title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ברה-קט | REDIRECT סימון דיראק | 2004-11-26T23:09:08 |
סימון דיראק | סימון דיראק (או כתיב דיראק או סימון בְּרָה-קֵט) הוא הסימון הסטנדרטי לתיאור מצבים קוונטים במכניקת הקוונטים, אף על פי שאפשר להשתמש בסימון זה לציון וקטורים במרחב וקטורי מופשט ואף פונקציונלים. שמו של הסימון הוא מעין "התחכמות לשונית" של ממציאו פול דיראק: מכפלה פנימית של שני מצבים, הנקראת באנגלית "בְּרָקֵט" (bracket) ומסומנת על ידי מכילה למעשה חלק שמאלי , אשר נקרא "בְּרָה" (bra) וחלק ימני הנקרא "קֵט" (ket).
מבוא אינטואיטיבי
סימון דיראק בא לתאר את הפורמליזם המתמטי של מכניקת הקוונטים, בה המערכת נמצאת במצב קוונטי שהוא סופרפוזיציה קוונטית של מצבים עצמיים של גודל מדיד (המיוצג על ידי אופרטור הרמיטי). לכל גודל מדיד מתאים סט של מצבים עצמיים המייצגים את הערכים שאפשר למדוד.
סימון דיראק מסייע לחשב את ההסתברות למדוד ערך a של אופרטור A כאשר המערכת נמצאת במצב קוונטי . בסימון דיראק מדידה (או הטלה) מיוצגת על ידי מכפלה פנימית כאשר ריבוע הערך המוחלט שלה נותן את ההסתברות. בכתיב מתמטי: . הערך a הוא מצב עצמי של האופרטור A המקיים (כאשר ה-a מחוץ ל"קט" הוא סקלר). סימון דיראק אומר שאפשר לחשב את הסיכוי למדידת הערך a במצב על ידי הטלת המצב על המצב העצמי .
בסיס המקום (או בסיס המרחב) מורכב ממצבים עצמיים שכל אחד מהם מייצג חלקיק שפונקציית הגל שלו מרוכזת במקום מסוים . כאשר מטילים עליו, נהוג לסמן ולקרוא לביטוי פונקציית הגל של החלקיק.
ברה וקט
במכניקת הקוונטים, המצב של מערכת פיזיקלית מזוהה על ידי וקטור במרחב הילברט מרוכב . כל וקטור במרחב זה נקרא "קט" ונכתב בצורה , כאשר מייצג קט מסוים.
לכל קט קיים ברה דואלי אשר מצוין על ידי שהוא למעשה פונקציונל ליניארי מ- ל- בהתאם להגדרה הקאנונית: לכל ה"קטים" כאשר מייצג את המכפלה הפנימית המוגדרת על מרחב הילברט. סימון זה מקבל את הצדקתו בזכות משפט ההצגה של ריס, הקובע כי מרחב הילברט והמרחב הדואלי שלו איזומורפיים ואיזומטריים. לפיכך, לכל ברה מתאים קט אחד בלבד ולהפך.
למעשה, סימון דיראק יכול לשמש, באופן זהה, מרחבים וקטוריים, גם אם אלו אינם מרחבי הילברט. בכל מרחב בנך אפשר לציין את הווקטורים באמצעות ברה ואת הפונקציונלים הליניארים באמצעות קט. למעשה, מעל כל מרחב וקטורי, אשר לא מוגדרת עליו טופולוגיה, אפשר לסמן את הווקטורים והפונקציונלים הליניאריים באמצעות ברה וקט. במקרים יותר כלליים אלו של מרחבים בלי מכפלה פנימית, ל"ברקט" אין את המשמעות של מכפלה פנימית.
הצמדתו של ה"ברה" ל"קט" מניבה מספר מרוכב, המסומן על ידי .
במכניקת הקוונטים זוכה סימון זה לפירוש כמשרעת ההסתברות שהמצב יקרוס אל המצב .
תכונות
מאחר שמדובר במרחב הילברט שהוא בפרט מרחב וקטורי, המכפלה הפנימית וההצמדה ההרמיטית מקיימות את התכונות הבאות:
בי-ליניאריות בשני משתנים:
הצמוד הדואלי של הוא
כמו בכל מרחב מכפלה פנימית אחר מתקיים:
אופרטורים ליניאריים
אם הוא אופרטור ליניארי, אפשר להפעיל את האופרטור על וקטור קט כך: . לאופרטורים ליניארים יש חשיבות גדולה במכניקת הקוונטים, בין השאר מכיוון שכל גודל פיזיקלי מדיד (כדוגמת אנרגיה או תנע זוויתי) מיוצג על ידי אופרטור ליניארי הרמיטי, כלומר מתקיים: , כאשר הסימן נקרא "דאגר" (בעברית: צלבון), ומייצג צמוד הרמיטי של אופרטור נתון.
אופרטורים הרמיטיים יכולים לפעול גם על ברה, על ידי הפונקציונל , ונהוג לסמן פונקציונל כזה בצורה .
עבור אופרטורים לא הרמיטיים, מקובל הסימון:
דרך נוחה אחרת להגדיר אופרטורים ליניאריים על המרחב היא על ידי מכפלה חיצונית: עבור ברה וקט מוגדר אופרטור על ידי המכפלה החיצונית , כך שלכל קט ,
כלומר, אחרי הפעלת האופרטור, המכפלה הפנימית תהיה המקדם של הקט .
שימוש מרכזי בהגדרה זו הוא בהצגת אופרטור הטלה; כאשר נתון וקטור בעל נורמה 1 (כלומר: ), האופרטור מבצע הטלה האורתוגונלית לתוך תת-המרחב הנפרש על ידי .
בנוסף, בהינתן בסיס שלם , ניתן להציג כל אופרטור כסכום איברים,
כך שהמקדמים מקיימים , והם נקראים "איברי המטריצה של ". בפרט, אם המקדמים הם הדלתא של קרונקר (), האופרטור הוא אופרטור היחידה, ומסמנים:
הצגה במושגים של ברה וקט
במכניקת הקוונטים לעיתים קרובות יותר נוח לעבוד עם הטלות של מצבים וקטורים לתוך בסיס מסוים, מאשר עם הווקטורים עצמם. הסיבה לכך היא שההיטלים הם מספרים מרוכבים, אשר אפשר לנסח במונחים של משוואה דיפרנציאלית חלקית (דוגמה לכך אפשר לראות בפיתוח המצבים העצמיים של משוואת שרדינגר).
לדוגמה, מרחב הילברט של חלקיק נקודתי בעל ספין אפס נפרש על ידי בסיס המקום כאשר הסימון מייצג סט של וקטורי בסיס. אם נתחיל על קט כלשהו במרחב הילברט, ניתן לאפיינו באמצעות פונקציה סקלרית של הידועה בשם פונקציית הגל:
תחת הצגה זאת נהוג להגדיר אופרטור ליניארי הפועל על פונקציות גל במונחים של אופרטורים ליניאריים הפועלים על קטים על ידי
אף על פי שהאופרטור הנמצא בצד שמאל של המשוואה מסומן בצורה זהה לזאת של האופרטור בצד ימין, יש להבין כי מדובר בשתי ישויות מתמטיות שונות; בעוד הראשונה פועלת על פונקציות גל, השנייה פועלת על קטים, כלומר על וקטורים במרחב הילברט.
לדוגמה, אמנם לאופרטור התנע יש, באופן תאורטי, את הצורה הבאה:
אין זה בלתי-סביר להיתקל גם בכתיבה מהצורה:
אפשר לומר כי זהו "שימוש חורג", למרות השימוש הנפוץ בו. במקרה זה יש לחשוב על האופרטור הדיפרנציאלי כאופרטור ליניארי מופשט במרחב הילברט הפועל על קטים ומקבל את משמעותו הדיפרנציאלית רק כאשר מתורגם הווקטור לפונקציית הגל בבסיס המקום.
מרחבי מכפלה
מבוא והגדרות
כאשר יש מספר מצבים קוונטים המאפיינים את המערכת, התיאור המתמטי הפורמלי שלה הוא למעשה מכפלה טנזורית (מכפלה חיצונית) של הקטים ממרחבי הילברט. לרוב משתמשים במרחבי מכפלה כאשר יש מספר חלקיקים בבעיה.
שני מרחבי הילברט, ו-, יכולים ליצור מרחב הילברט שלישי בעזרת מכפלה טנזורית. במכניקת הקוונטים, מרחב זה משמש לתיאור מערכות מורכבות. אם מערכת מורכבת משתי מערכות שנסמנן ב- ו- בהתאמה, אז כל המערכת תתואר על ידי המכפלה הטנזורית של שני המרחבים (יוצא מן הכלל לכך הוא המצב בו שתי תתי-המערכות מתארות חלקיקים זהים. במקרה זה העניין מסובך יותר).
אם הוא קט במרחב ו- הוא קט במרחב , אזי המכפלה הטנזורית של שני הקטים תהיה הקט . נהוג לרשום ביטוי זה גם כ- או כ- או לחלופין כ-
דוגמה כללית
נניח שיש 2 חלקיקים בעלי מסה זהה עם ההמילטוניאן:
לכל אחד יהיה סט מצבים עצמיים כאשר הוא מרחב הילברט שנפרש על ידי המצבים העצמיים של ההמילטוניאן .
את התיאור של המצב הקוונטי של 2 החלקיקים נתאר באמצעות קט השייך למרחב המכפלה , קט כזה יהיה מהצורה כאשר בכתיבת קטים נהוג להשמיט את סימן המכפלה הטנזורית.
סימטריות ביחס להחלפת חלקיקים
נהוג להגדיר אופרטור החלפת חלקיקים. עבור חלקיקים הוא מוגדר כך:
עבור N חלקיקים מגדירים באופן דומה אופרטור פרמוטציה (תמורה) שמסדר מחדש את האינדקסים של N החלקיקים. חילוף (כלומר, אופרטור החלפת חלקיקים) הוא מקרה פרטי של פרמוטציה. למעשה, כל פרמוטציה ניתנת להצגה כהרכבה של חילופים.
ניתן לומר שפונקציית הגל (ליתר דיוק, המצב הקוונטי) סימטרית להחלפת חלקיקים אם .
לדוגמה, פונקציית הגל
היא סימטרית להחלפת חלקיקים שכן .
באותו אופן, נאמר שפונקציית הגל אנטי-סימטרית להחלפת חלקיקים אם .
להגדרות ותכונות אלה יש חשיבות רבה כאשר מדובר במערכת של חלקיקים זהים. ניתוח פיזיקלי מתקדם (תורת שדות) ותוצאות של ניסויים הראו שניתן לסווג את כל החלקיקים בטבע על פי התנהגותם כאשר יש מערכת של זוג חלקיקים זהים:
פרמיונים – חלקיקים שפונקציית הגל שלהם היא אנטי-סימטרית, והם מקיימים את עקרון האיסור של פאולי: שני פרמיונים לא יכולים להיות באותו מצב קוונטי בעת ובעונה אחת.
בוזונים – חלקיקים שפונקציית הגל שלהם היא סימטרית, ועשויים לאכלס את אותו המצב הקוונטי בו־זמנית.
החלפת ספין ומיקום
עבור חלקיק בעל ספין שאינו אפס, ניתן להציג את מרחב הילברט כמכפלה של מרחב מיקום ומרחב ספין. לפיכך, אופרטור ההחלפה של חלקיקים יהיה מכפלת ההחלפות בשני המרחבים. אם נסמן את המרחב בו פועל האופרטור באינדקס עליון, יתקיים , ובהכללה לצירופים ליניאריים. לכן אם מעוניינים שמכפלת מצב ספין s ומצב מיקום תהיה סימטרית להחלפה, צריך שגם מצב המיקום וגם מצב הספין יהיו סימטריים או ששניהם יהיו אנטי-סימטריים. אם מעוניינים שמכפלתם תהיה אנטי-סימטרית, אז הספין צריך להיות סימטרי והמיקום צריך להיות אנטי-סימטרי, או להפך.
דוגמה פרטית למרחב מכפלה
הדוגמה הנפוצה ביותר לשימוש במרחב מכפלה היא מצב EPR שמופיע בגרסת דייוויד בוהם לפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן, מצב זה מתואר באופן מתמטי על ידי
כאשר הקט השמאלי יותר מייצג את הספין של חלקיק מספר 1 (כיוון החץ מציין את כיוון הספין) והקט הימני יותר מייצג את הספין של חלקיק מספר 2.
מצב זה הוא מצב שזור של אנטי-קורלציה מוחלטת; בכל כיוון שמודדים ספין, הספין של חלקיק 2 יהיה הפוך לזה של חלקיק 1. לדוגמה, אם מודדים ל-1 ספין מעלה, אזי ל־2 יימדד בהכרח ספין מטה, ואם מודדים ל-1 ספין מטה, אז ל־2 יימדד בהכרח ספין מעלה.
קישורים חיצוניים
סימני דיראק, סיכום של הרצאותיו של פרופסור אלכס גרסטן
קטגוריה:מכניקת הקוונטים
קטגוריה:חישוב קוונטי | 2024-05-21T09:38:00 |
מוגולים | REDIRECT האימפריה המוגולית | 2004-11-27T01:23:25 |
אינפרה-אדום | הפניה תת-אדום | 2008-07-23T15:19:31 |
מרי רובינסון | מרי רובינסון (באנגלית: Mary Robinson, באירית: Máire Mhic Róibín; נולדה ב-21 במאי 1944) היא פוליטיקאית אירית, שכיהנה כנשיאת אירלנד השביעית בשנים 1990–1997, וכן כנציבת האו"ם לזכויות האדם.
שנותיה המוקדמות
רובינסון נולדה כמרי תרז ברק, בעיירה בלינה במחוז מאיו באירלנד בשנת 1944. הוריה שניהם רופאים במקצועם. המשפחה הייתה קתולית, ובעלת מסורת ארוכה באירלנד, כאשר בוויכוח הפוליטי בין השייכות לממלכה המאוחדת, ובין עצמאותה של אירלנד, נקטו בני המשפחה השונים בעמדות שונות.
רובינסון למדה בטריניטי קולג' בדבלין, ועוד בשנות העשרים לחייה קיבלה את התואר "פרופסור" ולימדה משפטים.
תחילת הקריירה הפוליטית
רובינסון התקבלה לסנאט האירי (הבית העליון של האירכטס, הוא הפרלמנט האירי), כאחת משלוש נציגות טריניטי קולג' בגוף זה. היא פעלה למען מגוון רחב של נושאים, החל מזכותן של נשים לשבת בחבר מושבעים, ביטול ההחלטה לפיה אישה המשמשת בשירות המדינה תתפטר עם נישואיה, וכלה בזכות לשימוש באמצעי מניעה. כן עבדה כיועצת משפטית למען השדולה לרפורמה בחקיקה העוסקת בהומוסקסואלים באירלנד, שהייתה נגדם. בתקופה זו נישאה לניקולס רובינסון, בן הדת הפרוטסטנטית, דבר שגרם למשבר בינה ובין משפחתה.
בתחילה הייתה רובינסון סנאטורית עצמאית, אך במהלך פעילותה הצטרפה אל מפלגת העבודה (הלייבור) האירית. (המפלגה השלישית בגודלה באירלנד, לאחר שתי מפלגות השלטון ההיסטוריות פיאנה פול ופינה גייל). ניסיונותיה של רובינסון להיבחר לבית התחתון של הפרלמנט האירי, הדאל, נכשלו. בסוף שנות השבעים הנהיגה את המאבק כנגד "החברה הכלכלית לדבלין" אשר רצתה לבנות את משרדיה על אתר ויקינגי קדום בדבלין. ניסיון זה נכשל וכיום עומדים הבניינים על מכונם, מעל לאתר ההיסטורי.
בשנת 1985 פרשה רובינסון ממפלגת הלייבור במחאה על החוזה האנגלו-אירי שחתמה ממשלתו של גארט פיצג'רלד (אשר מפלגת הלייבור הייתה חלק ממנה) עם ממשלתה של מרגרט תאצ'ר באנגליה, בטענה כי היה מקום להיוועץ בנציגי הרוב היוניוניסטי בצפון אירלנד.
רובינסון נותרה כחברת הסנאט במשך ארבע שנים לאחר מכן. חלק מן הנושאים למענם פעלה קודמו - נשים ישבו בחבר מושבעים, אמצעי מניעה היו חוקיים (אם כי הפצתם הוגבלה) והאיסור על נשים נשואות בשירות הציבורי בוטל. בשנת 1989 פרשה מן הסנאט. בשנת 1990 פנו אליה נציגי מפלגת הלייבור בהצעה להיות מועמדת לנשיאות אירלנד. קודם לכן לא הייתה מועמדת אישה, או מועמדת של הלייבור לנשיאות. רובינסון נענתה בחיוב.
המרוץ לנשיאות
רובינסון הייתה מועמדת של המפלגה השלישית בגודלה אל מול מועמדים של שתי המפלגות הגדולות, ואל מול מסורת לפיה נציג מפלגת פיאנה פול הוא שנבחר לנשיא בסוף המערכה.
בזמנו, המפלגה השנייה בגודלה, פינה גייל הריצה מטעמה מועמד בלתי מנוסה בשם אוסטין קרי, שנראה כברירת מחדל לאחר שבכירים במפלגה סירבו להצעה. מטעם המפלגה הגדולה, פיאנה פול, הועמד לבחירות סגן ראש הממשלה בריאן לניהן, פוליטיקאי אינטליגנטי, בעל רקורד ליברלי מתון, אשר נראה כמועמד שניצחונו ודאי. לניהן הצליח, במהלך מסע הבחירות, להסתבך בשקר שנאמר בריאיון עיתונאי (שנגע לעניין מפלגתי שאירע כשמונה שנים קודם לכן), ולאחר מכן בסדרה של הכחשות, שהובילו להדחתו מתפקיד סגן ראש הממשלה עוד במהלך הבחירות, ולניצחונה של רובינסון בסופו של דבר.
נשיאת אירלנד
רובינסון הביאה לתפקיד הנשיא ידע משפטי, אינטלקט, וניסיון פוליטי. היא ידעה את מגבלות תפקידה (שהוא סמלי בעיקרו, בדומה לתפקיד נשיא מדינת ישראל), אך ניסתה לקדם במסגרתו את הנושאים הקרובים לליבה. היא לקחה על עצמה לקדם את הקשר בין אירלנד ובין הפזורה האירית בעולם. במהלך כל שנות כהונתה דלק אור בחלון המטבח של בניין הנשיאות, הנראה היטב מכל חלקי דבלין, על מנת "להנחות" את הבנים הגולים הביתה, על פי מנהג אירי עתיק. היא ביקרה בבריטניה בצעד סמלי שהיה בו כדי לשנות את היחסים האנגלו-אירים, והייתה לנשיא האירי הראשון שהתקבל אצל המלכה אליזבת השנייה בארמון בקינגהאם. בתגובה אירחה את נסיך הכתר, צ'ארלס, בארמון הנשיא בדבלין.
ראשי ממשלת אירלנד בתקופתה שמרו עמה על יחסים טובים, וברטי אהרן פעל רבות על מנת למנותה לתפקיד נציבת זכויות האדם של האו"ם כאשר הודיעה לו כי היא חפצה במינוי. במהלך חמישים ושתים השנים בטרם מונתה, היה רק נאום נשיאותי אחד בפני שני בתי הפרלמנט (אותו נשא איימון דה ואלירה ביובל החמישים למרידת חג הפסחא). רובינסון נשאה שני נאומים כאלה בתקופת כהונתה. צעד שנוי במחלוקת ביצעה כאשר ביקרה בצפון אירלנד ונפגשה שם עם ג'רי אדמס, ראש מפלגת שין פיין, על אף דרישות משרד החוץ האירי, שטען כי מפלגתו של אדמס קשורה ל-IRA. רובינסון שמרה במהלך כהונתה על קשרים עם ראשי כל הפלגים היריבים בצפון אירלנד, ביניהם זוכי פרס נובל לשלום דייוויד טרימבל וג'ון יום.
רובינסון הזמינה לארמון הנשיאות נציגים של קבוצות שהיו עד עתה בשולי החברה האירית, כקבוצות דתיות, והומוסקסואלים ולסביות, היא נפגשה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ועם הדלאי לאמה.
רובינסון ביקרה ברואנדה על מנת להפנות את תשומת לב העולם לסבל במדינה זו לאחר מלחמת האזרחים, אשר גבלה בהשמדת עם.
צעדים אלו הביאו לה שיעור פופולריות של 93%. ואף על פי כן עזבה את הנשיאות שלושה חודשים לפני תום תקופת כהונתה על מנת לקבל את תפקיד נציב האומות המאוחדות לזכויות האדם. בטרם עזבה את התפקיד הספיקה רובינסון לחתום על שני חוקים שקיבל הפרלמנט האירי, למענם עבדה במשך זמן רב - התיקון המאפשר הפצה חופשית של אמצעי מניעה, ותיקון נוסף לחוק אשר הסיר את האיסור החוקי על הומוסקסואליות, והשווה את גיל ההסכמה ליחסים הומוסקסואלים ליחסים הטרוסקסואלים.
נציבת האו"ם לזכויות האדם
בשנת 1997 מונתה רובינסון על ידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, קופי אנאן ובהסכמת מליאת האומות המאוחדות לנציבת האו"ם לזכויות האדם (OHCHR). רובינסון ישבה במשרדי הנציבות בז'נבה, ופעלה לקידום זכויות האדם ברחבי העולם. במסגרת תפקידה ביקרה ברואנדה, קמבודיה וקולומביה, כמו גם בסין שם חתמה על הסכם היסטורי בשנת 1998 שמטרתו לשפר את מצב זכויות האדם במדינה זו. היא שלחה נציגים למדינות רבות כאינדונזיה, וכיום ישנם נציגים ממשרד זה בעשרים מדינות המפקחים על מצב זכויות האדם במדינות אלו, מצב שלא היה קיים בטרם כהונתה. היא ניסתה לפקח על מצב זכויות האדם ביוגוסלביה לשעבר ובחבל קוסובו.
בחודש אוגוסט 2001 עמדה רובינסון בראש ועידת האו"ם נגד הגזענות, אפליה על רקע גזעי, שנאת זרים, וחוסר סובלנות, אשר התקיימה בדרבן דרום אפריקה. ועידה זו הייתה ביקורתית כלפי ישראל שבעקבות כך פרשה ממנה עם ארצות הברית. הודעת הסיכום של הוועידה שניתנה ב-8 בספטמבר 2001 לא כללה גינוי לציונות כגזענות (כפי שהציעו מדינות רבות במהלך הוועידה); ההודעה כללה התנצלות של מדינות האיחוד האירופי בפני מדינות אפריקה על הגזענות, העבדות והקולוניאליזם. הוועידה הכירה בסבל היהודים בשואה, והביעה צער על סבלם של הפלסטינים בשטחים.
רובינזון פרשה מתפקידה בשנת 2002.
לאחר מבצע עופרת יצוקה, פנה אליה נשיא המועצה בבקשה שתעמוד בראש צוות הבדיקה, אך היא סירבה להצעה מכיוון שלטענתה ההחלטה על מינוי צוות הבדיקה הייתה חד-צדדית ולא אפשרה גישה מאוזנת לחקירת המצב בשטח.
ב-2008 מונתה על ידי ועדת פרס פרל מייסטר גרינגרד באוניברסיטת רוקפלר להיות האשה שתעניק את הפרס, למדענית - האשה הבולטת לאותה שנה.
באוגוסט 2009 קיבלה רובינסון את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.
זוכת פרס טאנג לשלטון החוק (2024).
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה מתוך אתר נציב האו"ם לזכויות האדם
קורותיה של רובינסון באתר נשיאות אירלנד
הערות שוליים
קטגוריה:האומות המאוחדות: אישים
קטגוריה:נשיאי אירלנד
קטגוריה:נשיאות
קטגוריה:פעילות למען זכויות להט"ב
קטגוריה:פעילות איכות הסביבה
קטגוריה:עורכות דין בריטיות
קטגוריה:עורכי דין אירים
קטגוריה:זוכי פרס פולברייט
קטגוריה:זוכי פרס ארסמוס
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס למדעי החברה
קטגוריה:מקבלות מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:בוגרות טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:בוגרי טריניטי קולג' (דבלין)
קטגוריה:בוגרות בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון
קטגוריה:אירים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:ילידי 1944
קטגוריה:ילידות 1944 | 2024-07-15T19:55:15 |
זיהום הים | REDIRECT זיהום מים | 2005-09-17T10:30:56 |
אי השדים | שמאל|ממוזער|250px|אי השדים מול חופי גיאנה הצרפתית בדרום אמריקה
שמאל|ממוזער|250px|אי השדים
אי השדים (בצרפתית: Île du Diable) הוא אי סלעי קטן באוקיינוס האטלנטי הנמצא 11 ק"מ צפונית לגיאנה הצרפתית בקבוצת איי הישועה. שטחו 140 דונם וגובהו 40 מטרים מעל פני הים.
היסטוריה
אי זה, ששימש כחלק ממושבת עונשין צרפתית אשר שכנה באיים עד לשנת 1946, מוכר בעיקר בשל הכלא המבודד שבו. הוא נפתח לראשונה על ידי הקיסר נפוליאון השלישי, והפך לאחד מבתי הכלא המפורסמים בהיסטוריה.
אי השדים, כחלק מאיי הישועה, שימש את צרפת משנת 1852 ועד לשנת 1946, והכיל מגוון אסירים, החל מאסירים פוליטיים וכלה בגנבים ורוצחים. למעלה מ־80,000 אסירים נשלחו למקום שהתאפיין בתנאי מחיה קשים ושרץ מחלות, עם שיעורי תמותה של עד 75%. לבד מהאפשרות להשתמש בספינות, הדרך היחידה להימלט מהכלא הייתה דרך ג'ונגל בלתי עביר כמעט, ולכן רק מעטים הצליחו להימלט.
הזוועות והתנאים הקשים בהם הוחזקו האסירים במקום הגיעו לתודעת הציבור בשנת 1895 עם פרסום מאסרו של אלפרד דרייפוס אשר נשלח למאסר באי השדים.
בשנת 1938 הפסיקה צרפת לשלוח אסירים למקום, ובשנת 1946 נסגר הכלא. רוב האסירים נשלחו חזרה לצרפת, אך חלקם העדיפו להישאר בגיאנה הצרפתית.
מספר סרטים וספרים נכתבו על אי השדים. המפורסם שבהם הוא הספר "פרפר", מאת אנרי שרייר, אסיר לשעבר באי השדים, המספר על החיים וניסיונות הבריחה שלו מהמקום. בשנת 1973 צולם גם סרט בשם זה, בכיכובם של סטיב מקווין ודסטין הופמן, וב-2017 יצאה לאקרנים גרסה מחודשת, בכיכובם של צ'ארלי האנם וראמי מאלק.
בימינו
ב-1953 נסגרה סופית מערכת הכליאה באי והאסירים שוחררו. ב-1965 הועברה האחריות על האי ואיים נוספים לבסיס החלל האירופי קורו. האיים נמצאים במסלול שיגור הטילים המשוגרים מזרחה, והם מפונים בכל פעם שמתבצע שיגור. בשגרה הם משמשים מקום למכשירי מדידה רבים שקשורים לשיגורים. סוכנות החלל האירופית והמרכז הצרפתי הלאומי לחקר החלל, יחד עם סוכנויות נוספות, שיקמה מבנים המשמשים אנדרטאות היסטוריות. בימינו מבקרים באיים מדי שנה כ-50 אלף איש.
קישורים חיצוניים
דרייפוס בבית הסוהר - "באי השדים"
קטגוריה:איים באוקיינוס האטלנטי
קטגוריה:גיאנה הצרפתית: גאוגרפיה
שדים
שדים
קטגוריה:צרפת: בתי סוהר לשעבר
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2022-06-15T07:58:00 |
הבריגדה היהודית | שמאל|ממוזער|200px|חיילים יהודיים צועדים בירושלים
הבריגדה היהודית (באנגלית בשמה הרשמי: Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות "חטיבה יהודית לוחמת" או בראשי התיבות, "חַיִ"ל", וכן בשם "הבריגדה העברית", ובפי רבים, בקיצור "הבריגדה") הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה. זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, אשר השתתפה במלחמה נגד גרמניה הנאצית.
הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים – מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים. הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מ-3 במרץ 1945 עד 25 באפריל 1945, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.
בתום הלחימה באיטליה ועם כניעת מדינות הציר, המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה, ארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ ישראל. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.
רקע
הנהגת היישוב, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת כולה מבני היישוב, עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. לאורך כל שנות המלחמה התחמקו הבריטים ממילוי משאלה זו. המתנדבים מבני היישוב נשלחו לשרת ברגימנט האנגלי של הבאפס, בחיל החפרים, ברגימנט הארץ ישראלי (שכלל גם מתנדבים ערבים), אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית".
מבנה הבריגדה
החטיבה היהודית הלוחמת הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים שהוקמו על בסיס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, חיל תותחנים ויחידות עזר נוספות. ההחלטה על הקמת הבריגדה היהודית התקבלה בצבא הבריטי ביולי 1944, ומשרד המלחמה הבריטי הודיע על כך בפומבי ב-20 בספטמבר 1944. למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, בעל רקע כללי ביהדות ובדיעבד סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהכינם לקראת עלייה לארץ ישראל.
הארגון הצבאי
שמאל|ממוזער|250px|תג השרוול
החטיבה כללה שלושה גדודים של חיל רגלים שחלקם הורכבו מיחידות עבריות שפעלו בשירות הצבא הבריטי כבר מתחילת המלחמה בתוך מסגרות קיימות של הצבא הבריטי. היחידות העיקריות היו:
הגדוד הראשון
הגדוד השני
הגדוד השלישי
גדוד תותחנים
חיל הנדסה
החיילים היו רובם מארץ ישראל. מספרם היה בתחילה 2,500, אך הגיע בסופו של דבר ל-5,000 חיילים. הם רוכזו תחילה במחנה "בורג אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם הם התארגנו במסגרת החדשה. ממצרים הם הפליגו בחודש נובמבר לאיטליה. החטיבה הייתה חלק מהדיוויזיה ההודית השמינית, שהייתה שייכת לקורפוס החמישי, שהיה חלק מהמחנה השמיני. המחנה השמיני היה חלק מקבוצות המחנות החמש עשרה, אשר פקד עליהם הגנרל מארק קלארק בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.
שמאל|ממוזער|250px|פרסום ההודעה על הקמת הבריגדהאחד מקציני היחידה היה אדמונד ליאופולד דה רוטשילד שהגיע לדרגת קפטן.
מפקד הבריגדה
מפקד הבריגדה היה בריגדיר (תת-אלוף) לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. ידיעותיו ביהדות לא היו רבות, אבל הוא התגאה ביהדותו וראה כבוד רב במינויו למפקד הבריגדה. במרוצת שירותו הצבאי בעולם נהג לשהות ביום הכיפורים במקום בו יוכל לקחת חלק בתפילות. סוכם עמו על הדברים הבאים:
בשר חזיר לא יוגש לחיילי הבריגדה.
יום המנוחה הרשמי יהיה שבת.
לרב הצבאי תינתן רשות לארגן מטבח כשר.
הרב משה דב קספר, הרב הראשי לבריגדה מסכם: "כל ההחלטות הללו בוצעו הלכה למעשה".
מתוקף אחריותו ותפקידו כקצין בכיר בצבא הבריטי, נאסר עליו להיות מעורב ואף לדעת על המתרחש בתחום העברת הפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה לאיטליה. עם זאת, לא רק שהיה מודע למבצע, אלא גם אהד אותו ונתן יד חופשית לפעולה זו.
ההגנה ומוסדות היישוב היהודי מינו באוקטובר 1944 מפקד בריגדה מטעמם. היה זה שלמה רבינוביץ (לימים אלוף שלמה שמיר) בוגר קורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים למתנדבי היישוב. הפיקוד הפנימי שבראשו עמד רבינוביץ אמור היה לטפל בעניינים המיוחדים למתנדבי היישוב ששירתו בבריגדה היהודית.
ההכרזה הרשמית
ההכרזה הרשמית על הקמת הבריגדה היהודית השתהתה, כמו ההחלטה על הקמתה. התעמולה הנאצית ניסתה לטעון כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה. ממשלת בריטניה סברה כי הקמת הבריגדה וההודעה על כך עלולה לגרום לה נזק תעמולתי. בסופו של דבר השתכנעו הבריטים בנחיצות הקמת הבריגדה כיחידה יהודית עצמאית.
ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בפרלמנט ב-28 בספטמבר 1944:
חמישה ימים לאחר ההכרזה, אישר את ההחלטה גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.
המניע הלאומי
שמאל|ממוזער|250px|מצעד בתל אביב למען גיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. תצלום מאוסף הספרייה הלאומית. ניתן לראות את הכרזה "אשה עבריה, אחותך החיילת קוראת לך", המעודדת התגייסות נשים לצבא.
ממוזער|מצעד בתל אביב למען גיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת הבריגדה, בראש וראשונה, בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי, שיוקם בעתיד. כמו כן, ראו בכך אמצעי להצלת יהודי הגולה על מנת להביאם לארץ ישראל. כאשר נוצרו התנאים הבסיסיים ללחימה תחת דגל לאומי ניתן העידוד לגיוס. וכך היה לבריגדה דגל שכלל מגן דוד על רקע צהוב, תג היחידה שכלל את שמה גם בעברית והותר באופן גורף השימוש בשפה העברית. בכך לא הסתיים תפקידם של המוסדות הלאומיים. הסוכנות מינתה מוסד שכונה "ועד בריגדה" שדאג ליצירת קשר עם המתנדבים בהכשרת החיילים לתקופה שלאחר שחרורם, בפעולות חינוך ותרבות ובעידוד העלייה של שארית הפליטה מאירופה.
הקשר בין החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי לבין יהודי ארץ ישראל והמוסדות הלאומיים התקיים באמצעות רשת הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי. כמחצית מהרבנים הצבאיים באו מארץ ישראל וכולם נדרשו לקבל את אישור הרבנות הראשית לארץ ישראל והסמכה לפעולותיהם מהרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרבנים דאגו לצורכי הדת של החיילים, אם כי רק חלק קטן מהחיילים היה שומר מצוות. עם זאת, רוב החיילים נטלו חלק בתפילות בציבור בימים הנוראים, שמעו את דברי הרבנים בכנסים יחידתיים ונעזרו ברבנים למשימות סוציאליות במסגרת תפקידם של קציני הדת בצבא הבריטי. חלק חשוב במיוחד היה להם, עם תום המלחמה, בעריכת נישואים למאות חיילים באירופה לבנות משארית הפליטה.
בארץ ישראל ובמצרים
תמונות מהאימונים
באיטליה
מחנה האימונים באיטליה: בפיוג'י
ב-5 בנובמבר 1944 הגיעה הבריגדה היהודית לנמל טאראנטו בדרום איטליה על מנת להשתתף בכיבוש איטליה יחד עם כוחות בעלות הברית. מדרום איטליה עלו גדודי הבריגדה צפונה למחנה אימונים בעיירה האיטלקית פיוג'י, מקום הבראה ומרגוע, 70 ק"מ דרומית לרומא. החיילים נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו למחנה השמיני הבריטי להמשך כיבוש צפון איטליה.
ממוזער|יוסף ולד עם שי להיטלר
חללי הבריגדה
שמאל|ממוזער|250px|בטרוויזיו
שמאל|ממוזער|250px|בית עולים בטרוויזיו
שמאל|ממוזער|250px|תמונה מטקס הזיכרון שנערך על ידי משרד הביטחון
לבריגדה היו 30 חללים וכ-150 פצועים.
המערכה על נהר סניו
שמאל|ממוזער|250px|במערכה
במרץ 1945 הבריגדה נעה לצפון איטליה, כחלק ממתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, שנועדה לכבוש את צפון איטליה ולגרום לצבא הגרמני להסכים לכניעה ללא תנאי. הצבא הגרמני פלש לאיטליה בספטמבר 1943, אחרי שממשלת איטליה חתמה על הסכם שביתת נשק (למעשה כניעה ללא תנאי) עם בעלות הברית. לראשונה הגדודים מארץ ישראל נלחמו תחת דגל יהודי.
בטרם נכנסה החטיבה לקרבות היא הייתה בעמדות ההגנה וריתקה כוחות גרמניים. וכך אפשרה לחטיבות הבריטיות והניוזילנדיות להיערך לקרבות בגזרת בולוניה. החזית עצמה הייתה במזרח עמק הפו, ליד העיר רוונה. בתחילה חיילי הבריגדה נלחמו בגזרת אלפונסינה , המישורית הפתוחה, בה מרבית הלחימה התנהלה באזור ביצות שפלת קמצ'יו. לאחר מכן הבריגדה עברה לאזור הררי. מהצד הגרמני הייתה חטיבת צנחנים, המורכבת ממתנדבים צעירים בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. בינה לבין המערך הגרמני עבר נהר הסניו, שהתפתל בעמק צר. באמצע אפריל 1945, כשלושה שבועות לפני כניעת הגרמנים באירופה הוצאה הבריגאדה מהלחימה והועברה למנוחה באזור בריזיגלה - פאנזה ובזה תמה השתתפותה של הבריגדה בלחימה.
השליטה בביקורת הגבולות בטרוויזיו
שמאל|ממוזער|250px|מפגש במעבר הגבול
ב-18 במאי 1945, כעשרה ימים אחרי כניעת הגרמנים באירופה, החלו שלושת גדודי הבריגדה לנוע מאזור בריזיגאלה-פאנזה אל העיירה האיטלקית טרוויזיו, במשולש הגבולות בין איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה. תפקידם החדש היה לפעול כחיל-מצב באזור. ואכן לאחר הגעתם לאזור טרוויזיו ב-22 במאי, הפעילו הגדודים, בין השאר, שמירות על מעברי הגבולות. אזור טארווזיו לא נפגע במלחמה מאחר שהוכרז אזור בתי חולים צבאיים והיה מוגן על ידי אמנת ז'נבה. בימים הראשונים בטרוויזיו גילו חיילי הבריגדה מספר חיילים גרמנים שניסו לחמוק אל אוסטריה, ועצרו אותם. באזור זה פעלו פרטיזנים יוגוסלבים במטרה לספח ליוגוסלביה שטחים שהיו שייכים לסלובניה וסופחו לאיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה. דבר זה הביא לוויכוחים קולניים וחילוקי דעות בין הפרטיזנים לבין המשטרה האיטלקית וקצינים בריטים. על מנת למנוע פיצוץ בין הכוחות השונים הציע מתתיהו דגן (קורנפלד) שהיה מפקד פלוגה בגדוד הראשון של הבריגדה פשרה שהתקבלה על ידי כל הצדדים. על יוזמת פשרה זו הוענק למתתיהו "צל"ש המלך".
הבריגדה ותנועת הבריחה
עם תום המלחמה, התארגנה בקרב חיילי הבריגדה בטרוויזיו קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". היחידה הוקמה בידיעת מיעוטם של קציני הבריגדה היהודים, ותוך מידור שאר חיילי הבריגדה, ומפקדי ההגנה בה. היחידה פעלה בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה.
בנוסף, פעלו חיילי הבריגדה , לאחר המלחמה, בשיתוף עם תנועת הבריחה. העיר טרוויזיו שימשה כתחנת מעבר בלתי חוקית של יהודים משארית הפליטה, עקורים, ממזרח ומרכז אירופה למערבה ולדרומה, לכיוון הנמלים באגן הים התיכון. מנמלים אלה עלו לאחר מכן העקורים לארץ ישראל. העובדה שחיילי הבריגדה שלטו על מעבר הגבול הגיעה לידיעת רבים מהניצולים, שהגיעו בשיירות למקום בדרכם לארץ ישראל.
בפונטבה , עיירה ליד טרוויזיו, היה מחנה צבאי נטוש. הבריגדה אימצה אותו והפכה אותו למקום קליטת פליטים יהודים, שהועלו לבסוף לישראל. בטרוויזיו הייתה תחנת רכבת, שדרכה הגיעו לעיר פליטים יהודיים רבים.
תקופת שהות הבריגדה היהודית בטרוויזיו סימלה את המפגש הראשון בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. מסוף יוני ועד סוף יולי 1945 ביצעו אנשי הבריגדה בטרוויזיו מבצעי הברחה של יהודים דרך הגבול האוסטרי אל תוך איטליה. כמו למשל, בפרשת הברחתם של 350 יהודים מבודפשט, בהם כמה עשרות קרובי חיילים, שאותרו על פי רשימות מוכנות מראש. נהגי פלוגת ההובלה של הבריגדה הועסקו באותם ימים בהסעת חיילים בריטים לצרפת במסגרת תוכנית החופשות של המחנה השמיני. בדרכם חזרה לאיטליה נהגו לסטות מהמסלול ולעבור במחנות בגרמניה ובאוסטריה. הם העמיסו את המשאיות הריקות ביהודים, בהם קבוצות של יתומים יהודים ולהעבירם לאיטליה.
הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, גילה כי תחנת הגבול הפכה לתחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, פעילות אשר נחשבה לבלתי חוקית בעיני השלטון הבריטי. בנוסף לכך, הצבא הבריטי אסר על חיילי הבריגדה את הכניסה לגרמניה, בשל חשש מפעולות נקם. לכן החליט הצבא הבריטי ביולי 1945 להעביר את הבריגדה לבלגיה והולנד.
ב-17 ביולי 1945 התקיים מפגש בין פעילי תנועת הבריחה, בהם שורדי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות לבין חיילי הבריגדה בטרוויזיו. במפגש זה נשא הפרטיזן אבא קובנר נאום בשם "שליחותם של אחרונים", ובו סיפר קובנר לחיילי הבריגדה על התנגדות הפרטיזנים, הדגיש הקשר בין השואה לבין התקומה, ואת חשיבות העלאת העקורים לארץ ישראל במהרה:
הפעילות ההתנדבותית של הבריגדה
"תרבות" הייתה נשמת חייה של כל יחידה בבריגדה. חיילי הבריגדה ביקשו לתת ביטוי למחשבותיהם, שאיפותיהם ולתגובותיהם לגבי העולם בו הם פעלו: בכתב - באמצעות עיתונים, בעל פה ובמשחק - באמצעות להקות ובמעשים - בסיוע לשארית הפליטה באירופה. שרובה שהתה במחנות העקורים, בחוסר מעש, ללא עתיד נראה לעין, תוך ציפייה לעלייה לארץ ישראל. פעולות התרבות בבריגדה אורגנו בצורה מסודרת בחסות "ועד הבריגדה" וה"רבנים הצבאיים".
חיי התרבות
במסגרת הבריגדה פעלה גם ה-ENSA (ראשי תיבות: Entertainments National Service Association) התאחדות שירות לאומי לבידור, הוא ארגון שהוקם על ידי הממשלה הבריטית בשנת 1939, במטרה לספק לכוחות הצבא הבריטיים (שהורכבו מחיילים ממדינות שונות) בידור במשך מלחמת העולם השנייה. מכל מדינה שכוחותיה הצבאיים עזרו במאמץ המלחמה לטובת הבריטים, הובאו זמרים כדי להנעים את זמנם של החיילים הלוחמים. וכך ה-ENSA פעלה גם לטובת החיילים היהודיים. ל-ENSA של הבריגדה היהודית קראו מעין זה. ההצגה הגדולה ביותר של המעין זה, נערך בפיוג'י שליד רומא. הזמרים שהובאו מישראל לאיטליה למעין זה, הופיעו גם במקומות בהם החיילים התאמנו ונלחמו, אך גם בבית החולים הצבאי בו שהו הפצועים היהודיים.
בתום המלחמה, הבריגדה הגיעה לבלגיה. שם הוקמה להקה, אשר ערכה סיבוב הופעות ביחידות. בין השאר, הלהקה הגיעה למחנה ברגן-בלזן ו"רכשה את לבבות אחינו". אירוע מוזיקלי מיוחד היה ביקורו של הכנר ברוניסלב הוברמן בבריסל ובאנטוורפן בנובמבר 1945. כמעט מחצית המושבים היו תפוסים בידי חיילי הבריגדה. החיילים רחשו אהדה מיוחדת להוברמן, משום שהוא פעל רבות להקמת "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (Palestine Symphony Orchestra) והבטחת הצלחתה, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית אשר משכנה, היכל התרבות, נקרא על שם ברוניסלב הוברמן. בין השאר על ידי ביצוע 140 קונצרטים המיועדים לחיילי בעלות הברית בחזיתות השונות בשנות מלחמת העולם השנייה, לרבות הופעה בפני חיילי החטיבה היהודית הלוחמת באל עלמיין בנובמבר 1944.
שמאל|ממוזער|250px|להקת החי"ל - "גולה וגאולה"
עיתונות הבריגדה
בתחילה הופיעו ביטאונים בכל יחידה. בסופו של דבר ניתנה רשות להוציא ביטאון משותף לבריגדה כולה. הכספים גויסו מהחיילים, ומערכת אותיות דפוס עבריות נרכשו מבית חרושת בטורינו. כך החלה ההפקה של הירחון "המאבק" שיצא לאור בטרוויזיו. היה זה אחרי סיום הקרבות בצפון איטליה אז היה זמן לחיילים לעסוק בכתיבת העיתון. הורכבה מערכת והירחון יצא בהיקף של 60–70 עמודים. אך רק 5 גיליונות הופיעו מירחון זה. חלק ממנו היה כתוב בשפה האנגלית לנוחיות החיילים היהודים יוצאי בריטניה.
כאשר הבריגדה הגיעה לאיטליה היה קיים עיתון יומי עברי, אשר הופיע באורח לא רשמי, בשם "לחייל" ברומא. לאחר יום הניצחון - 8 במאי 1945 - התעורר הצורך להוציא עיתון אחד עבור כל החיילים היהודיים. בראש השנה חודשה הופעתו של העיתון "החייל". לאחר מכן, העיתון הופיע שישה ימים בשבוע, ללא הפסקה, עד לפירוק הבריגדה. הגיליון האחרון הופיע ביום 21 ביוני 1946.
שיר הבריגדה
ההילה של הבריגדה הולידה גם את שיר החי"ל שנכתב על ידי המשורר יעקב אורלנד והולחן על ידי מרדכי זעירא (שכתבו שירים נוספים על יחידות לוחמות, כגון שיר הלגיונות, שיר הגדודנים, המנון הנח"ל ועוד). את השיר ביצע הזמר אילקה רווה. להלן הבית האחרון והפזמון של השיר:
ואור כי יבקע מליל
ובן כי יולד לדור,
יושר-נא, יושר-נא לו שיר החי"ל,
אשר לא נסוג אחור!
עלי נא, עלי,
שלהבת שלי,
בדם חלליך הדליקי-נא אור.
היי-נא, היי,
שלהבת שלי,
בפי חילייך מזמור.
פעילות עם שארית הפליטה
ממוזער|שמאל|250px|ילד יהודי שחולץ ממנזר מוחזק על ידי חייל הבריגדה
בתום המלחמה רוכזה הבריגדה בטרוויזיו, ליד משולש הגבולות בין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. ביולי 1945 הועברה הבריגדה לבלגיה והולנד. לאורך כל הדרך אספו חיילי הבריגדה פליטים יהודיים רבים, ריכזו אותם בהכשרות, חלקם במשקים חקלאיים, וסייעו לשארית הפליטה באירופה לעלות ארצה. עד העלייה ערכו פעולות חינוך ותרבות בקרב "העקורים" (כך נקראו הפליטים) וילדיהם. בסוף המלחמה יצרו חיילי הבריגדה קשר עם השרידים במחנות הריכוז וההשמדה (כדוגמת שחרור מחנה ברגן-בלזן).
פעילות מסוג נוסף הייתה לחיילי הבריגדה. חלקם עלו לארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 והם החליטו לבקר את משפחותיהם שנותרו בגולה. הביקורים החלו רק בתום המלחמה, כאשר חיילי הבריגדה הופיעו במקומות הולדתם עם מדי הצבא הבריטי הכובש. כותב יחזקאל שמשא, מחיילי הגדוד העברי השלישי (מתוך מכתב ארצה):
כאשר סבר כי גילה פרטים על אחותו הבכורה, נסע לעיר הקרובה ואחר כך המשיך למחנה עקורים בגרמניה, שנמסר לו ששם אולי ראו אותה. היות שהמסע כולו היה ללא רשות, הוא כותב מכתב זה מהכלא הצבאי.
כך הוא מסכם מה שהוא ראה בפולין: ילדים חיוורים גזוזי שער, גמדיים בבית הספר של "פועלי ציון שמאל", חיים נטולי חזון של חברת נוער שחזרו מהמחנות, עיניים עצובות וגעגועים בחברה יהודית אינטליגנטית. מסכם יחזקאל, אנו אנשי הבריגדה חוזרים ארצה, מי ימלא את מקומנו ויסייע לשארית הפליטה להתאושש ולעלות ארצה.
הקמת "המרכז לאירופה"
חיילי הבריגדה נטלו על עצמם תפקיד לשקם את הקהילות, לגבשם ולהגביר את זיקתם לארץ ישראל ולסייע בהבאתם לבית חדש במולדת. הם גיבשו מסקנה זו אחרי שעשו את דרכם באירופה הכבושה: באוסטריה, גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה. בדרך הם נפגשו עם רבבות פליטים שציפו להגיע למקומות בהם יוכלו לזכות בקורת גג ויושב להם כבודם העצמי. החיילים היהודים התארגנו לפעילות בקרב שארית הפליטה והמוסדות הלאומיים הקימו לשם כך מוסד חדש המרכז לאירופה.
בתחילה הוקם בבלגיה גוף בשם "המרכז לגולה" על ידי חיילים מהבריגדה. המרכז החל לטפל בפליטים היהודים באמצעות קרנות יהודיות מארץ ישראל ומארצות אמריקה. הוא דאג לאכסניה, למזון, להדרכה, לעידוד ולאמצעים להעלותם ארצה. פעולות אלה, בחלקם הגדול, היו מנוגדות לחוקי המנדט הבריטי ולחובות של החייל בצבא הבריטי. החיילים נעדרו מתפקידם, רוקנו ממחסני הצבא ציוד כמו בגדים, מיטות ושמיכות וזייפו מסמכים שאפשרו תחבורה למעבר לפליטים ברחבי אירופה. לדעת דוד בן דוד, מפקד הבריגדה, לוי בנימין, ידע על הפעולות והתעלם מהן. המרכז לאירופה היה מבוסס על שליחים ומדריכים, כמקובל אז, של תנועות ההתיישבות הציוניות. וכך, כאשר הפליטים הגיעו ארצה היה מי שקלט אותם בקיבוצים.
מורשת הבריגדה
הבריגדה פורקה רשמית בקיץ שנת 1946. הניסיון הרב והמיומנויות שרכשו החיילים היהודיים שלחמו בבריגדה תרם רבות להקמת צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות. ההיסטוריון מרדכי נאור אשר סקר את ה"מחברת השחורה" של דוד בן-גוריון כותב: "באביב 1947 חקר בן-גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון - ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה ש"בדרך" עמדה אז בסך הכול מיליציה, בטח לא צבא.. ל"חיילים" (יוצאי הבריגדה היהודית), בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה, הייתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה"... וכך מסכם נאור: "בחודשים הבאים המשיך בן-גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. אחרי שמפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל ולמטכ"ל נכנסו יוצאי הצבא הבריטי, מכל היחידות ולא רק מהבריגדה היהודית, הרי כל ארגון הצבא, שיטות ההדרכה והאימונים וכן ההפעלה המקצועית היו לפי המורשת הבריטית.
ייצוגיה בתרבות והנצחה
ממוזער|אנדרטת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון ליד לטרון
שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|שלט רחוב על שמה העברי ברעננה (צולם ב-2012)
250px|ממוזער|שמאל|שלט הנצחה לחי"ל בגן החי"ל בפתח תקווה
ממוזער|אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת עולם השנייה
פעילותה של הבריגדה היהודית באיטליה מונצחת במוזיאון שבעיר "אלפונסינה" מצפון לעיר רוונה. כמו כן הוכנה תערוכה בנושא הבריגדה שהוצגה בשנת 2003 ברומא ובשנת 2005 בבולוניה. בבית הקברות הצבאי ברוונה שבו מצוי ריכוז גדול של חללי הבריגדה, מתקיים טקס זיכרון שנתי, שבוע אחרי יום העצמאות, מטעם היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון.
יער החי"ל - הנצחת חללי הבריגדה היהודית החלה עוד כשחיילי הבריגדה היו בחו"ל הם החלו לשלוח כספים לקק"ל בתקווה שיוקם יער שינציח את זכרי החללים הקבורים בנכר. ואכן, בשנת 1946 הוקם היער ליד קיבוץ מעלה חמישה. בתחילה נקרא היער "יער החייל העברי" ולאחר חודשיים הוחלף השם ל-"יער החייל". היער הכיל תת-יערות (חורשות) על שם מתנדבי היישוב לגדודים הרגליים הראשון, השני והשלישי. כמו כן הוקמו ביער גנים להנצחה אישית של החללים ובהם ניטעו עצים על ידי קרוביהם ומוקירי זכרם. היער שימש כאתר כינוס והנצחה, אולם בשנת 1988 הוצת היער כתוצאה מפעילות עוינת ועד היום טרם שוקם.
בישראל, הוקמה אנדרטה להנצחת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון לא הרחק מצומת לטרון. אנדרטה נוספת הוקמה בזכרון יעקב.
בשנת 1973 הוקמה בהר הרצל אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה אתר הנצחה למתנדבי היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. חלקם לחמו במסדרת הבריגדה היהודית החי"ל נפלו בחו"ל ולא נקברו בארץ אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה
בשנת 2009 הוקם אגף מיוחד להנצחת הבריגדה היהודית, במוזיאון בית הגדודים באביחיל.
על שם הבריגדה היהודית נקראו רחובות בערים ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, הרצליה, רעננה, רמת השרון, נתניה וערים נוספות.
הסופר חנוך ברטוב כתב על חוויותיו בבריגדה היהודית בספרו פצעי בגרות.
ראו גם
מתנדבי היישוב בבאפס
הנוקמים
היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
לקריאה נוספת
ביבליוגרפיה נרחבת על הבריגדה היהודית
ד"ר יעקב ליפשיץ (הרב הצבאי של הבריגדה) ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947.
זאב שפר, ספר ההתנדבות - פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת עם עובד, 1965.
יואב גלבר, תולדות ההתנדבות היהודית (ארבעה כרכים), יד יצחק בן-צבי ואיגוד החיילים המשוחררים בישראל, תשל"ט-תשמ"ד.
דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, תל אביב, תשמ"ט 1989. הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם ומהווה מקור מידע מקיף על הפעולות של הבריגדה היהודית.
יצחק נוי, 4 ימים על הנהר, הוצאת כתר, 1989.
שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, תל אביב, 1996.
רפאל רופין (עורך) הגדוד שאין שני לו: קורותיו של הגדוד השני של החי"ל במלחמת העולם השנייה 1940-46, הוצאת משרד הביטחון 2000, 332 עמ', מסת"ב 978-965-051-024-4
ישראל בן דור הראשון לחי"ל: ספר הגדוד הראשון לחי"ל הוצאת אפי מלצר 2000, מסת"ב 965-7195-00-4.
ישראל כרמי בדרך לוחמים, הוצאת מערכות, 1960
דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות, הוצאת המחבר, 1996.
אלוף שלמה שמיר - מפקד החי"ל מטעם מוסדות היישוב, "שלושה נסים ודגל עברי" הוצאה פרטית 2014, 329 עמ', מסת"ב 978-965-555-748-0 - סיפורה של החי"ל במבט היסטורי.
אהרון שמיר "היו זמנים בבריגדה היהודית" הוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל 1997, 316 עמ', מסת"ב 965-7018-07-2 - מעללי החטיבה היהודית הלוחמת במילחמת העולם השנייה - ולאחריה.
אהרון חטר ישי "הבריגדה ושארית הפליטה" 1999, 425 עמ', מסת"ב 965-7018-28-5 - דרך הבכא של פליטי השואה מהשחרור עד הגיעם למולדת.
AA.VV. - La brigata Ebraica in Romagna 1944-1946. pp. 62, € 15.00, Roma 2005. Esce nei Quaderni del Museo Ebraico di Bologna il catalogo della mostra allestita a Bologna in occasione del Giorno della Memoria del 2005 - חוברת באיטלקית לכבוד התערוכה לכבוד הבריגדה היהודית במוזיאון היהודי בעיר בולוניה - 2005
קישורים חיצוניים
איגוד החיילים המשוחררים בישראל אתר אודות התגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי
Museo della Battaglia del Senio - המוזיאון לקרבות על הסניו
מוזיאון בית הגדודים באתר משרד הביטחון
דיווח עיתונאי על אזכרה לחללי הבריגדה, יחד עם זכרונות מהקרבות
אהרון שפק מתגייס לבריגדה תמונות, כרזות ותוכן מאתר משפחתי
הבריגאדה היהודית בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
תמונות מאוסף אורי שרפשטין - הבריגדה היהודית מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
הסרט "במו ידיהם" (אנגלית, במקור "In our own hands the hidden story of the Jewish Brigade in WW2"),הופק ב-1998 על ידי Chuck Olin Associates Chicago
תוכנית על הבריגדה בסדרה של ערוץ דיסקברי (אנגלית)
מצעד ותיקי הבריגדה היהודית, במעמד בן-גוריון. יומני כרמל, אפריל 1955 (התחלה 3:16)
מצעד ומסדר של המתגייסים לבריגדה, במעמד חיים ויצמן ומשה שרת, יומני כרמל, 1940-45
ספר תורה לבריגדה, יומני כרמל, 1940-45 (התחלה 1:41)
הסרט סובינירים באתר yes דוקו
מידב, יהודה, "ברכוש האויב אין אנו יכולים לנגוע", אתר אוצרות, 10 באוקטובר 1945
אנשי החי"ל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
הערות שוליים
*
היהודית
קטגוריה:יחידות צבא יהודיות
קטגוריה:יחידות ארץ-ישראליות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זירת דרום ומרכז אירופה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:הבריחה | 2024-10-14T20:15:42 |
חטיבה יהודית לוחמת | REDIRECT הבריגדה היהודית | 2007-07-10T03:09:50 |
חי"ל | 2017-08-02T17:41:25 | |
מלאסיה | REDIRECTמלזיה | 2004-11-27T09:08:00 |
ויטמין A | שמאל|ממוזער|315px|המבנה הכימי של ויטמין A
ויטמין A הוא ויטמין כוהלי, הנמצא בצורת כמה תרכובות אורגניות ליפופיליות ובלתי רוויות, ביניהן: רטינול, רטינל, וכמה קרוטנואידים הפועלים כפרו-ויטמינים A (שהחשוב ביניהם הוא הבטא-קרוטן).
הוויטמין A חיוני לתפקודו התקין של הגוף ומשפיע על ראיית לילה ומערכת הראייה, על תפקוד מערכת החיסון, על תפקוד העור והרקמות הריריות המצפות את מערכת העיכול ומערכת השתן, על תפקוד מערכת הרבייה ועל תהליכי הגדילה של הגוף. מחקרים שנעשו על עכברים מצאו גם השפעה טובה של ויטמין A על אזורים במוח האחראים על למידה וזיכרון.
מומלץ לא לקחת יותר מ-9,126 גרם בלי הפסקה של שלושה חודשים עד חצי שנה
מקורות לוויטמין A
ויטמין A יכול להגיע מהחי או מהצומח והוא נמצא בירקות ופירות המכילים בטא-קרוטן - אשר הופך בגוף לוויטמין A (בטא-קרוטן מקנה צבע כתום והוא נמצא בירקות ופירות כמו גזר, בטטה, משמש, מנגו, אפרסמון או מלון, אך גם בירקות ירוקים כמו כרוב או תרד), וכן בכבד (המקור העשיר ביותר), דגים, חמאה ומוצרי חלב, ביצים ועוד.
כמות מותרת לצריכה והגבלות רפואיות
הכמות המרבית המומלצת לצריכה היא 3 מיליגרם רֵטִינוֹל ליממה (אין הגבלה על צריכת בטא-קרוטן). כמות הגדולה פי 10 מהמנה היומית המומלצת יכולה לגרום להרעלה שמתבטאת בכאבי ראש, בחילה, טשטוש.
ויטמין A הוא חומר טרטוגני, לכן אסור לנשים בהריון לקחת ממנו כמות עודפת, שמא תגרם פגיעה בהתפתחות העובר.
היסטוריה
תהליך גילויו של ויטמין A נמשך כ-130 שנה. בשנת 1816 הפיזיולוג הצרפתי פרנסואה מז'נדי ערך ניסויים באמצעות יצירת חסכים תזונתיים אצל כלבים. כלבים שאכלו למשך שבועות אחדים רק מים וסוכר או גומי ערבי או דברי מזון אחרים שלא כללו חנקן לקו בכיבים בקרנית, איבדו משקל ורבים מהם מתו (תמונה קלינית זו דמתה למה שנודע מאוחר יותר כתסמונת חוסר הוויטמין A אצל בני אדם). הוא ייחס זאת לחסך בחלבונים.
מאוחר יותר חוקרים כמו באד, ליבינגסטון, פון הובנט, ביטו, מורי, אישיהארה, גילו כי בני אדם שאכלו תזונה לקויה, שבימינו מזהים אותה כחסרת ויטמין A, נפגעו בקרנית ובראייה הלילית. בימי מלחמת העולם הראשונה חקר בלוך תוכניות תזונה שונות אצל ילדים דנים שסבלו מתזונה לקויה וגילה כי דיאטות שכללו חלב מלא, חמאה, ושמן מכבד דגי קוד כללו חומר מסיס בשומן שמונע קסרופתלמיה (xerophtalmia "יובש בעין").
בשנות ה-80 של המאה ה-19 גילה ניקולאי לונין שחומר בלתי מזוהה בחלב הוא חיוני לגדילת התינוקות. ב-1891 קארל סוצין מאוניברסיטת דורפט (כיום טארטו) הוכיח שקיים חומר לא ידוע בחלמון של הביצה שהוא חיוני לחיים. הוא שיער כי חומר זה הוא דמוי-שומן.
בשנת 1911 החוקר הגרמני וילהלם סטפ יצר מקמח וחלב בצק שכלל תערובת שהוא כינה אותה "לחם חלב". מזון זה עזר לגדילת העכברים. אחרי שבעזרת אלכוהול ואתר נמשך ממנו "לחם החלב", תוך שלושה שבועות העכברים שניזונו מהבצק מתו. אם "לחם החלב" הוצא ואחר כך נוסף מחדש למזון, העכברים שרדו באופן נורמלי. מכאן הסיק סטפ שקיים חומר מסיס בשומן שהוא חיוני לחיים. הוא הסיק כי "חומרים שומניים מסוימים הנמצאים בחלב, והנמסים באלכוהול-אתר- הם חיוניים להישרדות העכברים".
בשנת 1912 מצא פרדריק גואולנד הופקינס שעכברים צעירים אינם גדלים היטב אם ניזונים רק ממנה בסיסית של חלבון, שמרים, סוכר קנה, שומן ומינרלים. רק הוספת כמות קטנה של חלב לאותו מזון אפשרה גדילה נורמלית. יש בחלב, הסיק הופקינס "גורמי מזון נלווים" (accessory food factors) במינון קטן להפליא, האחראיים להשפעה זו. את הגורמים האלה כינה קזימיר פונק "ויטמינים".
ב-1913 שיער אישיהארה כי "חומר שומני" בדם הוא הכרחי בסינתזת הרודופסין ובהיווצרות השכבה השטחית של הקרנית וסבר שחוסר בחומר זה גורם לעוורון הלילה ולקראטומלציה.
בשנת 1913 הוכיחו אלמר מקקולום ומרגריט דייוויס מאוניברסיטת ויסקונסין וכמעט בו זמנית, תומאס אוסבורן ולפאייט מנדל מאוניברסיטת ייל, שלא לכל השומנים יש אותו הערך תזונתי. חמאה וחלמון של ביצה שווים יותר משומן בעל חיים ושמן זית בתמיכת הגדילה והישרדותם של עכברים.
בשנת 1918 "גורם המזון הנלווה התומך גדילה" כונה "הגורם המסיס בשומן A" ובשנת 1920 "ויטמין A".
בשנת 1932 תיאר פאול קארר מציריך, את המבנה הכימי של הוויטמין A. בשנת 1937 הרי הולמס ורות קורבט הצליחו לבודד ולגבש אותו. בהמשך, ב-1946 החוקרים דוד אדריאן ואן דורפ ויוזף פרדיננד ארנס וב-1947 אוטו אזלר ועמיתיו פיתחו שיטות לסינתזת הוויטמין. בעשורים הבאים נחקר תפקיד הוויטמין A במערכת החיסון ובהישרדות הילדים.
ראו גם
מחסור בוויטמין A
רודופסין
אקנה
טיפול בקמטים
פאול קארר – כימאי שווייצרי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1937 (במשותף עם הכימאי הבריטי וולטר הוורת'), "על עבודתו על קרוטנואידים, פלאבינים והוויטמינים A ו-B2".
אלפרד סומר – רופא עיניים ואפידמיולוג אמריקאי, אשר מחקריו הובילו להבנת חשיבותו הבריאותית של ויטמין A עבור בני אדם.
