title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
גשר (רשת)
|
גשר (Bridge) הוא רכיב ברשת מחשבים המאפשר שליטה על התעבורה ברשת בהתבסס על כתובות MAC, ומחבר בין שני חלקים של הרשת, כאשר כל אחד מהם הוא מתחם התנגשות (collision domain) נפרד, אך שניהם מהווים מתחם שידור (Broadcast domain) אחד.
אופן הפעולה
גשר "לומד" את כתובות ה-MAC של הרכיבים המחוברים לכל אחד ממקטעי הרשת המחוברים אליו על ידי כתובת ה-MAC של המקור בחבילות המידע המגיעות אליו. כאשר חבילה מגיעה אל הגשר הוא בודק מה היא כתובת ה-MAC אליה מיועדת החבילה: כשהכתובת MAC של היעד מוכרת לגשר, במידה וכתובת היעד נמצאת באותו מקטע ממנו היא הגיעה (אותו המקטע של השולח), הגשר לא יעביר אותה הלאה, אך כאשר הכתובת נמצאת במקטע האחר, הגשר יעביר אותה הלאה. במקרים בהם הגשר לא מכיר את כתובת ה-MAC של היעד, הוא יעביר הלאה את החבילה.
גשר מתפקד בשכבת הקו של מודל ה-OSI ובשכבת הקשר של מודל TCP/IP.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
מתג
BRouter
קטגוריה:ציוד לתקשורת מחשבים
| 2023-12-06T19:19:41
|
שנת אור
|
שנת אור היא יחידת מידה לאורך המשמשת באסטרונומיה לחישוב מרחקים בין גרמי שמים ברחבי היקום (לדוגמה, המרחק בין מערכת השמש למערכת הכוכבים הקרובה ביותר - אלפא קנטאורי, הוא כ-4.37 שנות אור). שנת אור אחת שווה למרחק שהאור עובר בריק (ואקום) במשך שנה יוליאנית, שהיא בדיוק 365.25 ימים של 24 שעות.
ערך מספרי
בהתאם למהירות האור בריק, שהיא 299,792,458 מטרים לשנייה, שנת אור שווה:
9,460,730,472,580.8 קילומטר (שהם בקירוב 1013 קילומטרים או 1016 מטרים, שהם מעל 9 טריליון קילומטר)
5,878,625,373,183.61 מיל בינלאומי
63,241.077 יחידות אסטרונומיות (פעמים רבות מעדיפים להשתמש בקירוב 63,240 יחידות אסטרונומיות)
0.306601394 פארסק
ערכים אחרים
האורך המדויק של שנת אור תלוי בהגדרת המונח "שנה". האיגוד האסטרונומי הבינלאומי ממליץ על ההגדרה המופיעה לעיל, שבה שנה היא 365.25 ימים של 24 שעות בדיוק כל אחד. יש שמשתמשים בהגדרה שונה מעט של "שנה", ומגיעים לפיכך לשנת אור אחרת
.
יחידות מידה קצרות יותר, הנקבעות באופן דומה הן: דקת אור - 17,987,547,480 מטר ושניית אור - 299,792,458 מטר. כיוון שליחידת הזמן "שנייה" יש הגדרה מדעית מדויקת מוסכמת (מאז 1967) (כל 9,192,631,770 תדירויות רטט בין רמות האנרגיה של צסיום 133 הן שנייה אחת), אין מחלוקת לגבי הגדרתה של יחידת האורך "שניית אור".
היסטוריה
השימוש המתועד הראשון ביחידה זו נעשה על ידי פרידריך בסל בשנת 1838. בסל מדד בשנה זו את המרחק לכוכב 61 בברבור בשיטת ההיסט על בסיס קוטר המסלול של כדור הארץ סביב השמש. על פי מדידה זו, גילה בסל כי מרחקו של 61 בברבור הוא פי 330,000 מקוטר המסלול, כלומר 660,000 יחידות אסטרונומיות. בסל החליט כי יש צורך ביחידת מרחק נוחה יותר עבור מרחקים בין כוכביים ובחר במרחק אותו עובר האור בשנה. מהירות האור בתקופתו של בסל הוערכה כ-300,010,000 מטר בשנייה ועל פיה חישב בסל שמרחקו של 61 בברבור הוא כ-10.3 שנות אור. כאשר ערכה של מהירות האור חושב בדיוק גבוה יותר תוקנה גם יחידת המרחק, אך ההפרש קטן מחצי אחוז.
כיום בקרב מדעני החלל רווח יותר השימוש ביחידת הפארסק למדידת מרחקים בין-כוכביים או בין-גלקטיים, אך שנת אור נמצאת בשימוש בספרי מדע פופולרי ומוכרת יותר בציבור הרחב. כמו כן היחידה משמשת למדידת גודלם של גרמי שמיים כמו צבירי כוכבים, ערפיליות וגלקסיות.
ראו גם
מהירות האור
פארסק
יחידות מידה לאורך
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: אורך
קטגוריה:מידות אסטרונומיות
קטגוריה:אור
| 2024-09-05T15:07:49
|
לחץ אטמוספירי
|
לחץ אטמוספירי לעיתים נקרא גם לחץ ברומטרי הוא הלחץ, שמפעיל האוויר באטמוספירה של כדור הארץ. גודלו של הלחץ האטמוספירי הממוצע בגובה פני הים הוא
שמאל|ממוזער|250px|מפת לחץ של בריטניה, אירלנד, מערב סקנדינביה וצפון מערב אירופה. הקווים השחורים הם איזוברים: הלחץ האטמוספירי קבוע לאורכם
שמאל|ממוזער|250px|ברומטר המשמש למדידת הלחץ האטמוספירי
בקירוב, ניתן לומר, כי הלחץ האטמוספירי שקול ללחץ ההידרוסטטי, שמפעיל עמוד האוויר מעל כל נקודה בכדור הארץ. כך, מעל אזורי לחץ נמוך עמוד האוויר נמוך יותר מאשר באזורי לחץ גבוה. באופן דומה, ניתן להבין מדוע לחץ האוויר יורד, ככל שעולים גבוה יותר מעל פני הים.
ללחץ האטמוספירי השפעה גדולה מאוד על מזג האוויר, ולכן מדידתו חשובה לחזאים ומטאורולוגים.
שינוי לחץ האוויר עם הגובה
הלחץ האטמוספירי הוא הלחץ שמפעילות מולקולות האוויר על פני השטח של כדור הארץ. לחץ הוא הכוח המופעל ליחידת שטח , . כאשר במקרה זה מפעיל הכוח הוא האטמוספירה והשטח הוא כדור הארץ. עבור הגדרה זו, כשעולה כמות האוויר עבור אותה יחידת שטח (מושג שנקרא "עמוד האוויר"), הלחץ עולה ולהפך. הבדלים בלחץ האוויר נוצרים מהבדלים בקרינת השמש, בגובה ובקו הרוחב של האזור. המכשיר המודד לחץ אוויר נקרא ברומטר, ויחידות המידה בהן משתמשים למטרה זו הן: מ"מ כספית (), פסקל (), בר (=) ואטמוספירה (). יחידה נוספת בה משתמשים היא PSI (יחידת מידה בריטית), בעיקר עבור מדידת הלחץ בצמיגים של כלי רכב.
נדמה שהאוויר קל, אולם הוא אינו נטול משקל. הלחץ האטמוספירי בגובה פני הים הוא כ-, כלומר עשרה טון למ"ר או כקילוגרם לסמ"רלחץ האוויר בגובה פני הים הוא 1013.25 מיליבר (או 1.01325 בר). איננו מרגישים את הלחץ משום שאנו שקועים בקרקעית אוקיינוס האוויר, והוא מקיף אותנו מכל הכיוונים.
כאמור, לחץ נורמלי של אוויר בגובה פני הים הוא . עם זאת, ככל שהגובה עולה הלחץ יורד, כיוון שגובה עמוד האוויר משתנה בקירוב של מיליבר (אלפית הבר) אחד עבור כל 8 מטר. לדוגמה, עבור גובה של הלחץ הוא כ- ועבור גובה של הלחץ הוא כ- . ניתן להרגיש תופעה זו כאשר יורדים או עולים במהירות בגובה (במעלית מהירה, בהמראה או נחיתה, או אפילו בנסיעה מתל אביב לירושלים), כתחושה של כאב ואוטם באוזניים. תחושה זו נוצרת עקב הפרשי לחץ בין האוזן התיכונה לסביבה החיצונית. בניגוד להרים הגבוהים, ים המלח הוא המקום הגלוי הנמוך בעולם, ועל-כן, הלחץ אטמוספירי בים המלח גבוה יותר ().לחץ
ץ האוויר בגובה פני הים הוא 1013.25 מיליבר (או = 1.01325 בר)
לשינוי לחץ האוויר עם הגובה יש השלכות במקומות גבוהים מאוד. ככל שלחץ האוויר נמוך, הלחץ החלקי של החמצן נמוך גם הוא, ואנשים המגיעים לאזורים גבוהים במיוחד עלולים לסבול מכאבי ראש, סחרחורות וחולשה. עם זאת, ניתן להתרגל ללחצים נמוכים לאחר תקופת הסתגלות שבה הגוף מייצר עוד תאי דם אדומים. אכן, קיימות ערים גדולות (ואפילו ערי בירה כמו לה פאס) בגבהים של עד 3,600 מטרים מעל פני הים. הירידה בלחץ מתבטאת גם בירידת נקודת הרתיחה של מים.
בפשטות ניתן לומר - ככל שמגביהים, הלחץ יורד.
השינוי בלחץ האטמוספירי לפי הגובה מרוכז בטבלה הבאה:
חלק של אטמוספירהגובה ממוצע מעל פני הים (m) (ft) 1 0 0 1/2 5,486.3 18,000 1/3 8,375.8 27,480 1/10 16,131.9 52,926 1/100 30,900.9 101,381 1/1000 48,467.2 159,013 1/10000 69,463.6 227,899 1/100000 96,281.6 283,076
ראו גם
מטאורולוגיה - מונחים
לחץ
סינופטיקה
הנוסחה הברומטרית
קישורים חיצוניים
איזה לחץ, באתר מוזיאון המדע בירושלים
גזירה של נוסחת הלחץ האטמוספירי כפונקציה של הגובה (מתוך הבלוג רשימות בפיזיקה עיונית).
הערות שוליים
קטגוריה:מטאורולוגיה
קטגוריה:סינופטיקה
| 2024-03-17T05:35:50
|
כרטיס רשת
|
שמאל|ממוזער|250px|כרטיס רשת
כרטיס רשת (NIC - Network Interface Controller) הוא חומרת מחשב המאפשרת למחשב להתחבר לרשת מחשבים. מכיוון שכרטיס הרשת מהווה את שער הגישה של המחשב אל הרשת, מועברת בו כתובת MAC המשמשת את המחשב בכל התקשורת שעוברת דרך אותו כרטיס רשת.
כרטיס הרשת הוא חלק משכבת הקו של מודל ה-OSI וגם חלק מהשכבה הפיזית של מודל ה-OSI.
כרטיס הרשת צריך להיות מותאם לפרוטוקול המשמש ברשת בה הוא פועל – Ethernet, Token Ring, Wifi, או אחר.
לכרטיסי רשת כיום יש בדרך כלל חיבור RJ-45 וכן מספר נוריות המורות למשתמש האם קיים חיבור והאם מתקיימת תקשורת. ברוב המקרים הם מתחברים ללוח האם דרך חריץ PCI (או PCIe) או משולבים בלוח האם עצמו. בכרטיסי רשת ישנים היה קיים גם חיבור BNC. בשרתים עשויים להיות מחוברים מספר כרטיסי רשת ללוח האם.
כרטיסי רשת ביתיים מאפשרים תקשורת בהתאם לתשתית אליה מחובר הכרטיס למשל: 10Mbps ,100Mbps ,1000Mbps. כרטיסי רשת התומכים בסיב אופטי מקובל שימוש בחיבור SFP, אלו מאפשרים שידור בקצבים גבוהים כמו 10Gbe ועד ל-400Gbe.
כרטיסי רשת מודרניים עשויים לתמוך ביכולות שונות כמו פסיקות, גישה ישירה מרוחקת לזיכרון (RDMA), תמיכה בתורי שידור וקליטה מרובים, ממשקים לוגיים נפרדים ומנועי האצת חומרה לטיפול ב-TCP (יכולת הידועה כ-TCP offload engine; TOE), uטכנולוגיות וירטואליזציה (כדוגמת SR-IOV) המאפשרות לחלק את יכולות הכרטיס למספר ממשקים וירטואליים.
שווי השוק של כרטיסי רשת ב-2022 הוערך ב-4.67 מיליארד דולר.
ראו גם
חומרה – מונחים
תקשורת מחשבים – מונחים
כתובת MAC
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ציוד לתקשורת מחשבים
| 2024-07-28T10:12:59
|
עולם חדש מופלא
|
עולם חדש מופלא (באנגלית: Brave New World) הוא רומן דיסטופי שנכתב בידי אלדוס האקסלי בשנת 1932. זהו רומן עתידני שצופה התפתחויות בטכנולוגיית הרבייה, השבחת הגזע והשליטה המנטלית, ששילובן מוביל לשינוי מהותי בחברה. זהו הרומן המפורסם ביותר של האקסלי ויש הטוענים שהוא הנועז שבספריו.
הספר מעלה ביקורת חברתית בנושאים רבים, ביניהם רבייה באמצעות פסי ייצור כמשפיל, ממשל עולמי ריכוזי והניסיון לשלוט במחשבות ובהתנהגות של אנשים באמצעים מדעיים. כמו כן מבקר האקסלי בספרו את הנרי פורד, זיגמונד פרויד, הכנסייה האנגליקנית, תומאס מלתוס, ועיתון ה"דיילי מירור".
כשם שהספר "1984" של ג'ורג' אורוול הוא ביקורת על הקומוניזם במסווה של סיפור עתידני, כן עולם חדש מופלא הוא ביקורת על הקפיטליזם, בעיקר על אורח החיים האמריקאי כדברי מנהל ה"מדגרה" בראשית הספר: "כיום התרבות משועבדת לתעשייה".
בשנת 2020, אמזון פריים וידאו הפיקה סדרת טלוויזיה בעלת אותו שם, המבוססת על הרעיונות המרכזיים בספר.
שם הספר
כותרת הספר היא ציטוט מתוך דבריה של מירנדה במערכה החמישית של "הסופה" של ויליאם שייקספיר, כאשר היא מתאחדת בשמחה חזרה עם משפחתה. בספר, ג'ון הפרא הוא מעריץ של שייקספיר ונוהג לצטטו במהלך הספר מספר רב של פעמים. אך יצירותיו של שייקספיר עוסקות בנושאים שהחברה בעולם החדש והמופלא לא עוסקת בהם, כגון נישואין, משפחה, חיי אהבה, סבל ועוד. מסיבות אלו, יצירותיו של שייקספיר כמו גם רוב יצירותיו של המין האנושי אי פעם הוחרמו ואינן מוכרות אלא למעטים ביותר, יודעי דבר.
עלילה
בחברה העתידנית שיצר האקסלי, אנשים נוצקים לתוך חברת קאסטות קונפורמית, שאמצעי האכיפה בה הם כימיים. קבוצות של ילדים זהים, מהונדסים במעבדות פוריות, וכדי לשלוט באינטליגנציה ובהתפתחות הפיזית של העוברים, מונעים מהם חמצן ומשפיעים על התפתחותם באמצעים כימיים.
מעמד ה"אלפא" הוא האינטליגנטי ביותר, ה"בטא" קצת פחות, וכן הלאה עד למעמד "אפסילון" שנוצר מלכתחילה עם לקות מנטלית חמורה ומיועד לבצע את המטלות הטכניות והמשעממות ביותר מבלי להתלונן. למעשה, אנשים נולדים אפוא על מנת למלא את עבודתם, בניגוד למצב שבו משרות נוצרות עבור בני אדם.
מהלידה מקנים לחברי כל מעמד את האמונה שהמעמד שלהם הוא הכדאי ביותר מבין המעמדות האחרים, וזאת על ידי השמעת אמרות מוקלטות החוזרות על עצמן בזמן שנת הילדים הצעירים, וכן באמצעות חינוך תואם. בספר נטען כי כלי זה (חינוך על ידי דיבור אל אדם ישן) יעיל רק בתנאי שהאמרות המוקלטות יעסקו במוסר ולא במדע. לכן, כל האמרות עוסקות במוסר האישי והחברתי שהילד עומד להיכנס אליו. אמצעי נוסף של עיצוב האדם הוא התניה המבוצעת מגיל רך מאד: למשל, תינוקות מהמעמדות הנמוכים מקבלים מכות חשמל כאשר הם מתקרבים לספרים, כדי להבטיח שבבגרותם יתרחקו מהם.
רוב הנשים הן עקרות, ורק 30% מנקבות המעמדות העליונים (ה"אלפא וה"בטא") הן פוריות, אף על פי שהריון אסור ומילים כגון "אמא" או "אבא" נחשבות לגסות. הרבייה והחינוך הם באחריות המדינה, וזו מצידה מעודדת קיום יחסי מין לצורך הנאה בלבד וריבוי בני זוג המתחלפים בתדירות גבוהה, כשמוסד הנישואין איננו קיים אלא כמילה גסה. כל אי־שביעות רצון שנשארת אצל האזרחים למרות תהליך ההתניה מטופלת באמצעות סם אנטי־דיכאוני, נטול כל תופעות לוואי, בשם "סוֹמָא", המחולק להמונים בעידוד הממשל, כלול בתוך מאכלים, ומשמש כגז להשתלטות במקרים של איבוד שליטה מצד אזרח או קבוצת אזרחים.
כדי להדגיש את פגמיה של החברה, מכניס האקסלי את הדמות ג'ון, אשר גדל בשמורת אינדיאנים המשמרת התנהגות ואמונות "פרימיטיביות", ולפיכך נחשב כ"פרא" ומקבל הלם תרבות בהיחשפו לציוויליזציה.
אנשי החברה נראים כשמחים ומצהירים שהם באופן כללי מאושרים, אך הפרא ג'ון חושב שאושר זה הוא מלאכותי וחסר־רגש. לדעתו כאב וצער הם חלק בלתי נפרד של החיים, ומבלי שניתן לקבל פרספקטיבה באמצעותם, השמחה הופכת לחסרת משמעות. מוסטפא מונד, אחד מעשרת בעלי הדרגה הבכירה בעולם, יודע שאושר זה הוא אושר מזויף אשר קיים אצל אנשים מחוסר ברירה, חוסר ידיעה וסלידה הננטעת בהם מהשונה, אך בניגוד לג'ון, אשר מאמין שחוסר יעילות הוא מחיר מועט לשלם בעד דעת וחופש, מוסטפא מאמין שהיעילות היא מה שקובע. זהו המאבק של המטרה כנגד הדרך, או בצורה המוכרת יותר – האם המטרה מקדשת את האמצעים. דעתו של האקסלי בעניין ברורה.
אחרית דבר
ב-1958 פרסם האקסלי ספר עיון בשם Brave New World Revisited, בו הוא בוחן את הכוחות החברתיים והפוליטיים שעשויים להביא יום אחד לדיסטופיה הדומה לזו ש"בעולם חדש מופלא".
תרגום לעברית
1948 - בשם: "עולם חדש" - תרגום: יצחק אברהמי, הוצאת בטרם.
1962 - בשם "המחר הנועז" - תרגום: מנחם בן אשר, הוצאת מצפן.
1985 - תרגום: מאיר ויזלטיר, הוצאת זמורה ביתן.
2008 - תרגום: מאיר ויזלטיר, כנרת זמורה-ביתן דביר, עם מבוא מאת מרגרט אטווד המשווה בין השאר את הספר ל-1984.
צנזורה
הספר נכנס לרשימת הספרים האסורים במספר מדינות בטענה שעשוי לגרום להפרעות נפשיות ונוגד את הדת.
1932 - נאסר והוחרם באירלנד
1967 - נאסר והוחרם בהודו
קישורים חיצוניים
Brave New World דיון על הספר
Brave New World הספר כולו
עולם חדש מופלא פרק ראשון בתרגומו החדש של מאיר ויזלטיר
, הקדמה למהדורה חדשה של הספר
מתי שמואלוף, עד עולם אחכה, ואינט
הערות שוליים
קטגוריה:דיסטופיות
קטגוריה:ספרים בריטיים
קטגוריה:רומנים המתרחשים בלונדון
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:ספרי דיסטופיה
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים
קטגוריה:100 הספרים של המאה של לה מונד
| 2024-07-28T19:37:47
|
הניסוי של מילגרם
|
ממוזער|250px|החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (ש), שהוא למעשה שחקן. נבדקים רבים המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן.
הניסוי של מילגרם בציות לדמויות סמכותיות, הידוע בקיצור בשם "הניסוי של מילגרם", הוא ניסוי בפסיכולוגיה חברתית הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל בשנת 1962, על רקע משפט אייכמן, ופורסם בשנת 1974. הניסוי ביקש לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.
תיאור הניסוי
החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד, והונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור, ולהעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למורה עצמו ניתן שוק חשמלי (אמיתי) חלש לשם הדגמה, ואז החל כביכול ניסוי הלמידה. למעשה לא ניתנו לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד הגיב כאילו ניתנו לו מכות חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי על הניסוי להמשיך. השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר, והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את הניסוי הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולשלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להימשך.
בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים בניסוי (ה"מורים") נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. קצתם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה, אבל אף משתתף בניסוי לא עצר לפני שנתן שוק חשמלי בעוצמה של 300 וולט לשחקן (ה"תלמיד").
הרקע לניסוי והשפעתו
שמאל|ממוזער|250px|מודעה לגיוס משתתפים בניסוי
לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכיאטרים לגבי תוצאותיו הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים (כ-4 מתוך כל 1000 אנשים לפי הערכתם), יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר.
במטא-ניתוח שנערך בשנת 2002 של מחקרים דומים שבוצעו על ידי פסיכולוגים נוספים ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%. נמצא שהמשתתפים צייתנים יותר כאשר החוקר נוכח במקום, לעומת מצב שבו הוא נותן את ההוראות טלפונית. כשמקבל השוק החשמלי נמצא בחדר אחד עם המשתתף בניסוי יורדת רמת הציות משמעותית. ירידה מסוימת נרשמת במידת הצייתנות גם כאשר אין ממקמים את הניסוי בתוך אוניברסיטה, מה שמפחית מיוקרתו של עורך הניסוי ומקטין את המוטיבציה לציית לו, אך עדיין רבים נשמעו לו. שלושים אחוז ניאותו לציית אפילו כשהיה עליהם להצמיד בכוח בעצמם את ידו של מקבל השוק אל לוח המתכת.
הרצת הניסוי החלה ביולי 1961, שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן. מילגרם רצה לבחון את השאלה אם ייתכן שאייכמן ומיליוני משתפי הפעולה האחרים בשואה "רק" ביצעו פקודות. מילגרם האמין כי השואה נבעה מאלמנטים בתרבות הגרמנית, וביקש לבחון את תגובותיהם של גרמנים לניסוי זה אל מול תגובותיהם של אמריקאים, שאמורים היו לשמש כקבוצת ביקורת. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, היה מילגרם כה נרעש מתוצאותיו, עד כי ויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו.
בשנת 1963 פרסמה חנה ארנדט ספר שסיקר את משפט אייכמן ושמו אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, ובו טענה כי פעולותיו של אייכמן היו לא יותר מפעילות משרדית והוא הוכחה לבנאליות של הרוע, טענה שמילגרם אימץ במסקנותיו מהניסוי. הניסוי שימש תשתית לטענותיו של כריסטופר בראונינג בספרו "אנשים רגילים", כאילו התנהגותם של הרוצחים הגרמנים בשואה הייתה בעיקרה תוצאה של דינמיקה חברתית שהייתה יכולה להתרחש בקרב כל קבוצה. בר הפלוגתא הבולט של בראונינג, דניאל יונה גולדהגן, הוא ממבקריה החריפים של טענה זו. "הניסוי של מילגרם מניח יותר הנחות שגויות על השואה מכל פרסום אחר בנושא זה", אמר. המבקרים מציינים הבדלים ניכרים בין הניסוי, שבו למשתתף לא הייתה הזדמנות להפסיק ולחשוב על פעולותיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים במצב של רצח עם.
מילגרם סיכם את מאמרו "סכנות הצייתנות" באומרו כי ההיבט הפילוסופי וההיבט המשפחתי של ציות הם בעלי חשיבות רבה, אך אין באפשרותם לנבא כיצד אנשים יתנהגו במצבים ספציפיים. הממצא המרכזי של הניסוי הוא הנכונות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר שגורם בעל סמכות פוקד עליהם לעשות.
מסקנות
בני אדם מגלים נכונות למלא הוראות לא רק של "דמויות סמכותיות לגיטימיות", אלא גם של קבוצות של בני אדם רגילים.
רמת הציות עולה במצבי עמימות - במחקר של מילגרם הנבדקים נקלעו למצב זר לחלוטין. במצב כזה נוטים בני האדם לעשות כפי שציוו עליהם. כמו כן, נראה היה להם שהחוקר מודע לסבלם של מקבלי השוק החשמלי והתנהגות זו שכנעה את הנבדקים.
רמת הציות עולה בעקבות העדר תחושת אחריות אצל הנבדקים. החוקר אמר להם במפורש, שהוא נוטל על עצמו את האחריות ובכך הסיר דאגה מלבם. דבר שהעביר להם את המסר שאם יקרה משהו - לא הם יצטרכו לשלם את המחיר.
רמה גבוהה של ציות מושגת, כאשר יש מעבר הדרגתי מפקודות שאינן עלולות להזיק לפקודות חמורות העלולות לגרום נזק רב. במצב זה, קשה למקבלי הפקודות להתוות גבול ברור שמעבר לו יסרבו לציית להוראות.
הבעיות האתיות של הניסוי
הניסוי עורר שאלות בנוגע לאתיקה שלו והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל, בין היתר, משום שהמשתתפים בו השתתפו בניסוי בלא הסכמתם ומשום שאצל חלקם הוא גרם ללחץ נפשי כבד (גם אם הלחץ נבע מפעולותיהם החופשיות) ולירידה בהערכה העצמית. בנוסף, היה בניסוי סיכון לנזק פסיכולוגי קשה עבור המשתתפים. בימינו, מרבית החוקרים היו מחשיבים ניסוי כזה כבלתי אתי. עם זאת, 84% מהמשתתפים שיצרו אתם קשר לאחר הניסוי ציינו שהניסוי היה מבחינתם התנסות חיובית, ו-15% נוספים ציינו שזו הייתה מבחינתם התנסות נייטרלית. שש שנים לאחר הניסוי, הסביר אחד המשתתפים בניסוי במכתב למילגרם מדוע שמח להשתתף בניסוי:
בספרה לפתוח את התיבה של סקינר חזרה לורן סלייטר לשניים ממשתתפי הניסוי. האחד שלא ציית נימק זאת בבעיות בלבו. "חששתי שהניסוי הזה יגרום ללחץ רב מדי ופחדתי שאקבל התקף לב". האחר שציית הושפע רבות מהניסוי שבו השתתף והחליט ללכת מעתה ואילך עם אמות מידה מוסריות משלו והעז להצהיר בגלוי על נטייתו המינית ההומוסקסואלית. משתי דוגמאות אלו היא הסיקה שקשה ללמוד מההתנהגות בניסוי על מידת הקונפורמיות של המשתתף בו.
על השפעת הניסוי על רבים אחרים ילמדו דברי עוזר ניסוי של מילגרם שסיפר כי למילגרם "היה אוגדן שחור מלא במאות מכתבים ששלחו נבדקים, ורבים מהם כתבו כיצד ניסוי הציות לימד אותם על החיים ועל הדרך הטובה לחיות אותם".
ראו גם
משחק המוות - הפקה מחודשת לניסוי של מילגרם
ניסוי הכלא של סטנפורד
ניסוי בנדורה
תיבת סקינר
סיטואציוניזם
מונחים בפסיכולוגיה חברתית
ניסוי הקונפורמיות של אש
הגל השלישי
לקריאה נוספת
לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004.
קישורים חיצוניים
לורן סלייטר, אובסקורה, או חדר אפל - סטנלי מילגרם וציות לסמכות, באתר הגדה השמאלית.
ערן דיין, על גבולות הציות בעולם הווירטואלי.
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
מילגרם
קטגוריה:ניסויים מדעיים מעוררי התנגדות
קטגוריה:אתיקה
קטגוריה:היסטוריה של הפסיכולוגיה
| 2024-07-12T06:52:37
|
צלילה
|
שמאל|200px|ממוזער|צולל במערכת נשימה פתוחה
שמאל|ממוזער|150px|דגל קוד בינלאומי של האות A, מונף על כלי שיט שהוריד צולל
צלילה היא שהייה מתחת לפני המים עם או בלי ציוד צלילה. העוסק בצלילה קרוי צולל, אמודאי או איש צפרדע.
היסטוריה
הצוללים הראשונים עסקו בשליית חפצים מספינות טבועות. ידוע על לוחות תשלומים לצוללים כבר בשנת 300 לפנה"ס. אמצעי העזר היחידים שהיו בשימוש בתקופה זו הם אבנים ששימשו כמשקולות והקלו על שקיעת הצולל. הצולל יכול היה לשהות מתחת למים דקות מעטות בלבד – רק למשך הזמן בו יכול היה לעצור את נשימתו. צלילה זו נקראת גם "צלילה חופשית" ועד היום היא משמשת שולי פנינים ואף מהווה ספורט ימי אתגרי.
אריסטו מייחס לאלכסנדר הגדול פיתוח של פעמון צלילה פשוט העשוי מזכוכית, בזמן המצור על צור.
פיתוח דומה נעשה בסין סביב 200 לפני הספירה.
התקדמות משמעותית בתחום הצלילה נעשתה במאה ה-19, שבה הומצאו אמצעים חדשים לצלילה: הפעמון והחליפה.
פעמון
פעמון צלילה היא שיטה שממנה התפתח מאוחר יותר "פוד הצלילה". כלי אטום גדול בצורת פעמון מושקע במים כאשר תחתיתו פתוחה. כשצולל או חבורת צוללים נמצאת בתוכו. האוויר הכלוא בתוכו היה מאפשר לצוללים לנשום. משמש לצלילה באספקת שטח.
חליפה
את החליפה פיתח המהנדס הגרמני אוגוסטוס זיבה ב-1830. מתוך חליפה זו התפתחה חליפת הצלילה המודרנית של היום. החליפה הייתה עשויה גומי מסוג ניאופרן עטוף בשתי שכבות בד שכיסה את רוב גוף האמודאי (למעט כפות הידיים, כפות הרגליים והראש). שולי החליפה היו מהודקים לגוף כדי למנוע חדירת מים. סוליות הנעליים היו עשויות עופרת כדי להגביר יציבות.
על החזה והגב היו משקולות שסייעו לאמודאי לשקוע. על ראשו הייתה קסדה עגולה סגורה הרמטית אשר הכילה את כל הראש ונסגרה בצוואר. הקסדה הייתה עשויה מברזל, נחושת או פליז ומזכוכית שאפשרה לאמודאי לראות. מתוך הקסדה יצא צינור אוויר אל פני השטח, בדרך כלל אל ספינה, ודרכו הוזרם אוויר בלחץ שאפשר לאמודאי לנשום. לצינור הייתה גם סגולה "טלפונית". דרכו התאפשר לאמודאי לדבר עם אנשי הספינה ועם הצוללים שלצידו.
בעזרת החליפה הצוללים שומרים על חום גופם מתחת למים.
מכל צלילה
אבי הצלילה המודרנית והצילום התת-מימי הוא לוטננט קולונל (מקביל לדרגת סגן-אלוף) ז'אק-איב קוסטו. קוסטו ערך בשנות ה-30 וה-40 ניסויים בצלילה במים רדודים עם מסיכות ושנורקל. הוא וחבריו פיתחו את מכל הצלילה הראשון שאיפשר לצלול לעומק מבלי להיות מחובר בצינור אל ספינה שמעל ופעילות תת-מימית משוחררת יותר.
במהלך מלחמת העולם השנייה פותחו מערכות נשימה סגורות, אשר מנעו הופעת בועות מסגירות על פני המים, וכך הקשו על גילויים ואיכונם של צוללנים. מערכת זו סללה את הדרך להופעתן של יחידות קומנדו ימי המורכבות מצוללים לוחמים. יחידות עילית אלו קיימות בצבאותיהן של רוב מדינות העולם, לרבות שייטת 13 בצה"ל.
תא צלילה
בשנות ה-50 הוחלף הפעמון בתא צלילה סגור ומשוכלל אשר יכול להציף ולהשקיע את עצמו באמצעות מערכות הדומות למערכות הפועלות בצוללת. תא זה השתכלל עם השנים וכיום תאים אלה יכולים להגיע לעומק רב מאוד (קילומטרים) – טווח גדול בהרבה מזה שמסוגל לו צולל ללא תא. בתא נשמר לחץ נסבל. אילו היה שורר בו הלחץ שמחוץ לתא, היה גוף הצולל נמחץ. בתא ניתן לשהות אפילו שבועות.
תאי צלילה מוכרים גם בשמות כמו בתיספרה או בתיסקף. תאים אלו משמשים למחקר תת-ימי באזורים אשר צוללים לא יכולים להגיע אליהם בגלל עומקם.
צלילה כיום
צלילה מקצועית: צלילה למטרת ביצוע עבודות תת-מימיות.
צלילה באספקת שטח
צלילה באספקת שטח זו שיטה לצלילה בה מקור האוויר נמצא מעל פני המים (סירה/רציף/אסדה/חוף). אספקת האוויר מגיעה לקסדת הצולל דרך צינור טבור. על כל מהלך הצלילה מפקח ומנהל צולל בכיר היושב מעל פני המים. בין הצולל לצולל הבכיר ישנה מערכת תקשורת לדיבור ושמיעה בשני הצדדים. מטרת שיטה זו היא לביצוע עבודות צלילה מורכבות ומסובכות.
צלילה חופשית
צלילה חופשית מבוצעת ללא עזרי נשימה (כלומר אחסון האוויר הוא בריאות בלבד) וציוד הצולל הוא: סנפירים, מסיכה ולעיתים משקולות ושנורקל. הצולל שואף אוויר מלוא ריאותיו ויורד לעומק הרב ביותר שאליו הוא יכול להגיע ואז עולה. ספורט זה גם נחשב כספורט אתגרי, כאשר הצוללים המשתתפים בו מנסים להגיע לעומקים ומרחקים גדולים בצלילה יחידה אשר תימשך זמן רב ככל הניתן – כל זאת ללא עזרי נשימה.
ספורט זה בטוח יותר ממה שנראה להדיוט. מחקרים הוכיחו לאחרונה כי קיימת סכנת דקומפרסיה גם בצלילה חופשית. הסכנה הגדולה ביותר בספורט זה היא אובדן הכרה מתחת לפני המים (עלפון בצלילה חופשית מתרחש באופן כמעט בלעדי ב-15 המטרים הקרובים ביותר לפני המים בסיום הצלילה, עקב ירידה בלחץ החלקי של החמצן בריאותיו של הצולל ועל כן נקרא גם עילפון מים רדודים).
הישג השיא בצלילה חופשית עומד כיום על הגעה לעומק העולה על 214 מטר וזמן החזקת נשימה של 11:35 דקות.
צלילת סקובה
שמאל|ממוזער|220px|צולל במערכת נשימה פתוחה.
צלילת הסקובה (SCUBA – ראשי תיבות של המונח self-contained underwater breathing apparatus, בתרגום לעברית: מנגנון עצמאי לנשימה מתחת למים) היא צלילה בעזרת מערכת המספקת אוויר לנשימה לצולל (ווסת צלילה). צלילה מסוג זה דורשת הכשרה בשימוש בציוד הצלילה.
צלילה בעזרת מכשירים רועשת למדי לצולל מתחת למים, בניגוד למה שנהוג לחשוב על "עולם הדממה". הבועות והאוויר העובר בווסת מקימים רעש רב יחסית.
סוגים של צלילת סקובה כוללים בעיקר:
הצולל נושא עליו את כל הציוד הנדרש לצלילה. ציוד זה כולל:
עקרונות הצלילה הספורטיבית
אחד מעקרונות הצלילה העיקריים הוא השליטה בציפה. שליטה זו מושגת על ידי שינוי כמות האוויר בתוך גוף הצולל (בריאות) ועל גופו (במאזן הציפה). על ידי שינוי בכמות האוויר הצולל יכול להיות באחד משלושה מצבים:
ציפה שלילית: מצב בו הצולל שוקע.
ציפה חיובית: מצב בו הצולל עולה אל פני המים
ציפה נייטרלית: מצב בו הצולל שומר על מיקומו בעומק המים.
על הצולל להיות מסוגל להשיג את שלושתם במהלך הצלילה (כדי לשקוע, לשמור על עומק ולעלות לאחר מכן).
צלילה טכנית
צלילה בה נעשה שימוש ביותר מתערובת נשימה אחת ובתערובות גזים הכוללות הליום. הוספת גז ההליום לתערובת הנשימה מאפשרת צלילות לעומק רב יותר מאשר צלילה ספורטיבית ללא סכנת שכרון מעמקים ותוך הפחתת טעינת החנקן ברקמות הגוף. בסוג צלילה זה נעשה גם שימוש במערכות מחזור נשימה. בצלילות טכניות מבצעים במהלך העלייה, חניות בעומקים שונים תוך שימוש בתערובות גז המכילות ריכוזי חמצן שונים על מנת לווסת את פינוי הגזים האינרטיים מרקמות הגוף (דקומפרסיה). צלילה טכנית נחשבת גם היא לצלילה ספורטיבית אם כי מתקדמת יותר וכוללת ענפים שונים כגון צלילה לספינות טרופות, צלילת מערות וצלילה תחת קרח.
מועדוני צלילה
מועדוני צלילה קיימים ליד אתרי צלילה רבים בעולם. רובם מאוישים על ידי מדריכי צלילה מקצועיים (ברמת שלושה כוכבים ומעלה ובעלי תעודת מדריך). המועדונים מספקים הכשרות ברמות שונות, החל מרמת צולל מים פתוחים (כוכב אחד) ועד הכשרות מקצועיות כמו תפעול מצבי חירום בצלילה, צלילת לילה, צלילת אניות טרופות או צלילת מערות. המועדונים מספקים גם שירותי צלילות מודרכות לבעלי כוכב אחד או יותר, כאשר הכניסה לים היא מהחוף או מסירה.
צלילה בישראל
ממוזער|250px|צלילה בחוף האלמוגים באילת
ממוזער|250px|צלילה באילת
ישראל היא אחת המדינות היחידות בה קיים חוק צלילה הקובע כי על צולל לעבור קורס עם מדריך צלילה מוסמך ומבחני הסמכה. כמו כן קובע החוק כי אין לצלול לבד צלילה ספורטיבית. כל צולל בישראל נדרש לביטוח ייעודי לצלילה (ביטוח צלילה).
החוק מסדיר את העומקים המותרים לצולל: עם כוכב צלילה אחד מותר לצלול עד לעומק של 20 מטרים ואילו עם שני כוכבים מותר לצלול עד לעומק של 30 מטרים.
רוב מועדוני הצלילה בישראל נמצאים במפרץ אילת ומיעוטם סמוכים לאתרי צלילה לחוף הים התיכון. במפרץ אילת קיים מגוון של דגים ואלמוגים ומימיו נחשבים לשקטים וחמים יחסית גם בחורף. באתרי צלילה בים התיכון קיימות תצורות סלעים ומערות (חלקם באזור ראש הנקרה), עתיקות (כמו בקיסריה), ריף (כמו בהרצליה ובצלילה מסירה) וספינות טבועות רבות. קיימים גם דגים ססגוניים רבים, אך הם נדירים יחסית לשפע שבאילת.
בישראל קיים מקצוע הקרוי "רופא צלילה". אחד מתפקידיו של רופא הצלילה הוא לאשר מבחינה בריאותית הצטרפות מועמדים לקורס צלילה. ההסתדרות הרפואית בישראל מסמיכה "רופאי צלילה".
בחיל הים הישראלי ישנן יחידות של צוללים מקצועיים (ילת"ם) וסנפיר, האמונות על משימות צלילה מקצועית ומשימות אבטחה.
צלילה בקולנוע
"כדור הרעם" (1965) – מסדרת "ג'יימס בונד" בכיכובו של שון קונרי – בסרט מופיעה סצנת קרב תת-מימית בין יחידות צוללים.
"הכחול הגדול" (1998) – סרטו של לוק בסון על צלילה חופשית המשלב דרמה ורומנטיקה ומתאר יריבות בין שני צוללים חופשיים.
(2000) – הסרט מתאר את אורח חייהם של אמודאים המשתמשים בחליפת צלילה.
"עמוק במים" (2004) – סרטו של וס אנדרסון, בו מופיעות סצינות צלילה רבות.
(2005)
"הצלילה" (2018) – סרט ישראלי שכתב וביים יונה רוזנקיאר, המככב בסרט לצד שני אחיו – יואל ומיכה.
ראו גם
ציוד צלילה
סכנות בצלילה
בארודונטלגיה
בארוטראומה
רפואה היפרברית
ההתאחדות הישראלית לצלילה
PADI ISRAEL
PADI
צלילת רוויה
הרכבת צד (צלילה)
קישורים חיצוניים
עמוס מגד, ראס-סודר – רשמיו של מבקר, 'בין גלים' חוברת נובמבר 1974.
ההיסטוריה של הצלילה – מתוך ספרו של לירון תירוש "צלילה – מדריך לעולם חדש"
פגיעות צלילה
תקני קורס צלילה של ארגון ה-SDI בעברית
אבי אובל, שכרון המעמקים – קורס צלילה, "בין גלים" 181 אוגוסט 1990, עמ' 102.
שני פייס, ספורט ימי– שיט וצלילה, 'בין גלים' 182 ינואר1991 עמ' 40.
סו אוסטין: צלילה למעמקי הים... בכיסא-גלגלים – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
שי שמש, המקצוענים במעמקי הים, באתר מדע גדול, בקטנה, 16 ביולי 2017
ידיעות עיתונאיות היסטוריות על צלילה וצוללים, 1856–1917, 1917–1948 באתר: "שפת הים" – ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1856–1948.
הערות שוליים
קטגוריה:ספורט אתגרי
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
| 2024-07-28T20:23:48
|
מוצא החיים
|
שמאל|ממוזער|250px|המיקרואורגניזמים הקדומים ביותר, בני למעלה מ-4 מיליארד שנים (כחצי מיליארד שנים בלבד לאחר היווצרות כדור הארץ) נמצאו בנביעות הידרותרמיות
מוצא החיים או אביוגנזה (בלועזית: Abiogenesis) הוא כינוי לתחום מחקר במדעי הטבע, החוקר את היווצרות החיים על פני כדור הארץ. ביסוד המחקר בתחום עומדת התאוריה המדעית שהחיים על פני כדור הארץ נוצרו בתהליכים אקראיים מחומר דומם.
המאמץ המחקרי העיקרי בתחום מוקדש לניסיון למצוא מסלולים כימיים בהם גדול יחסית הסיכוי לאביוגנזה בסביבת מולקולות כימיות נטולות חיים, כלומר באיזה מסלול כימי גדל הסיכוי ליצור חיים מחומר דומם.
השערה מקובלת היא שאירוע יצירת החיים התרחש סמוך לנביעות הידרותרמיות, בריכות געשיות או מעיינות חמים יבשתיים. מעיינות אלו פולטים אנרגיה וחומרים העשויים להיות שימושיים בסינתזות מולקולות מורכבות, ולאחר מכן מתאפשרת יציבותן של מולקולות אלו עם מעברן לאזורים הקרים יותר במים. באזורים אלו מצויות בימינו צורות החיים הקדומות ביותר הידועות לנו .
תורת האבולוציה מסבירה כיצד צורות חיים מורכבות ומגוונות הקיימות כיום התפתחו מצורות חיים פשוטות יותר. שאלת מוצא החיים מתמקדת בשאלת מוצאו של היצור החי הראשון. טרם נמצא הסבר שלם ומניח את הדעת למוצא החיים. מספר השערות ועדויות ניסיוניות מצביעות על פתרונות אפשריים לתעלומה זו מובאים להלן.
הנחות יסוד
הראשון שהציע את האפשרות שהחיים התפתחו מחומר אי אורגני היה צ'ארלס דרווין אבי תורת האבולוציה. השערתו הייתה כי החיים התפתחו בתוך תערובת נוזלית של מלחי פוספט, ואמוניה שאפשרו, בשילוב עם אור, חום וחשמל את היווצרות החלבונים הראשונים.
ב-1924 פיתח ביוכימאי סובייטי בשם אלכסנדר אופרין תאוריה מקיפה יותר והציע ארבע הנחות יסוד המשמשות עד היום את הבסיס התאורטי לאביוגנזה:
החיים יכלו להיווצר מחומרים רגילים בתהליך של אבולוציה כימית.
חומרי הבסיס על פני כדור הארץ היו דומים לאלו הנמצאים במערכת השמש כגון ענקי הגזים: צדק ושבתאי המכילים מתאן, אמוניה, מימן ומים.
בתחילה היו בנמצא תרכובות אורגניות פשוטות באוקיינוסים אשר יצרו את המרק הקדמון. בהדרגה עלתה רמת המורכבות של תרכובות אלו בתגובות כימיות רגילות אשר אפשרו קטליזה של תגובות כימיות נוספות ויצירה של מערכות מסודרות ואוטוקטליטיות .
תחרות על המשאבים - בעיקר מולקולות הבסיס - גרמה לברירה טבעית אשר הניעה את תהליך העלייה במורכבות האורגניזמים ויצירת מגוון המינים הקיים כיום.
נכון להיום החיידק המאובן הקדום ביותר שתוארך התגלה במערב אוסטרליה ב-2011. על פי ההשערות גילו הוא 3.4 מיליארד שנה. גם אם ממצא זה אינו ודאי, הרי שלפני 2.4 מיליארד שנים, היחס בין איזוטופים יציבים של פחמן (12C ו-13C), ברזל (56Fe, 57Fe ו-58Fe) וגפרית (32S, 33S, 34S ו-36S) מצביע על כך שמקורם של מינרלים ומשקעים הוא ביוגני
ותוצרים מולקולריים מצביעים על קיומה של פוטוסינתזה.
נושאים מרכזיים במחקר
ג'ון ברנל, מחוקרי התחום, הציע כי היווצרות החיים התרחשה בשלושה שלבים:
יצירה של מונומרים אורגניים – כגון, חומצות אמינו ונוקלאוטידים.
יצירת פולימרים אורגניים – כגון חלבון ו-RNA.
ההתפתחות מפולימרים אורגניים למבנה מאורגן של תא.
כל אחד משלבים אלו העלה שאלות מחקריות רבות.
יצירת מונומרים
ההנחה הרווחת היא שהתרכובות האורגניות הראשונות נוצרו מן הגזים שהרכיבו את האטמוספירה בעבר. לפני כ-4 מיליארד שנים כדור הארץ היה בעל אטמוספירה דלת חמצן ומרובה תרכובות גופרית מההתפרצויות הגעשיות התכופות שהיו בו. ברקים היו תדירים בהרבה ממה שהם היום. הרכב התמיסה שהיה באוקיינוסים של כדור הארץ בתקופה זו מכונה המרק הקדום.
החוקר האמריקאי סטנלי מילר, בהנחיית הרולד יורי, העמיד הנחה זו למבחן בניסוי מילר-יורי שבוצע בשנת 1953 באוניברסיטת שיקגו. הוא התקין מכשיר ומילא אותו בתערובת שחיקתה את האטמוספירה שכפי ששוער הייתה בכדור הארץ לפני 3.5 מיליארד שנה - תערובת גזים של מתאן, אמוניה, מימן ומים. הגזים סבבו במכשיר ומילר חיבר אלקטרודות שיפעילו עליהם התפרקויות חשמליות המדמות ברקים. תוך שבוע נוצרו בתערובת שלוש מתוך עשרים חומצות האמינו המשמשות אבני בניין של חלבונים, וחומרים אורגנים נוספים. בניסויים דומים שנערכו בשנים הבאות תוך שימוש בחומרים נוספים כגון גופרית הופיעו חומצות אמינו נוספות ואף חומצות גרעין (אבני הבניין של הדנ"א והרנ"א) וסוכרים פשוטים.
בשנת 2008 נערך ניתוח מחדש של התוצאות, והתגלה כי בניסוי מילר-יורי נמצאו 32 חומצות אמינו, ולא 3. 20 מבין החומצות הללו הן הדרושות לקיום חיים.
מקור נוסף לחומרים אורגניים עשוי להיות גופים המגיעים מן החלל החיצון. חומצות אמינו פפטידים קצרצרים ואף חלבון נמצאו בגופים שהגיעו לכדור הארץ מן החלל החיצון. בין אם גופים אלו מילאו חלק מרכזי באספקת מונומרים לתהליך היווצרות החיים ובין אם לאו, עצם נוכחותם מראה על האפשרות להיווצרות ספונטנית של חומרים אלו.
אחת החידות בהקשר של מוצא החיים היא מציאת הדרך שגרמה ליצירת עודף אננטיומרי של מולקולות כיראליות, כמו חומצות אמינו או סוכרים. ניסוי מילר-יורי לא הצליח לייצר תגובה סטריאוסלקטיבית שתיצור עודף כזה. ראיות לכך שמקורו של העודף מחוץ לכדור הארץ התגלו במטאוריט מורצ'יסון שמייצג את הרכב החומרים במערכת השמש הקדומה. ראיה נוספת מגיעה מתצפיות על קיטוב האור שמגיע מערפילית אוריון ועובר בדרכו חומר בין-כוכבי. מהמדידות נמצא שבאזורים מסוימים של החומר הבין-כוכבי יש עודף אננטיומרי של מולקולות כיראליות מסוימות.
סמוך לנביעות הידרותרמיות קיימים מסלולים כימיים לסינתזה של חומרים אורגנים.
בשנת 1968 פורסם מחקר תאורטי המראה שבהתנפצות בועות בקצף גלי ים נוצרים תנאים קיצוניים המאפשרים קשירת חנקן מהאוויר וקבלת חומצות אמיניות ופורינים. ב-2007 פורסם מחקר המראה שהסיכוי ליצירת תרכובות אלו במנגנון זה גדול בסדר גודל מאשר בכל הדרכים האחרות שהוצעו גם יחד. בעקבות החישוב נערכו בהמשך ניסויים שאימתו את המחקר התאורטי מ-1968 והתקבלו בהם החומרים הצפויים. כמו כן אוששה ההצעה בסימולציות מחשב.
בשנת 2020 הודגמו מסלולים כימיים שנמצאו בסימולציה ממוחשבת ליצירה ספונטנית של מולקולות מורכבות רבות המשמשות במטבליזם החי.
יצירת פולימרים
אחת ההשערות המקובלות במחקר היא עולם ה-RNA. על פי השערה זו, מונומרים אורגניים הפכו בריאקציות כימיות אקראיות ונדירות לפולימרים קצרים. סוג אחד של פולימרים כאלה, RNA, הוא גם בעל יכולת לזרז תגובות כימיות רצויות, כולל שכפול עצמי וגם בעל יכולת לשאת מידע לשכפול עצמי. בצורות החיים של ימינו, החלבונים מזרזים את רוב התהליכים הכימיים בתא והמידע התורשתי נשמר לטווח ארוך ב-DNA אולם בשלב ראשוני זה, כל המידע התורשתי וכל הפעולות הקטליטיות נעשו בעזרת RNA. גם בצורות החיים של ימינו ה-RNA משמש בכל תא גם לזירוז ייצור החלבונים עצמם, גם לזירוז שכפול ה-DNA וגם להעברת מידע תורשתי מה-DNA אל מערך ייצור החלבונים.
על פי ההשערה, האנרגיה לפעולות ה-RNA התקבלה מפירוק סוכרים בעזרת תרכובות גופרית – נשימה גופריתית ובאזורים אוקייניים עם פעילות געשית תדירה היה ריכוז גבוה של RNA בזכות תרכובות הגופרית שנתנו אנרגיה לשכפולם.
בשנת 2017 הראתה סימולצית מחשב כי קיימת התכנות להיווצרות עולם RNA בשלוליות חמימות בתנאי כדור הארץ הקדום, וכי ההשערה שאבני הבניין הנדרשות לתהליך יסופקו על ידי מטאוריטים היא מתקבלת על הדעת.
בשנת 2022 פורסם מחקר המראה ניסויית כי פפטידים באורכים שונים יכולים להיווצר ספונטנית ביעילות בתנאים המצויים בחלל החיצון.
יצירת תא
אופרין העלה את השערת יצירת הקואצרווטים - על פי השערה זו, החלבונים, שנוצרו בימים ובאגמים העתיקים, הצטרפו לטיפות מיקרוסקופיות הקרויות קואצרווטים (Coacervate) , המסוגלות לקלוט לתוכן חומרים. כתוצאה מקליטת חומרים לתוכן הן גדלות, וכאשר הן מגיעות לגודל מסוים הן נחצות לשניים.
הטיפות שהמבנה החלבוני שלהם היה מוצלח יותר יכלו לקלוט לתוכם חומרים במהירות רבה יותר, כולל טיפות קטנות מהן. הן התחלקו מהר יותר והיו רבות יותר מטיפות בעלות מבנה חלבונים שונה.
חומצות הגרעין שבונות את ה-DNA בתאים הנוכחיים השתלבו בטיפות. מרגע שפיתחו חומצות הגרעין דרך לקבוע את מבנה החלבונים ניתן לשייך את הטיפות ליצורים החיים. חומצות הגרעין יכלו לפקח על בנייה של חלבונים שיזרזו וישלטו על תהליכי מטבוליזם וההתחלקות (התרבות).
השערה נוספת היא השערת הליפידים - מולקולות שומן פשוטות, אשר באופן טבעי מתארגנות ליצירת בועות (מיצלות) בהן הסביבה הפנימית מופרדת מהסביבה החיצונית. כל התאים החיים על פני כדור הארץ תחומים במעטפת שכזו - שכבה כפולה של ליפידים, בתוספת "שערים" מולקולריים המאפשרים חילוף חומרים מבוקר. הדמיות מחשב הראו שהמודל מאפשר ברירה טבעית. בהמשך, פורסם מאמר המביא ראיות ניסוייות ליכולת של שומנים לזרז תגובות כימיות ובכך לאפשר שכפול של המיצלה ביתר קלות.
גישות המחקר
המחקר העוסק ביצירת החיים מכיל בתוכו שתי גישות הפוכות –
הראשונה: מלמטה למעלה: ראשית יש לבחון כיצד נוצרו אבני הבניין של החי ורק אז אפשר להמשיך ולבדוק כיצד הגענו מהם ועד לתא החי הראשון.
השנייה: מלמעלה למטה: בחירת נקודה על רצף היווצרות החיים ומשם לבחון האם יכלה להיווצר באופן ספונטני. לאורך זמן אפשר שנוכל לחבר את הנקודות האלה ליצירת הסיפור המלא.
כיום מתקיים מחקר ענף לגבי העולם שהתקיים טרם הופעתה של LUCA (האב הקדמון המשותף), ואין כיום השערה אחת מוסכמת בשל חוסר הוודאות לגבי התנאים ששררו לאחר התקררות כדור הארץ (עידן האדן) עם זאת, ההשערה המרכזית בה מתמקד המחקר היא השערת עולם הרנ"א. השערה זו מבוססת על גילוי הריבוזים ב-1981, אנזים זה המכיל רנ"א וחלבונים התברר כבעל יכולת שכפול עצמי (בניגוד לדנ"א), כאשר החלק הקטליטי בתוכו הוא מולקולת הרנ"א המאפשר את השכפול. הבעיה עם מולקולת הרנ"א שהיא נוטה להתפרק במהירות מחוץ לתא, פתרון אפשרי לכך הוא שימוש במייצבים כימיים. בראשית שנות ה-70 פיתח מנפרד אייגן מנגנון היפותטי בו מולקולות רנ"א ואחרות עשויות לעבור סבבים ספונטניים של שכפול עצמי.
התפתחות ממלכות העל של החיים
ידוע כיום כי התאים הפרוקריוטיים היו האורגניזמים הראשונים שנוצרו על פני כדור-הארץ, לפני כ-4 מיליארד שנים. בכמיליארד השנים הבאות לא התרחשו שינויים משמעותיים במורפולוגיה או ברמת ארגון התא. אלא רק שינויים בתפוצת התאים ובפיזיולוגיה שלהם בהתאמה לסביבות רבות. נוצרו לפחות שתי על ממלכות של פרוקריוטים: הבקטריה והארכאה. הארכאה נתגלתה לאדם רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 ולא מן הנמנע שקיימות או שהתקיימו על ממלכות פרוקריוטיות נוספות.
מיליארד שנים לאחר התפתחות התא הראשון, נוצרו האאוקריוטיים מבקטריה שהובלעה בארכאה. בתחילת התהליך היו הבקטריה והארכאה האלה סימביונטים. חלק מהחומר התורשתי של הבקטריה עבר אל החומר התורשתי של הארכאה. הארכאה סיפקה לבקטריה את החלבונים הנחוצים לה ואילו זו הפכה לאברון הנשימה של הארכאה בסביבות חמצניות. בקטריות אחרות הפכו לאברוני הפוטוסינתזה של הארכאה. הבקטריות התפתחו למיטוכונדריון ולכלורופלסט. הארכאה, שהחלה לבטא חלק גדול מהחומר התורשתי של הבקטריה גם לצרכיה שלה ולא רק לשירות הבקטריה הסמביונטית, הפכה לתא אאוקריוטי. באאוקריוטיים נוצרו ממברנות פנימיות דומות לאלה של הסמביונטים שלהם, שמידרו אזורים נוספים מלבד המיטוכנדריון והכלורופלסט כגון גרעין התא שבו מצוי החומר התורשתי. התרבות הבקטריות והאאוקריוטים שיכולים היו לבצע פוטוסינתזה הפכה את אטמוספירת כדור הארץ כולו לחמצנית. הארכאות חסרות הסמביונטים נדחקו לסביבות דלות חמצן (כדוגמת ים המלח וקרקעית האוקיינוס). עם התרבות החמצן באטמוספירה נוצרה שכבת האוזון, שהורידה את רמת הקרינה המייננת על פני כדור הארץ ואפשרה יציבות רבה יותר למולקולות ביוכימיות.
התפתחות הרב-תאיים
לפני כמיליארד שנים החלו להופיע באוקיינוסים אורגניזמים רב-תאיים. ההתפתחות האבולוציונית של האורגניזמים הרב-תאיים התרחשה מספר פעמים בנסיבות בלתי-תלויות באורגניזמים שונים כמו ספוגיות, חומיות, כחוליות, ריריות ומיכובקטריה.
במהרה לאחר הופעתם, נרשמה פעילות אבולוציונית מהירה במשך כ-10 מיליון שנים. התרחשות זו הובילה ליצירת מרבית האורגניזמים שאליהם אנו עדים כיום, יחד עם יצירת שושלות יוחסין אשר נכחדו זמן-מה לאחר-מכן. ניסיונות להסברת ההתפתחות האבולוציונית המהירה כוללים תאוריה שגורסת הצטברות חמצן מספקת באטמוספירה כתוצאה מפעילות פוטוסינתטית. לפני בערך 500 מיליון שנים החלו צמחים ופטריות ליישב את היבשה, ובמהרה הצטרפו אליהם תולעים שמהן התפתחו פרוקי הרגליים ובעלי חיים חסרי חוליות נוספים. באוקיינוסים התפתחו מיתרניים ומהם חולייתנים כגון דגים. מדגי הריאות התפתחו דו-חיים, שהופיעו לראשונה על היבשה בערך לפני 300 מיליון שנים. מדו החיים התפתחו זוחלים שמהם התפתחו היונקים לפני 200 מיליון שנים לערך. מהזוחלים התפתחו גם דינוזאורים שמהם התפתחו העופות לפני 100 מיליון שנים. עם התפתחות האורגניזמים הגדולים, המשיכו האורגניזמים הקטנים, בעלי מבנה מורפולוגי דומה לזה של הראשוניים להתקיים כשרוב הביומסה של היצורים החיים כיום היא של מינים פרוקריוטיים שונים.
הסברים שאינם מדעיים
הגישה המונותאיסטית
לפי הסבר זה המתייחס לרוב לסיפור בריאת העולם, כל האורגניזמים בעולם, ובכלל זה האדם, נבראו בצורתם הסופית על ידי בורא, המכונה לרוב אלוהים. כל אורגניזם נברא עם מאפיינים של יצור בוגר - לדוגמה: העץ נברא עם טבעות שנתיות, האדם נברא עם שיניים ושיער, וכו'. הסבר זה מקובל בקרב מאמיני דתות מונותאיסטיות רבות וזהו גם ההסבר הבולט בקרב המתנגדים לתורת האבולוציה (ראו גם בריאתנות).
לעומתם יש בריאתנים חדשים (ראה תכנון תבוני), המסכימים כי ההסבר הטבעי היחיד להתפתחות החיים הוא בצורה של התפתחות איטית, אולם הם שוללים את עצם האפשרות שיש הסבר טבעי לארגונן המורכב של מערכות ביולוגיות, ובעיקר של המערכת החיה הראשונית. לפיכך הם טוענים כי יש כוח עליון תבוני אשר תכנן את מהלך הדברים ואולי אף יצר את הגרעין הראשוני ממנו התפתח הכל.
חלק קטן ממאמיני היהדות, מקבלים את תיאורית האבולוציה ברובה. וזאת על פי גישת הרב קוק "אין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כוח סותר שאנו מתעודדים להתגבר על ידו". למעשה תורת האבולוציה עוסקת בהסברת "האיך" - כיצד העולם התפתח לכדי מה שהוא היום, אבל התורה עוסקת ב"מדוע" - כלומר מסבירה מדוע אוסף של חומרים דוממים הפך לבסוף לעולם מלא חיים מגוונים ותבוניים. על פי גישה זו האבולוציה היא רק תיאור מעשה בראשית בהרחבה ואין כל סתירה בין פרטי תורת האבולוציה לבין גישת היהדות, אלא התייחסות לדברים שונים.
הסברים חלופיים נוספים
גנרציה ספונטנית בתקופה הקדומה היה מקובל לחשוב, שיצורים מורכבים יכולים להיווצר ישירות מחומר דומם. כך למשל עכברים מופיעים באסמי תבואה, ורימות מתהוות בבשר נרקב. גם חז"ל קיבלו את הנחת היסוד הזאת וברמב"ם מצוין שהכינים נבראו "מן הזיעה" תאוריה זו, המכונה יצירה (גנרציה) ספונטנית, באה לידי ביטוי עוד בכתביו של אריסטו. השפעתם של הוגי הדעות היוונים הייתה רבה, ורק במאה ה-17 החלו להתעורר ספקות באשר להתכנותה של גנרציה ספונטנית. בספרו מ-1646 היה תומאס בראון אחד הראשונים לקרוא תיגר על תורת הגנרציה הספונטנית. למרות הביקורת הרבה על פרסום זה, ב-1668 הצליח האיטלקי פרנצסקו רדי להראות כי זבובים המטילים את ביציהם בבשר הם המקור להתפתחות הרימות בו. מהמאה ה-17 ואילך, העדות הנסיונית הצטברה בהדרגה ודחקה את רגליה של תורת הגנרציה הספונטנית; בתחילה עוד ניתן היה להחזיק בה לגבי יצורים מיקרוסקופיים. היו שסברו למשל, כי חידקים יכולים להיווצר מחומר נרקב. אך בסופו של דבר תיזת הגנרציה הספונטנית הופרכה סופית על ידי לואי פסטר בסדרה של ניסויים ב-1861. מוסכם היום כי כל היצורים החיים כיום נוצרו מיצורים חיים קודמים.
קדמות העולם/נצחיות המינים הסבר לפיו העולם, כולל מיני האורגניזמים שבו, היה תמיד כפי שהוא כיום. אחד מתומכי הסבר זה היה הפילוסוף היווני אריסטו שלרעיונותיו היו תומכים רבים בראשית העת החדשה. גם הסבר זה לא מקובל כיום בעקבות הידע על התפשטות היקום וגורמים נוספים.
ראו גם
האב הקדמון הכולל
ניסוי מילר-יורי
אסטרוביולוגיה
פנספרמיה - תאוריה הגורסת כי מוצא החיים אינו מכדור הארץ, אלא מן החלל.
אובסל
לקריאה נוספת
פול דייוויס, הנס החמישי: החיפוש אחרי מוצא החיים, תרגמה מאנגלית: תמר ביסטריצר, בהוצאת מעריב, 2004.
אטנבורו ד', החיים עליי האדמות, תרגמה מאנגלית: נעמי כרמל, בהוצאת מסדה, 1980.
איריס פריי, מוצא החיים: מסתורין או בעיה מדעית, (אוניברסיטה משודרת, 1997)
קישורים חיצוניים
ד"ר איריס פריי, כיצד התהוו החיים, אתר סנונית
המסע מראשית החיים לאדם, ארז גרטי, מכון דוידסון
ראשית החיים ואיך חומר דומם הופך לחי (ניוזגיק, 2012).
הצלחנו לשחזר את אבני הבניין של החיים באתר הסוכנות החלל הישראלית
הערות שוליים
*
קטגוריה:תאוריות מדעיות
קטגוריה:תאוריות ביולוגיות
| 2024-09-17T06:26:17
|
הגדה של פסח
|
270px|ממוזער|הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח (בפי יהודי תימן נקראת גם: אגדתא דפסחא) היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים העוסקים ביציאת בני ישראל ממצרים. היא נועדה להיאמר בליל הסדר כדי לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים, ונקראת "הגדה" על פי לשון הפסוק "והגדת לבנך". קריאת ההגדה לצד סעודת החג היא מנהג מרכזי ביהדות לכל בני המשפחה, בכל הגילאים.
ההגדה כוללת את מצוות ליל הסדר: קידוש ושתיית ארבע כוסות יין, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן כזכר לקרבן פסח. נוהל עריכת הסדר מופיע במשנה, במסכת פסחים, בפרק העשירי.
במשך הדורות התפתחה ההגדה במישור האמנותי, לצד המישור הלמדני-פרשני. תלמידי חכמים הוסיפו בה פיוטים וחיברו עליה ביאורים, בעוד שאמנים יצרו הגדות קלף מעוטרות ומצוירות. כמו כן, בקהילות רבות ההגדה נאמרת בשירה, עם מנגינות מסורתיות וחדשות.
מבנה ההגדה
שמאל|ממוזער|250px|דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.
הא לחמא עניא
כהקדמה לחלק המגיד, מזמינים בארמית את כל המעוניין להשתתף בסדר. מצביעים על המצות ואומרים:
+הנוסח הארמיתרגוםהָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל (מי) שרעב יבא ויאכל, כל (מי) שצריך יבא ויפסח.
השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל.
השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין.
"הא לחמא" נאמר בארמית, כיוון שזו השפה אותה דיבר רוב עם ישראל מאז תקופת החשמונאים. . יש מחלוקת בין החוקרים מתי נכתבה הפסקה הא לחמא עניא, האם בתקופת בית שני, או אחרי החורבן.
ההיגד הראשון: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק
230px|ממוזער|קיום מצוות סיפור יציאת מצרים על ידי הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740
חלקו הראשון של תיאור סיפור יציאת מצרים, נפתח על ידי הצעיר/ה מבאי הסדר, בשיר, בדקלום או בהקראה של הפסקה המתחילה במילים מה נשתנה. הפסקה כוללת ארבע שאלות על הייחודיות של ליל ערב פסח, מכל הלילות האחרים בשנה. סיפור יציאת מצרים, הבא לאחר פיסקה זו, הוא התשובה לשאלות אלה. לדעת חלק מהפרשנים, מטרת שאלת הקושיות, היא לעניין את הילדים ולגרום להם להבין, שליל הסדר הוא אירוע מיוחד, ולא עוד ארוחה חגיגית. יש הנוהגים, שכל אחד ואחת מהילדים והילדות קורא/ת בתורו/ה את כל השאלות, או אחת מהן, ויש הנוהגים, שכל הילדים שואלים אותן במשותף.
מתייחס לארבעה מאפיינים:
המצות: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה".
המרור: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרוֹר".
טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים".
ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.
מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר, נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה, ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי". ואילו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן בית המקדש.
לאחר "מה נשתנה", נהוג, בקרב יהודי תימן, לקרוא את הקטע מא כ'בר, שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.
ההיגד השני: ארבעה בנים
250px|ממוזער|הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה סוגי בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. על פי המדרש, כנגדם הכפילה התורה את המצווה לספר את סיפור יציאת מצרים וחזרה עליה 4 פעמים בצורות שונות, כדי לתת להם תשובות המתאימות להבנתם.
כל אחד מהבנים שואל שאלה על החג, בהקבלה ל-ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:
הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות, ונענה על חשיבות המנהגים.
ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - על כי אמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל, עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר, ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
"זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו, ותסביר לו את החג וחשיבותו.
ההיגד השלישי: ארמי אובד אבי ודיינו
250px|ממוזער|"מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו', מתוך הגדת ונציה, 1609
בשלב זה של ההגדה, מספרים את סיפור יציאת מצרים, שהוא לבו של ליל הסדר.
חז"ל ביארו, שהסיפור צריך להתחיל בגנות ולהסתיים בשבח. לכן, קוראים את הדרשות מהספרי של ארבעת הפסוקים בהתחלת פרשת כי תבוא מספר דברים. ששם מביא הביכורים מספר על שעבוד בית יעקב בבית לבן הירידה למצרים, היציאה ממצרים והכניסה לארץ ישראל בכך גם כן מתחיל מביא הביכורים בהגדה שבה מתחיל בגנות ומסיים בשבח.
המדרש שמובא בהגדה עובר על הפסוקים ודורש אותם מילה במילה.
250px|ממוזער|חישוב מספר המכות, מתוך הגדה שיצאה לאור ב-1922 בקהיר, עם תרגום לערבית מאת הלל פרחי.
בדרש על הפסוק האחרון מובא פירוט של עשר מכות מצרים:
דם - כל המים במצרים הפכו לדם.
צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
כינים - כל אדמת מצרים הפכה לכינים.
ערוב - הפרשנות המקובלת היא שהגיעו חיות טורפות רבות. פרשנות אחרת טוענת שמדובר במכת חרקים ומכרסמים.
דבר - פרצה מגפה אשר פגעה בכל הבהמות.
שחין - פרצה מחלת עור קשה.
ברד - ירד גשם של אש ומים מעורב גם יחד, אשר פגע במצרים והשחית את היבול.
ארבה - חגבי הארבה מילאו את הארץ.
חושך - כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת, מלבד ארץ גושן בה גרו בני ישראל.
מכת בכורות - כל הבנים הבכורים מתו.
רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב"ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"
מנהג ידוע, שבאמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים, כל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור.
250px|ממוזער|נוסח "דיינו", הגדת ונציה, 1609
לאחר מכן, נוהגים לשיר את הפיוט דיינו - שיר, בו מודים על כל אחד מהניסים, שעשה האל בעת יציאת מצרים.
ההיגד הרביעי: פסח מצה ומרור
בהיגד זה, מסבירים את הסיבות שהביאו למצוות המרכזיות בליל הסדר, שהם "קרבן פסח" "מצה" ו"מרור". על פי רבן גמליאל, יש חובה להזכיר אותם, ולהסביר על שום מה נתקנו, לדבריו היגד זה הוא מעיקר מצות סיפור יציאת מצריים.
בנוסף, ההגדה דורשת, שכל אחד מהנוכחים בסדר, יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם".
קריאת ההגדה
שמאל|ממוזער|250px|משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899
שמאל|ממוזער|250px|ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה. (צולם על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה)
יש נוהגים שאדם אחד קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים על ידי המסובים במנגינה מסורתית.
חינוך הילדים
ההגדה מיועדת לכל הגילאים, מהמבוגר, שמצווה במצווה "והגדת לבנך", ועד הקטן שבמסובין לשולחן החג. דגש מיוחד יש בחינוך הילדים למצווה זו, ורבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לעורר אצלם עניין וערנות, כדי שישאלו ויבינו, במה שונה הלילה הזה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה, קריאת נוסח ה"מה נשתנה" בפי צעיר המשתתפים, שבו ארבע שאלות על השוני, שבין ליל הסדר ללילות רגילים, גניבת האפיקומן להשארת הילדים ערים, המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, וחלוקת אגוזים למשחק, על-מנת לגרום להם להישאר ערים עד סוף הסדר.
הסבה
על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין, יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי", שמות ו': " ו ... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...
הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'.
התפתחות ההגדה
שמאל|ממוזער|250px|מן המצר קראתי יה מתוך הגדת ששון
מחברה של ההגדה והתקופה בה היא חוברה אינו ברור, יש שיחסו את כתיבתה במהדורה הבסיסית לאנשי כנסת הגדולה ויש שכתבו כי מחבר ההגדה הוא התנא שמעון בן עזאי, שחי בתחילת המאה השנייה. הרב דוד אַבּוּדֶרְהֶם, פרשן התפילות, סובר כי ההגדה בנוסח הסופי שלה היא בעצם שילוב של שתי הגדות שונות של האמוראים אביי ורבא שחיו לפני כ-1,700 שנה.
על פי החוקר דניאל גולדשמידט ההגדה של פסח "לא בידי מחבר אחד נתחברה ולא בידי חבורת מחברים, ובכלל לא נתחברה לצורך ליל הסדר, אלא גופה לקט דברים מן המקרא, מן המשנה ומן המדרש, טופסי ברכות, תפילות ופיוטים".
270px|ממוזער|עמודים מתוך הגדת סרייבו
הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של רב עמרם גאון, סדר רב עמרם גאון, מהמאה התשיעית, ועליו מבוססים מרבית הנוסחים של קהילות ישראל בימינו. רב סעדיה גאון, שהיה ראש ישיבת סורא שישים שנה לאחר רב עמרם גאון במאה העשירית, מביא בסידורו, סידור רב סעדיה גאון, נוסח אחר של ההגדה, שבו שינויים והשמטות מהנוסח המקובל כיום. הגדה על קלף, אחת מההגדות העתיקות, שהתגלו עד כה בגניזה הקהירית, ככל הנראה מהמאה ה-10 או המאה ה-11 לספירה, פתחה צוהר למנהגי הפסח של היהודים בימי הביניים. הנחיות ההגדה נכתבו בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), וההגדה מביאה מסורת ארץ-ישראלית, שנעלמה מהעולם סביב המאה ה-12.
הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. הנוסחים העיקריים הם: מנהג איטליה ומחזור רומא, מנהג בלקן ומחזור רומניה, מנהג אשכנז - צפון-צרפת - אנגליה, מנהג דרום צרפת, מנהג ספרד ומנהג תימן.
בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.
בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את הקטע "מא כ'בר", שנאמר על ידי ילד ותוכנו הוא קיצור ההגדה בשפה התימנית-יהודית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.
ישראל יובל סבר שבהגדה מופיעות עקבותיהם של הפילוג היהודי-נוצרי והפולמוס היהודי-נוצרי, ושכמו רכיבים אחרים במסורת הרבנית היא התפתחה מתוך דיאלוג ועימות סמוי עם הנצרות. "דיינו" הוא לדעתו תגובה למזמורי ה הנוצריים, בהם הואשמו היהודים שגמלו על כל הטובות שעשה להם אלוהים בצליבתו; מחברי ההגדה נמנעו מלדרוש פסוקים ששימשו את הנוצרים, גם כשהמסר היה דומה; הדגש על בלעדיות האלוהים, המתבטא בקטעים "אני ולא מלאך" או העלמת משה, נועד לסתור את מעמדו של ישו. בכך הטקסט משקף את המאבק על המורשת של בית שני, שהתבטא בצד הנוצרי ב (נגד אלו שביקשו להמשיך לחגוג את הפסחא במועד הישן ולא בהכרח ביום ראשון) או בקיומם של חיבורים דמויי-הגדה בנצרות הקדומה.
פירושים על ההגדה
230px|ממוזער|קטע מתוך הגדת יהודה, המאה ה-15
פירושים רבים על ההגדה נכתבו לאורך הדורות. הראשונים כבר כתבו פירושים ביניהם ידוע לנו על: רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בר יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, דוד אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב אבן שם טוב (הראשון), רבי יצחק אברבנאל ועוד.
גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "חיים לראש" לרבי חיים פלאג'י, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מליובאוויטש, "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך, "קובץ חכמים" של הרב עבדאללה סומך.
ביאור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.
בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.
בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר נרחב של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.
ההגדה בראי הקבלה
לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.
270px|ממוזער|ימין|חצי הלל, הגדת נירנברג הראשונה, 1449
מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:
תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.
התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".
פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה, וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: .
הגדות חילוניות והגדות קיבוציות
ממוזער|250px|הדימוי שעל הכריכה להגדה של פסח שציירה האמנית יונה לוי גרוסמן
הנוסחים המסורתיים של ההגדה היוו השראה להתפתחות במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדות בסגנון חופשי, שנוצרו כלקט של יצירות ספרותיות לקריאה בליל פסח סביב שולחן הסעודה, כגון הגדות הקיבוצים שחבריהם הכינו הגדות משלהם, "הגדה קיבוצית לפסח", שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ. גורמים בתנועה הרפורמית הציעו אף הם הגדות בנוסח מותאם לאידאות העדכניות של היהדות לפי תפיסת התנועה.
בקרב אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר מתקופת העלייה השנייה ואילך, היו רבים שהגיעו באו מבתים משכילים וציונים, ואחרים שהיו בעלי אוריינטציה חלוצית. אצל חלק גדול מהם גברה הזהות כיהודים וכציונים לאומיים על זיקתם לדת היהודית, ורובם לא שמרו מצוות ונהגו כחילונים. עם זאת, היוו ליל הסדר וההגדה של פסח, מרכיב בעל משמעות אף בזהות הציונית החילונית.
יצירת "ההגדה הקיבוצית לפסח" החל בתנועה הקיבוצית, והמשיך לחוגים נוספים. נכתבו מספר "הגדות קיבוציות", בעלות הבדלים פנימיים. לכולן הייתה אוריינטציה ציונית וחקלאית, ובמקביל הייתה חילונית. הגדות אלו אמנם מבוססות בחלקן על ההגדה המסורתית, אך מופיעים בהם גם טקסטים ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, ראיית היציאה "מעבדות לחירות" באור הציונות המתחדשת, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי המסמל את האביב.
בשנת 1942 הודפסה הגדה על ידי "פלוגה ארצישראלית למדידה 504", אשר השתייכה לצבא בריטי ושחייליה היו בני היישוב היהודי. ההגדה הזו קבלה את השם "חד חיילא" והיא נרכשה על ידי מוזיאון ישראל בשנת 1946 עבור חיילים בריטיים בארץ ישראל. איש החינוך והתרבות, גדעון אלעד מקיבוץ חצרים, הקים אוסף של אלפי הגדות קיבוציות ואלטרנטיביות לפסח. האוסף נתרם מעזבונו לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
לקריאה נוספת
דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ך-1960.
דניאל גולדשמידט, בעבור זה ... : לבירור ההגדה, בתוך מחקרי תפילה ופיוט, עמ' 387–390.
.
שמואל ספראי וזאב ספראי, הגדת חז"ל, כרטא, ירושלים תשנ"ח-1998.
מוקי צור ויובל דניאלי (עורכים), יוצאים בחודש האביב: פסח ארץ-ישראלי בהגדות מן הקיבוץ, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, מכון בן-גוריון, יד טבנקין, יד יערי, תשס"ד-2004. - אלבום המאגד פרקים מ-500 הגדות קיבוציות שראו אור בין השנים 1930 ל-1960.
יוסף תבורי, פסח דורות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996.
דוד הנשקה, מה נשתנה? ליל הפסח בתלמודם של חכמים, הוצאת מאגנס, תשע"ו 2016 () - החלק השני של הספר מוקדש כולו להגדה והתפתחותה
ביבליוגרפיה של הגדות־של־פסח
אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
אוצר ההגדות: ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.
קישורים חיצוניים
אוצר ההגדה (רשימת וינר), ביבליוגרפיה של הגדות 1500–1900
מצוות ההגדה - והגדת לבנך
כתבות ומאמרים על ההגדה של פסח, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
הגדות של פסח במסורות שונות ומבחר מאמרים על הטקסטים והפיוטים של ההגדה, אתר התפילה והפיוט
מערכי שיעור ומשאבי הוראה על ההגדה של פסח, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הגדות
הגדה של פסח - הטקסט המלא
סריקות של הגדות עתיקות, מודרניות ואלטרנטיביות, חלקן להורדה, אתר הספרייה הלאומית
אוסף הגדות לא מסורתיות, אתר הספרייה הלאומית
אוסף של למעלה מ-900 הגדות סרוקות באתר HebrewBooks.org
קובצי שמע של ההגדה של פסח
לשמוע קטע מההגדה על פי נוסח יהודי מרוקו-אלג'יר מפי הרב זכריה זרמתי באתר תורת אמ"ת
הגדה של פסח חילונית שעוצבה על ידי קהילת שכונת שפירא בת"א בפסח תשס"ו
הגדה של פסח להורדה, בנוסחים שונים מאתר "חג שמח"
דנה קסלר, האגדה של ארתור שיק, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, 2 באפריל 2023
ימין|200px הגדה של פסח בשפת הסימנים, באתר בית ספר כל ישראל חברים לחרשים בירושלים
פרשנויות ומאמרים
אוסף פירושי ראשונים על הגדה של פסח
מבחר מאמרים בנושא חג הפסח ופירושים להגדה
שיעור של הרב לאו על ארבעה בנים מתוך ההגדה של פסח
הלכות ליל הסדר - "המצווה לספר ביציאת מצרים"
יהודה אשלג, וזאת ליהודה, מתוך הפירוש על ההגדה של פסח, באתר "קבלה מהמקור"
דוד אסף, 'מימיו של משה אכן לא קם כמשה', הארץ, 31 בדצמבר 1999
מאיר בר-אילן, 'אילו הוציאנו ממצרים... – דיינו', כתבור בהרים: מחקרים בתורה שבעל פה מוגשים לפרופסור יוסף תבורי, בעריכת א' עצמון וצ' שפיר, אלון שבות: הוצאת תבונות, תשע"ג עמ' 305–332
מאיר בר-אילן, מפיוטי ההגדה – "אדיר הוא" ו"אדיר במלוכה", מסורת הפיוט, ד (תשס"ח) עמ' 37–60
שמעון שרביט, לשון ההגדה של פסח, לשוננו לעם, כרכים מ–מא (תשמ"ט-תש"ן), עמ' 29–35, באתר האקדמיה ללשון העברית
שלום צבר, חזון אחרית הימים וירושלים בהגדת ונציה, בתוך ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מיכאל פדידה, הגדה של פסח: עבדות בתוך חירות או מה נשתנה וחד גדיא
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ליל הסדר
קטגוריה:סידורים
קטגוריה:ליטורגיה יהודית
קטגוריה:ספרות חז"ל
| 2024-08-29T07:43:47
|
אליפסה
|
שמאל|ממוזער|250px|סכום המרחקים של כל נקודה במישור () ממוקדי האליפסה ( ו-) קבוע ושווה ל-.
250px|ממוזער|שמאל|האליפסה כחתך חרוט
אליפסה היא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שסכום מרחקיהן משתי נקודות קבועות במישור הוא קבוע. נקודות אלה נקראות מוקדים. אם שני המוקדים מתלכדים, האליפסה המתקבלת היא מעגל. תיאור אלטרנטיבי של האליפסה הוא כמקום הגאומטרי של הנקודות במישור שהיחס בין מרחקן מנקודת מוקד לישר (הקרוי מדריך) הוא קבוע. המדריך ניצב לישר העובר דרך שני המוקדים. כל אליפסה אפשר לקבל על ידי מתיחה של מעגל בגורם קבוע בכיוון כלשהו.
האליפסה היא חתך חרוט, שאפשר לתאר על ידי משוואה מהצורה או הכללות שלה.
לאליפסה יש שני צירי סימטריה: הציר הראשי מחבר את שתי הנקודות הרחוקות ביותר זו מזו, והציר המשני, המאונך לו. הציר הראשי עובר דרך שני המוקדים. הצירים נפגשים במרכז הכובד של האליפסה. שיקוף ביחס לצירים יוצר את חבורת הסימטריות של האליפסה, שהיא בעלת ארבעה איברים. (אלא אם האליפסה היא מעגל, שחבורת הסימטריות שלו אינסופית).
ממוזער|קרני אור או גלי קול שיוצאות ממוקד אחד של האליפסה יוחזרו אל המוקד השני
כחתכי חרוט אחרים, לאליפסה יש תכונות גאומטריות ופיזיקליות חשובות. על-פי חוקי קפלר, מסלולו של כוכב לכת מהווה אליפסה שהשמש נמצאת באחד משני המוקדים שלה. המסלול של מתנד הרמוני במרחב הפאזה (שהקואורדינטות שלו הן המיקום והתנע) הוא אליפסה. קרן אור היוצאת ממוקד של האליפסה ופוגעת בהיקף האליפסה (המשמש מראה, המחזירה קרן אור בזווית החזרה השווה לזווית הפגיעה), תוחזר תמיד אל המוקד השני. הקול מוחזר על-פי כללי החזרה זהים, ולכן שיחה המתקיימת במוקד אחד של חדר אליפטי תשמע היטב במוקד השני שלו.
משוואות האליפסה
האליפסה הקנונית
ממוזער|המחשה של ההצגה הפרמטרית
בגאומטריה האנליטית מתארים עקומות בקואורדינטות קרטזיות, כאשר כל נקודה מיוצגת על ידי הזוג הסדור , המקיימת משוואה מתאימה. אליפסה שציריה מתלכדים עם הצירים (ולכן מרכז הכובד שלה ממוקם בראשית הצירים) אפשר לתאר באמצעות המשוואה , כאשר ו- הם ארכי הצירים. אם , מוקדי האליפסה נמצאים על ציר ה-, במרחק מהראשית. לאליפסה זו יש גם הצגה פרמטרית, , שממנה אפשר לראות שהאליפסה מתקבלת ממעגל היחידה על ידי מתיחת הצירים ביחס של ו- בהתאמה. הזווית היא הזווית בין ציר ה- ובין הרדיוס למעגל שמקיף את האליפסה בעל אותו ערך על ציר ה-x כמו הנקודה הנתונה על האליפסה (ראו שרטוט בצד שמאל להמחשה, אם משתמשים בזווית שיוצרת הנקודה הנתונה עצמה, מתקבלת נוסחה אחרת). מכאן נובע ששטח האליפסה הוא .
אם המרחק בין שני מוקדי האליפסה הוא , אז היחס נקרא מקדם ה"אקסצנטריות" של האליפסה. זהו מספר בין ל-; ככל ש- קרוב ל-0 האליפסה דומה יותר למעגל, וככל ש- מתקרב ל- האליפסה נעשית צרה יותר.
שטח אליפסה קנונית
אליפסה קנונית, שמשוואתה , הופכת למעגל היחידה על ידי מתיחה ביחס של a בציר ה-x וביחס של b בציר ה-y. מכיוון שפעולות אלה מגדילות את השטח פי a ו-b בהתאמה, שטח האליפסה הוא .
