקביל לרחובות פורטלנד, ויטוורת' ודינסגייט, והוא משתרע בין גני פיקדילי לכיכר סנט פיטר. הרחוב סגור לרוב כלי התחבורה, למעט המסילות של חברת מנצ'סטר מטרו-לינק. רחוב קורפוריישן הוא תוספת ויקטוריאנית למתאר הרחובות העירוני. רחוב זה חצה בעת בנייתו מספר שכונות עוני בדרך לרחוב מרקט, והיה הדרך הראשית שחיברה בין רחוב קרוס (וכיכר אלברט החדשה באותה תקופה) והדרכים השונות שבצפון העיר. רחוב וילמסלו, הנמצא דרומית-מזרחית למרכז העיר, הוא מרכז חיי הסטודנטים במנצ'סטר.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|בית האופרה
שמאל|ממוזער|250px|גלריית האמנות ברחוב מוסלי
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון המדע והתעשייה
מוזיקה
להקות רבות החלו את דרכן במנצ'סטר ובהן הסמית'ס, באזקוקס, ג'וי דיוויז'ן והיורשת שלה ניו אורדר, ואואזיס. היא הייתה גם מקום צמיחתן של להקות אינדי רוק ידועות כגון הסטון רוזס. להקות אלה החלו את דרכן בסצנה המוזיקלית המכונה "מדצ'סטר", שהתרכזה סביב מועדון הלילה הידוע "דה האסיינדה" ופותחה על ידי טוני וילסון שייסד את הלייבל פקטורי רקורקדס. הזמרים איאן בראון (הסטון רוזס) ומוריסי (הסמית'ס) החלו גם בקריירות סולו. להקות ידועות נוספות שמוצאן או מקום פעילותן העיקרי הוא מנצ'סטר הן טייק ד'את, סימפלי רד, הוורב, ההוליס, מתבודדי הרמן והבי ג'יז, שאמנם קשורים לאוסטרליה, אך גדלו בצ'ורלטון.
אולם ההופעות הראשי של מוזיקת הפופ בעיר הוא המנצ'סטר איבנינג ניוז ארנה, השוכן ליד תחנת ויקטוריה, המכיל למעלה מ-21,000 מקומות. האולם הוא הגדול ביותר מסוגו באירופה, ובשנת 2001 נבחר לאולם השנה על ידי אתר האינטרנט Pollstar. אולמות ידועים נוספים הם מנצ'סטר אפולו ומנצ'סטר אקדמי.
למנצ'סטר יש שלוש תזמורות, והן: תזמורת האלה, הקאמרטה של מנצ'סטר והתזמורת הפילהרמונית של ה-BBC. העיר היא גם מרכז ללימודים מוזיקליים, הנערכים במכללה המלכותית הצפונית למוזיקה ובבית הספר צ'טהאם למוזיקה. אולם ההופעות הראשי עבור מוזיקה קלאסית היה הפרי טרייד הול ברחוב פיטר, שפעל עד שנת 1996. באותה השנה נפתח הברידג'ווטר הול ובו 2,500 מקומות ישיבה.
מנצ'סטר ידועה גם בזכות הפעילות המקומית של תיאטרון, אופרה וריקודים, והיא מקום משכנם של מספר אתרי הופעות גדולים כגון בית האופרה של מנצ'סטר המארח סיבובי הופעות גדולים והפקות של הווסט אנד, תיאטרון פאלאס, והרויאל אקסצ'יינג'.
מוזיאונים וגלריות
מוזיאונים אחדים במנצ'סטר מוקדשים להנצחת ההיסטוריה שלה בתקופה הרומית, המורשת התעשייתית ותפקידה במהפכה התעשייתית, תעשיית הטקסטיל, תנועת האיגודים המקצועיים, זכות בחירה לנשים וכדורגל. באזור קאסלפילד שוכן מוצב רומי מתקופת ממוקיום, הפתוח לציבור. מוזיאון המדע והתעשייה, השוכן במבנה שבו הייתה תחנת הרכבת ליברפול רוד, מכיל אוסף גדול של קטרי קיטור, מכונות תעשייתיות וכלי טיס. מוזיאון התחבורה מכיל אוסף של אוטובוסים וחשמליות. מוזיאון המלחמה האימפריאלי הצפוני שוכן בסלפורד קוואייס, הנמצא ברובע המטרופוליטני טראפורד. מוזיאון מנצ'סטר נפתח בשנות ה-80 של המאה ה-19, והוא ידוע באוספי האגיפטולוגיה וההיסטוריה של הטבע המוצגים בו.
גלריית האמנות מנצ'סטר, הנמצאת בבעלות מועצת העיר, שוכנת ברחוב מוסלי ומכילה תצוגת קבע של אוסף ציורים מאירופה, ואת אחד מאוספי הציורים הפרה-רפאליטים הידועים ביותר במדינה. בדרום העיר נמצאת גלריית ויטוורת' לאמנות, המכילה תצוגות של אמנות מודרנית, פסלים וטקסטיל. מוזיאונים ואתרי תערוכות נוספים הם הקורנרהאוס, מרכז אורביס, גלריית התחפושות של מנצ'סטר בפארק פלאט פילדס, מוזיאון ההיסטוריה האנושית, מוזיאון מנצ'סטר יונייטד באצטדיון אולד טראפורד והמוזיאון היהודי של מנצ'סטר.
ספרות
במאה ה-19 הופיעה מנצ'סטר במספר יצירות ספרותיות שהדגישו את השינויים שהביאה התעשייה לבריטניה. בין היצירות הללו ניתן למנות את "מרי ברטון" של אליזבת גאסקל ו-The Condition of the Working Class in England in 1844 של פרידריך אנגלס, שנכתב בעת שהסופר עבד והתגורר בעיר. ישנה גם טענה ולפיה צ'ארלס דיקנס ביסס את הרומן שלו "זמנים קשים" על מה שאירע במנצ'סטר, אך אף על פי שהספר מבוסס באופן חלקי על פרסטון ניתן להבחין בהשפעת ידידתו אליזבת גאסקל.
אנתוני ברג'ס, מחבר הספר "תפוז מכני", נולד והתחנך במנצ'סטר. Little Wilson and Big God, החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, מכיל תיאור מפורט של חייו במנצ'סטר בין 1917 ל-1940.
חיי הלילה
כלכלת חיי הלילה של מנצ'סטר התרחבה משמעותית מאז שנת 1993, אז החלו מבשלות להשקיע בברים, פאבים ומועדונים, ונעזרו גם בתמיכה פעילה של הרשויות המקומיות. במרכז העיר יש כ-500 ברים הפועלים ברישיון, המסוגלים להכיל כרבע מיליון מבקרים, כשהממוצע בסוף שבוע רגיל הוא בין 110,000 ל-130,000 לקוחות. כלכלת חיי הלילה מניבה רווחים של כ-100 מיליון לירות שטרלינג לשנה, והיא מספקת כ-12,000 מקומות עבודה.
סצנת המדצ'סטר של שנות ה-80, שבה צמחו להקות כגון הסטון רוזס, הייתה מבוססת בעיקר באזור המועדון האסיינדה והונצחה בסרט הקולנוע 24 Hour Party People, שהופיע בפסטיבל קאן. מועדונים רבים סבלו מנחת זרועו של הפשע המאורגן באותה תקופה; הסופר והמוזיקאי דייב האסלאם תיאר מועדון שבו הצוות היה כה מפוחד עד שהסכים לתת בחינם מזון ומשקאות, ואף התנהל בו סחר בסמים. מנצ'סטר ידועה גם בתרבות הבארים שלה המבוססת בדינסגייט ובקאסלפילד, בהם יש בארים רבים עצמאיים או בארים המשתייכים לרשת כלשהי.
השכלה
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לאולם ויטוורת' שבקמפוס אוניברסיטת מנצ'סטר
מכללות ואוניברסיטאות
במנצ'סטר יש שתי אוניברסיטאות. אוניברסיטת מנצ'סטר היא האוניברסיטה הגדולה ביותר בממלכה המאוחדת שלא מורכבת ממכללות, נכון לינואר 2007. האוניברסיטה הוקמה בשנת 2004 עם מיזוגן של אוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר והמכון למדע וטכנולוגיה של אוניברסיטת מנצ'סטר. האוניברסיטה המטרופוליטנית של מנצ'סטר הוקמה עם איחודן של שלוש מכללות ב-1970, שנקראו ביחד "המוסד הפוליטכני". היא קיבלה הכרה כאוניברסיטה ב-1992, ובאותה שנה סופחה אליה מכללת קרו ואלסאגר לחינוך גבוה, ששכנה בדרום צ'שייר.
שתי האוניברסיטאות, ביחד עם המכללה המלכותית הצפונית למוזיקה, שוכנות ברחוב אוקספורד שבצד הדרומי של מרכז העיר, הנחשב לאזור החינוך הגבוה האורבני הגדול ביותר באירופה. מספר הסטודנטים הכולל הלומד בשלושת המוסדות הוא 73,360, אם כי 6,000 מתוכם לומדים בקמפוסים שבקרו ואלסאגר. מלבד המוסדות הללו ניתן למצוא בעיר גם את קמפוס אוניברסיטת סלפורד, השוכן במרחק 2.4 קילומטרים מערבית למרכז העיר.
חינוך
אחד מבתי הספר הידועים ביותר במנצ'סטר הוא בית הספר העל-עממי מנצ'סטר (Manchester Grammar School), שנוסד ב-1515 כבית ספר חופשי לדקדוק ליד האתר שבו שוכנת כיום הקתדרלה, וב-1931 הועבר לאולד הול ליין שבדרום העיר על מנת להתמודד עם מספר התלמידים הגדול. בתקופה שלאחר המלחמה הוא היה בית ספר לדקדוק במימון ישיר, כלומר במימון חלקי של המדינה, אך קיבל בחזרה את מעמדו העצמאי לאחר ביטול מערכת המענקים הישירים ב-1976. הקמפוס הקודם שלו משמש כיום את בית הספר צ'טהאם למוזיקה. ליד בית ספר העל-עממי נמצאים שלושה בתי ספר נוספים: בית הספר העל-ממלכתי על שם ויליאם האלם, בית הספר לבנות ויתינגטון ובית הספר התיכון לבנות מנצ'סטר, שנוסדו בשלהי המאה ה-19.
בסך הכל יש במנצ'סטר 128 בתי ספר יסודיים, 18 בתי ספר על-יסודיים ו-13 בתי ספר מיוחדים (מיועדים עבור חינוך מיוחד, נכים וכדומה).
ספורט
שמאל|ממוזער|250px|אצטדיון האולד טראפורד
מנצ'סטר ידועה כעיר בעלת מסורת ספורטיבית ארוכת שנים. שני מועדוני כדורגל מהפרמיירליג, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי, נושאים את שם העיר. מנצ'סטר יונייטד היא אחת הקבוצות המצליחות ביותר בתולדות הכדורגל אנגלי, והיא זכתה באליפויות הליגה האנגלית, גביע ה-FA, גביע הליגה ובליגת האלופות. היא זוכה גם לאהדה רבה מחוץ לגבולות הממלכה המאוחדת. למנצ'סטר סיטי יש פחות תארים, אך כיום היא אחד המועדונים העשירים ביותר בעולם בזכות אילי ההון שרכשו אותה.
אצטדיון הבית של מנצ'סטר סיטי הוא אצטדיון סיטי אוף מנצ'סטר, המכיל כ-48,000 מקומות. אצטדיון אולד טראפורד, בו נערכים משחקי הבית של מנצ'סטר יונייטד, הוא אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בממלכה המאוחדת, ותכולתו היא כ-76,000 מקומות. אצטדיון זה נמצא במרחק קצר מחוץ לעיר, ברובע טראפורד. בשנת 2003 הוא היה לאצטדיון הכדורגל היחיד במדינה ששייך למועדון ואירח את גמר ליגת האלופות. מלבד אירועי הכדורגל נערך באצטדיון גם משחק הגמר של הרוגבי ליגה המקומית. מגרש הבית של מועדון הקריקט המחוזי לנקשייר נמצא גם כן בטראפורד.
אצטדיון הסיטי אוף מנצ'סטר נבנה עבור משחקי חבר העמים הבריטי 2002. לאחר המשחקים פורק מבנה זמני בקצה הצפוני, והחלה בנייתו של מבנה קבוע המתאים לשאר חלקי האצטדיון. תכולת האצטדיון במשחקים הייתה כ-38,000 צופים, אך היא הוגדלה לקראת הגעתה של מנצ'סטר סיטי ב-2003, והתכולה הרשמית נכון לאפריל 2008 הייתה 47,726 צופים. האצטדיון אירח את גמר גביע אופ"א 2008.
האצטדיון הקודם של מנצ'סטר סיטי, מיין רואד, איננו קיים יותר, אך למרות זאת הוא זכה לארח מספר אבני דרך בכדורגל האנגלי. ציוני הדרך הללו הם משחק מוקדמות המונדיאל הראשון שנערך על אדמת אנגליה (1949), מספר הצופים הגבוה ביותר בליגה (83,260 במשחק בין מנצ'סטר יונייטד לארסנל ב-1948), ומספר הצופים הגבוה ביותר במשחק שאיננו בליגה (84,569 במשחק גביע ה-FA ב-1934, בו התמודדו מנצ'סטר סיטי וסטוק סיטי).
לקראת משחקי חבר העמים נבנו במנצ'סטר מתקנים מקצועיים נוספים, בנוסף לאצטדיון הכדורגל, והם מרכז הסקווש הלאומי, שאירח את אליפות העולם ב-2008, ומרכז הספורט הימי. מנצ'סטר התמודדה פעמיים על אירוח המשחקים האולימפיים, אך הפסידה לאטלנטה ב-1996 ולסידני ב-2000. בשנת 2008 אירחה העיר את גמר אליפות העולם לאופני מסלול בפעם השלישית בתולדותיה. מתקני ספורט אחדים ברחבי העיר שימשו כמתקני אימון עבור האתלטים שהתכוננו לאולימפיאדת לונדון ב-2012. המנצ'סטר איבנינג ניוז ארנה אירח ב-2008 את אליפות העולם בשחייה של פדרציית השחייה הבינלאומית.
ממשל
שמאל|ממוזער|250px|בית מועצת העיר
מנצ'סטר מיוצגת בשתי רמות של ממשל: מועצת העיר מנצ'סטר (שלטון מקומי), הפרלמנט הבריטי (שלטון לאומי). מועצת העיר של מנצ'סטר היא הגוף המנהל את העיר ברמה המקומית. היא מורכבת מ-96 חברים, שלושה עבור כל מחוז בחירה. מפלגת הלייבור היא המפלגה הדומיננטית במועצה. מועצת מחוז מנצ'סטר רבתי בוטלה ב-1986, כך שמועצת העיר היא בפועל רשות אוניטרית. מנצ'סטר חברה בארגון ערי הליבה של אנגליה (English Core Cities Group) מאז 1995, המשמש בין השאר לקידום המעמד החברתי, תרבותי וכלכלי של העיר ברחבי העולם.
העיירה מנצ'סטר קיבלה את הצ'ארטר המכיר בה אופן רשמי מידי תומאס גרלי (Thomas Grelley) ב-1301, אך איבדה אותו ב-1359 בעקבות פסיקה של בית משפט. עד המאה ה-19 טופלו ענייני הממשל המקומי על ידי בית משפט מנוריאליסטי, שנערך לאחרונה ב-1846. העיירה מנצ'סטר שכנה מזה שנים רבות בתוך הגבולות ההיסטוריים של מחוז לנקשייר. פבסנר כתב כי "סטרטפורד וסלפורד [השכנות] אינן יחידה אחת מבחינה ניהולית, ומנצ'סטר היא אחת האנומליות המרתקות ביותר באנגליה". נאמר כי רק בגלל טעות של ברון נורמני נוצרה ההפרדה בין מנצ'סטר לסלפורד. כתוצאה מהפרדה זו הפכה סלפורד למושב השיפוטי של סלפורדשייר, שכללה את הקהילה העתיקה של מנצ'סטר. מאוחר יותר הקימה מנצ'סטר את איגוד חוק העניים בשם מנצ'סטר. ב-1792 מונו נציבים - שנודעו כנציבי פיקוח - לצורך שיפור מצב החברה בעיר. ב-1838 ניתן לעיר מעמד מחודש של רובע, והיא הורכבה מבסוויק, צ'יטהאם היל, צ'ורלטון-על-מדלוק והאלם. ב-1846 החליפה מועצת הרובע את נציבי הפיקוח. ב-1853 קיבלה מנצ'סטר מעמד של עיר בממלכה המאוחדת.
ב-1885 סופחו למנצ'סטר היישובים ברדפורד, הארפרפיי, ראסהולם וחלקים ממוס סייד וויתינגטון. ב-1889 הפכה העיר לרובע המחוזי של מנצ'סטר, הופרדה מלנקשייר מבחינה מנהלית, ולפיכך יצאה משטח השיפוט של מועצת מחוז לנקשייר. בין 1890 ל-1933 סופחו לעיר שטחים נוספים מלנקשייר. ב-1931 סופחו לעיר מספר קהילות אזרחיות ששכנו דרומית למרזי בצ'שייר. ב-1974, לאחר קבלת חוק הממשל המקומי 1972, הפכה מנצ'סטר לאזור מטרופוליטני במחוז המטרופוליטני מנצ'סטר רבתי. באותה שנה סופחה לעיר רינגוויי, העיירה שבה שוכן נמל התעופה מנצ'סטר.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|גרף המשווה בין אוכלוסיית מנצ'סטר לאוכלוסיית רבעים עירוניים אחרים במנצ'סטר רבתי (1801 - 2001)
במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2001 נמנו בעיר 392,819 תושבים, מספר המהווה ירידה בשיעור 9.2% בהשוואה למפקד של 1991. כ-83,000 תושבים היו מתחת לגיל 16, 285,000 בגילאים 16 עד 74, ו-25,000 בני 75 ומעלה. 75.9% מתושבי מנצ'סטר טענו כי הם נולדו בממלכה המאוחדת. מנצ'סטר היא העיר עם אחוז האבטלה השני בגודלו במדינה, ואחת הסיבות שניתנו לכך כהסבר הייתה אחוז הסטודנטים הגבוה מתוך כלל אוכלוסייה. בדו"ח משנת 2007 נכתב כי 60% מתושבי מנצ'סטר מתגוררים בחלק מהאזורים העניים ביותר של הממלכה. הערכות אמצע השנה של 2006 הצביעו על כך שאוכלוסיית הרובע המטרופוליטני של מנצ'סטר הייתה 452,000 תושבים, ובכך היא הייתה לעיר המאוכלסת ביותר בצפון מערב אנגליה. אוכלוסיית העיר החלה לגדול במהירות רק בתקופה הוויקטוריאנית, והגיעה לשיא של 766,311 ב-1931. לאחר שיא זה החלה ירידה מהירה בגודל האוכלוסייה, ונטען כי הסיבות לכך הן ההתחדשות העירונית והבנייה המוגברת של בתי שיכונים על ידי מועצת העיר לאחר מלחמת העולם השנייה.
תושבי העיר מגוונים מבחינת השתייכותם הדתית. ב-2021, 47% מהתושבים היו נוצרים, 30% ללא דת, 13% מוסלמים ו-12% יהודים. הקהילה היהודית מונה 55,000 חברים, והיא השנייה בגודלה בממלכה לאחר זו של לונדון. ב-1874 הוקם בעיר בית הכנסת הספרדי-פורטוגלי, וב-1984 נפתח בו המוזיאון היהודי של מנצ'סטר, המתעד את תולדות הקהילה בעיר מסוף המאה ה-18.
מנצ'סטר היא העיר המגוונת ביותר מבחינה אתנית במנצ'סטר רבתי, והיא מדורגת במקום ה-34 באנגליה. באומדני אוכלוסייה שנערכו ב-2005 דיווחו 77.6% על היותם "לבנים". 71.0% מתוכם הם בריטים, 3.0% ממוצא אירי ו-3.6% לבנים אחרים. 3.2% מאוכלוסיית העיר היא ממוצא מעורב. 10.3% מתושבי העיר הם ממוצא דרום אסייתי, כשהקבוצות העיקריות מביניהן הן 2.3% הודים ו-5.8% פקיסטנים. 5.2% מתושבי העיר הם שחורים, מתוכם 2.0% ממוצא קריבי ו-2.7% ממוצא אפריקני. 2.3% מתושבי העיר הם ממוצא סיני, ו-1.4% מקבוצות אתניות אחרות. הפסטיבל האירי של מנצ'סטר, הכולל את צעדת יום פטריק הקדוש, הוא אחד מהגדולים ביותר באירופה. בעיר יש גם רובע צ'יינהטאון גדול, וסטודנטים סינים רבים מגיעים לעיר על מנת ללמוד באוניברסיטאות שלה.
לפי אומדן האוכלוסייה של 2005, שיעור הפשיעה בעיר גבוה בהשוואה לממוצע הלאומי. חלקים מהעיר הושפעו לרעה מתהליך העיור המהיר שלה, שגרם בין השאר לשיעור פשיעה גבוה באזורים שונים כגון מוס סייד ווייטנשו. מספר הגנבות מתוך עבירות הקשורות לכלי רכב וגנבות כלי רכב לכל 1,000 תושבים היה 25.5 ו-8.9, בהשוואה לממוצע הלאומי של 7.6 ו-2.9 בהתאמה. מספר עבירות המין היה 1.9, והממוצע הלאומי היה 0.9. הממוצע הלאומי של עבירות אלימות נגד אדם אחר היה 32.7, כמעט פי שניים מהממוצע הלאומי שהיה 16.7. המספרים ששימשו להכנת סטטיסטיקת הפשיעה נאספו במהלך השנה הפיננסית 2006/2007. עם זאת, מצב הפשיעה השתפר מאוד ביחס לשנות ה-90, כשהעיר כונתה Gunchester.
באזור האורבני הגדול של מנצ'סטר נספרו 2,539,100 תושבים בשנת 2004. מלבד העיר עצמה כולל האזור גם את שאר מחוז מנצ'סטר רבתי. אזור זה הוא השני בגודלו בממלכה המאוחדת, לאחר זה של לונדון.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|תחנת מנצ'סטר פיקדילי
ימין|ממוזער|250px|רכבת קלה של מנצ'סטר מטרו-לינק
נמל התעופה מנצ'סטר הוא נמל התעופה העיקרי המשרת את העיר ואת צפון מערב אנגליה. הנמל הוא העמוס ביותר מבחינת מספר נוסעים במדינה למעט לונדון, ובשנת 2008 עברו בו כ-21 מיליון נוסעים. קווי התעופה היוצאים מהנמל מגיעים ליעדים רבים באירופה, בצפון אמריקה, באיים הקריביים, באפריקה, במזרח התיכון ובאסיה, ומספרם הכולל עולה על מספר הקווים היוצאים מלונדון הית'רו). מסלול טיסה שני נפתח ב-2001, ובטרמינל בוצעו מספר שיפורים. מספר הנוסעים נשאר קבוע פחות או יותר מאז 2005.
במנצ'סטר יש תחבורת רכבות מסועפת. מסילת ליברפול-מנצ'סטר הייתה המסילה הראשונה בעולם ששירתה נוסעים. תחנת מנצ'סטר פיקדילי הייתה בעלת מספר הנוסעים הגדול ביותר מחוץ ללונדון ב-2005 וב-2006. מפעיל הרכבות המקומי, נורת'רן רייל, פועל גם ברחבי צפון אנגליה. במנצ'סטר רבתי יש רשת מסועפת של מסילות כפריות, ושתי תחנות ראשיות. מרכז העיר מנצ'סטר מקבל שירותי תחבורה מתריסר חניוני חנה וסע. באוקטובר 2007 הודיעה הממשלה על התחלת מחקר ישימות בסוגיית הגדלת התכולה של תחנת פיקדילי, והפיכת מנצ'סטר למרכז תחבורת הרכבות של הצפון.
ב-1992 נפתחה חברת מנצ'סטר מטרו-לינק, ובכך הפכה העיר לראשונה במדינה שבה יש מערכת מודרנית של רכבת קלה. המערכת הנוכחית מבוססת על מסילות ישנות שהוסבו לשימוש הרכבת הקלה, והיא חוצה את מרכז העיר באמצעות קווים העוברים במרכז הרחוב. הרשת משתרעת בסך הכל לאורך 37 קילומטרים, והיא כוללת 37 תחנות וחמש נקודות עצירה במרכז העיר.
בעיר יש את אחת מרשתות האוטובוסים הנרחבות ביותר במדינה מחוץ ללונדון, ובסך הכל יש במחוז כולו למעלה מ-50 חברות שבסיסן במנצ'סטר. לפני תהליך הדה-רגולציה של 1986 הופעלו כל האוטובוסים בעיר על ידי שתי חברות בלבד. לאחר מכן נשלטה מערכת התחבורה על ידי חברת GM Buses, שנמכרה ופוצלה ל-GM Buses הצפונית ו-GM Buses הדרומית, שנרכשו בתורן על ידי פירסט מנצ'סטר וסטייג'קואץ' מנצ'סטר בהתאמה. פירסט מנצ'סטר מפעילה גם שלושה קווי תחבורה ציבורית חינמיים הנקראים מטרושאטל, המובילים נוסעים ברחבי האזורים העסקיים של העיר.
רשת תעלות גדולה היא שריד לתחבורת המהפכה התעשייתית, וכיום היא משמשת בעיקר למטרות פנאי. תעלת הספינות של מנצ'סטר עדיין פעילה, אך התנועה במעלה הזרם איננה רבה.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לצ'יינהטאון
כלכלת מנצ'סטר היא בין הגדולות ביותר בממלכה המאוחדת. העיר שוכנת בצפון-מערב אנגליה, בלב אחד האזורים המטרופוליטניים הגדולים ביותר באירופה, דבר שתרם להפיכתה למרכז עסקים ומסחר גדול. מנצ'סטר הייתה בחזית המהפכה התעשייתית במאה ה-19, והפכה למרכז מוביל בתחום ייצור הטקסטיל.
כלכלת העיר מבוססת כיום על מגזרי מתן שירותים, ובשנת 2007 היא גדלה בקצב המהיר ביותר במדינה, כשגודל השקעות הפנים (inward investment) שני רק לזה של לונדון. בדו"ח Manchester’s State of the City Report מצוין כי הפעילויות העיקריות בכלכלת העיר הן שירותים פיננסיים ומקצועיים, תעשיות מדעי החיים, ייצור, תרבות ואמצעי תקשורת, ותקשורת. ב-2007 וב-2008 דורגה העיר במקום השני בטיבו לעשיית עסקים במדינה, ובשנת 2009 במקום השלישי במדינה וה-16 באירופה כולה.
כיום מנצ'סטר היא מרכז אמנויות, תקשורת, חינוך גבוה ומסחר, ובדומה ללונדון היא מרכז גדול גם בתחום המשפט ובתחום הפיננסים. במשאל שנערך בשנת 2006 דורגה העיר במקום השני ברשימת הערים בממלכה המאוחדת שבהן ניתן למצוא בקלות בית עסק, לאחר לונדון, ובמקום ה-14 באירופה. בדו"ח שהוזמן על ידי שותפות מנצ'סטר והתפרסם בשנת 2007 נכתב כי מנצ'סטר היא העיר בעלת שיעור הצמיחה הגבוה ביותר מבחינה כלכלית. היא דורגה גם במקום השלישי במדינה מבחינת מספר התיירים הזרים המבקרים בה. מנצ'סטר אירחה את משחקי חבר העמים הבריטי בשנת 2002, דבר שגרם לחיזוק כלכלתה, ושניים ממוסדות הספורט הבולטים שלה הן קבוצות הפוטבול ליג, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי, המהוות נקודת משיכה לתיירים רבים.
שוק המשרדים של מנצ'סטר הוא השני בגודלו בממלכה מחוץ ללונדון. מחוז מנצ'סטר רבתי מניב למעלה מ-42 מיליארד לירות שטרלינג מהערך המוסף הגולמי של המדינה כולה, והוא מדורג במקום השלישי מבין מחוזות אנגליה ולפני ויילס או צפון מזרח אנגליה. מנצ'סטר היא מרכז לעסקים המספקים שירותים לשווקים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים. היא אחד מהמרכזים הפיננסיים הגדולים ביותר באירופה, ובסך הכל יש בה למעלה מ-15,000 עובדים בתחום הבנקאות ולמעלה מ-60 מוסדות בנקאיים. The Co-operative Group, הקואופרטיב בבעלות הלקוחות הגדול ביותר בעולם, הקים את משרדיו הראשיים במנצ'סטר, והוא אחד המעסיקים הגדולים ביותר בעיר.
מנצ'סטר היא המרכז המסחרי, החינוכי והתרבותי של צפון מערב אנגליה, והיא נחשבת כאזור הקמעונאות השלישי בגודלו במדינה לפי נפח מכירות. בעיר יש מספר קניונים, בהם מנצ'סטר ארנדייל שהוא הקניון הפנים עירוני הגדול ביותר במדינה. מרכז העסקים הראשי של העיר נמצא בעיקר סביב הרחובות מוסלי, דינסגייט, קינג ופיקדילי. מתחם ספינינגפילדס הוקם בעלות של כ-1.5 מיליארד לירות שטרלינג, והוא הרחיב את מרכז העסקים לכיוון מערב מדינסגייט.
תקשורת
שמאל|ממוזער|235px|משרדי המנצ'סטר איבנינג ניוז
משרדיה הראשיים של זכיינית הטלוויזיה גרנדה שוכנים ברחוב קוואיי שבאזור קאסלפילד. גרנדה מפיקה את אופרת הסבון הוותיקה ביותר בעולם, Coronation Street, המשודרת חמש פעמים בשבוע בערוץ ITV1. תוכניות האקטואליה המקומיות של צפון-מערב אנגליה מופקות בדרך כלל במנצ'סטר.
מנצ'סטר, לונדון ובריסטול הן שלושה מהמרכזים הראשיים של ה-BBC באנגליה. בניו ברואדקסטינג האוס שברחוב אוקספורד, דרומית למרכז העיר, מופקות סדרות טלוויזיה רבות כגון הגרסה האנגלית והמקורית של "מקבילית המוחות". ה-BBC מתכננת להעביר אנשי צוות ומתקנים רבים מלונדון למרכז המדיה שבסלפורד קוואייס. תחנת ה-BBC המקומית מפיקה את רוב התכנים הקשורים לחדשות המקומיות, והיא זמינה גם לאזורים אחרים בממלכה.
מנצ'סטר קולטת שידורי רדיו מ-69 תחנות המשדרות בשיטת FM, ו-32 תחנות המשדרות בשיטת AM. שתי האוניברסיטאות המקומיות מפעילות תחנות רדיו סטודנטים. רשת הרדיו הקהילתי מנוהלת על ידי רדיו רגן (Radio Regen), המפעילה תחנות המכסות את הקהילות שבדרום העיר.
לאורך השנים הופיעה מנצ'סטר בסרטי קולנוע רבים. אחת לשנה נערך בעיר פסטיבל הסרטים הבינלאומי של מנצ'סטר, ובעבר היא אירחה את פסטיבל הסרטים של חבר העמים הבריטי.
העיתון "הגרדיאן" נוסד במנצ'סטר ב-1821 בשם "המנצ'סטר גרדיאן". משרדיו הראשיים עדיין שוכנים בעיר, אך ב-1964 הועברו חלקים רבים מהמחלקות התפעוליות שלו ללונדון. העיתון המקומי, מנצ'סטר איבנינג ניוז, הוא אחד מעיתוני הערב הנפוצים ביותר במדינה. הוא מחולק בחינם במרכז העיר, ותמורת תשלום בפרברים. הוא נמכר בכל שעות היום, בניגוד לעולה משמו. המהדורה הצפון-מערבית של החינמון "מטרו" מחולקת בתחנות העצירה של המטרו-לינק, בתחנות רכבת ובמקומות הומי אדם אחרים. במשך שנים רבות החזיקו רוב העיתונים הלאומיים משרדים במנצ'סטר: דיילי טלגרף, דיילי אקספרס, דיילי מייל, דיילי מירור, והסאן. בשיא פריחת מגזר העיתונאות בעיר הועסקו בה למעלה מ-1,500 עיתונאים, אך בשנות ה-80 החלו עיתונים רבים להוציא את משרדיהם מהעיר, וכיום "רחוב פליט השני" לא קיים עוד.
ערים תאומות ונציגויות זרות
למנצ'סטר יש הסכמי ערים תאומות, או "הסכמי ידידות", עם מספר מקומות. העיר טמפרה שבפינלנד ידועה בכינוי "מנצ'סטר של פינלנד", אף על פי שבין הערים אין כל קשר רשמי. באופן דומה מכונה אחמדאבאד שבהודו "מנצ'סטר של המזרח", בזכות היותה מרכז חשוב בתעשיית הטקסטיל האזורית.
מדינה עיר מחוז/אזורהברית המקורית הייתה עם תאריך ניקרגואה
בילווי
25px האזור האוטונומי אטלנטיקו נורטה העיר מנצ'סטר גרמניה
25px קמניץ
25px| סקסוניה העיר מנצ'סטר 1983 ספרד
25px| קורדובה
25px| אנדלוסיה העיר מנצ'סטר ישראל
25px| רחובות
מחוז המרכז הרובע המחוזי מנצ'סטר רוסיה
25px| סנקט פטרבורג
25px סנקט פטרבורג הרובע המחוזי מנצ'סטר 1962 הרפובליקה העממית של סין
ווהאן
חוביי העיר מנצ'סטר 1986 פקיסטן
25px פייסלאבאד
פנג'אב העיר מנצ'סטר 1997 ארצות הברית
25px| לוס אנג'לס
25px קליפורניה העיר מנצ'סטר 2009
במנצ'סטר שוכנים קונסולים דיפלומטיים רבים. הרחבת קשרי הסחר הבינלאומי במהפכה התעשייתית הובילה להגעת ראשוני הקונסולים בשנות ה-20 של המאה ה-19, ומאז אותה תקופה קבעו את מקומם בעיר למעלה מ-800 נציגים מרחבי העולם. היא משמשת גם כמרכז השירותים הקונסולריים של מרבית צפון אנגליה. הנציגויות הזרות הן:
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של מועצת העיר
אתר התיירות הרשמי של מנצ'סטר
מנצ'סטר, באתר BBC
ורד זרצקי, לא רק כדורגל: חרשנו את מנצ'סטר וחזרנו עם שלל המלצות, באתר ynet, 2 ביולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:אנגליה: ערים
קטגוריה:צפון-מערב אנגליה: ערים
קטגוריה:מנצ'סטר רבתי: יישובים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-14 | 2024-09-06T14:10:09 |
גאות | REDIRECT גאות ושפל | 2010-11-26T20:15:34 |
שפל | 2018-09-20T13:36:52 | |
קריסטל | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות פרטיים לנשים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם באבני חן | 2024-07-19T05:23:58 |
גדליהו | REDIRECT גדליהו בן אחיקם | 2004-11-26T10:33:43 |
גדליה | REDIRECT גדליהו בן אחיקם | 2004-11-26T10:36:39 |
צום גדליהו | REDIRECT צום גדליה | 2004-11-26T10:37:27 |
גווטמלה | הפניה גואטמלה | 2006-09-19T15:44:07 |
פבלו פיקסו | REDIRECT פבלו פיקאסו | 2004-11-26T10:44:33 |
גוטמן | גוטמן (Guttmann) הוא שם משפחה נפוץ של יהודים אשכנזים, שמקורו בגרמנית ומשמעותו היא איש טוב.
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים | 2024-07-19T04:55:33 |
גוטנברג | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-09-22T06:11:07 |
רון נחמן | ממוזער|263x263 פיקסלים|דרך על שמו של רון נחמן באריאל
רון נחמן (6 באוגוסט 1942 – 18 בינואר 2013) היה ראש עיריית אריאל, חבר הכנסת ה-13 מטעם הליכוד וחבר מועצת הנפט בישראל. סמוך לפטירתו הוחלט על זכייתו בפרס ישראל לשנת תשע"ג בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה.
קורות חייו
נחמן נולד בשנת 1942 לאב ששימש כסגן ראש מועצת נס ציונה, ואם שהייתה בת למייסדי נס ציונה, ממשפחות לרר-בוקסר. סבו היה ירמיהו בוקסר, ראש ועד המושבה. למד בבית הספר היסודי "ראשונים" בנס ציונה וגימנסיה הריאלית בראשון לציון, אך סולק ממנה בכיתה י"א. שירת בחיל הקשר באילת. קיבל תואר ראשון במדע המדינה ובלימודי עבודה בשנת 1970. בשנות ה-70 הוא עבד בתעשייה הצבאית כמנהל כח אדם, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים, אותו קיבל בשנת 1980 מאוניברסיטת תל אביב.
ב-1973 היה ממקימי "גרעין תל אביב" של אנשי התעשייה הצבאית שיועד להקמת אריאל, על מניעיו הוא אמר:
"אני חושב שההסבר נעוץ בשורשים שלי. נולדתי בנס־ציונה. משפתתי, ממייסדות המושבה, עלתה ארצה בשנת 1882 עם הביל"ויים ... רציתי לשחזר את ההיסטוריה, ואת זאת אפשר לעשות רק במקום חדש. סיבה שנייה היא אידאולוגית. חבל ארץ זה חייב להיות חלק של מדינת ישראל."
נחמן היה מראשוני העולים על הקרקע באריאל בשנת 1978 והיה ליו"ר המועצה הראשון של היישוב. בשנת 1979 העביר את השרביט ליעקב פייטלסון וכיהן כסגנו. בפברואר 1983 הוא נבחר למשנה למנכ"ל רשות השידור. במרץ 1985 יצא לחופשה מרשות השידור כדי להתמודד על ראשות המועצה באריאל. במאי 1985 הוא זכה בבחירות, עזב סופית את רשות השידור ומאז הוא עמד בראשות היישוב עד לפטירתו.
בשנת 1986 הקים את קרן אריאל לפיתוח, על מנת לגייס משאבים מתרומות של יהודים ונוצרים תומכי אריאל, בעיקר מארצות הברית.
נבחר לכנסת ה-13 מטעם הליכוד והיה חבר בוועדת הכספים ובוועדת חוקה, חוק ומשפט. לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה הוצב במקום ה-34 ברשימת הליכוד-גשר-צומת לכנסת ולאחר התפטרותם של אהוד אולמרט ופיני בדש לאור היבחרם לראשי רשויות, נדרש לבחור בין כהונה בכנסת להמשך כהונתו בראשות מועצת אריאל ובחר להמשיך כראש מועצת אריאל.
כיהן בוועדה המתאמת, שאחראית לקשר עם גורמי חוץ קרובים של המרכז האוניברסיטאי אריאל.
רון נחמן נפטר ב-18 בינואר 2013 מסרטן המעי הגס, בו לקה בשנת 2009.
הוא נטמן באריאל והותיר אחריו את רעייתו, דורית, ארבע בנות ונכדים.
לאחר פטירתו הוכרז על זכייתו בפרס ישראל בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה. הזכייה התאפשרה, אף שהפרס ניתן על פי התקנון רק בחיים, כיוון שמועמדותו הוגשה עוד בחייו.
פעולותיו כראש עיריית אריאל
למרות שלפני הקמת אריאל הייתה מטרת הגרעין להקים "יישוב עירוני" שהוא לא עיר ולא כפר, נחמן ראה את מטרתו עוד בשנת 1979 כהקמת עיר גדולה וכבר אז כינה את עצמו "ראש עיר".