לקריאה נוספת
R.D.Semba - On the discovery of vitamin A, Ann.Nutr Metab.2012 61 (3) :192-8, doi:10.1159/00034343124, Epub - S.Kager AG, Basel 2012 26 November
קישורים חיצוניים
אתר על ויטמינים - של מכון ליינוס פולינג, אוניברסיטת אורגון
ויטמין A באינדקס ויטמינים
D.J.Lanska historical aspects of major neurological vitamin deficiency disorders: overview and fat-soluble vitamin A Handb Clin Neurol. 2010;95:435-44. doi: 10.1016/S0072-9752(08)02129-5
R.F.Hurrel editor in chief - International Journal of Vitamin and Nutrition Research vol 82 nr 5-Hans Huber, Basel,2012 special issue "100 years of "vitamins
הערות שוליים
A
קטגוריה:אלקנים | 2024-08-01T04:54:20 |
ויטמין B1 | ויטמין B1 (תיאמין) הוא ויטמין שמשתתף במטבוליזם הפחמימות ובתהליכי הפקת אנרגיה בגוף, וכן משתתף ביצירת חומר מתווך במערכת העצבים. תיאמין התגלה לראשונה בשנת 1897, והיה לוויטמין הראשון מקבוצת B להיות מבודד בשנת 1936.
מזון ממנו ניתן להפיק את הוויטמין:
מהחי - בשר (בעיקר כבד), איברים פנימיים אחרים וחלב.
מהצומח - אורז מלא, קטניות, שמרים, נבט חיטה, אגוזים, בוטנים, גרעינים וזרעונים וקמח מלא.
תסמינים של מחסור בוויטמין וטיפול
מחסור בוויטמין B1, (או TPP) גורם לפגיעה באנזים Pyruvate Dehydrogenase) PDH); אנזים, שללא תפקודו נפגע ניצול הגלוקוז כמקור אנרגיה. המחסור מונע כניסה של הפירובט למעגל קרבס, ונוצרת פגיעה חמורה במאזן האנרגטי של התא. ויטמין B1 בתינוקות נאגר בכבד, אך זה מידלדל במהרה. הנזק מתבטא באגירת כמויות גדולות של חומרי הגלם פירובט ולאקטט, שמביאים לחמצת מטבולית ומחסור ב-Acetyl CoA. רקמת המוח, שיודעת לנצל בטווח המיידי רק גלוקוז כמקור אנרגיה, היא הראשונה שנפגעת – גם כתוצאה מחוסר האנרגיה וגם מהצטברות הלאקטט.
התסמינים הם: תשישות, רגזנות, פגמים בזיכרון, חוסר תיאבון, הפרעות שינה, תחושת מועקה בבטן, ירידה במשקל, בחילה, כאבי שרירים, רעד בגפיים, ירידה במהירות הרפלקסים ובלבול. מחסור בוויטמין B1 יכול לגרום למחלת בריברי.
צריכת יתר עלולה לגרום למחסור בשאר הוויטמינים מקבוצה B.
ראו גם
פרשת רמדיה
קישורים חיצוניים
צבי עצמון, "תיאמין לא אמין", באתר גליליאו, דצמבר 2003
B01
קטגוריה:קואנזימים | 2024-02-13T20:32:18 |
ויטמין B2 | שמאל|מסגרת|המבנה הכימי
ויטמין B2 (ריבופלאבין) הוא ויטמין השייך לקבוצת הפלאבינים, המשתתף בתהליכים ביוכימיים בגוף, החיוני להפקת אנרגיה זמינה. הוויטמין חשוב לגדילה תקינה של שיער וציפורניים ולבריאותו של העור.
הוויטמין התגלה על ידי וארבורג וכריסטיאן בשנת 1932 וכונה 'הפיגמנט הצהוב' (פלאבו=צהוב) בשמרים. הרכבו תואר על ידי קון וקרר ב-1935. החלק הפעיל של החומר שבודד מחלב נקרא בתחילה לאקטופלאבין ושמו שונה לריבופלאבין בשל קבוצת סוכר הריבוזה שבו.
בגלל צבעו החזק משתמשים בו בתור צבע מאכל (E101).
תפקוד
ריבופלאבין הוא חומר מסיס במים, מתפרק באור ובתמיסות בסיסיות ועמיד לחום. מהווה חלק מקומפלקס ויטמיני B. יוצר זריחה פלואורסצנטית בגווני צהוב-ירקרק בהמסתו במים, משקלו המולקולרי 376 דלטון. הוא מורכב מדימתיל-איזולוקסאצין ומריבוזה ומבנהו מכיל טבעת בנזן הקשורה לפטרין. הזרחן שבו נקשר ל-AMP ליצירת פלאבין-אדנין-דינוקלאוטיד FAD שהוא בעל תפקיד כקואנזים בתהליכי חמצון תוך תאיים. תרכובת פלאבין פחותה בכמותה היא ריבופלאבין פוספט הקרוי גם מונונוקלאוטיד פלאבין FMN הנוצר מריבופלאבין ו-ATP בעזרת האנזים ריבוקינאזה. פלאבין הוא מרכיב החשוב גם לפעילות האנזימים Succinate dehydrogenase ו-Monamine oxidase.
צריכה
220px|ממוזער|ב-100 גרם שקדים 60% מההמלצה היומית
הצריכה היומית המומלצת של הוויטמין היא 1.5 מ"ג ליממה בגברים צעירים ו-1.1 מ"ג ליממה בנשים. ילוד זקוק ל-0.4 מ"ג ליממה. ספיגת הוויטמין במעי הדק היא באמצעות הובלה פעילה בתצורת ריבופלאבין חופשי או כזה הקשור לזרחן בעמדה 5. הוויטמין נאגר בעיקר בכבד ובשרירים. רוב הריבופלאבין שבגוף מחובר לאנזימים.
מקורות מהם ניתן להפיק את הוויטמין:
מהחי - איברים פנימיים ככבד, לב, שרירים וכליות, ביצים, חלב ומוצרי חלב.
מהצומח - ירקות עליים, נבטים, סובין קמח מלא, אורז, שמרי בירה ופטריות (למשל פטריות שנטרל).
חסר בוויטמין יראה כחלק ממקרי תת תזונה כלליים ובעיקר של חסר בחלבון, באלכוהוליסטים ובעת שימוש בתרופות כגון פנותיאזינים וגלולות למניעת הריון. עלייה בדרישת הגוף לריבופלאבין תראה במטופלי דיאליזה. בישול יגרום לאיבוד חלק קטן מהריבופלאבין במזון, אך חשיפה ממושכת לאור תגרור איבוד כמות גדולה של הוויטמין.
השלכות חוסר בוויטמין
סימנים העשויים לרמוז על מחסור בוויטמין: כאבי גרון, אודם ובצקת בריריות הפה, יובש בשפתיים, סדקים בזויות הפה והאף - כיליוזיס ואנגולר סטומטיטיס, דלקות בדופן הקיבה, בפה ובלשון - גלוסיטיס, צריבה או גירוי בלחמית העין (קונגוקטיביטיס) ובקרנית (קרטיטיס). ודלקות בעיניים. בעור תראה דלקת עור קשקשית - סבוריאה דרמטיטיס. כמו כן תיראה אנמיה עקב ירידה בייצור כדוריות דם אדומות במח העצם. בבעלי חיים תוארו בעת חסר ריבופלאבין גם פיגור בגדילה ושיתוק גפיים.
זיהוי החסר יעשה על פי הרקע התזונתי ומדידת רמת הפרשת ויטמין נמוכה בשתן.
הטיפול יעשה על ידי מתן ריבופלאבין, 3 - 10 מ"ג ליממה תוך מדידת רמות ההפרשה בשתן עד לתיקון החסר, ומקובל לטפל בתוספת של כל ויטמיני קומפלקס B מתוך הנחה כי חסר קיים גם בהם.
ראו גם
פאול קארר - כימאי שווייצרי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1937 (במשותף עם הכימאי הבריטי וולטר הוורת'), "על עבודתו על קרוטנואידים, פלאבינים והוויטמינים A ו-B2".
קישורים חיצוניים
B02 | 2024-06-20T23:29:36 |
ויטמין B3 | ויטמין B3 הוא ויטמין שמשתתף בייצור חומצות שומן, בפירוק הגלוקוז ובמטבוליזם של חלבון. הוא משפיע גם על מערכות העצבים והעיכול.
שתי מולקולות דומות נקראות ויטמין B3 - ניאצין וניקוטינאמיד. ניאצין (קרוי גם חומצה ניקוטינית) היא נגזרת של חומצת האמינו טריפטופן; ניקוטינאמיד היא האמיד של ניאצין. בבני אדם, המרת הטריפטופן לניאצין מתבצעת בכבד בקצב איטי למדי, לכן חיוני לצרוך ניאצין מהמזון. מחסור מתמשך בניאצין עלול לחולל את המחלה הקטלנית פלגרה. בין תסמיני המחלה: עייפות, רגישות לאור השמש, דלקות בעור, הפרעות עיכול, בלבול ולבסוף שיטיון ומוות.
מזונות עשירים בוויטמין B3:
מהחי – איברים פנימיים, דגים, בשר לסוגיו, ביצים ומוצרי חלב.
מהצומח - שומשום, דגנים מלאים (4-29.5 מ"ג ל-100 גרם), אגוזים, קטניות, נבטים.
צריכה מקסימלית מותרת: 1.5 עד 6 גרם ליום (בהוראת רופא). צריכה מעל לכמות זו, או צריכה של ניאצין כתוסף תזונה (שמתפרק מהר) עשויה לגרום להרחבת כלי הדם, עקצוץ בעור, הפרעות במערכת העיכול והרגשת בעירה בפנים. כ-10% מהאוכלוסייה עשויים לסבול מתופעת לווי של הרגשת בעירה בכל הגוף (באנגלית: Niacin Flush) גם במינון נמוך מאוד, כאשר ניאצין נלקח כתוסף תזונה.
ויטמין B3 בעל סגולות רפואיות חשובות בגוף האדם, שכן הוא מסייע בהתפתחות תאי עצב ומעלה את סיכוי ההישרדות שלהם. צריכה אופטימלית של ויטמין B3 מסייעת בהפחתת ניוון עצבי ומורידה את הסיכוי לפיתוח מחלות כמו דמנציה והפרעות נוירולוגיות.בניסוי שנערך על עכברים נמצאו שיפורים בריאותיים כמו הארכת תוחלת חיים, ירידה בהתפתחות מחלת אלצהיימר, מניעה של אובדן שמיעה והידרדרות בראייה. לצורת האמיד בוויטמין B3 מסוג ניקוטינאמיד יכולת לסייע בטיפול בבעיות עור שונות, בין היתר שלפוחיות בעור, אקנה, הזדקנות של תאי עור ודלקות עור. בנוסף לכך, מספר מחקרים מצביעים על יעילות נגד התפתחות סרטן העור. מחקרים חדשניים שבוצעו על שיער אנושי, סייעו לפיתוח שיטה לזיהוי מולקולת הניקוטינאמיד שידועה כצורת אמיד בוויטמין B3. בעזרת גילוי זה בדיקות שיער משמשות לטווח הארוך והקצר כבדיקות קליניות לכימות ערכי הניקוטינאמיד ובדיקות משלימות, ובהן בדיקות שתן ודם.
קישורים חיצוניים
בן-עמי סלע,
הערות שוליים
B03 | 2024-07-07T05:45:40 |
תיאמין | הפניה ויטמין B1 | 2024-02-13T20:32:33 |
ריבופלאבין | REDIRECT ויטמין B2 | 2005-12-15T08:31:58 |
דבלין | דַּבְּלִין (באנגלית: Dublin; באירית: Baile Átha Cliath) היא בירת אירלנד והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר שוכנת במרכז החוף המזרחי של אירלנד, בשפך נהר הליפי, במחוז דבלין. אוכלוסייתה של דבלין מונה כ-527,000 נפש (2011) בגבולותיה הרשמיים של העיר, אך רבים נוספים גרים בערי לוויין ובפרברים שלא נכללו במפקד זה. במחוז דבלין אוכלוסייה של כ-1.33 מיליון נפש.
היסטוריה
ההתייחסות הקדומה ביותר להתיישבות באזור דבלין היא בכתביו של תלמי (בשנת 140 לספירה לערך) אשר התייחס אל העיר כ"אבלנה". מקורותיה של העיר עצמה מגיעים למאה התשיעית, בהיאחזות הויקינגית "אן לין דוב" (הבריכה השחורה בגאלית), וההיאחזות הסמוכה "אה קליאֵה" (יובל המשוכות). בשנים 1171-839 דבלין הייתה בירת ממלכת דבלין הוויקינגית, ובהמשך הנורדית-גאלית . העיר כיום נושאת את הגרסה האנגלית של השם הראשון והגרסה האירית של השם השני - "באלי אה קליאה" (Baile Átha Cliath), קרי, "העיר ביובלו של נהר המשוכה", ובקיצור "אהה קלי". לאחר פלישת הנורמנים במאה השתים-עשרה, החליפה דבלין את גבעת טארה הקדושה כבירתה של אירלנד, כאשר מרכז הכוח באי כולו התרכז בטירת דבלין.
במהלך המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה התפתחה העיר במהירות, והפכה ל"ממלכת דבלין", העיר המרכזית באי ואחת הערים הגדולות באימפריה הבריטית באותה תקופה, עם אוכלוסייה של יותר מ-130,000 נפש. מאז תחילת המעורבות האנגלית בענייני אירלנד, שימשה העיר כבירת האי, במצבים גאו-פוליטיים משתנים. משנת 1921 משמשת דבלין כבירת המדינה אירלנד (אייר) ששטחה משתרע על פני 26 מתוך 32 מחוזותיה של אירלנד ההיסטורית. מרידת חג הפסחא בשנת 1916 השאירה את העיר במצב בלתי יציב, ומלחמת העצמאות האירית, ולאחריה מלחמת האזרחים האירית (1919–1922), החריבו חלקים נרחבים מן העיר, וביניהם בניינים היסטוריים רבים. מדינת אירלנד החופשית שהוקמה במהלך מלחמות אלו, ודבלין בירתה, הקימה מחדש את הבניינים שנהרסו, וקבעה את הפרלמנט האירי בבניין לנסטר האוס בדבלין, אך לא פעלה לחידוש פני העיר, למודרניזציה של התשתיות, ולהפיכתה לבירה מודרנית. ההזנחה נמשכה גם לאחר מלחמת העולם השנייה, עד לשנות השישים אשר הביאו לתחילתו של מפנה. במהלך העשור האחרון של המאה ה-20, כחלק מהפריחה של כלכלת אירלנד, חל שיפור ניכר בתשתיות, ומערכת תחבורה חדישה הפכה את העיר לעיר אירופית מודרנית.
תשתית
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|קו הרכבת הקלה בדבלין (LUAS)
דבלין היא מרכז מערכת התחבורה באירלנד. נמל דבלין הוא נמל הים החשוב במדינה. נמל התעופה של דבלין הוא נמל התעופה החשוב במדינה. בעיר נמצאות שתי תחנות הרכבת הגדולות תחנת יוסטון ותחנת קונולי, יוסטון מקשרת את העיר עם רוב הערים באירלנד, ודרך קונולי עוברים הקווים למחוז סלייגו ולעיר בלפסט שבצפון אירלנד. דבלין היא מרכז לרשת הכבישים באירלנד, והכביש הרב מסלולי M50 מקיפה סביב.
קו הרכבת הכבדה בדבלין (ה-DART) הוא קו הרכבת החשמלי היחיד במדינה. בנוסף פועלת רכבת קלה (LUAS) אשר החלה את פעולתה ביוני 2004. ל-LUAS שני קווים: הקו הירוק והקו האדום. שני הקווים מופרדים זה מזה, אך החיבור ביניהם נמצא בשלבי ביצוע.
תקשורת
RTÉ היא רשות השידור הממלכתית של אירלנד, ואולפניה מצויים בדבלין. TV3 היא רשת הטלוויזיה הפרטית היחידה באירלנד, ואולפניה אף הם בדבלין. משרדי הדואר המרכזיים, ומשרדי איירקום חברת התקשורת האירית, וכן חברות הסלולר הראשיות אף הם ממוקמים בבירה, ואף מערכות העיתונים היומיים הגדולים ורשתות הרדיו המובילות.
חינוך
דבלין היא מרכז החינוך באירלנד. בעיר ממוקמות שלוש אוניברסיטאות: האוניברסיטה של דבלין (אשר הוקמה בידי המלכה אליזבת הראשונה, ונקראה שנים רבות "טריניטי קולג'"); האוניברסיטה הלאומית של אירלנד; ואוניברסיטת "דבלין סיטי", שהוקמה לאחרונה ומתמחה בתחומים הקשורים בתעשייה. מכון דבלין לטכנולוגיה הוא מכללה טכנית מודרנית, אך אינו אוניברסיטה. כמו כן קיימות בעיר מכללות רבות נוספות. הספרייה הלאומית של אירלנד, אשר הוקמה ב-1877, גם היא שוכנת בעיר.
ממשל
ממשל עירוני
העיר דבלין מנוהלת על ידי מועצת העיר, בראשותו של ראש העיר, אשר נבחר לתקופה של שנה, ומתגורר ב"מנשן האוס" שהוא מעונו של ראש העיר מאז 1715. מועצת העיר דבלין מתרכזת בשני מבנים עיקריים, האחד הוא בנייני מועצת העיר (לשעבר "הבורסה המלכותית") ומשרדים רבים נוספים מצויים ב"משרדי העירייה" השנויים במחלוקת שנבנו בשנות השבעים המאוחרות על אתר ארכאולוגי מן התקופה הוויקינגית. ההחלטה של החברה הכלכלית לעיר דבלין לבנות את המשרדים באתר זה הייתה אחת השנויות במחלוקת בהיסטוריה של העיר, ויצרה מערבולת פוליטית, אשר בין היתר סייעה לקידום הקריירה של מרי רובינסון, לימים נשיאת הרפובליקה של אירלנד. הבניינים מכונים בידי תושבי אירלנד "הבונקרים" בשל חזותם הקודרת. כיום אין עוררין על כך שהקמת הבניינים הייתה טעות קשה.
מחוז דבלין
שטחו של המחוז הכולל את דבלין הוא 922 קמ"ר, וכולל כ-1.27 מיליון תושבים (נכון ל-2011). בשנת 1994 חולק מחוז דבלין לארבעה מחוזות אדמיניסטרטיביים. העיר דבלין היא אחד מהם, על אף שפורמלית אינה מוגדרת כמחוז.
על אף שאין הסכמה באשר לגבולותיה של "דבלין רבתי" ניתן לומר שהם כוללים את כל העיר, המחוז, וחלקים מהמחוזות הסמוכים ויקלו, קילדייר, ומית'.
ממשל לאומי
הפרלמנט של הרפובליקה של אירלנד מורכב מנשיא אירלנד ומשני בתי פרלמנט: הבית העליון, הוא הסנאט, והבית התחתון הוא הדאיל. כל השלושה יושבים בדבלין. משכן הנשיא בדבלין מכונה Áras an Uachtaráin, בפארק הגדול בעיר, פניקס פארק. מושבם של שני בתי הפרלמנט הוא ב"לנסטר האוס" משכן אצולה לשעבר בצד הדרומי של העיר, המשמש למטרה זו מאז ייסודה של מדינת אירלנד החופשית ב-6 בדצמבר 1922.
בנייני הממשלה האירית שוכנים ב"בנייני הממשלה" בבניין גדול אשר תוכנן על ידי האדריכל הידוע אסטון ווב. בנייני הפרלמנט האירי הישן (מהתקופה שלפני 1800) שוכנים בבניין "קולג' גרין".
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|מדרחוב גרפטון
דבלין היא מרכז תרבותי באירלנד. עוד במאה ה-19 התקיימו בעיר שלוש תערוכות בינלאומיות גדולות, בשנים 1853, 1865 ו-1874. כמה מוזיקאים ואומנים ידועי שם יצאו מדבלין, והתפרסמו בעולם כולו. "דבלינאים" היא אנתולוגיה של סיפורים קצרים מאת ג'יימס ג'ויס אשר מיקם אף את ספרו המונומנטלי יוליסס בעיר, ושזר בו פרטים רבים הנוגעים לעיר. ב-1991 נבחרה דבלין על ידי האיחוד האירופי להיות בירת התרבות של אירופה לשנה זו.
בעיר ממוקמים גם מוזיאון ההדפסים הלאומי של אירלנד, שלושת בנייני המוזיאון הלאומי של אירלנד ומוזיאון ספריית צ'סטר ביטי. אזור הטמפל בר הוא מרכז לחיי לילה תוססים.
מרכז המבקרים של "גינס", בו מייצרים את הבירה שהפכה למותג המסמל את אירלנד בעולם כולו, הוא אחד האתרים המתוירים ביותר באירלנד.
אתרים מפורסמים נוספים
שמאל|ממוזער|200px|מוכרת הצדפות מולי מאלון
בית הדואר המרכזי - מרכזה ההיסטורי של מרידת חג הפסחא.
ארבעת בתי המשפט - הבניין המרכזי של מערכת בתי המשפט באירלנד.
טירת דבלין - מרכז השלטון באירלנד בין המאה ה-13 והמאה ה-20.
קתדרלת פטריק הקדוש - קתדרלה של "הכנסייה של אירלנד" (אנגליקנית).
קתדרלת כרייסט צ'רץ' - קתדרלה של "הכנסייה של אירלנד" (רשמית גם מקום מושבו של הארכיבישוף הקתולי של דבלין).
גשר "הפני" - מעל הנהר ליפי, בין רחובה הראשי של דבלין, רח' או'קונל, ואזור הבילויים טמפל בר, זהו אחד מסמליה הרומנטיים של העיר.
טרינטי קולג' - נבנה בידי המלכה אליזבת הראשונה ב-1592 ומשמש עד היום כמרכז להשכלה גבוהה.
רחוב או'קונל - אחד מרחובותיה הראשיים של דבלין.
החוד של דבלין - הפסל הגבוה בעולם. גובהו 120 מטר. בבסיסו היקפו 3 מטר, וב"שפיץ" היקפו 15 סנטימטר. הוא נמצא ברחוב או'קונל, ליד בניין הדואר המרכזי, במקום בו עמד בשנות השישים פסל של האדמירל הורציו נלסון שפוצץ על ידי ה-IRA.
מדרחוב גרפטון - אזור קניות רוחש והומה. בתחילתו נמצא פסלה של מוכרת הצדפות מולי מלון שהשיר עליה הפך ל"המנון" של דבלין.
טיילת הנהר ליפי - חוצה את דבלין לרוחבה.
פניקס פארק - אחד הפארקים הגדולים באירופה, ובו, בין היתר, גן החיות של דבלין ומונומנטים שונים ומשכן נשיא אירלנד.
קרוק פארק - האצטדיון הגדול באירלנד והשלישי בגודלו באירופה.
המוזיאון היהודי האירי - המוקדש להיסטוריה של הקהילה היהודית באירלנד.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר מועצת העיר דבלין
מידע על דבלין-פורטל אירלנד
אתר הרכבת הקלה בדבלין
*
קטגוריה:אירלנד: ערים
קטגוריה:אירלנד: ערי נמל
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-9 | 2024-08-01T04:54:30 |
לובי | 2017-08-02T17:48:20 | |
אופרטור ליניארי | הפניה אופרטור#אופרטור ליניארי | 2024-03-14T07:41:13 |
StarCraft | REDIRECT סטארקראפט | 2005-02-20T19:34:35 |
התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית | שמאל|ממוזער|300px|התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית
התיקון השמונה-עשר לחוקת ארצות הברית, הקרוי גם חוק היובש, הוא חוק יובש אשר אסר על ייצור, הובלה ומכירה של משקאות חריפים בכל ארצות הברית. התיקון נחקק ב-16 בינואר 1919 ועם כניסתו לתוקף שנה מאוחר יותר (ב-16 בינואר 1920) החלה בארצות הברית תקופת היובש.
חוק זה בוטל על ידי התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית מ-17 בפברואר 1933, שהתיר מחדש מכירת משקאות אלכוהוליים.
תוכן התיקון
מקור
Article 1
After one year from the ratification of this article the manufacture, sale, or transportation of intoxicating liquors within, the importation thereof into, or the exportation thereof from the United States and all territory subject to the jurisdiction thereof for beverage purposes is hereby prohibited.
Article 2
The Congress and the several States shall have concurrent power to enforce this article by appropriate legislation.
Article 3
This article shall be inoperative unless it shall have been ratified as an amendment to the Constitution by the legislatures of the several States, as provided in the Constitution, within seven years from the date of the submission hereof to the States by the Congress.
תרגום
סעיף 1
במלאת שנה לאשרור סעיף זה, נאסר בזאת לייצר, למכור או לסחור במשקאות משכרים בתחומי ארצות הברית וכל שטח הנתון לשיפוטה, וכן לייבאם אל אותם שטחים ולייצאם מהם.
סעיף 2
בסמכותם של הקונגרס ושל מדינות הברית לאכוף סעיף זה בחקיקה מתאימה.
סעיף 3
סעיף זה לא ייכנס לתוקפו אלא אם כן יאושרר כתיקון לחוקה על ידי בתי המחוקקים של מדינות הברית, כפי שנקבע בחוקה, עד שבע שנים ממועד הגשת הסעיף למדינות על ידי הקונגרס.
תולדות
התיקון הוצע בשנת 1917 וב-18 בדצמבר אותה שנה עבר בסנאט. ב-16 בינואר 1919 התיקון אושר על ידי המדינות ונכנס לתוקף שנה מאוחר יותר.
לתיקון זה לראשונה הוצמד "תאריך תפוגה": אם לא היה מאושר תוך פרק הזמן הנקוב, היו רואים אותו כאילו לא אושר מעולם בקונגרס, והיה על מי שרצה להעבירו להתחיל במלאכת החקיקה מהתחלה.
התוצאה הישירה של התיקון הייתה עלייה חדה בתזרים המזומנים של הפשע המאורגן האמריקני; זאת, מכיוון ששוק שחור של משקאות חריפים ומסבאות לא חוקיות החל לשגשג במהירות, ומרווחי שוק שחור זה בנו ראשי המאפיה לעתיד את הונם. משום כך, התיקון בוטל לבסוף ב-5 בדצמבר 1933 על ידי התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית, לאחר שהרשויות הבינו שלא ניתן לפקח על ההברחה.
ראו גם
חוק יובש
תקופת היובש
מפלגת האיסור
קישורים חיצוניים
קישור להרצאה בנושא "תקופת היובש", והתיקון ה-18, על ידי ד"ר פנינה לוי מאוניברסיטת בר-אילן:
אכיפת חוקי היובש (1917), ארכיון הסרטונים של AP
חוק היובש מגיע לקצו, 5 בדצמבר 1933, ארכיון הסרטונים של AP
קטגוריה:תיקונים לחוקת ארצות הברית
קטגוריה:תקופת היובש | 2024-08-27T11:34:53 |
תל"י (תוכנית חינוכית) | ממוזער
תוכנית תל"י (ראשי תיבות: תגבור לימודי יהדות) היא תוכנית חינוכית שמפעילה קרן תל"י בשיתוף משרד החינוך ומטרתה לתגבר את לימודי היהדות ברוח פלורליסטית במסגרת חיי היומיום של החינוך הממלכתי. קרן תל"י מזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית ונמצאת תחת החסות האקדמית של מכון שכטר למדעי היהדות.
התוכנית מהווה חלופה למערכת החינוך הממלכתי הרגילה ולמערכת החינוך הממלכתי-דתי ושואפת לעצב אישיות רחבת אופקים והומניסטית שעולמה מורכב הן מרבדי התרבות היהודית והן מרבדי התרבות הכללית.
ראשית התוכנית בשנת 1976, בהקמת בית הספר הראשון בגבעה הצרפתית בירושלים, בניהולה של ברברה לוין. תוך עשור הוקמו מסגרות בעשרה יישובים נוספים בישראל. בשנת 1987 הוקמה "קרן החינוך למען בתי-ספר תל"י", גוף ארגוני-חינוכי, שתפקידו להעניק סיוע כלכלי ופדגוגי לבתי-ספר שביוזמה.
התוכנית פועלת בכ-300 בתי-ספר וכיתות גן בישראל.
מנכל"ית קרן תל"י היא ד"ר פארי סינקלר. התכנית מעורבת באיגוד ההתחדשות היהודית.
אידאולוגיה חינוכית
שורשיו האידאולוגיים של חינוך תל"י נעוצים בהגות החינוכית של משפחות קונסרבטיביות שיזמו ופעלו להקמת בית ספר תל"י הראשון בירושלים. חזונם החינוכי שילב הקניית הרגלים של קיום מצוות (כגון ברכות, תפילות, מצוות בין אדם לחברו) בגילאים הצעירים, לימוד ביקורתי של המקורות בגילאים בוגרים יותר ויצירת הווי ואקלים בית-ספרי המזמנים חוויות רוחניות, אסתטיות ודתיות רבות משולבות עם חינוך למעורבות חברתית ועיסוק במצוות בין אדם לחברו. במהלך השנים, המגע עם אוכלוסיות שונות ומגוונות והרצון להפוך לתנועה חינוכית רחבה ומשפיעה יותר הביאו את חינוך תל"י לנסות התנתק מהזיקה התנועתית, להיפתח לביטויים נוספים של זהות יהודית ולאמץ גישה חינוכית "מכוונת קהילה", המציעה כלים לעיצוב זהות יהודית-ישראלית-מודרנית, עבור קבוצות המחפשות "שביל זהב" בין אורתודוקסיה דתית לחילוניות אידאולוגית נטולת מטען יהודי משמעותי.
זהות יהודית-ישראלית
חינוך תל"י מעמיד את העיסוק בזהות היהודית-הישראלית של תלמידיו, כאחת הקדימויות במוסדות החינוך. עיסוק זה משתקף בכלל העשייה החינוכית בגן ובבית הספר.
חינוך לערכים
חינוך תל"י שם דגש על ערכים יהודיים, הומניסטיים ואוניברסליים, המתייחסים למידות האדם, ליחסים שבין אדם לחברו, לכבוד האדם, להטמעת חשיבה מגזרית בלימודי היהדות ולתיקון עולם.
פלורליזם וסולידריות
חינוך תל"י שואף לפתח תפיסת עולם פלורליסטית מתוך הכרה בערך של ריבוי דעות ואורחות חיים, הן בתוך היהדות הן מחוצה לה. הוא מבקש לחזק רגשי קרבה, אחווה ושותפות בין כל חלקי העם והעצמת הערבות ההדדית עם העם היהודי בארץ ובתפוצות לזרמיו ולעדותיו השונות.
אוריינות יהודית
חינוך תל"י שואף להקנות לתלמידיו אוריינות יהודית על ידי חשיפתם לנכסי צאן ברזל של היצירה התרבותית והרוחנית של עמנו לדורותיה. חינוך תל"י מזמין אותם לראות את עצמם כחלק מתהליך היצירה היהודית המתמשכת ומתחדשת בכל דור ודור. בכך מבקש חינוך תל"י לטפח שפה יהודית עשירה ושיח יהודי מושכל בין חלקיה השונים של החברה.
חינוך חווייתי
חינוך תל"י דוגל ביצירת חוויות יהודיות לימודיות, רגשיות ורוחניות. בתי ספר תל"י וגני תל"י יוצרים חוויות אלו באמצעות התנסויות שונות כגון: דרכי הוראה מגוונות, לימוד בחברותא, סדנאות, טקסים ומעמדי תפילה.
דמוקרטיה
חינוך תל"י מבקש להטמיע בקרב תלמידיו את ערכי הדמוקרטיה ולחנכם לאזרחות פעילה ומעורבות חברתית תוך הכרת החוק במדינת ישראל וכיבודו.
ציונות
חינוך תל"י שם דגש על חינוך להכרת ארץ ישראל ועם ישראל בעבר ובהווה מתוך תחושת שייכות ואהבה, וכן מדגיש את מרכזיותה של מדינת ישראל בעיצוב דרכו של העם היהודי.
מסורת וביקורת
חינוך תל"י מבקש לטפח לומדים המכירים, מכבדים ואוהבים את מורשתם, ועם זאת בעלי חשיבה ביקורתית כלפיה. בכך, מאפשר חינוך תל"י לתלמידיו לחוש עצמם כממשיכי המסורת ומחדשיה.
קישורים חיצוניים
אתר קרן תל"י
עמוד הפייסבוק של קרן תל"י
אתר "לבנה" - לימוד בעקבות נתיבי החודש מבית קרן תל"י
אתר "אסופת מדרש אמנות" מבית קרן תל"י
תוכנית דיאלוג וזהות, בשיתוף מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג
הערות שוליים
קטגוריה:חינוך יהודי
קטגוריה:תרבות יהודית בישראל
קטגוריה:רשתות בתי ספר בישראל
קטגוריה:ארגוני התחדשות יהודית
קטגוריה:ארגונים החברים באיגוד ארגוני יהדות ישראלית | 2024-10-09T09:50:31 |
Starcraft | REDIRECT סטארקראפט. | 2005-05-24T05:31:40 |
תסביך אלקטרה | אלקטרה ליד קברו של אביה בציורו של הצייר האנגלי פרדריק לייטון, 1869|ממוזער|166 פיקסלים
תסביך אלקטרה הוא מושג בפסיכואנליזה שנועד להסביר את תהליך ההתפתחות המינית של האישה. נוהגים להתייחס אליו כאל המקבילה הנשית של תסביך אדיפוס. מקור השם בסיפור מן המיתולוגיה היוונית על אלקטרה, בתו של אגממנון, שסייעה לאחיה אורסטס לרצוח את אמם קליטמנסטרה כנקמה על רצח אביהם בידי המאהב של האם.
קרל גוסטב יונג העניק את השם לרעיון שהגה זיגמונד פרויד בנוגע ל"התנהגות אדיפלית נשית" אצל ילדות קטנות. על פי פרויד, בתחילה קשורה הילדה לאם, אך כאשר היא מגלה שאין לה פין, היא מאשימה בכך את האם וכועסת עליה. ההיקשרות של הילדה עוברת לאב, והיא מדמיינת שהאב יעבר אותה. היא מאמינה כי ההיריון ישמש כתחליף לפין בו היא מקנאה (קנאת פין) ויעניק לה מעמד שווה לאביה.
רעיון קיומו של תסביך אלקטרה מקובל על הפסיכואנליטיקאים הקרובים לגישתו של פרויד. אי פתרון של תסביך אלקטרה יכול להביא נשים לקיים מערכות יחסים בעיתיות עם בני זוגן וגם להביא לפיתוח נוירוזות שונות.
פמיניסטים רבים רואים תאוריה זו כסקסיסטית. הדעה כי נשים חוות קנאת פין נובעת לדעתם מהנחה סמויה שאברי המין הגבריים עדיפים על אלה הנשיים, וכי לגבר ככלל עדיפות על האישה, ושאלו ההנחות הגורמות לנשים בתת-המודע לשאוף להידמות לגברים מבחינה גופנית.
על אף שהתאוריה בנוגע לתסביך הייתה נפוצה במשך שנים רבות, ירידת מעמדה של הפסיכואנליזה בשנים האחרונות הביאה לכך שפסיכולוגים רבים מאסכולות אחרות מתנגדים לה. חלופה לתסביך אלקטרה הוצעה באפקט ווסטרמרק, המראה שילדים וילדות לא מפתחים משיכה מינית לאנשים שאיתם הם גדלו. לא לילדים איתם גדלו ולא למבוגרים איתם גדלו. מנגנון זה הוא מנגנון החתמה אבולוציוני שנועד למנוע זיווגי קרובים.
באופן כללי, למרות שהתיאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.
ראו גם
פסיכואנליזה - מונחים
תסביך אדיפוס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פסיכואנליזה
אלקטרה | 2024-08-02T18:18:47 |
סלוויה דיווינורום | סלוויה דיווינורום (שם מדעי: Salvia divinorum) הוא מין של מרווה הגדל במקסיקו וגורם להזיות. שמו המדעי, שפירושו "מרוות המתנבאים", ניתן לו משום שהוא משמש לכאורה שמאנים אינדיאנים לריפוי.
תיאור הצמח
סלוויה דיווינורום הוא עשב רב-שנתי אנדמי ליערות העננים בהרי סיירה מדרה דה אואחאקה במדינת אואחאקה שבדרום מקסיקו, שם הוא גדל בסביבות לחות ומוצלות. עליו דמויי ביצה ומשוננים, באורך 10 עד 30 סנטימטרים. הצמח גדל לגובה מטר ואף יותר, על גבעול מרובע וחלול. הפריחה נדירה יחסית, בפרחים שפתניים לבנים ושעירים ובעלי גביע סגול, המסודרים בדוּרים בתפרחת אשכול שאורכה מגיע לכ-30 ס"מ. יצירת פרי וזרעים נדירה גם כאשר יש פריחה, והצמח מתרבה רבייה וגטטיבית, כאשר גבעוליו נשברים בקלות או משתרעים על האדמה מכובד משקלם, ומכים שורשים מפרקיהם וממפרקיהם.
הצמח תועד לראשונה בספרות הבוטנית בשנת 1939, אך הוגדר רק ב-1962. מגבלות הרבייה המינית שלו מעידים כנראה על היותו מין שעבר שינויים, אולם טרם התבהר האם מדובר במכלוא או בפיתוח תרבותי, ולא זוהו בבירור המינים שמהם פותח.
הצמח כסם
בניגוד לסמים הלוצינוגניים מסוימים (כגון מסקלין), החומר הפעיל בסלוויה דיווינורום אינו אלקלואיד, אלא טרפנואיד בשם סלווינורין A (באנגלית: Salvinorin A), ואופן פעולתו אינו מובן עדיין לחלוטין למדע.
בארץ המוצא שלו משתמשים רופאי אליל (שמאנים) אינדיאנים בצמח כדי "לתקשר עם עולם המתים ועם רוחות", שלפי הדת המקומית יכולות למסור לרופא האליל מידע שימושי על מחלות, תחזיות לעתיד, ודברי חוכמה שנצברו מניסיונם. השמאן טוחן את העלים הטריים של הצמח ושותה אותם כחליטה. השפעת הצמח בחליטה נמשכת מספר שעות, ובמהלכם נכנס השמאן לטראנס דמוי קטלפסיה.
Salvinorin A לא נספג דרך מערכת העיכול כך שאי אפשר לאכול סלוויה, אבל אפשר לספוג אותה דרך ריריות הפה.
למשל להכין תה ואז להחזיק כל שלוק 15-20 שניות בחלל הפה.
או ללעוס עלים טריים לאורך זמן ממושך ולתת לחומר הפעיל להיספג בחלל הפה.
בעולם המערבי משתמשים בצמח על ידי עישון בבאנג, סיגריות או במקטרות. בעישון ההשפעה נמשכת דקות ספורות, אך האפקט חזק משמעותית.
הצמח אינו חוקי באוסטרליה ובכמה ממדינות אירופה וארצות הברית. ביתר מדינות המערב, לרבות ישראל, הוא חוקי.
קישורים חיצוניים
, 27 באוקטובר 2005
קטגוריה:שפתניים
קטגוריה:סמים דיסוציאטיביים
קטגוריה:עישון | 2024-01-23T09:54:03 |
חגיגת | ממוזער|שמאל|200px|ההרכב הכימי של קאתינון, החומר הפעיל ב"גת" ובשנים הראשונות של ייצור ה"חגיגת"
חגיגת הוא סם פיצוציות פסיכואקטיבי ממשפחת האמפטמינים (סמי מרץ) המשווק בישראל מאז שנת 2003, ככמוסה צבעונית הממולאת בכ-200 מ"ג אבקה, שנצרכת לרוב באמצעות הסנפה, בליעה או הזרקה. כאשר החומר מוסנף מתחילה השפעתו תוך 20 דקות לערך, ובבליעה או שתייה לאחר כ-45 דקות. לרוב נטען כי החומר הפעיל באבקה הוא סם קאתינון (Cathinone), שהוא גם המרכיב הפעיל העיקרי בצמח הגת אבל ככל הנראה מדובר בדיווחים כוזבים, כיוון שקאתינון הוא חומר בלתי יציב שמתפרק בקלות ברוב התנאים ובנוכחות חמצן, מה שהופך את מיצויו לכמעט בלתי אפשרי ובטח שלא כלכלי ליצרנים.
מסופר כי בתחילת דרכה של החגיגת היא הופקה מעלי גת שבתהליך כימי סונן מהם החומר הפעיל קאתינון ונוצרה האבקה, ושבהמשך פותחה שיטה להפיק את הקאתינון בהרכבה כימית וכך התאפשר ייצורו ושיווקו ההמוני של הסם. מדובר כנראה בטעות מהסיבות האמורות לעיל, ומן הסתם מעולם קאתינון לא היווה רכיב בחגיגת, כי אם אנלוגים דומים.
ככל האמפטמינים, מגביר הסם את קצב דפיקות הלב ומשחרר דופמין במוח; עלייה בריכוז מוליך עצבי זה במוח מעלה את מצב הרוח אך עשויה גם לגרום להזיות. בכמות קטנה (עד 30 מ"ג), יכול סם החגיגת לשמש כמעורר חושים ואפרודיזיאק, אך המינון הוא בעל טווח תרפויטי צר יחסית; כלומר, צריכה של מנה מעל המינון הרצוי יכולה לגרום לפסיכוזה ואף למוות עקב דימום מוחי או שיתוק שריר הלב.
משתמשים בחגיגת מדווחים על תחושת אופוריה, יצר מיני מוגבר, חדות, ערנות ורצון לדבר ולשתף אחרים ברעיונות, מחשבות ומעשים, אך גם על דכדוך, איבוד תיאבון ונדודי שינה ביום שלאחר נטילת הסם. כמו כן דווחו תופעות לוואי כמו: קשיים בהשגת זקפה או אורגזמה, התקפי חרדה, כאב ראש, צביטת לסתות וחריקות שיניים בלתי רצוניות, רעד, כאבי בטן (שמקורן בכבד והכליות), בחילות והקאות, גלי חום וקור, התייבשות ואיבוד הכרה. בשימוש לאורך זמן דווח על פריחות בעור וסממני התמכרות. הסנפת הסם דרך האף גורמת לפיצוצים בנימי הדם הדקים והצפופים שבתעלות האף, ושימוש משותף בקשיות ההרחה יוצר מגע של דם בדם.
השפעות ארוכות טווח
שימוש תכוף וארוך טווח בחגיגת (חצי שנה ומעלה), משפיע על המוח גם בחיי היומיום ועלול לגרום להופעה מוקדמת של מחלת פרקינסון. צרכני חגיגת וחומרים מקבוצת הממריצים מאבדים אט-אט את יכולת השליטה העצמית ומפתחים טיקים, פרנויות, הפרעות שינה קשות, גמגום ומצבי רוח קיצוניים ומשתנים: התרגשות יתר, התקפות זעם, דיכאונות, חרדות, וחוסר איפוק וריסון במצבי בכי או צחוק.
תופעות אלה, המופיעות לאחר שימוש ממושך, נגרמות מכיוון שבעת לקיחת הסם החומר פועל על המערכת הלימבית במוח שהיא "מרכז מצב הרוח" וגורם לשינויים קיצוניים בתהליך הייצור והקליטה של מוליכים עצביים כמו דופמין המשפיעים על מצבי רוח. בעוד שבחיי היום-יום שינויים אלה איטיים ונעשים בצורה טבעית ומבוקרת, שימוש בסם משפיע על המוח באופן דרמטי, ובטווח הארוך גורם לנזקים חמורים.
המעמד החוקי של החגיגת בישראל
בתחילת דרכה היה לחגיגת מעמד חוקי, אך לאחר בדיקות שביצע הורה משרד הבריאות לאסור את מכירתה. לאחר שאירעו מספר מקרים שבהם משתמשים בסם אושפזו בבתי חולים, ומעטים מהם אף סבלו מפגיעה קשה במערכת העצבים המרכזית ובלב, הוחלט בשנת 2004 להכניס את הקאתינון לפקודת הסמים המסוכנים. עם זאת, עלי צמח הגת עצמו בצורתם הטבעית המיועדים ללעיסה, אינם נמצאים ברשימה זו. לפני האיסור על מכירתו, ניתן היה להשיגו בקיוסקים, פיצוציות ובחנויות מקוונות שונות. ברם, גם לאחר האיסור, הוא נמכר על ידי גורמים דומים בטענה שמדובר בתרכובת כימית שונה מעט מהסם המקורי, ועל כן חוקית.
הסם מיוצר במעבדות פיראטיות בצורה לא חוקית ולא מפוקחת (מה שמקשה על האפשרות לדעת אלו מרכיבים קיימים בכל כמוסה).
התיקון לפקודת הסמים אוסר באופן גורף על הפצה ושימוש בכל הנגזרות של ארבעה חומרים כימיים המהווים את הבסיס לחגיגת – קאתינון,
מתקאתינון, אמפטמין, ומתאמפתמין.
בעשור השני של המאה ה־21 הופצו תחת המותג "חגיגת" מספר נגזרות דומות כגון אפדרין, אתילאמפתמין, בדָפּרון, ו-MDPV (MethyleneDioxyPyroValerone). סמים אלה מסוכנים בהרבה מהקאתינון והשפעותיהם דומות לאלה של הסם מתאמפטמין והאנלוגים שלו.
עם זאת, בדיון שנערך בבית משפט השלום של תל אביב ב-3 בנובמבר 2009 בעניין הארכת מעצרו של חשוד באחזקת חגיגת, קבעה השופטת רחל גרינברג שהחגיגת אינו מוגדר בפקודת הסמים המסוכנים כ"סם מסוכן". ביולי 2010 הוכנסו המרכיבים המרכזיים בייצור ה"חגיגת" לפקודת הסמים המסוכנים.
בתרבות
במערכון פארודי על הסדרה "קרובים קרובים" בתוכנית "ערב אדיר" הוזכר החגיגת בתור סם שחנה (רועי בר נתן) רוצה להפיק מצמח הגת.
בשנת 2023 יצא סרט ישראלי בשם "מלך החגיגת" בכיכובו של אושרי כהן.
קישורים חיצוניים
חגיגת, באתר אל סם
כתבה על חגיגת בתל אביב, באתר Guardian
הערות שוליים
קטגוריה:סמים ממריצים
קטגוריה:תרופות הפועלות על המערכת הקרדיווסקולרית | 2024-08-01T04:54:40 |
טאיוון | REDIRECT טאיוואן | 2013-03-21T16:05:03 |
סלובודאן מילושביץ' | REDIRECT סלובודן מילושביץ' | 2004-11-27T13:56:20 |
כבש הבית | כבש הבית (שם מדעי: Ovis aries) הוא מין בסוג "כבש". מגדלים את הכבש בתרבויות רבות כדי להשתמש בבשרו, בעורו, בצמרו, בחלבו ובקרנו על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה.
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ו, סעיף א'.נקבת הכבש נקראת "כבשה", והצאצאים נקראים "טלה" ו"טליה" או "שֵׂה" ו"שֵׂיָה".
היסטוריה של כבש הבית
שמאל|ממוזער|250px|כבש מופלון – אביו הקדום של כבש הבית
שמאל|ממוזער|250px|כבשה עם פעמון (משכוכית) בנורווגיה
שמאל|ממוזער|250px|כבשים רועות בסמוך לנצרת
שמאל|ממוזער|250px|כבשים זכרים בוגרים מגזע אוואסי בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי
מוצא הכבש
שרידים של כבש הבית (Ovis aries musimon) נמצאו גם במקומות בהם נמצאו שרידי יישוב-אדם, אם כי לא תמיד ברור אם זהו זן הבר שניצוד או זן מבוית שגודל על ידי האדם. קיימות כמה השערות לגבי מוצאו של כבש הבית. עם זאת, רוב המקורות מסכימים כי מוצאו של כבש הבית הוא כנראה מכבש מופלון. ההשערה המצויה בכתובים שונים כי מקור כבש הבית במופלון המצוי באיים סרדיניה וקורסיקה, היא שגויה. להפך, המופלון שנמצא שם כנראה התפתח מכבש מבוית שהפך לפראי.
ל"כבש אוריאַל" (Ovis vignei), המצוי מצפון-מזרח איראן ועד צפון-מערב הודו, יש יותר כרומוזומים (58) מאשר לכבש הבית (54), והדבר כנראה פוסל אותו מלהיות אב קדמון של כבש הבית, אם כי אין לפסול זאת לחלוטין, מפני שניתן להכליא אותו עם כבש מופלון. לכבש ארגאלי (Ovis ammon) יש 56 כרומוזומים הפוסלים את מועמדותו לאב קדמון, כמו גם את מועמדותו של כבש השלג (Ovis nivicola) הסיבירי, שהוא בעל 52 כרומוזומים, ואזור מחייתו מרוחק מאתרי הביות הראשוניים.
ביות הכבש
כבשים, יחד עם עיזים, היו חיות המשק הראשונות שבויתו. בין הסמנים הארכאוזואולוגיים לביות הכבש: גודל גוף מוקטן, עצמות כבשים שנמצאו באזורים שלא היו בהם כבשי בר לפני כן, ועדויות לשחיטת זכרים צעירים (במקום דפוס הציד הנפוץ של ציד זכרים ונקבות בוגרים). לפי סמנים אלה משערים כי הביות התרחש בצפון הסהר הפורה לפני כ-10,000 שנים, במהלך התקופה הנאוליתית. הביות שינה את הכבש, ומהכלאות של מיני בר נוצרו גזעים רבים. הכבש אִפשר את הניידות של החברות הקדומות, כיוון שקל להעביר כבשים ממקום למקום בעדרים, תוך ניצול שטחי מרעה נרחבים. על סמך ממצאים ארכאולוגיים משערים כי בתחילה נהג האדם לגדל כבשים רק לצורך הפקת בשר וחלב, ורק לאחר מכן גילה את האפשרות לגזוז את הכבשים ולהשתמש בצמרם לאריגה. במרוצת הדורות למד האדם להכיר את יתרונות צמר הכבשים כחומר גלם זמין לאריגים חמים וחזקים. עובדה זו, יחד עם החלב והבשר שהופקו מן הכבשים, הביאה לכך שכבר בעת העתיקה שאף האדם לטפח את איכות עדרי הכבשים שברשותו ולהגדיל את כמותם. באתר ארכאולוגי באיראן התגלה פסלון של כבש צמרי, מה שמעיד על-כך שהאדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנים צמר כבר לפני למעלה מ-6,000 שנה (כבש בר מכוסה בעיקר בשיער ולא בצמר). המאפיינים הבולטים של כבש הבית החלו להופיע בספרות ובאמנות של מסופוטמיה ובבל בסביבות 3000 לפנה"ס, והעידו על ההערכה והחשיבות שייחסו אותם עמים לעדרי הכבשים שלהם. שרידים של כבש הבית נמצאו גם בחפירות ביריחו. היו אלה כבשים בעלות אַלְיָה (זנב הכבש המכיל שומן).
במהלך התפתחותה של האנושות, עשו עמים רבים ניסיונות לטפח ולהשביח את עדרי הכבשים שברשותם מתוך הכרה בתועלת הרבה שניתן להפיק מהן.
המצרים הקדמונים טיפחו גזע של כבשים בעלי אוזניים משתלשלות וקרניים מסולסלות (Ovis aries palaeoaegypticus). שוכני יישובי הכלונסאות באירופה (לפני 5,000–8,000 שנה), למשל בשווייץ, גידלו את הגזע Ovis aries palustris. בתקופת הנחושת הופיע באירופה גזע בעל קרניים ספיראליות מסיביות (Ovis aries studeri) שהוא כנראה הכלאה בין גזע הכבשים של שוכני הכלונסאות עם המופלון.
באזור אסיה הקטנה גידלו כנראה בתקופה הקדומה כבשים שהשמועה על איכות צמרם יצאה למרחקים. זהו כנראה המקור לאגדה במיתולוגיה היוונית על "גיזת הזהב" ומסע הארגונאוטים לקוֹלְכיס. הפיניקים נהגו לסחור בצמר בכל אגן הים התיכון, והיוונים רכשו את הכבשים בעלי הצמר העדין ואף העבירו אותם לאיטליה ולספרד.
בריטניה הצטיינה בגידול כבשים, אף שמעולם לא הייתה בה אוכלוסייה של כבשי-בר. כשהגיעו הרומאים לבריטניה במאה הראשונה כבר היה ביקוש רב לצמר שמוצאו מהאי הבריטי. בימי-הביניים היה הכבש בהמת הבית החשובה ביותר בבריטניה וטופח בעיקר לגידול צמר (לחלב גידלו בבריטניה את הבקר, ולבשר – את החזיר). בשל חשיבותם הכלכלית היה לכבשים תפקיד בעימותים אלימים על רקע חלוקת קרקעות למרעה באנגליה, בסקוטלנד ואחר-כך גם בארצות הברית.
מהגרים מאנגליה הביאו עימם את הכבשים לאוסטרליה, שבה עד היום גידול כבשים לצמר הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים ביותר, ולניו זילנד, שבה מצוי כיום מספר הכבשים הגדול בעולם ליחידת שטח.
טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים, שהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש שנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם.
פיזיולוגיה
מידותיו של כבש הבית שונות מאוד בין הגזעים. אורכו בין 1.20 מטר ל-1.80 מטר, גובה כתפיו בין 65 ס"מ ל-1.27 מטר. גודל הנקבה הוא בדרך כלל בין שלושה רבעים לשני שלישים מגודלו של הזכר. הבדל נוסף בין הזכר לנקבה קיים במינים בעלי קרניים – קרני הכבשה קטנות מקרני הכבש. לכבשי-בר יש זנב בגודל שבין 7 ס"מ ל-15 ס"מ, בעוד שזנבו של כבש הבית (האליה) בדרך כלל ארוך יותר ומשמש כמאגר מזון לכבש, אם כי ברוב החוות החקלאיות הגדולות נוהגים להסיר זנב זה. משקל הכבש נע בין 20 ק"ג ל-200 ק"ג והממוצע הוא 110 ק"ג. לכבש פרסות שסועות וראש בצורת חרטום צר המכוסה לגמרי בשער למעט הנחיריים והשפתיים. צבע הכבש משתנה מלבן כשלג לאדום, חום כהה ואף שחור, לעיתים עם כתמים בהירים.
הסוג אוויס (Ovis) מאופיין בהימצאות בלוטות הממוקמות לפני עיניו, באזור המפשעה ובין פרסותיו האחוריות. בלוטות אלו מפרישות חומר נוזלי-למחצה, שקוף, שמפיץ את הריח האופייני לכבש הבית. מטרתן כנראה סימון שטח המחיה. קופסת המוח בגולגולתו של כבש-הבית קטנה מזו של כבש-הבר, ואף שקע העין קטן יותר.
הכבש קרוב מאוד לעז, אך שונה ממנה בכמה מאפיינים: הוא בעל גוף מוצק יותר, יש לו בלוטות ריח, ולכבש הזכר אין זקן על הסנטר.
השבחת כבשים נעשית על ידי הכלאה להשגת תכונות רצויות כלכלית, יצירת מינים בעלי או חסרי צמר, בעלי או נטולי קרניים ובעלי או חסרי אוזניים.
תזונה
כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול. כבש-הבית מסוגל לשרוד גם כשמזונו מכיל רק תאית, עמילן או סוכר כמקור לאנרגיה ומזון המכיל חנקן שלא חייב להיות חלבון. בהיותו במרעה כולל מזונו של כבש-הבית עשבי-בר ופרחים, עלים ושיחים צעירים. הכבשים מעדיפים עשבים קצרים וחלקים, אך בעת הצורך יאכלו גם צמחים שעליהם מחוספסים וארוכים. כבשים רועים מסוגלים לבלוע כמות גדולה של מזון בזמן קצר ואחר כך פורשים לנוח וללעוס מחדש את המזון שנבלע (העלאת גירה). הכבש רועה בשעות המוקדמות של הבוקר והערב, ובשעות החמות הוא נח. כמו אצל יתר מעלי הגירה, מורכבת קיבתו מארבעה תאים נפרדים המאפשרים לו לעכל מזונות עתירי סיבים שרוב החיות האחרות אינן מסוגלות לעכל.
הכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב יותר לשורש מאשר נוהג הבקר, ולכן יש להקפיד לא לאפשר להם רעיית יתר, הגורמת נזק.
רבייה
שמאל|ממוזער|250px|טלה יחד עם אימו
שמאל|ממוזער|250px|הטלה המכונה גם שֶׂה
משך הזמן מלידה ועד בגרות מינית אצל הכבש (זכר או נקבה) תלוי בגזע, והוא נע בממוצע בין שנה לשנה וחצי. הרבייה אצל כבש-הבית היא עונתית, תלויה באורך היום כשהרחלות מתייחמות לראשונה בסתיו המוקדם ונשארות פוריות עד אמצע החורף. מחזורי הייחום נמשכים בין 14 ל-20 יום והממוצע הוא 17. הרחלות (הנקבות) מיוחמות בממוצע במשך 30 שעות. האֵילים (הזכרים) פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אַיִל אחד ל-25 עד 35 רחלות. ההזדווגות מתרחשת בדרך כלל מוקדם בבוקר או בערב. האילים בודקים את הרחלות ואם האיל חושד שהרחלה מיוחמת הוא הודף אותה קלות מאחוריה. אם הרחלה מעוניינת, היא מגיבה בתנוחת ההזדווגות וההזדווגות מתבצעת מייד. במקרה שהרחלה אינה מראה עניין, האיל ממשיך בדרכו.
תקופת ההיריון נמשכת 148 יום, ורוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב. הרחלה ממליטה טלה אחד או שניים המסוגלים לעמוד ולינוק תוך מספר דקות מהלידה מאחת משתי הפטמות הפעילות בעטין הכבשה. בממוצע נולדים 100 טלאים ל-91 רחלות. הטלה מפסיק לינוק ומתחיל לרעות בגיל 4–5 חודשים.
תוחלת החיים של כבש-הבית 15 שנים ויותר.
התנהגות
הכבשים ידועות בחוש העדר המפותח שלהן. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלות סימני מצוקה והן פועות בקול רם או בוטשות בקרקע.
הכבשים הולכות באדיקות זו אחר זו עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאות בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא חריגה outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. ה"משכוכית" היא הכבשה המובילה; היא אינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה-outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה-outlier בבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים. היא מוגדרת בספר המשכוכית כך: "אלו כבשים שהן בלתי ניתנות להבחנה משאר הכבשים שבעדר, אלא שהן מעט יותר חמדניות, מעט יותר מהירות, מעט יותר רעבות, מעט לפני העדר". הנטייה להתנהג כ-outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית.
חשיבות כלכלית
שמאל|ממוזער|250px|הכבשה דולי היא החיה הראשונה ששובטה.
כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים.
החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי. גם כיום ניתן לקבל החזר של 400% כל שנה (כולל המלטות) על ההשקעה בכבשה. ההערכה היא שיש כיום בעולם כמיליארד וחצי כבשים. ככלל, גידול צאן נפוץ במדינות בהן יש אזורים נרחבים של מישורי עשב. הארצות הבולטות בגידול צאן בנוסף לאוסטרליה וניו זילנד הן ארצות הברית, סין, הודו, דרום אפריקה, ארגנטינה וטורקיה.
המוצרים המופקים מהכבש הם:
צמר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לצמר כמו המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל. הצמר הוא אחד מחומרי הגלם החשובים ביותר לתעשיית הטקסטיל.
בשר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לבשר כדוגמת: סָפוֹק, דורסט וטֶקְסֶל. בשר הכבש הוא הבשר העיקרי הנאכל במטבח המזרח-תיכוני, וגם במסעדות אירופאיות מקובל להגישו. מהצרפתית הגיע הביטוי בשפות אחרות לבשר כבש "מוטון" (mouton – כבש בצרפתית). עם זאת, הבשר המועדף על האירופאים הוא בשר טלה (כבש שגילו עד 5 חודשים ומשקלו עד 50 ק"ג) הנחשב רך יותר ופחות שמן מבשר הכבש הבוגר.
חלב – במיוחד מהגזע האוסטפריזי או מהגזע האוואסי, שמהם ניתן לקבל מעל 400 ליטר חלב לשנה. החלב של הכבש מרוכז מזה של חלב הפרה (7.4% שומן, 6% חלבון ו-4.6% סוכר). חלב הכבשה משמש בעיקר להכנת גבינות כבשים כדוגמת פטה, קשקבל, רוקפור וחלומי וכן להכנת יוגורט.
פרווה – ניתנת לשימוש למעילים, צווארונים וכפפות. לאחר הסרת השיער ניתן להשתמש בעור לבגדים, לכפפות ולחלק הפנימי של הנעליים.
זבל – לפרש של הכבש יש חשיבות כזבל אורגני משום שהוא עשיר יותר מזבל בקר.
מעיים – משמשות לייצור מיתרים לכלי נגינה וכציפוי חיצוני של נקניקים.
קרניים וטלפיים משמשות לייצור כפתורים וקישוטים שונים. מהקרניים של האיל מכינים את השופר.
בנוסף למוצרים המופקים מהכבש, משמש הכבש כאמצעי חשוב למחקר מדעי, בשל גודלו מצד אחד, ועלות אחזקתו הנמוכה מצד שני. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בכבש למחקר מדעי הוא השיבוט המוצלח של כבשה שתוצאתו הייתה הכבשה דולי.
מונחים הקשורים לכבשים
צאן – שם קיבוצי לכבשים ולעיזים.
בנוסף לצורה "כבש" ו"כבשה", קיימת גם הצורה "כֶּשֶׂב" ו"כִּשְׂבָּה", הנובעת משיכול עיצורים.
נוֹקֵד – הוא מגדל צאן או רועה צאן.
אַלְיָה היא הזנב השומני של טלה או איל, אחד מחלקי הקורבן שנשרף על המזבח. נושא הביטוי "אליה וקוץ בה".המקור לביטוי במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי: "'[מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע] לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ' – אמר רב אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה, 'לשארית נחלתו' ולא לכל נחלתו…" (יז ע"א). כלומר הנחמה אומנם בוא תבוא, אך לא כולם יזכו ליהנות ממנה.
מקובל לכנות בצורה שונה את הכבש בהתאם לגילו ובהתאם לתפקידו:
בזמן שהוא עדיין יונק הזכר קרוי טָלֶה והנקבה טַלְיָה.
עד גיל שנה הזכר הוא שֶׂה והנקבה שֵׂיָה.
בגיל שנתיים הנקבה קרויה שְנִיָה.
הכבש הזכר הבוגר קרוי אַיִל, והכבשה הבוגרת קרויה רָחֵל או רְחֵלָה.
הכבשה המובילה את העדר קרויה "משכוכית".
יובל – איל שקרניו שימשו לשופר תרועה (מקראי).
זכר – כינוי לאיל (תלמודי).
גזעים
גזעי כבש הבית שונים במספר מאפיינים ממיני הכבשים החיות בר. השוני קיים גם בין הגזעים השונים. המאפיינים השונים הם בצורת הקרניים, בצורת הזנב, במבנה, בכמות ובאיכות הצמר, בצבע, בגודל, בכמות החלב ועוד. רוב הגזעים של כבש-הבית מצמיחים צמר, כשמיעוטם מצמיחים רק שיער, בעוד שמיני כבש-הבר מצמיחים תערובת של צמר ושיער. בגזעים שונים מצויים קרניים אצל שני הזוויגים (זכר/נקבה), או אצל הזכר בלבד או שהגזע נטול קרניים.
כמות גזעי הכבשים המבויתים מוערכת בכ-200 גזעים. הגזעים פותחו בהתאם לצורכי האדם: מזון ולבוש, וגם בהתאם לתנאי האקלים הנובעים מהאזור הגאוגרפי שבו מגדלים את הכבש. גזעי כבשים מחולקים בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בהם. את הגזעים שלהם צמר קצר ומשובח מגדלים לצמר בלבד, בעוד שאת הגזעים שלהם צמר באורך בינוני או ארוך, או שער בלבד מגדלים בדרך כלל לבשר. כמה זני כלאיים מפיקים צמר ובשר משובחים ואותם מגדלים לשתי המטרות. רוב הגזעים הם בעלי ערך מקומי בלבד, אך יש גזעים שהיו ועודם בעלי חשיבות לכלכלה העולמית.
כבש האליה – (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש-הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת-גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.
שמאל|ממוזער|250px|הגזע האיסלנדי
שמאל|ממוזער|250px|גזע קלון פורסט
גזעים המיועדים לצמר – החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב, אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.
מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השנייה של המאה ה-18 לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש-הבית בעולם. לכבש המרינו תת-גזעים רבים שבהם תת-הגזע האוסטרלי מצטיין באיכות הצמר ובמשקל הגיזה. תת-גזעים נוספים הם הדלין (Delaine) הארגנטינאי, המרינו האמריקאי, המרינו הקווקאזי והמרינו הווירטֶמבֶּרגי.
רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו שפותח בדיר הלאומי ברמבויה שליד פריז צרפת. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת קשיים בראייה. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.
קאראקול (Karakul) – הקאראקוּל הוא גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום-יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.
