title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
חולית (סדרת משחקים)
|
חולית (אנגלית: Dune) היא סדרת משחקי מחשב מסוג מדע בדיוני, המבוססים על הספר "חולית" של פרנק הרברט.
סדרת המשחקים זכתה להצלחה ולפרסום החל מהמשחק השני הסדרה, Dune II, אשר לאחריה, Westwood יצאה עם סדרת Command and Conquer, שהייתה דומה באופייה ל-Dune וזכתה להצלחה עצומה.
במשחקים אלו היה בית שלישי בשם "אוֹרדוֹס" שלא הופיע בסדרת הספרים מאת פרנק הרברט, שמקורו היה באנציקלופדיה של חולית. האנציקלופדיה של חולית, אשר נכתבה על ידי חברו הטוב של פרנק הרברט, ד"ר לספרות ויליס מקנאלי (Willis E. McNelly), יצאה לאור בשנת 1984 במהדורה מוגבלת ומאז ועד היום, הספר טרם יצא במהדורה חדשה. האנציקלופדיה הכילה השלמות ומידע נוסף אודות היקום של חולית, ובין היתר, הובא פירוט של כל המערכת הפאודלית עליה מתבססת האימפריה האנושית ביקום של חולית. בתוך המערכת הפיאודלית הובאו פרטי וסמלי הבתים השונים של הלנדסראד - אותה חלוקה של בתי אצולה השולטים ביקום המוכר. חברת Westwood החליטה לבחור ולהוסיף את בית אורדוס מתוך רשימת הבתים המפורטת באנציקלופדיה, אולם הם לא היו מרוצים מהסמל המייצג של הבית, והשתמשו בסמל מייצג של בית אחר (בית וולאך - הנחש המתפתל סביב ספר) - ובמשחק המחשב זהו סמלו של בית אורדוס.
המשחקים בסדרה
Dune
משחק אסטרטגיה אשר מקושר לעלילת חולית בצורה שיטחית, כאשר פול אטריידיס זומם להשתלט על הכוכב חולית ולנצח את בית הארקונן באמצעות כריית הסם (Spice) ובהנהגת הדררים (Freman) למלחמה עד התבוסה הסופית של אויביו. המשחק היה בין הראשונים שהומרו מדיסקטים לתקליטור. בנוסף, המשחק יצא גם לכונן התקליטורים של קונסולת המגה דרייב: Sega CD.
Dune II
ממוזער|שמאל|250px|צילום מסך של Dune 2
משחק אסטרטגיה בזמן-אמת, בו שלושה צבאות נלחמים על כיבוש אראקיס, בונים בסיסים וצבאות ועוסקים בכרייה נמרצת של סם המרקוח. המשחק שיצא בשנת 1992, היווה את אחד מאבות משחקי האסטרטגיה בזמן-אמת כפי שהם נראים כיום, גם מבחינת הגרפיקה החדשנית והמתקדמת יחסית לתקופה שהוא הציג וגם מבחינת אופן השליטה וההתפתחות במשחק. אלמנטים אלו זיכו את המשחק לפופולריות רבה. במשחק זה יכול לבחור השחקן בין שלושה בתים: אטרייאידס האצילים (בצבע כחול), הארקונן האכזריים (בצבע אדום) והאורדוס החתרנים (בצבע ירוק). לכל צד יש נשק ייחודי שאין לצדדים האחרים (כגון "טנק קול" לאטרייאידס וטיל בליסטי "יד המוות" להארקונן) וניתן לשחק בכל צד שהוא ולא רק בצד הטובים. הצלחת המשחק ששילב בין מורכבות לבין חדשנות הביאה לצמיחת משחקים כגון Command and Conquer, Warcraft (אשר כונה על ידי המעריצים כ-Dune III).
למשחק קראו גם בשמות Dune II: The Battle for Arrakis ו-Dune II: The Building of a Dynasty.
Dune 2000
משחק מחווה ל-Dune 2, מבוסס על היחידות של המשחק המקורי אך בעל עיצוב גרפי שונה וממשק שדומה לזה של Red Alert.
Emperor: Battle for Dune
משחק אסטרטגיה בזמן אמת שהציע גרפיקה תלת-ממדית ומגוון חדש של יחידות. למרות החידוש והעיצוב הגרפי שנחשב יפה, הגרפיקה התלת־ממדית הכבידה מאוד על משאבי המערכת וגרמה לסרבול במשחק.
ראו גם
חולית (סרט, 1984)
חולית (מיני סדרה)
קישורים חיצוניים
סיקור Dune II באתר Games.co.il
Dune II בוויקיפדיה האנגלית
קטגוריה:חולית
קטגוריה:משחקי אסטרטגיה ממוחשבים (זמן אמת)
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1992
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1993
קטגוריה:סדרות משחקי וידאו
| 2024-04-23T13:57:04
|
וינלנד
|
שמאל|ממוזער|300px|מראה ל'אנס או מדוז
שמאל|ממוזער|200px|מפת המסע
שמאל|ממוזער|ל'אנס או מדוז|300px
שמאל|ממוזער|300px|מסעות הוויקינגים
וינלנד (מנורדית עתיקה: Vinland) הוא השם שניתן לאי בצפון אמריקה על ידי לייב אייריקסון, מהמושבה האיסלנדית באי גרינלנד, שנשלח על ידי אביו, אייריק תורוואלדסון, למסע שבו נתגלתה היבשת בפעם הראשונה ליושביה של אירופה בסביבות שנת 1000 לספירה.
לפי המסופר בשתי סאגות איסלנדיות, כשעלה לייב בן איריק ביחד עם תרופין קלספרי על חופה של היבשת קרא לה וינלנד (ארץ היין) משום שהתפעל משפע הגפנים שראה בארץ החדשה שגילה.
בחפירות ארכאולוגיות בין השנים 1961 ל-1968 התגלו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות נורדית בצפון אמריקה בל'אנס או מדוז (L'Anse aux Meadows) שבניופאונדלנד, קנדה. אף על פי שהעדויות מוכיחות קיום התיישבות נורדית בצפון אמריקה, לא ברור אם אמנם זהו האזור שאליו התייחס לייב בן איריק כווינלנד.
היסטוריה
וינלנד מוזכרת לראשונה על ידי אדם מברמן, גאוגרף והיסטוריון, בספרו "תולדות הכנסייה של המבורג" משנת 1075. אך המקורות העיקריים למסעות האיסלנדים לצפון אמריקה נלמדים משני סאגות איסלנדיות, "הסאגה על איריק האדום" ו"הסאגה של אנשי גרינלנד". סאגות אלו נכתבו כ-250 שנה לאחר ההתיישבות בגרינלנד וניתנות לפירושים שונים. חיבור של שני הסאגות השונות מעלה שהיו ניסיונות אחדים ליישב את צפון אמריקה, אף לא אחד החזיק מעמד. הסיבות לחוסר ההצלחה המתוארות בסאגות הן המחסור בנשים והמלחמות עם התושבים המקומיים של צפון אמריקה.
הסיפורים גורסים כי לאחר ההתיישבות בגרינלנד בשנת 985 או 986, סוחר איסלנדי בשם ביארני בן הריולף הפליג מאיסלנד לגרינלנד לבקר את אביו. הספינה, שנקלעה לסופה, נסחפה לחופי צפון מזרח אמריקה, הדבר היה בסוף הקיץ והסוחר שחשש להישאר בחורף בארץ החדשה המשיך את דרכו לגרינלנד, במיוחד לאור הכפור שראה בחופי צפון אמריקה. לאחר שהגיע לגרינלנד הוא סיפר את הסיפור ומכר את ספינתו ללייב בן איריק שהפליג, לפחות לפי סיפורו, לאותם אזורים והקים בהם התיישבות קצרה, במושבה שהקים קרא וינלנד.
על פי סיפוריו של לייב, האזור הראשון שגילה היה הטלולנד (ארץ האבן השטוחה) שמיוחסת לאי באפין. לאחר מכן מתאר לייב שהגיע למארקלנד (ארץ היערות) שמזוהה עם לברדור ובסופו של דבר הגיע לווינלנד (שמפורשת ברוב המקרים כ"ארץ היין", אך יש הטוענים שיש לפרש את השם כ"ארץ המרעה"). מטרת המסע הייתה למצוא מקומות יישוב חדשים וכללה מלבד הגברים גם נשים וחיות משק. המושבות לא החזיקו מעמד וננטשו לאחר שהותקפו על ידי תושבים מקומיים, המכונים במקורות האיסלנדיים "סקריילינגים" (Skrælingjar).
ב"סאגות וינלנד" מסופר גם על אדם בשם ת'ורפין קרלספני החתן של לייף אריקסון ומגלה ארצות גם הוא, לפי חלק מהסאגות הוא יצא עם אנשיו ומשפחתו אל וינלנד והם אלו שהקימו את המושבות או קנו אותן מלייף.
עד תחילת המאה ה-19 האמינו ההיסטוריונים כי הרעיון שלפיו האיסלנדים בגרינלנד הגיעו לצפון אמריקה אינו יותר ממעשיית עמים. ההיסטוריון הראשון שהעלה את הסברה היה ההיסטוריון הדני קארל כריסטיאן ראפן, בשנת 1837. הוא ביצע מחקר מעמיק בסאגות ומקומות התיישבות אפשריים בצפון אמריקה.
מיקום
אין הסכמה בין ההיסטוריונים לגבי המיקום של וינלנד. ראפן ואריק ואלגרן מאמינים שווינלנד נמצאת בניו אינגלנד, אך בשנים 1961–1968 נחפרה ונמצאה התיישבות בל'אנס או מדוז, והיסטוריונים קושרים בין התיישבות זו לבין הסיפורים על לייב ובני משפחתו. ההיסטוריונים הסבורים שההתיישבות הייתה דרומית יותר טוענים שההתיישבות שנמצאה בניופאונדלנד היא התיישבות מאוחרת יותר שאינה מתועדת.
המאמינים שווינלנד אכן נמצאת בניופאונדלנד טוענים שהתיישבות דרומית יותר הייתה בלתי אפשרית שכן קווי האספקה היו ארוכים מדי והנורדים היו מתקשים לקיים מושבות כה רחוקות ממדינות האם שלהם. ברזל ומשאבים אירופיים נוספים לא היו בנמצא, דבר שהיה מקשה הן על ההתיישבות והן על המלחמה עם התושבים המקומיים.
מאידך, אדם מברמן כותב בספרו שמקור השם וינלנד הוא בגפנים שגדלו באזור ההתיישבות, אך גפנים אינם גדלים באזורים צפוניים כמו ניופאונדלנד. יש מספר תאוריות המסבירות את אי-ההתאמה:
מקור השם הוא שיווקי - במקום לא היו הרבה גפנים אך כדי למשוך מתיישבים לייב קרא למקומות בשמות קורצים, כפי שאביו קרא לגרינלנד (הארץ הירוקה) והוא עצמו קרא למארקלנד (ארץ היערות).
בנורדית עתיקה יש הבדל בין vin (אחו) לבין Vín (יין). השם וינלנד יכול אפוא להתפרש או "ארץ כרי האחו", או "ארץ היין". מילה זו מתיישבת עם שמות קדומים הן בסקנדינביה והן באנגליה שכן מילה דומה שימשה גם באנגלית עתיקה. מאידך, הסבר זה אינו מתיישב עם ספרו של אדם מברמן שמתאר לא רק את השם אלא גם את הגפנים.
הסבר נוסף הוא כי חל בלבול והמתיישבים מגרינלנד, שאולי רק שמעו על יין וגפנים, התייחסו לפירות היער הרבים בניופאונדלנד וחשבו אותם בטעות לגפנים.
ייתכן גם שגפנים אכן גדלו באזור ניופאונדלנד, תקופת ההתיישבות חלה בתקופה בה הייתה התחממות יחסית של האקלים של כדור הארץ (מהמאה ה-10 עד המאה ה-14), תקופה שבה אפשרה התחממות כדור הארץ גידול גפנים בדרום אנגליה ובאזורים של הים הבלטי.
ייתכן גם שמציאת הגפנים לא הייתה באזור ההתיישבות אלא על ידי אנשים מההתיישבות שהפליגו דרומה לאזור נובה סקוטיה או אפילו ניו אינגלנד של היום. נובה סקוטיה היא הארץ הצפונית ביותר בה מתאפשר כיום גידול גפנים.
ראו גם
מפת וינלנד
התקופה הוויקינגית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קנדה: היסטוריה
קטגוריה:מסעות מוקדמים ליבשת אמריקה
קטגוריה:ויקינגים
| 2024-08-05T12:24:30
|
תאוריית החלונות השבורים
|
ממוזער|250px|חלונות שבורים במרכז שיטור קהילתי בשכונת עמישב בפתח תקווה. על פי התאוריה, הזנחת חלונות שבורים תגרור את השכונה להידרדר לפשיעה.|טקסט=
תאוריית החלונות השבורים הוצגה על ידי ג'יימס וילסון וג'ורג' קלינג במאמר שפרסמו במרץ 1982 בכתב העת "The Atlantic Monthly". המאמר, שכותרתו היא "חלונות שבורים - המשטרה וביטחון השכונה", טוען כי מה שמתחיל בהזנחת התיקון של חלון שבור יחיד, יגרור, במהלך הזמן, גאות בפשיעה ובאלימות, ולהפך: הקפדה על שמירת האיסורים החברתיים ותיקון החלונות השבורים תפחית פשיעה ואלימות.
המאמר
פסקת פתיחה
בשנות השבעים הכריזה מדינת ניו ג'רזי על "תוכנית שכונות נקיות ובטוחות", שמטרתה הייתה שיפור איכות חיי הקהילה, ובמסגרתה הוצאו שוטרים מהניידות לסיורים רגליים, אף על פי שמפקדי המשטרה ראו בסיור רגלי פגיעה בניידות המשטרה, במהירות התגובה, וביכולת השליטה בסיירים הרגליים. השוטרים ראו בסיור הרגלי עבודה קשה, בעיקר בלילות קרים וגשומים, ולעיתים הקצאת שוטרים לסיור רגלי שימשה כאמצעי ענישה. גם מומחי אקדמיה הטילו ספק ביכולתו של סיור רגלי להשפיע על ערכי הפשיעה. חמש שנים לאחר תחילת התוכנית פרסם מכון המשטרה () בוושינגטון, הערכה של הפרויקט והסיק שהסיור הרגלי לא הקטין את שעורי הפשיעה, אולם הגביר את תחושת הביטחון של התושבים ושיפר את אהדתם למשטרה. הסתבר גם שלשוטרים הרגליים היה מוראל גבוה יותר, סיפוק, וגישה טובה יותר לתושבים, מאשר לשוטרי הניידות. תחושת הביטחון מושפעת מפחד פשיעה, שאמנם לא השתנתה, אך גם מהפחד להיות מוטרדים על ידי קבצנים, שיכורים, מסוממים, פרחחים, זונות, משוטטים, ותמהונים, והסיירים העלו את רמת הסדר הציבורי. שיכורים ומכורים יכלו לשבת ברחוב, אבל לא לשכב. אנשים יכלו לשתות לשוכרה ברחובות צדדיים, אולם לא ברחוב הראשי. בקבוקים היו צריכים להיות בתוך שקיות נייר. נאסר באיסור חמור לפנות לאנשים, או לבקש מהם נדבות. אנשים שהפרו את הכללים, נעצרו בעוון שוטטות, וצעירים רעשניים נדרשו לשמור על שקט. הסתבר שתושבי ניוארק נתנו ערך גבוה לסדר ציבורי, וחשו הקלה ורגיעה, כשהמשטרה עזרה להם לשמר את הסדר.
פסקה שנייה
קיימת בדרך כלל זיקה חד-משמעית בין אי-סדר לבין פשע, כרצף התפתחותי. סוציולוגים ואנשי משטרה נוטים להסכים כי אם בבניין קיים חלון שבור הנותר ללא תיקון, עד מהרה כל יתר החלונות יהיו שבורים. הדבר נכון הן בשכונות מסודרות והן בשכונות מוזנחות. שבירת חלונות אינה מתרחשת משום שאזורים מסוימים מאוכלסים במנפצי חלונות, בעוד אחרים מאוכלסים על ידי חובבי חלונות, אלא חלון שבור הוא אות לכך שלאיש לא אכפת, לכן אין בעיה לנפץ חלונות נוספים.
פיליפ זימברדו דיווח ב-1969 על מספר ניסויים שבחנו את תאוריית החלונות השבורים. הוא החנה רכב ללא לוחית זיהוי ומכסה מנוע פתוח ברחוב ברובע הברונקס, שנחשבה שכונת עוני ורכב זהה ברחוב בפאלו אלטו, שנחשבה שכונה אמידה. המכונית בברונקס הותקפה על ידי "ונדלים" תוך עשר דקות ותוך עשרים וארבע שעות נופצו החלונות, הוסרו כל החלקים, הריפוד נקרע וילדים החלו להשתמש במכונית כמתקן משחקים. המכונית בפאלו אלטו חנתה באין מפריע יותר משבוע, אז ניפץ זימברדו בפטיש חלק מהרכב ותוך זמן קצר חברו אליו עוברי אורח. תוך מספר שעות, המכונית הייתה הפוכה והרוסה לחלוטין. בגלל טבע חיי הקהילה בברונקס הוונדליזם התחיל הרבה יותר מהר מאשר בפאלו אלטו, אולם ונדליזם יכול להופיע בכל מקום מרגע שאיסורים חברתיים, תחושת הכבוד ההדדי והמחויבות החברתית נשברים על ידי מעשים שנראים כאיתות שלאיש לא אכפת.
התנהגות "לא מפוקחת" מובילה גם להתמוטטות הבקרה הקהילתית. שכונה יציבה של משפחות יכולה להשתנות בכמה שנים, או אף כמה חודשים, לג'ונגל עוין ומאיים: ממה שמתחיל בנכס שננטש, עשבים, חלונות שבורים, לא מן הנמנע, שתפרח פשיעה רצינית. התושבים ישנו את ההתנהגות שלהם בהתאם. הם ילכו ברחוב לעיתים רחוקות יותר בשתיקה ובצעד מהיר, לא מתערבים בנעשה. אזור כזה פגיע לפלישת פשיעה.
נתן גלזר כתב כי הגרפיטי ברכבות התחתיות מעמת את הנוסעים עם הידיעה, שהאווירה בה הם חייבים לשהות, היא ללא פיקוח, איננה בת פיקוח, ושכל אחד יכול לעשות כל נזק וכל פגע העולה על דעתו. בתגובה לפחד השלטון מתרופף, עבור התושבים השוטרים המגיעים בניידות הם בלתי יעילים, או אדישים ותוך זמן קצר התושבים יחדלו להתקשר למשטרה, כי "הם לא עושים כלום". תהליך התפוררות עירונית, קרה משך מאות שנים בכל עיר. אולם מה שמתרחש כעת שונה לפחות בשני הבטים חשובים:
בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה תושבי ערים, בשל עלויות כספיות, קשיי תחבורה, קשרי משפחה וקשר לקהילה, יכלו בקושי להתרחק מבעיות השכונה. כשכבר הייתה ניעות, זאת נטתה להיות לאורך צירי תחבורה ציבורית. לגלי הפשיעה המוקדמים היה מעין מנגנון תיקון עצמי מובנה: ההגדרה של שכונה או קהילה כמוסמכת לקבוע מחדש את הפיקוח בשטחה. אזורים בשיקגו, ניו יורק ובוסטון התנסו בפשיעה ובמלחמות כנופיות, אך הנורמליות חזרה כשמשפחות חסרות חלופה למגוריהן תבעו מחדש את שליטתן ברחוב.
המשטרה בתקופה המוקדמת סייעה בהגדרה מחודשת של הסמכות, על ידי נקיטת פעולה, לעיתים אלימה, למען הקהילה. צעירים אלימים הותקפו, אנשים נעצרו כ"חשודים", או בגין שוטטות, וזונות וגנבים קטנים גורשו מהשכונה. "זכויות" היו משהו ממנו נהנו אנשים ישרים ואולי גם עבריינים מקצועיים וכבדים, שנמנעו מאלימות ויכלו לממן עורך דין.
תבנית שיטור זו לא הייתה סטיה, אלא הפונקציה המשטרתית נתפסה מראשית ימי האומה בעיקר כזו של שומר המקיים סדר כנגד האיומים המרכזיים על הסדר: שריפות, חיות פרא, והתנהגות לא נאותה. פיצוח פשעים לא נתפס כאחריות המשטרה אלא כאחריות פרטית ורק עם הזמן השתנה לאיטו תפקיד המשטרה משמירת הסדר ללחימה בפשיעה. השינוי החל עם הופעת בלשים פרטיים שעבדו עבור אנשים וגופים תמורת תשלום. במשך הזמן הבלשים נטמעו בסוכנויות עירוניות והאחריות על תביעת גנבים הועברה, מהתושב הפרטי שנפגע, לתובע מקצועי. תהליך זה לא הושלם ברוב המקומות עד המאה העשרים.
בשנות השישים, כשמהומות עירוניות היוו בעיה עיקרית, החלו אנשי מדעי החברה לחקור באופן יסודי את הפונקציה המשטרתית בשמירת הסדר ולהציע דרכים לשיפורה לא על ידי הגברת הביטחון ברחובות (הפונקציה המקורית) אלא הקטנת שכיחות האלימות הכבדה והצעת דרכים לפתור יותר פשעים, לבצע יותר מעצרים, ולאסוף ראיות טובות יותר כדי שהתושבים יהיו מאוימים פחות. הן ראשי המשטרה והן מומחים חיצוניים, הדגישו את הלחימה בפשיעה כפונקציה בתוכניותיהם, בהקצאת משאבים, ובפריסת כח אדם. כתוצאה מכך, הפכה המשטרה להיות לוחמת טובה יותר בפשיעה ובלי ספק מודעת גם לאחריותה לסדר, אולם החוליה שבין שמירת הסדר ומניעת הפשיעה, שהייתה ברורה לדורות הקודמים, נשכחה.
חוליה זו דומה לתהליך בו חלון שבור אחד הופך לרבים. הפשיעה החמורה ברחוב פורחת באזורים בהם הסדר הציבורי נחלש. מקבץ הנדבות שלא סולק, הוא, בעצם, החלון השבור והראשון. גנבים ושודדים, בין אם מזדמנים או מקצועיים, מאמינים שקטנים סיכוייהם להיתפס אם יפעלו ברחובות בהם קורבנות פוטנציאליים ממילא מאוימים נוכח התנאים השולטים. אם השכונה איננה יכולה להישמר מהקבצן המטריד עוברים ושבים, יכול גנב להניח, שלא יזמינו משטרה או שיתערבו אם גנבה מתרחשת.
אחדים מראשי המשטרה מודים שתהליך זה מתרחש, אך טוענים ששוטרים בסיור ממונע יכולים להתמודד עם מצב זה כמו שוטר רגלי. לכאורה, יכול הראשון לשוחח עם די אנשים כמו האחרון, אך המציאות של מפגש תושב–משטרה משתנה פלאים על ידי כלי הרכב. שוטר רגלי אינו יכול להפריד עצמו מאנשי הרחוב, בעוד הרכב מהווה מחסום. מניסיון, רוב התושבים אוהבים לדבר עם אנשי משטרה, ברגל אתה נגש לאדם ביתר קלות, ומשוחח איתו באופן שוטף יותר, מאשר אדם ברכב.
פסקה שלישית
האם על פעילות השיטור ברחוב להיות מעוצבת על ידי כללי השכונה במקום על ידי חוקי המדינה? העתקת תפקיד המשטרה משמירת סדר לאכיפת חוק, הביאו אותה לפעול יותר ויותר תחת השפעת ההגבלות החוקיות ותלונות אמצעי תקשורת פרובוקטיביים, כשהיא נכפית על ידי החלטות בתי המשפט ועל ידי נוהלים פנימיים. לפיכך, פונקציית שמירת הסדר של המשטרה נשלטת כעת על ידי חוקים שפותחו כדי להסדיר את יחסי המשטרה עם חשודים בעבירות. משך מאות בשנים, תפקיד המשטרה כשומר, לא נשפטה בראש ובראשונה במונחי ציות לנהלים נאותים, אלא, בעיקר, במונחים של השגת היעד הרצוי. היעד היה סדר. מושג מעורפל במהותו, אך מצב שאנשי קהילה נתונה ידעו לזהות, כאשר ראו אותו.
שום שופט, או חבר מושבעים, לא ראו מעולם אדם שנתפס בגין הפרת הסדר הסביר בשכונה, משום שרוב מקרים טופלו באופן לא רשמי ברחוב, וכי שום תקנות כלליות לא אפשרו להסדיר טיעונים לגבי אי סדר, וכך, לא יכול שופט להועיל יותר משוטר. עד ממש לאחרונה, ואפילו כיום במספר מקומות, ביצעה המשטרה מעצרים בעילות כגון "אדם חשוד", "שוטטות", או "שכרות בציבור", אישומים אלה התקיימו לא מפני שהחברה רוצה ששופט יטיל עונש על משוטטים או שיכורים, אלא מפני שהיא רוצה שלשוטר יהיו כלים חוקיים לסלק אנשים בלתי רצויים מהשכונה.
מעצר שיכור, או משוטט יחיד שלא הזיקו לאיש נראה כאי צדק, אולם מחדל בטיפול בחבורת שיכורים, או משוטטים, יכול להרוס קהילה שלמה. כלל ייחודי שנראה סביר במקרה פרטי, איננו סביר כשהוא הופך אוניברסלי ומוחל על כלל המקרים, מפני שלא נלקח בחשבון הקשר בין חלון שבור אחד לבין אלפי חלונות שבורים.
הבעיה נשארת בעינה: איך יכולה המשטרה לחזק את מנגנוני השליטה החברתית הלא פורמליים של קהילות, במטרה למזער פחד במקומות ציבוריים? אכיפת חוק, כשלעצמה, איננה תשובה - כנופיה יכולה להרוס קהילה בנוכחות מאיימת, מבלי להפר את החוק.
פסקה רביעית
ייתכן שהרגישות היתרה, של תושבי קהילות קטנות, לנושאים קהילתיים מול צורכי הפרט, עוזרת להסביר מדוע הם מרוצים יותר מהמשטרה שלהם, מאשר תושבי שכונות דומות בערים גדולות. ייתכן שהן התושבים בעיירות הקטנות והן המשטרה שם, ראו עצמם כעוסקים, בשיתוף פעולה, במאמץ לקיים תקן מסוים של חיים קהילתיים, בעוד התושבים והמשטרה בעיר הגדולה, חשו עצמם, פשוט, כצרכנים וכספקים של שירותים.
אם זה נכון, על מפקד משטרה חכם לנסות וריאציות מתקדמות על בסיס הניסוי של ניוארק ולבדוק בדייקנות יתר, מה פועל באילו סוגי שכונות. הבטים רבים של שמירת סדר בשכונות יכולים, כנראה, להיות מטופלים טוב יותר בדרכים שמערבות את המשטרה באופן מינימלי, אם בכלל. מרכז קניות הומה ופרבר שקט ומטופח אינם זקוקים כמעט לנוכחות משטרתית בולטת. בשני המקרים, היחס בין שומרי החוק והסדר לבין פורעי חוק וסדר, גבוה דיו, בדרך כלל, כדי לעשות את הבקרה החברתית הבלתי פורמלית ליעילה.
גם באזורים הנמצאים בסכנת גורמי אי-סדר, סיורי אזרחים יכולים לתת מענה הולם, כגון זו של "שומרי הקהילה": עד למאה התשע עשרה שומרים מתנדבים, לא שוטרים, סיירו בקהילותיהם לשמירת הסדר מבלי ליטול את החוק לידיהם, מבלי להעניש אנשים, או להשתמש בכוח. נוכחותם הרתיעה גורמי אי סדר. יש כיום מאות קבוצות כאלה בקהילות כגון , אין מידע רב על השפעת קבוצות אלה על הפשיעה אולם תושבים מוצאים את נוכחותם מרגיעה, ובכך הם תורמים לתחושת סדר ואדיבות.
פסקת סיום וסיכום
תושבים יכולים לתרום רבות, אך המשטרה היא המפתח לשמירת הסדר. פסיכולוגים הסיקו שאנשים אינם נוטים לצאת לעזרת בני אדם שהותקפו או מבקשים עזרה לא בשל אדישות או אנוכיות, אלא בשל העדר ביסוס סביר לתחושת מחויבות ליטול אחריות אישית. שוטר חייב לקבל אחריות כשזו מתבקשת.
יחידת משטרה חייבת להקצות את השוטרים הקיימים כשהמפתח הוא שכונות בנקודת הקיצון: כשהסדר הציבורי מתדרדר אך אינו בלתי הפיך, היכן שחלון צפוי להתנפץ וחייב להיות מתוקן במהירות, לפני שינופצו כל החלונות. כדי למקם את הסיור באופן מושכל, על יחידת המשטרה להחליט היכן שוטר נוסף יביא לשינוי הגדול ביותר בהבטחת תחושת ביטחון, ייתכן שכדאי לעודד שוטרי סיור להגיע אל תחנות המשטרה ומהן בתחבורה ציבורית וכשהם באוטובוס או בקרון הרכבת התחתית, יאכפו איסור עישון, שתייה, התנהגות פרועה וכדומה על ידי עצם הפסקת העבירה וללא טיפול מעבר לכך.
הדרישה החשובה ביותר היא לתת את הדעת לכך ששמירת סדר היא תפקיד חיוני. אנחנו מחויבים לחזור לנקודת המבט שנטשנו, שהמשטרה חייבת להגן על הקהילה בכלל ועל האנשים המרכיבים אותה בפרט. כשם שהרופאים מכירים ביתרון טיפוח הבריאות על פני חשיבות הטיפול בתחלואה, כך המשטרה וכולנו חייבים להכיר בחשיבות שימור הקהילה השלמה, בלי חלונות שבורים.
יישום התאוריה במשטרת ניו יורק
ראש עיריית ניו יורק, רודולף ג'וליאני, הסתמך על תאוריה זו במלחמתו בפשיעה, ועם תחילת כהונתו גייס שוטרים רבים שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות שמבצעת האוכלוסייה ושבדרך כלל לא היו מטרידות את מנוחת המשטרה. בספרו "מנהיגות" מסביר ג'וליאני כיצד אימוץ תורת "החלונות השבורים" וטיפול ב"אפס סובלנות" בכל הפרטים הקטנים, שהחל בניקוי כתובות גרפיטי מתחנות הרכבת התחתית, מהקרונות וממשאיות האשפה של העירייה, ועבר לטיפול במקבצי נדבות למיניהם ובמנגבי שמשות שאיש לא ביקש את שירותיהם, שהסתובבו בין כלי רכב בצמתים - הובילו לירידה בפשיעה בכלל, ובפשיעה האלימה ובעבירות הרצח בפרט.
לטענת חוקרים מסוימים פועלו זה נחל הצלחה וניו יורק הפכה לעיר בטוחה יותר לתושביה ולמבקרים בה, אולם אחרים חולקים על כך ומצביעים על נתונים המראים שבאותה תקופה חלה ירידה ניכרת בפשיעה בכל ארצות הברית, גם בערים בהן לא יישמו את השיטה.
ראו גם
אפס סובלנות
אפקט הפרפר
לקריאה נוספת
רודולף ג'וליאני עם קן קרסון, מנהיגות, תרגום מאנגלית: ברוך קורות, הוצאת מטר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, הדפסה 2010
מלקולם גלדוול, נקודת המפנה, הוצאת ידיעות אחרונות 2001 (תרגום: עפרה אביגד), פרק 4
אברהם נ. טננבוים, על שוטרים וגנבים: סוגיות בקרימינולוגיה, (תשס"ג - 2003) ספריית "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון – ההוצאה לאור
יאיר צפורי, שטר משטר משטרה, יהוד: אופיר ביכורים, 2014
קישורים חיצוניים
George L. Kelling, James Q. Wilson, Broken Windows
הערות שוליים
קטגוריה:תאוריות בקרימינולוגיה
קטגוריה:תאוריות סוציולוגיות
קטגוריה:משטרת העיר ניו יורק
| 2024-02-24T00:15:37
|
סיפורים ומשלים מן המקרא
|
הפניה תנ"ך
| 2007-09-24T05:04:06
|
מהפכת סדום ועמורה
|
שמאל|ממוזער|300px|מהפכת סדום ועמורה, ג'ון מרטין
מהפכת סְדוֹם וַעֲמֹרָה, הוא סיפור מקראי המתאר את הריסתן של ארבע ערים, ובהן סדום ועמורה, בידי אלוהים. במקרא, הסיפור מתואר בספר בראשית פרקים -.
תוכן הסיפור
תחינותיו של אברהם
בימיו של אברהם, הרבו תושבי חמש ערי כיכר הירדן (סדום, עמורה, אדמה, צבֹויים וצוער) לחטוא. כאשר ראה האל שחטאתם "כבדה מאוד", החליט להשמיד את הערים על יושביהן. האל גילה את כוונתו זאת לאברהם, אשר מאן להשלים עם רוע הגזירה וניהל איתו משא ומתן ארוך על מנת שיסלח לערים ולא יחריבן, בטיעון שאין להשמיד את הצדיקים עם הרשעים:
אברהם שאל את האל האם יחריב את סדום אם יהיו בה 50 צדיקים. אלוהים ענה שלא. בתגובה הוריד אברהם את המספר ל-45, אחר-כך ל-40, ל-30, ל-20 ול-10, האל ענה שלא יחריב אם יהיו בה 10 צדיקים והלך.
ביקור המלאכים בסדום
לאחר הדיון באו שני מלאכים לסדום כדי להוציא משם את אחיינו של אברהם, לוט, ואת משפחתו שהתגוררה בעיר, כדי שלא יפגעו בשעת ההשמדה. בהגיע המלאכים לעיר ראה אותם לוט, שישב בשער העיר ולפי מדרש חז"ל שימש שם בתפקיד שופט. לוט הפציר בהם להתארח בביתו, ואף כיבדם בסעודה.
תושבי סדום, שהשמועה על בוא האורחים הגיעה לאוזניהם, החלו מתדפקים על דלת ביתו של לוט בדרישה להוציא אליהם את האורחים על מנת לאונסם. לוט הציע לתושבים את שתי בנותיו הבתולות במקום המלאכים, אולם הם סירבו וניגשו לשבור את הדלת. אז הכו המלאכים את אנשי סדום בעיוורון ("סנוורים" בלשון המקרא) וביקשו מלוט לאסוף את משפחתו ולהימלט משם.
בריחת לוט ומשפחתו
במשך הלילה נאבק לוט לאסוף את כל בני משפחתו ולשכנע אותם כי רק כך יוכלו להציל את עצמם. לבסוף אחזו בו המלאכים והוציאו אותו מהעיר בכוח:
לאחר צאתו מהעיר אמרו לו "הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכׇל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה", אבל לוט ביקש מהמלאכים שירחמו על העיר הסמוכה, צוער, כדי שיוכל לברוח אליה ולא יאלץ להימלט אל ההרים. בקשתו נענתה ודבר לא קרה עד שהגיע בבטחה לצוער. רק אז החלו השמים להמטיר "גופרית ואש" על סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואלה נחרבו כליל. אשת לוט נתבקשה כמו יתר משפחתה, שלא להתבונן במעשה, אך היא המרתה את פי אלוהים, והפכה (לפי הפירושים המקובלים) לנציב מלח ("ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח") .
פרשנות ומוטיבים
חטאם של אנשי סדום
באשר לחטאם של אנשי סדום, נאמרו פירושים שונים. הנביא יחזקאל תלה את חטא סדום בהזנחת החלשים שבה וחוסר מתן צדקה לענייה.
בפרשנות היהודית הרבנית לסיפור קיימות מספר דעות: חלק מחכמי ישראל קבעו כי חטא סדום ועמורה היה שלא נתנו מעצמם על אף שלא היה חסר להם כלום וארצם הייתה רחבת ידיים, וגם לא רצו לקחת מאחרים. חלק אחר למדו שהם נהגו באופן ממוסד בעוינות לזרים שהתבטאה באונס של כל אורח בעיר, ובמעשים אכזריים.
בפרשנות הנוצרית, מתוארת הפריצות המינית שבסדום כעיקר החטא שבה.
דרישת הצדיקים
יש אומרים כי סיפור זה מהווה את הבסיס הרעיוני לאמונה בדבר ל"ו צדיקים: כפי שאברהם מתווכח עם אלוהים על מספר הצדיקים לקיומו של עיר, כך יש צורך במספר צדיקים בשביל לקיים את העולם. במדרש מספרם הוא 30 ובתלמוד 45 המחולקים ל-30 בארץ ישראל ו-15 בחוץ לארץ. אמנם, אלוהים מסכים להציל גם בעבור עשרה צדיקים, ולכן היו שסברו (כמו הרב יעקב מדן) שכאן הבסיס המקורי לחיוב ההלכתי במניין.
הפיכת העיר
לפי פירוש רש"י, השמים המטירו גשם שהפך לאש וגופרית.רש"י שם, ומכילתא פרשת בשלח. רש"י מוסיף במקום את דברי המדרש רבה בו מסופר כי סדום ועמורה נהפכו עם עלות השחר, בשעה שהלבנה והחמה נראו יחד ברקיע, מכיוון שחלק מאנשי סדום עבדו את החמה וחלקם עבדו את הלבנה, וזמן זה נבחר כדי שלא יאמרו אנשי סדום שהיו ניצלים אם אחת מהן הייתה נראית בשמים.רש"י שם, וב
הקבלה לסיפור המבול
ניתן להסתכל על סיפור מהפכת סדום ועמורה כעל תמונת מראה של סיפור המבול. צורת הסתכלות זו מובילה למספר מסקנות.
שלב מהפכת סדום ועמורה המבול מצג יחסים אסורים בין בני אדם למלאכים (זכרים ← מלאכים) (מלאכים ← נקבות) צדיק מקבל התראה מוקדמת לוט נח צאצאי הצדיק נמלטים עמו בנות לוט (נקבות) בני נח (זכרים) מטר הרסני מן השמיים אש: מים: אחרי האסון שכרות לוט: מושקה לשכרה על ידי בנותיו עד לאבדן הכרה שכרות נח: שותה לשכרה עד לאבדן הכרה יחסים אסורים בין בני אדם לוט: נאנס על ידי בנותיו (נקבה ← זכר) נח: נאנס על ידי בנו חם (זכר ← זכר) גורלם של צאצאי החוטאים צאצאי הבנות – בני עמון ומואב – נדחים לנצח מקשר עתידי עם ישראל (). צאצא הבן – כנען ובניו – מקוללים לנצח.
מהשוואת שני הסיפורים ניתן לראות מספר לקחים משותפים:
התנערות מעמי האזור – כנען, עמון ומואב, תוך רמיזה למקור מנהגיהם הפסולים בעיקר בהקשר המיני.
הצדקת כיבוש כנען, עמון ומואב עקב הקללה שרובצת עליהם.
יחס שלילי לשתיית יין, הגוררת שכרות שיש עמה מעשים פסולים.
במיתולוגיה השוואתית ובארכאולוגיה
לסיפור המעשה קיימת מקבילה במיתולוגיה היוונית-רומית - סיפור פילמון ובאוציס (באוקיס): זאוס והרמס (או יופיטר ומרקורי בגרסה הרומית, בספרו של אובידיוס "מטמורפוזות") ביקרו בכפר במסווה של בני תמותה; אנשי הכפר סירבו לארחם פרט לזוג פילמון ובאוציס, ולכן אנשי הכפר נענשו בכך שהוטבעו באזור שהוצף במים, ורק הזוג הנדיב ניצל כשהאלים זרזו אותם לרוץ אל ראש ההר והתרו בהם לא להביט אחורנית. בניגוד לאשת לוט בסיפור סדום, הם לא הביטו אחורנית עד שהגיעו לראש ההר (אם כי בדומה לה, גם הם עברו בהמשך מטמורפוזה; אך לא כעונש ולא לנציב מלח, אלא כסוג של פרס לאהבתם וכמילוי משאלתם למות יחד - בסוף חייהם הפכו לעצים שלובי ענפים).
בהיבט של הריסת סדום, קיים ספק האם הסיפור מבוסס על אסון טבע היסטורי, או שהוא רק מיתוס.
השערה על פיצוץ אווירי של אסטרואיד
בספטמבר 2021 פורסם באתר Scientific Reports מאמר, בו נטען כי מחקרים ארכאולוגים וגאולוגים שנערכו מאז ראשית שנות האלפיים באזור תל אל-חמאם, צפונית מזרחית לים המלח, מצביעים על האפשרות שהסיפור מהדהד זיכרון קדום של התפוצצות אווירית של אסטרואיד באזור סדום לפני כ-3700 שנה, בסביבות שנת 1700 לפסה"נ. לפי המאמר, בתל ובסביבתו נמצאו ממצאים רבים, אשר מעידים על חשיפה לחום גבוה ולפיצוץ אווירי, בדומה לאירוע טונגוסקה ולפגיעת המטאור ברוסיה ב-2013.
המאמר וכותביו זכו לביקורת נרחבת ממספר גורמים. המומחה להתפוצצויות אוויריות של מטאורים מארק בוסלואו אשר המאמר מסתמך על המודל שהוא פיתח, טען כי נעשה בו שימוש שגוי במודל שלו; חוקרים נוספים שמתמחים בזיהוי של אירועים כאלה בהיסטוריה טענו כי הממצאים שהוצגו אינם מספיקים כדי להוכיח התפוצצות אווירית של מטאור וכי הם אינם שונים מממצאים ביישובים אחרים מתקופת הברונזה שהם תוצאה של פעילות אנושית כגון קדרות, נפחות ומנזק שנגרם תוך כדי כיבוש צבאי. האתר Science Integrity Digest הצביע על כך שהתמונות במאמר שפורסם נערכו בתוכנת פוטושופ ואינן מקוריות של החוקרים, וכי שמונה מהחוקרים שחתמו על המאמר הם מהמייסדים של "קבוצת המחקר של שביטים" אשר מטרתה להוכיח שערים רבות בהיסטוריה הושמדו על ידי אסטרואידים ולשכנע אזרחים "לעשות משהו בנדון". חוקרים אחרים הצביעו על בעיות נוספות באמינות של המאמר, כגון צילומים בהם אור השמש מגיע מכיוון צפון, העתקת תרשימים ותצלומים ממאמרים שאינם קשורים לאתר, טענות ללא ראיות, מחסור בבחינה מקצועית של העצמות שנמצאו באתר, ועוד. יש שציינו כי החוקרים החתומים על המאמר קיבלו את תאריהם ממוסדות חינוך נוצרים אוונגליסטיים, שמטרתם המוצהרת היא הוכחת האמיתות ההיסטורית של התנ"ך והברית החדשה.
גם חוקרים ממוסדות דתיים מתחו ביקורת על המאמר. מנהלי האתר "תשובות בבראשית" טענו שהתיארוך שמוצע בו לאירוע מאוחר בכמאתיים שנה לתיארוך המקראי של הפיכת סדום ועמורה, וידרוש קיצור משמעותי של חייהם של שלושת האבות ושל שעבוד מצרים; הארכאולוג רוברט מולינס, ראש המחלקה לארכאולוגיה מקראית באוניברסיטה הנוצרית אזוסה פסיפיק, אשר מנהל את החפירות באבל בית מעכה ומופיע באתר החפירות של תל אל-חמאם כיועץ לקרמיקה, אמר כי לדעתו המאמר הוא "דוגמה ל'בישול' של הראיות כדי להוכיח את הזיהוי עם סדום המקראית"; והארכאולוג ארן מאייר מאוניברסיטת בר-אילן טען כי ההרס שמתואר במאמר אינו בלתי רגיל, ודומה להרס שנגרם בתל צפית כתוצאה מכיבוש העיר על ידי חזאל מלך ארם דמשק
השערות אחרות
היו שזיהו את סדום ועמורה עם האתרים הארכאולוגיים באב א-דרע ונומיירה, הסמוכים למאגרי גז וגופרית ולבקע הסורי-אפריקני, ושיערו שאחד המצבורים השתחרר כתוצאה מרעידת אדמה והתפוצץ במה שתואר כגשם של אש. כראיה מסייעת לכך שהתרחש באזור אירוע וולקני, הם ציינו שיש דמיון וקשר בין המבנה של הר סדום לבין המבנה באזור הלשון.
תיארוך מסורתי
לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית אברהם נולד בשנת 1813 לפנה"ס, והיה בן מאה בהולדת בנו יצחק:
לפי ספר בראשית מהפכת סדום ועמורה אירעה שנה לפני לידת יצחק, כלומר בשנת 1714 לפנה"ס.
ראו גם
כופין על מידת סדום
פרשת וירא
קישורים חיצוניים
פרויקט החפירה הארכאולוגית של תל אל חמאם - האתר הרשמי באנגלית
סיפור סדום ועמורה עם פירוש' באתר ויקיהדות
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:פרשת וירא
קטגוריה:סדום
| 2024-09-17T07:47:18
|
עקדת יצחק
|
שמאל|ממוזער|230px|רמברנדט, עקדת יצחק, 1635עֲקֵדַת יִצְחָק (עקדה משמעותה קשירה) היא סיפור מקראי המופיע ב: אברהם עקד את יצחק בנו האהוב על מזבח ועצים במטרה לשוחטו ולשורפו כקורבן, על פי מצוותו של אלוהים, וברגע האחרון שלפני פעולת השחיטה, מלאך אלוהים ציווה אותו להימנע מלעקוד את בנו, ושיבח אותו כי הוא "ירא אלוהים". אברהם נשא את עיניו וראה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, אותו הקריב על המזבח תחת בנו. מעשה זה נחשב במסורת היהודית ובמסורות נוספות כאות מופת למסירות נפש ואמונה באלוהים, ולניסיון הקשה ביותר מבין עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם על ידי האל, ועמד בו.
סיפור המעשה
שמאל|ממוזער|260px|העקדה בבית הכנסת בבית אלפא
לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם ללכת אל ארץ המוריה, המזוהה ביהדות עם הר הבית, ולהקריב על אחד ההרים את יצחק, בנו האהוב שנולד בדרך נס.
במקרא מתואר דו-שיח קצר בין האב לבנו, שנשא עליו את עצי העולה, ותמה על כך שאין שה לקורבן, ואת תשובתו של אברהם המסתיר זאת ממנו: . לאחר שהבין יצחק שהוא למעשה השה, נראה שלא התנגד למעשה, ולפי חלק מהמדרשים אף ביקש מאברהם שיאסור (יקשור) את ידיו ורגליו כדי שלא ייבהל ויזוז כשיראה את המאכלת, מה שעלול לגרום לאברהם להטיל בו מום ובכך לפסול את הקרבןמדרש תנחומא וירא: "ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויעקוד את יצחק בנו. כשבא לשחוט, אמר לו: אבא, אסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום". אברהם עקד את יצחק על גבי מזבח והתכונן להקרבתו. לאחר שאברהם לקח את המאכלת קרא אליו מלאך אלוהים: . לאברהם נגלה איל, ואותו העלה אברהם לעולה במקום בנו.
בספר דברי הימים נקרא הר הבית, עליו הוקם בית המקדש בירושלים, "הַר הַמּוֹרִיָּה".
תאריך העקידה
הדעות חלוקות לגבי היום בו קרה מעשה העקידה.
לפי מספר מדרשים, העקידה התבצעה ביום ראש השנה .
לעומת זאת, לפי ספר הזוהר מעשה העקידה קרה ביום הכיפורים. . .
בפיוט העתיק עת שערי רצון להפתח, מוזכר ברמז תאריך אפשרי לעקידה "היום בו שערי רחמים אני פותח."
"אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם;
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם;
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם;
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם;
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחְמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ."
לפי ספר היובלים, העקדה התרחשה בשנת 2,003 לבריאת העולם, ב-15 בחודש הראשון, שהוא מועד הפסח בלוח השנה במגילות קומראן. לפי פסיקתא רבתי, העקדה הייתה בראש השנה. לפי חשבון סדר עולם המקובל בחז"ל, היה זה בשנת 2085 ליצירה (1675 לפנה"ס).
עקדת יצחק במדרש
על פי המשנה במסכת אבות, האיל הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. במדרש פרקי דרבי אליעזר מובא שחלקים מאותו האיל נותרו לשימוש עתידי בעם ישראל: האפר מונח על יסוד מזבח הפנימי, מהגידים נעשו מיתריו של כינורו של דוד המלך, מהעור נעשתה חגורתו של אליהו הנביא וקרניו משמשים לשני שופרות: הראשון שבו תקעו במעמד מתן תורה, ובשני עתידה להיות תקיעת השופר של ביאת המשיח. עם זאת, מספר פרשנים מקשים על המדרש הזה בטענה שדין הקרניים של קורבן העולה להישרף, ואם כן מדוע לא נשרפו ומדוע אין בהם דין מעילה.
ניתוח המעשה
לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. התורה בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה.
אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם, הוא הכינוי שלו ליצחק – "בני".
בסיפור עקדת יצחק מוצגת לראשונה בתנ"ך אהבה, בדבריו של אלוהים לאברהם: . המדרש, ועל פיו רש"י, מפרש פסוק זה בצורת דיאלוג בין האל לאברהם: האל אומר "קח נא את בנך" ואברהם עונה "שני בנים יש לי"; האל מוסיף "את יחידך" ואברהם עונה "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו"; האל מוסיף "אשר אהבת" ואברהם עונה "את שניהם אני אוהב"; ורק אז מצווה האל מפורשות: "את יצחק".
סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שיצחק הוחלף באַיִל.
לאחר העקדה
רבנו בחיי מציין כי לאחר העקדה הטקסט לא מזכיר יותר את יצחק: כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו" ולא "וישובו אל הנערים". יצחק לא מופיע גם באירוע הבא: מות אמו, שרה. לפי רבנו בחיי, ייתכן כי לאחר העקדה יצחק נשאר על הר המוריה במשך שלוש שנים, עד לנישואיו לרבקה. המקרא מספר כי לאחר העקדה עבר אברהם לשבת בבאר שבע, וכי שרה מתה בקרית ארבע, ויש שראו בכך תיאור של התפרקות המשפחה בעקבות הטראומה של העקדה.
הסיבות לעקדה
שמאל|ממוזער|230px|פסיפס המתאר עקדת יצחק, כנסיית הגואל שעל הדם, סנקט פטרבורג
במסורת הפרשנית הועלו שלוש סיבות אפשריות שבעטיין דרש אלוהים ביצוע מעשה שכזה:
לבחון את האמונה של אברהם באלוהיו, ולהראות את גדלותו של אברהם לעומת שאר בני האדם.
להבהיר את מקום קדושתו של הר המוריה, הוא הר הבית בימינו. על-פי המסורת, העקדה התבצעה על אבן השתייה שבהר המוריה.
לדחות כל סוג של קורבן אדם אצל עם ישראל, משום שמנהג זה היה רווח אצל עמים אחרים, כמו פולחני מולך ובעל.
אף שאלוהים מבטיח לו , ובציווי זה סותר את הבטחתו, אברהם כמעט ציית לאל, ובטרם ימית את יצחק, הגיע מלאך ומנע ממנו את המעשה, ובמקומו הראה לו איל שנאחז בסבך בקרניו להעלותו במקום בנו.
על פי חז"ל, הפסוק ששולל את קורבן המולך, , מתייחס אל עקדת יצחק, וטוען שהציווי לאברהם היה מהפה ולחוץ ולא עלה כלל על לבו של האל. רש"י ממשיך קו זה ואומר שבציווי של העקדה לא נאמר לשחוט את יצחק אלא להעלות אותו לעולה, ולאחר שאברהם מעלה אותו על המזבח הוא מקבל הוראה להוריד אותו משם.
הגמרא מספרת את הרקע לצווי העקדה. לפי סיפור זה השטן שרצה לקטרג על אברהם, בא לפני הקב"ה ואמר לו: (כלומר אתה הענקת לו מתנה שאין לאמוד את ערכה, והוא עשה סעודה גדולה ולא העניק לך אפילו מתנה קטנה בלבד).
ענה הקב"ה לשטן: (כלומר כל הסעודה שעשה הייתה לכבודי, וההוכחה לכך אם אומר לו לזבוח את בנו הוא יעשה כך).
מיד אמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך...".
גילו של יצחק
שמאל|ממוזער|260px|עקדת יצחק ציור בסגנון טנבריסטי מאת קאראווג'ו, משנת 1603
סוגיית גילו של יצחק בעת המאורע היא נושא השנוי במחלוקת. על פי פשט המקרא, היה יצחק נער, כיוון שאברהם אומר זאת בסיפור. אמנם פירוש המילה "נער" במקרא אינה מתארת בהכרח גיל צעיר, אלא תפקידראה למשל תיאור יהושע בן נון כ"נער" למרות שברור שהיה כבר מבוגר.. לפי ספר היובלים היה בן שש עשרה. על פי חז"ל וחלק מהמפרשים, גילו של יצחק היה שלושים ושבע, ויש גורסים עשרים ושש. אבן עזרא קובע שהיה בן קרוב לשלוש עשרה שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו, ודוחה בדבריו את אלו שסוברים שהיה בן חמש, בכך שבן חמש איננו יכול לשאת עליו את עצי העולה כפי שמתואר בסיפור. לתפישׂת אלו שסוברים שהיה מבוגר, הניסיון בעקדה היה לא רק של אברהם אלא גם של יצחק. וכך מספרת הגמרא: על הוויכוח בין ישמעאל ליצחק
העקדה במסורות שונות
ביהדות
על פי ספר היובלים, השטן הוא שהציע לנסות את אברהם, בנוסח הדומה מאוד לפתיחת ספר איוב:
על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה. השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד על פי האגדה, בהגיעם להר המוריה, ביקש יצחק מאביו לקשור אותו, כדי שלא יבעט בו בטעות בעת השחיטה. מסורת זו של הפרעת השטן לעקדה הגיעה גם למסורת המוסלמית, ומתבטאת באחד הטקסים של העלייה לרגל למכה.
במסורת השומרונים
שמאל|ממוזער|250px|האתר בהר גריזים בו התרחשה העקדה על פי מסורות השומרונים.
שמאל|ממוזער|250px|איקונה רוסית משנת 1778.
הנוסח השומרוני של סיפור העקדה נבדל מנוסח המסורה בשני היבטים מהותיים:
א. במקום "ארץ המוריה" נכתב "ארץ המוראה".
ב. המילים "ביום השלישי" מופיעות בסוף פסוק ג' ולא בתחילת פסוק ד' - .
השומרונים מפרשים כי "אחד ההרים" בארץ המוראה הוא כינוי להר גריזים, אותו מראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ביום השלישי, עם התקרבו לטווח ראייה מההר, הנראה למרחוק. לטענת החוקר יאיר זקוביץ נתמך פירוש זה בדמיון הלשוני בין המילה מוריה/מוראה לבין אתר אלון מורה בו הקים אברהם לראשונה מזבח עם הגיעו לארץ כנען. בכל אחד משלוש הרגלים פוקדים השומרונים את האתר אותו הם מזהים כמזבח יצחק על הר גריזים.
בנצרות
סיפור עקידת יצחק השפיע גם על מוטיבים ראשיים בדת הנוצרית, על ידי פרשנות טיפולוגית. בשני המקרים מדובר על מעשה הקרבה עילאי למען אלוהים. יצחק מתואר כשה התמים שיעלה על המזבח, ואילו ישו נקרא "שה האלוהים" (Agnus dei). ישנו אף דמיון צורני: ישו מתואר כנושא את הצלב שעליו נצלב, בדומה ליצחק שנושא עליו את עצי העולה שאמורים לשרוף אותו. אימוץ המסורות לגבי עקידת יצחק במסורת הנוצרית הוא מרכזי, ולכן הועתק אתר ההקרבה מהר הבית שעל-פי המסורת היהודית לגבעת הגולגולתא, היכן שנקבר ישו, וכיום נמצא במתחם כנסיית הקבר.
ההוגה הנאופלאטוני אלכסנדר מליקופוליס (סביב 300 לספירה) ציין בחיבורו כי לדוקטרינה של הכנסייה על כך שישו "ויתר על עצמו תמורת המחילה על החטאים", מספקת "ההיסטוריה היהודית" דוגמה ב"הכנת בנו של אברהם לקורבן לאל".
באסלאם
סיפור העקדה מופיע גם בקוראן:
לזכר אירוע זה חוגגים המוסלמים מדי שנה את חג הקורבן, בו נהוג להקריב כבש או בהמה אחרת, כדוגמת אותו "זֶבַח נִכִבָּד" (ذِبۡحٍ عَظِيمٖ) של אברהם, ובו גם מתקיים החג': עלייה לרגל (אותה נדרש לעשות כל מוסלמי פעם בחייו) לעיר מכה, שבה התרחשה העקדה על פי המסורת המוסלמית.
בקוראן לא כתוב במפורש מי היה בנו של אברהם שתוכנן להיעלות כקורבן, אך מאחר שהבשורה על יצחק מופיעה כמה פסוקים לאחר העקדה עצמה, משתמע שהוא טרם נולד אז, ולפיכך רוב חכמי האסלאם סבורים שמי שנעקד היה בנו האחר של אברהם - ישמעאל, הנחשב לאב הקדמון של העם הערבי בכלל והנביא מוחמד בפרט. מקצת הפרשנים, ביניהם מוחמד אבן ג'ריר א-טברי ואבן קתייבה (ויש הטוענים שלא במקרה שניהם ממוצא פרסי ולא ערבי), סבורים בכל זאת שיצחק הוא הבן שתוכנן להיעלות כקורבן, בדומה למה שכתוב בתורה, והפסוק "וַנְּבַשְּׂרֵהוּ בְיִצְחָק" (وَبَشَّرۡنَٰهُ بِإِسۡحَٰقَ) לא מתייחס להולדתו אלא למאורע מאוחר יותר.
בהגות
250px|ממוזער|שמאל|עקידת יצחק, בבית הכנסת אור תורה בעכו
שמאל|ממוזער|250px|"עקדה", תצלום מעשה ידי בנימין רייך
סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת: האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה אותו במה שנראה כהתעללות; עוד נראה שהמסר דיכוטומי, מפני שמסירותו של אברהם כה נוגעת ללבו של אלוהים, שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?
יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האלילים של העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה.
כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הניסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם התבקש להעלות לעולה את בנו, הדבר סתר את מפעל חייו הן מבחינת תוכן הדברים והן מבחינת זאת שלא יהיה ממשיך לדרכו. זה היה חלק עיקרי בקושי של הניסיון ואברהם נבחן האם יקיים את ציווי האל למרות זאת.
יש המביאים חיזוק לנושא הנבואה מניסיון העקדה. אברהם אבינו לא היה מעלה את בנו לעולה אם לא שהיה ברור לו ללא צל של ספק כי האל ביקש זאת ממנו.
יש שביקרו את אברהם על נכונות להקריב את בנו. לדוגמה הסופרת שולמית הראבן גרסה שהיה עליו להתנגד ולטעון כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, וזאת בהתאם לאמירתו כי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח). הסופר עמוס עוז בספרו "שלום לקנאים" מפרש כי על פי אמירה זו של אברהם, האל אינו מעל לחוק, ולכן הראבן מבקשת לגזור כי היה על אברהם לעמוד על החוק כשקיבל את הציווי האלוהי. עוז מוסיף כי ניתן למצוא סיוע לעמדתה של הראבן בתלמוד הבבלי מסכת תענית ד', ע"א, ובירמיהו יט ה.
הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בספרו חיל ורעדה מבקש לנתח את מושג האמונה מתוך דמותו של אברהם. הוא מתחיל בהנחת היסוד שאברהם הוא אביר האמונה. על ידי ניתוח מעשה העקדה הוא מבין שהמאמין הוא זה שמצליח לעשות את התנועה הכפולה: מחד לוותר על העולם, לבטל את רצונו מול רצון האל, ועם זאת לחיות בתוך הסופי ולהאמין באבסורד. כלומר, לעקוד את בנו, מתוך אהבה ובלי שמץ של היסוס, ובו בעת להאמין שיצחק יחיה. קירקגור מדמה את אברהם לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, ולנחות חזרה מטה אל הסופי: הוא חי בתוך הסופי, אך באוויר הפסגות. המעשה של אברהם, על פי קירקגור, הוא כפירה באתי, בניגוד למי שמקריב את חייו לטובת הכלל, והוא גיבור טרגי, אברהם מקריב את בנו ולא את עצמו, ובלי שיינתן לו שום נימוק לכך. ככה קירקגור מעמיד את היחס שלו עם אלוהים מעל לאתי, מעל ל"כללי" שהיגל העמיד כחשוב ביותר מבחינה אתית. בספר מתת מוות דרידה טוען שהפרדוקס הזה שבו בוגדים בחובה האתית מתוך חובה אישית הוא לא רק נחלתו של אברהם אבינו, אלא הוא המאפיין של חי היום יום שלנו, ככה על פי דרידה, במידת מה כולנו עוקדים את בנינו מעצם זה שאנחנו מעדיפים כל הזמן את עצמנו על פני הכללי המופשט.
הדומה והשונה בין סיפור עקדת יצחק ובין סיפור גירוש ישמעאל
הדמיון בין שני הסיפורים
קיים דמיון רב בין שני הסיפורים, סיפור עקדת יצחק וסיפור גירוש הגר וישמעאל הקודם לו. בשני הסיפורים קדם צו ה' לאברהם קודם למעשה. בשני הסיפורים מצווה ה' על אברהם להיפרד מבניו לתמיד. בסיפור המובא בבראשית כ"א קיים סיכון כמעט ודאי למות הילד ובסיפור עקדת יצחק המוות הוא ודאי אילולא ה' עוצר בעד אברהם. שתי הדרישות המובאות בסיפורים מבקשות להדגיש את גודל הקורבן שאברהם נאלץ להקריב. בשני הסיפורים אברהם מזדרז להיענות לבקשת ה'. בשני הסיפורים קיים סיכון כמעט ודאי למוות אלמלא עזרת ה'. בשני הסיפורים מברך ה' את שני הבנים בהבטחה לאומית: זרע ומקום התיישבות ובהבטחה אישית. יש הטוענים כי ההקבלה מבקשת להדגיש כי גירושו של ישמעאל הוא עקדה בפני עצמה. לאחר הגירוש והעקדה דואגים שני ההורים לנישואי בנם ואף לאישה ממולדתם. הגר תיקח לישמעאל אישה ממצרים ואברהם ייקח ליצחק מחרן מולדתו.
השוני בין שני הסיפורים
בסיפור עקדת יצחק פני אברהם ויצחק לכיוון הר המוריה ואילו פני הגר ובנה לכיוון מדבר באר שבע. לאברהם יש מטרה ברורה, לקיים את צו ה' ואילו הגר נשלחת מבית אדוניה ללא מטרה לכיוון המדבר. בין אברהם ויצחק מתנהל דו-שיח ואילו הגר ובנה אינם משוחחים. העיר באר שבע היא המקום הראשון אליו מגיעה הגר ואילו בסיפור העקדה מסתיים הסיפור בבאר שבע שם מתיישב אברהם.
בתרבות
בספרות ובשירה מקובל השימוש בעקדת יצחק כמדיום להעלאת שאלות בדבר רחמי האל. הפער הקיים בין תדמית האל הרחום והחנון לזוועות שמתרחשות לעיתים בעולמו, עוררו הוגים משחר ההיסטוריה לעסוק בנושא זה. וסיפור העקדה, בו לבסוף מצטייר האל כמי שחומל על יצחק ומונע את אביו מלהמיתו, משמש יפה לשאלה מדוע לא חמל במקרים אחרים. כך לדוגמה בשירו של וילפרד אוון, המתאר את המוני חיילים שנשלחו אל מותם במלחמת העולם הראשונה:
אחת מסצנות המפתח בפרק פתיחת העונה השביעית של סדרת הטלוויזיה "המתים המהלכים" מבוססת על סיפור עקדת יצחק - נייגן, מנהיג קבוצת "המושיעים", מאלץ את ריק גריימס, מנהיג השורדים, לקטוע את ידו של בנו קרל באמצעות גרזן. תוך שימוש בכלי שכנוע פסיכולוגיים מרושעים, נייגן גורם לריק כמעט ולבצע את הקטיעה, וברגע האחרון עוצר אותו ומציל את ידו של קרל.
גם בסדרה על טבעי יש אזכור לעקידה כאשר בפרק האחרון של עונה 14 "אלוהים" נותן לדין אקדח שבו הוא אמור לירות בג'ק, חצי ארכי-מלאך וחצי אדם שדין התייחס אליו כאל בנו, מה שאמור להרוג גם את היורה. ברגע השיא דין מכוון את האקדח כלפי ג'ק ומוכן להקריב את שניהם למען עתיד האנושות, וג'ק כורע על ברכיו ומוכן למות אך דין לבסוף לא מסוגל לירות וזורק את האקדח. "אלוהים" שצפה בסקרנות במעשה מתאכזב מהחלטתו של דין ואומר לו שהוא ציפה להקרבה בדיוק כמו שאברהם ויצחק ביצעו עבורו.
בספרו של א"ב יהושע מר מאני, אברהם מאני עוקד את בנו באזור הר הבית, כעין השלמתה של עקדת יצחק המקורית. הדרך בה ממשיכה השושלת היא על ידי כך שאברהם מאני בועל את כלתו, לאחר שלפי דבריו בנו יוסף חוזר לזרעו והוא ובנו הופכים לאחד.
באמנות
+עקדת יצחק בעת העתיקה - התקופה הרומית והביזנטית (מאות 3 – 6 לספירה)תבליט בבית הכנסת בדורא אירופוס בסוריה: ציור קיר מעל גומחת ארון הקודש בבית הכנסת. מימין - תיאור עקדת יצחק, במרכז - ציור המקדש ומשמאל - מנורה, לולב ואתרוג. בית הכנסת דורא אירופוס נבנה ועוטר בשנת 245 לספירה לערך.לא ממוסגר|200x200 פיקסליםהגדת פסח של סרייבו נכתבה ככל הנראה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב ונחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשמרה עד היום. בציור זה רואים את אברהם ועל המזבח את יצחק, ובצד השני את העץ ואייל, ומלמעלה יד אלוהים. ההגדה מוצגת
במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה שבסרייבו וניתן לעיין בה בעותק בספריה הלאומית.פסיפס בבית הכנסת בבית אלפא מהמאה ה-5 לספירה. רצפת פסיפס בבית הכנסת מחולקת ל-3 חלקים. בחלקו המזרחי מופיע תיאור עקידת יצחק. בצד שמאל של הקומפוזיציה מופיע מזבח ולצדו אברהם האוחז ביצחק להקריבו. במרכז מופיע איל, המתואר בפרופיל וקשור בחבל אל עץ.ממוזער|העקדה מתוך פסיפס בית הכנסת בית אלפא|ימיןבהגדת ראשי הציפורים שנוצרה בגרמניה בסוף המאה ה-13 והיא ההגדה השלמה הקדומה ביותר שנמצאה, יש ציור של עקדת יצחק. הגדה זו נמצאת במוזיאון ישראל. לכל הדמויות בציור - אברהם, יצחק וגם למלאך יש ראשים של ציפור. עקדת יצחק באמנות הבארוק והרנסאנספסל שיש של הפסל דונטלו, שהושלם בשנת 1421 ומתאר את עקדת יצחק נחצב בגודל טבעי (188x56 ס"מ) ומוצג במוזיאון הדואומו בפירנצה. הפסל מציג את הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, כפי שמסתמן ממבטו כלפי מעלה, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחקעקדת יצחק (דונטלו)ימין|ממוזער|200x200 פיקסלים|עקדת יצחק, דונטלושני ציורי שמן של עקדת יצחק (באיטלקית: Sacrificio di Isacco) מעשה ידי הצייר קאראווג'ו. הציור הראשון צויר בשנת 1598 הציור השני צויר בשנת 1603. בשני הציורים מוצג הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחק. בציור הראשון ידו של המלאך מונחת על ראשו של האַיִל בצורה המחקה את הצורה שבה ידו של אברהם מונחת על ראשו של יצחק. בציור השני ידו הימנית של המלאך אוחזת בחוזקה בידו של אברהם האוחזת במאכלת וידו השמאלית מצביעה על הקורבן האמיתי, האַיִל.ימין|ממוזער|עקדת יצחק - קאראווג'יוהציור עקדת יצחק של רמברנדט משנת 1635, מציג את הרגע בו קיבל אברהם את ההוראה, מן השמיים, של מלאך האלוהים לעצור, הוראה אשר מסיחה את דעתו ומונעת ממנו לשחוט את בנו יצחק.ימין|ממוזער|200x200 פיקסלים|עקדת יצחק - רמברנטהציור עקדת יצחק של יאן ליוונס משנת 1638. אברהם ויצחק מחובקים ומפוחדים, סכין מגואל בדם נזרק הצידה ליד גופתו של אילימין|ממוזער|200x200 פיקסלים|עקדת יצחק - ליוונסעקדת יצחק באמנות היהודית המודרנית – מארק שאגאל: הציור עקידת יצחק מוצג במוזיאון מארק שאגאל בניס, צרפת.
הציור צויר בשנים 1960–1965 ומתאר את יצחק מוטל בהכנעה ואברהם הצבוע בצבע אדום (כצבע הדם) אוחז בחוזקה בסכין אל מול המלאך. שאגאל מבליט את נכונותו ואולי אף רצונו של אברהם להקריב את בנו לאל ומציב אותם במישור הקדמי של הציור. הציור מרמז על המפגש בין הנצרות ליהדות שבא לידי ביטוי באמצעות הקשר שבין העקדה לצליבה של ישו.פסל היהודי-אמריקאי ג'ורג' סיגל יצר לפחות 2 פסלי עקדת יצחק. האחד נוצר עבור מוזיאון תל אביב בשנת 1973. והשני מוצג באוניברסיטת פרינסטון. הפסל מתאר את יצחק כורע על האדמה הסלעית ומביט מעלה אל אביו, העומד לידו. האב ספק מביט אל בנו ספק מכונס בעצמו ומאגרף את שתי ידיו, כשהסכין מופנית החוצה. סיגל מפנה ביקורת כלפי מדיניות פוליטית של הקרבת הבנים בשם המדינה וכלפי רוחות המלחמה של התקופה.ימין|ממוזער|200x200 פיקסלים|אברהם ויצחק, ג'ורג' סיגלאומנות ישראליתאבל פן, מראשוני האומנים הארץ ישראליים שהקדיש את זמנו ומרצו לסדרה ארוכה של ציורים על נושאים תנ"כיים, צייר את עקדת יצחק בציורים רבים.משה קסטלמרדכי ארדוןעדי נסשמאל|ממוזער|250px|"אברהם ויצחק", תצלום מעשה ידי עדי נסדנציגרפסל "עקדת יצחק" מעשה ידי מנשה קדישמן, מוצב ברחבה בין מוזיאון תל אביב לבית המשפט בתל אביב. הפסל נוצר בשנים 1982-1985 והוא אחד מסדרת פסלי עקדת יצחק של שנות ה-80. קדישמן ראה בסיפור עקדת יצחק סמל לקורבן מתמשך של העם היהודי בכלל ושל ישראל בפרט והפך אצלו למחאה פוליטית כנגד מלחמות.עקדת יצחק (קדישמן)ימין|ממוזער|קדישמן, פסל עקידת יצחק
המוזאיקה ברומא, בבזיליקת סן ויטאלה, שנבנתה בשנים 526 – 547, כוללת ציור עקידת יצחק.
במוזיקה
סיפור העקדה השפיע על קטעי מוזיקה רבים על פני ההיסטוריה:
מארק-אנטואן שרפנטייה -
Marc-Antoine Charpentier's Sacrificium Abrahae (H.402, oratorio for soloists, chorus, doubling instruments, and bc; 1680–81)
בנג'מין בריטן - Benjamin Britten's Canticle II: Abraham and Isaac
ליאונרד כהן - Leonard Cohen's "Story of Isaac" from the 1969 album Songs from a Room. מילים של שיר זה אף תורגמו לעברית.
בוב דילן - The eponymous "Highway 61 Revisited" from Highway 61 Revisited (1965) by Bob Dylan
נעמי שמר - עקדת יצחק. שנות ה-70. השיר נכתב בעקבות נפילתו של הטייס יצחק (אקי) ארצי שהיה קרוב משפחה של נעמי שמר.
אהרן רזאל - הנה האש והעצים, מתוך האלבום "שיר ציון". (2004)
סופיאן סטיבנס - Sufjan Stevens "Abraham" from the album Seven Swans (2004)
גלעד הוכמן - Gilad Hochman's "Akeda for Solo Viola" (2006)
אנאיס מיטשל - Anaïs Mitchell's "Dyin' Day" from the album Young Man in America (2012)
ראו גם
על הבעיה המוסרית בסיפור העקדה
עת שערי רצון להפתח
אם אפס רובע הקן
לקריאה נוספת
ישראל רוזנסון ובנימין לאו (עורכים), עקדת יצחק לזרעו – מבט בעין ישראלית, הוצאת ראובן מס, 2006.
אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
שלום שפיגל, "מאגדות העקדה", בספר היובל לאלכסנדר מרכס, תש"י.
יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001.בבואות בסיפור העקידה: בראשית כב', עמ 72–77.
רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1–13
מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "עקדת יצחק", עמ' 409–421.
גדעון עפרת, עקידת יצחק באמנות הישראלית, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1987.
שולמית אליצור, עקדת יצחק: בבכי או בשמחה? השפעת מסעי הצלב על הסיפור המקראי בפיוטים עט הדעת א, תשנ"ז, באתר דעת
הרב מיכאל הרשקוביץ, ולך לך אל ארץ המוריה, בהוצאת מכון מים חיים
עמרי בהם, "עקדת יצחק: על סרובו של אברהם לפקדתו הבלתי-חקית-בעליל של אלהים.", דימוי; כתב עת לספרות, אמנות, בקורת ותרבות יהודית, 24 (2005), עמ' 12–14.
קישורים חיצוניים
פרשנויות שונות על עקידת יצחק, באתר 929 - תנ"ך ביחד
דן אלבו, מבחנו של אלוקים בסיפור עקדת יצחק
הפרק 'עקדת יצחק - קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ (שחר ענבר)' מתוך הפודקאסט "עושים תנ"ך"
בן-יצחק אלישי, "כלום יש אב ששונא את בנו"? הרהורים נוספים על פרשת העקדה", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן, גיליון מס' 940 (תשע"ב)
יהודה גלעד, "עתה ידעתי": הקול הכפול בפרשת העקדה, מעגלים ח, תשע"ג, עמ' 153–160
יואל בן נון, עקדת יצחק - עונש או ניסיון
אוריאל סימון, חוויה מכוננת אחת, מגזין "ארץ אחרת"
להט הקול המתהפך – הגבול הדק בין עבודת אלילים לעבודת ה – מבט שונה על עקדת יצחק באתר מט"ח
צופיה מלר,
סרן קירקגור, שבחו של אברהם, באתר דעת
עקדת יצחק להבנת עולם המלאכים, באתר "שיר סיפור וספר"
ר' יהודה בן שמואל אבן-עבאס,
ד"ר חיים שפירא, הרצאה על עקדת יצחק, ערוץ היוטיוב של מכון ון ליר, 2013
מדרשי עקידת יצחק בגוף המקרא וב"ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי. מרצים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית, פברואר 2016 (התחלה 12:17)
הערות שוליים
קטגוריה:סיפורי ספר בראשית
קטגוריה:אברהם
קטגוריה:פרשת וירא
קטגוריה:איילים בתרבות
קטגוריה:אישים בתנ"ך ששמם אינו מצוין
| 2024-10-05T19:19:34
|
Command & Conquer: Red Alert
|
שמאל|ממוזער|250px|צילום מסך מתוך המשחק
Command & Conquer: Red Alert (בתרגום ישיר לעברית: לשלוט ולכבוש: כוננות עליונה) הוא משחק מחשב מסוגת אסטרטגיה בזמן אמת מסדרת משחקי Command & Conquer, אשר פותח על ידי חברת Westwood Studios.