בריאיון לעיתון "מקור ראשון" ב-24 באוגוסט 2007 אמר כי הוא דוגל בהרחבת העיר למען גידול הקהילה הדתית במאות משפחות. אחת הסיבות שציין לכך היא העובדה שאריאל הוקמה כעיר חילונית, ולכן הקהילה ההטרוגנית שבה כוללת מספר גדול של עולים חדשים בעלי רקע חילוני. לכן, לדעתו יש לעבות את האוכלוסייה הדתית כדי לתת דגש רב יותר למסורת היהודית. בהתאם לגישתו זו סייע בקליטת ישיבת ההסדר ששכנה בעבר בנצרים (היישוב פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות) באריאל. לדבריו,
במסגרת פועלו הקים באריאל היכל תרבות וכן סייע להפיכתה של מכללת אריאל ביהודה ושומרון לאוניברסיטת אריאל ב-2012.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:אוניברסיטת אריאל בשומרון
קטגוריה:ראשי עיריית אריאל
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי כנסת זוכי פרס ישראל
קטגוריה:ישראל: מייסדי ערים
קטגוריה:מייסדי התנחלויות
קטגוריה:חברי כנסת מתנחלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:משפחת בוקסר
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2013
קטגוריה:אריאל: חברי הכנסת | 2024-09-26T14:57:56 |
מנצ'סטר יוניטד | REDIRECT מנצ'סטר יונייטד | 2004-11-26T10:50:48 |
ליגה הערבית | REDIRECTהליגה הערבית | 2004-11-26T11:25:18 |
שומריה (מוסד חינוכי) | ממוזער|"הבית הגדול" בתמונה מתחילת שנות החמישים (אדריכל: יוסף נויפלד)
ממוזער|ילדים במוסד שומריה בתורנות מטבח, 1944
ממוזער|בניין המוסד החינוכי לאחר חידושו
מוסד שוֹמריה הוא מוסד חינוכי בקיבוץ משמר העמק שבמועצה אזורית מגידו. המוסד הוקם בשנת 1931 והיה למוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר.
היסטוריה
יוזם הקמת המוסד היה מרדכי שנהבי, ומנהלו הראשון היה שמואל גולן (מילק), חבר קיבוץ משמר העמק, ועל שמו נקרא ביתן ה"מילקס" במוסד. בין מוריו היה המורה למוזיקה בנימין עומר (חתולי). בתחילת דרכו היו שותפים בו הקיבוצים משמר העמק, עין שמר, מרחביה וגן שמואל.
במהלך השנים, עם פתיחתם של מוסדות חינוך נוספים ברחבי הארץ, הפך המוסד לנחלת תושבי האזור בלבד וכיום חברים בו בעיקר הקיבוצים משמר העמק, מגידו, וגבעת עוז, והמושבים היוגב, מדרך עוז ויקנעם המושבה.
גם היום מוסיף המוסד להתקיים על פי המסורת הישנה, בה ישנים החניכים ביחד על פי קבוצות גיל, יוצרים, עובדים ומתחנכים במסורת השיתופית. בשונה מצורת הפעילות המקורית, בית הספר הופרד מן הפנימייה, וחניכי המוסד ישנים בו אך רובם הגדול לומד בבית הספר האזורי "מגידו", בקיבוץ עין השופט.
הבניין המזוהה עם המקום הוא "הבית הגדול", אשר עבר שיפוץ מקיף ובשנת 2018 הפך לבניין משרדים.
רשימת מנהלי המוסד החינוכי שומריה
במוסד החינוכי שומריה נקראו המנהלים רכזים כחלק מהתנועה של הקיבוץ.
+שםשניםקיבוץהערותשמאול גולן1933-1934משמר העמקיעקב פדן פולי פולישוק1934-1935משמר העמקבן עמי גורדון 1935-1936משמר העמקבנימין עומר1936-1937משמר העמקמוני אלון??ציפורה בנטוב?משמר העמקמאיר מרון?הזורעמנחם ראובני??דוד נסלבסקי1981-1984, 1989-1992גבעת עוזיגאל תלמי1985-1989משמר העמקרנה גורן?משמר העמקחנן ארז?הזורעאילון נווה?הזורעדבורה כדיר?הזורעאהוד רביב??נחשון שחם?
ראו גם
רשימת בוגרי המוסד
צפית (מוסד חינוכי)
לקריאה נוספת
יצחק פלטק, המוסד: בית הספר הראשון של השומר הצעיר במשמר העמק 1931-1940, הוצאת יד טבנקין, 1989.
קישורים חיצוניים
הקיבוץ, פרק שני - אנו לך משמרת (12:25), תאגיד השידור הציבורי, סדרת תעודה של מודי בראון וענת זלצר על הולדתו של הרעיון הקיבוצי ושילובו בחברה הישראלית.
הערות שוליים
קטגוריה:תיכונים אזוריים
קטגוריה:משמר העמק
קטגוריה:השומר הצעיר
קטגוריה:אתרי מורשת במחוז צפון
קטגוריה:מוסדות חינוכיים של השומר הצעיר
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן יוסף נויפלד
* | 2024-10-06T13:16:33 |
הרפובליקה השניה | redirect הרפובליקה השנייה | 2005-06-08T05:50:04 |
קקאו (עץ) | שמאל|ממוזער|250px|Theobroma cacao
שמאל|ממוזער|250px|הפרי הבשל גדל מגזע העץ
קקאו (שם מדעי: Theobroma cacao) הוא עץ קטן (גודלו בין 4.5 ל-7.5 מטרים) וירוק עד ממשפחת החלמיתיים. מוצאו מאמריקה הדרומית וממרכז אמריקה. כיום הוא מגודל בכל האזורים הטרופיים, ובעיקר במערב אפריקה שמשם מגיע כמחצית מין הגידולים החקלאיים. זרעיו של עץ הקקאו משמשים להכנת אבקת הקקאו – המרכיב העיקרי בשוקו ובשוקולד.
בשונה מרוב הצמחים, הפרחים גדלים על גבי הגזע, תופעה המכונה קאוליפלורה.
+ תפוקה שנתית של קקאו ב-2018 מדינה תפוקה(טונות) 1,963,949 947,632 593,832 332,927 307,867 239,387 עולמי 5,252,377 מקור: FAOSTAT of the United Nations
צמח הקקאו זקוק לתנאי אקלים של יערות גשם - טמפרטורות אחידות, לחות גבוהה, גשם בשפע ואדמה עשירה בחנקן. הקקאו יכול לגדול רק בטווח של כ־20 מעלות מצפון ומדרום לקו המשווה. שינויי אקלים המביאים לעליית הטמפרטורות, משפיעים על הלחות ועל הגשם, ומפחיתים את יכולת הקקאו לשגשג. שינויי האקלים מעודדים גם מזיקים ומחלות שבמקרים מסוימים הפחיתו את תפוקת היבולים בשיעור של עד 50%.
בעבר הייתה ברזיל המגדלת הגדולה בעולם של קקאו. מחלה פטרייתית פגעה בגדולי הקקאו בברזיל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 וצימצמה את היקפם. משרד החקלאות של ברזיל השיק ב-2023 תוכנית לייצור 400 אלף טונות קקאו עד 2030, לעומת 290 אלף ב-2023. ממשלת אקוודור הציבה יעד של 800 אלף טונות ב-2030, לעומת 420 אלף בשנת 2023.
מחקר של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים הראה כי ללא הפחתת פליטות גזי חממה, מדינות כמו חוף השנהב וגאנה יתחממו עד אמצע המאה ה-21 בכ־2.1 מעלות וייתכן שהן לא יוכלו להמשיך לגדל קקאו באזורים המסורתיים.
ראו גם
קקאו
קפה (צמח)
קישורים חיצוניים
שני אשכנזי, בתנאי האקלים החדשים, הקקאו והקפה נקלעו לסכנה קיומית, באתר כלכליסט, 24 באפריל 2024
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עצי יער האמזונאס
קטגוריה:קוסטה ריקה: עצים
קטגוריה:חלמיתיים
קטגוריה:גידולים חקלאיים | 2024-08-01T04:53:10 |
תל עדשים | תֵּל עֲדָשִׁים הוא מושב עובדים בעמק יזרעאל, 5 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. היישוב נקרא על שם תל עדס, יישוב ערבי ששכן בקרבת מקום.
היסטוריה
היישוב הוקם בשנת 1913 כהתיישבות של חברי ארגון השומר. בשנת 1917 התפלג היישוב ונותרו בו משפחות בודדות לצורך שמירה. בשנת 1923 הגיעו למקום 40 משפחות חדשות והוא הפך למושב עובדים. המשפחות החדשות היו ברובן יוצאות רוסיה ופולין, שהתארגנו במושבות הוותיקות זכרון יעקב ופתח תקווה.
בתחילת דרכו כ"תל עדשים" הוקם המושב כהתיישבות שיתופית, כאשר החקלאות משותפת תחת אגודה בשם "אלומה", בעוד מספר מצומצם של תושבים נמנים עם ה"בודדים" אשר העדיפו לעבד לבד.
מדי פעם סבל המושב מפעולות של גנבה וחבלה שיצאו מהכפר אכסאל, אך מנגד התקיימו קשרים עם אנשי אכסאל ותושבי תל עדשים רכשו מהם זבל לשדות. בתחילת המרד הערבי הגדול הוצתה ערימת החציר של תל עדשים על ידי מציתים מאכסאל ובעקבות זאת הוטל קנס קיבוצי על הכפר.
כיום מתגוררות בתל עדשים 200 משפחות ויש בו שכונת הרחבה קהילתית, שתושביה שותפים לחיי הקהילה אולם אינם חברים באגודה החקלאית.
עם תושביו המפורסמים נמנה בעבר הרמטכ"ל והשר לשעבר רפאל איתן (רפול), בן המושב הקבור בו, וח"כ יגאל כהן שנולד בו.
בקרבת המושב נמצאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל, ורבים מתלמידיה מתגוררים בו.
חינוך
ילדי תל עדשים מתחנכים בגני היישוב. עם הגיעם לגיל בית הספר הם משוייכים לבית הספר היסודי בקיבוץ גניגר. בית הספר התיכון האזורי, עמקים תבור, הוא בית הספר התיכון אליו משוייכים התלמידים.
דת
בתל עדשים יש בית כנסת, מבין הראשונים בעמק, שהוקם מ"חושות" בלבד. כרב היישוב משמש שליח חב"ד הרב רפאל שמשון הלוי לוינסון.
בתאריך 18 באוקטובר 2011, נשרף כליל בית הכנסת הוותיק שביישוב, שעמד על תילו מאז 1923. הסיבה היא, ככל הנראה, קצר חשמלי.
ראו גם
ירחמיאל צימבל
לקריאה נוספת
שבתאי גל-און, חופן עדשים, 2007
קישורים חיצוניים
תל עדשים באתר הרשות לפיתוח הגליל
קרקעות בעמק יזרעאל ע”י מרחביה, 1922, מפה ובה שטחי תל עדס, מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
תמונות מאוסף מושב תל עדשים מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
שמאל|ממוזער|200px|הכניסה למושב תל עדשים
*
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:מועצה אזורית עמק יזרעאל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1923
קטגוריה:יישובים עבריים המשמרים שם ערבי
קטגוריה:יישובים שהוקמו בעלייה השנייה | 2024-02-22T18:18:59 |
חשישניקים | REDIRECT חשישיון | 2004-11-26T12:32:52 |
שלמה משה עמאר | ממוזער|בביקור חג בביתו של הרב שמעון ביטון רבה של העיר בית שמש, פסח תשפ"ב
הרב שלמה משה עמאר (נולד בכ"ה בכסלו ה'תש"ח, 8 בדצמבר 1947) הוא הראשון לציון, כיהן כרב הראשי הספרדי לישראל ומתוקף כך כנשיא בית הדין הרבני הגדול בין השנים 2003 (ה'תשס"ג) - 2013 (ה'תשע"ג), כרב הראשי הספרדי של ירושלים, וכרבה הראשי של תל אביב.
ביוגרפיה
נולד בקזבלנקה שבמרוקו. אמו מרים הייתה אשתו השנייה של אביו ויש לו אח מאשת אביו הראשונה. נקרא על שמו של רבה של מרקש רבי שלמה עמאר. למד בבתי הספר היהודיים בעיר, "אוצר התורה" ו"נווה שלום" ובישיבת תומכי תמימים - חב"ד. בשנת ה'תשכ"ב (1962) עלה עם משפחתו לישראל והם השתקעו בפרדס חנה.
בין השנים ה'תשכ"ג-ה'תשכ"ז (1963–1967) למד בישיבת תפארת ציון בבני ברק ובישיבת שארית יוסף אצל הרב ניסים טולידנו. בשנת ה'תשכ"ז (1967) עבר לישיבת שלומי. בשנת ה'תשכ"ט (1969), בגיל 21, נתבקש למלא את מקומו של רבו, הרב המקומי וראש הישיבה בשלומי, הרב מסעוד ריוח, שנאלץ להיעדר מהעיירה לתקופה ממושכת.
באותה תקופה החל בלימודי דיינות אצל הרב יעקב ניסן רוזנטל מחיפה, אותו הוא מחשיב כרבו המובהק. בשנת ה'תש"ל (1970) מונה לרב ולמנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית בנהריה.
בשנת תשל"ג (1973) מונה לרב המושב מגדים שבמועצה אזורית חוף הכרמל. לאחר מכן עבר להיות משגיח בישיבת תורה והוראה בתל אביב. במהלך שנים אלו הוסמך כשוחט ובודק, כרב מושב וכרב עיר.
את שירות החובה שלו בצה"ל עשה הרב עמאר ביחידה לזיהוי חללים במסגרת הרבנות הצבאית, ובה המשיך גם בשירות המילואים. לאחר סדרת אימונים בחילוץ והצלה שובץ בתפקיד הוראה הלכתית בתחומי הפעילות של המחלקה, והרצאותיו במסגרת הקורסים הצה"ליים נסבו סביב ההקפדה על ערכי כבוד המת, הלכה למעשה. הרצאות דומות העביר גם לאנשי ארגון זק"א. ניסיונו המעשי בסוגיות חללים ונעדרים התבטא גם בפסיקותיו ההלכתיות שהתפרסמו במשך השנים.
ב-16 במאי 2017 אוניברסיטת בר-אילן העניקה לרב עמאר תואר דוקטור לשם כבוד.
נשוי למזל, שאותה הכיר הרב עמאר דרך רבו, הרב יעקב רוזנטל, ולהם 12 ילדים. הזוג מתגורר בשכונת גבעת המבתר. אחד מאחיו הוא הזמר אלברט עמר. בתו יהודית רחל נשואה לרב עובדיה יוסף, ראש ישיבת אהל יוסף. בנו הרב אליהו הוא דיין בבית הדין הרבני רחובות.
בת נוספת נשואה לרב מאיר בן שבת, רב מושב מצליח. בת נוספת שלו נשואה לרב יחזקאל מוצפי, בנו של הרב בן-ציון מוצפי, ראש בית המדרש ובית הוראה בני ציון ומחבר ספרים.
דיינות ורבנות
שמאל|ממוזער|250px|הרב שלמה עמאר בכנס ירושלים
250px|ממוזער|הרב עמאר (במרכז) עם הרבנים עובדיה יוסף (משמאל) ויששכר מאיר (מימין), בכינוס בנתיבות, 2004
בשנת ה'תשמ"ב (1982), לאחר סיום בחינות הדיינות של הרבנות הראשית, מונה הרב עמאר לדיין בצפת. את כהונתו בבתי הדין הרבניים עשה בערים טבריה, באר שבע, חיפה, אשקלון ושוב בבאר שבע לתקופה קצרה. בתום תקופה זו מונה לאב בית דין בפתח תקווה. הוא התגורר בבני ברק, שימש כרב בית הכנסת "מגן-דוד" (דנינו) כשלושים שנה באותם ימים שימש כדיין וכתב את ספרו שמע שלמה, כשהוא לומד בחברותא עם הרב משה אלקובי, ידידו מתקופת לימודיו בישיבת תפארת ציון, והרב ציון בוארון. בשנת 1990 מונה לדיין בבד"ץ "בית יוסף", החל משנת 1994 שימש כיועץ בהקמת מערכת הכשרות ופוסק של המכון למצוות התלויות בארץ, המנוהל על ידי תלמידו הרב שניאור זלמן רווח.
בשנת תשס"ב (2002) נבחר הרב עמאר לרב הראשי של תל אביב-יפו ברוב קולות, וללא מתנגדים. הישגו המשמעותי ביותר כרב העיר היה התמורות שחולל בתחום הכשרות, מרמת פיקוח גבוהה וקביעת תקנים חדשים ועד להגברת המודעות הציבורית לנושא, את ניסיונו בתחום הכשרות, צבר בין היתר בזמן ששימש כפוסק בבד"ץ בית יוסף של הרב עובדיה יוסף, משם פרש לאחר כמה שנים.
בשנת תשס"ג (2003) נבחר לכהן בתפקיד הראשון לציון בקבלו תמיכה מ-124 מתוך 150 חברי הגוף הבוחר. במסגרת תיקון לחוק הרבנות הראשית, שיזם שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, כיהן הרב עמאר כנשיא בית הדין הרבני הגדול לאורך כל שנות כהונתו כרב ראשי.
בבחירות לרבנות הראשית בשנת תשע"ג (2013) נכשל ניסיון לשנות את החוק המאפשר לרבנים הראשיים לרוץ לקדנציה נוספת. לאחר מכן תמך במועמדותו של הרב ציון בוארון למשרת הרב הראשי ולא במועמד ש"ס הרב יצחק יוסף. בערב יום הכיפורים תשע"ד נערכה פגישת פיוס עם הרב עובדיה יוסף.
באוקטובר 2014 התמנה למשרת רבה הראשי הספרדי של ירושלים, בתמיכתם של 28 מתוך 48 חברי הגוף הבוחר, לצידו של הרב אריה שטרן. בדצמבר 2023, במלאת לו 75 שנה, סיים את תפקידו כרב העיר.
פסיקותיו
הרב עמאר מקיף בפסיקותיו תחומים רבים. בשנת 2002 יצא לאתיופיה, ובעקבות זאת קבע שיש להעלות את כל בני הפלאשמורה לארץ ולגיירם. קבע גם כי בני קהילת בני מנשה הם מזרע ישראל.
תחום החקלאות בארץ מהווה נושא מרכזי בפסיקותיו של הרב עמאר. פסיקה חלוצית שלו היא היתרו להנדסה גנטית בצמחים, לאחר שפסק כי אין מדובר ביצירת כלאיים המנוגדת לתורה. בין פסיקותיו בענייני מדע ניתן למצוא סוגיות של כשרות פיטום אווזים, הגדרות בוטאניות של חמשת מיני דגן, כגון הכרעת ברכתו של הקינואה, סוגיית כשרותו של האייל האדום, ועוד.
כרב ראשי עסק הרב עמאר בנושא תרומת איברים וקבע שאין צורך בנציג של הרבנות בוועדה הקובעת מוות מוחי אלא מספיק נאמן אשר מוודא שהבדיקות הנדרשות נעשות בעזרת הציוד המתקדם.
פסיקותיו של הרב עמאר נוגעות לכל קשת הנושאים של ענייני הפרט: קידושין שנערכו אגב מסיבה בין צעירים, דיני ירושה, ניסוחי כתובה ואף סוגיות סבוכות כממזרות, פסולי חיתון והפריה מלאכותית. בעקבות אסון התאומים (פיגועי 11 בספטמבר) בניו יורק פסק להקל עם אלמנות נספים רבות אשר לא ניתן היה לזהות את בעליהן או שמקום קבורתם לא נודע. באחת מפסיקותיו התיר אישה מעגינות לאחר שקיבל עדויות מאנשי העולם התחתון, אשר סיפרו על קבורת בעלה של אותה אישה ביסודות בטון של בניין.
הרב עמאר קיים קשר הדוק עם הרב עובדיה יוסף, בדיונים ושיתופי פעולה הלכתיים ובהסתמכות נרחבת על פסקיו. בין הרב עמאר למשפחת יוסף קיימים קשרי חיתון כאמור לעיל.
סבור כי עדיף לאשה שתלבש מטפחת או כובע אך לא פאה וכנגד זה קיצוניות בצניעות גם היא אסורה ואין לאשה ללבוש "שאל" שכל פניה מכוסות זה נוגד את ההלכה.
בעניין האוטובוסים קווי מהדרין, המפרידים בין נשים וגברים, שגברים יושבים מקדימה ונשים יושבות מאחורה, זה הידור בלבד ואינו מחויב על פי ההלכה, מדובר באנשים מסוימים שרוצים לעשות לעצמם 'גדר' אבל זו לא ההלכה, אלא הידור בלבד, וכן פסק הרב משה פיינשטיין.
בנושא "שירת נשים בצבא", זו זכותן המליאה, אך אם החייל דתי ומעוניין לצאת ולא לשמוע שירת נשים זו זכותו המליאה אמנם שיצא כמובן בדרך ארץ וללא הלבנת פנים, שכן התורה לא מעליבה איש ומחמירה בנושא זה, ונותנת כבוד לאישה".
פעילות ציבורית
ממוזער|הרב עמאר עם הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב
ממוזער|הרב עמאר עם הרב יעקב שפירא ראש ישיבת מרכז הרב
במהלך השנים 2002–2003 עת כיהן כאב בית דין הרבני בפתח תקווה מונה על ידי שר הפנים דאז אלי ישי, לעמוד בראש הצוות הרבני הלכתי בוועדה שתפעל לבדיקת מעמדם של בני הפלשמורה - ביתא ישראל השוהים במחנות באתיופיה. האחריות המדינית בוועדה הייתה של השר לענייני דתות (אז סגן שר הפנים) ח"כ דוד אזולאי והחברים הנוספים בצוות היו, דוד אפרתי לשעבר ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים ואז ראש מועצת הר אדר, הרב יוסף הדנה רבה של יהדות אתיופיה ועורך דין חיים קנר שריכז את פעילות הצוות, אז יועצו של דוד אזולאי. מסקנות הוועדה המקצועית גובשו לידי החלטת ממשלה אשר קבעה תנאים להעלאתם של שארית יהודי אתיופיה.
ב-14 בדצמבר 2011 הצטרף לדיון הציבורי בעניין גורלו של המאחז מגרון ואמר: "אתפלל בכל לבי ואעשה הכל כדי שהגזירה הרעה הזו להרס היישוב תבוטל". הוא תקף את החלטתו של בית המשפט העליון בנושא זה ואמר: "נוצר היום מצב לא הגיוני, שחלקים גדולים מהציבור יחד עם חברי כנסת ושרים מבינים שהחרבת היישוב תהיה אסון, אך בית המשפט בשלו. יש להיאבק בכל דרך חוקית אפשרית לבטל את העוול הנוראי הזה". התנגד בתוקף לתוכנית ההתנתקות ואמר ש"ההתנתקות הייתה חורבן לכל עם ישראל".
בנובמבר 2023 במהלך מלחמות חרבות ברזל הגיע הרב לחמ"ל המבצעי בדרום ובירך את חיילי צה"ל הנלחמים בעזה בקשר הצבאי.
כתביו
חלק ניכר מפסיקותיו של הרב עמאר ראה אור באחד עשר ספרים, המהווים יחד שתי סדרות שו"ת:
שו"ת שמע שלמה (10 כרכים) - חיבורו המרכזי אשר ראה אור לראשונה בשנת ה'תשנ"ב (1992), והתרחב במהלך שנותיו כדיין. עוסק בסוגיות אקטואליה אשר להן מקבילות בשולחן ערוך, בעיקר בחושן משפט.
שו"ת כרם שלמה (2 כרכים) - חיבור נוסף המאגד בשני כרכים שאלות ותשובות בנושאים חקלאיים ומצוות התלויות בארץ
חיבורים נוספים:
שו"ת בארה של מרים (על שם אמו) - בענייני כשרות
ברכת אליהו (על שם אביו) - על פרשות השבוע (יצאו לדפוס חומשים בראשית, שמות וויקרא)
מצהלות חתנים - מאמרים בהלכה על ענייני חופה וקידושין
מימים ימימה - על הגדה של פסח
מימים ימימה - זמירון הכולל פיוטים אשר כתב הרב
דברי שלום ואמת - פורים וקריאת המגילה בשכונות רמות ושאר מקומות בירושלים וסביבתה, תשע"ו
שיעורים במסילת ישרים - על פי שיעורים שנתן, ארבעה חלקים
קניין תורה - סיכומי שיעורים על פרק קניין תורה במסכת אבות, ה'תשע"ו
תומת ישרים - סיכומי שיחות על מועדי ישראל, ה'תשע"ז
תומת ישרים - שיעורים במסילת ישרים, מהדורה מוערת, 3 כרכים, ה'תשפ"א. מהדורה ללא הערות, 1035 עמ', תשפ"ד
בחסדך בטחתי - סיכומי שיעורים על שער הביטחון בספר חובות הלבבות, ה'תשע"ח
מצוקי ארץ - מאמרים על גדולי ישראל, ה'תש"פ
קונטרס מלאכת שלמה, הלכות והדרכות מעשיות לרבנים העורכים חופות, על פי פסקיו, בעריכת דוד בנינו, ה'תשע"ט
שו"ת מלאכת שלמה, ענייני כתובה ונישואין, בעריכת דוד בנינו, התשע"ח
מלאכת שלמה על החליצה, סדר החליצה על פי שולחן ערוך בתוספת ביאור ותוספות, התשפ"ב
כמו כן יוצאים עלונים ובהם דברי תורתו.
הרב עמאר כתב עשרות פיוטים.
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של הרב עמאר בעבר
כל הכתבות על הרב שלמה עמאר, באתר ערוץ 7
הערות שוליים
קטגוריה:ראשונים לציון
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:רבנים חרדים ישראלים
קטגוריה:ירושלים: רבנים ראשיים
קטגוריה:תל אביב-יפו: רבנים ראשיים
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת ישראלים
קטגוריה:בוגרי ישיבת תפארת ציון
קטגוריה:רבנים מרוקאים ישראלים
קטגוריה:רבני מושבים
קטגוריה:שלומי: רבנים
קטגוריה:בני ברק: רבנים
קטגוריה:גבעת המבתר: אישים
קטגוריה:חברי מועצת הרבנות הראשית
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:נהריה: רבנים
קטגוריה:זוכי פרס הרב טולידאנו
קטגוריה:אבות בתי דין
קטגוריה:חיילי הרבנות הצבאית
קטגוריה:בוגרי רשת ישיבות תומכי תמימים
קטגוריה:סגל ערוץ הידברות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 | 2024-09-30T13:18:29 |
חששין | REDIRECT חשישיון | 2004-11-26T17:48:46 |
בן-דרור ימיני | בן-דרור ימיני (נולד ב-17 באפריל 1954) הוא עיתונאי, בעל טור, עורך ופובליציסט ישראלי, עורך דין בהכשרתו. כתב בעיתון "מעריב" ובשנת 2014 עבר לכתוב בעיתון "ידיעות אחרונות".
בשנות ה-80 היה אקטיביסט מזרחי. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה מרבה ימיני לכתוב נגד מה שהוא רואה כהסתה נגד ישראל בארץ ובעולם מצד פלסטינים, פעילי שמאל רדיקלי ואחרים. הוא מכנה זאת "תעשיית השקרים", פעילות של אידיוטים שימושיים ו"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" או "אנטישמיות פוליטיקלי קורקט". ב-2021, ה'תשפ"ב, זכה ימיני בפרס אגודת העיתונאים בתל אביב למפעל חיים, על מאבקו בתנועת ה-BDS והאנטישמיות החדשה.
ביוגרפיה
ממוזער|250px|בן דרור ימיני (משמאל) בקבלת פנים לראש השנה אצל שגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו (2015)
ימיני נולד ב-1954 בגבעת עמל א' בתל אביב להורים ממוצא תימני. למד בבית הספר היסודי מוריה ובתיכון צייטלין. למד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה ובבינתחומי הרצליה משפטים. את ההתמחות עשה במשרד של וינרוט. לאחר מכן עסק שנים אחדות בעריכת דין. מונה ליועץ למשרד לקליטת עלייה ואף שימש כדובר המשרד. אחר כך פנה לקריירה עיתונאית. היה מנהל התוכנית להכשרת פעילי ציבור באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1986 פרסם את הספר "אגרוף פוליטי". בשנת 1989 היה העורך הראשון של הירחון החברתי הלוחמני "הפטיש". הגיש תוכניות רדיו והיה פעיל במפלגת תמ"י. ואחר כך עבר יחד עם בנימין בן אליעזר מתמ"י לפעילות במפלגת העבודה.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 השתתף, יחד עם אהוד מנור, בתוכנית לימוד הערבית "תעלם ותכלם" בהנחיית כמאל ריאן. כיהן מתחילת 2003 כעורך מדור הדעות בעיתון "מעריב" וכן כותב טור שבועי פוליטי ב"מוסף השבת" של העיתון. משנת 2009, כתב בלוג באתר nrg של "מעריב", שבו נכללו גם מאמרי הדעות שלו והטור השבועי ב"מוספשבת" מהמהדורה המודפסת, לעיתים בתוספת קישורים חיצוניים, רפרנסים ותרגומים למאמריו. בשנים האחרונות מפרסם ימיני מאמרים באנגלית בעיתון האינטרנט Times of Israel.
נמנה עם מנסחי אמנת כנרת וחברי הפורום לאחריות לאומית: קבוצה של אנשי ימין ושמאל התומכת בהידברות בין המחנות הפוליטיים והמגזרים הציבוריים השונים בישראל ומנסה להגיע לקונצנזוס ציוני שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה קיבל הצעה להתמודד לכנסת במסגרת "התנועה", מפלגתה של ציפי לבני. הוא שקל אותה מספר ימים אך לבסוף סירב, מאחר שהעדיף להשפיע דרך כתיבה עיתונאית.
בשנת ה'תשע"ג (2012–2013) שהה בשנת שבתון בארצות הברית.
בסוף אפריל 2014, עם קריסתו של "מעריב", עבר לכתוב בעיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף לטורים שמפרסם ימיני בעיתון, הוא מפרסם מאמרים באתר ynetnews באנגלית המיועדים לקוראים ברחבי העולם. רוב המאמרים עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובאנטישמיות החדשה.
עמדותיו
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
ימיני זיהה עצמו כפטריוט ציוני שלא משתייך לשמאל או לימין. בסוף שנות ה-80 השתתף במפגשים של אינטלקטואלים מזרחים לבין אינטלקטואלים פלסטינים (למרות חוק האוסר על מפגשים בין ישראלים לנציגי אש"ף). בעבר תמך ימיני במדינה פלסטינית במסגרת הסדר מדיני, אך בגלל מעשי הפלסטינים (לרבות הנהגתם) נגד ישראל, פעילותם נגדה בזירה הבין-לאומית ומעשי הטרור הרבים שהם ביצעו – כולל טבח 7 באוקטובר 2023 – שינה את דעתו. נכון לשנת 2024 ימיני אינו תומך במדינה פלסטינית אלא בהפרדות מהפלסטינים תוך המשך שליטה צבאית. הוא מתנגד להתיישבות יהודית בשכונות הערביות של ירושלים. הביע תמיכה בתוכנית ההתנתקות, למרות ביקורת על חלק מפרטיה. בעבר הביע תמיכה מסויגת בהסכם ז'נבה ותמיכה מלאה במפקד הלאומי של עמי אילון. הוא מתנגד חריף לזכות השיבה וטוען שזו בעצם דרישה לחיסול ישראל. ימיני תומך בהסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס יוזמת ז'נבה.
הוא תומך בפעולותיה הצבאיות של ישראל במסגרת המלחמה בטרור ורואה בהן הגנה עצמית מוצדקת שנעשית תוך כדי ניסיון ומאמץ רב להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע בצד פלסטיני, בניגוד לטרור הפלסטיני שמחפש במכוון לפגוע באזרחים חפים מפשע בצד הישראלי. למרות זאת, הוא מאמין שאפשר ורצוי למתוח ביקורת עניינית על פעולות צה"ל כאשר יש חריגה מרוח צה"ל או מהמשפט הבינלאומי וקורא לרשויות לחקור מקרים כאלה, לברר את העובדות ובמידת הצורך להעניש את האשמים.
בעקבות התביעה הפלסטינית לשיבה מלאה של הפליטים לגבולות ישראל, פרסם ימיני שורה של מאמרים על הסכסוך הישראלי-ערבי. במאמרים הוא עוסק בהפרכת טענת הג'נוסייד שבוצע בערבים בכלל, או בפלסטינים בפרט, במבט השוואתי על סוגיית הפליטים, בניסיון להפרכת הזכות לשיבה, בהון שזרם לפלסטינים מאז הסכמי אוסלו, במבט השוואתי על ערביי ישראל, מול קהילות מוסלמיות אחרות במערב, ובסבל והרדיפות מהן סבלו יהודי ארצות האסלאם לאורך מאות שנים, ובמיוחד במאה ה-20 – הפליטים היהודים ממדינות ערב, ובהפרכת הטענה שלפיו הציונות גרמה להחרפת היחסים בין יהודים למוסלמים. בין היתר תקף את בעיית הפליטים הפלסטינים וטען שמדובר בהונאה ו"תעשייה של מִסכּנוּת" המשמשת לניגוח ישראל.
במהלך מבצע עופרת יצוקה, בסוף 2008 ותחילת 2009, פרסם ימיני סדרה של שלושה מאמרים, המתמודדים עם טענות מתנגדי המלחמה ומבקריה החריפים של ישראל. במאמר הראשון טוען ימיני שהחמאס הוא ארגון הקורא להשמדת ישראל, להשמדת יהודים באשר הם ואף להשתלטות על העולם כולו. במאמר השני מציג ימיני מבט השוואתי המוביל למסקנה שהתגובה של ישראל הייתה פרופורציונלית, בהתייחס להפצצות נאט"ו בקוסובו או המלחמה של כוחות נאט"ו נגד כוחות טאליבאן באפגניסטן. במאמר השלישי מתעמת ימיני עם טענות פובליציסטים, כמו נעמי קליין, רוברט פיסק וגדעון לוי, שגינו את ישראל על חוסר מוסריות בפעולת עופרת יצוקה. שלושה מאמרים אלה תורגמו לשפות רבות, ופורסמו בעיתונים רבים בעולם.
בספטמבר 2009 כתב ימיני מאמר חריף כנגד דו"ח גולדסטון בשם "גולדסטון הוא הפושע" בו האשים את גולדסטון בפשע מוסרי ובכך שניצל את זכויות האדם לתעמולה אנטי-ישראלית חריפה "שאפילו גבלס הגאון לא חשב עליו" תוך טוויית מארג שקרים וסילוף עובדות, והתעלמות מכוונת מאמנת חמאס האנטישמית ומפעילות הטרור של החמאס, הן נגד ישראלים והן נגד פלסטינים: בנוסף לביקורת הקשה שמתח על דו"ח גולדסטון קרא ימיני למדינת ישראל להקים ועדת חקירה שתפריך את ה"עלילה" של דו"ח גולדסטון.
ימיני התנגד להסכם לשחרור גלעד שליט בנימוק שהוא מהווה כניעה ופרס לטרור. כמו כן הוא תקף את ההתנהלות התקשורתית סביב גלעד שליט כשהיה חטוף, וטען שהיא פגעה בכושר העמידה של ישראל מול הלוחמה הפסיכולוגית של החמאס וכן והפעילה לחץ על הצד הלא נכון במשא ומתן לשחרורו. עם זאת הוא טען שהאחריות על העסקה היא על ראש הממשלה שהחליט עליה ולא על התקשורת או השמאל. בטורו במעריב מה-21 באוקטובר 2011 פרסם מכתב של לוחם שייטת 13 שביקש שבמקרה וייחטף, לא ישחררו מאות מחבלים תמורתו ושהתקשורת לא תפעיל לחץ כבד על ממשלת ישראל לשחררו ותעשה "פסטיבל" או "תוכנית ריאליטי" סביב חטיפתו והמאמצים לשחררו.
ב-23 באוגוסט 2013, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה והטבח של 1300 אזרחים באמצעות נשק כימי, כתב ימיני מאמר ביקורת נוקב נגד העולם המערבי, הקהילה הבינלאומית, האו"ם וארגוני זכויות האדם והאשים אותם בהתעלמות שיטתית ממעשי טבח שמבצעים המוסלמים והתמקדות חסרת פרופורציה בגינוי ישראל, אף על פי שתרומתה לאלימות בעולם היא אפסית. כמו כן הוא האשים חלק מהם בתמיכה ב"ציר הרשע" הכולל את איראן, חזבאללה, חמאס, הטאליבאן וסוריה. ימיני טוען שהתנהגות זו היא חרפה ורק תוביל לעוד אלימות, שלא תפגע רק בישראל ובמוסלמים עצמם, אלא גם בעולם המערבי.
בעקבות עליית המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (דאעש) ב-2014 ביקר ימיני את הקושרים את עליית הארגון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר שרוב הסכסוכים האלימים במזרח התיכון אינם קשורים כלל לישראל ושמתוך סך המוסלמים שנהרגו במזרח התיכון, רק אחוז קטן נהרג בידי ישראל, והשאר נהרגו מידי מוסלמים קיצוניים אחרים.
ימיני מבקר את ההתעסקות האובססיבית של העולם, ארגוני השמאל וארגוני זכויות האדם בגינוי ישראל, בעוד הם מעלימים עין מזוועות ומעשי טבח רבים, חמורים בהרבה, שמבצעים גורמים אחרים. הוא תיאר את המצב: . הוא גינה תופעה זו וכתב ש. ימיני פרסם את המאמר גם באנגלית, כשהוא פונה לדעת הקהל העולמית.
בשנים 2015 ו-2016, ימיני תקף את השמאל ואת הימין, ושיבח את המרכז הפוליטי בישראל בתור "המקום היחיד שבו מצויים האנשים החושבים" ובתור "המקום שמנסה להתמודד עם דברים לגופם, בחשיבה, בהקשבה, בשיקול דעת ענייני, בהבנה שגם לשמאל וגם לימין יש טענות נכונות".בשנת 2024 ציין כי התחזקות הימין הקיצוני והבניה המאסיבית בהתנחלויות משרתת גורמים אנטישמים. ימיני מאמין בהובלת גורמים מתונים. הוא הביע ביקורת חריפה כלפי ממשלת ישראל ה־37 וכתב כי הקואליציה בה רומסת את האתוס המכונן של מדינה יהודית ודמוקרטית.
השמאל הרדיקלי, האנטישמיות החדשה וההסתה נגד ישראל
יחד עם אמנון רובינשטיין, היה ימיני מבכירי העיתונאים בארץ שכתב על תופעת האנטישמיות החדשה שהתחזקה בעשור הראשון של המאה ה-21, בעיקר על רקע האינתיפאדה השנייה והתעמולה הפלסטינית נגד ישראל. ימיני טוען שלשמאל הרדיקלי ובפרט לשמאל הרדיקלי בישראל, יש תרומה משמעותית להתגברות האנטישמיות והשנאה נגד ישראל. את האנטישמיות החדשה הוא מגדיר כ"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" ו"אנטישמיות פוליטיקלי קורקט".
בכתיבתו מבחין ימיני בין שמאל ציוני, אשר לדבריו מחויב לטובת מדינה יהודית ודמוקרטית () ומשלב בין ערכי ציונות לערכי הומניזם, לבין השמאל הרדיקלי השולל את זכות הקיום של ישראל להתקיים ועוסק ב"דמוניזציה" של מדינת ישראל בארץ ובעולם. ימיני קורא לשמאל הציוני להציב "גדר הפרדה" בינו לבין השמאל הקיצוני. לדבריו, תמיכתם של אנשי השמאל המתון בשמאל האנטי-ציוני גורמת לירידה בתמיכה בשמאל בקרב הציבור הישראלי.
בשנת 2005 נוצרה סערה ציבורית סביב המסמך "אירופה מתה באושוויץ" שטען כי אירופה הרסה את עצמה בשואה וקשר את הפגיעה ביהודים עם ההגירה ההמונית של מוסלמים לאירופה. המסמך הופץ ברשת וקודם על ידי גופים פרו-יהודים ופרו-ישראלים. ימיני כתב במעריב כי המסמך הוא "מלכודת אנטישמית ליהודים" וכי הוא "מחליף גזענות אחת באחרת".
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ופיגועי 11 בספטמבר, תקף ימיני בחריפות את אנשי השמאל הרדיקלי בישראל ובעולם, על כך שהם מגלים, לדבריו, סובלנות לאסלאם הפונדמנטליסטי ולטרור הפלסטיני והאסלאמיסטי – ומלאים בשנאה עיוורת לארצות הברית ולישראל, ואף האשים אותם באנטישמיות. כך הוא מאשים אנשי שמאל רדיקלי דוגמת ד"ר אילן פפה בשקרים, בעיוותים, בגוזמאות ובבדיות במחקרים היסטוריים. כמו כן, תקף ימיני בחריפות אנשי שמאל ישראלים כדוגמת שולמית אלוני, לב גרינברג, ג'ף הלפר על מסע ההסתה שהם מנהלים, לטענתו, כנגד ישראל בחו"ל.