וילסאו (Villsau) – גזע כבשים פרימיטיבי המכונה "כבשה צפון-אירופאית קצרת זנב" שניתן עדיין למוצאה בכמה אזורים בסקנדינביה. בתקופות קדומות יותר היה מין זה פופולרי בקרב איכרים סקנדינבים, כי הוא ניחן בחוסן גופני וביכולת עמידה מרשימה בתנאי קור ושלגים. כבשי הווילסאו יכלו, למשל, לעבור חורפים שלמים מחוץ למחסה; הצמר שלהם היה עשיר בחומר שמנוני, דוחה גשם.
גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר, הדורסֶט הורןׁ (Dorset), הסאפוק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המרינו פְלַישְשאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקולומביה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:
שביו (Cheviot) – גזע כבשים סקוטי חסר קרניים, לבן פנים, בעל כושר-עמידה ובעל צמר בינוני. מרבים להשתמש בשֶבְיוֹ לצורך הכלאות במיוחד עם גזעי לסטר (Leicester) ולינקולן (Lincoln) ליצירת טלאים לבשר.
המפשייר (Hampshire) – גזע כבשים אנגלי חסר קרניים, שחור פנים. זהו גזע גדול יחסית שבשרו ערב ומגיע לבגרות מוקדם. זהו גזע מבוקש לבשר בארצות הברית. הצמר של גזע זה מאיכות בינונית ומתאים לתעשייה.
שרופשייר (Shropshire) – גזע כבשים חסר קרניים שמקורם באזור ה-Downs באנגליה. לשרופשייר צמר ובשר באיכות טובה ומתקיים באזורים דלילי צמחייה.
טסל – (Texel) – הטֶסֶל הוא גזע כבשים הולנדי המצטיין בבשר טוב, צמר לבן בינוני ופוריות גבוהה.
פיני (Finnish Landrace) – גזע ידוע בפוריות גבוהה. הכבשה ממליטה 2–3 ולדות בלידה אחת, ולעיתים אפילו 4–5. משתמשים בגזע זה להכלאות במטרה להגביר את הפוריות של גזעים אחרים.
דורפר (Dorper) – גזע כבשים דרום-אפריקאי חסר קרניים, שחור פנים.
גזעים דו-תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידַיל (Corriedale) – גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.
גזעי כבשים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.
אוסטפריזי – (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה.
אוואסי – תת-גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל אך לאיל קרניים מפותלות. משקלו של האיל 70–120 ק"ג, משקל הרחלה 50–70 ק"ג. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.
אויבים
טורפים
שמאל|ממוזער|250px|כבש מותקף על ידי זוג קויוטים
שמאל|ממוזער|250px|כלב רועים שומר על כבשים מפני טורפים כמו זאבים או קויוטים
הכבש מתקשה להגן על עצמו לבדו. בעת משבר נוטים הכבשים להצטופף מאחרי המשכוכית (הכבשה המנהיגה), ולכן הם טרף קל. את ההגנה מספקים להם האדם וכלב הרועים. באירופה ובצפון אמריקה הטורפים העיקריים הם זאבים ודובים ובאפריקה האריות, הנמרים והצבועים. באוסטרליה נאלצו החקלאים לבנות גדר ארוכה החוצה כמעט את כל מזרח היבשת, כדי להגן על הכבשים מכלב הדינגו. בניו זילנד מותקפים הכבשים בידי קיאה (Kea – Nestor notabilis), סוג של תוכי שפיתח תאווה מיוחדת לשומן שתחת עור הכבש.
מחלות
רוב המחלות התוקפות את הכבשים משותפות לבקר ולצאן. טפילים פנימיים כגון תולעי סרט המשתכנים במעֵי הכבשה הם כנראה מקור הסבל העיקרי לכבשים, אך טיפולים מודרניים יעילים נגדם, כמו גם נגד טפילים חיצוניים: קרציות, כינים וקרדיות. נפוצות ציסטות במעי הכבשים בעת הידבקות, ברוב המחלות.
פרצית מדבקת (Contagious ecthyma) – מחלה ויראלית התוקפת את הרקמות הריריות ועלולה לעבור לאדם המטפל בכבש חולה.
בת שחפת (פאראטוברקולוזיס) (John’s disease) – מחלה קשה העלולה להסתיים במוות. מחולל המחלה החיידק Mycobacterium paratuberculosis
סימום המעיים (Enterotoxemia) – תוקפת טלאים בגילאים שבין שבועיים לשישה שבועות, במיוחד כאלה שהוזנו במזון עשיר במיוחד. גורם המחלה Costridium perferingens. קיים חיסון נגד מחלה זו.
אבעבועות צאן (Variola) – מחלה חריפה הגורמת לתמותה בכבשים. סימני המחלה חום, דלקות באזורים הריריים ואבעבועות.
אגָלַקטיה מידבקת (Contagious agalactia) – חיידק Mycoplasma agalactiae הגורם להפסקת תנובת החלב.
כחלון הלשון (Blue tongue) – מחלה קטלנית שמקורה ויראלי והמופצת על ידי זבובים מהסוג Culicoides הגורמת לעיתים ללשון נפוחה וכחולה.
גאוגרפיה של גידול הכבשים
מספר הכבשים המגודלות בעולם (במיליונים) הרפובליקה העממית של סין 146 86 64 54 51 38 34 33 27 26אחרים 545סך הכל 1,104 הנתונים נכונים לשנת 2016
את הכבש נוהגים לגדל בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. במקומות שבהם קיימים שטחי מרעה נרחבים, ירוקים כל השנה כמו באוסטרליה, ארגנטינה, אורוגוואי ואפריקה הדרומית, מגדלים את הכבשים בעדרים גדולים בשטחים נרחבים המוקפים בגדרות. הכבשים מצויים במרעה כל השנה ולכן הרחלות ממליטות בשטח פתוח. הכבשים ניזונות בדרך כלל מהמרעה בלבד למעט תקופת בצורת שאז נוהג החוואי להוסיף מזון. בדרך כלל גידול צאן במקומות אלה הוא ענף יחיד במשק.
באזורים קרים יותר מגדלים בחורף את הכבשים בעמקים בעדרים גדולים שבין 1,000 ל-4,000 ראש. בקיץ מתבצעת נדידה בעקבות המרעה הטבעי אל מקומות גבוהים יותר, בעדרים שבין 1,000 ל-1,500 ראש, ולעיתים עובר העדר מרחק של עד 500 ק"מ. כל עדר נמצא בהשגחת רועה וכלביו והוא מעביר את העדר בשיטתיות ממרעה אחד למשנהו תוך שהוא חי בבדידות מוחלטת במשך שבועות. הרועים המפורסמים ביותר הם הבסקים.
במקומות הקרים יותר, כמו ברוסיה, נוהגים להחזיק את הכבשים בחודשי החורף בדיר, ואז מאכילים אותם במזון מוכן כגון שחת, תחמיץ או מזון מרוכז.
את הטלאים לבשר נוהגים למכור בסוף הקיץ לפני שהעדר נודד מהמרעה הקיצי לחורפי.
הכבש בארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|כבשה מגזע אוואסי מלקקת טלה שזה עתה נולד, בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי
שמאל|ממוזער|250px|טלה יונק מכבשה
שמאל|ממוזער|250px|איל עם קרניים מסולסלות
שמאל|ממוזער|250px|כבשה שנגזזה בצוואר
הכבש מופיע במקורות היהודים החל במקרא מספר פעמים רב, כך למשל היו האבות ומשה רועים. בהמשך היחס התהפך לחלוטין בימי המשנה והתלמוד כשהתנאים והאמוראים פסקו שאסור לגדל צאן בארץ ישראל, מפני שהגידול תמיד כלל רעייה בשדות של חקלאים, והם ניזוקו מכך. כשחודש היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, חודשה גם מסורת גידול הצאן. עדר צאן היה במקווה ישראל כבר ב-1890, אך רק 20 שנה מאוחר יותר החלו להופיע עדרי כבשים במושבות היהודיות. ב-1908 הוקם עדר הכבשים הראשון במשק פרטי ביבנאל. היה זה שיתוף פעולה בין מתיישב יהודי לרועה ערבי אשר עסק בפועל בטיפול בכבשים. הסדרים דומים שבהם היהודי היה משקיע את ההון והערבי היה מטפל בצאן בפועל היו גם במשקים פרטיים בכפר תבור ובסג'רה (אילניה). ב-1927 מנו עדרים אלה כ-1,500 כבשים, אך סידור זה הופסק בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. היו ניסיונות של יהודים ללמוד את המקצוע עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אך כולם הסתיימו בכישלון.
השינוי חל ב-1930 עם הקמת "אגודת הנוקדים בארץ ישראל" ששמה לעצמה מטרה לקדם את גידול הצאן לחלב ולבשר בהתיישבות העובדת. ואכן עם השנים חדר ענף גידול הצאן לרוב המשקים וב-1944 היו במשק היהודי כ-19,000 כבשים.
עם קום המדינה חל גידול ניכר בכמות הצאן במגזר היהודי וב-1960 היו בו כ-117,000 כבשים. אך עם השנים חלה ירידה בכמות הכבשים הן במשק היהודי והן במשק הערבי. הוצאות הייצור הגבוהות בענף הצאן לחלב המתבסס על אספקת מזון לכבשים בדיר, אינן מאפשרות קיום ענף זה ללא סובסידיות. רווחיותו של ענף הצאן לבשר המתבסס על שילוב בין הגשת מזון בדיר למרעה היא שולית ועקב כך היו ב-1985 כ-87,000 כבשים במשק היהודי וכ-120,000 במשק הערבי.
על פי אתר "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. לצמר אין בארץ ערך כלכלי.
גזעי הכבשים במשק הישראלי
אוואסי – גזע מקומי המתאים לאקלים, המיועד לחלב. הכבשה טופחה וכיום מגיעה הרחלה לתנובה של 550 ליטר בשנה.
אסף – הכלאה בין אוואסי והאוסטפריזי הגרמני. זוהי כבשת החלב הנפוצה בארץ. תנובתה כ-450 ליטר חלב בשנה והיא ממליטה בממוצע מעל 2 טלאים בשנה.
מרינו – גרמני או אוסטרלי. זוהי כבשת מרעה המיועדת לבשר.
רומנוב – כבשה פורייה מאוד. משתמשים בה להכלאה עם גזעים אחרים לשם הגדלת הפוריות.
דורפר - כבשה המיועדת לבשר ממוצא דרום-אפריקני.
הכבש בתרבות האנושית
ביהדות
הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים: כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (). כרועה צאן מצא יעקב את רחל, כרועה צאן אצל לבן הארמי הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו למצרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (). מקובל לייחס לזן כבשת יעקב את היותו סוג הכבשים שהיו נפוצות בארץ ישראל בתקופת האבות.
משה וגם דוד נלקחו מרעיית הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (). הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא משל הרועים הרעים ב, דוגמאות נוספות ב הפותח ב"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", וב "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ."
הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.
בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.
מכיוון שהכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב לשורש וגורמים נזק רב ברעיית יתר, אסרו חכמים על גידול הכבש באזורי היישוב ארץ ישראל (בתקופות בהן השדות שייכים ליהודים).
בנצרות
הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו כ"רועה הטוב" הנושא את נפש-האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטוֹר" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת-נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת-כָּל-הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת-עֲדַת הָאָדוֹן" ().
הנצרות רואה בדברי ישעיהו ב (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו. בחזון יוחנן, פרקים ה'-ז', נמשל ישו לשה. סמל זה הופיע במיסה הקתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצוירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים, למשל אַגנֶס הקדושה.
בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח-הפסח.
בתרבויות אחרות
הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.
באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ – 19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.
אומנות חילונית
שמאל|ממוזער|250px|תחרות "רכיבת כבשים" בקולורדו
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רד אנדסל "רחלה עם טלאים ואנפה ליד האגם"
שמאל|ממוזער|250px|מזל טלה
שמאל|ממוזער|250px|ציור של גזיזת כבשים
ציירים רבים השתמשו בכבשים בציוריהם כדי ליצור סביבה רומנטית ופסטורלית (מילה המרמזת על חיי רועים). להלן דוגמאות לציירים אירופאים:
פאולוס פוטר (Paulus Potter 1625-1654), צייר הולנדי שהתמחה בציורי נוף ובעלי חיים.
פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770), צייר צרפתי. בּוּשֶה נהג לצייר תמונות על נושאים קלאסיים ואלגוריות המייצגות את העיסוקים הקשורים בצאן.
קונסטן טרואיון (Constant Troyon 1810-1865), צייר צרפתי. נחשב לצייר של חיות מהמעלה הראשונה. נאמר עליו ש"הכבשים שצייר היו כה אמיתיות עד שיכולת לשמוע אותן פועות".
שארל אמיל ז'אק (Charles-Emile Jacque 1813-1894), צייר צרפתי.
קורנליס ון למפוטן (Cornelis Van Leemputten) צייר בלגי שהושפע מציוריו של שארל-אמיל ז'אק והרבה לצייר ציורי כבשים.
כבשים באומנות הישראלית
הציירים הישראלים של תחילת המאה ה-20 הרבו לצייר מוטיבים שסימלו בעיניהם את ארץ ישראל, בעיקר מן התרבות הערבית. כבשים היו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ ולכן אנו מוצאים ציורי כבשים אצל נחום גוטמן, ראובן רובין ואביגדור אריכא.
תנועת הכנענים היוותה את שיאה של תנועת החזרה למקורות והפסל הבולט של תנועה זו יצחק דנציגר עסק בנושא הכבשים במשך 20 שנה. פסל הברונזה כבשי הנגב שהכין בין השנים 1955 ל-1964 מבטא את הזהות שבין החיה לנוף המדברי ולתרבות המדבר המתבטאת בצורת האוהל שבפסל.
צייר נוסף שהושפע ממפגש עם רועים שהיו גם אומנים הוא שלום סבא שיצר את היצירות "גז" (1947) ו"רישומי כבשים".
אך האמן המזוהה ביותר עם ציורי כבשים הוא מנשה קדישמן שצייר למעלה מאלף ציורי כבשים.
דוגמה עכשווית (2004) ליצירות המבוססות על כבשים ניתן למצוא ב אתר הכבשים של גלי אלתר.
הכבשה כסמל
במקרא וגם בתרבויות של עמים אחרים, הכבשה היא סמל לטוהר ותמימות. חוסר הישע שלה כלפי האדם הגוזז את צמרה או המביאה לשחיטה, וחוסר היכולת להתגונן בפני חיות טרף הוא משל לאדם המוצא להורג או חוסר הישע של החלש בפני החזק ממנו. מכאן נגזר גם הדימוי של עם ישראל כעבד ה' המעונה "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַ-ה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו." (). תיאור זה עצמו משויך בנצרות לישו.
אצל חז"ל ישראל משולים ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים, שאלמלא גדול הרועה שמצילה ושומרה, מיד היא נטרפת". היחס בין טורף לנטרף, בין כבש לזאב, מופיע גם בחזון אחרית הימים של ישעיהו "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" ().
ביטויים הקשורים בכבשים
זאב בעור כבש – כינוי לאדם אכזר המעמיד פני צדיק.
הזאב שבע, והכבשה שלמה – מקביל לביטוי: "זה נהנה וזה אינו חסר".
כבשת הרש - כינוי לחפץ יקר לבעליו המנסים להתנכל לו. מקור הביטוי במשל כבשת הרש ().
כבשה שחורה – כינוי למישהו הנחשב כחריג במשפחה או בקבוצה.
אליה וקוץ בה – נאמר כשרוצים להתריע על פגם במה שנראה על פניו טוב ומועיל.
שה תמים – כינוי לאדם תמים וישר (בדרך כלל למראית עין).
ספירת כבשים – כבשים משמשים כאובייקטים לספירה לאנשים המתקשים להירדם.
תפיסת עדר - עדריוּת - מתייחס לתופעה ההתנהגותית של קונפורמיזם בקרב אנשים המצטופפים תחת רעיון שליט בחברה שסביבם מחשש לסטות מהטון המצופה.
צאן קדשים – כינוי לילדי ישראל. הכינוי מושאל מהנביא יחזקאל. בפיוטים ובספרות היהודית מובא ככינוי לעם ישראל.
כבקרת רועה עדרו – קטע מהפיוט לימים נוראים "ונתנה תוקף" הממשיל את דינם של עם ישראל לצאן היוצא מפתח קטן בדיר תחת השבט, לצורך מעשר בהמה. מקור המשל מהגמרא במסכת ראש השנה.
דימוי הכבשה בתרבות המודרנית נע בין התמימות העילאית המופגנת על ידי הנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, המבקש מהטייס שמטוסו הושבת בלב המדבר "בְּבַקָּשָה... צַיֵּר לִי כִּבְשָה", לבין האכזריות המופגנת כנגד חוסר הישע להתגונן בפני חיות טרף בסרט "שתיקת הכבשים".
קישורים חיצוניים
"הרועה בגליל", סרטון על גידול כבשים בעמק יזרעאל. יומני כרמל, מרץ 1940
עונת הגז בישראל, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 2:13)
פוענח גנום כבש הבית; נפרד מהעז לפני 4 מיליון שנה באתר הידען, 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:מגה-פאונה
קטגוריה:יונקים קוסמופוליטיים
קטגוריה:חיות משק
קטגוריה:מינים מבויתים
קטגוריה:צמר | 2024-10-10T13:22:36 |
אדוניס | שמאל|ממוזער|200px|שחזור בן המאה ה־19 לפסל אדוניס שנמצא בפומפיי
ממוזער|200px|מות אדוניס על ידי חזיר הבר בפסל של ג'וזפה מצואולי בארמיטאז'
ממוזער|200px|דמומית קטנת פרי – פרח אדום מסוג דמומית, הנקרא בלועזית Adonis.
אדוניס (ביוונית: Ἄδωνις) הוא אל התשוקה והיופי ואהוב האלה אפרודיטה במיתולוגיה היוונית. אדוניס נחשב המקביל לאל אוסיריס במיתולוגיה המצרית ולאל תמוז במיתולוגיה המסופוטמית. הסיפור אודות אדוניס הגיע למיתולוגיה היוונית ככל הנראה מהאל אדון הכנעני או מהאל תמוז.
בעת החדשה שמו הפך שם נרדף ואב טיפוס לדמות צעיר יפה תואר.
סיפור העלילה
לסיפור אדוניס מספר גרסאות, אך גרעין העלילות דומה: הוריו של אדוניס היו סמירנה ואביה קינירס מלך קפריסין. סמירנה לא כיבדה את האלה אפרודיטה, והאלה הנזעמת גרמה לה להתאהב באביה ולשכב עמו בלי ידיעתו. משך כל ההריון שמרה הבת על הסוד, אך כשכבר לא יכלה גילתה אותו לאביה. משגילה את התועבה, כעס קינירס כל כך, עד שסילק את סמירנה המבוהלת מהארמון ורדף אחריה בחרב שלופה. אפרודיטה הפכה את סמירנה לעץ מור, ועץ זה התבקע וממנו נולד אדוניס הקטן.
אפרודיטה מסרה את אדוניס לאלה פרספונה. לאחר שנים מספר התחרטה על כך אפרודיטה ורצתה את אדוניס בחזרה, אך פרספונה לא רצתה למסור אותו. הוויכוח נפתר במשפט שערכה המוזה קאליופה (בחלק מהגרסאות היה זה זאוס שערך את המשפט), שחילקה את השנה לשלושה חלקים שווים – בחלק הראשון על אדוניס להיות עם פרספונה, בחלק השני עם אפרודיטה ובשלישי יוכל להיות היכן שיחליט בעצמו. הילד, שגדל עם פרספונה, רצה תמיד להישאר אתה בחלק השלישי של השנה. הדבר לא מצא חן בעיני אפרודיטה, ובעזרת חגורתה הקסומה אילצה את אדוניס להישאר אתה גם בחלק השלישי של השנה, ובסופו של דבר שייכה לעצמה גם את החלק של פרספונה. פרספונה הזועמת הלכה לארס, מאהבה של אפרודיטה, וסיפרה לו שאפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה הביא ארס לפציעתו של אדוניס בידי חזיר בר, פציעה ממנה דימם אדוניס למוות בזרועות אפרודיטה.
מדמו אשר טפטף לארץ יצרה אפרודיטה פרח שינציח את זכרו – הכלנית (למרות זאת, סוג הפרח הקרוי על שם אדוניס הוא הדמומית). לזכר מות אדוניס, במועד קבוע בשנה, מי נהר איברהים הנשפכים לים התיכון ליד גבל, בלבנון של היום, מאדימים מדמו של אדוניס.
בפולחן
מקור
השם היווני Ἄδωνις (בתעתיק: Ádōnis, הגייה יוונית: [ádɔːnis]) נגזר מהמילה הכנענית adōn ("אדון" בעברית). מילה זו מקבילה למילה אדוני (אֲדֹנָי), המשמשת להתייחסות לאלוהי התנ"ך.
רוב החוקרים המודרניים חושבים שסיפורם של אפרודיטה ואדוניס נגזר מסיפור מסופוטמי קדום על איננה (אישתר) ותמוז (שומרית: דּוּמוּזִיד, "ילד טוב").
ההתייחסות היוונית המוכרת ביותר לאדוניס באה משיר של המשוררת סאפפו מלסבוס (בערך 630–570 לפנה"ס)West (1997) p. 530–531, בו מקהלת נערות צעירות שואלת את אפרודיטה מה הן יכולות לעשות כדי להתאבל על מות אדוניס. אפרודיטה עונה שעליהן להכות על שדיהן ולקרוע את הטוניקות שלהן. פולחן אדוניס תואר גם כמתאים לפולחן האל הפיניקי בעלWest (1997) p. 57.
התאריך המדויק בו השתלב פולחן אדוניס בתרבות היוונית עדיין שנוי במחלוקת. ההשפעה המשמעותית של תרבות המזרח הקרוב על הדת היוונית הקדומה בכלל, ועל פולחן אפרודיטה בפרט, מתוארכת למאה השמינית לפנה"ס, כאשר יוון הארכאית הייתה בשולי האימפריה האשורית החדשה.
בעיר אידליון, בסביבות המאה ה־8 לפנה"ס נבנה על האקרופוליס המזרחי מקדש שהוקדש ל"ואנאקס" (שמשמעות שמו "אדון", והוא היה בן הזוג של וַנַסַּה, ה"גבירה") מהפנתאון האטאו־קיפרי (הפנתאון של תושבי קפריסין הקדומים), שנחשב (לפחות במסאוריה) לאדון החיות, וזוהה עם אדוניס, כנראה בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית; מדובר במקדש הקדום ביותר לאדוניס, שגם המשיך לפעול עד התקופה הרומית.
פסטיבל אדוניס
אדוניס היה דמות מרכזית בפולחן הנשים ביוון העתיקה. במסגרת פסטיבל בן יומיים, שכונה "הגנים של אדוניס", שתלו נשים, בשיא הקיץ, זרעי צמחים שונים בעציצים. לאחר מכן הן טיפסו על סולמות לגגות בתיהן, שם הניחו את הזרעים בחום השמש. זרעים אלו נבטו במהירות רבה בשל החום אך גם קמלו במהירות מאותה הסיבה – קמילה שסימלה את מותו בטרם עת של אדוניס.
בזמן שחיכו שהצמחים יקמלו, הנשים הבעירו קטורת לאדוניס והתאבלו בקול על מותו. ברגע בו הצמחים קמלו, הן קרעו את בגדיהן והכו על שדיהן במפגן צער ציבורי. אחר כך נשאו את "פסל דמות" אדוניס יחד עם כל הצמחים הנבולים כמסע לוויה. הפסטיבל הסתיים בהשלכת פסל הדמות והצמחים לים.
לקריאה נוספת
אדוניס, אלגיה על מותו של ג'ון קיטס, מאנגלית – יעקב אורלנד, תל אביב, 1976.
מעין מזור, אלים, גיבורים ומיתוסים ביוון העתיקה, האוניברסיטה המשודרת – בהוצאת משרד הביטחון ומודן, 2014.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה היוונית
קטגוריה:אלים יווניים
קטגוריה:אלים כנעניים | 2024-10-18T09:06:13 |
אביבה הד | אביבה הד (נולדה ב-27 בינואר 1950) היא זמרת ישראלית שהתפרסמה כזמרת הליווי של עקיבא נוף במופע שערך בתחילת שנות ה-70 וכן השתתפה באלבום קובץ שיריו בשם "הבוקר שאחרי".
קריירה
"איזבל", מהאלבום שירי קיץ, הגיע מיד עם הקלטתו לראש מצעד הפזמונים הן של קול ישראל והן של גלי צה"ל. בעקבות ההצלחה ברדיו הוקלט הפזמון כקליפ לטלוויזיה, שבו צולמה לראשונה נערה צעירה בדמות איזבל, שלימים נודעה כפנינה רוזנבלום. בתקליט ובקליפ מבוצע השיר על ידי נוף עצמו כסולן, כשמלווה אותו שלישיית בנות אלמוניות, אביבה הד, חגית זמיר וטובה ליבנה.
בביצוע המקורי של השיר היה בלהקה גם שמואל שילנסקי (בנו של יו"ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי), לימים וטרינר.
ב-1970 השתתפה במופע שממנו יצא תקליט שנקרא "פסטיבל הזמר תל אביב" ששיריו עובדו מוזיקלית על ידי אלברט פיאמנטה. הד שרה בו את השיר "חם היום בעיר".
המשך דרכה היה עם כזמרת בלהקת פיאמנטה ב-1975 (של הגיטריסט יוסי פיאמנטה ואחיו נגן החליל אבי פיאמנטה)
כזמרת עצמאית פרסמה אביבה הד את השירים: "שיר מתוק על אהבה", שכתבה לה מירית שם אור ללחן של נורית הירש.
שני להיטים נוספים שלה היו (של אותן צמד יוצרות) "אני אוהבת רק לרקוד", שיר שהופיע באוסף "להיטים לוהטים", שיצא לאור בסוף שנות ה-70 וכלל להיטים מאותה תקופה.
בתחילת 1980 הוציאה לרדיו את "האישה האחרת" שהלחינה למילים של פניה ברגשטיין ועיבוד של בני נגרי. עוד שיר ב"נוסח אישי" בשם "אני גרה לבד וטוב לי" מאותה שנה שיצא על גבי תקליט שדרים, זכה להצלחה יחסית והפך לשירה המזוהה ביותר עימה.
שירים אלו לא הובילו לאלבום שלם, והד מיעטה בקריירה המוזיקלית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1950
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950 | 2023-11-03T14:43:07 |
אכו | שמאל|ממוזער|250px|אכו, ציור מאת ניקולא פוסן
אכו (ביוונית עתיקה: Ηχώ) הייתה נימפה במיתולוגיה היוונית שקולה היה כה אהוב עליה עד כי לא חדלה מלדבר. הגרסה הנודעת ביותר של סיפורה היא דווקא הגרסה הרומאית, כפי שסופרה על ידי אובידיוס.
תפקידה של אכו היה להעסיק את הרה, אשתו של זאוס, בדיבורים כדי שלא תתפוס את בעלה בשעת ניאופיו עם חברותיה הנימפות. כאשר גילתה זאת הרה, היא קיללה אותה שהיא רק תוכל לחזור על דברי אחרים ולעולם לא תוכל לדבר כרצונה (מכאן באה המילה האנגלית להד - Echo).
אחר הדברים הללו, אכו התאהבה בבן האנוש יפה-התואר נרקיסוס, אך הוא היה מאוהב במראה של עצמו ולא אהב אדם אחר מלבדו. כיוון שכך, הוא דחה את חיזוריה המהוססים של אכו, והותיר אותה שבורת לב ובוכייה. אך גאוותו של נרקיסוס הייתה בעוכריו: מסופר שיום אחד, בשעת טיולו על יד אגם, נרקיסוס הבחין בבבואתו הנשקפת אליו מן המים, ומיד התאהב בה ולא יכול היה לנתק את מבטו ממנה, עד שמת. בכל אותו זמן, אכו לא התיקה את מבטה מאהובה, עד שגם היא מתה, ורק קולה נשאר על פני האדמה; זכר ועדות לאהבה נכזבת.
הגרסה היוונית של המיתוס מספרת כי אכו הייתה נימפה שהצטיינה בשירה, בנגינה ובמחול. רבים התאהבו בה, אך היא בזה להם ודחתה את חיזוריהם. דבר זה הכעיס את אל הרועים פאן, שציווה על חסידיו לרצוח את אכו ולפזר את חלקי גופתה על פני ארבעה קצוות תבל. גאיה, אלת האדמה, אספה את חלקי גופתה המבותרת של אכו, וכך שימרה את קולה הערב ואת כשרונותיה של הנימפה המתה.
האסטרואיד 60 Echo שהתגלה ב-14 בספטמבר 1860 על ידי ג'יימס פרגוסון, אסטרונום אמריקאי נקרא על שמה.
ראו גם
נימפה
קישורים חיצוניים
יעל רנן, נרקיס ואקו, מתוך: ספרות המערב - קובץ מסות.
קטגוריה:נימפות
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי | 2024-05-02T10:46:31 |
טרנספורמציות לורנץ | טרנספורמציות לורנץ, העתקות לורנץ או התמרות לורנץ הן העתקות ליניאריות בין מערכות ייחוס המראות כיצד משתנים הזמן והמרחב כאשר עוברים ממערכת ייחוס אחת למערכת ייחוס אינרציאלית הנעה יחסית אליה במהירות קבועה בקו ישר. את טרנספורמציית לורנץ אפשר להסיק מעקרונות היסוד (הפוסטולטים) של תורת היחסות הפרטית, ואכן – טרנספורמציות לורנץ הן כלי מרכזי בביצוע חישובים במסגרת תורה זו.
טרנספורמציית לורנץ פותחה עוד במאה ה-19 בנפרד מתורת היחסות הפרטית על ידי הפיזיקאי ההולנדי הנדריק לורנץ כדי לפתור סתירות שנתגלו בין האלקטרומגנטיות למכניקה הקלאסית. אחת הבעיות הייתה כוח לורנץ המגנטי.
מבוא ודוגמאות
נניח שמערכת ייחוס (צירים + שעון) S נמצאת במנוחה ברגע בראשית הצירים, כלומר . נניח שמערכת 'S שנמצאת באותו מקום נעה ביחס אליה במהירות (קבועה) בכיוון .
במכניקה הקלאסית, כדי לחשב כיצד משתנות המדידות של מקום וזמן במערכת 'S לעומת מדידות אלה במערכת S משתמשים בטרנספורמציית גליליי:
עם זאת, כאשר v היא מהירות שאינה זניחה יחסית למהירות האור מסתבר שטרנספורמציית גליליי, המתארת כיצד לתרגם מקום וזמן בין שתי המערכות, איננה נותנת תוצאות מדויקות. ההעתקה המתאימה לתרגום ניתנת במסגרת תורת היחסות הפרטית ובניגוד לטרנספורמציית גליליי היא מערבבת בין המרחב והזמן. להעתקה זו קוראים טרנספורמציית לורנץ או טרנספורמציית לורנץ boost (כאשר boost מרמז כי היא קשורה למהירות) והיא נראית כך:
כאשר:
הוא פקטור לורנץ ו-c היא מהירות האור בריק.
אם מסמנים וכן מתעלמים מצירי y ו-z שלא משתנים, ניתן לבטא את ההעתקה על ידי הייצוג המטריציוני הבא:
כאשר הכפל כאן הוא כפל מטריצות רגיל.
הגדרה פורמלית
מרחב מינקובסקי והמטריקה
נגדיר את המטריצה של מרחב מינקובסקי שטוח:
בכתיב טנזורי, כותבים את כ־.
במרחב מינקובסקי הזמן איננו סקלר אלא חלק מ 4-וקטור:
נשים לב ש (כאשר אינדקס מופיע פעם למעלה ופעם למטה, הסכם הסכימה של איינשטיין, קובע שמסכמים על הערכים האפשריים 0,1,2,3) שימו לב שזהו לא שוויון מטריציוני ולא מתבצע כפל מטריצות אלא זה שוויון של סכום של איברים. וזהו בעצם חוק שמירות האינטרוול ואינווריאנטיות הזמן העצמי.
חבורת לורנץ
חבורת לורנץ היא החבורה האורתוגונלית של התבנית , כלומר, אוסף המטריצות ההפיכות מסדר 4 על 4, המקיימות , כאשר מסמן את המטריצה המשוחלפת. אלו הן בדיוק ההעתקות הליניאריות של המרחב-זמן השומרות על המטריקה של מינקובסקי.
סיווג טרנספורמציות לורנץ
סיבובים מרחביים
כל העתקה מהצורה:
כאשר U היא מטריצת סיבוב אורתוגונלית (כלומר: ) היא טרנספורמציית לורנץ. למעשה, זוהי העתקת סיבוב מרחבית.
המשמעות של זה היא שכל חוקי הפיזיקה יישארו אינווריאנטים גם אם נסובב את מערכת הצירים סביב הראשית, כלומר: לטבע אין כיוון מועדף (איזוטרופיה).
boost
זוהי העתקה המעבירה ממערכת ייחוס אחת למערכת ייחוס הנעה ביחס אליה במהירות קבועה.
בלי הגבלת הכלליות, נניח שמערכת ייחוס 'S נעה במהירות יחסית v בכיוון x למערכת ייחוס S. אזי כלל התרגום בין 4-וקטור האירוע ב S לבין וקטור האירוע ב 'S הוא
כאשר הוא פקטור לורנץ ו-c היא מהירות האור בריק.
את 4 משוואות הטרנספורמציה אפשר לייצג באמצעות מטריצה:
או באופן שקול כך:
כאשר מערכת 'S נעה ביחס ל S בכיוון כלשהו, טרנספורמציית לורנץ הכללית תינתן על ידי הרכבה של 2 סיבובים ו-boost. נסובב את שתי המערכות כך שציר x שלהן יהיה באותו כיוון ומקביל לכיוון המהירות היחסית ביניהן, נבצע את ה-boost ואז נסובב בחזרה לקואורדינטות המקוריות. הביטוי הכללי מכוער למדי ואין טעם לרשמו.
חיבור מהירויות יחסותי
כמו כן, מטרנספורמציית לורנץ ה-boost אפשר להסיק כלל של חיבור מהירויות באותו כיוון (על ידי הרכבה של boost על boost) ולקבל ש
שדות אלקטרומגנטיים תחת טרנספורמציית לורנץ
זוהי העתקה המעבירה את השדה החשמלי ואת השדה המגנטי ממערכת ייחוס אחת למערכת ייחוס הנעה ביחס אליה במהירות קבועה, :
הוא השדה החשמלי במערכת הנעה.
הוא השדה החשמלי במערכת הייחוס.
הוא השדה המגנטי במערכת הנעה.
הוא השדה המגנטי במערכת הייחוס.
הלכה למעשה, את ההעתקות לעיל ניתן להציג כהעתקות על רכיבי השדות המקבילים לוקטור המהירות , נסמנם ב- ו-, ועל רכיבי השדות המאונכים לו, נסמנם ב- ו-. אם כן, נקבל את ההעתקות הבאות עבור הרכיבים המאונכים:
ועבור הרכיבים המקבילים:
כלומר, הרכיבים המקבילים למהירות עוברים ללא שינוי בטרנספורמציית לורנץ.
ראו גם
תורת היחסות הפרטית
תורת היחסות הכללית
אלברט איינשטיין
הנדריק לורנץ
העתקה ליניארית
קישורים חיצוניים
קליפ אנימציה המדגים את טרנספורמציית לורנץ
גזירת הביטויים עבור טרנספורמציות לורנץ, בבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית"
ההיסטוריה והנוסחה של לורנץ, באתר "דעמדע"
הערות שוליים
קטגוריה:תורת היחסות הפרטית
קטגוריה:אלקטרומגנטיות | 2024-09-12T07:50:37 |
קרידנס קלירווטר רבייבל | קרידנס קלירווטר רבייבל (Creedence Clearwater Revival) הייתה להקת רוק אמריקאית שפעלה בחוף המערבי של ארצות הברית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. מרבית שירי הלהקה נכתבו, הולחנו ועובדו על ידי הסולן ג'ון פוגרטי. ללהקה היו להיטים רבים והיא זכתה לפופולריות בארצות הברית וגם בשאר העולם המערבי במשך כל תקופת פעילותה. חיכוכים פנימיים הובילו להתפרקות הלהקה בשיא הצלחתה.
חברי הלהקה
ג'ון פוגרטי - גיטרה מובילה ושירה (נולד ב-28 במאי 1945 בברקלי קליפורניה)
טום פוגרטי – גיטרה ושירה (נולד ב-9 בנובמבר 1941 בברקלי קליפורניה, נפטר ב-6 בספטמבר 1990)
דאג קליפורד – תופים (נולד ב-24 באפריל 1945 בקליפורניה)
סטו קוק – גיטרה בס (נולד ב-25 באפריל 1945 באוקלנד קליפורניה)
ההיסטוריה של הלהקה
250px|ממוזער|ג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה, בצילום מ-2005 לאחר התפרקותה
בסוף שנות החמישים הקימו ג'ון פוגרטי, דאג קליפורד וסטו קוק, שהיו חברים בבית הספר, להקה בשם "הבלו וולווטס" (הקטיפות הכחולות) וניגנו במסיבות. ב-1960 ביקש מהם טום, אחיו המבוגר של ג'ון, לשמש לו כלהקת ליווי לאחר שהלהקה בה היה חבר כזמר, התפרקה. הם הוציאו ביחד מספר תקליטונים שלא זכו להצלחה מסחרית.
ב-1964 הם הצליחו לקבל חוזה הקלטות בחברת התקליטים Fantasy, ושינו את שם הלהקה ל-גוליווגס. בינתיים המשיכה הלהקה להופיע במסיבות ובברים. בשלב מסוים נטל ג'ון את תפקיד הזמר מאחיו הבוגר ופיתח את קולו הצרוד שהפך עם השנים לאחד ממאפייניה המובהקים של הלהקה. בשנים הבאות המשיכה הלהקה להתקיים בקושי כשחבריה עובדים, לומדים ומשרתים בצבא, ולא מצליחים לפרסם שום להיט. בשנת 1967 נמכרה חברת Fantasy לחבורת משקיעים שאחד מהם היה ידיד של ג'ון. האחרון הציע להם להתקרב לסגנון של להקות החוף המערבי שזכו להצלחה באותן שנים כמו הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, ובהזדמנות זו גם הוחלף שמה של הלהקה לקרידנס קלירווטר רבייבל.
בסוף 1967, עוד לפני שהקליטה את אלבומה הראשון, התפרסם להיטה הראשון - "סוזי קיו" (Susie-Q) שהיה גרסת כיסוי לשיר של דייל הוקינס. ב-1968 יצא אלבומם הראשון שנקרא כשם הלהקה. האלבום זכה להצלחה נאה ושני להיטיו היו Susie-Q וגרסת הכיסוי ללהיטו של סקרימינג ג'יי הוקינס - I Put a Spell on You. ב-1969 הוציאה הלהקה שלושה אלבומים נוספים שכללו להיטים רבים שפרסמו אותה ברחבי ארצות הברית. הבולט ביניהם היה Green River, שכלל מספר להיטים מוצלחים.
בפסטיבל וודסטוק ניגנה הלהקה ב-3 לפנות בוקר. הופעתה לא זכתה להד רב, וגם לא נכללה באלבום הפסקול של הסרט בגלל חוסר הסכמה על זכויות.
ב-1970 פרסמה הלהקה את האלבום הנחשב כמוצלח ביותר – Cosmo's Factory (המפעל של קוסמו) ("קוסמו" היה הכינוי של מתופף הלהקה דאג קליפורד). האלבום הגיע לראש מצעדי המכירות גם בארצות הברית וגם באנגליה. האלבום כלל חידוש לשיר הרית'ם אנד בלוז 'I Heard It Through The Grapevine' המפורסם מבית חברת התקליטים מוטאון (Motown). דווקא בשיא הצלחתה נתגלו סימני המשבר הראשונים. חברי הלהקה האחרים לא אהבו את התייחסות המבקרים אליהם כלהקת הליווי של ג'ון. ב-1971 פרש טום פוגרטי מהלהקה, והיא המשיכה כשלישייה והוציאה את אלבומה האחרון שהיה כישלון מוחלט. באוקטובר 1972 הכריזה הלהקה על פירוקה.
ג'ון פוגרטי המשיך בקריירת סולו שזכתה להצלחה (אם כי לא כמו הצלחת הלהקה). חברי הלהקה האחרים, סטו קוק ודאג קליפורד התאחדו מחדש ב-1995 תחת השם "קרידנס קלירווטר רוויזיטד" (Creedence Clearwater Revisited) וממשיכים להופיע עם החומר הישן של הלהקה, אך ללא טום פוגרטי שנפטר ב-1990 וג'ון פוגרטי, איתו שאר החברי הלהקה מסוכסכים.
מאפייני המוזיקה
המוזיקה של קרידנס קלירווטר רבייבל נחשבת כחזרה אל הרוק האמריקאי השורשי עם סינתזה מתומצתת של מוזיקת הקאנטרי, רוקאבילי, רית'ם אנד בלוז וסוואמפ פופ . מוזיקה זו היוותה ניגוד למגמה של השתלטות הלהקות הבריטיות כמו הביטלס והרולינג סטונז על המוזיקה האמריקאית. בזמן שלהקות החוף המערבי והביטלס נעו לכיוון הרוק הפסיכדלי והרוק המתקדם, חזרו כאמור קרידנס קלירווטר רבייבל אל המקורות (גם של הביטלס). רבים מלהיטיהם הם גרסאות מחודשות לשירי בלוז ורוקנ'רול משנות החמישים ותחילת שנות השישים, וגם השירים המקוריים הם במקצבים הבסיסיים.
על אף שלא נחשבה כלהקה פוליטית, חלק ממילות השירים שנכתבו ברובם על ידי ג'ון פוגרטי יצגו ביקורת על החברה בארצות הברית בכלל ועל מלחמת וייטנאם בפרט. במיוחד התפרסמו בכך שישה מלהיטי הלהקה "בן בר מזל" (Fortunate Son), "לרוץ דרך הג'ונגל" (Run Through The Jungle), "מרי הגאה" (Proud Mary) "זריחת הירח הרע" (Bad Moon Rising), ו"מי יעצור את הגשם" (Who'll Stop the Rain).
מקור השם
על פי ראיונות עם חברי הלהקה, שם הלהקה הורכב משלושה מקורות שונים. קרידנס (בעברית: אמונה) היה שמו של חבר של טום פוגרטי. הביטוי "מים צלולים" הושאל מפרסומת למבשלת בירה. המילה "תחייה" נועדה להמחיש את מחויבתם המחודשת של חברי הלהקה לפרויקט המשותף שלהם. לפיכך ניתן לתרגם את שם הלהקה ל"תחיית אמונה מים-צלולים", כאשר "אמונה מים צלולים" מהווה שם של אדם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:להקות רוק אמריקאיות
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:להקות פולק רוק
קטגוריה:רביעיות מוזיקליות | 2024-08-27T09:25:10 |
התיקון השמונה עשר לחוקת ארה"ב | REDIRECTהתיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית | 2005-09-19T11:38:17 |
גני עם | גַּנֵּי עַם הוא מושב עובדים הנמצא מדרום לעיר הוד השרון ובצמוד לה, ומצפון למושב ירקונה. המושב נוסד בשנת 1932 ומשתייך למועצה האזורית דרום השרון. שטח המושב כ-350 דונם.
היסטוריה
בספטמבר 1931, לאחר משא ומתן ארוך, הוסכם עם הקרן הקיימת על מסירת 50 דונם מיער הקרן הקיימת בקרבת כפר מל"ל, לצורך התיישבות של 20 משפחות. המתיישבים, רובם מפועלי מגדיאל ומיעוטם נהגים בחברת "השרון", שנקבעו על ידי מועצת פועלי מגדיאל. רובם היו מבני העלייה השנייה והשלישית. באוקטובר 1932 הורחב ההסכם ל-30 מתיישבים. לקראת סוף 1932 נעקר חלק מהיער לצורך התחלת הבנייה. בספטמבר 1932 פורסם שמתכוננים להתחיל בבניית הבתים במסגרת התיישבות האלף ובתי המתיישבים נבנו בשנת 1933. כל מתיישב קיבל מגרש בן 2.5 דונם עליו נבנה הבית. הבטחה לתת לכל מתיישב חלקה של 10 דונם לעיבוד חקלאי לא מולאה, והאמרת מחירי הקרקעות בסביבה סיכלה רכישת עוד קרקעות. בתחילה סירבו המתיישבים להיכנס לבתים בגלל הריבית הגבוהה על המשכנתאות והפרת ההבטחה ל-10 דונם נוספים לכל מתיישב לצורך עיבוד חקלאי. לבסוף ניתן למתיישבים הלוואה נוספת להקמת המשק ו-3.5 דונם נוספים לעיבוד חקלאי.
באפריל 1935 היה במושב גן ילדים וילדי בית הספר למדו בכפר מל"ל. באוקטובר 1935 חתמו המתיישבים על חוזי חכירה ומשכנתאות. בשנת 1938 שונה שם היישוב ל"גני עם". בספטמבר 1939 התגוררו במושב 129 נפשות ב-31 משקים על שטח של 231 דונם. עד תחילת 1940 עזבו חלק מהמתיישבים הראשונים ומכרו את בתיהם לעולי גרמניה. בנוסף, הוקם בסמיכות לגני עם שכונה של 18 בתים של עולי גרמניה. בתחילה קנו התושבים מים מהבאר של כפר מל"ל. אחרי שזו התקלקלה קנו מים ממגדיאל, במחיר שהקשה על גידול ירקות. רוב התושבים עבדו בעבודות חוץ. בדצמבר 1946 ציינו בר מצווה למושב יחד עם חנוכת בית לבית העם ואיחוד עם שכונת היער הסמוכה, של עולי גרמניה.
במהלך מלחמת העצמאות הותקף המושב בירי קליעים על ידי תושבי הכפר הערבי השכן ביאר עדס.
בעבר התגורר בגני עם המשורר ע. הילל ולימים רכשה את ביתו המלחינה נורית הירש.
כיום נותרו במושב מעט חקלאים, ורוב תושביו בעלי מקצועות חופשיים.
קישורים חיצוניים
גני עם - באתר המועצה האזורית דרום השרון
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1932
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:יישובי התיישבות האלף
קטגוריה:מושבי העובד הציוני
קטגוריה:יישובי המועצה האזורית דרום השרון
קטגוריה:יישובי האיחוד החקלאי | 2024-08-29T22:05:01 |
בני יהודה תל אביב | בני יהודה תל אביב הוא מועדון כדורגל ישראלי מהעיר תל אביב-יפו שהוקם בשנת 1936 בדרום תל אביב וממוקם בשכונת התקווה. המועדון משחק כיום בליגה הלאומית. צבעי הקבוצה הם כתום-שחור ואצטדיונה הביתי הוא אצטדיון בלומפילד. עד שנת 2004 שיחקה הקבוצה באצטדיון שכונת התקווה, בו ממוקמים מגרשי האימון של הקבוצה ומשרדי המועדון. הקבוצה זכתה באליפות אחת בעונת 1989/1990, ארבע פעמים בגביע המדינה (1968, 1981, 2017 ו-2019) ופעמיים בגביע הטוטו (1992 ו-1997). כמו כן השתתפה הקבוצה במפעלים האירופיים גביע האינטרטוטו, גביע אופ"א והליגה האירופית מספר פעמים.
היסטוריה
הקמת הקבוצה והשנים הראשונות
ילדי שכונת התקווה ומשפחת סולמי הקימו קבוצת כדורגל בשם "תל חי" בשנת 1935. חבריה העיקריים היו: נתן סולמי, יהודה יעקובי, יצחק חמו, נתן משה שרעבי, יעקב דוידי, רצון פנחס ברדה, שמעון בן-אברהם שרעבי יששכר לוי ושמעון יעקובי. נערים אלו היו חברים בתנועות נוער שונות, והקבוצה שיחקה בעיקר בשכונות צ'לנוב, שיבת ציון וגבעת נוה שאנן שבדרום תל אביב, והתחרתה מול קבוצות משכונות אחרות. כאשר הוקמה קבוצת בוגרים שונה שמה של הקבוצה ל"בני ציון" ומאוחר יותר הוחלט על הקמת "ארגון הנוער התימני בני יהודה". הקבוצה נקראה "בני יהודה" משום שההחלטה על הקמתה התקבלה על ידי מייסדיה הדתיים בשבוע בו נקראת פרשת ויגש המתחילה במילים "ויגש אליו יהודה", ויהודי תימן מיוחסים להיות צאצאים משבט יהודה על שם יהודה בן יעקב.
המשחק הראשון של קבוצה זו נערך נגד קבוצת הנוער של מכבי תל אביב, בשלהי שנת 1935. בשנה זו הקבוצה עדיין לא שיחקה באופן סדיר ושחקניה חיפשו מקורות מימון לקבוצתם. לאחר נטישת המגרש בשכונת התקווה ששימש בעיקר את שחקני הנוער של מכבי תל אביב עקב המצב הביטחוני של מאורעות תרפ"א - תרפ"ט, החלה הקבוצה להתאמן שם באופן סדיר בשנת 1936 אז הוקם רשמית המועדון כאגודת ספורט. באפריל של אותה שנה פורץ המרד הערבי הגדול ורוב חברי קבוצת הכדורגל הצטרפו לכוחות ההגנה על השכונות היהודיות בסביבת תל אביב.
רק עם סיום המרד ב-1939 חזרה הקבוצה לפעילות ספורטיבית. הקבוצה התקבלה רק ב-1940 כחברה בהתאחדות הארץ-ישראלית לכדורגל, והתחילה את דרכה בליגה ב', אז הליגה השנייה. משחקה הראשון נערך נגד קבוצת הצבא הבריטי בחולצות לבנות והרכבה כלל בין היתר את משה עדיני, משה שרעבי, נתן סולמי, יעקב מנשה, נתן שמואלי, דוד סולמי, דוד מעודד וחיים חמו. לאחר מכן, בגלל סכסוך בין אגודות הפועל למכבי, הוקמו ליגות נפרדות ובני יהודה הצטרפה לליגה של קבוצות מכבי ובית"ר. ב-1942 קיימה בני יהודה את משחקה הראשון בגביע המדינה מול מכבי ראשון לציון ונוצחה 1–4.
כשהחלה פעילות המחתרות נגד המנדט הבריטי, האגודה שימשה מקום שדרכו גויסו מאות רבות של בחורים ובחורות לשירות במחתרות – ההגנה, אצ"ל ולח"י. בשנים אלו פעילות המועדון הופסקה כמעט לגמרי, וגם כשמקימיה שאפו לחזור למגרשם בשכונת התקווה, ב-1945 נוכחו לדעת שבעל השטח עליו נבנה המגרש החליט לבנות עליו בתי מגורים והקבוצה נותרה גם ללא מגרש. אולם האחים דוד ונתן סולמי הצליחו למצוא מקום בצידו השני של נחל מוסררה והקימו מגרש זמני חדש. נתן סולמי שימש כמנהל המועדון כאשר דוד סולמי הפך למאמן הקבוצה בשנים אלו, ומשה שרעבי משמש כאיש המשק כאשר שלושתם שימשו גם שחקנים בקבוצה באותה עת. בשנים אלו שובצה בני יהודה במחוז הדרומי של ליגה ב'. באמצע עונת 1947/1948 פרצה מלחמת העצמאות ופעילות המועדון הופסקה כליל.
לאחר קום המדינה
בעונה הראשונה לאחר הקמת המדינה, עונת 1949/1950 בליגה המיוחדת בכדורגל שובצה בני יהודה בבית תל אביב, בליגה המיוחדת שהייתה הליגה השנייה אז, וסיימה במקום הראשון בליגה המיוחדת במחוז תל אביב, אך הליגה פורקה שוב בסוף העונה והקבוצה נאלצה לשחק בליגה ב' דרום לאחר מכן. בשנת 1951 נדדה הקבוצה פעם נוספת לשטח שהיה שדה תירס ובעלותו הייתה מפוקפקת, ובן לילה נהפך בעזרת מאות מתנדבים תושבי השכונה למגרשה הביתי הראשון של בני יהודה, מגרש "שכונת התקווה" שקיים עד היום באותו השטח.
בעונת 1951/1952 השיגה בני יהודה את ניצחונה הראשון במסגרת גביע המדינה, 2–3 נגד בית"ר ירושלים. בשנים אלו הייתה בני יהודה קבוצת אמצע טבלה בליגה ב' מחוז דרום, אשר מנסה ללא הצלחה לעלות לליגה הראשונה.
ב-1954 הוחלט על ידי ההתאחדות להפוך את ליגה א' לליגה הלאומית ולבנות ליגה א' חדשה מהקבוצות שסיימו בששת המקומות הראשונים בליגה א' מחוז צפון ודרום. בסיום העונה סיימה בני יהודה רק במקום השמיני ומצאה את עצמה בליגה השלישית (ליגה ב') ממנה עלתה רק בעונת 1956/1957. בעונת 1958/1959 שבה בני יהודה לליגה הראשונה (אז: הליגה הלאומית) בישראל לאחר שסיימה במקום הראשון בליגה א', כאשר בסגל הקבוצה כיכבו מרקו עבוד, שלום אזולאי, דוד טסה, מאיר שירזי, יעקב גרונדמן, דני לוי, יעקב עובדיה, יוסף מהלל, שלום סינוואני, יצחק ("זכי") מזרחי ודוד יפת.
בשנה זו, תוך הכנת המועדון לליגה הראשונה, חודש המגרש בשכונת התקווה, הוכשר וניטע מחדש וכל זאת על ידי תושבי השכונה ומתנדבים. ב-19 בספטמבר 1959 ערכה בני יהודה את משחקה הראשון בליגה הראשונה אי פעם, נגד מכבי פתח תקווה, והפסידה 1–2.
בשנות ה-60 נאבקה הקבוצה על הישרדותה בליגה הראשונה והצליחה לשרוד בליגה בתנאים קשים ובתקציב נמוך מאוד. הקבוצה הצליחה לזכות בגביע הראשון שלה בעונת 1967/1968, כשניצחה בגמר 0–1 את הפועל פתח תקווה.
בשנות ה-70 המשיכה הקבוצה להיות קבוצת אמצע טבלה ומטה שבעיקר מנסה לשרוד בליגה העליונה, וכשלה פעמיים בעונות 1971/1972 ו1975/1976, בסופן ירדה לליגה השנייה. מצב הקבוצה השתפר בשנים בעונת 1977/1978, אז חזרה הקבוצה לליגה הראשונה.
את שנות ה-80 התחילה בני יהודה טוב כאשר בעונת 1980/1981 הייתה שנייה רק להפועל תל אביב במספר הנקודות וסיימה כסגניתה. בנוסף בעונה זו, שנחשבת אחת הגדולות במועדון, היא זכתה בגביע המדינה לאחר ניצחון על הפועל תל אביב בגמר. עונה לאחר מכן סיימה במקום השלישי. בשתי העונות שלאחר מכן התדרדרה הקבוצה עד שלבסוף ירדה לליגה הארצית בסוף עונת 1983/1984, אך לאחר עונה אחת בלבד שבה לליגה העליונה וסיימה במקום החמישי. בעונת 1986/1987 סיימה כסגניתה של בית"ר ירושלים שלקחה אליפות ראשונה בתולדותיה, אך לאחר מכן התדרדרה שוב למקום העשירי. בעונת 1988/1989 נקלעה למקום האחרון בטבלה, אך לאחר הגעתו של המאמן גיורא שפיגל הצליחה להינצל מירידה לליגת המשנה.
שיא המועדון הגיע בתחילת שנות ה-90, ובעונת 1989/1990 זכתה בני יהודה, תחת הדרכתו של שפיגל, באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה.
בעונת זו כיכבו בשורותיה יעקב אסייג, רוני מאיר, ניר מנחם, חררדו גונזלס, חזי שירזי, רואי חדד ומשה סיני שהגיע בהשאלה מהפועל תל אביב ונבחר לכדורגלן העונה בישראל לאחר שכבש 14 שערים והוסיף שישה בישולים.
בעונה שאחרי האליפות התדרדרה הקבוצה לפלייאוף התחתון, וסיימה את העונה במקום השמיני בטבלה. לאחר מכן חזרה לצמרת כאשר בקבוצה כיכבו חיים רביבו, אלון מזרחי וניקולאי קודריצקי. בעונת 1991/1992 סיימה הקבוצה כסגנית האלופה מכבי תל אביב, ובעונה שלאחר מכן סיימה במקום השלישי בטבלה, אך בהמשך שנות ה-90 הפכה לקבוצת תחתית, ובעונת 1997/1998 נשארה בליגה במחזור האחרון, לאחר שסיימה את העונה עם נקודה אחת יותר מהפועל באר שבע שירדה לליגת המשנה.
ראשית המאה ה-21
בתחילת שנות ה-2000 מונה למאמן הקבוצה אלי אוחנה והקבוצה ירדה פעם נוספת לליגה השנייה לראשונה לאחר 17 שנה, תוך השגת שיא מועדון שלילי של 20 הפסדים בעונה אחת. המאמן נשאר והקבוצה שבה לליגה הבכירה בסוף העונה שלאחר מכן, לאחר ניצחון של הפועל רמת גן באצטדיון המכתש.
בשנים הבאות הפכה בני יהודה לקבוצת מרכז טבלה, המסיימת את עונת הליגה הסדירה במקומות העליונים. החל מעונת 2004/2005 החלה הקבוצה לשחק באצטדיון בלומפילד.
עונת 2005/2006 הייתה עונתה המוצלחת של בני יהודה מזה שנים, והקבוצה סיימה במקום הרביעי, אשר העניק לה את הזכות להשתתף בגביע אופ"א. בני יהודה פגשה את לוקומוטיב סופיה הבולגרית ונוצחה פעמיים 0–2 ו-0–4. בני יהודה רשמה באותה עונה הישג נוסף בכך שעלתה לגמר גביע המדינה בפעם החמישית בהיסטוריה של המועדון, לאחר שבמשחק חצי הגמר ניצחה את מכבי חיפה 0-2 בהארכה. במשחק הגמר הפסידה בני יהודה 0–1 להפועל תל אביב משער בדקות הסיום.
בעונת 2008/2009, תחת הדרכתו של המאמן גיא לוזון, התחילה בני יהודה את העונה בצורה לא טובה, אך מהסיבוב השני יכולת הקבוצה השתפרה והיא סיימה את העונה במקום החמישי. היא אף קיבלה את מקומה של בית"ר ירושלים בליגה האירופית, לאחר שזו הייתה נתונה בקשיים כלכליים. הקבוצה הצליחה להעפיל לראשונה מהיווסדה עד לסיבוב הרביעי, בו הוגרלה והודחה מול PSV איינדהובן ההולנדית כאשר הפסידה 0–1 בשני המשחקים.
בעונת 2009/2010 העפילה הקבוצה לגמר גביע המדינה, בו הפסידה להפועל תל אביב בתוצאה 1–3. כמו כן, סיימה הקבוצה במקום הרביעי שהקנה לה כרטיס לליגה האירופית.
בעונת 2010/2011 בני יהודה תל אביב הייתה תחת הדרכתו של המאמן דרור קשטן הקבוצה הצליחה לעבור את הסיבוב המוקדם הראשון בליגה האירופית כאשר הדיחה את אוליסס ירבאן מארמניה לאחר תיקו 0-0 במשחק החוץ וניצחון 0–1 במשחק הבית באצטדיון בלומפילד משער של שלו מנשה. בסיבוב המוקדם השני הוגרלה בני יהודה נגד קבוצת שמרוק רוברס מאירלנד. המשחק הראשון באירלנד הסתיים בתיקו 1-1 ואילו משחק הגומלין באצטדיון בלומפילד הסתיים בניצחון האורחים 0–1, בכך סיימה בני יהודה את דרכה בליגה האירופית לעונה זו, באותה עונה סיימה בני יהודה בפלייאוף העליון בליגה במקום הרביעי.
ביוני 2011 מונה יוסי אבוקסיס לתפקיד מאמן הקבוצה. במהלך תפקידו הביא את הקבוצה למקום השלישי בטבלה ובכך העפילה הקבוצה שנה נוספת למפעל הליגה האירופית. אבוקסיס החליט לעזוב לאחר עונה אחת בעקבות מינויו לעוזר מאמן נבחרת ישראל.
ביוני 2012 חזר דרור קשטן לקדנציה נוספת במועדון כאשר חתם על חוזה לשנתיים. באוגוסט 2012 נעצרה הקבוצה בסיבוב השלישי של מוקדמות הליגה האירופית אחרי הפסד כפול לפאוק סלוניקי, ובתום העונה סיימה במקום הרביעי בליגה. בדצמבר 2013 החליט קשטן להתפטר לאחר רצף כישלונות של הקבוצה. במקומו מונה בחזרה יוסי אבוקסיס לתפקיד המאמן, אך על אף שיפור ביכולת הקבוצה היא ירדה ליגה במחזור האחרון לאחר 12 שנים רצופות בליגת העל. שנה לאחר מכן יוסי אבוקסיס הצעיד את הקבוצה בחזרה לליגת העל כמוליכת הליגה הלאומית לעונת 2014/2015. בחזרתה לליגת העל עמד יוסי אבוקסיס על הקווים אך בעקבות חילוקי דעות עם ההנהלה עבר באמצע העונה לבני סכנין בעוד הקבוצה מינתה למאמנה את יוסי מזרחי עד תום העונה.
עידן ברק אברמוב (2016-2022)
בתחילת שנת 2016 ניהל ברק אברמוב איש עסקים תל אביבי, שהונו מוערך בכ-300 מיליון שקל, אוהד הקבוצה ואף שימש כספונסר המועדון מספר פעמים וניסה לרכוש אותו בעבר, משא ומתן לרכישת המועדון ממשה דמאיו שניהל אותו במשך כ-13 שנים.
ב-5 במאי 2016 עברה הקבוצה רשמית לידיו של אברמוב שהצהיר מצידו על הגדלת התקציב והשקעה במועדון. ב-24 במאי 2016 מינה אברמוב את אריק בנדו למאמן הקבוצה. ב-24 באוקטובר באותה השנה, לאחר הפסד למכבי פתח תקווה, פוטר בנדו מתפקידו ובמקומו מונה עוזר המאמן יעקב אסייג למאמן זמני למשך כחודשיים. בדצמבר 2016 בעקבות מצבה הקשה של הקבוצה בתחתית הליגה, הוחלט בהנהלה לבצע מהפך בצוות המקצועי כאשר יצחק שום מונה למנהל הספורטיבי, שחקן העבר - אלון מזרחי מונה לנציג הבעלים וניסן יחזקאל מונה למאמן הקבוצה.
הקבוצה הצליחה להתייצב במסגרת הליגה ואף הצליחה להגיע לגמר הגביע במסגרת הגביע, אך באפריל 2017 התפטר יחזקאל מאימון הקבוצה כיוון שחש לטענתו בפגיעה בסמכויותיו על ידי שום, שמצידו התפטר אף הוא לאחר שלושה ימים. במקום יחזקאל מונה שחקן העבר ומנכ"ל המועדון כפיר אדרי ביחד עם אסייג שמונה פעם נוספת באותה עונה למאמנים ביחד בעלי אותה סמכות מקצועית עד לסוף העונה כולל גמר הגביע שבו הייתה צפויה הקבוצה להשתתף.
ב-25 במאי 2017 זכתה בני יהודה בגביע המדינה השלישי של המועדון, לאחר ניצחון 4–3 על מכבי תל אביב בדו-קרב בעיטות עונשין במשחק הגמר.
בסיום העונה חתם יוסי אבוקסיס לשנתיים לאחר שחזר לאמן במועדון בפעם השלישית בקריירה, ובמקביל סיים אלון מזרחי את תפקידו כנציג הבעלים.
ב-3 באוגוסט 2017 ניצחה הקבוצה 1–0 את זניט סנקט פטרבורג באצטדיון קרסטובסקי ברוסיה במשחק הגומלין של שלב השלישי של מוקדמות הליגה האירופית, אך תוצאה זו לא הספיקה לה על מנת להעפיל לשלב הבא לאחר שהפסידה 0–2 במשחק הראשון שנערך בישראל.
בעונת 2017/2018 הוביל אבוקסיס את בני יהודה לפלייאוף העליון, ובתום העונה חתם על חוזה חדש לחמש שנים נוספות במועדון.
ב-15 במאי 2019 זכתה בני יהודה בגביע המדינה הרביעי של המועדון והשני בשלוש שנים, לאחר ניצחון 5–4 על מכבי נתניה בדו-קרב פנדלים במשחק הגמר (זוהי הפעם השלישית מתוך ארבע שהיא ניצחה בגמר בבעיטות הכרעה). הזכייה בגביע המדינה העניקה לה השתתפות בסיבוב השלישי במוקדמות הליגה האירופית אותו בו הוגרלה מול נפטצ'י באקו האזרית. הקבוצה גברה על יריבתה בתוצאה 4:3 בסיכום צמד המשחקים ובכך הצליחה לשחזר את הישג השיא שלה באירופה והעפילה בפעם השנייה בתולדותיה לשלב הפלייאוף.
ב-28 ביוני 2019 השיק המועדון סמל חדש, המבוסס על הישן, אשר עבר חידושים וליטושים.