היקף אליפסה קנונית
בניגוד לשטח האליפסה לא קיימת נוסחה פשוטה עבור היקף אליפסה, ניתן להעריך את היקף האליפסה שמשוואת בעזרת הנוסחה
בשביל ההיקף המדויק אפשר להשתמש בנוסחאות הבאות
האליפסה הכללית
ממוזער|אליפסה קנונית המסובבת בזווית
המשוואה שהוצגה לעיל מתארת את האליפסה הקנונית. כל אליפסה אפשר להביא לצורה הזו, על ידי הזזת המרכז אל הראשית, וסיבוב הצירים כך שהציר הראשי יתלכד עם ציר ה-. גם להפך: האיזומטריות של המישור (הזזות, סיבובים ושיקופים) מעבירות אליפסה לאליפסה. אם מרשים גם מתיחה של הצירים, אפשר להגיע מכל אליפסה למעגל היחידה. המשוואה הכללית ביותר של אליפסה היא התבנית הריבועית , כשמתקיים התנאי (ללא תנאי זה מתארת המשוואה חתכי חרוט אחרים: פרבולה או היפרבולה, ובמקרים מנוונים אפילו ישר או זוג ישרים). צירי האליפסה מקבילים לצירים הקרטזיים אם ורק אם .
ראו גם
אליפסואיד
אובל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:עקומות
קטגוריה:חתכי חרוט
| 2024-05-10T10:02:35
|
ציוד צלילה
|
שמאל|ממוזער|250px|מחסן ציוד צלילה. ניתן לראות וסתים (שמאל למעלה), חליפות (ימין למעלה) ומכלי אוויר (למטה)
ציוד צלילה הוא הציוד הנדרש לשימושו של הצולל למען צלילה בטוחה.
צלילה ספורטיבית
חליפת הצלילה
חליפת הצלילה נועדה לשם הגנה על הצולל בסביבה התת-מימית, בעיקר מפני איבוד חום גוף (עד למצב קיצוני של היפותרמיה). איבוד חום הגוף נובע מטמפרטורת המים הנמוכה ומקיבול החום הגבוה שלהם (יחסית לאוויר). תפקיד החליפה הוא בידוד את גוף הצולל מהמים. כמו כן החליפה מגנה מפני פגיעות גוף כגון שריטות, חתכים וצריבות (לדוגמה, כתוצאה ממגע עם ארס של מדוזה).
ישנם חמישה סוגי חליפות צלילה (אשר משמשות גם בענפי ספורט ימי אחרים):
חליפת בגד גוף
חליפה רטובה
חליפה יבשה
חליפה חצי-יבשה
חליפת מים חמים
ההבדל ביניהן הוא במידת אטימותן למים ויש צורך להתאים את השימוש בהן לפי טמפרטורת המים: חליפת בגד הגוף עשויה בדרך כלל מלייקרה ואינה אטומה למים. החליפה מספקת הגנה משפשופים אך אינה מגנה מפני איבוד חום ומשתמשים בה לרוב בטמפרטורות מים של 25 מעלות לפחות.
חליפה רטובה היא הסוג הנפוץ ביותר ועשויה מגומי מוקצף (נאופרן). היא מאפשרת למים להיכנס, אבל מפחיתה מאוד את קצב החלפת המים, ובכך מסייעת בשמירה על חום הגוף ומשתמשים בה לרוב בטמפרטורות מים של 10 מעלות לפחות.
חליפה יבשה מספקת בידוד חום על ידי שמירת גוף הצולל במצב יבש. החליפה יכולה להיות עשויה מנאופרן, גומי או בד סינתטי אטום למים, והיא מונעת כל כניסה של מים לתוכה. חליפות כאלו מאפשרות ללבוש בגדים חמים מתחתן, ומיועדות לרוב למים קרים מאוד בטמפרטורות של עד 2- מעלות. חליפות חצי-יבשות מהוות פשרה בין חליפות רטובות לחליפות יבשות.
חליפות מים חמים נמצאות בשימוש בצלילות ארוכות במים קרים מאוד. מים חמים עוברים בצינור מבודד ממתקן כלשהו מעל פני המים אל החליפה, ובה מערכת צינורות מפזרת את המים החמים בחלקיה השונים.
תופעת לוואי של חליפות צלילה היא ציפה מוגברת, ולפעמים נדרשת חגורת משקולות לפיצוי.
מכל גז דחוס
מכל הגז הדחוס נישא על גב הצולל ומספק לו את הגז לנשימה (עפי רוב אוויר). מאפיינים:
המכל עשוי לרוב מסגסוגת אלומיניום או מפלדה ועמיד ללחצים.
נפח המכל: בין 1 ל־18 ליטרים.
מילוי גז נשימה במכל בלחץ של 200-300 אטמוספירות.
המכל נקשר למאזן הציפה ולראשו מחובר וסת הדרגה הראשונה. גז הנשימה הנפוץ ביותר הוא אוויר רגיל בלחץ גבוה, אך קיימות אפשרויות נוספות - נייטרוקס (אוויר מועשר בחמצן), הליוקס (תערובת של חמצן והליום) או - (תערובת של חמצן, חנקן והליום). החלפת חלק מהחנקן שבתערובת בחמצן מפחיתה את סיכוני הדקומפרסיה אך מגבירה את הסיכון להרעלת החמצן. החלפה של חלק מהחנקן בהליום מפחיתה את הסיכוי לשיכרון מעמקים, אך היא מייקרת מאוד את עלות הצלילה.
וַוסָּת (דרגה ראשונה ודרגה שנייה)
שמאל|ממוזער|200px|וסת
תפקיד הווסת הוא להפחית את הלחץ הגבוה של גז הנשימה הדחוס במכל ללחץ הסביבה, בהתאם לעומק הצולל. לחץ הגז במכל מלא הוא כ-200 אטמוספירות, ואילו נשימה במצב רגיל ביבשה היא של אוויר בלחץ אטמוספירה אחת. הווסת מפחית את הלחץ בשני שלבים:
בשלב הראשון, הדרגה ראשונה מפחיתה את לחץ גז הנשימה ללחץ ביניים של 8-10 אטמוספירות מעל ללחץ הסביבה. בשלב שני, הדרגה השנייה מספקת את האוויר הזה לצולל לפי דרישה.
ישנה טבעת גומי (o-ring) אשר שומרת על האטימה בחיבור הווסת למכל.
במסגרת החיבור חשוב לקחת בחשבון את סוג החיבור של הדרגה הראשונה למיכל הצלילה DIN או YOK
חיבור DIN בטוח יותר, בכך שמיקום האטם O-Ring הוא פנימי ובכך מקטין את סיכוי פריקת האטם בצלילה, נקודה חשובה מאוד בהבטחת הביטחון האישי של הצולל.
אל הדרגה הראשונה מתחבר מד לחץ באמצעות צינור לחץ גבוה. מד זה מראה לצולל כמה אוויר נותר לו במכל, ובדרך כלל מצורף אליו גם מד עומק.
הצולל נושם באמצעות צינור לחץ נמוך המחובר לווסת הדרגה השנייה. צינור לחץ נמוך זהה המכונה "אוקטופוס" נועד להנשמת צולל אחר אם נגמר לו האוויר. צינור נוסף הוא צינור ה"אינפלייטור" המחובר גם למאזן הציפה על מנת שיהיה ניתן לנפח את המאזן בנוחות באמצעות האוויר במכל.
בעבר לא היה קיים מד-לחץ אלא היה מנגנון בברז מכל הגז שגרם לסגירת פתח האוויר ברגע שהלחץ במכל הגיע ל-50 אטמוספירות ואז הצולל היה פותח את המכל באופן ידני (בידיעה שנותר לו מעט אוויר). מנגנון זה נחשב ללא בטיחותי מאחר שהוא לא מדויק ולעיתים לא פעל כלל, ולכן עברו לשיטת מד הלחץ.
בצלילות מודרניות משתמשים לעיתים במחשב צלילה. תפקיד מחשב הצלילה הוא לנטר את הזמן ששהה הצולל בעומקים שונים ולחשב את מגבלות הזמן שנועדו להימנעות ממחלת הדקומפרסיה. מידע זה מוצג לצולל ובכך מייתר את השימוש במד עומק ושעון.
בחלק ממחשבי הצלילה ישנו חיישן לחץ שמודד את לחץ המכל.
מאזן ציפה
שמאל|ממוזער|200px|מאזן ציפה
תפקידו העיקרי של המאזן הוא לאזן את הצולל על ידי הגדלה/הקטנה של נפח הצולל כתוצאה מניפוח או ריקון תאי אוויר על מנת לשמור על ציפה נייטרלית במהלך הצלילה, בהתאם לשינויים בציפת הצולל לאורכה. תפקיד נוסף של המאזן הוא לספק ציפה חיובית על פני המים - כאשר הצולל נמצא על פני המים עליו רק לנפח את המאזן ואינו צריך להשקיע מאמץ נוסף כדי שיוכל לצוף. מילוי האוויר במאזן נעשה מתוך מכל הגז הדחוס או באמצעות נשיפה מהפה. במאזן ישנו שסתום ליציאת אוויר לפי דרישה או במקרה של לחץ עודף. לעיתים ישנם שני שסתומים בצד העליון והתחתון של המאזן לפריקת אוויר גם כאשר המאזן הפוך (במהלך צלילה).
אל גב המאזן מחובר מכל הגז ונתמך על ידי לוח קשיח מפלסטיק או מתכת. בעבר המאזנים לא היו מחוברים למכל אלא הולבשו בחזית הגוף ואת מכלי הגז סחבו באמצעות רצועות או מוטות אלומיניום על הגב. שיטה זו לא הייתה נוחה ולכן הפכו את המאזן גם למנשא עבור מכל הגז.
ברוב המאזנים ישנם כיסים לנשיאת ציוד עזר לצלילה (כלים, טבלאות דקומפרסיה, ציוד צילום וכו') ונקודות עיגון לחיבור ציוד נוסף.
מסכה
שמאל|ממוזער|250px|מסכה ושנורקל
תפקיד המסכה לאפשר לצולל לראות במים. המסכה חייבת לכסות בנוסף לעיניים גם את האף כדי שהצולל יוכל להשוות לחצים גם במסכה. המסכה מורכבת מעדשה אחת או שתיים. מסכות תקניות מורכבות מעדשות מזכוכית מחוסמת. העדשות מורכבות בתוך תא העשוי מסיליקון או גומי המשמש לאיטום ולבידוד חלל הראיה מהמים. על המסכה מורכבות רצועות אלסטיות (בדרך כלל מסיליקון) שכאשר נחבשת המסכה יושבות מאחורי הראש ומתחברות דרך אזור הרקה למסכה.
המסכות כיום באות במספר דגמים:
מסכות בעלות משטח מלא (בדומה למספר משקפי שמש) - יתרונן בשדה ראייה רחב מאוד, חסרונן בנפח גדול - דבר שעשוי להקשות על ריקון המסכה ממים.
מסכות בעלות שתי זגוגיות נפרדות (בדומה למשקפי ראייה) - יתרונן באפשרות להתקין עדשות אופטיות לבעלי משקפיים, ונפחן קטן יחסית דבר המקל על ריקון המסכה ממים. חסרונן בשטח הראיה המצומצם יחסית.
מסכות מלאות (אשר מכסות את כל הפנים) - משמשות צוללים מקצועיים.
שנורקל
שנורקל הוא צינור פלסטיק באורך של כ-40 סנטימטר המאפשר נשימה מהאוויר הפתוח בעת שחיה רגילה עם ציוד מלא, על מנת שלא להשתמש באוויר שבמכל.
הצינור אינו ארוך יותר משתי סיבות:
ריענון אוויר
הוצאת מים
הקנה קצר יחסית כדי שבנשיפה כל האוויר שבו יצא החוצה ובשאיפה יכנס אוויר "חדש". כאשר שואפים ונושפים דרך צינור ארוך הצולל נושם למעשה את אותו האוויר ולאט לאט החמצן שבו מידלדל.
כאשר הצינור ארוך קשה להוציא מים שנכנסו בטעות לתוך השנורקל (בדרך כלל בגלל כניסת קצה השנורקל לתוך המים), תהליך שנעשה באמצעות נשיפה ארוכה וחזקה לתוך השנורקל.
במרבית השנורקלים מותקן שסתום אל-חוזר שמאפשר ריקון מהיר של מים (על ידי נשיפה חזקה) במקרה שמים חדרו לצינור.
משקולות
משקולות יוצרות ציפה שלילית אצל הצולל ועוזרות לו לשקוע. מקובל לייצר את המשקולות מעופרת, בזכות המשקל הסגולי הגבוה שלה. המשקולות מושחלות על חגורה היושבת על מותני הצולל, או בתוך כיסים ייעודיים במאזן הציפה.
סנפירים
שמאל|ממוזער|250px|סנפיר נעל
הסנפירים הם סוג של נעליים המתלבשות על רגלי/נעלי הצולל ובסופן מניפות ארוכות אשר מאפשרות תנועה זורמת ומהירה יותר במים (מאחר ששטח הפנים שלהן עם המים גדול מאוד) קיימים שני סוגי סנפירים:
סנפירי רגל (רצועה)
סנפירים חסרי עקב הנקשרים אל הרגל באמצעות רצועה מאחורי הקרסול. מומלץ, ואף נהוג, לא לנעול סנפירים אלה על רגל יחפה אלא על נעלי צלילה מיוחדות הנקראות "בוטיס" (מהמילה מגפיים באנגלית, boots).
סנפירי נעל
סנפירים "פשוטים" יותר, ומתלבשים בצורת נעל על רגל יחפה. סנפירים אלה הם בעלי יתרון שניתן ללבוש אותם על באופן פשוט ואינם מצריכים ציוד נוסף - נעל. מצד שני, חסרונם הוא כפול:
אחיזת הרגל שלהם היא חלקית ולכן לעיתים יש צורך בהשקעת אנרגיה גדולה יותר על מנת להתקדם במים
ההליכה אל המים נעשית ברגליים יחפות.
מונופין - סנפירים אלו משמשים בדרך כלל בצלילה חופשית.
נעלי צלילה
שמאל|ממוזער|250px|נעלי צלילה
נעלי הצלילה משמשות לשם הגנה על הצולל הן בסביבה התת-מימית והן בסביבה היבשתית - בדרך אל המים. ההגנה התת-מימית היא כהשלמה לחליפה - לבידוד מפני אובדן חום וגם להתאמה טובה יותר לאחיזה בין רגל הצולל לבין הסנפיר. בסביבה היבשתית נעל הצלילה משמשת כנעל רגילה להגנה פיזית מעצמים העשויים לפגוע בכף הרגל.
סכין צלילה
סכין הצלילה משמש כאביזר בטיחות לצורך חיתוך חבלים, חוטי דיג, רשתות והגנה עצמית. סכין הצלילה אינו משמש לדקירה ולכן אינו צריך להיות בעל "שפיץ" אלא עדיף סכין קטום שאינו מהווה סכנה למחזיק בו או לציוד. לסכין הצלילה יש בדרך כלל להב חד מצד אחד ולהב משונן, כעין מסור מהצד השני. המסור משמש לחיתוך חבלים עבים. את סכין הצלילה ממקמים, לפי נוחות הצולל, צמוד לרגל (בצד הפנימי), צמוד למאזן, או על חגורה במתניים.
שעון ומד עומק
שעון עמיד למים וללחץ הצלילה, ביחד עם מד עומק תקין, הם אביזרי בטיחות ראשונים במעלה לכל צלילה.
ללא שעון ומד עומק, לא ניתן יהיה לצלול בבטיחות לפי טבלאות דקומפרסיה ולכן נהיה חשופים לסכנות מחלת הדקומפרסיה.
ניתן "לוותר" על השעון ומד העומק במידה ואנו צוללים עם מחשב צלילה.
אביזרי בטיחות לצולל
צלילה היא ספורט בעל רמת סיכון מסוימת. בכל שנה מתים כתוצאה מצלילה בין 120 ל-160 צוללים. על מנת למזער את הסיכון שבצלילה מתווספים אביזרים רבים שמטרתם העלאת רמת הבטיחות בצלילה. לדוגמה היום בניגוד לעבר, כל צולל מצויד בדרגה שנייה נוספת "אוקטופוס", שנועדה לשימוש במקרה בו יש צורך לחלוק אוויר מתחת לפני המים עם צולל נוסף.
אביזרים נוספים המגבירים את בטיחות הצלילה הם אמצעי תקשורת תת-מימיים, מיכלי אוויר נוספים, מצפן, מצוף סימון, סכין למקרה בו הצולל מסתבך ברשת דייגים.
אמצעים נוספים הנכנסים כיום לשימוש הם מכשירים לזיהוי מצב הנשימה של הצולל והצפתו אל פני המים במקרה של בעיית נשימה. בין מכשירים אלו ניתן למצוא את הDiverGuard שהוא פרי פיתוח ישראלי והDIVO המפותח על ידי חברה נורווגית.
ממוזער|DiverGuard אמצעי להצלת צולל במצוקה
מערכת נשימה סגורה
מערכת נשימה סגורה היא מערכת נשימה אשר ממחזרת את האוויר הננשם על ידי הצולל. למערכת שני מיכלים, בדרך כלל בגודל של כ-3 ליטרים. מיכל אחד הוא מדלל (diluent) והמיכל השני הוא 100% חמצן (O2). במהלך השאיפה מנצל הצולל את החמצן בגופו כצורך קיומי. לאחר פעולת הנשיפה, אל תוך מעגל הנשימה, אחוז נמוך יותר של חמצן ואחוז גבוה של פחמן דו-חמצני (CO2) מועבר אל יחידת הסינון הנקראת בפי הצוללים "סופח" אשר מסננת פחמן דו-חמצני ומעבירה את החמצן הנותר על ידי נשיפה נוספת של הצולל אל תוך יחידת האבחון. לאחר מכן המערכת מאבחנת את אחוז החמצן הנמוך ובהתאם לכך מוסיפה חמצן כדי ליצור תערובת נשימה המאפשרת לצולל צלילה בטוחה ומהנה. המערכת הומצאה במקור לשימוש כוחות של קומנדו ימי, וכיום נפוצה אצל צלמים תת-מימיים, צוללים טכניים, חוקרי מערות וכו'. זאת בניגוד למערכת הרגילה בה הצולל שואף אוויר דרך וסת האוויר מהמכל ומשחרר אותו אל תוך המים, דבר זה יוצר בועות על פני המים ורומז על המצאות צוללים. לפיכך ניתן לצלול עם מערכת סגורה לאורך זמן רב היות שנדרשת כמות גז קטנה אשר מספיקה לאורך זמן משמעותי יותר מאשר במערכת פתוחה. יתרונותיה של מערכת הנשימה הסגורה הם העדר בועות על פני המים העלולות להסגיר את הצוללים, וטווח הפעילות הארוך שהיא מאפשרת. בצלילה טכנית יתרונה הבולט ביותר הוא שהייה קצרה יותר במהלך חניות הדקומפרסיה היות שהמערכת יודעת "להזריק" חמצן באופן אוטומטי ובלחץ חלקי קבוע
יתרונותיה העיקריים :
שהייה ממושכת מתחת לפני הים ללא דאגה לכמות אוויר. בדרך כלל מעל 4 שעות ללא כל בעיה אך ניתן להאריך את זמן השהייה על ידי החלפת היחידה המסננת.
נשימה קלה עד מאוד, כמו נשימה משנורקל.
בצלילת טרימיקס (חמצן, חנקן והליום) תהיה הוזלה משמעותית של מחיר הצלילה מכיוון שכמות הגז הנלקחת קטנה מאוד ביחס למערכת פתוחה.
איבוד "הרגשת הצמא", מכיוון שצולל מערכת סגורה לא נושם גז דחוס בצורה ישירה אלא גז ממוחזר מהריאות המלאכותיות. גז דחוס גורם לתחושת צמא גדולה תוך זמן קצר.
מערכת הנשימה הסגורה מכילה בתוכה סנסורים (חיישנים) אשר מזהים את כמות החמצן בלופ הנשימה. הדבר מאפשר למערכת ליצור תערובת נשימה אידיאלית בעבור הצולל בכל עומק נתון.
בצלילה טכנית (צלילת דקומפרסיה) יקוצרו משמעותית זמני החניות בעומקים השונים על ידי כך שהמערכת "תזריק" חמצן באופן עצמאי על ידי קביעת לחץ חלקי לחמצן. לחץ חלקי גבוה של חמצן יגרום לפינוי מהיר יותר של החנקן מהרקמות הרוויות בו בגוף האדם.
שליטה באיזון הצולל בצורה המאפשרת קביעת עומק מסוים ושהייה בו ללא תנודות בעומק.
חסרונותיה העיקריים:
כמעט בכל מערכת סגורה ישנם אביזרי אלקטרוניקה. לכן עלול להיווצר מצב בו אביזרי החשמל המצויים בה יחדלו לעבוד בגלל כניסת מים.
הגבלה בעומק הצלילה - לא יותר משבעה מטרים במקרה והמערכת פועלת בחמצן נקי. מעבר לעומק זה יפגע הצולל מהרעלת חמצן. ברוב מערכות הנשימה הסגורות כיום פתרו בעיה זו על ידי סנסורים (חיישנים) אשר "מזריקים" תערובת נשימה המתאימה לכל עומק במהלך הצלילה.
מחיר גבוה- מחירי מערכות סגורות המצויים בשוק מתחילים מ-25,000 ש"ח.
עלות תפעולית- חומר מסנן לco2, סנסורים לחמצן ועוד חלקים מתכלים במערכת אינם בעלי עלות זולה ואותם צריך להחליף אחת לשנה לפי הוראות היצרן.
תפעול ותרגול הדורשים הכרה ספציפית לכל מערכת סגורה על מנת להגיב לכל תקלה אפשרית.
שימוש לא נכון או הכשרה לקויה עלולים להוביל לפגיעה בצולל ואף למוות.
הסכנות הכרוכות בנשימת חמצן באחוזים גבוהים או נמוכים (סכנה למחסור בחמצן, הרעלת חמצן ואף פיצוצים במקרים מסוימים).
ראו גם
צלילה
סכנות צלילה
מאזן ציפה
הרכבת צד (צלילה)
קישורים חיצוניים
שי שמש, המקצוענים במעמקי הים, באתר מדע גדול, בקטנה, 16 ביולי 2017
Diving equipment, Google Arts & Culture, 2019
*
| 2023-08-27T14:44:42
|
קרית מוצקין
|
REDIRECT קריית מוצקין
| 2004-02-09T18:37:49
|
עמוס 2
|
עמוס 2 הוא לוויין תקשורת ישראלי, השני בסדרת לווייני התקשורת "עמוס".
עמוס 2 שוגר מבייקונור שבקזחסטן ב־28 בדצמבר 2003 בשעה 02:30 (27 בדצמבר בשעה 23:30 לפי שעון ישראל). עלות השיגור הייתה 35 מיליון דולר.
הלוויין נבנה על ידי התעשייה האווירית לישראל, והוא מתופעל בידי החברה הפרטית חלל תקשורת, משקלו 1,370 קילוגרמים והוא הגדיל את יכולת העברת הנתונים של חברת חלל תקשורת במזרח התיכון, אירופה והחוף המזרחי של ארצות הברית. עמוס 2 ממוקם במסלול גיאוסינכרוני בגובה 36 אלף ק"מ מעל קו המשווה בקו אורך 4 מערב. נמצא בקרבת לוויין התקשורת עמוס 3 ששוגר באפריל 2008. קודם לכן היה בקרבת לוויין התקשורת הישראלי הראשון, עמוס 1 ששוגר ב־1996.
ייחודו של עמוס 2
ייחודו של עמוס 2 מתבטא בעיקר בעוצמתו הגבוהה, אשר מאפשרת לקלוט את השידורים באנטנה קטנה יחסית (בקוטר 60 ס"מ). הלוויין השני מבוסס על פלטפורמת עמוס 1 בתוספת שיפורים ופיתוחים טכנולוגיים חדשניים. השינויים שהוכנסו נועדו לענות על דרישות המשימה, בעיקר בביצועי המטעד (תחום תדרי Ku), מספר המשיבים, שטחי השירות והספק המשיבים.
בלוויין ישנם עשרים ושניים מקטעי חלל פעילים, כל אחד ברוחב פס של 36 מגה"ץ, וכן שישה מקטעי חלל לגיבוי. עם סיום תהליך פיתוח הלוויין מיוצרות כל היחידות המוטסות. היחידות מורכבות על מבנה הלוויין (STRUCTURE), עוברות תהליכי בדיקות ושילוב. עם השלמת הרכבת הלוויין הוא עובר תהליכי שילוב, בדיקות, ניסויי סביבה (דימוי תנאי השיגור ותנאי המסלול), ובסופן מתקיים סקר קבלה ראשוני של הלוויין, המאפשר לשנע אותו לאתר השיגור. באתר השיגור מבוצעות פעילויות הכנת הלוויין לשיגור, כולל התקנתו במשגר. הלוויין משולב במשגר בתצורת שיגור: המשטחים הסולריים מקופלים, אנטנות התקשורת מקופלות, אספקת החשמל מבוצעת באמצעות המצבר ורק ליחידות שפעולתן נדרשת במהלך השיגור (זאת במטרה לחסוך בהספק חשמלי המוגבל על ידי המצבר).
שיגור הלוויין
שיגורו של "עמוס 2" בוצע בידי הקונסורציום הרוסי-אירופי סטארסם, באמצעות משגר סויוז-פרגאט בן 4 שלבים. השיגור תוכנן במקור למשגר חדש מדגם אריאן 5 של סוכנות החלל האירופית, אך הועבר לסויוז הרוסי לאחר עיכובים בפיתוח אריאן 5. מועד השיגור, נדחה חמש פעמים, במקור היה אמור להתבצע ברבעון השלישי של 2002 ובהמשך נדחה לחודשים ינואר, מרץ, יולי ולבסוף דצמבר 2003.
משגר סויוז הוא משגר הבנוי משלושה שלבים. עם הקמת חברת שירותי השיגור STARSEM, פותח השלב הרביעי, ה-,FREGAT המאפשר לחברה להציע שירותי שיגור למסלולים שונים ולשגר לוויינים גדולים יותר. תצורת המשגר ששיגר את לוויין עמוס-2 היא: שלושת השלבים של SOYUZ, שלב רביעי (עליון) - ה- FREGAT, מתאם לוויין (SATELLITE ADAPTER), וחופה (FAIRING).
תהליך השיגור של לוויין כלל שני שלבים עיקריים -
השלב הראשון, משלב ההמראה של ה-SOYUZ-FREGAT, ועד לרגע הניתוק בין השלב השלישי של ה-SOYUZ ממערכת ה-FREGAT אליו רתום לוויין עמוס 2.
שלב זה כולל את האירועים הבאים:
הדלקת ארבעת מנועי השלב הראשון, המראת המשגר.
סיום התנועה האנכית של המשגר.
הצתת השלב השני, סיום בעירת השלב הראשון והתנתקותו מהשלבים הבאים.
הצתת השלב השלישי, סיום בעירת השלב השני והתנתקותו מהשלב השלישי. הסרת החופה.
סיום בעירת השלב השלישי.
הפרדה בין השלב השלישי והמודול הקדמי (ה-FREGAT + לוויין עמוס 2).
השלב הזה אורך 8 דקות וכ-49 שניות.
בסופו של השלב הראשון אנו מתמקדים במודול הקדמי (ה- FREGAT + לוויין עמוס 2), השוקל כ-7,500 ק"ג, נמצא במסלול בגובה 185 ק"מ, באינקלינציה של 51.8°, ונע במהירות של 7,750.7 מטר לשנייה.
ברגע סיום השלב הראשון מתחיל השלב השני, הארוך. בסופו של השלב הזה, המורכב מכמה אירועים, לוויין עמוס 2 נפרד מה-FREGAT (הפרדה של המודול הקדמי), ונזרק למסלול מעבר גיאוסינכרוני (GTO).
כניסה לשירות
כ-12 שעות לאחר השיגור, האנטנות והתאים של "עמוס 2" נפרשו בחלל, והוא שידר לתחנת האם של התעשייה האווירית ביהוד. ב-24 במרץ 2004, לאחר כמעט 4 חודשים של בדיקות והכנות, עבר הלוויין לחזקת חברת חלל תקשורת. לקוח העוגן של הלוויין הייתה חברת yes, שהתחייבה מראש לשכור שירותי תקשורת ממנו בסכום של 208 מיליון דולר למשך 11 שנים. במהלך 2004 הושלם שיווק כל הקיבולת של הלוויין, בעיקר ללקוחות באירופה.
סוף חיים
בתאריך 2 באפריל 2017, הודיעה חלל תקשורת כי הלוויין עמוס 2 הגיע לסוף חייו המסחריים. הלקוחות שעליו ובינם חברת yes הועברו ללוויינים עמוס 3 ועמוס 7. עם סיום חייו הלוויין מבצע תמרון לצאת מהחגורה הגיאוסטציונארית, ולפנות למסלול גבוה יותר, שם לא יסכן לוויינים פעילים.
ראו גם
עמוס (לוויין תקשורת)
אדם וחלל - מונחים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית החלל הישראלית
קטגוריה:לווייני עמוס
קטגוריה:התעשייה האווירית לישראל: לוויינים
| 2023-07-15T04:45:16
|
נשר ההימלאיה
|
נשר ההימלאיה (שם מדעי: Gyps himalayensis) הוא מין בסוג נשר. נשר זה נפוץ ברכס ההימלאיה, בגובה של מעל 1,200 מטר מעל פני הים, ולעיתים הוא מגיע עד לגובה של 6,000 מטר. בעונת החורף הוא יורד לעיתים לגבהים נמוכים יותר.
נשר זה ניזון באופן בלעדי מפגרים, ואינו אוכל חלקים פנימיים אלא רק בשר. למרות שלעיתים הוא אוכל בשר טרי יחסית, הוא אינו בוחל גם בבשר מרקיב. נשר ההימלאיה מגיע לפגרים ראשון לעיתים נדירות בלבד – לרוב הוא מאתר אותם בעקבות עֵיטִים ועורבים. הוא אכלן נמרץ, וחבורת נשרים הניגשת לנבלת יאק עשויה להפשיטה מבשרה תוך שעתיים בלבד. הוא אלים בעת שהוא אוכל, אך נוכחותם של זאבים וטורפים קרקעיים אחרים, כמו גם נוכחותה של עוזנייה שחורה, תרחיק אותו מטרפו.
נשרים אלו מקננים בקבוצות של עד 6 פרטים, בקינים שננטשו על ידי דורסים אחרים או בקינים שבנו בעצמם. הקן יחסית קטן עבור עוף בגודל זה; הקן אומנם נוטה לגדול משנה לשנה בעקבות שימוש חוזר, אך לרוב אינו נעשה מסיבי כמו הקן של שאר הנציים הגדולים. בין דצמבר למאי הנקבה מטילה ביצה אחת, והגוזל פורח מהקן כעבור כחצי שנה.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלן אוקטביאן יום
קטגוריה:נשר
קטגוריה:סין: עופות
קטגוריה:נפאל: עופות
קטגוריה:ההימלאיה: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1869
| 2023-01-14T21:46:42
|
נשר בנגלי
|
נשר בנגלי (שם מדעי: Gyps bengalensis) הוא מין בסוג נשר. הנפוץ בתת-היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה. החל משנת 2000 מצב השימור של הנשר הבנגלי הוא סכנת הכחדה חמורה בגלל צניחה משמעותית בגודל האוכלוסייה: בשנות ה-80 גודל אוכלוסייתו נאמד בכמה מיליונים ועדכנית ל-2016 אוכלוסייתו נאמדת בכ-10,000 פרטים וככל הנראה נכחד מדרום סין ומלזיה. הסיבה העיקרית לכך היא הרעלות, בעיקר אי-ספיקת כליות שנגרמת מאכילת פגרי בעלי-חיים מבויתים שטופלו בדיקלופנק.
אורך החיים של פרטים בשבי הוא 12 שנים.
תיאור
נשר בנגלי הוא המין הקטן ביותר בסוג נשר (Gyps). משקלו בין 3.5–7.5 ק"ג. אורכו בין 75–85 ס"מ. ומוטת כנפיו 1.8–2.1 מטר
.
ללא הבדל בין זכרים ונקבות. ראשו וצווארו ללא נוצות, וצבעם סגלגל. הנוצות בבסיס צווארו בצבע לבן (ומכאן שמו באנגלית White-rumped vulture). צבע נוצות גופו נע בין ירוק מתכתי לטורקיז בוהק, ושחור עד אפור כסוף. גבו בצבע לבן. מקורו כסוף. זנבו קצר וכהה. החלק הפנימי של כנפיו בצבע לבן. עיניו בצבע צהוב-חום. פרטים צעירים כהים יותר ולוקח להם 4–5 שנים עד שהם מקבלים את צבעי הפרטים הבוגרים.
התנהגות
מאכלס בעיקר אזורים פתוחים המיוערים בדלילות, לעיתים נצפה בקרבת ערים וכפרים.
פעיל בעיקר בשעות הבוקר כאשר השמש מחממת את האוויר ויוצרת את זרמי האוויר הדרושים לו לדאייה. מהירות הדאייה הממוצעת היא בין 80–90 קמ"ש, וגובה התעופה המקסימלי עד כ-9,000 רגל.
בדומה ליתר הנשרים, גם נשר זה אוכל נבלות, ולעיתים ניזון גם מעצמות יבשות ושברי גולגולות.
בהודו ניזון בעיקר מפגרי בקר וגופות בני אדם הנקברים בקבורת שמיים.
מין זה נחשב מזיק למטעים, מפני שנשרים ממין זה נוהגים לנוח בקבוצות על עצים, שמתכסים בצואתם.
רבייה
עונת הרבייה בין אוקטובר למרץ. הזכר בונה קן בקוטר של כמטר אחד בדרך כלל על צמרות עצים ולעיתים במצוקים. המין נוהג לקנן בקבוצות – מספר זוגות מקננים על עצים סמוכים.
לרוב, הנקבה מטילה ביצה אחת ושני ההורים שומרים עליה. כעבור 45–52 ימים בוקע מן הביצה גוזל בגודל של כ-15 ס"מ. שני ההורים מאכילים את הגוזל. הגוזלים עוזבים את הקו לאחר תקופה של כשלושה חודשים.
גלריה
קישורים חיצוניים
Vulture Territory Facts and Characteristics: Asian white-backed vulture
BirdLife Species Factsheet
media on Arkive
Indian white-backed vulture media on the Internet Bird Collection
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1788
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך גמלין
קטגוריה:נשר
קטגוריה:נפאל: עופות
קטגוריה:הודו: עופות
קטגוריה:בנגלדש: עופות
| 2023-05-24T23:56:38
|
נשר הכף
|
ממוזער|Gyps coprotheres
נשר הכף (שם מדעי: Gyps coprotheres) הוא מין בסוג נשר. נשר הכף אנדמי לאפריקה הדרומית ומצוי בעיקר בדרום אפריקה, לסוטו ובוטסואנה.
מאפיינים
אורך גופו של נשר הכף 95–110 ס"מ, מוטת כנפיו 255 ס"מ ומשקלו 7–11 ק"ג.
נשר הכף ניזון מנבלות, טריות בדרך כלל, של בעלי חיים בגודל של אנטילופה או גדולים מכך.
נשרי הכף חברתיים ומתרבים במושבות המורכבות מ-6 ועד מאה ויותר זוגות. הזוגות בונים את קניהם בצוקים והבנייה נמשכת עד חודשיים. בדרך כלל מוטלת ביצה אחת בשנה והנקבה והזכר מתחלקים באחריות בדגירה על הביצה. הדגירה אורכת 52 יום. נשר הכף מגיע לבגרות מינית בגיל 5 שנים.
המין מסווג כמין פגיע. הבעיות העיקריות איתן מתמודד נשר הכף הן הרעלה, הפרעות במושבות הרבייה והתחשמלות. אוכלוסייתו נאמדת כיום ב-8,000 פרטים.
קישורים חיצוניים
Cape Griffon - BirdLife Species Factsheet
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1798
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן ריינהולד פורסטר
קטגוריה:נשר
קטגוריה:דרום אפריקה: עופות
| 2021-03-18T18:04:16
|
פרס (עוף)
|
שמאל|ממוזער|240px|פרס עף בהרי האלפים השווייצרים
שמאל|ממוזער|240px|זוג פרסים
שמאל|ממוזער|240px|פרס מהצד
שמאל|ממוזער|240px|פרס בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב
שמאל|ממוזער|240px|בול של אזרבייג'ן משנת 1994, בו נראה פרס
פֶּרֶס (שם מדעי: Gypaetus barbatus) הוא סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. בישראל מובחן כאחד ממיני הנשרים של העולם הישן (קבוצה לא טקסונומית של אוכלי פגרים).
אטימולוגיה
מקור השם העברי בתנ"ך, שם הוא מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל. יש הגוזרים את שמו מן השורש פר"ס, על שום שהוא פורס (=שובר) עצמות ואוכל את המֵחַ שבהן. אזכורים בתנ"ך:
באנגלית מכונה "Bearded Vulture" בשל הניצוי הייחודי בפניו – מהעין עד למקור, המקנה לפניו צורת שפם וזקן. העוף נקרא גם "Lammergeier" בגרמנית וכך באנגלית ומשמעו "עֵיט הטלאים" (טלאי כבשים) ובעבר "Ossifrage" שמשמעו "שובר עצמות", שהוא גם פירוש שמו בספרדית, "quebrantahuesos".
תפוצה
תפוצת תת-המין פרס אירואסייתי (G. b. barbatus) במגרב, דרום מערב אירופה, טורקיה, המזרח התיכון וכן באסיה – באפגניסטן, במונגוליה ובסין. עוף דורס זה חולף רק לעיתים נדירות ביותר בשמי ארץ ישראל. העוף קינן במצוקי הגליל במאה ה-19, ו־5–10 זוגות קיננו עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בנגב ובהרי אילת. קינון ודאי אחרון נרשם במדבר יהודה בשנת 1981. היעלמותו של העוף מנוף הארץ מיוחסת למוות כתוצאה מהרעלות, ירידה בזמינות המזון בשל מחסור בפגרים עקב שינוי תנאי התברואה, הפרעות של מטיילים, מטפסי צוקים וכלי טיס באזורי הקינון, וכן בשל העובדה שאוכלוסייתו, שהיקפה תמיד היה קטן, לא נאחזה בצורה איתנה בארץ מעולם.
תפוצת תת-המין פרס אפריקאי (G. b. meridionalis) בחצי האי ערב ובמזרח ובדרום יבשת אפריקה.
המין שוכן באזורים סלעיים בגבהים 1,500–4,000 מטרים, במורדות ההימלאיה, באלפים, בפירנאים וכן באיים מסולעים כקורסיקה וככרתים. עם תחילת השלג הוא יורד לקנן בגבהים של 500 עד 800 מטרים, ואף מסתתר בכוכי סלעים ובמערות.
ההבדל העיקרי בין שני תת-המינים, הוא היעדר פלומת שיער שחורה באזור האוזן אצל תת-המין האפריקאי (G. b. meridionalis).
תיאור
המין ניתן לזיהוי בקלות על-פי הכנפיים הארוכות והמחודדות (ייחודי לדורס כה גדול) והזנב המעוין. אפיון זה רחוק אומנם משאר הנשרים, אך הגודל מבדיל אותו מדורסים קטנים אחרים דוגמת הבזים והזרונים שלהם מבנה דומה. בנוסף לכך ישנם מספר הבדלים בהתפתחות הפרט:
אצל פרט פעוט (עד שנה): הגב חום אחיד עם כתמים לבנים בחזית, הראש שחור וקשתית העין שחורה. הנוצות הראשוניות גדולות ועבות ועל כן הכנפיים רחבות מפרט בוגר, יש אחידות עם הנוצות המשניות. הבטן חומה-צהובה עם כתמים לבנים.
אצל פרט צעיר (1–3 שנים): חוסר אחידות בין הנוצות הראשוניות למשניות, הכתמים הלבנים נעלמו, טבעת העין נצבעת בצבע אדום וקשתית העין מקבלת גוון צהוב, הבטן והמכנסיים מתבהרים במקצת.
אצל פרט מתבגר (3–6 שנים): הנוצות הראשוניות נעלמות. הראש לבנבן בחלקו העליון וחום בהיר בחלקו התחתון.
אצל פרט בוגר (6 שנים ואילך): הבטן והראש בהירים, הכנפיים אפורים כהים עד שחורים. אורכו של מין בוגר 110 ס"מ, מוטת הכנפיים עד 290 ס"מ ומשקלו 4.5–7 ק"ג.
התנהגות
פיגמנטציה
צבע המכנסיים (ניצוי מרובה על הרגליים) והחזה האדום שנראה אצל פרטים רבים, ולפי הסברה – גם קשתית וטבעת העין, נרכשים על ידי חיכוך פלג הגוף התחתון בסלעים המכילים ריכוז גבוה של תחמוצת הברזל ושטיפת הגוף במים המכילים מינרל זה. לפרטים הרחוקים ממקור סלעי זה, גוון לבן דהוי בפלג גופם התחתון. מחקרים שנעשו במטרה לבחון האם להתנהגות זו משמעות אבולוציונית גילו שהמינרל מכיל קרוטאנים. קרוטאנים הם חומרים אורגניים שמקושרים אל הפיגמנטים הנפוצים ביותר אצל העופות, ואחראים לגוונים צהוב, כתום, אדום וחום. עיקר הפיגמנט מגיע ממזונם של בעלי החיים ונספג בעור, בפלומה, בקשתית העין ואף בקליפת הביצה. אך בנוסף להיותם יפים לעין, הם משמשים כמעכבי חמצון, משפרים את מערכת החיסון ואף הורגים בקטריות שונות. בנוסף, הופך הפיגמנט בכבד של חולייתנים לוויטמין A. לפרס, בהיותו אוכל נבלות, יש קושי בהשגת הפיגמנט ממזונו, אך הוא זקוק לו כדי להילחם בבקטריות הרבות השוכנות בפגרים.
משום כך מראים הניצוי האדום וטבעת העין האדומה, שהפרט חזק מבחינה חיסונית ויעביר לצאצאיו תכונה זו. במהלך החורף קופאים מקורות המים בד בבד עם תחילת עונת הדגירה. אגירת הפיגמנט בפלג הגוף התחתון קריטית במיוחד בטרם תקופה זו, כי אז מורח העוף את המינרל על הביצים ומכתימן, ובכך משפר את יכולת הישרדות הוולד מפני בקטריות שונות שנמצאות בסביבת הקן. ההכתמה ממשיכה גם לאחר בקיעת הגוזל מהביצה ובמשך השבועות הראשונים להיוולדו.
רבייה וגידול צאצאים
לפרס טריטוריה רחבה ביותר המשתרעת על פני 200 עד 400 קמ"ר, שהוא מגן עליה באגרסיביות רבה. מעטים מאוד המקרים שבהם נחלות חופפות בין שני זוגות. על אף נחלתו העצומה, נצפה העוף לעיתים קרובות במנוחה על האדמה, ולעיתים רחוקות ביותר נצפה באזור שמחוץ לנחלתו הקבועה.
יחידת רבייה יכולה להיות מורכבת גם משלישיית עופות, על פי רוב משני זכרים ונקבה אחת; נצפו גם רביעיות אחדות. החיזור אחר בני הזוג נעשה בשעת מעוף; בני הזוג מתקרבים אחד לשני במהירות וחושפים את טופריהם ואת כנפיהם הארוכות. צורת חיזור זו מזכירה את מיני העיטים והעקבים. המכנסיים שייחודיים לפרס בין אוכלי הפגרים, אופן תעופתו ומאפיינים גופניים והתנהגותיים אחרים, מסמנים את הפרס כחוליה מקשרת בין העיטים/עקבים לבין נשרי העולם הישן.
עונת הרבייה חלה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה – מדצמבר עד פברואר, ובדרום אפריקה – ממאי עד יולי. הנקבה מטילה שתי ביצים בהפרש של שבוע אחד, וכל עופות המשפחה דוגרים עליהן במשך 54 עד 58 ימים, אך כמו אצל מרבית הדורסים הגדולים שורד גוזל יחיד. זוהי תופעה קשה להסבר המכונה קייניזם או "סינדרום הבל", שבה גורם הגוזל הבכור למותו של אחיו הצעיר בצורה עקיפה או פשוט על ידי לקיחת מזונו, תוך מספר ימים מבקיעתו. הגוזל ששרד נשאר בקן כ-120 ימים עד שהוא מתחיל לעוף.
בשנים הראשונות לחייו, גומא הפרס מרחקים רבים בחיפוש אחר נחלות, אולם הוא חוזר להתרבות בנחלה שבה נולד. בהגיע העוף לבגרות מינית מלאה, בגיל 6–7 שנים, הוא עוזב את נחלת הוריו ומוצא לו נחלה אחרת עם שותף או שניים. פרטים בוגרים, ברגע שקבעו נחלה, אינם עוזבים אותה כל חייהם. הקשר הזוגי נשמר לכל החיים. בשִׁבְיָה הגיע המין לגיל 40 שנה, אולם בטבע מגיע כנראה ל-25 שנה בקירוב.
תזונה
עיקר מזונו של הפרס (בשיעור כ-70% עד 90%) בא מעצמות פגרי יונקים, לעיתים קרובות של מכפילי פרסה מבויתים ככבשים וכעזים. עובדה זו היא שהעניקה לו את שמו הלועזי. גוזליו מוזנים במכרסמים ובעופות קטנים. את מזונו הוא מלקט בזוג או ביחידות, בסביבת עדרי הבר או הצאן, וכן מתחנות האכלה לנשרים וממזבלות פגרים בקרבת אזורים כפריים.
את העצמות הגדולות צורך הפרס באמצעות נשיאתן מעלה ואז הפלתן מגובה של 30 עד 100 מטרים, ושבירתן עקב כך, על קרקע מסולעת. הפרס עוקב מלמעלה אחר מקום נפילת העצמות, וצולל אליהן מטה בצורה ייחודית, כשעיניו נעולות על המטרה, כדי להגיע אל שברי העצמות. עצם שאינה נשברת, נאספת ומוטלת שוב ושוב מגובה רב, עד לחשיפת מח העצם שבה. עצמות קטנות נבלעות בשלמותן. בקיבתו מיצי עיכול חזקים המסייעים לו בתהליך עיכול החומר הקרני. העוף צורך כ-250 עד 500 גרם של עצמות ליום. תזונה זו נראית אומנם מוזרה, אך לעצמות ערך תזונתי גבוה, שכן תכולת החלבונים והשומן בהן גבוהה, ובכך העוף מנצל גומחת מזון שיש בה מעט מתחרים.
בנוסף לכך אוכל הפרס פיסות בשר ועור הצמודות לעצמות. הוא ידוע גם בנטייתו לגנוב מזון מעופות דורסים אחרים, העושים כך את עבודת הציד בשבילו. לעיתים הוא נצפה שומט מגבוה יונקים קטנים, זוחלים וצבים בשלמותם, כדי לבקעם מבפנים. הפרס הוא אוכל הפגרים היחידי המביא לקינו טרף ברגליו או במקורו, ולא מעכלו למחצה עבור צאצאיו.
אגדה רומית עתיקה שנכתבה על ידי הסנאטור הרומי קאיוס פליניוס השני, טוענת כי המחזאי והמצביא היווני אייסכילוס נהרג כשפרס הטיל עליו צב יבשה מגובה רב, שכן סבר כי קרחתו המבהיקה היא סלע.
שימור המין
עיקר הסכנות למין
פגיעה במקום החיות וסיכויי הרבייה של המין, מאחר שהמין רגיש במיוחד לרעש. דוגמאות לכך: הפיכת השטח הסלעי הלא מיושב לאזור תיירות אטרקטיבי, כגון אתרי סקי וטיפוס הרים, התקהלות רבה של בני אדם למטרות ציד או אימון צבאי, חשיפה לריסוס ישיר או לחומרים מזהמים באוויר ועל הקרקע, שימוש בכלי רכב וטיס ובכלי נשק העושים רעש רב, צמצום מקורות המזון, ציד לא חוקי, או שאינו נאכף במדינות רבות בעולם הישן מביא לתמותה הגבוהה ביותר של המין. סכנה נוספת לעופות הפרס היא הרעלה ישירה ועקיפה: הפרס עלול לאכול פיתיונות בשר מורעלים שהונחו עבור "מזיקים" כמכרסמים ותנים, ועלול גם לאכול פגרי בעלי חיים שמתו כתוצאה מאכילת הפיתיונות המורעלים – והרעל נמצא בגופם. תיתכן פגיעה במספר חוליות בשרשרת המזון. תיתכן הרעלה כתוצאה מאכילת פגר מורעל בשטחי חקלאות המרוססים נגד מזיקים. עם התפתחות התעשייה בהרי אירופה בעיקר, כבלי חשמל ומתח גבוה הם הגורם השני בהיקפו לתמותת פרטים.
פעולות השימור העיקריות
איסור על התקהלות בקרבת הקן, בטווח של קילומטר ממנו, במהלך חודשי הרבייה הראשונים, אכיפה מוגברת של האיסור על צֵיד המין, צמצום הנזק שבפלישה לאזור תפוצת המין, על ידי חינוך לשימור הטבע ומציאת דרכים להימנע מפגיעה במקום החיות, יישום התקנות בדבר הדברת "מזיקים", אכיפה מוגברת על שימוש בריסוסי חקלאות, וחידוש מקורות המזון, לדוגמה יצירת בתי גידול חדשים למכפילי הפרסה ואכיפה נגד הצדים אותם, עידוד המשכיות המשק החקלאי (בעיקר במדינות לא מפותחות) ופיקוח על סילוק פגרים למקומות בעלי רישיון בתיאום עם הרשויות המקומיות ועם מוסדות התברואה.
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:דמויי-פרס
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים
קטגוריה:עופות יחידים בסוגם
קטגוריה:ספרד: עופות
קטגוריה:צרפת: עופות
קטגוריה:שווייץ: עופות
קטגוריה:אתיופיה: עופות
קטגוריה:קניה: עופות
קטגוריה:עופות טמאים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האלפים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-15T03:23:19
|
פרס
|
קטגוריה:שמות משפחה
קטגוריה:שמות משפחה ספרדיים
| 2024-08-28T08:21:07
|
רחם (עוף)
|
רָחָם (שם מדעי: Neophron percnopterus) הוא סוג של עוף דורס ממשפחת הנציים בו מין יחיד – רחם מדברי או רחם מצוי. צבעו שחור ולבן. תפוצתו של הרחם רחבה למדי והוא מצוי בהודו, בדרום־מערב אסיה, בחצי האי האיברי ובמרכז ובצפון אפריקה.
מאפיינים
הרחם הוא מן הקטנים במינים במשפחה, אורכו מהזנב לראש הוא כ־65 ס"מ, מתוכו אורך הזנב כ־20 ס"מ. מוטת כנפיו כ־150–170 ס"מ ומשקלו מגיע לכ־2.1 ק"ג. הוא מופיע בציורים מצריים עתיקים רבים, ומכונה לפיכך גם "נשר מצרי" או "תרנגול פרעה".
הרחם ניזון בעיקר מפגרים, אך לעיתים יכול לצוד ציפורים קטנות, חלשות או חולות, יונקים קטנים ואפילו נחשים. לשם ציד הוא משתמש בטפרים ארוכים, מעוקלים וחדים, בעוד שלשם אכילת נבלות הוא מצויד במקור קצר חזק ועבה המאפשר לו לקרוע בשר ועור ולנתק גידים.
רגליו וצווארו של הרחם קצרים וגופו מכוסה נוצות לבנות מלבד אברותיו שהן שחורות. קדמת הפנים עד החזה היא חשופה וצהבהבה, אך העורף והראש מכוסים גם הם פלומת נוצות. בתצפית מלמטה הוא נראה לבן כמעט לחלוטין, למעט מסגרת שחורה בכנפיו.
לרחם מספר התנהגויות נדירות בעולם העופות. הוא שובר ביצים ששדד על ידי הטלתן על סלע. יתרה מזו, ביצים גדולות הוא שובר על ידי נשיאת אבן במשקל של עד 300 גרם עד לגובה המתאים מעל הביצה, והשמטתה מעליה. יכולת זו מעידה על יכולתו להשתמש בכלים, יכולת שנדירה אצל עופות.
מעריכים כי מספר זוגות הרחמים שקיננו בישראל עם קום המדינה היה בין 500 ל־1,000 זוגות, אולם עקב הרעלות ושימוש בחומרי הדברה פחת מספרם במהלך שנות החמישים והשישים. בשנות החמישים הוערך מספרם רק בכ־50 זוגות. האוכלוסייה התאוששה ובשנות השמונים נצפו כ־150 זוגות. על פי "הספר האדום של החולייתנים בישראל" הרחם נמצא בסיכון אזורי ועתידו בישראל בסכנה.
בישראל הרחם הוא נודד עונתי. הוא מופיע בחודשי האביב והקיץ לשם קינון ודגירה ונראה בגלבוע, בגולן, בגליל העליון והתחתון ובכרמל, בנוסף קיימים אזורי מחיה בדרום – מדבר יהודה בסביבות ערד. בסתיו הוא נודד לאפריקה. הנדידה היא בלהקות, וטעות נפוצה היא לחשוב להקת רחמים ללהקת חסידות, בשל מראם הדומה בעת מעוף.
בשלהי חודש מאי 2019 נצפה קינון של זוג רחמים באזור הכרמל, לראשונה מזה 50 שנה.
זוג רחמים בונה קן בראש צוק, המכיל תטולה שגודלה שתי ביצים צהבהבות או בצבע חום בהיר ועליהן כתמים חומים כהים. תקופת הדגירה היא כ־42 יום. הגוזלים מכוסים נוצות כתומות המתחלפות לחומות־שחורות כעבור כשנה. הגוזל מגיע לבגרות אחרי כ־3 שנים ואז הוא עוטה פלומה לבנה וקצות נוצותיו שחורות.
במקרא הוא מוזכר בין העופות הטמאים, ואילו בתלמוד הוא זוכה לאהדה ועליו נאמר: "משבא הרחם לעולם – באו הרחמים לעולם" (משמופיע בארץ, סימן לבוא גשמים).
גלריה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
רחם בישראל באתר תצפית לעולם הטבע
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:דמויי-פרס
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
קטגוריה:עופות יחידים בסוגם
קטגוריה:מצרים: עופות
קטגוריה:הודו: עופות
קטגוריה:ערב הסעודית: עופות
קטגוריה:כף ורדה: עופות
קטגוריה:עופות טמאים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים משתמשי כלים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-06-04T04:37:33
|
עוזנייה שחורה
|
עָזְנִיָּה שחורה (שם מדעי: Aegypius monachus) היא דורס היום הגדול ביותר בישראל. זהו מין יחיד בסוג הנקרא באותו שם. העוזנייה השחורה נפוצה לרוחב דרום אירופה ואסיה מספרד ועד יפן, אך נמצאת בסכנת הכחדה בחלק האירופי של תפוצתה. תוחלת החיים המרבית של המין היא 39 שנים.
בישראל נכחדה כמקננת, אך התצפיות בה מתרבות עם השנים, וכיום היא חולפת וחורפת נדירה אך קבועה בגולן, בגליל, בנגב, ובערבה.
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוג Aegypius מגיע ממילה יוונית (αἰγυπιός) לנשר או לעוף דומה; איליאנוס מתאר את aegypius כ"אמצע הדרך בין נשר (gyps) לעיט". חלק מהחוקרים חשבו כי זה תיאור טוב של פרס; אחרים לא. כיום aegypius הוא האפונים של המין, בלא תלות לייחוס האמיתי מיוונית עתיקה. שם המין הספציפי monachus מגיע מהמילה הלטינית ל-Monk, נזיר, ומתייחס לראש הקירח ולעטרת נוצות הצוואר המזכירה ברדס נזירים.
השם העממי האנגלי 'black vulture' מתייחס לצבע הנוצות, ואילו 'Cinereous vulture' (Cinereous מלטינית cineraceus, בצבע אפר; חיוור, אפור-לבנבן) היה ניסיון מכוון לשנות את שמו לשם חדש הנבדל מהאורובו השחור האמריקאי (גם כן 'black vulture' באנגלית).
השם המקראי – "עוזנייה", כפי שמתרגם ראב"ע: "כי מן העוז בא שמה" (כוחה הרב במקורה העצום, באמצעותו יכולה למשוך עגל).
העוזנייה השחורה היא מין יחיד בסוגה וגם מונוטיפית, כלומר לא תוארו במין תת-מינים מובחנים.
תיאור
ממוזער| עוזנייה בוגרת (משמאל) וצעירה
העוזנייה השחורה היא עוף דורס ענק, הגדולה מבין דורסי היום (לאחר פיצול הקונדוראים). אורך גופה של העוזנייה השחורה נע בין 98 ל-120 סנטימטרים ומוטת כנפיה בין 250 ל-310 סנטימטרים. משקלה נע בין 6.3 ל-13.5 ק"ג לזכרים, ו-7.5 עד 14 ק"ג אצל הנקבות. משקל זה מציב אותה בין העופות המעופפים הכבדים ביותר.Eagles, Hawks and Falcons of the World by Leslie Brown & Dean Amadon. The Wellfleet Press (1986), .Glutz von Blotzheim, U. N., Bauer, K. M., & Bezzel, E. (1980). Handbuch der vögel mitteleuropas. Aula, Wiesbaden.Chandler, K. P. (2013). The distribution and status of cinereous vulture (Aegypius monachus) at Jorbeer, Bikaner, Rajasthan, India: A study of near threatened monk vulture. Research Journal of Animal, Veterinary and Fishery Sciences, 1(1), 17-21. בשונה מרוב הדורסים, גודלם הממוצע של זכרי העוזנייה חופף באופן נרחב לזה של הנקבות, אם כי לרוב הנקבות עשויות להיות מעט כבדות יותר. על-אף שהשונות הגנטית מוגבלת במין, גודל הגוף הממוצע גדל אצל פרטים ממערב למזרח תחום התפוצה בהתבסס על מדידות סטנדרטיות, כאשר העוזניות מדרום-מערב אירופה (ספרד ודרום צרפת) קטנות בממוצע בכ-10% מאלו ממרכז אסיה (מנצ'וריה, מונגוליה וצפון סין). בין המדידות הסטנדרטיות נמדדו רוחב כנף של כ-73–89 ס"מ, זנב באורך כ-33–41 ס"מ, ושרשכף באורך 12–14.6 ס"מ. המקור המסיבי של העוזנייה הוא מהגדולים מבין הדורסים, דבר הבולט עוד יותר בשל גולגולת קטנה יחסית, ואורך החלק החשוף שלו כ-8–9 ס"מ.Cinereous Vulture (Aegypius monachus) . indianbiodiversity.org
ניוציה של העוזנייה השחורה כהה באופן בולט, כאשר כל גופה בגווני חום כהה למעט ראש בהיר אצל פרטים בוגרים. הראש מכוסה בפלומת נוצות עדינה, דבר המבדיל אותה מעוזניית הנגב הקרובה אליה. עור הראש והצוואר בצבע אפור-כחלחל, עם גוון לבנבן בהיר יותר מעל העין. לבוגרים יש עיניים חומות, דונגית האף סגלגלה, המקור כחול-אפור, והרגליים בצבע אפור-כחלחל בהיר. אברות התעופה שחורות. ממרחק, פרטים בתעופה יכולים להיראות שחורים לגמרי. לצעירים ניצוי כהה יותר, והם חסרים את כתמי הראש הבהירים של הבוגרים. הכנפיים הרחבות, בעלי שפת זרימה משוננת המקנה להן מראה "דמוי מסור", מוחזקות ישרות או מקושתות מעט במעוף. המעוף איטי ודואה, עם מעט חבטות כנף כבדות ועמוקות. הזוויגים דומים בניצויים.
השילוב של גודל עצום וצבע כהה הופך את העוזנייה השחורה לקלה יחסית לזיהוי, במיוחד למול דורסים קטנים יותר. המין בעל המראה הדומה ביותר, עוזניית הנגב, נבדלת בראשה החשוף והורדרד ובניצוי המנוגד. אצל האחרונה, המעטה הרגליים והבטן כמעט לבנבנים אצל בוגרים. כל מיני הנשר נבדלים בכך שהם בעלי ניצוי בהיר יותר, לעיתים קרובות מפוספס, עם אברות ראשוניות בולטות המעניקות לכנפיים רוחב פחות אחיד.
קולות
הבוגרים שקטים לרוב. עם זאת, במהלך עונת הרבייה, העוזנייה משמיעה גניחות, שריקות, נהנות, רעשים חדים חזקים ויללות נרגנות. היא גם משמיעה קרקורים, שריקות ונהמות בהתקבצויות סביב פגרים. כאשר היא מופרעת ממנוחה, העוזנייה משמיעה נהמות, "קוקוקוקו" עולה, "גיגיגי" מחודד ו"גלי-גלי-גלי" גבוה. במהלך ההזדווגות, הן הזכר והן הנקבה משמיעים קולות שריקה.
הגוזלים בקן משמיעים "ביפ" גבוה וקרקור גרוני "ג'ה-ג'י-ג'י" כדי להביע אי נוחות. במהלך התגוננות, הגוזל משמיע קולות נשיפה.
תפוצה ובית גידול
העוזנייה השחורה היא מין אירו-אסיאתי. גבול תפוצתה המערבי מגיע לספרד ופורטוגל, עם אוכלוסייה שהושבה מחדש בדרום צרפת. היא מצויה באופן לא רציף ביוון, טורקיה ובמרכז המזרח התיכון. תפוצתה ממשיכה דרך אפגניסטן מזרחה לצפון הודו עד לגבולותיה המזרחיים במרכז אסיה, שם היא מצויה בצפון מנצ'וריה, מונגוליה וחצי האי הקוריאני. הטווח שלה מקוטע במיוחד בחלק האירופי שלו. לרוב היא יציבה, למעט חלקים מסוימים בתפוצתה בהם חורפים קשים גורמים לנדידה מוגבלת, בעיקר בגובה, ולנדידת צעירים בהגיעם לבגרות מינית. בגבולות המזרחיים של תפוצתה, עוזניות מהקצה הצפוני ביותר עשויות לנדוד מטה לדרום קוריאה ולסין. נדידה מוגבלת דווחה גם במזרח התיכון אך לא באופן נפוץ.
דורס זה חובב אזורים הרריים וגבעיים, ומעדיף במיוחד בתי גידול פתוחים למחצה ויבשים, כמו כרי דשא בגובה רב בחלק גדול מהתפוצה. היא מקננת לרוב ליד קו העצים בהרים. העוזניות חיות לרוב באזורים לא מופרעים ומרוחקים עם הפרעה אנושית מוגבלת. הן מחפשות פגרים על פני סוגים שונים של שטח, כולל ערבות, אדמות עשב אחרות, חורשות פתוחות, לאורך בתי גידול של גדות ואדיות או אזורים תלולים בבתי גידול הרריים. בתפוצתן האירופית הנוכחית ודרך הקווקז והמזרח התיכון, העוזניות השחורות נמצאות ברום של בין 100 ל-2,000 מטר מעל פני הים, בעוד שבתפוצתן באסיה, הם נמצאים בדרך כלל בגובה גבוה יותר. תועדו שני סוגי בתי גידול מועדפים על המינים בסין ובטיבט: חלק מהעוזניות באזורים אלה חיות ביערות הרריים ובשטחים שיחיים מ-800 עד 3,800 מטר, בעוד שאחרות העדיפו כרי דשא אלפיניים צחיחים או צחיחים למחצה בגובה של 3,800 עד 4,500 מטר. מין זה יכול לעוף בגובה רב מאוד; עוזנייה שחורה אחת נצפה בגובה של 6,970 מטר על הר האוורסט. היא בעלת תת-יחידת המוגלובין אלפאD מיוחדת בעלת זיקה גבוהה לחמצן המאפשרת לה לקלוט חמצן ביעילות למרות הלחץ החלקי הנמוך בטרופוספירה העליונה. פרטים צעירים ותת-בוגרים, במיוחד אלו מהחלקים הצפוניים של תחום התפוצה, עשויים לנוע מרחקים גדולים על פני בתי גידול פתוחים-יבשים לא מפותחים בתגובה לירידת שלג או טמפרטורות קיץ גבוהות.
תפוצה בישראל
החוקר והאורניתולוג טריסטראם העיד על קינונים של העוזנייה השחורה במצוקי הארבל, בסמוך לכנרת. כיום היא איננה מקננת בישראל, והיא נכחדה כדוגרת בארץ. היא מזדמנת נדירה בחורף בדרום הגולן ובחבל המדברי, ומקייצת נדירה מאוד. נצפתה לרוב בסמוך לנשרים, והאתר המומלץ לצפות בה הוא גמלא..
התנהגות
העוזנייה השחורה היא מין בודד לרוב, הנצפית לבדה או בזוגות בתדירות גבוהה הרבה יותר מרוב נשרי העולם הישן. עם זאת, קבוצות קטנות עשויות להתקבץ סביב פגרים גדולים או בתחנות האכלה. קבוצות אלו עשויות להכיל באופן נדיר עד 12–20 פרטים, אך ישנן כמה תצפיות ישנות יותר של עד 30 או 40.
קינון
ממוזער|קן עוזנייה שחורה על מדף סלע, מונגוליה
באירופה, העוזנייה השחורה שבה לשטחי הקינון בינואר או בפברואר. בספרד ובאלג'יריה היא מתחילה לקנן בפברואר במרץ, בחצי האי קרים בתחילת מרץ, בצפון-מערב הודו בפברואר או באפריל, בצפון-מזרח הודו בינואר, ובטורקסטן בינואר. הן מקננות במושבות רופפות, כאשר רק באורח נדיר קינים מוקמים באותו עץ או תצורת סלע, בניגוד למיני נשרים אחרים שלעיתים קרובות מקננים במושבות צפופות יותר. בספרד, קינים נמצאו במרחק של 300 מטר עד 2 ק"מ זה מזה. שטחי הקינון של העוזנייה מצויים בהרים גבוהים וביערות גדולים, והיא בונה את קינה בעצים או מדי פעם על מדפי צוקים. עונת הקינון נמשכת מפברואר עד ספטמבר או אוקטובר. מצג החיזור הנפוץ ביותר מורכב מתנועות תעופה סינכרוניות בזוגות. עם זאת, משחקי תעופה בין זוגות לצעירים אינם יוצאי דופן, בהם העוזניות משלבות טפרים ומסתחררות מטה בשמים. העוזניות משתמשות במקלות ובזרדים כחומרי בנייה לקן, ושני בני-הזוג משתתפים בכל שלבי גידול הצעירים.Cinereous Vulture Fact Sheet . Lincoln Park Zoo גודל הקן הענק מגיע לרוחב של 1.45–2 מטר, ולעומק של 1–3 מטר. הקן הולך וגדל כשזוג משתמש בו שוב ושוב במהלך השנים, ולעיתים קרובות הוא מעוטר בצואה ובעורות של בעלי חיים. הקינים יכולים להיות מוקמים בגובה של 1.5–12 מטר בעצים גדולים כמו אלון, ערער, אגס בר, עצי שקד או אורן. רוב עצי הקינון מצויים לאורך צוקים. במקרים בודדים תועדו עוזניות מקננות ישירות על צוקים. קן מצוקי אחד מילא לחלוטין מדף סלע ברוחב 3.63 מטר ועומק של 2.5 מטר.
ממוזער|ביצת עוזנייה שחורה, אוסף מוזיאון טולוז
התטולה מכילה לרוב רק ביצה בודדת, אם כי שתי ביצים עשויות להיות מוטלות באורח חריג. לביצים יש צבע בסיס לבן או צהבהב חיוור, ולעיתים קרובות הן מכוסות סימונים אדמדמים, סגולים או חומים-אדומים, כשהן מנוקדות כמעט כמו ביצי בז. גודל הביצים נמדד בין 83.4 ל-104 מ"מ גובה ו-58 עד 75 מ"מ רוחב, עם ממוצע של 90 מ"מ על 69.7 מ"מ. תקופת הדגירה נעה בין 50 ל-62 ימים, בממוצע 50–56 ימים, והבקיעה מתרחשת באפריל או מאי באירופה. הגוזלים מכוסים בפלומה בגווני אפרפר-לבן עד אפור-חום שהופכת בהירה יותר עם הגיל. נוצות התעופה הראשונות מתחילות לצמוח מאותם שקעים כמו הפלומה כשהגוזל בן כ-30 יום' ומכסות את הפלומה לחלוטין עד גיל 60 יום. ההורים מאכילים את הצעירים על-ידי מזון מעוכל למחצה, ולפי הדיווחים קן פעיל מפתח ריח רע מאוד. משקלם של גוזלים במונגוליה נמדד החל מ-2 ק"ג בלבד כשהם בני חודש בתחילת יוני, ועלה למעט יותר מהוריהם עד כמעט 16 ק"ג; זמן קצר לפני פריחתם מהקן בתחילת הסתיו. הפריחה מהקן מתרחשת כאשר הגוזלים בני 104–120 ימים, אם כי הם ממשיכים להיות תלויים בהוריהם למשך כחודשיים נוספים. מעקב באמצעות משדרי רדיו-לווייניים מרמז כי גיל העצמאות של צעירים מהוריהם מגיע 5.7–7 חודשים לאחר הבקיעה, כלומר כחודשיים–שלושה לאחר עזיבת הקן.
תזונה
ממוזער|עוזנייה שחורה אוחזת בראש עגל, ספרד
כמו כל הנשרים, העוזנייה השחורה אוכלת בעיקר נבלות. העוזנייה ניזונה מנבלות כמעט מכל סוג, מהיונקים הגדולים ביותר הזמינים לה ועד לדגים וזוחלים. בטיבט, פגרים הנאכלים בדרך-כלל יכולים לכלול גם יאקים פראיים וגם יאקים מבויתים (Bos mutus ו-Bos grunniens), באראלים, צבאים טיבטים (Pseudois nayaur), קיאנגים (Equus kiang), ארנבות צמריות (Lepus oiostolus), מרמיטות ההימלאיה (Marmota himalayana), כבשים מבויתות (Ovis aries), ואפילו בני אדם, בעיקר כאלו שעברו קבורת שמיים. על-פי תצפיות ממונגוליה, מרמיטות מונגוליות (Marmota sibirica) היוו את המרכיב הגדול ביותר בתזונתן, אם כי מין זה נמצא כעת בסכנת הכחדה מכיוון שהוא מהווה מרכיב מועדף בתזונתם של אנשים מקומיים; ובנוסף טרף בר מגוון, החל משועל קורסאקי (Vulpes corsac) ועד כבש ארגאלי (Ovis ammon), עשויים להיות כלולים בתזונת העוזניות במונגוליה. היסטורית, עוזניות שחורות בחצי האי האיברי ניזונו בעיקר מגופות של ארנבות אירופיות (Oryctolagus cuniculus), אך מכיוון שדלקת ריאות דימומית ויראלית (VHP) השמידה את אוכלוסיית הארנבים שבעבר הייתה משגשגת שם, העוזניות מסתמכות כעת על נבלות כבשים ביתיות, בתוספת חזירים מבויתים (Sus scrofa domesticus) ואיילים. בטורקיה, התזונה המועדפת כללה כבשים ארגאלים (92 פגרים), חזיר בר (Sus scrofa) (53 פריטים), תרנגולות בית (Gallus gallus domesticus) (27 פריטים), זאבים מצויים (13 פריטים) ושועלים מצויים (Vulpes vulpes) (13 פריטים). באופן חריג, כמות גדולה של חומר צמחי נמצאה בצנפות מטורקיה, בעיקר אצטרובלים.Yamaç, E., & Günyel, E. (2010). Diet of the Eurasian Black Vulture, Aegypius monachus Linnaeus, 1766, in Turkey and implications for its conservation: (Aves: Falconiformes). Zoology in the Middle East, 51(1), 15–22.
מבין הנשרים בתפוצתה, העוזנייה השחורה מצוידת בצורה הטובה ביותר לקריעת עורות פגרים קשיחים הודות למקור החזק שלה. מקורה מסוגל אפילו לשבור עצמות, כמו צלעות, כדי להשיג גישה לבשר של בעלי חיים גדולים. היא דומיננטית על פני אוכלי נבלות אחרים בתפוצתה, אפילו על פני נשרים גדולים אחרים כמו מיני הנשר, פרסים או טורפי קרקע נועזים כמו שועלים. בעוד מיני הנשר רועשים, צווחים ומעופפים מסביב לפגר, העוזניות השחורות הדוממות יותר ירחיקו אותם עד שהן יהיו מרוצות וישבעו בעצמן. סדרת תמונות שצולמו לאחרונה מציגות עוזנייה שחורה התוקפת נשר מקראי בהימלאיה במעוף מסיבות לא ידועות, למרות שהנשר לא נפצע קשה. עוזניות מרבות להציק לעיטי ערבות (Aquila nipalensis), שני המינים נמשכים לאותו טרף ונבלה בזמן החורף באסיה. מעשה חומסנות נדיר ומוצלח על עוזנייה צולם בקוריאה, כאשר עיטם שטלר (Haliaeetus pelagicus) גנב ממנה מזון.
קרובת משפחתה החיה הקרובה אליה ביותר היא ככל הנראה עוזניית הנגב, שצדה טרף חי מדי פעם; בדומה אליה, גם העוזנייה השחורה תועדה צדה גם טרף חי. בעלי-חיים שלפי הדיווחים ניצודו על-ידי עוזניות שחורות כוללים עגלים של יאקים ובקר הבית (Bos primigenius taurus), חזרזירים, טלאים וגורי כלבים (Canis lupus familiaris), שועלים, טלאים של כבשי בר, ובנוסף גם גוזלים ופרחונים של עופות גדולים כמו אווזים, ברבורים ופסיונים, מכרסמים שונים ולעיתים רחוקות גם דו-חיים וזוחלים. מין זה צד גם צבים (שסביר להניח שהעוזניות יהרגו על ידי נשיאה במעוף והפלה על סלעים כדי לחדור לשריון) ולטאות. למרות שרק לעיתים נדירות תועדו עוזניות בציד של פרסתנים, עוזניות שחורות תועדו כשהן עפות נמוך סביב עדרים וניזונים מפרסתני בר שנהרגו לאחרונה, ככל הנראה על ידן. עיקר הציד הוא של טלאים או עגלים טריים, במיוחד חולים. למרות שבדרך כלל הן לא נחשבות כאיום על כבשי בית בריאים, אושרה טריפה נדירה של כבשים בריאים לכאורה. מינים נוספים שמוערך כי הם ניצודים על ידי עוזניות שחורות כוללים כבשים ארגאלים, סאיגות (Saiga tatarica), צבאים מונגולים (Procapra gutturosa) ואנטילופה טיבטית (Pantholops hodgsoni).
בקוריאה הדרומית תועד מקרה חריג של קניבליזם: שלוש עוזניות שחורות נצפו מצמידות עוזנייה נוספת לקרקע ומנקרות אותה, כשהאחרונה קוראת בכנפיים פרושות ומתהפכת על הקרקע; לאחר 20 דקות, התנועות והקריאות פסקו, ולפחות תשע עוזניות נצפו ניזונות מזו שמתה.
סטטוס ושימור
אוכלוסיית העוזנייה השחורה הדלדלה ברוב תחום תפוצתה ב-200 השנים האחרונות, בין השאר עקב הרעלות על ידי אכילת פיתיון מורעל שהונח על-מנת להרוג כלבים וטורפים אחרים, ותקני היגיינה גבוהים יותר המפחיתים את כמות הנבלות הזמינות; כרגע המין מסווג במצב שימור של קרוב לסיכון. נשרים מכל המינים, על-אף שאינם מהווים מטרה בפני עצמם להרעלות, עלולים ליפול לירי על-ידי מקומיים. לכידה וציד של עוזניות שחורות נפוצה במיוחד בסין וברוסיה, למרות שלכידה למטרות ציד ספורטיבי ידועה גם בארמניה, וכנראה במדינות אחרות בקווקז. איום גדול אף-יותר על מין חובב שממות זה הוא פיתוח והרס של בתי גידול. קינים, הממוקמים לעיתים די נמוך בעצים, הם קלים יחסית לגישה ולכן היסטורית היו פגיעים על ידי אספני ביצים ועצי הסקה באופן קבוע. הירידה הגדולה ביותר נצפתה בחלק המערבי של תחום תפוצתה, עם הכחדה במדינות רבות באירופה (צרפת, איטליה, אוסטריה, פולין, סלובקיה, אלבניה, מולדובה, ורומניה) וכל טווח הרבייה שלה בצפון-מערב אפריקה (מרוקו ואלג'יריה). היא חדלה לקנן בישראל. טורקיה מחזיקה באוכלוסייה השנייה בגודלה של מין זה במערב הפלארקטי. למרות צוואר הבקבוק הדמוגרפי האחרון, אוכלוסייה זו שמרה על רמות מתונות של מגוון גנטי, ללא מבנה גנטי משמעותי המעיד על כך שמדובר במטא-אוכלוסייה אחת המחוברת על ידי פיזור תכוף. לאחרונה, מערכות הגנה והאכלה מכוונות אפשרו התאוששויות מקומיות במספרים, במיוחד בספרד; שם גדלה האוכלוסייה לכ-1,000 זוגות עד 1992 לאחר צניחה מוקדמת יותר לכ-200 זוגות ב-1970. מושבה זו הרחיבה כעת את שטחי הגידול שלה גם לפורטוגל. במקומות אחרים באירופה, מספרים קטנים מאוד אך הולכים וגדלים מקננים בבולגריה וביוון, ותוכנית השבה לטבע מתנהלת בצרפת. מגמות באוכלוסיות הקטנות באוקראינה (קרים) וברוסיה האירופית, ובאוכלוסיות אסייתיות, אינן מתועדות דיין. בברית המועצות לשעבר היא עדיין מאוימת על ידי לכידות בלתי-חוקיות עבור גני חיות, ובטיבט על ידי הרעלות מכרסמים. היא מזדמנת קבועה במספרים קטנים בחורף באזורי החוף של פקיסטן.
אומדן האוכלוסייה העולמית העדכני ביותר עבור העוזנייה השחורה לפי BirdLife International הוא 7,400–11,400 זוגות, מה שמתרגם בערך לכ-25,200–34,200 פרטים בוגרים (כולל פרטים לא מקננים). אומדן זה מכיל כ-2,900–3,400 זוגות באירופה (2004) וכ-5,500–8,000 זוגות באסיה.
גלריה
לקריאה נוספת
מידד גורן, מאין את אשרה, מפגש עם עזנייה שחורה, אתר הצפרות הישראלי, כתבות, 17 במאי 2019
קישורים חיצוניים
תצפיות, קטעי וידאו, תמונות וקולות של עוזנייה שחורה, באתר eBird
הקלטות אודיו של עוזנייה שחורה, באתר xeno-canto
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:נשרי העולם הישן
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים
קטגוריה:עופות שחדלו לקנן בישראל
קטגוריה:עופות יחידים בסוגם
קטגוריה:עופות: טורפי-על
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766
| 2024-09-11T05:08:46
|
עוזניית הנגב
|
עָזְנִיַּת הַנֶּגֶב (שם מדעי: Torgos tracheliotus) היא מין דורס גדול בן למשפחת הנציים בסדרת דורסי יום והמין היחיד בסוגו.
תיאור
העוזנייה דומה במראה לנשר אך גדולה ממנו בהרבה ובעלת מקור חזק וקשה יותר. צבעה חום כהה, צווארה וראשה קירחים וורודים עם לחיים כחולות ומקור גדול ואפור. הרגליים חזקות ויציבות והחזה ואזור השת לבנים. אורכה של העוזנייה 98–112 ס״מ בממוצע, מוטת כנפיה 2.5–2.8 מטרים ומשקלה 6.5–9 ק"ג בקירוב, מה שהופך אותה לאחד הדורסים הגדולים ביותר והגדולה מבין נשרי העולם הישן. היא גדולה ותוקפנית ביותר כשהיא מוצאת פגר ולרוב שאר החיות מפנות לה את הנבלה.
לעוזניית הנגב מקור גדול וחזק המסוגל לקרוע מחיות בעלות עור עבה, כדוגמת פיל, גמל ופרה, את עורן החזק. עוזניית הנגב אוכלת עור, בשר ועצמות. את השערות היא מקיאה בגושי צנפות.
קינה של עוזניית הנגב בנוי על צמרות עצים (בעיקר שיטה) מזרדים ומענפים גדולים. הוא מרופד בעשב, שערות וענפים דקיקים. קוטרו 120–220 ס"מ ועומקו 30–70 ס"מ. הגוזל בוקע באביב, לאחר 55 ימי דגירה. בשבועיים הראשונים לחייו הוא מקבל בשר מעוכל למחצה ולאחר מכן הוא מקבל אותו בחלקים שלמים. בגיל 4 חודשים הוא עוזב את הקן. גיל הרבייה הוא בדרך כלל שש שנים.
בישראל
עוזנייה הנגב נפוצה בעיקר בערבות העשב של אפריקה ובעבר היה הנגב תחום גבולה הצפוני. העוזנייה הייתה העוף הדורס הגדול ביותר שקינן בישראל, עד שנכחדה כמקננת בארץ. פרטים מזדמנים עדיין חולפים בשמי הנגב לעיתים רחוקות. בניגוד לנשר המקראי אין עוזניית הנגב מקננת במושבות, ומשום שמרחב המחיה שלה הוא עצום ממדים, הנגב היה מסוגל להכיל רק זוגות מעטים, עד שגם אלה נכחדו בגלל הרעלה משנית, התחשמלות, מחסור במזון, הפרעה אנושית באזור הקינון, ציד והברחה של גוזלים.
ב-3 באפריל 2022 פרסמה רשות הטבע והגנים על בקיעת גוזל של עוזניית הנגב, גוזל ראשון מאז 1994.
אזכורים בתנ"ך
אזכורים בתנ"ך:
גלריה
לקריאה נוספת
מנדלסון ה., "עזניית הנגב על סף הכחדה", טבע וארץ כג, 6 (תשמ"א 1981), עמ' 244–249.
קישורים חיצוניים
עזניית הנגב, באתר הצפרות הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן ריינהולד פורסטר
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1791
קטגוריה:נשרי העולם הישן
קטגוריה:עופות יחידים בסוגם
קטגוריה:עופות הסוואנה האפריקנית
קטגוריה:מרוקו: עופות
קטגוריה:אתיופיה: עופות
קטגוריה:עופות: טורפי-על
| 2023-01-10T12:32:33
|
זאב אדמוני
|
שמאל|ממוזער|230px|זאב אדמוני בג'ורג'יה, ארצות הברית
זאב אדמוני או זאב אדום (שם מדעי: Canis rufus) הוא מין בסוג כלב.
מאפיינים
הזאב האדמוני מצוי בסכנת ההכחדה החמורה ביותר מבין הכלביים. סוברים כי תפוצתו המקורית כללה את רוב מזרח צפון אמריקה, מפנסילבניה במזרח ועד לטקסס בדרום. בית גידולו כלל יערות, ביצות וערבות, שם היה טורף-על. במאה ה-20, רדיפה, הרס בית הגידול והכלאה עם זאבי ערבות הביאו אותם לסף היכחדות. בשנת 1980 הם נכחדו מהטבע. כיום נותרה אוכלוסייה בת-כלאיים של זאב אדמוני עם זאב ערבות בת כ-300 פרטים בעולם כולו, מתוכם כ-93 הושבו לטבע בצפון קרולינה ו-207 בשבי. בטבע הימצאותם עם מינים אחרים כמו זאב הערבות והזאב האפור מעמידה אותם בפני סכנה רצינית של היעלמות כתת-מין.
אורכו של הזאב האדמוני נע ממטר עד 1.3 מטרים, אורך זנבו 30 עד 42 ס"מ וגובה הכתף 66 עד 79 ס"מ. משקלו 16 עד 41 ק"ג. הזאב האדמוני קטן מהזאב המצוי, רגליו ואוזניו ארוכות יותר ופרוותו קצרה יותר. הזכרים בדרך כלל גדולים מהנקבות. צבע פרוותו של הזאב האדמוני בחלקיו העליונים הוא בדרך כלל ערבוב של חום אדמוני וחום צהוב עם אפור ושחור.
תת-מינים
ידועים שלושה תת-מינים של הזאב האדמוני:
Canis rufus floridanus שנכחד ב-1930
Canis rufus rufus שהוכרז שנכחד ב-1970
Canis rufus gregoryi שנכחד מהטבע ב-1980
מעמדו הטקסונומי של הזאב האדמוני שנוי במחלוקת: לפי ראייה אחת הוא אכן תת-מין נפרד. לפי ראייה אחרת הוא בן כלאיים של זאב מצוי עם קויוט.
קישורים חיצוניים
ADW
הזאב האדמוני, באתר ה-IUCN
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון ג'יימס אודובון
קטגוריה:כלב
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1851
| 2024-05-28T13:10:33
|
זאב חבשי
|
זאב חַבָּשִׁי (שם מדעי: Canis simensis) הוא מין בסוג כלב, המצוי ברמות אתיופיה באזורים בגובה של כ-3,000 מטר מעל פני הים. הזאב החבשי הוא אחד הכלביים הנדירים ביותר והוא מצוי בסכנת הכחדה. מעריכים שרק כשש אוכלוסיות, שמונות ביחד כ-600 בוגרים, שרדו.
הזאב החבשי מצוי ברמות ההרריות של אתיופיה באזורים עשבוניים. בשונה מהזאב המצוי, טורף לא מתמחה שצד בלהקות מיני פרסתנים, הזאב החבשי מתמחה בציד מכרסמים קטנים ובעיקר מהמין חולד גדול-ראש, להם הוא אורב בקרבת פתח מחילתו. טרף נוסף שלו הוא מיני עכברים שונים, כגון עכבר עשב אפריקאי, Arvicanthis blicki ו-Lophuromys melanonyx. הוא צד גם בבונים זנובים, ואפילו יעל אתיופי.
אף על פי שהם צדים ביחידות, הזאבים מקיימים חיי חברה מפותחים. בזמן שכל אחד יוצא לציד, נשארת זאבה אחת לטפל בגורים, גם של נקבות אחרות.
התפרצות כלבת ב-1990 הקטינה את האוכלוסייה הידועה הגדולה ביותר, שמצויה בפארק הלאומי הרי באלה, מ-440 פרטים לפחות ל-160 בשבועיים בלבד. אולם האוכלוסייה התאוששה מאז ובספירה שנערכה ב-2006 נמצאו 350 פרטים בפארק הלאומי.
משערים שמוצא הזאב האתיופי באוכלוסייה קדומה שמזכירה את הזאב האפור שנדדה מאירואסיה לרמות אתיופיה הקרירות והתבססה שם. עקב שפע המכרסמים בסביבה זו התפתחה התמחות בציד שלהם והאוכלוסייה הסתעפה מהזאב המצוי, לפני כשני מיליון שנה.
תוכנית שימור הזאב החבשי (EWCP- Ethiopian Wolf Conservation Program) היא מיזם משותף של ממשלת אתיופיה ואוניברסיטת אוקספורד הפועל לשימורו והצלתו של מין זה מסכנת הכחדה. סכנות רבות מרחפות מעל מין זה:
מקום חיות הולך ומצטמצם.
הזדווגות עם כלבי בית
ציד
מגפות כלבת וכלבלבת המועברות מכלבים נגועים שבאים במגע עם הזאבים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אדוארד ראפל
קטגוריה:כלב
קטגוריה:בעלי חיים בהרי קרן אפריקה
קטגוריה:אתיופיה: יונקים
קטגוריה:אתיופיה: מינים אנדמיים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1840
| 2023-11-28T05:13:27
|
זאב הרעמה
|
זאב הרעמה (שם מדעי: Chrysocyon brachyurus) הוא מין בעל חיים ממשפחת הכלביים הנפוץ באמריקה הדרומית. הוא המין היחיד מן הסוג Chrysocyon, ובניגוד לשמו בספרדית ובעברית, אינו שייך למין זאב מצוי. למרות דמיונו החיצוני לשועל, אין הוא נכלל גם בסוג זה.
