title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
שלמה אהרונסון (היסטוריון) | שלמה אהרונסון (13 באוקטובר 1936 – 21 בפברואר 2020) היה היסטוריון, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר השואה ישראלי. היה כתב, מגיש ופרשן בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.
ביוגרפיה
נולד בתל אביב, בנם של יעקב ובלה אהרונסון. סבו היה הרב שלמה אהרונסון, רבה הראשי הראשון של תל אביב. הוא נולד כשנה לאחר פטירת סבו ונקרא על שמו. בימי לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים היה עורך חדשות בקול ישראל, וכשלמד בגרמניה היה כתב קול ישראל שם. שימש כתב צבאי ברשת של קול ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, וכן היה מנהל החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, כתב רשות השידור ליד הקהילה האירופית בבריסל וכתב גלי צה"ל בוושינגטון. בנוסף, שימש פרשן בתחנות רדיו וטלוויזיה בישראל ומחוצה לה, ובעיתונות הישראלית, והגיש את התוכניות "הערכת מצב" ברשת ב' של קול ישראל ו"חכמים בלילה" בגלי צה"ל.
ב-1968 התפטר מהטלוויזיה הישראלית ומונה למרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. היה מנהל המרכז ללימודים אירופיים, חוקר אורח במכון ברוקינגס בוושינגטון, ראש הקתדרה לחקר השואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, וחבר מחקר בקבוצת עבודה לדיון בסכסוך הישראלי-ערבי במכון לרמן בניו-יורק, שבין חבריה היו פרופ' רוברט טאקר, פרופ' איתמר רבינוביץ' ופרופ' פואד עג'מי. שם התוודע לספריו של הפילוסוף ליאו שטראוס ותלמידו אלן בלום. הוא שקל הקמתו של מוסד מחקר אקדמי ברוח הפילוסופיה של שטראוס בישראל, אך נרתע מן הפרשנות הנאו-שמרנית שניתנה לה בימי הנשיא רונלד רייגן, וביקש שביל זהב בינה לבין חסרונותיה של הסוציאל-דמוקרטיה ואופייה הביורוקרטי ושלטון הוועדים הגדולים בישראל.
היה פעיל באגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית, עד שאגודה זו ניסתה את כוחה ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלא ידע היסטורי הכרחי ובהיעדר הכרה שמדובר בסכסוך של זהויות, בסכסוך דתי-תרבותי ובסכסוך טריטוריאלי. לאחר מכן שימש חוקר אורח בספריית הקונגרס בוושינגטון ובמוזיאון השואה שם, ויועץ לקבוצת העבודה הבינמשרדית לשחרור מסמכי השואה על פי חוק של הקונגרס האמריקאי. הוא שימש כיועץ היסטורי ליוצרי סרטים דוקומנטריים של הטלוויזיה הגרמנית על ועידת ואנזה ועל ריינהרד היידריך, ושל בי.בי.סי על היטלר והימלר ועל השואה בהונגריה. ארגן שלושה כנסים בינלאומיים על תיעוד ארכיוני חדש בקשר לשואה וקשיי ההצלה מן השואה, וערך את פרסום תוצאות הכנס הראשון, שיצא בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשם "תיעוד חדש - פרספקטיבות חדשות" בשפה האנגלית. כיהן כראש מכון שאשא לסמינרים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ויזם במסגרתו כנס בינלאומי על "איראן אטומית" ועל "ביטויי ההגירה בספרות ובאמנות". יצא לגמלאות מהאוניברסיטה העברית ביוני 2007.
אהרונסון היה חבר במועצה האקדמית של המכללה האקדמית תל אביב-יפו. בבחירות 1981 היה מועמד לכנסת מטעם סיעת תל"ם בראשות משה דיין, ולאחר מכן הוצג כבר פלוגתא של איש השמאל פרופ' זאב שטרנהל בסרט דוקומנטרי ששודר בערוץ הראשון של הטלוויזיה. התפלמס ברדיו קול חי של בני ברק עם חרדים שתלו בצוואר היהדות החילונית ובעיקר בציונות את עליית הנאצים, וייחסו להנהגת היישוב מחדלי הצלה בתקופת השואה. בה בעת תרגם לעברית את אופרת הרוק "אוויטה", ששודרה בגלי צה"ל עם יוסי בנאי כצ'ה גווארה, יוסי ידין כחואן פרון, וגילה אלמגור כאוויטה, ויצא לסיבוב הופעות עם הזמרת עדי עציון על שירי ברכט-וייל והנס אייזלר.
באוגוסט 2006 החל לכהן כפרופסור אורח ללימודי ישראל באוניברסיטת אריזונה בטוסון, עד שובו לישראל ביוני 2009. לאחר מכן לימד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית תל אביב-יפו. מדצמבר 2009 שודרה, במסגרת "אקדמיה באלף" ברשת א' של קול ישראל, סדרת שיחות על ספריו בנושא נשק גרעיני במזרח התיכון. האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל שידרה החל מדצמבר 2009 סדרה בת שלוש-עשרה תוכניות על מילכוד היהודים בתקופת השואה. החל באוקטובר 2011 הועלתה באוניברסיטה המשודרת סדרה על מלחמת העולם הראשונה. שתי הסדרות יצאו לאור כספרים בהוצאת מודן ומשרד הביטחון. בשנת 2011 המשיך בפרויקט מחקר העוסק בהיסטוריה של הגסטאפו ושירות הביטחון הנאצי, בהסתמך על תיעוד היסטורי בארכיון יד ושם בירושלים ובארכיון הפדרלי בברלין, שנפתח לאחר קריסתן של ברית המועצות ושל גרמניה המזרחית ובעדכון מחקריו על הנשק הגרעיני במזרח התיכון. כן יזם כנס בינלאומי לרגל יובל המאה של מלחמת העולם הראשונה באוניברסיטה העברית, שהתקיים בתחילת נובמבר 2014.
שלמה אהרונסון נפטר ב-21 בפברואר 2020.
פרסומים
אהרונסון פרסם ספרים ומאמרים בחקר השואה ובהם: "ריינהרד היידריך וראשיתם של הגסטאפו ושירות הביטחון הנאצי" - בגרמנית ובתרגום חלקי לאנגלית ולעברית; "היטלר, בעלות הברית, והיהודים" - באנגלית ובתרגום עברי מעודכן; בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי - בשם "קונפליקט ומיקוח במזרח-התיכון" באנגלית, שזכה בפרס מפעל הפיס למחקר הטוב ביותר במדע המדינה לשנת 1978; ו"נשק גרעיני במזרח התיכון". כן פרסם מונוגרפיה על דוד בן-גוריון.
הפוליטיקה והאסטרטגיה של נשק גרעיני במזרח התיכון: ערפול, תאוריה ומציאות, 1948 - 1993, ירושלים, אקדמון, 1994, עודכן ב-2006, נכתב מחדש בכותר נשק גרעיני במזרח התיכון 1948-2012,לאור פתיחת הארכיונים ומקורות מידע אחרים ויצא לאור בשנת 2013.
דוד בן-גוריון, מנהיג הרנסאנס ששקע, שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999. תרגום מעודכן של הספר לאנגלית יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בנובמבר 2010.
Hitler, the Allies, and the Jews, 2004, ובמהדורת כיס 2006, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (אנגלית), שזכה בפרס האגודה הישראלית למדע המדינה למחקר הטוב ביותר בשנת 2005, בפרס האגודה הבינלאומית ללימודים גרמניים 2005–2006, ובפרס בוכמן מטעם יד ושם, תשס"ז.
בעברית: היטלר, בעלות-הברית והיהודים, 2006, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוצאת הקיבוץ המאוחד - מהדורה מעודכנת לקורא העברי, אוגוסט-ספטמבר 2008.
סבא - או חורים שחורים, הוצאת כרמל, 2006 (ספר אוטוביוגרפי)
מונוגרפיה שלו על לוי אשכול ומלחמת ששת הימים פורסם בנובמבר 2010 בהוצאת Vallentine Mitchell בלונדון.
מסעותיי במדבר האדום ובמדינות הים, הוצאת רסלינג, 2012.
נשק גרעיני במזרח התיכון 1948-2013, הוצאת אקדמון 2014.
קישורים חיצוניים
פרופ' שלמה אהרונסון: "אובמה הוא כמו עובד סוציאלי, הוא חולל מהפכה אמיתית" בתוכנית של בן כספית
המלחמה הגדולה – קורס של פרופ' שלמה אהרונסון על מלחמת העולם הראשונה באוניברסיטה המשודרת
הלך לעולמו ההיסטוריון והעיתונאי פרופ' שלמה אהרונסון, news1
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:חוקרי השואה ישראלים
קטגוריה:היסטוריונים של ישראל
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מדע המדינה
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:כתבים צבאיים ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:הערוץ הראשון: אישים
קטגוריה:זוכי פרס בוכמן
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-05-31T15:09:26 |
דרקולה (ספר) | דְרָקוּלָה (באנגלית: Dracula) הוא ספר אימה מאת בְּרַם סְטוֹקֶר שיצא לאור לראשונה ב־26 במאי 1897. במרכזו דמות ערפד שהשפיעה מאוד על התרבות הפופולרית, וטבעה את המאפיינים המיוחסים לערפדים בדיוניים עד ימינו, כגון רגישות לאור השמש, וסלידה משום. על בסיס הספר ובעקבותיו נעשו עשרות עיבודים קולנועיים וסדרות טלוויזיה.
רקע לאגדת דרקולה הערפד
ספר זה תרם לחיזוק דמותו של הערפד, כפי שאנו מכירים כיום, אף שהיצור המיתי היה קיים באגדות גם לפני כן. דרקולה המתואר בספר הוא ערפד – מפלצת אלמותית הניזונה מדם בני אדם.
מקור האגדה היא בשליט הוולכי ולאדיליוס "ולאד המשפד" דרקול (או ולדימיר, תלוי בגרסה), שהיה ידוע באכזריותו ובייחוד במנהגו לשפד אנשים על כידונים ולהציג לראווה את גופותיהם. פירוש השם "דרקול" הוא "דרקון" (ופירוש המילה דרקולה היא בן הדרקון). במהלך ימי שלטונו לחם ולאד באכזריות בטורקים במסעות הצלב ולצד אכזריותו נודע גם ברומניה כגיבור לאומי משחרר. את הקישור של ולאד השלישי לערפדות יצר סטוקר מתוך מחקר היסטורי שערך במוזיאון הבריטי; לקשר זה אין עדויות באגדות מקומיות. בנוסף, יצר חלק מתכונותיו של דרקולה מתכונותיה של ארז'בט באטורי, בת אצולה מהמאה ה-16, אשר הביאה נערות לטירתה, בטענה שתיתן להן שם השכלה, והרגה אותן (כ-600 נערות) עקב תשוקתה ה"ערפדית" לדם.
דרקולה המתואר בספר חושש מאור השמש, מצלב ומשום. הריגתו נעשית על ידי דקירת לבו ביתד.
עלילה
הספר הוא רומן מכתבים המתאר את קורותיו של הרוזן דרקולה, חצי אדם חצי מפלצת, המגיע מטירה ביערות טרנסילבניה לחופי אנגליה כדי לרדוף את קורבנותיו ולהפיץ את קללתו.
ג'ונתן הארקר, עורך דין אנגלי, מגיע אחרי מסע ארוך מאנגליה לטירתו של הרוזן דרקולה בהרי הקרפטים על מנת למכור לו קרקעות בלונדון. הוא מוקסם מהכנסת האורחים ומאישיותו המרשימה של הרוזן ומחליט להישאר לגור עימו, אך לאחר זמן מה מגלה לאימתו שהוא בעצם אסיר בטירה. במקביל, הוא מבחין בסימנים מדאיגים הקשורים באורח חייו של הרוזן. לילה אחד, בעודו מחפש מפלט מהטירה (כשהוא מתעלם מאזהרתו של הרוזן לא לשוטט בטירה בלילה), הארקר נופל לידיהן של שלוש נשים ערפדיות שמכשפות אותו וניצל ברגע האחרון על ידי דרקולה, שזקוק לו כדי שיסיים את המכירה. זמן קצר לאחר מכן עוזב הרוזן את הטירה, מפקיר את הארקר לידיהן של הערפדיות. הארקר מנצל את ההזדמנות כדי להמלט בעור שיניו.
הרוזן עולה על ספינה רוסית ויוצא לכיוון אנגליה. בסיום ההפלגה הספינה עולה על שרטון, ובעל חיים שנראה ככלב שחור גדול נצפה קופץ משבריה אל החוף. כל צוות הספינה נעדר מלבד רב החובל, שגופתו נמצאת קשורה להגה ואיתו יומן ההפלגה, המתאר אירועים מוזרים המלווים את היעלמותם ההדרגתית של אנשי הצוות.
באנגליה עוקב דרקולה אחרי ארוסתו של ג'ונתן, מינה, וחברתה לוסי. בשל יופייה הרב, לוסי מקבלת שלוש הצעות נישואין ביום אחד. בסופו של דבר היא נענית לאחת מהן, אך נשארת ביחסים טובים עם שאר מחזריה. לוסי מתחילה להרגיש ברע וללכת בשנתה. בהדרגה מתחיל מצבה להידרדר עד שאחד ממחזריה לשעבר מזעיק את מורהו המהולל, ד"ר אברהם ון הלסיג, כדי לטפל בה. ד"ר הלסיג ככל הנראה מבין מההתחלה ממה היא סובלת, אך מסרב להודות בכך. הוא מטפל בה בעזרת עירוי דם ועל אף שהדבר עוזר מעט לשפר את מצבה בתחילה, לאחר מכן הוא ממשיך להחמיר. לילה אחד קופץ זאב לתוך החדר ולוסי מתה זמן קצר לאחר מכן.
לאחר קבורתה, מתוארים בעיתון מקרי רצח של ילדים על ידי אישה יפה. בסופו של דבר המשטרה מאתרת את לוסי כערפדית רוצחת הילדים.
ג'ונתן חוזר ונפגש עם ארוסתו מינה וכל החבורה חושבת איך להתמודד עם דרקולה. דרקולה נוקם בהם בכך שהוא שותה מדמה של מינה לפחות שלוש פעמים ואף נותן לה לשתות מדמו, דבר שמאפשר לו שליטה מסוימת עליה. החבורה מטהרת את כל מאורות הערפדים בלונדון ודרקולה בורח חזרה לטירתו בטרנסילבניה. הם חוזרים לטירתו, הורגים את שלוש הערפדיות ומגלים את ארון הקבורה שלו ושם נועצים יתד בליבו. דרקולה הופך לאבק וחבורתו של ג'ונתן מנצחת והורגת את דרקולה האיום.
עיבוד קולנועי
הספר דרקולה עובד לסרטים והצגות רבים. סטוקר עצמו כתב את העיבוד הראשון לתיאטרון, שהוצג תחת השמות "דרקולה" או "האל-מת".
ב-1931 עובד הספר לקולנוע בסרט בכיכובו של השחקן ממוצא הונגרי בלה לוגוסי. כמו כן יצאו לסרט סרטי המשך רבים במהלך השנים, כשהמפורסם מביניהם הוא הגרסה המחודשת של פרנסיס פורד קופולה משנת 1992, בכיכובם של גארי אולדמן (בתפקיד דרקולה), וינונה ריידר, אנתוני הופקינס וקיאנו ריבס. סרט זה אף זכה בשלושה פרסי אוסקר.
הסרט הגרמני "נוספרטו" מ-1922, של הבמאי פ.וו. מורנאו, מבוסס אף הוא על הספר, אך לאחר הפצתו נתבעו המפיקים על ידי אלמנתו של סטוקר בגין הפרת זכויות היוצרים. התביעה התקבלה, וחברת ההפקה פשטה את הרגל. בית המשפט קבע כי יש להשמיד את כל עותקי הסרט, אך מכיוון שההפצה בעולם כבר החלה נותר עותק ממנו אשר שוכפל במהלך השנים. ב-1979 יצר ורנר הרצוג את "נוספרטו הערפד", מחווה לסרטו של מורנאו.
וריאציות שונות נעשו לספר הן בקולנוע והן בטלוויזיה, למשל: "בלאקולה" (סרט בלאקספלויטיישן מ-1972); "דרקולה מת ואוהב את זה" (גרסתו הפארודית של מל ברוקס מ-1995. יש לציין שכבר בסרטו "פרנקנשטיין הצעיר" הופיעה דמות בשם 'איגור', או שמא 'אייגור', כשם משרתו של דרקולה); "הרוזן דאקולה" (סדרת אנימציה בריטית קומית מ-1988), ועוד רבים, כולל משחקי מחשב ודמות קומיקס. ראוי לציון סרטו של רומן פולנסקי "סלח לי אבל אתה נושך את צווארי" (נקרא גם "נשף הערפדים" ו"ציידי הערפדים הנועזים") (אנ'), קומדיה שחורה מטורפת על ציידי ערפדים בטרנסילבניה.
דרקולה אחת הדמויות המפורסמות ביותר בתרבות הפופולרית, גולם על ידי יותר שחקנים וביותר עיבודים בסרטים וטלוויזיה מאשר כל דמות אימה אחרת. בין השחקנים שגילמו אותו: מקס שרק, בלה לוגוסי, ג'ון קרדין, כריסטופר לי, דנהולם אליוט, ג'ק פאלאנס, לואי ז'ורדאן, פרנק לנגלה, קלאוס קינסקי, גארי אולדמן, לזלי נילסן, ג'ורג' המילטון, ג'רארד באטלר, ריצ'רד רוקסבורג, מארק וורן, רוטגר האוור, סטיבן בילינגטון, דומיניק פרסל, ג'ונתן ריס מאיירס ולאחרונה ניקולס קייג'.
קישורים חיצוניים
ביקורת ספר: דרקולה \\ תרגום מחודש, אתר מידה, 20 ביולי 2023
על ברם סטוקר ודרקולה
קטגוריה:ספרי אימה
קטגוריה:ספרות גותית
קטגוריה:ספרי שנות ה-1890
קטגוריה:ערפדים בתרבות ובאמנות
קטגוריה:דרקולה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים | 2024-06-11T22:26:38 |
שרונה אהרון | 250px|ממוזער|שמאל|עטיפת תקליט שירים ישראלים בביצוע שרונה אהרון (1958)
שרונה אהרון-ברוזה (7 בדצמבר 1927 - 12 ביוני 2005) הייתה זמרת ישראלית. לדברי בנה, היא הייתה הזמרת הישראלית הראשונה שליוותה את עצמה בגיטרה.
ביוגרפיה
נולדה בתל אביב לוולסלי (פנחס) אהרון פעיל ציוני יליד בריטניה ורוזה. בצעירותה, בשנות החמישים, שירתה אהרון כקריינית בגלי צה"ל. מאוחר יותר עברה ללמוד בארצות הברית ונחלה הצלחה כשהופיעה שם ביחד עם סטודנטים אחרים במופעי זמר עברי. לאחר מכן חזרה לארץ וביצעה שירים כמו "הורה נעורים", "הסלע האדום" ו"קול אורלוגין". בתחילת שנות ה-60 הקליטה אהרון בישראל תקליט ובו שירים עבריים חדשים, שרובם הולחנו על ידי אפי נצר, שהיה אז מלחין חיפאי צעיר בתחילת הדרך. המילים לרוב השירים נכתבו על ידי התמלילנים החיפאים אברהם בן זאב וא. ברעם. מאלבום זה, שעובד על ידי יוסף הדר, הצליחו במיוחד השירים "הורה נעורים", שהפך לריקוד עם פופולרי, "שולה", "בת הכרמל" ו"אלף עיניים ללילה". שירים אלה נכללו גם באלבומה הבינלאומי של אהרון “Sharona Aron Sings Songs from Israel”, לצד שירים ידועים מסוף שנות ה – 50 כמו "הסלע האדום", "קול אורלוגין", "זמר נודד" ו"בדרך התבור".
בנה הוא הזמר דויד ברוזה.
דיסקוגרפיה
Sharona Aron Sings Songs from Israel
קישורים חיצוניים
שרונה אהרון מבצעת את השיר "אורחה במדבר", בסרטו של נתן גרוס "שני צעדים בישראל"
הערות שוליים
קטגוריה:חיילי גלי צה"ל
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:נשות היישוב ילידות הארץ
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:נשים הקבורות בבית הקברות ירקון
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1927
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-2005
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2005 | 2024-09-26T06:56:06 |
הנסיך הארי, דוכס סאסקס | הנסיך הנרי צ'ארלס אלברט דייוויד וינדזור, דוכס סאסקס (מכונה בדרך כלל "הנסיך הארי"; באנגלית: Henry Charles Albert David; נולד ב-15 בספטמבר 1984), הוא בנם השני של המלך צ'ארלס השלישי והנסיכה דיאנה, והחמישי בסדר הירושה לכתר הבריטי.
ביוגרפיה
הנסיך הארי נולד בלונדון. מינקות התלווה להוריו בביקורים רשמיים. אמו, הנסיכה דיאנה, נהגה לקחת אותו ואת אחיו הנסיך ויליאם בילדותם לדיסנילנד, למקדונלד'ס, למרפאות איידס ולמקלטים לחסרי בית, מאחר שרצתה שיכירו טווח רחב יותר של חוויות משהכירו ילדים למשפחות המלוכה בעבר.
הנסיך הארי למד באיטון קולג' היוקרתי, וסיים את לימודיו בשנת 2003. את השנה שלאחר מכן העביר במסעות לאפריקה, לאוסטרליה ולארגנטינה. במהלך שהייתו באוסטרליה עבד בחווה לגידול בקר, ובמהלך ביקורו בלסוטו התנדב בבית יתומים מקומי. בשנת 2005 היה מעורב בשערורייה כאשר הגיע למסיבת תחפושות מחופש לחייל נאצי. תמונות מאותו אירוע התפרסמו בעיתון "סאן" ועוררו זעם רב. בית המלוכה התנצל על האירוע ואף הצהיר כי הנסיך ביקר במרכז בית שלום לשואה כדי ללמוד על מאורעות השואה.
קריירה צבאית
לאחר שובו לבריטניה התגייס לצבא הבריטי. החל בקריירה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. באפריל 2006 סיים קורס קצינים ושובץ כמפקד כוח סיור ברגימנט הכחולים והמלכותיים, המשויך לחיל הפרשים של הצבא הבריטי וסיים את הכשרתו כמנהיג כוחות. בין השנים 2007–2008 שובץ במבצע האריק שבמחוז הלמנד באפגניסטן.
שאלת הצבתו של הנסיך באחת מזירות הלחימה של הצבא הבריטי בראשית המאה ה-21, אפגניסטן או עיראק, עוררה דיון ציבורי בבריטניה. עלה חשש כי הנסיך יהווה מטרה מועדפת, ובכך יסכן את עצמו ואת חבריו לגדוד. ב-22 בפברואר 2007 יצאו משרד ההגנה ולשכתו של הנסיך צ'ארלס בהודעה משותפת, ולפיה הגדוד בו משרת הארי יוצב במחוז מיסאן שבעיראק. הנסיך הארי עצמו הודיע כי אם חבריו יישלחו לעיראק בלעדיו, יעזוב את הצבא. עם זאת, ב-16 במאי נסוג משרד ההגנה מהחלטתו, והחליט כי גדודו של הנסיך יישלח לעיראק בלעדיו.
ב-14 בדצמבר הוצב הארי באפגניסטן. משרד ההגנה הגיע להבנות עם אמצעי התקשורת בבריטניה, לפיהן הדבר לא יפורסם. עם זאת, הידיעות דלפו לאמצעי תקשורת באוסטרליה ובגרמניה, וב-28 בפברואר 2008 אישר אותן משרד ההגנה הבריטי. יום למחרת הפרסום הרשמי שב הנסיך לבריטניה, מחשש לחייו ולחיי החיילים המשרתים עמו. בספטמבר 2012, לאחר סיום קורס טיס והתמחות בהטסת מסוקי קרב, הוצב הנסיך הארי שנית במחוז הלמנד שבאפגניסטן להמשך שירותו הצבאי.
באוגוסט 2012, בעת ביקור בלאס וגאס, פורסמו תמונות הנסיך יחד עם מספר נשים בבית מלון בעירום. תמונות אלו גרמו מבוכה לבית המלוכה, והארי ננזף על ידי מפקדיו הצבאיים.
משפחתו והפרישה מתפקידים בבית המלוכה
משנת 2016 הנסיך הארי הוא בן זוגה של השחקנית האמריקנית מייגן מרקל. בבנובמבר 2017 התארסו, וב-19 במאי 2018 נישאו בכנסיית ג'ורג' הקדוש שבטירת וינדזור. לכבוד הנישואים העניקה לו המלכה אליזבת' את התואר דוכס סאסקס, וכך מייגן הפכה ביום חתונתה לדוכסית של סאסקס.. בנם הבכור ארצ'י, נולד ב-2019.
בינואר 2020, בני הזוג הודיעו על כוונתם לסגת מתפקידם הבכיר במשפחת המלוכה ולהפוך לעצמאים כלכלית.
ב-2021 נולדה לזוג בת - הנסיכה ליליבת מסאסקס (באנגלית: Lilibet “Lili” Diana Mountbatten-Windsor).
בספטמבר 2021 נכלל ברשימת טיים 100 לצד אשתו, מייגן.
בדצמבר 2022 עלתה לשידור בנטפליקס הסדרה התיעודית "הארי ומייגן", אשר מתעדת את מערכת היחסים של בני הזוג מתחילתה ועד להחלטתם לפרוש מהיותם חברים בכירים במשפחת המלוכה.
באפריל 2024 שינה רשמית את מקום מגוריו והצהיר על עצמו כתושב ארצות הברית. התאריך בו נקב כתאריך בו החל לגור רשמית בארצות הברית היה ה-29 ביוני 2023, התאריך בו פינו הדוכסית והוא את רכושם מאחוזת פרוגמור אותה קיבלו כמתנת חתונה מהמלכה אליזבת, ושאותה התבקשו לעזוב על ידי המלך צ'ארלס.
ספרו
ינואר 2023 ספר אוטוביוגרפי SPARE
אילן יוחסין
סדר הירושה לכתר הבריטי
קישורים חיצוניים
הנסיך הארי באתר בית המלוכה הבריטי
הנסיך הארי באתר הנסיך מוויילס
תמונות של הנסיך הארי באפגניסטן, אתר ה-BBC
הערות שוליים
*
הארי
הארי
קטגוריה:משפחת ספנסר-צ'רצ'יל
הארי
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של בריטניה במלחמת אפגניסטן
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:בריטים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:אנגלים שנולדו ב-1984 | 2024-10-09T11:51:07 |
Descent | הפניה דיסנט | 2008-07-23T13:52:54 |
מירי אלוני | מירי אלוני (נולדה ב-25 בדצמבר 1949) היא זמרת-יוצרת ושחקנית ישראלית.
ביוגרפיה
מירי אלוני נולדה בגבעתיים ליוסף והדסה אלוני. אביה עלה מפולין בשנות השלושים ועבד כנגר בחברת הארגז, ואמה הייתה אחות במחלקה הפסיכיאטרית בכלא מעשיהו. סבתה (אם-אמה), אסתר לבית בקר, הייתה חברת ארגון "השומר" ונודעה עוד מילדותה בקולה היפה. אסתר הייתה אחותן הצעירה של ציפורה, אשת אלכסנדר זייד וקיילה, אשת ישראל גלעדי. היא הופיעה עוד כילדה צעירה מאוד בפגישות של חברי ארגון "פועלי ציון" בווילנה, ונישאה בהמשך למאיר קוזלובסקי, שהיה גם הוא חבר "השומר". (בטעות נשתרשה הקביעה כי אמה של אסתר, שושנה-רייזה, הייתה זמרת ושחקנית - ולא היא).
בילדותה התגוררה אלוני בגבעתיים עם הוריה וסביה בבית בודד בראש גבעה (שנקראה על שם סבה – גבעת קוזלובסקי), שלאורכה נסלל רחוב המרי. אלוני השלימה לימודי חינוך בסמינר הקיבוצים ואף עבדה תקופה קצרה כמורה בבית ספר יסודי.
קריירה
סוף שנות ה-60: להקת הנח"ל
אלוני התגייסה ללהקת הנח"ל בשנת 1968 והצטרפה להקלטות התקליט "כל הכבוד לנח"ל" ולצוות התוכנית "הנח"לאים באים - הנח"לאים באים" במקום שולה חן. לאחר שתוכנית להקת הנח"ל, "הפרוטה והירח", שבוימה על ידי נעמי פולני, לא זכתה להצלחה החלה הלהקה לעבוד על התוכנית ה-21, הידועה כ"קרנבל בנח"ל", אשר הועמדה בשישה שבועות בלבד. לצדה היו בלהקה הסולנים מוטי פליישר ואופירה גלוסקא וכן טליה גולדברג, דסי הדרי, אלי מגן, מיכל בר זיו, אמוץ ברונטמן, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין, נחום שגיא ואסתי כץ. הסולו הראשון שלה היה בשיר "קרנבל בנח"ל".
בתוכניתה ה-22 של הלהקה, "שא לשלום", הידועה גם כ"היאחזות הנח"ל בסיני", הפכה אלוני לסולנית הבלתי מעורערת. היא שרה את שיר הנושא ("בהיאחזות הנח"ל בסיני") כמו גם את "אנחנו ואתם", "הבן יקיר לי" (אשר מילותיו לקוחות מהתנ"ך) ו"שיר לשלום". לצדה בלהקה היו ירדנה ארזי, עמוס טל שיר, גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, לאה לופטין, רותי הולצמן, תמי עזריה, טליה גולדברג, מאיר פניגשטיין, יובל חבצלת, שמעון ויצמן, איציק בן מלך ואמוץ ברונטמן. במהלך שירותה בלהקת הנח"ל הייתה אלוני חלק מההרכב המוקדם של להקת כוורת והקליטה עימם את הגרסה הראשונה לאופרת הרוק "סיפורי פוגי". האופרה המתוכננת לא הועלתה בסופו של דבר, ואלוני לא המשיכה בשיתוף פעולה עם הלהקה. הקלטת האופרה ראתה אור על גבי אלבום אוסף של כוורת בשנת 2013, ובה נשמעת אלוני כסולנית בשיר "לא ידענו מה לעשות", שהקליטו חברי כוורת מאוחר יותר לאלבומם "סיפורי פוגי".
שנות השבעים - שיא הקריירה
לאחר שחרורה ביצעה את שירי הנושא של הסדרה הטלוויזיונית החלוצית "חדווה ושלומיק". השירים "הבלדה על חדווה ושלומיק" ו"להיות לבד" (יהונתן גפן/יאיר רוזנבלום) שרדו הרבה שנים אחרי שהסדרה נשכחה וזכו לביצועים נוספים, בהם של צביקה פיק וזוהר ארגוב שביצעו כל אחד בנפרד את "להיות לבד". באותה התקופה השתתפה במופע "ג'אמבו" יחד עם בוגרים נוספים מהלהקות הצבאיות.
בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א 1971 ביצעה את השיר "הוא יצא" למילים של אפרים רימון, לחן של שם טוב לוי, ועיבוד של יאיר רוזנבלום.
אלוני הייתה הצלע הנשית בלהקת הרוק אחרית הימים. במהלך חברותה בלהקה, הקליטה כסולנית את השירים "הנסיכה" למילותיה של המשוררת דליה רביקוביץ, "תחת עץ האקליפטוס" למילותיו של חיים חפר ו"חייו ומותו של מר גוסקין" למילותיו של חנוך לוין, בשאר שירי האלבום המשיכה לבלוט בליווי קולי לשירתם של שאר חברי הלהקה. לאחר מכן, השתתפה אלוני בתוכנית הטלוויזיה השנייה והאחרונה של "חבורת בימות", אשר שרה את שירי נעמי שמר ומשם זכורים ביצועה לשירים "לשיר זה כמו להיות ירדן", "בארץ להד"ם" ו"אנשים יפים". שירי התוכנית הוקלטו גם לאלבומה השני והאחרון של החבורה.
בפסטיבל הזמר שהתקיים בשנת 1973, שרה אלוני את השיר שכתבה המשוררת תרצה אתר לזכר אביה, נתן אלתרמן, "שיר לערב חג" (לחן: יעקב הולנדר, עיבוד: משה וילנסקי). באותה שנה יצא אלבומה הראשון של מירי אלוני כסולנית, "מונה ליזה של המאה העשרים", שכלל חלק מלהיטיה הקודמים (ביניהם "הבלדה על חדווה ושלומיק", "להיות לבד", "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ועוד) וכן שירים חדשים כ"מונה ליזה של המאה העשרים" (מילים ולחן: דפנה אילת, עיבוד: אלכס וייס), "במות הקיץ" (מילים: רחל שפירא, לחן ועיבוד: מוני אמריליו), "אהבת איתמר בן אב"י" (מילים: דודו ברק, לחן ועיבוד: נורית הירש) וגם שיר משעשע הכולל חיקויים, "האידיוטית". בשנת 1974 העלה הבמאי צדי צרפתי ערב משירי ברטולט ברכט, עם יוסי פולק ובני אמדורסקי שנקרא "ההנאות הקטנות שבחיים" בו זכתה אלוני לתשבחות ענק ולהצלחה בזכות ביצועיה לשיריו ומאז הוגדרה כ"זמרת ברכטיאנית".
בשנת 1975 השתתפה בפסטיבל הזמר עם השיר ״איזה קרנבל״ (מילים: זרובבלה ששונקין פיין, לחן: דפנה אילת, עיבוד: מתי כספי).
באותו עשור שיחקה אלוני במספר סרטי קולנוע ישראלים ובהם: "חכם גמליאל" עם יוסי בנאי בשנת 1973, "נישואין נוסח תל אביב" עם טוביה צפיר ומנחם עיני בשנת 1979, שהיווה גרסה למחזה "הקמצן" של מולייר.
שנות השמונים
בראשית שנות ה-80 הופיעה אלוני בערב שערך והפיק מי שלימים הפך בעלה, שמואל אומני, "נשים על פי ברכט", וזכתה להצלחה מרובה. בשנת 1981 השתתפה בקדם אירוויזיון עם השיר ״פיוס״ (מילים לחן: מיכל היינברג, עיבוד: דוד קריבושה) והגיעה למקום העשירי. בשנת 1982 השתתפה לצידם של שרגא הרפז ואשר צרפתי בסרט "אהבה אילמת".
רק בשנת 1985 הוציאה את אלבום הסולו השני שלה - "טיפה אהבה", גם הוא בהפקה בפועל של שמואל אומני, והפקה מוזיקלית של מרבית השירים על ידי גרי אקשטיין. מתוך האלבום בלטו השירים: "כמו האמונה" שכתבו שמוליק קלוסקי ואלי סמרי ואשר התחרה בתחרות הקדם-אירוויזיון 1986, "האיכר ממשיך לחרוש" (מילים: אהוד מנור, לחן ועיבוד נתן כהן), "מוכרחים להיות שמח", ואחד משירי הזיכרון המצמררים ביותר שנכתבו על ידי עמנואל צבר ויאיר רוזנבלום "ברית דמים" (המוכר גם בשמות "על דעת המקום" ו"היובלים והראלים") המספר את סיפור נפילתם של שני חיילים משכונת תלפיות, ששניהם נקראים יובל הראל, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. אלוני הקדישה אותו לכל "היובלים שלא זכו להגיע אל הים". שיר חדש שליווה את צאת האלבום הוא "מכאן ועד מתי" שכתבו שמוליק קלוסקי ויאיר קלינגר. באלבום מופיעה גם גרסה בעיבודו של גרי אקשטיין ל"שיר לשלום", המזוהה ביותר עם אלוני עוד מימי להקת הנח"ל. מאוחר יותר הקליטה אותו בערבית גם עם הכנר והזמר הערבי סמיר שוקרי. האלבום זכה להצלחה במידה מסוימת ומאוחר יותר יצא על גבי דיסק (עם פרטים שונים על השירים מאלה שנמצאים בגרסת התקליט).
משנות התשעים ואילך
שמאל|ממוזער|250px|מירי אלוני בהופעה ב-2010
250px|ממוזער|כיכר מגן-דוד בתל אביב, פורים, 2012
250px|ממוזער|מירי אלוני בהופעה בנחלת בנימין
בעצרת תמיכה בהמשך תהליך השלום שנערכה בכיכר מלכי ישראל בשנת 1995 ביצעה את "שיר לשלום" והתמונה בה מצטרפים אליה ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס לשירה היא אחת התמונות שנחרטו בזיכרון מהעצרת ההיא. מספר דקות לאחר מכן, בסיומה של העצרת, נרצח יצחק רבין והביצוע לשיר השיב את אלוני אל התודעה הציבורית.
לאחר מכן הקליטה אלוני גרסה נוספת לשיר לזכרו של רבין בעיבוד של יוסי בן נון אשר נכללה באוסף שלה "מיטב השירים", שיצא באותה שנה וכלל את מיטב להיטיה.
בשנת 1996 השתתפה אלוני במחזמר "בן המלך והעני" בהפקת התיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל, מאת ירון כפכפי, בבימויו של מישה לוריה, ולצידם של עודד מנשה, ואורי גבריאל.
בשנת 1999 נסעה אלוני לסיבוב הופעות בגרמניה, שם הוזמנה להופיע. בשנת 2002, אחרי שלוש וחצי שנים שם, חזרה לישראל.
בפברואר 2003, לאחר הפגנת האומנים על קיצוץ גדול בתרבות, החלה אלוני לקיים מופע רחוב בצומת הרחובות אלנבי ונחלת בנימין בתל אביב, במקביל לשוק האומנים והיוצרים המתקיים כחלק מיריד האומנים המוכרים שם את יצירתם. בתחילה היה הצעד מחאתי, אולם, כך מעידה אלוני, היא התאהבה בסוג הופעה זו, ובקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שמקיף אותה בהמוניו, ומאז ועד היום, היא מופיעה בצמוד ליריד האומנים היוצרים בימים שלישי ושישי.
בנובמבר 2005, השתתפה אלוני בעצרת המציינת עשור לזכרו של רבין. בנובמבר 2006 הקליטה את השיר "כשהלב בוכה" למילים של יוסי גיספן ושמואל אלבז וזכתה לתשבחות רבות בשל האינטרפרטציה שלה לשיר.
בשנת 2006 החלה חברת שמיים בראשותו של גיא מרוז לצלם סרט תיעודי על חייה של אלוני.
בשנת 2007 הוציאה חברת הד ארצי בהוצאה מחודשת בשיתוף פעולה עם הזמרת את אלבום המופע "הנאות קטנות שבחיים", שביים צדי צרפתי יחד עם בני אמדורסקי ויוסי פולק. ההוצאה המחודשת כללה שלוש גרסאות מחודשות לשירי הסולו של מירי מאותו תקליט מתוך הופעה חיה בברלין בשנת 2000.
בשנת 2008 גילמה בסדרה "דני הוליווד" את אמו של רינגו.
עוד באותה שנה הוציאה אלוני סינגל חדש בהפקה עצמית למילים שכתבה בעצמה, והלחינה נורית הירש השיר נקרא "גם אם לא אשמע אשיר עד כלות". אלוני סיפרה כי אמה עברה שנים קשות בשנותיה האחרונות ונפטרה באותה תקופה, וכי השיר נכתב לזכרה. מכאן נקרא גם הסרט התיעודי על חייה ששודר באותה שנה "לשיר עד כלות".
אלוני גם הקליטה שירים חדשים עם בנה, המוזיקאי יוסף אלוני-אומני. בשנת 2015 יצרה מירי אלוני עם עופר רגב סיור מודרך בתל אביב בשם "הבוקר בא כל כך מהר" אשר עוסק בחייה ובשיריה של מירי אלוני.
ב-2015 החלה להופיע בסדרה "להרוג את הסבתא" המשודרת ב-yes בתפקיד הסבתא וכן הוציאה כסינגל את השיר החדש "עבד אבוד", שנכתב על ידי נויה שגיב, פטריק סבג וסגול 59.
החל מ-2016 משתתפת בסדרה הקומית "צומת מילר" בערוץ קשת 12, בתפקיד אווה, אמו של אדיר מילר, ובנוסף השתתפה בדיבוב הגרסה העברית של סרט הילדים "מואנה" של דיסני.
בשנת 2017 שיחקה בהצגה "אהבה וכאב" המבוססת על ספרה של צרויה שלו שעלתה בהתיאטרון העברי.
ב-2019 שיחקה בסרט "היום שאחרי לכתי".
בשנת 2020 השתתפה בסדרת הטלוויזיה "קיבוצניקים" בתפקיד חווהל'ה פלושניק, מנהלת בית הזקנים בקיבוץ.
חיים אישיים
בשנות השבעים הייתה נשואה לשחקן נחום שליט. לאחר מכן הייתה בת זוגו של ג'סי נחייסי, איש בוהמה תל אביבי. בשנת 1978 נקנסה ב-5,000 לירות, בעוון אי דווח על הכנסות למס הכנסה.
בשנת 1984 נישאה למפיק והשחקן שמואל אומני, לו הייתה נשואה עד מותו ב-2022. לשניים נולדו שני בנים: ירמי ויוסי. כשהיו בני 13 ו-14 נמסרו בניהם לפנימיית "בית הילד" שברחוב שור בתל אביב. לאחר שאלוני ובעלה ניסו להחזיר אותם לביתם, הם נקלעו לסכסוך עם הרווחה שבשיאו הורשע בעלה באיומים, העלבת עובדת ציבור וזילות בית המשפט.
בספטמבר 2021 נכרתה רגלה הימנית מהברך ומטה בעקבות זיהום חמור. במרץ 2022 שוחררה מבית החולים ועברה לגור בדירה שהוענקה לה על ידי חברת משען, בדיור מוגן ברמת אפעל.
אלוני היא טבעונית.
אלבומי סולו ואלבומים בהשתתפותה של אלוני (רשימה חלקית)
הידד לצעירים
כל הכבוד לנח"ל
התוכנית ה-21 ("קרנבל בנח"ל)
בהיאחזות הנח"ל בסיני - להקת הנח"ל
חדווה ושלומיק - פסקול תוכנית הטלוויזיה
פסטיבל הזמר והפזמון 1971
פסטיבל הזמר והפזמון 1973
אחרית הימים
פסטיבל הזמר 1975
ערב שירי נעמי שמר - חבורת בימות
ג'אמבו מיוזיקל
מונה ליזה של המאה העשרים
ערב ברטולט ברכט - ההנאות הקטנות שבחיים - עם יוסי פולק ובני אמדורסקי
"מלחמה ושלום" - אוסף משירי מלחמת יום הכיפורים
פסטיבל לשירי ילדים מס' 6
חתול תעלול - עם ישראל גוריון
קדם אירוויזיון 1981
קדם אירוויזיון 1986
שיר לדרום אמריקה
הבה נבירה ונשירה - פסטיבל שירי בירה
טיפה אהבה
מיטב השירים
בן המלך האביר והעני - פסקול המחזמר
פילמוגרפיה
בטלוויזיה
חדווה ושלומיק (1971)
דני הוליווד (2008)
להרוג את הסבתא (2015–2016)
צומת מילר (2016–2022)
קיבוצניקים (2020)
בקולנוע
חכם גמליאל (1973)
נישואין נוסח תל אביב (1979)
אהבה אילמת (1982)
היום שאחרי לכתי (2019)
נובי גוד (2023)
קישורים חיצוניים
מירי אלוני - סוכנות ייצוג דנה ליטוין
ראיון מוקלט עם מירי אלוני בתוכנית ציפורי לילה מתגעגעות בהגשת רועי בר נתן ושחר סגל
בלוג חי תרבות, דורון בראונשטיין, מירי אלוני: "הפרס הכי חשוב בשבילי זה אהבת הקהל.", 8 ביולי 2020
הערות שוליים
קטגוריה:זמרות פופ ישראליות
קטגוריה:מתמודדות קדם-האירוויזיון
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:שחקניות ישראליות
קטגוריה:שחקנים ישראלים
קטגוריה:חברות להקת הנח"ל
קטגוריה:חברי חבורת בימות
קטגוריה:חברי להקת אחרית הימים
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר החסידי
קטגוריה:משתתפות פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:משתתפי תשואות ראשונות
קטגוריה:טבעוניות ישראליות
קטגוריה:טבעונים ישראלים
קטגוריה:בוגרות סמינר הקיבוצים
קטגוריה:בוגרי סמינר הקיבוצים
קטגוריה:משפחת בקר
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1949
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949 | 2024-07-25T16:28:00 |
כוורת (להקה) | כוורת הייתה להקת פופ רוק ישראלית שהוקמה בשנת 1973 וחבריה היו דני סנדרסון, גידי גוב, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר ויוני רכטר. מלהקות הרוק הראשונות בישראל ונחשבת לאחת מן הבולטות והמצליחות ביותר בתחום, ובמוזיקה הישראלית בכלל.
הלהקה, שהתאפיינה בסגנון רוק מלודי עשיר בהומור נונסנס ובשילוב מערכונים, נכנסה במהרה לליבת המיינסטרים הישראלי, זכתה להצלחה מסחרית גדולה ואף למעמד פולחני. היא פעלה עד שנת 1976 והוציאה שלושה אלבומי אולפן: "סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן". לאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לקריירות עצמאיות והוציאו אלבומי סולו משלהם. חברי הלהקה סנדרסון וגוב המשיכו לשתף פעולה בלהקות גזוז ודודה.
היסטוריה
הקמת הלהקה
דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין נפגשו כששירתו יחד בלהקת הנח"ל. סנדרסון ופניגשטיין היו הוותיקים מביניהם, ושירתו כבר ב"תוכנית ה־21" של הלהקה ("קרנבל בנח"ל"), שעלתה בשנת 1968. גוב, שמיר ואולארצ'יק הצטרפו ללהקה בתוכניתה ה-22 ("בהיאחזות הנח"ל בסיני"), שעלתה בשנת 1969. חברי הלהקה שירתו בלהקת הנח"ל בתקופה שבה חלחלו אליה סממנים קצביים יותר של מוזיקת רוק. שמיר ואולארצ'יק, שהיו עולים חדשים מפולין, כמו גם סנדרסון, שהיה תושב חוזר מארצות הברית, נחשפו למוזיקת רוק בחוץ לארץ, בתקופה שבה היא כמעט ולא הייתה מקובלת בישראל.
בזמנם הפנוי בצבא היו חברי הלהקה מנגנים ביחד, ומחוץ לצבא היו מופיעים במקומות קטנים. במקביל לשירותו הצבאי הקים סנדרסון את להקת "השניצל", שנודעה בציבור הרחב בשם "השניצלים". לצידו פעלו בלהקה אלי מגן ודייוויד שנן, ומדי פעם היו מצטרפים אליה פניגשטיין, אולארצ'יק ושמיר.
לאחת הנסיעות של להקת הנח"ל הצטרף דורי בן זאב, שהגיש באותה תקופה תוכנית רדיו בשם "ממנו אלייך" בגלי צה"ל. בן זאב הבחין בהומור הייחודי של סנדרסון וחבריו, והציע לשלב מערכונים שלהם בתוכניתו. חברי הלהקה נענו בהתלהבות, והחלו בהקלטתם של מערכונים וקטעי נגינה, רובם בחדרו של סנדרסון בסביון. מדי שבוע היה סנדרסון מעביר את ההקלטות לדורי בן זאב, ששידר אותן בתוכניתו. הצלחתם של המערכונים הביאה לשידורם במשבצת קבועה בתוכנית, שנקראה "פינת פוגי". הדמות הקבועה במערכונים אלו הייתה דמותו של "פוגי" בגילומו של פניגשטיין. הדמות נוצרה במהלך הופעה של להקת הנח"ל בקיבוץ מפלסים, שבה מנחה אחד שהציג את להקת "שלישיית מפלסים", הלהקה המקומית של הקיבוץ ובמבטא ארגנטינאי הטיפוסי לחברי הקיבוץ הזמין את להקת הנח"ל לעלות לבמה ולהופיע. קולו המאנפף של "פוגי" הוא למעשה חיקוי של אותו מנחה. פרט לפניגשטיין השתתפו באופן קבוע במערכונים סנדרסון, אולארצ'יק, שמיר ומנחם זילברמן, ובהמשך גם גוב. במסגרת המערכונים יצרו פניגשטיין וסנדרסון את השיר "פוגי מתחשמל", שלחנו שימש מאוחר יותר כלחן שירה של כוורת "ילד מזדקן". השיר "סיפורי פוגי" אף הוא בוצע לראשונה במסגרת מערכונים אלו, וכן הוקלטו במסגרת התוכנית שלושה מערכונים שהפכו בהמשך לחלק מתוכניותיה של להקת כוורת: "מתמטיקה", "שיעור פסנתר" ו"סיפור הארון".
בשנת 1970 חיבר סנדרסון אופרת רוק בשם "אופרת פוגי", בהשפעת אופרות רוק שהצליחו באותה תקופה, ומתוך רצון לקשר בין השירים שנוצרו במסגרת פינות פוגי ברדיו. האופרה התבססה על סיפור קצר שכתב סנדרסון בשם "סיפור הארון", ועלילתה תיארה את שובו של "פוגי" (פניגשטיין) מיפן. בהקלטה של האופרה השתתפו לצד סנדרסון, פניגשטיין, גוב, שמיר ואולארצ'יק, חברים נוספים מלהקת הנח"ל: מירי אלוני, מנחם זילברמן ותמי עזריה וכן דייוויד שנן. סנדרסון כתב והלחין את רוב שירי האופרה. לשיר אחד בה, "לא ידענו מה לעשות", כתב מילים על פי לחן שחיבר שמיר בתקופת שירותו הצבאי, והוסיף לחן משלו לשורות הפותחות ב"ארצות ומדינות תלויות בכוכבים". חלק מהשירים שנוצרו במסגרת האופרה שולבו מאוחר יותר באלבומיה של כוורת: "לא ידענו מה לעשות" (בסולו של אלוני), "נחמד" ו"פה קבור הכלב". על לחן השיר "משקה קר ותוסס" נכתבו מאוחר יותר מילות השיר "סוכר בתה". סגנונה המוזיקלי של האופרה הושפע מהפקות כגון האלבום "Tommy" של להקת The Who והמחזמר "ישו כוכב עליון", ובעיקר מן האלבום "Fillmore East – June 1971" של פרנק זאפה ולהקת "אימהות ההמצאה", שכלל שילוב של מוזיקת רוק, הומור ומערכונים שזורים בשירים.
לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1971 חיבר סנדרסון את המחזמר "המלך ממבו", שבמסגרתו כתב, הלחין ועיבד מספר שירים. עלילת המחזמר תיארה את סיפורו של ממבו, סוחר אבטיחים שהוכתר למלך בעקבות טעות בזיהוי. שירי המחזמר הוקלטו כסקיצות, בהרכב שכלל את סנדרסון, גוב, אולארצ'יק, פניגשטיין וענת גוב, שהצטרפה בקולות רקע. סנדרסון שאף לעניין את הטלוויזיה הישראלית במחזמר, אך נכשל והפרויקט נגנז. על לחנו של השיר "נביא מלומד" מתוך המחזמר נכתב בהמשך שירה של להקת כוורת "אינספקטור פיקח". עוד בשנת 1971 הקליט סנדרסון את היצירה "הילד מברזיל" עם אולארצ'יק, מנחם זילברמן ודייוויד שנן, שניגן לצדו של סנדרסון בלהקת "השניצל". במסגרת יצירה זו חוברו שני שירים שהפכו בהמשך לחלק מהרפרטואר של להקת כוורת: "אוכל ת'ציפורניים", שכתבו סנדרסון וזילברמן, ו"המגפיים של ברוך", שכתבו סנדרסון, אולארצ'יק וזילברמן.
לאחר שהשתחרר אולארצ'יק מהצבא הוא ניגן זמן קצר בלהקת הפלטינה, ולאחר מכן שהה כמה חודשים בלונדון במטרה לנסות את מזלו שם. במהלך שהותו שם ביקר אותו סנדרסון, והשניים הקליטו סקיצות לשירים אחדים שהפכו בהמשך לחלק מהרפרטואר של כוורת: "למרות הכול", "Mushroom Revolution" שעל פיו נכתב השיר "משה כן משה לא" ו-"The Fastest Man Alive", שהפך ל"האיש הכי מהיר". סנדרסון כשל בניסיונות לעניין חברות תקליטים בלונדון בהקלטות החדשות, ועם שובו לישראל החל להתמקד בהפקת האופרה "סיפורי פוגי". לאחר שבהקלטת הניסיון של האופרה השתמש גם בקולות נשיים, שאף לשלב גם בהפקה הבימתית זמרות. הוא פנה לג'וזי כץ ולרותי נבון, אך לא הצליח לשלבן באופרה. לאורך כמה חודשים ב־1972 ניסה סנדרסון לעניין את הטלוויזיה הישראלית וחברות הפקה שונות בהעלאת האופרה, אך לא צלח בכך.
בעצת חברם, אמרגנם הראשון אשר ביטנסקי, צירפה הלהקה לשורותיה את יצחק קלפטר, שהיה ידוע בסצנת המועדונים של התקופה הודות לנגינתו בלהקת הצ'רצ'ילים, ומאוחר יותר גם בלהקת אחרית הימים. בחיפוש אחר קלידן פנה סנדרסון מלכתחילה לשלמה גרוניך, אך חש שסגנונו אינו מתאים ללהקה. ביטנסקי הציע לסנדרסון לפנות ליוני רכטר, שהיה קלידן בלהקת חיל התותחנים. רכטר התחבר לסגנונה של הלהקה, אך באותה תקופה התלבט אם להתמיד בקריירה מוזיקלית או ללכת בדרכו של אביו יעקב רכטר וללמוד אדריכלות. לאחר שסנדרסון פנה לפסנתרן ירון גרשובסקי כדי לשלבו בלהקה, החליט רכטר סופית לזנוח את לימודי האדריכלות ולהתמקד בפעילות הלהקה. הלהקה החלה בחזרות כשישייה, עוד לפני שובו של אולארצ'יק מלונדון, ובתחילתן מילא שמיר את תפקיד הבסיסט. לאחר כחודשיים חזר אולארצ'יק לישראל, והצטרף ללהקה כבסיסט.
לאחר גיבושם של חברי הלהקה בחר סנדרסון את שמה, "כוורת", מתוך כמה שמות אחרים שהוצעו ונפסלו. השם התקבל באהדה בקרב רוב חברי הלהקה, שחשו כי הוא מבטא אווירה של יצירה משותפת, כדבורים הפועלות יחדיו למען הפקת דבש.
הצלם יעקב אגור תיעד את חזרות הלהקה בתמונות בשנים 1973–1975.
סיפורי פוגי
בפברואר 1973 החלו חברי ההרכב בחזרות לקראת המופע "סיפורי פוגי". במרץ באותה שנה הקליטו שני שירים ראשונים באולפני קולינור: "שירות עצמי" ו"לא ידענו מה לעשות". שניהם יצאו על גבי תקליט שדרים באפריל של אותה שנה, ולא זכו להצלחה או להתעניינות של מפיקים וחברות תקליטים. חברי הלהקה פנו לחברת ההפקות "הגר" של אריק איינשטיין וצבי שיסל, אך אלו החליטו שהלהקה אינה מתאימה להם.
ביום העצמאות תשל"ג נערך פסטיבל הזמר והפזמון, שבו התמודדו באותה שנה שניים מחברי הלהקה: גידי גוב, ששר את השיר "יעלה ויבוא", ואפרים שמיר, ששר עם ירדנה ארזי וחנן יובל את השיר "ליל חניה". מטרתם העיקרית הייתה למשוך את תשומת ליבם של מפיקים למען קידומה של הלהקה. במהלך הפסטיבל יצר המפיק אברהם דשא (פשנל) קשר עם גוב, ואחר כך עם הלהקה כולה. חברי הלהקה השמיעו לפשנל את השיר "פה קבור הכלב", והוא מצידו התלהב וציין שלדעתו מדובר בחומר המוזיקלי הטוב ביותר ששמע מאז שעבד עם להקת התרנגולים. הוא הסכים להחתימם על חוזה הקלטות, בתנאי שיוותרו על המבנה השאפתני של אופרת הרוק לטובת תוכנית רגילה שתורכב משירים ומערכונים. דרישתו של פשנל הביאה למחלוקת בין חברי הלהקה, ואחדים מהם התעקשו על שימורה של האופרה. לבסוף נעתרו חברי הלהקה לבקשתו, ובהשפעת המבנה של תוכניות להקת הנח"ל, שכללו שירים ומערכונים, כתבו סנדרסון וגוב מערכונים קצרים שיצרו קשר בין השירים.
לאחר תקופה של חזרות על המופע החדש ערכו חברי הלהקה ב־7 ביוני 1973 הופעת הרצה בבית המורה בתל אביב. ההופעה זכתה לביקורות חיוביות, ולאחריה נערכה ב־14 ביוני עוד הופעת ניסיון בבית העם שברשפון. ב־15 ביוני נערכה הופעת הבכורה הרשמית של המופע "סיפורי פוגי", שהתבסס על שילוב בין שירים ומערכונים מפינות פוגי בתוכנית "ממנו אלייך" ומאופרות הרוק שתוכננו. הופעה זו לא התקבלה באהדה בקרב הקהל, ורבים מהצופים עזבו במהלכה. גם ההופעות האחרות בחודש הראשון של המופע לא זכו להצלחה רבה. המפנה הגיע לאחר כמה שבועות, כששודרה במבט לחדשות כתבה על הלהקה ובה הושמע השיר "פה קבור הכלב". כתבה זו הביאה לחשיפה רבה ללהקה, וחבריה החלו להופיע בתדירות של כשלושים הופעות בחודש.
במקביל להופעות, החלו חברי כוורת בהקלטת שירים לקראת אלבום הבכורה של הלהקה, באולפני טריטון של טומי פרידמן. ההקלטות נמשכו עד סוף ספטמבר 1973. ביוני 1973 התפרסם תקליט השדרים "פה קבור הכלב". השיר צעד שבועות אחדים במצעד הפזמונים השבועי של גלי צה"ל, אך גם הוא לא זכה להצלחה רבה. לעומת זאת, שני תקליטי השדרים שיצאו אחריו, "המגפיים של ברוך" ו"שיר המכולת", היו להיטים גדולים והגיעו למקום הראשון במצעדי הפזמונים של גלי צה"ל ושל קול ישראל. בספטמבר 1973 נערכו מצעדי הפזמונים השנתיים של הגל הקל ושל גלי צה"ל. הרפרטואר המוכר של כוורת כלל אז רק מספר תקליטי שדרים, אך למרות זאת זכתה הלהקה בתואר "להקת השנה" בשני המצעדים. השיר "המגפיים של ברוך" היה להיט גדול, וזכה בתואר "שיר השנה" בשניהם.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, וחברי הלהקה גויסו למחלקת ההווי והבידור של צה"ל. במהלך המלחמה הופיעה הלהקה פעמים רבות בבסיסים ברחבי ישראל, חלקן במשותף עם להקת הנח"ל. במסגרת ההופעות נוסף לרפרטואר הלהקה הלהיט "יו יה", שיר הבנוי ממקבץ סיפורים קצרים המתבססים על משחקי מילים, מאפיין מרכזי בכתיבתו של סנדרסון. את השיר כתבו סנדרסון ואולארצ'יק והלחינו סנדרסון וקלפטר, והוא נחשב לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. השיר הגיע בחודש דצמבר למקום הראשון במצעד הפזמונים של קול ישראל, ובמצעד השנתי של התחנה לשנת תשל"ד דורג במקום השלישי.
בנובמבר יצא אלבומה הראשון של הלהקה, "סיפורי פוגי". שמו נבחר במטרה לקדם את המופע של הלהקה, שנקרא גם הוא כך. האלבום הניב מספר להיטי ענק כמו "המגפיים של ברוך", "פה קבור הכלב", "שיר המכולת", "ביום ובלילה", "שירות עצמי", "ילד מזדקן", "למרות הכול", "נחמד" ו"יו יה". האלבום מכר 70,000 עותקים תוך זמן קצר, כמות חסרת תקדים בישראל עד אז. עד סוף שנות השמונים נאמדו מכירותיו בכ־140,000 עותקים.
ב־27 בדצמבר 1973 זכתה כוורת בפרס כינור דוד בתואר "הצגת הבידור של השנה". סנדרסון זכה בטקס זה בתואר "מלחין השנה".
