title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
לאונרדו דה וינצ'י
|
שמאל|ממוזער|250px|מונה ליזה (1503–1519) – הציור המפורסם והמזוהה ביותר עם לאונרדו בפרט, ועם עידן הרנסאנס בכלל. נחשב לאחד הציורים המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם
שמאל|ממוזער|250px|נוף סמוך לווינצ'י. הרישום המתוארך המוקדם ביותר של לאונרדו משנת 1472
שמאל|ממוזער|250px|הירונימוס הקדוש, 1480 לערך. רישום הכנה לא גמור. שמור כיום במוזיאוני הוותיקן
לֶאוֹנָרדוֹ דִי סֶר פִּייֶרוֹ דָה וִינצִ'י (באיטלקית: Leonardo di ser Piero da Vinci, ; 15 באפריל 1452 – 2 במאי 1519) היה איש אשכולות איטלקי, מגדולי אמני הרנסאנס, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא במרבית תחומי הידע האנושי בזמנו.
במהלך חייו הועלה על נס כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. לא אחת מתואר לאונרדו כארכיטיפ של איש הרנסאנס או הגאון האוניברסלי, אדם שסקרנותו האין־סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו. לאונרדו נחשב לאחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.
ללאונרדו לא היה שם משפחה במובן המודרני של המושג – "דה וינצ'י" פירושו "מווינצ'י", ושמו המלא היה "לאונרדו די סר פיירו דה וינצ'י", שפירושו "לאונרדו, בנו של אדון פיירו מווינצ'י".
ביוגרפיה
ראשית חייו, 1452–1466
לאונרדו דה וינצ'י נולד ב-15 באפריל 1452, ככל הנראה בכפר אנקיאנו, סמוך לנהר ארנו שבחבל טוסקנה, כשלושה קילומטרים וחצי מצפון לעיירה וינצ'י שהייתה בתחום שליטתה של פירנצה. הוא היה ילד בלתי חוקי לקטרינה, כפרייה, ולסר פיירו דה וינצ'י, נוטריון פלורנטיני. ככל הנראה, פיירו לא הסכים לשאת את קטרינה לאישה, וייתכן שכבר היה אז מאורס לאישה אחרת שהייתה אז בת 16. לפי ההיסטוריון האיטלקי פרופ' קרלו וצ'ה (Carlo Vecce) קטרינה הייתה יהודייה צ'רקסית מהקווקז, בתו של יעקב, שנחטפה והובאה לפירנצה כשפחה, וזאת לפי מסמכים מלפני 600 שנה שנתגלו בארכיון של פירנצה. סבו של לאונרדו, אנטוניו, תיעד את לידת נכדו במחברתו האישית. אנטוניו כתב כי לאונרדו נולד בשעה השלישית של הלילה (22:00 בערך), וכן ציין את שמו. למחרת לידתו הוטבל לנצרות בכנסייה בוינצ'י, ללאונרדו היו עשרה סנדקים, מספר שהיה גבוה מהמונהג. בהטבלתו נכחו מבחר מבני האצולה במקום. שבוע לאחר ההטבלה נטש את אימו ועבר עם אביו לפירנצה. ללאונרדו היו עוד ארבע אחיות ואח.
מעט ידוע על שנות חייו הראשונות. במשך חמש שנותיו הראשונות התגורר עם אמו, ולאחר מכן עבר לגור עם סבו, סבתו ודודו פרנצ'סקו, שהיה מבוגר מלאונרדו בשש עשרה שנה ושימש לו כדמות אב. באותה שנה נשא סר פיירו לאישה בת של נוטריון עשיר מפירנצה, וקתרינה הושאה לתושב האזור, אקטבריגה (כינוי שפירושו "איש מדון"), שהיה מפעיל כבשן. לאונרדו אמנם גדל בין יתר בני המשפחה וזכה לחינוך כמו שאר אחיו, אך העובדה שנולד מחוץ למסגרת הנישואים, ריחפה מעליו בכל שנות ילדותו.
לאונרדו התייחס בכתביו המאוחרים רק לשני אירועים מתקופת ילדותו: הראשון הוא זיכרון מתקופת ינקותו, אותו ראה לאונרדו בדיעבד כאות מבשר, ובו בז ירד מהשמיים וקרב לעריסתו, פתח את פיו בעזרת זנבו והכה בין שפתיו בזנבו.