העלילה מבוססת על מציאות אלטרנטיבית, ומתארת מלחמה בין ברית המועצות לבין בעלות הברית, על שליטה באזור אירופה.
Red Alert הוא המשחק השני הנושא את הכותרת Command & Conquer, ומהווה למעשה פריקוול למשחק הקודם אשר יצא בשנת 1995. (כאשר Command and Conquer המקורי מתאר את העתיד בהנחת ניצחון סובייטי ב-Red Alert) בהמשך יצא משחק המשך נוסף למשחק זה, בשם Red Alert 2, אשר מתאר את המשך הסכסוך בהנחת ניצחון בעלות הברית ב-Red Alert.
מקור השם Red Alert (התראה אדומה בעברית) בצבע האדום המקושר לקומוניזם, כך ששמו ניתן לפירוש כ"התראת קומוניזם", מהסיכונים הגדולים יותר למערב במאה ה-20.
ב-31 באוגוסט 2008, Electronic Arts, אשר קנתה את חברת Westwood Studios, הוציאה את המשחק מחדש כתוכנה חינמית.
משחקיות
Red Alert היא סדרת משחקי אסטרטגיה בזמן אמת בהם השחקן מפקד על צבא ואחראי על איסוף משאבים, בניית בסיסים, אימון יחידות ולחימה בצבא האויב. במשחק השחקן בוחר אחד ממספר צבאות, ומנהל קרבות באמצעות טנקים, חיילים ואמצעי לחימה אחרים במטרה להשמיד את האויב, או להשיג מטרה מסוימת, למשל השתלטות על בניין כלשהו.
ב־Red Alert קיים ממשק משתמש עשיר ומתקדם לתקופתו. דוגמה לכך היא היכולת לתת הוראות רבות שיתבצעו ברצף. כמו כן, מדובר במשחק אסטרטגיה בזמן אמת ואחד הראשונים אשר שילב את היכולת לבחור לשחק משחק יחיד נגד מחשב או נגד שחקן אחר ברשת האינטרנט.
הקרבות ב־Red Alert כוללים שלושה תחומי לוחמה: לוחמה יבשתית, אווירית וימית. כל צד (הסובייטים או בעלות הברית) יכול לבנות ספינות קרב (וצוללות, לסובייטים וליורי), מסוקים, מטוסים (או ספינות אוויר, במקרה של הסובייטים) וכוחות קרקע (חי"ר ושריון), אך לכל צד יש יכולות משלו, הכופים אסטרטגיה מעט שונה.
עלילה
עלילת Red Alert מתרחשת בציר זמן שונה מציר הזמן שלנו כיום. בסרטון הפתיחה ניתן לראות את המדען היהודי-גרמני אלברט איינשטיין חוזר בזמן בעזרת מכשיר ה-Chronosphere אשר המציא בניו מקסיקו ב-1946 לגרמניה בשנת 1924 ומעלים את אדולף היטלר מרצף הזמן בלחיצת יד מיד עם שחרורו ממעצר על מנת לנסות ולמנוע את מלחמת העולם השנייה, וחוזר לאחר מכן ל-1946. כתוצאה מכך, המלחמה מעולם לא פורצת, גרמניה לא מתחזקת ויחסיה עם שאר אירופה נשארים ביחסי שלום.
אך תוכניתו של איינשטיין מייצרת תוצאת לוואי בלתי רצויה. ברית המועצות אשר פעלה תחת פיקודו של יוסיף סטלין מצליחה להתחזק, וללא ריסונה בידי גרמניה הנאצית יכול היה סטלין לנסות ולהגשים את חזונו לכבוש את כל אירופה ולהפיץ אליה את הקומוניזם. סטלין פולש לגרמניה ומשם לשאר אירופה, ומשם מתפתחת מלחמה עקובה מדם בין צבא ברית המועצות לבעלות הברית אשר כוללות את כל מדינות אירופה האחרות, בהובלת ארצות הברית, לעצירת ההשתלטות הקומוניסטית העולמית.
המשחק יכול להגמר באחת משתי אפשרויות, לפי הצד אותו השחקן משחק. כאשר השחקן משחק את ברית המועצות הסובייטית, ברית המועצות אכן מצליחה להשתלט על כל אירופה, אך סטלין נרצח על ידי קיין (העומד בראש האחווה של NOD בסדרת הטיבריום). כאשר השחקן בוחר בצבאות בעלות הברית, תוכניתו של סטלין נבלמת, וברית המועצות לא מצליחה להשתלט על כל אירופה, וסטלין נהרג על ידי מפקד מצבאות בעלות הברית.
מעריצים רבים טוענים כי כאשר הסיום הוא הסיום של ניצחון ברית המועצות, העלילה מובילה אל עלילת הטיבריום מאוחר יותר, וכאשר צבאות בעלות הברית מנצחות, העלילה מובילה אל משחק ההמשך של הכותר, Red Alert 2, ושם העלילה מתנתקת לחלוטין מעלילת הטיבריום.
משחקי המשך
Command & Conquer: Red Alert (שנת 1996)
Red Alert: The Aftermath (שנת 1997), חבילת ההרחבה הראשונה ל-Red Alert
Red Alert: Counterstrike (שנת 1997), חבילת ההרחבה השנייה ל-Red Alert
Command & Conquer: Red Alert 2 (שנת 2000)
Red Alert 2: Yuri's Revenge (שנת 2001), חבילת הרחבה ל-Red Alert 2
Command & Conquer: Red Alert 3 (שנת 2008)
Command & Conquer: Red Alert 3: Upspring (שנת 2009) חבילת הרחבה ל-Red Alert 3
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1996
Red Alert
קטגוריה:משחקי DOS
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו בארצות הברית
| 2024-09-02T07:49:36
|
קארל פרידריך גאוס
|
REDIRECT קרל פרידריך גאוס
| 2004-01-02T14:51:04
|
אבדה קדברה
|
הפניה הארי פוטר – מונחים#קסמים
| 2019-08-29T20:38:46
|
אפקט פלצבו
|
הפניהפלצבו
| 2017-06-09T09:17:39
|
בית-ספר
|
REDIRECTבית ספר
| 2004-01-02T15:18:36
|
ביקורת החינוך הפורמלי
|
REDIRECTחינוך פורמלי#ביקורת החינוך הפורמלי
| 2005-11-17T17:10:13
|
סמליל
|
שמאל|ממוזער|250px|סמליל ויקיפדיה העברית
סַמְלִיל (בלועזית: לוֹגוֹ) הוא אלמנט גרפי, איור או עיבוד טקסט שנוצר או עובד במטרה לסמל ולייצג גורם מסוים (בדרך כלל, ארגון או מוצר) ולהיות מזוהה עמו בתודעת הציבור.
ברוב המקרים, ילווה הסמליל במלל. לעיתים, ישולב המלל כחלק מהאלמנט הגרפי ולעיתים הסמליל יכיל טקסט בלבד, ללא אובייקט גרפי נלווה.
הסמליל יכול להופיע על נייר המכתבים של הארגון, על המוצרים שלו, על המבנים שבהם הוא שוכן, על מדי עובדיו ובמקומות נוספים שבהם יש לזהות את הארגון, כמו בפלטפורמה דיגיטלית כמו אתר אינטרנט, חתימה לדואר אלקטרוני של עובדי הארגון ועוד.
עקרונות עיצוב הסמליל
250px|שמאל|ממוזער|הסמליל של שירותי בריאות כללית מוטבע בגדר המקיפה את המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע
250px|ממוזער|הסמליל של בנק לאומי מוצג פעמים רבות בחזית הסניף
העיצוב הגרפי של הסמליל הוא חלק מהליך מיתוג המוצר, הארגון או החברה, ועל-כן על הסמליל לשדר ערכים מסוימים שיובנו בבהירות וכהלכה בקרב הצרכנים. דוגמה לכך הוא סמליל ה"סווש" של נייקי אשר נועד להתחבר בתודעת הצרכן למהירות ולפיכך לבטא גם הצלחה והישגיות. דוגמה נוספת מהווה סמליל ויקיפדיה, שנועד להעביר את הרעיון של עבודה שיתופית כלל-עולמית ליצירת דבר שלם. הסמליל משמש את הוויקיפדיות השונות בכל השפות, כאשר האלמנט המשתנה הוא הכיתוב מתחת לסמל הכדור בהתאם לשפה.
דוגמה להלך רוחו של מעצב סמליל והשיקולים העומדים לפתחו, ניתן למצוא בדבריו של דוד טרטקובר, מעצב הסמליל של תנועת "שלום עכשיו", שתיאר כך את ייחודו של הסמליל:
"החידוש שהיה בסמליל "שלום עכשיו" היה השילוב של שני גופנים, קורן ב"שלום" וחיים ב"עכשיו", דבר שהיה מנוגד לכל מה שהתחנכתי עליו בבית הספר לעיצוב באנגליה. החיבור יצר את הזכירות ואת הנוכחות של הסמליל. דווקא החיבור בין אות תנ"כית מסורתית (ב"שלום") לבין הפונט חיים שמן (ב"עכשיו") שזו אות של כותרות בצהרונים, חילונית במובהק, יצר את הקליטות. גם החלוקה לשני צבעים, שחור ואדום, שהם צבעי המהפכה וצבעי הקונסטרוקטיוויזם הרוסי, יצרה בולטות שקיימת עד היום בסמל."
שינוי הסמליל
לעיתים מחליט הארגון לשנות את הסמליל שלו, כחלק משינוי נרחב יותר שעובר הארגון, כגון שינוי בעלות, במסגרת מהלך לרענון תדמית הארגון או כתוצאה ממיזוג חברות. שינוי זה כרוך לעיתים בהשקעה רבה:
החלפת נייר המכתבים, מעטפות, אריזות מוצרים וכדומה, שעליהם מודפס הסמליל.
החלפת הסמליל המופיע בחזית סניפי הארגון, על כלי רכב שלו, על בגדי עבודה של עובדיו וכדומה.
פעולת מיתוג שתחדיר את הסמליל החדש לתודעת הלקוחות.
כמו כן, מעבר להשקעה הדרושה, ישנו הסיכון ששינוי מהותי מידי בסמליל עלול להביא לבלבול בקרב הלקוחות וכך לחוסר זיהוי, מה שעלול להשפיע באופן שלילי על הארגון. לרוב יש יתרון בהצגת סמליל קבוע לאורך זמן שייחרט בזיכרון האנשים ויהיה סימן מזהה עבור הארגון.
ראו גם
סמל
מותג
סמליל גוגל
סימן מסחר - על ההיבטים החוקיים
תווי סימון ותקינה
צלמית
קישורים חיצוניים
- על חיות המשמשות סמלילי חברות
; במקור, מתוך הבלוג "חורים ברשת"
לוגו, באתר מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:סמלים
קטגוריה:עיצוב גרפי
| 2024-09-13T06:00:51
|
עיצוב המוצר
|
REDIRECT עיצוב תעשייתי
| 2005-08-09T18:38:39
|
שיטת בייטס
|
שמאל|ממוזער|250px|מפתח השיטה, ד"ר ויליאם בייטס
שיטת בייטס היא שיטה של רפואה אלטרנטיבית מהמאה ה-19, שלפי התומכים בה יכולה להביא לשיפור הראייה ללא משקפיים. השיטה מעולם לא הוכחה כמשפרת את יכולת הראייה, ואין מחקרים המוכיחים את יעילותה.
תיאור השיטה
השיטה פותחה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 על ידי הרופא ד"ר ויליאם בייטס. לאחר תצפיות רבות בילדים ומבוגרים, הגיע ד"ר בייטס למסקנה שהמצב הנפשי והגופני משפיעים על הראייה. מצבי לחץ יכולים ליצור בעיות ראייה או להחמיר בעיות כאלה; ופעמים רבות הם מובילים לאימוץ הרגלי ראייה לקויים. השיטה של בייטס מבוססת על ההנחה שהעיניים באופן טבעי יודעות כיצד לתפקד באופן אופטימלי, גם ללא משקפיים.
בייטס מביא דוגמאות רבות לכך שאיכות הראייה משתנה בהתאם ליחסנו למידע שאנו קוראים או רואים, כך שייתכן שנראה במטושטש את הכתוב על הלוח בשיעור מתמטיקה, לדוגמה, ואילו בשיעור ספרות נראה בבירור את הכתוב, מאותו מרחק.
ממוזער|תרגיל כיסוי העיניים''.
מתן מנוחה לעיניים, והרפייתן מהווים מרכיב חשוב בשיטה. אחד התרגילים הבסיסיים הוא כיסוי העיניים: הנחת הידיים על העיניים למשך חמש דקות או יותר, מספר פעמים ביום.
רופאי העיניים והאופטומטריסטים מתנגדים לשיטה זו, בין השאר כיוון שמצב העיניים משתנה מספר פעמים במהלך היום, ולכן ההסתמכות על מדידה בנקודת זמן אחת אינה מהימנה. טענה נוספת שעולה היא שלו הייתה שיטה כה יעילה, נגישה, זולה, פשוטה ואפשרית לתיקון הראייה, לא היה מספר רב כל-כך של אנשים לקויי ראייה הנזקקים לשירותיהם של רופאי העיניים והאופטומטריסטים.
ראו גם
רפואה אלטרנטיבית
רפואה אלטרנטיבית - מונחים
לקריאה נוספת
ד"ר בייטס, שיטת ד"ר בייטס - ראיה משופרת ללא משקפיים (הוצאת אור-עם)
יעקב שלחין, שיפור הראייה לפי שיטת בייטס - ספר הדרכה שימושי לשיפור ראייה לקויה (הוצאת אסטרולוג)
גבריאלה בר כשרופאת העיניים מאבד משקפיים - ספר הדרכה לשיפור הראייה,
ד"ר מאיר שניידר ריפוי עצמי בתנועה (הוצאת מודן)
סימה מיכאלי לראות טוב יותר (הוצאת מילוא)
הארי בנג'מין ראייה משופרת ללא משקפיים (הוצאת אור-עם)
ד"ר מאיר שניידר מאיר עיניים עשרה צעדים טבעיים לשיפור ראייה מיטבי יצא ב 9/2018 (הוצאת פוקוס)
קישורים חיצוניים
תרגילי עיניים המבוססים על שיטת בייטס
הערות שוליים
בייטס
בייטס
| 2023-12-17T20:42:56
|
Token ring
|
Token ring (בתרגום מילולי - טבעת אסימון) הוא תקן לרשתות מקומיות המגדיר את התקשורת בשכבת הקישוריות של מודל ה־OSI ובשכבה הפיזית של מודל ה־TCP/IP. רשתות Token ring עושות שימוש באסימון בגודל 24 סיביות המועבר בין המחשבים ברשת, כאשר רק מחשב שברשותו האסימון יכול לשדר. האסימון מועבר בין המחשבים בסדר קבוע. הסכם זה גורם לכך שאין התנגשויות ברשת, מצד שני עלולה להגרם הרעבה של תחנות (עלול להגרם מצב בו תחנה שצריכה לשדר לא מקבלת אסימון ולכן לא משדרת).
תקן ה־Token ring נוצר על ידי אולוף סודרבלום (Olof Söderblom) בשנות ה-60 המאוחרות, בשנת 1970 הוא אומץ על ידי חברת IBM שהכניסה אותו לשימוש נרחב עד אמצע שנות ה-80. מאוחר יותר ה־Token ring אומץ גם על ידי ה־IEEE כתקן שסימונו IEEE 802.5 - עם מספר הבדלים מהגרסה של IBM, הנוגעים בעיקר לסוג הכבילה ולטופולוגיה הפיזית של הרשת (שני התחומים האלו מוגדרים בתקן של IBM ולא מוגדרים בתקן של ה־IEEE).
אופן הפעולה
שמאל|ממוזער|300px|1)
1)תחנה חדשה מעוניינת להצטרף לטבעת.
2)התחנה החדשה מפנה אל התחנה הבאה אחריה
3)תחנה הקודמת מפנה אל התחנה החדשה - והחיבור הושלם
בכל רשת Token ring קיימת תחנה אחת שמוגדרת כ"תחנת ניטור פעילה" (Active Monitor - AM), תחנה זו אחראית על ניהול הצטרפויות והתנתקויות מהרשת ועל ניטור האסימון - התחנה מוודאת שקיים אסימון ברשת, וזאת מכיוון שאם עקב רעש על הקווים האסימון נפל הרשת תקפא (לא ייתכנו שידורים ללא אסימון). בנוסף לתחנת הניטור הפעילה יכולות להיות ברשת "תחנות ניטור ממתינות" (Standby Monitor - SM) שייכנסו לפעולה במידה וייווצר נתק עם תחנת הניטור הפעילה. תחנה חדשה שמעוניינת להתחבר לטבעת יוצרת קשר עם תחנת הניטור הפעילה. זו מפנה אותה אל התחנה הבאה אחריה בשרשרת, ולאחר מכן מפנה את התחנה שלפניה אל התחנה החדשה.
על פי התקן של IBM רשת Token ring בנויה בטופולוגית כוכב (star), שבמרכזו מרכזת (hub) או מתג (switch). מתגים "חכמים" שנועדו לעבוד ברשתות Token ring יודעים גם לזהות נפילה של אחת התחנות ולעדכן את סדר העברת האסימון בשרשרת בהתאם.
מבנה המסגרת
+מבנה מסגרת נתונים/בקרה (גודל שדה בסיביות)FSEDFCSDATA SADAFCACSD8832עד 4500x84848888
מסגרת (frame) נתונים או בקרה ברשת token ring מורכבת מ:
תוחם פתיחה (SD-Starting Delimiter) - 8 סיביות קבועות המודיעות על פתיחת מסגרת חדשה.
בקרת גישה (AC-Access Control) - 8 סיביות המורכבות מ -
3 סיביות המציינות את עדיפות המסגרת (ניתן לקבוע מראש תחנות שיוכלו לשדר בעדיפות גבוהה יותר וכך יקבלו את האסימון יותר מפעם אחת בכל מחזור)
סיבית אחת שמציינת האם החבילה היא אסימון או חבילת נתונים.
סיבית אחת שמציינת האם החבילה עברה דרך תחנת הניטור הפעילה (AM).
3 סיביות שמורות.
מסגרת בקרה (FC-Frame Control) 8 סיביות המצינות האם החבילה היא חבילת נתונים או חבילת בקרה, ואם היא חבילת בקרה מציינות את הפעולה שיש לבצע.
כתובת היעד ׁׁׁׂ(DA-Destination Address) 48 סיביות המציינות את כתובת ה־MAC של תחנת היעד.
כתובת המקור (SA-Source Address) 48 סיביות המציינות את כתובת ה־MAC של תחנת המקור.
נתונים (Data) - הנתונים שמועברים על ידי החבילה. מסגרות נתונים נושאות מידע עבור פרוטוקולים בשכבה עליונה, בעוד שמסגרות בקרה מכילות מידע בקרה ואין להן נתונים עבור פרוטוקולים בשכבה עליונה. מסגרות נתונים ובקרה משתנות בגודלן, בהתאם לגודל שדה המידע. הגודל המקסימלי של שדה זה הוא 4500 בתים בקצב נתונים של 4Mbps.
רצף בקרה (FCS-Frame Check Sequence) - 32 סיביות המחושבות על ידי הפעלת פונקציה מתמטית על הנתונים ומשמשות לבדיקת תקינות הנתונים בתחנת היעד.
תוחם סיום (ED-Ending Delimiter) - 8 סיביות קבועות המודיעות על סוף המסגרת.
מצב המסגרת (FS-Frame Status) - 8 סיביות המשמשות לבקרה שהנתונים אכן הגיעו ליעדם.
תחנת הניטור הפעילה ותחנות ממתינות
תחנת הניטור הפעילה אחראית על מתן רשות השידור לתחנות האחרות ברשת על ידי העברת האסימון ביניהן.
כל תחנה אחרת ברשת Token Ring היא תחנת ניטור ממתינה. בחירת תחנת הניטור הפעילה מתרחשת כאשר מתקיים אחד ממקרים הבאים:
נמצא שסיגנל מסוים אבד בטבעת.
תחנה אחרת בטבעת לא מצאה את תחנת הניטור הפעילה, או לאחר זמן מסוים שעובר מבלי שאחת התחנות קיבלה את האסימון ב-7 השניות האחרונות.
התחנה עם ה-MAC הגבוה ביותר ברשת נקבעת להיות תחנת הניטור הפעילה. שאר התחנות ברשת נקבעות להיות תחנות ניטור ממתינות.
תפקידיה של תחנת הניטור הפעילה כוללים גם:
הכנסת השהיה של 24 סיביות לטבעת כדי להבטיח שיהיה מספיק מרחב לאסימון להשלים את המעגל.
הבטחת שלמותה של הטבעת על ידי העברת האסימון בכל התחנות בזמן פנוי בו אף מסגרת לא משודרת.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
Ethernet
FDDI
קישורים חיצוניים
הסברים על Token Ring
סימולציה של רשת Token Ring
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:תקני IEEE
| 2024-06-18T09:19:59
|
Token Ring
|
redirect Token ring
| 2015-09-26T11:04:09
|
הומופוניה
|
הומופוניה (מיוונית: הומו - שווה, פוניה-קול, צליל) הוא מונח שמתייחס למרקם מוזיקלי רב-קולי. הומופוניה מאופיינת בקול ראשי מוביל, וקולות נוספים ה"כפופים" לו, ומשמשים בעיקר כליווי וכמעשירי המרקם. לדוגמה, שיר רוק בן זמננו הוא בעל מרקם הומופוני - הזמר מוביל ושאר הכלים מלווים ומייצרים אווירה.
ההומופוניה נבדלת מהפוליפוניה, בה לכל קול יש עצמאות מוחלטת, ומההטרופוניה, בה כל הקולות נעים יחד, באותו המקצב ובאותה מסגרת טונאלית.
ההומופוניה הייתה מקובלת בעיקר בתקופה הקלאסית. בתקופה זו הייתה המוזיקה מאופיינת בסימטריה ובפשטות. וכן בתקופה הרומנטית בה התרחב השימוש בסגנון הליד על ידי פרנץ שוברט.
ראו גם
מונופוניה
פוליפוניה
הטרופוניה
הומוריתמיקה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
| 2023-08-12T09:07:28
|
מונופוניה
|
מונופוניה (מיוונית: 'μόνος' - מונוס, בעברית 'אחד', 'φωνή' - פון, בעברית 'קול, צליל') הוא מונח המתייחס למוזיקה שהיא, כעיקרון, חד קולית. במונופוניה נע לבדו קול, אשר לעיתים מוכפל באוקטבה על ידי קולות או כלים אחרים, שישירו למעשה את אותו הקו בדיוק. כלומר, זמר יחיד או כלי נגינה יחיד. גם שירת מקהלה באוניסון נחשבת כמונופוניה.
המונופוניה נבדלת מההטרופוניה, ושונה מההומופוניה.
מוזיקה עממית רבה היא מונופונית.
ראו גם
פוליפוניה
הומופוניה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
| 2023-10-24T05:37:13
|
פוליפוניה
|
פוליפוניה (הלחם של פולי – הרבה ופוניה – צליל/קול) פוליפוניה הוא מושג מוזיקלי, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה שונה ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה מסוימת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו.
שימוש בטכניקה זו נפוץ ביותר במוזיקת רנסאנס ובארוק. בסגנונות אלו הפוליפוניה היא צורת הכתיבה השלטת, והיא שמגדירה את עקרונות הסגנון. עם זאת, גם בסגנונות מאוחרים יותר במוזיקה הקלאסית ישנן דוגמאות רבות לשימוש בפוליפוניה, זאת על אף שמקובל לזהות את הסגנון הקלאסי והרומנטי עם מרקם הומפוני והרמוני. ככלל שימוש במידה כזו או אחרת במרקם פוליפוני קיים כמעט בכל סגנון מוזיקלי, לרבות מוזיקה קלאסית מודרנית ועכשווית, ג'אז, רוק מתקדם ועוד.
כאמור, יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב מאוד בזמן ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת, ולא תמיד ניתן לזהות מנגינה ראשית שמובילה את היצירה, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה מוזיקלית רבה למאזין המצליח להבין את דרך ארגונה של היצירה ואת היופי שבשילוב המנגינות השונות זו בזו.
ישנו דמיון מסוים בין הפוליפוניה לבין המונח 'הטרופוניה', אלא שהאחרון למעשה מציין קו מלודי אחד שמבוצע על ידי כמה קולות במקביל, כאשר כל קול עושה בו שינויים ווריאציות מינימליות, חלקם בגדר קישוט בלבד. ההטרופוניה אם כן אינה הקטנה אלא הרחבה של קו אחד על ידי וריאציות עליו, בעוד שהפוליפוניה נוצרת מקיומם בו זמנית של מספר קולות שונים ועצמאיים.
בסגנונות הרנסאנס והבארוק, הדרך המסורתית להתמודד עם האתגר שבהאזנה למרקם פוליפוני, הייתה ליצור "חיקוי" מוזיקלי, לרוב בפתיחת יצירה או בפתיחת חטיבה חדשה ביצירה. למוזיקה המבוססת על חיקויים גרסאות רבות, והמפורסמת שבהן היא ה'קאנון' – צורה שבה המנגינה שמופיעה בקול הראשון שנכנס, מחוקה באופן חמור ומדויק על ידי הקולות הבאים שנכנסים אחריו. אחת הצורות המפותחות ביותר שמבוססת על מרקם פוליפוני ועושה שימוש נרחב בחיקויים, הא צורת הפוגה. החיקויים עשויים לעזור למאזין לעקוב אחרי הקולות השונים המופיעים בו זמנית במרקם פוליפוני, אך מטרתם אינה רק לעזור למאזין, אלא להציג נושא מוזיקלי ראשי אחד, אשר עובר בין הקולות ומופיע בכל פעם במקום אחר, ובווריאציה אחרת.
ראו גם
מונחים בתאוריית המוזיקה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תאוריית המוזיקה
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
| 2024-09-28T18:10:23
|
אמנות עכשווית
|
ממוזער|Rose, by Isa Genzken
אמנות עכשווית היא זרם תרבותי הרווח באמנות, באדריכלות, בעיצוב, בצילום ובמוזיקה. הזרם החל להתגבש ב-1945 - לאחר מלחמת העולם השנייה והתפתח בשנים המאוחרות של המאה ה-20 כתגובת נגד לאמנות המודרנית.Stiles, Kristine and Peter Howard Selz, Theories and Documents of Contemporary Art, A Sourcebook of Artists's Writings (1996),
האמנות העכשווית מעניקה מקום מרכזי לסוגיות כמו אקולוגיה, זהות אישית, פוליטית ותרבותית, משפחה, קהילה וחברה. בשנת 2009 פרסם אנדראה בנטי את "המניפסט של אמנות המערות החדשה", שמקשר בין האמנות המודרנית לבין מקורות האמנות בתקופה הפרהיסטורית.
אמנים עכשוויים פועלים בעולם חסר גבולות, המתאפיין בכך שהוא רב תרבותי, טכנולוגי וחוצה עמים, יבשות ומגדרים.Smith, Terry (2009). What Is Contemporary Art?. Chicago: University of Chicago Press.
ממוזער|Charles Thomson. Sir Nicholas Serota Makes an Acquisitions Decision, 2000, Stuckism
היסטוריה
עכשווי הוא מושג היסטוריוגרפי, העומד כאן בניגוד למושג המודרניות. הוא מציין את התקופה מ-1945 עד ימינו. מקובל לכנות 'עכשווי' רק מה שנוצר בשנות האלפיים. עם זאת, ניתן לראות בזרם הרדי מייד משנת 1910 של מרסל דושאן את מבשר האמנות העכשווית. באותה שנה קמה בלונדון 'החברה לאמנות עכשווית'; ולאחריה קמו חברות ומכונים דומים ברחבי העולם.
חלקם שינו את הגדרתם בהמשך מעכשווי למודרני, כי הם לא הדביקו את קצב השינויים שעוברת האמנות העכשווית. הביקורת שמוטחת כלפי האמנות העכשווית מזכירה את הביקורת שעלתה בשעתה כלפי האמנות המודרנית. לאור זאת, מוזיאונים נוהגים להגדיר את עצמם כ"מוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית". Meyer, Richard (2013). What Was Contemporary Art?. Cambridge: MIT Press.
המושג עכשוויות גם טומן בחובו משמעות של 'בו-זמניות' (סימולטניות). הוא מעורר פולמוס, כי מטבע הדברים לכאורה לא קיים מרחק הזמן הנדרש בכדי לשפוט יצירה. חשוב גם לציין שלא כל מה שנוצר היום שייך לאמנות עכשווית, ישנם אמנים שבוחרים ליצור בסגנונות אמנות אחרים.
האמנות העכשווית יצאה כנגד האמנות המודרנית, בטענה כי היא מייצגת ניתוק חברתי, פורמליות אופטית, אליטיזם ורצינות. המבקרים טענו שאמנים שניסו ליצור בדרך אחרת נחשבו "אאוטסיידרים" ונדחו על ידי הזרם המרכזי. יחד עם זאת, האמנות העכשווית הושפעה רבות מהאמנות המודרנית וניתן לזהות בה נגיעות רבות מזרמים כמו פופ ארט, אמנות מושגית, מינימליזם, פרפורמנס, וידאו ארט, פלוקסוס, הפנינגס וכו'.
ממוזער|Irbid, Jordan, "We are Arabs. We are Humans". Inside Out is a global participatory art project, initiated by the French photographer JR, an example of Street art
מאפיינים
אמנות עכשווית מבטאת התנגדות כוללת לאחידות ולמוחלטות ומעודדת פלורליזם, עירוב, רב תרבותיות, התעדכנות טכנולוגית וסימולטניות. החשיבה הפוסטמודרנית כוללת בתוכה ביטויים שונים המתקיימים זה לצד זה, וההבנה שאין דרך מחשבה או יצירה אחת וכל הדרכים מקובלות. כתוצאה מחשיבה זו, זרם אמנות זה מאופיין בתנועות יצירה שונות אשר פועלות במקביל.
אחד התוצרים של הביטול הכמעט אוניברסלי של האמנות המודרנית על ידי אמנים עכשוויים הוא פיתוח של היסטוריציזם חדש, אירוני ומנותק, על ידי הביטול שאמנות זו עושה לתהליך הדיאלקטי של ההיסטוריה, ובדרך זו פונה לכל התקופות ולכל הסגנונות באותה מידה של עניין.
אמנים עכשוויים דוחים את הרעיון של האמן כגיבור, ומעדיפים אפשרות של שכפול והפצת עבודות לכל העולם באופן מכני. כמו כן, אמנים רבים עסקו בציטוט של עבודות קודמות של אמנים ידועים, לדוגמה שימוש בציורים של פבלו פיקאסו בשינוי קל ושינויים אירוניים בתמונת המונה ליזה. האמנות העכשווית לא מתעניינת בסוגיות אמנותיות גרידא (צורות, נושאים וחומרים), אלא מדגישה סוגיות פילוסופיות, פוליטיות וחברתיות. כאמנות המבקשת להשפיע, היא מעלה לסדר היום נושאים שנויים במחלקת, כגון מיעוטים, הומוסקסואליות, איידס, מלחמות, כיבוש, סביבתיות, הגירה, כלכלה גלובאלית, פמיניזם ועוד.Harris, J. (2011). Globalization and Contemporary Art. Hoboken, N.J.: Wiley-Blackwell,
אמנות עכשווית מותירה בפני צופיה בלבול מסוים, כיוון שלא מצורפות "הוראות הפעלה" למופעיה השונים. אמנות זו מורכבת מאוד, ומאופיינת בהיעדר תקשורת ישירה עם נמעניה. אי ההבנה נועדה לעורר טלטלה, לחדש ולהעשיר תבניות מחשבה ואופני ראייה שונים. האמנות העכשווית היא למעשה שפה, וכמו כל שפה צריך ללמוד אותה בכדי להבין את מה שהיא מנסה לשדר.Gompertz, W. (2013). What Are You Looking At?: The Surprising, Shocking, and Sometimes Strange Story of 150 Years of Modern Art (2nd ed.). New York, N.Y.: Plume,
אפיון נוסף של האמנות בת זמננו הוא שבמקביל לאירועים מרכזיים בבירות העולם המערבי, היא פועלת בפיזור גאוגרפי גלובלי.Gielen, Pascal (2009). The Murmuring of the Artistic Multitude: Global Art, Memory and Post-Fordism. Amsterdam: Valiz,
טרנדים באמנות עכשווית
בנוסף לכלים וחומרים הנהוגים באמנות המודרנית, האמנות העכשווית עושה שימוש בחומרים חדשים בהם מראות (Mirror' 'Piece), נוזלי גוף (דם ושתן), הפרשות (Piero Manzoni: Merde d'artiste), פלסטיק (פוליסטירן, פוליאוריתן, סיליקון - ב-Expansions de Cesar); וכן בטכנולוגיות עכשוויות, bio-art (גנים מהחי), מערכות מכניות (Stelarc). האמנות העכשווית משתדלת לשקף גם היבטים תפיסתיים כמו 'הכאן ועכשיו', 'מיזמים בעבודה' (Roman Oplaka), 'land art' (James Turrell)', ניסויים עיתונאיים (Space Media Fred Forest). אמנות הלם, וכן נוקטת לעיתים בצעדים שנתפסים כלא-מוסריים או כטאבו. אמנים עכשוויים משתמשים גם בכלים שמעניקה הטכנולוגיה המודרנית, בהם יצירת אמנות מדיה חדשה, אמנות דיגיטלית ואמנות אינטרנט.
במוזיקה, מלחינים ומוזיקאים משתמשים במוזיקה אלקטרונית ובמוזיקת מחשב. אמנים רבים עדיין יוצרים בטכניקות המסורתיות של ציור ופיסול, ובמקביל מספר הולך וגדל של אמנים מעדיפים יצירות אמנות שכוללות מיצב, מיצג, מיצב וידאו, וידאו ארט, אמנות מבוססות מדיה ופרויקטים מחקריים.Robertson, J., & McDaniel, C. (2012). Themes of Contemporary Art: Visual Art after 1980 (3rd ed.). Oxford: Oxford University Press, אמנות עכשווית פעמים רבות ממוקדת במופשט. עקב כך מבקרים אותה על היותה "חסרת משמעות" או שהיא "אינה אמנות". בין הטרנדים של האלף הנוכחי נמנים הזרמים הבאים, אשר שמם מצביע על רעיונם המרכזי:
Art intervention
Bio art
Cyberarts
Cynical Realism
Digital Art
Ipad Art
Hyperrealism
Information art
Internet art
Massurrealism
Maximalism
New Leipzig School
New media art
New European Painting
Relational art
Software art
Toyism
Tactical media
Taring Padi
Verdadism
Western and Central Desert art
Young British Artists
2020s
AI Art
NFT Art
Crypto Art1990s
Email Art
2000s
Altermodern
Classical Realism
Excessivism
idea art
Kitsch movement
Post-contemporary
Metamodernism
Pseudorealism
Remodernism
Renewable energy sculpture
Stuckism
Superflat
Superstroke
Urban art
Videogame art
VJ art
Virtual art
2010s
Postinternet
Vaporwave
Art Résilience
ביקורת על האמנות העכשווית
האמנות העכשווית היא רבת השפעה היום, והיא משפיעה ומושפעת מהעולם הסובב אותה.Strehovec, J. (2020).Contemporary Art Impacts on Scientific, Social, and Cultural Paradigms: Emerging Research and Opportunities. Hershey, PA: IGIGlobal. משום שהיא לא תמיד מובנת, האמנות העכשווית מעוררת ביקורת וחשדנות.Wilson, M. (2013). How to read contemporary art : experiencing the art of the 21st century. New York, N.Y.: Abrams, נטען כלפיה שהיא ריקה מתוכן, ושהיא גורמת להתבהמות ההמונים ולניוונם. בעקבות כוחה הכלכלי של התרבות העכשווית, גם מרבים לטעון כלפיה כי משלם המיסים משתתף במימונה, באשמת פקידים חסרי אחריות.Thompson, D. (2010). The $12 Million Stuffed Shark: The Curious Economics of Contemporary Art. New York, N.Y.: St. Martin's Griffin, לפיכך, לעיתים אף עולות תביעות משפטיות כנגד מוסדות המדינה.
גלריה
לקריאה נוספת
רותי דירקטור, אמנות עכשווית אני מדברת אליכם, בהוצאת סל תרבות ארצי, 2005.
Altshuler, B. (2013). Biennials and Beyond: Exhibitions that Made Art History: 1962-2002. New York, N.Y.: Phaidon Press,
Danto, A. C. (2013). What is art. New Haven: Yale University Press,
Desai, V. N. (Ed.). (2007). Asian art history in the twenty-first century. Williamstown, Mass.: Sterling and Francine Clark Art Institute,
Fullerton, E. (2016). Artrage! : the story of the BritArt revolution. London: Thames & Hudson Ltd,
Gielen, Pascal (2009). The Murmuring of the Artistic Multitude: Global Art, Memory and Post-Fordism. Amsterdam: Valiz,
Gompertz, W. (2013). What Are You Looking At?: The Surprising, Shocking, and Sometimes Strange Story of 150 Years of Modern Art (2nd ed.). New York, N.Y.: Plume,
Harris, J. (2011). Globalization and Contemporary Art. Hoboken, N.J.: Wiley-Blackwell,
Lailach, M. (2007). Land Art. London: Taschen,
Martin, S. (2006). Video Art. (U. Grosenick, Ed.). Los Angeles: Taschen,
Mercer, K. (2008). Exiles, diasporas & strangers. Cambridge, Massachusetts: MIT Press,
Robertson, J., & McDaniel, C. (2012). Themes of Contemporary Art: Visual Art after 1980 (3rd ed.). Oxford: Oxford University Press,
Robinson, H. (Ed.). (2015). Feminism-art-theory : an anthology 1968-2014 (2nd ed.). Chichester, West Sussex: Wiley-Blackwell,
Stiles, Kristine and Peter Howard Selz, Theories and Documents of Contemporary Art, A Sourcebook of Artists's Writings (1996),
Strehovec, J. (2020).Contemporary Art Impacts on Scientific, Social, and Cultural Paradigms: Emerging Research and Opportunities. Hershey, PA: IGIGlobal.
Thompson, D. (2010). The $12 Million Stuffed Shark: The Curious Economics of Contemporary Art. New York, N.Y.: St. Martin's Griffin,
Thorton, S. (2009). Seven Days in the Art World. New York, N.Y.: W.W. Norton & Company,
Wallace, Isabelle Loring and Jennie Hirsh, Contemporary Art and Classical Myth. Farnham: Ashgate (2011),
Warr, T. (Ed.). (2012). The Artist’s Body (Revised). New York, N.Y.: Phaidon Press,
Wilson, M. (2013). How to read contemporary art : experiencing the art of the 21st century. New York, N.Y.: Abrams,
קישורים חיצוניים
אתר האנציקלופדיה של אוניברסיטת קולומביה
על אורבניות ואמנות – הרצאה מאתר 12 דקות
הערות שוליים
*
| 2024-01-07T14:44:52
|
גאוגרפיה עירונית
|
גאוגרפיה עירונית היא ענף בגאוגרפיה אנושית, העוסק במכלול ההיבטים הנוגעים להתיישבות בערים, היווצרות ערים והתפתחותן. נושאי המחקר שלו הן תפרוסת הערים במרחב והגורמים הגאוגרפיים המשפיעים על דרך צמיחתן של ערים על רקע נתוניהן הסביבתיים. התחום כולל גם התייחסות לבעיות עירוניות ולהתפתחותן העתידית של ערים ושל דפוסי התיישבות דומים להן – רחבים או מצומצמים יותר. ההתמקדות בערים נעה בין התייחסות לאפיוניה הייחודיים של עיר מסוימת לבין ניסיון לאפיין סוגי ערים שונים, בהקשרים שונים, שביניהם מבנה, גודל ותפקוד.
הנושאים העיקריים שבהם עוסקת הגאוגרפיה העירונית הם: גבולות העיר, מבנה הפיזי של העיר, שימושי קרקע עירוניים, דינמיקה עירונית, תפקודי עיר, תחבורה עירונית, אוכלוסייה עירונית מע"ר, תחומי השפעה של העיר, יחסי גומלין בין ערים, מדרג עירוני, ערים חדשות, הגירה בין עירונית, תכנון עירוני וטיפוסי ערים.
מבחינת מחקר, הגאוגרפיה העירונית חוקרת בעיקר את השפעתם של תהליכים עירוניים על המבנים החברתיים והפיזיים של פני האדמה. מחקר גאוגרפי עירוני יכול להיות חלק גם מגאוגרפיה אנושית וגם מגאוגרפיה פיזית.
הבחנה בין סוגי ערים
ערים שונות נבדלות במערך הכלכלי שלהן, במאפיין החברתי והדמוגרפי שלהן ובתפקידים שהן ממלאות במערכת העירונית. ההבדלים נובעים מהמשאבים המקומיים שעליהם התבססה הצמיחה במהלך ההתפתחות המוקדמת של הדפוס העירוני, וביתרון התחרותי של המשאבים המקומיים. ההכרה בסוגי ערים שונות היא קריטית לסיווג הערים בגאוגרפיה עירונית. לסיווג כזה, דגש הניתן במיוחד על סיווג ערים פונקציונלי והממדים הבסיסיים של מערכת העיר.
לצורך ההשוואה, הגאוגרפיה האורבנית של העיר תל אביב-יפו, הנובעת מהיותה מרכז תרבותי במדינת ישראל, עיר תיירות מרכזית על חוף הים התיכון, ומקום מושבה של אוכלוסייה חילונית ולהט"בית בכמויות גדולות יחסית, שונה מהגאוגרפיה האורבנית של העיר ירושלים. יחודה של ירושלים הוא בהרכב האוכלוסייה המובחן (חרדים, ערביי ישראל, דתיים וחילונים – במידה שווה), באופייה הדתי והשמרני יחסית, ובעיר העתיקה שבה, שהיא מרכז תיירותי ודתי בפני עצמו. בהתאמה, ניתן לראות הבדלים במשאבי הייצור, בשירותים שהן מספקות, ואף במבני הציבור שבהן, השונים באופן מהותי. לדוגמה, העיר תל אביב פיתחה את המרכז הגאה, וכן ארבעה תיאטרונים מסחריים (הבימה, התיאטרון הקאמרי, בית ליסין, תיאטרון גשר), ובתי ספר למשחק. לעומתה, בעיר ירושלים, שכמות אוכלוסייתה כפולה, יש רק תיאטרון מסחרי אחד, (תיאטרון החאן). לעומת זאת, נמצאים בה סמלי דת וסמלי שלטון רבים. השוואה נוספת היא בין שתי ערים אלה, שהן ערי מטרופולין, לערים אחרות, קטנות יותר. ואף בהן קיימת הבחנה בין ערים קטנות יותר במרכז הארץ, לערים כגון קריית שמונה או שדרות. שתי האחרונות מובחנות לא רק במרחקן ממרכז הארץ התרבותי, אלא גם גם בקרבתן לגבול, כגורם משמעותי בעיצובן.
אחת הדרכים לסווג ערים היא בזיהוי התפקיד שהן ממלאות במערכת העירונית. ישנם שלושה תפקידים נפרדים:
מקומות מרכזיים, המתפקדים בעיקר כמרכזי שירות לאזור העורף המקומי
ערי תחבורה שמבצעות פונקציות של פריצות בתפזורת ובני ברית לאזורים גדולים יותר
ערים בעלות פונקציות מיוחדות, הנשלטות על ידי פעילות אחת כגון כרייה, ייצור או בילוי ומשרתות שווקים לאומיים ובין-לאומיים
כוח העבודה בעיר נחשב כגורם מאפיין נוסף.
ערכים קשורים
גאוגרפיה עירונית ותכנון ערים - מונחים
גאוגרפיה ישובית
אדריכלות
הנדסת תחבורה
מסחר
ערים בישראל
ערים היסטוריות
עיר
עיר גנים
עיר לוויין
עיר עתיקה
עיר שינה
סגרגציה גאוגרפית
היסטוריה עירונית ואזורית
שטח בנוי
שטחים פתוחים
שכונת חצר
שימושי קרקע
תחבורה ציבורית
תכנון סביבתי
תעסוקה
פיתוח מוטה תחבורה ציבורית
פינוי ובינוי
תוכנית בניין עיר
תכנון שימושי קרקע
קישורים חיצוניים
e-Geopolis מידע על ערים ברחבי העולם
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תחומים בגאוגרפיה
קטגוריה:גאוגרפיה אנושית
| 2024-07-07T10:26:59
|
מגלופוליס
|
שמאל|ממוזער|250px|"הבננה הכחולה", מגלופוליס של כ-110,000,000 תושבים
שמאל|ממוזער|250px|"הבננה הזהובה", מגלופוליס של כ-30,000,000 תושבים
250px|ממוזער|מגלופוליסים שונים בארצות הברית
מֵגָלוֹפּוֹלִיס (רַב־כְּרַךְ על פי האקדמיה ללשון העברית; מיוונית: Μεγαλόπολη) הוא אגד ערים גדול ממטרופולין, כזה המהווה איחוד של כמה מטרופולינים כרצף עירוני גדול ממדים, שבו מתעמעמים גבולות הערים. מגלופוליס היא עיר ענק הכוללת כמה אזורי מטרופולין, שהתרחבו והתמזגו לכדי כרך בגודל של מאות קילומטרים רבועים, עשרות שדות תעופה, ועשרות מיליוני תושבים.
מי שטבע את המונח "מגלופוליס" לראשונה היה הגאוגרף הצרפתי-יהודי ז'אן גוטמן, שהוציא בשנת 1961 ספר בשם זה, בו זיהה כי כל המרחב מבוסטון עד וושינגטון בחוף המזרחי של ארצות הברית הוא רצף של אזורים מטרופוליטניים הנוגעים זה בזה, והעניק לתופעה העירונית הזאת את השם "מגלופוליס".
בעולם
בין המגלופוליסים בעולם:
המגלופוליס הגדול ביותר הוא זה המכונה "הבננה הכחולה" ומשתרע על פני כל מרכז אירופה ומערבה. חיים בו כ-110 מיליון תושבים.
מגלופוליס נוסף בדרום אירופה מכונה "הבננה הזהובה" והוא משתרע לחופי הים התיכון בספרד, צרפת ואיטליה. חיים בו כ-30 מיליון תושבים.
המגלופוליס של צפון מזרח ארצות הברית משתרע בין בוסטון לוושינגטון די. סי.. בשטח זה מתגוררים כ-50 מיליון תושבים. הוא כולל את הערים הגדולות בוסטון, הרטפורד, ניו יורק, ערי ניו ג'רזי, פילדלפיה, בלטימור, ווושינגטון די. סי., על פרבריהן וערי הלוויין שלהם.
המגלופוליס של מרכז ארצות הברית מכונה "מגלופוליס הימות הגדולות". מגפוליס זה הוא הגדול ביותר בארצות הברית, הן מבחינת שטח והן מבחינת מספר התושבים. חיים בו כ-55 מיליון תושבים.
בדרום מזרח ברזיל נמצא מגלופוליס של כ-50 מיליון איש. הוא כולל את ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו ובלו הוריזונצ'ה.
מגלופוליס טוקאידו באי הונשו ביפן שמשתרע מאזור הערים טוקיו ויוקוהמה, עד לאזור הערים אוסקה וקובה.
מגלופולופיס דרום מזרח סין בסין שכולל את הערים הונג קונג (אי), מקאו, שנז'ן וגואנגג'ואו.
ראו גם
מטרופולין
מגה-סיטי
הערים הגדולות בעולם
קישורים חיצוניים
מידע נוסף ב-About.com
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
| 2024-03-25T00:30:51
|
מערכת מידע גאוגרפי
|
שמאל|ממוזער|350px|צילום של מסך במערכת המידע "GRASS" הפועלת כתוכנה חופשית ברישיון גנו
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה למפה וקטורית פשוטה העושה שימוש בשלושה אלמנטים וקטוריים: בארות מסומנות בנקודות, נחלים בקווים, ואגם בפוליגון
מערכת מידע גאוגרפי או GIS (בראשי תיבות ממ"ג, ובאנגלית: Geographic Information System) היא מערכת מידע ממוחשבת המאפשרת ניהול, אחזור וניתוח מידע גאוגרפי תוך שילוב תכנים ממספר שכבות מידע, המבוססות ברובן על מערך מיפוי, אך גם על מאגרי מידע טבלאיים "רגילים". מערכות אלו משמשות הן בצד הקלט: קליטה, ארגון ובקרת איכות, והן צד הפלט: הפקה, מיון, שליפה ופילוח של מידע גאוגרפי.
מערכות מסוג זה משמשות גורמים רבים, ובהם משרדי ממשלה, עיריות, תאגידי מים וביוב, מכוני מחקר, נותני שירותים, מתכנני ערים ותשתיות, חברות משלוחים ועוד. למערכות אלו יתרון בפישוט והמחשה של תופעות מרחביות, שיתוף המידע העדכני ביותר לרוחב הארגון, שילוב ויזואליות גרפית וטבלאית יחדיו, יכולת תשאול מידע באופן פשוט ונוח, יכולת שימוש במערכת ללא צורך בהכשרה ממושכת, יכולת להציג מידע במחשב ובהתקנים ניידים, חיסכון בניירת הדפסות וארכיונים, ביזור ידע לרוחב הארגון, ריכוז המידע בבסיס נתונים אחד עדכני, גיבוי מידע, העלאת חלופות יעילה למקבלי החלטות, יכולת המרת מידע בין פורמטים שונים, סטנדרטיזציה של המידע, חיסכון במספר רישיונות תוכנות עריכה גרפיות מקצועיות (תיב"ם) בארגון, העובדה כי למערכת WEB אין מגבלה ממשית על מספר המשתמשים, יכולת עדכון בו-זמנית של מספר משתמשים, יכולת לשתף מידע לציבור, שיפור איכות עדכון מידע מהשטח וביצוע סקרי שטח, ייעול תהליכי ושיטות עבודה ארגוניות, ואינטגרציה עם מערכות חיצוניות כגון מערכות גביה, מאגרי אוכלוסין ו-Google Street View.
מערכות ה-GIS מאפשרות שיתוף, יבוא ויצוא של מידע גרפי ואלפא-נומרי במגוון דרכים כגון באינטרנט באמצעות מערכות GIS מקוונות, בהתקנים ניידים ובתוכנות מקומיות (המותקנות על גבי מחשב מסוים).
מידע וקטורי ומידע ראסטרי
ממ"ג וקטוריות מחלקות את המידע הגאוגרפי למידע נקודתי (כגון בארות, עמודי חשמל), מידע קווי (כגון נחלים, דרכים) ומידע פוליגונלי (כגון תחומי שיפוט, אזורים בנויים, מדינות). כל ישות (נקודתית, קווית או פוליגונלית) שייכת לשכבה מסוימת. ניתן להצמיד לכל ישות מידע אלפא-נומרי (כגון ספיקת הבאר, שנת הסלילה של הכביש או מספר התושבים בשטח הבנוי), מאפיינים אלו נקראים שדות. כל ישות תהווה שורה אחת בבסיס הנתונים. לאחר הקמת בסיס הנתונים ניתן ליצור שאילתות כגון מציאת קטעי הכביש שנסללו לפני 1948, או השטח הבנוי שהאוכלוסייה בו חלקי שטחו (הצפיפות) היא פחות מ־5 תושבים לדונם.
במכוני מחקר קרימינולוגיים היו מבצעים שאילתות מבוססות מקום גאוגרפי כדי למצוא ריכוזי פשיעה מדווחת. דבר זה היה מאפשר לרשויות האכיפה למקם את כוחותיהן במקומות שבהם התרחשו הרבה שיעורי פשיעה - זאת לפי איתור הצפיפות של פרטי המידע והצלבתן עם ראסטר של מפה.
מלבד השאילתות על שכבה בודדת, ניתן לבצע פעולות בוליאניות בין שתי שכבות או יותר. דוגמה לפעולה כזו היא מציאת כל קטעי הכביש שמקיימים את שני התנאים הבאים: נסללו לפני שנת 1948 וגם עוברים בשטח בנוי שצפיפות האוכלוסייה בו היא מעל ל-20 תושבים לדונם.
מידע ראסטרי פועל באופן שונה ממידע וקטורי, הוא מיצג מידע על ידי תמונה בה כל פיקסל מייצג עוצמה של התופעה וכך מאפשר ניתוח תופעות רציפוֹת במרחב (כגון טופוגרפיה, איתור דליפות, שיעור הזיהום בקרקע). שכבה רסטרית מכונה גריד. יתרון עיקרי של הניתוח הראסטרי הוא המהירות בה ניתן לבצע עיבודים. אם לדוגמה היינו מחפשים את הנקודות המישוריות במפה טופוגרפית, היה על מערכת וקטורית ליצור חישוב מסובך ביותר, בעוד שמערכת ראסטרית מחפשת שני פיקסלים סמוכים בעלי אותו צבע.
תוכנות GIS
תוכנות GIS מאפשרות לצפות, להעביר, לערוך ולנתח מידע גאוגרפי. ישנן פלטפורמות מדף שונות המאפשרות לפתח באמצעותן אתרי GIS ומספקות כלים שונים לטיפול במידע גאוגרפי. כמה מהמובילות ביניהן: Orhitec GIS, Autodesk,QGIS, ESRI ,ArcGIS,Intergraph,Mapinfo ,Manifold System ,Smallworld ,MapGuide. בנוסף קיימות תוכנות שמותאמות לצרכים ייחודים במחלקות ממשל וצבא, ומוצרי קוד פתוח (כמו GRASS ,MapGuide או Generic Mapping Tools). אף על פי שקיימים כלים חופשיים לצפייה במידע גאוגרפי, גישה ציבורית למידע גאוגרפי נעשית לרוב דרך יישומים מקוונים כגון Google Earth ושירותים ברשת.
עד סוף שנות התשעים רוב מערכות המידע הגאוגרפיות התבססו על מחשבים מקומיים גדולים ששימשו להחזקת מידע פנימי, והתוכנות היו מוצר עצמאי. עם עליית השימוש באינטרנט וברשתות והעלייה בביקוש למידע גאוגרפי, תוכנות ה-GIS שינו את פניהן בהדרגה כדי לספק מידע מקוון. בעשור השני של המאה ה-21, תוכנות GIS נמכרות כתוכנות המשלבות מספר אפליקציות, או כ-API.
לצורך עדכון נתונים נהוג להשתמש בשילוב של תוכנה מקומית ואינטרנטית על מנת לנצל את החוזקות של התוכנות השונות
מערכת מידע גאוגרפי בשימוש ההוראה
מערכות מידע גאוגרפי (GIS) נמצאות בשימוש ההוראה מאז שנות ה-90. מחקרים רבים מצאו שמערכת המידע הגאוגרפית היא כלי אפקטיבי מאוד לפיתוח החשיבה המרחבית בקרב תלמידים; יכולת פתרון בעיות; חשיבה ביקורתית; לשיפור יכולות החשיבה שלהם. בנוסף לכך הכלי מייצר סביבת לימוד מבוססת חקר/ סביבת לימוד קונסטרוקטיביסטית. אחת המטרות המרכזיות בלימודי הגאוגרפיה היא לפתח אזרחים בעלי יכולת של חשיבה מרחבית ביקורתית. עולם התוכן של הגאוגרפיה מעניק לתלמידים ידע, ערכים, ומיומנויות שחלקן ייחודיות למקצוע כמו שימוש מושכל במפות. המקצוע מזמן שילוב חדשנות בפדגוגיה שבאה לידי ביטוי בפדגוגיה דיגיטלית משולבת מפה, ובכישורי חשיבה התורמים לפיתוח לומדים עצמאיים שיוכלו לתפקד בתבונה וביעילות כאזרחים וכעובדים בעולם המורכב של המאה ה-21.
משרד החינוך פרסם דו"ח בנושא "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" ובו מפורטות "מיומנויות המאה ה-21". הן כוללות את הנושאים הבאים: שימוש בכלי תקשוב; אוריינות מידע ותקשורת; חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות; תקשורת שיתוף ועבודת צוות; לומד עצמאי; אתיקה ומוגנות ברשת. מקצוע הגאוגרפיה נבחר כאחד מחמשת מקצועות הליבה השותפים לתוכנית. הוראת הגאוגרפיה באמצעות כלי ה- GIS ממש את מטרות התוכנית.
יצרני מערכות ה-GIS המובילים בעולם פיתחו לאורך השנים פעילויות בתחום החינוך. כך למשל חברת ESRI חתמה עם מספר רב של מדינות בארצות הברית על הסכמי רישוי המאפשרים לבתי הספר באותן מדינות גישה לשירותי GIS תוצרת ESRI ללא תשלום נוסף. הדבר מאפשר למשרדי החינוך במדינות השונות בארצות הברית לפתח מערכי שיעור משולבים עם מפות GIS. במדינת מינסוטה למשל, מתקיימת תחרות מפות GIS שנתית בין בתי הספר במדינה.
משרד החינוך הישראלי פתח בשנת הלימודים תשע"ז מסלול לימוד חדש לבגרות. מסלול לימודים זה מתמקד במדעי הגאוגרפיה המשלבים את השימוש במידע מרחבי הנאסף, מעובד, מנותח ומוצג באמצעות מערכות מידע גאוגרפי. המסלול ממחיש את חשיבותן של טכנולוגיות מיקום ומידע מרחבי בעידן הדיגיטלי. בנוסף לכך, השימוש במערכות מידע גאוגרפי ישמש כחיזוק לנלמד בתחומי המתמטיקה והגאומטריה.
מערכת מידע גאוגרפי בשימוש ממשלתי/מוניציפלי
יצרני מערכות ה-GIS פיתחו לאורך השנים פעילויות בתחום הממשלתי והמוניציפלי כדי לנהל את כל מחלקות הרשות באופן היעיל והמתקדם ביותר (עיריות, מועצות, תאגידים, וועדות לתכנון ובניה וכו') כרעיון לייצר מערכת מודולרית הכוללת שכבות של מידע גאוגרפי מדיני\עירוני ואפשרות לנהל אותם. ישנה רק חברה אחת (Orhitec GIS) שהצליחה לייצר ולהקים 13 מערכות GIS אינטרנטיות שיושבות על בסיס נתונים אחד וכך מנהלת את כל המערכות והארגון על בסיס נתונים אחד ומעודכן לכלל המערכות.
ראו גם
האגודה הישראלית לכרטוגרפיה ולמערכות מידע גאוגרפי
Google Earth
גוגל מפות
Govmap
לקריאה נוספת
Bearman, N., Jones, N., André, I., Cachinho, H. A., & DeMers, M. (2016). The future role of GIS education in creating critical spatial thinkers. Journal of Geography in Higher Education, 40(3), 394-408.
Bednarz, S. W. (2004). Geographic information systems: A tool to support geography and environmental education? GeoJournal, 60(2), 191-199.
Hong, J. E. (2014). Promoting teacher adoption of GIS using teacher-centered and teacher-friendly design. Journal of Geography, 113(4), 139-150.
Liu, Y., Bui, E. N., Chang, C. H., & Lossman, H. G. (2010). PBL-GIS in secondary geography education: Does it result in higher-order learning outcomes? Journal of Geography, 109(4), 150-158.
National Research Council (2005), Learning to think spatially: GIS as a support system in the K-12 curriculum, National Academies Press.
קישורים חיצוניים
המעבדה למידע גאוגרפי באוניברסיטת בן-גוריון
עיריית תל אביב-יפו, דוגמה לאתר המבוסס על טכנולוגיית GIS
מפת ישראל שימושי הקרקע בישראל, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
מחלקת ה־GIS במכון דש"א של החברה להגנת הטבע
מרכז ה- GIS באוניברסיטה העברית בירושלים.
עדי בן נון, מדריך למשתמש המתחיל בתוכנת ArcGIS 9.x, מרכז ה-GIS, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008
govMap מפות ישראל, מערכת ממ"ג בפורטל הממשלתי
אתר המפמ"ר "גאוגרפיה - אדם וסביבה" ו"מולדת, חברה ואזרחות", משרד החינוך
סייבר גאוגרפיה, הפיקוח על הוראת "גאוגרפיה - אדם וסביבה" ו"מולדת, חברה ואזרחות", משרד החינוך
אתר החינוך של ESRI
תחרות מפות GIS במינסוטה, ארצות הברית
התאמת מערכת החינוך למאה ה-21 מסמך אב, משרד החינוך
תוכנית הלימודים ב"גאוגרפיה אדם וסביבה" לכיתות ה' - ט', משרד החינוך
הערות שוליים
*
קטגוריה:מידע
קטגוריה:יישומי מחשב
קטגוריה:מערכות מידע
קטגוריה:גאוגרפיה
קטגוריה:קרטוגרפיה
קטגוריה:ניהול מידע
קטגוריה:טכנולוגיות מידע
| 2024-10-01T00:49:52
|
דודו דותן
|
ממוזער|שמאל|ממוזער|250px|דודו דותן (משמאל) לצד יהודה ברקן
דודו דותן (20 בספטמבר 1949 – 8 בספטמבר 2001) היה שחקן, בדרן וסופר ישראלי, יושב ראש קרן אמ"י.
ביוגרפיה
250px|ממוזער|רחל הרמתי (מימין) דודו דותן (באמצע) וציפי שביט (משמאל), 1986
נולד בשם דוד ברגר כבן הבכור בחיפה, לאריה ברגר, עבריין שנכנס ויצא מבית הסוהר, ולשושנה ברגר שעבדה כמנהלת משק בית. היו לו עוד אחות ואח צעירים.
דותן עבר את ילדותו ונעוריו בדימונה. כילד גילה כישרונות חיקוי ומשחק ובגיל חמש עשרה, זכה במקום ראשון באחת מתוכניות תשואות ראשונות, בשיפוטה של רבקה מיכאלי. כמו כן השתתף במחזמר המלך ואני בהפקת גיורא גודיק.
במאי 1967 התגייס לחטיבת גולני. הוא בלט בממדי גופו הגדולים ובכישוריו הקומיים, ולאחר מלחמת ששת הימים נשלח לצוות הווי גולני ומשם ללהקת פיקוד צפון. דותן שוחרר מהלהקה מדי פעם כדי להופיע בהופעות פרטיות ולתמוך במשפחתו.
לאחר שהשתחרר מהצבא, הופיע דותן במחזמר "דודו השמן", בהפקתו של איתן גפני אמרגנו הראשון, שזכה לשמו בהשראת מידותיו של דותן אז כ-130 ק"ג. עם סיום הצגת המחזה, החל דותן בדיאטה וכתוצאה ממנה השיל כ-50 ק"ג ממשקלו.
דותן פיתח סגנון ייחודי. הוא הרבה לחקות גברים ונשים. חיקוי אהוב עליו במיוחד היה של שושנה דמארי, מלבד חיקוי שירתה ותנועותיה הבליט גם את צחוקה העמוק והמתגלגל. הוא הפך להיות מנחה באירועי בידור שונים, וגם הנחה תוכניות טלוויזיה. בין היתר הנחה וניהל את תוכנית הרדיו "לצון נופל על לצון" (לצד דלית אורמיאן) בה אירח בדרנים רבים, "זה מה יש" (תוכנית שידוכים), ו"שלושה בגיגית" ברשת ג' (לצד שוש עטרי).
לפני מותו הספיק דותן להעלות הצגת יחיד בשם "שד קטן" המתארת את ימי ילדותו הקשים, הצגה שזכתה להצלחה רבה ואף המשיכה לרוץ לאחר מותו.
מלבד עיסוקיו כאמן ובדרן, הוציא דותן 17 ספרים ומדריכים שונים, בין היתר מדריך למטייל בקפריסין.
בשנת 1999, פעל להקמת קרן א.מ.י המסייעת לאמנים, ונבחר לראשות הקרן, תפקיד שאותו מילא עד יום פטירתו.
דותן נודע בעזרתו לאמנים במצוקה והרבה להופיע בהתנדבות במסגרת גופים ציבוריים. על עזרתו ותרומתו הרבה קיבל את אות הנשיא למתנדב בשנת 2001.
משפחתו
שם המשפחה "דותן" אומץ על-ידיו מהשיר "עמק דותן", אותו שר במסגרת להקה הצבאית.
דודו דותן היה נשוי פעמיים. בצעירותו נישא לאירית בן בנימין, לימים עירית דותן, ששירתה עמו בלהקה ובעזרתו הפכה לזמרת עצמאית. לזוג נולדה בת ב-1978, מיכל דותן (שהפכה למחזאית).
מאשתו השנייה מרים נולדו לדודו דותן בן ובת. בנו יוני חלה בצעירותו בסרטן אך החלים ולימים היה למנהל סוכנות השחקנים ADD. בתו נילי היא גרושתו של אורי להבי, בנה של המעצבת דניאלה להבי.
פטירתו
דודו דותן נפטר ב-8 בספטמבר 2001 מדום לב בעת טיול בטורקיה. ארונו הוצג בתיאטרון הבימה יום לאחר פטירתו הפתאומית. להלווייתו הגיעו מאות אמנים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
כך ביטא את דמותו של דותן הזמר בני ברמן, בעת שנודע לו על פטירתו בטרם עת:
הנצחה והוקרה
על שמו נקראו רחובות בנתניה, ברמלה, בראשון לציון, ברמת השרון ובעכו.
בנובמבר 2021, הועלה מופע לזכרו במלאת 20 שנה למותו, בתיאטרון הבימה
מספריו
שמאל|ממוזער|עטיפת הספר "שד קטן"
הגדה לאי-סדר
הידד, אני סבא
שירים של אבא על מיכל ועל בכלל
שירים ליונתן אחי שהוא הכי אחי
כלבה ושמה נונה
חצי לאשה חצי לבעל
הידד, אני סבתא!
נסיעה טובה
שתי אצבעות על המפה
זה קורה במשפחות הכי טובות
המון אבא
אמא
אבא
אני ואחי הקטן
דגדוגי דגים
האו האו
לצון נופל על לצון
שד קטן – אוטוביוגרפיה - עובד למחזה תיאטרון בבימוי של רמי דנון
דיסקוגרפיה
דודו דותן שר ומספר לילדים, 1971
דודו דותן בהופעה פומבית, 1973
דודו דותן בהופעה פומבית (תוכנית חדשה), 1973
דודו דותן ב"צוותא", 1982
אגדות מבולבלות שמספר דודו דותן, 1985
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:סטנדאפיסטים ישראלים
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:ראשי אמ"י
קטגוריה:חברי להקת פיקוד הצפון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות מורשה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1949
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2001
| 2024-08-10T18:57:31
|
יחסי מין
|
שמאל|ממוזער|250px|ציור מאת אדואר-אנרי אבריל (Avril) המתאר יחסי מין בין גבר ואישה
שמאל|ממוזער|250px|ציור מאת דומיניקו קרסטי המתאר יחסי מין בין גברים
שמאל|ממוזער|250px|איור מאת לאונרדו דה וינצ'י המראה את האנטומיה של משגל בין גבר ואישה באמצעות חתך אורך של גופם
יחסי מין (מלעז: סקס) הם פעילות מינית בין שני אנשים. משמעותו הצרה של המונח היא הזדווגות, אך הגדרות רחבות יותר מתייחסות לכל מגע מיני פיזי בין אנשים הכולל את איבר המין של לפחות אדם אחד.
בדרך־כלל, המושג יחסי מין מתייחס למִשגל, כלומר לחדירה של הפין הגברי אל הפות הנקבי. פעילות מינית זו היא הפעילות המינית השכיחה ביותר בין בני זוג הטרוסקסואלים. עם זאת, בתחום המחקרי יש המתייחסים למושג יחסי מין באופן רחב יותר כך שיכלול גם יחסי מין בין בני זוג מאותו המין וממין שונה, וגם יחסי מין המלווים בחדירה (וגינאלי או אנאלי) וגם יחסי מין ללא חדירה, כמו אוננות הדדית, ויחסי מין אוראליים.
יחסי אישות, הוא כינוי ליחסי מין, לרוב בהקשרים הלכתיים או משפטיים.
על קיום יחסי מין יש מגבלות חוקיות ותרבותיות שונות: יש איסורים שונים על קיום יחסי מין בתוך קבוצת שארות (יחסים אלו מוגדרים כגילוי עריות), עם קטינים, ועם אדם שמקיים קשר קבוע עם בן/בת זוג אחר/ת או עם יותר משותף אחד, וישנן תרבויות האוסרות על קיום יחסי מין שלא במסגרת חיי נישואים. כאשר יחסי המין מתקיימים ללא הסכמת אחד הצדדים המעורבים, הם מוגדרים כאונס, והדבר נחשב ברוב התרבויות כעבירה מוסרית וחוקית חמורה. בחברות רבות יש איסור על קיום יחסי מין עם בעלי חיים.
לקיום יחסי מין ללא חשש מהיריון משתמשים באמצעי מניעה מסוגים שונים. הקונדום משמש גם להגנה מפני הידבקות במחלות מין, מחלות המועברות בעת קיום יחסי מין.
סוגים
נהוג לחלק את יחסי המין לשלוש קטגוריות, בהתאם לאיברים המעורבים במעשה.
מין וגינאלי
ביחסי מין וגינאליים הגבר מחדיר את הפין אל הוגינה הנשית. בבני אדם התנוחה הנפוצה ביותר היא התנוחה המסיונרית, בה האישה שוכבת על גבה והגבר שוכב מעליה. תנוחה זו נפוצה בתרבויות שונות. למרות שכיחותה, התנוחה המסיונרית קשורה לשביעות רצון נמוכה יותר בקרב נשים ולקושי בהגעה לאורגזמה נשית. זה נובע מכך שבתנוחה זו הנשים לא שולטות בעומק, זווית ומהירות החדירה, וכן שבתנוחה זו גירוי הדגדגן מופחת. באופן כללי, נשים בדרך־כלל לא מגיעות לאורגזמה באמצעות מין ואגינלי, אלא אם מתווסף לו גירוי ידני או אוראלי של הדגדגן.
גם האורנגוטאן, הבונובו והגורילות משתמשים בתנוחה של פנים אל פנים, אך בשכיחות פחותה מזו של האדם. לפעמים הזכר שוכב מעל לנקבה ולפעמים להפך. השערה אחת טוענת שמין פנים אל פנים נברר יחד עם העלייה באינטליגנציה של הפרימטים.
מין וגינאלי באמצעות חדירה מאחור היא תנוחה פחות שכיחה בבני אדם ויותר שכיחה בפרימטים אחרים. בתנוחה זו הנקבה עומדת על ארבע והגבר עומד מאחוריה. בקרב הפרימטים, תנוחה זו מלווה לעיתים קרובות באחיזה של הנקבה בעזרת הרגליים או הידיים, במיוחד כאשר האקט המיני נמשך זמן רב.
מין אנאלי
ביחסי מין אנאליים, הפין חודר דרך פי הטבעת, אל החלחולת (רקטום) של האדם השני. יחסים אלו מגרים את קצות העצבים של הנרתיק אצל נשים או את הערמונית אצל גברים, הסמוכים לדופן האחורי של החלחולת. נשים מדווחות על כך שסוג זה של אקט מיני הוא הכי פחות מועדף ומספק.
בקרב פרימטים, מין אנאלי הוא נדיר ומתרחש בעיקר בין זוגות זכרים.
מין אוראלי
ביחסי מין אוראליים ישנו גירוי של איבר המין הנשי (קנלינגוס) או הגברי (פליישיו) בעזרת הפה. חלק מהצעירים מעדיפים לקיים סקס אוראלי מכיוון שהוא נתפס בעיניהם כפחות בעייתי מבחינת התפיסה בציבור ומאפשר להם להמשיך ולהתייחס אל עצמם כאל בתולים. במקרים רבים הסקס האוראלי אינו מהווה תחליף לסקס אחר, למשל וגינאלי, אלא מהווה פעילות הנלווית לו. סקר אמריקאי מצא שכרבע מהצעירים מקיימים סקס אוראלי לפני או אחרי סקס אחר. עבור גברים הומוסקסואליים, מין אוראלי נחשב למין הרצוי והשכיח ביותר.
סקס אוראלי אינו ייחודי לאדם והוא נפוץ למדי גם בקרב מינים אחרים כמו הבונובו, קופי מקק קצרי זנב, למורים ואורנגוטאן. סקס אוראלי במינים אלה מתקיים בדרך־כלל בין שני פרטים מאותו המין. לא ברור מה התפקיד של התנהגות זו. ייתכן שיש לה ערך חינוכי או חברתי.
בבני אדם, סקס אוראלי נפוץ בתרבויות רבות, זאת בשונה מנישוק, שקיים רק בחלק מהתרבויות. הועלו מספר השערות ביחס לתפקיד האבולוציוני שסקס אוראלי יכול לשחק. ההסבר הראשון הוא שסקס אוראלי לאישה יכול לסייע לגבר לזהות זרע גברי אחר שמסמן חוסר נאמנות מינית מצידה. ההסבר השני הוא שסקס אוראלי לאישה ב־45 הדקות שלאחר סקס וגינאלי יכול להגביר את קליטת הזרע הגברי, ואילו ההסבר האחרון הוא שסקס אוראלי מגביר את שביעות הרצון המינית או הזוגית.
בסלנג יחסים כאלו נקראים "ירידה", "מציצה" או "ליקוק"
שכיחות
מחקרים משנות ה־90 בארצות הברית מצאו שרוב הזוגות הנשואים מקיימים יחסי מין שבע פעמים בחודש. עם זאת, קיימת שונות רבה בשכיחות של יחסי המין. ישנם זוגות המתנזרים לחלוטין ממין, בעוד אחרים מקיימים יחסי מין באופן יומי. עם הגיל, ובפרט משנות ה־40 ואילך, ישנה ירידה בפעילות המינית. גורמים הקשורים לשכיחות יחסי המין כוללים שביעות רצון זוגית, אושר ובריאות גופנית.
ישנן עדויות לכך שבארצות הברית, הגיל בו מתחילים לקיים יחסי מין וגינאליים נמצא בעלייה. בשנות ה־90 כ־20% מהצעירים דיווחו על קיום יחסי מין ואגינליים לפני גיל 15. הערכות משנת 2008 היו ש־11% מהנשים ו־14% מהגברים קיימו יחסי מין וגינאליים לפני גיל 15. מחקרים מאוחרים יותר הראו שהשכיחות לסקס בגיל צעיר נמוכה עוד יותר. קיימים הבדלים תרבותיים גדולים בשכיחות של מין בגיל צעיר. למשל, 40% מהגברים בברזיל ומעל 50% מהנשים בבנגלדש דיווחו על קיום יחסי מין וגינאליים לפני גיל 15.
מין ואגינלי הוא צורת המין הכי נפוצה בקרב זוגות הטרוסקסואליים. סקר מצא ש־98.5% מהזוגות דיווחו על קיום יחסי מין ואגינליים בשלושת השבועות לפני כן. גם מין אוראלי הוא נפוץ. ארצות הברית מוערך שכ־80% מהמבוגרים מעל גיל 20 התנסו במין אוראלי. השכיחות גבוהה במיוחד בקרב לבנים, משכילים וצעירים. נראה שבקרב נשים לסביות מין אוראלי הוא הדרך המועדפת להגעה לאורגזמה, ואצל גברים הומוסקסואליים הוא סוג המין השכיח ביותר.
בניגוד לתפיסה רווחת בציבור, 20% מהגברים ההומוסקסואליים מדווחים שמעולם לא קיימו יחסי מין אנאליים. בקרב זוגות הטרוסקסואליים בארצות הברית חלה עלייה בדיווח על קיום יחסי מין אנאליים מ־20% בשנות ה־90, לכ-35% בשנת 2013. סוג זה של מין נפוץ יותר בקרב אנשים משכילים ופחות דתיים.