פוגי בפיתה ואירוויזיון 1974
בשנת 1974 בחרה רשות השידור בלהקה לייצג את ישראל באירוויזיון 1974 בברייטון עם השיר "נתתי לה חיי", שתחת המעטה של שיר אהבה סטנדרטי כלל רמיזות פוליטיות כנגד שלטונה של גולדה מאיר ובעד הקמת מדינה פלסטינית. העיבוד התזמורתי של השיר נעשה על ידי נעם שריף. באירוויזיון עצמו הופיעה הלהקה בשם "Poogy", שהיה שם קליט יותר. במהלך הביצוע באירוויזיון לא ניגן יוני רכטר עם הלהקה אלא ניצח על התזמורת, עקב תקנה המגבילה את מספר המופיעים על הבמה (לרבות נגנים, רקדנים או זמרי ליווי) לשישה. רכטר, שלא היה לו ניסיון קודם בניצוח, עבר לשם כך קורס מזורז אצל שלום רונלי-ריקליס, אדוארד אולארצ'יק ונעם שריף. הלהקה הופיעה בתחרות עם פלייבק שהוקלט מראש, ולמעשה רק התזמורת הגדולה ניגנה בשידור חי. השיר הגיע למקום השביעי בתחרות והלהקה הוציאה לשוק האירופאי תקליטון הכולל שניים משיריהם בגרסאות אנגליות: "She Looked Me in the Eye" ("נתתי לה חיי") ו־"Morris and his Turtle" ("המגפיים של ברוך"). את המילים האנגליות לשני השירים כתב סנדרסון, ללא זיקה למילים העבריות המקוריות. תקליטון זה הופץ גם בישראל.
תחרות שירי האירוויזיון אמנם לא הביאה ללהקה הצלחה בעולם, אך דני סנדרסון זכה בתמלוגים נאים בעקבות העובדה שהשיר "נתתי לה חיי" זכה לגרסה בשפה הצרפתית, "Le Service Militaire" בביצועו של כוכב הזמר הצרפתי ז'ו דסאן. בישראל נחל השיר הצלחה מיידית, ובאפריל 1974 זכה להישג הנדיר של כניסה ישירה למקום הראשון במצעדי הפזמונים השבועיים של גלי צה"ל ושל קול ישראל. השיר הוביל את מצעדי הפזמונים במשך שבועות רבים, וגם נבחר כ"שיר השנה" במצעד השנתי תשל"ד של קול ישראל.
ביולי באותה שנה יצא האלבום השני של הלהקה, "פוגי בפיתה". בנוסף ל"נתתי לה חיי", כלל האלבום ברובו שירים מהאופרה "סיפורי פוגי" אשר לא נמצא להם מקום באלבום הראשון. כמו כן כלל האלבום גרסת כיסוי לשירה של להקת הנח"ל "הורה היאחזות", שעיבדו במקור סנדרסון ואולארצ'יק לכבוד כינוס של להקת הנח"ל. השיר בגרסת הלהקה זכה לאהדה רבה בהופעות והפך לחלק בלתי נפרד מתוכניות הלהקה. השיר החותם את האלבום, "הבלדה על ארי ודרצ'י", לא התקבל באהדה בהופעות וביצועו החי נפסק עד להופעות האיחוד בשנת 1984. עם זאת, במצעדי הפזמונים זכה השיר להצלחה רבה יותר ודורג במקום התשיעי במצעד השנתי תשל"ד של קול ישראל.
על אף שהורכב מחומרים ישנים ברובו, התאפיין האלבום בצליל שונה מזה של קודמו. חברי הלהקה החלו מתנסים בכלי נגינה שונים שבלטו בסצנת הרוק המתקדם הבריטית של התקופה, כגון גיטרות 12 מיתרים, מלוטרון, מוג, אורגן האמונד וחלילית. כמו כן, לראשונה לוותה הלהקה במוזיקאים חיצוניים: בשיר "לאמור א'לאבי" ניגן המוזיקאי אברהם סאלמן על קאנון, השירים "נתתי לה חיי" ו"התמנון האיטר" בוצעו בליווי תזמורת, וב"שיר המחירון" שרה מקהלה שהורכבה בעיקר מחברי הלהקה ובנות זוגם, בשם "מקהלת השפלה".
בעקבות האלבום זכתה כוורת בפעם השנייה בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל. פרט ל"נתתי לה חיי" ו"הבלדה על ארי ודרצ'י" צעדו במצעדי הפזמונים גם השירים "שיר המחירון" ו"משה כן משה לא" מהאלבום, וזכו גם הם להצלחה.
צפוף באוזן
בשנת 1975 החלה הלהקה בעבודה על אלבום שלישי ותוכנית חדשה בשם "צפוף באוזן". שלא כבעבודותיה הקודמות של כוורת, שהתאפיינו בדומיננטיות של סנדרסון, "צפוף באוזן" היה תוצר של עבודת צוות שבה הוזמנו כל היוצרים בלהקה לתרום משיריהם. הם חיפשו מקום להתבודד בו והיו "חברי משק" בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, שם כתבו את שיריהם ועבדו עליהם במשך שישה חודשים. על כל אחד מהשירים נערכה הצבעה, ומספר שירים שהוצעו לא התקבלו, דוגמת "הפסנתר", אותו חיברו אולארצ'יק ורכטר והלחין רכטר, ואשר לחנו שימש מאוחר יותר לשיר "שיר התעוררות", אותו הקליט גוב במסגרת אלבום הסולו הראשון שלו. לחן נוסף שלא התקבל היה לחנו של סנדרסון למה שהפך בהמשך לשיר "כחול ים תיכון" של להקת גזוז. כמו כן, שקלו חברי הלהקה לצרף לאלבום גרסת כיסוי לשיר "רומיה ויואל" של רביעיית איילון ואף הקליטו גרסה כזו, לפני שוויתרו על הרעיון.
למעט שני קטעים שסנדרסון כתב בעצמו, "אינספקטור פיקח" ו"האיש הכי מהיר", נכתבו רוב השירים תוך שיתוף פעולה שלו עם אולארצ'יק. לצד "גוליית", המספר בהומור ילדותי את הסיפור התנ"כי על דוד וגוליית, "טנגו צפרדעים", ו"מדינה קטנה" אשר הולחן יחד עם רכטר, נכללו גם לחניו של אפרים שמיר ל"שיעור מולדת", "העולם שמח" ו"ככה היא באמצע", וכן שני לחנים של יצחק קלפטר, "שיר הטמבל" ו"היא כל כך יפה". העטיפה האחורית של האלבום, אשר צוירה על ידי יוסי אבולעפיה, הציגה קולאז' של דמויות מתוך שירי האלבום, בסגנון האיורים של טרי גיליאם ומונטי פייתון.
באלבום זה ניכרה התפתחות סגנונית משמעותית מהרוק ההומוריסטי של שני האלבומים הראשונים. הבלדה "שיעור מולדת" הציגה צד נוסטלגי ורך של הלהקה, כשהיא מלווה בעיבוד מיתרים של רכטר. למרות סלידתו של סנדרסון מהכללת השיר באלבום בזמנו, הוא הפך ברבות השנים לקלאסיקה ישראלית. בשיר "העולם שמח", קטע סמבה אנרגטי ולא אופייני ללהקה, התארח המתופף אהרלה קמינסקי. "שיר הטמבל" אמנם כלל מילים הומוריסטיות אופייניות, אך לווה בלחן מינורי בעיבוד מינימליסטי של פסנתר וגיטרה. חריגות אלו מה"אתוס" של כוורת הובילו לחיכוכים בין אישיים בלהקה, אשר גברו כשהלהקה התמודדה לראשונה עם חיצי הביקורת והקהל עם צאת האלבום.
התוכנית "צפוף באוזן" עלתה לראשונה במופע הרצה ב־21 ביולי 1975 בקולנוע שביט שבחיפה, וכעבור יומיים בבכורה רשמית בהיכל התרבות בתל אביב. ההופעה התקבלה בביקורות מעורבות, ובחודש ספטמבר החלו חברי הלהקה בעבודה על שיפוץ התוכנית ושיפורה. גם המופע המחודש לא התקבל באהדה רבה, והוא נמשך עד ינואר 1976.
למרות הביקורת היחסית זכו שירי האלבום להצלחה רבה במצעדי הפזמונים, והביאו לשתי זכיות נוספות של הלהקה בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים השנתי של קול ישראל, בשנים תשל"ה ותשל"ו. השיר "גוליית" נבחר כ"שיר השנה" בשנת תשל"ה, ובכך השלימה הלהקה שלוש זכיות רצופות בתואר זה, הישג שלא שוחזר מעולם.
הופעות אחרונות ופירוק הלהקה
בתחילת 1976 החליטו חברי הלהקה לנסות את מזלם בארצות הברית. סנדרסון כתב מילים באנגלית לשירי הלהקה, ואלו הוצגו לראשונה בשתי הופעות שערכה הלהקה בתחילת פברואר. הופעות אלו הציגו שני שירים חדשים שיצר סנדרסון: "Don't Pull The Trigger" ו־"Lesson In Love". במקביל הוציאה הלהקה תקליטון של השיר "יו יה" מתורגם לאנגלית (בשם "Yo-Ya"). ב־10 בפברואר 1976 יצאו חברי הלהקה לארצות הברית. ב־21 בפברואר 1976 נערכה ההופעה הראשונה, ב"טאון הול" שבניו יורק. כבר בהופעה זו התברר שהקהל, היהודי ברובו, לא היה מעוניין בתרגומי השירים לאנגלית, ודרש שהלהקה תבצע את כל השירים בעברית בלבד. במשך שלושה חודשים הופיעו חברי הלהקה ברחבי צפון אמריקה, לרבות הופעות בקנדה ובמקסיקו, וסיימו את סיבוב ההופעות בניו יורק.
על אף הצלחת ההופעות, התגברו במהלך המסע המתחים האישיים בין חברי הלהקה, וכך למשל אירעה קטטה בין שמיר לגוב. למרות זאת הם הצליחו לעורר את התעניינותה של חברת התקליטים פולידור רקורדס וקבעו מולה מבחן בד, בתקווה להשיג חוזה הקלטות בחברה. לצד "Don't Pull The Trigger" ו־"Lesson In Love" הציגו חברי הלהקה גם את השיר "You Are My Soul", שכתב סנדרסון על פי לחן קיים של שמיר ערב לפני המבחן מול אנשי חברת התקליטים. השיר הרביעי ששרו במבחן זה היה הגרסה האנגלית של "יו יה". השירים לא התקבלו באהדה בקרב אנשי חברת התקליטים, וחברי הלהקה חזרו לישראל לאחר מכן. שלושה מהם הוקלטו מאוחר יותר בעברית על ידי חברי הלהקה. לחנו של השיר "Don't Pull that Trigger" שימש מאוחר יותר כלחן שירו של גוב "בקצה המערב", שהוקלט עבור אלבומו "אין עוד יום". שמיר, שהלחין את השיר "You Are My Soul", הקליט אותו כעבור כמה חודשים בעברית במילים של יהונתן גפן, בשם "ערב של יום בהיר". על לחן השיר "Lesson in Love" כתב סנדרסון מאוחר יותר את השיר "היפנוזה".
כישלון המבחן מול חברת "פולידור" הביא למשבר סופי בין חברי הלהקה, ובהופעה האחרונה בארצות הברית הוחלט על פירוקה. כשחזרו לישראל הופיעו חברי הלהקה בסיבוב הופעות אחרונות. חלק מהן היו בהצגה כפולה עם חברי הגשש החיוור, ללא קשר בין שני המופעים. ב־31 באוגוסט 1976 התקיימה ההופעה שנועדה להיות האחרונה של כוורת, אך בסוף ספטמבר חזרו חבריה להופעות מילואים אחדות בבסיסי תובלה. הופעתה האחרונה של כוורת נערכה ב־30 בספטמבר 1976, ללא אולארצ'יק וקלפטר. במקומו של אולארצ'יק ניגן בבס בהופעה זו אפרים שמיר. אחריה התפרקה הלהקה סופית, וכל אחד מחבריה יצא לקריירה אישית.
לאחר פירוק הלהקה
שמאל|ממוזער|250px|הלהקה בזמן הופעה בפארק הירקון במסגרת סיבוב האיחוד האחרון, אוגוסט 2013
דני סנדרסון הקים עם גידי גוב בשנת 1978 את להקת "גזוז" שהייתה מעין גרסת ביג בנד ל"כוורת", ובשנת 1980 את להקת "דודה" שנטתה לכיוון רוקיסטי יותר. כל חברי הלהקה, פרט למאיר פניגשטיין, המשיכו לקריירות סולו מצליחות. פניגשטיין היגר לארצות הברית ופנה לעסקי הקולנוע.
ב־1984 התאחדו חברי "כוורת" מחדש לשורה של הופעות, שהמפורסמת שבהן הייתה הופעת החינם בפארק הירקון. בהופעה זו השתתפו על פי הערכת המשטרה כחצי מיליון איש, מספר שיא של צופים, אף כי נטען שבפועל המספר היה נמוך בכמחצית. אלון אולארצ'יק כתב לכבוד האיחוד את השיר "מאיר ואלון", העוסק בו ובמאיר פניגשטיין שהגיעו במיוחד מארצות הברית לסיבוב ההופעות. כמו כן ביצעו חברי הלהקה מערכון בשם "הוותיק", שבמרכזו ריאיון נוסטלגי עם חלוץ מזדקן. ההופעה יצאה באלבום כפול ובקלטת וידאו. באוגוסט 1984 הופיעה הלהקה בפני חיילי צה"ל בגזרה המזרחית בלבנון.
בשנת 1989 יצאו כל שלושת אלבומיה של הלהקה בגרסאות תקליטור, שכללו קטעים נוספים כמו מערכונים שבמקור הוקלטו עבור תוכנית הרדיו "ממנו אלייך" וקטעים שהוקלטו בזמן הופעות וחזרות. כמו כן צורפו לאלבומים אלו שני שירים שאמנם הוקלטו על ידי הלהקה באולפן, אך לא נכללו באלבומים המקוריים: "מחכים לשולה" ו"הפסקת חשמל". שלושה מהקטעים החדשים הופצו באותה שנה גם על גבי תקליטון בשם "כוורת כוורת? כן, כוורת!". האלבומים המחודשים נמכרו בכ־25,000 עותקים בתוך כשנה.
בקיץ 1990 יצאו לסיבוב איחוד נוסף בשם "כוורת חוזרת". סיבוב ההופעות הונצח בסרטו התיעודי של צבי שיסל "כוורת – תמונות מחיי הלהקה". הסרט יצא בשנת 1992 וכן הופץ בקלטת וידאו, ובשנת 2013 ראה אור לראשונה על גבי DVD. במופעים אלו צפו יותר מ־100,000 אנשים.
ב־1995, לאחר רצח יצחק רבין, הופיעו שישה מחברי הלהקה (ללא פניגשטיין) בעצרת הזיכרון לרבין וביצעו את השיר "מדינה קטנה".
ב־1998, לכבוד שנת היובל למדינה וחצי היובל לצאת האלבום "סיפורי פוגי", התאחדה הלהקה שוב למופע ענק חד־פעמי בפארק הירקון. האיחוד לווה בהוצאת שני שירים חדשים שנכתבו במשותף על ידי חברי הלהקה: "זוכר, לא זוכר" (בהשתתפות DJ צ'ופי) ו"מחפש דרך חזרה". המופע וקטעים מהחזרות לקראתו תועדו באלבום המשולש "כוורת בפארק" ובסרט טלוויזיוני באותו שם. מופע נוסף התקיים ב־14 במרץ 2000 באופן חד־פעמי, במטרה לגייס כסף עבור ניתוח דחוף בראשו של חבר הלהקה יצחק קלפטר.
משנת 2001 מועלה המופע "דני, גידי וחברים", שבו משתתפים סנדרסון, גוב, אולארצ'יק, שמיר ומזי כהן מגזוז. כעבור כשנתיים העלו קלפטר, אולארצ'יק ושמיר את המופע "נפגשנו". "נפגשנו" לווה בשני שירים חדשים: "מטוטלת" שכתב אולארצ'יק ו"שווה זהב" שכתב קלפטר.
ב־10 במרץ 2013 הודיעה הלהקה במסיבת עיתונאים כי היא צפויה להתאחד פעם נוספת לשתי הופעות ביוני 2013 בבריכת הסולטאן בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל ולציון 40 שנה לצאת אלבום הבכורה "סיפורי פוגי". כל הכרטיסים לשתי ההופעות הללו אזלו תוך שעות ספורות, ולאור זאת החליטה הלהקה על קיום הופעה נוספת, ב־22 ביוני, שגם אליה אזלו כל הכרטיסים תוך מספר שעות. לאור הביקוש הנוסף הוכרז על קיומה של הופעה בפארק הירקון בתל אביב ב־8 באוגוסט, שגם לה אזלו 45 אלף הכרטיסים תוך 12 שעות בלבד. ב־30 באפריל 2013, הודיעה הלהקה כי בעקבות הביקוש העצום היא מוסיפה הופעה אחרונה בפארק הירקון, ב־7 באוגוסט 2013. בסך הכל צפו בהופעות האיחוד של שנה זו כ־120,000 איש. בהופעות הראשונות בסיבוב הופיע גוב כשידו חבושה לאחר ששבר את כתפו סמוך להופעה הראשונה. לצד ההצלחה במכירת הכרטיסים, זכה סיבוב ההופעות לשבחים רבים על שימור האיכויות המוזיקליות והאמנותיות על אף הזמן הרב שעבר מאז הפסקת פעילותה הרציפה של הלהקה. בריאיון לידיעות אחרונות הצהיר דני סנדרסון כי זהו האיחוד האחרון של הלהקה.
לקראת האיחוד יצא באותה שנה מארז מיוחד של כוורת שנקרא "כוורת בקופסה" המכיל קטעים שרואים אור לראשונה על גבי דיסק, ביניהם "פינות פוגי", אופרות הרוק המקוריות והופעות מוקלטות ב-DVD. המארז נמכר בכ־10,000 עותקים. ההופעה עצמה תועדה בסרט DVD ובתקליט כפול בשם "כוורת – המופע האחרון" שהגיע למעמד אלבום זהב. החזרות למופע תועדו בסרט "שק של סנטימנטים" של הבמאי אבידע לבני ששודר ב-Yes דוקו באפריל 2014.
שניים מהתקליטורים במארז "כוורת בקופסא" תיעדו הופעה של הלהקה בתיאטרון ירושלים משנת 1974. הופעה זו הופצה בשנת 2017 על גבי תקליט.
הדינמיקה בין חברי הלהקה
להקת כוורת התאפיינה בכמות גדולה יחסית של גיטריסטים ובהשתתפות של כל החברים בשירה. את הרעיון למבנה זה שאב סנדרסון מן הלהקות להקת האחים אולמן ומובי גרייפ, שגם בהן מבנה דומה. אף על פי שכל חברי הלהקה ביצעו קטעי שירה, בתוכניתה הראשונה של הלהקה ("סיפורי פוגי") נתפסו גוב ושמיר כסולנים העיקריים, בעוד כל החברים האחרים לא ראו עצמם כזמרים, ושרו קולות רקע בלבד. על חלוקת הקולות היה אחראי סנדרסון, שהחליט מי ישיר כל שיר. רק בשני האלבומים הבאים ניתן משקל רב יותר גם לקולותיהם של שאר חברי הלהקה, ואחדים קיבלו קטעי סולו. דוגמאות בולטות הן שיר הסולו של רכטר "שיר מחאה (אנטיביוטיקה)", "שיר הטמבל" בסולו של קלפטר והסולו של פניגשטיין בבתי השיר "לו לו".
גם בנגינת הגיטרות חלה חלוקת תפקידים. נגינתו של קלפטר אפיינה בעיקר את קטעי הנגינה המהירים, כגון הפתיח של "ככה היא באמצע" או הקטע המלווה את המשפט "קלע לו בול בפוני" בשיר "גוליית". לעומתו ניגן סנדרסון את קטעי הרוק הכבדים יותר, כגון פתיחת השיר "שיר מלחים".
שירי הלהקה
מאפיין בולט ומרכזי של שירי כוורת הוא השימוש הניכר בהומור שנעשה בהם. בחלק מהשירים מתבטא השימוש בהומור במשחקי מילים ופרודיות על ביטויים עבריים שונים, כדוגמת "יו יה" ו"פה קבור הכלב". ב"שיר המכולת" אף מעורבים בביטויים העבריים גם ביטויים מהז'רגון האנגלו-סקסי ("גיב מי דה מאני אנד איי'ל גיב יו מיי הארט, תעבור את הכביש ותחזור למכולת..." כאשר את "הארט, תעבור" ניתן לקרוא גם כ"הר תבור"), או משפות אחרות (למשל "הבלדה על ארי ודרצ'י" שבה שמות שני הגיבורים מרכיבים את המילה האיטלקית "Arrivederci" - "להתראות"). שירים אחרים נכתבו בהומור נונסנס המערב מציאות ודמיון, כדוגמת השיר "המגפיים של ברוך" שגיבורו רוחש אהבה רומנטית למגפיו או הפרודיה על הסיפור התנ"כי בשיר "גוליית". נטייה זו להומור חוזקה באמצעות המערכונים שקישרו בין השירים ובראשם "סיפור הארון" ו"סיפור המכולת". גם שירים רציניים כדוגמת "שירות עצמי" שדוברו מסתכל על חייו במבט נוגה, נעטפו בבדיחות קלילות. יוצא דופן מבחינה זו הוא השיר "ילד מזדקן" שמילותיו רציניות לחלוטין, כמו גם עיסוקו בקשיי ההתבגרות. רוב שירי האהבה של כוורת נכתבו אף הם בנימה הומוריסטית, אף על פי שלרוב נושאם היה גבר שלא הצליח לכבוש את לב אהובתו, ובהם "ביום ובלילה", "היא כל כך יפה" ו"נתתי לה חיי". הכתיבה ההומוריסטית הייתה מאפיין בולט של דני סנדרסון, שהמשיך את הקו הזה ביצירתו גם בלהקת גזוז ובאלבומי הסולו שלו. ברוק הישראלי, לעומת זאת, נותרה כוורת בין הדוגמאות הבודדות לשילוב הומור ביצירה המוזיקלית.
על אף האנטי-תזה שהיוותה כוורת לשירי הלהקות הצבאיות היו גם לה שירים שעסקו בנושאים לאומיים, אך גם אלו נכתבו מנקודת מבט אישית ומינורית יותר. בולט בהקשר זה "שיעור מולדת" הנוסטלגי, שמילותיו נכתבו על ידי עלי מוהר ולא על ידי חברי הלהקה, וכן "מדינה קטנה". גם גרסת הכיסוי של כוורת לשירה של להקת הנח"ל "הורה היאחזות" נעשתה בעיבוד רוקי מובהק ותוך הכנסת אלמנטים הומוריסטיים.
לצד הגישה הקלילה כללו לא מעט משירי כוורת מסרים רציניים ואף פוליטיים במילותיהם. אופייני לעניין זה הוא השיר "נתתי לה חיי" שטען בעד הקמת מדינה פלסטינית. דוגמאות אחרות הן "נחמד" כשיר מחאה כנגד ההשלמה עם המצב הפוליטי־חברתי והדחקתה של מציאות כואבת ו"שיר מלחים" שגיבוריו ממהרים להיכנע ונכתב כנגד ההירואיות הציונית.
תרומה וחשיבות
חשיבותה של כוורת במוזיקה הישראלית נעוצה בעיקר בהיותה להקת הרוק הראשונה שזכתה להצלחה רחבה, ובכך שינתה את פני המוזיקה הישראלית. עד לפריצתה של הלהקה נעשתה היצירה הדומיננטית במסגרת הלהקות הצבאיות וכן בלהקות זמר, שסגנונן המוזיקלי הושפע מהמוזיקה הרוסית (שימוש נרחב באקורדיון) והצרפתית. השירים נכתבו על ידי משוררים ופזמונאים והולחנו על ידי מלחינים בנפרד מהמבצעים. רבים מהטקסטים עסקו בחוויות הקשורות בצה"ל, במלחמות ישראל ובהווי החקלאי וההתיישבותי ונכתבו על פי רוב בלשון רבים.
יצירתה של כוורת הייתה שונה באופן מובהק. ראשית, מבחינת הסגנון המוזיקלי עשתה כוורת שימוש בשלוש גיטרות חשמליות (סנדרסון, קלפטר ושמיר) לצד הבס (אולארצ'יק) ובכך התאפיינה יצירתה בצליל רוקי מובהק, בעוד קודמותיה בתחום השתמשו בכלים חשמליים באופן חלקי בלבד. בנוסף עשתה כוורת ניסיונות מוזיקליים מורכבים יותר, כדוגמת רוק פרוגרסיבי ב"הבלדה על ארי ודרצ'י", קטעים אינסטרומנטליים בהשפעה ים תיכונית כמו "התמנון האיטר" ו"לאמור א'לאבי" וקטעים מורכבים ומרובי אקורדים כדוגמת "למרות הכל". שנית, נעשתה היצירה בלהקה באופן קבוצתי, ועל אף הדומיננטיות של סנדרסון היא פעלה לפי המודל של להקת רוק בה שותפים כל החברים בכתיבה, נגינה וביצוע. עם זאת שמרה כוורת על מקצב ה"אסטה אסטה" המקובל של התקופה, על מבנה התוכנית של הלהקות הצבאיות המורכב משירים ומערכונים וכן הופעה בפני קהל יושב.
מבחינה טקסטואלית הייתה כוורת בין החלוצות של כתיבה בלשון יחיד, המתייחסת לאדם הפרטי, ולא של כתיבה בלשון רבים העוסקת בענייניו של הציבור או של שליחיו; זאת כהשפעה של מלחמת יום הכיפורים, שיצרה שבר עמוק בחברה הישראלית הן מבחינת האמון במנהיגי הציבור והן מבחינת ההתגייסות הציבורית למשימות לאומיות כדוגמת מלחמה או התיישבות. כוורת הקצינה נטייה זו כשהקדישה שירים לנושאים הומוריסטיים או לחפצים שוליים, בניגוד לכובד הראש של שירים רבים אחרים שנכתבו במקביל או קודם לכן. דוגמאות אופייניות לכך הם השירים "המגפיים של ברוך", "שיר המכולת", ו"לך ספר לסבתא". גישה זו סימלה את עלייתו של דור חדש שלא מעמיד במרכז את כיבושי הצבא והפרחת השממה ולא חש דחף להגן על המדינה החדשה, ובמקום זאת מעדיף לעסוק בענייני היום-יום ובחייו האישיים.
גם לאחר פירוקה של כוורת המשיכה הלהקה להשפיע על המוזיקה הישראלית, בעיקר מכיוון שהיא הוכיחה שניתן ליצור רוק בישראל שיתקבל בהכרה ציבורית ומסחרית. מעמד זה התחזק עקב היות שישה מתוך שבעת חבריה יוצרים בולטים ומצליחים ברוק הישראלי לגווניו בשנים הבאות. תהליך השינוי ארך עוד מספר שנים אך בסופו של דבר היה הרוק הישראלי לעובדה וכוורת לסמל המהפכה המוזיקלית, וכן באופן פרדוקסלי לסמל של "ארץ ישראל הישנה והטובה".
הערכה ומחוות
כוורת נחשבת לאחת הלהקות האהובות ביותר בישראל, וכך למשל היא זכתה בתואר "להקת השישים" בסקרים נפרדים שערכו בשנת 2008 שידורי קשת והערוץ הראשון בשיתוף רשת ג'. בשנת 2013 זכתה בתואר "הלהקה הכי ישראלית" בסקר שנערך באתר mako, ובשנת 2018 זכתה בתואר "להקת השבעים" בסקר שערך העיתון ידיעות אחרונות.
הפופולריות הרבה של הלהקה הביאה למחוות אחדות שנעשו לשיריה. בשנת 2009 הועלה המופע "ככה היא באמצע", שבו ביצעו איה כורם, אפרת גוש, אמילי קרפל ואניה בוקשטיין את שירי הלהקה.
בשנת 2012 העלתה קבוצת מוזיקאים צעירים בשם "אנשי הארון" מופע מחווה ללהקה שבו ביצעו את שיריה על פי הביצועים, התלבושות והתפאורה המקוריים. בהמשך אף שיתפה הקבוצה פעולה עם מאיר פניגשטיין במופע שהוקדש לדמותו של פוגי במערכוני הלהקה.
בשנת 2013, במלאת ארבעים שנה לאלבום "סיפורי פוגי", הפיקו תחנות הרדיו גלי צה"ל וגלגלצ תוכנית מחווה לאלבום, ובה הקליטו להקות שונות גרסאות מחודשות לשירי האלבום. הביצועים שהוקלטו עבור התוכנית הופצו בשנת 2014 באלבום בשם "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד".
חברי ההרכב
גידי גוב (שירה, כלי הקשה)
דני סנדרסון (גיטרה חשמלית, שירה)
אפרים שמיר (גיטרה, שירה)
אלון אולארצ'יק (גיטרה בס, קולות רקע, שירה)
יצחק קלפטר (גיטרה מובילה, קולות רקע, שירה)
יוני רכטר (קלידים, קולות רקע, שירה)
מאיר פניגשטיין (תופים, דקלום ושירה כ"פוגי")
דיסקוגרפיה
אלבומים
סיפורי פוגי (1973)
פוגי בפיתה (1974)
צפוף באוזן (1975)
הופעות
כוורת – הופעה חיה, קיץ 1984 (1984)
כוורת חוזרת (1990)
כוורת בפארק (1998)
כוורת 2000 (2000), (מופע התרמה חד פעמי לגיוס כסף לטובת ניתוח ראש ליצחק קלפטר)
כוורת – המופע האחרון (2013)
כוורת - הופעה חיה בתיאטרון ירושלים 1974 (2017) (לראשונה על גבי תקליט כפול במהדורה מוגבלת)
אוספים
כוורת בקופסה (2013)
כוורת - תמונות מחיי הלהקה (1990), (סרט בבימויו של צבי שיסל)
כוורת (2022)
אופרת פוגי - סיפור הארון (2024)
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
בערוץ הרשמי של רשות השידור
,
,
חיים מזר, הג'יבריש של להקת "כוורת": מחווה ליובל דרור, בבלוג של אלי אשד, באתר רשימות, 8 בנובמבר 2008
אבישי מתיה, סופהשבוע, פרויקט כוורת חלק ב': כך הכל התחיל, באתר The post, 16 באפריל 2013
איחוד 1984
מתוך ערוץ הארכיון: אוצרות החינוכית
איחוד 2013
טובי פולק, בכל זאת הגענו למרות הכל. או שלא, באתר מגפון, 26 ביוני 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:להקות השנה
קטגוריה:להקות פופ ישראליות
קטגוריה:להקות רוק ישראליות
קטגוריה:להקות פופ רוק
קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1974
קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון
קטגוריה:הרכבים מוזיקליים מתל אביב
קטגוריה:להקות שהוקמו בשנת 1973 | 2024-09-28T14:10:34 |
שלושת השבועות | REDIRECT ימי בין המצרים | 2004-11-28T18:18:42 |
מולדובה | רפובליקת מולדובה (ברומנית: Republica Moldova) היא מדינה במזרח אירופה, בין רומניה ואוקראינה.
מרבית השטח של הרפובליקה של מולדובה היה חלק מהנסיכות הרומנית מולדובה ושל רומניה בתקופות רבות בעבר ונמצאה תחת שלטון רוסיה בשנים 1812–1918 וברית המועצות בשנים 1940–1941 ו-1944–1991. בעת התפרקות ברית המועצות הכריזה הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של מולדובה על עצמאותה. ישות מתוכה בשם "טרנסניסטריה" לא הכירה בעצמאות רפובליקת מולדובה והכריזה על התפלגות ממנה ועל עצמאות משלה בשם "הרפובליקה המולדובית הטרנסדניסטרית". המדינה כמעט גובלת בים השחור, אך מופרדת ממנו על ידי אוקראינה ולכן היא מדינה ללא מוצא לים.
היסטוריה
חבלי הארץ בסרביה ובוקובינה, שהיו חלק מרומניה, נלקחו ממנה וסופחו לברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב), חלק אל הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית, וחלק לרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית של אוקראינה. לאחר הפלת הקומוניזם בראשות ניקולאה צ'אושסקו (מנהיג רומניה) גברו בתוכה השאיפות להסתפח לרומניה. באפריל 1991 דרשו מרבית חברי המפלגה הקומוניסטית במולדובה להכריז על ניתוק מברית המועצות ועל עצמאות, ולבסוף הוכרזה עצמאותה של מולדובה באוגוסט 1991.
בימינו, שאיפותיהם של הרוסים באזור טרנסניסטריה, עניין זכויות המיעוטים הגדולים הרוסי והאוקראיני וזכויות המיעוט הגגאוזי, שאלת סוג הקשרים עם רוסיה ועם רומניה, וסוגיית אפשרות ההסתפחות לרומניה – כל אלה מעמידים אתגרים בפני המדינה העצמאית הצעירה. בדצמבר 2023, מנהיגי האיחוד האירופי החליטו לפתוח בשיחות הצטרפות לגוש עם מולדובה. במרץ 2024, אישר הפרלמנט של מולדובה הצהרה הקוראת לקידום המאמצים להצטרפות לאיחוד האירופי.
פוליטיקה
צורת השלטון ברפובליקת מולדובה היא רפובליקה דמוקרטית המתנהלת כך:
בבית הנבחרים יש 104 צירים, הנבחרים לתקופה של ארבע שנים, בדומה לנשיא, הנבחר לארבע שנות כהונה.
מבחינה מנהלית המדינה מחולקת ל-32 נפות.
כלכלה
גידולים
כלכלת מולדובה מבוססת על גידול דגנים, סלק סוכר, חמניות, תפוחי אדמה, ירקות, פירות ופירות יער.
תעשייה
ענפי התעשייה שלה הם שימור מזון, עצים לריהוט ובנייה, מתכות, בטון, מוצרי חלב וטקסטיל, וייצור יין, כדוגמת מרתפי היין של קריקובה הנמצאים כ-13 ק"מ צפונה מקישינב, כ־530 דונם מתחת לאדמה המשמשים לאחסון כ-40 מיליון ליטר של יין.
אוצרות טבע
אוצרות הטבע העיקריים של רפובליקת מולדובה הם גבס, ליגניט, חומרי בנייה ועץ.
יבוא ויצוא
מולדובה מייבאת אנרגיה, ציוד לתעשייה, פלסטיק ועוד מחבר המדינות ומהאיחוד האירופי. היא מייצאת מוצרי מזון, טבק, משקאות, בקר ומוצרי בשר, טקסטיל, מוצרי אבן, גבס, מלט וזכוכית לרוסיה, רומניה, אוקראינה, בלארוס, גרמניה ואיטליה.
ענף ייצוא משמעותי נוסף הוא ייצוא כוח אדם. מהגרי עבודה מולדובים עובדים במדינות שונות ושולחים את שכרם למשפחותיהם, פעולה המכניסה מטבע זר למדינה.
חברת התעופה הלאומית של מולדובה היא אייר מולדובה.
בשנת 1992 הוסדרו חילופי הטריטוריות בין רפובליקת מולדובה ובין אוקראינה ובעקבות כך מולדובה יכלה לבנות נמל ימי באזור.
גאוגרפיה
רפובליקת מולדובה היא מדינה ללא מוצא לים, המשתרעת ברובה על פני רמה גלילית שקרקעותיה טובות לגידולים. בדרומה משתרעים שטחי ביצות, וכ-11% משטחה מעויר. הנהרות העיקריים בה הם הדניסטר והפרוט.
צבא
הכוחות המזוינים הלאומיים של מולדובה הם הכוחות שאחראים על הגנת המדינה מפני פלישות חוץ, ובזמן שלום על עזרה למשטרה לשמור על הסדרה הפנימי.
שפה
השפה היא רומנית. עד שנת 2023, שלטה "השפה המולדובנית" או "מולדבית" שנחשבה בבלשנות המודרנית לתת-ניב או עגה אזורית (ברומנית - Grai) של השפה הרומנית, בדומה לעגות מטרנסילבניה, מרמורש, מונטניה, אולטניה, קרישאנה או באנאט. עד לפירוקה של ברית המועצות, נכתב הניב המולדובי באותיות קיריליות על פי פקודת סטלין בזמנו, לבידולה מן התרבות הרומנית, וזאת בשונה מהרומנית המדוברת ברומניה, הנכתבת באותיות לטיניות. לפני פירוק ברית המועצות השתוותה המולדובית לתקן הרומני הרשמי וחזרה לכתב לטיני; בטרנסניסטריה המתבדלת עדיין נכתבת השפה באותיות קיריליות. שאלת סיווגה של המולדובנית והכתיב שלה הן מקור לדיונים פוליטיים רבים. דבר זה בא לידי ביטוי גם בדיונים רבים לגבי גורלה של ויקיפדיה במולדובנית (הכתובה קירילית), בנפרד מזו הרומנית. לאחר שזו נמחקה (בטענה שדי בוויקיפדיה הרומנית הכללית) ושוחזרה פעמים רבות, הוסכם להשאירה נעולה לעריכה תוך הפניה בולטת בעמוד הראשון לוויקיפדיה הרומנית בכתב הלטיני.
במולדובה היה מאבק בין הקוראים לשפתם רומנית ובין המבקשים להבדילה מהרומנית ולקרוא לה מולדובנית. המאבק הסתיים בניצחון הדוגלים ברומנית וב-16 במרץ 2023 הפרלמנט המולדובני החליט לשנות בחוקים את הכינויים השפה המולדובנית, שפת האם ושפת המדינה בביטוי השפה הרומנית. ביום 10 במרץ 2024 דחה בית המשפט לחוקה של רפובליקת מולדובה את ערעור מפלגות השמאל על קביעת הרומנית כשפת המדינה.
חיים במולדובה מיעוטים גדולים של דוברי רוסית ואוקראינית ומיעוט גגאוזי.
דמוגרפיה
בשנת 2000 חיו במולדובה כארבעה וחצי מיליון בני אדם. על פי מפקד אוכלוסין בשנת 2008 התגוררו בה כ-4,300,000 בני אדם, וב-2022 התגוררו בה כארבעה מיליון נפשות. הירידה המתמדת באוכלוסייה נובעת משיעור ילודה נמוך, מאזן הגירה שלילי, ושיעורי תמותה גבוהים יחסית לנתונים מערביים.
מבחינה אתנית, דתית ותרבותית מעטים ההבדלים בין תושבי מולדובה המקוריים ושפתם, לבין העם והשפה הרומניים.
ברפובליקת מולדובה חיים כ-700,000 רוסים, 300,000 טורקים וגגאוזים (עם טורקי). 47.5% מהאוכלוסייה הם רומנים, 22% אוקראינים, 13% רוסים, 2% בולגרים ו-2.5% אחרים. מאז היפרדותה מברית המועצות, מולדובה חווה משבר דמוגרפי.
90% מהמולדובים הם נוצרים אורתודוקסים, 1% פרוטסטנטים, 0.14% קתולים, 0.6% עדי יהוה, 0.2% אתאיסטים, 0.07% מוסלמים, 0.02% יהודים ו-0.02% אגנוסטיקנים.
יהדות מולדובה
כיום יש ברחבי מולודובה, על פי נתונים רשמיים, כ-31,000 יהודים ועוד מספר לא ידוע של מולדובים ממוצא יהודי שאינם מודעים ליהדותם או שאינם מדווחים עליה.
בשנת 1989, אחרי עשורים של דיכוי על ידי השלטון הסובייטי, יכלו יהודי הרפובליקה להתארגן לראשונה ב"חברה הרפובליקנית לתרבות יהודית" בראשות בוריס סנדלר וולדימיר ביטקין. בשנת 1997 מיוזמת יושב ראש החברה הזאת, סמיון שויחט, היא הפכה ל"איגוד הארגונים והקהילות היהודיות של מולדובה".
ב-2008 שינה ארגון זה את שמו ל"קהילת יהודי מולדובה" ובחר בשני יושבי ראש שותפים אלכסנדר פנצ'בסקי ואלכסנדר בילינקיס.
כיום פועל ברפובליקת מולדובה 'איגוד הארגונים והקהילות היהודיות במולדובה' או "קהילת יהודי מולדובה" בראשות אלכסנדר בילינקיס (החל מ-2013). "קהילת יהודי מולדובה" פתחה וייסדה בתי כנסת, בתי ספר, גני ילדים, בתי תמחוי, מרכזים קהילתיים ועוד ברחבי מולדובה וכן בטרנסניסטריה. ביטאון הארגון הוא כתב העת "נאש גולוס" ברוסית. במסגרת "הקהילה היהודית של מולדובה" פועל גם "הקונגרס היהודי של מולדובה" שהוקם בשנת 2003 על ידי אנשי עסקים יהודים. קהילת יהודי מולדובה נקשרה למרכז החינוכי היהודי "חפץ חיים".
במולדובה פועלים בקרב היהודים גם חסידות חב"ד על פעילותה הענפה, הסוכנות היהודית (החל משנת 1991), הג'וינט (החל משנת 1993), השירות היהודי למשפחה "נס", תנועת אגודת ישראל, הקרן "דור לדור" ומוסדות יהודיים אחרים.
בשנת 1994 ממשלת מולדובה הכירה ב"פדרציה של הקהילות היהודיות (הדתיות) במולדובה שבחסות תנועת חב"ד. בראשה עומד כיום הרב זושא אבלסקי, אחד הבנים של הרב זלמן לייב אבלסקי (2014-1927) שפעל בקישינב בשנים 2014-1989. רבה הראשי של מולדובה הוא הרב יוסף יצחק אבלסקי ושל קישנב הרב מנדי אקסלרוד.
לקריאה נוספת
Dymitry Sheveliov, The Jewish Revival in Moldova (A Survey of the Jewish Life in Moldova in the years 1990-2000, Revista de etnologie și culturologie vol.XV Chișinău ,2011 pp.58-66
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות ללא מוצא לים
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רומנית | 2024-09-10T12:17:01 |
הדלתה של הנילוס | הפניה הדלתא של הנילוס | 2014-02-15T01:04:02 |
הקרן הקיימת | הפניה קרן קיימת לישראל | 2017-05-23T10:34:10 |
ג'ון אנתוני ווקר | ג'ון אנתוני ווקר (באנגלית: John Anthony Walker; 28 ביולי 1937 - 28 באוגוסט 2014) היה איש שירות הקשר של הצי האמריקאי שמכר את סודות הצי לסובייטים תמורת בצע כסף והפעיל לשם כך רשת ריגול משפחתית.
ביוגרפיה
ג'ון אנתוני ווקר נולד בשנת 1937. שירת בחיל הים של ארצות הברית כמומחה לקשר בדרגה של Warrent Officer (דרגה שבין חוגר לקצין המוענקת לאקדמאי או לבעל מקצוע טכני בדומה לדרגת ממ"ק בצה"ל). בתפקידו זה בא במגע עם חומר צבאי ומודיעיני סודי. במשך שנים רבות מ-1968 ועד 1985 מכר ווקר את סודות הצי וצופניו לסובייטים, דבר שאיפשר להם לפענח במרוצת השנים כמיליון שדרים סודיים של הצי. ווקר היה האיש שגרם ככל הנראה לנזק המודיעיני הרב ביותר בתולדות ארצות הברית. הסובייטים גמלו לו בתשלום סכומי כסף שהסתכמו במשך השנים בכמיליון דולר.
ככיסוי לפעילותו החתרנית טיפח ווקר תדמית של איש ימין קיצוני והצטרף לאגודת ג'ון בירץ' ולקו קלוקס קלאן.
בשנת 1984 פנתה גרושתו ברברה ווקר לאחד ממשרדי לשכת החקירות הפדרלית ה-FBI במדינת מסצ'וסטס ומסרה כי בעלה לשעבר הוא מרגל סובייטי, אך אנשי הלשכה לא יחסו חשיבות לטענתה וגנזו את התלונה. בשנת 1985 פנתה בתו לורה ווקר למשרד ה-FBI בבוסטון וביקשה לדעת מה עלה בגורל תלונת אמה. איש הלשכה בחן את עדויות האם והבת, מצא כי העניין ראוי לחקירה ושלח על כך תזכיר למטה ה-FBI בוושינגטון הבירה. שני חוקרים נשלחו לחקור את לורה ווקר והיא מסרה להם כי בעת ששירתה בצבא האמריקאי ביקש ממנה אביה להשתתף עמו במכירת סודות צבאיים. כן סיפרה כי משפחתם הייתה במשך שנים רבות דלת אמצעים, עד אשר לפתע החל לזרום לכיסם כסף רב. ה-FBI פתח בחקירה יסודית ממנה עלה כי בשנת 1968, כאשר ווקר נקלע למצוקה כספית, הוא יצר קשר עם הסובייטים והחל למכור להם סודות צבאיים שנודעו לו משירותו בבסיס הצי בנורפוק והתמיד בקשר זה במשך כל השנים.
אם כי בשנת 1985 לא שירת כבר ווקר בצי, מסרה אשתו כי היא מאמינה שהוא עדיין מצליח להשיג סודות צבאיים עבור הסובייטים מאחיו ארתור ווקר שהיה סגן-אלוף בדימוס של הצי. כן מסרה לחוקרים כי קצין זוטר בצי בשם ג'רי אלפרד וייטוורת' משתף פעולה עם בעלה במעשיו. נתברר כי ביודעו שהוא עומד לסיים את שירותו ב-1975, לאחר עשרים שנות שירות בצי, קשר ווקר קשר עם ויטוורת' על מנת שיישאר בידו מקור פעיל של מידע לאחר פרישתו.
עם פרישתו של ווקר מן הצי ב-1975 נתמנה וייטוורת' לקצין במערך הקשר הלווייני של הצי ומסר לווקר מידע בעל ערך מודיעיני רב שווקר העביר לסובייטים. בשנת 1981 הוצב וייטוורת' לתפקיד אחר שלא היה לו בו מגע עם סודות צבאיים ומעיין המידע התחיל להתייבש. עקב כך גייס ווקר לרשת שלו את בנו מייקל ווקר, שהיה ימאי פשוט שהתגייס לצי בשנת 1982 בהיותו בן עשרים, והדיח את הבן לגנבת מסמכים סודיים.
גם וייטוורת' התקשר שוב לווקר וניסה לחדש עמו את הקשרים, אולם נדחה על ידי ווקר בטענה שהמידע שהשיג חסר ערך. וייטוורת' שנפגע שאף לנקום בווקר ושלח מכתבים אנונימיים למשרד ה-FBI בסן פרנסיסקו ובהם הודיע כי מרגל אמריקאי (שלא נקב בשמו) גונב את סודות הצי במשך שנים.
בה בעת טלפנה הבת לורה ווקר לאביה, לבקשת ה-FBI שהאזין לשיחות. פרטי השיחות הפלילו את ווקר והביאו למעצרו במאי 1985, ביחד עם אחיו ארתור ווקר, בנו מייקל ווקר ווג'רי וייטוורת'.
ווקר הורשע בדין ונדון למאסר עולם, אחיו ארתור נדון ל-3 מאסרי עולם ווייטוורת' נדון ל 365 שנות מאסר. שלושתם לא הביעו כל חרטה על מעשיהם. הבן מייקל ווקר נדון ל-25 שנות מאסר ושוחרר בשנת 2000, לאחר 15 שנות מאסר בגין חלקו הקטן יחסית במעשים ולאחר שהביע חרטה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמריקאים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות ריגול בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1937
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2014
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו במעצר | 2023-06-07T03:49:27 |
אבאי קוננבאיולי | אַבַּאי אִיבְּרָהִים קוּנַנְבָּאיוּלִי (בקזחית: Абай (Ибраһим) Құнанбайұлы; 10 באוגוסט 1845 - 5 ביולי 1904), הידוע גם כאַבַּאי קוּנַנְבָּאיֶב (ברוסית: Абай Кунанбаев), היה משורר, מלחין ופילוסוף קזחי, דמות חשובה בפיתוח הקזחית כשפה ספרותית.
קורות חיים
אבאי נולד בצ'ינגיס-טאו (קראול המודרנית), בנם של קוננבאי, אציל אמיד, ואשתו השנייה, אולז'אן. מעמדו של אביו אפשר לו ללמוד בבית ספר רוסי, אך רק לאחר שבילה זמן מה תחת השגחתו של מולא במדרסה אסלאמית. בבית הספר נפגש אבאי לראשונה עם כתביהם של מיכאיל לרמונטוב ואלכסנדר פושקין.
תרומתו העיקרית של אבאי לתרבות הקזחית מרוכזת בשיריו, שנבעו מתוך התרבות העממית המקומית והביעו חוש לאומי מפותח. עד אז הייתה השירה הקזחית מדוברת בעיקר ומהדהדת בקולות הנוודים בערבות קזחסטן. ברם, בימיו אירעו תמורות חברתיות-פוליטיות וחברתיות-כלכליות חשובות. עם העמקת ההשפעה הרוסית במדינה, רבו האפשרויות החינוכיות, כמו גם החשיפה להשקפות עולם שונות מרוסיה, אסיה והמערב. קוננבאיולי התעמק בהיסטוריה התרבותית והפוליטית של אזורים אלו, ובכך השפיעה שירתו על השקפת עולמם של קזחים משכילים רבים.
קוננבאיולי גם תרגם את ספריהם של מחברים רוסיים ואירופאיים לקזחית, רבים מהם בפעם הראשונה.
איורים מודרניים של קוננבאיולי בדרך כלל מראים אותו מחזיק בדומברה, כלי הנגינה הלאומי של המדינה. הוא נחשב היום לאחד מגיבורי העם החשובים בתודעה הלאומית המחודשת.
ישנו ספר מאת מוכתר אואזוב, הנחשב לביוגרפיה הרשמית של קוננבאיולי, ברם רבים טוענים שהמחבר, שפעל בתקופה הסובייטית, סילף עובדות על מנת לתאר את קוננבאיולי כמי שתיעב את התרבות הקזחית המקורית ורצה להופכה לרוסית יותר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מלחינים
קטגוריה:משוררים קזחים
קטגוריה:מתרגמים
קטגוריה:פילוסופים קזחים
קטגוריה:אמנים קזחים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1845
קטגוריה:נפטרים ב-1904 | 2024-08-08T16:34:03 |
לאומיות | שמאל|ממוזער|160px| מפגינים אוחזים בדגלי סרביה
לאומיות היא תופעה חברתית אידאולוגית שלפיה לכל לאום זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה שהיא זכות להגדרה עצמית. הלאומיות בעיקרה מובילה להתגבשות של קהילה סביב צביון וערכים חברתיים משותפים. צורה קיצונית של לאומיות נקראת לאומנות, אשר עלולה להוביל לשנאה ולגזענות כלפי מי שאינו חלק מן הקהילה. דוגמאות לכך בהיסטוריה ניתן לראות אצל המפלגה הנאצית שדגלה בלאומניות-אתנית גרמנית, או אצל השלטון הפאשיסטי באיטליה, שדגל בלאומנות איטלקית.
מגמות שונות בלאומיות
מגמות אידאולוגיות
הלאומיות היא רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. רעיון הלאומיות האזרחית מדגיש את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. לעומתו, רעיון הלאומיות האתנית מדגיש את זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים, כדוגמת תרבות, דת, שפה, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים. בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. זרמים שונים בציונות, התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה, הושפעו מתפיסות לאומיות שונות שרווחו באירופה בתקופת התגבשותה.
לאומיות אזרחית לעומת לאומיות אתנית
יש הטוענים כי בפועל התפתחו שני דגמים שונים של לאומיות. לשני דגמים אלו השפעה על המדיניות של המדינות האוחזות בהן בנוגע לתפיסתן את המשטר הדמוקרטי, אופן פרשנותן של עקרונות החירות והשוויון ומדיניות ההגירה אליהן.
לאומיות אזרחית – לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, מניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת. לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, התנדבותי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק. מהגרים לארצות-הברית, למשל, המגיעים מספרד, בריטניה, או סין יכולים להצטרף ללאומיות האזרחית של ארצות-הברית ולהיות חלק מהאומה האמריקנית.
יש ללאומיות האזרחית גם גרסאות שיש בהן גם יסודות חזקים של לאומיות אתנית או אתנית-דתית המנסות בשם העיקרון הזה לכפות על קבוצות אתניות התבוללות לשונית ותרבותית – כמו שקרה למשל, בעבר, בממלכת הונגריה במהלך המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20 וגם בטורקיה ויוון במאה ה-20.
דוגמה של גרסה ליברלית מיוחדת ללאומיות האזרחית היא במקרה של פינלנד
המגדירה רשמית את הלאומיות הפינית כדו-לשונית, תוך מתן זכויות לשוניות ותרבותית מרביות למיעוט הדובר שוודית במדינה.
לאומיות אתנית – לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים ותרבות משותפת. לרוב נולדים לתוכה והיא אינה ניתנת לבחירה. האזרחים שאינם חלק מהרוב הדומיננטי במדינה מוגדרים כמיעוט. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית, הפולנית, הסינית, היפנית, הגאורגית, הארמנית ולאומים רבים נוספים באירופה ובאסיה, וכן את הלאומיות היהודית-ישראלית.
לאומיות ורב-תרבותיות
מרבית החברות בעולם של ימינו הופכות לרב-תרבותיות בפועל. סוגי הלאומיות השונים מתמודדים עם עובדה זו בדרכים שונות. האתגר שמציבה הגלובליזציה בפני הלאומיות אינו פוסח על אף אחד מסוגיה. הלאומיות האתנית הרומנטית נאלצת להתמודד עם ערעור על הקשר בין הלאומיות לבין טריטוריה, המאפשר קיום מדינת לאום שבה לאום אחד הוא רוב מכריע. תופעת הגירת העבודה יוצרת ריכוזים של מהגרים בתוך מדינת הלאום, שבחלוף הזמן הופכים לתושבי קבע, ומדינת הלאום האתנית מתקשה למנוע מהדורות הבאים אזרחות. כך, המוני המהגרים הטורקים בגרמניה חייבו את זו למצוא דרך להתמודד עם אזרחותם של טורקים ילידי גרמניה שגרמנית היא שפת האם שלהם.
מדינת הלאום האזרחית הטריטוריאלית אינה נתקלת בבעיה זו – תושבים שנולדו בשטחה ולתוך תרבותה הם בני הלאום מעצם הגדרתו. מדינת הלאום האזרחית היא גם פתוחה למהגרים מכל העולם שיכולים להצטרף אליה כאזרחים חדשים השותפים ללאומיות הכללית. אך התרחבות ההגירה מציבה אתגרים גם בפני לאומיות זו. גידולן של קהילות מהגרים והתבססותן מחזקת אותן והן צוברות מספיק כוח ולכן עלולות לקרוא תיגר על התרבות ההגמונית. מיעוטים אלו תומכים ברב-תרבותיות, אך לעיתים יש יחידים בתוך קבוצות המיעוט שנאמנותם לאומה ממנה יצאו שווה ולעיתים אף גוברת על הנאמנות למדינה ולחברה שבה הם אזרחים. הדבר יכול להביא להתנגשות בין ערכים ומנהגים זרים לבין הערכים של הלאום המקומי. לפיכך, במדינות רב-תרבותיות מוקדשים מאמצים רבים בתחום החינוך ליצירת מסגרת מאחדת של קבלת כללי משחק משותפים הקשורים לרעיונות ליברלים-דמוקרטיים. במדינות שכאלה מדגישים את תרומת הרב-תרבותיות לחוזק עושרה התרבותי המגוון של המדינה ולהגברת עוצמתה הכלכלית בשוק הגלובלי של ימינו.
היחס בין הלאומיות האזרחית לבין רב-תרבותיות הוא מורכב. בצרפת, הרב תרבותיות מאתגרת את התפיסה לפיה על כל אזרח להתמזג בתרבות הלאומית הקיימת. האירוע הבולט ביותר של אתגור שכזה הוא פרשת הרעלה בצרפת, כאשר תלמידות מוסלמיות דרשו לאפשר להן להגיע לבית-הספר כאשר הן לובשות רעלה, דבר שהוביל לתגובת נגד שהביאה לחקיקת חוק שאסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת.
מאידך, במדינה כמו קנדה נעשה ניסיון לשלב בין תפיסה לאומית אזרחית-טריטוריאלית לבין רב-תרבותיות, לפיה כל הקנדים שותפים למסגרת המדינית האחת ורשאים בו בזמן לשמור גם על תרבותם. בצורה כזו מתקיימות זהויות צרפתית-קנדית, אנגלית-קנדית, סינית-קנדית, או יהודית-קנדית זו לצד זו. עם זאת בפרובינציית קוויבק מתקיימת תנועה בדלנית המבקשת לנתק את הפרובינציה המאוכלסת ברובה בצרפתים-קנדים מן המדינה. אחוזי התמיכה בתנועה זו משתנים מתקופה לתקופה.
לאומיות מול לאומנות
לאומיות הייתה במקורה אידאולוגיה הומניסטית – ההשתייכות הלאומית לא ביטאה בבסיסה ניכור או תוקפנות כלפי עמים אחרים, כי אם גורם מאחד בין חברי קבוצה המחויבים איש לטובתו של זה. לפיכך, צורת התארגנות זו נתפסת על ידי רבים כמשרתת בצורה הטובה ביותר את טובת האדם.
עם זאת, לאורך ההיסטוריה, בעיקר מסוף המאה ה-19 וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ – ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כעוינים באופן מהותי. פרשנות זו שייכת בדרך כלל לזרמים לאומנים, או פשיסטיים ונאו-פשיסטיים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר.
לפי התפיסה הפשיסטית שראשיתה באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא שירות הלאום ועליונותו. גישה זו מתעלמת מערך החרות שבבסיס הרעיון הלאומי ושוללת את הדמוקרטיה, אשר היא חיונית לרעיון ריבונות העם, העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית.
כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה, לאומנות יכולה להוביל ליחסי סכסוך בין האומה לבין אומות אחרות בעולם ועלולה לסכן את קיומה של האומה. הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי אמר פעם: "אני אוהב את ארצי יותר מדי מכדי שאוכל להיות לאומן".
התפתחות רעיון הלאומיות
שמאל|ממוזער|160px| הצהרת זכויות האדם והאזרח שהתקבלה בזמן המהפכה הצרפתית
בעולם האקדמי ישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי התפתחות רעיון הלאומיות. סלע המחלוקת הוא בתיקוף שאלת עליית הלאומיות, דהיינו בשאלה האם תופעת הלאומיות היא תופעה מודרנית, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים, עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. קיימות שלוש אסכולות מרכזיות באשר לשורשי תופעת הלאומיות וכל אחת מהן מתארכת את הופעת התופעה לתקופות שונות: הגישה המודרניסטית, הגישה האתנו-סימבולית והגישה הפרימורדיאלית.
גישה מאחדת קובעת כי המרחק בין שתי התפיסות בדבר מקורה של הלאומיות אינו כה גדול, כיוון שגם בעלי הגישה הפרימורדיאלית וגם המודרניסטים מכירים בקיומם של סוכני חיברות שפעלו במאה התשע עשרה על מנת להנחיל ולקבע את הלאומיות הנשענת על אירועים – על פי גישת הראשונים או על מיתוסים מומצאים על פי המודרניסטים, המקשרים את האנשים בינם לבין עצמם ובינם לבין טריטוריה מסוימת.
הגישה המודרניסטית
בגישה המודרניסטית מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר, אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון. הובסבאום טוען כי לאומיות היא תוצר מודרני מומצא, פרי מעשיהן של אליטות שלטוניות, אשר משתמשות בלאומיות כאמצעי להמשך שלטונן. הפער בין היותו של הלאום המודרני מומצא ובין התפיסה ההפוכה הרווחת, נוצר באמצעות מנגנונים שונים, בהם גם היסטוריונים שהכפיפו את ההיסטוריה והזיכרון לרעיון הלאומי בעזרת נרטיבים ושיח לאומי.
על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, המהפכה התעשייתית יצרה חברה בעלת קודים משותפים. על מנת שהמוני הפועלים יוכלו לתפקד במערכת הכלכלית המצריכה ניידות ויכולת הפעלה משותפת במגוון המוסדות היצרנים, הם רכשו ידע משותף. גלנר רואה בבית הספר הממלכתי, שהוא עוד מנגנון שרק המדינה המודרנית יכלה להקים ולקיים, את המקום שבו אוכלוסיית ההמון רכשה ידע וזהות משותפים.
גם החוקר בנדיקט אנדרסון חקר את הנושא והזדקק להמהפכה התעשייתית בבואו להסביר את תופעת הלאומיות. אומנם הוא רואה בדפוס, שהומצא במאה החמש עשרה, את הגורם להיווצרותם של לאומים, אולם מהפכת הדפוס, שחיסלה את המונופול הדתי על הידע ואיפשרה את התגבשותן של שפות לאומיות, הסתיימה גם כן במאה התשע עשרה כחלק מהמהפכה התעשייתית.