התקרית השנייה התרחשה בעת ששהה בהרים. בעת שיטוטיו מצא "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה [...] כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא".
שתי התקריות היוו בסיס לפרשנויות פסיכולוגיסטיות של אישיותו ומיניותו של לאונרדו, המפורסמת שבהן, ניתוח תקרית הבז של פרויד, "זיכרון הילדות הראשון של לאונרדו דה וינצ'י", שפורסם בשנת 1910.
לאונרדו דה וינצ'י הוטרד רבות מייסוריהם של בעלי החיים ודגל בצמחונות.
על חינוכו המוקדם של לאונרדו אנחנו למדים מפי וסארי כותב קורות הציירים. "בחשבון התקדם במהירות רבה כל כך עד שלעיתים קרובות היה מביא את מורו במבוכה, בעוררו ספקות שונים בשאלותיו הקשות. הוא החל אף בלימוד מוזיקה והחליט ללמוד לפרוט על נבל".
לאונרדו השיג את מרבית השכלתו בעצמו. הוא למד לקרוא בגיל צעיר וספרים רבים היו זמינים עבורו בזכות המצאת מכונת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג (Johannes Gutenberg) מגרמניה.
דה וינצ'י כתב ביומניו בכתב ראי. הסיבה לכך אינה ידועה, והועלו מספר השערות, בהן האפשרות שזה נעשה כדי להקשות על אחרים לקרוא ביומניו, או משום שהיה איטר יד ימין, ובכתיבה משמאל לימין ביד שמאל, היד הכותבת "מורחת" את הדיו, ולכן לשמאליים נוח יותר לכתוב מימין לשמאל. יש שמייחסים מנהג זה לדיסלקסיה, אבל לא ידועה כל ראיה ממשית שדה וינצ'י לקה בדיסלקסיה.
ב-1464 נפטרה אימו החורגת של לאונרדו, אלביירה. גם סבו, אנטוניו, מת זמן קצר טרם מותה של אלביירה. כתוצאה מכך, אביו של לאונרדו, שהתגורר בפירנצה לבדו, הביא אליו את בנו. בעת הגעתו לפירנצה התגוררו בעיר 40,000 איש, לעומת 100,000 איש שהתגוררו בעיר ב-1300, טרם תחילת המוות השחור.
על אף העובדה שפיירו היה נוטריון, הוא לא טרח לסיים את ההליך המשפטי שיכל להגדיר את לאונרדו כבן החוקי שלו. ייתכן שאחת מהסיבות לכך הייתה הציפייה כי יוולד לו עוד ילד שימשיכו במסורת משפחתו ויהפוך גם הוא לנוטריון. לעומת זאת, כבר כשלאונרדו היה בן 12, הובן כי הוא אינו מעוניין בכך. רק לאחר שיינשא בשלישית ב-1475, יוולד לו ילד חוקי, שגם הוא הפך לנוטריון.
בסדנה של ורוקיו, 1466–1476
לאונרדו היה נער חברותי ורב קסם. בין תחביביו היו מוזיקה, רישום וקדרות. דודו, שהתפעל מכמה מעבודותיו של הבן, הראה את רישומיו של לאונרדו בן ה־14 לאחד מאמני העיר הגדולים באותה תקופה, הצורף, הפסל והצייר אנדראה דל ורוקיו. ורוקיו הבחין מיד בכישרונו של הנער והסכים לקבלו בתור מתלמד בבית המלאכה שברשותו בפירנצה בשנת 1466. סדנתו של ורוקיו שכנה במרכז האינטלקטואלי של העיר שנודעה לעתיד כ"ערש הרנסאנס". בעיר, שקו הרקיע שלה נשלט זה חמישים שנה על ידי כיפת הקתדרלה של פירנצה שבנה פיליפו ברונלסקי, פעלו באותן שנים מלומדים ואמנים רבים, בהם הפילוסוף מרסיליו פִּיצִ'ינוֹ, המלומד ואיש המדע פאולו דל פּוֹצוֹ טוֹסקַנֶלִי, האמן ואיש האשכולות לאונה בטיסטה אלברטי, הפסל דונטלו והאמנים דומניקו גירלנדיו וסנדרו בוטיצ'לי – כשהאחרון אף התמחה בעבר אצל ורוקיו. בסדנה של ורוקיו התמחו במקביל ללאונרדו אמנים ידועים כפייטרו פרוג'ינו ולורנצו די קרדי.