מחזור התגובה המינית האנושית
התגובה הפיזיולוגית במהלך גירוי מיני דומה למדי בין גברים לנשים. התגובה תוארה לראשונה על־ידי מאסטרס וג'ונסון, והיא כוללת ארבעה שלבים טיפוסיים:
עוררות - בשלב זה הגוף נערך ליחסי מין. כתוצאה מכך עולים לחץ הדם, הדופק וקצב הנשימה. הפנים ופלג הגוף העליון מאדימים כתוצאה מזרימת הדם. בשלב זה אצל האישה יש סיכוך וגינלי ונפיחות של הדגדגן ואצל הגבר יש זיקפה.
רמה - בשלב זה מתרחשת עלייה נוספת בדופק ובמתח השריר. אצל האישה הסיכוך הוגינלי גדל והדגדגן יכול לסגת מעט, אצל הגבר שלפוחית השתן נסגרת ונמנע מעבר של שתן.
אורגזמה - בשלב האורגזמה הנשימה מואצת במידה רבה ושרירי האגן עוברים סדרה של התכווצויות קצביות. נשים רבות חוות גם התכווצויות של הרחם או הנרתיק. שלב זה מלווה בהנאה עוצמתית.
סיום - בשלב הסיום השרירים נרפים, לחץ הדם יורד והגוף חוזר למצב מנוחה. לאחר שלב זה גברים (וחלק מהנשים) לא יכולים לחוות אורגזמה נוספת למשך פרק זמן מסוים.
קיימים הבדלים בין אנשים באופן בו הם חווים את מעגל התגובה המינית. בקרב נשים, למשל, כ־15% לא חוו מעולם אורגזמה. נשים אחרות יכולות לעקוף את שלב הסיום, לחזור לשלב הרמה ולחוות אורגזמה נוספת אחת או יותר.
פעילות מינית
משחק מקדים ועוררות מינית
שמאל|ממוזער|250px|איור מאת מרטין ואן מאלה המציג זוג במשחק מקדים
בשלב המשחק המקדים בני הזוג מגיעים לעוררות המינית הדרושה לקיום יחסי המין. משחק מקדים יכול לכלול כל דבר שיוצר עוררות מינית, והוא שונה בין תרבויות באופן הגדרתו ואורכו. במהלך הגירוי המיני הנלווה למשחק המקדים מתרחשת אצל הגבר זקפה שבה הפין מתקשה כתוצאה מזרימת דם לתוכו. הזקפה תלויה בגורמים הבאים:
אספקת דם תקינה דרך העורקים
חסימה יעילה של הוורידים למניעת ניקוז הדם מהפין בזמן הגירוי
בקרה תקינה של מערכת העצבים
מצב הורמונלי תקין
מצב פסיכולוגי תקין
אצל האישה מתרחשת בזמן ההתעוררות סיכה נרתיקית כתוצאה מהפרשה של בלוטות שנמצאות סמוך לפתח הנרתיק ולצוואר הרחם. גם דפנות הנרתיק מפרישות נוזלי סיכה, אף שאינן כוללות בלוטות כלשהן. בנוסף, יכולה להתרחש בשלב זה אצל האישה הזדקרות של הפטמות, התרחבות של הנרתיק, התרחבות של שפתי הפות עקב אצירת דם באזור, והזדקרות של הדגדגן.
במקרה ששלב זה של העוררות המינית נפגם אצל הגבר, המצב מכונה אין-אונות (או בלעז אימפוטנציה), ואז הגבר אינו יכול לקיים יחסי מין רגילים הכוללים חדירה, ואילו אצל האישה מקובל לכנות זאת בשם הפרעה בתשוקה המינית. חדירה וגינאלית כשהנרתיק יבש עלולה לגרום לחבלה. הרקע לבעיות אלו בתפקוד המיני יכול להיות פיזיולוגי או פסיכולוגי.
המגע המיני
שמאל|ממוזער|250px|איור המופיע ב"קאמה סוטרה"
בשלב זה ישנה חדירה אל תוך הנרתיק או אל פי הטבעת, או מגע וחיכוך באיברי המין בצורות אחרות, דבר האמור לגרום להנאה אצל בני הזוג בשל האזורים הארוגניים שבפין, בנרתיק, בפי הטבעת או בשפתיים ובפה. אצל הגבר יכולה להתרחש בשלב זה פליטה מוקדמת הנחשבת לבעיה שמקורה בדרך כלל פסיכולוגי. אצל האישה ייתכנו כאבים בעת החדירה, עקב יובש, וגיניזמוס (התכווצות בלתי רצונית של הנרתיק), זיהום פטרייתי או מחלה אחרת.
את המגע המיני ניתן לבצע בתנוחות מגוונות התלויות בסוג יחסי המין (וגינאליים, אוראליים או אנאליים), ובהעדפות של בני הזוג. דיון נרחב בתנוחות שונות נמצא כבר בספר ההודי העתיק "קאמה סוטרה", ומעסיק את מרבית התרבויות. תנוחות נפוצות הן:
התנוחה המיסיונרית: תנוחה שבה בני הזוג שוכבים זה על זה, לרוב פנים אל פנים. ביחסי מין בין אישה וגבר מתייחסת תנוחה זו רק למקרים שבהם הגבר נמצא מעל האישה ובמקרה ההפוך נקראת התנוחה "האישה מעל".
חדירה מאחור: אחד מבני הזוג כורע על ארבע גפיו, ואילו בן הזוג השני חודר אל הנרתיק או אל פי הטבעת מאחור. בסלנג אנגלי, המקובל גם בקרב דוברי עברית, קרויה תנוחה זו בשם doggy style, עקב דמיונה לדרך ההזדווגות של כלבים.
"כפיות": תנוחה שבה שני בני הזוג שוכבים על צדם, אחד מאחורי השני (בדומה לשתי כפיות צמודות) וישנה חדירה לנרתיק או לפי הטבעת.
69: תנוחת מין אוראלי שבה בני הזוג הפוכים זה לזה, כך שפיו של האחד נסמך אל איבר מינו של האחר.
רוב הנשים אינן מגיעות לאורגזמה מחדירה בלבד אלא מגירוי של הדגדגן. ישנן תנוחות שמאפשרות גירוי שכזה במקביל לחדירה של הפין. תנוחת ה"רוכבת" מאפשרת לאישה ליצור את התנועה, בזמן שהגבר יכול לגרות את הדגדגן באצבעותיו. כמו כן, תנוחת ה"כפיות", כאשר האישה מעבירה את אחת מרגליה מעל רגליו של הגבר יוצרת אפשרות לגירוי מעין זה. מבחינה תרבותית, חדירה של הפין נתפסת כ"מין אמיתי" ואילו גירוי של הדגדגן, הנחוץ להנאתה של האישה נתפס כמשני. עם זאת, בשנים האחרונות עולה המודעות לאורגזמה הנשית.
אורגזמה
אורגזמה יכולה להתרחש עם התקדמות המגע המיני, והיא מתבטאת בתחושת עונג. קיימים הבדלים בין אורגזמה של הגבר ואורגזמה של האישה. אצל הגבר האורגזמה מלווה בהתכווצויות שרירי בסיס הפין ופליטת נוזל הזרע המכיל תאי זרע, ואילו אצל האישה מתרחשות התכווצויות של הנרתיק.
ייתכנו מצבים של אי הגעה לאורגזמה, הן אצל גברים והן אצל נשים. אצל הגבר יכול להיות מצב של כאבים בשלב זה. האורגזמה של הגבר והאורגזמה של האישה אינן מתרחשות לרוב בו זמנית. האישה יכולה לחוות מספר אורגזמות בזו אחר זו, ואילו הגבר זקוק לזמן מה לפני שיוכל להגיע שוב לאורגזמה.
המין והרפואה
מכיוון שיחסי מין הם פעילות מורכבת הכוללת אינטראקציה בין שני אנשים, ועשויה לכלול קשת רחבה של בעיות, מבעיות פיזיולוגיות ועד בעיות פסיכולוגיות, ישנם מומחים מהתמחויות שונות המטפלים בבעיות אלו. בבעיות פיזיולוגיות מטפלים גינקולוג אצל נשים ואורולוג אצל גברים. גם רופאי עור מטפלים בבעיות מין מסוימות. אם הבעיה לא נעוצה בבעיה פיזיולוגית, ניתן לפנות לפסיכולוג המתמחה בטיפול מיני, שאמור לרדת לשורשי הבעיה הנפשית או התפיסתית שגורמת לבעיית התפקוד המיני אצל כל אחד מבני הזוג ואף לסייע בפתרון בעיות מיניות הנובעות ממערכת היחסים ביניהם. פסיכולוגים כאלו קרויים לעיתים סקסולוגים.
אמצעי מניעה
שמאל|ממוזער|250px|מגוון של גלולות למניעת היריון
על מנת למנוע היריון לא רצוי, נעשה שימוש במגוון אמצעי מניעה שתפקידם למנוע את ההפריה של הביצית באמצעות תא הזרע. ניתן להשתמש בשיטות המבוססות על הקמת חיץ בין הזרע לביצית או בשיטות הורמונליות המשבשות את תהליך ההפריה. אמצעי המניעה הנפוצים הם: קונדום, גלולה למניעת היריון, התקן תוך רחמי, דיאפרגמה, ספוגית למניעת היריון וקצף קוטל זרע.
לעיתים בני זוג משתמשים בשיטות "עממיות" שאינן יעילות כלל. בשיטת "המשגל הנסוג" שבו הפין מוצא מהנרתיק לפני הפליטה קיים סיכוי להיכנס להיריון עקב פליטת זרע המתרחשת לפני האורגזמה. "שיטת הימים הבטוחים" שבה קיום היחסים נעשה בתקופה שאין ביוץ אצל האישה אינה בטוחה משום שקשה לדעת בוודאות את הימים בהם מתרחש הביוץ.
על מנת למנוע היריון לא רצוי לאחר קיום יחסים ללא אמצעי מניעה יכולה האישה ליטול את "גלולת היום שאחרי" שהיא למעשה מינון גבוה של גלולה למניעת היריון. אפשר לקחת אותה עד 72 שעות לאחר קיום היחסים. אם האישה התעברה ניתן להפסיק את ההריון באופן מלאכותי. הליך זה נקרא הפלה מלאכותית. קיימות שתי דרכים לבצע הפלה מלאכותית: טיפול תרופתי או הליך כירורגי בשם גרידה. גרידה היא בעצם סוג של ניתוח, כרוך בסיכון, יקר ואינו נעים. כאשר הפלה מלאכותית מתבצעת בתנאים סניטריים נאותים ועל ידי רופא המוסמך לכך, הסיכונים נמוכים.
הפרעות בקיום יחסי מין
מצבים שונים, רפואיים ואחרים יכולים להפריע לקיום יחסי מין:
דיספרוניה כאבים בעת מגע מיני אצל נשים. לכאב יכול להיות מקור נפשי או פיזי. כשלב ראשון, מומלץ להיבדק אצל רופא/ת נשים כדי לוודא שהמקור אינו בגירוי מקומי, דלקת, פטריות, וגיניזמוס או וסטיבוליטיס (דלקת מבוא העריה). המקור אחר לכאבים עשוי להיות רגשי הנובע ממבוכה, חוסר בשלות לקיום יחסי מין או קשיים בזוגיות עם בן/בת הזוג.
מחלות מין
שמאל|ממוזער|250px|חיידקים גורמי עגבת
קיימות מחלות מידבקות מיוחדות המועברות בעת מגע מיני. חלקן מחלות קלות יחסית, למשל יבלות עור (קונדילומה), כיני ערווה, גרדת והרפס; חלקן עלולות להוביל לעקרות, למשל זיבה וכלמידיה; וחלקן מחלות קשות שעלולות להיות אף קטלניות, למשל איידס ודלקת כבד נגיפית מסוג B (הפטיטיס B).
כדי להתגונן בפני מחלות אלה, שגורמות להדבקה על ידי העברת נוזלי גוף ועל ידי מגע בין השכבות הריריות של הגוף, הדרך הבטוחה ביותר, מלבד הימנעות מקיום יחסי מין, היא שימוש בקונדום. רצוי להשתמש בו במיוחד כאשר יחסי המין הם אקראיים, וההיסטוריה הרפואית של בן הזוג לא ידועה. על כל פנים, קונדום אינו מגן הגנה מלאה מפני מחלות מין מסוימות (למשל עגבת, הרפס, גרדת או הפטיטיס) שיכולות לעבור גם במגע עור לעור, פה לפה וכו'. ביחסי מין וגינאליים, נשים רגישות יותר להידבקויות מאשר גברים, הואיל וזרע הגבר נשאר בנרתיק האשה.
מין בתרבויות העולם
היחס למין השתנה לאורך ההיסטוריה והוא תלוי תרבות ותקופה. כך, למשל, ביוון העתיקה הייתה נהוגה גישה מתירנית כלפי מין, וכך גם ברומא העתיקה שתרבותה הושפעה עמוקות מזו של היוונים. המתירנות ביוון העתיקה התבטאה, בין היתר, בזנות ממוסדת ואף באורגיות המוניות. כמו כן ההומוסקסואליות הייתה מקובלת ונפוצה בקרב האליטות.
כדוגמאות נוספות ליחס כלפי המין בתרבויות שונות ניתן לציין את התרבות היפנית הקדומה, שבה היה מקובל לרצוח נשים שקיימו יחסי מין ללא נישואין או נשים שבגדו בבעליהן. בחלקים של אפריקה השתרש המנהג לכרות את הדגדגן לבנות צעירות, תהליך של השחתת איבר המין הנשי, זאת כדי שהאישה לא תחווה הנאה מינית בהמשך חייה, ובכך להפחית את סיכויה לבגוד. בארצות הברית היו כמה מדינות שבהן נאסרו יחסים אנאליים במה שמכונה "חוקי סדום". רק ב-2004 ביטל בית המשפט העליון של ארצות הברית חוקים אלו, שכבר זמן רב קודם לכן לא נאכפו בפועל.
יחסי מין בין בני אותו מין זוכים כיום שוב ללגיטימציה רבה יותר ולהגנה חוקית מלאה בעולם המערבי. לעומת זאת ברוב מדינות ערב ובעולם השלישי שני גברים שייתפסו מקיימים יחסי מין עשויים לקבל עונשים חמורים עד כדי מוות. לשלוש הדתות המונותאיסטיות מסורת ארוכה של התנגדות ליחסים אלו. האסלאם, הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית רואים בהם חטא חמור. עם זאת, זרמים דתיים ליברליים כמו הכנסייה האנגליקנית, כנסיות הזרם המרכזי הפרוטסטנטיות בארצות הברית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית, מתייחסים בסובלנות ליחסים אלו ואף מעודדים את מיסודם במסגרת זוגית.
בתרבות המערב
בקרב המקבלים את הערכים החברתיים והמשפחתיים שהתגבשו במערב לאחר המהפכה המינית, תרבות הנגד של שנות השישים ונגזרותיהן, רווחות גישות כלפי מין שראשית חלקן עוד בעידן הנאורות:
ערכים הומניסטים וליברלים, המקדשים את זכויות האדם, בייחוד הזכות לחירות, חופש הדת והזכות לפרטיות. על פי ערכים אלו אין למקור סמכות חיצוני כלשהו, דתי או אחר, הזכות להכתיב את אופן ומועד יחסי המין, וכן אין לו זכות לאסור או להגביל יחסי מין בין אנשים בגירים, כל עוד יחסים כאלה מתקיימים מתוך בחירה חופשית וכבוד הדדי וללא פגיעה באנשים אחרים. מערכים אלו נובעת למשל הלגיטימציה ליחסי מין בין אנשים לא נשואים, או ליחסים הומוסקסואליים.
גישות הומניסטיות אנתרופוצנטריות אשר חוגגות את היופי של גוף האדם, אפילו יופי ארוטי, ביצירות ספרות ואמנות, ורואות צרכים ויצרים אנושיים בסיסיים, כמו היצר המיני, כיצרים טבעיים אשר אין סיבה לדכאם או להתבייש בהם כל עוד אינם פוגעים באנשים אחרים. מגישות כאלו נובעת למשל ההתנגדות לדיני צניעות רבים בהלכה היהודית, ושלילת הטומאה של דם הווסת.
תפיסות רומנטיות, הרואות במימושה של אהבה רומנטית כסיבה מרכזית לנישואים, ואת המגע הגופני בין בני הזוג, המשיכה המינית והסיפוק המיני ההדדי כמרכיבים מרכזיים בחיי הנישואים. מתפיסות אלו נובע למשל הצורך לבדוק התאמה מינית בין בני זוג גם לפני הנישואים.
מחקר מדעי בתחומי הפסיכולוגיה והסקסולוגיה הביא לתגליות חדשות, למשל בדבר קיומה ומאפייניה של האורגזמה הנשית. מחקרים אלו מדגישים את החשיבות של חינוך מיני ותקשורת פתוחה בין בני זוג על מנת לוודא סיפוק מיני. בהתאם לכך יהודים חילוניים רבים אינם שוללים או אף רואים בחיוב שיחה גלויה על מין בין בני הזוג, גירוי מיני הדדי, קיום יחסים באור וללא כיסוי, ובכל תנוחה מינית המקובלת על שני בני הזוג.
מאז ראשית האמנציפציה ליהודים בשלהי מאה ה-18, נטשו מרבית היהודים את אורח החיים המסורתי, ובכלל זה איסורי ההלכה לגבי יחסי מין. מנקודת הראות של ערכים וגישות כאלו, הלכות רבות הנוגעות ליחסי מין נתפסות כשרירותיות, שמרניות ואף בלתי-מוסריות, בעיקר אצל אנשים שאינם מאמינים בסמכות ההלכה מלכתחילה.
לעומת זאת, גורמים דתיים ושמרניים רואה בגישה המתירנית דרך שמביאה בעקבותיה אסונות רבים לעוסקים בכך: מבחינה רפואית – הידבקות במחלות מין, והפרעות חמורות בפוריות; מבחינה חברתית – הריסת התא המשפחתי, יצירת משפחות חד-הוריות, הפקרת החינוך של הילדים, הגברת האלימות בין האנשים הנוהגים בחופשיות יתר בתחום המיני, הרס המטרות הנלוות למין, שהן פריה ורבייה, ואהבה אמיתית בין בני הזוג. כמו כן, ככל שהיצר המיני משוחרר ללא רסן, ללא המטרות החיוביות שבו, וללא רגשות האהבה והקשר הבסיסי שבין בני הזוג – הרי זה מביא לאכזבות קשות, ולהפרעות בתפקוד המיני מסוג אין-אונות וקרירות מינית.
בספרו תולדות המיניות, יוצא חוקר התרבות והפילוסוף מישל פוקו נגד ההיפותזה שטוענת שהשיח על אודות המיניות החל מהמאה ה-17 היה דכאני ורק במאה העשרים החלה פתיחות בנידון. פוקו טוען שהחברה המערבית אובססיבית בנושא המין, וזו אובססיה שהחלה עם המצאת הפרקטיקה הכנסייתית של הוידוי, והלכה והשתכללה עם הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה. לדידו המערב תופס את המין כסוד כמוס שנמצא בתוך כל אדם ומעניק לו משמעות.
המין והדת
בתרבויות אליליות
היו תרבויות קדומות כמו התרבות הכנענית שבהן היו "כוהנות אהבה" במקדשים, וחלק מהפולחן היה לקיים איתן יחסים, ואף אורגיות במהלך עבודת האליל. כמו גם פולחני מין בין כהני וכוהנות אלילים שונים במה שמכונה "חתונה קדושה". היו מקומות בעולם בהם הגברים היו מאוננים על האדמה ו"מפרים" אותה כחלק מסימולציה פולחנית שתגרום לשנה ברוכה ביבול.
לעומתן קיימות תרבויות אליליות שמרניות מינית באופן בלתי מתפשר, המענישות בחומרה כל סטייה מהנורמות הנהוגות בהן.
מין פולחני מתואר בתנ"ך בכמה מקומות. "כוהני אהבה" כאלו כונו בתנ"ך "קדש" או "קדשה", ואחת המצוות היא איסור על מין פולחני שכזה לצורך עבודה זרה: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ()
ביהדות
היהדות רואה ביחסי מין מצווה, אך מבקשת לפקח עליהם ולהסדיר אותם. המונח המקובל בספרות התורנית ליחסי מין הוא "ביאה". יחסי מין בין איש לאשתו מכונה בדרך כלל "תשמיש המיטה" (בקיצור: "תשמיש").
הגישה החיובית ליחסי מין משתמעת מהמצווה הראשונה בתורה, היא מצוות "פרו ורבו". בנוסף קיום יחסי מין הוא מצווה מפורשת: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" ("עונתה" פירושו קיום יחסי מין עם האישה), ואף חובה בסיסית שאין להשתמט ממנה, ("כל שאינו עוסק בפריה ורבייה כאילו שופך דמים") - כל זמן שהוא נעשה במסגרת משפחתית מסוימת (ובימים קדומים גם מוסד הפילגש) ובמסגרת מגבלות ההלכה. עד כדי כך חשובה המצווה, שלכהן הגדול אסור לכהן בתפקידו אם איננו נשוי, ובתלמוד אף נאמר "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם" (). על פי הקבלה וספר הזוהר, בית שלא מתקיימים בו יחסי מין - אין השכינה שורה בו.
דוגמה מובהקת לגישה זו באה לידי ביטוי בביקורת המושמעת בקרב פרשני המקרא, למן תקופת התלמוד, על פרישתו של משה רבנו מאשתו ציפורה, על מנת להישאר במדרגתו הרוחנית. בפרשה בה נענשת מרים, אחות משה, על הוצאת לשון הרע אודות משה, טוענים פרשני המקרא כי מרים מתחה ביקורת על פרישתו של משה מציפורה בניגוד להלכה, וכי נענשה על עצם מעשה הרכילות ולא על תוכן הדברים, מכיוון שלמעשה, הביקורת עצמה הייתה מוצדקת.
לעיתים, היו תלמידי חכמים שפרשו מאישה, והדוגמה המפורסמת ביותר לכך הוא רבי שמעון בן עזאי, מחכמי המשנה, אשר כל חייו שקד על לימודי התורה ולא נשא אשה בהסבירו כי "מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (בבלי, מסכת יבמות סג, ב).
קיום יחסי מין האסורים על פי ההלכה נחשב לאחד האיסורים החמורים ביותר ודינו עונש מוות, מלבד נידה, יחסים עם גויים והוצאת זרע לבטלה שעונשם בידי שמים.
להלן סוגי יחסי המין האסורים על-פי הדת היהודית:
ניאוף - יחסי מין בין גבר לבין אישה נשואה או מאורסת (מקודשת) לאחר. איסור זה חמור במיוחד, שכן הוא אחד מעשרת הדיברות. כמו כן הוא נכלל באיסורי גילוי עריות.
גילוי עריות - יחסי מין בין קרובי משפחה ובין אשה נשואה לגבר. פירוט בהרחבה של מי בדיוק מוגדר כקרוב/קרובת משפחה לעניין זה מצוי בספר ויקרא. איסור זה הוא אחד משלושת האיסורים החמורים של "ייהרג ובל יעבור".
משכב זכר - יחסי מין אנאליים בין שני גברים. (ויקרא כ', י"ג), (ויקרא, י"ח, כ"ב). ומפרש רש"י "כמכניס מכחול בשפופרת".
משכב בהמה - יחסי מין בין אדם לבעל חיים. (שמות, כ"ב, י"ח), (ויקרא, כ', ט"ו), (ויקרא, כ', ט"ז).
קיום יחסים עם אישה נידה - אישה הנמצאת בזמן וסת ושבעה ימים אחריה. מהמקרא האיסור היה מוגבל לשבעת ימים: (ויקרא, ט"ו, י"ט), וחז"ל הוסיפו "שבעת ימי ליבון" בשל חשש מטומאת זיבה.
זנות פולחנית / יחסי מין בין עבד לבן חורין - (דברים כ"ג י"ח)
קיום יחסי מין בין יהודים לגויים - אף שבית דין אינו עונש, קיימת הוראה לא מחייבת של "הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו".
אונס - לאונס נקבעים סוגים שונים של עונשים, בהתאם למצבה המשפחתי של הנאנסת (נשואה, מאורסת או רווקה) ובהתאם למקום האונס (בעיר או בשדה), המשפיע על יכולת הנאנסת להזעיק עזרה.
שפיכת זרע לבטלה - פליטת זרע שלא במהלך יחסי מין עם אישה ובכללם אוננות. איסור זה לא רשום באופן מפורש במקרא.
על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון ():
מין וגינאלי נקרא "ביאה כדרכה", ואצל בני זוג נשואים, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושין.
ביאה שלא כדרכה - מין אנאלי הוא בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים, ומין אנאלי נקרא בתלמוד "ביאה שלא כדרכה" או "הפיכת השולחן". בעלי התוספות סוברים שאקט זה מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע.
ביאה דרך איברים - מין אוראלי הוא חלק מ"ביאה דרך איברים" ואינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ואינו נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הדבר נעשה במסגרת יחסים אסורים.
"קיצור שולחן ערוך" בעקבות התלמוד קובע מגבלות אחדות על קיום יחסי מין, ובהן:
השולחן ערוך (אבן העזר כה) קובע מגבלות נוספות על התנאים הסביבתיים של המיניות, ובהן איסור לקיים יחסים במקומות ציבוריים כשווקים, רחובות, גנות ופרדסים, ואיסור לקיים יחסים בפני אדם אחר אפילו ילד קטן.
בנצרות
הנצרות הקתולית ונגזרותיה נחשבות לדת, שהיחס שלה כלפי המין הוא השמרני והחריף ביותר. המיניות נחשבת לחטא ואסמכתא לכך היא הפסוק בתהילים "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי" (תהילים פרק נ"א פסוק ז'). על פי הנצרות, קיום היחסים נועד להולדה והתרבות בלבד, ואסורים יחסים לשם הנאה בלבד. לאנשי הדת של הנצרות הקתולית אסור להינשא, ובכנסייה האורתודוקסית רק לכמרים הזוטרים מותר להינשא. התנזרות מיחסי מין נחשבת למעלה גדולה בנצרות.
באסלאם
באסלאם היחס למין יותר מתירני מאשר ביהדות, ויש היתר לפוליגמיה, אם כי יש איסור על מין אנאלי. אין הבדל מבחינת האיסורים בין שני המינים אם כי בחברות שמרניות כדוגמת חברות ערביות ואפריקאיות יש זכויות יתר לגברים, אף על פי שהדת עצמה אינה מבדילה בין המינים. לפי הקוראן, האהבה בין הגבר לאישה הוא מעשה ידי אלוהים. גם הגבר וגם האישה צריכים להגשים את צורכיהם המיניים של האחר.
בזמן הווסת אסור לקיים יחסי אישות, אבל מגע מיני אחר, כגון נשיקות וכל פעילות מינית שאינה כוללת מגע בנרתיק - מותר במפורש.
בתרבויות אסלאמיות מסוימות, קיום יחסי מין שלא במסגרת נישואים עלול להוביל לרצח על חילול כבוד המשפחה של האישה, אף שאין לכך היתר רשמי בקוראן.
בבודהיזם
בבודהיזם, מי שבוחר לתרגל ושהוסמך להיות נזיר או נזירה, גם בוחר לחיות חיי פרישות, המניעה מיחסי מין נתפסת כצורך כדי להגיע להארה. קיום יחסי מין הוא אחד מארבע עבירות עיקריות שיש על נזיר. אמנם, בוג'ריאנה, קיום יחסי מין יכול אפילו להיות חלק מהדרך אל ההארה. בודהיסטים הדיוטות (שאינם נזירים) אינם צריכים לפרוש מיחסי מין, שכן מין הוא חלק טבעי מאוד של חברה עם משפחה וילדים. כמו כן, הבודהיזם אינו נכנס לפרטים לגבי מה נכון ומה לא נכון בתוך פעילויות החיים. פרטים של התנהגות מקובלת או לא מקובלת ביחסי מין אינה מוזכרת במפורש באף אחד מהכתבים הדתיים.
מין בחוק הישראלי
בחוק העונשין מפורטות עבירות מין אחדות, שעיקרן קיום יחסי מין בכפייה, כולל מצבים של קיום יחסי מין עם קטין, שגילו מתחת לגיל ההסכמה, ויחסי מין בין מטפל נפשי למטופל.
החוק הישראלי מחלק את עבירות קיום יחסי מין בכפייה לפי סוגי האקטים המיניים שנכפו:
מין וגינאלי בכפייה מכונה בחוק העונשין הישראלי "אונס".
מין אנאלי או אוראלי בכפייה מכונה בחוק העונשין הישראלי "מעשה סדום" ודינו כאונס.
בפקודת החוק הפלילי, שנחקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי ועם הקמת המדינה נכללה בחוקי מדינת ישראל, ובחוק העונשין שהחליף אותה, נכללו איסורים על סוגים אחדים של יחסי מין, גם כאשר הם נעשים מרצון בין בוגרים. זו לשונו של סעיף 351 לחוק העונשין (בגרסתו הראשונה, משנת 1977):
למעשה אסר סעיף זה יחסי מין הומוסקסואליים, וכן אסר מין אוראלי ומין אנאלי, גם במסגרת יחסי מין הטרוסקסואליים. במסגרת תיקון מס' 22 לחוק העונשין, שאושר בכנסת בשנת 1988, בוטל איסור זה.
השידול לזנות אינו חוקי. בהתאם לכך אסורה הפעלתם של בתי בושת ומכוני ליווי המספקים שירותי מין בתשלום, ואסור פרסום שירותי זנות בעיתונים. חוק העונשין אוסר קיום יחסי מין עם קטין בתמות תשלום: קובע כי "המקבל שירות של מעשה זנות של קטין, דינו - מאסר שלוש שנים", וחוק איסור צריכת זנות מטיל עונש על צריכת שירותי זנות.
פתולוגיה מינית
שמאל|ממוזער|250px|תבליט ממקדש הינדואי של האל לקשמי בעיר קהאג'וראהו בהודו נראים גברים המזדווגים עם סוס (זואופיליה). תופעת הזואופיליה נחשבת בדרך כלל לפאראפיליה ולעבירה פלילית.
פתולוגיות מיניות, או הפרעות בהעדפות מיניות, מתייחסות לעניין מיני מתמשך ועז המופנה כלפי גירויים לא טיפוסיים. ההתנהגויות הנלוות לכך, הפנטזיות או הדחפים יכולים ליצור מצוקה, קשיים בינאישיים וקשיים בתפקוד. הם כוללים בדרך־כלל אנשים שלא מסכימים לאקט המיני, חפצים, קטינים או גרימה של בושה וסבל.
פדופיליה וזואופיליה הן פאראפיליות המוגדרות כסטיות מיניות ואסורות על פי חוק ברוב מדינות העולם, משום שהפרטנר אינו כשיר להביע הסכמה חוקית ליחסים אלה. בנוסף לכך מימוש הפנטזיה הפדופילית בצורת יחסי מין עם ילדים עשויה לגרום נזק ארוך טווח לקורבן - הילד או הילדה. פדופיליה נחשבת לפשע חמור הן בעיני החוק ברוב העולם והן מבחינה חברתית ותרבותית. עם זאת, במדינות מסוימות, ניתנה גושפנקא חוקית לפדופיליה והותר להתחתן עם בנות צעירות במיוחד והן מותרות לבעליהן. נקרופיליה נחשבת גם היא לסטייה מינית חמורה.
אקסהיביציוניזם היא פאראפיליה הנחשבת כסטייה מינית, ובמקרים מסוימים גוררת עונשים בחוק. מציצנות, מעבר להיותה סטייה מינית, פוגעת בפרטיותו של הקורבן, וקבועים נגדה עונשים בחוק.
יחסים סאדו-מזוכיסטים אינם נחשבים כיום כסטייה, כל עוד הם לא גורמים למצוקה נפשית או גופנית. אם יחסים אלו נעשים בהסכמה מלאה, הם אינם אסורים בחוק.
לקריאה נוספת
טל תמיר (עורכת): נשים לגופן''': בריאות, גוף, מיניות, יחסים. מודן 2011
קישורים חיצוניים
מין וזוגיות, באתר סטארמד
דנה דין, 10 סיבות ממש טובות לעשות סקס (ולמה זה כל-כך בריא), באתר שירותי בריאות כללית, 26 באפריל 2010
The Sex-Starved Relationship - ההשפעה של היעדר יחסי מין על זוגיות והחשיבות של תקשורת בין בני הזוג
ברידג׳יט היינס, סקס עושה תינוקות, aeon, 9 באוגוסט 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:רבייה מינית
| 2024-05-29T05:39:40
|
זכר
|
שמאל|ממוזער|150px|סמלו של מארס המשמש לסימול זכר
שמאל|ממוזער|135px|דמות גבר זכר, כפי שצוירה על הדיסקית של פיוניר
זָכָר (♂) בבעלי החיים הוא הזוויג המייצר את תאי הזרע. בצמחים, הזכר הוא הזוויג המייצר את האבקה שבאבקנים.
הזכר והנקבה יוצרים יחדיו את מנגנון הרבייה הזוויגית (בניגוד לרבייה אל-זוויגית).
התופעה שבה קיימים הבדלים חיצוניים בין זכר ונקבה מאותו מין נקראת דו צורתיות זוויגית. עם זאת, יש מינים שבהם לא קיימים הבדלים בולטים בין הזכר מהנקבה.
המושגים זכר ונקבה משמשים גם לתיאור מנגנוני רבייה בעולם הצומח.
במין האנושי קרוי הזכר הבוגר "איש" (אף שכיום המילה איבדה ממשמעותה הזוויגית והיא מילה נייטרלית יותר, בעוד "גבר" תפסה את מקומה כמילה זכרית במופגן).
בביולוגיה מקובל לסמן זכר באמצעות מעגל שממנו יוצא חץ, סימון השאול מהסימון המקובל לכוכב מאדים באסטרולוגיה ובאסטרונומיה. מקובל לקשר את מאדים לאל מלחמה הרומי מרס, ולפיכך רואים בו סמל לתכונות גבריות.
הזוויג זכר נקבע בבני האדם וביונקים הודות לקבלת כרומוזום Y מהאב, כרומוזום זה וכרומוזום X נקראים כרומוזומי זוויג, כך שהקריוטיפ של הזכר יהיה XY ואילו של הנקבה יהיה XX. בחרקים ובעופות קביעת המין הפוכה מביונקים.
קישורים חיצוניים
גלריית חיות:
קטגוריה:רבייה
קטגוריה:מגדר
*
| 2024-10-05T09:27:39
|
נקבה
|
ממוזער|לביאה מניקה את גורה. נקבות היונקים מייצרות חלב עבור גוריהן באמצעות בלוטות חלב.
נקבה היא הזוויג המייצר את תאי הביצה, שהם תאי הרבייה הגדולים ביותר בעולם החי.
בקרב המין האנושי קרויה הנקבה הבוגרת אישה.
הנקבה והזכר מאותו מין ביולוגי יוצרים יחדיו את מנגנון הרבייה הזוויגית (בניגוד לרבייה אל-זוויגית). במינים רבים קיימים הבדלים חיצוניים בולטים בין הזכר והנקבה מאותו המין. תופעה זו נקראת דו צורתיות זוויגית. אך קיימים מינים רבים שבהם הבדלים חיצוניים בין זכר לנקבה אינם בולטים.
משמעות השם
כפי שמקובל לחשוב, בעברית השם נקבה נגזר מהמילה "נקב" – שם המכוון למבנה הנרתיק אצל היונקים.
הזוויג המקבל את הזרע ויולד את הוולדות נקרא "נקבה", והזוויג האחר נקרא "זכר". כיום ההבחנה היא בין בעל הביצית (התא הגדול) לבעל הזרע (התא הקטן). על פי זה כיום, המושגים "זכר" ו"נקבה" משמשים גם לתיאור רבייה זוויגית בעולם הצומח.
מאפיינים
במינים רבים ישנם מאפיינים קבועים לנקבות, ואלו משתנים בהתאם למין. המאפיינים הקבועים ביותר קשורים לרבייה, ואלו משתנים דרמטית בין המחלקות השונות בטבע. למשל, במחלקות החרקים, הדגים, הדו-חיים ובמרבית מחלקות הזוחלים – מטילה הנקבה כמות גדולה של ביצים ואינה מטפלת בהן לאחר מכן, אולם גם אם חלק מהביצים נטרפות בדרך כלל כמה ישרדו בזכות הכמות הגדולה. עקב נסיבות אלו, המאפיינים הקבועים ביותר של הנקבות קשורות לאיברי הטלה, להתנהגות חיזור ולפעמים גם באיתור המקום המתאים והבטוח להטלה. עופות ויונקים מביאים בכל מחזור הטלה או לידה כמות קטנה יחסית של צאצאים ולכן לנקבות רבות מאפיינים נוספים – המשתנים בין המינים השונים – המתאימים לטיפול בהתפתחות הצאצאים, בין אם בעודם בביצה ובין אם לאחר שנולדו. נסיבות אלו דורשים שיתוף פעולה בין יותר מפרט אחד, ולכן במקרים רבים מתטשטשים מאפייני הנקבה לעומת מאפייניה של משפחה או להקה שהופכים למשמעותיים יותר לשמירה על הצאצאים. בקרב היונקים, מכיוון שהאם מייצרת את המזון עבור הצאצא הנולד, חיוני גם הקשר בין נקבה לצאצאיה ועל כן חלק ממאפייניהן של נקבות היונקים קשורים לנושא זה.
נקבות במחלקת היונקים
המאפיין הבולט ביותר של נקבות היונקים הן בלוטות החלב, אשר מופיעות בקרב שני המינים ופעילות רק בנקבות הבוגרות. בלוטות החלב מייצרות חלב בו מזינה האם את צאצאיה. פעולת ההנקה יוצרת קרבה בין האם לצאצאיה והיא למעשה הנדבך הראשוני במערכת ההתנהגות של יונקים. הנקבה מאופיינת באיברים ייחודיים המרכיבים מערכת הרבייה פנימית וחיצונית, דוגמת שחלות ופות בהתאמה.
לנקבת היונקים תקופת ייחום המשתנה בהתאם למין. בתקופה זו הנקבה הבוגרת מוכנה להזדווגות, להפריה ולהיריון. בעת הייחום מתרחשים שינויים הורמונליים בגופה של הנקבה.
ישנם יונקים אשר מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים.
מחקר משנת 2020 שהשווה בין 101 מינים של יונקים גילה שברובם תוחלת החיים של הנקבות ארוכה משל הזכרים, ובכלל המינים שנבדקו תוחלת החיים של הנקבות ארוכה בממוצע ב-18.6% לעומת הזכרים. מחקר זה ומחקר נוסף שבחן 200 מינים מצביעים על מגמה אפשרית, לפיה מינים שיש להם זוג כרומוזומי מין זהים הם בעלי כישורי שרידות גבוהים יותר.
מאפיין נוסף שעשוי להסביר את הפער בתוחלת החיים יכול להיות נטייה של זכרים יונקים להקדיש משאבים ביולוגיים משמעותיים ל"גידול ותחזוקה של תכונות מיניות משניות" כמו גודל גוף, קרניים או פיתוח התנהגויות חברתיות המתאימות למלחמות בין זכרים על האפשרות להזדווגות עם נקבה.
נקבות במחלקת העופות
המאפיין העיקרי של נקבות העופות הוא הטלת ביצים. בקרב העופות מספר הצאצאים הפוטנציאלים מועט ביחס לדו-חיים או דגים, ולכן ההורים מקדישים זמן ואנרגיה רבים יחסית לטיפול קפדני לסיוע להתפתחות הצאצאים – בין אם בתוך הביצה בשלב העוברי ובין אם לאחר הבקיעה.
כ-90% ממיני העופות הם מונוגמיים, ובמינים אלו ישנה חלוקת תפקידים קבועה למדי בין זכרים לנקבות, אולם מהות החלוקה משתנה מאוד בין המינים השונים. למשל, אחריות הקינון על הביצים משתנה בהתאם למין, כאשר ישנם מינים שהנקבה דוגרת לבדה, כאלו בהם העומס מתחלק בין הזכר לנקבה, וכן מקרים מעטים בהם הזכר דוגר לבדו.
בגוף נקבת העופות פעילה רק שחלה אחת – לרוב השחלה השמאלית. השחלה מכילה ביציות מיקרוסקופיות רבות. לקראת עונת הרבייה, בהשפעת הורמון מיוחד, הביציות גדלות ואתן גם השחלה. לקראת הביוץ הביצית נחלצת מהשחלה, ומתווסף אליה חלמון רב.
נקבות המחלקת הזוחלים
מרבית הזוחלים חיים באופן טריטריואלי. בדרך כלל שטחי הטריטוריה של זכרים – במיוחד זכרים דומיננטיים – גדולים מאלו של הנקבות, ולעיתים חופף שטח של זכר אחד בשטחן של כמה נקבות. במקרים רבים הזכר מגן על הנקבות שנמצאות בטריטוריה שלו מפני זכרים אחרים ומגן על צאצאיהן.
חלק מהזוחלים מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים.
לאחר ההזדווגות מרבית נקבות הזוחלים נפרדות מהזכר ומחפשות מקום מתאים להטלת ביצים – לרוב מקום לח, חשוך, שבו סבירות גבוהה יחסית להגנה מפני טורפים או נזקי מזג האוויר. ישנם זוחלים בהם הנקבות יכולות לאגור את הזרע אצלן לזמן ממושך, לעיתים מספר שנים, עד להגעתה לתזמון מתאים להטלה. ישנם מינים מעטים בהם הנקבות משקיעות מאמצים רבים ועוברות מרחקים ארוכים כדי למצוא את המקום המתאים ביותר.
בחלק ממיני הזוחלים הנקבות משריצות את הביצים. נקבות אלו נושאות את הביצים בתוך גופן זמן ממושך יותר, מה שמכביד על יכולתן לטרוף או להיזהר מטורפים.
כ-97% מנקבות הזוחלים אינן מטפלות בצאצאיהן לאחר ההטלה.
נקבות במחלקת הדו-חיים ובמחלוקת הדגים
במרבית המינים במחלקת הדו-חיים ובמחלקות הדגים השונות הנקבה מייצרת מספר גבוה ככל האפשר של ביצים קטנות, ולאחר ההטלה הנקבה אינה מקדישה בדרך כלל זמן או אנרגיה לטיפול בצאצאים.
חלק מהדו-חיים מקיימים שיטת רבייה של מצגי זירה, בה מתאספים זכרים ונקבות במיקום מסוים, והנקבה בוחרת את הזכר המועדף עליה על פי קריטריונים שונים.
מספר קטן של מינים במחלקות אלו מורכב אך ורק מנקבות, אשר משתמשים בתשלובת זרעים מזכרים ממינים קרובים כדי להפרות עצמן. חוקרים העלו השארות שגיוון גנטי זה אף מסייע להישרדות של מינים ייחודיים אלו.
נקבות במחלקת החרקים
לנקבת החרקים ישנו כיס הזדווגות לתוכו מחדיר הזכר את הזרע. אצל חרקים רבים אין לנקבה איברים מיוחדים להטלת ביצים. אצל חלקם התפתח החלק האחורי של הבטן והפך לצינור הטלה. מרבית נקבות החרקים יטילו את הביצים במיקום שיש בו די מזון עבור הזחלים שיבקעו מהן.
לנקבות החרקים תפקיד משמעותי בחיזור, אולם אופן החיזור משתנה מאוד בהתאם למין. בחלק ממיני החרקים מתקהלים זכרים ונקבות במקום מסוים בעת המתאימה לצורך רבייה. בחלק מהמינים מייצרים הנקבות קלט חושי דוגמת פרומונים, צליל או מראה ספציפי, שמושכים זכרים אליהן. במינים אחרים הנקבות נמשכות לזכרים באופן דומה. מינים שונים פיתחו שיטות חיזור ייחודיות המשפיעות על גופה והתנהגותה של הנקבה.שמאל|ממוזער|100px|סמלה של ונוס המשמשת לסימול נקבה
סמלים ופולקלור
בביולוגיה מקובל לסמן נקבה באמצעות סמלה של ונוס (מעגל שממנו יוצאת צורת צלב). סימון זה שאול מהסימון לכוכב נוגה באסטרולוגיה ובאסטרונומיה. במיתולוגיה הרומית היה נהוג לקשר את נוגה לאלת האהבה והיופי ונוס, ולפיכך רואים בו סמל לתכונות נשיות.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רבייה
קטגוריה:מגדר
| 2024-09-10T08:28:43
|
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
|
שמאל|ממוזער|250px|דגל האוניברסיטה
ממוזער|250x250 פיקסלים
ממוזער|250px|בניין צוקר-גולדשטיין-גורן, בתכנון אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן
ממוזער|250px|כיכר דייכמן בתכנון ברכה ומיכאל חיוטין, אוניברסיטת בן-גוריון, ספטמבר 2010
250px|ממוזער|ספריית רפואה ומדעי הבריאות
ממוזער|250px|בניין הספרייה המרכזית ע"ש ארן בתכנון משרד האדריכלים נדלר-נדלר-ביקסון, אוניברסיטת בן-גוריון 2005
ממוזער|250px|בנייני המחלקה למדעי החיים והמכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב, בתכנון האדריכלית עדה כרמי, 2005
250px|ממוזער|בניין מדעי ההתנהגות
250px|ממוזער|בניין המרכז האוניברסיטאי ואולם הסנאט בתכנון האדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין
250px|ממוזער|אולם הסנאט
250px|ממוזער|בניין מעבדות ביוטכנולוגיה בתכנון האדריכלים ברכה ומיכאל חיוטין
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב היא אוניברסיטה ישראלית בעיר באר שבע, אשר הוקמה ב-1969 וידועה בשמה הנוכחי מ-1974. באוניברסיטה פקולטות למדעי הטבע, הנדסה, מדעי הרוח והחברה (רו"ח), רפואה, בריאות וניהול, בהן לומדים מעל 19,000 סטודנטים לתארים בוגר, מוסמך ודוקטור.
ב-1 בינואר 2019 החל פרופ' דניאל חיימוביץ את כהונתו כנשיא האוניברסיטה, לאחר שהחליף את פרופ' רבקה כרמי, שכיהנה בין השנים 2006 ועד 2018.
היסטוריה
בשנת 1962 הציע ראש העיר הראשון של באר שבע, דוד טוביהו, לפרופ' ארנסט דוד ברגמן ולקבוצה בעלת חזון להקים אוניברסיטה בנגב. התהליך לא היה פשוט ונמשך שנים אחדות. החל משנת 1962 התקיימו בבאר שבע הרצאות מטעם מכון ויצמן למדע, הטכניון והאוניברסיטה העברית. משנת 1963 פעלה בבאר שבע אגודה עות'מאנית במטרה לייסד אוניברסיטה בבאר שבע, שנקראה המכון להשכלה גבוהה בנגב. בשנת 1964 מינה משרד החינוך והתרבות ועדה לצורך בחינת האפשרות להקמת אוניברסיטה בנגב. עיריית באר שבע רכשה בשנת 1965 את "בית היאס", בניין ששימש בעבר כמלון, כדי שישמש לפעילותו של המכון להשכלה גבוהה בנגב. בשנת 1965 התקיימה שנת הלימודים הראשונה במסגרת המכון להשכלה גבוהה בנגב. עברו עוד מספר שנים עד שהמכון הוסב בצורה רשמית לאוניברסיטה.
אוניברסיטת הנגב נוסדה בהוראת ממשלת ישראל בשנת 1969, ונפתחה בשנת הלימודים תש"ל. בחודש יוני שנת 1971 שם המוסד, שהיה קודם לכן "המכון להשכלה גבוהה בנגב", שונה באופן רשמי ל "אוניברסיטת הנגב". בשנת 1974, לאחר מותו של דוד בן-גוריון החליט חבר הנאמנים לשנות את שמה של האוניברסיטה לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
פרופסור חיים חנני מונה להיות הרקטור הראשון של האוניברסיטה בשנת 1969. פרופסור משה פריבס נבחר להיות הנשיא הראשון של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 1974.
אחד משעריה של האוניברסיטה הוא "שער השלום" דרכו עברו נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בא' בסיון תשל"ט, 27 ביוני 1979, היום הראשון ליישום הסכם השלום בין מדינת ישראל ומצרים. השער עוצב להנצחת הביקור ההיסטורי בקמפוס.
האוניברסיטה חברה בארגון האוניברסיטאות העולמי של אונסק"ו.
אוניברסיטת בן-גוריון התפתחה בקצב מהיר, גם בגידול במספר הסטודנטים וגם בפיתוח מסלולי לימוד חדשים בהתאם לדרישות השוק (כגון הנדסת מערכות תקשורת, הנדסת ביוטכנולוגיה, ביואינפורמטיקה). בנוסף למסלולי הלימוד המבוקשים, סייעו המחיר הנמוך יחסית של הדיור והכלכלה בבאר שבע, האווירה הסטודנטיאלית וחיי החברה המפותחים ובכלל זה קהילות סטודנטיאליות פעילות (דוגמת סגו"ל או הבאר) בהתפתחות המוסד.
לפיתוח האוניברסיטה סייעו, בנוסף למוסדות ממלכתיים ועירוניים, גם נדבנים דוגמת אברהם גולדשטיין-גורן וסוזן זלוטובסקי, שתרמו רבות בהקמת חלק מהמבנים וכן בסיוע אחר, דוגמת מלגות.
בינואר 2013 נחתם חוזה אוניברסיטת בן-גוריון ומינהל מקרקעי ישראל בו נכתב כי צפוי לקום קמפוס חדש בגודל של כ-230 דונמים.
ביוני 2016 קיבלה האוניברסיטה תרומה של כ-400 מיליון דולר מזוג אמריקאי אשר מימן בעבר את מלגות המחקר שלה.
בספטמבר 2019 פורסם על התקדמות העבודות להקמת הקמפוס הצפוני, אשר ממוקם מצפון מזרח לקמפוס הנוכחי. במקום יבנו בין היתר מעבדות מחקר, אולמות כנסים, מרכז סייבר, כיתות לימוד וכן כפר סטודנטים אשר יאכלס כמות של כ-570 יחידות דיור עם תכולה של 1,000 מיטות.
בשנת 2022 הגישה האוניברסיטה למל"ג תוכנית רב שנתית לשנים תשפ"ג - תשפ"ח. על פי התכנית, היקף הסטודנטים אמור להגיע בהדרגה ל-21,329 סטודנטים בשנת תשפ"ח ביחס להיקף של 17,806 בשנת 2022. מספר חברי הסגל האקדמי הבכיר אמור לעלות מ-798 חברי סגל ל-914 מרצים בשנת תשפ"חתוכנית רב שנתית תשפ"ג-תשפ"ח - מוגש למל"ג. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2022 עמ' 16 - 17.. שבע תוכניות לימוד חדשות אמורות לקום בשלוש השנים הראשונות של התכנית: לתואר ראשון: מדעים להיי-טק; קיימות ושמירת סביבה; אינטראקציה אנושית עם טכנולוגיה ו-Sea Tech מדע וטכנולוגיות ימיות. תוכניות לתואר שני: תוכנית רב-תחומית בערים ותשתיות חכמות ולימודים אירופאיים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. תוכניות לימוד בינלאומיות: משאבי טבע מתחדשים - תוכנית לתואר ראשון בינלאומיתוכנית רב שנתית תשפ"ג-תשפ"ח - מוגש למל"ג. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2022 עמ' 22 - 38..
יחידות אקדמיות
פקולטות
באוניברסיטה חמש פקולטות:
הפקולטה למדעי הטבע, המכילה את המחלקות למדעי הגאולוגיה והסביבה, פיזיקה, כימיה, מדעי המחשב, מתמטיקה וביולוגיה.
הפקולטה למדעי ההנדסה, המכילה את המחלקות להנדסת חשמל ומחשבים, הנדסת מכונות, הנדסה כימית, הנדסת תעשייה וניהול, הנדסת חומרים, הנדסה גרעינית, הנדסה ביורפואית, הנדסה ביוטכנולוגית, הנדסת מערכות תקשורת, הנדסת מערכות מידע, הנדסת תוכנה והנדסת בניין.
הפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכילה מחלקות שונות כגון: גאוגרפיה ופיתוח סביבתי, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עבודה סוציאלית, כלכלה, פסיכולוגיה, חינוך ופוליטיקה וממשל (מדע המדינה); בלשנות, לימודי המזרח התיכון, לשון עברית, מקרא, ארכאולוגיה והמזרח הקדום, היסטוריה (כולל החטיבות ללימודי עם ישראל, ללימודי מדינת ישראל וללימודי צבא וביטחון), פילוסופיה וספרות (מדעי הרוח).
הפקולטה למדעי הבריאות, המכילה את בית הספר לרפואה ולרפואה בינלאומית, בית הספר למקצועות הבריאות הקהילתיים המכיל את המחלקות לסיעוד, פיזיותרפיה ורפואת חירום, בית הספר למעבדנות רפואית ובית הספר לרוקחות. כמו כן מכילה הפקולטה את תוכניות המוסמך במדעי הרפואה, בריאות הציבור וגרונטולוגיה (מדעי הזקנה).
הפקולטה למדעי הניהול, המכילה את המחלקות ניהול, ניהול תיירות ומלונאות, ניהול מערכות בריאות, מנהל עסקים (לתואר שני ושלישי בלבד), ומנהל ומדיניות ציבורית (גם כן לתואר שני ושלישי בלבד).
מכוני מחקר
באוניברסיטה מספר מכוני מחקר, ביניהם:
המכון הלאומי לחקר האוטיזם
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות הממוקם בקמפוס שדה-בוקר. מכון זה מהווה למעשה מעין פקולטה בפני עצמה במסגרת קמפוס שדה בוקר.
המכונים לחקר המדבר ע"ש יעקב בלאושטיין אוסף מכונים הממוקם בקמפוס שדה בוקר, ומתמקד בחקר מקורות המים במדבר, אקולוגיה מדברית ותכנון התיישבות בתנאים מדבריים. אוסף המכונים הוא מעין פקולטה בפני עצמה במסגרת קמפוס שדה בוקר, ומכיל את בית הספר הבינלאומי ללימודי מדבר ובו תוכניות ללימודי הידרולוגיה ואיכות מים, לימודי מדבר ולימודי אקולוגיה, סביבה ושמירת טבע לתארים מתקדמים. במכונים נמצאים גם מכון צוקרברג לחקר המים והמכון השווייצרי לחקר אזורים צחיחים ואנרגיה.
המכון למחקר שימושי
המכון הלאומי לביוטכנולוגיה בנגב
מכון אילזה כץ למדע וטכנולוגיה בתחום הננומטרי (ננוטכנולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון)מכון "הקשרים" לחקר הספרות העבריתהמכון הלאומי לביוטכנולוגיהאחרים
לאוניברסיטה יש גם בית ספר בין-פקולטי לחקר המוח.
בנוסף, קיים באוניברסיטה מרכז לנוער שוחר מדע על שם חוסידמן.
קמפוס אוניברסיטת בן-גוריון באילת
שלוחת האוניברסיטה באילת הוקמה כקמפוס נוסף על הקמפוס הראשי בבאר שבע ועל הקמפוס המחקרי בשדה בוקר. הלימודים בשלוחה נפתחו בשנת תשס"ג (2002/3) לאחר חתימת הסכם בין אוניברסיטת בן-גוריון לבין המועצה להשכלה גבוהה, שבו נקבע כי במקום יתקיימו לימודים אקדמיים מלאים במקצועות שונים לרבות מקצועות ייחודיים שאינם נלמדים בקמפוס הראשי בבאר שבע כדוגמת ביוטכנולוגיה ימית.
בשנת תש"ע (2009/10) למדו במקום 760 סטודנטים. במקום מתקיימים לימודים אקדמיים מלאים לתואר ראשון ולתואר שני בתחומים רבים. הלימודים לתואר ראשון כוללים: פסיכולוגיה, סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, מדעי ההתנהגות, עבודה סוציאלית, לימודים רב-תחומיים במדעי הרוח והחברה, ניהול, וניהול מלונאות ותיירות. כמו כן, קיימת באילת מגמה של המחלקה למדעי החיים ללימודי ביולוגיה וביוטכנולוגיה ימית שתלמידיה רשומים באילת. הם לומדים שנים א' ו-ב' בבאר שבע ומגיעים לאילת להשלמת התואר בתחום התמחותם במעבדות למדעי הים ברחבי העיר. קמפוס אילת מקיים גם לימודי הנדסה שנה א' שמטרתם לתת הזדמנות כניסה למועמדים שצריכים להוכיח את יכולותיהם לפני המעבר לשנת הלימודים השנייה בקמפוס הראשי בבאר שבע.
בקמפוס מתקיימים גם לימודים לתואר שני בתחומים הבאים: מגמת מינהל, חברה ומדיניות החינוך, MBA רב-תחומי ו-MBA מסלול מנהלים, עבודה סוציאלית, ומקרא ומזרח קדום. אוניברסיטת בן-גוריון הוסמכה להעניק גם תואר שלישי דרך בית ספר קרייטמן במגמת ביולוגיה וביוטכנולוגיה ימית. הקמפוס מספק גם תוכניות עשירות ללימודים חוץ-אקדמיים לתושבי העיר ולחיילים המשוחררים הרבים שבאים לעבוד בה לאחר שירותם הצבאי.
מצוינות אקדמית והפולמוס בגינה
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב היא אוניברסיטה צעירה יחסית. בדירוג המיוחד שנקבע לאוניברסיטאות הצעירות מ-50 שנה, היא דורגה עד ליציאתה מהקבוצה הזו בשנת 2019, בין 50 האוניברסיטאות הצעירות הטובות בעולם. לדוגמה, בשנת 16–2015 דורגה האוניברסיטה במקום ה-31 בעולם מבין האוניברסיטאות הצעירותhttps://www.topuniversities.com/university-rankings/top-50-under-50/2016 דירוג QS לאוניברסיטאות הצעירות מ-50 שנה הטובות בעולם. .
על רקע דירוגה האקדמי הבינלאומי, קמו בשנת 2017 חברי הסגל האקדמי באוניברסיטה, והעלו בסנאט האוניברסיטה את סוגיית ירידתה של האוניברסיטה בדירוגים הבינלאומיים. לטענתם, ההנהלה האקדמית הייתה אחראית לירידתה של האוניברסיטה בדירוגים הללוע"פי עמ' 2 בפרוטוקול מספר 328 מישיבת הסינאט (לא מן המניין) של אוניברסיטת בן-גוריון, שהתקיימה ב-19 בנובמבר 2017: נציג הסנאט בוועדת החיפוש הציג את עבודת הוועדה, ואת הניסיון של נציגי הסנאט להביא שם לדיון את מצבה האקדמי של האוניברסיטה. לדבריו: "קבלנו הרבה פניות במכתבים מחברי הסגל עם חומר על המצב האקדמי של האוניברסיטה. ... לדעתי המקור העיקרי לבעיה זה הזנחה מתמשכת של סנאט האוניברסיטה. אנחנו לא חלק, אלא החלק החשוב ביותר באוניברסיטה. אוניברסיטה זה קודם כל חברי הסגל, לא בניינים. בגללנו העיר באר שבע פרחה ונהייתה עיר של הייטק, של רפואה, של השכלה גבוהה. אם רמת האוניברסיטה תרד ונהפוך להיות כאחת המכללות – מה יהיה עם העיר באר שבע?". ירידה זו התחילה בסוף שנת 2005 ונמשכה מאז. זאת על פי הדירוגים הבינלאומיים הבאים: דירוג שנחאי, דירוג QS, דירוג THE ודירוג ליידןUniversity ranking results by fields in Shanghai, QS, Times and Leiden rankings..
הנהלת האוניברסיטה הצביעה מנגד על מיקומה הגבוה של האוניברסיטה בדירוג 50 האוניברסיטאות הצעירות הטובות בעולם, ועל ההיקף הגדול מאוד של מחקרים יישומיים בכל קנה מידה, לרבות היותה האוניברסיטה הישראלית היחידה שצוינה על ידי "הסוכנות למיזמי מחקר צבאיים מתקדמים של ארצות הברית" מטעם הפנטגון (DARPA) כנמנית עם עשר האוניברסיטאות הראשונות בעולם שהסוכנות משתפת איתם פעולה.
"דירוג שנחאי" לשנת 2021 החזיר את האוניברסיטה לקבוצת ה-401 - 500 הטובות בעולם, אך דירוג THE החמיר עם האוניברסיטה באופן בולט.
החל משנת 2011 קבוצת האוניברסיטה משתתפת בתחרות פורמולה סטודנט ובשנת 2015 זכתה במקום ה-8 כולל.
נשיאי האוניברסיטה
דיוקן שם תחילת כהונה סיום כהונה80px פרופ' משה פריבס 1973 197580px יוסף תקוע 1975 198180px אלוף (במיל') שלמה גזית 1982 198580px פרופ' חיים אילתה 1985 199080px פרופ' אבישי ברוורמן 1990 12/200580px פרופ' רבקה כרמי 12/2005 12/201880px פרופ' דניאל חיימוביץ 1/2019
רקטורים של האוניברסיטה
פרופ' חיים חנני, 1969 - 1973
פרופ' צבי פלח, 1973 - 1974
פרופ' משה רוזן, 1974 - 1979
פרופ' דוד וולף, 1979 - 1984
פרופ׳ חיים אילתה, 1984 - 1986
פרופ' אברהם טמיר 1986 - 1990
פרופ' דב בהט, 1990 - 1994
פרופ' נחום פינגר, 1994 - 2002
פרופ' ג'ימי וינבלט, 2002 - 2010
פרופ' צבי הכהן, 2010 - 2018
פרופ' חיים היימס, 2018 -
ראו גם
האגודה הסטודנטיאלית אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית
לקריאה נוספת
יהודה גרדוס ויצחק (יאני) נבו (עורכים), מדע ורוח בנגב: אוניברסיטת בן-גוריון ותולדותיה בראי המחקר, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ד
דניאל י. לסקר, המחלקה למחשבת ישראל ע"ש גולדשטיין–גורן
עמוס אלטשולר ומיכאל לין, תולדות המחלקה למתמטיקה תשל"א-תש"ע
רון אבני, הביקורת הפנימית באוניברסיטה והחופש האקדמי - בין התנגשות להרמוניה. עמ' 581 - 589.
זאב הדרי והילה טל, פרקים בתולדות האוניברסיטה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשמ"ד 1984
חיוטין אדריכלים (עורכים), מחזון למציאות: אדריכלות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב 1990-2006''', באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2010
קישורים חיצוניים
אתר המועמדים - למידע נוסף על אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
סקירה אדריכלית על כיכר דייכמן והמבנים התוחמים אותה באתר 'חלון אחורי', 9/10.
סקירה אדריכלית על הספרייה המרכזית ע"ש זלמן ארן באתר 'חלון אחורי', 11/10.
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין ספריית רפואה ומדעי הבריאות, באתר 'חלון אחורי', 8 בנובמבר 2014
מיכאל יעקובסון, סקירה על בניין מעבדות ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, באתר 'חלון אחורי', 18 ביוני 2015
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין מדעי התנהגות, באתר 'חלון אחורי', 18 בנובמבר 2015
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית מצולמת של בניין הפקולטה למדעי הרוח והחברה, באתר 'חלון אחורי', 1 בדצמבר 2015
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין המרכז האוניברסיטאי באוניברסיטת בן-גוריון, באתר 'חלון אחורי', 6 בפברואר 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:באר שבע: חינוך
קטגוריה:הנצחת דוד בן-גוריון
קטגוריה:באר שבע: אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:ברוטליזם בישראל
| 2024-09-28T23:31:50
|
אוניברסיטאות בישראל
|
שמאל|ממוזער|250px|משכנו הראשון של הטכניון בשכונת הדר הכרמל, בצילום משנת 1913
עשר אוניברסיטאות ישראליות עוסקות במחקר ובמתן השכלה גבוהה. כולן מפוקחות על ידי המועצה להשכלה גבוהה.
לצד האוניברסיטאות בישראל פועלות 48 מכללות אקדמיות, העוסקות במתן השכלה גבוהה, אך לרוב אינן עוסקות במחקר תאורטי וקליני כתחום עיקרי. האוניברסיטאות והמכללות בישראל פועלות בפיקוח המועצה להשכלה גבוהה ועל כן מוגדרות כגוף דו מהותי.
הקריטריונים המרכזיים המשמשים את האוניברסיטאות בישראל למיון ולסינון המועמדים הם תעודת בגרות והבחינה הפסיכומטרית למעט האוניברסיטה הפתוחה.
האוניברסיטאות בישראל
קיימות עשר אוניברסיטאות מחקר בסך הכול:
מוסד מיקום שנת ייסוד מספר הסטודנטים בשנת ה'תשפ"א נשיא/הרקטור/ית או נושא/ת תפקיד מקביל הערות דירוג שאנגחאי לשנת 2023 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל חיפה 1924 14,405 אורי סיוןעודד רבינוביץ (משנה בכיר לנשיא)קמפוס ראשי בקריית הטכניון בנווה שאנן, הפקולטה לרפואה נמצאת בבת גלים, בסמוך למרכז הרפואי רמב"ם 79 האוניברסיטה העברית בירושלים ירושלים 1925 21,818 אשר כהןתמיר שפר שלושה קמפוסים בירושלים (הר צופים, גבעת רם ועין כרם),הפקולטה לחקלאות ובית הספר לוטרינריה ברחובות, קמפוס משנה בבית דגן וכן המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת86 מכון ויצמן למדע (מדרשת פיינברג) רחובות 1949 1,251 אלון חןזיו רייך (סגן הנשיא) מעניקה תואר שני ומעלה בלבד 68 אוניברסיטת בר-אילן רמת גן 1955 19,819 אריה צבןאמנון אלבק מפעילה גם את הפקולטה לרפואה בצפת 401-500 אוניברסיטת תל אביב תל אביב-יפו 1956 27,265 אריאל פורתמרק שטייף 201-300 אוניברסיטת חיפה חיפה 1963 17,480 גור אלרואימונא מארוןכולל קמפוס הנמל ומתקני מחקר בכל אזור הצפון. ב-2017 הוכרז על איחוד צפוי עם מכללת אורט בראודה בכרמיאל ומכללת ויצו וכן בניית מגדל מחקר במרכז הרפואי רמב"ם601-700 אוניברסיטת בן-גוריון בנגב באר שבע 1969 18,428 דניאל חיימוביץחיים היימס קמפוסים נוספים בשדה בוקר ובאילת 501-600 האוניברסיטה הפתוחה רעננה 1976 52,102 ליאו קורי גיא מירון (משנה לנשיאה) קמפוס ראשי ברעננה, כ-70 מרכזי-לימוד ברחבי הארץ לא מדורגת אוניברסיטת אריאל בשומרון אריאל 1982 (הוכרזה כאוניברסיטה ב-2012) 13,541 יהודה שינפלדאלברט פנחסובבשנת 2012, קיבלה אישור להפוך ממכללה אקדמית לאוניברסיטה ציבורית לא מדורגתאוניברסיטת רייכמןהרצליה1994 (הוכרזה כאוניברסיטה ב-2021)8,607בועז גנורורדה ליברמן (משנה לנשיא)ב-17 באוגוסט 2021, קיבלה אישור להפוך ממכללה אקדמית "המרכז הבינתחומי הרצליה" לאוניברסיטה פרטית, היחידה מסוגה בישראללא מדורגת
חיפה היא העיר היחידה בארץ שלה קמפוסים ראשיים של שתי אוניברסיטאות שונות: הטכניון, ואוניברסיטת חיפה.
בשנת 2005 ממשלת ישראל קיבלה החלטה להקים אוניברסיטה חדשה בגליל; בהמשך החלה אוניברסיטת בר-אילן בהקמת בית ספר לרפואה, והחל משנת הלימודים תשע"ב (2011) פועלת הפקולטה לרפואה בצפת מטעם בר-אילןראו עוד ב.
נכון ל-2021, תשע מתוך עשר האוניברסיטאות בישראל הן אוניברסיטאות ציבוריות, הנהנות בין היתר מתקציב מהמדינה המועבר להן על ידי הועדה לתכנון ולתקצוב שפועלת במסגרת המועצה להשכלה גבוהה בישראל. בשנת 2021 הפכה אוניברסיטת רייכמן לאוניברסיטה הפרטית הראשונה והיחידה בישראל.
בשנת 2020 בעקבות תקופת מגפת הקורונה בישראל והכרח ההתקדמות של מערכת החינוך הישראלית לשימוש בטכנולוגיות למידה, הוקם מיזם "קמפוס ג'וניור". מיזם שמטרתו להרחיב את הלימוד האוניברסיטאי והסטנדרט האוניברסיטאי לילדי מערכת החינוך.
ב-2018 הונחה אבן הפינה להקמת אוניברסיטת אשדוד.
מספר הסטודנטים הכולל בישראל
שמאל|ממוזער|250px|בניין המנהלה בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית
שנה מספר הסטודנטים הכולל 1948 כ-1,600 1958 כ-9,000 1970 כ-35,000 1980 כ-56,000 1990 כ-76,000 2000 כ-166,000 2006 כ-245,000 2013 כ-300,600
ממוזער|250px|שמאל|בניין שרייבר למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב
שמאל|ממוזער|250px|המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
250px|ממוזער|שמאל|בניין רבין, אוניברסיטת חיפה
נכון לשנת 2018, 49.9% מהאוכלוסייה בין הגילאים 25 עד 64 מחזיקים בתואר אקדמי (כולל מכללות). לפיכך, ישראל היא במקום השלישי מבין המדינות המשכילות בעולם.
ארגוני הסטודנטים שותפים ב"התאחדות הסטודנטים בישראל".
מסלולים מיוחדים
באחדות מהאוניברסיטאות בישראל מתקיימים, בצד מסלולי הלימוד הרגילים, מסלולים מיוחדים:
מסלולי לימוד מיוחדים ומקוצרים פתוחים בפני אנשי מערכת הביטחון, הממומנים על ידי שרותי הביטחון. אנשי אקדמיה מתחו ביקורת על מסלולי הלימוד הייחודיים לקצינים, בטענה שהם רק הסדר נוח לשיפור תנאי השירות, ואינם חושפים את הלומדים לעושר הדעות באוניברסיטה ולקושי אקדמי אמיתי.
בקורס טיס משולבים לימודים אקדמיים, ובסיומו מקבלים הבוגרים גם תואר ראשון מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כמו כן בתום קורס חובלים ניתן למסיימים תואר ראשון בלימודים רב תחומיים, מטעם אוניברסיטת חיפה. בתוכנית חבצלות מקבלים הבוגרים תואר ראשון מטעם האוניברסיטה העברית, ובתוכנית תלפיות מסיימים הבוגרים תואר ראשון מורחב בפיזיקה, מתמטיקה ו/או מדעי המחשב מטעם האוניברסיטה העברית.
בנוסף, במסגרת העתודה האקדמית מספר תוכניות עיליות המאפשרות מסלול לימודים מיוחד. בין תוכניות העילית: תוכנית ברקים, בה מסיימים הבוגרים תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות מטעם הטכניון ותואר כפול בהנדסה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תוכנית גבישים, בה מסיימים הבוגרים תואר ראשון ושני עם תזה בהנדסת חומרים מטעם הטכניון, תוכנית פסגות, בה מסיימים הבוגרים תואר ראשון בהנדסה מטעם הטכניון, אוניברסיטת תל אביב או אוניברסיטת בן-גוריון, וכן תוכניות לתחומים נוספים כגון תוכנית סילון להנדסת אווירונאוטיקה וחלל ותוכנית אלונים להנדסת נתונים.
במרבית בתי הספר למנהל עסקים קיימות תוכניות לימוד מואצות חוץ תקציביות במסלולי מנהלים, בהן שכר הלימוד גבוה מהרגיל. תוכניות דומות קיימות גם בבתי הספר למינהל ציבורי. נגד תוכניות אלו נטען כי הן מובילות להפרטה של האקדמיה ולמכירת תארים.
מרבית הפקולטות לרפואה מפעילות תוכניות חוץ תקציביות לסטודנטים אמריקאים, בהן שכר הלימוד דומה לשכ"ל בארצות הברית. במסגרת תוכניות אלו הסטודנטים המשלימים את לימודי הרפואה בישראל בתוכניות המותאמות למערכת הרפואית בארצות הברית.
עובדי האוניברסיטאות
נכון לשנת 2019, היו כ-56 אלף עובדים וכ-34 אלף משרות באוניברסיטאות ובמכללות.דין וחשבון על הוצאות השכר של הגופים הציבוריים 2019, עמ' 124 38% מהמשרות במערכת ההשכלה הגבוהה מרוכזות באוניברסיטת בן-גוריון, האוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. כמעט חצי מעובדי מערכת ההשכלה הגבוהה הועסקו בפחות מחצי משרה, בהם תלמידים לתארים מתקדמים שעובדים במקביל ללימודים, עובדי מחקר בפרויקטים זמניים ומרצים מן החוץ.
חברי הסגל האקדמי הבכיר מחלקים לדרגות של מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין. קיימת שונות בהתפלגות הדרגות בין תחומים אקדמיים שונים, כשבשנת 2019 שיעור הפרופסורים מן המניין במדעי המחשב עמד על כ-55% ושיעור הפרופסורים מן המניין במדעי הרוח עמד על 22%.
על מנת לעודד גיוס חברי סגל חדשים, מקצות האוניברסיטאות סל קליטה למרצים חדשים ששוויו הממוצע הוא כ-240 אלף ש"ח.
ארגוני העובדים
ארגוני הסגל האקדמי הבכיר של האוניברסיטאות מאוגדים ב"מועצה המתאמת של הסגל האקדמי הבכיר", ארגוני הסגל האקדמי הזוטר שותפים ב"פורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות".
ראו גם
אוניברסיטה ציבורית#ישראל
אוניברסיטה פרטית#ישראל
חינוך בישראל
מכללות אקדמיות בישראל
מכללות מקצועיות בישראל
שביתת הסגל האקדמי הבכיר (תשס"ח)
לקריאה נוספת
עמי וולנסקי, אקדמיה בסביבה משתנה: מדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל 2004-1952, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
קישורים חיצוניים
סטודנטים באוניברסיטאות ובמוסדות אחרים להשכלה גבוהה, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
השכלה גבוהה בישראל, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
דן בן דוד, חזון אקדמי והיפוכו, באתר הידען, 14 בנובמבר 2009
אורי קירש, אוניברסיטאות ישראל - היבטים ייחודיים בעולם המשתנה, מוסד שמואל נאמן, פברואר 2018
הערות שוליים
*
| 2024-09-30T21:22:22
|
קארל מאי
|
הפניה קרל מאי
| 2023-12-26T22:06:10
|
רומניה
|
רומניה (ברומנית: ) היא רפובליקה במזרח אירופה, המשתרעת בצפון-מזרח חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה. המדינה גובלת באוקראינה בצפון וגם בדלתת הדנובה בדרום; במולדובה במזרח, בהונגריה במערב, ובסרביה ובבולגריה בדרום, לאורך נהר הדנובה. בדרום מזרח המדינה יש לרומניה רצועת חוף לאורך הים השחור ובה עיר הנמל קונסטנצה. ב-2004 הצטרפה רומניה לברית נאט"ו ומ-2007 היא גם חברת האיחוד האירופי.
מקור השם
מקור השם "רומניה" (ברומנית: România) בשפה הלטינית, והוא נגזר משם התואר הלטיני Romanus שפירושו רומאי. שכן, הרומאים כבשו את דאקיה ב-106 לספירה, ובמשך 165 שנה היא הייתה פרובינקיה רומית. הרומאים הושיבו במקום ווטרנים מבין הלגיונרים הרומאים, עם פרישתם מהשרות בצבא.
