title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
דנברוג | REDIRECT דגל דנמרק | 2004-11-29T19:05:03 |
תעלת למאנש | תעלת למאנש (בצרפתית: La Manche; מילולית "השרוול", באנגלית: English Channel; מילולית "התעלה האנגלית") היא מצר ים המקשר בין האוקיינוס האטלנטי והים הצפוני, ומפריד בין האיים הבריטיים וצפון צרפת. אורכה כ-560 ק"מ, ורוחבה נע בין 34 ק"מ (במצר דובר) לכ-240 ק"מ.
סמוך לחופה הצרפתי מצויים איי התעלה השייכים לבריטניה.
היווצרות התעלה
לפני תום עידן הקרח האחרון, לפני כ-10,000 שנים, היו האיים הבריטיים מחוברים ליבשת אירופה על ידי דוגרלנד. כשמעטה הקרח הפשיר, נוצר אגם גדול בחלק הדרומי של מה שקרוי היום הים הצפוני. בסביבות 6500 לפנה"ס, התמוטט מחסום הגיר הרך שבדרום האגם כתוצאה מפעולה ארוזית, האגם נפתח לאוקיינוס האטלנטי, וכך נוצרה תעלת למאנש. הפעילות הארוזית המתמשכת של גלי האוקיינוס על אדמת הגיר באזור דובר הרחיבה את מוצא התעלה, וממשיכה למעשה גם היום.
חשיבות היסטורית
התעלה היא המכשול הטבעי העיקרי בפני התקפה ופלישה לבריטניה מכיוון היבשת. כדוגמאות רק מהעת החדשה, ניתן לציין את כוונתם של נפוליאון ושל היטלר לפלוש לבריטניה ולהכריע את המעצמה הבריטית, ניסיונות שהתנפצו אל מול הקושי הצבאי לחצות את התעלה בכוחות גדולים.
עם זאת, במהלך ההיסטוריה נעשו ניסיונות רבים לפלישה לבריטניה או מבריטניה לצרפת דרך התעלה, כמו הפלישה הנורמאנית על ידי ויליאם הראשון ("הכובש") לאי הבריטי ב-1066, ניסיונותיה של הארמדה הספרדית לתקוף את בריטניה ב-1588, ופלישת בעלות הברית לנורמנדי במלחמת העולם השנייה.
במימי התעלה התחוללו קרבות ימיים מפורסמים רבים, שכמה מהמכריעים בהם היו: קרב פורטלנד ב-1653 במהלך מלחמות הולנד-אנגליה. קרב לה-אוג ב-1692, שבו הובסו הצרפתים בידי האנגלים וההולנדים במהלך מלחמת הברית הגדולה, ובא הקץ לשליטה הימית הצרפתית. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, בשנת 1864, התחולל בתעלת למאנש סמוך לשרבור קרב שבו הטביעה ספינת המלחמה האמריקאית קירסארג', מכוחות הצפון, את ספינת המלחמה "אלבמה" מכוחות הדרום, שפעלה באוקיינוס האטלנטי נגד ספינות סוחר של הצפון.
מאידך, בתקופות שלום, שימשה התעלה כנתיב חיוני לשיתוף תרבותי ופוליטי בין בריטניה והיבשת, החל מהתקופה הקלטית, דרך תקופת האימפריה הרומית, הקמת דוכסות בריטני על חוף היבשת בידי מתיישבים מהאי הבריטי ב-841, ובהמשך הקמת המדינה האנגלו-נורמנדית.
חשיבות כלכלית
תעלת למאנש היא נתיב המים העיקרי המקשר בין מדינות צפון אירופה לשאר העולם, ונחשבת כנתיב השיט העמוס ביותר בעולם. מדי יום חוצות אותה, הן לאורכה והן מחוף לחוף, כ-400 ספינות.
המסחר הימי בין היבשת לאי הבריטי עבר במימי התעלה כבר מתקופות פרהיסטוריות, והיה בעל חשיבות כלכלית רבה לתרבויות שמשני צידיה.
ערי נמל חשובות התפתחו לאורך התעלה. החשובות שבהן בחוף הצרפתי הן קאלה, דייפ, לה האבר, בולון-סור-מר ושרבור, ובחוף הבריטי – דובר, סאות'האמפטון ופורטסמות'.
בנוסף, התפתחו לאורכה ערי קיט, שכבר מתחילת המאה ה-19 החלו עידן של קַיִט אריסטוקרטי, שהתפשט מאז באזורים נוספים בעולם. בחוף הצרפתי ידועות הערים דוביל וטרוביל, ובחוף הבריטי העיר ברייטון.
חציית התעלה
נתיבי מעבורות חשובים
באופן מסורתי נחצתה התעלה באמצעות קווי מעבורות. העיקריים שבהם הם: דובר-קאלה, ניו הייבן-דייפ, פורטסמות-קאאן/שרבור/לה האבר, פליימות-רוסקופ.
חציה יבשתית - מנהרת התעלה
הרעיון לחבר את בריטניה וצרפת בחיבור רכבתי הועלה עוד בימי נפוליאון אולם נדרשו שנים רבות לתכנן ולהוציא לפועל את המבצע המורכב הזה. התכנון שהחל בסוף שנות ה-50 הוצא לפועל רק בסוף שנות ה-80 כאשר ב-1 בדצמבר 1990 נפגשו שני הצוותים שחפרו משני צידי מנהרת התעלה, כ-40 מטר מתחת לקרקעית הים. בזאת קושרו בריטניה וצרפת בחיבור יבשתי לראשונה מאז תקופת האבן.
בשנת 1994 נפתחה לתנועה מנהרת מסילת ברזל, העוברת מתחת למצר דובר. במנהרה עוברת רכבת היורוסטאר שמקשרת בין לונדון, פריז ובריסל. בנוסף מופעלת בתעלה רכבת שמעבירה כלי רכב מצד אחד לשני.
צליחת תעלת למאנש בשחייה
האתגר של חציית תעלת למאנש בשחייה עלה לתודעת הציבור במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר שב-25 באוגוסט 1875 השלים קפטן מת'יו ווב את צליחת תעלת למאנש בשחייה, בזמן של 21 שעות ו-45 דקות. הייתה זו הפעם הראשונה שאדם חצה בשחייה את התעלה ללא עזרה כלשהי, וכשהוא נצפה לאורך כל הדרך. עד שנת 1927 השלימו פחות מעשרה שחיינים את חציית התעלה בשחייה, כולל אישה אחת, גרטרוד אדרלה, אשר השלימה את חציית התעלה ב-6 באוגוסט 1926 בזמן של 14 שעות ו-34 דקות, הזמן המהיר ביותר עד אותה עת. על רקע טענות מפוקפקות של שחיינים שונים אשר טענו להשלמת האתגר, קמה באנגליה "התאחדות שחיית התעלה" (Channel Swimming Association) במטרה לתעד ולאשש טענות של שחיינים באשר לצליחת התעלה וכן לאשר את הזמן שבו השלימו את האתגר. בשנת 1999 התפצל הארגון לשניים, ולצד "התאחדות שחיית התעלה" קמה "פדרציית שחיית התעלה וניווט" (Channel Swimming and Piloting Federation). שני הארגונים מפקחים ומאשרים צליחות תעלה בשחייה במצר דובר. הזמן הקצר ביותר לצליחת התעלה בשחייה תועד ב-8 בספטמבר 2012, כאשר השחיין האוסטרלי טרנט גרימסי חצה את התעלה בזמן של 6 שעות ו-55 דקות.
הארגונים המפקחים על צליחת התעלה בשחייה קבעו כללים נוקשים בהם חייבים השחיינים לעמוד לצורך אישור ההישג, בהם: איסור על סיוע כלשהו לשחיין במהלך הצליחה, בין אם על ידי אדם או בסיוע מלאכותי. לשחיין מותר למשוח את גופו בשומן להגנה מפני הקור, לחבוש משקפי שחייה, לחבוש כובע שחייה אחד, לאטום את אפו באטב, לפקוק את אוזניו וללבוש בגד ים בודד. אסור שבגד הים, או הכובע יהיו מחומרים צפים. חל איסור על נגיעה של אדם כלשהו בשחיין במהלך השחייה. עם השלמת חציית התעלה חייב השחיין לעמוד על היבשה, מקום שאליו מי הים אינם מגיעים. הארגון המפקח עשוי לבצע בדיקת סמים אקראית לשחיין בהתאם לכללי הוועד האולימפי הבריטי.
מאז החל פיקוח ותיעוד של צליחות התעלה, היו מעטים שהצליחו לחצות את התעלה הלוך ושוב.
חציות מפורסמות ראשונות של התעלה
שמאל|ממוזער|250px|נחיתת הכדור הפורח ליד קאלה, 1785
שמאל|ממוזער|250px|בלריו-XI, המטוס שבו חצה בלריו את תעלת למאנש
חציית התעלה שלא באמצעות כלי שיט היוותה תמיד אתגר ספורטיבי ולאומי, משכה תשומת לב, וגרמה להתרגשות רבה ברחבי העולם. חלוצי החציות זכו במקרים רבים להילה של גיבורים לאומיים.
כדור פורח – ב-7 בינואר 1785 נחצתה התעלה לראשונה בדרך האוויר על ידי הצרפתי ז'אן-פייר בלנשר וג'ון ג'פריס האמריקאי. הריחוף נעשה מאנגליה לצרפת מעל מצר דובר, וארך כשעתיים וחצי. בלנשר נחשב אחד מחלוצי הטיסה בכדור פורח, והיה הראשון שטס בו ביבשת אמריקה.
שחייה – ב-25 באוגוסט 1875 חצה מת'יו ווב את התעלה בשחייה מדובר לקאלה, לאחר שכשל בניסיון דומה כשבועיים קודם. השחייה ארכה פחות מ-22 שעות, ושלוש ספינות ליוו אותו מטעמי ביטחון. ווב הפך בבריטניה לגיבור לאומי, ונקשרו בשמו אגדות וסיפורי פולקלור עממיים. ב-6 באוגוסט 1926 חצתה גרטרוד אדרלה את התעלה בשחייה, והייתה לאישה הראשונה שעשתה זאת בקובעה את התוצאה המהירה באותה העת.
טיסה – ב-25 ביולי 1909, כשש שנים בלבד לאחר טיסתם ההיסטורית הראשונה של האחים רייט, חצה המהנדס והממציא הצרפתי לואי בלריו את התעלה מצרפת לאנגליה, במטוס שתכנן ובנה בעצמו. מבצעו זיכה אותו בפרס של 1,000 לי"ש שהציע העיתון דיילי מייל לראשון שיצלח את התעלה במטוס. במקום נחיתתו, ממערב לדובר, מוצבת אנדרטה לזכרו הבנויה כהיטל של המטוס שבו טס. הרייט קווימבי הייתה האישה הראשונה שחצתה את תעלת למאנש בטיסה ב-16 באפריל 1912. את חציית התעלה היא עשתה במטוס תוצרת לואי בלריו. היא יצאה מדובר שבאנגליה וכעבור 59 דקות נחתה על חוף ים באקיין-פלז' בפה-דה-קאלה שבצרפת, כ-40 קילומטר מקאלה.
טיסה במטוס מונע בכוח שרירים בלבד – ב-1979 חצה בריאן אלן את תעלת למאנש לאחר שדיווש במשך שלוש שעות במטוס "אלבטרוס קורי העכביש" (Gossamer Albatross) וזכה בכך בפרס קרמר השני בשווי 100,000 ליש"ט.
צניחה – ב-31 ביולי 2003 קפץ הצנחן האוסטרי פליקס באומגרטנר ממטוס שטס בגובה 30,000 רגל מעל דובר כשלגבו מחוברות כנפיים, דאה מעל לתעלה, וצנח לבסוף בקאלה שבצרפת.
טיסה בעזרת כנפיים אישיות – איב רוסי חצה את התעלה ב-26 בספטמבר 2008 בעזרת מתקן המוצמד לגופו.
צליחה באמצעות רחפן אישי (פליינג בורד): ב-4 באוגוסט 2019 צלח פרנקי זפאטה הצרפתי את התעלה באמצעות רחפן פליינג בורד ואשר עצר באמצע הדרך לתדלק על סירה.
אירועים הקשורים בישראל
אהרן אהרנסון, ממקימי ארגון ניל"י, נספה בהתרסקות מטוסו במימי תעלת למאנש ב-15 במאי 1919.
מילוט "ספינות שרבורג" – ב-25 בדצמבר 1969 חמקו חמישה סטי"לים של חיל הים הישראלי מנמל שרבור שבצרפת למימי תעלת למאנש בדרכם לישראל.
ראו גם
מגדל נב
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
למאנש
למאנש, תעלת
קטגוריה:אנגליה: מצרי ים
קטגוריה:צרפת: מצרי ים
קטגוריה:או-דה-פראנס: גאוגרפיה | 2024-10-15T16:59:19 |
דגל האומות המאוחדות | דגל האומות המאוחדות אומץ ב-20 באוקטובר 1947.
הדגל מורכב מסמל האומות המאוחדות בצבע לבן על רקע כחול. הסמל מורכב מ של מפת העולם המוקפת ב. ענפי הזית הם סמל לשלום, ומפת העולם מסמלת את כל תושבי העולם.
דגלים נגזרים
סוכנויות וארגונים
תמונה ראשי תיבות שם הישות תיאור 100px|לא ממוסגר IAEA הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית לסבא"א יש דגל עם אותם צבעים וענפי זית כמו האו"ם. הסמל המרכזי הוא מודל האטום של בוהר של הבריליום עם ארבעה אלקטרונים. סבא"א אינה תלויה אך מדווחת לאומות המאוחדות. 100px|לא ממוסגר ICAO הארגון הבין־לאומי לתעופה אזרחית סמל האו"ם עם כנפי טיס משולבות. 100px|לא ממוסגר ILO ארגון העבודה הבין־לאומי סמל האו"ם, אבל מחליף את המפה בגלגל שיניים מקוטע שבתוכו האותיות "ILO". 100px|לא ממוסגר IMO ארגון הימאות הבין־לאומי לוקח את דגל האו"ם, מכווץ את תמונת המפה ומציב מאחוריה שני עוגנים כבולים בשלשלאות. 100px|לא ממוסגר ITU איגוד הטלקומוניקציה הבין־לאומי יש לו את הלוגו של ITU - גלובוס, ברק והאותיות "ITU". 100px|לא ממוסגר UNESCO אונסק"ו בעל אותם צבעים כמו האו"ם; הסמל שלו הוא מקדש יווני (אולי הפרתנון), המייצג מדע, למידה ותרבות. ששת העמודים עשויים מאותיות שם הארגון. 100px|לא ממוסגר UNICEF קרן החירום הבין־לאומית של האומות המאוחדות לילדים עלים וכדור של דגל האו"ם אבל עם שיבוץ אם וילד במקום מפת העולם. 100px|לא ממוסגר UPU איגוד הדואר העולמי סמל האו"ם כחול עם לוגו הארגון בלבן. 100px|לא ממוסגר WFP תוכנית המזון העולמית יש את עלי הזית של דגל האו"ם, עם יד אוחזת דגנים במרכז, במקום הגלובוס. הצבעים הלבנים/כחולים של דגל האו"ם הפוכים בדגל ה-WFP. 100px|לא ממוסגר WHO ארגון הבריאות העולמי זהה לדגל האו"ם, עם מטה אסקלפיוס, סמל מסורתי של הרפואה. 100px|לא ממוסגר WMO ארגון המטאורולוגיה העולמי הדגל הוא של האו"ם עם שושנת הרוחות והאותיות "OMM/WMO" על גבי הגלובוס.
דגלים לאומיים
דגל האו"ם הוא מקורה של של דגלים לאומיים. בגלל הקשר של האו"ם לשלום ולשיתוף פעולה, דגלים בהשראת האו"ם מאומצים לרוב על ידי מדינות שחוות עימות או חוסר יציבות. מדינות רבות עם דגלים בהשראת האו"ם היו או היו חלק מטריטוריות הנאמנות של האומות המאוחדות.
תמונה ישות תיאור 100px|לא ממוסגר קמבודיה (1992–1993) משתמש בצבעי האו"ם עם מפה לבנה של קמבודיה עם המילה "קמבודיה" ב. 100px|לא ממוסגר קפריסין דגל קפריסין משתמש במפה וענפי זית בהשראת דגל האו"ם. 100px|לא ממוסגר אריתריאה (1952–1962) הדגל הראשון של אריתריאה שמשתמש ב-UN כחול וענפי זית. 100px|לא ממוסגר אריתריאה (1993–הווה) הדגל הנוכחי של אריתריאה משתמש פחות בכחול של האו"ם אך שומר על ענפי הזית. 100px|לא ממוסגר מיקרונזיה דגל מיקרונזיה נגזר מהדגל לשעבר בהשראת האו"ם של , שהוא היה חלק ממנו. 100px|לא ממוסגר איי מריאנה הצפוניים הדגל של איי מריאנה הצפוניים נגזר מהדגל לשעבר בהשראת האו"ם של טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט, שהוא היה חלק ממנו. 100px|לא ממוסגר סומליה (1954–הווה) על דגל סומליה יש כחול-לבן של האו"ם, והוא שימש לראשונה בתקופת . 100px|לא ממוסגר טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט הדגל של טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט משתמש בכחול של האו"ם ואומץ במהלך תקופה של מעבר לעצמאות בניהול האו"ם. 100px|לא ממוסגר טורקמניסטן דגל טורקמניסטן משתמש בענפי זית של UN מתחת לחמשת דוגמאות השטיח.
קישורים חיצוניים
האומות המאוחדות
קטגוריה:האומות המאוחדות
האומות המאוחדות
האומות המאוחדות
האומות המאוחדות | 2024-09-14T05:38:22 |
הבדלה | שמאל|ממוזער|210px|נר טיפוסי להבדלה, לצד כוס לקידוש ומגדל בשמים
הבדלה היא מצווה הנעשית במוצאי שבת ויום טוב. ההבדלה נעשית באמירת ברכה מיוחדת הנאמרת על גביע יין (או מיץ ענבים). תוכן הברכה הוא ההבדלה בין השבת לששת ימי המעשה, ימי החול, יחד עם הברכה על היין עצמו. במוצאי שבת כוללת ההבדלה אף ברכה על הבשמים ועל האש.
מהות ההבדלה
שמאל|ממוזער|210px|טקס הבדלה, המאה ה-14, ספרד
שני אופנים אפשריים למהות ההבדלה:
להבדיל את ימות החול מיום השבת,
להבדיל את יום השבת מימות החול.
מהפוסקים עולה כאופן השני, שעניין ההבדלה הוא להבדיל את יום השבת מימות החול.
דיני ההבדלה
ממוזער|הרב מנחם קאליש, האדמו"ר מאמשינאוו בהבדלה
מצוות הבדלה היא לדעת הרמב"ם (שבת פרק כט הלכה א) מצווה מן התורה, הנלמדת ממצוות קידוש השבת בדברים, שנאמר () 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה. גם לדעתו, אין חובה מן התורה להבדיל על כוס יין. אף לדעת ראשונים אחרים, המובאים במגיד משנה, אין חובת ההבדלה אלא תקנת חכמים.
על פי ההלכה, מי שאמר הבדלה בתפילת ערבית, או לחלופין אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", רשאי לעשות מלאכה לפני ההבדלה. אולם אסרו חכמים לאכול לפני ההבדלה.
זמן ההבדלה
מי שלא היה לו יין או מסיבה אחרת לא הבדיל במוצאי שבת, יכול להבדיל עד יום שלישי. במדינות הצפון, כמו נורווגיה, נוהגים בחודשי הקיץ להבדיל ביום ראשון בבוקר כיוון שהשבת יוצאת בשעה מאוד מאוחרת. בשעת הדחק, מותר לומר הבדלה משעת פלג המנחה, אבל אסור לעשות מלאכה עד צאת הכוכבים.
על מה מבדילים?
הרמב"ם כותב שיש לומר את ההבדלה על יין ולא על לחם. עם זאת, הרמב"ם כותב: "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין-מקדשין עליו; וכן יין מזוג. ויין צימוקים, מקדשין עליו והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבש. וכן יין חדש מגיתו, מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו. מדינה שרוב יינה שיכר, אף על פי שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה."
בשולחן ערוך נכתב:
"ואין מבדילין על הפת אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה והוא הדין לשאר משקין חוץ מן המים"
בשולחן ערוך הרב כתוב:
"מבדילין על כל משקה שהוא חמר מדינה חוץ מן המים"
בעקבות זאת, כתבו חלק מהפוסקים, כמו ערוך השולחן, האדרת והציץ אליעזר, שניתן להבדיל על קפה ותה. פוסקים אחרים, כמו הרב עובדיה יוסף כתבו שניתן להבדיל רק על משקאות משכרים.
לגבי חלב, היו שהתירו ואחרים אסרו.
סדר ההבדלה ומנהגיה במוצאי שבת
שמאל|ממוזער|210px|אוסף מעמידי בשמים המוצג בבית הנשיא
ממוזער|מחזיק-בשמים להבדלה בצורת פרח, עיצובו ומעשה ידיו של הרב יוסף-מאיר אלפנט בראשית שנות ה-50
פיוטים
בחלק גדול מקהילות ישראל נהוג לשורר פיוט קודם ההבדלה. למשל, הפיוט "אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אָנִי" מאת גדול משוררי מרוקו רבי דוד בן חסין, שאילו מילות הבית הראשון שלו:
פיוט נוסף שנפוץ יותר והתקבל יותר אצל יהדות מרוקו הוא הפיוט אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל שחיברו רב בשם יוסף וחתם שמו בראשי החרוזים. ומיד לאחר הפיוט הזה, בעל־הבית מוזג את כוס ההבדלה ופותח בפיוט: ״אברך את שם האל״ שסימנו: יוסף.
ומנהג יהודי תימן לשורר את הפיוט הפותח בבית , שחיברו סעדיה וחתם שמו בראשי החרוזים. פיוט זה זכה לכמה סוגי לחנים אחד מהם התחבר על ידי הזמר אביהו מדינה.
לפני ההבדלה נהוג לומר פסוקים שונים ותפילות להצלחת המעשים בשבוע הבא. פסוקים אלו משתנים בקרב הקהילות השונות.
לאחר פסוקים אלו נאמרות הברכות לפי סדר זה:
ברכת בורא פרי הגפן
היא הברכה הראשונה אשר לאחריה מסודרים שאר הברכות.
יש נוהגים (בעיקר בקרב קהילות ספרד) שכל הקהל פורץ בצחוק רם לאחר ברכה זו, בתור סגולה לשבוע משמח.
דיני הבשמים
לאחר ברכת הגפן, מברכים ברכת בורא מיני בשמים, ומריחים בעצים ושיחים שנותנים ריח טוב.
טעם הרחת הבשמים הוא מאחר שבשבת יש לאדם נשמה יתירה, ובמוצאי שבת היא מסתלקת, וכדי להשיב את נפשו תיקנו להריח ריח טוב.
אם אין לו בשמים, אינו חייב לחפש אחריהם, ומבדיל בלי ברכה זו.
דיני הנר
שמאל|ממוזער|250px|ברכה על האש (נר)
לאחר ברכת הבשמים מברכים ברכת בורא מאורי האש ונוהגים להגביה את הידיים ולהסתכל בציפורני הידיים לאור אש של אבוקה.מצווה מן המובחר שהנר יהיה בעל שתי פתילות או יותר. הטעם שתיקנו לברך על האש במוצאי שבת הוא משום שבמוצאי שבת נבראה האש על ידי האדם הראשון כמסופר בתלמוד:
אם אין לו נר, אינו חייב לחפש אחריו, ומבדיל בלי ברכה זו.
ברכת הבדלה
נוסח הברכה הוא .
לאחר ברכת ההבדלה שותה האדם שאמר את ההבדלה מהיין. יש נוהגים שאף אחרים טועמים מיין כמו בקידוש ויש הנמנעים מכך. יש גם הנוהגים לכבות את נר ההבדלה בשאריות היין, וכן טובלים את האצבע ומעבירים על העיניים, ויש הנמנעים מנוהג זה בשל הטענה שאין זה מכובד לעשות כך.
ראשי התיבות של הברכות הם יבנה (יין, בשמים, נר, הבדלה). הסדר של הברכות הוא במעלה הראש, מהיין שנכנס לפה, הבשמים אותם מריחים באף, האש שרואים בעין וההבדלה שנעשית במוח. בגמר ההבדלה, יש נוהגים לשיר את הפיוט המבדיל בין קודש לחול, וזמירות נוספות.
בתקופות קדומות היה נהוג לערוך השבעות למלאכים, לאחר ההבדלה. אולם הרב יעקב עמדין ביטל לגמרי נוהג זה.
הבדלה ומועדי ישראל
הבדלה במוצאי חג
במוצאי חג שאינו מוצאי שבת אומרים רק את הברכה על היין וברכת ההבדלה, ומדלגים על ברכת הבשמים, משום שביום טוב אין "נשמה יתרה" כבשבת, וכן מדלגים על ברכת האש (שנבראה במוצאי השבת ואינה אסורה ביום טוב). יש שנוהגים לדלג על הפסוקים הנאמרים לפני ההבדלה. במוצאי חג שהוא גם מוצאי שבת מבדילים כמו בכל מוצאי שבת.
הבדלה במוצאי יום הכיפורים
במוצאי יום הכיפורים (כשאינו חל במוצאי שבת) יש להשמיט רק את הברכה על הבשמים אך את הברכות על היין, האש וההבדלה אומרים. בנוסף, בניגוד למוצאי שבת, ניתן לברך דווקא על אש שדלקה קודם יום הכיפורים, ולא על אש שהודלקה במוצאי יום הכיפורים. אם אין נר כזה בנמצא מדלגים גם על ברכת האש.
לדעת השולחן ערוך, אין לברך על הבשמים במוצאי יום כיפור אפילו כשחל יום כיפור בשבת. לדעת המשנה ברורה, יותר נכון לברך על הבשמים במוצאי יום כיפור שחל בשבת. יש נוהגים פשרה, שמברכים על הבשמים, אבל לפני או אחרי ההבדלה, כדי שלא ייחשב להפסק באמצע ההבדלה אם אינו חייב לברך על הבשמים בהבדלה זו.
הבדלה במוצאי שבת שחל בתשעה באב
כאשר תשעה באב חל במוצאי שבת (או שחל בשבת ונדחה למוצאי שבת) אין מבדילים במוצאי שבת שכן לא ניתן לשתות את היין בשל הצום אך מברכים את ברכת מאורי האש בלבד. במוצאי תשעה באב, לאחר צאת הצום מבדילים על הכוס ומברכים את ברכת היין וברכת המבדיל בלבד.
דין יקנה"ז
דין מיוחד הוא כאשר חל חג במוצאי שבת. מצד אחד, כיוון שמדובר בחג יש לומר קידוש של חג, אך מצד שני כיוון שמדובר במוצאי שבת יש גם לומר הבדלה. ישנו סדר מיוחד הנהוג במצב כזה והוא שילוב של קידוש עם הבדלה ביחד. סדר זה נעשה אך ורק כאשר החג הוא במוצאי שבת. אם לעומת זאת החג חל ביום שישי והשבת היא במוצאי החג אין עושים הבדלה בקידוש של ליל שבת, כיוון שהשבת קדושה יותר מן החג. סדר הברכות: ברכת היין, ברכת הקידוש, ברכת האש, ברכת הבדלה (בנוסח מיוחד, ראו להלן) וברכת שהחיינו. ראשי התיבות יקנה"ז מייצגים סדר זה: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן (ברכת שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה). בגמרא מוסבר שאין בכך בעיה של אין עושין מצוות חבילות חבילות משום שההבדלה והקידוש נחשבים לדבר אחד.
נוסח ברכת ההבדלה בסדר יקנה"ז:
הבדלה בתפילה
במוצאי שבת וחג נהוג גם לאמר הבדלה בתפילה. במשנה במסכת ברכות () יש מחלוקת היכן לאמר את ההבדלה בתפילה. תנא קמא אומר, וכך נפסק להלכה, שיש לאומרו בברכת "חונן הדעת" כי החכמה היא זאת שמאפשרת לבן האדם להבדיל בין דברים. רבי עקיבא לעומת זאת אומר שההבדלה מספיק חשובה כדי לאומרה בברכה מיוחדת בפני עצמה מיד אחרי שלוש הברכות הראשונות. רבי אליעזר אומר שיש לומר את ההבדלה בברכת "מודים" שהיא בסוף תפילת שמונה עשרה.
נוסח ההבדלה בתפילה
במוצאי שבת רגילה אומרים נוסח המתחיל ב"אתה חוננתנו". כאשר מוצאי שבת חל ביום טוב, אומרים נוסח מיוחד המתחיל ב"ותודעינו". נוסח זה תוקן על ידי רב ושמואל בבבל ונוסחו המקורי הוא: "ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חקי רצונך ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת". במהלך הדורות נעשו שינויים בנוסח. יש משערים שאחד השינויים, התוספת "הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך", הצליח להשתרבב לגמרא מתוך הסידור, שכן התוספות (פסחים ק"ד) ציינו שנוסח זה לא נמצא בגמרא שלהם.
בנוסח אשכנז ונוסח ספרד נוסף לנוסח ותודיענו גם: "ותבדל ה' אלוקינו בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה". מדובר בתוספת מאוחרת שכן נוסח זה לא נמצא בגמרא, במשנה תורה, בסדר רב עמרם גאון, בסידורים כתבי יד ובנוסחי התפילה של שאר עדות ישראל. התוספת נעשתה על מנת שנוסח "ותודיענו" יכיל את כל ה"הבדלות" המצויות בנוסח הרגיל למוצאי שבת (בין קודש לחול, בין אור לחושך וכו').
שמאל|ממוזער|180px|האדמו"ר רבי יהודה זאב קורנרייך משידלובצא באמירת הבדלה
ראו גם
מוצאי שבת
קישורים חיצוניים
ערוץ יהדותון
נוסח ההבדלה
קריאת ההבדלה במנגינות שונות לפי מסורת יהודי מצרים
סרט על הבדלה נוסח קרליבך בגבעת שמואל מאתר ערוץ ראש הגבעה
תשובה בעניין מנהג אמירת ההבדלה אצל יהודי צפון אפריקה באתר תורת אמ"ת של הרב זכריה זרמתי.
לקט שירים ופיוטים להבדלה ולמוצאי שבת באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:תפילות ביהדות
קטגוריה:מוצאי שבת
קטגוריה:שבת
קטגוריה:מצוות שבדיבור | 2024-07-19T14:41:54 |
עטרן | הפניה זפת | 2006-08-21T22:57:04 |
ספק כח | REDIRECT ספק כוח | 2004-11-29T21:45:44 |
מיצרי מלקה | REDIRECT מצר מלאקה | 2012-11-16T13:20:29 |
מיצרי מאלקה | REDIRECT מצר מלאקה | 2012-11-16T13:20:20 |
בטריה | REDIRECTסוללה חשמלית | 2005-06-10T17:49:05 |
מיצרי מאלאקה | REDIRECT מצר מלאקה | 2012-11-16T13:19:54 |
מצרי מאלקה | REDIRECT מצר מלאקה | 2012-11-16T13:21:40 |
תעלת למנש | REDIRECT תעלת למאנש | 2004-11-29T22:28:59 |
תעלת לאמנש | REDIRECT תעלת למאנש | 2004-11-29T22:29:52 |
תעלת לה-מאנש | REDIRECT תעלת למאנש | 2004-11-29T22:30:27 |
ולנברג | REDIRECTראול ולנברג | 2004-11-29T22:30:52 |
מיצר הורמוז | REDIRECT מצר הורמוז | 2004-11-29T22:31:35 |
מיצר ברינג | REDIRECT מצר ברינג | 2004-11-29T22:32:27 |
באב אל מאנדב | הפניה באב אל-מנדב | 2013-09-10T13:29:10 |
בב אל מנדב | הפניה באב אל-מנדב | 2013-09-10T13:29:16 |
מיצר מגלן | REDIRECT מצר מגלן | 2004-11-29T22:37:44 |
האיטי | רפובליקת האיטי (בצרפתית: République d'Haïti; בקריאולית האיטית: Repiblik Ayiti) היא מדינה במערב האי היספניולה שבאיי הודו המערבית, הנקראים גם האיים הקריביים. במזרחה האיטי גובלת ברפובליקה הדומיניקנית, וגבול ימי עם ג'מייקה, קובה ואיי טרקס וקייקוס.
בירתה ועיר הנמל הראשית בה היא פורט-או-פרנס. רוב שטחה הררי ומאוכלס בצפיפות וגודלה כ-27,750 קילומטר רבוע. כלכלתה מבוססת על חקלאות (קנה סוכר, קסאווה, אורז, קפה וקקאו) ועל תעשייה קלה. בשנת 2020 מונה אוכלוסיית המדינה כ־11 מיליון תושבים, רובם קתולים.
אטימולוגיה
פירוש השם "האיטי" בשפת הטאינו הוא "ארץ הרים גבוהים". בצרפתית, כונתה האיטי "פנינת האנטילים", בגלל יופייה של המדינה ובגלל כמות העושר שצברה עבור ממלכת צרפת. במהלך המאה ה-18 המושבה הייתה היצרנית המובילה בעולם של סוכר וקפה.
היסטוריה
האירופאי הראשון שהגיע לאי היספניולה היה כריסטופר קולומבוס, ב-1492, ותבע בעלות על האי כרכוש הכתר הקסטיליאני. תושבי האי קודם לכן היו מבני הטאינו שקיימו בו חמש ממלכות, שכל אחת מהן הונהגה בידי מנהיג מקומי שכונה "קאסיקה" (Cacique). הקאסיקאים ענדו תליוני זהב, והתגוררו בבקתות מרובעות בעוד יתר התושבים התגוררו בבקתות עגולות. בעת הכיבוש הספרדי, מנו קהילות הטאינו כ-3,000 תושבים כל אחת. לאחר בוא הספרדים לאזור, הם החלו להשתלט על האזורים בהם התגוררו בני הטאינו, ודיכאו את ההתנגדות המקומית. ילידים רבים מתו כתוצאה מחשיפה למחלות שהביאו עמם הספרדים, ובהן אבעבועות שחורות. תרבותם דעכה בהדרגה, כתוצאה מתמותה, נישואי תערובת והפעילות המיסיונרית המסיבית שהנהיגה ספרד.
למן המאה ה-15 השתייכה האיטי למושבה הספרדית סנטו דומינגו. ב-1664 השתלטה חברת הודו המערבית הצרפתית על המושבה, וקראה לה בשם סן-דומנג (Saint-Domingue), ובכך צרפת הכריזה באופן רשמי על דרישתה לבעלות על החלק המערבי של היספניולה. ב-1670 הקימה צרפת את יישוב הקבע הראשון על האי, כף פרנסואה. לפי הסכם רייסווייק (נחתם ב-1697 בין צרפת לקואליציית מדינות שהורכבה מאנגליה, ספרד, הקיסרות הרומית הקדושה ופרובינציות אחרות), ספרד העבירה באופן רשמי את השליש המערבי של היספניולה לצרפת. בסיוע עבדים אפריקאים שהביאו עמם, הכשירו הצרפתים שטחים לגידול קנה סוכר. לימים הפכה האיטי לאחת המדינות המובילות בייצור קפה וסוכר.
בשנת 1791 החלה מהפכת עבדים גורפת, בהנהגת טוסן לוברטיר, שזעזעה את האזור האטלנטי כולו. חיל משלוח צרפתי נשלח להאיטי, נחל הצלחה ראשונית, ולוברטיר הסכים לשביתת נשק. הצרפתים בגדו בו והוא נשלח לגלות בכלא בהרי האלפים, שם מת ב-7 באפריל 1803.
המרד התעורר מחדש ב-1802 תחת פיקודו של ז'אן-ז'אק דסאלין, והכוחות הצרפתים שסבלו קשות מקדחת צהובה נוצחו. ב-1 בינואר 1804, הכריז דסאלין על עצמאות סן-דומנג וקרא לה בשם האיטי, שם שפירושו בשפת האינדיאנים תושבי האי המקוריים הוא "ארץ ההרים". האיטי הייתה המדינה המודרנית העצמאית השנייה ביבשת אחרי ארצות הברית, והיחידה בהיסטוריה שקמה כתוצאה ממרד עבדים.
מאז שלטו בה שליטים רודנים מקומיים והיא ידעה תקופות של אנרכיה ועוני.
משנת 1915 עד 1934 שלט בה צבא כיבוש אמריקני. בשנת 1957 נבחר פרנסואה דובליה לנשיא, ובסיוע כוחות המשטרה החשאית (ה"טוטון מקוט") הנהיג שלטון דיכוי. הוא נהג לערוך בחירות בהם היה המועמד היחיד. לאחר מותו, בשנת 1971, עלה לשלטון בנו, ז'אן קלוד, והקל מעט את עול השלטון על מנת לזכות במעמד בקהילה הבינלאומית ובסיוע מארצות הברית.
בפברואר 1986 הודח ז'אן קלוד דובליה מכיסאו וגלה לצרפת. מפקד הצבא, אנרי נמפי, הוביל ממשלה לאומית שהכינה חוקה חדשה, אשר אומצה ברוב גדול במרץ 1987. בחירות שהתקיימו בנובמבר 1987 הופסקו באמצע לאחר שעשרות אנשים נורו במהלך הבחירות על ידי חיילים. בדצמבר 1990 התקיימו בחירות פעם נוספת והפעם נבחר הכומר ז'אן-ברטראן אריסטיד ברוב של יותר משני שלישים מהקולות. אולם באוגוסט 1991 הצביעו 83 נציגי פרלמנט נגדו ורק 11 הצביעו בעדו. חודש אחר כך התקיימה הפיכה צבאית אשר הדיחה את אריסטיד מתפקידו. בעקבות זאת הפעילה הקהילה הבינלאומית אמברגו על האיטי, אשר נמשך עד 15 באוקטובר 1994, היום בו הושב אריסטיד לתפקידו מגלות של שלוש שנים. בשנת 1995 התקיימו בחירות אשר הוחרמו על ידי רוב המפלגות והשתתפו בהן רק 30% מבעלי זכות הבחירה. בבחירות שהתקיימו באפריל 1997 השתתפו רק 10% מבעלי זכות הבחירה.
בשנת 1996 נבחר לראשונה רנה פרבאל כנשיא המדינה, הוא הנהיג מספר רפורמות כלכליות אך הפסיד בבחירות הבאות ב-2001 לז'אן-ברטראן אריסטיד שחזר מגלות ונבחר פעם שנייה, אך הודח ב-2004. בבחירות 2006 זכה שוב רנה פרבאל.
בתחילת אפריל 2008 פרצו מהומות על מחיר האוכל הגבוה: מאז 2007, המחירים למספר מזונות חיוניים, עלו בכ-50%. ב-8 באפריל תקפו המתפרעים את ארמון הנשיאות אך גורשו על ידי חיילי האו"ם וראש ממשלת האיטי הודח.
ב-12 בינואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה בעוצמה 7 בסולם ריכטר שפגעה בבירה פורט או פרנס, והותירה הרס רב. בעיר הבירה נהרסו מבני שלטון רבים ובהם ארמון הנשיאות. 230 אלף מתושבי האיטי נהרגו ברעידת האדמה. ב-22 באוגוסט 2011 פגע במדינה הוריקן איירין.
ב-4 באוקטובר 2016 פגע הוריקן מת'יו ליד לס אנג'ליס. זהו ההוריקן הכבד ביותר שפגע במדינה מאז הוריקן סליאו ב-1964.
בשנת 2018 התרחשה באזור רעידת האדמה חזקה.
מפברואר 2017 עד ב-7 ביולי 2021 כיהן כנשיא האיטי ז'ובנל מואיז עד שנרצח בביתו בהתנקשות על ידי קבוצת חמושים. בעקבות הרצח פרצו באי מהומות. לאחר הרצח מונה אריאל הנרי לנשיא ולראש הממשלה בפועל בתמיכה בינלאומית וללא בחירות, ומאז הוא דחה את הבחירות לפרלמנט ולנשיאות.
ב-14 באוגוסט 2021 התרחשה בהאיטי רעידת אדמה נוספת בעוצמת 7.2 בסולם מגניטודה לפי מומנט, בה נהרגו כ-1,300 ונפצעו כ-6,000 איש. כתוצאה מכך הוכרז מצב חירום כללי למשך חודש.
במרץ 2024, בזמן יציאתו של הנשיא אריאל הנרי לביקור בקניה, הסתערו אלפי חברי כנופיות חמושים על תחנות משטרה, בתי סוהר, שדה התעופה המרכזי וארמון הנשיאות. בראש הכנופיות החמושות והאלימות עמד ג'ימי שריזייה המכונה "ברביקיו" ואשר היה ידוע באכזריותו. הכנופיות החמושות שחררו כ-4,000-5,000 אסירים מבתי הכלא, השתלטו על רוב שטח הבירה ושלטו במדינה במגוון רחב של תחומים. במדינה נוצר כאוס ודווח על מקרים רבים של אונס, עינויים וחטיפות. עקב השתלטות הכנופיות התפטר אריאל הנרי מתפקידו.
פוליטיקה
המשטר הנוכחי של האיטי נקבע בחוקה בשנת 1987. על פי החוקה, אזרח האיטי הוא אדם שנולד בהאיטי לאב או לאם שהם אזרחי האיטי, או מי שהתאזרח בהאיטי לאחר חמש שנות מגורים במדינה. האזרחות אובדת למי שקיבל אזרחות של מדינה אחרת, עבד בשליחות מדינה אחרת או התגורר בה ללא אישור של רשויות האיטי.
להאיטי רשות מחוקקת המורכבת משני בתים: בית נבחרים וסנאט. לכל מחוז של האיטי נציג בבית הנבחרים, ולמחוזות עירוניים עד שלושה נציגים. בבית הנבחרים כולו לפחות 70 נציגים הנבחרים בבחירות כלליות במחוזותיהם.
ב-2022 צפוי להתקיים משאל עם חוקתי שיביא למספר שינויים בנושא משרת ראש הממשלה, הסנאט, שיטת הבחירות וכהונתו של הנשיא.
בחירות
הבחירות בהאיטי נערכות כל חמש שנים, ובהן נבחר נשיא האיטי. הנשיא נבחר כאשר הוא מקבל רוב מהקולות. אם אף מפלגה לא קיבלה רוב מהקולות נעשה סבב שני בין שתי המפלגות בעלות מספר הקולות הרב ביותר, וראש המפלגה בעלת מספר הקולות הרב ביותר מתמנה לנשיא.
הבחירות האחרונות בהאיטי התרחשו בשנת 2022, יחד עם משאל העם החוקתי.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|שטר כסף של האיטי
האיטי היא המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ובין העניות ביותר בעולם כולו, עם תוצר מקומי גולמי לנפש של כ-$1,300 לשנה (מותאם לכוח הקנייה). הפערים בין עשירים לעניים הם גדולים מאוד, כאשר אחוז אחד של האוכלוסייה אחראי ל-44% מהתל"ג והוא הבעלים של 60% מאדמות המדינה הראויות לעיבוד.
כלכלת האיטי מבוססת בעיקר על חקלאות. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היה גידול בהיקף התעשייה הקלה, אך בתחילת שנות ה-2000 הייתה נסיגה בהיקף התעשייה בגלל חוסר היציבות הפוליטית של המדינה. למרות זאת, תוצרת תעשייתית היא ענף הייצוא העיקרי של האיטי. מוצרי ייצוא נוספים של האיטי הם קפה, שמן צמחי וקקאו.
התעשייה בהאיטי היא בעיקר מפעלי טקסטיל בסביבת הבירה פורט-או-פרנס בבעלות חברות מארצות הברית אשר הקימו מפעלים בהאיטי בעקבות הבטחות של מנהיגה של האיטי, בייבי דוק, לכוח עבודה זול והטבות מס. אולם חלק מהמפעלים עזבו מאז את האיטי בעקבות חוסר היציבות הפוליטית, ביקורת מבית בארצות הברית על ניצול עובדים ובעיות באספקה סדירה של חשמל.
כוח העבודה של האיטי מונה כ-3.6 מיליון נפש, אך כ-50% מהם מובטלים ורבים אחרים זוכים לעבודה חלקית בלבד. כ-66% מהמועסקים עובדים בחקלאות, 25% בענף השירותים ו-9% בתעשייה. בשנת 2003 שכר המינימום הועלה מכ-$1 לכ-$2 ליום עבודה.
מטבע ובנקאות
המטבע של האיטי הוא הגורד (Gourde), המתחלק ל-100 סנטים. בסוף שנת 2009 דולר אמריקאי אחד היה שווה ל-39.96 גורד. במשך תקופה ארוכה היה שער הגורד בערך של חמישה גורד לדולר אמריקאי. אולם בתקופה שבין 1990–1994 ירד שערו לרמה של 15 גורד לדולר, בגלל האמברגו הבינלאומי על האיטי. במהלך השנים 1995–1999 התייצב שערו של הגורד בין 16–18 גורד לדולר אמריקאי. ממשלת האיטי אינה מטילה מגבלות על קניית מטבע חוץ והוצאת כספים אל חוץ למדינה.
דו"ח של קרן המטבע הבינלאומית ציין כי 38% מההפקדות בבנקים בהאיטי היו בדולרים ו-41% מהאשראי שניתן על ידי בנקים בהאיטי היה בדולרים. שיעור ההפקדות הדולריות עלה מ-4% בספטמבר 1993 ל-10% בספטמבר 1994, בתקופה בה הייתה אינפלציה של 52%, ומאז המשיך לעלות למרות הירידה באינפלציה. בשנת 1994 היה מעבר לנקיבת מחירי נדל"ן וסחורות יקרות ככלי רכב בדולרים.
היסטוריה כלכלית
האיטי הייתה בעבר מושבת העבדים העשירה ביותר ביבשת אמריקה, אולם התהפוכות הפוליטיות הביאו אותה למצבה העגום. שלטונו הדיקטטורי של פרנסואה דובליה הביא להגירה ניכרת של בעלי אמצעים מהאיטי ובעקבות זאת לפגיעה בכלכלתה. בשנים 1986–1987, בעקבות המעבר לדמוקרטיה, זכתה האיטי לסיוע חוץ חסר תקדים, אולם הדבר לא מנע הידרדרות במצבה הכלכלי. ייצור הקפה, הקקאו, הסוכר והסבון צנח בעשרות אחוזים ותעשיית הטקסטיל הוכתה קשות בגלל ייבוא מאסיבי של בגדים משומשים זולים. פתיחת נמלי המדינה בעקבות עזיבתו של הדיקטטור ב-1986 הביאה לפריחה של ענף ההברחות שאפשרה יבוא זול של אורז ומוצרים אחרים אשר הציפו את השוק וגרמו לאובדן הכנסות של המגזר החקלאי. בעקבות ההפיכה של יוני 1988 השעו ונצואלה וצרפת את סיוע החוץ שלהן להאיטי.
בשנת 1991 עמד התל"ג לנפש של האיטי על 370 דולר לשנה. בשנה זו התרחשה ההפיכה הצבאית שהביאה לאמברגו בינלאומי על האיטי, בין השנים 1991–1994, ולהרס הכלכלה של האיטי. לאחר השבת השליט הנבחר לקראת סוף 1994 התגייסה הקהילה הבינלאומית לסייע להאיטי במענקים ובהלוואות. במהלך ינואר 1995 התחייבו גורמים בינלאומיים לסייע להאיטי ב-1.1 מיליארד דולר, אולם קצב הסיוע בפועל היה נמוך מן המצופה – בשנת 1995 הגיעו כ-500 מיליון דולר, בשנת 1996 כ-400 מיליון דולר ובשנת 1997 רק כ-300 מיליון דולר. ועדת בדיקה מצאה שמחלוקות פוליטיות בפרלמנט של האיטי, שמנעו העברת חוקים נדרשים, היו בין הגורמים שהאטו את קצב השימוש בהלוואות ובמענקים. בשנת 1995 רשמה המדינה צמיחה של 4.6%, אך קצב הצמיחה ירד ל-1.5% בשנת 1997. בשנת 1997 היה התל"ג לנפש רק $260 לשנה, האינפלציה הגיעה ל-17% ושיעור האבטלה היה 60%.
צבא וביטחון
בשנת 1995 החליטה האיטי לפרק את צבאה וזאת בעקבות התערבות צבאית בפוליטיקה ועשרות הפיכות. בשנת 2017 הוקם הצבא מחדש בהוראת הנשיא ז'ובנל מואיז. הכוחות המזוינים של האיטי מורכבים מצבא האיטי, חיל הים של האיטי, חיל האוויר של האיטי, משמר החופים של האיטי, סוכנות הביון הלאומית (ANI) וכמה כוחות משטרה (משטרת פורט-או-פרינס).
גאוגרפיה
המדינה ממוקמת על חציו המערבי של האי היספניולה בקריביים. על חציו השני נמצאת הרפובליקה הדומיניקנית. האי נמצא בין שני קווי שבר טקטוניים ולכן מועד לרעידות אדמה חזקות.
בעבר רוב המדינה הייתה מכוסה ביערות אך בעקבות בירוא יערות נרחב היערות נותרו רק במקומות נידחים. הפאונה של האיטי כוללת חיות אנדמיות רבות כמו הוטיים, עטלפים, תוכיים וקוליבריים.
בשנת 1957 בעקבות פרויקט בניית סכר נוצר אגם פליגר והוא האגם השני בגודלו באי.
דמוגרפיה
בהאיטי מתגוררים כ-11 מיליון איש, בצפיפות של 361 איש לקמ"ר. רובם מתגוררים באזורים עירוניים, עמקים ומישורים הסמוכים לחוף. כ-90%–95% מהתושבים הם ממוצא אפריקני בעיקרו, והשאר הם מולטים – ממוצא מעורב. אחוזים בודדים הם בהירי עור, רובם ערבים, אירופאים וכן מעט יהודים. כ-400 תושבים הם ממוצא מזרח אסייתי, בעיקר מסין. שבטי הטאינו המקוריים נכחדו ברובם עם הגעת הכובשים הספרדים והניצולים הנותרים נטמעו באוכלוסייה האפריקאית.
על אף העוני הרב השורר במדינה ורעידת האדמה הקשה בפורט או פרנס שגבתה חייהם של מאות אלפי בני אדם, זינקה אוכלוסיית המדינה מ-6.2 מיליון נפש במרץ 1998 ל-9.7 מיליון נפשות בפברואר 2011.
בהאיטי נהוגות שתי שפות רשמיות: השפה הצרפתית, שבה לומדים התלמידים במערכת החינוך והיא משמשת גם בעולם העסקים, ומדוברת על ידי רוב תושבי האי שרכשו השכלה; והשפה הקריאולית ההאיטית, המבוססת על קריאולית-צרפתית ומושפעת משפות אפריקניות, צרפתית, ספרדית וטאינו. הקריאולית ההאיטית מדוברת כמעט על ידי כל תושבי המדינה. חלק ניכר מהתושבים דוברים גם ספרדית, אך זו אינה שפה רשמית במדינה.
כ-55% מתושבי האיטי הם נוצרים קתולים, ו-29% הם פרוטסטנטים. דת הוודו, המייחדת את תושבי האי, נפוצה בקרב אחוז לא ברור של האוכלוסייה.
אנשים רבים שמוצאם מהאיטי מתגוררים באזורים שונים בעולם. קהילות גדולות של מהגרים מהאיטי נמצאות ברפובליקה הדומיניקנית, בארצות הברית, בקנדה, בקובה ובצרפת.
ב-2010 התגוררו בהאיטי 45,000 האיטים ממוצא אמריקאי.
יהודים
ראשוני היהודים הגיעו להאיטי עם המתיישבים הצרפתים במאה ה-17, ובהמשך הגיעו גם מהגרים יהודים ממדינות אירופה והמזרח התיכון. ב-1937 הוציאה ממשלת האיטי אשרות כניסה לכ-100 יהודים שנמלטו מאירופה למדינה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ומצאו בה מקלט. בתקופה זו חיו בהאיטי כ-300 יהודים, אך רובם היגרו ממנה עם הזמן. בימינו חיים במדינה כ-25 יהודים, רובם מתגוררים בבירה פורט-או-פרנס.
ראו גם
2021 בהאיטי
קישורים חיצוניים
יואב קרני, הייתה האיטי, באתר "קו המשווה" - סקירה מדינית, היסטורית, כלכלית ודמוגרפית של האיטי עד ל-2010, 15 בינואר 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות איים
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:הים הקריבי: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית
קטגוריה:האנטילים הגדולים
קטגוריה:מדינות החברות בקהילייה הקריבית | 2024-09-19T17:27:42 |
סולימאן המפואר | REDIRECT סולימאן הראשון | 2004-11-29T23:40:21 |
יציבות האטום | REDIRECT גרעין האטום#יציבותו של גרעין האטום | 2006-02-23T05:07:32 |
עיר קיט | שמאל|ממוזער|250px|אילת, עיר קייט ישראלית
עיר קַיִט היא עיר או אזור עירוני בו התיירות והנופש מהווים מרכיב מרכזי בכלכלה ובתרבות המקומית.
עיר קיט מתאפיינת בשפע שירותים שהיא מציעה לתיירים, ובראש ובראשונה בתי מלון, מסעדות ובידור. בדרך כלל קיים בעיר קיט עוגן משיכה מרכזי שהפך אותה לעיר קיט: חוף רחצה גדול, אתר סקי פופולרי, וכדומה. באתרי קיט בהם האטרקציה המרכזית היא עונתית, כמו אתר סקי, מתמלאת העיר תיירים ועובדים בעונת התיירות ומתרוקנת מהם בעונה המתה, אז גרים בה בדרך כלל מעט תושבי קבע. מספר תושבי הקבע בערי קיט נמוך ביחס לכמות השטחים הבנויים, מאחר, ובניינים רבים בה משמשים כבתי מלון, בתי קיץ או דירות להשכרה לטווח קצר.
איים, עיירות נופש וערי קייט נודעים
העיר קאן בריביירה הצרפתית והעיירה דוביל בחוף הצרפתי של תעלת למאנש, העיירה ברייטון בדרום אנגליה, העיר סוצ'י של רוסיה לחוף הים השחור, האי איביזה של ספרד, העיר בורגס בבולגריה, העיר לוטראקי והאי כרתים של יוון, העיר איה נאפה בקפריסין, והערים טבריה ואילת בישראל.
קישורים חיצוניים
קיט
קטגוריה:תשתיות תיירותיות
קטגוריה:חופשה | 2024-06-25T18:13:42 |
פיסוק | פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.
סימני הפיסוק חשובים להבנת המשפט. הם מרמזים על מבנה המשפט, והם מעין תווים של המוזיקה של המשפט, המציינים את ההפסקות, את ההנגנות ואת ההדגשות. כתיבה ללא סימני פיסוק מקשה על ההבנה, והופכת את הכתוב ללא ברור ולחדגוני. כללי הפיסוק מאורגנים בשני אופנים, אחד מהם הוא לפי סימני הפיסוק.
ההיסטוריה של הפיסוק
הפיסוק הומצא על ידי אריסטופאנס מביזנטיון בתקופה היוונית, אך הפיסוק המודרני התפתח בהדרגה רק לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג בשנת 1454. כך לדוגמה, כללי הפיסוק באנגלית קיימים רק מאז תחילת המאה ה-17. לדוגמה האפוסטרוף בא מהשפה הלועזית (אנגלית) ששם הוא נקרא אפוסטרופ אס.
סימני הפיסוק המודרניים החלו לשמש בעברית רק במאה ה-18. כתב על כך יוסף קלוזנר בספרו "העברית החדשה ובעיותיה":
שמאל|ממוזער|350px|הבהרה על השימוש בסימני פיסוק שנדפסה בסוף הגיליון הראשון של כתב העת "קהלת מוסר" שיצא לאור בברלין בשנת 1755 על ידי משה מנדלסון וטוביה בוק.
במהלך השנים עברו חוקי הפיסוק המקובלים בעברית שינויים. תחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית שמתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). הפיסוק האנגלי התקבל בשנת 1994 על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. לפי חוקי הפיסוק האנגלי הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, כלומר לבצע עצירה קצרה במשפט אך לא ארוכה כמו עצירה בין שני משפטים שונים.
סימני הפיסוק
נקודה ( . ): סימן לסוף משפט. לא מסמנים נקודה בסוף מבעים אשר אינם משפטים - כמו כותרות.
פסיק ( , ): משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. במשפט כולל הפסיק מפריד בין החלקים הכוללים, אך הוא לרוב לא יופיע לפני ו' החיבור.
נקודה ופסיק ( ; ): משמש להפסקה בשטף הדיבור בנקודה בה המשפט יכול היה להסתיים, אך הוחלט להוסיף עליו מידע נוסף.
נקודתיים ( : ): סימן לפירוט מורחב. הנקודתיים יופיעו גם לפני ציטוט או דיבור ישיר.
מקף ( ־ ): סימן לקישור בין שתי מילים.
קו מפריד ( – ): הפרדה בין שני חלקי המשפט.
סוגריים ( () ): לרוב הערה באמצע/סוף המשפט.
סימן שאלה ( ? ): סימון לסוף משפט-שאלה, גם שאלות ללא צפייה לתשובה (שאלות רטוריות). לא מסמנים סימן שאלה בסוף משפט המכיל שאלה עקיפה, לדוגמה: השכנה שאלה מתי אבוא לבקר.
סימן קריאה ( ! ): סימון לסוף משפט-ציווי או קריאה. מוסיפים סימן קריאה גם אחרי מילת קריאה ובסופם של משפטים המביעים תוקפנות או התרגשות.
מירכאות ( „–” או ‚–’ ): סימן לציטוט או דיבור ישיר. לעיתים, משמש לסימון מילה או מספר מילים מחוץ להקשרן הרגיל (כלומר, בהשאלה) או לשם הצגתן בלעג ובזלזול.
גרש ( ׳ ): סימן למילה מקוצרת. הגרש מסומן אחרי האות האחרונה של הקיצור. משמש גם כסימן דיאקריטי.
גרשיים ( ״ ): סימן לראשי תיבות. בספרות הרבנית משמש גם כדי להדגיש מילים מסוימות או כדי לציין את לועזיותן.
לקריאה נוספת
כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
הפיסוק של הסגנון העברי, בהוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978.
Lynne Truss, Eats, Shoots & Leaves: The Zero Tolerance Approach to Punctuation
קישורים חיצוניים
הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
כללי הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
יעקב שביט, על כללי פיסוק אחדים ועל מה שמעבר להם, אתר עמלנט
.
מילון מונחים לסימני דפוס (תשס"א), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:כתב | 2024-08-02T14:04:11 |
כיבוש הבאסטיליה | REDIRECTנפילת הבסטיליה | 2005-01-23T11:33:16 |
דוכיפת מצויה | ממוזער|250px|דוכיפת בישראל עם חרק בפיה
ממוזער|250px|דוכיפת על ענף
ממוזער|250px|דוכיפת בפארק הלאומי ברמת גן
דּוּכִיפַת מצויה (שם מדעי: Upupa epops) היא מין בסוג דוכיפת (Upupa) במשפחת הדוכיפתיים. זוהי הציפור הלאומית של ישראל, וייחודה בציצית הנוצות הכתומה לראשה הנקראת גם כתר.
תכונות
אורכה של הדוכיפת כ-26–30 סנטימטר, מוטת כנפיה 42-46 סנטימטר. לדוכיפת צורה וצבעים בולטים: צבע גופה חום-צהבהב. כנפיה וזנבה מפוספסים בצבעי שחור לבן, ועל ראשה מתנשאת ציצית של נוצות ארוכות המזדקרות בזמן מעופה. רגליה קצרות וכנפיה גדולות. מקורה ארוך, דק ומחודד. משקלה 46–90 גרם. היא ממעטת מאוד לעמוד על עצים או על שיחים וכך, גם את קינה בונה הדוכיפת במקומות נמוכים, חורים ושקעים בגובה פני הקרקע. להגנת הקן מטורפים מפרישה הנקבה נוזל מסריח מבלוטות הסמוכות לבסיס הזנב (uropygial gland). להפרשה זו שריחה כשל בשר רקוב יש תפקיד משוער בהרחקת טורפים וטפילים וייתכן אף שהיא אנטי בקטריאלית. ההפרשה מתחילה עם ההטלה ונפסקת כשהצאצאים פורחים מהקן. כאמצעי הגנה נוסף, גם הגוזלים מסוגלים מיומם השישי להתיז צואה על פולשים.
הדוכיפת מטילה 5–6 ביצים בכל הטלה.
הדוכיפת שכיחה באירופה, באסיה ובאפריקה. בישראל היא יציבה ומקייצת, מצויה בעיקר במישור החוף, אך תפוצתה מתפשטת וגדלה בעקבות ריבוי השדות המעובדים והמדשאות במדינה. היא ניזונה מחרקים, זחלים ותולעים. מכיוון שלשונה מנוונת היא אוכלת את טרפה על ידי זריקתו לאוויר ובליעתו בעת שהוא נופל אל תוך פיה.
הדוכיפת משמיעה קולות קריאה רמים, מעין "הוּפוּפ" או "הוּדהוּד", ולכן שמה בערבית הוא "הוּדהוּד". גם שמה בשפה הלטינית, "הוּפּוּפּה" (upupa) נובע מחיקוי קולות הקריאה שלה. הקולות מושמעים בעיקר על ידי הזכרים למשיכת נקבות. תדירות השירה יורדת לאחר ההטלה. פרט למשיכת בת זוג, הקריאה משמשת גם לחידוש קשר שנותק עם בת הזוג. ההבדלים בין קולות זכרים שונים הם בעיקר באורך הצליל. נמצא כי נקבות נמשכות יותר לשירת זכרים הבנויה מ"בתים" ארוכים.
קינון ודגירה: החיזור מתחיל בדרך כלל במהלך חודש מרץ. הזכר מתחיל להשמיע את קריאתו הטריטוריאלית תוך עמידה במקום גבוה, כשראשו מורכן וציציתו פרושה. תוך כדי שזוג מחפש מקומות קינון, מסתובב הזכר סביב הנקבה בכנפיים פרושות מעט ואז מאכיל אותה.
תפוצת תת-המינים
Upupa epops epops - צפון-מערב אפריקה, האיים הקנריים, המזרח התיכון, אירופה עד מרכז רוסיה, צפון מערב סין וצפון מערב הודו.
Upupa epops ceylonensis - פקיסטן, הודו וסרי לנקה
Upupa epops longirostris - בנגלדש, הודו-סין וחלקים מחצי-האי המלאי.
Upupa epops major - מצרים, צפון סודאן ומזרח צ'אד.
Upupa epops senegalensis - אלג'יר, סנגל, אתיופיה וסומליה.
Upupa epops saturata - רוסיה, יפן, סין וטיבט
Upupa epops waibeli - קמרון, צפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אוגנדה וקניה.
זיהוי העוף במקרא
בתורה מוזכרת הדוכיפת בין העופות הטמאים:
תרגומי התורה ללועזית מתרגמים את "דוכיפת" שבתורה - למילה הלועזית המקבילה אשר מורה על העוף המוכר בימינו כדוכיפת. למשל:
תרגום השבעים (מלפני יותר מאלפיים שנה) ליוונית: "εποπα".
תרגום אונקלוס (מלפני כאלפיים שנה) לארמית: "נגר טורא", בעוד שבמסכת גטין (דף ס"ח עמוד ב) מציין התלמוד (מלפני כ-1500 שנה) כי "נגר טורא" הוא תרגום אונקלוס של "תרנגול-הבר"; מעין זה, בפירושו של רש"י (מלפני כאלף שנה) לתלמוד - מתורגמת המילה דוכיפת (שבמסכת חולין דף ס"ג עמוד א) לצרפתית עתיקה: "פאון שלבייא", שמובנו המילולי: טווס-הבר (ועוד הוסיף שם רש"י לבאר בעברית: "והוא עוף גדול כתרנגול"). באשר לזיהוי של תרנגול (טווס) הבר:
רש"י מפרש (על ויקרא יא יט): "תרנגול הבר [...] ובלע"ז: הרופּא"; מסתבר להיות: "הפּופּא" או "הופּא", מונח בצרפתית עתיקה (בדומה לצרפתית חדשה) המורֶה על העוף המוכר בימינו בתור דוכיפת (והשוה גם לתרגום השבעים)
תרגום רש"י (מלפני כאלף שנה) לצרפתית עתיקה על המילה "דוכיפת" שבספר ויקרא: "הרופּא" (ציטוט זה מהדפוסים הובא לעיל אודות תרנגול הבר; הנוסח המקורי בכתב היד היה כנראה "הפּופּא" או "הופּא", ראו לעיל שם).
תרגום הרב סעדיה גאון (מלפני כאלף שנה) לערבית יהודית, כמו מסורות התרגום של יהודי-המזרח לערבית יהודית: "הֻדְהֻד".
תרגום התורה של יהודי האי ג'רבה - הוא למילה הברברית המקבילה: "שִיבּוּבּוּכּ".
במסכת חולין (דף ס"ג עמוד א) ניתן הזיהוי הבא: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת". לפי רש"י - "הוֹדוֹ כּפוּת" פירושו ש: "כרבולתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש, וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול"; מעין זה בפירושו לתורה הוא מציין על המילה דוכיפת: "תרנגול הבר וכרבולתו כפולה".
אטימולוגיה
המקור האטימולוגי של המילה אינו חד-משמעי:
במצרית קדומה, ומעין זה בקופטית (שהתפתחה מהמצרית הקדומה), המילה לדוכיפת היא: קוּקוּפְת, או כּוּכּוּפַת (בהתאמה), שעשויה לנבוע מהמילה המצרית הקדומה קוּקוּפה/כּוּכּוּפה שהוא סוג של כובע עתיק (להסרת מחלת-ראש) - מה שאולי אמור להזכיר את "הכובע" שעל ראש הדוכיפת.
בשפת טלוגו שמדוברת בדרום הודו (ושהשפיעה על לשון המקרא במילים בודדות, כגון: "תוכי", "שנהב"), דוכיפת היא "כּוֹנְדָפּיתה".
המחנך וחוקר הציפורים אליעזר שמאלי ציין בספרו "צפרים בישראל" שחוקרי שפות ציינו בפניו כי "בשפה הודית אחת" (שבשמה לא נקב) ניתן לתרגם את "דיכּ-פּת" כצירוף של שתי מילים שמובנן "תרנגול הר" - מה שלכאורה יכול להקביל אל תרגום אונקלוס לדוכיפת: "נגר טורא" (שהרי המובן של "טורא" הארמי - הוא הר, בעוד שהתלמוד מתרגם את "נגר טורא" כתרנגול-הבר, ראו לעיל). עם זאת, במהדורות מאוחרות יותר - השמיט שמאלי מספרו את העדות הנ"ל, ואפשר שזאת משום שהמילה "דיכּ" במובן של "תרנגול" אינה בשום שפה הודית - אלא בשפה הערבית.
אליעזר בן-יהודה (במילונו ערך "דוכיפת"), תלה את המילה דוכיפת בשורשי-פועַל שונים מהשפה הערבית; אולם אף אחד מהם אינו מורה בערבית על הדוכיפת עצמה.
במסכת חולין (דף ס"ג עמוד א) ניתנת האטימולוגיה הבאה: "אמר רב יהודה: דוכיפת - שֶהוֹדוֹ כָפוּת" (ראו לעיל את פירוש רש"י למובן של "הוֹדוֹ כפות").
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|כיכר הדוכיפת בפתח תקווה שהוקמה ב-2008 לרגל בחירת הדוכיפת כציפור הלאומית של מדינת ישראל
שמאל|ממוזער|150px|סמל רובע ברכטן בעיר דורטמונד
מיתולוגיה
לפי המטמורפוזות לאובידיוס, טראוס מלך התראקים אנס את גיסתו פילומלה, אחות אשתו פרוקנה וכדי שהמעשה לא יתגלה כרת את לשונה וכלא אותה. פילומלה מעבירה לאחותה מסר מוצפן ברקמה. פרוקנה משחררת את אחותה וכנקמה הרגה את בנם איטיס, בישלה אותו והגישה את בשרו לבעלה. בסיום הארוחה כאשר מוצג לפניו הראש הכרות ומתברר לטראוס כי הוא אכל את בנו הוא שולף את חרבו להרוג את האחיות. אז הופכת פילומלה לזמיר, פרוקנה לדרור וטראוס הופך לדוכיפת כשהציצית היא זכר לכתר המלכות והחרב הופכת למקור הארוך והחד.
דתות
הגמרא מייחסת לדוכיפת את הבאת תולעת השמיר לבניין בית המקדש.
הדוכיפת מופיעה באגדות שלמה המלך כמי שמגלה לו על דבר ממלכת שבא:
בקוראן מופיעה הדוכיפת בסיפור שלמה המלך ומלכת שבא, המתואר בסורת א-נמל ("פרשת הנמלים", סורה 27).
ספרות עברית
בשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל" של חיים נחמן ביאליק מופיעה הדוכיפת כציפור פלאית היוצאת לחפש את האהוב:
המשורר ע. הלל כתב שיר על הדוכיפת ומתאר אותה בתור ציפור שאכפת לה רק מעצמה ולא מהסביבה שלה.
שמאל|ממוזער|250px|דוכיפת אוכלת תולעת, גן לאומי אשקלון
מיסטיקה
בימי הביניים יוחסו לדוכיפת סגולות מיסטיות.
על פי כתבי יד מהמאה ה-12 המתארים הכנת קמעות יש להשתמש בדם דוכיפת או חפרפרת כדיו לכתיבתן.
ויליאם מאובריאן (Guillaume d'Auvergne), בישוף פריס מ-1228 עד 1249 סבר כי לב של דוכיפת מטהר את הנפש מ"אדים מזיקים" בשינה ומכין אותה להארה.
ברתולומאו אנגליקוס (Bartholomeus Anglicus) מספר כי כאשר דוכיפת מזקין ואינו יכול עוד לעוף ולראות תולשים צאצאיו את נוצות התעופה שלו, רוחצים את עיניו במרקחת עשבים ונושאים אותו תחת כנפיהם עד שנוצותיו צומחות שוב והוא מחדש את נעוריו. ברתולומיאו מציין גם כי מריחת דם הדוכיפת על הרקות מגינה מפני קוסמים ומכשפים וכי התזת דם דוכיפת על אדם ישן תגרום לו לחזיונות תעתועים של שדים. השראת חלומות רעים באופן זה מוזכרת גם בכתביו של אלברטוס מגנוס.
במאה ה-13, פדרו הספרדי (Petrus Hispanus) כתב כי ניתוח דוכיפת חיה ואכילת ליבה בעודו פועם, מקנה יכולת חיזוי עתידות וקריאת מחשבות.
בישראל
גדוד 94 של חטיבת כפיר מכונה "דוכיפת".
במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל, הכריז נשיא המדינה שמעון פרס, ב-29 במאי 2008 על הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל. ההכרזה התקיימה לאחר הליך בחירה ארוך, אשר זכה לכינוי "תחרות הציפור של המדינה", והשתתפו בו אנשים רבים.
בסמלים
הדוכיפת מופיעה כמוטיב במספר סמלים, למשל, בסמל רובע ברכטן שבעיר דורטמונד בגרמניה.
גלריית תמונות מרחבי העולם
לקריאה נוספת
נטע אחיטוב, אוהבת את הקרקע, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, מרץ 2009
קישורים חיצוניים
דוכיפת - דוכיפת, Upupa epops, Hoopoe ב-Youtube
קולות הדוכיפת באתר יוטיוב
על הדוכיפת, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
דוכיפת על בולי דואר Birds of the world on postage stamps
דוכיפת באתר הרשימה האדומה של IUCN
דוכיפת אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולי - טיולים מסלולי טיול
דוכיפת - הציפור הלאומית של ישראל באתר הצפרות הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דוכיפתאים
קטגוריה:ציפורים לאומיות
קטגוריה:ארץ ישראל: עופות
דוכיפת
קטגוריה:מיני בעלי חיים מתפרצים בישראל
קטגוריה:מצרים: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:חיות בר שחיות בערים בישראל | 2024-02-25T22:17:18 |
אברום בורג | REDIRECTאברהם בורג | 2004-11-30T07:49:18 |
אלכס גולדפרב | אלכס גולדפרב (נולד ב-1 ביוני 1947) הוא איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת בכנסת ה-13 וסגן שר הבינוי והשיכון בממשלות ה-25 וה-26. נבחר לכנסת מטעם מפלגת "צומת". במהלך הקדנציה פרש מהמפלגה עם עוד שניים מחבריה, והשלושה הקימו את סיעת "יעוד", שממנה התפלג ל"סיעת עתיד".
תחילת דרכו
גולדפרב נולד ב-1 ביוני 1947 בעיירה סאין במחוז מרמורש שברומניה, ועלה לישראל עם הוריו ב-1963. התגייס לצה"ל במאי 1965 ושירת כלוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. המשיך לשרת במילואים בצנחנים גם בהיותו חבר הכנסת. נמנה עם מקימי יחידת "עורב". לאחר שחרורו הקים חברה לעבודות חשמל ובניין והצטרף להנהלת איגוד החשמלאים הישראלי.
גולדפרב בעל תואר B.A במדע המדינה וניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת בר-אילן. בוגר המכון לשלטון מקומי - אוניברסיטת בר-אילן. סיים לימודי תעודה במנהל עסקים במכללה למינהל. בוגר לימודי גישור במכון גומא.
בפוליטיקה
גולדפרב היה פעיל במפלגת צומת באשקלון, ובעקבות הישגה של המפלגה בבחירות לכנסת ה-13, נבחר לחבר הכנסת מטעם הסיעה. שבעת חברי הכנסת של "צומת", מלבד רפאל איתן, היו אלמוניים יחסית והסיעה נודעה בכינוי הגנאי "רפול ושבעת הגמדים". הצלחתה של המפלגה נבעה למעשה מהפופולריות של איתן, שהיה ידוע באידאולוגיה הימנית-חילונית שלו. לאחר הבחירות כשל המשא ומתן על הצטרפות "צומת" לקואליציה בראשות יצחק רבין, כשאיתן תבע את תיק הביטחון או החינוך.
גולדפרב שימש כחבר בוועדת הכלכלה ובוועדה לביקורת המדינה, וכמו כן היה חבר בוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת הכלכלה ויושב ראש ועדת משנה לפיתוח הנגב מטעמה. פרש מ"צומת" ב-7 בפברואר 1994 יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ, על רקע סכסוך עם איתן. השלושה הקימו את סיעת יעוד, וגולדפרב כיהן כיושב ראש הסיעה.
בסוף 1993 פרשה מפלגת ש"ס מהקואליציה, על רקע פרשת אריה דרעי, וממשלתו של רבין נשענה על תמיכה-מבחוץ של הסיעות הערביות. על-מנת לחזק את הבסיס הקואליציוני שלה, חיזרה הממשלה אחר חברי הכנסת. מצבה של הקואליציה הוחמר בינואר 1995, עת פרישתם מהקואליציה של חברי הכנסת מטעם מפלגת העבודה עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שהקימו את מפלגת "הדרך השלישית" (שהוכרה כסיעה נפרדת בכנסת ב-7 במרץ 1996), שכן בעקבות זאת איבדה ממשלת רבין את הרוב בכנסת. לאור זאת, פנה ראש הממשלה יצחק רבין אל סיעת יעוד שתצטרף לקואליציה ותמנע את נפילת הממשלה, והסיעה נענתה להצעתו. ב-2 בינואר 1995, כ-11 חודשים לאחר פרישת סיעת יעוד מצומת, הצטרפה הסיעה לממשלה, גונן שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית וגולדפרב לסגן שר הבינוי והשיכון, וממונה על חברות הבת של משרד השיכון, ובהן עמידר, עמיגור ועוד.
נאמנותם של שגב וגולדפרב לקואליציה עמדה במבחן קשה כתשעה חודשים אחר כך, לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו ב' שהתקיימה בכנסת ב-5 באוקטובר 1995. אל מול דירתו של גולדפרב הוצבו משמרות מחאה של מתנגדי ההסכם שטענו שהצבעתו היא תמורת מיצובישי, כביכול רכב השרד של סגני השרים באותה תקופה. למעשה, בפועל מדובר היה ברכב מסוג טויוטה. לטענות המבקרים את גולדפרב (כמו את עמיתו שגב) כי הצביע בעד ההסכמים בניגוד מוחלט לאידאולוגיה על פיה נבחר לכנסת, שדגלה בפתרון הבעיה הלאומית הפלסטינית בהקמה מדינה פלסטינית ממזרח לנהר הירדן, והסיבה היחידה להצבעתו הייתה על מנת להחזיק במשרת סגן השר ובהטבות הנלוות אליה, השיב כי הצביע משיקולים ענייניים ולמען טובת המדינה כפי שראה אותה.
בנובמבר 1995 פרש גולדפרב מסיעת יעוד, והקים יחד עם סלמוביץ את סיעת "עתיד", תוך שהוא ממשיך לכהן בממשלה עד לסוף כהונתה ב-1996.
גולדפרב הצטרף למפלגת העבודה ורץ בבחירות המקדימות על מנת להיבחר שוב לכנסת, אך כשל בניסיונו זה. הוא כיהן עד שנת 2003 כממונה על התעשיות הביטחוניות במשרד הביטחון. ב-2004 הקים חברה בשם "גולדיפנס - ייעוץ אסטרטגי לתעשייה בע"מ", העוסקת במתן שירותי שיווק וייעוץ לתעשיות ולחברות, בעיקר מול מערכת הביטחון.
בקרב חוגי הימין הפכו "גולדפרב והמיצובישי" למושג הדומה לכלנתריזם, על אף ההבדלים (פרישה במסגרת סיעה).
בינואר 2009 התמודד גולדפרב על ראשות המועצה
האזורית באר טוביה, אך הפסיד לראש המועצה המכהן, דרור שור. בבחירות 2018 נבחר למליאת המועצה כנציג היישוב אביגדור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם צומת
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעת יעוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:ישראלים ילידי רומניה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1960
קטגוריה:עובדי משרד הביטחון
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:פעילי מפלגת העבודה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-06-17T16:13:23 |
ד. וו. גריפית' | דייוויד לוולין וורק גריפית' (באנגלית: David Lewelyn Wark Griffith; 24 בינואר 1875 – 23 ביולי 1948), הידוע יותר בשם ד.וו גריפית', היה במאי ועורך קולנוע אמריקאי, שנודע בעיקר בזכות סרטיו "הולדתה של אומה" (1915) ו"אי-סובלנות" (1916).
קורות חיים
גריפית' נולד בקרסטווד, קנטקי כבנו של ג'ייקוב גריפית', קולונל בצבא הקונפדרציה וגיבור מלחמת האזרחים האמריקנית. גריפית' נחשב לאבי ה"דקדוק הקולנועי", ומוערך בשל קביעת הכללים המשמשים עד ליום זה כעמוד השדרה של השפה הקולנועית. גריפית' פיתח ושכלל טכניקות רבות של עריכה ו"Mise en Scene" (כלומר, בניית הסצנה).
גריפית' היה דמות שנויה במחלוקת. סרטו הידוע "הולדתה של אומה" ("The Birth of a Nation") נחשב אחד מהגורמים שהובילו לעלייה בכוחו של הקו קלוקס קלאן בארצות הברית בשנות ה-20. ב-15 בדצמבר 1999 החליטה גילדת הבמאים האמריקאית לשנות את שמו של פרס ד.וו גריפית' מכיוון שגריפית' "סייע באימוץ סטריאוטיפיים גזעניים".
פרס זה, שנחשב למוערך ביותר מבין פרסי הגילדה, הוענק לראשונה ב-1953. בין הבמאים המפורסמים שזכו בו: סטנלי קובריק, וודי אלן, אינגמר ברגמן, אקירה קורוסאווה, אלפרד היצ'קוק וחברו של גריפית' ססיל ב. דה-מיל.
ממוזער|ימין|The Adventures of Dollie - 1908
גריפית' החל את הקריירה שלו כשחקן "תיאטרון" ומחזאי. בשנת 1907 (ימי הסרט האילם) החל גריפית' את הקריירה הקולנועית שלו כשחקן בסרט "ניצול מקן הנשר" (של הבמאי אדווין פורטר) במהרה הצטרף לחברת ההפקות של אדיסון "ביוגרף", כשחקן ותסריטאי. שנה לאחר מכן 1908 גריפית' התחיל לביים סרטים קצרים. בין השנים 1907 ו-1913 הוא ביים בערך 100 סרטונים קצרים כל שנה. אורך ממוצע של הסרטונים דאז היה 10 דקות בקירוב. כמות כזו של חומר גלם אפשרה לו להתנסות בטכניקות שונות של עריכה ומניפולציות של זמן-חלל. בשנים 1913 - 1914 ביים חמישה סרטים באורך של שעה בקירוב, ביניהם יהודית מבתוליה בכיכובה של בלאנש סוויט בתפקיד יהודית. בשנת 1915 ביים גריפית' את הולדתה של אומה, אפוס היסטורי בכיכובו של רוברט הארון על מלחמת האזרחים בארצות הברית. תקציבו היה 100,000 דולר.
הסרט הזה נחשב לחשוב במיוחד בתולדות הקולנוע למרות שצולם כראינוע, בשל העובדה שכשיצא לאור השאיר רושם עז על קולנוענים ברחבי העולם במיוחד על קולנוענים רוסיים, שהתחילו להבין את הפוטנציאל הגלום במדיה הקולנועית. מעבר לכך גריפית' לא רק שינה את המתכונת הממוצעת של אורך סרט מ-10 דקות ל-90 דקות, אלא גם תרם להתפתחות השפה הקולנועית בכמה מישורים. החשובים שבהם הם עריכה בתוך סצנה (עד אז החיתוך התבצע במעבר מסצנה לסצנה), שימוש בקלוז אפ (גודל שוט) כחלק מעריכה בתוך סצנה, שימוש בתנועות מצלמה - doly להדגשת מהלכים דרמטיים, שכלול העריכה המקבילה (עריכת שתי סצנות המתרחשות במקביל אך במקומות שונים), וקצב העריכה. סרט זה גם החל את המגמה הרווחת, המספרת סיפור או מאורע היסטורי, דרך סיפורו של הפרט.
גריפית' נחשב אחד היוצרים שהובילו את הקולנוע להיות מכשיר למהפכה חברתית ולהכרה בקולנוע כאמנות לכל דבר. הוא עשה זאת על ידי שכלול ה"דקדוק" הקולנועי ועל ידי הסרטים שביים - שהעלו את רף הציפיות של צופים וקולנוענים ברחבי העולם.