ב-7 בינואר 2020 עבר אבוקסיס לאמן את הפועל באר שבע, וב-8 בינואר מונה אלישע לוי למאמן הקבוצה. תחת שרביטו של לוי הקבוצה סיימה במקום השביעי כאשר היא מוליכה את הפלייאוף התחתון וכן הגיעה לשלב חצי גמר גביע המדינה. בעונה שלאחר מכן, פוטר לוי מפאת חוסר הצלחה של הקבוצה והסתבכות בתחתית הטבלה, ויוסי אבוקסיס חזר לקבוצה על מנת לנסות ולהצילה מירידה לליגה השנייה, כאשר עונה שנייה ברצף סיימה בפלייאוף התחתון. ניסיון זה לא צלח, ובסיום עונת 2020/2021 ירדה הקבוצה לליגה הלאומית, לאחר שבע שנים בליגה הבכירה.
את עונת 2021/2022 פתח יוסי אבוקסיס, שעזב את הקבוצה ב-3 בפברואר, ובמקומו מונה ניסו אביטן למאמן הקבוצה. ב-12 במאי מונה עוזר המאמן לשעבר אורי גוטמן למאמן הקבוצה. ב-18 במאי מינה הבעלים ברק אברמוב את דורון אוסידון לתפקיד נציג הבעלים במקומו של יוסי כהן. ב-29 ביולי רכש משה דמאיו בחזרה את הקבוצה וב-4 באוגוסט אשרה הוועדה להעברת זכויות את הרכישה. בעונת 2023/2024 התמודדה על העלייה לליגת העל, אך לבסוף סיימה שלישית בעקבות הפרש שערים נחות מהשנייה, עירוני טבריה. ב-13 ביוני 2024 עזב דמאיו את הקבוצה והעביר את זכויות הניהול לאלירן עובד.
אצטדיון
משרדי המועדון ומתחם האימונים של הקבוצה ממוקמים באצטדיון שכונת התקווה, אצטדיונה הביתי של הקבוצה בעבר, אך החל מעונת 2004/2005 עברה הקבוצה לשחק באצטדיון בלומפילד.
בשנים 2016–2019 עברה הקבוצה לארח באצטדיון המושבה בפתח תקווה, בעקבות הרחבת אצטדיון בלומפילד. בעונת 2019/2020 חזרה הקבוצה לארח באצטדיון בלומפילד.
סמל המועדון
אוהדים
שמאל|ממוזער|250px|סמל הארגון Lions Army
אוהדי הקבוצה משתמשים בתרנגול בתור הקמע הקבוצתי.
ארגון האוהדים של בני יהודה התחלף מספר פעמים, האחרון שבהם היה "Gate 9" שהתפרק בעקבות סכסוך עם הבעלים. בשנת 2008 קם הארגון "Lions Army" שהוקם מחברי הארגון לשעבר "השדים הזהובים", וכיום הוא מונה כ-1,800 חברי ארגון רשומים. הארגון הוא האחראי העיקרי על ארגון תצוגות ומפגני עידוד לקבוצה.
למועדון ישנם אוהדים גם בקרב ידוענים וביניהם ליאור דיין, שאולי בדישי, דודו טסה, חיים משה, נסים גרמה ועוד.
תארים
ליגת העל
אליפות (1): 1989/1990
סגנות (3): 1980/1981, 1986/1987, 1991/1992
גביע המדינה
זכייה (4): 1967/1968, 1980/1981, 2016/2017, 2018/2019
סגנות (4): 1964/1965, 1977/1978, 2005/2006, 2009/2010
גביע הטוטו
זכייה (2) : 1991/1992, 1996/1997
סגנות (2): 1987/1988, 1989/1990
אלוף האלופים
זכייה (1): 1990
סגנות (4): 1968, 1981, 2017, 2019
גביע ליליאן
סגנות (1): 1987/1988
שיאים
שיאים קבוצתיים
עונות בליגת העל: 54 (כולל עונת 2019/2020 בליגת העל בכדורגל)
מיקום הכי נמוך: מקום 12 בליגת המשנה (אז ליגה ב' - דרום, בעונת 1953/1954)
הניצחון הגבוה ביותר בכל הזמנים: 18–0 (נגד מכבי קריית מלאכי בעונת 1963/1964 בסיבוב ב' בגביע המדינה)
הניצחון הגבוה ביותר בליגה הבכירה: 8–2 (נגד בית"ר ירושלים בעונת 1993/1994)
רצף ניצחונות הליגה הארוך ביותר בליגה הבכירה: 7 (בעונת 2007/2008 בליגת העל)
רצף משחקים ללא הפסד בליגה הבכירה: 29 (בעונת 1986/1987 בליגה הלאומית)
שיא ניצחונות בעונה: 19 (בעונת 1991/1992)
שיא נקודות בעונה: 62 (בעונות 1989/1990 ו-1991/1992)
שיא שערים בעונה: 68 (בעונת 1991/1992)
שיא הספיגה הנמוכה לעונה: 19 (בעונת 1985/1986)
שיא הפרש שערים לעונה: 24 (בעונות 1989/1990 ו1991/1992)
שיא דקות ליגה ללא ספיגה: 688 דקות (בעונת 1979/1980)
שיאים אישיים
שיאן ההופעות: אהוד בן טובים, 458 הופעות (350 בליגה הבכירה)
מלך השערים בליגה: אהוד בן טובים, 168 שערים (92 בליגה הבכירה)
מלך השערים בגביע המדינה: זכי מזרחי, 23 שערים
שיא שערים במשחק אחד: זכי מזרחי, 10 שערים (בניצחון 18–0 על מכבי קריית מלאכי, 6 באוקטובר 1963)
שיא שערים לעונה: אלון מזרחי, 26 שערים (בעונת 1992/1993)
זוכים בתואר מלך השערים במדי הקבוצה
עונה שם השחקן שערים הערות 1964/1965 זכי מזרחי 19 יחד עם ישראל אשכנזי ממכבי יפו 1991/1992 אלון מזרחי 20 1992/1993 אלון מזרחי 26 2008/2009 אלירן עטר 14 יחד עם שמעון אבו חצירא מהפועל פתח תקווה וברק יצחקי מבית"ר ירושלים
זוכים בתואר כדורגלן העונה במדי הקבוצה
עונה שחקן תארים קבוצתיים הערות 1989/1990 משה סיני אליפות כבש 14 שערים ובישל 6
שיאנים בנבחרת ישראל
השחקן הראשון מהקבוצה ששיחק עבור נבחרת ישראל: יעקב גרונדמן, ב-15 באוקטובר 1961 נגד נבחרת איטליה
השחקן הראשון מהקבוצה שהבקיע שער עבור נבחרת ישראל: יוסף מהלל, ב-2 בינואר 1964 נגד נבחרת הונג קונג
בעל מספר ההופעות הרב ביותר בנבחרת כשחקן הקבוצה: אלון מזרחי, 9 הופעות
בעל מספר השערים הרב ביותר בנבחרת כשחקן הקבוצה: אלון מזרחי ויוסף מהלל, 2 שערים כ"א.
בני יהודה במפעלים האירופים
עד תחילת שנות ה-90 הקבוצות הישראליות השתתפו בגביע האינטרטוטו בלבד ולא קיבלו כרטיס למפעלים האירופיים.
בני יהודה השתתפה לראשונה במסגרת אירופית בעונת 1987/1988 בגביע האינטרטוטו אז הוגרלה ביחד עם בית"ר ירושלים באותו הבית וסיימה במקום הרביעי והאחרון עם נקודה בלבד.
פעם נוספת השתתפה בגביע האינטרטוטו בעונת 1990/1991 והוגרלה ביחד עם מכבי חיפה, גם אז סיימה במקום הרביעי עם נקודה בלבד.
מאז 1992/1993 אז הצטרפה ישראל לגביעי אירופה רשמית, שיחקה בני יהודה שבע עונות במוקדמות גביע אופ"א והליגה האירופית מתוכם הגיעה פעמיים לשלב הפלייאוף.
תוצאותיה מפורטות בטבלה להלן:
בני יהודה בגביעי אירופה מפעל עונה שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופיתגביע אופ"א2006/2007שלב המוקדמות השנילוקומוטיב סופיה2:04:06:0הליגה האירופיתשלב המוקדמות הראשון סימורק זקטלה0:30:10:4שלב המוקדמות השני דינאבורג0:40:10:5שלב המוקדמות השלישי פאסוס די פריירה0:10:10:2פלייאוף פ.ס.וו. איינדהובן1:01:02:02010/2011שלב המוקדמות הראשון יוליסס ירוואן0:10:00:1שלב המוקדמות השני שמרוק רוברס1:01:12:12011/2012שלב המוקדמות השני סנטה ג'וליה0:20:20:4שלב המוקדמות השלישי הלסינגבורג0:13:03:12012/2013שלב המוקדמות השני שיראק0:20:10:3שלב המוקדמות השלישי פאוק סלוניקי2:04:16:12017/2018שלב המוקדמות השני א.ס. טרנצ'ין0:21:11:3שלב המוקדמות השלישי זניט סנקט פטרבורג2:00:12:12019/2020שלב המוקדמות השלישי נפטצ'י באקו1:22:23:4פלייאוף מאלמה1:03:04:0
שיאים אירופיים
הישג השיא של המועדון במסגרות אירופאיות: שלב הפלייאוף של מוקדמות הליגה האירופית (בעונות 2009/2010 ו-2019/2020)
הניצחון הגבוה ביותר במסגרות האירופאיות: 4–0 (נגד דינאבורג בעונת 2009/2010 בסיבוב השני במוקדמות הליגה האירופית)
ההפסד הגבוה ביותר במסגרות האירופאיות: 0–4 (נגד לוקומוטיב סופיה בעונת 2007/2008 בסיבוב השני במוקדמות גביע אופ"א)
בעל מספר ההופעות הרב ביותר במסגרת אירופאית: איציק עזוז, 25 הופעות
מלך השערים במסגרות האירופאיות: פדרו גלבאן, שישה שערים
שחקני עבר בולטים
יעקב גרונדמן
אהוד בן טובים
בן-ציון באייער
דוד סלמן
בועז סולמי
יוסף מהלל
זכי מזרחי
אברהם לב
אלון צוברי
איתן יפת
מור גולןיורם אורנשטיין
אמנון שמשוני
משה עלו
אבינועם מליחי
שלמה קירט
משה יחיאל
אורי לוזון
רמי לוי
רוני מאיר
דוד גורדנה
ירון אביחילמשה סיני
יוסי זאנה
חזי שירזי
רוני לוי
יעקב אסייג
רואי חדד
חררדו גונזלס
ניר מנחם
ניר שטרית
משה אייזנברגבוני גינצבורג
אלון מזרחי
חיים רביבו
ניקולאי קודריצקי
דוד אמסלם
גיא שרעבי
יוסי אבוקסיס
ניר סביליה
טל בנין
אבי תקווהוינסנט אניימה
מטה בטורינה
פיני בלילי
אסי בלדוט
אלירן עטר
פדרו גלבאן
קסטוטיס איבשקביצ'יוס
דלה איינוגבה
אמיר עגייב
איוב קראאיציק עזוז
קובי רפואה
שלו מנשה
כפיר אדרי
בן לוז
סהר מזרחי
שוקי נגר
אלי אברבנל
מוטי ששון
ראובן עובד
עופר לוי
ראו גם: :קטגוריה:כדורגלני בני יהודה תל אביב
מאמנים
שםשנת התחלהשנת סיוםדוד סולמי 1951 1961עמנואל שפר 1961 1962יוסף מרימוביץ' 1962 1963עמנואל שפר 1963 1964אריה קוך 1964ישראל חליבנר 1964יעקב גרונדמן 1964 1965יצחק גלקסמן 1965 1966יעקב גרונדמן 1966 1968זכי מזרחי 1968אריה רדלר 1968 1969נחום סטלמך 1969 1970יעקב גרונדמן 1970 1971דב מאליס 1971 1972זכי מזרחי 1972יחיאל מור 1972 1973יוסף מהלל 1973 1975אלי פוקס 1975 1976צבי סינגל 1976 1977זאב זלצר 1977 1979שמעון בן יהונתן 1979 1980שםשנת התחלהשנת סיוםיחיאל מור1979שלמה שרף 1980 1983יעקב גרונדמן 1983 1984ליאון קונסטנטינובסקי 1984 1985יצחק שניאור 1985 1987דוד שווייצר 1987 1988אהוד בן טובים 1988שפיגל ונפתלי 1988 1989שפיגל ולוי 1989 1992לבקוביץ' ולוי 1992 1993רמי לוי 1993 1994ניסים בכר 1994 1995יאנוש פס 1995גרונדמן ולוי 1995 1997ויקו חדד 1997יעקב גרונדמן 1997 1998רמי לוי 1998 1999גיורא שפיגל 1999שפיגל ופייגנבוים 1999 2000אלי אוחנה 2000 2001שםשנת התחלהשנת סיוםרמי לוי 2001אלי אוחנה 2001 2003ניצן שירזי 2003 2007אלי כהן 2007 2008אסייג ושירזי 2008גיא לוזון 2008 2010דרור קשטן 2010 2011יוסי אבוקסיס 2011 2012דרור קשטן 2012 2013יוסי אבוקסיס 2013 2015יוסי מזרחי 2015 2016אריק בנדו 2016ניסן יחזקאל 2016 2017אדרי ואסייג 2017יוסי אבוקסיס 2017 2020אלישע לוי 2020ניר ברקוביץ' 2020כפיר אדרי(ז) 2020 2021יוסי אבוקסיס 2021 2022נסים אביטן 2022אלישע לוי 2022 הווה
הערות:
הרשימה כוללת את אנשי בני יהודה ששימשו החל משנת 1951 בתפקידים הבאים: מנג'ר / מאמן / מאמן-שחקן. אם שני בעלי תפקידים עמדו על הקווים במקביל יופיעו שמותיהם יחדיו (אם בפורמט מנג'ר ומאמן כדוגמת שפיגל ולוי בעונת 1989–1990 ואם בפורמט צמד מאמנים כדוגמת אסייג ושירזי בעונת 2007–2008).
מאמן זמני מסומן ב-(ז).
סגל הקבוצה
צוות מקצועי
מאמן ראשי דוד מרטןמאמן שוערים עדן סולומוןמאמן כושר ארז גרינברגעוזר מאמן איתמר ניצן
לקריאה נוספת
זוהיר בהלול, רמי ברוש, יגאל ביטון, האנציקלופדיה לכדורגל ישראלי, כרך ג', עמ' 150 - 163, הוצאת ישראגול, 2011
קישורים חיצוניים
בני יהודה ויקי - אתר ויקיה העוסק בבני יהודה
הערות שוליים
*
קטגוריה:קבוצות כדורגל ישראליות
קטגוריה:קבוצות כדורגל ששיחקו בליגה הבכירה בישראל
קטגוריה:קבוצות כדורגל שזכו באליפות ישראל
קטגוריה:קבוצות כדורגל שהוקמו ב-1936
קטגוריה:שכונת התקווה
קטגוריה:תל אביב-יפו: קבוצות כדורגל
קטגוריה:היישוב: כדורגל
קטגוריה:היישוב: מועדוני ספורט | 2024-10-14T06:31:21 |
אורובו מצוי | REDIRECT קתרטס תרנגולי | 2004-12-24T15:41:29 |
ברטי אהרן | פטריק ברתולומיאו "ברטי" אַהֶרְן (באנגלית: Bertie Ahern ; נולד ב-12 בספטמבר 1951) הוא מדינאי אירי שכיהן כראש הממשלה (טישך) העשירי של אירלנד בשנים 1997–2008. הישגו המשמעותי של אהרן היה מעורבותו כראש ממשלה בתהליך השלום בצפון אירלנד שהוביל לחתימת הסכם יום שישי הטוב, גיוס תמיכה של 90% בהסכם במשאל העם שנערך, ופירוק ה-IRA מנשקו.
ביוגרפיה
ברטי אהרן נולד בדבלין בשנת 1951 במשפחה רפובליקנית מסורתית. אביו שירת שירות פעיל במלחמת העצמאות האירית, ובמלחמת האזרחים האירית בתחילת שנות העשרים. אהרן נכנס לפוליטיקה עוד בהיותו בן 14 והיה מעורב בבחירות משנה במחוזו לטובת מועמד מפלגת פיאנה פול (המפלגה הרפובליקנית, המפלגה הגדולה ביותר באירלנד, אשר נוסדה על ידי איימון דה ואלירה). לאהרן ניתנה המשימה לטפס על עמודי חשמל ולתלות שם כרזות. במהלך משימה זו נפגש אהרן עם צ'ארלס הוהי, לימים ראש ממשלה, ומורהו הפוליטי (אשר מעורבותו בפרשיות שחיתות הכתימה את שמו). אהרן השתלם כמנהל חשבונות ומצא עבודה בבית חולים בדבלין.
קריירה פוליטית
בשנת 1977 זכתה פיאנה פול בניצחון גדול, והכניסה חברים חדשים רבים לדאל אירן, הפרלמנט האירי, ובהם אהרן. את שירותו בדאל החל אהרן כחבר פרלמנט חדש בספסלים האחוריים של מפלגת השלטון. בשנת 1979 תמך אהרן במורהו צ'ארלס הוהי לתפקיד יורשו של ראש הממשלה ג'ק לינץ', ולאחר ניצחונו של הוהי מונה לסגן "מצליף" הסיעה. בשנת 1981 ו-1982 עברה אירלנד שתי מערכות של בחירות כלליות, ובשתיהן הגדיל אהרן את כוחו במחוז הבחירה שלו. פיאנה פול הפסידה בבחירות אלו ונותרה באופוזיציה עד שנת 1987, כאשר בשנת 1986 מונה אהרן לראש עיריית דבלין.
עם עליית המפלגה לשלטון קיבל אהרן את תפקיד שר העבודה. להצלחתו בתפקיד זה חלק ניכר בדחיפה שקיבלה הכלכלה האירית בשנים אלו ולאחר מכן. אהרן הצליח היטב במשא ומתן עם האיגודים המקצועיים על השגת הסכם קיבוצי לכלל המשק אירי.
בשנת 1991 קיבל אהרן את תפקיד שר האוצר בממשלתו של צ'ארלס הוהי. בשנת 1994 שימש אהרן תקופה קצרה כסגן ראש הממשלה של ראש הממשלה אלברט ריינולדס בטרם נאלץ ריינולדס להתפטר.
מנהיג פיאנה פול
לאחר התפטרותו של ריינולדס העמיד עצמו אהרן לתפקיד מנהיג פיאנה פול. בבחירות עצמן לא עמדו כנגדו מועמדים. לאחר בחירתו של אהרן החליטה שותפתה של פיאנה פול לקואליציה, מפלגת העבודה האירית, לפרוש מן הממשלה ולהקים ממשלה חלופית עם יריבתה ההיסטורית של פיאנה פול, מפלגת פיין גייל, כך שאהרן מצא עצמו כראש האופוזיציה, ולראש הממשלה מונה ג'ון ברוטון. הקואליציה החדשה החזיקה מעמד עד שנת 1997, שבה נערכו שוב בחירות כלליות. לאחר הבחירות יכול היה אהרן להקים ממשלה בסיוע המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית ומספר חברי פרלמנט עצמאים.
קריירה כראש ממשלה
שמאל|ממוזער|אהרן עם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, בשנת 2005.
ב-26 ביוני 1997, בגיל 45, הפך אהרן לראש הממשלה הצעיר ביותר בהיסטוריה של אירלנד.
הישגו ההיסטורי של אהרן היה במעורבותו בתהליך השלום בצפון אירלנד. בחג הפסחא בשנת 1998 הבשיל משא ומתן בן שנים להסכם יום שישי הטוב, אשר היה מוסכם על הצדדים הניצים בצפון אירלנד, כמו גם על ממשלות אירלנד ובריטניה הגדולה, ועל עמיהם של מדינות אלו. אהרן השכיל להביא לתמיכה של למעלה מ-90% בהסכם במשאל עם שנערך, ובו בוטלו סעיפים 2 ו-3 לחוקה האירית לפיהן צפון אירלנד היא חלק בלתי נפרד מהרפובליקה של אירלנד. אהרן ממשיך לשמש כצד וכיוזם בתהליך השלום. ב-8 בדצמבר 2004 נפגש אהרן עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר בבלפסט והשניים הצהירו כי תהליך השלום קרוב לפריצת דרך, וכי הושגה הסכמה עקרונית על פירוק ה-IRA מנשקו. השניים הצהירו כי אמנם קיימים עדיין מכשולים, אך נראה כי המשא ומתן בין הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד שהתקיים מזה חודשים בחשאי, הגיע לשלב בלתי הפיך.
לאחר הבחירות הכלליות באירלנד בשנת 2002 הצליח אהרן לקבל רוב גדול יותר למפלגתו. הייתה זו הפעם הראשונה בה בחר העם האירי בממשלה מכהנת לכהן שוב מאז ממשלתו של ג'ק לינץ' בשנת 1969.
הישגים אחרים בזמן כהונתו הם תקופת נשיאות האיחוד האירופי לאירלנד בשנת 2004, הנחשבת לאחת מתקופות הנשיאות הטובות ביותר. בזמן זה התקבלו עשר חברות חדשות לאיחוד.
ההאצה הכלכלית הגדולה בכלכלה האירית, המכונה "הנמר הקלטי", שהחלה באמצע שנות התשעים, נמשכה גם בתקופת כהונתו של אהרן. בין השנים 2001 ו-2003 נבלמה הצמיחה, במקביל להאטה בכלכלה העולמית, אך בין 2003 ל-2006 זינק המשק האירי שוב (בתקופה שזכתה לכינוי "הנמר הקלטי 2") ובשנים 2004 ו-2005 נרשמה בו הצמיחה הגבוהה ביותר מכל מדינות האיחוד. השגשוג הכלכלי גרם להפחתה חדה בחוב הציבורי של אירלנד, לירידה באבטלה לרמות נמוכות משמעותית מאשר ברוב מדינות האיחוד האירופי, ואף להפיכת כיוונו של מאזן ההגירה, משלילי לחיובי.
ב-2007 עלו חשדות לפיהם אהרן היה מעורב בקבלת תרומות לא חוקיות מאנשי עסקים במהלך שנות התשעים. החשדות זכו לחיזוק מעדותה של מזכירתו בפני הוועדה החוקרת את הנושא במרס 2008. כתוצאה מן הפרשה, הודיע אהרן באפריל על כוונתו להתפטר וב-6 במאי הגיש את התפטרותו. הוא טען כי לא עשה כל רע ואינו חושש מהחקירה, אך הוא מתפטר כדי לא לאפשר לנושאים הנוגעים לו באופן אישי להשפיע על העם.
חיים אישיים
אהרן פרוד (אך לא גרוש) מאשתו מרים. למרות הפירוד השניים שומרים על יחסים טובים. לאהרן שתי בנות מנישואיו - ססיליה, שהיא סופרת, וג'ורג'ינה הנשואה לזמר ניקי ביירן מלהקת "ווסטלייף".
קישורים חיצוניים
אתר ראש ממשלת אירלנד
קטגוריה:ראשי ממשלת אירלנד
קטגוריה:נשיאי המועצה האירופית
קטגוריה:ראשי עיריות באירלנד
קטגוריה:אירים שנולדו ב-1951 | 2024-08-01T04:57:24 |
יוראי אורון | יוראי אורון (נולד ב-1965) הוא נגן גיטרה בס וקונטרבס ישראלי. מלמד בבית הספר למוזיקה רימון וב.
תחילת דרכו הייתה בירושלים, אז חבר למוזיקאי ירון גוטפריד (בנו של הפסנתרן דני גוטפריד) ולמתופף יקי לוי. אחרי שיתוף פעולה ארוך שנים, הקימו בשנת 1998 את להקת "קדמה", שניגנה בבימות הג'אז בארץ, בפסטיבל הג'אז באילת, ואף הופיעה בקונצ'רטי יחד עם התזמורת הקאמרית הישראלית.
את עיקר פרסומו קיבל בתוכנית הטלוויזיה לילה גוב. הוא היה חבר בלהקת התוכנית "התנינים" בראשות מוטי דיכנה. שירי התוכנית יצאו בשני אלבומים בשנים 1995 ו-1997 וזכו להשמעות רבות ברדיו ובטלוויזיה.
היה חבר בלהקתו של רמי קלינשטיין - "המועצה", ואף הופיע על עטיפת תקליטו "תפוחים ותמרים". כמו כן שיתף פעולה עם זמרים רבים.
אורון הוא בוגר מכללת ברקלי למוזיקה בהצטיינות יתרה.
קישורים חיצוניים
דואט מאוחר, 2 במאי 2010, באתר mynet
הערות שוליים
קטגוריה:נגני ג'אז: בסיסטים
קטגוריה:בסיסטים ישראלים
קטגוריה:נגני קונטרבס | 2023-04-02T03:20:31 |
ג'ון יום | ג'ון יום (באנגלית: John Hume; 18 בינואר 1937 – 3 באוגוסט 2020) היה פוליטיקאי מצפון אירלנד. זכה בפרס נובל לשלום ופרס גנדי לשלום ביחד עם דייוויד טרימבל, על חלקם בהשגת הסכם יום שישי הטוב.
ביוגרפיה
יום נולד בעיר דרי (לונדונדרי) בצפון אירלנד. התחנך בקולג' מינות', הסמינר המוביל לכמרים קתולים באירלנד, והתעתד להיות כומר קתולי. הוא לא השלים את הסמכתו לכמורה וחזר לעיר מולדתו על מנת לשמש שם כמורה. הוא הפך לדמות מובילה בתנועת זכויות האזרח בדרי, בסוף שנות ה־60. הוא נבחר כחבר עצמאי לפרלמנט האירי בשנת 1969. פרלמנט זה פוזר בשנת 1972. הוא נבחר כחבר הפרלמנט הבריטי בשנת 1983. יום היה ממייסדי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית של צפון אירלנד (SDLP), והפך למנהיגה בשנת 1979. כן שימש כאחד מנציגי צפון אירלנד בפרלמנט האירופי.
יום נחשב לאחד מאבות תהליך השלום בצפון אירלנד, ובמיוחד רב חלקו בהשגת הסכם יום שישי הטוב. הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1998 ביחד עם דייוויד טרימבל מנהיג המפלגה הפרוטסטנטית "המפלגה היוניוניסטית של אלסטר". כאשר פרש ממנהיגות ה-SDLP בשנת 2001 זכה לשבחים מכל קצווי המפה הפוליטית, ואף מיריבו מזה שנים רבות, הפרוטסטנט והיוניוניסט איאן פייזלי.
ב-4 בפברואר 2004 הכריז יום על פרישתו המוחלטת מן הפוליטיקה.
נפטר ב-3 באוגוסט 2020.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אירלנד: היסטוריה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:חברי הפרלמנט האירופי
קטגוריה:פוליטיקאים צפון אירים
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:זוכי פרס גנדי לשלום
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1937
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-2020 | 2024-07-16T19:24:10 |
גוליבר | REDIRECT מסעי גוליבר | 2004-11-27T18:45:57 |
מסעות גוליבר | REDIRECT מסעי גוליבר | 2009-03-01T16:04:09 |
הגולן | REDIRECT רמת הגולן | 2004-11-27T18:46:59 |
גונו | REDIRECT שארל גונו | 2004-11-27T18:47:53 |
שרל גונו | REDIRECT שארל גונו | 2004-11-27T18:48:05 |
גורבצ'וב | REDIRECT מיכאיל גורבצ'וב | 2005-09-04T17:49:14 |
א"ד גורדון | הפניה אהרן דוד גורדון | 2008-05-14T08:56:54 |
חד-תאיים | ממוזער|צילום מיקרוסקופי של סנדלית בשלב של יצירת ציסטה.
חד-תאיים (Unicellular organism) הוא כינוי לאורגניזם העשוי מתא יחיד (בניגוד לרב-תאיים שעשויים משני תאים או יותר המתפקדים יחדיו), כשמינים חד-תאיים נחשבים לצורות החיים העתיקות ביותר שהתפתחו לפני 3.8 מיליארד שנים. יצורים אלה יכולים להיות פרוקריוטים, ארכאונים או אאוקריוטים. קבוצות אלה הן פוליפילטיות או פרפילטיות ואינם קרובות בצורותיהם, אם כי החלו מאב קדמון אחד בעל אותו מאפיין. בין הקבוצות החד-תאיות העיקריות ישנם: חיידקים, ארכאונים, פרוטוזואים ומספר קטן של אצות ושמרים.
מאפיינים
בניגוד לאורגניזמים רב תאיים, יצור חד-תאי הוא תא בודד המהווה את כל היצור, מבצע את כל פעולות החיים ואינו תלוי בתאים אחרים. אין לו התמחות ולכן יעילותו נמוכה. הוא מתקיים אך ורק בסביבה מימית. חילוף החומרים נעשה דרך קרום התא. מתרבה על ידי חלוקת התא לשניים. קצב ריבוי מהיר.
לאחרונה התגלתה מושבה של יצורים חד תאיים הפועלים ביחד. תאים אלו שייכים למין חדש הנקרא כוֹאָנוֹאֶקָה פְלֵקְסָה ממשפחת הכוֹאַנוֹפְלַגֶלַאטִים ומסוגלים לשוט ביחד ומראים התנהגות התלויה במבנה המיוחד שהם יוצרים.
החד-תאיים זעירים ביותר, ורק הגדולים ביותר מביניהם (כמה מינים של אמבה) נראים לעין הלא-מצוידת. מכאן השימוש בכינוי מיקרו-אורגניזמים עבור החד-תאיים, עם זאת ישנם גם מיקרו-אורגניזמים רב תאיים כגון רוב דובוני מים והנמטודות.
קיומם של יצורים חד-תאיים נתגלה עם ראשית השימוש במיקרוסקופ במאה ה-17; ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק, חלוץ המיקרוסקופיה, תיאר רבים מהם. אך איש לא עמד על חשיבותם של היצורים הזעירים הללו ליצורים גדולים מהם, וביניהם האדם, לפני שהציג לואי פסטר את "ההשערה החיידקית" שלו, בשנות ה-60 של המאה ה-19. פסטר היה הראשון שעמד על התפקיד המרכזי שממלאים חד-תאיים במחלות אדם ובהמה, ובתהליכים ביולוגים וביוכימיים אחרים, כמו פירוק (ריקבון) ותסיסה.
הגדול בחד-תאיים הוא המין Valonia ventricosa שלו קוטר של עד 4 סנטימטר.
הערות שוליים
קטגוריה:אורגניזמים
קטגוריה:מיקרוביולוגיה
קטגוריה:תא | 2024-06-17T15:30:35 |
הנרי (יחידת מידה) | הנרי (מסומלת באות H) היא יחידת מידה של השראות.
אם סך השטף המגנטי במעגל שזורם בו זרם של 1 אמפר הוא 1 ובר, אז ההשראות של המעגל שווה 1 הנרי.
ביחידות SI בסיסיות:
היחידה נקראת על שמו של הפיזיקאי האמריקני ג'וזף הנרי.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2022-12-20T10:26:23 |
ג'יהד | REDIRECT ג'יהאד | 2004-11-27T19:20:05 |
טלית | 220px|ממוזער|גבר מתפלל עטוף בטלית.
220px|ממוזער|יהודי בטלית בשלהי המאה ה-19.
טלית היא סוג של בגד, אשר כיום משמש כבגד כבוד שנלבש בזמן התפילה. בנוסף לכך, בשל צורתה המלבנית היא אף מחויבת בציצית, ומשמשת כבגד לקיום מצווה זו. את הטלית לובשים יהודים ושומרונים בזמן התפילה.
ישנה הבחנה בין בגד טלית גדול הנלבש בעת תפילה, לבין טלית קטן הנלבש באופן קבוע מעל או מתחת לבגדים הרגילים, כדי לקיים את מצוות הציצית ומצוות הגדילים בכל שעות היום. בקרב יהודים אורתודוקסים הטלית נעשית בדרך כלל מצמר, מכיוון שלהלכה, פסק השולחן ערוך, שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית מן התורה. אולם בגדים העשויים מבד אחר חייבים בציצית מדרבנן (דעה זו היא בניגוד לדעת הרמ"א שסובר שכל בגד חייב בציצית מן התורה). עם זאת, יש העושים טליתות ממשי או מחומרים אחרים. נוהג קדום הוא לעטר את הטלית בפסים, בדרך כלל בצבע שחור, וישנה השערה כי מנהג זה החל כאות אבל על חורבן בית המקדש השני.
ממוזער|טלית מקופלת
אטימולוגיה
המילה מופיעה בספרות התלמודית, וייתכן שמקורה במילה היוונית אִצְטְלָה שמשמעותה מעיל או גלימה, בגד עליון שנהגו ללבוש בימי קדם. בספר הערוך, מופיע כי לשון רבים של מילה זו היא "טליות", אולם על פי האקדמיה ללשון כיום ההטיה היא טליתות. במקרא הטלית נקראת "שמלה" או "שלמה".
מקור השימוש ומטרתו
השימוש בבגד הטלית היה נפוץ, בתקופת המשנה והתלמוד כבגד כיסוי עליון. לרוב, תלמידי חכמים היו מקפידים לכסות את כל גופם, וזאת על ידי התעטפות בסוג בגדים מעין אלו. בתלמוד כתוב כי בשעת התפילה, על אדם להיות לבוש, כחלק מכבוד התפילה, על בסיס העיקרון של עמידה בפני מלך. התלמוד מביא דוגמאות מחכמים שהיו נוהגים לעטוף עצמם בטלית כחלק מכבוד זה, ואף מובא כי היו חכמים, שכחלק מכבוד ברכת המזון, גם היו מתעטפים. הרמב"ם, מציין דרישה זו, בהלכות תפילה, וכותב כי ראוי שהאדם יהיה מכוסה עד כפות ידיו.
כבר בסביבות הדור השני של חכמי התלמוד, ניתן לזהות שינוי בסוג הבגדים שהיו לובשים, וחלה ירידה בשימוש בבגד מסגנון הטלית, שהוא בגד בעל ארבע כנפות. שינוי זה כנראה השפיע בהמשך גם על קיום מצות הציצית, כפי שמשתמע בדברי חלק מהראשונים. בשלב מסוים, חסידים ואנשי מעשה, החלו לייצר בגדים מסוימים, אשר באמצעות לבישתם הם יתחייבו במצוות ציצית.
הבית יוסף, הביא את דברי הזהר, כי אדם צריך להגיע לבית הכנסת, כאשר הוא כבר מעוטף בציצית ועטור בתפילין. נראה כי משלב זה והלאה, נושא העיטוף של הטלית, קיבל משמעות קבלית. בהמשך, האר"י חילק בין הטלית, שהיא לבוש חיצוני לעומת ה'טלית קטן' שהיא לבוש פנימי.
אצל חלק מהחסידים (חסידות קרלין, חסידות תולדות אהרן, חסידות סלונים והאדמו"רים בחסידות צאנז), התימנים והמקובלים נהוג להתעטף בטלית גם בזמן תפילת ערבית בשבת ובתפילת קבלת שבת. יהודי תימן ויהודי איטליה, וכן חלק מיהודי אשכנז נוהגים ששליח ציבור תמיד מתעטף בטלית – בכל התפילות ללא יוצא מן הכלל (ובקצת קהילות נוהגים שמתעטף החזן בטלית בכל תפילות השנה חוץ מערבית ושחרית של תשעה באב).
יהודי תימן נהגו להתעטף בטלית בכל התפילות, כפי שכתב הרמב"ם: (). בתימן עצמה הטלית הייתה חלק מהלבוש היהודי, כך שבימי חול כשאדם היה יוצא מביתו הטלית הייתה מונחת מקופלת על כתפו, ובשבת גם ברחוב היו מעוטפים. בארץ התבטל המנהג לחלוטין.
אבי הבן בזמן המילה מתעטף בטלית, אצל הספרדים והתימנים חתן ביום חופתו, וכן נהוג לקבור בטלית ללא ציציות.
קדושתה
בעקבות השינוי שחל בייעודה של הטלית, מבגד יומיומי, לבגד בעל משמעות דתית, השתנו גם ההלכות ביחס לבגד זה. בתחילה לא הייתה מניעה, להיכנס לשירותים כאשר לובשים בגד זה או להשתמש בו כדי לישון בו או לירוק בו. אולם בהמשך החלו הפוסקים להקפיד להנחות שלא לנהוג גם בבגד עצמו מנהג בזיון, בעקבות ייעודו כבגד המיוחד לתפילה.
הליכה בטלית לבית הכנסת
לדעת השולחן ערוך, לובשים את הטלית בבית הכנסת:
על כך כותב הרמ"א:
ערוך השולחן כותב שהם אינם חלוקים:
בדורות מאוחרים יותר פסק המנהג ללכת לבית הכנסת מעוטפים ברוב המקומות. הרב שלמה גאנצפריד כותב בקיצור שולחן ערוך:
על יומו הראשון בארץ ישראל, ביפו, מספר דב נתן ברינקר:
ובספר כף החיים כתוב:
על הרב יעקב קמינצקי מסופר שהוא התנגד לכך שיהודים הלכו מלובשים בטלית בחוצות העיר בארצות הברית ואמר שצריך לזכור שעדיין מצויים בגלות. לעומת זאת, על הרב שלמה זלמן אוירבך מסופר שבשלב מסוים בחייו החל להקפיד על הליכה לבית הכנסת לבוש בטלית ועטור בתפילין.
מנהג העיטוף בטלית
שמאל|ממוזער|250px|יהודי בחוף הים לבוש טלית קטן.
לפי התלמוד, מדין הלכות חינוך, קטן שיודע להתעטף בבגד המחויב בציצית, חייב לשים ציצית בבגדו: (). ולכן ביהדות תימן ובקהילת יהודי גאורגיה נהגו לתת לילדים להתעטף בטלית מגיל חינוך. מנהג בני עדות המזרח הוא להתעטף מגיל בר מצווה ואפילו קודם לכן, וכן נוהגים במנהג אשכנז (יוצאי גרמניה ובקהילות אויבערלאנד).
יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, לפני החתונה מתעטפים בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, בעלייה לתורה, או ברכת כהנים. הסבר למקור המנהג הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי ייקח איש אשה". אמנם, דווקא המשנה ברורה, אשר התקבל אצל פוסקי אשכנז, יצא נגד מנהג זה וכתב ש"הוא מנהג תמוה: דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!" ויש שכתבו שמשום כך נוהגים הבחורים להתעטף בטלית קטן. מעניין לציין שהאזורים באירופה שנהגו בחורים להתעטף או לא להתעטף בטלית כנראה היו שונים בתקופות שונות: המהרי"ל שמזכיר שבחורים אינם מתעטפים בטלית חי דווקא בגרמניה, ואילו במזרח אירופה לא מוצאים שבחורים לא התעטפו בטלית עד לתקופה יותר מאוחרת.
ממוזער
על פי ההלכה, ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים פטורות ממנה (). אך ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית גם נשים מתעטפות בטלית.
שיעור טלית שחייבת בציצית
ברייתא, המובאת בתלמוד במסכת מנחות, קובעת את גודל הטלית החייבת בציצית: "טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית, אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה". שיעור זה הוא הקובע את גודל הטלית שבה נוהגים להתעטף בתפילה.
יש שסברו שטלית קטן אינה צריכה לעמוד בגודל המתואר במסכת מנחות ויש שראו גם אותה כטלית הצריכה לעמוד בגודל האמור בברייתא. בסוגיה זו ישנן דעות רבות בפוסקים, ולהלן חלקן: אין צריך בה כל שיעור כלל, רוחב חצי אמה ואורך שלשת רבעי אמה, רוחב אמה ואורך אמה, רוחב אמה ואורך אמה וחצי, רוחב אמה ואורך שתי אמות (בית הצוואר אינו מן המניין – דהיינו שיהיה רוחב פתח הצוואר קטן מרוחב הבד בכתף ויתבטל לו).
בעניין רוחב פתח הצוואר יש שסברו שאין נקב הצוואר נחשב לאוויר החוצץ ואין צורך להוציאו מן המניין.
מיקום הנקב שבו מטילים את הציצית: עד ג' אגודלים משפת הבגד, ולא פחות מקשר אגודל סוף הציפורן. יש הנוהגים להטיל את הציצית דרך נקב אחד, יש שבשני נקבים אופקיים ויש שבשני נקבים באלכסון (שיטת חב"ד).
בחב"ד השתרש המנהג בהוראתו של בעל התניא שמעל הטלית קטן מתחת לחולצה חוגרים גרטל כדי שהטלית קטן תקיף את כל הגוף.
צבע בגד הטלית והפסים שבשפתותיה
ממוזער|יהודי תימני תוקע בשופר לבוש 'שמלה' (טלית שחורה)
ממוזער|ציור של עזרא הסופר קורא את ספר התורה באוזני העם. בית הכנסת בדורה אירופוס, המאה ה-3
על פי ההלכה אין צבע מוגדר לבגד הטלית, אך כיום בדרך כלל בגד הטלית הוא בצבע לבן עד לבן-צהבהב. ביהדות תימן היה נהוג ללכת עם טליתות שחורות או צבעוניות. מצד הדין ניתן לצבוע את הבגד בכל צבע שהוא, אך במקרה זה יש הידור לצבוע גם את הציציות באותו הצבע. מסיבה זו נהוג אצל חלק מעדות המזרח להקפיד על טליתות בצבע לבן, ויש מהם המקפידים מחמת כן שאף הפסים שעל הבגד יהיו בצבע לבן.
מקורם של הפסים הצבועים שעל בגד הטלית הוא מפס שעיטר את הטוניקה היוונו-רומיות, ונקרא "Latus clavus" . ממצאי מערת האיגרות שמתקופת בר כוכבא וציורי הפרסקאות שבבית הכנסת בדורה אירופוס (מאמצע המאה ה-3) מצביעים על כך שעיטורים אלו היו קיימים אצל היהודים כבר בתקופות אלו. קיימות עדויות לפסים כחולים או תכולים מהמאה ה-18 באירופה. כיום ניתן למצוא פסים אלו שחורים (יותר אצל חרדים), כחולים, תכולים (יותר אצל דתיים ומסורתיים), לבנים (יותר אצל עדות המזרח) או צבעוניים (יותר אצל תיירים).
עיצובו של דגל ישראל הוא על פי דגלים קודמים של תנועות יהודיות שעוצבו בהשראת עיצוב הטלית (עם פסי תכלת כהה). העיצוב הראשון בנוסח זה היה בסוף המאה ה-19 על ידי דוד וולפסון.
טלית שכולה תכלת
משמעותו הנפוצה של הביטוי טלית שכולה תכלת היא אירוניה כביכול טוהר מוחלט. כלומר, שלא רק פתיל אחד בציציות צבוע תכלת, אלא כל הבגד עצמו צבוע כולו תכלת, ומקורו בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה רבנו: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?" טלית זו פסולה ללא חוטי הציצית בכנפות, ולכן המשמעות הנפוצה הפוכה לחלוטין מן המשמעות המקורית אך טעות זו השתרשה בשפה המדוברת.
טליתות לפי עדות
אשכנז – טלית לבנה מצמר בעלת פסים שחורים או כחולים.
עדות המזרח – טלית לבנה מצמר בעלת פסי משי לבנים.
ספרד – טלית לבנה בעלת פסי משי לבנים מבריקים. אם כי ישנו מיעוט המתעטף בטלית לבנה בעלת פסים שחורים.
תימן – טלית לבנה מצמר עם פסים שחורים עבים ופרנז'ים בשולי הטלית.
ראו גם
ציצית
עטרה (טלית)
קישורים חיצוניים
טלית באנציקלופדיה "דעת"
סרטון על ייצור טלית
טלית וציצית - מושגים והסברים על המצווה באתר אשובה
אביעד ברסטל, "'תפלה לעני כי יעטף' – בעניין טלית בתפלה", עלון שבות 179 (תשפ"א), עמודים 39–64.
הערות שוליים
קטגוריה:תשמישי מצווה
קטגוריה:לבוש יהודי
קטגוריה:בגדי גברים
קטגוריה:סמלים יהודיים | 2024-09-16T06:17:50 |
מינימום | מינימום – הערך הקטן ביותר האפשרי או הרצוי. | 2020-08-02T09:58:38 |
מקסימום | REDIRECT חסם (מתמטיקה) | 2004-11-27T20:18:46 |
קטע | REDIRECT קטע (מתמטיקה) | 2004-11-27T20:47:39 |
אסלם | REDIRECT אסלאם | 2004-11-27T21:38:48 |
תיאוריית הקשר על רצח יצחק רבין | הפניה תאוריות הקשר על רצח יצחק רבין | 2024-02-04T15:19:20 |
מת לחיות | מת לחיות (באנגלית: Die Hard) הוא סרט פעולה אמריקאי שיצא לאקרנים בשנת 1988, בכיכובם של ברוס ויליס ואלן ריקמן ובבימויו של ג'ון מקטירנן.
הסרט רשם הצלחה קופתית רבה והיה הסרט הראשון בתת-זן של סרטים שנקראו באופן לא רשמי "מת לחיות ב...", אשר עלילתם הציגה גיבור בודד שנלחם במשחק "חתול ועכבר" קטלני נגד קבוצה של פושעים במתחם סגור כגון בניין מבודד או אניית ענק. הסרט הציג את ויליס כגיבור סימפתי עם חולשות אנושיות אופייניות, והחיה מחדש את הקריירה של ויליס בתור שחקן בתפקידי פעולה ודרמה, בעוד אלן ריקמן, ששיחק את הנבל בסרט, הפך לשחקן פופולרי בתפקידי פשע בסרטים אמריקאים.
עלילת הסרט מבוססת על ספר משנת 1979 שנכתב על ידי רודריק ת'ורפ, שנקרא "שום דבר לא נמשך לעד" (Nothing Lasts Forever). הספר הוא המשך לספר אחר, "בלש" (Detective), שהוסרט בשנת 1968. גיבור הספר הוא ג'ו לילנד, שוטר שנלכד בגורד שחקים יחד עם אשתו כשטרוריסט בשם טוני גרובר משתלט על הבניין. עם התקדמות עלילת הספר נאלץ לילנד להילחם בטרוריסטים כדי להציל את אשתו.
לסרט יצאו ארבעה סרטי המשך, "מת לחיות 2" בשנת 1990, "מת לחיות 3" בשנת 1995, "מת לחיות 4.0" בשנת 2007 ו"מת לחיות ביום טוב" בשנת 2013.
עלילה
הסרט נפתח כשג'ון מק'ליין, בלש במשטרת ניו יורק מגיע ללוס אנג'לס על מנת לנסות להסדיר את קשריו עם אשתו בנפרד, הולי ג'נרו (שמגולמת על ידי בוני בדליה) לרגל חג המולד. הוא פוגש אותה במקום עבודתה, גורד שחקים בשם נקטומי פלאזה, בעיצומה של מסיבת חג המולד. אחרי פגישה התחלתית, שכוללת שיחה מאולצת עם הבוס שלה ועם חבר לעבודה, הזוג מתחיל להתווכח על נסיבות הפרידה הזמנית שלהם ועל החלטתה של הולי לכנות את עצמה בשם הנעורים שלה. לאחר תום הוויכוח הולי חוזרת למסיבה, בעוד ג'ון נשאר בחדר צדדי ומתוסכל מעצמו מכך שהתחיל מריבה עם אשתו.שמאל|ממוזער|250px|ללא ידיעת החוגגים, כנופיית טרוריסטים גרמנים המובלת על ידי הנס גרובר, שמגולם על ידי אלן ריקמן, פולשת לבניין, ומשתלטת על מערכות האבטחה והתקשורת שלו ומבודדת אותו מהעולם החיצון. לאחר שהם מבטיחים את שליטתם על הבניין, לוקחים הטרוריסטים את כל צוות ההנהלה של נקטומי כבני ערובה ולוקחים את המנהל האזורי של החברה לחדר צדדי, על מנת לנהל, לפי ניסוחם, "עסקים פרטיים". כשהם לבד, הם מגלים שהם אינם טרוריסטים, אלא למעשה פושעים שמתחזים לטרוריסטים כחלק מתוכניתם לשדוד איגרות חוב בשווי 640 מיליון דולר מהכספת המרכזית של בניין נקטומי. כשהמנהל מסרב לתת להם את קוד הגישה לכספת, הוא נורה למוות והכנופיה מתחילה ליישם את התכנית החלופית שלהם לפרוץ אל הכספת. התכנית כוללת גם את רציחתם של כל בני הערובה שלהם בדם קר, על מנת לזייף את מותם של חברי הכנופיה ובכך להסתיר את בריחתם.
ג'ון מק'ליין, שנמצא בבניין ללא ידיעת הפושעים, מצליח להגיע לגרם המדרגות הראשי של הבניין, חסר נעליים וחמוש באקדח המשטרתי שלו בלבד ומנסה להתקשר אל הרשויות. בניסיונו הראשון להודיע לעולם החיצוני על המצב הוא כשהוא מפעיל את אזעקת השריפה בבניין, אך הכנופיה מזהה זאת ומתקשרת למכבי האש כדי לדווח שזו הייתה אזעקת שווא. טוני, החבר הצעיר ביותר בכנופיה נשלח לחקור את פשר האזעקה, כשהוא מוצא את מק'ליין הוא מנסה להורגו, אבל הלה מצליח לסכל את ניסיון זה ולהרוג את התוקף. מק'ליין מצליח להשיג את מכשיר הקשר הדו-כיווני של הפושע ומנסה לקרוא לעזרה באופן נואש. ניסיונותיו נתקלים באי אמון של המשטרה המקומית, החושדת שהוא מנסה לדווח דיווחי שווא. גרובר מזהה את הניסיון של מק'ליין לקרוא למשטרה מהגג ושולח את סגנו האכזרי, קרל (אלכסנדר גודונוב) ושני טרוריסטים נוספים לעצור את מק'ליין. בנקודה זו נחשף כי טוני היה אחיו הצעיר של קרל וכי כעת קרל שואף לנקמה. רק כשהמשטרה שומעת את קולות הירי של שלושה מאנשיו של גרובר שתוקפים את מק'ליין, הם מחליטים להגיב. לרוע מזלו של מק'ליין, הכנופיה של גרובר קולטת את השיחה שלו, והיא מציבה בלובי טרוריסט אמריקאי שעובד עימם כדי שיתחזה למאבטח וייפטר מהמשטרה.
בזמן שמק'ליין נלחם על חייו, השוטר אל פאוול נשלח לחקור את המתרחש בבניין ומתרשם כי הכול תקין. אחרי שמקליין הורג עוד שני חברי כנופיה, הוא נחרד לגלות שהשוטר שאמור להיות הסיכוי האחרון שלו לעזרה, עוזב. בניסיון נואש אחרון, מק'ליין זורק את אחד הפושעים המתים על מכוניתו של פאוול ויורה עליה ובכך מכריח את השוטר לקרוא לתגבורת.
עם הוכחה ודאית להתקפת טרוריסטים, משטרת לוס אנג'לס מגיבה בכוח מלא, דבר שמשחק לידיו של הנס גרובר, שתוכניתו הייתה לפרוץ לכספת על ידי גרימה לרשויות לעזור להם ללא כוונה בפריצה ולאחר מכן במילוט. התכנית של הכנופיה מוכיחה את עצמה כשה-FBI מנתק את החשמל לבניין ובכך מאפשר לגרובר לעקוף את האטימה האלקטרומגנטית האחרונה ולהיכנס לכספת. לרוע מזלו של גרובר, ג'ון מק'ליין, כתגובה לחוסר היכולת של המשטרה המקומית, נאלץ להילחם בטרוריסטים בעצמו מבפנים. כששניים מהטרוריסטים יורים על כוחות המשטרה טילים נגד טנקים מספר קומות מתחת לקומה בה הוא נמצא, מרכיב מק'ליין פצצה תוצרת בית תוך שימוש בנפצים שלקח וזורק אותה עליהם והורג אותם. בנוסף על כך אליס, אחד מעמיתיה לעבודה של הולי, מנסה לנהל משא ומתן עם מק'ליין ומבקש ממנו למסור לגרובר את הנפצים, אך גרובר מוציא אותו להורג כשהוא נכשל.
בסופו של דבר נפגשים במקרה מק'ליין וגרובר, שמעמיד פנים כאחד מבני הערובה שהצליח להימלט, וגרובר מצליח להרוויח זמן ולקרוא לקרל ולחבריו כדי שיהרגו את מק'ליין. בקרב יריות שמתפתח ביניהם, גרובר מצליח להשיג חזרה את הנפצים. אך מק'ליין מצליח להרוג את שני חבריו של קרל ולברוח כשהוא פצוע ברגלו. כשהוא מגיע לגג מק'ליין מבין את התכנית של הכנופיה שכוללת את פיצוץ הגג כשכל בני הערובה עליו. בנקודה זו קרל תופס את מק'ליין וביניהם מתפתח קרב מכות שבסופו מק'ליין מצליח לתלות את קרל עם שרשרת. הוא מצליח להוריד את כל בני הערובה מהגג ובקושי מצליח לשלשל את עצמו מהגג כשגרובר מפוצץ אותו. במקביל להתרחשויות אלה, כתב טלוויזיה הולך לבית ילדיו של מק'ליין על מנת להשיג סקופ עיתונאי. כאשר הכתבה משודרת בטלוויזיה גרובר מבין שהולי היא אשתו של מק'ליין ולוקח אותה כבת ערובה על מנת לסכל את ניסיונותיו של מק'ליין לעצור אותו.
הסרט מסתיים בכך שמק'ליין, מוכה וחבול, מתעמת עם גרובר בפעם האחרונה. מק'ליין מצליח להרוג שניים משלושת חברי הכנופיה שנותרו בחיים, להעיף את גרובר מהמגדל ולהציל את אשתו. כשהם יורדים ביחד מהבניין הוא נפגש לראשונה עם פאוול פנים מול פנים. קרל, שכפי הנראה שרד בפיצוץ והיה החבר האחרון בכנופיה שנותר בחיים, מחולץ מהבניין על אלונקה אבל מצליח להתרומם ממנה ומכוון את רובהו למק'ליין במטרה להרוג אותו, ואז נורה למוות על ידי פאוול, פעולה שמצילה את חייו של מק'ליין.
שחקנים
ברוס ויליס - ג'ון מק'ליין, שוטר ניו-יורקי קשוח בעל חכמת רחוב שמגיע ללוס אנג'לס על מנת להסדיר את קשריו עם אשתו הולי לרגל חג המולד, הוא פוגש אותה במקום עבודתה - מגדל משרדים גדול שנקרא "נקטומי פלאזה" בעיצומה של מסיבת החג, ונקלע להתקפה של טרוריסטים שהשתלטו על המגדל.
בוני בדליה - הולי ג'נרו-מק'ליין, אשתו של ג'ון שעובדת בבניין נקטומי פלאזה.
רג'ינלד ולג'ונסון - אל פאוול, שוטר ממשטרת לוס אנג'לס שמדבר עם ג'ון דרך מכשיר קשר כשג'ון נמצא בתוך הבניין.
פול גלסון - דוויין רובינסון, מפקד המשטרה שמדריך את מבצע החילוץ בבניין.
דוורוקס וייט - ארגייל, נהג הלימוזינה שנשלח לאסוף את ג'ון מנמל התעופה.
ויליאם איית'רטון - ריצ'רד תורנברג, כתב יהיר שמשדר את המתרחש בבניין ואת מבצע החילוץ המשטרתי.
הארט בוצ'נר - הארי אליס, מנהל מפוקפק משני ב"נקטומי" שמנסה לשאת ולתת עם גרובר עד שנרצח.
ג'יימס שיג'יטה - ג'וזף יושינבו טקאג'י, המנהל הבכיר של החברה שנרצח גם הוא בידי גרובר.
קלרנס גיליארד - תיאו, האקר המחשבים של הנס.
אנדראס ויסינסקי - טוני, אחיו הבכור של קרל שנהרג בידי ג'ון.
אלכסנדר גודונוב - קארל, יד ימינו הפראי של הנס שנהרג בידי השוטר אל פאוול בסופו של הסרט.
אלן ריקמן בתור הנס גרובר, גאון גרמני חסר רחמים והמוח מאחורי התכנית, המנהיג של הכנופיה. גרובר הוא הנבל הראשי של הסרט.
מוזיקה
כל המוזיקה נכתבה והולחנה בידי מייקל קיימן.
קישורים חיצוניים
יעל שוב, קאובוי עירוני, באתר Time Out תל אביב, 14 בפברואר 2013
רון מיברג, 30 שנה ל"מת לחיות", באתר בלייזר, 8 ביולי 2018
קטגוריה:מת לחיות
קטגוריה:סרטי 1988
קטגוריה:סרטי ג'ון מק'טיירנן
קטגוריה:סרטי חג המולד
קטגוריה:סרטי מתח אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פוקס המאה ה-20
קטגוריה:סרטי פעולה אמריקאיים
קטגוריה:סרטי פשע אמריקאיים
קטגוריה:סרטים אמריקאיים מבוססי ספרים
קטגוריה:סרטים באנגלית
קטגוריה:סרטים על בני ערובה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי העוסקים במעשי שוד | 2024-09-18T20:56:17 |
המפד"ל | REDIRECT מפד"ל | 2004-11-27T23:23:01 |
אשגבאט | אשגבאט (בטורקמנית: Ашгабат/Aşgabat; ברוסית: Ашхабад - אשחאבאד, כמו כן אשקאבאט; מפרסית: عشقآباد - עיר האהבה, תעתיק מדויק: עשקאבאד) היא בירת טורקמניסטן והעיר הגדולה ביותר בה. על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2022, התגוררו בעיר כ-1.03 מיליון בני אדם. העיר ממוקמת בין מדבר קאראקום לבין רכס הרי .
מבחינה דמוגרפית (נכון לשנת 2012), הטורקמנים מהווים כ-85% מאוכלוסיית העיר. הרוסים מהווים 7.7% מהאוכלוסייה, ואחריהם ארמנים (1.5%), טורקים (1.1%), אוזבקים (1.1%) ואזרים (1%).
היסטוריה
אשגבאט היא עיר צעירה יחסית. היא צמחה מכפר באותו השם שהוקם בשנת 1818, על דרך המשי. זאת לאחר שלאורך ההיסטוריה התקיימו מספר התיישבויות באזור. העיר נמצאת לא רחוק מניסה, בירת האימפריה הפרתית. בשנת 1881 השלטון באזור עבר מידי ממלכת פרס לידי האימפריה הרוסית. באותה השנה בנו החיילים הרוסים מבצר על גבעה ליד העיר, וההגנה הנוספת משכה אליה סוחרים רבים וסחורות מגוונות. בתחילת המאה ה-20 החלה להתבסס בעיר קהילה בהאית שהיוותה בסיס לכלל הקהילה הבהאית בכל טורקמניסטן בעתיד.
בזמן השלטון הסובייטי שונה שם העיר ל"פולטורצק" אחרי המרד מקומי. השם "אשגבאט" הוחזר בשנת 1927 כאשר המפלגה הקומוניסטית התבססה בטורקמניסטן. מהתקופה הזו והלאה העיר התפתחה מאוד בפן התעשייתי למרות שההתפתחות הופרעה על ידי רעידת אדמה חזקה בשנת 1948 במהלכה העיר נהרסה.
לאחר מתן העצמאות לטורקמניסטן בשנת 1991 החלה תנופת בנייה מונומנטלית בעיר שמטרתה לחזק את הגאווה הלאומית, ולהאדיר את השלטון במדינה. מבנים מפוארים, מזרקות ושדרות רחבות הוקמו בחלקים שונים של עיר הבירה.
כלכלה
אשגבאט היא עיר ממשל ושירותים ראשית בטורקמניסטן. התעשיות העיקריות של העיר הן כותנה, תעשיית הטקסטיל ותעשיות מתכת. העיר היא תחנה ראשית ברכבת הטרנס-כספית, ומדי יום ראשון שוק טולקוצ'קה בפרברי העיר מוכר מגוון עצום של סחורות לעוברים ושבים.
תחבורה
את הנכנסים והיוצאים לעיר באמצעות תחבורה אווירית משרת נמל התעופה הבינלאומי אשגבאט. משרדי טורקמניסטן איירלינס שוכנים בעיר.
חברת הרכבות העירונית מפעילה גם רכבות חשמליות.
אתרים
ממוזער|שמאל
בית התפילה הבהאי באשגבאט - בשנת 1908 הוקם בעיר בית התפילה הבהאי הראשון. המבנה תוכנן בידי עלי-אכבר בנא בהנחייתו של עבד אל-בהאא'. בשנת 1948 המבנה ניזוק קשות ברעידת אדמה שפקדה את העיר, ובשנת 1963 הוא נהרס באופן סופי.
הארמון הנשיאותי אוע'וזחאן
ארמון רוחיית
תיאטרון הבובות של טורקמניסטן
מתחם הזיכרון Halk Hakydasy
מסגד ארטורול גאזי
כנסיית אלכסנדר נבסקי
קולנוע אשגבאט - בית הקולנוע נפתח בשנת 2011, והוא הראשון בטורקמניסטן שמציג בתלת־ממד
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:טורקמניסטן: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1818 | 2024-07-11T18:28:44 |
המנון אוזבקיסטן | ההמנון הלאומי של אוזבקיסטן (באוזבקית: Oʻzbekiston Respublikasining Madhiyasi) נוצר כאשר אוזבקיסטן הייתה רפובליקה של ברית המועצות. עם קבלת העצמאות בשנת 1991, עקב חוסר היסטורי של המנונים לאומיים, אומץ ההמנון הישן של הרפובליקה הסובייטית שנכתב על ידי אבדול אריפוב והולחן על ידי מוטל בוחנוב.
מילות ההמנון
תרגום לעברית תעתיק עברי אוזבקית עמדי רמה, ארץ חופש, בת מזל וישועה,
הו, האהובה, חברה לרעיך את.
שגשגי, בוראת הידע, נצח המדע,
תהילתך תזרח עדי עולמי עד!
פזמון:
עמקייך אלו זהובים – אוזבקיסטן יקירה
ילוו אותך רוחות אבותינו לבם חסון
חוזקם של עמי אדירים בעת הגעושה,
עשו אדמה זו לכל תבל אושר ומזור!
או! אוזבקי נדיב, אמונתך לא תדום,
חופשיים, כנפיך הם דורות יבואו!
לפיד העצמאות, מגיני השלום,
או, במולדת ראויה, פרחו ושגשגו!
(פזמון) סֵרְקוּיוֹשׁ, חוּר אוּלְקָם, אֶלְגָה בָּאחְט, נָאז'וֹט,
סֶן אוּזִינְג דוּסְטְלַרְגָה יוּלְדוֹשׁ, מֶחְרִיבּוֹן!
יַשְׁנָגַאי טוֹ אַבַּאד אִילְמוּ פָאן, אִיז'וֹד,
שׁוּחְרָטִינְג פּוֹרְלָסִין טוֹקִי בּוֹר זַ'אחוֹן.
נַקַרוֹט:
אוֹלְטִין בּוּ ווֹדִילָאר – ז'וֹן אוּזְבֶּקִיסְטוֹן,
אַזְ'דוֹדלַאר מַרְדוֹנָה רוּחִי סֶנְגָה יוֹר!
אוּלוּע' חַאלְק קוּדְרָטִי ז'וּשׁ אוּרְגָן זָאמוֹן,
אוֹלַמְנִי מַחְלִיוֹ אַיְלָגַאן דִיוֹר!
בַּעְ'רִי קֶנְג אוּזְבֶּקְנִינְג אוּצְ'מַס אִימוֹניִ,
אֶרְקִין, יוֹשׁ אַבְלוֹדְלַאר סֶנְגָה זוּר קָאנוֹט!
אִיסְתִיקְלוֹל מַשְׁיָלִי, טִינְצְ'לִיק פּוֹסְבּוֹנִי,
חַלְקְסֶבַר, אוֹנָה יוּרְט, מַנְגוּ בּוּל אוֹבּוֹד!
(נַקַרוֹט) Serquyosh, hur o`lkam, elga baxt, najot,
Sen o`zing do`stlarga yo`ldosh, mehribon!
Yashnagay to abad ilmu fan, ijod,
Shuhrating porlasin toki bor jahon!
Naqarot:
Oltin bu vodiylar – jon O`zbekiston,
Ajdodlar mardona ruhi senga yor!
Ulug` xalq qudrati jo`sh urgan zamon,
Olamni mahliyo aylagan diyor!
Bag`ri keng o`zbekning o`chmas iymoni,
Erkin, yosh avlodlar senga zo`r qanot!
Istiqlol mash'ali, tinchlik posboni,
Xalqsevar, ona yurt, mangu bo`l obod!
(Naqarot)
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אוזבקיסטן: סמלים לאומיים
אוזבקיסטן | 2022-12-31T02:29:20 |
תשמיש קדושה ותשמיש מצווה | 290px|ממוזער|הרב שלום נגר עטור בטלית, תפילין וכיפה. בארון שמאחוריו מצויים ספרי קודש
שמאל|ממוזער|290px|בתי מזוזה
שמאל|ממוזער|200px|תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)
שמאל|ממוזער|200px|מזוזות
שמאל|ממוזער|200px|טלית קטן, לקיום מצוות ציצית
תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, הוא וכל אביזריוהסברו של הרב דב ליאור בתשובה לשאלה מה ההבדל בין תשמישי קדושה לתשמישי מצווה באתר ישיבה. https://www.yeshiva.org.il/ask/11647. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים.