מסמך ראשון הכתוב בשפה הרומנית שנמצא הוא מכתב שהופנה לראש העיר בראשוב ומזהיר אותו מהתקפה קרובה של חיילים טורקים, מ-1521. המכתב זוכה לכבוד נוסף, בהיותו המסמך הראשון המספר על מאורע ברומניה, ו-ולאכיה מוזכרת בו בשם "צארה רומניאסקה" (Ţeara Rumânească, "ארץ הרומנים"). במאות הבאות, מסמכים ברומנית נחתמו רשמית בשם "רומניה" בשתי גרסאות: משם המקור Român, ומשם המקור Rumân. רק ב, עם התעוררות הלאומיות בכל רחבי אירופה, צורת ההגייה של הלאום (ומתוך זה שם הארץ והשפה) נקבעה באופן אחיד כ-Român, כהוקרה כביכול למורשת האימפריה הרומית.
היסטוריה
ב התיישבו בשטח רומניה דהיום בני שבט גטו-תראקי בשם דאקים, וארצם נקראה לפיכך דאקיה. במאה הראשונה לפנה"ס התגבשו המתיישבים לישות מאוחדת ומוגדרת וכוננו ממלכה רבת עוצמה שאיימה על האינטרסים של רומא באזור. כתוצאה מכך, התנגשות בין הצדדים ארעה בראשית המאה ה-2 ודאקיה נכבשה על ידי הרומאים. פרובינקיה רומית בשם "דאקיה פליקס" נוסדה במקום הממלכה הדאקית העתיקה.
בשלהי ימי הביניים קמו בחלקה המזרחי והדרומי של רומניה שתי נסיכויות: במזרח נסיכות מולדובה (Moldova) ובדרום מונטניה (Muntenia), שכונתה גם "הארץ הרומנית" (Ţara Românească) וגם ולאכיה (Vlahia או Valachia). האזור המערבי טרנסילבניה Transilvania, המוכר גם כארדאל (ברומנית: Ardeal, בהונגרית: Erdely) נשלט במשך כאלף שנים על ידי ההונגרים, תחילה כחלק מממלכת הונגריה. לאחר כיבוש הונגריה בידי הטורקים, זכה החבל לאוטונומיה ונקרא נסיכות טרנסילבניה, שהייתה ב לחלק מהאימפריה האוסטרית ההבסבורגית (לימים האימפריה האוסטרו-הונגרית).
ב-1812, לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית, סופחו לרוסיה מזרח מולדובה ואזורים סמוכים. ב-1859 התאחדו "נסיכויות הדנובה" מולדובה (Moldova) ומונטניה (Muntenia) לישות אחת בשם "הנסיכויות הרומניות המאוחדות", ובהמשך, מ-1866: "ממלכת רומניה".
ב-1878 הוכרה עצמאות רומניה על ידי רוב המעצמות בקונגרס ברלין. בשנת 1883 רומניה הצטרפה לברית-הארבע, אך לא פרסמה את זה באופן רשמי. במלחמת העולם הראשונה הצטרפה רומניה לצד מדינות ההסכמה ב-1916, אך בתום הקרבות שנערכו בשטחה בשנים 1917–1918 היא נכבשה על ידי מעצמות המרכז. לאחר המלחמה, בזכות היותה בת ברית של מדינות ההסכמה המנצחות, קיבלה את דרום דוברוג'ה מבולגריה, ובנוסף, את בסרביה מרוסיה ואת בוקובינה וטרנסילבניה מאוסטרו-הונגריה. כך השיגה רומניה את איחוד כל השטחים שהיו מאוכלסים היסטורית ברומנים, ונוצרה "רומניה הגדולה".
במלחמת העולם השנייה חברה רומניה, בהנהגת המרשל אנטונסקו, למעצמות הציר וצבאה לחם לצד הוורמאכט הנאצי, החל ממבצע ברברוסה (הפלישה לרוסיה) ב-1941. לקראת סוף המלחמה, באוגוסט 1944, רומניה נכבשה על ידי הצבא האדום תוך כדי מסעו לדחיקת הנאצים מערבה. בלחץ כוחות הכיבוש הסובייטים היא "החליפה צד" באותה שנה ועברה מתמיכה במדינות הציר - למלחמה נגדן. בהמשך, אף שאולצה לוותר על בסרביה ועל צפון בוקובינה לטובת ברית המועצות, היא קיבלה בחזרה את טרנסילבניה (שסופחה ב-1940 להונגריה תחת הורטי).
בתום המלחמה נשארו על אדמת רומניה כוחות כיבוש סובייטים שעזבו את שטחה רק בסוף שנות ה-50'. המלוכה הרומנית התקיימה במשך 66 שנה, עד להפיכת המדינה לרפובליקה ב-1947, כשאולץ המלך מיכאי הראשון לוותר על כסאו ולגלות מן הארץ. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ניהלו שליטיה, גאורגה גאורגיו-דז' תחילה ואחריו יורשו ניקולאה צ'אושסקו, מדיניות חוץ עצמאית מול ברית המועצות, תוך שמירה אדוקה, כלפי פנים, על משטר קומוניסטי. בניגוד לשאר מדינות הגוש הקומונסטי, רומניה לא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל מעולם, ב-1969 אף הועלתה רמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של שגרירים. פגישת מנחם בגין עם צ'אושסקו בשנות ה-70 קדמה להכנות לקראת ביקור אנואר סאדאת בישראל.
ב-22 בדצמבר 1989, לאחר מהפכה אנטי-קומוניסטית עקובה מדם, ומהומות קשות שהחלו בטימישוארה והתפשטו למקומות נוספים, בראשם לעיר הבירה, הודח צ'אושסקו. לאחר משפט בזק שנערך בבסיס צבאי הוא הוצא להורג ביחד עם אשתו, שלושה ימים לאחר שנתפס. המשפט עצמו ארך כשעה בלבד, ללא הצגת עדויות ובלא שניתן לנאשמים ייצוג משפטי, כך בא לקיצו המשטר הקומוניסטי ברומניה.
ב-2004 הצטרפה רומניה לברית נאט"ו, וב-2007 התקבלה גם ל; בתחילת 2014 פקעו מגבלות שהטילו 9 מדינות במערב אירופה על מהגרים מרומניה, ואזרחי רומניה יכולים מאז לעבוד ולגור בכל מדינה באיחוד האירופי.
יחסי ישראל–רומניה
בין מדינת ישראל ורומניה מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל מ-1948. חרף התקררות היחסים במהלך המלחמה הקרה, רומניה הייתה המדינה הקומוניסטית היחידה שלא ניתקה כלל את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים.
בעקבות סופה של המלחמה הקרה, התחממו היחסים בין שתי המדינות, בד בבד עם עלייה משמעותית בהיקף הסחר ההדדי ותיירות החוץ. ממשלת רומניה הבהירה, כי היא מגדירה עצמה כאחת מידידותיה הקרובות של מדינת ישראל, ותומכת בעקביות בשדרוג מעמדה של ישראל במגעיה עם האיחוד האירופי. כן הכריזה ממשלת רומניה כי היא מכירה באחריותה לשואת יהודי רומניה, ופועלת בהתמדה להנצחת זיכרון השואה בקרב אזרחיה.
ב, רומניה היא יעד תיירותי מרכזי עבור ישראלים.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|200px|מרכז העיר סיביו
רומניה היא רפובליקה דמוקרטית עם משטר נשיאותי-למחצה. הפרלמנט של רומניה הוא הרשות המחוקקת של הממשל הרומני ומורכב משני בתים: הסנאט, בו יש 136 חברים (נכון לשנת 2020), ו"קאמרה דפוטצילור" ("בית הנבחרים") שבו 330 חברים (נכון לשנת 2020). מדי ארבע שנים נערכות בחירות לשני בתי הפרלמנט. חוקת הרפובליקה מבוססת על החוקה של הרפובליקה הצרפתית החמישית (חוקת צרפת הנוכחית).
הנשיא, ראש הרשות המבצעת, נבחר כל חמש שנים ורשאי להיבחר ל-2 כהונות רצופות. הוא ממנה ראש ממשלה, שממנה מצידו את חברי ממשלתו, התלויה באישור הפרלמנט.
כלכלה
עד מלחמת העולם השנייה התבססה הכלכלה הרומנית בעיקר על חקלאות ותעשיית עץ, שהניבו כמחצית מהכנסות המדינה. בתקופת השלטון הקומוניסטי נעשו מאמצים להפוך את רומניה למדינה תעשייתית מודרנית. בהיותה מדינה המשופעת באוצרות טבע, עלתה רומניה לשורה הראשונה של המדינות המתועשות במזרח אירופה, כשהדגש על תעשיית יצור פלדה ותעשיית הנפט. גם התעשייה הכימית התפתחה, לצד תעשיית מכרות הפחם.
ואולם, ב-1976 פקד משבר את הכלכלה הרומנית, והיא הידרדרה במהירות. המשבר גרר ירידה קשה ברמת החיים במדינה, והחמרת משטר הטירור כלפי פנים - ובסופו היה בין גורמי המהפכה האנטי קומוניסטית בסוף שנות ה-80. מ-1999 רוב החברות הופרטו ונמצאות מאז בידיים פרטיות. בשנות ה-2000 חוותה המדינה שנים של צמיחה כלכלית מואצת והשקעות חוץ רבות, אך המשבר הכלכלי העולמי פגע קשות בכלכלת המדינה ועצר את הצמיחה המהירה.
רומניה צורפה ל ב-1 בינואר 2007.
המטבע הרומני הוא הלאו הרומני (Leu, סימנו RON), המחולק ל־100 באני (Bani). ב-2014 הייתה צפויה רומניה לאמץ את מטבע האירו, אך לא עשתה כן לבסוף.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|300px|מרבית נהרות רומניה
רומניה נמצאת באירופה והיא גובלת בדרום עם בולגריה וסרביה, במערב עם הונגריה, בצפון (ובדרום-מזרח) עם אוקראינה ובמזרח עם רפובליקת מולדובה. שטחה של רומניה כ-237,500 קמ"ר ואורך גבולותיה כ-3,200 קילומטר. היא מחולקת ל-41 מחוזות.
מבחינה טופוגרפית קיימים הבדלי גובה גדולים בין האזורים ההרריים בצפון המדינה - שם נמצאים הרי הקרפטים, המקיפים את רמת טרנסילבניה - למישורים המאפיינים את הדרום. רכסי הקרפטים משתרעים לאורך של כ-900 קילומטר בצורת חצי סהר וגובהם מגיע עד 2,500 מטר, במקומות מסוימים. מדרום וממזרח לרכסי הרים אלה משתרעים שטחי גבעות וסמוך להן המישור הרחב של הדנובה.
כשליש משטח המדינה מהווים המישורים ושני שלישים הם אזורי גבעות או אזורים הרריים.
שלושה-רבעים משטחה של רומניה מכוסים ביערות.
מהרי הקרפטים נובעים פלגים ונחלים שופעי מים שמרביתם זורמים לכיוון הדנובה ודרכה ל. הנהרות העיקריים הם: Prut פרוט (953 ק"מ), Mureş מורש (766 ק"מ), Siret סירט (706 ק"מ), Olt אולט (615 ק"מ), Someş סומש (435 ק"מ), Ialomiţa יאלומיצה (417 ק"מ), Argeş ארג'ש (350 ק"מ), Timiş טימיש (340 ק"מ), Jiu ז'יו (331 ק"מ), Jijia ז'יז'יה (307 ק"מ), Buzău בוזאו (302 ק"מ), Bistriţa ביסטריצה (283 ק"מ), Dâmboviţa דמבוביצה (258), Bega בגה (255), Târnava טרנבה (249 ק"מ), Vedea ודיה (244 ק"מ), Moldova מולדובה (216 ק"מ), Bârlad ברלאד (207 ק"מ).
חלוקה אדמיניסטרטיבית
רומניה מחולקת ל־41 מחוזות. התחום המוניצפאלי של בוקורשט מהווה יחידה נפרדת. בארץ יש כמה חבלי ארץ היסטוריים:
מולדובה (חבל ארץ) Moldova
מונטניה Muntenia
אולטניה Oltenia
טרנסילבניה (ארדאל) Transilvania, Ardeal (כיום כלולים בה חבלי ארץ שהיו בעבר נפרדים: באנאט Banat, מרמורש Maramureş, וקרישאנה)
בוקובינה Bucovina
דוברוג'ה Dobrogea
דמוגרפיה
ברומניה 19 מיליון תושבים. תוחלת החיים במדינה היא 76 שנים. ממוצע הילודה היא 1.8 צאצאים לאישה.
54% מתושבי רומניה גרים בערים (ראו ערך: ערי רומניה לפי מספר התושבים).
על פי דו"ח האושר העולמי השנתי שפורסם בסוף מרץ 2024, רומניה ממוקמת במקום ה-32 במדד האושר בקרב האוכלוסייה הכללית, ובמקום השמיני בקרב צעירים מתחת לגיל 30.
קבוצות אתניות
הרומנים מהווים 89 אחוז מאוכלוסיית המדינה. הם צאצאיהם של תושבי דאקיה הקדומה בחבלי ולאכיה/מונטניה, מולדובה וטרנסילבניה של היום.
המיעוט הגדול ביותר הוא המיעוט ההונגרי, המהווה בין 3 ל־5 אחוז מאוכלוסיית המדינה. מיעוט זה יושב בעיקר באזור טרנסילבניה ובעיקר באזור הארגיטה וקובסנה. מיעוטים בולטים אחרים הם המיעוט הצועני והמיעוט הגרמני. על פי מפקד משנת 2011, הרכבה האתני של האוכלוסייה ברומניה הוא:
רומנים – 88.9%
הונגרים – 6.1%
צוענים – 3.0%
גרמנים – 2.0%
אוקראינים – 0.3%
רוסים – 0.2%
טורקים וטטרים – 0.2%
אחרים – 0.3%
קבוצות דתיות
על פי מפקד משנת 2011, הכריזו על עצמם:
18,806,428 נוצרים אורתודוקסים, המהווים 81% מהאוכלוסייה.
1,028,401 נוצרים קתולים, המהווים 4.3% מהאוכלוסייה.
698,550 נוצרים רפורמים, המהווים 3.7% מהאוכלוסייה.
330,486 נוצרים פנטיקוסטלים, המהווים 1.5% מהאוכלוסייה.
195,481 נוצרים יוונים־קתוליים, המהווים 0.8% מהאוכלוסייה.
129,937 נוצרים בפטיסטים, המהווים % 0.6
97,041 נוצרים אדוונטיסטים של יום השביעי המהווים 0.4%
64,337 מוסלמים סונים המהווים 0.3%
66,846 נוצרים יוניטרייאנים המהווים 0.3%
46,029 נוצרים לפי האוונגליון ("האחים מפלימות'") המהווים 0.2%
39,660 אתאיסטים המהווים 0.2%
39,485 נוצרים לפי הפולחן הישן המהווים 0.2%
26,194 נוצרים אוונגלים לותרנים סינודו-פרסביטריאנים המהווים 0.1%
11,204 נוצרים אוונגלים אוגוסטינים המהווים 0.1%
3,519 יהודים
יהדות רומניה
שפות
השפה הרשמית של רומניה היא רומנית, שהיא שפה לטינית. רומנית מדוברת כשפת אם על ידי 91% מהאוכלוסייה. הונגרית ורומאני (שפת הצוענים) הן שפות המיעוט החשובות ביותר, המדוברות על ידי 6.7% ו-1.1% מכלל האוכלוסייה, בהתאמה. ברומניה יש כ-32,000 דוברי טורקית.
אנגלית וצרפתית הן השפות הזרות העיקריות הנלמדות בבתי הספר. השפה האנגלית שגורה בפי 5 מיליון רומנים, צרפתית מדוברת על ידי 4–5 מיליון, גרמנית, איטלקית וספרדית מדוברות על ידי 1–2 מיליון כל אחת.
עיור
אף על פי ש-54.0% מהאוכלוסייה התגוררה באזורים עירוניים בשנת 2011, אחוז זה נמצא בירידה מאז 1996. מחוזות עם יותר מ-2⁄3 אוכלוסייה עירונית הם חונדוארה, בראשוב וקונסטנצה, בעוד אלו עם פחות משליש הם דמבוביצה (30.06%), גורז' וטלאורמן. בוקרשט היא הבירה והעיר הגדולה ברומניה, עם אוכלוסייה של למעלה מ-1.8 מיליון תושבים בשנת 2021. באזור העירוני הגדול יותר שלה יש אוכלוסייה של כמעט 2.2 מיליון תושבים אשר מתוכננים להיכלל בשטח מטרופולין בוקרשט שהוא עד פי 20 משטחה של העיר עצמה. ל-17 ערים נוספות יש אוכלוסייה של למעלה מ-100,000 תושבים, עם קלוז'-נאפוקה, טימישוארה ויאשי עם קצת יותר מ-300,000 תושבים, קונסטנצה, קראיובה ובראשוב עם למעלה מ-240,000 תושבים, וגאלאץ ופלוישט עם כ-200,000 תושבים. אזורי מטרופולין הוקמו עבור רוב הערים הללו.
צבא וביטחון
צבא רומניה הוא הארגון המרכזי לשמירת ביטחונה של מדינת רומניה. צבא זה כולל 3 זרועות עיקריות: צבא היבשה של רומניה, הצי הרומני וחיל האוויר הרומני.
רומניה הצטרפה לנאט"ו ב-29 במרץ 2004.
תיירות
התיירות לרומניה מתמקדת בעיקר ביופיו של הטבע ובעושר ההיסטורי של המדינה. אחרי המסחר, ענף התיירות הוא מגזר השירותים הגדול במדינה, והוא הענף הגדל בקצב הגבוה ביותר. טרנסילבניה מהווה יעד תיירותי מוביל, עם הערים בראשוב, סיביו, סיגישוארה, קלוז' נאפוקה, סינאיה ועוד, כביש הטראנספגרשן, ואתר הסקי הגדול ברומניה פויאנה בראשוב. התיירות מבוססת במידה רבה על הפולקלור והמסורת המקומיים. ברומניה 7 אתרים שהוכרו אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
ראו גם
שואת יהודי רומניה
המטבח הרומני
אופינקה
ממלכת רומניה
קישורים חיצוניים
השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה, בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
רומניה - הבדלים תרבותיים ואזוריים
הלבוש הרומני
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אירופה
קטגוריה:מדינות החברות במועצת אירופה
קטגוריה:מדינות החברות באיחוד האירופי
קטגוריה:מדינות החברות בנאט"ו
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות רומנית
| 2024-09-01T08:17:44
|
טיפוגרפיה
|
ממוזער|200px|דוגמת הדפסה מתוך ציקלופדיית צ'יימברס, 1728
טיפוגרפיה (באנגלית: Typography) היא האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט, כך שיהיה נגיש וקריא ועם זאת אסתטי או משקף מסר מסוים. מלאכה זו כוללת סידור אותיות, בחירת גופנים, גודל אות, גודל השוליים, אורך שורה, ריווח בין שורות, בין מילים, בין אותיות ובין צמדי אותיות. ארגון הטקסט בתוך פורמט, יצירת מבנה והיררכיה בטקסט בהתאם לתוכן ולהקשר, בניית שיטה וסגנון טיפוגרפי חזותי לעימוד. במלאכת הטיפוגרפיה עוסקים, בין היתר, מעצבים גרפיים, מעצבי אותיות, טיפוגרפים ופרסומאים.
מקור השם מיוונית: Typos (צורה או הטבעה) + Graphein (כתיבה).
טכניקות טיפוגרפיות
דפוס – טכנולוגיה עתיקת יומין שמטרתה יצירת מספר עותקים זהים של חומר ויזואלי מאותו מקור. רבים סבורים שהראשונים שעסקו בהדפסה היו הסינים, אשר השתמשו בצבעים על בסיס שמן אשר נמרחו על אבן חלקה, עליה ציירו את המקור בדמות ראי. שיטה זו ידועה בשם ליתוגרפיה. על פי ספרי ההיסטוריה, תהליך הדפוס הומצא על ידי בי שנג (Bì Shēng) בשנת 1040. המצאת הדפוס המודרני שייכת ליוהאן גוטנברג, בסביבות שנת 1436. טכניקות הדפוס כוללות הדפסה ישירה – דפוס עץ, ליתוגרפיה, דפוס בלט, דפוס משי, דפוס צילינדר ועוד; הדפסה עקיפה – כגון דפוס אופסט – בה דמות המקור מועתקת ללוח ומן הלוח לנייר ההעתק; והדפסה דיגיטלית בה העברת האינפורמציה למדפסת נעשית דרך מחשב.
קליגרפיה – אמנות הכתיבה הקישוטית. עיצוב ויצירה ידנית של אותיות בעזרת כלים ייעודיים כגון מכחולים ומברשות. זוהי אמנות הדורשת מיומנות רבה. מקור המילה ביוונית – קאלוס "יופי", גראפוס "כתיבה". קליגרפיה היא תחום חשוב ועתיק יומין בקרב תרבויות שונות (במיוחד בתרבויות מזרח אסיה והאסלאם בהם היא נפוצה גם כיום) היא נתפסת כאמנות גבוהה ומעודנת. יש העוסקים בקליגרפיה גם כיום, ועל ידי שילובה בעיצוב, יצירת אמנות או גרפיטי.
לטרינג
טיפוגרפיה אקספרימנטלית
ראו גם
דפוס
עימוד
גופן
קישורים חיצוניים
בית אלף - אתר ובו עשרות רסטורציות לאבות־הטיפוס של אותיות הדפוס וכתבי היד העבריים
מגזין אאא לטיפוגרפיה - כתב עת אינטרנטי העוסק בטיפוגרפיה עברית
מאמרים אודות טיפוגרפיה עברית, באתר "טיפוגרפיה עברית"
ייצור גופנים ועיצוב אותיות מגוטנברג ועד ימינו
צבע טיפוגרפי
סרטון באנגלית המסביר ”מה זה טיפוגרפיה“
קטגוריה:ספר
קטגוריה:טיפוגרפיה
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:עיצוב גרפי
| 2024-06-03T11:31:18
|
משפט דרייפוס
|
הפניה פרשת דרייפוס
| 2023-12-26T22:06:16
|
ג'יימס ג'ויס
|
ג'יימס אוגוסטין אלויסיוס ג'ויס (באנגלית: James Augustine Aloysius Joyce; 2 בפברואר 1882, דבלין – 13 בינואר 1941, ציריך) היה סופר ומשורר אירי, מגדולי וחשובי הסופרים במאה העשרים.
ג'ויס נולד בדבלין למשפחה קתולית מבוססת שבילדותו ירדה מנכסיה. הוא סיים את לימודיו בדבלין, ובגיל עשרים עבר ללמוד רפואה בפריז, אך חזר לעירו ב-1903 בעקבות מות אמו. ב-1904, שנה משמעותית בחייו, פגש את אשתו לעתיד נורה, שעמה חי עד מותו. באותה שנה עזב ג'ויס את אירלנד לצמיתות, ושב אליה רק לשלושה ביקורי מולדת קצרים.
ג'ויס וזוגתו עקרו לטריאסטה שבאיטליה, ושהו בה מ-1905 עד 1920, למעט תקופה בת כארבע שנים בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה שהה הזוג בציריך. בתקופה זו יצר ג'ויס את עיקר יצירותיו, ובהן "דבלינאים" (יצא לאור ב-1914), "דיוקן האמן כאיש צעיר" (1916), ו"יוליסס" (1922), יצירתו המונומנטלית, הנמנית עם הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו במאה העשרים. מ-1920 התגורר ג'ויס בעיקר בפריז, וב-1940, בעקבות כיבוש העיר על ידי הנאצים, עקר חזרה לשווייץ. בינואר 1941 מת לאחר ניתוח ונקבר בציריך.
יצירותיו של ג'ויס נכתבו כולן באנגלית, ונסבו ברובן סביב עיר מולדתו דבלין ואנשיה, על אף שאת מרבית חייו בילה מחוץ לה. בכתיבתו הרבה להתייחס לאירועים, דמויות ואתרים אותנטיים, בעיקר כאלה מסביבתו הקרובה. הוא הרבה להשתמש בכתיבתו בטכניקת זרם התודעה, ונחשב לאמן בשימוש בשפה. ביצירתו לא נרתע משחיטת פרות קדושות, ובהן הדת הקתולית והלאומיות האירית. חלק מיצירותיו עוררו מחלוקת קשה, על רקע סגנונו המיוחד והבלתי מרוסן, שערער על מוסכמות חברתיות ודתיות בעת ההיא, והוצאתן לאור הייתה כרוכה במאבק משפטי וציבורי.
חייו ויצירתו מצוינים ב"בלומסדיי", מעין יום חג חילוני למעריציו, הנחגג מדי שנה ב-16 ביוני.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|ג'ויס בתמונה משפחתית, ספטמבר 1888. עומד משמאל סבו של ג'ויס מצד אמו, ג'ון מאריי. יושבים: אמו מארי ג'יין ואביו ג'ון ג'ויס
ג'יימס ג'ויס נולד בדבלין למשפחה קתולית. אביו, ג'ון סטניסלאוס, נולד במחוז קורק לג'יימס ג'ויס ולאשתו אלן, שהייתה בת למשפחת או'קונל המבוססת ממחוז קרי, ולפי הנטען בעלת קרבה רחוקה לדניאל או'קונל. כאביו לפניו נישא ג'ון ג'ויס לאישה ממשפחה בעלת אמצעים, מארי (מיי) ג'יין מאריי, על אף התנגדות אביה לנישואים. לאחר נישואיהם ב-1880 התיישבו בני הזוג בדבלין. בנם הראשון נפטר לאחר הלידה, ולאחריו נולד ג'יימס, ב-2 בפברואר 1882. באחת-עשרה השנים הבאות נולדו תשעה ילדים נוספים, מהם שש בנות, ועוד אחד שנפטר סמוך ללידתו ב-1894.
ב-1887 עקרה המשפחה לבריי, פרוור אופנתי של דבלין. מאותה עת החלה הידרדרות במצבה הכלכלי של המשפחה, שנבעה מהניהול הכספי הכושל של אבי המשפחה ומשכרותו הכרונית. ג'ון ג'ויס, שעסק למחייתו בגביית מסי ארנונה, הוכרז ב-1891 כפושט רגל, וב-1893 פוטר מעבודתו. מרבית נכסיו בקורק שועבדו לטובת הלוואות שנלקחו בריבית קצוצה. המשפחה חזרה לגור בדבלין, התקיימה בקושי מקצבה זעומה שקיבל האב, ועברה תכופות ממקום מגורים אחד למשנהו. בשלב מסוים עקרה משפחת ג'ויס לשכונת עוני מצפון לנהר ליפי, צעד שסימל ירידה נוספת ברמת חייה.
ב-1893 הייתה אמו של ג'ויס בת 34, מטופלת בעשרה ילדים, כשבעלה מובטל, אלכוהוליסט ואלים לפרקים, בעיקר כלפיה. לאחר מות הבן פרדריק, שנולד ב-1894, ניסה ג'ויס האב בשכרותו לחנוק את אשתו לעיני ילדיהם, וג'יימס בן ה-13 קפץ על גבו, הפילו לרצפה ומנע זאת ממנו. האם ברחה מהבית עם כמה מילדיה, ומצאה מקלט אצל שכניה.
ימין|ממוזער|160px|ג'ויס ב-1888
ג'ויס החל לכתוב ב-1891, בגיל תשע. אחד משיריו הראשונים מגיל זה, "הגם אתה, הילי", הוא שיר המרומם את המדינאי צ'ארלס סטיוארט פרנל, שמת באותה שנה, ומגנה את יריבו הפוליטי, טים הילי. אביו הביא את השיר לדפוס, והשיר הודפס בכמה עשרות גיליונות שלא שרדו. הביוגרף של ג'ויס, ריצ'רד אלמן, שחזר קטע מהשיר מזיכרונו של האח סטניסלאוס. (בחלונית משמאל)
ג'ויס ואחיו הצעיר ממנו בשנתיים, סטניסלאוס, למדו עד 1892 בפנימיית קלונגוז ווד קולג' היוקרתית של המסדר הישועי, במחוז קילדייר. בשל מצבם הכלכלי וחזרתה של המשפחה לדבלין, נאלצו השניים לעבור לבית ספר של האחים הנוצריים, שבו המשמעת הייתה נוקשה ורמת הלימודים נמוכה. למזלם הצליח אביהם להפעיל את קשריו עם האב קונמי, שהיה בכיר במערכת החינוך הישועית, והם התקבלו ללא תשלום לבית הספר הישועי בלוודיר קולג' שבדבלין. בבית הספר הצטיין ג'ויס בכתיבת חיבורים, ומורהו נהג לקרוא אותם בפני התלמידים. בתחרות חיבורים הוא אף זכה בפרס של עשרים לי"ש, סכום נכבד באותם ימים. הכסף שימש אותו בעיקר לצורך ביקור בכמה הצגות תיאטרון, ואת יתרתו העביר למשפחתו. גם בשנים הבאות זכה ג'ויס בפרסים דומים.
עוד בגיל צעיר החל ג'ויס לפתח את ההכרה בערך עצמו כאמן. לאחר ביקור במחזה "מגדה" מאת הרמן סודרמן אמר להוריו כי "נושא המחזה הוא הגאון המתפרץ בביתו וכנגד ביתו... הדבר הזה עתיד לקרות בביתכם אתם."
בהיותו כבן 15 התגבשה בו נטייה דתית לאחר ששמע דרשה מפי מטיף. דרשה זו מתוארת בפרוטרוט ב"דיוקן האמן כאיש צעיר". הוא החל לדבוק בדת באדיקות ולהקפיד על התפילות ועל הטקסים הדתיים, אך לא לזמן רב. הוא קיבל הצעה להפוך לכומר ישועי, אך דחה אותה. סטיבן, בן דמותו של ג'ויס, אומר ב"דיוקן האמן", "לא אשרת את אשר איני מאמין בו עוד". שנים ספורות לאחר מכן נטש את הדת. ליחסיו עם הנצרות הקתולית תהיה לימים השפעה לא מבוטלת על כתביו.
דבלין 1898–1903
שמאל|ממוזער|150px|הנריק איבסן
בגיל 16 החל ג'ויס ללמוד אנגלית, צרפתית ואיטלקית ביוניברסיטי קולג' שבדבלין. הלימודים עצמם לא עניינו אותו במיוחד, והוא העדיף להקדיש את זמנו לעניינים אחרים. חלק מזמנו בילה בספרייה הלאומית של אירלנד. הוא ניסה להתערות בחוגי הספרות והתיאטרון בעיר, והחל לחוש הערצה כלפי המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. בינואר 1900, בעקבות דברים שנשא אחד הסטודנטים נגד המחזאי במהלך דיון ב"חברה לספרות והיסטוריה" שבה היה חבר, כתב ג'ויס בתגובה את החיבור "הדרמה והחיים", והצליח לשכנע את נשיא הקולג' לקרוא אותו בפני קהל. "הדרמה הקלאסית מתה, ואף שייקספיר כך. אין זו אלא ספרות מדוברת", כתב. בהמשך החיבור התבטא בזכותו של האמן להטיף מוסר לקוראיו. באותה שנה כתב מאמר על מחזה של איבסן, שפורסם בירחון "פורצ'נייטלי רוויו" באפריל 1900. בין היתר כתב על איבסן:
בהמשך כתב "כשאמנותו של המחזאי מושלמת, אין צורך במבקר". דברים אלה לא נעלמו מעיניו של איבסן הקשיש, והוא העביר לג'ויס מכתב הערכה באמצעות מתרגם מחזותיו לאנגלית, ויליאם ארצ'ר, מבלי לדעת כלל כי הכותב הוא בחור צעיר בן 18. המאמר הקנה לג'ויס מעמד של כבוד בחוגי האקדמיה. ב-1901 כתב את מחזהו הראשון, "קריירה מזהירה", ושלח אותו לארצ'ר, שהשיב לו כי אינו רואה סיכוי שהמחזה יעלה על במות התיאטרון, שכן אינו ממוקד ומספר הנפשות בו גדול מדי. מנגד שיבח ארצ'ר את הדיאלוגים הקולחים שכתב ג'ויס. ג'ויס הבין את המסר ושרף את כתב היד. לימים, יישם את הביקורת במחזהו היחיד "גולים".
רבים מחבריו של ג'ויס לספסל הלימודים הפכו לדמויות ביצירותיו, ובהם ג'ון פרנסיס ביירן, ששימש כבסיס לקרנלי ב"דיוקן האמן", וינסנט קוסגרייב ("לינץ'" ב"דיוקן האמן") ואוליבר סיינט ג'ון גוגארטי, באק מאליגן ב"יוליסס". את גוגארטי, שלמד דווקא בטריניטי קולג' הפרוטסטנטי, הכיר ג'ויס על מדרגות הספרייה הלאומית של אירלנד. בביתה של ליידי אוגוסטה גרגורי, אשת חברה ותרבות דבלינאית, ומייסדת תיאטרון אבי, שפתחה את ביתה לאמנים צעירים בתחילת דרכם, פגש ג'ויס גם את פדריג קולום, שהפך לידידו הטוב.
דרך ג'ורג' ראסל, שאותו פגש ב-1902 והתרשם ממנו מאוד, הכיר ג'ויס את ויליאם בטלר ייטס. המשורר המפורסם הילל את שירתו של ג'ויס הצעיר, אך בפגישה ביניהם אמר לו ג'ויס בשחצנות כי "באמת לא אכפת לי אם מה שאני עושה מוצא חן בעיניך. אין זה משנה כלום בעיני. למעשה איני יודע למה הקראתי זאת לפניך". ג'ורג' ראסל עצמו הזמין מג'ויס שלושה סיפורים קצרים, ופרסם אותם בכתב עת שערך. שלושת הסיפורים הפכו מאוחר יותר לחלק מ"דבלינאים". לאחר שלושה סיפורים אלה חדל ראסל מפרסום יצירותיו של ג'ויס מאחר שלא קלעו לטעם קוראי העיתון, אך למרות זאת גמל לו ג'ויס בכך שהוא מופיע ב"יוליסס" בדמות עצמו.
בתקופת לימודיו למד ג'ויס אירית בחוג שבו לימד פטריק פירס, לימים ממנהיגי מרד הפסחא, שהוצא להורג ב-1916. פירס הלאומן תקף את השימוש בשפה האנגלית, וגרם לג'ויס, שסלד מלאומנות, לחדול מלבוא לשיעוריו.
ב"דיוקן האמן" מתייחס ג'ויס לנקודה זו בדו-שיח בין סטיבן דדאלוס לחברו הלאומני דיווין, המבטא היטב את גישתו של ג'ויס ללאומנות האירית, לשפה ולדת הקתולית:
בסופו של דבר בחר ג'ויס בשפה האנגלית ודבק בה בכתיבתו.
ביוני 1902 סיים ג'ויס את לימודיו וקיבל תואר בשפות מודרניות. אפשרויות התעסוקה שעמדו לרשות בוגרי התואר לא היו רבות, והוא החליט ללמוד רפואה בסורבון שבפריז. מכיוון שבאותם ימים היה חסר פרוטה, החל לגייס כספים למטרה זו, ופנה בין היתר לליידי גרגורי, בהפנותו אצבע מאשימה כלפי מנהלי הקולג' שבו למד. "תכננתי ללמוד רפואה כאן", כתב לה, "אך מנהלי הקולג' גמרו אומר שלא אעשה כן, ואני מעז לומר שביקשו למנוע ממני חיי רווחה שיאפשרו לי לומר את מה שבלבי". בהמשך המכתב מספר ג'ויס על עוניו. המכתב נשא פרי, וליידי גרגורי השתדלה למענו אצל ידידיה.
בדצמבר 1902 הגיע ג'ויס לפריז, אך עד מהרה גילה שלתוארו האקדמי האירי אין ערך, וכי איחר את מועד ההרשמה ללימודי הרפואה. הוא ביקר במספר שיעורי מדעים, והספיק בעיקר להתרשם מזונות העיר, כפי שכתב לחברו וינסנט קוסגרייב. ג'ויס שהה בפריז כשלושה חודשים, עד שקיבל מאביו מברק בנוסח: "אמא גוססת, בוא הביתה." באפריל 1903 חזר ג'ויס לדבלין, כדי לשהות במחיצת אמו הגוססת מסרטן. באוגוסט מתה מיי ג'ויס, ובביתה התאספו קרובי משפחה שפתחו בתפילה. אחד מהם העיר לג'ויס האתאיסט על כך שאינו מתפלל. ייתכן שזהו מקור הסיפור על כך שג'ויס סירב לבקשתה האחרונה של אמו להתפלל לעילוי נשמתה (ראו בחלונית משמאל).
1904
ימין|ממוזער|130px|ג'ון סטניסלאוס, אביו של ג'ויס, דיוקן מאת פטריק טוהי, 1924
לאחר מותה של מיי ג'ויס נותרו תשעת הילדים בבית מוזנח ומלוכלך, והיו ימים שבהם רעבו ללחם. האב ג'ון המשיך להתעלל בהם. על פי עדות סטניסלאוס, הוא נהג בשכרותו להשליך לעבר ילדיו חפצים שונים, כצלחות וכלי אוכל אחרים, ואף ניסה להתכחש לאחריותו כאב:
"אפטר מכולכם ואחזור לי לקורק" אמר להם, "אבל עד שאלך אשבור לכם את הלב... אבל לפני כן אשבור לכם את הקיבה".
ב"יוליסס" מתאר ג'ויס את אחותו של סטיבן דדאלוס באופן המדמה את מצב משפחתו שלו באותם ימים.
ג'ויס ואחיו סטניסלאוס ניסו להגן מעט על אחיותיהם הצעירות, אך עול הבית נפל בעיקר על האחות הבכורה מרגרט, הצעירה מג'ויס בשנה. ג'ויס נשאר אמנם בדבלין ולא חזר עוד ללימודי הרפואה בפריז, אך הקדיש את עיקר זמנו לחיי בטלה, וכאביו החל לשתות לשוכרה. הוא הרבה להסתובב עם ידידו, הסטודנט לרפואה ג'ון גוגארטי, כפי שכתב אחיו סטניסלאוס ביומנו. סטניסלאוס לא סבל את גוגארטי, והוא מתאר את הדו-שיח ביניהם, לאחר שהעיר לאחיו על כך שחזר בלילה כשהוא שיכור:
בינואר 1904 כתב ג'ויס את יצירתו הראשונה בפרוזה. הוא שלח את כתב היד לכתב-עת חדש, אך נדחה. ב-2 בפברואר, יום הולדתו ה-22, הודיע לאחיו סטניסלאוס כי החל בכתיבת רומן אוטוביוגרפי. האח הציע לבחור בשם "סטיבן הירו" (Stephen hero), וג'ויס קיבל את ההצעה, והחל בכתיבת מה שיהיה הבסיס ל"דיוקן האמן כאיש צעיר". עד סוף מרץ השלים ג'ויס כתיבת אחד-עשר פרקים ברומן. גיבור הרומן הוא סטיבן דדאלוס, בן דמותו של ג'ויס עצמו.
סטניסלאוס ג'ויס ליווה את אחיו בכתיבתו, ואף תיעד אותה ביומן שערך, המהווה עד ימינו מקור מהימן למידע על הסופר. הוא התנגד לשם דדאלוס, מאחר שאין שם משפחה כזה באירלנד, אך ג'ויס עמד על דעתו. סטניסלאוס גם קבע כי "זוהי אוטוביוגרפיה שקרית וסאטירה משתוללת", והוסיף כי ג'ויס הכניס לרומן "כמעט את כל מכריו", וכי הכנסייה הקתולית "סופגת מנה הגונה". באותה תקופה החל ג'ויס לגבש גם את קובץ שיריו הראשונים, שפורסם ב-1907 ושמו "מוזיקה קאמרית", וגם מספר סיפורים קצרים שגובשו מאוחר יותר לדבלינאים. הוא למד גם פיתוח קול, ואף זכה במדליית ארד בתחרות הזמרה של פסטיבל פש קיול (Feis Ceoil).
שמאל|ממוזער|250px|החדר אותו חלק ג'ויס עם גוגארטי במשך שישה ימים בקיץ 1904, ושבו מתפתחת האפיזודה הראשונה ביוליסס
במרץ 1904 עבר ג'ויס להתגורר בגפו, ובשל מצוקתו הכלכלית החריפה החל לחפש עבודה. בקיץ 1904 החל לעבוד כמורה בבית הספר הפרטי קליפטון, בדאלקי, פרוור בדרומה של דבלין. תקופה זו תוארה בפרק השני ביוליסס, "נסטור". במהלך עבודתו כמורה הצטרף לגוגארטי כשותף למגורים במגדל מרטלו הסמוך לדאלקי, אך נטש את המגדל בזעם לאחר פחות משבוע בעקבות תקרית חריפה בין השניים. תקרית זו היא הבסיס לפרק הראשון ביוליסס, "טלמאכוס."
ביוני 1904 יצא ג'ויס לפגישה עם נורה בארנקל, חדרנית במלון "פין", והיא הייתה לבת זוגו עד יום מותו. נורה, ילידת העיר גולוויי, גדלה בבית עני וברחה מביתה לדבלין לאחר פרשיית אהבים שלא נשאה חן בעיני קרובי משפחתה. שנים לאחר מכן הנציח ג'ויס ב"יוליסס" את היום שבו יצא עם נורה לראשונה, 16 ביוני (בלומסדיי), כיום שבמהלכו מתרחשת כל עלילת הרומן. מאחר שחוקי אירלנד אסרו על מגורים משותפים ללא נישואים, ומאחר שג'ויס לא האמין במוסד הנישואים, עזב הזוג את אירלנד ועקר לטריאסטה שבצפון איטליה של היום.
טריאסטה: 1905–1915
באוקטובר 1904 קיבל ג'ויס הצעה לעבוד בבית הספר לשפות "ברליץ" בסניפו שבשווייץ. ב-9 בחודש עלו הוא ונורה על ספינה ועזבו את אירלנד לצמיתות. הם הגיעו לציריך, אך שם התברר לג'ויס כי לא ממתינה עבורו כל משרה. מנהל הסניף מצא לו עבודה בסניף "ברליץ" בטריאסטה, אז עיר הנמל הראשית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. שוב היטלטלו בני הזוג בדרכים, ושוב התברר כי אין משרת הוראה פנויה. מנהל הסניף בטריאסטה, אלמידנו ארטיפוני, מצא לג'ויס משרה זמנית בפולה, עיירת חוף בקרואטיה של ימינו, כ-80 קילומטרים מטריאסטה. באותו זמן היה ג'ויס עסוק בכתיבת "Stephen hero", ובדצמבר 1904 הגיע כבר לפרק החמישה-עשר. את הפרקים שכתב נהג לשלוח לסטניסלאוס בדבלין, כדי שיחווה עליהם את דעתו.
בתחילת 1905 התפנתה סוף-סוף משרה בטריאסטה, ובפברואר חזרו ג'ויס ונורה ההרה לעיר. המעבר היה לרוחם, שכן טריאסטה הייתה עיר גדולה ובה תיאטרון ואופרה. עד מהרה החלו בני הזוג להתרועע בחברה, וביולי ילדה נורה את בנם הראשון, ג'ורג'ו.
ג'ויס הציע לבית הספר שבו לימד להעסיק גם את אחיו סטניסלאוס כמורה לאנגלית, וזה הגיע לעיר. בואו פתח שורה של עימותים בין שני האחים בנושאים כספיים ובנוגע לבעיית השתייה הכרונית של ג'ויס. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה קשה לכל אורך שהותם בטריאסטה.
המאבק על דבלינאים
ב-1904 ביקש ג'ורג' ראסל מג'ויס לכתוב סיפור קצר, "פשוט, כפרי ובעל חיוניות ופאתוס", שיתפרסם בביטאון של אגודה חקלאית קואופרטיבית בשם "אייריש הומסטד", שהוא היה עורכו. ג'ויס נענה לאתגר וכתב את "אחיות". הוא הצהיר באוזני ידידיו כי הוא עומד לכתוב סדרה של עשרה סיפורים קצרים, להם יקרא "דבלינאים", שעל פיהם ניתן יהיה לעמוד על טיבו של "השיתוק שרבים רואים בו עיר", והמשיך בכתיבת "אוולין" ו"לאחר המירוץ", שגם הם פורסמו בכתב העת. לאחר הסיפור השלישי סירב ראסל לפרסם סיפורים נוספים של ג'ויס, על רקע תלונות שקיבל מקוראיו. ג'ויס לא נרתע והמשיך לכתוב, ובאוקטובר 1905 היו בידיו שנים-עשר סיפורים מוכנים.
בפברואר 1906 קיבל ג'ויס את הסכמתו של המוציא לאור הלונדוני גרנט ריצ'רד להדפיס את הקובץ על שנים-עשר הסיפורים שבו. הוא הוסיף סיפור אחד, "שני עגבנים", ואז נתקל לראשונה בצנזורה: מדפיס הספר סירב להכניס קטעים מסוימים לספר, וכן התנגד להופעת המילה: bloody בסיפור "חסד אלוהים". ג'ויס לא הסכים לוותר, ובמכתביו למו"ל פירט את מניעיו:
כדי לשפר קמעא את מצבם הכלכלי הקשה, עקרו בני הזוג לרומא ביולי 1906, וג'ויס החל לעבוד כפקיד בנק תמורת משכורת כפולה מזו שקיבל כמורה – 150 ליש"ט לשנה. עד מהרה גילה כי אינו אוהב את רומא ואת עבודתו החדשה, וחזר לטריאסטה עם משפחתו. במאי 1907 יצאה לאור יצירתו השלמה הראשונה – קובץ השירים "מוזיקה קאמרית". הקובץ זכה להצלחה מפוקפקת, ונמכר בקושי במאתיים עותקים בשנים הראשונות להוצאתו.
ביולי 1907 נולדה בתם, לוצ'יה. בתקופה זו התגלו אצל ג'ויס בעיות חמורות בראייה, והוא החל להיזקק לניתוחים רבים בעיניו. בעיה רפואית זו הטרידה אותו עד יומו האחרון. את הפסקאות האחרונות בסיפור הקצר "המתים", החותם את "דבלינאים", נאלץ להכתיב לסטניסלאוס. עתה עמד בפני מאבק מתיש במוציאים לאור, שנמשך עד פרסום "דבלינאים" ב-1914.
ביקורי מולדת באירלנד
בטריאסטה החל ג'ויס להתרועע עם יהודים. אחד מהם היה אטורה שמיץ, שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, שאליו התוודע ג'ויס ב-1907. על זבבו, יהודי מומר בעל מפעלים לייצור צבע, נטען רבות כי הוא מקור ההשראה לדמותו של לאופולד בלום, הגיבור הראשי ב"יוליסס". בין זבבו לג'ויס התפתחו יחסי ידידות עמוקים, למרות הבדלי הגיל, וג'ויס נהג להגיע לבית משפחת זבבו כדי ללמד את בני המשפחה אנגלית. זבבו נתן לג'ויס לקרוא שני ספרים שכתב, וג'ויס נתן לו בתמורה לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים של דיוקן האמן כאיש צעיר. ג'ויס, לאור ניסיונו המר עם "דבלינאים", חשש כי באנגליה יראו בספר מסמך פורנוגרפי ולא יפרסמוהו, אך זבבו התלהב מאוד ועודד אותו להמשיך.
זבבו מימן לו נסיעה לדבלין, וב-1909 נסע לשם עם בנו ג'ורג'ו. הוא פגש את בני משפחתו ואת משפחתה של נורה וגם את ידידיו משכבר. אחד מחבריו ללימודים באוניברסיטה, חבר הפרלמנט והמרצה תומאס קטל, ניסה להשאירו בדבלין כמרצה באוניברסיטה הלאומית החדשה, אך הניסיון לא עלה יפה. בשובו לטריאסטה התלוותה אליו גם אווה, אחת מאחיותיו. ג'ויס החל לקדם רעיון עסקי, הקמת סינמטוגרף (ראינוע) ושמו "וולטא", שלא היה קיים עדיין בדבלין בעת ההיא. לשם כך חזר שוב לעיר באותה שנה, ובית הראינוע אכן הוקם (עם שותפים). בתחילת 1910 חזר לטריאסטה, הפעם בלוויית אחותו איילין. שלה הועיד הגורל תפקיד חשוב ביצירתו של ג'ויס: כאשר ג'ויס בזעמו השליך לאש את כתב היד של "דיוקן האמן", הייתה זו איילין ששלפה אותו מהאש למענו.
מיזם בית הקולנוע כשל, בין היתר בשל היעדרותו של ג'ויס, והוא חזר להתמודד עם הקושי להוציא את יצירותיו לאור. הוא יצר קשר עם מו"ל דבלינאי בשם ג'ורג' רוברטס, וב-1911 נראה שדרכו של "דבלינאים" סלולה, למעט אבן נגף אחת: בסיפור "בחדר הוועד ביום הקיסוס" כתב ג'ויס כמה קטעים על המלך אדוארד השביעי, ורוברטס התעקש על הוצאתם מהספר. ג'ויס לא התעצל וכתב מכתב למלך ג'ורג' החמישי, ושאל אותו אם יש לו התנגדות לפרסום הקטעים העוסקים באביו. באוגוסט 1911 הגיעה התשובה מהארמון, כי למלך אין כל עניין בספר, וג'ויס שלח מכתב לכמה מעיתוני אירלנד, ובו פירט את דרך החתחתים שעבר כדי להוציא לאור את "דבלינאים".
בקיץ 1912 ביקר שוב בדבלין עם משפחתו, בפעם האחרונה בחייו. הוא עשה ניסיונות נואשים להוציא את "דבלינאים" לאור, ואף הסכים לפצות את המו"ל רוברטס בסכום של 60 לי"ש אם ייאסר פרסום הספר. בתגובה קיבל מכתב מעורכי הדין של רוברטס בו נכתב כי הספר גדוש בביטויים, העלולים להוביל לתביעות אין ספור בגין לשון הרע. הם הציעו שיפקיד ערבות בסך 1,000 לי"ש לכיסוי התביעות העתידיות, ולא – ייתבע על ידי רוברטס בגין הזמן שהושקע בכתב היד. ג'ויס הציע לרוברטס להחתים את המוזכרים בספר, בהם בעלי פאבים, על היתרים לפרסם את הנאמר בו. הוא הסכים למחיקות, לשינויים ולהחלפת שמות הפאבים בשמות בדויים, אך נתקל בחומה אטומה. בספטמבר יצא ג'ויס נסער ללונדון ולא חזר עוד לדבלין. בבוקר בו עזב הושמדו 1000 עותקים של הספר. משנשאל לימים על ידי ידידו זבבו מדוע קרא למחזהו היחיד, שיצא לאור ב-1918, בשם "גולים" ענה:
פריצת דרך
בשלהי 1913 קיבל ג'ויס פנייה מעזרא פאונד, משורר אמריקאי שישב בלונדון, ושעסק גם בגילוי כישרונות ספרותיים. פאונד, שקיבל מייטס המלצות על ג'ויס, הציע לו לכתוב מאמר ב"האגואיסט", כתב עת ספרותי שפאונד היה הרוח החיה בו. ג'ויס שלח אליו את כתביו וקיבל תגובה חיובית. דורה מרסדן, עורכת כתב העת, מצאה לנכון לפרסם פרקים מ"דיוקן האמן כאיש צעיר", והפרק הראשון פורסם ב-2 בפברואר 1914, יום הולדתו ה-32 של ג'ויס. מחליפתה של מרסדן בתפקיד, הארייט שו ויבר, אישה בעלת אמצעים והבעלים של "האגואיסט", התלהבה מכתיבתו של ג'ויס והייתה נחושה לפרסם את כתביו.
במקביל, הסכים המו"ל הבריטי גרנט ריצ'רד, ששבע שנים קודם לכן סירב לבקשת ג'ויס, להוציא לאור את דבלינאים. הספר יצא לאור ביוני, וזכה לביקורות חיוביות. אף על פי שבעת שהותו בדבלין הוזהר מתביעות על ידי המו"ל רוברטס, לא הוגשו שום תביעות בגין הספר.
באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וג'ויס נקלע למצב בעייתי – נתין זר (בריטי) בארץ אויב (אוסטריה, ששלטה בטריאסטה באותה עת). עם זאת נשאר בטריאסטה שנה נוספת, ובעידודה של ויבר סיים בנובמבר 1914 את הפרקים האחרונים ב"דיוקן האמן", והם פורסמו בכתב העת שלה עד סוף 1915. ב-1915 עברו בני הזוג להתגורר בציריך.
ציריך: 1915 - 1919
שמאל|ממוזער|250px|ג'יימס ג'ויס, 1915
אף שמבחינה מסוימת היו פליטים, מצבם הכלכלי של ג'ויס ונורה דווקא השתפר בציריך. אמנם ג'ויס לא מצא תעסוקה, וגם יצירותיו לא הניבו תמלוגים ("דבלינאים" נמכר ב-1915 ב-23 עותקים בלבד), אך עזרא פאונד הצליח לשכנע את ייטס להשיג לו מלגה מהקרן המלכותית לספרות בלונדון. שו-ויבר, שהפכה לפטרוניתו של הסופר, שלחה אף היא סכומי כסף ניכרים. בציריך התוודע ג'ויס לפרנק באדג'ן שהפך לידידם של בני הזוג, ולימים – למקור מידע על אודות הסופר. בעוד ג'ויס ובת זוגו מבלים בנעימים בציריך השקטה, היה העולם כמרקחה, על רקע מלחמת העולם הראשונה. ב-1916 רעמו התותחים בדבלין בשל מרד הפסחא, וחברו של ג'ויס ללימודיו באוניברסיטה, פרנסיס שיהי-סקפינגטון, נהרג. אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, נעצר על ידי השלטונות האוסטריים בשל דעותיו הפרו-איטלקיות, ושהה במחנה-מעצר עד תום המלחמה.
בינתיים החליטה שו-ויבר לקחת על עצמה את ההוצאה לאור של "דיוקן האמן". היא נתקלה בתגובות שליליות מאוד של בתי הדפוס, אך לבסוף יצא הספר לאור ב-1916 בארצות הברית. בשוליו כתב ג'ויס "דבלין 1904 – טריאסטה 1914". ג'ויס זכה למלגה נוספת, הפעם מקרן של בית המלוכה הבריטי. בצד השיפור הניכר במצבו הכלכלי חווה ג'ויס הידרדרות קשה בראייתו וסבל מגלאוקומה ומסינקיה, ונאלץ לעבור ניתוח בעינו הימנית.
כתיבת יוליסס
ממוזער|140px|שמאל|איטלו זבבו
מלאכת הכתיבה של "יוליסס" החלה בשנת 1914, אך ג'ויס הפסיקה כדי להשלים את המחזה "גולים", וחידש אותה רק ב-1916. ב"דיוקן האמן" התכוון ג'ויס להגיע עד לתיאור התקרית מ-1904 עם ידידו אוליבר סנט ג'ון גוגארטי במגדל מרטלו. בסופו של דבר מופיעה סצנה זו בפרק הראשון ביוליסס, ששלושת פרקיו הראשונים – ה"טלמאכיה" - הם מעין המשך ישיר ל"דיוקן האמן", והגיבור הראשי בהם הוא סטיבן דדאלוס. ג'ויס סיים את כתיבתם בדצמבר 1917.
ההמשך של "יוליסס" עוסק בעיקר בעלילותיו ומחשבותיו של לאופולד בלום, סוכן-מודעות דבלינאי ממוצא יהודי, ולצידו, סטיבן דדאלוס, האלטר אגו של ג'ויס. נראה כי רעיון כתיבת "יוליסס", ספר עב כרס המחזיק כ-840 עמודים, שהגיבור הראשי בו הוא יהודי, עלה במוחו של ג'ויס בשנים הראשונות של המאה. ב-1903, בעת לימודיו בפריז, היה ג'ויס עד לאירועי פרשת דרייפוס, שמיאנה לדעוך. על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף של ג'ויס, ג'ויס הושפע ממנה עמוקות.
חברו של ג'ויס, פאדריק קולם, העיד כי ג'ויס עצמו לא הכיר אף יהודי מקהילת דבלין הקטנה של תחילת המאה, ותר אחרי כאלה כאשר חיפש בשנת 1902 מקורות למימון עיתון יומי חדש שרצה להקים, היות שהחשיבם לבעלי הון. אפשר שהיכרותו עם אלפרד האנטר, דבלינאי שג'ויס חשב ליהודי, שהצילו ככל הנראה מקטטה בסנט סטיבנס גרין בינואר 1904, הביאה אותו לידי הרעיון לכתוב יומן-מסע חד-יומי על שיטוטיו של יהודי בדבלין.
את מקורות המידע על יהדות ויהודים סיפק לו בעיקר איטלו זבבו, שלגביו נטען כי היה הבסיס
לדמותו של בלום ב"יוליסס".
ג'ויס כדרכו היה כה אובססיבי בדליית פרטים מידידו, עד כי זבבו עצמו צוטט כמי שביקש בציניות מהאח סטניסלאוס, כי יגלה לו סודות על אירים – שכן "אחיך שאל אותי שאלות כה רבות על יהודים, עד כי הייתי רוצה להשתוות עמו."
במאי 1918 הודיע ג'ויס לפטרוניתו, הארייט שו-ויבר, כי הוא צופה שהספר יושלם בקיץ 1919, אולם עיכובים שונים הביאו לדחיית המועד עד לתום שנת 1921. ג'ויס מצא כי כתיבת מקצת מהפרקים קשה משציפה. את הפרק "נאוסיקה" השלים רק במרץ 1920, לאחר שקיבל מדודתו בדבלין, ג'וזפין מאריי, משלוח של ספרי ספרות זולה, שאותם קרא לצורך כתיבתו.
ב-1919, לאחר תום המלחמה, חזרו בני הזוג ג'ויס לטריאסטה, וגילו כי העיר השתנתה לרעה. הם שקלו לחזור לדבלין, אך נרתעו ממלחמת האזרחים שהשתוללה בה. לבסוף שוכנעו על ידי עזרא פאונד לעבור לפריז.
פריז: 1920 - 1940
ביוני 1920 עקרה משפחת ג'ויס מטריאסטה לפריז. ג'ויס הוסיף לעבוד על "יוליסס", אך העבודה התמשכה. ג'ויס השקיע לפי חישוביו כאלף שעות עבודה בפרק "שורי השמש" מרובה הסגנונות הספרותיים, שהיה בעיניו הקשה ביותר לכתיבה. את "קירקי", הפרק הארוך ביותר, השלים רק בדצמבר 1920, לאחר כתיבת שמונה טיוטות מקדימות. בשלב זה נותרה כתיבתם של שלושת הפרקים האחרונים, הפשוטים יחסית, "אמאוס", "איתקה", ו"פנלופי", שכתיבתם ארכה כשנה. בינתיים הוסיף מצבו הכלכלי להשתפר משקיבל סכום נכבד מפטרוניתו ויבר, ובני הזוג שכרו לעצמם דירה יקרה ורמת חייהם עלתה מאוד.
ג'ויס החל להיות מוזמן לאירועים ספרותיים ותרבותיים, ועד מהרה פגש בארוחה בביתו של המשורר היהודי צרפתי אנדרה ספיר, את סילביה ביץ', צעירה אמריקאית שנמשכה לתרבות צרפת, ופתחה בפריז חנות ספרים ושמה "שייקספיר אנד קומפני". היא נמנתה עם קהל מעריציו של ג'ויס, הזמינה אותו לחנותה, ואף יזמה פגישה בינו והמבקר ולרי לרבו, שקרא קטעים מ"יוליסס" וכתב לה "שהוא נהדר". ב-1921 הציעה ביץ' לג'ויס להוציא את "יוליסס" לאור, והוא נענה בחיוב. היא החליטה להוציא מהדורה של אלף ספרים, מתוכם מאה בחתימת ידו של ג'ויס. ההוצאה נתקלה בשורה של בעיות: כתב ידו הבלתי קריא של ג'ויס גרם לאחת הכתבניות לבוא לביתו ולהשליך את הדפים על הרצפה; בעלה של כתבנית אחרת החליט לשרוף חלק מדפי הפרק "קירקי" בשל תוכנם; למזלו של ג'ויס הצליחה הכתבנית להצילם.
המאבק על הוצאת "יוליסס" לאור בארצות הברית ובבריטניה
פרקים מ"יוליסס" פורסמו לראשונה בהמשכים במגזין האמריקאי "The Little Review", בעריכתן של מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, החל ממרץ 1918. משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן:
בגיליון יולי 1920 פורסם הפרק נאוסיקה, בו בלום מאונן בקרבת כנסייה. עורך דין שבתו נחשפה לטקסט התלונן, והביא להגשת תביעה נגד המגזין על ידי "האגודה הניו-יורקית נגד תועבה" בגין פרסום דברי זימה. העורכות נעצרו, הורשעו ונקנסו והפרסום נפסק.
המהדורה הראשונה של "יוליסס" יצאה לאור בפריז על ידי "שייקספיר אנד קומפני", בית ההוצאה של סילביה ביץ', ב-2 בפברואר 1922, יום הולדתו הארבעים, וג'ויס יצא למאבק ארוך וקשה על הוצאתו לאור בבריטניה ובארצות הברית, בהן נתקל הספר בהתנגדות עזה של החוגים השמרניים. לאחר הוצאתו לאור בפריז, לא פסקו ניסיונות להברחת עותקים לא חוקיים של הספר לשתי המדינות, וב-1923 נשרפו 500 עותקים שהוחרמו על ידי שלטונות המכס בארצות הברית.
בבריטניה עשה עורך הדין השמרן ארצ'יבלד בודקין, ששימש כתובע כללי החל מ-1920, כל אשר לאל ידו כדי למנוע את הפצת הספר והוצאתו לאור. הוא איים על העוברים על האיסור בתביעה. 499 עותקים שהובאו לאנגליה מצרפת ב-1923 נשרפו בנמל פוקסטון. בודקין עצמו אישר כי לא קרא את הספר, אלא רק את המונולוג של מולי בלום, המסיים אותו (המונולוג, המשתרע על פני 46 עמודים במהדורה העברית, מופיע בפרק האחרון, פנלופי, והוא כתוב ברצף אחד כמעט ללא סימני פיסוק):
הניסיונות לאי-לגליזציה של ג'ויס ויצירתו איימו להתרחב גם ליצירות אחרות שלו, עד שב-1933 הפכה פסיקת בתי המשפט בארצות הברית את הקערה על פיה. באותה שנה ניסה בית ההוצאה רנדום האוס להכניס לארצות הברית עותק של הספר. העותק הוחרם על ידי שלטונות המכס, בתואנה שהוא מכיל דברי זימה. רנדום האוס פנתה לבית המשפט, ובפסק דינו קבע השופט וולסי ג'ונס:
בפברואר 1934 יצא הספר לאור בארצות הברית באופן חוקי, ותוך חודשיים נמכרו ממנו 33,000 עותקים. בבריטניה נדרשו עוד שלוש שנים של מאבק משפטי וציבורי, עד שבנובמבר 1936 אישרו השלטונות את פרסום הספר. לבקשת ג'ויס נכללו פסקי הדין באנגליה ובארצות הברית במהדורה הבריטית, עד שנת 1960.
פיניגנז וייק
ב-1923, לאחר הוצאת "יוליסס" לאור, התפנה ג'ויס לכתוב את פיניגנז וייק, יצירה שכתיבתה התמשכה על פני 16 שנה, עד 1939, כשנתיים לפני מותו. מ-1924 החלו להתפרסם חלקים ממנה בהמשכים בכתבי העת הפריזאיים "טרנסאטלנטיק רוויו" ו"טרנזיסיון" תחת הכותרת: "עבודה בעיצומה" (Work in progress).
הספר כונה "מעשה סדום לשוני" ויצירה של "מי שנטרפה ספינתו".
ביולי 1931 החליט ג'ויס לשאת את בת זוגו ב-25 השנים שחלפו, נורה בארנקל, לאשה. הטקס נערך בלונדון בנוכחות מצלמותיהם של צלמי עיתונות רבים. בדצמבר אותה שנה מת אביו, ג'ון ג'ויס. הארייט שו-ויוור, פטרוניתו של ג'ויס, דאגה לכיסוי הוצאות הלוויה והחובות שצבר האב.
ב-1932 קיבל ג'ויס פנייה מייטס וברנרד שאו, שהזמינו אותו להצטרף לאקדמיה האירית לאמנות שהקימו. ג'ויס דחה את הפנייה בנימוס.
הבת לוצ'ה, שג'ויס כינה "מקור ההשראה שלי", סבלה מהתפרצויות זעם, אובחנה על ידי פסיכיאטרים ב-1934 כסובלת מסכיזופרניה, ואושפזה בשל מחלתה. הדבר העסיק מאוד את ג'ויס מאז ועד יום מותו. בין המטפלים בה היה גם קרל יונג. יונג קרא את יוליסס ב-1932, ושלח לג'ויס מכתב הערכה על הספר:
לאחר בדיקתה של לוצ'ה פסק יונג כי על ג'ויס לקבל את העובדה כי בתו בלתי שפויה, אך פקפק באפשרות שג'ויס יעשה כן, וטען כי הכרה של הסופר באי שפיותה של הבת כמוה כהודאתו בכך שאף הוא חולה נפש. יונג טען כי הטירוף של ג'ויס הוא עניין שנתון לשליטתו בשל חוסנו הנפשי, מה שלא נכון לגבי הבת. בעקבות הדברים האלה החליט ג'ויס להפסיק את טיפולו של יונג בבתו. ב-1935 נשלחה לוצ'ה לאנגליה לטיפול, הגיעה גם לקרוביה בדבלין, והוחזרה לבסוף לצרפת, שם אושפזה בבית חולים לחולי נפש.
החזרה לציריך ומותו
שמאל|ממוזער|140px|המצבה על קברו של ג'ויס בבית הקברות פלונטרן בציריך
ג'ויס נשאר בפריז עד לכיבושה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. בקיץ 1940 הגישו בני הזוג, בעלי דרכונים בריטיים, בקשת כניסה לשווייץ. הם נענו בשלילה מאחר ששלטונות ההגירה הפדרליים של שווייץ חשבו שג'ויס יהודי, וקיבלו אשרה רק לאחר התערבות ידידים בעלי השפעה בשווייץ והפקדת ערבות בסך 50,000 פרנקים. בדצמבר 1940 הגיעו ג'ויס ורעייתו לציריך. לאחר כחודש עבר ניתוח לטיפול בכיב תריסריון, נכנס לתרדמת ומת כעבור יממה, ב-13 בינואר 1941. הוא נקבר בבית הקברות פלונטרן שבציריך. רעייתו נורה ביקשה מממשלת אירלנד לחלוק לג'ויס את הכבוד האחרון ולהעביר את עצמותיו לקבורה בדבלין, אך בקשתה נדחתה. נורה בארנקל-ג'ויס חייתה כעשר שנים נוספות, ונטמנה לצד בעלה.
יצירתו
ג'ויס לא כתב יצירות רבות: תחת ידו יצאו שלושה רומנים (אם ניתן לכנות את "פיניגנז וייק" בשם זה), קובץ סיפורים קצרים, מחזה ושני קובצי שירה. לאחר מותו יצאו לאור שתי יצירות נוספות: "סטיבן הירו" ו"ג'אקומו ג'ויס". חייו של ג'ויס באירלנד בצעירותו היו הבסיס של כתיבתו וסיפקו את הרקע לסיפוריו, בעיקר דבלין, שג'ויס לא חסך ממנה את שבט לשונו.
שלוש יצירותיו המשפיעות ביותר: "דבלינאים", "דיוקן האמן" ו"יוליסס", יצאו לאור בין 1914 ל-1922, תקופה שבה גאתה הלאומיות האירית, ובה חוו אירלנד ודבלין בירתה אירועים כבדי משקל, ובהם מרד הפסחא והקמת מדינת אירלנד החופשית. אף שג'ויס לא חי באירלנד בשנים אלה, ואף לא ביקר בה (ביקורו האחרון היה ב-1912), ללאומנות האירית היה מקום של כבוד בכתביו, לאו דווקא לחיוב. גם התייחסותו הביקורתית לדת הקתולית לא נפקדה.
יצירותיו של ג'ויס, הגם שלא היו מרובות, זכו להערכה רבה. שלושת הרומאנים של ג'ויס דורגו בין 100 הרומאנים הטובים בשפה האנגלית של המאה העשרים של ידי המערכת של American Modern Library. "יוליסס" דורג במקום הראשון, "דיוקן האמן" במקום השלישי ו"פיניגנז וייק" במקום ה-77. בדירוג הקוראים דורג "יוליסס" במקום ה-11 ו"דיוקן" במקום ה-57.
דבלינאים
קובץ הסיפורים הקצרים של ג'ויס, "דבלינאים", יצא לאור ב-1914. ספר זה היה אבן בוחן ליחס הקוראים והמבקרים ליצירתו של ג'ויס, ואף על פי שהיה מוכן כבר ב-1907, עוכב פרסומו מאוד עקב החשש של בתי הדפוס מתביעות משפטיות. הקובץ הוא ניתוח חודרני של הקיפאון והשיתוק בחברה הדבלינאית. האוסף כולל חמישה-עשר סיפורים, שהאחרון שבהם הוא גם המפורסם ביותר – "המתים". סיפור זה עובד גם לסרט קולנוע על ידי ג'ון יוסטון בשנת 1987.
הסיפורים הם אפיפאניים, כפי שהגדירם ג'ויס. אפיפאניה, מונח נוצרי שבמקור פירושו התגלות, מציינת אצל ג'ויס "גילוי רוחני פתאומי, בין בדיבור המוני בין בתנועה בין ברובד הזכירה של המוח עצמו". ג'ויס האמין שמתפקידו של הסופר להעלות על הכתב אפיפניות אלה בקפידה רבה, שכן מדובר ברגעים עדינים ויקרי-ערך החולפים מהר.
בספטמבר 1905 שלח ג'ויס מכתב לאחיו סטניסלאוס שבו פירט את סדר הסיפורים בקובץ. במכתב מפורטים רק שנים עשר סיפורים, היות ששלושת הסיפורים הנוספים נכתבו רק בשנים 1906–1907.
דיוקן האמן כאיש צעיר
שמאל|ממוזער|200px|דיוקן האמן כאיש צעיר – עטיפת המהדורה הראשונה
"דיוקן האמן כאיש צעיר", שיצא לאור ב-1916, הוא רומן חניכה שיסודותיו אוטוביוגרפיים. הוא מציג את תהליך ההתבגרות ורכישת המודעות העצמית של איש צעיר ומוכשר. הדמות הראשית היא סטיבן דדאלוס, שהוא למעשה האלטר אגו של ג'ויס. ביצירה זו יש רמזים לסגנון הכתיבה המאוחר יותר של ג'ויס, בשימוש במונולוג פנימי ובהתעסקות בנפש יותר מאשר במציאות החיצונית.
בשולי "דיוקן האמן" נכתב: "דבלין 1904 – טריאסטה 1914". למעשה החל ג'ויס את כתיבת הספר ב-1907, לאחר שסיים את כתיבת "סטיבן הירו", אותו אכן החל לכתוב ב-1904. הוא קיצץ מאוד את החלק ב"סטיבן הירו" שעסק בילדותו ועבר להתרכז בנפש הגיבור. "סטיבן הירו" יצא כרומן נפרד רק לאחר מותו.
ג'ויס נתקל בקשיים בהוצאתו לאור של "דיוקן האמן", ולמזלו הופגש עם הארייט שו ויבר, אישה רבת אמצעים, והמממנת של כתב עת ושמו "האגואיסט". עורכת כתב העת, דורה מרסדן, חיוותה דעה חיובית על הספר, והוא פורסם בו בהמשכים בשנים 1914–1915. וויבר, שהפכה בהדרגה לפטרוניתו של ג'ויס, חייבה אותו לעמוד בלוח הזמנים לפרסום פרקי הספר. על הפרסום הקשו מגוריו של ג'ויס באותה עת בטריאסטה, שהייתה באותה עת חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית, ובפרט לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914.
ב-1915 הציעה וויבר לג'ויס להוציא לאור את "דיוקן האמן" בעצמה, לאחר שהוא נתקל בקשיים בהוצאתו לאור. הספר יצא לבסוף ב-1916.
יוליסס
בספרו "יוליסס" השתמש ג'ויס בזרם התודעה, פארודיה, הומור ולמעשה בכל טכניקה ספרותית בהצגת דמויותיו. העלילה של הרומן, המתרחש במשך יום בודד, ה-16 ביוני 1904, מציבה את המיתוס העתיק של אודיסאוס, פנלופה וטלמאכוס בדבלין המודרנית, ומציגה אותם באופן פרודי באמצעות דמויותיהם של לאופולד בלום, אשתו מולי בלום וסטיבן דדאלוס. הרומן חוקר את חיי העיר דבלין, ומדגיש את עליבותה ואת חדגוניותה.
"יוליסס" יצא לאור ב-1922, לאחר עבודה שנמשכה קרוב לשבע שנים. ג'ויס ראה בספר את פסגת יצירתו. היצירה כוללת 841 עמודים (במהדורה העברית), והיא כבדה וקשה לעיכול עבור רוב הקוראים. סגנון 'זרם התודעה' – החדירה העמוקה לתודעת הדמויות, ללא שימוש באמצעים לשוניים שיקלו את ביצוע המעברים אל תוך התודעה וממנה, הגודש בהרמזים מאוצר התרבות העולמית, ההשתעשעות בשפה (שהיא למעשה חלק עיקרי ביצירה), משחקי המילים הווירטואוזיים, שבירות והחלפות פתאומיות של סגנון הכתיבה, המעברים התוכניים החדים, המחלישים אף הם את היסוד הנרטיבי, אמירות נשגבות וחובקות עולם מול פטפטנות אווילית לשמה – כל אלה מרחיקים את הקורא הרגיל, המבקש למצוא בספרות הנאות וסיפוקים קלים יותר.
שמאל|ממוזער|250px|יוליסס: כריכת המהדורה הראשונה מ-1922. הספר יצא לאור בפריז, בשפה האנגלית
ב-21 בספטמבר 1920 שלח ג'ויס לחברו קרלו לינאטי מכתב ובו כתב בין היתר:
את החומרים לכתיבת הספר אסף ג'ויס במשך שנים. ביקורו בדבלין ב-1909 נוצל גם לצורך איסוף חומרי גלם נוספים לכתיבת הרומן. לדוגמה, ביקור אצל חברו ג'.פ. ביירן, שהתגורר ברחוב אקלס מספר 7, במהלכו איבד ביירן את המפתח לביתו ונאלץ לטפס על גדר הבית, התגלגל לסצנה ב"יוליסס", בה לאופולד בלום, המתגורר ברחוב אקלס מספר 7, שוכח את מפתחות ביתו ונאלץ לטפס על קיר כדי להיכנס. במקרה זה הגיעה האובססיה של ג'ויס לדיוק בפרטים לשיאה. במכתב ששלח לדבלין ביקש לברר "האם יכול אדם רגיל לטפס על גדר הבית שברחוב אקלס מספר 7..., לטפס ולרדת מחלקה התחתון של הגדר... ואז לצנוח משם בלי פגע.".
במסגרת אותו ביקור מולדת ניצל את תפקידו כעיתונאי (ג'ויס כתב בעיתון המקומי של טריאסטה, פיקולו דלה סרה) כדי לסייר בבניין ה"איבנינג טלגרף", ואת רשמיו הנציח בפרק אחר ביוליסס, "אאולוס".
ג'ויס צפה שיצירתו תעסיק את החוקרים שנים רבות. הוא צוטט באומרו:"הנחתי (בספר) אניגמות ותצרפים כה רבים, עד כי הוא יעסיק פרופסורים במשך מאות שנים בדיונים על כוונתי, וזוהי הדרך היחידה להבטיח נצחיות."
מלאכת הכתיבה של הספר התארכה מאוד. לידידו פרנק באדג'ן, שתיעד את כתיבת יוליסס בספר משלו, אמר ג'ויס, בתשובה לשאלה כמה זמן הוא כותב את "יוליסס": "חמש שנים בערך, אבל במובן מה כל ימי חיי."