ימיני ביקר את מה שנראה לו כתמיכת השמאל הרדיקלי בשלטון החמאס ברצועת עזה, והשווה את התעלמותם מהפשעים נגד האנושות שביצע החמאס להתעלמותם מהזוועות שביצעו משטרים סטאליניסטיים בעולם: "והמשטר הרצחני הזה הופך להיות חביבם של "כוחות הקדמה". אלה שתמכו בעבר בסטלין, שחיסל 20 מיליון מבני עמו; במאו, שחיסל כ-70 מיליון מבני עמו".
בעקבות הקמפיין של "אם תרצו" ב-2010, כנגד הקרן החדשה לישראל ופרסומיו של בן כספית בעיתון מעריב בנוגע להאשמות שונות בקשר לקרן, הקדיש ימיני חלק מטוריו לבקר את הקרן החדשה על תמיכתה בארגונים שהוא מגדיר כאנטי-ציוניים, הפועלים נגד מדינת ישראל וחלקם פועלים להעמדת בכירים ישראלים לדין בחו"ל באשמה של פשעי מלחמה ושותפים לקמפיין ה-BDS כנגד ישראל. ימיני קרא לקרן להתנער מארגונים כאלה, בהם "קואליציית נשים לשלום", ולהפסיק את התמיכה הכלכלית בהם. ביקורת שממשיכה גם בשנים האחרונות.
ימיני מתנגד בחריפות לתנועת ה-BDS, קמפיין חרם על ישראל שצבר תאוצה בעשור האחרון, אותה הוא רואה כתנועה גזענית אנטישמית להשמדת מדינת ישראל. ימיני טוען שהם מסווים ברטוריקה של "שיח הזכויות" את מטרתם האמיתית: חיסול מדינת ישראל, כפי שמתבטאת בין השאר בדרישתם לכפיית זכות השיבה של מיליוני פלסטינים לתוך ישראל. הוא טוען שממשלת ישראל וההסברה הישראלית צריכים להקדיש משאבים משמעותיים כדי להילחם בקמפיין ה-BDS, ולא לשבת בחיבוק ידיים.
ימיני מרבה לבקר את ההסתה וקמפיין ההכפשה שמנהלים ארגוני זכויות האדם נגד מדינת ישראל, לדבריו. לטענתו קמפיין זה כולל ניפוח אירועים על אכזריות צה"ל, השוואת ישראל לנאצים ומנגד הסתרה וטיוח של מעשי זוועה ופשעים מצד הפלסטינים (כגון שימוש בילדים לצורכי טרור). הוא מבקר את "בצלם" שבה חברי ההנהלה והמועצה הציבורית כגון ענת בילצקי, אורן יפתחאל וחוסיין אבו חוסיין, הם בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית מוצהרת, ומנצלים לרעה את שיח זכויות האדם כדי לפגוע בישראל.
לדבריו, התעמולה של "בצלם" המבוססת על שקרים (כגון אלה של תחקירן "בצלם" עאטף אבו א-רוב שהתגלה כמכחיש שואה), תורמת להגברת האנטישמיות ומסייעת לחמאס.
ב-2013 פרסם אורי משגב, פובליציסט ב"הארץ", בבלוג האינטרנט שלו, פוסט נגד תוכנית שר החינוך הרב שי פירון, ללימודי השואה בכיתות נמוכות בבית ספר ובגן. ימיני תקף את "הארץ" על כך וכתב שלימודי השואה בישראל מחנכים להומניזם, בניגוד ללימודי הנכבה הפלסטינית, בהם תומך "הארץ", ומחנכים לשנאה ולטרור.
ב-15 באוגוסט 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, פרסם ימיני מאמר ובו הוא מבקר את אל-ג'זירה, וכן כלי תקשורת ואישים המזוהים עם השמאל, על תרומתם לעליית האנטישמיות בעולם, תוך שהם מתעלמים לחלוטין ממעשי טבח וג'יהאד שמבצעים מוסלמים נגד מוסלמים. הוא גם מתח ביקורת על "בצלם" אותו האשים בעיוות של הדין הבינלאומי, בהתעלמות ממדיניות חמאס להשתמש באזרחים כמגן אנושי ובהעצמת השנאה כלפי ישראל.
ב-20 במרץ 2015, בעקבות הבחירות לכנסת העשרים ודבריהם של יאיר גרבוז, יהושע סובול ואלונה קמחי, פרסם ימיני מאמר שבו הוא מבקר חלקים מהשמאל הישראלי על כך שהם תומכים בגזענות נגד יהודים ממוצא מזרחי, או מאמצים אל קרבם את הגזענים, במקום לגנותם.
באוגוסט 2018, ביקר בחריפות את ראש מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, ואפיין אותו כאנטישמי ואנטי-ישראלי תומך טרור שהאנטישמיות שלו נובעת מהברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הקיצוני האנטישמי. לדבריו, באמצעות השמאל הרדיקלי, פעילות נמרצת בקמפוסים והסתה נגד ישראל, הצליחו קורבין והאנטישמיות החדשה לחדור למיינסטרים הפוליטי. הוא הביע חשש גדול שהממלכה המאוחדת תיפול תחת שלטונו של "פוליטיקאי אנטישמי".
ב-3 באפריל 2022 במאמר דעה שכתב הגדיר את ה-BDS כ"נאו-נאציזם אינטלקטואלי" וכתב:
תקשורת
בתחום התקשורת, ימיני טוען כי קבוצה קטנה של עיתונאים השתלטה על רוב נפח השידור הציבורי בישראל. לטענתו, חופש הביטוי בישראל הפך ל"חופש השיסוי" ו"כוח הביטוי" בו קבוצה קטנה מכתיבה את מסריה ומדירה דעות אחרות מלקבל ביטוי בתקשורת.
בעקבות פרשת סרן ר' ותביעת לשון הרע שהגיש סרן ר' נגד "עובדה" ואילנה דיין, בה נפסקו לזכותו פיצויים בסך 300,000 שקל, כתב ימיני בזכות הפסיקה ונגד אילנה דיין ומערכת עובדה. לטענתו, מערכת התוכנית ביצעה מניפולציות, סילופים והטעיות בתחקיר ששידרה ואלה הוציאו דיבה על סרן ר'. הוא כתב: .
ימיני יוצא נגד העיתון "הארץ" ומבקר אותו לעיתים תכופות, בטענה שהעיתון מנהל קמפיין מתמשך של הסתה, נאציפיקציה ודמוניזציה נגד מדינת ישראל, והוא משתמש אף בשקרים, בסילוף עובדות ובעריכה מגמתית, בפרט מצד גדעון לוי ואתר "הארץ" באנגלית.
משפט
ימיני פרסם מאמרי ביקורת נוקבים על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון. הוא הביע עמדה המתנגדת לכפיית ערכים באמצעות פסיקות בג"ץ ולהעברת הכרעות בשאלות מדיניות, ציבוריות ופוליטיות למוסד זה, בשעה שהן צריכות להתקבל במערכת הפוליטית. בנוסף, מבקר ימיני את הרכב בית המשפט העליון אשר אינו משקף באופן פרופורציונלי חלק מהקבוצות באוכלוסייה, כגון המזרחים. הוא טוען שהמערכת המשפטית מנסה לסכל מינויים של שופטים שאינם מחזיקים בדעה השלטת בקרב האליטה השיפוטית, כלומר שופטי בית המשפט העליון. כך למשל, טען ימיני שמינויה של פרופ' רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון סוכל משום שהביעה התנגדות לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק. ימיני הביע תמיכה בחקיקת פסקת התגברות כאמצעי לריסון האקטיביזם השיפוטי וביסוס את הפרדת הרשויות. לדבריו, אקטיביזם שיפוטי בלתי-מרוסן הוא פגיעה בדמוקרטיה ולא שמירה עליה.
ימיני, יחד עם קלמן ליבסקינד, יצא נגד הקמפיין של עיתון "הארץ" נגד מינויו של נעם סולברג לשופט בית המשפט העליון. בין השאר טען ימיני שטור של ב. מיכאל נגד סולברג מכיל מידע מסולף נגד סולברג.
בעקבות פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל על חודו של קול (6 – 5), ביקר ימיני את בג"ץ על כך שלא דחה את העתירות ברוב הרבה יותר גדול, וטען בזכות החוק כאמצעי הגנה לגיטימי מפני הטרור הפלסטיני, שיבה פלסטינית זוחלת והאיום הדמוגרפי. בנוסף, הזכיר ימיני חוקים מגבילי הגירה ואזרחות במדינות אחרות בעולם, כגון דנמרק, וטען שהחוק מוצדק מבחינה חוקית וחוקתית.
ימיני מתנגד ל"אינפלציה" בוועדות החקירה בראשות שופטים בטענה שוועדות אלה עוסקות במציאת אשמים ו"עריפת ראשים" ולא בהפקת לקחים ומציאת דרכים לשיפור.
ימיני הביע הסתייגות מחוק הלאום וכתב:
ימיני תמך במכתבה של שרת המשפטים איילת שקד בנובמבר 2018, בו כתבה שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, לא תייצג עוד את משרדה או את הממשלה ושעליה להתפטר, בעקבות ביקורת שזילבר מתחה על הממשלה. ימיני ביקר את זילבר על כך שהיא מנצלת את תפקידה כדי לכפות את דעותיה הפוליטיות וכן ביקר אותה על התבטאויות פוליטיות בוטות שלה, וכתב שהתנהגותה פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט.
חרדים
לדעת ימיני החברה החרדית מתבדלת מהחברה הישראלית והחינוך שלה בדלני ואנטי-ציוני. הוא מתנגד למימון החינוך החרדי מטעם משרד החינוך ללא התניה לכלול בו לימודי ליבה כלליים (כגון מתמטיקה, אזרחות, היסטוריה, אנגלית ומדעים) שיאפשרו השתלבות במשק.
בעקבות פסיקת בג"ץ ביוני 2010 לבטל את הקצבאות לאברכים החרדיים, כתב ימיני שהחלטת בג"ץ לגופה הייתה "מוצדקת מאין כמוה", אך שלא הייתה לו סמכות לקבלה - שכן נושא זה, כמו נושאים רבים אחרים, צריך להיות מוכרע במגרש הפוליטי (כגון הכנסת, חקיקה, בחירות ולחץ ציבורי). הוא כתב:
בנוסף, תיאר ימיני את השלטון הנוכחי בישראל כ"מיעוטוקרטיה" בו בגלל המבנה הקואליציוני של ממשלות ישראל לדורותיהן, קבוצת מיעוט יכולה להכתיב את דרישותיה לרוב.
בטורו ב"מעריב" ב-26 בנובמבר 2011 תקף ימיני בחריפות את תהליכי ההתחרדות וההקצנה שעוברים על החרדים אך גם על הדתיים-לאומיים. בפרט הוא מגנה את הדרת הנשים והסירוב לשמוע שירת נשים על ידי דתיים ובפרט חיילים דתיים בצה"ל. לתהליך זה הוא קורא "טליבאניזציה" (עם ההסתייגות שהחרדים היהודים אינם רוצחים). הפתרון שמציע ימיני הוא הפרדת דת ומדינה והקמת קואליציה ציונית-ממלכתית בהובלת הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה, שתוכל להפסיק להיכנע לתכתיבי המפלגות החרדיות.
ימיני מבקר בחריפות את מפלגת ש"ס שעיוותה את היהדות המתונה של עדות המזרח, והקצינה לבדלנות חרדית, תוך כדי הסתה נגד זרמים דתיים מתונים יותר (כגון השוואת הכיפות הסרוגות לעמלק). הוא גם מבקר את ההקצנה בקרב רבני הציונות הדתית.
ימיני דוחה את הטענות וביקורת על הדתה בישראל ובפרט במערכת החינוך בישראל.
חברה וכלכלה
ימיני הביע תמיכה מסויגת במחאת האוהלים של קיץ 2011, כמחאה עממית נגד יוקר המחיה וחלוקת נטל בלתי שוויונית. הוא התנגד לקבוצות השמאל הרדיקלי והאנרכיסטים שהשתתפו במחאה ובהנהגתה, ולדבריו ניסו לנצל אותה למטרותיהן, שאינן מקובלות על רוב המפגינים. ב-4 בספטמבר 2011, למחרת עצרת המחאה הגדולה, טען נגד "אויבי המחאה" שבהם כלל את מנהיגת המחאה, דפני ליף. הוא קרא למפגינים לסלק אותה משורותיהם.
ימיני מתריע מפני סכנת ההסתננות מאפריקה לישראל, וטוען שמדובר לרוב במהגרי עבודה ולא בפליטים. לדבריו, המסתננים מאפריקה מהווים איום דמוגרפי על ישראל בנוסף להגברת הפשע והעוני במקומות בהם הם מתרכזים: בעיקר בדרום תל אביב ואילת. ימיני יוצא נגד אלה שמטיפים לקבלת המסתננים ומאשימים את המתנגדים לכך בגזענות וטוען נגדם שהם לא אלה שסובלים מריבוי המסתננים, שמתרכזים בשכונות החלשות בערים ולא בשכונות היוקרה בהן גרים המטיפים, אלא האוכלוסיות החלשות הן שסובלות מהם. ימיני יוצא נגד ממשלות ישראל שלא עושות מספיק למגר את התופעה ומאשימן ב"שיתוק" ו"תרדמת", ומזהיר מפני הצפה במסתננים - שכבר היום כוללים עשרות אלפים וכל חודש נכנסים מאות נוספים.
בעקבות הפולמוס בדבר קליטת העולים היהודים מאתיופיה, ובפרט המקרה שבו תושבים בקריית מלאכי סירבו למכור בתים בשכונתם לאתיופים, כתב ימיני כנגד מדיניות ריכוז האתיופים בשכונות חלשות ויצירת מצב שבו יש בתי ספר בהם האתיופים הם רוב מוחלט, וטען בזכות פיזור שוויוני של העולים בין המקומות השונים, כולל בשכונות יוקרה דוגמת רמת אביב ג', והנהגת מכסות, למשל: בבית ספר מסוים לא תעלה כמות האתיופים על אחוז מסוים מכלל התלמידים. ימיני נימק את עמדתו בכך שהעולים האתיופים ראויים לשילוב ואינטגרציה, ולא להפרדה והשלכה לשכונות החלשות.
פוסטמודרניזם ותקינות פוליטית
בכתיבתו מביע בן-דרור ימיני ביקורת חריפה על הפוסטמודרניזם והתקינות הפוליטית. הוא טוען שתרבות התקינות הפוליטית הפכה לתרבות המעודדת שקר, מסרסת את המחשבה החופשית ופוגעת בשכל הישר, בייחוד באקדמיה (הן במחקר והן בפעילות הפוליטית-חברתית בקמפוסים), והפכה לכלי להשתקה וסתימת פיות. כמו כן טען שהיא הגיעה להגזמה והקצנה אבסורדית בארצות הברית, וטען שהתגובה של רוב אזרחי ארצות הברית לכך הייתה בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.
בעקבות פרשת "האונס" באיה נאפה שבקפריסין (שבה 12 צעירים ישראלים שקיימו מין קבוצתי עם תיירת בריטית הואשמו באונס אך זוכו אחרי שהבריטית הודתה שהתלונה נגדם הייתה האשמת שווא), דחה ימיני את הטענה שהעלה השמאל שהאונס בוצע בגלל הכיבוש. הוא גינה טענה זו כמטומטמת והסביר שהפרשה היא תוצאה של מתירנות מינית שבאה עם הליברליזם הקיצוני, מתירנות שמתבטאת בלבוש חושפני, סקסיזם בתרבות ובפרסומות, והחפצת נשים. כמו כן הציג ימיני נתונים המראים ששכיחות מקרי האונס בישראל נמוכה באופן משמעותי ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי.
התייחסותו לנתניהו
במהלך השנים פרסם ימיני מאמרים רבים בזכות בנימין נתניהו, אך בעקבות פרסום החשדות ב"תיק 4000" כתב: "לא נותר לי אלא לפנות לנתניהו: אתה יכול להגיע להסכם נוסח הנשיא לשעבר עזר ויצמן, התפטרות תמורת מחילה גורפת". לאחר פרסום כתב האישום נגד נתניהו חזר ימיני על פתרון זה, תוך שהפעם הפנה את קריאתו אל היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה. במהלך מלחמת חרבות ברזל קרא שוב לעסקת טיעון שבה נתניהו יפרוש מפעילות פוליטית תמורת סגירת כל התיקים נגדו, כולל פטור מאחריות מול ועדת חקירה שתקום לאחר המלחמה.בדצמבר 2023 הביע ביקורת חריפה כלפי נתניהו וייחס לו אחריות ישירה להתדרדרות ישראל בתחומי הביטחון הכלכלה ויחסי החוץ. לדעת ימיני נתניהו לא פועל למען האינטרס של מדינת ישראל ונותן הכשר להסתה ולקיצוניות.
המאמר האופטימי
מדי יום העצמאות, מזה שנים רבות, מפרסם ימיני מאמר אופטימי המעלה על נס את הישגיה של מדינת ישראל ואת תרומתה לאנושות, וכותב שמצבה של ישראל הוא טוב מאוד למרות כל הבעיות והוא לא רע כמו שהוא משתקף באמצעי התקשורת.
חשיפות עיתונאיות
לצד פעילותו הפובליציסטית חשף ימיני מספר סקופים:
באוגוסט 2009, חשף ימיני שאחד מחברי ארגון "משמר זכויות האדם" (HRW), ג'ו סטורק, שחיבר דו"חות כנגד ישראל, תומך בחיסולה ומצדיק פעולות טרור כנגדה, ואף הביע תמיכה בטבח הספורטאים במינכן.
ב-23 באפריל 2010, חשף ימיני שבאחד האתרים של "נשים בשחור" הופיע מאמרה של ברברה לובין, בו היא האשימה את צה"ל בכך שבמהלך מבצע עופרת יצוקה חיילים ישראלים נכנסו לבית ובו אמא עם 10 ילדים, והורו לה לבחור 5 ילדים כ"מתנה לישראל" ולא יבחרו בשבילה, ואחר כך רצחו 5 ילדים. ימיני הביא ראיות לכך שההאשמה שקרית ומופרכת, וכינה אותה "עלילת דם חדשה".
ב-11 באפריל 2011, חשף ימיני יחד עם העיתונאי קלמן ליבסקינד שבעלה של השופטת רות רונן שפסקה נגד צה"ל ובעד עתירה של עמותת גישה, זאב ברגמן, הוא חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל התומכת כספית בעמותת גישה. הוא טען שמדובר בניגוד עניינים. לאחר החשיפה הגישה הפרקליטות ערעור על הפסיקה. בית המשפט העליון דחה את הערעור ב-5 בספטמבר 2012. בנוסף, הגיש הפורום המשפטי למען ארץ ישראל קובלנה נגד השופטת לנציב תלונות הציבור על שופטים, שנתקבלה. ואולם, ב-18 ביולי קיבל נציב תלונות הציבור על שופטים את השגתה של השופטת על החלטתו, ובהחלטה מתקנת קבע שתחולתה של חובת הבירור, המחייבת את השופט לברר עם הצדדים קיומו של מידע נוסף העלול להשפיע על עמדתם, היא מכאן ולהבא בלבד, ואין להחילה ביחס למקרה מושא התלונה.
ב-13 בנובמבר 2013, חשף ימיני שג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי והמתווך מטעם ארצות הברית במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013), חתם בדצמבר 2009, על מכתב תמיכה בפעילים רדיקליים אנטי-ישראליים (בהם GFM, BDS וקודפינק) שארגנו משלחת תמיכה בחמאס לרצועת עזה, בעת שהיה סנאטור וראש ועדת יחסי החוץ של הסנאט. מלשכתו של קרי נמסר בתגובה שהוא לא ידע על המכתב ושהלשכה שלו חתמה בשמו, כשם שהיא חותמת על הרבה מכתבים דומים.
הפולמוס סביב כתיבתו
בעקבות הביקורות שפרסם על ארגוני זכויות אדם (בהם HRW, אמנסטי אינטרנשיונל ובצלם), הואשם ימיני ב"עליהום" על ארגוני זכויות האדם, דה-לגיטימיזציה שלהם ומקארתיזם. נעמי לויצקי, שהתארחה בבלוג של ימיני כותבת:
"רוח רעה נושבת אצלנו והיא בולטת בבלוג שלך. תפסה אותנו התפרצות של סתימת פיות, האלהת הצבא והערצת הכוח - מין "פטריוטיזם" עבש מסוג מאוד מסוים ואוי למי שחורג מהקונצנזוס, יוצא מן הקופסה, שכן הוא הופך מיד לעוכר ישראל, ללא לגיטימי וגם אנטישמי ואנטי ציוני ואנטי השד יודע מה. אתה בוודאי תגיד, הנה עוד היסטרית, מה אסור לבקר? ואני אגיד לך שמותר ועוד איך ואפילו ביקורת נוקבת, אבל זו לא ביקורת, ידידי, זו דה-לגיטימציה שיטתית. זה מסוכן וזה מעלה ריח עז של מקרתיזם."
ואילו שרית מיכאלי, דוברת בצלם, כותבת: "במקום להתמודד עם העניין עצמו, מנסים להראות שהמניעים העומדים מאחורי ארגוני זכויות האדם הם לא כשרים."
ימיני השיב שאכן הוא מדגיש את המניעים שעומדים מאחורי "שיח זכויות האדם" וטוען שמניעים אלה הם רצון לחיסול ישראל ושלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ובית לאומי לעם היהודי. לדעתו מניעים אלה פסולים והם מכתימים את הפעילות של ארגוני זכויות האדם.
ב-16 ביולי 2010, פרסם ימיני מכתב של פעילה פוליטית (לה קרא בשם הבדוי "שלומית" כדי להגן על זהותה) באחת העמותות הנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל ובה תיארה חוויות מכנס מנהיגות חברתית שארגנה הקרן, בין השאר כתבה:
"החלטתי לנסוע, וזאת הייתה טעות. מצאתי את עצמי במדבר בתנאי מעבדה, מנותקת מהעולם, מאינטרנט ומסלולרי, עם פעילי זכויות אדם פלסטינים ויהודים, ששוללים את קיומה של מדינת ישראל. שחותרים לחיסולה ולא מגנים גם אמצעים אלימים. שטוענים כי נולדה בחטא. שמצטערים על קיומה. שמתעבים אותה ואת סמליה. שמצדיקים פגיעות בה ובחייליה ובמוסדותיה. שמקדישים את מרצם וחייהם להביא להפיכתה למדינה דו או רב-לאומית. בעצם זה אינו נכון, למדינה שבה יש מקום ללאום אחד בלבד - הלאום הפלסטיני. מתנגדים לשירות לאומי קהילתי או אזרחי של ערבים במדינה, משווים את מעשי ישראל לגרמניה הנאצית."
בתגובה פרסמה הקרן ב-23 ביולי 2010, מודעה של עמוד שלם ב"מוספשבת" של מעריב ובו האשימה את ימיני ברדיפה, הסתה ומקרתיזם, והכחישה את הטענות שפורסמו במכתב. בבלוג שלו במעריב ענה ימיני להודעה. לדבריו, הדברים שתיארה "שלומית" אכן נאמרו, אך חשוב מכך: הקרן תומכת בשורה של ארגונים השוללים את זכות קיומה של ישראל, עוסקים בדה-לגיטימציה שלה ורוצים להפכה למדינה דו-לאומית, בהם מרכז מוסאוא, עדאלה וקואליציית נשים לשלום.
באוקטובר 2010, התפלמס ימיני עם עיתונאי "הארץ" גדעון לוי בעקבות ריאיון שהאחרון העניק לעיתון הבריטי אינדיפנדנט. ימיני האשים את לוי בהסתה ודמוניזציה כנגד ישראל, המבוססת על שקרים והאשמות שווא (למשל, ימיני טען שלוי פרסם דיווח על כך ששוטרי מג"ב קשרו פלסטיני לחמור ועינו אותו אך התברר שהאירוע מעולם לא קרה), ואף כינה אותו "ברון תעשיית השקרים". השניים התפלמסו ביניהם בטוריהם ב"הארץ" ו"מעריב" ואף בבלוג של ימיני ב-nrg מעריב, והרשימות הללו זכו לאלפי טוקבקים.
ההיסטוריון פרופ' דניאל בלטמן מתח ביקורת על ספרו של ימיני, "תעשיית השקרים", ועל עמדתו בנושא ה-BDS, וטען שבניגוד לדברי ימיני תנועה זו אינה אנטישמית. ימיני הגיב במאמר שכותרתו "הונאה אקדמית" וטען שבלטמן מתעלם מכך שאנשי ה-BDS עצמם מודים שהם מתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל.
בשנת 2017, העיתונאי הישראלי רוגל אלפר מתח ביקורת על ימיני, כינה אותו "תועמלן הכיבוש הישראלי" והאשים אותו בהכחשה של פשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה.
ספריו
1986, "אגרוף פוליטי"
ב-2014 יצא לאור ספרו "תעשיית השקרים" העוסק באנטישמיות החדשה ובהסתה נגד ישראל מצד השמאל הרדיקלי והאסלאם הקיצוני. הספר עוסק בהפרכת השקרים והטענות נגד ישראל בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות מחקר השוואתי, סקירות עובדתיות, ציטוט מחקרים ונתונים סטטיסטיים רבים. ב-2017 יצאה מהדורה מעודכנת של הספר באנגלית, תחת השם "Industry of Lies: Media, Academia and the Israeli-Arab Conflict".
פרסים
בשנת 2003, הוענק לו הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ' על ידי האגודה לזכות הציבור לדעת.
בשנת 2021, זכה פרס מפעל החיים של אגודת העיתונאים בתל אביב 2021, על מאבקו ארוך השנים בתנועת ה-BDS והאנטישמיות החדשה.
חיים אישיים
ימיני אינו מגדיר עצמו כדתי, אך הולך לבית כנסת בליל שבת ושולח את ילדיו לבית ספר ממלכתי-דתי. הוא מגדיר עצמו כיהודי במובן לאומי-תרבותי-מסורתי.
קישורים חיצוניים
ריכוזי מאמרים
האתר של בן דרור ימיני, ב-Google Docs (כולל ביוגרפיה באנגלית ועברית)
הבלוג של בן-דרור ימיני באתר nrg כאשר כתב במעריב ומעריב nrg
הטורים של בן-דרור ימיני באתר nrg מעריב
מאמריו של בן-דרור ימיני באנגלית באתר ynetnews
קובץ ממאמריו של בן-דרור ימיני, בתרגום לאנגלית
מאמרים בולטים
חמשת מאמריו של בן דרור ימיני המשווים בין ה"הנכבה" הפלסטינית לפרעות וגירוש היהודים מארצות ערב, ודנים בבעיית הפליטים הפלסטינים:
"והעולם שותק" - נתונים השוואתיים על מעשי ההרג, האלימות והג'נוסייד המתחוללים בעולם הערבי והמוסלמי
"והעולם משקר" - מבט השוואתי על סוגיית הפליטים
"והעולם משלם" - זרימת ההון לפלסטינים מאז הסכמי אוסלו
"במלכודת ההונאה העצמית" -על הטענות של ערביי ישראל
"הנכבה היהודית" - הרדיפות, הפוגרומים, הפקעות הרכוש והגירושים שמהם סבלו יהודי ארצות ערב והאסלאם, לפני הציונות ובמהלכה
בן-דרור ימיני, Holocaust deniers in B'Tselem, חדשות ynet באנגלית, 31 באוגוסט 2014
הרצאה של בן-דרור ימיני בכנס הרצליה 2009
ראיונות
10 שאלות עם בן דרור ימיני, ריאיון באתר אפוק טיימס ישראל, 1 במאי 2014
הרצאות
הערות שוליים
קטגוריה:עורכי עיתונים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:פעילי הסברה ישראלית
קטגוריה:סגל ידיעות אחרונות
קטגוריה:בוגרי בית הספר מוריה (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי בית הספר צייטלין
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב: משפטים
קטגוריה:עורכי דין ישראלים
קטגוריה:מבקרי התקשורת בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1954 | 2024-09-16T12:50:54 |
סרט פעולה | ממוזער|220px|דאגלס פיירבנקס בסרט הפעולה האילם "רובין הוד" (1922)
סרט פעולה הוא סוגה קולנועית המאופיינת במתן דגש על התרחשויות פיזיות, כגון קרבות, מרדפים, פיצוצים ופעלולים. סוגת הפעולה משולבת לעיתים קרובות עם סוגות אחרות, כגון קומדיה, מדע בדיוני או אימה.
היסטוריה
שורשיהם של סרטי הפעולה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם יציאתה לאקרנים של סדרת סרטי "ג'יימס בונד" (אשר מכילה הרבה מהמאפיינים המקוריים של סרטי ריגול) ו-"Bullitt", הכולל את אחד ממרדפי המכוניות הראשונים, סצנה שכלולה כמעט בכל סרט פעולה.
מאפיינים
סרטי פעולה הם, בדרך כלל, סרטים שניתן להגדיר במשפט אחד, לדוגמה: "מדען מחייה-מחדש דינוזאורים, רק כדי לגלות שהם מנסים לשלוט בעולם, שוב", עבור הסרט "פארק היורה", או "גיבור על שמנסה ליצור בינה מלאכותית שתגן על העולם מגלה שיש לה הגדרה אחרת להצלת העולם" עבור הסרט "הנוקמים: עידן אולטרון" וכדומה.
סרטי פעולה נוטים לכלול גם גיבור הירואי אשר מרבה לפעול בניגוד לנהלים שמפעילים עליו מפקדי הצבא או המשטרה שעל כוחותיהם הוא נמנה. לצד הגיבור מופיע לרוב שותף "Sidekick" המסייע לו ולעיתים מהווה גם אתנחתא קומית.
הטובים נגד הרעים
הסוגה מאופיינת לרוב בסיפור פשוט אודות "אנשים טובים" נגד "אנשים רעים".
זהות ואפיון "האנשים הטובים" ו"האנשים הרעים" תלויה במדינה ובתקופה. בסרטים הוליוודיים, "האנשים הטובים" בדרך-כלל יהיו האמריקנים הפטריוטים, ואילו "האנשים הרעים" הם פושעים או סוכנים של כוחות זרים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 וקודם לכן, הם היו לרוב קומוניסטים, אשר הביאו חלק מסרטי הפעולה קרוב למדרגת סרטי תעמולה. עם נפילת הקומוניזם, עברו הסרטים להתמקד בטרוריסטים מדרום אמריקה, המזרח התיכון וסוחרי סמים. מפלצות, חייזרים, שדים ויצורים על-טבעיים משמשים אף-הם כנבלים קלאסיים, שמטרתם לרוב היא השמדת האנושות.
סצנות
סצנות פעולה האופייניות לסרטים הוליוודים:
קרבות ירי וחילופי אש
מכות וקרב פנים אל פנים, לפעמים כולל אמנויות לחימה
הגיבור מביס כנופיות של שכירי חרב ומשרתים של הנבל
דו-קרב בין הגיבור לנבל
מרדף, ובפרט מרדף מכוניות
פיצוצים והרס של מבנים וכלי רכב
הרס אפוקליפטי באמצעות נשק-על או על ידי יצורים על-טבעיים
בעולם
בארצות הברית
סרטי פעולה בקולנוע האמריקאי מופקים בתקציב גדול עבור אפקטים מיוחדים ועבודת פעלולנים. הם מתמקדים בתחום הפירוטכניקה ואביזרים חדשניים. סרטי פעולה אמריקניים רבים מתבססים במידה זו או אחרת על מדע בדיוני: אם בסיפור ובעולם ההתרחשות, או אם בטכנולוגיות ובכלי-הנשק שנמצאים ברשות הגיבור/הרשע. בלא מעט סרטים על הגיבור להילחם ברשע שהשיג נשק מודרני חדיש להשמדה המונית.
בהונג קונג ובקוריאה הדרומית
סרטי אקשן מהונג קונג וקוריאה הדרומית הם בעיקר וריאציות מודרנית של סרטי אמנויות לחימה. בשל שורשיהם, סרטי פעולה מהונג-קונג מתרכזים בעיקר בנושא האקרובטיקה על ידי הגיבור.
ראו גם
ערכים על סרטי פעולה
עקרון קליעת הרעים
קומדיית פעולה
סרט אמנויות לחימה
סרט מלחמה
סרט אסונות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
רשימת סרטי פעולה , באתר IMDb
*
פעולה
פעולה | 2024-07-16T05:07:32 |
מאיץ חלקיקים | 200px|ממוזער|מאיץ החלקיקים על שם קופלר במכון ויצמן למדע, בתכנון האדריכל משה הראל
מאיץ חלקיקים הוא מתקן המגביר את מהירותם של חלקיקים על ידי העברתם בשדות חשמליים ומגנטיים. הגברת המהירות שקולה למתן אנרגיה קינטית גבוהה לחלקיקים, המאפשרת ביצוע ניסויים פיזיקליים מגוונים.
מדענים משתמשים בחלק ממאיצי החלקיקים כדי לגרום להתנגשות של חלקיקים נעים במטרה נייחת או בחלקיקים נעים אחרים. את ההתנגשות מכוונים כך שתתרחש באזור של גלאי חלקיקים המאפשרים מעקב מתועד אחר תוצרי ההתנגשות. לימוד ועיבוד המידע הנאסף בגלאים מאפשר לפענח ולהבין את תכונותיהם של החלקיקים המרכיבים את החומר ביקום ואת הכוחות שמועברים ביניהם. אנרגיית התנגשות גבוהה יותר מאפשרת הצצה עמוקה יותר למבנה החומר וכוחות היסוד. בין השאר התגלו באמצעות מאיץ חלקיקים בוזוני W ו-Z והיסודות קליפורניום, מנדלביום, ניהוניום, מוסקוביום, טנסין ואוגנסון.
מאיצי החלקיקים הגדולים בנויים בצורת טבעת גדולה של אלקטרומגנטים. בעזרת שליטה על הזרם ניתן לשלוט בשדות האלקטרומגנטיים. השדה המגנטי בתורו מכוון את החלקיקים הטעונים. בנוסף שדה חשמלי חזק מאיץ את החלקיקים למהירויות גבוהות.
מאיצי חלקיקים גדולים קיימים במרכז המחקר CERN שעל גבול שווייץ-צרפת (מרכז המחקר האירופי לפיזיקת חלקיקים), ובארצות הברית – פרמילאב. היקף הטבעת הגדולה ביותר במאיץ LHC ב-CERN הוא כ-27 קילומטר. צריכת החשמל של המאיץ כה גדולה עד כי הפעלתו מוגבלת לחודשי הקיץ. מתוכננים מאיצים גדולים יותר שיוכלו להאיץ חלקיקים למהירויות גדולות יותר על מנת לגלות את צפונות החומר.
תותח אלקטרונים הוא מאיץ חלקיקים קווי – אלקטרונים מואצים דרכו בהשפעת מתח חשמלי. תותח אלקטרונים הוא מרכיב בשפופרת קרן קתודית שהייתה בשימוש נרחב בטלוויזיות ובצגי מחשב עד תחילת המאה ה-21.
שימושים אחרים של מאיצי חלקיקים
כאשר חלקיק טעון כגון אלקטרון נע במעגל (כלומר מאיץ צנטריפטלית), נפלטת קרינה אלקטרומגנטית המכונה קרינת סינכרוטרון. בקרינה זאת ניתן להשתמש לצורך ניסויים שונים. בשנים האחרונות נבנו מספר מאיצי אלקטרונים שלא על מנת לחקור חלקיקים אלמנטריים, אלא כדי לייצר קרינת רנטגן בהירה ומרוכזת המשמשת ברפואה, ביטחון, ולניסויים שונים בפיזיקה של חומרים, בכימיה, בביולוגיה מולקולרית, הנדסת חומרים, ועוד.
התקן נסיוני נוסף הנקרא לייזר אלקטרונים חופשיים (FEL) עושה שימוש באלקטרונים המואצים כתווך מעורר ללייזר. ההתקן, המתבסס על אפקט קומפטון, מאפשר הפקת קרינה קוהרנטית ומרוכזת באורך גל הניתן לשינוי. זאת להבדיל מקרינת סינכרוטרון, שאינה קוהרנטית.
מאיצי חלקיקים משמשים גם כספקטרומטר מסות.
היסטוריה
עד שנות השלושים הייתה הקרינה הקוסמית המקור היחיד לחלקיקים חדשים. החלקיקים הקוסמיים אנרגטיים מאוד ובעלי יכולות מעולות לניפוץ נוקלאונים וליצירת חלקיקים חדשים - בהם הפיזיקאים מבצעים ניסויים רבים. עד לאותה עת הדרך היחידה לבצע ניסויים בחלקיקים כאלו הייתה על ידי שיגור אמצעי מדידה, לרוב בדמות סרטי צילום, אל האטמוספירה. החסרון העיקרי בשיטה זו היא שאין למבצעי הניסוי שליטה על תנאיו ולעיתים היה צריך להמתין ארוכות ולעבור על פני מאות ואלפי צילומים כדי לבדוק אם הם מכילים במקרה את המידע הדרוש. לכן שאפו הפיזיקאים לחקות במעבדה את התהליכים הנוצרים על ידי החלקיקים הקוסמיים הראשונים, מה שהוביל אותם להאיץ חלקיקים טעונים - פרוטונים ואלקטרונים - למהירויות גבוהות, שכן ההאצה מקנה אנרגיה לחלקיק.
תפנית חלה בשנים 1928-1932 אז החלו בבניית מאיץ החלקיקים הראשון במעבדתו של ארנסט רתרפורד באוניברסיטת קיימברידג'. במאיץ הראשון היה שנאי גדול ומיישר זרם, אשר יצרו מתח של מאות אלפי וולטים בין שתי אלקטרודות, שאחת הקיפה את השנייה. מתוך האלקטרודה הפנימית שוחררו פרוטונים, שנוצרו באמצעות יינון של אטומי מימן, ונפלטו דרך חור באלקטרודה החיצונית באנרגיה של עד חצי MeV (מיליון אלקטרון-וולט). היסוד הראשון שנופץ בידי פרוטונים אלה היה ליתיום, שגרעינו נופץ במפגש ונוצרו 2 גרעיני הליום.
נקודת מפנה בהתפתחות המאיצים נזקפת לאורלנדו לורנס, אשר המציא ב-1931, יחד עם לוינגסטון, את המאיץ המכונה ציקלוטרון (מהמלה היוונית ציקלוס, שפרושה מעגל).
הציקלוטרון הכיל מסלול מעגלי, מוקף אלקטרו-מגנטים. חלקיקים הואצו בהשפעת השדה החשמלי והמגנטי. הציקלוטרון הראשון היה בקוטר של כ-4.5 אינץ' (כ-11.5 ס"מ), עם מתח של 1800 וולט והאיץ יוני מימן ל 80KeV. כבר ב-1932 בנה לורנץ מאיץ חלקיקם גדול יותר (כ-70) ס"מ ואנרגיה של 4.8 MeV. בהמשך נבנו מאיצים גדולים וכבדים הרבה יותר ופתחו תקופה חדשה בחקר החלקיקים. ייחודו של המבנה המעגלי הוא באפשרות להאיץ חלקיקים למהירויות גבוהות תוך השקעה כספית נמוכה יחסית.
דרך פעולה
העיקרון שעליו מבוססת פעולת המאיץ, הוא אותו עקרון שבעזרתו מואצים אלקטרונים בשפופרת קרן קתודית. בין שני גופי מתכת, אלקטרודות, הטעונים במטענים חשמליים מנוגדים, שורר שדה-חשמלי. על חלקיק הנמצא בשדה, בין 2 האלקטרודות, פועל כוח (אם מטען החלקיק חיובי, הכוח הפועל הוא בכיוון השדה ואם מטען החלקיק שלילי – הפוך). כוח זה גורם לתאוצה של החלקיק, כלומר לגידול מתמיד של מהירותו. עוצמת השדה החשמלי שווה למתח החשמלי שבין האלקטרודות חלקי המרחק שביניהן. הכוח הפועל על החלקיק שווה למכפלה של הכוח שפועל עליו, במרחק שהחלקיק עובר בהשפעת הכוח.
את האנרגיה הקינטית של החלקיק מודדים ב־eV (אלקטרון-וולט= ארג). א"ו אחד היא האנרגיה שרוכש חלקיק שמטענו שווה למטען היסודי כאשר הוא מואץ במתח של וולט אחד.
נדמה, אם כך, שהדרך הפשוטה להשיג אנרגיה יותר גבוהה היא בעזרת הגדלת המתח החשמלי במאיץ. אך יש גבול למתח הסטטי שניתן לקיים בין אלקטרודות.