זאב הרעמה נפוץ באזורים פתוחים ופתוחים-למחצה הנקראים סראדו. הוא נוהג לשכון בצמחייה סבוכה ולצוד בערבות פתוחות. הסתתרותו בעשב גבוה ואורח חייו הלילי מקשים על המחקר והצפייה בו. הוא המהיר והגבוה בין כלבי הבר, וניחן במגוון מאפיינים מיוחדים, כגון רגליים ארוכות מאוד המצוידות בבהונות הפונות לצדדים שמגדילות את שטח כפות רגליו באזורי ביצות, קול הנשמע כשילוב בין נביחה ושאגה, סימון ריח טריטוריאלי ייחודי, והיותו אוכל-כול (כולל אכילת שאריות פסולת באזורים עירוניים).
טקסונומיה ואבולוציה
200px|ממוזער|ימין|זאב הרעמה
ממוזער|220px|שמאל
200px|ממוזער|ימין|שועל מצוי
ממוזער|ימין|200px|גולגולת של זאב הרעמה
השם המדעי Chrysocyon brachyurus נגזר מן השפה היוונית: המילה Chrysocyon משמעותה "כלב זהוב"; והמילה "Brachyurus" משמעותה "קצר גוף". בשפת הגוארני של ילידי דרום אמריקה, זאב הרעמה נקרא בשם "Aguará Guazú" שמשמעותו "שועל גדול".
בכמה מן המחקרים הראשונים שנערכו על זאב הרעמה, הוא נכלל בסוג כלב או בסוג שועל בשל דמיון מורפולוגי, אך כיום ישנה הסכמה על סיווגו לסוג נפרד Chrysocyon במשפחת הכלביים. אחת מהמסקנות שעלו מן המחקרים, היא שזאב הרעמה הוא השריד הגדול היחיד ממשפחת הכלביים בדרום אמריקה שנכחדה בתקופת הפליסטוקן המאוחרת (הסוגים Protocyon ו-Theriodictis); מאובנים של זאב הרעמה מתקופת הפליסטוקן המאוחרת ומתקופת ההולוקן התגלו באזורים הרריים בברזיל.
בשנת 2003 התפרסם מחקר שעסק באנטומיית המוח של מספר כלביים. המחקר סיווג את הכלביים לפי שני מאפיינים בולטים שאפשרו לעקוב אחריהם בתיעוד המאובנים: דפוס החריצים באזורים שונים במוח, וצורתם וגודלם היחסי (ראו תמונה). החוקרים הסיקו מהנתונים הללו, כי זאב הרעמה קרוב לשועל המאלוויני ולדמויי-שועל אחרים מהסוג שועל דרום אמריקני.
מחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2009, הצביע על השועל המאלוויני כקרוב ביותר לזאב הרעמה, שחלק עמו אב קדמון בשם Eucyon לפני כ-6.7 מיליון שנים. כמו כן, זאב הרעמה נפרד מהשועל המאלוויני ככל הנראה בצפון-אמריקה, זאת מכיוון שכלביים הגיעו לדרום אמריקה לפני 2.5–4 מיליון שנים.
סוג בעל החיים הקרוב ביותר אליו כיום הוא זאב היער (שאף הוא, למרות שמו בעברית, אינו שייך למין זאב), וקרובי משפחה רחוקים יותר הם כלביים דרום-אמריקאיים אחרים, כגון שועל קטן-אוזן, שועל הסרטנים ושאר דמויי-השועל האחרים מהסוג שועל ארגנטינאי.
מאפיינים גופניים
זאב הרעמה מכונה באנגלית "שועל על קביים" (Fox on stilts), בשל מראהו הדומה לשועל המצוי. הוא הגבוה והמהיר מבין כלבי הפרא ומבין רוב הכלבים המבויתים. רגליו מכוסות בפרווה שחורה וקצרה, והן ארוכות מאוד ביחס לגופו וביחס לרגליהם של כלביים אחרים. אורכן הגדול הותאם אבולוציונית ככל הנראה להליכה בתנאי שטח סבוכים ולראייה נוחה בסבך הצמחייה הגבוהה, שבו מאופיין בית גידולו. פרוותו הרכה והארוכה לעיתים, אדמדמה-חומה עד כתומה-מוזהבת. ציציות שיער לבנות מופיעות לאורך זנבו, לאורך גרונו כמעין סינר, מעט על לחייו, בתוך אוזניו, ומעט בתחתית גופו. שמו ניתן לו בשל רעמת פרווה בולטת ושחורה על עורפו ועל כתפיו, המסתמרת כאשר הוא מאוים או תוקפני, וגורמת לו להיראות גדול ומאיים יותר. חוטמו, קצה פניו, לסתותיו, חלקים בתוך אוזניו והקו המקיף את הסינר שחורים. גופו צר, ראשו רחב וחרטומו ארוך. אישוני עיניו עגולים, בשונה מן השועלים, וראייתו בלילה מפותחת פחות בהשוואה לחושיו האחרים. חוש הריח שלו מפותח היטב וגם חוש שמיעתו מפותח במיוחד, הודות לאפרכסות אוזניו הגדולות והרחבות, שאף מסייעות לו לפזר חום.
מערכת השיניים שלו משקפת את הרגלי התזונה שלו. בגין שיני בשר עליונות קטנות, שיניים חותכות עליונות חלשות וניבים ארוכים ודקים, הוא מסוגל לצוד טרף קטן בלבד.
גובה הכתפיים: 67–107 ס"מ.
אורך הגוף (ראש עד תחילת הזנב): 95–130 סנטימטר; בממוצע 112.5 סנטימטר.
אורך הזנב: 38–50 סנטימטר; בממוצע 44 סנטימטר.
משקל: 20–30 ק"ג; בממוצע 25 ק"ג.
אורך הרעמה: בממוצע 47 סנטימטר.
אורך האוזניים: 13.5–20 סנטימטר; בממוצע 16.3 סנטימטר.
אורך חיים: מעל 15 שנה בשבי.
בתי גידול ותפוצה
זאב הרעמה מצוי באזורים פתוחים ופתוחים-למחצה הנקראים סראדו: ערבות המכילות עשב גבוה ועצים פזורים, מישורים שיש בהם שיחים, יערות המאופיינים בחופה פתוחה, אזורים ביצתיים, קצות יער ואזורי נהרות. זאבי רעמה אף נצפו באזורים הנמצאים בטיפוח חקלאי או תחת מרעה.
הוא נפוץ באמריקה הדרומית: בדרום, מרכז-מערב ודרום-מזרח ברזיל (מאטו גרוסו, מאטו גרוסו דו סול, מינאס ז'ראיס, גויאס, סאו פאולו, המחוז הפדרלי של ברזיל ואף בריו גראנדה דו סול); בפרגוואי; בבוליביה; במזרח וצפון הרי האנדים ובקצה צפון-מזרח פרו (ב-Pampas del Heath).{{הערה|שם=Distribution| Langguth, A. (1975). "'Ecology and evolution in the South American canids". In M. W. Fox, ed.. The wild canids: their systematics, behavioral ecology and evolution'''". New York: Van Nostrand Reinhold Company. pp. 192–206. }} הוא מאוד נדיר באורוגוואי ובארגנטינה, שם נצפה פעם אחת בשנת 1999, ולפיכך יש להניח כי הוא נכחד באזורים הללו.
התנהגות
220px|ממוזער|שמאל
זאב הרעמה הוא יחידאי ואינו יוצר להקות. (לקריאה בהרחבה, ראו את מחקרו המקיף ביותר של הזואולוג James Dietz. הפסקה נכתבה ברובה בהתבסס על מקור זה) הוא פעיל בשעות הלילה וכיוון שבמשך היום הוא מסתתר בצמחייה סבוכה, קשה מאוד לצפות בו. כאשר הוא מתרומם על רגליו האחוריות הוא מסוגל לצפות למרחק רב ולאתר אויבים וטרף. תנועתו מאופיינת בהזזת שתי רגליים מאותו צד בכל פעם, וזאת כדי שהרעש שהן מפיקות יגיע מצד אחד בלבד. תכונה זו מאפשרת לזאב הרעמה להבחין ברעש שמשמיע טרף המצוי בקרבתו. חוקרי טבע מתקשים לעקוב אחר אורחות חייו עקב חמקמקותו ונדירותו, ולפיכך נגרם מחסור במידע בנושאים מהותיים כגון הריון וגידול הגורים.
זאב הרעמה משמיע שלושה סוגי קולות: נביחת-שאגה עמוקה המשמשת לתקשורת בטווח ארוך, המושמעת לרוב בשעות בין-הערביים; יללה גבוהה אם הוא פצוע או זקוק לעזרה ונהמה כאשר הוא תוקפני ומנסה להרחיק פולש משטחו.
הזכרים פעילים לרוב יותר מהנקבות.
טריטוריה וריח
ממוזער|220px|שמאל|זאב הרעמה מסמן טריטוריה
התנהגותו של זאב הרעמה בטבע היא טריטוריאלית, אך עקב צפיפותה הנמוכה של אוכלוסייה זו, נדירים המפגשים האלימים בין זאבי רעמה, הכרוכים בכיבוש טריטוריה. כיוון שזאב הרעמה מסתתר בצמחייה גבוהה, אין הוא גלוי לעיניהם של זאבי רעמה אחרים, ולפיכך הוא מתקשר עמם באמצעות קולות, ובדומה לכלביים אחרים, גם באמצעות הפרשות בעלות ריח עז, המספקות מידע חיוני. הן הזכר והן הנקבה משתמשים בשתן כדי לסמן את דרכי הציד שלהם, את המקומות שבהם קברו את טרפם וכדי למצוא אחד את השנייה בעונת הרבייה.
זאב הרעמה מתכנה גם "זאב הבואש", בגלל חותם הריח העז שהוא מותיר אחריו. ריח ההפרשות של זאב הרעמה אף דומה לריחם של צמחים ממשפחת הקנאביים, ועל כן אף קרה מקרה שבו המשטרה ערכה חיפוש אחר מעשני סמים, בעקבות דיווח של מבקר בגן חיות ההולנדי "בליידורפ" (Blijdorp) ברוטרדם, שהוטעה לחשוב כי הריח שהגיע לאפו הוא ריח הנובע מסמים.
זאבי הרעמה מסמנים בשבילים מצטלבים את הטריטוריה שלהם, שאותה הם יוצרים בעת סיוריהם הליליים, ובני זוג יגנו יחדיו על הטריטוריה המשותפת שלהם שאומדן שטחה הוא כ-30 קמ"ר.
מקור הריח
ממוזער|220px|שמאל|זאב רעמה במעקב. גן החיות בברידג'פורט, קונטיקט, ארצות הברית.
הזואולוג ג'יימס דייץ (James Dietz) פרסם בשנת 1984 דיווח, שבו העלה השערה כי מקור הריח העז, הוא תולדה של הסתגלות אבולוציונית המעניקה לזאב הרעמה את היכולת לשמור על הטריטוריה שלו ולהיות מזוהה ממרחק, אף זמן רב לאחר שהפיץ את הריח. יכולת זו מהווה יתרון לחיה מתבודדת וטריטוריאלית.
בשנת 2005 הגישה שרה צ'יילדס סנפורד (Sara Childs-Sanford) את תזת המאסטר שלה "זאב הרעמה בשבי: שיקולים תזונתיים עם דגש על טיפול בציסטינוריה (Cystinuria)" לאוניברסיטת מרילנד. מטרת המחקר הייתה לשפר את תזונת זאבי הרעמה בגני-חיות ובכך להפחית את שכיחותם של אבנים בדרכי השתן שלהם - מחלה נפוצה וקטלנית בין בעלי חיים הנמצאים בשבי. מחלה זו מאופיינת בהצטברות של ציסטאין - חומצת אמינו שמתגבשת ויוצרת סתימות כאשר השתן הופך לחומצי יותר. על מנת לקבוע כיצד שינוי בתזונה יכול להפחית את הסיכוי ללקות במחלה, ניתחה סנפורד כמויות רבות של שתן, וניצלה הזדמנות זו גם כדי לחקור את המקור לריחו המיוחד של השתן. בהתבסס על הידע שהצטבר באותה עת אודות תרכובות אורגניות בשתן ובצואה של חתוליים וכלביים, סברה סנפורד בתחילה כי המקור לריח העז הוא תרכובת אורגנית המצויה בשתן, המבוססת על סוג גופרית כלשהו. כתמיכה לסברה זו, היא התבססה על המידע כי השתן של החתוליים מכיל חומצת אמינו המורכבת מגופרית פילייניין (Felinine) המעורבת בתקשורת הריח. עם התקדמותה במחקר, היא גילתה שהרכב השתן של זאב הרעמה הוא אופייני רק לו מבין כלל הטורפים, בכך שיש בו רמות גבוהות של 2,5-dimethylpyrazine – תרכובת אורגנית השייכת לקבוצה הנקראת pyrazines הנמצאת אצל אורגניזמים רבים. תרכובת זו יוצרת לרוב ריחות חריפים המשמשים לאזהרה. חרקים לדוגמה מציגים צבעי אזהרה זוהרים שגם ביצירתם מעורבת אותה תרכובת, בדומה לתרכובת המצויה גם בצמחים רעילים ממשפחת האסקלפיים.
תזונה
250px|ממוזער|שמאל|זאב רעמה וגורו
זאב הרעמה הוא אוכל-כול אשר צד בגפו, לרוב בעת השקיעה ובחצות. הוא נוהג לצעוד באיטיות ובשקט על קצות כפותיו, ובעת שהוא שומע רחש בקרבתו בעזרת אוזניו הגדולות, הוא עוצר במקומו וממתין בדממה לשעת כושר כדי לזנק בהפתעה על טרפו עם רגליו הקדמיות (כפי שנוהג השועל), בטרם הלה יוכל לחוש באיום. הוא הורג את טרפו באמצעות נשיכה בצווארו או בגבו ומנער אותו בחוזקה אם יש בכך צורך. זאב הרעמה הסתגל לאכילת יונקים קטנים ובינוניים, בעיקר קבייתיים כגון מארה וקביה, עכבריים, ואף ארמדיליים; עופות כגון טינמיים, גיבתוניים וביציהן, זוחלים, פרוקי-רגליים, חלזונות ודגים.
חלק ניכר מתזונתו הוא צמחי (50% לפי מחקרים מסוימים), כולל קני-סוכר, פקעות, הדסיים, דקליים, ברומליים (כגון אננס) ופירות (כגון בננות, גויאבות ו"תפוח הזאב" – Solanum lycocarpum – שנפוץ באזורו ומהווה חלק חשוב מאוד ממזונו, ואף משמש כתרופה למחלות מסוימות. סוגי מזון מסוימים, כגון מכרסמים ותפוח-הזאב, נצרכים במהלך כל השנה, אך התזונה הכללית משתנה לפי זמינות המזון. הוא טורף לעיתים גדיים, אפרוחים וחזירים צעירים, ואף איילי הפאמפאס. על פי מחקר שנערך בשנת 1999, אייל הפאמפאס היווה 2.4% מ-1,673 דגימות מזון שנבחנו.
זאבי הרעמה שחיו בעבר בשבי, התקיימו מתזונה שהתבססה בעיקר על בשר, ולפיכך נגרמו להם בעיות בדרכי השתן. כתוצאה מכך ובעקבות מחקרים שבדקו את תזונתם בטבע, נוספו לתפריט שלהם המורכב מבשר ומזון לכלבים, גם מרכיבים צמחיים. לעיתים מתאספים מספר בוגרים בשטח מצומצם, אם יש בו מקורות מזון רבים, כגון אדמות חרוכות לאחר שרפה, החושפות בעלי-חוליות קטנים. הודות לחוש הריח המפותח שלהם, הם נוטים לנבור לעיתים בפחי אשפה.
רבייה
215px|ממוזער|שמאל|זאב רעמה צעיר, בשלב הביניים בין גור לבוגר. גן החיות בלואיוויל, קנטקי, ארצות הברית.
לא ידוע הרבה על דפוסי הרבייה של זאבי הרעמה בטבע. (מקור לרוב העובדות בפסקה:) זאבי הרעמה הם מונוגמיסטים, ונפגשים לעיתים רחוקות לאחר שעונת הרבייה מסתיימת. עונת הרבייה נשלטת כנראה על ידי פוטופריודיזם ("תחושת זמן"). זוגות הנמצאים בשבי מזדווגים בתקופות שונות בהתאם למיקומם: בחצי הכדור הצפוני בין אוקטובר לפברואר, ובדרום אמריקה בין אוגוסט לאוקטובר. הנקבה מתייחמת פעם בשנה למשך תקופת זמן קצרה של יום עד ארבעה ימים, וההריון נמשך 60–65 ימים, בדומה לכלביים אחרים. אף על פי שנראה כי הנקבה אינה תלויה בזכר בגידול הגורים, הוא משמיע את קולו בתדירות גבוהה בזמן זה, מסמן את הטריטוריה ומגן עליה, ובכך תורם באופן משמעותי לנקבה ולגוריה, בנוסף לתרומתו כדמות אב.
הזוג חולק יחדיו את הטריטוריה ולעיתים אף את אותם מקומות מנוחה ושינה, את אזורי חיפוש המזון ואת שטחי הטלת השתן ועשיית הצרכים. אך לרוב השניים מסיירים ביחידות לאחר תקופת ההמלטה. השגר מונה 1–6 גורים שחורי-פרווה, השוקל בין 340 ל-450 גרם. עיניהם נפקחות ביום התשיעי ואוזניהם עומדות. צבע פרוותם משתנה בשבוע העשירי משחור לאדום והם נגמלים מיניקה בין 15–22 שבועות לאחר יום היוולדם. הם מתפתחים במהירות ומפתחים מערכת שליטה היררכית בגיל חודש בערך. בגיל 2–3 חודשים הם מטיילים עם אמם, ובגיל 5–6 חודשים הם לומדים לצוד לבד. הזכרים מגיעים לבגרותם המינית בגיל שנה, ואילו הנקבות בגיל שנתיים בערך. בגילאים הללו הם עוזבים את הוריהם ומוצאים להם מגורים חדשים.
יחסים עם מינים אחרים
זאב הרעמה מנהל מערכת יחסים סימביוזית עם הצמחים שהוא ניזון מהם: הוא נושא את זרעיהם לאחר האכילה, ולעיתים קרובות פולט אותם דרך הצואה על קני נמלים חותכות עלים. הנמלים בתורן משתמשות בצואה ומשליכות את הזרעים אל ערימות אשפה מחוץ לקן, וכתוצאה מכך מואץ קצב הצמיחה של הזרעים.
איומים, אוכלוסייה ויחסים עם האדם
זאב הרעמה מעניק מחד יתרונות כלכליים לאדם, כיוון שהוא טורף חיות המזיקות ליבול (כגון ארנבות ומכרסמים קטנים) אך מאידך, הוא פוגע לעיתים רחוקות בעופות משק צעירים, ובשל כך אף ניצוד על ידי המקומיים. יתר על כן, הוא נחשב גם כגורם מאיים לבקר ולצאן (הפרטים הבוגרים), אך חשד זה הוכח כחשד שווא. בגלל נטייתו להתבודד וזהירותו, הוא נמלט כאשר הוא חש בסכנה, כך שאינו מהווה איום ישיר על בני אדם.
האיום המשמעותי ביותר לתנאי חייו של זאב הרעמה, הוא הצמצום ההדרגתי של בתי הגידול שלו, הנובע בעיקר מהמרת שטחים לצורכי חקלאות ולבניית חוות, הגורמת לו לחיות קרוב יותר לאדם ולהיפגע כתוצאה מכך. בנוסף, קטיעת רצף השטחים של בתי הגידול גורם לבידוד האוכלוסייה ולקושי בהתרבות. כמו כן, זאב הרעמה נדרס לעיתים, בגלל קרבתו לכבישים המהירים התוחמים שמורות טבע.
זאב הרעמה רגיש במיוחד לזיהום הנגרם על ידי תולעת הכליה (סוג תולעת טפילית, Dioctophyme renale''), המהווה איום קטלני גם לכלבי הבית. הוא אינו משמש כטרף לאף טורף אחר, אף על פי שהוא עלול להיות מותקף או להיהרג על ידי כלבים מבויתים שהתפראו, להידבק מהם ממחלות או להיאבק עמם על מזון.
כיוון שמצב השימור שלו מוגדר "פגיע" על ידי הממשלה הברזילאית, הוא קיבל מעמד של חיה מוגנת.
אוכלוסייה
בגלל האופי המתבודד של זאבי הרעמה ובית הגידול הרחב שבו הם שוהים, צפיפותם נמוכה ברחבי דרום אמריקה. על פי הערכה שנעשתה בשנת 2005, נאמדה אוכלוסיית זאבי הרעמה בכ-23,600. האוכלוסייה בבוליביה לא עברה את סף ה-1,000. האוכלוסייה הנוכחית מוערכת בכ-13,000 פרטים, וסביר שהיא תצטמצם בעוד עשרה אחוזים במשך העשור הבא עקב האיומים שהוזכרו לעיל.
שימור האוכלוסייה והחזקתו בשבי
ממוזער|thumbtime=8|זאבי רעמה בגן חיות בטוקיו (הסרטון מומלץ לצפייה בתצוגה מוגדלת)
זאבי הרעמה מוגנים ברוב המדינות שבהם הם חיים, כגון ברזיל, פרגוואי ובוליביה, אך על אף שהציד במדינות אלה אסור על פי חוק, אכיפתו מלווה בקשיים. הם שוהים במספר אזורים מוגנים, כגון הפארקים הלאומיים של קראקס והפארק הלאומי אמאס הנמצאים בברזיל. הם נהנים מפעולות שימור רחבות המגנות על הסראדו, כגון פעולות שננקטו להפחתת ההרג בדרכים בברזיליה, ופעולות שנקטה הקרן העולמית לשימור חיות הבר באזור.
בשבי
בשנת 1994 פורסם מחקר שהתמקד בניסיונות לפתור את בעיית הצמצום בהתרבות זאבי הרעמה. מן המחקר עולה, כי מוסדות זואולוגיים וגני חיות ברחבי העולם ניסו להרבות את זאבי הרעמה ללא הצלחה יתרה, כיוון שהרבייה בשבי לוותה בקשיים: דוגמה מובהקת לכך מהוות נקבות החיות בתנאי שבי בחצי הכדור הדרומי. הן התייחמו בחודשים מרץ ואפריל, ולאחר ההיריון שנמשך כ-66 ימים וההמלטה, הסתבר כי הן מתקשות לגדל את גוריהן ולפיכך בעודם בני יום, הן קוברות אותם, נוטשות אותם או אף אוכלות אותם. הרג גורים הוא תופעה נפוצה אצל נקבות יונקים היולדות בפעם הראשונה, במיוחד אצל החתוליים. עם זאת, הרג גורים מתמשך אינו תופעה נפוצה כלל ולרוב הוא נגרם כתוצאה ממצבי לחץ. המחקר התמקד בפארק הזואולוגי של סאו פאולו (גן החיות הגדול בברזיל). אוכלוסיית זאבי הרעמה שנחקרה, כללה שלושה זוגות בוגרים שגדלו בטבע, ושלא הצליחו להתרבות בתנאי שבי. מסקנות המחקר הצביעו כי קשיי ההתרבות נגרמו בשל לחץ שנבע מתזונה לא נכונה, קרבה לאנשים (כולל עובדים) וקרבה לזאבי רעמה אחרים. בנוסף נצפו דפוסי התנהגות שונים מאלה המאפיינים את זאבי הרעמה השוהים בטבע, כגון שימוש תדיר יותר בקולות וריבוי סימוני ריח של הזכרים באופן תכוף יותר מהנקבות בתקופת הייחום. מן המחקר עלה, כי יש לבודד את זאבי הרעמה ממטרדים אנושיים וכן אף לבודד אותם אחד מהשני כדי לנטרל את הקשר ביניהם הנוצר מראייה ומחוש הריח. כמו כן הגיעו החוקרים למסקנה, כי יש להקצות לזוג מרחב ראוי, שבו יוכלו להיות מבודדים לחלוטין. מספר גני חיות יישמו את מסקנות המחקר ונחלו הצלחה בהתרבות זאבי הרעמה.
ב-31 בדצמבר 1999, דיווחו 144 מוסדות על מספר כולל של 412 זאבי רעמה (209 נקבות ו-203 זכרים). עם זאת, כדי לקבל תמונת מצב מבוססת יותר, נדרש עדיין מחקר מקיף יותר אודות מספר זאבי הרעמה הקיימים, השפעת האדם על סביבתו וחקר מחלותיו.
בתרבות
בעבר נהגו לצוד את זאב הרעמה בגלל אמונות טפלות המייחסות לאיבריו תכונות על-טבעיות:
עין של זאב רעמה שלא מכבר נתלשה ממנו, תביא מזל טוב בהימורים
די במבטו כדי להרוג תרנגולות
בבטנו שוכנים נחשים
עורו וזנבו משמשים לטקסים דתיים ולתרופות-אליל
שיניו משמשות ליצירת קמעות בשל סגולתן למנוע בעיות
בתקופה המודרנית השימוש באיבריו פחת מאוד, אך התופעה עדיין קיימת בקרב קהילות קטנות של ילידים.
לקריאה נוספת
Allen, M. E. 1995. "Maned wolf nutritional management". In: Husbandry manual for the maned wolf Chrysocyon brachyurus, N. B. Fletchall, M. Rodden, S. Taylor (eds.). American Association of Zoos and Aquariums, pp. 19-23.
Bandeira de Melo, L. F. et al, 2007. "Secret lives of maned wolves (Chrysocyon brachyurus Illiger 1815): as revealed by GPS tracking collars". Journal of Zoology, 271: 27–36.
Berta, A. 1987. "Origin, diversification, and zoogeography of the South American Canidae". Fieldiana: Zoology, 39: 455-471.
Corrêa, M. P. (ed.) 1962. Dicionário das Plantas Uteis do Brasil'.
Corrêa, M. P. 1984. Dicionário das plantas úteis do Brasil e exóticas cultivadas, Ministério da Agricultura, Instituto Brasileiro de Desenvolvimento Florestal, Brasília, 6v.
Childs-Sanford, S. E. 2005. The captive maned wolf (Chrysocyon brachyurus): nutritional considerations with emphasis on management of cystinuria. Master's thesis. University of Maryland, College Park.
Dietz, J. M. 1985. "Chrysocyon brachyurus". Mammalian Species, 234: 1-4.
Fletchall, N. B., Rodden, M., & Taylor, S. 1995. Husbandry manual for the maned wolf Chrysocyon brachyurus. American Association of Zoos and Aquariums.
Ginsberg, J. R., & Macdonald, D. W. 1990. Foxes, wolves, jackals, and dogs: an action plan for the conservation of canids. IUCN, Gland, Switzerland.
Gomez da Silva, E. 1988. "Alálises escatológicas de lobos guará na Chapada dos Guimarães". Congresso Soc. Bras. Zool.
Jácomo, A. T. A., Silveira, L., & Diniz-Filho, J. A. F. 2004. "Niche separation between the maned wolf (Chrysocyon brachyurus), the crab-eating fox (Dusicyon thous) and the hoary fox (Dusicyon vetulus) in central Brazil". Journal of Zoology, 262: 99–106. doi: 10.1017/S0952836903004473
Lyras, G. A., & Van Der Geer, A. A. E., "External brain anatomy in relation to the phylogeny of Caninae" Zoological Journal of the Linnean Society, 138: 505-522.
Maia, O. B, & Gouveia, A. M. G. 2002. "Birth and mortality of maned wolves Chrysocyon brachyurus (Illiger, 1811) in captiviry". Brazilian Journal of Biology, 62: 25-32.
קישורים חיצוניים
EndangeredWolf -
Pantanal BirdClub -
Pantanal BirdClub -
AnimalDiscoveryEd -
Fe1538C -
BBCWorldwide -
Houston Zoo -
Denver Zoo -
The Natural Science Center -
Pantanal BirdClub -
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:בעלי חיים בפמפס
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:פרו: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1815
| 2024-07-29T06:45:31
|
תן
|
תן הוא שם כולל למספר מינים במשפחת הכלביים בעלי גוף בינוני, המצויים באפריקה ובדרום אסיה כשהמין תן זהוב חי בישראל. התנים הם טורפים בינוניים הניזונים בעיקר מנבלות, אף שיאכלו גם בעלי חיים קטנים עד בינוניים ואף פירות זמינים. הם חיים בקבוצות קטנות ופעילים ביום ובלילה.
מקור השם
לא ברור מה הגיזרון של השם של התן. אבל יש חוקרים הסבורים ששמו של התן מגיע מהשורש ת.נ.ה., שורש שפירושו להשמיע קולות אבל או לומר דברי הספד, זאת בשל הקולות שמשמיע התן. במילון סורית-ארמית (cal): "תנוה" מופיע בהוראת: הֵאָנְקוּת, נַהֲמָה. הדבר מתיישב עם תפיסתם של החוקרים הסבורים שהתן הוא מין של טורף לילי, משום שהרבה מינים של טורפים ליליים מקבלים את שמם על שם קולות צער שהם משמיעים.
לתן מילה נוספת בעברית, אם כי פחות ידועה, "אִי". המילה אי אף מופיעה בתנ"ך (ראו לעיל).
מיני התנים
התנים אינם מהווים קבוצה טקסונומית, אך הם שייכים כולם למשפחת הכלביים, ובעלי אורח חיים דומה. עם זאת, למרות הדמיון בין המינים השונים אין הם קרובים גנטית. למשל זאב חבשי ותן זהוב קרובים גנטית לזאב האפור יותר מאשר לתנים מהסוג תן (Lupulella), שכנראה התפצלו מאב קדמון משותף לפני שישה מיליון שנה..
ישנם 4 מינים הקרויים תן:
תן זהוב (Canis aureus)
תן חבשי (Canis simensis), המכונה לרוב "זאב חבשי"
תן שחור-גב (Lupulella mesomelas)
תן לבן-פס (Lupulella adusta)
לעיתים גם המינים זאב זהוב אפריקאי וזאב ערבות מכונים תנים בשל אורח חייהם הדומה, אף ששמם הוא זאב והם קרובים אליו יותר.
התנהגות
התנים הם פעילי לילה או פעילי בין ערביים, לרבות בעלות השחר (אם כי נראים גם במשך היום). הם טורפים משניים הניזונים מבעלי חיים קטנים מהם, מפגרים ובכמות קטנה גם מצמחים רכים כמו פירות. מבנה גופם לרבות רגליהם הארוכות ומבנה עצמותיהם מאפשרים לתנים לנוע במהירות של 16 קמ"ש בקירוב לאורך זמן, מה שעוזר להם לצוד טרף. התנים הם אופורטוניסטים אוכלי כל שלעיתים גם יגנבו טרף לאחרים.
התנים מנהלים אורח חיים מונוגמי, כשבטריטוריה חיים זוג וצאצאיו עד להתבגרותם. הם טריטוריאליים ביותר ותוחמים את נחלתם על ידי עשיית צרכים בגבולותיה. הזוג צד ביחד או בנפרד ולעיתים חוברים מספר זוגות כדי לצוד בעל חיים גדול יותר למשל צבי או עגל פרה, ואולם לרוב הם ניזונים מטרף קטן יותר כמו מכרסמים או עופות.
התנים לא יתקפו אנשים, הגדולים מהם בהרבה. עם זאת תנים נגועים בכלבת ינשכו אנשים ובכך ידביקו אותם במחלה. גם זוג המגונן על צאצאיו ינשוך אנשים מתקרבים. לעיתים נדירות ביותר נרשמו מקרים של תנים שניסו לטרוף ילדים חסרי השגחה.
בתרבות
התן היה אחת החיות הקדושות בבבל. אל המוות המצרי, אנוביס, היה אדם עם ראש תן. משערים כי בשל תזונתם וקרבתם אל אדמות קבורה, ייחסו לתנים את תפקידם כמייצגי המוות. ובהלוויות המצרים היו מביאים תנים להלוויה על מנת שהאל אנוביס ייתן לנפטר כבוד ומקום בגן עדן.
אזכורי התן בתנ״ך
התן נזכר בתנ״ך במקומות הבאים:
()
()
()
()
()
()
()
()
()
()
()
()
()
()
יש לציין שלדעת חוקרים רבים התן המוזכר בתנ"ך אינו החיה שנהוג לקרוא לה היום תן. התן של היום אוהב לחיות באזורים הומי אדם, בזמן שהתן המוזכר במקורות חי באזורי חורבות או מדבר. לכן יש חוקרים שסוברים שהתן שמוזכר בתנ"ך הוא מין של דורסי לילה החי במדבריות. כנראה אוח פרעוני. יש כאלה שסבורים ש"תן" בתנ"ך הוא שם כללי לחיות השורצות במקומות חורבן מכיוון שבדרך כלל מוזכר כחיה השוכנת במקומות שוממים. מסיבה דומה מנחם דור סובר שה"תנים" זה שם של שד. ישנם מקרים בתנ"ך בהם נאמרת המילה "תנים" במשמעות של "תנין".
אין הדבר אומר שהתן נעדר מהמקרא, לדעת כמה חוקרים השועל שמוזכר בתנ"ך הוא לפעמים תן ולפעמים שועל. יש הסוברים שגם ה"איים" שמוזכר מדי פעם הוא התן.
בספרות
פרנץ קפקא חיבר את הסיפור הקצר תנים וערבים, שפורסם לראשונה ב-1917 על ידי מרטין בובר בכתב-העת היהודי בעריכתו "Der Jude".
ספרו הראשון של עמוס עוז משנת 1965 הוא אוסף סיפורים קצרים בשם ארצות התן.
תמונות
x125pxx125pxx125pxx125pxx125pxמשמאל לימין: מיני התנים: זאב זהוב אפריקאי, תן זהוב, תן שחור-גב, תן לבן-פס וזאב חבשי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:שמות עממיים של יונקים
קטגוריה:אוכלי נבלות
| 2024-05-10T11:17:43
|
תן שחור-גב
|
ממוזער|תן שחור-גב טורף גור של דוב ים איוני
שמאל|ממוזער|250px|תן שחור-גב לצד גופת דלגן אכולה
תן שחור-גב (שם מדעי: Lupulella mesomelas) הוא מין של טורף מהסוג תן שבמשפחת הכלביים. התן שחור-הגב מצוי במזרח אפריקה ואפריקה הדרומית באזורים צחיחים פתוחים.
תיאור
משקלו של התן 7–13.5 ק"ג ואורך גופו 45–90 ס"מ. לתן פנים מחודדות, אוזניים גבוהות, גדולות ומחודדות וזנב עבה באורך של 26–40 ס"מ.
יש לו שיער שחור המשתרע מגב צווארו עד לזנב. בית החזה לבן והחלקים התחתונים בצבע לבן עד לבן כסוף בעוד שצבע שאר הגוף יכול לנוע מחום אדמדם לג'ינג'י. בלוטות הריח מצויות על פניו, על פי הטבעת ובאזור אברי המין.
אורך חייו של תן שחור-גב בטבע הוא 8 שנים ואילו בשבי הוא יכול להגיע ל-14 שנים. הוא מגיע לבגרות מינית בגיל 11 חודשים.
תפוצה
ישנן שתי אוכלוסיות נפרדות של התן שחור-הגב:
אוכלוסייה בדרום יבשת אפריקה כולל דרום אפריקה, נמיביה, בוטסואנה וזימבבואה.
אוכלוסייה בחוף המזרחי כולל קניה, סומליה ואתיופיה.
הפרדה זו נובעת מסיבות גאוגרפיות: בין שתי האוכלוסיות נמצא ערוץ אולדובאי (חלק מהשבר הסורי אפריקני) בצפון טנזניה.
האזורים בהם חי התן מגוונים; הוא יכול לחיות בערים קטנות, בפרברים של ערים גדולות ובמדבר נמיב.
התנהגות
ציד
התנים הם בעלי חיים חברתיים והם צדים בלהקות לעיתים קרובות. העבודה יחד מקלה את הקושי בהפלת טרף גדול. תנים שחורים עשויים גם לצוד לבד או עם בן זוגם.
רבייה
ההזדווגות של התן נעשית בין מאי ואוגוסט וההיריון נמשך כ-60 יום ונולדים בממוצע 4 גורים, אך רק 1–3 שורדים. במהלך ההיריון מספק הזכר מזון לנקבה. גם הזכר וגם הנקבה משתתפים בהאכלה ובגידול הצאצאים.
לאחר הלידה מבלה האם כמעט את כל זמנה במאורה ועוסקת בטיפול בצאצאיה במהלך שלושת השבועות הראשונים של חייהם. היא מניקה את גוריה 5 פעמים ביום, וקוראת להם ביללה חרישית. הגורים פותחים את עיניהם בגיל 10 יום ובסביבות גיל חודש הם מתחילים לאכול מזון שהועלה בגרתם של הוריהם. האם משנה את מקום משכנם לעיתים תכופות כדי למנוע תשומת לבם של טורפים. הם נגמלים לחלוטין מיניקה בגיל שלושה חודשים ועוקבים אחר הוריהם. בגיל שישה חודשים הם מתחילים לצוד בעצמם. בגיל 6–8 חודשים רוב הגורים עוזבים כדי להקים טריטוריה משלהם.
קישורים חיצוניים
lioncrusher
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:כלב
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:מוזמביק: יונקים
קטגוריה:נמיביה: יונקים
קטגוריה:מדבר קלהרי: בעלי חיים
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן
| 2024-05-07T23:42:58
|
תן מצוי
|
REDIRECT תן_זהוב
| 2015-09-26T11:03:57
|
חלקת גדולי האומה
|
חלקת גדולי האומה היא חלקת קבורה ממלכתית בהר הרצל שיועדה לקבורת גדולי המנהיגים של מדינת ישראל: נשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה, יושבי ראש הכנסת ובני ובנות זוגם.
שמאל|ממוזער|250px|קברם של יצחק רבין ולאה רבין
מיקום
חלקת גדולי האומה ממוקמת בצדו המערבי של הר הרצל. היא סמוכה לרחבת קבר בנימין זאב הרצל, באזור הגובל בבית הקברות הצבאי ובתחילתו של השביל המחבר היורד מהר הרצל אל הכניסה הראשית של יד ושם, בקרבת אנדרטת נצר אחרון וחלקת המעפילים. החלקה מגודרת עם שערים ומאובטחת באמצעות מצלמות כדי למנוע פגיעה בקברים. בצדה הדרומי של החלקה, מעברו השני של השביל המוביל אל רחבת הר הרצל, נמצאת חלקת משפחת ז'בוטינסקי. בקצה המערבי של החלקה נמצאת אנדרטת חללי פעולות האיבה לזכר קורבנות הטרור שנרצחו בארץ.
היסטוריה
ניסיון קודם להקים פנתאון לגדולי האומה לא צלח. מנחם אוסישקין העלה את עצמותיו של יהודה לייב פינסקר ב-1934 למערת ניקנור שבהר הצופים שבירושלים. אוסישקין עצמו נקבר גם הוא שם ב-1941. ניסיון זה נכשל בין השאר מכיוון שבין השנים 1948 ל-1967 הר הצופים היה מובלעת בתוך ירדן.
ראשון הנקברים בחלקת גדולי האומה היה שר האוצר הראשון אליעזר קפלן, שנפטר בשנת 1952 בעת שהיה סגן ראש הממשלה. באותה עת, טרם נקבע מי זכאי להיקבר בחלקה זו והוא למעשה השר היחיד הקבור בחלקה זו. חריג נוסף הוא ראש עיריית ירושלים טדי קולק ורעייתו, שאף לא היה שר.
כיום, הזכאים לקבורה מנויים בהחלטת הממשלה משנת 2004 הקרויה: "חבצלת" - עקרונות לתכנון ולביצוע לוויות ממלכתיות. בשנת 2016 הגיש ח"כ מיקי רוזנטל הצעת חוק המעגנת את תקנות הממשלה כחוק ובנוסף שוללת את הזכאות לקבורה בחלקה למנהיגים שהורשעו בעבירה חמורה (נכון להיום: ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט ונשיא המדינה לשעבר, משה קצב), אך ההצעה הורדה מסדר היום על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה.
בנובמבר 2018 אישרה הממשלה את הרחבת הר הרצל וכן את שיפוצה והרחבתה של חלקת גדולי האומה, על פי התכנון כל רחבות הקברים יעברו שיקום ושיפוץ, יותקנו מערכות הסברה למבקרים בחלקה ואף תבוצע הנגשה לבעלי מוגבלויות, יקימו רחבת כניסה, מרפסת תצפית ורחבת טקסים. לאור העובדה שנכון לפברואר 2021 נשארו בחלקה מקומות קבורה בודדים התוכנית גם כוללת הכשרת שטח לכ-22 קברים זוגיים.
באוקטובר 2021 השלים אגף משפחות, הנצחה ומורשת ואגף ההנדסה והבינוי במשרד הביטחון את השלב הראשון בפרויקט ההרחבה של המקום.
הקבורים בחלקה
בחלקה קבורים חלק מנשיאי מדינת ישראל, ראשי הממשלה ויושבי ראש הכנסת, וליד קבריהם טמונים, על פי רוב, בני ובנות זוגם.
הנשיא זלמן שזר ורעייתו רחל
הנשיא חיים הרצוג ורעייתו אורה
הנשיא יצחק נבון ורעייתו אופירה
הנשיא וראש הממשלה שמעון פרס
ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו מרים
ראש הממשלה גולדה מאיר
ראש הממשלה יצחק רבין ורעייתו לאה
ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת יצחק שמיר ורעייתו שולמית
יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק ורעייתו חנה
יושב ראש הכנסת ישראל ישעיהו-שרעבי ורעייתו רינה
יושב ראש הכנסת מנחם סבידור ורעייתו רעיה
יושב ראש הכנסת יצחק ברמן
יושב ראש הכנסת שלמה הלל ורעייתו תמימה
יושב ראש הכנסת שבח וייס
יושב ראש הכנסת דן תיכון
שר האוצר וסגן ראש הממשלה הראשון אליעזר קפלן ורעייתו דבורה
ראש עיריית ירושלים טדי קולק ורעייתו תמר
נחמה ריבלין, רעייתו של ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל ויושב ראש הכנסת
שמאל|ממוזער|250px|קברה של גולדה מאיר
שמאל|ממוזער|250px|קברו של חיים הרצוג
זכאים להקבר בחלקה ואינם קבורים בה
שמאל|ממוזער|300px|אבן הסבר
על אף הממלכתיות של החלקה, חלק ניכר מהאנשים הזכאים להיקבר בה העדיפו להיקבר במקום אחר:
הנשיא הראשון חיים ויצמן ורעייתו ורה נטמנו באחוזתו של ויצמן במכון ויצמן למדע ברחובות.
הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל נטמנו בהר המנוחות.
הנשיא הרביעי אפרים קציר ורעייתו נינה נטמנו בבית העלמין ברחובות.
הנשיא השביעי עזר ויצמן נטמן על פי בקשתו באור עקיבא, בסמוך לקבר בנו, .
ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ורעייתו פולה נטמנו בקבר בשדה בוקר.
ראש הממשלה משה שרת ורעייתו ציפורה נטמנו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
ראש הממשלה מנחם בגין ורעייתו עליזה נטמנו ליד קברם של עולי הגרדום בבית הקברות בהר הזיתים.
ראש הממשלה אריאל שרון נטמן לצד רעייתו לילי בגבעת הכלניות הסמוכה לביתם שהיה בחוות שקמים.
יושב ראש הכנסת נחום ניר-רפאלקס ורעייתו סבינה נקברו בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
יושב ראש הכנסת קדיש לוז ורעייתו רחל נטמנו בקיבוצם, דגניה ב'.
יושב ראש הכנסת ראובן ברקת ורעייתו מרים קבורים בהר הזיתים, סמוך לקבר אביו הגאון מטבריג.
יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ורעייתו רחל נטמנו בחלקת ההורים השכולים בבית העלמין קריית שאול, בקרבת קבר בנם .
סוניה פרס, רעייתו של ראש הממשלה ונשיא המדינה שמעון פרס, נטמנה בבן שמן. למרות זאת, שמעון פרס עצמו נטמן, על פי בקשתו, בחלקת גדולי האומה.
אסתי וייס, רעייתו של יושב ראש הכנסת שבח וייס, נטמנה בחיפה. למרות זאת, שבח וייס עצמו נטמן בחלקת גדולי האומה.
טטיאנה אדלשטיין, רעייתו של יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין, נטמנה בבית העלמין של גוש עציון.
עיצוב המצבות בחלקה
כל המצבות בחלקת גדולי האומה, למעט מצבת בני הזוג רבין, זהות בגודלן ובצורתן ומורכבות על במה מוגבהת מאבן טבעית שעליה מצבת בזלת שחורה ובצדיה ערוגות פרחים. הקברים סדורים כך שבת זוגו של כל מנהיג קבורה מימינו.
מצבותיהם של בני הזוג לאה ויצחק רבין עוצבו בצורה יוצאת דופן מאבני שיש ובזלת שחורה היוצרים יחד חצי עיגול כאשר ביניהם, במרכז חלקת הקבר, מוצב כן לאש תמיד. הקבר מוקף במצלמות ואמצעי אבטחה על מנת למנוע את חילולו.
חלקות קבר נוספות
בסמוך לקבר הרצל שנמצא בפסגת ההר, מצידו הצפוני, נמצאת חלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל ובה קבריהם של נשיאי ההסתדרות הציונית העולמית, בהם דוד וולפסון, נחום סוקולוב, שמחה דיניץ ואריה דולצ'ין. ולצידם קבריהם של משפחת הרצל. בכניסה אל חלקה זו מצויה מרפסת תצפית נוף אל ירושלים.
מדרום לחלקת גדולי האומה, נמצאת חלקת משפחת ז'בוטינסקי שבה קבורים זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה וכן בנו ערי ורעייתו אביבה. החלקה צופה אל עבר נוף הרי ירושלים ונמצאים בה מספר אלמנטים המנציחים את פועלו של ז'בוטינסקי- מעין במת נאומים, המייצגת את היותו נואם בחסד עליון, גדר בצורת מנורות - סמל תנועת בית"ר שהוקמה על ידו, שני תרנים לדגלים ונר זיכרון.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:הר הרצל
גדולי האומה
| 2024-10-18T11:10:08
|
מארג מזון
|
שמאל|ממוזער|230px|מארג מזון באגמים
שמאל|ממוזער|140px|איור המתאר שרשרת מזון באגם בשוודיה
מארג מזון הוא מונח מתחום האקולוגיה המתאר מספר שרשרות מזון הקשורות ביניהן. בעלי חיים הנמצאים בסביבה אחת מקיימים ביניהם אינטראקציות רבות, ניזונים מתפריט מגוון ומהווים מזון להרבה יצורים חיים אחרים. לכן, לא ניתן להסתכל על שרשרת מזון בודדת, אלא על מספר שרשרות מזון בסביבה כלשהי, היוצרות מארג.
דוגמה לשרשרת מזון: עלים, המשמשים מזון לצרצרים, המשמשים מזון ללטאות, שנטרפות על ידי עופות דורסים.
דוגמה למארג מזון: עלים המשמשים כמזון לצרצרים, ארנבים ומכרסמים. הארנבות נטרפות על ידי עופות דורסים, תנים ושועלים. המכרסמים נטרפים על ידי שועלים, תנים ונחשים. בדוגמה זו ניתן לראות את הקשר בין מספר שרשרות מזון היוצרות רשת סבוכה של קשרי גומלין בין נטרפים וטורפים שונים.
בטבע כמעט ואין דוגמאות לשרשרות מזון, אלא רוב הדוגמאות הן של מארגי מזון. פגיעה ברמה טרופית כלשהי היא בעלת השלכות על מגוון היצורים החיים השייכים לאותו מארג מזון. בדוגמה שמובאת לעיל, ירידה פתאומית בגודלה של אוכלוסיית הארנבים (עקב מחלות, פיזור רעלים וכו') תגרום לטורפים הניזונים מהם לחפש מזון אחר. כך שפתאום גם אוכלוסיית המכרסמים בסכנה, לאור העובדה שהם מהווים את עיקרי התפריט כעת. ייתכן גם מצב שבו אוכלוסיית התנים, מאחר שאינה מצליחה לטרוף ארנבים, תיאלץ להגר לסביבת חיים אחרת. עזיבת התנים עשויה לגרום לשינויים רבים גם בסביבה בה היו וגם בסביבה החדשה אליה יגיעו. כלומר כל שינוי עשוי להשפיע בקנה מידה רב על מגוון גדול של יצורים חיים, הנמצאים באיזון מתמיד בנישה האקולוגית שלהם.
לעיתים מתערבים בני האדם במערכות האקולוגיות ומפירים את איזונן. התערבות זו מסוכנת ובעלת השלכות כבדות, הן על בעלי החיים והן על האדם. ניתן למצוא דוגמאות רבות שבהן האדם פוגע בנישות אקולוגיות שונות, הורס את מרקמן העדין, מכחיד חלק ממארגי מזון ולעיתים נפגע גם הוא.
בשנות השבעים אירעו אחד המקרים המפורסמים, כאשר מוסדות בריאות בארצות הברית גילו שהשומנים בגופם של האמריקאים הכילו כמויות רבות של רעל בשם די-די-טי, וגם בחלב אם של אמריקאיות רבות נמצא רעל זה בשיעור גבוה. לתופעה לא הייתה השפעה מסכנת לטווח הקרוב, אך כמויות גדולות של הרעל עשויות לגרום לבעיות במערכת הנשימה. כשחיפשו מהו מקורו של הרעל גילו ששימש להדברת חרקים שונים, כגון עש הצמר. חומר זה הפך לנפוץ מאוד בחקלאות. בניגוד לחומרים מסוימים, שלעיתים משתנים ומתפרקים בגוף החי, רעל זה בעל מבנה קבוע שאינו משתנה, ולכן קל לזיהוי. כאשר חקרו כיצד הגיע הרעל לבני אדם הועלו מספר השערות. אחת ההשערות הייתה ששדות אספסת רוססו ברעל, הפרות ניזונו מהאספסת, הרעל הגיע לכל חלקי גופן (באמצעות מערכת הדם) ובני אדם, הניזונים מבשר פרות וכן משתמשים רבות בחלב פרות (כחלב או כבסיס להכנת גבינות ומוצרים שונים) ספגו את הרעל, שהתפשט לכל חלקי גופם בעזרת מערכת הדם.
בהשאלה משתמשים בביטוי "שרשרת המזון" כדי לתאר מעמד חברתי.
קישורים חיצוניים
סרטון המתעד קשרי גומלין סבוכים בין תאו אפריקני, להקת כפירים ותניני יאור בפארק לאומי קרוגר בדרום אפריקה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אקולוגיה
קטגוריה:מזון
| 2023-07-16T05:31:08
|
השבת בעלי חיים לטבע
|
שמאל|ממוזער|250px|התאספות לצורך השבת דלק דייג להפארק הלאומי הר ריינייר.
שמאל|ממוזער|250px|השבת עז הבר להרי האלפים באיטליה.
שמאל|ממוזער|250px|ביזונים משוחררים לפארק ילוסטון.
שמאל|ממוזער|250px|השבת צבי ים צעירים לחוף בגררו.
שמאל|ממוזער|250px|דישונים בחי-בר יטבתה, בה גרעין רבייה גדול של דישונים שנועדו להשתחרר לטבע.
השבת בעלי חיים לטבע הוא תהליך אקולוגי של עזרה למינים בסכנת הכחדה או שנפגעו ולעיתים גם נעלמו מן בית גידולם בטבע, במטרה לשמור על המינים ועל סביבתם. לעיתים משקמים גם מינים (ᴡᴛғ) שאינם שייכים לאזור או שאינם בסכנה עולמית, אלא רק מקומית. במקרים מסוימים מחזירים לטבע גם בעלי חיים שנלכדו במטרה לסחר בעלי חיים או אף בעלי חיים שהתקרבו לערים ומהווים סכנה בקרבתם לאדם, מה שמצריך הרחקתם לטבע.
מינים אלה מגודלים לרוב כבשבי, לעיתים בגרעיני רבייה כדי לעזור להם לשרוד עם התרבות אנושית חיונית, למשל עם הגנה מציידים, טורפים או מחלות. רק כשהאוכלוסייה שלהם גדלה מספיק הם יכולים לחזור לטבע.
אתגרי ההשבה לטבע
תהליך זה הוא תהליך מורכב וממושך, מכיוון שתנאי השטח הטבעיים תמיד קשים יותר מהתנאים המבוקרים בשבי. בעלי חיים הגדלים בשבי עוברים לעיתים גם תהליך של החתמה על בני האדם ויש למצוא לכך פתרונות יצירתיים כדי למנוע תופעה זו ולכן תהליך גידולם בשבי חייב להיות מושכל ונבון. העיקרון בהשבת בעלי חיים שנעלמו מהנוף הוא להשיב לטבע תחילה את האחרונים שנעלמו ממנה משום שהאקלים ותנאי השטח והמחיה אינם כה נבדלים מאלה שהתקיימו כאן בעבר, לעיתים רק לפני כמה עשרות שנים.
השבת בעלי חיים לטבע בעולם
צב ים ירוק באורוגוואי ובריו דה לה פלטה
בילבי ענק באוסטרליה
מקאו ספיקס בברזיל
השבת בעלי חיים לטבע בישראל
משנות ה-70 של המאה ה-20 החל תהליך השבה לטבע של בעלי חיים שנעלמו מהארץ. במסגרת התהליך הוקמו מרכזי רבייה, הידועים כחי ברים. מספר בעלי חיים מושבים לנוף הארץ:
יחמור פרסי, מין של אייל, שנעלם מן הארץ בתחילת המאה ה-20 בשל ציד, ומושב בהדרגה לנוף חיותו.
אייל הכרמל, מין של אייל שנעלם מן הארץ בתחילת המאה ה-20 בשל ציד ומושב בהדרגה לנוף חיותו.
ראם לבן, מין של ראם, שנעלם מן הארץ בתחילת המאה ה-20 בשל ציד, ומושב בהדרגה לנוף חיותו.
פרא, תת-מין הפרא הסורי נעלם מהארץ וכנראה נכחד. במקומו הוחזר לטבע תת-מין הפרא הפרסי, שהושב בהצלחה למכתש רמון - נוף חיותו.
יען, תת-מין יען הנגב נכחד מהארץ. היה ניסיון (שנכשל) להשיב לדרום הארץ תת-מין אחר שמקורו במדבריות אתיופיה. ייתכן ובעוד מספר שנים יהיה ניסיון נוסף.
כמו כן במטרה לחזק את האוכלוסיות השרידות הקיימות בארץ מושבים לטבע:
נשר מקראי
בז צוקים
ראו גם
גרעין רבייה
ברירה מלאכותית
קישורים חיצוניים
על פרויקט השבת היחמורים בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:שמירת טבע
| 2024-09-13T07:42:55
|
חי-בר
|
ממוזער|250px|הכניסה לחי בר בכרמל
ממוזער|250px|דישונים אוכלים חציר בשטח השמורה הפתוחה של חמוניה יטבתה
ממוזער|250px|ראם לבן אוכל בחי בר יוטבתה
שמאל|ממוזער|250px|עז הבר הכרתית בחי בר כרמל
ממוזער|250px| להקת יענים בחי בר יטבתה
שמאל|ממוזער|250px|מבט כללי על חי בר כרמל
חי-בר הוא שטח המשמש לרבייה של בעלי חיים בישראל בסביבתם הטבעית. קיימים שני אתרים כאלה, חי-בר כרמל בהר הכרמל וחי-בר יטבתה הסמוך לקיבוץ יטבתה בערבה.
החי-בר הראשון הוקם ביטבתה ב-1968 על ידי אברהם יפה, מנהלה הראשון של רשות שמורות הטבע, ואורי צאן. הקמתו סימנה את תחילת תהליך השבתם לטבע של בעלי חיים שנעלמו מנופי ארץ ישראל. לצורך כך הוקמו שני גרעיני הרבייה, אחד לבעלי חיים שחיו בחורש הים תיכוני ואחר לבעלי חיים מדבריים. מטרת החי-בר היא ליצור סביבה טבעית מוגנת ומבוקרת, שתאפשר להגדיל את אוכלוסיותיהם של בעלי החיים שנבחרו ולהחזיקם עד להשבתם לטבע.
בשנת 1973 החלו לגדר שטח שמורה לחי בר כרמל באגן נחל גלים. שמורת חי-בר כרמל משתרעת על שטח של כ-6,000 דונם. מחי-בר כרמל שוחררו לטבע היחמור הפרסי ואייל הכרמל שנעלמו מנוף הארץ. מחי-בר יטבתה שוחררו לטבע הפרא הפרסי, היען והראם הלבן שנעלמו גם הם. בנוסף לכך משמש חי-בר יוטבתה למרכז רבייה של בעלי חיים נכחדים שלא חיים בארץ כמו ראם סהרה ששוחרר מהחי בר למדבריות סהרה.
מינים בחי-בר יוטבתה
בשמורה הפתוחה:
צבי הנגב
יען
דישון מקראי
ראם לבן
ראם סהרה
פרא פרסי
ערוד
צבי השיטים
מינים בחי-בר כרמל
סלמנדרה
צבי ארץ-ישראלי
יחמור פרסי
עז הבר הכריתית
כבש הבר
אייל הכרמל
נשר מקראי
עיטם לבן-זנב
ראו גם
בעלי חיים שנעלמו מארץ ישראל
:קטגוריה:עופות שחדלו לקנן בישראל
:קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
בעלי חיים המושבים לנוף הארץ
שמורת טבע
השבת בעלי חיים לטבע
לקריאה נוספת
אורי צאן, חלום שהתגשם, הוצאת אר-אין, 1990
קישורים חיצוניים
חי בר כרמל באתר סנונית
תמונות וסרטים מחי-בר יוטבתה, פליקר
סרטון אודות חי בר יטבתה, אייל ברטוב
קטגוריה:ישראל: שמורות טבע
| 2024-10-05T11:16:40
|
גזעי כלבים
|
שמאל|ממוזער|350px|כלבים מגזעים שונים
thumb|תעודת יוחסין של כלב גזעי, המונפקת על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות
קיימים כיום בעולם מעל 500 גזעי כלבים שונים, אשר מוכרים במספר איגודי כלבנים בעולם. הגזעים מחולקים בדרך כלל על פי התפקיד והייעוד אשר לשמם נוצרו, אך גם לפי משפחות כלבים (מבחינה גנטית).
גזע הוא למעשה סוג מסוים של כלב אשר לו אופי ומבנה מסוימים, שהותאמו למילוי תפקיד ספציפי, שאותו מילא הכלב בעברו ולעיתים גם היום, כגון: ציד, עזרה בציד, נשיאת משאות, הצלה, שמירה, רעיית עדרים, לוויה, שעשוע ועוד. גזע כלבים מסוים יוליד צאצאים הדומים לו בצורה ובאופי.
השוני במאפיינים החיצוניים וההתנהגותיים נובע מהייעוד השונה של הכלב. על ידי הרבעות מכוונות הצליחו לבודד תכונות אופי ותכונות פיזיות שהיו הכרחיות לתפקוד יעיל של הכלב, לדוגמה: קבוצת כלבי הפוינטרים, אשר נועדו לעזרה בציד, הכרחי שיהיו בעלי חוש ריח מפותח, יצר רדיפה, ונתונים פיזיים של אתלטיות וכוח סיבולת.
בכלב גזעי, כבר בעת רכישת הגור ידועים פרטים רבים על אופיו, צרכיו, גודלו, פרוותו וצורתו המקלים על מציאת הכלב המתאים לבעליו.
חלק גדול מהגזעים כיום אינם עובדים בייעודם המקורי, ובמקום זה הם משמשים ככלבי לוויה כמו הבולדוג אנגלי שייעודו היה להילחם בשוורים וכיום הוא כלב משפחה בעל אופי ידידותי ביותר, ישנם גם גזעים שמשתמשים בהם ליעודים עכשוויים יותר, כמו הלברדור רטריבר והגולדן רטריבר שמתפקדים ככלבי נחיה לעיוורים .
לעומת זאת היו גזעים שנכחדו כמו הגרייהאונד האוסטרלי שהיה בעצם הרבעה מכוונת בין דינגו אוסטרלי לגרייהאונד אנגלי למטרת ציד קנגורו, ולאחר שנאסר ציד הקנגורו באוסטרליה, נעלם גם הגזע.
סיווג
הסיווג הראשון של גזעי כלבים נעשה במאה ה-18 על ידי זואולוגים צרפתים. וחולק תחילה לארבעה טיפוסים שונים של גזעי כלבים.
לכל גזע ישנו תקן גזע שכולל בתוכו תיאור מדויק על אופי וצורת הכלב לפרטי פרטים: גודל, משקל, מידות איברים, סוג פרווה, צבע פרווה, נשיאת הזנב, אוזניים וכו'.
תקן הגזע נקבע על ידי ההתאחדות הכלבנית במדינה אשר נחשבת כמדינת המקור של הגזע. לדוגמה: תקן הגזע של הכלב הכנעני, נקבע על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות.
הפדרציה הבינלאומית לכלבנות מחלקת את גזעי הכלבים לעשר קבוצות: כלבי בקר וצאן; פינצ'ר ושנאוצר, דמויי דוגה וכלבי הרים שווייצריים; טריירים; דאקלים; שפיץ וטיפוסים פרימיטיבים; ציידי ריח וקרוביהם; פוינטרים וסטרים; רטריברים, ספניאלים וכלבי מים; כלבי לוויה וזעירים; וכלבי רוח.
ראו גם
קבוצות הפדרציה הבינלאומית לכלבנות
סוגי כלבים
רשימה של גזעי כלבים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
| 2023-02-07T20:58:06
|
כלבת
|
כלבת (בלטינית: rabies) היא מחלה נגיפית קטלנית, התוקפת את מערכת העצבים ביונקים.
לנגיפי הכלבת שני מאפיינים ייחודיים: הם אינם נהפכים לאלימים פחות במהלך האבולוציה (אף על פי שבדרך כלל עדיף לטפיל שהפונדקאי שלו ישרוד זמן רב יותר, כדי שיוכל לנצלו במשך זמן ארוך יותר) וטווח הפונדקאים שלהם (מספר המינים שהם יכולים לתקוף) רחב מאוד.
דרכי העברת הנגיף
הגורם למחלה הוא נגיף המועבר במגע ישיר (כגון דרך חתך בעור או נקודות תורפה בגוף האדם, כגון הפה העיניים ועוד) עם רוק או רקמת המוח/מערכת העצבים של בעל חיים נגוע. דרכי ההדבקה הנפוצות ביותר הן בנשיכה או בליקוק.
הנגיף הגורם למחלה הוא נגיף RNA חד-גדילי מקבוצת Rhabdoviriae, שצורתו דמוית קליע. הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח דרך סיבי עצב קרועים (ולא דרך מחזור הדם), דבר המקשה על אבחון המחלה. על פי ההערכות, הנגיף נקשר לתאי עצב באמצעות הקולטן אצטילכולין, לו תפקיד מפתח בהעברת האותות מהעצב לשריר. קצב ההתקדמות הוא כסנטימטר ביום, ועל כן תקופת הנשאות (החולפת בין רגע ההידבקות ועד התפרצות המחלה) תלויה במרחק שבין הנקודה בה חדר הנגיף לגוף לבין המוח. אף ששמה העברי הוא "כלבת", המחלה מידבקת לא רק בקרב כלביים, אלא גם בקרב פרות, כבשים, סוסים, חתולים, עטלפים, בני אדם, וכל יצור חי הומיאותרמי. בעלי חיים נגועים עלולים להיות וקטורים המעבירים את הנגיף, ולהדביק גם בני אדם הבאים עמם במגע. ייתכן שהנגיף יכול לעבור מאדם לאדם דרך מגע עם נוזלי הגוף, אך מקרים כאלה אינם ידועים. מקרה נדיר של העברת הנגיף מאדם לאדם התרחש לאחר השתלת קרנית של תורם נשא.
מהלך המחלה ותסמיניה
הנגיף חודר למערכת העצבים המרכזית דרך האקסונים המובילים אליה, ותוקף אזורים במוח הגדול, המשפיעים על ההתנהגות. הוא חודר לתאי המוח ומזריק לתוכם חומר גנטי, שמורה להם לייצר ממנו עותקים נוספים. כאשר התא מתמלא בנגיפים הוא נהרס, והנגיפים שפורצים ממנו ממשיכים את שרשרת ההתפשטות בגוף. עם התקדמות המחלה מתמוססים אזורים שלמים במוח, בתהליך המכונה "נמק גבינתי" (בשל הדמיון בין הרקמה הפגועה לגבינה שווייצרית). הנזק המוחי מוביל לשיטיון (דמנציה), שעלול להחמיר לכדי דליריום.
לאחר התפרצותה, לרוב מובילה הכלבת למוות בתוך כעשרה ימים בממוצע.
שמאל|ממוזער|250px|אדם חולה בכלבת
אחד מהסימנים הראשונים של המחלה הוא שינוי התנהגותי. לדוגמה, כלב ידידותי נהפך לתוקפני כלפי סביבתו. שני סוגי התנהגות המאפיינים את המחלה:
תגובה סוערת, המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, תוקפנות רבה, נגיסה בעצמים שונים ואובדן כושר השיפוט.
רגיעה המלווה בדיכאון, שיתוק והתנהגות מוזרה.
חיות בר נזהרות בדרך כלל מבני אדם; התקרבות של חיית בר לבני אדם מיוזמתה עשויה להעיד על כך שהחיה נגועה במחלה. זוהי דוגמה לטפיל משנה התנהגות – ההדבקה בנגיף משפיעה על התנהגות בעל החיים הנגוע, והשינוי ההתנהגותי מגדיל את הסיכוי שהנגיף ידביק פרטים אחרים.
עם התקדמות המחלה הנגיף מתפשט דרך עצבי הפנים ומגיע אל בלוטות הרוק. משלב זה החולה מתחיל להיות מדבק על ידי הרוק (למשל בנשיכה). בשלב הבא הנגיף יורד אל שרירי הבליעה, והתוצאה היא פגיעה ביכולת הבליעה וריור מוגבר. בשל הכאב הכרוך בבליעה, יימנע החולה משתיית מים על אף צמאונו. הקושי בבליעה יכול להופיע אצל בני אדם ואצל שאר היונקים הנגועים והחולים במחלה. סימן אחר הוא פוטופוביה – תסמין של רגישות יתר לאור, ופחד או סלידה מאור השמש וממקומות המוארים באור חזק. הסובלים מפוטופוביה יחפשו על פי רוב מקלט במקומות חשוכים, וזאת בשל הפגיעה במערכת העצבים, שבעקבותיה אובדת היכולת לשלוט בהתרחבות האישונים ובהתכווצותם. אישוני החולים מורחבים כל העת, ולכן הם חוששים לצאת החוצה לאור השמש ולסביבה מוארת בשל הכאב שנגרם מהסינוור. השלב שמתפתח לאחר מכן הוא השלב האחרון של המחלה, והוא מתאפיין בשיתוק בכל הגוף, כולל שיתוק שרירי הנשימה, דבר המוביל לבסוף למוות.
הזמן שעובר מהידבקות במחלה ועד התפרצותה נע בין שבועות אחדים לשנה, וגורמים רבים אחראים להבדלי הזמנים בין נדבק לנדבק. מכיוון שהמחלה מועברת על ידי מערכת העצבים, על הנגיף לבוא במגע ישיר עם תאי עצב (יכולה להיות הידבקות בעקבות מגע בין תא עצב נגוע לתא עצב בריא, אך הסיכויים לכך קטנים). משך הזמן שעובר עד שהמחלה מתפרצת מושפע מעומק הנשיכה, ממספר הנשיכות, ממרחקן לעמוד השדרה או ממרחקן לראש.
חיסון וטיפול
הכלבת מוכתרת בספר השיאים של גינס בתואר "המחלה הקטלנית ביותר". מלבד מקרים אחדים ומועטים ביותר, מרגע התפרצות המחלה הסיכוי למוות הוא קרוב ל-100 אחוז. עד כה ידוע רק על 14 איש ששרדו לאחר שפיתחו סימפטומים. אולם לאחר ההדבקה, ולפני הופעת הסימפטומים, אפשר למנוע את התפרצותה בעזרת חיסון. אפשר למנוע את המחלה גם לפני ההדבקה בעזרת חיסון, אך במרבית מדינות העולם מקובל לחסן מראש בפני כלבת רק בעלי חיים ולא בני אדם.
את החיסון לכלבת פיתח לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה. בשנת 1880 מצא פסטר כי הגורם למחלה איננו חיידק. הוא החל לעשות ניסויים בכלבים נגועים בעזרת תרביות מוחלשות של הנגיף. פסטר בדק את השפעת החיסון בעזרת ארנבונים חיים, שהיה מכניס לכלוב ששהה בו כלב חולה. באחת הפעמים הבחין כי הכלב שבו טיפל מיאן לתקוף את הארנבת כהרגלו. לאחר ניסיון בתרכיבים רבים שפיתח, מצא לבסוף פסטר את התרכיב היעיל שחיפש. ב-6 ביולי 1885 הובא לביתו של פסטר הילד ז'וזף מייסטר שכלב משוטט נשכו בגופו בכתשעה מקומות שונים. בשעה שהזריק פסטר לילד את החיסון הניסיוני שלו, נאסף סביב הבית קהל זועם, המטיר על פסטר נאצות, וגידף את ניסוייו, אך בחלוף הימים התברר שחיי הילד ניצלו, ובכך הוכחה יעילות החיסון.
בשנת 1903 זיהה המיקרוביולוג האיטלקי אָדֶלְקִי נֶגְרִי את גורם המחלה, ואף תיאר גופיפים תוך־תאיים אופייניים במוחם של בני אדם ובעלי חיים נגועים אחרים. גופיפים אלו מכונים "גופיפי נגרי", והימצאם בבדיקה שלאחר המוות מאשש פגיעה בכלבת.
חיסון הכלבת עבר תמורות רבות במהלך השנים. בעבר ניתן החיסון במנות רבות – כ־20 זריקות אל תוך בטנו של האדם הנגוע (או החשוד בהיותו נגוע). בשנות ה־40 הוערך שבאחד מכל 5,500 מקרים החיסון גורם לשיתוק, ובאחד מכל 18,000 מקרים החיסון מסתיים במוות. באמצע שנות ה-70 פותח חיסון משופר, שכלל רק שש זריקות.
כיום ניתנים שני סוגי חיסון למי שכבר ננשך: חיסון סביל, שניתן מיד לאחר הנשיכה, וחיסון פעיל, שניתן גם הוא ביום הנשיכה, ובעוד שלוש פעמים במרווחי זמן קבועים (0, 3, 7, 14 ו-28 ימים). המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) הוציא הנחיה שעל פיה די ב־4 זריקות בלבד (בימים 0, 3, 7, 14; למדוכאי חיסון עדיין מומלץ חיסון הכולל 5 זריקות).
עוד אוכלוסייה שמומלץ לה להתחסן טרם חשיפה- היא אנשים בסיכון גבוה להיחשף לנגיף (כמו וטרינרים בהודו לדוגמה), וכן מטיילים הנוסעים לארצות שבהן סכנת ההידבקות בכלבת גבוהה.
פרוטוקול מילווקי
ידוע על אנשים מעטים ביותר ששרדו אחרי התפרצות הסימפטומים של מחלת הכלבת. מקצתם קיבלו חיסון לפני התפרצות המחלה, ואף על פי כן הופיעו אצלם תסמיניה. פרוטוקול מילווקי מתווה טיפול בחולי כלבת בשלב הופעת התסמינים. הנערה ג׳ינה גיזה (Jeanna Giese) היא אחת מכעשרה בני אדם שנדבקו בכלבת ושרדו. עד הצלתה, הטיפול היחיד שהיה נהוג לתת היה טיפול תומך להקלת הסבל, ולא הייתה ידועה דרך לרפא את המחלה.
היא שרדה לאחר הופעת התסמינים "אף על פי שלא הייתה מחוסנת בפני כלבת". בספטמבר 2004 נשך עטלף את גיזה בת ה-15 באצבעה, אך היא לא פנתה לקבל טיפול. שלושים ושבעה ימים אחרי כן היא פיתחה את התסמינים האופייניים למחלת הכלבת. בניסיון להצילה היא הוכנסה לתרדמת יזומה כדי להגן על מוחה מפגיעה, והרופאים חיכו שמערכת החיסון שלה תפתח נוגדנים לנגיף. בתוך כך היא קיבלה קוקטייל של תרופות אנטי־ויראליות (Ribavirin ו־Amantadine). צורת טיפול זו מכונה פרוטוקול מילווקי.
גיזה הוצאה מהתרדמת לאחר שבעה ימים. לאחר שלושים ואחד ימים בבית החולים נקבע שגיזה איננה נושאת עוד את נגיף הכלבת, והיא שוחררה מהבידוד שהייתה נתונה בו. יכולותיה הקוגניטיביות לא נפגעו, אך היא סבלה מפגיעה מוטורית קשה. היא עברה טיפולים שיקומיים ושוחררה ב־1 בינואר 2005. עד נובמבר 2005 כבר הייתה מסוגלת ללכת בעצמה וחזרה לבית ספרה. בהמשך החלה ללמוד נהיגה, ובסוף גם קיבלה רישיון נהיגה. ג׳ינה גיזה התחתנה בספטמבר 2014.
יש מחלוקות בשאלה על הסיבות להישרדותה. רופאיה של גיזה ידעו שרוב מקרי המוות מכלבת נגרמים מכשל תפקודי זמני של המוח, ולא מנזק מוחי קבוע. הם באו לידי המסקנה שאם יגנו על מוחה על ידי הכנסתה לתרדמת מכוונת, היא תשרוד די זמן עד שיצליח גופה לפתח נוגדנים יעילים לווירוס. אמנם נראה שהטיפול עבד כמתוכנן, אך חוקרי כלבת אחרים טוענים כי אפשר שגיזה נדבקה בגרסה חלשה מאוד של הווירוס, או שמא יש לה מערכת חיסונית חזקה במיוחד. לא היה אפשר למצוא את העטלף שנשך את גיזה כדי לברר עוד, וכן לא היה אפשר לבודד את הנגיף מגיזה עצמה. לכן לא הייתה אפשרות לבוא לידי מסקנות חד־משמעיות. נכון לשנת 2009 ידוע על 25 מקרים שבהם נוסה הפרוטוקול (מלבד גיזה), ומתוכם שרדו שני מטופלים. גרסה אחרת של הפרוטוקול נוסתה על 10 חולים אחרים, ומתוכם שרדו שניים.
אפידמיולוגיה
כל השירותים הווטרינריים בעולם התפתחו בראש ובראשונה כדי להתמודד עם מחלת הכלבת. בכל שנה מתים בין 40,000 ל־70,000 בני אדם מכלבת ברחבי העולם. כ־6 מיליון איש מקבלים בכל שנה חיסון משעלה חשש להידבקות. מאז שנת 2007 מציינים ברחבי העולם מדי שנה את יום הכלבת העולמי בתאריך 28 בספטמבר.
היסטוריה
מחלת הכלבת היא מחלה עתיקה מאוד, ומוזכרת במקורות עתיקים רבים. התיעוד העתיק ביותר למחלת הכלבת מופיע בחוקי אשנונה. על פי חוקים אלו אדם שכלבו הראה סימפטומים של כלבת, מוטלת עליו האחריות למנוע מהכלב לנשוך אחרים. אם נשך הכלב מישהו והננשך מת, בעל הכלב חייב בקנס גבוה.
בתלמוד נכתב על חמישה סימנים מזהים להיותו של כלב "כלב שוטה": "".
כמו כן דנים בשאלה אם המחלה מופיעה אצל כלבים בגלל רוח רעה שנדבקת בהם, או מכיוון שמכשפות כישפו אותם. עוד נקבע שהכלב נמנה עם המזיקים שמותר להורגם בשבת, אף אם אינם רצים אחרי פלוני.
בעת העתיקה, המליצו הרופאים לאכול חלקים מכבדו של הכלב הנגוע (וחלקם המליצו לאחר צלייה) וכך עד היום בין שבטים פרימיטיבים דוגמת האוסה, במשנה מובאת אף דעתו של מתיא בן חרש, שהכיר רפואה זו וסבור שהיא תרופה בדוקה לכלבת. לעומתו חכמים אחרים במשנה פקפקו ביעילותה של תרופה זו. כך גם בירושלמי נכתב שמעולם לא נרפא אדם מנשיכת כלב שוטה.
שם המחלה בעבר היה מזוהה עם אחד מתסמיניה הבולטים – הידרופוביה, פוביה (פחד קיצוני) ממים. רמב״ן מציין תופעה פסיכולוגית ידועה בזמנו, ולפיה אדם הנגוע בכלבת בהביטו במים יראה דמות כלב, ומתוך כך ימות. מלבד זאת יראה הנגוע דמויות כלבים קטנים בנוזל השתן.
ישראל
עד שנת 1913 היו צריכים אנשים שננשכו, או שעלה חשד כי חיה הנגועה בכלבת נשכה אותם, לנסוע לאיסטנבול או למצרים ולקבל שם חיסון לכלבת. בעקבות שני מקרי מוות מכלבת בתחילת 1913, פנו נכבדי הקהילה בירושלים, בהם דוד ילין, אל נתן שטראוס, בבקשה שיקים את מכון פסטר בירושלים במרץ 1913 הובטח שהמכון יוקם. באפריל 1913 החלה משלחתו של פטר מיהלנס לטפל באנשים שננשכו ונחשדו בנשיאת נגיף הכלבת. במהרה נפתח המכון הכל־לאומי בשותפות יהודית־גרמנית, ובו נתנה המחלקה בראשות אריה בעהם טיפול למניעת התפרצות מחלת הכלבת. הפעילות נמשכה אחר כך בתחנת הבריאות העברית.
כבר בשנות ה־20 הובטח טיפול רפואי חינם לננשכים, במטרה להיאבק בכלבת בארץ ישראל. הרשויות השמידו כלבים משוטטים והמיתו בחינם כלבים שנמסרו מבעליהם. בראשית 1928 הותקנו תקנות חדשות לטיפול בכלבת.
בשנת 1933 מתו שלושה אנשים מכלבת.
בעשור הראשון של מדינת ישראל מתו 23 בני אדם מכלבת. 14 מתו מ־12 במאי 1948 ועד מרץ 1949, מאחר שמחלת הכלבת התגברה מאוד בשל הקשיים שגרמה להם מלחמת העצמאות: מחסור בחיסונים ועזובה בכפרים הערביים שתושביהם עזבום. בשנת 1951 נערך בישראל, בפעם הראשונה בעולם, מבצע ארצי לחיסון כל הכלבים הפרטיים בפני כלבת, בשיתוף ארגון הבריאות העולמי. מתוך כך ירדה מאוד תפוצת הכלבת בישראל, אולם בשנת 1954 חזרה תפוצת הכלבת לעלות: חמישה אנשים מתו מכלבת בשנים 1954‒1955, שני אנשים לפחות מתו בראשית 1956 ועוד מקרה מוות היה בשנת 1957. בסוף 1960 מתה ילדה מכלבת, לאחר שאחות סירבה לשלוח אותה לקבל את החיסונים הדרושים. מאז היו מקרי המוות מכלבת לנדירים; שלושה מקרים היו בשנת 1997 ועוד מקרה אחד בשנת 2003. כיום משרד החקלאות עוקב בקביעות אחרי מקרי כלבת בישראל, והוא מציג באתר האינטרנט שלו את כל הדיווחים על הימצאות נגיף הכלבת בבעל חיים. מספר האירועים המתגלים בכל שנה בישראל אינו חורג מכמה עשרות: היו שנים שבהן דווח על פחות מעשרה מקרים (למשל ב־2006 דווח רק על תשעה מקרים), והיו שנים (למשל 2003) שדווח בהן על שבעים מקרים כמעט. רוב המקרים המדווחים באים מצפון הארץ.
בישראל בעלי כלבים מחויבים לחסן את כלביהם בפני כלבת. בשנת 2002 חוקק בישראל , נוסף על הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי, שעדיין תקפה ושעודכנה במהלך השנים. לפי החוק כל כלב בן שלושה חודשים חייב בחיסון. החיסון לכלב תקף לשלוש שנים על פי הוראות היצרן, אולם החוק מחייב לחסן בכל שנה – ארגון הבריאות הבינלאומי ממליץ לחסן כלבים אחת לשישה חודשים במדינות ששיעור הכלבת בהן גבוה. כיום החוק מחייב לחסן כלבים בלבד. מכל חיות הבר אפשר לחסן רק שועלים, על ידי חיסון אוראלי הניתן במזון. בראשית ימי המדינה מת ילד מכלבת בשל נשיכת כלב, ובעליו של הכלב הועמד לדין מאחר שלא חיסן אותו בפני כלבת.
בשנת 2024 אושר חוק לפיו מספיק לחסן את הכלבים פעם בשנתיים (במקום פעם בשנה).
על פי החוק בישראל, אדם שננשך, נשרט או נפצע מפגיעת יונק חייב לסור אל לשכת הבריאות המחוזית, ושם יחליט רופא אם צריך לתת טיפול מניעתי לכלבת. החלטת הרופא תיקבע על פי גורמים מספר, ובהם: שיעור הכלבת אצל חיות משוטטות במחוז שאירעה בו הפגיעה, סוג בעל החיים הפוגע, מצבו של בעל החיים לאחר הפגיעה ומיקום הפגיעה בגופו של הנפגע. אם אפשר לתפוס את בעל החיים הנושך ונשלח דיווח ללשכת הבריאות, תוציא לשכת הבריאות המחוזית צו הסגרה לבעל החיים הפוגע. ההסגר יימשך עשרה ימים, לשם אבחון. אם בעשרת ימי השהות תמות החיה, תאושש ההנחה שנשאה את נגיף הכלבת בגופה. במקרה זה יישלח מוח החיה לבדיקה נוספת, כדי להוכיח לחלוטין שאכן הייתה חולה בכלבת.
ראו גם
חוק להסדרת הפיקוח על כלבים
נשיכת כלב
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחלות בעלי חיים
קטגוריה:זיהומים נגיפיים של מערכת העצבים המרכזית
קטגוריה:מחלות מערכת העצבים
קטגוריה:מחלות טרופיות מוזנחות
קטגוריה:מחלות זואונוטיות
| 2024-08-02T23:01:32
|
כור גרעיני
|
שמאל|ממוזער|250px|כור גרעיני ליצור חשמל
שמאל|ממוזער|250px|חדר בקרה של הכור פולסטאר בצפון קרוליינה ארצות הברית
כור גרעיני הוא מתקן שבו מתחוללת תגובת שרשרת גרעינית מבוקרת. הואיל ואין בנמצא כרגע טכנולוגיה המאפשרת תהליך מבוקר של היתוך גרעיני, מתייחס כיום המושג "כור גרעיני" רק למתקנים שמתרחש בהם ביקוע גרעיני. השימוש השכיח בכורים גרעיניים הוא להפקת חום לצורך הנעת תחנות כוח המשמשות לייצור חשמל. תהליכים גרעיניים מייצרים אנרגיה רבה מאוד ביחס למסת הדלק שהם צורכים, בהשוואה לתהליכים כימיים כדוגמת בעירה המתרחשים בתחנות כוח המונעות באמצעות דלק מאובנים.
היסטוריה
250px|ממוזער|הכור הגרעיני הראשון, שנבנה בשדה סטאג, בשיקגו
בסוף 1938 הבהירה ליזה מייטנר את תהליך הביקוע: היבלעות נייטרון בגרעינו של יסוד רדיואקטיבי כבד גורמת להתפצלות הגרעין לשני גרעינים קטנים יותר, תוך שחרור אנרגיה, לפי נוסחת איינשטיין E=mc²; חלק זעיר מהמסה של הגרעין הופך לאנרגיה, הנפלטת בדמות חלקיקי יסוד שונים. בתוך זמן קצר הבין הפיזיקאי לאו סילארד (Szilard) כי אם מוצרי הביקוע כוללים נייטרונים, אלה עשויים לפגוע בגרעינים אחרים ולהביא לביקועם, וחוזר חלילה: הוא תיאר את "תגובת השרשרת". כך נפתחה הדרך שהוליכה לבנייתה של הפצצה הגרעינית הראשונה, ולבנייתו של הכור הגרעיני הראשון. כבר ב-1942 בנה אנריקו פרמי במסגרת פרויקט מנהטן את הכור הגרעיני הראשון שישמש למטרת מחקר. הכור הוקם במעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, והתבסס - ככל הכורים שנבנו אחריו - על תגובת שרשרת. הכור הגרעיני הראשון בהיקף ייצור מלא נבנה ב-1944 באתר הנפורד במדינת וושינגטון שבארצות הברית, גם הוא כחלק מהמאמץ האמריקאי בפרויקט מנהטן. הכור שימש ליצור פלוטוניום עבור פצצת האטום "איש שמן" שהוטלה על העיר נגסאקי על ידי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.
מרכיבי כור גרעיני
ליבת הכור
שמאל|ממוזער|250px|ליבת כור גרעיני קטן בשווייץ המשמש למחקר
ליבת הכור היא אזור שבו מתרחש הביקוע הגרעיני. בתוך הליבה מסודר הדלק הגרעיני, בדרך כלל בצורת מוטות באופן כזה שנוצר תהליך ביקוע מבוקר הנמשך זמן רב ושניתן לשלוט על עוצמתו. בנוסף למוטות הדלק נמצאים בליבה מוטות בקרה העשויים מחומר המסוגל לבלוע נייטרונים וכך להאט את תגובת השרשרת. מידת החדירה של מוטות הבקרה לחללים שבין מוטות הדלק קובעת את הספק הכור. הכנסה מלאה עוצרת את תגובת השרשרת ומכונה "כיבוי" או "הדממה" (Shutdown) של הכור. דוגמה לחומרים בולעי נייטרונים הם בור וקדמיום.
כאשר הכור מתחיל לפעול בפעם הראשונה או חוזר לפעול לאחר הדממה ארוכה הוא זקוק למקור נייטרונים אשר מוחדר לתוך הליבה כדי לאתחל את תגובת השרשרת (Startup). כאשר תגובת השרשרת מתייצבת והופכת להיות רציפה הכור מוגדר להיות במצב קריטי.
ליבת הכור מוגנת על ידי שכבת עופרת ושכבת בטון עבה, לעיתים עד עובי של מטר, על מנת להבטיח שהליבה לא תיפגע באסונות טבע או התקפות. פגיעה באטימות הליבה תגרום לחשיפה של חומרי הדלק לאוויר ולפיזור של חומרים רדיואקטיביים לסביבה.
נוזל הקירור
האנרגיה הרבה הנוצרת בתהליך הביקוע מועברת אל מחוץ לליבה באמצעות נוזל קירור שסוגו משתנה על פי סוג הכור הגרעיני. נוזל הקירור משמש לקירור ליבת הכור ולהסעת החום הנוצר אל מחוץ לליבה, בנוסף משמש נוזל הקירור גם להאטת הנייטרונים על מנת לייעל את התהליך הגרעיני. נוזל הקירור הפשוט והזול ביותר הוא מים, אך לעיתים קרובות משתמשים בכורים גרעיניים במים כבדים שבהם מחליף איזוטופ המימן דאוטריום את מקומו של המימן הרגיל. מים כבדים מאטים את הנייטרונים ומגדילים את יעילות התגובה הגרעינית בליבה. השימוש במים כבדים מגביר את יעילות הכור מכיוון שהמים הכבדים בולעים פחות נייטרונים מאשר מים רגילים.