בין תשמישי הקדושה ישנם כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), וישנם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).
תשמיש קדושה או מצווה
המושגים "תשמיש מצווה" ו"תשמיש קדושה" מופיעים לראשונה בתלמוד בבלי, שם מצוטטת ברייתא העוסקת בהבחנה בין השניים:
ההלכה מחייבת לגנוז כל חפץ שהתבלה ויצא מכלל שימוש שרשום בו השם המפורש, ומשום כך נעשית ההבחנה בין תשמישי קדושה, שבהם מופיע השם המפורש, לבין תשמישי מצווה, שלא מופיע בהם השם המפורש ולפיכך אינם מצריכים גניזה. ההבדל בין השניים הוא שתשמישי מצווה הם הדברים המשמשים את האדם לקיום המצוות. בלעדיהם הוא אינו יכול לקיים את המצווה, ובכל זאת, לדברים אלה אין חשיבות מיוחדת מצד עצמם, ולכן אפשר לזורקם לאחר השימוש. לעומתם, תשמישי קדושה הם דברים שקדושתם באה מצד עצמם, ולא בשל שימוש האדם בהם, ולכן קדושתם אינה פגה ויש לגונזם.
ישנו חילוק נוסף בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה, בכך שאסור לייעד תשמיש קדושה לשימוש פחות קדוש, ובלשון חז"ל: "מעלין בקודש ואין מורידין", כלל זה אינו חל בתשמיש מצווה.
דברים הנחשבים לתשמישי קדושה
נחלקו הראשונים בעניין קדושת בית הכנסת האם הוא נקרא תשמיש קדושה או תשמיש מצווה, לדעת הר"ן בית הכנסת נחשב תשמיש קדושה, ואילו לדעת הרמב"ן תשמיש מצווה.
בגדי המלך אף הם נחשבים לתשמיש קדושה, משום שהמלך נמשח בשמן המשחה שהוא קודש.
חלות הקדושה
תשמישי קדושה ותשמישי מצווה לא חלה עליהם קדושה אף אם הזמין וייחדם לשם כך בפה, כל עוד לא נעשה בהם מעשה המצווה עצמו, ובלשון חז"ל: "הזמנה לאו מילתא היא". לדוגמה קדושת בית הכנסת לא חלה גם כשהבנייה הושלמה, אלא עד שיתפללו בו הציבור.
חשיבות בחוק הישראלי
מפאת חיוניותם לאדם המשתמש בהם, קובע שתשמישי קדושה אינם ניתנים לעיקול.
לקריאה נוספת
רות יעקבי, "השתקפות הסביבה הלא יהודית בצורתם ובתוכנם הכתוב של תשמישי קדושה ומצווה במרחב הפרסי, אב"א; כתב עת לחקר קהילות ישראל באירן בוכארה ואפגאנסתאן 1 (תשס"ז) 163-180
ישראל מאיר לוינגר, "על הצלתם וחורבנם של תשמישי קדושה בקעלן בשנות השואה", תורה ומדע ט, ב (תשמ"א) 53-68
ברכה יניב, "תשמישי קדושה בבית הכנסת", מחניים 11 (תשנ"ה) 220-229
ברכה יניב, מעשה רוקם - תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, הוצאת מכון בן צבי, 2009, 404 עמודים.
קישורים חיצוניים
שו"ת: מהם תשמישי קדושה ותשמישי מצווה, באתר "ישיבה"
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ליטורגיה יהודית | 2024-05-20T15:06:25 |
הגימנסיה העברית | 2024-09-16T10:29:38 | |
גלגמש | REDIRECT גילגמש | 2004-11-28T09:23:31 |
גליל | קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2021-10-02T12:58:01 |
תורת הגלים | 2017-08-02T18:22:28 | |
אייזנהאואר | הפניה דווייט אייזנהאואר | 2024-02-09T20:28:17 |
מלקולם ליטל | REDIRECTמלקולם אקס | 2004-11-28T10:29:52 |
מלקולם X | REDIRECTמלקולם אקס | 2004-11-28T10:30:16 |
ג'מאיקה | REDIRECT ג'מייקה | 2004-11-28T10:45:08 |
נאקה | הפניה גמל | 2024-07-26T20:37:14 |
רבן גמליאל | REDIRECT רבן גמליאל דיבנה | 2005-12-19T18:42:15 |
חטא העגל | שמאל|ממוזער|290px|מעשה חטא העגל בציורו של ניקולא פוסן
שמאל|ממוזער|220px|עגל הזהב כסמל עבודת אלילים, אמונה בפסל, תמונה ומסיכה, אמונה רוחנית ונהירה אחר אמונות פגאניות במקום להתמקד בחיים (איור לשיר מאת היינה)
חֵטְא הָעֵגֶל הוא סיפור מקראי על חטא ועונשו, המופיע בפרשת כי תשא. בני ישראל יצרו פסל זהב בדמות עגל כדי שיוכלו לסגוד לו לאחר שמשה נעלם לכאורה. הדבר אירע בחורב אשר במדיין בתאריך בחודש השלישי ליציאת מצרים, לאחר שמשה עולה להר ומתמהמה ימים רבים ולא יורד מתן תורה כעבור זמן מה לאחר שמשה בושש לבוא, דרש העם מאהרון שייצר להם את עגל הזהב כמו העגל בו האמינו במצרים. בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון.
הסיפור מופיע ב. החטא מתואר בפסוקים א'–ו', והעונש וההשלכות המיידיות של החטא מתוארים בהמשך הפרק.
מעשה חטא העגל
סיפור החטא
כחמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר (לפי התלמוד, בז' בסיוון) למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות הברית.
בטקסט נאמר כי מי שניהל את יצירת העגל ועבודתו הוא אהרון, דבר היוצר קושי שכן אהרון מצטייר כחוטא. כדי ליישב את הקושי, פרשנים שונים גרסו כי כדי לעכב את העם ממעשי עבודה זרה עד לשובו של משה, ביקש מהם אהרן להביא את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם, בתקוה שאלו תסרבנה לוותר על התכשיטים; אך הנשים הביאו בשמחה את תכשיטיהן, ובעל כרחו זרק אהרן את התכשיטים לאש, מחשש שהעם ירצח אותו אם לא ימלא את רצונם. מיכה (מיוצאי מצרים) זרק לאש טס זהב שהיה חרוט עליו "עלה שור" (בטס זה השתמש משה רבנו להעלאת ארונו של יוסף ממימי היאור בו היה מונח). ומכל זאת נוצר "עגל הזהב". אהרן הכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשובו של משה, אך למחרת העם השכים קום ועבד את העגל.
מעשה העגל מפורט ב:
לאחר החטא
שמאל|ממוזער|250px|משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897.
בזמן שמשה היה על ההר וקיבל את לוחות הברית, שלח אותו אלוהים לרדת מן ההר אל העם: . כאשר משה ירד מההר, מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו והפתעתו שבר משה את לוחות הברית בתחתית ההר.
משה שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. בני לוי הרגו כ־3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא ידוע במגפה, ועל פי דרשת חז"ל גם עקב שתיית המים.
המניעים לחטא
לפי רש"י הסיבה לחטא העגל היא טעות בחשבונם של בני ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר כולל יום עלייתו, ומשה התכוון לארבעים יום שלמים, מלבד היום שבו עלה להר. בני ישראל, חשבו כי משה מת, (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמותו של משה בענן כשהוא שוכב כמת) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם.
פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, מפני שלא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש שאינו בעל ממשות באופן פיזי.
על פי שמות רבה, הגורמים המרכזיים לחטא העגל היו הערב רב שנספחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה. ההוכחה לכך היא בדברי החוטאים, שאמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", ולא "אלה אלהינו ישראל".
לפי הכוזרי לא היה החטא חטא של עבודה זרה, אלא של ניסיון לעבוד את הקב"ה דרך צורה חומרית לעובדו ולהתחבר אליו דרכה, וחטאו בכך שלא שעו לאזהרתו להתרחק מן הצורות והפסלים ולא להשתמש בהם אף לא במשמעות ומטרה כגון זו. . ראיה חזקה לדברי הכוזרי ישנה בפסוקים בהם רואים הקבלה בין יחסם של בני ישראל למשה לבין יחסם לעגל – "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו... ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". מפסוקים אלה נראה כי העם ראה במשה כמתווך בינם לבין האל וכמנהיג בשם האל, וכאשר הוא לא ירד מההר, הם ביקשו ליצור מתווך ומנהיג חלופי, באופן שבו היה נהוג באותם ימים של עבודת אלילים, בניית פסל שמייצג את האל.
חטא העגל בפרשנות הנוצרית
חטא העגל נוצל כדי לנגח את ישראל. לפי הפרשנות הנוצרית, חטא העגל מהווה מעשה של בגידה בה' והפרת ברית-סיני. לפי פרשנות נוצרית זו גם המשמעות הסמלית של שבירת הלוחות על ידי משה, שהבין כי משהפר העם את הברית הוא אינו ראוי לה יותר.
על פי פרשנות זו, המצוות שניתנו לבני-ישראל לאחר חטא העגל אינן אישוש של הברית, אלא עונש או אפילו קללה שהוטלה על בני ישראל כדי למרקם מעוונם ולרסן את נטיותיהם השליליות. כך הם מסבירים למה אין יותר צורך בעול-עונש זה עבור מי שקבל את האמונה הנוצרית.
חטא העגל בפרשנות היהודית
הפרשנות היהודית בימי הביניים הרבתה להתמודד עם הפרשנות הנוצרית. יש פרשנים (רש"י, לדוגמה) שהדגישו הן את חומרת החטא, הן את כוחה של תשובה ואת חידוש הברית עם כתיבת הלוחות השניים. ויש פרשנים (רשב"ם, לדוגמה) שסברו שאין החטא מהווה בגידה אלא רק שטעו בני ישראל לחשוב שרוח הקודש ידבר אליהם דרך העגל, כפי שהוא מדבר אליהם דרך הנביאים. ויש שפרשו, כמו ריה״ל בכוזרי, שחטא העגל היה ניסיון לעבוד את אלוהי ישראל דרך צורה חומרית, באופן שנוגד את אזהרתו להתרחק מן הפסלים. בכך, החטא נותר בעינו, אך הוא איננו בגדר עבודה זרה, שכן הפולחן עדיין מוכוון כלפי אלוהי ישראל.
השוואה לפולחני עגל אחרים
במקרא
ממוזער|308x308 פיקסלים|חטא העגל בציור קיר בדורה אירופוס מהמאה ה-3
פולחן לעגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם במשפט זהה לזה של אהרן: "-הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ()
יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. יוסף בן מתתיהו שם נאום בפי ירבעם, בו הוא מציג את החלטתו למנות כהנים ולוויים מבני עשרת השבטים, תוך הסתמכות על התקדים של אהרן הכהן הראשון, שאף הוא אפשר לכל אדם להקריב לעגל. בדומה לכך כתב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה אונקלוס לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, [...] כאשר היה הדבר בירבעם". והרלב"ג כתב: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה. [...] וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב, שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה". יהודה קיל הוסיף שירבעם קרא לבניו (אביה ונדב) על שם בני אהרן הגדולים (נדב ואביהוא) שעליהם אמר משה: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד", אלא שהשם 'אביהוא' הוחלף ב'אביה' בשביל לשוות לו סגנון תאופורי.
לפי חלק מחוקרי ספרות המקרא היחס בין העגלים הוא הפוך; חטא העגל המופיע בספר שמות, לא קדם לעגלי ירבעם, אלא נועד לביטוי יחסו העוין של המקרא כלפי דמותו של ירבעם, ובמקביל נועד לבקר את דמותו של אהרן, על ידי השוואתו לירבעם.
אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן, ). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (: רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן). מסקנה אפשרית מכך היא שפולחן העגל היה נפוץ ולגיטימי בממלכת ישראל, אך כותב סיפור העגל, המופיע בספר שמות, היה ממתנגדיו.
בעמים אחרים
במצרים
פולחן פרים ופרות היה פולחן מקובל וידוע במצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, והיה מקודש, וכן דמותה של האלה בת, אלה קדומה שהוחלפה באלה חתחור, הייתה דמות פרה. גם חתחור עצמה תוארה בדמות פרה, או כאישה בעלת קרני פרה.
בנקרופוליס של העיר ממפיס (סקארה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב. השערה זו הוצגה כבר במדרש שמות רבה (מג' ח'), כלימוד זכות על חטא העגל: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים" – מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים? [...] ולמדו מהם בניך, ואף הם עשו העגל".
בכנען
250px|ממוזער|שמאל|צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל
ראש האלים בפנתיאון הכנעני, אל, מתואר לעיתים כשור וגם כאשר מופיע בדמות אדם יש לו קרני שור. מקובל לחשוב שפולחן העגל בממלכת הצפון המשיך את המורשת הכנענית הזו. ישראל קנוהל הציע שייצוג יהוה כעגל היה חלק מתהליך של חיבור אל ויהוה לישות אלוהית אחת, בה הם מיוצגים כאב ובן – שור ועגל. התייחסות זו עולה בקנה אחד גם עם קריאת העם "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – אלים ברבים. התייחסות כזו לאלים רבים כאחראים להעלאת ישראל ממצרים מצויה במקומות נוספים במקרא (למשל, בסיפור מלחמת אבן-העזר נגד הפלשתים בספר שמואל א').
בתרבות
חטא העגל מוזכר בשירם של טיפקס " אהרון אהרון".
ראו גם
מעמד הר סיני
ערב רב
לקריאה נוספת
בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית – התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א, עמ' 239–268.
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96–102.
ישראל קנוהל, השם: המספרים הסודיים של התנ"ך ויציאת מצריים, ישראל: דביר, 2012. פרק שמיני: עגל הזהב והאל סין, עמ' 89–94.
הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן – חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט – ניסן תש"ע, עמודים ל–מ.
הרב שמעון כהן. מעשה העגל, מפי כהן – שמות, הוצאת בית מוריה, 2016, עמודים 377–392.
קישורים חיצוניים
מאמרים על חטא העגל ב"אתר הניווט בתנ"ך"
מאמר על חטא העגל ומשמעותו באתר "אש התורה", מאת הרב שרגא סימונס
דויד פרץ, על "עגל הזהב" של אהוד בנאי ושמות פרק לב, באתר מיזם 929
עבודת העגלים בישראל, באתר "דעת – לימודי יהדות ורוח"
הערות שוליים
קטגוריה:פרשת כי תשא
קטגוריה:סיפורי ספר שמות
עגל
קטגוריה:איסורי עבודה זרה
קטגוריה:פרות בתרבות | 2024-09-22T02:59:28 |
אמולטור תוך-מעגלי | אמולטור תוך-מעגלי או ICE - In Circuit Emulator הוא מכשיר אלקטרוני המאפשר ניפוי שגיאות במערכות משובצות מחשב.
בפיתוח מערכת משובצת מחשב כגון וידאו, מערכת סטריאו או iPod ניצבים המפתחים בפני בעיה. לאחר שלב כתיבת הקוד, צורבים אותו על גבי המעבד (מיקרו קונטרולר) או על זיכרון הנגיש לו, ומפעילים את המעגל האלקטרוני. בשלב זה או שהמערכת עובדת או שלא וקשה מאוד לנפות שגיאות בקוד. ניתן אמנם להשתמש בחיוויים על גבי מסך LCD או הדלקת נוריות לד, אך הדבר לא שווה ערך לניפוי שגיאות בצורה טובה כמו בתכנות למחשב. על מנת לאפשר ניפוי שגיאות משתמשים באמולטור תוך מעגלי. בצד אחד, הוא מתחבר למעגל האלקטרוני במקומו של המעבד, ובצד השני למחשב. במקום לצרוב את הקוד על המעבד, הקוד עובר לאמולטור, והאמולטור מאפשר ניפוי שגיאות טוב על ידי כך שהוא מאפשר מעבר שורה שורה בקוד, בדיקה ושינוי ערכי משתנים ואוגרים, הצבת נקודות עצירה (breakpoint) ועוד.
ההבדל בין אמולטור וסימולטור הוא שסימולטור יוצר הדמיה בלבד, בזמן שאמולטור שולח את כל האותות הנדרשים למעגל האלקטרוני. למעבדים יש פורטים של קלט פלט (I/O Ports) שבעזרתם ניתן לשלוט על המעגל האלקטרוני, סימולטור לא באמת ישנה את המצב הפיזי של אותם פורטים, אך האמולטור כן. כמו כן, האמולטור יקבל חיווי אמיתי מכל אותם פורטים ויוכל להתנהג בהתאם.
ישנן דרכים רבות לבניית אמולטור, ורובן ככולן מערבות טריקים באלקטרוניקה, כלומר דברים שבדרך כלל אינם נפוצים בבניית מעגל אלקטרוני אחר. בזמן שהמשתמש מבקש לעצור את ריצת התוכנית (halt), שיטה אחת היא לנתב את קווי הכתובת אשר ניגשים לקוד למקום אחר אשר מכיל קוד מיוחד לטיפול בבקשה. כדי לבצע את הפעולה הנ"ל יש לבנות באלקטרוניקה מעגל אשר יחכה לחיווי מתאים מהמעבד אשר אומר שהוא בדיוק לפני קריאת הפקודה הבאה מהזיכרון (ALE), במידה ולא מחכים, אפשר לגרום לתוצאה לא צפויה, כי ניתן לגרום למעבד לקרוא חצי פקודה מהמקום הקודם וחצי מהמקום החדש (ועל ידי כך יצירת פקודה חדשה לא ידועה). כמובן שגם צריך באותו רגע לזכור את הכתובת המקורית בה עצרנו, כדי שנוכל לדווח על כך למשתמש ואף לחזור לשם מאוחר יותר.
כיום, יצרנים רבים בונים את המעבדים שלהם עם אמולטור שכבר בנוי בתוכו. כלומר, ניתן להכניס את המעבד למצב ניפוי שגיאות ולהשתמש בו כך, ואז אין צורך באמולטור חיצוני יקר.
קטגוריה:אלקטרוניקה | 2022-06-22T14:49:57 |
וולט ויטמן | ממוזער|שמאל|200px|תחריט דמותו של ויטמן ושורות מ"עלי עשב" 1883
וולט ויטמן (באנגלית: Walt Whitman; 31 במאי 1819 – 26 במרץ 1892) היה משורר, עיתונאי והומניסט אמריקני.
ארבע שנים לאחר מותו הוכרז ויטמן, על ידי לא-אמריקאים, כ"משורר האמריקאי הגדול ביותר" והוא נמנה עם המשוררים המשפיעים והשנויים ביותר במחלוקת בקאנון האמריקאי. עבודותיו תורגמו ליותר מ-25 שפות שונות.
ביוגרפיה
ויטמן נולד בווסט הילס, הנטינגטון, בגבעות המערביות של לונג איילנד שבניו יורק כבן השני מבין תשעה למשפחת חוואים. אביו היה נגר קוויקרי ואמו ממוצא הולנדי שבקושי ידעה קרוא וכתוב. לאחר שהוריו נכשלו כחקלאים עברה משפחתו לברוקלין בהיותו בן ארבע, שם הוא למד בבית ספר ציבורי במשך שש שנים בלבד עד שבגיל 11 החל לעבוד: תחילה כנער שליח במשרדם של שני עורכי דין, ולאחר מכן כשוליית מדפיס בבית דפוס של העיתון Patriot וכמורה בבתי-ספר בלונג-איילנד.
הוא רכש את השכלתו באופן עצמאי, וקרא רבות את כתבי הומרוס, דנטה ושייקספיר.
בחייו כתב שירים רבים, שחלקם תורגמו גם לעברית ברבות השנים. אוסף שיריו הידוע ביותר הוא "עלי עשב" (Leaves of Grass). ויטמן אהב גברים ונשים וברבים משיריו יש נימה הומוארוטית ברורה.
שירתו של ויטמן מתאפיינת באופטימיות שלה, אך אולי יותר מכך בגאוניות חודרת המנסה לתת תרגום מילולי לחוויה האנושית והקוסמית. עיקר שירתו של ויטמן דנה בנושאים מורכבים ביותר, פילוסופיים, ולרוב אינה מתייחסת בטריוויאליות לשום נושא. עובדה זו הבדילה אותו מרוב משוררי תקופתו, שכתבו שירים תחת ההנחה שמידת העומק של השיר היא רק משנית לצלצול החרוז. אפשר למצוא בפואמה "את הגוף החשמלי אשירה" חקירה מעניינת ומעמיקה של גוף האדם, כאשר המשורר הוגה ביופי שבגוף הגבר ובגוף האישה, ומסיים בהגיגים על גופו שלו.
נראה כי הדבר שוויטמן התפלא עליו יותר מכל הוא היחסים שבין העולם הפיזיקלי (הגוף, הטבע) לבין הגורם שמאפשר חיים בתוך עולם זה, הלוא הוא הנשמה. ויטמן היה רחוק מאוד מהגדרות חותכות על מהות הנשמה, אך בשונה ממשוררים אחרים הוא ניסה לחקור את תפקידה ואת ממשיותה. בעוד שמשוררים סימבוליסטיים משתמשים ב"נשמה" אין ספור פעמים בשיריהם, ומשאירים את המושג בלתי מנומק, כאילו שתפקידה וממשיותה מובנים מאליהם, ויטמן נוהג אחרת: שיריו אינם מבטאים אף מילה כמובנת מאליה, דבר אשר מקנה לשיריו עוצמה מטאפיזית. באשר לדעותיו הפוליטיות אלו מבטאות בדרך-כלל את הליברליזם של המאה ה-19.
בין 14 במרץ ל־18 באפריל 1852 התפרסמה בעיתון Sunday dispatch בהמשכים הנובלה חייו והרפתקאותיו של ג'ק אנגל. הנובלה התפרסמה בעילום שם ורק ב־2017 מצא חוקר של יצירת ויטמן שמחבר היצירה הוא אכן ויטמן.
בשנת 1893 פורסמה ביוגרפיה של ויטמן שכתב ג'ון אדינגטון סימונדס, איתו נהג להתכתב תכופות.
ויטמן השפיע על משוררים רבים ובהם אלן גינסברג שאף השתמש בדמותו בשירו סופרמרקט בקליפורניה.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ויטמן נסע לבירה וושינגטון ועבד בבתי חולים בטיפול בפצועים, שירתו בתקופה זו התמקדה לעיתים קרובות באובדן ובריפוי כאחד.
לאחר רצח נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן אותו העריץ, חיבר מספר שירים לזכרו: "זה האבק היה פעם איש", "עת הלילך באחרונה תוך החצר פרח" (When Lilacs Last in the Dooryard Bloom'd), "ישקטו המחנות היום" (Hush'd Be the Camps To-Day),"הו רב חובל" (Oh Captain, My Captain). שירו זה האחרון תורגם לעברית והולחן על ידי נעמי שמר לזכרו של יצחק רבין.
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית.
ספריו שתורגמו לעברית
עלי עשב, ליקט ותרגם, אף הוסיף הערות שמעון הלקין, תל אביב, ספרית פועלים, 1984
שירת עצמי, תרגם מאנגלית עודד פלד, ירושלים, הוצאת כרמל, 2003
שעת-חצות בהירה, תרגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 2010
הקדשות, תרגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 2013
חייו והרפתקאותיו של ג'ק אנגל: אוטוביוגרפיה שבה ימצא הקורא כמה טיפוסים מוכרים, תרגם והוסיף אחרית דבר עודד פלד. ירושלים, הוצאת כרמל, 2017
אל פנים היבשת, תרגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 2020
לקריאה נוספת
עודד פלד, אני שומע את אמריקה שרה, על וולט ויטמן, עיתון 77, גיליון 311, יוני 2006.
גלעד מאירי, "וולט ויטמן ואלן גינזברג: מבשרי העידן החדש בשירה", פופואטיקה 1, הוצאת מקום לשירה, 2020, עמ' 173-178.
וולט ויטמן – עצות לבעלי שאיפות ספרותיות, (מאנגלית: צור ארליך), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
וולט וויטמן – על כתיבה, קריאה וכותבים (מאנגלית: יהודה ויזן) דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך טו', 2022.
קרל סאדאקיצ'י הרטמן, שיחות עם וולט ויטמן, רסלינג, 2024.
Walt Whitman: The Making of the Poet by Paul Zweig, Basic Books, 1984
קישורים חיצוניים
ארכיון וולט ויטמן
וולט ויטמן בסיפריית הקונגרס
120 שנה לוולט ויטמן באתר הספרייה הלאומית
רב חובל" מאת ויטמן, בתרגום של נעמי שמר באתר שירונט
- בתרגומו של שמעון זנדבנק
אורי קציר, אהבי נשרים/ וולט ויטמן , תרגום שיר של ויטמן באתר אפלטון
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:משוררים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:מיסטיקנים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1819
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1892 | 2024-08-01T04:57:44 |
וולט וויטמן | REDIRECT וולט ויטמן | 2004-11-28T12:57:34 |
גיהינום | REDIRECT גיהנום | 2004-11-28T13:06:03 |
ג'נגיז חאן | REDIRECT ג'ינגיס חאן | 2012-04-19T02:12:00 |
גנדי | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות חיבה ישראליים
קטגוריה:שמות משפחה הודיים | 2023-10-27T03:08:28 |
גנה | REDIRECT גאנה | 2004-11-28T13:13:31 |
דיסנט | דיסנט (אנגלית: Descent) הוא משחק מחשב תלת-ממדי בגוף ראשון אשר ראה אור בשנת 1995, וידוע בשל הפשטת השימוש בטכנולוגיית הרינדור והענקת שישה כיווני תזוזה לשחקן על מנת שיוכל להסתכל מסביב.
שחקנים מקצועיים מצליחים לזוז בעוד 20 כיוונים בנוסף לשישה הבסיסיים (למעלה-ימינה, למעלה-אחורה, למעלה-אחורה-שמאלה וכדומה). דיסנט הוליד שני המשכים (דיסנט II ודיסנט III), ובנוסף את דיסנט: פריספייס - משחק מלחמה בין כוכבי בגוף ראשון. דיסנט פותח על ידי פרלקס סופטוור והושק בשנת 1995.
משחקיות
ימין|ממוזער|250px|צילום מסך מהמשחק
משחק ליחיד מורכב ממספר שלבים ועל השחקן להגיע דרך תעלות ומבוכים עד לרובוט השולט ולחסל אותו כאשר בדרך מחכים לו רובוטים שמנסים למנוע בעדו. השחקן מתחיל עם מספר מצומצם של כלי נשק, ובמהלך המשחק מוצא את שאר כלי הנשק. שלא כמו במשחק Doom, על השחקן לצבור גם אנרגיה על מנת שיוכל להמשיך להשתמש בכלי הנשק שלו.
במשחק הרשת יש סוגים שונים של משחקים כמו תפוס את הדגל (CTF) ושיתוף פעולה (CO-OP), אך הנפוץ ביותר הוא אנרכיה (Anarchy). בסוג זה עד 8 שחקנים משחקים אחד נגד השני, ללא רובוטים ובשלב אחד. חוץ מסוגים אלו, ישנן גרסאות של המשחק עם עוד מספר סוגים של משחקים. ישנם 27 שלבים, אך בנוסף לשלבים המקוריים ניתן לבנות שלבים באופן עצמאי על ידי תוכנה חיצונית.
אפשרי לבדוק את רמת המשחק של השחקן על ידי הצצה בקובץ השחקן, או על ידי בדיקת הדרגה שלו. בעבר היה נפוץ שהדרגה הגבוהה ביותר - דמיגוד (Demigod) - כמעט בלתי ניתנת להשגה, אולם כיום דרגה זו אינה מייצגת את רמת המשחק של השחקן מאחר שהיום רוב שחקני דיסנט המתמידים מגיעים לרמה זו.
קוד מקור
קוד המקור של המשחק המקורי שוחרר ב-1997. מאז הופץ גם קוד המקור של דיסנט II ופריספייס 2 והם ניתנים להורדה בחינם ברשת האינטרנט.
קישורים חיצוניים
אתרים כלליים
Planet Descent
Kali - למשחקי רשת
Descent source code
קטגוריה:משחקי יריות ממוחשבים (גוף ראשון)
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1995
קטגוריה:משחקי DOS
קטגוריה:משחקי macOS
קטגוריה:משחקי Shoot 'em up
קטגוריה:משחקי סימולציית לחימה בחלל
קטגוריה:משחקי וידאו קואופרטיבים | 2024-10-20T07:38:08 |
גנסין | קטגוריה:שמות משפחה | 2021-10-14T12:51:31 |
דינמו | 2024-07-24T21:13:05 | |
דינאמו | REDIRECT גנרטור חשמלי | 2004-11-28T13:19:52 |
גפן (פירושונים) | קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בצמחים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים | 2024-08-19T04:57:03 |
גלי רדיו | ממוזער
שמאל|ממוזער|500px|הספקטרום האלקטרומגנטי ותרשים הממחיש שידור אות רדיו
שמאל|ממוזער|200px|סימן אזהרה (אידאוגרמה) מפני קרינה בלתי מייננת (אשר גלי רדיו נמנים עם סוגיה)
גלי רדיו הם קרינה אלקטרומגנטית בתדרים שבין 3 הרץ עד 300 גיגה-הרץ מתוך הספקטרום האלקטרומגנטי. אורכי הגל של תדרים אלו הם 100,000 ק"מ עד 1 מילימטר. ככל שאר הגלים המהווים קרינה אלקטרומגנטית, גם גלי רדיו מתפשטים במהירות האור, ונעים בשדות אלקטרומגנטיים המתפשטים בריק.
תדרי רדיו משמשים, בין השאר, לתקשורת אלחוטית. לשם ביצוע תקשורת אלחוטית יש להקצות למשדר תדר שבו ישדר, ורוחב סרט מסוים. לכל משדר תדר המוקצב לו, שבו ניתן להאזין לו, ובקשר דו־כיווני – גם לשוחח איתו. כיוון שרוחב הסרט הכולל של גלי הרדיו מוגבל, ולכל משדר נדרש רוחב סרט מינימלי, הרי מספרם הכולל של תדרי הרדיו מוגבל. העובדה שלמשדר יש טווח מסוים, התלוי בעוצמת השידור ובצורת ההתפשטות של גלי הרדיו, מאפשרת להקצות אותו תדר לשני משדרים המרוחקים במידה מספקת, אך בעיית המחסור אינה נפתרת. סוג של פתרון לבעיה הוא העברתו של תחום רחב של תדרים בתווך שידור אחר (כגון תקשורת בכבלים). אז תחום התדרים מכיל גם תדרים שנמצאים באוויר ומוקצים לצרכים אחרים. אפשרות אחרת היא שידור וקליטה באלומות צרות מאוד כמו שידור וקליטה בעזרת לוויינים. פריצת דרך בתחום ניצול תדרי רדיו לתקשורת אישית הושגה עם המצאת התקשורת הסלולרית. עד להמצאת שיטה זו, השימוש בתדרי רדיו היה נפוץ בעיקר אצל גופים וארגונים ולא באופן אישי.
בתחום שידורי הרדיו לתקשורת המונים היצע התדרים מצומצם ביותר, ולכן נדרשת הסדרה של הקצאת התדרים, המבוצעים במספר גופי הסדרה ופיקוח ברחבי העולם, הן ברמה הארצית (כגון משרד התקשורת בישראל), והן ברמה הבינלאומית (כגון ITU). המחסור בתחום זה, יחד עם הרצון לשדר לציבור הרחב, יצרו את תופעת הרדיו הפיראטי. ישנם תחומים נוספים בהם יש מחסור בתדרים; דוגמה לכך הם תדרים בתחום ה-2.4 גיגה-הרץ ששימשו את צה"ל שסירב לפנותם לשימושי בלוטות' הזקוקים לתחום זה. במשך תקופה ארוכה נאסר בישראל שיווק של מכשירים אזרחיים שתומכו בתקן "בלוטות'", עד למציאת הסדר שבמסגרתו פינה צה"ל את תחום התדרים.
שימושים
לגלי הרדיו מספר שימושים, הנפוצים ביניהם -
קשר רדיו להעברה של שידורי רדיו, טלוויזיה, תקשורת סלולרית ונתונים.
ניווט - הן באמצעות לוויינים (דוגמת GPS) והן באמצעות מערכות מיושנות יותר (דוגמת מערכת לורן או VOR).
מכ"ם (RADAR / רדאר) - על ידי שליחת גלי רדיו למרחב ופיענוח האותות המוחזרים ניתן לאתר את מיקומם וכיוון תנועתם של גופים הנעים במרחב.
אסטרונומיה - תצפית על גרמי השמים באמצעות רדיו-טלסקופ.
חובבות רדיו
חלוקת סקלת גלי רדיו
שמאל|ממוזער|400px|טבלת הקצאת תדרי הרדיו לשימושים השונים בארצות הברית ב-2016
גלי רדיו בתדרים שונים מוקצים לטובת שימוש מסוים:
גלים ארוכים קיצונית - (ELF ) גלים בטווח של 3Hz-300Hz - משמשים בתקשורת עם צוללות עמוקות על ידי מערכי אנטנות גדולים ביותר (קילומטרים) ולצורך מעקב אחר ציוד ניקוי צינורות כשהצנרת עצמה משמשת כאנטנה.
גלים על-ארוכים - (ULF ) גלים בטווח של 300Hz-3KHz - גלים אלו שימשו בעבר לצורך תקשורת מאובטחת קצרת טווח.
גלים ארוכים מאוד - (VLF ) גלים בטווח של 3KHz-30KHz - גלים אלו הם בעלי טווח גדול ביותר ואמינות גבוהה ומשמשים ליישומים צבאיים ליצירת קשר למרחק גדול. לגלי הרדיו בטווח תדירות זה יכולת חדירה מסוימת למים ולכן הם משמשים בתקשורת עם צוללות.
גלים ארוכים (LW) בתחום שמתחת ל-300KHz. לגלים אלו יכולת עבירות טובה בקרקע, והם מאפשרים כיסוי שטח גבוה בהשוואה לתחומים אחרים. על פי ה-ITU, אזור מס' 1 (הכולל את אירופה, אפריקה, המזרח התיכון, המפרץ הפרסי, ברית המועצות לשעבר, ומונגוליה) יכולים להשתמש בתדרים 148.5 עד 283.5KHz שבתחום זה לטובת שידורי רדיו, שנעשים לרוב ב-AM באמצעות גל נושא בכפולות של 9KHz.
גלים בינוניים (MW) בתחום 500-1600KHz, לרוב בשידורי AM
גלים קצרים (SW) (גם "תדר גבוה" ובראשי תיבות: ת"ג) בתחום 1.7-30MHz, בהם מקובלות שיטות שידור מגוונות. משמשים בדרך כלל לשידורי תחנות רדיו לטווח רחוק במיוחד (מדינות רבות) ולתקשורת בין חובבי רדיו
תג"מ (תדר גבוה מאוד, VHF) בתחום 30-88MHz, משמש לתקשורת רדיו טקטית בצה"ל ובצבאות רבים אחרים.
גלים מילימטריים (mmW)- בתחום 30GHz-300GHz המשמשים לתקשורת ולחיישנים
טלוויזיה אנלוגית - בתחומים:
VHF: 70-88MHz, 108-200MHz
UHF: 200-700MHz
רדיו אנלוגי בשיטת אפנון FM בתחום 88-108MHz
רדיו דיגיטלי - בתחום (174-218MHz (Band III ב-VHF וכן בתחום 1.454-1.492GHz ב- L-Band
טלפון סלולרי אנלוגי ודיגיטלי - בסביבות 800-900MHz וכן בסביבות 1800-1900MHz, 2100MHz
בלוטות', Wi-Fi בתקנים 802.11b, 802.11g ו-802.11n, טלפונים אלחוטיים ותנורי מיקרוגל בתחום 2.4GHz
Wi-Fi בתקן 802.11n, 802.11a ו-802.11ac בתחום 5GHz
לוויין ומכ"ם - סביבות 10GHz ומעלה
גלי הרדיו מעל 1GHz מתאפיינים בדרך כלל בעבירות הדומה מאוד לעבירות של קרני אור, כלומר כל דבר החוסם אור חוסם אותם במידה רבה מאוד. תכונה זו מתגברת ככל שעולה התדירות.
תת-תחומים
לפי הגדרות ה-ITU:
תת-תחום בעברית תת-תחום באנגלית כינוי יחידה תחום אורך גל תדר קיצוני נמוך Extremely low frequency ELF Hz 3-30 10,000 - 100,000 ק"מ תדר סופר נמוך Super low frequency SLF Hz 30-300 1,000 - 10,000 ק"מ תדר אולטרה נמוך Ultra low frequency ULF Hz 300-3000 100 - 1000 ק"מ תדר נמוך מאוד Very low frequency VLF KHz 3-30 10 - 100 ק"מ תדר נמוך Low frequency LF KHz 30-300 1 - 10 ק"מ תדר בינוני Medium frequency MF KHz 300-3000 100 - 1000 מטר תדר גבוה High frequency HF - ת"גMHz 3-30 10 - 100 מטר (גלים קצרים) תדר גבוה מאוד Very high frequency VHF - תג"מMHz 30-300 1 - 10 מטר תדר אולטרה גבוה Ultra high frequency UHF - תא"גMHz 300-3000 10 - 100 ס"מ תדר סופר גבוה Super high frequency SHF GHz 3-30 1 - 10 ס"מ תדר קיצוני גבוה(גלים מילימטריים) Extremely high frequency EHF GHz 30-300 1 - 10 מ"מ
חלוקה של תדרי הג'יגה ומעלה
לפי הגדרות ה-IEEE:
כינוי תחום תדר מקור השם L band 1 - 2 GHz Long wave S band 2 - 4 GHz Short wave C 4 - 8 GHz Compromise between S and X X 8 - 12 GHz ככל הנראה קיצור לכינוי של סימון המטרות במערכת לבקרת אש, אשר בעבר השתמשו בתחום זה. Ku band 12 - 18 GHz Kurz-under K 18 - 27 GHz Kurz (בגרמנית: קצר) Ka band 27 - 40 GHz Kurz-above V 40 - 75 GHz W 75 - 110 GHz mm 110 - 300 GHz
מקור השם
את השם "רדיו" הגה הפיזיקאי הצרפתי אדוארד בראנלי (Edouard Branly). שם זה מגיע במקור מהמונח "radioconductor", אשר מבוסס על הפועל להקרין - "to radiate".
גלי רדיו מכונים גם בשם "גלי האתר". כינוי זה מקורו בתאוריה השגויה לפיה גלים אלקטרומגנטיים זקוקים לתווך חומרי כלשהו על מנת לנוע במרחב, בדומה לגלי קול. תאוריה זו הופרכה בעזרת ניסוי מייקלסון-מורלי.
שימוש באנטנות
שמאל|ממוזער|150px|אנטנת לולאה
ניתן ליצור גלי רדיו באמצעות זרם חילופין העובר באנטנה. כאשר גלי רדיו נעים בסביבתו של תיל מוליך, תנועת השדות המגנטיים והחשמליים שלהם גורמת להשראה אלקטרומגנטית היוצרת זרם חילופין ומתח בתיל. אלו יכולים להיות מפוענחים כאותות או נתונים המאפשרים שימוש בגלי הרדיו לתקשורת אלחוטית.
ראו גם
מכשיר רדיו
שידור
קליטה
תדרים ללא רישוי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:הספקטרום האלקטרומגנטי
קטגוריה:קשר רדיו
קטגוריה:רדיו: טכנולוגיה | 2024-09-04T21:20:42 |
גליה | REDIRECTגאליה | 2004-11-28T14:27:59 |
כורש | כורש השני (מוכר גם בשם כורש הגדול או בקיצור: כורש) היה המלך הראשון של ממלכת פרס האחמנית, בנו של המלך כנבוזי הראשון ממשפחת הרוניאן, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 560–559 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הכרזת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לארץ ישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.
ממוזער|250x250 פיקסלים|קברו של כורש שנמצא בפסארגאדה. על פי הרודוטוס הוצבה על הקבר כתובת "פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותי"
המקורות
המקורות הקלאסיים לתקופה, מלבד הרודוטוס, הם הסופר קטסיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס, שהיה רופא יווני בחצר מלכי פרס וכתב חיבור היסטורי בן 23 ספרים על ממלכת פרס. סופר נוסף הוא דינון, שאף הוא כתב חיבור על פרס. סופר אחר הוא יוסטינוס, סופר רומי מהמאה ה-2 לספירה, שחיבר תקציר להיסטוריה עולמית.
מקור חשוב נוסף הם טקסטים וכתובות באכדית, פרסית, עילמית וארמית, שנתגלו באתרים ארכאולוגיים שונים, בארצות שהיו תחת שלטון האימפריה הפרסית.
משפחתו
על-פי הכתוב בכתובת הגליל הבבלית של כורש (ראו בהכרזת כורש), כורש הוא בנו של כנבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן צ'ישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת.
על-פי המסורות שהשתמרו אצל הרודוטוס וכסינופון, כנבוזי נשא לאישה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש. על-פי מסורת זו כורש היה יורשם של שני מלכים – מלך פרס ומלך מדי.
על-פי קטסיאס, כורש לא היה נכדו של אסטיאגס או בן משפחתו, אלא פרסי ממשפחה לא-מיוחסת.
עלייתו לשלטון
נסיבות עלייתו של כורש לכס המלוכה אינן ידועות. בשנת 558 לפנה"ס כורש הפך שליטם של השבטים הפרסיים, ביניהם שבט הפסרגדאי, שלו היה מעמד ראשון בממלכה. יחד עם שני שבטים נוספים הם יצרו איגוד, כשמרכז מדינתם היה בעיר פסארגאדה, שהייתה כפופה לממלכת מדי. מלך מדי אז היה אסטיאגס (553–550 לפנה"ס) ובשנת 550 לפנה"ס כורש מרד בו וטען על כתר ממלכת מדי.
האגדה על הולדת כורש
הרודוטוס (א 107–130) מוסר את סיפור מוצאו של כורש, כפי ששמע מאנשים פרסיים שלא רצו לפאר את כורש:
.
לקטסיאס יש מסורת שונה והוא מצוטט על ידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך:
כאן נקטעת הפסקה והסיפור ממשיך בפרק הזמן שבו כורש כבר ישב על כיסא אסטיאגס.
כיבושי כורש
ממוזער|400px|טקסט=האימפריה הפרסית תחת שלטונו של כורש|מפת האימפריה הפרסית תחת שלטונו של כורש. תוך מספר שנים כבש כורש שטח עצום והפך את ממלכת פרס לאימפריה העולמית הגדולה ביותר עד לתקופה זו
אחרי שכורש ניצח את המדים ב-550 לפנה"ס, הוא יצא למסעות כיבוש נוספים.
ב-549 השתלט על עילם ושושן במערב פרס. שושן הפכה לבירת הממלכה הפרסית במערב, לצד הבירה המזרחית אקבטנה. ב-548 עבר כורש להשתלטות על פרתיה במזרח ועל ארמניה בצפון-מערב פרס. ב-546 יצא כורש למערב והשתלט על לידיה (טורקיה המערבית של היום). היוונים הקימו על איי יוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה) שורת מושבות וכורש ביקש מהם לסייע לו בכיבוש לוד, אולם הם היססו ולכן הוא כבש גם את האזור שלהם.
בין השנים 539–545, הכניע כורש שורה של ארצות באסיה המרכזית והגיע עד אזור הודו. כתוצאה מכך הגיע שלטונו לגבולות הצפון-מערביים של הודו והשלוחות הדרומיות של הודו-כוש.
בתום מסעות אלו פנה כורש לתקוף את האימפריה הבבלית החדשה. בשנת 539 לפנה"ס הוא כבש אותה במהלך פתאומי ובלתי צפוי, אך השאיר את מעמדה כקודם, לא שינה את המבנה החברתי שלה והפך את בבל לאחת הבירות של הממלכה הפרסית. הכהנים יכלו לחדש את פולחן האל בֵּל וכך התקבל שלטונו של כורש בצורה טובה על ידי הכהנים והאצולה ולא נחשב למלך זר, אלא למשחרר, ודבר זה בא לידי ביטוי בכתבי הבבלים.
כורש דאג להתנהג כמלך בבלי – הוא לא חידש דבר בפולחן ובמנהגים עתיקי היומין. הוא השתתף באַכִּיתוּ (ראש השנה הבבלי, בתחילת חודש ניסן) והוא אף נשא בתואר "מלך בבל". לאחר נפילת בבל, נכנעו לפניו מרצון כל הארצות שהיו תחת שלטון בבל ובכללן סוריה, ארץ ישראל ופיניקיה. בהמשך הוא רצה להבטיח את הגבול הצפון-מזרחי של ארצו כדי לעצור את חדירת הנוודים ויצא לאמדסיה (טורקמניסטן של היום) אך הובס ונהרג בשנת 530 לפנה"ס במלחמתו בטומיריס מלכת המאסגטים. ממלכתו התפרסה על השטח הגדול ביותר שידע העולם עד אותה עת.
יחסו ליהודים
שמאל|ממוזער|250px|הגליל של כורש; נתגלה ב-1879 ומצוי באוסף המוזיאון הבריטי
ממוזער|250px|כורש מקבל את פני היהודים ומתיר להם לחזור למולדתם ולבנות מחדש את המקדש; איור של ז'אן פוקה בכתב יד של קדמוניות היהודים מהמאה ה-15, אוסף הספרייה הלאומית של צרפת
בשנת 538 לפנה"ס אישר כורש לגולי בבל לשוב לארצם (שיבת ציון), לבנות את חומות ירושלים ולהקים מחדש את בית המקדש השני בירושלים, תוך העלאת כספי יהודים לבניית המקדש והבטחת סיוע כספי מאוצר המדינה. כמו כן החזיר את כלי הקודש שנלקחו על ידי חיילות נבוכדנצר מלך בבל. אישור זה, הידוע כהכרזת כורש, נזכר בספר עזרא בשתי גרסאות: בעברית () ובארמית ().
צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית מקדשים. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים ליהודה היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצרים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית.
הנוסח הארמי שנקרא "דכרונא" (=זיכרון דברים), היה לצורכי הארכיון הפרסי וכלל מידות מדויקות של בית המקדש והוראות ביחס להוצאות הבנייה. נוסח זה הגיע לפרסום עקב הפסקת העבודה וחידושה לאחר מכן, דבר שגרם להתנגדות מצד גורמים עוינים שפנו לדריווש והוא נתן הוראה לחפש את הנוסח בגנזכים של ערי הבירה השונות של פרס: פרסגדא, פרספוליס, אחמתא ובבל. לבסוף נמצא המסמך באחמתא, משום שבשנה בה ניתן המסמך מתה אשת כורש, שהייתה בתו של אסטיאגס והובאה למדי לקבורה; כורש שהה שם לרגל האבל ובאותה שנה לא השתתף בטקס האכיתו בבבל ושלח את בנו כנבוזי למלא את מקומו וכך נשארה הכרזת כורש באזור מדי.
בספר ישעיה (פרקים ו), יש התייחסות להכרזת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "משיח" ("למשיחו לכורש"), בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים (; ; , ).
כורש בתרבות
יחסם של חז"ל לכורש היה יחס אמביוולנטי. מצד אחד, חז"ל טענו כי כורש נשלח על ידי השם וכל פועלו של כורש כוון מידי שמיים. מצד שני, היו טענות בחז"ל שאמרו שכורש לא היה צדיק, אלא מגדל שרצים שעודד את העם היהודי להקים את בית המקדש השני על מנת להאדיר את שמו.
כורש הפך בלאומיות היהודית בעת החדשה לסמל למנהיג חזק ומושיע שבכוחו ובמהלכיו הוא יכול לקדם את השאיפות של העם היהודי להגדרה עצמית ומולדת. היה זה הלורד בלפור שהוכרז כורש בשנת 1917 אחרי הצהרת בלפור. ב-1953 הכריז הארי טרומן נשיא ארצות הברית על עצמו כורש משום שהכיר במדינת ישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח. זאת, למרות המלצת יועציו שלא לעשות כך, כי לא האמינו ביכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים.
בשל פעילותו למען שיבת ציון, נתפס כורש באור חיובי במסורת היהודית. רחובות "המלך כורש" בתל אביב, בירושלים ובחיפה נקראים על שמו.
בספרו של יונתן ילון "כורש הנסיך האחרון" מתגלית לסבו של כורש נבואה המזהירה אותו מכך שנכדו, לימים המלך כורש, ירצח אותו וישלוט בפרס במקומו. הספר מציג את כורש כבעל חוש צדק, המבטיח לעצמו שלא יהיה שליט עריץ כמו סבו. כורש המלך הופך לאחד מחלוצי זכויות האדם והסובלנות הדתית. הספר המבוסס על אירועים אמיתיים והוא בדיוני במהותו.
לקריאה נוספת
מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור-שיבת ציון הקדומה ושיבת ציון המחודשת, הוצאת ש. פרידמן, 2006.
קישורים חיצוניים
כורש, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הרקע ההיסטורי להכרזת כורש, א-ו, מאת חיים תדמור, החברה לחקר המקרא בישראל, בתוך מאגר המידע של אתר מקראנט
כורש מלך פרס הכיר בזכויות אדם ובזיקה של העם היהודי, באתר אימגו
פרק 86 – דברי הימים: כורש הגדול? כורש הענק! (ולא בגלל המשקל) – על כורש קיסר פרס בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס (בשיתוף ההסכתים איראניום מועשר והפודקאסט של התנ"ך).
מיהו כורש מייסד האימפריה הפרסית וחלוץ זכויות האדם?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלכי פרס
קטגוריה:מלכי הגויים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:הממלכה האחמנית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-10-15T11:19:33 |
טרנספורמציית לורנץ | REDIRECT טרנספורמציות לורנץ. | 2004-11-28T14:41:28 |
חוק חינוך ממלכתי | חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".
מערכת החינוך לפני חקיקת החוק
עם הקמת מדינת ישראל נחקק חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 המחייב כל ילד מגיל חמש ועד גיל שלוש-עשרה ללמוד במוסד חינוכי מוכר. עד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי, היה חייב כל אזרח ישראלי (פרט לעולים במחנות העולים) לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי בו יתחנכו: זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי או באחד מן הזרמים הקטנים שהשתייכו לאגודת ישראל, או לאחד מן הזרמים שלא היו משויכים פוליטית. חוק זה עיצב למעשה את דמות בתי הספר בישראל כבתי ספר ממלכתיים-לאומיים ולא כבתי ספר פוליטיים. בתחילה הוחל החוק רק על בתי הספר היסודיים ובהמשך הוא הורחב גם לבתי הספר התיכוניים.
הרקע לחקיקת החוק
רקע היסטורי
החוק שנחקק רק ב-1953 היה בגדר משאלת לב שהועלתה עוד זמן רב קודם לכן. כבר ב-1948 במסגרת דיוניה של הוועדה לתכנון החינוך שהקימה מפא"י בסוף 1947, הועלתה ההצעה לבטל את זרמי החינוך החילונים, ולמעשה לאחד את זרם העובדים עם הזרם הכללי. לבסוף החליטה הוועדה להתעלם מן השאלה ולהשאיר את ההחלטה "לבירור חופשי בין גורמים ציבוריים שונים, בעיקר מורים ומחנכים". עם זאת חלק מחברי הוועדה ראו "צורך דחוף בבירור שאלת הזרמים", וביקשו לקבל החלטה בעניין זה.
עם ייסודה של מדינת ישראל נמנע בתחילה הממסד מלהתעסק בשאלה זו, בשל כך גם לא מונה שר חינוך עד למרץ 1949. הנושא עלה שוב כחלק ממדיניות הממלכתיות של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה. בן-גוריון טען שהמצב שהיה קיים ביישוב היהודי בטרם הוקמה המדינה לא יכול להמשיך ולהתקיים גם אחריה. בטרם הוקמה המדינה עסקו המפלגות בכל תחומי החיים - הן הקימו ארגוני ספורט, כדוגמת הפועל של הסתדרות העובדים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה, יישובים, כדוגמת הקיבוצים והמושבים שהיו ועודם משויכים אידאולוגית לתנועות שונות, בנקים, כדוגמת בנק הפועלים ומערכות חינוך שהנחילו לתלמידיהן את האידאולוגיה של המפלגה לה הם השתייכו. המפלגתיות נבעה מכך שלישוב היהודי לא היה קשר ישיר לשלטונות המנדט הבריטי ומדינה יהודית ריבונית לא הייתה, על כן נטלו על עצמן המפלגות תפקידים שבדרך כלל, ברחבי העולם, שמורים לממסד.
עם הקמת מדינת ישראל החל מעבר איטי ממפלגתיות לממלכתיות, מעבר אותו הנהיג ביד רמה בן-גוריון. בן-גוריון פחד מכך שהאינטרס המפלגתי יעלה על האינטרס הלאומי ולכן התחיל בתהליך הלאמה של מוסדות שנטלו על עצמם את תפקידי המדינה. אחד השיאים של התהליך היה חקיקת חוק חינוך ממלכתי.
בפברואר 1951 נערך בכנסת דיון בנוגע לחינוך האחיד של ילדי העולים. הדיון גלש לשאלת הזרמים ובסופו הטילה הכנסת על הממשלה "להכין תוך חודש ימים הצעת חוק, המבטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך ומבטיח הנהגת חינוך ממלכתי אחיד במדינה, בעל שתי מגמות - מהן אחת דתית". כבר בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הדגישו המפלגות את נושא הזרמים במצעיהן. במהלך הכנסת השנייה המשיכו הוויכוחים בנושא עד להכרעה במליאת הכנסת באוגוסט 1953.
מספר חודשים לפני ההכרעה צץ מכשול חדש: חברי הקיבוצים ביקשו לשמור על המאפיינים הסוציאליסטים בתוך קיבוציהם, להמשיך ולהניף את הדגל האדום, לשיר את תחזקנה ואת האינטרנציונל ולקיים את חגיגות אחד במאי. בן-גוריון התנגד בתוקף לבקשה הזו. בתחילה התנגדה לו מפא"י, מפלגתו, אבל לאחר שבן-גוריון הכריז שהוא לא מתכוון לוותר בעניין זה ואיים בהתפטרות - התקבלה עמדתו.
החוק נחקק ב-12 באוגוסט 1953 בתמיכת שלושים ותשעה חברי כנסת אל מול שלושים ושישה מתנגדים.
סיבות ישירות לחקיקת החוק
מעבר לרצון להחליש את כוחן של המפלגות ולהקטין את הפוליטיזציה של החיים הציבוריים היו כמה סיבות ישירות שהניעו את הממשלה לחקיקת החוק:
הזרמים השונים בחינוך יצרו מערכות כפולות ומסורבלות שבזבזו כסף רב. בשל התחרות הרבה בין הזרמים קרה לא אחת שבישוב קטן בו לא היה צורך ביותר מבית ספר אחד היו קיימים שלושה בתי ספר ויותר. המעבר למדיניות הכלכלית החדשה הצריך צמצום בתקציב המדינה.
החל להתפתח "ציד נפשות" - נציגי הזרמים רדפו אחרי ההורים המבולבלים שחלקם, בעיקר העולים החדשים, כלל לא הכיר את המציאות הפוליטית ולא ידע אילו ערכים מונחלים לילדיו. התפתחה גם שנאה עזה בין הזרמים והיה חשש שהדבר יעיב בעתיד על התנהלותה של המדינה.
בהדרגה החלה להישמע מחאה ציבורית כנגד שיטת הזרמים. בעיקר מהציונים הכלליים שביטול הזרמים היה אחד מסעיפי ההסכם הקואליציוני שנחתם איתם בעת הכניסה לממשלה, ומשאר המפלגות הליברליות והמרכזיות.
העלייה ההמונית אילצה את הזרמים השונים לגייס מורים רבים במהירות. גיוס המורים המהיר נעשה תוך חוסר תשומת לב למחויבות האידאולוגית שהם רכשו לזרם בו הם לימדו. כך למעשה התרופפה האידאולוגיה של הזרם וייחודו לעומת הזרמים האחרים.
מפא"י, מפלגת השלטון ויוזמת החוק, שינתה את דעתה ותמכה במעבר לחינוך ממלכתי.
הוויכוח על המעבר משיטת הזרמים לחינוך הממלכתי
החינוך היה אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות המפלגות בבניית מאגר אלקטורלי עתידי. החינוך היה מרכז כח אדיר וויתור עליו לא היה משוש המפלגות. הוויכוח על ביטול הזרמים היה אחד הוויכוחים העמוקים והמרכזיים שהתקיימו במדינת ישראל וזאת בעיקר בשל חשיבותו - עיצוב דור העתיד. כל צדדי הוויכוח השתמשו במשפט העברי על מנת להצדיק את עמדותיהם, מחד, המשפט העברי דוגל בחינוך לטובת הילד עם שמירת ה"אני" שלו בתו המערכת שתהיה מאוחדת ומאוגדת, מאידך, ההיגיון הבריא טוען כי המצווה לחנך את הילד מן הסתם שתבקש חינוך על פי מצוות התורה.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 1181-1183: חוק חינוך ממלכתי, אתר דעת.
עמדת מפא"י
עמדתה של מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה מאוד מתלבטת ולא אחידה בעניין. במצעה לבחירות הראשונות (ינואר 1949) הבטיחה מפא"י לשמר את זרם העובדים בחינוך איתו הייתה מזוהה. היא עמדה בהבטחה במהלך הכנסת הראשונה. עמדה זו הייתה מנוגדת לדעתו של מנהיג המפלגה, דוד בן-גוריון שדגל בממלכתיות ובכלל זה בהלאמת החינוך וביצירת מערכת חינוך אחת ויחידה. במצעה לקראת הבחירות השניות (יולי 1951) שינתה מפא"י את עמדתה והחליטה לתמוך בהנהגת חינוך ממלכתי. השינוי בעמדה נבע משתי סיבות:
"זרם העובדים" היה משויך לתנועת הפועלים כולה, דהיינו גם למפא"י וגם למפ"ם. בתקופה האמורה חלה התרחקות בין שתי התנועות. בעוד שמפא"י התגבשה סביב הממלכתיות ושמה דגש על לאומיות, התגבשה מפ"ם סביב הסוציאליזם ושמה דגש על מעמדיות. השוני הזה גרר כמה וכמה ויכוחים ספציפיים יותר בעניין החינוך, לדוגמה: מה צריך להיות היחס לקומוניזם ולברית המועצות. המחלוקות הרבות הביאו לדילמות של בתי הספר שנקרעו בין האידאולוגיה של מפא"י לזו של מפ"ם. לאור מצב עניינים זה הבינה תנועת העבודה שזרם העובדים לא יוכל להמשיך ולהתקיים כזרם אחד, דבר שהשפיע על ההחלטה לבטלו.
הגידול המשמעותי במספר התלמידים הלומדים ב"זרם העובדים" גרם לה להאמין שעד מהרה "הכל יהיה זרם העובדים" ובביטול הזרמים היא לא תוותר על הנחלת האידאולוגיה הסוציאליסטית אלא להפך - תנחיל אותה לכלל התלמידים.
גם לאחר השינוי במצעה של מפא"י נמצאו בה כאלה שעדיין התנגדו להנהגת החינוך הממלכתי. הם טענו שהנהגתו תמוטט את תנועת הפועלים ותביא לקץ הסוציאליזם במדינת ישראל. התנגדותם התגברה כשבן-גוריון סירב לאשר את המשכם של המאפיינים הסוציאליסטים (הדגל האדום, שירת האינטרנציונל, חגיגות אחד במאי וכדומה) בבתי הספר של הקיבוצים. בן-גוריון החזיק בעמדתו וסירב להתחשב בדרישותיהם של אלו. הוא אף איים בהתפטרות אם לא תתקבל עמדתו. לאחר דיונים רבים החליטה המפלגה לתמוך בעמדתו.
עמדת המפלגות הדתיות
בבחירות לכנסת הראשונה התמודדה מפלגה דתית אחת - החזית הדתית המאוחדת שהיוותה איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.
החזית הדתית המאוחדת התנגדה לביטול הזרמים בשל הרצון לשמור על מערכת חינוך דתית. מבחינה אוטופית התנגדה המפלגה לקיומם של הזרמים וקיוותה ליצור מערכת חינוך אחת שמושתת על היהדות לכל ילדי ישראל, אולם מאחר שהיא ידעה שלא כך יהיה ומערכת החינוך תושתת גם על עקרונות חילוניים, התנגדה החזית לביטולו של החינוך הדתי ומכאן לביטול הזרמים. עם הזמן החלה להיסדק העמדה הנחרצת נגד ביטול הזרמים והאחדות של החזית הדתית. חלק מהציבור הדתי חש שההפסד בשיטת הזרמים עולה על הרווח ממנה. הציונים הדתיים הרגישו שהם לא חלק מהמדינה ושידם תהיה כמעט תמיד על התחתונה בוויכוחים על הזרמים לאור העליונות של זרם העובדים שנתמך על ידי מפלגת השלטון. להרגשה זו תרם הוויכוח על זרם העובדים הדתי. במהלך הדיון על החינוך האחיד ב-פברואר 1951 העלה חבר הכנסת דוד צבי פנקס, מבכירי החזית הדתית, את ההצעה להטיל על הממשלה לנסח הצעת חוק שתיצור מערכת חינוך דתי לצד מערכת חינוך ממלכתי. בהצעה זו תמכו כל חברי החזית הדתית. בסוגיה זו הצביעה החזית הדתית בניגוד לעמדת הממשלה לה השתייכה. בן-גוריון ראה בהצבעה הצבעת אי אמון, התפטר וביקש להקדים את הבחירות ליולי 1951 (כפי שאכן קרה).
בבחירות לכנסת השנייה התפצלה החזית הדתית חזרה למפלגות שהרכיבו אותה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עם הפועל המזרחי סוכם על הקמת שתי מערכות חינוך ממלכתיות, כאשר המערכת הדתית זוכה לאוטונומיה מרובה המתבטאת בחינוך ממלכתי דתי.
עמדת מפ"ם
מפ"ם שהייתה משויכת לשמאל הציוני התנגדה למעבר לחינוך הממלכתי. מפ"ם שהייתה מזוהה עם זרם העובדים לא ששה לוותר על מאגר הקולות האדיר שהיה טמון בהמשך קיומו. פרט לכך מפ"ם רצתה לשמור על ייחודיות של זרם העובדים - על הנפתו של הדגל האדום לצד דגל ישראל ועל שירתו של האינטרנציונל לצד התקווה.
עמדת הציונים הכלליים
הציונים הכלליים, שהיו משויכים למרכז הליברלי תמכו ועודדו את המעבר לחינוך ממלכתי. זאת על אף העובדה שהם היו מזוהים עם הזרם הכללי. במצעה של המפלגה בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951) הוכנסה הדרישה לאחד את זרמי החינוך כחלק מדרישה כוללת למתן את הפוליטיזציה של החברה הישראלית. התנגדותם להכנסת סממנים של זרם העובדים לחינוך הממלכתי הובילה למשבר הדגל ולפרישתם מהממשלה במאי 1953, עקב החלטת מפא"י לדרוש שבחוק המוצע יתאפשר להניף את הדגל האדום ולשיר את האינטרנציונל בבתי ספר שבהם רוב ההורים ירצו בכך. הם שבו לממשלה לאחר שסוכם על שינוי החלטה זו.
עמדת המפלגה הפרוגרסיבית
המפלגה הפרוגרסיבית שהייתה משויכת לימין המתון תמכה במעבר לחינוך ממלכתי. המפלגה טענה שיש להקים "בית ספר אחיד שימזג את כל החיובי והמשותף בשלושת הזרמים". המפלגה הפרוגרסיבית דרשה ליצור רשת חינוכית אחת לדתיים ולחילוניים. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע את היווצרן של שתי מערכות חינוך "פורמליות" - חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי ועוד שתי מערכות חינוך "מוכרות" - המערכת החינוכית של אגודת ישראל ומערכת "החינוך העצמאי" של הזרמים החרדיים.
עמדת חירות
חירות שבאותה תקופה הייתה כח זוטר במערכת הפוליטית והשתייכה לימין הציוני תמכה ועודדה את המעבר לחינוך ממלכתי. חירות הייתה המפלגה הראשונה שהעלתה במצעה את עניין ביטול הזרמים. בבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בנובמבר 1950 הצהירה חרות: "נילחם בעד ביטול שיטת הזרמים בחינוך... ובעד הבטחת מקום בגן הילדים ובבתי ספר לכל ילד". חירות תמכה בהשתת החינוך הממלכתי על "מסורת ישראל" כעל גורם מרכזי. זאת בניגוד לניסוח הסופי שקבע שהחינוך יהיה מושתת על "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע".
מטרת החוק
החוק בא לבטל את שיטת הזרמים בחינוך וליצור מערכת חינוך אחת נייטרלית מבחינה אידאולוגית ומפלגתית, שתחנך את התלמידים על פי "ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, ותנחיל לתלמידים את התרבות היהודית". עוד נקבע שבבתי הספר יחנכו את התלמידים ל"אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית והמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על יסודות חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות".