כאשר המתח גדול מספיק מתחולל תהליך המכונה פריצה. המטען החשמלי עובר מאלקטרודה אחת לשנייה תוך יצירת ברק, או שהוא עובר דרך חומרי הבידוד ומתארק לאדמה. בעזרת שיפורים בחומרי הבידוד ותכנון מוקפד ניתן לייצר מתח סטטי בסדר גודל של כמה מיליוני וולטים אך זה עדיין לא מספיק. ניתן להתגבר על מגבלה זו בעזרת שימוש במאיץ מעגלי. במקום לייצר מתח סטטי אדיר אחד, שנותן האצה ב"דחיפה" אחת לחלקיק, מעבירים את החלקיק במסלול מעגלי מספר רב של פעמים שכל פעם הוא מקבל "דחיפות" קטנות ומהירותו עולה בהדרגה. גם במאיץ מעגלי ישנם בעיות שמהנדסי המאיצים נאלצים להתגבר עליהן.
אחת הבעיות היא הפסדי אנרגיה בגלל הקרינה האלקטרומגנטית שפולט חלקיק טעון חשמל הנע בתאוצה. תנועה במסלול מעגלי, אפילו במהירות קבועה, היא תנועה מואצת משום שכיוון המהירות משתנה בלי הרף (תאוצה צנטריפטלית). כאשר החלקיקים הטעונים נעים במהירות גבוהה במסלולם המעגלי הם פולטים אנרגיה אלקטרומגנטית רבה ולכן מפסידים אנרגיה קינטית. על עניין זה מתגברים באמצעות הגדלת קוטר המאיץ. ככל שהקוטר גדול יותר ככה עיקום המסלול קטן יותר.
מבנה המאיץ
מאיצי חלקיקים מתחלקים לשתי קבוצות: מאיצים קווים ומאיצים מעגליים.
מאיץ קווי
ממוזער|477x477 פיקסלים|אנימציה הממחישה את דרך הפעולה של מאיץ קווי. חלקיק טעון יוצא ממקור החלקיקים S (source) לכיוון גלילי המתכת המשנים את מטענם תדיר ובכך גורמים לחלקיק הטעון לנוע בכיוון מוגדר. החלקיק מואץ בעוברו בין גליל לגליל.
במאיץ קווי (באנגלית Linac = Linear accelarator) החלקיק עובר את כל שלבי המאיץ פעם אחת.
עקב הבדלי המסה והבדלים נוספים בין אלקטרונים לפרוטונים, מאיצי אלקטרונים שונים באופן פעולתם ובמרכיביהם במקצת ממאיצי פרוטונים, אך לשניהם אופן פעולה ומבנה דומה. החלקיק יוצא ממאיץ התחלתי מקדים, המהווה מקור לחלקיק, הכולל סליל חימום, ובו מתח סטטי של כמיליון וולטים (כאמור, המאיץ ההתחלתי שונה במקרה בו רוצים להאיץ אלקטרונים או פרוטונים). מהמקור החלקיקים עוברים דרך כמה צינורות מתכת גליליים המחוברים למקור מתח חילופין. מתח החילופין בין הצינורות מופעל בתדירות כזו, שכאשר אלומת החלקיקים נמצאת בתוך צינור חיובי, כיוון המתח מתחלף, והצינור הבא הופך משלילי לחיובי. כך האלקטרונים נעים קדימה כל זמן שהם נמצאים בין 2 צינורות. בין הצינורות שורר ריק על מנת שהחלקיקים המואצים לא יפסידו אנרגיה בהתנגשות עם מולקולות האוויר. בסיום המסלול החלקיקים המואצים מגיעים לגלאים, מכשירי מדידה, התנגשות עם חלקיקים אחרים/מטרה נייחת או מועברים למאיץ נוסף, בדרך כלל מעגלי. מאיץ קווי מודרני מכיל אלפי צינורות האצה ואורכו יכול להגיע למאות מטרים ואף לקילומטרים.
בשנת 2013 בוצע ניסוי שדה-שובל מתקדם לבחינת בניית מאיץ קווי חדש.
מאיץ מעגלי
מאיץ מעגלי בנוי בצורת טבעת. מחוץ לטבעת המאיץ מותקנים אלקטרומגנטים היוצרים בתוך הטבעת שדה-מגנטי. השדה-המגנטי לא משפיע על מהירות החלקיקים אלא רק על כיוון תנועתם. כאשר חלקיק טעון נע בתוך שדה-מגנטי פועל עליו כוח הניצב לכיוון תנועתו. כיוון השדה-המגנטי המאיץ מעגלי ניצב למישור הטבעת, והכוח שהוא מפעיל על החלקיק הטעון מכריח אותו לנוע במסלול המעגלי. החלקיקים המואצים עוברים תחילה האצה ראשונית במאיץ קווי, לאחר מכן הם נכנסים למאיץ המעגלי ועוברים את המאיץ פעמים רבות והאנרגיה הקינטית שלהם גדלה מסיבוב לסיבוב. ככל שהאנרגיה של החלקיק גדולה יותר, דרוש שדה-מגנטי חזק יותר כדי שהחלקיקים ימשיכו לנוע באותו מסלול מעגלי, לכן מגדילים את עוצמת השדה-המגנטי במקביל לגידול באנרגיית החלקיקים. כאשר החלקיקים מגיעים לאנרגיה המרבית שלהם, מופעל עליהם באזור מסוים של המאיץ שדה-מגנטי נוסף המכוון אותם החוצה מן הטבעת אל מסלולים בהם מתבצעים ניסויים על ידי התנגשות עם חלקיקים אחרים או מטרה נייחת. מאיץ מעגלי כזה, שבו רדיוס המסלול קבוע והשדה-המגנטי משתנה נקרא בשם סינכרוטרון.
בישראל
250px|ממוזער|שמאל|מחולל ואן-דה-גראף, 3MeV, במכון ויצמן, בשנת 1959
בשנים 1976–2010 פעל במכון ויצמן למדע המאיץ ע"ש קופלר, במגדל שהפך לסימן היכר אדריכלי של המכון. מאיץ זה הוא מאיץ יונים קווי, שממוקם במגדל. בראש המגדל ממוקם מקור יונים. היונים שהוא מספק מואצים בתוך צינור אופקי על ידי שדה חשמלי חזק. בצינור זה, כמו בשאר הצינור דרכו עוברת קרן היונים, ממוקמות מספר עדשות מגנטיות, מערבלים ומתקני מדידה, לצורך שליטה ובקרה על מיקוד הקרן. שליטה זו מנוהלת מחדר הבקרה. בתחילת המאיץ מסיטים את קרן החלקיקים כלפי מטה על ידי שדה מגנטי חזק ("Injection Magnet"), ובוררים בעזרתו את מסת היונים שימשיכו. במרכז המגדל, מייצרים מטען חשמלי חיובי חזק (על ידי שרשרת נטענת, בדומה למחולל ואן-דה-גראף), אליו נמשכים היונים השליליים. בטרמינל, במרכז צינור, מצוי גם מפשיט יונים - מתקן שבעזרת רדיד מתכתי, או אטומי גז, "מפשיט" את היונים מהאלקטרונים, והופך אותם ליונים חיוביים. כעת משהם חיוביים הם נדחים ממרכז המגדל כלפי מטה, וממשיכים להאיץ כתוצאה מהכוח החשמלי החזק. בתחתית המגדל ישנו מגנט נוסף, מגנט אנליזה, בעזרתו בוררים את היונים הרצויים (בעלי מספר האלקטרונים המבוקש). היונים ממשיכים בצינור ואקום עד לחדר המטרה, בו הם מוקרנים לצורכי הניסוי שנערך. האנרגיה שהמאיץ מעניק ליונים בעלי מטען חשמלי של אלקטרון אחד היא עד , והיונים מואצים בו למהירויות של אחוזים בודדים ממהירות האור.
במרכז למחקר גרעיני שורק פועל מאיץ החלקיקים הקווי שרף (Soreq Applied Research Accelerator Facility). שרף מסוגל להאיץ פרוטונים ודאוטרונים לאנרגיות של עד . בנוסף למחקר בסיסי, יינתנו בו שירותי רדיוגרפיה ודיפרקציה של נייטרונים ויפותחו בו שיטות לייצור איזוטופים לשימושים רפואיים.
מתקן לייזר אלקטרונים חופשיים (FEL) נסיוני ממוקם באוניברסיטת אריאל.
במרכז חמד"ע קיים מאיץ חלקיקים אך הוא קטן יחסית ובשימוש לעיתים רחוקות.
מאיצי חלקיקים זעירים
האפשרות שמאיץ החלקיקים יהיה נייד, קטן, זול וזמין תנגיש אותו למגוון שימושים וקהילות שכרגע רואים בו טכנולוגיה שאינה בת השגה, לדוגמה: מפעלים קטנים, קהילות עניות, ומדינות עולם שלישי.
ראו גם
מאיץ LHC
מאיצי חלקיקים בתרבות הפופולרית
לקריאה נוספת
"מאיצים", פי האטום ב-3, יולי 1984.
קישורים חיצוניים
בול מאיץ החלקיקים (1977) בהנפקת השירות הבולאי (קישור לבול באתר התאחדות בולאי ישראל)
אתר ה"שרף" בממ"ג שורק
הערות שוליים
*
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים
קטגוריה:פיזיקה: מתקני ניסוי ותצפית | 2024-07-28T22:30:59 |
רויטרס | 250px|ממוזער|מטה החברה בקנרי וורף, לונדון
שמאל|180px|הסמליל הקודם של רויטרס|ממוזער
רויטרס (באנגלית: Reuters) היא סוכנות ידיעות שבסיסה בבריטניה ושלוחותיה פרוסות במקומות שונים ברחבי העולם. זוהי סוכנות הידיעות השנייה בגודלה בעולם (אחרי AP) והגדולה ביותר לפי הכנסות, והיא מספקת ידיעות לרוב אמצעי התקשורת הגדולים, מה שמקנה לה השפעה רבה בתקשורת ועל דעת הקהל בעולם. לפי דו"ח של נציבות אונסק"ו לבעיות תקשורת, לרויטרס מנויים מעל 6,500 עיתונים וכ-400 תחנות רדיו וטלוויזיה ב-153 מדינות. המטה הראשי שלה ממוקם בלונדון, ולסוכנות משרדים גם בגן הטכנולוגי מלחה בירושלים. החל משנת 2008 היא בבעלות תאגיד Thomson Corporation .
היסטוריה
המאה ה-19
מייסדה של הסוכנות היה פאול יוליוס רויטר, יהודי ממוצא גרמני שהתנצר והעתיק את מקום מגוריו ללונדון. הסוכנות הוקמה בעקבות התפתחות הטלגרף, רויטר עבד במשרד בהוצאת הספרים בברלין, והיה מעורב בהפצת עלונים רדיקליים בתחילת אביב העמים. פרסומים אלה הסבו תשומת לב רבה לרויטר, אשר ב-1850 פתח שירות חדשות בעיר אאכן בגרמניה, שהשתמש ביוני דואר על מנת להעביר מסרים מבריסל לאאכן.
בשנת 1851 נוסדה חברת רויטרס סמוך לבורסה המלכותית של לונדון, לאחר מעברו של רויטר לבריטניה. בתחילה החברה סיקרה חדשות מסחריות, ושירתה בנקים, ברוקרים וחברות. בשנת 1858 חתמה הסוכנות הסכם עם עיתון ראשון ובו התחייבה לספק לו ידיעות. מאז הלכה וביססה את מעמדה כסוכנות הידיעות השנייה בגודלה בעולם ובעלת ההכנסות הגבוהות ביותר. רויטרס חתמה הסכמים לחלוקת הפעילות עם סוכנויות מתחרות שקמו בגרמניה ובצרפת.
הסוכנות בנתה את המוניטין שלה בכך שהיא הייתה הראשונה שפרסמה ידיעות מחו"ל. כך למשל היא הייתה הראשונה שדיווחה על רצח אברהם לינקולן באירופה, ב-1865. בשנת 1872 התרחבה רויטרס למזרח הרחוק, וב-1874 גם לדרום אמריקה. ההתרחבות התאפשרה בזכות התקדמות הטכנולוגיה והטלגרף. ב-1883 החלה רויטרס להעביר מסרים אלקטרוניים לעיתונים בלונדון.
בשנת 1925 עברה רויטרס, תחילה באופן חלקי ולאחר מכן בצורה מלאה, לבעלות של התאגדות עיתונים בריטיים. מאז 1947 נמנו עם בעליה גם עיתונים מאוסטרליה ומניו זילנד.
המאה ה-20
בשנת 1923 החלה רויטרס להשתמש ברדיו על מנת להעביר חדשות בעולם, והייתה חלוצה בתחום זה. ב-1925 איגוד העיתונות של בריטניה (PA), רכש את רוב מניות הסוכנות, וכעבור כמה שנים השלים את הרכישה והפך לבעלים היחיד. במהלך מלחמות העולם עיתון הגרדיאן דיווח כי רויטרס "משרתת את האינטרסים הלאומיים בלחץ ממשלת בריטניה. בשנת 1941 רויטרס השתחררה מעול הלחצים על ידי ארגונה מחדש כחברה פרטית". הבעלים החדשים הקימו את קרן רויטרס. באותה שנה מכר PA מחצית מרויטרס לאגודת בעלי העיתונים, והבעלות המשותפת הורחבה ב-1947 לאגודות המייצגות עיתונים יומיים בניו זילנד ובאוסטרליה. עקרונות אמון רויטרס נכתבו באותה עת כדי למנוע פגיעה בעצמאות החברה. בשלב זה כבר הייתה רויטרס לאחת מסוכנויות הידיעות הגדולות ביותר בעולם, שסיפקה טקסט ותמונות לעיתונים, סוכנויות ידיעות אחרות וגופי שידור ברדיו ובטלוויזיה.
בשנת 1984 הונפקו מניות החברה בבורסה לניירות ערך בלונדון ובנאסד"ק, והיא הפכה לחברה ציבורית. בשנים אלו 90% מהכנסותיה של רויטרס הגיעו מתעשיית המידע הפיננסי, באמצעות מסופי מידע להם היו מנויים כ-600,000 איש בחברות פיננסים ובנקים.
בשנת 1987 רכשה את הבעלות בחברת אינסטינט , שפיתחה שירות למסחר אלקטרוני במניות, ולא באמצעות ברוקרים. בשנת 2002 רכשה גם את יריבתה, איילנד-ECN, בעסקת מניות בשווי כ-508 מיליון דולר. ב-2008 מכרה את אינסטינט לקבוצת הבנקאות היפנית נמורה.
בשנת 1998 הואשמה רויטרס, בגנבת טכנולוגיות מחשוב מיריבתה האמריקנית, בלומברג. בלומברג הוקמה ב-1981 והתחרתה בהצלחה במסופי המידע של רויטרס. על פי החשד היא שכרה חברה שתגנוב עבורה טכנולוגיות ותוכנות של בלומברג, כדי להוציא גרסה משופרת של המסוף שלה.
המאה ה-21
במהלך תקופת בועת הדוט-קום עלה מחיר המניה ולאחר מכן נפל בשנת 2001. ב-2002 כתבה בריטניקה כי רוב החדשות בעולם הגיעו משלוש סוכנויות עיקריות: AP, רויטרס וסוכנות הידיעות הצרפתית. בתחילת 2003 החברה נקלעה למשבר כספי חמור והודיעה על פיטורי 3,000 עובדים (כ-20% מכוח העבודה שלה אז), לאחר שדיווחה על הפסד שנתי של 394 מיליון ליש"ט (631 מיליון דולר). בתגובה, צנחו מניותיה ב-14% לשפל של 14 שנה. בשנת 2004 הפסיקה אספקת חדשות בחינם לפורטלי אינטרנט, דוגמת האתר הפיננסי של Yahoo! (Yahoo Finance), שלמעשה החל להתחרות במסופי המידע הפיננסי שלה וסיפק מידע פיננסי בחינם.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, פיטרה הסוכנות צלם לבנוני, לאחר שגולשים חשפו כי הוא "הוסיף" עשן מעל בניינים שחיל האוויר הפציץ, בעזרת תוכנה גרפית.
במאי 2007 חברת המחקר הקנדית תומסון קורפוריישן הציעה לרכוש את רויטרס תמורת כ-8 מיליארד ליש"ט (17.5 מיליארד דולר). בפברואר 2008, אישרו הרגולטורים את המיזוג והא הושלם באפריל 2008.
בשנת 2012, שני צלמי רויטרס הותקפו והופשטו בחברון, בידי חיילי צה"ל.
בתחילת 2015 השיקה את שירות Reuters.TV , מיזם המספק תוכני וידאו בהתאמה אישית ומוצע בתשלום בפלטפורמות דיגיטליות.
במאי 2019, שוחררו, אחרי 500 יום בכלא, שני עיתונאי רויטרס שנכלאו במיאנמר, בעקבות דיווחם על דיכוי המיעוט המוסלמי במדינה.
באפריל 2021, הודיעה רויטרס כי תתחיל לגבות כסף עבור גישה לתכנים באתר האינטרנט שלה מהקהל הרחב, באמצעות חומת תשלום, ותשיק גם עיצוב חדש של האתר, המכוון לקהל מקצועני שמחפש פרשנות עסקית ופיננסית. באופן מסורתי, עיקר הכנסות החברה הגיעו מדמי מינוי לשירות החדשות שלה, שרכשו כלי תקשורת ועסקים.
קישורים חיצוניים
מאמרי רויטרס, באתר "גלובס"
הערות שוליים
קטגוריה:סוכנויות ידיעות
קטגוריה:חברות תקשורת
קטגוריה:תקשורת המונים
קטגוריה:אתרי אינטרנט שצונזרו בסין | 2024-10-12T15:14:39 |
משפטו של פאריס | REDIRECTפאריס (מיתולוגיה)#משפט פאריס | 2004-11-26T13:49:38 |
בוזון כוח | REDIRECT בוזון כיול | 2006-02-18T16:58:08 |
רוזן | ממוזער|כתר של רוזן באצולת הממלכה המאוחדת
רוזן (בלטינית: Comes) הוא המונח העברי לתואר אצולה אירופי שמקורו באימפריה הרומית, נמוך בחשיבותו מהמרקיז וגבוה מהויקונט, והוא מקביל לתואר הגרמני גראף (Graf).
מקור שמו במרבית השפות הוא במילה הלטינית Comes שמשמעותה בעברית בן לוויה. בן הלוויה של השליט, שהיה חבר ויועץ, הפך במרוצת הזמן לתואר שלטוני עם הגדרות הקובעות את מיקומו בסולם דרגות האצולה האירופי-פיאודלי, ואת סמכויותיו וחובותיו של בעל התואר.
המלה "רוזן" אשר אומצה כמקבילה העברית מקורה בתנ"ך ( "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים", : "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה", : "יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד").
שם המשפחה "רוזן" אינו קשור לתואר האצולה, אלא מקורו במלה הגרמנית Rosen (ורדים).
התואר בשפות שונות
שפה תואר לגבר תואר לאישה / בת זוג שם הטריטוריה שבשליטת הרוזןלטיניתComesComitissaComitatusיווניתΚόμης (Kómēs)Κόμησσα
(Kómēssa)Κομητεία (Komēteía); באיים היוניים נעשה שימוש במונחים האיטלקיים Kóntes ו-KontéssaאיטלקיתConteContessaContea, Contado, ComitatoרומאנשContContessaרומניתקונטה - Conteקונטסה - Contesăקומיטאט -ComitatצרפתיתComteComtesseComtéגרמניתGrafGräfinGrafentum, Grafschaftאנגלית עתיקהHlafordHlǣfdiġeאינם נובעים מהמילה הלטינית comes.אנגליתCount (בהתייחס לתארים שהוענקו על ידי מונרכיות אחרות מאשר הממלכה המאוחדת)Countess (גם כאשר נעשה שימוש ב-"Earl")Earldom עבור "Earl"; Countship או county עבור "count", אם כי המונח "county" משמש גם, ואף בעיקר, לציון יחידה אדמיניסטרטיבית (מחוז) במדינות אנגלו-סקסיות.איריתCunta; IarlaCuntaois, Baniarlaתואר כבוד בלבד; iarla אינו נובע מהמילה הלטינית comes אלא דווקא מהמילה האנגלית "earl".גאלית סקוטיתIarlaBan-iarlaתואר כבוד בלבד; iarla אינו נובע מהמילה הלטינית comes אלא דווקא מהמילה האנגלית "earl".ולשיתIarllIarllesIarllaeth; iarll אינו נובע מהמילה הלטינית comes אלא דווקא מהמילה האנגלית "earl".ספרדיתCondeCondesaCondadoפורטוגזיתCondeCondessaCondadoקטלאניתComteComtessaComtat אלבנית קונט - Kont קונטשה - Konteshë ארמנית Կոմս (Koms) Կոմսուհի (Komsuhi) מלטית Konti Kontessa מונגאסקית Conte Contessa פולנית Komes Komesa Comitates טורקית Kont Kontes Kontluk
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תוארי אצולה | 2024-01-09T14:59:16 |
רחל אטאס | 250px|ממוזער|צמד ממופע תל אביב הקטנה - רחל אטאס ואבנר חזקיהו, מופיעים מול חיילי צה"ל בסיני במסגרת תוכנית הטלוויזיה קליידוסקופ בהנחיית חיים יבין, יולי 1969
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון לרחל אטאס ודוד ברוך
רחל אטאס-ברוך (24 ביולי 1934 – 25 בנובמבר 2004) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון, זמרת ומדבבת ישראלית.
אטאס-ברוך, מי שהייתה מכוכבות הבמה והבידור הבולטות בישראל בשנות החמישים והשישים, נודעה הודות לנוכחותה הבימתית וקולה הרועם והחם, והיא זכורה על ידי רבים כאחת הדמויות המיוחדות של הבמה והזמר העברי בארץ.
ביוגרפיה
רחל אטאס נולדה וגדלה בתל אביב, הבכורה במשפחה בת חמישה ילדים. היא החלה לשיר ולשחק עוד בגיל צעיר, ועלתה על הבמות כבר בגיל 16. היא למדה בקונסרבטוריון "שולמית" בתל אביב.
בסוף שנות החמישים הייתה חברה בתיאטרון הסאטירי "סמבטיון", ושם היא התבלטה לצידם של אריק איינשטיין, יוסי פרוסט ומרדכי בן-זאב.
ב-1953 שיחקה ב"זעקי ארץ אהובה" שהועלה בתיאטרון "הבימה".
ב-1964 כיכבה יחד עם אילי גורליצקי ויונה עטרי במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שזכה להצלחה רבה והפך לקלאסיקה ישראלית. היא גילמה את דמותה של נופרית, אשתו המצריה של שלמה המלך, וביצעה את השירים: "שיר המצריה", "שערורייה כזאת", "שיר המריבה" ו"שמש מוף", שנכתב במיוחד עבורה. שירים שנהפכו ללהיטי התקופה.
שיחקה ב"משלי ערב", שהייתה להצגה הראשונה שהועלתה במועדון החמאם, "פישקה החיגר", "חכמי חלם", "כמו ציפורים", "משחקי הפיג'מה" ועוד.
היא לקחה חלק במופע "תל אביב הקטנה", שהועלה על ידי צוות החמאם, הנחתה את המופע "היה היו זמנים" שזכה להצלחה רבה, וכן השתתפה באופרטה הישראלית הראשונה "שולמית", שהועלתה בתיאטרון "דו-רה-מי".
אטאס השתתפה גם במספר סרטי קולנוע, בין היתר ב-"נס בעיירה", שהתבסס על סיפורים מאת שלום עליכם, "רק בלירה", "המובטל בטיטו" ו"חמש חמש", שהתבסס על מחזמר משנות ה-50.
אטאס ביצעה שירים שנהפכו ללהיטים, כדוגמת: "חיימקה שלי", "טנגו כפר סבא" ו-"שיתפוצץ".
רבים זוכרים אותה מתוכנית הטלוויזיה משנות ה-70 "שכונת חיים", שם היא שיחקה את תפקיד "אמא של יוני".
אטאס מוכרת גם בזכות עבודתה כמדבבת בסרטים מצוירים, בין השאר בשל דמותה של אורסולה מ"בת הים הקטנה", תפקיד לו זכתה לשבחים רבים הן בארץ והן בעולם, גברת תיון מ"היפה והחיה", מלכת הלבבות מ"אליסה בארץ הפלאות", ביגמאמא מ"השועל והכלבלב" ויונה מ"להיטים מצוירים משלנו".
חיים אישיים
אטאס הייתה נשואה לשחקן דוד ברוך, ולהם שלושה ילדים.
שתי בנותיהם, אורית שחם ועופרי ברוך, שיחקו לצידם בהצגות ילדים כדוגמת "עלילות פתי מאמין לכל דבר" שהועלתה בשנות השבעים, ו"שיגעון של משפחה", אשר חיבר גידי שחם, חתנה של אטאס.
אטאס נפטרה ב-25 בנובמבר 2004, בגיל 70, ממחלת הסרטן. היא נטמנה למחרת בבית העלמין של פרדס חנה, במושבה בה התגוררה בשנותיה האחרונות.
שנה לאחר מותה יצא אוסף בשם "חיימקה שלי - משירי רחל אטאס-ברוך". האוסף כלל גם שירים שלא נכללו קודם לכן על גבי תקליטים ותקליטורים.
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון לרחל אטאס ודוד ברוך על ביתם ברחוב שינקין 22.
קישורים חיצוניים
אלי אלון, רחל אטס-הקול הנפלא שנדם באתר themarker
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:מדבבות ישראליות
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:ישראליות שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראלים שנפטרו מסרטן
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2004
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2004 | 2024-01-31T20:47:43 |
התנצרות | הפניה המרת דת#הצטרפות לנצרות | 2020-12-15T23:04:26 |
ישראלי | הפניה ישראלים | 2017-08-07T20:13:29 |
יריחו (פירושונים) | 2021-01-04T10:05:37 | |
דיפרנציאל (מתמטיקה) | בחשבון אינפיניטסימלי בפרט ובאנליזה מתמטית בכלל, דִּיפֵרֶנְצִיאָל של פונקציה בנקודה מסוימת הוא קירוב ליניארי של הפונקציה בנקודה זו.
עבור פונקציות סקלריות במשתנה יחיד, מושג הדיפרנציאל קשור קשר הדוק למושג הנגזרת, אולם כאשר עוברים לפונקציות של כמה משתנים, או לפונקציות שמחזירות וקטור, הדיפרנציאל הוא הכללה של הנגזרת, ושונה ממושג הנגזרת החלקית.
הגדרה פורמלית
תהא פונקציה דיפרנציאבילית בנקודה .
מהדיפרנציאביליות של הפונקציה נובע שניתן לכתוב: כאשר מסמל פונקציה המקיימת , ו־ מסמל טרנספורמציה ליניארית מ־ אל . הטרנספורמציה תיקרא הדיפרנציאל של הפונקציה בנקודה , ולפעמים תסומן גם בסימונים: , , וכיוצא בזה.
נשים לב כי הטרנספורמציה תלויה בנקודה – בכל נקודה יש לפונקציה קירוב ליניארי שתלוי באותה נקודה. ייתכן שהעתקת הדיפרנציאל היא שונה, וניתן להוכיח שהדיפרנציאל בנקודה מסוימת הוא יחיד, כלומר לא קיימות שתי העתקות ליניאריות שמקיימות את ההגדרה הכתובה לעיל באותה נקודה.
מציאת הדיפרנציאל
נתבונן על וקטור היחידה . זהו וקטור אפסים עם במקום ה-. לדוגמה ב- מתקיים ש- .
במקרה שבו דיפרנציאבילית בנקודה אז . מהמשפט הזה אפשר להסיק שבאופן כללי לכל וקטור , הדיפרנציאל בנקודה , שהוא אופרטור ליניארי, יהיה
.
מכאן ניתן להוכיח כי הדיפרנציאל מיוצג בבסיס הסטנדרטי על ידי מטריצה ששורותיה הן הגרדיאנטים של הפונקציות הסקלריות המרכיבות את . מטריצה זו נקראת מטריצת יעקובי.
מכיוון שאנו מדברים על "דיפרנציאל בנקודה" ניתן להסתכל על הדיפרנציאל באופן כללי בתור פונקציה, שמתאימה לכל נקודה את הדיפרנציאל המתאים לאותה נקודה. זהו המובן הכללי של דיפרנציאל של פונקציה. כשם שנגזרת של פונקציה סקלרית במשתנה יחיד היא פונקציה, שמתאימה לכל נקודה מספר (המספר הנגזר), גם דיפרנציאל מתאים לכל נקודה את מטריצת יעקובי של אותה הנקודה.
פונקציה סקלרית במשתנה יחיד
במקרה הפרטי של פונקציה סקלרית במשתנה יחיד, , אם הפונקציה גזירה בנקודה פירוש הדבר הוא שקיים הגבול הבא:
.
בהרבה מספרי הלימוד מיצוג הערך באמצעות המשתנה כדי ליצג את המרחק בין הנקודות על ציר ה כך שהגבול מיוצג בצורה הזו:
אם נסמן גבול זה בתור , נשים לב שמתקיים (ניתן לראות זאת על ידי חלוקה ב- והשאפתו לאפס), ולהפך: אם קיים קבוע כך ש- אז גזירה ב- ו-.
מכאן שהדיפרנציאל במקרה זה . כאן הדיפרנציאל הוא טרנספורמציה ליניארית שמיוצגת על ידי מטריצה של איבר בודד.
במקרה של פונקציה סקלרית במשתנה יחיד , מקובל לרוב לסמן את הדיפרנציאל שלה . מכאן גם ניתן להבין את פשר הסימון שמתאר נגזרת (כלומר, את ) - אם נסתכל על , המשתנה, כפונקציה של עצמו, הרי שהדיפרנציאל שלו בנקודה הוא . זהו סימון בלבד - דיפרנציאלים הם העתקות ליניאריות, ואין למנה שלהם משמעות מתמטית.
ראו גם
דיפרנציאל של העתקה בין יריעות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2024-04-25T09:18:01 |
פוסט-ציונות | פּוֹסְט-ציונות היא תפיסת עולם לפיה האידאולוגיה הציונית הגשימה כבר את מטרתה, ומתנגדת לתפיסה מרחיבה של הציונות שלפיה יש להגדיל את גבולות ישראל על פי צו התנ"כי. כפי שהגדיר זאת תום שגב:
שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן. המונח נטבע באנגלית על ידי הלל קוק, שליח ארגון שטרן בארצות הברית, בטור בשם זה בניו יורק הראלד טריביון מ-10 בדצמבר 1947. במאמר צידד קוק בהפרדה רעיונית בין "האומה היהודית" שאינה נפרדת מהדת היהודית, לבין העם העברי.
שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: לדבריו,
מאפייני תפיסות פוסט-ציוניות
פוסט-ציונות היא כינוי למגוון של תפיסות ועמדות שונות שמאחוריהן עומדת ביקורת גלויה או מרומזת על אחת או יותר מן הדעות הרווחות בקבוצות ציוניות שונות. פוסט-ציונים מעלים שאלות שונות בקשר לציונות ולמדינת ישראל, ביניהן:
האמנם מדינת ישראל היא אכן מקלט בטוח לעם היהודי? האם אין מקומות בעולם שבהם מצבם של היהודים טוב יותר בראייה היסטורית כמו בצפון אמריקה, למשל?
האם ניתן באמת לשלב בין רעיון המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה? האם ישראל לא צריכה להפוך למדינת כל אזרחיה?
האם סיפור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא כולו שחור-לבן? האם ישראל עשתה תמיד את מרב המאמצים כדי להשיג שלום? האם כל האשמה על התמשכות הסכסוך נופלת רק לפתחו של הצד הערבי?
האם יש צורך בציונות לאחר שהוקמה מדינת ישראל והיא מהווה מקלט ליהודים?
כל השאלות הנ"ל הועלו ואף מועלות גם על ידי ציונים, אולם, הפוסט-ציונים מדגישים במיוחד נקודות אלה בערעורם על הנחות היסוד הציוניות.
פוסט-ציונות במסגרת התפתחות סוציולוגית
תמורות שחלו בחברה בישראל בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים הביאו לשינויים ניכרים בגישות ובערכים המאפיינים ציבורים נרחבים בחברה זו. שינויים אלו מתקיימים הן בתחום הכלכלי - ליברליזציה של המשק הישראלי ופתיחתו לשוק העולמי, והן בשבירת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה הסוציאליסטית, שהייתה קיימת עד תקופה זו. נקודת המפנה הבולטת הייתה עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, אשר כשלעצמה נתנה ביטוי להתחזקות העמדות הציוניות היותר קיצוניות. בתקופה זו חלו מספר שינויים במקביל, לרבות התנגדות להתחזקות המרכיב הציוני והימני בשלטון. אולם לא ניתן להסיק מכך שכולם נובעים מגורם אחד, ולא ניתן לייחס את כולם לתופעה הקרויה "פוסט-ציונות".
לשינויים בחברה הישראלית, אליהם נלווית תופעת הפוסט-ציונות, מאפיינים במספר תחומים:
מאפיינים כלכליים: כשם שאין מאפיינים כלכליים לציונות, שכוללת את כל קשת האידאולוגיות הכלכליות, החל במרקסיזם וקומוניזם, סינדיקליזם ועד לקפיטליזם השולט כיום, כך אין מאפיינים כאלה לפוסט-ציונות, שגם היא כוללת מרכיבים שמאליים קיצוניים בצד מרכיבים הדוגלים באידאולוגיה קפיטליסטית. הגישה הקפיטליסטית של שוק חופשי וטיפוח האינדיבידואליזם הייתה מקובלת על חלקים גדולים בתנועה הציונית בישראל ומחוצה לה ולא ניתן לומר שהיא מאפיינת את תופעת הפוסט-ציונות. אף בהסתדרות, מעוז הסוציאליזם של העבר, הייתה קיימת, עוד בתקופת היישוב, מפלגת פועלים ליברלית, לא-סוציאליסטית (העובד הציוני).
מאפיינים תרבותיים: השנים הללו מאופיינות בקריאת תיגר על קיומה של הגמוניה תרבותית בישראל. קבוצות שונות ערערו על תפיסת כור ההיתוך, שלפיה קיימת תרבות ישראלית אחת שעל כל המצטרפים אליה להשיל מעצמם זהויות קודמות, והחלו להילחם על מתן ביטוי לתרבויות של קהילות שונות, ובהן מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר וערביי ישראל.
מאפיינים פוליטיים: בעיקר לאחר הסכמי אוסלו, החלה בקרב ציבור בשמאל הישראלי מגמה המדגישה את האלמנט הדמוקרטי בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תנועה זו מערערת על זכויות היתר, לתפיסתם, של היהודים במדינת ישראל, ופועלת ליצירת מסגרת שוויונית.
אין בהכרח חפיפה בין שלושת התחומים שלעיל ורק מיעוט מהקבוצות העוברות את התהליכים הללו הן פוסט-ציוניות.
פוסט-ציונות כתנועה אינטלקטואלית
בנוסף לתופעה הסוציולוגית, קיימים פוסט-ציונים מוצהרים - אינטלקטואלים, ובעיקר אנשי אקדמיה, המכנים את עצמם, או המכונים בידי אחרים, פוסט-ציונים. המחזיקים בעמדה זו מערערים על הסיפר (הנרטיב) הציוני, תוך עימותו עם נרטיבים אחרים, בעיקר זה הפלסטיני. על ידי כך, הם מבקשים להצביע על ניגודים וסתירות הקיימים בנרטיב זה לטענתם, כמו חוסר האפשרות של הצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, הניגוד בין המיתוס של טוהר הנשק לבין פעולותיו של צה"ל בפועל ועוד.
לפי עדי אופיר, בספרו "עבודת ההווה", פוסט-ציונים הם אלו אשר לפיהם העידן הציוני בא אל קיצו והפרויקט הציוני אינו יכול עוד להמשיך:
על אף שקיימים אינטלקטואלים המכנים עצמם 'פוסט-ציונים', רבים אינם מוכנים לאמץ כינוי זה. למעשה, כינוי זה משמש פעמים רבות ככינוי גנאי, כתואר לאדם שדעותיו הקיצוניות הוציאו אותו אל מחוץ למחנה הציוני. לכן, לא רבים האינטלקטואלים המוכנים להתהדר בו.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להופיע באקדמיה הישראלית פרסומים המכנים את עצמם פוסט-ציונים, וזאת בעקבות דיון שהתקיים זה זמן מה בסוגיית אירועי מלחמת העצמאות, תחת הכותרת של "ההיסטוריונים החדשים". שני האירועים הבולטים בתהליך זה הוא תחילת הופעתו, בשנת 1991, של כתב העת תאוריה וביקורת, והופעת הספר החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, שני אתרים שסיפקו במה לקולות פוסט-ציוניים. האווירה הציבורית בעקבות הסכם אוסלו, שהניחה שהסכסוך הישראלי-ערבי עומד בפני סיום, תרמה אף היא להתפתחות מגמה זו. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה השתנתה אווירה זו. ויש רבים הסבורים כי המגמה הפוסט-ציונית נמצאת בנסיגה.
ראו גם
אנטי-ציונות
נאו-ציונות
תאוריה ביקורתית
רוויזיוניזם היסטורי
דקונסטרוקציה
ברוך קימרלינג
לקריאה נוספת
יוסף מזור, ציונות, פוסט ציונות והבעיה הערבית: אוסף מקורות ושלל דעות, גפן בית הוצאה לאור, ירושלים, 2011
דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, מכון בן-גוריון, שדה בוקר 2003
עדי אופיר, "פוסטציונות", בתוך: עבודת ההווה, הוצאת קיבוץ המאוחד, 2001
עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997
עוז אלמוג, 'פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית', זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 2004
גדי טאוב, המרד השפוף - על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
אלחנן יקירה, פוסט-ציונות - פוסט שואה, הוצאת עם עובד, 2006
נפתלי רוטנברג ואליעזר שביד (עורכים), לאום מלאום, עיונים בשאלות של זהות לאומית, עם ולאומיות, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2008.
דן מרגלית, התפכחות, הוצאת זמורה ביתן, 2009. הפרק "סוף דבר", המבקר את המגמות הפוסט ציוניות שהשתלטו על האקדמיה
טוביה פרילינג (עורך), תשובה לעמית פוסט-ציוני, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תל אביב, 2003
חיים צימרמן, death of zionism הוצאת אגודת אנשי אימון, שיקגו 1993
פנחס גינוסר ואבי בראלי (עורכים), ציונות: פולמוס בן זמננו, (קובץ מחקרים), 1996, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון.
Ilan Gur Zeev, Beyond the Modern-Postmodern Struggle in Education: Toward Counter-Education and Enduring Improvisation, Rotterdam: Sense Publishers, 2007, 352 pp.
Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul, Basic Books, New York, 2000, 432 pp.
מאמרים
אורי רם, בין הנשק והמשק: ישראל בעידן העולמקומי, בתוך: סוציולוגיה ישראלית, ב(1), 1999, עמודים 99–145
קישורים חיצוניים
דני גוטוויין, פוסט-ציונות והמעמד הבינוני - עלייתם ושקיעתם?, באתר הסוכנות היהודית
גדי טאוב, השמאל החדש וסכסוכו עם הלאומיות, ארץ אחרת
אמת מול אמת - מבט שונה לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גוש שלום (חוברת המדברת על הנרטיבים השונים)
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
קטגוריה:היסטוריוגרפיה
קטגוריה:פוסטמודרניזם
קטגוריה:ציונות
קטגוריה:ישראל: גישות שונות לאופי המדינה | 2024-07-16T03:26:14 |
פסטיבל וודסטוק | פסטיבל וודסטוק 1969 (באנגלית: Woodstock) היה פסטיבל מוזיקה שנערך בין 15–18 באוגוסט 1969 בעיירה בית'-אל במדינת ניו יורק שבארצות הברית.
הפסטיבל נחשב לבולט מבין פסטיבלי הרוק שנערכו בשנות השישים וכאירוע חברתי מעצב של דור שלם בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית בפרט. הפסטיבל נחשב לשיא בתרבות האנטי ממסדית שהתפתחה בארצות הברית באותו עשור, שמייצגיה הבולטים ביותר היו ההיפים. בעיני רבים נחשב הפסטיבל לאירוע המשפיע והבולט ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.