במאה ה-15, נתפסו פועלים בסדנה כזו של ורוקיו כאומנים וכבעלי מלאכה, ורק למאסטר, מנהל הסדנה, היה מעמד חברתי גבוה. הסדנה ייצרה עבודות כעיצובי ניסים ושלטי גיבורים, ציורי ארגזים לאחסון נדוניה, תפאורות, ציורי מזבח, פורטרטים קטנים ופסלים משיש, עץ וחרס. חניכים הוכשרו לעיתים רק בתחום מומחיות צר, כגון ייצור מסגרות או יציקות נחושת, אך לאונרדו הוכשר לעסוק בכל המלאכות הללו, ונחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, שהיוו בסיס לידע המדעי שלו.
אף שסדנתו של ורוקיו נחשבה לפורה, רק ציורים מעטים ניתן לייחס לה כיום. אחד הציורים הוא "הטבלת ישו", שעל פי וזארי, לאונרדו הצעיר השתתף ביצירתו, וצייר בה את המלאך הצעיר האוחז בגלימתו של ישו. המלאך שצייר לאונרדו נראה מאוד אמיתי. ורוקיו ראה שלאונרדו הוא צייר טוב ממנו ומאז לא צייר עוד ציורים. יצירה אחרת של ורוקיו, הקשורה גם היא ללאונרדו, היא פסל דוד, המצוי כעת במוזיאון ברג'לו. עבודה זו ראויה לציון, מעבר לאיכותה הגבוהה, משום שיש הטוענים שהיא פורטרט של לאונרדו כנער. דוד-לאונרדו נראה כנער רזה אך שרירי, בשונה מפסל דוד העגלגל והאנדרוגני שפיסל מורו של ורוקיו, דונטלו.
ממוזער|הציור היחידי אשר מזוהה בוודאות כדיוקן של לאונרדו דה וינצ'י
העבודה המתוארכת המוקדמת ביותר של לאונרדו היא רישום בדיו של עמק הארנו, שצויר ב-5 באוגוסט 1472. לאונרדו יצר ודאי כמה ציורים במסגרת עבודתו בסדנה, אך הבולט מכולם הוא "הבשורה למריה", שצויר ככל הנראה עבור מנזר סן ברתולומאו במונטה אוליוֶטו שבדרום-מערב פירנצה.
בראשית אפריל 1476 הואשם לאונרדו, יחד עם עוד שלושה גברים, בביצוע מעשה סדום. באותן שנים הומוסקסואליות הייתה נפוצה מאוד בפירנצה, ואף נחשבה לאחד ממאפייניה של העיר, אך להלכה נחשב מין אנאלי בין גברים לפשע. המורשעים נידונו לתשלומי קנסות, להשפלה פומבית, לסימון בברזל מלובן, להגליה ואף למיתה על המוקד. ישנה סבירות גבוהה שלאונרדו נעצר לזמן קצר בעקבות הלשנה בעילום שם, אך כעבור חודשיים, ב-7 ביוני, בוטלה רשמית התביעה נגדו ונגד שלושת האחרים עקב חוסר ראיות או עדויות.
לאונרדו השתלם אצל ורוקיו עד שנת 1476, וכבר בשנת 1472 התקבל לגילדת לוקס הקדוש, גילדת הציירים והרופאים של פירנצה.
עבודה כאמן עצמאי, 1477–1482
בשנותיו האחרונות בסטודיו של ורוקיו החל לאונרדו לצייר את הפורטרט השלם הראשון שלו, "ג'ינברה דה בנצ'י" (1476–1478 לערך), דיוקן של בת למשפחת סוחרים פלורנטינים עשירה, ורעייתו של סוחר אריגים.