כמו כן נועד החוק לרכז את כלל הסמכויות על חינוך ילדי ישראל בידי שר החינוך ולצמצם את האוטונומיה של בתי הספר. לשר החינוך ניתנו סמכויות מרחיבות מאוד הכוללות סמכות להתערב בתוכנית לימודים, לסגור בתי ספר, לקבוע תוכניות השלמה מיוחדות לתוכנית הלימודים ולהכריז על בית ספר ניסויי.
חוקים מקבילים במדינות אחרות
חוק החינוך הציבורי בארצות הברית (Public Education).
חוק החינוך הכללי בבריטניה (Common Education).
מבנה מערכת החינוך בעקבות החוק
חוק חינוך ממלכתי איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשני זרמים: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. החלוקה הזו התבצעה למרות הכוונה המקורית ליצור רק זרם חינוכי אחד - חינוך ממלכתי - וזאת בעקבות לחצים כבדים של הדתיים. למעשה ניתן לומר שבחוק אוחדו שני זרמי החינוך החילוניים (זרם העובדים והזרם הכללי) והושאר על כנו זרם המזרחי הדתי. בחוק נקבעו פריבילגיות מסוימות לחינוך הממלכתי דתי והוחלט שיהיה עליו ממונה דתי אורתודוקסי וששר החינוך יידרש להתייעץ עם מועצה מיוחדת בכל הקשור בחינוך זה. כמו כן במשרד החינוך נשמר האגף לחינוך התיישבותי, שהיה אגף נפרד ושימש בעיקר את זרם העובדים.
מחוץ למסגרת האחידה של חוק החינוך הממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים ובתי הספר של אגודת ישראל, שנותרו משויכים מפלגתית. הסיבה להכרה בזרמים הללו היה הרצון לחברת את הזרמים החרדיים למדינה ולשלבם במוסדות המדינה הישראלית, כמו גם האמונה של בן-גוריון ואחרים שהיהדות החרדית לא תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך הרבה זמן, וזאת לאור המודרניזם והקמתה של המדינה. מטרתו של החינוך הממלכתי - "חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה" כאמור לא התקיימה במלואה - עדיין נותרו זרמים משויכים פוליטית (הזרם של אגודת ישראל), או משויכים באופן חלקי (החינוך הממלכתי דתי).
גם הקביעה שבבתי הספר לא תשמענה דעות פוליטיות לא התקיימה במלואה, כי לא ניתן היה לנתק את בית הספר ממכלול החיים. בבתי הספר של הקיבוץ המשיכו לדבר על שיתוף ותנועת העבודה, ובבתי הספר הממלכתיים-דתיים על דמותה היהודית של המדינה. גם בחלוף השנים המצב נותר על כנו, ועד היום בתי ספר שונים מנחילים אידאולוגיות שונות, תוך עיסוק בשאלות פוליטיות.
מטרות החינוך הממלכתי החל משנת 2000
בשנת 2000 עבר החוק שינוי בתחומים העוסקים במטרות החינוך הממלכתי בישראל. מטרות החוק, לאחר תיקון זה, מפורטות ב, שזו לשונו:
מטרות החינוך הממלכתי הן:
(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;
(5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
(6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
(7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;
(8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;
(9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;
(10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;
(11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.
"חוק נהרי": מימון מוסדות חינוך מוכרים לא רשמיים
חוק נהרי הוא כינוי לתיקון מספר 7 לחוק חינוך ממלכתי. לפני התיקון, קבע חוזר מנכ"ל משרד החינוך (בעקבות פסיקת בג"ץ מ-2003) שמוסדות מוכרים שאינם רשמיים יקבלו 75% מתקציבם של מוסדות רשמיים; אך קבע גם חריגים לכלל זה - מוסדות של החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני ימומנו בשיעור של 100% מתקציב המוסדות הרשמיים. "חוק נהרי" קבע שרשות מקומית אשר מתקצבת ממקורותיה מוסדות חינוך רשמיים - תחויב לתקצב גם את המוסדות המוכרים שאינם רשמיים, ביחס דומה לזה שקבעה המדינה. התיקון אפשר למנוע חלוקה לא שוויוניות של תקציבי הרשות לבתי ספר שבתחומה. התיקון קבע שרשות מקומית רשאית לממן מוסדות אלה גם בשיעור גבוה יותר מזה שקבעה הממשלה, אך אסור שיהיה נמוך יותר ממנו. התיקון לחוק הוצע על ידי הממשלה ב-7 במאי 2007, ביוזמתו של השר משולם נהרי מש"ס. התיקון עבר בכנסת ב-22 במאי 2007 בתמיכת הקואליציה ובהליך מזורז במיוחד, בהתנגדות חברי מרצ. בעת הדיון בחוק, הביעו שרת החינוך יולי תמיר וחבר הכנסת יוסי ביילין הסתייגויות וביקורת על החוק.
בשנת 2009 התקבל תיקון נוסף (מס' 11), שנודע בשם "חוק גפני", ובו נקבע שרשות מקומית רשאית לתקצב מוסד גם בשווה-כסף, כגון העסקה של עובדים; חוק זה התקבל בהתנגדות ציבורית, בגלל האפשרות לחוסר שקיפות. גם תיקון זה אושר בהליך מזורז, של יום אחד.
בעקבות התיקונים שלעיל, התקבל תיקון (תק' 9 ב 1) לתקנות מוסדות מוכרים, שקבע: השר רשאי לשקול שלא לממן מוסד מוכר, אם המימון עלול לפגוע במוסד ממלכתי. ביולי 2013 החליטה הכנסת על ביטולם של התיקונים לחוק. במסגרת "חוק ההסדרים" לשנים 2015 ו-2016 תוקן שוב חוק חינוך ממלכתי, והוחלף בו סעיף 11א, לסעיף המחייב רשויות מקומיות במימון "מוסדות מוכרים שאינם רשמיים", במתווה דומה למתווה המקורי.
חינוך ממלכתי משלב
בשנת 2008, ביוזמת ח"כ הרב מיכאל מלכיאור וח"כ אסתרינה טרטמן אישרה הכנסת את תיקון לחוק חינוך ממלכתי המכיר בחינוך ממלכתי משלב - זרם חינוך ממלכתי שלישי בישראל, המתאפיין בשילוב לימודי יהדות מוגברים בתוכנית הלימודים ולימוד משותף של תלמידים המשתייכים לקשת רחבה של זהויות יהודיות.
חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס"ח-2008
בשנת 2008 נחקק ביוזמת חברי הכנסת יעקב ליצמן ואברהם רביץ חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים שבא להכיר במוסדות חינוך בעלי "ייחוד תרבותי" – בעיקר במגזר החרדי – המתמקדים בתכנים דתיים מסורתיים ואינם כוללים בהכרח לימודי ליבה מלאים. מוסדות אלו מוגדרים כמוסדות ייחודיים מבחינה תרבותית ולכן הם כפופים לתוכנית לימודים שונה מזו של החינוך הממלכתי. החוק מאפשר למוסדות חינוך ייחודיים לקבל הכרה ממשרד החינוך, גם אם הם אינם עומדים בדרישות החינוך הממלכתיות, כגון הוראת כל מקצועות הליבה. עם זאת, הם זכאים לקבל תקצוב חלקי מהמדינה, בהתאם להוראות החוק ולקריטריונים מסוימים.
מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך ונגד צה"ל
במסגרת תיקון מספר 17 לחוק, הידוע בכינויו "חוק שוברים שתיקה", נוספה עוד מטרה לחינוך הממלכתי, והיא "לחנך לשירות משמעותי בצבא הגנה לישראל או לשירות לאומי־אזרחי", וכן הוענקה בחוק סמכות לשר החינוך המאפשרת לו לקבוע כללים למניעת פעילות של גורם חיצוני במוסד חינוכי "שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי" או גורם הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים או מדיניים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.
יוזמי החוק היו שולי מועלם-רפאלי, בצלאל סמוטריץ', יאיר לפיד, אמיר אוחנה, יואב קיש, מירב בן-ארי, דוד ביטן, עודד פורר, אלעזר שטרן, יואל רזבוזוב ויעקב מרגי. החוק אושר ב־16 ביולי 2018.
התייחסות בג"ץ לסעיף מטרות החינוך הממלכתי
בשנת 2018, הגיש הפורום החילוני עתירה לבג"ץ נגד שר החינוך, בדרישה לביטול מקצוע הלימוד "תרבות יהודית-ישראלית" בבתי הספר הממלכתיים.
העתירה התבססה, בין השאר, על כך שתוכנית הלימודים בתרבות יהודית-ישראלית כופה על התלמידים החילונים תכנים דתיים שאינם תואמים את השקפת עולמם.
בדיון שנערך בבג"ץ ביולי 2019, בג"ץ 7770/18, בפני כבוד הנשיאה אסתר חיות, כבוד המשנה לנשיאה חנן מלצר, וכבוד השופט מני מזוז; השופטים דחו את העתירה. לטענתם, הפורום החילוני לא הצליח להציג עילה משפטית להתערבות בית המשפט בתוכנית הלימודים. השופט מזוז ציין כי בהתאם לחוק חינוך ממלכתי, סעיף מטרות החינוך הממלכתי, אין מקום לעתירה זו:
"נושא מסורת ישראל, תורת ישראל, המסורת היהודית, הוא חלק ממטרות החינוך הממלכתי בסעיף 2א"
עוד קבע השופט מזוז בדיון כי:
"...בהיבט המשפטי אי אפשר לומר שהנושא הוא אסור שיילמד. אצלנו אין הפרדת דת ממדינה, ולא רק זה, אלה [-אלא] החוק אומר שזה חלק מתכני הלימוד בבתי הספר"בג"ץ 7770/18.
ראו גם
שיטת הזרמים בחינוך
לקריאה נוספת
טלי תדמור-שמעוני, שיעור מולדת : חינוך לאומי וכינון מדינה 1966-1954, קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע 2010.
דבורה הכהן, "חוק חינוך ממלכתי תשי"ג (1953): צומת הכרעה שהוחמץ?", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
קישורים חיצוניים
ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח (תשס"ה)
חובת תשלום שכר לעובדי הוראה במוסדות מוכרים לא-רשמיים, לפי שכר העובדים במוסדות הרשמיים, פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 203/09, רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי ואח'; ניתן ביום 2.10.2011
עדי שרצר, מערכת החינוך הממלכתית וזכות ההורים לעצב את חינוך ילדיהם, שיח זכויות: מרכז מינרבה לזכויות אדם, 3 בספטמבר 2023.
הערות שוליים
חינוך ממלכתי
קטגוריה:ארגון החינוך
קטגוריה:הכנסת השנייה: חקיקה
קטגוריה:ישראל: חקיקה דתית | 2024-10-07T17:21:52 |
נהלל | שמאל|ממוזער|250px|תלמידים על רקע בית הספר בנהלל בשנות ה-20 של המאה ה-20
שמאל|ממוזער|250px|נהלל, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1937–1938
ממוזער|טקסט=ילדים בעבודות גן בנהלל, 1925–1937|ילדים בעבודות גן בנהלל, 1925–1937
250px|ממוזער|בית העם בתכנונו של האדריכל ריכארד קאופמן, לפני שיפוצו, שהסתיים בשנת 2023.
נַהֲלָל הוא מושב העובדים הראשון בארץ ישראל, נמצא בצפון הארץ בעמק יזרעאל, משתייך לתנועת המושבים, ונמצא בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל. שטחו כ-8,700 דונם.
נהלל נוסד בשנת 1921 בח' באלול תרפ"א, והוא מוכר רשמית כמושב העובדים הראשון בארץ.
במושב 75 משקים חקלאיים ותיקים ומספר מגרשים, בפנים העיגול, שיועדו במקור לעובדי ציבור. בעשור השני של המאה ה-21 נוספו מספר מגרשים לבתים בפנים העיגול וכן 75 מגרשים במעגל חיצוני, שמקיף את העיגול המקורי.
מקור השם
המושב קרוי על שם העיר המקראית נַהֲלָל (גם: נַהֲלֹל) הנזכרת בספר יהושע בנחלת שבט זבולון: , וכן בספר שופטים: .
בתקופת המשנה והתלמוד התקיים במקום היישוב היהודי מהלול, אשר זוהה בידי חז"ל עם נהלל המקראית: . מהלול נזכרת במקורות חז"ל גם כעיירה ממנה העלו מעשרות לבית המקדש לצד מגדל צבעייא וציפורי. שם זה נשתמר בשמו של הכפר הערבי מעלול שהיה קיים בסמוך למושב עד שננטש במלחמת העצמאות.
היסטוריה
המתיישבים הראשונים של נהלל אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית עלו לארץ ממזרח אירופה. שאיפתם הייתה להתיישב בארץ באופן שיתאים לערכים סוציאליסטים, בהם דגלו, תוך שמירה על פרטיות של הפרט והתא המשפחתי בשונה מהחברה הקיבוצית.
ניסוח העקרונות
רעיון מושב העובדים נהגה לראשונה על ידי אליהו מרגלית שפרסם אותו בספטמבר 1908 בעיתון "הפועל הצעיר". אליעזר יפה נחשף לרעיון, בסמוך לעלייתו ארצה בנובמבר 1908, ונחשב למגבש רעיון מושב העובדים. היה ממייסדי נהלל, מייסד תנובה ומנהלה הראשון. בשנת 1919 פרסם אליעזר יפה את חיבורו "יסוד מושבי עובדים". בחוברת זו נוסחו לראשונה באופן מעשי עקרונות מושב העובדים בצד תכנון מפורט להקמתו.
יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי) היה זה שעיצב את הבסיס הכלכלי של רעיון המשק המעורב המשפחתי.
עקרונות היסוד, כפי שנוסחו על ידי אליעזר יפה בחוברת, ואשר על פיהם הוקם נהלל, הם:
קרקע לאומית: מקימי המושב ראו לנגד עיניהם את אדמות הערבים שבכל דור חולקו מחדש בין בני המשפחה וכך הלכו וקטנו עד שנהיה קשה כלכלית להתקיים מהן, לכן הם החליטו שהקרקע תהיה שייכת למוסדות הלאומיים, ניתן יהיה להחכירה למעבד הקרקע בלבד והיא תעבור מדור לדור מבלי אפשרות לחלקה.
עבודה עצמית: על מנת למנוע מצב בו נוצר מעמד של פועלים ומעמד של מעסיקים נקבע כי אסור להעסיק עובדים חיצוניים במשק החקלאי. מאוחר יותר כאשר הוקמה מעברה בסמוך לנהלל ונוצר צורך למצוא מקומות תעסוקה עבור תושביה שונה סעיף זה.
משק חקלאי מעורב: נקבע כי בכל משק יהיה מגוון של ענפים חקלאיים וזאת על מנת למנוע תלות בענף אחד ועונתיות.
ערבות הדדית: חברי המושב יהיו ערבים זה לזה, יתגייסו למפעלים ציבוריים (קניית כלים חקלאיים גדולים לשימוש הכלל לדוגמה), יסייעו זה לזה בעת הצורך ויאפשרו לוועדי המושב השונים שימוש בכספם (מסי אגודה שונים) לתמיכה בחברי מושב בעת צרה.
קנייה ומכירה משותפת: נקבע כי החקלאים יקנו וימכרו את מוצריהם במשותף.
ההתיישבות
ממוזער|בית העם נהלל 2023 צילמה הדס רגב ירקוני
הקמתו של נהלל נחשבת באופן רשמי כמושב העובדים הראשון בארץ, אם כי לטענת דוקטור יואל פינסקר, כפר מל"ל התנהל באופן מעשי כמושב עובדים כבר בשנת 1919 ולמעשה הקדים את נהלל בשנתיים, אולם בשעתו נבצר מכפר מל"ל להשלים מספר מהלכים שיהפכו אותו למושב עובדים באופן רשמי, ולכן זכה נהלל בבכורה.
הגרעין הראשוני של חלוצי נהלל הוקם במושבה כנרת בשנת 1919. אל גרעין ראשוני זה נבחרו להצטרף חברים נוספים ממושבות וישובים חקלאיים נוספים כמו רבקה ויהודה גרינקר מיסוד המעלה וביניהם קבוצה שהגיעה מדגניה א' בראשות שמואל דיין. מרביתם של המתיישבים היו כבר בעלי משפחות, חברים במפלגת הפועל הצעיר ובעלי ניסיון חקלאי רב יחסית של כעשר שנים או יותר.
חלוצי נהלל באו בח' באלול ה'תרפ"א (11 בספטמבר 1921). אל גבעה סמוכה לכפר הערבי מעלול, 2 ק"מ דרומית מזרחית לתל שמרון. את הגבעה כינו "גבעת הכיבוש" כשכוונתם לכיבוש העבודה העברית. לימים, ומשקיבל המושג "כיבוש" הקשרים אחרים, שונה שמה של הגבעה בפי אנשי נהלל והיא נקראת היום "גבעת הראשונים"עבודת מחקר של עפר אבידב, בן למייסדי נהלל..
אחד העולים סיפר:
"בח' באלול תרפ"א יצאנו אל המקום הנועד וליד אלון גדול אשר למרגלות הגבעה ... הקמנו אוהל וכאשר באו באותו ערב עוד חברים מצאו כבר נקודת ישוב באוהל הראשון".
מגבעה זו השקיפו הראשונים על השטח הנועד למושבם על ידי הקרן הקיימת. מעיינות ונחלים יצרו ביצות ואיתם גם דגירה של היתוש אנופלס שמעביר את קדחת המלריה. הפחד והאזהרות של המומחים וביניהם גם הלל יפה שהיה מומחה לקדחת ולמלחמה בה, הביא אותם להתגורר זמנית בגבעה. המהנדס יוסף ברויר, תכנן את ייבוש הביצות בנהלל. לפי תוכניתו ולמרות האזהרות, החלו התושבים בעבודות לכריית תעלות שינקזו את מי הביצות ויאפשרו התיישבות במקום המיועד. העבודה נעשתה כולה על ידי המתיישבים עצמם ובעזרת פועלים יהודים. לאחר שהוכשרה האדמה החלו החלוצים לבנות צריפים שבהם התיישבו במקום הקבע. המעבר לבתי קבע החל רק ב-1933.
באזור נקודת ההתיישבות הראשונה שוכן בית הקברות של היישוב, למרגלות תל שמרון.
שמאל|ממוזער|250px|כיכר בנהלל. מגדל המים הלבן הוקם בשנת 1924
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה של מרדכי כפרי בנהלל לנופלים במערכות ישראל
למרות קשייה של התנועה הציונית מצבה של נהלל בשנים הראשונות להקמתה היה טוב יחסית והיא שימשה מודל להקמתם של מושבי עובדים נוספים. בשנת 1923 הקימה חנה מייזל בנהלל את בית ספר חקלאי מקיף ויצו קנדה נהלל לצעירות בו התחנכה בין השאר חנה סנש. מאוחר יותר הפך בית הספר לבית ספר חקלאי מעורב.
בשנת 1939 נמנו ביישוב 837 תושבים ב-74 משקים.
תכנון המושב
נהלל נבנתה בצורת עיגול, על פי תוכניתו של האדריכל ריכרד קאופמן. הייתה זו עבודת תכנון ישוב הראשונה של קאופמן, שעלה לארץ ישראל ב-1920. מטרת התכנון הייתה לתת מענה לדרישות ביטחוניות ומעשיות אך היא שיקפה בעיקר את הרצון להקים מושב שיושתת על עקרונות השוויון. בצורה זו מרחק כל משק מן המרכז שווה וניתן לחלק את החלקות כך שגודלן יהיה שווה גם כן. בטבעת החיצונית של העיגול הוכשרו החלקות החקלאיות, צריפיהם של החקלאים נבנו בטבעת הקרובה לחלקות אלו ובחלק הפנימי של המעגל נבנו מוסדות הציבור וצריפיהם של עובדי הציבור.
השפעות תכנוניות שככל הנראה השפיעו על קאופמן, ניתן למצוא בתכנונו האוטופי (שלא יצא אל הפועל) של מתכנן הערים האנגלי, אבנעזר הווארד, לעיר הגנים שהגה בסוף המאה ה-19. מקור אפשרי אחר, ופחות ודאי, ניתן למצוא בתוכניתו של האדריכל הצרפתי, קלוד-ניקולה לדו , שפעל ב בתקופתו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת ויצר גם הוא תוכנית לעיר האידיאלית שו שגם היא נותרה על הנייר בלבד. לדו תכנן לפני כן את מפעלי המלח המלכותיים בארק-א-סנאן שגם בתוכניתם ניכר דמיון לתוכנית נהלל.
ביקורת נמתחה על קאופמן בכך שיצר מבנה תכנוני סגור שאינו מאפשר את התרחבות המושב. והא ניסה לענות על בעיה זאת בתכנונם של שני המושבים הבאים שתכנן: כפר יחזקאל וכפר יהושע. תכנונה הייחודי של נהלל התפרסם ונחרט בתודעת היישוב העברי ובהמשך בישראל.
כיום
במהלך השנים חלו שינויים רבים במבנה הארגוני של נהלל. באופן כללי ניתן לומר כי המושב נעשה פחות שיתופי. מוסד העזרה ההדדית בוטל, האחריות למצב הכלכלי של כל משק הועבר באופן בלעדי לידיו של הפרט. האגודה השיתופית עדיין קיימת אך לצידה של האגודה החקלאית שברשותה הנכסים החקלאיים של המושב הוקמה אגודה מוניציפלית נפרדת. הקשיים בחקלאות בארץ גרמו לתושבים רבים לפנות למקורות עיסוק אחרים, אף כי עדיין קיימים משקים פעילים רבים יחסית. במושב בית ספר יסודי אזורי ובית ספר תיכון אזורי, וכן מפעלים לייצור מזון לבהמות. המושב מהווה מקום מרכזי בעמק יזרעאל המספק שירותים למושבי וקיבוצי הסביבה.
במושב פועלת תנועת הנוער התנועה החדשה.
ידוענים
כמה מתושבי נהלל, הקבועים והארעיים, היו לאורך השנים דמויות מוכרות ובולטות. ביניהם חבר הכנסת הראשונה שמואל דיין, בנו שר הביטחון והרמטכ"ל משה דיין, אשתו הראשונה של משה דיין, רות דיין, ונכדיו של שמואל – חברת הכנסת יעל דיין, הבמאי והתסריטאי אסי דיין והיוצר יהונתן גפן. בנהלל התגוררו פרקי זמן הצנחנית חנה סנש, הסופר והעיתונאי מאיר שלו, הרמטכ"ל ושר הביטחון שאול מופז, איש סיירת מטכ"ל מוקי בצר, איש התקשורת אוריאל בן-עמי, הזמרת שולה חן, הזמר דדי בן עמי, האלוף מוסה פלד, השר אריה נחמקין, חבר הכנסת עמוס הדר, הכדורסלן בועז ינאי ושרה שטרן לבית קרסיק (שרה מקפה תמר). חבר הכנסת רם בן ברק (המשנה לראש המוסד) הוא דור שלישי במושב. בנוסף נולדו וגדלו ביישוב אחיינו של בן ברק – יוצר הסרטים, העורך והמוזיקאי רועי כפרי, הסופר והמוזיקאי גון בן ארי והשחקנית פנינה גרי.
לרשימה המלאה ראו נהלל: אישים.
ייצוג בתרבות הישראלית
השיר "הורה נהלל" חובר בשנת 1941 על ידי צבי בן-יוסף לכבוד חגיגות 20 שנה לנהלל. הוא בוצע לראשונה ברדיו ב"קול ירושלים".
השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" מאת נעמי שמר נכתב בהשראת סיפורם של חברים קרובים מנהלל.
השיר "אתם זוכרים את השירים" של יהונתן גפן, שפורסם לראשונה במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973) והוקדש "לילדי נהלל". השיר מתאר את חיי הילדים במושב בצורה אוטופית, כניגוד חד למלחמה.
נהלל נתנה השראה לרומנים "רומן רוסי" ו"הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו.
ספר השירה "מנהלל ועד בכלל – רטרוספקטיבה" מאת אוריאל בן-עמי, על יחסיו של המחבר עם מקום הולדתו והשפעותיו עליו.
האמן הישראלי גל וינשטיין יצר עבודה בשם "נהלל" (2009–2010) המציגה דימוי של המושב במבט על, כשהוא עשוי משטיחים. העבודה נמצאת באוסף מוזיאון ישראל.
הסרט התיעודי "בנהלל לא בוכים" של ציפי ביידר, על השכול והמאבק סביב יום הזיכרון בנהלל.
ההצגה וסרט הקולנוע "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מספרים את סיפורה האישי של ילידת המושב, השחקנית והבמאית פנינה גרי, על רקע נהלל, בית קשת ותל אביב בשנות ה-40.
בשיר העמק של נתן אלתרמן מוזכרת נהלל בסופי כל בית: "מבית אלפא עד נהלל".
ראו גם
סליק אבידוב בנהלל
לקריאה נוספת
אליעזר יפה, יסוד מושבי עובדים, יפו: הוועד המרכזי של מפלגת הפועל הצעיר, תרע"ט–1919.
שמואל דיין (1921), "ראשיתה של נהלל": ייסוד מושב עובדים – מהלול – המייסדים הולכים לתור את המקום – העלייה על הקרקע – נהלל – יבוש ביצות – סלילת הכביש. בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך שני, פרק קיא, עמ' 1170–1185.
שמואל דיין, נהללים: סיפור ארבעים שנה, תל אביב: מסדה ותנועת המושבים, תשכ"א–1961.
רינה פורת (עורכת ומהדירה), החלום ושברו: חנה ויעקב ירדנאי, נהלל: הוצאה פרטית, 1989.
שמואל גדון, נהלל תרפ"א–תשל"א 1921–1971, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המרכז לטיפוח התודעה היהודית, תשל"א 1970.
לביאה אפלבאום (עורכת), לא על הלחם לבדו: המשכיות ותמורות במושב נהלל, רחובות: המרכז לחקר התיישבות כפרית ועירונית, 1974.
קישורים חיצוניים
מושב נהלל, אתר המושב
מט"ח, "לא על הלח לבדו". מהספר 'נתיבי בת הכפר' מאת רבקה גרינקר
מט"ח, "שנה ראשונה בנהלל" מהספר נתיבי בת הכפר מאת רבקה גרינקר
קרקעות בעמק יזרעאל ע”י מרחביה, 1922, מפה ובה שטחי נהלל, מתוך אתר חינוך של הספרייה הלאומית
נהלל באתר הרשות לפיתוח הגליל
טל מילנר-הוברמן, 'בית העם בנהלל – מתכנון לשימור: ערך, תפקיד ותפקוד המבנה על תהפוכותיו והשלכותיו' , אתרים – המגזין, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 6 (דצמבר 2016), עמ' 107–118.
נהלל 1923, סרטו של יעקב בן דב
30 שנה לנהלל, יומני כרמל ספטמבר 1951
40 שנה לנהלל, שירות הסרטים הישראלי, 1961
50 שנה לנהלל, הטלוויזיה הישראלית, 1971
נהלל בת 100, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 14 בספטמבר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
קטגוריה:עמק יזרעאל
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן ריכרד קאופמן
קטגוריה:ערים עגולות
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:נחלת שבט זבולון
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1921 | 2024-09-03T21:35:14 |
ימי בין המצרים | 290px|ממוזער|יהודים מתאבלים על חורבן בית המקדש הראשון, באיור של גוסטב דורה למגילת איכה.
יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים הם שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז (היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני) לצום תשעה באב (היום שבו חרבו שני בתי המקדש). ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון והשני, וחלים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שקרבים לתשעה באב.
בשלוש השבתות של ימי בין המצרים קוראים לאחר קריאת התורה שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. הפטרות אלו מכונות "תלת דפורענותא".
מקור הביטוי
270px|ממוזער|נבוכדנצר מלך בבל מוביל את צבאו אל תוך ירושלים הנצורה. שלושה שבועות לאחר מכן נחרב בית המקדש הראשון. איור משנת 1670.
הביטוי "בין הַמְּצָרִים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: . המדרש מפרש: בין המצרים "ביומין דעקא [=בימי הצרות] משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי".
אירועי בין המצרים
ממוזער|270px|איור של ירושלים החרבה, ובמרכזה בית המקדש עולה בלהבות. חיתוך עץ מאת וולגמוט, מתוך ספרו של הרטמן שדל, 1493
תשעה בתמוז: על פי ספר ירמיהו, נפרצה חומת ירושלים ביום זה לפני חורבן בית המקדש הראשון.
שבעה עשר בתמוז: נפרצה חומת ירושלים לפני חורבן בית המקדש השני, ולחלק מהדעות גם בבית הראשון. ביום זה מתקיימת תענית ומתחילים מנהגי האבלות.
ראש חודש אב: בחודש אב נחרבו שני בתי המקדש, ולכן מתחילתו של החודש מרבים במנהגי האבלות.
שבוע שחל בו: בצאת השבת האחרונה שלפני תשעה באב, נכנסים לשבוע שבו נחרבו שני בתי המקדש, ולכן מרבים עוד יותר המנהגי האבלות.
ערב תשעה באב: בשעות האחרונות של יום שמונה באב, מתכוננים לתענית בארוחה דלה במיוחד. לפי המקורות, ביום זה כבר החלו נוכרים לטמא ולהרוס את פנים בית המקדש.
תשעה באב: ביום זה נחרבו בתי המקדש, ולכן מקיימים תענית מלאה במשך יממה שלמה, משקיעה ועד לצאת הכוכבים.
עשרה באב: האש שהחריבה את בתי המקדש המשיכה לבעור גם ביום זה, ולכן מקיימים גם בו מנהגי אבלות מעטים. לאחר יום זה נגמרת תקופת בין המצרים.
בספר ירמיהו נאמר שנבוזראדן שרף את בית המקדש בי' באב: . בעקבות זאת,
הגמרא מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וכי' באב:
התלמוד מביא אף את מימרתו של רבי יוחנן, שאמר: .
מנהגי אבלות
שמאל|ממוזער|270px|תבליט שער טיטוס ברומא, ובו מופיעים כלי בית המקדש השני, הנישאים בתהלוכת הניצחון הרומית לאחר דיכוי המרד הגדול.
שלושת השבועות
איסורים מעטים הונהגו בכל תקופת בין המצרים, מתענית שבעה עשר בתמוז לתענית תשעה באב. על פי המדרש אין ללכת בימים אלו יחידי (ברחוב ריק) בצהרי היום, ואין להכות בהם את התלמידים מחשש לסכנת השד קטב מרירי. חששות אלו הובאו בספרי ההלכה.
במשך הדורות נוספו לימים אלו מנהגים נוספים שהתקבלו בקרב רוב העדות:
ברכת שהחיינו: בספר חסידים מובא מנהג חסידי ולפיו נמנעו בתקופתו מלאכול פירות חדשים וכדומה כדי להימנע מברכת שהחיינו בכל ימי בין המצרים, הרב יעקב מולין התיר לברך שהחיינו בפדיון הבן או בברית מחשש ביטול הברכה, ודבריהם הובאו בשולחן ערוך. גם בשבתות יש מתירים לברך, אך בשם האר"י כתבו שאף בשבת יש להימנע מלברך שהחיינו, ומכל מקום, המקלים בשבת, יכולים לברך שהחיינו אף בראש חדש.
שמיעת מוזיקה: הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר כתב שאין לעשות ריקודים ומחולות בימים אלו, על סמך דבריו נהוג כיום שלא לשמוע מוזיקה בימים אלו זולת בסעודות מצווה.
איסור תספורת: ביהדות אשכנז וביהדות צפון אפריקה נוהגים להימנע מתספורת וגילוח בכל ימי בין המצרים.
איסור נישואין: ברוב העדות אין עורכים נישואין בכל ימי בין המצרים, ובכל העדות אוסרים זאת בשבוע שחל בו תשעה באב. במקרה שבו החתן לא קיים עדיין מצוות פריה ורבייה (כלומר לא נולדו לו בן ובת) יש דעות מקלות, אך נהגו ברוב הקהילות להחמיר ולדחות את החתונה לאחר תשעה באב. מותר להתארס ללא סעודה.
אמירת תיקון חצות: יש שנהגו על פי האר"י לקרוא תיקון רחל מתוך תיקון חצות בצהרי ימי החול בכל תקופת ימי בין המצרים (פרט לימי שישי ושבת, ופרט לערב ר"ח ור"ח וכן פרט לתשעה באב עצמו).
תשעת הימים
תשעת הימים הוא כינוי לימים שמתחילים בראש חודש אב ומסתיימים במוצאי תשעה באב. חז"ל קבעו כי: . בין האיסורים שנכנסים לתוקף החל מראש חודש אב:
מיעוט שמחה ומסחר: בימים אלו אסור לבנות בניין של שמחה, ובכלל זה לסייד או לצבוע את הבית או לשפץ דבר שאין בו צורך דחוף. כמו כן אסרו חז"ל לעסוק במקח וממכר של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים או בגדים חדשים, אלא אם כן יש חשש להפסד ממון או לצורך גדול. בימים אלו נוהגים גם לדחות דיונים משפטיים עם גוי עד לאחר עשרה באב.
רחצה: ישנם מבני עדות אשכנז שאינם מתרחצים בתשעת הימים. ולא להתרחץ רחיצה של תענוג, וכן נהגו יהודי מרוקו. דוגמאות לרחיצה שאינה של תענוג: רחיצה במים חמים לאדם זקן או מצונן וכדומה.
בגדים נקיים: כמו כן נהגו האשכנזים שלא ללבוש בגדים מכובסים בימים אלו, וכן שלא ללבוש בגדים חדשים אפילו בשבת, גם אם הבגדים נקנו לפני ראש חודש אב. וכן נהגו שלא לכבס או לגהץ בגדים.
בשר ויין: במשנה נכתב שרק בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, אסור לאכול בשר ולשתות יין. עם זאת, בדורות האחרונים התקבל המנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין בכל תשעת הימים, והמהדרים אף נמנעים משתיית מיץ ענבים.
שבוע שחל בו תשעה באב
שבוע שחל בו תשעה באב הוא כינוי לימים שבין מוצאי השבת שלפני תשעה באב, הנקראת שבת חזון, לבין י' באב בחצות היום. בימים אלו אסור מצד תקנת חכמים להסתפר ולכבס בגדים. גם עדות שלא נהגו באיסורים אלו במהלך כל תשעת הימים או כל ימי בין המצרים, כמו רוב קהילות הספרדים והתימנים, נוהגים בהם בשבוע שחל בו תשעה באב מיום ראשון. כמו כן נהגו להחמיר שלא ללבוש בגדים מכובסים ולא להתרחץ רחיצה של תענוג. בשנים בו חל תשעה באב בשבת ונדחה למחרת, ישנן דעות הסוברות שאין את מנהגי "שבוע שחל בו".
תשעה באב
320px|ממוזער|יהודים יושבים על הרצפה ומתאבלים על חורבן ירושלים. מתוך ספר מתחילת המאה ה-18, המתאר מנהגים יהודיים.
תשעה באב הוא יום תענית לזכר חורבן שני בתי המקדש ביום זה. תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של תקופת ימי בין המצרים, והחמור שבין ארבע התעניות לזכר החורבן לאורך השנה. תענית תשעה באב היא היחידה שגם כיום נהוגים בה חמשת העינויים כביום כיפור:
אכילה ושתייה,
רחיצה,
סיכה,
נעילת הסנדל,
תשמיש המיטה.
כמו כן, תשעה באב הוא היום היחיד בשנה שבו אסור ללמוד תורה (מלבד לימוד של דברי אבלות ועצב). בניגוד לשאר התעניות, תענית זו נמשכת יממה שלמה, מהשקיעה עד צאת הכוכבים למחרת.
עשרה באב
בתלמוד הירושלמי מסופר על כמה אמוראים שצמו יומיים: בתשעה באב ובעשרה בו, או בתשעה באב ובליל י' באב. הפוסקים קבעו ש"אנו בזמן הזה - תש כוחנו" ולכן לא ניתן לצום יומיים. אך עם זאת מנהג ראוי הוא להמשיך את מקצת מנהגי האבלות בעשרה באב. היישום המעשי של מנהגי אבלות אלה שנוי במחלוקת בין הפוסקים. לדעת השולחן ערוך אין לאכול בשר ולשתות יין בכל יום עשרה באב (וכך נוהגים בני עדות המזרח), בעוד שלדעת הרמ"א מנהגי אבלות אלה אינם נוהגים אלא עד חצות היום (וכך נוהגים בני אשכנז). כמה פוסקים אשכנזים מאוחרים יותר קבעו כי יש לנהוג גם במנהגי אבלות אחרים (איסור תספורת, כביסה ורחיצה) בעשירי באב, וכך נוהגים בני אשכנז, בעוד שבקרב בני עדות המזרח הדעות חלוקות.
כאשר תשעה באב חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון, אין נוהגים מנהגי אבלות אלה, משום שבצאת הצום כבר עבר י' באב. עם זאת, לדעת הרמ"א יש להימנע מלאכול בשר ולשתות יין במוצאי הצום, כהמשך האבלות שנהגה במהלך היום. גם כאשר תשעה באב חל ביום חמישי מקלים בכמה ממנהגי האבלות (כגון תספורת וכיבוס), כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת.
תלת דפורענותא
שלוש השבתות החלות בימי בין המצרים מכונות "תלת דפורענותא" ("שלוש של פורענות"). בשבתות אלה נוהגים (ברוב העדות) לקרוא הפטרות הלקוחות מנבואות התוכחה של ישעיהו וירמיהו, המנבאות את החורבן הקרב אם עם ישראל לא יחדל מחטאיו.
לפי רוב המנהגים, שלוש הפטרות הפורענות הן:
שבת דברי: הראשונה לאחר שבעה עשר בתמוז
שבת שמעו: חלה סמוך לראש חודש אב
שבת חזון: הקודמת לתשעה באב
בשבתות אלה מתקיימים מנהגים מיוחדים לזכר החורבן, אף על פי שאבלות ממש אסורה בשבת. יש נוהגים לומר פיוטים לזכר החורבן ולקרוא בתורה ובנביאים בנעימה עצובה.
כנגד שלוש שבתות אלה, עומדות לאחר תשעה באב שבתות "שבע דנחמתא" ("שבע של נחמה"), המתקיימות בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה.
איסור אכילת בשר ושתיית יין
איסור על אכילת בשר ושתיית יין מופיע במשנה רק לגבי הסעודה המפסקת בערב תשעה באב. אולם ברוב עדות ישראל הרחיבו איסור זה חל גם על ימים הקודמים לתשעה באב.
ביהדות אשכנז ועדות נוספות נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל תשעת הימים פרט לסעודות שבת וסעודות מצווה אחרות (כגון ברית מילה).
רוב עדות המזרח נוהגים באיסור זה החל מב' באב (לאחר ראש חודש אב עצמו), וחלקם רק בשבוע בו חל תשעה באב. בכמה קהילות ספרדיות לא קבלו את החומרה שלא לשתות יין ומקפידים רק על אכילת בשר. יש מקלים לאכול בשר שנשאר מסעודות שבת גם בשבוע שחל בו תשעה באב, ובפרט לחולים או בסעודת מלווה מלכה. בקרב קהילות גאורגיה, יש שנהגו להחמיר ולהימנע מאכילת בשר, כבר מראש חודש (כגון קהילת יהודי העיר כותאיסי). ויש שנהגו להקל ולאכול בשר, בראש חודש עצמו, ולאחריו ואילך להימנע מאכילת בשר (כגון קהילת קולאשי).
אצל רוב התימנים (ההולכים בדרך כלל לפי שיטת הרמב"ם) לא התקבל המנהג להחמיר, והולכים לפי עיקר הדין ואין אוכלים בשר ושותים יין רק בסעודה המפסקת, על אף שהרמב"ם עצמו כן מזכיר את המנהג: "וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו (=שבוע זה, דהיינו שבוע שחל בו תשעה באב), ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית".
קיום סיומי מסכתות
מנהג הרבה מהחסידים לעשות בתשעת הימים שמראש חודש אב ועד תשעה באב ("תשעת הימים") סיומי מסכת. מפיצי המנהג, אשר נקשר בשמם, הם חסידי חב"ד, הנוהגים אף לקיים סיומי מסכת משודרים ברדיו. הדבר נומק על ידי הרב מנחם מנדל שניאורסון בטעם של הוספת שמחה של מצווה המותרת בימים אלו שממעטין בהם בשמחה. הרב שניאורסון אף הוסיף במקום אחר בדבריו "וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח".
נימוק נוסף למנהג מובא על ידי רבי יצחק מאיר אלתר, בעל "חידושי הרי"מ", האדמו"ר הראשון של חסידות גור, שקבע לערוך סיומי מסכת כדי להרבות באהבת חברים, אהבת חינם, כנגד שנאת חינם שהחריבה את בית המקדש. על פי נימוק זה סיימו אדמו"רי גור מסכת בכל יום מ"תשעת הימים".
היו שהתירו לאכול בשר ולשתות יין בסעודות סיומי המסכת, אך היו מן הפוסקים שקבעו שלגבי בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב (ולנוהגים מראש חודש אב – אזי כבר מראש חודש), אסור להזמין לסעודה אלא למניין מצומצם, מלבד הקרובים ובעל המצווה ואשתו ובניו, והשאר – יאכלו מאכלי חלב.
האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, שהנהיג את הדבר בחסידות חב"ד, היה נוהג לעשות סיומי מסכתות בכל יום מ"תשעת הימים", אף בלא סעודה בבשר ויין לאחריהם, ואכן בחב"ד לא אוכלים בשר ולא שותים יין בסיום המסכת.
המנהג בחסידויות השונות
בתשעת הימים:
חסידות צאנז (שנהגו לסיים רק עד ז' באב, שהוא היום בו נכנסו הגויים להיכל)
חסידות בעלז (שנוהגים לערוך סיום רק פעם אחת במהלך "תשעת הימים")
חסידות טולנא (שנהגו אף לסיים מסכת משניות שאין עליה גמרא, שהיא כמסכת שלמה)
חסידות בויאן (שנהגו לסיים את מסכת מכות, על שם סיומה המדבר בבנין בית המקדש ובנחמתו של רבי עקיבא "עקיבא ניחמתנו").
חסידות רוז'ין (שנהגו לערוך סיום ביום ה' באב, שבו חל ההילולא של האר"י)
ביום תשעה באב ובמוצאי היום:
רבי ישראל אלתר, בעל "בית ישראל" מגור, נהג לסיים את מסכת תענית בתשעה באב סמוך לצאת הכוכבים
חסידי חב"ד נהגו לסיים את מסכת מועד קטן.
רבי ישראל יהושע מקוטנא נהג לסיים את מגילת איכה בתשעה באב, ולאכול במוצאי תשעה באב בשר על סמך סיום זה.
חסידי חב"ד נוהגים לעשות "סיום" אף במוצאי תשעה באב.
לאחר תשעה באב:
יש מן החסידויות שנהגו לסיים מסכתות במוצאי תשעה באב, וביום י' באב, שבהם נמשכת עדיין האבלות על החורבן.
הרבי מליובאוויטש קרא להמשיך ולערוך סיומי מסכת גם במהלך הימים עד ט"ו באב.
ראו גם
אגדות החורבן
המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)
המצור על ירושלים (70)
לקריאה נוספת
מרדכי גנוט, לוח דבר בעתו (יוצא בכל שנה מאז ה'תשמ"ו, בכתיבה השתמשתי בלוח לשנת ה'תשס"ו, שם בעמ' 1000, 1010–1012, 1030)
הרב יוסף שמחה גינזבורג, לוח השבוע – הלכות ומנהגי חב"ד, בתוך "התקשרות", גליונות 626 (כ"ה בתמוז ה'תשס"ו), 627 (ג' באב ה'תשס"ו), 628 (י' במנחם-אב ה'תשס"ו) ועוד גליונות. יצא לאור בספר, קיץ 2014.
הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות שלש התעניות בין המצרים ותשעה באב.
קישורים חיצוניים
הרב אורי שרקי, שיעורים על ט' באב ותקופת בין המצרים, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים
שלושת השבועות, באתר בית חב"ד
שאלות ותשובות בהלכה בנושא ימי בין המצרים, באתר דין
תגית בין המצרים באתר ישיבה
דן כרמון, הרצאת וידאו, באתר הידברות
מגוון תכנים לימי בין המצרים באתר הפיוט והתפילה
תכנים על ימי בין המצרים באתר של סיון רהב-מאיר
תוכנית רדיו: מזמור שיר – משמעות ימי בין המצרים – דבריו של הרב בן ציון מוצפי ובסופם שירים, אוסף הקלטות רשת מורשת של קול ישראל, 1999. באתר הספרייה הלאומית
וילרושלים עירך: פרקי חזנות לבין המצרים. מתוך חומרי "המדור להווי ומסורת יהודית" ורשת מורשת, ששודרו בקול ישראל, באתר הספרייה הלאומית.
מבט עדכני על ימי החורבן באתר ערוץ מאיר (מכון מאיר)
הערות שוליים
*
בין המצרים
קטגוריה:תשעה באב
קטגוריה:אירועים בחודש תמוז
קטגוריה:אירועים בחודש אב | 2024-10-03T08:58:48 |
מספרים מרוכבים | REDIRECTמספר מרוכב | 2004-11-28T15:58:50 |
חסידות גור | שמאל|ממוזער|250px|קיר הנצחה בישיבת שפת אמת בירושלים, העתק של קיר החזית בבית המדרש שבגורה קלוואריה
שמאל|ממוזער|250px|קבריהם של "חידושי הרי"ם" ונכדו, ה"שפת אמת" בבית עלמין בגורה קלוואריה
ממוזער|250px|האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר בחופשה. משמאל לו בנו רבי ישראל אלתר מגור.
ממוזער|הרב ישראל אלתר ה"בית ישראל" מגור
שמאל|ממוזער|250px|(במרכז) רבי פינחס מנחם אלתר, "הפני מנחם" מגור, מימין הרב זלמן ברוך מלמד; משמאל יעקב כץ (כצל'ה), בעת ברכת האילנות בבית אל, בשנת 1990
חסידות גור היא חצר החסידית. נחשבת כחסידות הגדולה בישראל. החסידות קרויה על שם העיירה גורה קלוואריה הסמוכה לוורשה שבפולין, שבה ישב בסוף ימיו מייסד השושלת, הרב יצחק מאיר אלתר. עד לשואה הייתה פולין למרכזה של החסידות, ומקובל כי היא מנתה כ־100,000 חסידים בגוונים שונים. בשואה נפגעה החסידות קשות כאשר רובם של החסידים נרצחו. לאחר מכן השתקמה מחדש בישראל, אליה הצליח להמלט האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר.
חסידות גור מתאפיינת בהשפעה פוליטית, תקשורתית רבה (הבאה לידי ביטוי בעיקר במפלגת אגודת ישראל ובכלי תקשורת חרדים), ובסדרת תקנות ומנהגים בנושאי אירועי שמחה, דיור, זוגיות, ויחסי אישות. מאפיינים נוספים של החסידות הם נאמנות וציות להוראות ורצון האדמו"ר, מוסדות קהילתיים רבים, רווחה כלכלית יחסית. בעבר הכילה החסידות גם אנשי פא"י וחסידים בלבוש מודרני, אך עם השנים התמעטו קבוצות אלו וכיום החסידים משויכים ברובם המוחלט לאגודת ישראל ולבושים בלבוש האופייני לחסידות גור. הערך המוביל את החסידות הוא ערך ה'קדושה', שמשמעו החמרה בנושאי אישות וצניעות.
האדמו"ר הנוכחי הוא רבי יעקב אריה אלתר. החסידות מונה למעלה מ-12,500 משפחות בעולם, רובן הגדול בישראל ובארצות הברית (נכון ל-2016). פלג של חסידות גור היא קהילת פני מנחם, בהנהגת רבי שאול אלתר, מונה על פי הערכות שונות, בין 400 ל-700 משפחות בישראל, לצד מאות נוספות בחו"ל.
היסטוריה
חסידות גור בפולין
ממוזער|250px|בעל ה"לב שמחה" עם בנו, האדמו"ר הנוכחי
יסודה של חסידות גור בחסידות פשיסחא שהקים רבי יעקב יצחק מפשיסחה ("היהודי הקדוש מפשיסחה"), שהיה תלמידו של החוזה מלובלין, ובחיי רבו החל להנהיג קבוצת חסידים שנחשבה אליטיסטית, בשונה מחסידויות אחרות באותה תקופה שבהן לא הייתה הבחנה בין אנשים פשוטים לבין בעלי מעמד. לאחר פטירתו של רבי יעקב יצחק מונה תלמידו רבי שמחה בונים מפשיסחה למנהיג העדה. בתקופתו התגברה המחלוקת בין תלמידי החוזה מלובלין לחבורת פשיסחה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים הכתירו רוב החסידים, בראשות רבי יצחק מאיר אלתר, את רבי מנחם מנדל מקוצק לרבם. הוא הקצין בדרך החסידות, ותבע מחסידיו התנתקות מוחלטת מגשמיות, התרחקות מגינוני כבוד ובחתירה לאמת המושלמת.
לאחר פטירתו של הרבי מקוצק בכ"ב בשבט ה'תרי"ט (1859), הכתירו רוב החסידים את גיסו ומחותנו רבי יצחק מאיר אלתר לאדמו"רם. הוא הקים את חצרו בעיירה גורא-קלוואריה, הסמוכה למרכז היהודי הגדול באזור וורשה, בה כיהן כרב. עם היכנסו לתפקיד אמר: "רבי שמחה בונים הנהיג אתכם באהבה, רבי מנחם מנדל ביראה ואני אנהיג בתורה". לצד זאת חסידות גור המשיכה להיחשב כמי שמדגישה מחשבה עמקנית וניקיון הלב. תחילת כהונתו של רבי יצחק מאיר נחשבת לייסוד חסידות גור.
בניו של רבי יצחק מאיר נפטרו בחייו. ולאחר פטירתו, בשנת ה'תרכ"ו (1866), הוכתר רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר, מזקני חסידי פשיסחא וקוצק, כממשיכו. לאחר פטירתו (י"ח באדר ב' ה'תר"ל 1870) הוכתר נכדו של רבי יצחק מאיר, רבי יהודה אריה לייב אלתר, בגיל 23. כסבו, בלט גם הוא כלמדן. ספרו שפת אמת הוא אחד מספרי היסוד בעולם החסידות.
לאחר פטירתו בשנת ה'תרס"ה (1905) הוכתר בנו, רבי אברהם מרדכי, המכונה האמרי אמת על שם ספרו. בראשית הנהגתו החל לבצע מהפכה באורחות החיים הרוחניים של חסידי גור הקשורים אליו. מהדברים הראשונים שעשה היה להנהיג תפילת שחרית בזמן המתאים לפי ההלכה, ולא כמנהג שהשתרש עוד מימי רבי שמחה בונים מפשיסחה ורבי מנחם מנדל מקוצק, קירב את הצעירים ועוד.
החל משלהי המאה ה־19 התרחבה חסידות גור לממדים גדולים, והייתה לחסידות הגדולה בפולין. מספר השטייבלך של גור היו 517, הגדולים בפולין. אדמו"רי גור עמדו בראש תנועת החסידות בפולין והשפעתם על הציבור היהודי בפולין הייתה רבה. החסידים ייסדו קהילות במקומות יישוב רבים, התאגדו במפלגות לבחירות למוסדות הקהילה, העמידו נציגים למשרות רבנים ושוחטים ונאבקו כנגד זרמים אחרים, כדוגמת הציונות והמזרחי. ההכוונה לפעולות החסידים הגיעה פעמים רבות מהאדמו"ר או מחצרו. בכמה מקרים שיתפה החסידות פעולה בשדה הפוליטי עם מפלגת המתבוללים. גודלה של החסידות סייע לה להגיע להישגים ציבוריים, אולם במקביל היא נקלעה לסכסוכים מקומיים בקהילות, כדוגמת סכסוך ארוך עם חסידות אלכסנדר. חלק מן החסידים היו בעלי הון שכספם חיזק את כוחה של החסידות, כמו גם העובדה שמרכזה היה סמוך לוורשה, שבה הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת. אדמו"רי החסידות עמדו גם בהנהלת כולל ורשה, שסייע ליוצאי פולין ביישוב הישן. כאחד ממקורות הכנסותיה, הפעילה החסידות הגרלת לוטו.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה ייסדה החסידות את העיתון דאס יודישע ווארט וה"אמרי אמת" קרא לחסידים לתמוך בעיתון. בתקופה זו ייסדה החסידות בתי ספר שבהם נלמדו לימודי חול. המוסד התורני העיקרי של החסידות היה "המתיבתא" בוורשא, ששימשה כישיבה גבוהה, ובה למדו כמה מאות בחורים מכמה ארצות באירופה. המתיבתא הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה ופעלה עד מלחמת העולם השנייה. חלק משמעותי מהלימוד במתיבתא היה הלכתי. בוגריה קיבלו סמיכה לרבנות. המתיבתא לא כללה פנימייה, ותלמידיה היו צריכים לדאוג לעצמם למקום לינה ולחלק מהארוחות. בנוסף ללימודים התורניים, כללה המתיבתא גם שיעור מצומצם של לימודי חול, בעקבות דרישת השלטון הפולני. בנשיאות המתיבתא עמד הרב שלמה יוסקוביץ', חתנו של האמרי אמת, ובראשה עמדו הרב מנחם זמבא והרב מאיר דן פלוצקי.
רבי אברהם מרדכי נמנה עם מקימי אגודת ישראל וכיהן כנשיאה. חתנו, יצחק מאיר לוין, היה מנהיגה הפוליטי. הוא התנגד לציונות אך עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל ולרכוש בה נכסים. חפץ בעצמו להשתקע בה, וביקר בה חמש פעמים. בביקורים אלה חיזק את חסידיו והורה להם שלא לעזוב את הארץ למרות קשיי פרנסה, כל עוד נותר חלק מכספם. עד ה'תרפ"ח 1928 התיישבו בתל אביב כמה מאות מקרב חסידי גור, ועד שנת ה'תרצ"ח 1938 היו בעיר שבעה בתי כנסת של החסידות ובהם כאלף מתפללים, שהנהיג הרב שאול משה זילברמן.
בביקורו האחרון החליט הרב אברהם מרדכי להישאר בארץ, אך לבסוף בלחץ חסידיו חזר לפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט מפולין יחד עם קומץ בני משפחה. בראש חודש ניסן ת"ש (אפריל 1940) יצא רבי אברהם מרדכי ברכבת האחרונה שיצא מורשה לאיטליה, דרך קרקוב, וינה וטריאסטה, ובחול המועד פסח עלה על אונייה בדרכו לארץ ישראל. במהלך שואת יהודי פולין הוכתה החסידות מכה אנושה, ומרבית חסידיה, שחיו בפולין, נספו בה.
בשנותיו האחרונות היה ה"אמרי אמת" חולה. נפטר בחג השבועות ה'תש"ח, כחודש לאחר קום המדינה. בצוואתו הראשונה שנכתבה בשנת ה'תרצ"ו כתב כי אחיו, רבי משה בצלאל אלתר יהיה ממשיך דרכו, אך רבי משה בצלאל נספה בשואהלשון הצוואה בירחון הפרדס (שנה כ"ב חוברת י"א). בצוואתו האחרונה שנכתבה לאחר השואה הוא מסר את ההנהגה לבנו הרבי הבית ישראל. וכתב: "כל זה נכתב קודם השערוריות אולם כאשר פנים חדשות בא אני מוסר ההנהגה לבני מ' ישראל שי'" ראו, אמרי אמת ליקוטים, עמוד 282.
לצד הגרעין המרכזי של חסידי גור שהיה בקשרים הדוקים עם האדמו"ר, היו חברים בחסידות במעגליה החיצוניים גם חסידים בעלי מחויבות פחותה לחסידות וראשיה. כך לדוגמה למרות התנגדות החסידות לציונות, היו מבין חסידי גור שהיו שותפים לציונות ולתנועת המזרחי, ולא כל חסידי גור הלכו עם כל הלבוש החסידי.
חידוש החסידות בארץ ישראל
גרעין חסידי גור שעלה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי התיישב בערים ירושלים, תל אביב, בני ברק, פתח תקווה, נתניה וחיפה. שתי ישיבות הוקמו, בירושלים ובתל אביב. חסידי גור היו פעילים בהקמת גני ילדים ובתי ספר בית יעקב לבנות ותלמודי תורה לבנים בירושלים, תל אביב חיפה, ובני ברק והקימו ארגון בשם "איחוד חסידי גור" שמרכזו היה בתל אביב.
בהכוונת האדמו"ר, לא השתתפו החסידים בבחירות לאספת הנבחרים ב־1944 ואף ניהלו תעמולה נגד הבחירות. עוד קודם לכן התנגד האדמו"ר לחברות בכנסת ישראל, הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. עם זאת, בין חסידי גור בארץ ישראל היו חברים במזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל.
רבי אברהם מרדכי נפטר סמוך להקמת המדינה ואת מקומו מילא בנו רבי ישראל, על פי צוואתו המתוקנת. הוא שיקם את החסידות לאחר השואה, קירב את חסידי גור שהתרחקו מהחסידות לאחר המלחמה ובמיוחד את בני הנוער. עם זאת, הנהגתו הייתה תקיפה, בסגנון רבי מנחם מנדל מקוצק. היה האדמו"ר הבולט במועצת גדולי התורה. תיקן לחסידיו תקנות מחמירות בתחום יחסי אישות והפרדה בין בני הזוג.
רבי ישראל נפטר בשנת ה'תשל"ז (1977) בלא צאצאים (אשתו הראשונה וילדיו נרצחו בידי הנאצים בשואה). את מקומו ירש אחיו, רבי שמחה בונים. הוא הנהיג את חסידיו בדרך שונה מאחיו והתמקד בארגון מוסדות החסידות ובתקנות כלכליות לרווחת החסידים, כגון הגבלת ההוצאות עבור חתונות ודיור. היה נשיא מועצת גדולי התורה. לאחר 8 שנים חלה והפסיק לתפקד ציבורית, ואת החסידות הנהיגו בפועל אחיו רבי פינחס מנחם ובנו רבי יעקב אריה.
לאחר פטירת רבי שמחה בונים בשנת ה'תשנ"ב (1992), הוכתר אחיו רבי פינחס מנחם, שכיהן במשך כארבע שנים. לפני מינויו לאדמו"ר היה ראש ישיבת שפת אמת, חבר מועצת גדולי התורה ויושב ראש אגודת ישראל בישראל. כאדמו"ר פעל למען איחוד בין אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית, לאחר שהתפצלו בשנת תשמ"ט (1989).
לאחר פטירת רבי פינחס מנחם בשנת ה'תשנ"ו (1996) הוכתר בנו של רבי שמחה בונים, רבי יעקב אריה, האדמו"ר הנוכחי. בתקופת כהונתו הונהגה רפורמה מקיפה בנושא לימוד התורה בישיבות החסידות, כדוגמת מעבר הישיבות של גור מלימוד בעיון (לימוד גמרא בקצב איטי תוך עיסוק נרחב בראשונים ואחרונים) ללימוד בקיאות (לימוד גמרא עם רש"י, תוך דגש על ידיעת התלמוד בעל פה) והקמת מגמות של כמה מסלולים התואמות אישית לכל בחור לימוד יומי בן שעה של הלכה לידיעת דיני ה"שולחן ערוך" מתוך הספר משנה ברורה, ורפורמות נוספות בישיבות ובחסידות כולה.
בשעה שהאדמו"ר אומר דבר תורה בטיש הגדול בשבת נהוג שבכדי שלא יסחף תוך כדי דבריו לעולמות העליונים, הוא אוחז בידו גביע המסמל את העולם הזה.
פרישת הרב שאול אלתר
ממוזער|150px|הרב שאול אלתר
לאחר פטירתו של רבי פינחס מנחם אלתר (ה"פני מנחם") התגלעו חילוקי דעות בין יורשו, בן אחיו רבי יעקב אריה אלתר, לבין בנו של ה"פני מנחם", רבי שאול אלתר שמונה על ידי אביו לראש ישיבת שפת אמת, בפרט בנושא דרך הלימוד. בהוראת האדמו"ר הופסק הלימוד ב"עיון" בישיבות גור ובשנת 2016 נסגרה ישיבת שפת אמת. בשנת 2019 הורה האדמו"ר לתת לבחורים אפשרות לוותר גם על לימוד התוספות בלימודי התלמוד, ולהסתפק בלימוד גמרא עם רש"י. במהלך השנים התגבשה סביב רבי שאול אלתר קבוצת חסידים שהיוו מעין אופוזיציה לממסד השולט בחצר, וחלקם נמנעו מלשלוח את ילדיהם למוסדות של חסידות גור.
בסוכות תש"ף (אוקטובר 2019), לאחר שהוחרפה המתיחות בינו ובין האדמו"ר מגור, פרש הרב אלתר באופן רשמי מהחסידות, והקים קהילה נפרדת.
בקהילתו של הרב שאול אלתר כמה מאות בתי אב בישראל (נכון ליוני 2021 נעות ההערכות בין 500 ל-700). מוסדות הקהילה כוללים ישיבה גדולה בירושלים בראשות הרב מנחם מנדל שפרן, ישיבה קטנה בשכונת רמות בראשות אחיו, הרב דניאל אלתר, תלמודי תורה בירושלים ובבית שמש, בית מדרש ברחוב יוסף זיו בירושלים, בתי כנסת בבני ברק, אשדוד, חיפה, בית שמש, לונדון, בורו פארק ולייקווד, וכוללי אברכים בבית שמש, אשדוד, ירושלים ובני ברק ובחיפה. הרב אלתר מוסר שיעורים שבועיים בעיון בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה.
קהילות ומוסדות גור
מרכז החסידות הוא בירושלים ובה כ-2,100 משפחות של חסידי גור. בתקופת המנדט הבריטי ולאחריה היה בית המדרש של החסידות בישיבת שפת אמת, בשכונת מחנה יהודה. בהמשך עבר בית המדרש לרחוב רלב"ח בשכונת גאולה ובשנת ה'תש"ס (2000) נחנך בית המדרש הגדול בסמוך למתחם שנלר. החל מעליית ה'אמרי אמת' התגוררו אדמו"רי גור בירושלים, האדמו"ר הנוכחי התגורר בתחילת הנהגתו בבני ברק ועבר לירושלים בשנת ה'תשע"ב 2012. לחסידות מלבד בית המדרש הגדול 12 "שטיבלאך" בחלק משכונות העיר החרדיות. החסידות התרחבה בירושלים גם בעקבות עליית זוגות צעירים מאירופה ומארצות הברית. רב החסידות בעיר היה הרב מאיר זילברשטיין, מחותנו של האדמו"ר הנוכחי, עד לפטירתו ב-ה'תש"ף וכיום הרב חיים בונם שץ מכהן כרב החסידות בירושלים.
בתחילת עליית חסידי גור לארץ ישראל, בשנים ה'תר"פ ה'תר"ץ, 1919–1929, התיישבו חסידים רבים שבאו מפולין בתל אביב. בעיר הוקם סניף לישיבת שפת אמת, ובהמשך תלמוד תורה ("סיני") ובית ספר לבנות ("שרנסקי"). הקהילה התרכזה במרכז תל אביב, בה'תש"ט1949 הפעילה 7 בתי כנסת בעיר. בסוף שנות ה-70 נפתחה קריית הרי"ם לוין בצפון תל אביב, סביב הישיבה שנחנכה עוד ב-ה'תשכ"ט-1969. שם יש כיום 3 שטיבלאך, בין ה"שטיבלאך" הבולטים בעיר היו "שטיבל אחד העם" ו"שטיבל הקישון 33". רב הקהילה היה הרב שאול משה זילברמן. עם השנים ועזיבת מרבית החסידים לבני ברק התמעטה הקהילה, והיא מונה מאות בודדות המחולקים שטייבל בר-אילן ופיארברג, רבני הקהילות הם הרב משה פנחס זנדר במרכז העיר, והרב נפתלי פייגנבוים בקרית הרי"מ לוין.
בבני ברק ריכוז גדול של החסידות. על פי רישומי החסידות, בה כ-2,500 משפחות. ל"אמרי אמת" ולבנו ה"לב שמחה" היו מניות בחברת בית ונחלה של יצחק גרשטנקורן וחסידי גור רבים היו ממייסדי העיר. הקהילה התרחבה לאחר שחסידי גור תושבי תל אביב נטשו אותה ועברו בעיקר לבני ברק. כיום יש בעיר 31 "שטיבלאך", בין ה"שטיבלאך" הבולטים של החסידות בעיר, "שטיבל דסלר" ברחוב הרב דסלר של הרב שלמה זילברשטיין (המשתייך לחבורת ה"זעליגיסטן"), "שטיבל רש"י - מלצר" של האדמו"ר הנוכחי (המשתייך לחבורה היריבה, ה"ברוינריסטן") ו"שטיבל משה יוסף" ("זעליגיסטן"). רבני החסידות בעיר היו הרב יחיאל מאיר וינגורט ואחריו הרב שלמה זילברשטיין. כיום משמש בתפקיד בנו של האחרון, הרב אריה זילברשטיין.