נוזל הקירור הזורם במעגל סגור בתוך הליבה רדיואקטיבי ביותר. קיימים מנגנוני הגנה רבים על מנת למנוע מנוזל הקירור לצאת מהליבה. דליפה של נוזל קירור מהמחזור הרדיואקטיבי מכונה דליפה גרעינית. מחסור בנוזל קירור יכול לגרום לעלייה מהירה של טמפרטורת הליבה עד כדי התכתה.
מערכות שחלוף חום
בכור גרעיני קיימות בדרך כלל שתי מערכות שחלוף חום:
המערכת הראשונה לשחלוף החום אופיינית לכורים גרעיניים בלבד. נוזל הקירור הבא במגע ישיר עם הדלק הגרעיני בליבת הכור הוא רדיואקטיבי ביותר ולא ניתן להשתמש בו מחוץ לליבה, ועל כן הוא אינו משמש להנעת הטורבינות באופן ישיר ואינו מוצא מחוץ לכור. החום מועבר בין נוזל הקירור הרדיואקטיבי לנוזל אחר (בדרך כלל מים רגילים), ללא מגע בין הנוזלים עצמם. משחלפי החום מורכבים ממערכת צינורות דקים שבהם זורם נוזל הקירור הרדיואקטיבי, מסביב לצינורות אלו זורמים מים נקיים ההופכים לקיטור עקב החום. הקיטור שנוצר משמש להנעת טורבינות של תחנות כוח ולייצור חשמל, בעוד המים הרדיואקטיבים שהתקררו חוזרים אל הליבה לחימום מחדש.
השלב השני בשחלוף החום אינו ייחודי לכור גרעיני; הוא דרוש בכל מנוע חום. על פי העיקרון המיושם במנוע קרנו, העומד בבסיס החוק השני של התרמודינמיקה, יעילותו של מנוע חום (המוגדרת כשיעור אנרגיית החום שהפכה לעבודה מכנית) היא (לכל היותר) כמידת הפרש הטמפרטורות ליחידת מסה בין הזורם החם (המניע את הטורבינות) לבין הזורם הקר (הנקי, שחוזר לדוד הקיטור). על כן, דרוש הפרש טמפרטורות מינימלי בין שני הזורמים - אחרת המנוע ייעצר; אולם רצוי גם שהפרש זה יהיה גבוה, כדי להגדיל את יעילות המערכת. שחלוף החום בשלב השני מתבצע במעבה , המעביר את חום הגז הנפלט בלחץ נמוך מהטורבינה, אל נוזל קירור שלישי. הגז מתעבה למים, החוזרים אל הדוד לצורך חימום מחדש לקיטור; ואילו נוזל הקירור שקלט את החום, נשאב אל מחוץ לכור ונפלט אל הסביבה.
בשל הצורך בכמות רבה של מים זמינים, בנויות תחנות כוח גרעיניות פעמים רבות סמוך לחוף ים.
הדלק הגרעיני
הדלק הגרעיני מיוצר בדרך כלל מהיסוד אורניום, ולעיתים מפלוטוניום או יסודות כבדים יותר. איזוטופ האורניום המשמש לתגובת שרשרת בדלק גרעיני הוא האיזוטופ אורניום-235 היותר נדיר והפחות יציב מאורניום-238. בכורים גרעיניים מסוג קנדו מתוצרת החברה לאנרגיה אטומית של קנדה משתמשים באורניום טבעי. זאת לעומת בכורים מתוצרת ארצות הברית ואחרים, משתמשים באורניום שהועשר לפני הכנסתו לכור. היסוד פלוטוניום לא קיים בטבע והוא תוצר של כורים גרעיניים מיוחדים מסוג "כור דוגר" המשמשים בעיקר ליצור פלוטוניום מאורניום ולא לצורך ייצור אנרגיה. תוצרי הפסולת של הדלק הגרעיני הם יסודות כבדים (אורניום, פלוטוניום, עופרת) מזוהמים ביותר בקרינה רדיואקטיבית. תוצרי פסולת אלו רעילים מאוד.
הצורה בה מכניסים את הדלק לכור היא בצורת מוטות גדולים, בצורה זו החום הנוצר בתוך המוטות עובר בצורה מרבית לנוזל הקירור. כאשר מוציאים את הדלק הגרעיני מהכור מוטות הדלק קורנים בצבע כחול מתכתי, קרינה זו נקראת קרינת צ'רנקוב.
כור גרעיני כמקור אנרגיה
יתרונות
ניצולת גבוהה של הדלק הגרעיני: מספר קטן של טונות דלק גרעיני מספיקים לתדלק כור למשך שנים. ניצולת טובה זו נובעת מהעובדה שתהליכים גרעיניים מניבים הרבה יותר אנרגיה לכל תגובה בודדת מאשר תהליכים כימיים.
הכור אינו מזהם את הסביבה, לא פולט חומרים לאטמוספירה.
כורים גרעיניים הם בין המתקנים הבטוחים ביותר שיוצרו על ידי האדם. דאגה זו לבטיחות נובעת מהתוצאות הרות האסון שעלולות לנבוע מתקלה בכור. דוגמה למנגנון בטיחות הוא מנגנון תליית הווסת בליבה - הווסת מוחזק תלוי באוויר על ידי אלקטרומגנט כך שבעת תקלה באספקת המתח הווסת ייפול לתוך הליבה ויפסיק את תגובת השרשרת בכור.
יתר על כן, הפקת יחידת אנרגיה בצורה של אנרגיה גרעינית הורגת פחות אנשים מרוב השיטות האחרות, כולל כאלו שנחשבות "ירוקות" (כגון אנרגיית שמש או רוח).
בחישוב לאורך זמן, חשמל שיוצר בתחנת כוח גרעינית זול יותר מחשמל שיוצר בתחנת כוח המונעת בנפט או בגז.
חסרונות
החיסרון העיקרי בשימוש בכור גרעיני למטרת הפקת אנרגיה הם תוצרי הביקוע: מגוון גדול של איזוטופים רדיואקטיביים ביותר, עם מגוון גדול של זמני מחצית חיים, מחלקי שניות ועד מיליוני שנים, בעלי מגוון גדול של תכונות כימיות ופיזיקליות. הטיפול בתוצרי הביקוע מסובך, קשה ויקר. כיום קוברים את חומרי הביקוע באזורים יציבים גאוגרפית, באדמה נייטרלית (כגון מכרות מלח נטושים ועמוקים).
תקלה בכור גרעיני עלולה להסתיים באסון בקנה מידה לאומי, כמו אסון צ'רנוביל בו הותכה ליבת הכור וזיהמה אזור ענק בתוצרי ביקוע רדיואקטיביים, וכמו הדליפה הגרעינית בעקבות רעידת האדמה והצונמי בסנדאי (2011) וזאת בניגוד לתקלה בתחנות כוח קונבנציונליות.
האפשרות להשתמש בתוצרי הביקוע על מנת ליצור פצצה גרעינית. בכורים המבוססים על אורניום, האורניום 238 הופך לפלוטוניום, ולכן אפשר להשתמש בכורים שנועדו להפקת אנרגיה כדי לייצור פלוטוניום, שגם ממנו כדוגמת האורניום, אפשר לייצר פצצה גרעינית. מאידך גיסא קיימים כורים גרעיניים שפועלים על פלוטוניום שרוכז מתוך פסולת של כורים גרעיניים המתודלקים באורניום.
תקלות בכורים גרעיניים
שני מקרי האסון הידועים ביותר שנגרמו כתוצאה מתקלה בכור גרעיני הם אסון צ'רנוביל (1986) והאסון הגרעיני בפוקושימה (2011).
התקלות הנפוצות בכור גרעיני הן:
דליפה - חומרים רדיואקטיביים יכולים לדלוף מליבת הכור ולזהם את סביבת הכור. בדרך כלל פליטת החומרים מבוקרת.
התכה - עקב תקלה במערכת הקירור של הליבה עלולה טמפרטורת הליבה לעלות עד להתכת המבנה של הליבה והמבנה המגן עליה. התכה כזו תגרום לחשיפת פנים הליבה לאוויר וכתוצאה מכך לזיהום רדיואקטיבי קשה ביותר.
פיצוץ - כור גרעיני לא גורם לפיצוץ גרעיני, אולם בכור קיימים נוזלים בלחץ וקיטור, העלולים לדלוף. אם יש דליפה מצנרת הקירור, נוזל הקירור רדיואקטיבי במיוחד בשל סמיכותו למוטות הדלק בליבת הכור, והשלכות דליפת נוזל הקירור מבחינת הקרינה הרדיואקטיבית הן ארוכות טווח.
שימושי כורים גרעיניים
מקור קיטור לתחנת כוח חשמלית.
כור מחקרי - חלק מהמחקר הבסיסי מצריך כור גרעיני פעיל. כור מחקר יכול להיות לא יותר מבריכה מלאה מים כבדים ובה מספר קטן של מוטות דלק. דוגמה לכור מסוג זה ניתן למצוא בכור הגרעיני בנחל שורק.
כור הנעה - בנושאות מטוסים ובצוללות הכור מחליף את הדלק הכימי כמקור האנרגיה. לשימוש בכור יש יתרונות מובהקים בצוללות שכן הכור אינו צורך חמצן בניגוד לכל המנועים השורפים דלק כימי ובכך מאפשר לצוללת לשהות מתחת למים פרק זמן ארוך יותר.
כור לייצור חומרים - כורים גרעיניים מיוחדים מסוגלים לייצר חומרים כבדים שאינם מצויים בטבע, בדרך כלל לצורך שימוש בנשק גרעיני. קיים ביקוש גם לחומרים מיוחדים ברפואה (למשל יוד רדיואקטיבי לצורך הדמיה או יסודות כבדים לשימוש בהקרנות).
מזעור כורים גרעיניים
היות שלכורים הגרעיניים קיימים שימושים רבים, סוגיית מזעורם הפכה עם השנים לנושא מחקר מרכזי. הקפיצה הטכנולוגית הראשונה בתחום מזעור הכורים נועדה להתאים את ממדי הכור להפעלה בצוללות ובנושאות מטוסים, אולם על אף ההישגים המשמעותיים אליהם הגיעו החוקרים, סוגיית הבטיחות העלתה חששות רבים בנוגע לשימוש בכורים בקרבת מרכזים מאוכלסים. אסון צ'רנוביל, שאירע ב-1986, היה נקודת מפנה שלילית, ובעקבותיו זנחו מרבית מדינות העולם את תוכניותיהן לייצור חשמל באמצעות כורים גרעיניים.
אולם ברבות השנים עלות ייצור החשמל הלכה ותפחה, והחזירה את סוגיית השימוש בכורים לייצור חשמל אזרחי לסדר היום הציבורי. בשנת 2008 הכריזה חברה אמריקאית שהצליחה לפתח כור גרעיני ממוזער העומד בכל דרישות הבטיחות ואפשר להפעילו אפילו בשכונות מגורים. העלייה בבטיחות הכור נובעת בעיקר משימוש בחלקים נייחים בלבד המפחיתים משמעותית את הסיכוי לתקלה טכנית בכור. ארצות הברית ומספר מדינות נוספות הביעו התעניינות בכור מסוג זה.
כור מודולרי קטן
כור מודולרי קטן הוא כור קטן בהשוואה לכור הגרעיני הרגיל. הוא אמנם יפיק פחות אנרגיה, אך כיוון שניתן לשרשר כמה כורים כאלו, ניתן להפיק מהם בסופו של דבר את כמות האנרגיה הנדרשת.
יתרונותיו:
מנגנון בטיחות אוטונומי לכל יחידת כור בנפרד
אזור בטיחות קטן יותר
הוזלה של המבנה, כיוון שלא צריך לבנותו להספק מלא מהתחלה, ואפשר להוסיף יחידות כור לפי דרישה
ייעול הטיפול בפסולת הגרעינית.
בישראל
בישראל קיימים שני כורים גרעיניים: הראשון, שהוקם ב-1958, הוא כור מחקר קטן בהספק של כחמישה מגה-וואט. הכור תוכנן על ידי האדריכל פיליפ ג'ונסון ונמצא במרכז למחקר גרעיני בשפך נחל שורק. השני הוקם ב-1959, ונמצא בקריה למחקר גרעיני שבאזור דימונה. גם כור זה משמש למחקר, אם-כי על פי פרסומים שלא אושרו רשמית בישראל, הוא משמש גם להפקת חומר גלם לייצור נשק גרעיני. שני כורים אלו הם מהוותיקים בעולם שעדיין פעילים. שני הכורים מופעלים על ידי הוועדה לאנרגיה אטומית. אין בישראל כורים המשמשים להפקת אנרגיה למטרות אזרחיות וזאת על אף תוכניות רבות בתחום האנרגיה הגרעינית שנזנחו בזו אחר זו.
ראו גם
דליפה גרעינית
רדיואקטיביות
אנרגיה חלופית
כור גרעיני טבעי
קישורים חיצוניים
אתר הוועדה לאנרגיה אטומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנרגיה גרעינית
| 2024-07-12T14:06:37
|
מיכלית נפט
|
REDIRECT מכלית נפט
| 2013-01-21T20:02:15
|
מחלת קרויצפלד-יעקב
|
מחלת קרויצפלד-יעקב (או קרויצפלד-יאקוב; Creutzfeldt-Jakob Disease, ובקיצור: CJD, תעתיק מדויק: קרויצפלדט) היא מחלה ניוונית, נדירה וקטלנית של מערכת העצבים, הדומה למחלת הפרה המשוגעת. אנשים בטווח הגילים 70-40 נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לחלות בה, אך לעיתים נדירות היא פוגעת גם באנשים צעירים יותר. הסיכוי להיפגע שווה אצל גברים ונשים כאחד. מחלת קרויצפלד-יעקב מופיעה ברחבי העולם אצל אדם אחד למיליון, אולם באוכלוסיות ייחודיות, כגון יהודים ממוצא לובי ותוניסאי, השכיחות גבוהה יותר, בשל תורשה גנטית.
מאפייני המחלה
ביטויי המחלה
ביטויי המחלה משתקפים בתחילה בשינויי התנהגות, שבתוך פחות משנה מלווים בשיטיון, בירידה מנטלית, בעוויתות, בקפיצות שרירים, בשיתוק ובאובדן הכרה. המחלה חשוכת מרפא, ועל פי רוב היא סופנית בתוך כשנה לכל היותר. קיים קשר בין המחלה לבין מבנה חלבוני הפריון.
הדבקה
העברות מאדם לאדם תוארו במספר מקרים:
הדבקה עקב תרומת דם נגועה
תחלואה של מספר רופאי שיניים
תחלואה של מנותחי מוח
תחלואה אצל טכנאי פתולוגיה
תחלואה של מושתלי קרנית
תחלואה אצל בני אדם שטופלו על ידי הורמון גדילה שנלקח מבלוטת יותרת המוח ממקור אנושי
תחלואה של חולי אפילפסיה שטופלו על ידי השתלת אלקטרודות כסף ששימשו קודם לכן לטיפול בחולי קרויצפלד-יעקב, אף שאלה חוטאו בפורמלדהיד ובאתנול
תיתכן תחלואה של מטופלים במוצרי דם כגון אימונוגלובולינים.
היסטוריה
המחלה התגלתה לראשונה בשנת 1920 על ידי שני רופאים גרמנים, הנס גרהרד קרויצפלדט ואלפונס יעקוב. מחלה זו דומה למחלת קורו, שגם היא מופיעה אצל האדם, ולמחלת סקראפי שפוגעת בצאן. כל שלוש המחלות מאופיינות על ידי סוגים שונים של אנצפלופתיה ספוגית של המוח. המחלה באה לידי ביטוי בחורים וחללים רבים ברקמת המוח, שמקנים לו מרקם ספוגי לכאורה.
רמז ראשון למקור המחלה הגיע ממחלה דומה, מחלת קורו, שהייתה נפוצה בין שבטים מבודדים בגינאה החדשה שבאוקיינוס השקט. מחלת קורו נחקרה ונלמדה בשנות החמישים של המאה העשרים, ואפיין אותה במיוחד אחוז התחלואה הגבוה לאין שיעור אצל ילדים ונשים, יחסית לתחלואה אצל גברים, שאצלם היא כמעט לא הייתה קיימת. נתון ייחודי זה הוביל לעובדה ששבטים אלה אשר נהגו לאכול בשר אדם, נהגו לתת את המוח למאכל נשים ולילדים, מסיבות של מסורת ואמונה שאכילת מוח תיטיב עמם. הסתבר לחוקרים, תוך כדי השוואה למחלת סקראפי התוקפת את הצאן והקשר לאכילת המוח, שתאי העצב שבמוח ובחוט השדרה, הם המקור למחלה.
בתרומת דם בישראל קיומה של מחלה זו במשפחה הקרובה (עד קרבה שנייה) של התורם, או נאמר שבמשפחתו קיים סיכון למחלה זו, אינה מאפשרת להשתמש במנה לעירוי דם.
ראו גם
חוסר שינה תורשתי קטלני
הפרה המשוגעת
ספגת המוח
קניבליזם
מחלת קורו
מחלות הקשורות לחלבון הפריון
קישורים חיצוניים
אתר עמותת קרויצפלד יעקב ישראל
מחלת קרויצפלד יעקב, באתר מרכז לטיפול בקשיש בקהילה
נורית עומר, מחלת קרויצפלד יעקב, באתר האיגוד הנוירולוגי בישראל
התמודדות משפחתית עם מחלת קרויצפלד יעקב, מהדורת השבת ערוץ 13, נובמבר 2022
נורית עומר, מחלת קרויצפלד יעקב, 22 ביוני 2020
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות פריוניות
קטגוריה:הפרעות נפשיות אורגניות, כולל סימפטומטיות
קטגוריה:מחלות נדירות
קטגוריה:מחלות חשוכות מרפא
| 2024-09-25T06:20:05
|
ספגת המוח
|
ספגת המוח של הבקר (או מחלת הפרה המשוגעת; באנגלית: Bovine Spongiform Encephalopathy, ובראשי תיבות: BSE) היא מחלת בקר, שכאשר היא מועברת לאדם היא גורמת למחלה דמוית מחלת קרויצפלד-יעקב (CJD).
זוהי אחת המחלות הבודדות הנגרמות על ידי פריונים - חלבונים אשר בשל פגם בקונפורמציה שלהם יוצרים משקע עמילואידילא ברור שהפריונים הורגים נוירונים על ידי יצירת משקע עמילואידי כמו באלצהיימר. זהו משקע רעיל הגורם לתמותת נוירונים וכתוצאה מכך להיווצרות חללים ברקמת המוח עד שהיא הופכת ספוגית (ומכאן שם המחלה). ספגת המוח, ככל מחלות הפריונים, היא חשוכת מרפא וגורמת למוות תוך כמה חודשים מהופעת התסמינים הראשונים.
באמצע שנות ה-90 חלה התפרצות של מחלת הפרה המשוגעת בבריטניה (משערים שהמגפה החלה כבר באמצע שנות ה-80). המחלה התפשטה בקרב אוכלוסיית הפרות של בריטניה בשל הנוהג להאכילן בבשר טחון העשוי מבשר פרות, שחלקן היו חולות במחלה זו. פרות שמוחן הכיל את הפריון, ואשר בשרן נטחן והפך למזון, העבירו בקלות את המחלה לפרות שניזונו ממנו. להתפרצות בבריטניה היו השלכות כלכליות חמורות (יצוא הבשר מבריטניה הופסק לחלוטין למשך כמה חודשים) ואלפי פרות הושמדו בניסיון למגר את המחלה.
ביקורת הושמעה בעקבות התפרצות המחלה. האכלת פרות בבשר טחון החליפה את הנוהג הקודם, להאכילן בסויה, זאת משיקולים כלכליים. בארצות הברית מואכלות רוב הפרות בסויה, כיוון שגידול צמח זה בכמויות גדולות אפשרי; בצפון אירופה קיימים תנאים המקשים על גידול סויה. באוסטרליה ובניו זילנד לא נרשם אף לא מקרה אחד של BSE. הפרות במדינות אלו רועות בצורה חופשית וניזונות מעשב.
משערים כי כ-400,000 פרות נגועות חדרו לשוק המזון מאז פרוץ המגפה. בני אדם אשר צרכו מוצרי בשר חלו בזן חדש של מחלת קרויצפלד-יעקב (CJD). מאז פרוץ המגפה בבריטניה חלו במחלה 148 איש במדינה זו, וכן 6 בצרפת ואחד באיטליה. היות שהמחלה דוגרת בגוף האדם במשך שנים ארוכות לפני שהיא פורצת, גם נכון לשנת 2015, לאחר מיגור המגפה, מתגלים מדי פעם אנשים החולים במחלה - כך שטרם ניתן להעריך את מידת הנזק הכולל שנגרם.
ראו גם
מחלת קרויצפלד-יעקב
מחלות הקשורות לחלבון הפריון
חוסר שינה תורשתי קטלני
קניבליזם
מחלת קורו
קישורים חיצוניים
אביב שחק, "מי משוגע?" באתר האוניברסיטה הפתוחה. פורסם במקור ב"גליליאו" גיליון 43, עמ' 25-22, ינואר-פברואר 2001.
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות פריוניות
קטגוריה:מחלות בעלי חיים
קטגוריה:הרעלת מזון
קטגוריה:פרות בתרבות
קטגוריה:מחלות חשוכות מרפא
| 2023-12-21T17:07:54
|
מחלת הפרה המשוגעת
|
REDIRECT ספגת המוח
| 2003-12-30T06:36:50
|
אמזונס
|
REDIRECT אמזונאס
| 2005-06-09T15:12:22
|
אמאזונס
|
REDIRECT אמזונאס
| 2005-02-12T21:06:20
|
אמזונאס (פירושונים)
| 2022-12-05T10:48:04
|
|
איית צרעים
|
ממוזער|ביצה של איית צרעים
אַיַּת צְרָעִים (שם מדעי: Pernis apivorus), עוף דורס בגודל בינוני (אורכו כ- 55 סנטימטר), ממשפחת הנציים. גב האיה שחום וגחונה אפור כהה עם כתמים. רגליה קצרות ומוצקות, בהן היא חופרת קיני צרעות ודבורים. על מצחה ולחייה קשקשים המגינים עליה מפני עקיצות.
תפוצה עולמית
מקייצת באירופה וחורפת באפריקה הטרופית ובאסיה הדרומית.
מזון
מזונה העיקרי של האיה מתבסס על איתור קיני צרעות ודבורים, פירוקן ואכילת הזחלים והצרעות, אך היא ניזונה גם מזוחלים ומכרסמים קטנים.
חיזור
מופע החיזור כולל סדרת צלילות, שסופן נסיקה עם מעין מחיאת כף אווירית באמצעות הכנפיים. כך, הזכרים מסמנים את הנחלה שלהם.
מקום חיות אופייני
קרחות יער ושטחים חשופים בצד יערות.
איית הצרעים בישראל
בישראל איית הצרעים היא חולפת מצויה, והיא הדורס השכיח מבין העופות הנודדים. מספר הפרטים בלהקותיה מגיע עד אלפי פרטים. באביב מאחרות האיות לשוב, והן המסיימות את נדידת הדורסים. בדרך כלל נעות איות הצרעים מעל ישראל בציר המזרחי. פרטים צעירים הטועים בניווט נעים מעל מישור החוף, ולעיתים נפצעים כאשר הם נחבטים בבניינים או בתשתיות אחרות.
בקיץ 2021, נצפתה בהר מירון פעילות חריגה ומיוחדת של איות צרעים, המעידה אולי, על קינון במקום, למרות, שבדרך כלל, הן רק חולפות בשמי ישראל.
איית הצרעים בתנ"ך
העוף מוזכר מספר פעמים בתנ"ך:
קישורים חיצוניים
איית צרעים באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:איות
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2023-09-03T06:11:19
|
זאב טלוא
|
ממוזער|250 פיקסלים|זאבים טלואים טורפים
זְאֵב טָלוּא המכונה גם כלב בר אפריקאי, זאב אפריקאי וכלב טלוא. (שם מדעי: Lycaon pictus) הוא מין במשפחת הכלביים. למרות שמותיו, הוא אינו זאב ואינו שייך לסוג כלב אלא מהווה מין יחיד בסוג Lycaon, הקרוב מבחינה טקסונומית לדול מצוי ולכלב, ובעל קשר רחוק יותר לתן.
תפוצה
הזאב הטלוא נפוץ רק באפריקה. בעבר היה הזאב הטלוא נפוץ בכל אפריקה שמדרום לסהרה, באזורים שאינם מיוערים או מדבריים, אולם הוא נעלם מחלק ניכר מאזורי המחיה שלו בעבר. הוא מצוי בעיקר בדרום ובדרום-מזרח אפריקה. בעבר היו בנמצא מאות אלפי זאבים טלואים, אך מאז הצטמצם מספרם, בעיקר עקב ציד על ידי האדם וצמצום שטחי המחיה הטבעיים שלהם, ונאמד בשנת 2012 בכ־1400 פריטים.
לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים ממערת היונים בגליל, הזאב הטלוא חי בארץ ישראל לפני כ-200,000 שנים, במהלך תקופה אקלימית חמה יחסית. זוהי העדות היחידה לקיומו של המין מחוץ לאפריקה בעבר.
אנטומיה ומראה
הזאבים הטלואים שונים בין פרט לפרט בצבע פרוותם, כך שלכל פרט יש תבנית צבע שונה המאפיינת והמייחדת אותו. בפרוותו של הזאב הטלוא אזורים בצבעים חום, אדום, שחור, צהוב ולבן. הם נולדים עם שיער צפוף אך עם התבגרותם הם מאבדים משערותיהם וזאבים זקנים עשויים להיות חסרי שיער. בדרך כלל צבע פרוותו באזור הראש כהה יותר וקצה זנבו לבן.
גופו של הזאב הטלוא גמיש ודק. אוזניו גדולות ומעוגלות ולו חרטום קצר ורחב. בפיו 42 שיניים ולו שיניים טוחנות קדמיות גדולות יחסית אשר מסייעות לו בשבירת עצמות. רגליו ארוכות וחזקות ובכל אחת מהן ארבע אצבעות רגליים. דו צורתיות זוויגית אינה ניכרת במין זה, אם כי גופם של הזכרים גדול ב-3 עד 7 אחוזים משל הנקבות (על פי ממדי העצמות). לנקבות 12 עד 14 פטמות.
אורך גופו הוא בין 75 ל-110 ס"מ ואורך זנבו בין 30 ל-40 ס"מ. משקלו בין 18 ל-36 ק"ג והוא משתנה במידה רבה בהתאם למתי אכל הזאב לאחרונה וכמה אכל, שכן הוא יכול לאכול עד 9 ק"ג בארוחה אחת. מבנה הגוף הקטן שלהם באופן יחסי הופך אותם לפגיעים למתקפות על ידי המתחרים שלהם, כגון נמרים בוגרים אריות וצבועים.
התנהגות
הזאבים הטלואים הם בעלי חיים חברתיים החיים בלהקות. בעבר, כאשר הזאב הטלוא היה נפוץ יותר תועדו להקות עד גודל של 100 פרטים, אולם כיום נדיר לראות להקות שכוללות למעלה מ-30 פרטים, ובממוצע חברים בלהקה 7 עד 15 פרטים. בכל להקה יש זוג רבייה דומיננטי זוג האלפא. זכר האלפא ונקבת האלפא נוהגים לסמן את הטריטוריה של הלהקה באמצעות שתן.
ישנן היררכיות שונות לזכרים ולנקבות. בדרך כלל יש יותר זכרים מנקבות בלהקה, זאת מפני שהנקבות נוטות יותר לעזוב את הלהקה שבה נולדו מאשר הזכרים. הנקבות עוזבות את הלהקה בהיותן בנות שנתיים וחצי או יותר ופונות ללהקה חסרת נקבות בוגרות.
ציד
הזאבים הטלואים, כמו רוב בני משפחתם, צדים בלהקות. הם מגיעים עד ל-72 קמ"ש בריצתם ומסוגלים להתמיד בה זמן רב. הם נחשבים לבעלי החיים המוצלחים ביותר בציד: כ-70% ויותר מניסיונות הציד נגמרים בהצלחת הלהקה. בעזרת שיתוף הפעולה של הלהקה הם יכולים להפיל טרף גדול כגנו כחול או קובוס המים. הטרף העיקרי של הזאבים הטלואים הוא אימפלה ופרסתנים בעלי גודל בינוני דומים. נצפו מקרים שבהם הם צדו גם בבונים.
רבייה וגידול צאצאים
בכל להקה יש זוג רבייה דומיננטי, זוג האלפא. בני זוג האלפא מתאפיינים בנטייתם לסימון באמצעות שתן. בדרך כלל זוג האלפא הוא הזוג היחיד מחברי הלהקה שמתרבה. אם זוג נוסף מתרבה באותה הלהקה, נקבת האלפא תעשה כל שביכולתה כדי למנוע מזון מהנקבה האחרת ומגוריה והיא אף תנסה להרוג את גורי הנקבה האחרת.
משך ההיריון כ-10 שבועות והגורים נולדים בדרך כלל בין מרץ ליולי. בכל המלטה נולדים בממוצע כתריסר גורים, אך המספר יכול לנוע בין 2 ל-20. הגורים נולדים כשעיניהם ואוזניהם סגורות וכשצבע פרוותם הוא שחור ולבן (את הצבעים בפרוותם הם מפתחים מאוחר יותר).
הגורים נולדים במאורה ונשארים בה עם אמם עד הגעתם לגיל של כ-3 עד 4 שבועות. הנקבה מזינה את גוריה בחלב בלבד במהלך החודש הראשון. הם מתחילים לאכול מזון מוצק שמובא על ידי חברים אחרים בלהקה כשהם בני 3–4 שבועות. לאחר יציאתם מהמאורה הגורים זוכים לאחריות מצד כל הלהקה ומונקים על ידי נקבות אחרות נוסף לאמם. הם נגמלים מיניקה בגיל 5 שבועות. בהיותם בני 7 שבועות הם מתחילים לקבל צבע פרווה של בוגרים. הגורים הופכים לעצמאים בהיותם בני 12–14 חודשים. הם מגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל 12 עד 18 חודשים, אולם הם בדרך כלל מתרבים מאוחר יותר.
תוחלת חייו של הזאב הטלוא היא בסביבות 10 שנים.
גלריה
קישורים חיצוניים
יונקים בסכנת הכחדה באזור הים התיכון 2009 באתר IUCN
Lioncrusher's Domain:African Wild Dog
זאב טלוא באתר IUCN
The African Wild Dog (Lycaon pictus)
זאב טלוא
הערות שוליים
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מדבר קלהרי: בעלי חיים
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:זמביה: יונקים
קטגוריה:צ'אד: יונקים
קטגוריה:נמיביה: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קונרד יאקוב טמינק
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1820
| 2024-09-23T18:49:27
|
זאב היער
|
זאב יער מצוי (שם מדעי: Speothos venaticus) הוא המין היחיד בסוג זאב יער שבמשפחת הכלביים והוא מין קטן-ממדים של כלב ייחודי ליערות מרכז ודרום אמריקה, כולל פנמה, ונצואלה, בוליביה, פרו (מערב האנדים), אקוודור, גיאנה, פרגוואי, צפון־מזרח ארגנטינה (פרובינציית מיסיונס) וברזיל (מיער האמזונאס עד מדינת סנטה קטרינה). למרות תחום תפוצתו הנרחב הוא נדיר מאוד.
תיאור
לזאב היער יש פרווה חומה־צהבהבה ארוכה, עם גוון אדמדם בהיר יותר בראש, בצוואר ובגב וזנב עבה. בחלקו התחתון צבע הפרווה כהה, לפעמים עם כתם בהיר יותר בצוואר. אורך גופו כולל הראש של זאב יער בוגר הוא בדרך כלל 55 - 75 ס"מ, אורך זנבו 13 ס"מ ומשקלו 5 - 8 ק"ג. רגליו ואפו קצרים ביחס לאורך גופו: גובהו האופייני הוא 25 - 30 ס"מ בלבד. בניגוד למיני כלבים אחרים לזאב היער רק שן טוחנת אחת בלסת העליונה ושתיים, שהאחורית מהן קטנה מאוד בלסת התחתונה.
זאב היער צד במהלך היום. אף על פי שהוא מסוגל לצוד לבד לעיתים, זאב היער בדרך כלל מצוי בלהקות קטנות של עד 10–12 פרטים שיכולות להרוג טרף גדול בהרבה, כשלהקה גדולה במיוחד של זאבים הרגה טפיר במשקל 200 ק"ג וננדו מצוי. עם זאת לרוב כולל הטרף מכרסמים גדולים ובינוניים כמו אגוטי, פקת השפלה ואף קפיבארה בגיוון עופות, זוחלים וגם דגים במים רדודים. לזאב היער יכולת שחייה טובה. הוא משתמש בעצים חלולים ובחללים (למשל מאורות ארמדילים) למחסה.
משך ההיריון הוא 63 יום ועשויים להיוולד עד שישה גורים אפורים כהים. ההנקה נמשכת כשמונה שבועות בקירוב. זאב היער מגיע לבגרות מינית בגיל שנה וחי כ־10 שנים.
תת-המינים
לזאב היער ישנם שלשה תת-מינים מוכרים:
Speothos venaticus panamensis - נפוץ בפנמה.
Speothos venaticus venaticus - נפוץ באקוודור, קולומביה (מזרחית לאנדים), צפון ונצואלה, סורינאם, גיאנה, צפון ומרכז ברזיל, ובסכנת הכחדה בפרו, בוליביה, פרגוואי וארגנטינה.
Speothos venaticus wingei - בצפון מערב ברזיל.
גלריה
קישורים חיצוניים
באתר Canids
Morphology data from UT Austin
Lioncrusher's domain – carnivore info
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1842
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר וילהלם לונד
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:ונצואלה: יונקים
קטגוריה:סורינאם: יונקים
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:יונקים ביער האמזונאס
| 2022-05-23T16:01:01
|
דול מצוי
|
דּוֹל מצוי (שם מדעי: Cuon alpinus) הוא מין יחיד בסוג דול שבמשפחת הכלביים.
מאפיינים
פירוש שמו המדעי "כלב הרים" – פירוש Cuon הוא כלב ביוונית, ו-alpine הוא הר בלטינית. שמו השני ניתן לו בגלל נטייתו לשרוק. הדול שוכן ביערות מלזיה והודו וצד בלהקות. צבעו אדמדם, זנבו עבות ואורך גופו כ-90 ס"מ.
הדול הוכרז כמין בסכנת הכחדה על ידי איגוד השימור הבינלאומי בעיקר עקב איבוד מתמשך של אזורי גידול טבעיים, התמעטות הטרף, תחרות עם חיות אחרות, רדיפה ומחלות מכלבים מקומיים.
הדול פעיל בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובערב, ולעיתים בלילה. אורך חייו עד 16 שנה בשבי, ואילו בטבע הוא חי בדרך כלל 10 שנים. יש לו 39 זוגות כרומוזומים.
אורך גופו וראשו 83–133 ס"מ, אף שבדרך כלל מגיע האורך ל-100 ס"מ. באוכלוסיות צפוניות האורך גדול בכ-20%. אורך זנבו 28–50 ס"מ, גובהו עד לכתפיו 42–55 ס"מ. משקל הנקבות 10–16 ק"ג ואילו משקל הזכרים 14–20 ק"ג בממוצע.
תת-מינים
לדול אחד עשר תת-מינים. שניים מהם מסווגים כתחת סכנת הכחדה על ידי איגוד השימור העולמי, כלומר הם ניצבים בפני סכנת הכחדה חמורה. שניים נוספים מצויים על גבול הכחדה.
Cuon alpinus javanicus, מצוי ביאווה, לו פרווה קצרה בצבע אדום בהיר, אם כי יש שוני בין פרטים מאזורים שונים.
Cuon alpinus sumatrensis, מצוי בסומטרה, לו פרווה קצרה בצבע אדום בהיר ושיער כהה בפניו.
Cuon alpinus infuscus, מצוי בדרום מיאנמר, מלזיה, תאילנד, וייטנאם, פרוותו חומה כהה ולו מאפייני גולגולת שונים.
Cuon alpinus adjustus, מצוי בצפון מיאנמר ובהודו-סין, פרוותו חומה אדמדמה.
Cuon alpinus dukhunensis, מצוי מדרום לנהר הגנגס בהודו, לו פרווה אדומה ועל כפות רגליו שיער קצר.
Cuon alpinus primaevus, מצוי באזורי ההימלאיה של נפאל, סיקים, ובהוטן, פרוותו אדומה וכהה יותר משל תת-המין dukhunensis, ולו שיער ארוך בכפות רגליו.
Cuon alpinus hesperius, מצוי במזרח טורקסטן, דרום סיביר ומערב סין, לו פרווה ארוכה בצבע צהוב בהיר ובחלקו התחתון צבעה לבן.
Cuon alpinus laniger, מצוי בקשמיר ודרום טיבט, פרוותו חומה-צהובה.
Cuon alpinus fumosus, מצוי במערב סצ'ואן, סין ומונגוליה, פרוותו אדומה צהבהבה הצבע בגבו כהה ובצווארו אפור.
Cuon alpinus lepturus, מצוי מדרום לנהר היאנגטסה בסין, לו פרווה אדומה.
Cuon alpinus alpinus, מצוי ברוסיה המזרחית (מזרחה מהסייאנים המזרחיים), לו פרווה עבה בצבע אדום-חום, צווארו אפרפר וחרטומו חום-צהוב.
תפוצת הדול הייתה נרחבת בכל רחבי יבשת אסיה, אולם כיום תפוצתו מקוטעת. במחקר שנעשה באוכלוסיות הקיימות, נמצא כי למין שתי קבוצות פילו-גאוגרפיות: מדרום, מרכז וצפון הודו (דרום מהגנגס) עד מיאנמר. והודו (מצפון לגנגס, צפון מזרח הודו, מיאנמר, תאילנד וחצי האי המלאי.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:הודו: יונקים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:מלזיה: יונקים
קטגוריה:סין: יונקים
| 2024-08-02T09:53:59
|
שועל אפור
|
שועל אפור או שועל אמריקני (שם מדעי: Urocyon) הוא סוג של טורפים קטנים דמויי-שועל ממשפחת הכלביים. הם מצויים באמריקה הצפונית והם הקדמונים ביותר מבין בני משפחת הכלביים החיים כיום. לצד שועל הרקון הם הכלביים היחידים המסוגלים לטפס על עצים, אם כי לא ביעילות כמו של חתוליים.
שועלים אלה קטנים מאוד, בעלי פרווה כתומה-אפורה, והם אוכלי כל הניזונים בעיקר מעכברים וחרקים, אשר רבים מהם מהווים סכנה ליבול החקלאים.
מיון
בסוג ישנם שני מינים:
שועל אפור מצוי (Urocyon cinereoargenteus)
שועל איים אפור (Urocyon littoralis)
מין נוסף, Urocyon progressus, נכחד במהלך הפלייסטוקן. מאובנים שלו נמצאו בחלק הצפוני של דרום אמריקה.
ייתכן גם שהמין שועל קוסומל (Cozumel Fox), שמעמדו הטקסונומי טרם התברר, שייך אף הוא לסוג שועל אפור. לא קיים מידע ודאי לגבי מצב שימורו של שועל קוסומל, שפרטים שלו נמצאו בעבר באי המקסיקני קוסומל, וייתכן שהוא נכחד במהלך המאה ה-20.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1857
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ספנסר פולרטון ברד
קטגוריה:כלביים
| 2023-09-26T21:36:59
|
שועל אפור מצוי
|
שועל אפור מצוי (שם מדעי: Urocyon cinereoargenteus) הוא מין בסוג שועל אפור. קרוב למין שועל איים אפור, החבר לאותו סוג ונחשב לאחד מהכלביים הפרימיטיביים ביותר, דבר המתבלט למשל ביכולתם לטפס על עצים (אם כי לא כמתמחים), יכולת הייחודית להם ולשועל הרקון (שני הסוגים הם דמויי-שועל).
מאפיינים
לשועל אפור מצוי פרווה אפורה וזהובה-בהירה עם חזה לבן ורגליים קדמיות בעלות פנים לבן. ראשו אפור עם סימני "מסיכה" לצד העיניים והחוטם והלחיים לבנות. מגיע לאורך 76–112 ס"מ ולמשקל 3.6–7 ק"ג ועד ל-9 ק"ג מרבי.
השועל אוכל-כול וניזון מגרגרים, פירות יער, דבש, חרקים וחולייתנים שונים עד גודל ארנבת, אך הוא אוהב בעיקר יונקים קטנים. אחד המינים האהובים עליו הוא ארנב כותנה מזרחי וארנבים דומים וכן נברנים וחולדות.
התפוצה של שועל זה היא מדרום קנדה וארצות הברית, דרומה לעבר מקסיקו ואמריקה המרכזית ועד הקצה הצפוני של קולומביה וונצואלה.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:קולומביה: יונקים
קטגוריה:מקסיקו: יונקים
| 2024-06-03T08:23:19
|
שועל דרום-אמריקני
|
שועל דרום-אמריקני (שם מדעי: Lycalopex, בעבר-Pseudalopex) סוג של דמויי-שועל במשפחת הכלביים. המינים השייכים לסוג זה חיים ביבשת אמריקה הדרומית.
מינים
הסוג הכולל את המינים:
שועל הפמפס (Lycalopex gymnocercus)
שועל ארגנטינאי אפור (Lycalopex griseus)
שועל ארגנטינאי לבן (Lycalopex vetulus)
שועל דרווין (Lycalopex fulvipes)
שועל ערבות פרואני (Lycalopex sechurae)
שועל קולפאו (Lycalopex culpaeus)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1854
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הרמן בורמייסטר
| 2023-09-26T21:20:37
|
שועל קולפאו
|
שועל קולפאו (שם מדעי: Lycalopex culpaeus, בעבר - Pseudalopex culpaeus), מין בסוג שועל דרום-אמריקני. שועל הקולפאו נפוץ בדרום אמריקה. דמוי שועל זה הוא בן משפחת הכלביים השני בגודלו בדרום אמריקה אחרי זאב הרעמה. מבחינת מראהו, דומה שועל הקולפאו לשועל. לו פרווה אפורה, סנטר לבן, רגליים אדמדמות, ורצועה על גבו שעשויה בקושי להראות.
הוא נפוץ מאקוודור ופרו לפטגוניה וארץ האש.
תזונתו כוללת מכרסמים, ארנבים, ציפורים, לטאות, פודו ובמידה פחותה גם צמחים ופגרים. לעיתים ניצוד או מורעל שועל הקולפאו כיוון שנטען שהוא הורג כבשים.
קישורים חיצוניים
שועל קולפאו באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1782
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי חואן איגנסיו מולינה
קטגוריה:שועל דרום-אמריקני
קטגוריה:בעלי חיים בפמפס
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים במדבר אטקמה
| 2023-09-26T21:33:47
|
שועל ארגנטינאי אפור
|
שועל ארגנטינאי אפור (שם מדעי: Lycalopex griseus, בעבר: Pseudalopex griseus), מין בסוג שועל דרום-אמריקני. דמוי-שועל זה נפוץ באמריקה הדרומית ובפרט בארגנטינה, בצ'ילה וכנראה שגם בפרו, ובמספר איים באזור כגון איי פוקלנד. הם חיים בערבות, בפמפס, במדבריות ובהרים נמוכים.
מאפיינים
לשועל הארגנטינאי האפור פרווה אפורה, וצבעה חיוור יותר בחלקיו התחתונים. זנבו עבה וארוך, ומגיע לאורך של 30 עד 36 ס"מ. שועל זה בעל אוזניים גדולות. משקלו 2 עד 4 ק"ג. גובהו עד המותן 40-45 ס"מ. אורך גופו וראשו 42-68 ס"מ.
שועל זה פעיל במהלך הלילה. תזונתו מבוססת בעיקר על מכרסמים, ציפורים וארנבות. גרגרים מהווים מרכיב חשוב נוסף בתזונתם בעונת הסתיו. הם מתרבים לקראת סוף הסתיו, כשההמלטה נעשית בסביבות אוקטובר. משכו של ההיריון כ-2 חודשים. הנקבה ממליטה בין 2 ל-4 גורים במאורה והם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה.
השועל הארגנטינאי האפור ניצוד בשל פרוותו. מוערך כי במהלך שנות השמונים נהרגו למעלה ממיליון פרטים בשביל פרוותם. מקורן של רוב הפרוות מארגנטינה ורובן מיוצאות. בצ'ילה מין זה מוגדר כמין מוגן, אך החוק לא נאכף בקפידה.
תת-מינים
L. g. domeykoanus
L. g. fulvipes - יש שמסווגים אותו כמין נפרד.
L. g. gracilis
L. g. griseus
L. g. maullinicus
קישורים חיצוניים
Lioncrusher's Domain -- Grey Zorro
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1837
קטגוריה:שועל דרום-אמריקני
קטגוריה:בעלי חיים בפמפס
קטגוריה:בעלי חיים במדבר אטקמה
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
| 2024-07-11T07:50:07
|
שועל הפמפס
|
שועל הפמפס (שם מדעי: Lycalopex gymnocercus) הוא מין בסוג שועל דרום-אמריקני הנפוץ בטבע בערבות הפמפס. כיתר המינים בסוג זה, מדובר בדמוי-שועל ולא בשועל אמיתי.
תת-מינים
לשועל הפמפס שלושה תת-מינים:
L. g. gymnocerus
L. g. antiquus
L. g. inca
מאפיינים
שועל הפמפס מצוי בדרום אמריקה בארגנטינה צפונה מריו נגרו, באורוגוואי, בפרגוואי בדרום ברזיל ובמזרח בוליביה.
שועל הפמפס הוא אוכל כל אולם רוב מזונו מורכב מבשר. כ־75% ממזונו מורכב ממכרסמים, ארנבים וציפורים. הוא ניזון גם מצפרדעים ולטאות ולפעמים גם מפירות ומקנה־סוכר. הוא גם ניזון מעופות מבויתים ומשיירים.
צבע גבם של שועלי הפמפס הוא אפור מנומר וחלקיהם התחתונים בצבע אפור חיוור. ראשם, צווארם ואוזניהם אדמדמים. אוזניהם גדולות וזנבם ארוך ועבה. אורך גופם כולל הראש הוא 62 ס"מ ואורך זנבם 34 ס"מ. משקלו של שועל הפמפס 4.2-6.5 ק"ג, הזכרים בדרך כלל כבדים מהנקבות.
תקופת ההזדווגות היא מיולי עד אוקטובר. ההיריון נמשך 55-60 יום ובסופו נולדים 3-5 גורים בממוצע. הגורים נולדים כמעט שחורים אך הם הופכים לבהירים יותר באופן הדרגתי כאשר הם גדלים. שני ההורים דואגים לגוריהם. הנקבה מניקה את גוריה במאורה והזכר דואג להביא מזון לנקבה ולגורים עד שהגורים מגיעים לגיל שלושה חודשים בערך אז מתחילים הם לצוד ביחד עם הוריהם. אורך חייו של שועל הפמפס הוא כ־13.6 שנים בשבי.
שועלי הפמפס הם בדרך כלל בודדים למעט בעונת ההזדווגות ובתקופה בה הם דואגים לגורים. הם מתחזים למתים כאשר אדם מתקרב אליהם. כאשר הם נבהלים, הם נשכבים על הרצפה, לא זזים, וסוגרים את עיניהם - הם נשארים במצב זה עד שהסכנה הנראית לעין חולפת- תופעה המוכרת כחרגון. שועלי הפמפס פעילים בעיקר בלילה, אך הם פעילים גם ביום באזורים שבהם אוכלוסיית האדם קטנה.
מין זה ניצוד בשל פרוותו באורוגוואי, בפרגוואי ובארגנטינה. הוא נלכד בדרך כלל באמצעות מלכודות שתופסות את רגליו. בברזיל זוכה שועל הפמפס להגנה מלאה ואין ביקוש לפרוותו. המין זוכה להגנה גם בפרגוואי ובאורוגוואי אך צייד מבוקר נמשך שם.
גלריה
קישורים חיצוניים
Lioncrusher's Domain
IUCN Red List of Threatened Species
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים
קטגוריה:שועל דרום-אמריקני
קטגוריה:ארגנטינה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1814
קטגוריה:בעלי חיים בפמפס
| 2023-09-26T21:12:06
|
שועל ערבות פרואני
|
שועל ערבות פרואני (שם מדעי: Lycalopex sechurae, בעבר Pseudalopex sechurae), מין בסוג שועל דרום-אמריקני. שועל זה נפוץ בדרום אמריקה והוא הקטן שבדמויי-השועל ביבשת זו. הוא נפוץ בדרום אקוודור ובצפון פרו. צבע פרוותו הוא אפור לבן ובחלקיו התחתונים צבעו חיוור יותר. אורך גופו וראשו 53-59 סנטימטרים, אורך זנבו 25 סנטימטרים ומשקלו 3 קילוגרם. נקרא לעיתים בטעות "שועל ערבות ארגנטינאי".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אולדפילד תומאס
קטגוריה:שועל דרום-אמריקני
קטגוריה:פרו: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1900
| 2023-09-26T21:12:38
|
שועל זאבי
|
שועל זאבי (שם מדעי: Dusicyon) הוא סוג דמוי-שועל נכחד ממשפחת הכלביים שהכיל 3 מינים. מינים אלה חיו לאורך דרום אמריקה הדרומית, בין אורוגוואי, צ'ילה וארגנטינה עד לארץ האש, והם התקיימו בין סוף הפליוקן ועד להולוקן. המין הידוע ביותר בסוג הוא שועל פוקלנדי, שהתקיים באיי פוקלנד עד שנכחד לחלוטין ב-1876. בעבר הוא נחשב למין היחיד בסוג עד לגילוי מאובני 2 מינים חדשים בארגנטינה במהלך המאה ה-17.
השועל הזאבי הוא סוג הקרוב לסוג שועל דרום-אמריקני בו מינים החיים לאורך פטגוניה ובסביבות הרי האנדים, וכן לסוגים שועל הסרטנים, שועל קטן-אוזן וזאב היער, אשר כולם משתייכים לתת-השבט (Cerdocyonina). מספר חוקרים רואים בו קרוב מעט לסוג כלב, אך ישנן מחלוקות משמעותיות לגבי סיווגו. במראהו הוא נראה דומה לזאב או תן אך קטן בהרבה.
השועלים האחרונים מהסוג נכחדו עקב המתיישבים של איי פוקלנד, אשר הרגו אותם מחשש שיטרפו את גידוליהם ועקב התפשטות החקלאות.
מינים
שועל פוקלנדי (Dusicyon australis)
Dusicyon avus
Dusicyon cultridens
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי צ'ארלס המילטון סמית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1839
קטגוריה:כלביים פרהיסטוריים
קטגוריה:אמריקה הדרומית: יונקים שנכחדו
| 2023-10-09T00:37:36
|
שועל הסרטנים
|
שועל הסרטנים (שם מדעי: Cerdocyon thous) הוא דמוי-שועל בינוני בגודלו הנפוץ במרכזה של אמריקה הדרומית, שהנו מין יחיד בסוגו (Cerdocyon). בעבר התקיים מין נוסף שנכחד אשר השתייך לסוג זה, ה-Cerdocyon avius, אשר חי בעידן הפליסטוקן. צבעו הבולט של שועל הסרטנים הוא חום–אפרפר, אולם הוא בעל אזורים אדומים בפנים וברגליים. אוזניו וזנבו שחורים בקצותיהם. רגליו קצרות וחזקות, וזנבו ארוך ובעל פרווה סבוכה. משקלו בבגרות נע בין 4.5 ל-7.8 קילוגרמים.
שועל הסרטנים חי בסוואנות ובשטחים מיוערים, וכן באדמות הליאנוס שבדרום אמריקה. שועל הסרטנים הוא בעל חיים אוכל כל, ומעדיף חרקים או את בשרם של מכרסמים או עופות, כאשר אלו זמינים. כמו כן, הוא יאכל ביצי צבים, פגרים וצמחים. כפי ששמו רומז, לעיתים קרובות יאכל סרטנים שונים. על פי רוב הוא פעיל לילה, בצוצו ממקום שהותו לעת דמדומים. נקבה בוגרת ממליטה גור אחד או שניים בכל שנה. שועל הסרטנים הוא בעל חיים מונוגמי.
לעיתים ניצוד שועל הסרטנים, אולם פרוותו אינה בעלת ערך רב. שועל הסרטנים אינו מהווה סכנה למשק חי. כיום, אין דאגה באשר למצבו של המין, אף על פי שבתי הגידול שלו מצטמצמים באיטיות בשל השפעת האדם, המתבטאת בהפניית שטחים טבעיים לחקלאות, וכן בהבאת כלבי בר לתחומי מחייתו.
תת-מינים
קיימים חמישה תת-מינים במין זה:
C. t. thous, ונצואלה, גיאנה, סורינאם, גיאנה הצרפתית צפון ברזיל.
C. t. azarae, צפון ברזיל.
C. t. entrerianus, ברזיל, בוליביה, אורוגוואי, פרגוואי וארגנטינה.
C. t. aquilus, צפון ונצואלה וקולומביה.
C. t. germanus, אזור בוגוטה (קולומביה).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מרכז|250px|ממוזער|שועל סרטנים מאחורי עץ במאטו גרוסו.
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:קולומביה: יונקים
קטגוריה:אורוגוואי: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766
קטגוריה:בעלי חיים בסראדו
| 2023-09-26T21:13:00
|
שועל פוקלנדי
|
שועל פוקלנדי, שועל מאלוויני או וארה (שם מדעי: Dusicyon australis) הוא מין נכחד של טורף ממשפחת הכלביים מהסוג שועל זאבי. השועל הפוקלנדי היה נפוץ באיי פוקלנד ונכחד בשנת 1876.
השועל הפוקלנדי נתגלה על ידי צ'ארלס דרווין בשנת 1833. פרוותו הייתה בצבע חום-צהוב וקצה זנבו לבן. נראה שניזון מעופות ופרוקי רגליים. המתיישבים הלבנים באי חששו שהשועלים יפגעו בעדרי הכבשים שגידלו ועל כן היו מרעילים אותם או יורים בהם. בהיעדר יערות באיים, נכחד השועל הפוקלנדי שהיה היונק היחיד שגדל באותה עת באיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1792
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי רוברט קר
קטגוריה:כלביים
קטגוריה:יונקים שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:אמריקה הדרומית: יונקים שנכחדו
| 2024-03-26T07:46:39
|
שועל הכף
|
שועל הכֵּף (שם מדעי: Vulpes chama; שמות נוספים: שועל כסוף-גב, cama fox ו-asse) הוא מין בסוג שועל שהנו אנדמי לדרום יבשת אפריקה.
המונח "כֵּף" (באנגלית Cape, לְשׁוֹן יַבָּשָׁה) מתייחס לשטחי הכֵּף בדרום–מערב דרום אפריקה בהם השועל נפוץ במיוחד, הקרויים על שם כֵּף התקווה הטובה.
מין זה משמר תכונות קדומות של הסוג שועל (שועלים אמיתיים), מכיוון שהתפצל מיתר מיני הקבוצה בשלב אבולוציוני מוקדם.
מראה
שועל הכף הוא שועל קטן. פרוותו כסופה, אפורה או שחורה, עם גוון צהבהב בצדי הגוף ובבטן. קצה זנבו תמיד שחור. אורכם של שועלי הכף הוא 45-61 ס"מ, לא כולל הזנב שאורכו 30-40 ס"מ. גובהם 28-33 ס"מ ומשקלם בדרך כלל 3.6 עד 5 ק"ג. לרוב הזכר גדול מהנקבה.
שועל הכף מותאם למחיה באזורים צחיחים, והדבר ניכר בגופו הקטן ובאוזניו הגדולות. מסיבה זו יש הרואים בו "גרסה דרום-אפריקאית של שועל הפנק".
תפוצה
שועל הכֵּף הוא השועל היחיד המצוי באפריקה שמדרום לסהרה.
המדינות בהן שועלי הכף נפוצים במיוחד הן דרום אפריקה (ברוב חלקי הכף המערבי והכף הצפוני, וב למעט בדרום-מזרחו), ומצפון-מערב לה במדינות בוטסואנה ונמיביה. בנוסף מצויים שועלי כף בלֶסוּטוּ (המדינה ההררית הקטנה המובלעת בשטח דרום אפריקה ממזרח), ובשטחים מצומצמים בדרום-מערב אנגולה (מצפון לנמיביה) ובדרום זימבבואה (מצפון-מזרח לדרום אפריקה).
על אף שהוא מותאם לאזורים צחיחים וצחיחים-למחצה ונפוץ בעיקר בהם, ניתן למצוא את שועל הכף גם באזורים מסוימים שהנם גבוהים ולכן גשומים יותר ועשירים יותר בצמחייה, כמו בנופת ב של דרום אפריקה.
התנהגות
שועלי הכף פעילים בלילה, וחיים כיחידים או בזוגות בסוואנות ובערבות. כמו רוב השועלים, שועל הכף הוא אוכל-כול. הוא מעדיף יונקים קטנים, זוחלים ופגרים, אך יכול לאכול גם חרקים ופירות.
שועל הכף מזדווג במהלך כל השנה. ההיריון נמשך 51-53 יום. בתחילת תהליך הגידול של הגורים משתתף גם הזכר. הגורים נגמלים בגיל 6-8 שבועות ומגיעים לבגרות בסביבות גיל שנה. משקלם הממוצע של הגורים בלידתם 50-100 גרם. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 9 חודשים. אורך חייהם עשוי להגיע ל-10 שנים.
קישורים חיצוניים
Cape Fox באתר canids.org (באנגלית)
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנדרו סמית
כף
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1833
| 2024-05-05T20:53:45
|
שועל החולות
|
שועל החולות או שועל הנגב (שם מדעי: Vulpes rueppelli) הוא מין בסוג שועל.
מאפיינים
שועל החולות הוא בעל חיים קטן (יותר קטן מהשועל המצוי) עם אוזניים ארוכות (10 סנטימטר). צבעו הכללי צהבהב בהיר וצבע גחונו לבן. כפות רגליו מכוסות בשיער צפוף ועדין המונע ממנו שקיעה בחול ומגן על רגליו מפני להט החול ואורך כפות רגליו הוא 11 סנטימטרים. גופו יכול להגיע לאורך של 40–52 ס"מ וזנבו לאורך של 25–39 ס"מ. שועל בוגר שוקל 1.5-3 ק"ג.
שועל החולות נפוץ באזור צפון אפריקה ובמזרח התיכון, ממרוקו ואזור סאהל ועד אפגניסטן בארץ ישראל שועל החולות נפוץ מבאר שבע מערבה עד גבול ישראל מצרים ובמזרח הוא חי בערבה קרוב לגבול ירדן ישראל וליד דרום ים המלח.
תוחלת החיים שלו בטבע היא 6-7 שנים אך בשבי יכול לחיות כ- 12 שנים.
הוא ניזון בעיקר ממכרסמים, פרוקי רגליים, בעלי כנף שאותם הוא מצליח לצוד כגון חוגלות, שלוים, צוצלות ועוד. ולפעמים אפילו זוחלים.
שועל החולות מגיע לבגרות מינית בגיל 10 חודשים, כשתקופת ההיריון היא חודשיים. מתרבה בדצמבר, בפברואר ובתחילת מרץ, הנקבה ממליטה 1–4 גורים. משקל הגורים הנולדים בהמלטה הוא כ-100 גרם. הגורים נגמלים מיניקה בגיל חודשיים, ובגיל חמישה חודשים הם עצמאיים.
שועל החולות פעיל בעיקר בלילה. במהלך היום הוא מתחבא במחילתו. שועל החולות חי בזוגות ובעונת הרבייה שוכנים בני הזוג באותה המחילה.
תת-מינים
לשועל החולות 5 תת-מינים:
Vulpes rueppellii rueppelli
Vulpes rueppellii caesia
Vulpes rueppellii cyrenaica
Vulpes rueppellii sabaea
Vulpes rueppellii zarudneyi
קישורים חיצוניים
"שׁוּעַל-הַנֶּגֶב (שועל חולות)", מתוך הספר האדום של החולייתנים בישראל. "אתר החברה להגנת הטבע"
שועל חולות באתר עמותת מן השדה
יונקים בסכנת הכחדה באזור הים התיכון 2009 באתר IUCN
שועל הצוקים באתר ה-IUCN
מתוך סדרת הספרים החי והצומח של ארץ ישראל כרך 7-היונקים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי היינריך רודולף שינץ
חולות
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:ירדן: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
| 2024-03-14T18:09:11
|
שועל צוקים
|
שועל צוקים (שם מדעי: Vulpes cana) הוא מין בסוג שועל.
מאפיינים
מבנה גופו של שועל זה קטן יחסית. השועל נפוץ באיחוד האמירויות הערביות, איראן, אפגניסטן, טורקמניסטן, ירדן, ישראל, מצרים (בחצי האי סיני), עומאן, ערב הסעודית, פקיסטן ותימן.
שועל הצוקים הוא הנדיר שבשועלי ישראל ושוכן במדבר יהודה, בנגב ובערבה. זוהה לראשונה בישראל על ידי הזואולוג גיורא אילני ב-1981, ושב ונצפה בחורף 2013 במצוק עין גדי, במפתיע, מאחר שנחשב ליונק שנכחד מהנוף הארצישראלי. ניצפה ותועד על ידי צוות משולב של מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע ופקחי רשות הטבע והגנים בחורף 2017.
לשועל הצוקים אוזניים גדולות. כפות רגליו אינן מכוסות בשער. אורך גופו וראשו כ-42 ס"מ בממוצע. אורך זנבו כ-30 ס"מ בממוצע, כמעט שווה באורכו לאורך גופו. פרוותו חומה צהבהבה, עם חלקים תחתונים בצבע לבן וקצה זנבו בצבע שחור. משקלו של השועל 1.5-3 ק"ג. שועל הצוקים הוא אוכל-כול. שועלי צוקים מסוגלים לשרוד הרחק ממקורות מים ולהתקיים לאורך זמן רק מהנוזלים המגיעים ממזונם, שועלי צוקים נצפו שותים רק לעיתים נדירות.
תקופת ההזדווגות היא בין דצמבר לינואר. משך ההיריון 50-60 יום ובסופו נולדים בדרך כלל 1 עד 3 גורים. הגורים יונקים במשך כ-60 יום ומגיעים לבגרות מינית בגיל 8–12 חודשים. אורך חייו של השועל 4–5 שנים.
קישורים חיצוניים
שועל הצוקים באתר ה-IUCN
יונקים בסכנת הכחדה באזור הים התיכון 2009 באתר IUCN
שועל צוקים באתר עמותת מן השדה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם תומאס בלנפורד
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1877
צוקים
קטגוריה:ארץ ישראל: כלביים
קטגוריה:בעלי חיים במדבריות המזרח התיכון
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:תימן: יונקים
קטגוריה:עומאן: יונקים
קטגוריה:ירדן: יונקים
| 2023-08-31T14:21:41
|
שועל קורסאקי
|
שועל קוֹרְסַאקִי (שם מדעי: Vulpes corsac), מין בסוג שועל. השועל הקורסאקי חי בערבות ובספר המדבר במרכז וצפון מזרח אסיה; תחום תפוצתו כולל את טורקסטן, איראן, פקיסטן, מונגוליה, צפון מזרח סין, וחלקים מרוסיה.
מאפיינים
צבע פרוותו של השועל הקורסקי אפור עד אפור-אדום. תחת הסנטר צבע פרוותו לבן. אורך גופו וראשו 50-60 ס"מ, ואורך זנבו 22-35 ס"מ. לו שיניים קטנות יחסית לשועלים אחרים.
השועל הקורסאקי הוא אוכל-כול וניזון הן מבעלי חיים קטנים, ציפורים, זוחלים וחרקים והן מצמחים.
תקופת הרבייה של השועל הקורסאקי היא מינואר ועד מרץ. ההיריון נמשך שמונה שבועות, ובסופו נולדים בין שניים לשישה גורים. משך חייהם כ-12 שנים.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|שועל קורסאקי
IUCN Red List of Threatened Species
Blueplanetbiomes
Lioncrusher's Domain - Corsac Fox
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קורסאקי
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:מונגוליה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1768
קטגוריה:קירגיזסטן: יונקים
| 2023-08-31T14:22:39
|
שועל מקרוטיס
|
שועל מַקְרוֹטִיס (שם מדעי: Vulpes macrotis, נקרא גם שועל קִיט) הוא מין בסוג שועל החי בדרום-מערב ארצות הברית ובצפון מקסיקו.
שמותיו
"מקרוטיס", מ-macrotis ביוונית, פירושו "גדול-אוזניים". באנגלית "Kit fox", כינוי שמקורו ב-Kitten, "חתלתול", או ב-Kit, גור שועלים, משום שהוא קטן (שמות דומים קיימים גם בשפות אחרות).
מיון
חוקרי יונקים אחדים תמכו במיון שועל המקרוטיס תחת אותו המין עם השועל המהיר (Vulpes velox), ועקב כך בעבר שניהם כונו "שועל קִיט". אולם, מחקרים מולקולריים מרמזים כי אלו שני מינים נפרדים.
מאפיינים
גופו של שועל המקרוטיס אפור ברובו. יש לו אזורים עם גוון דהוי יותר, וקצה זנבו הוא שחור. בניגוד לשועל האפור המצוי, לשועל המקרוטיס אין פס לאורך הזנב.
שועלי מקרוטיס בדרך-כלל חיים במדבר פתוח או בערבות רחבות ידיים, בהעדיפם אזורים יבשים. הם חופרים מאורה קטנה, ממנה הם יוצאים למרחקים קצרים, שלרוב אינם עולים על קילומטרים בודדים. הם פעילי לילה, אף שלעיתים ניתן למצוא אותם יוצאים ממאורתם גם ביום. הם יוצאים לצוד מעט אחרי השקיעה, והם ניזונים מחיות קטנות כמו עכבר קנגורו (Dipodomys), ארנבות, חרקים, דגים וציפורים קטנות. קבוצות של שועלי מקרוטיס יכולות לאכלס את אותו אזור מחיה וציד, אך במצב זה הן נוטות לצוד בזמנים שונים. שועלי המקרוטיס אינם פוחדים מהאדם.
שועלי המקרוטיס מוצאים לעצמם בני זוג בחודשים אוקטובר ונובמבר. הזוגות יכולים להשתנות משנה לשנה. הם מזדווגים בין דצמבר לינואר, לרוב במאורות גדולות יותר ממאורות המחיה הרגילות. הגורים יוצאים לאוויר העולם בסביבות החודשים מרץ ואפריל. הנקבה ממליטה שלושה עד שבעה גורים בכל פעם.
תת-מינים
שועלי המקרוטיס מתחלקים לשלושה תת-מינים מוכרים:
שועל המקרוטיס הסאן חואקיני (Vulpes macrotis mutica) - בעבר חי בעמק סאן חואקין שבקליפורניה. תפוצתו הצטמצמה וב-1990 נאמדה אוכלוסייתו בכ-7,000 פרטים. הוא נחשב לתת-מין המאוים בסכנת הכחדה.
שועל המקרוטיס המדברי (Vulpes macrotis arsipus) - נפוץ במדבר מוהאבי, קליפורניה.
שועל המקרוטיס הדרום קליפורני (Vulpes macrotis macrotis) - אוכלוסייה של שועלי מקרוטיס שהייתה נפוצה באזורי המדבר בדרום קליפורניה, אולם היא נכחדה ב-1903.
קישורים חיצוניים
שועל המקרוטיס באתר ה-IUCN
על שועל המקרוטיס הסאן ג'ואקיני
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קלינטון הארט מריאם
מקרוטיס
קטגוריה:בעלי חיים במדבר קולורדו
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1888
| 2023-09-26T15:56:17
|
שועל מהיר
|
שועל מהיר (שם מדעי: Vulpes velox) מין בסוג שועל. השועל נקרא "מהיר" (גם בשפות אחרות) משום שהוא מסוגל לפתח מהירות גבוהה מאוד: מעל 50 קמ"ש ולעיתים אף קרוב ל-60 קמ"ש. מהירות זו נחוצה הן משום שתחום מחייתו הטבעי הוא בעמקים הגדולים בארה״ב, והן כדי לחמוק מטורפים מהירים כמו זאבי ערבות ("קויוטים").
השועל המהיר הוא מין קרוב לשועל מקרוטיס (קיימים חוקרים שמתייחסים אליהם כשני תת-מינים של אותו מין), והכינוי "שועל קִיט" (Kit Fox, מ-Kitten, "חתלתול", או מ-Kit, גור שועלים) שימש בעבר לתיאור שניהם, מכיוון ששניהם קטנים (כיום הוא משמש לתיאור שועל מקרוטיס במספר שפות).
מראה חיצוני
השועל המהיר הוא שועל אפור עם פנים קצרות ורחבות. גובהו מגיע ל-30 ס"מ, אורכו 37-53 ס"מ, אורך הזנב 22-35 ס"מ ומשקלו הכולל 2-3 ק"ג. הזכרים גדולים במעט מהנקבות. הפרווה צפופה והזנב קצר ומפואר. בדרך כלל צבע הפרווה אפור בגב, כתום בצדדים וברגליים ובהיר באזור הבטן. בקיץ הוא מקבל גוון כתום יותר. קצה הזנב תמיד שחור, וכך גם שני צדי אפו.
תחום תפוצה
בעבר תחום המחיה של השועל המהיר התפרש מדרום מערב קנדה ועד טקסס, אך כבר בשנות ה-30 הוא נכחד בשטח קנדה. כיום הוא נפוץ בויומינג, קולורדו, קנזס וניו מקסיקו. מצוי גם במנהטן, דקוטה הדרומית והצפונית, נברסקה, אוקלהומה וצפון-מערב טקסס. נדיר אך קיים גם באיידהו ואורגון.
אורח חיים
השועל המהיר מנהל אורח חיים לילי בקיץ, אך בחורף יכול לצאת גם ביום. את שאר הזמן הוא מבלה במחילות תת-קרקעיות ארוכות, אותן לרוב הוא חופר בעצמו, אך לעיתים יורש אותן מבעלי חיים אחרים כמו גיריות. תחת בעלות שועל אחד יכולות להיות עד 13 מחילות.
השועלים המהירים אינם יצורים טריטוריאליים, ולכן תחומי הציד שלהם, שגודלם 1.5-5 קמ"ר, יכולים לחפוף, כאשר שטח המחיה מצומצם.
תזונה
מזונם של שועלים אלו הוא מכרסמים וארנבאים, וכמו כן הם ניזונים מעופות שמקננים באדמה. בחורף הם אוכלים נבלות משאריות ארוחת הטורפים הגדולים, ובקיץ הם מתכלכלים עד 50% מחרקים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס סיי
מהיר
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1823
| 2024-08-01T01:15:36
|
זאב ערבות
|
זאב ערבות או קוֹיוֹט (שם מדעי: Canis latrans) הוא מין בסוג כלב (Canis). זאב הערבות מצוי באמריקה הצפונית ובחלק הצפוני של אמריקה המרכזית בטווח שבין אלסקה לפנמה במגוון בתי גידול.
תיאור ביולוגי
זאב הערבות מזכיר באורח חייו ודמיונו החיצוני תנים כמו תן זהוב. עם זאת מבחינה טקסונומית הוא קרוב יותר למיני הזאב האמיתיים: זאב אפור וזאב אדמוני, שניהם חיים גם באמריקה. בנוסף הוא מיילל בדומה לזאב ולא לתן.
גובהו של זאב הערבות פחות מ-60 ס"מ, אורך גופו וראשו 70–97 ס"מ ואורך זנבו 30–38 ס"מ ומשקלו נע בין 9 ל-22 ק"ג, כ-14 ק"ג בממוצע, כשהפרטים הגדולים ביותר הגיעו למשקל 34 ק"ג ולאורך 1.5 מטר. תוחלת חייו של הקויוט היא כשש שנים. צבע הפרווה משתנה מאפור לחום צהבהב ולעיתים בעל גוון אדמדם, כשהצוואר והבטן לבנבנים. הקויוט מובחן מזאב אפור בגודלו הקטן יותר, צבע פרוותו הבהירה יותר, בייחוד בזנים שוכני מדבר ובחוטמו ואוזניו הצרות אך הארוכות יותר. בנוסף הוא מקפל את זנבו תוך ריצה בשונה מזאב.
התנהגות
זאב הערבות הוא היפרקרניבור הניזון לרוב מטרף קטן עד בינוני וכן מנבלות שהשאירו טורפים אחרים. ואולם לעיתים זאבי ערבות מתלכדים ללהקות קטנות וצדים יחדיו טרף גדול יחסית כמו אייל קנדי או כבשים. זו התנהגות נדירה יחסית, מאחר שהם אינם טובים בשיתוף פעולה הדדי וגם אינם חזקים כמו זאבים. בנוסף ידועים מקרים בהם זאבי ערבות שיתפו פעולה עם גירית אמריקאית כדי לצוד סנאיי קרקע וטרף דומה.
לזאבי ערבות כושר הסתגלות גבוה מאוד ולכן הם חיים במגוון בתי גידול, כולל בתוך ערים. במקרים רבים הוא פעיל במשך היום אך לעיתים נדירות כמו אצל שוכני מדבר נצפית גם פעילות לילית.
זאבי ערבות הם טורפים מצליחים היכולים למלא גם גומחה של טורף-על. למשל בפארק הלאומי ילוסטון, עם הכחדת הזאב אפור מהפארק הם מילאו את נישת טורף-העל, וצדו בקבוצות כדי להרוג טרף גדול, מה שהניע אותם להתבסס על ציד איילים. ואולם לאחר פרויקט ההשבה של הזאב ב-1995 , זאבים החלו להרוג זאבי ערבות ואף לטרוף אותם ודחקו אותם חזרה לשוליים.
זאבי ערבות מתרבים בסביבות חודש פברואר, וארבעה עד שישה גורים נולדים בסוף אפריל או בתחילת מאי. הגורים נולדים עיוורים ולאחר כעשרה ימים הם פוקחים את עיניהם. שני ההורים (ולפעמים צעירים שלא התפזרו מהשנה הקודמת) מסייעים להאכיל את הגורים. תקופת ההנקה היא כחמישה עד שבעה שבועות. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה.
לעיתים קויוטים מזדווגים עם זאבים ומולידים בן כלאיים - קויוט מזרחי, הגדול יותר מקויוט רגיל. עקב גודלו הוא צד לעיתים אייליים וטרף גדול יחסית ואף אירעו מספר תקיפות של בני אדם ואף תקיפה קטלנית. גם קויוטים אחרים יתקפו אנשים, בעיקר כשהם חולי כלבת או כשהם מתרגלים לחיים בערים ומאבדים את הפחד מהאדם. ברחבי ארצות הברית קורות מספר תקיפות כל שנה, בעיקר בקליפורניה, אך רק מעטות קטלניות.
תת-מינים
ישנם 19 תת-מינים של זאבי ערבות ועוד מספר תת-מינים שנכחדו:
C. latrans cagottis
C. latrans clepticus
C. latrans dickeyi
C. latrans frustror
C. latrans goldmani
C. latrans hondurensis
C. latrans impavidus
C. latrans incolatus
C. latrans jamesi
C. latrans latrans
C. latrans lestes
C. latrans mearnsi
C. latrans microdon
C. latrans ochropus
C. latrans peninsulae
C. latrans texensis
C. latrans thamnos
C. latrans umpquensis
C. latrans vigilis
בתרבות
בסדרת האנימציה "לוני טונס", וייל אי קויוטי (נשמע כמו "זאב ערבות ערמומי") הוא זאב ערבות הנכשל פעם אחר פעם בנסיונותיו לתפוס את רוד-ראנר, קוקייה רצנית מהירה וחכמה. בסדרת הטלוויזיה "זאב צעיר" מאליה היא זאב ערבות.
גלריה
קישורים חיצוניים
canids.org
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס סיי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1823
קטגוריה:כלב
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:מקסיקו: יונקים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:אוכלי נבלות
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים מדבריים באמריקה הצפונית
קטגוריה:פאונה של המישורים הגדולים
| 2024-09-19T12:15:29
|
דוב המשקפיים
|
דוב המשקפיים הקרוי גם דוב האנדים, אוּקוקו, ג'וקומארי, או אוקומארי (שם מדעי: Tremarctos ornatus) הוא מין של יונק ממשפחת הדוביים והמין היחיד ששרד בסוג טרמרקטוס (Tremarctos). זהו הדוב היחיד בעולם החי באמריקה הדרומית והיחיד שחי בחצי הכדור הדרומי.
מאפיינים
דוב המשקפיים נפוץ בדרום אמריקה בהרי האנדים בוונצואלה, בקולומביה, באקוודור, בבוליביה ובפרו. זהו המין היחיד במשפחה הדוביים שאנדמי לאמריקה הדרומית, ואחד משני המינים עם התפוצתם המגיעה דרומית לקו המשווה.
דוב המשקפיים במצב שימור פגיע בעיקר בגלל פגיעה באזורי המחיה שלו ומעריכים כי נותרו פחות מ-2,000 פריטים בבר. הוא גם ניצוד בשל פרוותו ובשרו ומשתמשים בחלקי גופו ל"רפואה מסורתית".
משך חייו של דוב משקפיים בשבי יכול להגיע ל-25 שנה.
זכרים בוגרים שוקלים 100–155 ק"ג ונקבות בוגרות 64–82 ק"ג.
דוב המשקפיים הוא קטן ושעיר. יש לו סימנים לבנים צהבהבים הדומים למשקפיים סביב עיניו ועד לבית החזה. סימנים אלו מיוחדים במינם לכל אחד. שאר פרוותם עשויה להיות בצבע חום כהה עד שחור. לו חוש ריח חד ואף גדול למציאת מזון בחרכי קרקע קטנים ועל עצים גבוהים. כמו כן יש לו טפרים חדים וארוכים לחפירת מערכות שורשים ועקירת צמחים.
דובי המשקפיים פעילים בלילה ובין הערביים. הם אוכלי כול, אך צמחים מהווים את עיקר מזונם. המזון המועדף עליהם הוא פירות, אך הם ניזונים ממגוון גדול של מזונות כגון עשבים ודבש. הם יכולים גם להסתפק במכרסמים קטנים, עופות וחרקים.
הם מפזרים זרעים ובכך תורמים תרומה ישירה לצמיחת היערות שבהם הם חיים.
ההזדווגות נעשית בדרך כלל בין אפריל ליוני. הזוג נשאר ביחד במשך מספר ימים במהלך עונת הרבייה ומזדווג פעמים רבות. הזכר אינו משתתף בגידול הגורים. אחד עד שלושה גורים נולדים בין נובמבר לפברואר. משך ההיריון בשבי הוא בסביבות 8 חודשים. בלידה הגורים עיוורים ושוקלים 300 עד 360 גרם. האם שומרת על גוריה ולאחר כחודש הגורים מסוגלים לחפש אוכל יחד עם אמם. לאחר 6–8 חודשים הם יכולים להסתדר בעצמם.
על אף שהם נוטים להתבודד אחד מהשני כדי להימנע מתחרות, הם אינם טריטוריאליים.
כאשר נפגשים בבני אדם או בדובי משקפיים אחרים, הם יגיבו בצייתנות אבל באופן זהיר, אלא אם כן בן האדם נראה כאיום או כמסכן את גורי האם. אמהות תועדו תוקפות ציידים באופן ברוטלי ביותר, אך שום מיתה לא תועדה על ידי ממשלות דרום אמריקה.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרדריק קיוויה
משקפיים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:קולומביה: יונקים
קטגוריה:בוליביה: יונקים
קטגוריה:אקוודור: יונקים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
| 2023-09-26T11:43:31
|
דוב שחור אמריקני
|
דוב שחור אמריקני (שם מדעי: Ursus americanus) או דֹּב בָּרִיבָּל הוא מין בסוג דוב, ומין הדוב המצוי ביותר באמריקה הצפונית.
תפוצה
הדוב השחור האמריקני נפוץ באמריקה הצפונית, מצפון קנדה ואלסקה דרומה למקסיקו ומהאוקיינוס האטלנטי עד לאוקיינוס השקט. תחום תפוצתם כולל 39 מ-50 מדינות ארצות הברית וכל הפרובינציות הקנדיות. האוכלוסיות במרכז-מזרחה ודרומה של ארצות הברית נשארות בהרים ויערות מוגנים של פארקים לאומיים ושמורות טבע. בעבר היו ככל הנראה למעלה משני מיליון דובים שחורים אמריקניים באמריקה הצפונית; הערכות בשנות ה-80 של המאה ה-20 הניחו שמספרם מתחת ל-200,000. כיום נאמדת אוכלוסייתו של הדוב השחור האמריקני ביותר מ-600,000 פרטים.
מבנה גוף ומראה
אורך גופו של דוב שחור אמריקני הוא כ- 160 ס"מ.
נקבת דוב שחור אמריקני שוקלת בין 40 ק"ג ל-180 ק"ג, בעוד זכר שוקל לרוב בין 115 ל-275 ק"ג, אף שדובים בוגרים יכולים אף לשקול למעלה מ-300 ק"ג. הגורים שוקלים בין 200 ל-450 גרם בזמן הלידה. לדוב השחור האמריקני עיניים קטנות, אוזניים מעוגלות, אף ארוך, גוף גדול וזנב קצר. הוא ניחן בחוש ריח מצוין. צבע שערותיו משתנה מפרט לפרט, אך לרוב הפרטים יש שיער שחור.
הם מסוגלים לעמוד וללכת על רגליהם האחוריות, אך התנוחה הרגילה שלהם היא על ארבע רגליהם. בכל כף רגל יש לדוב השחור האמריקני חמש ציפורניים חזקות המשמשות אותו לקריעה, חפירה וטיפוס. מכה אחת מכף רגלו הקדמית החזקה מספיקה כדי להרוג אייל מבוגר. אולם למרות גודלם וחוזקם, הדובים השחורים האמריקניים מהירים וזהירים בתנועתם.
רבייה וגידול צאצאים
הדובים מגיעים לבשלות ליצירת צאצאים בסביבות גיל 4 או 5 שנים ומתרבים כל 2 עד 3 שנים. הם מתרבים באביב, בדרך כלל במאי ויוני, אך העובר לא מתחיל להתפתח עד לתרדמת החורף של האם במאורה. אם מזון היה מצוי בצמצום והאם לא השיגה מספיק שומן כדי לתמוך בעצמה בתרדמת החורף ולאפשר את התפתחותם של העוברים, העוברים אינם מתפתחים.
הגורים נולדים בדרך כלל בינואר ובפברואר. הגורים העיוורים שוקלים בסביבות 200 עד 450 גרם בלידה, ותאומים נפוצים מאוד. הם נגמלים מיניקה בין יולי וספטמבר בשנה הראשונה לחייהם, ונשארים עם אמם עד סוף החורף הראשון. בחורף השני הם כבר בדרך כלל עצמאיים.
הישרדותם של הגורים תלויה במיומנותה של האם ללמד את גוריה מה לאכול, איפה ואיך למצוא מזון, איפה להקים מאורה, ומתי ואיפה לחפש מחסה מחום ומסכנה.
תוחלת חייהם של דובים שחורים אמריקניים בטבע בממוצע היא 18 שנים, אך יכולה להגיע ל-23 שנים.
ציד דובים
כיום אחד האיומים העיקריים על הדוב השחור האמריקני הוא ציד בלתי חוקי, הרווח לצורך הספקת כיסי מרה וכפות רגליים של דובים לשווקים באסיה; איברים אלו נחשבים לבעלי סגולה רפואית בסין, ביפן ובקוריאה. הביקוש לאיברים אלו גורם גם לציד של דובים אחרים, כגון דובי גריזלי ודובי קוטב. האמנה על הסחר הבינלאומי במינים של בעלי חיים וצמחי בר המצויים בסכנה (CITES), שעליה חתומות למעלה מ-120 מדינות, מספקת אמצעים לריסון הסחר הבלתי חוקי בחיות בר ובמוצרים המופקים מהן על פני הגבולות הבינלאומיים, דבר שמסייע להגן על הדוב השחור מציד.
תת-מינים
ממוזער|בשונה משאר תת-המינים של הדוב השחור האמריקני, דוב הקרמוד (U. a. kermodei) איננו שחור אלא לבן, כמעט כמו דוב קוטב
רשימת תת-מינים מוכרים:
דוב שחור אולימפי (Ursus americanus altifrontalis)
דוב שחור ניו-מקסיקו (Ursus americanus amblyceps)
דוב שחור מזרחי (Ursus americanus americanus)
דוב שחור קליפורני (Ursus americanus californiensis)
דוב שחור היידה גוואי (Ursus americanus carlottae)
דוב הקינמון (Ursus americanus cinnamomum
דוב הקרחון (Ursus americanus emmonsii)
דוב שחור מקסיקני (Ursus americanus eremicus)
דוב שחור פלורידה (Ursus americanus floridanus)
דוב שחור ניופאונדלנד (Ursus americanus hamiltoni)
דוב קרמוד (Ursus americanus kermodei)
דוב שחור לואיזיאנה (Ursus americanus luteolus)
דוב שחור מערב-מקסיקו (Ursus americanus machetes)
דוב שחור קנאי (Ursus americanus perniger)
דוב שחור דאל (Ursus americanus pugnax)
דוב שחור ונקובר (Ursus americanus vancouveri)
230px|ממוזער|ימין|דוב מאחורי שיח
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פטר סימון פאלאס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1780
שחור אמריקני
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:האזור הארקטי: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באמריקה הצפונית
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
| 2023-10-07T10:36:22
|
דוב שחור אסייתי
|
דוב שחור אסייתי או דֹּב הַהִימָלָאִים (שם מדעי: Ursus thibetanus) הוא מין בסוג דוב. הדוב השחור האסייתי חי ביערות הרריים במזרח אסיה, כולל טאיוואן ויפן. הדוב השחור האסייתי המצוי בטאיוואן הוא מתת המין U. t. Formosanus.
מאפיינים
אורכו של הדוב השחור האסייתי 130 עד 190 ס"מ. הזכרים שוקלים בדרך כלל 110 עד 150 ק"ג בעוד שהנקבות שוקלות בין 65 ל-90 ק"ג.
פרוותו שחורה בצורה אחידה, עם חרטום חום בהיר וכתם לבן בצורת קשת בבית החזה. יש לו אוזניים חומות מעוגלות הקבועות נמוך בראשו ועיניים קטנות. שיער קצר באופן יחסי מכסה כמעט את כל גופו. יש לו זנב קצר (6.5-10.6 ס"מ) ועבה. רגליו עבות וחזקות וכפות רגליו רחבות.
הדוב השחור האסייתי מגיע לבגרות מינית בגיל 3-4 שנים.
עונת ההזדווגות נמשכת מיוני ליולי, אך באזורים דרומיים עונת ההזדווגות יכולה להימשך עד אוגוסט. הזוג נשאר ביחד במשך מספר ימים במהלך עונת הרבייה ומזדווג פעמים רבות. בינואר ובפברואר נולדים במאורה 1-4 גורים עיוורים שמשקלם כ-300 גרם. לאחר שבוע הגורים פותחים את עיניהם ולאחר 3 חודשים הם נגמלים מיניקה. הגורים ממשיכים לחיות עם אמם עד לגיל 2-3 שנים.