החוקרת חדוה בן-ישראל תיארה את היווצרותן של אומות בשלושה שלבים: האחד, האומה המודרנית התעצבה במהלך של תהליכי מודרניזציה, לרבות שיפור התחבורה, שגיבשו את האוכלוסייה לקבוצה המודעת לייחודה ואחדותה. שנית, הצטרפותו של מרכיב פוליטי לתודעה האתנית, ולבסוף, גיוס ההיסטוריה והתרבות כדי לתת לאומה מימד רוחני ולעיתים אף גשמי באמצעות חלוקת דרכונים, דגלים ושירת המנון.
הגישה האתנו-סימבולית
אנתוני סמית, תלמידו של ארנסט גלנר, דגל בגישת ביניים לה קרא "אתנו-סימבולית". לפי סמית, לא ניתן לראות את האומות המודרניות כיצירה מודרנית לחלוטין בשעה שאותן קהילות עצמן, במקרים רבים, התקיימו גם בתקופות קודמות והן נושאות את אותו שם ואת אותו מטען תרבותי וסימבולי. סמית הגדיר כי המונח 'אתניות' הוא המקבילה הקדם-מודרנית ל'לאומיות' המודרנית. בראייתו של סמית, ה"לאומיות" מהווה התפתחות של ה"אתניות" שקדמה לה (בניגוד לגישה המודרניסטית).
הגישה הפרימורדיאלית
ההיסטוריון אדריאן הייסטינגס שמייצג את הגישה הפרימורדיאלית, וביקר רבות את ההיסטוריוגרפיה והפרשנות המודרנית, מייחס לדת ולשפה את מקור הלאומיות ולכן רואה במאות השנים שקדמו לעידן המודרני את המקור ללאומיות. להבדיל מהובסבאום, שעל מנת להוכיח את הנחת היסוד שלו מראה כי המושג "לאום" במתכונתו הנוכחית מופיע במילונים של שפות שונות רק בסוף המאה התשע עשרה, הרי שהייסטינגס קובע כי כל המובנים המהותיים של הלאום מצויים במשמעות המילה עוד בימי הביניים. לדבריו, "המחלוקות העיקריות (...) מתלבנות משאנו מאמצים את ההבחנה בין קהילה אתנית לאומה". באמירתו זו ישנה הבנה כי ללאומיות יש מאפיינים מודרניים, אולם הבסיס ללאומיות אינו מודרני ולבטח שלא מומצא וקדמה לה מודעות אתנית.
הלאומיות המודרנית
הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הוא התבטא גם בתנועה הלאומית היוונית ובמלחמת העצמאות היוונית, שהביאה לעצמאות יוון משלטון האימפריה העות'מאנית ב-1832, ובתנועה הלאומית האיטלקית, שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי והביאה לאיחוד איטליה ב-1861.
רעיון הלאומיות הלך והתפשט במהלך המאה ה-19 ברחבי אירופה, וההמונים החלו לדרוש כינון מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר של דרישה זו היה באביב העמים בשנים 1848 ו-1849, שבו התחוללה סדרה של מרידות ברחבי אירופה, חלקן הגדול על רקע דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית של לאומים שונים.
מראשית המאה ה-20 המשיך רעיון הלאומיות להתפשט. קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הביאה לכינונן של מדינות לאום רבות, וחבר הלאומים אף הכיר בזכותם של לאומים להגדרה עצמית. לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת ארגון האומות המאוחדות חלחל רעיון הלאומיות אף אל מעבר לגבולות אירופה, וארצות רבות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאליסטי החלו לדרוש אף הן שחרור לאומי, וכך זכו עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה בעצמאות מדינית.
במהלך המאה ה-20 הייתה גם תקופה אפלה בתולדות הרעיון הלאומי, כשמגמות לאומניות קיצוניות הגיעו לשיאן, שמצאו את ביטוין בפריחת המשטרים הפאשיסטיים בספרד, בפורטוגל ובאיטליה ובמשטר הנאצי בגרמניה, משטרים שהשתמשו בלאומיות להצדקת קיצוניותם.
בסוף המאה ה-20, נדמה היה שתם תור הזהב של הלאומיות. בעקבות תהליך הגלובליזציה חלה ירידה בחשיבותה של מדינת הלאום, וירדה לכאורה חשיבותו של מושג הלאומיות. על המרכזיות שלו החלו לערער הן מושגים רחבים יותר, כגון תפיסה אוניברסליסטית של האנושות, והן מושגים צרים יותר של קבוצה אתנית, קבוצה דתית וכדומה (וראו גם גלובליזציה).. למעשה, חוקרים רבים טענו לתום עידן הלאומיות ולעידן פוסט-לאומי חדש.
עם זאת, במקביל למגמות הפוסט לאומיות שהתבטאו, למשל, בהתחזקות האיחוד האירופי על פני החלוקה הלאומית, חלו בסוף המאה העשרים גם תופעות בולטות של פריחה לאומית מחודשת. במזרח אירופה, באזורים שהיו בשליטת ברית המועצות, חלה התעוררות לאומית חזקה אצל העמים השונים, הן במדינות הבלטיות, הן בארצות שבשני צידי הרי הקווקז, והן באוקראינה, מולדובה ועוד. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת לפדרציה שהתפרקה למרכיביה הלאומיים. גם במערב אירופה ישנה התעוררות לאומית אצל מיעוטים הדורשים עצמאות, כמו הבסקים בספרד, הסקוטים והאירים בבריטניה, הקורסיקאים והברטונים בצרפת, והאוסטרים בדרום טירול. זאת במקביל להמשך תביעות של עמים לא אירופיים לעצמאות, כמו הכורדים בטורקיה, בעיראק ובסוריה, הטמילים בסרי לנקה, והפלסטינים בישראל.
פיגועי 11 בספטמבר 2001, והאווירה הציבורית בעקבותיהם, במיוחד בארצות הברית, נטלו אף הם חלק בחיזוק המגמה הלאומית אצל חלקים בציבור, וחיזקו את ההסתמכות המחודשת על מדינות הלאום כבסיס הארגון החברתי, תופעה המכונה לעיתים נאו-לאומיות.
דחיית חוקת האיחוד האירופי ביוני 2005 במשאלי העם שנערכו בצרפת ובהולנד, מעידה כי מוקדם מדי להספיד את הלאומיות גם בארצות מערב אירופה המבוססות, אך מאידך, אשרורה של אמנת ליסבון ב-1 בדצמבר 2009 מעלה שוב את השאלה.
כמו כן, התחזקות של מפלגות ימין קיצוני כמו המפלגה הנציונל-דמוקרטיה של גרמניה, האיחוד הלאומי בצרפת וניצחון דונלד טראמפ בבחירות 2016 לנשיאות ארצות הברית, וגם פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי – מראות על התחזקות הלאומיות.
תיאוריות לגבי לאומיות בעת העתיקה
לעיתים קרובות חוקרים נוהגים לתארך את ראשית הלאומיות לשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, תקופתה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית והמהפכה הצרפתית, אם כי היו חוקרים חשובים שטענו שלאומיות התקיימה בצורות ואופנים שונים כבר בימי הביניים ואפילו בעת העתיקה. מדען המדינה טום גרווין כתב כי "תופעה דומה באופן מוזר ללאומיות המודרנית תועדה בקרב עמים רבים בימי הביניים וגם בתקופה הקלאסית". כדוגמה, הוא מנה את היהודים, היוונים, הגאלים והבריטונים הקלטים.Tom Garvin, “Ethnic Markers, Modern Nationalisms, and the Nightmare of History,” in Kruger, ed., ¨ Ethnicity and Nationalism, p. 67. חוקרים רבים התייחסו למרידות יהודה ברומא כדוגמת המרד הגדול (66–73 לסה"נ) ומרד בר כוכבא (132–136 לסה"נ) כדוגמאות בולטות ללאומיות בעת העתיקה. הסוציולוג ההיסטורי וחוקר הלאומיות אנתוני סמית כתב כי העם היהודי בשלהי תקופת בית שני מהווה "הקבלה קרובה יותר לטיפוס האידיאלי של לאום [...] מאשר אולי בכל מקום אחר בעולם הקדום", וציין כי הבנה זו "מחייבת אותנו לנקוט זהירות ולא לפסול בפזיזות את האפשרות לקיומו של לאום, ואפילו ביטוי של לאומיות דתית, לפני תחילת העת החדשה".
חוקר בולט אחר שמקבל את קיומה של לאומיות בעת העתיקה היה דוד גודבלט, חוקר ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני. בספר שעסק בנושא, כתב גודבלט שהעם היהודי התאפיין בזהות לאומית בעת העתיקה. לטענתו, התנ"ך, הספרות הפוסט-מקראית וההיסטוריה של העם היהודי כולם מהווים בסיס לזהות קיבוצית לאומית. על אף שיהודים רבים בעת העתיקה היו אנאלפביתים (כמו שכניהם), הנרטיב הלאומי שלהם התגבש והתחזק באמצעות קריאה בציבור. השפה העברית גם כן יצרה ושימרה זהות לאומית. עבור היהודים, גם אלו שכבר לא דיברו עברית, כל מי שנתקל בה, אם בכתב ואם בעל פה, ידע שזו היא שפת האבות, שפת הספרות הלאומית ושפת הדת הלאומית.Adam L. Porter, Illinois College, review of Goodblatt, David M., Elements of ancient Jewish nationalism, 2006 , in Journal of Hebrew Scriptures – Volume 9 (2009)
בספרו "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום", טוען חוקר הלאומיות אדריאן הייסטינגס כי בעוד שהלאום והלאומיות הן תופעות המאפיינות בעיקר את העולם הנוצרי, "היוצא מן הכלל היחיד לטענה זו הם היהודים". לדעתו, היהודים הם, ככל הנראה, "הלאום הראשוני האמיתי", שסיפק לנצרות את המודל הלאומי דרך דוגמת עם ישראל הקדום כפי שמופיעה במקרא. הייסטינגס סבור כי "הפרדוקס הענקי של ההיסטוריה היהודית הוא שהעם שנתן לעולם את הדגם לאומתיות, ואפילו להוויה של מדינת לאום, איבד אותה למשך כמעט אלפיים שנה, וחרף זאת שרד". לפי הייסטינגס, הסיבה לשרידות הלאומית הזו מאז חורבן ירושלים בידי הרומאים ועד הקמת מדינת ישראל המודרנית נעוצה בכך שהיהודים שימרו את זהותם הלאומית בגולה על ידי טיפוח הזיכרון הקולקטיבי ושימור על התנ"ך ויצירות טקסטואליות הקשורות בו. לכן, "הם נשארו יחד כלאומיות ולא כאתניות". כאשר באירופה התגבשה הלאומיות האתנית המודרנית, מצבם של היהודים נעשה לאנומלי. מצב עניינים זה, והגירוי שסיפקו תנועות לאומיות שהתפתחו באירופה, הובילו להופעת התנועה הציונית, ששאפה להקים מדינת לאום יהודית.
ביקורת הלאומיות
מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.
ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העיקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.
ראו גם
לאומיות אינטגרלית
ציונות
פטריוטיות
פרימורדיאליזם
לאומנות
לקריאה נוספת
אנתוני דוד סמית, עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ע-2010
אנתוני דוד סמית, האומה בהיסטוריה, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 2002
נפתלי רוטנברג, אליעזר שביד (עורכים), לאום מלאום, עיונים בשאלות של זהות לאומית עם ולאומיות, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, ירושלים: הוצאת שלם, 2008
ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1994.
יהודה שנהב, היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
אלכסנדר יעקובסון, אמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, תל אביב: הוצאת שוקן, 2003.
אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, (1990) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006.
בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1999.
הנרי וסרמן ויוסי דהאן (עורכים), "להמציא אומה": אנתולוגיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
הנרי וסרמן, עם, אומה, מולדת, האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
פרתה צ'טרג'י, חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי: שיח משני?, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2013.
חדוה בן-ישראל, בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, 2004.
יצחק קונפורטי, עיצוב אומה: המקורות התרבותיים של הציונות, 1882 - 1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2019.
מאמרים
אלון קונפינו, "האומה כמטפורה של מקומיות: היימאט, השתייכות לאומית והאימפריה הגרמנית 1871-1918", זמנים, 60, קיץ 1997, עמ' 18–28.
אסף מלאך, "חקר הלאומיות והמקרה היהודי-הישראלי", עיונים בתקומת ישראל 26, 2016, עמ' 135–173.
אסף מלאך, "התסביך היהודי של חקר הלאומיות", השילוח 11, 2018.
גדעון שמעוני, הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית, בתוך: לאומיות ופוליטיקה יהודית, ירושלים: מרכז שז"ר
Yitzhak Conforti, "Zionist Awareness of the Jewish Past: Inventing Tradition or Renewing the Ethnic Past?" Studies in Ethnicity and Nationalism Vol. 12, 1 (2012), pp. 155-171
קישורים חיצוניים
אסף מלאך, רשימת מאמרים בנושאי לאומיות
אורי קציר, "הלאומיות, הפוסט-לאומיות ומה שביניהן" , בבלוג אפלטון
אסתר אשכנזי, מהי לאומיות?, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
גדי טאוב, "השמאל החדש וסכסוכו עם הלאומיות", באתר ארץ אחרת
דרפי ואגו, צמיחת המדינות הלאומיות באירופה, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
יצחק קונפורטי, לאומיות יהודית במאה ה-19, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
אבי בראלי, "לאומיות שמאלית", מאורכב מאתר יסו"ד בארכיון האינטרנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-09-18T13:14:39 |
אי-שיוויון המשולש | הפניה אי-שוויון המשולש | 2010-01-01T21:59:45 |
דגל קרואטיה | דגל קרואטיה (בקרואטית: Zastava Hrvatske) או הטריקולור (בקרואטית: Trobojnica) הוא אחד מסמליה של מדינת קרואטיה. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בגודל שווה בצבעים אדום, לבן וכחול. באמצעו מופיע סמל קרואטיה.
היסטוריה
ממוזער|דגל קרואטיה על מבצר קנין
ממוזער|הדגל הגדול ביותר המתנופף בקרואטיה, על גבי הר Srđ מעל העיר דוברובניק
הדגל משלב את הצבעים של דגלי ממלכת קרואטיה (אדום ולבן), ממלכת סלאבוניה (כחול לבן) וחלק מממלכת דלמטיה (כחול וצהוב). שלוש הממלכות הן המדינות המכוננות ההיסטוריות של הממלכה הקרואטית.
הטריקולור המורכב מהצבעים אדום, לבן וכחול היה חלק מדגלה של קרואטיה מאז 1848, וצבעי הלאומיות הכלל-סלאבית בדגל מקושרות ללאומיות הרומנטית. בעוד שהבאנבוניה של קרואטיה הייתה קיימת בתוך ממלכת יוגוסלביה היה לה דגל דומה, אך ללא הכתר המודרני מעל המגן המשובץ. במהלך התקופה בה הייתה המדינה העצמאית של קרואטיה, הדגל היה דומה לדגל קרואטיה היום, אך ללא הכתר מעל המגן המשובץ והאות "U" הופיעה בפינה השמאלית העליונה של הדגל. כמו כן, המשבצת הראשונה בסמל המגן המשובץ של דגל קרואטיה הייתה לבנה. בעוד שקרואטיה הייתה חלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, הטריקולור שלה היה זהה, אבל הוא הכיל כוכב אדום עם קו מיתאר צהוב במקום סמל המגן המשובץ. הכוכב הוחלף על ידי המגן במאי 1990, זמן קצר לאחר הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות. הדגל הנוכחי וסמל המגן המשובץ אומצו רשמית ב-21 בדצמבר 1990, כעשרה חודשים לפני הכרזת העצמאות מיוגוסלביה ויום לפני חוקת קרואטיה ב-22 בדצמבר 1990.
הסמל
הסמל במרכז הדגל, סמלה הרשמי של קרואטיה, מורכב ממגן משובץ באדום ולבן, שמעליו מוצב כתר חמשת המחוזות העתיקים של קרואטיה: קרואטיה, דוברובניק, דלמטיה, איסטריה, וסלאבוניה.
צבעים
הצבעים הבאים מופיעים על גבי דגל קרואטיה:
ערכת צבעים אדום לבן תכלת כחול צהוב שחורפנטון186 CTransparent whiteProcess Cyan CReflex Blue C108 CProcess Black CCMYK0-100-100-00-0-0-0100-0-0-0100-82-0-20-6-95-00-0-0-100RGB255-0-0255-255-2550-147-22123-23-150247-219-230-0-0Hex#ff0000#ffffff#0093dd#171796#f7db17#000000
דגלים היסטוריים
ראו גם
קישורים חיצוניים
הכל על דגל קרואטיה
קרואטיה
קטגוריה:קרואטיה: סמלים לאומיים
קרואטיה
קרואטיה
קרואטיה
קרואטיה
קטגוריה:נמייתיים בתרבות
קטגוריה:יעלים בתרבות
קטגוריה:נמר בתרבות
קרואטיה | 2024-09-23T05:35:28 |
היסטוריה של ספרטה העתיקה | הפניה ספרטה#היסטוריה | 2014-12-19T00:14:24 |
יהודי אתיופיה | REDIRECT יהדות אתיופיה | 2009-06-27T19:17:57 |
יהדות אתיופיה | יהדות אתיופיה היא שמן של כלל הקהילות היהודיות הפעילות בשטח אתיופיה של היום. היסטורית, שם זה הוא אחד מכינוייה המקובלים של ביתא ישראל. בשטח הפדרציה האתיופית התקיימו ומתקיימות מספר קהילות יהודיות; החשובה והגדולה שבהן היא "בית ישראל", או בשמה הנוסף: "יהדות חבש".
בסוף שנת 2019 מנתה אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל כ-155 אלף נפש (מהם כ-68 אלף צברים שאביהם יליד אתיופיה), המהווים כ-1.7% מאוכלוסיית ישראל.
קהילות
ביתא ישראל
בֵּיתֶא ישראל הן הקהילות היהודיות במדינות האתיופיות אמהרה ותיגרית. קהילות אלה חיו במנותק מתפוצות עם ישראל האחרות, ובשל כך מקצת ממנהגיהן שונים מאלה של היהדות כיום. מרבית יהודי הקהילה עלו לארץ ישראל במרוצת המאה ה-20, ורבבות נספו במהלך ניסיונות העלייה.
החל משנת 1912 הכיר הראי"ה קוק ביהדותם של הפלשים, וקרא במספר מנשרים לסייע להם ולהציל אותם.
"...הצילו נא, אחים, את אחינו הפלשים מכיליון ומטמיעה! עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנדחים האלה! ולא ימחה שבט מישראל מתחת שמי ד'..." (מתוך קול קורא ב ג' כסלו תרפ"ב)
ב-1973 יצא קול קורא של הרב עובדיה יוסף, שהכריז בעקבות הרדב"ז, הרב יעקב קשטרו, הרב עזריאל הילדסהיימר, הראי"ה קוק, על יהודי אתיופיה כעל "צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש משבט דן" וקרא "להצילם מטמיעה והתבוללות, להחיש עלייתם ארצה, ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה".
פסק הלכה זה הסדיר את מעמדם ההלכתי, והיה הזרז לכך שממשלות ישראל החליטו להעלותם ארצה.
בשני מבצעים סודיים הועלו יהודי אתיופיה לישראל. בראשון, "מבצע משה", שהגיע לשיאו בשנים 1983 - 1985, עלו קרוב ל-20,000 יהודים. ובשני, "מבצע שלמה" בסוף מאי 1991, עלו עוד 14,087 יהודים מאתיופיה לישראל. 4,000 נוספים, שלא הספיקו להגיע למחנה ההמתנה באדיס אבבה, הועלו בחדשים שלאחר מכן.
בסוף שנת 2019 מנתה אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל כ-155 אלף נפש (מהם כ-68 אלף צברים שאביהם יליד אתיופיה).
מנהיגים משמעותיים
אחד מהמנהיגים המשמעותיים שעלו לארץ הוא ממו אברה או בשמו העברי עזרא אברה. עזרא אברה היה סוכן מוסד שהתאמץ להעלות את כל יהודי אתיופיה מאתיופיה לסודאן ומסודאן לישראל, לשם כך הוא עשה יותר מארבעים וחמש פעמים את הדרך מאתיופיה לסודאן הלוך ושוב על מנת להעלות ארצה כמה שיותר יהודים. עזרא העלה את משפחתו לישראל כדי להמשיך את עבודתו כסוכן מוסד. במהלך הדרך תפסה המשטרה הסודנית את עזרא ועצרה אותו. לאחר שנתיים באיומים על חייו בשנה השלישית הצליח לשכנע אותם שהוא נוצרי ובבית הכלא החליטו לתת לו תעודת זהות שבעזרתה יוכל להסתובב רק בסודאן אך לאחר זמן נוסף חזר לעבוד כסוכן מוסד. משפחתו בישראל האמינה שעזרא נפטר אך המשיך בעבודתו כרגיל. כיום חי בנתניה עם אשתו וחמשת ילדיו. עד היום זכור עזרא אברה כמשפיע חברתית באותה התקופה וראוי להערכה מצידם של בני העדה האתיופית.
טקסט=פסוקי תהילים בשפת הגעז|ממוזער|פסוקי תהילים בשפת הגעז, שנת 1500, מאוספי הספרייה הלאומית.
קהילות נוספות
בשנת 2020 דווח על איתור קהילות בהיקף של 271,000 איש הטוענות להשתייכות לקהילת יהודי אתיופיה.
פלאשמורה
פלאשמורה הוא כינוי שנוצר באתיופיה לפני כ-300 שנה. המילה פלאשמורה מורכבת משתי מילים - "פלאש" ו-"מורה" (פלאשה מורה - עוף דורס האוכל מכל הבא ליד) כשם שהפלאשמורה התנצרו.
כינוי זה נחשב לכינוי גנאי, ומרבית בני ביתא-ישראל נוהגים לא לכנותם בכינוי זה באופן פומבי. אולם, בישראל כינוי זה נהגה אחרת - פלאשמורה. פלאשמורה הם צאצאיהם של ביתא ישראל אשר חדלו מלקיים מצוות או המירו את דתם לנצרות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אם מרצון ואם מאונס.
הכינוי דבק בהם משום שמצד אחד ביתא ישראל ראו בהם כ"אמרה" (שמם של הנוצרים המקומיים) ומצד שני ה"אמרה" הנוצרים ראו אותם כפלאשים (פולשים או זרים - כינוי גנאי שהמקומיים נתנו לביתא ישראל).
אלו מהפלאשמורה אשר עונים על החלטה 2948 של ממשלת ישראל משנת 2003 עולים לישראל, במסגרת חוק הכניסה לישראל, ועוברים גיור מלא.
במהלך מבצע צור ישראל שנערך בין דצמבר 2020 למרץ 2021, הועלו לישראל 2,000 מבני הפלשמורה.
ביתא אברהם
ביתא אברהם הוא שמה של קהילת צאצאי יהודים מביתא ישראל שהתנצרו, אשר חיה באזור שאווה שבאתיופיה. קהילה זו מרוכזת בעיקר באזור שאווה הצפונית שבמדינת אמהרה ואימצה את השם "ביתא אברהם".
קהילות שנוצרו בעת החדשה
קהילות נוספות נוצרו כאשר יהודים תימנים היגרו בעת החדשה לצפון אתיופיה והתיישבו הן באריתריאה והן בשטחי קהילות ביתא ישראל שבהם הם התערבבו עם היהודים החבשים המקומיים. קהילות אשכנזיות היגרו מאירופה בייחוד בשנות ה-30 של המאה ה-20 והתיישבו בעיקר בבירה אדיס אבבה. כיום הריכוזים הגדולים של כלל היהודים הם באדיס אבבה וגונדר.
ראו גם
נשים יהודיות באתיופיה
כמנתים
ישראלים יוצאי אתיופיה
יהדות אריתריאה
עלים אדומים
לקריאה נוספת
שרון שלום, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.
יעקב אדלשטיין, "יהודים באתיופיה", שנה בשנה, תשל"ד, עמ' 346–350
יצחק גרינפלד, "לתולדות יהודי עדן ותימן באריתריאה ברבע הראשון של המאה העשרים", תעודה י', תשנ"ו, עמ' 229 - 321
בת־ציון עראקי קלורמן, "מפגשים באריתראה ובאתיופיה: יהודי תימן ועדן, מיעוט בתוך מיעוט בשלטון הקולוניאלי האיטלקי", פעמים 122 - 123, עמ' 41 - 65
Edith Bruder, "The Beit Avraham of Kechene: The Emergence of a New Jewish Community in Ethiopia" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, , pp. 181-196.
דוד רטנר, המסע האחר: יהודי אתיופיה וחלקם במאבק המהפכני של אתיופיה בשנים 1974–1991, הוצאת פרדס, 2018
דניאל בלטה, "פצע פתוח - יהודי אתיופיה תחת הכיבוש האיטלקי (1941-1936)"
יהודה עזריאלי, שאול מייזליש, המשימה אתיופיה. אהרן כהן, מאמבובר לירושלים. ספריית אלינר המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה. ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים, 1989.
מנחם ולדמן, יהודי אתיופיה ומורשתם, הוצאת דברי שיר, 2019.
מיכאל קורינאלדי, "עליית יהדות אתיופיה בעשור הרביעי: יציאת מצרים של יהודי אתיופיה", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי: ירושלים, 2016, עמ' 304-293.
קישורים חיצוניים
יהודי עדן באתיופיה - אדיס אבבא - באתר קהילת עדן
אוסף פייטלוביץ בנושא אתיופיה ויהדות אתיופיה, בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, אוניברסיטת תל אביב
יובל מלחי, יציאת אתיופיה - סדרת פודקאסט על עליית יהודי אתיופיה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2020
"מפעל דפי העד של יהודי אתיופיה", פורסם באתר האינטרנט של ארכיון המדינה במאי 2021.
המרכז למורשת יהדות אתיופיה
הערות שוליים
*
אתיופיה | 2024-10-08T12:34:32 |
ברנרד לו מונטגומרי | שמאל|ממוזער|250px|מונטגומרי על טנק גרנט, צפון אפריקה, נובמבר 1942
פילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי, ויקונט מונטגומרי הראשון מאל-עלמיין (באנגלית: Bernard Law Montgomery; 17 בנובמבר 1887 – 24 במרץ 1976), הנקרא גם מונטי, היה פילדמרשל בריטי שהתפרסם בזכות פיקודו במהלך מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
בצעירותו
מונטגומרי נולד בלונדון בשנת 1887 ולמד במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט, אותה סיים בשנת 1908 במקום ה-24 מתוך 25 צוערים במחזורו. עם סיום לימודיו בסנדהרסט הוסמך כקצין בדרגת לוטננט ושובץ בגדוד החי"ר ה-1 ברגימנט ווריקשייר המלכותי, שם שימש כמפקד מחלקת חי"ר. טרם מלחמת העולם הראשונה שירת מונטגומרי בהודו, מכיוון שבא ממשפחה ענייה והחיים שם היו זולים יחסית.
מלחמת העולם הראשונה
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נשלח מונטגומרי לחזית בצרפת כמפקד מחלקה בחטיבה 10, שהשתייכה לדיוויזיה ה-4. מונטגומרי השתתף בקרבות מונס ולה קאטו, ובאוקטובר 1914 נורה ונפצע קשה בחזהו ובברכו ואושפז בבריטניה. על גבורתו בקרב עוטר בעיטור אות השירות המצוין. בשנת 1916 הוא שב לחזית המערבית כראש מטה חטיבה, ובשנת 1918 שימש כקצין אג"ם בדיוויזיית לונדון ה-47.
בין המלחמות
בינואר 1920 התקבל מונטגומרי לבית הספר למטה אותו סיים בדצמבר של אותה שנה, ומיד לאחר מכן נשלח כראש מטה של חטיבה לאירלנד, בה הייתה מלחמה נגד המחתרת האירית, ושירת בה עד סוף המלחמה בשנת 1922. בשנת 1926 התמנה מונטגומרי למדריך בבית הספר למטה, בתקופה זו פגש את אליזבת קרבר, אותה נשא בשנת 1927. בשנת 1930 עדכן מונטגומרי את ספר ההדרכה הרשמי לאימון חיל רגלים, ובשנת 1934 הועלה לדרגת קולונל. בשנת 1937 מונה מונטגומרי למפקד החטיבה ה-9, אולם פרש כעבור זמן קצר מתפקידו, בעקבות מות אשתו. בשנת 1938 מונה מונטגומרי למפקד הדיוויזיה ה-8, ולראש הכוחות הבריטים בארץ ישראל, ובמסגרת תפקידו פעל למיגור המרד הערבי הגדול.
מלחמת העולם השנייה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה מונה מונטגומרי למפקד הדיוויזיה ה-3, ולחם עמה במהלך הקרב על צרפת, ובמהלך פינוי דנקירק מונה למפקד הקורפוס ה-2. ביולי 1940 מונה מונטגומרי למפקד הקורפוס ה-5, ובאפריל 1941 מונה למפקד הקורפוס ה-12. בדצמבר אותה שנה מונה מונטגומרי למפקד הפיקוד הדרום-מזרחי, ובמסגרת תפקידו אימן את חייליו באינטנסיביות רבה לקראת הפלישה לאירופה הכבושה.
באוגוסט 1942, מינה ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, את מונטגומרי לעמוד בראשות הארמייה השמינית, תחת פיקודו של מפקד המערכה בצפון אפריקה, גנרל הרולד אלכסנדר. מונטגומרי הוביל בהצלחה את המערכה והוביל לדחיקתם לאחור של כוחותיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל אל מעבר לגבולות מצרים לאחר הניצחון בקרב אל-עלמיין השני.
הישגו הגדול של מונטגומרי במערכה זו הוא בהרמת רוחם של החיילים הלוחמים. מונטגומרי הגיע לאפריקה כאשר היה נראה כי מורל החיילים הבריטים שפוף ביותר. צלו של רומל, "שועל המדבר", הטיל אימה על כל חייל. מונטגומרי ידע כי הפעולה הראשונה שיש לעשותה כאשר הגיע לצפון אפריקה היא לאחד את כל החיילים תחת גאווה ותקווה חדשות יחד עם שאר החיילים שהגיעו משאר מדינות בעלות הברית.
מונטגומרי בחר להעביר למפקדי השטח הוראה ברורה כי יש להשתמש בשמו שלו, כדי לבצע את המשימה. חיילים רבים "עודכנו" כי גנרל רב עוצמה מגיע לחזית, איש בעל שעור קומה, שיכול לענות לאתגר שהציב רומל. גייסות השריון נהגו לצבוע על גבי הטנקים שלהם את המילה "מונטי"- קיצור של מונטגומרי. מונטגומרי בחר להעצים את שמו למען ליכוד החיילים, וכל זאת על אף שהיה אדם מופנם, ונראה כטיפוס בריטי יבש ולא מרשים מבחינה חיצונית.
מונטגומרי דרש שהמודיעין ימצא איך הגרמנים מנצחים. כך המודיעין ידע מה לחפש והצליח. הסוד היה שלגרמנים היו טנקי תדלוק, מהם תדלקו את טנקי המערכה תוך כדי תנועה, וכך היו הרבה יותר ניידים והגיעו לקרבות הקובעים לפני הבריטים, שתדלקו בתחנות דלק. מונטגומרי הבין ששיטה גרמנית זו צורכת הרבה יותר דלק, ולכן אספקת הדלק היא עקב אכילס של הגרמנים, והורה לצי הצוללות הבריטי בים התיכון להתרכז במאמציו ולהטביע רק מיכליות דלק ואניות נושאות חביות דלק. הטנקים הגרמנים נותרו ללא אספקת דלק ונפלו לידי צבא מונטגומרי.
תחת פיקודם של דווייט אייזנהאואר והרולד אלכסנדר הוביל מונטגומרי את הארמייה השמינית במבצע האסקי, הפלישה לסיציליה ב-1943. אחד מסמליה של המערכה בסיציליה היא ההתנגשות בין מונטגומרי לבין גנרל ג'ורג' פטון האמריקני, מפקד הארמייה השביעית האמריקנית. שניהם היו בעלי אגו גדול ורצון להיות במרכז תשומת הלב וההתרחשות.
לאחר סיציליה המשיך מונטגומרי לפקד על הארמייה השמינית, כאשר זו נחתה בקלבריה במסגרת "מבצע בייטאון". לאחר מכן צעדה הארמייה כחמש מאות קילומטרים צפונה על מנת לסייע לארמייה האמריקנית החמישית, בפיקודו של מארק קלארק שנתקלה בהתנגדות עזה בעת נחיתתה בסאלרנו. הגעתה של הארמייה השמינית אל סאלרנו, ב-16 בספטמבר 1943, חרצה את גורל הקרב לטובת בעלות הברית. זמן קצר לאחר מכן נקרא מונטגומרי חזרה לבריטניה על מנת לקחת חלק בתכנון של הפלישה לנורמנדי. לאחר הפלישה, ועד הגיעו של אייזנהאואר לצרפת, פיקד מונטגומרי על כלל כוחות בעלות הברית באירופה (בין היתר, פיקד גם על הקרב על קן). מבקריו טענו שתכנון הפלישה בו הוא לקח חלק היה נטול יצירתיות ונוקשה. בעיני קציני הוורמאכט הוא נתפס כיריב הרבה פחות מסוכן מאשר פטון זאת מכיוון שמנקודת מבטם הוא נתפס כזהיר יתר על המידה.
לאחר שחרור בריסל שחררו כוחותיו את עיר הנמל אנטוורפן בספטמבר 1944, אך לא ניתנה ההוראה על ידי מונטגומרי לשחרר את שפך נהר הסכלדה על מנת לאפשר פתיחת הנמל.
הוא הגה את מבצע מרקט גארדן לתפיסת גשר מעבר נהר הריין בארנהם, הולנד, על ידי כוחות מוצנחים. מבצע זה נחל כישלון אף על פי שנתפסו 3 גשרים בשלמותם. רובה של הולנד לא שוחררה אלא במאי 1945, והגישה שמונטגומרי דגל בה לפלישה לגרמניה בחזית צרה ומאמץ מרוכז נדחתה סופית על ידי אייזנהאואר.
ב-7 בינואר כינס מונטגומרי מסיבת עיתונאים בה הוא לקח קרדיט על ניצחון בעלות הברית בקרב הארדנים. טענה זו עוררה התמרמרות בקרב קצינים אמריקנים שטענו שלא רק שמונטגומרי אינו אחראי על הניצחון, אלא הוא אף עיכב כוחות במהלך הקרבות ופגע משום כך ביכולת הלחימה של בעלות הברית. האירוע הביא למשבר חריף בין מונטגומרי לראשות הצבא הבריטי ומונטגומרי כמעט ופוטר.
ההמשך היה צליחת נהר הריין ליד וזל ב-24 במרץ 1945 במבצע ענק תוך שימוש במשאבים רבים, אך זאת לאחר שכבר ב-7 במרץ חצתה הארמייה האמריקנית הראשונה את נהר הריין על ידי תפישת גשר לודנדורף בעיר רמאגן. המתיחות בינו לבין אייזנהאואר הגיעה לשיא וגרמה לנתק ביחסים. כ"נקמה" ארגן מונטגומרי את כניעת הכוחות הגרמניים בצפון גרמניה ב-4 במאי 1945 כהצגה לכל דבר, זאת על אף שידע כי הדבר יפגע ביוקרתו של אייזנהאואר (ראו כניעת גרמניה הנאצית).
ברבים מספריו, מאמריו והראיונות שהעניק במשך שנים לא הודה בטעויותיו. הוא מיעט להחמיא לאחרים, בייחוד בכירים ממנו, ובכך השניא את עצמו על שותפיו ללחימה.
אחריתו
לאחר סיום המלחמה מונה מונטגומרי לראשות צבא הכיבוש הבריטי באירופה. בשנת 1946 הוענק לו תואר אצולה שנוצר לכבודו - "הויקונט מונטגומרי הראשון של אל-עלמיין". בין השנים 1946–1948 כיהן מונטגומרי כראש המטה הכללי הקיסרי, ומשנת 1951 ועד 1958 כיהן מונטגומרי כסגן מפקד נאט"ו.
מונטגומרי נפטר ב-24 במרץ 1976 ונקבר בבינסטד שבמחוז המפשייר, בריטניה.
דמותו של מונטגומרי מופיעה בסדרת הנוער הישראלית פלמ"ח.
שיטתו הצבאית
מונטגומרי יחס חשיבות רבה לאימון ובהכנות לקראת הקרב. חלק ניכר מזמנו הוקדש להמצאת תרגולות, אמון החיילים ודאגה לאפסנאות. שיטות האימון שלו זכו להצלחה כה רבה, שכל הצבא הבריטי עבר להתאמן על פי שיטתו.
משפחתו
מונטגומרי נישא ב-27 ביולי 1927 לבטי קרברי, אלמנת מלחמה (בעלה הראשון נהרג במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי), ואחותו של הגנרל פרסי הוברט, שפיקד על הדיוויזיה המשוריינת ה-79 בפלישה לנורמנדי. בטי נפטרה ב-19 באוקטובר 1937 כתוצאה מהרעלת דם. בנו היחיד דייוויד נולד ב-18 באוגוסט 1928.
ספריו
Forward to Victory (1946)
Normandy to the Baltic (1947)
Forward to Victory (1948)
El Alamein to the River Sangro (1948)
זכרונות פילדמרשל מונטגומרי (1958);
An Approach to Sanity (1959)
The Path to Leadership (1961)
A History of Warfare (1968)
קישורים חיצוניים
מונטי מבקר בארץ ישראל (דצמבר 1946), ארכיון הסרטונים של AP
מונטגומרי פורש (1958), ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:מפקדי הכוחות הבריטים וראשי המטה הכללי הבריטי
קטגוריה:קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:גנרלים בריטים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מרשלים בריטים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:בריטים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מסדר הבירית: אבירים וגבירות
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מעוטרי צלב המלחמה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מעוטרי אות השירות המצוין
קטגוריה:מקבלי עיטור סובורוב
קטגוריה:קרב אל-עלמיין
קטגוריה:המערכה בנורמנדי: אישים
קטגוריה:מקבלי עיטור הניצחון
קטגוריה:נאט"ו: אישים
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא בריטניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:מפקדי גייסות בצבא בריטניה במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:בוגרי המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1887
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1976
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-08-06T16:02:55 |
רב (אמורא) | אבא בר אייבו (, 175 (לערך) – 247; נודע גם בשמות: רב, אבא אריכא, רבינו) היה חכם תלמודי מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל. חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשבת כאירוע רב חשיבות ש"העניק את הדחיפה המכרעת לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל", ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל{{הערה|מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 98.}}.
למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, וכן מפי דוֹדוֹ, רבי חייא. רב נזכר פעמים רבות בתלמוד במחלוקותיו עם שמואל. נחשב כמחמיר בהלכה. תרם תרומה משמעותית לחיבור התפילות.
קורות חייו
העלייה לארץ ישראל
רב נולד בעיר כפרי בבבל, לאייבו בר אחא כרסלא (לפי כת"י: בר סלא), סבו היה אבא בר אחא בר סלא מכפרי. הוא הצטרף אל דודו, רבי חייא הגדול, כשעלה לארץ ישראל. רבי חייא הצטרף לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי או בבית שערים.
בצעירותו למד אצל גדולי התנאים: רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי צדוק, רבי חנינא בן עקיבא, רבי יוסי איש הוצל והתנא מבוג. רבו המובהק הראשון היה ככל הנראה רבי יצחק בר אבדימי, גם רב כהנא רבה שקיימת דעה ששמו היה רב כהנא בר מלכיו נמנה עם רבותיו. כמו כן למדו רב ובן דודו, רבה בר חנה, בישיבתו של דודם, רבי חייא, בטבריה, שם שימש גם כמתורגמנו של רבי חייא. לאחר מכן הצטרפו לבית מדרשו של רבי, ולמדו גם מפי הנשיא עצמו. רב עשה חיל בבית מדרשו של רבי, ומיעט ביציאה מבית המדרש, כך זכה לבקיאות מיוחדת בתורתו של רבי, וכאשר בעקבות כך נתגלעו סתירות בין תורתו של רבי כפי שהייתה מקובלת בידו לפסקיו של רבי כפי שהיה מקובלים בידי לוי, הסביר זאת רב בכך שלוי לא היה בבית המדרש בשעה שרבי חזר בו, והתבטא על כך, כי מכאן אנו רואים כי "לעולם לא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". גם בבית מדרשו של רבי שימש כמתורגמן.
הירידה לבבל
רב ירד לבבל בשנת ג' אלפים תתקע"ט (219 לספירה). מיד בבואו לבבל, פגש בשמואל, שהכיר את רב כבר בארץ ישראל בתקופת לימודם המשותפת אצל רבי יהודה הנשיא, ומי שהיה ידידו הטוב של רב, ואף פסק במקרים רבים הלכה כמותו, גם כשדעתו שלו עצמו הייתה סותרת. שמואל אף התבטא על רב: לא יאונה לצדיק כל אוון.
בתקופה שבה בא רב לבבל החמיר מצבו של העם היהודי הן ברדיפות שעברו תחת שלטון האימפריה הסאסאנית והן בתחומי הרוח. השלטון הסאסאני, שהחל את שלטונו באותה תקופה, הקפיד ביתר שאת על חוקי השלטון. במסכת בבא קמא מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב, הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו, וזאת על פי ההלכה שמותר ואף מצווה להרוג אדם שהוא "מוסר". אמר רב לרב כהנא: עד עתה היו כאן היוונים, שאינם מקפידים על שפיכות דמים (הכוונה היא לפרתים, שהרבדים החברתיים העליונים שבהם הושפעו מן התרבות ההלניסטית, שעברה אליהם מן השלטון הסלווקי, שקדם להם), אך עתה שולטת מלכות הפרסים (הסאסאנים), שמקפידים על שפיכות דמים. על כן הורה רב לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. מכאן למדים על ההבדל בין הפרסים לפרתים: הפרסים הקפידו על חוקי המדינה ועל הסדר היציב, בניגוד לאנרכיה ששררה במשטר הפרתי.
בתקופת שלטון הפרסים נגרמו צרות לעם היהודי בגלל דת כהני הדת הזורואסטרית ("חברים" בלשון התלמוד), דת שכפתה את אורחות חייה על תושבי בבל. על משטר זה התבטא רב '...תחת ישמעאל ולא תחת גוי. תחת גוי ולא תחת חבאר.
באותה תקופה היו יישובים רבים שבהם רבו עמי הארצות, שלא ידעו גם מושגים הלכתיים בסיסיים. רב הגיע ליישוב כזה בשם 'טטלפוש', ושמע שם אישה אחת המתייעצת עם חברתה בנוגע לאופן בישול בשר בחלב. רב הבין שרמתם התורנית נמוכה מאוד עד שאינם יודעים אפילו שאסור לבשל בשר בחלב, וכלשון התלמוד "מצא בקעה להתגדר בה" וחיזק את שמירת המצוות על ידי תקנות שבהן החמיר בהלכות שלא חייבים בהם מהתורה, כדי למנוע מכשלות נפוצות. בנוסף, כדי להרבות את השפעת ההלכה הוא תיקן את "בי רב" שבו למדו תלמידי חכמים רבים, וציווה להם ללמוד גם הלכות שאינן בסיסיות, אבל נחוצות לכל רב. הוא אמר: 'תלמיד חכמים צריך שילמוד שלשה דברים: כתב, שחיטה ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית.
באותה תקופה הרבה רב לעסוק בחשיבות מצוות תלמוד תורה, ואף התבטא: "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש". במיוחד הרבה לזרז את תלמידי החכמים להפיץ תורה, ואמר: 'כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו'.
את המשך קיום העם היהודי ייחס לתינוקות של בית רבן ולישיבות, אותם כינה בתוארים מיוחדים "משיחי ו"נביאי": "אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן. "ובנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים'. הוא הרבה לדאוג לחינוך הקטנים.
ר' אהרון היימן משער על פי כמה מאמרים בירושלמי שלאחר הגעתו של רב לבבל הוא שימש תקופה מסוימת כמפקח על ענייני הלכה בבית מדרשו של רבי אחי ברבי יאשיה. כמו כן, סופר שלאחר שהגיע לבבל מונה רק להיות אגורנומוס בשווקים על ידי ראש הגולה.
ראש ישיבת סורא
באותה תקופה בה הגיע רב לבבל, שימש רב שילא בתפקיד ראש ישיבת נהרדעא, מר עוקבא שימש בתפקיד הריש גלותא, ושמואל היה דיין בעיר. רב שהגיע לעיר לא רצה לפגוע במעמדם, והוא השתתף בשיעוריו של רב שילא מבלי לחשוף את זהותו. הוא לא הקפיד על כבודו, וכאשר מתורגמנו של רב שילא נעדר יום אחד הוא מילא את מקומו, ותרגם את שיעוריו של רב שילא לקהל. רב שילא שעמד על זהותו באמצע השיעור סירב להשתמש בו כמתורגמן, אך רב התעקש להמשיך את עבודתו בתרגום השיעור.
לפרנסתו קיבל את העבודה שהטיל עליו הריש גלותא, ופיקח על החנויות ותעשיית המסחר בעיר שתעשה על פי כללי האמת והיושר, במיוחד השגיח על המשקולות שתהיינה כראוי.
כאשר רב שילא נפטר, הוצע לרב למלא את מקומו, אך רב סירב לשמש כראש ישיבה ובכך לפגוע במעמדו של שמואל שהתגורר במקום, והציע לכבד בתפקיד את שמואל. הוא עצמו הלך לסוּרא וייסד בה את ישיבת סורא, שבמרוצת הזמן ישבו בה 1,200 תלמידים, והחזיקה מעמד כשמונה מאות שנה. סורא גם הייתה שוממה מישיבות ומתלמידי חכמים ורב הגיע אליה במטרה מוצהרת להרים את קרן התורה שבעיר. ישיבה זו וישיבת נהרדעא, שייסד שמואל בנהרדעא, פתחו תקופה חדשה בתולדות היהדות, תקופה שבה הייתה בבל מרכז היהדות. החל מאותה תקופה שבה בא לבבל החלה פריחת הישיבות בבבל, ומעמדה של בבל התחזק. בתלמוד קיימת דעה כי לעניין גיטין שבה מפורש כי המביא מחוץ לארץ – שבה אין מצוין עדים לקיימו מעיד כי "בפני נכתב ובפני נחתם", אינו צריך לעשות כך בבבל שבה שיירות מצויות תמיד מישיבה לישיבה. בישיבת סורא עצמה למדו אלף ומאתיים תלמידים בתקופה זו.
שמות וכינויים
נודע בתלמוד בפשטות בכינוי רב.
מכוּנה גם אבא אריכא, משום שהאריך ימים או משום שהיה גבוה. ויש מפרשים בכמה מהראשונים להפך ששמו הוא דווקא רב וכינויו הוא אבא.
ידע ביוגרפי אודותיו
גיל
בסדר תנאים ואמוראים נכתב שרב חי ארבע מאות [או שלוש מאות] שנה. אחריו, רמ"ע מפאנו כתב שרב הוא רבי אבא הנזכר בזוהר שהיה בקי בחכמת הקבלה, ולימד את רבי חייא חכמה זו, וכך כתב גם בסדר הדורות, בהמשך לדברים אלו כתב הרמ"ע מפאנו בספרו יונת אלים על שבע סוגיות בתלמוד הבבלי בהן כתוב "שתיק רב" ובכל מקרים אלו ההלכה לא נפסקה כמותו. לדעתו, רב יכול היה לענות תשובה על פי תורת הקבלה, אך לא רצה לגלות אותה.
הבן איש חי בספרו תורה לשמה חלק על כך וטען שזה לא מסתבר ושני אנשים הם, וכך כתב גם הרב עובדיה יוסף בספרו יביע אומר על מסכת הוריות.
הרב ראובן מרגליות טען שבמקור נכתב ת' [או ש'] ופענחו ארבע מאות וזוהי טעות, ופענוחו האמיתי הוא תשעים או שמונים, כלומר לדבריו רב חי תשעים או שמונים שנה.
אורחות חיים
רב מיעט תמיד בשינה, ובמהלך היום ישן רק זמן מועט בשיעור "שיתין נשמי" (שישים נשימות) כרבו רבי יהודה הנשיא. הרמב"ם כותב כי רב לא שח שיחה בטלה כל ימיו.
ייחוס
רב היה בן למשפחה נכבדה. לפי מסורת אחת, היה מבני שפטיה בן אביטל, בנו של דוד המלך. אם כי, בתלמוד בבלי מובאת גרסה אחרת סותרת, ולפיה רבי חייא, אחיו של אביו ואחיו של אימו של רב, היה בן למשפחה המיוחסת לשמעא אחי דוד המלך ולא היה צאצא של דוד המלך.
אביו היה אחיו של רבי חייא מאב ולא מאם ונשא את אחותו החורגת, ומנישואין אלו נולד רב. במסכת סנהדרין ישנה דעה שגם אימו של רב הייתה אחותו של רבי חייא. דעה זו מתבססת על כך שרבי חייא כינה את רב בתואר "בן אחותי". על פי דעה זאת, סבו של רב, רבי אחא מכפרי, הוליד את רבי חייא מאישה שהייתה אמה של אימו של רב מבעל קודם. (אך דעה אחרת סבורה שרבי חייא כינה בכינוי זה את רב כרמז על חכמתו הגדולה, כשבמילה "אחותי" הוא מרמז לפסוק: "אמור לחכמה אחותי את.") על כך מסופר בתלמוד, בפגישתם הראשונה בארץ, כשרבי חייא פגש את אחיינו, הוא חשש שמשהו קרה ולכן שאל את רב: "אייבו (שם אביו של רב) קיים?" רב, שהקפיד על לשון נקייה והעדיף לא לבשר בפירוש על מותו, וגם מתוך כבוד לדודו, השיב: "אימא קיימת?" (כלומר: למה אינך שואל האם אמא קיימת?). רבי חייא הוסיף לשאול: "אימא קיימת?" רב השיב: "אייבו קיים?". מתוך רמיזות אלה הבין רבי חייא שאחיו ואחותו נפטרו. רבי חייא ישב שבעה באופן מקוצר, כפי שמורה ההלכה במקרה כזה.
החוקר אליעזר שמשון רוזנטל חולק על ההנחה המקובלת והמפורשת בתלמוד ובראשונים לפי גרסתינו, והוא קובע (על סמך בירור נוסחאות ופירושי גאונים) ש"בר אחיו דהוא בר אחתיה" פירושו "בן אחיו, כלומר בן אחותו". במילים אחרות: רב היה רק בן אחותו של ר' חייא, ואילו "בן אחיו" הוא שם כללי שפירושו אחיין. כך כותב רב האי גאון: . ולפי גרסת הגאון נראה שבספרים שלנו בסנהדרין דף ה, שמבינים שבאמת דהוא בר אחיו גם כן ממש, היא תוספת מאוחרת ואינה מקורית שם. עם זאת במקורות קדומים אחרים מפורש כי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו, וכך מפורש גם בהקדמתו של רב ניסים גאון לתלמוד.
סמכות הלכתית
כשביקש רבי חייא מרבי יהודה הנשיא לסמוך את רב ואת רבה בר חנה, קיבל רבה בר חנה סמיכה מלאה, ואילו רב סמיכה חלקית, שלא כללה בתוכה סמכות לקבוע בבכור בהמה טהורה שהוא בעל מום ולהתירו באכילה, למרות העובדה שרב נחשב למומחה במומים. אחד הפירושים שניתנו לכך בתלמוד הוא, שרב היה מומחה מדי, ומסוגל היה להבחין בין מום (חיצוני) קבוע למום עובר באופן שלא ניכר לשאר האנשים. מכך נולד חשש שאנשים שאינם מומחים מספיק כדי להבדיל בין מום לרעהו, יתירו במום עוֹבר שלא כדין, על סמך דמיונו למום קבוע שרב התיר על פיו.
רב ירד לבבל, ומשם שלח שאלות לרבי יהודה הנשיא. לאחר מכן חזר לארץ. לאחר פטירתו של רבי יהודה הנשיא התמנה רבן גמליאל ברבי לנשיאות. רב ביקש ממנו שישלים את סמיכתו, אך רבן גמליאל ברבי סירב לבקשה, באמירה שלא ייתן לרב יתר על הסמכויות שקיבל מאביו, רבי יהודה הנשיא. רב נודע בתקנות רבות אותם תיקן כאשר מצא פרצה הלכתית מצויה, הרקע לתקנות אלו מכונה בגמרא "רב בקעה מצא וגדר בה גדר".
בשל העובדה שנולד עם סוף תקופת התנאים, ניתנה לו סמכות לחלוק עליהם. התלמוד מביא פעמים מספר את הקביעה: "רב תנא הוא ופליג", כלומר: לרב יש סמכות של תנא, ומותר לו לחלוק על תנא נוסף. לפי הבנתו של הרב אהרון היימן אין הכוונה שיכול לחלוק על דבריהם של תנאים המפורשים במשנה, אלא רק על התנאים השונים ומפרשים את דברי המשנה, ואכן רב אינו חולק על שום משנה בשום מקום אלא על ברייתא בלבד. (לכאורה בב"ב קע: (לפי הרשב"ם) הוא כן חלק על משנה). בנוסף, לא כולם הסכימו כי לרב יש מעמד של תנא, ורבי יוחנן סבר שרב נחשב לאמורא.
דבריו של רב מופיעים, בשם "רבי אבא", בכמה מקורות תנאיים.
תלמידיו
שמאל|ממוזער|250px|ציונם של שלושה מתלמידי רב בטבריה (2011)
רב כהנא (הראשון) היה נחשב תלמידו של רב בקבלת השמועות מהדורות הקודמים אך לא בסברה. כאשר רב בא מארץ ישראל לבבל למד ממנו רב כהנא שמועות שקיבל מחכמי הדור הקודם שהיו בארץ ישראל, כמו רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, אך מכיוון שלא קנה ממנו את דרך הסברה ורק היה זקוק לשמועותיו הוא לא נחשב לתלמידו. יחד עם חברו רב אסי (שהיה צעיר ממנו ושמו מוזכר תמיד אחרי רב כהנא), היו דנים עם רב בהלכה. שיטת לימודם הייתה אחרת מרב והם לא קיבלו את דעתו, ולכן פעמים רבות הם שאלו את רב שאלות בסברה, ורב שתק מכיוון שסבר שלא ניתן להסביר להם הלכות המנוגדות לסברתם. כך למשל הם נחלקו בדין המחיצה השלישית בהלכות סוכה, שמקובל כהלכה למשה מסיני שדי בטפח אחד. חכמי הגמרא נחלקו היכן להעמיד דופן זו, באופן שתיראה כחלק מהסוכה, ותשלים את מראה כדירת עראי במידת האפשר. בעוד שרב סבר שיש להעמידה ליד סיומה של אחת מהדפנות כדי שתיראה בבירור שהיא המשך של הסוכה, הקשו רב כהנא ורב אסי שיש להעמידה בקצה המקביל, בדיוק מול המקום בו נפגשות שתי הדפנות באלכסון. כאשר הקשו רב כהנא ורב אסי שאלה זו לרב, הוא שתק. לפי הסבר התוספות הסיבה לשתיקתו היא מכיוון שלא ידע מה להשיב להם.
רב כהנא (השני) נחשב לתלמידו המובהק. במסכת ברכות מסופר שרב כהנא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק בתשמיש המיטה. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: . עוד בהקשר זה מסופר במסכת שבת שרב כהנא קרא לרב את פסוקי פרק יב בספר קהלת, העוסקים בזקנה, וכאשר קרא את המילים , שפירושן תתבטל חדוות המין נאנח רב. אמר רב כהנא: , כלומר משתמע מכך (מהאנחה) שבטלה אצלך חדוות המין.
רבי אלעזר למד אצלו בצעירותו לפני שעבר רב לבבל, ואף מסר מספר מאמרים בשמו. אחד מהם הוא בנוגע למאכל בן דרוסאי המצוטט בהקשר של הלכות השהיה, לאחר המשנה שבה מצוין שאפשר להשהות בתנאי שהמאכל מבושל:
. גם כאשר למד לפני שמואל, הוא היה מתנהג לפי פסקיו של רב.
מתלמידיו המובהקים היה רב חמא בר גוריא. מסופר כי פעם בא אדם לשאול את רב מה דינו של הנולד מיהודיה שנישאה לגוי, ורב השיבו שדינו כיהודי הכשר להינשא. רב חמא בר גוריא הציע לו למהר וללכת בטרם יבוא שמואל ויפסלנו. רב חמא בן גוריא גם מסר מאמרים רבים באגדה בשם רב.
עם תלמידיו נמנו גם רב הונא, רב יהודה, רב חנן בר אמי, רב אחא בר אדא (כעדות בנו רב פפא), רב חיננא בר שלמיא, רב אדא בר אהבה. רבה בר אבוה, רב ששת, רב ענן ורב חייא בר אשי, רב חננאל, רב ברונא, יצחק בר אבדימי (השני) ורב יוחנן.
חכמים נוספים שמוסרים מתורתו של רב אף על פי שלא ראו אותו הם רב נחמן ורב חייא בר אבין.
משפחתו
בנו היה חייא בר רב, כאשר אימו הייתה מצערת את אביו רב, הוא יעץ עצות לאביו כיצד להימלט מכך. בתלמוד מסופר על עצות שנתן רב לבנו חייא: להימנע מסמים (הכוונה היא לסמים הממכרים את האדם אליהם וגורמים לבזבוז כסף, או לסמי תרופות והסיבה היא כי סם המועיל לאבר זה מזיק לאבר אחר – רש"י), להימנע מפסיעה גסה הגורמת לעיוורון, להימנע מעקירת שן באופן בלתי זהיר, ולהימנע מלהתגרות בנחש קטן או בגוי קטן, שכן הם עתידים לגדול ולהנקם באויביהם. נכדו, בן בנו רבי חייא הוא האמורא רב שימי בר חייא, שזכה לראותו ואף לארחו בביתו.
בן אחר שלו היה איבו. עליו מסופר כי רב ניסה ללמדו תורה אך התברר שהוא אינו כשיר ללימוד התורה, ולכן – אמר לו רב – שילמד אותו עצות בענייני העולם: כאשר בא מהדרך וסחורתו עמו, יחל מיד במכירת הסחורה ולא ימתין – כדי שיהיה בידו מעות מוכנות לשוב ולהשתכר; כל דבר שיקנה ייתכן שעתיד הוא להתחרט על קנייתו, חוץ מיין שתמיד מבוקש לקנייה, אינו מתקלקל אף פעם ורק משביח, וכן לעולם אין מתחרטים על קנייתו; לא לתת את הסחורה לקונים עד שישלמו את המעות מראש; עדיף להשתכר מעט ממקום קרוב ולא לנסוע למקום רחוק כדי להרוויח ממון רב; קנית תמרים? רוץ מיד לעשות מהם שכר, לפני שתתחיל לחסל את הערימה ולא יישאר לך לשכר.
חתנו היה רב חנן בר רבא, שהוא היה חותנו של רב חסדא, שעל צאצאיו נמנו עשרות אמוראים.
פטירתו
רב נפטר בשנת 247. כאשר נפטר רב גזר רבי יצחק בר ביסנא שלא יביאו הדס לשמחת חתן וכלה כנהוג, במשך כל השנה הראשונה. אדם שעבר על התקנה נעקץ על ידי נחש ומת. השמועה על פטירתו של רב הגיעה לאוזני שמואל שקרע שנים עשר בגדי משי באומרו על רב: "הלך האיש שהייתי ירא מפניו". רב אדא בר אהבה ששהה בשעת הקבורה, קרע את בגדו מדין קריעה, כתלמיד לרבו. מעפר קברו השתמשו כרפואה סגולית למחלות שונות.