מספר ניסיונות לחדש את הצלחת הפסטיבל נעשו במהלך השנים 1979, 1989, 1994, ו-1999 הגדול מביניהם היה בפסטיבל וודסטוק 1999 לציון 30 שנה לפסטיבל הראשון, אך אף אחד מהם לא הגיע לסדר הגודל של האירוע המקורי שבו השתתפו 400 אלף איש.
ארגון הפסטיבל
שמאל|ממוזער|260px|אתר הפסטיבל
פסטיבל וודסטוק נולד כתוצאה מרצונם של מפיקים להקים סטודיו להקלטות באזור אפסטייט ניו יורק, בו גרו אמנים רבים מתחום הפולק והרוק. כדי לקדם את פרסומו של האולפן הם החליטו לארגן קונצרט באזור. כיוון שהפרויקט החל באביב 1969 ובאותה עת לוח ההופעות של הלהקות החשובות כמו ג'פרסון איירפליין וקרידנס קלירווטר רבייבל כבר היה מלא לקיץ, נאלצו המארגנים להציע להן מחירים מופקעים של פי שניים עד שלושה מהמחיר הרגיל כדי שאלה יסכימו לשנות את לוח ההופעות המתוכנן שלהן. ברגע שנודע כי להקות מפורסמות יופיעו בפסטיבל, נוצר ביקוש מצד אמנים רבים אחרים להשתתף גם הם באירוע, וכך נוצרה רשימת אמנים שמילאה שלושה ימים מלאים של הופעות. מטרתם הראשונית של ארבעת מארגני הפסטיבל הייתה קהל של בין 50,000 ל-100,000 איש. הם הקימו לשם כך חברה שנקראה Woodstock Ventures, כיוון שהתכוונו לערוך את הפסטיבל בעיר וודסטוק, ומכאן נבע גם שם הפסטיבל. לבסוף נערך הפסטיבל בוויט לייק שבעיירה בית'-אל, כ-76 ק"מ מוודסטוק.
המארגנים שכרו אדמה בעיר וולקיל במטרה לקיים שם את הפסטיבל. אולם, כשנודע לרשויות העיר היקף הפסטיבל המתוכנן ואופיו, הם נסוגו וביטלו אישורים שונים שנדרשו לקיומו. כשנותר פחות מחודש למועד הפסטיבל, הצליחו המארגנים לשכנע חוואי יהודי בשם מקס יסגור מהעיירה בית'-אל להחכיר להם שטח מרעה בן כ-600 אקר (כ-2400 דונם לערך) לצורך קיום הפסטיבל. בעקבות המיקום החדש והמרוחק מהמיקום המקורי בכ-100 ק"מ, הזמן הקצר שנותר וריבוי המשימות של צוותי העבודה שהכינו את הפסטיבל, לא הוקמו חלק מהמתקנים הנדרשים כמו גדר סביב חלק גדול מהשטח ומתקני מכירת כרטיסים. המארגנים פרסמו בצורה מוצלחת את הפסטיבל המתוכנן תחת הסיסמה: "שלושה ימים של שלום ומוזיקה". כבר לפני תחילת הפסטיבל היה ברור למארגנים שהיקף הקהל הצפוי יהיה גדול בהרבה מהמתוכנן, כאשר כבר כיומיים לפני הפתיחה החלו פקקי תנועה אדירים להיווצר בכבישי הגישה לאזור. אנשים רבים נטשו את רכבם בצד הדרך, ועשו את הדרך שנותרה עד לאתר הפסטיבל, שהגיעה לעיתים לעשרות ק"מ, ברגל. בשלב מסוים הוערך כי כ-130,000 כלי רכב נמצאים בכבישי הגישה לאזור הפסטיבל, וכי כמיליון וחצי בני אדם מכל רחבי ארצות הברית נמצאים גם הם בדרכם לשם.
שמאל|ממוזער|260px|מכוניות ואוהלים באתר
בסופו של דבר הגיעו מעל 400 אלף צופים לפסטיבל. הרוב המוחלט נכנס חינם בשל חוסר ארגון והכנה נאותים. פקקי התנועה מנעו מחלק מהאמנים המופיעים להגיע בזמן ושינו את סדר ההופעה המתוכנן. מארגני הפסטיבל דאגו אמנם להטיס חלק גדול מן האמנים אל שטח הפסטיבל בעזרת מסוק, אך למרות זאת הופעות רבות נדחו עקב סיבות שונות כגון חוסר ארגון ותכנון נאותים, וגם מזג האוויר הסוער תרם את חלקו, כשעקב גשמים כבדים שירדו במקום נאלצו המארגנים להפסיק או לדחות הופעות, וכמו כן לנתק מספר פעמים את מערכות ההגברה והתאורה שעל הבמה מרשת החשמל, כדי למנוע אסון. כמו כן, התשתיות באתר לא היו מספקות וספגו ביקורת לא מעטה: כמות השירותים, דוכני המזון והשתייה ונקודות העזרה הראשונה לא היו במידה מספיקה, וכן היו עוד מחדלים רבים מצד המארגנים שלא צפו את היקף הקהל העצום. בסופו של דבר, מסוקים של המשמר הלאומי השליכו מהאוויר חבילות של מזון ובקבוקי מים. למרות זאת, שלושת ימי הפסטיבל עברו בשלום יחסי ללא מהומות וללא אלימות. במהלך הפסטיבל מתו שני אנשים – האחד כתוצאה ממנת יתר של סמים והשני מתאונת טרקטור. כמו כן נולדו שני תינוקות.
עלות הפסטיבל למארגנים הגיעה לכ-2.5 מיליון דולר בקירוב. הכנסותיהם בסופו של האירוע היו מזעריות, והם כיסו את השקעתם רק לאחר שנים רבות, בעיקר בזכות האלבום והסרט שהתפרסמו מאוד בעקבות הפסטיבל.
ההופעות והקהל
שמאל|ממוזער|260px|היפים בפסטיבל
המוזיקה בפסטיבל וודסטוק הייתה מגוונת וכללה חלק גדול מסגנונות המוזיקה הפופולרית בארצות הברית באותה עת כגון: פולק, קאנטרי, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת רוק לסוגיה השונים כגון: פולק רוק, רוק לטיני, רוק כבד, רוק פסיכדלי ועוד.
היום הראשון של הפסטיבל יועד למוזיקת הפולק האמריקאית. את הפסטיבל פתח זמר הפולק השחור ריצ'י הייבנס, מאחר שהיה האמן היחיד שנמצא באזור הבמה באותה עת. אחריו הופיעו אמנים נוספים כמו: קאונטרי ג'ו מקדונלד, ג'ון סבסטיאן, להקת Sweetwater, טים הרדין, מלאני, ראבי שנקר, ארלו גאת'רי והאמנית הבולטת של אותו יום – ג'ואן באאז.
ביום השני בלט חלקן של להקות החוף המערבי כמו: קרידנס קלירווטר רבייבל, גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין, סליי אנד דה פמילי סטון, סנטנה וג'ניס ג'ופלין. אחת הלהקות הבולטות שהופיעו ביום השני הייתה להקת הרוק והרית'ם אנד בלוז הבריטית, המי, שהופיעה עם חלק גדול מאופרת הרוק טומי. במהלך ההופעה הפיל גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, את פעיל זכויות האדם אבי הופמן מן הבמה, לאחר שהאחרון התפרץ אליה, נטל את המיקרופון וניסה לקרוא לשחרור פעיל אחר אשר נאסר על ידי השלטונות. בסיום ההופעה ניפץ טאונסנד כמנהגו את הגיטרה שלו על הבמה, לאחר שדחף את צווארה לתוך אחד הרמקולים.
שמאל|ממוזער|260px|ג'ו קוקר על הבמה
ביום האחרון של הפסטיבל ניגנו בין היתר: קאונטרי ג'ו אנד דה פיש, Ten Years After, הבאנד (The Band), דם, יזע ודמעות וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אחד מהאמנים הבולטים באותו יום היה הזמר ג'ו קוקר, שבלט בביצוע גרסתו ללהיטם של הביטלס "עם מעט עזרה מידידי".
הופעתו של הגיטריסט ג'ימי הנדריקס חתמה את הפסטיבל והתקיימה למעשה כבר בבוקר היום הרביעי של הפסטיבל, 18 באוגוסט, במקום בחצות הלילה הקודם, עקב עיכובים שונים בלוח הזמנים. ההופעה נערכה לעיני כ-50,000 איש בלבד שנותרו באתר בסיום הפסטיבל. גרסת הרוק של ההמנון האמריקאי שניגן הנדריקס בגיטרה החשמלית שלו התפרסמה מאוד בזכות היותה הקטע המסיים בסרט "וודסטוק".
שמאל|ממוזער|260px|גשם בזמן ההופעות
למרות ההילה האופפת עד היום את הפסטיבל, חלק לא מבוטל מההופעות לא עלה יפה. חלק מהאמנים התרגשו מהקהל הענק, וחלקם דיברו מולו בהתלהבות יתר, גדולה יותר אף מההתלהבות בה שרו. הגשם שירד בחלקים מתוך אותו סוף שבוע הפריע גם הוא לאמנים ולבסוף, בעיות טכניות רבות בציוד ההגברה פגעו בחלק מההופעות. האמנים והלהקות שזכו לאהדת הקהל בצורה בולטת היו "סנטנה", ג'ניס ג'ופלין, "סליי אנד דה פמילי סטון", "קרוסבי סטילס נאש ויאנג" ו"המי". גם ג'ימי הנדריקס זכה לאהדה גורפת, זאת למרות הכמות הקטנה יחסית של המשתתפים שנשארו עד סיום הפסטיבל ושזכו לראות את הופעתו.
תוכני השירים הושפעו בחלקם הגדול מהעמדות החברתיות בהן החזיקו המשתתפים בפסטיבל (האמנים והקהל) והתמקדו בנושאים של: התנגדות למלחמת וייטנאם, זכויות האדם והאזרח, סקס ואהבה חופשיים ושימוש חופשי בסמים.
תופעת השימוש בסמים הייתה נפוצה מאוד במהלך הפסטיבל. חלק גדול מאוד מהקהל (וגם האמנים) היה תחת השפעת סמים בימי הפסטיבל, כשהסמים המובילים היו מריחואנה ו־LSD. בהקשר זה נפוצה מאוחר יותר האימרה שטענה ש"אם אתה זוכר את וודסטוק סימן שלא היית שם". במשך הפסטיבל התקיימו טקסים המוניים של שימוש בסמים, ואלפים רבים נטלו בהם חלק.
חלק מהקהל בילה את ההפסקות בין השירים בשחייה בעירום באגם סמוך, לעיני מצלמות הטלוויזיה. משתתפים נוספים ניצלו את כמויות הגשם הגדולות שירדו על מנת להשתעשע בהחלקה (לאחר ריצה מהירה) על הבוץ, וחלק מהם נצפו כאשר הם מסוממים, מחויכים ומלאי בוץ מכף רגל ועד ראש. חלק מהמשתתפים הסתובבו באזור הפסטיבל ובדרכי הגישה אליו וממנו כאשר הם עירומים לחלוטין, משל לחופש המוחלט ולהתרסה נגד מוסכמות החברה הבורגנית והמהוגנת.
שמאל|ממוזער|260px|כרזת הפסטיבל המקורית, עם פרסום המיקום בוולקיל, ניו יורק.
השפעת הפסטיבל
שמאל|ממוזער|240px|אנדרטת הנצחה לאירוע באתר הפסטיבל
פסטיבל וודסטוק לא היה הפסטיבל ההמוני הראשון. גם לא הופיעה בו השורה הראשונה של האמנים הנחשבים באותה תקופה (הביטלס, הרולינג סטונז, בוב דילן). הפסטיבל זכה לפרסומו בזכות ארבע נקודות עיקריות:
הקהל העצום שנכח בפסטיבל היה גדול יותר מכל מה שהיה מקובל עד אז בפסטיבלי רוק.
למרות התנאים הפיזיים הקשים שבהם נערך הפסטיבל, נשמרו יחסי אחווה ורעות בתוך הקהל העצום. לא פרצו תגרות ולא נעשו מעשי פשע. תופעה זו סיפקה באותה עת תמיכה לעמדות שבהן החזיקו רוב משתתפי הפסטיבל ולזרם החברתי שתמך בעקרונות של זכויות אדם, התנגדות למעמדות ואפליה גזעית, אהבה חופשית, שימוש בסמים ועוד. כל אלו הסתכמו תחת עמדה שטענה שניתן לקיים באופן מעשי חברה אוטופית המתבססת על העקרונות הללו ללא אלימות ופשע.
הסיקור התקשורתי של הפסטיבל, בעיתונות ובשידורי הטלוויזיה שדיווחו בהרחבה על הנעשה בפסטיבל למהדורות החדשות, ובמיוחד הסרט הדוקומנטרי "וודסטוק" בבימויו של מייקל וודלי (Michael Wadleigh), זכו לפרסום רב, והביא את בשורת וודסטוק לעולם כולו. הסרט אף זכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 1970. הפסטיבל המשיך להיות מוקד של התעניינות גם בשנים שלאחר מכן. בסרטו של טוני גולדווין, "בקיץ שהלכו על הירח", שיצא אל המסכים ב-1999 היה הפסטיבל מוקד לסצנה בסרט וב-2009 יצא למסכים סרטו של אנג לי "לקחת את וודסטוק" שעסק במאורעות שסבבו את הפסטיבל.
שירה של ג'וני מיטשל (שלא נכחה בפסטיבל) - "וודסטוק" שנכתב אודות הפסטיבל והפך ללהיט בביצועה של להקת "המשקה של מתיוס" וזכה לגרסאות של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ומיטשל עצמה.
בזכות כל האלמנטים הללו, הפך פסטיבל וודסטוק לסמל של דור שלם בארצות הברית, דור הבייבי בומרס שנולד בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, היווה חלק מתופעת "ילדי הפרחים" והוביל את השינויים החברתיים והתרבותיים הגדולים שהחלו בשנות השישים.
האמנים לפי סדר ההופעות
יום שישי, 15 באוגוסט
ריצ'י הייבנס - גיטריסט וזמר פולק אמריקאי שחור. פתח את הפסטיבל עקב העובדה שהיה האמן היחידי באזור הבמה באותה עת.
סוואמי צ'אטידנדה - מורה דתי, מאסטר רוחני ומומחה יוגה הודי. נשא תפילה וברכה להצלחת הפסטיבל.
Sweetwater - להקת רוק פסיכדלי אמריקאית בהנהגת הסולנית ננסי נווינס. הופיעה שנייה לאחר ריצ'י הייבנס, והייתה הלהקה הראשונה שהופיעה בפסטיבל.
ברט סומר - זמר וגיטריסט פולק אמריקאי.
ראבי שנקר - מוזיקאי, מלחין ונגן סיטאר הודי.
טים הרדין - מוזיקאי פולק ומלחין אמריקאי.
מלאני ספקה - זמרת פולק אמריקאית.
ארלו גאת'רי - זמר פולק אמריקאי.
ג'ואן באאז - מוזיקאית, כותבת שירים וזמרת פולק אמריקאית. כמו כן פעילת שלום, פציפיזם וזכויות אדם.
יום שבת, 16 באוגוסט
קוויל - להקת רוק אמריקאית.
קאנטרי ג'ו מק'דונלד - זמר וגיטריסט קאנטרי רוק, פולק ורוק פסיכדלי אמריקאי. היה סולן להקת "קאנטרי ג'ו אנד דה פיש".
ג'ון סבסטיאן - זמר וגיטריסט פולק ורוק אמריקאי. היה סולן להקת "הכפיות המאוהבות" (Lovin' Spoonful).
סנטנה - להקת רוק לטיני ופסיכדלי אמריקאית. סולנה היה הגיטריסט קרלוס סנטנה.
קיף הארטלי בנד - להקת רוק בריטית בהנהגת המתופף קיף הארטלי.
דה אינקרדיבל סטרינג בנד - להקת פולק פסיכדלי סקוטית.
קנד היט - להקת בלוז רוק ובוגי רוק מלוס אנג'לס, קליפורניה. להיטה "הולך לטבע" (Going Up the Country) היה לאחד מהמנוני התנועה ההיפית בשנות השישים.
מאונטיין - להקת רוק כבד אמריקאית.
גרייטפול דד - להקת פולק, קאנטרי ורוק פסיכדלי מסן פרנסיסקו, מהמייצגות הפסיכדליות הבולטות של להקות החוף המערבי.
קרידנס קלירווטר רבייבל - להקת רוק דרומי ורית'ם אנד בלוז אמריקאית, מן הנציגות הבולטות של להקות החוף המערבי.
ג'ניס ג'ופלין - זמרת בלוז, מוזיקת נשמה ורוק פסיכדלי אמריקאית, מהבולטות והפופולריות של התקופה. הופיעה עם להקתה באותה העת, דה קוזמיק בלוז בנד.
סליי אנד דה פמילי סטון - להקת רוק, פאנק ומוזיקת נשמה אמריקאית.
The Who - להקת רוק בריטית. נחשפה לקהל האמריקאי בפסטיבל מונטריי שנערך כשנתיים לפני כן, וקנתה את עולמה בפסטיבל בוודסטוק. ביצעה חלק ניכר מאופרת הרוק המצליחה טומי. הופעתם הופרעה בידי אבי הופמן
ג'פרסון איירפליין - להקת רוק מסן פרנסיסקו, קליפורניה. מחלוצות הרוק הפסיכדלי שהושפע מן ה-LSD.
יום ראשון, 17 באוגוסט עד יום שני 18 באוגוסט
דה גריז בנד - להקת רוק בריטית. התפרסמה בתור להקת הליווי של ג'ו קוקר בפסטיבל.
ג'ו קוקר - מוזיקאי רוק ובלוז רוק בריטי. קנה את עולמו בפסטיבל עם גרסה שזכתה להצלחה רבה לשירם של החיפושיות, "עם מעט עזרה מידידיי".
קאנטרי ג'ו אנד דה פיש - להקת רוק פסיכדלי אמריקאית. התפרסמו גם בשל מחאתם המוזיקלית הבולטת נגד מלחמת וייטנאם.
Ten Years After - להקת בלוז רוק בריטית בהנהגת הגיטריסט והסולן אלווין לי. קנתה את עולמה עם ביצוע מהיר ורועש של השיר "I'm Going Home".
דה בנד - להקת רוק, קאנטרי רוק ופולק רוק קנדית-אמריקאית. התפרסמה בתור להקת הליווי של בוב דילן שלא הופיע עימם בפסטיבל.
דם, יזע ודמעות - להקת פופ רוק, ג'אז ורוק פסיכדלי אמריקאית.
ג'וני ווינטר - גיטריסט וזמר בלוז רוק אמריקאי.
קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג - סופרגרופ פולק רוק אמריקאית-קנדית. הייתה מורכבת מדייוויד קרוסבי (לשעבר מהבירדס), סטיבן סטילס וניל יאנג מבאפלו ספרינגפילד, וגרהאם נאש מההוליס.
פול באטרפילד בלוז בנד - להקת בלוז רוק משיקגו.
שה-נה-נה - להקת רוק אנד רול ודו-וופ אמריקאית.
ג'ימי הנדריקס - גיטריסט רוק פסיכדלי, רוק כבד ובלוז אמריקאי, נחשב בעיני רבים לטוב בעולם. הופיע עם הרכב שהקים באופן מיוחד לפסטיבל שנקרא "שמש הצוענים והקשתות" (Gypsy Sun and Rainbows).
אמנים שביטלו/סירבו להופיע
למרות היקפו הגדול של הפסטיבל ופרסומם של היוצרים והאמנים שנטלו בו חלק, היו גם כאלה שהעדיפו להימנע מלהשתתף בו, ונקבו בשלל סיבות והסברים. בין האמנים המפורסמים של התקופה אשר לא הופיעו בפסטיבל ניתן למנות את:
בוב דילן שהתגורר באותה עת בעיירה וודסטוק, בה אמור היה הפסטיבל המקורי להתקיים, מעולם לא ניהל משא ומתן רציני לגבי השתתפות בפסטיבל שהיה אמור להיערך ממש בחצרו האחורית. תחת זאת נתן דילן את הסכמתו כבר באמצע חודש יולי להופיע בפסטיבל האי וייט השני שהתקיים ב-30 וב-31 באוגוסט. דילן מלווה באשתו שרה יצא אל האי וייט ב-15 באוגוסט, היום הראשון לפסטיבל. להקתו, דה בנד הופיעה בוודסטוק, והצטרפה אליו להופעה באי וייט מספר ימים לאחר סיומו של הפסטיבל.
הביטלס. קיימות שתי גרסאות מדוע לא הופיעו בפסטיבל. האחת טוענת כי האמרגנים ניהלו משא ומתן עם ג'ון לנון לגבי השתתפותה של הלהקה בפסטיבל, ולנון התנה זאת בהשתתפותה בנוסף של להקתו המשותפת עם אשתו, יוקו אונו, Plastic Ono Band, הצעה שנדחתה על ידי האמרגנים. הגרסה השנייה וככל הנראה הנכונה טוענת שלנון נתן את הסכמתו, אולם כניסתו לארצות הברית מקנדה, שם שהה באותו הזמן, נאסרה על ידי הנשיא, ריצ'רד ניקסון. החיפושיות היו באותה תקופה על סף פירוק הלהקה, ולא קיימו הופעות חיות מאז 1966, למעט ההופעה המפורסמת על גג משרדי הנהלת אפל רקורדס בלונדון ב-30 בינואר 1969.
ג'ף בק ולהקתו היו מיועדים להופיע בפסטיבל, אולם מספר ימים לפני כן עזב קלידן הלהקה, ניקי הופקינס, מה שהביא לפירוקה. הופקינס עצמו ניגן לבסוף בפסטיבל ביחד עם ג'פרסון איירפליין.
הדלתות סירבו להופיע לאחר שלדברי גיטריסט הלהקה, רובי קריגר, חבריה חשו שההופעה תהיה "חזרה מדרגה שנייה של פסטיבל מונטריי" שהתקיים כשנתיים לפני כן. חברי הלהקה התחרטו מאוחר יותר על החלטתם.
לד זפלין באמצעות מנהלם, פיטר גרנט, סירבו להופיע מכיוון שלדבריו "הופעה בוודסטוק הייתה ממצבת את הלהקה כעוד שם על לוח ההופעות". תחת זאת המשיכה הלהקה במסע ההופעות האמריקאי המוצלח שלה.
הבירדס הוזמנו להשתתף אך בחרו שלא להופיע משום שסברו כי יהיה זה "עוד פסטיבל", אחד מני רבים שהיו מתוכננים לאותו קיץ. סיבה נוספת לסירובם הייתה כלכלית. סולן הלהקה, רוג'ר מקגווין ששמע על ההכנות לפסטיבל, טען בפני חבריה כי בנקודת הזמן הנוכחית האמרגנים אינם משלמים לכל הלהקות שהיו מתוכננות להופיע. חברי הלהקה המותשים מהופעות, בחרו במקום זאת במנוחה, לא מודעים כמובן לגודלו, לאופיו הייחודי ולפרסומו הרב של הפסטיבל.
טומי ג'יימס אנד דה שונדלס. סולן הלהקה, טומי ג'יימס סיפר מאוחר יותר כי בעת שהלהקה שהתה בהוואי, התקבלה שיחת טלפון ממזכירתו בה נמסר לו כי חוואי, בעל חוות חזירים בצפון מדינת ניו יורק, מעוניין שהלהקה תופיע בשדה השייך לו. "זה היה הנוסח בו נמסרה לי ההודעה, אז פשוט וויתרתי על הרעיון. מה שהפסדנו התברר לנו רק כמה ימים מאוחר יותר", סיכם ג'יימס.
המודי בלוז שהיו מיועדים להופיע, ואף הופיעו על גבי הפוסטר המקורי שפרסם את מיקומו של הפסטיבל סמוך לעיירה וולקיל חזרו בהם, ובחרו במקום זאת להופיע באותו סוף שבוע בפריז.
ספיריט. חברי להקת הרוק מתקדם/פסיכדלי האמריקאית דחו את ההצעה להופיע משום שתוכננו להם הופעות נוספות לאותו קיץ אותן לא רצו להחמיץ, לא מודעים לגודלו ולהשפעתו העצומה של וודסטוק.
ג'וני מיטשל הייתה מיועדת להופיע בפסטיבל, ושהתה בבית מלון בניו יורק מעט לפני כן. מיטשל, הייתה מיועדת להשתתף בנוסף באותו סוף שבוע גם בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של דיק קאווט, שהייתה פופולרית בקרב רבים מצעירי התקופה בארצות הברית, עקב העובדה שהופיעו בה רבים מאמני הרוק הבולטים של התקופה שהיו מזוהים עם תרבות הנגד שלא הופיעו בתוכניות אירוח אחרות. בעצת אמרגנה, דייוויד גפן, ביטלה מיטשל את הופעתה בפסטיבל ונשארה בחדרה במלון כדי להימנע ממצב בו תתעכב בפקקים בדרך לוודסטוק ובחזרה, ותחמיץ את השתתפותה בתוכנית של קאווט. מיטשל כתבה את השיר 'וודסטוק' שהתפרסם מאוד בביצועים שונים בחדרה במלון בעקבות רשמיה מחוויות ששמעה מבן זוגה דאז, גרהאם נאש, שהופיע בפסטיבל, ומצפייה בדיווחים מהפסטיבל בטלוויזיה.
הרולינג סטונז ביטלו את הגעתם מכיוון שמיק ג'אגר היה באותו זמן באוסטרליה ושיחק בסרט נד קלי.
רוי רוג'רס התבקש על ידי האמרגנים לנעול את הפסטיבל עם שירו Happy Trails, אך סירב.
פסיטבל וודסטוק 1999
ביולי 1999 בסימן 30 שנה לפסטיבל וודסטוק נערך פסטיבל בעיר רומא בצפון מדינת ניו יורק שבארצות הברית. באירוע השתתפו מעל 250 אלף איש.
הפסטיבל התפתח לאירועי אלימות חמורים ביותר, בין היתר תגרות אלימות בין המשתתפים, ביזה של דוכני האוכל וציוד, וונדליזם והצתות של כלי רכב ציוד הגברה ומבנים, הטרדות מיניות רבות ומעשה אונס.
לקריאה נוספת
Joel Makower, Woodstock: the Oral History, State University of New York Press, 2009
George McKay, The Pop Festival: History, Music, Media, Culture, Bloomsbury Academic, 2015
Andy Bennett, Remembering Woodstock, Taylor and Francis, 2017
Martha Berger, Something's Happening Here: a Sixties Odyssey from Brooklyn to Woodstock, New York State University Press, 2019
קישורים חיצוניים
,
יואב קוטנר, אומרים שהיה שם שמח, באתר ישראל היום, 13 במאי 2012
"הדרך לוודסטוק" פודקאסט של כאן 88 במלאת 50 שנה לפסטיבל. יוצרים: גיל מטוס ותומר מולוידזון
״הזוג המוזר״ - פרק על הפסטיבל וצילום עטיפת האלבום בהסכת ״עושים מינהר״
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: אירועי זמר
וודסטוק, פסטיבל
קטגוריה:1969 בארצות הברית
קטגוריה:מדינת ניו יורק: היסטוריה
קטגוריה:מדינת ניו יורק: תרבות
קטגוריה:תרבות הנגד של שנות השישים
קטגוריה:קנד היט | 2024-09-25T06:26:44 |
אמל"ח | הפניה כלי נשק | 2007-01-13T21:27:46 |
הרמאפרודיטוס | שמאל|ממוזער|250px|הרמאפרודיטיוס (העתק רומי של פסל יווני שנמצא בהרקולנאום) - להרמאפרודיטוס גוף אישה ואיבר מין זכרי.
הרמאפרודיטוס (מיוונית: ʽἙρμάφρόδιτός) הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנם של אפרודיטה והרמס (ומכאן שמו, שהוא הלחם של שמות הוריו). בשיטוטיו נתקל הרמאפרודיטוס בבריכתה של הניאדה סלמקיס , שניסתה לפתותו. לאחר שסירב, הערימה עליו סלמקיס וקפצה עליו בזמן שהתרחץ בבריכה, תוך שהיא נצמדת אליו בחוזקה ומתפללת לאלים כי גופיהם לא ייפרדו לעולם והם יהפכו לאחד. משאלתה התגשמה, וגופה הוטמע בתוך גופו, והם הפכו לאדם אחד דו-זוויגי – חציו גבר חציו אישה; גופו גוף נערה ואיבר המין זכרי. בצערו, הטיל הרמאפרודיטוס קללה על מי הברכה, כך שכל מי שיתרחץ בהם מעתה יעבור את השינוי שעבר עליו.
גרסה זו לסיפור מופיעה ביצירתו של המשורר הרומי אובידיוס, "מטמורפוזות":
לפי גרסה אחרת, הרמאפרודיטוס נולד עם איברי מין זכריים ונקביים, ולכן אימו (אפרודיטה) השליכה אותו מהאולימפוס.
דמות הרמאפרודיטית
במחקר של יצירות ספרותיות משתמשים במושג "דמות הרמאפרודיטית" על מנת לתאר דמות בעלת מאפיינים גבריים ונשיים כאחד, בדרך כלל נער צעיר המהווה מוקד למשיכה הומוארוטית. דוגמה לכך היא דמותו של טאדז'ו בנובלה המפורסמת של תומאס מאן "מוות בוונציה".
בביולוגיה משמש המונח "הרמאפרודיט" לציון בעל חיים המייצר הן תאי זרע והן תאי ביצית, כדוגמת חלזונות.
הרמאפרודיטוס בתרבות הפופולרית
סיפורו של הרמאפרודיטוס הוא הבסיס לשיר "The Fountain of Salmacis" של להקת ג'נסיס, באלבומם Nursery Cryme משנת 1971.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:מגדר
קטגוריה:זהות מינית
קטגוריה:מיניות ברומא העתיקה | 2024-05-17T18:43:38 |
אחוזת ברק | אחוזת ברק (אֲחֻזַּת בָּרָק) הוא יישוב קהילתי בעמק יזרעאל, כקילומטר אחד מזרחית לעפולה עילית, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל והוא היישוב השני בגודלו בה לאחר שמשית. היישוב הוקם על ידי היזם והקבלן שעיה חכשורי על אדמות פרטיות. אכלוסו החל בשנת 1998. באחוזת ברק גרים כ-2,400 תושבים (נכון לשנת 2022).
בראשיתו, נקרא היישוב "אחוזת דברת", על שם הקיבוץ הסמוך דברת, אך היות שהשמות היו דומים, הוחלט לשנות את שמו ל"אחוזת ברק". מאז, קרוי היישוב על שם ברק בן אבינועם, שר צבאה של דבורה הנביאה, שעל-פי המסופר בספר שופטים, הביס בעמק יזרעאל את צבאו של יבין מלך חצור.
היסטוריה
ממוזער|רחוב ביישוב
אחוזת ברק הוקמה על אדמות עמק יזרעאל שהיו שייכות בעבר לקומונה של פועלי אגודת ישראל שנקראה "מחנה ישראל". האדמה עליה ישבה הקומונה נרכשה בשנת 1925. התוכנית הייתה להקים במקום עיר גנים לציבור החרדי ובה עתידים היו להתגורר כ-300 משפחות אשר תעסוקנה בחקלאות ובתעשייה זעירה. השטח נרכש מערביי הסביבה וחולק ל-300 חלקות. אלה נמכרו ליהודים ממזרח אירופה, רובם מהעיר לודז'. בשנת 1925 החלה ההתיישבות במקום, אך בשנת 1938 המתיישבים התפזרו והאדמות הועברו לחזקת הקרן הקיימת לישראל.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם במקום היישוב הקהילתי הנוכחי. משרד המכירות לבתי היישוב שכן במבנה של היישוב החרדי שנעזב.
בראשית המאה ה-21 קלט היישוב קבוצה גדולה של עולים מדרום אמריקה. היישוב מיועד להגיע עד ל-720 משקי בית.
ביישוב גני ילדים, מעון יום, בית ספר יסודי, בית כנסת ומגרשי ספורט למשחקי כדורסל וכדורגל וכן, לטניס. כמו כן, פועלים ביישוב סניפים של תנועות הנוער בני המושבים והתנועה החדשה.
במלחמת חרבות ברזל, נרצחו בדם קר 7 צעירים מבני היישוב בטבח במסיבת הטבע ליד רעים.
בין הנרצחים שני אבות ו-5 צעירים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: יישובים קהילתיים
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1998 | 2024-08-18T07:15:58 |
הטרור הפלשתיני | REDIRECT טרור פלסטיני. | 2004-11-26T17:25:08 |
מצר הורמוז | מצר הורמוז מקשר בין מפרץ עומאן שבאוקיינוס ההודי לבין המפרץ הפרסי. בחופו הצפוני שוכנת איראן, ובחופו הדרומי איחוד האמירויות הערביות והמובלעת מוסנדם של צפון עומאן שבחצי האי מוסנדם. המצר משמש כנתיב ראשי להובלת נפט ממדינות המפרץ הפרסי, וכשליש מהתעבורה הימית העולמית של נפט עוברת דרכו.
מקור השם
מקור השם פרסי. על־פי דעה אחת, השם משמו של האל הפרסי "הורמוז", אהורה מאזדה (בפרסית, "האדון החכם"), שאותו החשיבו הפרסים בני הדת הזורואסטרית כאל הטוב, האחראי לבריאת העולם. על־פי דעה אחרת, שמו נגזר מהמילה הפרסית "הור־מוך" שמשמעה "דקל התמר". גם בתלמוד (בבא בתרא י ב, עג א, ועוד), שם פרסי עם צליל דומה משמש למטרה אחרת.
גאוגרפיה
רוחבו של המצר נע בין כ-34 ק"מ בנקודה הצרה ביותר ועד כ-95 ק"מ. סמוך לחופו הצפוני מצוי האי הגדול קשם שבריבונות איראן. שלושה איים קטנים נוספים המצויים ביציאה המערבית מהמצר – טונב הגדול, טונב הקטן ואבו מוסא – נתפסו בשנת 1971 בידי איראן, בשל חשיבותם האסטרטגית בניטור ובשליטה על התעבורה הימית במצר, אך איחוד האמירויות הערביות טוענת לבעלות עליהם.
חשיבותו האסטרטגית והכלכלית של מצר הורמוז, כנתיב מעבר של נפט וסחורות ממדינות המפרץ, הוכרה כבר מראשית ההיסטוריה. אזור המצר נכבש לראשונה בידי ספנים פורטוגזים במאה ה-16, ומאז עברה השליטה בו בין סולטאנים מקומיים ומעצמות אירופאיות קולוניאליסטיות. מסוף המאה ה-18 שלטה בריטניה בחופו הדרומי של המצר כשהשתלטה על עומאן, שהפכה ב-1890 למדינת חסות בריטית עד עצמאותה ב-1971. ב-1971 זמן קצר אחרי נסיגת הבריטים מאיי טונב ואבו מוסא, טענה איראן לריבונות עליהם ופלשה אליהם.
דרך המצר עוברת מרבית תפוקת הנפט של כווית, עיראק, איראן, ערב הסעודית, בחריין, קטר ואיחוד האמירויות הערביות. נכון ל-2018, עוברות במצר הורמוז בממוצע 14 מכליות נפט ביום, ובהן כ-17.4 מיליון חביות נפט גולמי ותזקיקי נפט שהן כ-30% מהנפט המשונע בים וכ-22% מתפוקת הנפט הכלל-עולמית. בכך מהווה המצר צוואר בקבוק מהמעלה הראשונה באספקת הנפט העולמית.
ביולי 1988 הופל מטוס נוסעים איראני בשמי המצר בידי ספינת טילים אמריקאית, וכל 290 נוסעיו נהרגו. האיראנים איימו בפעולה נגד כוחות אמריקניים. עד היום נסיבות הפלתו של המטוס נותרו שנויות במחלוקת.
אזור המפרץ הפרסי בכלל ומצר הורמוז בפרט מהווים מוקד מתיחות ותשומת לב רבה במלחמה נגד הטרור הבינלאומי בתקופה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001 ומלחמת עיראק שהחלה ב-2003. ארצות הברית מרכזת באזור מפרץ עדן ומצר הורמוז כוחות ימיים, אוויריים ויבשתיים גדולים לשמירת האינטרסים שלה ושל העולם המערבי.
בעקבות תוכנית הגרעין האיראנית, איימה איראן בדצמבר 2011 ובינואר 2012 לחסום את מצר הורמוז בפני תנועה ימית אם יופעלו נגדה סנקציות כלכליות הכוללות איסור על קניית נפט מאיראן.
ב-2 ביוני 2021 עלתה באש ואחר כך טבעה אוניית חיל הים האיראני ח'ארג, כשהייתה במרחק של כ-140 קילומטרים ממצר הורמוז וסמוך למפרץ עומאן, ליד העיירה האיראנית ג'סק.
ביהדות
בספרות התורנית נזכר אזור הורמוז בספרו של הרב שמואל לאנייאדו "כלי פז", פירושו לספר ישעיהו שנדפס ב-1657, כמקום שבו ייתכן שתעבור מלחמת אחרית הימים.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
הורמוז
הורמוז
הורמוז
הורמוז
הורמוז
קטגוריה:איראן: גבולות
קטגוריה:הורמוזגאן | 2024-08-01T04:53:40 |
תגלית |
שמאל|ממוזער|150px|הנרי קוונדיש, מגלה המימן
תגלית היא מציאת ידע חשוב או בעל ערך על אודות דבר שהיה קיים אך בלתי ידוע. מתן הסבר לתופעת טבע שלא הייתה מובנת, אך דבר קיומה היה ידוע, אינו בגדר תגלית (ואף לא בגדר המצאה), כי אם יצירה של תאוריה. במקרים רבים התאוריה מקדימה את התגלית, כלומר החוקרים מגלים דבר מה שכבר יש הבנה תאורטית לגביו. הערכת חשיבותן של תגליות מתבצעת בפרספקטיבה היסטורית לאחר שנוצר הקשר בין התגלית ובין התאוריה שמסבירה אותה.
את התגליות המדעיות ניתן לסווג לשלוש קבוצות עיקריות:
גילוי עצם חדש, כגון חלקיק, גילוי על ידי תצפית של גרם שמים לא מוכר או גילוי אזור גאוגרפי חדש על פני כדור הארץ (דוגמת גילוי אמריקה)
גילוי תופעת טבע שדבר קיומה לא היה ידוע.
גילוי מאפיין לא ידוע של עצם מוכר.
דוגמאות לתגליות מדעיות
גילויו של גלילאו גליליי את הירחים של צדק נחשב לאחד הגילויים החשובים שהביאו להחלפתה של תאוריית מערכת כוכבי הלכת הגאוצנטרית (שכדור הארץ במרכזה) בתאוריית המערכת ההליוצנטרית (שהשמש במרכזה). כפי שעולה מתיאורו של גלילאו בספרו "השליח הכוכבי" (Sidereus Nuncius) (1610). הגילוי לא היה מובן מאליו, אלא דרש מעקב ממושך בטלסקופ במשך מספר לילות רצופים, והבנה שגרמי השמים שבהם מדובר הם למעשה ירחים המקיפים כוכב לכת.
יוהאנס קפלר גילה את החוקים המוכרים כיום כחוקי קפלר, ומתארים את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש, בעקבות עבודה ממושכת שכללה ניתוח של התצפיות האסטרונומיות הרבות שערך טיכו ברהה. תגליתו של קפלר בדבר התנועה האליפטית של כוכבי הלכת סביב השמש הייתה מפתיעה ביותר, ועם זאת הוא בפירוש התכוון לגלות את אופי התנועה, ולבחון האם נכונה התאוריה המקובלת באותם ימים, על כך שמסלוליהם של גרמי השמים חייבים להיות מעגליים.
גילויו של כוכב הלכת נפטון, כמעט 250 שנה מאוחר יותר, יכול להיחשב גם הוא כגילוי לאחר חקירה בכיוון הנכון. למעשה, מיקומו חוּשב עוד בטרם הגילוי, בעזרת מציאת השפעתו על המסלול של אורנוס. לעומת זאת, גילוי פלוטו בשנת 1930 היה מקרי. ההערכה המוקדמת כי אמור להימצא כוכב לכת נוסף שמשפיע על מסלולו של אורנוס הייתה שגויה, משום שהמסלול לא נמדד כהלכה. האסטרונומים צפו על אזור מסוים בחלל שבו אמור היה להימצא העצם שמשפיע על מסלולו של אורנוס ומצאו שם את פלוטו. מאוחר יותר התברר שמסתו של פלוטו נמוכה ואין לו כלל השפעה על אורנוס.