לאחר שעזב את ורוקיו, הקים לאונרדו בית מלאכה משלו ופעל בעיר כאמן עצמאי. ב-10 בינואר 1478 קיבל הזמנה ראשונה כצייר עצמאי – הזמנה מהסניורֶה לקישוט מזבח בקפלה של הפאלאצו וקיו, קפלה די סן ברנרדו. לאונרדו לא סיים את העבודה המוזמנת, זניחה ראשונה של יצירה בסדרה של עבודות שנטש לאורך הקריירה שלו. בשנת 1480 החל לעבוד על התמונה "הירונימוס הקדוש", השמורה כיום בוותיקן. בציור הלא-גמור נראה הקדוש הירונימוס הגרום מכה את עצמו באבן, בהתאם לאיקונוגרפיה שלו כחוזר בתשובה, ולצדו גולגולת ואריה. הציור נותר רק בשלב של ציור הכנה בגוון אחד. במרץ 1481 קיבל לאונרדו הזמנה לצייר קישוט מזבח עבור המנזר האוגוסטיני סן דונטו בסקוֹפֶּטו, הסמוך לפירנצה. הציור "הערצת חכמי הקדם", המצוי כיום בגלריה אופיצי, היה אמור להיות הגדול מכל ציורי הכן של לאונרדו. אך גם ציור זה לא הושלם, ונותר בשלב ההכנה בלבד, בעת שלאונרדו עזב את פירנצה בראשית 1482.
מגורים במילאנו – בשירות בית ספורצה, 1482–1499
ימין|ממוזער|250px|תבליט מאנדרטה לכבוד לאונרדו בפיאצה דלה סקאלה במילאנו, המראה את לודוביקו ספורצה מבקר בסדנה של לאונרדו, בעת עבודתו על מודל החומר של האנדרטה לזכר אביו, הדוכס פרנצ'סקו ספורצה
בשנת 1482 עזב לאונרדו את פירנצה ועבר להתגורר במילאנו. זמן קצר לפני שיצא מפירנצה הכין לאונרדו מכתב, המנוסח בביטחון רב וברטוריקה המציגה יכולות גבוהות. המכתב תיאר את כישוריו ומיומנויותיו ויועד לשליט מילאנו, לודוביקו ספורצה. במכתב מציג עצמו לאונרדו כממציא וכמהנדס צבאי בראש ובראשונה:
ברשימה פורס לאונרדו את יכולותיו לבנות גשרים קלים לניוד בעת מרדף, לרוקן חפירות ממים בעת מצור, לפתח שיטות להריסת מבצרים, לבנות תותחים קלים היורים אבנים קטנות ומטילים אימה, לחפור בשקט מנהרות תת-קרקעיות, לבנות כלי רכב משוריינים העמידים בפני כל התקפה, לבנות מכונות ללחימה בים ושאר מכונות, "בקצרה, ביכולתי להמציא מגוון רחב של מכונות לתקיפה ולהגנה". רק בסוף המכתב מזכיר לאונרדו את כישוריו כאדריכל וכאמן, שביכולתו לעשות כל דבר שאפשר לעשות בציור.
במילאנו חברו ללאונרדו כשותפים בסדנה המקומית שני אחים בני משפחת דה פּרֶדיס. ב-25 באפריל 1483 חתם על חוזה יחד עם אוונג'ליסטה ואמברוג'יו דה פרדיס, שבו התחייבו להכין ציור מזבח בן שלושה לוחות לקישוט הקפלה של "אגודת ההתעברות ללא רבב" בכנסיית סן פרנצ'סקו גרנדה. הציור שיצרו בעקבות אותו חוזה, "הבתולה של הסלעים", שונה בבירור מהנחיות הלקוח בחוזה. לציור כמה גרסאות, שהיחס ביניהן אינו ברור לחלוטין. הראשונה (המצויה כיום במוזיאון הלובר) מיוחסת בעיקר ללאונרדו, והיא נמסרה ללקוח בשנת 1485 לערך, אך לא ברור אם זה הסכים לשלם את מלוא התשלום עבורה ואם היא הועברה לרשותו. את הגרסה השנייה של הציור (המצויה בלונדון) החלו לצייר ככל הנראה בין השנים 1493 ל־1499, לאחר התדיינות משפטית ארוכה, והיא צוירה ברובה על ידי אמברוג'יו דה פרדיס.