פטירתו של רב, גרמה בעקיפין לפטירתם של שניים מגדולי תלמידיו, שילא בר אבינא ורב אסי. על כך מסופר בתלמוד, כי שילא בר אבינא מגדולי תלמידיו של רב, נהג לפסוק כמותו בפסק מסוים בהלכות נדה. לפני פטירתו של רב, שהה רב אסי ליד מיטתו, ורב אמר לו כי הוא חוזר בו מפסקו זה, אלא ששילא בר אבינא תלמידו עדיין נוהג כמותו, ולכן – הורה רב לרב אסי – "גרייה", כלומר: שכנע אותו בטעמים וראיות כי פסק זה אינו נכון. רב אסי לא שמע בבירור את קולו של רב, וחשב כי הוא אומר מילה דומה בארמית שמשמעותה שונה – "גדייה", כלומר: אם לא יסכים לדבריך, כרות אותו על ידי שמתא. לאחר פטירתו של רב בא רב אסי לשילא ואמר לו כי רב חזר בו מפסקו. נענה שילא: אם היה רב חוזר בו מפסקו, הוא היה אומר לי זאת, שהרי ידע שנוהג אני על פי פסקיו. כאשר ראה רב אסי ששילא מסרב להשמע לדבריו, הוא הטיל עליו שמתא, כהוראתו של רב (כפי שחשב בטעות). בא אליו שילא ואמר לו: האם אינך דואג ממאמר חז"ל "והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה"?! נענה רב אסי: כוחי גדול כשל התנא איסי בן יהודה, שנקרא גם איסי בן גור אריה, איסי בן גמליאל, ואיסי בן מהללאל (השם איסי דומה לשם אסי), "אסיתא דנחשא דלא שלט ביה רקבא" – כרפואה שנוצרת על ידי ארס של נחש, שלא שולט בו רקבון. נענה שילא בר אבינא: אני הוא שילא בר אבינא, פטיש החזק השובר את ארס הנחש. כאשר אמר זאת שילא, חלה רב אסי בחולי חמור, ולא יכול היה להרפא ממנו. כאשר נרפא מחולי אחד נפל לחולי אחר וחוזר חלילה, עד שנפטר. מיד לאחר שנפטר עוד לפני שנקבר רב אסי, אמר רב שילא לאשתו: הכיני לי תכריכים, נאלץ אני להפטר מכיוון שחושש אני מרב אסי שלא ילשין עלי אצל רב בשמים. אשתו הכינה לו תכריכים והוא נפטר. החכמים קיימו את שני ההלויות של שני החכמים שנפטרו באותו יום יחד, והחכמים ראו כי ההדסים של הדס, שאותם נהוג היה להניח על מיטתם של הנפטרים, פורחים ממיטה למיטה, והסיקו שהחכמים עשו שלום ביניהם, לאחר פטירתם.
לאחר פטירתו של רב הוחלט כי רב הונא ימלא את מקומו בראשות ישיבת סורא. אם כי, מפאת כבודו של גדול הדור שמואל לא מינו אותו לעמוד רשמית בראשות הישיבה בשבע השנים הבאות עד פטירתו של שמואל, ובאותה תקופה, עלתה קרנה של ישיבת נהרדעא שבראשה עמד שמואל.
דרכו הלימודית והמוסרית
רב ושמואל היו בעלי דרכים הלכתיות מנוגדות. במקרים בהם ניתן לפרש את הכתוב כפשוטו, העדיף רב את הפירוש הקרוב לפשט הפסוק ופירוש המילות.
לכלל רוב בהלכה הוא נתן חשיבות מיוחדת. הוא נחלק עם שמואל האם הולכים בדיני ממונות אחר הרוב, ובניגוד לשמואל שפסק ש"אין הולכין בממון אחר הרוב" מכיוון שהוא העדיף את הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, סבר רב שהרוב נחשב להכרעה גמורה וניתן להוציא על פיו בדיני ממונות. הוא סבר שמותר לקנות מגזלן אם רוב הדברים שאצלו הם שלו, וכן מכריע במקומות רבים לפי הרוב, ואף לא חשש לדעת יחיד בניגוד לדעת הרבים, אף לחומרא (להחמיר מספק), בניגוד לשמואל.
רב היה מתרחק מוויכוחים עם גויים בענייני אמונה, וייחס לוויכוחים כאלו רק רע, התרחק משתיית משקאות ששהו בבית גוי מכיוון שאינם זהירים בדין מים מגולים, ואסר לשבח את מעשיהם. עם זאת, לרב היה גוי שהיה ידידו בלב ונפש, וכאשר נפטר אמר רב: "נתפרדה החבילה" – אהבתינו שנקשרה בלב ונפש.
מהנהגותיו: לא הציץ מחוץ לארבע אמותיו, לא הלך מעולם בגילוי ראש, הקפיד על קיום מצוות שלוש סעודות שבת, מעולם לא אכל בסעודת הרשות (כי אם בסעודת מצווה. חולין צה, ב), וכל מי שהקניטו – הלך רב לפייסו, גם אם היה אדם פשוט.
שניים מהמקרים המיוחדים שבהם נהג לפנים משורת הדין וחיזר אחרי השלום, מצוטטים בתלמוד. מקרה אחד: אחד מטבחי העיר סורא פגע בכבודו של רב. בערב יום כיפור ראה רב שהטבח לא בא לפניו לבקש סליחה, ואמר לעצמו: אבוא לפניו, שמא יבקש ממני סליחה. רב הונא שמצא אותו בדרך הבין את העתיד לקרות ואמר לעצמו: הולך אבא להרוג את הטבח. רב הגיע לחנותו של הטבח, הטבח ראה את רב, והמשיך לחתוך בשר תוך כדי שהוא אומר בחוצפה: לך מכאן אבא, אין לי עימך שיג ושיח. באותו רגע נבקעה מתחת סכינו של הטבח עצם גדולה לשניים, ואחד מהחלקים פגע בטבח והוא מת במקום. סיפור זה משמש כמוטיב מרכזי במחקרים רבים אודות הסליחה. העניין נידון בהרצאה שנשא הפילוסוף עמנואל לְוִינס אודות הסליחה בשנת 1963, והוא הסיק מסיפור זה שגם כאשר הנפגע מבקש לסלוח הסליחה אינה חלה אם הפוגע מסרב להתנצל.
מקרה אחר התרחש כאשר שימש כמתורגמן בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. לאחר שהחל את הדרשה, נכנס רבי חייא, חזר רב והתחיל את הדרשה מחדש. כך עשה גם כאשר נכנסו לבית המדרש בר קפרא, ורבי שמעון בנו של רבי, כל אחד בנפרד. כאשר לאחר מכן נכנס רבי חנינא בן חמא אמר רב: וכי לכל אחד שיכנס אחזור לתחילת הדרשה? והמשיך הלאה את הדרשה. רבי חנינא בר חמא הקפיד על רב. רב נכנס אליו לאחר מכן שלוש עשרה שנה בערב יום כיפור, אך הוא לא הסכים להתפייס. בתלמוד מוסבר כי רב החמיר על עצמו אף על פי שלפי ההלכה אין צריך לבקש סליחה יותר משלוש פעמים, ורבי חנינא שלא מחל הייתה לו כוונה נסתרת: הוא ראה בחלום כי הגיעה שעתו של רב לשמש כראש הישיבה, וחשש שהוא – רבי חנינא – ששימש באותה עת כראש הישיבה ימות, ולכן רצה שרב יעבור לבבל וישמש שם כראש ישיבה, וכך לא יגרום בעקיפין למותו.
פסקיו
במשפט העברי
רבי אבא מסר את אשר מסר לו רב הונא בשם רב, כי שלושה אנשים שישבו לקיים שטר, והתברר שקיים ערעור פסול על אחד מהם שפסול להיות דיין, רשאים הם להעיד עליו שכשר הוא לפי הידוע להם, רק לפני שחתמו יחד על קיום השטר. בתלמוד הוסבר כי מדובר באיש שהיה גזלן ובאו להעיד עליו כי חזר בתשובה. חכמי התוספות מסבירים, כי כאשר הוועד על האיש שהוא גזלן בטל וועד המושב של בית הדין, כי עד שלא באו להעיד העדים לפני בית הדין בפועל כי חזר בתשובה, הוא נותר בפסולו הראשון של "גזלן" שפסול להעיד, וממילא אף על פי שהתברר למפרע שלא היה גזלן, וועד המושב של בית הדין שנקבע שלא כהלכה בטל, ושוב צריך לקובעו מחדש ולכתוב שטר חדש.
קיימת מחלוקת בין רב לשמואל בדין מודה בקנס פטור: שונה חוב של קנס מחוב של ממון. בממון הודאת בעל חוב מחייבת אותו גם ללא כל הוכחה נוספת, ואילו בקנס אם הודה על המעשה שעשה פטור. למדו זאת מהפסוק 'אשר ירשיעון אלוהים ולא המרשיע את עצמו, אם באו עדים להעיד על המעשה אחרי שמודה בקנס, מחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, שמואל סבר חייב ולדעת רב פטור וכך נפסק להלכה.
אין הולכין בממון אחר הרוב: נחלקו רב ושמואל במסכת בבא בתרא: על פי דברי התלמוד היו קיימים שני סוגי שוורים: נגחנים ובעלי מזג תוקפני, ובעלי מזג נוח. השוורים רעי המזג לא היו שימושיים לחרישה, והמסחר בהם נעשה בדרך כלל לצורך שחיטה. כך גם נאמר כי עובדתית, בתקופה ההיא, רוב עסקאות השוורים נעשו למטרת חרישה. המחלוקת בין רב ושמואל כפי שבאה לידי ביטוי בסיטואציה הזו, היא במקרה בו הקונה בעסקה של מכירת שור טוען כי קיבל שור רע מזג על אף שהתכוון לקנות שור לחרישה, טענה שהופכת את העסקה למקח טעות וממילא מבטלת את העסקה מכל וכל. לדעת רב טענתו של הקונה מתקבלת גם אם אינו יכול להביא ראיה לדבריו, מכיוון שרוב האנשים קונים שוורים לחרישה. אך לדעת שמואל 'אין הולכין בממון אחר הרוב' ולכן לא ניתן להסתמך על העובדה שרוב העסקאות הן למטרת חרישה, ועל הקונה מוטלת חובת ההוכחה שהתכוון לרכוש שור לחרישה.
באיסורים
רב פסק כי האב נאמן לאסור את בתו ולהעיד שהיא מקודשת, בתקופה שהיא קטנה או נערה שבידו נתונה הסמכות ההלכתית לקדשה, וזאת על פי עדותו היחידה מהתורה אף על פי שאין עמו עד אחד המצטרף עמו, ואף על פי שהוא קרוב שעל פי כללי עדות אינו כשר להעיד, כנלמד מהפסוק , שבו האב מעיד לפני בית הדין כי מסר את בתו לנישואין, ובית הדין מקבל את דבריו.
ייבום וחליצה
כלל אותו טבע רב משמש כיסוד בהלכות ייבום וחליצה: . כלל זה משפיע רבות על הלכות ייבום, לפיו אם בשעת הנפילה לייבום היה אסור לייבם את היבמה מכיוון שהיא נחשבה לאחת מהעריות האסורות, או צרתה, גם אם אחר כך כבר נחשבת ככזו (למשל: הייתה אחות אשתו ומתה אשתו) היא אסורה עליו.
עירובין
הוא טבע יסודות הלכתיים רבים בהלכות עירובין. אחד מאלו הוא כלל תיקון חצרות ומבואות, שבה הוא נחלק עם שמואל בדין מבוי עקום. מוסכם כי העיקול באמצע המבוי הוא משמעותי, והוא מחלק את המבוי מבחינה הלכתית לשני מבואות. אך ישנה מחלוקת בגמרא בין רב לשמואל בשאלה האם העיקול נחשב כמקום סתום, ועל כן הוא מחלק את המבוי לשני מבואות סתומים הפתוחים כל אחד מצד אחד לרשות הרבים, או שהוא נחשב כפתח, ולכן הוא מחלק את המבוי לשני מבואות מפולשים. על פי שיטת רב שהעיקום הופך את המבוי לשני מבואות מפולשים, על מנת להתיר את הטלטול בהם יש לעשות צורת הפתח במקום העיקום ולחי או קורה בפתחם של שני המבואות לרשות הרבים. לעומת זאת, לשיטת שמואל שהעיקום נחשב למקום סתום, די בעשיית לחי או קורה בפתח המבואות לרשות הרבים, ואין צורך בתיקון נוסף. לפי הסבר אחרי בדברי שמואל, די בלחי או קורה במקום העיקום כתחליף לתיקון במקום החיבור לרשות הרבים.
מחלוקת אחרת בין רב לשמואל בהלכות עירובין היא בנוגע לטלטול בין גג של רשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, האסור מדברי חכמים. ברור, כי משפטית, הגג שייך לבעל הבית שמתחתיו, שהוא בעליו של הבית. השאלה היא האם גג של שתי רשויות שמתחתיהם ישנם שני בתים, נחשבות לשתי רשויות או לא. לפי שיטת רוב התנאים, . נחלקו רב ושמואל, מה דינו של גג כזה, לפי שיטת החכמים האומרת כי כל גג של בית נחשב לרשות בפני עצמה, וממילא אסור לטלטל מאחת לשנייה. השאלה היא האם מותר לטלטל באותה רשות עצמה באופן חופשי, או שמא גם באותו גג עצמו אסור לטלטל. רב קובע כי מכיוון שכל חלק מהגג נחשב כרשות בפני עצמה, הרי היא כרשות היחיד שפרוצה לגמרי לרשות האסורה לה – הרשות היחיד האחרת, וממילא הטלטול בגג כזה אסור. לעומת זאת, שמואל סבור שהטלטול בגג כזה מותר, מכיוון שכל גג נחשב כמוקף במחיצה על ידי הדין גוד אסיק מחיצתא – אנו מחשיבים את מחיצות הבית מלמטה כאילו עולים ונמשכים בגג עצמו ומפרידים בין רשות אחת לשנייה.
דיון זה התקיים בגגות שונים שמעל בניין אחד, לפי שיטת חכמים. דיון דומה מתקיים בין רב לשמואל, לפי שיטת רבי מאיר המחשיב את כל הגגות כרשות אחת, במקרה שישנן בניינים שונים שלהם גגות הסמוכים זה לזה. במקרה כזה קיימת מחלוקת האם מותר לטלטל בכל אחת מהגגות, אך הדעות הפוכות: רב שאסר את הטלטול במקרה הקודם ולא התיר את הטלטול מדין "גוד אסיק מחיצתא", סובר שבמקרה כזה בו מחיצות הבית גלויות וניכרות ניתן לומר גוד אסיק מחיצתא, ואילו שמואל אומר שכאן אסור לטלטל לפי רבי מאיר שמחשיב את כל הגג כרשות אחת, וממילא אנו מחשיבים את כל השטח המוקף כשטח אחד, שהוא אסור בטלטול אם יש בו שטח גדול יותר מבית סאתיים.
הוצאה מרשות לרשות
בגדר הוצאת חפצים לרשות הרבים בשבת: חז"ל גזרו שאף על פי שהוצאת תכשיט לרשות הרבים אינה נחשבת למלאכה, אסור לצאת בחוטי צמר ופשתן וכן ברצועות העשויות לקלוע בהם את השיער, אף על פי שהם עשויים ליופייה של האישה, מכיוון שעל פי ההלכה יש להסיר רצועות אלו כאשר טובלים טבילת מצווה במקווה טהרה, כדי שלא יהוו חציצה. לעומת זאת, כפי שפסק רב לתלמידו רב כהנא, כל דבר שהוא אריג לא גזרו עליו שלא להוציאו לרשות הרבים, מכיוון שלא ניתן להדק אותו היטב לראש ומכיוון שאינו חוצץ בפני המים מותר לטבול בו ואינו כלול בגזירת חכמים זו. גם רב הונא בריה דרב יהושע, אמורא מהדורות האחרונים פסק כך, ולפי גרסה אחרת הוא הוסיף וסיפר שראה שאחיותיו אינם מקפידות להסיר את חוטי האריג שבראשם לפני שהולכים למרחץ, ומכיוון שגם הנשים אינן מקפידות שלא להסיר אותן האריג אינו נחשב ל"חציצה".
מאמרותיו באגדה
הנותן מתנה לחבירו – צריך להודיעו.
לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר משובח] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים
כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת – לסוף חרבה.
כל חולי – ולא חולי מעיים, כל כאב – ולא כאב לב, כל מיחוש – ולא מיחוש ראש, כל רעה – ולא אישה רעה.
אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים – קולמוסים, ושמיים – יריעות, וכל בני אדם לבלרין - אין מספיקים לכתוב חללה של רָשות (העניינים העומדים על סדר יומו של השלטון).
משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה.
אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, שמא יזיקנו בעין הרע.
חיבוריו
כמה ראשונים סברו כי רב ערך את ספרא וספרי, אך רש"י חולק על כך, וככל הנראה סובר שרבי עקיבא ערך ספרים אלה.
משפחת רבי חייא
לקריאה נוספת
אברהם דודוביץ, "בית רבנו שבבבל", סיני, ק"מ, ניסן–סיון תשס"ז, עמ' ג–טו.
גדליה קדמון, סירובו של ר’ חנינא להתפייס עם רב, שמעתין, 170, תשס"ח, עמ' 100–109.
יוסף תבורי, פתיחות רב ושמואל למדרש "מגילת אסתר", תורה לשמה, תשס"ח, עמ' 381–399.
יהודה נאמן, גישות חינוכיות במשנתם של רב ורב שמואל בר שילת, במשעולי עבר יהודי, תשס"ו, עמ' 115–125.
יואל פלורסהים, רב ושמואל בירושלמי נזיקין, סיני, קכ"ב, ניסן–תמוז תשנ"ח, עמ' לב–סד.
מנחם כהנא, שלוש מחלוקות מוחלפות בבתי-מדרשותיהם של רב ושמואל, בתוך: מחקרי תלמוד, ב, תשנ"ג, עמ' 302–333.
משה בר, הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל, בתוך: ציון, נ', תשמ"ה, עמ' 155–172.
מ"א טננבלט, רב מקים מרכז רוחני מחוץ לארץ-ישראל, ספר היובל מוגש לכבוד ד"ר נ.מ. גלבר''', תשכ"ג, עמ' 57–77.
קישורים חיצוניים
רב, באתר בית חב"ד
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הדור הראשון לאמוראי בבל
קטגוריה:ראשי ישיבת סורא
קטגוריה:משפחת רבי חייא
קטגוריה:תלמידי רבי יהודה הנשיא
קטגוריה:ילידי 160
קטגוריה:נפטרים ב-247
קטגוריה:תלמידי רבי חייא
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-2
קטגוריה:עולים מבבל לארץ ישראל בעת העתיקה | 2024-09-01T02:10:12 |
גיאוגרפיה של ישראל | REDIRECT גאוגרפיה של ארץ ישראל | 2006-07-27T11:02:33 |
תוף הפח | תוף הפח (בגרמנית: Die Blechtrommel) הוא רומן שנכתב בשנת 1959 על ידי גינטר גראס. הרומן הוא החלק הראשון של טרילוגיית דנציג. בשנת 1979 הופק סרט קולנוע על בסיס הרומן.
עלילת הספר
אוסקר מאצֶראט, הסגור בבית חולים לחולי נפש, מגולל בעזרת הנגינה בתוף הפח הצמוד אליו את סיפור משפחתו וחייו. נתיב חיים זה קבע אוסקר בגיל שלוש, לאחר קבלת מתנת יום ההולדת - תוף פח. אוסקר החליט שלא לגדול עוד, כבוז אפריורי להתרחשויות העתידות לבוא במיקרוקוסמוס של משפחתו ובעולם כולו. הוא בן למשפחה עם הורות משולשת - אם ושני אבות - שני מאהביה של אמו שלא ברור מי מהם אביו הביולוגי. הסיפור מתרחש בעת עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה.
הזיכרון של אוסקר כולל את חיי אמו, החל מרגע 'יצירתה' תחת ארבע חצאיותיה של סבתו המיתית בשדה בולבוסים, ועד ללידתו שלו, המלאה בתחושות מוקדמות. בהמשך הוא מתאר את ילדותו, הסירוב לגדול, גילוי קולו חורץ הזכוכיות, דרך ההתנגדות לנאציזם והצידוד בו המשמשים בערבוביה, הניסיון התיאטרלי והניסיון המיני. המלחמה גובה אט-אט את קרבנותיה ובכך "מחסלת" בזה אחר זה את רוב הנפשות הפועלות, ואף מרחיקה את אוסקר מדנציג עיר הולדתו ולוקחת אותו לדיסלדורף. בגיל 28 הוא מחליט לגדול במספר סנטימטרים, ודואג שיכניסוהו לבית המשוגעים בעוון עוול שלא ביצע, שם יוכל לגולל את כל סיפורו באין מפריע ואחר כך להתחיל חיים חדשים משתוכח חפותו.
"תוף הפח" - משמעויות ופרשנויות
הרומן, שנכתב בשנת 1959, מגולל דרך עיניו של אוסקר מאצראט, עולם שכל ערכיו – מהמיקרו אל המאקרו – נרמסו, והם מושחתים מהשורש. על מנת להצביע על חוסר האפשרות להתמודד עם עולם זה, אותו עולם הסובב את תקופת מלחמת העולם השנייה, לפניה, במהלכה ואחריה, גראס מציב כפרוטגוניסט דמות "חיצונית" לעולם זה. חיצונית – במובן שאיננה דמות אנושית - על כל המשתמע מכך: דמות בַּכּירה המנחשת את העתיד לחול בעולם הגדול ובעולמה הפרטי שלה ולפיכך מחליטה ב"מרומי" גיל שלוש להפיל עצמה ממדרגות המחסן ובכך לגרום נזק שימנע את גדילתה. כמו כן מגלה אוסקר עד מהרה את קולו חורץ הזכוכיות, בו הוא משתמש נגד כל עוול שנעשה לו. בכך יוצר גראס אלגוריה לזעקה שהייתה צריכה להישמע כלפי כל עוולות העולם בשנים הללו.
השימוש בדמות כביכול חיצונית נובע מהצורך להצביע על תחלואי העולם במבט נקי מדעות קדומות. דמות שלא גדלה על ברכי הדקדנס (החברתי כמו הספרותי) של ה-"Fin de Siècle" (סוף המאה התשע-עשרה), ומאורעות מלחמת העולם הראשונה.
ההתרחשויות ברוב רובו של הרומן מתפתחות באיטיות רבה. נדמה שהרומן, ממש כגיבורו, מסרב לגדול. לכל פרק עלילתו שלו, שלרוב אינה חשובה מספיק להוות חוליה בשלדו של הסיפור. מדובר בתמונות קצרות המתקדמות אט-אט על ציר הזמן ומציירות תמונה בלתי-אפשרית של חיים. לאורך הסיפור מובאת השחיתות המוסרית של מעגל הקרובים לאוסקר – חייה המתמידים של אמו עם בעל ומאהב (בן דודה) החיים זה לצד זה ומתפקדים כאבותיו, וידוייה בכנסייה אחת לשבוע על מנת שיימחל לה, הירקן גְרֶף המעדיף בהרבה את נערי הצופים אותם הדריך על פני אשתו ועוד - אל מול השחיתות המוסרית של אירופה של אותן השנים – הנאצים השורפים את חנותו של זיגיזמונד מרקוס, מוכר הצעצועים היהודי, ילדי השכונה המתעללים באוסקר מתוך גחמה של הרגע ודוגמאות אחרות.
מלאכת הסיפור נעשית מפי אוסקר מתוך בית חולים לחולי נפש, משל ברור למערכת המוסר של אותן שנים ואי היכולת להתקיים בה בצורה שפויה, אף על פי שלקראת סוף הספר מתגלה שהיה זה אוסקר שהחליט לקחת עליו אשמה על עוון שלא ביצע, על מנת להיכנס לבית החולים לחולי נפש ולגולל שם את סיפורו מא' ועד ת', בעזרת תוף הפח שלו, אותו קיבל כמתנת יום הולדתו השלישי. כניסתו של אוסקר לבית החולים לחולי נפש באה לאחר גדילתו במספר סנטימטרים, ושני מאורעות אלה באים לקראת סוף מלחמת העולם ומסמלים את תחילתו של עידן חדש; רק משסיים הגיבור לפרוק מעליו את עול תולדותיו ותולדות אירופה של השנים ההן, מוכן הוא לצאת לעולם חדש מרגע שתוכח חפותו. כך מסתיים הסיפור - בהרגשה של התחלה חדשה המורכבת מחפותו של הגיבור ומאשמתה ומתבוסתה של גרמניה.
אחד הסמלים הבולטים בספר הוא תוף הפח. תוף הפח משמש סמל לאטימותה של החברה. תוף הפח ניתן לאוסקר בגיל שלוש ומהווה פתיח לביטול עולם המבוגרים מצדו. כאשר מפסיק אוסקר לצמוח, הוא מפסיק גם לתקשר. לעיתים רחוקות ברומן מתואר אוסקר כשהוא משוחח עם הדמויות השונות. רוב התקשורת שלו עם העולם מבוצעת בשני אופנים - בעזרת תוף הפח, האלמנט החיובי בתקשורת, ובעזרת צווחותיו קוטלות הזכוכית, האלמנט השלילי, המתריס כנגד. מכל מקום, ניתן לראות כי בעולם של "תוף הפח" מבין אוסקר מאצראט שרק באמצעות אלמנטים מחרישי אזניים ניתן לקיים דיאלוג כלשהו עם החברה. לקראת השיא, באותה סבכה 'פוליפונית' של מלחמת העולם השנייה, מחליט אוסקר, כאקט מחאתי וסימבולי מצדו, להשליך את תוף הפח ולא לתופף עוד. את התוף הוא קובר בבית הקברות בו הוא טומן את אלפרד מאצראט, אביו המשוער והדמות האחרונה שנהרגת ברומן. נקודה מעניינת לציון היא מוטיב האשמה: הסופר "מצמיד" לאוסקר את האשמה המקרית ברוב מקרי המוות שבספר. אשמה שאולי בעטיה חש אוסקר בצורך "לכפר" ועל-כן דואג להכניס עצמו להסגר במוסד לחולי-הנפש בעבור פשע שלא ביצע. בעיני אוסקר משמש הטירוף כמובלעת היחידה שבגבולותיה אפשר לשקם עמדה מוסרית כלשהי. כך שוב משמש עולמו הקטן של אוסקר כמיקרוקוסמוס המסמל את אירופה בשיא שקיעתה.
לצד התבגרותו הנפשית והמינית של אוסקר לאורך הרומן, מתוארת התחברות החברה שמסביבו ליצרים האינפנטיליים, הראשונים וההיוליים שלה. דהיינו – לחוסר עכבות, אי-סובלנות וסאדיזם, בהשתמש באירועים ההיסטוריים ובתהליכים החברתיים החלים כקרקע פורייה, שבה יכולות תכונות אלה לצמוח באין מפריע ואולי אף כאמתלה, שאין לדעת אם מוצדקת ואם לאו. כדי לשלם את המחיר על כך (מצד החברה האירופית), מחסל גראס בשיטתיות בשליש האחרון של הספר מדי מספר פרקים אחת מהדמויות הקשורות בחיי גיבור הספר אוסקר, אשר מקבל את מותן בשלוות נפש הגובלת באדישות, אולי משום הכרתו הבשלה בהיותן שה הקרבן של השחיתות, שבאה לידי ביטוי בעיקר במלחמה. כך, רק מששילמה אירופה את מחיר הדמים על יצריה וכיפרה על פשעיה, תוכל להיפדות ולהיוושע, כשגיבור הספר אוסקר משמש לה סמל מייצג, ממש כישו, שבמותו לקח עמו את חטאי העולם.
העיר דנציג (כיום גדנסק), עיר ילדותו של גראס, מהווה נוכחות חיה ונושמת לכל אורך הספר, עד כי אפשר לומר שהיא אחד מגיבורי הספר הראשיים. במידה רבה הספר הוא קינה על גורלה של עיר קו-התפר הזו, עיר שבה חיו גרמנים, פולנים, קאשובים ויהודים במשך מאות בשנים, ואשר ההיסטוריה שלה רצופה ברוטליות ושפיכות דמים.
הגרסה הקולנועית
בשנת 1979 הופק בגרמניה סרט על בסיס הספר, בבימויו של פולקר שלנדורף. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ובפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1979.
קישורים חיצוניים
שמאי גולן, היהודי של גינטר גראס - עיון ב"תוף הפח" מאת גינטר גראס, באתר של שמאי גולן (מתוך ספרו "מסעותי עם ספרים", הוצאת אסטרולוג, 2005)
הערות שוליים
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרים על השואה
קטגוריה:נכות באמנות
קטגוריה:לקות נפשית באמנות
קטגוריה:אי-אלימות באמנות
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:העיר החופשית דנציג
קטגוריה:סרטים זוכי פרסי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס | 2024-04-17T23:00:26 |
הר הקסמים | שמאל|ממוזער|180px|צילום המהדורה הראשונה של הספר, 1924
שמאל|ממוזער|180px|נוף מרהיב בעיירה דאבוס, כניגוד לאווירת המוות האופפת את המלחמה בספר הר הקסמים
הר הקסמים (בגרמנית: Der Zauberberg) הוא רומן מאת הסופר הגרמני תומאס מאן שראה אור בשנת 1924, המספר על צעיר גרמני בורגני הנשבה בקסמיו של בית הבראה בשווייץ.
ברומן מבטא תומאס מאן את הלכי הרוח של אירופה החולה והמנוונת של ה"Fin de siècle", סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.
הרומן נמנה עם יצירותיו החשובות ביותר של מאן, וחדשנותו בישרה את הרומן של המאה העשרים, בעיקר את ההתייחסות לממד הזמן, וזאת לצד בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט ויוליסס מאת ג'יימס ג'ויס.
הרומן תורגם לעברית בידי מרדכי אבי-שאול, ויצא לאור במהדורה ראשונה ב-1955 בספריית הפועלים. באותה הוצאה יצאה מהדורה בתרגום חדש של רחל ליברמן בשנת 2020. סרט קולנוע המבוסס על הספר הופק בגרמניה בשנת 1982.
עלילה
הנס קסטורפ, בורגני צעיר, נוסע לבקר את בן-דודו יואכים צימסן החולה בשחפת בבית ההבראה של דאבוס שבהרי שווייץ, בכוונה להישאר שם שלושה שבועות, אך נשאר לבסוף במקום שבע שנים ולוקה אף הוא במחלה.
הנס מוקסם מהעולם הנפרש לעיניו בבית ההבראה, שמהווה מעין מיקרוקוסמוס סימבולי לחברה האנושית, ובעיקר לחברה האירופית של אותם ימים. השהות בבית ההבראה מסמלת גם את החיים בעולם האירופי המתנוון של תחילת המאה ה-20 על כל הלכי הרוח שבו.
קאסטורפ מתאהב באחת מנשות בית ההבראה, מאדאם שוֹשא, ומשוחח ארוכות עם שני אינטלקטואלים: האיטלקי סֶטֶמבּריני, צאצא של מורשת ההשכלה, והישועי נאפטה - יריבו של העולם הרומנטי והדקדנטי - הבוחר בהמשך לשים קץ לחייו. דמות מיוחדת נוספת היא זו של ההולנדי פפרקורן, המייצג את האינסטינקט האי-רציונלי ואת שליטת החושים והטבע על האדם.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 נקרע קאסטורפ מהאווירה המכושפת של בית ההבראה, ונשלח לשדות הקרב שבהם הוא נוטל חלק בקטל הגדול. גורלו נותר לא-ידוע, אפוף אווירת מוות.
דמויות ברומן
הנס קאסטורפ - גיבור הרומן. משמש ככלי שרת ביד המחבר כדי לספר את הלכי הנפש של אירופה השסועה בתקופת טרום מלחמת העולם הראשונה. כצעיר בן 23 הוא מגיע ל"מושב של מעלה", בית ההבראה בהרי שווייץ, כדי לבקר את בן-דודו. נפשו היא כעין לוח חלק, "טאבולה ראסה", והשהות על ההר עתידה לפתוח בפניו דרכי מחשבה שונות ולגרום לו להתחיל להרהר באופן פילוסופי בבעיותיו של האדם.
קלאודיה ("Clavdia" לפי ההגייה הרוסית) שושא, רוסייה בת 28, בעלת עיניים קירגיזיות - הדמות הנשית הראשית ביצירה - היא אישה מסתורית ורבת פנים. ביצירתו של מאן נחשב המזרח למקומם של היצר ושל החושניות, כמו גם של המחלות ושל המוות הנגרמים בעטיים. קאסטורפ מתאהב בה בתחילת שהותו בבית המרפא, כנראה בשל הדמיון בינה לבין פריביסלאב הִיפּה, בן כיתה סלאבי של הנס מימי ילדותו שבו היה מאוהב. מאדאם שושא מתוארת גם כבעלת תכונות גבריות אחדות (היא נוהגת, למשל, להטיח את דלת הזכוכית בעוצמה רבה כל אימת שהיא נכנסת לחדר האוכל). ב"ליל צום הבשר" מתוודה קאסטורפ בפניה על אהבתו אליה, תוך שזירת חוט מקשר בין פריביסלאב הִיפּה ליחסיו עמה, והוא בוחר לשם כך דווקא בשפה הצרפתית. על רקע דברים אלה מתערפלים תחומי המין והמגדר של הדמויות.
לודוביקו סטמבריני - אינטלקטואל איטלקי, הדוגל בערכים כדוגמת חופש הפרט, קידמה, שוויון ואחווה, הומניזם. הוא נצר למסורת האיטלקית האילומיניסטית (מלשון "הארה", כשהכוונה היא להשכלה ולנאורות), וחבר בכת הבונים החופשיים. מוצאו האיטלקי מסמל את ערש התרבות הקלאסית (יוון ורומי) כשם נרדף לערכים הדמוקרטיים והנאורים. סטמבריני הוא היריב האידאולוגי של נאפטא.
לֵאו נאפטא - ישועי שמרן, נמוך קומה וכעור מראה ממוצא יהודי, יריבו האידאולוגי של סטמבריני. הוא דוגל במשטר דיקטטורי ובענישה גופנית, ומאמין בישועת הנפש רק על ידי ייסורים וסגפנות בעולם הזה. תפישתו מנבאת כפי הנראה את העתיד להתרחש באירופה, ומגלמת ברוחה את אופיו של המשטר הסטליניסטי. כשהיריבות האידאולוגית בינו לבין סטמבריני מגיעה לשיא, מציע נאפטא "לפתור" את הסכסוך באמצעות דו-קרב, ובמהלכו יורה נאפטא בראשו שלו.
מינהר פפרקורן - איש העולם הגדול ממוצא הולנדי, עשיר ומייצג נהנתנות. הוא מתלווה למאדאם שושא בחזרתה לבית המרפא לאחר היעדרות ממושכת. פפרקורן דואג לתפנוקים מכל טוב לו ולשאר חברי בית המרפא. דיבורו מסורבל ומקוטע, ודבריו אינם ממוקדים ונהירים, ולמרות זאת, הכול מוקסמים מאישיותו רבת הכריזמה והולכים שבי אחריו. ברטרוספקטיבה ניתן אולי לראות בדמותו השתקפות כלשהי של הרודן אדולף היטלר, אשר סחף אחריו המונים בפלפולי מילים ובקסמי אישיות אפלה. משרואה פפרקורן כי מחלתו עומדת להכריעו וכי אינו יכול עוד לדחות את הקץ (בדומה לדחיית עיקרי הנושא בדיבורו), הוא רוקח רעל ומתאבד.
לקריאה נוספת
Dowden, Stephen (2002) A Companion to Thomas Mann's Magic Mountain, Camden House,
קישורים חיצוניים
זיוה שמיר, הרחק משאון החיים- על ספרו של תומאס מאן 'הר הקסמים', מעריב, 7 באפריל 1978.
(פרק ראשון בסדרה)
(פרק שני)
, (פרק שלישי ואחרון)
לנוכח "הר הקסמים" בבלוג "מילים"
גדי היידלהייט, "הר הקסמים", אתר: ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירה וביקורת
קטגוריה:רומנים (סוגה ספרותית)
קטגוריה:ספרי תומאס מאן
קטגוריה:ספרי 1924
קטגוריה:ספרי ספריית פועלים
קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד | 2024-09-22T07:59:06 |
סאו פאולו (פירושונים) | 2019-09-13T05:54:36 | |
קייפ טאון | REDIRECT קייפטאון | 2004-11-29T04:59:32 |
גיאוגרף | REDIRECT גאוגרף | 2004-11-29T05:21:37 |
אל מתכות | הפניה אל-מתכת | 2008-07-22T23:41:27 |
אל-מתכות | הפניה אל-מתכת | 2008-07-22T23:42:28 |
גרוסמן | גרוסמן (מגרמנית: Grossmann – איש גדול) הוא שם משפחה נפוץ בין משפחות ממוצא גרמני או יהודי אשכנזי.
ראו גם
גרוס
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים | 2024-08-23T01:18:09 |
גרוש ספרד | REDIRECT גירוש ספרד | 2004-11-29T06:31:12 |
גרושין | REDIRECT גירושים | 2004-11-29T06:31:47 |
גרושים | REDIRECT גירושים | 2004-11-29T06:32:05 |
גריבלדי | REDIRECT ג'וזפה גריבלדי | 2004-11-29T06:32:51 |
ג'וזפה גריבאלדי | REDIRECT ג'וזפה גריבלדי | 2004-11-29T06:33:26 |
גריבאלדי | REDIRECT ג'וזפה גריבלדי | 2004-11-29T06:33:48 |
גרים | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-09-01T02:10:22 |
גרינברג | קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים | 2024-07-19T04:56:58 |
אצ"ג | REDIRECT אורי צבי גרינברג | 2004-11-29T06:40:19 |
גראף | REDIRECT גרף | 2004-11-29T06:47:57 |
תנועת דאדא | REDIRECT דאדא | 2004-11-29T06:52:13 |
דאר | REDIRECT דואר | 2004-11-29T06:53:09 |
דבוז'אק | REDIRECTאנטונין דבוז'אק | 2004-12-28T18:09:09 |
דבוז'ק | REDIRECTאנטונין דבוז'אק | 2004-12-28T18:08:56 |
מגילות מדבר יהודה | ממוזער|250px|קטעים ממגילה 4Q175 - תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן. הקטע נפתח בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר", כששם ה' לא נכתב כמקובל בספרי תורה במילה "יהוה" אלא ב-4 נקודות.הקטעים במגילה הם ציטוטים של ; ; ו, אך עם שינויים מהנוסח שבידינו כיום. כמו כן, הפסקה האחרונה אינה ציטוט מהתנ"ך אך מכילה בתוכה את
מגילות מדבר יהודה, המכונות גם מגילות ים המלח, המגילות הגנוזות ומגילות קומראן, הן מגילות שהתגלו במערות קומראן, מורבעת, נחל חבר (מערת האימה ומערת האיגרות), נחל צאלים ועל המצדה שבמדבר יהודה ובאתרים נוספים באזור, בעיקר בין השנים 1947–1956. גילוי המגילות נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. למגילות חשיבות היסטורית ודתית רבה, מאחר שתקופת כתיבת חלק גדול מביניהן מתוארכת למאה השנייה והראשונה לפני הספירה — והמוקדמות ביותר אף למאה השלישית לפני הספירה — כך שאלו כתבי היד העבריים הקדומים ביותר הכוללים עד נוסח למקרא שנמצאו, למעט שתי לוחיות ברכת כהנים המתוארכות למאה ה-6 לפני הספירה. רוב המגילות הן קלף ומקצתן פפירוס. אף שקטעים מן הכתוב במגילות ניזוקו ללא תקנה, עדיין רבים מהקטעים, ואף מגילות בשלמותן, נשמרו היטב בשל האקלים הצחיח השורר בבקעת ים המלח. רוב המגילות כתובות בעברית, כשליש מהן בארמית ויתרתן ביוונית.
בין היתר שופכות המגילות אור על חייהם של אנשי "עדת היחד" או "כת מדבר יהודה", אחת הכתות היהודיות בתקופת בית שני. רוב החוקרים מצביעים עליהם כאיסיים המוזכרים בכתבי יוסף בן מתתיהו, אך חלקם נוטים לזהות בהם את הכוהנים בני צדוק (ראו בהמשך על הפולמוס בין החוקרים באשר לזהות כותבי המגילות).
חלק מהמגילות מוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי. רוב המגילות מטופלות במעבדת המגילות של רשות העתיקות וניתן לצפות בהן בספרייה המקוונת של רשות העתיקות בשיתוף חברת גוגל, ובתערוכות בחוץ לארץ מעת לעת.
גילוי המגילות
גילויים קודמים באזור
מספר גילויים קודמים נקשרו אל האזור. אוריגנס, עורך ההקספלה, מספר על התחקותו אחר נוסח עברי מהימן. הוא מספר על מציאת נוסח נוסף לספר תהילים: "הנוסח הששי נמצא יחד עם ספרים אחרים עבריים ויוונים אחרים בכד חרס ליד יריחו בימי שלטונו של אנטוניוס בן סורוס". אוסביוס כתב על כך בספרו "היסטוריה כנסייתית": "(אוריגנס) רכש כתבים מקוריים באותיות עבריות שרווחו בין היהודים. כן התחקה על עקבות התרגומים האחרים של כתבי הקודש, מחוץ לשבעים, וגילה אחדים השונים מן המקובל... והעלה אותם מחדש לאור העולם לאחר שהיו גנוזים ימים רבים במקומות סתר בלתי ידועים".
ידיעה נוספת מתקופה מאוחרת יותר מתוארת במכתבו של טימותיאוס הראשון, הפטריארך של סלאוקיה (726–819 לספירה), שנכתב בשנת 815 בערך, בו הוא מספר ששמע מפי יהודים מומרים על מספר ספרים שנתגלו כעשר שנים לפני כן "בתוך מבנה חצוב בסלע ליד יריחו", ובהם ספרי תנ"ך וספרים אחרים הכתובים בעברית. היהודים המומרים סיפרו לו כיצד נתגלו הספרים: כלבו של צייד ערבי נקלע למערה ולא יצא ממנה. בעליו נכנס אליה וגילה חדר, שבסלעי קירותיו טמונים ספרים רבים. הצייד חזר לירושלים וסיפר על כך ליהודים "והללו נהרו למקום בהמוניהם ומצאו ספרי תנ"ך וספרים אחרים, הכתובים בכתב העברי". הפטריארך חקר את המומרים "על מספר רב של פסוקים המיוחסים לתנ"ך ומצוטטים בברית החדשה, אלא שאינם מצויים בנוסח המקרא, לא בהעתקים שבידי היהודים ואף לא באלה שבידי הנוצרים". לטענתו תשובתם על כך הייתה חיובית ואחד היהודים, שהיה "מלומד הבקי בספרות", אף הוסיף שמצא בספרים "למעלה ממאתיים מזמורי תהילים לדוד". הפטריארך כתב על כך למטרופוליט של דמשק, אולם לא קיבל תשובה. ידיעה זו משמשת ראיה לכך שספרים שנתגלו במערות הללו כבר בסוף המאה ה-8, הגיעו לידי יהודים באותה תקופה והשפיעו על הספרות של המאה ה-9 ואילך. ייתכן שהעותקים של "ברית דמשק" שנתגלו בגניזת קהיר מוצאם בעותקים שנמצאו בתקופה זו. ייתכן וגילוי המגילות השפיע גם על הספרות הקראית, בשל הדמיון בין המגילות לבין כמה ספרים קראיים מאותה התקופה. זמן לא רב לאחר מכתבו של טימותיאוס במאה ה-9, פירט הפרשן הקראי קירקיסאני באחד מספריו את הכיתות השונות שביהדות הקדומה וביניהן כת הנקראת "כת המערות", המכונה כך "מפני שספריהם נמצאו במערה". קרקסאני מציין שכת זו נבדלה מיתר הכיתות בכך שיש לה לוח שנה מיוחד וספריה עוסקים בין השאר גם בפירושים שונים ומוזרים על כתבי הקודש. לדעת יגאל ידין, הידיעות על הגילויים המוקדמים הללו מסבירות את העובדה שכמה מן המערות נמצאו ריקות ממגילות, אף על פי שנתגלו בהן שרידי כדים רבים.
בשנת 1883 פרסם סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא כי בידיו 15 מגילות קלף קדומות שרכש מבדואים שמצאו אותן במערה בנחל ארנון. הוא תיארך את המגילות למאה השביעית לפנה"ס. המגילות כללו שלושה עותקים של גרסה שונה במקצת מזו המוכרת לנו של ספר דברים, שכללה גם את עשרת הדיברות בשינויים קלים וחסרים בה חלקים גדולים מספר דברים, בעיקר קובץ החוקים שבמרכזו של ספר דברים. גם באזורים המשותפים לשני הספרים ישנם הבדלים משמעותיים, כאשר בדרך כלל ספר דברים מוסיף שיכבה נוספת, סיפורית יותר, על מגילות שפירא. שפירא הציע למכור את המגילות למוזיאון הבריטי תמורת מיליון ליש"ט. החוקר הצרפתי שארל קלרמון גנו פרסם, לאחר בדיקה שטחית מאוד, כי המגילות מזויפות, ודעתו התקבלה על דעת החוקרים החשובים בתקופתו. העסקה נפלה, שפירא התאבד כעבור חודשים מעטים, והמגילות נמכרו במכירה פומבית ואבדו. לאור גילוי מגילות ים המלח יש חוקרים שטענו שיש יסוד להאמין כי מדובר במגילות אותנטיות. אחת הטענות שפסלו את מגילות שפירא הייתה שלא ייתכן שמגילות קלף ישתמרו במשך אלפי שנים, אולם בהמשך התברר כי בתנאי האקלים של מדבר יהודה הדבר אפשרי. גם התיאור של מגילות שפירא, עטופות בבד פישתן ומוכתמות בחומר שומני שחור דומה מאוד לתיאור מגילות קומראן.
גילוי המגילות
רוב מגילות ים המלח נמצאו ב-11 מערות מוסתרות בסמוך לשרידי היישוב קומראן. בקירות חלק מהמערות חצובים מעין מדפים, מה שמחזק את ההשערה שהן שימשו ספריות-קבע לחכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול.
את המגילות הראשונות גילה מוחמד א-דיב, רועה צאן בדואי, שזרק אבן לתוך מערה בניסיון להוציא ממנה עז שהתחבאה בה. האבן פגעה בכד חרס שנמצא במערה והכיל שלוש מגילות. המגילות נלקחו למאהלו, חלקן שימשו כחומר בערה והיתר נמכרו לאיברהים איג'חה, סוחר עתיקות מבית לחם - אולם הוא השיב את המגילות לאחר שחשד שהן נגנבו מבית כנסת. א-דיב מכר את המגילות לחליל אסקנדר שאהין, אשר ביקש לבקר באתר גילוי המגילות וגילה מגילה נוספת. המגילות נמכרו לגאורג ישעיה, כומר סורי, וזה מכרן לבישוף מאר סמואל (בין המגילות שנמכרו לו היו מגילת ישעיהו, סרך היחד, פשר חבקוק והמגילה החיצונית לבראשית). בעקבות מכירת המגילות הגיע שמען לפרופסור אלעזר ליפא סוקניק מהאוניברסיטה העברית.
בנובמבר 1947 פנה אל סוקניק מכרו, סוחר עתיקות ארמני, ובפגישתם משני עברי גדר התיל שהפרידה בין אזורים אסורים לכניסה בירושלים, הראה לו הסוחר "חתיכת עור ועליה אותיות עבריות". ב-28 בנובמבר נסעו יחד באוטובוס לבית לחם ונפגשו עם סוחר העתיקות פאידי צלאחי בעליית הגג בביתו, וזה הראה לו קטעים נוספים ואת שני הכדים הגליליים שבהם המגילות נמצאו. סוקניק רכש את קטעי המגילות בכסף שקיבל מנשיא האוניבסיטה ד"ר יהודה לייב מאגנס.
סוקניק רכש בעצמו את מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מגילת ההודיות והעתק נוסף של ספר ישעיהו. הוא ביקש לרכוש ממאר סמואל את המגילות שבידיו, אולם זה הראה אותן ב-21 בפברואר 1948 לד"ר ג'ון טרוור מבית הספר האמריקאי לחקר המזרח אשר צילם את המגילות והשווה את מגילת ישעיהו לפפירוס נאש. בעקבות פרוץ מלחמת העצמאות העביר הבישוף סמואל את המגילות לביירות.
בעקבות גילוי המערה הראשונה, החלו בדואים שהתגוררו באזור לחקור מערות נוספות. במערה השנייה התגלו 300 מקטעי מגילות ובהם ספר היובלים וספר בן סירא; במערה השלישית התגלתה במרץ 1952 "מגילת הנחושת" על ידי משלחת משותפת של מוזיאון רוקפלר, בית הספר האמריקאי לחקר המזרח ובית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה; במערה הרביעית התגלו כ-90% מהמגילות הידועות - המערה הכילה 15,000 קטעי מגילות מ-500 ספרים שונים. במערות 5–10 התגלו מקטעים מועטים שחלקם בשפה היוונית; במערה ה-11 התגלו מגילת המקדש, מגילת התהילים הגדולה וקטעים נוספים.ממוזער|400px|קציני יחידה 504 שמואל גורן, רפי סיטון וסמי נחמיאס עם הסוחר כנדו בסיום מבצע הבאת המגילות הגנוזות לישראלב-1 ביוני 1954, בזמן שהותו בארצות הברית, הובאה לתשומת לבו של יגאל ידין, בנו של אליעזר סוקניק, מודעה קטנה במדור "שונות למכירה" בעיתון הוול סטריט ג'ורנל: "ארבע מגילות ים-המלח... מתנה נפלאה למוסד חינוכי או דתי מטעם קבוצת אנשים או יחיד". ידין החל במשא ומתן ובסידורים לרכישת המגילות מידי המטרופוליט האשורי - ספר ישעיהו, פשר חבקוק, "מגילת סרך היחד" ו"מגילת למך" (המגילה החיצונית לבראשית). ב-13 בפברואר 1955 הודיע ראש הממשלה משה שרת כי מדינת ישראל רכשה את ארבע המגילות.
בעקבות הממצאים מסביבות קומראן הרחיבו הארכאולוגים את חיפושיהם באזור מדבר יהודה. במהלכם התגלו ממצאים, תעודות וקטעי מגילות לרוב. במערות מורבעת התגלו מגילות שונות, ובהן מגילות הנושאות לראשונה במפורש את שמו של "שמעון בן כוסבה נשיא ישראל".
בעקבות הגילויים של המשלחות הזרות, החלו גם משלחות ארכאולוגיות ישראליות לחקור את מערות מדבר יהודה הדרומיות שבשטחי מדינת ישראל, באופן שיטתי, והגיעו לממצאים רבים. במערה שבנחל צאלים נמצאו קטעי פפירוסים וקלף תפילין עתיק. בנחל משמר התגלה בידי פסח בר אדון מטמון כלי נחושת מן התקופה הכלקוליתית. בנחל חבר, במשלחת חיפושים של יגאל ידין בשנת 1960, נתגלו במערת האימה ממצאים ושלדים מתקופת מרד בר כוכבא, ובמערת האיגרות נחשפו בנוסף לשלדים ולרכוש רב גם הארכיון של בבתא בת שמעון ואוסף אגרות ששלח בר כוכבא באופן אישי למפקדי עין גדי מטעמו, יהונתן בן בעיה ומסבלה בן שמעון. במצדה נתגלו קטעי מגילות מהמקרא ומהספרים החיצוניים, ובהם חלקים מספרי בראשית, ויקרא, דברים, יחזקאל, תהילים, ספר בן סירא, ספר היובלים וספר שירות עולות השבת.
פרופ' אהרון בלר, נוירוכירורג מבית החולים הדסה סייע לפתיחת המגילות הגנוזות מקומראן באמצעות מכשירים ששימשו בניתוחי מוח.
בשנת 2016 נחשף פפירוס מהמאה השביעית לפני הספירה, המזכיר לראשונה את שמה של ירושלים בעברית, ואשר נשמר גם כן באחת ממערות מדבר יהודה.
בשנת 2017 התגלו במערה במצוק ההעתקים ממצאים שונים מתקופת בית שני, ביניהם פיסת עור ריקה המעידה על היותה מערת מגילות נוספת.
זיופים
החל משנת 2002 הופיעו בשוק העתיקות העולמי קטעים קטנים שהוצגו כקטעים ממגילות ים המלח. 16 ממקטעים אלו נרכשו על ידי מוזיאון התנ"ך בוושינגטון אשר לאחר בדיקות מרובות של צוות מומחים בלתי תלוי קבע שכולן זיופים.
בעלות
רוב המגילות נותרו במוזיאון רוקפלר בירושלים ועברו לידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967. באותה שנה, הוטל על יחידה 504 לאתר מגילות נוספות ולהביאן לרשות מדינת ישראל. קציני היחידה, בראשות המפקד שמואל גורן, מפקד בסיס ירושלים רפי סיטון, סמי נחמיאס ויגאל סימון, פעלו בדרכים מתוחכמות, שבסיומן נלקחו המגילות מסוחר העתיקות בבית לחם כנדו, שהחזיק בהן למעלה מ-20 שנים.
בשנת 2010 תבעה ירדן בעלות על מגילות ים המלח. לדבריהם, המגילות נגנבו ב-1967 ממוזיאון שהיה בשטח ירדני במזרח ירושלים. בשנת 2017 תבעה הרשות הפלסטינית בעלות על מגילות ים המלח, וביקשה להכיר בהן כחלק מהמורשת הפלסטינית. לדבריהם, המגילות התגלו במערות קומראן בתקופת המנדט, וכיום שטח זה הוא חלק מהשטחים הפלסטיניים.
תוכן המגילות וחשיבותן
ממוזער|250px|קטע מהמגילה
באמצעות בדיקת תיארוך פחמן וניתוח טקסטואלי של המגילות ניתן לתארך את כתיבת המגילות למאה השלישית לפני הספירה ועד המאה הראשונה לפני הספירה. המגילות הן מקטעים של כ-800 "ספרים" מתקופת הבית השני.שמאל|ממוזער|250px|מגילות המוצגות במוזיאון ישראל
כ-230 מהמגילות מהווים מקטעים של כל ספרי המקרא, למעט מגילת אסתר. למגילות המקראיות היה כבר בשלב זה מעמד מיוחד, וניכר שנחשבו כדברי אלוהים חיים, אולם ישנן עדויות לכך שבזמן העתקת הטקסטים לא היה קובץ אחד של יצירות הדתיות המחייב את כתיבתן בסדר מסוים או בניסוח דומה, ושהספרות המקראית הקנונית התגבשה בשלב מאוחר יותר לזמן כתיבת המגילות. בסך הכל הדמיון בין נוסחי הספרים המקראיים שבמגילות לנוסח המסורה המתוארך למאות השביעית והשמינית לספירה הוא עז, ומרשים בהתחשב בכך שבין הנוסחים ישנו פער של למעלה מאלף שנים. עם זאת, בחלק מהמגילות ניכרים הבדלים לשוניים לעומת נוסח המסורה, ואף תוספות וחוסרים של קטעים. ממצאים אלו מעידים לדעת החוקרים על החירות שחשו הסופרים שכתבו את תוכן המגילות.
לצד המגילות המקראיות, מגילות ים המלח מציגות מגוון של נושאים נוספים, ביניהם ספרים חיצוניים המוכרים ממקורות נוספים, כגון ספר חנוך א', מזמורים ותפילות, ספרות אפוקליפטית, וכן כתבים כיתתיים של אנשי כת מדבר יהודה, הייחודיים להם. המכנה המשותף למגילות הוא חשיבותה העליונה של הדת.שמאל|ממוזער|250px|שרידי בתי מגורים בקומראן
חלק מהמגילות, כמו 4Q120, נכתבו ביוונית, וכן נמצאו שלושה קטעים בארמית, שניים מהם לספר איוב.
מספר העותקים שהשתמרו מכל ספר (עבור 15 המגילות הנפוצות ביותר) הספר מספר העותקיםתהילים36דברים26ספר חנוך א'25בראשית24ישעיהו21ספר היובלים21שמות18ויקרא17במדבר11תרי עשר10דניאל8ירמיהו6יחזקאל6איוב6שמואל4
אחד הטקסטים החשובים שנמצאו הוא הטקסט השלם של ספר ישעיהו, שהתגלה בשנת 1947. טקסט זה נותח בשנת 2021 בטכניקה חדשנית של ניתוח כתב באמצעות למידת מכונה, ועל פי מסקנות הניתוח מגילה זו נכתבה על ידי שני סופרים עיקריים, שסגנון כתיבתם דומה אולם מכיל הבדלים קטנים וחוזרים על עצמם שמוינו על ידי האלגוריתם.
טקסט מרכזי נוסף הוא מגילת הנחושת שהתגלתה בשנת 1952 ומפרטת את תוכנו של אוצר שהוחבא באדמה (אך לא את מיקומו).
עיבודים וספרות ה"פשרים"
סוגה מרכזית בספרות של כת מדבר יהודה היא ספרות ה"פשרים". במגילות אלה מובאים פתרונות לנבואות קדומות של ספרי המקרא המפרשים את הנאמר בהן על תקופת הכותבים, הנתפסת בעיני הכותבים כתקופת אחרית הימים. היו שאמרו שספרות הפשרים היא הפירוש למקרא הקדום ביותר שנמצא, ועם זאת, זה אינו פירוש רגיל אלא שימוש בשיטות דרשניות ואחרות כדי "לפצח" את הצופן של הנביא, לפי אמונת הכותבים. חלק משיטות אלה מזכיר את הדרש של חז"ל, אך יש גם שיטות שונות שאינן מוכרות אצלם. בין הפשרים שנמצאו: פשר חבקוק, פשר נחום, פשר ישעיהו ועוד.
פרופסור יחזקאל קוטשר הצביע על כך שמגילת ישעיהו א' (מגילת ישעיהו השלמה), אשר יש בה שינויים רבים מנוסח המסורה, אינה נוסח עתיק יותר (על אף שנוסח המסורה התקבע רק סביב המאה השמינית), אלא להפך - נוסח "עממי" יותר של דברי הנביא, שנועד לשימוש הציבור הרחב, שהתרחק בינתיים מלשון הנביא. קוטשר מסתמך בקביעתו על ההידלדלות במספר המילים היחידאיות, כתיבה בכתיב מלא, ושימוש נרחב בצורות ארמיות כתופעות המאפיינות כתבים עממיים מאוחרים לעומת הכתבים המקוריים. אפשר לראות זאת גם בהשוואה לנוסח מגילת ישעיהו ב', הזהה בעיקרה לנוסח המסורה. סברה זו עומדת בניגוד לתפיסה של חוקרים אחרים כי נוסח המסורה נקבע בידי רבי עקיבא או אחרים בתקופתו. ההזדקקות לנוסח עממי נבעה מכך שעם הארץ בתקופה המדוברת איבד את היכולת לקרוא בעברית מקראית לאחר שכבר חדלו לדבר בה.שמאל|ממוזער|250px|מערה מס' 4 בה התגלו רוב המגילות
השפעת המגילות על חקירת הנצרות
המגילות שימשו לחוקרים נוצרים מקור לתובנה לגבי שיטות הפצת הנצרות לאחר מותו של ישוע. אמנם ישוע אינו מוזכר בטקסטים, אך כפי שציין חוקר אוניברסיטת פלורידה אריק לארסון, המגילות "עזרו לנו להבין טוב יותר באילו דרכים המסרים של ישו ייצגו רעיונות שהיו עדכניים ביהדות תקופתו ובאילו דרכים הם היו ייחודיים". מגילה אחת (4Q246), למשל, מזכירה דמות משיחית המכונה "בנו של אל" ו"בן עליון". תאולוגים רבים העלו השערה כי הביטוי "בן אלוהים" אומץ על ידי נוצרים קדומים לאחר צליבתו של ישו, אולם הופעת הביטוי במגילות מעידה על כך שהמונח כבר היה בשימוש כאשר ישוע הטיף את בשורתו.
כותבי המגילות
בעוד זהותם של כותבי המגילות שנמצאו במערות מורבעת, מערת האיגרות ואתרים נוספים היא ברורה ושייכת בעיקרה לתקופת מרד בר כוכבא, זהות כותבי המגילות שנמצאו במערות קומראן שנויה במחלוקת. השיטה המרכזית במחקר מזהה את המגילות עם אתר קומראן הסמוך, ורואה בהן את מפעלם של יושבי האתר, בעוד יש חוקרים שטענו כי המגילות הוטמנו במערות לשמירה או הובאו על ידי פליטים, בדומה למערות המפלט של מרד בר כוכבא, ומוצאם העיקרי הוא מירושלים.
האיסיים
עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הדעה המקובלת הייתה שהמגילות נכתבו בידי אנשי כת האיסיים שהתגוררו באזור קומראן, והחביאו את המגילות במערות הקרובות לקומראן בזמן המרד הגדול. הראשון שהציג השערה זו, עם הפרסום הראשון של המגילות, היה סוקניק, שזמן קצר לאחר קריאת קטעי המגילות הראשונים שכללו מספר פסקאות ממגילת סרך היחד, ראה בהם דמיון לתיאורי יוסף בן מתתיהו. תמכו בדעתו בין השאר האב רולאן דה וו, כומר דומיניקני שהיה אחראי על הצוות הראשון של חוקרי המגילות, והאפיגרפים ז'וזף מיליק ופרנק מור קרוס, דוד פלוסר, ואחרים. תאוריה זו נתמכת בכמה טענות:
קיים דמיון רב בין תיאור טקסי החניכה לחברים חדשים בקהילה בסרך היחד, ובין התיאור של יוסף בן מתתיהו לטקסי חניכה של האיסיים.