הספר מבטא את רצונו של ג'ויס ליצור תמונה מקיפה על דבלין, עיר הולדתו. שאיפתו הייתה, כפי שהתבטא פעם, לתארה תיאור כה מדויק, עד כי אם תימחה יום אחד מעל פני האדמה, ניתן יהיה לשחזרה מחדש על פי ספרו. יש הסוברים כי ג'ויס התבסס על נורה בארנקל כמקור השראה לדמותה של מולי בלום. הפגישה הראשונה בין השניים אירעה ב-16 ביוני 1904, וג'ויס בחר להנציח תאריך זה כיום בו מתרחשת העלילה כולה.
יוליסס והיחס ליהודים
לג'ויס היה יחס מיוחד כלפי העם היהודי. הוא העריך יהודים מאוד, ככל הנראה, כאומה וכיחידים. את יוליסס הגדיר בין היתר כ"אפוס על שני גזעים (ישראל-אירלנד)". הוא היה עד לאירועי פרשת דרייפוס בתקופת לימודיו בפריז. בדבלין ג'ויס כמעט ולא הכיר יהודים.
אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, חברו של ג'ויס עד לתקרית שהפרידה ביניהם, שהיה מקור ההשראה לדמותו של באק מאליגן בפרק הראשון בספר, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאון ה"שין פיין", עיתון אירי לאומני בעריכתו של ארתור גריפית'. בין היתר כתב גוגארטי על היהודים:
לאחר שקרא את המאמרים הביע את זעמו. משנשאל לימים מדוע בחר ביהודי לדמות הראשית ביוליסס ענה:
לאחר הגיעו לטריאסטה ב-1905 החל ג'ויס להכיר יהודים לעומק. אחד מהם היה אטורה שמיץ (ראו לעיל) שנודע יותר כסופר איטלו זבבו, אליו התוודע ג'ויס ב-1907, אך היו גם אחרים ובהם תיאודורו מאייר, שהיה הבעלים של העיתון "Il Piccolo della Sera", שבו כתב ג'ויס מאמרים, ולאופולדו פופר, איש עסקים יהודי, שהיה אביה של אמליה פופר, שהונצחה בספרו "ג'אקומו ג'ויס".
ב"יוליסס" ג'ויס מרבה להשתמש במוצאו היהודי של לאופולד בלום, אך גם אשתו של בלום, מולי, היא יהודיה כשרה - אמה הייתה יהודיה. בלום, אף על פי שאמו הייתה נוצרייה, קיבל לפחות בתחילת חייו חינוך יהודי, והשתתף בליל הסדר. בפרק "אוכלי הלוטוס", במהלך מיסה, בלום משווה את הלחם שמסמל את גופו של ישו למצות. גם מוטיב עלילת הדם מופיע ב"יוליסס". בפרק "האדס", בו בלום מהרהר במוות ובמתים "זה הדם ששוקע באדמה נותן חיים חדשים. אותו הרעיון כמו היהודים שאמרו עליהם שהם הרגו ילד נוצרי.", ובהמשך ב"איתקה", כאשר סטיבן מדקלם את "הבלדה על הארי יוז", העוסקת בנערה יהודייה שעורפת את ראשו של ילד נוצרי.
בקיץ 1940, לאחר כיבוש פריז על ידי הנאצים, הגישו ג'ויס ורעייתו, בעלי הדרכונים הבריטיים, בקשת כניסה לשווייץ הנייטרלית. קבלת האישור התעכבה. שלטונות ההגירה הפדרליים של שווייץ חשבו שג'יימס ג'ויס הוא יהודי. בסופו של דבר קיבל הסופר אשרה לאחר התערבות ידידים בעלי השפעה בשווייץ והפקדת ערבות בסך 50,000 פרנקים. בתגובה לקביעה שהוא יהודי אמר ג'ויס כי:
פיניגנז וייק
שמאל|140px|ממוזער|מזרקה בדבלין, ובה ALP – דמות ב"פיניגנז וייק"
סגנונו הייחודי של ג'ויס המבוסס על זרם התודעה, רמיזות מילוליות ואסוציאציה דמיונית חופשית מגיע לשיאו ב-פיניגנז וייק, שנוטש כל מבנה מקובל של עלילה ודמויות, וכתוב בשפה מוזרה ומעורפלת, המבוססת בעיקר על משחקי מילים מורכבים.
היצירה, שג'ויס עמל עליה במשך כ-16 שנים, מאופיינת בכתיבה אקספרימנטלית, ייחודית לגמרי, בסגנון זרם התודעה, והיא כמעט בלתי קריאה. השפה האנגלית מפורקת ומרוסקת; מילים רבות הן תחדישים, הלחמים והרמזים, ומשולבים בטקסט משחקי-מילים בין-לשוניים ומילים משישים שפות אחרות. נזנחו כליל מוסכמות ספרותיות מקובלות, כגון בניית עלילה ודמויות. הביטויים הם רב-משמעיים, ומשמעויותיהם השונות סותרות לעיתים זו את זו. השפה כאן היא העניין המרכזי, הדמות הראשית בעלילה, ואילו העולם החיצוני הוא משני. "יוליסס" נחשב ליצירה קשה לקריאה, ואילו "פיניגנז וייק" כמעט בלתי קריא. בשל כל אלה לא נקראה היצירה על ידי הקהל הרחב, אך היא ממשיכה להעסיק חוקרי ספרות עד היום.
הספר נפתח במשפט קטוע שהוא, לפי עדותו של ג'ויס עצמו, המשכו של המשפט הקטוע החותם את היצירה, וכך נוצרת תנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף.
כל התחבולות הלשוניות נועדו להמחיש מצב של שינה וחלום. ב-1926, במהלך הכתיבה, התייחס ג'ויס לאופן הכתיבה המיוחד של היצירה במילים אלה: "חלק גדול מאוד מהקיום של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפסו באמצעות שימוש בשפה צלולה, בדקדוק מקובל ובעלילה שהולכת למישרין". ובמילים מפורשות יותר הסביר ג'ויס כי היצירה נועדה "לשחזר את חיי הלילה" ולנסות לפרש את "הלילה האפל של הנפש". ג'ויס אף טען שהיצירה אינה שרירותית וחסרת פשר, וצוטט כאומר: "אני יכול להצדיק כל שורה ושורה ביצירה הזאת". כמו כן עמד ג'ויס על כך שהאפיזודות מקיימות בתוכן רצף וקשרים הדדיים, אף שקשה לאתר זאת. התחזקות היסוד הצלילי ביצירה זו התרחשה במקביל לאובדן הראייה של ג'ויס.
היצירה עוררה מיד ביקורת שלילית ברובה, בעיקר בשל העיבוד הקיצוני של השפה האנגלית ובשל הפרת המוסכמות הספרותיות של הרומן. ג'ויס התייחס לכך במכתב לסיסלי הדלסטון:
עבודות אחרות
גולים – מחזה המתאר את חזרתו של סופר השב לדבלין מגלות של תשע שנים ברומא. יצא לאור ב-1918.
מוזיקה קאמרית – קובץ שירים שיצא לאור ב-1907.
Pomes Penyeach (פומז פניאיץ') – קובץ שירה שנכתב בין השנים 1904–1924 ויצא לאור ב-1927. משחק מילים המערב שירים (poems) ותפוחים (pommes) בצרפתית, מעין "שירים בגרוש" (penny each).
Stephen Hero (סטיבן הירו) – רומן אוטוביוגרפי שהוא הבסיס ל"דיוקן האמן כאיש צעיר". יצא לאור ב-1944.
ג'אקומו ג'ויס – יצירה שנכתבה בטריאסטה ב-1907 ופורסמה שנים לאחר מותו.
החתול והשטן - ספר ילדים שכתב כמה שנים לפני מותו.
מורשתו והנצחתו
עבודתו של ג'ויס הייתה נושא לניתוח אינטנסיבי על ידי מומחים מכל הסוגים, והוא נחשב לאחד הכותבים המוזכרים והמנותחים ביותר במאה העשרים. הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה כתב ספר על השימוש בשפה ב"יוליסס", ופיתח את תאוריית הדקונסטרוקציה בהשפעת "פיניגנז וייק". הפילוסוף האמריקאי דונלד דוידסון כתב השוואה בין "פיניגנז וייק" ליצירתו של לואיס קרול. בכתיבתו השפיע על כותבים אחרים כמו חורחה לואיס בורחס, סמואל בקט, ואחרים. כתביו של ג'ויס זכו לביקורות רבות מספור.
שמאל|ממוזער|140px|"אדי מרק ראש-עגל והבל כיסני-ריבה שנאפו זה עתה נפלטו ממסעדתו של האריסון." לוחית הקדשה לאפיזודה לסטריגונים, ברצפת רחוב או'קונל בדבלין. לוחיות אלה מנציחות את מסלולי הליכתו של בלום ברחובות דבלין, לאורכם מסיירים חובבי "יוליסס" מדי בלומסדיי
ולדימיר נבוקוב התבטא כי "יוליסס" הוא ספר מבריק, ואילו "פיניגנז וייק" – נורא ואיום. בורחס אמר עליו כי "ללא ספק, ג'ויס הוא אחד הסופרים החשובים של זמננו." ובדברו על יוליסס: "יש משפטים, יש פסקאות שאינם נופלים מהקטעים המזהירים ביותר של שייקספיר או של סר תומאס בראון (יוצר אנגלי מהמאה ה-17)".
ארנסט המינגוויי אמר על ג'ויס כי "אני אוהב אותו מאוד כחבר, וחושב שאף אחד לא יכול לכתוב טוב ממנו. למדתי ממנו רבות."
"פיניגנז וייק" הוא המקור לשם שהעניק הפיזיקאי מארי גל-מאן לאחד החלקיקים האלמנטריים העיקריים, ה"קווארק". מקורו של השם במשפט Three quarks for Muster Mark.
הספריות הראשיות של שני מוסדות בהם למד ג'ויס, יוניברסיטי קולג' דבלין וקלונגוז ווד קולג' נקראות על שמו של ג'ויס. במרכז הארי ראנסום באוניברסיטת טקסס מוחזקים אלפי כתבי יד, קטעי מכתבים, טיוטות, הגהות, שירים וחמשירים שכתב.
באוניברסיטת באפלו מוחזק אוסף גדול הכולל מעל 10,000 דפים של כתבי יד, מחברות, קטעי מכתבים, וחפצים פרטיים כגון דרכונים, כוסות, ומקלות הליכה.
שירו של ג'ויס, "Golden Hair" מתוך "מוזיקה קאמרית" הולחן על ידי סיד בארט באלבומו The Madcap Laughs.
נכדו של ג'ויס, סטיבן ג'ויס (בנו של ג'ורג'ו) הוא מנהל העזבון. ביוני 2006 נתבע העזבון על ידי פרופסור לאנגלית באוניברסיטת סטנפורד, קרול שלוס, שכתבה ספר על הבת לוצ'יה, Lucia Joyce: To Dance in the Wake, ובו טענה כי לוצ'יה הייתה מקור השראתו של ג'ויס בכתיבת פיניגנז וייק,
על סירובו לאשר שימוש בחומרים מיצירתו של ג'ויס באתר שבבעלותה. בשנת 2004, במלאת 100 שנה לאירועי "יוליסס", תבע הנכד בשם העזבון לבטל קריאת קטעים מ"יוליסס" בדבלין בבלומסדיי.
בלומסדיי
בלומסדיי, החל ב-16 ביוני, היום בו מתרחש "יוליסס", נחגג מדי שנה בדבלין, ובמספר גדל והולך של ערים בעולם, לזכרו של ג'ויס. עוד ביולי 1929 יזמה סילביה ביץ', המוציאה לאור של "יוליסס" בצרפת, את "ארוחת יוליסס", במלון "לאופולד" בפריז, לכבוד הספר ומחברו.
ב-1954, במלאת 50 שנה לאותו יום, החליטה חבורה של אמנים ויוצרים בדבלין לכבד את זכרו של ג'ויס בטקס ובמסע בעקבות לאופולד בלום, והאירוע נקרא בלומסדיי, על שמו של בלום. החגיגה הפכה למסורת. בצירוף מקרים מת אחיו של ג'ויס, סטניסלאוס, ביום זה ב-1955.
בבלומסדיי נוהגים מעריצי ג'ויס לצאת לרחובות דבלין בלבוש מהתקופה האדוארדיאנית, לאכול ארוחת בוקר בסגנון לאופולד בלום, ולערוך סיורים באתרים הנזכרים ב"יוליסס" ולאורך מסלולי הליכתו של בלום.
ספרי ג'ויס שראו אור בעברית
יוליסס (תרגמה מאנגלית: יעל רנן), זמורה ביתן, 1985
דבלינאים, סיפורים (תרגם מאנגלית: אברהם יבין), הקיבוץ המאוחד, 1971. הדפסה מחודשת ומעובדת לאותה גרסת תרגום ראתה אור בשנת 2009 בהוצאת עם עובד.
דיוקן האמן כאיש צעיר (תורגם מאנגלית בידי אברהם יבין ודניאל דורון), עם עובד, 1977
האחיות; המתים, סיפורי ג'יימס ג'ויס (תרגום: אברהם יבין), תל אביב: משרד הביטחון, 1982
החתול והשטן, לילדים (ציורים: רוג’ר בלאשון, תרגם: אברהם יבין), עם עובד, 1981
החתול והשטן (ספר ילדים) (איורים: זאב אנגלמאיר, תרגם: יהודה ויזן), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ב', 2012
החתולים של קופנהגן (ספר ילדים) (מאנגלית: יהודה ויזן), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
מוזיקה קאמרית, שירים (תרגם: משה הנעמי, ציירה: פנינה ג.), מחברות לספרות, 1972
ג'אקומו ג'ויס, (תרגם מאנגלית: יורם ברונובסקי), זמורה-ביתן, 1993
לקריאה נוספת
סטן גבלר דייוויס, ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן, תרגום: סמדר ויוסי מילוא, הוצאת דביר, 1990.
עדנה או'בריאן, ג'יימס ג'ויס, תרגום: יורם ברונובסקי, ספריית מעריב, 2002.
ריאיון עם ג'יימס ג'ויס, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011. עברית: ענת שפירא.
ג'יימס ג'ויס – 'אסתטיקה' (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
ג'יימס ג'ויס – מכתב להנריק איבסן (מאנגלית: שמעון לוי) דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
ג'יימס ג'ויס – אפיפניות (תרגם מאנגלית והעיר: יהודה ויזן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ט', 2018.
Frank Budgen, James Joyce and the Making of 'Ulysses', and other writings, Oxford University Press, 1972.
Richard Ellmann, James Joyce, Oxford University Press, 1959 (revised edition 1983).
Maud Ellmann, The Nets of Modernism: Henry James, Virginia Woolf, James Joyce, and Sigmund Freud, Cambridge University Press, 2010.
Neil Randall Davison, James Joyce, Ulysses, and the Construction of Jewish Identity: Culture, Biography, and "the Jew" in Modernist Europe, Cambridge University Press, 1996.
Gordon Bowker, James Joyce: a New Biography, Farrar Strauss Giroux, 2012.
Kathleen Ferris, James Joyce & the Burden of Disease, University of Kentucky Press, 1995.
קישורים חיצוניים
ציטוטים יצירתיים של ג'יימס ג'ויס
פרויקט גוטנברג - טקסט אלקטרוני של עבודות של ג'יימס ג'ויס
דליה וירצברג-רופא, הסינטום של ג'יימס ג'ויס בסמינר 23 של ז'אק לאקאן, אימגו
ג'ויס מ-א' עד ת' (A. Nicholas Fargnoli, Michael Patrick Gillespie, James Joyce A to Z: The Essential Reference to the Life and Work, הוצאת Oxford University, 1996)
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים אירים
קטגוריה:משוררים אירים
קטגוריה:דבלין: אישים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אירים שנולדו ב-1882
קטגוריה:אירים שנפטרו ב-1941
| 2024-10-02T19:51:51
|
World Wide Web Consortium
|
World Wide Web Consortium (בקיצור: W3C) הוא ארגון בינלאומי העוסק בתקינה ברשת (web). ה-W3C התפתח בעקבות תקינת שפת ה־HTML בה כתובים אתרי אינטרנט. ה־W3C מפרסם תקנים נוספים בתחום הצגת וייצוג תוכן ומידע, נגישות באינטרנט, רשת סמנטית (Semantic Web) ועוד. בין התקנים שפרסם ה-W3C נכללים XML ,CSS, RDF(a), OWL ו-HTML.
מיסדו והעומד בראש הארגון הוא טים ברנרס-לי, ממציא הרשת (www). מרכז הארגון הוקם במעבדת מחשבים של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס שבראשה עומד מיכאל לאונידאס דרטאוזוס שתמך רבות לקידום הנושא. לארגון ה-W3C סניפים בכל רחבי העולם ואף בישראל.
בניית אתר אינטרנט על פי תקני הרשת גורמת לכך שדפדפנים שונים יציגו אתרים באופן דומה. באופן זה נחסך הצורך לכתוב מספר גרסאות לכל אתר.
W3C מנהלת את מיזם WAI (ר"ת Web Accessibility initiative – מיזם נגישות הרשת), שכולל מדריכים ותקנים איך לעצב, לפתח, לערוך ולבדוק נגישות של אתרי אינטרנט, בשם WCAG (Web content Accessibility guide).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:ארגוני תקינה
קטגוריה:נגישות מידע ותקשורת
קטגוריה:ארגונים בין-לאומיים לא-ממשלתיים
| 2022-08-01T18:48:15
|
תקן
|
תֶּקֶן (או בלועזית: סְטַנְדַּרְט) הוא מפרט או שיטה מקובלים, ואף במקרים מסוימים מחייבים, ליישום בתחום מסוים (בתעשייה, בשירותים, בדקדוק וכיוצא בזה).
כדי לתקן תְּקָנים קמו ארגונים; חלקם מתוקצבים על ידי ממשלות וחלקם נתמכים על ידי צרכני התקנים. תקנים יכולים להיות מוגדרים ברמה לאומית, אזורית, או בינלאומית. תהליך תיקון תקנים הוא ארוך ומקצועי, ויש הטוענים כי חיוני להשיג מטרות כמו:
נורמת ייצור שמבטיחה רמת שימוש בטוחה במוצר.
נורמה לביצוע שמבטיחה מוצר איכותי ופונקציונלי (התואם את ייעודו השימושי).
תצורה אחידה לנוחות המשתמשים במוצר שייצרו יצרנים שונים.
ממשק יעיל לתאימות בין יצרנים, לאחר פיתוח של טכנולוגיות חדשות.
אף על פי כן, הרי שקיימים שירותים ומוצרים רבים העונים על כל דרישות אלו מבלי שנקבע תקן עבורם.
בדרך כלל נקבעים סימנים מוסכמים לתקן שהטבעתם מעידה על היותו של המוצר או השרות תואם את התקן.
המילה תִּקְנוּן או תְּקינה הן המילים העבריות לסטנדרטיזציה – כלומר: קביעת תקן מסוים, מתכונת אחידה או עשייה לפי תקן.
בישראל
בישראל מסמיך חוק התקנים את מכון התקנים הישראלי לקבוע תקנים. כאשר תקן שקבע מכון התקנים הוכרז על ידי שר הכלכלה והתעשייה כתקן רשמי, חובה לציית לתקן זה (למעט חריגים המפורטים בחוק). הציות לתקן שאינו תקן רשמי הוא וולונטרי. התקנים הרשמיים מוצגים באתר האינטרנט של המכון.
ראו גם
תקן ישראלי
מכון התקנים הישראלי
ארגון התקינה הבין-לאומי (ISO)
World Wide Web Consortium
פרוטוקול תקשורת
הנציבות הבין-לאומית לאלקטרוטכניקה (IEC)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מסמכים טכניים
קטגוריה:תשתיות
| 2024-09-03T07:24:13
|
מכניקה קלאסית
|
המכניקה הקלאסית היא תאוריה מדעית המתארת את הסטטיקה והדינמיקה של גופים מאקרוסקופיים תחת השפעה של כוחות הפועלים עליהם. המכניקה הקלאסית נקראת גם "מכניקה ניוטונית" על שמו של אייזק ניוטון, שניסח מתמטית את שלושת החוקים הבסיסיים של התורה במאה ה-17 בספרו המהפכני "פרינקיפיה". למכניקה הקלאסית אין-ספור שימושים: היא מתארת בדיוק רב את התנועה של גרמי השמיים במערכת השמש, את תנועתם של לויינים, נפילה של גופים כמו תפוחים וכדורי טניס, את התנועה של סביבונים ועוד.
המכניקה הקלאסית היא קירוב טוב של הטבע עבור גופים מקרוסקופיים שמהירות התנועה שלהם נמוכה יחסית למהירות האור. הדינמיקה של גופים שנעים במהירויות גבוהות מתוארת על ידי הרחבה יחסותית של המכניקה. בנוסף, המכניקה הקלאסית מוגבלת לתיאור של גופים מאקרוסקופיים, כיוון שהדינמיקה של גופים מיקרוסקופיים – אטומים וחלקיקים אלמנטרים – מתוארת על ידי תורת הקוונטים. מכניקה קלאסית היא קירוב של מכניקה קוונטית כאשר קבוע פלנק קטן מאוד ביחס לגדלים הפיזיקליים עם הממד של קבוע פלנק. למשל, לתנע הזוויתי יש אותו ממד כמו קבוע פלנק, ולכן תנועה עם תנע זוויתי גדול מאוד יחסית לקבוע פלנק מתוארת בקירוב טוב על ידי תורת ניוטון.
כלים בסיסים של המכניקה הקלאסית הן משוואות תנועה שניתן לגזור על ידי ניתוח מאזן הכוחות הפועלים על החלקיקים, וכן חוקי שימור, כמו חוק שימור התנע וחוק שימור האנרגיה. את משוואות התנועה ניתן לנתח בעזרת כלים של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי.
המכניקה האנליטית היא שכלול מתמטי של התורה הניוטונית, מתבססת על אותם חוקים פיזיקליים, אך עושה שימוש בשיטה המתמטית של חשבון וריאציות. יש המכלילים אף את המכניקה האנליטית תחת המושג "מכניקה קלאסית", אך בערך זה יתייחס המושג "מכניקה קלאסית" לתורה הניוטונית.
שמאל|ממוזער|230px|בעיה מכנית קלאסית: ניתוח הכוחות הפועלים על גוף הנמצא על מישור משופע
היסטוריה
כבר בעולם העתיק תרבויות קדומות התעניינו בתנועת גרמי השמיים מסיבות פרקטיות ודתיות. תרבויות במצרים, מסופוטמיה, יוון, פרס, הודו וסין, וכן בני המאיה בדרום אמריקה, עמדו על המחזוריות של עונות השנה ועל הקשר בינן לבין המחזוריות בתנועת גרמי השמיים מה שהוביל לתובנה של קיומם של חוקי טבע.
חוקי הפיזיקה שהוכרו בעולם העתיק הם חוקי המנוף וחוק הציפה שמצא ארכימדס. במקביל התפתחו גם רעיונות וחוקים שגויים. כך למשל הפיזיקה האריסטוטלית הניחה שהמצב הטבעי של גוף הוא מנוחה ובהיעדר כוחות הגוף ישאף להגיע למצב זה:
למרות הביקורת של דמוקריטוס, אריסטרכוס מסמוס, ארכימדס, ואחרים, הפיזיקה האריסטוטלית הייתה התיאוריה המקובלת של המכניקה עד למאה ה-16 כאשר גליליאו הניח את היסודות הראשונים של המכניקה המודרנית.
יסודות השיטה המדעית במכניקה הוצגו כבר על ידי אל-בירוני במאה האחת-עשרה ומספר רעיונות הקרובים לאלו של חוקי התנועה של ניוטון הוצגו על ידי פיזיקאים מוסלמים עוד בימי הביניים. מספר עקרונות חשובים בנוגע להתמד, כוח ותנע הוצגו כבר על ידי איבן אל-היית'ם במאה העשירית לספירה, אבו אלברכאת אלבגדאדי, אבן סינא, אבן באג'ה ואחרים.
אבן דרך נוספת בהתהוותה של המכניקה המודרנית אירעה בתקופת המהפכה המדעית. את ראשית המהפכה המדעית מייחסים לניקולאוס קופרניקוס, שתיאר את המודל ההליוצנטרי בפריצת דרך מחשבתית שסתרה את האמונה הרווחת עד אז במודל הגאוצנטרי שניסח תלמי. ממשיכו היה יוהאנס קפלר, אשר על סמך תצפיותיו של טיכו ברהה ניסח את החוקים החשובים בנוגע לתנועת הכוכבים, ונקראים על שמו, שלושת חוקי קפלר. גלילאו גליליי ניסח חוקים חשובים מתחום התנועה ובין היתר הראה (על ידי הניסוי המפורסם במגדל פיזה המיוחס לו) שבנפילה חופשית גופים בעלי מסות שונות מגיעים לארץ בזמן נפילה זהה, בניגוד למכניקה האריסטוטלית שהייתה מקובלת באותם ימים, ולפיה ככל שמסת הגוף גדולה יותר כך הוא יפול מהר יותר. כמו כן, הראה גלילאו שהמסלול של גוף בנפילה חופשית הוא פרבולה. תוצאה חשובה נוספת של גלילאו קבעה שזמן המחזור של מטוטלת אינו תלוי במשרעת שלה. גלילאו ניסח חוק התמד שעל פיו
עבודותיו של גלילאו גליליי בתחומי התנועה והבנתו כי יש לבסס את חקר פעולת הטבע על ניסויים מבוקרים היוו בסיס לעבודותיו המאוחרות יותר של אייזק ניוטון.
ממוזער|שמאל|200px|אייזק ניוטון, מגדולי הפיזיקאים ואבי המכניקה הניוטונית, בשנת 1702
פריצת הדרך המשמעותית הבאה בוצעה על ידי אייזק ניוטון, מגדולי הפיזיקאים של כל הזמנים ואבי המכניקה הניוטונית. בספרו המפורסם היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע, הציג את שלושת חוקי ניוטון, המתארים את הקשר בין התנע של גוף לכוחות הפועלים עליו. נוסף על שלושת אלה, מתוקף ניסיונותיו להסביר את תופעת הכבידה, ניסח את חוק הכבידה העולמי של ניוטון. על סמך חוקים אלה, הצליח ניוטון לפתור בעיות רבות ולבסס את עבודותיהם של קודמיו. ניוטון הוכיח את חוקי קפלר ואף פתר לראשונה את בעיית קפלר, העוסקת בתנועתם של שני גופים תחת השפעת כוח ריבועי הפוך. תוך כך, פיתח ניוטון את החשבון האינפיניטסימלי במקביל ללייבניץ. זהו ענף מתמטי אשר כליו משמשים בכל ענפי הפיזיקה ובפרט במכניקה. כריסטיאן הויגנס, הידוע בעיקר בשל מחקריו בתורת הגלים, פיתח את שעון המטוטלת ורוברט הוק פיתח את חוק הוק במסגרת מחקריו בתורת האלסטיות.
דניאל ברנולי פרסם בשנת 1739 את משוואת ברנולי, אחד מעמודי התווך של מכניקת הזורמים, והניח בעבודותיו ידע רב ששימש בסיס למכניקה הסטטיסטית. ז'אן לה רון ד'אלמבר ידוע בעבודותיו מתחום הגלים וכן בעבודותיו בתחום הכוחות המדומים.
פייר-סימון לפלס תרם לביסוס המכניקה הניוטונית על חשבון אינפיניטסימלי במקום על יסודות גאומטריים כפי שניסחה ניוטון. עבודה חשובה נוספת בוצעה על ידי ז'וזף לואי לגראנז' אשר פיתח ביחד עם לאונרד אוילר את חשבון הווריאציות והניח את יסודות המכניקה האנליטית שפותחה בהמשך על ידי ויליאם רואן המילטון.
בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בוצע מפנה מחשבתי חד נוסף עם הופעתן של תורות מכניקה משלימות לזו הניוטונית: תורת היחסות ומכניקת הקוונטים, אשר הצליחו להסביר את פעולת הטבע בצורה מדויקת ויסודית יותר. בראייה מודרנית, המכניקה הקלאסית, היא לאמיתו של דבר, קירוב למכניקת הקוונטים ולתורת היחסות. תנועתם של גופים מקרוסקופיים הנעים במהירויות הנמוכות בהרבה ממהירות האור מתוארת בדיוק רב על ידי המכניקה הניוטונית לכל צורך מעשי. ראו פרק מגבלות התורה ותורות משלימות להרחבה. במאה העשרים החל החיפוש אחר התאוריה של הכול, תאוריה שתאחד את כל התורות המכניות הקיימות ותהיה תקפה במידה שווה בכל סדרי הגודל.
הנושאים העיקריים שבהם עוסקת המכניקה הקלאסית
שמאל|ממוזער|250px|איור המדגים ניתוח קלאסי של בעיה קינמטית של זריקה בזווית
הנחות יסוד
בניסוח הניוטוני, תורת המכניקה מבוססת על שלוש הנחות יסוד, הקרויות היום חוקי התנועה של ניוטון:
החוק הראשון קובע כי לכל גוף ששקול הכוחות עליו הוא אפס (כלומר, לא פועל עליו כוח כלשהו, או שכל הכוחות הפועלים עליו מבטלים זה את זה), תימצא בהכרח מערכת ייחוס שבה יימצא הגוף במנוחה.
החוק השני קובע כי הכוח הפועל על מערכת הוא פרופורציונלי לשינוי בתנע שלה.
החוק השלישי קובע כי באינטראקציה בין שני גופים, כוח שמפעיל גוף מסוים על גוף אחר יגרור בהכרח פעולת כוח שווה בגודלו והפוך בכיוונו.
חוקי שימור
מתוך עקרונות היסוד שהובאו לעיל, ניתן להסיק את קיומם של גדלים שמורים (אנגלית: Constant of motion) במערכות פיזיקליות. לגדלים שמורים במערכת פיזיקלית חשיבות רבה הן מבחינה מעשית והן תאורטית. מבחינה מעשית, הימצאות גדלים שמורים בבעיה מקלה את ניתוחה. באופן תאורטי, שימורם של גדלים במערכת פיזיקלית נתונה מאפשר הבנה של תכונות האופייניות למערכת זו. חוקי שימור כלליים, אשר אינם מתקשרים למערכת נתונה בלבד, מעידים על תכונות של מערכות פיזיקליות כלליות ולתכונות של סימטריה במרחב ובזמן. רעיון זה פותח בצורה עמוקה יותר בניסוחים האנליטיים של המכניקה.
המכניקה הקלאסית מצביעה על שלושה חוקי שימור בסיסיים, חוק שימור התנע הקווי, חוק שימור התנע הזוויתי וחוק שימור האנרגיה.
חוק שימור התנע הקווי קובע כי במערכת שעליה לא פועלים כוחות חיצוניים נשמרת כמות הנקראת "תנע קווי", או פשוט "תנע". זהו גודל המוגדר כמכפלת מהירותו של גוף במסתו, כלומר, כמות זו במערכת איננה משתנה עם הזמן כל עוד לא פועלים על המערכת כוחות חיצוניים.
חוק שימור התנע הזוויתי קובע כי במערכת שעליה לא פועלים מומנטי כוח חיצוניים, נשמרת כמות הנקראת "תנע זוויתי". זהו גודל המוגדר כמכפלה וקטורית של התנע הקווי של הגוף והמרחק ממנו מופעל הכוח על הגוף, כלומר, כמות זו במערכת איננה משתנה עם הזמן כל עוד לא פועלים על המערכת מומנטי כוח חיצוניים.
חוק שימור האנרגיה קובע כי במערכת סגורה – מערכת שאנרגיה לא יכולה לזרום אליה או ממנה – נשמרת כמות הנקראת "אנרגיה" – גודל המאפיין את מצבו של הגוף ביחס למרחב שבו הוא נמצא, כלומר, כמות זו במערכת אינה משתנה עם הזמן כל עוד המערכת נשארת סגורה.
תחומים במכניקה
סטטיקה היא ענף העוסק בבעיות שבהן כל החלקיקים במנוחה, ומנתח את הכוחות השונים הפועלים עליהם. הידע בתחום זה הוא אחד הכלים החשובים בניתוח עמידות של חומרים. לדוגמה, מהנדסי בניין בודקים שהמאמצים הפועלים על כל חלק בבניין קטנים מהמאמץ המקסימלי שאותו חלק מסוגל לשאת. תוצאה מפורסמת של הידרוסטטיקה (העוסקת בסטטיקה בתוך נוזלים) היא חוק ארכימדס, הקובע שעל גוף הנמצא בתוך תווך נוזלי או גזי פועל כוח ציפה הפרופורציונלי לתווך הנדחה על ידי הגוף.
דינמיקה היא ענף החוקר אינטראקציות בין גופים שונים תוך התמקדות במושג הכוח וניתוח כוחות, אופני פעולתם והדרך בה הם משפיעים על המאפיינים התנועתיים של הגופים. החוקים היסודיים ביותר המתארים את הכוחות והשפעתם על הגופים עליהם הם פועלים הם שלושת חוקי התנועה של ניוטון. חוקים אלה קושרים את מושגי הכוח והתנע למאפייניו התנועתיים של גוף.
קינמטיקה היא ענף העוסק בתנועתם של גופים תוך התמקדות בתיאור התנועה ואופייה, תוך ניתוח כמותי של היבטים ופרמטרים המתארים אותה, כמו מסלולים, מרחקים, העתקים, מהירויות ותאוצות ותוך חקר הקשרים המתמטיים הקושרים גדלים אלה ומשוואות התנועה המתארות אותם.
ענף מכני נוסף חוקר את הקשרים בין עבודה ואנרגיה שהם גדלים פיזיקליים בסיסיים נוספים, כאשר "אנרגיה" היא תכונה של הגופים המבטאת את מצבם ועבודה מבטאת שינוי באנרגיה.
במסגרת תורת הכבידה נחקר כוח הכובד ונחקרות תכונותיו והשפעותיו ובפרט משיכת ותנועת גרמי השמיים, כאשר חוק הכבידה האוניברסלי של ניוטון מהווה את אחד מעמודי התווך של התחום.
בעיות חשובות בעלות פתרון אנליטי
שמאל|ממוזער|250px|מתנד הרמוני – בעיה זו, הניתנת לפתרון מדויק, היא מודל עבור בעיות פיזיקליות רבות אחרות.
שמאל|ממוזער|250px|פתרון לבעיה הדו-גופית: שני גופים נעים סביב מרכז מסה משותף
שתי הבעיות הפשוטות ביותר שניתנות לפתרון אנליטי הן בעיית המתנד ההרמוני (חלקיק המחובר לקפיץ) והבעיה הדו-גופית.
מתנד הרמוני – מתנד הרמוני הוא מקרה בו פועל על חלקיק כוח מחזיר שפרופורציונלי למרחק שעבר החלקיק. במקרה זה מבצע החלקיק תנודות סביב נקודה מסוימת. הדוגמה הבסיסית ביותר לבעיה זו היא מצב של חלקיק הקשור לקפיץ, שכן הכוח שמפעיל קפיץ הוא פרופורציונלי למרחק מהראשית, תכונה הנקראת חוק הוק. דוגמה נוספת היא מטוטלת, כלומר חלקיק התלוי על חוט. כאשר החלקיק אינו מוסט מרחק רב מהראשית אזי הכוח המחזיר הפועל עליו הוא בקירוב טוב פרופורציונלי להסטה. תכונה זאת אופיינית למערכות פיזיקליות רבות: מערכות שנמצאות בשיווי משקל הן במקרים רבים מערכות שעבורן הסטה קטנה גורמת לפעולת עליהן כוח מחזיר. אם ההסטה איננה גדולה אז הכוח המחזיר הוא ליניארי ולכן בעיות אלו שקולות למתנד הרמוני. בעיית המתנד ההרמוני ניתנת לפתרון אנליטי פשוט יחסית ומשמשת כמודל עבור בעיות פיזיקליות רבות, ומכאן חשיבותה.
הבעיה הדו-גופית – בעיה זאת הניעה את ניוטון לפתח את המכניקה, בניסיון להבין את תנועת כדור-הארץ (ושאר כוכבי הלכת) סביב השמש. ניוטון הצליח להראות שבהנחה שפועל כוח משיכה בין כל שני גופים, כוח כבידה, שעוצמתו הפוכה לריבוע המרחק בין הגופים, אזי משוואות התנועה המתקבלות פתירות כך שהתנועה המתקבלת מתאימה בדיוק לחוקי קפלר המתארים את תנועת הכוכבים סביב השמש. פרט לחשיבותה ההיסטורית של בעיה זו, הכלים המתמטיים והפיזיקליים הדרושים לפתרונה מוכללים לפתרון בעיות כלליות בשדה כוח מרכזי.
תורות בעלות זיקה למכניקה
במסגרת מכניקת הרצף נחקרים גופים המשכיים (לא נקודתיים) ותכונותיהם המכניות תוך הנחה כי ניתן להתייחס אליהם כרציפים. מכניקת הגוף הקשיח, המהווה מודל פיזיקלי אידיאלי למוצק, חוקרת את מאפייניהם ואת תנועתם הסיבובית של גופים קשיחים. מכניקת הזורמים עוסקת בחקר הזורמים (קרי: נוזלים וגזים ובהקשרים מסוימים אף פלזמה), תכונותיהם ותנועתם הנקראת "זרימה". תורת האלסטיות חוקרת את תגובתם של גופים למאמץ ואת תכונות החוזק. לתורות אלו קשר עמוק לתורת הפיזיקה הסטטיסטית ובפרט למכניקה הסטטיסטית אשר בה, בניגוד לניתוח המכני הניוטוני העוסק במאפייניהם של גופים בדידים, מנותחת מערכת מתוך גישה סטטיסטית. להרחבה ראו פרק מגבלות התורה ותורות משלימות.
גישה מתמטית
המכניקה הניוטונית נשענת, מבחינה מתמטית, על החשבון האינפיניטסימלי שפיתחו ניוטון ולייבניץ, כל אחד בנפרד, ומסיבות שונות. ענף מתמטי זה עוסק בהשתנותן של פונקציות ולכן מספק כלים נוחים לתיאור שינוי מצבה של מערכת פיזיקלית. חלק נכבד מן ההגדרות והנוסחאות המוסקות מהן במכניקה הקלאסית, מנוסח על ידי הכלים של החשבון האינפיניטסימלי אשר משמש גם ככלי יסודי בניסוח ופתרון של בעיות מתחום זה.
כך, לדוגמה, המהירות היא קצב שינוי ההעתק, או בשפה מתמטית – הנגזרת שלו לפי הזמן, כאשר הנגזרת היא פעולה מתמטית המספקת מידע על קצב השינוי של הגדלים עליהם היא פועלת. בסימון מתמטי, ניתן לכתוב את ההגדרה כך:
כאשר הוא וקטור המהירות, הוא וקטור ההעתק, ו- הוא אופרטור הגזירה. באופן דומה, קצב שינוי המהירות הוא התאוצה המוגדרת כנגזרתה של המהירות, או נגזרתו השנייה של ההעתק.
בסימון מתמטי: , כאשר הוא וקטור התאוצה.
החוק השני של ניוטון קושר את התנע והכוח על ידי קשר של גזירה לפי זמן: בצורה המפושטת של החוק, המתייחסת למסה קבועה, כוח הפועל על גוף פרופורציונלי לתאוצה שהוא גורם לאותו גוף עד כדי קבוע פרופורציה שהוא המסה של הגוף עליו פועל הכוח. בסימון מתמטי: , כאשר היא המסה ו- הוא וקטור התאוצה. צורתו המלאה של החוק השני, עבור מסה שאינה בהכרח קבועה, נכתבת , כאשר הוא וקטור התנע המוגדר בתור .
משום שהתאוצה מוגדרת כנגזרת של המהירות ונגזרת שנייה של ההעתק, מקשר החוק השני של ניוטון, במקרה של מסה קבועה, בין הגדלים התנועתיים המאפיינים גוף וקצב השינוי שלהם לכוח המופעל על הגוף. מבחינה מתמטית, אוסף קשרים זה מתבטא על ידי משוואה דיפרנציאלית המאפיינת את תנועת הגוף. פתרון של משוואה מסוג זה, הדנה בקשרים בין קצבי שינוי של כמויות שונות, הוא בעצמו פונקציה – למשל, פונקציית ההעתק בכל זמן נתון. באופן דומה, מבוסס פתרונן של בעיות מכניות רבות על ניסוח, ניתוח ופתרון של משוואות דיפרנציאליות הנובעות מתוך הגדרות, חוקי ניוטון וחוקי השימור.
גישה פילוסופית
השיטה: תצפית, ניסוי והיסק
הפילוסופיה האריסטוטלית, אשר שלטה באירופה בתקופת התהוות המכניקה, ראתה בהרמוניה ובמחזוריות של הטבע מוטיבים עיקריים. היא הציגה את הטבע כבעל שלמות שבה אין מקום להסברת תופעות בדרך של ניסויים או על ידי הסתמכות על תופעות קודמות. ידועים בביקורתיהם על גישה זו גלילאו ורנה דקארט אשר תקפו אותה ושאפו לבסס את המדע על ניסויים ותצפיות. גלילאו ביסס את עבודותיו על ניסויים – למשל, הפלת גופים ממגדל פיזה, ניסוי אשר זכה לפרסום רב. עבודותיו של גלילאו היוו בחלקן בסיס לעבודותיו המאוחרות יותר של ניוטון.
אלברט איינשטיין וליאופולד אינפלד טענו כי
בספרו המפורסם, עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע, מגדיר ניוטון את העקרונות המנחים אותו בעת הסקת מסקנות אודות "פילוסופיית הטבע", מונח בו השתמש על מנת לתאר את המדע הנקרא כיום "פיזיקה".
דוגמה לדרך בה עיצבו עקרונות אלו את המכניקה ניתן למצוא בעקרון המנחה של תורת הכבידה, על פיו בין כל שני גופים קיים כוח משיכה, עליו אמר ניוטון שהוא "דדוקציה מתוך תופעה". בהפשטה, כיוון שדי להניח כי הכבידה היא זו המושכת גופים ארצה וכיוון שהמשכות הירח לכדור הארץ היא דומה, ניתן לקבוע כי אותו הכוח מושך את שניהם ואת כל שאר הגופים בעלי המסה.
מרחב, זמן ותנועה
בפתיח ספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", מגדיר ניוטון את מטרתה של "פילוסופיית הטבע" במילים
חוקי התנועה של ניוטון, המהווים את עקרונות תורתו, הצריכו ראשית הגדרה של תנועה, ולשם כך דיון במונחים של זמן ומרחב. על מושג הזמן אמר
הדיון במושג המרחב חייב התייחסות לשאלת קיומן של מערכות ייחוס שונות, אשר הוביל את ניוטון להגדיר
כהבהרה לקשר שבין חוק התנועה הראשון להגדרות אלו, הסיק ניוטון את הדברים הבאים:
עיקרון זה, המוכר בתור עקרון היחסות של גלילאו, נסתר ברבות הימים עם הופעת תורת היחסות של איינשטיין. ברעיון המרחב המוחלט כפי שמתארו ניוטון ניתן למצוא הדים לגישות שרווחו בסוף ימי הביניים על פיהן מרחב מוחלט נברא על ידי האל אשר מלאו בגופים.
כוחות הטבע, כבידה
בתקופתו של ניוטון נעשו מספר שימושים במונח "כוח" על מנת לתאר דברים שונים. לייבניץ השתמש בזמנו במושג על מנת לתאר את מה שמכונה היום "אנרגיה". דקארט, שקדם לניוטון, אמר על השימוש במונח "כוח" כי אין להבינו:
עם זאת, הגישה אשר התקבלה לבסוף לטיפול במונח מבוססת על זו הניוטונית. ניוטון הבחין בין שני סוגי כוחות. הסוג הראשון הוא vis insita, "כוח טבוע", אותו הגדיר ניוטון כדבר אשר "במידת האפשר מונע מגוף לשנות את מצבו כמנוחה או תנועה שוות מהירות". אין זה "כוח" במובן אליו מקובל להתייחס היום, כי אם "התמדה". ניוטון טען כי ניתן לקרוא לכוח זה בשם vis inertia, מילולית: "כוח העצלות". בשם זה ניכרת ההתנגדות לגישה האריסטוטלית על פיה הפסקת פעולת הכוח תגרום לעצירת הגוף – הגוף "עצל" מכדי לשנות את מצבו, התנועה, בהיעדר הכוח. ניסוחו של חוק ההתמדה הניוטוני, הידוע כחוקו הראשון, מבוסס על חוק ההתמדה של גלילאו. אותו הכלל נוסח גם בידי דקארט, אך זה הסבירו מתוך שיקולים תאולוגיים: לטענתו, תכונה זו של הטבע נובעת מתכונת "הנצחיות הבלתי משתנה של האל", המשמר את פעולת הטבע בצורה הפשוטה ביותר, בקו ישר.
הסוג השני של הכוח אותו הגדיר ניוטון הוא vis impressa, "כוח מוטבע", שהוא "פעולה המבוצעת על גוף במגמה להסיטו ממנוחה מתנועה שוות מהירות". זהו כוח כפי שאנו מכירים אותו כיום. בעזרתו, על סמך חוק התנועה השני שלו, הגדיר ניוטון את מושג המסה.
אחד מהישגיו הגדולים של ניוטון הוא פיתוח ההסבר לתופעת הכבידה. שעה שהפילוסופיה האריסטוטלית הסבירה כי כל הגופים נמשכים באופן טבעי אל "מרכז היקום", הרי שחוק הכבידה העולמי של ניוטון הוא "עולמי" מבחינה כפולה: הן משום שהוא תקף לכל הגופים הידועים (בעלי המסה) והן משום שהוא מצביע על אינטראקציה בין כל הגופים הידועים (בעלי המסה).
עם זאת, עקב הייחודיות של כוח הכובד, הפועל בין שני גופים חומריים אף בהיעדר תווך חומרי ביניהם, נמנע ניוטון מלתת הסבר לתופעה והסתפק בתיאורה.
דטרמיניזם
תורת המכניקה הקלאסית היא תורה דטרמיניסטית. הדטרמיניזם היא השקפה שעל פיה מהלכם של אירועים הוא קבוע מראש ומתבסס ישירות על מהלכם של אירועים קודמים. כך, התורה הניוטונית מספקת כלים שיכולים לנבא, לכאורה, את ההתנהלות הפיזית של אירועים על סמך ידע מוקדם של תנאי התחלה וחוקי הפיזיקה. הפיזיקאי פייר-סימון לפלס, שהיה מהתורמים הבולטים לניסוחה של המכניקה הקלאסית על סמך כלים מתמטיים מתחום האנליזה, ידוע בטענתו כי בהינתן מחשב על בעל כל המידע הדרוש, ניתן יהיה לנבא את התנהלות היקום לפרטיה. גישה זו הייתה גישה מדעית נפוצה עד תחילת המאה העשרים, אך עם ניסוח עקרון אי הוודאות של מכניקת הקוונטים, נמצא כי גישה זו איננה מתארת בהכרח מערכות מיקרוסקופיות.
ביקורות
התורה הניוטונית זכתה למספר ביקורות על העקרונות עליהם היא מתבססת, חלק גדול ממנה מכיוון האמפיריציסטים, ביניהם מי שנחשבים לאבות התחום: ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום. הוגי האמפריציזם סברו כי על הידע האנושי להסמך על המידע אשר נקלט מהחושים וממסקנות ישירות מהם, דבר אשר עמד בניגוד מה לגישה הניוטונית. כך, למשל, במקביל לשבחים שחלק יום לניוטון על הישגיו, ניסח את הבעיתיות אשר ראה בגישה הניוטונית במילים
בהתבטאות אחרת על הנושא, אמר יום על הישויות המופשטות המופיעות בתורה הניוטונית
ביקורת על תורתו של ניוטון נמתחה אף על ידי פיזיקאים גדולים אחרים בני זמנו, כדוגמת הויגנס ולייבניץ. כך, למשל, לייבניץ מתח ביקורת על הישגיו של ניוטון בתחום הכבידה באומרו
מגבלות התורה ותורות משלימות
לתורת המכניקה הקלאסית ישנן מספר מגבלות, אשר הובילו לבסוף לפיתוח תורות פיזיקליות נוספות אשר מתארות את הטבע בצורה מדויקת יותר. כאמור, תורת המכניקה הקלאסית מתבססת על ניסוח משוואות דיפרנציאליות הנובעות מחוקי הקינמטיקה וחוקי התנועה של ניוטון ופתירתן. משימה זו היא לעיתים מורכבת מבחינה טכנית ומתמטית, ולכן המכניקה הקלאסית מתקשה לתת פתרון מדויק למספר בעיות. על מנת להתגבר על קושי זה, נוסחה תורת המכניקה האנליטית אשר מתבססת על עקרונות פיזיקליים דומים, אך תוך שימוש בעולם המתמטי של חשבון הווריאציות ובעקרון המילטון הידוע גם כ"עקרון הפעולה המינימלית". היתרון הגדול בפורמליזם החדש הוא שניתן להכלילו לתורת שדות ובפרט למכניקת הקוונטים ותורת שדות קוונטית. תוצאה חשובה מאוד במכניקה האנליטית היא משפט נתר הקובע שכל סימטריה בבעיה גוררת חוק שימור.
הקושי שביצירת משוואות תנועה במטרה לאפיין מערכות מרובות חלקיקים ותהליכים הקשורים בהם, למשל תיאור מוצלח של תהליכים המתרחשים בתוך גז, כאשר ניתוח על פי הנחת הרצף איננו מדויק דיו או איננו נוח לצורכי הבעיה, הוביל לפיתוח המכניקה הסטטיסטית, אשר עושה שימוש בכלים סטטיסטיים והסתברותיים על מנת לתאר את המערכת בצורה מקרוסקופית. בעוד שהתורה הניוטונית עורכת ניתוח של מערכת ברמת הגופים הבודדים הכלולים בה מתוך חוקי התנועה, הרי שהתורה הסטטיסטית שואפת לנתח את התנהגותה הכוללת של המערכת, ולא של גופים בודדים הכלולים בה, על סמך מאפיינים כלליים של המערכת (למשל, טמפרטורה שאינה תכונה של חלקיק אחד כי אם של מערכת גדולה). מתוך תורה זו נגזרת התרמודינמיקה וכן מושגות משמעויות עמוקות יותר של מונחים ניוטוניים. כך, למשל, מושג ה"לחץ", במשמעותו הסטטיסטית, מתקשר להתנגשות של גופים רבים עם דופן של מערכת מסוימת ובכך מרחיב ומעמיק את המושג הניוטוני, בעיקר בהקשר של ניתוח בפיזיקת הרצף.
תורת הכאוס דנה במערכות שהתנהגותן מתאפיינת ברגישות גבוהה לתנאי ההתחלה שלהן במטרה לנתח את התנהגותן ולהבין את ההתנהגויות אליהן הן שואפות.
שמאל|ממוזער|250px|תרשים המציג את התורות המכניות המיושמות בהתאם לסדרי הגודל ולמהירויות של המערכות הנחקרות במסגרתן
בתחילת המאה העשרים התחולל שינוי מהותי בעולם הפיזיקה עם היוולדן של שתי תורות חדשות, תורת היחסות ומכניקת הקוונטים, שמקורבות למכניקה הקלאסית, אך סותרות אותה באופן מורגש כשמתקרבים לסדרי גודל מסוימים של גודל ומהירות. במסגרת המכניקה הקלאסית, אין הגבלה על מהירותו של האור או על מהירות העברתה של אינפורמציה. עם זאת, ניסוי מייקלסון-מורלי הראה כי אחד הכללים הבסיסיים של המכניקה הקלאסית, חיבור מהירויות על פי טרנספורמציית גליליי, איננו נשמר עבור האור. בהקשר לניסוי זה ובעקבות בעיות מתחום האלקטרודינמיקה, פיתח הפיזיקאי אלברט איינשטיין את תורת היחסות, הקובעת מגבלה על מהירות האור והעברת האינפורמציה, אשר כתוצאה ממנה משתנים מספר חוקים מכניים בסיסיים כשהמערכות הנידונות מתקרבות למהירות האור. תורת היחסות קובעת כי המרחב והזמן אינם ישויות נפרדות ומוחלטות, ובכך מאגדת את הזמן והמרחב לכדי מרחב-זמן הניתן לעיוות, למשל, על ידי מסות. כמו כן, תורת היחסות קובעת כי המסה והאנרגיה, שבמכניקה הקלאסית הן ישויות שונות, הן בעצם ישות אחת, כלומר – מסה היא אחת מצורותיה של האנרגיה, בדומה לחום או לאנרגיה חשמלית. עבור מהירויות נמוכות משמעותית ממהירות האור ומסות שאינן אסטרונומיות, ההבדלים בין התחזיות של המכניקה הניוטונית לאלו של תורת היחסות הם זניחים.
גילויים פיזיקליים על אודות המבנה הפנימי של החומר, כגון הימצאותן של רמות אנרגיה בדידות בתוך האטום (בניגוד למכניקה הקלאסית, שבה לגופים ישנו ספקטרום אנרגטי רציף), אי-קריסתו של האלקטרון אל הגרעין (האלקטרון אינו נופל אל גרעין האטום למרות המשיכה החשמלית ועל אף שלפי התורה האלקטרודינמית גופים טעונים שמאיצים מאבדים אנרגיה עקב פליטת קרינה אלקטרומגנטית), ותופעת דואליות גל-חלקיק המתארת תכונות גליות של גופים מיקרוסקופיים (כמו, למשל, האלקטרון) מצד אחד, ותכונות חלקיקיות של האור (ובפרט, האפקט הפוטואלקטרי) מצד שני – הובילו לפיתוח תורה מכנית המתארת את החומר בסדרי גודל זעירים ונקראת מכניקת הקוונטים. תורה זו שוללת את הדטרמיניזם הקלאסי וקובעת כי בסקאלות קטנות דיין, למשל אטומים, ישנה אי-ודאות מובנית בהתנהגותן של מערכות פיזיקליות, ולכן הן ניתנות לתיאור הסתברותי בלבד.
אחת מהבעיות הפתוחות בפיזיקה היא מציאת מודל מכני כולל שיתאר היטב את התנהגות הטבע בכל סדרי הגודל, יכיל בתוכו את תוצאותיה החשובות של תורת הקוונטים ושל תורת היחסות גם יחד, ויסביר את אופן פעולת ארבעת כוחות היסוד. תורת השדות הקוונטית מנסה לספק מודל מכני שמשלב את התוצאות החשובות של מכניקת הקוונטים ושל תורת היחסות גם יחד. כיום התורה מתארת את הכוח הגרעיני החלש, הכוח הגרעיני החזק ואת הכוח האלקטרומגנטי. התורה עושה שימוש בכלים פיזיקליים מודרניים מתחום פיזיקת מצב מעובה וכן במודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים. שאלה מרכזית פתוחה בהקשר זה היא השאלה "האם קיימת תורה היכולה לתאר את תופעת הכבידה בצורה קוונטית". תורה אפשרית שכזו נקראת תורת כבידה קוונטית.
הוראה
המכניקה היא ענף בסיסי בפיזיקה, הן מבחינה היסטורית והן כיסוד להבנת הענפים המתקדמים יותר, ולפיכך נלמדת לרוב עם ראשית לימודי הפיזיקה, הן במוסדות השכלה תיכוניים והן בחינוך האקדמי. בבתי הספר התיכוניים נלמדים פרקים בסיסיים במכניקה ניוטונית, לרוב עם פורמליזם מתמטי מפושט המתאים לרמה המתמטית שרוכשים התלמידים עד לשלב זה בלימודיהם. בישראל, לדוגמה, נלמד מקצוע הפיזיקה במסגרת הלימודים לתעודת בגרות כמקצוע בחירה של התלמידים, בשלוש רמות: יחידת לימוד אחת, שלוש יחידות לימוד וחמש יחידות לימוד, כשבכל אחת מהרמות נכללים פרקים מתורת המכניקה. ברמת הלימוד הגבוהה ביותר, של חמש יחידות לימוד, נלמדים הפרקים קינמטיקה, דינמיקה ובכללה חוקי ניוטון ותנועה מעגלית, תנע ושימורו, אנרגיה מכנית ושימורה, תנועה הרמונית פשוטה וכן כבידה.
במוסדות להשכלה גבוהה נלמדת לרוב המכניקה הניוטונית כחלק מלימודי הפיזיקה, הן כחלק מהלימודים לתואר בוגר אוניברסיטה (.B.Sc) בפיזיקה והן כחלק מהלימודים לתארים בנושאים אחרים, למשל חלק ממקצועות ההנדסה. במסגרת הלימודים לתואר "בוגר" בפיזיקה נלמד גם המקצוע "מכניקה אנליטית". הנושאים הנלמדים בהשכלה הגבוהה דומים, לרוב, לאלו הנלמדים בתיכון, אך היקפם גדול יותר ורמת התוכן, הן הפיזיקלית והן המתמטית, גבוהה יותר.
מקורות
מקורות כתובים:
Kittel, Mechanics, Berkeley Physics Course
(יצא בעברית: מכניקה, האוניברסיטה הפתוחה, 1979)
Roberto Torretti, The philosophy of Physics, Cambridge University Press
René Dugas, A History of Mechanics, Dover
אלברט איינשטיין וליאופולד אינפלד, התפתחות הפיזיקה החדשה – ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, תרגום ש.פ. קלעי, בעריכת ד"ר ברוך לשם, ספרית פועלים, 1976
מקורות ברשת:
Schliesser, Eric, "Hume's Newtonianism and Anti-Newtonianism", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2008 Edition), Edward N. Zalta (ed.)
התפתחות מושג ההתמדה מאריסטו ועד ניוטון – אתר מכון ויצמן למדע
הפרק אודות ההוראה נסמך בחלקו על תוכניות לימודים כפי שפורסמו ברשת:
תוכניות הלימודים לרמת יחידת לימוד אחת, שלוש יחידות לימוד וכן "מיקוד" לשנת 2008 לחמש יחידות לימוד, מתוך אתר אל"ף
תוכנית הלימודים של הקורס "פיזיקה 1" באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מתוך אתר המחלקה לפיזיקה
ראו גם
פיזיקה קלאסית
אסטרונומיה ובפרט אסטרופיזיקה
מכניקת הרצף
מכניקת הזורמים
מכניקה של גוף קשיח
תורת האלסטיות
מכניקה אנליטית
דינמיקה לא ליניארית
תורת היחסות
תורת היחסות הפרטית
תורת היחסות הכללית
מכניקת הקוונטים
תורת השדות הקוונטית
חשבון אינפיניטסימלי
קישורים חיצוניים
מידע בעברית
מכניקה באתר אל"ף
מידע באנגלית
Crowell, Benjamin, Newtonian Physics
Fitzpatrick, Richard, Classical Mechanics
Gedalin, Michael, Physics 1 Lecture Notes, Fall 2002
Horbatsch, Marko, "Classical Mechanics Course Notes"
Schiller, Christoph, Motion Mountain
Lewin, Walter, Physics I: Classical Mechanics complete video lectures at MIT OpenCourseWare
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורות פיזיקליות
קטגוריה:תחומים בפיזיקה
קטגוריה:פיזיקה תאורטית
מכניקה
| 2024-06-26T06:40:00
|
ליתיום
|
ליתיום (Lithium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי Li ומספרו האטומי 3. ליתיום טהור הוא מתכת רכה וכסופה המגיבה (משותכת) במהירות במגע עם אוויר או מים. זהו היסוד המוצק בטמפרטורת החדר הקל ביותר: צפיפותו 0.53 גרם לסנטימטר מעוקב. משמש בתעשיית סוללות חשמליות, ישומי אלקטרוניקה, ועוד.
תכונות
ממוזער|150px|להבה נצבעת באדום בנוכחות ליתיום
הליתיום הוא המתכת הקלה ביותר וצפיפותו היא רק 0.53 גרם לסנטימטר מעוקב, בערך מחצית מצפיפות המים. לליתיום החום הסגולי הגבוה ביותר מבין המוצקים. כמו שאר המתכות האלקליות, ליתיום מגיב בקלות עם מים ועם חמצן ואינו נמצא בטבע במצב טהור. עם זאת תגובתו הכימית חלשה משל היסוד נתרן לו מבנה כימי דומה. ליתיום מתכתי בוער בלהבה אדומה (ראו צילום למטה) שמקורה בפליטה אטומית באורך גל -671nm. כאשר מחזקים את הבערה, האש מקבלת צבע לבן בוהק.
לליתיום שני איזוטופים יציבים, 6Li ו- 7Li, וגם הם בעלי אנרגיית הקשר הנמוכה ביותר מבין כל היסודות היציבים. בגלל אי יציבותו היחסית של אטום הליתיום, שכיחותו ביקום נמוכה יחסית. במערכת השמש 25 מתוך 32 היסודות הראשונים שבטבלה המחזורית שכיחים יותר מליתיום, למרות משקלו האטומי הנמוך.
לפי תאוריות קוסמולוגיות מודרניות, ליתיום היה אחד משלושת היסודות הראשונים שנוצרו אחר המפץ הגדול. ליתיום נוצר ביקום בהיתוך גרעיני בליבות של כוכבים צעירים מסוגים שונים. ריכוזים גבוהים יחסית שלו נצפים בכוכבים מסוג ננס חום בהם הטמפרטורה סלחנית יותר לקשרים הגרעיניים הרופפים יחסית של אטומי הליתיום. בכוכבים מסוג ננס אדום הטמפרטורה גבוהה מלאפשר קיום ליתיום.
תגובה עם מים
כאשר ליתיום פוגש במים, הוא הופך את המים לבסיסיים וגורם לפליטת גז מימן בתהליך:
2Li(s) + 2H2O(l) -> H2(g) + 2Li^+(aq) + 2OH^{-}(aq)
התגובה עם המים היא תגובה אקסותרמית הפולטת חום רב, וגורמת לניצוצות בצבע אדום כתום.
אנומליות כימיות של ליתיום
בניגוד למתכות האלקליות האחרות, ליתיום יגיב באוויר עם החנקן (ולא עם החמצן) ויתקבל Li3N (ליתיום ניטריד) שצבעו כתום, ניטרידים של מתכות אלקליות אחרות אינם יציבים. בחמצן יתקבל ליתיום אוקסיד Li2O בניגוד למתכות האלקליות האחרות שיתנו בעיקר פר-אוקסידים וסופר-אוקסידים. ליתיום הידרוקסיד LiOH מסיס הרבה פחות מהידרוקסידים של המתכות האלקליות האחרות כדוגמת בסיס הנתרן NaOH (סודה קאוסטית). בחימום, יתפרק LiOH לליתיום אוקסיד Li2O בניגוד להידרוקסידים של מתכות אלקליות אחרות שיעברו המראה (סובלימציה) בלי להתפרק.
הרבה מהאנומליות של הליתיום נובעות מהיציבות של סריגים יוניים שלו עם אניונים קטנים (אנרגיות סריג גבוהות) בעוד שסריגים של מלחי ליתיום עם אניונים גדולים אינם יציבים בשל האריזה הלא יציבה שנובעת מהפרשי הגודל. כך, למשל, בניגוד לקרבונטים של מתכות אלקליות אחרות (כדוגמת Na2CO3 או סודה לכביסה) ליתיום קרבונט אינו יציב תרמית ויתפרק בחימום לליתיום אוקסיד ו CO2. מאותה סיבה (אנרגיות סריג גבוהות עם אניונים קטנים) לליתיום פלואורי מסיסות נמוכה במים (רק 0.27 גרם למאה מ"ל ב18°C) בהשוואה מלחי הפלואוריד של חבריו לטור המתכות האלקליות. לעומת זאת כשמדובר באניון גדול (כדוגמת פרכלורט) היציבות של המלח נמוכה ליתיום פרכלורט LiClO4 מסיס יותר פי 3–12 (תלוי בממס) ממלח פרכלורט של נתרן.
שימושים
לליתיום יעילות טובה כאנודה בסוללה מפני שיש לו פוטנציאל אלקטרוכימי גבוה ומפני שהקיבול של סוללת ליתיום ליחידת משקל גבוה (מתכת קלה מאוד). הוא נמנה בין היסודות הקריטיים לטכנולוגיה בגלל חשיבותו במכוניות חשמליות ובמתקנים להפקת אנרגיה ירוקה כגון טורבינות רוח.
מלחי ליתיום (כמו ליתיום קרבונט - Li2CO3, ליתיום ציטרט וליתיום אורוטייט) משמשים כמייצבי מצב-רוח, בטיפול בהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה) מכיוון שיש לליתיום השפעות נוגדות דיכאון, אבל בעיקר תועלת במצבי מניה חריפה ולמניעת התלקחויות חוזרות של מניה ודיכאון. לפעמים משמש להגברת ההשפעה של תרופות נוגדות דיכאון בדיכאון מז'ורי (דיכאון רבא).
ליתיום כלוריד (LiCl) וליתיום ברומיד (LiBr) הם היגרוסקופיים מאוד, ומשמשים לעיתים קרובות כסופחי לחות.
ליתיום סטארייט משמש כחומר סיכוך בטמפרטורות גבוהות.
ליתיום משמש גם ביצירת תרכובות אורגניות, ויש לו שימושים גרעיניים.
ליתיום משמש לעיתים בעדשות וקרמיקה, כולל עדשת הטלסקופ בהר פאלומר (ארצות הברית), שקוטרה 5 מטרים.
ליתיום הידרוקסיד (LiOH) משמש לספיחת פחמן דו-חמצני מהאוויר בחלליות וצוללות.
סגסוגות של המתכת עם אלומיניום, קדמיום, נחושת ומנגן משמשות ליצירת חלקים בעל ביצועים גבוהים למטוסים.
ליתיום אלומיניום הידריד (LiAlH4) משמש כחומר מחזר.
ליתיום קרבונט ומלחי ליתיום ללא הלוגנים משמשים לזירוז גיבוש בטון עשיר באלומינה.
ליתיום ברומיד משמש במערכות קירור תעשייתיות.
ליתיום ניטרט משמש כמעביר חום טוב בגיפור גומי ובמערכות סולאריות.
הליום ליתיום (HeLi) משמש לסינתזה של דימרי הליום ומגיב עם נחושת ליצירת תרכובת HeLi-Copper.
ליתיום עשוי להוות בעתיד מקור חשוב ליצירת טריטיום בכורי היתוך גרעיניים לצורך פעולה מתמשכת של היתוך דואטריום-טריטיום.
איזוטופים של ליתיום
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית הערות 4Li3 1 4.02719(23) [MeV 6.3] s 10−24×(9)91 2- דועך באמצעות פליטת פרוטון, יכול להוות שלב ביניים במספר תגובות היתוך גרעיני. 5Li 2 5.01254(5) [MeV ~1.5] s 10−24×(30)370 3/2- 6Li 3 6.015122795(16) יציב 1+ [0.075899(4)] 0.07714-0.07225 נחשב לחומר המקור בייצור טריטיום ולקולט נייטרונים בהיתוך גרעיני. 7Li 4 7.01600455(8) יציב 3/2- [0.9241(4)] 0.92275-0.92786 8Li 5 8.022487359(10) ms (9)840.3 2+ 9Li 6 9.026789499(21) ms (4)178.3 3/2- 10Li 7 10.035481(16) [MeV (3)1.2] s 10−21×(5)2 (1-,2-) 10m1Li keV 200(40) s 10−21×(15)3.7 1+ 10m2Li keV 480(40) s 10−21×(24)1.35 2+ 11Li 8 11.043798(21) ms (14)8.75 3/2- 12Li 9 12.053779(107)# ns 10>
היסטוריה
היסוד ליתיום זוהה על ידי הכימאי השוודי יוהאן אוגוסט ארפוודסון (Johan August Arfwedson), אז מתמחה במעבדה של ינס יאקוב ברצליוס, ב-1817. ברצליוס קרא בתחילה ליסוד החדש ליתוס (מיוונית: λιθoς - אבן) על מנת לייצג את העובדה שהתגלה לראשונה במינרל, לעומת מתכות אלקליות אחרות שהתגלו לראשונה בצמחים. שמו העברי - "אַבְנַן", ניתן מאותה סיבה. השם שונה אחר כך לליתיום על מנת ליישר קו עם שמות היסודות האחרים.
הפקת ליתיום
שמאל|ממוזער|150px|גלולות ליתיום
ליתיום לא נמצא בטבע בצורתו החופשית ותמיד קשור ליסוד אחד או יותר. ליתיום נמצא בכמויות קטנות כמעט בכל הסלעים הוולקנים.
ג'ון מ. אדמונד חקר את היקף הליתיום באוקיינוסים וגילה את הקשר בין התחממות כדור הארץ לריכוז הליתיום במאגרי מים.
מאז מלחמת העולם השנייה גברה הפקת הליתיום בעולם. ליתיום מופרד מיסודות אחרים בסלעים וולקנים, ממספר מינרלים וממוצה ממי מעיינות.
בהמשך המאה העשרים הייתה ארצות הברית מפיקת הליתיום המובילה בעולם, כאשר הפיקה ליתיום מבריכות מי-מלח בנבדה – שיטה שהפכה נפוצה להפקה ברחבי העולם – אולם בהדרגה הצטמצם חלקה בשיעור הפקת הליתיום העולמי עד לכדי 1% בשנת 2021.
נכון לשנת 2021 כ־80% מהפקת הליתיום העולמית מקורה בצ'ילה, אוסטרליה וסין. על פי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה סין מחזיקה ביותר ממחצית מהתשתית העולמית לתשתיות הליתיום, מההפקה ועד לזיקוק. מדינות נוספות בעלות שיעורי הפקה משמעותיים הן ארגנטינה ובוליביה (שיחד עם צ'ילה נמצאות באזור המכונה משולש הליתיום) וכן זימבבואה.
בסוף שנת 2022 זימבבואה אסרה על ייצוא ליתיום גולמי. על פי דובר מטעם הממשלה, זימבבואה עשויה להרוויח 1.7 מיליארד יורו מדי שנה אם הליתיום יעובד לסוללות בתחומי המדינה, במקום לייצא ליתיום גולמי.
במרץ 2023 הודיעה איראן כי גילתה מרבץ המכיל 8.5 מיליון טון ליתיום בהמדאן. אם ההערכה מדויקת, מדובר במאגר הידוע השני בגודלו בעולם.
טיפול תרופתי בליתיום
ליתיום הוא תרופת הבחירה לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. כ־80% מן המטופלים מגיבים לליתיום. ליתיום עובר פינוי על ידי הכליה, על כן אצל חולי כליות הנוטלים ליתיום וכן אצל אנשים קשישים יש חשיבות מוגברת לניטור רמות התרופה בדם על מנת למנוע הרעלת ליתיום.
ליתיום היא תרופה בעלת טווח תרפויטי צר, ועל כן יש לנטר את רמותיה בדם באופן קפדני על ידי בדיקת דם. המינון הראשוני שניתן בדרך כלל הוא 300 מ"ג*3 פעמים ביום ולאחר מכן בוחנים את העלאת המינון. באופן כללי, יש לבדוק את ריכוז הליתיום בדם כל חודשיים עד חצי שנה. הפסקת התרופה צריכה להיעשות בהדרגתיות על מנת למנוע התקף של מאניה או של דיכאון אצל חולים עם הפרעה דו־קוטבית.
טיפול בליתיום לא ניתן רק להפרעה דו-קוטבית, אלא גם להפרעות פסיכיאטריות נוספות, כגון טיפול נוסף אצל חולי הפרעה סכיזואפקטיבית, צורות מסוימות של סכיזופרניה, טיפול לחולי דיכאון, טיפול במצבים של אגרסיה או במצבים שונים כגון הפרעת אישיות גבולית, בולימיה ומצבים נוספים.
תופעות הלוואי של ליתיום:
מערכת העיכול – ירידת תיאבון, בחילה, כאבי בטן, עליה במשקל.
מערכת העצבים – רעד, ירידה קוגניטיבית המתבטאת בתגובה איטית, ליקויי זיכרון.
כליות – השתנה מרובה (פוליאוריה), שתייה מרובה (פולידיפסיה), תסמונת נפרוטית
בלוטת התריס – בעיקר תת-פעילות של בלוטת התריס.
לב – פועל על קשר הגת והפרוזדור (SA node), ולכן אסור לחולים שסובלים מתסמונת הסינוס החולה. יכול להביא לאי-ספיקת לב.
עור – אקנה, איבוד שיער, פריחה.
הרעלת ליתיום יכולה להיות קשה מאוד ועלולה להתבטא בתופעות נוירולוגיות קשות כגון פרכוסים, רעד, אטקסיה וירידה במצב ההכרה עד כדי קומה, וכן באי-ספיקת כליות חריפה. הרעלה קלה עד בינונית מוגדרת כרמות ליתיום הנעות בין 1.5 ל-2 (meq/L), הרעלה בינונית עד קשה בין 2-2.5, והרעלה קשה היא רמות ליתיום מעל 2.5, המאופיינת בהתכווצויות כלליות, השתנה מועטת ואי-ספיקת כליות, העלולה להביא למוות.
הטיפול בהרעלת ליתיום כולל הפסקת הליתיום, החזרת נוזלים ואיזון של האלקטרוליטים, פינוי הליתיום ממערכת העיכול באמצעות חומרים שונים (פוליאתילן גליקול), ובמקרים חמורים ביצוע דיאליזה.
אין לקחת ליתיום במהלך השליש הראשון להריון עקב סיכון למום לבבי מולד. בשאר ההריון יש לקחת מינון נמוך מהרגיל תוך היוועצות ברופא המטפל.
אמצעי זהירות
כמו מתכות אלקליות אחרות, ליתיום טהור מתלקח בקלות כשהוא נחשף לאוויר או מים. מומלץ להימנע ממגע ליתיום מתכתי עם העור, מכיוון שהוא חומר משתך.
בזמן שנלקחים מלחי ליתיום כתרופה, צריך לעקוב אחר ריכוזו בדם על מנת להבטיח השגת רמה מספקת בדם ולמנוע סכנה של הרעלה.
קישורים חיצוניים
ליתיום ב-USGS
ליתיום ב-Webelements
חטיבת הליתיום
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות
| 2024-08-09T10:27:53
|
הולוקן
|
ממוזער|עיט האסטי תוקף עופות מואה. עופות גדולים אלה חיו עד למאה ה-16 ונכחדו על ידי המאורים
ממוזער|עוף הדודו שנכחד במהלך המאה ה־16 וה־17
ממוזער|שמאל|האבנים של סטונהנג'
הולוקן (מיוונית: ὅλος ("כולו"), καινός ("חדש")) היא התקופה הגאולוגית הנוכחית. התקופה שייכת לתור הרביעון אשר בעידן הקנוזואיקון, והחלה בסוף תקופת הקרח האחרונה – לפני 11,700 שנים. תקופה זו מכסה את כל ההיסטוריה המתועדת של המין האנושי. במהלך התקופה הפכו פעילויות האדם למשמעותיות מבחינה אקולוגית וגלובלית. בשל כך, יש התומכים בהגדרת חלקה המאוחר של התקופה או אף כולה כעידן חדש, האנתרופוקן (עידן האדם).