שמאל|ממוזער|200px|לה בל פרונייר, 1495 לערך. מוזיאון הלובר
למרות רשימת היכולות הצבאיות שהציג, ההזמנה הראשונה שקיבל מלודוביקו הייתה ציור דיוקן של פילגשו הצעירה והיפה צ'יצ'ילה גלראני, פורטרט המוכר בשם "הגבירה עם ההרמין" מהשנים 1488–1490. סדנתו של לאונרדו במילאנו הפיקה מספר יצירות, בעיקר דיוקנאות של אנשי חצר וציורים דתיים, חלקם מעשה ידיו של לאונרדו וחלקם נעשו בידי עוזרים בהנחייתו של המאסטרו. מיצירות הסדנה המיוחסות ללאונרדו ניתן למנות את "דיוקנו של מוזיקאי", ו"לה בל פרונייר", עוד פילגש צעירה של לודוביקו ספורצה. אחד מעוזריו בסדנה היה ג'ובאני ג'קומו די פייטרו קפרוטי, שכונה על ידי לאונרדו "סָלָאי" ("שד קטן"), והיה ללאונרדו עוזר, תלמיד ואולי מאהב, ובן לוויה שובב ומחוצף עד מותו של האמן. למרות הקשר ההדוק ביניהם לא נכח סלאי ליד לאונרדו כשזה נפח את נשמתו. מלאונרדו הוא ירש רק את הכרם שניתן לו על ידי לודוביקו ספורצה. סלאי נישא אך כהולל ידוע לשמצה, נרצח לאחר מספר שנים. סלאי נודע לימים גם כצייר, אך לא השכיל להטמיע את כישרונו הייחודי של מורו וללמוד ממנו. אחת מיצירותיו הידועות ביותר מתייחסת למונה ליזה שאותה ניסה להעתיק.
בשנת 1489 הזמין העוצר ספורצה מלאונרדו אנדרטה לזכר אביו, הדוכס פרנצ'סקו ספורצה, כפרש על סוס. להזמנה שני שלבים: ראשית הוזמן דגם חומר של הפסל בגודל מלא, שאמור היה לשמש בשלב השני כבסיס לתבנית יציקת הברונזה. לאונרדו תכנן בתחילה פסל דרמטי של סוס העומד על שתי רגליו האחוריות, אך לאחר שנתקל בקשיים טכניים חזר לדמות הפרש המקובלת, בה הסוס מטופף על שלוש רגליים. לשם הקמת הפסל הענק - הפסל התנשא לגובה שבעה מטרים ומחצה - קיבל לאונרדו מהעוצר בית מפואר ורחב מידות. מודל החמר הושלם בשלהי 1493 וזכה לקילוסים רבים, וכבר ב-1492 החל לאונרדו לתכנן את היציקה המורכבת. במסגרת העבודה חקר והמציא מכשירים שונים: עגורנים, דיסקיות, שרשראות וברגים. הפסל שילב רבים מתחומי העניין שלו - מכניקה, אנטומיה, פיסול ותיאטרון. ואולם, בטרם הספיק לאונרדו להשלים את מלאכת היציקה, החרים לודוביקו את הברונזה שיועדה לפסל, יש האומרים שעשה זאת כדי לבנות תותחים לצבאו, ויש האומרים שעשה זאת כדי לכסות על חוב שחב לדוכס פרארה. גם גורלו של הדגם לא שפר עליו: בשנת 1499 פלשו כובשים צרפתים לעיר והרסו את פסל החומר.
ימין|ממוזער|250px|רומביקובוקטהדרון שצייר לאונרדו עבור ספרו של לוקה פאצ'ולי, Divina proportione, שיצא לאור ב-1509
בשנת 1496 התיידד דה וינצ'י עם הנזיר המתמטיקאי הנודד לוקה פאצ'ולי, שהוזמן למילאנו על ידי לודוביקו. לאונרדו הכיר כבר את ספריו, ופאצ'ולי הפך למורהו למתמטיקה וגאומטריה, ויחדיו חקרו את כללי ההרמוניה והפרופורציה. ישנה סברה לפיה תכננו שני המלומדים להקים יחד אקדמיה, אך לא ברור אם התוכנית זכתה למימוש כלשהו. בין השנים 1496 - 1499 שקד פאצ'ולי על כתיבת יצירת המופת שלו "על הפרופורציה האלוהית" (De divina proportione), ולאונרדו הוסיף איורים גאומטריים לספר, ובהם לא פחות מ-60 איורי פאונים. איורים אלו הם היצירות המודפסות הראשונות של לאונרדו. על תרומתו פאצ'ולי מודה לו במילים חמות:
בשנת 1494 הוזמן לצייר ציור קיר גדול בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, לאחר שיפוץ גדול שעברה הכנסייה בהוראת לודוביקו, שייעד אותה להיות המאוזוליאום המשפחתי. על הקיר הצפוני של חדר האוכל צייר לאונרדו את יצירת המופת "הסעודה האחרונה", המתארת את סעודתו האחרונה של ישו, בה הודיע לתלמידיו כי אחד מהם יבגוד בו (מתי, כו, 21 - 23). הציור החל להיסדק ולהתפורר כבר בימי חייו של האמן, משום שזה מיאן להשתמש בטכניקת הפרסקו המקובלת באותם ימים ובמקום זאת השתמש בתערובת של טמפרה וצבעי שמן. הטכניקה החדשנית אפשרה לו לעבוד לאט יותר, ולהוסיף שכבות זו על זו, אך תוך זמן קצר התגלתה כהרסנית, בעת ששכבות הצבע החלו להתקלף. בציור יוצר לאונרדו אשליה כאילו משטח היצירה הוא המשכו של אולם חדר האוכל, אך הודות לעיוות פרספקטיבי, מאפשר למסתכל לראות את אשר על השולחן שגבוה מעיניו. בעקבות ספרו של דן בראון "צופן דה וינצ'י", התרבו הפרשנויות הטוענות כי הדמות היושבת מימינו של ישו (לפי עיני המסתכל - משמאלו) היא אישה.