הדוב השחור האסייתי הוא אוכל-כול, אך ניזון בעיקר מצמחים. הוא צורך מגוון רחב של מזונות כולל פירות, גרגרים, עשבים, זרעים אגוזים, חסרי חוליות, דבש ובשר (דגים, ציפורים, מכרסמים ויונקים קטנים אחרים, וגם גוויות).
תת-מינים
דוב שחור פורמוסני (Ursus thibetanus formosanus) - בטאיוואן
דוב בלוצ'יסטן (Ursus thibetanus gedrosianus) - באיראן ופקיסטן
דוב שחור יפני (Urus thibetanus japonica) - ביפן
דוב שחור ההימלאיה (Ursus thibetanus laniger) - ההימלאיה של טיבט, נפאל, סין והודו.
דוב שחור הודו-סין (Ursus thibetanus mupinensis) - בהימלאיה והודו-סין
דוב שחור טיבטי (Ursus thibetanus thibetanus) - באסאם, נפאל, מיאנמר ותאילנד
דוב שחור אוסורי (Ursus thibetanus ussuricu) - בדרום סיביר, צפון מזרח סין ובחצי האי קוריאה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
שחור אסיאתי
קטגוריה:ההימלאיה: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי פקיסטן
קטגוריה:יפן: יונקים
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:קוריאה הצפונית: יונקים
קטגוריה:קוריאה הדרומית: יונקים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של צפון אסיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1823
| 2024-07-07T08:38:02
|
יוסל בירשטיין
|
יוסל בירשטיין (24 בספטמבר 1920 – 28 בדצמבר 2003) היה סופר ומשורר ישראלי יליד פולין, כתב ביידיש ובעברית.
קורות חיים
יוסל בירשטיין נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלא פודולסק (שאותה הוא מרבה להזכיר בספריו). למד ב"חדר" והיה חניך של "השומר הצעיר". בשנת 1937, כשהיה בגיל 17, היגר לבדו לאוסטרליה. במלחמת העולם השנייה שירת במשך ארבע שנים בצבא האוסטרלי, יחד עם חברו הצייר יוסל ברגנר, שאותו פגש במשרדי ההגירה של "היאס" בוורשה, ואתו עשה את הדרך לאוסטרליה. משפחתו נספתה בשואה.
לאחר המלחמה עסק בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית ויידיש. התחתן בשנת 1941 עם מרגרט וייסברג, שבישראל נקראה בשם מרגנית. לזוג נולדו שתי בנות: חנה, שנקראה בישראל חנה ענבר (נולדה ב-1948 באוסטרליה), ונורית, שנקראה בישראל נורית שני (נולדה ב-1956 בישראל).
ב-1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם היה בירשטיין רועה צאן במשך 11 שנה. בריאיון לציפי גון-גרוס סיפר כיצד התגלגל לעיסוק זה:
לאחר מכן עבר להתגורר בקריית טבעון ואחר כך בנוף הגליל (נצרת עילית דאז). עבד כפקיד בבנק הפועלים, והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת השקעות (על רקע עבודתו זו נולד ספרו "המוטבים"). ב-1982 עבר להתגורר בירושלים. החל לספר סיפורים קצרים בגלי צה"ל, ולהופיע כמספר סיפורים ביידיש ובעברית ברחבי הארץ מטעם אמנות לעם, יחד עם בתו הציירת נורית שני. יוסל בירשטיין נודע באהבת האדם וחוש ההומור המעודן שלו ורבים מסיפוריו מעוררים חיוך.
ב-1949 פרסם קובץ שירה ראשון ביידיש, "אונטער פֿרעמדע הימלען", שיצא לאור במלבורן, ולווה ברישומים של יוסל ברגנר. לאחר שפרסם עוד כמה קובצי שירה, התמקד בירשטיין בפרוזה. סיפוריו מתאפיינים בהסתכלות אירונית על מצבו של האדם.
ספרו הראשון, "במדרכות צרות", פורסם ביידיש ב-1958, ובעברית ב-1959. היה זה הספר הראשון שיצא ביידיש על חיי הקיבוץ. בירשטיין כתב את רוב ספריו ביידיש, ובתרגומם לעברית הסתייע בנסים אלוני ובמנחם פרי. בנוסף עסק בתרגום מיידיש לעברית ומעברית ליידיש, וכן עבד בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ניהל, בין השאר, את עיזבונו של משורר היידיש מלך ראוויטש. בירשטיין עשה שימוש בכתביו של ראוויטש בספר "פנים בענן". מרבית ספריו יצאו לאור במסגרת "הספריה החדשה".
הרומן האחרון שלו, "אל תקרא לי איוב", יצא בשנת 1995. הספר מגולל את סיפוריהם של אנשים הנודדים בין פולין, אוסטרליה וישראל - התחנות בחייו של בירשטיין.
יוסל בירשטיין נפטר בירושלים ב-28 בדצמבר 2003, בגיל 83, ונטמן בבית הקברות נס הרים שבהרי ירושלים.
לאחר מותו יצא לאור ספרו "סיפורים מאזור השלווה", על-פי כתב יד שנמצא בעיזבונו. בחלק מהסיפורים בקובץ זה ניכרת התמודדות עם המוות הקרב.
לכבוד יום הולדתו המאה יצא לאור קובץ נוסף של סיפוריו, העונה לשם: "ומאז רק סיפורים: סיפורים מן העזבון" (בר-אילן, 2020). הקובץ כולל סיפורים שנמצאו בארכיונו האישי או כאלו שפורסמו בבימות שונות, אך לא נכללו בקובצי סיפוריו הקודמים.
פרופ' מנחם פרי, המו"ל והעורך של ספריו, אמר על יוסל בירשטיין:
בשנת 2011 התסריטאית דיתה גרי כתבה את התסריט סיפורים רוקדים על פי ספריו "כתם של שקט" ו"סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים", שיצאו לאור בהוצאת הספרייה.
יוסל בירשטיין זכה להערכה בישראל ובארצות אחרות, במיוחד בסין. ספריו זכו בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.
ספריו
במדרכות צרות, רומן מחיי הקיבוץ, עברית - מ’ רביד, תל אביב, התשי"ט 1959.
ציפייה ועוד סיפורים, משרד הביטחון, תשכ"ו (1966).
נסיעתו הראשונה של רולידר, ועוד שני סיפורים, מיידיש - נסים אלוני וי’ בירשטיין; עם שמונה רישומים מאת יוסל ברגנר, ספרית פועלים, תל אביב, תש"ל 1970.
סיפורים קטנים, ליקט אלכס זהבי, עיבד משה מנור, ירושלים, תשמ"ה 1985.
הספר הראשון שכתב בירשטיין בעברית, על-פי סיפורים שכתב לתוכנית "שעתיים משתיים" בגלי צה"ל.
ומאז רק סיפורים: סיפורים מן העזבון עורך - עמינדב רוטנברג, בר-אילן, 2020
ספריו ביידיש:
אונטער פֿרעמדע הימלען (1949)
אויף שמאָלע טראָטואַרן (1958)
אַ מאַנטל פֿון אַ פּרינץ (1969)
דער זאַמלער (1985)
דײַנע געסלעך – ירושלים: קלײנע מעשׂיות (1989)
אַ פּנים אין די וואָלקנס (2000)
פרסים
פרס בימקו, הסיפור הטוב ביותר (הופיע ברבעון היידי "די גאלדענע קייט", תל אביב), 1954
פרס "הקונגרס לתרבות יידיש בצרפת" על הרומן "במדרכות צרות", 1960
פרס סטולר, (ארגנטינה) עבור הרומן "במדרכות צרות", 1959
פרס חיפה ע"ש דוד פינסקי עבור "נסיעתו הראשונה של רולידר", 1976
פרס יעקב פיכמן, תל אביב, 1983
פרס ראובן ולנרוד, אגודת הסופרים העברים בישראל, תל אביב, 1986
פרס ראש הממשלה, 1987
פרס אטרן, מטעם הירחון "די צוקונפט" ניו יורק, 1988
פרס הורביץ על הרומן "המוטבים", ירושלים, 1985
פרס שלום עליכם מטעם "בית שלום עליכם" בתל אביב, 1989
פרס איציק מאנגר, תל אביב, 1991
פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 1999
לקריאה נוספת
מלך ראוויטש לאור מכתבים שבארכיונו, מסה שכתב יוסל בירשטיין, תורגם מיידיש, נדפס בגשרים, בריקן, א', תשמ"ג 1983.
שחר פינסקר, בית ישן ארץ חדשה, "דווקא" 3, ספטמבר 2007.
דורונה בן דור, "סימנים וקולות: האירוע ההיגוי של יוסל בירשטיין: מחקר השוואתי", הוצאת מזרח התיכון אפריקה - אוניברסיטת תל אביב, 1993.
קובי נסים, "המגיד מירושלים", על: יוסל בירשטיין, דבר, דבר השבוע, 24 בינואר 1992.
עמינדב רוטנברג, "אני מספר כי אני סיפור: היבטים אוטוביוגרפיים ביצירתו של יוסל בירשטיין; עיון במבחר מסיפוריו הקצרים", המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, 2021.
קישורים חיצוניים
אתר אוסטרלי יהודי המוקדש ליוסל בירשטיין ויצירתו
רון בן יעקב, על ספרו של יוסל בירשטיין, "כתם של שקט", באתר האייל הקורא
אסף ענברי, סיפורי הקיבוץ של יוסל בירשטיין,
- על מכתב של יוסל בירשטיין על אביו
קלייב סינקלייר, הספד, האינדיפנדנט, 12 בפברואר 2004
מכּתביו:
על אמת וחיקוי, סיפור קצר, אתר "דעת"
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:חבורת סימן קריאה
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים מיידיש לעברית
קטגוריה:מתרגמים מעברית ליידיש
קטגוריה:סופרים כותבי יידיש
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ספרני הספרייה הלאומית
קטגוריה:ספרנים ומידענים ישראלים
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:זוכי פרס מאנגר
קטגוריה:גבת: אישים
קטגוריה:נוף הגליל: אישים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1920
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003
| 2024-08-07T23:04:08
|
Unreal (סדרת משחקים)
|
Unreal (אנריל) היא סדרת משחקי ירי בגוף ראשון מבית "אפיק גיימס". המשחק הראשון יצא בשנת 1998, בהתבסס על מנוע אנריל שפותח בשלוש שנים שהקודמות ליציאתו. במהלך המשחק השחקן חוקר עולמות חייזריים, ומסתובב עם מגוון רובים גדולי ממדים כדי להרוגם. הצלחת המשחק הראשון הובילה להוצאת משחקים נוספים, המחולקים לשתי תתי-סדרות: Unreal ו-Unreal Tournament.
רקע
סדרת המשחקים מתרחשת בעתיד הרחוק, במאה ה-23. המשחק הראשון עסק במעלליה של בת אנוש שנקלעה לכוכב "Na Pali" הכבוש בידי גזע חייזרי עוין, הסקארג' (Skaarj). הריגת מלכת הסקארג' מביאה לשחרור הכוכב, אך גם למלחמה אכזרית בין הסקארג' לבני האדם, שאינה מתוארת במשחקים. המלחמה מביאה להקמת גוף עולמי בשם ממשלת העולם החדשה (New Earth Government), שמביא לסיום המלחמה בניצחון בני האדם. עם זאת, מחירה היה חורבן של רוב כדור הארץ.
כמה עשרות שנים לאחר המלחמה, מספר רב של תקריות אלימות קשה והרג המוני שהתרחשו במכרות חלל של תאגיד הכרייה הענק "ליאנדרי" (Liandri), הובילו את "ממשלת העולם החדשה" להתיר במסגרת חוקית "רצח בהסכמה". לכך נעזרה בליאנדרי, כדי לארגן טורנירים המוניים בהם בני אדם וחוצנים יילחמו אלה באלה, במסגרת תחרותית מאורגנת, בדומה לקרבות גלדיאטורים. הטורנירים מוזכרים במשחקי Unreal Tournament. הטורניר הראשון אורגן על ידי ליאנדרי בשנת 2291 והצלחתו גררה עוד טורנירים שמתרחשים מדי שנה בשנה.
סדרת אנריל
המשחק הראשון היה בעל עלילת מדע בדיוני וסובבת סביב חקר כוכב לכת חוצני בשם Na Pali. מנוע המשחק אנריל נראה כגדול המתחרים למנוע Quake של חברת id Software, והמשחק אנריל עצמו נראה כנעלה מבחינה טכנית על כותרי Quake ו-Quake 2 אשר יצאו לשווקים באותו הזמן. מאז שאנריל נארז עם שפת הסקריפטים שלו הקרויה UnrealScript, התפתחה תוך זמן קצר קהילה באינטרנט אשר יכלה להוסיף שינויים כדי לשנות או להרחיב את המשחק. תכונה זאת הוסיפה מאוד לאריכות הימים הכוללת של המוצר וסיפקה עידוד לפיתוח נוסף. חבילת ההרחבה למשחק, Unreal: Return to Na Pali, יצאה ב-1999.
באמצע 2003 שחררה אפיק את "Unreal 2: The Awakening", המשחק השני בסדרה המקורית. המשחק, הציג גרסה משופרת של המנוע Unreal Engine 2. העלילה שלו הייתה שונה לחלוטין מהמשחק הראשון, אך גם הוא הוא מתרחש מחוץ לכדור הארץ ומציג חלק מהאויבים שהוצגו במשחק הראשון. מאוחר יותר יצאה לו חבילת הרחבה עם אפשרות משחק ברשת.
סדרת אנריל טורנמנט
אפיק גיימס עיכבו את שחרור הכותר אנריל טורנמנט (Unreal Tournament) שמתמקד בעיקר במשחק מרובה משתתפים. במקור, UT היה חבילת הרחבה למשחק "אנריל", אך מכשתברר שמספר השינויים הגדול שנדרשו במנוע המשחק, ההרחבה הפכה למשחק בפני עצמו. המשחק הושק עם גרסה חדשה למנוע, גרסה 400. בעדכון המאוחר ביותר התעדכן המנוע לגרסה 436. וגם ושל UnrealEd: הוא הושק בבירור כדי להתחרות ב-Quake III Arena.
גם לאנריל וגם לאנריל טורנמנט היו המשכים ששוחררו בשנת 2002, המשכים אלו קרויים אנריל II ו-אנריל טורנמנט 2003. המשכים אלו הציעו גרפיקה ומשחק משופרים בהרבה, בזכות עוד עדכון של מנוע המשחק; אלו היו המשחקים הראשונים של "אפיק גיימס" המשתמשים במנוע Unreal Engine 2.0 (גרסת 10xx עד 2522), ועד אז UE 1.5 היה בשימוש (אך גרסת בטא של UE2 הוצגה ב-E3 2000). גם UnrealEd התעדכן, ונעשה יותר נוח לשימוש.
ב-11 בפברואר 2004, הדמו של Unreal Tournament 2004 התאפשר להורדה דרך האינטרנט. לאחר מספר שבועות שבהם הופץ הדמו באינטרנט והורידו אותו מעל 1.5 מיליון גולשים, הוא הפך לאחד המשחקים המקוונים הפופולריים ביותר. המשחק בגרסתו המלאה הופץ מ-18 במרץ 2004, בגרסה 2.5 (3310 עד 3369 - כמעט מגיע לגרסה השלישית של המנוע, אך מנוע המשחק עצמו הוקפא במשחק זה - השיפורים שהוסיפו לו נראו במשחקים אחרים שהשתמשו ב-UE2.5, אך לא ב-UT2004).
בנובמבר 2007 יצא המשחק Unreal Tournament 3, על שם המנוע בו משתמש המשחק, (Unreal Engine 3 (3470-3809. הוא נחשב השלישי בסדרת Unreal Tournament אם מוציאים את UT2003 מהספירה.
ב-8 במאי 2014 הכריזה אפיק ב־Twitch על פיתוח "Unreal Tournament" שיעשה שימוש במונע Unreal Engine 4. המשחקיות השתנתה קלות, לשחקן נוספה יכולת טיפוס על קירות והתחמקות באוויר. זאת ועוד, נוספה מערכת עליית רמות באמצעות צבירת נקודות ניסיון, על ידי השלמת משימות. הפיתוח נעשה בשיתוף פעולה עם קהילת הגיימרים, אשר זכו להשתתף בפיתוח אלמנטים במשחק: עיצוב מפות וכלי נשק, תכנות מודים ועריכת סאונד. ב-15 באוגוסט 2014 אפיק שחררה את גרסת הקדם-אלפא של המשחק. החל מאפריל 2017, צמצה אפיק את תדירות העדכונים, עד עצירתם הסופית ביולי אותה שנה. זאת מכיוון שאפיק העדיפו להתמקד בפיתוח המשחק פורטנייט, אשר זכה להצלחה עולמית. בדצמבר 2018 הודיעה אפיק על הפסקה לצמיתות של עבודת הפיתוח של המשחק.
סדרת Unreal Championship
כחלק מהאסטרטגיה של אפיק גיימס להרחבת שיווק משחקיהם לפלטפורמות נוספות, שוחרר משחק בשם Unreal Championship בנובמבר 2002 עבור ה-Xbox. המשחק הוא למעשה פורט של UT2003.
משחק ההמשך, Unreal Championship 2: The Liandri Conflict, יצא באפריל 2005 עבור קונסולת האקסבוקס.
הפסקת התמיכה
ב-14 בדצמבר 2022 הכריזה אפיק על כוונתה לסגור את שרתי המשחק של חלק ממשחקיה הישנים, לטענת אפיק מהלך זה בוצע על מנת לתמוך בצורה מלאה אך ורק במשחקים שתומכים בשירותי האונליין של אפיק. במסגרת מהלך זה, הוסרו מרבית כותרי הסדרה מחנויות המשחקים המקוונות, ושרתיהם צפויים להיסגר עד ה-24 בינואר 2023. יוצא מן הכלל הוא Unreal Tournament 3, שאפיק הכריזה כי בעתיד תחזיר את שרתיו, דרך שירותי האונליין שלה.
כמו כן, הכריזה אפיק כי ב-24 בינואר "תסגור לחלוטין" את גרסת הקדם-אלפא של Unreal Tournament שיצאה ב-2014. המשמעות היא שלצד סגירת השרתים והסרת המשחק מהחנות המקוונת של אפיק, המשחק יוסר מספריותיהם של השחקנים אשר הורידו ושיחקו במשחק דרך החנות המקוונת של אפיק.
המשחקים בסדרה
+תאריך הפצהמנועשםסדרהפלטפורמות25 במאי 1998Unreal Engine 1UnrealUnrealחלונות, מקינטוש30 בנובמבר 1999Unreal TournamentUnreal Tournamentחלונות, מקינטוש, לינוקס, פלייסטיישן 2, דרימקאסט1 באוקטובר 2002Unreal Engine 2Unreal Tournament 2003Unreal Tournamentחלונות, מקינטוש, לינוקס15 בנובמבר 2002Unreal ChampionshipUnreal ChampionshipXbox4 בפברואר 2003Unreal II: The AwakeningUnrealחלונות, אקסבוקס18 במרץ 2004Unreal Engine 2.5Unreal Tournament 2004Unreal Tournamentחלונות, מקינטוש, לינוקס18 באפריל 2005Unreal Championship 2: The Liandri ConflictUnreal ChampionshipXbox22 בנובמבר 2007Unreal Engine 3Unreal Tournament 3Unreal Tournamentחלונות, פלייסטיישן 3, Xbox 36015 באוגוסט 2014Unreal Engine 4Unreal Tournamentמשחק שיצא בשלב ראשוני הנקרא "קדם-אלפא", ולא פותח מעבר לכך. נקרא גם UT4 כדי למנוע בלבול בינו לבין המשחק הראשון.Unreal Tournamentחלונות, מקינטוש, לינוקס
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של Unreal Tournament
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי יריות ממוחשבים (גוף ראשון)
קטגוריה:משחקי מחשב
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1998
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1999
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2002
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2003
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2004
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2005
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 2007
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
| 2024-08-31T19:53:33
|
חינוך פורמלי בישראל
|
הפניהחינוך בישראל
| 2007-11-30T11:21:06
|
כוכב הלכת הכחול
|
הפניה הכוכב הכחול
| 2017-06-11T10:23:55
|
שפות הודו-אירופיות
|
השפות ההודו-אירופיות היא משפחת-על של שפות, הכוללת כ-150 שפות, ומדוברות בפי כשלושה מיליארדי אנשים ברחבי העולם. שפות אלו מתחלקות למשפחות, אשר רובן נוצרו באירופה ובמערב אסיה.
קבוצת שפות זו כוללת, בין היתר, את השפות: בנגלית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית, רוסית, איטלקית, פרסית והינדית, שלכל אחת מהן מעל מאה מיליוני דוברים ברחבי העולם, שפות אלה מפורסמות מאוד ברחבי העולם. שפות נוספות הנכללות במשפחת שפות זו, אשר מספר דובריהן מועט באופן יחסי, הן: אוסטית, אירית, יוונית, ארמנית ורומנית.
השפות ההודו-אירופיות הן משפחת שפות גדולה, אשר מחקרה הוליד את ענף הבלשנות המודרנית, ועל כן רבים מהמושגים אשר הבלשנות חוקרת ומנסה למצוא לקוחים ממבנים כלליים המצויים בשפות אלו.
תת-המשפחות של השפות ההודו-אירופיות
שפות איטליות
שפות רומאניות – מקור השפות הרומאניות הוא בשפה הלטינית הוולגרית.
שפות גרמאניות
שפות בלטו-סלאביות
שפות סלאביות
שפות בלטיות
שפות קלטיות
יוונית
מקדונית עתיקה (נכחדה)
אלבנית
שפות אנטוליות (נכחדו)
חתית
לווית
ארמנית
שפות הודו-איראניות
שפות איראניות
שפות הודו-אריות
שפות נוריסטאניות
שפות טוכאריות (נכחדו)
שפות לא מסווגות (נכחדו):
שפות איליריות
פריגית
שפות פאיויות
מספית
שפות ונטיות
תראקית
דאקית
היסטוריה
האפשרות כי קיים מקור משותף לחלק מהשפות ההודו-אירופיות הועלתה לראשונה ב-1647 על ידי מרקוס זוריוס ואן בוקסהורן, ששיער כי הגיעו מה"סקיתית", אך רעיונו לא נקלט ולא נחקר. ההיפותזה הוצעה שוב על ידי סר ויליאם ג'ונס, כאשר הוא שם לב לאוצר המילים ולמבנה התחבירי המשותף של הסנסקריט, הלטינית, היוונית והפרסית. השוואה מערכתית של השפות האלו ושל שפות עתיקות אחרות שנערכה בידי פרנץ בופ תמכה בתאוריה, וה"דקדוק ההשוואתי" של בופ, שהופיע בין 1833 ל-1852, נחשב כנקודת ההתחלה למחקר ההודו-אירופי כתחום אקדמי.
מתוך מציאת מילים דומות בשפות הודו-אירופיות שוחזרה שפה-אם משוערת, פרוטו-הודו-אירופית (PIE). ידועות למעלה מ-4,000 מילים בפרוטו-הודו-אירופית כמו גם חוקי דקדוק. לדוגמה, בפרסית המילה "בנאי" היא "באלדחצ'ן", והסיומת "חצ'אן" היא הסיומת לבעל-מקצוע; באנגלית – builder (תעתיק: בִּילְדֶר). מכאן שוחזר השורש המשותף הזהה בשני המקרים: "בלד".
השאלה המרכזית היא כיצד התפשטה משפחת שפות גדולה כל כך, מה היה האזור המקורי של הפרוטו-הודו-אירופית, והאם השפה הזו התפשטה כאשר האנשים שדיברו אותה היגרו ממקום למקום, או שמא השפה עצמה היא שעברה בשילוב עם ההגירה. השפה-האם האפשרית קרויה "פרוטו-הודו-אירופית". ישנה מחלוקת באשר למיקום הגאוגרפי של מקורה, אולם ישנם שני רעיונות מרכזיים כיום:
המישורים צפונית לים השחור ולים הכספי (קירגן)
אנטוליה
התומכים באפשרות הקירגיזית מתארכים את השפה-האם ל-4000 לפנה"ס, ואילו אלה התומכים בהצעה האנטלית מתארכים אותה לכמה אלפי שנים לפני כן, כשהם קושרים בין ההתפשטות של שפות הודו-אירופיות להתפשטות הנאוליתית של החקלאות.
היפותזה קורגנית
שמאל|ממוזער|300px|היפותזת קורגן
ההיפותזה הקורגנית הוצעה לראשונה על ידי מריה גימבוטאס בשנות ה-50 של המאה ה-20. על-פי היפותזה זו, השפה המקורית דוברה בתרבויות המישורים הכלכוליתיים באלף החמישי לפנה"ס, בין הים השחור לוולגה. חיזוק ניכר להשערה זו היא עובדת קיומן של מילים רבות בפרוטו-הודו-אירופית האופייניות לתרבות ששררה באזור שבין צפון הים השחור לים הכספי, ועוד יותר מכך העדרן הבולט של מילים המיוחסות לגידולים שהיו קיימים בתקופה זו באזוריים דרומיים יותר.
לא הוכח מעולם כי אנשי תרבויות אלו היו חברים בקבוצה הלשונית-תרבותית ההודו-אירופית, ועמים שהיו ידועים כחלק מהתרבות הזו (לדוגמה, ההודו-אריאנים, היוונים, האטרוסקים ואחרים) לא קברו את מתיהם אלא שרפו אותם. עובדה זו מטילה דופי בתאוריה.
להלן קו הזמן לפי התאוריה (כל התאריכים לפני הספירה):
4500–4000: פרוטו-הודו-אירופית מוקדמת. תרבויות סרדני סטוג, דנייפר-דונטס וסארמה, ביות הסוס.
4000–3500: תרבות יאמנה מתפתחת במישורים, ותרבות המייקופ בקווקז. מודלים הודו-חיתיים מעלים את האפשרות של היפרדות של הפרוטו-אנטולית עוד לפני תאריך זה.
3500–3000 פרוטו-הודו-אירופית אמצעית. תרבות יאמנה מצויה בשיאה, עם פסלי אלים מאבן, פרוטו-מרכבות בעלות שני גלגלים, רעיית עדרים ויישובים ומבצרים קטנים קבועים. התרבות מתבססת על חקלאות ודיג לאורך נהרות. קשרים עם תרבות היאמנה עם התרבות האירופית בסוף הנאוליתי מניבה את תרבויות "האמפורה העגולה" ותרבות באדן. תרבות מייקופ מציגה עדויות מוקדמות ביותר של תחילת תקופת הברונזה, ונשק וחפצים מברונזה מגיעים לאזור היאמנה.
3000–2500: פרוטו-הודו-אירופית מאוחרת. תרבות היאמנה מתפשטת על פני כל המישור הפונטי. תרבות ה-corded ware (כלים בעלי בליטות דמוי חבלים) מגיעה מהריין ועד לוולגה, בתקופה האחרונה של האחידות ההודו-אירופית, כאשר עדיין יש קשרים רופפים בין האזורים השונים וחילופי מילים ביניהם, חוץ מהענפים האנטליים והטוכאריים, שמבודדים מתהליכים אלה.
2500–2000: ההפרדות לשפות אמהות של הדיאלקטים השונים מושלמת. בבלקנים מדברים פרוטו-יוונית, צפונית לים הכספי מדברים פרוטו-הודו-אריאנית. תקופת הברונזה מגיעה למרכז אירופה עם תרבות ביקר (Beaker culture). פרוטו-באלטו-סלאבית (או קהילות פרוטו-סלאביות ופרוטו-באלטיות המצויות בקשר קרוב) מתפתחת בצפון-מזרח אירופה.
2000–1500: מומצאת המרכבה, המובילה להפרדות מהירה ולהתפשטות של האיראנית וההודו-אריאנית מתרבות אנדרונובו על פני חלקים גדולים מאסיה המרכזית, צפון הודו, איראן ואנטליה המזרחית. פרוטו-אנטלית מתחלקת לחתית ולווית. לתרבות אונתיס הפרוטו-קלטית יש תעשיית מתכות פעילה.
1500–1000: בתקופת הברונזה הנורדית מתפתחת פרוטו-גרמאנית מוקדמת, ותרבות פרוטו-קלטית מתפתחת במרכז אירופה, ומביאה איתה את תקופת הברזל. הגירה פרוטו-איטלקית לכיוון חצי האי האיטלקי. ניסוח של הריג-וודה ועליה של תרבות הוודות בפנג'אב. עלייתה ונפילתה של האימפריה החיתית. התרבות המיקנית נופלת ואחריה באה תקופת החושך היוונית.
1000–500: השפות הקלטיות מתפשטות על פני מרכז ומערב אירופה. צפון אירופה נכנסת לתקופה הברזל הקדם-רומית, שלב ההיווצרות של הפרוטו-גרמאנית. הומרוס מתחיל את הספרות היוונית יחד עם התקופה היוונית הארכאית. התרבות הוודית מפנה את מקומה למהאג'נאפאדס. זורואסטר משלים את הגאתות, עליה של הממלכה האחמנית, שמשתלטת על העילמים ועל בבל. הסקיתים מחליפים את הקימרים במישור הפונטי. ארמנים מחליפים את תרבות האורארטו. היפרדות של הפרוטו-איטלקית לאוסקו-אומברית וללטינית-פליסקנית, וייסודה של רומא. המצאתן של מערכות הכתיבה היווניות והאיטלקית העתיקה שהועתקו מהאלף-בית השמי הקדום. בדרום אירופה מדברים שפות פלאו-בלטיות רבות. השפות האנטוליות נכחדו.
היפותזה מתחרה
קולין רנפרו הציע שהתפשטותה של ההודו-אירופית קשורה למהפכה הנאוליתית, שהתפשטה בדרכי שלום לתוך אירופה מאסיה הקטנה בערך ב-7000 לפנה"ס. לפיכך, כל אירופה הנאוליתית הייתה דוברת הודו-אירופית, וההגירות הקירגיזיות לא עשו יותר מאשר להחליף שפה הודו-אירופית אחת באחרת.
תומאס גאמקרלידז ויצ'יסלב איבאנוס טענו כי המקור של ההודו-אירופית היא בימת אורמיה. הם הציעו שהארמנית היא השפה שנותרה במקום הלידה של ההודו-אירופית, בזמן שהשפות האחרות היגרו ממנה.
יש שהציעו את תאוריית המבול של הים השחור, כשהם מתארכים את תחילתו של ים אזוב לבערך 5600 לפנה"ס, כגורם הישיר של ההתפשטות ההודו-אירופית. אירוע זה התרחש בתקופה הנאוליתית, והוא מוקדם מדי כדי להתאים לארכאולוגיה הקירגיזית.
הבעיה העיקרית בהשערות אלו, שמקדימות את תאריך ההתפצלות מהשפה האם, היא שבשפת האם ההודו-אירופית מופיעות מילים רבות להמצאות מאוחרות יותר, כדוגמת רִתמה, יצול וגלגל.
קיימות גם תאוריות אחרות בעלות גװן לאומי שלפעמים גובל במיסטיקה לאומנית, כשלרוב השפה המקורית מוצבת במולדת של הוגה התאוריה. דוגמה אחת היא התאוריות ההודיות שאומרות כי הסנסקריט ההודי הגיע מתרבות עמק האינדוס, וטוענות כי הוא למעשה הפרוטו-הודו-אירופית, ושכל הניבים האחרים מגיעים ממנה. תאוריה זו אינה מקובלת ביותר. דוגמה אחרת היא תאוריית ההמשכיות הפלאוליתית, המוצעת על ידי תאורטיקנים איטלקים, שאומרים כי ההודו-אירופית צמחה מתרבויות אירופיות פלאוליתיות.
עץ השפות ההודו-אירופיות
מרכז|ממוזער|700px|עץ השפות ההודו-אירופיות. בװרוד: שפות מודרניות; בלבן: שפות שנכחדו ושפות היפותטיות
ראו גם
עמים הודו-אירופיים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בלשנות
הודו-אירופיות, שפות
| 2024-09-03T13:32:28
|
משה וילנסקי
|
שמאל|ממוזער|250px| משה וילנסקי ושושנה דמארי בהופעה במחנות המעצר בקפריסין, בין 1947 ו- 1948
שמאל|ממוזער|250px|וילנסקי מימין עם הזמרת שושנה דמארי והזמר יוסף גולנד משמאל בארצות הברית בעת מסע ההופעות המשותף, 1949
שמאל|ממוזער|250px|תעודת חבר בהתאחדות המנגנים בארץ ישראל, 1941
300px|ממוזער|שמאל|חתני פרס ישראל, ביום העצמאות ה-35 למדינה. יושבים למטה, מימין לשמאל - חיים חפר, נעמי שמר ומשה וילנסקי.
משה וילֶנסקי (17 באפריל 1910 – 2 בינואר 1997) היה מלחין, מוזיקאי, מעבד ומנצח ישראלי, מגדולי המלחינים של הזמר העברי, חתן פרס ישראל לזמר עברי (1983).
קורות חיים
וילנסקי נולד בשנת 1910 בעיר ורשה שבפולין. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחתו לרוסיה עד שנת 1917, אז חזרה לוורשה. בצעירותו למד בבית הספר אסכלה, והצטרף בגיל 13 לתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר". שם למד לראשונה את שירי ארץ ישראל של אנשי העליות הראשונות. בקן התנועה הייתה מקהלה שנוסדה והודרכה על ידי המוזיקאי יצחק אדל, והוא עתיד היה להשפיע רבות על יצירתו המוזיקלית של וילנסקי ומי שלימד אותו תאוריה מוזיקלית. בשנת 1928 סיים את לימודיו התיכוניים, ובהמלצת אדל המשיך בלימודי מוזיקה בקונסרבטוריון הממלכתי של ורשה. בשנת 1932 סיים בהצלחה את לימודיו בקומפוזיציה וניצוח.
באותה שנה, כשהיה בן 22, עלה לארץ ישראל עם משפחתו והחל לעבוד בתיאטרון הסאטירי "המטאטא" כפסנתרן ומלחין. וילנסקי הלחין שירים שכתבו נתן אלתרמן ויעקב אורלנד, בהם "גדליה רבע איש" בעל הניחוח התימני, "אלימלך" ו"הטנדר נוסע", שאותם ביצעה על במת תיאטרון "המטאטא" אסתר גמליאלית. בנוסף הלחין מוזיקת רקע לסרטונים של הקרן הקיימת ול"יומני כרמל". בתחילת 1934 בעל חברת התקליטים "אחוה", דב מייבלט, בחר בווילנסקי להכין עיבודים ל-30 שירים שהיו פופולריים באותה עת. את השירים שר יוסף גולנד והם הוקלטו על גבי התקליטים הראשונים שהופקו ביישוב. בשנים 1936–1939 למד במקביל הנדסה בשלוחת הטכניון בתל אביב. ביוני 1939 נישא לשחקנית התיאטרון ברטה יָקימוֹבסקה (1917–2013).
בשנת 1944 החל וילנסקי לעבוד כמעבד ומלחין קבוע בתיאטרון המוזיקלי "לי-לה-לו" שאך נוסד. הוא הלחין למילותיו של אלתרמן את השיר "כלניות", שאותו ביצעה על במת תיאטרון "לי-לה לו" הזמרת שושנה דמארי, והפך ללהיט גדול ביישוב (יש שראו בו גם כשיר מחאה כנגד חיילי ה"כלניות" הבריטים, חיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית). היה זה שיתוף הפעולה הראשון של דמארי עם וילנסקי, שהמשיך לכל אורך חייו. וילנסקי הלחין את מרבית שיריה, בהם שירים בסגנון מזרחי-תימני שכתבו אלתרמן ואורלנד כמו "זכריה בן עזרא" ו"מרים בת ניסים". ערב קום המדינה ערכו וילנסקי ודמארי מסע הופעות מרגש במחנות המעצר בקפריסין.
בתקופת מלחמת העצמאות הלחין שירים ללהקת הפלמ"ח "הצ'יזבטרון" למילותיו של חיים חפר, בהם בין היתר "הקרב האחרון", "היו זמנים" ו"צ'יזבט", וליווה את שושנה דמארי בהופעות בפני החיילים בחזית. ב-1949 ערך עם דמארי וגולנד מסע הופעות בארצות הברית. באותה שנה הלחין לתיאטרון "כל הרוחות" את השיר "צריך לצלצל פעמיים", שנודע לימים בביצועה של דמארי.
בשנות החמישים החל וילנסקי להגיש סדרת תוכניות זמר בקול ישראל, ולתוכניות אלה הלחין שירים חדשים, שחלקם בוצעו על ידי דמארי, כגון "לאור הזיכרונות" ו"הרועה הקטנה מן הגיא". באותה תקופה החל לשתף פעולה עם הפזמונאי יחיאל מוהר. הצמד "מוהרוילנסקי", כפי שנהגו לכנותם, יצרו יחד להיטים רבים ללהקת הנח"ל בראשיתה, בהם: "יא משלטי", "מול הר סיני" (שנכתב על רקע מלחמת סיני), "הורה נתגבר", "שיר ערש נגבי" ו"בלדה על מעיין וים". וילנסקי כתב גם מוזיקה לסרטים ("עמוד האש"), לדן וסעדיה ולאופרטה העברית "שולמית" (על פי אברהם גולדפדן, ליובל למותו) בכיכובה של דמארי. בשנים 1961–1978 עבד בקול ישראל כאחראי על המוזיקה הקלה וניצח על תזמורת רשות השידור. השיר "סתיו" שהלחין לאסתר עופרים ושאת מילותיו כתב המשורר שמשון חלפי, זכה בשנת 1962 במקום הראשון לתִזמור ובמקום השני לביצוע בפסטיבל זמר לרדיו בעיר הנופש סופוט שבפולין. ב-1963 שוב זכה שירו במקום השני בתחרות בפולין – "לילה ועשן", למילים של מוהר, שבוצע על ידי אילנה רובינא. במופע משירי אלתרמן "שוק המציאות" שהציגו אילי גורליצקי ויונה עטרי ב-1965, חודשו שיריו מתקופת "המטאטא" ו"לי לה לו": "בכל זאת יש בה משהו", "לימון וצלחת" ו"אלימלך".
וילנסקי יצר יותר מ-1,000 לחנים לטובי הפזמונאים והזמרים. מלבד אלתרמן, מוהר וחפר, הלחין גם את שיריהם של דן אלמגור ("שיר הפלאפל", "מגדלור", "ונצואלה"), יורם טהרלב ("המלח שלי" ו"חסקה" בביצוע להקת חיל הים, "לילה של פריחות" בביצוע יהורם גאון, "בים בם בום" בביצועה של רבקה מיכאלי), תרצה אתר ("בלדה לאישה" בביצוע ששי קשת ו"תפילת יום הולדת" בביצועה של חוה אלברשטיין), לאה נאור ("תני לו פרח" בביצועה של גלי עטרי, "חג לי"), יוסי גמזו ("זוהי יפו" בביצועו של אבי טולדנו, "שני שקי שינה" בביצועם של "הגשש החיוור"), חיים קינן ("שלכת בלב" בביצוע יהורם גאון, "ציור ירושלמי", בביצוע אילנה רובינא, "צרות" בביצוע ציפי זרנקין), עודד אבישר ("היה הוא אפור" בביצוען של שושנה דמארי ועפרה חזה), ועוד. כמו כן הלחין את שירו של אברהם שטרן (יאיר) "הרי את מקודשת לי מולדת".
במוזיקה של וילנסקי ישנו איחוד בין הסגנון האירופי לבין הסגנון המזרחי. שילובים מסוג זה מאפיינים למעשה את גדולי המלחינים של הזמר העברי, כמו נחום נרדי ומרדכי זעירא. לחניו של וילנסקי הצטיינו בהיקלטות מהירה של המנגינה, אך כאמור המנגינה הייתה רק רכיב אחד ביצירתו, כיוון שהתזמור הוסיף ממד חשוב נוסף ללחן היסודי. עיקר גדולתו הייתה בעיבודיו ובתזמור שהוא יצר לשיריו, כשלפעמים הפתיח לבדו מהווה יצירה בפני עצמה.
בשנת 1982 זכה וילנסקי לערב הוקרה שנערך לו בהפקת גלי צה"ל במועדון צוותא בתל אביב. בערב שנקרא "זר כלניות למשה וילנסקי" והוצא מאוחר יותר כאלבום, השתתפו אמנים מן השורה הראשונה בזמר העברי, בהם יהודית רביץ, נורית גלרון, חוה אלברשטיין, שושנה דמארי ועוד. ערבי הוקרה נוספים נערכו לו ב-1983 וב-1993.
בשנת תשמ"ג-1983 זכה וילנסקי בפרס ישראל בתחום הזמר העברי.
ב-1986 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים.
באותה שנה הוכתר בתואר יקיר העיר תל אביב-יפו.
בשנת 1997 כתב אהוד מנור את השיר "כשאני עומדת על במה" עבור שושנה דמארי, שביקשה מווילנסקי להלחינו. וילנסקי החל להלחין אך נפטר לפני שסיים, ושיר זה נחשב לשירו האחרון (יוסי בן-נון השלים את ההלחנה). הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
פזמוניו של משה וילנסקי מקובצים בספרים:
"על הכביש ירח"
"תמיד כלניות תפרחנה".
הנצחתו
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של משה וילנסקי ברח' פנקס 42 בתל אביב-יפו
ב-22 במאי 2009 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 12 בולי דואר בנושא "מוזיקה ישראלית". בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של משה וילנסקי בעיצובה של האמנית מירי ניסטור סופר, שעליו מופיע דיוקנו של וילנסקי. על השובל מופיעה שורה מתוך השיר "מגדלור" של וילנסקי: "הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור".
בערים תל אביב, כפר סבא, רעננה ובאר שבע, נקראו רחובות על-שמו.
קישורים חיצוניים
משה וילנסקי, באתר הספרייה הלאומית – אסופה מקיפה של מידע, תצלומים, ספרים ומסמכים סרוקים, ראיונות, קונצרטים ושירים
השירים הנפלאים של משה וילנסקי
על אודות משה וילנסקי
(עם זכייתו בפרס ישראל)
, חלק ב, הטלוויזיה החינוכית והתיאטרון הקאמרי; מנחה: רבקה מיכאלי
, חלק ב, בגלי צה"ל; מנחה: דן אלמגור; עורכים: מולי שפירא ויורם רותם
משה וילנסקי באסופת מלחיני שירי משוררים, בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:מלחינים ביישוב
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:מעבדים מוזיקליים ישראלים
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:עורכים מוזיקליים ברדיו הישראלי
קטגוריה:מנצחים ישראלים
קטגוריה:מנצחים ביישוב
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זוכי פרס אקו"ם
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:בוגרי השומר הצעיר
קטגוריה:מוזיקאים ביישוב
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:הצ'יזבטרון:יוצרים
קטגוריה:תיאטרון המטאטא
קטגוריה:יקירי תל אביב-יפו לשנת 1986
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1910
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1997
| 2024-09-25T08:05:36
|
אלפבית לטיני
|
הכתב הלטיני (באנגלית: Latin), המכונה גם אלפבית רומי (Roman), הוא הכתב הנפוץ ביותר. הכתב הלטיני משמש בשפות רבות ברחבי העולם, ובשפות יוצאות-אירופה בפרט.
האלפבית הלטיני המקורי
ממוזער|250px|כתובת בלטינית קדומה, המאה ה-6 לפנה"ס
האלפבית הלטיני התפתח במאה ה-7 לפנה"ס מהאלפבית האטרוסקי, ממנו הוא שאל 21 אותיות. מקור האלפבית האטרוסקי באלפבית היווני.
תחילה ייצגה האות C את הצליל G ואת הצליל K, אך מאוחר יותר הוכנסה האות G לשימוש כפיתוח של האות C, על ידי הוספת קו אופקי בקצה האות. אות זו החליפה את מקומה בסדר האלפבית של Z, שצלילהּ עבר לאות R, לפיכך יצאה משימוש. משנכבשה יוון על ידי הרומאים, הוחזרה האות Z לשימוש כשאילה מהאלפבית היווני, יחד עם האות Y, על מנת לכתוב מילים יווניות. עם הזמן נוספו לאלפבית הלטיני אותיות רבות נוספות.
האלפבית בלטינית , ששימש את הלטינית בתקופת האימפריה הרומית, כלל 23 אותיות:
A, B, C, D, E, F, G, H, I, K, L, M, N, O, P, Q, R, S, T, V, X, Y, Z.
האותיות Z ו-Y שימשו אך ורק לכתיבת מילים שאולות מיוונית. האות K שימשה במילים ספורות בלבד, ממוצא אטרוסקי.
האלפבית הלטיני לא כלל את שלוש האותיות: J ,U ו-W, שצורפו רק בימי הביניים.
J – היא צורה מורחבת של האות I, שנועדה להבדיל בין י' העיצורית (J) לי' התנועה (I), שהרי לפני ההוספה שימשה האות I בשני התפקידים.
U – היא צורה מורחבת של V, לפני ההוספה שימשה האות V בשני התפקידים.
W – היא הכפלה של V; בשפה הלטינית נהגתה האות V כמו W באנגלית כיום, אך בשפות אחרות שאימצו את האלפבית הלטיני היה צורך להבדיל בין שני הצלילים.
באלפבית הלטיני ה"מקורי" לא היו אותיות קטנות, אך בשימוש יומיומי קיבלו האותיות הסטנדרטיות צורה מפושטת. בתקופת השושלת הקרולינגית של ממלכת הפרנקים, הוסדרה צורת כתיב זו באופן רשמי, והתפשטה ברחבי אירופה. בתקופה ההיא שולבו בפעם הראשונה אותיות גדולות וקטנות יחדיו באותו טקסט, אך מערכות כללים לקפיטליזציה הוסדרו רק במאה ה-18.
האלפבית הלטיני בימינו
ממוזער|גרסה מאויירת לילדים של האלפבית הלטיני
בימינו, האלפבית הלטיני מגוון מאוד, שכן כל אחת מהשפות השונות הוסיפה לו סימנים דיאקריטיים, על מנת להתאימן למבנה ולאופן ההגייה הייחודיים של כל שפה ושפה. במילים אחרות, המשותף לכל אחת מהשפות הוא השימוש באלפבית הלטיני, בעוד שהן נבדלות זו מזו בסימנים הדיאקריטיים הייחודיים של כל שפה ושפה.
אף שיש דמיון באופן הגיית האותיות בשפות השונות, אין זהות בכך, ולעיתים ההבדלים ניכרים.
דוגמה: השם הספרדי "Jorge", למשל, נהגה "חורחה", בגרמנית מבוטא כ"יוֹרְגֶּה", ובצרפתית – "ז'וֹרְז'". זהו הבדל ניכר מהגייתו האנגלית של שם זה.
באלפבית הלטיני כיום, לכל אות שתי צורות: אות גדולה ואות קטנה, כאשר בכל שפה נקבעים כללים שונים לשילוב שתי הצורות בטקסט אחד.
דוגמה לשוני בקפיטליזציה: בגרמנית, כל שמות העצם נכתבים באות ראשונה גדולה, לעומת האנגלית, בה אות גדולה מופיעה בארבעה מקרים ייחודיים בלבד: בתחילת משפט, לציון שמות פרטיים (שמות משפחה ומקומות), לסימון המילה I ("אני") ולהאדרת אלוהים ("God" או "Lord").
האלפבית הלטיני המודרני מכיל 52 אותיות בסיסיות: 26 מהן אותיות גדולות, ו-26 מהן אותיות קטנות. על אותיות בסיסיות אלו מתווספים, כאמור, בכל שפה ושפה, סימנים נוספים והתאמות ייחודיות.
להלן האותיות הבסיסיות באלפבית הלטיני כיום:
A/a, B/b, C/c, D/d, E/e, F/f, G/g, H/h, Ii, J/j, K/k, L/l, M/m, N/n, O/o, P/p, Q/q, R/r, S/s, T/t, U/u, V/v, W/w, X/x, Y/y, Z/z .
סימנים נוספים על הסימנים הבסיסיים באלפבית הלטיני
סימנים דיאקריטיים
סימנים דיאקריטיים סוג סימן האותיות המסומנות טְרֶמֵה/אומלאוט Ä – Ë – Ï – Ö – Ü – Ÿ סימן עולה Á – Ć – É – Í – Ý – Ń – Ó – Ś – Ú – Ź – Ŕ – Ĺ סימן עולה כפול Ő – Ű סימן יורד À – È – Ì – Ò – Ù סימן זרקא Ã – Õ – Ñ – Ũ – Ĩ קו עילי (מאקרון) Ū – Ī – Ē – Ā – Ō קו חוצה Đ – Ħ – Ł – Ø סימן סדיליה Ļ – Ķ – Ģ – Ç – Ş – Ņ – Ŗ זנבון Ą – Ę – Į – Ǫ – Ų סימן עטרת Ž – Č – Ř – Ě – Ď – Ť – Ľ – Ň סימן חצי מעגל Ă – Ĕ – Ğ – Ĭ – Ŏ – Ŭ גגון Â – Ê – Î – Ô – Û – Ĉ – Ĝ – Ĥ – Ĵ – Ŝ – Ŵ – Ŷ סימן מעגל Å – Ů נקודה עילית Ċ – Ė – Ġ – Ż קרן Ơ – Ư
סימנים מיוחדים
Ə, ə – שווא.
Æ, æ – צירוף של A ו-E.
Œ, œ – צירוף של O ו-E.
ſ – הגרסה המוארכת של האות S.
ß – במקור, צירוף של ſ עם Z.
Ð, ð – אות מיוחדת שהיה לה שימוש בכתיבת השפה האנגלו סקסונית. כיום היא בשימוש באיסלנדית ובפארוזית. אות דומה משמשת בקרואטית.
Þ, þ – אות שהיה לה שימוש בשפה האנגלו-סקסונית, וכיום קיימת רק בשפה האיסלנדית.
שפות הנכתבות באמצעות האלפבית הלטיני
שפות הודו-אירופיות
שפות רומאניות
לטינית – שפת האימפריה הרומית.
צרפתית – שפתה הרשמית של צרפת. מדוברת גם בקנדה, במדינות מערב אפריקה ובמדינות פרנקופוניות נוספות ברחבי העולם.
איטלקית – שפתה הרשמית של איטליה. מדוברת גם בדרום אירופה ובאפריקה.
ספרדית – שפתה הרשמית של ספרד, מדוברת ומשמשת כשפה הרשמית ברוב מדינות אמריקה הלטינית.
פורטוגזית – שפתן הרשמית של פורטוגל וברזיל. מדוברת גם במוזמביק, בזימבבואה, בסאו טומה ופרינסיפה, במקאו, בגואה, באנגולה ובמזרח טימור.
רומנית – שפתה הרשמית של רומניה. מדוברת גם ברפובליקת מולדובה. עד שנות ה-60 של המאה ה-19 נכתבה באמצעות האלפבית הקירילי, ובתקופת המעבר לאלפבית הלטיני, נכתבה באמצעות מערכת כתב מעורבת, אשר כללה את שני האלפביתים. בתקופת השלטון הסובייטי במולדובה, כונתה השפה "מולדבית", ונכתבה באמצעות האלפבית הקירילי. (כך היא נכתבת עד ימינו אלה ברפובליקה הבדלנית טרנסניסטריה).
קטלאנית – שפתה הרשמית של מחוז קטאלוניה, השוכן במזרח וצפון מזרח ספרד.
גליסית – שפה המדוברת במחוז גליסיה, השוכן בחוף הצפון מערבי של ספרד.
קורסיקאית – שפה המדוברת בקורסיקה.
לומברדית – שפה המדוברת באזור לומברדיה, צפון איטליה.
פיימונטזית – שפה המדוברת במחוז פיימונט, צפון מערב איטליה.
אוקסיטנית – שפה המדוברת בדרום צרפת.
רטו-רומאנית – שפה המדוברת בשווייץ.
ארפיטנית – שפה המדוברת בצרפת, איטליה ושווייץ.
לאדינו – שפה יהודית-ספרדית, נכתבת באמצעות הכתב הלטיני (בעבר נכתבה באמצעות כתב רש"י או כתב עברי).
שפות גרמאניות
גרמנית – שפתה הרשמית של גרמניה ואוסטריה. מדוברת גם בשווייץ, בליכטנשטיין ובצפון איטליה.
אנגלית – שפתה הרשמית של בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד.
דנית – שפתה הרשמית של דנמרק.
שוודית – שפתה הרשמית של שוודיה.
נורווגית – שפתה הרשמית של נורווגיה.
איסלנדית – שפתה הרשמית של איסלנד.
פארואזית – שפתה הרשמית של איי פארו.
סכסונית או גרמנית תחתית – שפה המדוברת במדינת סקסוניה התחתונה, גרמניה.
הולנדית – שפתה הרשמית של הולנד. מדוברת גם בבלגיה.
אפריקאנס – שפה המדוברת בדרום אפריקה.
פריזית.
צימברית – שפה המדוברת באזורים מסוימים בצפון איטליה.
לוקסמבורגית – שפה המדוברת בלוקסמבורג ובסביבתה.
סקוטית – שפה קרובה לאנגלית, המדוברת בסקוטלנד.
שפות סלאביות
ככלל, שפות סלאביות במדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות אורתודוקסית – נכתבו בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, ובמדינות שדתן העיקרית הייתה נצרות קתולית או פרוטסטנטית – נכתבו באמצעות האלפבית הלטיני.
פולנית – שפתה הרשמית של פולין.
צ'כית – שפתה הרשמית של צ'כיה.
שפות סורביות – דבורות בפי מיעוטים סלאביים במזרח גרמניה.
סרבו-קרואטית – המדוברת בסרביה, בקרואטיה, בבוסניה והרצגובינה ובמונטנגרו, כאשר בכל אחת מהמדינות קיים תקן נפרד לכללי כתיב והגייה.
קרואטית – שפתה הרשמית של קרואטיה. נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני בלבד.
סרבית – שפתה הרשמית של סרביה.
בוסנית – שפתה הרשמית של בוסניה והרצגובינה.
בבוסניה והרצגובינה ובמונטנגרו שני האלפביתים מוכרים באופן רשמי, אך נעשה שימוש בעיקר באלפבית הלטיני.
בסרביה, תומכת הממשלה בשימוש בעיקר באלפבית הקירילי, אך שני האלפביתים מוכרים באופן רשמי, ומשמשים במרחב הציבורי ובתקשורת.
סלובנית – שפתה הרשמית של סלובניה.
סלובקית – שפתה הרשמית של סלובקיה.
בלארוסית – שפתה הרשמית של בלארוס. נכתבה לאורך ההיסטוריה בעיקר באמצעות האלפבית הקירילי, כמו רוב השפות הסלאביות המזרחיות. בשפה זו נעשה שימוש באלפבית הלטיני בידי מספר קבוצות, במהלך תקופות שונות לאורך ההיסטוריה:
טרם התקופה הקומוניסטית, השתמשו בו בעיקר אנשים שקידמו קירוב תרבותי בין בלארוס ומערב אירופה.
בתחילת התקופה הקומוניסטית, ניסו מספר בלשנים בלארוסים לקדם את הכתב הלטיני, מאחר שסברו כי הוא "מתקדם" יותר.
בתקופת הכיבוש הנאצי, השתמשו השלטונות הנאציים בכתב לטיני לכתיבת בלארוסית.
אחרי מלחמת העולם השנייה, האלפבית הלטיני בבלארוס משמש קבוצות קטנות בלבד.
שפות בלטיות
לטבית – שפתה הרשמית של לטביה.
ליטאית – שפתה הרשמית של ליטא.
שפות קלטיות
אירית – שפתה הרשמית של אירלנד.
ברטונית – שפה המדוברת בחבל ברטאן, צרפת.
ולשית – שפתה הרשמית של ויילס.
גאלית סקוטית – שפה המדוברת בסקוטלנד.
מאנית – שפה שכמעט נכחדה כשפה מדוברת. משמשת כאחת השפות הרשמיות של האי מאן.
קורנית – שפה המדוברת במחוז קורנוול, אנגליה.
שפות הודו-אירופיות אחרות
אלבנית – שפתה הרשמית של אלבניה. דבורה בפי מיעוט גם במקדוניה הצפונית, בקוסובו, במונטנגרו ובאזור דרום איטליה.
כורדית – שפה מתת-הקבוצה של השפות האיראניות, המדוברת במחוז כורדיסטן הלא אוטונומי, והנפרש על פני מספר מדינות: איראן, עיראק, סוריה וטורקיה. האלפבית הלטיני נמצא בשימוש בעיקר בידי התושבים הכורדים המתגוררים בטורקיה ובסוריה.
רומאני – שפת הצוענים. זמן רב לא הייתה כתובה, כעת נלמדת באירופה באמצעות אלפבית לטיני.
שפות אוראליות או פינו-אוגריות
הונגרית – שפתה הרשמית של הונגריה.
אסטונית – שפתה הרשמית של אסטוניה.
פינית – שפתה הרשמית של פינלנד.
שפות טורקיות
טורקית – שפתה הרשמית של טורקיה. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי, טרם הרפורמות של מוסטפא כמאל אטאטורק.
טורקמנית – שפתה הרשמית של טורקמניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך מחוץ לגבולות טורקמניסטן (בקרב הפזורה הטורקמנית). בין השנים 1928–1940 נכתבה השפה באמצעות האלפבית הלטיני, ולאחר כיבוש ברית המועצות את המדינה – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות ושחרורה של המדינה משליטת ברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
אזרית – שפתה הרשמית של אזרבייג'ן. מדוברת גם בצפון איראן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי המיעוט האזרי באיראן. באזרבייג'ן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני, המבוסס בעיקר על כללי הכתיב של השפה הטורקית.
אוזבקית – שפתה הרשמית של אוזבקיסטן. מדוברת גם באפגניסטן. נכתבה באמצעות האלפבית הערבי טרם התקופה הקומוניסטית, ועדיין נכתבת כך בידי האוזבקים באפגניסטן. באוזבקיסטן הסובייטית, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר הכרזת העצמאות מברית המועצות ב-1991, שבה השפה להיכתב באמצעות האלפבית הלטיני.
טטרית – שפתה הרשמית של טטרסטן. נכתבה בעבר באמצעות האלפבית הערבי, טרם התקופה הקומוניסטית. בתקופה זו, בין השנים 1928–1939, נכתבה השפה באמצעות הכתב הלטיני, ולאחר מכן – באמצעות האלפבית הקירילי. לאחר התקופה הקומוניסטית, יזמו שלטונות טטרסטן מעבר לכתב הלטיני. הדבר עורר מחלוקת בקרב חלק מאנשי רוח טטריים, ועורר התנגדות בקרב שלטונות רוסיה. התנגדות זו הובילה לחקיקת חוק, הדורש שכל שפות המיעוטים של רוסיה תכתבנה באמצעות הכתב הקירילי. נכון לתחילת שנות האלפיים, שני האלפביתים (לטיני וקירילי) נמצאים בשימוש.
אויגורית – שפה טורקית, המדוברת בחבל טורקסטן שבמערב סין. נכתבת הן באמצעות הכתב הערבי והן באמצעות הכתב הלטיני.
גגאוזית – שפה המדוברת באזור אוטונומי במולדובה. בהשפעת הטורקית והרומנית, עברה להיכתב באמצעות הכתב הלטיני, לאחר שבמקור נכתבה באמצעות הכתב הקירילי.
שפות אוסטרונזיות
אינדונזית – שפתה הרשמית של אינדונזיה.
מלאית – שפתה הרשמית של מלזיה.
פיליפינית וטאגאלוג – שפותיהן הרשמיות של הפיליפינים.
מאורית – שפה הדבורה בפי המאורים, תושביה המקוריים של ניו זילנד.
הוואית – מדוברת בהוואי.
מלגשית – מדוברת באי מדגסקר.
ואליסיאנית – מדוברת בארכיפלג ואליס ופוטונה.
שפות נוספות
אספרנטו – שפה מלאכותית.
אידו – שפה מלאכותית, גרסה מופשטת של אספרנטו.
בסקית – שפתו הרשמית של חבל הבסקים ובנווארה שבצפון ספרד ובדרום צרפת. נחשבת על פי בלשנים וחוקרים לשפה מבודדת, אשר לא שייכת למשפחת שפות כלשהי.
סוואהילית – שפה המדוברת לאורך חופה המזרחי של אפריקה, השייכת למשפחת שפות הבנטו.
איימרית – שפה המדוברת בפרו.
מלטית – שפתה הרשמית של מלטה. זוהי השפה השמית היחידה, הנכתבת באופן רשמי באמצעות האלפבית הלטיני.
וייטנאמית – שפתה הרשמית של וייטנאם, השייכת למשפחת השפות האוסטרו-אסיאתיות.
קישורים חיצוניים
*
לטיני
קטגוריה:לטינית
| 2024-09-01T02:31:02
|
A
|
האות A (באנגלית נהגית אֵי; בצרפתית, בספרדית ובגרמנית: אַה) היא האות הראשונה באלפבית הלטיני. מקור האות בלטינית והיא התפתחה מהאות היוונית אלפא, אשר התפתחה מהאות הפרוטו-שמית אלף. מאוחר יותר הפכה לאות גם באלפבית הקירילי, А.
באנגלית ובשפות נוספות, האות משמשת לציון תנועה פתוחה כגון קמץ (לדוגמה במילה father), או צירי, כאשר זה בתוספת תנועה נוספת (לדוגמה במילה ace).
תפוצת השימוש באות
A היא האות השלישית הנפוצה ביותר בשפה האנגלית, והשנייה הכי נפוצה בצרפתית ובספרדית. בממוצע A מהווה 3.6% מהאותיות בשפה האנגלית הכתובה לעומת 6.2% בספרדית ו-4% בצרפתית.
ייצוגים שונים
שמאל|ממוזער|100px|דגל הקוד הבינלאומי של האות A
באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה "אלפא" (Alfa או Alpha)
ב-ASCII מיוצגת האות על ידי 65 (A) ו-97 (a).
בקוד מורס מיוצגת האות על ידי נקודה וקו:
· -
ובכתב ברייל:
60px
התפתחות האות A
הירוגליף מצריהירוגליף מצרי ראש שור
(מקור משוער)ראש שור פרוטו שמיאלף פרוטו שמיתאלף פיניקיתפיניקית65px|אלפא יווניתאלפא יווניתאטרוסקית Aאטרוסקית Aלטינית Aלטינית – A
משמעויות של האות
שמאל|ממוזער|250px|גופנים שונים של האות A
בהקשרים מסוימים, ל-A משמעויות שונות:
במוזיקה – התו לה.
בפיזיקה:
במכניקה, a מייצגת תאוצה ו־A משרעת (אמפליטודה).
בחשמל: פוטנציאל וקטורי ויחידת המידה אמפר.
בצירוף עיגול קטן מעליה (Å), מסמנת האות את יחידת המידה אנגסטרום: עשירית הנאנומטר.
לפעמים בתרמודינמיקה – אנרגיה חופשית של הלמהולץ.
בביולוגיה – אדנין (אחד מארבע אבני היסוד של ה-DNA).
סוג הדם A.
אלבום של ג'ת'רו טאל נקרא "A".
סרט איטלקי שנקרא "A" יצא בשנת 1969.
בראיית עולם אנרכיסטית, כאשר האות מוקפת בעיגול, היא מסמלת אנרכיה, משום שבאופן זה היא מייצגת את אמרתו של פרודון "אנרכיה היא סדר".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלפבית לטיני
| 2024-07-18T16:13:45
|
המון
|
שמאל|ממוזער|250px|המון בתחנת רכבת תחתית בוושינגטון די. סי.
המון על פי ההגדרה היומיומית הוא כמות גדולה ביותר של פרטים בקבוצה מסוימת.
על פי ההגדרה הסוציולוגית, המון הוא ציבור גדול של בני אדם בני אותה חברה, אשר בו אין הפרט רואה עצמו קובע ואחראי להתנהגות הכוללת של הציבור (לדוגמה: במעשה לינץ' לא היה רוב הפרטים לוקחים חלק, אם היו רואים עצמם אחראים לתוצאותיו). למרות הגדרה זו, חבר המון יכול להיות מזוהה עם מעשים אלו (לדוגמה: תהלוכה פוליטית או תפילה המונית). להמון עשויים להיות מניעים שונים, המגדירים את פעילותו.
במובן זה קיימות מערכות חברתיות שאינן המוניות, ומערכות המוניות. מערכות לא־המוניות מאופיינות בכך שהן מכילות תת-מערכות רבות, אשר מאפשרות לפרט להכיל את השליטה והאחריות להתנהגות החברתית. מערכות המוניות אינן מתפלגות לתת־יחידות, או שתת-היחידות אינן מאפשרות לו שליטה ואחריות עליהן.
לדוגמה, מפלגה בעלת סניפים פעילים בעלי דמוקרטיה פנימית, בעלי יחס עמוק ודמוקרטי להנהגת המפלגה, היא מערכת חברתית לא־המונית שכן היא מאפשרת לחבר לחוש אחריות ושליטה פעילה על המפלגה. לעומתה, מפלגת שלד, בה קיימת הנהגה מצומצמת וציבור מצביעים שאינו פעיל, היא המונית, כמו מפלגה אשר התנהלות סניפיה ריכוזית ואינה מאפשרת לחבר המפלגה לעצב אותם (כדוגמת המפלגה הנאצית).
מערכות בירוקרטיות נוטות באופן מובהק להתנהלות המונית, שכן הן לא מאפשרות לפרט להיות אחראי על מעשי הארגון הכולל.
תכונות ההמון
מכיוון שהפרט אינו שולט ואחראי להתנהגות ההמון אליו הוא משתייך, אין הוא מפעיל ביקורת פעילה כלפי התנהגות זו (ייתכן כי הוא מכיל ביקורת, אך אינו מיישמה באופן מלא בפועל). עיקרון זה יוצר דפוסי התנהגות חברתיים מיוחדים, אופייניים להמון בלבד.
יעדי ההמון
כמעט בכל המקרים קיימים קבוצות או פרטים אשר מנווטים במכוון את ההמון לטובתם, בהתבסס על תכונותיו ההמוניות. לעיתים מביאים גורמים אשר עשויים להרוויח מהתנהגות המונית להגברת ההמוניות בחברה. לדוגמה: פוליטיקאים עשויים להגביר את הנטייה להמוניות, על מנת לצמצם את יכולת הביקורת של הציבור ולשלוט בו ביתר קלות.
גורמים אלו, אשר מוגבלים על ידי החוקיות של ההמון, פעמים רבות אינם שולטים לגמרי בהתנהגות ההמון (לדוגמה: אנשי דת אשר נאלצים להשתמש במתכוני תפילה קבועים על מנת לקבע את השימוש בתפילה עבור קבוצת מאמינים גדולה שאינה נאמנה באופן טבעי). כמו כן, גורמים אלו אינם תופסים עצמם לעיתים כמנהיגיו (לדוגמה: פרסומאים עבור חברת צריכה המונית).
חולשתם של מנווטי ההמון או חלקיות שלהם, מביאות לכך שההמון יוצר יעדים עצמיים. יעדים אלו תואמים לרוב את צורכי הפרט, אך מכילים עיוותים מסוימים, עיוותים אשר סותרים לעיתים את מילוי הצרכים.
לדוגמה: פרטים מסוימים עשויים להזדקק לביטחון אל מול חברה חיצונית. במקום שימוש בהסכמים או הרתעה תואמת את המציאות, עשויים פרטים אלו במסגרת המון ליצור תוקפנות יתר, שאינה נחוצה בהכרח להגנתו, ואף עשויה לפגוע בביטחונו.
העיוותים נגרמים בשל חוסר היכולת של ההמון לשקול באופן רציונלי את הסוגיות העומדות בפניו, וזאת משום שאין הפרטים בו מבקשים לקחת אחריות על תהליך זה. כך נבחר דפוס הפעולה הנגיש ביותר.
הנעה פנימית בהמון
התנהגות המונית מכילה מנגנונים המגבירים התנהגות זו. מנגנונים אלו מתבססים על כך שהפרט מושפע מהחוקים, מהנורמות ומהדרישות השונות של החברה באופן טבעי. כאשר אין הפרט אחראי על ההתנהגות החברתית אשר יצרה כללים אלו, הוא הופך כפוף להם ומציית להם בלא לשנותם, ובכך הוא מגביל את פעילותו החברתית להגבה בלבד. מכיוון שהכללים תלויים בהתנהגות הפרטים, ציותו של הפרט מחזק אותם עבור עצמו ועבור פרטים אחרים, המגיבים אליו.
לדוגמה: כל חברה כוללת אמונות מסוימות בנוגע למציאות, אשר מושרשות בעיקר בתקשורת, באמנות ובחינוך. העובדה כי פרט מסוים אינו שולט במערכות אלו ואחראי על דרך פעולתן, מונעת ממנו להטיל ספק באמונות אלו, ועל כן הוא מקבלן (לעיתים באופן לא־מודע). אמונותיו אלו, מדרבנות פרטים אחרים להאמין בהן.
חלק מכריע ממנגנונים אלו הוא הגבה מעגלית - הפרטים מגיבים זה להתנהגותו של זה, ומחזקים אחד את השני בהתנהגותם, באופן מגיב ולא מכוון.
מסיבה זו להמון משויך כוח פסיכולוגי סוחף (מודע או לא מודע), ותחושת הסחיפה של ההמון מחזקת את הפסיביות של הפרט בו (דבר שמגביר עוד יותר את משקלה של ההתנהלות ההמונית).
הסחיפה שבהמון, אשר נובעת מחוסר האחריות של הפרט על מעשי הציבור, יוצרת תחושה של ביטחון עבור הפרט, אשר חש כי ההמון מגן עליו. תחושת הביטחון, במקרים רבים חסרת יסוד, משמשת כגורם רב חשיבות עבור התפתחותן והתחזקותן של תופעות המוניות.
גורמי ההנעה הפנימית בהמון מדרבנים פרטים נוספים להצטרף להתנהגות המונית קיימת, ומרגע שהצטרפו, סוחף ההמון את הפרטים החדשים, המסגלים במהירות את ההתנהגות ההמונית. דפוס זה מכונה גרירה אל תוך ההמון.
מנגד, תופעות היחלשות של ההמון (מיעוט מספרי, מיתון הפעילות, התגבשות תת-מערכות המאפשרות שליטה של הפרט וכו') עשויות לחזק את עצמן, ולהביא לתהליכים הפוכים למתוארים לעיל.
המון וחברה
מכיוון שתופעות המוניות מושפעות מהגבה לפרטים אחרים, דמיון וקרבה בין פרטים אלו מחזק את ההתנהגות ההמונית על ידי חיזוק השפעת ההגבה.
להתנהגות המונית יחס הפוך לדמוקרטיה. מכיוון שהדמוקרטיה מחייבת לקיחת אחריות של הפרט על החברה. מסיבה זו, מערכת דמוקרטית היא בהכרח מערכת המחולקת לתת־מערכות בעלות אוריינטציה דמוקרטית.
התחזקות מנגנונים המוניים בחברה מחלישה את המנגנונים הלא־המוניים, ולהפך, בתהליך המזין את עצמו (שכן חולשה יחסית מגבירה את המערכת הנגדית). לרוב קיימות בו־זמנית בחברה מגמה של התחזקות ההמון במקביל למגמות הסותרות אותו, אך ניתן להגדיר עבור חברה איזהו התהליך המכריע בה.
מצבים קיצוניים (משברים, שינויים חברתיים מהירים וכו') אשר אין המערכות החברתיות מסוגלות להתמודד איתם, מעודדים התנהגות המונית ומדגישים אותה. כמו כן, צרכים (לרוב נפשיים) אשר אין המערכות החברתיות הלא־המוניות נותנות עליהם מענה, יוצרים התנהגות שכזו.
לדוגמה, בחברה קפיטליסטית מודרנית אין מערכות התעסוקה והממשל עונות על צרכים כגון קביעת הלבוש המתאים בחברה, ועל כן תחום זה ניתן בידי מעצבי אופנה המנתבים המון בו נהוגים כללי לבוש מחמירים (אך בלתי־פורמליים).
קיימים ביטויים רבים להתנהגות המונית, מהם גלויים לעין, כגון תהלוכה וקהל בהופעה ציבורית, ומהם סמויים, כגון יצירת פולקלור ודפוסי צריכה.
התנהגות המונית גלויה
לרוב במסגרת התנהגות המונית גלויה מתכנס מספר גדול של פרטים במקום מסוים המכונה קהל, וממלאים אחר אותו דפוס התנהגות (תכונה זו של ציבור אינה גוזרת בהכרח התנהגות המונית, אך היא תנאי להמוניות גלויה). המון זה יכול להיות אדיש (כדוגמת יושבי קונצרט) או פעיל (כדוגמת הפגנה או מופע מוזיקלי סוער). במקרים של התנהגות פעילה קיצונית וגסה, מכונה ההמון אספסוף.
ברוב ההתנהגויות ההמוניות הבולטות המניעים ריגושיים ביותר וקצרי־טווח (כגון מנהיג כריזמטי). פעמים רבות מאופיינות התנהגויות כאלו בריגוש מדבק - תחושת התרגשות חזקה ויוצאת דופן, הנובעת מנוכחות בני אדם רבים בעלי מטרות זהות במקום מסוים.
למרכיב הדמיון בין חברי ההמון הגלוי משמעות רבה במיוחד, וככל שהפרטים בהמון קרובים יותר בתכונותיהם (גיל, גזע, עיסוק וכו'), כך התנהגותם ההמונית תהיה חזקה יותר.
המון גלוי מבליט את כל מאפייני ההמון, ועל כן כל התהליכים בו מזורזים במיוחד. אם ההמון מצוי במקום בו נמצאים אנשים רבים נוספים (כיכר העיר, רחוב וכו'), קיים לרוב כוח גרירה חזק ומהיר במיוחד.
תכונות קיצוניות אלו מקנות בידי ההמון כוח רגעי אך רב ביותר. לכוח כזה, בשילוב עם נטיות אלימות, חשיבות רבה עבור התפתחותה ההיסטורית של חברות מסוימות במקרים כאלו ההמון הוא אספסוף, והתנהגותו מכונה מהומה.
כך, לדוגמה, מהפכות רבות במהלך ההיסטוריה התאפשרו הודות להתפרצות זעם המונית ברגע מסוים. בכך משמש המון גם בעת ניהולם של מאבקים עממים שונים, שלא התאפשרו בצורה מאורגנת יותר (כדוגמת האינתיפאדה הראשונה בישראל).
מסיבה זו שלטונות רבים במהלך ההיסטוריה נטו למנוע מתושביהם התכנסויות ציבוריות רחבות, על מנת למנוע הידרדרותם לכדי פעולות אספסוף שייפגעו בסדר הקיים.
קיום טכנולוגיות כגון טלוויזיה ורדיו, עשויים להביא להיווצרות המון גלוי ברגעים מסוימים, בעיקר בזמני צפיית שיא (משחקי ספורט, תוכניות בידור, משדרי חדשות וכו'). במקרה כזה ההמון גלוי על־אף שאין קשר פיזי בין חבריו.
על אף שבמקרים מסוימים המון גלוי יכול להיות ספונטני לחלוטין (כגון התקהלות סביב תאונת דרכים), לרוב ההמון הגלוי מאורגן במידה זו או אחרת - החל מקבוצה אשר כיוונה מראש להתגבשות המון (כגון מופעי רחוב), עד אירועים ממוסדים ומאורגנים בקפידה. הדוגמאות הבולטות להמון מאורגן הן קהלי־תופים, טקסים דתיים וכנסים פוליטיים.
בכל התנהגות המונית מאורגנת מנווט ההמון על־פי צורכי הגורמים המארגנים, אך לעיתים חורג ההמון מכוונת המאורגנים (לרוב כאשר המון פשוט הופך לאספסוף, או כאשר אינו מגלה התלהבת מספקת).
התנהגות המונית סמויה
המון סמוי הוא המון אשר התנהלותו נעשית לאורך זמן, בלא שתורגש ברציפות או בלא שתורגש כלל. התנהגויות המוניות סמויות מונעות על ידי שילוב של אינטרסים פרטיים שונים וארוכי־טווח.
פרטים בהמון שכזה פועלים בצורה דומה ומגיבים זה לזה בשל נסיבות דומות, המייצרות מסגרת של חוקים ונורמות תואמים. כללים אלו, אותם קיבלו הפרטים בלא עיצוב מכוון שלהם, מכתיבים את התנהגות הפרטים במצבים שונים ורבים, ומגדרים את החברה כחברת המון. חברה זו מאופיינת על ידי קיומה של תודעת המון בקרב חבריה (אין תודעה זו מחייבת הזדהות עם ההמון, אלא רק דפוס חשיבה המניח כי לפרט אין שליטה ואחריות על הציבור).
התנהגות סמויה של המון מכילה רכיבים רשמיים ובלתי פורמליים. לרוב, הרכיבים הרשמיים (מנהגים דתיים, צורת שוק העבודה, מבנה המערכת הפוליטית וכו') קובעים את המבנה של חברת ההמון כחברה בה אין אפשרות שליטה לפרט במסגרות החברה. הרכיבים הבלתי פורמליים (אופנה, נטייה לפסיביות ביחס לחברה וכו') נגזרים מהמבנה הפורמלי, ומבטאים את ההתנהגות ההמונית בפועל.
כך, לדוגמה, פן פורמלי של שוק עבודה קפיטליסטי יוצר מבנה בו אין רוב הפרטים לוקחים אחריות על החברה, אלא פועלים להשגת רווח. כך דפוסי הצריכה בשוק זה נגזרים מקיום קבוצת צרכנים שאינם לוקחים אחריות פעילה על עיצוב החברה. תנאים אלו הופכים את הצריכה להמונית באופייה, ויוצרים נורמות צריכה בלתי־פורמליות. על־אף שנורמות אלו אינן מעוגנות בדפוס הפורמלי, הן נגזרות ממנו ומהוות את לב ההתרחשות ההמונית.
יחס מורכב זה הופך את ההשפעה על תופעות ההמון הסמויות למורכב ביותר, ומושפע מתהליכים רבים. בכך חינוך, כלי תקשורת, אמנות וגורמים אחרים משפיעים ומושפעים מדפוסי התנהגותו של ההמון. לרוב, הכלים החברתיים השונים בחברת המון נכפים לכוחו של ההמון שבו הם תלויים, ובכך מקדמים את התפתחותו של המון זה.
לתהליך זה שני מישורים:
באחד, כלי החברה מתאימים את תוכנם לתוכן אשר אותו דורש ההמון, שכן חריגה ממנו תביא לביטול הלגיטימציה שיש להם.
בשני, כלים אלו נאלצים או בוחרים להשתמש בשיטות המוניות לפעולותיהם, דבר שמגביר את ההמוניות עצמה.
לדוגמה, התנהגות המונית מביאה למכלול אמונות מסוים, אשר אינו נשלט על ידי הפרטים אלא נגרם כתוצאה מהתנהגותם ההמונית. אמן אשר יסטה מאמונות אלו, יוחרם על ידי ההמון, אשר יחשוש ליציבותו, ולכן רוב האמנים יתאימו עצמם לדרישות ההמון. במישור השני, יאלצו האמנים להופיע במסגרת אמצעי תקשורת המונים, שכן כך מאורגן הקהל.
ביטוי מסוים של התנהגות המונית סמויה הוא התפתחות תקשורת פנימית לא־פורמלית בציבור, אשר אינה נשלטת ישירות על ידי גורם חלקי כלשהו. תקשורת כזו מתפתחת בצורות שונות, בהן הפולקלור ושמועות.
הוגים, סופרים ופילוסופים רבים כתבו על ההמון כתופעה מסוכנת, אם לא, בזויה. בדיאלוג קריטון לאפלטון, אומר סוקרטס "אין להתחשב בדעת ההמון" ניטשה אמר "החיים הם באר העונג, אך כל היכן שהאספסוף בא לשתות, שם כל הבארות הן מורעלות".
המון בעידן המודרני
בתקופה המודרנית תופעת ההמון רחבה בחברות רבות, הודות לגורמים הבאים:
אוכלוסיית העולם גדלה באופן ניכר.
צפיפות האוכלוסייה גדלה אף היא, נוצרו ערים רבות ואף כרכי־ענק.
נעשה שימוש רב בשיטה קפיטליסטית בה כל פרט לוקח אחריות על חייו בלבד.
מוסדו תהליכים ביורוקרטים רבים, אשר נטלו את יכולת השליטה והאחריות עליהן מידי חברי הארגונים הביורוקרטיים.
התפתחו אמצעים לתקשורת המונים: טלוויזיה, רדיו, עיתונות, פרסום חוצות, אינטרנט ועוד, גורם שאיפשר התייחסות המונית לציבור. בתחום זה נודעות ארבע השפעות עיקריות:
הגברת תודעת ההמון על ידי אופני תקשורת המוניים.
יצירת מרכז תרבותי סביב אמצעי התקשורת ההמוניים, ולא סביב תת-מערכות הניתנות לשליטה ישירה של הפרט.
שימוש בטכניקות המוניות לקידום מוצרים כלכליים, המכונה פרסום.
שימוש בטכניקות המוניות לקידום אינטרסים פוליטיים, המכונה תעמולה.
הורחב השימוש בשיטות דמוקרטיות אשר העניקו חשיבות רבה לשיתוף פעולה של כל פרט, גורם שהביא ליתרון עבור מפלגה אשר ניצלה התנהגות המונית לקבלת תמיכה בדעת קהל - המון בתחומים אלקטורליים.
נוצרו תנועות חברתיות רחבות אשר ניסו להגדיל את מספר תומכיהן ואהדתן בעזרת גיוס המון.
ראו גם
סוציולוגיה - מונחים
תופעת העדר
מימון המונים
קישורים חיצוניים
ההמון עבר מהרחוב לרשת, מאמר באתר דה מרקר, יולי 2014.
ארז מירנץ. על ההמון. אתר "סלונט. 14.09.17
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:סוציולוגיה פוליטית
קטגוריה:קבוצות חברתיות
| 2023-02-07T18:29:36
|
אלפאבית לטיני
|
REDIRECT אלפבית_לטיני
| 2015-09-26T11:03:59
|
אלפבית
|
שמאל|ממוזער|300px|מפת השימוש באלפביתים בעולם
אָלֶפְבֵּית הוא אוסף סדור של אותיות, שהן סימנים גרפיים המייצגים עיצורים ותנועות.
הכתב מורכב מאותיות המשמשות לכתיבת כל המילים הקיימות בשפה מסוימת, שיכולה להיות שפה טבעית או מלאכותית.
אטימולוגיה
המילה 'אלפבית' העברית היא בעצם הלחם בסיסים של שתי האותיות הראשונות באלפבית העברי – 'אלף' ו־'בית'.
מקור המונח הוא בשפה הפיניקית הדומה מאוד לעברית, אשר גם בה שתי האותיות הראשונות נקראות אל"ף (מילולית: שור) ובי"ת (מילולית: בַּיִת). המונח 'אלפבית' משמש כיום ברוב שפות העולם המערבי והערבי.
שיטות הכתיבה שלפני האלפבית
בתקופה הפרהיסטורית, טרם המצאת הכתב, ביטאו בני האדם מחשבות ורעיונות באמצעות ציורים על קירות מערות או בחריתה על סלעים.
לקראת סוף האלף הרביעי לפנה"ס פיתחו השומרים שבמסופוטמיה והמצרים שיטת כתב פיקטוגרפית – שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה. כתבם של השומרים מכונה כתב יתדות, וכתבם של המצרים מכונה כתב הירוגליפי (או כתב חרטומים). עם הזמן פותחה השיטה לכתב לוגוגרפי, שיטת כתב שבה כל איור מסמן מילה או את ההברה הפונטית שלה. (למשל: בכתובת המצרית הראשונה שנמצאה, מציינים את שמו של המלך (פרעה) נער-מר באמצעות צירוף שתי לוגורמות, כשההתייחסות היא לערכן הפונטי, שרטוט של דג שפמנון, שנהגה "נער" במצרית עתיקה, ושרטוט של אזמל, שנהגה "מר").
כתב היתדות השומרי הופץ הן בקרב העמים השמיים, כמו האכדים, הבבלים והאשורים, והן בקרב עמים לא שמיים, כגון: החורים, העילמים והחיתים. הכתב ההירוגליפי נפוץ במצרים, מערכות כתב פיקטוגרפיות נוספות פותחו אצל החיתים ואצל הכריתים.
מערכות כתב עצמאיות נוספות פותחו בסין ובהודו ואצל בני שבט המאיה שבאמריקה.
התפתחות האלפבית
מסורות קדומות למוצא האלפבית
שמאל|ממוזער|40px|קדמוס
אבי ההיסטוריה, הירודוטוס, טען שקדמוס מהמיתולוגיה היוונית הוא זה שהמציא את האלפבית והוא זה שהביא אותה מפיניקיה ליוון. את מקור הכתב הפיניקי תלו הסופרים מיוון העתיקה ומרומא העתיקה בכתבם של המצרים, כשסופרים אחרים טוענים שהפיניקים למדו זאת מן האשורים.
החוקרים מהמאה התשע עשרה אימצו את הדעות הקודמות בנוגע למקור הכתב הפיניקי, אך היו גם כמה שהאמינו שהכתב הפיניקי התפתח מן הכתב הכרתי, או מן הכתב החיתי.
מחקר מודרני
גילוי הכתובת העתיקה בסרביט אל-ח'אדם בחורף של שנת 1905 על ידי האגיפטולוג הבריטי פלינדרס פיטרי, היוותה את תחילתו של החקר המודרני למוצאם של האלפבית. הכתובת המתוארכת לשנת 1500 לפנה"ס כונתה בשם כתב פרוטו-סינאי, ובשנת 1916 פרסם אלן גארדינר את הצעתו לפענוח חלק שחזר ונשנה בכתובת, כשאת הצעתו הוא מבסס על סמך היות הכתב כתב אקרופוני. בכך הפך הכתב הפרוטו סינאי לכתב האלפבית מהקדומים בעולם, כשהדעה המקובלת הייתה שמקורו בכתב ההירוגליפי המצרי.
לצד הכתובת הפרוטו-סינאית נמצאו אף בארץ ישראל (כנען דאז) כתובות פיקטוגרפיות עתיקות באתרים שונים, חלקם מאוחרים לכתובת הפרוטו-סינאית וחלקם קדומים לה, כגון הכתובת שנמצאה בשכם, בגזר ובלכיש. את הכתובות האלו כינו בשם כתב פרוטו-כנעני, והדעה המקובלת הייתה בעבר שהם פותחו אף הם מהכתב ההירוגליפי לצד הכתב הפרוטו-סינאי.
אולם גילויה של כתובת וואדי אל חול בשנת 1999 – כתובת פרוטו סינאית אף היא, והמתוארכת למאה השמונה עשרה לפנה"ס, ביססה את המסקנה לפיה הכתב הפרוטו כנעני הוא מאוחר לפרוטו סינאי, וכי הוא צאצא ופיתוח מאוחר שלו.
האלפבית, הומצא על ידי הכנענים בסביבות שנת 1800 לפני הספירה, והיווה בסיס לרוב השפות המודרניות הכתובות בעולם. מחקר בהובלת פרופ' יוסף גורפינקל מהאוניברסיטה העברית, נחשף מסרק שנהב קטן ועליו חריטה של משפט שלם בכנענית – הקדום ביותר שנמצא אי פעם – המבטא כישוף ותפילה נגד כינים.
מן האלפבית הפרוטו-כנעני נוצר האלפבית הפיניקי, וממנו נוצר האלפבית היווני, העברי הקדום והארמי. מהיווני התפתחו האלפבית הגותי, הגלגוליטי, הקירילי, הקופטי והלטיני. ואילו מהארמי התפתחו האלפבית הערבי והעברי.