בן מתתיהו מציין כי לאיסיים היה רכוש משותף, וגם סרך היחד מדבר על כך (אמנם, ישנם הבדלים בנושא זה בין המגילות לבין התיאור של בן מתתיהו).
בחפירות בקומראן נמצאו שתי קסתות דיו, ומתחם במכלול המבנים הקומראני זוהה כחדר כתיבת ספרים.
פליניוס (גאוגרף רומי שכתב לאחר כישלון המרד) מתאר קבוצה של איסיים שחיה בקהילה במדבר ליד עין גדי. יש הרואים בכך תמיכה לטענה שח'רבת קומראן אכן הייתה יישוב איסיי.
מחקרים המוכיחים כי הדיו שבה השתמשו לכתיבת חלק מהמגילות מכיל מים בעלי רמת מליחות והרכב מינרלי הדומה למי ים המלח.
אך ישנן גם ראיות הסותרות השערה זו: ח'רבת קומראן היא יישוב קטן, בו לא יכלו להתגורר יותר מ-150 איש בזמן נתון. מאחר שעל פי כתבי היד במגילות זוהו כמה מאות סופרים שונים, אין האוכלוסייה האפשרית גדולה דיה כדי להסביר את מגוון הסגנונות בכתבי היד. בקומראן קבורים גם נשים וילדים, ונמצאו בה עדויות לרמת חיים גבוהה - בסתירה לתיאוריו של יוסף בן מתתיהו. בנוסף, קשה לקשור באופן ברור בין תיאורו של פליניוס לבין קומראן; התיאורים של בן מתתיהו אינם מתאימים לחלוטין למתואר בסרך היחד; אין עדות בכתבים יהודיים על קיומם של האיסיים. בשל בעיות אלה, יש הטוענים כי כותבי המגילות לא היו האיסיים שמתאר בן מתתיהו, אלא קבוצה אחרת קדומה שהאיסיים התפצלו מהם.
זיהויים אחרים לתושבי קומראן
לפי תאוריה אחרת, המגילות נכתבו בידי כוהנים צדוקיים. תאוריה זו מסתמכת על מגילת מקצת מעשי התורה, בה מפורטים חוקי טומאה וטהרה הזהים בהשקפותיהם לאלה של הצדוקים. במגילה זו אף מופיע לוח שנה הקובע את מועדי החגים בהתאם להשקפות הצדוקים. בשנת 1951 פרסם חוקר הלשונות השמיות משה גושן-גוטשטיין את דעתו כי אין שום הוכחות לקשר בין האיסיים לבין המגילות, וכי למגילות זיקה הדוקה לכהנים בני צדוק.
גם חוקר לשון המקרא חיים רבין גרס כי אין לראות במגילות שיוך איסיי, אך הוא טען כי המגילות מעידות על קרבה לפרושים, בעקבות תיאור דרכי קבלת חברים חדשים.
סופרי בית המקדש וירושלים
בשנת 1963 הציע פרופסור קרל היינריך רנגסטורף מאוניברסיטת מינסטר שבגרמניה תאוריה ולפיה המגילות הן חלק מספריית בית המקדש השני בירושלים. חוקרים אחרים באותה עת דחו את התאוריה, אולם בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציגו חוקרים אחרים (ביניהם נורמן גולב, יזהר הירשפלד, יצחק מגן, יובל פלג ורחל אליאור) ראיות חדשות התומכות בתאוריה זו. הראיות של גולב ואחרים לתאוריה זאת הן:
מגילת הנחושת שנמצאה במערה 3, כוללת רשימה של אוצרות. החוקרים טוענים שמגילה זו יכלה להיכתב רק בירושלים, בשל אופי המקומות והאוצרות הרשומים בה.
במגילות יש מגוון רב של רעיונות סותרים, מה שמראה שהן נכתבו בידי קבוצות שונות.
מלבד מגילת הנחושת אין כל מסמכים היסטוריים או מכתבים בין המגילות, אלא רק העתקי סופרים של טקסטים דתיים שונים, דבר המעיד על כך שמדובר בשאריות מספריות, ושהן לא נכתבו קרוב למקום שנמצאו בו.
גולב טוען כי מגוון כזה של מגילות יכול היה להגיע רק מהמרכז האינטלקטואלי והדתי הראשי בתקופה זו - ירושלים, וכי מדובר בהעתקים שהוחבאו כהכנה למרד הגדול או במהלכו. הוא דוחה את דעותיו של רנגסטורף, שכן לדעתו גיוון רב של דעות, כפי שרואים במגילות, לא יכול היה להגיע כולו מהמקדש. הירשפלד טוען כי קומראן הייתה אחוזה של עשיר ירושלמי. גולב עצמו טוען שהמקום היה מבצר צבאי, חלק משורה של מבצרים שהגנו על ירושלים. לפי גולב, לאחר נפילת הגליל במהלך המרד הגדול, אזרחי ירושלים ידעו שכיבוש עירם היה בלתי נמנע, לכן הם אספו טקסטים מספריות ואוספים אישיים והסתירו אותם ברחבי מדבר יהודה, כולל במערות הסמוכות לים המלח. אם זה המקרה, ככל הנראה קומראן היה אתר חילוני ולא דתי, והמגילות משקפות לא רק את השקפותיהם של אנשי כת בודדת, אלא מגוון רחב של דעות יהודיות.
נוצרים
לפי סברה של החוקרים האמריקנים מייקל באיג'נט וריצ'רד לי, המגילות שנכתבו בידי הנוצרים הראשונים.
הנזיר הישועי הספרדי גוזה אוקלהאן טען שקטע מגילה המסומן 7Q5 הוא פסקה מהבשורה על פי מרקוס מתוך הברית החדשה. אם עובדה זו תוכח כנכונה, מדובר בטקסט הקדום ביותר של הברית החדשה שהתגלה, והוא נכתב כנראה בין השנים 30 עד 60 לספירה. קטע זה, הכתוב ביוונית, הוא זעיר ומקוטע (המילה היחידה המופיעה בשלמותה היא המילה היוונית "קאי" שמשמעה ו' החיבור), ועל כן קשה להבין את הכתוב בו. כמו כן, רוב החוקרים מאחרים את חיבור הבשורה על פי מרקוס לתקופת חורבן הבית, מה שמקשה עוד יותר על סבירותה של השערה זו.
המגילות שהתגלו
כתבי יד שלא נודעו טרם גילויים
(רשימה חלקית)
אפוקריפון דוד
אפוקריפון יהושע
אפוקריפון לוי
דברי המאורות
מגילות הברכות
מגילות המזמורים
מגילות המשמרות
מגילת התהילים הגדולה
מגילת מלכי צדק
המגילה החיצונית לבראשית
אפוקריפון של ירמיה מגילת ההודיות
מגילת המקדש
מגילת הנחושת
מגילות הסרכים: סרך היחד, סרך העדה, סרך הברכות
מגילת מלחמת בני אור בבני חושך
סיפור המבול נוסח קומראן
ספר המלחמה
ספר מהלך המאורות
פסידו יחזקאל
מגילת ירושלים החדשה סרך שירות המלאכים
פלורילגיום
דברי המאורות
מגילת הרזים
מגילת מקצת מעשי התורה
ספר הענקים
צוואת משה
צוואת עמרם
צוואת קהת
שירי עולת השבת
שירת שלוש לשונות האש
תפילת אנוש תפילת לוי
תרגום לארמית של ספר איוב
ספרות הפשרים
פשר הושע - פשר על ספר הושע
פשר חבקוק - פשר על ספר חבקוק
פשר ישעיה - פשר על ספר ישעיהו
פשר מיכה - פשר על ספר מיכה
פשר ל
פשר ל
פשר תהילים - פשר על ספר תהילים
כתבי יד שלראשונה נחשף המקור העברי/ארמי שלהם
ספר היובלים
ספר טוביה
צוואות השבטים (מקור ארמי)
ספר חנוך החבשי (מקור ארמי)
ספר בן סירא
כתבי יד שהיו מוכרים ממקורות אחרים
מגילת ישעיהו א'
מגילת ישעיהו ב'
ספר ברית דמשק
צוואת לוי
חלוקת המגילות על פי נושאים
החוקרת רחל אליאור מחלקת את המגילות על פי נושא המגילה:
ספרות מקראית. כאמור לעיל, נמצאו קטעים מכל ספרי התנ"ך, פרט למגילת אסתר. המגילות מתוארכות לתקופה שבין המאה השלישית לפנה"ס ועד 70 לפנה"ס. רוב המגילות קרובות בנוסחיהן לנוסח המסורה, אם כי ישנם שינויים רבים. נראה כי המגילות הן משלבים שקדמו להתקבעות נוסח המסורה.
מגילות פסאודו-מקראיות השונות מנוסח המסורה. בין מגילות אלו ניתן למצוא את המגילות החיצוניות לבראשית, אפוקריפון יהושע, מזמורי תהילים, מגילת המזמורים, ועוד.
מגילות ובהן סיפורים המרחיבים את המקרא. במגילות אלו מופיעות דמויות הידועות לנו מן המקרא, המשולבות בסיפורים ובמסורות שלא נודעו עד לגילוי. בין דמויות אלו - לוי, חנוך בן ירד, למך, מתושלח, נח, עמרם, קהת, פנחס ובניו, ועוד. המשותף לרבים מקטעים אלו הוא הפירוט הניתן לשרשרת הכהונה העוברת מחנוך בן ירד, דרך האבות, ועד לכהנים בני צדוק.
מגילות ליטורגיות ומיסטיות. מגילות אלו מתארות את עבודת הכוהנים כנציגי המלאכים שבשמיים. בין מגילות אלו כוללת אליאור את מגילת ההודיות, מגילות המזמורים, עולת השבת, מגילת הברכות, וכן שירים מתוך מגילות אחרות.
מגילות פולמוסיות. כאן ניתן למצוא את סרך היחד, סרך המלחמה, מגילת המלחמה, רוב ספרות הפשרים, ועוד.
מסקנתה של אליאור מתוך ניתוח החלוקה לעיל היא שכותבי המגילות התעניינו בשלושה נושאים עיקריים:
המקום המקודש - מבנהו, תבניתו הארצית והשמיימית, המרכבה וגן העדן, ועוד. מקום מיוחד יוחס לירושלים ולמקדש על הר ציון שתואר כשוכן מול גן עדן. לירושלים ולהר ציון או ציון הוקדשו המנוני תהילה נשגבים במגילות כמקום שבו בחר ה' לשכון וכמקום המקדש מול גן עדן. על נושאים אלו ניתן לקרוא בעיקר מתוך מגילת תהילים מקומראן מהמערה ה-11; מגילת המקדש, שירות עולת השבת, סרך הברכות, ספר היובלים, ספר חנוך-א, אפוקריפון יהושע, פסידו-יחזקאל, ועוד.
הזמן המקודש - הוא לוח השנה השמשי בן 364 הימים ו-52 השבתות/שבועות, שראשיתו בחודש האביב, שכל תאריכיו קבועים מראש, הוא הלוח שעמד בבסיס עבודת הכהנים במקדש. על הלוח ניתן ללמוד בפירוט מספר מהלך המאורות, מספר היובלים פרקים ד-ו, ממגילות משמרות הכהונה, ממגילת המקדש, מסיפור המבול ומהקדמת מגילת מקצת מעשי תורה, ועוד.
הזיכרון המקודש - הקשור בהשתלשלות מסורת הכהונה - כותבי המגילות פירטו במגילות רבות את מסורת הכהונה העוברת מחנוך בן ירד ומלכיצדק 'כהן לעולם', דרך האבות אל לוי בן יעקב, סבו של אהרון הכהן, אביהם של כל הכהנים בני צדוק, שושלת הכהונה הגדולה, וכ"ד משמרות הכהונה, ועד ל"מורה הצדק" או "כהן הצדק", שהם ראו כממשיך המסורת.
לוח השנה של כת קומראן
מרכז|לוח הכהנים לבית צדוק, על פי יגאל ידין|מסגרת
חברי "עדת היחד" השתמשו בלוח שנה משלהם - שתיאם בין מחזור השבוע למחזור השמש והתעלם ממחזור הירח. בלוח זה, השנה כללה 364 ימים (מספר המתחלק ב-7), ולפיכך החלה תמיד ביום רביעי ולכל חג היה יום קבוע בשבוע. השנה החדשה החלה באחד בניסן, שאמור היה לחול תמיד בתחילת האביב, קרוב למועד שוויון היום והלילה, אבל השיטה האסטרונומית בספר מהלך המאורות אינה מדויקת וקצרה ביום ורבע מהשנה הטרופית. כנראה לא היו מעברים את השנה כי תלו את הפער בחטאי בני האדם שעיוותו את הזמן האלוהי. חלק מהמועדים של לוח האיסיים חלו בהפרשים של שבעה שבועות (ספירת העומר) ובהם כמה שאינם נוהגים בזמננו: מועד ביכורי התירוש ומועד ביכורי היצהר. מועדי הלוח מתוארים בפירוט רב בספר היובלים ובמגילת המקדש.
ראו גם
ביקורת נוסח המקרא
גניזת קהיר
לוחיות ברכת כהנים
מורה הצדק
לקריאה נוספת
פרסומים של המגילות
אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, סדרת "בין מקרא למשנה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010. (xlv + 267 עמודים)
בלהה ניצן, הגות ומעשה במגילות קומראן, תאולוגיה, חכמה, חוק ופרשנות המקרא, הוצאת יד בן צבי, 2014
(DJD) Discoveries in the Judaean Desert
Florentino García Martínez, Eibert J.C. Tigchelaar, The Dead Sea Scrolls, Volume 1 (1Q1-4Q273); Volume 2 (4Q274-11Q31), Wm. B Eerdmans Publishing, 2000
Bilhah Nitzan, Qumran Prayer & Religious Poetry, E.J. BRIL
מחקרים
חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, יד בן-צבי, תשס"ד
גרשון ברין, סוגיות במקרא ובמגילות, חלק שלישי: מגילות ים המלח ויחסן למקרא, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד
יגאל ידין, המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, הוצאת שוקן, תשי"ח
(מאמר נבחר)
(מאמר נבחר)
לאה מזור (עורכת), על מגילת ספר: מאמרים על מגילות מדבר יהודה, הוצאת מאגנס, 1997
מנחם זהרי, גניזה וספר – פרקי עיון במגילות מדבר יהודה, ארבעה מאמרים, הוצאת כרמל, 2000
גרשון ברין, בלהה ניצן (עורכים), יובל לחקר מגילות ים המלח, שמונה-עשר מחקרים, הוצאת יד בן צבי, 2001
מאיר בר-אילן, '(ביקורת על) מגילות מדבר יהודה א', קתדרה, 117 (תשס"ו), עמ' 151–156
מאיר בר-אילן, תהליך כתיבתה של מגילת הנחושת, George J. Brooke and Philip R. Davies (eds.), Copper Scroll Studies, Sheffield: Sheffield Academic Press, 2002, pp. 198-209
דוד פלוסר, יהדות בית שני - קומראן ואפוקליפטיקה, אסופת מחקרים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
מגילות: מחקרים במגילות מדבר יהודה, שנתון בהוצאת אוניברסיטת חיפה, 2003
מיכאל חיוטין, מגילת ירושלים מקומראן, הוצאת בבל, 2003
רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, בעריכת מנחם קיסטר, הוצאת יד בן-צבי, 2009
דבורה דימנט, כלים שלובים: מגילות מדבר יהודה וספרות ימי הבית השני, אסופת מחקרים, מוסד ביאליק, תש"ע 2010
מגן ברושי, המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים, הוצאת יד בן צבי, 2010
קישורים חיצוניים
"במרחק נגיעה" – הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה ע"ש ליאון לוי, באתר רשות העתיקות
מגילות ים המלח – המיזם הדיגיטלי, אתר היכל הספר, מוזיאון ישראל
אדולפו רויטמן, מנהל היכל הספר ואוצר המגילות, דברים לרגל פרסום המגילות באינטרנט, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
"היכל הספר" מוזיאון ישראל בירושלים, מקום התצוגה של חלק מהמגילות (חיפוש באוסף)
תצוגת ספריית הקונגרס
שימור המגילות הגנוזות ומאמרים שונים, באתר רשות העתיקות
יום בקומראן, תערוכה במוזיאון ישראל
"מכון אוריון" לחקר מגילות ים המלח שעל ידי האוניברסיטה העברית
אינדקס של המגילות שנמצאו ומידע מורחב, באתר Biblical Archaeology Review
תערוכת המגילות הגנוזות בירושלים. יומני כרמל, אפריל 1955
דור סער-מן, כת בני האור הקיצונית שמאחורי מגילות קומראן, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, מאי 2018
רן לוי, כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "עושים היסטוריה", אוקטובר 2016
אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה - החיבורים העבריים, בהוצאת יד בן-צבי, תש"ע/ 2010
הסודות הגנוזים של מגילות ים המלח, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
מאמרים:
עמנואל טוב, המגילות המקראיות ממדבר יהודה
רחל אליאור, על חשיבותן העצומה של מגילות מדבר יהודה, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
לוחות זמנים של גילוי המגילות ומחלוקות אודות המגילות
המגילות הגנוזות
אתר מגילות קומראן/ים המלח - תובנות מתומצתות על מגילות קומראן
(על גילוין של המגילות הגנוזות)
אלי אשד, המגילות הגנוזות - 60 שנה, באתר e-Mago, 26 בדצמבר 2007
אלכסיי יודיצקי, פיענוח קטע של מגילה לא ידועה, באתר האקדמיה ללשון העברית, 14 באוגוסט 2017
רחל אליאור, מי כתב את מגילות מדבר יהודה
הערות למאמר על המגילות
(כתבה)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארכאולוגיה של ארץ ישראל
קטגוריה:עתיקות ארץ ישראל
קטגוריה:כתבי יד עבריים
קטגוריה:כתבי יד עתיקים של התנ"ך
קטגוריה:ספרות יהודית בתקופת בית שני
קטגוריה:נוסחי המקרא
קטגוריה:מוזיאון ישראל: ארכאולוגיה
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים יהודיים בארץ ישראל | 2024-10-20T08:59:39 |
דבורת דבש | הפניה דבורת הדבש | 2009-04-03T16:12:33 |
טמפרטורת התכה | REDIRECTנקודת התכה | 2006-07-18T08:53:15 |
כורש הגדול | REDIRECTכורש | 2004-11-29T07:20:30 |
אנטונין דבוז'ק | REDIRECT אנטונין דבוז'אק | 2004-11-29T07:23:11 |
וולט | שמאל|ממוזער|180px|אלסנדרו וולטה, שעל שמו נקראת יחידת המתח
וולט (מסומנת כ: V) היא יחידת מידה של מתח ופוטנציאל חשמליים במערכת היחידות הבינלאומית. הוולט נקרא על שמו של אלסנדרו וולטה, אשר בשנת 1800 המציא את עמוד וולטה - הסוללה הכימית הראשונה.
הוולט הוא יחידה המשמשת למדידת הפרשי פוטנציאל. הגדרה שקולה לוולט היא: הפרש הפוטנציאלים שדורש השקעה של ג'ול אחד של אנרגיה על-מנת להזיז מטען בן קולון אחד בכיוון גידול הפוטנציאל. ביחידות הבסיסיות של השיטה המטרית, מבוטא הוולט כך -
.
כאשר זרם של אמפר כופל פוטנציאל של וולט אחד, ההספק הוא ואט אחד.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2024-07-28T22:26:06 |
פרנסיסקו דה גויה | פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס (בספרדית: Francisco José de Goya y Lucientes; ) היה צייר ואמן הדפס ספרדי.
ביוגרפיה
גויה נולד בפואנדטודוס (Fuendetodos) שליד סרגוסה וחי את רוב חייו במדריד. בגיל 14 היה שולייתו של אחד מחבריו האמנים של אביו. לאחר זמן נעשה עוזרו של פרנסיסקו באיו, צייר החצר במדריד. ב-1771 נסע גויה להשתלם באיטליה, ובאותה שנה החל ליצור פרסקות בבזיליקת אל פּילאר בסרגוסה. ב-1773 נשא לאישה את אחותו של באיו, יוזפה.
בשנת 1775 החל גויה לתכנן שורה של שטיחי קיר עבור משפחת המלוכה הספרדית, ובמשך 17 השנים הבאות יצר למעלה מ-50 ציורים שנועדו לשמש דגם למטרה זו. הציורים עסקו בחיי האצולה והעם ונטו לריאליזם. ב-1780 נבחר לאקדמיה המלכותית, והפך לצייר החצר של המלך קרלוס השלישי. לאחר מותו של קרלוס ובזמן שלטונו של קרלוס הרביעי היה גויה לצייר החצר הראשי ולמפורסם ביותר מכל ציירי ספרד. ציוריו של גויה התאפיינו בביקורת כלפי משפחת המלוכה. בתמונת פורטרט של משפחת המלוכה הוא צייר את קרלוס הרביעי ואת אשתו מריה לואיזה באופן לא מחמיא ולא ניסה לעדן את דמותה הגסה של המלכה. מבקר אמנות צרפתי מאותה תקופה העיר שהמלך והמלכה נראים בתמונה של גויה כמו "האופה מפינת הרחוב ואשתו לאחר שזכו בלוטו".
ב-1792 גויה לקה בחירשות (כיום סבורים שהסיבה לכך נעוצה בהרעלת עופרת מהצבעים שבהם השתמש). בתקופת החלמתו הממושכת הוא פנה לסדרת ציורים קטנים וביקורתיים, ברישום ובתחריטי נחושת. ב-1799 הוא הוציא לאור 80 תחריטים בשם "לוס קאפריצ'וס", שבהם תיאר "את מעשי האיוולת והטיפשות הרבים מספור, ומעשי המרמה והשקר שההרגל, הבורות והאינטרס האישי הפכו לדבר שבשגרה". התחריטים הוחרמו לאחר כמה ימים מפאת חשש השלטונות מביקורתו של גויה, והוא חי כמה שנים תחת איום האינקוויזיציה עד שלבסוף מסר את התחריטים לידי המלך.
לאחר שהחלים גויה ממחלתו פרשה עליו את חסותה הדוכסית מאלבה. שניים מהדיוקנים המוצלחים ביותר שצייר גויה ב-1795 וב-1797 מתארים את הדוכסית היפה שיש הסבורים שהייתה עבור האמן לא רק פטרונית אלא גם מאהבת. הדוכסית מאלבה לבושה בשמלת תחרה לבנה בפורטרט הראשון ובשמלה שחורה בפורטרט השני, לאות אבל על מות הדוכס, כאשר גויה הוזמן לבלות כמה חדשים באחוזתה שבדרום ספרד. באותו ציור הדוכסית עונדת שתי טבעות: באחת רשום "אלבה" ובשנייה "גויה" והיא מצביעה בידה למטה על החול היכן שרשום "solo Goya" ("רק גויה").
בשנת 1800 צייר גויה שתיים מיצירותיו המפורסמות ביותר: המאחה הלבושה והמאחה העירומה. בניגוד לדיעה הרווחת, אין זו דמותה של הדוכסית מאלבה אלא אחת מפילגשי ארמון המלוכה. עירום כפי שהופיע ב"מאחה העירומה" היה נדיר ולא מקובל באמנות הספרדית בתקופה שבה צויר. האינקוויזיציה חקרה את גויה בשל כך, ולא הענישה אותו. גויה תיעב את האינקוויזיציה ותיאר אותה בצורה בוטה מספר פעמים, כגון בציור בית הדין של האינקוויזיציה שצויר בין השנים בין השנים 1812–1819.
ב-1808 פלשו לספרד הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון בונפרטה והדיחו את קרלוס הרביעי מכס המלכות. גויה נשאר צייר החצר, ותיאר את זוועות "מלחמת חצי האי" בתחריטים וביצירות "שניים במאי" ו"שלושה במאי". ב-1814 חזרו הספרדים לשלטון ופרננדו השביעי הניח לגויה לשמור על מקומו בחצר המלוכה.
בתקופת שלטון הדיכוי של פרננדו צייר גויה ציורים דתיים מאוד, ומצד שני תחריטים המגלים ציניות, פסימיות וייאוש. בעקבות התנגדותו לשלטון נאלץ לגלות מספרד ב-1824 ועקר לבורדו שבצרפת.
גויה קידם את התפתחות הציור לוויתור על פרטים וקווי מתאר לשם הדגשת צורה ואופי בעזרת אור וצל, מתוך שימוש מועט בצבעים. הוא הקדים בכך את האימפרסיוניסטים. לציוריו הייתה השפעה רבה על כמה מהתנועות החדשות בציור שבאו אחריו, ובמיוחד על מאנה.
גלריה
ראו גם
הציורים השחורים
רומנטיקה
לקריאה נוספת
פרנסיסקו גויה 1746-1828, מאת: רוז-מרי הגן, הוצאת ספרי טאשן
קישורים חיצוניים
נח שמיר, גויה, אבי האמנות המודרנית - אקטואלי מתמיד, באתר טקסטורה
תצוגה וירטואלית של גויה
שינתו של ההיגיון ניתוח של תחריטי לוס קאפריצ'וס והקשרם בשפה האנגלית.
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ציירים ספרדים
קטגוריה:אראגון: אישים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים
קטגוריה:אמני הרומנטיקה
קטגוריה:לקויי שמיעה
קטגוריה:נכים ספרדים
קטגוריה:ילידי 1746
קטגוריה:נפטרים ב-1828 | 2024-05-31T14:58:34 |
פרנסיסקו גויה | REDIRECT פרנסיסקו דה גויה | 2004-11-29T08:25:26 |
גויה | REDIRECT פרנסיסקו דה גויה | 2004-11-29T08:42:32 |
פרנציסקו גויה | REDIRECTפרנסיסקו דה גויה | 2005-06-10T19:14:34 |
חוזה פריז (1783) | חוזה פריז (באנגלית: Treaty of Paris) נחתם בפריז על ידי נציגיו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה הגדולה לבין נציגי ארצות הברית של אמריקה ב-3 בספטמבר 1783, וסיים רשמית את מלחמת העצמאות של ארצות הברית. החוזה קבע את קו הגבול בין שטחי האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית לבין ארצות הברית, על בסיס תוואי "נדיב ביותר" כלפי האמריקאים. בסעיפי ההסכם נכללו גם הסדרת זכויות דיג, השבת רכוש ושחרור שבויים.
חוזה זה, וחוזי שלום נפרדים בין בריטניה ובין האומות שתמכו באמריקאים, קרי, צרפת, ספרד והרפובליקה ההולנדית, נודעו באופן קולקטיבי כ. מתוך כל סעיפי החוזה, רק סעיף 1, שמכיר בקיומה של ארצות הברית כמדינה חופשית, ריבונית ועצמאית, נותר בתוקף עד ימינו.
המשא ומתן
ממוזער|250x|ההצעה הצרפתית לחלוקת הגבולות באמריקה הצפונית שנדחתה על ידי האמריקאים.
המשא והמתן על שלום החל בפריז באפריל 1782 ונמשך כל הקיץ של אותה שנה. נציגי ארצות הברית היו בנג'מין פרנקלין, ג'ון ג'יי, הנרי לורנס וג'ון אדמס. את בריטניה ייצגו דייוויד הרטלי וריצ'רד אוסוולד . ב-30 בנובמבר 1782 נוסחה טיוטת ההסכם והוא נחתם בהוטל דה יורק שבפריז ב-3 בספטמבר 1783 על ידי אדמס, פרנקלין, ג'יי והרטלי.
בנוגע לחוזה עם ארצות הברית, אירועי המפתח התרחשו בספטמבר 1782, כאשר שר החוץ של צרפת, הציע פתרון שבעלת בריתו, ארצות הברית, התנגדה לו בתוקף. צרפת הייתה מותשת מהמלחמה, וכל הצדדים המעורבים בה שאפו להשגת שלום, למעט ספרד, שעמדה על המשך הלחימה עד אשר יעלה בידה לכבוש את גיברלטר מהבריטים. ורג'ן העלה רעיון לעסקה שתהווה תחליף להעברת גיברלטר לספרד. ארצות הברית זכתה להכרה בעצמאותה, אך הייתה מוגבלת לשטחים שממזרח להרי האפלצ'ים. בריטניה הייתה אמורה לשמור בריבונותה את השטחים שמצפון לנהר אוהיו, שהיו חלק מפרובינציית קוויבק. מדרום לשטחים אלו הייתה אמורה לקום מדינת חיץ אינדיאנית בשליטה ספרדית.
עם זאת, האמריקאים הבינו שהם יוכלו להשיג עסקה טובה יותר ישירות מבריטניה. ג'ון ג'יי הודיע מיד לבריטים שהוא מעוניין לנהל עמם משא ומתן ישיר, שיהיה מנותק מהמשא ומתן עם צרפת וספרד. ראש ממשלת בריטניה, הלורד שלבורן הסכים לכך. הוא היה הממונה על המשא ומתן מטעם הבריטים, ובשלב זה הוא הבחין בהזדמנות להפריד את ארצות הברית מצרפת ולהפוך את המדינה החדשה לשותף כלכלי בעל ערך. התנאים להתוויית הגבול המערבי של ארצות הברית היו שהיא תקבל את כל השטחים שממזרח לנהר המיסיסיפי, שמצפון לפלורידה ושמדרום לקנדה. הגבול הצפוני של ארצות הברית כפי שהושג במגעים אלו נותר כמעט כמו גבול ארצות הברית–קנדה שקיים היום. לארצות הברית ניתנו זכויות דיג על חופי קנדה והיא הסכימה לאפשר לסוחרים הבריטים וללויאליסטים לקבל בחזרה את רכושם. מבחינתה של ארצות הברית היה חוזה זה עדיף וכזה הוא היה גם מבחינתה של בריטניה. ראש הממשלה שלבורן חזה את הסחר הדו-צדדי הרווחי בין בריטניה לבין ארצות הברית המתפתחת, חזון שהוגשם בסופו של דבר.
בריטניה חתמה על הסכמים נפרדים עם צרפת ועם ספרד, ובאופן זמני, גם עם הרפובליקה ההולנדית. במסגרת החוזה עם ספרד, כל השטחים של מזרח פלורידה ומערב פלורידה הועברו לריבונותה (ללא התוויית גבול צפוני ברור, וכתוצאה מכך היה צורך ליישב את הסכסוך הזה בהסכם שנחתם במדריד ב-1795). ספרד גם קיבלה את האי מנורקה, את איי בהאמה, את גרנדה ואת מונטסראט, שנכבשו על ידי הצרפתים והספרדים, והושבו לבריטניה. ההסכם עם צרפת נגע בעיקר לחילופי השטחים הכבושים (צרפת הרוויחה בסופו של דבר רק את האי טובגו ואת סנגל שבאפריקה), אך גם נתן תוקף נוסף להסכמים קודמים, והבטיח את זכויות הדיג על חופי ניופאונדלנד. נחלותיה של הולנד באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, שנכבשו ב-1781, הושבו לה על ידי בריטניה בתמורה לזכויות סחר באיים, זאת על פי חוזה שנחתם רק ב-1784.
ב-14 בינואר 1784 אשרר הקונגרס הקונטיננטלי את חוזה פריז בשבתו בבניין הסנאט הישן של מרילנד באנאפוליס, שהייתה לבירה הראשונה של ארצות הברית לאחר המלחמה. עותקים של ההסכם נשלחו בחזרה לאירופה לאשרור על ידי שאר הצדדים המעורבים, והראשון מביניהם הגיע לצרפת במרץ 1784. בריטניה אשררה את ההסכם ב-9 באפריל 1784, ומסמכי ההסכם המאושררים הוחלפו בפריז ב-12 במאי 1784.
סעיפי החוזה העיקריים
ממוזער|250px|דף הפתיחה של החוזה
ממוזער|250px|הדף האחרון של החוזה
ההסכם וההסכמים הנפרדים בין בריטניה לבין האומות שתמכו באמריקאים, צרפת, ספרד והרפובליקה ההולנדית, ידוע בשם הקולקטיבי . רק סעיף 1 לחוזה, שהכיר בקיומה של ארצות הברית כמדינה ריבונית ועצמאית, נותר בתוקף עד ימינו. בשנים שלאחר מכן השתנו גבולות ארצות הברית, כך ששאר סעיפי החוזה, שדנו בגבולותיה של ארצות הברית, בוטלו הלכה למעשה.
במבוא לחוזה הוכרז ש"בשם השילוש הקדוש והבלתי ניתן לחלוקה" מוצהר בזאת על תום ליבם של החותמים עליו, ומכריז על כוונת שני הצדדים "לשים מאחוריהם את כל אי-ההבנות וחילוקי הדעות" ו"להבטיח לשניהם שלום נצחי והרמוני".
בריטניה מכירה בקיומה של ארצות הברית (ניו המפשייר, מפרץ מסצ'וסטס, רוד איילנד ומטעי פרובידנס, קונטיקט, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, דלאוור, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה), כמדינות חופשיות, ריבוניות ועצמאיות, והכתר הבריטי וכל יורשיו מוותרים על תביעות לממשל, בעלות וזכויות טריטוריאליות של כל השטחים הללו, וכל חלק מהם מכאן והלאה.
הכרה בגבולותיה של ארצות הברית, כולל, אך לא רק, אלו שבין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית מנהר המיסיסיפי ועד למושבות הדרומיות.
הענקת זכויות דיג לדייגי ארצות הברית בגדות הגדולות של ניופאונדלנד , בחופי ניופאונדלנד ובמפרץ סנט לורנס.
הכרה בחובות על פי חוזים שישולמו לבעליהם בכל אחד מהצדדים.
הקונגרס הקונטיננטלי "ימליץ בכנות" לבתי המחוקקים של המדינות לזהות את כל הבעלים החוקיים של השטחים שהופקעו ו"לפעול להשבה לבעלים של כל אחוזה, זכויות ורכוש, שהוחרמו וששייכים לנתינים בריטים (לויאליסטים)".
שבויי מלחמה משני הצדדים ישוחררו. כל הרכוש הבריטי שבתחומי ארצות הברית יישאר בתחומיה ויחולט.
לבריטניה ולארצות הברית תינתן גישה תמידית לשיט במימי נהר המיסיסיפי.
שטחים שייכבשו לאחר חתימת הסכם זה על ידי כל אחד מהצדדים יושבו ללא מתן פיצוי.
אשרור החוזה יתבצע תוך שישה חודשים מיום חתימתו.
פסקת הסיום: "נחתם בפריז, ביום השלישי של חודש ספטמבר בשנת האדון אלף שבע מאות שמונים ושלוש".
השלכות
ממוזער|250px|ארצות הברית ושכנותיה לאחר חוזה פריז.
היסטוריונים ציינו שהחוזה היה נדיב מאוד כלפי ארצות הברית בכל הקשור לגבולותיה המורחבים. חלקם הדגישו את העובדה שנדיבותה של בריטניה התבססה על חזון מדיני של קשרים כלכליים הדוקים בין בריטניה לבין ארצות הברית. הוויתור על רוב האזור שמעבר להרי האפלאצ'ים נועד לאפשר את צמיחתה של האוכלוסייה האמריקאית וליצור שווקים מכניסים עבור הסוחרים הבריטיים, מבלי להוציא מכספי משלם המיסים הבריטי על צבא ומנהל. נקודת המפתח החשובה בשיקול זה הייתה שארצות הברית תהפוך לשותפה מרכזית למסחר. כפי שהגדיר זאת שר החוץ הצרפתי ורג'ן מאוחר יותר, "האנגלים קנו שלום במקום ליצור אותו". ורמונט נכללה בתחומיה של ארצות הברית בשל התעקשותה של מדינת ניו יורק שוורמונט תהיה חלק משטחה, אף על פי שוורמונט הייתה אז רפובליקה עצמאית שלא נחשבה לחלק מארצות הברית.
הזכויות שתושבי המושבות קיבלו מבריטניה באופן אוטומטי כאשר הם היו תחת שלטונה (כולל הגנה מפני שודדי ים ברברים בים התיכון), בוטלו. חלק מהמדינות התעלמו מהמלצות הממשל הפדרלי, על פי סעיף 5 לחוזה, להשיב רכוש שהוחרם מהלויאליסטים, והן גם התעלמו מסעיף 6 לחוזה, כלומר עיקלו רכוש של הלויאליסטים עבור חובות שלא שולמו. חלק מהן, בעיקר וירג'יניה, גם סירבו למלא אחר דרישות סעיף 4 לחוזה וחוקקו חוקים נגד תשלום חובות לבעלי חובות בריטים. חלק מהלויאליסטים ניסו להגיש תביעות להשבת רכושם באמצעות מערכת המשפט בארצות הברית לאחר המלחמה, אם כי ניסיונות אלו עלו לרוב בתוהו.
מערכת הגבולות באמריקה הצפונית לא תאמה למעשה את שנכתב בחוזה. החוזה הגדיר את הגבול הדרומי של ארצות הברית, אך ההסכם האנגלו-ספרדי הנפרד לא הגדיר במפורש את גבולה הצפוני של פלורידה, וממשלת ספרד הניחה שהגבול היה זהה לזה שהותווה בהסכם שנחתם ב-1763, ושבו הם העבירו את שטחיהם בפלורידה לבריטניה. בעוד שהמחלוקת על מערב פלורידה נמשכה, עשתה ספרד שימוש בשליטתה בפלורידה כדי לחסום גישה אמריקאית למיסיסיפי בניגוד לסעיף 8 לחוזה. בהסכם צוין שגבולה של ארצות הברית נמשך מ"הנקודה הצפון-מערבית ביותר" של אגם היערות (כיום במשולש הגבולות שבין מינסוטה, מניטובה ואונטריו) ישירות לכוון מערב עד להגיעו לנהר המיסיסיפי. אך למעשה, הנהר לא מגיע עד לקו רוחב זה. הקו שיוצא מערבה מאגם היערות לא נפגש מעולם עם נהר המיסיסיפי. בנוסף, בהסכם פריז לא הוסבר כיצד יפעל הגבול החדש, במונחים של פיקוח על אנשים וסחורות שיעברו בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית. ציפיותיהם של הדיפלומטים האמריקאים לשאת ולתת על חוזה מסחרים עם בריטניה שיפתור כמה מהפרטים הבלתי גמורים שבחוזה פריז לא התגשמו ב-1784. ארצות הברית המתינה עשור עד לחתימת החוזה המסחרי הראשון שלה עם בריטניה במסגרת הסכם ג'יי.
בריטניה הפרה את הסעיף בהסכם שחייב אותה לוותר על שליטה במבצריה שבתחומי ארצות הברית "בכל המהירות האפשרית". כוחות בריטים המשיכו להיות מוצבים בשישה מוצבים באזור הימות הגדולות בנוסף לשניים בקצה הצפוני של אגם שמפליין. ב-1794, במהלך מלחמת האינדיאנים הצפון-מערבית בנו הבריטים מוצב נוסף בשטח שבו שוכנת כיום מדינת אוהיו. הם הצדיקו את מעשיהם אלו במצב הבלתי יציב ובמתחים שהתרחשו באזור לאחר המלחמה, בכשלונה של ממשלת ארצות הברית למלא אחר מחויבויותיה לפצות את הלויאליסטים על אובדן רכושם, ובצורך של הבריטים לפנות את נכסיהם באזור. כל המוצבים הללו הועברו לידיה של ארצות הברית בדרכי שלום בעקבות חתימתו של הסכם ג'יי ב-1794.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחמת העצמאות של ארצות הברית
פריז (1783)
פריז 1783
קטגוריה:הסכמי גבולות
קטגוריה:גבול ארצות הברית – קנדה
פריז 1783 | 2024-06-23T15:48:53 |
בקעת כנרות | הפניה ארץ כינרות | 2008-03-23T03:44:22 |
עקומה | שמאל|ממוזער|200px|פרבולה, דוגמה פשוטה של עקומה
במתמטיקה, עקומה היא קו חד־ממדי ורציף. בצורה אינטואיטיבית, עקומה היא קו ישר שהופעלו עליו פעולות של עיקום ופיתול, מבלי "לקרוע" אותו. עקומות מופיעות ברבים מתחומי המתמטיקה, ובפרט בגאומטריה, אנליזה מתמטית וטופולוגיה.
דוגמאות פשוטות לעקומות הן קו ישר, מעגל, חתכי חרוט אחרים, גרף של פונקציה רציפה וכדומה.
הגדרה פורמלית
כאשר באים להגדיר עקומה בצורה פורמלית, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות פונקציה רציפה שתחומה הוא קטע של המספרים הממשיים, וטווחה הוא מרחב טופולוגי כלשהו. בצורה זו נשמרת התמונה האינטואיטיבית של "הקו הישר שאנו מעקמים ומפתלים", ויחד עם זאת מושג תיאור מדויק של העקומה. מכאן שמבחינה פורמלית, עקומה היא פונקציה.
יהא קטע על הישר הממשי. נקרא לפונקציה עקומה אם הוא מרחב טופולוגי כלשהו, ו- היא פונקציה רציפה. בדרך כלל, כאשר משתמשים במונח "עקומה" מניחים ש- הוא המרחב האוקלידי ה--ממדי. במקרה זה, למרחב הטופולוגי יש גם מבנה של מרחב וקטורי ומרחב מטרי ואפשר לנתח את העקומה בכלים של אנליזה וקטורית וגאומטריה דיפרנציאלית.
עקומה פשוטה
אם חד-חד ערכית נאמר שהיא עקומה פשוטה. מבחינה אינטואיטיבית, הכוונה היא שהעקומה לא חותכת את עצמה, לא חוזרת על עצמה, כלומר "אין בה לולאות" וגם אין "התקדמות אחורה", כלומר מצב בו העקומה נעה לאחור על עצמה.
עקומה רגולרית
עקומה נקראת רגולרית אם הווקטור המשיק לעקומה לא מתאפס באף נקודה. כלומר: . כלומר, העקומה לא "נעצרת" או "חוזרת על עקבותיה".
עקומה סגורה
אם , כלומר הוא קטע סגור וחסום, ואם נאמר שהעקומה סגורה (שני הקצוות שלה מחוברים). אם היא חד-חד-ערכית פרט לקצוות, נאמר שהיא פשוטה וסגורה. ניתן לראות עקומה כזו כתמונה של מעגל היחידה במישור. עקומה שכזו מכונה גם "עקומת ז'ורדן", בשל הופעתה במשפט ז'ורדן.
עקומה חלקה למקוטעין
עקומה נקראת חלקה למקוטעין אם היא רציפה וגזירה ברציפות פרט למספר סופי של נקודות (למשל משולש).
אורך של עקומה
במרחב מטרי אורך של עקומה מוגדר על ידי
כאשר הסופרמום רץ על כל ועל כל חלוקה של הקטע . זהו למעשה הסופרמום של אורכי העקומות הפוליגוניות (עקומות המורכבות ממספר סופי של קווים ישרים) המקרבות את העקומה.
אם העקומה גזירה ברציפות ורגולרית, אפשר לחשב את אורך העקומה לפי הנוסחה הבאה:
במקרה שהעקומה נתונה כגרף של פונקציה רציפה אורך משיק אינפיניטסימלי של קירוב פוליגוני , הוא לפי משפט פיתגורס , אם הפונקציה גזירה אזי אפשר לרשום
לנוסחה זו אפשר להגיע באופן ריגורוזי על ידי הצבת הפרמרטריזציה בנוסחה הכללית.
פרמטריזציה טבעית
לעקומה רגולרית אפשר להגדיר פרמטריזציה טבעית שבה הפרמטר האפיני מוחלף באורך העקומה . במקרה זה
כאשר
הפרמטר נקרא "הפרמטר הטבעי" של עקומה.
אזי מתקיים שהווקטור המשיק הוא תמיד מנורמל, שכן
במשוואות פרנה ומשוואות פרנה-סרה משתמשים בעקומות בעלות פרמטריזציה טבעית, וכן גם בהגדרת האוולוט.
ראו גם
מבחן הקו האנכי
חבורה יסודית
עקום אלגברי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גאומטריה | 2024-09-01T17:39:55 |
כל לילה עם אסף הראל | כל לילה עם אסף הראל הייתה תוכנית טלוויזיה אירוח סאטירית יומית בהנחיית אסף הראל ששודרה החל מספטמבר 2004 ועד מרץ 2005 בערוץ 10.
פורמט
התוכנית היא תוכנית אירוח לילית ("Late Night"), המבוססת על פורמט מקובל שבו המנחה, אסף הראל, קורא מונולוג פתיחה ובו מגוון בדיחות על אירועי היום וידיעות מעיתונים. בהמשך התוכנית היו כמה פינות, העוסקות במגוון נושאים קומיים. באחת הפינות הופיעה באופן קבוע שרי גבעתי.
בחלקה השני של התוכנית המנחה מראיין מספר ידוענים ואנשים המעוניינים לפרסם את יצירותיהם האמנותיות (סרטים, ספרים, מוזיקה וכו'). לתוכנית מתלווה להקה (בהנהגת שחר בלכרוביץ') שמנגנת קטעי רקע בין הפינות. ישנו גם קהל קטן בכל תוכנית. תוכניות דומות בז'אנר הן "הלילה עם ליאור שליין" ו-"The Tonight Show".
שידור התוכנית
התוכנית בלטה בפרובוקציות הרבות שביצע המנחה הראל. כבר בתוכניות הראשונות הספיקה הפקת התוכנית להעליב מגוון גדול של אישים, חברי כנסת ועדות. המקרה המפורסם ביותר הוא של חברת הכנסת רוחמה אברהם, שהגישה תביעת דיבה בעקבות מספר מערכונים שהופיעו בתוכנית, על אף התנצלותו של הראל. לבסוף בהסכם פשרה סוכם כי ערוץ 10 יפצה אותה בסכום של 120 אלף ש"ח והתנצלות חד-פעמית באחת מתוכניות הערוץ. אסף הראל מסר בתגובה להסכם: "אני חושש שרוב הכסף ילך לפנים, פסים בשיער, צביעה לבלונד ובגדים מהתחנה המרכזית".
בתחילת חודש מרץ 2005 שודרה תוכנית ששווקה כסיום העונה, עם כוונה לשוב למסך בקיץ של אותה השנה. אולם כעבור כ-3 חודשים פורסם כי הוחלט שהתוכנית לא תשוב לעונה נוספת, וכך ירדה התוכנית מהמסך לאחר כשישה חודשים ויותר ממאה תוכניות. מעט לאחר מכן שודרה התוכנית בשידורים חוזרים בערוץ הוט בידור ישראלי.
קישורים חיצוניים
ביקורות
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:תוכניות אירוח ישראליות
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-2000
קטגוריה:ערוץ עשר: תוכניות וסדרות | 2024-04-27T17:11:22 |
מקסים גורקי | אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב (ברוסית: Алексей Максимович Пешков; 28 במרץ (כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; על פי הלוח היוליאני: 16 במרץ) 1868 – 18 ביוני 1936), הידוע בשם מקסִים גוֹרקִי (ברוסית: Максим Горький; "גורקי" פירושו "מר"), היה סופר ופעיל פוליטי רוסי. הוא נחשב לאב המייסד של זרם סוציאליסטי חדש באמנות, הריאליזם הסוציאליסטי, שגרס כי על אנשי הרוח לשרת בכתביהם את מטרות הפרולטריון. גורקי הרבה לכתוב על מעמד הפועלים ומאבקם. היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות. רבים מספריו ומחזותיו תורגמו לעברית.
קורות חייו
גורקי נולד ב-1868 בניז'ני נובגורוד. לאחר שאביו מת, חזרה אימו לבית אביה. גורקי הילד גדל בצל סבו הקשה והאלים, ואחיה של אימו שהיו בורים נבערים ואכזריים. כשהיה בן תשע מתה גם אימו, וסבתו עזבה את סבו ולקחה עימה את גורקי. דמותה השפיעה עליו עמוקות, והוא מתאר אותה בהערצה ואהבה בספרו "ילדות".
כשהיה בן תשע-עשרה, אהבה נכזבת, סתירות באופיו, בלבול ושאלות זהות העיקו עליו עד כדי כך שניסה לשים קץ לחייו. בחודש דצמבר 1887 קנה אקדח צבאי ישן וירה כדור בחזהו. בכיסו מצאה המשטרה פתק לגלגני: "אני מבקש להטיל את האשמה במותי על המשורר הגרמני היינה; הוא המציא את הלב הסובל מכאב שיניים". הכדור רק חורר את ריאתו השמאלית. לאחר מכן עשה ניסיון התאבדות שני בבליעת חומצה מלחית שעמדה ליד מיטתו בבית החולים.
לאחר החלמתו המהירה יצא למסע רגלי למוסקבה מתוך תקווה לפגוש את טולסטוי, אך לא מצא את הסופר. הוא המשיך במסעו אל הוולגה וערך מסע בן 5 שנים ברחבי האימפריה הרוסית, בו צבר רשמים שהופיעו מאוחר יותר ביצירותיו.
בשנת 1896 נשא לאישה את יקטרינה פאבלובנה וולז'ין בת השמונה עשרה, שהתאהבה בו בעת שעבדו במערכת העיתון בסמרה. באותה תקופה חזר אל עיר הולדתו וקיבל משרה של עורך מן המניין, ואז החל לפרסם את סיפוריו וזכה להצלחה. הוא כתב בבוז על הבורגנות, אבל הסתייג גם מן העילית המשכילה. "גורקי האוטודידאקט לא יכול להתרפא מתסביך הנחיתות שלו כלפי 'המלומדים כביכול', והשליך את כל יהבו על הפועלים".
ספרו "פומה גורדייב" נדפס ב-1899 והוקדש על ידי גורקי לצ'כוב אותו העריץ (צ'כוב עצמו הסתייג מן המגמה הדידאקטית בכתיבתו של גורקי).
גורקי הפך לחברו הקרוב של לנין אחרי פגישתם ב-1902. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה דירתו בפטרוגרד למרכז פעולה בולשביקי, אך יחסיו הקרובים עם הקומוניסטים לא נמשכו זמן רב. הוא כתב, שבועיים אחרי מהפכת אוקטובר:
במהלך החזרות על מחזהו "בשפל", בשנת 1902 התקרב לשחקנית מאריה פדורובנה אנדרייבנה, שהייתה נשואה לפקיד בכיר בחברת הרכבות הממלכתית ואימצה בשקיקה את תורות השמאל.
ב-1903, לאחר שבע שנות נישואיו הראשונים נפרד מאשתו הראשונה, תוך שהוא שומר עמה על קשרי ידידות, ושני ילדיו נשארו לחיות עמה. הוא קשר את חייו עם אנדרייבה שעזבה את התיאטרון והפכה לבת זוגו, מזכירתו, ומנהלת משק הבית שלו. לאחר שמצבו של גורקי הפך עדין עקב המאורעות הסוערים ברוסיה, היא עזבה עמו את רוסיה בהתלהבות וכך יכלה גם לשמש לו כמתורגמנית, היות שידע לדבר רוסית בלבד. ב-1906 הגיעו בחשאי דרך פינלנד לברלין.
ב-1913, למחרת הזיכוי במשפט בייליס, התבטא גורקי בנוגע לעלילת הדם שנרקמה: "חג היום לרוסיה! ניצחה האמת!... הוציאו דיבה נפשעת על העם היהודי".
הקונפליקטים בין גורקי ללנין הלכו וגברו עם גבור הביקורת של גורקי על "רוסיה החדשה" אחרי מלחמת העולם הראשונה. מנגד, חסם לנין את יכולת ההתבטאות של גורקי. מכתביו לגורקי ב-1919 רוויים איומים:
באוגוסט 1921 נאסר חברו ניקולאי גומיליוב בפטרוגרד על ידי הצ'ה קה (המשטרה החשאית) בגלל דעותיו המונרכיסטיות. גורקי מיהר למוסקבה כשהוא חמוש בהוראה לשחרר את גומיליוב, הוראה שהייתה חתומה על ידי לנין עצמו, אך נוכח כי גומיליוב כבר נורה בידי המשטרה. באוקטובר היגר גורקי לאיטליה בנסיבות בריאותיות: הוא סבל משחפת. בשנים 1906–1913 ו-1921–1929 חי מחוץ לרוסיה, בעיקר בקאפרי.
בגיל חמישים ושתיים נפרד גורקי "באופן ידידותי" (כדברי הסופר והביוגרף אנרי טרויה) ממאריה אנדרייבה ודבק במאריה בודברג, המכונה מארה, אישה שדיברה שפות רבות, והפכה למזכירתו ולאחר מכן למאהבתו הקבועה.
שמאל|ממוזער|200px|גורקי וסטלין, 1931
על פי סולז'ניצין, חזרתו של גורקי לרוסיה נבעה משיקולים חומריים. בסורנטו מצא עצמו גורקי ללא כסף וללא תהילה. מנותק מאדמת רוסיה ומן העם הרוסי חש שכוחות היצירה שלו דועכים. הוא ביקר בברית המועצות מספר פעמים אחרי 1929, וב-1932 הציע לו סטלין לחזור לצמיתות, וגורקי קיבל את הצעתו. אחרי חזרתו לברית המועצות קיבל על עצמו את המדיניות התרבותית הסובייטית, על אף שנאסר עליו לצאת את גבולות המדינה. ביוני 1929 ביקר באיי סולובצקי וכתב מאמר חיובי על הגולאג שהיה כבר אז ידוע לשמצה במערב. ב-1929 ייסד מחדש את כתב העת הספרותי ליטרטורניה גזטה (כתב עת שנוסד במקור על ידי אלכסנדר פושקין במאה-19) והיה עורכו הראשי מטעם אגודת הסופרים הסובייטים.
חזרתו מאיטליה הפשיסטית היוותה ניצחון תעמולתי עבור הסובייטים. גורקי זכה לקבל את "עיטור לנין" וניתנה לו אחוזה במוסקבה (כיום מוזיאון גורקי) ודאצ'ה בפרברים. אחד מרחובותיה הראשיים של מוסקבה נקרא מחדש על שמו, כמו גם עיר הולדתו ניז'ני נובגורוד. המטוס הגדול בעולם בשנות ה-30, הטופולב ANT20, קיבל את השם "מקסים גורקי", ושימש לטיסות תעמולה בשמי מוסקבה.
ב-1933 ערך גורקי ספר ידוע לשמצה על תעלת בלומורקנאל (התעלה המחברת בין הים הלבן לים הבלטי), שהוצג בידי הממסד הסובייטי כ"דוגמה מוצלחת לחינוך מחדש של אויבי העם".
באופן אירוני המורד המהפכן גורקי הפך למשרתו של המשטר הסובייטי.
עם עלייתו של הדיכוי הסטליניסטי ובמיוחד לאחר מותו של סרגיי קירוב בדצמבר 1934, היה גורקי במעצר בית לא מוכרז בביתו במוסקבה. מדי יום סופק לו הגיליון המצונזר של פראבדה, שנמחקו ממנו כל הידיעות על מעצרים או רדיפות.
גורקי נפטר במוסקבה ב-18 ביוני 1936, כשנה לאחר מותו הפתאומי של בנו, מקסים פשקוב. אחת ההאשמות שהועלו במהלך משפט העשרים ואחת ב-1938 הייתה כי גורקי נרצח בידי סוכני נ.ק.ו.ד., אך נראה כי לא היה זה אלא חלק מתעמולה של אנשי סטלין, כדי להשלים את מלאכת ה"טיהורים" של אנשים שיוקרתם בקרב המפלגה הייתה לצנינים בעיניו.
גורקי נפטר בגיל שישים ושמונה כשהוא שחפן, שחוק ותשוש מעייפות.
יחסו ליהודים ולציונות
גורקי היה מחשובי הסופרים בעולם בזמנו, ובעל מעמד ענק ברוסיה – הן לפני המהפכה והן לאחריה. כוויקטור הוגו וצ'ארלס דיקנס לפניו, הוא כאב את כאב החלכאים והנדכאים וזעק את זעקתם. הוא פעל למען זכויות האדם בנושאים רבים. הוא ראוי להיזכר במיוחד בזכות אהדתו לעם היהודי ולציונות, יציאתו בריש גלי כנגד האנטישמיות, ופעילותו למען הסופרים והאמנים היהודים. הוא התבטא בקול רם כנגד האנטישמיות, וה"אני מאשים" שלו לאחר פרעות קישינב היה הברור, האמיץ והנוקב ביותר, והתחיל במילים הבאות:
"בשנים האחרונות נעשו במדינתנו מעשים המגלים את חרפת הארץ. אולם, הדבר המביש ביותר, המעורר חרדה ואימה, בושה והתמרמרות, הוא הטבח האיום שנעשה ביהודי קישינוב. אנשים הרואים את עצמם כנוצרים, אנשים המאמינים, כביכול, באל חנון ורחום - אנשים אלה, בעצם ימי חג אלוהיהם שקם לתחיה, רוצחים ילדים וזקנים, אונסים נשים, שודדים ומענים את בני אותו השבט אשר נתן להם את הנוצרי."
בשנת 1915 ייסד גורקי את האגודה הרוסית למען חיי היהודים, שפעלה נגד רדיפות הקהילה היהודית. גורקי היה מיודד עם מספר סופרים יהודיים, בהם שלום עליכם. הוא העריך מאוד את חיים נחמן ביאליק, והתרגש עד בכי כאשר הגיע לידיו תרגומו הרוסי של "על השחיטה". ב-1915 כתב מאמר פרו-יהודי ובו ביקורת חריפה על תופעת האנטישמיות ברוסיה, לטובת קובץ מאמרים בעריכת יוסף קרוק, שיצא לאור באנגליה על ידי 'ליגת הפועלים למען האמנציפאציה של היהודים', ובו כתבו גם זנגוויל וקרופוטקין.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 223-222. ב-1916 פרסם מאמר נרגש על "אכן חציר העם" בעיתון היהודי "יֶברייסקאיה ז'יזן" (מאמר זה, כמו המאמר הקודם ורוב מאמריו שהוקיעו את האנטישמיות, הושמטו מההוצאה הסובייטית בת 30 הכרכים של כל כתביו). מאוחר יותר, בשנת 1921, היה זה בזכות מאמציו שהותר לשורה שלמה של סופרים יהודיים לצאת את ברית המועצות, ביניהם חיים נחמן ביאליק, יהושע רבניצקי, אלתר דרויאנוב, בן־ציון דינור, ועוד. גורקי היה גם תומך נלהב של תיאטרון "הבימה" ופעל נגד ההתנכלויות לקיומו.
הנצחתו
עיר הולדתו, הנקראת כיום ניז'ני נובגורוד, נקראה גורקי בין השנים 1932–1990.
פארק השעשועים פארק גורקי במוסקבה, המשתרע על שטח של 1.2 קמ"ר, קרוי על שמו. הפארק מאוזכר בשיר Wind of Change, של להקת הרוק הגרמנית "סקורפיונז" יחד עם אתרים נוספים בעיר מוסקבה. גם בעיר מינסק שבבלארוס קיים פארק שעשועים הקרוי באותו השם.
בשנת 1938, כשנתיים לאחר מותו של גורקי, הופק בברית המועצות הסרט "ילדותו של גורקי" ("Детство Горького") בבימויו של מרק דונסקוי. הסרט, בשלושה חלקים ("ילדות מרה", "העם" ו"האוניברסיטאות שלי"), מתאר את חייו של גורקי על-פי רשמיו שלו. בסרט זה נשמע לראשונה שיר שהלחין אריה לב שוורץ למילים שכתב גורקי ושעברו עיבוד על ידי עמיתה של לב. כמה שנים לאחר מכן, שימש לחן זה כמקור השראה עבור נתן יונתן כשחיבר את שירו "דוגית נוסעת". יונתן כתב את המילים ללחן של לב שוורץ, לאחר שינויים קלים.
שמו של גורקי הונצח בישראל רק ברחוב קטן ביפו ובפאב באותו אזור הנושא את שמו.
תרגומי כתביו לעברית
מחזות
בורגנים [1901], תרגמו שמעון לוי, נינה מיכואלס, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1986.
הוצג בתיאטרון באר שבע, בשיתוף עם תיאטרון בית ליסין, 1990.
בשפל [1902]
הפקת היובל, תרגום - עזה צבי, בימוי - אופירה הניג, רמת גן, מרכז ישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1992.
הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשיתוף עם תיאטרון חיפה, תרגום עזה צבי, בימוי היי קילוס, צייר אריה נבון, מוזיקה רפי בן משה, נובמבר 1970.
הוצג בתיאטרון גשר ב-1994, בבימויו של יבגני אריה.
קייטנים [1904], תרגמה רבקה משולח, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1984.
ילדי השמש [1905], תרגם יותם ראובני, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1985.
ברברים [1905], תרגמה מרים קיני, רמת-גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1986.
אויבים [1906], תרגמה מרים קיני, רמת גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1982.