כששוכנע כי סרטים באורך מלא משתלמים יותר כלכלית, הקים את חברת ההפקות "טריאנגל" ב-1915, שהפיקה את הולדתה של אומה וב-1916 את אי-סובלנות ("Intolerance") בתגובה לביקורת על הראשון. הסרט נכשל בקופות, ו"טריאנגל" פשטה רגל ב-1917. גריפית' עבר בין חברות הפקה שונות, ובשנת 1919 הקים את חברת "יונייטד ארטיסטס" (United Artists, או UA) יחד עם צ'ארלי צ'פלין, דאגלס פיירבנקס ומרי פיקפורד.
ב-1975 הנפיק הדואר האמריקני בול לזכרו, בשווי 10 סנט.
מסרטיו החשובים
הולדתה של אומה (1915) ("The Birth of a Nation")
אי-סובלנות (1916) ("Intolerance")
"ניצנים שבורים" (1919) ("Broken Blossoms")
"הדרך מזרחה" (1920) ("Way Down East")
"יתומות הסערה" (1921) ("Orphans of the Storm")
"אמריקה" (1924) ("America")
לקריאה נוספת
"D.W. Griffith: An American Life", ריצ'רד שיקל, 1996.
קישורים חיצוניים
ד.וו. גריפית' באתר PBS
מאמר על "לידתה של אומה" מתוך אתר אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:במאי ראינוע
קטגוריה:עורכי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: פרסי כבוד
קטגוריה:אמריקאים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1875
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1948 | 2022-03-30T23:27:40 |
גלות (יהדות) | ממוזער|עמוד מהגדת ברצלונה, מדפוס ספרד מהמאה ה-14
גלות היא הכינוי ביהדות להיעדרותו של רוב עם ישראל מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות כמולדתו הנצחית.
במקרא מתוארת הגלות בתור העונש הקשה ביותר שנגזר על עם ישראל בשל חטאיו. כמו כן, השיבה מהגלות מוזכרת במקרא כהבטחה לגאולה באחרית הימים.
כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.
בעברית מודרנית, המילה "גּוֹלָה" מתייחסת בדרך כלל למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, בעוד שהמילה "גָּלוּת" מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.
הגלות במקרא
המסורת היהודית מונה ארבע גלויות: גלות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות אדום. על פי אייזן, מוטיב הגלות שב ועולה כבר בסיפורים האוניברסליים של ספר בראשית – בהקשר לאדם, לקין, לנוח, לאברהם, יצחק, יעקב ויוסף:ארנולד אייזן, 'גלות', א' כהן ופ' מנדס-פלור (עורכים) לקסיקון התרבות היהודית בזמננו - מושגים, תנועות, אמונות. תל אביב 1993
אדם מגורש מגן עדן – כלומר מפני האל – בעטיו של אכילת מעץ הדעת. כתוצאה מכך, האדמה מקוללת והאנושות מגורשת מגן העדן. גלות זו שמה קץ לשלמות, לתמימות ולחיי הנצח, וכן היא מלווה בהסתר פניו של הבורא (בראשית ג:יז-יט).
קין מקולל בגלל חטא הריגת הבל, ונגזר עליו לנוע ממקום למקום כזר בעיני קרוביו וכן לאכול בזיעת אפיו (בראשית ד).
לאחר שאברהם נוטש את ארצו, מולדתו ובית אביו, וסוף סוף מגיע לארץ כנען - הוא נאלץ לרדת מצרימה בגלל הרעב (בראשית יב).
יצחק אמנם לא ירד מארץ כנען, אבל הקנאה והשנאה על ברכת ה' השורה עליו גורמות לו להיות מודר בין אחיו (בראשית כו).
יוסף נמכר למדיינים בעקבות קנאת אחיו וגולה במצרים, ובעקבותיו יורד יעקב מצרימה וגר שם (בראשית לז).
הגלות מתוארת במקומות רבים במקרא כעונש על חטאי העם - לדוגמה:
וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: ()
וְחָרָ֨ה אַף־ה' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: ()
וְ֠הָיָ֠ה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ ה' עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ ה' עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֖ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה' בְּכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ ()
לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַעֲנָ֑ה וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי־רֹֽאשׁ׃ וַהֲפִֽצוֹתִים֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ הֵ֖מָּה וַאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם׃ ()
הגלויות
גלות מצרים
בניגוד לגלויות אחרות, שהיית בני ישראל במצרים לא הייתה כתוצאה מחטא (אף כי יש פרשנים דוגמת הרמב"ן הסבורים שהיא נעשתה בגלל אחד מחטאיו של אברהם אבינו, או על חטאם של אחי יוסף שמכרו אותו לישמעאלים). המפרשים למדו מהפסוק כי גלות מצרים נועדה לזכך ולגבש את עם ישראל. רש"י פירש: "מכור - הוא כלי שמזקקים בו את הזהב".
גלות אשור
הגליית יושבי ממלכת ישראל הצפונית ועבר הירדנית בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ב-733 לפנה"ס, והשלמתה בידי סרגון השני עם החרבת הממלכה ב-722 לפנה"ס, לאחר סיום מצור בן 3 שנים שפתח שלמנאסר החמישי על שומרון.
גלות החרש והמסגר
גלות בבל
גלות בבל היא גלות ממלכת יהודה, שהחלה בשנת 597 לפנה"ס על ידי נבוכדנצאר והושלמה ב-586 לפנה"ס עם הגלייתו של המלך צדקיהו. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם הכרזת כורש מלך פרס, בשיבת ציון. עליית עזרא והשר נחמיה ובניית ירושלים ובית המקדש מחדש.
גלות אדום (רומי)
גלות אדום היא הגלות אליה נקלע עם ישראל תחת שלטון האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שירשו אותה. גלות זו לא החלה בהגליה מרוכזת אלא בשורת אסונות לאומיים, שיחד עם עוינות השלטונות רופפו בהדרגה את הנוכחות היהודית בארץ ישראל, והעבירו את כובד המשקל שלה לארצות אחרות.
עם זאת, גם לאחר מרד בר כוכבא, יהודים רבים נותרו בארץ ישראל, כולל בתקופה הביזנטית. התלמוד הירושלמי נחתם במאה הרביעית ושרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו. בן-ציון דינור, המחויב לציונות המעשית, כותב בספרו ישראל בגולה: "את תקופת 'ישראל בגולה' אני מתחיל מימי כיבושה של ארץ ישראל על ידי הערבים. לא קודם" זאת מפני ש"עד אז היו תולדות ישראל בעיקר תולדות האומה היהודית היושבת בארצה" והגלות מתחילה למעשה "רק מאותו הזמן שבו חדלה ארץ ישראל להיות ארץ של יהודים, מפני שאחרים באו...".
המסורת היהודית טוענת כי גלות אדום היא הגלות האחרונה, שאחריה ישוב עם ישראל לארצו ולא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך" וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".
הגלות בהשקפה היהודית
בשיר השירים רבה מקבלים בהיקף וחשיבות הגלות:
"מלך המשיח... אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדנו בשבעים אומות?... ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה. ואחד מכם גולה לסמטריה. דומה כמו שגליתם כולכם."
בעקבות ההשקפה המוצגת בתלמוד בדבר שלוש השבועות, האוסרות על כל ניסיון יהודי להתנגד לגלות ולדחוק את קיצה, התאפיין יחסם הטיפוסי של יהודים במשך מאות רבות של שנים בפסיביות לאומית כלפי ריחוקם הנוכחי מריבונות מדינית וטריטוריאלית. רמב"ם יעץ לנהוג בסובלנות, ודיבר נגד מחשבי הקיצין. לעומתו, בספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. יחד עם זאת, בפועל בכוזרי הוא גוער את עם ישראל, על שאינו מנסה אפילו לחזור לארץ ישראל.
המהר"ל מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.
המודל הרעיוני הדומיננטי קשר את סיום הגלות עם בואו הפיזי של משיח ספציפי. משום כך בדרך כלל הופיעה חריגה מיחסם הטיפוסי של היהודים למצב הגלות רק בצמוד להופעתו של יהודי המציג עצמו כמשיח (למשל: דוד הראובני, שבתי צבי).
התחזקות הפצתה של הקבלה ורעיונותיה, ובעיקר הופעת השלב הלוריאני בקבלה שלאחר גירוש ספרד, בצפת של המאה ה-16, הציבה מודלים חדשים לאקטיביות רוחנית כנגד מצב הגלות, בשאיפה להשפעה ריאלית על המציאות ודחיקת קץ הגלות. על פי השקפתו של האר"י 'הגלות' נתפסת כמעין 'שבירת הכלים' – משבר מכריע בעולם האלוהים כמו בבריאה כולה, הכרוך באבדן הסדר הטבעי. לדידו 'דבר שאינו במקומו הוא בגלות'. לפיכך, כל ההווייה זקוקה לגאולה, ועל האדם להביא את התיקון.
בהמשך, גרשם שלום רואה בתופעה הקבלית את הגרעין ללידתה של התנערות יהודית אקטיבית ממצב הגלות, כפי שניכרה בעת החדשה בהתעוררותה של לאומיות יהודית פוליטית, ובלידתה של התנועה הציונית.
שפינוזה ומנדלסון ההציעו שלושה שינויים להבנת מושג הגלות.
נחמן קרוכמל, מראשוני תנועת ההשכלה, משלב בספרו מורה נבוכי הזמן, את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.
על פי אהרון אופנהיימר, התפיסה הרואה בחורבן בית שני את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס, שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של עבודת הקורבנות. על פי גישה זו, הנקראת תאולוגיית החילופין, היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. מרד בר כוכבא המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא.
שלילת הגלות
מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית מתייחס לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי, לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.
סיום הגלות
יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי, להבדיל מדעת הראשונים והאחרונים שהביעו דעה נחרצת בנושא זה. במסורת העממית התקבע מושג "אלפיים שנות גלות" אך העובדות ההיסטוריות מלמדות כי תקופה זו הייתה קצרה יותר, היות שיהודים רבים נותרו בארץ לאחר חורבן בית שני עוד מאות שנים.
ראו גם
יהדות התפוצות
תפוצת ישראלים בעולם
ציונות
מדינות ושושלות יהודיות
חבלי משיח
עקבתא דמשיחא
לקריאה נוספת
ישראל יעקב יובל, "מיתוס ההגליה מן הארץ - זמן יהודי וזמן נוצרי", אלפיים 29, 2005.
הרב מנחם מנדל פומרנץ אחישנה - "גלות ישמעאל ותקופת אחרית הימים בראי חז"ל" מוסדות 'באר ישראל', תשע"ג
עופר שיף (עורך), מולדות בגולה: תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון
קישורים חיצוניים
הרב ברוך שלום הלוי אשלג, גלות ישראל שבאדם אתר קבלה לעם
עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון.
עופר שיף (עורך), מולדות בגולה: תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון.
הערות שוליים
*
קטגוריה:תולדות עם ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל ביהדות
קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל | 2024-08-29T11:53:37 |
הביטוס | בעבודתו של הסוציולוג פייר בורדייה המונח הביטוס (Habitus) מציין מערכת מתוחכמת של שעתוק, הפועלת באופן סמוי.
מקור הביטוי
הסוציולוג ואנתרופולוג מרסל מוס השתמש במונח הביטוס לציון הרגלים הקשורים בגוף - יציבה, תנוחות, הדרך לנוע במרחב ועוד - המאפיינים קבוצות מוגדרות. על פי מוס אופני השימוש בגוף משתנים לא רק בין פרטים אלא גם בין חברות שונות, בין קבוצות שבאות מחינוך שונה, מושפעות ממערכות ערכים שונות או אופנות שונות.
בהמשך, בורדייה השתמש במונח בניסיון לגשר על הפער בין שתי גישות סוציולוגיות מתחרות: הגישה הסובייקטיביסטית שניתחה תהליכים חברתיים כפרי-פעולתם המכוונת של יחידים, תוך התעלמות מהכוחות החברתיים הפועלים על הפרט; והגישה האובייקטיביסטית, שהתמקדה במבנים, במערכות ובמוסדות חברתיים, תוך התעלמות מפעולותיהם הרצוניות של יחידים. באמצעות מושג ההביטוס מעוניין בורדיה לאתר את פעולתו של המבנה החברתי בהעדפותיהם ובפעולותיהם הרצוניות של יחידים. זהו כלי תאורטי המבקש להבהיר כיצד היחסים ההירארכיים בין קבוצות חברתיות מופנמים ונחווים כ"טבעיים" וכיצד המעמד החברתי של היחיד בא לידי ביטוי בהון התרבותי שצבר במהלך חייו.
משמעות הביטוי
הביטוס הוא אוסף ההתנהגויות, ההרגלים, הכישורים, הנטיות וההעדפות שאדם רוכש במהלך חייו – ובהם אופן השימוש שלו בשפה, העדפותיו האסתטיות, ההתנהלות הגופנית שלו ועוד. בורדיה מגדיר את ההביטוס כ"מערכת של דיספוזיציות נרכשות, המתפקדות במישור הפרקטי כקטגוריות של תפיסה והערכה או כעקרונות סיווג, כמו גם כעקרונות מארגנים של הפעולה."
מכאן שההביטוס של היחיד מנחה ומגביל גם את האופן שבו הוא תופס ומפרש את המציאות וגם את קווי הפעולה שלו.
כפי שהגדיר זאת בורדיה עצמו בספרו "Le Sens pratique", ההביטוס הוא "מערכת התנהגויות הנרכשות על ידי הפרט עקב תנאי קיום אובייקטיביים בתהליך חיברות". המערכות המנחילות לאדם הביטוס מסוים הן מערכות החיברות - המשפחה, בית הספר ועוד. כתוצאה מכך, האדם רוכש את ההביטוס של הוריו ושל הקבוצה החברתית שאליה הוא משתייך. לפיכך, ההביטוס קובע במידה רבה את סיכויי הצלחתו של אדם בחברה, החל מתוצאות של ראיונות עבודה ועד להצלחתו במבחני מיון, כמו המבחן הפסיכומטרי. לבני האדם יש נטייה, גם אם לא מודעת, להעדיף תמיד את בעלי ההביטוס הדומה לשלהם, ולכן למי שהתחנך בבית מהמעמד הגבוה יהיה יתרון בהשגת משרה יוקרתית.
ההביטוס האקדמי
הביטוס יכול להירכש גם בשלבים מאוחרים יותר של החיים. בורדייה דן רבות בהביטוס האקדמי: לטענתו, לכל שדה יש הביטוס משלו, וחלק חשוב, אם לא החלק החשוב ביותר, בלימודים האקדמיים הוא רכישת ההביטוס של השדה כדי להשתלב בו בהצלחה. כך, לפי בורדייה, העיקר בתהליך הכשרתו של מהנדס תוכנה, למשל, אינם הלימודים התוכניים כיצד לתכנת, אלא יותר רכישת השפה המקובלת בין העוסקים במקצוע (הביטוס) וקבלת תעודת מקצוע (הון תרבותי).
ליתר דיוק, ההביטוס האקדמי מורכב מעשייה תרבותית וייצור סמלים, סוג של רדיפה אחר סטטוס חברתי ויצירת שדה אוטונומי של מחקר בו פועלים רק בעלי המקצוע. הפרקטיקות הפרופסיונליות של רופאים, לדוגמה, לא יכללו רק לימוד עיוני של החומר הקשור לגוף או לנפש האדם, אלא גם לנורמות ולציפיות הנהוגות במקצוע. למשל, היחס לרופאים אחרים, לחולים, ואפילו אופן כתיבת מרשמים.
ראו גם
שדה (סוציולוגיה)
לקריאה נוספת
פייר בורדייה, שאלות בסוציולוגיה, תרגום מצרפתית: אבנר להב וניצה בן-ארי, תל אביב: רסלינג, 2005 [1980].
הביטוס בבתי הספר לאמנויות הבמה: רב-תרבותיות, זהות ויצירה עכשווית
גדי אלגזי, "לימוד הטבע הנלמד: על עיצוב מושג ההביטוס בעבודתו של בורדייה", סוציולוגיה ישראלית 4:2 (2002), עמ' 410-401
הערות שוליים
קטגוריה:סוציולוגיה
en:Habitus (sociology)
cs:Habitus (psychologie)
de:Habitus (Soziologie)
no:Habitus (sosiologi)
pl:Habitus
ro:Habitus (sociologie)
sv:Habitus
uk:Габітус (теорія соціального аналізу) | 2023-02-28T07:24:47 |
החומה | 2018-12-11T05:40:03 | |
סמי וסוסו | ממוזער|בצילומים באולפני הרצליה. סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א. ארכיון דן הדני
סָמִי וסוּסוּ הייתה סדרת טלוויזיה לילדים בשפה הערבית ששודרה בין השנים 1969–1974, בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית.
תוכן
הסדרה הייתה בנויה כדו-שיח בין האיש סמי (השחקן ג'ורג' איברהים) לבין הבובה סוסו (בדיבוב השחקנית לָבּיבָּה דָריני), שלווה בסיפורים, סרטים קצרים ומשחקים.
מפיקת התוכנית הייתה אסתר סופר, מנהלת מחלקת התוכניות לילדים ולנוער של הטלוויזיה הישראלית.
את התסריטים, שנכתבו בעברית ותורגמו לערבית, חיברה בינה אופק (בתחילה עם בעלה אוריאל אופק).
מלחין שירי הסדרה היה צבי בן-פורת. הבובה נבנתה על ידי ריקה ברון, בובנאית עולה מרומניה. היא גם זו שהדריכה את לביבה דריני בהפעלת הבובה.
היסטוריה
התוכנית עלתה לשידור בחודש אפריל 1969. רק כעבור מספר חודשים הוצמדו לה כתוביות בעברית.
אף ששודרה בשעתה במשבצת השידור המיועדת לשידורים בערבית (שעות הערב המוקדמות), זכתה הסדרה לפופולריות רבה גם בקרב צופי טלוויזיה יהודים, שלרשות מרביתם לא עמדו באותה עת אלטרנטיבות לשידורי הטלוויזיה הישראלית הממלכתית.
הייתה זו אחת מתוכניות הטלוויזיה בשפה הערבית הפופולרית ביותר: בסקר שנערך בשנת 1973 עלה כי 37% מהמדגם צפו בה באורח סדיר, ומתוכם 42% שאינם מבינים ערבית.
במערכת התוכנית התקבלו מדי שבוע מאות מכתבים מאת צופים יהודים וערבים.
בשנת 1970 זכתה התוכנית בציון לשבח במסגרת חלוקת פרסי רשות השידור. באותה השנה הוקמה בבאר שבע מסעדה על שם הסדרה.
בשנת 1970 יצא בחברת CBS בשיתוף עם רשות השידור תקליט הסדרה בשם: "סמי וסוסו – תוכנית הטלוויזיה לילדים".
את המילים לשירים כתבו: בינה ואוריאל אופק, לחנים ועיבודים: חיים צור
הזמרים בתקליט היו: ז'אק כהן ולילית נגר.
בתפקיד סמי: ג'ורג' איברהים, בתפקיד סוסו: לביבה דריני.
ב-3 במרץ 1987 ארגנה תוכנית הרדיו הסאטירית "מה יש" הפגנה למען החזרת הסדרה למרקע.
בקיץ 2001 שידר ערוץ "בריזה", הערוץ "הים-תיכוני" של Yes הטלוויזיה בלוויין, את הסדרה בשידור חוזר.
ביולי 2008 רכשה חברת הכבלים HOT את זכויות השידור של הסדרה, עבור שירות ה-HOT VOD שלה, כחלק מעסקה עם הערוץ הראשון לשידור תוכניות מארכיון הערוץ.
בתרבות
התכנית זכתה לפרודיה בתוכנית הסאטירה וההומור "לול".
קישורים חיצוניים
דן כספי, לשאלת הלגיטימציה של השידור הישראלי בערבית לאור ניתוח המכתבים ל'סמי וסוסו', מגמות (רבעון למדעי ההתנהגות) 20, 1 (1974), 96–103, באתר JSTOR
הערות שוליים
קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות לילדים
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1960
קטגוריה:הערוץ הראשון: תוכניות וסדרות
קטגוריה:סדרות טלוויזיה ישראליות בכיכובן של בובות
קטגוריה:דמויות טלוויזיוניות
קטגוריה:טלוויזיה בערבית בישראל | 2024-09-18T03:03:41 |
Perl | Perl (פרל) היא שפת תכנות דינמית שתוכננה במקור על ידי לארי וול. לאחר שנטבע השם Perl, יוחסו לו ראשי תיבות בדיעבד של "Practical Extraction and Report Language".
קוד המקור של המפרש וסביבת הריצה של Perl מופצים כתוכנה חופשית תחת הרישיון הציבורי הכללי של גנו ו-Artistic License.
סקירה
מסמך perlintro מתוך התיעוד הרשמי של השפה מציין:
Perl היא שפת תכנות למטרות כלליות שפותחה במקור לעיבוד טקסט וכעת נעשה בה שימוש למגוון רחב של מטרות כולל ניהול מערכת, תכנות ל-Web, תכנות לרשתות, פיתוח ממשקי משתמש גרפיים (GUI), ועוד.
השפה מיועדת להיות פרקטית (קלה לשימוש, יעילה, שלמה) ולא יפהפייה (קטנה, אלגנטית, מינימלית). התכונות העיקריות שלה הן שהיא קלה לשימוש, תומכת גם בתכנות פרוצדורלי וגם בתכנות מונחה-עצמים, בעלת תמיכה מובנית חזקה לעיבוד טקסט, ובעלת אחד האוספים המרשימים בעולם של מודולי צד-שלישי.
היסטוריה
לארי וול החל לעבוד על Perl ב-1987 ושחרר את גרסה 1.0 לקבוצת הדיון comp.sources.misc ב-18 בדצמבר 1987. השפה התרחבה במהירות בשנים לאחר מכן. ל-Perl 2 ששוחררה ב-1988, היה מנוע ביטויים רגולריים טוב יותר. Perl 3, ששוחררה ב-1989, הוסיפה יכולת טיפול במידע בינארי, בנוסף לטקסטואלי.
עד 1991, התיעוד היחידי ל-Perl היה דף man יחיד, שהלך והתארך. ב-1991 פורסם הספר "Programming Perl", שמכונה "ספר הגמל" על שם הגמל שהציבה הוצאת הספרים O'Reilly על כריכתו. הספר הפך עם הזמן לתיעוד דה פקטו של השפה ושל המפרש שלה. גרסת Perl קודמה ל-4, לא כדי לציין שינוי משמעותי בשפה, אלא כדי לציין את הגרסה שתועדה בספר.
Perl 4 עברה מספר גרסאות תחזוקה, עד גרסה Perl 4.036 ב-1993. בשלב זה נטש וול את Perl 4 כדי להתחיל לעבוד על Perl 5. Perl 4 נותרה בגרסה 4.036 עד היום.
Perl 5
הפיתוח של Perl 5 המשיך ב-1994. רשימת הדיוור "perl5-porters" הוקמה במאי 1994 כדי לתאם את המאמץ של הסבת Perl 5 למערכות השונות. רשימת הדיוור נשארה הפורום הראשי של פיתוח, תחזוקה, והסבה של Perl 5.
Perl 5 שוחררה ב-17 באוקטובר 1994. הגרסה כללה שכתוב כמעט מחדש של המפרש, והוסיפה תכונות חדשות רבות לשפה, כולל אובייקטים, מצביעים, מרחבי-שמות ומודולים. המודולים משמשים אמצעי להרחבת השפה בלי צורך לשנות את המפרש. אופן פעולה זה איפשר לליבת המפרש להתייצב, כשתוך כך נוספים מאפיינים נוספים לשפה, בעזרת המודולים, שהם למעשה ספריות בינאריות, וברוב המקרים כתובות ב-C.
באוקטובר 1995 הוקמה CPAN (ראשי תיבות של Comprehensive Perl Archive Network). CPAN היא אוסף של אתרים שאוגרים ומפיצים קוד מקור של Perl, הפצות בינאריות, תיעוד, ומודולים. במקור, היה צריך לגשת לכל אתר ב-CPAN דרך הכתובת הייחודית שלו; כיום הכתובת היחידה http://www.cpan.org/ מפנה אוטומטית לאתר CPAN כלשהו.
נכון לשנת 2021, פרל 5 מתוחזקת באופן פעיל. היא כוללת תמיכה ביוניקוד. הגרסה היציבה האחרונה היא Perl 5.32.1.
ביוני 2020 הוכרזהAnnouncing Perl 7 on Perl.com פרל 7 כממשיכה של פרל 5. להבדיל מפרל 6 (Raku), פרל 7 תהיה המשך ישיר של הגרסה האחרונה של פרל 5, עם ברירות מחדל אחרות, אך עם אפשרות לתאימות לאחור.
הגרסאות הראשונות של Perl היו זמינות רק בסביבת יוניקס, אך כיום זמינה סביבת ריצה שלה עבור מגוון רחב של מערכות הפעלה.
Perl איננה שפת מפרש או שפה מהודרת. זאת מכיוון שהיא אינה משתמשת במהדר על מנת ליצור קובצי ריצה בינאריים, אלא טוענת את ליבת המפרש עצמו לזיכרון. ליבת המפרש ממירה בתחילת הריצה (ובמקרים מסוימים גם בהמשכה) את הקוד שנכתב על ידי המתכנת לשפת מכונה. למרות זאת, תוכנית בשפת Perl מכונה תסריט (באנגלית: script; סקריפט), כפי שמכונות תוכניות הכתובות בשפת מפרש.
בימיו הראשונים של האינטרנט, הרבה פעילות צד השרת בוצעה על ידי תסריטים ב-Perl. הפופולריות של Perl ביישומי רשת קטנה באופן משמעותי לטובת טכנולוגיות אחרות, דוגמת PHP, ASP, ASP.NET, פייתון ו-Java.
כמעט כל הפצת לינוקס כוללת Perl, וחלק מ-GNU coreutils כתוב ב-Perl.
חלק ממערכות ניהול התוכן של אתרים פופולריים באינטרנט כתובות ב-Perl, לדוגמה סלאשדוט ו-Amazon.com.
Raku (Perl 6)
בשנת 2001, החליט לארי וול על שכתוב נוסף של פרל: פרל 6. בניגוד לגרסאות הקודמות, הפעם לא היה מימוש יחיד, אלא רק אוסף הגדרות של השפה.
בשנים 2001-2004 חיבר וול אוסף מסמכי חזון (אפוקליפסות, באנגלית: Apocalypses). אלו היו שמונה מסמכים שתארו איך אמורה, לדעתו, להראות השפה. במקביל כתב דמיאן קוניי את פירושיו (אנגלית: Exegeses) לחזונותיו של וול. לאחר השלמתם, הוא החל לכתוב אוסף "תקצירים" (Synopses, בפועל מפרטים) של השפה.
השפה תוכננה להיות ממומשת מעל המכונה הווירטואלית Parrot. וול קיווה שעד מהרה עיקר הפיתוח של פרל יעבור לפרל 6, אולם בפועל הפיתוח של השפה התמהמה. רק לקראת 2010 החלו להופיע מימושים עובדים.
חלק מהשיפורים שנוספו בשפה נכנסו גם לגרסה 5.12 של פרל.
באוקטובר 2019 שונה שם השפה מפרל 6 ל-Raku, גם כדי להבהיר שזו שפה ממשפחת השפות של פרל, שלא תחליף פרל (כפי שתוכנן במקור) אלא תתקיים לצידה.
מבנה
תוכנית בשפה דומה במידת מה לתוכנית בשפת התכנות C (לדוגמה, שימוש בסוגריים מסולסלים – { }), אך עם זאת ישנם הבדלים רבים, שנוצרו בהשפעת התחביר של Unix Shell, AWK ועוד.
משתנים
ב-Perl שלושה סוגי נתונים עיקריים:
סקלר (scalar) אשר מכיל נתון אחד שהוא מספר, מחרוזת או מצביע (reference).
רשימה (list) שמכילה ערכים ממוספרים. נקרא גם "מערך" (array).
מערך אסוציאטיבי (associative array) שלרוב נקרא בקיצור האש (hash) שמכיל ערכים ממופתחים לפי ערכים אחרים.
המערכים דינמיים וניתן להוסיף אליהם ולהסיר מהם איברים.
שמות המשתנים מתחילים בתו שמגדיר את הסוג שלהם, התו מכונה סיג'יל (sigil). שם משתנה סקלר מתחיל תמיד בסימן דולר ($), שנראה כמו האות s מהמילה scalar, למשל:
$name = "Larry";
$index = 45;
שם משתנה מערך מתחיל תמיד בסימן @ שנראה כמו האות a מהמילה array, למשל:
@beatles = ("John", "Paul", "George", "Ringo");
print $beatles[2];
קטע הקוד האחרון יוצר משתנה מערך בשם @beatles המחזיק ארבע מחרוזות ומדפיס את איבר מספר 2; מכיוון שהספירה מתחילה מ-0, יודפס George. התייחסות לסקלר שהוא חלק ממערך נעשית עם סימן $ ולא סימן @, מכיוון שמדובר בסקלר.
כשמדובר ברשימה כמו בדוגמה למעלה (שהתאים מכילים מילים נפרדות ללא רווחים), אפשר לשם קיצור להשתמש ב-qw שזה קיצור של quote words (מירכאות על מילים). דוגמה:
@beatles = qw( John Paul George Ringo );
print $beatles[2];
יוציא את אותו פלט.
שם משתנה האש מתחיל תמיד ב-%, שנראה כמו זוג, למשל:
%beatles = ("Guitar" => "John",
"Bass" => "Paul",
"Sitar" => "George",
"Drums" => "Ringo");
print $beatles{"Bass"};
קטע הקוד האחרון יוצר משתנה האש בשם %beatles המחזיק ארבעה מפתחות (שמות של כלי נגינה) וארבעה שמות ולאחר מכן מדפיס את הערך שנמצא במפתח Bass, כלומר Paul.
ב-Perl אין מניעה שלמשתנים מסוגים שונים יהיה אותו שם, כי הם תמיד נכתבים עם הסיג'יל; כלומר באותו קטע יכול להיות סקלר בשם $beatles, מערך בשם @beatles והאש בשם %beatles. האופרטור => שווה ערך לפסיק; הוא נועד לשיפור הקריאות.
המשתנים לא חייבים להיות מוגדרים מראש והם נוצרים אוטומטית עם השמה ראשונה. עם זאת, כדי למנוע שגיאות אפשר להריץ את התוכנה במצב strict אשר מחייב הגדרת משתנים על ידי הפקודה my:
use strict;
my $number = 19;
$name = "Audrey";
תוכנית זו לא תעבור הידור ולא תגיע כלל לכדי ריצה, מכיוון שהמשתנה $name לא הוגדר עם my.
ניתן גם להתייחס למצביע (reference) לכל אחד ממבנים אלו על ידי סימן \.
מודולים ומחלקות
קוד ב-Perl יכול להשתמש במודולים מוכנים מראש, אותם ניתן לטעון בזמן ריצה. כמו כן, ניתן להשתמש במחרוזות כקטעי קוד המפורשים בזמן ריצה.
החל מגרסה 5 (1994), תומכת Perl חלקית גם בתכנות מונחה עצמים, וזאת על ידי אפשרות להפוך מודול לסוג של מחלקה. אובייקט הוא מצביע (בדרך כלל מצביע למערך אסוציאטיבי) ש"בורך" (על ידי הפעולה bless) להיות שייך למחלקה. יש הורשה, אולם רק של הפעולות, ולא של תוכן האובייקט.
תוכניות לדוגמה
בקהילת פרל מפורסמת האמירה "יש יותר מדרך אחת לעשות את זה" (ידועה גם בראשי התיבות באנגלית: TIMTOWTDI – There Is More Than One Way To Do It). השפה מאפשרת סגנונות כתיבה שונים. אפשר לכתוב במסגנון דומה מאוד לזה של שפת C, אך אפשר לכתוב בדרכים שונות לחלוטין.
דוגמה לקוד שדומה לקוד בשפת C: סיכום כל אבריו החיוביים של מערך מספרים (input_arr). התחביר דומה מאוד לזה של C למעט ה-sigil שבתחילת מספר ובדיקת אורך המערך. בניגוד למומלץ קוד זה לא עושה שימוש ב-my.
$sum = 0;
for ($a=0; $a <= $#input_arr; $a++) {
if ($input_arr[$a] > 0) {
$sum += $input_arr[$a];
}
}
דוגמת לקוד בסגנון שונה: בהינתן מערך של כלי נגינה, נדפיס מי מאנשי להקת החיפושיות מנגן באיזה כלי (ואם לא: לא נדפיס בכלל). שימו לב לשימוש ב-$_ כמשתנה הלולאה.
# %beatles was defined in a previous example
my @instruments = ('Sitar', 'Violin', 'Bass', 'Drums', 'Flute', 'Bass', 'Guitar');
my @beatles_instruments = ();
foreach (@instruments) {
next unless (exists $beatles{$_});
push @beatles_instruments, $_;
}
foreach (sort @beatles_instruments) {
print "$beatles{$_} plays $_.\n";
}
שימושים עיקריים
הצד החזק של Perl הוא מניפולציה של מחרוזות, הן מהזנה מהקלט הסטנדרטי והן מקבצים. בשל כך, השימוש ב-Perl מקובל בתחומים מסוימים בכלכלה ובביולוגיה, ובמיוחד בביו-אינפורמטיקה.
את היכולות שמציעה Perl כשפה ניתן להרחיב באמצעות מספר עצום של מודולים, רבים מהם זמינים בחינם באתר CPAN.
החל באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, ועד תחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הייתה Perl אחת השפות הפופולריות ביותר כתוכנת צד שרת שמפעילה אתרי אינטרנט, אך בהדרגה הוחלפה על ידי שפות אחרות כמו PHP, ASP, ו-Java. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 עדיין נעשה שימוש נרחב ב-Perl להפעלת אתרי אינטרנט, אך היא כבר אינה אחת השפות המובילות למימושים אלו.
אחד מחסרונותיה העיקריים של שפת Perl הוא הקושי בקריאת תוכנית הכתובה בה, ובפרט תחזוקתה, אם התוכנית לא תוכננה מראש לקריאות מרבית. הפוטנציאל הרב לחוסר קריאות של תוכנית Perl נובע מהפעולות הנסתרות וקיצורי הדרך הרבים הנכללים בשפה. קיצורי דרך אלו מקלים מאוד את הפיתוח המהיר של תוכנית בשפת Perl, אך מקשים על אילו שאינם שולטים ברזי השפה להבין את תפקוד התוכנית מקריאה, ובמיוחד אם בעת הכתיבה לא הושם דגש על קריאות. בשל חוסר קריאות לכאורה זה, יש המפרשים בהומור את השם Perl כראשי תיבות של "Pathologically Eclectic Rubbish Lister".
לקריאה נוספת
Larry Wall, Tom Christiansen, John Orwant – Programming Perl, O'Reilly Media, Inc., 2000.
קישורים חיצוניים
אתר Perl של הוצאת הספרים O'Reilly
perl.org – האתר Perl של Perl Foundation כולל מקורות רבים ללימוד
אתר חברת ActiveState, יוצרת ומפיצה של סביבת ריצה של Perl ל-Windows וכלי פיתוח ל-Perl
אתר קהילת Israel.pm למשתמשי Perl בישראל, המכיל, בין השאר, מידע על קורסים ב-Perl
אתר תוכן ללמידת Perl
מדריך שפת Perl באתר UnderWarrior
"המדריך לפרל בעברית"
דף הבית של לארי וול, ממציא השפה. הדף שעוסק ב-Perl, בתוך דף הבית של לארי וול.
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-04-27T23:29:26 |
דגל לאומי | ממוזער|550px|דגלי 195 מדינות בסדר אלפביתי משמאל לימין ואז מלמעלה למטה.
דגל מדינה או דגל לאומי הוא דגל המסמל או מייצג לאום. לרוב הוא דגל רשמי של מדינה.
דגל המדינה מונף לרוב במוסדות ציבוריים, כמו בתי ספר ובתי משפט, וכמו כן בטקסים ממלכתיים ובחגים מסוימים, כמו בימי עצמאות. ספינות מניפות את הדגל הלאומי שלהן על מנת לסמל לאיזו מדינה הן שייכות.
סמלי הדגלים
לרוב מורכב הדגל מסמלים וצורות המסמלים את ההיסטוריה של המדינה, את האידאולוגיה העומדת מאחוריה, את המוטו שלה וכן הלאה. לדוגמה, בדגל ישראל מופיעים סמלים יהודיים כמו מגן דוד וטלית, ובדגל ארצות הברית ישנם 50 כוכבים, המסמלים את 50 מדינות ארצות הברית. לעיתים דומים דגלים לאומיים אחד לשני – דגל מונקו ודגלי אינדונזיה ופולין, דגל אירלנד ודגל חוף השנהב, דגל ניז'ר ודגל הודו, דגל רומניה ודגל צ'אד זהים זה לזה, דגל ליכטנשטיין ודגל האיטי זהים חוץ מהכתר שבצד הימני העליון של דגל ליכטנשטיין, ואילו דגל הולנד ודגל לוקסמבורג נבדלים זה מזה רק בשוני קל בגוון.
אזרחי המדינה רוחשים כבוד רב לדגל הלאום: כאשר דגל לאומי מונף יחד עם דגלים אחרים, הוא יורם ראשון ויורד אחרון. כאשר הוא מונף בין דגלים של מדינות אחרות, הוא לרוב יהיה במרכז. תליית דגל לאומי הפוך היא לרוב סימן מצוקה. הורדת הדגל לחצי התורן נחשבת לסימן של אבל לאומי. נהוג להקפיד כי הדגל לא יגע בקרקע. עם זאת, שריפת דגל לאום היא מעשה מחאה: בישראל היא אסורה ונחשבת לפגיעה בסמלי השלטון ואילו בארצות הברית היא חוקית ואפילו לצופים בארצות הברית יש דרכים לשרוף את הדגל.
צבעי הדגלים
רוב דגלי העולם מורכבים משלושה צבעים, כאשר הרכב הצבעים הנפוץ ביותר הוא כחול, לבן ואדום, צבעי המהפכה הצרפתית (הטריקולור) אשר מסמלים את הדמוקרטיה. צבעים אלה מופיעים, למשל, בדגלי צרפת, ארצות הברית, רוסיה, סרביה, הולנד, קרואטיה, סלובניה, סלובקיה, צ'ילה, בריטניה ועוד. בכל דגלי העולם למעט בדגל ג'מייקה ובדגל סרי לנקה מופיע לפחות אחד משלושת הצבעים הללו.
הצבע האדום נמצא בדגלים רבים ומסמל בדרך כלל את המאבק לעצמאות, סימן לדם.
ישנם דגלים שהשפיעו על עיצובים של דגלי מדינות אחרות, כגון:
דגל דנמרק, שהוא דגל הלאום העתיק ביותר אשר עודנו בשימוש, השפיע על עיצוב הצלב של מדינות סקנדינביה: נורווגיה, שוודיה, פינלנד, איסלנד והדגלים האזוריים של איי פארו, אולנד, ו ועל שורה ארוכה של דגלים אזוריים במדינות האזור.
דגל בריטניה (Union Jack) הוא הדגל הנפוץ ביותר, כיוון שהוא מופיע בקנטון של עשרות דגלים. הקולוניות הבריטיות נהגו להניף דגל אשר התבסס על עיצובו של אחד הניסים הבריטיים. רבות מן המושבות השאירו את הדגל הבריטי על דגלן כדי לשמר את עברן הקולוניאלי, למשל אוסטרליה, פיג'י, ניו זילנד, טובאלו, וכמו כן הפרובינציות הקנדיות מניטובה, אונטריו, קולומביה הבריטית וניופאונדלנד ולברדור וכן הוואי האמריקאית.
הטריקולור ההולנדי הוא הטריקולור העתיק ביותר. הדגל הופיע לראשונה בשנת 1572 כ"דגל הנסיך" בצבעי כתום-לבן-כחול. גרסאות נוספות בצבעי אדום-לבן-כחול הופיעו לאחר מכן ללא כל סיבה ברורה אך עם הרבה אגדות סביבם. לאחר שנת 1630 גרסת האדום-לבן-כחול הייתה הנפוצה ביותר. הטריקולור ההולנדי השפיע על דגלים רבים ובמיוחד על דגלי רוסיה וצרפת אשר בתורה הפיצה את רעיון הטריקולור עוד יותר.
דגלה הלאומי של צרפת הוא הטריקולור המפורסם ביותר, ועיצובו השפיע על מדינות רבות לאמץ את רעיון הטריקולור לאות הזדהות עם רוח המהפכה הצרפתית, שם עוצב הדגל בשנת 1794. לדוגמה: קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אירלנד, האיטי, איטליה, רומניה, ומקסיקו.
דגל ארצות הברית, המכונה גם "הפסים והכוכבים". באותה הדרך בה מדינות רבות נשאו את עיניהם אל עבר צרפת והושפעו מעיצוב דגלה, כך גם מדינות רבות הושפעו מרעיונות המהפכה האמריקאית, השפעה אותה ביטאו בדגלם. לדוגמה: קובה, ליבריה, צ'ילה, אורוגוואי, מלזיה, ודגל המחוז הצרפתי ברטאן.
דגל רוסיה – טריקולור נוסף, הוא מקור הצבעים הפאן-סלאביים אשר אומצו על ידי רבות מהמדינות הסלאביות כגון סלובקיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה ועוד.
הדגל האיראני, הוא מקור הצבעים הפאן-איראניים (ירוק-לבן-אדום) אשר אומצו על ידי מדינות הודו-איראניות רבות, למשל טורקמניסטן, כורדיסטן, ודגל רפובליקת אררט. גם העם הבולגרי, אשר טוען כי מוצאו משבט התראקים האיראני הקדום, אימץ את צבעי דגל איראן כמו גם כמה משכנותיה של איראן כגון עומאן.
דגל אתיופיה נתפס כמודל לחיקוי בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 כיוון שאתיופיה הייתה אחת המדינות אשר זכו לעצמאות מדינית באפריקה. כתוצאה מכך, הפך דגלה למקור הצבעים הכלל-אפריקאיים – ירוק-צהוב-אדום. לדוגמה: טוגו, סנגל, גאנה ומאלי.
דגל טורקיה, אשר שימש גם כדגל האימפריה העות'מאנית, השפיע על מספר מדינות מוסלמיות אשר אימצו בדגליהן את מוטיב הסהר. ובהן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, אלג'יריה, תוניסיה, קומורו, פקיסטן, מלזיה, מאוריטניה והמלדיביים. דגל סינגפור כולל אומנם מוטיב של סהר וכוכב ואף משלב אדום ולבן בצבעיו, אך אין בינו לבין דגל טורקיה קשר ישיר.
דגל המרד הערבי אשר ממנו נגזרו הצבעים הפאן ערביים (ירוק-לבן-אדום-שחור) השפיע על דגלי מדינות ערב ירדן, כווית, סודאן, סוריה, איחוד האמירויות הערביות, רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, דגל מצרים, עיראק, תימן ודגל הרשות הפלסטינית.
דגל ברית המועצות, המציג את סמל הפטיש והמגל המוזהב על רקע אדום, היווה השראה למדינות קומוניסטיות רבות, כגון: גרמניה המזרחית, הרפובליקה העממית של סין, וייטנאם, אנגולה, הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן ומוזמביק.
דגל רפובליקת קולומביה הגדולה אשר נוצר על ידי המהפכן פרנסיסקו דה מירנדה כסמל לתנועת העצמאות ב כנגד השלטון הספרדי. הצבעים ועיצובם התגלגלו לדגלי קולומביה, ונצואלה ואקוודור אשר חולקים את שילוב הפסים צהוב-כחול-אדום.
דגל ארגנטינה, אשר עוצב על ידי מנואל בלגראנו במהלך מלחמת השחרור הארגנטינאית מספרד, הושפע בעיצובו של דגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. דגל התכלת-לבן-תכלת תרם את צבעיו לדגלי גואטמלה, הונדורס, אל סלבדור, וניקרגואה.
דגלים אזרחיים
דגל אזרחי הוא גרסה של הדגל הלאומי אשר מיועד להנפה על ידי אזרחים או על מבנים וכלי רכב לא ממשלתיים. השימוש בדגלים אזרחיים היה נפוץ בעבר כאשר היה צורך לסמן מבנים או ספינות אשר לא היו בשימוש הצבא. בכמה מדינות הדגל האזרחי זהה לדגל המלחמה או המדינה אך ללא השלט ההרלדי או סמל המדינה כגון דגל ספרד או דגל פרו.
דגלים צבאיים
דגל צבאי הוא גרסה של הדגל הלאומי, המונפת בעיתות מלחמה. למספר מדינות, כגון בריטניה או פרו ישנו דגל מיוחד אשר מונף על ידי הכוחות המזוינים תחת דגל המדינה.
צבאות אחרים (כגון צבא ארצות הברית) עושים שימוש בדגלם הלאומי כדגל הצבא, ואילו הצבא הפיליפיני מניף את דגל הלאום ובזמן מלחמה, הדגל מונף בצורה הפוכה – זהו המקרה היחידי בו דגל המונף הפוך, מסמל מלחמה (ולא אבל לאומי).
גרסאות גדולות של דגל המלחמה המונפות על ספינות מלחמה, אלו הם ניסי הקרב.
ראו גם
גלריית דגלי מדינות העולם
רשימת דגלי מדינות על פי הא"ב
דגל ישראל
סמל מדינה
לקריאה נוספת
יחיעם פדן, ספר הדגלים השלם, הוצאת מפה.
קישורים חיצוניים
אשף זיהוי דגלים
הערות שוליים
*
* | 2024-08-17T10:24:42 |
דדי צוקר | דוד ("דדי") צוקר (נולד ב-11 בספטמבר 1948) הוא ממקימי "שלום עכשיו" ומייסדו של ארגון "בצלם". חבר בכנסות ה-11 עד ה-14 מטעם מפלגות רצ ומרצ.
ביוגרפיה
דדי (דוד) צוקר נולד בחיפה ב-1948, ילדם השלישי של שמחה וציפורה צוקר.
עד גיוסו גר בשכונת נווה שאנן בחיפה, שם למד בבית ספר יסודי 'בארי' וסיים תיכון עירוני ג', במגמה הומנית. היה חניך קן נווה שאנן של התנועה המאוחדת שהתאחדה עם הנוער העובד והקימה את הנוער העובד והלומד. בגיל 18 התגייס לנח"ל עם גרעין 'דלב' שיצא להגשמה בקיבוץ מעיין ברוך. צוקר שירת בנח"ל המוצנח וסיים את שירותו הצבאי בתעלת סואץ בזמן מלחמת ההתשה. את שירות המילואים שלו עשה צוקר בחטיבת הצנחנים הצפונית. בתום שירותו הצבאי עבר לירושלים שם עבד באוניברסיטה עם עולים חדשים במהלך לימודיו לתואר ראשון. צוקר למד באוניברסיטה העברית. הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים (1974) ותואר שני בהצטיינות במדע המדינה (1983). עבודת הגמר שלו עסקה בחינוך המקצועי בשנות ה-60. למד לתואר דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, אותו לא סיים עקב כניסתו לכנסת.
עם סיום הלימודים לתואר הראשון החל לעבוד כעוזרו של מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, אלעד פלד, בתקופת כהונתם של יגאל אלון ואהרון ידלין כשרי חינוך ותרבות.
מיד בסיום העבודה במשרד החינוך והתרבות יצא לקריית שמונה מטעם שרי האוצר החינוך והרווחה, בניסיון ליצור מודל של איחוד כל השירותים החברתיים בעיר שדה. הניסיון לא עלה יפה.
בתום העבודה בקריית שמונה החל לעבוד כמנהל 'עצרת בית הנשיא לשלום הילד' שקדמה ל'המועצה לשלום הילד'. בשנים 1977–1982 עבד ב'מכון ון ליר' בירושלים, במחקר חינוכי. העבודה כונסה בספר שהיה בו עורך שותף וכותב שותף - 'ישראל בחברה מתהווה'.
חיים אישיים
לצוקר ארבעה ילדים ונכדים.
פעילות פוליטית
שלום עכשיו
בשנת 1978 נמנה צוקר על הקבוצה המרכזית בירושלים, שהקימה את 'שלום עכשיו', עליה נמנו צלי רשף, עמרי פדן, מוטי פרי ויולי תמיר, יחד עם פעילים בקיבוץ הארצי ובתל אביב וחיפה.
צוקר היה מדובריה המרכזיים של התנועה בשנים הראשונות לקיומה ועסק בגיוס כספי תרומות בחו"ל ובסוגיות ארגוניות של התנועה. בשנת 1980 עוררה פגישה של צוקר ויולי תמיר עם איש אש"ף עיסאם סרטאווי, סערה בתנועת 'שלום עכשיו'. בעקבות הסערה הושעו תמיר וצוקר מהתנועה לפרק זמן.
צוקר נטל חלק וארגן מפגשים עם פלסטינים בישראל, בשטחים ובחו"ל. בשנת 1986, לפני שהחל לכהן כחבר כנסת, ניפגש צוקר בתוניס עם יאסר ערפאת בחשאי. פגישה זו הובילה סדרת מפגשים עם צמרת אש"ף, במטרה להגיע למסמך פוליטי משותף.
רצ - התנועה לזכויות האזרח
יחד עם יולי תמיר, צוקר וקבוצת פעילים מ"שלום עכשיו", תמיר וצוקר הצטרפו ב-1981 ל"רצ - התנועה לזכויות האזרח" מיסודה של שולמית אלוני. דדי צוקר מונה למזכ"ל התנועה והוצב במקום השלישי ברשימתה לכנסת בבחירות 1981. הרשימה זכתה במנדט אחד בלבד (שולמית אלוני).
בשנת 1985 היה היזם ומו"ל ראשון של 'פוליטיקה' – ירחון פוליטי (במסגרת רצ).
באותה שנה ייסד בשותפות עם אורנה צ'לאג את 'נוער רצ'.
מרצ
בבחירות 1984, אחרי איחוד של רצ עם של"י וחבירת אישי ציבור לתנועה, הוצב במקום הרביעי. עם התפטרותו של מרדכי (מורה'לה) בר-און שהיה במקום השלישי ברשימה, הושבע צוקר לכנסת בדצמבר 1986.
בצלם
בשנת 1989 יזם את הקמת ארגון "בצלם - לשמירת זכויות האדם בשטחים". צוקר הגה את הרעיון והקים את הארגון מחוץ למערכת המפלגתית והביא לחתימתם של 63 אישים ממספר מפלגות, מהעולם האקדמי, משפטנים ואנשי רוח, כמניחי היסוד של הארגון. להקמת 'בצלם' קדמה פעילות של מספר שנים, במסגרתה החל משנת 1982 פרסם צוקר מדי שלושה חודשים דו"ח בשם 'שלא תאמרו לא ידעתי'. בדו"ח קיבץ מידע על הפרות זכויות אדם של פלסטינים בשטחים ופעילות ההתנחלות שהחלה לצבור תנופה באותן שנים.
הקמת הארגון התאפשרה על ידי תרומה שגייס צוקר מ'קרן קפלן' הניו יורקית. צוקר שימש כיו"ר הארגון. עם הקמתו, גויסה לפעילות זהבה גלאון בתור המנכ"לית הראשונה, ועמה עבדו נעמה ישובי ורוני טלמור.
שנה לאחר הקמת ארגון 'בצלם', קיבלו בשמו צוקר וגלאון את פרס 'קארטר-מניל', פרס בינלאומי המוענק לאנשים וגופים המקדמים פעילויות בתחום זכויות האדם ברחבי העולם. עם הקמת ממשלת רבין סיים צוקר את תפקידו כיו"ר 'בצלם'.
בכנסת
עם כניסתו לכנסת מונה צוקר לוועדת הכספים בה שירת עד סוף כהונת הכנסת ה-11. בהמשך הכהונה בכנסת מילא שורת תפקידים במספר ועדות: חבר בוועדת החינוך והתרבות 1986-1992, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט 1992–1996, חבר ועדת החוץ והביטחון 1996–1999, חבר הוועדה לביקורת המדינה 1996–1999
פעילות החקיקה של צוקר התמקדה בשאלות הנוגעות לזכויות האדם. בתחום הפוליטי והמדיני הוא עסק בכל שנות השירות בכנסת בשאלה הפלסטינית וקידום הסיכוי לפתרון שתי המדינות. עיקר הפעילות החקיקתית שלו הייתה בשנים בהן מילא את תפקיד יו"ר ועדת החוקה של הכנסת.
בשנת 1999 צוקר הקים סיעת יחיד לאחר שהוצב במקום לא ראלי ברשימת מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-15. בבחירות התמודד צוקר כראש הרשימה הראשונה של מפלגת הירוקים לכנסת אך הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. צוקר הוצב בעשיריה הסוגרת של רשימת מרצ לכנסת, במערכות הבחירות שהתקיימו מאז 2019.
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט
במהלך כהונתו של צוקר כיו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, שמה הוועדה דגש על חקיקה הממוקדת בהגנה על חירויות הפרט. בתקופת כהונתו העביר צוקר מגוון יוזמות חקיקה, לרבות ניסוח חקיקת האזנות סתר; חוק חופש המידע (הצעת חוק פרטית של ח"כ צוקר ששולבה עם הצעת חוק ממשלתית); חוק המחשבים; חוק המעצרים וחיפוש על גוף; ביטול מאסר על חייבים בהוצאה לפועל.
צוקר שימש כיו"ר ועדת החוקה עליה הוטל ב-1993 לנסח מחדש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד: חופש העיסוק, בעקבות משבר שפרץ סביב 'חוק הבשר'. ועדת החוקה ניסחה מחדש את שני חוקי היסוד, והכניסה בהם שני שינויים מרחיקי לכת: הראשון הוא קביעת מגילת העצמאות כמקור השראה לכל מעשי החקיקה והפרשנות המשפטית בישראל. השני הוא קביעת הדרך שבה הכנסת תוכל לחוקק פסקת התגברות גם בניגוד לדעת בג"ץ, במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק. שני חוקי היסוד המתוקנים אושרו במרץ 1994: החוקים אושרו בקריאה ראשונה ברוב של 82 תומכים מול 11 מתנגדים, וברוב של 67 תומכים מול 9 מתנגדים בקריאה שנייה ושלישית.
בתחום החוקתי ביצעה הכנסת בשנת 1994 מאמץ נוסף לקדם את חוקי היסוד. וועדת החוקה קיימה במשך כשנה דיונים ארוכים בשורת חוקי יסוד והצליחה להביא שלוש הצעות חוק לאישור בקריאה ראשונה: הצעת חוק יסוד: זכויות במשפט; הצעת חוק יסוד חופש ביטוי והתאגדות; והצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות שאף היא אושרה בקריאה ראשונה. כל שלוש ההצעות הוכנו בוועדה לקריאה שנייה, ואולם הן לא הובאו לאישורה של מליאת הכנסת.
ועדת החוקה בתקופתו עסקה בהשלכות של חוקים שונים המשפיעים על פעילות השב"כ: האזנות סתר; התרת מפגשים עם אש"ף; שינויים בחוק העונשין ("חוק המעצרים"); חיפושים על גוף; חוק שירות המדינה; הגנה על הפרטיות. ביוזמת צוקר הוחלט על כינון ועדה משותפת עם ועדת החוץ והביטחון לפיקוח על האזנות סתר של השב"כ ועל פעילות השב"כ בכל הקשור לגיוס כוח אדם לשירות הממשלתי. הוועדה נמנעה מהעדפת עליונות האינטרס הביטחוני בכל מקרה ובכל מצב, על פני זכויות האדם וחירויותיו.
חקיקה
חקיקת החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע בשנת 1988, על בסיס הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת חנן פורת, יצחק לוי ודדי צוקר. החוק קבע לראשונה את חובת הדיווח לרשויות המדינה, על התעללות בקטינים וחסרי ישע. אי מילוי חובה זו גורר ענישה פלילית.
חקיקת חוק הקולנוע יחד עם חברי הכנסת ראובן ריבלין ויונה יהב, שקבע הקצאה של סכומי כסף 'משוריינים' להפקות קולנוע ישראלי, באמצעות קרנות ייעודיות.
הצעת חוק להחזרת עקורי בירעם ואיקרית. יחד עם חבר הכנסת חיים אורון וחברים מרוב סיעות הבית הוגשה הצעה לתיקון העוול שנגרם לתושבי שני כפרים שפונו מבתיהם ב-1948, בהבטחה שישובו לבתיהם תוך מספר שבועות. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ולא התקדמה.
חוק שוויון זכויות לבעלי מוגבלויות - פרק 'חופש תנועה'. הצעת חוק פרטית שמוזגה עם הצעת החוק הממשלתית. בשנת 1996 אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק חופש המידע שהוצעה ונוסחה על ידי ח"כ צוקר וקבוצת ח"כים ולאחר שנה הצטרפה הממשלה להצעת החוק והוא אושר סופית ב-1998.
חקיקת החוק למחזור מיכלי משקה יחד עם חבר הכנסת אברהם פורז ומרינה סולודקין ב-1998.
אפליה מתקנת לנשים בדירקטוריונים ממשלתיים: בתיקון לפקודת החברות ביוזמת חברי הכנסת צוקר ואורון, נקבעה לראשונה בספר החוקים הישראלי העדפה מתקנת לנשים בעלות כישורים שווים, במינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות. התפיסה שעמדה מאחרי החקיקה קיבלה גיבוי מבג"ץ בשורת פסיקות. מיד אחר כך נקבעה העדפה של נשים בעלות כישורים שווים לגברים במכרזים ממשלתיים.
אישור חוק האימוץ – אימוץ חו"ל: הצעת ממשלתית שמוזגה עם הצעת חוק פרטית של צוקר. ההצעה הכשירה את האימוצים שנעשו עד אז בחו"ל, וקבעה את דרכי האימוץ בחו"ל והתאמתם לאמנות בין לאומיות.
הקמת בתי המשפט למשפחה – בשנת 1995 אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט את הצעת הממשלה להקמת בתי המשפט למשפחה, ואחרי כשנה של עבודה אישרה הכנסת את הקמת בתי המשפט למשפחה. החוק אושר לאחר שההצעה של צוקר להקמת יחידת ייעוץ פסיכולוגית אושרה על ידי הממשלה ומשרד האוצר.
קביעת עונשי מינימום בעבירות אינוס ועבירות מין במשפחה בהתבסס על הצעת חוק פרטית של צוקר ודיין. קביעה זו הציבה לראשונה עונשי המינימום לעבירות מין במשפחה, ואושרה במסגרת וועדת החוקה בשנת 1995. בנוסף אושרו הצעות חוק שהביאו להפרדת אולמות בין החשוד לבין הקורבן, חובת הגשת תסקיר על מצב הקורבן לפני גזר הדין והארכת תקופת ההתיישנות. ועדת החוקה החריגה את עבירות המין משאר העבירות הפליליות בסוגיית ההתיישנות, והאריכה את תקופת ההתיישנות על עבירות מין.
אישור חוק הסנגוריה הציבורית בשנת 1995 – החל את דרכו בהצעת החוק הממשלתית והצעת חוק פרטית של צוקר וקבוצת חברי כנסת. החוק שאישרה הכנסת נועד לתת לכל אדם את האפשרות להגנה משפטית גם אם הוא מחוסר אמצעים.
אישור הצעת החוק להקמת בתי קברות שיאפשרו קבורה אזרחית בשנת 1996. הצעת החוק של צוקר וח"כ בני טמקין נידונה בוועדת החוקה תוך קיום דיאלוג עם הרב עובדיה יוסף והרב אליעזר שך. הצעת החוק עברה בקריאה שנייה ושלישית ללא התנגדות הסיעות החרדיות.
כיתוב על מצבות חללי צה"ל – דיון ציבורי ממושך על זכותן של משפחות לתת ביטוי אישי במקום או בתוספת לכיתוב הצה"לי האחיד, קיבל ביטוי בחקיקה ביזמת צוקר. החוק הציע פשרה שהוסכמה על ידי הכנסת, צה"ל וארגונים המייצגים את חללי צה"ל. החוק מאפשר להוסיף כיתוב אישי בנוסף לנוסח הצה"לי.
פרופיל 21 – הצעת חוק פרטית של צוקר לאסור שימוש בפרופיל הצבאי כחלק מהראיונות והשיקולים בקבלה לעבודה, הפכה בשנת 1995 לחוק שתיקן את חוק שוויון זכויות בעבודה, במסגרתו בקשת פרופיל צבאי בעת קבלה לעבודה הפכה לעבירה.
חוק חופש המידע נחקק על בסיס הצעת חוק פרטית של צוקר וקבוצת חברי כנסת, שאושרה בקריאה ראשונה בסוף 1996. עם תחילת החקיקה של הצעת החוק הפרטית מינה שר המשפטים ועדה ציבורית בראשות השופטת מרים אוסטרובסקי כהן, שניסחה עבור הממשלה הצעת חוק. שתי ההצעות אוחדו, והחוק נכנס לתוקפו בשנת 1999.
פעילות חברתית
בשנות ה-90 התנהלה כנגד צוקר חקירה בחשד לביצוע עבירות בעת ששימש כיו"ר עמותת בית הספר לצילום קמרה אובסקורה. החשדות נגדו התעוררו לגבי העברות כספים ממשרד החינוך לבית הספר. בשנת 1995 היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה החליטו לסגור את התיק.
בשנת 2000 יזם צוקר את הקמתו של בית תמחוי באזור שוק הכרמל בתל אביב, בשיתוף מספר פעילים חברתיים: ענת גוב, שלומי לחיאני, צביה ולדן ואחרים. בית התמחוי מומן כולו על ידי חברים של היזמים, סיפק כ-250 ארוחות חמות מדי יום ופעל במשך כ-3 שנים.
בין השנים 2017 עד 2019 התנדב צוקר לעבודה ביוון עם פליטים מסוריה ועיראק. ההתנדבות נעשתה באי קיוס, שהיווה את אחד מהמקלטים העיקריים של פליטים שחצו את הים מטורקיה ליוון. הוא שימש במקום במגוון תפקידים ועסק בעבודות הבישול, קליטת פליטים מהים, הלבשה, נהיגה ועוד.
בשנים 2019 עד 2022 התנדב צוקר כמנטור באקסלרטור היהודי-ערבי של אוניברסיטת תל אביב להכשרת יזמים בהייטק.
פעילות עסקית
פעילותו של צוקר התרכזה סביב תוכן דיגיטלי. הוא ניהל והיה בעלים של חברות שהפיקו ערוצי טלוויזה בכבלים ותכנים לאינטרנט. בין השנים 2005–2013 יזם את "צרצר פיס" – תחרות סיפורים קצרים ב-140 תווים. התחרות נערכה בשיתוף מפעל הפיס אחת לשנה, למשך 10 ימים, בהשתתפות עשרות אלפי משתתפים.
בשנת 2013 הקים את חברת LEARNI, פלטפורמת למידה על גבי טאבלטים. החברה פיתחה תוכנות שאפשרו לקיים את כל הלמידה בבית הספר על גבי טאבלטים באמצעות ספרי לימוד דיגיטליים.
בשנת 2018 הקים את חברת ההזנק "Mappo", פלטפורמה דיגיטלית לחיבור בין תכנים לבין המיקום בו הם מתרחשים. החברה פיתחה תוכנת AI שמייצרת שכבות של תוכן על גבי מפות, ועובדת עם חברות הרכב הגדולות בעולם. הפלטפורמה מספרת תוך כדי נסיעה את סיפור הדרך באמצעות קטעים מספרים, מוזיקה, פודקאסטים ווידאו.
פרסומים והוראה
בשנים 2000–2004 כתב צוקר טור דו שבועי קבוע בעיתון 'גלובס' ובשנים 2002–2004 לימד בפקולטות למשפטים בקרית אונו ובאוניברסיטת תל אביב.
במהלך השנים 2000–2003 פרסם מספר ספרים: 1999 – 'אנחנו היהודים החילוניים' – עורך וכותב, 1985 - זכויות הילד בישראל, 1982 - זכויות האדם בשטחים המוחזקים-הוצאת המרכז הבינ"ל לשלום, 1980 - חינוך בחברה מתהווה". הוצאת מוסד ואן-ליר עריכה וכתיבה.
קישורים חיצוניים
דדי צוקר באתר גלובס
דדי צוקר באתר הארץ
הערות שוליים
קטגוריה:חברי שלום עכשיו
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מרצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רצ
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:פעילי איכות הסביבה ישראלים
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:בוגרי בית ספר בארי (חיפה)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני ג' (חיפה)
קטגוריה:בוגרי התנועה המאוחדת
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948 | 2024-09-10T13:49:56 |
טריק שלושת הקלפים | שמאל|ממוזער|250px|טריק שלושת הקלפים בשוק ביפו
טריק שלושת הקלפים, הידוע יותר בשמותיו הלועזיים, "Three card monte" ו-"Find the lady" (באנגלית: "מצא את הגברת"), הוא תרגיל עוקץ בקלפים אשר מטרתו לעשוק את הקורבן מכספו. במשחק יש שלושה קלפים, שניים זהים ואחד שונה (לרוב מלכה עלה, ומכאן הכינוי "מצא את הגברת"), והמטרה של הקורבן היא למצוא את הקלף השונה לאחר ערבוב שלושת הקלפים כאשר פניהם כלפי מטה.
המשחק נפוץ בקרב נוכלים במדינות רבות בעולם, בהן ישראל. אותם נוכלים משתמשים בטכניקות רבות על מנת לפתות את הקורבנות התמימים. הם עובדים בקבוצות עם מספר שחקנים משתפי פעולה שזוכים מדי פעם, שמטרתם למשוך קהל. פעמים רבות קיים גם משגיח שמתריע על בוא המשטרה. לפעמים קיים אפילו סוכן כפול, אשר מטרתו לעזור כביכול לקורבן על ידי כך שהוא מסיח את הנוכל ובזמן הזה יוצר קיפול קטן בקלף השונה, אך לנוכל קיימת טכניקה להחזיר את הקיפול לקדמותו ולקפל קלף אחר בצורה דומה, וכל זאת בהסתר.
כיום, המשחק פופולרי גם בקרב קוסמים המתמחים בקסמי קלפים, ובעזרת מיומנותם הם שיפרו והמציאו שלל טכניקות לטיפול בקלפים. קיימות גרסאות רבות למשחק, אפילו כאלה שבהן גב הקלף השונה שונה בצבעו משני הקלפים האחרים.
כללי המשחק
כללי המשחק פשוטים. שלושה קלפים מונחים על השולחן על ידי המחלק (או במקרה של רמאות ברחוב על קופסה או חפץ אחר שניתן לקפל במהירות), ומוצגים לקורבן. לאחר מכן הופכים את הקלפים והקורבן צריך למצוא את הקלף השונה. הקלפים מעורבבים לנגד עיני הקורבן באיטיות ללא שום תנועה מהירה או חשודה, והקורבן צריך להצביע על הקלף השונה. בחירת הקלף נעשית על ידי מיקום כסף על הקלף. אם הקרבן ניצח, הוא זוכה בסכום כסף ששווה להימור שלו. אחרת, הוא מפסיד את הסכום עליו הימר. במרבית הפעמים הוא לא ינצח. הסיבה לכשלונו היא מיומנותו של הרמאי.
בחירת קלפים אופיינית
מאחר שיש רק 3 קלפים, בוחרים לרוב שתי שביעיות ומלכה. לרוב זו מלכה לב. לעיתים הקלף הזוכה הוא אס עלה שנחשב לקלף מזל. עובדה זו עשויה למשוך את הקורבן למשחק.
משיכת שחקן
קורבן המגיע למשחק רואה לרוב קבוצת אנשים שמשחקת, חלקם זוכים וחלקם מפסידים. האנשים שמשחקים הם משתפי פעולה עם מפעיל המשחק, שמשחקים איתו כדי לתת תחושה שזהו משחק הימורים הוגן. לרוב, משתפי הפעולה הם דמויות מגוונות כגון אישה עם ילד, אדם מהרחוב, רואה חשבון בחליפה. זאת כדי שהקבוצה תראה כמורכבת מאנשים זרים.
קורבן שצופה במשחק ישים לב שיותר קל לו לעקוב אחר המלכה מאשר למשתפי הפעולה והוא יתפתה לחשוב שהוא עשוי לנצח במשחק.
אם הקרבן נכנס לבסוף למשחק, משתפי הפעולה ישתמשו בכמה דרכים לרמות אותו:
מעורבים שני משתפי פעולה והמחלק שמתנהגים כאנשים זרים זה לזה. הקורבן מגיע למשחק שמתנהל בצורה חשאית, אדם נוסף צופה אחר משטרה. המחלק משחק תחילה עם משתף הפעולה. המחלק נותן לו להרוויח, והקורבן שם לב לכך שכסף קל היה עושה את דרכו אליו במקרים בהם משתף הפעולה הפסיד.
בזמן שהקורבן צופה במשחק, משתף פעולה שני שמתנהג כעובר אורח כמו הקורבן, יפתח איתו בשיחה בנוגע למשחק ויעיר על כך שמשתף הפעולה הראשון זוכה בקלות או מפסיד בקלות במשחק שנראה פשוט לקורבן. שיחה זו נעשית כדי לעודד את הקורבן לשחק.
אם הקורבן לא נכנס למשחק המחלק עשוי לטעון שהוא ראה משטרה, לקפל את המשחק ולהתחיל מחדש במקום אחר, או שהוא יחכה שקורבן נוסף יופיע.
אמונה רווחת היא שהמחלק יתן לקורבן להרוויח תחילה כדי למשוך אותו, אך זה לא נכון. במשחק אמיתי הקורבן לא זוכה אף פעם כי יש דרכים רבות למשוך את הקורבן למשחק ולשכנע אותו להמר.
במשחק עם משתף פעולה אחד או ללא משתפי פעולה כלל, המחלק ישאל את הקורבן היכן הקלף. לאחר בחירה נכונה מצד הקורבן המחלק יתן לו את סכום הזכייה ללא כל הימור מצדו ובכך ימשוך אותו לשחק.
שיטות מתוחכמות יותר יכללו מספר רב יותר של משתפי פעולה, שמשמשים כתצפיתנים, עוברי אורח או מהמרים.
שיטת ההונאה
המחלק נעזר בזריזות ידיים והסחת תשומת הלב כדי למנוע מהקורבן למצוא את המלכה. ישנם כמה מהלכים אופייניים.
הזריקה
בזריקה, המחלק מחזיק שני קלפים שמונחים לאורך מהקצה התחתון והעליון שלהם כאשר פניהם למטה. קלף אחד מוחזק ביד שמאל, קלף שני מוחזק ביד ימין בין האגודל לאמה וקלף שלישי מעליו בין האגודל לאצבע המורה. אחד הקלפים ביד ימין הוא המלכה. שתי הידיים מוטות כדי שהקורבן ומשתף הפעולה יוכלו לראות אותם. הקלפים נזרקים על גבי השולחן אחד אחד, ומעורבבים בכמה תנועות חלקות כך שהם אחד לצד השני. בזמן הזריקה המחלק מניע את יד ימין לצד כדי להפריד את שני הקלפים, הקורבן חושב שהקלף התחתון נזרק ראשון אך למעשה הקלף העליון נדחף לפני הקלף התחתון והחליף איתו מקום.
מחלק מיומן מבצע פעולה זו באופן בלתי ניתן להבחנה, לעיתים אפילו משתפי הפעולה לא עוקבים אחר הקלפים. לשם כך משתמשים בסימנים בין המחלק למשתפי הפעולה כדי להודיע את מיקום המלכה.
שיטה זו אחראית לתנועה האופיינית הצידה של יד המחלק בזמן שהוא מניע את הקלפים על השולחן.
חילוף קלפים
אם הקורבן בוחר קלף שהמחלק לא רצה, המחלק יחליף את הקלף בקלף אחר. תחילה המחלק מרים קלף נוסף, לא הקלף שהקורבן בחר. הוא מחזיק אותו בפינה בין האגודל לאמה ומחליק אותו מתחת לקלף הנבחר, לכאורה כדי להפוך את הקלף הנבחר. למעשה, כששני הקלפים זה על גבי זה, הוא מניח את הקלף הלא נבחר, אוחז בקלף הנבחר ונותן לקלף שלא נבחר ליפול על גבי השולחן. כמו בזריקה, לא ניתן להבחין בחילוף קלפים שמבוצע נכון.
קישורים חיצוניים
Three-card monte scam artists return to midtown, ניו יורק פוסט, דצמבר 2014
עמית מיטרני, הסבר לטריק חלק ראשון, חלק שני
קטגוריה:משחקי קלפים
קטגוריה:קסמים
קטגוריה:תרמיות | 2024-08-03T06:42:55 |
תגלת-פלאסר | 2018-01-07T17:25:35 | |
חברת החדשות | החדשות 12 (בעבר החדשות 2 ובשמה המלא חברת החדשות הישראלית בע"מ) היא חברת תקשורת ישראלית, שמפיקה את מהדורות החדשות ואת רוב תוכניות האקטואליה עבור "קשת 12" ובבעלות "קשת". החברה פועלת בהתאם להוראות חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. מאז 2020 אתר חדשות 12 נודע בשם N12, כשהוא מתופעל על גבי אתר מאקו.
ממוזער|באנר הקידום לשידורי הרדיו האזורי של "החדשות 12", לאחר העברת האחריות להפקת המהדורה אליהם.
החל מ-2 באוגוסט 2020 משדרת החברה גם מבזקי חדשות בשמונה תחנות רדיו אזוריות, לאחר שנים רבות בהן שידרה "חדשות 13" את המבזקים, גם בימי "חדשות 10".
החל משנת 2000 אולפני החברה שוכנים בקריית התקשורת שבנווה אילן שבהרי ירושלים. לפני כן שכנו אולפני החברה באולפני הבירה שבירושלים.
במשך שנים רבות הפיקה החברה את תוכני החדשות והאקטואליה עבור "ערוץ 2" הישראלי ולכל זכייניותיו – "טלעד", "קשת" ו"רשת", ובין פיצול "ערוץ 2" למיזוג "רשת"-"עשר" עבור "רשת 13". מאז פיצול ערוץ 2 ב-1 בנובמבר 2017 ועד 16 בינואר 2019, חברת החדשות התקיימה בבעלות משותפת של הזכייניות, ובהתאם לכך שידרה במקביל בערוצים "קשת 12" ו"רשת 13" את: מבזקי הבוקר, "מהדורה ראשונה", "שש עם עודד בן עמי", "המהדורה המרכזית", "אולפן שישי", "סדר עולמי" ו"חדשות סוף השבוע". בתקופת שידורי החברה בשני הערוצים במקביל, חדלה החברה מלקדם את שידורי הזכייניות בערוצים החדשים שלהן. כמו כן, שלוש תוכניות בולטות של החברה לא שודרו בשני הערוצים במקביל: "לילה טוב ישראל" (אשר ירדה מהאוויר עת מיזוג "רשת"-"עשר") ו"פגוש את העיתונות" שודרו רק ב"ערוץ 13" ואילו "התוכנית הכלכלית" ("תוכנית חיסכון") שודרה רק ב"ערוץ 12", זאת מאחר שהתוכנית מוגדרת כתוכנית תעודה – ואינן כלולות בתוכניות שמורשות לשידור בשני הערוצים. בנוסף, עובדי חברת החדשות לא הופיעו בתוכניות הזכייניות ובערוצים החדשים – ומגישים של מבזקי "החדשות" לא שוחחו עם מגישי התוכניות של "רשת" ו"קשת" ולא הופיעו לצידם ב"" (כפי שקרה עד אז במקרים של תוכניות בוקר ואקטואליה במסגרת שידורי "ערוץ 2").
בתחילה, הפעילות המקבילה בשני הערוצים הייתה אמורה להימשך למשך שלוש שנים נוספות לאחר הפיצול – עד נובמבר 2020, כשבתום התקופה, החברה תועמד למכרז או שיתקיים תמחור בין הזכייניות. בעקבות מיזוג רשת-עשר, החברה עברה לבעלות בלעדית של "קשת" כבר בינואר 2019. ב-16 בינואר 2019, אחרי כ-25 שנים בהן הפיקה ושידרה חברת החדשות עבור "רשת", החברה עברה לשדר באופן בלעדי ב"ערוץ 12" של "קשת", ששילמה 120 מיליון ש"ח עבור מחצית החברה, והפכה לבעלת השליטה היחידה בה.
היסטוריית החברה
חברת החדשות הוקמה בשנת 1993 יחד עם הקמת הערוץ השני והפכה לאחד מהסמלים המזוהים ביותר עם הערוץ. מהדורות החדשות השונות של החברה ביססו אותה כאחד המקורות העיקריים לצרכן התקשורת הישראלי בנושאי אקטואליה. במרוצת השנים הרחיבה חדשות "ערוץ 2" את פעילותה מעבר למהדורה המרכזית והעלתה תוכניות נוספות כגון: "שש עם", "אולפן שישי", "פגוש את העיתונות", "מהדורה ראשונה" ו"תוכנית חיסכון". בכל מהלך שנותיה של החברה, היא נאלצה להתמודד מול מתחרים רבים מהטלוויזיה, מהאינטרנט ומהרדיו.
1993–1997
חברת החדשות הוקמה ב-1993 על ידי שלוש הזכייניות הראשונות של "ערוץ 2" המסחרי. החברה הוקמה על מנת ליצור ולספק ל"ערוץ 2" את כל מהדורות החדשות. משדר החדשות הראשון היה בן פחות מחמש דקות, בהגשת יעקב אילון, ופתח את שידורי הערוץ, ב-4 בנובמבר 1993. כתוצאה מהקמת "ערוץ 2" החליטו ב"ערוץ הראשון" להקדים את מהדורת "מבט" לשעה שמונה בערב, לחדש את אולפני רוממה, ליצור פתיחים חדשים ומוספי תרבות וספורט ולהאריך את מהדורת החדשות שלהם לכדי 50 דקות.
את חברת החדשות הקים אילון שליו שמונה להיות המנכ"ל הראשון שלה.
בעת הקמת החברה עמד שלום קיטל על כך ששום עיתונאי לא יעבור לחברה מ"הערוץ הראשון" ואסף עובדים מכלי תקשורת אחרים כמו הרדיו או העיתונים. עם העיתונאים הראשונים של חברת החדשות נמנו יעקב אילון, מיקי חיימוביץ', משה נוסבאום, גיא זהר, דנה ויס, גדעון סער, רינה מצליח, אושרת קוטלר, עמנואל רוזן, יוסי עין-דור ואהרן ברנע. מהר מאוד נפרצה ההגבלה שקבע קיטל ונבחרת החדשות התחילה לכלול גם עיתונאים מ"הערוץ הראשון" (ביניהם גדי סוקניק) ועם חלוף השנים גם מ"ערוץ 10".
מהדורות החדשות של "ערוץ 2" הפכו לפופולריות קצת לאחר הקמת הערוץ. במאי 1994 כבר גברה מהדורת החדשות של "ערוץ 2" במדרוג הכולל על זו של ה"ערוץ הראשון". התחרות בין השניים בסיקור אירועים ביטחוניים כמו פיגועים גררה ביקורת ציבורית רבה כיוון שמערכות החדשות עלו מהר לשידור במתכונת גל פתוח ושידרו תמונות לא מצונזרות של חלקי גופות.
למרות התחרות העיקשת בין שני הערוצים, שיתפו שניהם פעולה בעת חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בסוף אוקטובר 1994. השידור הישיר של חתימת הסכם השלום עם ירדן שודר במשותף בשני הערוצים. שנה לאחר מכן, שיתפו שוב שני הערוצים פעולה כאשר מסע ההלוויה של ראש הממשלה יצחק רבין הועבר בו זמנית בשני הערוצים.
שמאל|ממוזער|271x271px|האולפנים בין השנים 1993 - 2000 באולפני הבירה ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|יורם ארבל: "שלום לכם מאולפני טלעד, בידינו הודעה"
250px|ממוזער|מקום משכנה של חברת החדשות - קריית התקשורת נווה אילן, אוגוסט 2019
נקודת מפנה בהיסטוריית החברה היא סיקור רצח יצחק רבין שהתרחש ב-4 בנובמבר 1995, בדיוק שנתיים מיום תחילת שידורי הערוץ. כתב החברה דב גיל-הר היה מטרים ספורים ממקום הרצח, ומיד שלח הודעה למכשירי הזימוניות של רוני דניאל ואהרן ברנע שגם היו באותו אזור. בחברה נכנסו לעבודה על פי נוהל חירום, יורם ארבל עלה בהודעה דרמטית ראשונה על האירוע באולפני "טלעד", הוא העביר את השידור לגיא זהר באולפן החדשות שהמשיך עם עדכונים ראשונים מהשטח, גדי סוקניק הגיע לאולפן עם השערות ראשוניות, יעקב אילון הוזעק למערכת ונכנס ישירות לאולפן והחליף את זהר לאחר שזה שידר ארבעים וחמש דקות בקירוב. כתב החברה משה נוסבאום הגיע עם ההודעה הרשמית ועם שמו של המתנקש, כמה דקות לאחר שאילון נכנס לאולפן. לאחר ההודעה על מותו של רבין הועבר השידור לידי רפי רשף ששידר שידור רציף במהלך כל הלילה עד לשעות הבוקר, לאחר מכן קיבל לידיו דן שילון את השידור כשבמהלך היום החליפו מגישי החברה אחד את השני והמתכונת של הגל הפתוח נמשכה מספר ימים. לאחר הרצח חשבו ב"ערוץ 2" ובחברת החדשות שהתחרות פוגעת בשני הצדדים ולכן החליטו לנסות לאחד כוחות עם חטיבת החדשות של "הערוץ הראשון". נחמן שי, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יצר קשר עם מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור, והלה השיב לו בשלילה: "כל אחד יעשה את העבודה שלו". ההחלטה הזו היטיבה עם החברה שכן מאז טיפסו אחוזי הצפייה בערוץ.
חודש וחצי לאחר הרצח, קנו "חדשות 2" את קטע הווידאו המתעד את מעשה הרצח מידי רוני קמפלר – צלם חובב שתיעד את הרצח. בעבור הקטע שילמה החברה סכום של מיליון ש"ח. השגת הקטע ושידורו בערוץ הייתה לראשונה יתרון לערוץ שנחשב חדש במפת העיתונות הישראלית. צופים רבים ביקשו לשדר את הקטע פעם נוספת ובחברת החדשות נענו לקריאות.