השפות שמשתמשות ב"אלפבית" השונים
אלפבית מסוים עשוי לשמש שפות רבות, לעיתים תוך ניואנסים קלים. דוגמה לכך הוא האלפבית הלטיני, שמשמש, בשינויים קלים, את מרבית השפות האירופיות.
להלן דוגמאות לשפות בעלות אלפבית משותף:
אלפבית לטיני – חלק ניכר משפות העולם המערבי, בהן אנגלית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, רומנית, צרפתית, טורקית.
אלפבית קירילי – אוקראינית, רוסית, מונגולית.
אלפבית עברי – עברית, יידיש, ערבית יהודית, ארמית, לאדינו.
אלפבית ערבי – כורדית, ערבית, פרסית, אורדו.
ליטון של עברית או עברית מלוטנת היא שיטה בה כותבים את השפה העברית בעזרת האלפבית הלטיני. ישנם מספר סטנדרטים לכך אך אף אחד מהם עדיין לא הוכרז כרשמי על ידי אף גוף.
אלפבית בתרבות
אדם חסר השכלה נקרא אנאלפבית.
בשפות מסוימות, האלפבית משמש מעבר לשפה גם לסימנים מוסכמים, למשל האלפבית היווני המשמש לסימון של סדרה של מונחים בנושאי מתמטיקה ופיזיקה.
ראו גם
אבג'ד
כתיב
אלפבית לטיני (רשימת אותיות)
אלפבית יווני (רשימת אותיות)
אלפבית קירילי (רשימת אותיות)
אלפבית עברי (רשימת אותיות)
אלפבית פיניקי
אלפבית אוגריתי
אלפבית ערבי (רשימת אותיות)
אוגם
אלפבית גלגוליטי
אלפבית פונטי בין-לאומי
לקריאה נוספת
יוסף נוה, ראשית תולדותיו של הכתב – מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית, הוצאת מאגנס, תשמ"ט.
יוסף נוה, הספרייה הארכאולוגית, אותיות ותולדותיהן, כתר הוצאה לאור, 1979.
קישורים חיצוניים
אנימציה המציגה את התפתחות הכתב הלטיני מהכתב הפיניקי.
הערות שוליים
קטגוריה:כתב
| 2024-09-09T08:42:48
|
אנקונדה כהה
|
אנקונדה כהה (שם מדעי: Eunectes murinus), הידועה גם בשמות: אנקונדה ירוקה, אנקונדה נפוצה ובואה מים, היא מין של נחש חנק ממשפחת החנקיים הנפוץ באזורים הטרופיים של אמריקה הדרומית. זהו מין הנחש הכבד ביותר והארוך ביותר (ביחד עם פיתון מרושת) בעולם כיום, ונחשב כטורף-על לאורך הביצות הגדולות או ביערות האמזונאס.
השם המדעי של האנקונדה הירוקה נלקח מהמילה היוונית εὐνήκτης – אֶוְניקטיס, שפירושה "שחיין טוב", ומהמילה הלטינית Murinus, שפירושה "של עכברים" כי נחש זה נחשב לטורף עכברים. השם הראשון (שהתייחס לפיתון מרושת) היה כנראה מן השפה הסינהלית של סרי לנקה, לשעבר ציילון: בשנת 1869, האנגלי ג'ון ריי כתב על "האנקנדיה של הציילון", שמחץ את איברי התאו ואת העול. יותר ממאה שנים חל השם אנקונדה על הפיתון, אבל במאה התשע־עשרה מומחים החלו להשתמש בשם זה על מנת לתאר את הנחש החי באגן האמזונאס.
מאפיינים
האנקונדה הכהה הוא הנחש הגדול ביותר. נטען שאורכו יכול להגיע אף ל־10 מטרים ומשקלו ל־500 ק"ג. הערכות שמרניות יותר הן אורך של . הנקבות גדולות יותר מהזכרים: הנקבה הגדולה ביותר שתועדה ונמדדה הייתה באורך . משקל הזכרים מגיע ל-200 ק"ג. אם הדיווחים על אנקונדות באורך 8–10 מטר נכונים, אזי האנקונדה הוא הזוחל הארוך ביותר כיום, ביחד עם פיתון מרושת. לצד כוח ענק הוא אחד מהגדולים שבקשקשאים החיים כיום.
מרבית זמנו הוא שוהה בנהרות ובביצות ומיטיב לשחות ולצלול. הוא אינו ארסי. כל השרצה כוללת 30–40 ולדות שאורכם כ־70 ס"מ, המסוגלים לתפקד מיד עם צאתם לעולם. צבע עורו ירוק זית ועל גבו כתמים כהים וצהובים לכל אורכו. דפוס הכתמים ייחודי לכל פרט. ראשו משולש ולסתותיו ארוכות. הן מחוברות ביניהן על ידי גידים בעלי גמישות רבה, והודות לכך הוא מסוגל לבלוע טרף הגדול בהרבה מהיקף גופו. העיניים והנחיריים נמצאים בצד העליון של הראש כדי שיהא מסוגל להתבונן ולנשום כאשר גופו בתוך המים.
את מזונו מוצא האנקונדה סמוך למים או בתוכם. הוא צד ממארב, מתוך המים או מענפי עצים. בתנועה זריזה הוא לופת את טרפו בגופו הארוך וכורך אותו סביב גוף הטרף עד שנמחצות ריאותיו ועל ידי כך הוא נחנק. האנקונדה לא שובר את עצמות הקורבן במהלך החניקה, כיוון שעצמות שבורות עלולות להיות חדות מאוד ולחתוך את בטנו לאחר הבליעה. כאשר חש האנקונדה שהלמות הלב של הקורבן פסקה, הוא משחרר את החיה מליפופו ובולע אותה בהכניסו תחילה את הראש אל פיו.
בשל עוצמתו, כוחו ומאבקו התוקפני של אנקונדה בוגר, הוא טורף-על הניצב בראש מארג המזון בבית חיותו. עוצמתם של אנקונדות גדולות מספיקה גם כדי לצוד טורפים גדולים אחרים, כגון קיימנים (לרבות קיימנים שחורים מתבגרים), פומות, יגוארים קטנים ודגים גדולים וגם חיות גדולות אחרות, ביניהם הקפיברה, צבים, פקאריים, טפירים צעירים ועוד. האנקונדות גם לא בוחלות בקניבליזם עצמי או באכילת נחשים אחרים, כגון הבואה. לאנקונדה בוגרת כנראה אין טורפים, אף שלעיתים פרטים קטנים יחסית נטרפים בידי יגוארים, קיימנים שחורים וקיימן ז'קרה ובידי לוטרה ענקית. עם זאת מדובר במקרים נדירים, שכן אנקונדה בוגרת מסוגלת לגונן על עצמה באופן שיהרוג את טורפיה.
האנקונדה אינה רואה באדם טרף טבעי אך עשויה להתבלבל ולנסות לטרוף עובר אורח, בעיקר ילדים או נמוכי קומה. קרו מספר תקיפות של אנקונדות באמזונאס, לרוב של ילדים. כמעט ואין דיווחים על תקיפות אנקונדות שהסתיימו במוות, וחלקם שנויים במחלוקת. עם זאת, מקרים נוספים קורים בשביה, כאשר מגדלי נחשים לא זהירים מותקפים ולעיתים נהרגים בידי אנקונדה.
גלריה
קישורים חיצוניים
"להיאכל בחיים", תוכנית של ערוץ דיסקברי המתעדת כיצד פול רוזולי, בן 26 מניו ג'רזי, נבלע מרצונו החופשי על ידי נחש אנקונדה, ויצא בשלום.
Rivas, Jesús A. 2000. The life history of the green anaconda (Eunectes murinus). With emphasis on its reproductive Biology. Dissertation. University of Tennessee.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חנקיים
קטגוריה:בעלי חיים בפנטנל
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:אקוודור: זוחלים
קטגוריה:ברזיל: זוחלים
קטגוריה:ונצואלה: זוחלים
קטגוריה:בעלי חיים בנהר האמזונאס
קטגוריה:זוחלים: טורפי-על
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2023-05-22T09:00:42
|
אנקונדה
|
אנקונדה (שם מדעי: Eunectes) הוא סוג של נחש חנק, הכולל את אחד הנחשים הגדולים בעולם, המין אנקונדה כהה (או אנקונדה ירוקה) שעשויה להגיע לאורך של כ- 10 מטרים. סוג זה כולל ארבעה מינים שונים, ותפוצתו היא בדרום אמריקה. נחשים אלו ניזונים לרוב ממכרסמים אף על פי שלפעמים הם ניזונים מקיימנים, יגוארים ואפילו תועדו תקיפות בני אדם.
אטימולוגיה
השם Eunectes מגיע במקור מיוונית עתיקה: εὐνήκτης - "שחיין טוב".
מינים
אנקונדה כהה או אנקונדה ירוקה (Eunectes murinus)
אנקונדה צהובה (Eunectes notaeus)
אנקונדה כהת נקודות (Eunectes deschauenseei)
אנקונדה בוליביאנית (Eunectes beniensis)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן גאורג ווגלר
קטגוריה:חנקיים
קטגוריה:זוחלים מימיים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1830
| 2024-06-25T16:47:56
|
הכחדה המונית
|
ממוזער|שמאל|450px|בכחול - עוצמת ההכחדה הנראית, כלומר אחוז הסוגים נכחדים בכל זמן נתון, כפי שהיא משוחזרת מרשומת המאובנים.
הכחדה המונית (באנגלית: Mass Extinction או Extinction Event) היא התרחשות שבה נכחדים מן העולם שיעור רב ביותר של יצורים בפרק זמן קצר יחסית.
המדע מעריך כי מאז ראשית החיים התרחשו שש הכחדות המוניות, ולפחות בחלק מהן נעלמו רוב אוכלוסיות החי והצומח מעל פני האדמה. הכחדות אלה נגרמו כתוצאה משינויים דרמטיים על פני כדור הארץ, בדרך כלל, שינויים אקלימיים בעקבות אירועים געשיים ואירועים קוסמולוגיים.
האבולוציה של החיים החלה במים, ובין ראשית החיים לפני כ-3.8 מיליארדי שנים ועד לפני כ-425 מיליוני שנים שכנו כל היצורים במים בלבד. לפני כ-540 מיליון שנים, עם עליית הטמפרטורה של כדור הארץ ועליית ריכוז החמצן באוויר, החלה התפתחות מואצת בעולם החי, מיצורים חד תאיים, פשוטים במבנם, ליצורים רב תאיים מגוונים, ובהמשך, ליצורים בעלי שלד חיצוני ויצורים בעלי שלד פנימי, שעד היום אנו מוצאים במאובנים עדויות רבות לקיומם. התפתחות היצורים על פני כדור הארץ הייתה רצופה עליות וירידות במספר המינים.
אירוע הכחדה מתרחש כאשר מספר גדול של מינים מתים עד אחרון הפרטים שבהם בתקופת זמן קצרה יחסית. בהתבסס על רשומות המאובנים, קצב הרקע של ההכחדות על כדור הארץ הוא 2–3 משפחות טקסונומיות של חסרי חוליות ימיים ובעלי חוליות כל מיליון שנה.
מאז החלו החיים על כדור הארץ אירעו מספר מקרים של הכחדות המוניות, שחרגו בהרבה מעל קצב הרקע.
אף כי הכחדות המוניות אירעו ללא ספק בעידן הקדום ביותר - הפרוטרוזואי ואף המעבר מהפרקמבריון לקמבריון - שהתבטא בגידול חד במספר המינים (פיצוץ קמבריוני) ובהופעה ראשונה של מינים רב תאיים, הרי שרק באאון הפאנארוזואי (שהחל לפני 545 מיליון שנים ונמשך עד היום), איפשרה ההמצאה הביולוגית של עצמות וקונכיות לעושר של רשומת המאובנים שממנה ניתן לפתח מחקר מסודר של תבניות ההכחדה.
מספר ההכחדות העיקריות שנטען שהתרחשו ב-540 מיליון השנים האחרונות משתנה ממקור למקור, מכחמש הכחדות גדולות ועד למעלה מ-20. הבדלים אלה משקפים בראש ובראשונה את הסף שהחוקרים בוחרים להשתמש בו לתיאור אירוע הכחדה כאירוע עיקרי, ואיזה סוג של נתונים הם מחשיבים כמדד הטוב ביותר.
אירועי הכחדה
חמש ההכחדות ההמוניות הקלאסיות זוהו בידי ראופ וספקוסקי (1982) ועליהם קיימת הסכמה נרחבת: בסוף תור האורדוביק, בסוף התור דבון, בסוף התור פרם, בסוף התור הטריאס, וסוף תור הקרטיקון.
אירועים אלה וכמה נוספים ברשימה הבאה:
לפני כ-2.4 מיליארדי שנים: בעקבות תהליכים פוטוסינתטיים שגרמו לעליית ריכוז החמצן באטמוספירה, נכחדו כמעט כל המינים האל-אווירניים על פני כדור הארץ. אירוע זה נקרא אסון החמצן.
לפני 488 מיליון שנים : סדרת הכחדות המוניות במעבר מהקמבריון לאורדוביק שבה נכחדו רבים מסוגי הברכיופודים והקונודונטים וחלה הפחתה רצינית במספר מיני הטרילוביטים.
לפני 444 מיליון שנים: המעבר מהאורדוביק לסילור, שהתרחש כתוצאה מתקופת קרח וכלל שני אירועי הכחדה. יצורים ימיים השתנו באופן דרסטי כשגובה פני הים ירד והדבר גרם להכחדה הראשונה. השנייה התרחשה חצי מיליון עד מיליון שנה מאוחר יותר כאשר פני הים עלו במהירות. ייתכן כי התפרצות גמא זירזה את ההכחדה הזו.
לפני 360 מיליון שנים: בקרבת המעבר בין הדבון לקרבון, אירעה סדרה מתמשכת של הכחדות פתאומיות, ובעקבותיה תקופת שפל בכמות המינים שנמשכה אולי כ-20 מיליון שנים.
לפני 251 מיליון שנים: במעבר מהפרם לטריאס אירוע הכחדת פרם-טריאס (או הכחדת P/Tr). זו ההכחדה ההמונית הגדולה ביותר הידועה עד כה. כ-95% מכל המינים הימיים נכחדו, וכן כ-53% מכלל המשפחות הימיות וכ-84% מתוך הסוגים (השיעור הנמוך יחסית של המשפחות שנכחדו בהשוואה למינים שנכחדו נובע מכך שמעט המינים ששרדו השתייכו למשפחות רבות). כמו כן הוכחדו אז גם כ-70% ממיני היבשה, לרבות צמחים, חרקים ובעלי חוליות.
לפני 200 מיליון שנים: אירוע ההכחדה במעבר מהטריאס ליורה. כ-20% מכל משפחות בעלי החיים הימיים נכחדו, כמו מרבית הארכוזוארים שאינם דינוזאורים, מרבית התראפסידה ואחרון הדו-חיים הגדולים, נעלמו.
לפני 66 מיליון שנים: הכחדת קרטיקון-פלאוגן במעבר מהקרטיקון לפלאוגן (מכונה גם הכחדת K/T). נכחדו כ-50% המינים. הכחדה זו משמעותית לאדם היות שבה נכחדו הדינוזאורים, והיונקים הפכו לבעלי החוליות הדומיננטיים ביבשה. הכחדה זו השפיעה באופן לא אחיד על קבוצות בעלי חיים שונות - חלק נכחדו, חלק קיבלו מכה קשה וחלק הושפעו באופן קל בלבד. ההערכה המקובלת היא כי הכחדה זו נבעה מאירוע פגיעה של אסטרואיד או שביט.
כיום: ההכחדה הנוכחית המכונה גם אירוע ההכחדה בהולוקן. קיים החשש שהטבע נמצא בתחילתה של הכחדה שביעית בשל השפעות הפיתוח המואץ ובשל הפעילות האנושית שאינה מתחשבת בסביבה הטבעית ומביאה להרס בתי הגידול ולהיעלמותם של מינים רבים. אפקט החממה, כריתת יערות הגשם, ציד לא מבוקר ודיג יתר המפרים את האיזון הטבעי, ומגבירים את הזיהום הסביבתי מביאים להרס שיטתי של חברות החי והצומח ועלולים לגרום להכחדה השביעית. סקר משנת 1998 של המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, גילה כי 70% מהביולוגים רואים בתקופתנו כתקופה של הכחדות גדולות. כמה מהם כמו א.א וילסון מאוניברסיטת הרווארד, חוזים כי ההרס שגורם האדם לביוספירה עלול לגרום להכחדת כמחצית המינים במאה השנים הבאות. החוקרים וקבוצות המבצעות מאמצי שימור כמו הרשימה האדומה של ארגון IUCN של מינים בסכנת הכחדה, וכולם מצביעים על תקופה מתמשכת של הכחדה מאסיבית. ההכחדה של יונקים גדולים לקראת סוף תקופת הקרח האחרונה נחשבת גם היא כחלק מאירוע ההכחדה של ההולוקן מאחר שהיא נבעה כנראה מהתפשטות האדם הנבון בעולם לאחר שיצא מאפריקה. בשל ההשפעה המסיבית של האדם על כדור הארץ, מוצע לקרוא לתקופה הנוכחית אנתרופוקן.
סיבות להכחדות המוניות
לאחר קבלת הגישה לפיה ההכחדה במעבר מהקרטיקון לשלישון, נגרמה בשל פגיעת גוף חללי גדול בכדור הארץ, ואילו ההכחדות של ימינו נובעות ממעשי התרבות האנושית, עדיין לא ברור מה גרם לשאר ההכחדות ההמוניות. כמה מהתאוריות נידונות להלן - הכפילויות נובעות מכך שיש חוקרים הסבורים שמדובר בסיבה זו להכחדה מסוימת בעוד חוקרים אחרים סבורים שהסיבה היא אחרת:
אירועי פגיעה - פגיעת שביט או אסטרואיד מספיק גדולים יכולה לגרום למגה צונאמי גלובלי, לשריפות יער, ולתופעה של חורף גרעיני שתגרם מהאבק העולה לאטמוספירה וחוסם את אור השמש במשך שנים. כל אלה ביחד, ואולי גם השפעות עקיפות נוספות הן גורם מספיק חזק כדי להפריע לכל המערכת האקולוגית הגלובלית ולגרום להכחדות. רק לגבי הכחדת סוף הקרטיקון יש עדויות חזקות לפגיעה כזו. עדויות נסיבתיות של אירועים כאלה קיימות גם לגבי ההכחדות שהתרחשו בסוף תקופת הפרם, סוף האורדוביק, סוף היורה וסוף האאוקן.
שינויים אקלימיים - חילופים מהירים של האקלים עשויים להיות גורם לחץ מתאים של הסביבה עד שהם מובילים להכחדה. עד כה הדעה המקובלת הייתה כי על פי תצפית בתקופות הקרח האחרונות, נראה כי היו להן רק השפעות מתונות על המגוון הביולוגי. עם זאת, מאמר מ"סיינטיפיק אמריקן" מעלה השערה שההכחדות ההמוניות בעבר היו תוצאה של התחממות עולמית ולא של אסטרואידים. על פי המאמר העלייה בטמפרטורה גרמה להפחתת המסה של החמצן באוקיינוסים, דבר שהוביל לפריחה של בקטריות אנאירוביות שפלטו את הגז הרעיל מימן גופרתי. הגז נפלט לאטמוספירה וחנק את רוב החי, דבר שהקטין עוד את רמות החמצן והגדיל עוד יותר את הגדלת אוכלוסיית הבקטריות האנאירוביות. בנוסף, גז זה גם פוגע בשכבת האוזון, מה שגורם להרס נוסף של הצמחייה והחי. הכחדות שככל הנראה קשורות לשינויי האקלים כוללות: סוף האורדוביק, סוף הפרם, הדבון המאוחר, ואחרות.
פעילות געשית - כיסוי שטחים רבים באפר געשי שהיה כרוך בפליטת מיליוני קילומטרים מעוקבים של לבה בתקופה קצרה, עלולים היו להרעיל את האטמוספירה והאוקיינוסים בדרך שהייתה עלולה לגרום להכחדה. גישה זו הוצעה לסוף הקרטיקון, סוף הפרם, סוף הטריאס וההכחדה של היורה.
התפרצות קרני גמא - התפרצות של קרני גמא מכוכב קרוב (כזה הנמצא במרחק של פחות מ-6,000 שנות אור) יכול לגרום לקרינה שתפגע בפני השטח של כדור הארץ ותהרוג את היצורים החיים שם וכן תהרוס את שכבת האוזון. לפי הסטטיסטיקה, צפויה התפרצות גמא אחת להתרחש בקרבת כדור הארץ ב-540 מיליון השנים הבאות. סיבה זו הוצעה כאפשרות לאירוע ההכחדה של סוף האורדיביק.
טקטוניקת הלוחות - הוצע כי הפתיחה והסגירה של דרכי ים וגשרים יבשתיים עשויה הייתה לשחק תפקיד באירועי הכחדה, כשאוכלוסיות שקודם היו מבודדות מגיעות למגע ונוצרת דינמיקה חדשה במערכת האקולוגית. גישה זו מוסברת כסיבה להכחדה של סוף תקופת הפרם.
תאוריות אחרות כמו התפשטות מגפות חדשות או פשוט הוצאת מתחרים מהתחרות בעקבות המצאה ביולוגית מוצלחת במיוחד גם הן מובאות בחשבון. אולם רבים סבורים כי ההכחדות ההמוניות בהיסטוריה של כדור הארץ היו פתאומיות והיקפן נרחב, מכדי להיות אך ורק תוצאה של אירועים ביולוגיים.
השערת מחזורי ההכחדה
הצעה שהועלתה היא שהמגוון הביולוגי ו/או אירועי הכחדה עשויים להיות מושפעים מתהליכים מחזוריים. הטענה המוכרת ביותר היא שקיים מחזור של 26–30 מיליון שנים בתהליך ההכחדה, כפי שהציעו ראופ וספקוסקי בשנת 1986. בשנת 2005 טענו רוד ומולר כי המגוון הביולוגי משתנה אחת ל-62 מיליון שנה (פלוס מינוס 3 מיליון).
קשה להעריך את התקפות של טענות אלו, כי מהבחינה הסטטיסטית קשה בכלל להבחין בתבנית של הכחדות, וקשה להכניס זאת לסטטיסטיקה, הגורמים להכחדות הם עדיין לא ודאיים. קל וחומר קשה לראות בנתונים תבנית החוזרת על עצמה. מרבית העבודות המוקדמות בתחום גם סובלות מידע לקוי של לוח הזמנים הגאולוגי (טעויות של למעלה מ-10 מיליון שנים), אף כי כיום ניתן להגיע לרזולוציה של פחות מ-4 מיליון שנים, רזולוציה שדי בה כדי לחקור את התהליכים.
הסטטיסטיקות חשובות לצורך קביעת התהליכים שאולי גרמו לתבניות המחזוריות של ההכחדות ועבודות נוספות עשויות להתמקד בניסיון למצוא עדויות לתהליכים כאלה.
ספקולציית נמסיס
תאוריה אחת, שעדיין אין לה אישור, אך גם לא נפסלה על הסף היא זו שהמחזור האחראי להכחדות עשוי היה להגרם ממסלולו של כוכב שני שיהפוך גם את השמש שלנו למערכת כוכבים כפולה. כוכב תאורטי זה, הנקרא "נמסיס", מפריע באופן מחזורי את מנוחתם של השביטים בעננת אורט, ושולח סופה של אסטרואידים ושביטים גדולים לעבר מערכת השמש הפנימית. תאוריה דומה מציעה כי מערכת השמש מתנדנדת מעל ומתחת מישור הגלקסיה וכתוצאה מכך מתרחשים ממטרים תקופתיים. תאוריות אחרות מציעות אפשרות של אי יציבות גאולוגית שהמחזור שלה נבנה בתוך מעמקי כדור הארץ ופורץ דרך המעטפת בהפרשים קבועים התפרצויות ענק של הרי געש ופעילות של טקטוניקת הלוחות. אם רק אחת מהתאוריות הללו נכונה, אזי אין משמעות לעובדה שגם ראופ וספקוסקי וגם רוד ומולר חוזים אירוע הכחדה טבעית בתוך 10 מיליון השנים הבאות.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
דינוזאורים
אומניסייד
חורף גרעיני
אפופיס (אסטרואיד)
קישורים חיצוניים
הכחדות המוניות - הכוח המניע של האבולוציה, בספריה של מט"ח
מי ישרוד באלף הבא? - מתוך אתר סנונית
הסכנה מהחלל -באתר שומרי החלל
כל סוף הוא התחלה חדשה - הכחדות המוניות, אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, 29 באוקטובר 2012
האסטרואיד שהתנגש בכדור הארץ לפני 466 מיליון שנה דווקא חיזק את החיים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הכחדה המונית
| 2024-10-12T21:20:37
|
בית גידול
|
ממוזער|300x300 פיקסלים|פינגוויני אדלי על קרחון אנטארקטיקה.
ממוזער|300px|בור מים בסוואנה בנמיביה, בה זברות, ג'ירפה, יען וצבאי תומסון שותים.
בֵּית גִּידּוּל, ובלועזית הַבִּיטָט (Habitat), הוא סך כל תנאי הסביבה שמשפיעים על התפוצה ועל ההשפעה של אורגניזם במקום מחייתו הטבעי.
בית-גידול כולל את המקום הפיזי (האתר) בו חיים האורגניזמים ואת כל המשתנים (ביוטיים וא-ביוטיים) והגורמים הקבועים שמשפיעים על אורגניזמים במקום חיותם הטבעי. קשה ואף בלתי אפשרי, לבודד כל אחד מהגורמים שמשפיעים על האורגניזם ולכן משתמשים לעיתים קרובות במושג זה כביטוי כללי לתיאור של סביבת החיים, כגון 'סוואנה' או 'חורש ים-תיכוני'.
חלק גדול מבתי הגידול מבודדים ולכן נוצר מטען גנטי מיוחד ליצורים הרבים החיים בתוכם. בעקבות פגיעה בבית גידול טבעי, נפגעים יצורים שצברו מטען גנטי המותאם אליו. ככל שבית הגידול רגיש יותר לאיומים חיצוניים (כמו איתני הטבע) ופגיע יותר, כך עולה רמת הסיכון של מינים המשתייכים לאותו בית גידול. כאשר בית גידול לח, כמו שלולית חורף, נפגע בשל הצטברות רעלים, אין ליצורים החיים בו אפשרות לחמוק מן הזיהום ולעבור למקום אחר כיוון שבית גידול זה הוא סביבה סגורה המוקפת בגבולות ברורים, ולכן, בסופו של דבר, היצורים החיים בו נעלמים.
בהשאלה, הביטאט נזכר בהקשרים של מגורים מבודדים מתנאי הסביבה החיצונית, למשל באנטארקטיקה, במשימות אנלוגיות, ואף בדיבור על אפשרות לחיים בגרמי שמיים אחרים (למשל על הירח או על התיישבות על מאדים).
ראו גם
אקוטופ
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אקולוגיה
קטגוריה:סביבה
| 2024-06-30T08:32:51
|
מינים בסכנת הכחדה
|
ממוזער|טיגריס סיבירי – תת-מין של טיגריס שמצוי בסכנה גדולה עקב כריתת יערות, ציד ונדירות הטרף שלו עקב ציד אנושי
מינים בסכנת הכחדה הם מינים בעולם הטבע שעתידם נמצא באיום קיומי ממשי. מין מוגדר כמין בסכנת הכחדה רק אם הכוונה היא למין כולו, ולא לאוכלוסיות שונות שלו. לדוגמה, אם הנשר המקראי ייעלם מנופה של ישראל הוא לא ייכחד משום שיש רבבות כמותו בעולם ולכן אי אפשר לומר שהנשר נמצא בסכנת הכחדה.
המינוח הנכון לצמצום אוכלוסיות הוא סכנת התמעטות, אך כאשר כל אוכלוסיות המין מצויות בסכנת התמעטות, הרי שהמין כולו נמצא בסכנת הכחדה. המינוח סכנת הכחדה מתאים רק ליצורים שאוכלוסייתם מידלדלת מיום ליום או שהידלדלה מאוד ועתה היא בכמות קבועה שאינה גדלה ויש סכנה, מכיוון שכשיתחיל שלב דלדול נוסף כמו התפשטות מגפה, המין לא ישרוד. ישנם מינים שככל הנראה תמיד קיימו אוכלוסיות זעירות, דוגמת הפרס, שלעיתים מופיע בישראל ולעיתים נעלם ולא רק בישראל.
ישנם מקרים מתועדים בהם מאמצי השימור גרמו ליציאתם של מינים מסכנת הכחדה.
גורמי סיכון
הכחדות מינים מתקיימות בעקבות שינויים בסביבת המחיה של המין – שינויים שאוכלוסיית המין לא מצליחה להסתגל אליהם. בין המקרים הנפוצים שמאיימים על מינים בסכנת הכחדה:
בעלי חיים יחידאים נמצאים בסיכון מוגבר (גם כשהם לא בסכנת הכחדה) כי הם עלולים לסרב להזדווג
ציד – ככל שיותר אנשים צדים הסיכון עולה
הקמת יישוב או תעשייה באזור המחיה
מגפה – מחלה מידבקת וקטלנית מאוד שגורמת לסיכון
זיהום אזור המחיה
מינים פולשים המתחרים או הורגים מינים נדירים
גם סדרני הכחדה יכולים לגרום לסיכון
העלמות של המזון
מצבי סיכון
300px|שמאל|תרשים מצבי השימור לפי ה־IUCN
במדינות רבות, מינים בסיכון המופיעים ברשימה רשמית לאומית נקראים "מינים אדומים".
פגיע (Vulnerable; VU) – הקטגוריה שמקורה ברשימה האדומה של IUCN מוגדרת על-פי חמישה קריטריונים, המצביעים על סיכון משמעותי להכחדת המין מהטבע: הידלדלות האוכלוסיות בעבר או בהווה ושיעורה, תחום התפוצה של המין ומאפייניו של תחום זה (תנודות בגודלו, האם הוא מקוטע וכדומה), מספר הפרטים הבוגרים, אוכלוסייה קטנה או מוגבלת, ועוד. בנוסף, מין עשוי להיות מוגדר כ"פגיע" אם ניתוח כמותי מראה כי הסיכוי להכחדה מהטבע במאה הקרובה גבוה מעשרה אחוזים.
לדוגמה: ברדלס, נמר, היפופוטם, דב הקוטב, קרנף הודי, קואלה, גאור, עמלץ לבן, קוברה מלכותית ויאק הבר.
בסכנת הכחדה (Endangered; EN) – הקטגוריה מוגדרת על-פי חמישה קריטריונים, בדומה למצב הקודם, בתנאים חמורים יותר; עמידה בתנאים אלה מצביעה על סיכון גבוה להכחדת המין בטבע. למשל, אחד התנאים במצב VU הוא שמספר הפרטים הבוגרים יהיה קטן מ-1,000. התנאי המקביל במצב EN הוא שמספר הפרטים לא יעלה על 250.
לדוגמה: זאב טלוא, טיגריס, לוטרת ענק, לווייתן כחול, כריש לווייתני, צב ים ירוק, פיל סוואנה אפריקני, שימפנזה מצוי, כלב ים נזירי הוואי, כלב ים נזירי מצוי, למור קטה.
בסכנת הכחדה חמורה (Critically Endangered; CR) – הקטגוריה מוגדרת על-פי חמשת הקריטריונים של המצבים VU ו-EN, בתנאים חמורים עוד יותר, המצביעים על סיכון גבוה מאוד להכחדת המין בטבע. לדוגמה, מספר הפרטים בקטגוריה זו אינו עולה על 50 (לעומת 1,000 או 250 במצבים הקודמים).
לדוגמה: קרנף צר-שפה, דישון מקראי, גורילה מערבית, עיט פיליפיני, גמל דו-דבשתי, קונדור קליפורני, קיפודן חרטומני מערבי, תאו הפיליפינים, קאקאפו ודולפין נהרות סיני.
ראו גם
בעלי חיים שנעלמו מארץ ישראל
מינים ללא מספיק נתונים
קטגוריית עופות שחדלו לקנן בישראל
קטגוריית בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
חיות נכחדות
הכחדה המונית
שימור הטבע
השבת בעלי חיים לטבע
קטגוריית צמחי בר בסכנת הכחדה בישראל
מצב שימור
קישורים חיצוניים
בני פירסט, לחופש נולדו, על האנשים ששינו את היחס לציד חיות בר באפריקה, מאתר גלילאו. 24 בספטמבר 2015.
הערות שוליים
*
*
| 2024-07-23T12:46:09
|
פסיכואנליזה - מונחים
|
פסיכולוגיה קלינית: ענף של הפסיכולוגיה העוסק בניתוח ופתרון בעיות נפשיות.
פרשנות (פסיכולוגיה): כלי מרכזי להתערבות טיפולית במסגרת טיפול פסיכודינמי, בו תגובת המטפל מאפשרת תובנה חדשה או חוויה חדשה אצל המטופל.
איד: מונח שטבע זיגמונד פרויד לציון החלק בנפש האדם המורכב מדחפים ואינסטינקטים פרימיטיביים.
אגו: העצמי או האני. מונח שטבע פרויד לציון החלק בנפש שתפקידו מציאת דרכים בטוחות ונאותות לספק דחפים אינסטינקטיביים.
סופר אגו: אני עליון, מצפון. מונח שטבע פרויד לציון החלק בנפש שמפנים את הכללים והערכים של ההורים והחברה.
קיבעון: הכישלון לעבור את אחד משלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואליים של פרויד. עקב כך ממשיך האדם לחוות את הסוגיות האלה שוב ושוב בדרכים סמליות.
פוביה: מצב נפשי של פחד כרוני בלתי הגיוני מאובייקט או מצב כלשהו, המשפיע באופן ממשי על הסובל ממנו.
העברה (פסיכולוגיה): הפניה בלתי-מודעת של רגשות מאדם אחד לאדם אחר. לרוב, משתמשים במושג זה בתוך קשר טיפולי כהעתקת יחס רגשי מודחק שחש המטופל כלפי אדם משמעותי בעברו - אל המטפל.
דמנציה: שיטיון, תסמונת מוח אורגנית שפוגעת ביכולת השכלית וגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחומי החיים השונים.
נסיגה בשירות האגו: מצב שבו האדם נסוג במודע, במכוון ובבחירה אל חוסר פעילות או עשייה בתחום מסוים, מתוך מטרה לשמר כוחות לבנין האישיות שלו בתחומים אחרים.
או לחלופין: זהו מצב בו האדם נותן ביטוי לדחפים שלו ולתכנים מן הלא מודע, נכנס למצב רגרסיבי, כלומר ראשוני, גולמי ופרימיטיבי, אך הוא עושה זאת במכוון ולא כתוצאה ממצב משברי כפוי. אז הוא מבטא את התכנים הרגרסיבים באופן נשלט, כמו על ידי יצירה אומנותית או ביטוי יצירתי אחר.
תאוריית יחסי אובייקט: ענף של תיאורית הפסיכואנליזה אשר שם דגש על יחסים בינאישיים, בעיקר על המשפחה ובמיוחד בין האם לילד. המשמעות של "אובייקט" היא למעשה אדם, ובמיוחד האדם המיוחד המהווה אובייקט או מטרה של רגשות וכוונות של אדם אחר. המשמעות של "יחסים" מתכוונת ליחסים הבינאישיים ומדברת על המשקעים של מערכות יחסים בעבר, המשפיעים על אדם בהווה. תאורטיקנים של יחסי אובייקט מתעניינים בתמונות פנימיות של העצמי ושל אחרים ובאופן בו הן מבטאות עצמן במצבים בינאישיים.
אובייקט מעבר: תיאור והגדרת היחס של התינוק אל חפץ שהתינוק מתקשה להתנתק ממנו, בשל העובדה כי החפץ נבחר בידיו, לסמל ולייצג לו את האם, שאיננה יכולה להיות נגישה לו כפי רצונו.
או לחלופין: מושג של פסיכואנליטיקאי בריטי בשם דונלד ויניקוט, שהוביל את המחקר בתודעתו וחווייתו של התינוק. הוא תיאור תהליך התפתחותי שראשיתו תפיסה סובייקטיבית של המציאות, הנחווית כבריאת המציאות על ידי התינוק וסופו הכרה במציאות כהתרחשות חיצונית ולא נשלטת. תהליך הביניים המוביל את ההכרה במציאות, מתרחש גם באמצעות אובייקט מעבר, שמתאפיין בהיותו נברא על ידי התינוק אך גם מוכר כאובייקט חיצוני, הנתפס וזוכה להכרה על ידי ההורים, המייצגים את המציאות. המעבריות של האובייקט, מסמלת את היותו חלק מהליך בו עוברים מתפיסה סובייקטיבית לתפיסה אובייקטיבית של המציאות.
מונחים נוספים
פסיכולוגיה חברתית - מונחים
פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים
*
קטגוריה:מונחונים
| 2023-11-16T19:40:11
|
אופקים
|
שמאל|ממוזער|250px|השדרה המרכזית רחוב הרצל
שמאל|ממוזער|250px|המרכז המסחרי החדש באזור התעשייה בעיר
שמאל|ממוזער|250px|שיכון באופקים
שמאל|ממוזער|250px|הספרייה העירונית שנמצאת ברחבת המתנס
שמאל|ממוזער|250px|בית הספר התיכון
ממוזער|250x250 פיקסלים|תחנת הרכבת אופקים
אופקים (אֳפָקִים) היא עיר במחוז הדרום בישראל השוכנת 24 ק"מ צפונית־מערבית לבאר שבע. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.
שם העיר
השם "אופקים" ניתן ליישוב על שום האופקים הנגלים ממנה לכל עבר.
המילה אופק, המציינת קו הנראה לעין כאילו השמיים והארץ נפגשים בו, היא במקורה מילה ערבית, أُفْق (אֻפְק), שקיבלה צורה עברית בלשון המתרגמים בימי הביניים, כשנדרשו למונחים מתחומים מדעיים.
היסטוריה
200px|ממוזער|שמאל|אחד מסמלי העיר הראשונים
200px|ממוזער|שמאל|אחד מסמלי העיר הראשונים
שנים ראשונות
אופקים נוסדה ב־19 באפריל 1955, ותושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. ראשיתה של אופקים כתחנת טרקטורים של מושבי מועצה אזורית מרחבים, שיועדה להתרחב ולהיות "מרכז אזורי" שיכלול בין השאר מרפאה, בית ספר אזורי, אמפיתיאטרון ותחנה של תנובה לקליטת תוצרת חקלאית. אלא שגל העלייה הביא לכך ש־400 משפחות נשלחו לאופקים ושוכנו במעברה שנבנתה במהירות והכילה צריפים, פחונים ואזבסטונים. המגורים הארעיים חייבו בנייה, ובשנים הראשונות הייתה העבודה בבניין מקור פרנסה עיקרי בעיירה. בסוף 1956, לאחר מלחמת סיני, עם גל העלייה של יהודי מצרים, הגיעו 150 משפחות נוספות למקום (חלקן קראים), וב־1957 מנתה אוכלוסיית היישוב כ־2,500 נפש. באותה העת עדיין היו קיימות שתי מעברות ביישוב: האחת באזור המלאכה הנוכחי של העיר, והשנייה ממערב למרכז העיר הנוכחי (רחובות קיבוץ גלויות וגולומב).
בשנים שלאחר מכן הגיעו 170 משפחות עולים מפרס ועולים נוספים מהודו ורומניה. בשנת 1958 קיבל היישוב מעמד של מועצה מקומית. ב־1959 מנתה אוכלוסיית העיירה כ־5,000 נפש, ובה 60% יוצאי צפון אפריקה (רובם יוצאי מרוקו), 15% יוצאי מצרים, 15% יוצאי פרס ו־10% יוצאי הודו, אירופה ותושבים ותיקים. מקורות התעסוקה העיקריים בשנות ה־50 היו לא רק בעבודה בבניין, אלא גם בעבודה בחקלאות במושבים הסמוכים ועבודות דחק שכללו גם נטיעת מטעי אגבות שיועדו לשם פיתוח תעשיית חבלים במקום.
משנות ה־60 ועד שנות ה־80
מפעל התעשייה הראשון שהוקם באופקים היה מפעל לליטוש יהלומים שהוקם בסוף שנות ה־50 והעסיק כ־60 עובדים. ב־1959 החלה הקמת שני מפעלי טקסטיל שנועדו להביא תעסוקה ולסייע לפיתוח העיירה. אחד מהם היה מפעל אופ־אר (קיצור של אופקים־ארגנטינה, ממנה הגיעו המשקיעים). בתוך שנה הוקמו המפעלים, והעסיקו יחד כ־500 איש. באותה העת גם נסללו כבישים ורחובות, גנים ציבוריים ניטעו והוקמו בתי ספר ממלכתיים ודתיים.
בעיירה הוקמו שני בתי קולנוע; ב-1959, קולנוע כוכב במרכז העיירה, ובסביבות 1970, קולנוע מרחבים, בכניסה אליה.
בסוף שנות השבעים קלטה אופקים פליטים מווייטנאם, שספינתם היטלטלה בים, כאשר אף מדינה אחרת לא הייתה מוכנה לקלוט אותם. מנחם בגין (שזיכרון השואה ופליטים יהודים המטלטלים בים היו טבועים בו היטב), ראש הממשלה באותה העת, החליט על קליטת הפליטים בישראל.
בשנת 1984 נוסד בעיר בית חב"ד, אשר הקים רשת מוסדות חינוך לכלל האוכלוסייה, אשר סייעו רבות לקליטת עולי ברית המועצות מספר שנים מאוחר יותר. מיד עם פתיחתו בית חב"ד בעיר העמיד בית תמחוי לנזקקים שמחלק מנות חמות וביגוד לתושבים הזקוקים לכך.
משנות ה־90 ועד 2015
בשנות ה־90 הגיעו אל העיר עולים רבים מברית המועצות ומאתיופיה. בשנת 1995 קיבל היישוב מעמד של עיר. ב־1997 הוקם בעיר גרעין תורני בשם "אפיקי אורות".
על רקע המשבר בענף הטקסטיל שהביא לסגירת מפעלי התעשייה המרכזיים בעיר, ובצדו גלי העלייה הגדולים שפקדו את העיר בשנות ה־90, גדל בה מאוד אחוז האבטלה מאמצע שנות התשעים. גם בשנות האלפיים סובלת אופקים ממחסור במקומות עבודה, ורמת השכר בה היא מהנמוכות בערי ישראל.
אופקים משמשת כמרכז עירוני ליישובים במועצות האזוריות מרחבים ואשכול.
משנת 2015 עד 2023
בשנים 2015 עד 2023 העיר החלה להתפתח לאחר קיפאון דמוגרפי, נבנה בה "מרכז צעירים" הכולל בית קפה וקולנוע, וכן אלפי יחידות דיור חדשות ומרכזי מסחר ותעסוקה.
בינואר 2016 נפתחה תחנת הרכבת באופקים. התחנה היא חלק מקו הרכבת אשקלון-באר שבע. פתיחת התחנה קיצרה את זמני הנסיעה בין אופקים וגוש דן.
בפברואר 2017 נחתם הסכם הגג שיוסיף לעיר אופקים יותר מ-12 אלף יחידות דיור חדשות, חלקן בבנייה צמודת קרקע וחלקן בבנייה לגובה, בבניינים עד 13 קומות. במסגרת הסכם זה החלו להיבנות שכונת הפארק ששטחה 1,000 דונם (בין נחל אופקים לשכונת שפירא) ושכונת חורשת נח ששטחה 453 דונם (ממזרח לאזור התעשייה וצפונית לחורבת פטיש, ומדרום לתחנת הרכבת ונחל פטיש. על פי מסמכי התכנית מוצעת בניה של 1,000 יח"ד בצפיפות של כ – 5.7 יחידות דיור לדונם נטו).
כיום פועלים באופקים כפר סטודנטים של עמותת איילים, מתנדבי שנת שירות של ארגון צמר"ת ותוכנית "קדימה". בנוסף על כך, פועלים בעיר גרעין חיילים של תוכנית "עם:וארץ" מטעם מכינת עין פרת ומכינה קדם צבאית "אופקים למדע" מטעם מכון דוידסון לחינוך מדעי.
לאחר מתקפת הפתע על ישראל
ב-7 באוקטובר 2023, פתח חמאס במתקפת פתע על ישראל, שפתחה את מלחמת חרבות ברזל. במהלך המתקפה פרץ בעיר קרב אופקים כאשר מחבלי חמאס פלשו לעיר מרצועת עזה ורצחו כ-50 מתושבי ושוטרי העיר והאזור, בהם סנ"צ ג'יי אר דוידוב. מחבלים השתלטו על ביתה של רחל אדרי והחזיקו בה ובבעלה דוד כבני ערובה, כאשר יחידת המשא ומתן של משטרת ישראל ניהלה מולם משא ומתן שנמשך כ-18 שעות, שבסופו פרץ לבית כוח לוחמי ימ"מ שהביא לשחרורם, לאחר שהרגו את המחבלים. אופקים מרוחקת כ-26 ק"מ מרצועת עזה והיא היישוב המרוחק ביותר שעליו פשטו מחבלי חמאס (ואחריה צאלים, 20 ק"מ).
בדצמבר 2023 רשות מקרקעי ישראל הגדירה את חיזוק יישובי הנגב המערבי, ובהם גם העיר אופקים, כאחד היעדים החשובים של הרשות. בינואר 2024 שוכנו 30 משפחות ממפוני קיבוץ סופה בדירות בבניינים חדשים באופקים שטרם אוכלסו.
רבים מתושבי העיר פונו מבתיהם, ובהיעדר סיוע מממשלת ישראל או מעיריית אופקים נאלצו לקבל סיוע ומימון מארגוני חברה אזרחית, בהם בונות אלטרנטיבה, הקרן החדשה לישראל ואחים לנשק. בפברואר 2024 פורסם כי מנהלת תקומה הגדירה רק מספר מצומצם של רחובות בעיר כאזורים שהתחוללה בהם לחימה, והיא לא מתכוונת לשקם את העיר או להכיר בשאר תושביה כנפגעי פעולות איבה.
אוכלוסייה
להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
אתרים בעלי עניין
פארק אופקים – שוכן במזרח העיר, ונטועה בו חורשה של עצי אשל הפרקים. בפארק נמצאת גם מערת אלג'ריר, ששימשה מאגר מים קדום. בפתח המערה נמצאת מחצבה, שממנה נלקחו האבנים לבניית מבצר פטיש – השוכן במזרח הפארק.
מבצר פטיש – נקרא גם "קלעת פוטיס"; מבנה עות׳מאני שנבנה ב־1894 על מנת לתווך בסכסוכים שפרצו בין שבטי הבדואים באזור ולשמור על הסדר.
פארק סיירת שקד – שוכן כ־3 קילומטרים דרומית לעיר ומשתרע על כ־6,000 דונם. בפארק מוצבת אנדרטה לזכר הנופלים מקרב לוחמי הסיירת, גשר רכבת באורך 130 מטר מתקופת המנדט ומתקנים קדומים לאיסוף מים. נחל אופקים זורם בשטח הפארק.
חורבת מנוח – אתר ארכאולוגי מהתקופה הישראלית, ההלניסטית והביזנטית.
סינגל אופקים – מסלול אופניים מעגלי לרוכבי שטח שאורכו 22 ק"מ יוצא מהעיר אופקים דרך נחל אופקים, פטיש, שמריה ונחל גרר. הסינגל נבנה על ידי העמותה הקהילתית אחוזת נגב וקרן קיימת לישראל.
אור התורה (ג'ריבת ג'רבה) - בית כנסת שנבנה בשנת 1973 על ידי עולים מתוניסיה, והוא תעתיק מדויק של בית הכנסת העתיק מהאי ג'רבה.
בקיץ 2023 נפתח בקאנטרי פארק מים חדש המשתרע על כ-7 דונמים, יש בו שמונה מגלשות בהן מגלשת אבובים באורך 86 מטר, ומגלשות נוספות באורך של 4–58 מטרים. כמו כן בפארק יש מיני-גולף, בריכה ומזרקות מים.
תחבורה ציבורית
רכבת
תחנת הרכבת אופקים משרתת את העיר כחלק ממסילת אשקלון - באר שבע.
אוטובוסים
חברת דן בדרום מפעילה בעיר 5 קווים פנימיים אשר יוצאים מתחנת הרכבת אל העיר, אך אינם מוגדרים כקווי הזנה, ומפעילה שירות עירוני ובין-עירוני לבאר שבע, תפרח, מועצה אזורית אשכול, להבים, אשקלון ואשדוד. חברת גלים מפעילה קווים לירושלים ובני ברק, וחברת מטרופולין מפעילה קווים לתל אביב-יפו רחובות ודימונה. כמו כן בסופי שבוע ובחגים פועלים קווים אשר מופעלים על ידי החברות דן בדרום וקווים לערים ביתר עילית, מודיעין עילית, אלעד ובית שמש.
ראשי העיר
שנים ראש העיר הערה 1955 יעקב שמשוני ראש מועצה אזורית מרחבים, אשר ייצג את הוועד המקומי של אופקים 1955–1958 יהודה מרציאנו יו"ר הוועד המקומי 1958–1960 דב פרידקין ראש המועצה הממונה, מפא"י 1960–1961 משה ביתן ראש המועצה הנבחרת, מפא"י. נבחר דרך כלנתריזם. הודח על ידי שר הפנים חיים משה שפירא 1961–1963 יעקב כהן קצין המחוז, יו"ר ועדה קרואה, עם פיזור המועצה הנבחרת 1963–1965 משה מייבסקי יו"ר ועדה קרואה 1965–1969 משה מייבסקי מפד"ל 1969–1974 יחיאל בנטוב מפא"י 1974–1978 יחיאל בנטוב העבודה 1978–1983 אברהם רביבו מפד"ל 1983–1989 יחיאל בנטוב העבודה 1989–1993 יאיר חזן הליכוד 1993–1998 מיכה הרמן העבודה 1998–2003 יאיר חזן הליכוד 2003–2007 אבי אסרף הליכוד, באוגוסט 2007 הדיח שר הפנים מאיר שטרית את אסרף ומועצת העיר בעקבות תוצאות ועדת חקירה שמינה שר הפנים הקודם רוני בר-און 2007–2008 אריה אזולאי יו"ר ועדה קרואה 2008–2013 צביקה גרינגולד יו"ר ועדה קרואה 2013-היום יצחק דנינו הליכוד
בתי הכנסת בעיר
באופקים מספר גדול של בתי כנסת.
אישים
רחל אדרי (ילידת 1959) – תושבת העיר, שבעת הטבח ב-7 באוקטובר 2023 הצילה את חיי בעלה ואת עצמה
משה גפני – חבר הכנסת
סרגיי גרדסקול (1942–2023) – פיזיקאי
ויקטוריה גרדסקול – מתמטיקאית
אלמוג כהן – חבר הכנסת
חנן יה (חנן-יה ישראל בוהדנה) (יליד 1985) – מוזיקאי וסופר
דוד ביתן (יליד 1959) – ניצב בדימוס
רוברט טיבייב (יליד 1961) – פוליטיקאי, חבר הכנסת
אוסנת מארק – חברת הכנסת
אורן סמדג'ה (יליד 1970) – מתאבק ג'ודו
אירינה פונדיק – צ'לנית
שמשון פינקוס – רב אורתודוקסי
חיים קמיל – רב, ראש ישיבה ליטאית
גלריה
לקריאה נוספת
אהרון (אהרל'ה) כהן, תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח בנגב המערבי: שדרות, אופקים, נתיבות, ספריית בית אל, 2016.
דניאל בן סימון, עסקה אפלה בדרום, כתר, 2002
בתיה גור, מכביש הרעב שמאלה, כתר, 1990
יחיאל בן טוב, ארבעים שנה במדבר – אוטוביוגרפיה, 1988
יהושוע זמורה, אופקים, הוצאה עצמית, 1989
נעימה תפילין, ואהבתי לרעיי כמוני, עתיד בהיר, 1995
ז'וזף דדון, איציק קריספל, אפרת קובלסקי אדריכלים, דן חסון, אופקים - פרויקט אופ אר, הוצאת מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2012
שני בר-און, אורגים קהילה – עובדים באופקים 1955–1981, הוצאת מאגנס, 2013.
קישורים חיצוניים
סקירה על מצב המרכז ההיסטורי של אופקים באתר 'חלון אחורי', 12 בספטמבר 2010
אוסף תצלומים מימי ראשית אופקים, באתר הארכיון הציוני, אוקטובר 2023
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
קטגוריה:יישובים בדרום ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1955
קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות לשעבר
| 2024-10-14T12:07:55
|
פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים
|
פסיכולוגיה התפתחותית: המחקר של שינוי לאורך החיים. תחום זה של הפסיכולוגיה עוסק במגוון נושאים שבהם חלים התפתחות או שינוי ובהם: התפתחות מוטורית, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, התפתחות רגשית, יכולת פתרון בעיות, רכישת שפת אם, הבנה מושגית, הבנה מוסרית וגיבוש האישיות.
ייעוד מגדרי: מצב טבעי בו הורים מייחסים זהות מגדרית לרך הנולד להם בהתאם להבנייה שלהם, ושל הצוות הרפואי המיילד, את הזוויג שלו, כלומר, בהתאם להיותו זכרי או נקבי לכאורה.
התפתחות קוגניטיבית: העלייה ביכולת של האדם להבין ולפתור בעיות. עלייה זו היא מהמאפיינים העיקריים של תהליך הגדילה.
טרטוגן: גורם סביבתי העלול לחולל פגמים בהתפתחות הקדם לידתית. טרטוגן מפורסם מאוד הוא התלידומיד.
מודל פעולה פנימי: מערכת הציפיות המוכללות של התינוק לגבי תגובות המטפלים ולגבי תפקידו שלו ביצירת תגובות אלה. מושג יסודי בתאוריית ההתקשרות
תיעול: המידה שבה מרסנים הגנים השפעות סביבתיות על תכונות.
דטרמיניזם הדדי: תהליכים דו-סיטריים שבהם משפיעים ההורה והילד זה על התפתחותו של זה.
חיברות: תהליך שבו מונחלים לילדים כלליה וערכיה של החברה ותרבותה.
חיברות קולקטיבי: תהליך שבו מבוגרים בסביבה הקרובה (לדוגמה: שכונה) מספקים מודל לחיקוי באמצעות ההשגחה על ילדי המקום.
הדבקה התנהגותית : מצב בו מתפשטות בעיות התנהגות בגלל השפעות שליליות של קבוצת השווים.
תקופה קריטית: פרק זמן מוגבל שבו חלק כלשהו של אורגניזם המתפתח נמצא בשלב חשוב בהתפתחותו, אם תמנע מהאורגניזם סביבה מתאימה בתקופה זו ייתכן ותפגע ההתפתחות של יכולות מסוימות ללא דרך חזרה.
התמיינות: תהליך התפתחות שבו מבנים ותפקודים נעשים יותר ויותר ייחודיים.
תאוריית ההתקשרות: תאוריה המבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע הצורך ליצור קשר עם הדמות המטפלת בו.
תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה: תאוריה שיוצרה הוא ז'אן פיאז'ה, המתייחדת בכך שאינה מסבירה את ההתפתחות כנובעת רק משיפורים כמותיים ביכולת הזיכרון ועיבוד המידע, אלא כתהליך המורכב משלבים הנבדלים זה מזה איכותית, ואשר הם אוניברסליים - משותפים לילדי כל התרבויות.
התפתחות נורמטיבית: השינויים הכללים והארגון מחדש בהתנהגות, אשר חלים על מרבית הילדים במהלך גדילתם.
מונחים נוספים
פסיכולוגיה חברתית - מונחים
פסיכואנליזה - מונחים
*
קטגוריה:מונחונים
| 2023-11-16T19:42:49
|
סוציולוגיה - מונחים
|
אינטראקציוניזם סימבולי: גישה סוציולוגית המתייחסת לתהליך כמרכזי להבנת החברה
אספסוף: המון פעיל שפעולותיו גסות והורסות
הגבה מעגלית: הגברה הדדית של דפוס פעולה בין פרטים מסוימים
הון תרבותי: יכולת השליטה של האדם על המשאבים התרבותיים המשמעותיים לחברה (השכלה, אומנות, אוכל וכו')
המון: התנהגות קיבוצית בה אין הפרט אחראי ושולט בחברה
התנהגות קיבוצית: דפוס התנהגות המהווה מכלול של דפוסי התנהגות דומים עבור פרטים באותה חברה
חברה: קבוצת בני אדם בעלי במת מפגש משותפת
העמדה דיכוטומית: חלוקה של קבוצה מסוימת לשתי תתי קבוצות אשר כל אחד מן הפרטים שייך לקבוצה הראשונה לפני החלוקה ובנוסף רק לאחת מתתי הקבוצות
חברה מופרטת: חברה בה מחולק הכוח החברתי בין פרטים ביניהם מתקיימת תחרות
חברה ריכוזית: חברה בה מרוכז הכוח החברתי בידי שלטון
חברה שיתופית: חברה בה הפרטים מכירים בשיתוף החברתי ופועלים על בסיס מעורבות לא-אינטרסנטית בכוח החברתי
כוח חברתי: יכולת עיצוב של החברה
מבנה חברתי: מכלול היחסים הקבועים בחברה וצורתם
מוסד: גורם במציאות החברתית אשר ערכו עולה בהשפעת הפיכתו לחלק מהתודעה החברתית
מיסוד: הפיכת גורם במציאות למוסד או בעל מאפיינים מוסדיים
מיקרו-חברה: תחום חלקי לחברה המבטא נקודת מפגש מסוימת בין פרטים מסוימים של אותה חברה
מעבר (passing): התניידות מקטגוריה חברתית אחת לקטגוריה חברתית אחרת, אימוץ זהות חברתית חדשה.
מעמד חברתי: מידת הכוח החברתי היחסי אשר ברשות פרט מסוים בחברה
מערכת חברתית: (ארגון חברתי) אסופת תופעות חברתיות המתפקדות בהשפעה הדדית וכיחידת התייחסות שלמה
נורמה: דפוס התנהגות מקובל בחברה. נורמות מסוג Mores מוגדרות ככללי מוסר, בעוד שנורמות מסוג Folkways מוגדרות כ"התנהגות עממית".
ניעות חברתית: (או מוביליות חברתית)- תנועה של יחיד או קבוצה על פני דרגות הריבוד החברתי.
סוציולוגיה: חקר החברה
סוציולוגיה השוואתית: תחום מחקרי בסוציולוגיה, העוסק בהשוואה של התהליכים החברתיים בין מדינות לאום, או בין סוגים שונים של חברות
סוציולוגיה של המדע: תחום מחקרי בסוציולוגיה, שמטרתו לפענח את דרך התפתחות המדע מתוך נקודת מבט סוציולוגית ביקורתית
סוציולוגיה של הדת: תחום מחקרי בסוציולוגיה, העוסק בפרקטיקות, במבנים חברתיים, ברקע ההיסטורי, בנושאים כלל עולמיים ובתפקידים של הדת בחברה
סוציולוגיה פוליטית: תחום מחקרי בסוציולוגיה, המתמקד בהיבטים של כוח ודיכוי ברמות ניתוח שונות, וכיצד הם פועלים בחברה
סמכות: גרימה לאדם לדפוס התנהגות מסוים על ידי הפעלת כוח חברתי
פורמליות: יחסים חברתיים מעוגנים בדפוסי פעולה קשיחים
פעילות חברתית: סך האינטראקציות בין פרטים/מוסדות/ארגונים בחברה נתונה
ציבור: קבוצת בני אדם בחברה מסוימת בעלי תחום עניין משותף
קונפליקט חברתי: התחום החברתי הנתון להשפעות סותרות מצד גורמים חברתיים שונים
קונצנזוס חברתי: התחום החברתי המוסכם על כל חלקי החברה
ריבוד חברתי: שיטה שלפיה חברה מדרגת קטגוריות של אנשים בסולם היררכי. כל חברה קובעת לעצמה קריטריון מרבד שהוא אותו מדד הקובע את ערכו של אדם בסולם הריבוד. בחברה המערבית המודרנית מדד רב חשיבות הוא יכולת כלכלית.
ריגוש מדבק: התגברות תחושת ריגוש עקב תכונות פנימיות של המון גלוי
שיתוף: השפעה של גורם מסוים במציאות על מספר כלשהו של בני אדם
שלטון: הציר המרכזי של הכוח בחברה
שמועה: ידיעה לא מאומתת המועברת באמצעים בלתי פורמליים בחברה
שעתוק: העתקה של מבנה חברתי מסוים מדור אחד לבא אחריו.
תהליך: ההתרחשות החברתית מנקודת המבט של הפרט
תחרות: מצב חברתי בו קיים מאבק על הכוח החברתי
תנועה חברתית: התנהגות מכוונת של קבוצה גדולה של בני אדם במישורים שונים לקידום מערכת ערכים מסוימת
מונחים נוספים
פסיכולוגיה חברתית - מונחים
מבנה ארגוני - מונחים
הערכה פורמלית - מונחים
שיטות מחקר - מונחים
שוק העבודה - מונחים
*^
קטגוריה:מונחונים
| 2023-09-18T04:31:17
|
סוציאליזציה
|
REDIRECT חיברות
| 2015-09-26T11:04:01
|
קבוצה בת-מנייה
|
REDIRECT קבוצה בת מנייה
| 2005-08-02T12:01:40
|
פונקציה רציפה (אנליזה)
|
שמאל|ממוזער|250px|פונקציית הסינוס רציפה בכל נקודה
שמאל|ממוזער|250px|פונקציית המדרגה אינה רציפה בנקודה
בחשבון אינפיניטסימלי, רְצִיפוּת היא תכונה של פונקציה ממשית. נאמר על פונקציה שהיא רציפה אם לכל נקודה בתחום הגבול שווה לערך הפונקציה באותה נקודה. באופן אינטואיטיבי, פונקציה רציפה היא פונקציה שאפשר לצייר את הגרף שלה מבלי להרים את העיפרון מהדף.
רציפות היא תנאי הכרחי לגזירות, אך לא תנאי מספיק. בנוסף, כל פונקציה אלמנטרית היא פוקנציה רציפה בתחום הגדרתה.
רעיונות דומים מופיעים באופן כללי יותר במרחבים מטריים ואפילו מרחבים טופולוגיים כלליים, ראו: רציפות (טופולוגיה).
הגדרות
פונקציה רציפה בנקודה אם יש לה גבול באותה נקודה והוא שווה לערך הפונקציה, כלומר . לפיכך, ניתן להגדיר רציפות בשתי גישות שונות, כמו בהגדרת גבול.
תהי פונקציה המקבלת ומחזירה ערכים ממשיים, המוגדרת בסביבה של .
הגדרת הרציפות על-פי ויירשטראס באפסילון ודלתא ():
הפונקציה רציפה בנקודה אם לכל (קטן כרצוננו) קיים מתאים כך שאם אז .
הגדרת הרציפות על-פי היינה, בלשון הסדרות:
הפונקציה רציפה בנקודה אם לכל סדרה המקיימת מתקיים .
כאמור לעיל, שתי ההגדרות לרציפות שקולות.
פעולות בין פונקציות
סכום והפרש של שתי פונקציות רציפות הן פונקציות רציפות (דהיינו, בכל נקודה בה שתי הפונקציות רציפות, גם פונקציות הסכום וההפרש רציפות).
מכפלה של שתי פונקציות רציפות היא פונקציה רציפה.
מנה של שתי פונקציות רציפות היא פונקציה רציפה בתחום הגדרתה, דהיינו בכל נקודה בה הפונקציה במכנה אינה מתאפסת.
הרכבה של פונקציות רציפות היא פונקציה רציפה.
רציפות בקטע
אם פונקציה היא רציפה בכל נקודה בקטע, אומרים שהיא רציפה בקטע. במקרה כזה מותר למהירות שבה מתקרבים הערכים של לערכים של (כשהיא נמדדת בגודל של עבור נתון) להיות תלויה ב- . הפונקציה רציפה במידה שווה אם לכל אפשר לבחור את באופן שאינו תלוי ב- ; זוהי תכונה חזקה יותר. מאידך, לפי משפט קנטור, אם פונקציה רציפה בכל נקודה של קטע סגור (ובאופן כללי יותר קבוצה קומפקטית במרחב מטרי), אז היא רציפה במידה שווה.
מקובל לומר שפונקציה רציפה היא פונקציה בקטע ש"אפשר לצייר בלי להרים את העפרון מהדף". תיאור זה נכון לפונקציות רציפות במידה שווה, אבל סתם פונקציה רציפה (המוגדרת על קטע סופי שאינו סגור) עלולה להיות בעלת אורך אינסופי בקטע; למשל הפונקציה בקטע .
תכונות של פונקציות רציפות
משפט ויירשטראס הראשון אומר כי כל פונקציה שרציפה בקטע סגור חסומה בקטע.
משפט ויירשטראס השני אומר שפונקציה שרציפה בקטע סגור מקבלת בו את המקסימום והמינימום שלה.
שני המשפטים נכונים באופן כללי יותר, עבור פונקציה ממשית רציפה המוגדרת על קבוצה קומפקטית (בכל מרחב טופולוגי).
משפט ערך הביניים אומר כי פונקציה רציפה בקטע מקבלת כל ערך שבין הערכים אותם היא מקבלת בקצות הקטע.
פונקציה רציפה בקטע סגור אינטגרבילית בו.
רציפות בנקודה היא תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לקיום נגזרת באותה נקודה.
נקודות אי רציפות
נקודה שבה הפונקציה אינה רציפה נקראת נקודת אי רציפות. ניתן למיין את נקודות אי הרציפות לשלושה סוגים:
אי רציפות סליקה: יש לפונקציה גבול בנקודה אך ערך הפונקציה שם שונה מן הגבול, או שהפונקציה כלל אינה מוגדרת באותה נקודה.
אי רציפות מהסוג הראשון: אין בנקודה גבול, אך קיימים גבולות חלקיים. למשל, אם הפונקציה היא פונקציה ממשית במשתנה יחיד, קיים הגבול מימין, וקיים הגבול משמאל, אך הם שונים זה מזה.
אי רציפות מהסוג השני: לפחות אחד מהגבולות, משמאל או מימין, אינו קיים.
אפיון קבוצת נקודות הרציפות של פונקציה
אם פונקציה, כאשר מרחבים מטריים, אזי קבוצת נקודות הרציפות של היא קבוצת , דהיינו חיתוך בן מנייה של קבוצות פתוחות. ממשפט הקטגוריה של בייר ניתן להראות שקבוצת המספרים הרציונליים אינה קבוצת , ולכן אין פונקציה ממשית שרציפה רק במספרים הרציונליים, ואינה רציפה במספרים האי-רציונליים.
דוגמאות
כל פולינום הוא פונקציה רציפה.
הפונקציה ערך מוחלט היא רציפה בכל מקום, אך לא גזירה בנקודה .
פונקציה מעריכית היא פונקציה רציפה (וגזירה אינסוף פעמים).
סינוס וקוסינוס הן פונקציות רציפות (וגזירות אינסוף פעמים).
פונקציית מדרגה (שמחזירה למספרים אי-שליליים ו- למספרים שליליים) איננה רציפה בנקודה .
פונקציית הערך השלם (המחזירה את הערך הגדול ביותר מבין כל המספרים השלמים הקטנים או שווים ל-) אינה רציפה לכל שלם.
פונקציית דיריכלה אינה רציפה באף נקודה על הישר.
פונקציית רימן רציפה בכל הנקודות האי רציונליות ואינה רציפה בכל הנקודות הרציונליות.
ראו גם
רציפות במידה שווה
פונקציה
נגזרת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
רציפות
| 2023-06-28T18:11:58
|
הגשש החיוור
|
שמאל|ממוזער|260px|שלישיית הגשש החיוור בתוכניתה "סינמה גשש" (1967)
הגשש החיוור היה הרכב קומי-מוזיקלי שפעל בענף הבידור הישראלי במשך כ-38 שנים. חברי הלהקה היו גברי בנאי, שייקה לוי וישראל פוליאקוב, המכונים גם "הגששים".
את הלהקה הקים האמרגן והמפיק אברהם דשא (פשנל) שהיה ההוגה, המייסד והמוביל שלה לאורך כל שנות פעילותה. פשנל, שהיה ידוע במקוריותו בבחירת שמות, הוא גם שהעניק להרכב את השם "הגשש החיוור".
לדברי דן אלמגור, שם הלהקה נלקח מן הספר "המוהיקני האחרון" מאת ג'יימס פנימור קופר. (פירוש אחר רטרואקטיבי לשם זה התייחס ליחידת הגששים של צה"ל, אשר מרבית חבריה ממוצא בדואי).
ההרכב יצר דפוס תרבות שהשפיע על הלשון העברית ועל סגנון החיים שנגע כמעט לכל פרט בחברה הישראלית, ואף זכה בפרס ישראל עבור תרומה לחברה (ה'תש"ס).
במעמד מתן הפרס נאמר כי ההרכב:
שמאל|ממוזער|230px|הגשש החיוור בעת הקלטה לטלוויזיה
ממוזער|231x231 פיקסלים
היסטוריה
שלושת חברי הלהקה, גברי בנאי ("גברי"), שייקה לוי ("שייקה") וישראל פוליאקוב ("פולי"), היו בוגרי להקת "התרנגולים", אשר פעלה בשנות השישים בהדרכת נעמי פולני.
ב-1963 החליט האמרגן אברהם דשא (פשנל) לקחת את השלושה (לאחר שחנן גולדבלט סירב להצעה להצטרף כחבר הרביעי) תחת חסותו ולהקים להקה ייחודית לעומת מה שהיה מוכר עד אז. התכנון הראשוני היה לשלב בין השירים מערכונים קצרים כקטעי אתנחתא, אך כעבור זמן מה הסדר התחלף והמערכונים היו אלה שהיוו את העיקר.
תוכניתה הראשונה של הלהקה, "שמחת זקנתי" (1964) בוימה על ידי שייקה אופיר. בהמשך הדרך ביימו את השלישייה נסים אלוני, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום.
מוזיקאים רבים כתבו לשלישייה, בהם: יאיר רוזנבלום, נעמי שמר, אריה לבנון, יצחק גרציאני, אריאל זילבר, קובי אשרת ודני סנדרסון.
משכנה של הלהקה היה בהתחלה במועדון "הסנטר הכפול" ביפו, אחר כך במקומות שונים, בהם קולנוע דקל בתל אביב, קולנוע רמה ברמת גן ובסוף דרכם קולנוע מקסים בתל אביב. השלישייה העלתה לאורך שנותיה עשרה מופעים, ביניהם "תוכנית ד'" (שהייתה תוכניתם השנייה), "קנטטה לשווארמה", "קרקר נגד קרקר", "בעבור חוקן דולרים" והצגתם האחרונה "כוסות רוח".
הגששים הופיעו בעשרה סרטים הבולטים שבהם הגששים שיחקו את הדמויות הראשיות היו: מוישה וינטלטור (1966), השכונה שלנו (1968), גבעת חלפון (1976, הסרט הידוע ביותר בו השתתפו) שלאגר (1979), והקרב על הוועד (1986).
ב-1975 יצא לאור "ספר הזהב" של הגשש החיוור, שהכיל את תמלילי חמש התוכניות הראשונות של הלהקה. הספר שימש סיכום דרכה של הלהקה עד אז, בהגיעה למצוות (13 שנים), וחברי הלהקה ביטאו אז כי הלהקה הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. למרות זאת, פעילותה של הלהקה נמשכה, אף כי שכיחות העלאת תוכניות חדשות בשנים הבאות הייתה נמוכה יותר.
"הגששים" הופיעו גם בקהילות יהודיות בעולם. בארגנטינה "הגששים" הופיעו בקהילות היהודיות במערכונים ביידיש כגון "המכונית המגויסת". אברהם גוֹפְלַט (בעברו שחקן תיאטרון, עיתונאי, סופר ואביו של יוסי פלג, שהיה מנהלה האדמיניסטרטיבי של הלהקה), לקח על עצמו את המשימה, תרגם את המערכונים ליידיש ולימד את הגששים לדבר בגששית יידישאית.
בבחירות 1984 השלישייה הציגה מערכונים בתשדירי התעמולה של המערך, שהיוו עימות קומי לספי ריבלין בתשדירי הליכוד. תשדירים אלו אוזכרו במערכון "מִגרש השדים", בו גילם פולי את עצמו.
חברי הגשש החיוור השתתפו גם בפרסומות קומיות, ברוח מערכוניהם, לחברת המשקאות הקלים קריסטל בשנות השמונים ("החום בוטל, שותים קריסטל") ולטוטו בשנות התשעים ("מעכשיו החשבון שלך מוגבל... מוגדל!").
שלישיית "הגשש החיוור" לקחה את פעילותה ברצינות שהתבטאה בחזרות ובמופעים עצמם. הם לא העלו מופע מבלי שהיו משוכנעים שמיצו את הכול כדי שיהיה בנוי היטב מבחינת הטקסטים והחומר המזומר. כאשר גברי בנאי נשאל, מהו לדעתו סוד ההצלחה של הלהקה, ענה כי לדעתו היו אלה שני דברים: ההתמדה והעיקרון שקיבלו ממי שהדריכה אותם ב"תרנגולים", נעמי פולני, שתמיד אמרה: "צריך להסתכל על טובת העניין" וכך הם עשו, תמיד העדיפו את העבודה הקבוצתית והזניחו קטעי סולו, הן בשירים והן במערכונים.
בשנת 2000 התפרקה הלהקה בשל החלטתו של שייקה לוי להפסיק את ההופעות ואת החבורה וגם בשל עייפות של חברי השלישייה, השלישייה נפרדה ממעריצם במופע "גשש ולהתראות" שעלה בערב יום העצמאות באותה שנה יום לפני קבלת פרס ישראל.
ב-30 באוקטובר 2007 הלך לעולמו ישראל פוליאקוב. יום לאחר פטירתו הוצג ארונו בתיאטרון הקאמרי ונערך מופע לזכרו בו שרו שייקה וגברי את השיר "פנס בודד", כאשר בין המיקרופונים של השניים ניצב מיקרופון ריק. בעקבות פטירתו של פוליאקוב הודיע אסי דיין בטור אישי בידיעות אחרונות על דחיית הוצאתו של סרט ההמשך שתוכנן ל"גבעת חלפון אינה עונה" ל"אחרית הימים", כדבריו.
ב-2013, הוצגו בפסטיגל שירים ומערכונים של השלישייה כמחווה.
ב-2014, לרגל 50 שנה להקמת הגשש החיוור, ערך ערוץ yes קולנוע ישראלי את "העולם מצחיק אז צוחקים" - פרויקט שידורים חגיגי שכלל את כל סרטי הגשש החיוור, שידור יומי של מיטב המערכונים והשירים וחומרים ארכיונים נוספים ונדירים שחלקם לא שודר.
בראשית 2018, הופיעו גברי בנאי ושייקה לוי בערב של עמותת "מרכז טל" למען צעירים חולי סרטן, כאשר פולי "מצטרף" אליהם בהולוגרמה.
"החיים על פי הגשש החיוור" – סדרה דוקומנטרית, המשלבת בין קטעי ארכיון של הלהקה וראיונות עכשוויים עם בנאי ולוי, שודרה באפריל 2023 בערוץ HOT8.
תרומת הלהקה לחברה הישראלית
מערכוני הלהקה הפכו נכס צאן ברזל של התרבות והלשון הישראלית. השפה המיוחדת של הלהקה, ה'גששית', הפכה חלק מהשפה העברית המדוברת, או מה שמכונה הסלנג הישראלי.
בין השאר העלו מערכוני הלהקה תרומות בדמות מונחים כמו "ישראבלוף", "הצ'ופצ'יק של הקומקום", "זרבוביתי, זרבוביתך..." ו"בוטיק ספרים". מטבעות לשון כמו "דבר אוטוסטרדה", "שאל בני ונען!", "היה מנוע?", "דייג אוהב דגים?", "מה שבע? מה כמה?", "למה? –מה?!", "חם בטבריה!", "טרם הספיקותי", "תכין לי איזה טורקי קטן", "אתה הבנת את זה, ברוך?", "מה תאמר על הבושה?!", "תהיה גבר, תשפיל את עצמך!", "הלו, זה רדיו?" ו"מי צריך לומר שלום, זה שעולה או זה שיורד?"' או שמות ייחודיים, כמו "הסופר א.ב.ג.ד.ה.ו. מנחם", "מיקי בר קיקי", "מנדלה מוכר ספרים בהנחה", "נחצ'ה", "נשרקה", "נצחיה", "רפי לירי" "גברת זליבנסקי" ו"גברת מועלם", "אברהם אדיבי" ואחרים.
בשנת 1976, במלאת 13 שנה לגששים, שודר בטלוויזיה חידון בקיאות על שירי ומערכוני הלהקה, שהיה ערוך בנוסח חידון התנ"ך, כמחווה לתרומתה התרבותית של הלהקה להווי והשפה הישראלים. את החידון כתב, ערך והפיק יוסי פלג, שהיה מנהלה האדמיניסטרטיבי של הלהקה 15 שנים (ושותפו של פשנל בתיאטרון העממי).
בשנת 1992 נערך מצעד מערכוני הגששים, ביוזמת "ידיעות אחרונות" ורשת ג'. 27,000 ישראלים השתתפו במבצע "הגשש החיוור - כל המערכונים" ודירגו את המערכונים האהובים עליהם: למקום הראשון הגיע המערכון "קרקר נגד קרקר", למקום השני הגיע המערכון "הכה את המומחה" ולשלישי - "המכונית המגויסת".
בשנת 2000 הוענק לחברי שלישיית הגשש החיוור פרס ישראל עבור תרומה לחברה. אחד מחברי השלישייה, ישראל פוליאקוב, אמר בתוכנית טלוויזיה לזכרו של אמרגנם פשנל, לאחר שזה לא זכה בפרס ישראל, כי בעצם גזלו מפשנל את מה שהיה ראוי לו יותר מכולם. "בלי פאשה לא היה הגשש"...הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו."
בשנת 2005 יצא לאור הספר "אז מה היה לנו שם?" בעריכת גברי בנאי, המכיל 200 ציטוטים קלסיים ממערכונים, שירים וסרטים של השלישייה.
שירים בולטים
שירים שבוצעו על ידי הלהקה זכו להצלחה רבה בזכות המקצועיות שבאה לידי ביטוי בשילוב הקולי, העיבודים והתלבושות.
בשיר "איפה כל החבר'ה", שכתב עמוס קינן, מתוארת הירידה הגדולה מהארץ לפני מלחמת ששת הימים והנהירה לארץ במהלך המלחמה ולאחריה.
זכור במיוחד ביצוע השיר "מים לדוד המלך" שחיבר עקיבא נוף לפסטיבל הזמר, בו השלושה היו לבושים בחצאיות "תנ"כיות" קצרות וכאשר הרימו את ידיהם במהלך הפזמון, בצבצו תחתן תחתוניהם. מספרים שכאשר ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, הייתה אמורה לחזות בהופעתם, ביצעו השלושה את השיר בלי החצאיות, שכן המארגנים סברו שזה לא יהיה מכובד להופיע כך. לאחר ההופעה הביעה גולדה את התפעלותה מהם ושאלה: "אבל למה לא הופעתם עם החצאיות?". כביקורת לאלו שבקרו את ההופעה עם החצאיות, כתבה נעמי שמר את השיר "למה צחקה מיכל" על הלעג שהביעה מיכל כלפי דוד כשרקד לפני ארון הברית בהעלותו ירושלימה.
במהלך מלחמת יום הכיפורים ביצעו "הגששים", יחד עם נעמי שמר, את שירה "לו יהי", שהפך לאחד מסמלי המלחמה.
ב-1979 הקליטו אלבום שלם משיריה של שמר, בהם שירים שכתבה להם במיוחד כמו "יש לי חג", "אורחים לקיץ", "אחותי רוחמה" ו"תפוח בדבש".
בשנת 1984 ביצעה השלישייה את השיר הלאה שכתבה שמר במשדר מיוחד למען האגודה למען החייל.
שירים ידועים נוספים שלהם, שביצעו בהופעות כמעבר קומי בין המערכונים, היו "עובדים עלינו עבודה עברית" ו"שיר הטלפון".
אחד השירים הסאטיריים יותר של השלישייה הוא "אף אחד לא קם", אותו כתב ללהקה יוסי בנאי המלא אמרות שפר כמו "מי שקיבל צו קריאה חודשי לתשעים יום מילואים, ונהיה עצוב כי זה לא הספיק לו - שיקום. מי שהלך לשוק עם מאתיים לירות וחזר עם עודף - שיקום. אף אחד לא קם...".
מערכונים בולטים
המוסך (כתב: יוסי בנאי על פי אפרים קישון) - בעל המוסך סוייה (שייקה) מנסה לעזור לעוזרו סמי (גברי) ללמוד למבחני ההסמכה, בעזרת הפיאט של הקבלן הרומני קלראשו (פולי). הדמות של קלראשו קרויה על שם אנדריי קלראשו, שורד השואה מרומניה שהיה במאי של הופעות הגשש החיוור. משפטים זכורים: , , , , , .
קפיטריה בטבריה (כתב: נסים אלוני) - שלושה זקנים טבריינים יושבים ומתווכחים על בניית קפיטריה בטבריה: , . המערכון שאב השראה מ"מחכים לגודו" של סמואל בקט, אלא שכאן ממתינה השלישייה ל"יוסף מהעירייה". משפטים זכורים: , , , , , , , , . . ציטוטים רבים מהמערכון הובאו בסרט העולם מצחיק של שמי זרחין.
דמויות הטבריינים של הגשש המשיכו למספר מערכונים נוספים כגון: מערכון שבו יוסף (שייקה) חזר בתשובה ומערכון מתוך ערב מחווה לחיים חפר שבו ישנה סאטירה לגבי השי לחג, כשבמערכון גברי וישראל קיבלו קומקום תוצרת יפן ואילו יוסף קיבל את ספר השירים של חיים חפר בתור שי לחג.
המכונית המגויסת (נסים אלוני, תרגום ליידיש: פשנל) - בו מתואר הווי השירות של אנשי מילואים לאחר מלחמת ששת הימים, המשרתים ביחידה צבאית שאפסנה מכוניות אזרחיות שגויסו בשעת המלחמה. אזרח בא לקבל את מכוניתו ומגלה כי היא פורקה לגמרי. משפטים זכורים: , ו. המערכון זכור גם בעקבות סיומו שהתווסף עם השנים. בסוף המערכון מספרים חברי הלהקה על אירוע בו תרגם פשנל את המערכון ליידיש. המערכון מסתיים בגרסה המתורגמת ליידיש של המערכון.
שמאל|ממוזער|250px|הופעה במערכון "שיח טבחים" מול חיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, ספטמבר 1982. אוסף דן הדני
שיח טבחים (יוסי בנאי) - מפגש של שני טבחים מילואימניקים ותיקים המעלים זכרונות מימי קום המדינה עם חייל סדיר. על פי המערכון, על סיר המרק בו בישלו הטבחים במלחמת השחרור ונמצא מאוחר יותר על ידי חיילי מלחמת ששת הימים, היה מרוח הכיתוב "ברוך ג'מילי".
שבת שלום (יוסי בנאי) - חכם מרדכי ואיזק הולכים להגיד שבת שלום למסייה לוי. הוא מצידו בדיוק קם משינה ומעוניין לספר להם על מה חלם. משפטים זכורים: , , , , , , , , , , .
כבד אווז (דני רווה) - שמעון חמארה (גברי) מאושפז בבית החולים בעקבות הפרזה בשתייה חריפה. הרופא המנתח, דוקטור פליישר (פולי), קבע כי במקום הכבד שלו שהפסיק לתפקד יש להשתיל כבד אווז, אך לשם כך נדרש אישורו של האב (שייקה). משפטים זכורים: , , , , .
שחקן כדורסל (יוסי בנאי) - המערכון תיאר אב (סלים וארזה) המנסה ללמד את בנו (נשר) כבד הגוף והשמיעה את רזי הכדורסל ומאמן אותו בביתם (). כאשר מגיע מורו של הילד ומשוחח עם האב, מתגלה כי האב התלהב, ככל המדינה באותה תקופה, מניצחונה של מכבי תל אביב על צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה, ומעוניין להפוך את בנו לשחקן בקבוצה. כפי שאומר שייקה לוי בהקדמה למערכון בתקליטור התוכנית - התגובה הייתה כה נלהבת במדינה כתוצאה מהניצחון, והמערכון הציג את המצב בצורה מצחיקה ושנונה. משפט זכור: , .
קרקר נגד קרקר (יוסי בנאי) - על מריבות גירושין בין בני הזוג יורם קרקר (פולי) וברכה "ברברה" קרקר (גברי), המחלקים ביניהם את הרכוש וכל אחד מרגיש כנגזל כאשר איש ההובלה פליקס "הליקופטר" (שייקה) מנסה לפייס ביניהם. המערכון נבחר בסקרים רבים למערכון הטוב ביותר של השלישייה. שם המערכון הוא פרודיה על הסרט "קרמר נגד קרמר". משפטים זכורים: "קודם היית על קוצים, אחר כך על גחלים, עכשיו אתה על סיכות. אה, תהיה קצת על הכיפאק", "תהיה גבר, תשפיל את עצמך! תהיה גבר! תהיה סמרטוט, תהיה גבר", , , , , , בראיון לערוץ קשת 12 גברי סיפר כי המערכון נוצר כאשר יוסי עבר דירה והוא היה צריך מישהו שיעביר לו אותה.
חתונת הדמים (יוסי בנאי) - מערכון המציג מפגש בין עדתי בעקבות חתונה מתוכננת: בין אב פולני ועני לבת בשם עצמאותה, לבין אב עשיר ואחיינו ממוצא עיראקי לבן בשם ששון. האב והאחיין העיראקים שואפים לחתן את הזוג הצעיר באולמי בונבון, עם הליקופטר שיצניח את החתן והכלה, עם תזמורת החרקים ועם רקדנית בטן, לחרדת האב הפולני. משפטים זכורים: , , .
הכה את המומחה (יוסי בנאי ודן אלמגור) - מערכון המשמש פרודיה על תוכניות הרדיו, בה מוצגים קטעים של שאלות למומחים, ראיונות וכתבים. המערכון זכור במיוחד לאור הקטע בו נשאל מומחה ללשון כיצד נקרא . המערכון זכור גם בשל שמותיהם של המומחים השונים כגון אברהם אדיבי (נימוסים והליכות), אברהם חטף-פתח (לשון עברית) ודב ערב (המזרח התיכון). משפטים זכורים: , , , , .
אמן כן יהי רזון (יוסי בנאי) - המערכון מציג את ציגלה ופיקסלה, שני נוכלים המופיעים במספר מערכונים, אשר מחליטים לפתוח מכון הרזיה. למכון מגיע שוטר סמוי על מנת לבדוק אם יש להם את הרישיונות והידע המתאימים. משפטים זכורים: . .
בעבור חוקן דולרים (דני רווה) - המערכון מציג את התקופה בה נאסר על אחזקת מטבע זר במדינת ישראל. במערכון שוב מופיעים ציגלה ופיקסלה, כשני אסירים משוחררים שאינם יודעים במה יעבדו לאחר שחרורם ומנסים למכור את שירותיהם למחזיקי דולרים. הם מציגים למר נאווי, מוכר גרעינים, שדוב ישמור לו על הדולרים, ומחזירים לו את הכסף בשקלים. שם המערכון הוא פרודיה על הסרט "בעבור חופן דולרים". משפטים זכורים: , , , , .