אירוע ההכחדה בהולוקן
אירוע ההכחדה בהולוקן הוא השם שניתן בדרך כלל להכחדה ההמונית המתמשכת של מינים בתקופה המודרנית של ההולוקן. המספר הגדול של ההכחדות מקיף משפחות רבות של צמחים ובעלי חיים כולל יונקים, עופות, דו־חיים, זוחלים ופרוקי־רגליים. אחוז גבוה מההכחדה מתרחש ביערות הגשם הטרופי. האיגוד הבינלאומי לשימור טבע תיעד את הכחדתם של 784 מינים מאז שנת 1500 לספירה ועד 2012. עם זאת, היות שרוב ההכחדות הן כנראה בלתי מתועדות, מעריכים מדענים כי במהלך המאה ה־20 נכחדו בין 20,000 ל־2 מיליון מינים, אך לא ניתן לקבוע את המספר באופן מדויק יותר ברמת הידע הנוכחית. כמו כן, הערכות הן שקצב ההכחדה נע בין 100 ל־1,000 יותר מהר מאשר הקצב הממוצע של הכחדות מינים על פני סולם הזמן האבולוציוני.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
אירוע ה־8200
לוח השנה ההולוקני
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:רביעון
| 2023-07-06T15:44:17
|
פלייסטוקן
|
ממוזער|שמאל|240px|נוף מהפלייסטוקן של אמריקה הדרומית: עצלן הקרקע הענק מגתריום ולידו שני גליפטודונים. ברקע דואה העוף הקדום ארגנטוויס
שמאל|ממוזער|240px|נוף מעידן הקרח של ספרד. באיור נראות ממותות צועדות, ולצידן קרנף צמרירי, אריות מערה טורפים אייל צפון ועדר של סוסי בר.
פלייסטוקן (Pleistocene; סימן: Ps, בעברית רווח השם גם בכתיב פְּלֵיסטוקן) היא תקופה בתור הרביעון שבעידן הקנוזואיקון, אשר החלה לפני כ-2.588 מיליוני שנה ונמשכה עד לפני 11,700 שנה עם סיום עידן הקרח האחרון.
את המונח טבע צ'ארלס לייל ב-1819, בהציגו שכבה בסיציליה שיותר מ-70 אחוז מן המינים של מאובני הפאונה שלה עדיין קיימים, ובכך הפריד אותה מהפליוקן. משמעות השם ביוונית – "חדש יותר" (בהתייחסו לפליוקן, שמשמעותו "חדש"). משם זה נגזר עידן ה"הולוקן", שמשמעותו "חדש לחלוטין".
הגדרת המונח השתנתה ב-2006, להגדרה המקובלת כיום. עד אז המונח התייחס לתקופה שבין 1.806 מיליון שנים קודם זמננו עד ל-11,700 שנים קודם זמננו. לכן, בפרסומים קודם לכן, ייתכן שישתמשו במונח לתיאור תקופה זו.
תנועת היבשות בתקופה זו היא מזערית, כ-100 ק"מ באופן יחסי מאז תחילת התקופה.
בתקופה זו התרחשה מרבית אבולוציית האדם, כשבתחילתה הפרנתרופוס עדיין התהלך על פני האדמה, ובסיומה האדם המודרני כבר היה נפוץ בכל חמש היבשות. כבר בתקופה זו הייתה לאדם השפעה בולטת על סביבתו, באופן שהשפיע על מינים רבים.
בתקופה זו היו מגוון של יצורים גדולים מאוד (מגה-פאונה) ביניהם: ממותה, מסטודון, דיפרוטודון, סמילודון, גליפטודון, שור הבר, גיגנטופיתקוס, קרנף צמרי, עצלני קרקע כמו מגתריום, ג'ירפיים גדולים כמו שיוותריום, אייל אירי, דוב המערות, דוב קצר-פנים, זאב בלהות, גומפותריום, עופות כמו מואה, אפיאורניס, עיט האסטי ואף כמה זוחלים כמה מגלניה, קווינקנה ומיאולניה.
מעטים מהיצורים הענקים שרדו עד תחילת ההולוקן.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
מגה-פאונה של הפליסטוקן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:רביעון
| 2024-10-06T11:18:05
|
פליוקן
|
ממוזער|הג'וספורטיגסי היה גדול המכרסמים מעולם והוא הגיע למשקל של יותר מטון.
פליוקן (Pliocene) היא תקופה בנאוגן מעידן הקנוזואיקון. משך תקופתה 3.75 מיליוני שנים, מלפני 5.5 מיליוני שנים ועד לפני 2.5 מיליוני שנים. עם זאת זהו טווח נזיל יחסית, מאחר שהסלעים בהם מגדירים את התקופה פחות בולטים. הצורה העיקרית של החישוב היא במעבר מהמיוקן הנחשב לחמים יחסית לפליסטוקן הקריר יותר, בו הופיע עידן הקרח.
האקלים של הפליוקן הפך לקר ועונתי יותר מאשר במיוקן ואזורי יערות הפכו לערבות עשב או לטונדרה. גם המדבריות גדלו יותר בתקופה זו, בה יבשות רבות וזרמים ימיים שינו ממסלולם.
בתקופה זו התפתחו מיני ההומינידים ובראשם האוסטרלופיתקוס וכן מיני בעלי חיים גדולים שהופיעו גם במשך הפליסטוקן. באמריקה התרחשה אז ההחלפה האמריקאית הגדולה. דבר זה הכחיד או גרם לשגשוגם של מינים רבים בשתי האמריקות.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נאוגן
| 2023-02-08T07:20:51
|
מיוקן
|
250px|ממוזער|דיורמה של חיות מהמיוקן, ביניהם נראים הדיאודון, המורופוס, הסטנומילוס והפרומריכוכרוס.
מיוקן (אנגלית: Miocene) היא התקופה הקדומה בנאוגן שבעידן הקנוזואיקון. משכה 18 מיליוני שנים, מ-23 מיליוני שנים לפני זמננו ועד לפני 5.3 מיליוני שנים. היא מחולקת לשישה גילים (תתי-יחידות זמן של תקופה):
אקוויטניאן (Aquitanian)
בורדיגליאן (Burdigalian)
לנגיאן (Langhian)
סרבליאן (Serravallian)
טורטוניאן (Tortonian)
מסיניאן (Messinian)
בסוף תקופת המיוקן, התרחש האירוע המסיני שבמהלכו התייבש הים התיכון כמעט לחלוטין כתוצאה מסגירת מצר גיברלטר לזרימת מים מהאוקיינוס.
באמצע תקופה זו הופיעו ההומינידיים הראשונים. גם הסוסים ורוב מכפילי הפרסה התפתחו וגדלו לאורך התקופה.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
שיבוש המיוקן התיכון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:נאוגן
| 2024-01-09T21:37:25
|
אוליגוקן
|
ממוזער|היונק דמוי-הקרנף הנכחד מטמינודון (Metamynodon)
אוליגוקן היא התקופה הגאולוגית האחרונה בפלאוגן שבעידן הקנוזואיקון. משך תקופתה 12 מיליוני שנים, מלפני 33.9 מיליוני שנים עד לפני 23.03 מיליוני שנים.
השם הוטבע על ידי היינריך ארנסט בייריך, ד"ר לפלאונטולוגיה באוניברסיטת ברלין, בשנת 1854. מקור השם מיוונית עתיקה: ὀλίγος - מעט, καινός - חדש.
האוליגוקן נחשבת תקופת זמן חשובה בקשר בין העולם הקדום והטרופי של תקופת אאוקן לבין המערכת האקולוגית המודרנית יותר של המיוקן. בתקופה זו גדל שטח העשב על חשבון היערות הטרופיים, שמעתה שטחם הצטמצם לאזור קו המשווה.
תחילת האוליגוקן מסומן באירוע הכחדה המונית, המכונה Grande Coupure (מצרפתית: "השבר הגדול"), אם כי הכחדה זו קטנה משמעותית מאירועי הכחדה גדולים בהרבה (כמו הכחדת פרם-טריאס ואחרות). בהכחדה זו נפגעו בעיקר בעלי-חיים ימיים (כמו משפחת הלווייתנים הקדומים). סיום האוליגוקן והמעבר למיוקן אינו מוגדר בצורה חד-משמעית, אך בכללות הוא מעבר מתקופת האוליגוקן החמה למיוקן הקרה יותר.
האוליגוקן עצמו מחולק לשני גילים: צ'אטיאן ורופליאן.
בישראל קיימים מספר אתרים ובהם סלעים מתקופת האוליגוקן: שמורת מצליח ליד מושב מצליח, נחל שחם מערבית לצומת חולדה (מדרום לכביש 411), ובאזור מושב לכיש.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פלאוגן
| 2023-12-19T10:11:24
|
תורת המכניקה הקלאסית
|
REDIRECT מכניקה_קלאסית
| 2015-09-26T11:04:12
|
אאוקן
|
ממוזער|בתקופת האאוקן החלו להתפתח ראשוני הלווייתנים, כמו הבסילוזאורוס הטורף.
אֵאוֹקֵן (אנגלית: Eocene) היא תקופה בפלאוגן שבעידן הקנוזואיקון. היא קרובה יותר לזמננו מאשר פלאוקן.
את השם טבע הגאולוג הסקוטי צ'ארלס לייל ב-1847. מקור המילה ביוונית, והוא הלחם בסיסים של Ἠώς ("אאוס", אלת השחר במיתולוגיה היוונית) ו-καινός ("קֵנוֹס" - חדש מפתיע), כלומר "השחר החדש". התקופה נקראת כך כי חלק מהמאובנים המצויים בשכבות התקופה הזו הם של מינים הקיימים גם היום. הייתה זו תקופה גאולוגית שראשיתה בעידן שבו התחילו הימים להציף את היבשות ונמשכה 22.1 מיליוני שנים, מלפני 56 מיליוני שנים עד לפני 33.9 מיליוני שנים. היא מחולקת לארבעה גילאים: איפרסיאן (Ypresian), לוטטיאן (Lutetian), ברטוניאן (Bartonian) ופריאבוניאן (Priabonian).
ברוב שטחי כדור הארץ התחיל האאוקן, כשהימים חזרו והציפו את היבשות. באאוקן התרוממו באירופה ההרים הראשונים בקבוצה האלפינית: הפירנאים והאלפים הפרובאנסליים. פעולה טקטונית רבה חלה גם בחלקי עולם אחרים. הפעילות באה לידי ביטוי בשינויים תכופים בדמות הפלאוגאוגרפית של הארץ, כלומר, אירעו תנודות רבות של גבולות הים והיבשה, עם שינויי גובה היבשות ועומק הימים.
באאוקן התיכון התפשטו הימים לכיוון היבשות. באאוקן העליון נסוגו הימים מהיבשות.
בצפון אפריקה מהוות שכבות האאוקן המשך לשכבות הקרטיקון העליון, ובשתיהן יש הרבה חומרים זרחניים (פוספאטים).
המאובנים באאוקן מעידים על תמורות ביולוגיות גדולות: אין באאוקן מאובנים של יצורים רבים שחיו בתקופות קודמות, אך יש מאובנים של יצורים, שנוצרו באאוקן ונכחדו באוליגוקן. היצורים הללו התרבו עד כדי כך, ששלדיהם המאובנים יצרו שכבות עבות ורחבות מאוד. בשכבות התחתונות של האאוקן יש מאובנים של יצורים בעלי מבנה שיניים פרימיטיבי מאוד. יצורים אלה (אבות הפילים ואבות הסוסים ואחרים) נוצרו באמצע המזוזואיקון. מאובנים של צמחים ויצורים באאוקן מעידים על כך שבאזור הים התיכון שרר אקלים טרופי.
באאוקן אירעה אבולוציה של הדגים הטרונקטס ואמפיסטיום, מאובני מעבר בין חולייתן לדג שטוח. בדג שטוח מודרני טיפוסי, הראש לא סימטרי ושתי העיניים בצד אחד של הראש. בהטרונקטס ואמפיסטיום החל מעבר מהראש הסימטרי הטיפוסי של חולייתן לדג שטוח: עין אחת ממוקמת בסמוך לחלק העליון של הראש, ולשאר השלד יש מאפיינים פרימיטיביים שנעדרים מדגים שטוחים.Friedman M (2008). “The evolutionary origin of flatfish asymmetry”, Nature 454(7201): p. 209-212: <www.academia.edu/download/30913977/Friedman_2008.pdf>
אאוקן - תפוצה בישראל
בישראל מצויות על פני השטח שכבות סלע שהורבדו בתקופת האאוקן (בעיקר גיר וקירטון) בחלקים נרחבים מהנגב, בשפילת יהודה, בשומרון, ברמות מנשה, בגבעות אלונים ובחלקים מהגליל העליון. במפות הגאולוגיות מיוצגות שכבות אלו בסימון "e" ו-"elm", והן נקראות בכללות "חבורת עבדת" על שם רמת עבדת, האזור בו הייתה הרבדה מאסיבית ומגוונת של סלעים מאותה תקופה.
בין ההרים ששכבות סלע אאוקניות מצויות על פני שטחן, ניתן למנות את הר כרכום, הר עיבל, פסגת הסרטבה, ועוד.
רוב מערות המסתור מתקופת מרד בר כוכבא, ומערות הפעמון בשפלת יהודה, חצובות בסלע קירטון מהאאוקן.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
מצגת של מכון ויצמן על הגאולוגיה של ישראל
הערות שוליים
קטגוריה:פלאוגן
| 2024-08-01T01:16:46
|
פלאוקן
|
ממוזער|הקוריפודון (Coryphodon), יונק קדום שנראה כמו היפופוטם ונכחד לאחר הפלאוקן.
פלאוקן היא תקופה בפלאוגן שבעידן הקנוזואיקון והיא התקופה הקדומה ביותר בעידן זה. משך תקופתה 10 מיליוני שנים, מלפני 66 מיליוני שנים עד לפני 56 מיליוני שנים. היא מחולקת לשלושה גילאים (תת-יחידות זמן של תקופה): דניאן (Danian), סלנדיאן (Selandian) ותנטיאן (Thanetian).
הרבה מהיונקים של התקופה היו קטנים מאוד ועוד טרם מילאו את הגומחות של הדינוזאורים שנכחדו, אך כמה עופות התפתחו לממדים גדולים כמו הגסטורניס, וכך גם כמה זוחלים כמו הטיטאנובואה והוואנגונוסוכוס (Wannaganosuchus). בסוף התקופה התפתחו גם כמה יונקים גדולים כמו הקוריפודון (Coryphodon), הברילמבדה (Barylambda) והטיטאנואידס (Titanoides) מסדרת הכימולסטיים, וכן מינים של דינוצרטים ולווייתנים קדומים. בתקופה זו היה אקלים לח וגשום שגרם לשגשוג של יערות.
מקור השם מיוונית עתיקה: "παλαιός" (פלאיוס) - "עתיק יותר" ו-"καινός" (קאינוס) - "חדש" בהתייחס לבעלי החיים שהופיעו בתקופה זו.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאוגן
| 2021-11-26T01:29:15
|
קרטיקון עליון
|
קרטיקון עליון היא תקופה בתור הקרטיקון, אשר בעידן המזוזואיקון. משך תקופה זו 31 מיליוני שנים, מלפני 100 מיליוני שנים עד לפני 66 מיליוני שנים.
הקרטיקון העליון מתחלק לשלוש תקופות (על פי חלוקה ישנה): קנומן, טורון, וסנון; או לשישה גילים (על פי חלוקה נוכחית): קנומן, טורון, קוניאק, סנטון, קמפן ומאסטריכט.
בין בעלי החיים שחיו בתקופה זו היו מינים רבים של דינוזאורים, פטרוזאורים, תנינאים וזוחלים אחרים דוגמת ארכלון ודיניליסיה. ביבשות הצפוניות של אמריקה הצפונית ואסיה שלטו הטירנוזאוריים, הדרומאוזאוריים, ההדרוזאוריים והצרטופסים. ביבשות הדרומיות שלטו הקרכרודונטוזאוריים והטיטאנוזאורים הענקיים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
עליון
| 2022-06-02T12:37:24
|
קרטיקון תחתון
|
ימין|250px|ממוזער|נוף מהקרטיקון התחתון בו נראים: 3 איגואנודונים, נאוונאטור זוג של אורניתומימים ואאוטירנוס רודף אחרי היפסילופודוניים.
קרטיקון תחתון היא תקופה בתור הקרטיקון אשר בעידן המזוזואיקון. משך תקופתה 48 מיליוני שנים, מלפני 145 מיליוני שנים עד לפני 100 מיליוני שנים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
תחתון
| 2022-06-02T12:37:24
|
יורה עליון
|
ממוזער|ממנצ'יזאורוס לצד זוג ציאלינגוזאורוסים ביורה העליון
יורה עליון (בעבר נקרא מלם על שם שכבת הסלע שאפיין אותו, אך בהמשך שונה השם כדי להבדיל בין השכבה הגאולוגית לתקופה הכרונולוגית) היא תקופה בתור היורה אשר בעידן המזוזואיקון, הקרובה יותר לזמננו מאשר דוגר או יורה תיכון. התקופה נמשכה 11.5 מיליוני שנים, מ-163.5 מיליוני שנים לפני זמננו עד לפני 145 מיליוני שנים. היא מחולקת לשלושה גילאים (תת יחידות זמן של תקופה): אוקספורדיאן (Oxfordian), קימרידג'יאן (Kimmeridgian) וטיתוניאן (Tithonian).
בתקופה זו שלטו הזאורופודים הארוכים ממשפחת דיפלודוקיים באמריקה הצפונית. מאובנים רבים מתקופה זו נתגלו בתצורת מוריסון.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יורה
| 2024-04-20T13:31:08
|
יורה תיכון
|
ממוזער|אאוסטרפטוספונדילוס מתקיף להקת לקסוביזאורוסים
יורה תיכון (בעבר נקרא דוגר על שם שכבת הסלע שאפיין אותו, אך בהמשך שונה השם כדי להבדיל בין השכבה הגאולוגית לתקופה הכרונולוגית) היא תקופה בתור היורה אשר בעידן המזוזואיקון והיא קרובה יותר לזמננו מאשר ליאס או יורה תחתון. משך תקופתה: כ-11 מיליוני שנים, מ-174.1 מיליוני שנים לפני זמננו עד לפני 163.5 מיליוני שנים. היא מחולקת לארבעה גילאים (תת יחידות זמן של תקופה): אלניאן (Aalenian), ביוקיאן (Bajocian), בתיוניאן (Bathonian) וכלוביאן (Callovian).
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יורה
| 2022-08-03T03:37:47
|
יורה תחתון
|
ממוזער|טמנודונטוזאורוס גדול טורף זוחל ימי קרוב מסוג Stenopterygius.
יורה תחתון (בעבר נקרא ליאס על שם שכבת הסלע שאפיין אותו, אך בהמשך שונה השם כדי להבדיל בין השכבה הגאולוגית לתקופה הכרונולוגית) היא תקופה בתור היורה אשר בעידן המזוזואיקון והיא התקופה המוקדמת ביותר בתור זה. משך תקופתה: 25 מיליוני שנים, מלפני כ-199.3 מיליוני שנים עד לפני 174 מיליוני שנים. היא מחולקת לארבעה גילים (תת יחידות זמן של תקופה): הטנגיאן (Hettangian), סינמוריאן (Sinemurian), פלינסבאקיאן (Pliensbachian) וטוארקיאן (Toarcian).
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יורה
| 2021-11-26T10:54:43
|
טריאס עליון
|
ממוזער|זוג פלטאוזאורוסים רבים. דינוזאורים אלה הופיעו בסוף הטריאס
טריאס עליון (באנגלית: Late Triassic), או ראשון, היא התקופה השלישית והאחרונה בתור הטריאס שבעידן המזוזואיקון הקרובה יותר לזמננו מאשר טריאס תיכון. התקופה החלה לפני כ-235 מיליון שנים והסתיימה לפני כ-201.3 מיליון שנים. היא מחולקת לשלושה גילאים (תת-יחידות זמן של תקופה): רטיין (Rhaetian), נוריאן (Norian), וקרניאן (Carnian).
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
עליון
| 2023-10-26T19:29:59
|
טריאס תיכון
|
ממוזער|הזוחלים Geikia וSclerosaurus שחיו בטריאס התיכון
טריאס תיכון הוא תת-תור או תקופה בתור הטריאס אשר בעידן המזוזואיקון, והוא קרוב יותר לזמננו מאשר טריאס תחתון. התקופה החלה כ-247.2 מיליוני שנים לפני זמננו והסתיימה לפני כ-235 מיליוני שנים. היא מחולקת לשני גילאים (תת יחידות זמן של תקופה): לדיניאן (Ladinian) ואניסיאן (Anisian).
בתקופה זו חיו ראשוני הדינוזאורים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
תיכון
| 2022-08-24T03:32:07
|
טריאס תחתון
|
ממוזער|מגוון טורפים ימיים שחיו בתקופת הטריאס התחתון
טריאס תחתון הוא תת-תור או תקופה בתור הטריאס אשר בעידן המזוזואיקון והוא התקופה הקדומה ביותר בעידן זה. התקופה החלה כ-252.2 מיליוני שנים לפני זמננו והסתיימה 247.2 מיליוני שנים לפני זמננו. היא מחולקת לשני גילאים (תת יחידות זמן של תקופה): אולנקיאן (Olenekian) ואינדואן (Induan).
הטריאס התחתון ובחלקו גם הטריאס התיכון משתרע על תקופת ההתאוששות הביוטית מאירוע ההכחדה הפרמי-טריאסי, אירוע ההכחדה ההמוני החמור ביותר בתולדות כדור הארץ.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
תחתון
| 2022-06-06T07:48:39
|
דבון שלישי
|
הפניהדבון
| 2007-06-11T08:41:51
|
דבון שני
|
הפניהדבון
| 2007-06-11T08:42:05
|
דבון ראשון
|
הפניהדבון
| 2007-06-11T08:42:33
|
רביעון
|
ממוזער|240px|שיוותריום, ממשפחת הג'ירפיים.
רביעון הוא תור בעידן הקנוזואיקון, בו הופיע והתפתח האדם. הרביעון נמשך מלפני כ-2.6 מיליוני שנים עד ההווה. ברביעון נמצאות התקופות פליסטוקן (כמעט כל משך התור) והולוקן (החל מלפני 11,500 שנה). בראשית המאה ה-21 הוצע להוסיף תקופה חדשה - אנתרופוקן (עידן האדם), אך הצעה זו והגדרת האנתרופוקן שנויות במחלוקת.
מינים נכחדים האופייניים לתקופת הרביעון (ובעיקר לסופה)
האדם הניאנדרטלי (Homo neanderthalensis)
סטגודון (Stegodon)
טוקסודון (Toxodon)
ג'וספורטיגסי (Josephoartigasia)
מגתריום (Megatherium)
מגלודון (Carcharodon megalodon)
גיגנטופיתקוס (Gigantopithecus)
מגלניה (Megalania)
מקרוקניה (Macrauchenia)
ברדלס אמריקני (Miracinonyx)
אריה אמריקני (Panthera leo atrox)
דוב קצר פנים (Arctodus)
קרנף צמרירי (Coelodonta antiquitatis)
צבוע מערות (Crocuta crocuta spelaea)
קמלופס (Camelops)
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:קנוזואיקון
| 2022-12-18T14:06:11
|
נאוגן
|
נאוגן הוא פרק הזמן השני בעידן הקנוזואיקון, בין הפלאוגן לרביעון. בעבר היה שייך לתור השלישון, שבוטל. משך תקופתו: 21.75 מיליוני שנים, מלפני 23.5 מיליוני שנים ועד לפני 2.58 מיליוני שנים. בנאוגן נמצאות התקופות פליוקן ומיוקן.
במשך הנאוגן האקלים העולמי התקרר והתייבש במידה ניכרת, מאשר באוליגוקן ושאר הפלאוגן, ונוצרו הקרחונים הראשונים באנטארקטיקה. חיות רבות נכחדו והיונקים והעופות המודרניים לבשו את צורותיהם המוכרות כיום, בעוד בשאר המחלקות לא נוצרו צורות חדשות מאוד. באמריקה נוצרה ההחלפה האמריקאית הגדולה, בה נוצר גשר יבשתי בין שתי האמריקות, אשר שינה את דפוסי החיים בהם ואת שוכני שתי היבשות.
בתקופה זו גם ראשוני קופי האדם התפתחו לראשונה באפריקה, ולפני 3.5 מיליון שנים החלו להיווצר ראשוני ההומינידים, האוסטרלופיתקוס ומיני הומינידים נוספים.
מינים רבים החלו לשגשג בנאוגן, אז נעלמו מרבית היערות הטרופיים והוחלפו ביערות נשירים, וכן הופיעו לראשונה ערבות העשב, ובאוסטרליה נוצרו חורשי האקליפטוס. בין השאר התפתחו ראשוני הצבאיים, הפריים והסוסיים בעלי האצבע האחת, טורפים כמו ראשוני הצבועיים והשנחרבים הקטלניים. באפריקה התפתחו מיני קופים וקופי אדם שונים.
בתקופת הנאוגן זרם נהר עמוק ממזרח לדימונה דרך באר שבע לכיוון עזה ושם נשפך לים. עומק הנהר היה בערך 200 מצ' באזור באר שבע, והוא הגיע לעומק של כ- 1,300 מטר באזור עזה. הנהר ידוע בטרמינולוגיה הגאולוגית כ"תעלה הנאוגנית" או "תעלת אפיק". משקעי הנהר וקיומו התגלו לראשונה בשנות החמישים של המאה ה-20, במחצבה בשכונה ד' דהיום בבאר שבע, ממנה חצבו את הלבנים ששימשו אז לבניית בתי שכונה א'.
ראו גם
קניון באר שבע עזה
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קנוזואיקון
| 2024-05-27T09:34:00
|
פלאוגן
|
ממוזער|איור של אמבולותריום בוגר וגורו. הם חיו בסוף האאוקן.
פלאוגן היא יחידת זמן גאולוגית בעידן הקנוזואיקון והראשונה שלאחר הקרטיקון מעידן המזוזואיקון. בעבר הייתה שייכת לתור השלישון שבוטל. היא התמשכה על פני 42 מיליוני שנים, מלפני 0.3 ± 66 מיליוני שנים ועד לפני 0.05 ± 23.03 מיליוני שנים.
בפלאוגן נמצאות התקופות: אוליגוקן, אאוקן ופלאוקן.
הפלאוגן נודעת בכך שבמשך תקופה זו התפתחו היונקים, מיצורים קטנים ופשוטים למגוון גדול של יצורים מורכבים יותר, וזאת בעקבות ההכחדה ההמונית אשר אירעה בסוף תור הקרטיקון. חלק מיונקים אלה התפתחו לאחר מכן לבעלי החיים הגדולים הנמצאים ביבשה, בעוד שחלק מהם הפכו ליונקים ימיים. בתקופה זו התפתחו גם העופות באופן משמעותי וקיבלו צורה דומה לצורה שיש להם כיום.
בתקופה זו הייתה גם תנועה מסוימת של היבשות. האקלים התקרר במידה מסוימת במשך הפלאוגן, והימות שכיסו חלק מיבשת אמריקה הצפונית נסוגו בתחילת תקופה זו.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
יצורים מהפלאוגן:
*
קטגוריה:קנוזואיקון
| 2023-11-13T06:59:47
|
שלישון
|
שלישון הוא שם לשעבר של תור בעידן הקנוזואיקון. משך תקופתו: 63.25 מיליוני שנים, מלפני 65 מיליוני שנים עד לפני 1.75 מיליוני שנים. השלישון אינו מוכר יותר כיחידת זמן רשמית על ידי גוף התקינה לנושא, הוועדה הבינלאומית לסטרטיגרפיה (International Commission on Stratigraphy).
בשלישון נמצאות שתי יחידות זמן ("תת-תור" ביחס למסגרת של תור שלישון). יחידת הזמן הראשונה-המוקדמת היא פלאוגן, והיחידה השנייה-המאוחרת נאוגן, שלאחריה הסתיים השלישון והחל תור רביעון. יחידת הפלאוגן מתחלקת לתקופות פלאוקן, אאוקן ואוליגוקן, ויחידת הנאוגן מתחלקת לתקופות מיוקן ופליוקן, מהמוקדם למאוחר.
בשלישון החלו היונקים והעופות להתפרש על בתי גידול ונוצרו צורות חיים שונות, לאחר שהתפתחותם הוגבלה בגלל הזוחלים גדולי הממדים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קנוזואיקון
| 2023-02-08T07:35:17
|
קרטיקון
|
ממוזער|שמאל|250px|נוף מעידן הקרטיקון. בתמונה נראים סקולוזאורוס ודספלטוזאורוס תוקף עדר של ברכילופוזאורוסים.
קרטיקון (מלטינית: Creta - גיר) הוא התור המאוחר ביותר בעידן המזוזואיקון. הוא נמשך כ-80 מיליוני שנים, מ-145 מיליון שנה לפני זמננו (עם תום תקופת תור היורה) עד ל-66 מיליון שנה לפני זמננו (עם תחילת תור הפלאוגן). תום תור הקרטיקון מציין גם את הגבול בין עידן המזוזואיקון לעידן הקנוזואיקון. בתור הקרטיקון הגיעו הארכוזאורים לשיאם: הדינוזאורים שלטו ביבשה ונפוצו במגוון מינים וגדלים (הטיטאנוזאורים היו בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר בכל הזמנים), הפטרוזאורים שלטו בשמיים ודמויי תנינאים הגיעו לממדי ענק.
גאולוגיה
הקרטיקון מחולק לשתי תקופות, קרטיקון עליון וקרטיקון תחתון. במשך שנים היה מקובל לציין את סוף הקרטיקון בתאריך של 65 ואחר כך 65.5 מיליון שנה לפני זמננו, אך כיולים חדשים של שיטות התארוך הרדיומטריות שנעשו ב-2013 שינו אומדן זה לתאריך של 66 מיליון שנה לפני זמננו (66 משל"ז).
תור הקרטיקון הוגדר לראשונה כתקופה גאולוגית נפרדת על ידי הגאולוג הבלגי Jean d'Omalius d'Halloy בשנת 1822, שבחן שכבות מאגן המשקעים של פריז. מקור המילה קרטיקון הוא במילה הלטינית creta שפורשה "גיר" שכן המשקעים הכילו כמות נכבדה של סלע אבן גיר (משקעים של סידן פחמתי מקונכיות של חסרי חוליות ימיים) שמאפיינים את תקופת הקרטיקון העליון ביבשת אירופה ובאיי בריטניה (כולל לדוגמה צוקי דובר הלבנים).
האקלים בתקופת הקרטיקון
הקרטיקון התאפיין באקלים חם ויבש יותר מאשר היורה, ויערות הענק פינו את מקומם לערבות רחבות-ידיים עם צמחייה נמוכה, ובחלק מהאזורים למדבריות. רוב היבשות המרכזיות כבר נפרדו אחת מהשנייה, ובתחילת התור כיסו ימים רדודים חלק מהן (הידוע שבהם הוא הים הפנימי המערבי הרדוד שבמרכז אמריקה הצפונית).
בעלי חיים וצמחים
בקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וחיו בעדרים גדולים. בקרטיקון תחתון שגשגו הזאורופודים מהקבוצה מקרונריה שכללה את הברכיוזאוריים והטיטנוזאורים. באמצע הקרטיקון, כ-90–100 מיליון שנה לפני זמננו, חיו הדינוזאורים הגדולים ביותר: הארגנטינוזאורוס, הפטגוטיטאן, הפוארטזאורוס, הזאורופוסידון והפוטאלונגקוזאורוס (אורכם נע בין 28 ל-40 מטר ומשקלם נע בין 50 ל-100 טונות).
בקרטיקון עליון שגשגו האורניתופודים המתקדמים, בעיקר ההדרוזאוריים שהיו אוכלי צמחים יעילים. בשלהי תקופה זו הגיעו הצרטופסים לשיאם, כאשר התפתחו מהפסיטקוזאורים הקטנים והנפוצים והתפצלו למספר רב של מינים בעלי גולגולות עטורות "צווארון", קרניים ודוקרנים שונים ומשונים. קבוצות אוכלי צמחים נוספות היו אנקילוזאורים ופכיצפלוזאורים. בקרב התרופודים שגשגה בעיקר אינפרא-סדרת הטטנורים והמשפחות קרכרודונטוזאוריים (בהם גיגאנוטוזאורוס הענק), טירנוזאוריים ומנירפטורים (בהם דיינוניכוס וולוצירפטור) כאשר שתי האחרונות כללו דינוזאורים מנוצים. הטורפים הקטנים, המנירפטורים, היו דינוזאורים בעלי נוצות ומהם התפתחו העופות.
בין הדינוזאורים הידועים ביותר של הקרטיקון (ובכלל) נמנים הטירנוזאורוס רקס והטריצרטופס שחיו עד לסופו ונלחמו אחד בשני. הטריצרטופס הגדול החמוש בקרניים ועטרה גרמית היה אחד הדינוזאורים הנפוצים ביותר באמריקה הצפונית ואילו הטירנוזאורוס היה הטורף הגדול ביותר באמריקה הצפונית ובעל נשיכה מרסקת עצמות.
לצד הדינוזאורים חיו דמויי תנינאים שונים ביניהם מינים ענקיים (כמו הסרקוסוכוס והדיינוסוכוס) שחלקם חיו בים כמו הת'לאטוסוכים לצד זוחלים ימיים גדולים נוספים, צבים, לטאות וביניהם המוסזאוריים הימיים הגדולים, נחשים (כמו דיניליסיה), יונקים קטנים ועופות קדומים. בסוף תור היורה ובתור הקרטיקון הופיעו הצמחים בעלי הפרחים ולצידם שגשגו מחטניים כמו האראוקריה.
סוף הקרטיקון וההכחדה הגדולה
הדעה המקובלת כיום טוענת כי עידן הקרטיקון הגיע לסיומו באחת, כאשר מטאוריט גדול פגע בכדור הארץ ויצר מכתש ענק. מכתש זה אותר, כנראה בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, והוא מכונה מכתש צ'יקשולוב. כיום הוא מכוסה כולו. פגיעת המטאוריט העיפה כמויות אבק עצומות לשמים. האבק כיסה את עין השמש לכמה שנים וגרם לחשכה ולחורף ממושך. עקב כך, נגרמה הכחדה המונית הידועה בשם הכחדת קרטיקון-פלאוגן. באירוע זה נכחדו כ-50% מן המינים שחיו על פני כדור הארץ באותה תקופה, ויותר מ-80% מכלל היצורים ובראשם הדינוזאורים ששלטו ביבשה באותם ימים. בים נכחדו מרבית הזוחלים הימיים. נכחדו גם סוגי צמחים רבים. תאוריית המטאוריט המקובלת היום, זכתה לאישוש על ידי גילוי שיעור גדול של אירידיום בגבול K-Pg, אירידיום הוא יסוד מתכתי הנדיר בכדור הארץ אך נפוץ יותר במטאוריטים בחלל, אך עדיין לא ניתן לשלול שלהכחדה הגדולה תרמו גם שינויים באקלים.
העלמות הדינוזאורים פינתה גומחות אקולגיות. דבר זה איפשר התפתחות של היונקים בתקופת הפלאוקן. מיצורים קטנים דמויי חדף התפתחו היונקים לצורות רבות ומגוונות הדומות למה שאנו מכירים היום, וכמו כן התפתחו סוגי צמחים שונים. התנינאים והעופות שרדו בהכחדה, ועד היום זוכים להצלחה.
גלריה
ממוזער|מרכז|900px|נוף מגיל הקמפן בתור הקרטיקון בו נראים: כסמוזאורוס, לאמבאוזאורוס, סטירקוזאורוס, סקולוזאורוס (ייתכן שמדובר באאופלוצפלוס), פרוזאורולופוס, פנופלוזאורוס ועדר מרוחק של סטירקוזאורוסים. איור מאת ג'וליוס צ'וטוני.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מזוזואיקון
| 2024-08-05T12:54:42
|
טריאס
|
ממוזער|נוף מתקופת הטריאס בו קבוצת צלופיזיסים לצד פטיינוזאורים מעופפים.
טריאס (Triassic) הוא תור בעידן המזוזואיקון. אורכו כ-50 מיליון שנים: מלפני כ-250 מיליון שנים עד לפני כ-200 מיליון שנים.
תור הטריאס החל אחרי הכחדת פרם-טריאס, ההכחדה ההמונית הגדולה ביותר בתולדות כדור הארץ. בתור זה כמעט כל היבשות היו מאוחדות ביבשת-על אחת בשם פנגיאה. שטח רב ממנה, בעיקר בפנים היבשת, היה בעל אקלים מדברי בגלל הריחוק ממי ים החיוניים כמקור מים לגשמים. בתקופה זו התפתחו המחטניים. בתור הטריאס שגשגו הזוחלים האמניוטים שסיגלו לעצמם אורח חיים יבשתי מלא ומאפייניהם עזרו להם לשרוד בחום ובמדבר. במחצית הראשונה של תקופה זו שלטו בה הארכוזאורים, שמהם התפתחו מאוחר יותר התנינאים, הדינוזאורים והפטרוזאוריה, וזוחלים דמויי-יונקים שמהם התפתחו היונקים הקדמונים. בים שלטו סילוניות (ראשרגלאים) וזוחלים ימיים דוגמת פלסיוזאורים. במחצית השנייה של הטריאס התפתחו הדינוזאורים והיונקים הראשונים, אך שתי הקבוצות עדיין רק היוו חלק מהפאונה ולא שלטו בה. רק בעקבות הכחדת טריאס-יורה הפכו הדינוזאורים לשליטי היבשה, בעוד שהיונקים המשיכו לחיות בצל עד שהדינוזאורים נכחדו בסוף המזוזואיקון בהכחדת קרטיקון-שלישון.
יצורים שחיו בתור הטריאס (רשימה חלקית)
ממוזער|ליליינשטרנוס
ממוזער|מסטודונזאורוס, דו-חיים דמוי תנין
דינוזאורים:
הררזאורוס
אאורפטור
גואייבסזאורוס
דמונוזאורוס
ליליינשטרנוס
טיוווסו
מאוסזאורוס
פלטאוזאורוס
צלופיזיס
פרוקומפסוגנתוס
פרוטואביס - כנראה בוטל
זוחלים:
אאופרקריה
פופוזאורוס
פוסטוסוכוס
פרוטרוסוכוס
פרסוכוס
תניסתרופאוס
סימבוספונדילוס
שוניזאורוס
שסטזאורוס
פטיינוזאורוס
אפיגיה
הנודוס
נותוזאורוס
נאוסטיקואורוס
טרינקסודון
ליסטרוזאורוס
פלסירה
אחרים:
אוזוסטרודון
היבודוס
טריאדובטרצ'וס
מסטודונזאורוס
גלריה
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מזוזואיקון
| 2024-02-19T00:26:39
|
פרם (תור גאולוגי)
|
ממוזער|שתי חיות גדולות של הפרם: הדימטרודון בעל המפרש והדו-חי אירופס
ממוזער|היצור המימי דמוי-הזוחל Archeria
פרם (באנגלית: Permian) הוא תור בעידן הפלאוזואיקון, אשר התקיים מלפני 298 מיליוני שנים עד לפני 251 מיליוני שנים.
במהלך תור זה הופיעו עצי המחט. לקראת סופו נוצרו לראשונה מדבריות.
סופו של הפרם מאופיין בהכחדה ההמונית הגדולה ביותר הידועה בפלאונטולוגיה ומכונה הכחדת פרם-טריאס, כ-90%-95% מהיצורים הימיים הוכחדו, כמו גם כ-90% מהיצורים היבשתיים.
התור הגאולוגי פרם קרוי על שם העיר פרם שברוסיה, שבמכרות הפחם שלה הוגדרו לראשונה מאפייני העידן הגאולוגי.
יצורים מתקופת הפרם
ליקנופס - תראפסיד גדול וטורף עם שיניים דמויות חרב
דיפלוקאולוס - דו-חיים גדול בעל ראש דמוי בומרנג.
דימטרודון - יצור טורף מקבוצת הפליקוזאוריה שהיה בעל מפרש עור על גבו.
אדפוזאורוס - יצור מקבוצת הפליקוזאוריה שהיה בעל מפרש עור על גבו. בניגוד לדימטרודון היה צמחוני.
ארתרופלאורה - סוג של מרבה רגליים ענקי.
טורפנודון - סוג של דיצינודונט אוכל צמחים.
צלורוזאוראווס - זוחל בעל קרומי עור.
קאקופס - דו-חיים יבשתי בעל לוחיות שריון.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2023-07-12T10:13:51
|
קרבון פנסילבני
|
ממוזער|הזוחלים הקדומים ביותר כמו ההילונומוס, הופיעו בקרבון הפנסילבני.
קרבון פנסילבני הוא פרק זמן בתור הקרבון אשר בעידן הפלאוזואיקון. הוא קרוי על שם מדינת פנסילבניה שם מצויים סלעים רבים מתקופה זו.
משך תקופתו: כ-33 מיליוני שנים, מלפני כ-323 מיליוני שנים עד לפני כ-290 מיליוני שנים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קרבון
| 2021-11-26T01:52:19
|
קרבון מיסיסיפי
|
ממוזער|היצור הקדום Loxomma מהקרבון המיסיסיפי.
קַרבּוֹן מיסיסיפּי (באנגלית: Mississippian) הוא תת-תור בתור הקרבון שבעידן הפלאוזואיקון. הוא קיבל את שמו מהסלעים הרבים מהתקופה שנמצאו ליד נהר המיסיסיפי.
משך תקופתו: 40 מיליוני שנים, מלפני 363 מיליוני שנים עד לפני 323 מיליוני שנים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרבון
| 2022-07-17T20:19:34
|
דבון
|
ממוזער|הדג הקדום אאוסתנופטרון
ממוזער|הדנקליאוסטיוס שהיה טורף העל בדבון
דֶּבוֹן הוא תור בעידן הפלאוזואיקון שנמשך 45.5 מיליוני שנים, מ-408.5 מיליוני שנים לפני זמננו עד לפני 363 מיליוני שנים. את הדבון נהוג לחלק לשלוש תקופות: דבון שלישי (הקרובה ביותר לזמננו), דבון שני ודבון ראשון (הרחוקה ביותר מזמננו).
בתור הדבון התקרבו יבשות אירואמריקה וגונדוונה, שמאוחר יותר יצרו את יבשת פנגיאה. במהלך תור דבון הופיעו הדו-חיים הראשונים וכן שבטבטנים.
התקופה נקראת על שם מחוז דבון באנגליה.
בעלי חיים מתקופת הדבון
צפלספיס
דנקליאוסטיוס
פטרספיס
דרפאנאספיס
אוסטאולפיס
איכתיוסטגה
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2024-09-22T09:09:14
|
סילור
|
ממוזער|דגים שונים מתקופת הסילור
ממוזער|יוריפטרוס מתקופת הסילור
סילור הוא תור בעידן הפלאוזואיקון.
משך תקופתו: 30.5 מיליוני שנים, מלפני 439 מיליוני שנים עד לפני 408.5 מיליוני שנים. התור השלישי בעידן הפלאוזואיקון מ-440 עד 400 מיליון שנה קודם זמננו. בתור הסילור התרחש הקימוט הקלדוני, אשר יצר את שרשרת ההרים לאורכה של נורווגיה, את רכסי ההרים העיקריים בסקוטלנד ובאנגליה, את רכסי הארדנים והסודטים.
בתקופה זו החלו להופיע דגי הסחוס.
ביבשה החלו להופיע צמחי היבשה. נמודסמוס, מרבה רגליים הנמצא באזור סקוטלנד כיום, הופיע בתקופה זו והיה בעל החיים היבשתי הראשון שנושם אוויר ומתוארך 423 מיליון שנים לפני זמננו.
בעלי חיים מתקופת בסילור
פטריגוטוס
ברונטוסקורפיו
אנטלוגנאתוס
גוייו
אאוארתרופלאורה
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2022-06-29T13:52:51
|
אורדוביק
|
230px|ממוזער|ראשוני הדגים הופיעו באורדוביק כמו ה-Arandaspis
אורדוביק הוא התור הגאולוגי השני בעידן הפלאוזואיקון.
התור נמשך 71 מיליוני שנים, בין 510 מיליוני שנים ועד לפני 439 מיליוני שנים.
הגאולוג האנגלי, צ'ארלס לאפוורט', היה זה שנתן לתור את שמו, על שם האורדוביקים, שבט קלטי קדום שחי בוויילס. הגדרת התור הייתה הכרעה לעניין סלעים שנמצאו בוויילס, והחוקרים חלקו תחילה בשיוכם: לתור הקמבריון (שקודם לאורדוביק) או לתור הסילור (המאוחר לו). הקונגרס הגאולוגי קיבל את ההגדרה של לאפוורט' ב-1960, כארבעים שנה לאחר מותו.
במהלך האורודוביק החלה בדרום כדור הארץ התכנסות יבשות שיצרה את גונדוונה, כשלב מקדים לקראת היווצרות יבשת-העל פנגיאה.
תקופה זו מתאפיינת בשליטת חסרי החוליות ושגשוג של צמחי הים. לראשונה מופיעות שוניות האלמוגים וגם ראשוני החולייתנים.
בעלי חיים מתקופת האורדוביק
אגירוקאסיס
אסטרספיס
מגלוגרפטוס
אורתוקראס
איסוטלוס
גלריה של מאובנים
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2022-12-25T06:15:05
|
קמבריון
|
ממוזער|פרוק הרגליים הקדום אופביניה (Opabinia) שחי בים בתקופת הקמבריון.
תור הקמבריון (Cambrian, נקרא גם קמבריום) היא יחידת הזמן הגאולוגית הראשונה בעידן הפלאוזואיקון.
תקופה
תור זה הוא המוקדם ביותר ממנו נמצאו סלעים בכמות משמעותית. משך התור כ-60 מיליוני שנים, מלפני כ-542 מיליוני שנים עד לפני 488 מיליוני שנים. התור הגאולוגי שקדם לקמבריון נקרא אדיקר (Ediacaran).
במחקר שהתפרסם ב-2018 בכתב העת Science, הצליחו החוקרים להראות, שבעלי חיים מתור הקמבריון התפתחו מבעלי חיים בתור האדיקר וכי יש המשך אבולוציוני בין שתי התקופות.
החוקרים סוברים, שעלייה בכמות החמצן באטמוספירה של כדור הארץ בתור זה, האיצה תהליכי התפתחות והופעת זני חיים חדשים.
מקור שמו
שמו של התור ניתן לו על ידי אדם סדג'וויק שכינה אותו כך בשל שמה הלטיני של ויילס (מחוז בבריטניה), "קמבריה", שם סלעי הקמבריון חשופים בצורה הטובה ביותר בבריטניה.
המפץ הקמבריוני
בראשית תור זה, בתוך תקופה של 10–20 מיליון שנה, הופיעו רוב המערכות הגדולות של בעלי החיים חסרי החוליות, תהליך הקרוי על שם התקופה "המפץ הקמבריוני". כל האורגניזמים בעידן זה חיו בים. בין המאובנים שנמצאו בתקופה זו ישנם היצורים הקדומים ביותר שהתגלו שהיו בעלי יכולת חישה.
עדויות בישראל
בישראל מצויים סלעים מתור זה באזור אילת. באזור תמנע נמצאה כמות גדולה של נחושת בסלעים מתור זה.
בעלי חיים מתקופת הקמבריון
אנומלוקאריס - פרוק רגליים טורף
הייקויכטיס - מראשוני בעלי חוליות.
הלוציגניה - בעל חיים מהקבוצה לובופודיה
טרילוביטים - כ- 20 אלף מינים של פרוקי רגליים בעלי שריון קשיח, ראש ורגליים, בהם רדליצ'יה טרילוביט קדום ועוד
פיקאיה - מראשוני המיתרניים
אותויה - מראשוני התולעים
משפחת קווצי העור - הליקוציסטיס, כוכב ים, מלפפוני ים, קיפודי ים ועוד
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2024-03-07T09:53:18
|
האדן
|
שמאל|ממוזער|350px|דיאגרמה של לוח הזמנים הגאולוגי שעידן זה מהווה את ראשיתו
שמאל|ממוזער|350px|ציור אפשרי להאדן
האדן (באנגלית: Hadean) הוא יחידת הזמן הגאולוגית המוקדמת ביותר, הפותחת את הפרקמבריון שבלוח הזמנים הגאולוגי. תחילתו של ההאדן בהיווצרותו של כדור הארץ לפני כ-4.54 מיליארד שנה וסופו לפני כ-3.8 מיליארד שנה, טרם הופעתם של מאובנים ראשונים. השם "האדן" נטבע בשנת 1972 על ידי הגאולוג פרסטון קלוד (Preston Cloud) ונובע משמו של האדס, אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית, שפירושו גיהנום או "אַיִן". כוונתו של קלוד הייתה לציין את העובדה שלא נותרו שרידים לכדור הארץ הראשוני של אותה תקופה, אם כי בעשורים האחרונים של המאה ה-20 נמצאו מספר סלעים המתאימים לתקופה זו במערב גרינלנד, בצפון-מערב קנדה ובמערב אוסטרליה.
מחקר
כדור הארץ עבר תהפוכות רבות מאז היווצרו, ועל כן לא נותרו ראיות לשלבים השונים של היווצרותו והתפתחותו. עם זאת, עומדים לרשות המדענים כלים המאפשרים ללמוד על שלבים אלה או על חלקים מהם.
תיארוך באמצעות זירקון
אחד מן הכלים החשובים במחקר גאולוגי הוא הזירקון – מינרל יוצא דופן הנפוץ מאוד בקרום כדור הארץ ונמצא בסלעי יסוד, בסלעים מותמרים ובסלעי משקע.
זירקון הפך למכשיר חשוב מכמה סיבות:
זירקון הוא המינרל העתיק ביותר – נמצאו גבישי זירקון המתוארכים לכ-4.4 מיליארד שנה בסלעי גנייס באוסטרליה שגילם יותר מ-3.9 מיליארד שנה, המעידים גם על הימצאות מים על פני כדור הארץ באותה עת.
זירקון מכיל אורניום ותוריום (מ-10 חלקיקים למיליון עד ל-5% מהמסה).
עמידותו של הזירקון בתהליכים גאולוגיים כבליה והתמרה ובטמפרטורות גבוהות (עד 900 °C).
בשל תכונותיו אלה ומידת דעיכת האורניום המצוי בו לעופרת, משמש הזירקון כלי חשוב לתיארוך סלעים.
באמצעות זירקון הוגדר סלע הנחשב לעתיק ביותר – מחשוף טונליט (דיוריט פנריטי במרקמו המכיל יותר מ-20% קוורץ) – אשר נמצא בקנדה ומתוארך ליותר מ-4 מיליארד שנה. סלע אחר – הנחשב לעתיק אף יותר – נמצא במערב אוסטרליה ומתוארך ל-4.4 מיליארד שנה.
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה הממחישה את תאוריית "המכה הגדולה"
מחקרי הירח
מציאת מספר סלעים זעום שניתן לשייך לתחילת היווצרות כדור הארץ מביאה את החוקרים לפנות לחקר מקומות רחוקים. חקר כדור הארץ בהאדן נשען בעיקר על חקר הירח מאחר שהשערת ההתנגשות הענקית - התאוריה הנחשבת כמובילה כיום באשר להיווצרות הירח - מציעה כי הוא נוצר כמה עשרות מיליוני שנה לאחר היווצרות כדור הארץ. השערה זו, שהעלתה האסטרופיזיקאית האמריקנית רובין קאנופ (Robin Canup), גורסת שהירח נוצר בשלבי היווצרותה של מערכת השמש כאשר תיאה – עצם בגודלו של מאדים – התנגש בכדור הארץ המתהווה. השברים מן הפגיעה נזרקו לחלל, התמזגו ויצרו את הירח – שהרכבו לא השתנה מאז.
מאחר שבירח לא חלים תהליכים טקטוניים או געשיים, פני השטח שלו משמרים תיעוד לתקופות שונות ולאירועים בעברו, למשל מכתשי פגיעה ורגולית. שכבת הרגולית בשטחים של פגיעות עתיקות היא עבה יותר באופן כללי מזו שנמצאת בשטחים שנפגעו בשלבים מאוחרים. מתחת לשכבת הרגולית שעברה שחיקה רבה, נמצאת שכבה של "מגה-רגולית" – שכבה עבה מאוד, הכוללת סלעים סדוקים. הירח היה קרוב מאוד אל כדור הארץ בסמוך להיווצרו, וההנחה היא כי מטאוריטים ושביטים רבים פגעו גם בכדור הארץ באותה תקופה, אולם לא נותרו מהם מכתשי פגיעה בשל פעילות גאולוגית ענפה.
מהלך האירועים בהאדן
האירוע החשוב והמשמעותי ביותר בהאדן הוא היווצרותם של כדור הארץ והירח בתוך מערכת השמש. לשאר האירועים בהאדן קיימות עדויות מעטות, והתהליך ברובו הגדול משוער:
שמאל|ממוזער|250px|ציור של דיסקה פרוטופלנטרית הקודמת ליצירת כוכבי לכת
היווצרות הגלעין, המעטפת והקרום
כדור הארץ נוצר בערפילית, יחד עם השמש וכוכבי לכת אחרים. הירח נוצר, כאמור, מעט אחרי כן כתוצאה מהתנגשות עם תיאה. תחילה היה כדור הארץ לוהט ומותך לחלוטין, ובהדרגה החלה השכבה החיצונית להתקרר באמצעות איבוד חום במגע עם החלל הקר. בשלב זה החלו יסודות כבדים (ברזל וניקל) לשקוע ולבנות את הגלעין ויסודות קלים (חמצן וצורן) צפו והחלו ליצור קרום ראשוני. ביניהם נבנתה המעטפת המורכבת ממאגמה לוהטת אשר בתוכה החלו להיווצר מינרלים. הקרום נשבר, נמס ונבנה מחדש כמה פעמים במהלך תקופה קצרה בשל פגיעות רבות של מטאוריטים ושביטים ובשל פעילות מגמטית וגעשית.
פטרולוגים מניחים כי הקרום הכהה הכיל סלעים שבהרכבם פחות מ-53% סיליקה, בדומה לסלעי אנורתוזיט בהרכב דומה שנמצאו על הירח.
מתחת לקרום זרמה מאגמה לוהטת שביקעה את הקרום הצעיר ונפלטה בהתפרצויות געשיות. הלבה שנפלטה מהתפרצויות אלה יצרה סלעים וולקניים: בזלת כהה ואנדזיט בהיר יותר. עדות להיווצרות סלעים בתקופה זו הוא זירקון בן 4.4 מיליארד שנה בסלעי גנייס מותמרים. מסלעים אלה נוצר הרושם כי בקרום הבראשיתי חלו תהליכים טקטוניים, אם כי ההנחה היא שהקרום היה בזלתי בעיקרו.
שמאל|ממוזער|250px|זרימת לבה
היווצרות אטמוספירה
ביחד עם הלבה נפלטו גזים הלוגניים, פחמן דו-חמצני, מימן, חמצן, חנקן, אמוניה ואדי מים אשר מהם נוצרה אטמוספירה ראשונית בתהליך שארך כ-100 מיליון שנה. האטמוספירה החדשה הייתה רעילה, בדומה לזו של טיטאן – ירחו של שבתאי. הלחץ האטמוספירי הגיע ל-250 וצבעם של השמים בשלב זה היה אדמדם.
בהדרגה השתנתה האטמוספירה: גזים קלים דוגמת מימן נפלטו אל החלל. הגזים האחרים ואדי מים החלו להצטבר, אם כי המים לא התעבו בשלב זה מאחר שטמפרטורת הקרום הייתה עדיין גבוהה.
היווצרות אוקיינוס
התקררות איטית של הקרום איפשרה את התעבותם של מים, וכדור הארץ היה מוקף בעננים כבדים. התקררות נוספת חוללה סופות ענק והמטירה גשמים עזים שנמשכו מיליוני שנים. תחילה התאדו מי הגשמים בבואם במגע עם הקרום החם, אולם אותם גשמים החלו לקרר את הקרום עד שהמים הפסיקו להתאדות והצטברו במקומות הנמוכים. תהליך ממושך זה יצר בסופו של דבר אוקיינוס, שכיסה כ-90% משטח כדור הארץ ומתוכו הציצו איים געשיים קטנים. עדויות הנתמכות בזירקון שיורי קובעות כי אוקיינוסים התקיימו לצד קרום יבשתי כבר לפני 4.4 מיליארד שנה.
כדור הארץ שלאחר ההתנגשות עם תיאה נטה על צדו וקיים הקפה עצמית שאורכה 6 שעות בקירוב.
השפעת כבידתו של הירח – שמרחקו מכדור הארץ היה 16,000 ק"מ בלבד – הייתה בשלב זה עזה ביותר: התפתחה גאות תכופה שהתבטאה בגלי ענק בגובה של מאות ואלפי מטרים אשר שטפו את הקרום בעוצמה רבה וסחפו ממנו את חומרי הבליה של הסלעים. סחף עצום זה של הקרום הבזלתי צבע את האוקיינוס בירוק בשל תכולת הברזל הגבוהה.
תהליך ירידת הגשמים, היקוות אוקיינוס ואידוי חוזר של המים יצר את מחזור המים, שהוביל ליצירתם של סלעי משקע באמצעות סחף ממקומות גבוהים אל קרקעית האוקיינוס. ב-1983 נמצאו במערב אוסטרליה הסלעים העתיקים ביותר הידועים כיום. סלעים אלה מתוארכים לתקופה שלפני 4.2 מיליארד שנה. להפתעתם של החוקרים התברר כי אלה סלעי אבן חול – עובדה המציינת כי הם נבנו משרידיהם של סלעים קדומים יותר. הרכבם של הקרום והמעטפת החלו להשתנות בשל המסה והתמרה של סלעים מסוגים שונים.
שמאל|ממוזער|250px|חיידקים
היווצרות חיים
כאשר פסקה הפגזת המטאוריטים והשביטים חלה התחדשות של הקרום היבשתי. האוקיינוס הירוק, הסמיך והעשיר במינרלים היווה קרקע פורייה להתפתחותם של חיים פרימיטיביים. בתנאים אלה התאפשרה יצירתן של תרכובות אורגניות פשוטות כחומצות אמינו, ובהמשך נוצרו חומרים מורכבים יותר כחלבונים שבתורם יצרו רכיבי על מורכבים יותר.
במרק קדום זה נוצרו הכחוליות – יצורים חסרי גרעין המשחררים חמצן בתהליך של פוטוסינתזה. חיידקים אלה עתידים לשנות את האטמוספירה ולהשאיר את חותמם בסטרומטוליטים – מאובני מושבות של כחוליות, אשר הופעתם לפני כ-3.8 מיליארד שנה מגדירה את סיום ההאדן ותחילת הארכאיקון.
היווצרות גרניט
כל התהליכים הקודמים – המסת סלעים והתמרתם – שינו בהדרגה את הרכבה של המאגמה ואפשרו את יצירתם של סלעי גרניט קלים הצפים על הקרום הבזלתי. קטעים של קרום גרניטי התחברו לשרשרות איים – דוגמת קשתות האיים הגעשיים של יפן ואיי מריאנה.
בגושי סלע אלה חלו תהליכים טקטוניים ואורוגניים שעיוותו אותם ובנו בהם רכסי הרים, וגם התמרה שהפכה חלקים מהם לסלעים מותמרים. אולם, מאחר שגושי סלע אלה קלים – הם לא שקעו אלא נותרו על פני השטח. איים גרניטיים אלה המשיכו לצמוח ובנו את הקראטונים – גרעיני היבשות.
הפגזה מאוחרת
שמאל|ממוזער|250px|אגני הירח
אחת מן השאלות הנוגעות לקרום הצעיר הייתה מידת עמידותו בשינויים הקיצוניים שחלו בכדור הארץ במהלך ההאדן: האם בזמן שינויים אלה שרד הקרום או לפחות חלקים ממנו, או שמא נבנה בכל פעם מחדש?
ניתוח דוגמאות סלע שהובאו מן הירח מצביע על כך שלפני 3.85-3.95 מיליארד שנה היה הירח נתון להפגזה נמרצת על ידי מטאוריטים ושביטים. מאחר שכדור הארץ גדול בהרבה מן הירח, ההנחה היא כי קרבתם של השניים מציינת פגיעות רבות עוד יותר בכדור הארץ. מכך משתמע כי הקרום הגרניטי לא נוצר בהדרגה אלא נבנה בתקופה קצרה לאחר שהקרום הבזלתי הראשוני נהרס בהפגזה המאוחרת.
ב-2007 ערך דסטין טרייל (Dustin Trail) מהמכון הפוליטכני ע"ש רנסלר (Rensselaer Polytechnic Institute) במדינת ניו יורק מחקר בגבישי זירקון המתוארכים לתקופה שלפני הפגזה מאוחרת זו.
אחת מתכונותיו של הזירקון – אשר עשויה להוות בעיה במחקר – היא נטייתו לגדול באמצעות הוספת חומר לשכבותיו החיצוניות בטמפרטורות של כמה מאות מעלות צלזיוס. זירקון "לוכד" יסודות מתכתיים כבדים כאורניום, תוריום, לוטציום ואחרים, אך לא עופרת – הנוצרת בזירקון רק עם דעיכת האורניום המצוי בו בטמפרטורות גבוהות יותר.
טרייל הפך את המכשול ליתרון ומדד באמצעות ספקטרוסקופיה יונית את יחסי האורניום-עופרת בשני איזוטופי אורניום בעלי זמן מחצית חיים שונה הדועכים לאיזוטופים שונים של עופרת. טרייל בדק אלפי גבישים וערך בכל אחד מהם מאות מדידות בעומקים שונים של הגביש אשר שיחזרו את מהלך צמיחתו. מתוך אלפי הגבישים נמצאו ארבעה בהם חלה התאמה בנתוני שני האיזוטופים. גילם של אלה עלה על 4 מיליארד שנה ובכל הארבעה נמצא מחזור צמיחה משני מלפני 3.95 מיליארד שנה – מועד תחילת ההפגזה המאוחרת. נתונים אלה מצביעים על עליה חדה בטמפרטורה עד לכדי כמה מאות מעלות צלזיוס, ועל כך שהפגזה מאוחרת זו לא הרסה לחלוטין את הקרום.
מחקר נוסף שנערך ב-2005 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הפגזה זו על היצורים החיים הראשונים גורס שחיים אלה לא נפגעו במהלכה. מסקנות המחקר הן כי יצורים פרוקריוטיים שהתפתחו לפני יותר מ-4.2 מיליארד שנה התפשטו בהדרגה ויצרו מושבות בקרקעית הים – שם התקיימו בסביבה מוגנת ועשירה בחומרי מזון. החוקרים טוענים, כי מאחר שהקרום הבזלתי הימי היה עבה, השתמרו התנאים הנחוצים לבידוד החיים שנוצרו בתוכו מהשפעת ההפגזה, מאחר שהולכת החום בו הייתה נמוכה לעומת זו של הקרום הגרניטי היבשתי.
תקופות משנה
שמאל|ממוזער|250px|סטרומטוליטים
מאחר שהפרקמבריון כולו אינו מוגדר באופן רשמי כעידן גאולוגי אלא כמשך הזמן שקדם להופעתם של מאובנים, כך גם ההאדן. עם זאת, נהוגות חלוקות שרירותיות שונות לתורים אשר הגדרת הזמן שלהן אינה אחידה:
קריפטיקון (Cryptic – סודי, נסתר) – פרק הזמן שבו חלה היווצרותם של כדור הארץ והירח ונוצרו גבישי הזירקון העתיקים ביותר.
רידר (Ryderian) – נקראת על שמו של הגאולוג וחוקר הירח האנגלי גרהם רידר (Graham Ryder), שמחקריו הניחו את היסוד להבנת ההאדן. בפרק זה נוצר קרום ראשוני. בגאולוגיה של הירח נקראת תקופה זו "קבוצות האגנים", ובה התחילה הפגזת המטאוריטים והשביטים על פנים מערכת השמש.
נקטר (Nectarian) – קרויה על שם אגן ירחי ומציינת את שיא ההפגזה על כדור הארץ והירח.
אימבר תחתון (Lower Imbrian) – גם כאן לקוח השם מאגן ירחי. פרק זמן זה מציין את סיום ההפגזה ואת הגבול בין תהליך ההיווצרות להופעת המאובנים הראשונים.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הפגזה מאוחרת, באתר David Darling
האדן, באתר Paleos.com
הערות שוליים
קטגוריה:פרקמבריון
קטגוריה:אבולוציה
| 2024-09-05T16:10:11
|
ארכאיקון
|
250px|ממוזער|נוף מהארכאיקון
ארכאיקון (Archean) הוא העידן השני בפרקמבריון שבלוח הזמנים הגאולוגי, לאחר ההאדן ולפני הפרוטרוזואיקון. את תחילתו של הארכאיקון מציינות עדויות גאוכימיות לחיים לפני כ-3.8 מיליארד שנה ואת סופו לפני כ-2.5 מיליארד שנה מציינת התייצבותם של השילדים היבשתיים הראשונים לפני אסון החמצן של הפרוטרוזואיקון.
בדרום אפריקה נמצאו אצות כחוליות שגילם מוערך בכ-3.5 מיליארד שנה. באטמוספירה עדיין לא היה חמצן חפשי. יצורים מבצעי פוטוסינתזה נוצרו בארכאיקון ורק לקראת סופו שוחרר לאוויר חמצן על ידי פרוקריוטים שנוצרו במהלכו.
השם "ארכאיקון" מחליף שם קודם – "ארכאוזואיקון", שפירושו ביוונית: חיים עתיקים.
בעידן זה הייתה פעילות טקטונית חזקה בהרבה מזו של היום בגלל חומו של כדור הארץ שהיה גבוה מהיום, אך לקראת סופו התמתנו ההתפרצויות, כ-70 אחוזים ממסת היבשות נוצרו בארכאיקון, אך עדויות מעידן זה נדירות למדי מכיוון שרובן כוסו בשכבות חדשות יותר, או נשחקו בתהליכי בליה, סחיפה והתמרה וצריך לקדוח אלפי מטרים בעומק האדמה כדי למצוא ממצאים מתקופה זו, קידוחים כאלה נערכו בזימבבואה, חצי האי קולה, קנדה, סין ועוד.
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
סטרומטוליטים
כחוליות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פרקמבריון
| 2024-03-05T03:33:23
|
פרקמבריון
|
עידן העל פרקמבריון (Precambrian, לפני קמבריון) הוא עידן על המציין את הפרק הקדום ביותר בלוח הזמנים הגאולוגי של כדור הארץ.
משך תקופתו כ-4 מיליארד שנים, החל מהיווצרות כדור הארץ לפני כ-4.54 מיליארד שנה ועד לפני 542 מיליון שנה, תקופה בה הופיעו בעלי חיים נראים לעין.
הסלעים מעידן על זה הם בעיקרם סלעי יסוד וסלעים מותמרים. בפרקמבריון הופיעו (החל מלפני כ-3.5 מיליארדי שנים) האורגניזמים הראשונים בכדור הארץ – כחוליות וחיידקים.
הפרקמבריון מתחלק לשלושה עידנים:
האדן – הקדום ביותר
ארכאיקון
פרוטרוזואיקון
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
יחידת זמן גאולוגית
ארנב בפרקמבריון
קישורים חיצוניים
המסלע הפריקמברי באזור אילת וסיני
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תקופות גאולוגיות
| 2024-09-26T04:57:45
|
פלאוזואיקון
|
ממוזער|שמאל|הדמיה של נוף מהפלאוזואיקון
ממוזער|דגים שונים מתור הדבון.
עידן הפלאוזואיקון (באנגלית: Paleozoic או Palaeozoic; ביוונית: palaios παλαιός) הוא עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו כ-287 מיליוני שנים, מלפני כ-538.8 מיליוני שנים ועד לפני כ-251.9 מיליוני שנים.
בפלאוזואיקון נמצאים (לפי סדר) התורים:
קמבריון
אורדוביק
סילור
דבון
קרבון (קרבון מיסיסיפי וקרבון פנסילבני)
פרם
יצורים שהתקיימו בעידן הפלאוזואיקון
אדפוזאורוס (Edaphosaurus)
דנקליאוסטיוס (Dunkleosteus)
דימטרודון (Dimetrodon)
פולומונוסקורפיאוס (Pulmonoscorpius)
ארתרופלאורה (Arthropleura)
טרילוביטים (Trilobita)
צירולפיס (Cheirolepis)
קלדוסלאכה (Cladoselache)
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פנרוזואיקון
| 2024-03-05T03:30:47
|
קנוזואיקון
|
300px|ממוזער|חיות מסוף הפליסטוקן רבות ליד בור טובעני. בתמונה סמילודונים, פרמילודונים והדורסים טרטורניסים. מרחוק נראים ממותות קולומביאניות.
עידן הקנוזואיקון (מיוונית: καινός (קיינוס - חדש) + ζωή (זוי - חיים)) הוא העידן הנוכחי בלוח הזמנים הגאולוגי. תחילתו עם היכחדות הדינוזאורים בסוף הקרטיקון, לפני 65 מיליוני שנים. אירוע ההכחדה של סוף הקרטיקון תרם להתרבות היונקים והפיכתם לבעלי החיים השליטים על האדמה יחד עם העופות השולטים בשמיים והכרישים השולטים בימים. בסופו של העידן הופיע האדם.
בקנוזואיקון נמצאים התורים: רביעון, הנחלק לפליסטוקן ולתקופה הנוכחית הולוקן, וכן השלישון הנחלק לתקופות נאוגן ופלאוגן.
גלריה
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פנרוזואיקון
| 2024-05-11T12:10:10
|
קרבון
|
ממוזער|עצים ושרכים מתקופת הקרבון
ממוזער|Adelospondylus, דו-חי קדום מקבוצת הלפוספונדילים.
קַרבּוֹן הוא תור בעידן הפלאוזואיקון הנמשך מסוף תקופת הדבון, לפני 359.2±2.5 מיליון שנה, ועד לתחילתה של תקופת הפרם, לפני 299.0±0.8 מיליון שנה.
הקרבון התאפיין בקרחונים, ירידה בגובה פני הים והיווצרות שרשראות הרים (כמו הרי האפלצ'ים בצפון אמריקה והרי הארץ בגרמניה). באמצע התקופה התרחש אירוע הכחדה מינורי של בעלי החיים הימיים. בתור זה היו בכדור הארץ ביצות רחבות ידיים, שהצמחייה העשירה שהורבדה בהן הפכה למרבצי פחם המורכבים ברובם מפחמן (carbon) ומכאן שמו. אבותיהם הראשונים של היונקים התפצלו משאר הזוחלים בתור זה.
בארצות הברית נהוג לחלק את התקופה לשני פרקי זמן: קרבון פנסילבני וקרבון מיסיסיפי.
בעלי חיים מתקופת הקרבון
הילונומוס
מגאנוירה
פולידרפטון
ארכאותיריס
פולומונוסקורפיאוס
ראו גם
לוח הזמנים הגאולוגי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:פלאוזואיקון
| 2023-12-08T18:21:58
|
עיתונאי
|
שמאל|ממוזער|250px|עיתונאי בעת ריאיון
עיתונַאי הוא אדם העוסק בעיתונאות, כלומר עובד עבור אמצעי התקשורת וכותב, מכין או מגיש מאמרים וכתבות בנושאים מגוונים או בתחום מסוים שבו הוא מתמחה.
סוגי עיתונאים
ממוזער|250px|נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בעת תדריך לעיתונאים
נהוג לעשות הבחנות בין סוגים שונים של עיתונאים.
בתקשורת הכתובה
כתב: עיתונאי האחראי על השגת ידיעות חדשותיות ופרסומן בעיתון.
פרשן: עיתונאי המתמקד בניתוח המצב ובהסברתו לקהל הרחב שלא בקיא בכל המתרחש. לדוגמה: פרשן צבאי, פרשן פוליטי, פרשן כלכלי.
פובליציסט: עיתונאי המפרסם מאמרי דעות, שתפקידם לעורר דיון ולהוות במה לדעות שונות, הפובליציסט מבטא את דעותיו האישיות.
כתב צבע: עיתונאי האחראי על "כתבות שטח" או "כתבות צבע" עבור מוספי העיתון ומגזינים שונים. כאשר הכתב מספק בדרך כלל כתבות קוריוז (למשל כתבות על טיפוסים צבעוניים ומוזרים) הוא נקרא "כתב צבע".
צלם: עיתונאי האחראי על צילום תמונות של אירועי חדשות ופרסומן בעיתון.
עורך: עיתונאי האחראי על עריכת העיתון, קביעת הכתבות והמאמרים שיפורסמו, עיצובי העמודים, עריכה לשונית וגרפית, קביעת הכותרות וכדומה.
בתקשורת האלקטרונית
כתב: עיתונאי האחראי על השגת ידיעות חדשותיות ועל דיווחן.
תחקירן: עיתונאי האחראי על השגת מידע מקיף על מושאי החדשות.
מגיש תוכניות: עיתונאי האחראי על ניווט תוכנית האקטואליה, ביצוע ראיונות בשידור-חי והפניה לכתבות והדיווחים השונים.
קריין: עיתונאי האחראי על הקראת כותרות, בדרך כלל בזמן מבזקי החדשות.
הכשרה ויחסי עבודה
אין חובה בהכשרה מקצועית ספציפית כדי להיות עיתונאי, אך פועלות מסגרות שונות להכשרת עיתונאים ולקידומם המקצועי. מסגרות אלה כוללות:
השתלמויות פנימיות באמצעי התקשורת, לשם הכשרת עובדים לעצמם. בישראל עיתונאים רבים מתחילים דרכם עוד בשירות הצבאי, בגלי צה"ל ובעיתון במחנה, ומקבלים שם הכשרה לתפקידם.
לימודים בבתי ספר מקצועיים, המעניקים מיומנות בסיסית לעבודת עיתונאי.
לימודים לתואר ראשון בתקשורת במכללות ובאוניברסיטאות.
בישראל מעניקה לשכת העיתונות הממשלתית תעודת עיתונאי, המאפשרת כניסה לאירועים ממשלתיים הפתוחים רק לאנשי תקשורת, ויש בה יתרונות נוספים מבחינתו של העוסק בתקשורת המונים. ללשכת העיתונות הממשלתית אין מעמד חוקי מחייב, וקבלת תעודת עיתונאי ממנה אינה מהווה תנאי לעיסוק בעיתונאות בישראל.
עיתונאים בישראל מאוגדים במסגרת ארגון העיתונאים. ככל חברות באיגוד מקצועי, גם החברות בארגון העיתונאים היא וולונטרית.
בין העיתונאים יש המועסקים במשרה מלאה באמצעי תקשורת מסוים, ויש המועסקים כפרילנסרים, הנותנים שירותיהם לאמצעי תקשורת אחדים.
מרבית העיתונים נותנים קרדיט לעיתונאי על כל ידיעה או מאמר שמסר לפרסום (יוצא דופן בולט הוא השבועון האקונומיסט, שמרבית תוכנו מתפרסם ללא קרדיט), ושמו של העיתונאי מתנוסס בראש הכתבה. שותפים נוספים לכתיבת הכתבה, כגון עורך שיזם את כתיבתה, עורך לשוני שסגנן אותה ואחרים, אינם מקבלים קרדיט לכתבה הספציפית, אך לעיתים הם מוזכרים באזור קרדיטים כללי בעיתון.
פרסים
פרס פוליצר: פרס אמריקני שנתי לתקשורת המונים, שנחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונות הכתובה.
פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית ע"ש נחום סוקולוב: מוענק מטעם עיריית תל אביב-יפו.
ראו גם
רשימת עיתונאים מפורסמים
עיתון
חדשות
עורך ראשי
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות המדיה
| 2024-06-02T07:04:56
|
מרגל
|
מרגל הוא אדם העוסק בריגול. במהלך ההיסטוריה הופעלו מרגלים כחלק ממדינאות וניהול מלחמות.
קיימים מרגלים מסוגים רבים:
מרגל העושה זאת למען עמו, במדינה זרה ובדרך כלל עוינת.
מרגל הבוגד בעמו, מסיבות אידאולוגיות או תמורת בצע כסף, ומעביר מידע לאויב.
מרגל משוטה: מעביר מידע בלי לדעת מי באמת מפעיל אותו.
"מרגל" שמרגל אחר ארצו בידיעתה ובהכוונתה, במטרה למסור מידע שיטעה את האויב.
סוכן כפול, שעובד עבור שני הצדדים בו זמנית.
חפרפרת – מרגל מטעם מדינה זרה, המשרת בשירות המדינה או בארגוני הביטחון של המדינה שאחריה הוא מרגל, ונאמנותו נתונה להם למראית עין.