ממוזער|שמאל|250px|פתיח משדר בחירות 1996
בשנת 1996 נערכו בחירות בישראל. "חדשות 2" הכינה עצמה למשדר הבחירות הראשון שלה, שיתחרה במשדר המיתולוגי של "הערוץ הראשון". לכבוד הערב המיוחד, נבחרה נעימה מוזיקלית ("first report" של המלחין הבריטי ) לפתיח של משדר הבחירות, שלימים הפכה למנגינה של המהדורה המרכזית של החברה שליוותה אותה בין השנים 1997–2003. בערב הבחירות עצמו העמידה החברה כתבים בכל מטות המפלגות, הקימה אולפן מרשים יחסית לאולפנה הרגיל, ובשעה 10 בערב בדיוק פורסמו תוצאות המדגם של החברה. למחרת בבוקר התבררה הטעות של הסוקרים בשני הערוצים כאשר שניהם טעו בתוצאות המדגם.
בשנת 1997 פרש חיים יבין מהגשת מהדורת "מבט" ב"ערוץ הראשון" ועבר ל"ערוץ 2". את תפקידו קיבלה מגישה צעירה בשם גאולה אבן. בחברת החדשות ראו בכך חצי נחמה כי אבן נחשבה חסרת ניסיון לעומת יבין. בכל אותן השנים, יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' היו אלה שהגישו את מהדורת החדשות המרכזית של החברה, כאשר לעיתים רחוקות בלבד החליפה אושרת קוטלר את חיימוביץ בהגשת המהדורה לצדו של אילון.
שמאל|ממוזער|250px|האולפנים החדישים של החברה, 1997
1998–2002
ב-15 בפברואר 1998 החלה מדידת המדרוג בישראל. "חדשות 2" לא נכללה בחמשת החודשים הראשונים בבדיקות אחוזי הצפייה ורק לאחר תקופה זו, ב-5 ביולי החלו משדרי החברה להיבדק על ידי הוועדה הישראלית למדרוג. עם החלת המדידה על משדרי החברה היה אפשר לראות עד כמה נתוני הצפייה במהדורות החדשות היו גבוהים. היה ניתן לראות שבימים רגילים, השיגה המהדורה המרכזית בין 30 ל-40 אחוזי צפייה. גם מהדורות נוספות של החברה היו משיגות נתונים גבוהים.
באותה השנה, בהיותה חברת חדשות פופולרית העלתה חדשות "ערוץ 2" אתר אינטרנט – דבר שנחשב אז באותה התקופה לחדשני. באתר היה ניתן להתעדכן במידע חדשותי שוטף לאורך כל שעות היום, לקבל מידע על משדרי החברה, המגישים, הכתבים והפרשנים, ליצור קשר עם מערכות התוכניות השונות ולצפות בשידורי וידאו חיים ובכתבות נבחרות מתוך משדרי החדשות השונים. האתר גם סיפק מידע על ההיסטוריה של החברה מאז הקמתה. האתר נשאר ברשת כשלוש שנים ולאחר מכן ירד.
בשנת 1999 התקיים משדר הבחירות השני של חברת החדשות, משדר שסיקר את הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. בפעם הזו הצליח המדגם של החברה שנערך על ידי מינה צמח מ"מכון דחף" לחזות את ראש הממשלה הנבחר. גם בפעם זו הוקם אולפן מיוחד לבחירות. יחוד האולפן היה במערכת התאורה המשוכללת שהוצבה בו.
בחודש אפריל של אותה השנה חזר חיים יבין ל"ערוץ הראשון" ומנכ"ל הערוץ הדיח את גאולה אבן מהגשת "מבט". הערוץ העלה מהדורת חדשות מוקדמת למבט לקראת הבחירות באותה השנה בשם "שבע וחצי" על מנת לנגוס בנתוני המדרוג של המהדורה המרכזית של חדשות "ערוץ 2". בתגובה מאוחרת העלתה החברה את המגזין "סדר עולמי" עם ערד ניר, שעסק בחדשות חוץ ושודר בשעה 19:30.
ממוזער|שמאל|250px|האולפנים החדשים בנווה אילן, 2000
בתחילת שנות האלפיים, כשחברת החדשות הייתה למובילה בישראל, השתנה צוות המגישים של החברה. אל החברה הצטרפו מגישים וכתבים רבים ובהם: כרמל לוצאטי שלי יחימוביץ', עודד בן-עמי (בשנת 2000), דני קושמרו, אהוד יערי (שניהם בשנת 2001), אמנון אברמוביץ', אורן וייגנפלד (שניהם בשנת 2003), לילך סונין (משנת 2004 עד שנת 2013). ועוד. נבחרת החדשות החלה לשנות את פניה מזו שהייתה מוכרת בשנות התשעים.
באותה שנה התחילה חברת החדשות לשדר מהאולפנים בקריית התקשורת נווה אילן. הגרפיקה של כל מהדורות החדשות של החברה שונתה, למעט נעימת הפתיחה של המהדורה המרכזית שנשארה דומה יחסית למנגינה הקודמת. נעימת הפתיחה של "אולפן שישי" הוחלפה במנגינה של חדשות "ערוץ 4" הבריטי שנכתבה על ידי אלאן הוקשאו, וכאשר התחיל להגיש את התוכנית דן שילון הוחלפה המנגינה בזאת שמלווה את התוכנית עד ימינו. באותה עת גם האריכו את המהדורה המרכזית מחצי שעה לכ-45 דקות, מגמה זו נמשכה עד אשר המהדורה הפכה לשעה שלמה, בשנת 2003. כתוצאה מכך מקבצי הפרסומות במהדורה המרכזית גדלו פי ארבעה: משלוש דקות פרסומות בסוף המהדורה אשר ארכה חצי שעה בשנות התשעים, לכ-12 דקות פרסומות עם הארכת המהדורה לשעה שלמה.
בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה שחייבה היערכות לשידור חדשות גם בשעות לא רגילות, בדיווחים ישירים מהשטח אחרי כל פיגוע ובחלונות זמן קצרים במיוחד. החלטת משרד התקשורת להקים ערוצי נישה ייעודיים הביאה גם למכרז להקמת ערוץ החדשות הייעודי במטרה שישדר תוכני חדשות ואקטואליה 24 שעות ביממה. המכרז לערוץ התחיל לצאת לדרך וגרם מכה קשה ל"חדשות 2" עם עזיבתו של יעקב אילון כדי להצטרף לחברה המתמודדת במכרז.
עם פרסום המכרז להקמת ערוץ החדשות בשנת 2001, פרש אילון מהגשת המהדורה ומהחברה כדי להתמודד במכרז יחד עם הקבוצה "חדשות ישראל" אשר גם הפיקה את משדרי החדשות של "ערוץ 10" בשלב מאוחר יותר. משלא הוקם הערוץ, התפרקה החברה ואילון עבר להקים את חברת החדשות העצמאית של ערוץ 10 בשנת 2003. המהדורה המרכזית של הערוץ הצעיר ששודרה עד אז בשעה 19:00 בערב הועברה לשעה 20:00 – מול המהדורה המרכזית של "ערוץ 2".
באותה תקופה החלה חברת החדשות להשתמש בטיקרים (כותרות מתחלפות בתחתית המסך). לאחר פרישתו של יעקב אילון הגישה מיקי חיימוביץ' למשך זמן קצר לבדה את המהדורה המרכזית, ואת משדר הבחירות השלישי של החברה שהיה באותה השנה (בחירות 2001) הנחתה חיימוביץ' לצדו של דן שילון, מגיש "אולפן שישי" לשעבר. גדי סוקניק, שהיה עד אז כתב פוליטי ומגיש התוכניות "חמש עם גדי סוקניק" ו"אולפן שישי", החליף את אילון והתחיל להגיש את החדשות לצדה של חיימוביץ'.
ממוזער|250px|שמאל|שידור המסך המפוצל, 2002
ב-2 במרץ 2002 הייתה תקרית ב"ערוץ 2" שהכתה גלים בתקשורת – המסך המפוצל. באותו היום שידרה "טלעד" משחק כדורגל מותח. כשנודע על הפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים, המסך פוצל לשניים: בשליש אחד שלו שודר משחק הכדורגל, ובשני השלישים הנותרים בצד שמאל נמסרו דיווחים ראשונים מזירת הפיגוע. הפסקול כלל רק את זה של הדיווחים. לאחר כעשר דקות הופסק השידור המפוצל, והמסך יוחד כולו לדיווח על הפיגוע. אירוע זה גרר טענות וביקורות ציבוריות כלפי "טלעד" וחברת החדשות. בחברת החדשות הגיבו: "מבחינתנו, העיקר שהיה אפשר לפרוץ מהר לשידור וכך עשינו".
לקראת סוף השנה הודיעה מיקי חיימוביץ' על פרישתה מהגשת המהדורה המרכזית, ומעברה ל"חדשות 10", עקב הצעת חוזה נדיב. לאחר שחיימוביץ' פרשה, יונית לוי ואושרת קוטלר היו המתמודדות העיקריות על התפקיד של המגישה לצדו של גדי סוקניק. מבין שתיהן בחר שלום קיטל ביונית לוי להגיש את המהדורה. בחירתה של לוי בת ה-25 להגשת המהדורה נחשבה בעיני רבים לעניין תמוה שכן היא הייתה צעירה יחסית לסוקניק וחסרת ניסיון. לוי הגישה את מהדורתה הראשונה ב-15 בדצמבר 2002. כשנתיים לאחר מכן, בתחילת שנת 2004, פרשה אושרת קוטלר מחברת החדשות. הפרישה הגיעה לאחר שני מקרים בהם בכתה באמצע שידור, ולאחר מספר מקרים בהם ראיונות עם פוליטיקאי הגיעו למצב של צעקות והטחת האשמות באמצע השידור.
2003–2006
שמאל|ממוזער|250px|"הפתיח המלחמתי" של חדשות 2 בעת מלחמת המפרץ השנייה, 2003
בתחילת 2003 הגיעה עת חזרתו של האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון לכדור הארץ. ב"חדשות 2" הכינו משדר מיוחד לליווי נחיתת מעבורת קולומביה. לאולפן זימנו את אביו של אילן רמון לרגל המעמד החגיגי של חזרת האסטרונאוט הישראלי הראשון שהיה בחלל. המעבורת התפוצצה בעת כניסתה לאטמוספירה ואביו של אילן קיבל את הידיעה בעת ששהה באולפן. ערד ניר היה הכתב היחיד מכל העולם שהעביר את המתרחש בשידור חי והוא נאלץ לבשר את הידיעה הקשה. ניר עשה זאת בעדינות רבה ומאוחר יותר, בשנת 2009, התוודה שהיה מדובר בשידורו הקשה ביותר.
בתחילת השנה הגישו גדי סוקניק ויונית לוי את מהדורת החדשות ובנוסף שידרו את משדר הבחירות הרביעי של החברה והראשון של סוקניק ולוי ביחד כמגישי "חדשות 2" (בחירות 2003). בתקופת מלחמת המפרץ השנייה החליפה החברה את האריזה הגרפית של המהדורה המרכזית בלבד. באותה התקופה שיתפה החברה פעולה עם פורטל האינטרנט "MSN". באתר היו כתבות וידאו מתוך תוכניות חברת החדשות. שירות זה ירד לאחר תקופה קצרה.
בשנת 2005 הודיע החזאי דני רופ, מסמליה הבולטים של חברת החדשות, על פרישתו ומעברו ל"ערוץ 10". בכך הושלם האיחוד של אילון-חיימוביץ'-רופ שהיו מזוהים כשלישיית מגישי החדשות המובילה עוד מתקופתם בחדשות "ערוץ 2". במקומו של דני רופ הצטרף לחברה חזאי "הערוץ הראשון", דני דויטש.
באפריל התקיים המכרז על "ערוץ 2" שבו זכו "קשת" ו"רשת". בעקבות זכייה זו הפסיקה "טלעד" לשדר בערוץ ולממן את חברת החדשות וגירעון החברה החל לגדול עד לכדי 10 מיליון שקלים.
בסוף אוגוסט, לאחר תוכנית ההתנתקות, החליפה שוב החברה את האריזה הגרפית של כל תוכניות החברה בפעם השלישית מאז שנת 2000. באותה השנה התחילו לעלות נתוני המדרוג של "ערוץ 10" על חשבון "הערוץ הראשון" שהתחיל להדרדר מאותה השנה. עם סיום המכרז הוחלט לבחור מנכ"ל חדש לחברה אך בסוף הוחלט ששלום קיטל יישאר בתפקיד.
במשדר הבחירות החמישי של החברה (בחירות 2006) החליפה החברה את אולפניה לשבוע שידורים מיוחד, רכשה מערכת גרפיקה תלת-ממדית ושיתפה פעולה עם תוכנית הסאטירה "משחק מכור" של זכיינית הערוץ "רשת". כל שבוע השידורים המיוחד מותג רבות תחת הסיסמה "ישראל בוחרת 2".
ממוזער|250px|סמליל ערוץ הכנסת בעבר
באותה השנה החליטה ועדת הבחירה המיוחדת שמינה יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין לבחור בהצעתה של חברת החדשות של "ערוץ 2" להפעלת "ערוץ הכנסת". לאחר מכן, ביוני 2006, כאשר נערך המכרז החדש לערוץ, בחרה שוב ועדת המועצה לשידורי כבלים ולוויין את חברת החדשות להפעיל את "ערוץ הכנסת" החל מנובמבר 2006 לעשר השנים הבאות.
בספטמבר 2006 "חדשות 10" הצליחו לעקוף בפעם הראשונה את המהדורה המרכזית של החברה במדרוג למשך שני ערבים בעקבות רכישת הסרט "חטופים" שבו נראית חטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב בשנת 2000 וקטע וידאו חדש שלא פורסם בו נראה רון ארד מדבר למצלמה בהיותו בשבי. "חדשות 10" שילמו עבור הסרט סכום המוערך בכמיליון שקלים.
שמאל|ממוזער|250px|גדי סוקניק נפרד מיונית לוי במהדורתו האחרונה, 2007
2007
250px|ממוזער|אולפני החדשות מ-2007 עד 2017
לאחר 12 שנים בתפקיד, פרש המנכ"ל שלום קיטל במאי 2007 ובמקומו מונה לממלא מקומו אבי וייס, שהיה אחד העורכים הראשיים בחברת החדשות. אחד האנשים הבולטים ביותר שהתמודדו על תפקידו של קיטל היה רפי גינת שרצה להגיש גם את המהדורה המרכזית. בין המתנגדים למינויו של גינת היו חברת דירקטוריון חברת החדשות עו"ד רחל בן ארי ויו"ר הדירקטוריון יצחק לבני, ומועצת הרשות השנייה החליטה שלא להאריך את כהונתם. פסיקת בג"ץ אישרה את החלטת מועצת הרשות השנייה. את יצחק לבני החליף ד"ר יהודה לנקרי, לשעבר חבר הכנסת ושגריר ישראל באו"ם. ב-2011 החליפה עו"ד תמי רווה את לנקרי.
ב-12 ביולי 2007 הודיע גדי סוקניק על התפטרותו לאחר יותר משש שנות הגשה של המהדורה המרכזית וב-1 באוגוסט הגיש את המהדורה האחרונה שלו, בה הכינה לוי מצגת מיוחדת, המראה את כל עבודות סוקניק בחברה. עם הודעת פרישתו עלו שמות מחליפים רבים ולמרות מספר המועמדים הרב ועל אף שכבר צולמו מהדורות חדשות ניסיוניות עם המתחרים על התפקיד, לא נבחר מחליף. בדצמבר הוחלט שיונית לוי תמשיך להגיש לבדה את המהדורה ברוב הימים בשבוע ומדי פעם יחליף אותה דני קושמרו.
תמר איש שלום, מגישת תוכנית הבוקר של "ערוץ 10", הצטרפה ל"חדשות 2" בתחילת אוקטובר 2007. היא החלה לשמש כשליחת "חדשות 2" בלונדון וסוכם שלאחר חזרתה היא תשמש כמגישה בחברה.
בהמשך החודש החליפה חברת החדשות את אולפניה לאולפנים משוכללים, גדולים ומרווחים יותר בעיצובו של אבי פחימה ובעלות של 2 מיליון שקלים. להקמת האולפנים נדרש כחודש ובאותה התקופה תוכניות החברה שודרו מאולפן זמני. כל האלמנטים של האולפן הישן הופיעו בו, אך במקום המערכת האמיתית נראתה מערכת החדשות דרך מסך ענק.
גיא סודרי, העורך של המהדורה המרכזית ב"חדשות 10", עבר בספטמבר לחברת החדשות. סודרי קיבל את תפקיד עריכת המהדורה המרכזית בחברה. הוא החליף את בועז סטמבלר ולירן דן. סטמבלר עבר לערוך את התוכנית "אולפן שישי" ולאחר זמן מה הודיע פרישתו מעריכת התוכנית. לירן דן מונה לראש פרויקט הקמת אתר האינטרנט של החברה בספטמבר 2007. בחברת החדשות הודיעו שבשלב הראשון בכוונתם לרכז את כל התכנים שלהם באתרי זכייניות "ערוץ 2" ("קשת" ו"רשת"), ולאחר מכן, בשלב השני, בכוונתם להקים אתר אינטרנט עצמאי שירכז את כל התכנים של החברה. לבסוף הוחלט להמשיך ולמקם את האתר בתוך אתרי הבית של "קשת" ו"רשת" כדי לנצל את התעבורה שכבר קיימת באתרים אלה.
בתחילת אוקטובר 2007, כחודשיים לפני החלפת ימי זכייניות "ערוץ 2", הודיע אהרן ברנע, מגיש התוכנית "אולפן שישי", על רצונו לעבור לוושינגטון ולשמש כשליח חדשות "ערוץ 2" במקום. רצונו עלה בקנה אחד עם רצונה של הזכיינית "רשת" לרענן את התוכנית לקראת מעברה לשדר באותו היום. "רשת" הציעה את תפקיד מגיש התוכנית ליאיר לפיד שנענה בחיוב. לפיד חתם על חוזה עם חברת החדשות ב-19 בנובמבר,
הוא הגיש את "אולפן שישי" עד חודש ינואר 2012, אז הודיע על פרישתו מההגשה לצורך הצטרפות לפוליטיקה.
2008–2012
בתחילת אפריל 2008 פורסם כי חברת החדשות חתמה על הסכם עם חברת "אל על". על פי ההסכם שנחתם, תפיק ותערוך חברת החדשות מהדורה מיוחדת בת כחצי שעה עבור נוסעי החברה. בנוסף, ב-17 באפריל החלה חברת החדשות להפיק ערוץ חדשות אשר משודר בשידור חי רק באתרי האינטרנט של הזכייניות "קשת" ו"רשת".
כשנה וחצי לאחר שאבי וייס החל לשמש כמנכ"ל זמני של חברת החדשות, בחרו בו חברי דירקטוריון החברה בתחילת מאי כמנכ"ל הקבוע. על אותו התפקיד התמודד גם ניסים משעל, אך בעקבות הפסקת התמיכה של ראשי "רשת" במשעל, נבחר וייס. וייס צפוי לשמש כמנכ"ל לתקופה של 5 שנים.
לאחר כחצי שנה בה ערך יאיר לפיד את התוכנית "אולפן שישי" (מאז הצטרפותו לחברת החדשות), באמצע יוני הוחלט כי גולן יוכפז יערוך את המהדורה. יוכפז בין היתר גם ערך את התוכנית "כלבוטק" עם רפי גינת במשך 9 שנים.
באפריל 2008 החלה החברה להפיק מבזק חדשות יומי בשעה 13:00 באתר בהגשתו של אורן וייגנפלד. בספטמבר השיקה חברת החדשות את אתר החדשות שלה באופן רשמי באתרי "קשת" ו"רשת" לצד תכנים רבים ומגוונים.
בשנת 2009 במסגרת שידורי הבחירות שיתפה חברת החדשות פעולה עם אתר שיתוף הווידאו "יוטיוב" ובו הציע לגולשים לשאול את המועמדים לראשות הממשלה שאלות שעליהן יענו במשדר מיוחד כמו שיתוף הפעולה של "CNN" עם "יוטיוב" לבחירות לנשיאות בארצות הברית. המשדר ששודר במוצאי שבת הביא למדרוג של 19%, תוצאה נאה יחסית לשעת שידור התוכנית בשעה 18:30.
במסגרת שידורי ליל בחירות 2009 שיתפה חברת החדשות של הערוץ פעולה עם תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" של זכיינית "ערוץ 2", "קשת", כאשר את המשדר עצמו הנחתה יונית לוי לבדה. משדר הבחירות המרכזי זכה למדרוג של 32.6% בזמן פרסום תוצאות המדגם של ד"ר מינה צמח מ"מכון דחף", המדרוג היה גבוה כמעט פי שלושה מזה שנרשם במדגם "ערוץ 10" ופי חמישה משל "הערוץ הראשון". אחוזי הצפייה הגבוהים היו מדהימים יותר לנוכח ההשקעה הקטנה ב"גימיקים" כמו בשנים קודמות וכמו בערוצים המתחרים, עקב המשבר הכלכלי העולמי של אותה השנה. בערב הבחירות עצמו, העביר האתר של "חדשות 2" שידור ישיר במקביל לשידור של ליל הבחירות ב"ערוץ 2". המשדר סיקר את מאחורי הקלעים של משדר הבחירות המרכזי.
בתחילת מרץ 2009 הודיע "ערוץ 9" הרוסי על סיום ההתקשרות שלו עם חברת החדשות לאחר כשש וחצי שנים בהן "חדשות 2" הפיקה עבורו את מהדורות החדשות שלו. בערוץ הרוסי תכננו להקים חברת חדשות עצמאית כדי לצמצם בעלויות של הפקת החדשות שהסתכמה בכתשעה מיליון שקלים אותן שילמה לחברת החדשות בכל שנה. הצמצום בא בעקבות המשבר הכלכלי הקשה של אותה השנה. רוב עובדי החטיבה הרוסית של חברת החדשות, 45 במספר, נמצאים עקב כך בסכנת פיטורים.
כחלק מהמצב הכלכלי הקשה, הוחלט בתחילת שנת 2009 לקצץ בתקציב החברה. בחברה נאלצו לקצץ בתוכניות החברה ואחת מהתוכניות שהייתה אמורה לרדת מהמסך הייתה "תוכנית חיסכון". בסופו של דבר נמנעה הורדתה מהמסך על ידי הבאת מקורות מימון חדשים למערכת התוכנית: נוספה "תחזית מזג אוויר עולמית" למהדורה הקצרה ועל ידי כך נוספה גם חסות לתחזית אשר הוסיפה הכנסה למערכת התוכנית. בסוף 2010, החלה יוזמת חקיקה של "חוק שידורים חדש". טיוטת הצעת החוק קבע, בין היתר, שיחול איסור על הזכייניות רשת וקשת להמשיך להחזיק ביחד בבעלות משותפת את חברת החדשות. הזכייניות נאבקו נגד ההצעה, טענו שחברת החדשות תיסגר עקב חוסר כדאיות כלכלית, ש"זאת תהיה פגיעה בדמוקרטיה". ההצעה לבסוף נפלה.
במאי 2011 העלתה החברה את מהדורת החדשות שבועית לילדים בשם "המהדורה הצעירה" בהגשתו של גדעון אוקו אשר משלבת בתוכה את כל כתבי החברה ופרשניה יחד עם כתבים צעירים. בנובמבר 2012 הפכה המדורה גם לרצועה יומית בת 10 דקות.
בנובמבר 2012 העלתה את "מערכת בחירות", מהדורה יומית לסיקורי אירועי בחירות 2013 תוך שילוב ניתוחי עומק, מבט היסטורי וניתוח האירועים האקטואליים בהנחיית אודי סגל ודנה וייס.
בדצמבר 2012 נאלצה החברה, לראשונה במהלך שנותיה, להוריד מלוח המשדרים את התוכניות "שש עם" ו"פגוש את העיתונות" ולקצר את המהדורה המרכזית ל-45 דקות. זאת, לאור דרישה של דירקטוריון חברת החדשות לקיצוץ של 20 מיליון שקל לפחות בתקציב החברה. לאחר עשרה ימים בהם לא שודרו, שבו התוכניות למרקע והמהדורה המרכזית שבה לאורכה המקורי הודות לשינוי החקיקה בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וההקלות לזכייני "ערוץ 2" שהביאו בסופו של דבר לקיצוץ של 5 מיליון בתקציב החברה.
2013–2016
ממוזער|ריאיון בחדשות 2
בליל בחירות 2013 חברת החדשות של הערוץ שוב שיתפה פעולה עם תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" של "קשת", כאשר את המשדר עצמו הנחתה יונית לוי בגפה בפעם השנייה. משדר הבחירות המרכזי זכה למדרוג של 47.4% בזמן פרסום תוצאות המדגם של ד"ר מינה צמח מ"מכון דחף" ול־42.7% בממוצע למשדר ובכך הפך לנתון הצפייה הגבוה ביותר מאז החלו מדידות נתוני הרייטינג בישראל לעומת 10% ל"ערוץ 10" ו-7.4% ב"ערוץ הראשון".
בדומה לבחירות 2009 העביר אתר החברה שידור במקביל לשידור של הבחירות הטלוויזיוני משדר מאחורי הקלעים של משדר הבחירות המרכזי.
במאי 2013 ביצעה החברה סבב הגשה כאשר דני קושמרו נבחר להגשה קבועה של "אולפן שישי", דנה וייס נבחרה להגיש את "חדשות סוף השבוע" במקומו ואילו רינה מצליח הפכה למגישת "פגוש את העיתונות".
באוקטובר 2013 החלה החברה לשתף פעולה עם "ערוץ הילדים" ולהפיק את "המהדורה הצעירה" במהדורה יומית בת 20 דקות בנוסף למהדורה השבועית המשודרת בימי שישי ב"ערוץ 2".
בנובמבר 2013 העלתה החברה לציון 20 שנות פעילות, סדרת פרומואים בהם מתוארים מגוון האירועים החדשותיים הגדולים ששידרה וכדומה. עוד באותו חודש, העלתה החברה את מהדורת חדשות הלילה במקום מבזק חצות שהיה משודר עד אז. בעקבות יציאתה של יונית לוי לחופשת לידה, קרן מרציאנו נבחרה להחליף אותה בצורה זמנית והחלה להגיש את המהדורה המרכזית לסירוגין עם דני קושמרו.
ממוזער|250px|אולפן מיוחד של חדשות 2 אשר הוקם בקריה בתל אביב בעת מבצע צוק איתן, 2014
במהלך מבצע "צוק איתן" (יולי 2014) ממוצע הצפייה במהדורה המרכזית עמד על כ-29.4%, חודש יולי הגבוה אי פעם וכחודש החזק ב-15 השנים האחרונות (שנת 1999 בממוצע 35.8%).
במסגרת בחירות 2015, ערכה החברה, לראשונה מזה כ-16 שנה, עימות בחירות בין ראשי המפלגות המתמודדות (פרט למועמדים הריאליים לראשות הממשלה: יו"ר "המחנה הציוני", יצחק הרצוג ויו"ר "הליכוד" וראש הממשלה, בנימין נתניהו). העימות שודר ב-26 בפברואר 2015 בהגשתה של יונית לוי וזכה לרייטינג של 30.6%.
בבחירות 2015 שידרה החברה את המשדר המרכזי מאולפן שקוף שהוצב ברחבת הכנסת, לראשונה בסיקור מערכות בחירות. זאת במסגרת שבוע שידורים מיוחד. משדר הבחירות המרכזי רשם רייטינג של 37.7 אחוזי רייטינג ממוצע של 39.6%.
בשלהי 2015 המהדורה המרכזית הוסיפה את התוכן "ערך מוסף" – סיקור כלכלי נרחב.
2017–2019: פיצול "ערוץ 2" והמעבר לערוצים "קשת 12" ו"רשת 13"
בעקבות יציאתה של קרן מרציאנו לחופשת לידה, דנה ויס נבחרה להצטרף לצוות ההגשה של המהדורה המרכזית לסירוגין עם יונית לוי ודני קושמרו.
לקראת פיצול "ערוץ 2" ב-1 בנובמבר, חברת החדשות מיתגה עצמה מחדש בשם "החדשות" (ללא הספרה 2) ומרבית תכניה שודרו בערוצים 12 ו-13 ("קשת" ו"רשת", בהתאמה) בפורמט שידור HD. לקראת שידורי ה-HD וכן שינוי השם, עברה החברה החל מ-25 בספטמבר 2017 לאולפן זמני הממוקם בנווה אילן. האולפן החדש הושק ב-1 בנובמבר 2017, ביחד עם המותג המחודש שיצר סטודיו אדם פיינברג.
עם הפיצול הוחלט שרוב משדרי החברה ישודרו בשני האפיקים החדשים, עם זאת "תוכנית חיסכון" שתחליף את שמה ל"התוכנית הכלכלית" תשודר רק ב"קשת 12" ואילו "תוכנית הלילה" (ששודרה רק בימי השידור של "רשת" מ-2016) תשדר 5 ימים בשבוע ב"רשת 13" בשם "לילה טוב ישראל". כמו כן, "פגוש את העיתונות" תמצא את עצמה במתכונת שונה בין הערוצים: האחת ב"קשת 12" הנקראת "השבוע" בימי שישי והשנייה ב"רשת 13" בימי שבת. בכל הקשור למשדרים מיוחדים ופריצות לשידור בעתות חירום בערוצים 12 ו-13, הצוות שמגבש את השימוש המשותף של "קשת" ו"רשת" בחברת החדשות של "ערוץ 2" החליטה כי אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות יחליט בנושא ויידע את "שידורי קשת" ו"רשת". עם זאת, כל ערוץ ייבחר אם לפרוץ לשידור של חברת החדשות או להמשיך בתכניו.
ב-31 באוקטובר 2017, שודרה המהדורה המרכזית האחרונה של חדשות "ערוץ 2". באותו ערב הוצג בפני הצופים אולפן החדשות החדש של החברה על ידי דני קושמרו.
ב-1 בנובמבר 2017, החלו שידורי חברת החדשות בערוצים "קשת 12" ו-"רשת 13" במקביל (ברוב התוכניות) תחת שינוי השם ל"החדשות", עם אולפן חדש ואיכות שידור HD.
בערב הראשון לפיצול גרפה המהדורה המרכזית בהגשת יונית לוי 20.5% אחוזי צפייה בשני האפיקים במקביל (ב"קשת 12" – 12.2%, ב"רשת 13" – 8.3%) ונותרה התוכנית הנצפית ביותר באותו ערב.
ב-1 באוגוסט 2018, לאחר שהחברה הפסידה את המכרז ל"ערוץ הכנסת", עבר הערוץ לידי "חדשות עשר".
2019 ואילך: מיזוג רשת-עשר, מעבר בלעדי של חברת החדשות ל"ערוץ 12"
טקסט=12 - הערוץ של החדשות|ממוזער|מסע הפרסום של קשת וחברת החדשות, תחת הכותרת "12 הערוץ של החדשות" מאז מיזוג רשת-עשר
עם ההחלטה על סגירת "ערוץ עשר" והתמזגותו על כל תכניו ותכני חברת החדשות שלו לערוץ "רשת 13", בערב 10 בינואר 2019, 5 ימים לפני מיזוג רשת וערוץ עשר, החלו להיות משודרים ב"ערוץ 12" של "קשת" פרומואים המציגים את הטאלנטים של הערוץ ואת מגישי החדשות – כאשר הסיסמה המלווה את הפרומואים היא "החדשות רק בערוץ 12" ו"12 – הערוץ של החדשות". כתוצאה מכך, השם השתנה ל"החדשות 12", אם כי החברה עדיין מיוצגת בשידוריה כ"החדשות".
כחלק מהקמפיין שהעלתה "קשת" על שיתוף הפעולה הבלעדי בינה לבין חברת החדשות, נמתחה ביקורת מצד "רשת", ובמיוחד על ידי מגיש תוכנית הבוקר של הערוץ – אברי גלעד, שהתבטא נגד ההוראה שהוכתבה למגיש המבזק, עופר חדד, לקדם את שידורי "קשת 12" על גבי הערוץ המתחרה. בשידור אמר גלעד, . הקידום של חברת החדשות בשידורי "רשת" לא פסח גם על שידור התוכנית האחרונה של "פגוש את העיתונות" ב"ערוץ 13", כאשר המגישה רינה מצליח קידמה את שידור התוכנית ב"ערוץ 12" המתחרה ובעת דיבורה צופף המסך על מנת לקדם את שידורי "חדשות עשר" ב"ערוץ 13". אותו הדבר קרה שוב באותו היום במהלך שידור "חדשות סוף השבוע" בהגשת דנה ויס, כשאז המסך לא צופף אלא הוסתר בחלקו התחתון בערוץ "רשת 13" עם קידום ל"חדשות עשר", בעת שחברת החדשות קידמה את עצמה ב"ערוץ 12" המתחרה. גם בימים שלאחר מכן ה"קרב" על המסך נמשך, כאשר בשידורי חברת החדשות נאמר כי החברה תשדר רק ב"ערוץ 12" ובתגובה, המסך של "ערוץ 13" הוצף בבאנרים שכיסו את הכתובית ("רק בערוץ קשת 12") ובעת היציאה להפסקת פרסומות שודר "מבזק מיוחד" בהגשת תמר איש שלום באומרה: "אנחנו ניקח את זה מכאן". שידור מהדורת החדשות האחרונה של חברת החדשות ב"ערוץ 13" נקטע ושודר רק ב"ערוץ 12", כאשר אז הוצג על המסך באולפן מאחורי יונית לוי לוח השידורים החדש של חברת החדשות בערוץ, והשידור ב"ערוץ 13" הועבר לאולפני "חדשות עשר". בחצות שודר משדר חגיגי בהנחיית שיבל כרמי מנסור ועמליה דואק, אשר השיק את השידורים הבלעדיים של החברה ב"ערוץ 12".
לאחר המעבר, החלו השינויים המשמעותיים בשידורי החברה ב"ערוץ 12":
מבזקי הבוקר מתחילים אחרי מעבר בין חלונות השידור של אולפן "חדשות הבוקר" ואולפני החדשות, וכן מבזק השעה 7:00 הפך למהדורת בוקר קצרה בת קרוב לרבע שעה, הנקראת "מהדורת הבוקר", שמתחילה כבר ב-6:57.
"התוכנית הכלכלית", ששודרה בשם זה בתקופת הפיצול, חזרה לשמה המקורי "תוכנית חיסכון" עם המעבר לשידור בלעדי ב"ערוץ 12".
התוכנית "חמש עם רפי רשף" עברה מ"ערוץ עשר", ושובצה בשעה 17:00 במקומה של התוכנית "אנשים" שעברה לשעות הלילה.
עיתונאי החברה החלו להיות מעורבים יותר בתוכניות הערוץ, בניגוד לתקופת הפיצול.
"פגוש את העיתונות", ששודרה רק ב"ערוץ 13", עברה ל"ערוץ 12" בעקבות המיזוג.
התוכנית "לילה טוב ישראל", ששודרה ב"ערוץ 13", בוטלה בעקבות הדומיננטיות של התוכנית "חי בלילה" בשידורי הלילה של "ערוץ 12", ולפיכך חזר לשידור יומי מבזק חצות המסורתי של החברה.
תכנים ותוכניות
תוכני הטלוויזיה
בטלוויזיה תוכני החברה מופצים בערוץ 12, ובעבר רוב תוכני החברה הופצו במקביל גם בערוץ 13. חברת החדשות משדרת כל יום בערוץ כשלוש שעות של מהדורות חדשות או תוכניות אקטואליה, ובסופי שבוע כשעתיים וחצי. רוב תוכניות החברה זוכות למדרוג גבוה. עם זאת היו כאלו שלא הצליחו, כמו "סדר עולמי" שהייתה היחידה שנעקפה על ידי רפי רשף, שאז היה המתחרה מערוץ 10. את התוכנית "סדר עולמי" החליפה "חדשות בחמש" בהגשתם של דני קושמרו ונטשה מוזגוביה, אך גם זו ירדה ו"סדר עולמי" שבה למסך. לבסוף החליפה "מהדורה ראשונה" בהגשתו של אורן וייגנפלד את "סדר עולמי" ואילו זו האחרונה עברה ליום שבת.
בנוסף, הפיקה החברה בעבר משדרי חדשות ותוכניות אקטואליה עבור זכייניות ערוץ 2 "רשת" ו"קשת". בין המשדרים שהפיקה חברת החדשות לזכיינית היו התוכניות "אחרי הכול" עם טל ברמן ל"רשת", ואת "מסע לילי" עם אהרן ברנע הפיקה החברה עבור הזכיינית "קשת". כמו כן סיפקה החברה תכנים חדשותיים לתוכניות שונות של כל זכייניות הערוץ, כגון: "יום חדש", "העולם הבוקר", "משעל חם", "עובדה" ו"השורה התחתונה".
תוכניות חברת החדשות בימי חול רגילים לפי סדר שידורן:
"מהדורת היום" בשעה 15:00 - מהדורת חדשות אקטואלית העוסקת באירועי היום בישראל ומחוצה לה, בהגשתם של עופר חדד ועמליה דואק. משודרת בימי ראשון-חמישי בין השעות 15:00 - 17:00 עלתה לשידור לראשונה ב-8 באוקטובר 2023, יממה לאחר מתקפת הפתע על ישראל.
"חמש עם רפי רשף" בשעה 16:55 - מגזין אקטואליה יומי בהנחיית רפי רשף, ששודר בעבר ב"ערוץ עשר". בימי חמישי המגיש הוא ירון אברהם.
"שש עם" בשעה 17:55 – מגזין אקטואליה יומי אשר מגיש עודד בן-עמי ומחליפים אותו בעיקר יאיר שרקי וגיא פלג.
"המהדורה המוקדמת" – מהדורת חדשות בת שעה בהגשתם של העורכת הכלכלית, קרן מרציאנו וגדעון אוקו לסירוגין. עלתה לשידור באוקטובר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל.
"המהדורה המרכזית" בשעה 20:00 – המהדורה המרכזית לסיכום חדשות היום עם יונית לוי ודני קושמרו לסירוגין (משודרת משנת 1993).
תוכניות חברת החדשות ביום שישי רגיל לפי סדר שידורן:
"פגוש את העיתונות (מהדורת שישי)" בשעה 19:00 – תוכנית בה מתראיינים האנשים שעמדו במרכז העניינים החדשותיים במהלך השבוע האחרון בהגשתם של בן כספית ועמית סגל (משודרת משנת 1996). בין נובמבר 2017 לינואר 2019 שודרה התוכנית רק ב"רשת 13".
"אולפן שישי" בשעה 20:00 – תוכנית של החברה המשלבת את פרשנות חדשות השבוע, כתבות בנושאים שונים ותחקירים. את התוכנית מגיש דני קושמרו. בעבר הגישו אותה גדי סוקניק, עמנואל רוזן, אושרת קוטלר, דן שילון, אהרן ברנע ויאיר לפיד.
תוכניות חברת החדשות ביום שבת רגיל לפי סדר שידורן:
"המהדורה הצעירה" – סיכום חדשות השבוע לילדים ולנוער בהגשת גל חן (הוגשה מראשיתה במשך שנים רבות על ידי גדעון אוקו) בשעה 06:30. משודרת מראשון עד רביעי בערוץ "זום". בעבר שודרה ב"ערוץ הילדים", ב"לוגי" וב-"KidZ".
"שבת בחמש" בשעה 17:00 – תוכנית המסכמת את השבוע, בהגשת גדעון אוקו.
"פגוש את העיתונות" בשעה 19:00 – תוכנית בה מתראיינים האנשים שעמדו במרכז העניינים החדשותיים במהלך השבוע האחרון בהגשתם של בן כספית ועמית סגל (משודרת משנת 1996). בין נובמבר 2017 לינואר 2019 שודרה התוכנית רק ב"רשת 13".
"חדשות סוף השבוע" בשעה 20:00 – מהדורת סוף השבוע של החברה שחלקה הראשון מוקדש לכותרות סוף השבוע והשני לחדשות רכות וסיפורים בהגשתה של דנה וייס.
תוכניות בולטות ששודרו בעבר:
"חדר החדשות" בשעה 19:15 – המהדורה המוקדמת של חברת החדשות אשר אותה הגיש דני קושמרו. מטרת המהדורה הייתה, בין היתר, להתמודד מול המתחרים "לונדון את קירשנבאום" בשנת 2005.
"חדשות בחמש" בשעה 16:55 – מגזין חדשות אשר עסק בענייני השעה והיום. את התוכנית הגישו דני קושמרו ונטשה מוזגוביה. התוכנית ירדה לאחר ביקורות ומדרוג נמוך. (שודרה בשנת 2006 במשך כחמישה חודשים).
חדשות הבוקר בשעה 06:45 – בזמן תוכנית ההתנתקות (2005) ומלחמת לבנון השנייה (2006) ויתרו זכייניות "ערוץ 2" על תוכניות הבוקר שלהן ובמקומן שודרה תוכנית של חברת החדשות. את תוכנית הבוקר הגישו דני קושמרו, דנה ויס, אהרן ברנע וקרן מרציאנו.
"תוכנית חיסכון – סיכום שבועי" בימי שישי בשעה 18:30 – מהדורה כלכלית בת כארבעים דקות בהגשתה של העורכת הכלכלית, קרן מרציאנו. המהדורה סיכמה את כל תוכניות "תוכנית חיסכון" בשבוע החולף (שודרה משנת 2009 עד שנת 2010).
"השבוע שהיה" בימי שבת בשעה 17:00 – סיכום אירועי חדשות השבוע בעזרת כתבות וראיונות נבחרים מתוכניות החברה בשבוע החולף בהגשתה של לילך סונין (שודרה משנת 2006 עד שנת 2010).
"לילה טוב ישראל" בשעה 23:15 ברביעי וחמישי – מהדורה לילית של החדשות – מגישים מתחלפים (שודרה מנובמבר 2013). נקראה בעבר "חדשות הלילה" וכן "תוכנית הלילה". החל מנובמבר 2017 שודרה התוכנית רק ב"רשת 13", וירדה מהאוויר עת מיזוג רשת וערוץ עשר.
"שלוש" בשעה 15:00 – עם עופר חדד ומגישים מתחלפים. המהדורה שודרה מתחילת התפרצות מגפת הקורונה בישראל ב-2020, ושודרה עד אוקטובר 2023, כאשר "מהדורת היום" תפסה את משבצות השידור שלה ושל "מהדורה ראשונה".
"מהדורה ראשונה" - עם אורן וייגנפלד ומגישים מתחלפים לסירוגין - מהדורת סיכום אירועי היום, ששודרה מנובמבר 2007 עד אוקטובר 2023. שודרה מ-2019 עד ירידתה מהאוויר בין 16:00 ל-17:00. "מהדורת היום" תפסה את משבצות השידור שלה ושל "שלוש".
"תוכנית חיסכון" – מהדורה כלכלית בת 45 דקות בהגשתה של העורכת הכלכלית, קרן מרציאנו וגדעון אוקו התוכנית משודרת משנת 2007. עד אוגוסט 2008 שם התוכנית היה "המוסף הכלכלי". עד נובמבר 2017 נקראה "תוכנית חיסכון". לאחר פיצול "ערוץ 2", ועד מיזוג רשת וערוץ עשר, שודרה התוכנית רק ב"קשת 12" בשם התוכנית הכלכלית, ולאחר המיזוג התוכנית נקראת שוב תוכנית חיסכון.
"الأسبوع" (השבוע) בשעה 08:00 – מגזין חדשות בשפה הערבית, בהגשתו של פוראת נסאר.
"סדר עולמי" בשעה 17:00 – מגזין חדשות החוץ שסוקר את אירועי השבוע בעולם בהגשתו של עורך חדשות החוץ ערד ניר (שודרה משנת 2001 עד שנת 2007 במסגרת יומית ומשנת 2007 משודרת במסגרת שבועית לסירוגין עם ערד ניר, עורך חדשות החוץ ועם גדעון אוקו).
תוכני האינטרנט
למרות היותה חברת חדשות מרכזית בישראל, כמעט לכל אורך השנים לא היה לחברה אתר אינטרנט רשמי. ברוב המקרים שיתפה החברה פעולה עם אתרים שונים ברשת.
במהלך 2008 הקימה החברה את דסק האינטרנט שלה ובאוגוסט 2008 העלתה החברה את אתר האינטרנט שלה באתרי "Mako" ו"רשת" המשלב את התוכן הטלוויזיוני ותכנים ייחודיים כמו "וידאופדיה" – אנציקלופדיית וידאו המשלבת תכנים של החברה מאז הוקמה, "מאחורי הקלעים", "אכן תמונות קשות", "כותרות העבר" ועוד.
במרץ 2010 השיקה החברה את "ערוץ החדשות" באינטרנט כולל אולפן שהוקם במיוחד עבור כך.
ערוץ החדשות משדר בימי חול בשידור ישיר החל מהשעה 9 בבוקר ל-11 בלילה וכולל רצועת אולפן פתוח, מבזקים, תוכניות החברה בהן "שלוש", "מהדורה ראשונה", "שש עם", "חמש עם רפי רשף", "תוכנית חיסכון", ו"מהדורת החדשות המרכזית ".
החל ממיזוג "רשת"-"עשר" ועד פברואר 2020, אתר חברת החדשות הקבוע היה חלק מאתר "mako" של שידורי "קשת".
בפברואר 2020 הקימה חברת החדשות, ביחד עם "קשת", אתר חדשות בשם "N12", במטרה להוות זרוע דיגיטלית ל"חדשות 12" שתספק דיווחים חדשותיים על פני כל היום, ולהתחרות מול האתר "ynet" של "ידיעות אחרונות", שנחשב לאתר החדשות הגדול בישראל.
תוכני הסלולר
החברה סיפקה משנת 2001 ועד שנת 2014 את השירות הסלולרי "כוכבית 22" (22*), שבאמצעות שיחת קול או בשיחת וידאו למכשירים תומכי דור שלוש, ניתן היה להאזין או לצפות בתכניה השונים של חברת החדשות בטלפון הסלולרי. בנוסף הפעילה החברה שירות עדכוני חדשות על ידי מסרונים (SMS) אשר נשלחו בעת אירועים מיוחדים ועדכנו על הכותרות החדשותיות בכל יום.
בנובמבר 2009 השיקה החברה את הישומון שלה עבור מכשירי האייפון ובהמשך למכשירי האנדרואיד. בשנת 2012 זכתה כישומון הסלולר הטוב בתחרות MOBI בנימוק: "באפליקציה ישנה יכולת שיתוף תכנים וצפייה, הכוללת עמידה בעומסים, לצד החשיבות והיכולת לדווח ולשתף מכל מקום ובכל זמן – ובפרט בזמן אמת". בשנים הראשונות, אתרי האינטרנט של "חדשות 2" מותגו כ"החדשות 2 באינטרנט", ולאחר מכן, ב-2014, שונה המיתוג ל-"החדשות 2 Online".
מאז פיצול "ערוץ 2" ב-1 בנובמבר 2017, מותג מחדש שירות האינטרנט של חברת החדשות כ"החדשות Online".
בחודש יולי 2019, כחצי שנה לאחר המיזוג של "רשת" ו"ערוץ עשר" והרכישה הבלעדית של "קשת" את חברת החדשות, שהפכה ל"החדשות 12", הישומון של "החדשות" עודכן מחדש ונקרא מאז "החדשות 12", כשסמל הישומון כולל גם את סמלילו של "ערוץ 12".
בישומון החדש ניתן לנווט בין כתבות לפי נושאים וגם בחיפוש ידני במקלדת שעל המסך. בין הנושאים ניתן למצוא גם נושאים שמופיעים גם מחוץ לנושאי "החדשות", כמו NEXTER של "Mako" ומדור "ערוץ הספורט" שמופיע באותו אתר. בפברואר 2020 הישומון שינה שמו ל-"N12", כחלק מהשקת האתר החדש של "חדשות 12".
תוכני הרדיו
עד למיזוג רשת וערוץ עשר שודרה בגלי צה"ל מדי יום חצי השעה הראשונה של המהדורה המרכזית ובאירועים מיוחדים, כולה. בעבר סיפקה החברה מבזקי חדשות רדיופוניות בכל שעה עגולה עבור "רדיו 99". החל מאוגוסט 2020, הוחלט על שיתוף פעולה מחודש ושידור המהדורה בשמונה תחנות רדיו אזוריות, והן: "רדיו 103FM", "אקו 99FM", "רדיו צפון 104.5FM", "התחנה" (101.5FM), "רדיוס 100FM", "רדיו לב המדינה", "רדיו קול רגע" ו"רדיו קול הים האדום".
בתחנות הרדיו משדר בכל שעה עגולה מבזק חדשות יעודיי לרדיו של חדשות 12 ובחלק מהתחנות משודרת המהדורה המרכזית במלואה במקביל לשידורה בטלוויזיה. בזמנים מיוחדים ובאירועים חריגים מעוברים גם משדרי טלוויזיה נוספים בתחנות הרדיו.
האולפנים
אולפני הבירה ירושלים
האולפן הסגור (4 בנובמבר 1993 – 14 ביוני 1997)
ב-4 בנובמבר 1993 נחשף האולפן הראשון של חדשות "ערוץ 2". האולפן היה סגור וריק (מכאן כינויו), והשדרים הגישו כאשר מאחוריהם פסים כחולים או מפת עולם בצבע כחול. באותה תקופה, צבע הדגל של חברת החדשות היה כחול.
האולפן החדיש (15 ביוני 1997 – 3 ביוני 2000)
האולפן החדיש נחשף בשנת 1997. האולפן היה בצבע כחול, ובמרכזו שולחן צפוף, שלעיתים גרם לצפיפות בין אילון וחיימוביץ' בפרט. האולפן נחשב להישג באותה תקופה מבחינת החברה, שכן מבנהו היה מרווח מאוד. עם חנוכת האולפן נחשף הלוגו החדש "החדשות 2".
אולפן המילניום (31 בדצמבר 1999 – 2 בינואר 2000)
ב-31 בדצמבר 1999 נחשף אולפן המילניום, שנועד לשמש רק בערב הכניסה לשנת 2000. קירות האולפן היו מסך כחול, אשר עליו הוקרן אולפן וירטואלי. האולפן היה צפוף אבל מרשים, שכן נוצרה הרגשה שהמסכים מעבירים את האנימציות לידיהם של חיימוביץ' ואיילון. האולפן נבנה בהשקעה של יותר ממיליון שקל חדש. האולפן פורק ב-2 בינואר.
קריית התקשורת נווה אילן
האולפן השלישי (4 ביוני 2000 – 10 באוקטובר 2007)
האולפן השלישי של חברת החדשות נחשף ב-4 ביוני 2000 ופורק ב-10 באוקטובר 2007. לאורך השנים עבר כמה שינויים במראהו (כמו הגדלת השולחן, הוספת מסכים ועוד).
4 ביוני 2000 – 19 במרץ 2003 האולפן נחשף ב-4 ביוני בערך. בתקופתו הראשונה היה מואר בצורה שגרמה לקירותיו להיראות כחלחלים. האולפן היה מצויד במאות טלוויזיות, ומסך עומד ליד מדרגות המערכת. באולפן היה גם כן שולחן צפוף עם גלובוס ענקי. מעל השדרים היה רולר, בו הוצגו בצבעים אדום וירוק הכותרות ושם החברה.
20 במרץ 2003 – 27 באוגוסט 2005 לאחר חניכת האריזה החדשה, המסך העומד הורד, והשולחן הצפוף הוחלף בשולחן מרווח וגדול. כמו כן הוצבה טלוויזיית פלזמה בצדו השמאלי של האולפן. התאורה באולפן השתנתה, וקירותיו של האולפן הפכו ללבנים. הרולר, המשיך לדווח בכתום.
28 באוגוסט 2005 – 10 בנובמבר 2007 בשנת 2005, עת שדרוג האריזה הגרפית שודרג גם מראה האולפן. נוספה טלוויזיית פלזמה בצד הימני שהסתירה את "ג'ונגל" המערכת האפל, וכמו כן בצדו הימני של האולפן נוסף מסך ענק מ-9 טלוויזיות פלזמה. בטלוויזיות נראה לראשונה לוגו מסתובב של "החדשות 2". התאורה השתנתה מחדש, והקירות נראו כחולים כהים. האולפן פורק ב-10 באוקטובר 2007.
האולפן הדינמי (11 בנובמבר 2007 – 25 בספטמבר 2017)
228x228px|ממוזער|האולפן הדינמי
לאחר כחודש שבו מערכת החדשות הוחלפה במסך ענק עם רזולוציה נמוכה, ב-11 בנובמבר נחשף האולפן החדיש של החדשות. באולפן ישנה תאורה דינמית, מסך ענק מ-12 מסכי פלזמה 36 אינץ', כ-25 טלוויזיות רקע, ושולחן ענק הניתן להזזה. באולפן ישנם 2 חלקים: האחורי והקדמי. כמו כן, באותה שנה נחשף הלוגו החדש של "החדשות 2", שהיה, לראשונה בתולדות החברה, עם אותיות מעוגלות. האולפן נבנה בהשקעה של 2 מיליון ש"ח. בשנת 2013 בצד השמאלי הוצב מסך רחב יותר שמורכב משלוש פלזמות במקום אחת. עד אז, רק במשדרים מיוחדים חיברו את מסכי הפלזמות. ב-25 בספטמבר 2017 פורק האולפן והייתה צפויה מתיחת פנים לתפאורה.
האולפן הזמני (26 בספטמבר 2017 – 31 באוקטובר 2017)
לאור פירוק האולפן הדינמי, נאלצו בחברה להרכיב את אותה התפאורה באולפן אחר באותו מתחם. בין האולפן הקודם לבין הדסק חצץ חלון זכוכית, אך באולפן הזמני בוצעה הקרנה גרפית על מסכי טלוויזיה המדמה את פעילות הדסק.
האולפן החדש (1 בנובמבר 2017 – הווה)
ממוזער|239x239 פיקסלים|אולפן החדשות 12 החל מנובמבר 2017
צבעי האולפן החדש דומים לצבעים של האולפן הקודם, אך ללבן והאדום נוסף צבע כחול שמהווה את הרקע ללוגו. האולפן החדש מחליף את העיצוב העגול של האולפן עצמו עם עיצוב מלבני, כמו גם האריזה הגרפית שזנחה את העיצוב המעוגל לטובת מלבני ואימצה את הגופן "יונית". האולפן החדש גדול יותר ו"ארוך", המסך הענק הוגדל ונהיה שטוח ונייד. כלומר, ניתן להורידו מטה כך שיסתיר את דסק החדשות מאחוריו, או להרימו מעלה וכך דסק החדשות גלוי לעין. עיצוב השולחן דומה, וכך גם מקומו באולפן, אך כעת מתווספים אליו "ריבועים" עם מסכים אינטראקטיביים המהווים פאנלים לאורחים. בנוסף, קיימת גם מערכת למציאות רבודה בה נעשה שימוש כבר במהדורה הראשונה באולפן החדש בעת הצגה סקר מנדטים. המסך הגדול הוא גם מסך מגע, כמו ברשת "CNN". מנגינת "החדשות" היא ביצוע מחודש לפתיח של 2007, בעל טון גבוה יותר ושינויים קלים.
אולפני הבירה תל אביב
חברת החדשות מחזיקה גם במערכת ואולפן שממוקמים, בשדרות ההשכלה 5 בתל אביב. לאורך השנים חזות האולפן השתנתה. עד לשנת 2007, האולפן היה אפל יחסית, וכלל רולר ומספר שעונים עם מסכי טלוויזיה מאחורי הזכוכית באולפן בו ישבו המרואיינים או הכתבים, כשברולר הופיעו קוביות המציגות את הלוגו של "ערוץ 2". עם חניכת המראה המחודש ב-2007, השתנה מראה האולפן באופן משמעותי והואר יותר, והקירות נצבעו באדום. כמו כן נוספו מסכי פלזמות בזכוכית מאחורי המגישים (בחדר המערכת) עם לוגו התוכנית המשודרת. בשנת 2018, מספר חודשים לאחר חידוש האולפן בנווה אילן לרגל הפיצול, חודש המראה של האולפן בתל אביב כך שהוא דומה במידה רבה לאולפן הראשי, מסכי הפלזמה האופקיים הפכו לאנכיים, נוסף רקע של עיר ותחבורה (כמו באולפן בנווה אילן) והצבעים האדומים הוחלפו בצבע לבן. בכל השנים מבנה האולפן היה אחיד: מקדימה האולפן עצמו בו יושבים המרואיינים, מאחוריהם חלון זכוכית גדול ומאחורי חלון הזכוכית – חברי המערכת.
טענות לסיקור מוטה ולניגוד עניינים
טענות מצד הימין הפוליטי
במשך השנים נמתחה על חברת החדשות ביקורת מצד גורמים בימין הפוליטי בישראל כנגד הסיקור העיתונאי אשר לטענתם איננו מאוזן. אחת הביקורות שהופנו עם השנים הוא כנגד פאנל הפרשנים בתכניות האקטואליה החדשותיות אשר משדרת החברה, לטענתם בתכניות אלה אין מספיק ייצוג לאנשים המזוהים עם הימין, ביחס לאלה מצדדים אחרים במפה הפוליטית.
בנוסף, נמתחו ביקורות נוספות על סיקורים חדשותיים שונים בערוץ, על כך שהם לעיתים מתמזגות עם פרשנויות מצד הכתבים המדווחים, אשר פרשנויות אלה נראות בעיני גורמים רבים מהימין פרשנויות המוטות שמאלה במפה הפוליטית.
טענות מצד השמאל הפוליטי
ד״ר פרימק ביקר את חדשות 12 בטענה שמתוך רצון לשמור על שיעורי הצפייה, היא מזמינה לאולפנים דמויות קיצוניות מן הימין. כך, בסיוע חיקוי ב"ארץ נהדרת", היא מאדירה אותן והופכת אותן לחלק מהזרם המרכזי בחברה. פועל יוצא מזה הוא פגיעה בדמוקרטיה.
טענות נוספות
בשנת 2020, בעוד אחד מבעלי החברה, הטייקון יצחק תשובה, בעיצומה של קריסה כלכלית שתשפיע על חסכונות הציבור הרחב שמושקע בחברות שבשליטתו – קבוצת דלק – נטען כי הנושא הוזכר בערוץ פעם אחת בלבד ובחטף. באותו הזמן הוזכר הנושא בערוץ המתחרה לפחות 18 פעמים.
ב־2022 התפרסמה עבודה אקדמאית של שגיא ירוסלב, שהראה כי הערוץ סיקר באופן מוטה את בעלי השליטה בו. העבודה עקבה אחר סיקורם לאורך 2021 והשוותה אותו לסיקור בערוצים 11 ו-13. על פי העבודה, בערוץ 12 היה קשר מובהק בין הבעלות לסיקור.
כמו כן נאמר, גם כן ב־2022, כי עם עליית כוחה של "קשת" הפכה חדשות 12 ל"זרוע החדשותית של גוף התקשורת החזק והמצליח במדינה", וכי "כרגע אין גופי תקשורת שמוטת ההשפעה שלהם רחבה כמו זו" שלה. הטענות שנשמעו בהקשר זה הן שחדשות 12 נוהגת בנקמנות בידיעה שלנקמה מצידה יש כוח מיוחד; שהיא הודפת בעקשנות ביקורת ודרישות לשקיפות; שהיא מארחת יועצי תקשורת בעלי אינטרסים כפרשנים לגיטימיים; ושרון ירון, לשעבר העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", נבחר לערוך את "אולפן שישי" בין היתר בגלל יכולתו להבין מבין השורות כיצד לרצות את הממונים עליו.
בעלי תפקידים בחברה
המנכ"ל והעורך ראשי – אבי וייס
המשנה למנכ"ל – אורי שלוש
העורך הראשי – גיא סודרי
מגישים
יונית לוי – "המהדורה המרכזית" ומשדרים מיוחדים; מתמחה בהיסטוריה אמריקאית ובחדשות חוץ
דני קושמרו – "המהדורה המרכזית" ו"אולפן שישי"
קרן מרציאנו – "תוכנית חיסכון" ו"המהדורה המרכזית"; העורכת הכלכלית
גדעון אוקו – "תוכנית חיסכון" ו"שבת בחמש"
עודד בן-עמי – "שש עם"
עופר חדד ועמליה דואק – "מהדורת היום"
רפי רשף, ירון אברהם – "חמש עם רפי רשף"
דנה ויס – "חדשות סוף השבוע״
עמית סגל, בן כספית – "פגוש את העיתונות"
ערד ניר – "סדר עולמי" ושידורים מיוחדים מהעולם; מתמחה בחדשות חוץ
פוראת נסאר – חדשות השבוע בערבית; מתמחה בפלילים ובחברה הערבית
לירון זייד, גל חן – "המהדורה הצעירה", משדרים מיוחדים ומבזקן
יעל אודם, לי נעים, אדוה דדון, אורי איזק, דין פישר, אלמז מנגיסטו, עדי זריפי, תמיר סטיינמן, גל חן, שרון קנובליך, אלי הירשמן, הילי קרן, נועם כהן – מבזקני חדשות, משדרים מיוחדים ומגישים מחליפים
כתבים ופרשנים
מי ששמו מופיע ראשון הוא ראש הדסק או עורך התחום
דסק מדיני: דנה ויס, ירון אברהם ועופר חדד
דסק פוליטי: עמית סגל, דפנה ליאל ואמנון אברמוביץ׳
דסק צבא וביטחון: ניר דבורי ואורי איזק
דסק לענייני ערבים ושטחים: אהוד יערי, אוהד חמו, אורי איזק, גאנם איברהים וירון שניידר
דסק חדשות החוץ: ערד ניר, יונית לוי, קרן בצלאל, אסף יחזקאלי ועמית ולדמן.
דסק כלכלה: קרן מרציאנו, איתמר מינמר, עמליה דואק, גל חן, מעיין פרתי ולי אברמוביץ'
דסק תרבות, מדע וטכנולוגיה: יונתן ריגר, לירון זייד, אבי סדרינה, אילן לוקאץ' ואיתמר מינמר.
מחלקת התחקירים: אדוה דדון ויוסי מזרחי
כתבי משטרה ופלילים: משה נוסבאום, גלעד שלמור, ברהנו טגניה ועמרי מניב
דסק משפט: גיא פלג, לי נעים ויובל אראל
כתבי רווחה, חינוך ובריאות: יואב אבן, ענבר טויזר, יעל אודם ומיכל פעילן
כתב ספורט: בן גולפריינד
כתב תחבורה ותעופה: דין פישר
כתב לענייני חרדים: יאיר שרקי
חזאים וכתבי מזג אוויר: מתן יעקב ואילנית אדלר
כתבים אזוריים: ניצן שפירא, אלמוג בוקר (דרום), גיא ורון, אדר גיציס (צפון), ענבר טויזר (ירושלים)
כתבים בעולם: אלעד שמחיוף (הממלכה המאוחדת ואירופה), אנטוניה ימין (גרמניה), יונה לייבזון (ארצות הברית)
כתבת מבית הנשיא: שושי חתוקה
כתבים נוספים: מנחם הורוביץ, יגאל מוסקו, אפרת לכטר, לי נעים, יוסי מזרחי, אבי סדרינה, אלינור צוקרמן, מלך זילברשלג
כתבי תוכנית חיסכון: איתמר מינמר, יולן כהן, מעיין פרתי, גל חן, שרון קנובליך, לירן שבתאי ורביד אדרי
כתבי "N12": אביבית מיסניקוב, אור רביד, אדר גיציס, ניצן שפירא, עמית אטיאס, איתמר מינמר, כרמל ליבמן, טל שגיא, גאנם איברהים, אבי סדרינה, אלינור צוקרמן, רותי שילוני, ספיר ליפקין, אסף רוזנצוייג, תומר אלמגור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חברות הפקה ישראליות
קטגוריה:ערוץ 2
קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: תוכניות וסדרות | 2024-10-20T11:22:45 |
סוללה | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-09-19T17:51:14 |
סבסטיאן קבוט | סבסטיאן קבוט (באיטלקית: Sebastian Cabot; בערך 1484–1557) היה מגלה ארצות וספן איטלקי.
ביוגרפיה
קבוט נולד בוונציה כ"סבסטיאנו קבוטו" לג'ובאני קבוטו, שהיה אף הוא ספן מפורסם ומגלה ארצות, שנודע באנגליה כג'ון קבוט. קבוט סיפר לאנגלי ריצ'רד אדן כי נולד בבריסטול ונלקח אל ונציה כשהיה בן ארבע, אך לאחרים סיפר כי הוא יליד ונציה.
ג'ון קבוט הפליג בשירותה של אנגליה במאי 1498 למסע גילוי ארצות כשהוא יוצא מבריסטול אל עבר חופי ניופאונדלנד. כפי הנראה נלווה סבסטיאן לאביו במסע זה. ישנה מחלוקת היכן בדיוק נחת קבוט, אך מניחים כי המדובר בנובה סקוטיה. קבוט ואנשיו סברו כי המדובר בסין.
ב-1512 היה קבוט כנראה בשירותו של המלך האנגלי הנרי השמיני כשרטט מפות בגריניץ'. בשנה זו הגיע לספרד שם הוכתר בתואר "קפיטן" על ידי פרננדו השני, מלך אראגון. לאחר מותו של פרדיננד שב לאנגליה, בשנת 1517 אך לא הצליח לקבל תמיכה ליציאה למסע גילויים חדש. בשנים שלאחר מכן ניסה לקבל תמיכה מגורמים שונים בספרד, אנגליה וונציה ליציאה למסע לגילוי המעבר הצפון-מערבי האגדי המוביל מאירופה לסין.
לבסוף קיבל מספרד את התואר "קפיטן גנרל" וב-4 במרץ 1525 הופקד בידו צי ליציאה למסע שמטרתו למצוא את תרשיש, אופיר וקתאי (שמה של סין בידי האירופים בתקופה ההיא). המשלחת כללה שלוש ספינות ובהן 150 איש ויצאה מקדיס ב-5 באפריל 1526. המשלחת הגיעה עד לשפך ריו דה לה פלטה וקבוט היה זה שנתן לה את השם המודרני. קבוט ירד אל החוף והשאיר מאחוריו חלק מן המשלחת, עמו היה מצוי בסכסוך. הוא חקר את אזור הנהר פרנה עד למקום בו הוא מתאחד עם הנהר פרגוואי, ובנה במקום שתי מצודות. באוגוסט 1530 שב לספרד, שם הועמד לדין על יחסו למלוויו ועל חוסר הצלחתו. הוא גורש ב-1 בפברואר 1532 לעיר אוראן במרוקו. לאחר שנה קיבל חנינה וחזר לסביליה. הוא המשיך לשמש בתפקיד בצי הספרדי עד שנת 1547, כאשר עבר לשירותה של אנגליה (מבלי לאבד את תוארו או את קצבתו מן המלך הספרדי), שם נשא בתואר "נווט גדול".
בשנת 1553 ניסה קארל החמישי מספרד לקבלו בחזרה לשורותיו. קבוט החל בינתיים במגעים עם ונציה, ולמעשה שימש בשלב זה בשירותן של שלוש המדינות. כפי הנראה נפטר בשנת 1557.
התיאור שכתב קבוט בעצמו על מסעיו אבד. כל שנותר מעבודתו היא מפה של העולם ששרטט בשנת 1544, אשר נמצאה בבוואריה, ומוצגת כיום בספרייה הלאומית בפריז. מפה זו חשובה מאוד, שכן היא שופכת אור על מסעותיו המוקדמים של אביו.
אופיו של קבוט היה חסר מנוחה. הוא העסיק עצמו בפרויקטים רבים, ועמד בקשר עם כל מדינה שיכלה לסייע לו בהגשמת תוכניותיו. אנגליה היא כנראה המדינה לה תרם יותר מכל, שכן בשהותו שם עודד רבים אחרים לצאת למסעות חקר וכיבוש. הוא ואביו נחשבים למניחי היסוד לעליונות הבריטית בימים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קרטוגרפים איטלקים
קטגוריה:מגלי ארצות איטלקים
קטגוריה:פרגוואי: היסטוריה
קטגוריה:ילידי 1484
קטגוריה:נפטרים ב-1557 | 2022-11-28T17:28:00 |
ניצוח | ממוזער|המנצח קרלו מריה ג'וליני
ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי, אם באמצעות מחוות ברורות, בשרביט ניצוח או בלעדיו, ואם בשפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. תזמורות סימפוניות ותזמורות קאמריות, מקהלות ותזמורות צבאיות משתמשות על פי רוב במנצחים. המנצח משתף פעולה עם אחרים בפרשנות מוזיקלית ודרמטית. ונותן ליצירה את האופי האישי לפי מיטב הבנתו ותחושתיו לגבי הביצוע. המונח במשמעותו המודרנית, באופרה ובקונצרטים, נטבע במאה ה־19. בהרכבים קאמריים הנגן הראשי מקבל עליו את תפקיד ההנחיה.
מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), המעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי", או, בימינו, במונח הגרמני "קאפלמייסטר". מנצחי מקהלה מכונים לפעמים "מנהלי מקהלה". מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי "מאסטרו".
תולדות הניצוח
שמאל|ממוזער|250px|כן־ניצוח מאובזר היטב, עם תאורה ייעודית, שרביט ניצוח, פרטיטורה, וכן מקום לכלי כתיבה (לשימוש בעת החזרות) ולשרביט רזרבי.
צורת ניצוח מוקדמת היא כִירוֹנוֹמיה – הנעת ידיים, השימוש במחוות יד לסימון הצורה המלודית. צורת ניצוח זו הייתה מקובלת לפחות עד ימי הביניים. בכנסייה נותן הסימנים החזיק מטה כאות לתפקידו, וככל שהמוזיקה נעשתה מורכבת יותר מבחינה קצבית, גבר השימוש במטה, בתנועות עולות ויורדות לציון הפעמה, כך שלמעשה הייתה זו צורה קדומה של שרביט ניצוח.
אין מידע רב לגבי דרכי הניצוח על אופרות בראשית המאה ה־17. ההרכבים הכליים היו בדרך כלל קטנים והנגנים יכלו לעקוב אחרי הזמרים ולנגן את הריטורנלי בלי סימונים חזותיים. בניצוח מקהלות כבר היו בשימוש אביזרים שונים לציון המקצב. גיליונות נייר מגולגלים, מקלות קטנים יותר וידיים ריקות, כולם מוצגים בשימוש בתמונות תקופתיות. התמונה המוקדמת ביותר, אולי, המנציחה סוג זה של סימון מקצב היא תחריט מהצגת הבכורה של "אַלְסֶסְט" מאת ז'אן־בטיסט לולי משנת 1674, המראה אדם, אולי לולי עצמו, ניצב בין הנגנים בפניו אל הבמה ומסמן את הקצב בדרך זו. המטה הגדול נשאר בשימוש באופרה של פריז, והיה אחראי למותו של ז'אן־בטיסט לולי – הוא פגע ברגלו במטה בשעת הניצוח ובפצעו התפתח זיהום שגרם לנמק. היצירה שעליה ניצח באותה הזדמנות לא הייתה אופרה אלא ה"טה דאום" שלו. אין עדויות להקשת מקצב במוט באופרות איטלקיות במאה ה־17. מרשימות מקבלי השכר נראה, שהמלחין תפס את מקומו לעיתים קרובות ליד כלי המקלדת, וסביר שמעמדה זו שלט במידה מסוימת בנעשה על הבמה.
הגידול בתזמורות האופרה במאה ה־18 והמורכבות ביחס בין הקולות לכלים באופרות איטלקיות הביאו לחלוקת תפקידים בהנהגה בין הצ'מבליסט לכנר הראשון. נוהג מקובל בבתי אופרה רבים היה, שמלחין האופרה שולט במתרחש על הבמה ממקומו ליד הצ'מבלו בשלוש ההצגות הראשונות של יצירתו, בנגינת תפקיד הבס והאקורדים שנבנו עליו וכן, לפי הצורך, במתן קצב, אם בתנועות ידיים ואם ברקיעות רגליים. הכנר הראשון (קונצרטמייסטר בגרמניה, "לידר" באנגליה) תרם את חלקו בנגינה קולנית של תפקידו ובמחוות גוף מודגשות. באופרה של פריז היה נהוג לציין את המקצב בחבטות מקל על כן התווים או על קדמת הבמה. ז'אן־ז'אק רוסו ואחרים קבלו על נוהג זה, אך הוא נמשך אל תוך המאה ה־19. עם זאת, סביר שהנקישות הקולניות לא נמשכו לכל אורך האופרה אלא שימשו, מדי פעם, לתיאום בין המקהלה והרקדנים שעל הבמה.
במוזיקה כלית, מבצע יחיד שימש בדרך כלל כמנצח. זה יכול היה להיות הכנר הראשי, שהשתמש בקשתו כשרביט ניצוח, או נגן לאוטה, שהיה מניע את צוואר הכלי בקצב הפעמה. עוד היה מקובל לנצח ממושב הצ'מבלו ביצירות, שהיה בהן תפקיד באסו קונטינואו. גם כיום קורה שהפסנתרן או הכנר הסולן מנצח על התזמורת תוך כדי נגינה, זאת בעיקר ביצירות המצריכות תזמורת מצומצמת, ביצירות מתקופת הבארוק או מן התקופה הקלאסית. עם זאת, מסורת ההנהגה הכפולה נמשכה באנגליה, בגרמניה ובאיטליה עד אמצע המאה ה־19.
בראשית המאה ה־19 נעשתה המוזיקה מורכבת דיה להצריך נוכחות אדם אחד, שכל מעייניו בניצוח והוא פטור מלדאוג גם לביצוע. בהתאם לכך גדלה שכיחות השימוש בשרביט הניצוח, שיתרונו היה בכך, שהיה קל יותר לעקוב אחריו מאשר אחרי ידיים ריקות או שפופרת נייר, לאור התרחבותה הגדלה והולכת של התזמורת באותה תקופה. בין המנצחים הראשונים ידועי השם היו לואי שפור, קרל מריה פון ובר ופליקס מנדלסון-ברתולדי, שכולם היו גם מלחינים. בשנות ה־20 בדרזדן הרחיב ובר את תפקיד המנצח. הוא עבד בחזרות על הפרשנות, הורה לזמרים איך לנוע על הבמה ופיקח על התפאורה, התלבושות והפעלולים. במחצית השנייה של המאה ה־19 התגבש תפקידו של המנצח בעיצוב הביצוע ומנצחים כמו גוסטב מאהלר וריכרד וגנר התפרסמו בעיסוקם זה בנפרד ממעמדם כנגנים או מלחינים. ברליוז, שהיה גם הוא מנצח, ווגנר כתבו שניים מן החיבורים המוקדמים ביותר, שהוקדשו לנושא הניצוח. ברליוז נחשב לווירטואוז הניצוח הראשון. וגנר היה אחראי במידה רבה לעיצוב תפקיד המנצח כמי שקובע כיצד תבוצע היצירה בהתאם להשקפותיו הוא, ולא רק כמי שפשוט אחראי לכך, שהנגנים ייכנסו בזמן ובמקום הנכון וינגנו בקצב אחיד.
בקונצ'רטי לכלי סולו ותזמורת אחראי המנצח לתיאום בין הסולן לתזמורת, הן בכניסות מדויקות והן בהקפדה על כך, שהתזמורת לא תאפיל בהרכבה הגדול על הסולן היחיד. כך גם לגבי תפקידי סולו ביצירות תזמורתיות כמו הסימפוניה התשיעית של בטהובן
והסימפוניה השנייה של מאהלר, לדוגמה. ביצירות הכוללות מקהלה נדרש המנצח לטפל גם בכניסות המקהלה ולדאוג לתיאום בינה לבין התזמורת ובינה לבין הסולנים. ביצירות מסוימות, מורכבות במיוחד, כגון רקוויאם המלחמה של בריטן או הסימפוניה השלישית, "קדיש" של ליאונרד ברנשטיין, נדרש סיוע של מנצח נוסף למקהלה, בעיקר משום שיש בהן גם מקהלות ילדים. ביצירות תזמורתיות שאינן כוללות סולנים או מקהלות, אין הבדל באופי הניצוח בין סוגי יצירות שונים, כמו סימפוניה, פואמה סימפונית, סוויטה וכו'.
שמאל|ממוזער|250px|דניאל בארנבוים
ניצוח אופרה
בראשית המאה ה־20 היה תפקיד המנצח לבעל חשיבות ראשונה במעלה בבית האופרה – הוא שבחר את האופרות ואת הזמרים והוא שפיקח על כל היבטי ההפקה, הן מוזיקליים והן דרמטיים. ארטורו טוסקניני נודע ביד החזקה שהפעיל על זמריו ונגניו; הרברט פון קאראיין ואריך קלייבר גם ביימו לא פעם את האופרות שבניצוחם. כיום יש בכוחם של מנצחי האופרה להשפיע מהותית ואף בלעדית על רוב ההיבטים בביצוע האופרה, ועל הפרשנות שניתנת לה במסגרת ההפקה, על בסיס פרשנותם המקצועית.
השינויים שחלו באופרה לאחר מלחמת העולם השנייה והתבטאו במעבר מלהקה רפרטוארית ללהקה, המחליפה את צוות זמריה מהפקה להפקה, הביאו לניידות גדלה והולכת בעבודת המנצח, שעבר מהפקה להפקה, עם צוותים שונים ובערים שונות תוך פרקי זמן קצרים. מנצח ראשי עשוי להופיע בשתיים־שלוש הפקות עם אותה להקה אך לצאת לנצח בבתי אופרה אחרים בשאר העונה ואת מקומו תופסים עוזרי מנצחים או מנצחים אורחים, הבאים להפקה יחידה וממשיכים בדרכם. הקריירה של מנצחי אופרה מתאפיינת בעלייה הדרגתית, מפסנתרן חזרות לעוזר מנצח ובהמשך למנצח אורח בבתי אופרה בחשיבות גדלה והולכת. מנצחי אופרה עוברים לנצח על תזמורות באולמות קונצרטים, אך פחות שכיח למצוא מנצח תזמורת שעובר לנצח על אופרה, שתביעותיה רבות ומורכבות יותר.
אותם דברים נכונים גם לגבי בלט, המחייב את המנצח לתאם בין התזמורת לרקדנים, בעבודת הכנה משותפת עם הכוריאוגרף ועם שאר האנשים הפועלים להפקת מופע הבלט.
טכניקות ניצוח
הואיל וניצוח הוא ביסודו אמצעי להעברת הוראות "בזמן אמיתי" מן המנצח למבצעים, כלל הזהב היחיד של טכניקת ניצוח הוא, שעליה להיות ברורה וקלה לעקוב אחריה. פרט לכך, אין שום כללים קבועים ויצוקים באשר לדרך ה"נכונה" לנצח, ויש מגוון רחב של סגנונות ניצוח.
הבנה של שלושת היסודות העיקריים של הביטוי המוזיקלי (מפעם, דינמיקה וסגנון) מכשירה מנצח להעביר פרשנות בסיסית של המוזיקה למבצעים. עם זאת, אין די בכך להעניק למנצח את השליטה בדקויות המצלול, הגוון והפיסוק. זו יכולה לבוא רק עם הניסיון.
ממוזער|מקהלת שדה ורבורג, 1973
יש הבדל ברור בין ניצוח תזמורתי לניצוח על מקהלה. מנצחי תזמורת משתמשים בדרך כלל בשרביט (אם כי לא תמיד: הדבר תלוי בהעדפה האישית של המנצח), ושמים דגש מרכזי על העברת מסר קצבי ברור לנגנים. מנצחי מקהלות כמעט אינם משתמשים בשרביט, ואף כי הקצב מהווה חלק חשוב בניצוח מקהלה, מנצחים נוטים להתרכז בביטוי ובצורה מוזיקליים, כך שתנועותיהם נראות מופשטות יותר.
על אף מגוון הסגנונות הרחב, התפתחו מספר מוסכמות ניצוח סטנדרטיות.
קצב ומקצב
ממוזער|140px|משקל זוגי
ממוזער|140px|משקל משולש
ממוזער|140px| משקל מרובע
ממוזער|140px|משקל מורכב הכולל שש פעמות
את המקצב (beat), או הפעמה, מסמן המנצח על פי רוב בידו הימנית, עם שרביט או בלעדיו. היד מתווה צורה באוויר בכל תיבה (בר, או טקט), בהתאם לציון המקצב בראשית היצירה. למוזיקה בקצב מרובע פשוט (ארבע פעמות בתיבה), היד מתווה מטה־שמאלה־ימינה־מעלה. למוזיקה בקצב משולש פשוט (שלוש פעמות בתיבה), היד מתווה מטה־ימינה־מעלה. למוזיקה בקצב כפול פשוט (שתי פעמות בתיבה), היד או השרביט מתווה מטה־מעלה או מטה וימינה־מעלה.
שתי התנועות החשובות ביותר הן הפעמה היורדת, המציינת את הפעמה הראשונה של התיבה, והפעמה העולה, המציינת את הפעמה האחרונה בתיבה. הרף העין שבו חלה הפעמה נקרא פעם (ictus), והוא מצוין בשינוי פתאומי (אם כי לאו דווקא גדול) בתנועת היד (או השרביט). המחווה המוליכה לפעם נקראת הכנה, וחובתו העיקרית של המנצח היא לספק הכנה, המנבאת בוודאות את הרגע המדויק של הפעם הבא, כך שכל הנגנים (או הזמרים) יוכלו לנגן או לשיר בבת אחת, בהתאם לתפקידיהם.
אם הקצב (טמפו) איטי או מואט, או אם סימון המקצב מורכב, מנצח יסמן לפעמים "תת־חלוקות" של הפעמות. לדוגמה, במקצב מרובע (4/4) איטי במיוחד, המנצח עשוי לסמן את הפעמות מטה־ו־שמאלה־ו־ימינה־ו־למעלה־ו, כשכל "ו" מסומן בתנועה אל נקודת ביניים בצורה המשורטטת באוויר.
יש מנצחים, המשתמשים בשתי הידיים לציון המקצב, כשכל יד משקפת כראי את תנועות חברתה, אך מנצחים אחרים רואים בכך דבר מיותר, שיש להימנע ממנו. בכל מקרה, היד השנייה משמשת גם להפיכת דפי הפרטיטורה, מתן כניסות לנגנים יחידים או לקבוצות כלים, ולסימון היבטים אחרים של ביטוי מוזיקלי, כגון דינמיקה, רגש, אופן נגינה וכו'.