המצילים של ש"ס (דני רווה) - מערכון המציג את מפלגת ש"ס ככופה את עצמה על החברה. במערכון משתלטת ש"ס על חופי ישראל, ועל המציל לדאוג על הפרדה בין גברים ונשים, שמירה על צניעות וכדומה. הדמויות במחזה הם המציל (ישראל פוליאקוב), השמש (גברי בנאי) ונציג מטעם ש"ס (שייקה לוי). משפטים זכורים: , , .
ילד יצירתי (יוסי בנאי) - במערכון מוצגת משפחה בה ישנו ילד מורד, אשר אינו שומע בקול הוריו. במערכון משתתפים האב ישראל (פולי) פוליאקוב אשר מנסה ללא הצלחה לדכא את מרידת הבן ולהחזיר לעצמו את השליטה בבית, האם (גברי בנאי), אשר משוכנעת כי הילד בסדר, מאחר שהיועצת אמרה שיש לתת לילד להתבטא משום שהוא "ילד יצירתי", והילד (שייקה לוי) אשר שולט בהוריו. משפטים זכורים: , , , .
פסטיבל שירי דיכאון (יהונתן גפן, עם לחנים של אריאל זילבר) – הפסטיבל נערך בבנייני האומלל בירושלים, והועבר לצופים באמצעות בכיין. המתמודדים קיבלו ציונים בסולם איוב, תוך התחשבות במצבם המשפחתי. משפטים זכורים: , , .
שוק (בוטיק) הספרים (דן בן אמוץ) - מערכון המציג שני מוכרי ספרים המנסים להתפרנס ממכירת הספרים לפי צוואת אביהם, ובפגישתם עם קורא שמעוניין לקנות ספר עם תמונות . משפטים זכורים: , , , , , , .
שירים, שערים וטכנאים (יוסי בנאי) - פרודיה על תוכנית הרדיו "שירים ושערים". במהלך המערכון עובר המנחה (פולי) מכתב לכתב (שייקה וגברי) במגרשים השונים ומקבל דיווח. המערכון זכור במיוחד בגלל הריאיון עם אוהד בית"ר ירושלים (גברי), שמאיים . במערכון ישנה גם פארודיה על סגנונו של השדר זוהיר בהלול המכונה במערכון "זוהר אלול". משפטים זכורים נוספים: , , , .
אופסייד סטורי (יוסי בנאי ואפרים קישון) - שופט הכדורגל יהויכין פנדלוביץ' (פולי), תובע את שמעון כאסח (גברי), אוהד של בית"ר ירושלים, על התנהגותו הפרועה שפגעה בשופט הכדורגל נפשית ופיזית במשחק טעון נגד הפועל תל אביב. משפטים זכורים: , , , , .
שביתת רעב (יוסי בנאי) - זוג אנשים שובתים שביתת רעב ואז חולף לידם אדם שאוכל פלאפל. משפטים זכורים: , , .
כלא 6 (שייקה אופיר) - ריאיון עם "משורר" (גברי) המוצא את "השראתו" בכלא 6 הצבאי.
כותב הבקשות (שייקה אופיר) - שרה, בתו של שייקה, ברחה "אצל האמא שלה" שהיא מצידה ברחה "אצל האמא שלה", ושייקה פונה לכותב בקשות (פולי) על מנת שיכתוב מכתב לשרה. המכתב מתחיל בניסוח משפטי, אך כשמסתבר שכותב הבקשות הוא דודה של שרה, הוא יוצא מכליו וכותב לה משפטים כגון "תתביישי לך, יה סוררת יה מלעונה!".
המשמר האזרחי (דני רווה) - אזרח שמתלונן על שמירה במחסום באמצע הלילה מגלה שהשניים השומרים לצידו הם פועלים ערבים. משפטים זכורים: , , , , .
מערכוני פרסומת למשקה "קריסטל" - בפרסומות אלה גילמו הגששים שני מבוגרים המוכנים לתת לתינוק אולר בתמורה למשקה, ראש מפלגה ושני מאבטחיו, כבאים או חזאית ללא תחזית שאומרים "החום בוטל - שותים קריסטל" (הסלוגן שהפך לפופולרי ומזוהה עם המותג).
מבחן ללהקת הנח"ל (הגששים ופשנל) - שייקה מנסה את מזלו במבחן כניסה ללהקת הנח"ל. משפטים זכורים: ,
מגרש השדים (דני רווה) - פולי (בתפקיד עצמו) מגיע למגרש מכוניות לקנות מכונית לאשתו ונתקל בקצת בעיות מיידי ברוך (שייקה) וסיסו (גברי), בעלי מגרש המכוניות. משפטים זכורים: , , , .
קדם אירוויזיון (יוסי בנאי) - הצמד ממערכון "כלא 6", רפי לירי האסיר (גברי) ואהרון לאפה הסוהר (פולי), מנסים להכין שיר לתחרות קדם האירוויזיון, לאחר שרפי איים להתאבד אם שירו לא יכנס לתחרות. למערכון זה חוזר גם הדוקטור למחול שהופיע במערכון "הסיידים", ליכטיג בר זוהר (שייקה). משפטים זכורים: .
מערכוני הטוטו - במסגרת הקמפיין של הטוטו שנעשה בשנות התשעים בכיכובם של הגשש נעשו מספר מערכונים שכללו בין היתר: בחור (גברי) שנתלה על מטוס של בחור עשיר (שייקה) והוא מעוניין ממנו לקנות את המטוס, בזמן שהוא והטייס שלו(פולי) רואים בבקשה זו הלצה. מנהל בנק (פולי) ועוזרו (גברי) מגלים שהלקוח שלהם (שייקה) התעשר, אדם שזכה בטוטו (שייקה) מבקש ממנתח פלסטי (פולי) שישנו את פניו, כשלאחר הוא לא מצליח למצוא משהו שיהלום את הלקוח, הוא מוצא את המוזה במנקה חלונות (גברי) ואופנוען (גברי) מבקש מבחור אחד (שייקה) ומאשתו (פולי) לקנות מהם את רכבם.
פרסומת לבנק לאומי - בפרסומת הזאת הגששים מגלמים את שודדי הבנקים, העובדים ואת הלקוחות.
תוכניות הגשש החיוור
תוכנית הצגת בכורה בימויניהול מוזיקלי שמחת זקנתי 29 בנובמבר 1964 שייקה אופיר אריה לבנון תוכנית ד' 24 באפריל 1966 שייקה אופיר אריה לבנון סינמה גשש 8 ביוני 1967 נסים אלוני יצחק גרציאני קנטטה לשווארמה 26 ביוני 1969 נסים אלוני יאיר רוזנבלום קסיוס קליי נגד חלפון 5 ביולי 1971 יוסי בנאי יצחק גרציאני אופסייד סטורי 21 באוקטובר 1974 יוסי בנאי יצחק גרציאני עובדים עלינו עבודה עברית 12 ביוני 1977 יוסי בנאי יאיר רוזנבלום קרקר נגד קרקר 19 ביולי 1980 יוסי בנאי יאיר רוזנבלום בעבור חוקן דולרים 20 במרץ 1985 מוטי קירשנבאום אריאל זילבר כוסות רוח 30 באוגוסט 1991 יוסי בנאי קובי אשרת
סרטי קולנוע
מוישה ונטילטור (1966). בימוי: אורי זוהר.
פורטונה (1966). בימוי: מנחם גולן.
ארבינקא (1967). בימוי: אפרים קישון.
השכונה שלנו (1968) בימוי: אורי זוהר
המטרה טיראן (1968). בימוי: רפאל נוסבאום.
כל ממזר מלך (1968) בימוי: אורי זוהר.
הצד השני (1968) בימוי: אורי זוהר.
התרוממות (1970). בימוי: אורי זוהר.
גבעת חלפון אינה עונה (1976). בימוי: אסי דיין.
חמש מאות אלף שחור (1977). בימוי: שייקה אופיר. (הופיעו בקטע קצר).
שלאגר (1979). בימוי: אסי דיין.
הקרב על הוועד (1986). בימוי: אבי כהן.
דיסקוגרפיה
משירי "הגשש החיוור"
"אורחים לקיץ"
"אחותי רוחמה"
"אף אחד לא קם"
"ארץ משגעת"
"ביום יפה הכול יפה"
"בלדה לגשש החיוור"
"הבאנו שלום"
"הדייג"
"הלאה"
"המנגינה היא שקובעת"
"זאת שמעל לכל המצופה"
"זמזם את החיים"
"יעל"
"יפות יפות"
"יש אלוהים"
"יש לי חג"
"כולם חכמים כולם"
"לו יהי"
"למה צחקה מיכל"
"מה הוא עושה לה"
"מים לדוד המלך"
"עובדים עלינו עבודה עברית"
"עונות השנה"
"פנס בודד"
"שיר הטלפון"
"שלכת"
פרסים
2000 – פרס ישראל למפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
2013 – פרס על מפעל חיים במסגרת טקס פרסי אופיר.
2013 – פרס על מפעל חיים במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס.
2020 – פרס יקירי העיר תל אביב-יפו.
לקריאה נוספת
א. דשא (פשנל) (עורך), הגשש החיוור: [ספר הזהב]; הקריקטורות של זאב, ירושלים: דפוס מפעלי ספרים ליצוא, 1975.
אז מה היה לנו שם: "משפטים מחוזיים מאד" ממערכוני הגשש החיוור; ליקטו, ערכו וגיששו: גברי בנאי, בעז בנאי, בן שמן: מודן הוצאה לאור, תשס"ד 2004.
קישורים חיצוניים
בלוג מעריצי הגשש החיוור כולל רשימת כל המערכונים, השירים, התוכניות וההקלטות
מספר מערכונים של הגששים להאזנה ברשת
מאמר על שפת הגששים מאת רוביק רוזנטל, באתר "נוסטלגיה און ליין"
לציון 50 שנה לגשש החיוור
הערות שוליים
*
קטגוריה:שלישיות קומיות ישראליות
קטגוריה:שלישיות מוזיקליות ישראליות
קטגוריה:ישראל: סאטירה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קטגוריה:זוכי פרס משה הלוי
קטגוריה:זוכי פרס אופיר: מפעל חיים
קטגוריה:משתתפי הפסטיגל
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:פרזנטורים ישראלים
קטגוריה:מחדשי מילים וביטויים בשפה העברית
| 2024-08-20T22:43:47
|
אתונה
|
אתונה (ביוונית: Αθήνα, אַתֶינַא; ) היא עיר הבירה של יוון, בירת נפת אתונה (Νομαρχίας Αθηνών) ומחוז אטיקה (Περιφέρειας Αττικής), וכן העיר הגדולה במדינה. מעבר להיותה מרכזה השלטוני של יוון, מהווה אתונה רבתי את מרכזה הכלכלי, הפיננסי, התעשייתי והתרבותי של המדינה.
נכון לשנת 2011 מונה אוכלוסיית העיר 664,000 תושבים, ברצף האורבני מתגוררים כ-3.1 מיליון ובאזור המטרופוליני כ-3.7 מיליון תושבים המהווים יותר משליש מתושבי המדינה. שטחה של העיר הוא 39 קילומטר רבוע בלבד (להשוואה, שטחה של תל אביב-יפו כ-50 קילומטר רבוע), אך הרצף האורבני מגיע ל-412 קילומטר רבוע, ואילו שטח האזור המטרופוליני (מחוז אטיקה כולו) משתרע על פני 2,928 קילומטר רבוע.
העיר נקראה ככל הנראה על שם האלה אתנה והיא אחת הערים העתיקות בעולם, כשלזכותה היסטוריה מתועדת בת כ-3,400 שנה. לאתונה העתיקה נודעה השפעה תרבותית ופוליטית ברחבי כל העולם הידוע בעת העתיקה, והיא נחשבת לערש התרבות המערבית ולערש הדמוקרטיה. עקבות גדולתה של העיר ניכרים בה עד עצם היום הזה, במיוחד באקרופוליס השוכן בליבה, והעיר מהווה יעד תיירותי ראשון במעלה.
מקור השם
אף כי ברי ששמה של העיר קשור לשמה של האלה אתנה, האלה המגנה על העיר, אין ודאות כי העיר ירשה את שמה משם האלה ולא להפך. שמה של העיר בעת העתיקה היה Ἀθῆναι (אַתֶנַי, Athenai), צורת רבים שהייתה מקובלת באותה עת גם בערים אחרות, וייתכן שהדבר בא מתוך כך שהעיר אוחדה ממספר כפרים או רבעים. במאה ה-19 אימצה העיר את השם המקורי באופן רשמי, אך בשנות ה-70 של המאה ה-20, עם זניחת השפה הטהורה (קתרבוסה), ואימוץ היוונית העממית (דימוטית) כשפת המדינה, נקבע שם העיר העממי (Αθήνα, אַתֶינַא) לשמה הרשמי.
היסטוריה
העיר נוסדה ככל הנראה סביב שנת 2000 לפנה"ס. כבר במאה ה-15 לפנה"ס, בתקופה המיקנית, הייתה למרכז חשוב. הפלישה הדורית (בערך 1200 לפנה"ס) פסחה על אתונה, אך מעמדה ירד והיא הייתה לא יותר מאשר עיירת שדה קטנה.
העיר הגיעה לשיאה בימי הזהר של יוון הקלאסית תחת משטר דמוקרטי שנציגו הבולט פריקלס עזר להקים את האימפריה האתונאית. במקביל לתהליך הדמוקרטיזציה, התחזק מעמדה המדיני של אתונה והיא הפכה למנהיגה בעולם היווני, ולגורם מרכזי בפוליטיקה הבינלאומית האזורית. ככזו, לקחה חלק מכריע בבלימת התפשטותה של האימפריה הפרסית מערבה. בגלל התבוסה במלחמה עם ספרטה ירדה מרוב נכסיה האימפריאליים, אך שמרה על מעמד הבכורה בתרבות היוונית.
המלחמות בין אתונה לספרטה התישו את כוחן של שתי המעצמות הגדולות, ובמאה הרביעית לפני הספירה החלה העיר לשקוע. פיליפוס השני הביס את הקואליציה היוונית בהנהגת אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), ואתונה איבדה את עצמאותה. אחרי תהפוכות שעברו על יוון בעת מלחמות הדיאדוכים עברה לשלטונה של ממלכת מוקדון. אף שאיבדה את עצמאותה, הייתה אחת הערים העשירות ביוון בכלל ובממלכה המקדונית בפרט, אך לא חזרה עוד לגדולתה, עד עצמאות יוון בתחילת המאה ה-19.
במהלך העת העתיקה הייתה בעיר נוכחות פיניקית, כפי שמעידות כתובות שנמצאו בה.KAI 53-56: כתובות פיניקיות-יווניות אתונאיות
בתקופת השתייכותה לאימפריה הביזנטית הייתה אתונה עיירת שדה לא חשובה, אוצרותיה הרבים נשדדו על ידי הקיסרים והועברו לקונסטנטינופול. בין 1204 ל-1458 הייתה אתונה במוקד הסכסוך בין הביזנטים, הצלבנים ופושטים אחרים. ב-1458 נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית.
לאחר מלחמת העצמאות היוונית, נבחרה אתונה, בשנת 1834, לבירת הממלכה היוונית החדשה, בעיקר בשל עברה וחשיבותה ההיסטורית. בזמן זה הייתה עיר שולית וקטנה, ומרכזה שכן למרגלות האקרופוליס. בעת שלטונו של אוטו (1832–1862) עברה העיר שינויים רבים והרשויות יזמו מפעלי בנייה רבים. ב-1896 נבחרה העיר לארח את המשחקים האולימפיים הראשונים בתקופה המודרנית (אולימפיאדת אתונה (1896)). במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה העיר על ידי כוחות מדינות הציר, וב-27 באפריל הגיעו הגרמנים לשערי אתונה. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי, ובהמשך נשלטה על ידי כוחות הוורמאכט. לאחר המלחמה גדלה אוכלוסיית העיר בקצב מהיר, וקלטה תושבים רבים שחיפשו בה פרנסה.
בשנת 2004 אירחה בפעם השנייה את המשחקים האולימפיים באולימפיאדת אתונה (2004). כחלק מההכנות עברה העיר מתיחת פנים כוללת, מערכות התחבורה עברו שדרוג משמעותי, הופחת זיהום האוויר, ואלו הפכו את אתונה למטרופולין מודרני ומתקדם.
בשנת 2006 אירחה העיר את תחרות האירוויזיון ה-51 בהיכל האולימפי.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|הדמיה תלת־ממדית של מישור אטיקה מכיוון דרום מערב
אתונה שוכנת במישור המרכזי של אטיקה, חבל ארץ וחצי אי בדרום מזרחה של יוון היבשתית. בדרום מערבו של המישור, המכונה לעיתים מישור פדיה, משתרע המפרץ הסרוני, והוא מוקף הרים מיתר עבריו:
במערב הר אגליאו (Αιγάλεω) המתנשא לגובה של 469 מטרים מעל פני הים ואורכו כ-20 ק"מ.
בצפון הר פרניתה (Πάρνηθα) המתנשא לגובה של 1,143 מטרים ורוחבו ממזרח למערב כ-10 ק"מ.
מצפון מזרח למישור שוכן הר פנטלי (Πεντελικό) שגובהו 1,109 מטרים והוא משתרע לאורכם של כ-10 ק"מ.
במזרח הר אימיטוס (Υμηττός) שגובהו המקסימלי 1,026 מטרים ואורכו מצפון לדרום כ-20 ק"מ.
באוכפים שבין ההרים קיימים מעברים מהמישור למישורים הסמוכים לו (מישור מסוגיה במערב ומישור דיאקריה בצפון). במרכזו של המישור מתנשאות מספר גבהות סלעיות שהידועות שבהן הן האקרופוליס המתנשא לגובה של 156 מטרים, והר ליקוויטוס מצפון מזרח לו שגובהו 277 מטרים. גובהו של המישור עולה באופן הדרגתי ככל שמתרחקים מחופי המפרץ הסרוני, ומגיע לכ-70 מטרים במרכז אתונה ולכ-275 מטרים ברובע קיפיסיה שבקצהו הצפוני.
אורכו של המישור מחופי המפרץ הסרוני בדרום מערבו ועד למורדות ההרים שמצפון מזרח לו כ-25 ק"מ, ורוחבו בין הר אימיטוס להר אגליאו כ-12 ק"מ. את המישור מנקזים מספר נחלים הזורמים אל המפרץ הסרוני, שהחשובים שבהם הם הקיפיסוס (Κήφισσος) המנקז את חלקו המערבי של המישור (כיום תעלה הזורמת בין נתיביה או מתחת לדרך באותו שם), והאיליסוס הזורם כיום במנהרה תת-קרקעית ממזרחו של המישור דרך מרכז העיר ועד לים. שני הנחלים נשפכים למפרץ הסרוני סמוך לשכונת דלתא שממזרח לפיראוס.
תחום השיפוט של עיריית אתונה משתרע על פני כ-39 קמ"ר במרכזו של המישור וצורתו כשל ריבוע - תחילתו במרחק של כשלושה קילומטרים צפונית מזרחית לחוף המפרץ הסרוני וגבולו הצפוני שוכן כעשרה ק"מ ממנו. הרצף האורבני שגודלו 412 קמ"ר, מכסה את כל מישור אטיקה וחורג ממנו לאורך חוף הים ובאוכפים שבין ההרים.
אקלים
האקלים באתונה הוא ים תיכוני אופייני. משקעים יורדים בחורף, בדרך כלל בצורת גשם, החל במחצית אוקטובר ועד אמצע אפריל. אף שהחורף ממוזג, כמעט בכל שנה פוקד שלג את העיר. הקיץ חם ולח ובדרך כלל נעדר משקעים, אם כי לעיתים פוקדים את העיר ממטרים גם במהלכו, ואלה עשויים להתלוות לסופות רעמים.
בשל הנתונים הגאוגרפיים והטופוגרפיים של אתונה, קיימים הבדלים באקלים השורר בחלקי העיר השונים. ברבעים הצפוניים של העיר הממוקמים בגובה של עד 300 מטרים מעל פני הים והמרוחקים מקו החוף, הטמפרטורות והלחות נמוכות יותר במשך כל השנה והיתכנות לשלג בחורף גבוהה יחסית. מגמות אלה מוקצנות אף יותר על מורדות ההרים המקיפים את העיר ועל פסגותיהם.
זיהום אוויר
שמאל|ממוזער|250px|מראה מהר ליקוויטוס דרומה לכיוון המפרץ הסרוני. משמאל נראה הר אימיטוס
אתונה ממוקמת על מישור הכלוא בין הים מצידו האחד להרים מצדדיו האחרים, ומועדת מסיבה זו למפגעי זיהום אוויר קשים. ניתן לתאר את מיקומה הטופוגרפי של העיר כיושבת במעין אמפיתיאטרון, באופן המזכיר, גם אם בממדים צנועים יותר, את מיקומה של לוס אנג'לס. החל במחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר יוון החלה במעבר מזורז ממדינה חקלאית לאומה תעשייתית והתרחבותה של אתונה הואצה, החלה בעיית זיהום האוויר להחמיר. איכות האוויר בעיר התדרדרה במידה כזו עד כי השיש באקרופוליס ובאתרים אחרים בעיר החל להתמוסס בשל חומציות האוויר והגשמים. מאחר שהתגלה שעשן כלי רכב אחראי ל-55% מזיהום האוויר, החלו הרשויות, החל בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, לנקוט באמצעים שונים למלחמה בתנועת כלי הרכב במרכז העיר.
ב-1980 נכנס לתוקפו חוק אשר חילק את כלי הרכב לבעלי לוחיות רישוי זוגיות ואי זוגיות. לפי חוק זה נאסרה כניסת כלי רכב למרכז העיר בימים חלופיים בהתאם ללוחית הרישוי שנשאו. התקווה כי מספר כלי הרכב הפוקדים את מרכז העיר יצטמצם במחצית התבדתה כאשר משפחות רבות רכשו כלי רכב נוסף שנשא את לוחית הרישוי האחרת (זוגית או אי זוגית). ניסיון נוסף לצמצום ממדי זיהום האוויר נערך בשנת 1993 כאשר חוק חדש חייב התקנת ממירים קטליטיים בכל כלי הרכב בעיר. במקביל צומצמו מסי היבוא על כלי רכב בהם הותקנו ממירים כאלה, ובלבד שברשות הקונה היה רכב שגילו 15 שנה לפחות. משקי בית רבים שברשותם לא היה כלי רכב כלל, רכשו מכוניות ישנות והחליפו אותן בתנאיו המועדפים של החוק. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נקטו הרשויות צעד שהתברר כיעיל, אם כי בהיקף מצומצם. רחובות רבים במרכז האזור האקרופוליס ורובע פלאקה ההיסטורי נסגרו לחלוטין לתנועת כלי רכב, והדבר צמצם את תנועת כלי הרכב ותרם לאיכות האוויר במרכז העיר. עם זאת, שינוי של ממש באיכות האוויר בעיר כולה החל להתרחש רק בתחילת שנות ה-2000, כאשר כל מערך התחבורה בעיר עבר שינוי דרסטי לקראת המשחקים האולימפיים בשנת 2004, ובין היתר: סגירת שדה התעופה הישן בהליניקון ופתיחתו של שדה התעופה החדש על שם אלפתריוס וניזלוס ממזרח לעיר ומחוץ למישור אטיקה, הקמת אטיקי אודוס (Αττική Οδός), כביש אגרה מהיר באורך כולל של 71 ק"מ המקיף את העיר ממזרח ומצפון ותורם להפחתת התנועה במרכז העיר, הקמת שני קווי חשמלית ממרכז העיר לדרומה, הקמת קו רכבת פרוורים מאתונה לקורינתוס, ומעל לכל חפירת שני קווי רכבת תחתית הנמצאים בהרחבה מתמדת.
כדי למעט את זיהום האוויר, ממשלת יוון פתחה פארקים לאומיים ושמורות טבע באתונה והמפורסם ביניהם הוא גן החיות אטיקה.
יהודי אתונה
שמאל|ממוזער|250px|פנים בית הכנסת "עץ החיים" באתונה
העדויות הראשונות המעידות על קיום יהודים ביוון הן מהתקופה ההלניסטית (תקופה שנמשכה בין השנים 323 לפנה"ס עד 30), ולפיהן חיו יהודים בערים סלוניקי, לאריסה, ביזנטיון ועוד.
במאה ה-2 לפני הספירה זכה הורקנוס, מנהיג הקהילה היהודית באתונה, בכבוד בהרמת פסל באגורהThe Foundation for the Advancement of Sephardic Studies and Culture, p. 3. על פאולוס הנוצרי נכתב שביקר בבית כנסת באתונה. לא ניתן לקבוע את זהותו.The Book of the Acts, Frederick Fyvie Bruce, Wm. B. Eerdmans Publishing, 1988, p. 329 בהמשך יש עדויות ארכאולוגיות לכך שבמאה ה-3 היה בעיר בית כנסת ששימש את הקהילה היהודית במקום. בימי הביניים בקושי יש אזכור להימצאות יהודים במקום. בכתבי בנימין מטודלה (המאה ה-12) אין אזכור לקהילה באתונה.
אמנם עם כיבושה של יוון בידי העות'מאנים נענה הסולטן מהמט השני לבקשת התושבים לאסור מגורי יהודים בעיר, אבל היו מגולי ספרד שמצאו בה מקלט אחרי 1492.
בתחילת המאה ה-17 מצא נוסע צרפתי כעשרים משפחות יהודיות באתונה. הקהילה הקטנה נחרבה במלחמת העצמאות היוונית בשנים 1821–1829.
בשנת 1834, עם הכרזת אתונה כבירת ממלכת יוון, התחדש בה היישוב היהודי. הגיעו יהודים מגרמניה. במקביל החלו יהודים ספרדים להגר לעיר - מאיזמיר, מקושטא וכדומה. נוצרה קהילה הטרוגנית שקלטה מהגרים מארצות שונות, ובהם יהודים רומניוטים, אשכנזים וספרדים. אחד הגורמים להגירת יהודים לאתונה היה העובדה שב-1837 הוקמה בה אוניברסיטה, והיא משכה צעירים וצעירות יהודיים מרחבי יוון. ב-1889 הוענקה הכרה רשמית לקהילת אתונה, שמנתה אז 250 נפש.
ברבע הראשון של המאה ה-20, גדלה הקהילה בעקבות אירועים כמו מלחמות הבלקן, השריפה בסלוניקי, מלחמת יוון–טורקיה והמהפכה הרוסית (1917). בשנת 1920 הוכרה הקהילה היהודית באתונה כגוף משפטי. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו שתי מגמות מקבילות בקהילה - מצד אחד התערות בסביבה היוונית, מבחינת שפת הדיבור, מקומות מגורים, חינוך ותרבות, אך מצד שני, התארגנות התנועה הציונית וארגונים יהודיים לאומיים נוספים.
ב-28 באוקטובר 1940 תקפה איטליה את יוון. הקרבות נמשכו שישה חודשים במהלכם נהדפו הכוחות האיטלקיים, אשר פנו לעזרת הגרמנים. ב-6 באפריל 1941 תקפו הגרמנים את יוון, וב־27 באפריל הגיעו לשערי אתונה. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי, והאיטלקים סירבו לפגוע ביהודי העיר. ב-8 בספטמבר 1943 נכנעו האיטלקים לבעלות הברית והוורמאכט השתלט על אזור הכיבוש האיטלקי. ב-20 בספטמבר מונה יירגן שטרופ כאחראי לסיום השמדתם של יהודי יוון.
לפני מלחמת העולם השנייה היו באתונה בין 3,000 ל-4,000 יהודים. בתקופת הרדיפות בסלוניקי נמלטו לעיר בערך 3,000 אנשים. הפליטים הסלוניקאים ניסו לספר ליהודי אתונה על המתרחש בסלוניקי אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות - יהודי אתונה הרגישו עצמם כיוונים וחשבו שלא יאונה להם כל רע. שטרופ הורה לבני הקהילה להרשם כדי להשיג מקומות עבודה ותלושי מזון. רב הקהילה, הרב אליהו ברזילי, נקרא אל הפקיד הממונה שעשה ניסיון לאלצו לשתף פעולה ולהקים יודנראט בראשותו. הרב ברזילי סירב, העביר את הידיעה לקהילה על תוכניותיהם של הנאצים, ועשה הסכם עם המחתרת לחלץ כל יהודי שירצה בכך, ולדאוג לכל מחסורו בהרים, מכספי הקהילה שנמסרו למחתרת לשם כך. 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. על רקע זה פעל אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה שהורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צוין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי, על כך זכה לתואר חסיד אומות העולם.
ב-23 במרץ 1944 הורו הגרמנים ליהודי העיר להתקבץ בבית הכנסת המרכזי בעיר לשם חלוקת מצרכים לחג הפסח. מקצת מיהודי העיר הגיעו ונלכדו במקום על ידי הגסטפו. בין 700 ל-1,000 יהודים נשלחו למחנה הריכוז חיידרי ולמחרת היום נאסרו בני משפחותיהם והובלו אף הם למחנה. ב-2 באפריל 1944 גורשו 1,300 העצורים למחנה ההשמדה אושוויץ, אליו הגיעו ב-11 באפריל ונרצחו תוך ימים אחדים. בשנת 2010 נחנכה בעיר אנדרטת אתונה לשואה, לזכר יהודי יוון שנספו בשואה.
עם תום השואה היו בה 5,000 יהודים (כולל פליטים שהתווספו תוך כדי המלחמה). חלקם עלה לישראל. בשנת 1973 התגוררו באתונה 2,632 יהודים, כמחצית יהודי יוון. בשנת 1997 חיו באתונה כ-3,000 יהודים. מספר היהודים ביוון כולה היה כ-5,000. בשנות האלפיים, מונה הקהילה היהודית ביוון כ-5,300 יהודים, מתוכם כ-3,500 באתונה. בעיר שוכן המוזיאון היהודי של יוון ובשש קומותיו הוא מציג את תולדות 2,300 שנות יהדות יוון.
אתרים מרכזיים בעיר
שמאל|ממוזער|250px|הספרייה הלאומית של יוון, באתונה
האקרופוליס, הפרתנון ומוזיאון האקרופוליס
ארכתאון
האגורה
הסטואה של אטאלוס
המוזיאון הארכאולוגי הלאומי באתונה
ארמון הנשיאות
האצטדיון האולימפי
האוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה
נמל התעופה הבינלאומי אתונה-אלפתריוס וניזלוס
ערים תאומות
שמאל|ממוזער|250px|חילופי משמרות ליד האנדרטה לחייל האלמוני באתונה
לקריאה נוספת
ברכה ריבלין, "אתונה", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 67–86.
קישורים חיצוניים
נתוני אקלים באתונה - המכון המטאורולוגי היווני
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:יוון: ערים
קטגוריה:יוון: ערי חוף
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
אתונה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:קהילות יהודיות שהושמדו בשואה
| 2024-10-01T02:50:52
|
הסערה
|
הסערה או הסופה (באנגלית: The Tempest) הוא המחזה האחרון שנכתב על ידי ויליאם שייקספיר. המחזה הוצג לראשונה ב-1 בנובמבר 1611 בארמון וייטהול בלונדון. שייך לקבוצת המחזות האחרונים של שייקספיר. "הסערה" נחשב לאחת מפסגות יצירתו של שייקספיר.
מקורות היצירה
לא ידוע על מקור בודד למחזה, חוקרים מציגים מקורות השפעה אחדים ובהם עשורים של העולם החדש מאת פטר מרטיר ו"הספינה ההרוסה" באסופה קולוקיוס של ארסמוס מרוטרדם.
הדמויות
אלונזו – מלך נאפולי
סבסטיאן – אחיו
פרוספרו – דוכס מילאנו החוקי
אנטוניו – אחיו, גזלן דוכסות מילאנו
פרדינאנד – בנו של מלך נאפולי
גונזאלו – יועץ זקן הגון
אדריאן, פרנצ'יסקו – שרים
קאליבן – עבד מעוות ופראי
טרינקולו – ליצן החצר
סטפאנו – מוזג שיכור של המלך
קפטן של ספינה
רב-מלחים
מלחים
מירנדה – בתו של פרוספרו
אריאל – רוח אוורירי
איריס, צרס, יונו, נימפאות, קוצרים – מוצגים על ידי רוחות
רוחות אחרות בשירות פרוספרו
עלילה
ממוזער|The Tempest
המחזה מספר על דוכס מילאנו, פרוספרו, שלמד מספר כשפים ובאמצעותו הוא שולט בכוחות הטבע. דוכסותו נגזלה ממנו על ידי אחיו, אנטוניו, שגירש את פרוספרו ובתו היפה מירנדה בעזרתו של מלך נאפולי, אלונזו. אנטוניו שילח אותם לים על ספינה אכולת רקב. פרוספרו מקבל מעט עזרה מיועצו הישר גונזאלו, אשר מציידו במעט מספריו. למזלם הם מגיעים לאי בודד ומנהלים שם את חייהם בחברתם של אריאל, אותו פרוספרו שחרר מכלאו בתוך עץ, ועם קאליבן, יצור מוזר, חצי אדם חצי דג, בן מכשפה, אשר משרת אותם.
בעוד פרוספרו מספר למירנדה את סיפור חייו, הוא ואריאל מחוללים סופה איומה בים, המטביעה ספינה החוזרת מתוניס, בה נמצא אחיו אנטוניו, אלונזו, אחיו סבסטיאן, בן המלך פרדינאנד וגונזאלו.
הסופה לוקחת את כל הנמצאים על הספינה אל האי. שם יכול פרוספרו להתחיל בביצוע תוכנית שתשיב אותו חזרה לחופי איטליה, תשדך את בתו, וגם תשיב לנבלים כגמולם. מירנדה פוגשת בבן המלך פרדינאנד ומתאהבת בו, אך פרוספרו מקשה על זוג האוהבים ולא נותן לפרדינאנד לזכות בה מהר מדי.
בעוד אלונזו בטוח שבנו פרדינאנד טבע במצולות הים, מרדים אריאל את כל בני החבורה פרט לאנטוניו וסבסטיאן. אנטוניו מעורר את יצרו הרע של סבסטיאן, המושפע ממנו מאוד, והשניים מתכננים להרוג את אלונזו על מנת שסבסטיאן יירש את כס נאפולי. למזלם הרע התוכנית משתבשת כשאריאל מעיר את גונזאלו, אולם הם מצליחים לצאת בשלום מהמקרה עם תירוץ מוצלח.
קאליבן חובר לשני ניצולים נוספים מהספינה – טרינקולו הלץ החביב, וסטפאנו המוזג השיכור. קאליבן טועם מיינו של סטפאנו והופך לעבדו של השיכור. השלושה אחראים לחלקים היותר קומיים שבמחזה. יחד הם זוממים להרוג את פרוספרו ולרשת את האי אחרי שנגזל מקאליבן על ידי פרוספרו.
לבסוף מאשר פרוספרו את ברית הנישואין של פרדינאנד ומירנדה ותוכניתו קרבה לקיצה. בני המלוכה צופים במחזה רוחות כשאריאל מזכיר להם את חטאם כשגירשו את פרוספרו. כשלבסוף ייפגשו כל הדמויות, אלונזו יגלה כי בנו חי, וכל השאר יראו שפרוספרו עוד חי, ופרוספרו יסלח לאחיו וחבורתו ולא יענישם.
פרוספרו אומר לסבסטיאן ואנטוניו שהוא יכול היה להענישם ולהוכיח שהם בוגדים, אך הוא החליט שלא לומר דבר. קאליבן מבין כמה טיפש היה לחשוב את סטפאנו השיכור לאלוהים ומתנצל בפני פרוספרו.
המחזה מסתיים בוויתור של פרוספרו על ספר כשפיו, וכוונתו לשוב למילאנו, בשחרורו של אריאל; ובאפילוג בו פרוספרו מבקש מקהל התיאטרון שני דברים: מחילה וחופש.
ניתוח דמויות המחזה
קאליבן
ממוזער|סטפאנו, טרינקולו וקאליבן רוקדים
קאליבן הוא מפלצת מעוותת, חציו אדם וחציו דג, בן מכשפה שמתה לפני זמן רב אך גדל לבדו באי הבודד עד בואו של פרוספרו. פרוספרו גידל אותו ומירנדה בתו עמלה לדובב אותו ולשמחו, אך כשהחל פרוספרו לנהוג בקאליבן כעבד הוא מתחיל לדבר מילים רעות ומלוכלכות על פרוספרו אך גם מפחד ממנו. מירנדה כבר אינה אוהבת להביט בו.
קאליבן משרת את פרוספרו ומפחד ממנו ומכוחותיו עד מאוד. במהלך המחזה, כשנדרש קאליבן להביא עצים להסקה, הוא פגש בטרינקולו ובסטפאנו, הלץ התזזיתי והמוזג השיכור כלוט. קאליבן טועם מיינו של סטפאנו ומוכן לעשות הכול בשביל עוד מהמשקה. הוא נהפך למשרת של סטפאנו והשלושה זוממים לקחת את האי מפרוספרו ולשלוט בו, סטפאנו מתכוון למלוך ביחד עם מירנדה. פרוספרו דואג שייכשלו וכשכולם נפגשים בסוף ההצגה מבין קאליבן את חומרת טעותו, מבין כמה טיפשי מצידו היה לעבוד את סטפאנו – פרוספרו סולח לו על המעשה שעמד לבצע עם חבריו.
אופי
ילדותי – נמשך לפיתויים כמו ילד קטן שעוד לא למד את כל מה שעליו לדעת על העולם
איש מעשה – קאליבן מעולם לא התמחה בלחשוב, אך הוא מבצע את פעולותיו כראוי, למרות שהוא יעדיף לתמוך במישהו חזק ממנו
שפל ונבזה – חפץ לרצוח את פרוספרו וחושק במירנדה
סבסטיאן
סבסטיאן הוא אחיו הצעיר של אלונזו מלך נאפולי, וגם עליו פסחה המלוכה, בדיוק כמו על אנטוניו. יש לו מצפון, קלוש אך קיים.
סבסטיאן נולד למשפחת המלוכה של נאפולי, אך אחיו הבכור אלונזו קיבל את הכתר, סבסטיאן אמנם נרגע מהעניין אך בתוכו הוא עוד לא השלים עם העובדה עד הסוף.
בעת שהוא מצטרף לשיט המלכותי לתוניס הוא פוגש באנטוניו. כידוע הספינה טובעת בדרך חזרה לאיטליה וכולם מתעוררים על קרקע האי הבודד.
סבסטיאן מסתובב עם אנטוניו והשניים מביעים את דעתם העוקצנית על כל דבר... אך בעת אריאל מרדים את כולם פרט להם, מעורר אנטוניו את יצרו הרע של סבסטיאן ומעודדו לפנות את אלונזו מהדרך למען יוכל סבסטיאן למשול בנאפולי, והוא מבטיח לבטל את המס שאנטוניו משלם ולערוב לו תמיד. הם כמעט ונתפסים בשעת מעשה כאשר הודות לאריאל מתעוררים שאר הניצולים, אך השניים מצליחים לחמוק מאשמה.
סבסטיאן מתכוון לנסות לרצוח שוב אלא שאין לרגע שקט במהלך המחזה...
כשכולם נפגשים פרוספרו מחליט לסלוח, נוצר את לשונו, ולא מסגיר את סבסטיאן ואנטוניו.
אנטוניו
אנטוניו הוא הדמות הנוטה לרוע במחזה.
אנטוניו הוא אחיו הצעיר של פרוספרו, וכמו כל בן מלכים שני, הוא לא זכה בדוכסות ובדברים רבים המקבל האח הבכור. מזלו התמזל כשפרוספרו פנה למלאכת הכשפים והפקיד את הדוכסות בידיו. אנטוניו התרגל לרעיון, שילם מס לאלונזו, וזה עזר לו להבריח את פרוספרו בחשאי ממילאנו ולעזבו על סירה ישנה בלב ים. אנשיי פרוספרו שהיו פעם חבריו של אנטוניו, אנשיו כעת. אנטוניו מוזמן לחתונתם של בתו של אלונזו קלריבל ומלך תוניס, אך בדרך חזרה לאיטליה פורצת סערה איומה ומותירה אותו ואת שאר בני המלוכה על חופי האי הבודד בו שוכן אחיו (הוא לא יודע מכך)
אנטוניו חובר לסבסטיאן ושניהם מסתובבים באי ביחד עם אלונזו, גונזאלו והאצילים.
השניים משלחים הערות עוקצניות רבות על כל המתרחש.
בלילה הראשון פתה אנטוניו את סבסטיאן ללכת בדרכו ולפנות את אלונזו מהדרך (הכוונה להרוג אותו) וכך ימשול בנאפולי, כמובן שהעסקה אינה חד צדדית, אנטוניו יפסיק להיות מחויב בתשלום מס ויזכה בהערכתו של סבסטיאן, אך מה חבל שאריאל משבש את תוכניתם והם כמעט נתפסים בשעת מעשה ומוצאים תירוץ ברגע האחרון.
בסופו של דבר אנטוניו וסבסטיאן ניצלים מעונש כשפרוספרו מחליט לסלוח להם.
אופי
חסר מצפון – אנטוניו לא מפחד לפגוע באנשים העומדים בדרכו מביצוע מזימותיו הזדוניות ולא מפחד לרצוח אם הוא רואה צורך בכך
ציניקן ועוקצני – אינו אדם שמח במיוחד, הוא משלח הערות ציניות ושש להביע על כל דבר את דעתו
מנהיג – אנטוניו הוא הגרסה הרעה של פרוספרו, אך גם לו יש אישיות כובשת, ואנשים תמיד יעדיפו למסור את האחריות על מישהו סמכותי כמוהו. הוא כריזמטי ותאב שלטון, הוא יכול לסחוב אחריו אנשים שיסורו למשמעתו (כמו סבסטיאן השונה מאנטוניו במובנים רבים)
סבסטיאן ואנטוניו
שניהם בני מלוכה.
שניהם בנים שניים, ולשניהם יש אחים בכורים שזכו במלוכה.
שניהם חפצים למשול.
לשניהם דעות ציניות רבות, אם כי סבסטיאן ציני יותר.
שניהם רצו לפנות את אחיהם מכס המלכות (אבל רק אנטוניו הצליח).
סבסטיאן מאוד מושפע מאנטוניו, הוא חושב בקטן ומוסר את עצמו להנהגתו של אנטוניו, ומעדיף ללכת בעקבותיו ולהאמין בדרכו.
פרוספרו
פרוספרו הוא אחת הדמויות הראשיות במחזה.
ממוזער|פרוספרו ומירנדה
פרוספרו חי חיי מלכות וגדל להיות דוכס העיר מילאנו, בן בכור להוריו ולו אח קטן – אנטוניו.
פרוספרו נישא ונולדה לו בת – מירנדה.
בימים בהם שלט פרוספרו ביד טובה על מילאנו, למד פרוספרו להכיר את תורת הנסתר, ובעודו זונח את חייו הגשמיים ושוקע בלימוד, העביר את השליטה בדוכסות לאנטוניו לזמן מה. אנטוניו שהתרגל לחייו החדשים החליט להיפטר מפרוספרו, שילם מס למלך נאפולי, והוא עזר לו להגלות את פרוספרו על סירה ישנה ועלובה בסערת איומה. למזלו של פרוספרו, יועצו גונזאלו מסר לו כמה מספריו וחפציו, ששימשו אותו בעתיד עד מאד.
פרוספרו ומירנדה הגיעו לאי בודד והקימו שם את ביתם, בינתיים הציל פרוספרו את אריאל הרוח וגידל את קאליבן, בן המכשפה סייקורקס.
פרוספרו ואריאל מחוללים סערה בים כשספינה בה נמצאים בני המלוכה (ובהם אנטוניו, אלונזו, סבסטיאן, גונזאלו ואחרים), שבה מתוניס, הספינה טובעת אך האנשים שבה נותרים ניצולים על האי. לכל אורך המחזה יש לפרוספרו תוכנית שתחלצו מהאי הבודד, תשיבו לחופי איטליה ותשיב לנבלים שגירשוהו כגמולם. לכל אורך המחזה הכול מתנהל לפי התוכנית. אך לבסוף, רגע לפני שתוכניתו באה על סיומה, מבין פרוספרו שאולי יהיה עליו לנהוג אחרת – לא להענישם אלא לעשות את הקשה מכל – לסלוח. הוא מבהיר היטב לאנטוניו ולסבסטיאן שיכול היה להסגיר אותם על פשעיהם באי, אך כחלק מסליחתו הוא בוחר לשתוק.
אופי
לפרוספרו אישיות חזקה ומרשימה, ויש בו איכויות רבות:
חכם – מתון ושולט ברוחו.
מנהיג – יודע לשלוט באנשים, לדבר בכריזמטיות ובעל אישיות כובשת של אדם הבטוח בעצמו. כל האירועים סדורים בראשו ויש לו תוכניות גדולות.
דמות אב – פרוספרו אב למירנדה, לימד אותה את כל מה שהיא יודעת, אוהב ורוצה בטובתה, יודע להחמיא ולשמור על יקיריו.
פרוספרו הוא דמות אנושית אחרי הכל: יכול לאהוב, לשנוא ולסלוח.
בפרוספרו יש צד רודני. אנו מבחינים בו בעת שהוא רודה בקאליבן לבצע את עבודותיו. אולי חייו הקשים פיתחו בו צד שכזה, כי בשלטונו במילאנו הוא לא רדה באיש וזכה באהדת העם.
מירנדה
ממוזער|"מירנדה" מאת פרדריק גודאל
מירנדה היא בתו היפהפייה של פרוספרו אשר גדלה כל חייה באי הבודד.
מירנדה נולדה לפרוספרו ולאשתו המנוחה כבת מלכות, זכה ותמימה. היא לא מוזכרת הרבה באירועים שלפני הסערה אך פרוספרו מספר לה שבעת הגיעם לאי, שטים בסערה איומה, היא חייכה וניחמה אותו, כמו מלאך שומר. בהגיעם לאי לימד אותה פרוספרו את כל מה שהיא יודעת. היא לא ראתה פני גבר מעולם פרט לאביה ולקאליבן, אם ניתן לקרוא לו גבר.
מירנדה שומעת לראשונה את סיפור חייה כשהיא צופה בסערה שאביה הקים. הספינה הטובעת מכפילה את רחמיה על האנשים הטובעים, אולם פרוספרו מרגיעה ואומר לה כי שום דבר רע לא התרחש.
היא פוגשת בהמשך בפרדינאנד ומתאהבת בו, אך פרוספרו מקשה על פרדינאנד לקטוף את הפרס בקלות ומעביד אותו.
לאורך רוב ההצגה יש דיאלוגים ביניהם, השנים מתאהבים זה בזו יותר ויותר.
בסופו של דבר כשכולם ייפגשו, יוכתרו פרדינאנד ומירנדה למלך ומלכה ויוכלו להינשא רשמית.
אופי
טובת לב – מאמינה בטוב ובצודק, רחומה וחביבה
תמימה – לא ראתה אף אדם מימיה שאינו אביה ולפיכך היא אינה יודעת הרבה על העולם שבחוץ
דאגנית – תמיד מנסה לגרום לכך שלכולם יהיה טוב, משתדלת לא לכפות את עצמה על איש וכועסת על עצמה אם עשתה זאת
בוכה לעיתים קרובות
משמעות המחזה
"הסערה" בזיקה למחזות אחרים של שייקספיר
המחזה "הסערה" חובר בזיקה לכמה ממחזותיו הקודמים של שייקספיר:
"כטוב בעיניכם" – שני המחזות מתרחשים במקום פסטורלי הרחק מהיישוב. בשניהם דוכס נאלץ לגלות בגלל אחיו שגזל ממנו את דוכסותו. בשניהם הדמות הראשית, פרוספרו ב"הסערה" ורוזלינד ב"כטוב בעיניכם", עוסקים בשידוך. שני המחזות נחתמים באפילוג הכולל מונולוג בו הדמות הראשית מדברת אל הקהל.
"חלום ליל קיץ" – שני המחזות ליריים, מתרחשים בעולם של רוחות, ועוסקים באופן רפלקטיבי בדמיון.
"רומאו ויוליה" – שני המחזות מציגים סצנת אהבה ממבט ראשון של צעיר וצעירה: רומאו ויוליה, מירנדה ופרדיננד.
"המלך ליר", "טימון איש אתונה" – בשלושת המחזות הדמות הראשית – פרוספרו, ליר, טימון, מנוכרת לחברה האנושית ופרושה ממנה עקב כפיות-טובה. אלא שפרוספרו, להבדיל מטימון וליר, אינו מופתע מכפיות-טובה. הוא שולט בעולמו החדש, ובהמשך מוחל, אמנם בקרירות, לאלו שעשו לו עוול.
ההבדלים מ"חלום ליל קיץ"
למרות הקרבה למחזה "חלום ליל קיץ", יש הבדלים משמעותיים בין שני המחזות:
"חלום ליל קיץ" עוסק בשגיון, פנטזיה הנוגעת ותופסת את הצד החיצוני של דברים ומסדרת אותם מחדש לפי חוקי היופי. "הסערה" עוסק בדמיון באמצעותו שירה רואה ללב הדברים ומגלה את ההרמוניה הפנימית שלהם.
"חלום ליל קיץ" מחזה אביבי. "הסערה" מחזה סתוי.
ב"חלום ליל קיץ" בני האדם נשלטים על ידי כוחות הטבע. ב"הסערה" פרוספרו שולט בכוחות הטבע.
"חלום ליל קיץ" הוא חלום, ארץ פיות בה רוחות משתעשעות באדם. "הסערה" עולם אנושי אידיאלי בו רוחות משרתות את בני האדם.
הסגנון של "חלום ליל קיץ" מתוק, של "הסערה" נעלה.
המבנה של "חלום ליל קיץ" מורכב, של "הסערה" פשוט (אחדות עלילה, מקום וזמן).
המחזה כאלגוריה
ממוזער|266x266 פיקסלים|ויליאם הוגארת, סצנה מ"הסערה" (1735)
הרבה מבקרים סברו ש"הסערה" מחזה אלגורי. להלן כמה מהפירושים שהוצעו לאלגוריה:
המחזה מציג ארבע דרגות של אנושות: אנושות פרימיטיבית בהמית (קאליבן, טרינקולו, סטפאנו), אנושות של חטאים המבוססת על שפיכות דמים (אנטוניו, אלונזו, סבסטיאן, גונזאלו), אנושות רוחנית המבוססת על חכמה (פרוספרו, אריאל), אנושות המבוססת על אהבה תמימה (מירנדה ופרדיננד). (גאורג ברנדס, גברת קמבל).
פרוספרו – דמיון, אריאל – שגיון, קאליבן – הבנה בהמית, מירנדה – נשיות מופשטת, פרדיננד – נעורים (ג'יימס ראסל לואל)
פרוספרו – שייקספיר (אמן גאוני גדול), מירנדה – אמנות בילדותה, קאליבן – רגשות גסים, פרדיננד – ג'ון פלטשר (יורשו של שייקספיר כמחזאי של חברת "אנשי המלך"), אריאל – דמיון גאוני של שירה (אדוארד דאודן)
כתב אדוארד דאודן: "יש לשים לב, שלסערה איכות, כיצירת אמנות, הגורמת למבקרים להתייחס אליה כאלגוריה; ולבלבל אותם; כמו ללעוג להם על יומרנותם 'לפתור את התעלומה'"
מכל מקום, רוב המבקרים סבורים ש"הסערה" עוסק במושג של חירות אמיתית; זהו גם מחזה הפרידה של שייקספיר מהתיאטרון, ובפרט האפילוג של המחזה מונולוג פרידה של שייקספיר מהקהל.
כתב ארתור קווילר-קאוץ': "הסערה, כך אני רואה את זה, גורם לדמעות נשגבות יותר (משאר מחזותיו של שייקספיר או מיצירות מופת של משוררים אחרים), דמעות בעבור יופי כשלעצמו, עם הכרה מלכותית של העולם הזה ואיך הוא חולף, ותפיסה בלב של מה שיהיה... זה פאר האמנות: אנו מרגישים שאנו גדולים יותר ממה שאנו יודעים."
השפעת "הסערה"
למחזה "הסערה" הייתה השפעה גדולה על המסכה "קומוס" מאת מילטון, הן באווירה הפלאית, הן בהקבלה בין מירנדה לעלמה החסודה, והן באזכורים רבים של מילטון למחזהו של שייקספיר.
דריידן ודאווננט עיבדו את "הסערה" תוך שהוסיפו דמויות של נשים ועלילות רומנטיות למחזה המקורי. המחזה שלהם עובד לאופרה על ידי תומאס שאדוול.
המשורר פרסי ביס שלי הזדהה מאוד עם דמותו של אריאל, ובשירתו הלירית האוורירית, כמו גם בחייו, דמה לאריאל. בפרט הוא חיבר את השיר: "עם גיטרה, לג'יין", מהמרגשים והיפים שבשיריו, בו אריאל מדבר אל מירנדה. בסוף המחזה משימתו האחרונה של אריאל, בטרם יצא לחופשי, היא להשגיח על הספינה המסיעה את פרדיננד ומירנדה אל נאפולי, שם ייערך טקס נישואיהם. בשיר, ג'יין היא גלגול נשמה של מירנדה, שלי גלגול נשמה של אריאל; ואריאל, הפעם כרוח המוזיקה עם גיטרה, ממשיך להשגיח על מירנדה.
המשורר רוברט בראונינג חיבר את השיר "קאליבן עלי סטבוס", סאטירה תאולוגית.
ויסטן יו אודן חיבר את השיר "הים והראי: פירוש לסערה של שייקספיר", סדרה של מונולוגים דרמטיים של דמויות המחזה.
אמה סזר חיבר את המחזה "סערה" המתרחש באי קריבי מנקודת מבט פוסט-קולוניאלית, בהתבסס על העלילה והדמויות של שייקספיר, תוך הדגשת החשיבות של קאליבן ואריאל, תושבי האי המקוריים.
בעשורים האחרונים של המאה ה-20 הדמות של קאליבן שימשה מקור השראה לכותבים אפריקאים, והדמות של מירנדה מקור השראה לכותבים קנדים.
תרגומים
הסופה / ויליאם שקספיר, תרגם מאנגלית והוסיף מבוא והערות אפרים ברוידא.
הסערה / מאת ויליאם שייקספיר; תרגום ועיבוד עמוס מוקדי
הסערה / ויליאם שקספיר; נוסח עברי: אברהם עוז; מבוא והערות מאת המתרגם, ספרית פועלים, ת"א: 1987; המחזה בתרגומו זה עלה בתיאטרון הקאמרי ב-1984.
הסערה / ויליאם שקספיר; תרגם מאנגלית: אפרים א. ליסיצקי.
סצנת מחזה הרוחות מתורגמת ומעובדת בתוך ״נחמיה״ מאת יעקב צ׳ מאיר, כשחזור דמיוני של התרגום הראשון של המחזה ליידיש.
הסופה/ ויליאם שקספיר, בתרגום דורי פרנס באתר שקספיר ושות'.
לקריאה נוספת
.
ראו גם
מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)
קישורים חיצוניים
יואב רינון,
הערות שוליים
| 2024-09-28T00:13:13
|
שופט (פירושונים)
|
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
| 2024-08-06T04:12:28
|
משפט שלמה
|
שמאל|ממוזער|250px|משפט שלמה בציורו של האמן הצרפתי גוסטב דורה (1866)
שמאל|ממוזער|250px|משפט שלמה בציורו של פטר פאול רובנס (בסביבות 1617)
250px|ממוזער|שמאל|משפט שלמה, ציור מאת ג'ובאני בטיסטה טייפולו (1726–1729)
משפט שלמה הוא סיפור מקראי, המופיע ב בפסוקים ט"ז–כ"ח. על פי המסופר, שלמה המלך שימש כשופט במקרה של שתי נשים, שטענו כל אחת לאימהות על ילד, ובתרגיל מבריק הצליח לגרום למתדיינות להסגיר את רגשותיהן הכמוסים, באופן שהבהיר לכול מי מהן היא האם האמיתית ומי המתחזה. הסיפור מדגים את חוכמתו הרבה של שלמה, שמתואר במקרא כחכם באדם.
סיפור קצר זה, שיש בו ממאפייני החידה הבלשית, נחשב במחקר לגרסה של סיפור עם, ונמצאו לו מקבילות רבות בפולקלור העולמי. הסיפור משך את תשומת לבם של פרשנים וחוקרים רבים, שעמדו על תכונותיו האמנותיות וביארו אותו. כמו כן הוצעו לסיפור קריאות חתרניות, בין השאר מנקודת מבט פמיניסטית.
הסיפור המקראי
ב מתואר השלב האחרון בביסוס מלכותו של שלמה, לאחר שסילק את מתנגדיו. שלמה העלה זבח חגיגי בגבעון, ובלילה נגלה אליו אלוהים בחלום והציע להעניק לו כמשאלתו. שלמה ביקש חוכמה שתסייע לו להנהיג את העם ולשמש כשופטו: , ונענה על ידי אלוהים: לאחר מכן עלה שלמה לירושלים ושם נערך משפט שתי הזונות.
על-פי המסופר, שלמה התבקש להכריע בדין בין שתי נשים זונות אשר גרו יחדיו. שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים זו מזו, ואחד התינוקות נפטר. האישה שנותרה עם התינוק המת תבעה את התינוק החי מחברתה, בטענה שזו הרגה בטעות את בנה שלה כששכבה עליו, וכשגילתה זאת החליפה בין התינוקות בלילה בזמן שהאישה הראשונה ישנה. האישה השנייה הכחישה את ההאשמה. שתי הנשים טענו לאימהוּת על התינוק הנותר בחיים.
שלמה הקשיב לעדויות והגיע להחלטה. הוא פקד להביא בפניו חרב, וציווה לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי ממנו לכל אישה. כששמעה אימו האמיתית של התינוק את פסק הדין המזעזע, העדיפה לוותר ולמסור את התינוק לחברתה ובלבד שלא יהרגוהו, ואילו השנייה קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!". בתגובה, הכריז שלמה על פסק הדין האמיתי, ומסר את התינוק לידי מי שהתגלתה כאימו האמיתית, שבתגובתה ביטאה חמלה על הילד ונכונות לוותר על ההחזקה בו כדי לשמור על חייו.
המשפט התפרסם בקרב העם כולו כעדות לחוכמתו המופלאה של שלמה, ושלמה זכה ליראת כבוד ולהערצה.
סיווג ספרותי ומקבילות
מקובל במחקר לראות בסיפור משפט שלמה דוגמה או עיבוד של סיפור עם. הסיפור משויך לטיפוס סיפורי 926 בסיווג ארנה-תומפסון, ונמצאו לו מקבילות רבות בפולקלור העולמי. עלי יסיף מגדיר את הסיפור כנובלת חוכמה עממית, העוסקת בשופט חכם המתמודד עם בעיה שאין לפתרה בכלים המשפטיים המקובלים, אתגר שמעמיד את המוניטין שלו במבחן. את סוגת הנובלה העממית מתאר יסיף, בין השאר, כ. אופיו העממי של הסיפור המקראי מתבטא בעלילתו המהודקת והחד-כיוונית, במיעוט הדמויות ובדומיננטיות של הדיבור הישיר, המניע את העלילה ותורם לאפיון הדמויות.
ליקט כמה סיפורים דומים מהפולקלור ומהספרות העולמית, בעיקר מהודו ומהמזרח הרחוק. אחת הגרסאות ההודיות היא מסיפורי הג'טאקה על בודהה באחד מגלגוליו הקודמים כחכם מַהוֹסַדְהַה, הבורר בין אם לבין שדה בדמות אישה, שחטפה את תינוקה של האם וטוענת לבעלות עליו. החכם מכריז על מעין תחרות משיכת חבל: הוא משרטט קו על הקרקע, ומורה לשתי הנשים לעמוד משני צדי הקו, האחת אוחזת ברגליו של הילד והשנייה בידיו – מי שתמשוך את כל גופו של הילד מעבר לקו תזכה בו. האם, הנוכחת בסבלו של הילד, מרפה ממנו ומניחה לשדה לקחת אותו, כשהיא מתייפחת. כשהחכם רואה זאת הוא מחזיר את התינוק לאם האמיתית, חושף את זהותה של השדה ומגרש אותה. בגרסאות הודיות אחרות של הסיפור הנשים הן שתי אלמנותיו של איש אחד. גרסה אחרת מופיעה בדרמה הסינית הקלאסית (בגרסה זו השופט משרטט על הארץ מעגל), שזכתה לתפוצה עולמית ונודעו לה גרסאות ועיבודים מודרניים רבים, בהם המחזה מעגל הגיר הקווקזי מאת ברטולט ברכט.
המשותף לסיפורים השונים הוא שבכולם השופט החכם מכריז על מהלך אבסורדי שכרוך בפגיעה בתינוק, אך באופן מעוות יש בו היגיון: חציית התינוק לשניים, כדין "יחלוקו"; או תחרות משיכה, שהרי אפשר לשער שלאם האמיתית תהיה מוטיבציה למשוך חזק יותר. מהלך זה הוא למעשה מבחן רגשי מוסווה, הכופה על כל אישה להכריע בין אהבתה לתינוק לבין רצונה לנצח בעימות.
יש עדויות עקיפות לכך שהסיפור רווח גם במערב בזמנים קדומים. בקטע פפירוס יווני מראשית המאה ה-2 לספירה נמצא אזכור קטוע של מקרה משפטי שנדון בפני שופט קדמון, הדומה בפרטיו למשפט שלמה. הכותב מייחס את תיאור המקרה לפיליסקוס איש מילטוס, שחי במאה ה-4 לפנה"ס. ב"בית הרופא" בפומפיי התגלה פרסקו המתאר פיגמים המציגים סצנה הדומה למשפט שלמה, וזמנו קודם לחורבנה של פומפיי בשנת 79 לספירה. יש הסבורים שהפרסקו מתייחס ישירות לסיפור המקראי, ואילו לדעת אחרים הוא מייצג מסורת מקבילה.
הועלו הצעות שונות לגבי הסוגה הספרותית של הסיפור המקראי, מעבר להגדרתו כסיפור עם מטיפוס ידוע. סבור שהסיפור הוא דוגמה מייצגת של אגדות העוסקות במלך היושב בדין (king's bench tales), תת-סוג חוכמתי שלו הוא מוצא מקבילות בספרות השומרית.
חוקרים ציינו כי הסיפור מגלה קווי-דמיון לסוגת הסיפור הבלשי המודרני: בפני שלמה ובפני הקורא מוצגת מעין חידה משפטית-בלשית (על כך ראו להלן, בסעיף "השוואה לספרות הבלשית"). מאיר שטרנברג מציין שהסיפור ממזג בתוכו שתי סוגות: חידה ומבחן; הדילמה המשפטית, שהיא החידה, מהווה גם מבחן בעבור המלך הצעיר – אם יפתור אותה יוכר כבעל חוכמה אלוהית. סטיוארט לסין מגדיר את הסיפור כחידת בית משפט (law-court riddle).
לדעת ריימונד וסטברוק, הסיפור הוא ביסודו סוגיה משפטית היפותטית, המוצגת לנמען כאתגר אינטלקטואלי טהור ולא כמקרה משפטי קונקרטי. כדי לפשט ולחדד את הדילמה נהוג בסוגיות כאלה להשמיט כל פרט שאיננו הכרחי להבנתה, וזוהי הסיבה לכך שהדמויות נעדרות פרטים מזהים. בנוסף, תיאור המקרה מוריד מהפרק את האפשרות להשיג ראיות נסיבתיות, וזאת כדי לאלץ את הנמען להתמודד ישירות עם הדילמה ולא לתור אחר דרכי עקיפין בפתרונה.
יש חוקרים הסבורים שהסיפור העממי המקורי עבר עיבוד ספרותי משמעותי, כך שבגיבושו המקראי אין להגדירו עוד כסיפור עם. יעקב ליוור מציין את היעדרו של היסוד המקומי המיוחד בסיפור, ומסיק כי הסיפור הוא .
מוצא
מקובל כי גרסאותיו השונות של הסיפור השתלשלו ממוצא משותף ולא התפתחו באופן בלתי תלוי. נקודת המוצא שנויה במחלוקת. יש הסבורים שמוצא הסיפור בהודו, ואחרים סבורים שהגרסאות ההודיות התגלגלו מן הסיפור המקראי. אמנם, כל המקבילות ובכללן הסיפורים ההודיים תועדו בתקופות המאוחרות לסיפור המקראי, אך הן עשויות לשקף מסורות מוקדמות. יש הסבורים שאין להתחקות אחר מקורו של הסיפור.
בגרסה המקראית מאופיינות הנשים כזונות, ולעומת זאת ברוב הגרסאות ההודיות הן מאופיינות, כאמור, כצרותיו-אלמנותיו של איש אחד. חוקרים הסיקו מסקנות מהבדל זה בנוגע למוצא הסיפור. גרסמן משווה בין הסיפור המקראי לטיפוס הסיפור ההודי, ומגיע למסקנה שהסיפור ההודי הוא המקורי. זאת משום שבסיפור המקראי לא מובן הרקע החברתי להחלפת הבנים, ולעומת זאת בסיפור ההודי המעשה מובן על רקע החוק ההודי שלפיו לאלמנה חשוכת ילדים אין חלק בירושת הבעל. כך סבור גם גונקל, המציין כי אפיונן של הנשים כזונות בסיפור המקראי פוגם בקוהרנטיות שלו, משום שקשה להבין מדוע זונה, שספק אם היא יכולה לשאת בנטל גידול בנה שלה, תהיה מעוניינת בתינוק זר. לעומת זאת, התנהגותן של הנשים בסיפור ההודי מנומקת היטב, כאמור. נחיתות זו של הסיפור המקראי לעומת הסיפור ההודי מסגירה לדעת גונקל את העובדה שהגרסה המקראית משנית לעומת הגרסה ההודית. לעומת זאת, לסין סבור שההפך הוא הנכון, ודווקא הסיפור המקראי מנומק יותר ביחס לגרסאות ההודיות, שכן רק בו ההנעה להתנהגותן של שתי האמהות נטועה ברגשות אמהיים טיפוסיים: חמלה אצל האם האמיתית וקנאה אצל המתחזה. ויליאם הנסן מעיר שסיפור נודד מעין זה עשוי להשתפר בגלגוליו השונים כשם שהוא עשוי להשתבש; הקביעה שגרסה אחת קוהרנטית יותר מאחרת איננה גוררת את המסקנה שכיוון הנדידה הוא בהכרח מהראשונה לשנייה.
לדעת שאול זלבסקי, אין סיבה להניח שמקור הסיפור זר, שכן יש בו יסודות ההולמים את הספרות המקראית ולעומת זאת אין בו שרידים שניתן לייחס אותם להשפעת המקור ההודי.
חיבור ומסגרת עריכה
חוקרים רבים רואים בסיפור המשפט יחידה עצמאית מעיקרה ששובצה בהקשרה המקראי על ידי עורך. הסיפור גופו נחשב לאחדותי מבחינה ספרותית, ואין בו עקבות של התערבות עריכתית משמעותית.
הסיום (פסוק כח), המציין את חוכמת המשפט האלוהית של שלמה, נחשב לתוספת משנית שנועדה לעגן את היחידה בהקשרה, ומיוחס בדרך כלל לעורך הדויטרונומיסטי. שמו של שלמה איננו נזכר בסיפור, והוא מכונה בו "המלך" סתם. אם הסיפור נדון מחוץ להקשרו, המלך הוא דמות אנונימית כיתר הדמויות בסיפור. יש הסבורים כי במקורו לא התייחס הסיפור לשלמה דווקא, ואולי, כמקובל לעיתים בסיפור העממי, לא סופר על מלך מסוים כלשהו. לעומת זאת סבור יסיף כי ייחוס הסיפור לשלמה לא הומצא על ידי בעל ספר מלכים, אלא התפתח כבר במסורת העממית הקדם-ספרותית.
חוקרים מצביעים על כך שהסיפור מקושר אל תיאור ההתגלות בגבעון הקודם לו במתכונת הרווחת במקרא של חלום נבואי והתגשמותו. יש הסבורים שסמיכות זו של הסיפורים היא מעשה ידי עורך. לעומת זאת, אחרים סבורים שאין להפריד בין שני סיפורים אלה והם מהווים מכלול ספרותי אחדותי פרי עטו של מחבר אחד.
יאיר זקוביץ משער שהסיפור בהקשרו הנוכחי מחליף מסורת קודמת על חידות בעלות אופי ארוטי שחדה לשלמה מלכת שבא. גם סיפור משפט שלמה הוא למעשה חידה המוצגת למלך, ולדעת זקוביץ נשתמר בו גם שמץ מההיבט הארוטי של המסורת הקודמת, בכך שמי שמציגות את החידה למלך הן שתי נשים זונות.
בהקשרו הרחב, סיפור משפט שלמה הוא חלק מהחטיבה הספרותית המתארת את מלכות שלמה, ומקיפה את פרקים – בספר מלכים א'; יש המשמיטים מחטיבה זו את פרקים –, המתארים את השלבים שקדמו לעליית שלמה לשלטון, וסבורים שבמקורם חתמו פרקים אלה את החטיבה המכונה "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) שבספר שמואל ב', שרבים רואים בה חיבור בפני עצמו. לדעת ליוור, סיפור משפט שלמה, כמו גם חלקים אחרים מחטיבת מלכות שלמה, מקורו בחיבור המשוער "ספר דברי שלמה" (מל"א יא, מא), חיבור בעל אופי חוכמתי שמקורו בחוגי החצר זמן קצר לאחר פילוג הממלכה.
אין מקבילה לסיפור בתיאור קורותיו של שלמה בספר דברי הימים. יש הסבורים שנוסח ספר מלכים שעמד בפני בעל ספר דברי הימים לא כלל עדיין את הסיפור, והוא שולב בו מאוחר יותר. אחרים סבורים שהסיפור נכלל כבר בגיבוש הדויטרונימיסטי של ספר מלכים ואולי אף קדם לו, ובעל דברי הימים השמיטו. שרה יפת סבורה שהסיפור הושמט בהתאם למגמת דברי הימים להמעיט בחשיבותה של חוכמת שלמה. לדעת משה גרסיאל, ספר דברי הימים משקף תפיסה שונה של חוכמת שלמה, תפיסה של חוכמה כללית יותר המדגישה פחות את צד החוכמה השיפוטית, וקשורה יותר למפעל בניין המקדש. לכן הושמט סיפור זה, המדגים את החוכמה השיפוטית של שלמה.
ניתוח ופרשנות
מבנה ומאפיינים
הסיפור נחלק לשני חלקים דומים בגודלם, התואמים את מהלך המשפט: בחלק הראשון (פסוקים טז–כב) מתואר המקרה המובא בפני המלך. שתי הנשים מציגות את טיעוניהן, ובשלב זה לא מתוארת כל תגובה מצד המלך. בחלק השני (כג–כח) מתוארת הכרעת הדין: בשלב זה שלמה הוא הדובר העיקרי והמושך בחוטי העלילה. מעבר לחלוקה הברורה לשני חלקים אלה, הועלו במחקר הצעות בנוגע למבנה העלילתי ולמבנה האמנותי של הסיפור והזיקות הפנימיות שבו.
כאמור לעיל, הסיפור נמסר ברובו הגדול בצורה של דיבור ישיר מפי שתי הנשים ומפי שלמה, להוציא משפטים אחדים ופעלי אמירה מאת המספר. הדיאלוגים הם המניעים את העלילה. עדויות הנשים הסותרות יוצרות את הקונפליקט הראשוני הנחוץ לבניית המתח הדרמטי. ציוויו המפתיע של המלך להגיש לו חרב מגביר את המתח ומשהה אותו לקראת השיא הדרמטי, כשהקורא תוהה איזה שימוש יימצא לחרב. המתח מגיע לשיאו בצו המלכותי המזעזע לחצות את הילד לשניים, שמעמיד לרגע בספק את שיקול דעתו של שלמה. אך מה שנראה כגזר דינו של המלך מתברר מיד כתכסיס שפועל את פעולתו, ומביא לזיהוי האם האמיתית ולהתרת המתח.
מגמה
סיפור משפט שלמה מופיע מיד לאחר החלום בגבעון שבו הבטיח אלוהים לשלמה להעניק לו חוכמה שאין כדוגמתה. רוב החוקרים קוראים את הסיפור כפשוטו ומסיקים שמטרתו העיקרית של הסיפור בגיבושו המקראי היא להראות את קיומה של ההבטחה האלוהית, ולהמחיש את חוכמתו של שלמה כפי שהיא מתבטאת בעשיית משפט, חוכמה עליונה שמעידה על מקורה האלוהי. פרשנות זו הולמת גם את ההקשר הרחב של הסיפור המקראי: המגמה הגלויה העיקרית של מרבית החטיבה העוסקת במלכות שלמה, שמשפט שלמה הוא כאמור חלק ממנה, היא להאדיר את דמותו של שלמה המלך, והחוכמה שבה זכה היא אחת מהתמות העיקריות שבה.
עם זאת, היחס לדמותו של שלמה בספר מלכים הוא אמביוולנטי. בפרק האחרון בחטיבה () מתהפכת מגמת ההאדרה: מתוארים בו חטאיו של שלמה בסוף ימיו והוא מגונה בחריפות. גם שני הפרקים הראשונים (שכאמור לעיל, יש המשייכים אותם לחיבור נפרד) מציגים לדעת רבים תמונה מפוקפקת של שלמה, אף שאינם מגנים אותו במפורש. חוקרים רבים מצביעים על יסודות ביקורתיים בחטיבה כלפי דמותו של שלמה, המטרימים את תיאור נפילתו בפרק יא ואת פילוג הממלכה. מקצתם מוצאים גם בסיפור משפט שלמה יסודות אירוניים שעומדים במתח עם מגמתו הגלויה לפאר את דמותו של שלמה. לדעת מרווין סוויני, הסיפור כפי שהגיע לידינו כולל ביקורת סמויה על שלמה, על שהפר את הצו המקראי המציב את הכוהנים והלויים בראש ההייררכיה השיפוטית (דברים יז, ח–יג). סוויני משער כי בהקשרו המקורי במסגרת ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, פיאר הסיפור את דמותו של שלמה כשליט חכם, שהוצג כמודל לחזקיהו. מאוחר יותר עבר ההקשר הטקסטואלי של הסיפור עריכה דויטרונומיסטית שערערה את דמותו של שלמה ביחס ליאשיהו.
חלק מהחוקרים מניחים כאמור שהסיפור עמד בפני עצמו בטרם שובץ בהקשרו הנוכחי. וילם בויקן סבור כי האגדה המקורית לא עסקה בחוכמת המלך – ההתייחסות בסוף הסיפור לחוכמת שלמה נחשבת, כאמור, לתוספת משנית – אלא באישה שהצליחה לגרום למלך לפתור את התסבוכת המשפטית, בכך שנענתה לאינסטינקט האמהי שלה. בויקן מציין סיפורים מקראיים נוספים שחולקים את המוטיב של נשים המפעילות את השפעתן על המלך: בת שבע, האישה מתקוע, נשי שלמה שהסיתוהו בזקנתו לעבודת אלילים. בויקן מסיק כי האם האמיתית שייכת לטיפוס האישה החכמה הבא לידי ביטוי לאורך המקרא. הוא מציע ניתוח של המבנה האמנותי של הסיפור, שלפיו קטע הפסוק שבו חודר המספר לנפשה של האם האמיתית וחושף את מניעיה: "כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ" (שם, ) הוא אחד משני שיאי הסיפור, לצד קטע הפסוק המציין את ההכרה בחוכמתו של שלמה: "כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (). לפי ניתוח זה, הסיפור בהקשרו הנוכחי מציב את רגש החמלה של האם האמיתית במעמד זהה לחוכמה האלוהית שהנחתה את שלמה במשפטו.
זיקות פנים-מקראיות
במספר סיפורים במקרא נמצאים קווי דמיון לסיפור משפט שלמה, והחוקרים סבורים שהם מתייחסים אליו בעקיפין, כפרשנות פנים-מקראית או בזיקה אינטרטקסטואלית.
הסיפור הדומה ביותר הוא האפיזודה של שתי האמהות הקניבליות ב, חלק מסיפור המצור על שומרון שבחטיבת סיפורי אלישע. הרקע לסיפור הוא רעב בשומרון בירת ממלכת ישראל, שנגרם בעקבות מצור של בן הדד מלך ארם על העיר. בשעה שהמלך עבר בעיר, קראה אליו אישה מנשות העיר כדי שיכריע בסכסוך שהיה לה עם אישה אחרת: שתי הנשים סיכמו ביניהן שיבשלו ויאכלו את בנה של האחת, ולמחרת יעשו כן לבנה של השנייה; אבל לאחר שאכלו את בנה של האחת, החביאה השנייה את בנה. המלך, מזועזע מהמקרה שהוצג לפניו, קרע את בגדי המלכות שלו ותחתיהם נחשף לבוש שק. הוא הטיל את האשמה במצב העניינים על אלישע, ופנה לרדפו.
ישנם קווי דמיון בולטים בין סיפור זה לסיפור משפט שלמה. בשני הסיפורים מעורבות שתי נשים חסרות שם, ששתיהן ילדו בן. אחד הבנים מת ומתגלעת מחלוקת על גורלו של הנותר. המקרה מובא להכרעת המלך. לדעת לסין, ההשוואה בין הסיפורים מחדדת את הרקע האבסורדי לסיפור הנשים הקניבליות: בעוד ששלמה מתבסס על הטבע האמהי כדי לגלות את האמת, סיפור הנשים הקניבליות מציג "עולם הפוך" שבו הטבע האמהי נוהג בניגוד למצופה, ומותיר את המלך חסר יכולת להושיע.
זקוביץ דן בסיפור משפט שלמה ביחד עם שני סיפורים אחרים העוסקים בחידות משפטיות המוצגות למלך: סיפור האישה החכמה מתקוע וסיפור הנשים הקניבליות. לדעתו, המוקדם מבין השלושה הוא משפט שלמה, ושני הסיפורים האחרים מושפעים ממנו.
מרדכי זר-כבוד מציע כי דמותו של המלך שופט הצדק בחזון ישעיהו – המלך האידיאלי שעליו נאמר – שורשיה במשפט שלמה.
הסיפור הוא ההפטרה של פרשת מקץ; על הזיקה בין הכתובים ראו להלן, בפרק "הפטרת פרשת מקץ".
דמויותיהן של הנשים
כמו נשים רבות אחרות במקרא, שתי הנשים הזונות בסיפור משפט שלמה הן אנונימיות. ייתכן ששמותיהן הושמטו כדי שדמויותיהן לא יאפילו על הנושא העיקרי של הסיפור, חוכמתו של שלמה. נראה שהנשים אינן בעלות אמצעים. הן חולקות לבדן דירה משותפת, ללא משרתים. בהיותן זונות, אין הן חוסות תחת דמות גברית המספקת להן תמיכה והגנה.
אפיון הנשים כזונות נחוץ כרקע לעלילה: הוא מאפשר להבין מדוע גרו הנשים לבדן, ומדוע לא היה אתן איש בשעת לדתן וכאשר לכאורה הוחלפו התינוקות; היעדר העדים יוצר מקרה משפטי לכאורה בלתי פתיר, שרק שלמה בחוכמתו יכול לו. כמו כן מובן מאפיון זה מדוע אין בעליהן או קרוביהן של הנשים מייצגים אותן במשפט, כנהוג בחברה הקדומה. שלמה מוצג בסיפור כמלך שביושבו על כס המשפט הוא נגיש לכל נתיניו, גם לאלה הנמצאים בשולי החברה. אפיונן של הנשים כזונות מקשר את הסיפור לתמה הרווחת במקרא של האל כשופטם ומגנם של החלשים, "אבי יתומים ודיין אלמנות". הזונות מתפקדות בסיפור כמעין אלמנות, שאין להן בעל או אב שייצגם בדין, ומאותה סיבה בניהן נחשבים כיתומים. הן דומות גם לגר, שאף הוא נזכר לעיתים בתורה יחד עם היתום והאלמנה, בכך שהמערכת החברתית מקפחת ומדירה אותן ושוללת מהן הגנה משפטית. הן יכולות לדרוש צדק רק ממקום אחד: האל, שמתגלם בסיפור כמקור חוכמת המשפט של שלמה.
בחלקו הראשון של הסיפור מוצגת עדותה המפורטת של התובעת ומולה הכחשתה הקצרה של הנתבעת. דברי הנשים מסייעים לעמוד על ההבדלים באפיון דמויותיהן. בחלקו השני של הסיפור קיים פער בזיהוי הדמויות: מצד אחד נוצרת הבחנה מכרעת בין מי שמתבררת כאם האמיתית לבין המתחזה; אולם מצד שני, המספר נמנע מזיהוין המפורש עם התובעת והנתבעת שהוצגו בחלק הראשון. התוצאה היא שאין לקבוע אם התובעת היא האם האמיתית או שמא הנתבעת. על סוגיה זו ראו להלן.
המספר איננו מגנה את הנשים במפורש על רקע עיסוקן, ויש הסבורים שאין הוא מבקש להטיל בהן דופי על ידי הגדרתן כזונות, אלא התנהגותן נבחנת בקנה מידה אנושי אוניברסלי. לעומת זאת, פיליס בירד סבורה שכתשתית להבנת הסיפור נחוצה הבנה של הדימוי הסטראוטיפי של הזונה בחברה הישראלית המקראית, כשקרנית ואנוכית. האם האמיתית נחשפת כאשר היסוד האימהי שבה – אף הוא סטראוטיפי – מתעלה על היסוד האנוכי. עתליה ברנר-עידן מציינת שאצל שתי הנשים האינסטינקט האמהי איננו נפגם: אצל האם האמיתית הוא מתגלה, כאמור, ברגשי החמלה והמסירות שהיא מגלה כלפי בנה; ואילו אצל האם המתחזה הוא מתבטא בתשוקתה לבן הגורמת לה לחטוף את בנה של האם השנייה, לאחר מות בנה שלה. לדעת ברנר-עידן, אחד מהמסרים החשובים בסיפור הוא שהרגש האמהי מקנן אף בלבן של נשים ממעמד נחות.
יש המפרשים את התואר "זונה" בהוראה אחרת מזו הרגילה במקרא, כגון בעלת בית מרזח או פונדקית; על פי רוב נדחים פירושים אלה כאפולוגטיים. אחרים משלבים את שני המובנים, ומניחים שבמזרח הקדום מקצועה של הזונה היה כרוך לעיתים גם במתן שירותי אירוח רגילים (השוו לסיפורה של רחב).
השוואה לספרות הבלשית
כאמור לעיל, חוקרים רבים השוו בין הסיפור לסוגה המודרנית של הסיפור הבלשי. מאפיין בולט בסיפור המקראי, שאיננו טיפוסי לגרסאות אחרות שלו, הוא שאין הוא פותח בדיווח מהימן של המְסַפֵּר הכול-יודע על האירועים שקדמו למשפט, אלא פותח מיד במסירת העדויות. כך, לקורא אין דרך לקבוע בוודאות אם התיאור שבפי המתלוננת אמיתי או שקרי והוא ניצב יחד עם שלמה אל מול חידה משפטית-בלשית. לפי שטרנברג, מאפיין זה מבטא את "חוק המשחק ההוגן": הקונבנציה היסודית המשותפת לסיפור משפט שלמה ולסוגת הסיפור הבלשי. לפי עיקרון זה, הקורא נחשף לאותם נתונים שזמינים לבלש בסיפור כדי להסיק את מסקנותיו, ואין מידע רלוונטי שמוסתר ממנו וידוע לבלש. מאפיין משותף נוסף הוא הבידוד המוחלט של זירת הפשע מהעולם החיצון, המגביל את מעגל החשודים ואת הרמזים הפוטנציאליים.
לסין, הדן בסיפור מנקודת מבט סוציולוגית, מציין שבדומה לסיפור הבלשי, סיפור משפט שלמה מתמודד עם החרדה הקיומית הנובעת מהעובדה שהאדם, בניגוד לאל, אינו יכול לדעת על המתרחש בנפשו של הזולת. התשובה המנחמת שמציע הסיפור הבלשי, כמו גם הסיפור המקראי, היא דמותו של הבלש, או במקרה זה שלמה: רב-אמן של טבע האדם, אדם המסוגל לחדור לנבכי נפש האדם ולחלץ משם את האמת. יכולת זו של הבלש נתפסת כסגולה על-אנושית, כשם שחוכמת המשפט של שלמה מתוארת כמתת אלוהים. קיימת עמימות ביחס לשאלה אם יכולת זו עשויה לשמש מודל לחיקוי, או שאין היא נגישה לאדם מן השורה.
בסיומו של הסיפור חושף שלמה את זהותה של האם האמיתית. אך כאמור לעיל, בעוד שלמה פותר את החידה, פתרון זה אינו מוצג לקורא; מפקודתו של שלמה: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי..." אין לדעת אם המילה "לה" מתייחסת לתובעת או לנתבעת, והמספר שומר על שתיקה בעניין זה.
סוגיות פרשניות
עדויות הנשים ושאלת זהותה של האם האמיתית
הפרשנים עסקו בחידת זהותה של האם האמיתית שתוארה לעיל: האם היא התובעת או הנתבעת. פרשנים רבים סבורים שהסיפור מספק רמזים המאפשרים לפתור חידה זו. אחרים סבורים כי לא ניתן להסיק זאת מהסיפור, המתעתע בקורא ומספק לו רמזים סותרים: זהותה של האם האמיתית נותרת בערפל כדי שדמותה לא תאפיל על דמותו של שלמה, שאת חוכמתו מבקש הסיפור להציג.
חלק מהפרשנים סבורים כי יש מספיק רמזים בסיפור כדי לקבוע שהתובעת היא האם האמיתית. זאת בעיקר בשל הבמה הנרחבת שהיא מקבלת לשטוח את טענותיה, לעומת תגובתה הלקונית של הנתבעת. כנגד זאת נטען כי ההכחשה הלקונית של הנתבעת איננה מפלילה, כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת, ובמצב זה אין לצפות מהנתבעת שתפליג בדיבורים העלולים לסבך אותה. יש המצביעים על דמיון סגנוני בין דברי התובעת לדברי אם הילד החי, המרמז לכאורה על זהות בין השתיים: כך למשל, הן התובעת והן האם האמיתית משתמשות בביטוי "בי אדוני", המביע נימוס והכנעה. משה גרסיאל סבור שהצירוף "הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת" איננו ציון נייטרלי לנתבעת אלא הוא נושא קונוטציה שלילית. הצירוף מופיע במקרא פעמיים נוספות, ובשתיהן הוא מציין את מי שאיננה אשתו הלגיטימית של הבעל. זקוביץ מנתח את מבנה הסיפור ומחלק אותו לשלושה חלקים: עדות הנשים (יז–כב); תגובת המלך (כג–כה); ותגובותיהן של שלוש הדמויות (כו–כז). בסיפור שלוש דמויות, שלושה חלקים, ובכל חלק שלושה היגדים. הוא מסיק מניתוח זה כי הדוברת הראשונה, התובעת, היא האם האמיתית. סדר חשיבותן של הדמויות משתקף במספר ההיגדים שניתן בפיהן, בסדר יורד: המלך, התובעת והנתבעת.