ערוץ זה של איסוף מידע נקרא יומינט, מלשון human intelligence. למרגלים חשיבות עצומה באיסוף מידע, מכיוון שהם יכולים להתקרב למוקדי הכוח, ולהוציא מידע שאי אפשר להשיג בדרכים אחרות. המרגלים בדרך כלל מופעלים על ידי אנשים הנמצאים בשטח, ויש להם בדרך כלל מגוון סיפורי כיסוי ודרכי העברת מידע. הפעלת מרגלים נחשבת להתמחות בפני עצמה. מקצוע זה מכונה לרוב "מפעיל סוכנים". במינוח של שירות הביטחון הכללי מתייחסים למקצוע בשם "רכז מודיעין". בניגוד להפעלת סוכנים אופיינית, במרחב ירושלים והגדה (להבדיל מהמרחב הצפוני והמרחב הדרומי הכולל את רצועת עזה) רכזי השטח פועלים בגלוי, מנהלים קשר שוטף עם הקהילה בשטח עליו הם אחראים ונותנים מענה לבעיות יומיומיות. יחד עם זאת, הפעלת הסוכנים וקבלת המידע עצמה נעשות באופן סמוי.
במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, מפעיל הסוכנים קרוי קצין איסוף (קצ"א).
כאשר מרגל מעביר מידע, עליו לבצע זאת כך שגורמים עוינים לא יקראו את המסר, לכן מרגלים משתמשים לפעמים בהסתרת מידע (סטגנוגרפיה) ובהצפנה (קריפטוגרפיה).
לעיתים כאשר מרגל נחשף, הוא אינו נעצר מיד, אלא נמשך מעקב אחריו, כדי לגלות את כל רשת הריגול והאנשים העוזרים לו.
בעת מלחמה, מרגל שנתפס ייענש בחומרה רבה, וייתכן אף שיוצא להורג. בעתות שלום הוא נידון בדרך כלל לתקופת מאסר מסוימת, עד ריצוי העונש או עד הסכם על חילופי שבויים.
ריגול בתנ"ך
בתנ"ך ישנם סיפורי ריגול מרובים. אחי יוסף נחשדים על ידיו בריגול. בני ישראל שולחים 12 מרגלים לארץ כנען לפני כיבוש הארץ. משה שולח מרגלים לפני כיבוש יעזר. יהושע בן נון שולח מרגלים ליריחו לפני כיבושה. בני שבט דן שולחים מרגלים כדי למצוא מקום חדש להתגורר בו. דוד שולח מרגלים כאשר שאול מנהל מרדף אחריו. אבשלום שולח מרגלים בתוך העם, כדי לבדוק את הלך הרוחות בקשר למרידתו.
ראו גם
רשימת מרגלים
סוכן כפול
משתף פעולה
חטא המרגלים
מודיעין אנושי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* מרגל
קטגוריה:ביון
קטגוריה:מקצועות
| 2024-04-21T05:51:58
|
ריגול
|
שמאל|ממוזער|250px|"מצלמת חור-הכפתור": מצלמת ריגול זעירה ששימשה את השטאזי, המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית. המצלמה הוסתרה בביגוד, ולשם הסוואתה הורכב על העדשה כפתור מתאים.
רִיגּוּל (נקרא גם בִּיּוּן, מ-בינה) הוא איסוף מידע בסתר על נושא מסוים. נהוג לחלק את הריגול לשני סוגים עיקריים:
ריגול צבאי: השגת מידע מדיני, צבאי או טכנולוגי, לרוב במטרה להשיג יתרון במלחמה. ריגול צבאי הוא חלק מפעילות האיסוף של המודיעין הצבאי.
ריגול תעשייתי: השגת מידע עסקי במטרה לקבל יתרון עסקי בשוק תחרותי. ריגול תעשייתי הוא חלק מפעילות האיסוף של המודיעין העסקי. בשנת 2005 התפוצצה בישראל פרשיית ריגול תעשייתי חמורה, שהיו מעורבות בה חברות גדולות במשק, שנעשתה באמצעות השתלת תוכנת סוס טרויאני במחשבי המתחרים.
לריגול חשיבות רבה, הוא יכול להשפיע רבות על מהלך הקרב, לכן בצבאות יש יחידות מיוחדות העוסקות בביצוע ריגול, ויש נהלים מיוחדים כדי למנוע ריגול מהצד השני.
הריגול הצבאי היה בשימוש כבר לפני אלפי שנים. גם בתנ"ך הוא מוזכר:
במלחמה הקרה היה שימוש רב מאוד בריגול מצד ארצות הברית ובעלות בריתה ומצד ברית המועצות וסין בעיקר במטרה לגנוב מידע על הנשק הגרעיני.
סוכנויות ריגול רבות מתמקדות בגילוי מידע לגבי טרור ועסקאות סמים.
המניעים לריגול
בכדי לחצות את הקווים, לעבוד עבור האויב ולבגוד במדינה נדרשים מניעים חזקים. נהוג לסווג ארבעה מניעים עיקריים לריגול: כסף, אידאולוגיה, סחיטה ואגו. בראשי תיבות כאס"א (באנגלית MICE). לעיתים כמה מניעים משתלבים ביחד.
אמצעי ודרכי ריגול
אמצעי הריגול הם שונים ומגוונים, החל מריגול אנושי של הפעלת וגיוס סוכנים, קריאת מידע ציבורי בעיתונים ובאתרים שבהם מתפרסמים לא מעט פרטים על הכוונות של מדינות שונות, דרך שימוש באמצעים טכנולוגים שונים כמו הפעלת מטוסי ריגול ולוויני ריגול וכלה בגנבת מחשבים ניידים או בפריצה דרך רשתות מחשבים ובפרט רשת האינטרנט למחשבים סודיים. בעידן הממוחשב הקשר עם סוכנים נעשה קל יותר, הסוכן איננו צריך לשאת משדרים ולסכן את עצמו בחשיפה ויכול לתקשר עם מפעיליו דרך האינטרנט: בדואר אלקטרוני, בצ'אט, ובגלישה ישירה באתרים סודיים שמפעילות הסוכנויות השונות. תוכנות הצפנה רבות עוצמה יכולות כיום להצפין את הודעותיו באופן שיהיה קשה ביותר לפורצן. אפשרויות אלו עומדות גם לרשות המדינות, למשל בתקשורת שבין המדינות לשגרירויותיהן.
דיפלומטיה וריגול
דיפלומטיה קשורה קשר הדוק לריגול. שגרירויות רבות ברחבי העולם שימשו ועודן משמשות בסיס לדיפלומטים ולמרגלים כאחד, ועל היותם של דיפלומטים אחדים מרגלים ידוע לכל ולו מתוקף תפקידם: נספחים צבאיים, למשל, עוסקים באיסוף מידע רב ככל האפשר על צבאה של המדינה שבה הם משרתים, ואינם מנסים להסתיר את תפקידם זה. מאידך, ישנם מרגלים מוסווים הפועלים בשגרירויות רבות. הללו זוכים לכהן במשרות-קש בשגרירות, אולם בפועל משימתם העיקרית היא לאסוף מודיעין בדרכים בלתי חוקיות, בדרך כלל על ידי תיאום והכוונה של רשתות ריגול מקומיות או זרות. על פי רוב, מרגלים הפועלים מתוך שגרירויות אוספים מידע דל, וזהותם ידועה בדרך כלל למדינה המארחת. יתרונו של מרגל כזה הוא בחסינות הדיפלומטית המוענקת לו, אך אם הוא מגזים בפעילותו ניתן לגרשו מהמדינה בטענה כי הוא "אישיות בלתי רצויה" (Persona Non Grata). פעמים רבות מעדיפות רשויות המודיעין המסכל לפקח על הסוכנים הללו מקרוב ולמשך זמן.
בחוק העונשין הישראלי
עוסק בעבירות הפוגעות בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה ובסודות רשמיים. עוסק בריגול, והוא כולל עבירות אחדות:
מסירת ידיעה לאויב: מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו – מאסר עשר שנים; הייתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו – מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו – מאסר שלוש שנים.
ריגול:
מי שמסר ידיעה והתכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה והתכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר עשר שנים.
ריגול חמור:
מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך והתכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר עולם.
מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
מסירת ידיעה סודית: מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
מגע עם סוכן חוץ:
מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
ניסה אדם ליצור מגע עם סוכן חוץ, או שביקר במקום מגוריו או במקום עבודתו של סוכן חוץ או נמצא בחברתו, או שנמצא ברשותו שמו או מענו של סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו כדין המקיים מגע עם סוכן חוץ.
כניסה למקום צבאי: מי שנכנס למקום מוגבל, ניסה לחדור לתוכו, שהה בו, ניסה להתחקות על מבנהו או על הנעשה בו, או ללא הסבר סביר שוטט בקרבתו – כשאינו מוסמך לכך – וכן מי שניסה להפריע או להטעות זקיף או שומר המופקד על מקום מוגבל, דינו – מאסר שלוש שנים; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
ראו גם
מרגל
מעקב על מחשבים ורשתות
מוזיאון הריגול הבינלאומי
מעקב המונים
לקריאה נוספת
ג'פרי ט. ריצ'לסון, מאה של מרגלים - ביון במאה ה-20, רסלינג, 2009.
יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר: 30 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990.
יוסי מלמן, ודן רביב, מלחמת הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2012.
אברי אלעד, האדם השלישי, תל אביב: הוצאה מיוחדת, 1976.
יוסי מלמן, ואיתן הבר, המרגלים: פרשות ריגול במדינת ישראל, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2002.
Frattini, Eric. The Entity: Five Centuries of Secret Vatican Espionage. St. Martin's Press, 2008.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ביון
| 2024-10-08T12:22:03
|
רנה מגריט
|
שמאל|ממוזער|250px|רנה מגריט לצד אחת מיצירותיו. תמונתו של לותר וולה.
רנה פרנסואה גיזלן מגריט (בצרפתית: René François Ghislain Magritte; ) היה צייר בלגי, ומן הידועים בציירים הסוריאליסטים.
ילדותו של מגריט
מגריט נולד בלסינס (Lessines) במחוז אֵינוֹ שבבלגיה, בן בכור לרג'ינה, כובענית עד נישואיה ולליאופולד, סוחר בד.
במאי 1900 עברה משפחת מגריט לעיירה גילי (Gilly), שם נולדו שני אחיו, ריימונד ופאול. כמה שנים אחרי כן, עברו לגור בשאטלה (Chatelet), שם החל מגריט ללמוד ציור בשיעור שבועי.
ב-24 בפברואר 1912 התאבדה אמו כשהטביעה עצמה במי נהר הסאמבר. גופתה נמצאה כעבור כשבועיים, ב-12 במרץ כשכותנת הלילה מכסה את ראשה. בשנת 1913 עברה המשפחה לשרלרואה, שם החל מגריט ללמוד בבית הספר התיכון. הוא פגש את ז'ורז'ט ברז'ה, נערה שלימים הייתה לרעייתו. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה שבה המשפחה לשאטלה ב-20 באוגוסט 1914.
בנובמבר 1915 עבר מגריט לגור בבריסל. ציוריו הראשונים, מ-1916, צוירו בסגנון אימפרסיוניסטי. באותה שנה נרשם לאקדמיה לאמנויות בבריסל ולמד שם עד 1918, אולם לא העריך את החוויה. משפחתו הגיעה לבקרו והצטרפה אליו לשם ב-1917. בשנת 1918 החל לצייר בסגנון הקוביזם ואחר בסגנון הפוטוריזם. רבים מציוריו באותן שנים תיארו נשים עירומות. בשנת 1919 פגש את המשורר פייר בורז'ואה, שהתרשם מעבודותיו של מגריט והזמינו לאייר את שיריו. בשנת 1920 פגש בשנית בז'ורז'ט ברז'ה, שאותה הכיר כשהיה בן 15, וב-28 ביוני 1922 נישא לה. כעבור פרק זמן נחשף לעבודתו של ג'ורג'ו דה קיריקו, "שיר אהבה", שתביא לנקודת מפנה בחייו. בשנת 1926 צייר מגריט את יצירתו הסוריאליסטית הראשונה, "הרוכב האבוד", וריאציות שונות שלה יצייר בחלוף השנים.
ההצלחה
בשנת 1927 זכה מגריט לתערוכת יחיד בגלריית "לה סנטור" ואחריה עבר הזוג מגריט לגור בפריז.
בשנת 1928 הציג את עבודותיו בתערוכה בבריסל והשתתף בתערוכה המשותפת הראשונה של הסוריאליסטים בגלריית "קמי גומנס" בפריז.
בשנת 1930 השתתף שוב בתערוכה בגלריית "קמי גומנס" ואחר שב לבריסל.
בשנת 1933 הוצגו 59 מיצירותיו ב"ארמון האמנויות" בבריסל וכן השתתף הוא בתערוכה בגלריה "פייר" בפריז.
בשנת 1936 הציג את ציוריו בפעם הראשונה בניו יורק בגלריית "ז'וליין לוי". כמו כן, השתתף בתערוכה בינלאומית בלונדון. כעבור שנתיים שוב הוצגו תמונותיו בבירת אנגליה.
בשנת 1940, בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, עברו מגריט ואשתו לקרקסון (Carcassonne), שבדרום צרפת.
בשנת 1941 השתתף בתערוכה בגלריית "דיטריש" בבריסל.
בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה התפרנס מגריט מזיוף תמונות.
בשנת 1947 השתתף בתערוכה בגלריית "הוגו" בניו יורק ובגלריית "לו קוזין" בבריסל.
בשנת 1948 הציג מגריט את ציוריו בגלריית "פובור" שבפריז.
בשנת 1953 השתתף בתערוכה בגלריית "אלכסנדר יולא" בניו יורק והציג תערוכה ראשונה ברומא ותערוכה ראשונה בלונדון מאז תום מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1954 זכה לרטרוספקטיבה ב"ארמון האמנויות" בבריסל.
בשנת 1956 זכה בפרס גוגנהיים בבלגיה.
בשנת 1965 זכה לרטרוספקטיבה נוספת, הפעם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
בשנת 1967 הציג את תמונותיו במוזיאון ברוטרדם ובתערוכה אחרת בסטוקהולם.
רנה מגריט מת בבריסל, בלגיה, ב-15 באוגוסט 1967 מסרטן הלבלב. נקבר בבית העלמין של שארביק.
הבית שבו התגורר בבריסל משמש כיום כמוזיאון, שבו מוצגות אחדות מיצירותיו וכן מוצגים חפצים אחדים המופיעים בציוריו.
יצירתו של מגריט
השפעות ילדות
בציוריו של מגריט מופיעות לעיתים נשים כשפניהן אינן גלויות. שמועה שנפוצה טענה כי אלו מזכירים את התאבדותה של אמו, בעקבות נוכחותו בעת שגופתה נמשתה מהנהר. חוקרים טענו שעובדה זאת אינה נכונה. יש טענות כי מראה הגופה השפיע על סדרת ציורים מהשנים 1927-1928, אולם מגריט עצמו לא אהד את ההסבר.
שלושה מזכרונות ילדותו צצו פעמים מספר ביצירותיו:
תיבת עץ שהייתה ליד עריסתו
בלון שנקשר לגג בית הוריו
מראה של אמן עסוק בציור בית העלמין בו רנה שיחק עם חברה קטנה.
כעלם צעיר היה חובב סרטים והתעניין מאוד ביצירותיהם של רוברט לואיס סטיבנסון ואדגר אלן פו, גם אלה השפיעו על עבודתו.
הערכה
מגריט, כעמיתו סלבדור דאלי, היה שייך לזרם הסוריאליסטי, אולם בעוד דאלי צייר תמונות חלום, מגריט יצר אשליות. הוא יצר טכניקה אשלייתית טבעית של תיאור מדויק ויצירותיו צוירו באופן דקדקני וקפדני כפי שאמנים בסופר-ריאליזם היו מציירים, אלא שמגריט לא צייר את המציאות כי אם את הבלתי אפשרי. בציוריו היה סותר את כוח הכבידה של כדור הארץ, לשמיים שיווה איכות של חומר גשמי וממשי שאפילו ניתן לחיתוך ולהצבה על גבי כן הציור, והספינות שצייר עשויות היו מגלי הים ובכל זאת משייטות על פני המים.
הוא הפליא לסכל את ציפיותיו המוקדמות של הצופה, בעשותו שימוש יוצא דופן בגדלים הסותרים את ידיעותיו המקובלות של המתבונן בתמונה. ההיגיון המסוים, המונח ביסוד מערכת היחסים שבין עצמים חסרי כל קשר לכאורה, משווה ליצירותיו יכולת לערער את שלוות רוחו של הצופה בהן, ומעורר בו תחושה בלתי נוחה. ביצירותיו הוא מתמקד בעיקר בניתוח לשון הציור, בקשר הנוצר בין חפצים מעשה ידי אדם לעצמים טבעיים הנמצאים בסמיכות זה לזה, ויצר אפקטים המשתמעים לשתי פנים, המגבירים את תחושת המוזרות וטורדים את המחשבה (למשל בציור הדיוקן). ביצירותיו, לא חדל מגריט לתהות על פשרם של פרדוקסים ועל טבעה של התפיסה האנושית. ציור נודע בקטגוריה זו הוא "בגידת הדימויים".
עבודותיו של מגריט מוכרות בעולם כולו. עוד בחייו זכה להצלחה כלכלית וערכם הכספי של ציוריו מאמיר מעת לעת. ספרים המציגים את יצירותיו היו מאז ומתמיד רבי מכר.
המוזיאון המלכותי לאומנות בבריסל מכיל את המספר הרב ביותר של יצירותיו של מגריט. ב-2 ביוני 2009 נפתח בבריסל מוזיאון מגריט המכיל מעל 200 מיצירותיו על פני 2500 מ"ר, המסודרות בסדר כרונולוגי.
יצירתו של מגריט "טירת הפירנאים" נמצאת באוסף של מוזיאון ישראל בירושלים.
ראו גם
בנו של האדם
לקריאה נוספת
רנה מגריט 1967-1898 : המחשבה נחשפת לעין, מאת מרסל פקה, הוצאת ספרי טאשן
קישורים חיצוניים
עדי צור, החוליה החסרה בין רנה מגריט לא. א. פו
הערות שוליים
קטגוריה:ואלונים
*
קטגוריה:ציירים בלגים
קטגוריה:אמנים סוריאליסטים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בלגיים
קטגוריה:בלגים שנפטרו מסרטן הלבלב
קטגוריה:בלגים שנולדו ב-1898
קטגוריה:נפטרים ב-1967
| 2024-07-12T17:04:33
|
ג'. ר. ר. טולקין
|
ג'ון רונלד רעואל טולקין (באנגלית: John Ronald Reuel Tolkien; בראשי תיבות של שמו הפרטי: ג'. ר. ר. טולקין ובאנגלית J. R. R. Tolkien; 3 בינואר 1892 – 2 בספטמבר 1973) מפקד מסדר האימפריה הבריטית, חבר האגודה המלכותית לספרות, היה סופר, משורר, בלשן ואקדמאי אנגלי. הוא שימש כפרופסור ללשון אנגלית עתיקה בין 1925 ל-1945 ופרופסור לאנגלית מודרנית ולספרות אנגלית בין 1945 ל-1959 באוניברסיטת אוקספורד. טולקין הוא מחבר "ההוביט", "שר הטבעות", "הסילמריליון" וספרים נוספים. בדרך כלל, שמו נכתב על כריכות ספריו ועל מסמכים שחיבר בראשי התיבות J. R. R. Tolkien (ג'.ר.ר. טולקין).
מחוץ לאקדמיה רבים מכירים את טולקין כמחבר "שר הטבעות" והספר הקודם לו, "ההוביט", וכן בזכות הספרים שפרסם בנו כריסטופר טולקין לאחר מותו, המקיפים את רוב יצירתו אודות הארץ התיכונה (העולם הבדיוני בו מתרחשים סיפוריו) שלא זכתה לראות אור בחייו. טולקין הוא מחשובי הסופרים בז'אנר הפנטזיה, הוא כתב עבודה חשובה על ביאוולף וסר גאווין והאביר הירוק והיה חבר בפורום הספרותי האינקלינגס (Inklings) וחבר קרוב של ק. ס. לואיס.
ביוגרפיה
טולקין נולד ב-3 בינואר 1892 בבלומפונטיין שבמדינת אורנג' החופשית (כיום בדרום אפריקה), הוריו הם ארתור רעואל טולקין ומייבל סאפילד. כשהיה בן שנה נולד לו אח ושמו הילרי רעואל טולקין. האם ושני בניה עברו לברמינגהאם שבאנגליה. אביו נשאר באפריקה ונפטר כשטולקין היה בן 4. לאחר מכן אמו המירה את דתה לקתולית, למרות התנגדות משפחתה הבפטיסטית. הוא למד בבית ספר על שמו של המלך אדוארד, בבית ספר על שמו של סנט פיליפ ובאקסטר קולג' באוקספורד. אמו נפטרה מסוכרת כאשר טולקין היה בן 12. טולקין הרגיש עד סוף ימיו שאמו הפכה לקדושה מעונה בגלל אמונותיה, והייתה לכך השפעה מכרעת על האמונה הקתולית שלו עצמו. אמונתו העמוקה של טולקין שיחקה תפקיד מפתח בהתקרבותו המחודשת של ק.ס. לואיס לנצרות (על אף שטולקין התאכזב מכך שלואיס בחר להיות אנגליקני) וכתביו מכילים סמלים וערכים קתוליים רבים.
טולקין התאהב באדית בראט , אהבתו הראשונה והעמוקה ביותר. הם נישאו למרות מכשולים רבים, ולבקשתו היא אף המירה דתה מאנגליקניזם לקתוליות, למרות התנגדות משפחתה. היא הייתה ההשראה לדמותה של לותיין ב"שר הטבעות" וב"סילמריליון".
טולקין התגייס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה והצטרף לחיל הרגלים. הוא היה לקצין בדרגת לוטננט וצורף לרגימנט הלנקשייר פוסיליירים, היחידה המעוטרת ביותר בצבא הבריטי במלחמה. טולקין לחם בחזית צרפת, בין היתר בקרב על הסום, וראה רבים מחבריו הטובים נופלים במהלך הקרבות. טולקין עצמו סיים את המלחמה בבית חולים משום שלקה בקדחת השוחות. בזמן ההחלמה הוא התחיל לכתוב מספר אגדות, שהיו מבוססות על לימודי המיתולוגיה והפולקלור הקודמים שלו. הוא קרא לספר ספר הסיפורים האבודים (The Book of Lost Tales). מבקרי עבודותיו טוענים שהספר הושפע מהתרשמויותיו מהמלחמה, ושהוא ראה בפנטזיה דרך לברוח מהמציאות האכזרית של העולם המתועש, של המכונות וכלי הנשק ההרסניים של המאה ה-20.
שמאל|ממוזער|250px|קבריהם של טולקין ואשתו באוקספורד. שימו לב לשמות "ברן" ו"לותיין" בסמיכות לשמותיהם - רמז לסיפור אהבתם של ברן ולותיין, מהעולם הדמיוני אותו יצר.
אחרי המלחמה טולקין עבד מספר שנים על מילון אוקספורד של השפה האנגלית. בשנת 1920 התמנה למרצה לאנגלית באוניברסיטת לידס, אך חזר לאוקספורד בשנת 1925 כפרופסור ללימודים אנגלו-סקסיים. בשנת 1945 הוא עבר למרטון קולג' (Merton College) של אוקספורד ונשאר שם כפרופסור מן המניין לשפה וספרות אנגלית עד שפרש בשנת 1959.
סיפורת
טולקין נהנה להמציא סיפורי פנטזיה על מנת לשעשע את ילדיו. הוא כתב להם מכתבים שנתיים לרגל חג המולד מ"אבא כריסמס". לאחר מכן המכתבים צורפו לכדי אוסף של סיפורים קצרים בשם "מכתביו של אבא כריסמס" (The Father Christmas Letters).
טולקין לא ציפה שספריו הבדיוניים יהפכו לפופולריים. ב-1937 אחד הסטודנטים שלו שכנע אותו לפרסם את "ההוביט", ספר שנכתב במקור לילדיו. אף על פי שזהו ספר ילדים, הספר היה מספיק פופולרי גם בקרב מבוגרים על מנת שהמו"ל, "אלן את אנווין" (Allen & Unwin) יבקשו ממנו לפרסם ספר המשך. זה גרם לו לפרסם את עבודתו המפורסמת ביותר, האוסף "שר הטבעות" (התפרסם בין 1954–1955). כתיבת הסאגה לקחה כמעט עשר שנים, שבמהלכן קיבל תמיכה מחברי הפורום הספרותי האינקלינגס (The Inklings), ובמיוחד מחברו הקרוב, ק. ס. לואיס.
בהתחלה טולקין חשב שהספר יהיה דומה ל"ההוביט", ויספר סיפורת יפה לילדים, אך עד מהרה כתיבתו הפכה לרצינית ועמוקה יותר. אף על פי שזהו ספר המשך ל"ההוביט", "שר הטבעות" פונה לקוראים מבוגרים יותר, תוך שהוא נסמך על המיתולוגיה של הארץ התיכונה שחיבר, ויצאה לאור לאחר מותו ביצירות כמו "הסילמריליון" וספרים אחרים.
רוב ספרי המיתולוגיה של הארץ התיכונה (למשל "הסילמריליון" וסיפורים שלא נשלמו) נערכו על ידי בנו כריסטופר מרשימות שהשאיר ופורסמו לאחר מותו. בריטניה הייתה יוצאת דופן בין ארצות אירופה בכך שהיא כמעט ונעדרה מיתולוגיה משל עצמה (פרט למלך ארתור ואבירי השולחן העגול) לעומת המיתולגיה הנורדית, המיתולוגיה הסלאבית, המיתולוגיה הגרמנית והמיתולוגיה הקלטית. ספריו של טולקין מילאו את החסך.
מכלול יצירתו המתאר את היקום הדמיוני שיצר נקרא (גם בפיו) "הלגנדריום". הלגנדריום מתאר את המיתולוגיה, ההיסטוריה, הגאוגרפיה, הבלשנות, התרבות ושלל היצורים הכלולים בעולם הטולקינאי ונפרש על פני מספר יצירות שרובן נערכו ופורסמו רק לאחר מותו של המחבר על ידי בנו, כריסטופר טולקין.
חלק מיצירתו של טולקין עובד לסרטים - מצוירים ושאינם מצוירים, (למשל שר הטבעות), ועמותות שמקדמות את יצירותיו החלו להיווסד - למשל עמותת טולקין הישראלית.
יהודים בכתביו
טולקין הביע את מחאתו על כך שהמוציא לאור של תרגום ספרו לגרמנית דרש ממנו הוכחה כי הוא אינו יהודי. בתגובה לכך אמר טולקין כי הוא דווקא מצטער על כך שאין בשושלת המשפחתית שלו כל זכר ל”אנשים המוכשרים הללו”, היהודים. הספר לא יצא בסופו של דבר בהוצאה זו.
טולקין העיד על עצמו שתיאור הגמדים בכתביו, הושפע מאופן התיאור של יהודים בתרבות. לדבריו אין בעניין אנטישמיות, אלא רק אמצעי ספרותי והוא רוחש כבוד והערכה לעם היהודי. התיאור החיצוני של הגמדים כארוכי אף וקטני קומה היה דומה לצורה בה נתפסו יהודים באותה עת באירופה כמו גם אהבתם לזהב, אך הגמדים בספריו נתפסים דרך כלל כדמויות מעוררות אהדה. ניתן למצוא בסיפוריו מקבילות שונות לקשר זה:
הגמדים, למרות טמיעתם בין הגזעים השונים והשימוש בשפה המקומית שמרו על שפתם ה"ק'וזדול" וגם בדברם בשפה המקומית יש להם מבטא זר. שפתם אף מבוססת על השפות השמיות.
הגמדים גורשו מארצם על ידי דרקון שחמס את אוצרותיהם, ניתן לראות בכך מקבילה לשריפת בית המקדש והגליית כלי המקדש העשויים ממתכות יקרות.
הגמדים, בדומה ליהודים, כמהו לשוב לארצם, ולא ויתרו על תקוותם לכל אורך הגלות, ואף העבירו את התקווה לדורות הבאים.
הגמדים הם יוצאי דופן במראיהם המזוקן (מראה אופייני של יהודי בגולה) ביחס לעמים שבקרבם התיישבו, קומתם נמוכה, אפם גדול, והם עוסקים ושומרים על הזהב.
הגמדים, על פי המסופר בספר, אינם גיבורים ויעסיקו בן גזע אחר לעשות עבורם את 'העבודה השחורה', אך עם זאת יתנהגו עמו בנדיבות ואם יסתבך לא ינטשו אותו לגורלו.
גם בשר הטבעות ניתן למצוא מקבילה, והיא, הברית המפתיעה בין גימלי הגמד, ולגולס מבני לילית, ומודגש לאורך הספר שהגמדים ובני לילית תמיד שנאו אחד את השני. היו שהשוו בין המלחמה במורדור בספר למלחמת העולם השנייה, כשבשני המקרים מרבית העמים התאחדו להילחם כנגד 'הרוע', וזה כלל ברית מפתיעה בין היהודים לנוצרים.
מוריה הוא קומפלקס הררי מפואר אותו בנו הגמדים בעת הקדומה, וייתכן ששמו נועד להקביל להר המוריה שבירושלים.
ספריו
זוהי רק רשימה חלקית מכתביו (יש האומרים שטולקין כתב במהלך חייו כ-600 סיפורים באורכים שונים). חלק מכתביו נערכו ויצאו לאור לאחר מותו על ידי בנו, כריסטופר.
ההוביט או לשם ובחזרה (1937. תר' משה הנעמי, 1976; תרגום הטייסים [תרגום משותף], 1977; יעל אכמון, 2012) – מסעו רב-התלאות ועתיר-הדמיון של ההוביט בילבו בגינס, הוביט (בן מחצית) אוהב-שלום ואמיץ-לב, שיצא לסייע לגמדים להביס את הדרקון שחמס את ארצם ונקלע אל ממלכות של קוסמים וגמדים, שדונים ודרקונים.
האיכר גַילְס בן הֶם (1949. תר' דליה טסלר בשם גַילְס האיכר מפְּרָזוֹן, 1968) – הרפתקאותיו המרתקות-משעשעות של איכר, שניצח את הדרקון ונעשה מלך, מסופרות תוך לגלוג עוקצני על גיבורים המתקשטים בנוצות לא-להם.
שובו הביתה של בֵּן בּוֹרְטְנוּת בּוֹרְתֶלְם (1953)
שר הטבעות (1954–1955. תר' רות לבנית ואוריאל אופק, 1979; עמנואל לוטם, 1998) – מסעו רב-הסכנות של ההוביט פרודו בגינס, שיצא להשמיד את טבעת-הקסמים המשחיתה כל מי שמחזיק בה:
שר הטבעות: אחוות הטבעת
שר הטבעות: שני הצריחים
שר הטבעות: שיבת המלך
הרפתקאות תום בומבדיל (1962. תר' אוריאל אופק, 1984) – שירים סיפוריים הקשורים בגיבורי שר הטבעות.
עץ ועלה (1964. תר' מיכל אלפון, 1993). – סיפורים על פיות.
סְמִית איש ווּטוֹן מֵיג'וֹר (1967. תר' יחיעם פדן בשם הנפח מווּטוֹן-רבא, 1984) – סיפור-חורף שעלילתו מתרחשת בימי-הביניים.
הדרך נמשכת לה הלאה (1968) – מחרוזת שירים מולחנים.
הסילמריליון (1977. תר' עמנואל לוטם, 1998) – סאגה מיתית רחבת-יריעה (בלתי-גמורה), המתרחשת בארץ התיכונה.
אגרות אבא-חג-מולד (1978) – מכתבי הסופר לילדיו.
סיפורים שלא נשלמו (1980) – רצף של סיפורים (לא גמורים) המתרחשים בארץ התיכונה, לאורך שלושת העידנים בהיסטוריה של הארץ.
ילדי הורין (2007. תר' עמנואל לוטם, 2008) – סיפור משפחתו של הורין תליון אשר העז להתריס כנגד שר האופל מורגות', בגרסה שלמה ומבוססת יותר מן הגרסה המופיעה בסילמריליון ובסיפורים שלא נשלמו.
ברן ולותין (2017. תר' עמנואל לוטם, 2019) – סיפור מסעם של ברן, בן התמותה ולותין, בת האלמוות בארץ התיכונה במטרה להביא לאביה של לותין את אבן הסילמריל מכתרו של מורגות' כדי להגשים את אהבתם.
מפלת גונדולין (2018. תר' עמנואל לוטם, 2020) – סיפור קורותיה של עיר העלפים גונדולין מהקמתה ועד למפלתה הסופית בפני צבאות מורגות'.
ראו גם
לקריאה נוספת
המפרי קרפנטר, טולקין: הסופר שברא את ה"הוביט" ו"שר הטבעות", אחוזת בית ספרים, מאנגלית: דני אורבך, אחרית דבר מאת עמנואל לוטם, תשע"ג 2013.
קישורים חיצוניים
מאמר על הביוגרפיה המתורגמת מאת ההיסטוריון פרופ' אודי מנור
קהילת טולקין הישראלית
נומנור - אתר עברי על טולקין ושר הטבעות
The Tolkien Society אגודת טולקין הבריטית
רן לוי, סופר מגנב פטור - על ג'.ר.ר. טולקין ו'שר הטבעות', באתר הידען, 31 באוקטובר 2011
האנציקלופדיה של ארדה
מרים זקהיים, בין פנטזיה למציאות: אהבתם האסורה של אידית וג'.ר.ר. טולקין, בבלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית, 14 בפברואר 2024
הערות שוליים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים בריטים
קטגוריה:סופרים בריטים
קטגוריה:סופרים אנגלים
קטגוריה:שר הטבעות
קטגוריה:סופרי פנטזיה בריטים
קטגוריה:אינקלינגס
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בממלכה המאוחדת
קטגוריה:ההוביט
קטגוריה:זוכי פרס גנדלף
קטגוריה:יוצרי שפה מתוכננת
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1892
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1973
| 2024-09-24T11:47:07
|
אוגר
|
ממוזער|אוגר סורי במתקן לאוגרים.
האוגר (שם מדעי: Mesocricetus) הוא סוג מכרסם בתת-משפחת האוגרים ממשפחת האוגריים. הסוג כולל ארבעה מינים ונפוץ באזור דרום-מזרח אירופה. האוגרים הם בעלי חיים ליליים.
מיני הסוג
אוגר זהוב (Mesocricetus auratus) - המין המוכר ביותר בסוג זה.
Mesocricetus brandti - נפוץ בטורקיה, הקווקז, ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן.
Mesocricetus raddei - נפוץ במורדות הצפוניים של הרי הקווקז
Mesocricetus newtoni - נפוץ ברומניה ובבולגריה. בשנת 1995 נאמדה סך האוכלוסייה בכ-3,000 פרטים בוגרים.
תיאור
האוגר קיבל את שמו עקב נטייתו לאגור מזון. הוא נוהג להסתייע בכיסי הלחיים שלו למטרה זו. את המזון שאגר הוא מרגיש בנוח לפלוט רק במקום מוכר לו. שקי הלחיים של האוגר יכולים להכיל אף שגר גורים (האימהות נוהגות לעשות פעולה זו כאשר הן חוששות) אך פעולה זו יכולה להיגמר בחניקה או עריפת ראשיהם של הגורים.
לאוגר גוף קטן מאוד כ-17 ס"מ בלבד אורכו, הזכר קטן אך במקצת מן הנקבה. אוזניו קטנות אך חוש השמיעה שלו מפותח מאוד. גם חוש הריח שלו מפותח מאוד. לעומתם, חוש הראייה אינו מפותח. שיני האוגרים, כדרכם של המכרסמים, צומחות כל הזמן.
האוגר בטבע אוכל בעיקר זרעים אך הוא לא יבחל גם בחרקים ובפירות למיניהם.
האוגר מגיע לבגרות מינית בגיל 11 שבועות בערך. עונת הייחום בטבע היא בחורף. ההריון הוא הקצר ביותר במחלקת היונקים - 16 עד 18 יום בלבד. האוגרות ממליטות פעמים אחדות בשנה; בכל המלטה יופיעו בין שניים לשישה גורים (תלוי בסוג האוגר) חסרי ישע ועיוורים.
ראו גם
ביות האוגר הזהוב
קישורים חיצוניים
גידול אוגרים גמדיים (סיבירים)
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1898
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלפרד נרינג
קטגוריה:אוגריים
קטגוריה:חיות מחמד
| 2024-10-19T22:44:23
|
במה חדשה
|
במה חדשה הוא אתר אינטרנט הפועל ככתב עת ספרותי, שהוקם במטרה לספק במה ליוצרים שונים לפרסם את יצירותיהם באופן חופשי באינטרנט.
היסטוריה
האתר "במה חדשה" התחיל את דרכו בשנת 1998 ביוזמת בועז רימר, כשהוא מתבסס על האתר החלוצי "בימה אחרת" שהוקם באמצע שנות ה-90 על ידי ערן להב.
החל מ-1999 קיימו יוצרי הבמה אירוע משותף המכונה "ערב במה". האירוע התקיים מדי חודש ביום שלישי הראשון של החודש. עם הזמן נוסדו סביב הערב המרכזי גם ערבי במה שכללו הקראת שירה ופרוזה, הצגת קטעים תאטרליים והופעות חיות מסוגים שונים. ערבי הבמה לרוב התקיימו בתיאטרון תמונע והם התקיימו ברצף במשך שנים אחדות, עד אשר הופסקה ההתקשרות בין במה חדשה לתיאטרון תמונע באמצע שנות האלפיים. עקב כך ערבי הבמה נדדו לאולמות אחרים, עד אשר ערבי הבמה הופסקו לחלוטין.
תקופת השיא של פעילות האתר הייתה בין 2001 ל-2005.
במרץ 2007 מחקו פורצים את היצירות מחצי השנה האחרונה באתר, בעקבות ניסיון פריצה אחר שעליו השתלטו בעלי האתר. עם זאת, רימר הצליח לשחזר את מרבית היצירות הפגועות. בנוסף, יוצרים ותיקים רבים הפחיתו את פעילותם באתר ואף הפסיקו את פעילותם כלל.
במשך השנים צבר האתר פופולריות רבה. בתחילת חודש מאי 2016, התקרב מספר דפי היוצרים באתר ל-37,000. אולם חלק מהדפים הם למעשה שמות שונים של אותו אדם, ויש דפים שיוצריהם חדלו מפעילותם באתר.
יש הרואים בהפסקת ערבי הבמה כאחת הסיבות לדעיכת האתר. ערבי הבמה של במה חדשה, שבהם נפגשו היוצרים, הפכו את האתר לשונה מאוד, הרבה קשרי חברות נוצרו בין חברי האתר מחוץ לאינטרנט, העורכים היו יוצרים בעצמם ורובם זכו בפעם הראשונה לערוך או להמליץ על יצירות של אדם אחר, שיטה זו גרמה לעורכי האתר להיות "מחוזרים" על ידי יוצרים אחרים שחפצו בהמלצה.
מאפייני האתר
הסגנון והאיכות של היצירות בבמה מגוון ושונה, והן נעות בין יצירות ביכורים גרפומניות לפניני כישרון. האתר מאפשר פרסום של יצירות מלל, מוזיקה, תמונות מכל הסוגים וכן יצירות וידאו או אנימציה ממוחשבת, וקמו סביבו קהילות מקוונות.
באתר הייתה נהוגה שיטה שיצרה תחרותיות באתר. היוצרים הרשומים בה היו יכולים לדרג כל יצירה בין הציון 1 ("יצירה גרועה") ל-5 ("יצירה איכותית"). עקב שיטת הדירוג וכיוון שלא חל איסור על פתיחת מספר דפי יוצר לאותו אדם, יוצרים רבים פתחו מספר דפי יוצר וכך יכלו להצביע מספר פעמים לאותה יצירה. כמו כן, יוצרים אחרים התאחדו יחד כדי לקדם יצירות של עצמם, באמצעות הצבעות מאורגנות.
ישנן דוגמאות רבות של דפי יוצר בבמה חדשה אשר לא היו זוכים לפרסום באתרי אינטרנט או כתבי עת ספרותיים אחרים, והאתר שימש קרש קפיצה ליוצרים רבים. אחד המפורסמים שבהם הוא יוני בלוך, שפרסם בבמה חדשה את יצירותיו. גם סופרים ידועי שם כמו אתגר קרת, יורם קניוק ורבים אחרים, מפרסמים בבמה חדשה. לבעל האתר, בועז רימר, הייתה יכולת בלעדית לחסום יוצרים ולגלות את זהותם.
עורכי האתר
עורכי האתר נבחרו ישירות על ידי בועז רימר, בעל האתר.
כל יצירה חייבת באישור עורכי האתר. עורכי האתר חוסמים פרסום יצירות מסיבות שונות, כגון הפרת זכויות יוצרים, חוסר התאמה ערכי או סיבה אחרת. לעורכים יד חופשית באישור או פסילה של יצירות. ולרוב לא יאשרו יצירות המכילות שגיאות כתיב רבות מדי, או תוכן בוטה/גס.
כמו כן, עורכי האתר ממליצים על היצירות שיופיעו בעמוד הבית של האתר.
סוגיות
כל התכנים העולים לאתר מבוקרים ומאושרים על ידי העורכים. העומס הרב ומספר היוצרים גרמו לכך שלעיתים נדרשים מספר ימים ולעיתים אף חודשים ושנים עד שיצירה מאושרת לפרסום או עדכון.
שמות היוצרים שהורידו את כל יצירותיהם נעלמים מגוגל אך אינם נמחקים לחלוטין מהאתר, והוא "שומר" את הדף על שמם, על אף שהוא ריק ואינו בר חיפוש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אתרים מבוססי תוכן משתמש
קטגוריה:אתרי אינטרנט ישראליים
קטגוריה:אתרי אינטרנט שהושקו ב-1998
| 2024-04-10T17:34:27
|
חרב
|
שמאל|ממוזער|280px|מבנה בסיסי של חרב ארוכה:* תפוח הניצב – משמש לאזן את משקל החרב וגם מאפשר הכאת היריב.* ידית אחיזה – משמשת לאחיזת החרב.* שמורת הניצב או לעיתים שמורת צלב – משמשת להגנה על היד ולעצירת חרב היריב.* לשונית מגן־גשם – לעצירת חדירת גשם לתוך הנדן.* Ricasso – חלק שאינו מחודד בלהב, בגלל חוסר התועלת שבכך, בשל קרבתו לשמורת הניצב. תורם גם לחוזק בסיס החרב.* שקע אורך (Fuller) – מרוקע בהלמות פטיש ובעזרת גליל פלדה ייעודי, בעוד הפלדה לוהטת בעת חישול החרב, כמעט או לכל אורכה. הדבר גורם לדחיסת הפלדה במרכז החרב ולחיזוקה ולעיתים משמש גם להורדת משקל החרב.* רכס אמצע הלהב – השארת הרכס תורמת לחוזק הלהב, וממנו מתחיל מדרון עד לשפת החרב החדה ולחוֹדה.* שפת הלהב – מחודדת בשני צידי החרב, מה-Ricasso ועד לקצה הלהב.* חוד – קצה הלהב המשמש לדקירת היריב.הערה: ישנן עיצובים שונים בהם קיים "רכס אמצע" לכל אורך החרב או לחלופין "שקע אורך" (Fuller) לכל אורך החרב שהולך ו"נעלם" לקראת חוד החרב.
ממוזער|250px|חרב רפייר
חרב היא כלי נשק קר שנועד לדקירה או לשיסוף. בעיצובה הבסיסי ביותר, החרב עשויה מלהב ארוך וניצב בו אוחזים את החרב. הלהב בדרך כלל עשוי מתכת, כשלפחות צד אחד שלו משויף וחד. לעיתים קרובות יש לחרב קצה מחודד לדקירה. הידית יכולה להיות עשויה מסוגים שונים של חומרים, כשהנפוצים הם עץ מצופה בעור, עורות דגים, בד עבה, שרוכים או סבכות מתכת. מבנה החרב דומה בצורה מפתיעה בתרבויות שונות, כמו גם טכניקות הסיף והלחימה הנפוצות. על-מנת לשאת את החרב נהוג להשתמש בנרתיק הנקרא "נדן", שמונע מהחרב לפגוע באדם הנושא אותה ומגן על הלהב מפני פגעי הטבע (כגון אבק ולחות).
מבנה החרב
החרב בנויה משני חלקים עיקריים: להב וניצב.
ניצב
הניצב הוא החלק בחרב בו אוחזים. הוא בנוי מידית שבקצה התחתון גולה כבדה (נקראת גם "תפוח ניצב", pommel) שמטרתה העיקרית היא לסייע באחיזה. בחרבות דקירה מאוחרות שימשה גם לאיזון משקל הלהב ולאפשר תמרון נוח יותר בדקירה. כמו כן, הגולה יכולה גם להמם אדם במכה על הראש. באמצע נמצאה הידית, בה אוחזים. בקצה הקרוב ללהב ניצבת השמורה, או ה-hand-guard, שמטרתו הייתה כפולה: למנוע מהיד להחליק על הלהב ולמנוע מלהב היריב לפגוע ביד. לחרבות שונות היו שמורות שונות: לחרבות האבירים של ימי הביניים היו שמורות בצורת מוט אופקי שיצר צלב עם הלהב והידית (cross-guard), לחרבות היפניות היו שמורות בצורת מלבן או אליפסה שהקיף את הלהב ונקראו Tsuba ואילו לחרבות הדקות והקלות (יחסית לחרבות ימי הביניים) של המאה ה-17 ואילך (חרב סיף או דקר) השמורה הייתה מעין "סלסלה" שעטפה את היד וכללה קשת פלדה שהגנה גם על פרקי האצבעות.
להב
הלהב הוא אחד מן הכלים הקדומים ביותר שהמציא האדם; אך להבים ארוכים מספיק כדי להיחשב חרבות נוצרו רק בתקופה הכלקוליתית, עם תחילת מלאכת עיבוד המתכת.ממוזער|250px|חרב אירופאית מימי הביניים.
ממוזער|250px|קטאנה - להב ונדן.
לחרבות שונות היו להבים שונים. הלהב כולל שפה אחת או שתיים מחודדות (חרב פיפיות), ששימשו לשיסוף ולעיתים גם קצה מחודד ששימש לדקירה. החרב הארוכה בעלת שתי השפות כללה גם מעין שקע לאורך אמצע הלהב, שנועד להקטין את המשקל של החרב. שקע זה - הנקרא fuller - נודע בטעות כ"מרזב הדם".
חרבות בעלי להבים קצרים יותר (כגון הגלאדיוס ופגיונות מסוגים שונים) שימשו לרוב לדקירה, ואילו חרבות ארוכות, כמו רוב החרבות שהיו בשימוש בימי הביניים, שימשו לחיתוך. ההבדל בין חרבות אלה התבטא, כאמור, באורך, בצורת הלהב (למשל, חרבות מעוקלות שימשו רק לחיתוך, חוץ מבמקרה של חרבות סיף) ובחלקיו החדים (רק חרבות ישרות המיועדות לחיתוך היו חדות בשני צידיו של הלהב).
שיטות הייצור של הלהבים היו שונות מחרב לחרב, אך לא במידה רבה. שיטת ייצור חרבות חדשה יחסית כוללת קיפול חוזר ונשנה של המתכת בצורת הלהב, מה שמאפשר ליצור להב דק יחסית אבל חזק. ההבדלים באיכויות החרב מתבטאות בעיקר באיכות החישול שהיה שונה בין מסורת למסורת וכמו כן ישנם שינויים בין חרבות בהתאם למטרה של הלוחם וכן בהתאם למגבלות הטכנולוגיה.
היסטוריה
ממוזער|250px|חרבות מתקופת הברונזה
ממוזער|150px|חרבות דו-ידניות מתקופת הרנסאנס
חרבות היו בשימוש אצל בני האדם החל מתקופת הברונזה, כשלראשונה הומצאה הטכנולוגיה ליצירת להבים חדים וארוכים. החרבות הראשונות היו עשויות מארד או נחושת. הלהב היה קשה, אך מאוד שביר, והחרבות נעשו בטכניקה שכללה יציקת הנחושת הנוזלית לתוך תבנית, קירור, ואז ליטוש וחידוד בעזרת אבני ליטוש ו"פצירות". רק כשהאדם למד לעבד את מתכת הברזל נהפכו החרבות לכלי נשק חשוב. במהרה, למדו הנפחים שעם הוספת כמות מתאימה של פחם (למעשה הפחמן שנמצא בפחם) ניתן לייצר סגסוגת יעילה בהרבה: פלדה.
החרב הייתה בשימוש גם בזמן העת העתיקה, אז הייתה נטייה לשימוש בחרבות קצרות שנועדו בעיקר לדקירה. המפורסמת שבהן הייתה הגלאדיוס הרומית שנהפכה לנשק הסטנדרטי של הלגיונר. הגלאדיוס שימשה בעיקר לדקירה אך יכלה גם לשסף. עם הירידה באיכות הצבא הרומי והמשמעת של לוחמיו, נזנחה הגלאדיוס לטובת הספאתה – חרב ארוכה יותר שהייתה בשימוש הברברים באותה תקופה. גם אחרי נפילת האימפריה הרומית נמשך השימוש בחרבות, אם כי איכותן הירודה יחסית (חרבות הוויקינגים היו כבדות ולא מאוזנות, אף על פי שוויקינגים רבים נשאו לצידם חרב קצרה ושמה seax: וישנם האומרים שהיה זה סכין או פגיון ארוך) אפשרה לגרזני המלחמה והחניתות לשלוט בשדה הקרב.
תקופת השיא של השימוש בחרבות הייתה בימי הביניים באירופה, המזרח התיכון ויפן. באותה תקופה, חרשות החרבות הייתה בשיאה ונפחים ייצרו חרבות מאיכות גבוהה ביותר (בייחוד ביפן, דמשק וספרד). החרבות באו במגוון גדלים ועיצובים: החל מחרבות כבדות באורך של יותר ממטר וחצי, עבור בחרבות רחבות לשימוש צבאי, וכלה בחרבות דקות וקלות כמו החרב הקטנה שנועדו בעיקר לשימוש אזרחי וסיף.
מאז היווצרותן היו החרבות כלי נשק יקר ויוקרתי במיוחד. הכנת חרבות מובחרות נמשכה לעיתים יותר משנה ומחירן עלה לעיתים על זה של כפר שלם. בניגוד לכלים אחרים כגון גרזן, פטיש, קשת או חנית – החרב שימשה רק למלחמה ולכן נחשבה לכלי נשק יפה ואצילי שרק בני המעמד הגבוה (מעמד האצולה, אבירים וסמוראים) יכלו להרשות לעצמם אותו. ביפן הפאודלית ובאירופה של ימי הביניים והרנסאנס החרב שימשה גם כסמל מעמד, שימוש שנמשך עד המאה ה-19, גם אחרי שהחרב איבדה את מקומה בשדה הקרב לטובת הרובים והתותחים.
אחרי שימוש נרחב במשך כחמשת אלפים שנה, חרבות החלו בהדרגה לאבד מחשיבותן בשלהי המאה ה-19, עקב השימוש הגובר בנשק חם המבוסס על אבק שרפה. אף על פי שחרבות לא נזנחו לחלוטין, שימושיהן הוגבלו יותר ויותר, כשחלק נרחב יותר משימושן היה למטרות טקסיות. עם זאת, חרבות היו עדיין בשימוש במלחמת העולם השנייה, כשהקצינים בצבא היפני נשאו חרב קטאנה למטרות טקסיות ולקרב פנים אל פנים.
סוגי חרבות ופרטים עליהן
ממוזער|250px|חרב פרשים מעוקלת (Sabre)
ממוזער|250px|חרבות דו-ידניות.
העת העתיקה
חרב קצרה – חרב באורך כ-60 ס"מ, הייתה נפוצה בעת העתיקה, בימי הביניים וברנסאנס.
ח'ופש – חרב חתית, שאומצה על ידי המצרים ובעלת להב בצורת מגל.
קסיפוס – חרב קצרה מיוון העתיקה.
קופיס – חרב קצרה מיוון העתיקה.
גלאדיוס – חרב רומאית קצרה אך רחבה.
ספאתה – חרב ארוכה שפותחה על ידי הברברים ומאוחר יותר אומצה על ידי הפרשים הרומיים.
פאלקס קצר – חרב דאקית בעלת להב בצורת מגל.
פלקטה – חרב איברית בעלת להב בצורת מגל.
המזרח התיכון ואירופה של ימי הביניים ותחילת הרנסאנס
חרב ארוכה (אנגלית: Longsword) – חרב בעלת להב ישר וארוך וניצב עם שמורת-צלב שהייתה בשימוש בעיקר על ידי אבירים ובני-אצולה באירופה של ימי הביניים והרנסאנס. השם מתייחס הן לחרבות חד-ידניות, הן לחרבות יד וחצי והן לחרבות דו-ידניות.
חרב אבירים (נקראת גם חרב רחבה או חרב ארוכה, ובאנגלית גם Arming Sword) – חרב חזקה וכבדה ליד אחת, עם להב באורך של בערך מטר. החרב הארוכה נועדה בעיקר לחתוך, אך גם יכלה לדקור. זו הייתה החרב העיקרית של האבירים בימי הביניים.
חרב ממזרית – חרב ארוכה שאפשר היה להחזיקה ביד אחת או בשתי ידיים. בשל כך נודעה גם בשם חרב "יד וחצי". החרב שימשה גם לדקירה וגם לחיתוך, כאשר הדגש נקבע בהתאם לפרופיל הלהב. היא פותחה בשלהי ימי הביניים והייתה בשימוש עד סוף הרנסאנס.
חרב דו-ידנית – חרב ארוכה וכבדה באורך של למעלה ממטר ולעיתים אף למעלה ממטר וחצי. החרב הופעלה בשתי הידיים ונועדה לחתוך דרך שריונות כבדים ומוטות של נשקי מוט כגון רומח או האלברד.
חרב חמש אצבעות – חרב בעלת להב רחב בבסיסו (ברוחב 5 אצבעות, ומכאן השם) שהולך ונהייה צר יותר, שימשה בעיקר לדקירה אך גם לחיתוך ושיסוף. הייתה נפוצה בשלהי ימי הביניים וברנסאנס.
חרב קלאימור – שם של שני סוגים של חרבות סקוטיות.
פלשיון או פלכיון: חרב מימי הביניים עם להב רחב וכבד במיוחד. הפלכיון שילב את הכוח של הגרזן עם טכניקה של חרב.
סימיטר – חרב טורקית מעוקלת.
חרב צ'רקסית (שאשקה) – החרב מעוקלת קצת, בעלת להב קפיצי וידית מקרן אייל, הומצאה בצפון הרי הקווקז על ידי מתיישבים מהשבטים הצ'רקסים בשלהי המאה ה-12 וה-13.
חרבות מהעת החדשה
סיף-פרשים – חרב מעוקלת במקצת המחודדת מצד אחד. הייתה בשימוש בעיקר במאות ה-18 וה-19 בידי חילות התקופה – בייחוד הפרשים.
רפייר – חרב דקה וארוכה שנועדה בעיקר לסיוף ולדקירה. הייתה נפוצה ביותר ברנסאנס ועד המאה ה-17, אז הוחלפה בחרב קטנה , הדומה בתכונותיה אך קצרה וקלה יותר. בחרבות אלו נלחמו בני אצולה בדו-קרב של כבוד באותה תקופה.
ממוזער|חרבות ג'יאן מתקופת המדינות הלוחמותחרב סיף – חרב המשמשת בתחרויות סיף אולימפיות. יש שלוש סוגי חרבות סיף: חרב, דקר ורומח.
חרבות יפניות
טאצ'י – חרב יפנית מעוקלת שקדמה לקטאנה והשימוש בה היה דומה. לטאצ'י היה להב מעוקל באורך 80 ס"מ בעל קצה חיתוך יחיד.
אודאצ'י/נודאצ'י – חרב יפנית דו-ידנית גדולה במיוחד בעל להב מעוקל, נישאה על הגב.
קטאנה – חרב יפנית ארוכה ומעוקלת בעלת קצה חיתוך יחיד, אורך הלהב היה 60–80 ס"מ. חרב זו היא חרב חזקה במיוחד, בשל שיטת הייצור הייחודית שלה.
אוגטאנה – גרסה מוגדלת וארוכה יותר של הקטאנה. שימשה בעיקר ללחימה בשדה הקרב.
ואקיזאשי – חרב תואמת לקטאנה שנראית כגרסה קטנה של הקטאנה. אורך הלהב היה 30–60 ס"מ. הוואקיזאשי נחגרה לצד הקטאנה ושימשה כנשק למקומות סגורים.
נינג'אטו – חרב בדיונית המיוחסת לנינג'ות בתרבות הפופולרית ובעיקר בקולנוע וקומיקס.
שינקן – חרב קטאנה חדה שחושלה ביפן בתקופה המודרנית, משמשת בעיקר לאימוני חיתוך באמנויות לחימה.
חרבות נוספות
Flameberge – שם גנרי לכול סוג חרב בעל להב גלי, הדומה ללהבה (וזהו מקור שמה).
ג'יאן : חרב סינית בעלת להב ישר ודק. כיום משמשת לאימוני טאי ג'י צ'ואן.
חרב דאו – חרב סינית בעלת להב מעוקל ורחב, אשר משמשת באמנויות לחימה סיניות רבות.
אידה – חרב אפריקנית הנוצרה על ידי שבט היורובה, בעלת להב המתרחב לקראת הסוף.
טאלוואר – חרב מעוקלת אשר מקורה בהודו.
קאנדה או חנדה – חרב רחבה בעלת ידית המוקפת ב"סלסלה".
חרבות בתרבות
מאז ימי הביניים, הן באירופה והן ביפן, החרב הפכה לנשקו האישי של הלוחם בן מעמד האצולה (אביר או סמוראי). לחרב לא היה רק תפקיד מעשי-קרבי אלא גם תפקידים טקסיים וסמליים. למשל: הכתרת אביר נעשתה באמצעות טפיחה על כתפיו עם חרב (בדרך כלל או החרב של המכתיר או החרב שיקבל האביר). חרבות של גיבורים ואצילים רבי-מעלה כגון מלכים, קושטו במתכות יקרות ואבני חן ועוטרו בעיטורים שונים וחלקן אף נקראו בשמות. ממסורות אלו התפתחו אגדות על חרבות קסומות והגיבורים שנשאו אותן. הידועה שבהן היא האקסקליבר - חרבו האגדית של המלך ארתור.
החרב שימשה כאמצעי העיקרי לדו-קרב עד המצאת האקדחים בעלי בריח צור (Flintlock), ובסרטי קולנוע רבים מתוארים דו-קרבות בין הגיבור לנבל כאשר כלי הנשק בו שניהם משתמשים הוא חרב כלשהי.
אחת החרבות הבדיוניות הידועות והפופולריות ביותר היא חרב האור (Lightsaber) מסרטי מלחמת הכוכבים: זוהי חרב עתידנית בה הלהב מורכב משלהבת אור (או ענן פלזמה) שיכולה לחתוך דרך כל חומר. חרב-האור היא נשקם של אבירי הג'דיי והסית' ובידיהם המיומנות היא קטלנית ביותר.
הביטוי "חרב פיפיות" מתאר חרב עם להב מחודד משני צידיו. הביטוי מדמה מהלך שעלול לפגוע במידה דומה לאפשרות שיועיל.
ראו גם
פגיון
חרב אור
נשק קר
חרבות בדיוניות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
כיצד מכינים חרבות?
הערות שוליים
*
| 2024-10-10T05:36:14
|
נייטרינו
|
נֵייטְרִינוֹ או ניוטרינו (Neutrino, באיטלקית: "נייטרון קטן") הוא חלקיק יסודי פרמיוני, המהווה לפטון נטול מטען חשמלי. הספין של הנייטרינו הוא . לפי מדידות שנעשו עד 2017, סכום מסות שלושת הטעמים של הנייטרינו הוא כ-. זו היא המסה הנמוכה ביותר של חלקיק מסיבי כלשהו. רק פוטונים וגלואונים הם בעלי מסה נמוכה יותר – מכיוון שאין להם מסה כלל.
לנייטרינו אין מטען חשמלי או מטען צבע. לכן, הוא לא מגיב לכוח האלקטרומגנטי ולכוח החזק. חלקיקי נייטרינו מושפעים בעיקר מהכוח החלש. ההסתברות לאינטראקציה של נייטרינו עם אטומי החומר דרכו הוא עובר היא נמוכה מאוד. לדוגמה, נדרש קיר עופרת בעובי מספר שנות אור על מנת לחסום מחצית מכמות חלקיקי הנייטרינו העוברים דרכו. גלאי נייטרינו מכילים מאות טונות של חומר, אולם בממוצע, רק אטומים בודדים מתוכו מגיבים לפגיעת נייטרינו במהלך יממה אחת.
בהתפרצות סופרנובה, רוב האנרגיה מוקרנת בצורת שטף חלקיקי נייטרינו, המיוצרים כשפרוטון ואלקטרון בליבה מגיבים זה עם זה ויוצרים נייטרון. במהלך שלב ההתכווצות, הצפיפות בליבת הסופרנובה, שהיא כ-1014 גרם/סמ"ק, מאפשרת יצירת שטף של חלקיקי נייטרינו, אותם ניתן לגלות גם במרחקים גדולים מאוד. ההוכחה הניסויית הראשונה לתופעת ההתכווצות של סופרנובה ויצירת שטף חלקיקי הנייטרינו הושגה ב-1987, כשהתגלו חלקיקי נייטרינו מסופרנובה 1987A. ההתפרצות התרחשה במרחק של 51.4 קילופארסק מכדור הארץ.
גילוי החלקיק
ההשערה בדבר קיומו של הנייטרינו הועלתה לראשונה על ידי וולפגנג פאולי ב-1930 על מנת להסביר את בעיית איבוד התנע בתהליך התפרקות בטא. פאולי הציע כי חלקיק שטרם נתגלה נושא את עודף האנרגיה וכינהו "נייטרון", אולם ב-1932 ניתן שם זה לחלקיק שונה לגמרי שהתגלה על ידי ג'יימס צ'דוויק. בשלב זה היו שני חלקיקים שונים שנשאו את השם "נייטרון". אנריקו פרמי נשאל האם הוא אותו "חלקיק פאולי" והשיב כי "חלקיק פאולי אינו נייטרון אלא נייטרינו" (כלומר נייטרון קטן באיטלקית), וכך קיבל החלקיק שם חדש. על פי התיאוריה של פרמי להתפרקות בטא, החלקיק שגילה צ'דוויק יתפרק לפרוטון, אלקטרון ולחלקיק נייטרלי קטן (שכיום נקרא אנטינייטרינו אלקטרוני):
ב-1933 חישב פאולי את תכונות החלקיק המשוער.
הנייטרינו התגלה ניסיונית, על ידי צוות בראשות קלייד קוואן ופרדריק ריינס, רק ב-1956, בניסויים בכור הגרעיני "סוואנה ריבר", למעלה מ-30 שנה אחרי שנחזה קיומו, משום שהתגובה שלו עם אטומי חומר שדרכו הוא עובר היא מזערית, ולפיכך היה צורך במכשור רגיש במיוחד. בשנת 1962, צוות פיזיקאים בראשות ליאון לדרמן גילה סוג שני של נייטרינו, שאותו כינו נייטרינו מואוני, ובשנת 1975, צוות של פיזיקאים בראשות מרטין פרל גילה סוג שלישי של נייטרינו, אותו הם כינו נייטרינו טאואוני. ב-2015 שני חוקרים, טקאקי קג'יטה היפני וארתור מקדונלד הקנדי, זכו בפרס נובל לפיזיקה על הוכחה לכך שלחלקיקי נייטרינו יש מסה.
סוגי הנייטרינו
קיימים שלושה סוגי נייטרינו שונים מבחינת הטעם. כל אחד מאלו משתייך לדור שונה של המודל הסטנדרטי: נייטרינו אלקטרוני νe (דור ראשון), נייטרינו מואוני νμ (דור שני) ונייטרינו טאואוני ντ (דור שלישי). לכל אחד מהם יש גם אנטי-חלקיק, האנטינייטרינו. ייתכן שהנייטרינו והאנטינייטרינו הם למעשה אותו חלקיק; אם כך, הנייטרינו הוא פרמיון מאג'ורנה. השערה זו לא הוכחה. לנייטרינו ולאנטינייטרינו יש כמה מספרים קואנטיים שונים זה מזה, לרבות המספר הלפטוני (1 עבור נייטרינו; עבור אנטינייטרינו) והאיזוספין החלש ( עבור נייטרינו; עבור אנטינייטרינו).
הנייטרינו האלקטרוני הוא הסוג הנפוץ ביותר של נייטרינו. הוא מופק בדעיכת בטא פלוס. אנטינייטרינו אלקטרוני מופק בדעיכת בטא מינוס.
נייטרינו מהשמש
בניסיונות לבדוק את התהליכים המתרחשים בליבת השמש נבנו גלאים למדידת שטף הנייטרינו מהשמש (מכונים גם "נייטרינו סולארי"). גלאים אלו נבנו במעבה האדמה על מנת לסנן רעש רקע של חלקיקים אחרים, אך הצליחו לגלות רק שליש מכמות הנייטרינו שציפו החוקרים למצוא. הפתרון לבעיה הוצע על ידי גריבוב ופונטרקורבו ב-1969 ואומת בניסויים ב-2002. גריבוב ופונטרקורבו הוכיחו כי בדרך בת שמונה הדקות מהשמש לכדור הארץ, שני שלישים מהנייטרינו מתנודדים בין נייטרינו אלקטרוני כפי שנוצר בליבת השמש ושאותו בלבד מדדו עד כה לבין שני סוגי הטעמים האחרים.
במשך שנים רווחה היפותזה כי כמויות נייטרינו גדולות יכולות להוות את החומר האפל החם, שהוא אחד מההסברים למסה החסרה ביקום. כיום מקובל שכמויות הנייטרינו אינן יכולות לתרום חלק משמעותי ממנו. תצפיות קוסמולוגיות תוחמות את התכונות של הנייטרינו.
נייטרינו מבלאזר
ב-22 בספטמבר 2017, גלאי הנייטרינו IceCube גילה את IceCube-170922A, חלקיק נייטרינו באנרגיה של 290 טריליון אלקטרון וולט. לאחר תצפיות נמצא שמקורו בבלאזר, חור שחור מסוג קוואזר, הרחוק מאיתנו 3.7 מיליארד שנות אור, שמפנה את הסילון שלו לכיווננו. כך למעשה נפתחה דרך חדשה לחקר היקום, בגילוי ומציאת מקורות אנרגיה גבוהה.
מהירות החלקיק
מהירותו של נייטרינו ככל הנראה קרובה מאוד למהירות האור. שטף הנייטרינו מסופרנובה 1987A הגיע לכדור הארץ בערך באותו הזמן עם שטף הפוטונים.
ב-22 בספטמבר 2011 התפרסם מאמר על ידי מדענים מ-CERN לפיו בניסויים שנערכו במשך 3 שנים, נמדדה לחלקיק נייטרינו מהירות הגבוהה ממהירות האור, גילוי שאינו עולה בקנה אחד עם תורת היחסות הפרטית. מיד לאחר הגילוי פרץ גל של תאוריות המנסות להסביר את משמעותו והשלכותיו על הפיזיקה המודרנית. בפברואר 2012 נתגלה שכבל אופטי היה מחובר בצורה רופפת לאחד מהשעונים האטומיים שמדדו את זמן היציאה וההגעה של הנייטרינו, ולכן יש צורך לבדוק מחדש את התוצאות. ביוני אותה שנה, לאחר בדיקה מחודשת, נמצא שמהירות הנייטרינו קטנה ממהירות האור.
ראו גם
המודל הסטנדרטי
מיון החלקיקים
גלאי נייטרינו
לקריאה נוספת
פתרונה של בעיית הנויטרינו מן השמש, מהדורת Scientific American בעברית (הוצאת אורט) גיליון 7 (אוק' נוב' 2003)
מחקר הניויטרינו במעבה האדמה
קישורים חיצוניים
מרים לוירר, חידת הנייטרינו של השמש
הערות שוליים
קטגוריה:לפטונים
קטגוריה:הכוח החלש
| 2024-09-11T18:07:38
|
שנקר (מכללה)
|
שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות (מקוצר לרוב ל"שנקר") היא מכללה אקדמית המיועדת להכשרת כוח אדם אקדמי ולמחקר בתחומי ההנדסה, העיצוב והאמנות. המוסד, שנמצא ברמת גן, נקרא על שם אריה שנקר.
במכללה פקולטה להנדסה, פקולטה לעיצוב וכן בית-ספר לאמנות רב-תחומית. היא חרתה על דגלה את הרב-תחומיות, ובבסיסה שיתוף הפעולה בין שתי הפקולטות. בית הספר מפעיל עשרה מכוני ומרכזי מחקר בתחומי הנדסת פלסטיקה, פרמצבטיקה, טקסטיל, תרבות ועיצוב, אופנה ועוד.
שנקר מפעיל מחלקה ללימודי חוץ המונה למעלה מ-1,200 סטודנטים. המחלקה מפעילה מגוון קורסים ומסלולי לימודי תעודה, רובם בנושאים הקשורים לעיצוב ולאופנה.
בחסות המוסד פועלת המכללה הטכנולוגית "שנקר הנדסאים", הממוקמת מחוץ לקמפוס שנקר המרכזי, בקרבת קמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב, בבניין שהיה עד שנת 2005, בית הספר להנדסאים של אוניברסיטת תל אביב. במכללה שני מסלולי לימוד: המסלול ללימודי תואר הנדסאים – הנדסאי בניין/אזרחית, הנדסאי אדריכלות ועיצוב פנים, הנדסאי אדריכלות נוף, הנדסאי תוכנה והנדסאי עיצוב מדיה ואת המסלול ללימודי תעודה במגוון תחומים.
בשנת 2017 נבחר בית הספר במקום ה-6 ברשימת "50 בתי הספר לאופנה הטובים בעולם" של המגזין הבינלאומי Business of Fashion.
באפריל 2020 החל פרופסור שיזף רפאלי לכהן כנשיא המכללה, לאחר עשר שנים שבהן כיהנה פרופסור יולי תמיר כנשיאתו.
היסטוריה
ב-1945 הונחה אבן פינה לבית ספר לטכנאי קרטה על שם אריה שנקר, עם התפתחות ענף הטקסטיל בארץ נבנה בשנת 1956 מבנה גדול בן שלוש קומות שנקרא "טכניקום אורט לטקסטיל על שם אריה שנקר" ושימש כתיכון (כיתות ט'–י"ב) למקצועות הטקסטיל. בעקבות משבר בענף הטקסטיל והעדפת התלמידים מקצועות אחרים כגון אלקטרוניקה נסגר בית הספר.
ראשיתה של מכללת שנקר היא בהמלצה על הקמת מכללה לצורכי הכשרת כוח אדם אקדמי, עבור תעשיית הטקסטיל בארץ, אשר הוצעה על ידי ועדה מטעם משרד המסחר ותעשייה. הקמת הבסיס לפעילות המכללה בוצעה באמצעות אנשי אקדמיה ותעשיינים. אנשי אקדמיה ומהנדסים מומחים בתחום הטקסטיל גויסו ועלו לארץ מארצות הברית לצורך הקמת המכללה.
נשיא המכללה הראשון היה ד"ר נתן בראון, שעמד עד אז בראש מערכת החינוך של העיר ניו יורק.
בשנת 1970 פתחה המכללה את שעריה. מגמות הלימוד בזמן פתיחת המכללה היו: טכנולוגיה טקסטילית, ניהול הייצור, ניהול ושיווק, עיצוב אופנה ועיצוב טקסטיל. מסלולי הלימוד היו אז מסלול לתואר הנדסאי, מטעם מה"ט, ומסלול לתואר "בוגר" מטעם המועצה להשכלה גבוהה של העיר ניו יורק. המכללה הוקמה ברמת גן, בבניין ששימש עד לסגירתו כשנה קודם לכן, כתיכון מקצועי של רשת אורט. במחזור הראשון של המכללה למדו כמאה סטודנטים.
בשנותיה הראשונות של המכללה היא תוקצבה על ידי קרן האגרה לחינוך ומחקר בטקסטיל, אשר פעלה במסגרת משרד התעשייה והמסחר. כספי הקרן הגיעו מאגרה שהוטלה על תעשייני הטקסטיל בארץ. עובדה שהיוותה את הבסיס לקשר של תעשיית הטקסטיל בישראל אל שנקר. כמו כן, תעשיינים רבים כיהנו בחבר הנאמנים של שנקר בתקופה זו.
בשנת 1973 הציגו בוגרי המחזור הראשון של שנקר את עבודות הגמר שלהם, בתצוגת האופנה הראשונה שנערכה על ידי המכללה. תצוגת האופנה של בוגרי בית הספר לאופנה של שנקר הפכה למסורת עבור בוגרי המסלול, המלווה את המכללה במשך כל שנות פעילותה. עד היום נחשבת תצוגת האופנה לאירוע מוכר המסוקר בהרחבה באמצעי התקשורת בישראל.
בשנת 1976 קיבלה המכללה הכרה כמוסד להשכלה גבוהה, והחלה לקבל למגמות הלימוד מספר רב של תלמידים ערבים, עולים חדשים מרוסיה, ארצות הברית ודרום אמריקה וכן תלמידים שהגיעו מחו"ל עבור לימודים במכללה. בנוסף, החלה המכללה להקים שלוחות בדרום הארץ, בין השאר בקריית גת ובדימונה.
בשנת 1983 עמדה המכללה בסכנת סגירה בשל גירעון תקציבי. לאחר מכן היא הפכה למתוקצבת על ידי המועצה להשכלה גבוהה, כשכל מחלקות הלימוד במכללה הפכו למוכרות על ידה. לבוגרי מחלקות העיצוב הוענק התואר B.Des ובוגרי מחלקות ההנדסה הוענק התואר B.Tech.
בשנת 1988 הוקם בקמפוס המכללה בניין חדש, שבו שוכנו ספריית שנקר וארכיון תלבושות וטקסטיל.
במהלך שנות ה-90, המכללה שנקראה "שנקר – בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל והאופנה", החלה מגמת עולמית של מעבר תחום ייצור הטקסטיל אל מדינות מזרח אירופה ומזרח אסיה. הנהלת המכללה החליטה כי יש להרחיב את תחומי הפעילות שלה בהתאם לכך. העיקרון המנחה היה התרחבות לתחומים שבהם עוסקת התעשייה בישראל. התחום הראשון שאליו התרחבה המכללה היה הנדסת פלסטיקה, בשנת 1995. ב-1998 קיבל החוג אישור על ידי המועצה להשכלה גבוהה.
שנקר במאה ה-21
בשנת 2000 שינתה המכללה את שמה המקורי "שנקר" ל"שנקר – בי"ס גבוה להנדסה ולעיצוב". מחלקות העיצוב אוגדו תחת הפקולטה לעיצוב ומחלקות ההנדסה תחת הפקולטה להנדסה. בנוסף, באותה שנה התמזגה המכללה עם בית הספר העצמאי ללימודי העיצוב "ויטל", לאחר שזה הפסיק את פעילותו, ובזכות כך הרחיב את מחלקות העיצוב של המכללה.
בשנת 2001 נחנך בניין חדש על שם מיטשל, בקמפוס המכללה. בשנת 2004 קיבלה המכללה אישור מהמועצה להשכלה גבוהה להעניק תואר בוגר במדעים, B.Sc., לבוגרי הפקולטה להנדסה.