התמהונים [1910], תרגמה עדה בן-נחום, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1982.
ואסה ז’לזנובה [1910]
תרגם אליהו פורת, בימוי רפאל צבי, הוצג בחוג הדרמטי בעין החורש, בראשית שנות הארבעים.
תרגמו שמעון לוי, נינה מיכואלס, רמת גן: המרכז הישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1985.
יגור בוליצ’וב [1932], תרגמה רבקה משולח, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1984.
ואסה ז’לזנובה [1910]; בשפל [1902], תרגם אברהם שלונסקי, ת"א: ספרית פועלים, 1985.
רומנים
פומה גורדייב [1899, Фома Гордеев], תרגום: ש’ הרברג, ירושלים: מצפה, 1927.
השלושה [1900], תרגם מרוסית אהרן פולאק, ערך יוחנן טברסקי, תל אביב, 1954.
האם [1905, Мать]
תרגם מרוסית שמאי מנדל, ת"א: ספרים טובים, 1949.
תרגם מרוסית זאב זמירי, תל אביב: גפני, 1966.
העירה אוקורוב [1908], סיפור מימי מהפכת 1905, תרגם אברהם שלונסקי, אופק: תל אביב, 1943.
קלים סאמגין [1927-1936, Жизнь Клима Самгина], תרגם ש' הרברג, מרחביה: ספרית פועלים, 1950.
ילדות, תרגום לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1943, תורגם בשנית על ידי נילי מירסקי, ספריית עם עובד, 1995
סיפורים קצרים
ממוזער|250px|שמאל|איבנון טיפשון וספורים אחרים, תל אביב 1955
מפעל בית אראטאמונוב [1896, Дело Артамоновых], תרגם מרוסית ש’ הרברג, תל אביב: הוצאת שטיבל, 1934.
ספורי מעשיות על איטליה, [Сказки об Италии, 1911–1913], תרגם ש. הרברג, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, 1945.
לידתו של אדם, סיפורים, תרגם מרוסית ש’ יורם, תל אביב, 1946.
איבנון טפשון וספורים אחרים, לילדים, תרגם שלמה סקולסקי, ציירה איזה פרליס, ת"א: עמיחי, 1955.
מבחר סיפורי גורקי, תרגם ח’ תרסי, בעריכת ל’ חזן, ת"א: ניב, 1960.
טוב הוא האדם, סיפורים לנוער, תרגם מרוסית ש’ יורם, ניומן, 1968.
דראמה קטנה, סיפור, תרגום מרוסית - אברהם לוינסון, עופר, ירושלים, 1946.
הספר שאיננו מניח לישון, תרגם ליאון שפילקע, לונדון, תר"ע 1910.
בערבה, לנוכח הים, סיפורים, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת קדימה, 2018.
הזקנה איזרגיל ושירת התחמס, בתוך הספר: האוניברסיטאות שלי, תרגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), ירושלים: קרית ספר, 1936; תל אביב: עם עובד, 1956, 1989.
כתבים אוטוביוגרפיים
ילדות [1913–1914, Детство], תרגמה מרוסית נילי מירסקי, ת"א: עם עובד, 1995.
בין הבריות [1916], תרגם מרוסית ח"ש בן-אברם, צייר ב’ דאכטאריוב, ת"א: דקל, 1969.
האוניברסיטאות שלי [1923, Мои университеты], תרגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), ירושלים: קרית ספר, 1936; תל אביב: עם עובד, 1956, 1989.
ספרים ואישים : מאמרים, זכרונות, אגרות, תרגם משה בסוק, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1953.
זכרונות על טולסטוי [1919], תרגם מרוסית א’ פרסמן, מרחביה: ספרית פועלים, 1946.
עיבודים
האוניברסיטאות שלי, תסכית רדיו, ימימה אבידר-טשרנוביץ, 4 בדצמבר 1944. כתב היד נמצא בארכיון המחברת במכון גנזים, פריט כ-37184.
לקריאה נוספת
אנרי טרויה, גורקי. ראשון לציון: מסדה, 1992.
משה מישקינסקי, 'מ. גורקי על "הבונד"', עיונים בסוציאליזם היהודי, תשס"ד-2004.
ברל רויזן, 'מקסים גורקי ומאבקו נגד שנאת גזעים', דמויות ומוטיבים יהודיים בתוך הספרות הרוסית, תשס"ג-2003.
משה אונגרפלד, 'חמישים שנה ליציאת ח.נ. ביאליק מרוסיה, בהשתדלותו של גורקי, ציווה לנין לתת את רשות היציאה', הדאר, נ"א, תשל"ב-1972.
שלמה בריימן, 'מ. גורקי על יהודים ויהדות', בחינות, 6, תשל"ה-1975.
ראול טייטלבאום, 'גורקי על היהודים ועל הציונות', הדאר, נ"ו, תשל"ז-1977.
אהרון דולב, 'גורקי וז'בוטינסקי', נתיב, תשנ"א-1991.
נינה גורפינקל, גורקי בראי יצירתו, מסדה, 1969.
נחום איש גם-זו (נחום דב קרפיבנר), 'האוניברסיטאות שלי מאת מקסים גורקי', במעלה''' 10, עמוד 10.
ח. שורר, י. קורן וד. ויניצקי (עורכים), "הפוגרום בקישיניוב: במלאת 60 שנה", הוצאת האיגוד העולמי של יוצאי בסראביה, 1963.
קישורים חיצוניים
גורקי על חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן-יהודה
ארכיון מקסים גורקי
Winds of Change, Scorpions (מילים ולחן: קלאוס מיין)
שלשת הסרטים (ברוסית, פסקול בהלחנת אריה לב שוורץ) על תיאורו העצמי של חייו: (באתר יוטיוב)
יַלדוּת מרה (תורגם ליידיש: קינדער יארן - שנות ילדות, ולעברית: יַלְדוּת),
העם (או: בין הבריות),
מכללותיי (או: האוניברסיטאות שלי)
אלי אשד "מהנדס הנשמות :על מקסים גורקי וסטלין-מגזין "יקום תרבות "ינואר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים סובייטים
קטגוריה:סופרים רוסים
קטגוריה:סופרים רוסים הידועים בשם עט
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של חומת הקרמלין
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מחברי סיפורים קצרים
קטגוריה:סופרים סובייטים הידועים בשם עט
קטגוריה:חולי שחפת רוסים
קטגוריה:אישים שניסו לשים קץ לחייהם וכשלו
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1868
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1936 | 2024-08-01T04:58:14 |
קלוד דבוסי | REDIRECT קלוד דביסי | 2005-12-05T17:38:34 |
דבוסי | REDIRECT קלוד דביסי | 2005-12-05T17:36:48 |
דביסי | REDIRECT קלוד דביסי | 2005-11-29T05:44:29 |
דאבלין | REDIRECT דבלין | 2004-11-29T11:52:29 |
ספר דברים | REDIRECT דברים | 2004-11-29T11:55:36 |
דגלים | REDIRECT דגל | 2004-11-29T12:02:07 |
מ.ק.22 | REDIRECT מ.ק. 22 | 2007-05-20T03:00:59 |
אסף הראל | אסף הראל (נולד ב-9 באפריל 1972) הוא תסריטאי, במאי, מוזיקאי, שחקן ופובליציסט ישראלי, לשעבר חבר מועצת העיר תל אביב.
בין השנים 2019–2021 שימש כאחד מסגניו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. הראל פוטר והוחלף תפקידו לאחר שסיעתו, "אנחנו העיר", הצביעה נגד התקציב המוניציפלי לשנת 2021, על אף שהראל עצמו נותר בקואליציה העירונית כחבר מועצה רגיל, לאחר שהצביע בעד התקציב.
ביוגרפיה
הראל הוא בנם של חבר הכנסת לשעבר מטעם המערך אהרון הראל (במקור: אהרן גרבוז) ושל סופרת הילדים נירה הראל לבית רוטשטין. הוא אחיינם של איש התרבות אלון גרבוז והצייר יאיר גרבוז.
עד גיל 15, עת עבר לתל אביב, התגורר עם משפחתו בגבעת שמואל. את שנות התיכון עשה בבית הספר תלמה ילין ולאחר מכן התגייס לתיאטרון צה"ל. בעת שירותו הצבאי החל לכתוב במקומון "תל אביב" ולאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי כתב ב"מעריב אמריקה", והתקדם שם עד לתפקיד העורך. בעת שהותו בארצות הברית החל להופיע במועדוני סטנד-אפ, ועם חזרתו ארצה המשיך להופיע גם בישראל.
החל ללמוד אדריכלות, אולם עזב את לימודיו. פנה לטלוויזיה ויצר את הסדרה "שוטטות", שבה שיחק, כתב וביים בשתי העונות שלה בערוץ 2 יחד עם ארז בן הרוש ואורי גוטליב.
קריירה
לאחר מכן היה אחד משלושת כותבי התסריט (יחד עם ירון ניסקי ודורון צור) והבמאי של סדרת הטלוויזיה המצוירת "מ.ק.22". הראל גם ביים ויצר יחד עם אחיו, המפיק אמיר הראל, את התוכנית התיעודית "הפרשה" על העסק הביש, אשר שודרה בערוץ 8.
בספטמבר 2004 החל להנחות מדי לילה את תוכנית האירוח "כל לילה עם אסף הראל" (שצור וניסקי היו הכותבים הראשיים שלה) בערוץ 10. במהלך ארבע תוכניות השמיע הראל מספר התבטאויות והציג מספר קטעים על חברת הכנסת רוחמה אברהם. אברהם טענה שמדובר בנקמה על תלונה שהגישה לרשות השנייה נגד התכנית, והגישה נגד הראל וערוץ 10 תביעת דיבה. בעקבות התביעה נאלצו הראל וערוץ 10 לשלם לאברהם 120 אלף ש"ח. התוכנית ירדה מהמסך במרץ 2005, לאחר עונה אחת.
בשנת 2007 שיחק הראל בסדרה "מסודרים" שיצר עם מולי שגב. הדמות אותה שיחק היא גיא, הבחור השקול והמופנם מבין ארבעה חברים, אשר מכרו את חברת הסטארט-אפ שלהם ב-217 מיליון דולר. בשנת 2009 עלתה עונה שנייה לסדרה.
בשנת 2010 הנחה הראל את תוכנית התרבות "דיבור חדיש" בערוץ 8 לצד מירי חנוך. התוכנית ירדה לאחר עונה אחת.
בשנת 2012 ביים את העונה הראשונה של הסדרה "הפרלמנט" בערוץ 2 וב-2014 את העונה השנייה שזיכתה אותו בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר ובפרס הבימוי בטקס פרסי הטלוויזיה ה-12 של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
בשנת 2014, לאחר כעשור בתחום הטלוויזיה, החליט הראל לעבור לעולם הסטארטפים והקים אפליקציית וידאו בשם ג'ובי (Jovie) המאפשרת לאנשים לצלם עצמם בתוך מערכונים וקטעים מסצנות מוכרות ובכך ליצור סרטוני וידאו קצרים משולבי תוכן. הראל כיהן כמנכ"ל החברה עד סגירתה.
בינואר 2016 שב להגיש תוכנית לייט-נייט יומית בערוץ 10 בשם "לילה טוב עם אסף הראל". ביולי 2016 הרשות השנייה פתחה בהליך הפרה נגד ערוץ 10, בשל מערכון בתוכניתו של הראל שבו חזרו על המילים "כי יוני מת, כי יוני מת" על יוני נתניהו, במסגרת מערכון ביקורתי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הראל עצמו הבהיר למחרת כי לא התכוון כלל ללעוג ליוני נתניהו אלא רק להביע ביקורת כלפי אחיו. ב-21 ביולי המשיך הראל בביקורת בוטה נגד נתניהו וכינה אותו "אפס" ו"מוכר אשליות". בגין זה ובעקבות תלונות צופים נפתח הליך הפרה נוסף. בנובמבר 2016 חזרה התוכנית לעונה שנייה למשך מספר חודשים עד שירדה סופית מן המסך בפברואר 2017.
במאי 2017 החל להגיש את פינת הסאטירה המצולמת "המונולוג" באתר "הארץ". בינואר 2018 חשף במסגרת "המונולוג" כי הוטרד מינית על ידי המנצח מנחם נבנהויז במהלך לימודיו בתלמה ילין, וחשף סיפורים דומים של בוגרים נוספים של בית הספר.
ב-2017 שיחק ב"אלישע", קומדיית מצבים ששודרה בערוץ הילדים בכיכובו של יובל סמו.
ב-7 באוגוסט 2018 הודיע הראל כי יתמודד על ראשות עיריית תל אביב. בבחירות הגיע למקום השלישי, אחרי רון חולדאי ואסף זמיר, עם כ-12% מהקולות. רשימתו, "אנחנו העיר", זכתה בכ-4 מנדטים בבחירות למועצת העיר. בהמשך, מונה לסגנו של ראש העירייה, רון חולדאי – אך הראל פוטר מתפקידו בתחילת 2021 – בעקבות הצבעת הסיעה נגד התקציב העירוני.
בשנת 2024 שיחק בסדרה "ברלין בלוז" ששודרה ב-Yes הטלוויזיה בלוויין.
חיים אישיים
בשנים 2005–2012 הראל היה בזוגיות עם העיתונאית דפנה לוסטיג, ולהם בת משותפת.
הראל בזוגיות עם מיה, ולהם שני ילדים משותפים.
מתגורר בתל אביב.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:במאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:תסריטאי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס האקדמיה לטלוויזיה: תסריטאים
קטגוריה:ערוץ עשר: שדרנים, שחקנים ומנחים
קטגוריה:סגל קשת
קטגוריה:בוגרי תלמה ילין
קטגוריה:בוגרי תיאטרון צה"ל
קטגוריה:משפחת גרבוז-הראל
קטגוריה:מתמודדים בבחירות לרשויות המקומיות בישראל
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:סגני ראש עיריית תל אביב-יפו
קטגוריה:גבעת שמואל: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1972 | 2024-10-12T10:25:58 |
מורשת | מוֹרֶשֶׁת היא אוסף מנהגים, כללים וערכים של תרבות מסוימת המועברים מדור לדור, אליהם נלווים אתרים ועצמים מוחשיים המשתתפים במנהגים או מייצגים את ההיסטוריה של אותה תרבות.
קטגוריה:שמות משפחה עבריים | 2024-09-05T07:40:45 |
נפילת הבסטיליה | שמאל|ממוזער|350px|ההשתלטות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, ציור מאת ז'אן-פייר-לואי-לורן הואל
נפילת הבסטיליה, שהתרחשה ב-14 ביולי 1789, הייתה התפתחות מכרעת במהלך המהפכה הצרפתית, ובהמשך שימשה כסמל המהפכה. למרות העובדה שבזמן כיבושה, היו כלואים בבסטיליה רק שבעה אסירים, שימש בית הכלא המפורסם כסמל השלטון, ולכן כיבושה על ידי המהפכנים היה אות הפתיחה של מרד גלוי נגד המלך. האירוע מצוין עד היום בחגיגות במסגרת יום הבסטיליה ויום זה הוא חג לאומי בצרפת.
הרקע
במהלך שלטונו של המלך לואי ה-16 צרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי חריף, אשר כרסם בחוסנה מזה עשרות שנים. לקראת סוף המאה ה-18, המשבר היה חריף עד כדי כך, שלא היה מנוס מרפורמות מרחיקות לכת במערכת גביית המס ורפורמות כלכליות וחברתיות נוספות. על מנת לטפל במשבר כונסה ב-5 במאי 1789 אספת המעמדות, הגוף המייצג את המעמדות השונים בצרפת. מאז 1614 פעולתה נבלמה על ידי מסורות עתיקות, פרוטוקולים ארכאיים ועקשנותם של הגורמים השמרנים, במיוחד מקרב המעמד השני (הכמורה).
ב-12 ביוני 1789, החלו נציגי המעמד השלישי (פשוטי העם) להתנהל בנפרד מאספת המעמדות וב-17 הכריזו על עצמם כ"אספה הלאומית". תחילה המלך התנגד להתפתחות זו, אך נכנע לבסוף כשאצילים וכמרים ערקו אליה במספרים גדולים. הוא ציווה על יתרת שני המעמדות הגבוהים להצטרף אליה ב-27 ביוני. היא שינתה את שמה לאספה המכוננת הלאומית ב-9 ביולי, והצהירה שמטרתה כינון חוקה לצרפת.
תושבי פריז היו באופוריה מהשינויים החדשים והביעו תמיכה נמרצת באספה. העיתונות פרסמה את דיוני המליאה, הוויכוחים הפוליטיים פרצו את גבולות המליאה ונפוצו לכל כיכר, פארק ומקום ציבורי אחר ברחבי פריז. ארמון פאלה רויָאל וגינותיו הפכו למקום מפגש קבוע למתדיינים.
פיטוריו של נקר
ב-11 ביולי 1789 הצבא כיתר את ורסאי, סוור, שדה מארס ואת סן דני. המלך, כנראה בלחצו של אחיו הדוכס מארטואה וגורמים אחרים בחצר, פיטר את ראש השרים ושר האוצר ז'אק נקר, אשר היה אהוד על המעמד השלישי. הוא הוחלף על ידי הברון לואי אוגוסט דה ברוטויי.
החדשות אודות פיטוריו של נקר הגיעו לפריז בערב יום ראשון ה-12 ביולי. הפריזאים הניחו שפיטוריו הם ניסיון של הגורמים השמרניים לשמור על כוחם לקראת הסתערות הצבא על העיר. ההמונים התחילו להתפרע ברחובות, כשההפגנה העיקרית הייתה מול פאלה רויאל עם כ-10,000 משתתפים.
העימות
ממוזער|300px|דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789. בתמונה מופיע הכיתוב בכתב רש"י: ביום ה', א' תמוז, אחרי בואם בברית יחד אל בית מועדם נפל העם הסר למשמעת הוועד הגדול הזה, כולם תופשי מגן וצינה (=כולם לוחמים), כל אנשי הצבא אשר למלך, להביא גם אותם בברית החדשה, וכל איש אשר מרה (המרה) את פיו הכו לפי חרב (=רצחו). גם את בית הסוהר הנקרא "בסטיליה" אשר היה (כלומר, שהאנשים שבו היו) מחיתת כל ישר לבב ותועבת ישרים החריבו עד היסוד בו, ואסיריו שולחו חופשי, ואת שר בית הסוהר הרגו לפי חרב. ואחרי אשר הייתה להם התשועה, נתאספו יחד בבית מועדם ויבקשו מאת פני המלך ירום הודו, אשר ישב בורסאי לבוא גם הוא לקיים את דברי הברית
הקהל התקדם לאורך הרחובות לכיוון כיכר ואנדום תוך כדי שאנשיו מנופפים בפסלים בדמותם של נקר והדוכס מאורליאן. בדרכם לארמון הם נתקלו ביחידה של שכירי חרב גרמניים הנאמנים למלך. התפתחה תגרה והחיילים נסוגו תחת מטר אבנים. בכניסה לארמון הם פגשו יחידת דראגונים בפיקודו של הנסיך דה לאמבסק, אשר החלה לירות לתוך ההמון והרגה את אחד מנושאי השלטים. ההמון הגיב בירי משלו והרג חייל. לאור יתרונו המכריע של ההמון בכוח אדם הנסיך החליט לסגת, תוך שכוחותיו הורגים ופוצעים את מי שעמד בדרכם לחוף מבטחים.
החטיבה של המשמר הסגול, אשר תמכה במורדים, נשארה בקסרקטינים. על מנת לחסוך מפריז את שפיכות הדמים ולמנוע מההמון המשולהב לפתוח במרידה כללית, דה לאמבסק אשר לא סמך על חייליו, הורה ל-60 דרגונים לתפוס עמדה לפני מפקדתו בשוסי-ד'אנטין. הפקודה, שבמקור הייתה אמורה למנוע שפיכות דמים והתלהמות, עשתה בדיוק את ההפך, כי ההמון ראה בהצבת הפרשים פרובוקציה וחטיבת המשמר הסגול הצטרפה להמונים תוך כדי הריגת כמה קצינים ופריקת כל עול. עם תמיכת הצבא הסדיר ההמון חש בטוח בעצמו עוד יותר - ואילו הכוחות הזרים סירבו לתמוך במלוכנים בגלל החשש לחייהם.
כיבוש הבסטיליה
המורדים פלשו לבית האינבלידים על מנת לתפוס כלי נשק והמשיכו בתנופת המרד לעבר הבסטיליה. בזמן ההתקוממות בית הסוהר היה כמעט ריק ושכנו בו 7 אסירים בלבד: ארבעה זייפנים, שני חולי נפש ואציל צרפתי שהואשם בפדופיליה (המרקיז דה סאד הועבר מהמצודה עשרה ימים קודם לכן). המורדים התקיפו את הבסטיליה בעיקר על מנת להשתלט על התחמושת הרבה, שהייתה בה (עתודות אבקת השרפה בלבד הגיעו ל-13,600 ק"ג). חיל המצב מנה כ-100 חיילים ופקידים בלבד וכ-40 תותחים, חלקם בעלי קוטר גדול.
ההמון שהתאסף ליד הבסטיליה דרש את פירוק התותחים והעברת אבק השריפה לידיו. שני נציגי ההמון הוזמנו לתוך בית הסוהר על מנת לנהל משא ומתן, אך המשא ומתן התארך מעבר למצופה וההמון דרש להגיע לפתרון מהיר.
בערך ב-13:30 שרשראות גשר הצונח נותקו, וההמון זרם לתוך בית הסוהר. בעקבות הפריצה לתוך המבצר החיילים וההמון התחילו לירות זה בזה והניסיונות להשכין הפסקת אש עלו בתוהו.
הירי נמשך וכעבור שעתיים ההמון תוגבר על ידי יחידות מחיל המצב הפריזאי, שהצטרפו למורדים עם הנשק מבית האינבלידים. למראה התגבורת, מושל הבסטיליה, המרקיז דה לוניי הכריז על הפסקת אש ב-17:00 על מנת למנוע טבח. הוא העביר מכתב עם דרישותיו דרך מרווח קטן בשער, אך הצרים סירבו לקבל את דרישותיו. למרות סירוב זה, המושל החליט להיכנע בגלל היתרון המספרי העצום של ההמון. הצרים נכנסו לתוך הבסטיליה כחצי שעה אחרי ההכרזה על הפסקת האש.
כ-100 אנשים נספו במהלך הקרב, מתוכם רק שומר אחד וכל היתר מבין המורדים. דה לוניי נגרר החוצה וההמון המשולהב עשה בו לינץ' . אחרי הירצחו, ההמונים כרתו את ראשו והציבו אותו על כלונס על מנת להציגו ברחבי פריז.
אחרי נפילת הבסטיליה
שמאל|ממוזער|150px|השאנז אליזה מקושט בדגלי צרפת ביום הבסטיליה
שמאל|ממוזער|150px|חגיגות יום הבסטיליה בעיר אקס-אן-פרובנס, 14 ביולי 2007
תושבי פריז ציפו להתקפת נגד של הכוחות המלוכנים וביצרו את הרחובות בבריקדות, תוך שהם עוקרים אבני שפה, קורעים דלתות ממקומן ועורמים רהיטים בניסיון למנוע מחיל הפרשים את תנופת ההסתערות. פריזאים התחילו להתחמש בכל הבא ליד, בעיקר בחניתות מאולתרות, שאומנם הטילו מורא בלב המתבונן, אך היו חסרות ערך מול הרובים והתותחים של הצבא הסדיר.
בינתיים בוורסאי המלוכנים נשארו בעלטה בכל הנוגע לאירועים האחרונים, כשהתבררה התמונה, מרשל דה ברולי עמד לפתוח בהפיכה פרו-מלוכנית על מנת להכריח את האספה לכבד את הצו מ-23 ביוני ולהתפזר. האספה סירבה ושיגרה שליחים לפריז על מנת לקבל את תמיכת ההמונים. לנוכח העדיפות המספרית הגדולה של הפריזאים ועריקתם של גדודי צבא רבים אל הרפובליקאים, המלוכנים נאלצו לסגת מדרישתם לפזר את האספה.
למחרת בבוקר תוצאות הפיכת הנגד הלא מוצלחת נודעה למלך ולתומכיו והם זנחו את רעיונות פיזור האספה לעת עתה. המלך הציע כמה מחוות כגון החזרתו של נקר - האהוד מאוד בציבור בזכות רפורמות המס שניסה להעביר - לתפקיד שר האוצר והבטיח לחזור מארמון ורסאי אל הבירה. בשובו לפריז, המלך קיבל את הטריקולור וחבש את הכובע המסורתי עם סמל המהפכה תוך כדי שהוא קורא "תחי האומה". ההמון המשולהב השיב לו בקריאות "יחי המלך".
למרות התפייסותו של המלך עם ההמונים, האריסטוקרטים חשו אי נוחות נוכח הלך הרוח הכללי, שנשב נגדם בחוזקה. רבים, במיוחד הבכירים שבהם התחילו להגר מצרפת.
נקר חזר לפריז מבזל בתחושת ניצחון (שלא האריכה ימים). בהגיעו לפריז הוא גילה שההמון תלה על פנס רחוב את פולון דה דואה ואת אחיינו, וביצע לינץ' בברון דה בסנוול, פקודו של מפקד הבסטיליה לשעבר, דה ברולי. נקר ניסה להימנע משפיכות דמים נוספת ודרש חנינה כללית. דרישתו הייתה מוטעית, כי הוא לא שקל נכונה את עוצמתם של הכוחות הפוליטיים, שדרשו את דמם של האסירים. אילו ביקש דיון הוגן בבית משפט, אולי היה עולה בידו להציל את חייהם. הוא הפריז בחשיבותה של האספה, אשר הוקמה אד הוק. האספה לא היססה לבטל את החנינה על מנת להציל את עורה שלה בפני זעמו של ההמון.
מפריז המהומות נפוצו בכל רחבי צרפת. אנשי המעמד השלישי התארגנו והתחמשו. רבים מהם התכנסו בוועדות והכריזו על קיום ממשל מקומי. הם אף הקימו יחידות של המשמר הלאומי להגנת האינטרסים שלהם. הקיצוניים שבהם שרפו את בתי האצילים ואף רצחו אצילים על שום היותם בעלי הסטטוס האריסטוקרטי.
יום הבסטיליה
כל שנה ב-14 ביולי נחגג בכל רחבי צרפת יום הבסטיליה. בפריז מקיימים כל שנה בתאריך זה מצעד צבאי לאורך השאנז אליזה בבוקר ובלילה נורים זיקוקין די-נור מעל לגני טרוקדרו.
קישורים חיצוניים
(כולל שידור רדיו מדומה של ההתרחשויות "שידור חי מהבסטיליה")
הערות שוליים
קטגוריה:המהפכה הצרפתית
קטגוריה:בסטיליה | 2024-09-16T22:56:48 |
דוחיים | REDIRECT דו-חיים | 2006-11-28T19:19:07 |
דובנוב | REDIRECT שמעון דובנוב | 2004-11-29T12:50:17 |
דורה | דּוּרָה (ידועה גם כסוֹרְגוּם, משמה הלטיני Sorghum) היא סוג במשפחת הדגן שמגוון ממיניו וזניו משמשים למאכל אדם ובהמה. זרעיו של המין המתורבת, הם הדגן החמישי בחשיבותו בעולם אחרי החיטה, האורז, התירס והשעורה.
תיאור
השם מושאל מערבית בהגיית דֻרַה (ذرة, ששורשה הערבי מקביל לשורש העברי ז־ר־י/ה). הדורה היא עשב גבוה שמגיע עד מעל ל-4 מטרים. תפרחת הדורה היא מצורת "מכבד" בה השיבוליות מסודרות בקבוצות של שתיים או שלוש שיבוליות יחד, כאשר בכל קבוצה אחת השיבוליות היא פורייה, והשאר עקרות. לדורה מערכת שורשים מסועפת ויכולת להפסיק את גידולו בעתות בצורת, ועל כן היא יכולה לשרוד בתנאי צחיחות קיצוניים. עלי הדורה הם קטנים, והם נסגרים בעת יובש.
זרע הדורה דומה במבנהו לזרע התירס, אך הוא קטן ואליפטי יותר. הוא מכיל 72-81% עמילן וסוכר, 11% חלבון, 4% שומן, 2% תאית ומינרלים.
שימושים
יכולת הדורה לשרוד ביובש קיצוני הפכה אותה לדגן חשוב מאוד באזורים הצחיחים של אפריקה, אסיה, אמריקה ואוסטרליה, אך במיוחד היא מתאימה לאקלים האפריקאי, בהיותה עמידה לתקופות גשומות ויבשות לחלופין. אפריקה מפיקה יבול של כעשרים מיליון טונות דורה בשנה, אם כי שיטות הגידול המסורתיות מניבות בקושי טון אחד לעשרה דונם, בעוד שבשיטות מודרניות ניתן להפיק עד 5 טון לשטח זהה.
מגוון המאכלים והמשקאות שמיוצרים באפריקה מהדורה (דייסות, לחמים וכדומה) מעידים על חשיבותה. באופן מסורתי מותססת הדורה תוך שימוש בחיידקי חומצת חלב. ההתססה גורמת לטעם החמצמץ שנחשב באפריקה לאיכותי. ההתססה קוטלת חיידקים מסוכנים ומאריכה את חיי המדף. התססה בשמרים משמשת לייצור בירה שמכילה חלבונים ואחוזי אלכוהול גבוהים למדי. בנוסף סיבי המטאטא כיום עשויים מעשבי דורה מפני שהם קשים, ישרים, עמידים וגדלים בטבע כשהם קשורים זה לזה.
פרויקט ENVIROPAK של האיחוד האירופי מנסה לייצר מתוצרי הלוואי התעשייתיים של הדורה מוצרי פלסטיק מתכלים וציפויים מגינים לייצוא הפירות האפריקאיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1794
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קונרד מואנך
קטגוריה:דגניים | 2024-06-04T19:13:48 |
גוסטאב דורה | redirect גוסטב דורה | 2005-03-27T05:48:15 |
שמעון בן צמח דורן | הפניה שמעון בן צמח דוראן | 2010-11-19T10:52:55 |
הרשב"ץ | הפניה שמעון בן צמח דוראן | 2010-11-19T10:52:11 |
דושאן | REDIRECT מרסל דושאן | 2004-11-29T13:07:38 |
מרסל דושן | REDIRECT מרסל דושאן | 2004-11-29T13:08:03 |
דושן | קטגוריה:שמות משפחה | 2020-02-23T08:06:05 |
דיומא | הפניה אלכסנדר דיומא | 2007-12-21T06:17:22 |
גומא פפירוס | גּוֹמֶא פַּפִּירוּס (שם מדעי: Cyperus papyrus) הוא עשבוני רב שנתי מסוג "גומא". הצמח, הגדל בנהרות, נחלים וביצות, חסר עלי כותרת. גובהו מגיע עד ל-4 או 5 מטרים.
תפוצה
גומא הפפירוס נפוץ בצפון אפריקה ומופיע גם בסיציליה ובישראל. הגומא נכחד כליל ממצרים, שנחשבה פעם למקומו הקלאסי של הפפירוס. בישראל גדל הצמח בעיקר בשמורת החולה. מעט פרטים מצויים גם בצפון מזרח הכנרת, בעמק החולה ובמקום יחיד בשרון. כיום, גומא הפפירוס הגדל בר בישראל הוא צמח מוגן על פי חוק.
שימושים
הגומא שימש בעבר כחומר גלם להכנת גליונות של נייר הפפירוס. הצמח היה שכיח במצרים העתיקה וממנו הפיקו את הנייר הקדום. פפירוס קדום נמצא במצרים כבר מהאלף השלישי לפנה"ס, והוא שימש חומר הכתיבה העיקרי בעולם הקדום עד לתקופת ימי הביניים המוקדמים. הממצא הבוטני-ארכאולוגי ממצרים כולל מאות דגימות וממצאים של גומא הפפירוס עד למאות השמינית-תשיעית לספירה. בנוסף, הצמח שימש לייצור סלים, מחצלאות, חבלים, סירות וסנדלים.
בדרום עיראק, באזור בו מתגוררים "ערביי הביצות", משתמשים בפרחי הצמח לצורך הכנת ממתק הנקרא: "חירט".
הגומא ביהדות
הגומא שימש רבות לצרכים שונים כפי שנזכר בספרות חז"ל ובמקורות ימי הביניים עד לעת החדשה.
ה'גמא' נזכר ארבע פעמים במקרא כצמח מים מובהק: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה". הוא נזכר גם בסמיכות ל'קָנֶה'. היו מתקינים ממנו כלים שונים, כמו 'תֵּבַת גֹּמֶא' וסירות: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם". על פי תרגומים ופירושים קדומים, הגומא הוא שם קיבוצי לצמחי מים שונים כמו Juncus ו-Scirpus (אגמון), ושם מיוחד לגומא הפפירוס, צמח המים שהיה שכיח במצרים התחתונה והיווה את סמלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גמאיים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:צמחי בר בסכנת הכחדה בישראל
קטגוריה:פפירוסים
קטגוריה:פרחים ירוקים בארץ ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל: גמאיים
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:צמחי המקרא | 2024-04-30T21:19:19 |
נימפות | redirect נימפה | 2005-01-15T10:54:02 |
אוריאל אקוסטה | שמאל|ממוזער|250px|רשמים מההצגה על אקוסטה בתיאטרון ביפו 1905
אוריאל אקוסטה (מוכר גם בשם אוריאל ד'אקוסטה, בפורטוגזית: Uriel da Costa; 1585 – 1640) היה פילוסוף יהודי פורטוגזי.
חייו
אקוסטה נולד בפורטו שבפורטוגל למשפחה שהייתה נצר לאנוסים. אביו היה ממוצא קתולי, אך אמו הייתה מצאצאי ה"מראנוס". הילד גבריאל ד'אקוסטה, כפי שנקרא אז, חונך כנוצרי. הוא למד חוק כנסייתי באוניברסיטת קוימברה ושימש כגזבר הקתדרלה. בשלב כלשהו של חייו הוא למד יותר ויותר על עברה היהודי של משפחתו. עיסוקו הרב בתנ"ך עורר בקרבו ספקות באשר לאמונה הנוצרית עליה התחנך, ועם הזמן פיתח תודעה יהודית עצמאית. אולם, מכיוון שלא היו בידיו מקורות יהודיים או רבניים פרט לתנ"ך, הוא הגדיר בעצמו את היהדות, על פי הבנתו את הכתוב, ודרך עולם המושגים הנוצרי שבו חי. לאחר מות אביו ב-1608 נקלעה משפחתו לקשיים כלכליים והחליטה לעזוב את פורטוגל. באותה תקופה פעלה בספרד ובפורטוגל האינקוויזיציה ויציאה מן הארץ של צאצאי הנוצרים החדשים הצריכה אישורים מיוחדים, לכן נאלצו אקוסטה ומשפחתו לברוח בחשאי לאמסטרדם, שם התקיימה קהילה יהודית שוקקת. באמסטרדם עבר גבריאל גיור רשמי ושינה את שמו לאוריאל.
באמסטרדם גילה אקוסטה כי היהדות הרבנית שונה לגמרי מהיהדות שהגדיר בעצמו. מופתע מהשוני, כתב בשנת 1616 את אחת עשרה התזות, מסה המהווה התקפה על עיקרי היהדות הרבנית לעומת המקור התנ"כי. השגותיו התמקדו בעיקר על פרשנות התורה שבעל פה לתנ"ך ואופן קיום המצוות, כמו דרכי קיומה של מצוות ברית מילה, אופן ייצורם של תפילין ומזוזות, גזירות חכמים ושמירת יום טוב שני של גלויות. שלושה פרקים במסתו מתרכזים בדחיית הרעיון של הישארות הנפש. ביקורתו התבססה על ההנחה שמקורה של התורה שבעל פה אינו אלוהי אלא אנושי ולפיכך אפשר לחלוק עליה ולדחותה, כאשר הדברים סותרים בעיניו את פשט המקרא.
את השגותיו שלח לפרנסי הקהילה הספרדית בוונציה ואלו הפנו אותם לרבי יהודה אריה ממודנה (ריא"ם). בתשובתו התריע בפניהם כי הדברים הם דברי מינות, וביקש להזהיר את רבני הקהילה בהמבורג כי אם המחבר לא יחזור בו מדבריו הוא יוחרם. אקוסטה סירב לחזור בו, ועל כן הטיל עליו ריא"ם חרם בבית הכנסת האשכנזי בוונציה. במקביל חיבר ריא"ם את ספרו "מגן וצינה" במטרה להפריך את טענותיו של אקוסטה. החרם על אקוסטה נמשך עשר שנים, ורק אמו קיימה איתו קשר. בתגובה הוחרמה אף היא על ידי הקהילה, ולאחר מותה הייתה בתחילה התנגדות בקהילה לקבור אותה. רבני אמסטרדם אף הצליחו לשכנע את מנהיגות העיר לשרוף את ספרו החדש - בחינת מסורות הפרושים - באשמת מינות, בשל כפירתו באמונת הישארות הנפש, המקובלת גם על הנוצרים. החלטה זו שברה את רוחו של אקוסטה באופן סופי והוא פנה למנהיגי הקהילה במטרה לחזור לקהילה. בטקס דומה לטקס החזרת הכופר אל הכנסייה התוודה אקוסטה בפומבי על "חטאיו" ו"שגיאותיו" וקיבל עליו את הסמכות הרבנית.
אולם אקוסטה המשיך להביע את דעותיו בפני אנשים קרובים שבהם בטח, והפך באופן אירוני לאנוס בקהילתו. הרבנים הטילו עליו חרם נוסף למשך שבע שנים, לאחר ששכנע שני נוצרים לא להתגייר. גם הפעם, בחלוף שבע שנות החרם, שבור מהבדידות אליה נקלע, פנה אקוסטה לקהילה היהודית וביקש לחזור ולהצטרף אליה. שוב נערך לו הטקס שבו חזר בו מ"שגיאותיו". הפעם הוא גם הולקה שלושים ותשע מלקות, ובסוף תפילת השבת הוא הושכב על מפתן בית הכנסת וכל הקהילה צעדה החוצה על ירכו.
בחודש אפריל של שנת 1640, כמה ימים לאחר הטקס, פרסם אקוסטה את יצירתו האחרונה דוגמת חיי אדם (Exemplar Humanae Vitae) - מסה על סיפור חייו, והתאבד בירייה. קודם לכן ניסה לירות בדודו, שלדעתו היה אחראי להשפלתו זו, אך החטיא אותו.
השפעתו
בהתבסס על ספרו של אקוסטה "דוגמת חיי אדם", ועל רעיונות של הרדר, חיבר קרל גוצקוב את הטרגדיה "אוריאל" (לייפציג 1817) שתיארה את פרשת חייו. התרגומים לעברית (שלמה רובין, וינה 1856) וליידיש זכו לפופולריות רבה מאז אמצע המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה ה-20, והתרגום העברי אף הועלה ביפו בשנת 1905. גוצקוב גם חיבר רומן נוסף ופחות מוכר בשם "הצדוקי מאמסטרדם" (1834).
על בסיס ספרו של גוצקוב חיבר ישראל זנגוויל את ספרו "ילדי הגטו" (1892), המספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני. בעקבות זנגוויל חיבר פרומקין את הספר "אוריאל אקאסטא" (לונדון 1907).
על שמו קרוי כיום רחוב אוריאל אקוסטה בתל אביב.
ראו גם
ברוך שפינוזה
לקריאה נוספת
יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, תל אביב: משרד הביטחון,1994, במיוחד פרק י"א "יהודים ללא יהדות", עמ' 109–114.
משה אורפלי, "אמונה ושררה במאבק על היהדות הרבניה בוונציה במקופה הברוק", פעמים גיליון 80 (תשנ"ט) הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים.
קישורים חיצוניים
"אקוסטא, אוריאל" בתוך: דעת - האנציקלופדיה היהודית
נחום סוקולוב, אוריאל אקוסטה לגוצקוב, באתר פרויקט בן-יהודה
מוטי בנמלך, אנוס בין יהודים, באתר סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה, 2019
קטגוריה:פילוסופים יהודים פורטוגזים
קטגוריה:פילוסופים יהודים הולנדים
קטגוריה:פילוסופים של ראשית העת החדשה
קטגוריה:מתאבדים: פילוסופים
קטגוריה:צאצאי אנוסים
קטגוריה:גרים
קטגוריה:ילידי 1585
קטגוריה:נפטרים ב-1640 | 2024-09-10T17:17:57 |
אוריאל א קוסטה | הפניה אוריאל אקוסטה | 2008-07-23T13:31:24 |
מנהירים | REDIRECT מנהיר | 2004-11-29T15:31:42 |
מנהיר | שמאל|ממוזער|250px|מנהיר
מֶנְהִיר (בצרפתית: Menhir) הוא מֶגָלית (אבן גדולה) גדול וניצב ממקור אירופאי פרהיסטורי. צורתו מלבנית לרוב, כשקצהו העליון מחודד בצורה גסה. למנהיר צורה פאלית, ולכן חוקרים רבים מתייחסים אליו כמייצג את דמות הזכר.
היסטוריה
המילה "מנהיר" שימשה לראשונה בידי ארכאולוגים מן המאה ה-19 על בסיס המילה הברטונית העתיקה שפירושה "אבן ארוכה". בברטונית המודרנית (המדוברת במערב צרפת) הביטוי המקובל הוא "פאולבן" (Peulvan).
המנהיר הגדול ביותר כיום נמצא ב בברטאן, והוא נקרא "המנהיר השבור הגדול" (בצרפתית: "Grand Menhir Brisé"). גובהו היה בעבר 20 מטרים והוא כיום מפורק לארבעה שברים. משקלם הכולל של השברים הוא 330 טון, והמנהיר, כשהיה שלם, היה מהעצמים הכבדים ביותר שהועברו ללא מכונות (אם כי לא בראש הרשימה – ראו למשל כאן). באזורים אחרים באירופה, הושחתו המנהירים בשיטתיות על ידי הנוצרים. בגרמניה למשל, שהייתה בעבר שופעת מנהירים, קיים כיום אחד בלבד. ב-קרנאק בברטאן קיים מערך מנהירים של למעלה מ-3,000 פרטים, המסודרים בשורות ב-3 קבוצות.
כיום, אין בידינו ידע אודות ההקשר התרבותי בו נוצרו המנהירים. עד לתקופה האחרונה, הם נחשבו שייכים לתרבות אנשי ביקר, שאכלסו את אירופה באלף השלישי לפני הספירה בשלהי התקופה הנאוליתית ובתחילת תקופת הברונזה. אך מחקרים עדכניים בנוגע לגילם של המנהירים בברטוניה מצביעים על מקור קדום יותר, מלפני כ-6,000 או אף 7,000 שנים.
בקומיקס הצרפתי "אסטריקס", עוסקת אחת הדמויות הראשיות, אובליקס, בסיתות ונשיאת מנהירים.
ראו גם
דולמן
קישורים חיצוניים
מגליתים באירופה - אתר מנהירים
מהן אבני מנהיר?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
קטגוריה:פרהיסטוריה
קטגוריה:אמנות פרהיסטורית | 2024-09-18T12:46:29 |
גבריאל דא קוסטה | הפניה אוריאל אקוסטה | 2008-07-23T13:31:34 |
קבוצה חברתית | ממוזער|250px|קבוצה חברתית
קבוצה היא סוג ייחודי של התארגנות חברתית בעלת כמה תכונות אופייניות כמו: יחסי גומלין, מטרה משותפת וזהות קבוצתית.
הגדרה
מושג הקבוצה מוכר בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה קבוצתית וארגונית.
כאשר בוחנים קבוצות שונות ניתן לראות שיש ביניהן הבדלים רבים, ועם זאת יש להן גם מאפיינים משותפים המייחדים אותן כיישות חברתית. לקבוצה הגדרות רבות, כגון:
קבוצה מתקיימת כאשר שני אנשים או יותר מגדירים עצמם כחברים בה, וקיומה מוכר על ידי לפחות אדם אחד אחר.
קבוצה היא אוסף של פרטים בעלי קשרים זה עם זה ההופכים אותם לתלויים זה בזה באורח משמעותי.
על מנת שאוסף פרטים ייחשב כקבוצה חייבת להיות ביניהם אינטראקציה; עליהם להיות מצויים במידה מסוימת של קשר זה עם זה; צריכה להיות ביניהם תלות הדדית באופן כזה שכל חבר בקבוצה משפיע על זולתו ומושפע ממנו.
קבוצה היא מספר אנשים המתקשרים זה עם זה לרוב לפרק זמן ממושך, ושמספרם נמוך מספיק כך שכל חבר בקבוצה יהיה מסוגל לתקשר עם כל האחרים פנים אל פנים.
קבוצה היא יחידה חברתית המורכבת ממספר פרטים בעלי סטטוס ויחסים תפקידיים מוגדרים פחות או יותר, המחזיקים מערך של ערכים ונורמות המווסתים את התנהגות החברים, לפחות בכל הנוגע לקבוצה.
ניתן לסכם הגדרות כדלקמן: "קבוצה היא מספר אנשים שאופי ההתייחסות ביניהם מבחין אותם מכל האחרים". קבוצה יכולה להיווצר באופן ספונטני או מתוכנן, כאשר ייווצרו אצל שלושה אנשים או יותר מרחב תפיסתי משותף וייצוג פנימי הדדי, אליהם תילווה תלות הדדית, קשרים רגשיים ופעילות גומלין. נכון יהיה להציג את מושג הקבוצה על פני רצף, כעוצמת "הקבוצתיות" תיקבע על פי אינטנסיבית הקשר והתלות הדדית בין חברי הקבוצה.
השתייכות לקבוצה
השתייכות של אדם לקבוצה אינה סובייקטיבית - האדם אינו מחליט בעצמו האם הוא שייך לקבוצה או לא, מכיוון שחברי הקבוצה עשויים שלא לקבל את האדם אליה, למשל. ההשתייכות לקבוצה גם אינה אובייקטיבית - היא אינה בלתי תלויה בדעותיהם של אנשים. ההשתייכות לקבוצה היא אינטרסובייקטיבית - היא תלויה בשילוב החלטות סובייקטיביות של מספר אנשים.
קבוצות חברתיות עשויות להתבסס על אינטרס משותף, ערכים דומים ואף קרבה משפחתית, אך עצם קיומו של מאפיין כזה אינו מספיק - על המאפיין להיתפס כמאפיין מהותי לזהותו של החבר בקבוצה, וככזה שמבדיל אותו מאחרים, חסרי מאפיין זה. כך, בארצות הברית של ימינו, היותו של אדם בעל שיער ג'ינג'י אינו גורם לשיוכו לקבוצה חברתית כלשהי, אך צבע עור כהה במיוחד יגרום לשיוכו לקבוצת האפרו-אמריקאים, שיוך בעל משמעויות חברתיות עמוקות עבור האדם וצורת חייו.
קבוצת השתייכות וקבוצת התייחסות מיוחדת
ניתן לסווג קבוצות לקבוצת השתייכות והתייחסות.
קבוצת השתייכות היא קבוצה שהפרט משתייך אליה. כל אדם חבר במהלך חייו במספר רב של קבוצות. כל קבוצה שאליה הוא משתייך דורשת מידה מסוימת של קונפורמיות, והתנהגות שתהיה תואמת לערכים ולנורמות של הקבוצה. למשל, ילד המשתייך לקבוצת התלמידים - בכיתה יש ציפייה חברתית ממנו לשבת בצורה מסוימת, לדבר כשניתנת הרשות לכך וכו'; אותו ילד שחבר בקבוצת כדורגל מצופה להתנהגות מסוימת מבחינת התלבושת, האימונים, הציות למאמן וכו'.
קבוצת השתייכות מתחלקת לשלושה סוגים: קבוצת השתייכות מלידה - קבוצות לתוכן האדם נולד (למשל משפחה, מוצא); קבוצת השתייכות מבחירה - למשל חברים, חוג מקצועי; וקבוצת השתייכות שלא מבחירה - למשל השתייכות למסגרת חינוכית בשל חוק חינוך חובה, השתייכות למסגרת צבאית בשל חובת הגיוס לצה"ל, ועוד.
קבוצת התייחסות היא קבוצה שהפרט לא חבר בה אבל היא משפיעה על התנהגותו. למשל, קבוצת התייחסות נורמטיבית - הפרט לא חבר בה אבל הוא מאמץ את הנורמות והערכים שלה, אפילו במחיר עזיבת קבוצת ההשתייכות שלו (לדוגמה מהגרים שמגיעים למדינה אחרת ומעוניינים להשתלב בחברה החדשה ולאמץ את הנורמות שלה).
ראו גם
קבוצת פנים וקבוצת חוץ
אווירה קבוצתית
קבוצת השווים
המעמד היצירתי
קישורים חיצוניים
דרק סיברס: איך להתחיל תנועה – הרצאה באנגלית על אומץ ומנהיגות חברתית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית | 2024-03-21T08:24:27 |
היסטוריה של סין | סין היא אחת התרבויות המפותחות והרציפות העתיקות ביותר בעולם, כשתיעודים כתובים של התרבות נמצאים כבר מלפני 3,500 שנים והסינים עצמם נוקבים במספר 5,000 כמספר שנות קיומה של תרבותם. שושלות השלטון בסין פיתחו לאורך השנים שיטות ביורוקרטיה שלטונית שהעניקו לסינים יתרון משמעותי על העמים השבטיים שחיו מסביבם. פיתוח אידאולוגיה למדינה, המבוססת על משנתו הפילוסופית של קונפוציוס (המאה ה-6 לפנה"ס), יחד עם פיתוח מערכת כתב זמינה לכל (המאה ה-2 לפנה"ס), חיזקו עוד יותר את התרבות הסינית. מבחינה פוליטית, סין נעה בתנועה מתמדת בין איחוד ופירוד ולעיתים גם נכבשה על ידי כוחות זרים אשר מרביתם התמזגו לתוך תרבותה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. השפעות תרבותיות ופוליטיות אלו שהגיעו מכל קצוות אסיה כמו גם גלי הגירה אל ומחוץ למדינה יצרו יחד את דמותם של התרבות והעם הסיני הנוכחי.
פרהיסטוריה
העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר לנוכחות אנושית בפרהיסטוריה של אזור סין הן של מין קדום בסוג האדם – הומו ארקטוס. ממצאי ארקטוס מפורסמים במיוחד הם אלו שזכו לכינוי "אדם פקין", והתגלו בתחילת המאה ה-20 במחצבת ג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵן סמוך לבייג'ינג. הם מתוארכים בשיטות רדיומטריות לגיל של 780 אלף עד 680 אלף שנה לפני זמננו. במחקרים חדשים, כלי אבן מאתר שיאוצ'אנגליאנג נמצאו בשכבות שתוארכו בשיטות פלאומגנטיות לגיל של 1.36 מיליון שנה לפני זמננו. עם זאת מקובל על רוב החוקרים שתושביו הנוכחיים של האזור אינם צאצאי הומו ארקטוס הסיני, אלא צאצאי הומו סאפיינס שהגיע לאזור מאזור אפריקה לפני כ-65 אלף שנים בלבד.
עדויות מוקדמות לחקלאות סינית טיפוסית – גידולי אורז בברכות – מתוארכות לשנת 6,000 לפנה"ס. בדומה לתרבויות קדומות בכל העולם, הביאה החקלאות לגידול מהיר באוכלוסייה, כיוון שהתבססות על גידולים חקלאיים הבטיחה יכולת שימור המזון ואגירתו לזמן ממושך יותר, וזו הביאה בהדרגה לגידול האוכלוסייה, להתפתחותה התרבותית ולריבוד חברתי.
בשלהי התקופה הנאוליתית החל עמק הנהר הצהוב בסין לפתח את מעמדו כמרכז תרבותי, כאשר ראשוני הכפרים באזור הופיעו שם. מרבית העדויות למרכז חשוב זה נמצאות באזור העיר שיאן.
שלושת המלכים וחמשת הקיסרים
ספרי ההיסטוריה הקדומים, רשומות ההיסטוריון, שנכתבו על ידי ההיסטוריוגרף הסיני סְה-מָה צְ'ייֵן במאה השנייה לפנה"ס, וספר תולדות החזרן, שנכתבו במאה הרביעית לפנה"ס מתארכים את תחילת ההיסטוריה הסינית לתקופת שלושת המלכים וחמשת הקיסרים – 2800 לפנה"ס. לתקופה זו מאפיינים מיתולוגיים מובהקים. למלכים ולקיסרים תכונות מיסטיות והם מתוארים כשליטים נבונים ובעלי מוסר למופת. אחד מהם, הקיסר הצהוב נחשב לאבי בני ההאן.
סה-מה צ'יאן כותב כי תחילת ביסוס מערכת ממשלתית נעשה בימי שושלת שיה, וסגנון המערכת הונצח על ידי שושלות שאנג וג'ואו. בתקופת שלוש השושלות האלו, החלה סין להפציע על שחר ההיסטוריה. מכאן ואילך, עד למאה העשרים, מתוארות תולדות סין לפי השושלות שמשלו בה.
העידן העתיק
שושלת שְׂיָה
שושלת שְׂיָה (סינית: 夏, פיניין: Xià), היא השושלת הראשונה בתולדות סין. שושלת זו התקיימה לפני המצאת הכתב בסין, כך שהעדויות לקיומה מסתמכות על מסמכים מאוחרים יותר ועל ארכאולוגיה.
סְה-מָה צְ'ייֵן וספר תולדות החזרן מתארכים את ימי השושלת לכלפני 4,200 שנה, אולם אין בידינו לאמת את הדברים.
17 מלכים ו-14 דורות מנתה השושלת, שהתחילה בימיו של יוּ הגדול והסתיימה בימיו של גְ'יֵה איש שְׂיָה, כך על-פי סְה-מָה צְ'ייֵן ומקורות אחרים מתקופת שושלת צ'ין.
שושלות שאנג וג'ואו התקיימו במקביל לשושלת שיה כבר מתחילתה, אך היו כפופות לה. אורך ימיה של השושלת לא ברור, אך 431 או 471 שנים הן שתי החלופות הסבירות ביותר.
ארכאולוגים רבים מזהים את שושלת שְׂיָה עם אתר אָרלִיטוֹאוּ שבמרכז מחוז חנאן. באתר זה נתגלה כור היתוך מברונזה משנת 2000 לפנה"ס לערך. נטען גם כי סימונים על-גבי חרס וקונכיות מתקופה זו הן גלגול קדום של הכתב הסיני. בהיעדר עדויות כתובות בכתב המוכר מעצמות הניחוש של שושלת שאנג ומכלי הברונזה של שושלת ג'ואו, נותר טיבה של שושלת שיה לוט בערפל.
שושלת שָׁאנְג
הרישומים הכתובים העתיקים ביותר בסין נחרטו לצורך הגדת עתידות על עצמות או קונכיות. כתבים אלה, המכונים עצמות ניחוש, מתוארכים למאה ה-13 לפנה"ס לערך, תקופת שושלת שָׁאנְג (סינית: 商, פיניין: Shāng). ממצאים ארכאולוגיים המעידים על קיומה של השושלת בשנים 1600–1046 לפנה"ס בקירוב, מחולקים לשתי קבוצות. הקבוצה המוקדמת, עד ל-1300 בקירוב, מגיעה מאתרים שונים במחוז חנאן. הקבוצה המאוחרת, מתקופת יִין (殷), מורכבת מאסופה רחבה של עצמות ניחוש, גם הן ממחוז חנאן. אָנְיָאנְג שבמחוז חנאן הייתה הבירה התשיעית והאחרונה של שושלת שאנג. לשושלת היו 31 מלכים, והיא הייתה הארוכה שבשושלות סין.
על פי "רשומות ההיסטוריון" העבירה שושלת שאנג את בירתה שש פעמים, כשהמעבר השישי והאחרון לעיר יִין ב-1350 לפנה"ס סימן את תחילת תור הזהב של השושלת. ההיסטוריה התמטית של סין מתארת בדרך כלל קיום של שושלת אחת אחרי השנייה, אך המצב לאשורו באותה עת היה מורכב יותר. חוקרים טוענים כי ייתכן ושושלות שיה ושאנג התקיימו במקביל, כשם ששושלת ג'ואו (שֶׁירשה את שושלת שאנג), התקיימה אף היא בזמן שושלת שאנג.
עדויות כתובות מאתר אניאנג מאששים אמנם את קיומה של שושלת שאנג, אך חוקרים מערביים אינם נוטים לזהות יישובים בני אותה תקופה עם שושלת שאנג דווקא. כך למשל, ממצאים ארכאולוגיים מאותה עת באתר סָאנְשִׂינְגְדְווֵי מצביעים על חברה מתקדמת, השונה בתרבותה מזו שנתגלתה בְּאָנְיָאנְג. אין עדויות מכריעות בנוגע לתחום שליטתה של שושלת שאנג. ההנחה המקובלת היא כי שושלת שאנג שבהיסטוריה הרשמית אכן שלטה בעיר אניאנג, תוך שהיא מקיימת קשרי מסחר עם יישובים שונים בסביבתה, שהיו שונים זה מזה מבחינה תרבותית.
שושלת ג'וֹאוּ
שושלת ג'וֹאוּ (סינית: 周, פיניין: Zhōu), הייתה השושלת שהתקיימה במשך הזמן הרב ביותר בסין, מ-1122 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס, אף כי שליטתה הייתה מלאה רק בזמן שושלת ג'ואו המערבית, הנקראת גם שושלת ג'ואו המוקדמת, (בשנים 1046–771 לפנה"ס).
בשלהי האלף השני לפנה"ס הופיעה השושלת בנהר הצהוב כשהיא דוחקת את רגלי שושלת שאנג ממזרחה. כפי הנראה החלה השושלת את דרכה כשושלת כפיאודלית-למחצה. בשנת 1046 לפנה"ס הצליחו שליט ג'ואו המלך ווּ ודודו העוצר, הדוכס של ג'ואו, להכניע את אחרון קיסרי שאנג בקרב מוּיֵה. היה זה מלכה של ג'ואו באותו הזמן, שטבע את מושג מנדט השמים, לפיו שלטונו של קיסר בא לו מכוח מנדט השמים. מעתה ואילך ישמש רעיון לכל אורך ההיסטוריה הסינית, כששושלת חדשה תטען שהצלחת מרידתה באה לה בזכות קבלתה את מנדט השמים. לאחר תפיסת השלטון העבירה שושלת ג'ואו את בירתה מערבה, סמוך לעיר שיאן של ימינו, על גדות הנהר הצהוב, אולם בהדרגה התרחבה שליטתם דרומה אל עמק נהר היאנגצה. תהיה זו ההגירה הראשונה מני רבות בסין מצפון דַרומה.
כאשר שושלת ג'ואו סילקה לבסוף את שושלת שאנג, השליטים החדשים הקצו מהשטחים הכבושים החדשים לבני משפחתם הקרובה, בני ברית וחברים. כמו כן, הוקצו שטחים גם לצאצאי שושלת שאנג ושליטים מקומיים בעלי כוח אשר הותר להם להחזיק בשטחים שהיו בידיהם. שטחים אלו ניתנו על ידי השלטון כאחוזות פאודליות. בצורה כזו סין נהייתה מחולקת למספר עצום של ישויות פוליטיות, קטנות מאוד ברובן. דבר זה הביא בסופו של דבר לתקופה המכונה "האביב והסתיו" (722–481 לפנה"ס).
תקופת האביב והסתיו
במאה השמינית לפנה"ס, תקופת האביב והסתיו (צ'וּן צְ'יוֹ; סינית: 春秋; פיניין: Chūn Qiú), התבזר בהדרגה מרכז הכוח בסין. שמה של תקופה זו, שנמשכה מ-722 עד ל-481 לפנה"ס לקוח משם הספר "רשומות האביב והסתיו", ספר ההיסטוריה הרשמי של מדינת לוּ.
בתקופה זו החלו שליטים צבאיים מקומיים, שהפעילו שושלת ג'ואו, לבסס את כוחם ולהתחרות על הגמוניה בתחומי ממלכת ג'ואו. המצב החמיר בשל פלישות מצפון-מערב, דוגמת הפלישה של הצִ'ין, שכפתה על ג'ואו להעתיק את בירתה מזרחה, ללְווֹיָאנְג. הייתה זו תחילתו של שלב חדש בשושלת ג'ואו: שושלת ג'ואו המזרחית. כל אחת ממאות המדינות שקמו בסופו של דבר במהלך התקופה, המשיכה להיות כפופה לשושלת ג'ואו להלכה בלבד, כשהשליטה בפועל נתונה לאנשי שררה מקומיים.