קצב
שינויים במהירות המוזיקה מסומנים פשוט בשינוי מהירות הפעמה. כדי להביא לאצ'לרנדו (האצה) או ראלנטנדו (האטה), המנצח עשוי להשתמש בשפת גוף נוספת כמו רכינה קדימה או אחורנית, קשר עין מוגבר, תנועות סיבוביות בידיים, או הכנסת תת־חלוקה של הפעמות.
דינמיקה
דינמיקה מצוינת בשני אופנים עיקריים. ראשית, אפשר להגביר את עוצמת הצליל (ווליום) על ידי הגדלת תנועות הניצוח: ככל שהתנועה גדולה יותר, הצליל מוגבר יותר. שנית, שינויים בעוצמת הצליל אפשר לסמן ביד, שאינה משמשת לציון הפעמה: תנועה עולה (בדרך כלל כשכף היד מופנית כלפי מעלה) מציינת קרשנדו (הגברת צליל) ותנועה יורדת (בדרך כלל בכף יד מופנית כלפי מטה) מציינת דימינואנדו (החלשת צליל). אופן הסימון הראשון, שינוי גודל התנועות, מביא במקרים רבים גם לשינויי קצב בלתי מכוונים, כלומר, תנועות רחבות יותר נוטות להאט את הקצב. משום כך, מנצחים רבים גם משנים את מתח הידיים, כך שהשינוי הנדרש בגודל התנועות קטן יותר. מכאן, שדינמיקה מוגברת תקביל לדריכות בשרירים ולתנועות קשויות, בעוד שדינמיקה חרישית תקביל לידיים משוחררות ותנועות רכות.
לכוונון עדין של עוצמת הצליל אפשר להשתמש באיתותים אינטואיטיביים שונים: למשל, הצגת כף היד למבצעים בתנועת "עצור", הרחקת הגוף ברכינה לאחור או קירוב אצבע לשפתיים יכולים לשמש כאות להפחתה בעוצמה. בניצוח מקהלות, נענוע אצבעות יד ימין גם הוא אות מקובל לאמור "שירו הרבה יותר בשקט".
כניסות
משימה חשובה אחרת למנצח היא ציון "כניסות", כלומר, רגעים שבהם כלי חדש או קבוצת כלים חדשה מצטרפים לנגינה. סימונים כאלה נקראים בדרך כלל "קיו" (cue), והתהליך של מתן סימנים כאלה נקרא "קיואינג".
מתן כניסות נעשה או על ידי הצבעה אל קבוצת הכלים ברגע המתאים (אם כי נגני תזמורת רבים רואים בכך נוהל פסול), או ביצירת קשר עין. בביצוע מוזיקה מסובכת, כאשר יש כמה כניסות בעת ובעונה אחת, ברור שהנוהל השני מעשי יותר. כאשר יותר מקבוצת כלים אחת של ההרכב נכנסת באותו רגע, די במקרים רבים פשוט להביט בכיוון הכללי של הנגנים.
בעוד שרוב הכניסות מצריכות רק קשר עין, רגע רב־חשיבות במוזיקה עשוי לחייב שימוש במחוות יד. תנועה כזאת יכולה להיות מחווה שהמנצח עיצב מראש תוך כדי לימוד הפרטיטורה, או תנועה ספונטנית, המיועדת לחולל רגש ואנרגיה.
ביטויים אחרים
היבטים אחרים של ביטויים מוזיקליים נמסרים באיתותים שונים של שפת גוף.
בין סטקטו ללגטו אפשר להבדיל בתנועות מקוטעות או זורמות. פיסוק יסומן בקשתות רחבות מעל הראש או בתנועת יד חלקה קדימה או מצד לצד. צליל נמשך מסומן במקרים רבים ביד המוחזקת שטוחה, כף היד כלפי מעלה, וסיומו יצוין בסגירת הכף, הצמדת אצבע ואגודל, או בהתוויית ספירלה מהירה באצבע או בשרביט.
כללים בדוקים
מנצח טוב חותר לקיים קשר עין רב ככל האפשר עם ההרכב ומעודד קשר עין הדדי והגברת הדיאלוג הכללי בין הנגנים/זמרים לבין המנצח. גם הבעות פנים חשובות; כל המבצעים, אך בייחוד הפחות מנוסים ביניהם, מגיבים היטב להבעות פנים מעודדות.
המנצח האיטלקי ארטורו טוסקניני התקין בשנת 1901 בלה סקאלה מה שנחשב אז למערכת המודרנית ביותר של תאורת בימה ובשנת 1907 את הדוּת (pit) לתזמורת. הוא עמד על האפלת האולם בזמן ההופעה. כפי שכתב הביוגרף שלו, הארווי זאקס:
סגנונות ניצוח אופייניים
מנצחים מסוימים נודעים בניצוח פעלתני וסוער, עד כדי ניתורים וכרכורים על הדוכן. אחרים כמעט אינם זעים ממקומם ועיקר פעולתם מול התזמורת מתבטא בתנועות ידיים, הבעות פנים ומבטים. יש מנצחים, שהאזנה להם בקונצרט חי יוצרת רושם של הזדהות גמורה בינם לבין התזמורת, משל היו מנגנים בכל כליה במו ידיהם. ליאונרד ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה – התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול. טוסקניני, לעומתו, שמר על תנועותיו הרחבות בכל יצירה שניצח עליה, אם אוברטורה של רוסיני ואם סימפוניה של בטהובן. יוזף קריפס אמר, כי הדרך להפיח רוח חיים ביצירה מוזיקלית, היא להניח לה לנשום בצורה טבעית.
הפער הגדול בין הגישות לניצוח בא לביטוי בין סגנון הניצוח של פליקס מנדלסון, שהקפיד על כל תג ותו בהוראות המלחין ולא סר מהן לשם מתן ביטוי אישי משלו, לבין זה של ריכרד וגנר, שלא ראה טעם בניצוח אלא אם הוא מבטא את רגשותיו ואת התרשמותו הוא מן היצירה, גם כשאלה חרגו בהרבה מכוונותיו המקוריות של המלחין.
שמאל|ממוזער|250px|זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מומבאי, אוקטובר 2008.
זובין מהטה נודע כמנצח דרמטי, שמיתן את עצמו לאחר אזהרת מורו, הנס סווארובסקי: "אם אתה מרשה לעצמך להשתולל עד כדי כך במוצרט, תצא מדעתך כשתנצח על טריסטן ואיזולדה!" מהטה הפנים את הדברים: "לא שכחתי את דברי מורי ורבי. בתחילת הקריירה שלי הייתי נותן מאה חמישים אחוז מעצמי. היום אני מסתפק במאה אחוז – ועושה מוזיקה טובה יותר." עוד אמר מהטה, שהנהיגה בכבישי ישראל מזכירה לו ניצוח על אופרה. "גם באופרה אתה חייב להיות מוכן לכל פורענות, גם באופרה אתה זקוק לרפלקסים מהירים. הנה אזל האוויר מריאותיו של הטנור. ועכשיו צריך לתת כניסה למקהלה המחכה מאחורי הקלעים. זה כמעט כמו מכונית המזנקת מתוך סימטה ירושלמית ומאיימת להתנגש בך. גם פה וגם שם מובטח לך שלא תשתעמם."
המנצח סרג'יו צ'ליבידאקה אמר,
ראו גם
פרטיטורה
מקצב
מנצח
שרביט ניצוח
לקריאה נוספת
נתן דונביץ', מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת זמורה־ביתן, 2006.
מיכאל אוהד, "הפילהרמונית", הוצאת כתר, 1986
ליאונרד ברנשטיין, חדוות המוזיקה, תרגום: יהואש הירשברג, הוצאת רשפים, 1960.
ליאונרד ברנשטיין, רבגוניותה של המוזיקה, תרגום: יצחק הירשברג ושלומית הירשברג, הוצאת רשפים, 1973.
Norman Lebrecht, The Maestro Myth: Great Conductors in Pursuit of Power, 2nd Rev&Up edition, Citadel Press 2001
Brock McElheran, "Conducting Technique"
Ilya Musin, The Technique of Conducting (Техника дирижирования), Muzyka Publishing House, Moscow, 1967
Ennio Nicotra, "Introduction to the orchestral conducting technique in accordance with the orchestral conducting school of Ilya Musin " book+DVD; English, Italian, Spanish text (Edizioni Curci Milano, Italy 2007)
Ben Proudfoot, "Conducting as an Art"
Frederik Prausnitz, "Score and Podium"
Max Rudolf, "The Grammar Of Conducting"
Larry G. Curtis and David L. Kuehn, "A Guide To Successful Instrumental Conducting."
Michel Faul, "Louis Jullien, musique, spectacle et folie au XIXe siècle" (editions Atlantica, France 2006). Dedicated site: http://louisjullien.site.voila.fr
קישורים חיצוניים
Ilya Musin Society (Italy)
Círculo Musin Society (Spain)
Ilya Musin Kolor (Spain)
What to Think About When You Conduct
Australian conductor Benjamin Northey on the experience of conducting. (Arts Hub Australia, May 29, 2007)
A Choral Technique
Learning to Sight-Sing: The Mental Mechanics of Aural Imagery
ברק טל, ניצוח, מתמטיקה והקשר ביניהם, 31 ביולי 2011.
יוטיוב, המנצחת אתי תבל מלמדת את ירון לונדון וילדי "מה זה מוזה" מהו ניצוח 5 בינואר 2014
שאלה אחת | מה בדיוק עושה מנצח תזמורת? סרטון באתר יוטיוב של תאגיד השידור הישראלי עם סיוון אלבו בן חור
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מונחים מוזיקליים
קטגוריה:מקצועות מוזיקליים | 2024-08-01T18:59:11 |
היסטוריה של פרגואי | REDIRECT היסטוריה של פרגוואי | 2004-11-30T14:24:42 |
לומן | לומן היא יחידת מידה פוטומטרית למדידת שטף האור.
היחידה מסומנת .
לומן נגזרת מיחידות מערכת היחידות הבינלאומית ומשמשת לצורך מדידות של עוצמת האור שנקלט על ידי עין אנושית.
ללומן אפשר להגיע דרך מדידת הכמות הכוללת של האור הנראה שנפלט בזווית מוגדרת ממקור או ממקורות אור מסוימים.
בין לומן לקנדלה
לומן מוגדר כיחידת קנדלה אחת על פני סטרדיאן אחד.
הקשר בין קנדלה ללומן מוצג באופן הבא:
כאשר:
lm - לומן
cd - קנדלה
sr - סטרדיאן
בזווית מרחבית שגודלה עומד על 4π סטרדיאנים (שטח הפנים של כדור הוא 4 פאי סטרדיאנים, כשם שהיקפו של מעגל הוא 2 פאי רדיאנים) שבה למקור האור עוצמה של קנדלה אחת, שטף ההארה הכולל לכל הכיוונים יחד יהיה:
לדוגמה: אם נר פולט אור בעל עוצמת הארה של 2 cd אז פליטת האור הכוללת שלו עומדת על כ-25.2 לומנים (משום שהזווית המרחבית היא ארבע פאי).
אם מקור אור מקרין אור בעוצמה של קנדלה אחת בצורה אחידה סביב זווית מרחבית בגודל של סטרדיאן אחד, שטף ההארה הכללי שמופץ לזווית הזו הוא אחד לומן. לחלופין, אור איזוטרופי בעוצמת קנדלה אחת, מפיץ שטף הארה כולל של לומנים. אם מקור האור היה מכוסה בחצי כדור מושלם בולע אור אז המערכת תקרין בחצי משטף הארתה הקודמת - רק 2 פאי לומנים.
מספר הקנדלות, וממילא גם מספר הלומנים, תלוי בספקטרום של האור הנפלט ובכמות החלק הנראה בעין אנושית.
בין לומן ללוקס
ההבדל בין יחידת הלומן לבין יחידת הלוקס (lx) הוא שלוקס לוקח בחשבון את האזור שעליו שטף ההארה מתפרס. בשטף הארה, להבדיל מ"הארה", לוקחים בחשבון את כיוון האור הנפלט אל העין ומבדילים בין אורכי גל שונים, בעוד שבהארה מודדים את כמות האור הכוללת.
לוקס מוגדר כמספר הלומנים למ"ר, או בצורה מתמטית: . כך, אם שטף של 1000 לומן מתרכז לשטח של מטר רבוע אחד, הוא מאיר את אותו מטר רבוע בעוצמה של 1000 לוקס. אם אותם אלף לומן יאירו שטח של עשרה מטרים רבועים, הם יפיקו עוצמת אור 100 לוקס בלבד.
מנורה אחת שמפיקה 12 אלף לומנים מסוגלת להאיר בצורה תקינה מטבח ממוצע בעוצמה של כ- . כדי להאיר אזור גדול יותר, יש צורך בכמה מנורות כאלו או במקור אור חזק יותר.
ראו גם
קנדלה
לוקס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה לאור
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2023-04-02T05:14:17 |
קרב סולטאן יעקוב | קרב סולטאן יעקוּבּ הוא קרב שריון שנערך בלילה ובבוקרו של 11 ביוני 1982, כ' בסיוון ה'תשמ"ב, יומו השישי של מבצע שלום הגליל, שעות ספורות בטרם הוכרזה הפסקת אש. בקרב לחם צה"ל מול הצבא הסורי על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב על ובסביבות ציר התנועה המרכזי ב"בקאע הקטנה" שממזרח לג'בל ערבה ולרכס היוצא ממנו צפונה – ציר "מיכה" במפת הקוד הצה"לית.
הקרב הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל מהצומת, לאחר שגדוד הטנקים 362 מחטיבה 399 שפרץ קדימה גילה כי הוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול, וחילץ עצמו לאחור בסיוע מסך אש ארטילרי כבד לאחר קרב שארך שמונה שעות. ניהול הקרב נחשב לאחד הכישלונות הגדולים של צה"ל במבצע שלום הגליל.
הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שספג צה"ל, ושלושת חיילי המילואים הנעדרים ששניים מהם, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד עצם היום הזה. גופתו של הנעדר השלישי, זכריה באומל, הוחזרה 37 שנים לאחר הקרב באפריל 2019 בסיוע משרד ההגנה הרוסי.
זירת הקרב
רכס ג'בל ערבה, שכיוונו צפון-צפון-מזרח – דרום-דרום-מערב, מפריד בין החלק הדרומי של הבקאע במערב ובין "הבקאע הקטנה" במזרח. ממערב לבקאע נמצא רכס הר הלבנון. בגזרה זו בולט רכס ג'בל בארוכ, ומדרום לו אגם קרעון. ממזרח ל"בקאע הקטנה" נמצא רכס מול הלבנון המהווה גם את קו הגבול בין סוריה ולבנון. שטח הבקאע באזור הוא מישורי ומשמש לעיבוד חקלאי. שטח זה בעייתי ללוחמת שריון עקב תעלות ההשקיה החוצות אותו ובשל היותו נשלט בתצפית ובאש מהרכסים ממזרח וממערב. השטח שממזרח לג'בל ערבה ולרכס היוצא ממנו צפונה הוא הררי יותר והתנועה בו מוגבלת לאזורי הצירים. "כביש הבקאע המזרחי", שעובר באזור הקרב במערב ה"בקאע הקטנה", שסביבו התנהל הקרב, הוא בכיוון צפון-צפון-מזרח – דרום-דרום-מזרח (במפת הקוד הצה"לית – "ציר מיכה" וכינויו: "ציר הפיתולים"). הנקודות הבולטות עליו הן העיירה ראשיא שבדרום והעיירה ענג'ר שבצפון. הכפר סולטאן יעקוב א-פוקא (סולטאן יעקוב העילית) נמצא מעל ציר זה על גבעה בולטת, שהיא חלק מהרכס הממשיך מג'בל ערבה צפונה. ממערב לכפר, על שיפולי הרכס, נמצא הכפר סולטאן יעקוב א-תחתא (סולטאן יעקוב התחתית).
באזור נמצאים שני צירי רוחב: הדרומי הוא ציר היוצא מכפריא שבמערב (למרגלות רכס ג'בל בארוכ) וממשיך מזרחה דרך הכפר הגדול ג'וב ג'נין שם הוא פוגש את הציר המגיע מכיוון אגם קרעון וממשיך מזרחה דרך הכפר כאמד א-לוז עד הצומת עם כביש האורך, במתחם שנקרא במפה הצה"לית "משולש טובלנו". ציר הרוחב הצפוני יוצא מכפר ענה (למרגלות רכס ג'בל בארוכ) מזרחה דרך הכפר ע'זה ועד סולטאן יעקוב א-תחתא.
היערכות הכוחות
כוחות צה"ל
לאחר הקרב על אגם קרעון נערכו כוחות צה"ל בגזרה המזרחית לקראת כיבוש הבקאע עד כביש ביירות-דמשק ומעבר לו לאזור בעלבכ.
אוגדה 90, שעד בוקר יום חמישי 10 ביוני מיעטה לקחת חלק פעיל בלחימה השתלבה בגזרת המאמץ המרכזי של גיס 446 על 'ציר מיכה'. בראש האוגדה פעלה חטיבה 399, בפיקוד מיקי שחר, שנלחמה בשריון סורי באזור ראשיא אל-ואדי. בסביבות 15:00 השתלטה פלוגה כ' מגדוד 363 בפיקוד שוקי ברוק, שהובילה בחוד חטיבה 399 באותו היום, על 'צומת המים' שעל 'ציר מיכה'. חטיבה 14 שנעה בשני שלישים הרכס מעל ציר מיכה הגיע לצומת כפר משכי ובשעה 16:00 לערך השתלטה על כאוכבא אבו ערב. במקביל הצליחה חטיבה 943, בפיקוד נחמן ריבקין, להשתלט באותו יום אחר הצהריים על ג'בל ערבה ותפסה עמדות לכיוון צפון ומזרח לכיוון ציר ההתקדמות המתוכנן של כוחות צה"ל. כוחות צה"ל תכננו לצאת עם שחר ביום שישי למתקפה גדולה לגירוש הצבא הסורי מלבנון. במסגרת הכנות אלו נשלח גדוד טנקים ליצור חסימות במהלך הלילה כדי לאפשר לכוחות ההתקפה להתקדם בדרכם עם שחר.
כוחות הצבא הסורי
דיוויזיה 1 הסורית הוכתה בקרב על אגם קרעון ונערכה כשחטיבת השריון 91 שלה באגף המזרחי (אזור ראשיא אל-ואדי) ונסוגה מול הלחץ הישראלי בצורה מסודרת, וחטיבת השריון 76 שהוצבה באגף המערבי נסוגה בצורה פחות מסודרת תחת הלחץ של כוחות צה"ל מאוגדה 90. התכנון הישראלי קבע כי "כוח ורדי" ימשיך להעסיק וללחוץ על חטיבה 76. חטיבת החי"ר הממוכן 58 ודרגי האספקה והחימוש נשארו בעורף. במקביל, דיוויזיה 3 הסורית, שתפקידה העיקרי היה אבטחת סוללות טילי הנ"מ בצפון בקעת הלבנון, החלה בשעות אחר הצהריים ב-10 ביוני בתנועה דרומה לתגבור הכוח הסורי שבמגע עם צה"ל, אולם לא נכנסה ללבנון לפני יום שישי בבוקר. תוכנית המתקפה הייתה לאפשר לדיוויזיה השלישית להיכנס לבקעת הלבנון ולהשמידה.
מודיעין
אף על פי שתצפית של צה"ל שהייתה מוצבת על הר חרמון זיהתה תנועה של נגמ"שי BMP-1 סוריים בציר "מיכה" דרומה, מעבר ל"משולש טובלנו", לא היה ברור למודיעין הישראלי לאיזה כוח שייכים הנגמ"שים ולא היה ברור היכן הם פרוסים. תצפית של הכוחות שעלו על ג'בל ערבה דיווחה אחר הצהריים כי השטח שמצפון וממזרח ריק מכלים סוריים, אף שבפועל היו נגמ"שים סוריים באזור הצומת לכפר מדוחה (צומת דרומי לצומת "משולש טובלנו" שנקרא במפת הקוד הצה"לי "טונשקה"). למעשה, בשעות אחר הצהריים והערב ב-10 ביוני, לא היה ברור למפקדי הכוחות הישראלים היכן נמצאת חטיבה 58 הסורית ועד היכן הדרימה דיוויזיה 3 הסורית. בתחקירים לאחר הקרב נטען כי המידע המודיעיני על הימצאות כוחות סוריים באזור "משולש טובלנו" היה מצוי בידי המודיעין הישראלי, אולם קיימת אי הסכמה אם ירד מידע זה אל דרגי השטח ובאיזה שלב של הלחימה הגיע המידע אל מפקדי השדה.
מהלך הקרב
לקרב היו שני שלבים עיקריים:
שלב ראשון – המארב: כניסה של גדוד 362 למתחם חטיבתי סורי, מחופר היטב, בירידה לקראת משולש הדרכים "משולש טובלנו".
שלב שני – החילוץ: תיגבור על ידי חטיבת שריון, ניהול קרב קשה מחצות הלילה עד יום שישי ב-10:00, ועד נסיגת כל החטיבה הסורית ומתן אפשרות לגדוד 362 הנצור לחלץ את עצמו לאחור.
שלב ראשון – הכניסה למתחם הסורי
למפקדי הכוחות הישראלים היה ידוע כי ביום שישי עומדת להיכנס לתוקף הפסקת אש, ובכוונתם היה לנסות ולתפוס נקודת אחיזה בכביש ביירות-דמשק לפני הפסקת האש. בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, 10 ביוני 1982, הורה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף אביגדור בן-גל, לרוב יחידות אוגדה 90 להתחמש ולתדלק ולהיות מוכנות להתקדמות עם שחר, ולחטיבה 399 להתקדם ולתפוס את "מיכה 40" (כ-2 קילומטר מדרום לסולטאן יעקוב). בשעת ערב מאוחרת המריא בן גל במסוק לדיון במפקדת פיקוד הצפון והעביר את הפיקוד על הגזרה לסגנו, אהוד ברק. תוכנית הגיס הישראלי הייתה שחטיבה 399 תתפוס עוד באותו לילה את קו "ג'וב ג'נין - כאמד א-לוז - ינטא" ובבוקר 11 ביוני תעמוד אוגדה 880 (שחטיבה 399 תוכפף אליה) בחזית הכוח המשוריין שיתקדם צפונה. בחוד חטיבה 399 הועמד גדוד טנקי המילואים 362, בפיקוד עירא אפרון, לתפוס את משולש הדרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, 'משולש טובלנו' במפת הקוד הצה"לית. הפקודה לגדוד 362 כללה דיווח מודיעיני על מנוסת הסורים, נטישת כלים שלהם בשטח, ציר פנוי, ו'משולש טובלנו', נקי מאויב. הפקודה ניתנה תוך התעלמות של מפקדת הגיס, אוגדה 90, חטיבה 399 וגדוד 362 ממידע רלוונטי סותר שהיה בידיהם והסתמכות על דיווח מוטעה, שנבע מחוסר התמצאות בשטח של מפקד חטיבה 943, נחמן ריבקין.
סמוך לשעה 20:00 החלה חטיבה 399 לנוע צפונה, כאשר פלוגה ח בפיקודו של ניר הדר מובילה את הכוח. אף על פי שניתנה פקודה לנוע במהירות בחסות החשיכה מתוך הנחה מוטעית שהמערך הסורי במקום התמוטט כליל, החל הכוח הישראלי בתנועה איטית בשטח ולא על הציר המרכזי (רק בסביבות 24:00 עלה הכוח הישראלי על הכביש). הכוח קיבל שתי הנחיות נוספות: לא לפתוח באש על כוחות סוריים נסוגים ולא לפתוח באש ללא זיהוי מדויק. כמו כן ניתנה הנחיה לא לפתוח באש לכיוון רפיד שם נמצאת חטיבה 943. שני טנקים נתקעו עקב תקלות בדרך, וסמוך לשעה 23:30 הגיע יתר הגדוד לצומת ליד כפר דניס לקראת עליה על ציר מיכה לכיוון צפון. הכוח זיהה על ציר מיכה כלים שנראו ככלי אויב, עצר והיה מוכן לירי תותחים לחיסול הכלים שנתגלו. נשלחו שני תשמועים לווידוא שהכח על ציר מיכה הוא כח אויב. במקביל דווחה המצאות הכח החשוד למפקד החטיבה. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות זוהה הכח על הציר ככוח ישראלי ונמנעה השמדתו. מגד 362 קיבל פקודה להמשיך בתנועה צפונה ולא לפתוח באש. בתחקירים שלאחר המלחמה זוהה הכוח הבלתי מזוהה, כגדוד תותחנים ישראלי (שכלל אף שני אוטובוסים) שטעה בדרכו ונע לעבר הכוחות הסורים, ועצר אותם ללא שנורתה אש.
בשלב זה נכנס מפקד הגייס לרשת החטיבתית והאיץ במג"ד לנוע במהירות למשימותיו. מפקד הגיס, אביגדור בן-גל, שסיים את הישיבה במטה פיקוד צפון בשעה זו, עלה על רשת הקשר הגדודית וגער במפקד הגדוד על ההתקדמות האיטית. על פי גרסת קצין המודיעין של אוגדה 90 היו מילותיו: "אני במקומך עם ג'יפ הייתי מבצע את זה לבד לפני ארבע שעות".
בסביבות שעה 24:00, המשיך גדוד 362 לנוע צפונה על ציר מיכה. משימת הגדוד 362 שונתה לבצע חסימה אחת לכיוון צפון במיכה 40 במקום שלוש חסימות פלוגתיות במקור. עם התקדמותו נפתחה על גדוד 362 אש מטנקים ישראלים מחטיבה 943 (באזור ג'בל ערבה, ליד א-רפיד) שסברו כי מדובר בכוח סורי למרות התיאום איתם. מהאש נפגעו שני טנקים של גדוד 362 וחמישה שריונאים נהרגו. למרות הפגיעה המשיך גדוד 362 לנוע קדימה, תפס עמדות על השוליים הדרומיים של משולש טובלנו והחל לגלוש לשטח הנמוך. בהיותו בשטח הנמוך במשולש נפתחה על גדוד 362 אש שהלכה והתגברה. האש כללה ירי נק"ל ונ"ט מטווח קצר מאוד שהלכה והתגברה כל העת. המגד הורה לכל הגדוד להיחלץ לפנים לאזור מיכה 40 לשטח שולט שלא היה מוצף באש.
שלב שני - לחימה וחילוץ לאחור
הכוח הישראלי נע מזרחית לציר העיקרי באזור הציר המוביל מזרחה אל מדוחה (ציר טונשקה במפת הקוד הצה"לית) דרומית מ"משולש טובלנו" כאשר נפתחה עליו אש נ"ט מבין הבתים שלאורך הכביש, ככל הנראה מיחידת נ"ט סורית מצוידת בטילי סאגר על גבי נגמ"שי BMP. נראה שבתחילה גם הסורים הופתעו מהימצאות הכוח הישראלי בתוך המתחם שלהם וייתכן אף שסברו כי מדובר בטנקים סורים נסוגים. חלק גדול מהטילים הסוריים החטיאו שכן הטווח היה קרוב מדי. הגדוד נחלץ לפנים. בהיחלצות שהייתה תחת אש כבדה השתבש סדר התנועה של הגדוד אף שפלוגה ח' המשיכה להוביל לאזור. אנשי צוות מיכה טבורון הגיעו, המג"ד, הסמג"ד, פלוגה ח', פלוגת החרמ"ש וחלקים מפלוגה ו' ופלוגה ז'. בחזית הגדוד בחלקו הצפוני הייתה התנגדות קלה יחסית. המג"ד הורה למ"פ ז' ולמ"פ ו' לנסות לחבור לחזית הגדוד למרות האש שניתכה עליהם. הניסיונות לא הצליחו. המג"ד שלח את הסמג"ד עם כוח נוסף לנסות לכנס אליו את הפלוגות שנותרו מאחור. הניסיון לא צלח. הסמג"ד דיווח שנתקל באש כבדה. המ"פים האחוריים דיווחו שאינם יכולים להתקדם בגלל אש כבדה הניתכת עליהם. בניסיון זה נפגע טנק ישראלי וצוותו חילץ עצמו רגלית וטנק סגן מפקד הגדוד חזר על עקביו צפונה.
לאחר כישלון ניסיונות אלו פנה מפקד הגדוד אל מפקדת החטיבה וביקש סיוע בחילוץ כוחותיו הדרומיים האחוריים לאחור. מפקד החטיבה הורה למפקד גדוד 363, אייל שריג, לנוע על ציר מיכה צפונה ולהושיט עזרה לגדוד 362. בשלב זה הציר נשלט על ידי משגרי טילי סאגר סורים, והטנק המוביל נפגע על ידי טיל סאגר ומפקד הפלוגה (שוקי ברוק) נפצע. פלוגה כ' בפיקוד הסמ"פ (שראל גילשון) התמודדה במשך הלילה עם התקפות של כוחות סוריים ונחלצה בחיפוי אש תותחים בבוקר יום שישי. מפקד החטיבה חשש לשלוח כוחות נוספים למה שנראה לו כמלכודת סורית, מה גם, שלטענתו, שני הגדודים האחרים שבפיקודו לא היו מוכנים לקרב עקב מחסור בדלק ובתחמושת. בשעות אלו ולאחריהן, עדיין לא היה ברור למפקדת האוגדה והגיס המצב לאשורו, ועדות לכך ניתן לראות בפקודה שניתנה על ידי הגיס להעביר את הגזרה לפקודת אוגדה 880 שעמדה לתקוף עם שחר.
היחידות הסוריות תקפו במשך כל הלילה מטווח קרוב את טנקי הגדוד, אולם אש המקלעים והמרגמות שנורתה על ידי צוותי הטנקים וצוותי המרגמות הפלוגתיים הרתיעה אותם והם לא הסתערו על הטנקים הישראלים. חלק מצוותי הטנקים הישראלים שנפגעו מצאו מחסה בבתים סמוכים. הכוח הישראלי ספג פגיעות במשך הלילה אולם אלו לא היו קשות מאוד. מלבד בידודו, היוותה עייפות הצוותים, שנלחמו כל הלילה, בעיה קשה של הכוח הישראלי.
לאחר השעה 04:00, לקראת אור ראשון, החל להתברר המצב הקשה שבו נתון הגדוד, תוך שהכוחות הסוריים משגרים טילי נ"ט, אש תותחים וטנקים מהרכסים עליהם היו ממוקמים. פלוגה כ' מגדוד 363 של חטיבה 399 שנשלחה לחלץ את הגדוד נתקלה באש סורית כבדה, נעצרה ולא הצליחה לבצע את משימתה. עם עלות השחר התחוור לעירא אפרון, מפקד גדוד 362, כי אין לרמה הממונה תוכנית ברורה לחילוצו. רק לאחר שהכוח הנצור ירה פגז זרחן לזיהוי התברר כי חלק מהכלים הצפינו עד תל אל-חמרה המצוי כ-2 קילומטרים ממזרח לכפר סולטאן יעקוב. למרות פניית אהוד ברק, סגן מפקד הגיס, אל מטה פיקוד הצפון, לקבלת סיוע אווירי, ניתן הסיוע האווירי רק בגזרות דרומיות יותר. על פי גרסה אחרת, השתהה חיל האוויר בסיוע כיוון שאזור הקרב נחשב כאזור מוכה טילים. אולם בעקבות דרישה מפורשת של בן-גל לסיוע, ניתן הסיוע האווירי בשעה 08:30. במקביל הופנו עוד ועוד יחידות ארטילריה של הגיס לסיוע לכוח הנצור. הסיוע הארטילרי מנע הסתערות על הכוח הישראלי הנצור אך לא מנע המשך ירי טילי נ"ט סוריים על הטנקים הישראלים. בעיה נוספת שהכבידה על התפקוד של הכוחות הישראלים הייתה החלפת הפיקוד על הגזרה. זו עברה מידי אוגדה 90 אל אוגדה 880 ומפקדה, יום-טוב תמיר. הכוח הנצור, שהשתייך לאוגדה 90, התקשה להבין מה היא שרשרת הפיקוד החדשה ואילו למפקדת אוגדה 880 לקח פרק זמן ארוך יחסית להעריך את חומרת המצב ולתכנן את חילוץ הכוח.
מפקד הגדוד התייעץ עם קציניו, ובלשון סגן מפקד הגדוד, הגיע למסקנה כי יש שלוש אפשרויות: "להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע, או לנסות לעוף אחורה". קצין המבצעים של הגדוד דיווח לאוגדה בזו הלשון את מצבו ואת החלטת מפקד הגדוד לנסות לחלץ לאחור בחסות הארטילריה. סמוך לשעת תחילת הנסיגה נפגע טנק-דחפור של צה"ל, וניסיון של אנשי הגדוד הנצור לפוצץ אותו נכשל. בשעה 08:45 ניתן האות וכל הכלים הישראלים הנצורים פתחו בנסיעה מהירה דרומה תוך שהארטילריה של צה"ל הנחיתה הרעשה כבדה על המתחם כולו, במהלכה קרוב למאתיים קנים יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים במשך 20 דקות הנסיגה. בשעה 09:06 הודיע מפקד הגדוד בקשר "אני בחוץ". מתוך כ-20 כלים של הכוח הנצור שהחלו בנסיגה (טנקים ונגמ"שים), כ-10 יצאו ללא פגע בעוד ש-10 כלים נפגעו במסע הנסיגה ברמות חומרה שונות. במהלך מסע הנסיגה נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל ושישה נפצעו. אנשי הטנק של חזי שי, שסטה מהדרך, התנתק מהכוח הנחלץ ונותר בשטח הסורי, הוכרזו כנעדרים. חזי שי ואריק ליברמן הוחזרו מאוחר יותר בחילופי שבויים, זכריה באומל הוגדר כנעדר במשך כ-37 שנים עד שגופתו הוחזרה ב-2019, וגורלו של צבי פלדמן לא נודע עד היום. מהטנק של זוהר ליפשיץ שנפגע הוכרזו כנעדרים מפקד הטנק זוהר ליפשיץ (שגופתו הוחזרה מאוחר יותר על ידי הסורים), והתותחן יהודה כץ שגורלו לא נודע עד היום.
התותחנים בקרב סולטן יעקוב
בגדוד 362 שהסתבך בקרב סולטן יעקוב, היו משובצים שני קציני תותחנים שתפקידם היה להפעיל אש ארטילרית לטובת הגדוד במקרה הצורך. אולם, זמן קצר לאחר תחילת הקרב, נותק הקשר בין המג"ד אפרון לבינם והגדוד נותר ללא סיוע ארטילרי מסודר. מפקדי הפלוגות החלו להעביר בקשות לסיוע לקצין הסיוע החטיבתי רס"ן עמוס פיק. כבר בשעה 02:00 הבין מפקד קצין הסיוע של אוגדה 90, אל"ם אהוד בכר שהגדוד במצוקה והפנה לטובתו את כל גדודי עוצבת תבור (במקור ההקצאה הייתה של גדוד תותחנים אחד לכל החטיבה).
בשלב מוקדם של הקרב דיווח בכר למפקד הסיוע של הגיס, תא"ל אריה מזרחי (שכיהן גם כקתמ"ר) על הבעיה של גדוד 362. מזרחי החל להקצות ולקדם את רוב גדוד הארטילריה של הגיס, בסך הכל שלושה אגדים (שהיו כוח התותחנים שהוקצה במקור עבור שלוש אוגדות), לטובת סיוע לגדוד. הדבר חייב דילוג של הגדודים כדי לקצר טווח אל סולטן יעקוב. מזרחי הפעיל את כל כובד משקלו כדי להפנות גדודים לצורך משימת החילוץ. לדבריו הוא אמר לאחד ממפקדי האגדים שהתנגד, "כדאי לו לפחד ממני יותר מאשר ממפקד האוגדה". משמעות הדברים הייתה שבזמן ששרשרת הפיקוד מעל הגדוד לא עמדה על חומרת המצב ולא קבלה החלטות בזמן, מפקדי התותחנים הבינו מהר מאוד שמדובר במצב חירום ונקטו את הפעולות שאפשרו בסופו של דבר את חילוץ הגדוד בבוקר.
קצין הסיוע החטיבתי פיק הפעיל במהלך הלילה בכמה מקרים אש על הטנקים כדי לפגוע בחיילי קומנדו סורי שניסו לטפס עליהם. כאשר מח"ט 399 שחר החליט להתקרב לגדוד 362, הוכפף פיק לאוגדה 880 ונותק הקשר עם אוגדה 90.
לאחר שבכר הבין שפיק אינו עונה לו הוא פנה בקשר ישירות למג"ד 362, אולם, המג"ד היה עסוק בניהול הקרב ולא השיב. בשלב מסוים החליט הקמ"ן של גדוד 362, עירון בן פורת לענות לבכר ומאותו רגע החל לתפקד כקש"א של הגדוד. בן פורת תיאר בשפה חופשית לבכר את המטרות, בכר וצוותו הפכו את התיאור למטרות תותחנים והעבירו אותן לגדודים. בכר סיפר כי לקראת אור ראשון אמר לו המג"ד אפרון "אל תעזוב אותי".
במהלך הלילה החליט מפקד הגיס על העברת גדוד 362 עם חטיבה 399 מאוגדה 90 לאוגדה 880. מזרחי ששמע את הפקודה בקשר הבין שלא ניתן לבצע את ההעברה תוך כדי הקרב. "באותו רגע זה לא הזיז לי... גדוד נמצא במצוקה, ולא זה הרגע לבצע שינוי כפיפות בתחום הפעלת האש... החלטתי שבכר, מפקד הסיוע של אוגדה 90 שכביכול כבר לא הייתה אחראית לגזרה, ימשיך לבצע את ריכוז האש לחילוץ".
בבוקר הוחלט לחלץ את הגדוד בחסות חיפוי ארטילרי כבד. בכר כיוון את התותחים לירות למרחק של 150–200 מטר מהכביש ויצר מסדרון ארוך של אש ועשן לחיפוי. בשלב מסוים נתן המג"ד אפרון את הפקודה וכל הטנקים התקינים התחילו בנסיעה מהירה על הכביש דרומה. במקביל פנה אפרון לבכר בשעה 08:50 "להוריד עכשיו! להוריד עכשיו אש לכל הכיוונים, עבור!". לפקודת תא"ל גיורא לב מאוגדה 90 הפעיל בכר 120 תותחים במקביל.
קמב"ץ 362 עמי זגגי תיאר כך את התנועה מהעמק: "הארטילריה ירתה משני הצדדים. נזכרתי באיור מספר שהיה בבית של ההורים, בו רואים את בני ישראל בקריעת ים סוף, עוברים בחרבה. ככה הרגשתי באותם רגעים של החילוץ באש. אש ועשן. תחושה מדהימה. מרגשת ממש".
לחימת חטיבה 645 מול הסורים
בחצות הלילה שבין יום חמישי לשישי, קיבלה חטיבת השריון 645, שהייתה כבר בסיום ההיערכות לחניון לילה, בסמוך ל"צומת המים" ליד כפר משכי , פקודה לנוע צפונה כ-20 ק"מ, לקראת חבירה עם כוחות שריון שמנהלים קרב קשה עם הסורים באזור ציר מיכה 34, לקראת משולש הדרכים "טובלנו". בשעה 04:00 לערך, בקטע הכביש שבין הצומת המוביל לח'ירבת רוחא (במפה הצה"לית: ציר מזובשה) ובין הצומת המוביל למדוחה (במפה הצה"לית: ציר טונשקה), בעת שחלף על פני הכוחות הקדמיים של חטיבה 399 (אלו שלא היו מכותרים בסולטאן יעקוב), נפתחה אש חזקה על גדוד 8132 המוביל. הכוחות השיבו באש והחל להתנהל קרב. התברר שבאזור הבתים התמקם חי"ר סורי שהיה חלק מחטיבת השריון שישבה על כל הרכס השולט מזרחית לצומת. החטיבה, בפיקודו של אמציה אטלס, ניהלה קרב קשה מול הכוח הסורי ובסופו כבשה את טלעת אבו עמר, על הרכס שמדרום מזרח לצומת הכבישים שבמרכז "משולש טובלנו", שבה ישב גדוד חי"ר סורי.
חטיבה 645 ספגה בקרב זה אבדות כבדות, 11 הרוגים ו-33 פצועים, יותר מאלו שספגה חטיבה 399 שהייתה מכותרת לילה שלם בלב המערך הסורי ונסוגה לאחור.
באותו היום, בשעה 12:00, נכנסה הפסקת האש לתוקפה.
תוצאות הקרב
מבחינת צה"ל תוצאות הקרב היו קשות; לא הושגה המטרה של פריצת הדרך לכביש ביירות-דמשק. לצה"ל היו בקרב 21 הרוגים ולמעלה מ-30 פצועים, שני שבויים ושני נעדרים. צה"ל איבד במהלך הקרב עשרות כלים משוריינים, מהם הושארו בשטח 6 טנקים ו-3 נגמ"שים. אחד השבויים, חזי שי, שוחרר ב"עסקת ג'יבריל", ושבוי שני, אריאל ליברמן יחד עם גופתו של הנעדר זוהר ליפשיץ הושבו בעסקת חילופי שבויים עם סוריה. שניים מהנעדרים, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד היום. גופתו של זכריה באומל אותרה לאחר 37 שנים והושבה לישראל באפריל 2019.
למרות האבדות שספגו הסורים בקרב, נחשבה אצלם עצירת כוחות צה"ל כניצחון. כשנלקחו בחשבון נחיתותם המספרית בכוחות ובחימוש בגזרת הלחימה כולה ושליטתו המוחלטת בזירה של חיל האוויר הישראלי, יכולת הלחימה של הכוחות ותוצאות הקרב נחשבו אצל הסורים כאחת משעותיהם היפות. הקרב נכנס למורשת הקרב הסורית והוא מוצג בקבר החייל האלמוני בדמשק בתצוגה אחת יחד עם ארבעה קרבות נוספים הנחשבים כחלק ממורשת הקרב הסורית; קרב קרני חיטין, קרב הירמוך, קרב מייסלון והכיבוש הסורי של החרמון ב-1973.
לאחר הקרב
במהלך השנים ניהלו הורי הנעדרים מאבק ציבורי לבירור גורל בניהם ולהשבתם לישראל. לאחר הסכמי אוסלו הועברה על ידי יאסר ערפאת חצי דיסקית זיהוי של החייל זכריה באומל. בשנת 2004 החליט הרב הראשי הצבאי ישראל וייס להכריז על שלושת הנעדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אולם בעקבות מאבק המשפחות נמנע המהלך. ב-18 בדצמבר 2010 דיווח העיתון "ג'ואיש כרוניקל" כי ברשות ממשלת בריטניה דיווח משגריר בריטניה בסוריה, איוור לוקאס, שכלל עדות על שביית החיילים בידי הכוחות הסוריים.
ב-7 במאי 2013 דיווחה רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC שבן זיגייר נעצר, כי סיכל את השבת שרידי נעדרי סולטאן יעקוב.
טנק "מגח" של צה"ל שהשתתף בקרב, ונלקח שלל על ידי הסורים, נמסר לברית המועצות והוצב במוזיאון השריון של קובינקה שליד מוסקבה. במאי 2016 נענה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לבקשת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והורה להשיב את הטנק לישראל. בתמורה העבירה ישראל לרוסיה טנק זהה ממחסני צה"ל להצבה במוזיאון. ב-9 ביוני הגיע הטנק לישראל.
ביקורת על ניהול הקרב
ביקורת קשה נמתחה על ניהול הקרב לאורך כל שרשרת הפיקוד החל בדרג הגדוד, עבור בחטיבה, באוגדה 90, בגיס 446, בפיקוד צפון וכלה ברמטכ"ל. הטענות המרכזיות היו על מודיעין שלא ירד לדרגים הלוחמים לגבי הימצאות כוחות סוריים באזור הציר המרכזי שעליו נע גדוד 362.
בנוסף נטען כי הגדוד שנקלע לכיתור נע בשטח עוין ללא שהציב תצפיות, ללא חיפויים באגפו המזרחי וללא אבטחה, כשמטרתו היא להתמקם בשטח נחות החשוף לירי מהאגפים וללא אפשרות להפעיל את יתרונות השריון: כוח אש, טווח ירי ותנועה מהירה. עלו גם טענות כי מפקד הגדוד טעה בניווט והתקדם צפונה מדי, אך טענות אלו נדחו על ידי המג"ד שטען כי היה מודע למיקומו במהלך כל הקרב.
יאנוש בן גל לקח על עצמו האחריות על כישלון הקרב, אך צה"ל לא ערך תחקירים מקיפים על הקרב ולא הגדיר אשמים. המחקר התנהל על ידי ד"ר רפי יקר, עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, אך הוגדר על ידי גורמים בצה"ל כסודי ונאסר לפרסום. בינואר 2020 יצא המחקר לאור בהוצאת מודן-משרד הביטחון עם השמטות זניחות בנימוק של ביטחון מידע.
סרט תיעודי 'סיפור סגור'
ב-8 ביוני 2015 הוקרן בערוץ הראשון סרטו התיעודי של מיכה ליבנה, "סיפור סגור'". הסרט מתאר את האירועים מנקודת מבטו של ליבנה שהשתתף בקרב כסגן מפקד הגדוד תחת פיקודו של עירא עפרון. במהלך הסרט נטען כי נאמר למפקד הגדוד שאין אויב בשטח, וזה בעצם מה שהחל את שרשרת המחדלים. חזי שי, שנחשב לנעדר מאותו הקרב וישב 3 שנים בשבי הסורי טען כי האשמה על כך מוטלת על הדרגים הגבוהים.
לקריאה נוספת
עורך: אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ, הקרב בסולטאן יעקוב, מבוסס על מחקרו של ד"ר רפאל יקר ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2020
רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל - הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009 (פרק 3)
זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל", הוצאת שוקן, 1984, פרק תשיעי "המלחמה בסורים", עמ' 183–222
אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!" על מהירות בשדה הקרב, הוצאת מערכות ומודן, 2011, עמ' 135 - 166 - הפרק מתאר את תפקוד הארטילריה בקרב
יעקב זיגדון מעיין זיגדון (עורך), יעקב זיגדון וסימן טוב שגיא (מחברים), תותחנים בשל"ג: סיפור מלחמה, זכרון יעקב: בית התותחן, 2005, 2016, עמ' 170–236
פסח מלובני, קרב סולטן יעקב 1982 מנקודת המבט הסורית, בהוצאת המרכז למורשת המודיעין, יד לשריון, אפי מלצר בע"מ, מחקר והוצאה לאור, 2018
קישורים חיצוניים
ספר מלחמת שלום הגליל, עורך ראשי - ד"ר מאור לוי, הוצאת משרד הביטחון, 2022, עמ' 132–145
שטח הפקר עונה 3: סולטן יעקוב הקרב שלא נגמר - פרק 4, ערוץ 11
סולטאן יעקוב - לבנון 11/06/1982, כ' סיון תשמ"ב , באתר "הענף לאיתור נעדרים"
קרב סולטן יעקוב, אתר אישי של דוד פלד, המתאר בעיקר את לחימת חטיבה 645 בקרב לחילוץ הגדוד הלכוד. כולל מפות ועדויות לוחמים.
תצלום זירת הקרב: החלק הקרוב הוא "משולש טובלנו". הכיפה הקטנה מימין לכפר הרחוק (חמרה) היא תל חמרה שאליו הגיעו הטנקים הקדמיים של הכוח הישראלי הלכוד
שמעון כהן, מי אחראי לכשל קרב סולטן יעקוב?, אריה יצחקי, באתר ערוץ 7, 24 ביוני 2012.
בת חן אפשטיין אליאס, הפקרתי את החברים שלי, באתר ישראל היום, 1 באוקטובר 2015
פסח מלובני, קרב סולטאן יעקב 1982 מנקודת המבט הסורית, מל"מ, דצמבר 2018.
פסח מלובני ונחמיה בורגין, מאחורי הקלעים של מבצע חיפוש נעדרי סולטאן יעקוב, באתר IsraelDefense, 4 באפריל 2019
הערות שוליים
סולטאן יעקוב
קטגוריה:1982 בישראל
סולטאן יעקוב
קטגוריה:מבצע שלום הגליל | 2024-10-02T09:44:01 |
קנדלה | קַנְדֵלָה (לטינית: Candela; מילולית, נר) היא יחידת מידה פוטומטרית למדידת עוצמת האור הנראה. קנדלה מודדת שטף אור לזווית מרחבית, ומסומנת באותיות . הקנדלה היא אחת משבע היחידות הבסיסיות של מערכת היחידות הבינלאומית.
ההגדרה המדעית של קנדלה אחת, היא עוצמת האור בכיוון נתון ממקור המפיק קרינה מונו-כרומטית בתדר של 540 טרה הרץ בהספק של וואט לסטרדיאן.
התדר 540 טרה הרץ (צבע ירוק) הוא תדר הרגישות המקסימלית של העין האנושית. המקדם נועד על מנת ליצור זהות עם ההגדרה הקודמת של הקנדלה.
הקנדלה כיחידה פיזיקלית עברה מספר שלבים עד להגדרתה הנוכחית: בתחילה הוגדרה על-פי עוצמת ההארה של להבת נר, לאחר מכן על-פי הזהר הנפלט מפלטינה בנקודת ההתכה שלה. כיום, הגדרת הקנדלה נגזרת מהגדרת היחידה המקובלת למדידת הספק חשמלי – הוואט.
פנסים מקצועיים נמדדים על פי תכונת הלומן שלהם שמוגדר כקנדלה כפול סטרדיאן.
ראו גם
לומן
לוקס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
קטגוריה:יחידות מידה לאור | 2024-04-03T17:58:20 |
מרי פופינס (סרט) | ממוזער|כרזת המחזמר מ 2004
מרי פופינס (באנגלית: Mary Poppins) הוא סרט מוזיקלי משנת 1964 של חברת וולט דיסני שנעשה על פי עלילת ספר בעל אותו שם. דמותה של פופינס הייתה תפקידה הקולנועי הראשון ואחד מתפקידיה הבולטים והזכורים של השחקנית והזמרת ג'ולי אנדרוז. הסרט זכה לפרסים רבים ולהערכה גדולה בקרב תעשיית הקולנוע. ב-2013 הסרט הוכרז בידי ספריית הקונגרס כסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.
עלילת הסרט מבוססת על הספר "מרי פופינס" שנכתב בידי הסופרת האנגלית פמלה לינדן טרוורס בשנת 1934.
ב-15 בדצמבר 2004 הועלה עיבוד תיאטראלי לסרט בלונדון בצורת מחזמר באותו השם ובשנת 2006 הועלה המחזמר גם על במות ברודוויי.
קיצור העלילה
העלילה מגוללת את סיפורה של משפחת בנקס המתגוררת בלונדון, בשנת 1910. בני המשפחה הם ג'ורג' בנקס הבנקאי הרציני, ויניפרד בנקס לוחמת למען זכויות האישה ושני ילדיהם, ג'יין ומייקל.
ג'ורג' בנקס הרציני שקוע בעבודתו בבנק ובשירות הבוס שלו ואילו ויניפרד עסוקה בפעילותה ושניהם כמעט שלא מקדישים זמן לילדיהם אלא מפקידים את טיפולם בידי אומנות שונות, שלא מצליחות לשרוד בתפקיד. כאשר מתפטרת האומנת קטי, מתחיל מר בנקס לחפש אומנת חדשה. הילדים מציגים לפניו את דמות האומנת האידיאלית בעיניהם, אולם הוא קורע את ההודעה שהם כתבו והשליך אותה לאח ומפרסם הודעה משלו לאומנת "קלאסית", אישה רצינית, נוקשה ומסודרת.
אל הבית מגיעות הרבה אומנות אך רוח עזה מעיפה את כל שאר האומנות ומי שמגיעה לבית משפחת בנקס היא מרי פופינס, אומנת אשר עונה בדיוק לדמות האומנת שהילדים רצו. פופינס משלבת בתוכה קסם, רגישות ואהבה, ותחת טיפולה חווים הילדים שורה של הרפתקאות מופלאות. אופייה של פופינס מוביל להתנגשות עם מר בנקס, אולם בסוף הסרט היא מצליחה לגשר בינו לבין ילדיו, ולאחד את משפחת בנקס למשפחה מאושרת ומלוכדת.
עלילה
בלונדון שנת 1910, ברט מופיע בפני קהל בהופעה של אדם אחד עד שלפתע הוא חש בשינוי ברוח. לאחר מכן, הוא פונה ישירות אל הצופים, ונותן להם סיור ברחוב עץ הדובדבן, עד שהוא עוצר מחוץ לבית משפחת בנקס. שם רואים את האומנת יוצאת בצעקות מהבית ומתפטרת. לאחר מכן ג'ורג' בנקס (ראש המשפחה) חוזר הביתה כדי להבין מאשתו, ויניפרד, כי קייטי האומנת עזבה את העבודה לאחר שילדיהם ג'יין ומייקל ברחו שוב. הילדים מוחזרים זמן קצר לאחר מכן על ידי השוטר ג'ונס, אשר מספר להוריהם שהילדים רדפו אחרי העפיפון שלהם שנקרע. הילדים מבקשים מאביהם לעזור להם לבנות עפיפון טוב יותר, אבל הוא דוחה אותם. האבא (ג'ורג') לוקח על עצמו לשכור מטפלת חדשה לילדים, הוא רוצה לפרסם מודעה עבור מטפלת קשוחה. במקום זאת, ג'יין ומייקל מציעים לו פרסומת משלהם שבה הם מבקשים אומנת נחמדה ומתוקה. מר בנקס קורע את המכתב שלהם, וזורק את החתיכות לאח, אבל בלי שהוא שם לב השרידים צפים מעלה בדרך קסם ויוצאים החוצה ועפים לשמים.
למחרת, כמה אומנות זקנות וחמוצות פנים מחכות מחוץ לבית משפחת בנקס, אבל משב רוח חזק מעיף את כולן רחוק מהבית, וג'יין ומייקל רואים אומנת צעירה היורדת מן השמים באמצעות המטרייה שלה. כאשר היא מציגה את עצמה למר בנקס, מרי פופינס מוציאה בשלווה את הפרסומת המשוחזרת של הילדים, ומסכימה לבקשותיה, אך מבטיחה למר בנקס המופתע שהיא תהיה איתנה עם ילדיו. כאשר מר בנקס תוהה על איך הגיע הפרסומת שהוא קרע לידיה, מרי פופינס שכרה את עצמה, ומשכנעת אותו כי היה זה הרעיון שלו. היא פוגשת את הילדים, ואז עוזרת להם לסדר את חדרם בעזרת שיר וקסם, ולאחר מכן הם יוצאים לטייל בפארק.
בחוץ, הם פוגשים את ברט, שעוסק בלצייר ציורי רצפה; מרי פופינס משתמשת בקסם שלה כדי להעביר את הקבוצה לתוך אחד הציורים שלו. בעוד הילדים רוכבים על קרוסלת סוסים, מרי פופינס וברט יוצאים לטייל. מרי פופינס מאוחר יותר משתמשת בקסם כדי לגרום לסוסים לצאת מהקרוסלה וכל הארבעה יוצאים לרכיבה על הסוסים בתוך הציור שם מרי פופינס משתתפת במירוץ סוסים, אשר היא מנצחת בו. וכאשר היא מתבקשת לתאר את הניצחון שלה, מרי פופינס עונה במילה שלטענתה עונה על הכל והיא "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס". עם זאת, כל ההרפתקה נעצרת כאשר גשם מוחק את הציורים של ברט ושולח את כל הארבעה חזרה ללונדון.
בטיול אחר נפגשים הארבעה עם דוד אלברט, שמרחף באוויר בגלל צחוקו הבלתי נשלט; הם מצטרפים אליו למסיבת תה על התקרה, ומספרים בדיחות.
מר בנקס הופך להיות מוטרד על ידי האווירה העליזה שמרי פופינס הכניסה לבית, ומאיים לפטר את מרי פופינס. במקום זאת, מרי פופינס הופכת את ניסיונו, על ידי כך שהיא משכנעת אותו לקחת את הילדים לבנק שבו הוא עובד ליום אחד. מר בנקס לוקח את ג'יין ומייקל לבנק, שם הם פוגשים את מר דאוס ואת בנו מר דאוס ג'וניור מנהלי הבנק. מר דאוס מנסה באגרסיביות לשכנע את מייקל להשקיע את המטבע (מטבע של שני פני) שלו בבנק, וחוטף את המטבע ממייקל. מייקל דורש את זה בחזרה, וגורם לבהלה בבנק, ולכל הלקוחות לדרוש את הכסף שלהם בחזרה.
מייקל חוטף את המטבע שלו חזרה מידיו של מר דאוס והוא וג'יין נמלטים מהבנק, והולכים לאיבוד בלונדון עד שהם נתקלים בברט, שעובד עכשיו כמנקה ארובות, שמלווה אותם הביתה.
מר בנקס חוזר הביתה ומקבל שיחת טלפון מהבנק שדרש ממנו להגיע לבנק בערב. הוא מדבר עם ברט (שמנקה את הארובה של משפחת בנקס) שאומר לו שהוא צריך לבלות יותר זמן עם הילדים שלו לפני שהם גדלים. ג'יין ומייקל נותנים לאביהם את המטבע של מייקל בתקווה שזה יתקן את הבלגן שהם עשו בבנק.
מר בנקס מגיע לבנק שם הוא מושפל ומפוטר מהבנק. כאשר הוא מסתכל על המטבע שנתן לו מייקל בניסיון למצוא מה לאמר למעסיקיו לשעבר הוא פולט מפיו את המילה "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס" דבר שגורם לו לחייך ולספר את אחת מבדיחותיו של הדוד אלברט שג'ון ומייקל סיפרו לו, מיד לאחר מכן הוא יוצא בדילוגים מהבנק. מר דאוס מהרהר בבדיחה שמר בנקס סיפר, וסוף סוף כשהוא הבין אותה הוא פורץ בצחוק ומתחיל לרחף באוויר.
למחרת מספרת מרי פופינס לילדים שהיא חייבת לעזוב. ומר בנקס מתקן את העפיפון של הילדים ולוקח את המשפחה החוצה כדי להעיף אותו בפארק. שם הם פוגשים את מר דאוס ג'וניור, שמספר למר בנקס שאביו מת מצחוק מהבדיחה, והוא מעסיק מחדש את מר בנקס כשותף זוטר. כעת, כשעבודתה של מרי פופינס בלהשכין שלום בבית הושלמה, היא מתעופפת משם (בעזרת המטרייה שלה). ברט נפרד ממנה, בעוד תושבי העיר שרים ומעיפים עפיפונים אל השמיים.
הפקה
"מרי פופינס" הוא סרט מוזיקלי, רווי אווירת פנטזיה וקסם. במהלך הפקת הסרט, הסופרת, פמלה לינדן טרוורס, הטילה תחילה וטו כבד על הפקת מרי פופינס. בין היתר דרשה שבסרט לא יירמז רומן בין מרי פופינס לברט, מנקה הארובות. כמו כן, לא הסכימה לליהוק דיק ואן דייק בתור ברט, שינתה את שמה של האם ממשפחת בנקס מ"סינתיה" ל"ויניפרד", והתנגדה להופעת קטעי הנפשה בסרט. על ההפקה הנוקשה נעשה בשנת 2013 סרט בשם "להציל את מיסטר בנקס" שזכה להצלחה רבה.
דמויות
מרי פופינס (ג'ולי אנדרוז)
ברט / מר דאוז האב (דיק ואן דייק)
ג'ורג' בנקס (דייוויד טומלינסון)
ויניפרד בנקס (גליניס ג'ונס)
אלן המשרתת (הרמיוני באדלי)
קלרה בריל הטבחית (ריטה שואו)
ג'יין בנקס (קארן דוטריס)
מייקל בנקס (מאתיו גרבר)
האומנת קטי (אלזה לנצ'סטר)
השוטר ג'ונס (ארתור טריצ'ר)
אדמירל בום (רג'ינאלד אואן)
הדוד אלברט (אד וין)
אשת הציפורים (ג'יין דארוול)
מר דאוז (ארתור מיילט)
מר בינקל (דון בארקליי)
השועל (דאלאס מקנון)
צוות המדבבים בהפקת הדיבוב העברי
גרסת הדיבוב לסרט זה בוימה על ידי שרון כהן והופקה באולפני אלרום בשנת 2005. זו הייתה הפקת דיסני הראשונה בישראל שלא בוימה ותורגמה על ידי שפרירה זכאי.
בגרסה העברית של הסרט השתתפו בדיבוב הדמויות:
מרי פופינס (דיאלוגים: עדי קוזלובסקי, שירה: נינט טייב)
ברט / מר דאוז האב (דרור קרן)
מר בנקס (אוהד שחר)
גברת בנקס (שרית וינו-אלעד)
ג'יין בנקס (גל ענבי)
מייקל בנקס (גל שמי)
אדמירל בום (יוסי יבלונקה)
הדוד אלברט (אלברט כהן)
מר בינקל (יוסי קאנץ)
מר דאוז (דב רייזר)
אלן המשרתת (מרים גבריאלי)
בריל הטבחית (נורית כהן)
שירים
"שוויון לנשים" (מושר על ידי גברת בנקס, אלן המשרתת ובריל הטבחית)
"החיים שאני מנהל" (מושר על ידי מר בנקס)
"האומנת המושלמת" (מושר על ידי ג'יין ומייקל)
"כפית של סוכר" (מושר על ידי מרי פופינס)
"יום חג" (מושר על ידי ברט ומרי פופינס)
"סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס" (מושר על ידי מרי פופינס וברט)
"הישארו ערים" (מושר על ידי מרי פופינס)
"אני אוהב לצחוק" (מושר על ידי הדוד אלברט, מרי פופינס וברט)
"החיים המושלמים - חזרה" (מושר על ידי מר בנקס ומרי פופינס)
"האכילו את הציפורים" (מושר על ידי מרי פופינס)
"פיקדון" (מושר על ידי חבר המנהלים של הבנק ומר בנקס)
"צ'ימצ'ימני" (שיר מנקי הארובות מושר על ידי ברט)
"כל דבר בזמנו" (מושר על ידי מנקי הארובות)
"בואו נעיף עפיפון" (מושר על ידי משפחת בנקס וברט)
פרסי אוסקר
הסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, ביניהם פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, מתוכם זכה בחמישה:
פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר - ג'ולי אנדרוז
פרס אוסקר לעריכה הטובה ביותר
פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר
פרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר - על השיר Chim Chim Cher-ee
פרס אוסקר לאפקטים הטובים ביותר
סרט המשך
ב-14 בספטמבר 2015, הודיעה חברת וולט דיסני שתפיק סרט המשך למרי פופינס והסרט יתרחש 20 שנה לאחר הסרט המקורי. רוב מרשל יהיה במאי הסרט בעוד ג'ון דלוקה ומארק פלאט יהיו המפיקים. ב-25 באפריל 2016, פרסמה חברת וולט דיסני את השחקנים אמילי בלאנט בתפקיד מרי פופינס ולין-מנואל מירנדה בתפקיד ג'ק, מדליק פנסי הרחוב, שיככבו בסרט ההמשך.
ב-31 במאי הוכרז ששם הסרט יהיה "מרי פופינס חוזרת", והוא יתרחש 20 שנה לאחר הסרט המקורי. סרט ההמשך יצא לאור ב-20 בדצמבר 2018. במהלך הסרט, מרי פופינס חוזרת לבקר בבית משפחת בנקס, ומסייעת למייקל האלמן בגידול ילדיו.
ראו גם
להציל את מיסטר בנקס
צלילי המוסיקה
המיטה המעופפת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מרי פופינס
קטגוריה:זוכי אוסקר: העריכה הטובה
קטגוריה:סרטים מצוירים למחצה
קטגוריה:סרטי 1964
קטגוריה:לונדון בקולנוע
קטגוריה:סרטי ג'ולי אנדרוז
קטגוריה:סרטי הנפשה מוזיקליים
קטגוריה:סרטים על ילדים | 2024-09-18T16:53:56 |
לוקס | thumb|מכשיר למדידת עוצמת ההארה ביחידות לוקס
לוּקְס הוא יחידת מידה פוטומטרית למדידת עוצמת ההארה של אור נראה שסימונה המקובל . עוצמת ההארה היא השטף האורי ליחידת שטח.
הגדרה
נוסחת החישוב : lx = lm/m2, היינו, לוקס שווה ללומן (lm) חלקי מטר בריבוע m2.
היחידה משמשת למדידת פליטה אורית (שטף אורי ליחידת שטח בפולט) והארה (שטף אורי ליחידת שטח בקולט).
דוגמאות
ההארה הנוצרת מאור השמש על פני כדור הארץ נעה בין 30,000 ל-100,000 לוקס (תלוי בקו הרוחב, בעונת השנה, בשעה ביום ובמזג האוויר).
ההארה הנוצרת מאור ירח מלא היא כ-1 לוקס.
ההארה המקובלת באולפני טלוויזיה היא כ-1,000 לוקס.
האישון האנושי מתכווץ לכדי עשירית משטחו המקסימלי, כתוצאה מהארה של 1,000 לוקס.
ראו גם
קנדלה
לומן
קישורים חיצוניים
ארגונומיה של תאורה, באתר של המוסד לבטיחות וגיהות
הערות שוליים
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
קטגוריה:יחידות מידה לאור | 2023-04-26T18:18:27 |
מעונה | מְעוֹנָה הוא מושב חקלאי בגליל המערבי, סמוך לעיר מעלות-תרשיחא, בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף.
לפי נתוני הלמ"ס, היישוב מדורג בדירוג החברתי-כלכלי גבוה (8 מתוך 10). השכר הממוצע של השכירים בשנת 2011 היה 14,685 ש"ח (כשהממוצע הארצי עומד על 6,490 ש"ח).
היסטוריה
ראשיתה של מעונה ב-540 עולים מרומניה שיושבו בבתי הכפר תרשיחא בינואר 1949, במסגרת הכשרה להקמת מושבים בסביבה. ב-1 באוגוסט 1951 הוחלט לחלקם למתיישבים עירוניים ולמתיישבים חקלאיים. 50 משפחות שהחליטו לעסוק בחקלאות עקרו מתרשיחא והקימו בסמוך את המושב מעונה, ואילו כ-100 משפחות יהודיות שנותרו בתרשיחא כונו בשם "מעונה עירונית". בשנים שלאחר מכן הצטרפו למושב עולים מצפון אפריקה. בשנת 1960 פתחו תושבי המושב בשביתה בדרישה למכסות גדולות יותר של מים וקרקע. בשנת 1965 שוב יצאו תושבי המושב להפגין בטענה שאין להם אמצעי קיום.
שטחו הכולל של המושב 730 דונם והוא משמש כמושב המרכזי של מועצה אזורית מעלה יוסף. במושב נמצא גם מתנ"ס המועצה האזורית מעלה יוסף ע"ש אייל דרור, המרכז את פעילות הנוער והקהילה במועצה כולה.
אתרים
ימין|ממוזער|250px|התעלה המרכזית במערכת המים המבוטנת ששרתה את תחנת המשטרה הבריטית, וכיום מצויה ללא שימוש בצמוד ליישוב, אוקטובר 2009
בכניסה ליישוב, לצד שביל הגישה אליו, שוכנת תחנת משטרת מעלות-תרשיחא. התחנה, הנמצאת בבניין היסטורי של המשטרה, ששימש ככזה עוד בימי המנדט הבריטי, אף נקראה בעבר באופן רשמי בשם "תחנת מעונה". המבנה הוא אחת ממצודות טגארט.
אתרים חשובים בתחומי המושב:
"הבריכה האנגלית": מאגר מים מרשים אשר הוקם בתקופת המנדט הבריטי כדי לספק מי שתייה לתחנת המשטרה הבריטית במקום. הבריכה נבנתה מלוחות בטון שהוצבו בשיפוע על מנת לקלוט את מי הגשמים לתוך בריכה ייעודית.
מערת נטיפים: נמצאת באזור שבין מעונה למושב עין יעקב.
שני האתרים מסומנים במפות לסימון שבילים.
קישורים חיצוניים
אתר היישוב (לא רשמי)
מעונה במרכז המידע להתיישבות בגליל
מעונה באתר הרשות לפיתוח הגליל
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים | 2023-05-20T05:49:14 |
מערכת הרבייה | מערכת הרבייה (או מערכת המין) היא מכלול האיברים המשתתפים בתהליך הרבייה ביצורים חיים.
מערכת הרבייה במשמעותה הצרה ביותר כוללת את הגונדות - האיברים בהם מיוצרים, ולעיתים מאוחסנים, תאי הרבייה (הגמטות). הגונדות אצל היונקים הם האשכים אצל הזכרים והשחלות אצל הנקבות.
כדי שתאי הרבייה הזכרי והנקבי יוכלו להיפגש (ולבצע הפריה) נדרשים איברים מסייעים. בנוסף, גופה של הנקבה כולל איברים בהם שוכנת הזיגוטה, אשר מאוחר יותר מתפתחת לעובר ולבסוף - לצאצא. ההגדרה הרחבה יותר, והנפוצה ביותר, של מערכת הרבייה, כוללת איברים אלו, כגון: רחם, פין ונרתיק (ראו להלן).
במשמעותה הרחבה ביותר של מערכת הרבייה נכללים איברים המסייעים לזכר ולנקבה, במיוחד בבני אדם, לקיים יחסי מין, אשר תכליתם (הראשונית) היא קיום תהליך הרבייה. לפי משמעות זו נכללים במערכת הרבייה הנשית השדיים, הדגדגן ועוד.
מערכת הרבייה ביונקים מתחלקת לאיברי מין פנימיים (הרחם וצינור הזרע, למשל) ולאיברי מין חיצוניים (הפין והפות, למשל).
מערכת הרבייה של האישה
שחלות (ovary) - בלוטות בהן נוצרים ומבשילים תאי הביצה. השחלות מייצרות ומפרישות את הורמוני המין הנקביים (שהם אסטרוגן ופרוגסטרון).
חצוצרה (uterine tubes) - צינור החצוצרה נמצא בסמוך לכל שחלה ותפקידו להעביר את הביציות מהשחלה אל הרחם. צינור הביצים (החצוצרה) הוא צינור דק ומפותל, מרופד מבפנים באפיתל רירי וריסני. סמוך לשחלה יוצר הצינור מבנה דמוי משפך ומכאן כינויו "חצוצרה". הביצית המשתחררת מהשחלה בתהליך הביוץ, מגיעה לחצוצרה ותאי הזרע מגיעים אף הם לאותו מקום, הפריה מתקיימת בחצוצרה והביצית המופרית מתגלגלת לרחם.
רחם (uterus) - איבר שרירי בצורת אגס, הבנוי מדופן שרירי ומחלל רחם העשיר בצינורות דם. הרחם מותאם לקליטת תא ביצה מופרה ולהתפתחות העובר.
צוואר הרחם - שריר טבעתי המקשר בין הרחם אל הנרתיק.
נרתיק (vagina) - צינור שרירי המכיל ריר חומצתי. שמגן מפני מיקרואורגניזמים הגורמים לזיהומים בנרתיק.
פתח איבר המין הנקבי - פתח חיצוני של מערכת הרבייה הנקבית.
אברי המין הפנימיים באגן כוללים את הרחם, החצוצרות, שחלה והנרתיק שחלקו מצוי באגן וחלקו בחיץ הנקביים (perineum). האיברים מכוסים בפריטונאום של ה-broad ligament. שלושה מבנים מחוברים לרחם: uterine tube, ovarian ligament ו-round ligament (עובר ב-inguinal canal כמו ductus deferens בזכר, נאחז בתת-עור של השפתיים הגדולות ותומך ברחם).
שחלה
השחלה ממוקמת בדופן הצדדי של האגן ומקובעת על ידי שני ליגמנטים אליו: suspensory ligament – קפל פריטונאום שבתוכו עוברים כלי הדם ovarian artery & vein והליגמנט הנוסף מחבר אותה לרחם – ovarian ligament.
חצוצרה
החצוצרה כוללת כמה חלקים:
fimbria – בעלות כושר תנועה ויכולת לשאוב פנימה נוזל פריטונאלי בו שטה הביצית שפרצה מהשחלה.
Infundibulum – בצורת משפך ובקצהו הפימבריה.
ampulla – החלק הגדול של החצוצרה בו מתרחשת ההפריה.
isthmus – החלק הצר.
intrauterine part – עובר בדופן הרחם.
הזרעונים מגיעים לאמפולה, שם מתרחשת ההפריה. לחצוצרה יש שני פתחים: לחלל הבטן ולרחם. לכן, זיהום בנרתיק יכול להגיע דרך הרחם והחצוצרה אל החלל הפריטונאלי ולגרום ל-salpingitis ו-peritonitis – עשויות להיווצר הדבקויות בתוך החצוצרה שיובילו לעקרות והדבקויות באיברים נוספים בחלל הבטן.
רחם
הרחם בעל שני חלקים: גוף (body) וצוואר (cervix). הגוף יותר שרירי ועבה והצוואר יותר צר ופיברוטי. בהריון הגוף גדל והצוואר נשאר כפקק לשמור על העובר. בין הצוואר לגוף ישנה היצרות – isthmus. מעל לכניסת החצוצרות, נמצא ה-fundus שמהווה חלק מהגוף. חלל הצוואר הוא ה-cervical canal ויש בו שתי הצרויות – internal and external os – את ה-external os אפשר לראות במבט מלמטה דרך הנרתיק.
מבנה הדופן: השכבה הפנימית היא הרירית, אנדומטריום (endometrium), הכוללת בלוטות רבות שמזינות את העובר בתחילת ההתפתחות. השכבה האמצעית היא המיומטריום (myometrium) – זוהי שכבה שרירית והיא העבה ביותר. השכבה החיצונית היא הפרימטריום broad ligament – perimetrium, הפריטונאום שעוטף את הרחם.
נרתיק
מעבר צינורי אשר מיועד לקבלת הפין בזמן המשגל והוא גם חלק מדרכי הלידה.
זהו איבר בעל יכולת גבוהה להימתח.
דופן הנרתיק בנויה משלוש שכבות: (מהפנימית לחיצונית)
MUCOSA - רירית אשר מייצרת קיפולים רוחביים ומפרישה נוזל חומצי אשר חשוב לדיכוי גדילת החיידקים.
שריר חלק
רקמת חיבור אשר מחברת את הנרתיק לסביבה.
הנרתיק ממוקם Posterior לשופכה ואורכו כ10cm.
פתח הנרתיק נקרא VAGINAL ORIFICE אשר מוביל ל-VAGINAL VESTIBULE (חדר כניסה), שהוא החלק הראשון של הנרתיק. ה-ORIFICE מכוסה על ידי קיפול של העור (אצל נשים אשר לא קיימו יחסי מין) ושמו HYMEN = קרום בתולין.
אברי המין החיצוניים
פות (VULVA) הוא שם כולל לכלל איברי המין החיצוניים. (שם נוסף – PUDENDUM)
MONS PUBIS – מכוסה על ידי עור עם שערות. מתחת לעור נמצאת רקמת שומן אשר יוצרת כרית אשר תפקידה הוא לרכך את המגע על ה-PUBIC SYMPHYSIS (חיבור עצמות האגן).
LABIA MAJORA – שפתיים גדולות – שני קיפולי עור עם שערות ומתחתם רקמה זיקפית (ERECTILE). מתחתם נמצאת רקמה ספוגית שכשאשר ישנו גירוי מיני היא מתמלאת בדם ומתנפחת.
LABIA MINORA – שני קיפולי עור קטנים יותר ללא שערות הממוקמות Medial לשפתיים הגדולות. הם ממסגרות את ה-Vestibule Space ושם נמצא הפתח החיצוני של השופכה. Posterior לפתח השופכה נמצא פתח הנרתיק.
איברי המין הנשיים החיצוניים דבוקים ל-perineal membrane מלמטה. בין השפתיים הקטנות יש רווח – vestibule of vagina – לכאן נפתחים השופכה והנרתיק. משני צידי ה-vestibule יש גופים ספוגיים – bulb of vestibule – כמו ה-bulb of penis בגבר. גם לדגדגן יש גופים ספוגיים – crura of clitoris שמתאחדים ליצירת ה-body of clitoris ובקצה ה-body נמצא ה-glans clitoris. מאחורי ה-bulb נפתחות Greater Vestibular glands of Bartholin- שמפרישות חומר סיכה בתחילת ההתרגשות המינית. הגופים הספוגיים מכוסים בשרירים דומים לאלו של הגבר: bulbospongiosus ו-ischiocavernosus. גם כאן יש זקפה בגופים הספוגיים ותפקיד השרירים הוא לחסום ניקוז ורידי ולהשהות את הזקפה. בנוסף, ה-spongiosus משמש ספינקטר ועוזר להתהדקות סביב הפין (גם הזקפה עוזרת להתהדקות). זקפת הדגדגן דוחפת את ה-glans קדימה כך שיקבל יותר גירוי עורי. ה- ה-mons pubis הממוקמת קדמית לעצם הפוביס, היא בליטת שומן שמתכסה בשיער בהתבגרות וקדמית לו ממוקמות השפתיים הגדולות שגם הן מתכסות בשיער בהתבגרות. השפתיים הקטנות הן רק קפל עור ולא מכסות על שום דבר – הן יוצרות את עורלת האישה (prepuce) כשהן מתחברות מקדימה והיא מקיפה את ה-glans clitoris.
מערכת הרבייה של הגבר
שק האשכים - שק עור. הטמפרטורה בו היא 35 מעלות (טמפרטורה זו נחוצה להתפתחותם התקנית של תאי הזרע, להבשלתם ולקבלת כושר תנועה וכושר הפריה כדי שהם יהיו מוכנים להפריה).
אשכים - בלוטות בהן נוצרים תאי זרע. האשכים מייצרים ומפרישים את הורמון המין הזכרי (שהוא טסטוסטרון).
יותרת האשך - תחילת צינור מוביל הזרע. בתוכו מאוכסנים ומבשילים תאי הזרע.
צינור הזרע - דרכו עוברים תאי הזרע מהאשכים אל השופכה
שלפוחית הזרע ובלוטת הערמונית - מספקות 90 אחוז מנוזל הזרע.
שופכה - צינור הנמצא באיבר הזכרות. דרכו יוצאים השופכה, נוזל הזרמה, המורכב מתאי הזרע, ונוזל הזרע.
פין - איבר חיצוני המכיל את השופכה.
פתח איבר המין הזכרי - פתח חיצוני של מערכת המין הזכרי ושל השופכה.
מהלך צינור הזרע
ב-scrotum (כיס האשכים) מצויים ה-testis (האשכים) וה-epididymis (בלוטת יותרת האשך) שמעליו. באשך נוצרים הזרעונים והם נאגרים באפידידימיס עד השפיכה. האפידידימיס הוא צינור ארוך ומפותל, כאשר בקצה התחתון של ה-testis הוא נעשה צינור ישר ונקרא ductus deferens. ה-ductus deferens יוצא משק האשכים, עובר ב-inguinal canal ונכנס לאגן. באגן הוא מגיע למשטח האחורי של שלפוחית השתן שם הוא מתרחב, ההתרחבות נקראת ampulla of ductus deferens. לטרלית (באופן צדדי) לאמפולה ישנה בלוטה שנקרא seminal vesicle . הבלוטה מפרישה את רוב נוזל הזרע – נוזל לבן וסמיך שעשיר בפרוקטוז (הפרוקטוז מספק אנרגיה לזרעונים). צינור הבלוטה מתחבר לאמפולה ויחד הם יוצרים את ה-ejaculatory duct.
ה-ejaculatory duct נפתח ל-urethra בתוך הערמונית. האורתרה (שופכה) יוצאת מהערמונית. מתחת לערמונית יש external urethral sphincter – זהו ספינקטר רצוני. בצוואר השלפוחית בגברים בלבד נמצא ה-internal sphincter שאינו רצוני. על מנת להיכנס לפין, ה-urethra חודרת את ה-perineal membrane.
הפין עשוי שלושה גופים ספוגיים: corpus spongiosum ("בעל חורים עדינים") ושני corpus cavernosum ("בעלי חורים גדולים"). ה-urethra עוברת לכל אורך ה-corpus spongiosum שכולל שני חלקים מורחבים: פרוקסימלית (קרוב יותר לגוף) ה-bulb ודיסטלית ה-glans penis.
בלוטה נוספת היא ה-bulbourethral gland שלא משתתפת בייצור נוזל הזרע אלא משמנת את האורתרה בתחילת ההתרגשות המינית לפני מעבר הזרע. היא ממוקמת מעל ה-perineal membrane, חודרת אותה ונכנסת ל-urethra כשהיא עוברת ב־bulb .
האשך ושק האשכים
שק האשכים מורכב משכבות שהמשכיות עם שכבות בדופן הבטן – האשך דחף את השכבות לתוך שק האשכים כשיצא מהבטן בשלבים הראשונים לחיים. תפקיד שק האשכים הוא לשמור על טמפרטורה קבועה – כשקר האשכים מתקרבים לגוף בעזרת סיבי שריר חלק – dartos muscle בdartos fascia והשריר הקרמסטרי. כשחם, השק מאפשר איבוד חום (אין הרבה שערות- מנגנון איבוד חום מהיר יותר, וכן תת-העור נטול שומן).
תוך האשכים: ישנן מחיצות וביניהן צינורות שנקראים seminiferous tubules (מובילי זרע) בתוכם נוצרים הזרעונים. בסופו של דבר הזרעונים נשפכים ל-epididymis המפותל והארוך שכולל ראש (head), גוף (body) וזנב (tail). בזמן השפיכה דופן ה-epididymis מתכווצת והזרעונים נזרקים לחלק הישר – ductus deferens. ה-ductus deferens מלווה בכלי דם ולימפה – וכל המבנה האמור נקרא spermatic cord. חבל זה מכיל: ductus deferens, testicular artery & vein, עצבים ועטיפות מדופן שק האשכים.
הערמונית
הערמונית ממוקמת מתחת לשלפוחית השתן וקדמית לרקטום (אפשר למשש אותה מכיוון הרקטום).
תוך הערמונית: בחתך רוחב – בתוך רשת שרירים וסיבים מצויות כ- 50 בלוטות שההפרשה שלהן יוצרת כשליש מנוזל הזרע – זהו נוזל לבן, דליל ובסיסי שמעניק לזרע ריח אופייני. הנוזל כולל אנזים שמונע את הדבקות (קרישת) הזרעונים – חיוני לחיות של נוזל הזרע. הבלוטות נפתחות ל-prostatic urethra.
אם נסתכל על המשטח האחורי של ה-prostatic urethra, אפשר לראות urethral crest שאליו נפתחים ה-ejaculatory ducts ואת ה-prosthatic utricle – שריד עוברי של הרחם (דרכו עובר החתך הרוחבי). הבלוטות- prostatic glands- נפתחות לצידי הרכסים, לשקע שנקרא prostatic sinus.