שמאל|ממוזער|200px|ציור תלת-ממדי של פניצילין
הפעולה הרפואית של פניצילין כחומר שקוטל חיידקים היא דוגמה נוספת לתגלית שיש בה מקריות. אלכסנדר פלמינג גידל חיידקים במעבדה ומצא זיהום (לא מתוכנן) פטרייתי באחת מצלחות הפטרי. כאשר ראה שחיידקים אינם גדלים בקרבת הזיהום, החל פלמינג לחקור את השפעת הפטרייה על החיידקים. גילוי הפניצילין הוא דוגמה, אחת מני רבות, לתגלית שככל הנראה התגלתה באופן בלתי תלוי קודם לגילוי ה"רשמי", בידי מדענים אחרים, אולם היא לא הובנה כראוי או שלא זכתה לפרסום מסיבות שונות.
גילוי תכונת הכיראליות של חומרים כימיים במאה ה-19 הוא דוגמה לעבודה "שיטתית". התגלית התרחשה הודות לעבודתם המסודרת של ז'אן-בטיסט ביו ולואי פסטר שבדקו את התכונות האופטיות של חומרים אורגניים בעזרת אור מקוטב.
ימין|ממוזער|200px|צילום בעזרת קרני-X משנת 1895, זמן קצר לאחר גילוי הקרינה. היד בצילום היא ידה של אנה ברתה, אשת וילהלם רנטגן. ניתן להבחין בטבעת על הקמיצה
קרני ה-X משמשות כיום במגוון יישומים. התגלית שזיכתה את וילהלם רנטגן בפרס נובל לפיזיקה הייתה מקרית, ולאחר זמן התברר שבעצם הוא לא הבין בצורה מדויקת את מהותה. רנטגן חקר בשנת 1895 את הקרינה הנפלטת משפופרות ריק. במקרה הוא הניח את ידו בין שפופרת בקופסה אטומה ללוח צילום, וצילום רנטגן של היד הופיע על הלוח. חזרה שיטתית על הניסוי הביאה את הפיזיקאי המנוסה למסקנה שגילה קרניים מסוג חדש, בעלות חדירות גבוהה בצורה יוצאת דופן. לימים התברר, בניסויים אחרים, שקרני-X הן קרינה אלקטרומגנטית בעלת תדר גבוה מזה של האור הנראה, ובכך קיבלה תגליתו של רנטגן את הפירוש הפיזיקלי המדויק.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו חלקיקים יסודיים שבגילוים הייתה מידה מסוימת של מקריות, אך כיום חלקיקים חדשים כמעט שאינם מתגלים במקרה. על מנת לגלות אותם יש להשקיע סכומי כסף גדולים בבניית מאיצי חלקיקים המיועדים ליצירת החלקיקים, והמדינות שמממנות את הניסויים לא מוכנות להשקיע סכומים אלה אם אין תוכנית עבודה מסודרת הכוללת את רשימת כל הגילויים הצפויים במאיץ. דוגמה לתגלית כגון זו היא גילויו של הקווארק העליון בפרמילאב בשנת 1995, שקיומו נחזה שנים רבות קודם לכן במסגרת המודל הסטנדרטי של החלקיקים.
קרינת הרקע הקוסמית, שמהווה את אחד האישושים החזקים לתאוריית המפץ הגדול, התגלתה במקרה בשנת 1964. חוקרים שעסקו בנושא ניסו במשך שנים לגלות קרינה זו שמקורה באירוע היווצרות האטומים הראשונים כ-380,000 שנה לאחר המפץ הגדול. האסטרונומים ארנו פנזיאס ורוברט וילסון מ"מעבדות בל", שעסקו בניסויי רדיו-אסטרונומיה בשנת 1964, קלטו באמצעות אנטנה רגישה רעש רקע שהפריע להם להתחיל את הניסוי. האסטרונומים הבינו שהרעש מגיע מכל הכיוונים באופן אחיד וניתחו את תכונותיו בצורה מדויקת. הם לא הכירו את התאוריה שחוזה את קיומה של קרינת הרקע הקוסמית, ורק לאחר ששוחחו עם עמיתיהם בדבר רעש הרקע שהם קלטו, הבינו פנזיאס ווילסון את גודל התגלית.
אקראיות כנגד עבודה שיטתית
קיימת נטייה לייחס חלק גדול מהתגליות לאקראיות, ואכן מוכרים מקרים רבים שבהם עובד החוקר בצורה שיטתית בכיוון מסוים, אך מגלה תגלית אחרת מזו שציפה לה. אקראיות זו מצומצמת מזו המשתמעת מהמושג "אקראיות", משום שגם כאשר מדובר בתגלית אקראית, המגלים הם בדרך כלל חוקרים שעסקו שנים רבות במחקר (אם כי לא התכוונו לגלות את שגילו). באנגלית, היכולת לגלות תגלית כזו מכונה serendipity (סרנדיפיות), וזה גם שם העצם המתאר תגלית שהתגלתה בדרך זו. פרופ' יובל נאמן הציע את המילה "אתינות" בתור תרגום ליכולת מיוחדת זו (בעקבות סיפורו של שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה). ד"ר יוסף סולומון הציע את המילה "פתע-דע" כייצוג לשני רכיביה הנחוצים של תופעת הסרנדיפיות: הפתעה (פתע) ותובנה (דע), המזכירה במצלול שלה את המילה המקראית פטדה, שהיא אבן טובה, ומייצגת את ערכה הטוב של התגלית המקרית. ואכן, רוב התגליות נעשות לאחר חקירה ממושכת בכיוון הספציפי, ולאחר איסוף כמות מספיקה של נתונים. ייתכן שהטיה קוגניטיבית גורמת לנו לחשוב שמידת האקראיות בתגליות היא משמעותית, ומשכיחה את גורם העבודה הקשה והאפורה הנלווה לרוב רובן של התגליות.
הסיפור הידוע ביותר אודות תגלית אקראית הוא סיפור התפוח שנפל על ראשו של אייזק ניוטון, ובעקבותיו ניסח ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי. יש המרחיבים את חלקה של יד הגורל, ומוסיפים שניוטון נדחף לבוסתן התפוחים על ידי מגפת דבר שפקדה את אנגליה. גם אם הסיפור נכון ונתן השראה לניוטון, שהיה עסוק באותה תקופה בניסיון להבין את חוקי הטבע הבסיסיים שמסבירים את התגלית האמפירית של יוהאנס קפלר (חוקי קפלר), אין היא מהווה תנאי מספיק לפיתוח התאוריה.
המחלוקת בדבר קיומה של לוגיקת גילוי
ישנה מחלוקת לגבי מידת האקראיות בתגליות מדעיות. לפי השקפה השוללת אקראיות, המזל ממלא תפקיד מצומצם ביותר בהשגתן, כלומר ניתן להגיע לתגליות באופן מסודר על ידי היצמדות ללוגיקה של גילוי. לעומת זאת, השקפה מנוגדת גורסת שיד הגורל ממלאת תפקיד מכריע בתגליות מדעיות, כלומר אין פרוצדורה שניתן לבצע על מנת להבטיח מציאת תגליות.
בפילוסופיה של המדע קיימת הבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא המסגרת שבה מגיעים מדענים לתגליותיהם. הקשר הצידוק הוא התהליך שבו נותנים המדענים פשר לתגליותיהם באמצעות המסגרת התאורטית שבה הם פועלים. לאור הבחנה זו ניתן להפריד בין שתי טענות שונות בקרב האסכולה השוללת אקראיות:
לפי הטענה החזקה השוללת אקראיות, אקראיות אינה ממלאת תפקיד הן בהקשר הגילוי והן בהקשר הצידוק. עמדה זו מזוהה באופן מסורתי עם הפילוסופיה האמפיריציסטית, ולפיה קיימת לוגיקה של גילוי מדעי ואישוש התגליות. לוגיקה זו מבוססת על אינדוקציה, כלומר על הסקת חוקים כלליים ממקרים פרטיים, ומקריות אינה ממלאת בה תפקיד של ממש.
לפי העמדה החלשה השוללת אקראיות, יש לאקראיות חלק של ממש בהקשר הגילוי, אך לא בהקשר הצידוק. על פי השקפה זו, מרבית התגליות האקראיות שהשאירו חותם משמעותי קרו דווקא למדענים וממציאים, שידעו להבין את משמעות התוצאה שאליה הגיעו גם אם שלא במתכוון. בספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" (1934) טען פילוסוף המדע קרל פופר, כנגד העמדה האמפיריציסטית המסורתית, כי לא זו בלבד שאין לוגיקה או שיטה מסודרת של גילוי במדע, אלא שזה גם מצב רצוי. אולם, לפי פופר, הקשר הצידוק נשלט על ידי מתודה מדעית חמורה, שבה הם מעלים השערות נועזות ביחס לגילויים ומנסים להפריך אותן על ידי ביצוע ניסויים.
פילוסופיה מאוחרת יותר של המדע (החל משנות השישים של המאה העשרים), המושפעת בעיקר מעבודתו של תומאס קון מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק, ועל קיומה של שיטה מדעית אובייקטיבית בלתי מושפעת מערכים חברתיים ואחרים, שבזכות קיומה טען פופר. מובן שלפי גישות אלה, למקריות יש תפקיד מכריע בגילוי המדעי, משום שהתפתחות המדע כולה מושפעת ממכלול גורמים חוץ מדעיים קונטינגנטיים (contingent) התלויים בנסיבות מסוימות.
העמדה השוללת אקראיות מעוררת גם את בעיית הדטרמיניזם ההיסטורי. השוללים קיומה של אקראיות נוהגים לטעון שגילויים מסוימים היו בלתי נמנעים, במוקדם או במאוחר. המתנגדים לטענות מסוג זה טוענים שהשערות אלה בסגנון "מה היה קורה אילו", לא ניתנות לאימות באופן עקרוני משום שהן מתייחסות למשהו שלא קרה. כתיבה זו מכילה דטרמיניזם היסטורי, משום שהיא מניחה כי העבר חייב היה להוביל באופן בלתי נמנע להווה. היסטוריוגרפיה המכילה דטרמיניזם היסטורי מסוג זה מכונה 'היסטוריה ויגית' (Whig history). היסטוריה ויגית הייתה מקובלת בקרב היסטוריונים שכתבו עד למחצית הראשונה של המאה העשרים, אך היא נחשבת על פי רוב לכתיבה גרועה בקרב היסטוריונים של המדע בני זמננו. מנגד, השוללים קיומה של אקראיות יכולים עדיין לטעון שמרגע שתוכנית מחקר מסוימת מתבססת, והקהילה המדעית החלה לעסוק בשיטתיות בפתרון בעיות מסוימות לאור הנחות תאורטיות מסוימות (או בלשונו של קון, החלה תקופת "מדע תקני"), גילויים מסוימים הם כמעט בלתי נמנעים לאור המאמץ המשותף של הקהילה המדעית.
הבניה חברתית של תגליות מדעיות
החל מסוף שנות השישים של המאה העשרים החלו פילוסופים וסוציולוגים של המדע, המשתייכים לזרם הקונסטרוקטיביזם חברתי, לערער על התפישה שמדענים מגלים דברים הקיימים בעולם באופן אובייקטיבי. כאלטרנטיבה, הם טוענים שמדענים עוסקים בהבניה חברתית של תגליות, שלהן הם נותנים מעמד של עובדות. תפישה זו מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. בנוסף, גישה זו מעמידה בסימן שאלה את מעמדן של תגליות שונות. בו בזמן היא מסבירה מדוע תגליות מסוימות זכו בהכרה או לא זכו בה. הגישה הקונסטרוקטיביסטית מנסה להסביר מדוע קריטריונים מסוימים התקבלו על ידי הקהילה המדעית בזמן ובמקום מסוימים כקריטריונים לקביעת אמיתותן או שקריותן של טענות תגלית. הסברים מסוג זה לוקחים בחשבון אינטרסים ונורמות חברתיים שהיו נפוצים בקהילה באותו זמן.
טענות ספקניות מסוג זה מועלות במספר פרסומים חשובים. בספרם "חיי מעבדה" (1979) עקבו ברונו לאטור וסטיב וולגר (Steve Woolgar) מקרוב אחר עבודת צוות מדענים שטענו כי גילו את ההורמון הקרוי TRH (הורמון שחרור תירוטרופין), ואף זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1977. במהלך עבודתם, הפיקו המדענים כמות מזערית, פחות מגרם, של חומר שלטענתם היה TRH. לטענת וולגר ולאטור, לא קיים מבחן עצמאי היכול לאשש את הטענה שהחומר שהופק הוא אכן TRH. בניגוד לחומרים מוכרים, כגון זהב, שקיימות דגימות שלהם שביחס אליהן ניתן לבדוק אם חומרים החשודים כזהב הם אכן זהב, לא קיימת דגימה עצמאית של TRH בכמות מספקת שאליה ניתן להשוות את החומר המסונתז. לטענתם, ההכרזה "זהו TRH" ו"זוהי בדיקה קבילה לזיהוי TRH" קמות ונופלות יחדיו. לפי וולגר ולאטור, השיקולים שהובילו את החוקרים למסקנה שהם גילו TRH הם שיקולים תאורטיים, והטענה שהחומר המסונתז הוא TRH היא תוצאה של דיון ושל משא ומתן חברתי בין המדענים. לפי לאטור, לא ניתן לטעון ש-TRH היה קיים בטרם התגלה לכאורה, ובאופן כללי דברים לא קיימים לפני הבנייתם.
מנגד, פילוסופים של המדע מערערים על קביעה זו או על המסקנות שניתן להכליל ממנה על המדע כולו. יש הטוענים כי הכמות המזערית של TRH שהופקה אינה מייצגת את המצב הטיפוסי במדע. אחרים טוענים שאין בתיאור זה לבטל את ההבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק. הפילוסוף ג'יימס ר. בראון טוען שהשיקולים שמובילים למסקנה שהבדיקה לזיהוי TRH תקפה הם אומנם תאורטיים, אך הם שיקולים עצמאיים מהתאוריה שהנחתה את תהליך הגילוי.
בעיה הכללית שעולה מתיאור זה היא בעיית "רגרסיית הנסיין" (experimenter's regress), כלומר המעגליות שבתגלית: כדי לאשש את הגילוי של תופעה מסוימת דרוש קריטריון לזיהויה. אולם לפני שהתופעה התגלתה, כיצד ניתן לקבוע קריטריון כזה? רגרסיית הנסיין נידונה בהרחבה על ידי הסוציולוג הארי קולינס. קולינס עקב במשך שנים אחר המחקר בנושא גלי כבידה. תורת היחסות הכללית מנבאת את קיומן של תנודות מזעריות בצורת גלים בעקמומיות של המרחב-זמן, שהן תוצאה של תנועת גופים בעלי מסה. עוצמתם של גלי הכבידה נמוכה, ועל מנת לגלות אותם דרוש מכשור רגיש ביותר שיידע להפריד בין גלי הכבידה לרעש הרקע. בסוף שנות השישים של המאה העשרים ובתחילת שנות השבעים טען הפיזיקאי בעל המוניטין ג'וזף ובר (Joseph Weber) שגילה גלי כבידה. אולם, קהילת הפיזיקאים הניסיוניים העוסקים בגלי כבידה קיבלה את טענתו בספקנות. היא סירבה להכיר בתגלית ובתקפות הגלאי שבנה. מדענים אחרים, שהשתמשו בגלאים אחרים, לא הצליח לשחזר את תוצאותיו של ובר בניסויים, ובמהלך השנים התערער המוניטין המדעי של ובר.
קולינס טוען שבהיעדר קריטריון ברור ומוכן מראש לשאלה "כיצד אמורים להֵרָאות גלי כבידה" או "איזה מכשיר הוא גלאי כבידה ואיזה לא", ההכרה בטענה מסוימת כתגלית היא תוצאה של תהליכים חברתיים, ומושפעת בהתאם מאינטרסים חברתיים של המדענים המעורבים, כגון אינטרסים לאומיים, מקצועיים, אישיים, וקוגניטיביים (אינטרס חברתי של המדען להמשיך בתוכנית המחקר ובתאוריה שבהן כבר צבר מומחיות),
הסוציולוג אנדרו פיקרינג דן בהשפעתם של אינטרסים חברתיים על תגליות בספרו "מבנים קוורקים" (1984). פיקרינג עקב אחרי פעילותם של הפיזיקאים שעסקו בפיתוח מודל החלקיקים היסודיים. לטענתו, היה למדענים "מרחב תמרון" בפרשנות של תוצאות הניסויים שביצעו במאיצי חלקיקים. מדענים נטו לפרש את התוצאות לאור התאוריות שבהן תמכו ושבהן כבר צברו מומחיות, וכן לאור ההעדפות התאורטיות הכלליות של חברי הקהילה. הוא טוען שגילוים לכאורה של חלקיקים יסודיים היו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: המדענים מצאו את החלקיקים שציפו למצוא. לכן, יותר משעסקו המדענים בגילוי חלקיקים יסודיים הקיימים בעולם באופן עצמאי, הם עסקו בהבנייתם באופן שמתיישב עם העדפותיהם התאורטיות והאינטרסים הקוגניטיביים שלהם מחד, ועם תוצאות הניסויים מאידך.
המתנגדים לתיאורו של פיקרינג טוענים כי הוא מייחס מרחב תמרון רב מדי למדענים בפירושיהם. בפרט, הרטוריקה הקונסטרוקטיביסטית שלו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות שהוא עצמו מביא לתמיכה בטענותיו. לטענת המתנגדים, בסופו של דבר העדויות המצטברות אינן מאפשרות יותר ממספר מצומצם של פרשנויות.
התמונה העולה ממחקרים אלה מערערת על מושגים כגון תגלית, ניסוי, חזרה על ניסויים, תחזית, אישוש והפרכה, הנפוצים בפילוסופיה המסורתית של המדע ובתפישה המקובלת של הציבור את המדע. הערעור הוא קודם כל ברמה העקרונית, כלומר: המעגליות האינהרנטית הכרוכה בקביעת קריטריונים לשאלות העולות מבעיית רגרסיית הנסיין. הערעור הוא גם ברמה המעשית: החוקרים מצביעים על כך שבעידן הנוכחי של "מדע גדול", שבו נדרש ציוד יקר ורגיש מאוד כדי לבצע ניסויים, למרבית המדענים אין מספיק משאבים לבצע ניסויים בעצמם או לחזור על ניסויים. על כן, ההחלטות המתקבלות בקהילה המדעית לגבי תקפותן של תגליות נעשות בעיקר בתהליכים של משא ומתן חברתי, שבו לקבוצות מצומצמות וקטנות של מדענים יש בעלות על הנתונים האמפיריים ועל הגישה להפקתם. במשא ומתן זה משמשים בערבוביה אינטרסים קוגניטיביים, אינטרסים כלכליים ואינטרסים אישיים כבדי משקל.
מדענים מנסים להתמודד עם היבט מסוים של הביקורת הנוגע להטיה לא מודעת בעבודתם. לאור זאת, ננקטים אמצעים שאמורים לשפר את האובייקטיביות של עבודת המדענים ולמנוע הטיות כאלה. כיום מתרחבת ההכרה בקרב מדענים בדבר קיומן של שגיאות מדידה סיסטמטיות (שגיאות מדידה שיטתיות, הנובעות מהמכשור) שלא ניתן לשער מראש את גודלן. טקטיקה להתמודדות עם הטיות שונות שעלולות להשפיע על הכרזה שגויה של גילוי חלקיק חדש היא, למשל, ניתוח עיוור של תוצאות. שיטה נוספת היא עבודה במקביל של מספר קבוצות על אותן תוצאות ניסוי על מנת לוודא את תקפות המסקנות. אספקטים אחרים של הביקורת, כמו המחסור בקריטריונים ברורים לתקפותם של ניסויים ושל מכשירי מדידה, והריכוזיות בהקשר של התהליכים הנוגעים להחלטות על תקפות התוצאות, לא זכו עדיין להתייחסות נרחבת מצד המדענים.
ראו גם
פילוסופיה של המתמטיקה
לקריאה נוספת
אהרן קנטורוביץ, מהאמבה עד איינשטיין, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2002.
Brown, James R. (1994), Smoke and Mirrors: How Science Reflects Reality, (London: Routledge).
Franklin, Allan. (1994), How to Avoid the Experimenters' Regress, Studies in History and Philosophy of Science 25, 463-491.
Gingras Yves. & Schweber, Silvan S. (1986), Constraints on Construction, Social Studies of Science 16, 372-383.
Godin, Benoît. & Gingras, Yves. (2002), The Experimenters’ Regress : From Skepticism to Argumentation, Studies in History and Philosophy of Science 33(1), 133-148.
Hacking, Ian. (1988), The Participant Irrealist At Large in the Laboratory, British Journal for the Philosophy of Science 39, 277-294.
Kuhn, Thomas S. (1977), The Essential Tension: Selected Studies in Scientific Tradition and Change (Chicago: University of Chicago Press).
Latour, Bruno. and Woolgar, Steve. (1986), Laboratory Life (Princeton: Princeton University Press).
Lovett, B. J. (2006), The New History of Psychology: A Review and Critique, History of Psychology 9, 17-37.
Pickering, Andrew. (1982). Interests and Analogies. In Science in Context: Reading in the Sociology of Science, edited by Barry Barnes and David Edges, 125-146. Cambridge, MA: MIT press.
Pickering, Andrew. (1984), Constructing Quarks: A Sociological History of Particle Physics (Chicago: Universsity of Chicago Press).
Popper, Karl. ([1934] 2002). The Logic of Scientific Discovery (English translation. London: Routledge).
קישורים חיצוניים
האם הולכות ונגמרות האפשרויות לתגליות מדעיות?, באתר נשיונל ג'יאוגרפיק, אפריל 2014
אהרן קנטורוביץ', יצירתיות עיוורת, הספרייה הווירטואלית של מטח. פורסם בגליליאו, גיליון 43, ינואר-פברואר 2001
הרברט באטרפילד, הפרשנות הוויגית של ההיסטוריה (1931)
הנס רייכנבך, ניסיון וחיזוי (1938)
גלילאו גאליליי, השליח הכוכבי (1610) (תרגום מלטינית לאנגלית).
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:היסטוריה של המדע
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:תגלית | 2024-02-29T07:24:09 |
דאדאיזם | REDIRECT דאדא | 2004-11-26T17:47:53 |
תאוריה | תֵּאוֹרְיָה (באנגלית: Theory) היא תבנית חשיבה רציונלית אנושית, אבסטרקטית, השואפת להיות אובייקטיבית. מטרתה היא ליצור מסגרת התייחסות, המכילה כללים והפשטות אודות העולם.
במדע כיום, המונח תאוריה מדעית מתייחס לתיאור שיטתי של הטבע שעקבי עם השיטה המדעית, תיאור שעבר ביסוס נרחב, בהתאם לקריטריונים של המדע המודרני. תאוריה מסבירה תופעה מסוימת או קבוצת תופעות בעלות קשר ביניהן. תאוריות כאלה מתוארות כך שבדיקות מדעיות יהיו מסוגלות לספק ראיות אמפיריות שיספקו להן אישושים או יביאו לסתירה שלהן – הן בנות הפרכה.
לרוב, רכיבי התאוריה הם הגדרות בסיסיות – קונצפטואליזציה (conceptualization), הנחות יסוד, מספר חוקי טבע בסיסיים ומתודולוגיה המכוונת את הדרך בה יש ללמוד מחוקים אלה וכוללת הסברים אודות התופעות הנחקרות. בדרך-כלל, ככל שתאוריה מתאימה יותר למסקנות העולות מניסויים ומתצפיות, כך היא תקפה ומהימנה יותר ולרוב גם שימושית יותר. המילה תורה מתארת לעיתים תאוריה אחת ולעיתים מקבץ של תאוריות בעלות נושא משותף, לדוגמה: תורת הכבידה, תורת הספרות או תורת האישיות. תאוריות קיימות בכל ענפי המדע. דוגמאות: בפיזיקה – תורת היחסות הכללית והתאוריה הקינטית של הגזים; בביולוגיה – האבולוציה ותורת התא; בגאולוגיה – טקטוניקת הלוחות; בפסיכולוגיה – הפסיכואנליזה; ביחסים בין-לאומיים – מאזן כוחות; בכלכלה – עוני.
מוצא המילה
תאוריה (מיוונית: theoria – חקירה – מ-theorein – להתבונן),
המילה "Theoria" מתייחסת ל"הרהור, השערה, דברים שמסתכלים עליהם" מהמילה היוונית theorein, או "לשקול, לערוך השערות, להתבונן", מ-theoros "צופה". בסיס המילה thea – "מבט" + horan – "לראות". גם המילה היוונית Theoria וגם הלטינית contemplatio בעיקר מתייחסות להתבוננות בדברים גם בעיניים הפיזיות או ב"עיני התבונה". בהתחשב במסורות פילוסופיות ותאולוגיות המונח היה בשימוש אצל היוונים הקדומים בהתייחסות לחוויה או צפייה ואז תובנה דרך התודעה שנקראת נוס (nous – שכלתני, תבונתי, הגיוני) או "העין של הנפש" (מתי, 6:22–34 ברית חדשה), תובנה של מהות וישות (Noesis).
תאוריה מדעית
המדע שואף להסביר את המציאות בצורה מקיפה, מדויקת ועקבית. מכאן בא צורך בגיבוש תאוריות בנות הפרכה, חסרות סתירות פנימיות ושאינן סותרות זו את זו.
בניגוד לתפיסה הרווחת בעיקר בקרב לא-מדענים, במדע אין הוכחות, אלא אישושים והפרכות.
לעיתים מתקיימות שתי תאוריות הסותרות זו את זו בהסבירן תופעות מסוימות. תהליכים של אישוש והפרכה בתצפית מדעית ובניסוי נערכים כדי להכריע איזו משתי התאוריות עדיפה.
הפילוסוף רב ההשפעה על החשיבה המדעית, קרל פופר, טען שתאוריה המנוסחת כך שאי אפשר לתכנן ניסויים או תצפיות שיכולות להפריך אותה, היא תאוריה חסרת תקפות מדעית. על כן, לפי פופר, תאוריית המרקסיזם שחלק ממדעני החברה רואים בה תאוריה מדעית לכל דבר, וכן התאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד אינן תאוריות מדעיות תקפות. רעיון מרכזי זה בפילוסופיה של המדע נקרא עקרון ההפרכה של פופר.
ספרו של תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות, עוסק בהתפתחות המדע בראי היסטורי. בניגוד לקרל פופר אשר ראה את התפתחות המדע כאבולוציה של תאוריות מדעיות שמתקדמת באופן רציונלי דרך הפרכת תאוריה שחלף זמנה, קון הראה כי ההתפתחות של המדע אינה סדורה ומבוססת על מהפכות תפיסתיות. קון טען כי בהיסטוריה של המדע אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של תקופות:
תקופה של מדע תקני. תקופה בה המדענים עסוקים בפתרון בעיות על פי פרדיגמה מוכרת, בכלים ידועים וב"תיקון" התאוריה המדעית והתאמתה.
תקופה של מדע מהפכני. תקופה בה מתחלפת הפרדיגמה השלטת. לאחר שמתגלעים בקיעים רבים מדי בפרדיגמה הקיימת, מתחילה תקופה של מדע מהפכני המולידה רעיונות שלימים ירכיבו את הפרדיגמה החדשה. החלפת הפרדיגמה המדעית אינה תהליך אבולוציוני, סדור ורציונלי אשר נובע מהוכחה או הפרכה אלא תהליך אשר הוא בעיקרו סוציולוגי ודומה יותר להמרת דת או הפיכה צבאית.
יש לציין כי רבים מקרב המדענים אינם מקבלים הסבר זה, וקיימת טענה פרומיננטית כי רעיון המהפכות המדעיות הוא בגדר מיתוס שאומץ על ידי סוציולוגים אשר לא התנסו בעבודה השחורה של המדע.
מכניקה קלאסית כדוגמה לתאוריה
תיאורית המכניקה הקלאסית היא מבין התאוריות החשובות בהתפתחות המדעית בעת החדשה. תאוריה זו הסבירה את הטבע בפרוטרוט, באופן חסר תקדים, נתנה כר פורה למחקר בסיסי ויישומי והייתה מקור השראה לפיתוח תאוריות נוספות בתחומי מחקר מגוונים. כוחה הראשוני של המכניקה הקלאסית בא מיכולתה להסביר בדייקנות ובפשטות רבות מהתופעות ורבים מהרעיונות שהיו ידועים למדענים עד להצגתה, כמו את תגליותיהם של גלילאו גליליי ויוהאנס קפלר. פשטותה של התאוריה באה מביסוסה על הגאומטריה האוקלידית. המכניקה הקלאסית הגדירה שלושה מושגי יסוד (זמן, מרחב וכוח/מסה) ושלושה חוקי יסוד (חוקי ניוטון).
התאוריה התקבלה על ידי הקהילה המדעית והיו שראו בה אמת צרופה ומדויקת לחלוטין. זאת למרות שכבר מרגע הצגתה היא סתרה מספר רעיונות פילוסופיים בסיסיים, כמו הרעיון שעצמים חסרי מגע אינם משפיעים זה על זה. תנופת המחקר שהתאוריה נתנה למדע עזרה לגלות עוד ועוד בעיות עם התאוריה. היא, למשל, לא השתלבה עם הסברים מתחום תורת החשמל ולא הסבירה היטב את המתרחש במרחקים ומהירויות גדולות מאוד. בסופו של דבר, תאוריה זו עזרה להבין שגם תאוריות מועילות ביותר עשויות להסתבר כשונות מהאמת הצרופה.
כיום תאוריה זו מקובלת להסברים מקורבים על המתרחש, מבחינה מכנית, בסביבה היום-יומית של האדם. פריטי טכנולוגיה רבים שאנו משתמשים בהם עוצבו בעזרת תאוריה זו, אם כי אנו משתמשים, בחיי היומיום, גם בטכנולוגיות שעוצבו בעזרת תאוריות מתקדמות יותר (למשל, ה-GPS חייב לעשות תיקונים למדידות הזמן בעזרת רעיונות מתורת היחסות הכללית). התאוריה נלמדת בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות ונחשבת לחומר חובה עבור כל פיזיקאי. זאת למרות שכל פיזיקאי מכיר תאוריות מדויקות יותר ממנה.
תאוריה מתמטית
במתמטיקה השימוש במונח תיאוריה שונה בהכרח מהשימוש במדע, שכן המתמטיקה אינה מכילה הסברים לתופעות טבע. זאת למרות שמתמטיקה עשויה לסייע במחקר מדעי לגבי מערכות טבעיות או לקבל השראה מהן.
במובן הכללי, תיאוריה מתמטית היא ענף או נושא במתמטיקה, כגון תורת הקבוצות, תורת המספרים, תורת ההסתברות, תורת המשחקים, תורת הבקרה, תורת ההפרעות וכו', והיא עשוי להתאים עבור ספר לימוד יחיד.
תאוריה פוליטית
תיאוריה פוליטית, או "מחשבה מדינית" היא תיאוריה אתית על החוק והשלטון. לעיתים קרובות המונח "תיאוריה פוליטית" מתייחס להשקפה כללית, או למחשבה אתיקה, אמונה פוליטית או גישה ספציפית לגבי פוליטיקה.
הנושאים שבהם עוסקת תאוריה פוליטית הם בחינת הסדר המצוי במדינה, תוך ניסיון להסביר את התהליכים החברתיים והפוליטיים המתרחשים בה (תחום פוזיטיבי). בחינת הסדר הרצוי במדינה והגדרת עקרונות של טוב וצדק חברתיים (תחום נורמטיבי). ומציאת האופן שבו על המדינה לעבור מתחום המצוי לרצוי על ידי הצגת רעיונות לסדר חברתי חדש או דרכים לשיפור הסדר החברתי הקיים (תחום מעשי).
ראו גם
תאוריה מדעית
השערה (מדע)
מטא-תאוריה
לקריאה נוספת
תומאס קון, המבנה של מהפכות מדעיות, 1977 (הגרסה האנגלית יצאה לאור ב-1962).
קישורים חיצוניים
על תאוריות מדעיות – הרצאה מאתר 12 דקות
הערות שוליים
קטגוריה:השיטה המדעית
קטגוריה:מדע וטכנולוגיה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע | 2024-08-05T08:50:20 |
תיאוריה | redirect תאוריה | 2004-11-30T02:10:08 |
קוקאין | קוקאין הוא אלקלואיד טרופאני המשמש כסם, המופק מעלי צמח הקוקה, שגדל בעיקר בדרום אמריקה באזורים ההרריים של קולומביה, בוליביה ופרו.
קוקאין משמש ברפואה להרדמה מקומית, בעיקר בניתוחי עיניים, אף וגרון.
לצד השימושים הרפואיים שלו, הקוקאין הוא גם סם פסיכואקטיבי ממריץ שאנשים נוטים לעשות בו שימוש אישי שמוגדר כמזיק רפואית. בשל היותו חומר רעיל וממכר, הפצתו, החזקתו וצריכתו שלא למטרות רפואיות אסורות כמעט בכל רחבי העולם. הקוקאין נחשב "סם של עשירים", בשל מחירו הגבוה יחסית לסמים אחרים.
בשנות ה-80 של המאה ה-20, השימוש בקוקאין התפשט במהירות באירופה ובצפון אמריקה. במיוחד בארצות הברית, שבה קוקאין הפך לסם השני הנצרך ביותר אחרי קנאביס, דבר שהוביל לעלייה חדה בשיעורי הפשיעה והאלימות בערים מרכזיות. ארצות הברית נחשבת לצרכנית הגדולה ביותר בעולם של סם הקוקאין.
השפעות
השפעות הקוקאין כוללות המרצה של מערכת העצבים המרכזית, דיכוי התיאבון ותחושת אופוריה ומרץ. בנוסף, הקוקאין מחולל אפקט של הרדמה מקומית, והיה בשימוש לצרכים אלה לפני שהשימוש בו כסם רחוב הפך נפוץ.
צריכת מנת יתר של קוקאין גורמת להיפרתרמיה, לעלייה משמעותית בלחץ הדם שעלולה להיות מסכנת חיים, להפרעה בקצב הלב ולמוות.
משתמשי קוקאין מייחסים כאבי גב כרוניים לנזק כתוצאה מהשימוש, ואף נטבע לכך מטבע לשון הולם באנגלית: coke back.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
ממוזער|250px|הקוקאין פועל על ידי חסימת נשא הדופמין.
ממוזער|250px|השפעות פיזיולוגיות של מערכת החיזוק במצבי התמכרות לסמים - התגובה לקוקאין בהשוואה לתגובה למזון
קוקאין משפיע על התהליך של העברה סינפטית במוח, ובפרט על המעבר של המוליך העצבי דופמין בין תאי עצב שונים. קוקאין הוא אגוניסט דופמינרגי, הפועל על ידי חסימת נשא הדופמין, שאחראי לספיגה חוזרת של דופמין חזרה לתא הקדם-סינפטי. בכך הקוקאין מגדיל את כמויות הדופמין שנמצאות בסינפסות בין התאים ברגע נתון. פעילות היתר של הדופמין היא הגורמת להשפעות העיקריות של הסם. ההשפעות המחזקות של קוקאין נגרמות עקב פעילות היתר של הדופמין בגרעין האקומבנס. הקוקאין גורם להתמכרות פסיכולוגית חזקה, כנראה בשל השפעתו הישירה על מערכת החיזוק. עם זאת לגמילה מקוקאין אין תסמינים פיזיולוגיים חריפים ("קריזים") כמו אלה הנגרמים בשל גמילה מהרואין וסמים אופיאטיים.
הקוקאין חוסם גם תעלות יונים תלויות מתח. מסיבה זו הוא משמש גם לצורך הרדמה מקומית, במיוחד בצורה של טיפות עבור ניתוחי עיניים.
הכנה ושימוש
שמאל|ממוזער|166px|אבקת קוקאין
אופן ההכנה
עלי הקוקה נקטפים, נגרסים, ומושרים בחומר אתרי כגון מדלל צבע, בנזין או סולר. לאחר ההשריה מסננים מהנוזל את תמצית העלים. החומר המתקבל עובר תהליכי סינון ומיצוק בעזרת תוספים שונים, עד שמתקבלת עיסה לבנה שלאחר ייבושה הופכת לאבקה לבנה גבישית שהיא הקוקאין.
חלק מהחומרים המעורבבים עם הקוקאין עלולים להיות קטלניים בפני עצמם, במיוחד לאלה המשתמשים בהזרקה.
אופן השימוש
בדרך כלל השימוש הנפוץ הוא בהרחה (הסנפה) או בעישון. לצורך עישון, יש להמיר את החומר מצורת המלח (קוקאין הידרוכלוריד – מלח של קוקאין וחומצת מימן כלורי) לצורה חופשית (freebase). צורת המלח היא אבקה שמסיסה במים ולכן מתאימה להסנפה ולהזרקה, אך נקודת הרתיחה שלה קרובה מדי לנקודת בעירתה ולכן היא אינה מתאימה לעישון. לעומת זאת, לקוקאין freebase (קוקאין בצורתו הטהורה והפשוטה ביותר כאלקלואיד חופשי) יש נקודת רתיחה נמוכה בהרבה, ולכן הוא מתאים יותר לעישון, שמבוצע בעזרת כלי מתאים (כמו מקטרת זכוכית או מבחנה). צורה זו של קוקאין נקראת ברחוב קראק.
שימושים רפואיים
לאחר גילוי הקוקאין, מדענים שחקרו את השפעות הסם גילו כי השפעותיו יכולות לשמש כחומר להרדמה מקומית. בנוסף התגלה כי השפעותיו של הקוקאין הפוכות לאלו של המורפין ולכן יכול לשמש כפתרון בגמילה ממורפין, ואף נעשה בו שימוש לניתוחי עיניים, שיניים, אף וגרון. יתר על כן, הייתה השערה כי הקוקאין עשוי להיות פתרון למעוניינים בירידה במשקל, וזאת משום שבמינונים מסוימים הוא יכול להוביל לחילוף חומרים מהיר ואף לירידה בתיאבון.
באותה תקופה, הקוקאין נחשב לסם פלא חדש והעולם קיבל אותו בחיבוק, במיוחד לאחר שהתגלה כשימושי בהרדמה בשנת 1884. למעשה, הקוקאין כמרדים מעכב ספיגה חוזרת של נוירוטרנסמיטרים במוח, כך נחצה בקלות מחסום הדם- מוח ודבר זה עלול להוביל לירידת המחסום. בכך, פועל הקוקאין כחומר הרדמה מקומי וזאת על ידי חסימת הולכה של דחפים עצביים.
משנת 1884 רופאים נתנו מרשמים לקוקאין בצורה מופרזת וחסרת הבחנה עבור מחלות רבות, כולל במצבי תלות באלכוהול ובאופיאטים, ואף ההתלהבות אשר עלתה מהסם כתרופה, הפחיתה מאוד את החקר המדעי אודותיה.
במרוצת השנים נעשה שימוש בקוקאין כמרכיב פעיל במגוון של תרופות ואף הוסיפו אותו בכמויות קטנות למשקאות קלים, כאשר המקרה המפורסם ביותר הוא גרסאות קודמות של מותג השתייה "קוקה קולה".
גם זיגמונד פרויד כתב ברשמיו תוך כדי שימוש בקוקאין. כלומר, הוא בעצמו נהג לצרוך קוקאין ואף טיפל בחברו שהיה מכור למורפין בעזרת הקוקאין כפי שהיה נהוג באותה עת. בעקבות מותו של חברו וגילוי השפעותיו השליליות של הסם, קסמו של הקוקאין פג בעיניו של פרויד והוא הפסיק לאלתר את השימוש בו.
לאחר גילוי השפעותיו השליליות של הקוקאין ברחבי העולם, משנת 1924 מדינות רבות החלו במהרה לחוקק חוקים כנגדו והוא הפך לסם לא חוקי אשר נאסר לשימוש ברוב מדינות העולם עד היום. למרות השפעותיו השליליות של הקוקאין והחלפתו ברפואה המערבית בחומרי הרדמה סינתטיים אחרים, עדיין קיימים כיום מקרים רפואיים שבהם קיים שימוש רפואי נקוב בסם למטרות ספציפיות.