גם באשדוד ריכוז גדול של החסידות עם כ-3,000 משפחות. הקהילה נפתחה בשנת תשל"ז (1977), בעקבות החלטת ה"לב שמחה" ומצוקת הדיור במרכזים הקודמים של החסידות. הקהילה נפתחה ברובע ג' ולאחר שנתיים עברה לעיר ישיבת בית ישראל. כעבור 10 שנים נפתחה קהילה גם ברובע ח. כיום יש בעיר 36 בתי חסידים, רב החסידות בעיר הוא הרב שמואל דוד גרוס.
קהילה גדולה נוספת קיימת בערד, עם 31 בתי חסידים והיא מונה כיום כ-1,700 משפחות. הקהילה נוסדה על ידי ה"לב שמחה" בשנת תשמ"א, והחל משנת ה'תשס"ח החל האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר לשלוח להתגורר בעיר כפתרון לבעיות הדיור במרכז הארץ, והקהילה גדלה לממדיה כיום. רב הקהילה הרב מרדכי וולקוביץ.
קהילה נוספת גדולה יש בבית שמש עם 1200 משפחות ו-19 בתי חסידים.
בנוסף, לחסידות קהילות קטנות יותר, חיפה, חצור הגלילית עם 7 בתי חסידים, וקריית גת עם 4 בתי חסידים. קהילות קטנות קיימות בעמנואל, פתח תקווה רחובות וקריית אתא, קהילה נוספת חדשה נוסדה בשנת ה'תשפ"א בדימונה עם כ-200 משפחות כיום, והמקום הולך ומתרחב. מחוץ לישראל יש ריכוזים בבורו פארק, פלטבוש, מונסי, לייקווד, טורונטו, סטמפורד היל וגולדרס גרין בלונדון, מנצ'סטר, אנטוורפן, ציריך ומלבורן.
לחסידות מוסדות רבים בישראל ומחוצה לה, הכוללים ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללים לאברכים, תלמודי תורה ובתי ספר לבנות. ישיבת הדגל של החסידות, ישיבת שפת אמת, נוסדה בשנת תרפ"ה (1925) אך הפכה בעשור השני של המאה ה-21 לישיבה קטנה. כמאה ועשרים מוסדות החינוך של חסידות גור מאוגדים במסגרת "איחוד מוסדות גור", תחת ניהולם של יהונתן בורנשטיין, שלמה טייטל ושמואל נרקיס, עם תקציב לשנת 2022 של מעל 113 מיליון ש"ח.
בעקבות החלטת בית המשפט על פירוק פועלי אגודת ישראל וחלוקת נכסי התנועה הוחלט על ידי המגשר בתאריך 26 בפברואר 2023 כי איחוד מוסדות גור בארץ ישראל תקבל 24 אחוז מנכסי פא"י, וכן יעברו לרשותה המקרקעין במתחם הקמפוס בראשון לציון בו נמצאים הישיבות 'נזר ישראל' הקטנה והגדולה, ו'הישיבות למחוננים' הקטנה והגדולה, וכן נפסק תשלום של 300,000 ש"ח הוצאות משפט לאיחוד מוסדות גור.
ארגונים
ארגוני הפצת התורה –
"תורתו", "תלמודו בידו" ו"וכל בניך" "קרן בני עליה" "שערי יצחק" "גירסא דינקותא". ארגונים לעידוד שינון התלמוד בין אברכי ובחורי החסידות, במסגרת ארגונים אלו נערכו מאות מבחנים על ידיעת הש"ס בעל פה על ידי רבנים וגדולי ראשי הישיבות בארץ, במסגרת זו גם נערכו מבחנים הפומביים בהשתתפות עשרות אלפים, ארגון 'שבת אחים' לחיזוק בחורים מבוגרים ובחורים שיצאו לעבודה.
ארגוני חסד – "קרן ורדיגר" שהוקם על ידי הנדיב שלמה (סול) ורדיגר מארצות הברית המחלק לפני החגים לאלפי משפחות את כל צורכי החגים וכן וביגוד והנעלה: קופות צדקה פנימיות בשם "מתן בסתר" של הרב דב דריימן הנותן סיוע כספי: קופות "עזר לנצרכים" בבני ברק, ירושלים, אשדוד, ערד, קריית גת (עזר למחיה, לחינוך, לדורות, לשיקום, לרפואה): ארגון "שמחם" הדואג לנשואי יתומים. ארגון "יד המשפחה" המחלק למאות משפחות מוצרי בסיס, ארגון "משמחי השבת" הדואג לאוכל לשבת, ארגון "לחם וחלב לערד". כמו כן מפעילה החסידות קרן הלוואות לנישואין "עזר נישואין בית ישראל" שהקים רבי יעקב אריה אלתר מיד לאחר הסתלקות האדמו"ר ה"בית ישראל" בעצת אביו האדמו"ר ה"לב שמחה" על מנת לעזור ולהביא פתרון למצוקת הדיור וקרן "לגור" הנותנות הלוואות גדולות במיוחד לאברכים ההולכים לגור בדימונה, ערד, וחצור, תקציב הקרן לשנת 2022 מעל 27 מיליון ש"ח.
בשנת ה'תשע"ד 2014 נוסד מפעל 'הבן יקיר' למען יתומי ואלמנות החסידות ומיזם 'זכות אבות' המאגד את האלמנים. בשנת ה'תשפ"ג 2023 הוקם ארגון 'חבורה של שמחה' לחיזוק ותמיכה בילדי הורים גרושים.
ארגוני הרפואה של החסידות הם: – "גור יד אחת", שהוקם בתשפ"ג להכוונת חולים לרופאים ולעסקני הרפואה של הקהילה; ל"הצילם" המטפל בחולים קשים להטיסם לבתי חולים בחו"ל ומשלם את הוצאות הטיפול בהם; ארגון חסד בשם "רפואה וישועה", המשאיל ציוד רפואי. הארגון מפעיל את פרויקט "הילד המיוחד", המסייע למשפחות שבהן ילדים חריגים במועדוניות בימים שישי ושבת, ובמסגרת קעמפ ורדיגר מפעיל מחנות בחול המועד ובחופש הגדול: בנוסף קיימת בחסידות ארגון "רפואה" המסייעת בטיפולי פוריות ובעיות בריאות הנפש בהכוונת רופאים בניהולו של מאיר ביינבכר: ארגון 'חסד יבנה' בראשות הרב משה הויזמן המטפל בטיפולי פוריות: "ירפא", ארגון מתנדבים להסעות לבתי חולים.
ארגונים לסידור עבודה – 'לכתך' באזור הדרום 'למרחב' באזור המרכז המטפלים לפרנסה בכבוד ליוצאים לעבודה, ודואגים לסידור עבודה לאברכים ולנשות האברכים.
ישיבות
הקבלה לישיבות של גור נעשית על ידי ועדת שיבוץ מטעם "איחוד מוסדות גור" שתפקידה ליצור איזון בן הישיבות ולדאוג שכל בחור יקבל את ההתאמה הלימודית המלאה, ובהתייעצות עם צוות הישיבה הקטנה או תלמוד התורה ובהתחשבות התלמיד בהעדפותיו. ההבדלים בין הישיבות ברמתן הלימודית והחינוכית אינם גדולים.
בתחילת שנות ה'תש"ע (2010) נערכה רוויזיה במתכונת הישיבות. תלמידי התלמודי תורה המשיכו ללמוד במסגרת שנקראת "מתיבתא" מגיל 12 עד גיל 14. לישיבה קטנה נכנסו התלמידים בגיל 14 עד גיל 18 (4 כיתות) ולאחר מכן, עברו לישיבה גדולה. בשנת תשע"ז (2017) נקבע כי התלמידים בגילאים 18–20 ילמדו ב"ישיבה גבוהה", ואלה בגיל 20 ומעלה ירוכזו בשתי ישיבות גדולות: "פאר ישראל" ו"מאור ישראל". בשל גיל הנישואין הצעיר הנהוג בחסידות, מרבית הבחורים אינם מגיעים לישיבה גדולה או נמצאים בה תקופה קצרה. כיום (תשפ"ג) יש במסגרת איחוד מוסדות גור 29 ישיבות ו-90 כוללים כאשר בכל שנה נוספים לישיבות כ-700 תלמידים.
הישיבות הגבוהות
"דרכי נועם", הוקמה בעיירה גור בפולין בשנת ה'תרס"ו על ידי רבי מנחם מנדל אלתר, בנו הצעיר של השפת אמת מגור, ובנשיאות אחיו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, והייתה מהישיבות החסידיות הראשונות בעולם. הישיבה נסגרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
המתיבתא (ורשה) הוקמה ביוזמת האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר ופעלה בשנים תרע"ט-תרצ"ט (1919- 1939),נשיא הישיבה היה רבי שלמה יוסקוביץ חתנו של רבי אברהם מרדכי אלתר, חלק גדול מהתלמידים היו מחסידי גור והייתה נחשבת תחת השפעת חסידות גור.
שפת אמת בירושלים. הישיבה הראשונה של חסידות גור בארץ ישראל ואחת מהישיבות החסידיות הראשונות בארץ ישראל. הישיבה נוסדה בשנת תרפ"ה על ידי רבי מנחם מנדל כשר ובראשה עמדו רבנים מוכרים כמו הרב נחמיה אלתר הרב יעקב חנוך סנקביץ', הרב פינחס מנחם אלתר, הרב יצחק פלקסר והרב שאול אלתר. הישיבה חדלה להתקיים כישיבה גדולה ב־2016, בשנת ה'תשפ"א נפתחה מחדש בראשות הרב דוד אלטר בן רבי יעקב אריה אלתר האדמו"ר מגור.
'תפארת משה בצלאל' בשכונת רמות בירושלים על שם רבי משה בצלאל אלתר בן השפת אמת, בניהול הרב מאיר הפטקה.
חידושי הרי"ם בבני ברק בראשות הרב חיים יהושע שור חתנו של רבי יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור.
מאור ישראל, על שם האדמו"ר הבית ישראל בבני ברק. נוסדה על ידי רבי יעקב אריה אלתר, האדמו"ר הנוכחי. ראש הישיבה הוא הרב אביגדור רובינשטיין, בניהול הרב יעקב כהן.
אמרי אמת בבני ברק, נוסדה על ידי רבי יעקב אריה אלתר בשנת תשע"ו, ראש הישיבה הרב אברהם הניך זילברשטיין, חתנו של רבי יעקב אריה אלתר מגור, מנהלי הישיבה הרב אברהם טרויבע והרב אליהו חסיד.
נזר ישראל, על שם האדמו"ר הבית ישראל, בראשון לציון. נוסדה על ידי רבי שמחה בונם אלטר שכנה בבניין בית ספר סיני לשעבר בדרום תל אביב, לאחר שראו כי האזור לא תואם לישיבה חסידית עברו לקמפוס של מוסדות בית אשר בראשון לציון. מנהל הישיבה הרב ליבל יוסקוביץ.
נזר ישראל למחוננים, הוקמה על ידי האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר מגור בשנת ה'תשס"ג במתחם הקמפוס נזר ישראל בראשון לציון לתלמידים מחוננים. מנהל הישיבה הרב ליבל יוסקוביץ.
בית ישראל, על שם האדמו"ר הבית ישראל באשדוד. בהתחלה שכנה בשכונת זיכרון משה בירושלים ובשנת ה'תשל"ט, עם תחילת התיישבות חסידי גור באשדוד, נשלח הרב יוסף קפלושניק על ידי רבי יעקב אריה אלתר להקים את הישיבה.
ישיבת האחים חנצ'ינסקי באשדוד, הוקמה על ידי האחים משה יעקב ויצחק אריה חנצ'נסקי. בראשות הרב נחמיה אלתר בן האדמו"ר מגור.
לב שמחה, על שם האדמו"ר הלב שמחה בערד. הישיבה נפתחה בשנת תשמ"א על ידי קבוצת בחורים מישיבת חידושי הרי"ם, לקראת תחילת התיישבות חסידי גור בעיר. מנהלי הישיבה הרב יצחק משה גוטרמן והרב חנוך אידלמן
שפתי צדיק בחצור הגלילית, בראשות הרב אשר נייהוז. הישיבה קרויה על שמו של האדמו"ר מפילץ, רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן, נכדו של החידושי הרי"מ.
ישיבת פני מנחם בית שמש על שם האדמו"ר רבי פינחס מנחם אלתר, בניהול הרב ליבל יוסקוביץ.
ישיבה גבוהה "בית יעקב אריה" ("ראדזימינער ישיבה") בבני ברק, על שם רבי יעקב אריה גוטרמן מראדזימין. בנשיאות רבי ישראל מנחם אלתר בן האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר מגור.
ישיבת תפארת גרוסמן לבחורים מבוגרים, ירושלים.
הישיבות הגדולות –
"פאר ישראל" בבניין בית המדרש דגור ברחוב רלב"ח בירושלים, בניהול נתן קנופף ומנחם נייהוז.
"פאר ישראל ב', בירושלים בראשות רבי נחמיה אלתר בן האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר מגור.
הישיבות הקטנות:
בירושלים: 1.ישיבת שפת אמת 2.ישיבת תפארת משה בצלאל.
בתל אביב: ישיבת חידושי הרי"ם א. 2. ישיבת חידושי הרי"ם ב.
בבני ברק 1.ישיבת אמרי אמת, 2. ישיבת מאור ישראל 3.ישיבת בית נחמיה.
באשדוד. ישיבת האחים חנצ'ינסקי. 2 ישיבת בית ישראל א' 3.ישיבת בית ישראל ב'.
בחצור הגלילית ישיבת שפתי צדיק.
בראשון לציון 1.ישיבת נזר ישראל 2. הישיבה למחוננים במתחם נזר ישראל.
בערד ישיבת לב שמחה.
בבית שמש ישיבת פני מנחם.
קריית גת ישיבת קריית גת.
מחוץ לישראל: ישיבה וכולל "לב שמחה" בלונדון וישיבות "בית ישראל" ו"יגדיל תורה" בבורו פארק.
כוללים – במסגרת איחוד מוסדות גור יש 90 כוללים ברחבי הארץ, וכן כוללים לחסדים שיצאו לפנסיה. בשנת תשפ"ב נפתחו רשת כוללים בשם 'חדוותא' ורשת כוללים 'חבבין' לחסידים העוסקים לפרנסתם ומקדישים 2 שעות ביום לידיעת התורה בשיטת 'מזומנים', כיום תשפ"ד יש רשת של 116 כוללים חבבין ו -
60 כוללים חדוותא בהם מעל 2500 אברכים בארץ ובחו"ל.
מתיבתות – אמרי אמת בירושלים, פני מנחם בבני ברק, אור בית שמש בבית שמש, שמחת תורה בתל אביב, וכן מתיבתא באשדוד.
ישיבות שנסגרו
ישיבה גדולה חידושי הרי"ם בשכונת רמת החייל בתל אביב. הישיבה השנייה של החסידות בארץ ישראל, נוסדה בה'תרצ"ו על ידי רבי שמחה בונם אלטר בשליחות אביו האמרי אמת, חדלה להתקיים כישיבה גדולה ב־ה'תשע"ו. ובקמפוס הישיבה יש כיום 2 ישיבות קטנות.
ישיבת "שגב" ביישוב עצמון-שגב. ראש הישיבה היה הרב שמואל אהרן פלדמן, אב"ד בתל אביב. הישיבה לא האריכה ימים ונסגרה בסוף שנת ה'תש"ך
ישיבת "מאור יעקב". הוקמה באלול ה'תשנ"ד. הישיבה הוקמה בעמנואל, משם היא המשיכה לאשדוד, לירושלים ולבני ברק נסגרה בשנת ה'תשנ"ז.
ישיבת "ארזים". הוקמה באלול ה'תשנ"ה בבני ברק ונסגרה כעבור שנה. ראש הישיבה היה משה פשנדזה.
ישיבת אור שמחה בחיפה הוקמה על ידי הרב אברהם אטלס באלול ה'תשמ"ב ונסגרה לאחר המעבר לשיטת לימוד הבקיאות וידיעת הש"ס, בשנת ה'תשס"ב הישיבה הקטנה עברה לירושלים ונסגרה בסוף שנת ה'תשפ"ג
ישיבת קריית הרצוג בבני ברק. ראש הישיבה היה הרב נחום רוטשטיין. אחד מאנשי הצוות היה הרב אברהם שמואל רנד, חתנו של האדמו"ר הנוכחי. ישיבה זו נסגרה בשנת ה'תשע"א 2011 וכיום נמצאים במקום סניף של ישיבת מאור ישראל.
ישיבת נר ישראל בירושלים ("ישיבה לצעירים"), נוסדה על ידי רבי שמחה בונם שפרנוביץ כישיבה קטנה בשנת הלימודים תשכ"ח. אחר-כך נוספה גם ישיבה גבוהה. הישיבה נסגרה בשנת ה'תש"ע 2010.
הישיבה הגבוהה "לב שמחה" בבורו פארק שבניו יורק. הוקמה בשלהי שנות התשעים. בראשותה עמד הרב יעקב חיים ברוך אברמוביץ.
סמינרים
לחסידות בתי ספר וסמינרים לבנות. בבני ברק, ירושלים, אשדוד, ערד, בית שמש, קריית גת מיועדים הסמינרים בעיקר לבנות מהחסידות. כמחצית מהתלמידות מהסמינר בחצור אינן ממשפחות חסידות גור אלא ממשפחות חרדיות מחוגים אחרים, אולם מתפקד כסמינר של גור עם כל ההקפדות על חיי צניעות של גור.
מאפיינים
בחסידות גור התפילות מהירות ונעימת התפילה מונוטונית. עובדות אלו נובעות משיטת החסידות, שיסודה בחסידות קוצק, שהדגישה את מידת האמת והתרחקות ממעשים חיצוניים. בשל כך, נחשבת לעיתים חסידות זו כ"קרה".
החסידות מאופיינת בהערצה לאדמו"ר ובאמונה שעל החסידים לקיים את רצונו בדקדקנות וללא עכבות. הדבר בא לידי ביטוי בהפצת דברי האדמו"ר בציבור ולעיתים גם באירועי אלימות, בעקבות תחושת החסידים כי כבודו של האדמו"ר נפגע. בשנת 1935 בוורשה תקפו חסידי גור פעילי אגודת ישראל רבנים שחתמו על כרוז למען קק"ל, כאשר אחד המניעים לפעולה הוסבר בצער שנגרם לאדמו"ר מכך. בשנת 1944 תקפו באלימות חסידי גור בתל אביב את הרב יעקב גוטובסקי ורעייתו, לאחר שהרב נחשד על ידם בכתיבת חוברת בשם 'יקוב הדין את ההר' (חוברת שנכתבה למעשה על ידי אברהם גרין, אחיו של דוד בן-גוריון), שבה הובעה ביקורת גלויה נגד האדמו"ר מגור על התנגדותו לציונות, גרין הוזמן ל"דין תורה" בפני בית דין של הרבנות הראשית, וזו קיבלה את עמדתם של חסידי גור וקבעה כי אברהם גרין השמיץ את הרבי מגור ללא הצדקה. ב־1984 הכו חסידי גור ופצעו את חבר הכנסת מנחם פרוש, לאחר שדבריו פורשו כהטלת ספק בכשירותו המנטלית של אדמו"ר החסידות.
החסידות מאופיינת גם ב"גאוות יחידה", בדאגה הדדית בתוך הקהילה ובארגון קהילתי מסודר.
החסידות וראשיה התנגדו לציונות ולמזרחי והיו מזוהים עם אגודת ישראל, אך מנגד תמכו ביישוב ארץ ישראל וברכישת מקרקעין בה. בעקבות תמיכה זו עלו לארץ ישראל קודם למלחמת העולם השנייה מאות משפחות של חסידי גור, שהקימו בה מוסדות קהילתיים של החסידות וסייעו להשתקמות החסידות לאחר השואה. מקצת מחסידי גור הצטרפו לציונות ולתנועת המזרחי והפועל המזרחי, ואף ייסדו להם שטיבלים נפרדים (בפולין).
החל מתקופת האדמו"רות של ה"בית ישראל" מדגישה חסידות גור מאוד את נושא ה"יידישקייט" דהיינו הקפדה מקסימלית על "שמירת הברית" וריחוק מקסימלי מנשים (ראו עוד להלן).
רוב החסידים חברים בשטיבל המונה עשרות ומאות חסידים בני גילם. (בשנים האחרונות השתלבו אברכים צעירים ברוב השטיבלך בבני ברק עם מבוגרים) ברחבי הארץ יש כ-154 שטיבלאך של החסידות. מלבד לתפילה, משמש השטיבל גם כמקום לימוד משותף בשעות הערב לאחר העבודה. נהוג שפעמיים בשנה, בשמחת תורה ובשבת זכור, אוכלים חברי השטיבל יחד את סעודת היום, שנמשכת שעות. הבחורים והאברכים מאורגנים ב"חברה" המתקבצת פעם בשבוע לשיחה בענייני חסידות ובזמנים מיוחדים ל"טרינק", מסיבה שבה עוסקים בענייני חסידות. אצל הבחורים בדרך כלל מנהיג את האספה ה"קומנדאנט" (אחראי). נוהג זה החל כבר בפולין. חלק מה"חברה'ס" (חבורות) התפרסמו, כמו חבורתו של מתתיהו גלמן בפולין וכן החברה'ס הראשונות בישיבת שפת אמת בירושלים ("זעליגיסטן" ו"ברוינעריסטן"). נוהג זה הלך ונחלש.
בעבר הייתה החסידות מזוהה עם למדנות. חלק מהאדמו"רים וחסידים רבים התפרסמו בכך. תחת מנהיגותו של האדמו"ר הנוכחי פסק הלימוד העיוני-למדני בישיבות של החסידות, ובמקומו מודגשים ההספק הכמותי וזיכרון הלימוד. אדמו"רי גור פועלים בדרך כלל בזריזות במעשיהם (למשל באכילה בהליכה ובדיבורראו ראש גולת אריאל, חלק ראשון פרק עשירי). לחסידות מיוחסת פתיחת הישיבה הראשונה 'דרכי נועם' בפולין אשר נפתחה מיד בשנה בראשונה לנשיאותו של האמרי אמתראו ראש גולת אריאל, חלק ראשון פרק שמיני, שלאחריה נפתחו ישיבות נוספות על ידי חסידויות אחרות.
על אף היות קהילות גור סגורות יחסית, לנשות גור מותר לעטות לראשן פאה נכרית, ושפת אמם של החסידים היא עברית ולא יידיש. עד לשנת ה'תש"ם למדו בנות החסידות בבתי ספר וסמינרים כלליים.. לאחר הפילוג בין אגודת ישראל לדגל התורה הקימה חסידות גור בתי ספר וסמינרים עצמאיים. לבוש הנשים מודרני יחסית לחצרות חסידיות אחרות. מקובלת עבודה במקצועות כמו נדל"ן, מסחר בבורסה והיי-טק ראית חשבון ועוד. עם זאת, תחת מנהיגותו של האדמו"ר הנוכחי, ישנה הקפדה ובקרה על שימוש במחשבים ובאינטרנט. ורוב חסידי גור הם ללא גישה לאינטרנט.
נכון לראשית המאה ה־21, פועלת לצד האדמו"ר קבוצת פעילי ציבור העוסקים בניהול ענייניה של החסידות במגוון נושאים, כגון: חינוך, צדקה, רפואה, פוליטיקה ועוד. המודל הכלכלי של החסידות מבוסס על 'דמי כוללות', סכום כסף חודשי שמשלם כל חסיד לטובת אחזקת בית האדמו"ר, המועבר באופן קבוצתי באמצעות השטיבל שאליו הוא משתייך, מוסד הקיים לפחות מתקופת ה'אמרי אמת'. בנוסף נהוג 'רעבישע געלט', סכום כסף שמשלמים החסידים לבית הרבי בעת אירועי שמחה במשפחתם.
תקנות
החמרה בנושאי אישות
חסידות גור ידועה בהקפדתה על הפרדה בין המינים, במגבלות על היחסים בין בני הזוג ובהקפדה על "שמירת הברית". ההפרדה באוטובוסים החלה במידה רבה בהשפעת חסידי גור.
האדמו"ר החמישי, רבי ישראל אלתר, קבע תקנות מחמירות בנושא היחסים בין הבעל ואשתו (המכונות "תקנות ל"ט", ראשי תיבות: ליל טבילה). התקנות מכונות בחסידות גור "יידישקייט" (תרגום מילולי: יהודיוּת), ועיקרן הרחבה של הנהגות פרישות שנהגו בהן יחידים והפיכתן לנחלת הכלל. בין התקנות: חסיד לא ילך או יעמוד לצד אשתו ברחוב העיר ולא ישיח עמה בפומבי; לא יקראו אחד לשני בשמם; יש לקצר ככל הניתן ביחסי אישות; אין לקיימם אלא פעמיים בחודש, אחת מהן בליל הטבילה והשנייה בליל שבת; הימנעות מקיום יחסי אישות מספר חודשים לאחר הלידה; איסור על בני הזוג לגעת זה בזה או ליצור קרבה גופנית שלא לצורך קיום יחסים ואיסור על העברת חפצים מיד ליד בין בני הזוג. חלק מהתקנות מנוגדות לפסק השולחן ערוך.
תקנות אלו עוררו התנגדות גם בקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קניבסקי (הסטייפלר). הוא כתב קונטרס בנושא באמצע שנות ה-60, בעקבות מקרה של בנו של אחד מהאידאולוגים של צעירי אגודת ישראל שהפך לחסיד גור ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שסירבה לנהוג לפי התקנות. בעקבות התקנות המחמירות בתחום האישות נמנעו בנות מסמינרים בבני ברק להינשא לבחורים מחסידות גור, ובעיה זו הייתה אחד הגורמים להקמת סמינר מיוחד לבנות החסידות בעיר. הקונטרס נכתב בעילום שם, אולם נמצאו בהקדמתו רמזים על כך שהאגרת נכתבה על ידו. מאוחר יותר, במכתב שכתב למדפיס ראו 'קדם מכירות פומביות' מכירה 44 פריט 424 , התאונן על כך שהרמזים נכתבו בניגוד לדעתו וגרמו לכך שהדברים התפרסמו בשמו. כמו כן הוא כותב שהתברר שהנהגות אלה קיימות כמה דורות, ושפרסום הקונטרס פגע בחסידים המקפידים על כך. הוא קרא למדפיס לגנוז את הקונטרסים או לפחות להסיר את המשפטים מהם משתמע כי הוא הכותב. עם זאת, נראה כי דעתו העקרונית כנגד התקנות לא השתנתה, והמכתב אף הודפס בתוך כתבי אגרותיו בהוראת בנו הרב חיים קנייבסקי.
לטענת חסידי גור, רבי ישראל אלתר שלח שליחים לרב קנייבסקי שחזר בו מדעתו נגד התקנות.
משנת 2012 עלו בכלי התקשורת עדויות שלפיהן אנשי חינוך בחסידות מעודדים צעירים שאינם מקפידים על הכללים הנהוגים בה לקחת תרופות המדכאות את היצר המיני, תוך שיתוף פעולה של פסיכיאטרים.
אירועי שמחות מצומצמים
האדמו"ר רבי שמחה בונים תיקן תקנה שלפיה אין לערוך אירועים משפחתיים בהיקף נרחב. לסעודת המצווה מוזמנים בני המשפחה הקרובים בלבד, וכל השאר מוזמנים שלא בזמן הסעודה. התקנה מחייבת את כל משפחות החסידות, גם בעלות יכולת כלכלית. גם כיום נוהגים על פי תקנה זו ותקנות נוספות שנוספו בשנים האחרונות, לצמצם שבתות שבע ברכות, בריתות, ובר מצוות. בחודש שבט ה'תשפ"ד עודכנו התקנות עבור כל הוצאות הנישואין, בחודש אלול ה'תשפ"ד פורסם מדריך הנורמות המלא החל מסגירת השידוך ובו גם פירוט על הסכום המקסימלי שניתן להוציא על הוצאות החתונה, ביגוד, מתנות ועוד.
מגורים בפריפריה
בתקופת האדמו"ר הבית ישראל הוקמה הקריה החסידית בחצור הגלילית. האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר יזם הקמת קריות חסידיות של חסידי גור בפריפריה – בערד ובאשדוד, הוא הכריז על תקנה שלפיה זוגות צעירים בשנים הראשונות לנישואיהם מחויבים לגור בקהילות אלה. אחיו, האדמו"ר רבי פינחס מנחם אלתר, יזם הקמת קריות בקריית גת ובעמנואל. האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר הרחיב ופיתח את הקהילה בערד, ויזם את הקהילה בדימונה.
חזות חיצונית
שמאל|300px|ממוזער|האדמו"ר מגור ה"אמרי אמת" (במרכז) לצדו בניו רבי מאיר (שנספה בשואה) ורבי ישראל (לימים האדמו"ר מגור) לובשים הויזען אין די זאקען
חסידי גור ניכרים בכובע הפרווה הגבוה שלהם – ספודיק – אשר נחבש בשבתות בחגים ובשמחות, כמנהג רוב החסידויות יוצאות מרכז פולין, ולא כחסידויות האחרות שאנשיהן חובשים שטריימל – כובע פרווה נמוך ורחב יותר. הם ניכרים גם ב"הויזען אין די זאקען" (בתרגום מיידיש לעברית: מכנסיים בגרביים), גרביים שחורים שהמכנסיים מוכנסים בתוכם בין הקרסול לברך, זאת בניגוד לחצרות אחרות, שחסידיהן הולכים עם מכנסיים רגילים או לובשים מכנסי שלושה-רבעים וגרביים גבוהים, לבוש זה החל בזמן גזירת הלבוש ה'תר"ד ולאחר מאבקו של החידושי הרי"מ כנגד השלטונות הגיעו בשנת ה'תרי"ג (1852) לידי פשרה ולפיה נתנו ליהודים לבחור בין לבוש קצר וגילוח הזקן בו בחרו המתנגדים לחסידות, לבין לבוש ארוך בסגנון רוסי, כובע מצחייה, מכנסיים בתוך המגפיים וגידול זקן בדומה לאיכרים ברוסיה. הציבור החסידי בחר באפשרות זו עם שינויים קלים, וכך התקבע הלבוש החסידי בפולין מאיר עיני הגולה חלק ב, מלואים והוספות עמוד 82,:עמרם בלוי, "גדולי החסידות וגזרת המלבושים", בתוך: קובץ תורני היכל הבעש"ט, גיליון י"ב, ניו יורק תשס"ו, עמ' צ"ו–קכ"ד, .
כמנהג החסידים במרכז פולין, מכניסים חסידי גור את פאותיהם תחת הכיפה, למעט בעיר ירושלים, שבה מרבית חסידי גור מתהלכים כשפאותיהם גלויות. לחסידות גור גם כיפות ייחודיות, גבוהות מהמקובל במגזר. בימות החול (ובחורים גם בשבתות) חובשים החסידים כיפות כותנה (ולא כיפות קטיפה כמו רוב הציבור החרדי).
ניגוני גור
לחסידות אוצר של אלפי ניגונים. לחני הניגונים הושפעו גם מסגנון המוזיקה הקלאסית של שופן, מוצרט, פליקס מנדלסון ועוד. חלק מהשירים של החסידות הם בקצב מרש וואלס, ומרבית הניגונים שהתפרסמו בציבור הרחב הם בקצב זה. באופן כללי, ניגוני גור מאופקים לעומת ניגוני שאר החצרות, וזאת בהתאם לשיטתה הדוגלת באי התלהבות חיצונית.
הניגונים מולחנים לרוב לקראת חג השבועות וראש השנה. הם מיועדים למקומות מסוימים בתפילה (כמו לכה דודי, היה עם פיפיות, קדיש ואקדמות), אך מושרים ללא אמירת המילים.
המלחינים המפורסמים בחסידות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הם יעקב תלמוד, מנדל נוי, מנחם אירנשטיין, לייבל גולדקנופף ובנו צבי גולדקנופף.
מי שעזר לפרסם את ניגוני החסידות הוא הרב דוד ורדיגר, אביו של הזמר החסידי המפורסם מרדכי בן-דוד.
מכון ח.מ.י. (חקר מוזיקה יהודית) של החסידות הוציא אוסף בשם "היכל הנגינה" של 1200 הניגונים שהושרו בחגים בין השנים תשט"ו–תשע"א, בהפקת צבי גולדקנופף.
השתייכות פוליטית
מבחינה פוליטית חסידות גור שולטת ב"סיעה המרכזית" של אגודת ישראל ובאופן מסורתי מובילה את נציגיה בכנסת. נציגה כיום, יצחק גולדקנופף, מוצב בראש רשימת יהדות התורה, ולאחר מימוש החוק הנורווגי ב נכנס לכהן במקומו נציג הסיעה אליהו חסיד. בעבר כיהנו נציגי חסידות גור כח"כים מטעם אגודת ישראל: יצחק מאיר לוין, זלמן בן-יעקב (ינקלביץ'), יהודה מאיר אברמוביץ, אברהם יוסף שפירא, משה זאב פלדמן, מאיר פרוש, אברהם לייזרזון, יעקב ליצמן יעקב כהן ואליהו חסיד.
לחסידות ייצוג מגזרי ברוב הרשויות המקומיות בישראל שבהן מתגוררים חסידי גור.
אדמו"רי גור
חסידים בולטים
הרב מנחם זמבה - מגדולי רבני פולין לפני השואה.
הרב מאיר דן פלוצקי – מחבר הספר "כלי חמדה".
הרב מנחם מנדל כשר – ראש ישיבת שפת אמת ומחבר תורני פורה
יעקב לייב מינצברג – מראשי אגודת ישראל בפולין, חבר הסיים הפולני, וראש קהילת לודז'.
יצחק מאיר לוין – מנהיג אגודת ישראל ושר מטעמה
יהודה אריה לייב לוין – מייסד ועורך המודיע
בנימין מינץ – שר הדואר מטעם פועלי אגודת ישראל
הרב בנימין מנדלזון – הרב של קוממיות
הרב נפתלי נוסבוים – ראש ישיבה ופוסק הלכה
יעקב ליצמן – פוליטיקאי ישראלי, שימש שר הבריאות הבינוי והשיכון
יעקב תלמוד – מלחין החצר
דוד ורדיגר – חזן וזמר חסידי
יצחק מאיר הלפגוט – חזן עולמי
יצחק גולדקנופף – פוליטיקאי ישראלי שר השיכון
הרב ישראל משה אולבסקי - הרב של ראדזיוב עד השואה, פעיל בהנהגת שיקום חסידות גור בארצות הברית לאחר השואה
הרב יצחק ידידיה פרנקל, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין בתל אביב-יפו.
חנינא שיף משמש ארבעה אדמור"י גור
ראו גם
בית מדרש גורה קלוואריה
בית מדרש גור
איחוד מוסדות גור
לקריאה נוספת
אברהם ישכר בנימין אליהו אלטר, מאיר עיני הגולה פיעטרקוב ה'תרפ"ח
מאיר שוורצמן, ואלה תולדות הרבי הראשון מגור, ירושלים תשי"ח 1958.
יהודה אריה לייב לוין, מאור הגולה מהדורה חדשה תשע"ו
יצחק אלפסי, תפארת שבתפארת בית גור לדורותיו, הוצאת סיני, תל אביב 1993.
מאיר שורצמן המאור הגדול, סיפור חייו של אבי שושלת גור בעל חידושי הרי"ם, עברית י. שן, בני ברק 1991.
אברהם מרדכי סגל ואהרן סורסקי, ראש גולת אריאל תולדות חייו ופועלו של רבי אברהם מרדכי אלטר מגור בעל "אמרי אמת" 2 כרכים, ירושלים תש"נ.
אהרן סורסקי, פאר ישראל, ראשי פרקים במסכת חייו של האדמו"ר הבית ישראל מגור, שלושה כרכים, ירושלים: עמודי האור, תשנ"ח.
בן ציון קלוגמן, אור זרוע לצדיק, מתולדות רבי בונם אלתר מגור, 3 חלקים, ה'תשס"א.
מרדכי גרליץ - ברוך וידסלבסקי. לבם של ישראל, מסכת חייו של רבי שמחה בונם אלתר מגור, שלושה כרכים, ה'תשנ"ה-ה'תשס"א
בערל צישינסקי, ימי מגורי, פרקי זכרונות מימי קדם בגור וחצר הקודש בתפארתה, בני ברק תשע"ז.
נאוה וסרמן, מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שדה בוקר תשע"ו. מבוסס על עבודת דוקטור באוניברסיטת בר-אילן.
דפנה שרייבר, 'מלך ישראל': ר' אברהם מרדכי מגור, ה'אמרי אמת', הגדולים: האישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בנימין בראון ונסים לאון (עורכים), הוצאת מכון ון ליר והוצאת מאגנס, ירושלים: 2017
יורם יעקבסון, אמת, אמונה וקדושה, הוצאת אדרא, תל אביב 2018, חלק רביעי.
קישורים חיצוניים
מכתב מהרב נחום רוטשטיין בעניין שיטת גור ביחסי אישות
תומר פרסיקו הבעיה המינית של חסידות גור, בלוג באתר "לולאת האל"
Benjamin Brown, "Kedushah": The Sexual Abstinence of Married Men in Gur, Slonim and Toldos Ahron
ביאורים
הערות שוליים
*
גור
גור
גור | 2024-10-08T09:47:17 |
חסידות בעלז | חסידות בעלז (בכתיב מסורתי, המשמש גם בחסידות: בעלזא; הכתיב העברי התקני: בֶּלז) היא חצר חסידית שנוסדה בתחילת המאה ה-19 בעיירה בֶּלז, ובראשה עומד כיום הרב ישכר דב רוקח (השני). החסידות היא החסידות החמישית בגודלה בעולם, ונכון לשנת 2018 מנתה כ-7,500 משפחות.
תולדות
ממוזער|שמאל|בית הכנסת בעיירה בעלז
חסידות בעלז הוקמה בתחילת המאה ה-19 בעיירה בלז שבגליציה המזרחית (כיום: אוקראינה). אדמו"רי החסידות כיהנו ברבנות העיירה בלז ולכן תוארם היה "רָב" בשונה מהכינוי המצוי "רֶבֶּה".
האדמו"ר הראשון, רבי שלום רוקח המכונה "שר שלום", היה תלמידם של החוזה מלובלין, רבי אורי מסטרליסק והמגיד מלוצק. רבי שלום אף בנה בית כנסת גדול במרכז העיירה. לאחר פטירתו בשנת 1855, ירש אותו צעיר בניו, רבי יהושע. חצרו גדלה והגיעה לסדר גודל של אלפי חסידים. לאחר פטירתו בשנת 1894, ירש אותו בנו, רבי ישכר דב רוקח. הוא התנגד בחריפות לציונות ולתנועת המזרחי. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא עזב את העיר. לאחר המלחמה חזר אליה ושיקם את בית הכנסת. לאחר פטירתו של רבי ישכר דב בשנת 1926 מונה בנו רבי אהרן לממלא מקומו.
לאחר השואה
עד למלחמת העולם השנייה הייתה בעלז אחת החסידויות החזקות והמשפיעות בגליציה המזרחית. בשואה נספו רוב חסידי בעלז שבגליציה, בהם כל משפחתו של רבי אהרן. רבי אהרן נמלט מאירופה, עם אחיו רבי מרדכי רוקח מבילגוריי והגיע לתל אביב, שם פתח בית כנסת ברחוב אחד העם. בקיץ ובימים הנוראים שהה בקטמון בירושלים.
ריבוי הניצולים מהונגריה, שבה היו חסידי ואוהדי בעלז רבים, תרם להתבססות החסידות לאחר השואה. החסידים אשר עלו לארץ ישראל התיישבו בעיקר בירושלים, שבה היה ריכוז של חסידי בעלז עוד לפני השואה, בתל אביב, ובבני ברק. רבי אהרן שלח את הבחורים הגליציאנים ללמוד בישיבת שפת אמת של חסידות גור ואת ההונגרים לישיבת דושינסקיא, עד לשנת ה'תש"י שבה הוקמה ישיבה של החסידות. חסידי בעלז אחרים ששרדו את השואה היגרו לריכוזי היהדות החרדית בעולם, בפרט לניו יורק, לונדון, אנטוורפן ומונטריאול, ופתחו שם קהילות ובתי כנסת עצמאיים. בניו יורק השתקעו החסידים באיסט סייד (בעיקר יוצאי גליציה) ובויליאמסבורג (בעיקר יוצאי הונגריה). לימים העביר האדמו"ר הנוכחי את מרכז החסידות לבורו פארק. בסוף ימיו של רבי אהרן נבנו הישיבה ובית המדרש ברחוב אגריפס. רבי אהרן הלך לעולמו בכ"א באב ה'תשי"ז ולא השאיר צאצאים.
זקני החסידים החליטו להכתיר את בן אחיו, ישכר דב, שהיה אז ילד בן 9, כאשר גדל. כשנה וחצי לאחר חתונתו, בחודש אב תשכ"ו, הכתירוהו לאדמו"ר.
ה"מתנגדים"
קבוצה מהחסידים שהתנגדה להכתרה לא הסכימה לקבל את מרותו, פרשה והקימה בית מדרש בבני ברק ברחוב מהרש"ל. אל ה"מתנגדים" הצטרף מאוחר יותר הרב שלום ברנדר, ראש ישיבת בעלז. גם באנטוורפן הוקם בית כנסת של "המתנגדים". בלונדון שלטו ה"מתנגדים" על בית המדרש של בעלז וחסידי רבי ישכר דוב הקימו בתי מדרש ומוסדות חינוך חדשים. לאחר שרבי יהושע רוקח, נינו של האדמו"ר רבי ישכר דב רוקח (הראשון). הוכתר לאדמו"ר ממחנובקה רובם של ה"מתנגדים" הצטרפו אליו ומאז נקראה החצר "בעלז-מחנובקה", מה שגרם למתח בין החצרות, המחלוקת בין החצרות הסתיימה בהסכם שנחתם בכסלו ה'תשע"ו לפיו תיקרא החסידות "מחנובקא-בעלז". מיעוטם של ה"מתנגדים" לא קיבל על עצמו את מרותו של רבי יהושע וממשיכים להתפלל בבית הרב ברנדר בבני ברק.
מוסדות
מרכז החסידות נמצא בקריית בעלז שבירושלים, שם נבנה המרכז העולמי במבנה ענק ומפואר, המזכיר בצורתו את בית הכנסת בעיירה בעלז. בצמוד אליו ביתו של הרבי המכונה "די גרויסע שטוב" כפי שהיה נקרא בגליציה בפי החסידים, אשר בקומתו התחתונה נמצא אולם הטישים. סביב בית המדרש בנויה קריית בעלז שבה כאלף משפחות חסידים.
קהילות נוספות קיימות בבני ברק, אשדוד, בית שמש, תל אביב, חיפה, קריית גת, גבעת זאב והר יונה; וכן מחוץ לישראל: בבורו פארק, מונסי, ויליאמסבורג, לייקווד, סטטן איילנד, מונטריאול, אנטוורפן, לונדון, מנצ'סטר, ווסטקליף , ציריך, וינה, מלבורן וסאו פאולו.
לחסידות מערכת קהילתית רחבה, הכוללת:
בית דין צדק, המפעיל גם מערכת כשרות
רשת חינוך לבנים הכוללת תלמודי תורה ורשת ישיבות (ראו להלן). בינואר 2022 פורסם כי החסידות מנהלת מגעים עם משרד החינוך בניסיון לגבש מתווה שיאפשר להגדיל את היקף התקציב המועבר למוסדות החינוך של החסידות לבנים, בתמורה ללימודי ליבה. מתווה לקידום לימודי ליבה במוסדות החינוך נחתם ביוני 2022.
רשת מוסדות חינוך לבנות "בית מלכה", אשר הוקמה בתשל"ז על שם הרבנית מלכה. בהמשך התפתחה לרשת מוסדות בירושלים בני ברק, אשדוד, חיפה, בית שמש וקריית גת.
השבועון המחנה החרדי
ארגוני חסד פנים קהילתיים לתמיכה בנזקקים, בהם ארגון הגג בישראל "אהבת חסד" שתחתיו אגפים במגוון תחומים לעזרה וסיוע לחסידים, ארגון "סעד ומרפא" המפעיל מרפאת עזרה ראשונה בקריית בעלזא.
מכון הוצאה לאור "מעשה רוקח".
מכון הוצאה לאור "אור הצפון" המוציא לאור ירחון, ועלון שבועי "עלים לתרופה".
ארגון שיעורי תורה ומכון הוצאה לאור "יגדיל תורה".
ארגון לקירוב רחוקים, "צהר - עם אחד בלב אחד" וישיבת "תורה ואמונה" לבעלי תשובה.
ישיבות
250px|שמאל|ממוזער|הישיבה ברחוב אגריפס
ישיבות קטנות של בעלז קיימות בירושלים, בית חלקיה, טלז סטון, קוממיות, בני ברק, בית שמש, חיפה, ו-2 ישיבות באשדוד. מחוץ לישראל ישנן ישיבות קטנות בלונדון, מנצ'סטר, אנטוורפן, מונטריאול, מונסי ו-3 ישיבות בבורו פארק.
ישיבות גדולות:
הישיבה ברחוב אגריפס בירושלים, נוסדה בשנת ה'תש"י. ראש הישיבה היה הרב יהושע סג"ל דייטש. בהמשך כיהן בראשות הישיבה הרב שלום ברנדר. בשנותיה הראשונות שכנה במבנה בקטמון ובשנת תשי"ד הונחה אבן הפינה למבנה באגריפס. לאחר מכן עמדו בראשות הישיבה הרב משה שובקס והרב שמואל ישכר רוזנגרטן, שכיהן גם כראש כלל ישיבות החסידות.
ישיבה גדולה בני ברק בראשות הרב חיים צבי שפירא. הוקמה בשנת ה'תשנ"ב.
ישיבת דובר שלום בראשות הרב יוסף צבי קוט. הוקמה בשנת ה'תשנ"ד בראשון לציון, וכיום ברובע ז' באשדוד.
ישיבת אהל יהושע בראשות הרב מאיר דב (בערל) רכניצר, הוקמה בשנת ה'תשנ"ז בחיפה.
ישיבת ישמח לב בראשות הרב שלמה לוינגר, הוקמה בה'תשע"ט רובע ג' באשדוד.
ישיבת ביתר בראשות הרב שלמה בינעט, הוקמה בה'תשפ"א בעיר בית שמש, כיום ממוקמת בעיר ביתר.
ישיבת קריית הרצוג שהוקמה בבית שמש בה'תשפ"ב וכיום ממוקמת בקרית הרצוג בבני ברק, מנהלה הגשמי הוא העסקן יעקב גרוס
ישיבות גבוהות למבוגרים
ישיבת ברכת אהרן השוכנת בשכונת רמות בירושלים בראשות הרב אהרן רייכמן והרב אריה פרידמן
ישיבת אהבת תורה שמשלבת עבודה, בראשות הרב אהרלה כהנא
ישיבת קדושת אהרן, שבה התלמידים לומדים חצי יום ועובדים לפרנסתם חצי יום. הישיבה שוכנת בבניין המוסדות.
פעילות להחזרה בתשובה
בתחילת שנות ה-80 הורה האדמו"ר, רבי ישכר דב רוקח, לפעול להחזרה בתשובה. תחילה נפתח ארגון בשם "אחדות הנוער", במסגרתו יצאו פעמיים בשבוע אברכי כולל מהחסידות לפעילות עם בני נוער בגילאי 13–14 במושבים אורה ועמינדב ליד ירושלים ובמושבים על יד העיר בני ברק. האברכים למדו עם בני הנוער משניות. כשהתגייסו הנערים לצה"ל, נותק עמם הקשר, מה שהוביל את הפעילים להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ייעודית לנערים הללו.
בהמשך הוקמה ישיבה לחוזרים בתשובה בשם "ישיבת תורה ואמונה" בשכונת גבעת משה בירושלים, כשבמקביל ממשיכים החסידים לערוך חוגי בית והרצאות.
בשנות ה-90 הוקם הארגון צהר - עם אחד בלב אחד. הארגון ריכז תחתיו את פעילויות ההחזרה בתשובה של החסידות: חוגי בית, כנסים, סמינרים וימי עיון לבעלי תשובה. בוגרי הפעילות השתלבו בישיבת "תורה ואמונה". נשיא הארגון הוא האדמו"ר מבעלז ומנכ"ל העמותה הוא הרב מנחם קליין.
בסמוך לישיבה הוקם כולל אברכים לבוגרי הישיבה הנשואים, בכולל גם מסלול ללימוד גמרא בעיון כדרך הלימוד בישיבות הליטאיות.
חלק מצוות הארגון הם חוזרים בתשובה בעצמם, בהם המנהל הרוחני הרב יצחק אלכמייסטר. חלק מהחוזרים בתשובה דרך הארגון הפכו לחסידי בעלז.
בין המרצים ומוסרי השיעורים: הרב אריה שכטר, הרב יהודה יוספי, הרב מרדכי נויגרשל והרב עמנואל תהילה.
ב-2014 ניתן לעמותה צו פירוק על ידי בית משפט.
בתקופת מלחמת "חרבות ברזל" פעל הארגון רבות במלונות המפונים, בהפצת יהדות וקירוב לבבות
אדמו"רים
רבי שלום רוקח - מכונה "השר שלום", "מהר"ש" או "דער ערשטער רב" (הרב הראשון), ה'תקמ"א - כ"ז באלול ה'תרט"ו; 1781–1855
רבי יהושע רוקח - מכונה "מהר"י" או "דער מיטעלער רב" (הרב האמצעי), ה'תקפ"ה - כ"ג בשבט ה'תרנ"ד; 1823–1894
רבי ישכר דב רוקח - מכונה "מהרי"ד" או "דער פריערדיגער רב" (הרב הקודם), ה'תרי"ד - כ"ב בחשוון ה'תרפ"ז; 1852–1926
רבי אהרן רוקח - מכונה "מהר"א" או "דער רב זכרונו לברכה", ה'תר"ם - כ"א באב ה'תשי"ז; 1880 – 18 באוגוסט 1957
רבי ישכר דב רוקח - האדמו"ר הנוכחי מכונה בחסידות "דער רב", נולד ח' בשבט ה'תש"ח; 19 בינואר 1948
רבי יהושע רוקח - האדמו"ר הנוכחי ממכנובקה ממשיך שולשלת בעלזא עם כל המנהגים והדרך, מכונה בחסידות "דער רבי", נולד כ"א בטבת ה'תש"ט, 22 בינואר 1949
מאפיינים ודרכים
שמאל|ממוזער|250px|חלקת רבני בעלז בבלז
בעבר לא הודפסו דברי תורה מאדמו"רי בעלז ובחסידות נהגו ללמוד ספרי חסידות בולטים כמו נועם אלימלך, קדושת לוי ותולדות יעקב יוסף. החסידות מאופיינת בשמירה קפדנית על מנהגים בכלל והמיוחדים לה בפרט, כמו אמירת סליחות בימי בה"ב, חגירת גרטל כל היום. על פי גישת החסידות עיקר עבודת החסיד היא להיות ירא שמיים ולהיות שקוע בלימוד התורה, וכן עליו להיות "מחובר לקרקע" ולא להתנהג בתנועות חיצוניות של התלהבות בתפילה וכדומה, או לנסות לעלות לדרגות גבוהות ממדרגתו. בחסידות בעלז בדרך כלל הייתה התפילה במהירות רבה. ברוב התחומים אין לחסידות בעלז שיטה חסידית-רעיונית מיוחדת, ועיקר החסידות בבעלז היא לימוד התורה והתקשרות לצדיק.
אדמו"רי וחסידי בעלז היו ידועים כשמרנים וקיצוניים, בהשקפת עולמם ובלבושם. כך למשל, בפתיחת ישיבת בעלז בישראל, הורה האדמו"ר רבי אהרן לא לקרוא לישיבה "ישיבת בעלזא" אלא "ישיבה דחסידי בעלזא", משום שבאירופה לא הייתה לחסידות ישיבה. החסידות לחמה בהשכלה, בציונות ובאגודת ישראל. רבי יהושע הקים את "תנועת מחזיקי הדת" כנגד תנועת ההשכלה, והיה מגדולי הלוחמים בה. רבי ישכר דב מבעלז התנגד לאגודת ישראל וללימוד הדף היומי שנוסד על ידה, וכן התנגד לפתיחת בתי ספר לבנות (בית יעקב) בגליציה, אם כי לדברי שרה שנירר, הוא תמך ביוזמה בפולין. הוא התנגד גם לרבנים שנחשדו בקרבה רעיונית להשכלה או לציונות. בגליציה הקפידו חסידי בעלז על לבוש מסורתי בסגנון מיושן.
החסידות הייתה שמרנית גם בהשקפתה החסידית. הקפידו בה ללמוד רק ספרי חסידות מן הזרם המרכזי ולא כאלה המבוססים על שיטות מיוחדות, כמו ספרי חב"ד, ברסלב ופשיסחא. כיום הקפדה זו נחלשה, ואף החסידות עצמה מדפיסה את ספרי התניא ושפת אמת. אמנם האיסור על לימוד ספרי ברסלב עדיין נשמר.
החסידות מאופיינת עד היום בשמירת המסגרת הפנימית ומנהגי הקהילה. עם זאת, בישראל חלו בה שינויים משמעותיים והיא הפכה לפתוחה יחסית לשינויים כמו תמיכה בהכשרה מקצועית ולימודי תואר לאברכים. אברכי החסידות מתכנסים מדי שבוע ל"חבורות" ("חברה'ס"), קבוצות שבהן משוחחים בעבודת ה'. בחסידות ישנן "חברה'ס" גם לנשים, בהנהלת הרבנית שרה רוקח וכלתה שרה לאה רוקח.
כמו בחסידויות אחרות, היו בחסידות בעלז באירופה "יושבים", חסידים שלמדו תורה בבית המדרש בחצר האדמו"ר והחצר פרנסה אותם. הם היוו דוגמה לחסידים, היו בולטים בשמרנותם והשפיעו על הלך הרוח בחצר. בתקופת האדמו"רים הראשונים מבעלז, היושבים חבשו ספודיק, כובע אדמו"רי. בין היושבים שניצלו מהשואה היה רבי חיים מאיר יחיאל שפירא, האדמו"ר מנארול.
לבוש
באמצע השבוע לובשים חסידי בעלז כובע סמט וחליפה ארוכה חסידית, ובשבת שטריימל וקפוטה פרחונית שמעליה גרטל, וכן מכנסיים קצרים וגרביים שחורים ארוכים (בגליציה הלכו בשבת עם גרביים לבנות אך כשהאדמור רבי אהרון עלה ארצה שינה כמנהג ירושלים). חלק מהחסידים לובשים גם במהלך השבוע מכנסיים קצרים. בחגים ובשמחות בחצר החסידות לובשים החסידים גרביים לבנים. לאחרונה הנהיג האדמו"ר ללבוש גרביים לבנים גם בחול המועד. בישיבות הגדולות של החסידות ישנה חובה כי מסגרת המשקפיים תהיה עשויה מפלסטיק שקוף, כדי להימנע מסגנון הלבוש המודרני. באופן כללי פאותיהם של החסידים ארוכות יחסית, או מגולגלות סביב האוזן כמנהג הונגריה. הבחורים הצעירים עד שיעור ב' הולכים עם כובע קסקט בימי חול.
האדמו"ר חובש במהלך השבוע בעת התפילות ובאירועים מיוחדים ספודיק. הוא גורב גרביים לבנים גם במהלך השבוע. נכדיו הרווקים חובשים קולפיק בשבתות מיוחדות, בחגים ובשמחות.
בחסידות בגליציה הייתה הקפדה על כיסוי ראש הנשים במטפחות ולא בפאות. לאחר השואה, התרופפה הקפדה זו והאדמו"ר רבי אהרן רוקח סבר שאין לפעול בנושא. כיום מרבית הנשים החסידות חובשות פאה ומעליה כובע, כפי שתיקן האדמו"ר. בנות משפחת האדמו"ר מכסות את ראשן במטפחת.
מנהגים
מכון "מעשה רוקח" הוציא את סידור התפילה "עבודת השם", ובו נוסח התפילה של החסידות. הנוסח חורג מנוסח ספרד המקובל בכמה עניינים. בין היתר, רובה של תפילת שמונה עשרה וברכת החודש נאמרים כנוסח אשכנז, על פי קביעת רבי שלום, האדמו"ר הראשון. האדמו"ר הנוכחי ערך מספר שינויים בנוסח, בעיקר בניקוד או שינוי קל של מילים, למשל בקדושה במקום "על יד נביאך", "על ידי נביאך".
מאורעות וזמנים
בחסידות בעלז נהוג שבמוצאי שמחת תורה אומר האדמו"ר דרשה בעמידה המכונה "שטייעדיגע תורה", בדרשה זו מוסר האדמו"ר הוראות והדרכות עקרוניות. בתחילת זמן חורף וזמן קיץ נערך מעמד "קביעת שיעור" שבו האדמו"ר לומד את המשנה הראשונה של המסכת שאותה מתחילים אז ללמוד, ונושא דרשת מוסר לפני הבחורים והאברכים. נוהג זה נקבע על ידי האדמו"ר הקודם, רבי אהרן. בעבר היה נהוג לקבוע את תחילת הזמן ביום שלישי הראשון שאחרי ראש חודש, אך האדמו"ר הנוכחי ביטל מנהג זה.
טיש מיוחד נערך בכ"א באב, יום פטירת רבי אהרן. בטיש זה משתתפים רבנים ואדמו"רים רבים. הטיש נערך לאחר העלייה ההמונית לקברו של רבי אהרן, בהר המנוחות.
טישים בולטים נוספים הם: "לדוד מזמור טיש" בלילה השני של ראש השנה, שבו אומרים את פרק כ"ד בתהילים הפותח במילים אלו ונחשב "מסוגל לפרנסה"; "המבדיל טיש" במוצאי יום כיפור שבו שרים בניגון עתיק את הפיוט "המבדיל" למוצאי יום כיפור; "יוסף טיש" ביום השישי של חול המועד סוכות, שבו האדמו"ר מחלק לחם שחור כסגולה לפרנסה בזכות האושפיזין של יוסף הצדיק שפרנס את כל העולם; "אסתר טיש" ביום הראשון של חול המועד פסח שבו נערכה סעודת אסתר עם אחשורוש; "ובאו כולם טיש" בחג השבועות, שבו האדמו"ר אומר שלושה קטעים מתוך הפיוט יום שבתון העוסקים בקבלת התורה.
יום בולט בחסידות הוא היום הראשון של אמירת סליחות לפני ראש השנה. ביום זה נוהגים כל החסידים הגרים בישראל להגיע לאמירת סליחות עם האדמו"ר, לפנות בוקר. לאחר תפילת שחרית אומרים את כל ספר תהילים בציבור.
יום ההצלה
שמאל|ממוזער|200px|ציונו של רבי אהרן מבעלז זיע"א בהר המנוחות
חסידי בעלז מציינים מדי שנה את יום ט' בשבט, שבו הגיעו בשנת תש"ד האדמו"ר רבי אהרן רוקח ואחיו הרב מרדכי רוקח מבילגורייא (אביו של האדמו"ר הנוכחי) לארץ ישראל, לאחר מספר שנים שבהן נמלטו ברחבי אירופה מאימת הנאצים. החסידים מציינים תאריך זה בסעודות חגיגיות.
שייכות פוליטית
עד לכהונתו של רבי אהרון רוקח כאדמו"ר התאפיינה החסידות בסגנון קנאי כנגד תנועת ההשכלה היהודית, התנועה הציונית, המזרחי ואגודת ישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה ועלייתו של האדמו"ר לארץ ישראל, תמכה החסידות בתנועת אגודת ישראל ובהמשך גם במפלגת אגודת ישראל בבחירות לכנסת.
בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה שמרה החסידות על זיקה לעדה החרדית בתחום הכשרות ועוד. ב-1980 פסקה זיקה זו. בשנת 1988 כאשר פרשו הליטאים בראשות הרב שך מאגודת ישראל והקימו את מפלגת דגל התורה, הצטרפה החסידות לדגל התורה, מה שעורר את חמתן של רוב החסידויות שהשתייכו ל"אגודת ישראל". בהמשך השתלבה החסידות שוב באגודת ישראל. חבר כנסת מטעמה, ישראל אייכלר, כיהן בין השנים 2005-2003 ושוב החל מפברואר 2011 במסגרת הסכם רוטציה ומ-2013 בבחירה לקדנציה שלימה.
לקראת הבחירות לכנסת ה-24 שובץ לראשונה נציג בעלז, ישראל אייכלר, במקום השלישי במפלגת אגודת ישראל (והשישי ברשימה המאוחדת יהדות התורה), לפני נציג חסידות ויזניץ. בבוררות בין הצדדים נקבע כי בעלז וויזניץ יחלקו ביניהן את המקומות השלישי והרביעי ברוטציה.
ברשויות המקומיות קיים ייצוג לבעלז, בירושלים, בני ברק, בית שמש, אשדוד, קריית גת ונוף הגליל.
ניגונים
300px|שמאל|ממוזער|טיש פורים בבעלז בהיכל הטישים
בעבר לא נהגו בחסידות בעלז לשיר כמעט, והטיש היה בעיקר מיועד לסעודת האדמו"ר ואמירת דברי תורה. גם התאספויות החסידים כללו בעיקר דברי תורה בעניין עבודת ה' וסיפורי צדיקים. לחסידות היו כ-35 ניגונים, בעיקר ניגוני ימים נוראים ושמחת תורה, חלקם ניגונים עתיקים מזמן המגיד ממזריטש ותלמידיו.
האדמו"ר הנוכחי, רבי ישכר דב, החל לאחר הכתרתו לעודד שירה בסעודות שבת בישיבת בעלז. בשנת תשל"ב הורה לראשונה לשיר ניגון עם מילים בטיש ובאותה שנה הוקמה לראשונה מקהלה בחסידות. המקהלה שרה ניגונים של חסידויות אחרות, כמו חסידות מודז'יץ, חסידות ויז'ניץ וחסידות רופשיץ. באותן השנים החל רבי ישכר דב לעודד חסידים בעלי חוש מוזיקלי להלחין ניגונים חדשים. בשנת תשל"ח יצא האלבום הראשון של החסידות. מאז יצאו כ-60 אלבומים. מדי שנה מולחנים עשרות ניגונים לימים נוראים ולכבוד שמחות, ניגונים הכוללים בדרך כלל גם מילים. גם האדמו"ר עצמו הלחין מספר ניגונים, בהם הניגון המפורסם לר"ח "יהי החודש הזה כנבואת אבי חוזה". סגנון הניגונים רחב ומאגר הניגונים כולל ניגוני שמחה, ניגוני מרש ובעיקר ניגונים רגועים ושקטים. ניגונים רבים, בעיקר ניגוני השמחה, התפרסמו מחוץ לחסידות ומושרים באופן קבוע בחסידויות אחרות ובחתונות חרדיות.
מלחיני החצר המרכזיים הם הרב יוסף צבי ברייער, הרב ירמיה דמן, והרב שלמה קאליש.מצטרפים אליהם הרב אהרן לוינגר, אליעזר קאליש, משה קאליש שלמה יעקב פריד ועוד. מפיק החצר הוא יוסף משה כהנא. רוב אלבומי החסידות עובדו על ידי מונה רוזנבלום.
חסידים בולטים
בעבר:
רבי דוד מנחם מאניש באב"ד - רבה של טרנופול, מחבר שו"ת "חבצלת השרון"
רבי אברהם יעקב הורוביץ - רבה של פרוביז'נה, מחבר שו"ת "צור יעקב"
רבי יוסף גרינוולד - רבה האחרון של פאפה ומנהיג קהילת פאפא בברוקלין
הרב יהושע מנחם אהרנברג - אב"ד בתל אביב, פוסק הלכה
הרב אביגדור אלבום מייסד התנועה לכינון המקדש (יחד עם אחיו התאום הרב דוד אלבום),
הרב יעקב יצחק ניימן - רב בפאפה ואחרי השואה רב קהילת בעלז במונטריאול
רבי חיים מאיר יחיאל שפירא - רבה של נארול ולאחר השואה האדמו"ר מנארול בבני ברק
הרב נתן אורטנר, רבה של לוד
הרב שמואל ישכר רוזנגרטן, חבר בד"ץ מחזיקי הדת וראש רשת הישיבות של החסידות
כיום:
הרב פנחס פרידמן, ראש רשת הכוללים של החסידות ומקורבו של האדמו"ר
הרב מאיר דב רכניצר ראש הישיבה בחיפה ומחותנו של האדמו"ר
הרב שמאי קהת הכהן גרוס, פוסק ומחבר סדרת הספרים שו"ת שבט הקהתי
הרב יעקב גרינוולד, חבר בד"ץ מחזיקי הדת ורב בית הכנסת של חסידי בעלז ברחוב יצחק נסים בבני ברק
הרב חיים צבי שפירא, חבר בד"ץ מחזיקי הדת ורב בית הכנסת קהל חסידים ברמת אלחנן
הרב יוסף דוב באב"ד, דיין הקהילה בלונדון, וגאב"ד היכל קנין תורה
הרב אהרן שיף, רבה של אנטוורפן
הרב פינחס פאדווא רבה של קהל שומרי הדת אנטוורפן
הרב ירמיה מנחם כהן אב"ד פריז
אלימלך פירר, יועץ רפואי, ומייסד ארגון עזרה למרפא
ישראל אייכלר, חבר הכנסת ועורך 'המחנה החרדי'
יעקב אייכלר, עיתונאי בתאגיד השידור הישראלי
אהרן אסטרייכר, אדריכל
ראו גם
שושלת בעלז
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
בעלז
בעלז | 2024-08-06T19:24:14 |
ישכר דב רוקח | רבי ישכר דב רוקח (נולד ח' בשבט ה'תש"ח) הוא האדמו"ר מבעלז משנת ה'תשכ"ו (1966) והחמישי בשושלת חסידות זו. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.