המלחמות הרבות של אותה התקופה הביאו לביזור של הכח השלטוני ולהתפוררות שכבת האצולה. התפשטותם של האצילים ברחבי הארץ הפיצה אתם גם ידיעת קרוא וכתוב. התפשטות ההשכלה עודדה את חופש המחשבה וההתפתחות הטכנולוגית, ותקופה זו הייתה עידן של פריחה פילוסופית בסין. תופעה זו, המכונה "מאה אסכולות החשיבה" (諸子百家), התבטאה בצמיחת תנועות חשיבה חשובות כגון הקונפוציאניזם, הדאואיזם, הלגאליזם והמוהיזם.
תקופת המדינות הלוחמות
תקופת המדינות הלוחמות (גָ'אן גְווֹ; סינית: 戰國, פיניין: Zhàn Guó) החלה במאה החמישית לפנה"ס והסתיימה בשנת 221 לפנה"ס באיחודה של סין על ידי שושלת צ'ין. רשמית, בתקופת המדינות הלוחמות, כמו גם בתקופה שקדמה לה, תקופת האביב והסתיו, הייתה סין תחת שלטונה של שושלת ג'וֹאוּ המזרחית, אך שליטה זו הייתה רק להלכה, ולשושלת לא הייתה השפעה ממשית, ולמעשה חדלה להתקיים 35 שנה לפני סיומה הרשמי של התקופה. את שמה קיבלה התקופה מ"רשומות המדינות הלוחמות", תיעוד היסטורי של התקופה, שנכתב בתקופת שושלת האן.
תקופת המדינות הלוחמות, שלא כמו תקופת האביב והסתיו, הייתה תקופה בה שרי צבא ואריסטוקרטים מקומיים סיפחו לאחוזותיהם כפרים, ערים ומדינות זעירות סמוכות והשליטו עליהם את שלטונם. במאה השלישית לפנה"ס הביא מצב זה ליצירת שבע מדינות עיקריות בסין: מדינות צִ'י (齊), צ'וּ (楚), יֵן (燕), הַאן (韓), גָ'או (趙), וֵיי (魏) וצִ'ין (秦). סימן נוסף לשינוי במעמדם של הגנרלים היה שינוי תוארם הרשמי מגונג (公 – המקבילה הסינית לדוכס), הכפופים כביכול למלך של ג'ואו, לוואנג (王) – מלכים, השווים במעמדם למלך של ג'ואו.
תקופת המדינות הלוחמות היא גם תחילתו של השימוש בברזל במקום ארד בסין כמתכת עיקרית בכל תחומי החיים האזרחיים והצבאיים. במהלך תקופה זו החלו להבנות החומות, שיגנו על הממלכות מפני פלישה של שבטים ברבריים מהצפון. חומות, שהיוו את היסוד לחומה הגדולה של סין מאוחר יותר. מאפיין תרבותי נוסף של התקופה היה הפיכתן של פילוסופיות שונות כגון קונפוציזם, דאואיזם, לגאליזם, ומוהיזם למעמד של דתות במדינות השונות.
התקופה באה לסיומה כאשר הביסה ממלכת צ'ין את יתר המדינות, ומלכה הפך לקיסר הראשון של סין המאוחדת.
העידן הקיסרי
שושלת צִ'ין: האימפריה הסינית הראשונה
סין אוחדה לראשונה בשנת 212 לפנה"ס בידי צִ'ין שְׁה-חְוָאנג, משושלת צִ'ין (סינית: 秦; פיניין: Qín). קדמה לאיחוד תקופת מלחמת המדינות ותקופת האביב והסתיו, שהתאפיינו שתיהן במספר מדינות שהתקיימו במקביל ולחמו זו בזו. בשנת 212 לפנה"ס עלה בידה של ממלכת צ'ין להשתלט סופית על כל הממלכות בסין העתיקה ולשים קץ למלחמות הפנימיות, שלטונה של השושלת הסתיים ב-207 לפנה"ס.
אף על פי שהאימפריה המאוחדת של הקיסר צ'ין התקיימה רק 12 שנים, הצליח הקיסר בזמן מועט זה למסד את שלטונו על פני שטח נרחב המהווה את צפון-מזרח המדינה של היום. עלה בידו אף להשליט בה משטר ריכוזי המבוסס על לגאליזם, אשר מושבו היה בשְׁייֵנְיָאנְג, (סמוך לשיאן של ימינו). שושלת צ'ין מפורסמת גם בשל תחילת חיבורן של חומות אזוריות לבנייתה של החומה הגדולה של סין (החומה נבנתה מחדש בתקופת שושלת מינג). לזכות ממלכת צ'ין בסמוך לייסוד השושלת יש לזקוף גם את מערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵן, אשר הוקמה עוד בתקופת המדינות הלוחמות, ומשמשת את העיר צ'נגדו וסביבותיה עד היום. בנו של הקיסר לא היה מנהיג מוכשר כמותו, וסמוך למותו של הקיסר תמה תקופת שלטונה של שושלתו.
שושלת הָאן: תקופה של שגשוג
שושלת האן (סינית: 漢; פיניין: Hàn), הופיעה בסין בשנת 202 לפנה"ס. בתקופת שלטונה הפך הקונפוציוניזם לדת המדינה ולפילוסופיה המנחה אותה ואשר המשיכה להנחות את המשטר הסיני עד לקץ העידן הקיסרי בתחילת המאה ה-20. תחת שלטון האן עשתה התרבות הסינית התקדמות אדירה בתחומי ההיסטוריוגרפיה, האומנות והמדע. הקיסר וו חיזק והרחיב את הממלכה בהודפו את ה"שׂיוֹנג-נוּ" (שבטי פרשים נודדים מן הערבות, שיש המזהים אותם עם ההונים) אל תוך מונגוליה של ימינו, תוך שהוא מספח לממלכתו את השטחים בהם ישבו שבטים אלו. שטחים חדשים אלו אפשרו לסין לראשונה לפתח קשר מסחר עם המערב בדרך המשי.
אולם, השתלטותן של משפחות אצולה על אדמות המדינה ערערה את בסיס המיסוי של הממלכה וגרמה לחוסר יציבות שלטוני. חוסר יציבות זה נוצל על ידי ואנג מאנג, שהקים את שושלת שִׂין (新), שושלת שהחזיקה מעמד זמן קצר מאוד. ואנג החל לבצע תוכנית רפורמות ענפה בהחזקת האדמות ובכלכלה. תומכיה העיקריים של הרפורמה היו האיכרים ובני המעמדות הנמוכים, אך משפחות בעלות-אדמה התנגדו להן, וחוסר היציבות שנוצר התבטא בהתקוממויות ובחוסר סדר. בשנת 23 מיסד מחדש הקיסר גְוָאנְגְווּ את שלטון שושלת האן בתמיכתם של משפחות האצילים והסוחרים בלוו-יאנג, מזרחית לשיאן. אולם ייסודה מחדש של השושלת, שכונתה כעת שושלת האן המזרחית, לא הביא את השקט הרצוי לממלכה. עימותים עם בעלי הקרקעות, יחד עם פלישות מבחוץ ומאבקים פנימיים במיעוטים, החלישו שוב את השלטון. מרד הטורבן הצהוב שפרץ בשנת 184, סימן את תחילתה של תקופת שלוש הממלכות, בו שליטים צבאיים הובילו מלחמות בתוך סין, שלטונה של שושלת האן הסתיים בשנת 220 לספירה.
סין התפצלה לשלוש ממלכות (屬 – שׁוּ; 吳 – ווּ; 魏 – וֵיי), שלחמו זו בזו. תקופה זו נודעה בשם תקופת שלוש הממלכות (סינית: 三國; פיניין: Sān Guó) והתרחשה בשנים 221–265.
גִ'ין ושש עשרה הממלכות
בשנת 278 התאחדו שלוש הממלכות לזמן קצר תחת שלטונה של שושלת גִ'ין (סינית: 晉; פיניין: Jìn). אך כבר בתחילת המאה ה-4 החלו שבטים נודדים לא-סיניים להתמרד ולבתר את המדינה, גורמים בכך להגירה רבתי של סינים בני האן אל מדרום לנהר היאנגצה. בשנת 303 החלו אנשי שבט הדִי שבמערב סין במרד שבסופו הם כבשו את צ'נגדו שבסצ'ואן. השׂיוֹנְג-נוּ, שנהדפו מסין בתחילת שלטונה של שושלת האן, חזרו להילחם בסין, כבשו חלקים ממנה והוציאו להורג את שני קיסריה האחרונים של שושלת ג'ין. נפילת שושלת ג'ין ב-316 הביאה לנהירה המונית דרומה אל מעבר לנהר היאנגצה. בין הפליטים היה גם סְה-מָה רְווֵי, נצר לשושלת ג'ין. הלה חידש את שלטון שושלתו בעיר גְ'יאנְגָאנְג (נאנג'ינג של ימינו) בשם שושלת ג'ין המזרחית. בתקופת שש-עשרה הממלכות (סינית: 十六國; פיניין: Shíliù Guó) קמו אפוא ממלכות קצרות-ימים רבות, ששלטו על כל צפונה של סין במהלך המאות הרביעית והחמישית, כשבמקביל שולטת שושלת ג'ין המזרחית בדרום. עמים רבים היו מעורבים בתקופה זו; היו אלה, פרט לבני האן, שבטים שונים המקורבים לטורקים, למונגולים ולטיבטים של ימינו.
השושלות הדרומיות והצפוניות
שושלת גִ'ין המזרחית שרדה 104 שנים של תהפוכות, משברים ומרידות. נפילתה הסופית בשנת 420 סימלה את תחילתה של תקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (סינית: 南北朝; פיניין: Nán Běi Cháo). בתקופה הייתה סין מפוצלת לשתי מדינות, כאשר בכל אחת שלטו שושלות מתחלפות.
על אף הפיצול והתהפוכות בסין, התאפיינה תקופה זו יותר מכל בפריחה תרבותית ואמנותית. הייתה זו תקופה של התפתחות בתחומי המתמטיקה, הקרטוגרפיה, האסטרונומיה והרפואה, ובמקביל בתחומי הקליגרפיה, הציור, השירה והמוזיקה. בתקופה זו התפשטו והתפתחו דתות הדאואיזם והבודהיזם, כשהן מתחרות זו בזו הן בצפון והן בדרום. לקראת סוף התקופה התמתנו העמדות הנציות ומאמיני שתי הדתות גילו סובלנות הדדית, המאפיינת את סין עד היום.
במקביל מתאפיינת תקופה זו בהתבוללות של המיעוטים לתוך בני ההאן. תופעה זו התרחשה הן בצפון והן בדרום. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של שושלת ווֵי הצפונית (北魏) (386–534). שושלת זו, הראשונה והחשובה שבשושלות הצפון, הייתה שושלת של בני שבט השְׂיָאנבֵּיי. שושלת זו דגלה בהפרדה תרבותית בין השיאנביי לבין ההאן, אך הפרדה זו באה לקיצה עם עלייתו של הקיסר שְׂיָאווֵן, שהחל בשנת 497 ליישם תוכנית להתבוללות בקרב הסינים.
איחוד מחדש בימי שושלת סְווֵי
ב-589 עלה בידי שושלת סְווֵי הצפונית (סינית: 隋; פיניין: Suí) לגבור על שושלת צֶ'ן הדרומית ולאחד את סין. עם הישגיה הבולטים של השושלת הייתה כריית התעלה הגדולה, אך שושלת זו לא האריכה ימים וקרסה בשנת 618 – הרבה בשל מבצעי הבנייה הנרחבים בכריית התעלה, בשיקום החומה, וכן במסעות צבאיים בקוריאה ובווייטנאם.
שושלת טָאנְג: חזרה לשגשוג
בשנת 618 נוסדה שושלת טָאנְג (סינית: 唐 פיניין: Táng), כשהיא פותחת עידן חדש של שגשוג וחידושים בתחומי האמנות והטכנולוגיה. בתקופה זו פעלו משוררים נודעים כלי באי ודו פו. הבודהיזם, שהחל חודר לסין כבר במאה הראשונה, הוכרז כדת הרשמית של המדינה ואומץ על ידי המשפחה הקיסרית ורבים בקרב העם. סבורים כי צ'אנג-אן, בירת השושלת, הייתה באותה תקופה העיר הגדולה ביותר בעולם.
תקופת טאנג נחשבת לאחת מתקופות השגשוג החשובות בהיסטוריה של סין. טאנג, בדומה להאן, פיתחה נתיבי מסחר מערבה ודרומה וקיימה קשרי מסחר ענפים גם עם מדינות מרוחקות. סוחרים זרים רבים התיישבו באותה העת בסין. השושלת החדירה לממשל שיטת חלוקת קרקעות לפיה קיבלו משפחות מענקי אדמה על-פי צורכיהם ולא על פי עושרם.
הפסקה ברצף השושלת הייתה בלקיחת השלטון על ידי וו דזה טיין, אולם טאנג החזירה לעצמה את השלטון.
אולם, על אף השגשוג, החלה שושלת טאנג, משנת 860 לערך, להחלש בשל מרידות שונות בסין ובכללם של הממלכה המשועבדת נָאנְגָ'או. ב-879 כבש אחד המצביאים, חְוָּאנְג צָ'או, את גואנגג'ואו והרג את מרבית 200,000 תושביה, על קהילת הסוחרים הזרים שבה. לאחר מכן כבש את לְווֹיָאנג ואחר-כך את צ'אנג-אן. על אף שבסופו של דבר עלה בידי כוחות טאנג להביס אותו, קרסה השושלת בשנת 907.
תקופת חמש השושלות
בשנים 907–960, סין שקעה לתקופה נוספת של פיצול וחוסר-סדר, המוכרת בשם תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות (סינית: 五代十国; פין-יין: Wǔdài Shíguó).
שושלת סונְג ושכנותיה הצפוניות
בשנת 960 עלה בידי שושלת סונג (סינית: 宋 פיניין: Sòng) לאחד את סין תחת שלטונה. תחת שלטון סונג, שבירתו בְּייֵנְלְיָאנְג (קאיפנג של ימינו), החלה בסין תקופה חדשה של שגשוג. אולם שושלת סונג לא הייתה הכוח הפוליטי הגדול היחיד באזור. במנצ'וריה ובמזרח מונגוליה שלטה במקביל שושלת לְיָאו (סינית: 遼; פיניין: Liáo) החיטאנית. במקביל נוסדה בשנת 1035 שושלת שְׂיָה המערבית (סינית: 西夏; פיניין: Xī Xià). שושלת זו, שהוקמה על ידי שבטים טנגוטים, שלטה עד לשנת 1227 בצפון-מערב סין, באזורים שהם במחוזות שאאנשי, גאנסו ונינגשיה.
שמאל|ממוזער|300px|"צָאי ווֶנְגִ'י עוזבת את סין", מתוך "שמונה-עשר שירים לחליל נודד"
בשנת 1115 קמה שושלת גִ'ין (סינית: 金; פיניין: Jīn) היורצ'נית (אבותיהם של המנצ'ורים), וחיסלה תוך עשר שנים את שושלת ליאו. לאחר מכן פנתה ללחום בשושלת סונג והצליחה לנגוס בשטחים משמעותיים מצפון סין, כולל השתלטות על הבירה ביינליאנג (קאיפנג). ב-1127 נאלצה שושלת סונג להעתיק את בירתה ללִין-אָן (האנגג'ואו של ימינו), במה שסימן את תחילת תקופת סונג הדרומית. מעתה הייתה סין מחולקת בין שושלות סונג, ג'ין ושיה המערבית, תוך עימות מתמשך בין שתי הראשונות.
תקופת שושלת סונג, ובייחוד שושלת סונג הדרומית, התאפיינה בפיתוחים טכנולוגיים ומדעיים משמעותיים, בין היתר בשל הלחץ הצבאי הבלתי פוסק. תקופה זו ראתה את הקמתו של הצי הצבאי הקבוע הראשון (1132), וכן שימוש נרחב של אבק שרפה בשדה הקרב (החל מ-1161). לקראת סוף המאה השלוש-עשרה אימצה סין את הדוֹגְמָה הנאו-קונפוציאנית שניסח ג'וּ שִׂי.
הייתה זו גם תקופה של פריחה תרבותית עם ציורים מרשימים כגון "לאורך הנהר בזמן חג הצ'ינג-מינג", "שמונה עשר שירים לחליל נודד" וציירים בודהיסטים מפורסמים כגון לין טינגְגְווֵי. במאה ה-11 נכתבה היצירה ההיסטוריוגרפית דְזְה-גְ'ה-טוּנְג-גְ'ייֵן בת 294 הכרכים שהזמין הקיסר שנג'ונג.
שושלת יואן המונגולית
ממלכת ג'ין הייתה הראשונה מבין שושלות סין שהובסה על ידי המונגולים מצפון. הללו המשיכו וכבשו גם את ממלכת סונג ואת יתר סין במלחמה ארוכה ועקובה מדם שהייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש מכריע בנשק חם. כעת מששלטו המונגולים על רצף טריטוריאלי לכל רוחבה של אסיה, החלה תקופה של יציבות לכל אורך דרך המשי. בתקופה זו, המכונה Pax Mongolica ("השלום המונגולי"), נוצרו לראשונה קשרים בלתי אמצעיים בין מזרח אסיה לאירופה, כשסיפורי מסעותיו של מרקו פולו מציתים את דמיונם של האירופאים, שנחשפו כעת לראשונה לאוצרות התרבות הסינית.
את שושלת יְוֵּאן (סינית: 元; פיניין: Yuán) (1279–1368) ייסד נכדו של ג'ינגיס חאן, קובלאי חאן, מתוך מטרה לאמץ את דפוסי התרבות הסינית ולוותר על חיי הערבה. הוא ייסד את בירתו הדרומית בחאנבאליק (בייג'ינג של ימינו). על פי ההיסטוריוגרפיה הסינית הייתה זו הפעם הראשונה שסין הייתה נתונה בידי שלטון זר. מפקד אוכלוסין משנת 1300 דיווח על אוכלוסייה של כ-60 מיליון תושבים ברחבי האימפריה, זאת לעומת מספר כפול של תושבים שחיו, על פי דיווחים שונים, בממלכות הסיניות שלפני הכיבוש המונגולי. בנוסף לכך, כילה הדבר כ-30% מהאוכלוסייה במהלך המאה ה-14.
שושלת מינג
שמאל|ממוזער|200px|העיר האסורה כפי שהיא מופיעה בציור מתקופת שושלת מינג
לכל אורך שושלת יואן הייתה האוכלוסייה ההאנית עוינת את השלטון הזר שהעדיף לקדם על פניה מהגרים בדרכי המשי, שרבים מהם היו מוסלמים. לעוינות זו התווספה שורה של אסונות טבע, ואלה הביאו לשורה של מרידות עממיות שהסתיימו עם הדחת שושלת יואן והקמת שושלת מינג (סינית:明, פיניין: Míng) בשנת 1368.
הקיסר חונג-וו, מייסד השושלת, הניח את היסודות לנטייתה של המדינה למעט במסחר ותעשייה ולהתמקד בעיקר בהגדלת הרווחים מהמגזר החקלאי, כנראה בשל מוצאו החקלאי של הקיסר. חברות פאודליות זעירות שהתפתחו במהלך שנות שלטונם של שושלת סונג ושל המונגולים פורקו ואדמותיהם הולאמו, חולקו והושכרו לאיכרים מחדש. כמו כן, הוטל חוק האוסר החזקת עבדים במדינה. החוקים נגד מסחר נשארו בממלכה עוד מתקופת שושלת סונג, אך כעת הם חלו גם על סוחרים זרים, מה שהביא במהרה לגוויעת סחר החוץ בין סין לשאר העולם.
בתחילה שכנה עיר הבירה בנאנג'ינג, אך קיסר מינג השלישי, יונְגְלֶה, הקים בבייג'ינג את העיר האסורה, והעתיק אליה את בירתו. לזכותו של קיסר זה נזקפים מיזמים חשובים נוספים כגון כרייה מחדש של התעלה הגדולה, הקמת מקדש השמיים, ועוד. החומה הגדולה, שחוברה לראשונה בתקופת שושלת צ'ין, אף היא נבנתה מחדש בימי שושלת זו.
במהלך שלטון המונגולים פחתה האוכלוסייה בכ-40% לכ-60 מיליון נפש, ושתי מאות מאוחר יותר הוכפל מספר התושבים. הערים החלו להתפתח בקצב מואץ ובעקבות כך החלה להופיע גם תעשייה זעירה. היציבות השלטונית והעיור היוו קרקע פורייה לפריחה באומנויות הקלאסיות כגון השירה, הספרות, הציור והחרסינה. באותה עת נכתב המסע למערב, אחד הרומנים הידועים בתולדות סין. על רקע חידוש הקונפוציאניזם, התחדש העניין ברכישת השכלה, ובאותה עת נכתבו אנציקלופדיות עבות כרס, שהידועה שבהם, "אנציקלופדיית יונגלה", הקיפה 11,000 כרכים.
על אף הסלידה ממסחר עם מדינות אחרות וההתרכזות בענייני הפנים של המדינה תחת שלטונה של שושלת מינג, לא הייתה סין מבודדת. הסחר עם מדינות אחרות, ובעיקר עם יפן, המשיך להתקיים והקיסר יונגלה השתדל ככל יכולתו למסד קשרים דיפלומטיים עם המדינות הסובבות את סין. צבאה של סין כבש את אנאם (צפון וייטנאם של ימינו), והצי הימי שלה הפליג במסעותיו עד לחופי אפריקה. השפעתם של הסינים הגיעה באותה עת עד לטורקסטן.
אחת הדרכים המרשימות ביותר בהן התבטאה מדיניות החוץ הסינית של אותה תקופה הייתה מסעותיו הימיים של גֶ'נְג הֶה, סריס מוסלמי ונצר למשפחה מונגולית, אשר הוביל שבעה מסעות ימיים מפוארים בין 1405 ל-1433, לפני עידן התגליות האירופי, שעברו בכל האוקיינוס ההודי והאיים שבו והגיעו עד לכף התקווה הטובה (כמאה שנים לפני שהחלו האירופים הראשונים, הפורטוגלים, להפליג להודו וסין סביב כף זה). מסעו הראשון של ג'נג כלל 62 ספינות שנשאו 28,000 מלחים – ללא ספק המסע הימי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.
אולם, לקראת מחצית המאה ה-15, הוטל איסור על אזרחי המדינה לבנות ספינות בעלות כושר הפלגה באוקיינוס וכן נאסר על כלל האזרחים לעזוב את המדינה. קיימת הסכמה שצעד זה ננקט כדי להגן על הקיסרות מפני התקפות של שודדי ים. מרב ההגבלות על המסחר הימי בוטלו בשנת 1567, אחרי מות הקיסר ג'יאג'ינג (1522–1566).
שושלת צ'ינג
השושלת הקיסרית האחרונה בסין, שושלת צ'ינג (סינית: 清, פיניין: Qīng), נוסדה ב-1644 על ידי המנצ'ורים, אשר כבשו את סין לאחר שהשושלת הקודמת, שושלת מינג, נפלה עקב מרד של איכרים, שייסדו שושלת חדשה שבירתה בייג'ינג. במשך חצי מאה נלחמו המנצ'ורים מלחמות עקובות מדם שבמהלכן השתלטו על האזורים שהיו בשליטת שושלת מינג ובכללם מחוז יונאן המרוחק, טיבט ומונגוליה. את ההצלחה שהמנצ'ורים זכו לה בתחילת תקופת שלטונם יש לזקוף לזכות כוחם הצבאי האדיר והמיומן ששולב עם מיומנויות ביורוקרטיות סיניות.
חלק מההיסטוריונים רואים בתקופה של תחילת שלטון צ'ינג המשך רציף להתדרדרות התרבותית שחלה בסוף תקופת מינג. אך יש כאלה הרואים בתחילת שלטון צ'ינג תקופה של שיגשוג יותר מאשר נסיגה. בהוראת הקיסר קאנגשי נכתב המילון המקיף והמפורט ביותר לשפה הסינית שנכתב עד אז ותחת שלטונו של הקיסר צ'יינלונג חובר הקטלוג המלא של כל העבודות החשובות של התרבות הסינית. שושלת צ'ינג גם המשיכה בהרחבת אוצר הספרות העממית ובפיתוח החקלאות תוך ייבוא גידולים חדשים מהעולם החדש דוגמת התירס. גם צמיחת האוכלוסייה המשיכה להאיץ בתקופת צ'ינג ואוכלוסיית המדינה, שבשנת 1700 מנתה 100 מיליון נפש, הגיעה לכדי 220 מיליון בשנת 1800.
במרבית תקופת השושלת, על פי הערכות, כלכלת סין הייתה הכלכלה הגדולה, ונראה שהחזיקה בתואר זה כבר החל מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-19. ככל הידוע, נכון לתחילת המאה ה-19 כלכלת סין הייתה שליש מהתמ"ג העולמי. בתקופה זו ממלכות שונות במזרח הרחוק העבירו לה באופן קבוע כספים כדי לשמור על קשרי מסחר עימה.
אף על פי שסין צברה בתקופה זו עוצמה כלכלית, היא לא הצליחה להמיר את העוצמה הכלכלית הזו לעוצמה דיפלומטית – בהשוואה למעצמות האירופאיות של אותה תקופה – והיו לכך מספר סיבות. אחת מהסיבות המרכזיות הייתה שלצד ההתפתחות הכלכלית של סין הייתה צמיחת האוכלוסייה המסיבית, שגרמה לכך שההון שנצבר לא היה יכול לשמש לפיתוח יוצא דופן, כי הוא היה נדרש כדי להדביק את הקצב באספקת רמת החיים הבסיסית לכמות הולכת וגדלה של אוכלוסייה. סיבה נוספת לכך הייתה שהנהגת סין התנהלה תחת הרושם שמאחר שארץ סין גדולה מספיק ומלאה במשאבי טבע, אין לה סיבה לצאת מגדרה – ובוודאי לא לשלם מחיר דיפלומטי – כדי לחזק קשרים כלכליים ולהשקיע בייבוא. העדר תמריץ זה לחזק קשרים עם אימפריות אחרות מאותה התקופה, השאיר את סין מאחור מבחינה דיפלומטית.ממוזער|שמאל|200px| בקריקטורה צרפתית מפורסמת זו, נראית חלוקתה של סין בין בריטניה, גרמניה, רוסיה, צרפת ויפן
במהלך המאה ה-19, נחלשה שליטתה של שושלת צ'ינג במדינה והשגשוג שהיה בה התפוגג. סין סבלה מרעב קשה, התפוצצות אוכלוסין וחדירה בלתי פוסקת של מדינות המערב בניסיון להשיג לעצמן השפעה במדינה. שאיפתה של בריטניה להמשיך בסחר באופיום, נתקל בהתנגדות עזה של המשטר הקיסרי, מה שהביא לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה ב-1840. סין, שהפסידה במלחמה, אולצה לבצע ויתורים כואבים ולפתוח את נמליה לסחר חפשי עם מדינות המערב. ויתוריה הטריטוריאליים של סין כללו את העברת הונג קונג לידיה של בריטניה ב-1842 כחלק מחוזה נאנג'ינג. בנוסף מרד טאיפינג (1851–1864) ומרד ניאן (1853–1868), יחד עם תנועות לאומיות מוסלמיות ששאפו לעצמאות וחוזקו על ידי רוסיה ייבשו את קופת הקיסרות וכמעט שהביאו לנפילת השלטון. המרידות בשלטון דוכאו בעיקר על ידי כוחות המערב שבאותו הזמן עשו במדינה כבשלהם וניצלו את שווקיה ואת מערכתה הכלכלית.
לאחר שוך המהומות בשנות השישים של המאה ה-19, החלה שושלת צ'ינג לטפל בבעיות המודרניזציה במדינה על ידי ביצוע רפורמות בכל תחומי שליטתה. אבל, העוצרת הקיסרית צה שי, יחד עם גורמים שמרניים במדינה, ביצעה מעין הפיכה והדיחה בפועל את הקיסר הצעיר מהשלטון, מורידה בכך לטמיון את הרפורמות שאך החלו להתבצע. הרפורמות הצבאיות, שהושארו על כנן, היו חסרות ערך עקב השחיתות האיומה שתמיד הייתה בצמרת השלטון. חלק מספינות הקרב החדישות של הצבא כלל לא יכלו לבצע ירי, וזאת עקב מעילות גדולות בתקציבי בנייתן שלא השאירו די כסף לרכישת אבק שרפה. כתוצאה מכך כוחות "הצבא הסיני החדש" נחלו תבוסות משפילות הן במלחמת סין-צרפת (1883–1885) והן במלחמת סין–יפן הראשונה (1894–1895) בעקבותיה חתמה סין על חוזה שימונוסקי בו ויתרה על פורמוזה (טאיוואן).
עם תחילת המאה ה-20, לאחר מרד הבוקסרים, הייתה החצר הקיסרית בסין הרוסה, שחיתות פשתה בכל, והאוכלוסייה גדלה בקצב מהיר. המדינה נשלטה על ידי האוצרת צה שי, דמות דומיננטית ביותר, שמינתה קיסר את הילד פויי בתקווה שתוכל להמשיך לשלוט מאחורי הקלעים. מותו של הקיסר הבובה גוואנגשו יום אחד לפני מותה של הקיסרית (יש הטוענים שהוא הורעל על ידה), בצירוף המצב של עשרות שנות מרידות פנימיות ומפלות לכוחות חיצוניים, ורעיונות שהגיעו מבחוץ, גרמו להרס הסיכוי האחרון לביסוס הנהגה אפקטיבית במדינה.
התפוררות האימפריה הסינית גרמה למאבקי שליטה על חלקים מסין, מלחמת רוסיה–יפן התרחשה בשנים 1904–1905. פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון מזרח האימפריה הסינית – אזור מנצ'וריה וקוריאה.
העידן המודרני
הרפובליקה הסינית
שמאל|ממוזער|250px|ד"ר סוּן יאט-סן, "אבי סין המודרנית"
ביאושם מאוזלת ידו של השלטון, החלו פקידי ממשל צעירים, קציני צבא וסטודנטים, שהושפעו מרעיונותיו המהפכניים של סון יאט-סן להתארגן לקראת הפיכה במדינה שתסלק את שושלת צ'ינג מהשלטון ותהפוך את המדינה לרפובליקה. התקוממות ווצ'אנג, התקוממות מהפכנית צבאית, החלה ב-10 באוקטובר 1911. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 בפברואר 1912 הוקמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הסינית (סינית: 中華民國, פיניין: Zhōnghuá Mínguó) בנאנג'ינג כשבראשה עומד סון יאט-סן כנשיאה הזמני. אך סון נאלץ לוותר על תפקידו לטובת יואן שה-קאי אשר פיקד באותו הזמן על "הצבא החדש" והיה ראש הממשלה תחת שלטון צ'ינג, כחלק מהסכם שנחתם להדחת הקיסר האחרון – הילד פויי. בשנים שלאחר הכתרתו כנשיא, ניסה יואן שה-קאי לעקוף את סמכויותיהן של הוועדות הפרובינציאליות של הרפובליקה ואף הכריז על עצמו קיסר ב-1915.
ב-18 בינואר 1915 הציבה יפן את 21 הדרישות שלה מסין. יואן ששאף לתמיכה יפנית להכתרתו הסכים במאי 1915 לחלק מדרישות אלו. יום קבלת הדרישות היפניות מכונה "יום השפלה הלאומית".
שאיפותיו הקיסריות של יואן נתקלו בהתנגדות עזה של המהפכנים שראו כיצד מהפכתם הולכת לכינונה מחדש של קיסרות במדינה ולא של רפובליקה, והם החלו מתמרדים נגד יואן עד למותו ב-1916 שהשאיר ריק שלטוני בסין. סין שלאחר מותו של יואן נחלקה בין הממשל הרפובליקני החדש, ובין מצביאים מקומיים ששלטו באזוריהם עוד מתקופת צ'ינג.
ב-1917 הצטרפה סין למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה מתוך תקווה שאחרי המלחמה יוחזרו לה השטחים שנלקחו ממנה.
לאירוע חסר החשיבות כביכול, שהתרחש ב-1919 הייתה השלכה מכריעה על המשך ההיסטוריה הסינית במאה ה-20. המדובר הוא בהפגנות המוניות נגד הממשלה ונגד יפן ששיאן היה ב-4 במאי אותה שנה, אשר היוו את תחילת דרכה של תנועת הארבעה במאי. התנועה ביקרה את מדיניות הממשלה והתרפסותה בפני המערב. קווי מחשבה קיצוניים יותר שבאו לאחר מכן זרעו את הזרעים לקונפליקט בלתי ניתן לגישור בין הימין והשמאל בסין, קונפליקט שהמשיך עד לסופה של המאה. סון יאט-סן אף הוא הצטרף לאופוזיציה למשטר בביג'ינג. ב-1920 הקים סון בסיס לתנועתו המהפכנית בדרום סין, אשר ממנו הוא יצא לאיחוד האומה השסועה. בעזרתם של הסובייטים, הוא הקים ברית עם המפלגה הקומוניסטית הסינית, ברית שלחמה בשאריות המשטר הקיסרי שהיו מפוזרות בצפון המדינה.
לאחר מותו של סון ב-1925 השתלט יורשו צ'יאנג קאי שק על המפלגה הלאומנית (הקוומינטנג) והצליח לאחד תחת שלטונו את מרבית דרום המדינה ומרכזה במערכה צבאית שנקראה המשלחת הצפונית.
לאחר שהצליח לכבוש שליטה אפקטיבית במרכז ולרסן גם את תומכי הקיסר בצפון, פנה צ'יאנג למלחמה באנשי המפלגה הקומוניסטית, שעד לאותה תקופה נלחמו יחד איתו. הקומוניסטים פרשו מהקוומינטנג ב-1927 וברחו להרים שבדרום סין. ב-1934 יצאו הקומוניסטים מההרים שבשליטתם (שם הקימו את הרפובליקה הסינית-סובייטית) למצעד הארוך, מסע צבאי מפרך באזורים הטרשיים ביותר במדינה אל עבר צפון מערבה של המדינה לפרובינציית שאאנשי שם הקימו לעצמם בסיסי לוחמת גרילה.
במהלך המצעד הארוך הכירו הקומוניסטים במנהיגם החדש מאו דזה-דונג. המאבק בין הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הסינית נמשך לעיתים בגלוי ולעיתים בחשאי תוך כדי מלחמת סין–יפן השנייה (1931–1945) על אף שהכוחות יצרו לכאורה חזית מאוחדת כנגד פלישת היפנים ב-1937 כחלק ממלחמת העולם השנייה. הלחימה בין שתי המפלגות התחדשה לאחר תבוסת היפנים ב-1945, וב-1949 דחקו הקומוניסטים את צבאו של צ'יאנג לאי פורמוזה.
הרפובליקה העממית של סין
לאחר תבוסתו, נמלט צ'יאנג קאי-שק עם ממשלתו וצבאו (שמנו מעל למיליון איש) לטאיוואן, שם הכריז על טאיפיי כבירה הזמנית של הרפובליקה עד להשלמת הכיבוש מחדש של סין היבשתית על ידי כוחותיו. הרפובליקה הסינית ממשיכה להתקיים עד ימינו בטאיוואן אך מעולם לא הכריזה עצמאות ולמרות שנים רבות שבהן ייצגה את סין בעולם היא אינה מוכרת היום רשמית כמדינה על ידי האו"ם ומרבית מדינות העולם.
במקביל הכריז מאו דזה-דונג ב-1 באוקטובר 1949 על הקמת הרפובליקה העממית של סין (סינית: 中华人民共和国, פיניין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó), והחל בכך את עידן שלטון המפלגה הקומוניסטית בסין, הנמשך עד ימינו.
לאחר כינון שלטון המפלגה נערכה רפורמת קרקעות ולאחריה תחילתה של קולקטיביזציה. מאו המשיך במלחמות כשהתערב בסכסוך בין האו"ם לקוריאה הצפונית, מלחמה שנמשכה 3 שנים, בעוד שצבא העם מעורב גם בהשבת טיבט לחסות סינית בכוח צבאי. שורה של קמפיינים עברו על סין, תוך טיהורים ורצח של אריסטוקרטיה, בעלי אדמות, משתפי פעולה עם המשטר הקודם ורבים אחרים.
לאחר עשור של שלטונו, יזם מאו תוכנית פיתוח כלכלית שאפתנית בשם "הקפיצה הגדולה קדימה" (1958–1961), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. כישלונה המהדהד של התוכנית הביא את מאו לוותר על כס יושב-ראש המפלגה לטובת לְיוּ שַׁאוצִ'י. עם זאת המשיך מאו להיות רב השפעה במפלגה ובמדינה.
בשנת 1966 יזם מאו את "המהפכה התרבותית", שעיקרה טיהור המדינה מאלמנטים "אנטי-מהפכניים". מאו ועמיתיו בצבא, בשיתוף עם האוכלוסייה עצמה, ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים. המהפכה התרבותית הסתיימה רשמית עם מותו של מאו ב-1976.
לאחר מותו של מאו עלה לשלטון חווה גוופנג ששלט משך שנתיים והמשיך את דרכו של מאו. משך שנתיים אלו, דנג שיאופינג שצבר כוח לבסוף נבחר לנשיאות תוך הבטחת צמיחה כלכלית. הוא החל בביצוע הדרגתי של רפורמות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת, שעודדו יזמות פרטית-ממשלתית מעורבת והביאו לפיתוח כלכלי חסר תקדים ולפתיחת סין למערב.
ראו גם
לוח זמנים של ההיסטוריה של סין – טבלה המתארת את האירועים והאישים החשובים בתולדותיה של סין.
לקריאה נוספת
אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981.
עמנואל צ' י' שו, צמיחתה של סין המודרנית, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת שוקן, 2005.
קנט ליברטל, דיקטטורות: הממשל בסין ממהפכה לרפורמה, תרגום: אהוד תגרי, עריכה מדעית: יורי פינס, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז 2007.
יורי פינס וגדעון שלח (יצחק שיחור עורך ראשי), כל אשר מתחת לשמיים. סין הקיסרית. כרך 1: מקורות הקיסרות הסינית. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2009.
יורי פינס וגדעון שלח (יצחק שיחור עורך ראשי), כל אשר מתחת לשמיים. סין הקיסרית. כרך 2: מקורות הקיסרות הסינית; כרך 2: הקיסרות המוקדמת. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2013.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-09-03T09:24:00 |
ההיסטוריה של סין | redirect היסטוריה של סין | 2005-10-07T09:26:41 |
ציפורי שיר | ממוזער|ירגזי מצוי
ממוזער|Hirundo neoxena
ממוזער|עורב אמריקאי
ממוזער|רחב-מקור ירוק
ממוזער|Poecilotriccus plumbeiceps
ממוזער|אמודאי אירופי
ממוזער|נבלי הדור
ממוזער|צופית מלכותית
ממוזער|Chloropsis aurifrons
ממוזער|אורג מסכה אפריקני
ממוזער|Euphagus cyanocephalus
ממוזער|Cistothorus palustris
ממוזער|Myiagra inquieta
ממוזער|ציצנית ססגונית
ממוזער|בולבול לבן לחיים
ממוזער|Sitta tephronota
ממוזער|Taeniopygia bichenovii
ממוזער|Ficedula nigrorufa
ציפורי שיר (שם מדעי: Passeriformes) היא סדרת-ענק של עופות, הכוללת יותר ממחצית מחלקת העופות. בסדרה כ-5,400 מינים, שהופכים אותה לסדרה המגוונת ביותר של בעלי חוליות (יותר מסדרת המכרסמים, שהיא הגדולה בסדרות היונקים). לציפורי השיר תפוצה כלל עולמית, בכל היבשות למעט אנטארקטיקה, ומגוון המינים הרב ביותר הוא באזורים הטרופיים.
מקור השם המדעי "Passeriformes" בשמו הלטיני של הסוג דרור, Passer. השם העברי "ציפורי שיר" (וכמוהו השם באנגלית) מוסבר בריבוי המינים בסדרה שהם בעלי יכולת ווקלית מוזיקלית, וחלקם זכו אומנם לשמות כגון כנרית, חצוצרן שחור-מקור, זמיר, קיכלי רונן וחרגולן. ואולם ישנם בסדרה גם מינים בעלי קולות צורמים וטורדניים כמו העורב, העדניים וכמה מהזרזיריים כמו המיינה, ומינים נוספים שהם שקטים מאוד וכמעט אילמים.
סדרת ציפורי השיר מתחלקת ל-3 תת-סדרות:
Acanthisitti בהם משפחה אחת – גדרוני ניו זילנד, המצויה רק בניו זילנד.
דמויי-טירן (Tyranni) – כוללת מספר משפחות מדרום אמריקה ושאר האזורים הטרופיים.
דמויי-דרור (Passeri) – כוללת את מרבית המשפחות בסדרה.
מאפיינים
טווח גודל הגוף ומשקלו נע אצל ציפורי השיר בין 1.4 ק"ג אצל העורב השחור או העורב העב-מקור (האורך 54–67 ס"מ ומוטת הכנפיים 115–130 ס"מ, בהתאמה) לבין לא יותר מ-4.2 גרם (ו-6.5 ס"מ) אצל טירן גמדי קצר-זנב (Myiornis ecaudatus). סדרה זו מכילה מינים רבגוניים בהופעתם כעדניים (ציפורי גן העדן) מגינאה החדשה, ובארץ ישראל זהבן מחלל וכן צופית בוהקת.
מגוון רחב של הופעות והתנהגויות מגוונות, גודלם הקטן והקלות היחסית של הצפייה בעופות אלו, הפכו מינים רבים בסדרה זו למוכרים ואהובים בקרב תרבויות שונות, וכן למושאי מחקר של מדענים מקרב תחומי מדעי החיים.
סדרת ציפורי השיר היא מונופילטית. אבחנה זו מבוססת על מחקרים פילוגנטיים רבים, שמצאו כי לפרטים בסדרה זו מספר מאפיינים מורפולוגיים ואנטומיים:
צורת הזרע ספיראלית
מרביתם עופות שוכני קרקע, אצבעותיהם חסרות קרומים. שלוש אצבעות מופנות קדימה ואחת אחורנית
הבוהן גמישה וגדולה מיתר האצבעות
מטבוליזם מהיר יחסית
חוליות צוואר מעטות
כנף וגפה אחורית בעלות שרירים מפותחים ייחודיים
גולגולת ייחודית – חך גרמי מפותח.
אצל ה-Oscines (ראו מיון) ניכרים גם המאפיינים:
יכולות למידה מפותחות
יכולות ווקאליות מגוונות בזכות בית קול מפותח
לציפורי השיר לא נמצאו קשרים פילוגנטיים מובהקים עם סדרות אחרות במחלקת העופות, שיוכלו להיחשב כ"קבוצת-אחות" לה (בעלות אב קדמון משותף). בעבר שוער כי הסדרה מקורבת אל הסדרות קוקאים, כחלאים ונקראים על בסיס דמיון מורפולוגי ומולקולרי ועל אף השונות הרבה, למשל מבנה הרגל הזיגודקטלי (שתי אצבעות לפנים ושתיים לאחור) אצל המוזכרים לעיל.
מחקרים שנערכו בשיטה של היברידיזציה (הכלאה) של חומצות גרעין, מצאו דווקא עדויות על קשרים מורפולוגיים עם הסדרות: יונאים, עגוראים, חסידאים, וכן הסדרה שנכחדה פורוסרקוסיים, כך שהיום ממיינים את הסדרות המוזכרות לעיל בעל-סדרה Passerimorphae.
קיים קושי רב בהכללת התנהגות שתאפיין את כל חברי הסדרה, הרגלי הרבייה למשל מגוונים ורבים. ההופעות בסדרה זו משתנות תדיר ומתבטאות בעיקר בניצויים (הנוצות שלהם) השונים זה מזה בצורתם ובצבעם, מגוון זה מתרחש בעקבות מבני קרטין שונים וכן הימצאות פיגמנטים שונים ודרכי חדירתם לגוף.
מרבית ציפורי השיר נודדות מאתרי הקינון באזורים הצפוניים לאזורים הממוזגים. גידול הצאצאים מתבצע במרבית המינים על ידי שני הזוויגים.
ההיסטוריה האבולוציונית של משפחות ציפורי השיר והקשר ביניהן נשארו מסתוריים למדי עד שלהי המאה ה-20. במקרים רבים, משפחות ציפורי השיר אוגדו יחד על בסיס דמיון מורפולוגי, אשר כיום מאמינים שהוא רק תוצאה של אבולוציה מתכנסת, ללא קשר גנטי הדוק. לדוגמה, "גדרונים" של ההמיספירה הצפונית, של אוסטרליה, ושל ניו זילנד, נראים דומים מאד ומתנהגים באופן דומה, אך הם שייכים לשלושה ענפים מרוחקים באילן היוחסין של ציפורי השיר. הם מרוחקים עד כמה שניתן בעודם שייכים לסדרת ציפורי השיר.
מוצאה הגאוגרפי של סדרת ציפורי השיר אינו ידוע. ממצאים המתועדים לאאוקן נמצאו בקווינסלנד שבאוסטרליה. אולם מחקרי ההיברידיזציה מצביעים על תחילת התמיינותם עוד בטריאס. בכל מקרה, נראה כי הם נפוצו לשאר העולם מחצי הכדור הדרומי.
רוב מיני ציפורי השיר מקננים על עצים, ומכינים בעצמם את קיניהם, יש כמה מינים שאורגים קינים גדולים ובעלי צורה ייחודית, כמו מיני האורגיים או האורופנדולה.
מיון מדעי של ציפורי שיר
תת-סדרה Acanthisitti
משפחה גדרוני ניו זילנד (Acanthisittidae)
תת-סדרה דמויי-טירן (Tyranni)
משפחה יורקניים (Conopophagidae)
משפחה קוטינגיים (Cotingidae)
משפחה נקרניים (Dendrocolaptidae)
משפחה רחבי-מקור (Eurylaimidae)
משפחה פלומגביים (Formicariidae)
משפחה תנריים (Furnariidae)
משפחה צווחני מדגסקר (Philepittidae)
משפחה מנקיניים (Pipridae)
משפחה פיטיים (Pittidae)
משפחה פלטירנצ'יים (Platyrinchidae)
משפחה טירניים (Tyrannidae)
משפחה ציפורי נמלים (Thamnophilidae)
משפחה רינצ'וסיקליים (Rhynchocyclidae)
משפחה פיפירטיים (Pipritidae)
משפחה מלנופרדיים (Melanopareiidae)
משפחה טירני רוש (Tachurisidae)
משפחה טופקוליים (Rhinocryptidae)
משפחה ספיואות (Sapayoidae)
משפחה טיטירדיים (Tityridae)
משפחה חד-מקוריים (Oxyruncidae)
משפחה פיטות נמלים (Grallariidae)
משפחה טירנים מפוארים (Onychorhynchidae)
תת-סדרה דמויי-דרור (Passeri)
משפחה גנובתניים (Aegithalidae)
משפחה ציצניתיים (Bombycillidae)
משפחה טפסי עצים (Certhiidae)
משפחה פוליופטילים (Polioptilidae)
משפחה גדרוניים (Troglodytidae)
משפחה אמודאיים (Cinclidae)
משפחה תפריים (Cisticolidae)
משפחה בבלרים אוסטרלים (Pomatostomidae)
משפחה סלילניים (Climacteridae)
משפחה דבלולניים (Callaeatidae)
משפחה מוהואיים (Mohoidae) - נכחדה
משפחה חנקני העצים (Tephrodornithidae)
משפחה עורביים (Corvidae)
משפחה אגיתיניות (Aegithinidae)
משפחה וונגות (Cinclosomatidae)
משפחה פסופודיים (Psophodidae)
משפחה דרונגים (Dicruridae)
משפחה מלקונוטוסים (Malaconotidae)
משפחה תכלתיים (Irenidae)
משפחה דבלולני מחרשה (Eulacestomidae)
משפחה חנקניים (Laniidae)
משפחה ניקטוריים (Nicatoridae)
משפחה אורתוניקיים (Orthonychidae)
משפחה חנקני הקוקייה (Platysteiridae)
משפחה מוהואידיים (Mohouidae)
משפחה וירואיים (Vireonidae)
משפחה חנקני זיפים (Pityriaseidae)
משפחה אורוקינצ'רמיים (Urocynchramidae)
משפחה מקורי סירה (Machaerirhynchidae)
משפחה דבלולי עיניים (Platysteiridae)
משפחה זהבניים (Oriolidae)
משפחה זנבני מניפה (Rhipiduridae)
משפחה טנגרי בננה (Coerebidae)
משפחה אכנתיזיים (Acanthizidae)
משפחה מונרכיתיים (Monarchidae)
משפחה בבלרים גדרוניים (Pnoepygidae)
משפחה קורקורקסים (Corcoracidae)
משפחה בבלרי רלית (Eupetidae)
משפחה מלמפיטיים (Melampittidae)
משפחה ציפורי זיפים (Dasyornithidae)
משפחה חטפיות פיה (Stenostiridae)
משפחה סנוניתיים (Hirundinidae)
משפחה סבכיי פיות (Maluridae)
משפחה אוראוסידיים (Oreoicidae)
משפחה ציפורי סאטין (Cnemophilidae)
משפחה סיטות אוסטרליות (Neosittidae)
משפחה ציפורי שיחים (Atrichornithidae)
משפחה דבשניים (Meliphagidae)
משפחה חנקני הקסדה (Prionopidae)
משפחה נבליים (Menuridae)
משפחה בברי אדמה (Pellorneidae)
משפחה אפתיאנוראיים (Ephthianuridae)
משפחה חקייניים (Mimidae)
משפחה חיוורניתיים (Hypocoliidae)
משפחה קפצני הסלע (Chaetopidae)
משפחה פאינקופיליים (Phaenicophilidae)
משפחה סתריים (Prunellidae)
משפחה הילוסיטריים (Hylocitreidae)
משפחה רגולוגיים (Rhagologidae)
משפחה חטפיתיים (Muscicapidae)
משפחה חטפיות משי (Ptiliogonatidae)
משפחה מעובי ראש (Pachycephalidae)
משפחה איכטריים (Icteriidae)
משפחה עדניים (Paradisaeidae)
משפחה פסרליים (Stenostiridae)
משפחה דונקוביוסיים (Donacobiidae)
משפחה שחי-דקלים (Dulidae)
משפחה ציפורי עלים (Chloropseidae)
משפחה פרדלוטיים (Pardalotidae)
משפחה ירגזיים (Paridae)
משפחה ציפורי סוכר (Promeropidae)
משפחה דרוריים (Passeridae)
משפחה עפרוניים (Alaudidae)
משפחה אריצרוצרסיים (Erythrocercidae)
משפחה רמיזיים (Remizidae)
משפחה צטיות (Cettiidae)
משפחה הליוטאיים (Hyliotidae)
משפחה אסטרילדיים (Estrildidae)
משפחה אלמנתיים (Viduidae)
משפחה בברים אפריקנים (Macrosphenidae)
משפחה גיבתוניים (Emberizidae)
משפחה פרושיים (Fringillidae)
משפחה סבכיי זיתים (Peucedramidae)
משפחה פזאיים (Icteridae)
משפחה ארקנטוריים (Arcanatoridae)
משפחה מלנוכריים (Melanocharitidae)
משפחה אפיריטיים (Ifritidae)
משפחה נחליאליים (Motacillidae)
משפחה אלצ'וריים (Elachuridae)
משפחה צופיתיים (Nectariniidae)
משפחה פרמיתיים (Paramythiidae)
משפחה אורגיים (Ploceidae)
משפחה אדומי-חזה אוסטרליים (Petroicidae)
משפחה פיקטרטיים (Picathartidae)
משפחה סוכיים (Ptilonorhynchidae)
משפחה בולבוליים (Pycnonotidae)
משפחה טפסני הפיליפינים (Rhabdornithidae)
משפחה סיטיים (Sittidae)
משפחה בברים מלגשים (Bernieridae)
משפחה כָּתְלִיִים (Tichodromadidae)
משפחה זרזיריים (Sturnidae)
משפחה זרזירי בקר (Buphagidae)
משפחה סבכיים (Sylviidae)
משפחה סבכי העולם החדש (Parulidae)
משפחה זנבניים (Leiothrichidae)
משפחה טימליים (Timaliidae)
משפחה קיכליים (Turdidae)
משפחה לבני-עין (Zosteropidae)
משפחה שפמתניים (Panuridae)
משפחה ארטמיים (Artamidae)
משפחה נקרות פרחים (Dicaeidae)
משפחה קלקרידיים (Calcariidae)
משפחה תפריות ניו זילנד (Notiomystidae)
משפחה ונגיים (Vangidae)
קישורים חיצוניים
מגדיר ציפורי שיר בישראל באתר תצפית לעולם הטבע
מיון ציפורי השיר
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:עופות | 2024-06-10T04:57:33 |
מקל פוגו | ממוזער|שמאל|מקל פוגו
מקל פוגו (Pogo) הוא צעצוע המשמש לקפיצה מעלה-מטה. הוא מורכב ממקל שבראשו ידית בצורת האות האנגלית T ומשטח דריכה בתחתיתו המחובר לקפיצים. מתחת לקפיץ ישנו כיסוי גומי.
כדי לקפוץ, יש לעמוד על משטחי הדריכה ואז לקפוץ כדי לכווץ את הקפיץ. האנרגיה הנאגרת בקפיץ משתחררת ודוחפת את המשתמש מעלה, יחד עם המקל. התהליך חוזר על עצמו בנחיתה. בעזרת הטיית הגוף ניתן אף להתקדם לכיוונים שונים.
מקל הפוגו הוא מקור ההשראה לריקוד הפוגו.
ישנה גרסה אחרת למקל פוגו, כדור פוגו. זהו כדור עם עיגול מפלסטיק סביבו, עליו עומדים וקופצים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:צעצועים | 2023-01-01T09:27:16 |
ביקוע גרעיני | ביקוע גרעיני (באנגלית: Nuclear fission) הוא תגובה פיזיקלית שבה גרעין אטום מתפצל לגרעינים קטנים יותר תוך פליטה של נייטרונים. תופעה זו מתרחשת בגרעינים של יסודות כבדים ומלווה בשחרור של אנרגיה רבה, הנפלטת בצורת אנרגיה קינטית של תוצרי הביקוע וקרני גמא.
הביקוע הגרעיני, או, ליתר דיוק, תגובת שרשרת של ביקוע גרעיני, הוא הבסיס לפעולתם של כור גרעיני, שבו הביקוע הגרעיני נעשה בצורה איטית ומבוקרת, ושל פצצת אטום, שבה הביקוע הגרעיני נעשה בצורה מהירה ביותר. פצצות מסוג זה הוטלו על הירושימה ועל נגסאקי בשלהי מלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית.
תיאור פיזיקלי
שמאל|ממוזער|200px|דוגמה של ביקוע גרעיני של אורניום־235: ניטרון מתחבר לגרעין אורנים 235 והופך אותו לאורניום 236 בלתי יציב שמתפרק לשני יסודות חדשים ויציבים יותר – באריום וקריפטון
גרעינים של יסודות כבדים אינם יציבים כמו אלה של יסודות קלים יותר. הכוח שמחזיק ביחד את הנוקליאונים (הפרוטונים והנייטרונים) בגרעין הוא כוח קצר טווח, הכוח הגרעיני, שעוצמתו דועכת בחדות מעל מרחק של כ־2 פמטומטר. זאת, לעומת הכוח האלקטרומגנטי שהטווח שלו אינסופי וגורם לדחיה בין הפרוטונים בגרעין. בגרעינים כבדים, הדחיה החשמלית מתגברת על המשיכה של הכוח קצר הטווח, והם מתפרקים. ההתפרקות הנפוצה היא התפרקות אלפא, בה נפלט מהגרעין המקורי גרעין של חלקיק אלפא, שהוא גרעין של האיזוטופ הליום־4. אולם לעיתים, ובמיוחד בגרעינים כבדים במיוחד, ההתפרקות היא יותר דרמטית, ובה הגרעין הכבד מתפרק לשני גרעינים קלים יותר (המכונים "תוצרי ביקוע") ולמספר נייטרונים. תהליך כזה מכונה ביקוע גרעיני.
היציבות הגדולה יותר של התוצרים, משמעותה היא שהם נמצאים בסך הכל במצב אנרגטי נמוך יותר, שמתבטא (על פי עקרון שקילות האנרגיה והמסה – E=mc²) במסה קטנה יותר של התוצרים. האנרגיה העודפת שונה במקצת בהתאם לגרעין המתבקע ולתוצרי הביקוע, אך עומדת על כ־200 MeV, כלומר כאלפית מהמסה של הגרעין (כשהיא מתורגמת לאנרגיה). אנרגיה זו נפלטת הן כאנרגיה קינטית של התוצרים השונים, והן כקרני גמא.
ביקוע גרעיני יכול להתרחש באופן ספונטני. אולם החשיבות של התופעה היא התרחשותה כתוצאה מפגיעה של נייטרון בגרעין. הנייטרון נבלע בגרעין, והופך אותו לאיזוטופ אחר, בעל מספר מסה גבוה יותר, ובדרך כלל לא במצב היסוד אלא במצב מעורר. עבור גרעינים מסוימים לגרעין מעורר זה יש סיכוי גבוה להתפרק בביקוע גרעיני. החשיבות של הביקוע כתוצאה מפגיעת נייטרון היא מכיוון שבכל ביקוע נפלטים עוד נייטרונים, הם בעצמם יכולים לגרום לביקוע דומה בגרעינים אחרים, וכן הלאה. תופעה זו נקראת תגובת שרשרת גרעינית.
חומר בקיע
ישנם איזוטופים כבדים רבים (כבדים מרדיום) שיכולים לעבור ביקוע כתוצאה מפגיעה של נייטרונים מהירים. אולם עבור רובם, האנרגיה הקינטית של נייטרון הדרושה לשם כך שיהיה סיכוי גדול ומשמעותי שהוא יבקע את הגרעין גבוהה מהאנרגיה הממוצעת שיש לנייטרון שנפלט בביקוע. לכן בחומרים כאלה לא יכולה להתפתח תגובת שרשרת גרעינית, והם אינם נחשבים לחומרים בקיעים.
יש מספר איזוטופים בהם יש סיכוי משמעותי שגם פגיעה של נייטרון שנפלט בביקוע יגרום בעצמו לביקוע נוסף. איזוטופים אלה נקראים איזוטופים בקיעים, והם החומר החיוני בכל מתקן גרעיני.
תכונה חשובה של איזוטופים אלה היא שהסיכוי לביקוע שלהם גדל עוד יותר (בכשלושה סדרי גודל) עבור נייטרונים איטיים, שהאנרגיה שלהם נמוכה משמעותית מהאנרגיה שיש לנייטרונים שנפלטים בביקוע. בגלל זה בכורים גרעיניים משתמשים בחומרים מאיטי נייטרונים, כמו מים כבדים או גרפיט על מנת להגביר את תגובת השרשרת.
איזוטופים בקיעים מאופיינים במספר אטומי זוגי, ומספר מסה אי זוגי. החומר הבקיע היחידי שנמצא בטבע בכמויות משמעותיות הוא אורניום־235. חומר בקיע נפוץ נוסף הוא פלוטוניום־239 שמסונתז באופן מלאכותי מאורניום־238, ויש שימוש גם ב־אורניום 233, שמסונתז גם הוא באופן מלאכותי.
תוצרי הביקוע
אין תוצרי ביקוע קבועים עבור גרעין מסוים, אלא הוא יכול להתפרק באחת מצורות רבות אפשריות. תוצרי הביקוע גם אינם שווים או קרובים בגודלם. כמו למשל, באורניום 235 בדרך כלל מספר המסה של התוצר הכבד יותר הוא לרוב בסביבות 135, ושל הקל יותר בסביבות 95. לעיתים נדירות יש שלושה תוצרי ביקוע ולא שניים, כאשר התוצר הקל יותר הוא גרעין בעל מספר נוקליאונים בודדים.
דוגמאות לאופנים אפשריים של ביקוע הן:
באופן כללי, היחס בין מספר הנייטרונים לפרוטונים בגרעין גדל עם גודל הגרעין, דבר הנובע מכך שהכוח הגרעיני שמחזיק את הגרעין פועל לטווח קצר יותר מאשר הכוח החשמלי הדוחה בין הפרוטונים, וכדי לשמור על היציבות יש צורך ביותר נייטרונים בשביל לאזן את הדחיה בין הפרוטונים. משום כך, תוצרי הביקוע הם איזוטופים, בהם היחס בין מספר הנייטרונים למספר הפרוטונים גדול מאשר יש לגרעינים יציבים בגודל דומה, ולכן הם איזוטופים רדיואקטיביים שעוברים שרשרת של דעיכות, רובן התפרקויות בטא מינוס אשר בכל אחת מהן נייטרון אחד הופך לפרוטון תוך פליטת אלקטרון ואנטי נייטרינו. לחלק מהתפרקויות אלו יש זמן מחצית חיים ארוך ביותר (של עד אלפי שנים), מה שגורם לכך שהחומר שנותר אחרי הביקוע נשאר רדיואקטיבי לתקופה ארוכה.