השופכה
השופכה של הגבר בעלת 3 חלקים: הראשון – prostatic urethra, השני – intermedious urethra והשלישי – spongy urethra. אל החלק הראשון נפתחים ה-ejaculatory ducts וה-prostatic glands. בחלק השני קיים חלק צר אשר מוקף בספינקטר הרצוני. אל החלק השלישי נפתחת ה-bulbourethral gland . בחלק הפרוקסימלי של ה-spongy urethra היא עוברת בbulb ושם היא מורחבת.
הפין
העורקים שעוברים בפין הם dorsal artery ו-deep artery – סעיפים של ה-internal pudendal artery. הוריד העיקרי הוא ה-deep dorsal vein. העצבים החשובים הם ה-dorsal nerve (סנסורי) ולצידי הוריד עוברים עצבים אוטונומיים סימפתטיים ופארה-סימפתטיים. העצבים הפארה-סימפתטיים מרחיבים את העורקים ואת החללים כדי שיגיע יותר דם ותתרחש זקפה. כל המבנים הללו מוקפים בפאציה עבה – deep/buck's fascia. כאשר הגופים הספוגיים מתרחבים, הוריד נלחץ כנגד הפאציה והדם נשאר בפין.
ניתן לחלק את הפין לשורש (root) וגוף (body). השורש בנוי מbulb ושתי רגליים – crus penis. ה-bulb הופך ל-corpus spongiosum והרגליים ל-corpus cavernosum. ה-urethra עוברת ב-corpus spongiosum וכל המבנים דבוקים ל-perineal membrane – החלק שדבוק לממברנה הוא השורש והחלק החופשי הוא הגוף. הליגמנט בקו האמצע הוא ה-perineal body. השורש עטוף בשרירים – ה-bulb עטוף ב-bulbospongiosus muscle וה-crus ב-ischiocavernosus muscle. תפקיד השרירים הוא ללחוץ על הוורידים וכך להשהות את הזקפה. בסוף השפיכה השריר bulbospongiosus (מקיף את כל הפין ולוחץ יותר ביעילות על ה-deep dorsal vein) מתכווץ בצורה ריתמית כדי לזרוק את שארית נוזל הזרע. גם בהשתנה השריר מתכווץ וזורק את שארית השתן.
האגן
קירות ורצפת האגן
קירות האגן מורכבים מה-piriformis muscle - שריר המהווה את קיר האגן האחורי, וה-obturator internous- המהווה את הקיר הלטרלי (הצידי).
רצפת האגן מורכבת משני שרירים: levator ani muscle- שריר המחולק לשריר ימני ושמאלי המתחברים בקו האמצע ויוצרים תפר, וה-coccygeus muscle- משלים את החלק האחורי של רצפת האגן.
משולשי האגן
רצפת האגן תוחמת את ה-pelvis ומתחתיו מצוי ה-perineum - בין הירכיים ומתחת ל-levator ani. ניתן לחלק חלק זה למעוין הנחלק לשני משולשים – urogenital קדמי ו-anal אחורי.
במשולש ה-urogenital יש ממברנה – perineal membrane. אצל הגבר רק ה-urethra חודרת אותה (וה-bulbourethral gland – בהמשך) ואצל האישה חודרים את הממברנה ה-urethra וה-vagina. איברי המין החיצוניים דבוקים אל הממברנה מלמטה, תפקידה לשמש להם בסיס. אצל האישה דבוקים לממברנה מבנים ספוגיים והשפתיים, אצל הגבר מבנים ספוגיים של הפין.
הזדקנות
יש הבדל ברור בין הגבר לאישה בכל הקשור להזדקנות מערכת הרבייה. בעוד מערכת הרבייה של הגבר תקינה לחלוטין עד מותו (אם נתעלם מהמצב הבריאותי החלש בדרך כלל בגיל מבוגר), והוא מסוגל להוליד גם בגיל מבוגר מאוד; האישה איננה מסוגלת להיכנס להיריון וללדת לאחר גיל המעבר. עם זאת, הרחם נשאר צעיר ותקין. למרות האמור לעיל, התפקוד המיני אצל רוב הגברים יורד ככל שהם מתבגרים, ורק כשליש מן הגברים מעל גיל שמונים ממשיכים להיות פעילים מינית.
השפעות הזִקנה על הגבר
ככל שהגבר מזדקן הוא מייצר פחות מההורמון טסטוסטרון. הירידה בייצור היא כאחוז אחד בכל שנה, והיא מתחילה בערך מגיל ארבעים. גם ייצור תאי הזרע ליום יורד ככל שהגבר מזדקן, וכך גם מופחתים תאי הזרע הפעילים. כתוצאה מכל אלה, ילדים שנולדים מגברים זקנים עלולים להיות בעלי פגמים מולדים, דבר המצביע על האפשרות שהזרע של הגבר הזקן מכיל יותר מוטציות גנטיות. אצל רוב הגברים הזקנים התדירות ביחסי מין נמוכה יותר, והתגובה המינית שלהם איטית יותר. הטענה הנפוצה היא שהשינויים האלה במערכת הרבייה הגברית נובעים מהירידה ברמות הטסטוסטרון בדם, אך עדיין הטענה אינה מבוססת מספיק ואין ידוע בבירור אם אכן השינויים נובעים מרמת טסטוסטרון נמוכה, היות שאצל אחדים מהגברים יש רמת טסטוסטרון גבוהה יותר בגיל שבעים, ייצור תאי זרע גבוה יותר ויחסי מין תדירים יותר מאשר אצל גברים צעירים בריאים בגיל עשרים. כמו כן, בנפח האשכים וברמות הגונאדוטרופינים, ישנה עלייה ככל שהגברים מזדקנים. כלומר: בעוד התפקוד של איברי המין "יורד" בדרך כלל ככל שהגבר מזדקן, התפקוד של חלק המוח האחראי על מערכת הרבייה (בלוטת יותרת המוח) "עולה".
השפעות הזִקנה על האישה
אצל האישה, לעומת הגבר, מערכת הרבייה מפסיקה, כאמור, להיות כשירה בגיל חמישים ואחת בממוצע במדינות המפותחות. הסיבה לכך היא הפסקת הביוץ והמחזור חודשי. אישה, שלא כגבר, אינה מייצרת בחייה ביציות. לאישה יש כבר בחודש החמישי להתפתחותה ברחם אמה כל הביציות שיהיו לה אי-פעם, וכמות הביציות מתחילה לרדת כמעט מידית, כשהרבה מהן מתות. בשעת הלידה יש לאישה כ-400,000 ביציות שהן כרבע מסך כל הביציות שהיו לה בהתחלה. בגיל ההתבגרות יש לאישה רק אחד חלקי 13 מסך זה, וקצב איבוד הביציות ממשיך להיות קבוע עד גיל 35 בערך, ואז קצב האיבוד מכפיל את עצמו. הפסקת הביוץ והמחזור מתרחשת כשלא נותרו בשחלות כמות מספקת של ביציות כדי לייצר מספיק הורמונים לצורך השלמת המחזור. במצב הזה גם הגונאדוטרופינים (שבדרך כלל אחראים להתפתחות הביצית) אינם יכולים לגרום לשחלות לפתח עוד ביציות לכדי ביוץ או לגרום להן לייצר עוד אסטרוגן ופרוגסטרון האחראים לתקינות תהליך הביוץ. הפסקת הפוריות באישה הוא אם כן תהליך ארוך ומתמשך שאינו קורה בבת אחת. התהליך מתחיל כבר בשלב המוקדם של היות האישה ברחם, באותו הרגע שבו מתחילות למות הביציות, וכמות הביציות של האישה הולכת ומופחתת. ואכן ההשפעה של התהליך ניכרת כבר מגיל 35, הגיל בו מתקשות יותר הנשים להרות ולשמור על הריון. כמו כן הסיכוי שתינוקות יהיו פגומים גנטית או ימותו בזמן הלידה מכפיל את עצמו באישה מגיל 35.
תאוריות לסיבת הפסקת הפוריות
ישנן שתי תאוריות המנסות לתת מענה מדוע האישה בנויה באופן שפוריותה תיפסק בגיל די מוקדם בחייה:
התאוריה הראשונה היא שבני אדם מעוצבים פיזיולוגית כדי לתפקד כמספר השנים ששרדו בהן במהלך האבולוציה. לפי תפיסה זו, ריבוי נשים מגיל שישים ומעלה הוא תופעה חדשה של מאות השנים האחרונות שנובעת משיפור איכות החיים כגון תנאי התברואה, ההיגיינה והדברת המחלות המידבקות באמצעות תרופות מודרניות. על כן הפיזיולגיה הפנימית עדיין לא השיגה את השינויים הסביבתיים. מאחר שייצור הביציות מגביר את הסיכון למוטציות גנטיות, הפיזיולוגיה בהיסטוריה לא נתנה לייצר אלא כמות הביציות לה האישה תזדקק. מעבר לכך הן רק מזיקות ולכן הופסקה יצירתן. את העדכונים על הישרדות המתמשכת יותר של האישה המודרנית, הפיזיולוגיה כאמור, לא השיגה.
התאוריה השנייה היא שהפסקת הביוץ והמחזור היא תוצאה מהזהירות הטבעית של הגוף האישה מסיכון בריאותה, כדי שתוכל לגדל את הילדים האחרונים שנולדו לה ואת נכדיה. בגלל הסיכון הגבוה שבלידה בגיל מבוגר, מבכרת האישה את הבטחת אורך חייה באופן שיספק לגידול הילדים, מאשר להביא ילדים נוספים. הבטחת הגידול, שהיא בעצם עזרה לילדים להתרבות, מהווה אלטרנטיבה הגיונית לאפשרות שהיא עצמה תמשיך להתרבות, וזאת כטקטיקה מוצלחת יותר של העברת הגנים. הטבע העדיף אפוא גנים שמפסיקים את פעילות מערכת הרבייה, כדי לשחרר את האנרגיה שלה לטיפול בילדים שנולדו כבר.
ישנם חיזוקים לשתי התאוריות, כך שאין אפשרות לקבוע איזו מהן נכונה יותר. חיזוקים לתאוריה הראשונה נמצאו כשהחזיקו נקבות של מיני יונקים, כגון חולדות בתנאים מוגנים במעבדה, ואף על פי כן הן גילו הזדקנות במערכת הרבייה מוקדם יותר מאשר אצל הזכרים של אותו מין. ההבדל הזה אינו ניתן להסבר על ידי התאוריה השנייה, אלא על ידי התאוריה הראשונה, כי החולדות, למשל, מטפלות בצאצאיהן פחות מחודשיים. חיזוקים לתאוריה השנייה נמצאו כאשר התבוננו בנקבות של מיני לווייתנים, כגון הקטלן. גורי הלווייתנים דורשים טיפול לתקופה ארוכה והנקבות של אותם לווייתנים מגדלות את צאצאיהן תקופה ארוכה. גם אצל הלווייתנים מערכת הרבייה של הנקבה מפסיקה לתפקד זמן רב לפני מיתתה ומוקדם יותר מאצל הזכרים. מאחר שאצל הלווייתנים אין סיבה לחשוב שחייהם התארכו במאות השנים האחרונות, התאוריה השנייה היא היחידה המסבירה את הפסקת פעילות מערכת הרבייה מוקדם כל כך בחייהן של הנקבות.
סיבת ההבדל בין זכר לנקבה
כאמור, ההבדל בין הנקבה לזכר נעוץ בכך שבעוד הזכר מייצר באופן יומיומי תאי זרע חדשים, הנקבה לעומתו מאבדת בקצב יומי מהביציות שלה. לא ידועה סיבה ברורה מדוע האישה מפסיקה לייצר את תאי המין שלה (הביציות) עוד לפני שנולדה בעוד שהזכר מייצר אותם (תאי הזרע) לכל אורך חייו. הפיזיולוגים העלו אפשרות שהדבר קשור עם העובדה שבכל פעם שתא מתחלק גדלים סיכוייו למוטציות גנטיות. ביציות האישה הן תוצר של כ-33 התחלקויות תאים בלבד לאחר ההפריה, בעוד תאי הזרע של הזכר - גם של הצעיר - הם תוצר של כמה מאות התחלקויות תאים. כמענה לכך שאצל הזכר הסיכוי למוטציות גנטיות מסוכנות לעובר גבוה הרבה יותר מאשר אצל הנקבה, בא הייצור והריבוי המוגבר של תאי זרע. כך שכשהגבר יפלוט את מאות מיליוני תאי הזרע בשעת הביוץ, עדיין יהיה סיכוי טוב שהביצית תפגוש תאי זרע טובים ולא תאי זרע בעלי מוטציות גנטיות רציניות. מאידך, הנקבה שאצלה הסיכוי להימצאות בביציות מוטציות גנטיות קטן בהרבה, איננה זקוקה ליותר מאלף ביציות לפני כל ביוץ, שאחת מהן - הטובה - תשתחרר מהשחלה ויפרו אותה. הייצור המוגבר של תאי מין הזכר הוא אם כן איזון של הסיכון כדי לתת סיכוי טוב יותר; מה שאצל הנקבה - שאצלה הסיכון אינו גדול - הוא (האיזון) אינו נדרש.
ראו גם
הזדקנות
שבר הפין
לקריאה נוספת
סטיבן נ. אוסטד, המסע שלא ייאמן, הד ארצי 2000
קישורים חיצוניים
פרופ' דרורית הוכנר, הביולוגיה של הרבייה, באתר starmed
חשיפה למזהמים סביבתיים ופוריות הגבר, באתר הקרן לבריאות וסביבה
חשיפה למזהמים סביבתיים ופוריות האישה, באתר הקרן לבריאות וסביבה
גדעון צור, אברי הרבייה הגבריים במקרא, באתר אימגו
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רבייה
רבייה
* | 2024-05-23T06:04:58 |
מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות | הפניה התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח | 2017-04-01T09:29:04 |
דגל צ'ד | REDIRECT דגל צ'אד | 2004-11-30T20:49:44 |
רונלד פלטון | רונלד פלטון (באנגלית: Ronald Pelton; 18 בנובמבר 1941 – 6 בספטמבר 2022) היה איש סוכנות הביטחון הלאומית (NSA) של ארצות הברית שמכר את סודות הסוכנות לסובייטים.
חייו
רונלד פלטון שירת כמומחה קשר ומנתח מודיעין בסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, סוכנות העוסקת בהאזנה וציתות לערוצי הקשר ברחבי העולם. פלטון הצטרף לסוכנות בשנת 1965 ושירת בה 14 שנה, עד להתפטרותו בשנת 1979.
בעת שירותו בסוכנות נחשב פלטון כבעל זיכרון צילומי ובא במגע עם מגוון רחב של מידע חסוי.
בשנת 1980, בעת שכבר לא שירת בסוכנות, ביקר פלטון בשגרירות ברית המועצות בוושינגטון הבירה וקשר קשר למכירת מידע סודי לסובייטים. המניע לפעולתו היה כספי. הסובייטים שלחו את פלטון לווינה, ובה תודרך על ידי סוכני הק.ג.ב.. הסובייטים שילמו לפלטון עבור המידע שהמציא להם סכומי כסף לא גבוהים, שהסתכמו במשך התקופה לכ-35,000 דולר, עבור מידע על אמצעי האיסוף של המודיעין האמריקאי, שכוונו לעבר ברית המועצות. אחד הסודות שהעביר לסובייטים היה על מבצע חשאי שבו חיברו האמריקאים אמצעי האזנה לקווי הקשר התת-ימיים של ברית המועצות. הנזק שגרם פלטון לאמריקאים היה כבד. הסובייטים הצליחו להתמיד בהפעלתו של פלטון כמקור מידע פעיל בהבטחות לתשלום סכומי כסף נוספים בעתיד.
בשנת 1985 חשף עריק סובייטי בשם ויטלי יורצ'נקו את פלטון לאמריקאים. פלטון נעצר ב-25 בנובמבר 1985 והתוודה על מעשיו. הוא הועמד לדין, אך למרות הודאתו בעת מעצרו, הוא כפר באשמה. לאחר משפט מתוקשר הורשע פלטון ונדון לשלושה מאסרי עולם. הוא השתחרר ב-2015, לאחר שריצה 30 שנות מאסר.
פלטון מת ב-6 בספטמבר 2022 בפרדריק, מרילנד, בגיל 80.
קישורים חיצוניים
רונלד פלטון, באתר spy museum
הערות שוליים
קטגוריה:אמריקאים שריגלו למען ברית המועצות
קטגוריה:מורשעים בעבירות ריגול בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2022 | 2023-06-07T03:50:20 |
דגל מולדובה | דגל מולדובה הוא טריקולור בצבעים כחול, צהוב ואדום. במרכזו מופיע סמל מולדובה (עיט אוחז במגן עם תמונה של שור הבר האירופי), כדי שלא יהיה זהה לטריקולור הרומני שמשתמש באותם צבעים. שטחי רפובליקת מולדובה היו בימי הביניים ובחלקם עד 1812 חלק מחבל מולדובה ההיסטורי ומנסיכות מולדובה הרומנית ובשנים 1918–1940 ו-1941–1944 חלק מממלכת רומניה, וזו הסיבה לדמיון בין הדגלים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מולדובה
קטגוריה:מולדובה: סמלים לאומיים
מולדובה
מולדובה
מולדובה
קטגוריה:עיט בתרבות
קטגוריה:שור בתרבות
מולדובה | 2024-09-23T05:41:39 |
דגל ברית המועצות | שמאל|ממוזער|320x320 פיקסלים|מצעד יום הניצחון במוסקבה בשנת 2018: הדגל המונף הוא הדגל הסובייטי.
דגל ברית המועצות היה דגלה הלאומי של ברית המועצות. הדגל כלל פטיש ומגל זהובים משולבים מתחת לכוכב זהוב, על רקע אדום. הדגל שימש בסיס לדגלי רפובליקות ברית המועצות, שכללו את הדגל בתוספות שונות. הדגל בוסס על הדגל האדום.
היסטוריה
הדגל קומוניסטי הראשון היה הדגל האדום המהפכני, ששימש בין היתר את הקומונה הפריזאית. עם הקמתה הרשמית של ברית המועצות ב-30 בדצמבר 1922, נקבע בחוקתה הראשונה כי 'לברית המועצות יש דגל לאומי וסמל', אך לא הוגדר דגל רשמי.
ב-6 ביולי 1923 אימצה ברית המועצות דגל רשמי ראשון. הדגל, שהיה בעל יחס ממדים חריג של 1:4, כלל לצד הדגל האדום את סמל ברית המועצות במרכזו. הדגל שימש כדגל רשמי למשך ארבעה חודשים, עד שהוחלט ב-13 בנובמבר 1923 להחליפו בדגל בו הוצגו הפטיש והמגל ומעליהם כוכב, עקב קשיים בייצור הדגל.
ב-15 באוגוסט 1980 הוחלט על שינוי קל בדגל - צדו האחורי הפך למשטח אדום בלבד, בלי פטיש, מגל, או כל קישוט אחר. שונה עיצובו של הפטיש והמגל. נוסף על כך, הוחלף גון הצבע האדום בגוון בהיר יותר.
עם פירוק ברית המועצות ב-25 בדצמבר 1991, הפסיק הדגל לשמש כדגל לאומי.
באפריל 1996 חתם נשיא רוסיה בוריס ילצין על צו נשיאותי שהעניק לדגל מעמד דומה למעמד דגל רוסיה, על מנת לאפשר את הנפת נס הניצחון, שהונף על ידי הצבא האדום מעל בניין הרייכסטאג במאי 1945, שנחשב לסמל ניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית. הנס מוצג במהלך יום הניצחון.
באפריל 2022 אישר הפרלמנט של אסטוניה חקיקה האוסרת הצגה של "סמלים המשמשים בביצוע מעשה של תוקפנות, רצח עם, פשע נגד האנושות או פשע מלחמה במטרה לתמוך או להצדיק פשעים אלה". החוק לא כלל התייחסות מפורשת לסמל כל שהוא, אך בעיתונות נאמר כי החוק יאסור על הצגתם של דגלי הפדרציה הרוסית וברית המועצות, לצד מדים סובייטים.
עיצוב ושימוש
דגל ברית המועצות הורכב ממשטח אדום ועליו פטיש מוצלב עם מגל וכוכב אדום, בחלק העליון של צד התורן. הפטיש סימל את עובדי התעשייה, והמגל סימל את העובדים בחקלאות. הכוכב האדום סימל את שלטון המפלגה הקומוניסטית.
דגל טרנסניסטריה הוא הדגל הלאומי האחרון המכיל את דגל ברית המועצות, המכיל קו רוחבי ירוק. ב-2017 אימצה טרנסניסטריה דגל לאומי נוסף, המבוסס על דגל רוסיה.
דגל נוסף אשר עדיין משתמש בדגל ברית המועצות הוא דגל מחוז ולדימיר, אשר דומה בעיקרו לדגל הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית.
ראו גם
גלריית דגלי ברית המועצות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ברית המועצות: סמלים לאומיים
ברית המועצות
קטגוריה:הדגל האדום
ברית המועצות | 2024-09-07T05:28:47 |
תעלת לה-מנש | REDIRECT תעלת למאנש | 2004-11-30T21:30:28 |
ויטוריו דה סיקה | ויטוריו דה סיקה (באיטלקית: Vittorio De Sica; 7 ביולי 1901 או 1902 – 13 בנובמבר 1974) היה במאי ושחקן קולנוע איטלקי. אחד מהמייסדים והבמאים הבולטים בזרם הנאו-ריאליזם האיטלקי. הסרטים שביים זכו לפופולריות גדולה והביאו לתודעת הציבור ברחבי העולם את עולמם של אנשי מעמד הפועלים באיטליה.
ביוגרפיה
נולד בסורה שבמרכז איטליה וגדל בעיר נאפולי במשפחה קשת יום. כבר בנערותו יצא לעבודה כפקיד. נמשך מגיל צעיר למשחק ובזכות מראהו הנאה זכה כבר בגיל 17 לשחק בסרט. ב-1923 הצטרף לחבורת תיאטרון ובסוף שנות העשרים כבר נחשב כשחקן פופולרי מאוד בהצגות תיאטרון שרובן היו קומדיות קלילות. הוא החל לשחק גם בסרטים בעלי אופי דומה וגם שם צבר הצלחה מרובה. ב-1940 הוא החל לביים סרטים ושוב, בדרך כלל קומדיות קלילות.
ב-1943 חל מפנה כאשר בסרטו החמישי של דה סיקה "הילדים צופים בנו" הוא הראה בעבודת הבימוי שלו עמקות מפתיעה ומגע רגיש בעבודה עם שחקנים ובמיוחד עם ילדים. זה היה גם הסרט הראשון שבו שיתף פעולה עם התסריטאי צ'זארה זאוואטיני שאיתו יצר מאוחר יותר את רוב סרטיו המפורסמים. שני הסרטים שפרצו עבורו את הדרך לפרסום העולמי, היו ממבשרי זרם הנאו ריאליזם בקולנוע האיטלקי ועסקו במצוקות האדם העני והפשוט על רקע סיום מלחמת העולם השנייה. הסרט הראשון היה "מצחצחי הנעליים" שיצא ב-1946 והשני, אולי סרטו המפורסם ביותר, "גונבי האופניים" יצא ב-1948. שני הסרטים זכו בפרס מיוחד מהאקדמיה האמריקאית (באותה תקופה עדיין לא הוענק פרס אוסקר ל"סרט הזר הטוב ביותר"). ב-1951 יצאו שני סרטים נוספים בבימויו. "נס במילאנו" ו"אומברטו דה" שעסק בחייהם של הקשישים. למרות אהדת הביקורת, הסרט נחל כישלון מסחרי ודה סיקה הפסיק לתקופה של חמש שנים לביים סרטים וחזר להופיע כשחקן.
אף על פי שבשנים הבאות הוא המשיך וביים מדי פעם סרטים, מקובל לחשוב שסרטיו החשובים ביותר של דה סיקה היו אלו שהוא ביים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא זכה בעוד שני פרסי אוסקר עבור שניים מסרטיו היותר מאוחרים. "אתמול, היום ומחר" ב-1963 ו"הגן של פינצי קונטיני" (על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני) ב-1970. בסרטו זה הוא מותח ביקורת על הפאשיזם האיטלקי ומשרטט את קורותיה של משפחה יהודית עשירה באיטליה של מלחמת העולם השנייה. ב-1965 שיחק בסרט מול פלנדרס בתפקיד הרוזן. ב-1964 ביים את "נישואין נוסח איטליה" עם סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני.
בשנת 2003 נטען על ידי עיתון איטלקי, כי דה סיקה פעל יחד עם הותיקן ב-1943, לעכב סיום עבודה על סרט בבימויו, שהופק על ידי הכנסייה, על מנת למנוע את גירושם למזרח של 300 פליטים (חלקם יהודים) ששיחקו כניצבים בסרט. וזאת, עד אשר הגרמנים עזבו את רומא ב-1944.
דה סיקה והנאו ריאליזם
כשנתבקש פעם דה סיקה, להגדיר את סרטיו בקיצור, הוא אמר שסרטיו הם מונומנט לאפשרות של סולידריות אנושית. ואמנם, האנושיות בסרטיו היא זו שקוסמת יותר מכל לצופים.
דה סיקה החזיק בהשקפה מרקסיסטית וככזה משרתים סרטיו את השקפת עולמו. בסרטיו הוא מראה את האדם הפשוט מהמעמד הנמוך העומד מול כוחות הגדולים ממנו. כוחות אשר גורמים לאבטלה, עוני, פירוק התא המשפחתי, בדידות ויאוש. יחד עם זאת, סרטיו אינם מטיפים לפתרון כלשהו ומתמקדים במצוקותיו של היחיד ולא של ההמון.
כאחד ממיסדי זרם הנאו ריאליזם, היה לדה סיקה חלק בפיתוח העקרונות הבאים:
שימוש בזירה הטבעית כתפאורה לצילומים כולל תאורה טבעית.
שימוש באנשים מהרחוב כשחקנים גם בתפקידים הראשיים ושימוש נרחב בדמויות ילדים בסרט.
תסריט אשר מתמקד בסיפור האישי של אנשים מן השורה ולרוב אינו מסתיים בהפי אנד.
ביקורת כלפי המוסדות הדתיים והממשלתיים.
מטרת הסרט היא לעורר את הצופה ולגרום לו לבחון את מצבו, בהבדל מסרטים שנעשו באותה תקופה שמטרתם הייתה לשמש מפלט לצופה ממצבו הקשה.
השפעה
השפעת סרטיו של דה סיקה, ובמיוחד אלו שיצר בין השנים 1946–1952, ניכרת על דורות שלמים של במאים, במיוחד במאים שהראו בסרטיהם את חייהם של בני המעמדות הנמוכים, אך לא רק הם. גם במאים מודרניים כמו קן לואץ' למשל, מצהירים בצורה גלויה על ההשפעות הללו. במשאל שעורך מדי עשור המגזין הבריטי Sight & Sound בקרב מבקרי קולנוע ובקרב במאים לגבי עשרת הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, הגיע בשנת 2002 הסרט "גונבי האופניים" למקום השישי אצל הבמאים בני זמננו ולמקום ה-45 בלבד אצל המבקרים. בשנת 2012 דורג הסרט במקום ה-10 במשאל הבמאים.
גם בסרט הישראלי מ-1965, "הילד מעבר לרחוב", בבימויו של יוסף שלחין, שזכה לשבחים בפסטיבל הסרטים של ונציה וזכה להצלחה מסחרית בישראל, ניכרת השפעת סרטיו של דה סיקה.
פילמוגרפיה חלקית
הילדים צופים בנו (1943)
מצחצחי הנעליים (1946)
גונבי האופניים (1948)
נס במילאנו (1951)
אומברטו דה (1952)
לחם, אהבה ופנטסיה (1953)
לחם, אהבה וקנאה (1954)
סקנדל בסורנטו (1955)
זה התחיל בנאפולי (1960)
המלאך לבש אדום (1960)
המיליונרית (1960)
לה צ'וצ'ארה (1960)
אתמול, היום ומחר (1963)
שדה החמניות (1970)
הגן של פינצי קונטיני (1970)
קישורים חיצוניים
"גונבי האופניים: פסגת הקולנוע הנאו-ריאליסטי": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
ביוגרפיה מורחבת
דני ורט, ויטוריו דה סיקה - פילמוגרפיה , מתוך עמלנט
דן פיינרו, צעדים גדולים של זאב בודד ורעב, מתוך עמלנט
קטגוריה:במאי קולנוע איטלקים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה איטלקים
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1901
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1974 | 2024-04-27T10:54:14 |
אמיר גלבע | שמאל|ממוזער|250px|"שיר בבקר בבקר" בשדרות קוגל בחולון
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של אמיר גלבוע ברח' קרני 12 בתל אביב
אמיר גלבע (גלבוע), (25 בספטמבר 1917, ט' בתשרי תרע"ח ראדזיבילוב, ווהלין – 2 בספטמבר 1984, ה' באלול תשמ"ד, פתח תקווה) היה משורר ומתרגם עברי ישראלי, זוכה פרס ישראל.
חייו
גלבוע נולד בשנת 1917 בשם ברל פלמן, במשפחה יהודית בעיירה ראדזיבילוב, (כיום ראדיביליב) באזור ווהלין באוקראינה, אז תחת השלטון הרוסי. הוא למד עברית מילדותו, תחילה בבית ספר עברי ואחר כך בגימנסיה "תרבות". גלבוע עלה לארץ ישראל בשנת 1937, ועסק במגוון עבודות שהיו מקובלות על החלוצים באותה תקופה, ביניהן חציבה, חקלאות, בניין ועוד. בשנותיו הראשונות בארץ שהה בקסטינה, גבעת השלושה, פתח תקווה ומקומות נוספים.
את סימן החיים האחרון מבני משפחתו שנשארו באוקראינה קיבל בשנת 1941.
גלבוע התנדב לשירות בצבא הבריטי, במסגרת פלוגות ההובלה העבריות. במסגרת זו שירת במצרים, צפון אפריקה ואיטליה. בסוף יוני 1945 הגיע יחד עם הבריגדה היהודית וחיילי יחידתו להולנד לעיר סכבנינגן שנחרבה כולה במלחמה, שם התחילו גלבע וחברו זליג פוסק לאסוף חומרים על חללי הבריגדה היהודית ברחבי אירופה. עם תום הלחימה שהה עם היחידות העבריות באירופה והשתתף בהעלאת עקורי השואה לארץ ישראל, דרך נמלי איטליה.
בתום שירותו בצבא הבריטי היה בין מייסדי החבורה הספרותית "חבורת הרעים", והשתתף ב"ילקוט הרעים", קובץ ספרותי שהוציאה החבורה. שותפיו לחבורה היו מי שלימים ייקראו סופרי דור הפלמ"ח. החל משנת 1941 פרסם משיריו בבמות ספרותיות שונות בארץ, וכן בעיתונות הבריגדה בעת מלחמת העולם.
אמיר גלבוע השתתף בקרבות מלחמת העצמאות, ומשנת 1955 עבד כעורך בהוצאת הספרים "מסדה", שם ערך ספרי שירה, ספרי ילדים ועוד. בעבודתו זו המשיך עד צאתו לגמלאות בשנת 1980.
היה נשוי לגבריאלה (גבי) גלבע ולהם שתי בנות.
אמיר גלבוע נפטר ב-2 בספטמבר 1984, ונקבר בבית עלמין הדרום בחולון.
יצירתו
את שירו הראשון בעברית, "כי אז אצעק", פרסם ב-1941 בעמוד השער של "דפים לספרות" בעריכתו של אברהם שלונסקי. גלבוע פרסם כתריסר ספרי שירה. בין ספריו היותר ידועים: "כחולים ואדומים", "שירים בבוקר בבוקר", "שבע רשויות". כמו כן פרסם ספר ילדים שזכה לתפוצה נרחבת, "איש המים של גילי". אחדים משיריו גם הולחנו וזכו לפופולריות כשירים מולחנים. המפורסם מביניהם הוא השיר "שיר בבוקר בבוקר" המוכר יותר בשם "פתאום קם אדם" שהלחינו גידי קורן ושלמה ארצי וביצע שלמה ארצי. השיר הפך לאחד מסמלי תנועת המחאה למען צדק חברתי ב-2011.
גלבוע זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1982 בזכות "שירתו האישית, המקורית, המאחדת סגנון אישי מובהק עם לשון התרבות של העם" ועל ש"פילס דרכים באמנות הפיוט".
גלבוע עסק גם בתרגום שירה מפולנית ומרוסית.
אופיר מינץ-מנור מצא כי שירתו של גלבע הושפעה באופן מכריע מספרות הפיוט, כפי שהוא מוכרת במחזור האשכנזי שהכיר גלבע בילדותו. בנוסף על שירים ספציפיים שהושפעו מפיוטים כמראה כהן, אהלי אשר תאבת ואז רוב נסים הפלאת בלילה, הוא סבור כי סגנונו הכללי של גלבע הושפע מהסגנון הפיוטי ועל כן יש לפיוט מעמד מרכזי בפרשנות שירת גלבע והבנתה בכלל.
פרסים ואותות כבוד
1961 - פרס שלונסקי
1964 - פרס אוסישקין
1969, 1981 - פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
1970 - פרס ברנר
1971 - פרס ביאליק
1977 - פרס חומסקי
1980 - פרס פיכמן
1982 - פרס ישראל
1984 - פרס אוניברסיטת ניו יורק ע"ש בילהה וישראל ניומן - לאחר מות המשורר.
הנצחה
ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דואר תחת הכותרת "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 14 סופרים וסופרות, ביניהם אמיר גלבע. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית גליה לרך עיצבה את הבול שהוקדש לגלבע ושמה הופיע גם-כן על הבול עצמו.
הערים תל אביב ופתח תקווה קראו רחוב על שמו.
ספרי השירה של אמיר גלבוע
לאות: שירים (תל אביב, ארחה, 1942).
שבע רשויות (מרחביה, ספרית פועלים, 1949)
שירים בבקר בבקר (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1953).
אמיר גלבע: מבחר שירים ודברים על יצירתו - בעריכת דן צלקה (תל אביב, מחברות לשירה, 1962).
שלשה שערים חוזרים - לקט שירים (תל אביב : עם עובד, 1963)
כחולים ואדומים (תל אביב, עם עובד, 1963).
רציתי לכתוב שפתי ישנים (תל אביב, עם עובד, 1968).
קטף: שירים מכאן ומכאן (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1971).
אילה אשלח אותך (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1972).
הכל הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1985).
שירים - לקט בשני כרכים (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1987).
כל השירים - שני כרכים (תל אביב, הקיבוץ המאוחד 1994).
הכל הולך: רישומים יומניים בעונה מאוחרת (תל אביב, קשב לשירה, 2006).
הנה ימים באים: שירים 1942-1946 - שירים גנוזים מעזבונו (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2007).
לקריאה נוספת
שירו האידאולוגי של אמיר גלבוע "כי אז אצעק" בהשוואה לשירו של ברטולד ברכט "אגדה מודרנית", מאת חיים זכאי, נדפס במבית ומחוץ, תשנ"ו 1996.
"אם יראוני אבן": על אמיר גלבע ו"כחולים ואדומים", מאת אהרון קומם, נדפס במאזנים, נ"ח, 5, תשמ"ה 1985.
"אחינו! האדמה בוערת!" "עם בני עמי" וזיקותיו לשירת אמיר גלבע, מאת יאיר צורן, נדפס במאזנים, ע"ט, תשס"ה 2005.
על שני שירים של אמיר גלבוע, זרעים של עופרת; הולדת; מאת יוסף האפרתי, נדפס בעכשיו, 64, 1996.
"הנה ימים באים": על ספר גנוז של אמיר גלבע, מאת חגית הלפרין, נדפס ברחוב, 2, 1995.
אמיר גלבע - רקוויאם: הכול הולך, שירים, מאת נילי כרמל-יונתן, נדפס בידיעות אחרונות, 1985.
החיים, האצילות: עיונים בשירת אמיר גלבע, מאת אידה צורית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
אמיר גלבע: מונוגרפיה, מאת הלל ברזל, הוצאת ספריית פועלים, 1985.
שירת ארץ ישראל: מהפכות צורניות (פרק על שירת אמיר גלבע), מאת הלל ברזל, הוצאת ספריית פועלים, 2007.
הוא בא בדמיוני - מלים אחדות על אמיר גלבוע, מאת חנוך ברטוב, לגדול ולכתוב בארץ ישראל,כנרת זמורה ביתן דביר, 2007.
חמוטל בר יוסף, ארבעה שירים של אמיר גלבוע, טעמי הקריאה, צבעונים 2006, עמ' 80-70
חמוטל בר יוסף, כל שירי אמיר גלבוע, טעמי הקריאה, צבעונים 2006, עמ' 100-92
קישורים חיצוניים
אבנר הולצמן, אמיר גלבע, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
הערות שוליים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס חומסקי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
קטגוריה:זוכי פרס פיכמן
קטגוריה:יהודים מווהלין
קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:זוכי פרס שלונסקי
קטגוריה:מתרגמים מפולנית לעברית
קטגוריה:מתרגמים מרוסית לעברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1917
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1984 | 2024-08-01T04:58:54 |
ימים | 2021-08-20T08:10:07 | |
Bring the Boys Back Home | Bring The Boys Back Home (הבא את הנערים בחזרה הביתה) הוא שיר מהאלבום The Wall של להקת פינק פלויד.
השיר מתחבר לרצועה הקודמת שלו, הנקראת, באופן אירוני למדי, Vera, על שמה של ורה לין, "זמרת המלחמה" של אנגליה במלחמת העולם השנייה.
ורה לין ביצעה את השיר גם ב-8 מאי 1995, בחגיגות חמישים שנה ל-יום הניצחון באירופה.
יש הנוהגים לכלול את Vera, Bring The Boys Back Home ו- Nobody Home כרצועה אחת, אך כאשר יצא לאור האלבום בגרסת התקליטור התברר שהרצועות נפרדות.
בסיקור של השיר הוא הוגדר כ״רק פזמון״, שהיה צריך להיות חלק מהרצועה הקודמת לו באלבום
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:שירי 1979
קטגוריה:שירי פינק פלויד
קטגוריה:שירים באנגלית
קטגוריה:שירי מחאה
קטגוריה:שירים נגד מלחמה
קטגוריה:שירי רוק מתקדם | 2024-09-13T18:46:13 |
לי איאקוקה | לידו אנתוני "לי" איאקוקה (באנגלית: Lee Iacocca; 15 באוקטובר 1924 – 2 ביולי 2019) היה תעשיין אמריקאי. נודע בעיקר כיושב ראש חברת קרייזלר, שאותה שיקם לאחר שעמדה בפני פשיטת רגל, כתומך נלהב של היצוא מארצות הברית בשנות ה-80, וכן בעיצוב ובפיתוח הדגמים "פורד מוסטנג" ו"פורד פינטו" בשנות ה-60.
ביוגרפיה
איאקוקה נולד באלנטאון, פנסילבניה לניקולא ואנטואנט איאקוקה, מהגרים מאיטליה, בשם לידו אנתוני איאקוקה.
כנער, הרבה לעסוק באהבתו למוזיקת ג'אז, אך נטש עיסוק זה לטובת העיסוק הפוליטי, ונבחר להיות ראש מועצת התלמידים בבית הספר התיכון. אלא שבשנה שלאחר מכן הוא לא נבחר, משום שאיבד קשר אישי עם בוחריו. איאקוקה מספר בספרו האוטוביוגרפי שהאירוע הזה לימד אותו לא רק צניעות, אלא את חשיבותה של התקשורת האישית עם עובדיו.
איאקוקה לא גויס לשירות הצבאי במלחמת העולם השנייה, מסיבות בריאותיות, והחליט ללכת לאוניברסיטה וללמוד הנדסה.
פורד
הוא סיים לימודי הנדסת תעשייה באוניברסיטת ליהיי והחל לעבוד בחברת פורד כמהנדס. עבודה זו לא סיפקה אותו, והוא החליט לעבור לתחום השיווק והמכירות, בו הגה רעיונות מקוריים רבים במהלך שנות החמישים, ביניהם מימון של יצרן הרכב עבור הקונה ויצירת "מכוניות נישה". רעיונות אלו העלו את מעמדו בפורד, והוא קודם במהירות לתפקידי הנהלה בכירים.
איאקוקה הגה את הרעיונות לתכנון מספר מכוניות מצליחות של פורד: המוסטנג, המרקורי קוגאר, והלינקולן סימן 3. הוא אף ניסה להביא לייצור מכונית קטנה וחסכונית בדלק בעלת הנעה קדמית, אך הנרי פורד השני דחה את הרעיון (מכונית זו יוצרה לבסוף כ"פורד פיאסטה"). איאקוקה מונה בשנת 1970 לנשיא חטיבת הרכב של פורד. עם זאת, בשנת 1978 הסתכסך עמו הנרי פורד, שראה בו איום על מעמד משפחת פורד, והביא לפרישתו.
קרייזלר
ממוזער|200px|רכב מדגם דודג' Aries
לאחר שפוטר מפורד, פנה אליו דירקטוריון חברת קרייזלר וביקש שיעמוד בראשות החברה. קרייזלר עמדה באותה עת על סף הליך פירוק, ואיאקוקה לא היה בטוח ביכולתו להבריא את החברה. לבסוף נענה וקיבל את התפקיד, שהתחוור כקשה בהרבה ממה ששיער, בשל החובות העצומים של קרייזלר והתרבות הארגונית הלקויה שלה. למרות זאת, הצליח איאקוקה לבנות מחדש את קרייזלר מהמסד ועד לטפחות תוך פיטורים נרחבים, מכירת הענף האירופאי של קרייזלר לפג'ו ומינוי מנהלים מוכשרים מקרב ידידיו, שפוטרו או פרשו מפורד.
למרות כל הצעדים, הבין איאקוקה כי החברה לא תשרוד ללא יכולת לגיוס סכום משמעותי של כסף להבראתה. הכרה זו הביאה אותו לקונגרס של ארצות הברית בשנת 1979 בבקשה לערבויות ממשלתיות להלוואות שקרייזלר ביקשה לקחת.
צעד זה היה ללא תקדים בשעתו, והביא לביקורת חריפה על איאקוקה. הוא מצידו הצביע על הערבויות שנתן הממשל הפדרלי לחברות התעופה והרכבות, וטען שהתמוטטות קרייזלר תביא לאובדן משרות גדול בהרבה, ואכן הערבויות אושרו.
לאחר גיוס ההלוואות, הציגה קרייזלר בשנת 1980 את "מכונית ה-K", הרכב הקטן שאותו דחה פורד. רכב חסכוני זה הוצג בדיוק בזמן, לאחר משבר הנפט של שנות השבעים, ונמכר בהצלחה גדולה תחת השמות "דודג' אריאס" ו"פליימות' רלייאנט". בנוסף, קרייזלר הציגה את ה"וויאג'ר" שהיה רכב מסוג חדש - המיניוואן. הוויאג'ר נמכר היטב, ועד היום קרייזלר שולטת בזכותו בשוק המיניוואנים האמריקאי. בזכות הצלחת שתי מכוניות אלו, וצעדי ההבראה של איאקוקה, הצליחה קרייזלר להשתקם ולהחזיר את תשלומיה לממשלה כמה שנים לפני המועד שנדרש.
איאקוקה גם עמד מאחורי הרכישה של אמריקן מוטורס בידי קרייזלר בסוף שנות השמונים, שהכניסה את חטיבת ג'יפ הרווחית לחברה. הוא פרש מקרייזלר בסוף 1992.
לאחר הפרישה מקרייזלר
איאקוקה עמד בראשות חברה לרכבים חשמליים. בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, הוא תמך בפומבי במועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי.
יחד עם ויליאם נובאק, כתב איאקוקה (1984) ספר אוטוביוגרפי "איאקוקה", שהיה לספר הנמכר ביותר (שאינו סיפורת) ב-1984 ו-1985 בארצות הברית.
ב-1989 כתב איאקוקה ספר נוסף, בשם: "ישר לעניין", בו הוא השלים את האוטוביוגרפיה שלו, וענה לשאלות ומכתבים שהופנו אליו בדואר.
לאחר מותה של אשתו ממחלת הסוכרת, הפך איאקוקה לתומך פעיל במחקר למציאת תרופה למחלה, והיה אחד התורמים הגדולים ביותר למחקרים בנושא.
ציטוטים מספרו האוטוביוגרפי
אנשים רבים שאלו אותו, מעיד איאקוקה, כיצד הפך למצליח כל כך? מדוע פיטרו אותו מפורד? כיצד הפך את חברת קרייזלר מעסק כושל לעסק משגשג? את התשובות לשאלות אלו ניתן למצוא בספרו, שעמד במשך שנתיים בראש רשימות רבי המכר. לשם כך הוא נכתב, אך גם כדי לספר דברים כהוויתם ולישר את ההדורים מכל הפרסומים והכתבות שנכתבו עליו.
כשהיה בבית הספר היסודי הוא הגיש מועמדות להיות קפטן של קבוצה כלשהי. התפקיד קסם לו עקב המדים היפים שלבש הקפטן. איאקוקה הפסיד בבחירות לנער אחר. אלא שהסתבר לו שהקפטן החדש זכה למספר קולות הגדול יותר ממספר התלמידים בכיתה. כשהלך איאקוקה להתלונן בפני המורה, שמספר תלמידים הצביעו פעמיים, הוא נדחה על ידה, משום שרצתה להימנע משערורייה. למקרה הזה הייתה השפעה גדולה על איאקוקה. היה זה השיעור הראשון החשוב שהסב את תשומת לבו לכך שהחיים לא תמיד עומדים להיות הוגנים.
לאחר שהנרי פורד השני פיטר אותו מתפקידו כנשיא פורד, איפשר לו חוזה העסקתו להמשיך ולעבוד בחברה, כשלושה חודשים נוספים, בתפקיד ובמקום אחר, עד שימצא תפקיד חדש בחברה אחרת. נסיבות העסקתו החדשות היו כל כך משפילות עבורו, שהוא שקל את האלטרנטיבות העומדות לרשותו. הוא הבין שחייו של אדם רצופים מכשולים, גדולים יותר וקטנים יותר. יש מקרים שמצב העניינים כל כך גרוע, עד שלא נותר לאדם אלא לגייס את הכעס והזעם שבתוכו, לא כפעולות שיפעלו נגדו אישית, אלא כאנרגיה שתזין את צעדיו לכיוונים חדשים ובונים.
שני הדברים שעוזרים לך להפוך לאיש עסקים מצליח, טוען איאקוקה, הם: הכישרון להיות ממוקד והיכולת להיות יעיל. על האנשים להתמקד במטרה שלהם ולארגן את לוח הזמנים שלהם בדרך שתעזור להם להתקדם אל היעד שהציבו לעצמם. עליהם לקבוע את סדר העדיפויות שלהם, כדי שיעסקו בהם בזמן העומד לרשותם, וכך יצליחו לנצל אותו בדרך הטובה ביותר. אלו כישורים, מוסיף איאקוקה, שלא בהכרח ניתנים כחומר לימודים באוניברסיטאות. על כל אחד לפתח אותם בעצמו.
אזכורים בתרבות
בסרט "רובוקופ" משנת 1987 מבקר רובוקופ ילדים בבית ספר יסודי על שם לי איאקוקה.
בסרט "פורד נגד פרארי" מגלם את לי איאקוקה השחקן ג'ון ברנטל בימי איאקוקה בחברת פורד.
בסדרה " נרקוס: מקסיקן " כשסוכני הDEA מנסים להבין מי מאחורי הקרטל החדש האלה שנשאלת : "מי הלי איאקוקה של מקסיקו"
בסדרה "הסופרנוס" בעונה 3 פרק 5, אומר ראלף ל-טוני סופרנו "2 דקות הוא אחראי וכבר הוא פ***ינג לי איאקוקה" כשהוא מדבר על ג'יג'י
קישורים חיצוניים
דף עם תמונתו ותמצית פרטים ביוגרפיים
הנרי פיין, הרבה לפני טראמפ, לי איאקוקה רצה להפוך את אמריקה לגדולה שוב, אתר מידה, 8 ביולי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:תעשיינים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:אמריקאים ממוצא איטלקי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת להיי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2019 | 2024-08-01T04:59:04 |
דרגון בול זי | הפניה דרגון בול Z | 2019-10-04T12:27:45 |
דגל גרנזי | דגל גרנזי אומץ בשנת 1985 והוא מורכב מצלב ג'ורג' הקדוש בצבע אדום ובתוכו צלב זהוב. הצלב הזהוב מסמל את הדוכס ויליאם מנורמנדיה, שהשתמש בצלב שכזה בקרב הייסטינגס.
הדגל הקודם של גרנזי היה פשוט צלב ג'ורג' הקדוש. גרנזי הורשתה להשתמש בו כדגל המדינה בשנת 1936.
ראו גם
סמל גרנזי
קישורים חיצוניים
גרנזי
קטגוריה:גרנזי
גרנזי
גרנזי
גרנזי | 2020-10-08T01:47:51 |
גפרור | שמאל|ממוזער|250px|גפרור דולק
שמאל|ממוזער|250px|חפיסות גפרורים מסוגים שונים
שמאל|ממוזער|250px|גפרורי דונג שיוצרו בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה
גפרור הוא מקל עץ או קרטון המצופה בקצהו בזרחן ומחמצן כלשהו ומשמש להצתת אש על ידי חיכוך שלו במשטח כלשהו.
השם גפרור מקורו בתקופה שבה ראש הגפרור הכיל גופרית כחומר מתלקח. בסוף המאה ה-19 הוצעו מילים שונות למוצר ובהם צִתָּה, אלית ומַדְלֵק. המילה "גפרור", שחודשה על ידי מנדלי מוכר ספרים בסוף המאה ה-19, התקבעה בשנות ה-20 של המאה ה-20.
"גפרור בטוח" אינו מכיל זרחן והוא ניצת רק כאשר משפשפים אותו כנגד משטח מיוחד המכיל זרחן (בדרך כלל חלק מקופסת הגפרורים); בניגוד לגפרור שאינו בטוח, המכיל זרחן, הניצת כאשר משפשפים אותו כנגד כל משטח. הגפרור הבטוח הראשון הוצג על ידי השוודי קרל לינדסטרום בשנת 1855.
בזמן מלחמת העולם השנייה בגלל מחסור בעץ, יוצרו בארץ ישראל גפרורים מדונג. היצרנית העיקרית הייתה חברת "דונגית", בבעלות האחים מאיר. כיום מיוצרים גפרורי דונג בעיקר במפעלי גפרורים בהודו.
ישנם מקומות בעולם בהם נמכרים גם גפרורי עץ ארוכים יותר או גפרורים שהמקל שלהם עשוי קרטון. גפרורי קרטון נמכרים לרוב בחפיסות דקות של קרטון מצופה נייר ובהם כ-12 גפרורים. בחפיסות אלה כל שישה גפרורים מחוברים בקרטון בשורה ושתי השורות מהודקות זו לזו ולעטיפת הנייר בסיכות מהדק. לשם הוצאת גפרור מחפיסות כאלה יש לתלוש אותו - לקרוע את הקרטון המחבר את בסיסיו לבסיס שורת הגפרורים שלו.
בישראל, גפרורים עשויים ממקל עץ צפצפה, הם באורך זרת והם נמכרים בקופסאות קרטון קטנות המעוצבות כמגירה נשלפת, שעל חזיתן מודבקת תמונה, לרוב כרזת פרסום ובצדיהן מצויים משטחים לשפשוף הגפרורים לשם הצתתם. בחפיסת גפרורים ישראלית יש לרוב 50 גפרורים. תחביב איסוף קופסאות גפרורים נובע מהגיוון הרב בתמונות עטיפותיהן.
בסביבות אמצע המאה ה-19, הופיעו לראשונה בשוודיה גפרורים לא מסוכנים שלא כללו זרחן לבן בכלל. גפרורים אלה, שמכונים גם "גפרורי ביטחון" (Safety matches) הם הגפרורים שבהם אנו משתמשים היום. במקום זרחן לבן הם מכילים זרחן אדום – שהועבר מראש הגפרור למשטח השפשוף של הקופסה ובכל מקרה אינו רעיל.
ההרכב של גפרורי ביטחון
ראש הגפרור:
58% כלוראט האשלגן (KClO3). מכונה גם מלח ברטולטי (Berthollet's Salt), משמש כחומר מחמצן.
6% תחמוצת ברזל (Fe2O3). משמש להגברת כוח השפשוף ולמיתון תגובת הבעירה. אינו מרכיב חובה.
6% דו-תחמוצת המנגן (MnO2). חומר מחמצן שמזרז התפרקות מלח ברטולטי אינו מרכיב חובה.
12% אבקת זכוכית, להגברת כוח השפשוף.
10% דבקים.
5% גופרית (S8). חומר מחזר (מתלקח).
3% גיר CaCO3.
שטח השפשוף של הקופסה:
40% אנטימון גופרתי (Sb2S3). חומר מחזר (מתלקח). אינו מרכיב חובה. יש יצרנים שמוסיפים אותו דווקא לראש הגפרור.
24% זרחן אדום. חומר מחזר (מתלקח), אם לא מוסיפים אנטימון גופרתי לשטח השפשוף, אזי אחוז הזרחן האדום יכול לעלות עד 50%.
4% דו-תחמוצת המנגן.
4% אבקת פחם.
28% אבקת זכוכית, דבקים וחומרי מילוי ונפח.
יצרני גפרורים שונים עשויים להשתמש בהרכבים מעט שונים של חומרים, אולם כל גפרור חייב להכיל מלח ברטולטי, גופרית וזרחן.
כיצד פועל הגפרור
חיכוך ראש הגפרור על משטח ההצתה יוצר חום, הממיר כמות זעירה של זרחן אדום לזרחן לבן. הזרחן הלבן מתלקח באופן ספונטני ומייצר חום נוסף, שמשחרר חמצן מהחומרים המחמצנים בראש הגפרור, הגופרית ניצתת באש ומציתה את מקל העץ או הקרטון.
גפרורים בהלכה
לגבי כל דיני התורה אין כל חילוק הלכתי בין הוצאת אש בדרכים הקדומות לבין הוצאת אש מגפרורים. חוץ מביום טוב שהבערת אש רגילה הותרה, ולא יצירת אש חדשה מאבנים וכדומה, ולעניין זה נחלקו האחרונים אם דין גפרורים כדין יצירת אש מעצים אבנים או שבגפרורים אין כאן יצירה חדשה של יש מאין, מאחר שהתפיסה היא שהכל כבר קיים בכוח הגפרור, ואין כאן אלא הוצאה מן הכוח אל הפועל.
ראו גם
חידת גפרורים
קופסת גפרורים
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של הגפרור, באתר מט"ח
ראובן מירקין, גפרור: גלגולו של חידוש מחידושי מנדלי מוכר ספרים, לשוננו לעם, כרך לג חוברת ד–ה (תשמ"ב), עמ' 135–138, באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אש
קטגוריה:המצאות במאה ה-19
קטגוריה:העץ בשירות האדם | 2024-03-28T20:05:59 |
חרקוב | חַרְקוֹב (באוקראינית: Харків – חַרְקִיב; ברוסית: Харьков – חרקוב; ביידיש: חארקאוו) היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, אחרי קייב, הבירה. חרקוב היא מרכז מחוז חרקוב, ומצויה בצפון-מזרח אוקראינה; ב-2024 היו בה כ-1,300,000 נפש. חרקוב היא אחד ממרכזי התעשייה, התרבות, החינוך וההשכלה החשובים של אוקראינה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|מרכז העיר חרקוב
חרקוב נוסדה במאה ה־17, בין 55–1654, כמרכז לחיילים הקוזקים של אוקראינה הסלובודית. בשנת 1765 האיגודים הקוזקים בוטלו וחרקוב התחילה לשמש כבירת-פלך (גוברניה) של חרקוב. פעלה בה אוניברסיטה משנת 1805. בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי (1917-1934) שימשה חרקוב כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, שנים בהן הרעב הכבד באוקראינה אילץ כפריים רבים לנטוש את כפריהם ולנדוד לעיר, בה קיוו להשיג עבודה ומזון.
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה חרקוב במהלך קרב חרקוב הראשון בידי הנאצים ב-24 באוקטובר 1941 על ידי הארמייה השישית של גנרל ולטר פון רייכנאו. אוכלוסייתה פונתה ברובה לאסיה התיכונה. העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ונכבשה עוד פעמיים על ידי הנאצים עד לשחרורה הסופי ב־23 באוגוסט 1943. 70% מבתי העיר נהרסו במהלך הקרבות, ועשרות אלפים מתושביה נהרגו. בסמוך לעיר נערך באביב 1942 קרב חרקוב השני, אחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה שבו הובס הצבא האדום ונפתחה הדרך לקווקז בפני הצבא הגרמני.
לפני הגעת הנאצים, המפעל על שם מאלישבה הועבר בשלמותו לצ'ליאבינסק ושם המשיך לייצר את טנק ה־T-34 שהיווה את עמוד השדרה של הצבא האדום.
לאחר קבלת העצמאות על ידי אוקראינה בשנת 1991 התפתחה העיר, ושטחה הורחב. שמה של כיכר דזרז'ינסקי במרכז העיר, אחת הכיכרות הגדולות בעולם, שונה ל"כיכר החירות" (Ploshcha Svobody). בשנת 2007 בנה המיעוט הווייטנאמי בחרקוב את המקדש הבודהיסטי הגדול ביותר באירופה ולידו אנדרטה המוקדשת להו צ'י מין.
הפלישה הרוסית לאוקראינה
במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, ניסו הכוחות הרוסיים לכבוש את חרקוב, בירת מחוז חרקוב והעיר השנייה בגודלה באוקראינה, בסערה בימים הראשונים למלחמה. אולם המתקפה הרוסית על חרקוב נקלעה לקשיים מהיום הראשון למלחמה. הכוחות הרוסיים שתקפו מכיוון בלגורוד נתקלו בהתנגדות עזה בפרברים הצפוניים של העיר, והשיגו התקדמות מועטה. בראשית מרץ ויתר הפיקוד הרוסי על כוונתו לכבוש את חרקוב בסערה, או לכתר את העיר. הרוסים הסתפקו בהפגזה של חרקוב מרחוק באמצעות ארטילריה וטילי קרקע קרקע, וריכזו את המאמץ ההתקפי בחלק המזרחי של מחוז חרקוב. בספטמבר 2022 ערכו האוקראינים מתקפת נגד מוצלחת במזרח המחוז שאילצה את הרוסים לסגת מרוב השטח שכבשו שם
לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022, הוענק לה בצו נשיאותי תואר הכבוד "עיר גיבורה של אוקראינה".
כלכלה ותחבורה
התעשייה והמחקר בחרקוב מתרכזים בתחומי ייצור הנשק והמכונות. ישנם מאות מפעלי תעשייה בעיר והגדולים בהם הם: "זאבוד מאלישבה" המפורסם (בעבר שימש לייצור טנקים), "חרטרון" (תעשייה אווירית ומכשירים לכורים גרעיניים), "חה טה זה", מפעל הטרקטורים של חרקוב ו"טורבאטום" (ייצור טורבינות).
בעיר ישנה מערכת של רכבת תחתית שאורכה 38.1 קילומטר, והיא כוללת 29 תחנות. בתוך תחומי העיר נמצא נמל תעופה בינלאומי.
אתרים חשובים
כיכר החירות - לשעבר כיכר דזרז'ינסקי, אחת הכיכרות הגדולות בעולם.
פארק מקסים גורקי - ראשיתו בסוף המאה ה-19. בשנת 1938 נקרא על שמו של הסופר מקסים גורקי שנפטר שנתיים לפני כן.
קתדרלת אוספנסקי - נבנתה בסוף המאה ה-18 בסגנון הבארוק הרוסי. המגדל שלה מתנשא לגובה של כ-90 מטר.
אנדרטת טאראס שבצ'נקו - אנדרטה לזכרו של הצייר והמשורר האוקראיני בן המאה ה-19.
בנין "התעשייה הממלכתית" גוספרום - מכונה "דרז'פרום" באוקראינית. נמצא בכיכר החירות.
בית הכנסת כורל - נבנה בשנת 1913. בית הכנסת הגדול ביותר בעיר.
ספורט
חרקוב, כאחת הערים הגדולות באוקראינה, היא בעלת מספר קבוצות כדורגל מקצועיות, המשחקות בשלוש הליגות הבכירות במדינה. החשובה שבהן היא מטאליסט חרקוב, ואחריה פ.צ. חרקוב, הליוס חרקוב, ארסנל חרקוב והאזוביק חרקוב, שהיא החלשה מבין החמש.
העיר אירחה מספר משחקים במסגרת אליפות אירופה בכדורגל יורו 2012.
דמוגרפיה
במפקד ב-1959 48% מתושבי חרקוב היו אוקראינים, 40% רוסים ו-9% יהודים.
יהודים
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|חרקוב במאה ה-19
ממוזער|250 פיקסלים|בית הכנסת המרכזי בחרקוב, השני בגודלו באירופה
העיר חרקוב לא נכללה בתחום המושב ולכן לא ישבו בה יהודים, אבל החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18 פקדו סוחרים יהודים את העיר לרגל הירידים הגדולים שנערכו בה. משנת 1859 התחילו להשתקע בחרקוב יהודים שהותר להם לגור מחוץ לתחום המושב.
בחרקוב התקיימה קהילה יהודית גדולה ומגוונת שכללה משכילים, ציונים, סוציאליסטים וחרדים. בעקבות הפרעות שנה קודם לכן, הוקמה בא' בשבט תרמ"ב (21 בינואר 1882) בחרקוב תנועת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") על ידי קבוצת צעירים יהודים ציונים. ב-1903 נערכה בעיר ועידת חרקוב של מתנגדי תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני. ב-1910 החלה בנייתם של שני בתי כנסת חדשים בעיר. בית הכנסת המרכזי, לפי הפרויקט של גבירץ, הושלם ב-1913. משנת 1906 עד 1936 שימש הרב ישראל משה סלומון כרבה הראשי של העיר, הקים בה ישיבה בשם "יגדיל תורה", ועמד בראשה.
לאחר השתלטות הצבא האדום בדצמבר 1919, הקימו יהודים קומוניסטים את ה"יבסקציה", המחלקה היהודית, שהשתלטה על כל המוסדות היהודיים הקודמים וסגרה רבים מהם. בשנת 1923 הוחרם בית הכנסת המרכזי מהקהילה היהודית והפך למועדון ספורט. בעקבות השלטון הטוטליטרי הקומוניסטי שהגביל את חופש הביטוי היגרו פעילים יהודיים רבים בעיר מחוץ למדינה, ביניהם חתן פרס נובל בכלכלה סיימון קוזנץ שהיגר לארצות הברית, הגביר וולף סויפר, הכנר מ.י. בוקיניק ורבים אחרים. חברי הבונד נאלצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית באפריל 1921, ולהתפרק למעשה. בשנות ה-30, כשחרקוב שימשה בירת אוקראינה, גדלה האוכלוסייה היהודית משמעותית ובעיר התגוררו אקדמאים ואנשי תרבות רבים. העיר שימשה מרכז לתרבות היידיש בברית המועצות, פעלו בעיר ארבעה בתי ספר בשפה זאת, תיאטרון ויצאו לאור מספר עיתונים. אולם, בסוף שנות ה-30 רוב הפעילות התרבותית ביידיש עברה לקייב או הופסקה.
בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר ממוצא יהודי ל-135,000 נפש שהיוו 15.9% מהאוכלוסייה הכללית. לפני כניסת הצבא הגרמני ב-1941 רוב תושבי חרקוב פונו לסיביר ולאוזבקיסטן במהלך שנת 1941, ולפי המפקד הגרמני ב-1941 נשארו בעיר רק 10,271 יהודים, שברובם מצאו את מותם בדרוביצקי יאר בין דצמבר 1941 עד ינואר 1942, כ-400 איש, ברובם בגיל מתקדם, ביניהם אנשי אקדמיה ותרבות נשרפו חיים בבית הכנסת ברחוב גרז'דנסקיה. בשנת 1943, לאחר סיום כיבוש העיר, נערך משפט בו מפקדים נאצים הואשמו בהריגת אזרחים סובייטים. מפקד משטרת הביטחון פרידריך קראנביטר הואשם בהריגת 40 אלף אזרחים (בהיעדרו). חלק מהנאשמים הוצאו להורג.
היישוב היהודי בעיר התחדש, וב-1959 מנה יותר מ-84,000 נפש (שהיוו 9 אחוזים מכלל האוכלוסייה).
בשנות ה-70 התקיימה בעיר קהילה יהודית בהנהלת הרב יופה. עם הקמת אוקראינה העצמאית הוחזר בית הכנסת המרכזי לידי הקהילה היהודית בשנת 1990.
מ-1989 עד 1997 עזבו כ-15,000 יהודים את חרקוב וכ-70% מהם עלו לישראל. ב-1989 נבחר אדוארד חודוס, אספן עתיקות מפורסם, כראש הקהילה היהודית ויורי ליאחוביצקי הוציא לאור את עיתון "בשיח". שנה לאחר מכן, הקים זאב אלקין, שהפך לאחר מכן לחבר הכנסת ושר מטעם הליכוד, את איגוד המורים לעברית בברית המועצות שמרכזו בחרקוב. ב-1991 הגיע לעיר הרב משה מוסקוביץ כשליח חב"ד ונבחר כעבור שנתיים לרבה הראשי של חרקוב ומתוקף תפקידו הקים בה ישיבה. לאחר חב"ד הגיע ב-1992 שליח האיגוד האורתודוקסי, עו"ד הרב שלמה אסרף, שהקים קהילה ומועדון סטודנטים ברחוב סומסקיה וכן בית ספר יהודי חדש, "ליציום שעלבים", כסניף של ישיבת שעלבים לילדים יהודים מחרקוב ומהסביבה, שרוב בוגריו עולים לארץ לאחר סיום לימודיהם. בעיר פועלים מוסדות יהודיים נוספים רבים.
לפי נתוני הקונפדרציה היהודית של אוקראינה מראשית שנות ה-2000, האוכלוסייה היהודית מונה כ-45,000 נפש. מקורות אחרים מדברים על 25,000 יהודים.
בין היהודים המפורסמים שנולדו בחרקוב ניתן למנות את הבלרינה אידה רובינשטיין, הפרסומאי יחיאל כגן, המוזיקולוג יוסף שילינגר, הסאטיריקן יורה זויפר, השחמטאי בוריס אלתרמן והטייס מארק דימשיץ, כמו גם את חבר הכנסת והשר זאב אלקין וחבר הכנסת יגאל יאסינוב והכדורגלן מקסים גרצ׳קין.
גלריית תמונות
ערים תאומות
העיר חרקוב היא עיר תאומה יחד עם הערים הבאות:
קישורים חיצוניים
סרט המראה אתרים בעיר במבט מהאוויר
יום בחיי חרקוב - עיר האורות של מזרח אירופה
האתר של סומקסקיה 45 בחרקוב (ברוסית, עברית ואנגלית)
פרוטוקול על רצח יהודי חרקוב, באתר יד ושם
מאמר על תולדות יהודי חרקוב, 1655–2005
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחוז חרקוב: ערים
חרקוב
קטגוריה:מחוזות אוקראינה: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1654 | 2024-08-31T20:06:53 |
אספירין | אספירין (באנגלית: Aspirin) או חומצה אצטילסליצילית (באנגלית: acetylsalicylic acid; בראשי תיבות: ASA) היא אחת התרופות הידועות והנמכרות ביותר בכל הזמנים. האספירין הוא האב טיפוס של משפחת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (באנגלית Nonsteroidal anti-inflammatory Drugs או בקיצור NSAIDs). פעילותו הרפואית העיקרית היא בשיכוך כאב, אך הוא יעיל גם בהורדת חום הגוף, עיכוב היצמדות טסיות הדם (מניעת אגרגציה, מכונה לעיתים קרובות "דילול דם") ולכן משמש כתרופה נוגדת-קרישה, וכן בטיפול בדלקות כרוניות כגון דלקת מפרקים.
חשיבותו בהיסטוריה של הכימיה גדולה, בין השאר, בשל העובדה שזוהי התרופה הראשונה שסונתזה במעבדה; עד לסינתוזה, בשנת 1897, היו כל התרופות מבוססות על חומרים שנמצאו בטבע. ייצור האספירין מסמל את תחילתו של עידן הפרמקולוגיה והכימיה תרופתית במדעי הרוקחות בצורתם המודרנית ושל תעשיית התרופות.
מבנה כימי
של האספירין הוא חומצה אצטילסליצילית. שמו המדעי, לפי כללי IUPAC, הוא 2-אצטאוקסי-חומצה בנזואית. מהשם ומנוסחת המבנה עולה כי מולקולת האספירין היא טריפונקציונלית: יש בה שלוש קבוצות פונקציונליות. היא שייכת אם כן לשלוש קבוצות של תרכובות אורגניות: האחת היא טבעת בנזן, ולכן מולקולת האספירין היא ארומטית; השנייה היא קבוצת האצטיל הקשורה לטבעת בקשר אסטרי (COO), ולכן האספירין הוא אסטר; השלישית היא קבוצת קרבוקסיל (COOH) הקשורה לטבעת, ולפיכך האספירין הוא חומצה קרבוקסילית.
לקיומן של שלוש הקבוצות הפונקציונליות השפעה מכרעת על התגובות הכימיות שהתרופה מסוגלת להשתתף בהן, ולפיכך - על פעילותה הרפואית (ריבוי קבוצות פונקציונליות אינו מעיד בהכרח על יעילותה של תרופה; תרופות יעילות רבות מכילות קבוצה פונקציונלית בודדת).
אם מחליפים את קבוצת האצטיל שבמולקולת האספירין בקבוצת הידרוקסיל (OH), מקבלים חומצה סליצילית. גם לחומר זה פעילות רפואית הדומה לזו של האספירין. החומצה הסליצילית נמצאת בטבע, וכבר לפני כ-2,500 שנה היה ידוע שניתן להפיקה מקליפתם של עצי ערבה, עצי שדר וצמח העוקצנית. תרופות שבבסיסן חומצה סליצילית נקראות סליצילטים.
ייצור
את האספירין מייצרים באמצעות אסטור (או אסטריפיקציה) של חומצה סליצילית. החומצה מגיבה עם אנהידריד אצטי (שתי מולקולות של חומצה אצטית (חומצת חומץ) אשר חוברו יחדיו, תוך פליטת מולקולת מים) לקבלת אסטר (אספירין) וחומצה אצטית (מנגנון מפורט מטה). תגובה כימית פשוטה ומהירה זו נלמדת ונערכת בקורסים רבים בביולוגיה ובכימיה בבתי ספר ובאוניברסיטאות.לא ממוסגר|800x800 פיקסלים
שיווק
אספירין הוא שם מסחרי של חברת באייר. החומר משווק בישראל גם בשמות: אצטוסאל (רקח), קרטיה (פריגו), מיקרופירין (דקסל), טבעפירין (טבע), גודמד (גרמזה), וכן בשילוב עם תרופות אחרות, כמו אספירין C, אקמול פוקוס, אקסדרין, אקסידול, אקסימול קאר, ספירט סליציל, סאליקרן, רדיאן בי ספריי, פראמול טרגט, סלאטאק ג'ל, קפאסל. מכירות האספירין העולמיות נכון ל-2019 הוערכו בכשני מיליארד דולר.
היסטוריה
ממוזער|עץ ערבה לבנה (Salix alba). הנוזל המצוי מאחורי קליפת עצי הערבה, עשיר בחומצה סליצילית ממנה מפיקים את האספירין.
הרופא היווני היפוקרטס (אבי הרפואה, על שמו נקראת שבועת היפוקרטס) הזכיר פעם אחת בכתביו את סגולותיה הרפואיות של קליפת עץ הערבה עבור יולדות, כבר במאה ה-5 לפנה"ס. אזכורים דומים ניתן למצוא אצל השוּמֵרים, האשורים, המצרים והאינדיאנים באמריקה. החומצה הסליצילית נקראת כך על שם עץ הערבה, ששמו הטקסונומי הוא סַליקס אָלבּה (Salix alba, מלטינית).
את החומצה הצליחו לבודד לראשונה הרוקח הצרפתי אנרי לרו (Henry Leroux) והכימאי האיטלקי רפאלה פיריה ב-1828. גם כימאים גרמניים הצליחו לבודדה ב-1839 מפרחי העוקצנית; על שם פרח זה קרוי האספירין (שמו הטקסונומי של הפרח - Spiraea ulmaria; התחילית "א" מסמלת את קבוצת האצטיל). החומצה שווקה החל מ-1874 כתרופה משככת כאבים במשך כמה עשרות שנים, אך היו לה תופעות לוואי לא נעימות: טעם מר במיוחד, אי-נוחות במערכת העיכול ושלשול. במנות גבוהות גרמה התרופה לעיתים אף למוות.
ב-1853 הצליח הכימאי הצרפתי לסנתז נגזרת של חומצה סליצילית, אשר שימרה את הסגולות הרפואיות וביטלה את רוב תופעות הלוואי: חומצה אצטילסליצילית. החומר שהפיק גרהרדט (אשר מת שלוש שנים לאחר מכן) היה בלתי יציב ולא היה טהור מספיק.
רק למעלה מארבעים שנה לאחר מכן עלה בידי כימאי חברת באייר הגרמנית (פליקס הופמן Felix Hoffmann או היהודי Arthur Eichengrün - ראו בהמשך) לסנתז גרסה טהורה ויציבה של האספירין (11 ימים לאחר סינתוז האספירין, הצליח הופמן לסנתז חומר נוסף: דיאצטילמורפין, הידוע יותר כהרואין). חברת באייר (Bayer), שבה עבד הופמן, החלה לשווק את האספירין ב-1899 (שנה לפני כן החלה לשווק גם את ההרואין, ששווק עד 1924, עת התגלו סכנותיו והוא נאסר לשיווק).
האספירין, המיוצר כיום בכמות שנתית של כ-10,000 טון בארצות הברית לבדה (שווה ערך לכמות יומית של 30 מיליון טבליות), הפך את חברת באייר, שמרכזה בעיר לברקוזן (Leverkusen) שליד קלן שבגרמניה, לאחת מחברות התרופות הגדולות בעולם.
ב-1949 פרסם הכימאי היהודי-גרמני ארתור אייכנגרין (Arthur Eichengrün) מסמך הטוען כי הוא זה שסינתז את האספירין לראשונה, בעת שעבד אף הוא בחברת באייר. הופמן, כך טען אייכנגרין, השתמש בתהליך שהוא (אייכנגרין) עצמו פיתח, ותפקידו היה בסך הכול לבחון את התרופה החדשה. אייכנגרין, ניצול השואה ששרד במחנה הריכוז טרזיינשטט, נפטר באותה השנה. במשך 50 שנה זכו טענותיו להתעלמות, עד שב-2000 פורסמו תגליות ועדויות חדשות על ידי הכימאי הסקוטי וולטר סניידר (Walter Sneader) מאוניברסיטת סטראת'קלייד שבגלאזגו, המראות שאכן היה זה אייכנגרין שהפיק את האספירין. חברת באייר הכחישה טענה זו בהודעה לעיתונות; לטענתה הופמן היה ממציא התרופה, ואייכנגרין היה אחד החוקרים בחברה, ללא קשר להמצאתו של הופמן.
השם המסחרי "אספירין" נרשם על ידי חברת באייר בשנת 1899. כיום הוא משמש בציבור הרחב כעין שם גנרי לתרופה, המיוצרת על ידי יצרנים רבים בעולם.
פעילות רפואית
האספירין הוא בעיקרו משכך כאבים (תרופה אנלגזית). בנוסף, האספירין מסוגל להוריד את חום הגוף (אנטי-פּירֵטי), לדלל את הדם (אנטי-קרישתי) ולהילחם בדלקות ובכאבי מפרקים - ראומטיזם.
אחרי אוטם שריר הלב ("התקף לב") נהוג ביחידות טיפול נמרץ לתת לחולה מנה גדולה במיוחד של אספירין; טיפול זה מקטין את הסיכוי למוות. התרופה ניתנת גם לחולים שעברו ניתוח מעקפי לב או פתיחת עורקים חסומים באמצעות בלון; חסימה חוזרת של העורקים שנפתחו היא בעיה שכיחה לאחר פרוצדורות אלו, ואספירין מקטין את הסיכוי לכך. צריכה של גלולת אספירין אחת ליום מקטינה את הסיכוי ללקות בהתקף לב ושבץ מוחי כתוצאה מעיכוב הצמתת טסיות דם, אך בו בזמן מגדילה את הסיכון לדימומים ולתופעות לואי אחרות. לאור תופעות הלואי - ובעיקר הסיכון לדימום קשה, הוסרה בישראל ההמלצה להשתמש באספירין לכלל האוכלוסייה כתרופה למניעה ראשונית (כלומר למניעת אוטם ראשון) ב-2013.
למרות חשיבותו הכימית הגדולה ושלל השפעותיו על גוף האדם, דרך פעולתו של האספירין בגוף פוענחה רק בשנת 1970. הרוקח הבריטי ג'ון ר. ויין (John Robert Vane) גילה, במחקר שזיכה אותו בפרס נובל ובתואר אבירות, באמצעות ניסויים בבעלי חיים, שהאספירין "מעניק" את קבוצת האצטיל שלו לאנזים הנקרא ציקלואוקסיגנאז (COX) . דבר זה מדכא לחלוטין את פעילותו של האנזים, והיא - ייצור פרוסטגלנדינים ותרומבוקסאנים בגוף.
תרומבוקסאנים הם שומנים הנמצאים בטסיות הדם (תרומבוציטים). הם תורמים להצטברותן של הטסיות ועל ידי כך לקרישת הדם, וכן להצרת כלי הדם (וזוקונסטריקציה, Vasoconstriction), דבר שגם הוא תורם לקרישת הדם. דיכוי ייצורם על ידי האספירין תורם, אם כך, לדילול הדם. רוב התקפי הלב נגרמים כתוצאה מקרישי דם תועים, הנתקעים בעורקים צרים וחוסמים את מעבר הדם לשריר הלב.
במקרה של חשד לשבץ מוחי ובאירוע מוחי, אסור לתת אספירין כטיפול ראשוני לפני שהחולה מגיע לבית חולים, כיוון שאין אפשרות לדעת האם האירוע הוא מדימום (שבץ המורגי) או מחסימה (שבץ איסכמי) בעורקי המוח של החולה. החשש הוא שבמקרה של דימום, הדבר יגביר את הדימום, ועלול לגרום לבצקת קשה ובהמשך אף למוות.
פרוסטגלנדינים הם קבוצת הורמונים שומניים בעלי תפקידים מגוונים בגוף, שחלקם עדיין לא התגלו. בין השאר הם משתתפים בתהליך פיענוח הכאב על ידי המוח, גורמים להצרה או הרחבה של כלי הדם, לקרישה או דילול של הדם, להתכווצויות הרחם, לבקרה על טמפרטורת הגוף, לייצור הריר המגן על הדופן הפנימית של הקיבה מאנזימים מאכלים ומהחומציות החזקה השוררת באיבר זה, וכן להיווצרות דלקות במקרה של זיהום. דיכוי יצורם של הפרוסטגלנדינים תורם, אם כך, לשיכוך כאבים, לדילול הדם ולמניעת דלקות.
כאבי מפרקים כרוניים, למשל, נגרמים לעיתים קרובות כתוצאה מדלקת בסחוס שבין העצמות. האספירין מעכב את האנזים ציקלואוקסיגנאז מלסנתז פרוסטגלנדינים ובכך מונע היווצרות דלקת בסחוס.
האספירין נמכר ללא מרשם רופא. חברות רבות, ובראשן באייר, מנסות להחיות את המותג, אשר זוהרו דעך מעט במשך מאה שנות קיומו, ומשווקות כיום טבליות אספירין המכילות רכיבים נוספים, המשמשים להקלה בשיעול, הצטננות וכדומה.
תופעות לוואי
שמאל|ממוזער|250px|תופעות לוואי של אספירין
פירוט תופעות הלוואי המוכרות מופיע בעלון לצרכן של התרופה. במשך השנים התברר שהאנזים ציקלואוקסיגנאז קיים בשתי גרסאות, הזהות זו לזו ב-65% מרצף חומצות האמינו המרכיבות אותן. האנזים הראשון, COX-1, אחראי לייצור הפרוסטגלנדינים שמווסתים את ייצור המוצין (Mucin), הריר המגן על דופן הקיבה; האנזים השני, COX-2, מייצר את הפרוסטגלנדינים שמווסתים את חום הגוף, את הכאב ואת הדלקות. אספירין מעכב את שני האנזימים בצורה שווה; לפיכך, תופעת הלוואי השכיחה ביותר של האספירין היא אי-נוחות במערכת העיכול, המגיעה עד כדי כיב קיבה (אולקוס) ודימום בקיבה (בדרך-כלל בנטילת מנות גדולות).
בשנים האחרונות הוקדש מחקר רב למציאת תרופות שיעכבו באופן ספציפי את COX-2, מבלי לפגוע בפעילותו של COX-1. מספר תרופות כאלו כבר משווקות כיום. סלקוקסיב (סלברקס - Celebrex, סלקוקס ועוד), למשל, משמשת נגד שגרון פרקים וראומטיזם. התרופה מעכבת את COX-2 פי 1,000 מאשר את COX-1; האנזים האחרון ממשיך, אם כן, לייצר את ריר הקיבה, ותופעת אי-הנוחות בקיבה כמעט ואינה קיימת. יחד עם זאת, מעכבי COX-2 רבים נמצאו מגבירים סיכון לאירועי לב ושבץ. לדוגמה: תרופה בשם ויאוקס התפרסמה בעקבות פרשת טיוח מידע בנושא והשימוש בה הופסק.
עקב פעילותו של האספירין למניעת קרישה ("דילול דם"), עלול להיווצר מצב של דימום מוגבר בכל אחד מאברי הגוף, כולל למשל שבץ מוחי המורגי, או דימום מוגבר בזמן הווסת אצל נשים וכן שטפי דם בעור. איבוד דם כתוצאה מנטילת אספירין עלול לגרום לחסר ברזל ולאנמיה.
תופעת לוואי נוספת, נדירה יותר, היא טיניטוס - "צלצול באוזניים". לעיתים מלווה התופעה באובדן שמיעה זמני, הנעלם כשמפסיקים ליטול את התרופה, ובמקרים קיצוניים עלול המצב להידרדר עד לכדי אובדן שמיעה קבוע.