קראק
הכנת הקראק מקוקאין הידרוכלוריד מתבצעת לפי הנוסחה:
Coc-H+Cl– + NaHCO3 → Coc + H2O + CO2 + NaCl
מכיוון שספיגה בריאות מהירה בהרבה מספיגה דרך ריריות האף, השפעת הקראק מתחילה מהר יותר ונגמרת מהר יותר (לרוב נמשכת כ-10 דקות). בהסנפה, הקוקאין פועל בצורה מתונה יותר מעישון (או הזרקה), ולכן לעישון קראק ישנה השפעה חזקה יותר, וכתוצאה מכך, ההתרסקות שלאחר מכן קשה יותר, וכך גם הסיכוי לפתח התמכרות גובר.
קישורים חיצוניים
קוקאין באתר אל סם
יניב קובוביץ, ישראל הפכה מוקד עולמי לסחר בקוקאין, השימוש בסם מזנק, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2013
קוקאין וקראק, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול
קוקאין, האנציקלופדיה של שביל הדרך לחיים
הערות שוליים
קטגוריה:סמים ממריצים
קטגוריה:אלקלואידים
קטגוריה:טרטולוגיה
קטגוריה:מכווצי כלי דם | 2024-09-02T11:01:53 |
אימפריה הפרסית | REDIRECTממלכת פרס | 2004-11-26T18:07:16 |
שדה מגנטי | ממוזער|קווי השדה המגנטי
250px|ממוזער|שמאל|תיאור של קווי השדה המגנטי שיוצר דיפול מגנטי.
שדה מגנטי, הוא תכונה של המרחב סביב זרם חשמלי או חומר מגנטי, המפעילה כוח על מגנטים וזרמים חשמליים. במילים אחרות, השדה המגנטי הוא ביטוי לכוח שמפעילים זרמים חשמליים או חומרים מגנטיים זה על זה. השדה נמדד ביחידות טסלה (T) במערכת היחידות הבין-לאומית.
השדה המגנטי הוא שדה וקטורי, ובכך מתאים וקטור לכל נקודה במרחב, ומתואר באיורים על ידי קווי שדה. קווים אלה מתארים את הכיוון אליו תצביע מחט של מצפן בכל נקודה במרחב.
היחידה הבסיסית ביותר אשר מפיקה שדה מגנטי היא דיפול מגנטי, שהוא חלקיק בעל שני קטבים מגנטיים מנוגדים צמודים. דיפול מגנטי יכול להיות קטע מתיל עם זרם חשמלי, חלקיק טעון בתנועה, או חלקיק טעון בעל תנע זוויתי עצמי. ההשפעה של שדה מגנטי על גוף מוליך זרם תלויה בכיוון הזרם ביחס לכיוון השדה.
אם כיוון הזרם מקביל לכיוון השדה, לא תהיה השפעה כלל, ואם כיוון הזרם אנך לכיוון השדה ההשפעה תהיה מקסימלית.
תופעת המגנטיות, כמשיכה ודחייה בין אבנים, מוכרת מזה אלפי שנים. שימוש במצפן למציאת הצפון באמצעות השדה המגנטי של כדור הארץ מוכר מזה כאלפיים שנה.
הנס כריסטיאן ארסטד גילה בשנת 1820 שזרם חשמלי יוצר שדות מגנטיים.
השדה המגנטי קשור באופן הדוק לשדה חשמלי, וניתן לחשב את הכח המגנטי שיוצר חלקיק טעון חשמלית בתנועה (המהווה זרם חשמלי), מתוך השדה של מטען חשמלי והדרישה לשימור המטען במעבר בין מערכות ייחוס יחסותיות. מעבר כזה נקרא טרנספורמציית לורנץ. המשוואות אשר קושרות בין שדה מגנטי לחשמלי נקראות משוואות מקסוול.
היסטוריה
מגנטיות ככוח בין חומרים מגנטיים ידועה כבר מימי קדם. במאה ה-19 נחקר הקשר בין חשמל ומגנטיות, והוכלל לתורה אחת, תורת האלקטרומגנטיות, עם המשוואות היסודיות של התורה שהן משוואות מקסוול. בראשית המאה ה-20 באמצעות תורת היחסות הפרטית פותחה תורה שלמה ועקבית המוכללת במשוואות מקסוול בצורה יחסותית.
שדות וכוחות מגנטיים יסודיים
מבוא מתמטי
לחישוב ערכם של שדות מגנטיים והכח שהם מפעילים, נדרשת פעולה מתמטית שנקראת מכפלה וקטורית, המסומנת כ-. מכפלה וקטורית מתבצעת בין שני וקטורים והתוצאה שלה היא וקטור.
תוצאת המכפלה תהיה הווקטור , כאשר:
גודל הווקטור, , הוא ערכה של המכפלה,
,
וכיוונו ניצב לכיוונם של שני הווקטורים, ונקבע על פי כלל יד ימין (להרחבה על הסימונים ראו וקטור).
חלקיק נע בעל מטען חשמלי
שמאל|ממוזער|150px|מציאת כיוון השדה המגנטי שיוצר זרם חשמלי, בעזרת כלל יד ימין. כיוון הזרם מסומן בחץ כחול והשדה המגנטי שנוצר בחיצים אדומים.
השדה המגנטי בנקודה מסוימת שיוצר מטען נע (וגם זרם חשמלי) נקבע על פי חוק ביו-סבר. השדה יחסי לגודל המטען ומהירותו ויחסי להיפוך ריבוע המרחק בין המטען לנקודה שבה השדה נמדד. השדה ניצב לכיוון תנועת המטען ולקו (הווקטור) בין המטען לנקודה. קווי השדה המגנטי מסודרים במעגלים הולכים וגדלים סביב למסלול המטען היוצר אותו ומכוונים לפי כלל יד ימין (ראו איור).
בניסוח מתמטי, השדה המגנטי שיוצר חלקיק בעל מטען חשמלי הנע במהירות , בנקודה שנמצאת במיקום במרחב ביחס לחלקיק, הוא:
כאשר הוא מקדם המגנטיות של הריק, שערכו .
באופן דומה עבור תיל קצר באורך וכיוון עם זרם חשמלי :
שמאל|ממוזער|250px|חלקיק טעון במטען שלילי בשדה מגנטי קבוע מסתובב במעגל. באיור מסומנים מהירות החלקיק v, השדה המגנטי B וכיוון הכח F הפועל עליו בנקודה אחת של המסלול. (משום שהמטען שלילי כיוון הכוח המגנטי מתהפך, כי השדה המגנטי עבור מטען שלילי מתהפך).
הכוח שמפעיל שדה מגנטי על חלקיק טעון נע נקרא כוח לורנץ. הכוח ניצב למהירות החלקיק הטעון ולשדה המגנטי שיצר אותו. כאשר חלקיק טעון נע בשדה מגנטי קבוע ואחיד, הוא נע במסלול לולייני שבו ציר הסליל מקביל לשדה המגנטי וגודל מהירות החלקיק נשאר קבוע. מכיוון שהכוח המגנטי תמיד מאונך לתנועה, הוא לא מבצע עבודה על חלקיק טעון ובודד במרחב. בעקיפין יכול השדה המגנטי לעשות עבודה באמצעות השדה החשמלי שנוצר כתוצאה משדה מגנטי משתנה.
בניסוח מתמטי, הכוח שמפעיל שדה מגנטי על מטען שנע במהירות הוא:
.
מקרה פרטי של נוסחה זו הוא הכוח שפועל על קטע תיל ישר באורך וכיוון שזורם בו זרם :
.
ניתן לקבל את הכוח המגנטי הפועל על יחידת נפח במוליך שזורם בו זרם בצפיפות אחידה על ידי:
כאשר הוא צפיפות הכוח המגנטי (כוח ליחידת נפח).
דיפול מגנטי
דיפול מגנטי הוא זוג מטענים מגנטיים מנוגדים צמודים (צפון-דרום), והוא יחידה בסיסית היוצרת שדה מגנטי. לא נמצא עד כה בניסוי מטען מגנטי בודד (מונופול מגנטי) וחיפוש אחר חלקיק זה הוא אחד מתחומי המחקר של פיזיקת חלקיקים. מציאתו תסביר תופעות כמו, למשל, קוונטיזציה של המטען החשמלי ביקום. הגודל המאפיין את חוזק המגנט הוא המומנט המגנטי , וקטור שכוונו הציר שבין המטענים, מהמטען החיובי לשלילי.
השדה שיוצר דיפול מגנטי מתואר באיור. באופן מתמטי, השדה הוא:
דיפול מגנטי יכול להיות גם מתואר באמצעות לולאת זרם:
כאשר הוא שטח הלולאה, הוא כיוון מומנט הדיפול שניצב לשטח הלולאה על פי כלל יד ימין, ו- הוא הזרם בלולאה.
שדה מגנטי אחיד לא יפעיל על הדיפול כוח כולל, אולם יפעיל עליו מומנט כוח:
.
שדה מגנטי ושדה חשמלי
הנוסחאות הבסיסיות שהוצגו בעייתיות, מאחר שלא מוגדרת בהן מערכת ייחוס. בנוסחת כח לורנץ, למשל, המהירות אינה מוגדרת היטב, וניתן לראות שבחירת מערכת ייחוס הנעה במהירות שונה משנה את הכח שפועל על החלקיק, תוצאה שאינה פיזיקלית שכן בשתי מערכות הייחוס נמדדת אותה תאוצה. סתירה זו נפתרת באמצעות תורת היחסות הפרטית שמאחדת את השדה המגנטי עם השדה החשמלי לגודל פיזיקלי הנקרא טנזור השדה האלקטרומגנטי. למעשה, אפשר לקבל את השדה המגנטי מהשדה חשמלי, ולהפך, על ידי טרנספורמציית לורנץ, שהיא מעבר מערכת ייחוס בתורת היחסות.
השדה המגנטי והפוטנציאל הווקטורי
שדה מגנטי נייח מקיים את שתי משוואות מקסוול הבאות (עוד שתיים אינן מוצגות כאן):
(חוק גאוס המגנטי)
(חוק אמפר בצורתו הדיפרנציאלית)
המשוואה הראשונה נכונה כל עוד אין במערכת מונופולים מגנטיים (ולא התגלו כאלו עד כה), כלומר כל חלקיק מגנטי הוא דיפול בעל קוטב צפוני ודרומי. מכיוון שלכל שדה וקטורי מתקיים , ניתן להציג את השדה באמצעות פוטנציאל וקטורי , על ידי:
מן הפוטנציאל הווקטורי גוזרים את השדה המגנטי, כפי שמהפוטנציאל החשמלי גוזרים את השדה החשמלי.
משמעות המשוואה השנייה היא ששדות מגנטים נייחים נוצרים רק מזרמים חשמליים ושכיוון השדה הוא מסביב לתנועת הזרם. צורה זו של המשוואה איננה מדויקת, כי כאשר שדה חשמלי משתנה בזמן, הוא משרה שדה מגנטי בסביבתו, בדיוק כמו זרם חשמלי. הצורה המתוקנת של המשוואה השנייה על פי מקסוול היא:
הנגזרת של השדה החשמלי לפי הזמן נקראת זרם העתקה, בהתאם לתפקידה כמקור של שדה מגנטי.
באופן דומה, שדה מגנטי משתנה בזמן יוצר שדה חשמלי והקשר ביניהם ניתן על ידי משוואת מקסוול נוספת (חוק פאראדיי):
שתי משוואות אלה מתארות את הקשר בין שדות חשמליים ומגנטיים כאשר הם אינם קבועים.
שדות מגנטיים במקרים פשוטים
שדה שנוצר על ידי תיל אינסופי
השדה המגנטי הנוצר על ידי תיל ישר אינסופי שזורם בו זרם חשמלי ניתן על ידי חוק אמפר, שהוא גרסה אחרת של חוק ביו-סבר. חוק אמפר בצורתו האינטגרלית אומר ש־, כאשר מציין מסלול כלשהו (הנקרא "מסלול אמפר"), ו- הוא סך הזרמים החוצים את השטח המגודר על ידי מסלול זה. אנחנו כבר יודעים מהסעיף הקודם שהשדה המגנטי שנוצר על ידי זרם שהולך בקו ישר הוא במעגלים סביב כיוון הזרם, ולכן אנחנו מקבלים את הנוסחה הבאה לשדה מגנטי הנוצר על ידי תיל במרחק r מהתיל: .
שדה מגנטי הנוצר בין שני תיילים מקבילים נושאי זרם
כאשר יש שני תיילים הנושאים זרם, נוצר ביניהם שדה מגנטי, וכתוצאה מכך מופעלים על התיילים כוחות בהתאם לכיוון השדה.
כאשר שני תיילים מקבילים נושאים זרם באותו הכיוון נוצר בין שני התיילים כח משיכה.
נניח שהתיילים נושאים זרם לכיוון "מעלה".
נסתכל על התייל השמאלי.
הוא יוצר מימינו (איפה שנמצא התייל השני) שדה מגנטי פנימה, כלומר אם נדמיין את שני התיילים על שולחן הוא יוצר שדה בכיוון מטה, כלומר בכיוון מהשולחן לרצפה (שדה בכיוון x).
התייל השני נמצא כעת בתוך שדה מגנטי שכיוונו x, ולכן לפי חוקי הפיזיקה ("כלל יד ימין") הוא ימשך שמאלה, כלומר לכיוון התייל הראשון.
ניתן להוכח באותה צורה שהתיל השמאלי נמשך אל הימני, או לחלופין להסיק זאת מהחוק השלישי של ניוטון.
כאשר שני התיילים נושאים זרם בכיוונים מנוגדים, נוצר בין התיילים כח דחייה.
שדה מגנטי בתוך סליל
ניתן לראות, שבתוך סליל ישנה צפיפות גבוהה של קווי שדה מגנטי, בניגוד למרחב שמחוץ לסליל. ניתן לראות גם, שהשדה המגנטי בתוך הסליל הוא בעיקרו בקו ישר ומציית לכלל יד ימין בצורה הפוכה: הפעם, האגודל מציינת את כיוון השדה המגנטי הנוצר בסליל, וכף היד – את כיוון הזרם היוצר אותו. גודל השדה, שניתן לחשבו אם משתמשים בחוק אמפר ומניחים שהשדה מחוץ לסליל הוא 0, הוא , כאשר N הוא מספר הליפופים בסליל, L הוא אורך הסליל ו-I הוא הזרם הזורם בסליל.
השדה המגנטי של כדור הארץ
קווי השדה המגנטי של כדור הארץ מסודרים בקירוב לכיוון צפון. חומר מגנטי על פני כדור הארץ נוטה להסתדר לפי קווים אלו. ניתן לראות בכדור הארץ מגנט עצום, שקטביו בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי. לשדה המגנטי של כדור הארץ חשיבות רבה מבחינת קיום החיים על פניו בכך שהשדה הודף ומסיט חלקיקי קרינה המגיעים מהשמש והמסוכנים ליצורים חיים. הקטבים המגנטיים של כדור הארץ סוטים מעט מהקטבים הנוצרים כתוצאה מציר הסיבוב של כדור הארץ. לכן, ניתן למצוא במפות מדויקות קו הצפנה ל"צפון המגנטי" וקו הצפנה מעט שונה ל"צפון האמיתי". מציאת הצפון המגנטי נעשית באמצעות מצפן, מכשיר ובו מחט הנעה על ציר ומתיישרת לאורך הרכיב המשיקי של קו השדה המגנטי של כדור הארץ בנקודה הנמדדת. מחט המצפן היא דיפול מגנטי קטן בפני עצמה, וצדה הפונה צפונה הוא צד ה"דרום" בדיפול זה.
ראו גם
מגנטיות ומגנט
השדה המגנטי של כדור הארץ
דיפול
אלקטרומגנט
אלקטרומגנטיות
משוואות מקסוול
טנזור השדה האלקטרומגנטי
מכשיר MRI
קישורים חיצוניים
הכוח המגנטי בין שני מטענים בתנועה יחסית
הערות שוליים
קטגוריה:מגנטיות | 2024-07-27T21:19:08 |
מנדט | מנדט או הֶסְמֵך הוא ייפוי כוח הניתן למעצמה כלשהי לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי או שהוטלו עליה סנקציות מסוימות. כחלק מפעילותו של המנדט הוא מחויב להדריך, לחנוך, ולפתח את הטריטוריה כך שיתאפשר לאוכלוסייה לכונן שלטון עצמי בר קיימא.
המנדט אינו מוגבל בזמן, אך הוא אמור להסתיים כאשר התושבים מסוגלים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי ולהקים מדינה.
לרוב מתייחסים למושג זה בהקשר לשיטת משטר המנדטים שפיתח חבר הלאומים, על פי סעיף 5 לאמנת חבר הלאומים. במסגרת מנדט חבר הלאומים נמסרו לניהול המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, בריטניה וצרפת, טריטוריות שהיו בשליטת מדינות שהובסו במלחמה זו, במיוחד האימפריה הגרמנית והאימפריה העות'מאנית.
כתב המנדט שהיווה בסיס למנדט הבריטי על ארץ ישראל שונה מהמנדטים האחרים שנוצרו לשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר בכך שהוא כלל בתוכו גם את הצהרת בלפור, שהבטיחה הקמת בית לאומי לעם היהודי. צרפת ובריטניה הן דוגמה למדינות עם מנדט.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ממשל ומדיניות | 2024-04-04T11:31:36 |
פוסט ציוני | הפניה פוסט-ציונות | 2008-07-23T14:58:52 |
דלק (בעל חיים) | דָּלָק (שם מדעי: Martes) הוא סוג של טורף לילי קטן ממשפחת הסמוריים ומתת-משפחת הסמורים.
מאפיינים
הדלק נפוץ בשטחי החורש והיער של צפון אמריקה, אירופה ומרכז אסיה ונחשב למטפס עצים וסלעים מצוין.
הדלק גדול מהסמור ומבנה גופו מוצק יותר. הפרווה עבה והזנב עבות. למרבית המינים פרווה חומה בחלק גוף עליון ובהירה יותר בחלק התחתון. הדלקים ניצודים על ידי האדם בשל פרוותם היפה. בדומה לשאר חברי המשפחה, מפריש הדלק בשעת סכנה חומר בעל ריח חריף המבריח את אויביו. אותו חומר משמש לו גם לסימון טריטוריה. תזונת הדלק מגוונת ביותר וכוללת זוחלים, מכרסמים, עופות, פירות, ביצים ודורבנים.
בישראל מצוי מין אחד בסוג זה – דלק הסלעים, והוא בין הטורפים הקטנים בארץ.
מיון
מיני הסוג:
דלק הסלעים Martes foina – נפוץ בישראל
דלק אמריקני Martes americana
דלק צהוב-גרון Martes flavigula
דלק נילגירי Martes gwatkinsii
דלק אירופאי Martes martes
דלק יפני Martes melampus
דלק קליפורני Martes pennanti
דלק סיבירי Martes zibellina
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|דלק צהוב-גרון
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1792
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיליפ פינל
קטגוריה:סמוריים | 2024-06-23T11:08:52 |
מנצ'וריה | ממוזער|אזור מנצ'וריה
מַנְצ'וּריה וצפון־מזרח סין הם שמותיו של חבל ארץ בצפון־מזרח סין שכיום מצוי בשטחה של הרפובליקה העממית של סין וגובל ברוסיה ובקוריאה הצפונית. כיום מונה אוכלוסיית החבל כ־110 מיליון איש.
במאה ה־17 פלשה קואליציה של שבטים מצפון ל, בהנהגת שבט אַיִסִין גיוֹרוֹ, ממנצ'וריה לסין, והחליפה בשלטון את שושלת מינג. השבט הקים שושלת חדשה, שושלת צ'ינג, ששלטה בסין עד תחילת המאה ה־20 והייתה לשושלת הקיסרית האחרונה ששלטה בסין.
למן העשור האחרון של המאה ה־19 עמדה מנצ'וריה התיכונה תחת השפעה רוסית חזקה, בשל בניית מסילת הברזל הסינית המזרח־אסיאתית דרך חרבין לוולדיווסטוק. אחרי מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905) גברה השפעתה של יפן באזור, בעיקר לאור הנחת מסילת הברזל הדרום מנצ'ורית ב־1906 לדאליאן (פורט ארתור).
בשנים 1932–1945 הייתה מנצ'וריה תחת כיבוש האימפריה היפנית, והייתה למדינת חסות יפנית ששמה מנצ'וקוו. במדינה שלט שליט בובה, הקיסר הסיני לשעבר פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. חבל הארץ הוחזר בשנת 1945 לסין לאחר כניעתה של יפן.
ממוזער|ויזת כניסה למנצ'וריה משנת 1939 שניתנה על ידי הנציגות הכלכלית של מנצ'וריה בשנגחאי
ראו גם
הפלישה היפנית למנצ'וריה
מנצ'ורית
מבצע סערת אוגוסט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סין: גאוגרפיה | 2023-10-24T05:55:12 |
שארם א-שייח' | שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.
נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות (כגון הוועידה נגד הטרור ב-1996).
בעיר מתגוררים 53,658 תושבים (נכון ל-1 בינואר 2023).
היסטוריה
בעבר הייתה שארם א-שייח' כפר דייגים, מאוחר יותר הייתה לנמל חשוב ולבסיס של הצי המצרי. המקום נכבש על ידי צה"ל בנובמבר 1956, במסגרת מבצע קדש. עם נסיגת צה"ל מחצי האי סיני בינואר 1957 הוחזרה גם שארם א-שייח' לשליטת מצרים.
המקום נכבש שנית על ידי צה"ל בשנת 1967, במסגרת מלחמת ששת הימים. ראשון הגיע למקום כוח של חיל הים הישראלי, שיצא מאילת בפיקודו של אל"ם אברהם בוצר, והשתלט על שארם א-שייח' ללא קרב, לאחר שהמקום ננטש על ידי המצרים.
בימי השלטון הישראלי כללה שארם א-שייח' רצועת החוף מראס נצרני בצפון עד ראס מוחמד בדרום. במקום הוקמו בסיסי צה"ל אחדים: שדה אופיר - בסיס חיל האוויר הישראלי (כנף 29), ששימש גם כשדה תעופה אזרחי, בסיס חיל הים הישראלי שכלל יחידה של שייטת 13, וכן יישוב בשם אופירה. על אחיזת צה"ל במקום אמר שר הביטחון, משה דיין, "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".
במלחמת יום הכיפורים נמנה אזור שארם א-שייח' עם הראשונים שהותקפו על ידי המצרים. מיד עם פרוץ המלחמה (יום שבת, 6 באוקטובר, בשעה 2 בצהריים) נערך בזירת שארם א-שייח' קרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים. בהמשך אותו יום הותקפה יב"א 528 שבהר צפרא.
מבצע יונתן לחילוץ בני הערובה שנחטפו לאנטבה החל ב-3 ביולי 1976 עם המראתם משארם א-שייח' של ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר שהובילו את כוח החילוץ ונועדו להוביל חזרה את החטופים.
ב-25 באפריל 1982, במסגרת השלב האחרון של הנסיגה מסיני, על פי הסכם השלום עם מצרים, הוחזרה שארם א-שייח' לשליטת מצרים. להבדיל מיישובי חבל ימית, יישובי מפרץ אילת ובכללם אופירה לא נהרסו לקראת הנסיגה, והבתים ותשתיות היישוב נרכשו על ידי המצרים. אחרי הנסיגה היישוב הנטוש יושב מחדש, והורחב לממדי העיר הנוכחית.
העיר סבלה מספר אסונות בשנים האחרונות. ב-3 בינואר 2004 התרסק מטוס לים סוף זמן קצר לאחר המראתו מנמל התעופה של שארם א-שייח'. בהתרסקות זו נהרגו 135 נוסעי המטוס ו-13 אנשי הצוות. ב-23 ביולי 2005 נערכה בשארם א-שייח' מתקפת טרור שבמהלכה התפוצצו שתי מכוניות תופת ומזוודת נפץ. במתקפת טרור זו נמנו כ-90 הרוגים וכ-200 פצועים ובהם ישראליים. ב-31 באוקטובר 2015 התרסק בסיני מטוס של חברת תעופה רוסית כחצי שעה לאחר שהמריא משארם א-שייח' בדרכו לסנקט פטרבורג, ככל הנראה כתוצאה מפצצה שהוטמנה בתא המטען. בפיגוע טרור זה נהרגו 217 נוסעים ו-7 אנשי צוות המטוס.
בשנת 2021, השלימו המצרים הקמת גדר באורך 43 ק"מ שמקיפה את כל שארם א-שייח'.
גאוגרפיה
שארם א-שייח' ממוקמת בקצהו הדרומי של חצי האי סיני, בסמיכות למצרי טיראן, ולראס מוחמד. היא מהווה גם את הכניסה הראשית למפרץ אילת המכונה מחוץ לישראל "מפרץ עקבה", כאשר בשלוחה הדרומית במפרץ אילת, נמצא מפרץ סואץ המהווה גם המשך דרומה של הים האדום. מצפון לעיר נמצאות נבק, וראס נצרני, ומדרום נמצאת ראס מוחמד.
אקלים
שארם א-שייח' נהנית מאקלים מדברי לפי שיטת קפן, אבל גם סובטרופי. הטמפרטורות בינואר מגיעות ל-18–23 מעלות צלזיוס, ובאוגוסט ל-33–37 מעלות צלזיוס. טמפרטורת הים האדום באזור זה, מגיעה במהלך השנה ל-21–28 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה שנמדדה הייתה 46 מעלות צלזיוס ב-3 ביוני 2013, והטמפרטורה הנמוכה שנמדדה הייתה 5 מעלות צלזיוס ב-23 בפברואר 2000.
תיירות ותחבורה
שארם א-שייח' מהווה כיום מוקד משיכה לתיירים מכל העולם, במיוחד מאירופה. כבר בתקופת השליטה הישראלית נבנו במפרץ נעמה, הסמוך לעיר, מלון ואכסניה והוקמה טיילת. מאז הנסיגה הישראלית וחזרתה של העיר לשליטה מצרית, הושקע רבות בפיתוח העיר כמרכז תיירות. כיום קיימים בשארם א-שייח' עשרות בתי מלון ברמות שונות וכן מרכזי קניות תרבות ובילוי רבים המתפרסים על רצועת חוף של כעשרים קילומטר. בנוסף, שארם א-שייח' מהווה מוקד מדיני במצרים, ורבים מן האירועים המדיניים שעורך המשטר המצרי נערכים בה.
שארם א-שייח' זוכה גם לתיירות ישראלית דרך המעבר היבשתי בטאבה, בהיותה מרוחקת ממנו בכ-200 קילומטרים בלבד. במרץ 2022 סיכמו ממשלות ישראל ומצרים על חניכת קו טיסות ישיר מנתב"ג ישירות לתוך העיר שארם א-שייח', בנמל התעופה הבינלאומי שארם א-שייח' על ידי חברות התעופה הישראליות ארקיע, ישראייר ואל על באמצעות מותג הטיסות הזולות שלה סאן דור. וגם על ידי חברת התעופה המצרית אייר קיירו, שהצטרף לטיסות הישירות ביחד באותו חודש ביחד עם החברות הישראליות. זהו יעד שני לקווי הטיסות הישירות בין ישראל ומצרים וזמן הטיסה המוערך הוא כשעה. הטיסות הישירות נפתחו ב-17 באפריל 2022. נמל התעופה הבינלאומי שארם א-שייח' משמש כנמל התעופה הבינלאומי השלישי בגודלו במצרים, לאחר קהיר וע'רדקה. נמל התעופה קולט בעיקר טיסות מאירופה, וגם טיסות ממגוון יעדים בתוך מצרים, כגון קהיר, וגם הוא משמש לטיסות מישראל בפסח ובקיץ 2022. וכמובן שגם לכל עונות השנה. בנמל התעופה יש שני טרמינלים, וטרמינל שלישי נמצא בתכנון ובהקמה. הטרמינל הראשון משמש לטיסות בינלאומיות הכוללות גם טיסות צ'ארטר וטיסות לואו קוסט, הטרמינל השני משמש לטיסות פנים בתוך מצרים, והטרמינל השלישי שייבנה בקרוב ישרת את שני סוגי הטיסות. הטרמינל נמצא בצד הדרומי של נמל התעופה בסמיכות לרחוב אל-סלאם, בטרמינלים אין גשרי העלייה למטוסים, והתנועה של הנוסעים מהטרמינלים לכיוון המטוסים ולהפך, מבוצעת באמצעות אוטובוסים או בהליכה רגלית, מפני שבטרמינלים רחבות חניה למטוסים, מקבילות זו לזו בכיוון מזרח ומערב. לשארם א-שייח' ניתן להגיע גם דרך הכביש הראשי שמקשר את כל רצועת החוף של חצי האי, מטאבה בצפון, ועד לעיר שארם א-שייח' בדרום.
גלריית תמונות
לקריאה נוספת
המסע אל שארם א שייח, מאת אוריאל רינגולד, עם חטיבה תשע במערכת סיני, מעריב, תל אביב, 1966
ניר מן, "הקרב על שארם א-שייח'" (לוי מן), במחנה, 4 בנובמבר 1992, עמ' 36–41
מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
קישורים חיצוניים
הכל על שארם א-שייח' - הריביירה המצרית
מידע כללי על שארם א-שייח' מאתר פורטל המידע על סיני
רפאל שטיגליץ, הספינה המסתורית בשארם, 'מערכות ים' 109, יולי 1972, עמ' 44.
ע. עוז, שארם - חלום ומציאות, 'מערכות ים' 110, נובמבר 1972, עמ' 37.
ניר מאור, אירוע מורשת - כיבוש שארם אל שייח', "בין גלים", דצמבר 2009, עמ' 26.
מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית ספר שדה בשארם א-שייח', באתר "חלון אחורי", 3 בנובמבר 2018
סלילת הכביש לשארם, גנזך המדינה
חברת אגד משיקה קו אוטובוס מאילת לשארם א שייח, 1971, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:סיני: ערים
קטגוריה:מצרים: ערי חוף | 2024-08-15T17:31:31 |
הדג נחש | ממוזער|שמאל|250px|הדג נחש בהופעה, 2022
הדג נחש היא להקת היפ הופ ישראלית שהוקמה בירושלים בשנת 1996. שם הלהקה הוא ביטוי משוכל של המונח "נהג חדש".
חברי הלהקה בהנהגת הסולן שאנן סטריט פעילים חברתית ויזמים קבועים של אירועי תרבות ומוזיקה בקרב אוכלוסיות מוחלשות דוגמת פסטיבל בשקל. הלהקה, ובעיקר שאנן סטריט, מזוהים כאוהדי בית"ר ירושלים והדבר נזכר בשיריהם, בעיצוב הסמל והאלבומים שלהם ובלבושם, אם כי במהלך שנות יצירתה של הלהקה התעמעם מוטיב זה. מרבית שירי הלהקה הם שירי מחאה והם עוסקים בעיקר בנושאים כגון תהליך השלום, האווירה הפוליטית בישראל וסמים קלים ולעיתים אף בתהליך יצירת המוזיקה עצמה.
היסטוריה
תחילת הדרך
הלהקה החלה דרכה בתחילת 1996 בירושלים, לאחר מפגש מקרי בין שאנן סטריט לדודוש קלמס, קלידן הלהקה, שעבד בחנות הדיסקים "פיקדילי" הירושלמית. סטריט הפיץ לחנויות בירושלים סינגל סולו שלו תחת הכינוי "הדג נחש" בשיר "שלום סלאם פיס", שמאוחר יותר גם הפך לשיר הראשון של הדג נחש כלהקה. קלמס הציע לו להקים להקה והביא את החברים מלהקת הג'אמים שלו "מנדו": יאיא כהן אהרונוב, ירון מוהר ומשה אסרף ("אטרף"). חזרות הלהקה היו בצוללת הצהובה בירושלים. לאחר מכן הצטרפו ללהקה שחר מינץ בגיטרה ומאיר שליבו בחצוצרה.
ההופעה הראשונה שלהם כהרכב הייתה במרץ 1996, בבר "הגותהאם", שהיה בבעלות סטריט.
בשנת 1998 הוציאו את אלבום ההופעה "Live in Tel Aviv", ובשנת 1999 הוציאו אלבום הופעה נוסף, "Live in Jerusalem". לאחר מאות הופעות בירושלים ובתל אביב, החליטה הלהקה שהיא זקוקה לדיג'יי. הלהקה אירחה מספר דיג'יים ובסופו של דבר נבחר הבולט שבהם, גיא מר, להצטרף כחבר קבוע ועם השנים אף הפך לסולן בלהקה. בהמשך גם סקסופוניסט הלהקה שלומי אלון החל לקבל קטעי סולו אותם חלק יחד עם קטעי הנגינה שלו.
בהופעת הלהקה במועדון הבארבי הבחין בכישרונם המוזיקאי קובי אוז, שהחתים אותם בלייבל שלו, "לבנטיני". הדג נחש ניגנו בהופעות של להקתו של אוז טיפקס כלהקת חימום, ובד בבד החל אוז בהפקה מוזיקלית של אלבום הבכורה של הלהקה. האלבום, "המכונה של הגרוב", יצא בשנת 2000. את כל שירי האלבום כתב שאנן סטריט והלחינו כל חברי הלהקה, שניים מהם יחד עם אוז. שני השירים המצליחים ביותר באלבום היו "לא מוותר" ו"אף אחד" ובשניהם השתתפה בשירה הזמרת מזי כהן.
במקביל לפעילותם בלהקה, הקימו בשנת 1998 חלק מחברי "הדג נחש" להקה חדשה בשם "צ'קלקה", שפועלת במקביל לפעילות הדג נחש. צ'קלקה כוללת את אמיר בן עמי (גיטרות), יאיא כהן אהרונוב (בס), דודוש קלמס (קלידים), גיא מר (DJ וסאונד) ובנוסף את המתופף ניר מנצור, החבר היחידי שאינו שייך ללהקה. צ'קלקה מנגנים בעיקר מוזיקה שחורה, אלקטרונית וקטעים אינסטרומנטליים. כמו כן, צ'קלקה השתתפו כלהקת הליווי בהופעותיו של ברי סחרוף במשך תקופה מסוימת.
העשור הראשון של שנות ה-2000
בשנת 2003 יצא אלבומה השני של הלהקה, "לזוז", בהפקה מוזיקלית של יוסי פיין, שגם השתתף בעיבודים עם חברי הלהקה. האלבום זכה להצלחה, זכה במעמד "אלבום זהב", תוך שנמכר בכ-30,000 עותקים, וכלל להיטים כ"מספרים", "גבי ודבי" ו"לא פראיירים". באלבום התארחו מספר זמרים, ובהם ברי סחרוף בשני שירים.
יוסי פיין הפיק גם את אלבומה השלישי של הלהקה, "חומר מקומי", שיצא בשנת 2004 והופעת הבכורה שלו הייתה במוסד החינוכי מבואות עירון. להיט האלבום היה "שירת הסטיקר", שהלחינו חברי הלהקה על פי מילים של הסופר דויד גרוסמן, שנלקחו מסטיקרים שונים. בשיר השתתפה אהובה עוזרי בנגינה על בולבול טרנג. שירים נוספים מצליחים באלבום היו "חליפות" עם הזמרת ליאורה יצחק, "הכאפה המצלצלת" ו"רק פה". באלבום נכללה גם גרסת כיסוי לשירו של עוזי חיטמן "רציתי שתדע", במילים שהוסיפו חברי הלהקה לשיר המקורי. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה, ובעקבותיו זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי הן של רשת ג' והן של גלגלצ.
אלבומה הרביעי של הלהקה, "בעזרת הג'אם", הוקלט באולפן "In The Pocket" שביערות קליפורניה ויצא ב-2006. באלבום זה ניכר לראשונה גיוון בשירת הלהקה, שהתחלקה הפעם בין שאנן סטריט לבין גיא מר. באלבום היו פחות להיטים מבקודמיו, ואף על פי כן, זכה בפרס עמ"י בקטגוריית "אלבום השנה". השיר המצליח באלבום היה "הנה אני בא", שכתב גיא מר על מעברו מירושלים לתל אביב.
במרץ 2008 יצא אלבום הופעה של הלהקה בשם "הדג נחש LIVE", שתיעד את הופעתה במועדון התיאטרון. האלבום הופץ גם על גבי DVD.
ביוני 2008 יצא סרט הקולנוע "אל תתעסקו עם הזוהן" בכיכובו של אדם סנדלר, ובו מספר קטעים משירים של הלהקה, בהם בולט הקטע "הנה אני בא" אשר מנוגן כמה פעמים במהלך הסרט ובקדימון וגם מופיע השיר "מה שבא בא".
2010 ואילך
בפברואר 2010 יצא אלבום האולפן החמישי של הלהקה, "6". הסינגל הראשון שיצא מהאלבום היה "עוד אח אחד", הקורא להפסקת האלימות בארץ. את השיר שר במקור הראפר פישי הגדול, וחברי הדג נחש הוסיפו מילים לשיר המקורי. הסינגל השני שיצא הוא "שיר נחמה", ובו התארח הגיטריסט יהודה קיסר. שני השירים זכו להצלחה והגיעו לראש מצעדי הפזמונים. גם הסינגלים הבאים, "אני מאמין" ו"לא מספיק", זכו להצלחה. בעקבות האלבום זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" במצעדי הפזמונים השנתיים של גלגלצ ושל רשת ג'. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב על מכירת מעל 20,000 עותקים.
במרץ 2011 תבע אריאל זילבר את הלהקה בטענה שהשיר "מה נעשה?" דומה לשירו "ואיך שלא". על פי פסק בוררות שערך שופט העליון בדימוס תיאודור אור בין הלהקה לזמר, נקבע כי "הדג נחש" העתיקה חלק משירו של זילבר ועשתה בו שימוש. כפיצוי שילמו חברי הלהקה לזילבר סכום של 100,000 ₪, וכן נאסר על הלהקה לעשות כל שימוש בשיר "מה נעשה". בתוך 60 ימים הוצאו כל עותקי האלבום "חומר מקומי" מהחנויות.
בינואר 2013 הוציאה הלהקה סינגל בשם "קובלנה על מפלגות ישראל", שהלחינו חבריה על פי מילים שכתב מאיר אריאל בטרם מותו. הסינגל יצא בסמוך לבחירות לכנסת התשע עשרה. הלהקה השתתפה בגרסה פרודית לשיר בתוכנית "ארץ נהדרת" לצד חברי הקאסט בדמויותיהם כפוליטיקאים, בנוסף באלבום זה הוציאו את השיר מאיר מעיר, קטע מתוך הופעה חיה של מאיר אריאל, שם הוא מדבר על מפלגות ישראל שיוצרות פילוג. בחודש פברואר יצא סינגל נוסף של הלהקה, "זמן להתעורר", שנבחר לשמש בסרט פלאות של הבמאי אבי נשר. סולן הלהקה שאנן סטריט היה שותף לכתיבת תסריט הסרט. שני השירים נכללו באלבום האולפן השישי של הלהקה "זמן להתעורר", שיצא בפברואר 2013. שירים נוספים מהאלבום שהתפרסמו הם "מבסוט", שבו התארח הזמר דקלון, ו"יום שישי", שבו התארח יצחק קלפטר בנגינה בגיטרה. האלבום זכה בפרס אקו"ם על שם יוסי בנאי למחברי השנה.
בתחילת שנת 2016 הוציאה הלהקה את אלבום האולפן השביעי שלה, שותפים בעם, שבו היו שיתופי פעולה עם אמנים אחרים דוגמת שי צברי ואהוד בנאי.
במהלך 2017 הוציאה הלהקה שני סינגלים "עוד יהיה טוב" שמסמפל את "עוד יהיה טוב בארץ ישראל" ו" מצביעים ברגליים". ב-2018 הלהקה הוציאה את הסינגל "סע" שבנוסף לשני קודמיו נכנס לאלבום האולפן השמיני של הלהקה, שמו "וולקאם טו איזראל". האלבום יצא במרץ 2018.
בשנת 2019 הוציאו גרסה מחודשת לשירם, "שירת הסטיקר", כהצדעה לעמותות בישראל הפועלות בהתנדבות. בשנת 2020 הוציאו את שיר המחאה "בומבה", העוסק במחאה נגד ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותה שנה יצא הסינגל "אנא אנחנו" עם הזמרת צליל דנין ב-1 באוגוסט 2023 הוציאו את הסינגל "אי אפשר לשקר את הלב" עם לאה שבת ופלד. הסינגל הגיע למקום ה-13 במצעד העברי של מדיה פורסט. ב-12 בספטמבר הוציאו את השיר "שניפגש רק בשמחות" עם עדן חסון, שהגיע למקום ה-15 במצעד השבועי של מדיה פורסט. ב-19 בספטמבר הוציאו את אלבום האולפן התשיעי שלהם, "דג לייף".