תכונה זו של תוצרי הביקוע אחראית לנשורת הרדיואקטיבית שמתפזרת בעת פיצוץ גרעיני, ולפסולת הרדיואקטיבית שמצטברת במוטות הדלק הגרעיני המשומש בכורים גרעיניים, מהווה את הסכנה העיקרית בהם (כפי שקרה באסון צ'רנוביל), ודורשת טיפול מיוחד באחסון הפסולת לאחר השימוש.
היסטוריה
בשנות ה־30 של המאה ה־20 החלו מדענים שונים (בעיקר אנריקו פרמי, אירן ופרדריק ז'וליו־קירי) לבצע ניסויים של "הפצצת" אורניום בנייטרונים, מתוך תקווה לבנות באופן כזה את היסוד ה־93 (רעיון שהתממש בסוף, אך מאוחר יותר). במהלך ניסויים אלה התגלה, שנוצרים באורניום כתוצאה מ"הפצצה" כגון זו כל מיני יסודות שונים, אך כולם אינם היסוד ה־93, אלא יסודות מוכרים מאמצע הטבלה המחזורית, כגון לנתן, ברום, קריפטון, טלור וכדומה. תוצאות אלה נראו מוזרות, והנסיינים תירצו אותן בכך שאלה אינם היסודות האלה, אלא היסודות הרדיואקטיביים הדומים להם מבחינה כימית.
במהלך 1937 חזרו על ניסוי זה המדענים הגרמניים אוטו האן ופריץ שטרסמן. הם גילו ופרסמו, שבעת הפגזה של אורניום על ידי נייטרונים נוצר בו איזוטופ רדיואקטיבי של היסוד בריום. מכאן הסיקה מנחתם הגולה ליזה מייטנר, יחד עם אחיינה אוטו פריש, שחדירת הנייטרון הנוסף לגרעין איזוטופ האורניום מערערת את יציבותו, עד שהוא מתפלג למספר גרעינים קטנים יותר. פריש טבע את המונח fission process ("תהליך ביקוע") בהשראת המונח Binary fission (בעברית פליגה) המתאר התחלקות תאים פרוקריוטיים.
עד מהרה החדשות הגיעו לארצות הברית – דרך הפיזיקאי הדני נילס בוהר, ותוך מספר ימים התכנסה בוושינגטון ועידה של פיזיקאים תאורטיקנים בנושא ביקוע האורניום. בוועידה זו השתתף גם אנריקו פרמי, אשר בשיחה עם בוהר העלה את ההשערה כי במהלך הביקוע עשויים להיפלט נייטרונים נוספים, ועל ידי כך יכולה להיווצר תגובת שרשרת גרעינית.
בתקופת מלחמת העולם השנייה נערכו מחקרים רבי־היקף על הביקוע הגרעיני, הן לצורך יצירת תגובת שרשרת מבוקרת (שעליה פועל כור גרעיני) והן לצורך יצירת תגובת שרשרת לא מבוקרת (שעליה מבוססת פצצת אטום). מחקרים אלה נודעו בשם הכולל פרויקט מנהטן, והם אכן השיגו את מטרותיהם: ב־1942 הופעל הכור הגרעיני הראשון בתולדות האנושות, וב־16 ביולי 1945 פוצצה פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה, במסגרת "ניסוי טריניטי". פחות מחודש לאחר מכן, ב־6 באוגוסט 1945, נעשה בפעם הראשונה שימוש בפצצת אטום לצרכים מלחמתיים, כשהפצצה שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ביפן.
שימושים
ביקוע גרעיני הוא תגובה אנרגטית מאוד – כל ביקוע משחרר כמה מאות מא"ו עבור כל אטום מבוקע, לעומת כמה עשרות א"ו עבור כל תגובה יחידאית של חמצון, כגון בשריפה או פיצוץ של TNT. משום כך, מאז שהתגלה הביקוע הגרעיני והאפשרות לתגובת שרשרת של ביקועים, נעשה שימוש באנרגיית הביקוע, הן לצורכי מלחמה (פצצת אטום) והן לצורכי שלום (כור גרעיני).
נוסף על כך שהביקוע הגרעיני הוא אנרגטי יותר מחמצון ושריפה, יש לו יתרונות נוספים על פני שריפת דלק מאובן: בעת ביקוע גרעיני נוצרת אנרגיה ללא פליטת פחמן דו־חמצני, שהוא גז חממה, ולאורניום, בניגוד לפחם או לנפט, אין שימושים אחרים העשויים להביא לייקור מחירו. ברם, למרות יתרונות מפתים אלה, לדלק הגרעיני חסרונות גדולים בתחום הבטיחות: תאונה בכור גרעיני כמו זו שקרתה בצ'רנוביל או כמו זו שכמעט קרתה באי שלושת המילין עלולה להביא לזיהום רדיואקטיבי ולגבות רבבות קורבנות בסביבה עצומה סביב המוקד. בעיה נוספת בהפעלתם של כורים גרעיניים היא בעיית תוצרי הביקוע, שהם חומרים רדיואקטיביים מאוד, אשר לא מתפרקים במשך אלפי שנים: הדרך היחידה להיפטר מהם באופן בטוח היא לקבור אותם בפירים עמוקים בבטן האדמה, בעומק של כמה מאות מטרים, בתוך סלע קשה ובקופסאות אטומות, כדי שהחומרים הרדיואקטיביים לא ידלפו החוצה ולא יזהמו את הקרקע או את מי התהום. בשל חסרונות אלה השימוש בדלק גרעיני עדיין אינו גורף, והוא מהווה מושא לדיון ציבורי נוקב.
בשנת 1993 הוצע סוג חדשני של תחנת כוח גרעינית, בה משולבים מאיץ חלקיקים וכור גרעיני תת־קריטי. תחנת כוח מסוג זה, הנקראת מגבר אנרגיה, צפויה להיות נקייה, בטוחה וזולה לתפעול. למעשה, נבחנת האפשרות להשתמש במגברי אנרגיה לביקוע חומרים רדיואקטיביים מסוכנים לתוצרים לא מסוכנים. כך ניתן להיפטר מפסולת גרעינית במקום להטמינה. יישום זה מעורר עניין במיוחד לאור החשש משימוש עוין בפסולת גרעינית להכנת "פצצה מלוכלכת".
ראו גם
היתוך גרעיני
קישורים חיצוניים
Nuclear Fission מהאתר HyperPhysics של אוניברסיטת מדינת ג'ורג'יה
קטגוריה:פיזיקה גרעינית
קטגוריה:כימיה גרעינית | 2024-07-02T18:47:18 |
יויו | 2024-04-03T19:17:13 | |
ערפאת | REDIRECT יאסר ערפאת | 2004-11-29T17:55:07 |
היסטוריה של פרגוואי | שמאל|ממוזער|250px|ציור בן התקופה הקולוניאלית המראה משפחה של מסטיסוס (בעלי דם מעורב ספרדי ואינדיאני) 95% מתושבי פרגוואי הם מסטיסוס
ההיסטוריה של פרגוואי היא מראשית ההתיישבות האנושית בשטחה ועד לימינו. ניתן לחלק את ההיסטוריה לשלוש תקופות עיקריות; התקופה הפרה-קולומביאנית, התקופה הקולוניאלית והתקופה הרפובליקנית.
התקופה הפרה קולומביאנית
השטח, אשר חלקו סובטרופי פורה ומיוער, ובחלקו, באזור הצ'אקו הנרחב, הוא צחיח למחצה, בו שוכנת כיום מדינת פרגוואי, אוכלס על ידי ראשוני האדם בתקופת ההגירה של שבטי האינדיאנים אל דרומה של היבשת, לפני 12,000 שנה ויותר. השרידים הוותיקים ביותר של פעילות אנושית באזור זה מתייחסים לתקופה של לפני כ-6,000 שנה, ושרידים ראשונים של פעילות חקלאית, המתחילה כאן את התקופה הניאוליטית, מלפני כ-3,000 שנה. החל מאותה תקופה היה השטח מאוכלס לאורך ימי קדם על ידי מספר רב של שבטי אינדיאנים נוודים למחצה, כאשר במזרח, באזור המיוער, שכנו בעיקר דוברי דיאלקטים שונים של גוואראני, אשר פיתחו ארגון שתיאם בין השבטים, בעיקר למטרות כלכלה ומלחמות כנגד שבטים חיצוניים, אף על פי שלעיתים גם היו נלחמים בינם לבין עצמם. דתותיהם השונות משבט לשבט היו פוליתיאסטית.
מעט מאוד מידע נותר בידינו לגבי תקופה זאת. תושבי האזור לא החזיקו בדרך כלשהי של שפה כתובה ונותרו מעט מאוד ציורים או דרכי הבעה ויזואליות אחרות שידועות לנו, רובן נחקקו על סלעים באזור הר גואסו (Cerro Guazu) שהיה מרכז תרבותי של שבטי הגוארני ומוזכר במיתולוגיה שלהם כמקום שבו הופיע על פני האדמה אבי המין האנושי. עקב כך עיקר המידע מתבסס על שרידים שנמצאו בחפירות, שרידים שמצביעים על אורח חיים, ולא על תכנים מחשבתיים והתרחשויות חברתיות ופוליטיות. לצד זה נותרו בידינו עדויות ותיאורים של מסורות מקומיות ותיאורי אורח חיים ואמונות שתועדו בידי המתיישבים האירופאים שהגיעו בעת החדשה לפרגוואי. תיאורים אלו באופן טבעי, מתמקדים במה שמשך את תשומת הלב של הכותבים, כלומר נקודות הייחוד התרבותיות של המקומיים ביחס לתרבות האירופאית, ופחות לגבי היסטוריה במובנה הפוליטי.
ידוע לנו כי בתחילת ההתיישבות חיו האינדיאנים כמלקטים וציידים שנדדו מאזור לאזור. עם הזמן תורבתו צמחים מקומיים והאינדיאנים עברו בהדרגה להתיישבות קבע. בין השאר מגלות חפירות כי הם גידלו את צמח הז'רבה מאטה, את הדלעת והמניוקה.
בין הקולוניזציה הספרדית להכרזת העצמאות
בתחילת המאה ה-16, כאשר החלה החדירה הספרדית ליבשת דרום אמריקה, עדיין לא היו הפרדות פוליטיות או אחרות בין האזורים שבימינו מהווים מדינות נפרדות. האזור של פרגוואי היה למעשה חלק מהשטח העצום של מרכז היבשת שבחלקיו הצפוניים ומזרחיים היה מכוסה ביער טרופי או סובטרופי, ובמעבר אל חלקיו הדרומיים והמערביים הפך יותר ויותר צחיח. המתיישבים גילו עניין יחסי מועט באזור זה, עיקר תשומת הלב שלהם הלכה אל מקורות העושר הכלכלי, שהם מרחבי הפמפס שאיפשרו גידולים חקלאיים נרחבים, מכרות הזהב והכסף, בעיקר אלה של פוטוסי שבבוליביה של ימינו, ואזורי החוף שאיפשרו הקמת נמלי מים עמוקים דוגמת בואנוס איירס וריו דה ז'ניירו. אל האזורים המרכיבים היום את פרגוואי הגיעו המתיישבים דרך שיט בנהרות העולים מהריו דה לה פלטה שבין ארגנטינה לאורוגוואי של היום, בדרך כלל הרפתקנים שבאו מתוך חיפוש אחר מקורות עושר, או מגלי ארצות שהגיעו לשם החלת החוק הספרדי על טריטוריות חדשות. ביניהם היו גם אנשי דת שביקשו אוכלוסיות מקומיות על מנת לנצר אותן.
האירופאי הראשון אשר חקר שטח זה היה הספן הפורטוגזי, אלחו גרסיה, בשנת 1524. אחריו חקר את האזור הספן האיטלקי סבסטיאן קבוט (הידוע אף כסבסטיאנו קבוטו), שפעל בשירות ספרד, והעמיק לאורך הנהרות פרנה ופרגוואי בין השנים 1526–1529.
ב-15 באוגוסט 1537 ייסד הספרדי חואן דה סלסר את העיר אסונסיון, שנקראה בתחילה אסונסיון דל פרגוואי, על שם תאריך ייסוד העיר - חג ההתעברות של מרים הבתולה (אסונסיון) ונהר הפרגוואי שעל גדותיו נוסדה. בחירת השמות של הערים שנוסדו החל מתקופת ההגעה של הספרדים מעידה על הגישה הנוצרית שלהם, ולצד שמה של עיר הבירה ניתן לפגוש שמות נוספים מהאמונה הקתולית דוגמת אנקרנסיון (Encarnacion) וקונספסיון (Concepcion). לצד זאת מרבית השמות של אתרי טבע, כמו למשל הרים ונהרות, שמרו על שמם האינדיאני המקורי דוגמת הפרנה, פרגוואי, איטאיפו, הר גואסו, מפלי האיגוסו ועוד.
בין 1537 ל-1811 הייתה פרגוואי תחת שלטונו של מלך ספרד, בתחילה תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בלימה, ולאחר מכן תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בבואנוס איירס. בשנים אלו הוקמה מדינה ישועית עצמאית למחצה בשטחי הספר, בעוד שבערים החלה האוכלוסייה העירונית לדרוש את עצמאותה.
המדינה הישועית של הגוואראני
הקמת הרדוקסיונס
בשנת 1609 החל מסדר הישועים לפעול בפרגוואי. הישועים הקימו עיירות, שנקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיו בני הגוואראני תחת הארגון החברתי וכלכלי, והנהגתם הדתית והתרבותית של כמרים ישועים.
המידע שמצוי בידינו לגבי התקופה הזאת מוגבל למה שמצוי בכתבי הישועים, שהיו יודעי הקרוא וכתוב היחידים באזור זה, ומטבע הדברים שמידע אותו רשמו מוטה לטובת העניין שלהם ושל המסדר שלהם. אנו יודעים כי הם פעלו לנצר את התושבים המקומיים בצורה רחבה, ועם הזמן, לאחר שנוצרה קהילה אינדיאנית קתולית גדולה הם הקימו יישובים שמרכז פעילותם היה דתי, כחלק מתפיסת העולם של המסר שראה עצמו כשליחי האפיפיור להרחבת השליטה הקתולית בעולם האנושי.
קיימת מחלוקת לגבי הדרך לראות את תולדות ההתיישבות הזאת. יש הרואים באורח החיים שקיימו הגוואראני בשנים אלה הגשמת חלום ישועי ואנושי, ויש הרואים באורח חיים זה תאוקרטיה אכזרית שבה שולטים הם האירופאים והנשלטים הם המקומיים. הגוואראני מצאו בערים אלו מסגרת מאחדת, לאחר שבמשך כל תולדותיהם היו מפולגים לשבטים המאוחדים רק במשפחת הלקונות והדיאלקטים שלהם, מצאו אפיק להתחבר אל התרבות שהביאו האירופאים אשר נתפסה כעליונה בשל ההישגים הטכנולוגיים, הארגוניים והצבאיים שלה, אל הדת שלהם, וכמו כן מקלט מרדיפות הספרדים, ומסחר העבדים הגואה. בתחילת המאה ה-18 היו כשלושים רדוקסיונס מסוג זה פזורים בשטחי הספר בברזיל, פרגוואי וארגנטינה.
כנראה שמתכונת זו התפתחה באזור פרגוואי וסביבותיה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם החדש משום שאזור זה, אשר היה קשה להגעה באופן יחסי, היה פחות מתאים לחקלאות ובלי מכרות משמעותיים, וזכה לפחות תשומת לב ועניין מהאירופאים מאשר אזורים אחרים, הגיעו אליו פחות מהגרים מחפשי עושר, אשר דחקו במקומות אחרים את רגלי האינדיאנים, והנזירים הישועים, אשר היו מוכנים לעשות מאמץ והקרבה עצמית במסגרת השליחות שבה הם ראו את חייהם, היו בין הבודדים לאורך שנים שהגיעו לשם והיו יחסית חופשיים לעשות שם על פי רצונם ושליחותם.
אורח החיים ברדוקסיונס
הרדוקסיונס היו מבחינה חיצונית הכלאה בין עיר ספרדית וכפר גוואראני. בכל אחד מהם הייתה כנסייה ובית ספר. החברה הגוואראנית באותה התקופה הגיעה לשיעורי אוריינות שעברו אף את יבשת אירופה.
"המדינה האינדיאנית הנוצרית" בהשגחתם של הישועים קיימה צבא משלה, מערכת חינוך משלה, ודאגה לכל צורכי תושביה, לרבות הגנה מפני התנכלויות השודדים וסוחרי העבדים.
המערכת הכלכלית ברדוקסיונס הייתה יוצאת דופן, מעין סוציאליזם פרימיטיבי בהשגחת הכנסייה. מערכת זו דאגה לחלוקת פירות האדמה בין התושבים באופן שדאג לאלמנות וליתומים, לחולים ולנכים, שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כמו גם לצורכי הכלל הרחבים יותר - אספקת זרעים לשנה הבאה וכיוצא בזה. הרכוש הפרטי שימש למעין סחר חליפין פרימיטיבי באמצעותו יכלה החברה לקיים עצמה באופן שסיפקה את כל צרכיה.
המדינה הישועית הייתה בעלת חקלאות מפותחת יחסית לתקופה זאת, פיתחה מלאכה לצורכי המתיישבים, ובה בין השאר ייצור של מרכיבים שהיו דרושים לצורך הבניה המרשימה של בניני ציבור וכנסיות ולצורכי החקלאות, וקיימה שוויון מלא בין הגזעים. שיעור העירוב בין הגזעים ברדוקסיונס היה גבוה ביותר. ניתן לשער את מידת המשמעת, שנדרשה על מנת להפוך את שבטי הגוואראני הנוודים והלוחמניים לחברים מן המניין בקהילה מסוג זה המתאפיינת במשמעת והתיישבות קבע.
חיסולה של המדינה הישועית
בשנת 1750 חתם המלך פרננדו השישי מספרד על הסכם עם פורטוגל (המכונה "הסכם מדריד"), ובו ויתר על שטח נרחב בברזיל לטובת פורטוגל. הישועים לא הסכימו להסכם זה, אשר העביר מספר רב של רדוקסיונס אל פורטוגל, שהייתה אויבתם המושבעת של אנשי הרדוקסיונס. כן קבע ההסכם כי הרדוקסיונס בשטח שהועבר לפורטוגל יעתיקו את מקומם לשטחים, שנותרו בשליטת ספרד. בתחילה ניסו הישועים להילחם בגזירה באמצעים דיפלומטיים, אך משאמצעים אלו לא הועילו, פרצה בשנת 1758 מרידת גוואראני כנגד ההסכם. המרידה דוכאה באכזריות על ידי כוח צבא ספרדי-פורטוגזי.
בשנת 1767 חתם המלך קרלוס השלישי מספרד על צו המורה על גירוש הישועים מכל השטחים שבשליטת ספרד, וזאת כחלק מן המסע העולמי לחיסולו של המסדר הישועי, שהקים לו אויבים רבים. לצד זה גם פעלו בעלי עניין כלכלי, ובהם סוחרי עבדים שרצו לשעבד אינדיאנים, למען גירוש הישועים וחיסול המסגרת הישועית שהגנה על המקומיים שחסו בצילה. היה זה סופה של "המדינה האינדיאנית הנוצרית" בפרגוואי.
אירועים אלו היוו את הרקע ההיסטורי לסרט הבריטי "המיסיון" משנת 1986.
השלטון הספרדי בערים ומרד הקומונרוס
מחוץ לאזורי הכפר בהם שלטו הישועים (במיוחד בדרום-מזרח המדינה), המשיך השלטון הספרדי בערים, שנוצרו (במיוחד בצפון) על פי הקווים המסורתיים של הכיבוש הספרדי - הטמעת השפה והדת הנוצרית קתולית, תוך עירוב עם האוכלוסייה. בין השנים 1537–1776 היה שטח פרגוואי כפוף למשנה למלך ספרד אשר ישב בלימה, פרו. בשנת 1721 החלה מרידת אזרחים כנגד שלטונו העריץ של המושל מטעם המשנה למלך באסונסיון, דייגו דה לוס רייס. את האזרחים המורדים הוביל חוסה דה אנטקרה אי קסטרו. אנטקרה ואנשיו נקראו "קומונרוס", כינוי ששימש בהיסטוריה של ספרד כשם לאזרחי עיר המורדים בשלטון מלכותי מאז מרידתם של תושבי קסטיליה כנגד הקיסר קרלוס החמישי בשנת 1720. אנטקרה הרחיק לכת והצהיר כי "רצון העם הוא ריבוני אף כלפי המלך עצמו". על מעשים אלו שילם בראשו, ולאחר דיכויה האלים של המרידה בשנת 1731 נערף. תנועתו הייתה אחת התנועות הראשונות לעצמאות משלטון ספרד באמריקה הלטינית ועד מהרה יבואו אחריו רבים, שילכו בדרך זו.
בשנת 1776 עברה פרגוואי לשלטון המשנה למלך בבואנוס איירס.
עצמאות
בסוף המאה השמונה עשרה היה הכוח במדינות דרום אמריקה, שהיו תחת כיבוש ספרד, נתון בידיה של אליטה אירופית, שהיוותה מיעוט בקרב המוני העם, שהיו (במיוחד בפרגוואי) בני גזע מעורב, וכונו "מסטיסים".
המגבלות על הסחר והמיסוי הגבוה, שהיו תוצאתו של שלטון על ידי מדינה שמעבר לים, לצד ראיה של התושבים המקומיים כנתינים שאינם חלק מהמעגל הפוליטי, הניכור הנוצר עם הזמן כאשר המתיישבים המקומיים פיתחו תרבות וזהות נפרדות מאלה של ספרד, כמו גם תפיסות העולם החדשות שנשבו בעיקר מדעותיהם של הוגים אירופאים דוגמת וולטר, לוק, רוסו ודידרו, ואירועי המהפכה הצרפתית, וכן מלחמת העצמאות של ארצות הברית והחוקה האמריקאית הביאו למפנה בדרך בה ראו עצמם עמי דרום אמריקה. בד בבד החלישו מלחמותיו של נפוליאון את ספרד והרסו את כלכלתה אחרי 3 מאות של כיבוש ספרדי. הייתה זו שעת כושר לעמי אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותם.
בשנת 1806 כבש צבא בריטי את בואנוס איירס, אך גורש מספר חודשים לאחר מכן, בידי כוח של תושבי המקום. שלטונו של המשנה למלך מטעם ספרד נמשך לאחר אירוע זה עוד שנים מספר, עד להסכמתו של המשנה למלך לתביעתו של נפוליאון, אשר השתלט על ספרד בשנת 1808 לקבל את הפיקוח על המושבות. בשנת 1810 הדיחו המשפחות הקריאוליות הדומיננטיות בבואנוס איירס את המשנה למלך האחרון, והכריזו, ב-25 במאי 1810 על הקמת מועצה לשלטון עצמי ב"מדינות המאוחדות של לה פלאטה". שטח "המדינות המאוחדות" כלל גם שטחים נרחבים מאורוגוואי ואת פרגוואי. שטחה של בוליביה המודרנית, וכן פרו נותרו בשליטת הספרדים, והחלה מלחמה שעד מהרה הקיפה שטחים נרחבים בדרום אמריקה.
בתחילה היו אנשי פרגוואי נאמנים לשלטון "המשנה למלך", וביצעו פעולות התנגדות לצבאות ארגנטינה, שחדרו לשטח המדינה, אך לאחר מכן, ב-14 במאי 1811 התפטר המושל הספרדי האחרון של פרגוואי, וב-14 באוגוסט 1811 הכריזה פרגוואי על עצמאותה, כחלק מ"המדינות המאוחדות" בהנהגת ארגנטינה והכריזה על עצמאות.
שלטונו של פרנסיה
עם השחרור מהשליטה הספרדית נוצר מצב חדש מבחינת הזהות של תושבי האזור. מצד אחד הם חלקו תכנים והיסטוריה משותפת עם המתיישבים מדרום להם שהקימו את הרפובליקה הארגנטינאית, הם כולם היו נתינים לשעבר של האימפריה הספרדית, הם השתתפו במלחמה לשחרור מהשלטון האירופאי ודיברו אותה שפה, ספרדית. מצד שני הייתה לתושבי האזור של פרגוואי גם היסטוריה נפרדת עקב המורשת של המדינה הישועית והתרבות הגווארנית שחלחלה אל התרבות המקומית והתמזגה עם התרבות האירופאית יותר מאשר באזורים אחרים, עד כדי שימוש בשפה המקומית האינדיאנית כשפה שגורה ויומיומית.
לאחר הכרזת העצמאות שלטה למעשה בפרגוואי חונטה צבאית מקומית. הנהגתה של החונטה הייתה בדילמה באשר ליחסי פרגוואי - ארגנטינה. האיחוד לו הסכימו נראה עתה בלתי כדאי, והיטמעותה של פרגוואי הקטנה על ידי ארגנטינה הגדולה והחזקה, נראתה בלתי נמנעת אם יימשך המצב כמות שהוא. אנשי החונטה חיפשו דרך להתנתק מארגנטינה. בשלב זה התבלט הדיפלומט חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה, אשר השתלט על אנשי החונטה הצבאית, ובספטמבר 1813 הביא לישיבה של הקונגרס של פרגוואי, בה הוכרז באופן סופי על "הרפובליקה של פרגוואי", בנוכחות נציג ממשלת ארגנטינה, שנשלח על מנת לנהל "משא ומתן" עם אנשי פרגוואי. במעמד זה הוכרז פרנסיה ל"קונסול ראשון" בנוסח, שנלמד היטב מממשלו של נפוליאון מעבר לים. כוחו של פרנסיה לא הסתמך מעתה על האליטה הצבאית, כי עם על תמיכתם הישירה של המוני העם.
פרנסיה היה בקיא בכתבי הפילוסופים הצרפתים של תקופתו, והתיימר לבסס את שלטונו על האמנה החברתית בנוסח ז'אן-ז'אק רוסו ועל מורשת המהפכה הצרפתית. בפועל דמה יותר לרובספייר ולנפוליאון. שלטונו היה שלטון דיקטטורי, והוא כינה עצמו "קאודיליו" (Caudillo), כלומר שליט צבאי ופוליטי, כינוי שנעשה בו שימוש בשלטונו של פרנקו בספרד ושלטונם של רודנים צבאיים רבים במדינות אמריקה הלטינית. בבסיס שלו עומדת ההיסטוריה של מדינות האזור, אשר שוחררו מהשלטון הזר בידי צבא מונהג על ידי גנרלים, מה שיצר בתודעה הציבורית את הציפייה שהמצביא בעל הדרגות הוא זה שיביא סדר ויציבות, ואל דמות כזאת היו פונים כל אימת שהיה מתקיים מסבר. שלטון אישי דיקטטורי זה נמשך עד למותו של פרנסיה בשנת 1840, והוא היווה צורת ממשל מאשר מנה לא הצליחה פרגוואי להשתחרר באופן מתמשך עד לשנות התשעים של המאה ה-20
פרנסיה היה מצד אחד בעל תפיסת עולם שוויונית וליברלית מאוד יחסית לאותה תקופה, בהשראת הפילוסופים של "המאה של האורות" באירופה, ומצד שני פעל על מנת למנוע קיום מרכזי כוח שיאתגרו את השליטה שלו במדינה הצעירה, ובהם אינטלקטואלים, אנשי דת ומשפחות בעלות עוצמה. שילוב זה יוצר תערובת ייחודית של צעדים שחלקם פונים לכיוונים הנראים כסותרים זה את זה.
חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה הוציא אל מחוץ לחוק את החינוך הגבוה, אך הרחיב את מערכת בתי הספר. הוא ביטל את העיתונות ואת הדואר. הוא ביטל את העבדות (והיה הראשון ביבשת דרום אמריקה, שעשה כן) וייסד משטרה חשאית. הוא הלאים את רכושה של הכנסייה הקתולית, וייסד על אדמותיה חוות חקלאיות קולקטיביות, אשר היו להצלחה. הוא הכריז על עצמו כראש הכנסייה בפרגוואי, ובתגובה לכך הכריז האפיפיור על נידויו מן הכנסייה. כראש הכנסייה החליט פרנסיה, כי הוא אישית ינהל את כל טקסי הנישואין במדינה, והטיל מיסוי כבד והגבלות מרובות על הנישואין. בין היתר אסר על המעמד הגבוה מן המוצא הספרדי הטהור להתחתן בינם ובין עצמם. לשם שמירת היציבות בפרגוואי וחדירת השפעות מן החוץ שיציבו אתגר של שליטה בפני שלטונו הכריז פרנסיה על גבולותיה של המדינה כסגורים, ונמנע מלקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות זרות.
כיום יש הרואים בפרנסיה את האחראי לבנייתה של פרגוואי חזקה ועצמאית מבחינה מדינית וכלכלית, ולכך שכוחן של האליטות הישנות, מן המוצא הספרדי הטהור דעך. הכנסייה איבדה את אחיזתה במדינה, דבר שאיפשר את איחודה של פרגוואי לידי ישות מדינית אחת. יש הרואים בו דיקטטור אכזר ובעל מוזרויות, אב טיפוס לדיקטטורים מסוגו בכל אמריקה הלטינית.
שלטונה של משפחת לופז
קרלוס אנטוניו לופז
לאחר מותו של פרנסיה עלה לשלטון בפרגוואי אחיינו, קרלוס אנטוניו לופז. שלטונו היה תקופה שלווה של שגשוג ויציבות לאחר הנחת המסד לעצמאות על ידי דודו המנוח. למרות שבאופן רשמי, היה נשיא של רפובליקה, שפעל על פי החוקה, היה זה למעשה שלטון אישי דיקטטורי, אשר מבחינה זאת לא היה שונה בהרבה מבחינה זו משלטונו של פרנסיה. לעומת זאת הוא פנה לדרך חדשה בכך שפתח את המדינה לקשרים בינלאומיים, מן הסתם על מנת לפתח את הכלכלה שלה בעזרת מסחר בינלאומי, ולאפשר מעורבות של פרגוואי בפעילותן של מדינות אחרות. על מנת להימנע מהכפפה של מדינתו לכוחן של מדינות אחרות, אחד הדברים שגרמו חשש לשליט שקדם לו, הוא השקיע מאמץ בבניית צבא שימנע זאת.
עקב כל אלה תחת שלטונו של לופז נפתחה פרגוואי לעולם ופיתחה קשרים עם מדינות שכנות, כמו גם עם מדינות שמעבר לים ועם ארצות הברית. הוא התערב בנעשה במדינות שכנות ולעיתים העמידה פעלתנותו המדינית של לופז את המדינה בסכנת מלחמה, עם זאת הצליח לופז לשמור על השלום בתקופתו, ובנה צבא חזק, חמוש ומאומן היטב, שנתן לפרגוואי כוח ועמידה גדולים בהרבה מהמתבקש עקב הגודל המצומצם שלה בשטח וכוח אדם, וכוח יחסי זה והמורשת של ארגון צבאי יעיל המשיכו ללוות אותה לאורך המשברים שנכונו לה בימי השליטים הבאים.
פרנסיסקו סולנו לופז
עם מותו של קרלוס אנטוניו לופז בשנת 1862 עלה לשלטון בנו פרנסיסקו סולנו לופז. בן זה היה רדוף שגעון גדלות, וחזיונות על תהילה צבאית, כמו גם נתון להשפעתה של הרפתקנית אירית בשם "מאדאם לינץ'", אשר הביא עמו מאחד ממסעותיו באירופה. עד מהרה הפכה מאדאם לינץ' לאישה העשירה והמשפיעה ביותר בפרגוואי. לופז הבן המשיך במשטר העריצות של אביו, ובחיזוק הצבא. מאוכלוסייה של כחצי מיליון איש, גויסו כחמישים אלף גברים. היה זה הישג יוצא דופן, כי בדרך כלל חברות לא מסוגלות לגייס יותר מאחוזים בודדים מאזרחיהן לצבא. אפילו ארצות הברית גייסה רק כ-7% מאזרחיה בימי מלחמת העולם השנייה. צבא זה היה החזק ביותר באזור, אך גם בו לא היה די על מנת להגשים את חזיונותיו של לופז.
מלחמת הברית המשולשת
ברקע המלחמה עמדה מתיחות גאו פוליטית ששטפה את האזור.
מצד אחד, כבר מתקופת פרנסיסקו סולנו לופז, הייתה פרגוואי מעורבת בסכסוכי גבול עם שכנותיה ארגנטינה וברזיל. מן העבר השני התעוררה באורוגוואי שאיפה להשתחרר מהשליטה בידי מעצמות אלו, במיוחד ארגנטינה, מה שהציב את פרגוואי בקרבת אינטרסים אל כוחות השחרור של אורוגוואי.
ב-1864 התערבה ברזיל בענייניה הפנימיים של אורוגוואי, וסייעה למנהיג מפלגת ה"קולורדוס" להדיח את מנהיג מפלגת "הבלנקוס". לופז, מנהיג פרגוואי, ראה בכך הפרה של מאזן הכוחות באזור ואולי אף זיהה חולשה של ברזיל והכריז עליה מלחמה.
בתחילת הלחימה הייתה ארגנטינה נייטרלית במאבק זה, אך לאחר שכוחות פרגוואי חדרו לשטחה בדרכם אל אזורי הקרבות, ולאחר שבאורוגוואי חל מהפך במאזן הכוחות הפנימי וכוחות ה"קולורדו" הפרו-ברזילאים השתלטו על המדינה והכריזו אף הם מלחמה על פרגוואי, הכריז ברטולומה מיטרה, נשיא ארגנטינה, על ברית משולשת עם ברזיל ועם אורוגוואי, וב-1 במאי 1865 הכריזה הברית מלחמה על פרגוואי. מלחמה זו זכתה לכינוי מלחמת הברית המשולשת La guerra de la triple alianza.
שליט פרגוואי הכריז על משטר צבאי במדינה ורתם את כל משאביה ואנשיה לטובת הלחימה. מרבית הגברים גויסו, וכל משאבי המדינה גויסו למען הכוחות הלוחמים, גם כאשר פירושו הדבר היה להותיר את האוכלוסייה האזרחית בלי מזון. אנשים שסירבו להתגייס, סירבו לתת את תוצרתם למדינה או ערקו מהצבא הוצאו להורג.
בתחילת המלחמה זכו הכוחות הפרגוואיים, אשר נהנו ממשאבים רבים מאוד ביחס לגודל מדינתם, להישגים צבאיים והביסו את הכוחות שניצבו מולם, אך בהמשך הלחימה, לאחר שההתמודדות מול כוחות עדיפים פי כמה ומשאבים גדולים בהרבה שחקה את משאביה המידלדלים של המדינה, הובסו מול כוח האדם העודף של יריבותיה. בפברואר 1868 פרצו ספינות מלחמה משוריינות ברזילאיות את הגנת פרגוואי במצודת הנהר הומאיטה, ליד שפך הנהרות פרנה ופרגוואי, ופרצו לבירה אסונסיון והחלו להפגיז אותה. במערכה המכונה "לומס ולנטינס", בחודש דצמבר, הושמד הצבא הפרגוואי בצורה מלאה. הנשיא לופז נמלט לצפון המדינה, וניהל משם מלחמת גרילה בראש הכוחות הנותרים עד שנהרג ב-1 במרץ 1870.
המלחמה, אשר הציבה את הכוחות הפרגוואים מול צבאות גדולים בהרבה מצד אחד ומול כוחות המשטר של לופז מצד שני, בלי יכולת כניעה או הימלטות גם כאשר המצב היה נואש ואבוד, הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מאוכלוסייה בת 525,000 איש עם פרוץ המלחמה, לאוכלוסייה בת 221,000 איש ב-1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק הלחימה עצמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם גם מרעב, מחלות והפגיעה מצד כוחותיו של לופז, אשר החרימו את המזון ועינו ורצחו את מי שהתנגד או ניסה להשתמט מכך.
זיכרון המלחמה הזאת וההרג וההרס שהיא הטילה על פרגוואי צרובים בזיכרון תושבי המדינה עד עצם היום הזה כשואה שעברה עליהם ואסון בממדים היסטוריים אשר לעיתים קרובות הם משווים אותו לשואה של העם היהודי תחת שלטונו של היטלר.
שלטון הקולורדוס
במשך חמש שנים בין 1871 ו-1876 איבדה פרגוואי את עצמאותה, וצבאות זרים חנו בשטחה. בשנת 1876 יצאו הצבאות הברזילאיים מפרגוואי, ומגעים עם ארגנטינה הובילו לנסיגת צבאות ארגנטינה, ולהעברת הסכסוך הטריטוריאלי עם ארגנטינה (שנגע לחבל הצ'אקו) לבוררות בינלאומית כאשר הבורר שנבחר היה נשיא ארצות הברית, ראת'רפורד בירצ'רד הייס.
בשנת 1878 הכריע הייס בבוררות, כי חבל הצ'אקו הוא חלק בלתי נפרד מפרגוואי. על כך נערץ עד היום הייס כגיבור לאומי בפרגוואי ואחד הגדולים במחוזותיה נקרא "פרזידנטה הייס" על שמו (וזאת על אף שלא הותיר חותם משמעותי בהיסטוריה של ארצו הוא).
בתקופה זו נוסדו שתי המפלגות, שעתידות היו להתמודד על השלטון בפרגוואי במשך שנים רבות. ה"קולורדוס" (הצבעוניים או האדומים), שהייתה מפלגה שמרנית, שייצגה את האינטרסים של בעלי האחוזות הגדולות מעמד, שנוצר לאחר המלחמה עקב ספסרות פרועה בקרקעות, וה"ליברלים" או הכחולים. התקופה שבין 1876 ובין 1904 ראתה את שלטון הקולורדוס תחת שלטונם של נשיאים מתחלפים, לרוב מרקע צבאי. ב-1900 הראה סקר דמוגרפי, כי המדינה חזרה לאיתנה מבחינה דמוגרפית. השוויון המספרי בין המינים הושג (לאחר שכמעט כל הגברים הבוגרים מתו במהלך מלחמת הברית המשולשת) והאוכלוסייה עלתה מעל 600,000 נפש. עם כניסתה של המאה ה-20 החלה גם התיישבות יהודית בפרגוואי. המשפחות הראשונות, שהגיעו לפרגוואי היו משפחות ספרדיות מטורקיה ומאזור הבלקן.
שלטון המפלגה הליברלית
בשנת 1904 הובילה מרידה ליברלית לקיומן של בחירות. גם אלו לא הובילו ליציבות, הליברלים לא הצליחו להתאחד ועד מהרה הפכו לפלגי מפלגות הלוחמים זה בזה. השנים 1904 עד 1912 היו שנים של אי יציבות פנימית וחילופי משטרים תכופים (לא פחות מארבעה נשיאים התחלפו בשנת 1912 לבדה), אשר החלישו את המדינה, הציגו אותה כחלשה ופגיעה וגרמו לצד גורמים אחרים להשתלטותה של בוליביה על חבל הצ'אקו. בעת שפרגוואי הייתה עסוקה במלחמות פנימיות והזניחה חבל ארץ זה, השתלטה עליו בוליביה, פיתחה וביצרה אותו.
ב-1912 עלה לשלטון הנשיא אדוארדו שרר, אשר הצליח לספק למדינה יציבות פנימית, והיה הראשון מזה זמן רב, שהשלים תקופת כהונה בת ארבע שנים. לאחריו עלה בצורה מסודרת לשלטון הנשיא מנואל פרנקו. תקופת היציבות של שרר ופרנקו נשמרה עד שנת 1920, אז עלה לשלטון הנשיא מנואל גונדרה, שהיה שייך לפלג שונה של המפלגה הליברלית מאשר הפלג של שרר ופרנקו. הליברלים התפצלו ל"גונדריסטס" ו"שרריסטס", אשר החלו בלוחמה אקטיבית זה בזה, שנמשכה כשנה בין 1922 עד 1923. במלחמה ניצחו ה"גונדריסטס". ב-1924 ירש את גונדרה הנשיא אאוסביו איאלה. ה"גונדריסטס" בראשותו נקטו במדיניות שוק חופשי פרועה, אשר דרדרה את מצבם הכלכלי של תושבי המדינה, כאשר השלטון מייצג אך אליטה קטנה של בעלי אדמות פאודלים כמעט.
מלחמת הצ'אקו
גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים, הוביל את הגאולוגים להאמין, כי חבל הצ'אקו עשוי להיות עשיר בנפט. בשנת 1929 החלה בוליביה להפיק נפט בחבל זה, אשר מחדליהן של הממשלות הליברליות בפרגוואי בתחילת שנות העשרים הובילו לאובדן חלק ניכר ממנו. ב-15 ביוני 1932 כבש צבא בוליביה את העיירה פיטיאנטוטה במרכז חבל הצ'אקו. הייתה זו אך תקרית גבול אחת מני רבות, שאירעו לאורך כל שנות העשרים, אך תקרית זו הובילה למלחמה כוללת, כאשר הבינו שליטי פרגוואי, כי בוליביה עומדת להיות מדינת נפט עשירה על חשבון הפסדיהם הטריטוריאליים בחבל הצ'אקו. הייתה זו תחילתה של מלחמה, שהייתה הארוכה ביותר והעקובה מדם ביותר במאה העשרים בחצי הכדור המערבי, וכונתה מלחמת הצ'אקו.
מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. למרות שפרגוואי הצליחה לייצר להט לאומני, היו חייליה לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממגפות כמלריה מאשר בלחימה בפועל.
במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאניים עודפים מבחינה מספרית. הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובת פרגוואי. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשוניים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות הירייה והנשק האישי של צבא פרגוואי היו מתוצרת בוליביה.
ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.
לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה 300,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי את כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות.
כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שלישים מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה שלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, וכשישים אלף הרוגים מצבא בוליביה.
חוסר יציבות, מלחמת אזרחים
לאחר מלחמת הצ'אקו מאס עמה של פרגוואי בשלטון הרקוב של המפלגה הליברלית. בשנת 1936 עלה לשלטון כוח שלישי, קיצוני, שהחזיק בעמדות שהיו צירוף של פאשיזם וסוציאליזם. את המפלגה הנהיג הקולונל רפאל פרנקו, טייס לשעבר בחיל האוויר של פרגוואי, אשר חזר מגלות פוליטית בארגנטינה. המפלגה החדשה שייסד פרנקו, "פברסיסטס", הכריזה על הלאמת אמצעי הייצור, ואיסור על מפלגות פוליטיות מתחרות. ללא תמיכה עממית של ממש, החזיקה המפלגה בשלטון בכוח במשך כמה חודשים, אך משניסה פרנקו ליישם סעיף בהסכם השלום עם בוליביה, לפיו תורשה לבוליביה העברת סחורות עד לנהר פרגוואי, הביא הדבר להדחתו. הוא הוחלף בידי אזרח בשם פליקס פאיווה, אשר היה אך כיסוי לשלטון הצבא. בשנת 1939 תפס את השלטון הגנרל חוזה מריה אסטיגריביה, שהיה מפקד הצבא בעת מלחמת הצ'אקו. אסטיגריביה פעל לשיקום המשטר הדמוקרטי, אך נהרג בתאונת מטוס בשנת 1940.
בשנת 1940 עלה לשלטון הדיקטטור איחיניו מוריניגו. הוא שלט מכוח צו נשיאותי בין השנים 1940 עד 1946, כאשר ממשלתו היא צירוף בלתי אפשרי של פברסיסטס וקולורדוס. ממשלתו עמדה בפני התנגדות עממית נרחבת, שכללה שביתות כלליות, אך הוא הצליח לשמור על נאמנותו של הצבא הפרגוואי, לו הקצה 45% מתקציב המדינה, וכך לשמור על שלטונו במשך שש שנים. משטרו היה מעין תמונת ראי, ולעיתים אף גרורה של משטרו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה.
בשנת 1946 פרשו הפברסיסטס מן הממשלה, שכן הרגישו כי מוריניגו מעדיף את הקולורדוס על פניהם. הם יצרו ברית עם המפלגה הליברלית והמפלגה הקומוניסטית של פרגוואי, ועד מהרה הידרדר המצב למלחמת אזרחים בשנת 1947. למרות שחלקים גדולים של הצבא תמכו במורדים, הצליח מוריניגו להשתלט שוב על המדינה עד סוף אותה שנה. בשנת 1948 התפטר מוריניגו לאחר הפיכה של תומכיו, ויצא לגלות בארגנטינה. את מקומו תפסו מנהיגים חלשים ומתחלפים, עד לעליית מפלגת הקולורדו בראשות פדריקו שאבס. שלטון זה החזיק מעמד בין שנת 1949 ו 1954.
אלפרדו סטרסנר
בשנת 1954 הוביל הגנרל אלפרדו סטרסנר מרד צבאי כנגד משטרו של הנשיא שאבז. סטרוסנר, שעמד בראש הצבא, חבר אל כוחות אזרחיים, שחששו כי הנשיא בן ה-73 ינהיג משטר של דיקטטורה עממית נוסח חואן פרון בארגנטינה. כחודשיים לאחר המרידה הצבאית, הכריזה מפלגת "קולורדו" על סטרוסנר כמועמדה לנשיאות, וב-15 באוגוסט 1954 נבחר סטרוסנר לנשיאות, והחל את השלטון הדיקטטורי הארוך ביותר בתולדות אמריקה הלטינית.
שיטת הממשל של סטרוסנר נשענה על הקפאת החוקה הדמוקרטית (מכוחה, כביכול, נבחר) לטובת צווי חירום "זמניים" אשר היו מוסרים אחת לארבע שנים על מנת לקיים בחירות נוספות, בהן היה זוכה סטרוסנר ברוב של 90% מהקולות. "בחירות" אלו נערכו שמונה פעמים. כל התנגדות לשלטונו של סטרוסנר, ובמיוחד מרידות עממיות ומרידות סטודנטים בשנים 1958–1959 דוכאו ביד רמה. כן יש המאשימים את המשטר ברצח האינדיאנים משבט האשה (Ache), ששכנו באזור עשיר במינרלים ועמדו בדרכו של סטרוסנר לפיתוח האזור באמצעות תאגידים בינלאומיים.
מדיניות החוץ של סטרוסנר הייתה של תמיכה ללא סייג בארצות הברית (ובתמורה קבלת סיוע חוץ נדיב, ועזרה לייצוב משטרו), וכן של שיתוף פעולה עם ברזיל בהקמת המפעל הענק של סכר איטאיפו, שתחנת הכוח שלו, הגדולה מסוגה בעולם, היא מקור הכנסה עיקרי לממשלת פרגוואי עד היום.
משטר זה הואשם בשיתוף הפעולה עם מנהיגים נאצים נמלטים. במשך שנים הייתה שמועה, כי פרגוואי משמשת מקלט לבכירים נאצים. בין אלו ששמם הוזכר, היה רופא המוות ממחנה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה.
ב-3 בפברואר 1989 כוחות בפיקודו של סגנו של סטרוסנר, הגנרל אנדרס רודריגז, תפסו לפתע את מרכזי הכוח בבירה אסונסיון. בלחימה, שהתפרצה נהרגו 300 אנשים. סטרוסנר הושם במעצר בית, אך הורשה לו לאחר מכן לצאת לגלות. סטרוסנר חי בשנותיו האחרונות בברזיל ומת בשנת 2006.
פרגוואי לאחר סטרוסנר
שלטונו של הגנרל רודריגז הוביל לקבלת חוקה ביוני 1992. החוקה יצרה מערכת ממשל דמוקרטית, והגנה על זכויות האדם. במאי 1993 מועמד מפלגת הקולורדו חואן קרלוס ווסמוסי נבחר להיות נשיאה האזרחי הראשון של פרגוואי במשך ארבעים שנה, בבחירות שהוגדרו על ידי משקיפי חוץ כחופשיות והוגנות. בשנת 1996 ערך מפקד הצבא לינו אוביידו ניסיון הפיכה, אשר דוכא בעזרת ארצות הברית והמדינות הסמוכות לפרגוואי, והדמוקרטיה במדינה התחזקה מאוד.
אוביידו הפך למועמד מפלגת הקולורדו לנשיאות בבחירות בשנת 1998 אך בית המשפט העליון של המדינה קבע, כי עקב מעורבותו בניסיון הפיכה אינו כשיר לתפקיד והוא הושם במעצר בית. מפלגת הקולורדו העמידה לבחירות את ראול קובס, ובמאי 1998 נבחר קובס לנשיא פרגוואי. תקופת נשיאותו הקצרה עמדה בצלו של הסכסוך באשר לגורלו של אוביידו, שנותר בעל השפעה בפוליטיקה הפרגוואית והביא לכך שקובס, הנשיא, הודיע כי חנן אותו ושחרר אותו ממעצרו. בית המשפט העליון קבע כי פעולות אלו של הנשיא אינן חוקיות. סכסוך זה הוביל לרציחתו של סגן הנשיא, ויריבו של אוביידו, לואיס מריה ארנייה, ב-23 בפברואר 1999, למחרת היום הדיח הפרלמנט את קובס מתפקידו. ב-26 במרץ נרצחו שמונה, סטודנטים שהפגינו כנגד הממשלה, והיה ברור, כי מעשה זה נעשה על ידי תומכי אוביידו. קובס התפטר מיזמתו ב-28 במרץ. נשיא הסנאט לואיס אנחל גונזלס מקצ'י הושבע לנשיא באותו היום. קובס ואוביידו חיים היום בגלות.
גונזאלס מקצ'י הציע משרות בממשלה לכל הנציגים משלוש המפלגות הגדולות על מנת ליצור קואליציה. על אף פרישתה של המפלגה הליברלית בפברואר 2000, ממשלתו של גונזאלס מקצ'ה השיגה יציגות והובילה לרפורמות כלכליות. בשנת 2003 החליף את מקצ'י בתפקיד הנשיא ניקנור דוארטה פרוטוס. בשנת 2008, לראשונה מזה 61 שנה, נבחר לנשיא פארגוואי מועמד שאיננו ממפלגת הקולרדו, הנשיא המכהן פרננדו לוגו.
אחד האסונות הגדולים בתולדותיה של פרגוואי אירע ב-1 באוגוסט 2004 כאשר סופרמרקט באסונסיון עלה באש, ו-464 אנשים נהרגו.
קישורים חיצוניים
*
פרגוואי, היסטוריה של | 2024-07-16T04:23:29 |
עלי חמינאי | הפניה עלי ח'אמנאי | 2009-05-09T13:16:43 |
דגל מדגסקר | דגל מדגסקר אומץ ב-14 באוקטובר 1958, שנתיים לפני קבלת העצמאות, כחלק מההכנות למשאל עם על מעמדה בקהיליה הצרפתית.
צבעי הדגל מסמלים את ההיסטוריה של מדגסקר, והמעמדות המסורתיים. אדום ולבן היו צבעי ממלכת מרינה, שנכנעה לצרפתים בשנת 1896. הם הופיעו בדגלה של מלכת מרינה האחרונה, המלכה רנבלונה השלישית (Ranavalona). הם גם אינדיקציה למוצאם האתני של המלגשים מדרום-מזרח אסיה, והם מופיעים גם בדגל אינדונזיה. ירוק היה צבעם של ההובה (Hova), המעמד החשוב של האיכרים, שלקח חלק חשוב בתסיסה האנטי-צרפתית ובתנועת העצמאות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מדגסקר
מדגסקר
מדגסקר
קטגוריה:מדגסקר: סמלים לאומיים | 2021-09-11T08:38:56 |
דגל הרפובליקה המרכז-אפריקאית | דגל הרפובליקה המרכז-אפריקאית אומץ ב-1 בדצמבר 1958. הוא עוצב על ידי ברת'למיי בוגנדה (Barthélemy Boganda), הנשיא הראשון של אוטונומיית אאובנגואי צ'רי (Oubangoui-Chari), שהאמין ש"צרפת ואפריקה חייבות לצעוד יחד". לכן, הוא שילב את האדום, לבן וכחול של הטריקולור הצרפתי עם הצבעים הכלל-אפריקאיים אדום, ירוק וצהוב. האדום מסמל את הדם של אנשי האומה, שנשפך כדי להגיע לעצמאות, והדם שהם מוכנים לשפוך כדי להגן על האומה. הכחול מסמל את השמיים ואת החופש. הלבן מסמל שלום ואצילות. הירוק מסמל תקווה ואמונה. הצהוב מסמל סובלנות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הרפובליקה המרכז-אפריקאית
קטגוריה:הרפובליקה המרכז-אפריקאית: סמלים לאומיים
הרפובליקה המרכז-אפריקאית
הרפובליקה המרכז-אפריקאית | 2023-03-13T05:59:24 |
דגל גרינלנד | דגל גרינלנד עוצב על ידי תושב האי, ת'ו כריסטיאנסן (Thue Christiansen). הדגל מורכב משני פסים אופקיים שווים בצבעים לבן (למעלה) ואדום, ודיסקה גדולה, במרכז הדגל עם סטייה קלה לצד התורן. המחצית העליונה של הדיסקה צבועה אדום, והתחתונה - לבן. יחס הממדים הוא 12:18. כל פס הוא בגובה של שישה חלקים. קוטר הדיסקה הוא שמונה חלקים, ומרכזה, בציר האופקי, נמצא שבעה חלקים מהתורן. בציר האנכי נמצא מרכז הדיסקה במרכז. דגל גרינלנד הוא הדגל היחיד של ישות מהמדינות הנורדיות שאינו כולל צלב נורדי.
שמו של הדגל בגרינלנדית הוא "Erfalasorfut", שפירושו "דגלנו", אך משתמשים בשם "Aappalaartoq" ("האדום") כדי להתייחס גם לדגל זה וגם לדנבּרוֹוּ. בימינו מציגים הגרינלנדים את ה-Erfalasorfut והדנברוג גם יחד, בדרך כלל זה לצד זה.
תושבי גרינלנד החלו להשתעשע ברעיון יצירת הדגל בשנת 1973, כשחמישה תושבים הציעו דגל בצבעים ירוק, לבן וכחול. בשנה שלאחר מכן, אחד העיתונים הציע 11 דוגמאות עיצוביות (שבכולן פרט לאחת הופיע צלב נורדי) וערך סקר לבחירת הפופולרי מביניהם. אולם הדנברוג היה עדיין המועדף על הנשאלים ולא היה המשך למאמץ זה.
בשנת 1978 העניקה דנמרק לגרינלנד שלטון עצמי, והפכה אותה לחברה שוות זכויות בממלכה. תנועת השלטון העצמי פרסמה בקשה להצעות לדגל, וקיבלה 555 הצעות (מתוכן 293 היו מתושבי גרינלנד). ועדת הבחירה לא הצליחה להגיע להסכמה, ולכן פנתה לציבור בבקשה לעיצובים נוספים. לבסוף, העיצוב האדום-לבן הנוכחי זכה בהצבעה של 14:11 מול עיצוב ירוק-לבן שכלל צלב נורדי. העיצוב האדום-לבן של כריסטיאנסן אומץ רשמית ב-21 ביוני 1985.
לרגל עשור ל-Erfalasorfut, הוציאה רשות הדואר של גרינלנד בול לציון האירוע ועלון שחיבר היוצר. הוא תיאר את הלבן כמסמל את הקרחונים וכיפת הקרח; את הפס האדום כמסמל את הים; חצי העיגול האדום - הפיורדים; וחצי העיגול הלבן - הקרחונים בים.
ראו גם
סמל גרינלנד
קישורים חיצוניים
גרינלנד
קטגוריה:גרינלנד: סמלים
גרינלד
גרינלנד
גרינלנד | 2024-08-01T04:58:24 |
רפאל דל רייגו | רפאל דל רייגו אי נונייס (בספרדית: Rafael del Riego y Nuñez; 9 באפריל 1784 - 7 בנובמבר 1823) גנרל ספרדי ופוליטיקאי ליברלי.
חייו
דל רייגו נולד ב-9 באפריל 1784 (מקורות אחרים טוענים 24 בנובמבר 1785) בסנטה מריה דה טוניאס (Santa María de Tuñas) שבאסטוריה. אחרי שהשלים לימודיו באוניברסיטת אוביידו ב-1807, הוא עבר להתגורר במדריד, ושם הצטרף לצבא. ב-1808 במהלך מלחמת העצמאות הספרדית הוא נשבה על ידי הצרפתים ונכלא באל אסקוריאל משם הצליח להימלט.
ב-10 בנובמבר השתתף בקרב "אספינוסה דה לוס מונטרוס", שבו שוב נפל בשבי. שלושה ימים אחר כך נשלח לצרפת ובסופו של דבר שוחרר משביו. הוא נדד באנגליה ובנסיכויות גרמניה וב-1814 חזר לספרד והצטרף שוב לצבא בדרגת לויטננט קולונל.
במהלך שש השנים האבסולוטיות הוא הצטרף לבונים החופשיים ולליברלים בקשר כנגד המלך פרננדו השביעי. ב-1819 הקים המלך 10 גדודים על מנת להילחם בתנועות השחרור של דרום אמריקה. רייגו מונה למפקדו של הגדוד האסטורי. אך ב-1 בינואר 1820, במקום בשם קבסס דה סן חואן לא רחוק מהעיר קדיס החל במרידה יחד עם קצינים נוספים, ודרש את החזרת החוקה של 1812. עימות זה היה הפתיחה לתקופה ההיסטורית שנקראה בשם שלוש השנים החוקתיות 1820–1823 ובו הוחזר המשטר הליברלי שבוטל על ידי מלך ספרד פרננדו השביעי בשנת 1814. כוחותיו של רייגו צעדו דרך ערי אנדלוסיה בתקווה להתחיל התקוממות אנטי מלכותית, אבל האוכלוסייה המקומית הייתה אדישה ברובה.
עם זאת, בגליסיה החלה התקוממות אשר התפשטה במהרה בכל ספרד. ב-7 במרץ 1820 הוקף ארמון המלוכה במדריד בחיילים בפיקודו של הגנרל באייסטרוס, וב-10 במרץ הסכים המלך להשיב את החוקה על כנה, ויוחסה לו האימרה "נצעד ביחד, ואני הראשון בשביל החוקתי".
הממשלה החדשה ה"פרוגרסיסטית" שהוקמה קידמה את רייגו לדרגת פילדמרשל ומינתה אותו ל"קפטן חנרל" של גליסיה. ב-8 בינואר 1821 נטל פיקוד על אראגון ועבר לסרגוסה. ב-18 ביוני של אותה שנה נשא לאישה את בת דודתו "מריה טרסה דל ריגו אי בוסטיוס". ב-4 בספטמבר 1821 נכלא באשמת שווא של תמיכה ברפובליקניזם, עקב מרידה רפובליקנית כושלת. למרות זאת, הפופולריות שלו התגברה ובמדריד פרצו הפגנות בדרישה לשחררו. במרץ 1822 נבחר לקורטס (בית הנבחרים הספרדי) ובסופו של דבר שוחרר מהכלא.
בקונגרס ורונה שהתקיים בדצמבר 1822, החליטו מדינות הברית הקדושה כי ספרד ליברלית תהווה איום על מאזן הכוחות באירופה, מאחר שכמה מרידות ליברליות שנערכו באירופה בראשית שנות העשרים של המאה התשע-עשרה נעשו בהשראתה. צרפת נבחרה איפוא להחזיר את המלוכה האבסולוטית לספרד. ב-7 באפריל 1823 חצה הצבא הצרפתי את גבול ספרד, בפלישה של חיילים צרפתיים אשר נודעה בשם מאה אלף בני לואי הקדוש (cien mil hijos de San Luis, בפועל פלשו כ-60,000). רייגו פיקד על הארמייה הספרדית השלישית שנלחמה בפולשים ובקבוצות שתמכו במלוכה. אך עקב בגידה הוא נשבה ב-15 בספטמבר בכפר ארקיוס באזור חאאן ונלקח למדריד. אף שהוכרזה חנינה מוחלטת, חצר המלוכה הכריז על רייגו כבוגד, כיוון שהיה אחד מחברי הפרלמנט שהצביעו בעד נטילת סמכויות מהמלך. רייגו נתלה בככר "לה סבאדה" שבמדריד ב-7 בנובמבר 1823
הנצחה
המנונה של הרפובליקה הספרדית השנייה (1931 – 1939) "אימנו דה רייגו" (Himno de Riego) נכתב לכבודו של רייגו.
כיום מתנוסס דיוקנו בבניין הקורטס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פוליטיקאים ספרדים
קטגוריה:ספרדים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מפקדי ארמיות
קטגוריה:ילידי 1784
קטגוריה:נפטרים ב-1823 | 2024-08-01T04:58:34 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.