בשנת 2008 נפתח בית הספר לאמנות רב-תחומית, המעניק תואר בוגר באמנויות (B.F.A). בהמשך נפתחו בבית הספר תוכניות לתואר שני בעיצוב (M.Des), תואר שני בעיצוב למהנדסים ותואר שני בעיצוב ובפיתוח משחקים דיגיטליים.
בשנת הלימודים תש"ע (2010) נחנכה במכללה תוכנית לימודים המעניקה לבוגריה את התואר מוסמך במדעים, M.Sc., בהנדסת פלסטיקה. הייתה זו התוכנית הראשונה לתואר שני במכללה. על פי המועצה להשכלה גבוהה, נמצאת התוכנית במצב של הסמכה קבועה.
בסמסטר ב' של שנת הלימודים 2012 (תשע"ב) החלו הלימודים במסלול לתואר מוסמך בעיצוב, M.Des.. במהלך שנת הלימודים שונה שמה של הפקולטה לעיצוב לשם "הפקולטה לעיצוב ע"ש עזריאלי".
בשנת 2018 נערך בשנקר האקתון ויקימדיה הראשון לעיצוב.
המכללה מקיימת שותפויות אקדמיות עם מוסדות אקדמיים, כגון: המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, , הקולג' המלכותי לאמנות, RISOD , אוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת ריירסון.
פעילות סטודנטים
"אגודת הסטודנטים והסטודנטיות שנקר" היא עמותה הפועלת למען הסטודנטים והסטודנטיות בשנקר במישורים האקדמיים, החומריים והתרבותיים, וכדי לייצג את הסטודנטים בפני מוסדות שנקר וכלפי חוץ. האגודה חברה בהתאחדות הסטודנטים בישראל.
ממוזער|286x286 פיקסלים|הנחת אבן פינה לבית הספר שנקר, 1945
בזמן משבר הקורונה הוקם מיזם חברתי כלכלי ללא מטרות רווח על ידי סטודנטים, במטרה לייצר תזרים מזומנים מיידי כאשר בתי העסק שלהם היו סגורים בזמן המשבר.
חבר הנאמנים
חבר הנאמנים של שנקר הוא גוף המשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות וקביעת עיקרי המדיניות של שנקר בכל הנוגע לתחומי הניהול, הפיתוח והתקציבים. הוא מורכב מנציגים מהארץ ומחו"ל בעלי תפקידים בכירים בעולם העיצוב, האמנות והאופנה. יו"ר חבר הנאמנים היא אורית אפרתי.
מתוך חבר הנאמנים נבחר הוועד המנהל, המופקד על קביעת המדיניות השוטפת של ניהול המוסד ופיקוח על ועדות משנה מקצועיות. יו"ר הוועד המנהל הוא צביקה ימיני.
בכל שנה מקיים חבר הנאמנים של שנקר אירוע שנתי שבמסגרתו מוענקים תוארי עמית כבוד מטעם שנקר לאישים הבולטים בהישגים הקשורים לפעילות המכללה במישרין או בעקיפין, בנוסף לתרומתם לתחום התמחותם.
בין האישים הבולטים: משה גרשוני, אורי גרשט, לימור לבנת וקרן מור.
ארגון בוגרים
ארגון בוגרי שנקר הוא עמותה שהוקמה בראשית 2009 ופועלת כגוף עצמאי. ארגון הבוגרים משמש כנציגם של בוגרי שנקר, וחזונו ליצור מארג של הזדמנויות לקידום הבוגרים לדורותיהם, והצבתם בחזית האקדמיה ובחזית התעשייה הישראלית והגלובלית.
נשיאי המכללה
+דיוקןשםשנות כהונהנתן בראון1970–1972גד אלון1972–1987דוד סמואל1987–1994אמוץ וינברג1994–2010ממורכז|120x120 פיקסליםיולי תמיר2010–2020ממורכז|119x119 פיקסליםשיזף רפאלי2020–מכהן
סמל המכללה
ממוזער|250px|שמאל|סמליל המכללה הקודם. עוצב על ידי דן ריזינגר בשנת 1982
המעצב דן ריזינגר עיצב את סמל המכללה בשנת 1982. הסמל הוא ליגטורה – מִשְׁלָב אוֹתִיוֹת של האות ש' בעברית והאות S בלועזית בעיצוב של שתי וערב הנראה כצורה מופשטת של אריג שסימל את מהות המוסד, שהתמחה בעת ההיא בתחומי האופנה והטקסטיל.
ריזינגר עיצב את הסמל לאחר שקיבל השראה מפעילות המכללה בשנות ה-70 כמכללה טכנולוגית לאופנה וטקסטיל.
בשנת 2010 קיבל ריזינגר תואר כבוד מטעם מכללת שנקר, עבור עיצוביו המשפיעים בתרבות הישראלית. תואר זה ניתן לו בין היתר עבור עיצוב סמל המכללה.
הקמפוס
קמפוס שנקר מורכב מכחמישה מתחמים מרכזיים הממוקמים בעיר רמת גן.
בקמפוס הראשי של המכללה ברמת גן שני בניינים עיקריים:
בניין פרניק – הבניין הראשון שבו פעל שנקר, עוד כאשר בית הספר הוקם בשנת 1970, כשקודם לכם שימש המבנה כבניין תיכון אורט. בשנת 1990 שונה שם הבניין וכיום הוא נקרא על שמם של פרנסס ודייוויד פרניק.
בבניין זה שוכנות המחלקות לעיצוב אופנה, עיצוב טקסטיל, הנדסת תוכנה, הנדסה כימית והנדסת תעשייה וניהול, כמו גם משרדי ההנהלה.
בניין מיטשל – נקרא על שם אדוארד ואנה מיטשל ונחנך בשנת 2002. נבנה בסיוע קרן מיטשל, משפחת לורבר ואיגוד התעשיינים בישראל. גובהו שבע קומות ומספר קומות תת-קרקעיות, מכיל כיתות וחדרי סמינר לעיצוב ולהנדסה.
בבניין זה שוכנות המחלקות לתקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, והנדסת פלסטיקה. לצדן נמצאים דקאנט הסטודנטים, הספרייה ומרכז הלמידה הרב-תחומי ומשרדי אגודת הסטודנטים. בסמוך לבניין מיטשל שוכן בניין הסדנאות, משכנה של המחלקה לעיצוב תכשיטים ע"ש אליס גוטסמן והסדנאות של מחלקת עיצוב תעשייתי.
טקסט=בניין פרניק, שנקר|ממוזער|בניין פרניק
בניין ביאליק – מכיל את המחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, חממת הצעצועים וכיתות קורסי היחידה ללימודי חוץ.
בניין רוזן מכיל את מרכז כתר לחדשנות, מדור המידע והרישום של מכללת שנקר והיחידה הבינלאומית.
טקסט=בניין הסדנאות החדש בשנקר|ממוזער|בניין הסדנאות החדש
בניין עלית – הבניין המשמש את בית הספר לאמנות רב-תחומית. בניין עלית נמצא מחוץ לקמפוס הראשי של שנקר, בסמוך למתחם בורסת היהלומים ברמת גן, כ-800 מטרים מהקמפוס הראשי של המכללה. בעבר שימש הבניין כבית חרושת לחברת עלית. בשנת 2009 נחנך הבניין מחדש, לאחר תהליך שימור ארוך.
ארכיון הטקסטיל והאופנה ע"ש רוז
ראשית הארכיון היא מתרומה שהגיעה לשנקר מהמכון הטכנולוגי לאופנה בניו יורק (Fashion Institute of Technology) בשנות השמונים של המאה העשרים, לאחר מכן הוא התרחב על ידי מספר אוספים שנוספו לו.
בארכיון אוסף נדיר של פריטי אופנה של ארץ ישראל. הוא מכיל ביגוד ואביזרים שנוצרו ונלבשו בישראל עוד מהמאה ה-19, ובאוספיו גם פריטי טקסטיל ארכאולוגיים.
החומרים בארכיון מתחלקים לשלושה תחומים עיקריים: תחום הטקסטיל, המכיל מגוון סוגי בדים ללבוש ולעיצוב הבית, כמו כן ישנם גם סוגי טקסטיל אתנוגרפיים עתיקים וגם בני זמננו; תחום הלבוש המכיל מגוון סוגים של פריטי לבוש כמו שמלות, מעילים והלבשה תחתונה – בתחום זה אוסף הארכיון מתמקד באופנה של מדינות מהמאות ה-19 וה-20. ישנם גם אוספי תלבושות לאומיות ממדינות שונות ותלבושות אתניות של עמים שונים, כמו כן קיים מגוון פריטים מתחום אביזרי האופנה, כמו כובעים, נעליים, חגורות ומניפות.
אוסף הארכיון מכיל פריטים עשירים ונדירים בעיקר ממדינות אירופה ומארצות הברית, פריטיו מקוטלגים ונשמרים על פי תקן מוזיאונים.
ממוזער|בניין המחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה
הוא משמש כמרכז לחקר האופנה ההיסטוריה, החברה והתרבות.
הארכיון מכיל אוספים של מספר מעצבי אופנה ישראלים וביניהם רוז'י בן יוסף.
מנהלת הארכיון היא טל גרנובסקי-אמית.
הפקולטות, מחלקות הלימוד ויחידות שונות
הפקולטות, מחלקות הלימוד, ומסלולי הלימוד
ממוזער|תצוגת אופנה בעיצובם של תלמידי שנקר, 1988
הפקולטה להנדסה ע"ש פרניק
המחלקה להנדסה כימית (B.Sc.)
המחלקה להנדסת חשמל אלקטרוניקה (B.Sc.)
המחלקה להנדסת חומרים פולימרים (B.Sc., M.Sc.)
המחלקה להנדסת תוכנה (B.Sc.)
בית הספר להנדסת תעשייה וניהול (B.Sc., M.Sc.)
הפקולטה לעיצוב ע"ש עזריאלי
המחלקה לעיצוב אופנה (B.Des.)
המחלקה לעיצוב טקסטיל (B.Des.)
המחלקה לעיצוב פנים-מבנה וסביבה (B.Des., M.Des.)
המחלקה לעיצוב תכשיטים (B.Des.)
המחלקה לעיצוב תעשייתי (B.Des.)
המחלקה לתקשורת חזותית (B.Des.)
היחידה להיסטוריה ופילוסופיה של האמנות העיצוב והטכנולוגיה
התוכנית לתואר שני בעיצוב (M.Des.)
המחלקה לאמנות רב-תחומית (B.F.A)
המחלקה ללימודי חוץ (לימודי תעודה)
מכוני המחקר ומתקנים אחרים
המרכז לחדשנות ACT Shenkar – מרכז המציע תוכניות שונות עבור סטודנטים, בוגרים ואנשי סגל לפיתוח ותמיכה ביזמות תעשייתית.
מכוני מחקר
המרכז לעיצוב וטכנולוגיה ע"ש כדר – מרכז המקדיש את פעילותו למחקר ופעילות בתחום עיצוב אינטראקציה, ועוסק בדיאלוג בין אנשים לטכנולוגיה. במסגרת פעילות המרכז אנשי הסגל והסטודנטים מפתחים הצעות לאובייקטים וסביבות אינטראקטיביות, המשלבות פיתוחים הנדסיים, עיצוב ואמנות.
CIRTex Shenkar – המרכז לחקר הטקסטיל בישראל ע"ש דוד וברברה בלומנטל – מרכז שמטרתו לקדם חדשנות ומחקר בתחום הטקסטיל. עבודת המכון משלבת מחקר אקדמי, תעשייתי ומסחרי ומלווה פרויקטים מחקריים המתמקדים בחדשנות בטקסטיל.
פורום שנקר לתרבות, אמנות וחברה – פורום שהוקם בשנת 2004, ומאגד גורמים מתחומי התרבות, התעשייה, העיצוב והאמנות במטרה לדון בבעיות העומדות בפני החברה והתרבות בארץ ובעולם.
מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – מכון ששם לעצמו לשמר את היסטוריית העיצוב בישראל, החל מראשית ההתיישבות בשנת 1882 ועד היום. המכון אוסף, מקטלג וחוקר עבודות עיצוב ומתעד את המחקר שנעשה אודות המעצבים ועבודותיהן, ובאמצעות כך מאפשר להעמיק בתפיסות עולם העיצוב בתקופותיה השונות של ישראל. המכון מפעיל אתר אינטרנט בעל מאגר של למעלה מ-12,000 פריטים, ומאפשר לחפש בו אחר עבודות ולבצע חיתוכים שונים לפי שנים, נושאים או אירועים.
מכון הפרמצבטיקה והקוסמטיקה מתמקד בפיתוח וחקירה של מערכות מתקדמות להובלת תרופות על ידי יישום יכולות מתחום הננו-רפואה, כדוגמת ננו-חלקיקים, ננו-קפסולות, מיניאמולסיות וליפוזומים.
ארכיון הטקסטיל והאופנה ע"ש רוז
מכון אדלשטיין לניתוח טקסטילים עתיקים – מרכז המתמחה בניתוח טקסטילים עתיקים שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות מרחבי העולם. הטקסטילים המובאים למכון נחקרים בצבעם, בפיגמנטים ובסיבים שלהם. המכון הוקם בשנת 1991 על ידי ד"ר סידני אדלשטיין.
מרכז "כתר פלסטיק" לדיגום דיגיטלי ע"ש סמי סגול – מרכז למחקר מעשי ולקידום תהליכי דיגום מיידי. המרכז נעזר במדפסות תלת-ממד כדי לייצר דגמים מורכבים, ונעזר ביכולותיו ובמחקר כדי לפתח את התחום ולהשתלב בתוכניות ממשלתיות ולענות על צרכים של התעשייה המקומית.
המכון לעיצוב ולטכנולוגיות ירוקות ע"ש יעקב רוזן – מרכז הפועל לקידום והטמעת תחום הקיימות באופן תאורטי ומעשי, ומקיים פרויקטים המשלבים עיצוב, הנדסה ואמנות כדי לייצר רעיונות ופתרונות בני קיימא.
מתקנים שונים
מעבדה לאוטומציה ו-CIM – מעבדה לייצור משולב-מחשב (CIM) ורובוטיקה, המאפשרת להתנסות בהפעלת מערכות ייצור מודרניות, רובוטיקה, בקרה וסימולציה. המעבדה הופעלה לראשונה בשנת 2009 ומלמדים בה סטודנטים בשנת לימודיהם הרביעית.
הספרייה ע"ש ברנשטיין – מרכז למידה רב-תחומי המכיל מאגר מידע רחב בתחומי העיצוב, האופנה, האמנות וההנדסה. הספרייה מספקת שירות לסטודנטים של המכללה, לחוקרים ומרצים וגם לאנשי תעשייה.
קישורים חיצוניים
המחלקה ללימודי חוץ של שנקר
הערות שוליים
*
קטגוריה:רמת גן: אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:ישראל: בתי ספר לאמנות
קטגוריה:ישראל: עיצוב
| 2024-09-30T05:16:34
|
1999
|
__TOC__
אירועים בולטים בעולם
שמאל|ממוזער|200px|רעידת האדמה באיזמיט (1999)
שמאל|ממוזער|גוש האירו
שמאל|ממוזער|200px|24 במרץ – 10 ביוני: מלחמת קוסובו
נולדו
140px|ממוזער|שמאל|לוקה דונצ'יץ'
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|חוסיין מלך ירדן
140px|ממוזער|שמאל|ג'ון קנדי ג'וניור
ממוזער|227x227 פיקסלים|חנוך לוין
150px|ממוזער|שמאל|וילט צ'מברלין
140px|ממוזער|שמאל|חסן השני
30 בדצמבר – שרה קנהאוס שהגיעה לגיל 119, והייתה לאדם השני הכי מבוגר אי פעם שגילו ידוע בוודאות (כיום היא מוכרת בתור האדם השלישי הכי מבוגר שגילו ידוע בוודאות), והאדם האמריקאי הכי מבוגר אי פעם שגילו ידוע בוודאות; הלכה לעולמה פחות מ-48 שעות לפני כניסת שנת 2000 (נולדה ב-1880)
לוח שנה
קישורים חיצוניים
| 2024-04-28T21:52:01
|
המסדר הפרנציסקני
|
שמאל|ממוזער|250px|סמל המסדר על אבן גיר אדומה מאסיזי שהובאה ממונטה סובסיו, אשר מעל אסיזי – סמל למבני הפרנציסקנים ברחבי תבל
שמאל|ממוזער|250px|לוח הקדשה פרנציסקני ברצפת קפלת ההלקאה בוויה דולורוזה בירושלים
שמאל|ממוזער|250px|וריאציה על סמל הפרנציסקנים, המופיעה על דלת בחומת כנסיית הביקור בעין כרם. הסמל מציג את השרוול שעל הזרוע האחת (=פרנציסקוס); והזרוע החשופה מצד שני (=ישו). מה שמאוד בולט הוא הזווית הלא טבעית של כפות הידיים, שנועדו להציג את הסטיגמטה – חורי המסמרים הן אצל ישו והן אצל פרנציסקוס. מעל הידיים, האות טאו שהייתה אהובה על פרנציסקוס בשל דמיונה לצלב.
מסדר הפרנציסקנים (בלטינית: Ordo Fratrum Minorum; מסדר האחים הקטנים) הוא מסדר קתולי אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי (1182–1226).
רקע היסטורי
פרנציסקוס היה בן העיר אסיזי שבאיטליה, בנו של סוחר בדים עשיר שסחר עם צרפת (מכאן שמו – פרנסיס "הצרפתי"). לאחר ששמע דרשה שהותירה בו רושם עז, החליט לתרום את כל הסחורה שהייתה בידו לכנסייה. החלטה נמהרת זו קוממה עליו את אביו, שבסוף עימות נישל אותו מירושתו. פרנציסקוס, בתגובה, נמלט לכנסייה ובה התפשט מבגדיו והצהיר שהוא אינו בנו של אביו יותר, אלא בנו של אביו שבשמיים. לאחר מכן טיפל במצורעים, עד שעל פי האגדה שמע בכנסייה את הפסוקים שהפכו להוראה המחייבת של חייו:
בעקבות הדרשה החליט לחיות בעוני ודלות. עטוי במלבוש מחוספס וקשה, יחף וללא כסף, הוא החל להטיף לחרטה.
במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה , אשר תרם את כל כולו לעבודה. בתום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ומתוך עיקרון מודע של השפלה, הם התקיימו אך ורק מקיבוץ נדבות.
למרות הדמיון הברור בין עיקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פייר ולדו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני.
גרגוריוס התשיעי, בעת היותו חשמן, התיידד עם פרנציסקוס ואהד את המסדר. כאשר התמנה כאפיפיור גדלה השפעת המסדר. גרגוריוס נקט צד במאבק בין שני הזרמים של המסדר והוא חייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס.
בניגוד לנזירים אחרים, הרשה התקנון הפרנציסקני לנזירים לשוטט בערים ובכפרים ולא להסתגר במנזר. במסדר היו חברים גם עמאים, שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר ("הבשורה על-פי מתי", פרק ו'). בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא, ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב.
אחיו של המסדר מאופיינים בשמחתם ובחיצוניותם הצנועה. סיפורים רבים מתארים את אהבתו של פרנציסקוס לכל מה שברא האל. במיוחד ידוע הסיפור על הפעם שפרנציסקוס הטיף לציפורים, כדי לגאול את נשמתן. סצנה זו מונצחת גם בציורי הקיר של ג'וטו בכנסייה באסיזי.
אחד ממאפייניו הייחודיים של פרנציסקוס היה הדוגמה האישית. פרנציסקוס נחשב בעיני חסידיו לישו השב בשנית. אמונה זו שאבה חיזוק מנבואותיו של יואכים מפיורה, שניבא עידן חדש של חסד בתקופה זו. פרנציסקוס הקפיד על תעניות וצומות תכופים, סירב להחליף את גלימתו והביא על עצמו מחלות רבות. בחייו סירב פרנציסקוס אף להקים כנסייה למסדר, והסתפק בכנסייה זעירה בעיר אסיזי (לאחר מותו הוקמה על הכנסייה הזעירה כנסייה גדולה ובה ציורים ידועים של ג'וטו).
שיא זיהויו עם ישו היה לקראת מותו, כאשר שב ממקום ההתבודדות שלו באסיזי האמינו חסידיו שהוא נושא סטיגמטה – סימני הצליבה על כפות ידיו, כפות רגליו וצד בטנו. חסידיו של פרנציסקוס אמרו שבשל צניעותו סירב להודות בכך, אך מיד לאחר מותו מיהרו להפיץ את הבשורה. פולחן האישיות של פרנציסקוס הוא חסר תקדים בימי הביניים, ומעמדו כגיבור הוביל לחיזוק מעמדו של פולחן הקדושים ושל ז'אנר חיי הקדושים.
ויקארים
עוד בחייו של פרנציסקוס היה לו ממלא מקום, ששימש כראש המסדר בפועל כאשר פרנציסקוס יצא למסעותיו. בשנים 1212–1221 היה הוויקאר פייטרו קטאני.
לאחר מותו של פרנציסקוס ב-3 באוקטובר 1226 ועד למינויו של המזכיר הכללי הראשון, התמנה אליאס מקורטונה כוויקאר. אליאס היה על פי המסורת הנזיר הראשון שהצטרף אל פרנציסקוס לאחר שנוסד המסדר.
מזכירים
לכל אחד מראשי המסדר היה מזכיר (להבדיל מהמזכיר הכללי, שהיה תוארו של ראש המסדר אחרי מותו של פרנציסקוס). המזכיר הראשון, שהיה גם הכומר המוודה של פרנציסקוס היה האח ליאו. אחרי מותו של פרנציסקוס, היה ליאו ממובילי הזרם הספיריטואלי (אלו שבחרו בדרך העוני) ובכך התנגד לזרם שהוביל המזכיר הכללי אליאס – שהדיח אותו מהתפקיד.
מזכירים כלליים
לאחר מותו של פרנציסקוס עמדו בראש המסדר מזכירים כלליים.
המזכיר הכללי הראשון, החל ב-30 במאי 1227, היה ג'ובאני פארנטי
המזכיר הכללי השני, בשנים 1232–1239, היה אליאס מקורטונה (שלפני כן היה ויקאר). האפיפיור הדיח אותו מתפקידו כראש המסדר והוא בנה לעצמו ולאנשים שנותרו נאמנים לו, בזיליקה חדשה ליד קורטונה.
המזכיר הכללי השלישי היה אלברטו מפיזה, נבחר ב-1239 ונפטר ב-1240
המזכיר הכללי הרביעי היה אימון מפרוורשם שכיהן בין 1240–1244
המזכיר הכללי החמישי היה קרסצנטיוס מיזי, כיהן בשנים 1244–1247
המזכיר הכללי השישי היה ג'ובאני מפארמה, כיהן בשנים 1247–1257
המזכיר הכללי השביעי היה בונוונטורה הקדוש, כיהן בשנים 1257–1274
המזכיר הכללי השמיני היה ניקולס הרביעי, כיהן בשנים 1274–1279 והיה האפיפיור הפרנציסקני הראשון.
המסדר לאחר מות פרנציסקוס
ממוזער|נזירים פרנציסקנים בתלבושתם המסורתית – גלימה חומה וחבל סביב מתניהם
בתום עשורים ספורים עוררה קנאותם של הפרנציסקנים ויכוח גדול, שהוכרע רק לאחר מותו של פרנציסקוס. עיקר הוויכוח נסוב על סירובם להחזיק ברכוש. אמנם, כל הנזירים ויתרו על רכוש כיחידים, אך למעשה נהנו מ"עוני קיבוצי", ולעיתים קרובות היה מנזרם עשיר למדי. הפרנציסקנים דחו הסדר זה, והשתמשו בנכסים שנרשמו על שם הכנסייה. עם התחזקות המסדר, הורה גרגוריוס התשיעי לחייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש שבו השתמשו, בניגוד מפורש לצוואתו של פרנציסקוס. החלטה זו פיצלה את המסדר הפרנציסקני, והטהרנים שבמסדר נרדפו כמינים.
לאחר הקמת האינקוויזיציה תפסו הפרנציסקנים מקום חשוב ברדיפת מינים. המסדר הוקם מלכתחילה כדי להיאבק במינות, וברבות השנים ניצל את ניידותם של הנזירים הקבצנים למטרות חקירה והטפה בשירות האינקוויזיציה. תפקיד זה הקנה לחברי המסדר עוצמה ויוקרה רבים.
עם התבססות המסדר ועליית יוקרתו, הצטרפו אליו חסידים רבים. תנועה המונית זו הכניסה למסדר גם חסידים רבים שלא התאימו לרוחו המקורית. פרנציסקוס זילזל בהשכלה – הוא עצמו ידע לטינית בסיסית למדי, ולא עסק בפלפול סכולסטי אלא בחיי מעשה. ממשיכיו, לעומת זאת, בפרט ברוח התקנון שתיקן ראש המסדר השביעי, בונוונטורה הקדוש ב-1260, תפסו מקום מרכזי בין המלומדים של האוניברסיטאות.
ברבות השנים תפסו הפרנציסקנים גם מקום בתעמולה קנאית נגד יהודים, מומרים וקבוצות שוליים אחרות, כמו זונות. בספרד היה לפרנציסקנים ולהטפתם האנטישמית חלק בחיזוק האינקוויזיציה הספרדית ורדיפת האנוסים (אף על פי שבמהלך מרבית שנותיה של האינקויזיציה שלטו בה הדומיניקנים).
משמעות סמל המסדר
בראש הסמל, מעל המגן, מוצגת היונה המוכתרת המסמלת את רוח הקודש.
בחלקו העליון של המגן מוצג הצלב הלטיני (שהציר האנכי שלו ארוך מצירו האופקי) ותחתיו שתי ידיים מצולבות עם סימני הסטיגמטה – יד עירומה היא ידו של ישו ויד עטויה גלימה היא ידו של פרנציסקוס הקדוש.
בחלקו התחתון של המגן מוצג הצלב המרובע, הקרוי "צלב ירושלים". צלב זה התנוסס על אניותיהם של הצלבנים.
מתחת למגן מצולבים ענף זית, המסמל את השלום וענף תמרים הבא להזכיר את ענפי הדקלים בהם התקבל ישו בכניסתו לירושלים.
משמורת ארץ הקודש
משמורת ארץ הקודש היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן ברובע הנוצרי בירושלים.
קישורים חיצוניים
(פעילות ארכאולוגית של המכון הפרנציסקני לחקר המקרא)
הערות שוליים
*
| 2024-07-10T00:41:02
|
פרחים מוגנים בישראל
|
הפניה צמחים מוגנים בישראל
| 2006-08-13T16:30:08
|
הנדסה גנטית
|
הנדסה גנטית היא תהליך של שינוי גנים ביצורים חיים באופן מלאכותי על ידי האדם ובכך שינוי תכונותיהם. ההנדסה הגנטית מתמקדת בעיקר בהשבחה של גידולים חקלאיים, אך היא רלוונטית גם ביחס למיקרואורגניזמים, בעלי חיים ואף לבני אדם. תחום כללי יותר העושה שימוש בהנדסה גנטית הוא ביוטכנולוגיה, הכולל תחומי-משנה נוספים. לאחר שהוכיחו שהדנ"א הוא החומר התורשתי והקוד הגנטי הוא אוניברסלי, היה ברור לחוקרים שישנה אפשרות להעביר גנים מאורגניזם לאורגניזם ועל ידי כך לשנות את תכונותיו של האורגניזם "מושתל הגנים" ואת תכונות צאצאיו אחריו.
השם "הנדסה גנטית" מטעה במקצת, משום שלא מדובר בפעילות הנדסית במשמעותה המקובלת. מודיפיקציה גנטית או מניפולציה גנטית הם שמות המשקפים טוב יותר פעילות זו.
היסטוריה
הנדסה גנטית היא שינוי ישיר של גנום של יצור באמצעים ביוטכנולוגיים שפותחו בשנות ה-70 של המאה ה-20. עם זאת, כבר התקופות הפרהיסטוריות התערב האדם בגנומים של אורגניזמים, באמצעות ברירה מלאכותית (ובניגוד לברירה טבעית). בעת המודרנית בוצעה השבחה באמצעות מוטציות אקראיות, שנוצרו על ידי קרני X או ריאגנטים כימיים.
ה-DNA הרקומביננטי הראשון יוצר בשנת 1972 על ידי פול ברג, שאיחה בין DNA מהנגיף SV40 לבין DNA מהנגיף בקטריופאג' למדא. ב-1973 הרברט בויאר וסטנלי נורמן כהן לקחו את עבודתו של ברג צעד אחד קדימה, והכניסו את DNA הרקומביננטי שהכיל עמידות לאנטיביוטיקה לתוך תא חיידקי. שנה לאחר מכן הונדס בעלי החיים הראשון – רודולף יאניש יצר את העכבר הטרנסגני הראשון, באמצעות הכנסת DNA זר לתוך עובר.
הפיתוח של הנדסה גנטית הובילה לחששות בקהילה המדעית, שגילויים אלו טומנים בחובים פוטנציאלים מסוכנים. ב-1975 התאספו מדענים לכנס שבעקבותיו המליצו לקבוע תקנות המגדירות אמצעי זהירות שיש לנקוט בשימוש ב-DNA רקומביננטי או בתוצריו.
ב-1976 נוסדה החברה הראשונה שעסקה בהנדסה גנטית, Genentech על ידי בויאר ורוברט א. סוונסון , ושנה לאחר מכן יצרו את החלבון סומטוסטטין בחיידקי Escherichia coli, וב-1978 יצרו אינסולין. אינסולין זה אושר לשימוש על ידי ה-FDA בשנת 1982.
בשנת 2010 הכריזו חוקרים ממכון קרייג ונטר על יצירת החיידק הסינתטי הראשון. בשנת 2012 פורסמה שיטת הקריספר, אשר הופכת את ההנדסה הגנטית לפשוטה ומדויקת יותר מאשר השיטות הקיימות.
יישומים
היכולת להעביר תכונות מקבוצת יצורים אחת לקבוצה אחרת, הגדילה לאין שיעור את "בנק הגנים", העומד לרשות החוקרים והמטפחים. כך גם נפתחה הדרך לבצע באופן מלאכותי את מה שלעולם לא יוכל להתרחש בטבע. כבר היום מוקנית עמידות לצמחים באמצעות גנים שהוחדרו אליהם באמצעות חיידקים (כדוגמת אגרובקטריום). רעלן מסוים המופק על ידי גן שהוחדר לצמח משמש כקוטל חרקים. שיא המחקר עוסק בהחדרה של גנים מבני אדם לאורגניזמים אחרים, כדוגמת גן המייצר אינסולין.
בצמחים קל יותר לבצע מניפולציות גנטיות משום שצמח ניתן לשבט בקלות יחסית מתא בודד. אם לתא זה מוחדר גן מיצור אחר, במהלך ההתחלקות עובר הגן לכל תאי הצמח המתפתח, וכך נוצר צמח המצטיין בתכונות נוספות שהושתלו לתוכו בדרך מלאכותית. בבעלי חיים התהליך מסובך יותר.
גידולים חקלאיים ומזון מהונדס גנטית
דוגמה בולטת למזון מהונדס גנטית הוא אורז זהוב, שהוא אורז מהונדס גנטית שמייצר בטא-קרוטן המומר בגוף לוויטמין A. דוגמאות נוספות ליישומים בגידולים בעלי חשיבות חקלאית וכלכלית שבוצעו בהם ניסויים (חלקם משווקים לצרכנים):
שם הגידול התכונה שהוחדרה שעורה עמידות לווירוסים קנולה עמידות לקוטלי עשבים, בקרה על הַאֲבָקָה תירס התנגדות לחרקים, עמידות לקוטלי עשבים כותנה התנגדות לחרקים, עמידות לקוטלי עשבים פאפיה עמידות לווירוסים בוטנים עמידות לווירוסים צַפְצָפָה עמידות לקוטל חרקים תפו"א עמידות לחרקים ולווירוסים, עמידות לקוטל עשבים אורז עמידות לקוטלי עשבים סויה עמידות לקוטלי עשבים, עמידות לווירוסים דלעת עמידות לווירוסים סלק סוכר עמידות לקוטלי עשבים עגבניות עיכוב הבשלה, הארכת חיי מדףחיטהצמחי חיטה שאינם מכילים את רכיב הגלוטן המעורר תגובה חיסונית בחולי צליאק
ריפוי גני
מדענים וחוקרים מפתחים שיטות לריפוי גני – כולל החלפת גנים פגומים בגנים תקינים: הכרה והבנה של הגנום האנושי יובילו לעידן חדש של רפואה מולקולרית שבה יוכלו לשער את האפשרות לחלות על פי סדר הבסיסים ב-DNA, בהתאם יינתן הטיפול. זיהוי הגנים המעורבים במחלות וקביעת תפקודם יפתחו אפשרויות חדשות להתערבות רפואית; הטיפול יתמקד בסיבות הבסיסיות של המחלה ולא בסימפטומים שלה, סריקת מערך הבסיסים ב-DNA תאפשר אבחון מוקדם של מחלות רבות ומניעתן, בין בשלבים עובריים ובין בגיל מבוגר יותר. מחלות רבות נגרמות בגלל גן פגום. אם תמצא שיטה להחדיר לגוף גן תקין במקום הגן הפגום, אולי תיפתר הבעיה. כבר די פשוט לייצר במעבדה עותק תקין של גן, ואולם העותק הפגום של הגן נמצא במיליארדי תאים בגוף וצריך להבטיח שהגן המהונדס התקין יגיע לרקמה הנכונה ויוחדר לתאים בכמות כזאת שתוכל לבטל את ההשפעה המזיקה של הגן הפגום. הניסויים הקליניים להחדיר גן תקין בעזרת וירוסים הצליחו רק באופן חלקי, והחוקרים מחפשים שיטות חדשות להחדרת גנים תקינים. שיטת הריפוי הגני נמצאת רק בשלבי פיתוח ראשוניים, ועליה לעבור כברת דרך ארוכה עד שבני אדם יוכלו להשתמש בה, אך אין ספק שהיא הדלת למניעת וריפוי מחלות רבות קשות, ויישומה יהווה דלת לרפואה חדשה יעילה וחדשנית.
אמצעים להחדרת DNA לתאים ולפרוטופלסטים
לצורך הנדסה גנטית קיימות מספר שיטות להחדרת DNA זר לתאים.
פלסמיד Ti – אגרובקטריום
הטכניקה מתבססת על המנגנון הביולוגי בו משתמש חיידק האגרובקטריום על מנת להכתיב לתאי הצמח המאחסן אילו חומרים לייצר כלומר החדרת מקטע DNA – פלסמיד הכולל את הגנים המבוקשים: T-DNA, רצפי גבול אזור וירולנטיות המכתיב את שילוב ה-T-DNA בגרעין הצמחי. ניתן "לתפוס טרמפ" על האגרובקטריום באמצעות החלפת ה-T-DNA של זן הבר ברצף DNA המקודד לגנים המבוקשים תוך שמירה אך ורק על רצפי הגבול המקוריים של הפלסמיד.
רקומבינציה כפולה באגרובקטריום: שכלול של שיטת האגרובקטריום. במקום לטפל במולקולת פלסמיד גדולה, יוצרים פלסמיד קטן אותו מרבים בחיידקי E.coli. את הפלסמיד הקטן מעבירים לחיידקי אגרובקטריום. בחלק מהתאים מתרחש שיחלוף כפול וכך נוצר פלסמיד Ti שאותו מחדירים לצמח באמצעות חיידק האגרובקרטיום.
מערכת T-DNA בינארית: עוד שכלול של השימוש באגרובקטריום במקום ליצור פלסמיד אחד מדביקים את הצמח בחיידק אגרובקטריום שבו שני פלסמידים, אחד המכיל את הגנים אותם רוצים לשבט ופלסמיד נפרד המכיל את ה-Vir.
כל השיטות המבוססות על אגרובקטריום מוגבלות לדו-פסיגיים בעיקר ממשפחת הסולניים והן מורכבות ביותר. בכל השיטות מבודדים את התאים שהותמרו ומגדלים צמחים מתאים בודדים בתרבית על מנת לקבל צמח שלם שכל המידע התורשתי בו הותמר כך שיעבור גם לצאצאים שנוצרו ברבייה מינית.
נגיפים
השיטה מוגבלת לנגיפים שהחומר התורשתי שלהם הוא DNA ולא RNA כגון CaMV וירוס מוזאיקת הכרובית. בשיטה זו מחדירים ל-DNA של הווירוס קטע DNA זר תוך שמירה על יכולתו של הווירוס לתקוף תאים צמחיים. לשיטה מגבלות רבות ובהן: גודל מקטע ה-DNA שניתן להכניס לווירוס מוגבל ביותר, יש חשש מזני וירוס שיעברו מוטציה לזנים אלימים, מספר הצמחים היכולים לשמש פונדקאים לווירוס מסוים מוגבל, התכונות שהועברו לצמח אינן מועברות בהכלאה מינית לצאצאים.
איחוי תאים – הכלאה סומטית
בשיטה זו מדגירים תאים ב-PEG לצורך המסת הדופן כאשר ממברנות של שני תאים נפגשות בתמיסה שני התאים מתאחים לתא אחד המכיל את תכולת שני התאים כולל אברונים כגון מיטוכונדריה וכלורופלסטים המכילים מידע גנטי האחראי לפנוטיפים מסוימים כגון עמידות ל"אטריזין" המוכתבת בכלורופלסט. שני הגרעינים מתאחים לגרעין אחד, ניתן להרוס את הגרעין באחד התאים על ידי קרינת X על מנת להעביר את הציטופלסמה ללא גרעין.
העברה ישירה
בשיטה זו מדגירים פרוטופלסטים שטופלו ב-PEG עם מולקולות DNA של הגן הזר. מקטע ה-DNA כולל גם גן מדווח המאפשר לזהות ולבודד את התאים שעברו התמרה.
שיטה זו, כמו שאר השיטות שלהלן מתבססת על מנגנוני התיקון הטבעיים של ה-DNA בתא, מנגנוני תיקון המביאים לכך שרצף DNA "יתום" שנמצא בתא, מודבק לעיתים לתוך הגנום ומתבצעת השלמה של הגדיל התאום על ידי האנזימים המתחזקים את ה-DNA בתא. כך שבחלק מהמקרים (אחוזים בודדים) ישתלב DNA זר בתא.
אלקטרופורציה
שכלול של שיטת ההעברה הישירה, מגבירים את שיעור התאים המותמרים באמצעות פולסים חשמליים. שיטה זו העלתה את שיעור ההתמרה מ-3%–4% ל-6%.
מיקרו הזרקה
דורשת שימוש בפרוטופלסטים, כלומר תאים ללא דופן, ובאמצעות מזרקים עדינים מזריקים את החומר הגנטי תחת מיקרוסקופ ישירות לתא.
אקדח חלקיקים
שיטה המאפשרת לעקוף את מגבלות השימוש בפרוטופלסטים ובאגרובקטריום. בשיטה זו מצפים חלקיקי מתכת כבדה ברצף ה-DNA אותו רוצים להחדיר לצמח, ומפגיזים רקמה עוברית או מריסטמה בחלקיקים תוך כדי האצת החלקיקים למהירות המאפשרת להם לחדור את דופן התא ללא גרימה למותו.
ביואתיקה
הטכנולוגיה של ההנדסה הגנטית פותחת ערוץ לפיתוחים מרחיקי לכת בתחומים שונים: חברה, סביבה, תזונה, בריאות ועוד, ובעקבות כך ההנדסה הגנטית מעוררת שאלות אתיות ומוסריות; הטענות בזכות ההנדסה הגנטית כוללות שיפור איכות החיים של המין האנושי על ידי ייצור תרופות ומזון ושיפור איכות הסביבה.
הנדסה גנטית בחקלאות יכולה לשפר את איכות הסביבה ולהקטין את דלדול המשאבים העולמי במספר דרכים:
מלחמה במחסור עתידי במזון עקב גידול האוכלוסין – ניתן ליצור זנים בעלי ערכים תזונתיים משופרים או עמידים למחלות, מזיקים או תנאים קיצוניים שייצרו מסה אנרגטית גבוהה יותר מאותה כמות משאבים.
הפחתת זיהום הסביבה בחנקן – בחקלאות המודרנית מעשירים את הקרקע בחנקן על ידי שימוש בדשן המזהם את הסביבה ומי התהום. על ידי גידול מינים שהונדסו גנטית לעמידות לריכוז חנקן נמוך בקרקע ניתן להפחית משמעותית זיהום זה.
הפחתת זיהום הסביבה בקוטלי מזיקים – יצירת גידולים עמידים למזיקים תפחית את הצורך בשימוש בקוטלי מזיקים המזהמים אף הם את הסביבה.
הקטנת צריכת מים – ניתן להקטין את צריכת המים לצורך הגידול על ידי פיתוח זנים עמידים ליובש.
בתחום הרפואה ניתן לגייס צמחים או בעלי חיים לייצור תרופות וחומרים חיוניים אחרים.
לצד הסוגיות המדעיות המעורבות בהנדסה גנטית היא מעלה גם סוגיות ביואתיות, הלכתיות ומשפטיות. הטענות השוללות הנדסה גנטית מבוססות על החשש מתוצאות בלתי צפויות באורגניזמים אותם משנים ובסביבתם, למשל שבמזון מהונדס גנטית ימצאו אלרגנים שקודם לא היו בו. חשש אחר הוא פגיעה באיזון האקולוגי: יצירת זן עמיד לחרקים אולי יפגע גם בחרקים אחרים במערכת האקולוגית; הכלאות אקראיות בין צמחים מהונדסים לצמחים אחרים בסביבתם יוכלו להקנות עמידות לא רצויה לצמחים מזיקים.
הסוגיות השונות נידונות בקהילה המדעית ויש ניסיון לתת מענה לתוצאות שליליות העלולות להתקבל. דיונים מסוג זה, כמו גם בתחומים מדעיים אחרים הפכו מרכזיים בעולם המדע, והוכר בצורך לגבש גישה פילוסופית כוללת כלפי יכולת האדם לשנות את סביבתו. בעקבות זאת, התפתח תחום הביואתיקה המתמקד בשאלות מסוג זה.
מזון מהונדס גנטית ורגולציה
שמאל|ממוזער|250px|עלים של בוטן מול עלי הצמח המהונדס גנטית לעמידות לזחל מזיק, שניהם לאחר תקיפת הזחלים
במשך שנים רבות שיפור הגידולים נעשה על ידי השבחה גנטית של המזון (פירות, ירקות ובעלי חיים), כלומר על ידי הכלאה ברבייה מינית בין זנים שונים של אותו המין בעלי אפיונים שונים. סוג זה של התערבות ביצירת הזנים אינו נחשב להנדסה גנטית ואליו שייכים רובם המכריע של הגידולים.
בהנדסה גנטית, מועברים גנים בודדים במעבדה לאורגניזם כדי להקנות לו תכונה רצויה, למשל, הארכת חיי המדף, מתן עמידות מפני מזיקים, שיפור המראה וכדומה. מזון העשוי מגידול שעבר מודיפיקציה גנטית כזאת נקרא "מזון מהונדס גנטית".
הגידולים היחידים המהונדסים גנטית באופן מסחרי הם מינים מסוימים של תירס, סויה, קנולה וכותנה הגדלים בעיקר בארצות הברית (כ-70% מהיבול העולמי המהונדס גנטית גדל בארצות הברית). בקרב הציבור והרשויות ישנן הסתייגויות לגבי מזון זה הן בגלל החשש לגבי השפעה אפשרית לטווח ארוך על הצרכנים והן בגלל חשש לפגיעה אפשרית בסביבה שגידול מזון זה אולי יגרום.
בדומה לתרופות, בארצות הברית חייב מזון זה להיות לעבור את אישור רשות התרופות והמזון הדורשת הערכות בטיחות וגורמי סיכון. עם זאת אין חובת סימון למוצרים מהונדסים גנטית. באפריל 2004 מיושמת באיחוד האירופי תקנה EC 1829/2003, המגדירה הן את אופן בדיקת המזון ואישורו והן חובה לסמנו כמהונדס גנטית. בישראל נתון מזון מהונדס גנטית לפיקוח של משרד הבריאות בהתאם לנהלים לרישום מזון חדש. בנוסף לכך אחראי משרד החקלאות על רישוי ובדיקה של צמחים מהונדסים גנטית, ואורגניזמים מהונדסים גנטית הקשורים צמחים (כדוגמת מאביקים, פתוגנים וכו').
בשיטות משפט רבות נדונה שאלת האחריות לנזקים שמקורם באורגניזמים מהונדסים גנטית, ובכלל זה נזק שנגרם לגידולים אורגנים עקב חשיפה לגידולים מהונדסים גנטית.
קישורים חיצוניים
איתי נבו ודניאלה אפלבלט, התרופה המהונדסת הראשונה, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 14 בנובמבר 2022
רוני קארין רבין, ניו יורק טיימס, לראשונה, כליה של חזיר מהונדס גנטית הושתלה באדם, באתר הארץ, 26 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:מזון
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:ביוטכנולוגיה
קטגוריה:חקלאות בת קיימא
| 2024-07-29T19:40:42
|
גיבון לבן-יד
|
גיבון לבן-יד או גיבון לאר (שם מדעי: Hylobates lar) הוא מין בסוג גיבון, השייך למשפחת ההילובטידים-גיבונים.
מאפיינים
תפוצתו של יונק זה ביערות הגשם הטרופיים של דרום ודרום-מזרח אסיה, כולל תאילנד, מלזיה, אינדונזיה ובורמה.
משקלו נע בין 4 ל-6 ק"ג, בממוצע 5.5 ק"ג. צבע הפרווה חום-כהה עד שחור עם טבעות לבנות מסביב לפנים, ידיים ורגליים. צבע העור אדמדם. ההופעה אינה קשורה לזוויג הפרט.
גיבון לבן-יד, בררני ביותר בנוגע למזונו, הוא יאכל פרות טריים בלבד, שורשים ועלים חדשים. אופן ניודו הייחודי, באמצעות קפיצות מהירות בין ענפי העצים עם ידיו הארוכות, מסייע לו להגיע למזון אליו קופים אחרים לא מגיעים. את עיקר חייו הוא מבלה בענפים העליונים של צמחיית היער ולעיתים כלל אינו מגיע לקרקע היער.
לגיבון אין עונה קבועה לרבייה. תקופת העיבור אורכת כשבעה חודשים, עובר יחיד נולד כל שנתיים. הגיבון הוא מין מונוגמי ונע בקבוצה קטנה של זוג וילדיהם. זוגות אינם נוהגים להיפרד ולהתרחק מהטריטוריה שלהם בכל ימי חייהם, הצאצאים הבוגרים עוזבים את הקבוצה בעוד חדשים נולדים אליה. ישנן מספר עדויות ל"גירושים" בהן עוזב אחד הפרטים ללא סיבה נראית ומזדווג עם פרט אחר.
המין נמצא בסכנת הכחדה מכמה סיבות. הוא ניצוד למטרות מזון במספר אזורי מחיה. לעיתים נלקח חי כחיית שעשועים, דבר הנחשב במספר ארצות אסייתיות לדבר אופנתי. הרס היערות וניצול משאבי הטבע, גורם לבידוד אוכלוסיית הגיבון בקצב מדאיג. הפרט חלש ונמצא כי אינו שורד ומתרבה לאורך זמן בשביה.
קישורים חיצוניים
גיבון לבן-יד באתר הרשימה האדומה של IUCN
ימין|230px|ממוזער|גיבון על עץ בתאילנד
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:גיבונים
קטגוריה:תאילנד: יונקים
קטגוריה:מלזיה: יונקים
קטגוריה:אינדונזיה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1771
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
| 2024-07-15T12:29:20
|
1994
|
__TOC__
אירועים בולטים בעולם
שמאל|ממוזער|250px|6 באפריל - 4 ביולי: רצח העם ברואנדה
נולדו
נפטרו
140px|ממוזער|שמאל|ריצ'רד ניקסון
140px|ממוזער|שמאל|קורט קוביין
140px|ממוזער|שמאל|קים איל-סונג
לוח שנה
קישורים חיצוניים
| 2022-11-13T07:15:08
|
24 ביולי
|
24 ביולי הוא היום ה-205 בשנה, (206 בשנה מעוברת) בשבוע ה-30 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 160 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1221 – מתחיל קרב אל-מנצורה בין הצלבנים לאיוּבּים
1314 – קרב בנוקבורן – רוברט הסקוטי מנצח את אדוארד השני, מלך אנגליה. חידוש העצמאות של סקוטלנד
1567 – מרי, מלכת הסקוטים מודחת מכס המלכות, ובנה ג'יימס השישי מחליף אותה
1783 – חתימת חוזה גאורגייבסק החוזה שהופך את כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית
1847 – לאחר מסע של 17 חודשים מגיעים בריגהאם יאנג ו-148 מורמונים לעמק סולט לייק, שם יקימו את סולט לייק סיטי
1866 – טנסי היא המדינה הראשונה שחוזרת לברית של ארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית
1882 – אדמת ג'אוני (ראש פינה) נרכשה על ידי דוד שוב, נציג חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה מרומניה
1901 – או. הנרי משתחרר מהכלא באוסטין שבטקסס, לאחר שריצה שלוש שנות מאסר בשל מעילה בבנק
1911 – היירם בינגהאם השלישי מגלה מחדש את מאצ'ו פיצ'ו, "העיר האבודה של האינקה"
1918 – מתקיים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים
1920 – קרב מייסלון בלבנון בין כוחות סוריים בראשות פייסל הראשון לצבא הצרפתי. הסורים מפסידים ופייסל מגורש מאוחר יותר
1922 – חבר הלאומים מאשר את המנדט הבריטי
1924 – ארגון פיד"ה נוסד
1923 – הסכם לוזאן, הקובע את גבולות טורקיה המודרנית, נחתם בשווייץ על ידי יוון, בולגריה ומדינות נוספות שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה
1929 – הסכם קלוג-בריאן, הדוחה את המלחמה כאמצעי ביחסים בינלאומיים, נכנסת לתוקף (האמנה נחתמה בפריז ב-27 באוגוסט 1928 על ידי רוב המדינות המובילות בעולם)
1943 – מלחמת העולם השנייה: מתחיל "מבצע עמורה". מטוסים בריטיים וקנדיים מפציצים את המבורג בלילה, ומטוסים אמריקאים ביום. עד סוף המבצע בנובמבר מושלכים כ-9,000 טון של פצצות שמפגיעתן נהרגו 30,000 איש ונהרסו 280,000 מבנים
1956 – דין מרטין וג'רי לואיס מעלים בפעם האחרונה במועדון הלילה קופקבנה בניו יורק את מופע הקומדיה שלהם יחדיו, שהחל ב-25 ביולי 1946
1959 – בפתיחת התערוכה הלאומית האמריקאית במוסקבה עורכים סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון וניקיטה חרושצ'וב דיון פומבי
1967 – במהלך ביקור רשמי בקנדה קורא נשיא צרפת שארל דה גול במונטריאול לקהל המונה מעל 100,000 איש "Vive le Québec libre!" (תחי קוויבק החופשית!). ההצהרה, שפורשה כתמיכה בעצמאות קוויבק, מכעיסה את ממשלת קנדה ואת הקנדים האנגלופונים
1969 – תוכנית אפולו: החללית אפולו 11 נוחתת בשלום באוקיינוס השקט
1974 – פרשת ווטרגייט: בית המשפט העליון של ארצות הברית קובע פה אחד שלנשיא ריצ'רד ניקסון לא הייתה סמכות שלא למסור את קלטות הבית הלבן שנדרשו לעדות ומורה לו למסור אותן לתובע המיוחד שחוקר את הפרשה
1995 – בפיגוע התאבדות באוטובוס ברמת גן, נהרגו שישה בני אדם
2002 – מתחיל תרגיל המלחמה של צבא ארצות הברית – "אתגר המילניום"
2013 – אירעה תאונת הרכבת בסנטיאגו דה קומפוסטלה, שבה נהרגו לפחות 78 אנשים וכ-140 נפצעו
2013 – הבחירות לרבנות הראשית בישראל. נבחרו: הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף והרב דוד לאו, בנו של הרב ישראל מאיר לאו
2016 – פיגוע התאבדות באנסבך שבגרמניה
2017 – חברת מיקרוסופט הודיע כי הסירה את התוכנה צייר (Paint) מעדכון הסתיו של Windows 10, לראשונה אחרי 32 שנה
נולדו
ממוזער|232x232 פיקסלים|סימון בוליבר
ממוזער|237x237 פיקסלים|אלכסנדר דיומא האב
1783 – סימון בוליבר, משחרר דרום אמריקה (נפטר ב-1830)
1802 – אלכסנדר דיומא האב, סופר ומשורר צרפתי (נפטר ב-1870)
1803 – אדולף אדם, מלחין ומבקר מוזיקה צרפתי (נפטר ב-1856)
1827 – פרנסיסקו סולנו לופס, שליט פרגוואי (נהרג ב-1870)
1840 – אברהם גולדפאדן, מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון יידישאי ועברי (נפטר ב-1908)
1880 – ארנסט בלוך, מלחין שווייצרי (נפטר ב-1959)
1892 – האנס כץ, צייר יהודי גרמני (נפטר ב-1940)
1895 – רוברט גרייבס, משורר וסופר אנגלי (נפטר ב-1985)
1897 – אמיליה ארהארט, חלוצת תעופה אמריקאית (נעלמה ב-1937)
1898 – ירושלים סגל, חלוץ, מתנדב בהגנה ובמשטרה, ומתרגם סרטים ישראלי (נפטר ב-1993)
1900 – יצחק אבינרי, בלשן עברי (נפטר ב-1977)
1907 – זהרה וילבוש, מומחית לפולקלור ואתנוגרפיה יהודית ומומחית לתרבות חומרית של עדות ישראל (נפטרה ב-2005)
1920 – תמר אשל, דיפלומטית ישראלית וחברת הכנסת מטעם המערך (נפטרה ב-2022)
1924 – מקס פלבסקי, איש עסקים ופילנתרופ אמריקאי (נפטר ב-2010)
1927 – אלכס כץ, אמן, צייר ופסל מודרני אמריקאי
1929 – אוריאנה פלאצ'י, עיתונאית וסופרת איטלקייה (נפטרה ב-2006)
1931 – אוסקר איצ'אסו, הוגה דעות יליד בוליביה, מייסד בית הספר "Arica School" (נפטר ב-2020)
1934 – רחל אטאס, שחקנית קולנוע ותיאטרון, זמרת ומדבבת ישראלית (נפטרה ב-2004)
1935 – מל ראמוס, צייר אמריקאי (נפטר ב-2018)
1936 – רות באזי, קומיקאית ושחקנית אמריקאית
1939 – תמר אדר, סופרת, משוררת, תסריטאית ומחזאית ישראלית (נפטרה ב-2008)
1941 – טוני דאן, כדורגלן ומאמן אירי (נפטר ב-2020)
1943 – סמדר שזר, מוזיקאית, מורה לאבוב, אבובנית ראשית של התזמורת הקאמרית הישראלית ומנהלת מוזיקלית של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב ומוזיאון תל אביב לאומנות (נפטרה ב-2008)
1944 – צדוק נאווי, ראש עיריית עפולה בשנים 1991–1998 (נפטר ב-2020)
1946 – גלאגר, קומיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1947 – פיטר סרקין, פסנתרן אמריקאי (נפטר ב-2020)
1947 – אמנון סטרשנוב, תת-אלוף בצה"ל, הפרקליט הצבאי הראשי ושופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב
1949 – מייקל ריצ'רדס, קומיקאי אמריקאי, שכיכב בסדרה "סיינפלד"
1949 – עדנה מזי"א, מחזאית, סופרת, תסריטאית ובמאית ישראלית (נפטרה ב-2023)
1952 – גאס ואן סנט, במאי קולנוע אמריקאי
1952 – עדו נתניהו, רופא רדיולוג, סופר ומחזאי ישראלי
1957 – לאה שבת, זמרת ויוצרת ישראלית
1957 – שבקט מירזייאיב, נשיא אוזבקיסטן
1959 – ברי סימון, מעצבת שמלות כלה ומורה לריקודי בטן ישראלית
1963 – קארל מלון, כדורסלן עבר אמריקאי, ששיחק בליגת ה-NBA
1963 – מוטי דניאל, שחקן כדורסל ב-מכבי תל אביב והפועל חולון
1968 – קריסטין צ'נוות', שחקנית וזמרת אמריקאית
1969 – ג'ניפר לופז, שחקנית וזמרת אמריקאית
1969 – אבי דבש, משורר, פזמונאי וקריין רדיו ישראלי
1973 – אנסטסיה מנדיץ', שחקנית תיאטרון וטלוויזיה סרבית
1979 – רוז בירן, שחקנית אוסטרלית
1982 – אליזבת מוס, שחקנית אמריקאית
1982 – אנה פקווין, שחקנית ניו זילנדית ילידת קנדה
1983 – ויטלי פרידלנד, שחקן ישראלי
1985 – נוה דרומי, עיתונאית ישראלית
1999 – מנור סולומון, כדורגלן ישראלי
נפטרו
946 – מוחמד בן טוגג' אל-איחשיד, מייסד השושלת האיח'שידית (נולד ב-882)
1115 – מטילדה, מרקיזת טוסקנה (נולדה ב-1046)
1568 – קרלוס, נסיך אסטוריאס (נולד ב-1545)
1862 – מרטין ואן ביורן, הנשיא השמיני של ארצות הברית (נולד ב-1782)
1948 – פנצ'ו זלאטב, גנרל ופוליטיקאי בולגרי, אשר כיהן ב-1935 למשך מספר חודשים כראש ממשלת ממלכת בולגריה (נולד ב-1881)
1957 – סשה גיטרי, שחקן קולנוע ותיאטרון ומחזאי צרפתי (נולד ב-1885)
1980 – פיטר סלרס, שחקן (נולד ב-1925)
1984 – אריה שרון, אדריכל ישראלי (נולד ב-1900)
1986 – פריץ אלברט ליפמן, ביוכימאי אמריקני, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נולד ב-1899)
1991 – יצחק בשביס-זינגר, מגדולי הסופרים ביידיש, חתן פרס נובל לספרות 1978 (נולד ב-1902)
2013 – וירג'יניה ג'ונסון, סקסולוגית אמריקאית (נולדה ב-1925)
2019 – חנוך אלבלק, סולן להקת הגבעטרון, התפרסם בציבור כמבצע "ונתנה תוקף" (נולד ב-1935)
2020 – ולדימיר איסורין, מאמן חתירה וחוקר פיזיולוגיה רוסי-ישראלי (נולד ב-1946)
2021 – ג'קי מייסון, קומיקאי יהודי-אמריקאי (נולד ב-1928)
2021 – עמרי ניצן, במאי תיאטרון ישראלי, מנהלו האמנותי של התיאטרון הקאמרי בשנים 1993–2019 (נולד ב-1950)
2022 – תמר אשל, דיפלומטית ישראלית וחברת הכנסת מטעם המערך (נולדה ב-1920)
2022 – ינינה אלטמן, סופרת וכימאית ישראלית, ניצולת שואה (נולדה ב-1931)
2022 – דייוויד וורנר, שחקן בריטי (נולד ב-1941)
2023 – טרבור פרנסיס, כדורגלן ומאמן אנגלי (נולד ב-1954)
2023 – אודי זהר, תת-אלוף בצה"ל, שירת כטייס וכמפקד בחיל האוויר, זוכה פרס ביטחון ישראל (נולד ב-1955)
חגים ואירועים החלים ביום זה
אקוודור – יום סימון בוליבר
יוטה – יום החלוצים (1847)
ונואטו – יום הילדים
ונצואלה – יום הולדת ה"ליברטדור" (סימון בוליבר)
23 ביולי – 25 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז כד
קטגוריה:יולי
| 2024-07-19T15:45:47
|
גיבון קלוס
|
גיבון קלוס (שם מדעי: Hylobates klossii) מין בסוג גיבון שבמשפחת הגיבונים. המין מתאפיין בזרועותיו הארוכות העוזרות לו בצורת התניידותו על ידי נדנוד בין הענפים (suspensory behavior). הגיבון חסר זנב. משקל זכר בוגר הוא 5.6 ק"ג ונקבה בוגרת 5.9 ק"ג. צבע הפרווה שחור ואינו קשור למין.
תפוצת המין באיי מנטאווי שמיקומו מערבית לאיי סומטרה, ביערות הגשם וביערות טרופיים ירוקי עד. המין מעדיף את צמרות העצים ומבלה בהם את חיו, הוא נח וישן בעצים רחבים בעלי ענפים מתפרסים, שעליהם מעט חרקים נושכים. הוא אוכל בעיקר פרות אך לא יבחל גם בפרחים ובחרקים. פרות בעלי תכולת סוכר גבוהה חביבים עליו במיוחד. הגיבון נע על האדמה למרחקים קצרים בלבד, הוא מטפס רק בעת עייפות ואחרי אכילה, רוב ניידותו היא על ידי קפיצות ארוכות מרחק (10 מטרים) בין ענפי העצים.
גיבון קלוס הוא מונוגמי. הקבוצה מורכבת מזוג ומצאצאיהם. המין טריטוריאלי ופריטים מתבגרים ובוגרים מספקים הגנה מפני טורפים וגיבונים אחרים.
קישורים חיצוניים
גיבון קלוס באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גריט סמית מילר
קטגוריה:גיבונים
קטגוריה:סומטרה: בעלי חיים אנדמיים
קטגוריה:סומטרה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1903
| 2024-02-18T18:33:05
|
גיבון גמיש
|
גיבון גמיש (שם מדעי: Hylobates agilis), מין בסוג גיבון שבמשפחת הגיבונים.
מאפיינים
צבע הפרוות הגיבון נע מצהוב חום עד גוון חמרה, לעיתים גם חום כהה ושחור. לנקבות גבות ולחיים לבנות בעוד לזכרים גבות לבנות בלבד. משקל זכר בוגר כ-5.8 ק"ג, נקבה בוגרת 5.4 ק"ג. תפוצת המין באינדונזיה, מלזיה ותאילנד, ביערות הגשם וביערות טרופיים ירוקי עד. המין מעדיף את צמרות העצים ומבלה בהם את חיו, הוא נח וישן בעצים רחבים בעלי ענפים מתפרסים. המין אוכל בעיקר פירות אך לא יבחל גם בפרחים ובחרקים. פרות בעלי תכולת סוכר גבוהה חביבים עליו במיוחד. הגיבון נע על האדמה למרחקים קצרים בלבד, הוא מטפס רק בעת עייפות ואחרי אכילה, רוב ניידותו היא על ידי קפיצות ארוכות מרחק (10 מטרים) בין ענפי העצים.
הגיבון הגמיש מונוגמי, כאשר הקבוצה מורכבת מזוג ומצאצאיהם. המין טריטוריאלי ופריטים מתבגרים ובוגרים מספקים הגנה מפני טורפים וגיבונים אחרים. בתקופת הייחום מתקשרים בני הזוג על ידי קולות וצווחות מרובות, הדבר תורם לחיזור הקשר ומרחיק טורפים ושכנים לא רצויים מהטריטוריה החדשה שנבנית. הגיבון מוליד צאצא אחד להריון.
קישורים חיצוניים
קובץ:Possible-Role-of-Mother-Daughter-Vocal-Interactions-on-the-Development-of-Species-Specific-Song-in-pone.0071432.s006.oga
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרדריק קיוויה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:גיבונים
קטגוריה:מלזיה: יונקים
קטגוריה:סומטרה: יונקים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
| 2022-06-02T12:19:52
|
טפיריים
|
ממוזער|מאובנים של Plesiotapirus.
טפיריים (שם מדעי: Tapiridae) היא משפחה של יונקים מהסדרה מפריטי פרסה, בה ישנם 4 או 5 מינים מהסוג טפיר (Tapirus), החיים כיום באמריקה הדרומית, המרכזית ובדרום-מזרח אסיה. עם זאת בעבר תפוצתם השתרעה גם על רוב אירואסיה ואמריקה הצפונית, ממנה נכחדו. הם הופיעו לראשונה במשך תחילת האוליגוקן לפני כ-34 מיליון שנה מזמננו.
הטפיריים מזכירים מעט חזירים אף הם קרובים יותר לסוסיים והקרנפיים. הם חיים לרוב ביערות או ביצות והם אוכלי צמחים מובהקים בעלי חדק קצר המשתרע מקדמת לסתם העליונה ועוזר להם לאסוף עלים. הם גדולים יחסית בגודל של 150 עד 300 ק"ג, אם כי הם הקטנים שבמפריטי הפרסה החיים. לצעירים מבנה בעל נקודות לאורך גופם העוזר בהסוואתם.
מיון
Eotapirus - נכחד
Hesperaletes - נכחד
Heteraletes - נכחד
Miotapirus - נכחד
נקסואוטפירוס (Nexuotapirus) - נכחד
Palaeotapirus - נכחד
Paratapirus - נכחד
Plesiocolopirus - נכחד
Plesiotapirus - נכחד
פרוטפירוס (Protapirus) - נכחד
Selenolophodon - נכחד
Tapiravus - נכחד
Tapiriscus - נכחד
Teleolophus - נכחד
טפיר (Tapirus)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
*
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו באוליגוקן
| 2023-06-06T14:14:50
|
גרייגור יוהאן מנדל
|
REDIRECT גרגור מנדל
| 2004-06-26T07:24:09
|
טפיר
|
ממוזער|גור של טפיר ברזילאי.
שמאל|ממוזער|250px|סיר בישול בצורת טפיר של בני ה-Mapulu Waura המתגוררים ב- Alto Xingu, מאטו גרוסו, ברזיל. הסיר הוא מתוך אוסף פרטי המוצג ביד הזיכרון לעמים הילידים, ברזיליה, ברזיל. מתוארך לשנת 1994
טפיר (שם מדעי: Tapirus) הוא סוג של יונק מהסדרה מפריטי פרסה והוא הסוג היחיד ששרד במשפחת הטפיריים.
כיום בסוג זה נכללים חמישה מינים, מתוכם ארבעה חיים באמריקה הלטינית שמדרום מקסיקו ולאורך אמריקה המרכזית והדרומית עד לדרום ברזיל. המין החמישי - טפיר מלאי, חי בדרום-מזרח אסיה. לרוב הטפירים חיים ביערות גשם ויערות ירוקי עד, לרוב בקרבת מקור מים או בביצות, אך גם ביערות הרריים ויערות יבשים.
מאפיינים
הטפירים קרובים בגודלם לסוסיים. גופם מעוגל ומתחדד עד לקדמת הגוף, דבר המאפשר תנועה מהירה ביערות הסבוכים, הם גם בעלי זנב קטן. לטפירים שערות סבוכות על כל גופם, שני מינים אף בעלי רעמה נוכחת. למינים הדרום אמריקאים עור בגוון חום כהה ואפור, למין האסייתי עור שחור במרבית גופו ומעט גוון לבן קרמי באמצע גופו. פיהם של הטפירים מאפיין אותם ומייחד אותם. הוא כעין דבלול עורי הכונס את אפם ואת שפתיהם העליונות. עייני הטפיר קטנות ובצידי ראשו. אוזניו אובאליות זקורות וכמעט חסרות תזוזה.
הטפירים מולידים צאצא אחד לאחר תקופת הריון של 14-13 חודשים. הוולדות מאופיינות בפסים לבנים על גבן הנעלמים לאחר שישה חודשים, הם נגמלים מיניקה לאחר 12-10 חודשים ומגיעים לבגרות מינית לאחר 4-2 שנים. הטפירים חיים כ-30 שנה.
הטפירים הם אוכלי עשב שקטים וביישנים, היוצאים לחפש מזון בלילות. הם ניזונים מעלים, עשבים, שורשים ומענפי פרות הצמודים לקרקע. הטפירים שחיינים מצוינים, הנהנים מהתפלשות בבוץ ומהתזות מים. הטפיר הוא יצור מתבודד, למעט נקבות עם צאצאים צעירים.
באזורים רבים ניצודו הטפירים לשם מזון וספורט, אולם מספר שבטים אינדיאנים רואים בטפיר חיה קדושה. באמריקה המרכזית הם ידועים ביכולתם להרוס יבולי תירס אולם לא נחשבים כמזיקים. חלה ירידה דרסטית במספרם של הטפירים בשל דילול העצים בידי האדם למטרות חקלאות ותעשייה, כל המינים נמצאים בסכנת הכחדה. לטובת ניסיונות שימורו של הטפיר, נקבע "יום הטפיר העולמי" בתאריך 27 באפריל.
מינים
מינים נכחדים
מינים קיימים
שם שם מדעי תמונה מצב שימור אורך ממוצע משקל ממוצע טפיר בירדי Tapirus bairdii 140px שימור EN 1.8-2.5 מטר 150-400 ק"ג טפיר הרים Tapirus pinchaque 140px שימור EN 1.8 מטר 150-225 ק"ג טפיר ברזילאי Tapirus terrestris 140px שימור VU 1.8-2.5 מטר 150-320 ק"ג טפיר אסייתי Tapirus indicus 140px שימור EN 1.8-2.4 מטר 250-320 ק"ג טפיר קבומני Tapirus kabomani שימור NE 1.3 מטר 100 ק"ג
קישורים חיצוניים
תגלית מרעישה: טפיר חדש באמזונס, מתוך "הזנב הארוך" 17 בדצמבר 2013
טפיר באתר copywise (בעברית)
קטגוריה:טפיריים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1762
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מטוראן ז'אק בריסון
| 2024-09-19T11:33:38
|
פירמידה (מבנה)
|
שמאל|ממוזער|250px|הפירמידות במצרים
ממוזער|250px|צריחי כנסיית מריאנקירכה (ליבק) בצורת פירמידות מתומנות
מבנים דמויי פירמידה באים לידי ביטוי באדריכלות העתיקה והמודרנית, באמנות ובפולחן. יתרונם של מבנים אלו נעוץ בחוזקם ובשרידותם. זאת הודות לעיצוב הפירמידה בו רוב המשקל קרוב לקרקע, כך שנוצר בסיס רחב עם מרכז מסה נמוך יחסית.
עד כה, נמצאו עשרות פירמידות באיטליה, ספרד, קרואטיה, סלובניה, יוון, סרביה וצרפת. מספר הפירמידות המשוערך בסין מגיע לכ-300.
פירמידות בעת העתיקה
בעת העתיקה עמים שונים רצו לבנות בניינים גבוהים, לכל מיני מטרות שונות, ומכיוון שטכנולוגיית העמים האלה לא הייתה מתקדמת, החומרים היחידים שמהם הם יכלו לבנות את המבנים האלה היו אבנים.
היתרון של בניית המבנה כפירמידה ולא בצורת מגדל, הוא שבמגדל כל משקל הבניין נח על הבסיס, כתוצאה מכך המשקל על הבסיס הוא גדול ממה שהבסיס יכול לשאת ומגדל האבן מתמוטט. לעומת זאת בנייה בצורת פירמידה פותרת את הבעיה ולכן עמים רבים שלא היה קשר ישיר ביניהם בנו בניינים בצורת פירמידה.
מבני ענק בצורת פירמידות היו קיימים במספר תרבויות בעת העתיקה, ובהן מצרים העתיקה (ראו הפירמידות במצרים), או התרבות הפרה-קולומביאנית (למשל בטיוואנאקו, האולמקים ותרבות האינקה).
ישנם עוד מקומות בעולם בהם יש פירמידות, כמו הפירמידות של קיסרי סין שנמצאים ליד שיאן, והמבנים המסופוטמיים הקדומים המכונים זיקורת.
הפירמידה הגדולה של גיזה שבמצרים היא אחת משבעת פלאי תבל שבנו המצרים הקדמונים, והיחידה מביניהם ששרדה עד ימינו. הפירמידות במצרים שימשו מקום קבורה של הפרעונים, בשל אמונתם בחיי נצח, הם ניסו לשמר אותם בכל דרך אפשרית.
הפירמידות של גוימאר, אשר נמצאות באי הספרדי טנריפה הן עדיין חידה לארכאולוגים: לא ידוע מה גילן, מי בנה אותן ולמה נועדו.
על הפירמידות במצרים ראו הרחבה בערך פירמידות במצרים.
הפירמידות במאוריציוס
באוגוסט, 2008 התגלו שבע פירמידות באי האפריקני מאוריציוס, על ידי ד"ר סמיר אוסמנגיק. הפירמידות זהות במבנה הנדסי לפירמידות של גוימאר באיי טנריפה. בין הפירמידות התגלתה מערכת כבישים ומערכת הידראולית מקשרת. המבנה הזהה מחזק את ההשערה כי אותה ציוויליזציה בנתה את הפירמידות באיים המרוחקים, טנריפה ומאוריציוס.. גובהן של הפירמידות אינן עולה על 12 מטר. רוחב בסיס הפירמידה הגדולה מביניהן, הוא 26 על 26 מטר.
פירמידות באדריכלות ימי הביניים
באדריכלות ימי הביניים, בעיקר באדריכלות הרומנסקית ובאדריכלות הגותית, היה נהוג לבנות בסיומת של מגדלים צריחים מחודדים בצורת פירמידות חדות, על בסיס ריבוע, מתומן ועוד. באדריכלות הגותית המאוחרת ובאדריכלות הבארוק הצריחים נהפכו ליותר דמויי חרוט מאשר לדמויי פירמידה.
פירמידה באדריכלות המודרנית
שמאל|ממוזער|300px|פירמידת מוזיאון הלובר בפריז, בתכנונו של האדריכל איי אם פיי.
באדריכלות המודרנית נעשה שימוש מצומצם במבנים דמויי פירמידה. השימוש הידוע ביותר הוא פירמידת הזכוכית בכניסה למוזיאון הלובר בפריז, פרי תכנונו של האדריכל איי אם פיי. פירמידה ידועה נוספת נמצאת בראש מגדל קתדרלת סן סלבדור באוביידו.
לעיתים נבנית פירמידה קטומה - כזו שחלקה העליון חסר, והיא אינה מסתיימת בקודקוד, אלא במישור שצורתו כצורת הבסיס, אך הוא קטן יותר ומקביל לו.
פירמידה באמנות
בפסלים רבים נעשה שימוש בצורת הפירמידה.
דוגמה לכך ניתן לראות באנדרטת השואה המצוייה בחלקה הדרומי של כיכר רבין, יצירתו של הפסל יגאל תומרקין. האנדרטה היא בצורת פירמידה הפוכה (ניצבת על קודקודה), עשויה ברזל חלוד וזכוכית.
שמאל|ממוזער|230px|פירמידת זכוכית, מרכז אמנויות מונארט, אשדוד בתכנון אדריכל משה לופנפלד
אזוטריזם
תפיסת עולם שונה מהשיטה המטריאליסטית, הרואה באלוהים מרכז לקיומו של האדם.
לדוגמה: מיסטיקנים שונים מייחסים תכונות מדהימות לצורת הפירמידה, והיסטוריות מדהימות מיוחסות למבני פירמידה פולחניים. הפירמידה של גיזה משכה תשומת לב מיוחדת.
נטען כי צורת הפירמידה ממקדת "אנרגיה" מן האדמה. נטען גם שבצילום קירליאן יש לאבנים מפירמידות במצרים הילה חזקה ומיוחדת, אם כי ידוע שצילום קירליאן יסודו באפקט קורונה ותו לא.
כיום יש המשתמשים ב"פירמידת כוח" לצורך מה שמכונה ריפוי ואיזון אנרגטי, ו"העלאת האנרגיה" של מזונות ומשקאות. למותר לציין שאין כל מדידות או ראיות אחרות לכוחן הריפויי של הפירמידות.
ראו גם
פירמידה (גאומטריה)
הפירמידות במצרים
פירמידת טרנסאמריקה
מקדש ומבני פולחן
בורובודור
הפירמידות בבוסניה
קישורים חיצוניים
הפירמידות, באתר הכיתה האינטראקטיבית
הערות שוליים
*
קטגוריה:הנדסה אזרחית
קטגוריה:אמנות
sn:Dumba
| 2024-05-22T15:34:12
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.