נטילת אספירין עלולה לגרום התקפים קשים אצל חולי אסתמה, במיוחד עקב תגובה בין-תרופתית עם איבופרופן (Iboprufen), משכך כאבים מאותה משפחה. תופעה דלקתית נוספת העלולה להיגרם מאספירין היא תעוקת לב על שם פרינצמטאל (Prinzmetal's angina), שבה נוצר ספאזם (היצרות לא קבועה) של עורק כלילי עם פגיעה בשריר הלב.
סינדרום ריי (Reye's syndrome), מחלה נדירה הגורמת נזק חמור לכבד ולמוח, נגרמת כנראה עקב נטילת אספירין בזמן מחלה נגיפית, כגון אבעבועות רוח או שפעת. במבוגרים המחלה חולפת בדרך-כלל אחרי כשבועיים, מבלי להותיר נזק. אצל ילדים עלול להיווצר נזק תמידי למוח. קיימת אף סברה, שאחד הגורמים לתמותה המוגברת במגפת השפעת הספרדית, היה שימוש נרחב באספירין במינונים גדולים מאד. מחקר אחר הראה שאף על פי ש-90% מהלוקים במחלה אכן נטלו אספירין לפני כן, רק 0.1% מהילדים שנטלו אספירין לקו במחלה. בנוסף, נראה שאחד הגורמים למחלה הוא תורשתי, שכן הסיכוי ללקות בה גובר אם קרוב משפחה כבר לקה בה בעבר.
חברות התרופות ממליצות על נטילת אספירין לבוגרים בני 18 ומעלה בלבד. במדינות מסוימות (בריטניה, למשל) אסור לנערים ולילדים מתחת לגיל 16 ליטול אספירין.
כשני אנשים מתוך 1,000 אלרגיים לאספירין, ועלולים לחוות פריחה והתנפחות באזור הפנים, וכן התקפים נשימתיים.
במחקר משנת 2011 נטען כי עיכוב של ציטוקינים על ידי משככי כאבים מסוג NSAIDs, ובהם אספירין, עשוי לפגוע בפעילות האנטי-דיכאונית של תרופות ממשפחת ה-SSRI.
בניסוי קליני מבוקר הקצאה אקראית בשם ASPREE, שהסתיים בשנת 2014, נמצא כי אספירין (במינון נמוך) גרם לשיעור מוגבר של נפילות חמורות אצל בני ובנות 70 שנים ומעלה.
אספירין בצמחים וכיוון מחקר עתידי
לאור העובדה שהחומצה הסליצילית התגלתה בצמחים, נעשו ניסיונות לברר את השפעת מתן החומר לצמחים, ממקור חיצוני. התגלה שריסוס בחומצה אצטיל סליצילית על עלי שעועית מעלה את עמידות הצמח לקור. מחקר נוסף בוצע בזרעים של צמחי בר המשמשים לשיקום מחצבות ושטחי מרעה טבעי. המחקר הראה שהשרית זרעים בתמיסת אספירין גרם להתפתחות צמחים עמידים יותר, ולכן מתאימים יותר להתחדשות אקולוגית. מחקרים קודמים הצביעו על מעורבות החומצה הסליצילית במנגנוני הגנה של צמחים כנגד גורמי מחלות. הזרקת תמיסת אספירין לצמחי טבק מנע התפתחות של וירוס מוזיקת הטבק בצמחים אלה.קבוצת מחקר מחברת גילתה עליה ביצור חומצה סליצילית בצמחי מלפפון עמידים למחלות, כאשר אלה הותקפו על ידי פתוגנים. מכאן החוקרים הגיעו למסקנה שהחומצה הסליצילית היא הורמון צמחי רב עוצמה, והכריזו על כוונת חברת סיבה גאיגי לפתח חומרים ממשפחת האספירין אשר יפעילו את העמידות הטבעית כנגד מזיקים שונים. אסטרטגיה כזו עשויה להועיל לחקלאות ולהקטין הפסד יבולים כתוצאה ממחלות בצמחים.
קישורים חיצוניים
The Aspirin Story, Aspirin Foundation
הערות שוליים
קטגוריה:משככי כאבים
קטגוריה:מדכאי דלקת שאינם סטרואידים
קטגוריה:חומצות קרבוקסיליות
קטגוריה:גרמניה: המצאות
קטגוריה:גרמניה: תגליות
קטגוריה:רשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי
קטגוריה:נוגדי טסיות | 2024-08-17T11:47:57 |
סקייטבורד | 350px|ממוזער|נער מחליק על סקייטבורד
ממוזער|סקייטר בסטודיו
סקייטבורד (מאנגלית: Skateboard; לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: גַּלְגֶּשֶׁת) הוא כלי תחבורה, ספורט ושעשוע, העשוי מלוח עץ צר רב שכבתי המחובר לשני זוגות של צירים וגלגלים.
הסקייטבורד פותח בשנות החמישים של המאה ה-20 על ידי גולשי גלים שרצו ״לגלוש״ מחוץ למים ובכך להימנע מהתלות במזג האוויר ובתנאי הים. כיום, תחום הגלישה בסקייטבורד נפרד מגלישת הגלים ועבורו התפתחו אופני שימוש ותרגילים הייחודיים לו. השם הנפוץ לגולש סקייטבורד הוא סקייטר.
הסקייטבורד משמש להחלקה ולביצוע פעלולים. המשתמש בסקייטבורד מכונה לעיתים "סקייטר" או "גולש". לגבי השימוש בסקייטבורד נהוגים בעברית פעלים שונים: הפועל "לגלוש" המדמה את השימוש בסקייטבורד לגלישה על גלשן גלים, הפועל "לרכוב" המגיע מתחום האופניים, הפועל "להחליק" מתחום הגלגיליות ועוד.
הגלישה בסקייטבורד נעשית כאשר רגל אחת נשארת עומדת על הקרש ורגל שנייה דוחפת מדי פעם נגד הקרקע ליצירת תנופה.
ישנם סוגי סקייטבורד שונים, כ"לונגבורד" ארוך ובעל גלגלים גדולים המיועד לנסיעה מהירה, או "סרף סקייט" אשר אמור לדמות החלקה על שלג בסנובורד, וכמו כן יש "וייב בורד" שמדמה גלישת גלים על ידי קרש העשוי משני חלקים נפרדים המחוברים בציר, עם גלגל אחד מסתובב בכל צד.
הגלישה בסקייטבורד נעשית לעיתים עם מיגון גוף, שיכול לכלול קסדה, מגיני ברכיים, מגיני מרפקים, מגינים של פרקי הידיים וכדומה.
מבנה הסקייטבורד
שמאל|ממוזער|200px|ציר וגלגלים של סקייטבורד
הסקייטבורד מורכב ממספר חלקים: גוף הסקייטבורד הוא הקרש, המספק מקום עמידה לשתי הרגליים. חלקו העליון של הקרש מצופה בשכבת נייר זכוכית הנקראת גם "גריפ" שמספקת חיכוך בין הסקייטבורד לנעלי הגולש, למניעת החלקה ממנו. אורכו של הקרש הוא בדרך כלל בין 76–91 ס"מ (או יותר במקרה של "לונגבורד"). הקרשים יוצרו במקור משכבה אחת של עץ, אך כיום הם מיוצרים לרוב ממספר שכבות של עץ מייפל קנדי, בדרך כלל 7 שכבות, או מחומרים מרוכבים. לקרש מחוברים שני צירי מתכת הנקראים Trucks. כל ציר מורכב משני חלקי מתכת המופרדים על ידי גומייה ומחוברים בבורג הנקרא פין ראשי (King Pin). לכל ציר מחוברים שני גלגלים עשויים מפוליאוריתן ולפעמים גם מגומי, כאשר בתוך כל גלגל קבועים שני מיסבים כדוריים.
תרגילים בסקייטבורד
מספר תרגילים נפוצים בגלישת סקייטבורד:
"אוֹלִי" (Ollie) - קפיצה עם הסקייטבורד על ידי מתן מכה בטייל (זנב הסקייטבורד), קפיצה ובו בזמן גריפת הרגל הקדמית כלפי מעלה.
"קיקפְליפ" (Kickflip) - הפיכת הסקייטבורד באמצעות "בעיטה" (קיק - מכאן שם התרגיל) ב-360 מעלות הצידה לכיוון גב הגולש ונחיתה עליו שוב.
"אימפוסיבל" (Impossible) - הפיכת הסקייטבורד ב-360 מעלות באמצעות ליפוף סביב הרגל האחורית תוך כדי קפיצה באוויר ונחיתה עליו שוב.
"סלייד" (Slide) - החלקה של הסקייטבורד עם הגולש עליו על אובייקט מסוים שלא בעזרת נסיעה על הגלגלים אלא כשהקרש מבצע את פעולת ההחלקה.
"גריינד" (Grind) - החלקה של הסקייטבורד בעזרת הצירים שלו.
"מניואל" (Manual) - נסיעה על שני הגלגלים הקדמיים או האחוריים של הסקייטבורד בלבד.
"הילפליפ" (Heelflip) - הפיכת הסקייטבורד באמצעות מכה עם עקב הרגל (היל - מכאן שם התרגיל) ב-360 מעלות הצידה לכיוון מבטו של הגולש ונחיתה עליו שוב.
"שאביט" (Shuvit) - סיבוב של הסקייטבורד ב-180 מעלות כאשר הגריפ כלפי מעלה (ללא קפיצה).
"פופ שאביט" (Pop Shoveit) - סיבוב של הסקייטבורד ב-180 מעלות כאשר הגריפ כלפי מעלה תוך ביצוע קפיצה.
"180" - סיבוב של הסקייטבורד בזווית של 180 מעלות לצד מסוים (ימין/שמאל) באוויר, כאשר הגולש עליו. "360" - סיבוב של הסקייטבורד בזווית של 360 מעלות לצד מסוים (ימין/שמאל) באוויר, כאשר הגולש עליו.
"נו-קומפליי" (No Comply) - מהתרגילים הוותיקים שהומצאו עבור סקייטבורד. העלאת הסקייטבורד לאוויר בשימוש רגל אחת להקפצה ו"תפיסת" הסקייטבורד באוויר בעזרת שתי הרגליים. על כך ניתן להוסיף סיבוב של 180 מעלות או פליפ תוך כדי הביצוע.
"בונלס" (Boneless) - תרגיל שבו הגולש מוריד את הרגל הקדמית מהקרש בעוד הרגל האחורית נשארת, מקפיץ את הסקייט לאוויר באמצעות הרגל האחורית והיד האחורית וקופץ אל מעל הקרש על מנת לנחות עליו שוב.
"פאוורסלייד" (Powerslide) - חיכוך גלגלי הסקייטבורד ברצפה כאשר מבצעים סלייד על הגלגלים, תרגיל זה מבוצע בעיקר בירידות ועוזר להפחית את מהירות הגולש.
"באקסייד" (Backside) - הסקייטבורד והסקייטר מסתובבים יחד לכיוון הגב של הסקייטר.
"פרונטסייד" (Frontside) - ההפך מבאקסייד, הסקייטר מסתובב לכיוון הפרונט.
"360 פליפ" (360 Flip, נקרא גם "אוסי") - סיבוב של הסקייטבורד ב"שאביט 360" תוך כדי "קיקפליפ"
"גראב" (Grab) תפיסה של הסקייטבורד בטייל, בנוז או בקרש עצמו תוך כדי קפיצה באוויר (Air).
"תיילסלייד״ (Tailslide) משמעות התרגיל הוא למעשה כמו סלייד פשוט, אבל ההחלקה נעשית עם הזנב של הסקייטבורד .
"ביג ספין" (Big Spin) - סיבוב של הסקייטבורד ב-360 מעלות ובו זמנית 180 עם הגוף.
"אדולפליפ" (Adol Flip) - תרגיל שהומצא ב-2001. קפיצה מהסקייטבורד היפוכו מעל היד, כאשר היד בזווית של 90 מעלות עם הגוף ונחיתה.
"נוז סלייד" (Nose Slide) - משמעות התרגיל הוא למעשה החלקה (סלייד) על החלק הקדמי של הקרש (נוז).
סוגי סקייטבורד
סקייטבורד פעלולים
לסקייטבורד הפעלולים גלגלים קטנים ורמפות בשני קצוות הקרש.
לונגבורד
ה"לונגבורד" ארוך ובעל גלגלים גדולים והוא מיועד לנסיעה מהירה.
סקייטבורד ממונע
בשנת 1975 הומצא בקליפורניה הסקייטבורד הממונע שכלל מנוע בנזין חזק, מרעיש ביותר ומזהם. כיום כמעט לא בשימוש.
סקייטבורד חשמלי
ממוזער|דגמים שונים של סקייטבורד חשמלי|שמאל
סקייטבורד חשמלי או לונגבורד חשמלי, הומצא על ידי לואיס פינקל בשנת 1993 בקליפורניה וכולל מערכת הנעה חשמלית. פינקל רשם פטנט שכלל את מערכת ההנעה וההפעלה באמצעות שלט אלחוטי אף על פי שטרם בנה אב טיפוס. רק כעבור שבע שנים, בשנת 2000 יצאו הסקייטבורדים החשמליים הראשונים לשוק בארצות הברית. בין השנים 2003–2004 החלו לצאת לשוק מנועים חשמליים חדשים עם מספיק עוצמה כדי להניע במהירות סקייטבורד או לונגבורד. עד לשנים הללו נדרש יותר ממנוע אחד על מנת להניע את הסקייטבורד, דבר שגרם לסירבול ותקלות מרובות. במקביל, פינקל נתקל בקשיים רבים בייצור, שיווק והפצת הסקייטבורד החשמלי, ולבסוף מכר את החברה והזכויות לשימוש בפטנט שרשם. נכון לשנת 2016, פועלות בעולם כ-40 חברות שמייצרות ומשווקות סקייטבורד או לונגבורד חשמלי. כל חברה מבדלת את עצמה במפרט הטכני, אפשרויות השליטה ושילוב המנוע והסוללה בסקייטבורד עצמו. הטכנולוגיות הזמינות היום של רכיבים הנשלטים בטכנולוגית Wi-Fi או בלוטות' ומנועים חשמליים המופעלים בסוללות ליתיום.
תקנות משרד התחבורה בישראל לגבי סקייטבורד ממונע
נכון לשנת 2009 סקייטבורד ממונע הוא כלי שאסור בייבוא ארצה, והשימוש בו על הכביש הציבורי מסוכן מאוד. מערכות ההיגוי והבלימה של כלים מסוג זה, כמו-גם של רוב הקורקינטים הממונעים (בבנזין או בסוללה), אינן מאפשרות לנוהג בהם לקיים רמת בטיחות מינימלית הדרושה להשתלבות בתנועה. לדברי דובר משרד התחבורה משנת 2009: "מדובר בכלי שאסור בייבוא ובוודאי בשימוש על הכביש הציבורי. מדי שנה נתפסים ומוחרמים על ידי המכס מאות כלים לא חוקיים כמו קורקינטים ממונעים וסקייטבורדים".
סקייטבורד בתרבות
דמויות מצוירות המזוהות עם הסקייטבורד כוללות את בארט סימפסון, דני שובבני ואחרות.
בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד" משתמש מרטי מקפליי, גיבור הסרט, בסקייטבורד בעודו בהווה, בשנות השמונים. בהגיעו לשנות החמישים בהן טרם הומצא הסקייטבורד הוא מאלתר התקן דמוי סקייטבורד כשהוא תולש את קופסת העץ מעגלת סבון ששימשה ילד. בסצנה מפורסמת במיוחד מגלה מרטי שבעתיד גולשים הצעירים בסקייטבורד מרחף שנקרא הוברבורד.
ראו גם
סקייטבורדינג
גלגיליות
יום הסקייטבורד
סקייטפארק
הוברבורד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סקייטבורדינג
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:כלי רכב | 2024-10-04T18:46:27 |
עמנואל לוינס | עמנואל לוינס (בצרפתית: Emmanuel Levinas; 12 בינואר 1906 – 25 בדצמבר 1995) היה פילוסוף ומחנך יהודי-צרפתי. לוינס ידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה"אחר" בפילוסופיה, וראה באתיקה "פילוסופיה ראשונית". הגותו משלבת פילוסופיה יהודית, פנומנולוגיה, אקזיסטנציאליזם, ופילוסופיה של הדיאלוג.
ביוגרפיה
הפילוסוף הבריטי וחוקר לוינס סיימון קריצ'לי הציג את חייו והגותו באופן הבא:
לוינס נולד ב-1906 בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, שב אליה.
עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.
בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. על אף שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לוויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.
לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי.
לפני מלחמת העולם השנייה פרסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן פרסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".
לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נבה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בוֹבי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. באירוניה הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית".
בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.
לוינס התמנה למנהל בית ספר למורים של "אליאנס" בפריז, תפקיד שאותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד ושאותו העריץ עד סוף ימיו.
לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמון פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פרסם את ספרו "כוליות ואינסוף" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פרסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפרסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.
משנתו
ממוזער|דיוקן של לוינס
לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.
המתודולוגיה של לוינס
נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.
אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).
תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".
האחרות
לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".
האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.
אוטונומיה והטרונומיה
כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".
משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.
האחרות המוחלטת
במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר, וזו גם אינה המטרה. לוינס מתנגד לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף" (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה "אידיאת הכוליות").
לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.
לפי לוינס אנו מצווים לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם, מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך היא מתרחקת).
האתיקה כפילוסופיה ראשונית
במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עד המאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועד קאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.
אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כך ניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים", אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונה תזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להראות ולהבנות.
ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.
הישנו וההיפוסתזיס
נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.
לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "היֵשנו" (Il y a). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.
ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו רצוי ביותר).
הפנים והדיבור
האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.
"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלא מטפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.
ראיית לוינס את השואה
לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גם תומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל.
הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה.
לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה.
לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.
מוסר ודת לפי לוינס
לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת.
לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".
זכויות האדם בראייתו של לוינס
לוינס היה חשדן כלפי הומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".
השפעתו של לוינס
שמאל|ממוזער|250px|השלט בכיכר על שמו ברובע החמישי בפריז.
לוינס, שבתחילת דרכו זכה להתעלמות מעולם הפילוסופיה, השפיע מאוחר יותר על הוגים רבים בהם: דרידה, סארטר, פינקלקראוט, ג'ודית באטלר, בני לוי, זיגמונט באומן, איוואן איליץ', אנדרה גליקסמן, פול ריקר, וברנאר-אנרי לוי.
השפעה בישראל
בישראל לוינס התגלה מאוחר יחסית. העניין בו גבר בשנים האחרונות, בין היתר הודות לישעיהו ליבוביץ, שלום רוזנברג, הרב דניאל אפשטיין וד"ר אלי שיינפלד.
המוזיקאי ברי סחרוף שהושפע מכתביו של לוינס הוציא בהשראתם את האלבום 'האחר' ב-2001. לדברי סחרוף, הוא נחשף ללוינס בעקבות קריאה מקרית בספר 'אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו'.אסף ליברמן, פרק 51: פרק ספיישל של 1+1 עם ברי סחרוף (!), באתר תאגיד השידור הישראלי.
הבמאי יורם רון הפיק סרט תיעודי אודות לוינס בשם: "האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר" בו משתתפים: דניאל אפשטיין, שלום רוזנברג, צביה גרינפלד, אפרים מאיר, חגי כנען, ז'אן-לוק מריון, אלן פינקלקראוט, והבמאים הבלגיים האחים דארדן.
משפחתו
ללוינס נולדו בת ובן.
בתו, סימון (נולדה ב-1935), נשואה לפרופ' ז'ורז' הנסל (נולד ב-1936).
בנו, מיכאל (נולד ב-1949), הוא פסנתרן. נשוי לדניאל כהן-לוינס, מוזיקאית ופילוסופית.
ביבליוגרפיה
בתרגום לעברית
אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגם אפרים מאיר בשיתוף עם שמואל ראם, הוצאת מאגנס, תשנ"ה
תשע קריאות תלמודיות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001
דברי עמנואל, הוצאת ישיבת אור וישועה, 2002, ארבעה מאמרים מתוך "חירות קשה" (Difficile liberté), תרגום ועריכה - הרב ד"ר אליהו רחמים זייני. המאמרים: תעודות זהות, סימון וייל נגד ספרי המקרא, האם קראתם את ברוך בשנית?, עין תחת עין.
הומניזם של האדם האחר, תרגום סמדר בוסתן, מוסד ביאליק, 2004
אלוהים והפילוסופיה, תרגום וביאור דניאל אפשטיין ועמית עסיס, הוצאת רסלינג, 2004
קריאות תלמודיות חדשות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2004
המוות והזמן, תרגם אלי ג'ורג' שטרית, הוצאת רסלינג, 2007
מעבר לפסוק, תרגום אליזבט גולדוין, הוצאת שוקן, 2007
חירות קשה, תרגום עידו בסוק ושמואל ויגודה, הוצאת רסלינג, 2007
כוליות ואינסוף, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2010
על אלוהים העולה על הדעת, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2013
הזמן והאחר, תרגום אלעד לפידות, אחרית דבר - אלי שיינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
בצרפתית
Théorie de l’intuition dans la phénoménologie de Husserl, 1930, (New edition Vrin, Paris, 2000)
De l'évasion [1935], Montpellier, Fata Morgana, 1982
De l'existence à l'existant, Paris, Fontaine, 1947 (rééd. J. Vrin, 1978, New edition, 1993)
En découvrant l'existence avec Husserl et Heidegger, [1949], Paris, J. Vrin, New edition aug. 1967, 3rd edition 1974
Emmanuel Levinas,, Le Livre de Poche, 1991 (1st edition 1961)
Quatre lectures talmudiques, Paris, Minuit, 1968, New edition in coll. « Critique », 1976
Difficile liberté, Paris, Albin Michel, coll. « Présence du judaïsme », New edition aug. 1976, 3rd edition 1983, 4th edition 1995, 5th edition 2006
Sur Maurice Blanchot, Fata Morgana, coll. « Essais », 1976, New edition 1995
Noms propres, Montpellier, Fata Morgana, 1976
Du sacré au saint : cinq nouvelles lectures talmudiques, Paris Minuit, coll. « Critique », 1977
Le Temps et l'Autre, Montpellier, Fata Morgana, 1980 - PUF, 2011
L'Au-delà du verset : lectures et discours talmudiques, Paris, Minuit, coll. « Critique », 1982
Éthique et Infini, (dialogues d'Emmanuel Levinas et Philippe Nemo), Paris, Fayard, coll. « L'Espace intérieur », 1982
Difficile liberté, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1984
Transcendance et Intelligibilité, Genève, Labor et Fides, 1984, New edition 1996
Noms propres, Paris, Le Livre de poche, coll. « Biblio essais », 1987, 2014
À l'heure des nations, Paris, Minuit, coll. « Critique », 1988
Autrement qu'être ou Au-delà de l'essence, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1990
De Dieu qui vient à l'idée, Paris, J.Vrin, 2nd edition 1992
La Mort et le Temps, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1992
Dieu, la mort et le temps, Paris, Grasset, 1993
L'Intrigue de l'infini : textes réunis et présentés par Marie-Anne Lescourret, Paris, Flammarion, 1994
Liberté et Commandement, Montpellier, Fata Morgana, coll. « Essais », 1994
Altérité et transcendance, Montpellier, Fata Morgana, coll. « Essais », 1995
Dieu, la mort et le temps, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1995
Nouvelles lectures talmudiques, Paris, Minuit, 1996
Hors sujet, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1997
De l'évasion, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1998
L'Éthique comme philosophie première, Paris, Rivages, coll. « Rivages poche », 1998
Début de la publication des œuvres complètes aux éditions Grasset-IMEC : volume 1, 14 octobre 2009. Volume publié sous la responsabilité de Rodolphe Calin et de Catherine Chalier, préface de Jean-Luc Marion : Carnets de captivité, écrits sur la captivité et notes philosophiques diverses.
Œuvres t. 1 : Carnets de captivité suivi de Écrits sur la captivité et Notes philosophiques diverses, Paris, Grasset-IMEC, 2009.
Œuvres t. 2 : Parole et silence et autres conférences inédites au Collège philosophique, Paris, Grasset-IMEC, 2011.:
Œuvres t. 3 : Eros, littérature et philosophie, Paris, Grasset-IMEC, 2013.
לקריאה נוספת
זאב לוי, האחר ואחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, מאגנס, 1997
חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
חנוך בן-פזי, עמנואל לוינס: האמנה החינוכית - אחריות, תקווה וברית, הקיבוץ המאוחד והוצאת מופ"ת 2016
חנוך בן-פזי, ציונות נוסח לוינס: זהות, מוסר ואחריות, הקיבוץ המאוחד, 2017.
ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עברית: רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2019
דוד בנון, בין עמנואל לוינס לישעיהו ליבוביץ, דעת; כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה (50–52), תשס"ג
Herzog, Annabel (2020) Levinas's politics: justice, mercy, universality Philadelphia: University of Pennsylvania
קישורים חיצוניים
חיבורים מאת לוינס
הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם, בתרגום אליזבט גולדוין, באתר הוצאת בבל.
שמונה מאמרים מתורגמים בידי הרב אליהו זייני, באתר ישיבת אור וישועה.
An Online Primary Bibliography (1929-2007) and Secondary Bibliography (1929-2007)
אודות לוינס
סולידריות יהודית לפני ואחרי השואה - לשאלת מושג היחיד והיחד ביהדות בהגותו של עמנואל לוינס, באתר יד ושם
איתי אהרה, האינסוף אצל עמנואל לוינס, באתר אימגו, 2008.
ז'אן פיזמנטה, למען יאריכון ימיך - על תרומת משנתו של עמנואל לוינס לעבודת המטפל, 23 בפברואר 2008, אתר פסיכולוגיה עברית
חנוך בן פזי, לוינס בעקבות בובר: מהתחדשות רוחנית לחברה מוסרית וצודקת, עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, כרך 7, מעבר להלכה, 2014.
אליזבט גולדוין וליאור טל שדה, הפילוסופיה הדיאלוגית של לוינס, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח', יולי 2019
סרטונים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים יהודים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של היהדות
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פנומנולוגיה
קטגוריה:פוסט-סטרוקטורליזם
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:צרפתים שנשבו במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:בוגרי הגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה
קטגוריה:תלמידי מר שושני
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1906
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1995 | 2024-08-01T04:59:14 |
גאורגיה | שמאל|ממוזער|250px|ציור פלק מצופה זהב מהמאה ה-15: גיאורגי הקדוש הורג דרקון
שמאל|ממוזער|200px|קתדרלת סיוני מנהר הקורה, בשנות ה-70 של המאה ה-19
שמאל|ממוזער|200px|הצבא האדום בטביליסי
גֵּאוֹרְגִיָה (בגאורגית: , תעתיק עברי: סַכָּרְתְבֵלוֹ, כתיב מלא: גאורגייה), המוכרת גם כגְּרוּזְיָה על פי השם הנהוג ברוסית, היא מדינה במזרח אירופה, לחופו המזרחי של הים השחור בדרום הקווקז. למדינה גבולות עם רוסיה מצפון, עם אזרבייג'ן במזרח, עם ארמניה וטורקיה בדרום, ובמערבה הים השחור. גאורגיה היא חלק ממדינות הקווקז, והעם הגאורגי הוא קבוצה אתנית קווקזית.
גאורגיה היא מדינת לאום ליברל-דמוקרטית, בעלת מסורת ותרבות עתיקות הקשורות באופן הדוק למדינות הקווקז עליהן היא נמנית. ההיסטוריה הגאורגית משתרעת על פני כ-3,000 שנים, ועל פי האמונה היא הייתה יעדו של יאסון במסעו להשבת גיזת הזהב. גאורגיה נחשבת כמדינה המשתרעת ביבשת אירואסיה, אולם במקורות שונים שיוך המדינה לעיתים הוא ליבשת אסיה בלבד או אירופה בלבד. גאורגיה, או בשמה ברוסית "גרוזיה", הייתה חלק מברית המועצות וב-9 באפריל 1991, מועד ההכרזה הרשמי על פירוק הברית, היא זכתה בעצמאות מלאה.
בשנת 327 הוכרזה הנצרות כדת הרשמית של המדינה בממלכה הגאורגית העתיקה של ממלכת איבריה, וכך הפכה גאורגיה לממלכה השלישית שקיבלה את הנצרות כדת מדינה (אחרי ארמניה הארטאשסית וקיסרות אקסום האתיופית). הממלכה הגאורגית הייתה ממלכה כלל-קווקזית שהשתרעה בשיאה מצפון הקווקז ועד לחלקים הצפוניים של איראן ואסיה הקטנה, והייתה ממלכה בולטת בנצרות המזרחית, והמבשר ההיסטורי העיקרי של גאורגיה של ימינו.
גאורגיה השתמשה באלפבית היווני ובאלפבית הארמי לפני שאימצה את האלפבית הגאורגי, שאינו משויך ישירות לשום אלפבית אחר בעולם. ספרות גאורגית כתובה מתועדת מהמאה החמישית. תרגומי הביבליה (התנ"ך הנוצרי) הראשונים הופיעו בגאורגיה, ככל הנראה לאחר הפצת הנצרות – במאה החמישית.
גאורגיה, ששטחה הררי ברובו, משופעת במשאבים טבעיים. תערובת של אזור אלפיני בהרי הקווקז, וחוף ים בעל אקלים סובטרופי של הים השחור, המושך אליו תיירים רבים, כך שבגאורגיה יש גם אתרי ספורט חורף וגם אתרי נופש ימי.
אטימולוגיה
השם "גאורגיה" נהוג בשפות רבות. "גֶאוֹרגֶה" ההלניסטי נובע מ"גאורגיוס" שמשמעותו "איכר", ולפיכך גאורגיה משמעותה "אדמה חקלאית".
הגאורגים מכנים את עצמם "כּארתבֶלֶבּי" לארצם הם קוראים "סַכּארתבֶלוֹ" ושפתם נקראת בפיהם "כּארתוּלי" מקור המילה הוא משמו של גיבור מהמיתולוגיה הגאורגית בשם כרתלוס שנחשב לאבי הגאורגים. על פי המיתוסים הגאורגיים, כרתלוס היה בנו של תוגרמה (מצאצאיו של יפת בנו של נח).
חוץ מהשם גאורגיה ידועים הגאורגים גם בשם "גורג'ים" על פי השפה הערבית: "גוּרג'" והפרסית: "גוּרג'י" שפירושה "זאב" (گرگ – gurğ/gurğān). אם כי ביוונית, הפירוש הוא "חקלאי" ושם המדינה "גוּרגֶ'סטַן". הכינוי הפרסי לגאורגים, גורג'י, הוא גם המקור לשמם של גאורגים בטורקית "גוּרג'וּ" ומכאן שם המדינה "גוּרג'יסטַן" בנוסף לשם "גורג'ים" ידועים הגאורגים כ"גרוּזין" ברוסית ושם המדינה "גרוּזיה", והיה נפוץ בקרב העמים הסלאבים, במדינות ברית המועצות לשעבר, וגם במקומות אחרים בעולם כמו ישראל ויפן.
היסטוריה
העת העתיקה
על פי העדויות הארכאולוגיות הייתה גאורגיה מיושבת כבר מתחילת תקופת האבן. גילוי טכניקות עיבוד הברזל באנטוליה ובקווקז היו תחילת תקופת הברזל. בתקופה זו החלו לצמוח הממלכות הגאורגיות המוקדמות: ממלכת קולכיס (ואגריסי אחריה) במערב גאורגיה וממלכת איבריה במזרחה. תושבי ממלכות אלה היו השבטים הפרוטו-גאורגים הראשונים המופיעים בהיסטוריה הכתובה מהמאה ה-12 לפנה"ס. העדויות הארכאולוגיות מאופיינות באלמנטים של כלי מתכת וצורפות שיוצרו בטכניקות עיבוד מתקדמות, ומאששות קיום ישות מדינית של ממלכה. במאה הרביעית לפנה"ס הייתה הממלכה הגאורגית המאוחדת, ממלכת איבריה, דוגמה מוקדמת לארגון מדינה מתקדם בימי שלטון מלך אחד והיררכיה של אצולה.
הכרזת הנצרות כדת-הממלכה בשנת 337 השפיעה על התפתחות הספרות והאמנות, והביאה לאיחוד הממלכות הגאורגיות. העובדה כי גאורגיה ניצבה בתווך בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי הפכה את האזור למוקד מאבקים וחילופים דינמיים בין העולמות שהגיעו לשיאם בסביבות המאה השתים-עשרה והשלוש-עשרה ברנסאנס של האומה הגאורגית.
ימי הביניים
בתחילת ימי הביניים השתלטה האימפריה הערבית על הממלכות הגאורגיות. הממלכה הערבית שהוקמה נקראה אמירות טביליסי והשתרעה על כמחצית שטח גאורגיה כיום. ברבות הימים פרשה האמירות מהאימפריה הערבית, דבר שהביא לחורבנה של העיר טביליסי. במהלך תקופה זו גיאורגים רבים נחטפו ונמכרו בטורקיה, איראן, אירופה, וארצות המזרח וערב כחיילים לוחמים, ממלוכים. הגאורגים השתחררו מעול הערבים רק במאה ה-11, לאחר 400 שנות שלטון זר, על ידי המלך דוד הבנאי. תור הזהב של גאורגיה היה במאה ה-12, אז הייתה המעצמה החזקה במזרח התיכון. תקופה זו התאפיינה בפריחה תרבותית ודתית, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירת המופת הספרותית של שותא רוסתאוולי ובניית האקדמיות התאולוגיות במנזרי גלאתי ואיק'לתו. לפסגה תרבותית ופוליטית זו גאורגיה האמירה במלכותה של המלכה תמר (1184–1210). למרות מלחמות ההישרדות התכופות נגד שכניה המוסלמים, הייתה זו גם תקופת סובלנות דתית כלפי נתיניה המוסלמים והיהודים של הממלכה הגאורגית.
במאה ה-13 פלשה מונגוליה לגאורגיה. המונגולים שלטו בגאורגיה כשהם מותירים את המלוכה הגאורגית על כנה. כתוצאה מסכסוכים בין האצולה הגאורגית לשלטון המרכזי ובינם לבין עצמם, התפרקה הממלכה הגאורגית למספר נסיכויות (כארתלי, קאחתי, אימרתי, סמגרלו, גוריה, סוואנתי ואבחזיה) במאה ה-15, דבר שנוצל היטב על ידי שכנותיהן, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפרסית במאה ה-16. הכיבוש הזר, שלווה במסעות-עונשין אכזריים בעקבות המרידות הגאורגיות התכופות, רושש את האוכלוסייה ושיעבד אותה עוד יותר לאדוניה הפיאודליים.
בתחילת המאה ה-18 ניסה המלך וחטנג השישי לשקם את השלטון המרכזי בעזרת רפורמה חוקית וסיוע לתרבות. בהוראתו נוסד בשנת 1709 בית הדפוס הגאורגי הראשון בבירה טביליסי, אך שמרנותו הפוליטית הייתה בעוכריו, והכשילה את ניסיונותיו לחלץ את ארצו מן הקיפאון הכלכלי-חברתי.
ההשתלטות הרוסית
בשנת 1783 חתמו רוסיה והממלכה הגיאורגית כארתלי-קאחתי על חוזה גאורגייבסק, שלפיו הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של רוסיה, דבר שלא מנע את ביזת טביליסי, בעקבות קרב קרצניסי בשנת 1795.
ב-8 בינואר 1801 חתם הצאר פאבל הראשון על צו המספח את ממלכת כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית, צו שאושר גם על ידי בנו אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה ב-12 בספטמבר של אותה שנה. השליח הגאורגי בסנקט פטרבורג הגיב במכתב מחאה, שנשלח לנסיך קורקין, שהיה סגן השגריר. במאי של אותה שנה, הגנרל הרוסי קארל היינריך קנורינג, שמונה למלך המשנה של הקווקז מטעם הצאר, הדיח את היורש הגאורגי המיועד לכס המלכות, דוד בטונישווילי וייסד ממשלה בראשות הגנרל איוון פטרוביץ' לסרייב.
האצולה הגאורגית לא קיבלה את ההדחה עד אפריל 1802, כאשר גנרל קנורינג הקיף את האצילים בקתדרלת סיוני שבטביליסי והכריח אותם להישבע אמונים לאימפריה הרוסית. אלה שלא הסכימו נעצרו באופן זמני. בקיץ 1805 הנחיל הצבא הרוסי מפלה בנהר אסקרני ליד זגם לצבא הפרסי, ובכך הציל את טביליסי מהכיבוש.
בשנת 1810, אחרי קרב קצר, נכבשה הממלכה הגאורגית המערבית, ממלכת אימרתי, על ידי הצאר אלכסנדר הראשון. המלך האימרתי האחרון, והשליט האחרון לבית בגרטיוני, סולומון השני, מת בגלות בשנת 1815. משנת 1803 ועד שנת 1878, בעקבות מספר רב של מלחמות רוסיות נגד הטורקים והפרסים, סופחו מספר מחוזות נוספים של גאורגיה לאימפריה הרוסית (מחוז בתומי, ארטווין, אחלציחה, פותי ואבחזיה).
נסיכות גוריה בוטלה בשנת 1828, ונסיכות מגרליה בשנת 1857. מחוז סוואנתי סופח בהדרגה בשנים 1857–1859.
הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה 1918–1921
אחרי מהפכת פברואר ב-1917, ממשלת המעבר הרוסית כוננה ועדה טרנס-קווקזית מיוחדת כדי שתשלוט באזור. ועדה זו הוחלפה אחרי מהפכת אוקטובר, בקומיסריון של עבר-הקווקז שנועד לשלוט באופן רשמי באזור. ועדה טרנס קווקזית, בראשות המנשביק הגאורגי, ניקולאי צ'לידזה, הכריזה ב-24 בפברואר 1918, על הקמת פדרציה דמוקרטית ועצמאית שנקראה הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז.
הרפובליקה התפרקה עם הכרזתה של גאורגיה על עצמאות ב-26 במאי 1918, באמצע מלחמת האזרחים ברוסיה. הרפובליקה החדשה הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית, ובבחירות היחידות שהתקיימו לפרלמנט ניצחה המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית, שנחשבה למפלגה של המנשביקים. מנהיגם נואה ז'ורדניה, הפך לראש הממשלה הגאורגית. הממשלה החדשה ניסתה לשקם את גאורגיה, והחלה ברפורמות כוללות במדינה.
בשנת 1918 אף ייסדו אוניברסיטה בטביליסי. אבל ממשלה זו נתקלה בקשיים מבית ומחוץ כבר מתחילתה. בשנת 1918 התחוללה מלחמה גאורגית-ארמנית במחוזות הגאורגיים שאוכלסו ברוב ארמני, שהסתיים בהתערבות ישירה של הבריטים. בשנים 1918–1919, הגנרל הגאורגי מזניאשווילי הנהיג את ההתקפה הגיאורגית כנגד הצבא הלבן, שהונהג על ידי מויסייב ודניקין במטרה לתבוע את ערי החוף טואפסה סוצ'י ואדלר, לגאורגיה.
עצמאות המדינה לא האריכה ימים, ובפברואר 1921 תקף הצבא האדום את גאורגיה. הצבא הגאורגי שמנה רק 30 אלף חיילים לא הצליח לעמוד מול צבא של כ-200 אלף חיילי הצבא האדום ולאחר שהפסיד בקרב, נאלצו חברי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית לברוח מהמדינה. ב-25 בפברואר 1921 נכנס הצבא האדום בראשות הקומיסר סרגו אורדז'וניקידזה לבירת גאורגיה, טביליסי, וכונן ממשלת בובות קומוניסטית, שנקראה "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה" והונהגה על ידי הבולשביק הגאורגי פיליפ מחרדזה. החל מ-12 במרץ 1922 ועד 5 בדצמבר 1936 הייתה חלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז, שכללה גם את ארמניה ואזרבייג'ן. הרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז לא הצליחה להתגבש ליחידה אחת, וגאורגיה הפכה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה.
הממשלה הגאורגית, שנמלטה על אונייה צרפתית, המשיכה לתפקד כממשלה גולה, ניסתה לערער את השלטון בגאורגיה הסובייטית, ותמכה בהתארגנויות אנטי-סובייטיות בגאורגיה ומחוצה לה. קבוצת גרילה קטנה השם "הקושרים של גאורגיה", בראשות קולונל ככוצה צ'ולוקאשווילי, התארגנה באותם ימים במטרה להילחם בשלטון הבולשוויקי. העניין עורר רגשות פטריוטיים, והמרד, שתפס תאוצה, הגיע לשיאו בקרב שהתרחש באוגוסט 1924 ונקרא "מרד אוגוסט בגאורגיה". קרב זה נסתיים ללא הכרעה. בסופו של דבר הוכרעו המורדים ונמלטו מהמדינה.
גאורגיה תחת השליטה הסובייטית 1921–1990
תחת משטרו של סטלין (שהיה גאורגי בעצמו) נרצחו כ-100,000 גאורגים בטיהורים פוליטיים. במלחמת העולם השנייה כ-700,000 גאורגים נלחמו בשורות הצבא האדום כנגד הנאצים. כ-350,000 מתוכם נפלו בחזית המזרחית. היה זה הגאורגי מליטון כנתריה, שהניף את דגל הניצחון על הרייכסטאג. חלק קטן מהגאורגים נלחם במסגרת הלגיון הגאורגי של הוורמאכט, וחלק מרד. אחרי המלחמה עברה גאורגיה תהליכי תיעוש ועיור. בבירה טביליסי, שמספר תושביה עלה על מיליון, נחנכה ב-1966 רכבת תחתית.
לאחר טבח טביליסי בשנת 1956, התפתחה תנועת מחתרת של צעירים גאורגים בראשות מרב קוסטבה וזוויאד גמסחורדיה בשם "גורגסליאני" (על שם וחטנג גורגסלי), שנעצרו מספר פעמים על ידי השלטונות הסובייטים. שר החוץ הסובייטי, אדוארד שוורדנדזה, היה "ארכיטקט" הפרסטרויקה של שנות ה-80. במהלך אותה תקופה התפתחה בגאורגיה שיטה רב-מפלגתית שהעדיפה עצמאות. המדינה ערכה את הבחירות הדמוקרטיות הרב-מפלגתיות הראשונות בברית המועצות ב-28 באוקטובר 1990. החל מנובמבר 1990 ועד מרץ 1991 היה אחד ממנהיגי תנועת השחרור הלאומית ד"ר זוויאד גמסחורדיה, נשיא המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה (הפרלמנט של גאורגיה).
עצמאות
ב-9 באפריל 1989, בשיא המאבק האזרחי לעצמאות, ביצע הצבא האדום טבח בעצרת שקטה במרכז הבירה – 20 בני-אדם נרצחו – מרביתם נשים צעירות – ועשרות נפצעו. האירוע כונה "הטרגדיה של 9 באפריל", והיה אבן דרך במאבק הגאורגי לעצמאות. בדיוק כעבור שנתיים, ב-9 באפריל 1991, הכריזה גאורגיה על עצמאותה והקימה את הרפובליקה של גאורגיה, לא לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במרחב הסובייטי ב-28 באוקטובר 1990.
ב-26 במאי 1991 נבחר זוויאד גמסחורדיה לנשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. עם זאת, גמסחורדיה לא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות והאתניות של גאורגיה, והודח בהפיכה צבאית ב-22 בדצמבר 1991. הפיכה זו היוותה חלק ממלחמת האזרחים הגאורגית, שכללה מאבק פוליטי בין תומכי גמסחורדיה, שכונו "זוויאדיסטים" לתומכי הנשיא שתפס את מקומו של גמסחורדיה, אדוארד שוורדנדזה, וכן מאבק בין הממשל המרכזי לשלושה חבלים בדלנים, שביקשו לפרוש מגאורגיה – אבחזיה, דרום אוסטיה ואג'ריה. המלחמה נמשכה עד שנת 1995 והסתיימה בתבוסת הזוויאדיסטים, בפרישתם של החבלים המורדים והכרזתם על עצמאות דה פקטו. עצמאותם של החבלים המורדים, שנתמכה על ידי הפדרציה הרוסית אך לא הוכרה על ידי הקהיליה הבין-לאומית, הביאה לטיהור אתני בו גורשו כרבע מיליון גאורגים מאבחזיה ומדרום אוסטיה, וכן היגרו אוסטים מתחומי גאורגיה.
ב-2003 הודח שוורדנדזה (שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב-1995 וב-2000) באירוע שכונה "מהפכת הוורדים", והיה בעיקרו מחאה עממית שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה, ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינו בורג'נדזה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי.
הנשיא החדש פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים. הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי כאשר הצליח לאחד את מחוז אג'ריה עם גאורגיה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושג בחבל בשנת 1992. אירועים אלו הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה ובאבחזיה באופן גלוי כמעט.
פלישת רוסיה לגאורגיה
שמאל|ממוזער|250px|המחוזות הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה
ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע בדרום אוסטיה, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים ב-8 באוגוסט 2008 שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה. גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבין-לאומי טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראיני), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים.
ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו מממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגד גאורגיה. ממשלת גאורגיה ביקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו. לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19 באוגוסט להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.
בעקבות הפלישה הצביע הפרלמנט הגאורגי פה אחד לא לחדש את חברות גאורגיה בחבר המדינות, וזו הסתיימה ב-17 באוגוסט 2009.
בחירות 2019 ומשבר פוליטי
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|נוף הררי בגאורגיה
שטחה של גאורגיה, כ-69,700 קמ"ר, ומשתרע ביבשות אסיה ואירופה. גבולה הצפוני באורך של 723 ק"מ הוא עם רוסיה. המחוזות הרוסיים הגובלים בגאורגיה הם: המחוז הפדרלי מחוז קרסנודר והרפובליקות קאראצ'אי-צ'רקסיה, קברדינו-בלקריה, צפון אוסטיה - אלניה, אינגושטיה, צ'צ'ניה ודאגסטן. בדרום מזרחה היא חולקת גבול באורך 322 ק"מ עם אזרבייג'ן, וגבול באורך 164 ק"מ עם ארמניה ובדרום עד דרום מערב גבול באורך 252 ק"מ עם טורקיה. יתרת הגבול המערבי הוא חופי הים השחור.
הרי הקווקז הגדולים שמצפונה מקושרים בשרשרת הרי סוראמי או הרי ליחי שבמרכזה להרי הקווקז הקטן שבדרומה. הרי סוראמי מחלקים את גאורגיה לשני אזוריה הגאוגרפיים העיקריים – מזרח ומערב גאורגיה:
מזרח גאורגיה – (להוציא מורדות הרי הקווקז) הוא אזור של עמקי נהרות רחבים, המופרדים בהרים נמוכים יחסית. באזור זה האקלים יבש יותר מאשר במערב בגלל ניתוקו הטופוגרפי מן הים והיותו חשוף לרוחות מזרחיות. האזור מושקה בנהר מטקווארי (קורה), שיובליו העיקריים הם אראגווי, ליאחווי, יורי, אלזני וכסאני.
מערב גאורגיה – (להוציא מורדות הרי הקווקז) הוא אזור מישורי יחסית, המתחבר להרי הקווקז הקטן בהרים נמוכים שבדרומו. באזור זה האקלים ברובו סובטרופי לח עקב הקרבה לים השחור והיותו חשוף לרוחות מערביות, הגורמות לריבוי משקעים. בחורף יורד כאן (חוץ מבמישור החוף) שלג רב. מישור קולכתי, המהווה את ליבתו המאוכלסת, מושקה על ידי הנהר ריוני, שיובליו העיקריים הם צחניסצקאלי וקווירילה.
אקלים
האקלים של גאורגיה מגוון מאוד יחסית לגודלה. ישנם שני אזורי אקלים עיקריים המזרחי והמערבי. רכס הרי הקווקז הגדול משחק תפקיד חשוב במיתון אקלימה של גאורגיה, ומגן על המדינה מחדירה של אוויר קר יותר מצפון. רכס הרי הקווקז המשני מגן על האזור מהשפעת אוויר חם ויבש מדרום.
רוב חלקה המערבי של גאורגיה שוכנת באזור אקלים סובטרופי לח עם כמות משקעים שנתית הנעה בין 1,000–4,000 מ"מ. כמות המשקעים מתחלקת בצורה אחידה בין כל עונות השנה, אף על פי שירידת הגשמים יכולה להיות כבדה במיוחד במהלך הסתיו. האקלים של האזור משתנה באופן משמעותי באזורים הגבוהים של גאורגיה, וכאשר האזורים הנמוכים של מערב גאורגיה הם חמים יחסית במשך השנה, אזורי ההרים ומרגלות ההרים (כולל את הקווקז הגדול והקווקז המשני) קרים, הקייצים רטובים ומושלגים בחורף (השלג נערם לעיתים לגובה של שני מטרים במחוזות רבים). אג'ריה הוא המחוז בעל כמות המשקעים הרבה ביותר בקווקז, כאשר יער הגשם הממוזג מטירַלה, מזרחית לכובולתי מקבל בסביבות 4,500 מ"מ גשם בשנה.
למזרח גאורגיה יש אקלים הנע בין מאקלים סובטרופי לח לאקלים ים תיכוני. מזג האוויר באזור מושפע מאוויר יבש הנע מאזור הים הכספי/מרכז אסיה ממזרח ואוויר לח המושפע מהים השחור ממערב. חדירת האוויר הלח מהים השחור נחסמת לעיתים קרובות על ידי מספר רכסי הרים (רכס ליחי ורכס מסחתי) שמפרידים את החלק המזרחי והמערבי של המדינה. כמות המשקעים השנתית נמוכה בהרבה ממערב גאורגיה ונעה בין 400–1,600 מ"מ. התקופה הרטובה ביותר מופיעה בדרך כלל באביב ובסתיו, כאשר חודשי החורף והקיץ נוטים להיות היבשים יותר. הקיץ ברוב מזרח גאורגיה חם (במיוחד במישורים ובאזורים הנמוכים), והחורפים קרים יחסית. כמו בחלקה המערבי של גאורגיה החלקים הגבוהים של גאורגיה משחקים תפקיד חשוב והתנאים האקלימיים מעל לגובה 1,500 מטרים מעל פני הים קרים יותר בהרבה מהחלקים הנמוכים של גאורגיה. האזור השוכן מעל לגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים קפוא ומושלג לעיתים קרובות גם בחודשי הקיץ.
פוליטיקה וממשל
שמאל|ממוזער|200px|הגשר שפוצץ על נהר הצ'לוכי
שמאל|ממוזער|200px|דגל קרב של צבא גאורגיה
מעצמאותה בשנת 1991 עד אוקטובר 2012 גאורגיה הייתה דמוקרטיה נשיאותית נוסח צרפת (שבה הנשיא וראש הממשלה יכולים להיות ממפלגות יריבות). בראשה של גאורגיה עמד נשיא, אשר נבחר לקדנציה של חמש שנים והיה בעל סמכויות רבות. הנשיא מינה את ראש הממשלה בכפוף לאישור הפרלמנט, שנבחר כל ארבע שנים ומונה 150 חברים.
המשבר שפרץ, בעקבות הטענה להונאה בפתקי ההצבעה בבחירות לפרלמנט בשנת 2003, גרם למהפכת הוורדים, שהביאה להתפטרות הנשיא המכהן, אדוארד שוורדנדזה, ב-23 בנובמבר 2003. בעקבות המהפכה, שנסתיימה ללא שפיכות דמים, מונתה נשיאה זמנית, מי שהייתה יושבת ראש הפרלמנט, נינו בורג'נדזה. ב-4 בינואר 2004 זכה בבחירות לפרלמנט מיכאיל סאקשווילי הפרו מערבי, מנהיג המפלגת התנועה הלאומית-דמוקרטית ונכנס לתפקידו ב-25 בינואר של אותה שנה. בית המשפט קבע שתוצאות הבחירות זויפו ולכן מבוטלות. בבחירות שנערכו מחדש ב-28 במרץ 2004 ניצחה מפלגתו של סאקשווילי ברוב גדול של המושבים (כ־75%), עם מפלגה אחת נוספת שהשיגה 7.5% מהמושבים (האופוזיציה הימנית) כאשר אחוז החסימה עומד על 7% מקולות הבוחרים. בחירות אלה נחשבות לחופשיות ביותר בהיסטוריה העצמאית של גאורגיה. למרות המתיחות הגוברת בין השלטון המרכזי למנהיג האג'רי, אסלן אבשידזה, השפיעו הבחירות על המחוז. בתקופת כהונתו של סאקשווילי הונהגו רפורמות שהובילו לשיפור משמעותי בשקיפות המערכות, מיגור השחיתות, במדד הדמורקטיה ובמצב הכלכלי. רוסיה התנגדה מאוד לתהליך זה של דמוקרטיזציה וליברליזציה ולהתקרבות למדינות המערב.
בפרלמנט הראשון של סאקשווילי נכללו בין היתר: סלומה זוראבישווילי כשרת חוץ, שהייתה שגרירת צרפת בגאורגיה, בהסכמתו של ז'אק שיראק לאחר בקשה של סאקשווילי. סאקשווילי גם כופף את החוק הגאורגי ונתן לזורבישווילי אזרחות גאורגית בנוסף לזו הצרפתית, בניגוד לחוק הגאורגי שלא מאפשר אזרחות כפולה. כמו כן כיהנו בפרלמנט גם יהודיות: ננה פטרקצישווילי, כנציגת העיר קווארלי. מזיה פטרקצישווילי תורתלדזה נכנסה לפרלמנט ברשימה הפרופורציונית והייתה התשיעית ברשימה בגוש של האופוזיציה הימנית.
אלנה תבדורדזה – יהודיה למחצה ומגינה על זכויות האדם.
המתיחות בין הממשלה הגאורגית לשלטון באג'ריה התפתחה במהירות הולכת וגוברת לאחר הבחירות בסוף אפריל. המתיחות הגיעה לשיאה ב-1 במאי 2004, כאשר אבשידזה הגיב לתמרונים הצבאיים של הצבא הגאורגי, שהתקיימו ליד אג'ריה, בפיצוץ שלושת הגשרים המחברים את אג'ריה לגאורגיה על נהר הצ'לוכי. ב-5 במאי הוכרח אבשידזה לגלות מאג'ריה בעקבות הפגנות סוערות בבתומי שקראו להתפטרותו, ורוסיה הגבירה את הלחץ על ידי שר החוץ שלה איגור איוונוב.
ב-3 בפברואר 2005, ראש הממשלה זוראב ז'ווניה מת, לכאורה מהרעלת פחמן חד-חמצני מדליפה שנגרמה מצינור גז חשוף, בביתו של ראול אוסופוב, סגנו של מושל מחוז כארתלי תחתית. מאוחר יותר, חברו הקרוב של ז'ווניה ובעל בריתו משכבר הימים, שר האוצר זוראב נור'אידלי, נתמנה על ידי סאקשווילי למחליפו בתפקיד ראש הממשלה.
מאז שעלה לשלטון, בשנת 2003, נתן סאקשווילי דחיפה להתפתחות צבא גאורגיה, והגדיל את היקפו ב-26,000 חיילים. בכלל זה נכללים 5,000 חיילים שאומנו בטכנולוגיות מתקדמות על ידי צבא ארצות הברית. חלק מיחידות אלה הועברו לבסיסים בעיראק כחלק מהקואליציה הבין-לאומית באזור, כשהם משרתים בבעקובה, באזור הירוק של בגדאד (מיקומה של מפקדת הקואליציה במרכז בגדד). במאי 2005, הגדוד ה-13 של חיל הרגלים ("שַבנַבַּדה") היה לגדוד הראשון שמשרת במלואו מחוץ לגאורגיה. יחידה זו אחראית לשתי נקודות ביקורת בכניסות לאזור הירוק, ומספקת אבטחה לפרלמנט העיראקי. באוקטובר 2005, היחידה הוחלפה בגדוד ה-21 של חיל הרגלים במדי הקרב של יחידה אמריקאית; הם שירתו בדיוויזיה השלישית.
בשנת 2006 התפרץ משבר קודורי, כאשר מנהיג המיליציה המקומית בעמק קודורי (החלק היחיד של אבחזיה שנמצא בשליטת גאורגיה באותם ימים), הכריז על אי ציות לשלטון הגאורגי. הממשלה הגאורגית השתלטה על האזור במבצע משולב של משטרת גאורגיה והצבא הגאורגי.
ב-2008 רוסיה פלשה לשתי מחוזות בגאורגיה אפחזיה ודרום אוחזיה ויצאה אחרי חודשיים. הפלישה נחוותה על ידי אזרחי גאורגיה כטראומטית.
בשנת 2012, לפני הבחירות לפרלמנט באוקטובר של אותה שנה, הנשיא סאקשווילי יזם שינוי בחוקה; מטרת השינוי הייתה שימור שלטונו גם אחרי סוף תקופת כהונתו השנייה והאחרונה כנשיא. על-פי השינוי בחוקה, הפרלמנט ממנה את ראש הממשלה וראש הרשות המבצעת הוא ראש הממשלה ולא הנשיא.
בבחירות אוקטובר 2012 לפרלמנט, האופוזיציה ניצחה. תקוותו של הנשיא סאקשווילי להנהיג את המדינה כראש הממשלה נכזבה. סאקשווילי כיבד את החוק החדש והעביר את סמכויות השלטון אל ראש הממשלה שנבחר על ידי הפרלמנט – בידזינה איוואנישווילי, מיליונר פרו רוסי, בכך גאורגיה הפכה לדמוקרטיה פרלמנטרית, שבה לנשיא תפקיד ייצוגי-סמלי בלבד. צמצום סמכויות הנשיא הוביל לריכוז הכוח בידי ראש הממשלה ומפלגת השלטון. גם לאחר סיום כהונתו ב-2013 איוואנישווילי המשיך להיות דמות מרכזית המשפיעה מאחורי הקלעים על המדיניות. איוואנישווילי עצר את הרפורמות שיזם סאקשווילי והנהיג מדיניות שמטרתה לא להרגיז את רוסיה.
במרץ 2023 פרצו מחאות עקב חשש מהשפעות אנטי דמוקרטיות רוסיות, אשר עלה בעקבות הצעת החוק "חוק הסוכנים הזרים". עוצמת המחאה הושפעה מכך שהציבור הגאורגי היה מודע לכך חוק כזה התקבל ברוסיה ב-2012 והיווה ברוסיה פתח לדיקטטורה. בעקבות המחאה משכה הממשלה את הצעת החוק. במאי 2024 עבר החוק בפרלמנט במחטף, דבר שהוביל למחאות ולהטלת וטו של נשיאת גיאורגיה סלומה זורבישווילי על החוק, אך הטלת הוטו אינה מספיקה לביטולו. נכון ל-2024 הסנטימנט בציבור הגיאורגי הוא אנטי רוסי וקיים אצל רובו רצון לקדם ערכים מערביים דמוקרטיים ולהצטרף לאיחוד האירופי.
שלטון מקומי
מחוזות גאורגיה מס. מחוז בירת המחוז 1 אבחזיה סוחומי 2 סמגרלו וסוואנתי עילית זוגדידי 3 גוריה אוזורגתי 4 אג'ריה בתומי 5 רצ'ה-לצ'חומי וסוואנתי תחתית אמברולאורי 6 אימרתי כותאיסי 7 סאמצחה-ג'אוואחתי אחלציחה 8 כארתלי הפנימית גורי 9 מצחתה מתיאנתי מצחתה 10 כארתלי תחתית רוסתווי 11 קאחתי תלאווי 12 טביליסי רבתי טביליסי
גאורגיה מחולקת לשתי רפובליקות אוטונומיות ועשרה מחוזות, הנקראים "מחַרֶה". מחוזות אלה מחולקים ל-73 נפות או תת-מחוזות, שמתוכן 13 נפות הן בשטח שתי הרפובליקות האוטונומיות (שש באג'ריה ושבע באבחזיה), ובהן אין לגאורגים שליטה דה פקטו. נפות אלה נקראות ראיוֹני.
אזור נוסף שאינו נמצא בשליטה גאורגית הוא דרום אוסטיה, שבעבר נחשבה לאדמיניסטרציה אוטונומית (מוכרת גם כסמצ'אבלו): בשנים האחרונות היא נמצאת במגעים עם רוסיה כדי לקבל עצמאות והיא, למעשה, חלק מכארתלי הפנימית.
מחוזות גאורגיה 350px
כלכלה
שמאל|ממוזער|200px|100 לארי גאורגי עם דיוקנו של שותא רוסתוולי
מבחינה היסטורית, כלכלת גאורגיה הייתה מבוססת על חקלאות ותיירות. הרבה תרבויות עתיקות עברו דרך גאורגיה, לעיתים העשירו אותה ולעיתים השמידו את כלכלת המדינה. במאה ה-20 הוכפפה הכלכלה הגאורגית למשטר התכנון הסוציאלי הסובייטי. החל משנת 1991 עמדה גאורגיה בפני שינויים רבים, עם שינוי מבנה המשק מקומוניסטי לקפיטליסטי. על פי הסטטיסטיקה העדכנית, היבוא עולה על היצוא, והתמ"ג הצטמצם במעט והיה גידול משמעותי בהשקעות ממשלתיות. למרות זאת, על פי הבנק העולמי, גאורגיה נחשבת למדינה מספר אחת ברפורמות בעולם, כאשר תוך שנה אחת, קפצה ממקום 112 למקום 37 במונחי "קלות עשיית העסקים", כאשר רוב המדינות השכנות נמצאות בסביבות מקום 100 במדד הבנק העולמי.
הכלכלה הגאורגית, באופן מסורתי, סבבה סביב תיירות הים השחור, עיבוד הדרים, תה וענבים; כריית מנגן ונחושת; וסקטור קטן של תוצרת תעשייתית ביצור יין, מתכות, מכונות, כימיקלים וטקסטיל. המדינה מייבאת את רוב צורכי האנרגיה, כולל גז טבעי, ומוצרי נפט. מקור אנרגיה פנימי גדול למדי הוא אנרגיית מים. למרות הנזק החמור, שהכלכלה סבלה במהלך הסכסוכים האזרחיים, החל משנת 1995 התמ"ג צומח והאינפלציה פוחתת. הכלכלה הגאורגית ממשיכה לחוות בעיות תקציב גדולות במהלך רפורמה לצמצום המיסוי והפחתתו. צמיחת כלכלה נפגעה גם מהשחיתות שנפוצה במדינה. שקיפות בין-לאומית, הוכרה באופן בין-לאומי, וכובדה באופן נרחב על ידי ארגונים שהתחייבו למדיניות הדגשת המלחמה בשחיתות בעולם, כאשר היא ממקמת את גאורגיה במקום ה-99 בשנת 2006 במדד תפיסת השחיתות (שבו דירוג של 1 הוא השחיתות המעטה ביותר (ישראל נמצאה בשנה זו במקום 34). מיקום זה הוא שיפור משמעותי יחסית למדד 2005 שהעמיד את גאורגיה במקום 130. בשנת 2012 הוסיף מעמדה של גאורגיה להשתפר במדד זה, והיא ממוקמת במקום ה-51 (ישראל ממוקמת במקום 39). גאורגיה עדיין סובלת ממחסור באנרגיה; היא הפריטה את רשת החשמל במדינה בשנת 1998, ומפיצי החשמל משתפרים עם הזמן. גאורגיה תולה תקוותה בשיקום בזמן הארוך, ובהתפתחות מסדרון תחבורתי בין-לאומי שיעבור דרך נמלי המפתח של הים השחור: פותי ובתומי.
היבולים העיקריים בחקלאות הגאורגית הם ענבים, תפוחים, פירות הדר, אבטיחים, מלונים ודלעות. מענבים מפיקים יינות, לרוב בשיטה מסורתית. משק החי מורכב בעיקר מכבשים, מחזירים, מפרות ומיני עופות.
התעשייה הגאורגית מייצרת מתכות, מנועים וטקסטיל; בתחום התעשייה הקלה: תה, יינות, ריבות ומים מינרליים.
גאורגיה מייבאת: דלק, חיטה, מזון, מכונות, חלפים וציוד תובלה.
גאורגיה מייצאת מוצרי ברזל ופלדה, מוצרי מזון, טקסטיל, כימיקלים ומכונות. שותפי המסחר העיקריים: רוסיה, טורקיה, אזרבייג'ן וארמניה.
אוצרות הטבע של גאורגיה הם: נפט, גז טבעי, אבן בניין, ארסן, בהט, ברקת, זהב, חרסיות, כספית, מנגן ופחם.
יין גאורגי
גאורגיה נחשבת, לצד איראן, לאחת מערשי תרבות היין וזאת על פי ממצאים ארכאולוגיים שמעידים על ייצור היין כ-7,000 שנים לפני זמננו. הזנים ושיטות הייצור של היין הגאורגי הם עתיקים ביותר. היין הגאורגי המסורתי מוכר היום כמורשת תרבותית של UNESCO. זאת בזכות שפע של זני מורשת, עשיית יין בכדי חרס מסורתיים הקרויים קבאברי , ושימוש בכלים מסורתיים לתפעול וניקוי הקבאברי שעשויים כולם מחומרים טבעיים כמו גזע עץ הדובדבן, דלועיים מיובשים ועוד. במהלך תקופת ברית המועצות נאסרו נטיעה של מרבית זני הענבים המסורתיים לגאורגיה והותרו לנטיעה מתוכם רק ארבעה. במהלך התקופה הזו רוסיה הפכה במידה רבה את גאורגיה ליצרנית יין גדולה עבור כל הגוש. היין שאפיין את התקופה היה יין חצי מתוק. אחד האזורים המסווגים המוכרים עם יין כזה נקרא קינזמאראולי. אבל מרבית היינות הגאורגיים הם יינות יבשים, והיינות שנעשו בתקופת ברית המועצות אינם מאפיינים היום את תעשיית היין המקומית. יין גאורגי נוחל הצלחה בעולם ומקושר רבות עם עשייה של יינות כתומים, ועם תנועת היינות הטבעיים.
יחסי חוץ
יחסי גאורגיה–ישראל
היחסים בין גאורגיה לישראל מוסדו לראשונה ב-1 ביוני 1992, לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת העצמאות של גאורגיה.
שתי המדינות מחזיקות שגרירויות במדינה השנייה, כאשר שגרירות גאורגיה ממוקמת בתל אביב ושגרירות ישראל ממוקמת בטביליסי. בנוסף קיימת בישראל לשכת מסחר העוסקת בפיתוחם והרחבתם של יחסי הסחר בין ישראל לגאורגיה.
היחסים בין המדינות התפתחו עד כדי יחסי ידידות, ועזרה הדדית בין שתיהן בפן הצבאי, התרבותי, הכלכלי והחינוכי. החל משנת 2013 תושבי גאורגיה זכאים לאשרת כניסה לישראל ללא צורך בהנפקת ויזה, מה שהוביל להשקעות רבות מצד ישראלים במסחר גאורגי, כולל רכישת קרקעות לנדל"ן.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|גודל האוכלוסייה של גאורגיה בשנים 1992–2003, באלפים
שמאל|ממוזער|250px|דף מתוך תנ"ך גאורגי נדיר המתוארך לשנת 1030 המתאר את עלייתו של לזרוס
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת הגדול של טביליסי
אוכלוסיית גאורגיה מונה כ-3.6 מיליון בני אדם (2022). מאז נפילת ברית המועצות, סבלה גאורגיה משינויים משמעותיים בהרכב האוכלוסייה ותפוצתה. המרד באבחזיה, הסכסוך האג'רי והכלכלה השבירה בדרום אוסטיה, שהובילה להתמעטות הזדמנויות העבודה, הובילו אלפי גאורגים להגר בחיפוש אחרי עבודה, במיוחד לרוסיה. הבעיה החריפה עקב שיעור ילודה נמוך (ממוצע של 2.03 ילדים לאישה) של האוכלוסייה שלא היגרה. בעיה דומה קיימת אצל השכנה ארמניה. גודל אוכלוסיית גאורגיה מוערך כיום בכשני מיליון איש פחות מגודל האוכלוסייה בשנת 1990, וחלק מהמשקיפים טוענים כי המספר האמיתי אף נמוך יותר.
הרכב אתני
האוכלוסייה מתחלקת לרוב מוחלט של גאורגים המהווים 86.8% מהאוכלוסייה, אזרים 6.2%, ארמנים 4.5% מהאוכלוסייה ורוסים המהווים 0.7% מהאוכלוסייה (רובם היגרו אחרי הצהרת העצמאות של גאורגיה). האבחזים באבחזיה והאוסטים בדרום אוסטיה (ומעבר לגבול בצפון אוסטיה) מנסים לפרוש מגאורגיה מאז הכרזתה על עצמאות. שתי קבוצות נוספות של כרתוולים חיים בגאורגיה: הסוואנים מסוואנתי והמגרלים מסמגרלו, ועם קבוצה קטנה יותר של הלאזים דוברי הלאזית, שרובם מתגוררים בטורקיה. הם נפרדים כקבוצות בלשניות אבל בעלי קרבה אתנית ותרבותית לגאורגים האחרים. ישנן קבוצות אתניות קטנות נוספות, ביניהן אשורים, צ'צ'נים, יוונים, קברדינים, כורדים, יהודים, טורקים ואוקראינים.
דת
כיום רוב האוכלוסייה משתייכת לנצרות האורתודוקסית של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית (83.4%). גאורגיה היא המדינה השלישית העתיקה ביותר, אחרי קיסרות אקסום וארמניה, שהכריזה על התנצרותה – הפיכת הנצרות לדת הרשמית של כארתלי (איבריה). עם זאת, קהילות נוצריות היו קיימות באגריסי (כיום אבחזיה) לפני שנינו הקדושה הטיפה לנצרות. בנוסף, שמעון ואחיו אנדרי משנים עשר השליחים של ישו, הטיפו לנצרות בגאורגיה, והדבר הופך את הכנסייה האורתודוקסית הנוצרית לאפוסטולית, ומציין אותה ככנסייה הגאורגית האורתדוקסית-אפוסטולית. הכנסייה האורתדוכסית הגאורגית זכתה בדרגה גבוהה יותר בהיררכיה הכנסייתית במאה החמישית, בתקופת שלטונו של וחטנג גורגסלי. התנ"ך והברית החדשה תורגמו לגאורגית במאה החמישית.
דתות המיעוטים הן: מוסלמים 10.7%, ארמנים אפוסטולים 2.9%, נוצרים קתולים 0.5%. כמו כן הצהירו באותו מפקד 0.7% על דת אחרת, 0.5% הצהירו כי הם אתאיסטים ו-1.2% לא מגדירים עצמם.
יהדות גאורגיה
הקהילה היהודית בגאורגיה עתיקת יומין ויש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית ראשון – גלות מסופוטמיה ומימי נבוכדנאצר. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים". יהדות גאורגיה כוללת גם קהילה קטנה של יהודים אשכנזים, שברחו ממקום מושבם בזמן מלחמת העולם השנייה והתיישבו בטביליסי.
על פי המסורת של יהודי גאורגיה, מוצאם הוא מצאצאי שבטי ישראל שהוגלו על ידי שלמנאסר, מלך אשור, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". קשה להחליט אם הדברים מבוססים על מסורת עתיקה או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונות שרווחו בקרב היהודים בקווקז. מבחינה גנטית יהודי גאורגיה מראים דמיון גנטי לקהילת יהודי עיראק, המעיד על מוצא משותף.
הזדהות יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה, השלטונות הסובייטים סירבו לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגאורגיה שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעליה לישראל. פעולה זו גרמה למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עליה מסיבית לישראל.
כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות, כ-17% מיהודי ברית המועצות עלתה בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1970 ל-24,800 ב-1989. מאז הכרזת העצמאות של גאורגיה ב-1991, אלפי יהודים גאורגים עלו לישראל. בשנת 1993 מספר היהודים בגאורגיה הוערך ל-14,500 איש. יהדות גאורגיה כוללת בתוכה מספר גדול של צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, אשר התיישבו בתחומי המדינה תחת הכיבוש העות'מאני.
קהילת יהודי גאורגיה פיתחה מימי קדם ניב שנשמר עד היום ונקרא "גאורגית יהודית".
אסלאם בגאורגיה
דת האסלאם הגיע לראשונה לגאורגיה בשנת 645, כאשר צבא שנשלח על ידי הח'ליף האיסלמי, עומר, כבש את מזרח גאורגיה וייסד את אמירות טביליסי.
ישנן שתי קבוצות עיקריות של מוסלמים בגאורגיה. המוסלמים שהם אתנית גאורגים הם סונים חניפים ומרוכזים ברפובליקה האוטונומית של אג'ריה של גאורגים בגבול טורקיה. הקבוצה השנייה היא מוסלמים שאתנית הם אזרים, שהם שיעים תריסריים ומרוכזים בגבול אזרבייג'ן.
תרבות וספרות
התרבות הגאורגית המתועדת עתיקת יומין ולה מסורת ספרותית המבוססת על השפה הגאורגית והאלפבית הגאורגי היחידני. השפה הייחודית הביאה לזהות חזקה מאוד של הגאורגים לעמם ששימרה את הגאווה הלאומית הגאורגית למרות תקופות ארוכות של כיבוש זר וניסיונות התבוללות כפויות.
הסופר המשפיע ביותר על הספרות והתרבות הגאורגית הוא שותא רוסתוולי עם פואמה אפית בשם עוטה עור הנמר, הנחשבת לאפוס הלאומי הגאורגי. הפואמה תורגמה לעברית על ידי דב גפונוב תוך הקפדה על החריזה והמצלול העתיק. בנוסף ליצירה זו ישנו גם אפוס גאורגי פולקלוריסטי קדם נוצרי בשם אמירני המתוארך לסוף המיליניום השני לפנה"ס.
חורומי הוא ריקוד מלחמה גאורגי.
מטבח
ממוזער|250px|נערה גאורגית בלבוש מסורתי
המאכלים הנפוצים במטבח הגאורגי הם שצ'מאדי, מטבל טחמאלי. חליה, טחלאפי, חינקלי, באז'ה, צ'אדי ולוביו, חצ'פורי, שותי וצ'ורצ'חלה.
ספורט
לגאורגיה אלופי עולם ואלופים אולימפיים, כשההישגים הבולטים הם בענפי ההיאבקות והרמת משקולות, טניס, כדורגל, לרבות זכייה של קבוצת דינמו טביליסי בגביע אירופה למחזיקות גביע בשנת 1981 בהדרכתו של המאמן נודאר אחלקצי ועוזר המאמן אילן מרדכיאשווילי.
ענפי הספורט הפופולריים בגאורגיה הם כדורגל, כדורסל, רוגבי, היאבקות והרמת משקלות.
בהיבט ההיסטורי, גאורגיה הייתה מפורסמת בחינוך הגופני שבה. ידוע שהרומאים התרשמו מאוד מהתכונות הפיזיות של הגאורגים אחרי שראו את טכניקות האימון שלהם באיבריה העתיקה. ההיאבקות נשארה ספורט היסטורי בגאורגיה, וקיימים היסטוריונים הסבורים שהסגנון היווני-רומי בהיאבקות שילב בתוכו הרבה מרכיבים גאורגיים.
בתוך גאורגיה, אחד הסגנונות הפופולריים ביותר הוא היאבקות בסגנון קחטי. בעבר היו מספר סגנונות נוספים אך הם לא כה נפוצים היום. למשל, באזור חבצורטי יש שלושה סגנונות נפרדים של היאבקות. ענפי ספורט נפוצים במאה התשע עשרה היו פולו וללו, ענף ספורט פופולרי שלאחר מכן הוחלף על ידי הרוגבי.
קישורים חיצוניים
גאורגיה, באתר מסע אחר
פרטי עיתונות היסטוריים על גאורגיה, באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות טרנסקונטיננטליות
קטגוריה:קווקז
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1918
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1991 | 2024-10-07T04:39:54 |
חנוכייה | 200px|ממוזער|חנוכייה מצופה בכסף
חֲנֻכִּיָּה היא תשמיש מצווה יהודי שבו נוהגים להדליק את הנרות בחג החנוכה. החנוכייה בנויה כמנורה בעלת שמונה קנים, וקנה נוסף לצורך הנחת השמש, בדומה אך שונה למנורת בית המקדש, בה היו רק שבעה קנים.
שמות
המילה "חנוקיאה" רווחה בקרב היהודים הספרדים בישראל ובארצות הבלקן, והמילה "חֲנֻכִּיָּה" נכנסה לעברית בסוף המאה ה-19 בירושלים על ידי חמדה בן-יהודה, אשתו של אליעזר בן-יהודה.
במקורות וברוב ספרי ההלכה, היא נקראת "מנורת חֲנֻכָּה" ובקיצור "מנורה", וכך עדיין מקובל לקרוא לה מחוץ לישראל.
הדלקת נרות חנוכה
מנהג הדלקת נרות בחנוכייה הונהג כסמל לציון חנוכת בית המקדש שכלל גם את חידוש הדלקת הנרות במנורה (בה נעשה נס פך השמן) בידי החשמונאים במאה ה-2 לפנה"ס, לאחר שהצליחו לכבוש מחדש את בית המקדש השני מידי הכובשים היוונים.
מצווה להדליק נרות בחנוכייה ולפרסם את נס פך השמן ברבים (פרסומי ניסא) לזכר ניצחון המכבים על היוונים. ולכן נוהגים להניח את החנוכייה בחלון הבית או בפתח הדלת, כדי שייראו מבחוץ. בבתים מסוימים מותקנים ביתני ברזל או מתכת קטנים שניתן להניח בהם את החנוכייה כך שתיראה לעוברים ברחוב ועדיין תישמר מפני פגעים שונים. אם הדבר לא מתאפשר, ניתן להניח את החנוכייה בתוך הבית, סמוך לדלת הכניסה, בצד שמאל של הנכנס. זמן ההדלקה הוא מצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מהשוק, כלומר: ההדלקה צריכה להיות בזמן שעדיין מסתובבים אנשים בחוץ.
מבנה
ממוזער|חנוכיה מתימן במבנה הקדוםהחנוכייה בימי קדם הייתה שורת מנורות שמן עשויות מחרס או מתכת שהוצבו זו בסמוך לזו, או מנורה אחת עגולה בעלת שמונה פתחי פתילות. בימי הביניים התפתחו חנוכיית המתכת האשכנזית וחנוכיית החרס הספרדית. בספרד הוסיפו לחנוכייה קיר אחורי ששימש לתלייתה, בגרמניה עשו שימוש לראשונה בנברשת עומדת בעלת שמונה קנים בתוספת כן מוגבה עבור השמש, צורה זו כנראה בהשפעת מנורת בית המקדש, בתימן השתמשו בקערת אבן (עשויה מאבן מיוחדת) בעלת חריצים סביב עיגולה.
שימוש בחנוכייה העשויה מכסף כהידור מצווה נזכר במאה ה-16, בספרו של רבי משה בן מכיר, סדר היום, הרב אברהם אזולאי כתב חמש עשרה דרגות בהידור חומר החנוכייה.
כיום לרוב החנוכייה מורכבת משמונה קנים המותאמים לקבלת שמונה נרות, וכן קנה נוסף המיועד ל'שַמָּש' - על מנת שאם ישתמשו לאור החנוכייה, יהיה זה לאורו של השמש, ולא לאור שאר הנרות שאסור להשתמש לאורם. כמו כן הוא משמש להדלקת יתר הנרות.
הסיבה שבחנוכייה ישנם שמונה נרות הוא מפני שחג החנוכה הוא שמונה ימים זכר לנס פך השמן, ותיקנו להדליק ביום הראשון נר אחד, ובכל יום ויום להוסיף עוד נר.
בחנוכייה כשרה כל שמונת הנרות עומדים בקו ישר, בגובה אחיד, ואילו על השמש להיות נבדל מיתר הנרות באופן כלשהו, לדוגמה בגובה שונה או במרחק מסוים משאר הנרות.
בחסידות חב"ד, יש הנוהגים להשתמש בחנוכיות עם קנים אלכסוניים ולא מעוגלים בהשראת צורת מנורת המקדש. שכן הרבי האחרון מנחם מנדל שניאורסון סובר כמו הרמב"ם שקני המנורה היו אלכסוניים ולא מעוגלים.
בישראל ובגולה נהוג בגני הילדים ליצור עם הילדים חנוכיות פשוטות לנרות שעווה דקים שבהן משתמשים הילדים במהלך החג.
גלריית חנוכיות
ראו גם
נס פך השמן
המנורה
לקריאה נוספת
אורה יפה (עיצוב), אדריכלות במנורת החנוכה: השתקפות צורות ארכיטקטוניות במנורת החנוכה מתוך אוסף מנורות חנוכה במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, 1979.
קישורים חיצוניים
הלכות חנוכייה כשרה ופסולה, הרב אליעזר מלמד, מתוך אתר פניני הלכה.
חנוכייה, באתר של משרד החינוך
חנוכיות, באתר "צפונט"
בעל החנוכייה נרצח בשואה - החנוכייה שרדה, מתוך התערוכה "עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם", באתר יד ושם
תצלומי הדלקת חנוכיות מתקופת השואה, מתוך התערוכה "חג החנוכה לפני השואה, בתקופת השואה ולאחריה" באתר יד ושם
תערוכת חנוכיות במוזיאון תל אביב, יומני כרמל ינואר 1951 (התחלה 5:35)
אור יקרות - החנוכיות היקרות בעולם, באתר בית התפוצות, דצמבר 2016
אסתר גולדנברג, הנגה"שים, מנורת החנוכה והמילון העברי, לשוננו לעם מד, תשנ"ג, עמ' 3–11
הערות שוליים
קטגוריה:חנוכה
קטגוריה:תשמישי מצווה
קטגוריה:נרות חנוכה
קטגוריה:סמלים יהודיים | 2024-10-20T11:20:21 |
המנון ליטא | השיר הלאומי (בליטאית: Tautiška giesmė) הוא ההמנון הלאומי של ליטא. השיר, אשר ידוע גם בשם "ליטא, המולדת שלנו" על פי מילותיו הראשונות, נכתב על ידי ד"ר וינצס קודירקה בשנת 1898 והפך להמנון הלאומי של ליטא בשנת 1919. בשנת 1992, עם קבלת העצמאות המחודשת לאחר התפרקות ברית המועצות, אומץ ההמנון בשנית בחוקת ליטא.