בשנת 1498 הכריזה הנסיכות על תחרות נגינה בנבל. לתחרות באו שמונים מתחרים וביניהם דה וינצ'י, שלהפתעת הכול הביא עמו נבל מיוחד שבנה בעצמו. אף אחד לא ידע מתי ובאיזו הזדמנות למד דה וינצ'י לנגן בנבל, אבל הוא עשה זאת בצורה מושלמת כל כך, שיתר המתחרים הודו בתבוסתם.
ב-1499 נפלה מילאנו בידי לואי השנים עשר, מלך צרפת. ייתכן שלאונרדו יצר קשר עם הכובשים הצרפתים, ואולי נפגש כבר אז עם צ'זארה בורג'ה, שפיקד על גדוד צרפתי. בסוף אותה שנה עזב את העיר לאחר שמונה-עשרה שנות שהות בה.
ממוזער|מרכז|600px|הסעודה האחרונה (1494–1497)
מאנטובה, ונציה, פירנצה, צ'זארה בורג'ה, 1500–1506
שמאל|ממוזער|250px|קרב אנגיארי (במקור – 1503–1506). עותק של הציור האבוד. מיוחס לרובנס, 1603 לערך
לאחר עזיבתו את מילאנו שהה דה וינצ'י במנטובה אצל המרקיזה ופטרונית האמנות איזבלה ד'אסטה, שהזמינה אצלו דיוקן שלה בתמורה (הדיוקן, אם צויר, אבד. נותר רישום של ד'אסטה המצוי בלובר). לאחר מכן נדד לוונציה, אולי כמהנדס שהוזמן לייעץ לעיר בנושא ביצורים וסכרים. בשנת 1500 שב להתגורר בפירנצה, כששמו כאמן הולך לפניו, והוזמן לצייר את ציור המזבח הראשי בכנסיית אַנוּנְצִיאָטָה. לאונרדו הכין רישום הכנה גדול בנושא מריה עם ישו העולל ועם הקדושה אנה, שאבד לימים. במקביל עבד על ציור קטן של מריה וישו העולל שנקרא המדונה של הפלך.
בשנת 1502 שוב העמיד דה וינצ'י את כישוריו לשירותו של שליט עריץ ואכזר, צ'זארה בורג'ה, דוכס רומאניה וולנצ'יה, מפקד כוחות הכנסייה, ובנו הלא חוקי של האפיפיור, ששמו נודע לשמצה בשל עורמתו, רצחנותו ואורח חייו המופקר. לאונרדו עבד ככרטוגרף וכמהנדס צבאי אצל בורג'ה, שמינה אותו למנהל של מספר עבודות ביצורים באזור שליטתו. בנוסף, נלווה לדוכס בכמה מסעות כיבוש ודיכוי מרידות. בחצרו של בורג'ה הכיר את ניקולו מקיאוולי, ששירת שם כשגריר פירנצה. מאוחר יותר יעבוד כמהנדס אצל מקיאוולי במערכה נגד העיר פיזה. בראשית 1503 עזב לאונרדו את חצרו של בורג'ה, זמן קצר לפני שהעריץ החל לאבד את בסיס כוחו כתוצאה ממות אביו, האפיפיור.