פרשנים אחרים סבורים שדווקא הנתבעת היא האם האמיתית. המלבי"ם ציין כי סדר דבריהן של הנשים שונה, הן בשלב העדות והן בסיכומו של שלמה, כאשר האישה הנתבעת (שהיא לפי סברה זו האם האמיתית) אומרת "בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת" ואילו התובעת (המעלילה על חברתה לשווא) אמרה "בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" – כל אחת הדגישה תחילה את החשוב לה. עם זאת, הצגת הדברים: "בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת... בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" יוצרת מבנה כיאסטי, ויש הרואים בו מאפיין סגנוני שאין להסיק ממנו על זהות האם האמיתית, ואולי נועד להדגיש את המבוי המשפטי הסתום שיצרו עדויותיהן הסותרות של הנשים. פרט נוסף שעשוי לרמוז על אשמתה של התובעת הוא העובדה שהיא מתארת סיבת מותו של בנה של האישה השנייה: "אשר שכבה עליו", בעוד שעל פי עדותה היא עצמה ישנה באותו זמן. מכך ניתן להסיק שהתובעת מתארת את שקרה לה בעצמה. כתשובה לכך נטען שהתיאור שבפי התובעת הוא שחזור הגיוני בהינתן עובדת מותו הפתאומי של תינוק בריא למראה, שישן בחיקה של אימו; לפי הסבר אחר, ניסוח דבריה של התובעת מאפשר את ההבנה שהיא הייתה ערה בשעת מותו של התינוק והייתה עדה לכך, וישנה רק בזמן החלפת התינוקות. סבור שהמחבר אכן שתל רמזים לכך שהנתבעת היא האם האמיתית, אך אין לחפש את הרמזים הללו בדברי הנשים עצמן אלא בדברי המספר, שהרי לא ייתכן שהקורא יוכל לפענח את המקרה רק מתוך בחינת העדויות – דבר ששלמה עצמו לא היה מסוגל לעשות. לדעתו, הצירוף החוזר "וזאת אומרת" (כולל ו"ו החיבור) מאפשר לעקוב אחר זהותה של התובעת לאורך הסיפור, וממילא להסיק שהיא משקרת והנתבעת היא האם האמיתית. הנחה זו יוצרת מבנה עקבי שבו דברי הנשים מוצגים לסירוגין לאורך הסיפור כולו, גם כשהם ניתנים בדיבור ישיר וגם כשהם מצוטטים על ידי שלמה (פסוק כג).
מבחן החרב
מקריאה פשוטה בסיפור ברור שאין לייחס לשלמה המלך כוונה אמיתית להרוג את הילוד על ידי חצייתו לשניים, וכך סבורים גם רובם המוחלט של הפרשנים. לפי פירוש זה, לא היה זה אלא תכסיס מבריק שמטרתו לחשוף את טבען הסמוי המנוגד של שתי הנשים, שעל פני השטח אין להבחין ביניהן. מאחורי מבחן החרב עומדת ההנחה, המבוססת על היכרות עם טבע האדם, שרצונה העמוק של אימו של הילד יהיה לשמור על חייו, גם במחיר ויתור על החזקתו; ואילו זו שאיננה אימו פועלת מקנאה וכל רצונה הוא שאחרים לא יקבלו את שנלקח ממנה.
למרות זאת, יש מחז"ל שהעלו ביקורת קשה על דרכו של שלמה ועל הסיכון שנטל בהכרעתו הראשונית. במדרש רבה (קהלת רבה, פרשה י סימן טז) מציין רבי יהודה: . גדליה ויוספה רחמן סבורים ששלמה הורה לחצות את הילד, ביודעו שההוראה איננה ניתנת לביצוע מעשי – לא ניתן לחצות ילד לשני חלקים שווים – ולכן לא נטל כל סיכון במקרה שמבחן החרב היה נכשל.
יש הסבורים ששלמה ידע כבר בשלב העדויות מי היא האם האמיתית, ולא הזדקק למבחן החרב לשם כך, אלא שהוא לא חפץ בהכרעה שתיראה שרירותית. הוא ערך את המבחן לאימהות רק כדי להוכיח בראיה חותכת את שכבר היה ידוע לו, באופן שיהיה ברור לכל הנוכחים באולם ואף לכל העם. בשאלה זו עסקו בעיקר פרשני ימי הביניים. אברבנאל סבר ששלמה המלך הסיק לפי התנהגותן וצורת דיבורן של הנשים, של מי התינוק. לדעת רבי יוסף קרא, ניתן היה להבחין בהבדל בגיל הילדים, שנולדו כאמור בהפרש של שלושה ימים, לפי מאפייניהם הגופניים.
חז"ל מייחסים את הכרעתו הסופית של שלמה להתגלות שמימית שגיבתה את מסקנותיו:
יש הסבורים, בניגוד לרובד הגלוי של הסיפור, ששלמה המלך לא ביקש כלל לבחון מי היא האם הביולוגית (דבר שאולי ניתן היה להוכחה בדרכים ישירות יותר), אלא מי היא האם הראויה, מי היא זו שתחוס על הילד ותקריב הכל למענו. לשם כך נועד מבחן החרב.
פרשנים הצביעו על תפקידה הסמלי של החרב בסיפור. בויקן סבור שהחרב מסמלת את סמכותו של המלך לחרוץ משפט. ג'ינה הנס-פיאצה סבורה שבנוסף למשמעות זו, החרב עשויה לסמל גם את הפוטנציאל האלים שבאישיותו של שלמה. פעולת זימון החרב יוצרת עמימות בטקסט ומאפשרת את שתי הפרשנויות הללו.
גזר הדין
בעת מתן גזר הדין הסופי, שלמה חוזר כמעט מילה במילה על דברי האם האמיתית: "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ" (). אלא שבדברי האם האמיתית מתייחס הכינוי "לָהּ" לאם האחרת, ואילו בדברי שלמה הוא מתייחס לאם האמיתית – זאת לדעת רובם המכריע של הפרשנים. כך למשל שטרנברג, המציין זאת כמהלך רטורי מבריק, המוכיח ששלמה תכנן מראש את מבחן החרב ולא הופתע מתגובת האם האמיתית: לו נתפס בלתי מוכן לא היה מגיב בצורה כה מוצלחת. עם זאת, מקצת החוקרים מצביעים על כך שהוראת המלך מופיעה מיד לאחר דברי האם הרמאית: "וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה – גְּזֹרוּ! ויען המלך ויאמר..." (); לפיכך, הכינוי "לה" בדבריו אמור לכאורה להתייחס אליה. קריאה זו נדחית בדרך כלל כבלתי מתקבלת על הדעת, אך יש מי שמוטרדים מהעובדה שהיא העולה מן הכתובים כסדרם. הם מתמודדים עם קושי זה באופנים שונים.
יש הסבורים שהעובדה שהמלך ציטט את דברי האם האמיתית רומזת שכיוון אליה בגזר דינו.
אחרים מתקנים את הכתוב כדלקמן: "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: הָאוֹמֶרֶת 'תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ' – הִיא אִמּוֹ"; וגורסים שהמילה "האומרת" התוכפת ל"ויאמר" נשמטה מחמת .
גרסת תרגום השבעים פותרת בעיה זו על ידי שינוי הפסוק והוספת הבהרה: "ויען המלך ויאמר: תנו לה את הילוד, לאומרת: תנוהו לה והמת אל תמיתוהו, היא אימו".
מעטים התייחסו ברצינות לאפשרות ששלמה ציווה למסור את התינוק לידי האם הלא נכונה. גלעד ששון סבור כי זוהי העמדה המשתקפת במדרש הארץ ישראלי, הקובע כי רוח הקודש התערבה בסיום המשפט – שלמה ציווה לתת את התינוק לאם הרמאית שקראה "גזורו!", אך רוח הקודש מנעה זאת ברגע האחרון והורתה על האם האמיתית: "היא אימו!". עמדה זו מכילה ביקורת על כושר הניתוח של שלמה בתחילת דרכו.
זרמים בפרשנות
גישות פמיניסטיות
סיפור משפט שלמה משך את תשומת לבן של חוקרות פמיניסטיות. המחקר הביקורתי עוסק בעיקר בחשיפת תפיסת העולם ויחסי הכוח הפטריארכליים העומדים בתשתית הסיפור, ובהצעת קריאות חתרניות המדגישות את נקודת מבטן של דמויות הנשים ולרוב מותחות ביקורת על שלמה. חלק מהחוקרות מתמקדות בעיון ספרותי בסיפור, וחלקן קוראות אותו בהקשר של הביקורת המשפטית הפמיניסטית.
אסתר פוקס מראה כיצד עיצוב דמויותיהן של האימהות בסיפור משרת את האידאולוגיה הפטריארכלית. בחברה הפטריארכלית מוסד האימהוּת משועבד למערך יחסי הכוחות שבו הגבר הוא השליט והאישה טפלה אליו: אם שמגדלת את ילדיה מחוץ למסגרת הנישואין סופה להיות מוגדרת כזונה, וילדיה יגדלו כממזרים בשולי החברה. הסיפור מכוון, בין היתר, לבסס את מוסד האימהות הפטריארכלי ולהראות כי מצב של לידה מחוץ לנישואין הוא מצב מסוכן שאף עלול להעמיד בסכנה את חיי הילד. בהתאם לאידאולוגיה הפטריארכלית, היחיד שמסוגל לפתור את התסבוכת ולהשליט סדר בעולמן המסוכסך של שתי הנשים הוא הגבר – במקרה זה שלמה המלך, שמשמש תחליף לבעל.
פיליס בירד בוחנת את תפיסת דמות הזונה הסטראוטיפית העומדת בתשתית הסיפור, ואת האופן שבו היא מתבטאת בעיצוב הסיפור. על כך ראו לעיל. לדעת בירד אין בסיפור יסוד חתרני: אמנם מוצגת בו זונה כגיבורה חיובית, אך זהו מקרה פרטי, ואין בו כדי להשליך על מעמד הזונות בכלל. אלה נותרות יסוד דחוי בשולי החברה המקראית.
קלודיה קאמפ מנתחת את דמויות הנשים כזונות בראי התפיסה הפטריארכלית. הנשים מאנישות את החוכמה והסכלות, מוטיב הלקוח מספרות החוכמה (השוו ל). האם האמיתית היא החוכמה, המייצגת את הסדר החברתי הקיים, ואילו האם השקרנית היא "אשת כסילות" או האישה הזרה, המייצגת את פריעת הסדרים. שלמה בחוכמתו חושף את היסוד האמהי הסטראוטיפי המקושר אל ייצוב הסדר החברתי, ומסתתר מתחת לסטראוטיפ הזונה, האישה הזרה, שהוא עצם מהותה של האם השקרנית (והשוו לעמדתה של בירד, לעיל). קאמפ מעירה שהזונה מאיימת על מרקם החברה הפטריארכלית מצד אחד, מכיוון שאף גבר – אב או בעל – איננו שולט במיניותה; ומצד שני, הגבלת מיניותה של האישה מטילה מגבלה גם על הגברים, ורק הזונה מאפשרת להם ליהנות מפורקן מיני שהאישה איננה זכאית לו, ובכך היא הכרחית לקיום הסדר החברתי. על כן היא מגונה, אך נסבלת.
המחקר הפמיניסטי מציע מגוון קריאות חתרניות של הסיפור, המגלות אהדה לשתי הנשים ומגנות את שלמה על חוסר האמפתיה שלו ועל דרכו בפתרון הבעיה, הכרוכה באיום באלימות. אווארן איפסן, הקוראת את הסיפור מנקודת מבטן של זונות, רואה בסיפור פרודיה על משפט צדק. חוקרות אחרות קוראות את הסיפור מנקודת המוצא של הביקורת המשפטית הפמיניסטית. מציעה קריאה שמגנה בחריפות את שלמה ומגלה אהדה כלפי שתי האמהות, ובייחוד כלפי האם האכזרית לכאורה דווקא. אלטהאוס מציגה את האפשרות שדווקא אם זו היא האם האמיתית. היא רואה את תגובתה לגזר הדין המדומה כזעקתה הנואשת של האם חסרת האונים, המתקוממת מול האבסורד שבאלימות השרירותית המגולמת בפקודתו של שלמה. היא משווה את מצבה של האם למצבה של סת', גיבורת הרומן "חמדת" של טוני מוריסון, שמשספת את גרונה של בתה התינוקת כדי להצילה מחיי עבדות והתעללות, גורל שהיה מנת חלקה. מארי אש מציעה קריאה המציגה את שלמה כשליט חם מזג, החסר את החמלה, הסבלנות והמסירות הנדרשים להתמודדות עם בעיה משפטית ואנושית מורכבת; הוא שואף לפתור אותה באבחת חרב. לפי אש, הסיפור משקף עמדה השוללת את קיומן העצמאי של הנשים כבני אדם בעלי זהות ייחודית. היא מקבילה זאת ליחס הנוהג בעולם המשפטי של ימינו כלפי נשים במצבים דומים.
בהגותו של רנה ז'יראר
הפילוסוף מפרש את הסיפור לאור הגותו, העוסקת בדינמיקה של סכסוכים. ז'יראר מתאר את הדגם הטיפוסי של התפתחות סכסוך, המתחיל כביכול בשל אובייקט הנמצא במחלוקת; למעשה, כל צד חושק באובייקט רק משום שהאחר חושק בו, בתהליך של "תשוקה מימטית". בשלב מסוים העוינות בין הצדדים מסלימה, והם מאבדים עניין באובייקט שהיווה קודם לכן את לב הסכסוך – בשלב זה העוינות ההדדית מסלקת את כל ההבדלים בין הצדדים השונים, והעימות ביניהם נשמר רק מכוחה של האינרציה. בשלב הסופי, הצדדים מסכימים ביניהם בתהליך ספונטני על פרט יחיד שישמש שעיר לעזאזל, שעליו תוטל כל האשמה הכרוכה בסכסוך. הסכסוך הופך מעימות בין שני צדדים יריבים בקבוצה לעימות בין הקבוצה כולה לאותו פרט, שהקרבתו תאפשר את סיום הסכסוך.
שלמה מציע למעשה לשתי האמהות פתרון של סיום הסכסוך באמצעות שעיר לעזאזל, הילד, שבמקרה זה הוא גם ה"אובייקט" שבעטיו פרץ הסכסוך. האם האכזרית מקבלת את ההצעה, ומסגירה בכך את העובדה שמבחינתה התינוק חסר חשיבות אמיתית, והיא מוכנה לוותר עליו ובלבד שהאם השנייה לא תזכה בו אף היא. על פי ז'יראר, הסיפור המקראי מבטא עמדה המתנגדת לסיום סכסוכים בדרך של הטלת האשמה על שעיר לעזאזל חף מפשע. האם האמיתית נכונה לוותר על תביעתה ולסכן בכך את חירותה ואולי אף את חייה, שכן היא עלולה להיות מואשמת בפשע החמור של חטיפת הילד – היא מוכנה להקריב את עצמה למען הילד. ז'יראר משווה את התנהגותה של האם לנכונותו של ישו למסור את נפשו למען האנושות.
בכתבי יוסף בן מתתיהו
פרפרזה של סיפור משפט שלמה מופיעה בספר "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו. בן מתתיהו מציב את הסיפור באותו הקשר שבו הוא מוצב במקרא, לאחר התגלות ה' לשלמה בגבעון. הוא מקדים לסיפור הסבר שבו הוא מצדיק את הצגתו בספרו, בנימוק שמדובר במקרה משפטי מורכב, ושהדרך שבה התמודד עמו שלמה יכולה לשמש מופת לשופטים בכל הדורות.
תיאורו של בן מתתיהו שונה בפרטים אחדים מהתיאור המקראי. לפי תיאורו של בן מתתיהו, שתי הנשים גרו באותו חדר, ושתי הלידות התרחשו באותו זמן ולא בהפרש של שלשה ימים. המילים "ביום השלישי" מוסבות אצלו אל זמן מותו של התינוק, שאיננו מפורש במקרא, ולא ללידתו.
כדרכו בפרפרזה של המקרא, מגלה בן מתתיהו מגמה של מילוי פערים בסיפור. כשהוא מביא את עדותה של התובעת הוא מציג אותה כזו . כך, הוא מספר שהתובעת העידה כי דרשה מהאישה השנייה להחזיר לה את בנה, אך זו סירבה. פרט נוסף המופיע בתיאורו ולא בסיפור המקראי היא העובדה שהן התינוק החי והן המת הובאו למשפט, ושלמה ציווה לחצות את שניהם. פרט זה תואם את הנוסח הלוקיאני של תרגום השבעים. לדברי בן מתתיהו, הנוכחים במשפט לעגו בלבם למלך על פקודתו התמוהה. הנתבעת שקראה לחצות את התינוק לשניים גם ביקשה שהתובעת תעונה כעונש על פשעה. כמו כן, לפי בן מתתיהו האישה השנייה נענשה על פשעה.
מהשוואה בין תיאורו של בן מתתיהו לגרסאות של נוסחים שונים של תרגום השבעים, מסיק כריסטופר בג כי בן מתתיהו הסתמך על מספר נוסחים שונים של הסיפור המקראי.
לאחר תיאור המקרה שהובא בפני שלמה מוסיף בן מתתיהו הערה שאינה מופיעה במקרא: . לואיס פלדמן מציין שתיאור זה דומה לתיאור התמודדותו של אדיפוס עם חידת הספינקס במחזהו של סופוקלס "אדיפוס המלך". הוא מצביע על כך שאצל שני האישים פתרון החידה הוא המבחן העליון לתבונתם, אך תבונה זו שבה הם תולים את מבטחם היא גם זרע חורבנם.
במדרש
זהותן של הנשים
לדעת האמורא רב, שתי הנשים היו רוחות (שדות) שהתחזו לבני אדם; בדורות מאוחרים יותר זיהו חכמי הקבלה את הרוחות הללו עם השדות לילית ואגרת או לילית ונעמה.
לעומת זאת, אמוראים אחרים סברו כי היו אלה נשים אמיתיות.
חכמים אחדים ("רבנן") דרשו ששתי הזונות "יבמות היו" (קהלת רבה י, סימן יח, ומדרש שוחר טוב על תהילים, מזמור עב).
ביקורת על שלמה
בין חז"ל היו שביקרו את שלמה על כך שחרץ משפט בלא עדים והתראה אלא על פי אומדנא, בניגוד לדיני התורה.
רבי יהודה בר אלעאי, תלמידו של רבי עקיבא, מגנה בחריפות את שלמה על הצעתו לגזור את הילד. לדעתו שלמה התכוון באמת להמית את הילד, ורק התנגדותה של האם הצילה אותו.
לפי המדרש, רוח הקודש התערבה בפסק הדין והיא זו שהכריזה על זהות האם האמיתית. לפי התלמוד הבבלי, התערבותה של רוח הקודש נדרשה כדי להסיר ספק שמא הערימה האם שחמלה כביכול על הילד על שלמה כדי שיפסוק לטובתה. לדעת גלעד ששון, כוונתו המקורית של המדרש היא ששלמה התכוון לפסוק לטובת האם הלא נכונה, ונדרשה התערבות של רוח הקודש כדי לתקן אותו.
וכך נאמר במדרש קהלת רבה: .
כנגד זאת, במשנת רבי אליעזר (מדרש אגור) מסופר כי חכמים, בהתייחסם למשפט ששפט שלמה בלא עדים, .
באגדה שבמדרש תהילים נתפס משפט זה כמילוי בקשתו של דוד אבי שלמה מאלוהים, , כלומר, ששלמה יוכל לשפוט כאלוהים, בלי עדים והתראה:
הפטרת פרשת מקץ
סיפור זה – ליתר דיוק עד – הוא ההפטרה של פרשת מקץ. מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בשבת חנוכה, ומפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה, רק בשנים הנדירות יחסית שבהן קוראים את פרשת מקץ שלא בחנוכה, שנים מסוג זחא וזחג (כ-10% מהשנים), קוראים הפטרה זו.
יש זיקה ספרותית ועניינית בין ההפטרה לפרשת מקץ. ההפטרה פותחת בפסוק האחרון של הסיפור הקודם למשפט שלמה, חלום שלמה בגבעון. הפתיחה במילים: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם..." מזכירה את הכתוב בפרשה: "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (). יש דמיון בין הפרשיות גם בתיאור חוכמתם של שלמה ויוסף. בחלום בגבעון אומר ה' לשלמה: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון..." (; אמנם, פסוק זה איננו נכלל בהפטרה), ובסיום משפט שלמה מדווח: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט" (שם כח); בדומה לכך, לאחר שיוסף פותר את חלומו של פרעה מתוארת תגובתו: "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (בראשית מא, לח–לט). שאול זלבסקי מציין שבעלי ההפטרה ביקשו לרמוז לקשר בין עלייתם לגדולה של שלמה ויוסף: שניהם החלו בחלום, לאחר מכן הפגינו חוכמה בהשראה אלוהית, ולבסוף זכו למעמד נישא.
בתרבות
אלגוריה בין דתית
אברהם אבן עזרא השתמש במשפט שלמה כמוטיב אלגורי בפיוט "צמאה נפשי", המרמז לפולמוס היהודי-אסלאמי. בבית העשירי נאמר:
הכינוי "גברת אמת" רומז לשרה, שהיא ובנה יצחק מסמלים את העם היהודי ואת דתו; ואילו ה"שפחה" היא הגר, שפחתה של שרה, שיחד עם בנה ישמעאל מסמלת את העם הערבי ואת האסלאם. באנלוגיה למשפט שלמה, הפייטן מציב את שתי הנשים בעימות זו מול זו, ושם בפי השפחה את הטענה שבנה של גברתה, כלומר יצחק, הוא הבן המת, ואילו ישמעאל בנה שלה הוא החי; רוצה לומר, אין עוד לעם היהודי המשכיות ותקומה והעם הערבי עתיד לרשת את מקומו. בכנותו את שרה "גברת אמת" רומז הפייטן כי ההפך הוא הנכון, ושרה היא האם האמיתית.
מאוחר הרבה יותר (במאה הי"ט), העביר וורדר קרסון (קונסול ארצות הברית בארץ ישראל שהתגייר), את האלגוריה הזו של משפט שלמה אל תחום הפולמוס היהודי-נוצרי, הרחיב אותה והפכה למוקד חיבורו "מפתח דוד" (The Key of David, 1852). קרסון רואה ביהדות את האם האמיתית, בניגוד לנצרות, הדת השקרית המתיימרת לרשת את גדולתה ואת בנה. טענת הנצרות כי בנה הוא החי רומזת לאמונה הנוצרית בזהותו של ישו כבן האלוהים ולאמונתם בתחייתו לאחר צליבתו. במקביל נרמזת כאן הטענה הנוצרית לפיה זנח האלוהים את ישראל, בנו-בחירו מן הברית הישנה, והחליפו במאמיניו של ישו. על רקע אלגוריה תנ"כית זו ביקש קרסון לתאר את השיקולים והנסיבות ששכנעו אותו בצדקתה של היהדות על פני הנצרות ואת החלטתו להתגייר.
בספרות המודרנית
בספרו של מארק טוויין "הרפתקאותיו של האקלברי פין" מובא דו-שיח בין הנער האק לעבד השחור הנמלט ג'ים, המתייחס לפקודתו של שלמה לחצות את הילד. לדעת ג'ים, הפקודה איננה מבטאת חוכמה כלל וכלל. הוא מדגים בפני האק את הדילמה שעמדה בפני שלמה ואת האבסורד שבהכרעתו, תוך שימוש בשטר של דולר כהמחשה לילד: . בתגובה טוען האק שג'ים החמיץ לחלוטין את משמעות הסיפור. ג'ים מסביר לו שהמשמעות העמוקה יותר של הסיפור, והמפתח להבנת התנהגותו של שלמה, מצויים בתנאי חייו (לשלמה היו אלף נשים, ומן הסתם בנים רבים): .
לדברי מבקר הספרות סטיוארט לואיס, עמדותיהם השונות של האק ושל ג'ים משקפות את תנאי חייהם השונים. עבור האק, האיום בחציית הילד הוא אבסורדי ואין הוא יכול להתייחס אליו ברצינות. ג'ים לעומתו, שכבר חזה באלימות מזעזעת מצד בעלי עבדים או לפחות שמע על כך, תופס זאת כאפשרות מציאותית לחלוטין. גם השימוש של ג'ים בשטר כדימוי לילד רומז למציאות שבה בעלי העבדים תופסים את עבדיהם כרכוש ותו לא, וההערה של ג'ים על אופיו האכזרי של שלמה כפועל יוצא של תנאי גידולו רומזת לסיבת אכזריותם של בעלי העבדים. ג'ים מתגלה כמי שיכול ללמד את האק שיעור בטבע האדם.
באמנות
אם נכונה הסברה שהפרסקו מפומפיי (ראו לעיל) מייצג את סיפור משפט שלמה, הרי שמדובר בייצוג האמנותי הקדום ביותר של סצנה מקראית. הפרסקו מוצג כיום במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי.
הסיפור היה נושא פופולרי לגבי אמנים רבים, ובמקרים רבים הוא מעטר את קירותיהם של בתי משפט. דוגמאות מפורסמות לציורים המתארים את הסיפור:
פרסקו מאת רפאל;
"משפט שלמה" מאת ויליאם בלייק;
תגליף מאת גוסטב דורה;
תגליף עץ מהאסכולה של בכרוניקת נירנברג;
ציורים מאת אנדראה מנטניה ומאת ניקולא פוסן;
תבליט בארמון הדוג'ה ברובע סן מרקו שבוונציה מאת אמן בלתי-ידוע;
ויטראז' מאת ז'אן שאסטלן בכנסיית בפריז.
בתורת המשחקים
הדילמה שעמדה בפני שלמה בבואו להכריע מי האם האמיתית משכה גם את תשומת לבם של מתמטיקאים, שהתייחסו אליה מנקודת הראות של תורת המשחקים והציעו בהשראתה מגוון מודלים תאורטיים. סטיבן בראמס מנתח את הדילמה המוצגת בסיפור המקראי לאור עקרונות התאוריה. המקרה מיוצג באמצעות משחק מטריצה, שבו שתי השחקניות (האם האמיתית והמתחזה) צריכות לבחור בין הסכמה עם פסק הדין, לבין מחאה. בראמס בונה מטריצה שהתגמולים בה מבוססים על ההנחה שהמניע העיקרי של האם האמיתית הוא טובת הילד, ושל האם המתחזה – ריצוי המלך בכך שמסכימים עם פסק הדין שלו. לפי הקריטריון הזה הוא מדרג את ארבע התוצאות האפשריות. לפי הניתוח של בראמס, האסטרטגיה של האם האמיתית צריכה להיות מחאה על פסק הדין, בלי להתחשב בתגובתה של המתחזה. התוצאות האפשריות מסוכמות בטבלה הבאה, כאשר 4 היא התוצאה המועדפת ו-1 הגרועה ביותר:
האם המתחזה מחאה הסכמה האם האמיתית מחאה 4,2 3,4 הסכמה 2,1 1,3
משפט שלמה מודרני
בשנת 1926, נטל השופט האמריקני את ההשראה ממשפט שלמה, כשהכריע במחלוקת בין אם ביולוגית לאם מאמצת בעניין משמורת על פעוטה. הילדה, שנולדה מחוץ לנישואין, גודלה בידי דודתה, אחות אביה, כמעט מיום שנולדה. כעבור שלוש שנים שבה האם הביולוגית – שבינתיים עזבה את אבי הילדה והתחתנה עם אחר – ודרשה לקבל את הילדה בחזרה לידיה, אך האם המאמצת סירבה.
לאחר ששמע את טענות הנשים, נהג השופט ברנאן בדומה לשלמה, והודיע על פסק דין מדומה: הילדה תילקח מאמה המאמצת ותימסר לבית יתומים. מצלמות קולנוע הושתלו באולם מראש והוסוו, ותגובותיהן של שתי האמהות לפסק הדין המדומה צולמו בחשאי, ולאחר מכן נותחו על ידי ברנאן בסיוע פסיכולוגים מומחים. את הילדה החליט ברנאן למסור לידי האם המאמצת, שהפגינה לדבריו תגובה רגשית עזה לאין שיעור מהאם הביולוגית. התכסיס שנקט ברנאן לא סייע למעמדו הציבורי ולכבודו של בית המשפט, והשופט גונה כמי שעשה שימוש בפעלול זול ממניעים של תאוות פרסום. יתרה מזאת, התכסיס לא עלה יפה: בסופו של דבר נאלץ ברנאן לשנות את החלטתו, כשהתברר שהאם הביולוגית לוקה בשמיעתה ולא הבינה את ההכרזה על פסק הדין המדומה. כפשרה הוחלט על משמורת משותפת.
לקריאה נוספת
פירושים מחקריים על מלכים
מרדכי כוגן, מלכים (מקרא לישראל), כרך א: מל"א א – מל"ב א, תל אביב: עם עובד, תש"ף, עמ' 104–107
ערכים בספרי יעץ (אנציקלופדיות, לקסיקונים וכיוצא בזה)
מאמרים
גרסיאל, משה, "שתי אימהות זונות וילד אחד חי: שלוש חידות בסיפור משפט שלמה", בית מקרא מט/ג (קעח) (תשס"ד), עמ' 32–53
ליבוביץ, אליה וליבוביץ, גילה, "משפט שלמה", בית מקרא לה/ג (קכב) (תש"ן), עמ' 242–244
מזור, לאה, 'מסרים ערכיים גלויים וסמויים בתנ"ך: הדגמה מתוך משפט שלמה (מל"א ג 28–16)', מחקרי גבעה (תשעב–תשעג), עמ' 25–34
רחמן, גדליה ורחמן, יוספה, "'משפט שלמה': תגובה למאמרם של אליה וגילה ליבוביץ", בית מקרא לח/א (קלב) (תשנ"ג), עמ' 91–94
ששון, גלעד, "'אי לך ארץ שמלכך נער': השגות חז"ל על משפטו של שלמה", בית מקרא מט/ד (קעט) (תשס"ד), עמ' 191–200
דיונים במחקר
אררט, ניסן, הדרמה במקרא, ירושלים: המרכז העולמי לתנ"ך, תשנ"ז, עמ' 268–296
גלפז-פלר, פנינה, וַיּוֹלֶד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, תשס"ו, , עמ' 180–183.
זלבסקי, שאול, עליית שלמה למלוכה: פרקי עיון בספר מלכים ובספר דברי-הימים, ירושלים: י. מרכוס ושות', תשמ"א, עמ' 186–206
זקוביץ, יאיר, 'אביעה חידות מני קדם': חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית, תל אביב: עם עובד, תשס"ו, , עמ' 173–211, ובייחוד עד עמ' 193
מונוגרפיות ודיסטרציות
חומרים פדגוגיים
פליישר, ציפי, רבקה אלקושי, גלי דינור, נעמי הופמן ורות לוי, משפט שלמה: סיפור מקראי בגישה רב-תחומית (תמה), תל אביב: מכון מופ"ת, תשס"ח, .
קישורים חיצוניים
D. L. Ashliman, Child Custody: Folktales of Type 926, באתר Folklore and Mythology Electronic Texts
הערות שוליים
קטגוריה:סיפורי ספר מלכים
קטגוריה:חוק ומשפט
קטגוריה:שלמה
קטגוריה:זנות במקרא
קטגוריה:פרשת מקץ
קטגוריה:קביעת הורות
| 2024-10-19T09:51:58
|
RJ-45
|
שמאל|ממוזער
טקסט=|ממוזער|150x150 פיקסלים|דיאגרמת חיבור של CAT-5 למחבר RJ-45
RJ-45 (קיצור של Registered Jack 45) הוא תקע סטנדרטי לכבלי זוגות שזורים (כמו UTP או STP) כחלק מהקוד לתקנות פדרליות (Code of Federal Regulation) של ארצות הברית. לתקע RJ-45 שמונה פינים מנחושת, המסודרים בשורה. בדרך כלל מחברים את הכבל אל התקע על פי תקן TIA-568.
השימוש בתקעי RJ-45 נפוץ בעיקר ברשתות Ethernet (בעקבות כבלי הזוגות השזורים). ברוחבי פס של 10Mbps ו-100Mbps משתמשים רק בארבעה משמונת הגידים של הכבלים, ובהתאמה גם בתקעים. ארבעת הגידים הנותרים יכולים לשמש לגיבוי, לקו טלפון או לרשת נוספת. בקצבים של 1Gbps משתמשים בכל שמונת הגידים.
ראו גם
תקשורת מחשבים – מונחים
UTP
STP
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חומרה
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:מחברים חשמליים
| 2021-01-06T20:39:17
|
TIA-568
|
שמאל|ממוזער|125px|מספור המגעים במחבר RJ-45
שמאל|ממוזער|125px|כבל Ethernet המחולק לזוגות שזורים
TIA/EIA-568B הוא תקן של שלושה גופי תקינה בינלאומיים (TIA, EIA, ITU) לצורת החיבור של כבלי זוגות שזורים לתקעי RJ-45. כיום התקן משמש את רוב רשתות המחשבים המשתמשות בכבלי זוגות שזורים (כמו UTP ו-STP, והוא חלק מסטנדרט הכבילה של Ethernet 10BASE-T ו-100BASE-TX, כמו כן הוא משמש ברשתות טלפוניה דיגיטליות רבות. מבחינת סיווג, התקן משתייך לשכבה הפיזית של מודל ה-OSI ולשכבה הפיזית של מודל ה-TCP/IP.
התקן מתבסס על כבלים בהם מצויים שמונה גידים, המחולקים לזוגות, כאשר לכל זוג יש צבע ראשי (כתום, ירוק, כחול וחום) בו נצבע אחד הגידים, בעוד הגיד השני מפוספס בצבע הראשי ולבן.
שמאל|ממוזער|250px|סדר הגידים בכבל "רגיל"
עבור כבל רשת רגיל, TIA/EIA-568B מגדיר את סדר הגידים הבא -
+ מיקום צבע 1 37px|Pair 2 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כתום 2 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e כתום 3 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/ירוק 4 37px|Pair 3 Wire 2 Cat 5e/6 כחול 5 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כחול 6 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e ירוק 7 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/חום 8 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e חום
עבור כבל רשת מוצלב (משמש לחיבור ישיר בין שני מחשבים) TIA/EIA-568B מגדיר את סדר הגידים הבא
צד א'
שמאל|ממוזער|250px|צד א' בכבל מוצלב
+ מיקום צבע 1 37px|Pair 2 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כתום 2 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e כתום 3 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/ירוק 4 37px|Pair 3 Wire 2 Cat 5e/6 כחול 5 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כחול 6 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e ירוק 7 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/חום 8 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e חום
צד ב'
שמאל|ממוזער|250px|צד ב' בכבל מוצלב
+ מיקום צבע 1 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/ירוק 2 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e ירוק 3 37px|Pair 2 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כתום 4 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e חום 5 37px|Pair 4 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/חום 6 37px|Pair 3 Wire 1 Cat 5e כתום 7 37px|Pair 1 Wire 1 Cat 5e/6 לבן/כחול 8 37px|Pair 3 Wire 2 Cat 5e/6 כחול
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
UTP
STP
RJ-45
קטגוריה:חומרה
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
| 2022-04-01T09:39:17
|
שקל
|
שֶׁקֶל (באכדית: šiqlu שיקלו) היא מידת משקל עתיקה מהמזרח הקרוב הקדום, שבהמשך הפכה למטבע קדום.
בימי קדם
כיחידת משקל
השימוש הראשון במושג שקל ידוע ממסופוטמיה בערך ב-3000 לפנה"ס ושימש כיחידת משקל אכדית של כ-11 גרם שעורה. יחידת משקל זו שימשה כשער חליפין אחיד בין מוצרים ומנע את הצורך להכיר את שער החליפין הישיר בין כל שני מוצרים. על אף ששעורה הייתה יחידת כסף ממשית הייתה בעיה לשנע סכומי כסף גדולים למרחק מכיוון שהשעורה הייתה כבדה ועלולה להירקב לאורך זמן. לכן עברו האכדים להשתמש במתכת כסף (באכדית: kaspum) והוחלט באופן שרירותי שערך כסף שווה לשעורה באותה המשקל. לכן "שִקְלֻ כַסְפִם" היה למעשה גוש מתכת של כסף במשקל 11 גרם. המושג "שקל כסף" מוזכר בתנ"ך כמה פעמים, ברובן כמידת משקל למתכת הכסף, למשל: סיפור קניית מערת המכפלה (), סיפור חנוכת המשכן ( והלאה), מצוות מחצית השקל, מצוות פדיון הבן, מחיר הקורבנות לכפרת חטאים (), ובמקומות נוספים). אולם השקל מוזכר גם כמידה לשקילת מזון: (ספר ). שני שלישי השקל המקראי נקראים פים.
כמטבע
ממוזער|שקל כפול צידוני; בצדו האחד מרכבה, ובשני אניה אלגנטית
בזכות השגשוג והמגעים עם יוון (שם גדל השימוש במטבעות במסחר), החלו הפיניקים בסוף המאה ה־5 לפנה"ס להטביע מטבעות, שהמפורסם מביניהם היה השקל הכפול הצידוני.
ה"שקל" הוא מקור המטבע האחמני סיגלוס .
ימין|ממוזער|מחצית שקל צורי משנת 102/101 לפנה"ס, על צדו האחד ראש האל מלקרת־הרקלס, על השני נשר על חרטום אניית משוטים, לידו אלה המסמלת את מלקרת, ומסביב כיתוב "לצור הקדושה ועיר מקלט"
בתקופה ההלניסטית, החל מ־126 לפנה"ס ועד כ־180 שנה לאחר מכן, המטבע החשוב ביותר והעיקרי בלבנט (בקרב אנשי סוריה, הכנענים־פיניקים והיהודים) היה השקל הצורי. השקל הצורי היה המטבע הבלעדי לתשלום חובות בבית המקדש השני. מבחינה צורנית, על צדו האחד של השקל הצורי הופיע ראש מלקרת־הרקלס, ועל צדו השני הופיעו הנשר הסלאוקי (ובהמשך, הנשר הרומי) שבין רגליו חרטום אניה המסמל את אופייה של צור ועוצמתה הימית, אלת הרקלס שסימלה את מטבעת צור, וכיתוב יווני. ערכם של שקלי צור חוקה על־ידי אנשי אשקלון והנבטים במטבעותיהם. השקל הצורי איבד ממעמדו בעקבות הטבעה מאסיבית של דינר רומאי במזרח התיכון בימי נירון.ממוזער|מטבע שקל מימי המרד הגדול. הכיתוב - מצד אחד האותיות "שג" שפירושם "השנה השלישית למרד" (כלומר שנת 68). מצד שני - "ירושלים הקדושה" ומסביב לשוליים כיתוב "שקל ישראל"בתקופת המרד הגדול הוחלף השקל הצורי בשקל ישראלי. עם פרוץ המרד בשנת 66 לספירה (לא קיימים שקלים צוריים מאוחרים משנת 65) הוטבעו מטבעות יהודיים בירושלים, שמשקלם ותכולת מתכתם שווים לשקל הצורי, ואף הכיתוב "ירושלים הקדושה" עליהם מקביל לכיתוב "צור הקדושה" ביוונית על מטבעות צור. שקלים אלה היוו סמל לעצמאות, כפי שמעידים, בין השאר, הסמלים שעליהם: הגביע, מִכְּלי הקודש במקדש, מוקף בכיתוב "שקל ישראל" (או "חצי השקל" במקרה של מטבעות מחצית השקל), ומעליו סימון מקוצר לשנת ההטבעה, ובצד השני ענף עם שלושה רימונים (עיטור יהודי מוכר, גם על כלי פולחן) ומסביבו כיתוב "ירושלים הקדושה". יש לציין שהמקורות ההיסטוריים לא מזכירים כלל הטבעת מטבעות במרד.
במשנה ובתלמוד מופיע השקל יחד עם שמות מטבעות אחרים (דינר, סלע) שהיו נהוגים באותה תקופה, למשל: "ר' דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות היה יפה שישה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים" (). השקל המקראי ("שקל הקודש") היה קרוב בערכו (5/6) לסלע המופיע במשנה ובתלמוד, והשקל התלמודי היה בשווי חצי סלע, והכיל שני זוזים. במשנה מוזכר שהשקל המוזכר בתורה הוא שקל צורי., , ראו
בימי הביניים והעת החדשה
שקל דמיוני
ממוזער|170px|שקל "גרליצר", גרמניה, המאה ה-18
שקלים דמיוניים הם חיקויים של מטבעות השקל היהודי הקדום. אין מדובר בזיוף מטבעות לשם מרמה, כי אם במעין מדליה. יהודי אירופה השתמשו בהם כזכר למצוות מחצית השקל, לקיום מצוות מתנות לאביונים בחג פורים, לדמי חנוכה וכן בתור "חמישה סלעים" לפדיון הבן, והמטבעות גם נשמרו כסגולה. המטבעות עוצבו על פי תיאורים ספרותיים, ולא לפי דוגמת שקל עברי אמיתי. באורח מסורתי נטבעו עליהם המילים "שקל ישראל" מצד אחד ו"ירושלים הקדושה" מצד שני (בכתב מרובע, ולא בכתב עברי קדום), והדימויים המקובלים היו מטה אהרון הפורח מצד אחד, ומצד שני "צנצנת המן" (דימוי שפורש גם כגביע קטורת מעשֵׁן).
השקלים הדמיוניים הנודעים הם "שקלי גרליץ" (Görlitzer Schekel; Görlitzer) שהונפקו החל מן המאה ה-15 בגרמניה ושימשו כקמעות עבור נוצרים משום האמונה שהם העתקים של אחד משלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות מהרומאים תמורת הסגרת "אותו האיש". שקלי גרליץ נפוצו באירופה ויוצרו במקומות שונים, והכינוי "גרליצר" דבק גם בשקל הדמיוני היהודי.
ב-25 ביוני 2003, נפתחה במוזיאון ישראל בירושלים תערוכה בשם "שקל או שקר" בנושא המטבעות הללו.
השקל הציוני
עם היווסדה של התנועה הציונית ועד הקמת המדינה שימש "שקל" או "שקל ציוני" לציון מס חבר שנתי. מי שרכש שקל, קנה את הזכות לבחור ולהיבחר לקונגרס הציוני. לפי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהייתה זכאית לשגר לקונגרס. עם הקמת המדינה בוטל השקל הציוני.
השקל כמטבע במדינת ישראל
שמאל|ממוזער|100px|סמל השקל הישן 85–1980
שמאל|ממוזער|150px|מטבעות ישראליים מודרניים שעיצובם מבוסס על מטבעות שקל קדומים. למעלה - שקל אחד משנת 1980, למטה - לירה ישראלית אחת משנת 1967
ב-4 ביוני 1969 קיבלה הכנסת חוק של שניאור זלמן אברמוב הקובע כי שמו של המטבע הישראלי הוא "שקל". אולם מכיוון שבדיוק אז יצאה סדרה חדשה של שטרות עליהם התנוסס השם לירה, החוק קבע ששר האוצר יישם את החוק על פי שיקול דעתו, כשיחליט שבשלו התנאים לכך. המטבע שהיה נהוג אז בישראל נקרא "לירה ישראלית" והוא הוסיף לשמש עד ליישום החוק ב-24 בפברואר 1980. הלירה הישראלית הומרה בשקל לפי שער המרה של 10 לירות לשקל אחד. ב-4 בספטמבר 1985 החל תהליך החלפת השקל בשקל חדש, לפי שער המרה של 1,000 שקלים = שקל חדש אחד. הסיבה לשתי ההחלפות הייתה האינפלציה הגואה והניסיונות להקל על עריכת חשבונות לאור הירידה התלולה בערך המטבע.
השקל בספרות
בספרו אלטנוילנד שנכתב בשנת 1902 כתב בנימין זאב הרצל את התיאור הבא:
ראו גם
שקל צורי
מחצית השקל
מטבעות ארץ ישראל
קישורים חיצוניים
קטלוג שטרות ומטבעות מהעבר של ישראל, באתר בנק ישראל
"שקל" הקטלוג הנומיסמטי הישראלי המקוון מ-1927
קטלוג מטבעות ישראל וכן קטלוג שטרות ישראל, באתר קולקט, כולל ערכי המטבעות
קטלוג מטבעות ישראל וכן קטלוג שטרות ישראל, באתר קולנקט, כולל תמונות
יוסף עופר, מדוע טעה רמב"ן בקריאת הכתובת שעל מטבע השקל? תרביץ פ', תשע"ב.
זאב ח' ארליך, צנצנת המן בשקלי גרליץ, מוסף שבת מקור ראשון, 11 בינואר 2011
יעקב עציון, גלגוליו של השקל העברי, באתר האקדמיה ללשון העברית, ספטמבר 2020
אלון לנדאו - שני צידי המטבע, ראיון עם יניב שאואר, אוצר התערוכה שקל או שקר במוזיאון ישראל, ספטמבר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטבעות עתיקים
קטגוריה:מטבעות אסיה
קטגוריה:פיניקים
קטגוריה:ארץ ישראל: כלכלה
קטגוריה:לבנון: כלכלה
קטגוריה:סוריה: כלכלה
קטגוריה:עיראק: כלכלה
קטגוריה:מטבעות שיצאו משימוש
קטגוריה:ישראל: מטבעות
| 2024-09-14T20:03:04
|
רבייה ביולוגית - מונחים
|
רבייה: שיטת הגידול הכמותי של יצורים חיים.
תורשה: העברה של חומר תורשתי מיצור חי לצאצאיו.
מין: (species) קבוצת יצורים חיים אשר מסוגלים להתרבות בינם לבין עצמם.
צאצא: חי שהוא ילוד יצור חי מסוים.
הורה: יצור חי בעל צאצא אחד לפחות.
גן: קטע דנא המכיל את הצופן ליצירת חלבון מסוים.
חומר תורשתי: מכלול הגנים של יצור חי.
כרומוזומים: מבנים דמויי חוט שבהם מאוחסנות ההוראות הגנטיות של האורגניזם, מורכבים מ-DNA ונמצאים בגרעין של כל תא.
כרומוזומים הומולוגיים: שני כרומוזומים המהווים אחד מזוגות הכרומוזומים של יצור מסוים ודומים זה לזה בגודלם, בצורתם, ובסוג הגנים שהם נושאים.
כרומוזומי מין: בבני אדם, זוג הכרומוזומים ה-23 הקובע את מין העובר. לנקבות יש שני כרומוזומי X ולזכרים כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד.
תא מין: תאים המאפשרים ישירות את התפתחות הצאצא.
תא זרע: תא המין בעל יכולת תנועה בין יצורים חיים.
תא ביצה או ביצית: תא המין המסוגל להוות קרקע להתפתחות צאצא.
זוויג: (sex) סיווג פנימי של יצורים חיים בתוך מין מסוים, על פי תפקודם עבור הרבייה
זכר: זוויג אשר מעביר זרע בתהליך הרבייה.
נקבה: זוויג אשר קולט זרע ומקיים את השלב הראשון של התפתחות הצאצא בתוכו.
מיוזה: תהליך של חלוקת תא שבו נוצרים תאי זרע ותאי ביצה.
שחלוף: החלפת קטעים מקבילים בחומר הגנטי בין הכרומוזומים ההומולוגיים במהלך המיוזה.
צירוף מקרי: ערבוב של כרומוזומים מהאם ומהאב המתרחש בעת המיוזה, כאשר כרומוזומים הומולוגיים נפרדים בהכנה לחלוקת התא.
גונדות: בלוטות המין, השחלות והאשכים.
הורמון: חומר כימי המופק בגוף ומווסת תהליכים פיזיולוגיים.
אלל: אחת מכמה צורות אפשריות של גן מסוים.
פנוטיפ: התכונות הנראות של אדם, מושפע מהגנוטיפ.
גנוטיפ: המטען הגנטי של אדם, משפיע על הפנוטיפ.
תכונות תלוי מין: תכונות גנטיות רצסיביות הנישאות על כרומוזומי X ומתבטאות בדרך כלל רק אצל זכרים.
פוליגיני: מושפע מכמה זוגות גנים.
ביוץ: השתחררות של ביצית לאחת מחצוצרות הרחם.
זיגוטה: התא הנוצר מאיחוד של תא זרע וביצית.
תאומים דיזיגוטים: תאומים "לא זהים" תוצאה של הפריית שתי ביציות על ידי שני זרעונים שונים.
תאומים מונוזיטים: תאומים "זהים" תוצאה של התחלקות ביצית מופרה אחת לשתי יחידות.
עובר: מונח המציין את האורגניזם התפתח בין השבוע השלשי לשבוע השמיני בהתפתחות הקדם-לידתית.
שליל: המונח המציין את האורגניזם המתפתח בין השבוע התשיעי לשבוע השלושים ושמונה של התפתחות הקדם-לידתית.
שליה: מערך רקמות המספק חמצן וחומרי מזון לעובר ומסלק תוצרי פסולת.
חבל הטבור: כלי דם המחברים בין העובר לשילייה.
שק מי שפיר: השק מלא הנוזלים המקיף את העובר או השליל ומגן עליהם.
השראה עוברית: פעילות גומלין כימית בין התאים של רקמות שונות המעוררת שינוי התפתחות.
ההתפתחות קדם אחורית צפלוקודלית: העיקרון שלפי ההתפתחות מתקדמת מהראש כלפי מטה.
התפתחות מרכזית היקפית: העיקרון שלפיו ההתפתחות מתקדמת ממרכז הגוף החוצה כלפי היקפו.
טרטוגן: חומר בסביבה העלול לגרום לפגמים בתקופת ההתפתחות הקדם-לידתית.
פגם כרומוזלי: כל פגם המופיע כאשר טעויות במיוזה יוצרות תא ביצה או זרע הנושאים מספר לא נכון של כרומוזומים או כרומוזומים פגועים.
בדיקת אולטרה סאונד להריון: טכניקה ליצירת תמונות מחשב של העובר באמצעות החזר של גלי קול ממנו.
פטוסקופיה : נטילת דם מחבל הטבור לבדיקת דם.
בדיקת שקיפות עורפית: היא בדיקת אולטרה סאונד הנערכת לאישה ההרה לשם גילוי פגמים בעובר.
אנוקסיה: הפרעת באספקת החמצן לתינוק בזמן הלידה או אחריה.
פג: תינוק הנולד פחות מ-35 שבועות לאחר התעברות.
DNA (דנ"א): מולקולת ענק של חומצת גרעין המכילה את כל המידע לבנייתם של כל החלבונים בתא.
RNA (רנ"א): משתתף בתרגום המידע הגלום בו לחומצות אמינו המרכיבות חלבונים ומבצע פעולות נוספות.
מוטציה: שינוי ברצף הנוקלאוטידים בDNA של יצור חי, ובעקבות התרחשותה עשוי להופיע שינוי בתכונת היצור (דהיינו, בפנוטיפ).
מונחים נוספים
פסיכולוגיה התפתחותית - מונחים
*
קטגוריה:מונחונים
| 2023-03-25T08:20:14
|
מפלגות
|
REDIRECT מפלגה
| 2015-09-26T11:04:02
|
שמועה
|
שמועה היא ידיעה לא-מאומתת המועברת באופן לא-פורמלי בתחומי חברה מסוימת. שמועה נוצרת כאשר לא קיימת מערכת תקשורת מדויקת, מלאה או אמינה מספיק בנוגע למידע המועבר.
המאפיין החשוב ביותר של שמועה הוא היותה ניתנת לעיוות בהתאם לנטיות הפרטים המעבירים אותה. לרוב נפוצות שמועות בנושאים ובמצבים טעוני-רגש, גורם המגביר את סילוף השמועה.
שמועה היא אחת מדרכי התקשורת בחברת המון. הדרך הבסיסית להפצתן של שמועות היא העברתן מפה לאוזן, וגם בדרך זו זוכה שמועה מרגשת לתפוצה רחבה. ניצול אמצעי התקשורת להפצתה של שמועה מגביר את מהירות הפצתה. בין שלל האפשרויות שפתח האינטרנט, נכללת גם היכולת להפצה נרחבת ובלתי מבוקרת של שמועות. הוצאת צו איסור פרסום, שמטרתו מניעת חשיפתו של מידע מסוים, גורמת לעיתים לגל שמועות המופצות ברשתות החברתיות.
ב-2016 נערך בישראל ניסוי שהדגים כיצד סיפורים מפוברקים זוכים לאמון ולתפוצה רחבה ברשתות החברתיות.
ביידיש, מוכרת המילה "שמועסן" - במובן - לשוחח. ואין לה כל קשר למילה "שמועה". מקור המילה "שמועסן", במילה הארמית שמעתא - סוגיה בתלמוד.
משמעות המילה "שמועתן" בארמית - לדבר על סוגייא, לדון בסוגייא.
שמועות שווא במהלך ההיסטוריה
באחד הימים נתבשר הסופר מארק טוויין שהוא בר מינן ואפילו קיבל ידיעות עקשניות על המאורעות שהתרחשו בטקס לווייתו. הוא הגיב באומרו ש"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי". בתקופתו, במאה ה-19, לא היה אפשר להפיץ שמועה שכזו ברבים. בישראל הודיע זלמן וינדר לכנסת, בשנת 1999, שחבר הכנסת אמנון רובינשטיין נפטר (במציאות, הוא עודנו חי), והודעת שווא זו הופצה בהמונים באופן היעיל ביותר שרק אפשר: מעל דוכן הנואמים ועל ידי היושב ראש אברהם בורג, בשידור ישיר בטלוויזיה.
לאחר מותו של הקיסר הגרמני, פרידריך ברברוסה (אדום הזקן), הופצה ברחבי גרמניה השמועה שעודנו בחיים למעשה והוא יושב ומחכה בארמונו לאיחוד הארץ. היו שתיארו כי בזמן ההמתנה החל מתארך זקנו האדמוני, עד שחדר מבעד לשולחן השיש שבחדרו.
לאחר נפילת הבסטיליה בשנת 1789 נפוצה בצרפת השמועה שכנופיה של שודדים איומים עוברת מכפר לכפר ובוזזת אותם. הכפריים אחוזי הבהלה שחששו כי לחמם ייגזל מהם, הצטיידו בנשק ובתחמושת והמתינו לשודדים שמיאנו להופיע (כי לא היו כאלה מעולם). שמועה זו מכונה "הפחד הגדול", ויש לה תרומה מכרעת להצלחת המהפכה הצרפתית בכך שהכפריים, שחששם היה כה גדול, סברו שהאצילים לא יוכלו בפעם הזו לסייע להם, כי הכנופיה היא מסוכנת ביותר ובמיוחד לבעלי הממון. לכן גם לא ביקשו עוד להסתתר תחת מחסה האצולה. במקום זאת, ניסו בכוחותיהם המשותפים להגן על רכושם מפני אימת השודדים, ובכך בעצם ביססו את עקרונות השיתוף, הצדק והאחווה בדמוקרטיה המתפתחת בארצם.
העם היהודי סבל משמועות מרושעות לאורך ההיסטוריה. אחת הנודעות בהן היא "שמועת אורליון" שהתפשטה בצרפת כולה בשנות ה-40 של המאה ה-20, ולפיה היהודים סוחרים בבנותיה הנוצריות של צרפת ומוכרים אותן בחשאי להרמונות בארצות ערב. לעלילות נוספות שנטפלו על היהודים, ראו: המוות השחור, עלילת דם והפרוטוקולים של זקני ציון.
כאשר הועלה שמו של דן שומרון כמועמד למינוי לרמטכ"ל נפוצו שמועות כי הוא הומוסקסואל, לשם סיכול המינוי. ראש הממשלה, יצחק שמיר, הקים ועדה בדיקה שמטרתה אישוש או דחייה של השמועות בדבר נטייתו המינית של שומרון. השב"כ הפריך את השמועות, מה שסלל את הדרך למינוי שומרון כרמטכ"ל ה-13.
מצבה הביטחוני המיוחד של מדינת ישראל והעובדה שלישראלים רבים יש מכרים קרובים במערכת הביטחון, הביאו לגלי שמועות במקרים רבים שבהם לא פורסם מידע רשמי. בסלנג העברי מיוחסות שמועות אלה לרב-סרן שמועתי. דוגמאות:
בעקבות גל שמועות בעקבות חטיפת שלושת הנערים ביוני 2014 פרסם דובר צה"ל השוללת שמועות אלה וקבע כי "המידע המהימן והמבוסס היחיד הוא זה שיוצא מדובר צה"ל ובקולו".
בעקבות תאונת מסוק קרב שאירעה באוגוסט 2017 נפוצו שמועות שהרמטכ"ל נהרג בתאונה זו, ודובר צה"ל נאלץ לפרסם הודעה כי "השמועות אודות אישיות בכירה שנפגעה בתאונה לא נכונות ולא מבוססות".
שמועות הזוכות לאישור
מידע שיש בו חדירה לפרטיות של ידוענים מופץ לעיתים כשמועה, ורק כעבור זמן זוכה לאישור.
כאמור, בישראל נפוצות שמועות רבות העוסקות באירועים ביטחוניים. לצד שמועות שמתבררות כשמועות שווא, שמועות אחרות מתבררות כנכונות. דוגמה: במהלך מלחמת יום הכיפורים לא פורסמו שמות החללים במלחמה (פרסום רשמי של רשימת החללים המלאה ניתן רק כחצי שנה לאחר המלחמה). עם זאת, שמועות על חללים נפוצו בציבור.
ערב יציאת צה"ל למבצע צוק איתן" הופצה בקבוצות "ווטסאפ" וברשתות החברתיות השמועה שישראל עומדת לצאת למבצע רחב היקף ברצועת עזה, ושמו מבצע "צוק איתן". אמצעי תקשורת אחדים פרסמו הכחשה לשמועה, אך כעבור שעות אחדות התברר שהשמועה נכונה.
שמועות בספרות
הסופר הרוסי ניקולאי גוגול, שחווה בצעירותו את השמועה העיקשת והאלמותית כמעט, כי נפוליאון מתהלך בקרב הציבור באין יודעין, עשה שימוש מרכזי בשמועות בשתיים מן המעולות שביצירותיו:
שמועה שנפוצה בעיר כולה, כי צ'יצ'יקוב גמר אומר לחטוף את בתו של שר המחוז, הביאה אותו ליטול עמו את נפשותיו המתות ולהימלט משם. - נפשות מתות, חלק ראשון (1842).
שמועות סיפרו כי ראש העיר, הוא גם השופט, היה מתחפש לדמות אחרת בסיוריו בחבל ארצו, והיה רושם את מסקנותיו ביומנו כדי לתעד את תגובותיהן של הבריות במפגשן עמו, כחלק ממחקר שערך והיה מגחך לעצמו בקוראו את רשמיו בשובו לחיק מקורביו. - נפשות מתות, חלק שני, (לא פורסם).
הופצה שמועה בעיירה אחת, שהאדם הזר והמשונה שהופיע שם לפתע הוא המפקח מטעם הממשלה שכולם מצפים לבואו. השמועה גרמה לכך שיתקבל בכבוד מלכים בכל מקום אליו פנה, ואף זכה למנת שייחודים שאפילו הצאר לא היה זוכה לה, עד אשר הופיע המפקח האמיתי. - רביזור (1836).
ראו גם
אגדה אורבנית
קישורים חיצוניים
אתר שתפקידו לבדוק את אמינות השמועות האורבניות הנפוצות (אנגלית)
עוד אתר הבודק את אמינות השמועות (עברית)
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:מידע
קטגוריה:מסרים שקריים
| 2023-12-05T16:24:17
|
תעמולה
|
שמאל|ממוזער|230px|כרזת תעמולה מראשית המאה ה-20, עם דמותו של הדוד סם, שמטרתה לשכנע אנשים להתגייס לצבא ארצות הברית.
תַּעֲמוּלָה (בלועזית: פְּרוֹפָּגַנְדָּה) היא הפצת מידע – עובדות, טיעונים, שמועות, חצאי אמיתות או שקרים – כדי להשפיע על דעת הקהל. התעמולה כוללת מאמץ עקבי לבצע מניפולציות על אמונות, גישות, מחשבות, רגשות, הרגלים או פעולות של אנשים באמצעות של סמלים שונים (מילים, מחוות, כרזות, אנדרטאות, מוזיקה, בגדים, סמלים, תסרוקות, עיצובים על מטבעות ובולי דואר, וכן הלאה). תעמולה יכולה לכלול הצגת עובדות באופן סלקטיבי כדי לעודד תפיסה מסוימת, או שימוש בגרפיקה או שפה עמוסה כדי לייצר תגובה רגשית ולא רציונלית למידע שמוצג. לעיתים קרובות התעמולה משפיע על החלק הלא-מודע של החשיבה והתפיסה.
ניתן למצוא תעמולה במגוון רחב של הקשרים שונים. אמצעים לתעמולה כוללים את כל סוגי התקשורת והאומנות כולל כרזות, עלונים, רדיו, שירים, פרסומות, ספרים, עיתונים, קולנוע, וידאו, טלווזייה, מודעות וכתבות בכלי תקשורת, פסלים, שימוש ברשתות חברתיות ועוד.
במאה העשרים הפכה התעמולה לנשק רב חשיבות בהתמודדותם של אישים פוליטיים ומפלגות, כמו גם תעמולה מטעם תאגידים גודלים על דעת קהל. לכל תעמולה קיים גורם פוליטי או כלכלי כלשהו (מפלגה, תנועה חברתית, תנועה פוליטית, חברה פרטית או ציבורית, מוסד ציבורי, התארגנות אזרחית וכדומה), אשר מעוניין בקידום רעיון מסוים הקשור להתרחשות החברתית (העלאת קרנה של דמות פוליטית, דעה מסוימת כלפי תוכנית מדינית או כלכלית, זכויות אדם, וכו'). לכל תעמולה קיים ציבור יעד או קהל יעד מסוים (ציבור זה עשוי להיות החברה כולה). להתאמת התעמולה לאופיו של קהל היעד חשיבות רבה להצלחתה של התעמולה. עיקרון זה מתייחס הן למבנה ציבור זה (צורת הארגון החברתי שלו) והן לייחודו התרבותי (ערכים, מצב כלכלי, שפה, הבנה פוליטית וכו').
בשל האופי קצר הטווח של התעמולה, פעמים רבות נעשה בה שימוש על מנת לקדם נושאים מיידיים ושטחיים, כגון תמיכה במועמד מסוים בבחירות וקבלת החלטה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי. מטרה נוספת של התעמולה היא החדרה ארוכת-טווח של רעיון לתודעה הציבורית. לרוב מדובר בפן רגשי של אותו הרעיון: אהדה/סלידה מגורם פוליטי, החדרת דפוסי חשיבה בסיסיים (לדוגמה: החדרת התייחסות אלימה בהתייחס למדיניות-חוץ), ויצירת הנחות חברתיות רחבות (לדוגמה: הנחה כי יש להימנע מגירעון ממשלתי).
השימוש בתעמולה מתקיים גם בחברות דמוקרטיות אבל הוא סימן היכר של תנועות גזעניות, תנועות דכאניות ומשטרים דכאניים כמו קומוניזם, פאשיזם. דוגמאות ידועות בהקשר זה הן הפצת תאוריית קונספירציה כמו הפרוטוקולים של זקני ציון או סכין בגב האומה, הספר מיין קאמפף או השימוש בקולנוע לשם תמיכה בתנועה הנאצית. בחברות דכאניות יש גם דיכוי של חופש הדיבור וחופש העיתונות על ידי הטלת צנזורה במטרה למנוע הפצת מידע שיכול להפחית את כוחה של התעמולה.
מערכות הגבלת תוכן מאפשרות סינון תוכני תעמולה על ידי כך שהן מעניקות למשתמשים יכולת לנטר חומרים פוגעניים, להסיר, לערוך, לחסום את המפרים את כללי הקהילה וכך למנוע את פרסומם.
ההיסטוריה של התעמולה
אפשר להניח שמאז החלו לחיות בחברות גדולות נעשה שימוש בתעמולה. אחד התיעודים הראשונים לתעמולה הוא כתובת ביסותון מ-515 לפנה"ס המפרטת את עליית דריווש הראשון על כס המלוכה הפרסית.
נקודת מפנה בהיסטוריה של התעמולה היא המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15. הדפוס התפשט במהרה ברחבי אירופה, וגרם להתפשטות רחבה של רעיונות ומחשבות שלא נראו לפני המאה ה-16. הדפוס עזר בהשגת מטרת התעמולה בזכות הגעה לקהל יעד גדול ובסופו של דבר למימושה. דוגמה לכך רואים בתקופת המהפכה האמריקנית, במושבות האמריקניות הייתה רשת משגשגת של עיתונים ומדפסות שהתמחו בנושאים פטריוטים. הפרסום המפורסם ביותר היה "שכל ישר", שחובר ב-1776 על ידי תומאס פיין שלקח תפקיד משמעותי בדרישה לעצמאות.
ההפצה הראשונה בקנה מידה גדול ומאורגן של תעמולה ממשלתית נגרם כתוצאת פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בשלבים הראשונים של המלחמה, כמות התעמולה גדלה במידה ניכרת על ידי ממשלות בריטניה וגרמניה, בניסיון לשכנע את האוכלוסייה בצדקת דרכם, על מנת לעודד גיוס מרצון, ומעל הכל כדי ליצור דמוניזציה של האויב.
אמצעי התעמולה
הגורם הפוליטי אשר מפעיל את התעמולה משתמש בשיטות המוניות, כלומר – פונה בנפרד לכל פרט בקרב הציבור, בלא לאפשר לו לקחת חלק פעיל בעיצוב תוכנה של התעמולה או ברעיון המופץ.
מסיבה זו, חלק גדול ברוב התעמולות מבוסס על שימוש בתקשורת המונים (טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה וכו'). מלבד תקשורת זו, נעשה שימוש בפריסה פיזית של אמצעי פרסום: שלטי חוצות, הפגנות, תהלוכות, חלוקת מדבקות ועלונים, שיחות אישיות וכו'. במסגרת השימוש השני נעשה שימוש בכוח אדם פעיל, מתנדב או שכיר.
שימוש זה מבוסס על אלמנטים של שטיפת מוח – ריבוי וחזרה של המסרים המועברים, על מנת להגדיל למקסימום את חשיפת הפרט אליהם ופעולה המרוכזת בעיקר בחשיבה לא-מודעת של הפרט.
לשם כך קיימים תעמולנים: מומחים בענייני תעמולה שאחראים על ניהול תעמולה המונית. תועמלנים אלו עשויים להיות דמויות המופיעות בעצמן באמצעי התקשורת, או האחראים על עיצוב התעמולה. כיום קיימים ארגונים רבים (הכוללים תת-יחידות של ארגונים פוליטיים) המתמחים באספקת שירותי תעמולה.
כל האמצעים הנ"ל מתבססים על משיכת תשומת לב רבה ככל הניתן לאמצעי התעמולה. גורם זה הוא רב חשיבות בבחירת אמצעי התעמולה ותוכנה, והוא מותאם לרוב לנטיות ציבור-היעד.
גורם אחר שנעשה בו שימוש לעיתים הוא הפגנת כוח: ניצול תכונתו של ההמון להתקבץ סביב כוח חברתי גדול, על ידי יצירת תחושת עוצמה ביחס לרעיון המקודם. במובן זה עשויה לשמש תהלוכה רחבה כהפגנת כוח מובהקת אשר מטרתה להביא לקידום רעיון על ידי חשיפת כמות תומכים גדולה באותו רעיון.
במסגרת הפגנת הכוח בתעמולת בחירות משתמשים לעיתים בסקרי דעת קהל שונים בפרסומם ובהתייחסות אליהם באופן התואם את מטרות התעמולה.
היכולת של התעמולה לחשוף את עוצמתו היחסית של הרעיון המקודם על-ידה, קובעת לרוב את יעילותה של התעמולה, להצלחה או לכישלון.
אמצעי ידוע נוסף, אך קשה יותר לזיהוי, הוא השימוש בגופים שאינם מזוהים על ידי הציבור עם הגורם אשר מפעיל את התעמולה. שיטה זו מועילה כאשר הדימוי של הגורם המקורי בעייתי, או כאשר יש בעייתיות עם זיהוי המסר עם הגורם המקורי.
ניתן להבחין בהבדלים באופני התעמולה על-פי אמצעי התקשורת שבו נעשה שימוש:
ברדיו יעשה לרוב שימוש במנגינות קליטות (ג'ינגלים) ובמשפטים פשוטים, קליטים ומתחרזים. התעמולה מותאמת לציבור המסוים המאזין לתחנת שידור מסוימת.
בעיתונות כתובה יעשה שימוש במילים טעונות, צבעים ותמונות בולטים המושכים את לב הקורא. גם כאן תהיה התאמה לציבור קוראי העיתון.
בטלוויזיה ייעשה שימוש מורכב ומתוחכם יותר בכלי המכונה תשדיר תעמולה, בשל השילוב של קול ותנועה, תוך התייחסות למסגרת זמן קצובה, ולתזמון התשדיר ביחס לשעות היום וללוח השידורים.
בקולנוע התעמולה יכולה להגיע לרמות מתוחכמות ומוסוות יותר, משום ש (כפי שטוען הפסיכולוג הוגו מאורהופר) בקולנוע אנו מגיעים לרמות הזדהות עמוקות ותת-מודעות עם הדמויות על המסך (וחווים אותן כדמויות ולא כשחקנים). כך יכולה פעולה פשוטה ואגבית של דמות לחדור למערך ערכיו של הצופה.
בשלטי חוצות ייעשה לרוב שימוש בצורה ומסר קליטים ומושכי תשומת-לב.
באינטרנט יעשה שימוש במגוון מאמרי דעות, אך גם במצגת, סרטים ותמונות שנועדו לזעזע ולהשפיע רגשית על הגולש. מאחר שבאינטרנט יש גם אלמנט של אינטראקטיביות, כגון פורומים, חדרי צ'אט ו-TalkBack, תעמולה נעשית גם באמצעים אלה – לרוב באמצעות הוספת הודעות עם מסר תעמולתי, קישור לאתרי תעמולה, פרסומים על הפגנות ופעילויות ועוד. כמו כן, בפורומים מתנהלים ויכוחים פוליטיים רבים, בהם צד אחד מנסה לשני את השני בצדקת דרכו. גם באתרי ויקי (שבהם ניתן לערוך את הדפים) נעשה שימוש על מנת לבצע תעמולה.
בעידן הרשתות החברתיות, מופצת בהן תעמולת בחירות כשם שמופצות פרסומות מסחריות. דיון ער מתנהל בנושא שקיפותם של העומדים מאחורי תעמולה זו.
תוכני התעמולה
שמאל|ממוזער|200px|כרזת תעמולה אמריקנית מתקופת מלחמת העולם השנייה. הכרזה מתארת דמות נלעגת של יפני, ומטרתה לשכנע עובדים שלא לקחת ימי חופשה
שמאל|ממוזער|200px|כרזה מתקופת מלחמת העולם השנייה שמטרתה להעלות את מוּדעות החיילים למחלות מין. הכיתוב בתחתית (באדום) קושר את בריאות הפרט למאמץ המלחמתי:"אינך יכול לנצח את מעצמות הציר אם יש לך מחלת מין (VD)"
לרוב, מכוונת התעמולה באופן צר לקידום רעיון מוגדר אחד בלבד. מסיבה זו, כל תכונותיה האחרות של התעמולה הן פונקציונליות לרעיון. עיקרון זה מביא לאופיה המניפולטיבי של התעמולה: ניסיון לעשות שימוש לא ענייני בצורה של התקשורת על-מנת לשפר את קליטת הרעיון בציבור היעד. רוב המניפולציות הן רגשיות בטבען.
השילוב בין תכונה זו של התעמולה לאופיו ההמוני של ציבור היעד, הביא לשימוש בכלים הבאים:
שימוש בסמלים מקובלים בחברה, שליליים (שליט כושל בהיסטוריה, אויב חיצוני וכו') או חיוביים (אמן ידוע, אידאולוגיה מקובלת וכו') והצמדתם לגורמים הקשורים ברעיון המובע. כך יוצרת התעמולה עמדה רגשית בסיסית כלפי גורמים אלו. במובן זה ניתן להשתמש בהעדה: הבאת דמות ציבורית מפורסמת לשלילה או לחיוב לידי אמירות אשר יקדמו את התעמולה.
בניית דמות ציבורית במרכז התעמולה, אשר בה מודגשות תכונותיה האישיות (מראה, שפת גוף, תכונות אופי וכו'). דמות שכזו עדיפה לרוב מבחינת התועמלנים, שכן קשה ליצור הזדהות עם מסרים מילוליים בלבד. בניית הדמות התקשורתית מופיעה על חשבון עמדותיה וערכיה של הדמות, וכן על חשבון הרעיון והתנועה אשר היא מקדמת.
שימוש בהכללה של מאפיינים רבים לידי הסקת מסקנה התואמת את צורכי התעמולה
העצמת החרדה: הגדלת נטיות חרדה המוניות על ידי אמצעים תקשורתיים שונים כגון שימת דגש על חוזקו של אויב חיצוני, על מנת לשבש את שיקול הדעת של הציבור באופן המשרת את היקלטות התעמולה.
זלזול ושיבוח: הפגנת זלזול באמצעים שונים, כגון כינויי גנאי וציניות, על מנת לפגוע בדימוי של גורם שלילי, או שיבוח גורם חיובי.
ניצול סיטואציות ממלכתיות שונות (אבל, זכייה לאומית בתחרות בינלאומית, אירועים וחגים מרכזיים וכו') על מנת להחדיר רעיון מסוים, לרוב בדרך עקיפה (לדוגמה: הבעת הזדהות של דמות פוליטית בה יש לתמוך עם אבל מסוים הקרוב ללב הציבור).
יציקת אופי עממי לתוכן או לגורם המקודם על ידי התעמולה. בדרך זו מתקבל רעיון מסוים בלא הגנות שכליות\ביקורתיות מצד הציבור, החש עצמו עממי.
שינוי לוגי של מערך טיעונים על מנת להתאימו לצורכי התעמולה, על ידי סילוף, ניסוח מחדש, הסחות דעת, הכללות וכו'.(ראו ערך: כשל לוגי)
השפעת התעמולה
בדיקת השפעת התעמולה חשובה בשני מישורים: במישור של חקר התעמולה על ידי גורמים שאינם קשורים ישירות לתעמולה, ובמישור של התועמלנים והגורמים הנעזרים בתעמולה. מחקר התעמולה לרוב מתייחס למכלול המאפיינים של התעמולה, בעוד שבמישור השני נבדקת בעיקר יעילותה עבור התועמלן. במישור השני כלי עזר עיקרי הוא סקרי דעת קהל, בייחוד בתקופות בחירות.
קיימות דרכים רבות לתיאור השפעתה של התעמולה על הציבור. במהלך ההיסטוריה של חקר התעמולה, נוסחו כמה גישות מרכזיות לתיאור השפעה זו:
גישת המזרק
גישה זו מתארת את השפעת התעמולה כתהליך פשוט של גירוי ותגובה, בו קובע התועמלן את תוכנו ומינונו של השינוי התודעתי בקרב הפרט על ידי שינוי תואם בתעמולה. שמה של שיטה זו נובע מדמיונה להזרקת חומר לגוף על ידי מזרק.
גישה זו היא הגישה הראשונה לתיאור התעמולה, והיא מספקת את התיאור הראשוני של השפעת התעמולה.
חוקר אשר תמך בגישה זו היה הרולד לאסוול, שחקר את התעמולה במלחמות העולם. לאסוול הגיע למסקנה כי התעמולה משרתת גורמים אינטרסנטיים השולטים בתקשורת למטרת שימור כוחם. לאסוול גם פיתח את גישת המזרק ובנה את מודל לאסוול, פיתוח ושיכלול לגישת המזרק.
חוקר אחר אשר התבסס על גישה זו היה אדוארד ברנייז, אשר כתב את אחד הספרים הראשונים בארצות הברית בנוגע לתעמולה. בספר זה, השם דגש על שליטת תועמלנים אלמונים על מערכת תקשורת ההמונים, מגיע ברנייז למסקה כי השימוש העיקרי בתעמולה הוא בהפצת רעיונות שקריים בקרב הציבור. במאמר שכתב מתאר ברנייז כי ההתייחסות לתעמולה היא בחמישה מישורים, על פי סדר עולה: מיהו השולט באמצעי התקשורת, מהו תוכן התקשורת, באיזה אופן היא נעשית, מהו קהל היעד שלה ומה השפעתה עליו.
שני מחקרים שערך פול לזרספלד על התנהגות בוחרים בשנים 1940–1944, הראו כי מעטים בלבד שינו את דפוסי הצבעתם בעקבות השפעת תעמולה, וכי רוב ההשפעה מיוחסת למעגלים חברתיים מצומצמים.
מחקרים רבים מאוחרים יותר, מצאו כי פרטים בציבור נוטים להיחשף לתעמולה התואמת את עמדותיהם המוקדמות, וכי רק המתעניינים בנושא מסוים נחשפים לתעמולה בנוגע אליו.
גישת ספירלת השתיקה
מחקרים אלו הצביעו על מערך מורכב יותר של השפעת התעמולה. בהתאם לכך גובשה גישה אחרת בידי החוקרת הגרמנייה אליזבט נואלה-נוימן במאמר משנת 1974, שתיאר את ספירלת השתיקה.
על פי תיאור זה קיים פרסום קבוע פחות-או-יותר של דעה מסוימת באמצעי תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מציגה דעת קהל, אשר בפועל היא לא בהכרח דעת הקהל האמיתית והנכונה. בעקבות פעולה זו היא משפיעה על התקשורת הבין-אישית, בכך שהיא מצמצמת את הנכונות לבטא דעות מנוגדות לקונצנזוס התקשורתי (או לדעת הקהל המוצגת). תהליך זה מביא להשתקת דעות חורגות מהקונצנזוס במסגרת התקשורת הבין-אישית במעגלי שיחה מצומצמים. ייתכן ודעתו של הפרט היא בפועל כן דעת הרוב, אך כאמור הפרט תופס את דעת הרוב, דעת הקהל, על פי מה שמשתקף לו מתקשורת ההמונים, ומספיק שהתקשורת תציג בפניו דעה אשר נוגדת את דעתו שלו הוא יאמין כי הוא במיעוט. דבר זה משפיע על אורח מחשבתו של הפרט, הוא יפחד להביע את דעתו בקול מחשש לנידוי חברתי, ולעיתים אף ישנה את דעתו על פי תפיסתו את דעת הרוב.
תהליך זה מכונה 'ספירלי', משום שהוא מתגבר עם הזמן בלא להגדיל את מידת התעמולה המופעלת.
גישת הנצחת הסטטוס-קוו
גישה זו, המיוצגת על ידי החוקרים פול לזרספלד ורוברט מרטון, מתארת את התעמולה כמחליפה אמצעי שליטה לא-המוניים בציבור. הקבוצות הנעזרות בתעמולה הן, לדעתם, הקבוצות השליטות בחברה ובעיקר ראשי עולם העסקים המאורגן.
לטענתם, מטרת התעמולה היא לשמר בצורה משופרת את המצב הקיים, ולהעצים נטיות קונפורמיות של הציבור. בכך מביאה התעמולה את הציבור לקבלה של הסטטוס קוו.
חיזוק נטיות קיימות
כיום הדעה הרווחת בעולם התעמולה היא שאין התעמולה מסוגלת לייצר רעיון שלא היה קיים לפני כן בתודעה הציבורית. בהתאם לכך, מנסה התעמולה למצוא דעות מקובלות בקרב הציבור אשר יועילו לתעמולה, ולחזקן.
גישה זו יישם לראשונה היועץ האסטרטגי לענייני תעמולה של נשיא ארצות הברית המכהן לינדון ג'ונסון בבחירות של 1964, טוני שוורץ. שוורץ מצא באמצעות סקרים את הדימוי של המועמד המתחרה, בארי גולדווטר. הוא מצא כי מיוחסת לו פזיזות ובהתאם לכך יצר את תשדיר החרציות, שלו יוחסה חשיבות רבה בניצחונו המוחץ של ג'ונסון.
תעמולה במדינות טוטליטריות
תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטליטריים רבים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר. מכיוון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח.
עם צמיחתם של המדינות הטוטליטאריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד – יוזף גבלס.
בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסיף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם מטרות הציבור כולו.
לתעמולה זו היה מניע אידאולוגי חזק ביותר – הצורך ביצירת תחושת קולקטיב המוני אשר עומדת מעל לאדם הפשוט.
תעמולה במדינות דמוקרטיות
במהלך התפתחות הדמוקרטיה, נוצרו מערכות בחירות רבות על רקע של קהל בוחרים המוני, כלומר – קהל בוחרים רחב במיוחד אשר אינו רואה עצמו אחראי באופן מלא על ההתנהלות הפוליטית של המדינה.
תכונה זו של קהל הבוחרים הביאה את הפרט להבנה חלקית של המערכות המדיניות, הבנה שאינה מבוססת על מידע שלם, אמין ורציונלי, ולמצב בו מידת האחריות שהפרט מוכן לקחת על מנת לקדם את עיצוב המדינה בהתאם לערכיו ועמדותיו מובנת מאליה ומושפעת בקלות על ידי גורמים שונים.
סיטואציה זו מהווה כר התפתחות לתופעת התעמולה, אשר נמצאה כדרך יעילה במיוחד לקידום מטרות פוליטיות, ובמיוחד תעמולת הבחירות.
מכיוון שמעורבות והתעניינות הבוחרים בהתרחשות המדינית עלתה באופן משמעותי בתקופות בחירות, התמקדה התעמולה ביצירת שינויים קצרי-טווח ומוגבלים למערכת בחירות מסוימת. כך נוצרו תקופות קצרות של תעמולה אינטנסיבית מצד כל המפלגות סמוך לבחירות, המגיעה לשיאה ביום הבחירות עצמו ונעלמת כמעט לחלוטין עם סיומן.
לרוב דימוי תעמולת הבחירות ירוד למדי, והיא נחשבת למכילה שקרים ורמאויות לרוב. מקובל להאמין כי תעמולת הבחירות מבוססת על זיכרון קצר של הציבור ביחס להתרחשות המדינית, המביא אותו לחוסר יכולת לבקר את התכנים המופצים וכן לחוסר יכולת להפעיל סנקציות כנגד שקרים שהתגלו בדיעבד בתעמולת בחירות.
התעמולה במדינות בהן נהוגות בחירות באה להשיג שתי מטרות עיקריות: חיזוק ההזדהות של תומכי המפלגה הקיימים, ושכנוע ציבור בוחרים מצומצם המתלבט ביחס לבחירות עד למועד סמוך להן, המכונה קולות צפים.
לתעמולה השפעה רבה על ההתנהלות הדמוקרטית במדינות דמוקרטיות. עיקר השפעה זו מתבטא בחיזוק המגמות ההמוניות של הציבור, ובהרחקתו מההתרחשות המדינית, ובכך מחזקים התעמולה וההמוניות זו את זו.
תהליך זה מתרחש הודות לשימוש במדיה לא מעמיקה, ההופכת את השיח הפוליטי העממי לשטחי בהתאם, הודות לזילזול אשר בו מגיבים פרטים רבים לתופעת התעמולה, זלזול המושלך על המערכת הפוליטית כולה, והודות לחיזוק תחושת חוסר האחריות של הפרט על ההמון, אותו מדגישה מדית התעמולה.
מלבד התעמולה המשרתת מפלגות מסוימות, גם מדינות דמוקרטיות משתמשות בתעמולה על-מנת לקדם את הציות של האזרחים לחוקים ולערכי הקונצנזוס. תעמולה כזו היא לרוב תעמולה ממלכתית (אך לאו דווקא בידי הממשלה), המשתמשת בשיטות המוניות על מנת לחזק את הנאמנות לשיטה הקיימת. תעמולה שכזו נמצאת למשל במערכת החינוך הממלכתי בשיעורי האזרחות, בה התלמידים נקראים לציית לחוקי המדינה אשר מחליטה על תוכני השיעורים, ולמדים על יתרונות שיטת הממשל בה היא פועלת וחסרונות השיטות האחרות.
כדוגמה לכך ניתן להביא את התעמולה הממלכתית הקוראת לחיזוק האחדות הלאומית בקרב האזרחים.
תעמולה במלחמה
שמאל|ממוזער|200px|עלון תעמולה שהפיצה ארצות הברית באפגניסטן, בעת מלחמתה בטליבאן.
מטרת השימוש בתעמולה בזמן מלחמה היא להשפיע על דעת האזרחים ורגשותיהם. על ידי התעמולה מנסה המדינה הנלחמת להשיג יתרון מורלי ולהיראות, בעיני אזרחיה, בעיני האויב ובעיני מדינות אחרות שלוקחות חלק במלחמה, כחזקה יותר מהמדינה השנייה. כאשר מדינה עושה שימוש בתעמולה שמשדרת לאזרחיה ביטחון וחוזק, עלול המידע להגיע אל האויב ולגרום לבהלה בארצו.ממוזער|281x281 פיקסלים|פוסטר תעמולה בריטי משנת 1919 – "פעם גרמני – תמיד גרמני". הפוסטר מציג את החיילים הגרמנים כנלעגים ואכזרים, תוך אזכור מעשיהם ממהלך המלחמה, כמו ההוצאה להורג של אידית קאוול.
הפצת תעמולה תבוסנית בזמן מלחמה היא, לפי חוק העונשין בישראל, פשע שעונשו עד 10 שנות מאסר.
קהל היעד של התעמולה
התעמולה שתפיץ מדינה בקרב אזרחיה בעת מלחמה תהיה של תקווה ואחדות. היא תנסה לרומם את רוח האזרחים על ידי הצגת חוזק ונחישות ותשדר תמיכה מלאה בשלטון.
התעמולה שתפיץ מדינה בקרב האויב תציג את חוזק המדינה מפיצת התעמולה, תנסה להשליט חרדה בקרב אזרחי האויב ולערער את אמונם בשלטון המדינה שלהם (שלטון האויב) ובצבאו. תעמולה זאת מופצת באמצעות עלונים שמפזרת המדינה בארץ האויב ובאמצעות כרזות ומודעות רחוב. לדוגמה, במהלך מלחמת לבנון השנייה הפיצה מדינת ישראל בלבנון עלונים שפונים אל האזרחים ומשכנעים אותם לברוח מהאזור ולא לשתף פעולה עם האויב, ארגון הטרור חזבאללה.
התעמולה שתפיץ מדינה בקרב המדינות שאינן לוקחות חלק במלחמה תציג את כוחה, את צדקת דרכה ואת הטעויות של האויב, כך היא תצבור תמיכה בינלאומית ותגרום לירידת מורל האויב.
התפתחות היסטורית של התעמולה
התעמולה התפתחה בעיקר במאה ה-20, עקב הגורמים הבאים:
התפתחות תקשורת המונים, טכנולוגית ותרבותית, אשר איפשרה שימוש בתעמולה.
התפתחות מוסד הבחירות ומעורבות האזרח בשלטון במדינות דמוקרטיות רבות.
התפתחות ענף הפרסום, שיצר תשתית ארגונית ותודעתית לענף התעמולה.
ראו גם
תעמולת הבחירות לכנסת
אנטוניו גראמשי
הרברט מרקוזה
ההסברה הישראלית
דיפלומטיה ציבורית
מסרים תת-ספיים
שטיפת מוח
תקשורת שיווקית
פרסום
יחסי ציבור
ספין תקשורתי
אסכולת סדר היום
אינדוקטרינציה
חמקמילים
קישורים חיצוניים
על המילה 'תעמולה', באתר האקדמיה ללשון העברית
ג'ינגל התעמולה של תנועת החרות שנפסל בשנת 2003 על ידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית
כרזות תעמולה מסין
כרזות תעמולה ממלחמת העולם הראשונה
כרזות תעמולה מארצות הברית
תערוכת כרזות תעמולה אמריקאיות ממלחמת העולם השנייה
תמר קציר, תעמולה. מניין לנו מילה זו?, באתר האקדמיה ללשון העברית, מרץ 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
קטגוריה:תקשורת המונים
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:שיווק
קטגוריה:יחסי ציבור
| 2024-09-30T06:18:52
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.