היסטוריה
השיר "ליטא, המולדת שלנו" נכתב בתקופה שבה ליטא הייתה תחת שלטון האימפריה הרוסית. מחבר השיר, וינצס קודריקה, היה באותה העת סטודנט לרפואה באוניברסיטת ורשה ובעל טור בעיתון "וארפאס" . במסגרת כתיבתו לעיתון, רשם קודריקה את חזונו באשר לאופיה של ליטא, דבר שהפך מאוחר יותר לשיר "ליטא, המולדת שלנו". בשנת 1898, בעודו חולה בשחפת הלחין קודריקה את השיר, אשר פורסם יחד עם הלחן ב"וארפאס" בספטמבר של אותה שנה. לאחר מותו של קודריקה בשנת 1899, נוגן השיר לראשונה בקונצרט בסנקט פטרבורג, ושש שנים לאחר מכן, נוגן ההמנון לראשונה על אדמת ליטא במהלך האספה הגדולה של וילנה.
בשנת 1919, שנה לאחר הכרזת העצמאות של ליטא, התקבל השיר כהמנון הלאומי של המדינה, וזאת עד לסיפוחה של ליטא לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1950 הוחלף ההמנון בהמנון הרפובליקה הסובייטית של ליטא.
בשנת 1992 אושרה חוקת ליטא, ובה נקבע בסעיף 19 כי "השיר הלאומי" הוא ההמנון הלאומי של ליטא. החוק האחרון בנוגע להמנון הלאומי נחקק בשנת 1999 שם נקבעו מילות ההמנון וכן נהלים באשר לשימוש בהמנון.
מילות השיר
תרגום לעברית ליטאית ליטא, המולדת שלנו,
ארץ הגיבורים,
תני לבנייך לשאוב כוח
מהעבר.
שילדייך ילכו
רק בדרך הטובה,
תני להם לעבוד לטובתך
ולרווחת העם.
תני לשמש לחסל
את הצל של ליטא,
ושהאור והאמת
ילכו בעקבותינו.
שהאהבה של ליטא
תבער בלב שלנו,
ולטובת ליטא
תני לאחדות לפרוח! Lietuva, Tėvyne mūsų,
Tu didvyrių žeme,
Iš praeities Tavo sūnūs
Te stiprybę semia.
Tegul Tavo vaikai eina
Vien takais dorybės,
Tegul dirba Tavo naudai
Ir žmonių gėrybei.
Tegul saulė Lietuvoj
Tamsumas prašalina,
Ir šviesa, ir tiesa
Mūs žingsnius telydi.
Tegul meilė Lietuvos
Dega mūsų širdyse,
Vardan tos Lietuvos
Vienybė težydi!
מדיה
ראו גם
קישורים חיצוניים
המנון ליטא באתר הפרלמנט הליטאי. בדף מופיע קישור לתווי ההמנון.
ליטא
קטגוריה:ליטא: סמלים לאומיים | 2022-11-11T21:26:01 |
מונחים במבנה ארגוני | redirect מבנה ארגוני - מונחים | 2004-12-11T09:04:24 |
דגל גאורגיה | דגל גאורגיה המכונה גם "דגל חמשת הצלבים", הוחזר לשימוש ב-14 בינואר 2004 לאחר הפסקה של כ-500 שנה. דגל זה שימש את הממלכה הגאורגית המאוחדת בימי הביניים ושימש גם כסמל הרשמי של מפלגת התנועה הלאומית המאוחדת של גאורגיה.
ההיסטוריה של הדגל
"דגל חמשת הצלבים" נמצא בשימוש לפחות מאז המאה ה-13. האלמנט המרכזי בדגל הוא צלב גיאורגי הקדוש (גיאורגי הקדוש הוא הפטרון של אנגליה, אתיופיה ושל גאורגיה), אותו הצלב המצוי בדגל אנגליה. המלומד הגאורגי גיאורגי גבסקיריה סבור שארבעת הצלבים הנוספים הוספו ככל הנראה בזמן שלטונו של גאורגי החמישי המזהיר , שגירש את המונגולים. בערך באותו זמן, אומץ העיצוב החדש כווריאנט של צלב ירושלים, שמשתמש גם הוא בצלב מרכזי המוקף בארבעה צלבים קטנים בארבעת הרבעים שהוא מגדיר. הצלבים אמורים לסמל את חמשת הפצעים הקדושים של ישו.
הדגל יצא משימוש בימי הביניים המאוחרים, אך לאומנים גאורגים החזירו אותו לשימוש בעת הכרזת עצמאות המדינה מברית המועצות בשנת 1991. רוב הגאורגים, כולל הפטריארך הקתולי של הכנסייה האורתודוקסית והאפוסטולית הגאורגית רב ההשפעה, תמכו בהחזרת הדגל הישן ובשנת 1999 אישר הפרלמנט הגאורגי חוק לשינוי הדגל. עם זאת, הנשיא אדוארד שוורדנדזה לא תמך בחוק. הדגל אומץ בסוף שנות התשעים על ידי מפלגת האופוזיציה העיקרית - התנועה הלאומית המאוחדת בהנהגת מיכאיל סאקשווילי, כסמל להתנגדות העממית לשלטון שווארדנדזה.
הדגל אומץ סופית על ידי הפרלמנט הגאורגי ב-14 בינואר 2004, ובאופן רשמי על ידי צו נשיאותי עליו חתם סאקשווילי ב-25 בינואר, בעקבות בחירתו לנשיאות גאורגיה. השינוי התקבל בוויכוח ציבורי מסוים וטענו נגדו שאימוץ דגל של מפלגה פוליטית כסמל לאומי הוא צעד אנטי-דמוקרטי. כמו כן, הועלו טענות על הזיהוי הדתי המובהק לנצרות של הסמל הלאומי של גאורגיה.
דגלים קודמים של גאורגיה
גאורגיה העצמאית (1918–1921, 1990–2004)
במהלך קיומה של גאורגיה כמדינה עצמאית (הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה) בשנים 1918–1921, אומץ הטריקולור המוצג כאן. העיצוב נוצר בתחרות לאומית לעיצוב דגל שבה זכה יעקב ניקולדזה - צייר במקצועו. הדגל בוטל על ידי ברית המועצות בעקבות הכיבוש הסובייטי בשנת 1921, אך הושב לשימוש ב-14 בנובמבר 1990 על ידי המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה. אולם הדגל איבד מהפופולריות שלו שכן הוא נקשר אצל התושבים עם התקופה האלימה של ההתנתקות והעצמאות מברית המועצות.
גאורגיה הסובייטית (1936–1990)
במהלך התקופה הסובייטית אימצה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה מספר גרסאות של הדגל הסובייטי האדום, שבהן הופיעו שם הרפובליקה, או פטיש ומגל סובייטים עם כוכב אדום בתוך שמש כחולה בקנטון ופס כחול בחלק העליון של הדגל. דגל הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה בוטל על ידי ממשלת גאורגיה כשהצהירה על עצמאותה מברית המועצות ב-9 באפריל 1991.
ראו גם
קישורים חיצוניים
סמלי המדינה באתר נשיא גאורגיה
*
גאורגיה
קטגוריה:גאורגיה: סמלים לאומיים
גאורגיה
גאורגיה
גאורגיה
גאורגיה | 2023-10-20T18:31:53 |
מונחים במשפטים | redirect משפטים - מונחים | 2004-12-11T09:37:43 |
מונחים בשוק העבודה | הפניה שוק העבודה | 2006-10-09T17:13:31 |
מונחים בתורת הקבוצות | redirect תורת הקבוצות - מונחים | 2004-12-11T09:06:15 |
מונחים בתורת המשחקים | redirect תורת המשחקים - מונחים | 2004-12-11T09:06:26 |
תיגלת-פלאסר ג' | REDIRECT תגלת-פלאסר השלישי | 2013-06-06T16:22:15 |
תוכולתי-נינורתה | הפניה תוכולתי-נינורתה השני | 2010-02-08T23:11:49 |
זמן גיאולוגי | REDIRECT זמן גאולוגי | 2004-12-01T23:50:43 |
גיאולוגיה | REDIRECT גאולוגיה | 2004-12-01T23:54:51 |
נהר המקונג | REDIRECTמקונג | 2005-02-09T16:52:54 |
נהר המיסיסיפי | REDIRECT מיסיסיפי (נהר) | 2004-12-02T07:09:45 |
נהר האמאזונאס | הפניה אמזונאס | 2009-07-26T06:32:17 |
חמוטל בר-יוסף | חמוטל (בורשטיין) בר-יוסף (נולדה ב-13 ביוני 1940) היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומרצה באוניברסיטאות שונות בישראל ובעולם.
ביוגרפיה
חמוטל בורשטיין (לימים: בר-יוסף) נולדה בקיבוץ תל יוסף למוניה ואביגדור-אריה בורשטיין שעלו לארץ ישראל מאוקראינה בשנת 1936. אחיה הבכור, , נהרג במלחמת העצמאות. בשנת 1953 עברה עם הוריה לשכונת קריית שלום שבדרום תל אביב. בשנים 1957–1960 למדה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה כמורה לספרות בבית ספר תיכון, וכן עבדה באגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות.
בשנת 1977 קיבלה תואר שני בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת המוסמך שלה נושאת את השם "נוסח אישי ונוסח ציבורי: הטרוגניות לשונית והשלכותיה האידאולוגיות, ב'חיל הפרשים' מאת איסאק באבל וב'ימי צקלג' מאת ס. יזהר".
בשנת 1984 קיבלה תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על עבודה בהנחייתו של דן מירון שנושאה "הלשון הפיגורטיבית ביצירתו הסיפורית של א"נ גנסין", שקיבלה ציון מעולה. בשנת 1990 מונתה לפרופסורית מן המניין באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שם לימדה ספרות עברית עד שנת 2003. ב-1993 הקימה באוניברסיטה מסלול לימודים לכתיבה יצירתית. לימדה כפרופסורית אורחת באוניברסיטאות שונות בארצות הברית, רוסיה, אוקראינה, פולין וצרפת.
החל מ-1959 החלה לפרסם שירים. על שירתה זכתה בפרסים כגון פרס עיריית תל אביב, פרס נשיא המדינה לספרות (1981), פרס ויצו לאישה היוצרת (1999), פרס ברנר (2005), פרס יהודה עמיחי (2011), פרס אקו"ם למפעל חיים (2013) ופרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ח.
שיריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, ערבית, רוסית, גרמנית, ספרדית, הונגרית, רומנית ועוד.
שיריה הולחנו על ידי ערן אל-בר, יעל תאי, אלברט סופר, עודד זהבי, נטע אלוני, נתנאל זלבסקי ועוד. אחדים מהם ניתן למצוא ביוטיוב וכן בשני אלבומים: "עם כוחות אחרים" (לחנים של ערן אל-בר) ו"הבית בוער" (לחנים וביצוע אלברט סופר).
הייתה נשואה למחזאי והסופר יוסף בר-יוסף. נולדו להם שתי בנות ושני בנים.
ארכיון
ארכיונה נמצא בארכיון גנזים שבבית אריאלה בתל אביב.
מספריה
שירה
לולא היה עלי למהר, שירים, תל אביב, 1972
לקחת אוויר, שירים, רמת גן 1978.
רק הירוק, שירים, הקיבוץ המאוחד תשמ"א, 1981
מתנות קופצות, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1984
הבראה - שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004
הלא, שירים, הוצאת כרמל ירושלים, 1998
ובצפיפות, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990
לילה, בוקר, שירים ותרגומים, חיתוכי-עץ - חנה פייזר בן דוד, ירושלים כרמל 2000
מזון, שירים, צילומים - נויה שילוני-חביב, כרמל ירושלים, 2002
השתוות, מבחר שירים ישנים וחדשים - הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2011
חקוק באבן חתוך בעץ (עם חיתוכי עץ של חנה פייזר בן-דוד), הוצאת אבן חושן 2012
תערוכת דיוקנים, אבן חושן 2013
שריקה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2014
מותר, קשב לשירה, 2015
בלי הרבה דיבורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
השגיאה המופלאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הקשה והבשל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
סיפורת
מוזיקה: סיפורים (18 סיפורים), הקיבוץ המאוחד ואגודת סופרים ישראלים, 2012 (פרס אס"י)
בקיץ זה יעבור (ספר ילדים, איורים מאת דודו גרשטיין), הוצאת כתר, 1984
מה יש פה להסביר - אוטוביוגרפיה בצורת ראיון עם משה גנן, הוצאת ספרא, 2016
העשירים - הוצאת כרמל, 2017
מצאתי אותו באינטרנט (שני סיפורים על אהבה בגיל מתקדם), מוסד ביאליק 1923
עיון
החטא ועונשו: פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי תדריך לקורא וללומד, 1978
קריאות ושריקות, 2005 מסות ומאמרים שנכתבו במהלך השנים
הלשון הפיגורטיבית ביצירתו הסיפורית של א"נ גנסין, ירושלים 1984
מבוא לספרות הדקאדנס באירופה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1995
מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987
סימבוליזם בשירה המודרנית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000
על שירת זלדה, הקיבוץ המאוחד תל אביב 1988, מהדורה מורחבת 2007
הרשימה כז’אנר של מעבר מריאליזם לסימבוליזם בספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ט 1989
מגעים של דקאדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר, אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק 1998
מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים, הוצאת ידיעות אחרונות 2008
לאה גולדברג, מרכז זלמן שזר, 2012
ההקשר הרוסי של הספרות העברית, מוסד ביאליק, 2021.
תרגומים
משמעות האהבה, מבחר כתבים, מאת ולדימיר סולוביוב, תרגמה מרוסית חמוטל בר יוסף, כרמל ירושלים 2007
מזמורים ישנים , מאת אולגה סדקובה, תרגמה מרוסית חמוטל בר יוסף, כרמל ירושלים, 1997
על כסף, על זקנה, על מוות וכו’, ארבע פואמות, מאת יוליה וינר, תרגמה מרוסית חמוטל בר יוסף, כרמל ירושלים 2003
כל כתבי איסאק באבל, (3 כרכים), כרמל ירושלים 2008
גוהרת על עצמי, מבחר שירים של מלכה חפץ-טוזמאן, קשב לשירה, תל אביב 2013
לחיות עם גאון - יומני סופיה טולסטוי, כרמל 2018
גוזל יכינה, זוליכה פוקחת עיניים, מרוסית, ירושלים 2020
לקריאה נוספת
קובי נסים, "עומק הכאב ועוצמת הצעקה", על המשמר, כ"ו באדר תש"ן, 23 במרץ 1990, עמוד 21. על: חמוטל בר יוסף, ובצפיפות: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1990)
משה גנן, "שלושה ספרי שירה של המשוררת חמוטל בר יוסף", מבוע, ל"ט, תשס"ג 2003.
נורית תמיר-סמילנסקי, "לקרוא ספרות כדי ליהנות מספרות וכדי ללמד ספרות", החינוך וסביבו, כ"א, תשנ"ט 1999
רחל פרנקל-מדן, "ברכת המזון וקללתו: עיון חוזר בשירי חמוטל בר-יוסף"
למקרא 'מזון'", מאזנים, ע"ו, 6, תשס"ג 2003
גבריאל מוקד, 'שירי נשים', עכשיו, חוברת (28-25) 1973. עמודים 296–298
מה יש פה להסביר?: משה גנן משוחח עם חמוטל בר-יוסף על חייה ושירתה ועל היחס בין ביוגרפיה לשירה, תל אביב: ספרא, 2015
חמוטל בר-יוסף, מתנה, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמודים 268–269. הוצאת כרמל, 2017
קישורים חיצוניים
קריאה ב"סעודה מפסקת" מאת א"נ גנסין, משרד החינוך
לָשֵׂאת בִּשְׁנַיִם - שיר, חמוטל בר-יוסף, כתב עת "החוטם", גיליון רביעי, יוני 2009
אלי הירש, על "השתוות", ידיעות אחרונות, 4 בפברואר 2011
שיחות עם חמוטל בר-יוסף | יום השנה השלישי | סעודה מפסקת | באתר רדיו-מולטימדיה הר הצופים של האוניברסיטה העברית
מאמרי חמוטל בר-יוסף באתר נתן אלתרמן
ביקור בית עם המשוררת חמוטל בר יוסף, זוכת פרס רמת גן לספרות בתחום השירה 2012, באתר "ספרים", 9 באפריל 2012
חמוטל בר-יוסף באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
אריאל זינדר, השגיאה המופלאה, מעלה כתב עת לביקורת, מרץ 2021
ריאיון במסגרת תוכנית הרדיו "כי עוד באדם תאמין" פרק 3, עם הילל ינאי מליניאק, רדיו ירושלים, ספטמבר 2022 (מתוך ספוטיפיי).
הערות שוליים
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:בעלות תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית
קטגוריה:חוקרי ספרות עברית
קטגוריה:זוכות פרס ברנר
קטגוריה:זוכי פרס ברנר
חמוטל
קטגוריה:זוכות פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:זוכות פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:מורות לספרות עברית
קטגוריה:מורים לספרות עברית
קטגוריה:זוכי פרס נשיא המדינה לספרות
קטגוריה:בקעה: אישים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1940
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1940 | 2024-07-31T16:14:10 |
אברהם חלפי | שמאל|ממוזער|250px|אברהם חלפי בתפקיד התך בהצגת מגילת פורים, האהל, 1938
250px|ממוזער|לוחית זיכרון על ביתו של חלפי ברח' ישראלס 10 בתל אביב
250px|ממוזער|שיר משירי חלפי באנדרטה לנופלים במערכות ישראל בצלפון
אברהם חלפי (כ' באדר ה'תרס"ו, 17 במרץ 1906 – כ"ד בסיוון ה'תש"ם, 8 ביוני 1980) היה משורר ושחקן תיאטרון ישראלי. חבר בסגל השחקנים של תיאטרון האוהל ותיאטרון הקאמרי.
ביוגרפיה
חלפי נולד בעיר לודז' בפולין לשמואל ופייגה חלפי. לפי האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו נולד חלפי ב-1 במרץ 1904, ועל פי תעודת הנישואים שלו, שנמצאה בארכיון המדינה, נולד בין 1903–1904. אך על פי עדותו של חלפי עצמו, בטופס בכתב ידו המצוי בארכיון גנזים, נולד ב-17 במרץ 1906. אחיו, המשורר שמשון חלפי, העיד שהסיבה לשני תאריכי לידה הרשמיים היא ניסיון זיוף שביצע אביו כדי להערים על השלטונות בפולין ולהימנע מגיוס לצבא, וכי תאריך הלידה הנכון הוא 1906.
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה משפחתו ל, תחילה למינסק ואחר כך לאומן. חלפי למד בגימנסיה רוסית ושיחק בלהקת חובבים. ב-1922 חזר עם משפחתו לפולין, לעיר ברסט ליטובסק.
ב-31 ביולי 1924 עלה לארץ ישראל באוניה קוריניליהחלפי עצמו, במכתב לאברהם שאנן (מכון גנזים, אוסף 448 / סימול 4376), כתב שעלה ב-1925.. בהגיעו לארץ הצטרף ל"גדוד העבודה" ועסק בחקלאות. ב-1925 התקבל לסטודיו של תיאטרון אֹהֶל, קולקטיב שהקימה ההסתדרות ושחקניו עבדו לפרנסתם בסלילת כבישים, ואת תפקידו הראשון על הבמה קיבל בהצגה "דייגים" שהועלתה ב-5 במרץ 1927. חלפי המשיך להיות בקולקטיב "אֹהֶל" עד שנת 1952, אז פרש ושנה אחר כך עבר לתיאטרון הקאמרי. הופעת הבכורה של חלפי בקאמרי הייתה ב-28 ביוני 1953, בתפקיד ראשי בהצגה "תעלולי נאסר א- דין". (שיחק כנאסר א- דין). בקאמרי גילם כשישים תפקידים שונים, כאשר בין תפקידיו הידועים נמנים: הפָּקיד אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין בהצגה "האדרת" (1956) והאישון בהצגה "עוץ לי גוץ לי".
ב-1972 שיחק בתפקיד הראשי בסרט "פלוך" בבימויו של דן וולמן, על פי תסריט מאת חנוך לוין.
בשנת 1926 החל חלפי לכתוב שירה, ועד 1932 כתב בשפה הרוסית, כשהוא חותם על שיריו "א. אדם חלפי". שיריו הראשונים בעברית פורסמו ב-1933 בכתב העת "כתובים", ובשנת 1939 יצא לאור קובץ ראשון משיריו "מזווית אל זווית". בגיל 29, בשנת 1935, נישא לרופאה ילידת וינה, אנטוניה שולטס (בורשטיין), אך נפרד ממנה כשנה לאחר הנישואין (על פי העתקי תעודות מארכיון המדינה). זמן קצר לפני מותו התחתן עם השחקנית הצעירה כרמלה גיא (חלפי).
חלפי נפטר בתל אביב ב-8 ביוני 1980 בגיל 74 ונקבר בבית העלמין קריית שאול.
אחיו הצעיר הוא המשורר שמשון חלפי, אביה של המשוררת רחל חלפי. אחותו היא פנינה קונסטנטינר-גלעד.
שירתו
החל מאמצע שנות ה-30 נמנה חלפי עם חבורת המודרניסטים "קבוצת שלונסקי-אלתרמן", ושיריו התפרסמו בעיתון "דבר" ובכתבי עת. החל מקום המדינה זכתה שירתו להערכה רבה יותר מאשר קודם לכן.
דן מירון כתב: "לכל אורך התפתחותה עומדת שירת חלפי בסימן של כפילות: קביעות והמשכיות לעומת שינוי והתחדשות. שירה זו בלתי משתנה מבחינה תמטית. מתחילתה ועד סופה היא נותרה שירה הגותית-קונטמפלטיבית, שבה תוהה ״אני״ מבודד, ״חולם בסתר יחידותו״ כפי שניסח זאת המשורר, מושלך אל תוך חלל נפשי-קיומי לא מוגדר או הרוס, צופה מתוכו בעצמו, ומחפש ללא הרף דרכים ליציאה מעצמו אל הזולת האנושי, ואל ״אינפניו״ של אלוה, שיותר משהוא קיים הוא מבוקש... נגעה שירתו בעצבים החשופים של ציבור הקוראים יותר משעשתה זאת שירתם של בני דורו וקבוצתו."
ארכיונו מצוי במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב.
שיריו המולחנים
ביולי 1948 התפרסם בעיתון "במחנה" שיר מפרי עטו, "שיר הכד", בסמוך לפרסום מילות השיר הוא הולחן על ידי מרדכי זעירא.
לזמר אריק איינשטיין היה קשר מיוחד לחלפי ששימש סנדקו בברית המילה ושהיה חבר לעבודה של אביו, השחקן יעקב איינשטיין. ב-1988, הוציא איינשטיין אלבום משירי אברהם חלפי. על מצבתו של איינשטיין חרוטה שורה משיר של חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות".
"עטור מצחך"
יוני רכטר הלחין כמה משיריו של חלפי ובהם: "עטור מצחך", "סתו יהודי", "צער לך", "שיר על יונה בְּחלוני" ועוד.
לבקשתו של אריק איינשטיין הלחין מיקי גבריאלוב את השיר השיר על התוכי יוסי שחלפי כתב בשנת 1935.
מילות "עטור מצחך" נכתבו בידי חלפי בסוף שנות החמישים של המאה ה-20. השיר הולחן כ-20 שנה לאחר מכן בידי יוני רכטר, ופורסם לראשונה ב-1977 במסגרת אלבומו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'". השיר נחשב לאחד מהשירים היפים ביותר בזמר העברי.
הסרט "חייו מלאי שיר" של אורי משגב (2014) עוסק בכתיבת השיר.
פרסים
1963 – פרס קוגל .
1970 – פרס אוסישקין.
1972 – פרס ואלנרוד.
1973 – פרס הלוי (על פעילותו החשובה ורבת התועלת לתיאטרון לילדים ונוער).
1978 – פרס חומסקי לשירה.
ספריו
מזווית אל זווית, תל אביב, הוצאת "יחדיו", תרצ"ט 1939.
שירי האני העני, הקיבוץ המאוחד, 1951.
כאלמונים בגשם, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשי"ט 1958.
מול כוכבים ועפר, מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב 1962.
אינפניו ההולכים לקראתי, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשכ"ו 1966.
שירים, מבחר, ציורים ג'ורג' שמש, עקד, תשכ"ח 1968.
בצל כל מקום, שירים, עקד, תל אביב תש"ל 1970.
נילי וטלי ורני טפשוני, לילדים, כתב אברהם חלפי, צייר אבי מרגלית, ספרית פועלים, תל אביב תשל"ד 1973.
מאשפות ירים, שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל"ד 1974.
ישן וגם חדש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1977.
לאחר מותו
שירים מן הזמן החשוך, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ״ד 1984.
שבעה גמדים ועוד שירי ילדים , לילדים, אברהם חלפי, הובא לדפוס על ידי שמשון ורחל חלפי, צייר יעקב גוטרמן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1986.
שירים (2 כרכים), הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז 1986-תשמ"ח 1988.
שנינו אהבנו שירת כוכבים, שירים מאת אברהם חלפי, תרגם ליידיש יוסף ארליך, עיטר מנשה קדישמן, מכון הברמן למחקרי ספרות, לוד, תשנ"א 1991.
לקריאה נוספת
צבי לוז, שירת אברהם חלפי: מונוגרפיה, הביאה לדפוס: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
יאירה גנוסר, פורטרט של איש בכובע, עיתון דבר, 26 ביוני 1986
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים על יצירתו של אברהם חלפי, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
שרון עידן ויענקל'ה פרוינד, שירים וראיונות (שעה ראשונה, שעה שנייה), רשת ב', 1 באוקטובר 2012.
ישראל כהן, אחרי מיטתו של א. חלפי, מאזנים, תש"מ (מתוך פרויקט בן-יהודה)
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
אברהם
קטגוריה:זוכי פרס משה הלוי
קטגוריה:זוכי פרס קוגל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1906
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-10-10T20:01:56 |
דוד פרישמן | 250px|ממוזער|דוד פרישמן וחיים נחמן ביאליק. ציור של לאוניד פסטרנק, ברלין 1920
דוד פרישמן (31 בדצמבר 1859, זגייז', פולין – 4 באוגוסט 1922, ברלין) היה משורר, עורך, מבקר ספרות, מתרגם, סופר, ופיליטוניסט יהודי פולני, מחלוצי הספרות העברית המודרנית. במשפטו הידוע: "מלאכת מחשבת - תחיית האומה" הביע את אמונתו בצורך בחיזוק האמנות והספרות בחיי העם היהודי. מבחינה פוליטית התנגד לתנועה הציונית ולא היה שותף לעמדותיה.
קורות חיים ואידאולוגיה
שמאל|ממוזער|שלט ברחוב דוד פרישמן בירושלים
דוד פרישמן נולד בזגייז' ליד לודז' שבפולין הקונגרסאית לשאול ופרידה ביילה (בת למשפחת הציירים הרשנברג). כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו האמידה ללודז' עצמה, בלודז' זכה פרישמן לחינוך פרטי, ששילב בין לימודי קודש ולימודי חול, כולל צרפתית וגרמנית.
בגיל 16 פרסם את מאמרו הראשון על העיר לודז' בעיתון הצפירה בחתימת: ד.פ., ומאז לא הפסיק לכתוב. הוא כתב בעברית, גרמנית וגם ביידיש. הוא פרסם בכתבי העת העבריים: הצפירה השחר המליץ, היום, ומאוחר יותר ערך בעצמו את הדור ואת התקופה שהיו ייחודיים בגישתם לספרות ולתנועה הלאומית; מטרתו הייתה לשפר ולזכך את טעמו של הקורא העברי, באמצעות פרסומן ותרגומן של יצירות רבות בעלות איכות גבוהה, ומלחמתו הייתה במלל הכללי, ובעיקר זה הלאומי. "הפראזה הריקה עושה שמות והרהיטוריקא הנבובה מפילה חללים" כתב פרישמן בגיליון הראשון של הדור. בשנת 1883 הוציא בוורשה את החוברת "תוהו ובוהו", בה הוא מבקר קשות את עיתון המליץ על עורכו, אר"ז, ועל הכתבים הראשיים והפופולריים שלו: דוליצקי, שרשבסקי, יהל"ל ואחרים. פרישמן התמרמר, הן על הסגנון והן על התוכן של העיתון הפופולרי.
דוד פרישמן, התנגד לתנועות הלאומיות: את חיבת ציון הוא השווה להתעוררות המשיחית בתקופת שבתי צבי, ואילו את הציונות המדינית של הרצל הוא ביטל לחלוטין. הוא ראה בתנועה הציונית את בשורת הסוף של הספרות העברית. משתי סיבות: ראשית, הוא האמין שהציונות המדינית מעמידה מטרות דמיוניות שאינן ניתנות למימוש, ושנית הוא התנגד לספרות שאינה באה מטעם עצמה, אלא כאמצעי תעמולתי. את תחיית האומה הוא ראה בשדרוג הספרות והאמנות בקרב העם. "אינני בוש להגיד, כי מאמין אני באמונה שלמה באותו הפסוק: מלאכת-מחשבת – תחית האֻמה" הוא כתב במאמרו "מלאכת מחשבת" משנת 1901. "...כי לא המוח הוא העושה עם לעם, כי-אם הלב – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי".
בין השנים 1895–1910 התגורר בוורשה ועסק בתרגום יצירות רבות משפות שונות לעברית. בין תרגומיו ניתן למצוא שירים רבים של רבינדרנאת טאגור, שפרישמן נחשב למתרגמו הטוב ביותר, תרגומי יצירות של המשוררים האהובים עליו שייקספיר וביירון, וכן תרגומי יצירות של ניטשה, גתה, פושקין, ג'ורג' אליוט, אוסקר ויילד ושארל בודלר. במשך מספר שנים הוא שיתף פעולה עם הוצאת "שטיבל" הידועה שהוציאה עשרות ספרים מספרות העולם.
דוד פרישמן התגורר חליפות בלודז', בוורשה, בברלין, באודסה, במוסקבה, בברסלאו (שם למד 4 שנים באוניברסיטה), ואף ביקר פעמיים בארץ ישראל. שמו של דוד פרישמן הונצח כשם רחוב בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובערים נוספות. לדוד פרישמן היה בן, שאול, שהתגורר בירושלים ובת, מירה שנספתה בשואה.
אוסף על שמו, שיצר בנו שאול, שמור בספרייה הלאומית.
יצירתו
ממוזער|כל כתבי דוד פרישמאן|דף=320
ממוזער|השיר עלטה מתוך "ליריקה"
ממוזער|"קין" של לורד ביירון, מתורגם על ידי דוד פרישמן|דף=140
יצירתו של דוד פרישמן הייתה רבגונית מאוד. הוא כתב שירים, סיפורים ופיליטונים מוצלחים, תרגם יצירות רבות, והרבה לכתוב ביקורות רציניות ונוקבות. בכתביו נשמעה ביקורת על ההנהגה הרוחנית המסורתית של החברה היהודית. הוא האשים את אנשי ספרות ההשכלה בכך שהפכו את הספרות למכשיר אידאולוגי. פרישמן, לעומתם, ביטא בסיפוריו ובשיריו את התשוקה ליופי, לאסתטיקה ולשמחת חיים.
על יצירתו של פרישמן כתב כבר בשנת 1912 ישראל איתן (חבר ועד הלשון העברית), שיש שלושה סוגים של סופרים; יש סופרים שהם מנהיגים, מובילים איזו אסכולה מסוימת ואחרים הולכים בעקבותיהם. יש סופרים שהולכים בעקבות המנהיגים המובילים, ויש כאלו בודדים שאינם שייכים לשום קבוצה, אלא הם כותבים מטעם עצמם ואמנותם - ולקבוצה זו שייך פרישמן. דוד פרישמן הוא זה שבעצם הכניס את תקופת האמנות לשם אמנות. לא מטעם, לא למען, אלא אמנות בזכות עצמה. היופי והאסתטיקה - הם היסודות שרצה פרישמן להנחיל לעם כסופר, משורר, מבקר ומחבר פיליטונים (שישראל איתן כינה אותם "ירכתונים" כהצעתו של איתמר בן אב"י).
להלן דוגמה לאחד משיריו של פרישמן, שממחישה את הגישה האינדיבידואלית של הכותב:
שני מדורים חשובים, מלבד השירים והסיפורים, פרסם פרישמן בעיתונות העברית. הראשון הוא "אותיות פורחות" סדרת פיליטונים שהתפרסמו ב"היום" וב"הצפירה". "ומי איננו זוכר את ה"אותיות הפּורחות" שלו?" הספיד אותו נחום סוקולוב. הפיליטונים הם הגשר שבין העיתונות לספרות, הסביר סוקולוב, ולעיתים קרובות, הם פורשים את דבריהם החשובים בדרכם הקלילה והבלתי מחייבת כביכול, אבל בדרך משכנעת וחודרת ללב הרבה יותר מהמאמרים הרציניים והכבדים. פרישמן עצמו, במאמרו: "רק פיליטוניסטן" הביע את דעתו שהפיליטון הוא סוג של שיר ומתוכו מדבר אלינו משורר.
מדור אחר שקנה לו שם הוא: "מכתבים על דבר הספרות" שהצורה האינטימית-לירית שלהם בכתיבת הביקורת, הייתה שונה מהנוסח הרגיל של ביקורות אליו הורגלו הקוראים. גם מדור זה התפרסם ב"היום" עד שפסק העיתון להופיע.
כתב יעקב פיכמן: "השפה העברית, ברק סגנון-המקרא, אשר ידע לנגן על ברק מיתריו הדקים כאשר לא ידע אולי איש עוד מלבדו - זה היה סלע משגבו, עושרו הבטוח. על השער הזה דפק תמיד ותמיד נענה. אם ביאליק עולה עליו בעוז ניבו, הנה לא היה עוד איש אשר לפניו נגלה כל הרוך והענוג שבמליצת המקרא, כל החן הטמיר שבכפליה, כאשר נגלה לפרישמן. ואם בתקופת-יצירתו הראשונה, עוד נשאר בו משהו מן המליץ, הלך סגנונו במשך הימים הלוך וזך, עד שהגיע בתקופה האחרונה למדרגה של פשטות יחידה במינה. הפרוזה שלו נעשתה נוחה ושקופה וטבעיותה לא נפגמה גם משמץ ההפלגה שנשאר בה תמיד, היא נעשתה מזוקקה כליריקה עממית. ואמנם רק בה נתגלה פרישמן הליריקן, כאשר לא נתגלה אף פעם בשיריו המחורזים. הרתמוס הפנימי שלו, לשון נפשו, הייתה צורת השיחה."
הערכת פועלו
״פרישמן היה איש ספרות אחד ומיוחד שבדורו ובכמה דורות; איש, שמנערותו ועד זקנותו, חי בעולם השירה והגה יומם ולילה בדברי שירה וספרות; תמיד יודע לנפץ את אלילי ההמון, ולבכר דברים שיש בהם ערך אמיתי לדורי דורות; זה המשורר והמתרגם והעורך והמבקר רב-הפעלים שמעשיו רבו מחכמתו, שנתן לדורו את "הדור" ואת "התקופה" ועשה מ"שטיבל" שטיבל!״
כתב נחום סוקולוב: "מוטל היה על פרישמן לכתוב ולתרגם בכל המקצועות, לכתוב בעיתונים, ולערוך במשך זמן ידוע את שבועון-המופת שלו 'הדור'. ארבעים שנות עבודה, שהלכה הלוך וגדול משנה לשנה! פתח בטיול, וסיים בעבודת-פרך; התחיל דרך חירות, כמתעסק בעלמא, וכלה בקבלנות ספרותית, שצריך היה להספיק לזמנים קצובים בחיובים ובתנאים קצובים, שניים חיבור ואחד תרגום - בית חרושת כהלכה!... כל עבודתו של זה, כל עיקרו של זה היו הופעה רוחנית רבת-הצבעים, הרכבה נפלאה של כישרונות מצוינים, מעיין נובע של עידון וצחות ויופי וחן".
כתב ר' בנימין: "הוא היה מורה דרך לא רק לאחרים, כי-אם גם לעצמו; הוא למד וגם לימד; הוא חשף בלי-חשך את מכמני נפשו וערג גם על אפיקי הדורות; הוא, היחיד, ניזון גם מסגנון הרבים, מיגיעת חבריו מוארי הכשרון. בהינשא הגלים וירומו גם מפרשי סירתו, נעימה ההכרה, כי הוא הלך באיזו מידה מן-הצד, אף מנגד. הוא היה ראשית לכל משורש בזמנו, בחוגו, בבית-אבא, בטל-ילדות מיוחד, באווירה מיוחדת של מקומו ואורח-חייו. וזוהי ממידת גדולתו, שלא שרש את שורשיו, שלא התנכר, שלא התחפש בבגדי-צבעונין של אחרים, שלא ביטא רגשות הזולת, אלא ביטא, יצר וגילם את עצמו. שהרי גם זה מטיבו של האדם הגדול, מעצם מהותו, שהוא גם היוצר וגם היצור, הוא הקובע וקולע אל המטרה והוא הוא גם עצם המטרה."
ממוזער|331x331 פיקסלים|מתוך "גיטני'אלי" מאת רבינדרנת טאגור בתרגום פרישמן
דוד פרישמן השתדל להעלות את רמת הספרות העברית לרמה אירופית, אומר אלי אשד, והביקורות שלו היו חשובות מאוד ליישום המטרה. הוא זה שבזכותו כתב העת "התקופה" היה ברמה גבוהה מאוד. הוא זה שהביא את האגדות לספרות העברית, ותרגם אותם לילדים, ועל אף שהיה מוערך על ידי אנשי דורו, נותר מבודד. הן מחמת התנגדותו הגלויה והבוטה לאידאולוגיה הציונית והן מחמת לשונו הפוגענית בביקורות. אברהם קריב תיאר את לשונו החריפה של פרישמן "איש לפניו בסופרי ישראל לא משח את חיציו ברעל אשר כזה, איש לא הרחיק קלוע ממנו עד להר סיני …שמיים בקשו רחמים על משה ותורתו מפני חמת עטו הבלטריסטי של דוד פרישמן."
רבים היו המריבות והכעסים שניהלו כנגדו הסופרים, אותם ביקר ללא משוא פנים, בישירות ובבוטות, אך רובם הכירו בכשרונותיו. אפילו ביאליק, שהיה אחד מ"קורבנותיו", כתב עליו במכתב לזלמן שניאור: "אוהב אני את פרישמן ומכבדו כבוד גדול, אותו, את המקלל, המחרף והמנאץ, עם הרעל שבשפתיו ועם אלוהיו שבלבו".
כתב גרשום שופמן: "שבילו הספרותי התפתל לכאורה דרך חתחתים של קנאה, תחרות ורוע-עין, אבל באמת לא היה הדבר כן. רק דברים, שהאמין לראות בהם זיוף ותעתועים, העבירוהו על דעתו. דברים שראה בהם איזו פגיעה בכל היקר לו, היקר לו כבבת-עינו. כי בה בשעה ידע האיש גם להעריץ, להתפעל ולהתלהב. לפני הוודאי הרכין ראש בלי כל עקיפים, זכרו את יחסו אל מנדלי! לצעירים לא ידע חיבה יתירה, אבל כל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה. וכן טיפח פרישמן, אולי מבלי שהתכוון לכך, את ספרותנו החדשה".
כתב יעקב פיכמן: "עם כל כרכורי-החן שביצירתו, גם עם קורטוב המניירה הפוגם לפעמים, היה תמיד סופר טבעי, אשר דיבר אל העם, אשר קולו נשמע מקרוב, קול הידיד הסובל עמו והנושא עמו. רק הרחוקים לא הקשיבו אל הקול המרווה דמע, לא ראו את היד השלוחה. הוא האמין עוד, שבכוח של יופי זך, של שירה נעלה לחנך את העם, להכשיר את הלבבות. על-כן הטיף לאמנות ולשירת-עם. על-כן האמין בספרות אמונה תמה כל-כך. בימינו אין איש מאמין עוד בכמו-אלה. והמאמינים מתביישים להגיד זאת. הוא לא התבייש. היו לו ערכים מעטים, אך הוא לא כפר בהם מעולם, לא החליפם באחרים מעולם".
ספריו
רשימת הספרים של דוד פרישמן בספרייה הלאומית
230px|ממוזער|"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, בתרגום פרישמן|דף=472
לקט נבחר מכתביו:
סיפורים
סיפורים, ירושלים, מ. נוימן, 1964
רשפים; מאסף ספרותי, ורשה, דפוס אדלשטיין, תר"כ
ביום הכיפורים; סיפור, ורשה, נ"א יאקאב, תרנ"ב
שירים
סיפורים ושירים, ניו יורק, קרן י. מץ, תרצ"ח
ליריקה, כל כתבי ד. פרישמן, (כר' 7) ורשה, הוצאת ספרות
מבחר כתבים, ירושלים, מ. ניומן, 1972
תרגומים
תרגומים, ירושלים, מ. ניומן, 1964
יקוב גרים, חתונת אשת השועל, תל אביב, דביר, תרפ"ו
פרידריך ניטשה, כה אמר סרטוסטרא, ורשה, ספרות, תרפ-
שארל בודלר, תריסר שירים קטנים בפרוזה, עברית: בשיתוף עם אורי ניסן גנסין, עורך הספר: יהודה ויזן, תל אביב, 'עמדה', סדרת דחק לספרות טובה, 2010.
הנריק איבסן, נורה, ורשה תרס"ט.
וויליאם שייקספיר, קוריולנוס: טרגדיה בחמשה אקטין, ורשה תרפ"ד.
מקס נורדאו, חוט הלב - אגדות לילדים חכמים, 1910
הנס כריסטיאן אנדרסן, אגדות לילדים.
ביקורות, מאמרים ופיליטונים
מכתבים על הספרות, ירושלים, מ. ניומן, 1968
אותיות פורחות, ורשה, דפוס לוינסקי, תרנ"ג
תוהו ובוהו, ירושלים, מ. ניומן, 1964
התקופה; יוצאת 4 פעמים בשנה, עורך: ד. פרישמן, ורשה, שטיבל, 1930
דברי הקדמה
פרישמן ביחד עם פרופ' דב סדן, האוצר של הסבתא, (דער באבעס אוציר), מחברת: מרים אולינובר, תורגם על ידי יהושע טן פי, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה, 1975.
ראו גם
המרכז הספרותי העברי בורשה
ביקורת ספרות
סונטה
לקריאה נוספת
דוד פרישמן, אגרות דוד פרישמן עם תמונתו ועצם כתב ידו, ניו יורק, דוד פרישמן, 1927
התקופה, ספר שישה-עשר, ברלין-תל אביב: שטיבל תרצ"ד (1934)
אגרות ח. נ. ביאליק לדוד פרישמן, התקופה, כרך 28, ע' 464–469, תל אביב: שטיבל תרצ"ו תשרי-כסלו.
א. ש. ולדשטין, דוד פרישמן, ב-"האחדות", 27 יוני 1913.
אליעזר שטיינמן, כה אמר פרישמן: פרקי שיחות וזכרונות, ספרית פועלים 1950.
שלום קרמר, פרישמן המבקר; מונוגרפיה, מוסד ביאליק 1984
זלמן שניאור, דוד פרישמן ואחרים, דביר, 1959
מנוחה גלבע, דוד פרישמן - מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: מנוחה גלבוע, ספריית פועלים, 1988
גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967
אברהם קריב, עטרה ליושנה; מאמרים על הספרות, על העם, על המדינה, דביר, 1956
קישורים חיצוניים
"מחולות" מאת דוד פרישמן ב"הארכיון - ספרות עברית בקול"
נחום סוקולוב, דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
אליעזר שטיינמן, סדר פרישמאן, באתר פרויקט בן-יהודה
יעקב פיכמן, דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
אלי אשד, דוד פרישמן: דור המדבר
חמוטל בר יוסף, דוד פרישמן, (אנגלית) ב-YIVO
,
אריאל לוינסון, פרישמן במדבר, באתר בינ"ה - התנועה ליהדות חברתית, 15 בפברואר 2011.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פובליציסטים יהודים פולנים
קטגוריה:מבקרי אמנות יהודים
קטגוריה:עורכי עיתונים יהודים פולנים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים יהודים פולנים
קטגוריה:מבקרי ספרות יהודים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי תקופת התחייה
קטגוריה:סופרים יהודים פולנים
קטגוריה:פיליטוניסטים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים יהודים פולנים
קטגוריה:ילידי 1859
קטגוריה:נפטרים ב-1922 | 2024-09-16T10:31:09 |
רוני סומק | רוני סומק (נולד כרוני סומך, ב-28 בדצמבר 1951, בגדאד) הוא משורר, סופר ואמן ישראלי. שיריו תורגמו לעשרות שפות ופורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ברחבי העולם.
ביוגרפיה
נולד ב-1951 בבגדאד לאבנר ודיזי סומך, ועלה לארץ ישראל בשנת 1953. גדל והתחנך במעברה על גבול חולון ובת ים ולאחר מכן בשיכון ליד צהלה. למד בתיכון "השרון" ברמת השרון (היום תיכון ע"ש רוטברג), שבו אחד המורים שהשפיעו עליו היה האמן רפי לביא. כשהיה בן 17 התפרסם לראשונה שיר שלו בעיתון. בשם המשפחה שלו נפלה טעות כתיב - סומק במקום סומך - ומאז דבק בשם החדש. סומק למד רישום במכון אבני וספרות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. היה מדריך חבורות רחוב ומורה לספרות בתיכון עירוני י"א בתל אביב במשך מעל לשלושים שנה. וכיום מנחה סדנה לכתיבה יוצרת. פרסם 16 ספרי שירה, והאחרון שבהם, עד כה, הוא "אש". פרסם גם שני ספרי ילדים "כפתור הצחוק" ו"הקוף שלוף והקוף בלוף" (עם בתו שירלי סומק). חבר מערכת כתב העת ננופואטיקה.
ב-1997 הקליט בניו יורק את "נקמת הילד המגמגם" ובווינה את "קו העוני" - דיסקים משותפים עם המוזיקאי אליוט שארפ. ב-2001 הופיע הדיסק השלישי "קיצור תולדות הוודקה". ב-1998 הציג עם בני אפרת את "בית חרושת של הטבע" - שישה מיצבים בעקבות שירים. (התערוכה הוצגה בגלריית "המומחה" מטעם מוזיאון ישראל ובעקבותיה נוצר הווידאו-ארט "בית חרושת של הטבע" בבימויו של שחר בן-חור). ב-2004 הציג את "חוואג'ה ביאליק" - 10 רישומים ושיר בעקבות 9 שירים של ביאליק, ב-2007 את "ריה"ל מדריד" - 12 רישומים ושיר בעקבות 9 שירים של רבי יהודה הלוי, ב-2010 את "מפית", ב-2012 את "אגם הברבורים" וב-2014 את "שריטה במרפק השירה" (חמש התערוכות הוצגו במוזיאון לאמנות ישראלית שברמת-גן באצירתו של מאיר אהרונסון).
במסגרת חגיגות מאה שנים לתל אביב, הוצגה במאי 2009 בגלריה ד.ש. דנון בתל אביב, תערוכת מחווה לסומק. עשרה אמנים הגיבו ביצירה פלאסטית לשירו "נשר של כתובת קעקע" מתוך ספרו "גן עדן לאורז".
על שירתו זכה בין השאר בפרס ראש הממשלה, פרס יהודה עמיחי לשירה, פרס רמת-גן לשירה 2010, פרס ראשון בתחרות שירי יין שנערכה בפסטיבל השירה הבינלאומי בסטרוגה, מקדוניה (2005) ובפרס הנס ברגהאוס לשירה מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי במאסטריכט, הולנד (2006).
ב-3 במאי 2012 הצטרף סומק לרשימת המייסדים של מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד. סומק הוצב במקום ה-120 האחרון והסמלי ברשימת המפלגה לכנסת ה־19 וה־20, וכן ברשימת כחול לבן, בה יש עתיד הייתה שותפה, לכנסות ה־21, ה-22 וה-23, ושוב ברשימת יש עתיד לכנסות ה-24 וה-25.
ב-2012 הוענק לו בשגרירות פולין בתל אביב "צלב אבירי השירות המופתי" של הרפובליקה הפולנית.
ב-2013 הוענק לו עיטור אביר במסדר האמנויות והספרות של ממשלת צרפת.
סומק הוא דודו של המשורר יקיר בן-משה. נשוי לליאורה ומתגורר ברמת גן. השניים הורים לשירלי - בתם היחידה, איתה סומק כתב שניים מספריו לילדים: "כפתור הצחוק" ו-"הקוף שלוף והקוף בלוף".
סומק חבר במועצה של הקרן החדשה לישראל.
יצירתו
שיריו תורגמו ל-45 שפות (בעיקר לאנגלית אך גם לצרפתית, ערבית, קטלאנית, אלבנית ושפות נוספות). אחדים משיריו של סומק הולחנו, בין השאר בידי חנן יובל, מיקי גבריאלוב, יוני רועה, סגול 59, נמרוד לב, ערן צור, ברי סחרוף ואקוט. סומק אף מבצע את שירו "הטמפרטורה היא אבק שרפה" יחד עם נמרוד לב, באלבומו של לב "זורק לך עוגיה" מ-2013. כמו כן, הוא הוציא אלבום משותף עם אמן הג'אז אליוט שארפ, בשם "נקמת הילד המגמגם" (Revenge of the stuttering child). האלבום נבחר על ידי מבקר המוזיקה הווארד מנדל כדיסק השנה, במשאל שערך הירחון הבריטי "WIRE".
ספריו
גולה, הוצאת מסדה, 1976
1 בשביל 3, 3 בשביל 1 (עם אלי בכר ופרץ-דרור בנאי), הוצאת עכשיו, 1980
סולו, הוצאת מסדה, 1980
אספלט, הוצאת מסדה, 1984
7 שורות על פלא הירקון, הוצאת אופטובסקי בשיתוף קרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1987
ברדלס, הוצאת זמורה-ביתן, 1989
בלאדי מרי, הוצאת זמורה-ביתן, 1994
גן עדן לאורז, הוצאת זמורה-ביתן, 1996
המתופף של המהפכה, הוצאת זמורה-ביתן, 2001
מחתרת החלב, הוצאת זמורה-ביתן, 2005
אלג'יר, הוצאת זמורה-ביתן, 2009
כוח סוס, הוצאת זמורה ביתן, 2013
כפתור הצחוק (עם שירלי סומק), הוצאת זמורה-ביתן, 1998
הקוף שלוף והקוף בלוף (עם שירלי סומק), הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
נקמת הילד המגמגם, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2017
כל כך הרבה אלוהים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2020.
הרמס, זמורה - מוציאים לאור, 2022.
הנבדל של האהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023
אש, זמורה - מוציאים לאור, 2024
בשפות זרות
האש נשארת באדום (אנגלית), תרגום: משה דור וברברה גולדברג, הוצאת The University of Wisconsin Press with Dryad Press, ארצות הברית, 2002
מחתרת החלב (אנגלית), תרגום: רוברט מנסטר וחנה ענבר, הוצאת White Pine Press, ניו יורק, 2015
יסמין (ערבית), תרגם: סמיח אל קאסם, הוצאת אל-כראמה, חיפה בשיתוף מינהל התרבות-משרד האמנויות, 1995
והשירה היא נערת פושעים (ערבית), תרגם: ראובן שניר, הוצאת Faradis, פריס, 1996
חלב אריות (ערבית), תרגם: סלמאן מצאלחה, הוצאת ABN-LOKMAN, קהיר, 2010
נולדנו בבגדאד (צרפתית), תרגם: מישל אופטובסקי, הוצאת Stavit, פריס, 1998
עדות יופי, תרגמה: מרלנה ברשטאר, הוצאת PHI, 2008
על נייר זכוכית (קטלאנית), הוצאת Proa, ברצלונה, 2000
אהבה פיראטית (קטלאנית), תרגם: מנואל פורקאנו הוצאת Proa, ברצלונה, 2006
סימן הנגיסה (אלבנית), תרגם: הוק בוצ'פאפא, הוצאת Ader, טיראנה, 2001
כפתור הצחוק - עם שירלי סומק (אלבנית), תרגם: הוק בוצ'פאפא, הוצאת Geer, טיראנה, 2006
הקטלוג האדום של המלה שקיעה (איטלקית), תרגמו: לינה אנג'יולתי וז'ק ארביב, הוצאת Il Laboratirio, נאפולי, 2002
הילד המגמגם (איטלקית), תרגמו: שרה קמינסקי ומריה תרזה מילאנו, הוצאת MESOGEA, סיציליה, 2008
חיטה (מקדונית), תרגם: איגור איסקובסקי, הוצאת בלסוק (Блесок), סקופיה, 2005
דרקוני האספלט (מקדונית), תרגם: איגור איסקובסקי, הוצאת בלסוק (Блесок), סקופיה, 2011
אני עיראקי - פיג'מה (יידיש), תרגמה: רבקה באסמאן בן-חיים, איור: מולה בן-חיים, הוצאת ה. לייוויק, תל אביב, 2008
שירים (קרואטית), תרגם: מילוש דורדביץ', מהדורה מיוחדת לפסטיבל הספרות בזגרב, 2008
בגדאד פברואר 1991 (נפאלית), תרגם: יויוצו שארמה, הוצאת NI'RALA, קטמנדו, 2009
בלוז הנשיקה השלישית (הולנדית), תרגמה: הילדה פאך, הוצאת Azul מאסטריכט, הולנד, 2010
מברשת השמש (דנית), תרגמה: חנה פריז, הוצאת Forlaget Goldberg& Mor, דנמרק, 2010
בגדד ירושלים (צרפתית) - ספר משותף עם סאלח אל-חמדני, תרגם מישל אליאל, הוצאת Bruno Doucey (צרפת) 2012
גול ברגל שמאל (פורטוגזית) תרגם: מואסיר אמאנסיו, הוצאת Annablume (ברזיל) 2012
מסמרים (גרמנית) תרגמו: לידיה בוהמר ופרנק שבלבסקי, הוצאת Azul
פוטו רצח (הולנדית) תרגם: הני ייטז הוצאת AZUL (ברזיל) 2012
גן עדן לאורז (ספרדית) תרגם: מנואל פורקאנו הוצאת לוויתן (ארגנטינה) 2013
הנמר ונעל הזכוכית (רוסית) תרגמה: לנה בייביקוב הוצאת ARGO-RISK (רוסיה) 2014
הבלדה על עמק האלכוהול (טורקית) תרגמה: מואסר יינייה הוצאת SIIRI (טורקיה) 2014
נשיקת השירה 24 שירי אהבה של יהודה עמיחי ושל רוני סומק, (צרפתית) תרגם: מישל אליאל, הוצאת LEVANT (צרפת) 2016
הפסנתר הבוער, תרגם מישל אליאל (צרפת).2017 הוצאת Bruno Doucey
אני אוהב אותה ושיישרף העולם. תרגמו: אנג'לינה מוניץ הוברמן ואלברטו הוברמן. מקסיקו 2018, הוצאת TRILCE
שקית הממתקים של אלוהים, עם יגאל עוזרי, הוצאת מרכז מאנה לאמנות מודרנית, ניו-יורק 2021
מכתבים מדומיינים, תרגום: מישל אליעל, הוצאת segust 2021
קריסטל בלוז, תרגום: מישל אליעל, הוצאת segust 2022
אני אוהב אותה ושישרף העולם, תרגום: רים ע'נאים הוצאת Raya 2022
שירה היא לא מטאפורה, תרגום: מישל אליעל, הוצאת LEVANT 2023
על שירתו פורסמו:
אקרובט פואטי, יאיר מזור, ארצות הברית 2008
שני ילדים מבגדד, ז'יל רוזייה, צרפת 2015.
המשורר שכותב בלוז, יאיר מזור, ארצות הברית 2016
מילת הכבוד של הרחוב - עיונים בשירתו של רוני סומק, עורכים: נועה שקרג'י, יגאל שוורץ, קציעה אלון, ישראל 2019
בעקבות הזמן האבוד עם סרט מדידה, רפי וייכרט, הוצאת ספרי עתון 77 וכנרת זמורה דביר 2022.
עריכה
לואיזה, שמואל שתל, הוצאת מקור, 2000
מורה עובדת קבלן, מיטל נסים, הוצאת פרדס, 2016
נפח, מורן דייגי, הוצאה עצמית, 2017
אין שיר שהוא לא שיר אהבה, רענן אליעז, הוצאת עתון 77, 2017
עשרים ושבע 27, אמיר סומר, הוצאה עצמית, 2018
סנונית בחורף, אביבית לוי, הוצאת אבן חושן, 2019
חלומות שהתכווצו בכביסה, שרה מלול, הוצאת עתון 77, 2019
פסטיבל הספר המזרחי, דוד ברבי, הוצאת עמדה, 2024, בשיתוף רן יגיל
עבודות אמנות
"קיר האושר", מוזיאון האמנים, תערוכה קבוצתית, לודז', פולין, 1993
"יסמין", תערוכה קבוצתית, הגלריה באום אל פחם, 1996
"בית חרושת של הטבע" (עם בני אפרת), גלריית "המומחה" מטעם מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998
"הבלדה על עמק האלכוהול", הטריאנלה הבינלאומית למיצב, תערוכה קבוצתית, מוזיאון חיפה לאמנות, 1999
"נקמת הילד המגמגם" - Markers 1, תערוכה קבוצתית, הביאנלה של ונציה לאומנות, 2001
"האש נשארת באדום" - Markers 2, תערוכה קבוצתית, דוקומנטה, 2002
"הספרייה הנודדת" - Markers 4, תערוכה קבוצתית, הביאנלה של ונציה לאומנות, 2003
"חוואג'ה ביאליק - 10 רישומים ושיר בעקבות 9 שירים של ביאליק", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2004
"Impermanenza"9, תערוכה קבוצתית, ונציה, 2005
"ולידו במסגרת דומה" - 15 צלמים מתכתבים עם שירי רוני סומק, מכללת ויצו-חיפה, 2005
"שיר אהבה פיראטי" - Markers 5, תערוכה קבוצתית, הביאנאלה לאמנות בוונציה, 2005
"גמלים" - Markers 6, ונציה וקאסל, 2007 (תערוכה קבוצתית)
"ריה"ל מדריד" - 12 רישומים ושיר בעקבות 9 שירים של רבי יהודה הלוי", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2007.
"הספרייה הנודדת 2", גלריה קארגו, פריס, 2008
"Acqua" ספר אמן Markers 7, גלריה Scala Mata, ונציה, 2009 (תערוכה קבוצתית)
"מפית", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2010
"אגם הברבורים", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2012
"רחוב מותנאבי מתחיל כאן" ספר אמן במרכז לספרי אמן, ניו יורק, 2013
"נוצה ועופרת" - התכתבות צילומית עם שירי הריקוד של רוני סומק, אוצר: מיכה קירשנר, המרכז האקדמי ויצו חיפה, 2013
"שריטה במרפק השירה" המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2014
"תמונה קבוצתית עם חברים", אוצר: מאיר אהרונסון, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, תערוכת יחיד, 2014
"פעמיים ח"י", אוצר: עמיחי חסון, בית אבי חי, ירושלים, תערוכת יחיד, 2016
"אבות המזון", אוצר: דורון פולק, אוניברסיטת תל אביב, דיוקנאות סופרים ועטיפות ספרים מאת רוני סומק, 2018
"רקוויאם לנמר האחרון בעולם" (מיצג משותף עם בני אפרת) מוזיאון פ"ת, 2018. אוצרים: דרורית גור אריה ואבשלום סולימאן
"ז'אק ברל וחברים" תערוכת יחיד ב-INTERPOLE ASBLE. בריסל, בלגיה, 2018. אוצר: ראשיד ברגותי
"תלה אותם גבוה", תערוכת יחיד גלריה זימאק, תל אביב, 2018
"רוני סומק - אבות המזון", תערוכת יחיד, Maison Blanche, מרסיי, צרפת, 2018
"ראשים מדברים", תערוכת יחיד, מכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב, 2018
"יותר מאלף מילים. תערוכת יחיד. יריד הספרים הבינלאומי מקסיקו סיטי. אוצרת טל נעים
"מחנה שבויים". (בשיתוף עם שחר שריג) סמינר הקיבוצים, תל אביב 2019
"יותר מאלף מילים." תערוכת יחיד Cineteca Nuevo León, מונטריי, מקסיקו (2019)
"טאבולה ראסה" - פרויקט המחברות הגדול. אוצר ד"ר גיא מורג צפלביץ', גלריה על הצוק, נתניה 2019 (תערוכה קבוצתית)
"קו על תו" אמנים יוצרים על דפי תווים. בית ראובן, תל אביב, 2019 (קבוצתית)
"ראשים מדברים", אוניברסיטת בר-אילן הפקולטה למדעי היהדות, רמת-גן (2019) (תערוכת יחיד)
“ק.ר.ל.ה.ב.ת.ח.ת.“ אוצרת רעיה זומר-טל. מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד 2019 (קבוצתית)
יריד ספרי אמן, ספר אמן עם יגאל עוזרי, MOMA PS1 ניו יורק, ארצות הברית 2019 (קבוצתית)
"לאה G". תערוכת ציורי לאה גולדברג ורוני סומק. משכנות שאננים, ירושלים, 2020.
"שירים בדיו שחורה", אוצר: דר' אורי הולנדר מוזיאון ראלי, קיסריה, 2021 (תערוכת יחיד)
"יוצרים הופכין את היוצרות", אוצרות: הדס ארזי ודר' תמי ישראלי, מכללת לוינסקי, ת"א, 2021 (תערוכת יחיד)
"ואלה השמות", אוצר: אלי שיינברג, ספריית בלפר, רמלה, 2021 (תערוכת יחיד)
"חברים בדיו", אוצר: פיליפ רנצר, אוניברסיטת חיפה, חיפה, 2021 (תערוכת יחיד)
תקליטים
"נקמת הילד המגמגם" (עם אליוט שארפ). "Tzadik Records”, ניו-יורק, 1997.
"קו העוני" (עם אליוט שארפ). "Zuta Music", תל אביב, 1999
"קיצור תולדות הוודקה" (עם אליוט שארפ). "Zuta Music-N.M.C", תל אביב 2001
"סולו תופים" (עם להקת פגועי מח). "הצימר ת"א" 2011
"מדרכות מפיקות חשמל" (בהפקת חיים רחמני) "קמע" 2019
פרסים והוקרה
פרס אמנות לעם עבור פעילות מצטיינת בתחום הספרות, 1984
פרס היובל של אקו"ם ליוצר צעיר על הישג מיוחד, 1986
פרס קוגל, 1986 ו-1992
פרס אפרת לשירה, 1999
פרס אח"י, 1999
פרס ראש הממשלה, 1989 ו-2000
פרס יהודה עמיחי לשירה עברית, 2004
פרס ראשון בתחרות שירי יין בפסטיבל השירה בסטרוגה מקדוניה, 2005
פרס הנס ברגהאוס - פסטיבל בינלאומי לשירה, מסטריך, הולנד 2006.
צלב "אבירי השירות המופתי" של הרפובליקה הפולנית, 2012
עיטור מסדר האמנויות והספרות של צרפת, 2013
פרס קליף בייקר על תרגום ספרו "מחתרת החלב" לאנגלית. ארצות הברית, 2015
פרס איש המופת של ארגון "הליונס", 2016
פרס הוקרה ליוצרים ולסופרים מטעם המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל, 2017
פרס אריק איינשטיין בתחום הספרות, 2017
פרס מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית, 2019
פרס ארז ביטון מטעם עיריית רמת השרון, 2024
לקריאה נוספת
אורי הולנדר, "בלוז על רצפת המשחטה: על אפוס וקיטש בשירת רוני סומק", מחקרי ירושלים בספרות עברית כ"ג, תש"ע .
גלעד מאירי, "סלאלום-שירה: על אלג'יר לרוני סומק", פופואטיקה 1, הוצאת מקום לשירה. 2020. עמ' 39–44.
גלעד מאירי, "לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרֵי חֲלוֹם עַל חֻלְצוֹת הַיּוֹם־יוֹם: על העממי והפופולרי בכוח סוס לרוני סומק", פופואטיקה 1, הוצאת מקום לשירה. 2020. עמ' 45–52.
יגאל סרנה, יונה וולך, הוצאת כתר, ירושלים 2009, עמ' 307–314.
יגאל שוורץ, מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס הוצאה לאור, 2020, הפרק "משורר נחמה: הערות המשך לדיון בפואטיקה של רוני סומק", עמ' 203–224.
נוית בראל, צובע את קיר המזרח במברשת השמש. על הספר "אלג'יר" מאת רוני סומק. בתוך: כתב העת "עתון 77". גיליון 339 (שנה ל"ב). סיוון-תמוז 2009. עמ' 12
רוני סומק, שיר אושר, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 454-454, הוצאת כרמל, 2017.
קישורים חיצוניים
אודותיו
משיריו של רוני סומק באתר "שירשת"
רוני סומק באתר בננות
אלי אשד, רוני סומק בקצוות העולם המוכר, 30.9.2008, באתר רשימות
אלי הירש, על "אלג'יר", ידיעות אחרונות, 17/4/09
רוני סומק באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
שירלי ורוני סומק, מקריאים את הספר "הקוף שלוף והקוף בלוף"
אביה בן-דוד על רוני סומק בפלטפורמת הבלוגים של אתר בננות, 5 ביוני 2009
רן יגיל על נקמת הילד המגמגם בפלטפורמת הבלוגים של אתר בננות, 9 באפריל 2018
מתי שמואלוף, השורשים הכהים של יצירת רוני סומק: האפשרויות החדשות בשירתו ובעבודתו החזותית, כתב העת גג, 2018
דויד פרץ, אופרת רוק על חייו של משורר, על הרמס, פנס מוסף לביקורת ספרות, מרץ 2023.
כתיבתו
רוני סומק "תנו לי לצאת לפחות במילים" באתר בננות, 24 בפברואר 2005
רוני סומק כותב על הספר "החיה שבלב" מאת אמיר אור, אתר בננות, 18 במרץ 2011
רוני סומק, "תנו לי לצאת לפחות במילים" - קטע מיומן קריאה בבתי הכלא במילאנו, עתון 77, גיליון 298, ינואר 2005
המשורר רוני סומק מקריא מפרי עטו: "ארבעים" מתוך אתר הערוץ האקדמי
גלעד מאירי על כוח סוס
רוני סומק - שקספירה, באתר כתב העת אורות
ראיונות
שיחת סלון: רוני סומק, כתב עת החוטם, גיליון שני, 2008
סיני גז, השאלון עם רוני סומק, באתר "השאלון"
אסתי סגל, ואהבה בקצה הלילה היא כמו כיסא הפוך, במחשבה שנייה, 20 במרץ 2010
יוסי שיפמן, ריאיון - פרמונט וסומק מגישים: נבוכדנצר בלוז, באתר הבמה, 29 בינואר 2014
דפנה לוי, ראיון אישי עם רוני סומק בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 30 ביוני 2023
דורון בראונשטיין, רוני סומק: "אני לא יושב בחדר האטום וכותב שיר ואני חושב שהוא ישנה את העולם. אבל אני חושב שהשירה היא דרך שאני קודם כל מתכתב דרכה עם עצמי, זה מה שהכי חשוב.", בבלוג חי תרבות, 23 באוגוסט 2023
משיריו
שיר מתוך ספרו "מחתרת החלב": תל אביב בלילה, באתר בננות, 27 במרץ 2005
שירים באתר הארץ | טיוטה לדף תלוש מספר הבוטניקה של השירה (2017) | כל כך הרבה אלוהים, (2017) | בלוז לטרמפיסטית מחיל הים(2017) | קנאה. צד א', צד ב' (2018) | אֵיךְ נִרְאִים הָרִים בַּגֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל הַגּוּף (2019) | קריאת שירה בפני מורי הספורט של מכללת וינגייט (2019) | En français 1 (2020) |Studio Ronny (2021) | שַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן שֶׁל הַשִּׁירָה (2021) | סטנגה (2021) | רֶגֶל יְחֵפָה (2021) | נאום המכחול בו צייר גוסטב קורבה את "מקור העולם" (2021) | מדוע אינני צלם (2021) |
אלבומים
רוני סומק וחיים רחמני: מדרכות מפיקות חשמל באתר בנדקמפ
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:ישראלים ילידי עיראק
קטגוריה:עולים בשנות ה-1950
קטגוריה:פעילי יש עתיד
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:זוכי פרס רמת גן לספרות
קטגוריה:זוכי פרס יהודה עמיחי
קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:זוכי פרס אריק איינשטיין: ספרות
קטגוריה:בוגרי תיכון רוטברג (רמת השרון)
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:בוגרי מכון אבני
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951 | 2024-10-07T07:10:32 |
המפלגה הפשיסטית | REDIRECT פשיזם | 2004-12-02T09:59:05 |
דיימון ראניון | אלפרד דיימון ראניון (באנגלית: Alfred Damon Runyon; 4 באוקטובר 1880 - 10 בדצמבר 1946) היה סופר ועיתונאי אמריקאי.
ביוגרפיה
ראניון נולד במנהטן שבקנזס, ארצות הברית, וגדל בעיירה פואבלו שבקולורדו - דור שלישי למשפחת עיתונאים. מקור שם העט שלו (הוא נולד בשם Alfred Damon Runyan) בשגיאה שנעשתה בפרסום שמו בראשית דרכו.
בשנת 1898, בגיל 18, התגייס לצבא ארצות הברית למלחמת ארצות הברית–ספרד, הוצב בפיליפינים בסביבת הבירה מנילה, והשתתף בקרבות נגד מורדים מקומיים.
בשנים הראשונות לאחר חזרתו לארצות הברית שימש ככתב משטרה, וככתב ספורט במיוחד בנושאי איגרוף ובייסבול. בשנת 1911 עבר ראניון לניו יורק, והחל בכתיבת הסיפורים על עולמם של אנשי ברודוויי שבניו יורק שבהם התפרסם.
ראניון נודע בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים המתארים את עולם ברודוויי בתקופת היובש. בסיפוריו הוא מגולל את עולמם של המהמרים, הגנבים, השחקנים והגנגסטרים המקומיים. סיפורים אלו נכתבו בשפה ייחודית, תערובת של דיבור מקומי ניו יורקי, יחד עם סלנג ציורי. מאפיין נוסף של שפתו של ראניון הוא השימוש הבלעדי בזמן הווה, גם כאשר הוא מתאר זמנים אחרים. בהקדמה לאחד מספריו מאותגרים הקוראים למצוא את השגיאה היחידה שעשה ראניון באותו ספר, כלומר המקום היחיד שבו השתמש בזמן שאינו הווה.
בשנת 1942 הפיק ראניון את הסרט The Big Street, המבוסס על סיפורו הקצר "The Little Pinks".
מת מסרטן הגרון ב-1946, בגיל 66. ידידו העיתונאי וולטר וינצ'ל גייס כספים להקמת מכון לחקר הסרטן, שנקרא על שם ראניון.
סיפוריו של דיימון ראניון תורגמו לעברית על ידי אליעזר כרמי, שהצליח, לדעת רבים, להעביר לעברית את השפה המיוחדת של המחבר. גם "The Little Pinks" תורגם לעברית, ונקרא פינקס קטינא. בראשית שנות השבעים הוצג בארץ המחזמר "עיר הגברים", מחזמר שכתב כרמי עם שירים שכתב דן אלמגור והלחין מתי כספי, והיה מבוסס על סיפורי דיימון ראניון. ממחזמר זה זכור במיוחד השיר "פנקס הקטן" בביצוע ששי קשת ואבירמה גולן, שיר המבוסס על "The Little Pinks".
בשנת 1950 הועלה בברודוויי לראשונה המחזמר "ברנשים וחתיכות" שכתב והלחין פרנק לאוסר. המחזמר הוא עיבוד לשני סיפורים קצרים של ראניון – "האידיאל של מיס שרה בראון" ו"לחץ דם". בתחילת שנות התשעים הועלה בארץ מחזמר בשם זה בכיכובם של נתן דטנר, אייל גפן ויוליה פרייטור.
ב-1980 הופק הסרט פיקדון קטן בכיכובם של וולטר מתאו וג'ולי אנדרוז המבוסס על הסיפור "Little Miss Marker" (1932). זה היה רימייק לסרט צרור של צרות (1962) בכיכובם של טוני קרטיס וסוזן פלשט.
סלנג ייחודי בתרגום העברי
הסלנג הייחודי של דיימון ראניון מתורגם בתרגום העברי של אליעזר כרמי. להלן חלק מן המילים ופירושיהן:
"משכנע" - אקדח
"עופרת" - קליעי אקדח
"כפתור" - שוטר
"עגבנייה" - אישה נאה
"מצלצלין", "דו-רה-מי" - כסף
"סמרטעתון" - עיתון
"מקרר" - בית סוהר
"כתבן" - עיתונאי
"לקקן" - פה
"עורב" - רופא
"יבואן" - מבריח משקאות
"אצבע" - מודיעין לצורך שוד או חטיפה
ספרים עם אוסף כתביו שתורגמו לעברית
בהוצאה הישנה
מחרוזת הפנינים, תורגם על ידי אליעזר כרמי והופיע בשנת 1949 בהוצאת "הדב"
מלוא החופן, תורגם על ידי אליעזר כרמי והופיע בשנת 1969 בהוצאת דקל. מהדורה נוספת הופיעה בהוצאת רמדור.
עיר הגברים הופיע בהוצאת רמדור.
חזרה לברודוויי, הופיע בהוצאת רמדור.
ברנשים ובובות, תורגם על ידי אליעזר כרמי והופיע בהוצאת ש. פרידמן.
טיפוסים קשוחים, הוצאת כרמי את שות' בע"מ.
בהוצאה החדשה של מ. מזרחי
ברנשים וחתיכות
טיפוסים קשוחים, תורגם על ידי אליעזר כרמי והופיע בשנת 1987.
שמונה לאחת
הברוקלינאים
כל אנשי הברודוויי
בהוצאת ספרי עליית הגג
חוש הומור וסיפורים אחרים, תרגם והוסיף אחרית דבר מולי מלצר, 2016
קישורים חיצוניים
אלי אשד, בלוג "המולטי יקום של אלי אשד", ברנשים קשוחים עם לב של זהב: דיימון ראניון והמחזמר "ברנשים וחתיכות"
אורי קציר, בלוג "אפלטון" , פינקס קטינא / דיימון ראניון
אלי אשד, סקירה על אליעזר כרמי המתרגם של ראניון לעברית
הערות שוליים
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1880
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1946 | 2024-05-30T11:31:20 |
יבגני יבטושנקו | יבגני אלכסנדרוביץ' יבטושנקו (ברוסית: Евгений Александрович Евтушенко; נולד בשם המשפחה גנגנוס, ברוסית: Гангнус; 18 ביולי 1932 – 1 באפריל 2017) היה משורר רוסי, ששיריו נודעו בביקורת החריפה שבהם כנגד הבירוקרטיה הרוסית וכנגד מורשתו של סטלין.
ביוגרפיה
יבטושנקו נולד בעיר זימה, מחוז אירקוטסק שבסיביר, ברית המועצות למשפחה שמקורה באוקראינה. בעודו ילד עבר למוסקבה.
בין השנים 1951 ל–1954 למד במכון גורקי לספרות במוסקבה , שממנו נשר. ספר שיריו הראשון הופיע בשנת 1952, ששיר ממנו, "זה מה שקורה לי עכשיו", הולחן ונהפך לפופולרי. ב–1956 פרסם את "תחנת חורף", שנחשב לשירו המשמעותי הראשון.
בשנים 1955–1958 הוא היה נשוי למשוררת בלה אחמדולינה.
ב-20 בספטמבר 1961 פרסם יבטושנקו, בעיתון של אגודת הסופרים של ברית-המועצות "ליטרטורניה גזטה", את שירו הנודע "באבי יאר", שבו תקף את האדישות הסובייטית לזכר הנרצחים היהודים. באותה שנה בה פורסם "באבי יאר", פרסם יבטושנקו גם את "יורשי סטלין", שבו טען כי מורשת הסטליניזם עדיין שולטת במדינתו. באותה שנה ביצע מארק ברנס את שיר המחאה האנטי-מלחמתי ״האם הרוסים רוצים מלחמה?״ (Хотят ли русские войны) אותו כתב יבטושנקו.
בפברואר 1963 הקריא את שירו באבי יאר לפני קהל של 6,000 צופים בפריז. בעקבות שיריו מעוררי המחאה, נאסר על יבטושנקו בשנת 1963 לצאת מתחומי ברית המועצות, אך לחץ בינלאומי הביא להסרת מגבלה זו שנתיים לאחר מכן.
בשנת 1966, ביקר לראשונה בארצות הברית וערך סיבוב הופעות, שארגן האמרגן יהודי-אמריקאי סול יורוק, בו קרא את שיריו. בינואר 1972 היה בניו יורק בעת שהליגה להגנה יהודית זרקה פצצות תבערה במשרדו של יורוק במנהטן. בפיצוץ נהרגה מזכירתו אייריס ג'ונס, ויורוק ואחרים נפצעו. את הפיגוע ארגנה הליגה להגנה יהודית מכיוון שהתנגדה לסיורי ההופעות בארצות הברית של אמנים מברית המועצות. בתגובה כתב ופרסם שיר,.
בשנות השבעים יבטושנקו התחבר עם הסופר הדיסידנט אלכסנדר סולז'ניצין, למרות זאת נשמעו קולות המבקרים את שירתו וטוענים כי מחאתו מכוונת רק לכיוונים ה"מותרים" על ידי הממשל הסובייטי. ראש וראשון למבקרים אלו היה יוסף ברודסקי חתן פרס נובל לספרות מהאקדמיה האמריקאית לאמנויות.
לאחר התפרקות ברית המועצות יבטושנקו הפך לפעיל בקידום יצירותיהם של משוררים דיסידנטים לשעבר, בתחומי איכות הסביבה ובהנצחת זכרם של נספי הגולאגים. בשנת 1991 עבר להתגורר בארצות הברית. יבטושנקו לימד שירה וקולנוע רוסיים ואירופאיים באוניברסיטת טולסה באוקלהומה, ארצות הברית.
בשנת 1988 ביקר לראשונה בישראל והשתתף בטקס לזכר הרוגי באבי יאר ביד ושם. כמו כן ערך מופע בתיאטרון ירושלים בו קרא משיריו. הערב לא זכה להצלחה רבה ומבקרת ספרות מאיה קגנסקיה כתבה עליו:.
בשנת 2007 ביקר שוב בישראל והשתתף בטקס הוקרה מיוחד שנערך עבורו ביד ושם והקריא בקולו את "באבי יאר".
ב-31 במרץ 2017 הוא אושפז במרכז הרפואי הילקרסט שבטלסה, במדינת אוקלהומה שבארצות הברית. ב-1 באפריל 2017 הלך לעולמו והוא בן 84. בצוואתו ביקש להיקבר בבית הקברות פרדלקינו, סמוך למצבתו של בוריס פסטרנק.
יצירותיו של יבטושנקו שתורגמו לעברית
באבי-יאר, השיר והשר, מאת שלמה אבן-שושן, 1961
שירי שנים שונות, מרוסית שלמה אבן-שושן, 1966
ראו בי קומוניסט!, מרוסית שלמה אבן-שושן, 1962
כביש הנלהבים, שירים, מרוסית שלמה אבן-שושן, 1967
בדל עשב, מרוסית שלמה אבן-שושן, 1988
השיר בדומיהשתורגם על ידי יעקב שבתאי ובוצע על ידי ליאור ייני (הלוך הלכה החבריא)
לקריאה נוספת
על משוררים יהודים, רצוחים, ירויים, אסירים, אלמוניים... מאת אהרון צ'רניאק, על קובץ שירים ברוסית שערך יבטושנקו, שחלקם נכתבו על ידי משוררים יהודים. נדפס ב"וסטניק",28, תורגם מרוסית, ספטמבר 2003.
קישורים חיצוניים
,
- על ביקורו של יבטושנקו בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:משוררים רוסים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:מקבלי עיטור אות הכבוד
קטגוריה:מקבלי עיטור הידידות בין העמים
קטגוריה:מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
קטגוריה:מהגרים מרוסיה לארצות הברית
קטגוריה:רוסים ממוצא בלארוסי
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1932
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-2017 | 2024-05-30T11:53:09 |
אירקוטסק | ממוזער|שמאל|250px|נמל התעופה הבין-לאומי אירקוטסק
אירקוטסק (ברוסית: Иркутск) היא בירת מחוז אירקוטסק שברוסיה.
אירקוטסק מהווה ריכוז אוכלוסייה גדול, מרכז תעשייתי ומסחרי, מרכז צבאי, מקום מושבם של הארכיבישופים של הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית ושל מספר מלומדים ואנשי רוח. היא נמצאת במרחק נסיעה של 5,185 קילומטר ממוסקבה ברכבת.
העיר שוכנת על גדתו הימנית של הנהר אנגרה, יובל של היניסיי. פרבר גלסקובסק שוכן על הגדה הנגדית ומחבר ביניהם גשר באורך 1,900 מטר. אירקוט, על שמו קרויה העיר, נשפך אל האנגרה מול העיר בדיוק.
היסטוריה
אירקוטסק הוקמה במאה ה-17 כחלק מהמאמץ ליישב את מזרח סיביר ולגבות מיסים מסוחרי הפרוות הבוריאטים. התיעוד הראשון על אירקוטסק מתוארך ל-1686.
הדמות הדתית החשובה בהיסטוריה של אירקוטסק היא אינוצנט הקדוש מאירקוטסק (1797-1879, נולד בשם איוואן ונמינוב) שהיה מיסיונר וערך מסעות לאיים האלאוטיים. הוא דיבר את השפות של הילידים ותרגם את כתבי הקודש הנוצריים לשפותיהם. לאחר מות אשתו הוא היה לנזיר, ולאחר מכן בישוף וארכיבישוף של אירקוטסק. לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש.
בתחילת המאה ה-19 נשלחו אמנים, קצינים ואינטלקטואלים רבים לגלות בסיביר לאחר שנטלו חלק במרד הדקבריסטים כנגד הצאר ניקולאי. רבים התיישבו בעיר ובסביבתה והפכו אותה למרכז תרבות ואמנות. רבים מבתיהם המפוארים, המעוטרים גילופי עץ מלאכת מחשבת עומדים עד היום ומהווים ניגוד בולט לבניינים הסובייטים המודרניים.