רוקח הקים את שכונת קריית בעלז בירושלים, ובנה בה אחד מבתי הכנסת הגדולים בישראל. הוא מכונה לפעמים "פורץ דרך" בגלל גישתו הייחודית לסוגיות רבות ביהדות החרדית: ביחסו ללימודי ליבה ומתווה בעלז, בעידוד חסידיו להשתלב בשוק העבודה, בהתייחסותו המכילה ליוצאים בשאלה, ביחסו הפרגמטי לאינטרנט, ובעידודו ללמד מוגנות מינית לילדים. בנושאים אחרים דוגל רוקח בעמדות שמרניות: באיסור על נשים לנהוג ברכבראו למשל כאן: , בעידודו להתרחק מתרבותו של העולם החילוני והדתי-לאומי.
חלק מיוזמותיו עוררו עליו ביקורת מצד פלגים קנאים ביהדות החרדית שטענו כי גישתו "פתוחה" מדי.
ביוגרפיה
לידתו
נולד בתל אביב, ביום ח' בשבט ה'תש"ח (19 בינואר 1948), לרב מרדכי רוקח (רבה של העיר בילגוריי בפולין לפני השואה) ולרעייתו מרים (בתו של ר' צבי גליק).
לידתו הייתה אירוע מכונן ונתנה תקווה להמשך שושלת בעלז, הואיל והאחים הרב אהרן רוקח והרב מרדכי רוקח, נמלטו לבדם מאירופה הנאצית, ונותרו גלמודים אחרי המלחמה ללא עתיד לשושלת החסידית.
על ההתרגשות ששררה בעת לידתו, ניתן ללמוד מן הניסוח המליצי שבו מתוארת לידתו בביוגרפיה על אביו הרב מרדכי רוקח:רגשי שמחה וגיל אפפו את החסידים. הנה צמח חוטר מגזע בית בעלזא, ונצר משרשיו האיתנים יחיה. לא נותקה השלשלת, האילן המפואר ימשיך לנוב דשן ורענן עדי זקנה ושיבה, בחצרותיה של החסידות המפוארת.
ינוקא
בהיותו בן שנתיים נפטר אביו ממחלה קצרה, והוא גדל אצל אמו מרים. גם דודו האדמו"ר מבעלז הרב אהרן רוקח, חיבבו במיוחד והתייחס אליו בגינונים מיוחדים כמי שעתיד להיות יורשו בהנהגת החסידותבין השאר, ידוע נוהגו של הרב אהרן רוקח שלא להושיט את ידו לילדים, אלא בחציצת מגבת על ידו (וזאת בשל חשש שהידיים של הצעירים הן בלתי נקיות ונגעו במקומות לא נקיים), ואילו בילד זה, חרג ממנהגו והושיט לו ידו כרגיל..
בהיותו בן תשע, נפטר דודו האדמו"ר הרב אהרן רוקח ללא צאצאים, וראשי החסידות החליטו להמתין מספר שנים עד שהילד יתבגר, ואז יכתירוהו לאדמו"ר מבעלז. בתקופה זו קיבל את הכינוי "הינוקא" וחינוכו הוטל על כמה מזקני החסידים. (האחראי הראשי על חינוכו היה ר' משה טוביה גרינצוויג אשר ברבות השנים פרש ממנו בשל מתיחות אישית ביניהם והלך להסתופף אצל בן-דודו, ר' יהושע רוקח ממכנובקא-בעלז).
למרות גילו הצעיר, החלו להתייחס אליו בגינוני כבוד בשל תפקידו המנהיגותי המצפה לו. כך תיאר זאת נפתלי לביא שהלך לבקרו בהיותו ילד: הילד הולבש שחורים, והובא לכל מאורע חסידי כשהוא יושב בין אדמו"רים זקנים, ומשיב יד רכה לברכות השלום של החסידים. "ברניו הרגיש את התכונה סביבו וידע את הצפוי לו. מקצת גאווה ויהירות התגנבה ללבו, אך הוא נשאר חביב לחבירו ולא הפגין את ייחודו", אומר לי אחד מחבריו. אמו מרים שהאפוטרופסות על בנה ניטלה ממנה למעשה, הזמינה את ראשי החסידים למשפט, בו ביקשה להשיב את בנה לסמכותה כדי לחנכו ברוח מודרנית יותר ולהעניק לו השכלה כללית אך לבסוף הרימה ידיים. ה"ינוקא" התייצב בבית המשפט מול השופט ד"ר יצחק קיסטר והעיד על כמיהתו העמוקה ללמוד בישיבה. האם מעולם לא השלימה עם הפקעת חינוך בנה מידיה, ונהגה להתמרמר על כך לעיתים מזומנות.
בחגיגת בר מצווה שנערכה במרכז חסידות בעלז בתל אביב, השתתפו אלפים, ובהם אדמו"רים ורבנים בולטים, כמו רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג ו"הגאון מטשיבין" רבי דב בריש ווידנפלד.
בגיל 16 התארס עם שרה בת רבי משה יהושע הגר, לימים האדמו"ר מויז'ניץ. שמחת נישואיהם שנחגגה בשושן פורים-קטן ה'תשכ"ה (17 בפברואר 1965), תוארה בעיתונות כחתונה החסידית הגדולה ביותר אחרי השואה. לפי הערכות המשטרה נטלו חלק במעמד החופה כעשרים אלף איש. התקשורת בישראל העניקה כיסוי נרחב לחתונה ולאירועים סביבה. לאחר נישואיו התגורר בבני ברק בצל אבי חותנו רבי חיים מאיר הגר מויז'ניץ.
הכתרתו כאדמו"ר
מאז פטירתו של האדמו"ר רבי אהרן רוקח, חיכו החסידים שה"ינוקא" יתבגר ויוכלו להכתירוהו כאדמו"ר. בהגיעו לגיל 18, כשנה וחצי אחרי נישואיו ותשע שנים אחרי פטירת האדמו"ר הקודם, החלה מחלוקת בין החסידים האם ראוי כבר עכשיו להכתיר את הצעיר לאדמו"ר או שיש לחכות עודבעיתונות מתוארת המחלוקת: "המחלוקת החריפה הקיימת בין זקני החסידים של בלז, לבין צעירי בלז" ()., אך בעידודם של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג ורבי ישראל אלתר מגור, הכתירוהו במפתיע בליל י"ב בתמוז ה'תשכ"ו (30 ביוני 1966).
ההכתרה נערכה בהשתתפות חסידים רבים ובחורי הישיבה של החסידות סמוך לקבר דודו הרבי הקודם מבעלז בהר המנוחות בירושלים. במעמד הוקרא "כתב הכתרה" ("קאנוסעס" בעגה החסידית), וזקני החסידים, ובראשם האדמו"ר הישיש רבי יצחק רובין מיברוב הגישו לו "קוויטלאך" בשל היותו צאצא לרבי נפתלי מרופשיץ שכך המנהג בבעלזא שהקוויטל הראשון מוגש לאדמו"ר על ידי צאצאיו. בליל השבת הראשונה לכהונתו, שבת נחמו, ערך האדמו"ר את ה"טיש" הראשון בפני אלפי חסידים בהיכל בית המדרש של הישיבה ברחוב אגריפס בירושלים.
האדמו"ר מכונה בחסידות "דער רוּב" ("הרב", בניגוד לרוב החסידויות שבהן מכונה האדמו"ר "דער רבי" - "הרבי"). הסיבה לכך היא שאדמו"רי בעלז הקודמים שימשו גם כרבנים בעיירה בלז בגליציה לפני השואה, ולא רק כאדמו"רים חסידיים.
קבוצת חסידים מבוגרים שלא קיבלה את מינויו כאדמו"ר פרשה מחסידות בעלז, כונתה בחסידות "המתנגדים". במשך השנים קיבלו חלקם את מרותו של בן-דודו, רבי יהושע רוקח ממחנובקה-בעלז. משנת 1995 חלה מתיחות בין רבי ישכר דב לקרובו, רבי יהושע רוקח ממחנובקא, לאחר שרבים מהחסידים שעזבו את בעלזא בעת מינוי רבי ישכר דב לאדמו"ר הצטרפו לרבי יהושע והחלו לכנות את החסידות בראשותו בשם "בעלזא מחנובקא". בשנת 2012 ביקר רבי יהושע את רבי ישכר דב להזמינו לחתונת בתו הצעירה, ובהמשך אף נחתם הסכם שלום בין החסידויות.
חיים אישיים
לאחר הכתרתו התגורר האדמו"ר ברחוב שערי צדק בירושלים, בקרבת ישיבת בעלז. בהמשך, התגורר ברחוב גשר החיים בשכונת מקור ברוך, ולאחר בניית בית המדרש הגדול בקריית בעלז, עבר להתגורר בבית הצמוד לבית הכנסת של החסידות. בבית קיים בית כנסת פרטי שבו מתפלל האדמו"ר בימות החול וכן מקווה פרטי וחדרי קבלת קהל. בקומה התחתונה נבנה אולם המכונה "דער גרויסע שטוב" ("החדר הגדול" ביידיש) שבו הוא עורך את הטישים.
במשך תקופה ממושכת בצעירותו למד קבלה בכל יום שישי אצל הרב מרדכי שרעבי עם קבוצת רבנים, בהם הרב עובדיה יוסף.
למעלה מעשור היה האדמו"ר חשוך-ילדים, עד שבשנת תשל"ו (1975) נולד בנו היחיד הרב אהרן מרדכי רוקח. אהרן מרדכי נשא לאישה את שרה לאה בת הרב שמעון למברגר, אב בית דין מאקווא, בשנת 1993. שמחת הנישואין נערכה באוהל ענק בקריית בעלז, בהשתתפות רבבות חוגגים מחצרות בעלז, ויז'ניץ ומאקווא.
במאי 2013 נישא נכדו הבכור שלום רוקח בחתונת ענק שכללה רבבות חסידים ורבנים מחוגים שונים האירוע הוכתר בזמנו כ"חתונה החרדית הגדולה בהיסטוריה".
פעולותיו ועמדותיו
ממוזער|האדמו"ר במכירת חמץ לגוי, ערב פסח תשע"א - אפריל 2011
ביסוס והרחבת הקהילה
לאחר הכתרתו שקד האדמו"ר על בניית וביסוס מוסדות חסידות בעלז, שהפכה תחת הנהגתו לקהילה בת אלפי משפחות בישראל, ארצות הברית ואירופה. מאות מוסדות הוקמו תחת הנהגתו: בתי ספר לבנות, תלמודי תורה לבנים, ישיבות לצעירים, וכוללים לאברכים.
גולת הכותרת הייתה ייסוד קריית בעלז למגורים, והקמת המרכז העולמי של חסידות בעלז, שבנייתו נמשכה 17 שנה, ועלות הקמתו הסתכמה בעשרות מיליוני דולרים, ונחשב כאחד מבתי הכנסת הגדולים והמפוארים בתבל.
ביזמתו והכוונתו פתחו אנשי החסידות מוסדות וארגונים רבים, כמו "עזרה למרפא" ו"אהבת חסד", וכן מוסדות וארגונים עבור חוזרים בתשובה, בהם ישיבת "תורה ואמונה", ארגון "נעשה ונשמע" וארגון "צהר", פעילות שלא הייתה מקובלת אז בקרב רוב החסידויות. בקרב חסידי בעלז ישנם בעלי תשובה רבים המתערים בחסידות.
האדמו"ר מבעלזא ביצע מספר שינויים במנהגי החסידות, בהם מספר שינויים דקדוקיים בנוסח התפילה. כמו כן הרחיב את מקומה של השירה בחסידות, שהיה מצומצם קודם לכן. הוא יזם את הקמת מקהלת חסידי בעלזא, עודד אברכים מוזיקליים מהחסידות להלחין ניגונים, ואף הלחין בעצמו מספר ניגונים, בהם "יהי החודש", "וחסד ה'" ו"כי אנו עמך".
פירוק מונופול 'העדה החרדית'
בסוף שנות השבעים החל רבי ישכר דב להוביל מהלך של ניתוק חסידות בעלז מהעדה החרדית, שעד אז היה לה מונופול על בתי הדין הפרטיים בישראל, והצטרפות פומבית לאגודת ישראל. מהלך זה אירע במקביל להקמת מוסדות נפרדים לחסידי בעלז בשם קהל מחזיקי הדת, הכוללים בית דין ומערכת כשרות פרטיים.
בעקבות כך, היחסים בינו ובין אנשי העדה החרדית נעשו מתוחים, ובמשאו במוצאי שמחת תורה (בפי החסידים "שטייעדיגע תורה") ה'תשמ"ב הוא תקף את שיטת האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, שהיה מנהיג הקבוצות החרדיות האנטי-ציוניות. אנשי העדה החרדית ובראשם הגאב"ד הרב יצחק יעקב וייס, והאדמו"ר מסאטמר הרב משה טייטלבוים ורבנים נוספים השיבו במתקפות אישיות נגדו, ואליהם הצטרף במכתב מחאה מתון יותר גם הרב שמואל הלוי ואזנר (שלאחר מכן חזר בו).
משנת 2005 נערכו ניסיונות פיוס בין העדה החרדית לחסידות בעלז. בשנת 2012, אחר ששלח משלחת דיינים לבקש מחילה בקברי אדמור"י סאטמר, נערך פיוס בין החסידות ובין פלג אחד של חסידות סאטמר, בראשות הרב אהרן טייטלבוים, גיסו של רבי ישכר דב, ובהמשך אף עם חסידות תולדות אברהם יצחק. ב-2020 ביקר גם אצל האדמו"ר מתולדות אהרן.
החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21, עם התחזקות מעמדו בעולם החרדי, פעל לפשר במחלוקות בציבור החרדי, בהן חילוקי דעות שנוצרו בין מפלגת ש"ס והרב עובדיה יוסף ליהדות התורה וכן מתיחויות שנוצרו בתוך יהדות התורה בין דגל התורה ואגודת ישראל. הוא היה פעיל בהחזרתו של גיסו הרב ישראל הגר לחיק חסידות ויז'ניץ. כמו כן ערך מפגש עם כמה רבנים מחסידות חב"ד ובראשם הרב יואל כהן, מהם התרחק בהצטרפותו לדגל התורה הליטאית בשנת ה'תשמ"ט.
עמדה פוליטית ומדינית
חסידות בעלזא משתייכת למפלגת 'אגודת ישראל', ורבי ישכר דב היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל כבר בשנת 1981.ממוזער|300px|ישיבת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ה'תשע"ג. הרב רוקח יושב שישי משמאלבעת הפילוג באגודת ישראל ב-1988 הוא הצטרף לתנועת דגל התורה הליטאית וצורף למועצת גדולי התורה שלה, בניגוד לשאר האדמו"רים החסידיים שהיו חברים באגודת ישראל (ובראשם חותנו, שכיהן אז כנשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל). בשנים אלו סבל האדמו"ר מבידוד מצד חסידויות אחרות. בשנות ה-2000 שבה בעלז לאגודת ישראל, והאדמו"ר שב להיות חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.
השקפתו המדינית נוטה לשמאל, כך למשל תמך בהסכמי אוסלו ובפינוי גוש קטיף. אך כדי לא לפגוע ברב עובדיה יוסף, הורה לחבר הכנסת ישראל אייכלר להימנע בהצבעה. כך למשל, בימי הסכם אוסלו בשנת תשנ"ו השמיע לחסידיו את עמדתו לגבי ההתנחלויות:כל אדם, וגם אלה שחכמים גדולים בעיני עצמם, ודוגלים בשיטת כיבוש שטחים המיושבים באזרחים ערביים - הרי אם הוא קצת אובייקטיבי ואינו משוחד, יכול להיווכח שכל הניצחונות וכל הכיבושים שהיו בחמישים שנה האחרונות בארץ ישראל, לא הביאו שום תועלת, אלא שרשרת אחת של שפיכות דמים רחמנא ליצלן.
עידוד יציאה לעבודה ולימודי מקצוע
רבי ישכר דוב תומך בשימוש באמצעים פדגוגים מודרניים, וכן בהתייעצות ובשליחה לפסיכולוגים. היה מראשוני המנהיגים החרדים שדרשו שימוש באינטרנט מסונן.
ביוני 2022 דווח על מתווה שהוסכם בין מוסדות בעלזא לבין משרד החינוך על תיקצוב מלא תמורת לימודי ליב"ה. המתווה נגנז לאחר שעורר סערה והתנגדות מצד בכירים בציבור הליטאי וראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב להשגת תקציבים חילופיים בעקבות ההימנעות ממימוש המתוה. ביוני 2023 פורסם על מאמצים מצד החסידות לחידוש המתווה.
רבי ישכר דוב תומך בשילוב אברכי כולל בלימודי מקצוע ובשוק העבודה. את עמדתו זו הסביר לחסידיו בשנת תשס"ז:ישנם הרבה אברכים שמצבם הכלכלי וכישרונותיהם אינו נותן להם את היכולת שיוכלו להתמיד ללמוד בבית המדרש, אזי הוא דוחק את עצמו עוד זמן ועוד זמן, ויוצא בלי פרנסה ובלי מקצוע ביד, ומתחיל לחפש פיצוחים, מיצוחים... כלום וכלום... ולבסוף אינו לומד וגם אין לו פרנסה.
כאשר אברך, כמה שנים לאחר נישואיו, עושה לעצמו חשבון נפש ומרגיש בעצמו שאינו יכול להתמיד בלימוד... ישנה עצה: כל זמן שהוא נמצא עדיין במסגרת הכולל, שילמד איזה מקצוע, מקצועות שניתן להתפרנס מהם. ישנו מקצוע שלומדים בחצי שנה, ישנו מקצוע שלומדים שנה, וישנו מקצוע שלומדים שנתיים.
תורידו קצת, כמה שעות בשבוע, מהכולל, אבל יצא הפסדו בשכרו---
יחסו למגפת הקורונה
בתקופת מגפת הקורונה הנחה האדמו"ר את חסידיו להמשיך בשגרת החיים כרגיל, למרות שהיו חסידים שחלו בנגיף ואחדים מהם אף נפטרו מהמחלה. בעקבות כך ספג ביקורת רבה. ב-5 באוגוסט 2020 ערך חתונה המונית לנכדו בניגוד להגבלות שנקבעו על ידי הממשלה. סמוך לכך נדבק בנגיף וטופל בחשאי בביתו.
במסגרת מבצע ההתחסנות נגד נגיף הקורונה עודד את חסידיו להתחסן.
קישורים חיצוניים
האדמור מבעלזא בשבע ברכות באתר פליקס
תיעוד מחתונת האדמו"ר מבעלז - 1965
המאבק של אימו על חינוך הילד -
הערות שוליים
קטגוריה:אדמו"רי בעלז
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה
קטגוריה:ירושלים: אדמו"רים
קטגוריה:משפחת טברסקי
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
קטגוריה:אדמו"רים ינוקות
קטגוריה:משפחת הגר
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:קריית בעלז: אישים | 2024-10-01T02:28:06 |
בעלזא | REDIRECT בלז | 2008-05-09T12:05:01 |
ולאד המשפד | ולאד המשפד (ברומנית: Vlad Ţepeş - ולאד צֶפֶּשׁ), המכונה גם "דרקוליה" (Drăculea) ובפי היסטוריונים רומנים גם בשם ולאד השלישי (נובמבר או דצמבר 1431 - דצמבר 1476), היה הווייבוד (שליט) של ולאכיה שלוש פעמים. אביו, ולאד דראקול, היה חבר במסדר הדרקון שהוקם על ידי זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במטרה להגן על הנצרות באירופה מפני איומים חיצוניים, לרבות המתקפות מצד האימפריה העות'מאנית.
ולאד השלישי ידוע בעיקר בשל מאבקו לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית. בנוסף הוא נודע בקשיחותו ובאכזריותו עליהן נבנו סיפורים ואגדות רבים, בראשם ניצבת אגדת ה"רוזן דרקולה" של הסופר האירי ברם סטוקר. דמותו של אותו רוזן ערפד אגדי, שהיה רחוק מלהיות זהה לשליט הוולאכי, העניקה השראה גם לסרטי קולנוע רבים, רבים מהם סרטי אימה.
ולאד הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו - עשרות אלפים). הוא כונה "המשפד" כי אופן ההוצאה להורג החביב עליו היה השחלת שיפוד: תקיעת גופו של אדם (לעיתים לאחר קשירתו) על מוט מחודד והשארתו שם תוך שמשקלו יגרום להמשך חדירת המוט לגופו ומותו בייסורים. ולאד נהג להשתמש בשיטות אכזריות נוספות ברדיפת מתנגדים ופושעים. המסורת העממית הרומנית העניקה לו הילה של משליט סדר וצדק. המסורת מספרת שבתקופתו אפשר היה להשאיר שקית מטבעות זהב ברחוב, ואיש לא היה מעז לגעת בה מפחד העונש הצפוי.
מקור שמו וכינויו
שמאל|ממוזער|250px|פסל של ולאד צפש בסיגישוארה
בימי חייו נהג לפעמים לכתוב את שמו במסמכים לטינים בתור "ולאד דרגוליה (או דרקוליה) הוויווד של הארץ שמעבר להרים" (לטינית: "Wladislaus Dragwlya, vaivoda partium Transalpinarum").
הכינוי הרומני שלו "דרקוליה" (Drăculea) נגזר מהמילה דראקול (Dracul, "השד") שנוספה לשם אביו, ככל הנראה עקב חברותו במסדר הדרקון, ומשמעו "הבן של דראקול". המילה "דראקול" פירושה ברומנית "שטן" או "שד", אך בימיו של ולאד ציינה גם "דרקון". המקור האטימולוגי של המילה על כל משמעויותיה היא המילה הלטינית "דראקו", שמשמעה "דרקון".
אולם, הכינוי העיקרי בו התפרסם ולאד השלישי בקרב העם הרומני היה "צֶפֶּשׁ" (Ţepeş), קרי "המשפד", מן המילה ţeapă שמשמעותה - יתד, מוט מחודד, ומקורו בשיטה המועדפת שלו לחיסול מתנגדיו, שיפוד. הכינוי "צפש" מוזכר לראשונה בתעודה רומנית משנת 1550. כך הוא נקרא בכרוניקות הרומניות הרשמיות וגם בהיסטוריוגרפיה הרומנית.
בטורקית הוא נודע בתור "Kazıklı Voyvoda" - "הנסיך המשפד", או בתור "Drakula-oglu" - "דראקולה-אואולו" (בנו של דראקול).
השם הממוספר "ולאד השלישי", שלא היה ידוע בימי השליט ובמשך מאות שנים אחר כך, ניתן לו על ידי היסטוריונים רומנים במאה ה-19.
תארים
גרסאות אחרות:
(16 באפריל 1457)
או
(בתעתיק לטיני של התואר בכתב קירילי)
מוצאו וילדותו
ולאד צפש נולד בסיגישוארה, טרנסילבניה, בחורף של שנת 1431. אביו היה ולאד דראקול שכונה בדיעבד גם ולאד השני, שהיה בן מחוץ לנישואים של הווייבוד האהוב מירצ'ה הזקן. אימו של צפש הייתה כנראה אשתו השנייה של ולאד דראקול, נסיכה מולדבית בתו של אלכסנדרו הטוב- שליט נסיכות מולדובה, ודודתו של שטפן הגדול, ששמה אינו ידוע. לפי השערות אחדות היא נקראה אנסטסיה או אולי וסיליסה מריה קניאז'נה. מחברים אחרים טוענים שאשתו של ולאד דראקול הייתה בת של איליאש, שליט מולדובה, ונכדה של אלכסנדרו הטוב.
אביו הצטרף למסדר הדרקון בשנת לידתו של ולאד, ובגיל חמש ולאד הצעיר צורף אף הוא למסדר.
החיים בשבי הטורקי
שמאל|ממוזער|300px|האזור במערב אנטוליה שבו נמצא מבצר אגריגז ובו הוחזקו ולאד צפש וראדו היפה כבני ערובה על ידי הטורקים
בשנת 1436, עלה ולאד דראקול לשלטון בוולאכיה בתמיכה עות'מאנית. הוא הודח כעבור 6 שנים, בשנת 1442 על ידי פלגים יריבים שצידדו ביריבתה של האימפריה העות'מאנית, ממלכת הונגריה. ולאד דראקול היה זקוק לתמיכה עות'מאנית, ועבורה נאלץ להסכים לשלם ג'יזיה (מס שהוטל על מי שאינם מוסלמים) לסולטאן, וגם לשלוח את שני בניו, ולאד המשפד וראדו היפה, לשמש כבני ערובה וכהוכחה לנאמנותו. בתמיכת העות'מאנים הוא שב לוולאכיה ולקח בחזרה את השלטון מידי בסאראב השני, וכן הורשה להיכנס לתוך ארמון טופקאפי. בעתיד גם כובד בתואר ביי וניתן לו הפיקוד על גייסות היניצ'רים. יש סבורים כי שנים אלו עיצבו את אופיו של ולאד, והן שהובילו לשנאתו הידועה כלפי העות'מאנים, היניצ'רים ובנוסף נטר טינה לראדו אחיו על שהתאסלם כמו גם לנסיך הצעיר מהמט השני (שבהמשך הפך לסולטאן).
עם הזמן ולאד שוחרר ונלקח להתחנך בחסות הטורקים בלוגיקה, בקוראן, ביצירות ספרות, ובשפות הטורקית והפרסית. הוא ואחיו אומנו בלוחמה וברכיבה על סוסים.
שלטונו הראשון והגלות
ממוזער|שמאל|250px|חלק מהמזבח של הכנסייה של סנטה מריה בווינה צויר ב-1460 וזהו כנראה הציור היחיד של ולאד שצויר במהלך ימי חייו ושרד עד ימינו.
בנובמבר - דצמבר 1447, יאנוש הוניאדי, שזעם על ההסכם בין ולאד דראקול ובין הטורקים שהעלה מכשולים בפני תוכניתו לנקום בעות'מאנים על התבוסה בקרב ורנה, פלש לוולאכיה, לכד את השליט שהיה בוגד בעיניו, והרג אותו בביצות ליד בלטֶן, לא רחוק מבוקרשט ומסנגוב (ככל הנראה חלק מהכפר פריש, מחוז אילפוב של ימינו).
את מירצ'ה השני, בנו הבכור ויורשו, ככל הנראה עיוורו בויארים מורדים, וייתכן שקברו אותו בחיים בטרגובישטה.
יאנוש הוניאדי העניק את השלטון בוולאכיה לבעל בריתו, ולדיסלב השני.
בתקופת היעדרותו של ולדיסלב השני, בזמן שהשתתף לצידו של יאנוש הוניאדי בקרב קוסובו בסרביה בין 17 - 19 באוקטובר 1448 שנגמר בתבוסה של הנוצרים, התערבו "אקינג'י" טורקים בוולאכיה והעניקו את השלטון לוולאד (אז בערך בן 17), בנו של ולאד דראקול, לימים ולאד המשפד. עם זאת, שלטון זה לא האריך ימים וכעבור חודשיים שב ולדיסלב השני לוולאכיה, ככל הנראה עם סיוע צבאי ממולדובה והחזיר לעצמו את השלטון.
ולאד נאלץ להימלט וככל הנראה מצא מקלט אצל העות'מאנים, ולאחר חילופי שלטון מבורכים מבחינתו (היעלמותו ב-1449 של פטרו השני, בן בריתו של הוניאדי ושל ולדיסלב השני) לנסיכות מולדובה, שם חי תחת חסותו של דודו בוגדן השני. באוקטובר 1451, בוגדן נרצח וולאד נאלץ להימלט בשנית, הפעם לטרנסילבניה.
הוא מצא מקלט אצל יריבו יאנוש הוניאדי שהתרשם מהידע הרב שברשותו על דרכי הפעולה והלך הרוח של האימפריה העות'מאנית, כמו גם משנאתו כלפי הסולטאן החדש מהמט השני. לאור המתחים שהתעוררו ב-1452 בין הוניאדי ובין ולדיסלב השני, ביקש ולאד, כטוען לכתר ולאכיה, את עזרתו של המצביא הטרנסילבני והתפייס איתו ועם ההונגרים.
במרץ 1456 נמצא ולאד בפמלייתו של יאנוש הוניאדי.
לאחר נפילתה של קונסטנטינופול למהמט השני ב-1453, המשיכה ההתפשטות האימפריה העות'מאנית בבלקן והתחזקה השפעתה גם מצפון לדנובה. עד שנת 1481 סיימו העות'מאנים לכבוש את הבלקן.
ב-1456, שלוש שנים לאחר שהעות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, הם פתחו במצור על בלגרד.
בזמן שהוניאדי ניהל מתקפה מול הטורקים בשטח סרביה, ונאבק להסיר את המצור על בלגרד (לפני שמת מהמגפה), התחוללו כמה תקריות בגבול בין ולאכיה ובין טרנסילבניה. ולדיסלב השני, שזעם על הוניאדי על שנישל אותו (ייתכן כעונש או כאמצעי לחץ) מאדמותיו בדרום טרנסילבניה, פגראש ואמלש, תקף במרץ או התחלת אפריל 1456 את המבצר פגראש ושרף כמה כפרים סקסוניים בסביבה. הונגריה איפשרה אז לוולאד להוביל משטח טרנסילבניה כוח צבאי משלו לוולאכיה, ולהילחם ביריב הוולאכי. המלך אולאסלו החמישי ביקש מאנשי הרמנשטאט (סיביו) לסייע בידיו. ולאד הצליח לנצח את ולדיסלב, ללוכדו ולהוציאו להורג. ולדיסלב נערף ככל הנראה ביישוב טירגשור, על יד פלוישט.
יום לפני העימות בבלגרד עם מהמט השני, כתב יאנוש הוניאדי, ב-3 ביולי 1456, כי ביקש מהשליט ולאד של ולאכיה להגן על דרום טרנסילבניה מפני האיום העות'מאני.
שלטונו השני
מדיניות פנים
מועצת הבויארים הבכירים - "הדיוואן המלכותי" שנבחרה על ידי ולאד, הייתה מורכבת בחלקה מבויארים ששירתו תחת שליטים אחרים, בימי אביו - ולאד דראקול, ובימי ולדיסלב השני. עובדה זאת מתפרשת כהוכחה שחלק מהבויארים היו לצידו כאשר כבש את השלטון.
לפי המסורת הנפוצה בעם יש מספרים כי ולאד שב לוולאכיה חלשה: מלחמה מתמדת עודדה עלייה בפשע, חלה ירידה בייצור החקלאי, והמסחר כמעט שנעלם.
ולאד הכיר בחשיבותה של הכלכלה בהתנגדות לאויביו, ולכן שלט באכזריות כדי להשיב את הסדר והשגשוג. מטרותיו העיקריות היו לחזק את כלכלת המדינה, את ההגנה שלה ואת כוחו הפוליטי. לפי המסורת, הוא סייע, למשל, לאיכרים בבניית כפרים חדשים, שהעלו את התפוקה החקלאית. ידוע כי עזר לסוחרים הוולאכים נגד מתחריהם הסקסונים מטרנסילבניה באמצעות הגבלת מסחר החוץ לשלוש ערים ולאכיות בלבד (טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור), עם זכויות לאחסון ולקניה סיטונאית.
ולאד האשים את הבויארים בסכסוך התמידי ובמותם של אביו ואחיו. כדי לחזק את שלטונו הרג בויארים רבים והעניק את תפקידיהם – השייכים באופן מסורתי לשכבת האצולה הגבוהה ביותר – לאנשים אלמונים, שאינם בני מעמד רם, על מנת שיהיו נאמנים לו בלבד. לתפקידים חשובים פחות, העדיף ולאד למנות אבירים ואיכרים חופשיים, במקום למנות אצילים.
בניסיונו לחזק את ולאכיה, הוא חוקק חוקים חדשים המענישים גנבים ושודדים, ונהג באצילים בקשיחות.
הוא חיזק את הצבא, והקים לעצמו משמר אישי קטן, המורכב בעיקר משכירי חרב, שתוגמלו בשלל ובקידומים. בנוסף, הקים מיליציה המורכבת מאיכרים, שתוכל להילחם במקרה של מלחמה.
ולאד בנה כנסייה בטירגשור (ייתכן ככפרה על הריגת יריבו, ולדיסלב השני), ותרם כסף כדי לבצר את המנזרים סנגוב וקומאנה.
מדיניות חוץ
לאחר עלייתו לשלטון נשבע ולאד אמונים למלך הונגריה. כעבור זמן קצר קיבל בחזרה את חבל פגראש, ולאחר מכן, בשלב מסוים גם את חבל אמלש. באיחור של חדשים אחדים, (ככל הנראה בסתיו 1456) הוא הכיר גם בחסותו של הסולטאן העות'מאני. לפי מספר עדויות של כרוניקנים טורקים (כגון דורסון ביי, והלוחם העות'מאני קונסטנטין מיכאילוביץ'), נהג ולאד לשלם את מס הג'יזיה בזמן לסולטאן הטורקי במשך מספר שנים..
השיפור ביחסים בין ולאד ובין הסולטאן העות'מאני עורר חששות כבדים בהונגריה, ובנו של יאנוש הוניאדי, לאסלו הוניאדי, התבקש על ידי המלך אולאסלו החמישי לפנות לנכבדים הסקסונים הטרנסילבנים כדי שיתמכו בטוען לכתר ולאכיה, דן, בנו של ולדיסלב השני המנוח.
התערבותו במולדובה
בינתיים באביב 1457 הוכיח ולאד המשפד את מעמדו האוטונומי כשפעל במולדובה, שם ששת אלפים מלוחמיו השתתפו בהדחת השליט פטרו ארון (שנתמך על ידי הטורקים ועל ידי פולין) לטובת שטפן הגדול שהוכתר ב-12 באפריל 1457.
יחסיו עם טרנסילבניה. סכסוכים חוזרים עם הסקסונים
לאחר שחתם בהתחלת מלוכתו על הסכמים עם הערים הסקסוניות מדרום טרנסילבניה - בראשוב (קרונשטאט) וסיביו (הרמנשטאט) והיישובים בקרבתם, התאכזב ולאד מכך שראשי הסקסונים נתנו מקלט לטוענים לכתר שזממו נגדו: דן "השלישי", בנו של ולדיסלב השני, וככל הנראה, גם לאחיו, ולאד הנזיר.
כתגובה, בחורף 1457 החליט השליט הוולאכי להטיל מכשולים פרוטקציוניסטים בפני הסוחרים מהערים האלה שהרבה משגשוגן היה תלוי בסחר עם ולאכיה.. ולאד העניק לערים הוולאכיות טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור פריבילגיות שעד אז היו שמורות לערים הסקסוניות בטרנסילבניה.
באביב 1457 ארגן ולאד פשיטה על הערים סיביו וטלמאצ'ו ועל כמה כפרים סקסונים בדרום טרנסילבניה ותמך במחנה של משפחת הוניאדי במלחמת האזרחים שפרצה שם בינה ובין מחנה המלך שנתמך גם על ידי הסקלרים וגם על ידי הערים הסקסוניות..
משלחת של ולאד השתתפה בהמשך בחתימת הסכם שביתת הנשק בסיגישוארה בין שני המחנות ההונגרים. בהזדמנות הזאת הושג הסכם בין ולאד ובין העיר בראשוב. מצב היחסים עם סיביו המשיך להיות מעורער.
אולם לאחר עליית המלך הצעיר מתיאש הוניאדי בתמיכת מיהאי סילאגי, הסכסוך שפרץ בין המלך ובין דודו, גרם להתקרבות חוזרת של הערים הסקסוניות אל המלך ולתמיכה מחודשת שלהן בטוענים לכתר ולאכיה.
בחורף 1458–1459 תקף ולאד צפש את אזור סיביו וגם את בראשוב וארץ הברסה (בורצנלמד) הסמוכה, הצית כמה כפרים סקסונים ואף את פרברי בראשוב עם כנסיית ברתולומאוס הקדוש. לפי עדותו, אמנם לא נייטרלית, של יריבו, "דן השלישי", הוא הוציא להורג דרך שיפוד 41 סוחרים סקסונים שנמצאו בוולאכיה ועוד 300 צעירים שהואשמו כי ריגלו בשרות הסקסונים מבראשוב וסיביו. לעומת זאת ולאד הודיע בעוד מועד לסוחרים הרומנים לעזוב את בראשוב..
במרץ 1460 הפקיע הטוען לכתר דן את כל נכסי הוולאכים בבראשוב, ובהמשך חדר, בסיוע של הסקסונים, לוולאכיה בניסיון לקחת את השלטון. ולאד המשפד הביס אותו בקרב, לכד ואחר כך הוציא אותו להורג על ידי עריפת ראשו.
ישנם דעות כי ערך לו קודם לכן, בעודו חי, טקס לווייה והכריח אותו לחפור בעצמו את קברו. במאי 1460, אסר ולאד חברי משלחת מבראשוב שבאה לבקש פיוס ותקף שוב את ארץ ברסה ואת בראשוב. ישנם סיפורים כי השבויים, וגם אחד מקציניו שלא עמד במשימה לכבוש את המבצר קודליה (ציידן, בגרמנית) הוצאו להורג על השיפוד.
באוגוסט 1460 יצא ולאד לעוד פעולת תגמול של שוד והצתות נגד יישובי הסקסונים וההונגרים באזור פגראש ואמלש. שני כפרים נחרבו כליל ומספר תושבים מאמלש יחד עם הכומר האזורי הועלו על שיפוד. ביולי 1460 שלח ולאד מסר הרגעה לתושבי בראשוב.
באוקטובר 1460 ולאד הגיע להסכמי שלום עם הסקסונים ועם הסקלרים, שנועדו להבטיח את שלום הצדדים במקרה של מתקפה מצד הטורקים או המולדבים. בינתיים שטפן הגדול חתם על הסכם עם פולין והשתלב במערך הגנה של הטורקים בהתאם להסכם בין הסולטאן ובין מלך פולין, ולכן הפסיק להיחשב לבן ברית של השליט הוולאכי, שהחליט ב-1459 לחדול מתשלומי המיסים לשער העליון.
המלחמה עם העות'מאנים
ממוזער|שמאל|200px|מהמט השני
ממוזער|שמאל|200px|"ולאד המשפד והשליחים הטורקים" - ציור מאת תאודור אמאן
בשנת 1459, קרא האפיפיור פיוס השני לפתוח במסע צלב חדש נגד העות'מאנים, בקונגרס במנטובה.
את מסע הצלב היה עתיד להוביל מלך הונגריה החדש, מתיאש הוניאדי, יורשו של יאנוש הוניאדי, שקיבל מן האפיפיור 40,000 מטבעות זהב, סכום משמעותי שיספיק לצבא גדול. בהקשר זה, כרת ולאד ברית עם מתיאש הוניאדי, במטרה להרחיק את העות'מאנים מוולאכיה (ולאכיה נחשבה לחלק מהאימפריה העות'מאנית בעיני הסולטאן מהמט השני).
מאוחר יותר באותה שנה, שלח הסולטאן שליחים לולאד כדי לדחוק בו לשלם ג'יזיה שהתעכב של 10,000 דוקטים לכוחות העות'מאנים. ולאד, כמו רוב קודמיו ויורשיו, שם לו כמטרה עיקרית לשמור על ולאכיה עצמאית ככל האפשר ולכן סירב לשלם את הסכום בטענה שתשלום כזה יעיד על קבלה רשמית של ולאכיה אל תוך האימפריה העות'מאנית. הוא אף הורה על מותם של השליחים העות'מאנים בטענה כי סירבו להוריד בפניו את הכובעים שלהם, ובין הסיפורים על אכזריותו של ולאד המשפד מסופר רבות על הריגתם של השליחים העות'מאנים באמצעות מסמור הטורבן לראשם.
בינתיים, קיבל הסולטאן דיווחים שחשפו את השליטה של ולאד בדנובה. הוא שלח את הביי של ניקופוליס, חמזה פאשה, במטרה לעשות שלום, אך במידת הצורך, לחסל את ולאד השלישי. חמזה פאשה לקח עמו 10,000 פרשים ובעודו חוצה דרך מעבר צר מצפון לג'יורג'יו, ולאד תקף במפתיע ממארב. העות'מאנים שלא היו מוכנים לתקיפה והיו מוקפים, הובסו וכמעט כולם נתפסו ושופדו. חמזה פאשה שופד על המוקד הגבוה ביותר כדי להעיד על דרגתו.
בחורף של 1462, חצה ולאד את הדנובה והרס את בולגריה כולה באזור בין סרביה לבין הים השחור.
הוא התחזה לסיפאהי טורקי, חדר למחנות העות'מאנים והשמיד אותם. יש בידינו מכתב להוניאדי שכתב ב-2 בפברואר ובו תיאר את תקיפותיו:
בתגובה לכך, גייס הסולטאן מהמט השני צבא של כ-60,000 חיילים סדירים וכ-30,000 שכירים, ובאביב של שנת 1462 עמד בראשו ונע לוולאכיה. ולאד פיקד על 30,000 - 40,000 חיילים בניסיון למנוע מהטורקים לחצות את הדנובה, אך לא הצליח למנוע מהעות'מאנים לחצות את הדנובה והם נכנסו לוולאכיה ב-4 ביוני 1462. ולאד ארגן התקפות קטנות ומארבים ללא הרף, מהמתקפות הבולטות הייתה מתקפת הלילה בה נהרגו 15,000 עות'מאנים.
ולאד ניצח את מפקדיו הבכירים של מהמט השני, אשר לאחר מכן חצה את הדנובה.
פרט לכמה מקורות טורקים, כל המקורות האחרים אשר מזכירים את מערכתו של הסולטאן ב-1462 מעידים על תבוסתו. מתברר, שהטורקים נסוגו בחיפזון כזה שעד ל-11 ביולי 1462, הסולטאן כבר היה באדירנה. על פי היסטוריון ביזנטי, ראדו היפה, אחיו של ולאד השלישי שמצא חן בעיני הסולטאן, נותר מאחור בטרגובישטה במטרה לאסוף מתנגדים לוולאד שיסייעו לו להשתלט על ולאכיה.
את ניצחונו של ולאד המשפד חגגו ערי סכסון בטרנסילבניה, מדינות איטליה והאפיפיור.
גם אנשי ג'נובה הודו לולאד, שהמערכה שלו הצילה אותם מפני התקפה של כ-300 ספינות שהסולטאן תכנן לשלוח נגדם.
תבוסתו
ממוזער|שמאל|150px|מתיאש הוניאדי
אחיו הצעיר של ולאד השלישי, ראדו היפה, וגדודי היניצ'רים שלו קיבלו מהסולטאן מהמט השני את המשימה להוביל את האימפריה העות'מאנית לניצחון בכל מחיר.
לאחר שהפשיטות של הסיפאהים נכשלו להכניע את ולאד, הסיפאהים הנותרים נהרגו על ידו בפשיטת לילה בשנת 1462.
עם זאת, בעוד המלחמה משתוללת, ראדו וגדוד היניצ'רים האדיר שלו קיבלו הספקה קבועה של אבק שרפה וזהב.
לבסוף ראדו וכוחותיו פתחו במצור על טירת פוינאר, המאורה המפורסמת של ולאד השלישי. אחרי הניצחון הקשה ניתן לראדו התואר הביי של ולאכיה מהסולטאן מהמט השני.
תבוסתו של ולאד המשפד בפוינאר נבעה בחלקה מהעובדה שהאצילים הצטרפו לראדו תחת ההבטחה כי הוא ישיב להם את זכויותיהם.
ייתכן כי הם גם האמינו שההגנה העות'מאנית עדיפה מאשר ההונגרית.
ראדו (באמצעות מרגלים או בוגדים) מצא את המקום שבו כמה ממשפחותיהם של האצילים הסתתרו בזמן המלחמה וסחט אותם להצטרף אליו.
עד ל-8 בספטמבר זכה ולאד לעוד שלושה ניצחונות, אך המלחמה המתמשכת הותירה אותו ללא כסף לשלם לשכירי החרב שלו. ולאד נסע להונגריה במטרה לקבל סיוע מבן בריתו לשעבר, מתיאש הוניאדי. אך במקום לקבל סיוע, הוא מצא את עצמו מושלך לצינוק בעוון בגידה.
השבי בהונגריה
מתיאש הוניאדי קיבל תמיכה כספית קבועה מהאפיפיור כדי להילחם בעות'מאנים, אך הוא בזבז את הכסף על מטרות שונות לחלוטין.
עתה היו העות'מאנים בגבול ממלכתו והוא היה זקוק למישהו שישמש כשעיר לעזאזל, ולכן בבואו של ולאד לבקש סיוע נגד העות'מאנים, מתיאש עצר אותו באמצעות מסמכים שזייף: מכתב מזויף, על פיו התחייב ולאד אמונים למהמט השני והבטיח לשבות הסכם עם העות'מאנים על ולאכיה. כך היה יכול לתת הסבר לאפיפיור וגם לתת סיבה לנטוש את המלחמה ולחזור לבירתו.
בשנת 1462 נכלא ולאד לתקופה של כ-12 שנים, עם זאת אורכה המדויק אינו וודאי, אם כי נראה שהייתה מ-1462 ועד 1474. לפי חילופי מכתבים דיפלומטיים מבודה, נראה בבירור כי תקופת הכליאה של ולאד הייתה קצרה יחסית. המדיניות הפרו עות'מאנית של ראדו כוויווד כנראה תרמה לקיצור תקופת השבי של ולאד.
יתר על כן, שטפן הגדול, וויווד מולדובה ומקורבו של ולאד, התערב במטרה לשחררו מהשבי מכיוון שהלחץ העות'מאני על השטחים שמצפון לדנובה התגבר.
לבסוף ולאד שוחרר מהשבי ואף התחתן עם בת דודתו של מתיאש, אילונה סילגי, ובכך חיזק את הקשר בין שניהם, בנוסף התקדמות האימפריה העות'מאנית היוותה איום משמעותי וולאד נשלח לכבוש מחדש את ולאכיה עם תמיכת הונגריה.
שלטונו השלישי ומותו
שמאל|ממוזער|200px|תחריט עץ המתאר את ולאד המשפד, פורסם בנירנברג בשנת 1488
לאחר מותו הפתאומי של אחיו, ראדו היפה בשנת 1475, הכריז ולאד השלישי על תחילת שלטונו השלישי ב-26 בנובמבר 1476.
שלטונו השלישי של ולאד נמשך קצת יותר מחודשיים עד שנרצח.
התאריך המדויק של מותו לא ידוע, ככל הנראה בסוף דצמבר 1476, אך ידוע כי בעשרה בינואר 1477, כבר היה מת.
מקום מותו המדויק גם כן אינו ידוע, אך ידוע כי היה לאורך הדרך בין בוקרשט לג'יורג'יו.
ראשו של ולאד נלקח לאחר מותו לקונסטנטינופול כמזכרת, וגופתו נקברה ללא טקס על ידי יריבו, בסאראב לאיוטה.
נשותיו וצאצאיו
לוולאד היו שלוש נשים ונולדו לו ארבעה בנים ובת:
מקניאז'נה (הנסיכה) באטורי מטרנסילבניה, (ללא נישואים):
ולאד צפלוש (? - 1500) - ולאד הצעיר היה הטוען הכושל לשלטון של ולאכיה בשנים 1476 ו-1488.
ראדו (? - 1482) - ראדו התגורר עם הבישוף של אוראדיה בטרנסילבניה עד שנת 1482 (?), אז חלה. הוא חזר לבודה, שם הוא נפטר בנוכחות אמו.
מיוסטינה סילאגי ממולדובה:
מיכניה הרע (1510-1460) - וויווד ולאכיה בין השנים 1508–1509
מיכאיל (?-1485)
על פי האגדה המקומית, יוסטינה נפטרה במהלך המצור על טירת פויינאר, שהייתה מוקפת על ידי הצבא העות'מאני בראשותו של אחיו של ולאד, ראדו ביי והיניצ'רים הוולאכים. קשת, לאחר שראה את הצל של אשתו של ולאד מאחורי חלון, ירה חץ דרך החלון אל מגוריו העיקריים של ולאד, ובחץ הודעה המזהירה את בני הבית שהצבא של ראדו מתקרב. לאחר שקראה את ההודעה, אשתו של ולאד השליכה את עצמה מן הטירה אל יובל נהר הארג'ש הזורם מתחת לטירה, בעודה אומרת שהיא מעדיפה להירקב ולהיאכל על ידי הדגים של הארג'ש מאשר להיות מובלת לשבי על ידי העות'מאנים. הנהר נקרא על שמה, ראול דואמני ("Râul Doamnei" - "נהר הגברת", או "נהר הנסיכה").
מאילונה סילאגי:
זלסקה (?-1510)
צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע, נמנים עם אבותיה הרחוקים של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910. בחודש אוקטובר 2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא קרוב משפחה רחוק של ולאד המשפד. הטענה באה בליווי להתחייבותו שיעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה.
מורשת
ממוזער|שמאל|250px|ולאד המשפד כפונטיוס פילטוס שופט את ישו מנצרת. הגלריה הלאומית של סלובניה, ליובליאנה, 1463.
מוניטין אכזריותו
עוד בחייו, התפרסם ולאד השלישי כרודן אכזר,
הוא הוצג בציורים שנעשו במהלך ימי חייו כמחזיק בתפקידם של שליטים או תליינים אכזריים כמו פונטיוס פילאטוס, המורה על עינוייו והוצאתו להורג של ישו.
לאחר מותו של ולאד, מעשיו האכזריים פורסמו בעלונים פופולריים בגרמניה, והודפסו מ-1480 ועד 1560 ובמידה פחותה גם ברוסיה הצארית.
ההערכות על מספר קורבנותיו נע בין 40,000 ל-100,000, וניתן להשוואה למספר המצטבר של ההוצאות להורג במשך ארבע מאות שנים של ציד המכשפות באירופה.
לפי הסיפורים הגרמנים מספר הקורבנות שהרג היה לפחות 80,000. בנוסף ל-80,000 הקורבנות המוזכרים הוא גם שרף כפרים שלמים ומבצרים עד היסוד.
שיפוד כהוצאה להורג פירושו תקיעת גופו של אדם (לעיתים לאחר קשירתו) אל מוט מחודד והשארתו שם תוך שמשקלו יגרום להמשך חדירת המוט לגופו ומותו בייסורים והייתה זו צורת העינוי וההוצאה להורג המועדפת עליו.
ולאד לעיתים קרובות היה מסדר את הקורבנות בתבניות גאומטריות שונות. דפוס הפעולה הנפוץ ביותר היה טבעת של מעגלים קונצנטריים בפאתי העיר אשר היווה היעד שלו. גובה החנית העיד על דרגת הקורבן. הגופות הושארו לעיתים קרובות במשך חודשים.
מספר עלונים גרמניים מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 מציגים את ולאד סועד ביער של יתדות עם קורבנותיו מחוץ לבראשוב, בעוד תליין סמוך חותך קורבנות אחרים.
פורסם כי בשנת 1462 הסולטאן מהמט השני, כובש קונסטנטינופול, אדם המוכר בשל טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית שלו, חזר לקונסטנטינופול למראה 20,000 הגופות המשופדות מחוץ לעיר הבירה של ולאד, טרגובישטה.
המוניטין של ולאד על אכזריותו קודם באופן פעיל על ידי מתיאש הוניאדי, שרצה להכתים את המוניטין שלו מסיבות פוליטיות: כהסבר מדוע הוא לא עזר לולאד להילחם בעות'מאנים בשנת 1462, מטרה לשמה קיבל כסף מרוב המדינות הקתוליות באירופה.
בזיכרונות המיוחסים ליניצ'ר ממוצא סרבי, קונסטנטין מיכאילוביץ' (1435), סופר על חששות העות'מאנים מפני וולאד המשפד, על שיטות ההרג שיישם במאבקו בהם והתרברבותו על כך בפני מלך הונגריה. מיכאילוביץ' הזכיר גם את פחדי העות'מאנים מפני התקפות הלילה של ולאד. בספר הנ"ל מצוין גם "יער המשופדים" המפורסם, שסידר השליט הוולאכי לאורך הדרכים בקרבת טרגובישטה ושמנה אלפי חיילים עות'מאנים משופדים. עם זאת, מחבר הזיכרונות לא ראה זאת במו עיניו והסתמך על עדויות אחרים.
מקורות גרמנים
ממוזער|שמאל|250px|ציור גרמני משנת 1499 המציג את ולאד סועד בין הגופות המשופדות של קורבנותיו
הסיפורים הגרמנים נפוצו לראשונה בכתבי יד בסוף המאה ה-15, כתב היד הראשון נכתב ככל הנראה לפני מעצרו של ולאד, בשנת 1462.
הטקסט הודפס מאוחר יותר בגרמניה והייתה לו השפעה גדולה על הציבור הרחב, והוא הפך לרב מכר של זמנו עם מהדורות רבות להם הוסיפו או שינו את הטקסט המקורי.
בנוסף לכתבי היד ולעלונים, את הגרסה הגרמנית של הסיפורים ניתן למצוא בשיר של מיכאל בהיים. השיר נקרא "סיפורו של מטורף בשם דרקולה מוולאכיה" (מגרמנית). השיר נכתב ובוצע בחצרו של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בחורף של שנת 1463
.
עד היום נמצאו ארבעה כתבי יד ו-13 עלונים, בנוסף לשיר של מיכאל בהיים. כתבי היד ששרדו מתוארכים מהרבעון האחרון של המאה ה-15 ועד לשנת 1500, את העלונים שמצאו מתארכים משנת 1488 ועד לשנים 1559–1568.
שמונה מתוך העלונים הם אינקונבולות, שהודפסו לפני שנת 1501. הסיפורים הגרמנים על ולאד המשפד כוללים 46 פרקים קצרים, אף על פי שבאף אחד מכתבי היד והעלונים מופיעים כל 46 הפרקים.
כולם מתחילים בסיפור על המצביא ההונגרי, יאנוש הוניאדי, לאחר שהרג את אביו של ולאד, וממשיכים בסיפור של ולאד ואחיו שהתכחשו לדתם הישנה ונשבעו להגן על האמונה הנוצרית. לאחר מכן, הסדר והכותרות של הסיפורים משתנה בהתאם למהדורת כתב היד או העלון.
מקורות רוסים
הגרסה הרוסית או הסלאבית של הסיפורים על ולאד המשפד נקראת "Skazanie o Drakule voevode" (אגדת אדון המלחמה דרקולה) ונכתבה ככל הנראה בין השנים 1481–1486.
עותקים נעשו מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18, מהם 22 שרדו בארכיבים רוסים.
הסיפורים על ולאד המשפד הם ללא סדר כרונולוגי ואינם עקביים, אלא בעיקר אוסף של אנקדוטות בעלי ערך ספרותי והיסטורי.
ישנן 19 אנקדוטות בסיפורי ולאד המשפד והן ארוכות ומפורטות יותר מהסיפורים הגרמנים. ניתן לחלק את האנקדוטות לשני חלקים: 13 הפרקים הראשונים הם ללא סדר כרונולוגי וקרובים יותר למסורת המקורית, הפולקלוריסטית, על ולאד המשפד. ששת הפרקים האחרונים נכתבו על ידי חוקר שאסף אותם, והם בעלי סדר כרונולוגי בולט ומובנה. הסיפורים מתחילים עם הקדמה קצרה והאנקדוטה על מסמור הטורבנים של השליחים העות'מאנים לראשם, והם מסתיימים במותו של ולאד ובמידע על משפחתו.
מתוך 19 האנקדוטות, לעשר מהן יש דמיון לסיפורים הגרמנים, אך למרות הדמיון בין הסיפורים, יש הבחנה ברורה ביחס כלפיו: הסיפורים הרוסים נוטים להציג אותו באור חיובי יותר, והוא מתואר כשליט גדול ואמיץ, ואת מעשיו נוטים להצדיק כפעולות של שליט חזק. מתוך 19 האנקדוטות, רק בארבע מהן מתוארת אלימות מוגזמת. כמה אלמנטים של האנקדוטות נוספו מאוחר יותר לסיפורים על איוואן האיום של רוסיה.
סעודות המוות
ולאד היה מודע היטב לכך שרבים מהאצילים לקחו חלק בקנוניית איסטנבול ובהם יהודים, יוונים וארמנים. ב-1459, עם תחילת שלטונו בוולאכיה, ערך סעודה לרגל יום ראשון הטוב של הפסחא בטירה בה התגורר בעיירה בראן, השוכנת כ-20 קילומטר דרום מערב מהעיר בראשוב והזמין אליה את האצילים הבויארים ובני משפחותיהם. ולאד סעד בנועם עם הנוכחים והרבה להשרות אווירה נעימה. עם סיום הארוחה נשא נאום בו האשים את כל הנוכחים בבגידה וחתירה תחת שלטונו והכניס את חייליו האישיים שלקחו את כל "האשמים" להוצאה להורג בשיפוד בחצר הטירה. את השיפודים עם הגופות עליהן הציב בשטחי הכניסה לעיר ובאזורים סובבי החומות שלה כאמצעי הפחדה. סעודה נוספת ערך זמן קצר לאחר מכן לנושיו ופעל באופן דומה.
יעדי תיירות
טירת בראן
לטירת בראן המוצגת לתיירים בתור "טירת דרקולה", יש למעשה קשר דל לוולאד המשפד (ולא בטוח שאפילו עבר שם). הטירה התפרסמה בעיקר בזכות הרומן של ברם סטוקר, הרוזן דרקולה.
טירת פויינאר
ממוזער|שמאל|300px|טירת פויינאר
למעשה טירת פויינאר שימשה כמבצר המרכזי של ולאד המשפד, הטירה, שנמצאת גבוה בהרים בגבול עם טרנסילבניה, הייתה מקור גאוותו – כך היה מבודד, גבוה, וחזק בשל מיקומו האסטרטגי המעולה. ולאד שיפץ ושיפר את המבצר, אשר הפך לטירתו המרכזית. אמנם בירתו הייתה בטרגובישטה, אך פויינאר, ככל הנראה, היה מבצרו האהוב ביותר, גאוות לבו והוכחת גאוניותו הצבאית והארכיטקטית.
כדי להגיע לטירה (שרובה נהרס) מבקרים צריכים לטפס במעלה 1,480 מדרגות.
טירת אמברס
דיוקן עכשווי של ולאד השלישי, שנתגלה מחדש על ידי היסטוריונים רומנים בשלהי המאה ה-19, הוצג לראווה בגלריית הזוועות בטירת אמברס באינסברוק. הדיוקן המקורי אבד, אך עותק גדול יותר, שצויר בעילום שם במחצית הראשונה של המאה ה-16, תלוי כעת באותה הגלריה.
דרקולה בתרבות
שמאל|ממוזער|300px|בלה לוגוסי בתפקידו המפורסם כדרקולה, בסרט דרקולה מ-1931
בספרות
הקשר של השם "דרקולה" עם ערפדים נעשה על ידי ברם סטוקר, המחבר של הרומן "דרקולה", שכנראה בחר בשם של הדמות שלו, "הרוזן דרקולה", לאחר עיון בספרו של ויליאם וילקינסון. ייתכן כי סטוקר שמע גם על ולאד מידידו, הפרופסור ההונגרי ארמין ומברי, מבודפשט. העובדה כי דמותו של ד"ר אברהם ואן הלסינג מציינת ברומן, כי מקור הידע שלו על הרוזן דרקולה הוא ידידו ארמיניוס, תומכת בהשערה זו.
עוד רומן פופולרי אשר מציין את ולאד המשפד הוא "ההיסטוריונית" מאת אליזבת קוסטובה, אשר מספר סיפור ריאליסטי והיסטורי של ההיסטוריונים המחפשים את קברו של ולאד המת כביכול, ברומן, ולאד המשפד הוא לא רק רודן אכזר אלא גם ערפד שאת מקום הימצאו מנסים לגלות לפני שיקרה משהו רע. מעבר להיותו מותחן, הוא גם נותן ביוגרפיה מדויקת של ולאד השלישי.
בנוסף התפרסמה סדרת הקומיקס "קברו של דרקולה" (1979-1972) של מארוול קומיקס.
בקולנוע
עיבודי קולנוע רבים של הרומן של סטוקר ושל יצירות מקוריות אחרות הנובעות ממנו, שילבו את ההיסטוריה של ולאד המשפד ואת עברו הבדיוני של הרוזן דרקולה, והציגו אותם כאותו האדם. אלה כוללים עשרות סרטים, ביניהם: הסרט "דרקולה" (1931) הנחשב לקלאסיקת אימה, בבימויו של טוד בראונינג ובכיכובו של בלה לוגוסי, "דרקולה" (1973) בכיכובו של ג'ק פאלאנס, והסרט דרקולה (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של גארי אולדמן.
בסרט הטלוויזיוני "נסיך האופל: הסיפור האמיתי של דרקולה", שיצא בשנת 2000, מסופר סיפור חייו של ולאד המשפד באופן מדויק לרוב, אך סופו בדוי, ובו קם ולאד לתחייה בתור בן אלמוות עם כוחות על-טבעיים, ובכך הופך לדמות הערפד האגדי. את ואלד מגלם בסרט השחקן הגרמני רודולף מרטין.
סרט נוסף יצא בשנת 2014: דרקולה: ההתחלה. עוד לפני יציאתו לאקרנים, הוא תוכנן להיות סרט ראשון מטרילוגיה. עקב הצלחת הסרט בקופות-האפשרות של סרט המשך הפכה לוודאית. הסרט מתאר את וולאד (בגילומו של לוק אוונס) בצורה חיובית למדי: הוא שיפד אלפי אנשים כדי למנוע מלחמה עם עשרות אלפים (על ידי שהפחידם), ואף דבק בו הכינוי: "מגן החפים מפשע"; הוא ניסה בכל כוחו להימנע ממלחמה חסרת סיכוי בטורקים, אבל לבסוף, כדי למנוע מעמו לשלם באלף נערים חיילים (כולל בנו הצעיר), הוא הכריז מלחמה; כדי להתגבר על הצבא הטורקי הענק, הוא כרת את הברית עם הערפד שהעניקה לו כוחות על אנושיים במחיר איום-וכל זה, כדי להציל את משפחתו ועמו.
ולאד והיהודים
בראשית דרכו נעזר ולאד בחיילים יהודים לכיבוש טרנסילבניה, אך לאחר מכן הפך את עורו ורדף את היהודים. פגיעתו ביהודי בוקרשט הייתה כה קשה שרק לאחר שנים רבות התאוששה הקהילה.
הנצחה
בשנת 1977 בעיר ג'ורג'ו הוקם פסל, ובערים פלוישט (1971) וטרגובישטה (1968) פסלי דיוקן לזכרו.
רחובות בערים שונות ברומניה נושאים את שמו, אחד בבוקרשט.
בשנת 1959 הונפק בול עם דיוקנו לזכר 500 שנות תיעוד של העיר בוקרשט
בשנת 1976 הונפק בול נוסף של הדואר הרומני לרגל מלאת 500 שנים למותו.
בשנת 1978 הופק סרט אמנותי על דמותו ("ולאד צפש").
ראו גם
דרקולה (ספר)
בית דרקולשט
מסדר הדרקון
ולאד דראקול
לקריאה נוספת
Constantin C. Giurescu, Dinu C.Giurescu Istoria Românilor vol.2 Editura Științifică și Enciclopedică, București 1976
(קונסטנטין ק. ג'ורסקו ודינו ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים - כרך ב' 1352–1606, בוקרשט, 1976 עמודים 241–244
אורל דצ'יי - היסטוריה של האימפריה העות'מאנית, ההוצאה המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט, 1978
Vasile Mărculeţ - art.Vlad Dracul p.200-202 şi art.Vlad Ţepeş p.203-205, în V.Mărculeţ (coord) Dicţionarul Domnilor Ţării Româneşti şi ai Moldovei, Editura Meronia, Bucureşti 2009
(וסילה מרקולץ - הערכים "ולאד דראקול" עמ' 202-200 ו"ולאד המשפד" עמ' 205-203 ב:
וסילה מרקולץ (עורך) "לקסיקון שליטי ולאכיה ומולדובה" הוצאת מרוניה, בוקרשט 2009)
פלורסקו ראדו, ומקנלי ריימונד טי - דרקולה, חייו וימיו
קישורים חיצוניים
עם תרגום לאנגלית.
שטפאן אנדרייסקו, ולאד המשפד - דרקולה, בין האגדה ובין האמת ההיסטורית, ההוצאה האנציקלופדית, בוקרשט, 1998 (Ştefan Andreescu Vlad Ţepeş între legendă şi adevăr istoric. Editura enciclopedică, Bucureşti, 1998)
?Vasile Mărculeţ - Cum a ajuns Vlad Ţepeş cel mai sângeros domnitor Journal of Dracula Studies nr.9
הערות שוליים
קטגוריה:שליטי ולאכיה
קטגוריה:דרקולה
קטגוריה:ילידי 1431
קטגוריה:נפטרים ב-1476 | 2024-09-06T18:08:36 |
עטלף | REDIRECT עטלפים | 2005-06-01T21:03:50 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.