השפעה
להקת "הדג נחש" תרמה רבות להתאקלמות ההיפ הופ והראפ בישראל ונחשבת היום לאחת הלהקות המצליחות בישראל, כשבאמתחתה תשעה אלבומים. סגנונה מאופיין כראפ המשלב מסרים של סובלנות, שוויון ושלום, וכולל מחאה חברתית ופוליטית לפי מסורת הסוגה. בשיריה מוחה הלהקה נגד חוליי החברה הישראלית, ובהם שחיתות (בעיקר בפוליטיקה), יחסי הון ושלטון, אלימות נגד נשים, מעמדם של צה"ל ושל מלחמות ישראל בנרטיב הישראלי ועוד. רוב השירים נכתבים על ידי שאנן סטריט, סולן הלהקה , אם כי הקרדיט באלבומי הלהקה מציין לרוב כי השירים נכתבו והולחנו על ידי כל חבריה.
חברי ההרכב
שמאל|ממוזער|350px|הדג נחש עם יוסי פיין בהופעה בבאר שבע במסגרת מחאת האוהלים (2011)
שאנן סטריט - ראפ, שירה
גיא מר - דיי. ג'יי, ראפ, גיטרה, שירה (1998-הווה)
שלומי אלון - ראפ, שירה, סקסופון טנור, סקסופון אלט, EWI, חליל (2001-הווה)
יאיא כהן אהרונוב - בס, שירה
דודוש קלמס - קלידים, קולות
"אטרף" (משה אסרף) - תופים
שותפים להופעות
טקסט=להקת 'הדג נחש' בהופעה במועדון הזאפה בתל אביב, במהלך חודש דצמבר 2016|ממוזער|350x350 פיקסלים|להקת 'הדג נחש' בהופעה במועדון הזאפה בתל אביב, (דצמבר 2016)יאיר סלוצקי - טרומבון
מתן גוב ארי - חצוצרה
דניאל שוהם - גיטרה חשמלית
חברים לשעבר
אמיר בן עמי - גיטרה חשמלית (1998-2006)
ירון מוהר - סקסופון אלט (1996-2000)
שחר מינץ - גיטרה חשמלית
מאיר שליבו - חצוצרה
גיא דוד - חצוצרה
אבי ליבוביץ' - טרומבון
רפי מלכיאל - טרומבון
ניר מנצור - כלי הקשה
דיסקוגרפיה
אלבומי אולפן
2000: המכונה של הגרוב
2003: לזוז
2004: חומר מקומי
2006: בעזרת הג'אם
2010: 6
2013: זמן להתעורר
2016: שותפים בעם
2018: וולקאם טו איזראל
2023: דג לייף
אלבומי הופעה
1998: Live in Tel Aviv
1999: Live in Jerusalem
2008: הדג נחש LIVE
2015: הדג נחש ותזמורת המהפכה - בהופעה חיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:להקות פאנק (Funk) ישראליות
קטגוריה:להקות היפ הופ ישראליות
קטגוריה:להקות השנה
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1996
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים מירושלים | 2024-08-24T16:38:53 |
טרנסילבניה | שמאל|ממוזער|170px|בסמל טרנסילבניה שלושה חלקים:
1. פרס עם שמש וירח על רקע כחול. 2. פס אדום. 3. שבעה מגדלים אדומים הבאים לסמן את שבע הערים המבוצרות של הסקסונים, על רקע צהוב. סמל טרנסילבניה הוא גם חלק מסמל רומניה.
טרנסילבניה (ברומנית: Transilvania או Ardeal, בהונגרית: Erdély, בגרמנית: Siebenbürgen, בניב הסקסונים הטרנסילבנים: Siweberjen, ביידיש: זיבענבערגן, בטורקית: Erdel, בסלובקית: Sedmohradsko או Transylvánia, בפולנית: Siedmiogród) היא אזור היסטורי המשתרע בחלקה המערבי והמרכזי של רומניה.
תולדותיה היו קשורות בעת העתיקה לממלכת דאקיה ומאוחר יותר למשך אלף שנה עד 1918 לממלכת הונגריה על גלגוליה.
מקור השם
ההתייחסות הראשונה לטרנסילבניה בכתובים הייתה ב-1075 במסמך שנכתב בשפה הלטינית ובו היא מכונה "אולטרה סילואם" (Ultra silvam) שפירושו "מעבר ליער", שאחר כך שונה לשם "טרנס-סילבניה", שהתקצר ל"טרנסילבניה" שמשמעותו זהה.
השם הגרמני זיבנבירגן (Siebenbürgen) שמשמעותו "שבע ערים" מתייחס לערים שהקימו הסקסונים הטרנסילבנים באזור. שם זה עבר בתרגום גם לשפות פולנית וסלובקית.
השם הרומני "ארדיאל" (Ardeal) נגזר קרוב לוודאי מהשם ההונגרי "ארדֵי" (Erdély) שקשור למילה ההונגרית erdő שמובנה "יער", כשלביטוי "az erdőn túl" משמעות זהה ל"טרנסילבניה" או "אולטרה סילואם", דהינו, "מעבר ליער".
יש המקשרים בין השם ארדיאל ובין "ארץ ארדיל" המוזכרת באיגרת של יוסף הכוזרי לחסדאי, שם מוזכר שיש בארץ זו כסף וזהב, ובארדיאל אכן יש מחצבים של כסף וזהב. אזכור זה קדם בהרבה לכל האזכורים ההונגריים. ספקולציה ממקור רומני מחברת בין שתי מילים רומניות Aur-deal זהב-גבעה, שוב בהתבסס על כך שיש מחצבי זהב במקום.
גאוגרפיה
טרנסילבניה מכילה בימינו את המחוזות מרמורש (Maramureş), באנאט (Banat), קרישאנה (Crişana) וארדיאל (טרנסילבניה ההיסטורית), המרכיבים את החלקים המערביים והמרכזיים של רומניה. טרנסילבניה גובלת באוקראינה בצפון, הונגריה במערב, וסרביה בדרום מערב. רוב שטחה הוא רמה גבוהה, המוקפת על ידי חלק משרשרת הרי הקרפטים והמשתפלת לקראת המישור הפאנוני.
את רמת טרנסילבניה, שגובהה הממוצע 300 - 500 מטר, מנקזים הנהרות מורש, סומש, קריש, אולט ופלגים נוספים של הדנובה. העיר העיקרית היא קלוז', וערים נוספות הן טימישוארה, בראשוב, אורדאה, סיביו, וטרגו מורש, סאטו מארה (סאטמר) ואלבה יוליה, הבירה הקודמת.
כלכלה
טרנסילבניה היא אחד האזורים המפותחים ביותר ברומניה מבחינה כלכלית. היא עשירה במשאבי טבע, בייחוד עצים פחם עץ, ברזל, עופרת, מנגן, זהב, נחושת, גז טבעי, מלח וגופרית. יש בה תעשייה נרחבת של פלדה, כימיה, וטקסטיל. מקצועות חשובים נוספים הם גידול בעלי חיים, חקלאות, ייצור יין וגידול פירות.
טרנסילבניה מספקת 35% מהתל"ג של רומניה, וההכנסה לנפש בה היא כ-11,500$, כ-10% גבוה יותר מהממוצע ברומניה.
בטרנסילבניה נמצאת העיירה בורסק הידועה במים המינרלים שלה.
אוכלוסייה
על פי המפקד שנערך ב-2002 חיים בטרנסילבניה 7,221,733 איש, רובם רומנים, אך קיים בה גם מיעוט הונגרי גדול (1,415,718), ומיעוטים קטנים של צוענים, גרמנים, סרבים ואחרים.
בעבר, לפני השואה, היה בה גם מיעוט יהודי משמעותי.
היסטוריה
היסטוריה קדומה: טרנסילבניה כמרכז דאקיה
שמאל|ממוזער|250px|ממלכת דאקיה בזמן שלטון בוּרביסטה 82 לפנה"ס
בכתבי הרודוטוס מופיע תיאור של עם ה"אגאתירסי" שחיו במאה ה-5 לפנה"ס בטרנסילבניה.
ממלכת דאקיה התקיימה לפחות מתחילת המאה ה-2 לפנה"ס תחת המלך אורולס. לשיא התפשטותה היא הגיעה תחת המלך בורביסטה שחי בזמנו של יוליוס קיסר ונחשב למלכה הגדול ביותר של דאקיה. האזור שכיום הוא טרנסילבניה היה המרכז הפוליטי של דאקיה.
הדאקים (תושבי דאקיה) מוזכרים בתקופת שלטונו של אוגוסטוס כמי שאולצו להכיר בעליונותה של האימפריה הרומית. עם זאת, הם לא הוכנעו ובתקופות מאוחרות יותר ניצלו כל הזדמנות על מנת לחצות את הדנובה הקפואה בחורף על מנת להחריב את הערים הרומאיות בפרובינקיה הרומאית החדשה מואסיה (כיום שטחים בסרביה ובבולגריה).
הדאקים בנו כמה ערים מבוצרות חשובות, ביניהם סרמיזג'טוסה בירתה של ממלכת דאקיה המאוחרת (כיום במחוז חונדוארה Hunedoara שבטרנסילבניה). התפשטותה של האימפריה הרומית לתוך הבלקן הובילה לעימות גלוי בין הדאקים לרומא. בין 85 ל-89 התנהלו כמה קרבות בין הדאקים לרומאים בזמן שלטונו של דקבאלוס. לאחר שנחלו שתי מפלות הצליחו הרומאים לזכות ביתרון סמלי, אך נאלצו לכרות שלום עקב תבוסתו של דומיטיאנוס לשבטי המרקומנים. עקב כך, הדאקים נותרו חופשיים כפי שמוכיחה העובדה שהקיסר הרומאי הסכים לשלם מס שנתי לדאקים.
בשנים 101–102 החל הקיסר טראיאנוס במסע מלחמה כנגד הדאקים (המלחמות הדאקיות) שבסופו הובאה סרמיזג'טוסה תחת מצור וחלק מהמדינה היה תחת כיבוש. דקבאלוס הושאר כמלך בן חסות תחת פרוטקטורט רומאי. שלוש שנים אחר־כך מרדו הדאקים והשמידו את חיל המצב הרומאי בדאקיה. המערכה השנייה (105–106) הובילה להתאבדותו של דקבאלוס והפיכת חלקים מדאקיה לפרובינקיה הרומאית דאקיה טראינה. ההיסטוריה של מלחמות דאקיה מתוארת בכתביו של ההיסטוריון דיו קסיוס, אך תיאור עדיף מופיע על עמוד טראיאנוס ברומא.
ימי הביניים המוקדמים: מדאקיה לנדידת העמים הגדולה
הרומאים ניצלו את מכרות הזהב בפרובינקיה הדאקית בצורה נרחבת, תוך שהם בונים דרכי גישה ומבצרים כדוגמת אברוּד (Abrud). לאזור הובאו מתיישבים מתרקיה, מואסיה, מקדוניה, גליה, סוריה ופרובינקיות רומאיות נוספות. ערים כדוגמת אפּוּלוּם (Apulum כיום אלבה יוליה) ונאפּוֹקה (כיום קלוז') התפתחו לקולוניות.
הדאקים התמרדו תדיר, כשהמרידה הגדולה ארעה עם מות טראיאנוס. לאחר עימותים חוזרים עם הממשל הרומאי הורשו בסופו של דבר עממים כדוגמת הסרמניטים להתיישב בפרובינקיה דאקיה טראיאנה. במהלך המאה ה-3 לחץ גובר מצדם של שבטי הדאקים החופשים (קרפיאנים) ושבטים גותים אילצו בסופו של דבר את הרומאים לנטוש את דאקיה טראיאנה. ב-271 פינה הקיסר הרומאי אורליאנוס את המנהל הקיסרי וארגן מחדש את הפרובינקיה החדשה דאקיה אורליאנה בתוך הפרובינקיה מואסיה, כשהוא מפנה את האזרחים הרומאים מהעיירות והכפרים של דאקיה טראיאנה ומיישבם מחדש.
הפרובינקיה לשעבר דאקיה טראיאנה נשלטה על ידי הגותים והקרפיאנים עד שהם הוחלפו בתורם על ידי ההונים ב-376. ההונים תחת הנהגתו של אטילה קבעו את בסיסם במישורי פאנוניה עד למותו של אטילה ב-453.
קשה לקבוע בוודאות את ההיסטוריה של טרנסילבניה בתחילת ימי הביניים בשל המחסור בעדות כתובה או ארכאולוגית. מכאן שיש תאוריות סותרות לגבי תקופה זו. קיימות שתי תאוריות שונות, בהתאם לשאלה האם הרומנים היו בטרנסילבניה בזמן נדידת העמים הגדולה.
לאחר שהאימפריה של אטילה התפוררה, שלטו בשטחה של טרנסילבניה שרידים של קונפדרציות (אלאנים, לומברדים) של ההונים של אטילה והגפידים. אף מעצמה אזורית לא השתלטה על האזור למשך זמן, עד שהאווארים שמוצאם מסקיתיה ביססו את שליטתם הצבאית. אך הנסיכות האווארית הובסה בידי הבולגרים בפיקודו של החאן קרום בתחילת המאה ה-9, וטרנסילבניה יחד עם מזרח פאנוניה שולבה באימפריה הבולגרית הראשונה.
בשנת 894 נכבשו טרנסילבניה והמישורים שממערב לה בידי צבאות המדיארים שהביסו את האימפריות המוראבית והבולגרית בהתקפות נפרדות. ואז ב-895 או תחילת 896 נאלצה שארית העם המדיארי לנטוש את מולדתם ההיסטורית שבשפלת הדון לאחר שהובסו ביד הפצ'נגים (שבט טורקי) והבולגארים ועברו למישורי פאנוניה דרך המעברים בהרי הקרפטים.
היסטוריונים רומנים מאמינים לדיווח המופיע ב"גסטה הוּנגרוֹרוּם" (Gesta Hungarorum), תיאור היסטורי מהמאה ה-12. על פי דיווח זה, בזמן הכיבוש ההונגרי התקיימו בטרנסילבניה ובאזורים הסמוכים כמה מדינות קטנות. על פי הגסטה כוחותיהם של הדוכסים "ג'לו" (Gelu), "גלאד" (Glad), ו"מנומורוט" (Menumorut) הובסו על ידי המדיארים. היסטוריונים הונגרים טוענים כי קיומם של מנהיגים אלה מוטל בספק.
במהלך המאה ה-10 נשלטה טרנסילבניה בידי שושלת של נסיכים שהיו מכונים בידי מקורות בני זמנם "גיולה" (Gyula). גיולה אלה היו צאצאים של מנהיג אחד משבעת השבטים המדיארים, ושלטו באופן עצמאי מבלי לקבל את מרותה של שושלת ארפאד. העובדה כי בטרנסילבניה היה שלטון מדיארי בתקופה זו קיבלה אישוש על ידי מקורות ארכאולוגיים. בשנת 952 לערך כרת גיולה ברית שלום עם הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, שממנו קיבל את התואר פטריקיוס. הוא הוטבל לנצרות בקונסטנטינופול ובחזרתו לטרנסילבניה הוא בנה את הכנסייה הראשונה באזור. הוא אף הביא עמו מיסיונר – נזיר יווני בשם הירוטאוס שהוסמך כבישוף של טורקיה (Turkia שמה הביזנטי של הונגריה). בידי הפטריארך תיאופילקטוס. קשרי מסחר עבותים נקשרו בין טרנסילבניה והאימפריה הביזנטית והם עזרו להפיץ את הנצרות. ב-978 מיסיונרים מהוותיקן הקימו כנסייה במבצר במקום בו שוכנת כיום העיר אורדאה.
ימי ביניים מאוחרים: טרנסילבניה כחלק מממלכת הונגריה
בשנת 1000, אישטוואן, נסיך הונגריה נשבע אמונים לרומא, אימץ את הדת הקתולית כדת המדינה, והפך למלך אישטוואן הראשון של הונגריה. גיולה, שליט טרנסילבניה שהיה דודו מצד אמו של אישטוואן עורר את זעמו של אישטוואן בכך שנתן מקלט ליריביו. סיבה נוספת לטינה של אישטוואן כלפי גיולה הייתה המונופול על מכרות המלח בעלי החשיבות הכלכלית של טרנסילבניה. ב-1003 פלש צבאו של אישטוואן לטרנסילבניה וגיולה נכנע ללא קרב.
כיבוש זה איפשר את החלוקה של טרנסילבניה למחוזות קתוליים שהסתיימה ב-1009, כשהבישוף של אוסטיה ביקר את אישטוואן כנציג האפיפיור ויחדיו הם אישרו את החלוקה למחוזות בישופות ואת גבולותיהם. שלטונם של מלכי הונגריה על טרנסילבניה התגבש במאות ה11 וה-12.
במאה ה-12 ובמאה ה-13 יושבו אזורים בדרום ובצפון מזרח טרנסילבניה בידי מתיישבים גרמנים הקרויים (אז ועתה) סקסונים. שמה הגרמני של טרנסילבניה זיבנבורגן הוא על שם שבע ערים מבוצרות שהוקמו על ידי הסקסונים. ההשפעה הגרמנית הפכה מוחשית יותר במאה ה-13 כשהמלך ההונגרי אנדראש השני קרא לעזרתם של אבירי המסדר הטבטוני על מנת להגן על טרנסילבניה בפני פלישת הקומנים (שבט טורקי), ופלישת המונגולים שבאה בעקבותיהם (1241). הקומנים המירו את דתם לנצרות קתוליות, ואחרי שהובסו ביד המונגולים הם חיפשו מחסה בטרנסילבניה. ארז'בת (Erzsebet), נסיכה קומנית נישאה לאישטוואן הרביעי ב-1254.
הממשל בטרנסילבניה היה בידיו של ווֹיווֹד (voievod מילה סלאבית שפירושה מושל מחוז) שבאמצע המאה ה-13 שלט על כל האזור. לאחר דיכוי (1437) מרד האיכרים (מרד בובלנה – Bobâlna) בוסס השלטון על איחוד שלושת הלאומים (Unio Trium Natiorum), איחוד שנעדרו ממנו הרומנים האתניים. החברה הייתה מחולקת בין שלושה לאומים בעלי זכויות, המדיארים, הסקלרים (מדיארים אתניים אשר אינם נמנים עם אלה שהוביל ארפאד אל הונגריה) והסקסונים. עם זאת, לאומים אלה שקפו חלוקה חברתית ודתית ולא חלוקה אתנית. על אף שהמעמד חסר הזכויות של הצמיתים כלל בעיקר רומנים, הוא כלל גם אנשים ממוצא סקסוני, סקלרי ומדיארי. מצד שני כמה רומנים אתניים הצליחו לחדור למעמד האצולה לאחר שהמירו דתם לקתוליות.
דמות מרכזית שבלטה בהיסטוריה של טרנסילבניה במאה ה-15 הייתה יאנוש הוניאדי (ברומנית יון קורבין מחונדוארה), שהיה ממוצא רומני. הוניאדי שהיה בנו של וויצ'קו (ואיק) נסיך ולאכי זכה במספר אחוזות ומושב במועצה המלכותית עקב שירותיו למלך הונגריה זיגמונד. הודות לתמיכתו במועמדותו של ולדיסלב השני, מלך פולין לכס המלוכה ההונגרי הוא קיבל ב-1440 פיקוד על מצודת בלגרד ואת משרת מושל טרנסילבניה. מסעותיו הצבאיים כנגד העות'מאנים קידמו את מעמדו כמושל הונגריה מ-1446 והכרה אפיפיורית בו כנסיך טרנסילבניה (1448).
טרנסילבניה כישות עצמאית
כשעיקר הצבא ההונגרי והמלך לאיוש השני נטבחו על ידי העות'מאנים בקרב מוהאץ' (1526) ניצל יאנוש זאפויה, שליט טרנסילבניה את כוחו הצבאי והעמיד עצמו כראש המחנה ההונגרי הלאומי, שהתנגד לכך שפרדיננד מאוסטריה (מאוחר יותר הקיסר פרדיננד הראשון) ירש את כס המלוכה ההונגרי. כיאנוש הראשון הוא נבחר למלך הונגריה, בעוד שמחנה אחר הכיר בזכותו של פרדיננד. בעימות שהתפתח עקב כך קיבל זפוליה את תמיכתו של הסולטאן סוליימן הראשון, שלאחר מותו של זפוליה (1540) כבש את מרכז הונגריה בתואנה שבא להגן על בנו של זפוליה, יאנוש השני. הונגריה הייתה מחולקת לשלושה חלקים: מערב הונגריה, תחת השלטון האוסטרי; מרכז הונגריה תחת שלטון טורקי וטרנסילבניה העצמאית למחצה, שבמשך מאתיים השנים הבאות הייתה לסירוגין תחת השפעה טורקית או אוסטרית.
טרנסילבניה הייתה עתה מחוץ לתחום השליטה הדתית הקתולית, ולכן פרחו בה מגמות לותרניות וקלוויניסטיות. ב-1563 מונה גיאורגיו בלאנדראטה כרופא החצר, ורעיונותיו הדתיים הרדיקליים השפיעו בהדרגה הן על המלך הצעיר יאנוש השני והן על הבישוף הקלוויניסטי פרנסיס דוד ובסופו של דבר גרם להמרת דתם לאמונה האוניטארית. בוויכוח פומבי רשמי גבר פרנסיס דוד על הקלוויניסט פטר מליוס ועקב כך אושר ב-1568 הצו של טורדה (Turda) המאשר את חופש הפולחן הדתי האישי (החוק הראשון המקנה חופש דת באירופה הנוצרית).
שמאל|ממוזער|180px|סטפן בטורי נסיך טרנסילבניה ומלך פולין בין השנים 1576 - 1586
משפחת באטורי שעלתה לשלטון לאחר מותו (1571) של יאנוש השני, שלטה בטרנסילבניה כנסיכים תחת הטורקים, ולזמן קצר תחת הריבונות של בית הבסבורג עד 1602. סטפאן באטורי, הונגרי קתולי, התחייב לשמור על חופש הדת שהובטח בצו טורדה, אך פירש התחייבות זו באופן מוגבל יותר ויותר. בסוף תקופת שלטון באטורי התפתח עימות בן ארבעה צדדים בטרנסילבניה שכלל את האוסטרים, הטורקים והנסיך הרומני מיכאי האמיץ (ברומנית Mihai Viteazul) שליט מונטניה.
ימין|ממוזער|180px|מיכאי האמיץ
מיכאי האמיץ השתלט על טרנסילבניה ב-1599, לאחר קרב סלימבר שבו הביס את צבאו של אנדרה באטורי. במאי 1600 הוא השתלט גם על מולדובה ואיחד בפעם הראשונות את שלוש הנסיכויות מונטניה, מולדובה וטרנסילבניה, שבהם היה רוב רומני. אך האיחוד הרומני לא החזיק מעמד זמן רב, שכן מיכאיל האמיץ נרצח על ידי שכירי חרב ולונים תחת פיקודו של הגנרל ההבסבורגי ג'ורג'ו בסטה באוגוסט 1601. בסטה הכניע את טרנסילבניה ב-1604 והחל שלטון טרור שבו ניתנה לו הרשות להעביר אנשים בכוח לדת הקתולית, לקבוע את הגרמנית כשפה השלטת ולהחרים את הקרקעות של האצילים.
שמאל|ממוזער|150px|אישטוואן בוצ'קאי
שמאל|ממוזער|150px|גאבור בתלן
בין השנים 1604 - 1606 הוביל איל ההון ושליט מחוז ביחאר, אישטוואן בוצ'קאי מרד מוצלח כנגד השלטון האוסטרי. בוצ'קאי נבחר כנסיך טרנסילבניה ב-5 באפריל 1603, ונסיך הונגריה חודשיים מאוחר יותר. שני ההישגים העיקרים של תקופת שלטונו הקצרה של בוצ'קאי (הוא מת ב-29 בדצמבר 1606) היו משנת (23 ביוני 1606) ושביתת הנשק של זסיטואטורוק (Zsitvatorok) (נובמבר 1606). בשלום וינה השיג בוצ'קאי חופש דת ואוטונומיה מדינית, החזרת כל האחוזות שהוחרמו, ביטול כל פסקי הדין המוטים וחנינה מלאה לכל ההונגרים בשטחה של הונגריה, מלבד ההכרה בריבונותו כנסיך עצמאי של טרנסילבניה המורחבת. חשובה לא פחות הייתה שביתת הנשק של זסיטואטורוק שנמשכה עשרים שנה ושבוצ'קאי ניהל את המשא ומתן שהוביל לחתימתה בין הסולטאן לקיסר.
תור הזהב של טרנסילבניה היה תחת יורשיו של בוצ'קאי במיוחד גאבור בתלן וג'רג' ראקוצי הראשון. גאבור בתלן ששלט מ-1613 עד 1629 סיכל את כל מאמציו המתמשכים של הקיסר לדכא את נתיניו או לעקוף את סמכותו, וזכה לתהילה באירופה כמגן הרעיון הפרוטסטנטי. שלוש פעמים הוא ערך מסעות מלחמה כנגד הקיסר, פעמיים הוא הוכרז מלך הונגריה ובשלום ניקולסבורג (31 בדצמבר 1621) הוא השיג עבור הפרוטסטנטים אישור של חוזה וינה, ועבור עצמו שבעה מחוזות נוספים בצפון הונגריה. אף יורשו של בתלן, ג'רג' ראקוצי הראשון נחל הצלחות. הישגו העיקרי היה שלום לינץ (16 בספטמבר 1645), הניצחון המדיני האחרון של הפרוטסטנטיות ההונגרית, שבו אולץ הקיסר לאשר שוב את סעיפי החוזה של שלום וינה. גאבור בתלן וג'רג' ראקוצי הראשון תרמו רבות לחינוך ולתרבות, ותקופתם קרויה בצדק תור הזהב של טרנסילבניה. הם העתירו כסף על ייפוייה של בירתם אלבה יוליה (בהונגרית Gyulafehervár) שהפכה מעוז הפרוטסטנטיות במזרח אירופה. בזמן שלטונם הייתה טרנסילבניה אחת הארצות האירופיות היחידות שבהם חיו בסובלנות הדדית קתולים, קלוויניסטים, לותרנים, ואוניטארים. עם זאת, נשלל שוויון זכויות מרומנים אורתודוקסים. למרות מאמציו של הבישוף היווני-קתולי אינוצ'נטי מיקו-קלין לא קוימה גם ההבטחה לתת מעמד של לאום לאותם רומנים שהמירו את דתם לקתוליות.
השלטון האוסטרי והאימפריה האוסטרו-הונגרית
לאחר תבוסת העות'מאנים בשערי וינה ב-1683 החלו שליטי בית הבסבורג לכפות בהדרגה את מרותם על טרנסילבניה העצמאית לשעבר. מלבד חיזוק השלטון והממשל המרכזיים, קידמו האוסטרים את הכנסייה הקתולית, הן ככוח מאחד, והן ככלי לצמצם את השפעת האצולה הפרוטסטנטית ולהחליש את האחוזות על ידי יצירת עימות בין גורמים פרוטסטנטיים וקתולים. בנוסף הם ניסו לשכנע אנשי כהונה אורתודוקסים להצטרף לכנסייה היוונית-קתולית שאומנם שמרה על הפולחן והמנהגים האורתודוקסים אך קיבלה על עצמה ארבעה עיקרים של הדוקטרינה הקתולית והכירה בסמכות האפיפיור. ב-1699 ו-1701 הכיר הקיסר לאופולד הראשון בכנסייה היוונית-קתולית הרומנית בטרנסילבניה או "הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא" כבעלת זכויות שוות עם הכנסייה הרומית-קתולית. רבים, אם כי רק חלק מבין הכמרים האורתודוקסים הרומנים הצטרפו לכנסייה החדשה.
ב-26 בינואר 1699, נחתם הסכם קרלוביץ, שעל פיו הועבר השלטון בטרנסילבניה מהאימפריה העות'מאנית לאוסטריה.
מ-1711 ואילך התהדקה השליטה האוסטרית בטרנסילבניה והנסיכים של טרנסילבניה הוחלפו על ידי מושלים אוסטרים. ההכרזה של טרנסילבניה ב-1765 כנסיכות גדולה הייתה אקט רשמי בלבד. לחץ השלטון הבירוקרטי האוסטרי שחק בהדרגה את העצמאות המסורתית של טרנסילבניה. ב-1791 פנו הרומנים בעצומה לקיסר לאופולד השני להכרה בהם כלאום הרביעי של טרנסילבניה ולקבלת חופש דת, אך בית המחוקקים (הדיאט) הטרנסילבני דחה את דרישותיהם והחזיר בכך את הרומנים למעמדם הקודם.
בתחילת 1848 ניצל בית המחוקקים ההונגרי את ההזדמנות שנוצרה עקב מהפכת אביב העמים על מנת לחוקק תוכנית רפורמה מקיפה, הקרויה חוקי אפריל, ביניהם נכלל סעיף הקורא לאיחוד טרנסילבניה עם הונגריה. בתחילה תמכו הרומנים של טרנסילבניה במהפכה כשהם מאמינים כי ירוויחו מהרפורמות הליברליות. עם זאת, עמדתם השתנתה עקב התנגדותם של אצילי טרנסילבניה לרפורמות כדוגמת שחרור הצמיתים, וכישלונם של המנהיגים המהפכניים ההונגרים להכיר בשאיפות הלאומיות הרומניות.
באמצע מאי של אותה שנה קיבל בית הנבחרים הרומני בבלאז' (Blaj) סדרת החלטות הקוראות לייצוג יחסי של רומנים בבית המחוקקים הטרנסילבני ולשים קץ לדיכוי האתני. הסקסונים היו מוטרדים מן ההתחלה מרעיון האיחוד עם הונגריה, כשהם חוששים מאיבוד זכויותיהם המסורתיות. כאשר התכנס בית המחוקקים הטרנסילבני להצבעה ב-29 במאי עברה החלטת האיחוד למרות התנגדותם של הנציגים הסקסונים. ב-10 ביוני אישר הקיסר את הצבעת האיחוד של בית המחוקקים הטרנסילבני. הוצאות להורג, מאסר המנהיגים המהפכנים ותופעות נוספות שבאו בעקבות האיחוד הקשיחו את עמדתם של הסקסונים. בספטמבר 1848 גינה בית הנבחרים הרומנים בבלאז' את האיחוד עם הונגריה וקרא למרד מזוין בטרנסילבניה. המלחמה פרצה בנובמבר כשכוחות רומנים וסקסונים בפיקוד אוסטרי נאבקים בהונגרים בפיקודו של הגנרל הפולני יוזף זאכריאש בם. תוך ארבעה חודשים הצליח בם לגרש את האוסטרים מטרנסילבניה. עם זאת ביוני 1849 נענה הצאר הרוסי ניקולאי הראשון לקריאתו של הקיסר פרנץ יוזף ושלח צבא רוסי לטרנסילבניה. לאחר כמה הצלחות ראשונות כנגד הצבא הרוסי הובס צבאו של בם בקרבות טימישוורה ב-9 באוגוסט, שאחריהם נכנעו ההונגרים.
אחרי דיכוי המהפכה אכפה אוסטריה משטר דיכוי על הונגריה ושלטה על טרנסילבניה ישירות באמצעות מושל צבאי. שוב הפכה הגרמנית לשפה הרשמית. אוסטריה בטלה את איחוד שלושת הלאומים והעניקה אזרחות לרומנים. על אף שהממשל האוסטרי חילק אדמות לצמיתים לשעבר הספיקו אדמות אלו בקושי רב למחייתם. תנאי המחיה הקשים אילצו משפחות רומניות רבות לחצות את הגבול לוולאכיה ומולדובה על מנת לחפש חיים טובים יותר. בפשרה של 1867 שהביאה להקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית (אאוסגלייך – Ausgleich) בוטל המעמד המיוחד של טרנסילבניה והיא הפכה לפרובינציה בשליטה הונגרית.
טרנסילבניה כחלק מרומניה
על אף שמלך רומניה פרדיננד הראשון היה נצר לבית הוהנצולרן (ליתר דיוק הוהנצולרן-זיגמרינגן), סרבה רומניה להצטרף למעצמות המרכז ונשארה נייטרלית כשהחלה מלחמת העולם הראשונה. ב-1916 הצטרפה רומניה למדינות ההסכמה בתמורה להכרתן בזכויות הרומניות על טרנסילבניה. ב-27 באוגוסט 1916 הכריזה רומניה מלחמה על מעצמות המרכז וצבאה חצה את הרי הקרפטים ופלש לטרנסילבניה, ובכך הכריח את מעצמות המרכז להילחם בחזית נוספת. מתקפת נגד בולגרית-גרמנית החלה חודש אחר־כך בדוברוג'ה ובקרפטים ואילצה את הצבא הרומני לסגת בחזרה לרומניה באמצע אוקטובר, ובסופו של דבר הביאה לכיבוש בוקרשט. יציאת רוסיה מהמלחמה במרץ 1918 (חוזה ברסט-ליטובסק) הותירה את רומניה לבדה במאבק במזרח אירופה, ולכן התנהל משא ומתן לחתימת הסכם שלום בין רומניה לגרמניה במאי 1918. עם זאת, חוזה בוקרשט לא עבר אשרור ברומניה. באוקטובר 1918, כשכבר החל להסתמן ניצחונן של מדינות ההסכמה והאימפריה האוסטרו-הונגרית החלה להתפורר, גינתה הממשלה הרומנית את החוזה ונכנסה מחדש למלחמה. הצבא הרומני התקדם עד הנהר מורש בטרנסילבניה. במקביל החלו עמים באימפריה לשעבר להכריז על עצמאותם. מנהיגי המפלגה הלאומית הרומנית של טרנסילבניה נפגשו וניסחו הצעת החלטה הקובעת את זכות ההגדרה העצמית של תושביה הרומנים של טרנסילבניה על פי תוכנית ארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון והכריזו על איחוד טרנסילבניה עם רומניה. בנובמבר הודיעה המועצה הלאומית המרכזית הרומנית (שייצגה את כל הרומנים בטרנסילבניה) לממשלה בבודפשט כי השתלטה על 23 מחוזות בטרנסילבניה וחלקים משלושה נוספים. אספת המונים ב-1 בדצמבר 1918 באלבה יוליה העבירה החלטה הקוראת לאיחוד כל הרומנים במדינה אחת. המועצה הלאומית של הגרמנים מטרנסילבניה אישרה את ההצהרה, וכך עשתה את המועצה השוואבית מבאנאט.
בדצמבר 1918 חצה הצבא הרומני שהיה מוצב מעבר לנהר מורש בטרנסילבניה את אזור ההפרדה והתקדם לקלוז' ואחר כך לסיגטול מארמאטיי, לאחר שרומניה פנתה לקבלת אישור לפעולה מהמעצמות שישבו בוורסאי, בתואנה של הצורך להגן על הרומנים של טרנסילבניה. בפברואר 1919, הובילה האלימות הגואה באזור – הניסיונות של הבולשביקים לייצא את המהפכה הקומוניסטית להונגריה – ליצירת אזור חיץ נייטרלי בין רומניה להונגריה.
ראש הממשלה של הרפובליקה העצמאית של הונגריה התפטר במרץ 1919, בשל סרובו להכיר בחוזה ורסאי שהעביר את טרנסילבניה לריבונות רומניה. כשהמפלגה הקומוניסטית של הונגריה בראשות בלה קון הגיעה לשלטון במרץ 1919, היא הכריזה על הקמת הרפובליקה הסובייטית של הונגריה והבטיחה כי הונגריה תזכה שוב בכל השטחים שהיו בשליטתה בזמן האימפריה האוסטרו-הונגרית, והחליטה לתקוף את צ'כוסלובקיה ורומניה. הצבא ההונגרי החל במתקפה בטרנסילבניה באפריל 1919 לאורך הנהרות סומש, קריש ומורש. מתקפת נגד רומנית דחפה את הכוחות ההונגרים עד לנהר טיסה במאי. מתקפה הונגרית נוספת ביולי חדרה לעומק של 60 ק"מ מאחורי הקווים הרומנים, עד שנעצרה על ידי מתקפת נגד רומנית, שהובילה בסופו של דבר לכיבוש הבירה ההונגרית בודפשט באוגוסט, ולסופה של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית. הצבא הרומני נסוג מהונגריה בין אוקטובר 1919 ומרץ 1920.
חוזה ורסאי שנחתם רשמית ביוני 1919, הכיר בריבונות רומניה על טרנסילבניה. חוזה סן-ז'רמן (1919) וחוזה טריאנון (שנחתם ביוני 1920) פירטו את מעמדה של טרנסילבניה והגדירו את הגבול החדש בין המדינות הונגריה ורומניה. המלך הרומני פרדיננד הראשון והמלכה מריה הוכתרו באלבה יוליה ב-1922.
באוגוסט 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, העניק היטלר את חצייה הצפוני של טרנסילבניה להונגריה על פי תכתיב וינה. חוזה פריז (1947) בסוף מלחמת העולם השנייה ביטל את בוררות וינה ומחציתה הצפונית של טרנסילבניה הושבה לרומניה. הגבול עם הונגריה שנקבע לאחר מלחמת העולם השנייה בחוזה פריז היה זהה לזה שנקבע ב-1920.
חייהם של המיעוטים תחת השלטון הרומני הקומוניסטי היו קשים ורבים העדיפו להגר מחוץ לרומניה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הטרנסילבנים הסקסונים. בשנת 1940 חיו בטרנסילבניה כ-800,000 סקסונים. בשנת 2005, לאחר גל הגירה ששיאו היה בתקופת ניקולאה צ'אושסקו חיו בטרנסילבניה פחות מ-60,000. שמונה מאות שנה של קיום, כמעט ונמחקו במהלך דור אחד.
אתרי תיירות
(בסוגריים תעתיק שם המקום ברומנית/הונגרית/גרמנית)
סיגישוארה (Schäßburg/Segesvár/ Sighişoara) – עיר מימי הביניים.
בראשוב (Kronstadt/Brassó/ Braşov) העיר ופויאנה ברשוב – אתר סקי.
הכפרים עם הכנסיות המבוצרות בטרנסילבניה.
חונדוארה (Eisenmarkt/Vajdahunyad/ Hunedoara) - מבצר ההוניאדים מהמאה ה-14 (Castelul Huniazilor).
אזור מרמורש (Maramuresch/Máramaros/ Maramureş) – אתר מורשת עולמית, כנסיות העץ במרמורש.
המצודות הדאקיות של הרי אורשטיה (סרמיסג'טוזה).
סיביו (Hermannstadt/Nagyszeben/ Sibiu) – עיר מימי הביניים.
מערת הדובים (Peștera Urșilor) - מערה באורך 1.5 ק"מ בהרי הקרפטים.
תרבות
טרנסילבניה מפורסמת בעולם המערבי כביתו של הרוזן דרקולה, הגיבור הראשי של רומן מפורסם בעל אותו שם מאת ברם סטוקר.
ראו גם
תוצאות מלחמת העולם הראשונה
האימפריה האוסטרו-הונגרית
היסטוריה של הונגריה
היסטוריה של רומניה
יהדות טרנסילבניה
קישורים חיצוניים
טרנסילבניה האמיתית על טרנסילבניה כיום
קלאוס פופה, גרמניה, מקורות היסטוריים על טרנסילבניה והאזורים הסמוכים
אלינה מונגיו פיפדי, טרנסילבניה: דוגמה ללאומנות פוסט-קומוניסטית, בוקרשט רומניה
קתרין לבט, טרנסילבניה הסובלנית - מדוע טרנסילבניה לא תהפוך לקוסובו שנייה בביטאון Central Europe Review
קלאוס פופה, גרמניה, ההיסטוריה של הסקסונים הטרנסילבנים
ד"ר קונרד גונדיש, אולדנבורג, גרמניה, היסטוריה של טרנסילבניה והסקסונים הטרנסילבנים
הקרן ההונגרית לזכויות האדם
"טרנסילבניה האדומה - הקומוניזם הרומני ובעיית הלאומיות
יהודי דרום טרנסילבניה בשואה, יהודי צפון טרנסילבניה בשואה, באתר יד ושם
*
קטגוריה:רומניה: חבלי ארץ | 2024-08-02T07:34:13 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.