ב-1879, "השנה השחורה", נחרבה העיר עד היסוד בשריפה. שיקומה ארך כעשר שנים, וצ'כוב אמר על העיר החדשה שהיא נראית טוב ממש כמו עיר אירופאית. העיר החדשה הייתה מרכז מסחרי מצליח עד שתושבי העיר התפארו שהם יכולים לרצף את כל הדרך עד מוסקבה ברובלים.
תחבורה
את העיר משרת נמל התעופה אירקוטסק אשר בשנת 1954 קיבל מעמד בין-לאומי.
יהודים באירקוטסק
יהודים קיבלו אישור להתיישב באירקוטסק במחצית המאה ה-18. מאוחר יותר התיישבו במקום גם קציני צבא יהודיים וקנטוניסטים. ככל הנראה הקהילה גדלה בזמן מלחמת העולם הראשונה עם הגעתם של פליטים רבים מרוסיה האירופית. המועצה הלאומית של קהילות ישראל בסיביריה ואורל, הדפיסה באירקוטסק סידור תפילה, וכן את סיפורי המקרא בעריכת ביאליק, רבניצקי וש. בן-ציון. הלשכה הציונית המרכזית במקום הדפיסה את מילון בן-יהודה לעברית-רוסית.
כיום גרים באירקוטסק כ-5,000 יהודים, שליח חב"ד נמצא במקום, והוא מרכז את הפעילות החינוכית והדתית של היהודים במקום.
אוכלוסייה
בשנת 1875 - 32,512
בשנת 1900 - 49,106
בשנת 1975 - 500,000
בשנת 2002 - 593,400
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר הקהילה היהודית באירקוטסק
*
קטגוריה:מחוז אירקוטסק: ערים
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1661 | 2023-04-26T14:13:50 |
גד פרומקין | גד פְרוּמְקִין (2 באוגוסט 1887 – 10 במרץ 1960) היה משפטן יהודי ישראלי ושופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
חייו
שמאל|250px|מודעה מ-1914 בעיתון האור|ממוזער
גד פרומקין גדל בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותו לא למד בבית ספר, אלא התחנך על ידי מורים פרטיים. ערך וכתב בעיתון "החבצלת" שניהל אביו, ישראל דב פרומקין. משפחתו הייתה מוכרת ביישוב העברי. סבו ניהל בית דפוס בירושלים.
כעורך דין
שמאל|ממוזער|250px|גלימת השופט גד פרומקין
שמאל|ממוזער|250px|פיאת השופט גד פרומקין, ניתן לקרוא את הכיתוב בתחתית התיבה
פרומקין נשא לאישה את חנה אייזנברג, בתו של סוחר הקרקעות אהרן אייזנברג. בעידודו של אייזנברג, ולמורת רוחו של אביו, נסע ב-1908 לקושטא על מנת ללמוד משפטים. הוא תלה תקוות במהפכת הטורקים הצעירים, ושאף להיבחר לפרלמנט הטורקי כנציג ארץ ישראל לאחר סיום לימודיו. במהלך שהייתו בעיר ייצג את חברת "נטעים" שהקים חותנו. ב-1910 הצליח לרשום אותה כאגודה עות'מאנית, והיא הייתה לחברת ההתיישבות היהודית הראשונה שזכתה למעמד זה. הקים יחד עם דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, משה שרת, דוד רמז, ישראל שוחט ומניה שוחט, שאף הם שהו בעיר, ארגון סטודנטים יהודיים בשם אגודת המתלמדים העברים העות'מאנים בקושטא. פרומקין כיהן כיו"ר הארגון, ובן-גוריון שימש כמזכיר. בשנת 1913 הוסמך לעורך דין. ב-1914 החל פרומקין לעבוד כיועץ באדמיניסטריון הימי של האימפריה העות'מאנית, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל.
בעת שחזר לארץ ישראל, היו בה רק שני עורכי דין יהודיים, אליהו פרג'י ויום טוב המון. בניגוד לשניים אלה, שעסקו בעיקר בשדלנות ובסחר בקרקעות, עסק פרומקין בתחומי משפט מגוונים. במהרה צבר מוניטין רב, והוא החל לייצג גופים כוועד נציגי המושבות היהודיות בארץ ישראל, דויטשה פלשתינה בנק ובנק אפ"ק. כן ייצג נאשמים שהואשמו בציונות ובבגידה, בהם ארתור רופין. גם השלטון העות'מאני הסתייע בשירותיו כעורך דין, ומינה אותו כ"עורך דין האוצר בממשלת מחוז ירושלים", לשם ייצוג השלטונות בבתי המשפט. על מעמדו של פרומקין מעידים דבריו של נורמן בנטוויץ', היועץ המשפטי של המנדט הבריטי, עם הגיעו לארץ ישראל: "The only qualified Jewish advocate in the city".
כשופט
עם הגעת הבריטים לארץ ישראל ב-1918, דרש ועד הצירים לשלב יהודים במערכת המשפט, והשלטונות נענו לדרישה זו. אהרן אייזנברג הציע לידידו, חיים ויצמן, שעמד בראש ועד הצירים, למנות את פרומקין. פרומקין עצמו סירב בתחילה להצעה, בשל הירידה הצפויה בשכרו, אך התרצה לאחר שוויצמן הבטיח כי התנועה הציונית תממן את הפרשי השכר. הסדר מעין זה היה מקובל גם עבור שוטרים ופקידי ממשל אחרים. ב-24 ביוני אותה שנה מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובספטמבר 1920 הצטרף למלכיאל מני כשופט היהודי השני בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי. תחילה בדרגה ב' וב-1927 הועלה לדרגה א'. כחלק מהתמורה למימון הפרשי השכר, המשיך פרומקין לייעץ לוועד הצירים בעניינים שונים גם כשהיה שופט, אך לאחר מינויו לשופט בבית המשפט העליון הופסק גם הסדר השכר המיוחד, לפי דרישתו של הרברט סמואל.
כשופט דן פרומקין בערעורים בפרשות שונות של ימי המנדט הבריטי, ובין השאר היה בהרכב שאישר את הרשעתו של ראובן שיינצויט בפרשת הרצח בחולות תל נוף ואת גזר דינם של אנשי הלח"י שבצעו את השוד ברחוב הרצל.
פרומקין המשיך בפעילות ציבורית גם בעת שכיהן כשופט. הוא תרגם לעברית את המג'לה ב-1928 (מהדורות נוספות יצאו גם ב-1942 וב-1952) ולימד משפט אזרחי בבית הספר המנדטורי למשפטים שארגנה ממשלת המנדט. הוא החזיק במשרות ציבוריות שונות ובהן הנשיא הגדול של בני ברית, יו"ר החברה קדישא "קהילת ירושלים" (חלק מהוועד הלאומי) ויו"ר הוועד האולימפי הארץ ישראלי.
לאחר הקמת האוניברסיטה העברית, כיהן פרומקין כיו"ר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית וכחבר בחבר הנאמנים ובוועד הפועל שלה. ב-1935 התמנה שלמה זלמן שוקן לראש הוועד הפועל. שוקן התנגד להצעתו של פרומקין להקים פקולטה למשפטים, ובין השניים נוצרה יריבות על רקע זה. היריבות התחדדה עוד יותר ב-1939, כאשר פרומקין מתח ביקורת פומבית על כך ששוקן נסע לארצות הברית, וניהל את ענייני האוניברסיטה באמצעות עורכי דינו, שלום הורביץ ומשה זמורה, שאותם מינה לוועד הפועל.
גם הבריטים הכירו כבוד לפרומקין, וב-1941 העניק לו המלך ג'ורג' השישי תואר מפקד כבוד (Honorary Commander) במסדר האימפריה הבריטית (OBE). ב-1946 אישר שר המושבות הבריטי את המלצתו של הנציב העליון אלן גורדון קנינגהם למנות את פרומקין לשופט בבית המשפט העליון, Puisne Judge.
דמותו שימשה כבסיס לבניית דמותו הספרותית של השופט דן גוטקין בסדרת ספרי ה"לוריאן" ("היכל הכלים השבורים") של הסופר דוד שחר.
פרשת אי מינויו לשופט לאחר הקמת מדינת ישראל
עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, היה פרומקין ותיק השופטים בארץ ישראל והיחיד שכיהן בבית המשפט העליון, ונראה מועמד טבעי להמשיך לכהן בבית משפט זה. עם זאת, באופן מפתיע, לא מונה לתפקיד.
לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ב-29 בנובמבר 1947, הקימו מוסדות היישוב את ועדת המצב, שתפקידה היה לארגן את מוסדותיה של המדינה החדשה. במסגרת הוועדה פעלה המועצה המשפטית בראשותם של מרדכי עליאש וברנרד ג'וזף, שתפקידה היה להכין את מערכת המשפט. ב-16 במרץ 1948 נמסר למועצה מסמך סודי שבו נכתבו חוות דעת על השופטים היהודיים שכיהנו בבתי המשפט המנדטוריים. על פרומקין נכתב במסמך זה "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו לשירות המדינה היהודית". למסמך לא צורפו עדויות או ראיות להאשמות אלה, אך די היה בהן כדי לחרוץ את גורלו.
בסופו של דבר, הטילה מועצת המדינה הזמנית על שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, להמליץ בפניה על מועמדים לכהונה בבית המשפט העליון, וזה החליט כי מועמדו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון הוא שותפו, משה זמורה. זמורה, שהיה עדיין מסוכסך עם פרומקין, הודיע לרוזן כי לא יסכים לכך שגם פרומקין יכהן כשופט בבית המשפט העליון. רוזן טען בפני הממשלה כי החליט שלא למנות את פרומקין בשל האמור באותו מסמך סודי. לפי מקורות שונים, רוזן אף טען כי הוא עצמו ייצג לקוח שניסה לשחד את פרומקין, ושפרומקין החזיר לו את הכסף לאחר שלא הצליח להטות את המשפט לטובתו, ואולם יש מחלוקת בין היסטוריונים באשר לאמיתותם של דברים אלה.
פרומקין עצמו סבר מלכתחילה כי לא ימונה לשופט במדינה החדשה, אך מטעמים שונים בתכלית. בתקופת המנדט עמד גיל הפרישה לשופטים על 62, ופרומקין, שהיה כבר כבן 61, הניח כי לא ימונה לשנה בודדת. רק לאחר הקמת המדינה נודע לו על הכוונה להעלות את גיל הפרישה ל-70 (למעשה, שלושה מהשופטים שעתידים היו להתמנות, משה זמורה, שמחה אסף ומנחם דונקלבלום היו כבני גילו). לאחר שנוכח בכך, ולאחר שהתברר לו מה העילה הרשמית לאי מינויו, החל לפעול אצל בן-גוריון בניסיון לשנות את ההחלטה ולהביא לטיהור שמו. גם אישים מכובדים כבן-צבי, שרת ודוד רמז ניסו לערב את בן-גוריון, אך לא הצליחו להביא לשינוי בהחלטה, ופרומקין נותר מחוץ להרכב בית המשפט.
בינואר 1949 החליט בן-גוריון למנות "ועדת בירור של כבוד", בה היו חברים הרב מאיר בר-אילן, יצחק בן-צבי ופרופ' בן-ציון דינבורג, שתפקידה לדון "בטענות שבין שר המשפטים פנחס רוזנבליט לבין מר גד פרומקין". בן-גוריון ציין בכתב המינוי כי בידי הוועדה הרשות להזמין כל איש שתראה צורך בכך לשם בירור העניין, ונראה שראה בה מעין מוסד בוררות בעל מאפיינים שיפוטיים, אף שאיש מחבריה לא היה משפטן. ועדת הבירור התכנסה בביתו של בר-אילן, וזימנה את פרומקין כדי לשמוע את טיעוניו. ימים ספורים אחר כך זימנה את רוזן, כדי לשמוע את תגובתו לטענות שהעלה פרומקין. בסיכום פגישתם עם רוזן, ביקשו ממנו חברי הוועדה למנות את פרומקין "למשרה ממשלתית מתאימה, שיהיה בה משום הסרת כתם ומשום רישוי ציבורי", אך זה סירב גם לכך. זמן קצר לאחר שהחלה הוועדה לדון הלך הרב בר-אילן לעולמו, ובן-צבי ודינבורג קיבלו את ההחלטה לבדם. מסקנתם של השניים הייתה כי רוזן האמין באמת ובתמים כי קיימים "רינונים" אודות פרומקין, ולכן אין פגם בהחלטתו שלא להמליץ לממשלה על מינויו לבית המשפט העליון. עם זאת, קבעה הוועדה כי לא נמצאו ראיות לדופי בהתנהלותו של פרומקין, וכי נגרם לו נזק מוסרי וחברתי בלתי מוצדק. מאחר שהנזק נגרם על ידי שר המשפטים, מתוקף תפקידו כחבר הממשלה, על הממשלה מוטל לתקן את הנזק. הוועדה המליצה כי פיצוי זה יהיה בדרך של מינוי ל"משרת כבוד מתאימה". באוגוסט 1949 הביא בן-גוריון לממשלה הצעת החלטה המאמצת את מסקנות הוועדה, חרף התנגדותו של רוזן, שדרש למנות ועדה חדשה.
בשנת 2013 פורסם כי ה"רינונים" עליהם דיבר רוזן היו טענות בדבר הלוואה שפרומקין נטל לעצמו שלא כדין מתוך עיזבון, בלי לדווח על כך למנהל העיזבון.
בשנות ה-50
כחצי שנה לאחר שהממשלה אימצה את מסקנות ועדת הבירור של כבוד, מונה פרומקין בינואר 1950 לעמוד בראש ועדת חקירה בענייני החינוך במחנות העולים (ועדת פרומקין). הוועדה הוקמה נוכח טענות על העברה על דת וכפייה אנטי-דתית במחנות העולים, והיו חברים בה גם חברי הכנסת אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, קלמן כהנא ואברהם-חיים שאג. הוועדה מצאה כי יש ממש בטענות שנשמעו, ולאחר שמסרה את מסקנותיה, במאי 1950, התעוררה סערה, שהובילה להתפטרותו של שר החינוך זלמן שזר, ולהקדמת הבחירות לכנסת השנייה.
לאחר הגשת מסקנותיה של הוועדה לא עסק עוד פרומקין בפעילות ציבורית. ב-1955 הוציא לאור את הספר האוטוביוגרפי "דרך שופט בירושלים". ב-10 במרץ 1960 נפטר ונקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
משפחתו וביתו
שמאל|ממוזער|250px|בית חבצלת
בתו סעדה הייתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונישאה לקולין גילון, לימים פרקליט המדינה. בנו ידין שימש מפקד מחנה הקריה (מחנה יהושע) הראשון. נכדיו הם אלון גילון, לימים רשם בית המשפט העליון וסגן מנהל מערכת בתי המשפט, וכרמי גילון, לימים ראש השב"כ. ביתו של פרומקין בפינת הרחובות אבן עזרא ורמב"ן בשכונת רחביה בירושלים, המכונה "בית חבצלת", נחשב לפאר האדריכלות הארצישראלית ולאחד מבתיה היפים של ירושלים.
פרסומים
דרך שופט בירושלים, תל אביב: הוצאת דביר, 1956 - ספר אוטוביוגרפי.
תרגום המג'לה.
דיני חברות בארץ-ישראל להלכה ולמעשה - ספר שימושי ביסוד חברות מניות, הנהלתן ופירוקן, יחד עם אברהם פלמן, תל אביב: הוצאת המחבר (אברהם פלמן), שנת תרצ"ז-1937.
קישורים חיצוניים
גד פרומקין באתר אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית
הערות שוליים
קטגוריה:שופטים בתקופת המנדט הבריטי
קטגוריה:שופטים ביישוב
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:עורכי דין ביישוב
קטגוריה:משפחת אהרן אייזנברג
קטגוריה:משפחת ב"ק
גד
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:סגל חבצלת
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1887
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1960 | 2024-09-23T21:29:48 |
טרגדיה | הטרגדיה (מיוונית: Τραγωδία) היא מחזה - יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות.
הטרגדיה התפתחה ביוון הקדומה מן המזמורים שבהם ליוו את קורבן התיש בחגו של דיוניסוס.
שני הסוגים הספרותיים העיקריים בדרמה היוונית הם הקומדיה והטרגדיה, שמהוות ניגוד אחת לשנייה.
הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק?
הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה.
הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים.
הטרגדיה שואבת את נושאיה מן האגדה וההיסטוריה ועלילתה רבת עניין.
הטרגדיות מתחלקות לשתי קבוצות: הטרגדיה הקלאסית והטרגדיה המודרנית.
בטרגדיה הקלאסית הדמויות הן בדרך כלל מבני המעמדות העליונים בחברה,
לעומת הטרגדיה המודרנית שבה הגיבורים הם בני אדם מהשורה.
שורשי הטרגדיה בפולחנים לאלים היוונים בעת העתיקה.
היא נוצרה כענף משנה של הדרמה, יחד עם הקומדיה.
טרגדיה יוונית
שמה של הטרגדיה, מקורו מהמילה "טרגוס" (ביוונית הוא "תיש") לזכר קורבנות התיש שהיו מקריבים לזכר דיוניסוס וכמו כן בעת הפולחנים הדתיים שהפכו למחזות, אנשי המקהלה לבשו על עצמם עור של תיש.
הטרגדיה על פי אריסטו
בספרו פואטיקה, אריסטו טען כי "טרגדיה היא חיקוי אמנותי של מציאות חיים נעלה", והמליץ למחברי טרגדיות לשמור על אחדות עלילה, כלומר על רצף אירועים מקושרים באופן סיבתי ("הכרחי או מסתבר", מסביר אריסטו) שנתון בין התחלה לסוף.
את המבנה הטקסטואלי של הטרגדיות הקלאסיות נהוג לחלק כך (לא כל טרגדיה מכילה את כל החלקים להלן):
פרולוג - (פרולוגוס ביוונית)- מבוא המתאר את הרקע הדרוש כדי להבין את עלילת המחזה. הוא משמש מעין אקספוזיציה שמטרתה לפרוש את המצב הקיים ולרמוז לגבי העתיד. הפרולוג בעל אופי מסביר ואינו דרמטי.
פארודוס- שיר כניסה של המקהלה - צעדת המקהלה אל הבמה מלווה בדקלום או בשירה. הבתים השיריים מכילים הסבר או רקע נוסף וקובעים את הנימה ההרגשתית של המחזה.
אפיסודיון וסטסימון- באפיסודיון מתחילה העלילה להתפתח. מספר האפיסודיונים נע בדרך כלל בין שלושה לחמישה. הם דיאלוגיים בעיקרם, ובהם מפותחים הקונפליקטים הדרמטיים. הם מופרדים על ידי קטעי מקהלה הנקראים סְטָסִימוֹנִים. קטעים אלו בדרך כלל מהרהרים או מחווים דעה או הרגשה לגבי המצב, ואינם מקדמים את העלילה, אלא מעצימים את האווירה.
אכסודוס- ירידת המקהלה מהבמה מלווה בדקלום או זמרה שמנסחים לקח או מוסיפים אחרית-דבר לעלילה.
לטרגדיה, לפי אריסטו, שישה מרכיבים מהותיים שהם:
מיתוס - סיפור המעשה (עלילה)
אתוס - מידות מוסריות של הגיבורים
דיאנויה - סגנון דיבור
לקסיס - יכולת ניסוח המחשבות והבעתן
מלוס - הנעימה; הליווי המוזיקלי
אופסיס - חיזיון; התנועה, המסכות, התפאורה -- כל מה שרואים על הבמה מעבר למלים המושמעות.
נקודות שאריסטו הוסיף הן:
הסיבה לכישלון בטרגדיה אינה רשעות של הגיבור או מי מהדמויות, אלא חטא שחטא הגיבור.
בטרגדיה אין דמויות שליליות או חיוביות, אין דמויות מושלמות ואין רשעים מושלמים - זה לא נושא הטרגדיה.
לדברי אריסטו, הטרגדיה מתאפיינת, בין השאר, במעבר מאושר לאומללות. הפריפטאה היא הרגע העלילתי בו מעבר זה מתרחש.
בטרגדיה היוונית מתרחשת תמיד קטסטרופה (יוונית: אסון, אך פה הכוונה למצב ללא מוצא) - והיא מתרחשת בין נפשות קרובות המובילות עצמן אל הקטסטרופה.
שלבי הטרגדיה (על פי דורותיאה קרוק)
הטרגדיה היוונית מורכבת מארבעה שלבים (על פי החוקרת דורותיאה קרוק):
המעשה המביש: מעשה חמור ששובר את המוסכמות החברתיות ועובר על כללים מוסריים. זה מקרה קיצוני ומקומם של זוועה שמעוררת את חרדת הצופה. בדרך כלל בתחומי המשפחה (ראה תסביך אדיפוס).
הסבל והייסורים: הסבל והיסורים באים בעקבות המעשה המביש והם חייבים להיות קשים ושקולים כנגד המעשה. לסבל ישנה השפעה הרסנית על האדם והגיבור הסובל מודע לסבלו ובשלב מאוחר יותר יתברר לו מדוע.
הידיעה: זו הארה המגיעה לידי הגיבור ואז הוא מבין את חומרת חטאו וטעותו, ומכך משליך עליו את סבל האדם. בכך שהגיבור מבין מדוע הוא סובל, מבינים זאת גם הקוראים.
האישור מחדש: בעקבות המעשה המביש התערערו מוסכמות החברה, ונעשה אישור מחדש שבא כדי לאשר מוסכמות כמו "הרוצח בא על עונשו" ובא במחזה על ידי הסקת מסקנות.
דמויות נעלות
בטרגדיה היוונית משתתפות דמויות נעלות. לדמויות אלה אין קונפליקט פנימי לגבי המעשים אותן הן רוצות לבצע וזאת בניגוד לדמויות בטרגדיה המודרנית בהן לדמויות ייתכנו דיאלוגים פנימיים לגבי מעשיהן. כך, למשל, הגיבור הטרגי בטרגדיה היוונית יחזור בו ממעשהו המביש רק כשזה מאוחר מדי (למשל באנטיגונה: קריאון חוזר בו רק אחרי שאנטיגונה התאבדה כך שכל שנותר לו הוא לצפות בתוצאות).
מאפייני הגיבור הטרגי
חוקרת הספרות דורותיאה קרוק קבעה מאפיינים כוללים לגיבור הטרגי:
הגיבור הטרגי מייצג את סבלו של האדם, אך עם זאת הוא נעלה מבני האדם האחרים במעמדו.
בדרך כלל הוא ממשפחת האצולה ולא אחד מפשוטי העם.
מאוד כריזמטי וסבלו נוגע ללב.
חוטא מתוך סערת נפש, יוהרה וגאווה "חטא ההיבריס".
מביא על עצמו את אסונו.
דבק במטרתו מתוך עקשנות. דמות עקשנית ובעלת גאווה ומוסריות.
לוחם נגד כוחות גדולים ממנו בצורה מעוררת כבוד.
מרגע שביצע את המעשה המביש נגזר עליו גורלו.
שימוש מושאל
כיום נהוג לכנות בשם "טרגדיה" כל יצירה ספרותית, בימתית או קולנועית המתארת מאבק מלא סבל וייסורים של הגיבור שבו הסוף הוא לרוב עצוב. בהשאלה, המונח "טרגדיה" מתאר גם אסון כבד שהתרחש בחיים האמיתיים, על אחת כמה וכמה אם נסיבות המקרה נראות כאילו הן לקוחות מסיפור טרגדיה.
לקריאה נוספת
אריסטו, פואטיקה, בתרגום שרה הלפרין, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
ניטשה, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה, בתרגום ישראל אלדד, בהוצאת שוקן, 1984.
מילאת ביברמן, טרגדיה יוונית - מושגי יסוד בסיסיים, בהוצאת סל תרבות ארצי, 2007.
קישורים חיצוניים
יעל רנן, ספרות המערב: אייסכילוס 2.1; 2.2; 2.3; אוריפידס 2.1; 2.5; סופוקלס 2.4
*
קטגוריה:דרמה
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה | 2024-07-10T17:20:58 |
קומפקטיפיקציה | בטופולוגיה, קומפקטיפיקציה של מרחב טופולוגי היא שיכון שלו בתוך מרחב קומפקטי באופן שהמרחב הראשון צפוף בשני. צעד זה מאפשר ליהנות מהתכונות החזקות של המרחב הקומפקטי.
דוגמה: הקטע הסגור מהווה קומפקטיפיקציה של הקטע הפתוח , וגם של הישר הממשי כולו: בשני המקרים הקומפקטיפיקציה כוללת "המצאה" יש-מאין של נקודה חדשה, והדבקתה לשני הקצוות של המרחב הטופולוגי (קצוות "אמיתיים" במקרה הראשון, ו"מדומים" במקרה השני).
המתמטיקאי הרוסי פבל אלכסנדרוב הראה שלכל מרחב טופולוגי (לא קומפקטי) יש קומפקטיפיקציה על ידי הוספה של נקודה אחת, שמסומנת לרוב "" (נעיר שלעיתים קומפקטיפיקציה זו מכונה "קומפקטיפיקציית אלכסנדרוב" או "קומפקטיפיקציה חד-נקודתית"). הרעיון הוא להעתיק אל המרחב החדש את הטופולוגיה של המרחב הישן, ולהוסיף לאוסף הקבוצות הפתוחות את כל הקבוצות מהצורה כאשר קבוצה פתוחה של ו- קומפקטית. כדוגמה נוספת, יש שתי דרכים טבעיות לשכן את המישור המרוכב במרחב קומפקטי. האחת, להוסיף לו את "הנקודה באינסוף", ולקבוע שכל סדרה שהערך המוחלט של איבריה שואף לאינסוף, מתכנסת אל הנקודה החדשה. זהו מקרה פרטי של הקומפקטיפיקציה של אלכסנדרוב, והמרחב המתקבל הוא הספירה של רימן. אפשרות שנייה היא להוסיף את "המעגל באינסוף", כלומר להוסיף למישור מעגל "מבחוץ", כשנקודות המעגל עומדות בהתאמה חד-חד-ערכית לזוויות של ישרים. בדוגמה זו, סדרה מתכנסת לנקודה המתאימה לזווית אם הערך המוחלט של איבריה שואף לאינסוף, והיא אסימפטוטית לישר שהזווית שלו . המרחב המתקבל הומיאומורפי לעיגול היחידה הסגור.
קומפקטיפיקציה אמנם "מתקנת" קבוצה להיות קומפקטית, אך עשויה "להרוס" תכונות שלה, כמו למשל את היותה מרחב האוסדורף: האוסדורף, אך הקומפקטיפיקציה החד-נקודתית שלו אינה האוסדורף. ניתן להראות שהקומפקטיפיקציה החד-נקודתית של מרחב היא האוסדורף אם ורק אם האוסדורף וקומפקטי מקומית. ואכן, אינו קומפקטי מקומית.
תהליך דומה לקומפקטיפיקציה הוא השלמה של מרחבים מטריים. ההשלמה של מרחב מטרי חסום מהווה קומפקטיפיקציה שלו.
ראו גם
קומפקטיפיקציית סטון-צ'ך
לקריאה נוספת
דניאלה ליבוביץ, טופולוגיה קבוצתית, פרק 7 (כרך ג'), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
קטגוריה:קומפקטיות | 2024-04-10T10:45:10 |
החתמה | החתמה (גם הטבעה) הוא תהליך למידה מהיר ועוצמתי שקורה בתקופה מסוימת של בעל החיים (גיל או שלב בחיים). המונח נקרא כך מפני שבתהליך זה, אובייקט הגירוי מחתים או מטביע את התכונות שלו על בעל החיים. לרוב מונח זה מתייחס לתהליך שבו צאצא נקשר להוריו, וזה מתרחש מיד לאחר בקיעתו או לידתו של הצאצא, אך הוא נכון גם בשלבים אחרים, כמו מציאת זיווג. תהליך ההחתמה מתבסס על מנגנון תורשתי.
שמאל|ממוזער|250px|אפרוחי ברכייה הולכים בעקבות אמם
סיבת היווצרות ההחתמה
ההחתמה יוצרת קשר בלתי ניתק בין הצאצא להוריו, על מנת שיוכל לאתר את הוריו כדי שיגוננו עליו בתנאי סכנה, וכדי שיזינו אותו עד אשר יהיה לבוגר ויוכל לדאוג לצרכיו בתנאים רגילים.
ההחתמה יוצרת גם מחויבות של ההורה כלפי הצאצא. מחויבות זו כוללת את הזנתו, שמירתו ולימודו של הצאצא דברים חשובים כגון תעופה ושחייה.
חוזק ההחתמה שונה בין מין למין; בחלק מהמינים, כאשר הפרט מגיע לבגרות ההחתמה מוחלפת בהתנהגות הנורמטיבית למין. אצל מינים רבים ההחתמה נדרשת לבגרות המינית, וכאשר הפרט מחפש בן זוג, הוא מחפש בן זוג מאותו מין אליו הוחתם.
אופן ההחתמה
ברגעים הראשונים לאחר הלידה או הבקיעה קיים פרק זמן, השונה בין מין למין, שבו החושים נמצאים במצב של רגישות יתר. במצב זה יש קליטה משופרת של כל הסביבה, דרך מלוא החושים, ובמצב זה מתרחשת, על פי רוב, ההחתמה.
אפרוחי האווז, למשל, מוחתמים על ידי הראשון ההולך לפניהם. אפרוחי הברכיות מוחתמים על ידי קולות געגוע, תנועה, וגודל גוף מסוים.
אצל דגי הסלמון ההחתמה באה לידי ביטוי בהקשרות להרכב המים, כך שאותם דגים יחזרו למקור המים בו הושרצו על מנת להתרבות בו מאוחר יותר.
מאפייני ההחתמה "צרובים" באופן גנטי בכל מין. אם מין מסוים מוחתם על ידי ריח, הוא יכיר את הריח הזה כבר מלידתו, ללא כל התנסות פיזית בריח, ובפעם הראשונה שהוא יחוש בריח הזה – הוא יוחתם.
לאופי החברתי של כל מין יש השפעה על חוזק ההחתמה. בעל חיים המנהל אורח חיים חברותי יושפע מההחתמה יותר מאשר בעל חיים המקיים אורח חיים סוליטרי.
החתמה למין אחר
החתמה יכולה להתבצע גם על ידי מי שעונה לקריטריונים הנדרשים על ידי הצאצא. כך, בעלי חיים שנולדו אצל בני אדם רואים לעיתים את המטפלים שלהם כהוריהם האמיתיים, ובהתבגרם יכולים הם אף לראות בהם בני זוג פוטנציאליים. בגני חיות מתבצעת לעיתים קרובות החתמה על ידי אדם, דבר הגורם לכך שקל יהיה לטפל בהם, אך עשוי לגרום לקשיים בהתרבות ובחיי חברה.
היסטוריה
למרות שהתופעה תוארה כבר במאה ה-16 על ידי תומאס מור בספרו אוטופיה, התופעה נחקרה לעומק רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי קונראד לורנץ. לורנץ הבחין שאפרוחי האווזים הלכו אחריו מיד לאחר בקיעתם מהביצה, מכיוון שהיה היצור הנע הראשון שראו. על מנת ללמד אותם לשחות היה על לורנץ להיכנס למים לפניהם.
החתמה מינית
החתמה מינית (Sexual imprinting) היא תהליך בו בעל חיים צעיר מגבש את המאפיינים אליהם הוא נמשך בבן או בת הזוג הפוטנציאליים.
אפקט וסטרמרק
אפקט וסטרמרק הוא היפוך של המונח החתמה מינית - כאשר שני אנשים גרים בסמיכות במהלך השנים הראשונות של חייהם, אחד מהם או שניהם לא יחושו לרוב משיכה מינית זה כלפי זו. התופעה נקראת על שם האנתרופולוג הפיני אדווארד וסטרמרק, שתיעד אותה בשנת 1891 בספרו "ההיסטוריה של נישואים בקרב בני-אדם". מאז נצפתה התופעה במקומות רבים ובתרבויות שונות ברחבי העולם, בהם הקיבוצים בישראל, "נישואי שים-פואה" בסין (בהם הזוג גדל יחד), וכן בקרב משפחות בעלות קרבה ביולוגית.
ראו גם
ברירת שארים
תאוריית ההיקשרות
קישורים חיצוניים
חותם לכל החיים: החתמת בעלי חיים - מקורנרד לורנץ ועד ימנו
קטגוריה:אקולוגיה
sk:Reflex#Podmienený reflex | 2024-08-01T17:55:38 |
הר הצופים | שמאל|ממוזער|300px|הר הצופים - 2022
שמאל|ממוזער|300px|מרכז ריקליס, מאחוריו בית הספר לריפוי בעיסוק ומאחוריהם בית החולים הדסה הר הצופים. מימין בתי עיסאוויה המגיעים עד לגדר המוסדות בהר הצופים - 2022
שמאל|ממוזער|300px|מפת שכונות ירושלים
שמאל|ממוזער|300px|טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים - 1925
ממוזער|טקסט=קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שנות ה־30|קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שנות ה־30
שמאל|ממוזער|300px|בניית בית החולים "הדסה הר הצופים" - 1934
שמאל|ממוזער|300px|בית החולים "הדסה הר הצופים" - 2022
שמאל|ממוזער|300px|אנדרטה לזכר יחידת מצוף 247 בכיכר אביגדור המאירי
הר הצופים הוא הר בירושלים הצופה על חלקים רבים מהעיר, וכן על מדבר יהודה וים המלח. גובהו 826 מטרים מעל פני הים התיכון, כ־100 מטרים מעל העיר העתיקה, וכ־1,260 מטרים מעל פני ים המלח. זהו ההר האחרון עליו טיפסו עולי הרגל מצפון בטרם נתגלו לעיניהם העיר ובית המקדש, ומכאן מקור השם. בלועזית קרוי ההר סְקוֹפּוס; תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-מושריף (راس المشرف; "ראש הצופה") או ג'בל סקובוס (جبل سكوبس; תעתיק לשמו הלטיני).
גאולוגיה וגאוגרפיה
הר הצופים הוא פסגה על רכס הררי המקיף את ירושלים ממזרח, על רכס זה בולטות שלוש פסגות: הר הצופים, הר הזיתים פסגת א-טור – בגובה 818 מטר והר המשחית, הפסגה הדרומית על הרכס המתנשאת לגובה 747 מטר. לרכס יש כמה שלוחות בצפון ירושלים ובהן הגבעה הצרפתית, צמרת הבירה, גבעת המבתר, גבעת התחמושת, וקריית מנחם בגין.
קו פרשת המים בין אגן הניקוז של הים התיכון לים המלח עובר בין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית. שתי פסגות אלה מצויות גם על גבול מדבר יהודה. הנחל המנקז אזור זה אל הים התיכון הוא נחל צופים וזה המנקז את האזור אל ים המלח הוא נחל אוג. במקביל לקו פרשת המים, מעט ממערב לה, עוברת דרך גב ההר ההיסטורית (דרך האבות) שעליה נסללו דרך שכם ושדרות בר-לב. בנחל צופים עוברת דרך חשובה נוספת מבחינה היסטורית שעליה נסללה דרך יגאל ידין.
רכסי הר הצופים והר הזיתים בנויים מסלעי משקע ימיים, במבנה הנקרא "חבורת הר הצופים". חבורת הר הצופים מתוארכת לתקופת הסנון והיא כוללת בתוכה את תצורת מנוחה (קירטון לבן ורך) ואת תצורת משאש (שכבות צור כהה וקשה). סלע הקירטון הרך נוח מאוד לחציבה, אולם אינו מתאים כחומר גלם לבניית בתים. זו אחת הסיבות שרכס הר הצופים לא נבנה בתקופות הקדומות ושימש בעיקר לחציבת מערות קבורה.
היסטוריה
ההר במקורות
שמו של ההר מופיע לראשונה בספריו של יוסף בן מתתיהו. בספר קדמוניות היהודים יא פרק ח' מספר ההיסטוריון על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול שנערכה על ההר:
בספרו מלחמות היהודים ב פרק יט' מספר בן מתתיהו כי הלגיונות הרומאיים החלו את ההתקפה על ירושלים מבסיסם על ההר:
במסכת מכות מוזכר הר הצופים כמקום שבו קרעו חכמי ישראל את בגדיהם בראותם את בית המקדש בחורבנו:
המשנה במסכת פסחים מציינת את הצופים כנקודה שממנה והלאה לא חייב אדם לחזור להר הבית, במקרה שלקח איתו בטעות בשר של קורבן:
עם זאת, זיהויו של "הצופים" עם הר הצופים אינו בטוח כלל ועיקר, וכנראה הכוונה לכל נקודה שממנה ניתן לצפות על בית המקדש או על הר הזיתים.
סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20
בסוף המאה ה-19 בנו סר ג'ון גריי היל ואשתו קרוליין אמילי גריי היל בית אחוזה על פסגת הר הצופים. במרץ 1900 דווח בעיתונות:
באוקטובר 1902 נתגלתה על ההר מערת ניקנור.
במרץ 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את האחוזה, במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". בשנת 1917, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים, שימש ההר כמחנה צבאי בריטי, והוקם בו בית קברות צבאי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
באפריל 1918 התקיים על ההר קבלת פנים המונית לחברי ועד הצירים. ב-24 ביולי 1918, הונחה בהר אבן הפינה לאוניברסיטה העברית. ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית.
בשנת 1938 נפתח מצפון לאוניברסיטה בית החולים הדסה הר הצופים, שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, ארכיטקט גרמני יהודי, ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות.
מלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית. ההר הפך למובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד. לאחר שבאפריל 1948 הותקפה שיירה של עובדי בית החולים הידועה גם כשיירת הדסה הופסקה תנועת השיירות, והושבתה פעילות האוניברסיטה ובית החולים.
ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים, ההסכם הושג בתיווכו של האו"ם . ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה (מפה). בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־33 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-40 שוטרים.
הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949 . בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. השיירה כללה שלושה כלי רכב: שני משוריינים ומשאית שהובילה להר אספקה, ובירידה מההר הובילה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הייתה תחת פיקוח האו"ם, ויצאה ממעבר מנדלבאום.
מובלעת הר הצופים
שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים, הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, וכן לבצר חלק מהמתחם. מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים היו שנויים במחלוקת בין הצדדים מחלוקת שבה כל צד התרעם על הצד השני ובמסגרתה אף הפר את ההסכם לנוחותו מצידו.
ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית בשם מצוף 247 לשם החזקת הר הצופים. תקריות אש אירעו לעיתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי (מחשש שהירדנים יכבשו את ההר לפני שכוחות סיוע יצליחו לעבור דרך השטח הירדני). תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב-26 במאי 1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם יושב הראש הקנדי של ועדת שביתת הנשק, שבא לתווך בין הצדדים. בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה.
בתקופת מובלעת הר הצופים נבנו בירושלים המערבית שמחוץ למובלעת מוסדות חלופיים למוסדות שעמדו בשממונם בהר הצופים. הבולטים בהם היו קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם ומתחם בית החולים הדסה בעין כרם. השיירות שהביאו אספקה להר הצופים הוציאו ממנו בהדרגה, בדרכם חזרה, ציוד רפואי ואוניברסיטאי מן ההר.
הירדנים שהתכוננו ליוזמה צבאית ישראלית ליצירת רצף טריטוריאלי בין הר הצופים לבין שאר ירושלים המערבית הקימו בין שטחים ישראליים אלה ביצורים בכל גבעה שלא הייתה מיושבת בשכונה ערבית. הם הקימו ביצורים איתנים בגבעת התחמושת, וביצרו לצידה גם את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית.
מלחמת ששת הימים
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הופגז ההר. מחשש שהירדנים ינסו לכבוש את ההר, ניתנה הוראה לכוחות צבא הגנה לישראל לחבור להר הצופים. המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרת ירושלים הופנה לחבירה אל ההר. כוחות צנחנים של צה"ל הצליחו לחבור אליו לאחר כיבוש גבעת התחמושת ושכונת שייח' ג'ראח וכוחות שריון חברו אליו לאחר כיבוש גבעת המבתר והגבעה הצרפתית.
נאום הר הצופים
לאחר המלחמה, לאחר איחוד ירושלים והר הצופים הוזמן יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-15 ביוני 1967 בטקס קבלת התואר נשא יצחק רבין נאום היסטורי הידוע כנאום הר הצופים, שביטא את רוח צה"ל, ועורר הד נרחב בציבור. את הנאום חיבר קצין חינוך ראשי, מרדכי בר-און.
רבין התייחס בנאומו לתפקיד צה"ל בעיצוב החינוך והתרבות של החברה הישראלית, בכך שהוא נוטל על עצמו משימות חינוך ייחודיות כמו משימתם של אנשי הנח"ל והמורות החיילות באזורי הפיתוח, אך את עיקר נאומו הוא הקדיש להכרה במוסריותו של צה"ל בעת מלחמת ששת הימים, גילויים שלדבריו, "ראשיתם ברוח וסופם ברוח". הוא הביא דוגמאות של גילויי אחווה ורעות שהתגלו במלחמה, כמו "חבלנים שסיכנו את חייהם למלט את חברם הפצוע בשדה מוקשים". הסיבות לגילויים אלה בקרב חיילי צה"ל לא נבעו לדבריו מתוך רגשות מיליטנטיים, אלא מתוך צדקת הדרך והכרת תפקידם "להבטיח קיום האומה במולדתה" וכי הצבא "מהעם בא ואל העם חוזר".
שיקום
לאחר מלחמת ששת הימים החלו פעולות שיקום של המבנים על ההר. מאחר שהמבנים היו ברובם בעלי ערך ארכיטקטוני, היסטורי ואף רגשי ארך תהליך השיקום והבניה זמן רב. על בניין בית החולים הדסה הופקד האדריכל יעקב רכטר, ועל קמפוס האוניברסיטה הופקד צוות האדריכלים דוד רזניק-שמואל שקד-רם כרמי-חיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך הבניינים שיועד במקור למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בצלאל) ומגדל המים (מפה). התכנון הופקד בידי האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור, ובניין בצלאל החדש על ידי האדריכל גרשון צפור. הקמפוס נבנה בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת.
לאחר איחוד שני חלקי העיר וכדי שההר לא ינותק עוד ממרכז ירושלים, רוכז מאמץ הבניה בירושלים בין השנים 1968 - 1972 בשכונות הבריח. שכונות אלה, מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית נבנו לאורך כביש חדש שחיבר את הר הצופים לשאר ירושלים העברית שלא דרך שכונות ערביות - כביש "שדרות אשכול". ליד כביש זה הוקם בשנת 1973 בניין המטה הארצי של משטרת ישראל ומאוחר יותר בתקופת כהונתו של ראש הממשלה מנחם בגין במהלך שנות ה-80 הוקמה לצידו גם קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין. גם תנועת האוטובוסים אל הר הצופים, שלפני 1947 עברה דרך שכונת שייח' ג'ראח וסבלה מהתנכלויות הערבים חודשה דרך שדרות אשכול. מסלול קו 9 הועתק אל כביש זה בסוף שנות השישים וחיבר את ההר אל מרכז ירושלים העברית, קו 28 חיבר את ההר עם התחנה המרכזית בירושלים ועם קמפוס גבעת רם וקו 26 חיבר את ההר עם שכונות שונות במערב ירושלים.
בשנת 1969 הוענקה תרומה להקמת בית המשפט העליון בהר הצופים ונערכה תחרות אדריכלים בה זכתה הצעתם של האדריכלים סופר-קולודני, אך בשל אילוצים שונים, בוטלה התרומה ובית המשפט נחנך בסופו של דבר ב-1992 בגבעת רם ליד משכן הכנסת.
בין הגבעה הצרפתית לבין קמפוס הר הצופים הוקמו מעונות סטודנטים שהכילו 800 חדרים. בשנות השמונים נחנכו מבנים רבים נוספים בקמפוס הר הצופים. עם הגידול בקמפוס ובאוכלוסיית הסטודנטים, התווסף לקוי האוטובוס הנוסעים אל ההר גם קו 4א (כיום 77א) שחיבר את ההר עם אוכלוסיית הסטודנטים שהתגוררה בשכונות הבריח.
בשנת 1987 נחנך בשטח מובלעת הר הצופים מלון דן ירושלים (לשעבר מלון הייאט, בו נרצח רחבעם זאבי), הגדול שבמלונות ירושלים.
מנהרת הר הצופים ע"ש נעמי שמר
בשנת 1999 החלו העבודות על כביש הר הצופים, על מנת שישמש ככביש גישה נוסף לירושלים, ממזרח, מכיוון בקעת הירדן, יריחו ומעלה אדומים.
הכביש נחנך בחודש ינואר 2003.
הכביש, שאורכו כשלושה קילומטרים, מתחיל בכביש מעלה אדומים – ירושלים עולה לכיוון הר הצופים ועובר מתחת לקמפוס של האוניברסיטה העברית במנהרה חצובה הידועה כמנהרת הר הצופים. המנהרה היא למעשה מערכת של שתי מנהרות נפרדות, באורך של 550 מטר כל אחת. בכל מנהרה ישנם שני נתיבי תנועה.
בשנת 2011 נקראה המנהרה על שם הפזמונאית והמלחינה המנוחה נעמי שמר, בעקבות שירה "ירושלים של זהב" בו מוזכרים אתרים שונים הנשקפים מהמנהרה, וכן בהתאם לשורות .
האוניברסיטה העברית בירושלים
האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות מדענים חתני פרס נובל.
ביום 24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית. כשבע שנים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית.
הקמת מדינת ישראל מסמלת תפנית בתולדות האוניברסיטה. בתום מלחמת העצמאות, האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר . עם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובקמפוס גבעת רם נותרו הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
הגן הבוטני הלאומי
ממוזער|אלכסנדר איג, מקים הגן, בשנות העשרים לחייו
ממוזער|אלכסנדר איג בעבודות הקמת הגן הבוטני הלאומי בהר הצופים - 1931
הגן הבוטני הלאומי או בשמו הרשמי, הגן הבוטני לצמחי ארץ ישראל ע"ש מונטג'יו למפורט, הוא הגן הבוטני הראשון שהוקם בארץ ישראל ומתעד את כל צמחי הבר של ישראל ושל המזרח התיכון. הגן ממוקם בחלקו הצפוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. ברחבי הגן מצויות מערות קבורה מתקופת בית שני. בחלקו המערבי של הגן מצוי אמפיתיאטרון קטן. הגן הוקם בשנת 1931 על ידי פרופסור אוטו ורבורג, שייסד את המחלקה לבוטניקה, ועל ידי ד"ר אלכסנדר איג, אשר הקים את הגן במו ידיו.
כיכר אביגדור המאירי
כיכר אביגדור המאירי היא כיכר מרכזית בירושלים הממוקמת בהר הצופים.
מצפור הלברט
רחבה בפינה הדרום-מזרחית של האוניברסיטה העברית ובה נקודת תצפית לזכרו של יהודה הלברט.
יער הר הצופים
חורשה בחלקו המזרחי של הר הצופים.
אקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל"
בצלאל הוא האקדמיה הלאומית לאמנות ועיצוב, בירושלים. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש" ובשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.
קריית הממשלה (מזרח ירושלים)
קריית הממשלה במזרח ירושלים הקרויה גם "קריית מנחם בגין" נמצאת מצפון לשכונת שייח' ג'ראח, בין חלקו המערבי של הר הצופים לבין גבעת התחמושת. היא משמשת משכנם של מספר משרדי ממשלה, במקביל לקריית הממשלה העיקרית בקריית הממשלה ע"ש דוד בן-גוריון הנמצאת בקריית הלאום שבמערב ירושלים.
מערת ניקנור והפנתיאון
מערת ניקנור היא מערת קבורה הנמצאת בגן הבוטני הלאומי בקמפוס האוניברסיטה הר הצופים ובה נתגלתה גלוסקמה המתייחסת ל"ניקנור עושה הדלתות".
באוקטובר שנת 1902 התגלתה מערה בתוך שטח שקנו ג'ון וקרוליין אמילי גריי היל במטרה להרחיב צפונה את מעון החורף שלהם בהר הצופים.
הממצא החשוב ביותר שהתגלה במערה היה הכתובת על־גבי גלוסקמה שזכתה לכינוי כתובת ניקנור.
המערה חצובה בקפדנות בסלע הקירטון של הר הצופים. מחוץ למערה חצובה חצר מלבנית, שבצדה הדרום-מזרחי נמצאת חזית המערה.
חזית המערה היא למעשה סטיו. צורה זו אופיינית למערות הקבורה המפוארות של ירושלים בימי הבית השני. הסטיו, שבמקורו היה מקורה אך עם השנים נפלה תקרתו, נפתח לתוך ארבעה אולמות קבורה, ובכל אחד מהם מספר כוכים. בין האולמות ישנם מעברים, שהשקעים בסלע סביב פתחיהם מלמדים כי היו מכוסים מעיִן בלוחות אבן, תופעה ייחודית למערה זו.
אולם קבורה חמישי, שאינו מקושר לשאר האולמות, נפתח מפתח בחצר שנמצא מימין לחזית, ובצדה המזרחי של החצר חצובים ארבעה פירי קבורה.
הפנתיאון הלאומי
ב-1934, הועלו עצמותיו של יהודה לייב פינסקר ממקום קבורתו באודסה ונטמנו במערת ניקנור. יוזם ההעלאה היה מנחם מנדל אוסישקין, שרצה להקים פנתאון לאומי במערה.
אולם רעיונו של אוסישקין לא יצא לפועל, והאדם השני והאחרון שנטמן במערה, בצהרי יום שישי, 3 באוקטובר 1941, היה אוסישקין עצמו.
לאחר קום מדינת ישראל בשנת 1948 הוקם הפנתיאון הלאומי בהר הרצל במערב ירושלים ואיתה גם בית הקברות הצבאי הראשי של מדינת ישראל ועם חלקות קבורה ממלכתיות נוספות, בין השאר מכיוון שהר הצופים היה מובלעת בשליטה ישראלית בתוך שטח שבשליטת ירדן שהיה במזרח ירושלים.
הגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק
הגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק הוא גן לאומי המצוי במורדותיו הדרומיים של הר הצופים וגם שייך אל האוניברסיטה העברית בירושלים הנמצאת בצמוד אליו. בגן מצויים שני בתי קברות זעירים וכמה מצפורים הצופים אל הר הזיתים ואל עמק צורים הנמצא במורדותיו.
בית החולים הדסה הר הצופים
בשנת 1934 התיישב בארץ האדריכל אריך מנדלסון, ובשנת 1935 הוא הגיש לאוניברסיטה תוכנית אב כוללת בה הוא שילב את המבנים הקיימים עם מבנים מתוכננים בנוגע לבית החולים תכנן מנדלסון קמפוס מודרני ובו מספר גושים של בניינים. בית החולים נסמך בעיקרו על שני מבנים מלבניים גדולים המחוברים על ידי שלושה מבנים הניצבים אליהם. בין המבנים תוכננו חצרות פנימיות.
בנין בית החולים, מודרני בתפיסתו וצורתו הפונקציונלית מצטיין בקווים ישרים בהם שילב מנדלסון אלמנטים קישוטיים במטרה להדגיש חשיבות של חלקים מסוימים וסייע בשילוב הקמפוס בנוף ההר.
הבניין מצופה באבן מנוסרת המונחת בקווים אנכיים ולא מאוזנים כמקובל ומדגיש את היות האבן ציפוי בלבד.
בשנת 1938 נפתח בית החולים ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות.
בית החולים ננטש במהלך מלחמת השחרור (ראו לעיל) כמו כל המוסדות והמבנים על ההר.
במשך שנים בהן עמד בית החולים בשיממונו נגרמו למבנה ולתכולתו נזקים כבדים.
לאחר איחוד ירושלים הוחלט לשקם את בית החולים. במבט רציונלי ייתכן והיה עדיף להרוס את המבנה הישן ולבנות עליו בית חולים חדש אך הלכה למעשה היה שיקום המבנה החלטה שמקורה רגשי גם מבחינה לאומית וגם עבור ארגון "הדסה" - סגירת מעגל היסטורי והערך הארכיטקטוני של המבנה בתכנון אריך מנדלסון הכריעו את הכף בעבור שימור המבנה והתאמתו לצורכי הזמן.
בית הקברות הצבאי הבריטי
בית הקברות הבריטי בירושלים (Jerusalem War Cemetery) הוא בית קברות צבאי לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
בית הקברות הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה ובו נקברו חללים שנפלו במהלך הקרבות באזור ירושלים. מיקום בית הקברות נבחר על פי מספר שיקולים ולבסוף הוקם על פסגת הר הצופים מאחר שבאותה תקופה היה ההר מחוץ לגבול המוניציפלי של ירושלים הבריטית. על כך נוספו שיקולים מעשיים כגון ריכוז של קברים ארעיים וקרבה למפקדה, אך ערך מוסף ניתן על ידי הנוף שנשקף מהר הצופים אשר נתן ביטוי מוחשי לקונוטציות היסטוריות ודתיות של ירושלים, המקרינה מקדושתה על בית הקברות.
בבית הקברות נטמנו 2,515 חללים, מהם 2,449 חללי מלחמה, מתוכם 2,218 חללים מבריטניה. מהסך הכולל, 100 חללים לא זוהו.
עוד הוצבה בבית הקברות מצבת זיכרון ל-3,300 חללים שלא נודע מקום קבורתם שנהרגו בארץ ישראל ובמצרים. סך הכל, הונצח בבית הקברות הצבאי בירושלים, זכרם של 5,815 חללי מלחמת העולם הראשונה. אין בבית הקברות חללים שנהרגו לאחר מלחמה זו.
בית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים
בית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים נמצא בגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק, בסמוך אל הכניסה הראשית של האוניברסיטה העברית בקמפוס הר הצופים. חלקת קבורה נוספת של המושבה האמריקאית נמצאת בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון.
בית הקברות של משפחת בנטוויץ'
בית הקברות של משפחת בנטוויץ' היא אחוזת הקברים המשפחתית של הרברט בנטוויץ' ובני משפחתו. היא נמצאת בצמוד אל בית הקברות של המושבה האמריקאית בגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק.
בית מלון דן ירושלים
מלון דן ירושלים (בעבר נקרא בשמות "מלון הייאט" ו"מלון רג'נסי ירושלים") שוכן על מדרונות הר הצופים, בסמיכות לאוניברסיטה העברית והמרכז הרפואי הדסה, ומשקיף לעבר העיר העתיקה ושכונת שייח ג'ראח. המלון כולל 505 חדרים וסוויטות, ועל כן הוא המלון הגדול ביותר בירושלים.
גבעת התחמושת
גבעת התחמושת הוא הכינוי שניתן למוצב ירדני בצפון ירושלים, שבו התחולל קרב קשה במלחמת ששת הימים. המתחם הוקם על ידי הבריטים בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים שעמד סמוך למקום, על גבעה בגובה 797 מטרים מעל פני הים שהיא שלוחה של הר הצופים מכיוון צפון-מערב. לאחר מלחמת העצמאות נותר המתחם בשליטת ירדן, עד לכיבושו במלחמת ששת הימים, בלילה שבין 5 ביוני ל-6 ביוני 1967. כיום נמצא על שרידי המוצב אתר הנצחה ממלכתי.
בית הספר לשוטרים
בית הספר לשוטרים הוא מבנה שנבנה על ידי ממשלת המנדט על מנת לשמש כבית ספר לשוטרים. המבנה שוכן בסמוך אל הר הצופים, בצמוד לשכונת מעלות דפנה ואל גבעת התחמושת, בית הספר רנה קסין ואתר ההנצחה גבעת התחמושת. כיום משמש המבנה את אונר"א.
שכונות הבריח
שמאל|ממוזער|250px|שכונות הבריח
שכונות הבריח הם ארבע שכונות היהודיות, בשל תפקידן - "נעילת" הר הצופים לשטח מדינת ישראל השכונות הן: מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית ("גבעת שפירא") שבצפון מזרח ירושלים. ניתן להכליל בשכונות הבריח גם את שכונת צמרת הבירה, את מלון דן ירושלים, את מעונות הסטודנטים שבהר הצופים ואת קריית הממשלה על שם מנחם בגין, יחד עם בניין המטה הארצי של משטרת ישראל שבגבול הר הצופים ושכונת שייח' ג'ראח.
גן לאומי מורדות הר הצופים
גן לאומי מורדות הר הצופים הוא גן לאומי בהליכי ביצוע במורדות הר הצופים, שהקמתו אושרה בתחילת 2012. שטח הגן 740 דונם.
המכללות הצבאיות
מתחם המכללות הצבאיות המיועד למכללה לפיקוד ומטה, למכללה לביטחון לאומי ולאקדמיה הצבאית, צפוי להיבנות בהר הצופים בירושלים על פני שטח של כ-32 אלף מ"ר, ועתידים לשרת בו מעל ל-1400 קצינים וחיילים. הבסיס המתוכנן ממוקם בקרבת האוניברסיטה העברית ותחת חסותה האקדמית.
על פי דיווח מדצמבר 2013, הקמפוס קיבל בשנת 2012 את כל האישורים מהוועדה המחוזית לתכנון ובניה, אבל רה"מ בנימין נתניהו הקפיא את ההחלטה. בצה"ל בוחנים אתרים אחרים.
שייח ג'ראח
שייח' ג'ראח (בערבית: الشيخ جراح) היא שכונה הממוקמת במזרח ירושלים, במורדותיו המערביים של הר הצופים. ממזרח לשכונה נמצאת שדרות בר-לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.
עיסאוויה
עיסאוויה (בערבית: العيساوية) הוא כפר ערבי ושכונה בעיר ירושלים השוכן במורדותיו המזרחיים של הר הצופים בצפון ירושלים, על שפת מדבר יהודה. נכון לשנת 2014 מתגוררים בשכונה 13,571 תושבים. השכונה גובלת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית ובשכונות הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה. אחת ההשערות גורסת כי מקומה של עיר הכוהנים נוב הוא באזור זה. במקום ישנן מערות קבורה רבות החצובות בסלע הקירטון.
גלריה
ראו גם
נאום הר הצופים
האוניברסיטה העברית
שיירת הדסה
יחידת מצוף 247
טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים
לקריאה נוספת
משה ארנוולד, מצור בתוך מצור, הר הצופים במלחמת העצמאות, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
מרדכי גילת הר הצופים, רמת גן: הוצאת מסדה, 1969.
מיכאל הד ושאול כ"ץ (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, שורשים והתחלות, הוצאת מאגנס, 1997.
אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1996
דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים : כתר הוצאה לאור, 1996
יובל ארנון-אוחנה, על משמר הר הצופים, ירושלים : הוצאת אריאל, 2008
יוסי לנגוצקי ונחמיה זרחוביץ, בעקבות מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים, הוצאת כרמל, 2020
קישורים חיצוניים
רפי מן, "העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים, אתר "הערות שוליים להיסטוריה", 27.6.2015
מידע על הר הצופים באתר "טבע ונופים בישראל"
אתר המוקדש ליחידה הסודית "מצוף 247"
מילות השיר "מעל פסגת הר הצופים" מאת אביגדור המאירי שהתפרסמו בביצועו של יהורם גאון
מפה מפורטת של שכונות ירושלים המזרחית והר הצופים בספריית הקונגרס
על אודות בית הקברות שבהר הצופים
על בית הכנסת בקמפוס בתכנון האדריכל רם כרמי באתר 'חלון אחורי', 12/10.
צילום משנת 1965 ששימש את היחידה הסודית ששלטה על מובלעת הר הצופים, יחידת מצוף 247
שיירה להר הצופים, יומני כרמל ינואר 1949 (התחלה 2:11)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
צופים, הר ה
קטגוריה:ירושלים: קברים ובתי קברות
קטגוריה:ירושלים: שכונות
קטגוריה:ישראל: מובלעות לשעבר
קטגוריה:נקודות תצפית בירושלים | 2024-07-29T10:47:41 |
גולאג | שמאל|ממוזער|250px|אסירים בגולאג
שמאל|ממוזער|250px|אסירים בגולאג, 1937
גוּלאג (ברוסית: ГУЛАГ, ראשי תיבות של Главное Управление Исправительно-Трудовых Лагерей – "גלאבנוֹיֵה אוּפּרַבלֶניֵיה איספרָביטֶלנוֹ-טרוּדוֹביך לַגֶרֵיי", ובתרגום לעברית: "ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון", ) היה ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.
טרמינולוגיה
השם גולאג אינו מתייחס למחנה עבודת הכפייה אלא למשרד שהיה אחראי על מחנות אלו. ברוסית לעולם המונח "גולאג" נאמר בלשון יחיד, אך עם זאת השתרש בשפה השימוש במונח זה למחנה עבודת הכפייה עצמו. כיום השימוש במונח מתאר בדרך כלל מחנה עבודת כפייה למתנגדי משטר, במדינה טוטליטרית.
השם הקיבוצי לאסירים בגולאג היה "זֶקָה" או "זֶק". מקור שם זה במילה הרוסית ל־"אסיר" – "заключённый" (זָקלוּצ'וניי) שקוצרה במסמכים רשמיים לצירוף האותיות 'з/к' הנהגה ברוסית "זֶה-קָה" ומכאן מקור הכינוי, המשמש עד היום גם לאסירים פליליים "רגילים". יש סברה שמקור כינוי זה דווקא בראשי התיבות 'з/к' כקיצור של "заключенный каналостроитель" (זָקלוּצ'וניי קנאלוסטרואיטל, בתרגום: "אסיר בונה תעלות"), מונח ששימש לתיאור עובדי הכפייה שחפרו את תעלת הוולגה-דון.
סוגי מחנות עבודה
בנוסף למחנה הנפוץ, שהיה מחנה עבודה קשה בשילוב כליאה, התקיימו סוגים נוספים:
"שאראשקה" (шарашка, "מקום לשעשועים"), שהיה למעשה מעבדת מחקר סודית שבה מדענים (חלקם בכירים) שנעצרו והורשעו, הועסקו בפיתוח טכנולוגיות חדישות ומחקר בסתר.
"פסיכושקה" (психушка, "בית משוגעים"), בתי כליאה שבהם הופעלו אמצעים פסיכיאטריים בכפייה על מנת לשבור את רוחם של אסירים פוליטיים.
"מלולטקי" (малолетки, "קטינים"), מחנות לילדים ולבעלי מום או נכות. אלו נחשבו כאסירים שאינם מביאים תועלת והיו חשופים להתעללות חמורה יותר.
"מאמקי" (мамки, "אימהות"), מחנות לאימהות עם ילדים.
מחנות ל"נשים של בוגדים במולדת".
תחת עינו של לברנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד. וראש פרויקט פיתוח פצצת האטום הסובייטית עד 1953, הועסקו אלפי זֶקים בכריית עפרות אורניום ובבנייה של מתקני ניסוי בנוביה זמליה, באי וייגאץ', בסמיפלטינסק ובמקומות נוספים. ישנם גם דיווחים על שימוש באסירי גולאגים לטיהור שטחים רדיואקטיביים בניסויי הגרעין הראשונים וטיהור צוללות גרעיניות.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מספרי הכלואים בגולאג לאורך שנות קיומו
שמאל|ממוזער|250px|סטטיסטיקה של הגולאג (1934–1953)
לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917 הכריז לנין כי אין לבטוח בכל "אויב מעמד הפועלים", אף אם אין כנגדו הוכחות לפשע כלשהו כנגד המדינה, ויש להתייחס אליו ככל אסיר פלילי. הגולאגים החלו את דרכם כגרסה מתוקנת של עבודות העונשין בסיביר (שכונו "קטורגה" – גירוש לארץ גלות) שהתקיימו עוד מזמן הצאר, ועד מהרה התמלאו ב"אויבי העם" – מונח כוללני בו כינו הבולשביקים בכירים שהואשמו בשחיתות, חבלה או זריעת יאוש, מתנגדים פוליטיים, אריסטוקרטים לשעבר, אנשי עסקים ובעלי אדמות אמידים – קולאקים (кулаки) ואנשי דת למיניהם.
כמוסד של ברית המועצות, הגולאג הוקם רשמית ב-25 באפריל 1930 כ"אולאג" בהחלטה של ה-או גה פה או ובתיאום עם הוראת הסובנארקום מ-7 באפריל 1930. בחודש נובמבר שונה השם ל"גולאג", ובתקופת שלטונו של סטלין החל מוסד זה בתור הזהב העגום שלו.
פרויקט שכשל, יבול גרוע, תאונות ומכסות ייצור שלא מולאו – כל אלו יוחסו לשחיתות, בגידה וחבלה, ו"חבלנים" להטלת האשמה נמצאו בהמוניהם. באותו זמן, תוכנית התיעוש המזורז הביאה לדרישה גדולה לכוח אדם זול ומעצרים סיטונאיים בוצעו השכם והערב. את הכלי הנוח ביותר להאשמה מזורזת סיפק סעיף 58 (פשעים נגד המדינה והעם) בחוק הפלילי של ברית המועצות, שנתן לשלטון כוח ללא מצרים על נתיניו. משפטי ראווה קצרים, בהם לא היו לנאשמים כל זכויות שהן, הסתיימו בגזר הדין של הגליה לגולאג. הלשנות היו אחד מכלי האכיפה השכיחים ביותר בברית המועצות של סטלין. למשל, הבעת דעה ציונית בקול רם נחשבה לתעמולה אנטי סובייטית שהעונש עליה יכול היה להגיע ל-10 שנות מאסר בגולאג.
בתחילת שנות השלושים ובאמצען הגיעה הטוטליטריות בברית המועצות לשיאה. כל סימן של "בורגנות" היווה עילה למאסר מיידי בגולאג. האמרה המיוחסת ללנין בהקשר זה היא "כאשר חוטבים עצים – ניתזים שבבים" ("Лес рубят — щепки летят"). אוכלוסיית הגולאגים עלתה דרמטית: בשנים 1931–1932 אוכלוסיית הגולאגים עמדה על 200,000 אסירים לערך; ב-1935 – כמיליון, ולאחר הטיהורים הגדולים ב-1937 – קרוב לשני מיליונים. בהשוואה, אוכלוסיית האסירים העובדים בארצות הברית באותה תקופה עמדה על מאות אלפים, .
במחצית השנייה של 1941 אוכלוסיית הגולאגים הצטמקה מאוד, בעיקר עקב "שחרור" מסיבי ושליחת האסירים לחזית (צבא אנדרס שקם בסוף 1941 הורכב רובו ככולו מפולנים, "אויבי העם", שהוגלו משטחי הכיבוש במזרח פולין בשנים 1939–1941 ושוחררו בעבור נכונותם להתגייס), אך גם עקב צמצום חד בפשיעה בשנים 1942–1943. לאחר המלחמה שוב עלה מספר האסירים והגיע לשיא של 2.5 מיליון בראשית שנות החמישים, חלקם אמנם עריקים ובוגדים מהמלחמה, אך רבבות מהם היו שבויים רוסיים שלחמו בנאמנות עד נפילתם בשבי, שוחררו מהשבי והואשמו (קולקטיבית) בבגידה. הנפילה בשבי נחשבה לבגידה בצבא האדום וחייל שנפל בשבי היה צריך להתאבד או לנסות לברוח. מספר רב של אזרחים סובייטיים נשלחו אף הם לגולאגים, בעיקר מאזורים שנכבשו על ידי הנאצים – בחשד ששיתפו עמם פעולה.
גם שבויי מלחמה גרמנים, פינים, פולנים ורומנים ואזרחים ממדינות ששוחררו על ידי הצבא האדום היוו חלק מהאסירים בגולאגים. לא היה זה נדיר שאסירים ושבויים במחנות הנאצים הועברו ישירות לגולאג הסובייטי.
גם לאחר מותו של סטלין, במרץ 1953, המשיך המשטר הסובייטי לתפעל את מנגנון הגולאג, אך רבים מהאסירים הפליליים שוחררו במסגרת תוכנית חנינה רחבת היקף. שחרור אסירים פוליטיים החל רק ב-1954 והפך נפוץ יותר מאז ואילך, בעיקר לאחר גינוי משטרו של סטלין על ידי חרושצ'וב בנאומו הסודי בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בפברואר 1956. תרמו למגמת השחרור מרידות שפרצו במחנות אחרי תום העידן הסטליניסטי.
הגולאג חוסל רשמית בהוראת האם וה דה (משרד הפנים) ב-25 בינואר 1960, בעקבות ביטול האם וה דה עצמו בצו של המועצה העליונה של ברית המועצות ויצירת הק.ג.ב..
מספר הנספים המתועד בגולאגים מ-1943 ועד 1953 הוא כ-1,054,000 איש, אסירים פוליטיים ופליליים כאחד. מספר זה לא כולל כ-800,000 איש שהוצאו להורג כ"קונטרה רבולוציונירים", שכן הוצאות להורג אלו לא בוצעו בדרך כלל במסגרת הגולאג. בין 1932 ו-1940 מתו לפחות 390,000 איכרים כתוצאה מהגירה כפויה. ייתכן ומספר זה חופף למספרים הקודמים, אך הוא אינו כולל את התקופה שמעבר לשנים 1932–1940 או מוות שלא כתוצאה מהגירה כפויה. מספר האסירים בגולאגים היה גבוה הרבה יותר, ורבים מהשורדים סבלו פגיעות גופניות ונפשיות קשות.
על פי אחד המקורות (ד"ר אורן נהרי), הגיע סך הכול מספר האסירים שעברו בגולאגים ל-29 מיליון איש.
ב-1959 הוקם המינהל הראשי למקומות מאסר של משרד הפנים הסובייטי (Главного управления мест заключения МВД СССР), כארגון לאחזקת מתקני המאסר. בשנות ה-70 הוא הפך למינהל הראשי לביצוע עונשים והוכפף למשרד המשפטים והתקיים עד 1991 עת פורק.
התנאים במחנות
מכסות עבודה קיצוניות, רעב, התעללות ומזג אוויר קשה היו הסיבות העיקריות לשיעור תמותה גבוה בגולאג. כריתת עצים ועבודות כרייה היו העבודות הנפוצות והקשות ביותר. במכרה של גולאג, המכסה לאסיר יכלה להגיע עד 13 טון של עפרה ליום. אי עמידה במכסה גרמה לשלילת מזון חיוני, מה שהחל מעגל קטלני של תת תזונה ואי יכולת לעמוד במכסה בעקבותיה, מצב שכונה "דוחודיאגה" (Доходяга). האסירים אולצו לעבוד בתנאים תת-אנושיים, ולמרות מזג האוויר הקשה, הם כמעט מעולם לא צוידו בביגוד מתאים, תזונה הולמת או טיפול רפואי. חוסר בוויטמינים גרם למחלות תזונתיות רבות. המזון שניתן לאסיר סיפק לרוב כ-1,200 קלוריות בלבד ליום, בעיקר בצורת לחם מאיכות נמוכה שחולק במשקל וכונה "פאיקה" ("Пайка"), ודג מלוח. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי המינימום הנדרש לעובד בעבודה קשה הוא 3,100–3,900 קלוריות ליום. בחלק מהמחנות הייתה נהוגה שיטה אכזרית ובה היו שוללים מהאסיר האחרון שהגיע למשמרת העבודה את מנת המזון היומית שלו, ולעיתים אף ירו בו במקום.
בגולאגים הייתה קיימת חלוקה ברורה בין קבוצות של פושעים פליליים מקצועיים לבין אסירים פוליטיים או כאלו שנשפטו על עבירות פליליות פעוטות (כמה איחורים לעבודה יכלו לעלות בשנים ארוכות בגולאג). החיכוכים בין הקבוצות היו קשים. הפושעים נודעו באכזריותם, במעשי אונס כלפי נשים ואף גברים, בגנבות (היה נפוץ אצלם להמר על רכושו של הזולת, כאשר זה שהפסיד במשחק הקלפים היה אמור לגזול את הרכוש מבעליו החוקיים), בשפתם הגסה ומלאת ניבולי הפה ובקעקועיהם. "בתי דין" של עולם תחתון שפעלו בקרבם היו בעלי עוצמה רבה, וידם הארוכה השיגה גם אסירים שהועברו ממחנה למחנה מאימתם.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מיקומי גולאגים ברחבי ברית המועצות
בימי הגולאגים הראשונים נבחרו המיקומים בעיקר משיקולי בידוד האסירים. מנזרים מרוחקים היו פופולריים במיוחד להפיכה לגולאגים. אחד מהאתרים הראשונים היה במנזר עתיק באיי סולובצקי בים הלבן, זמן קצר לאחר המהפכה בשנת 1918. אתר זה נתן את השם "סולובקי" כשם נרדף למחנה עבודה בכלל, והוצג לעולם כמחנה דוגמה ל"שיטה הסובייטית לחינוך מחדש באמצעות עבודה של אויבי מעמד הפועלים". בתקופה מאוחרת יותר הגולאג תפקד בעיקר כמקום לריכוז עבודה זולה, וככזה הוקם בדרך כלל היכן שזו נדרשה, כולל בערים גדולות – חלקים מהרכבת התחתית של מוסקבה והאוניברסיטה שלה נבנו בידי עובדי כפייה. לצורך הקמת תעלת מוסקבה הוקם מחנה גולאג בקרבת מוסקבה שהיה קיים במשך חמש שנים ואכלס כ-200 אלף אסירים.
רוב רובם של מחנות הגולאג מוקמו באתרים מרוחקים ונידחים בצפון מזרח סיביר (שני מקבצים נודעים של גולאגים באזור זה היו סבוסטלאג לאורך נהר קולימה ונורילאג באזור נורילסק) ובאזורי דרום מזרח ברית המועצות, בעיקר בערבות הסטפה של קזחסטן (לוגלאג, סטפלאג, פשצ'אנלאג). אלו היו אזורים נרחבים ושוממים ללא דרכים כלל (למעשה, בניית הדרכים הייתה מעבודות הכפייה בגולאג) וללא מקורות מזון, אך עשירים במחצבים ומשאבים טבעיים (כעץ, למשל). עם זאת, גולאגים התקיימו גם ברוסיה, בלארוס, אוקראינה ואף במדינות שמחוץ לברית המועצות כצ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין ומונגוליה (שהייתה בשליטתו הישירה של גולאג).
לא כל הגולאגים היו מגודרים ושמורים, למעשה חלק מהגולאגים בסיביר סומנו בעמודים ושלטים בלבד. היה די בתנאי מזג האוויר הקיצוניים וכלבי הגישוש לסכל כל ניסיון בריחה אפשרי. בשנות ה-20 וה-30 הסתייעו הבורחים מהגולאגים באנשי שבטים מקומיים, אך לאחר שהאחרונים נוצלו בידי הבורחים ובעידוד פרסים כספיים ניכרים – החלו המקומיים לסייע לשלטונות בהסגרת הבורחים. גם לשומרי הגולאגים הייתה מוטיבציה חזקה למנוע בריחות, שכן שומר שבמשמרתו נמלט אסיר היה מופשט ממדיו והופך לאסיר באותו גולאג. בכמה מקרים הושארה קבוצת אסירים באתר חדש עם משאבים מוגבלים והיה עליהם לשרוד ולהקים מחנה או למות. לא אחת אירע שנדרשו כמה ניסיונות אכזריים מעין אלו עד שהאסירים ניצחו את כוחות הטבע. האזור שלאורך נהר האינדיגירקה נודע כ"גולאג בתוך גולאג".
השפעה
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|"אבן סולובצקי" – אנדרטה בסנקט פטרבורג ועליה רשום "לאסירי הגולאג"
שמאל|ממוזער|250px|מראה במוזיאון הגולאג במוסקבה
הגולאג התקיים כארבעה עשורים בברית המועצות. מיליוני אנשים עברו בו והשפעתו הייתה עצומה על החיים בברית המועצות. ספרו של אלכסנדר סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג" לא היה הספר הראשון שעסק במחנות עבודת הכפייה בברית המועצות, אך בספר זה הוצג לראשונה הגולאג כמכשיר של דיכוי בקנה מידה נרחב שהופעל על ידי השלטון הסובייטי כנגד אזרחיו. הגולאגים השפיעו רבות גם על התרבות, החשיבה והפולקלור המודרניים של ברית המועצות. שירים רבים של זמרים (המכונים "בארדים") כולדימיר ויסוצקי תיארו את החיים בגולאג (אמנם לא ממקור ראשון). ספרי זיכרונותיהם של סולז'ניצין, וארלאם שאלאמוב, יבגניה גינזבורג ואחרים מתקופת מאסרם בגולאג, הפכו לסמל של גבורה בחברה הסובייטית. ספרים אלו, ובייחוד פרי עטו של סולז'ניצין, מתחו ביקורת חריפה על העם הסובייטי בשל אדישותם וסבילותם לקיום הגולאגים, ונתנו קול לאומץ ותושייה של שורדיהם
החיים לאחר תקופת מאסר בגולאג
אנשים שריצו את עונשם בגולאג או בכלא היו מנועים מלעסוק במגוון רחב של עבודות, והסתרת עברו של האסיר הייתה בפני עצמה עבירה פלילית. אסירים שהיו כלואים בעבר בשל סיבות פוליטיות היו נתונים תדיר להטרדות של "המחלקה הראשונה" (נציגי המשטרה החשאית במוסדות ומפעלים), שכן היו בחזקת חשודים תמידיים. כמו כן, בדרך כלל נמנעה מהמשוחררים מהגולאגים הישיבה בערים הגדולות ובקרבתן ("חוק 101 הקילומטרים"). רבים מבין האסירים לשעבר בחרו להישאר בסביבת הגולאגים כמתיישבים חופשיים, שכן שנות המאסר הארוכות גרמו להם לאובדן כישוריהם המקצועיים וקשריהם החברתיים. המגבלות החמורות שהוטלו עליהם לאחר השחרור עודדו מגמה זו, שכן ממילא נאסר עליהם להתגורר בערים גדולות או בקרבתן.
ראשי מערך הגולאג
ממוזער|ראש הגולאג מאטביי ברמן יחד עם ראשי מחנות במאי 1934
שם תקופה פיודור אייכמנס אפריל–יוני 1930 לזר קוגן 1930–1932 מאטביי ברמן 1932–1937 ישראל פלינר 1937–1938 גלב פילארטוב 1938–1939 וסילי צ'רנישב 1939–1941 ויקטור נאסדקין 1941–1947 גאורגי דוברינין 1947–1951 איוואן דולגיך 1951–1954 סרגיי יגורוב 1954–1956 פאבל באקין 1956–1958 מיכאיל חולודקוב 1958–1960
התפתחויות אחרונות
בנובמבר 1991, הועברה בפרלמנט הרוסי, "הצהרת חירויות וזכויות הפרט" אשר מעגנת, בין היתר, את החירות שלא להסכים עם מדיניות המשטר.
בשנת 2009, נשיא רוסיה השלישי, דמיטרי מדבדב דרש ממשרד הפנים הרוסי שלא לעצור עבריינים שביצעו פשעים כלכליים. דרישתו הפכה לחוק שלפיו ביצוע פשעים כלכליים אינו מוביל למעצר, אלא לקנס גבוה. זאת חלק מניסיונות לצמצם את מספר האסורים בבתי הכלא הרוסיים, לאחר שראשי שירות הכליאה הפדרלי הרוסי הודו שבשנת 2000 היו ברוסיה מעל מיליון כלואים במתקני המעצר ברחבי הפדרציה הרוסית.
ראו גם
סאמיזדאט
דיסידנט
זכויות האדם
שירות בתי הסוהר הפדרלי
לקריאה נוספת
אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין, "ארכיפלג גולאג" (שני כרכים), הוצאת שוקן.
אן אפלבאום, "גולאג - מחנות הריכוז הסובייטיים", הוצאת עברית, 2004
ורלאם שאלאמוב, "סיפורי קולימה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
קישורים חיצוניים
ד"ר גדי ראונר, הגולאג - כאשר האבסורד הופך למציאות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ברית המועצות: היסטוריה
קטגוריה:מחנות ריכוז בברית המועצות
קטגוריה:ברית המועצות: פגיעה בזכויות האדם
קטגוריה:סיביר
קטגוריה:ענישה
קטגוריה:כליאה
קטגוריה:ק.ג.ב. | 2024-07-27T05:04:24 |
חגור | חֲגוֹר הוא מושב במועצה אזורית דרום השרון, השוכן בין ראש העין לכפר סבא. המושב נוסד בשנת 1949 כמושב שיתופי על ידי יוצאי גדוד 9 של הפלמ"ח, ועולים חדשים, בייחוד מבולגריה ופרס. בעבר תחום העיסוק המרכזי היה חקלאות.
במושב ישנו מועדון נוער, מועדון חוגים, בית עם, בית כנסת, צרכנייה, גן ילדים, קופת חולים, ספרייה, בריכת שחייה ומגרשי טניס. ילדי המושב לומדים במספר בתי ספר שונים באזור השרון ("מתן", "צופית" שעבר לבית ברל). תלמידי חטיבת הביניים ותלמידי התיכון לומדים בבית חינוך ירקון שנמצא ליד מושב נווה ירק במתחם המועצה האזורית דרום השרון.
במושב הוקם מרכז מיחזור לצורך הגברת המודעות לשמירה על איכות הסביבה בקרב הילדים והנוער.
ממושב זה יצאו קצינים רבים, הבולטים שבהם הם שני הרמטכ"לים לשעבר, גבי אשכנזי ודני חלוץ.
מקור השם
בשנת 1954 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם חגור למושב. מקור השם בפסוק ().
היסטוריה
הגרעין המייסד של המושב כלל יוצאי בולגריה, אנשי מח"ל, שקבלו הכשרה בנהלל. המושב נוסד בנובמבר 1949. הקמת המושב תוארה במאי 1951:
"לחבל ארץ זה הגיעו 7 בחורים משוחררי צה"ל אשר הוקסמו מנוף המקום. ...הציבו מספר אהלים צבאיים ויקראו למקום גדוד 9, בו שרתו במלחמת השחרור. חלוצים אלה ברובם יוצאי ארצות הבלקן עמדו בעקשנותם ובהעמידם את המוסדות בפני עובדה קיימת הצליחו להשיג מהמוסדות את שלשת הצריפים הראשונים - הגרעין לנקודה החדשה. ... שלשת אלפים דונם העמדו לרשותם. אולם היד העובדת חסרה. ... הצליח להתגבש במקום גרעין של עשרות צעירים וצעירות אשר הפכו תוך תקופה קצרה למשפחות".
במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר פעלה תנועת המושבים בסוף 1952 להביא למושב 30 משפחות נוספות.
קישורים חיצוניים
חגור באתר מועצה אזורית דרום השרון
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מושבי תנועת המושבים
קטגוריה:מושבים
* | 2024-09-08T21:26:46 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.