במרץ 1503 שב לאונרדו לפירנצה ונטל חלק, יחד עם מקיאוולי, בתכנון מיזם שאפתני וכושל, שנועד להסיט את נתיבו של הנהר ארנו, לנתק את פיזה מגישה לים, כחלק ממאבק רב שנים בין הערים, ולבסוף להעניק לפירנצה גישה משלה לים. לאונרדו תכנן את הנתיבים, הסכרים ומכונות החפירה למפעל. בסוף אותה שנה הוזמן מטעם מועצת העיר (הסיניוריה) לצייר ציור קיר ענק באולם המועצה בארמון "פאלאצו וקיו", על אודות ניצחון פירנצה ב"קרב אנגיארי". יחד עם לאונרדו הוזמן יריבו הפלורנטיני הצעיר, מיכלאנג'לו, להכין ציור מקביל על קיר סמוך באותו אולם. לאונרדו הכין מתווה בגודל מלא של היצירה, וטרח על עבודתו עד שנת 1506, אך הציור לא הושלם מעולם. כעבור חצי מאה נעלם המתווה, משום שציור אחר צויר על גביו. אי השלמת היצירה גרמה לסכסוך בין לאונרדו לבין הסיניוריה, ששילמה לו כסף רב מראש בעבורה.
בשנת 1503 לערך החל דה וינצ'י לצייר את ה"מונה ליזה", ציור שהפך לאחד המפורסמים והמשועתקים ביותר בעולם. זהו כנראה דיוקנה של ליזה דל ג'וקונדו, אשת סוחר הבדים פרנצ'סקו דל ג'וקונדו, ומכאן שמה באיטלקית, "לה ג'וקונדה" (La Gioconda), שם תואר שפירושו גם "העליזה". תיאור מוקדם של הציור מעלה סברה לפיה לא הבעל הוא שהזמין את הציור, אלא ג'וליאנו דה מדיצ'י, שחשק בפורטרט של מאהבתו. בשנת 1504 החל ככל הנראה לעבוד על ציורו שאבד לימים, לדה והברבור.
מילאנו, 1506–1513
בשלהי מאי 1506 עזב לאונרדו את פירנצה למילאנו, עם אישור זמני בלבד מאת הסיניוריה של פירנצה, שכן היה מחויב להשלים עבורה את ציור הפרסקו "קרב אנגיארי", עליו קיבל כבר חלק מהתשלום. במילאנו התקבל בחום על ידי המושל הצרפתי, היה אורח של כבוד בארמונותיו, וקיבל קצבה שנתית מאוצר מלך צרפת. גם במילאנו היה עדיין מסובך בוויכוח משפטי סביב ציור הבתולה של הסלעים, ונדרש להמשיך לעבוד על אחת הגרסאות. במקביל עבד על הגרסה הסופית לציור אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד (מצוי כיום בלובר), ועל ציורו לדה והברבור. בחסות הצרפתים הצליח לחמוק מדרישות פירנצה להשיבו לעיר לשם השלמת ה"אנגיארי". לאונרדו עבד גם כאדריכל בשירות הצרפתים, ותכנן בתי מידות לשליטים.
בשנת 1507 חבר לפמלייתו פרנצ'סקו מליצי, בן אצולה ומשכיל, שהייה לבן לווייתו המסור, מזכירו ואיש סודו, ומי שבידיו הפקיד לאונרדו את כל כתביו לאחר מותו. באותה שנה, לאחר מות דודו האהוב, פרנצ'סקו, שהוריש לו את כל הונו, שב לאונרדו לפירנצה, בשל מחלוקת משפטית שנתגלעה בינו לבין אחיו החורגים, אשר נושלו מהירושה. בעודו בפירנצה חזר לעסוק ביתר שאת במחקריו באנטומיה, אותם המשיך מאוחר יותר בפאביה, בתיעוד ניתוח גוויות באוניברסיטה שבעיר. בשנים הבאות נדד לאונרדו בין ערי איטליה, אך מקום מושבו המרכזי היה מילאנו.
רומא, 1513–1515
שמאל|ממוזער|250px|"מות לאונרדו", מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. תיאור על פי הביוגרף וזארי, לפיו, כאשר תקפה את לאונרדו עווית המוות האחרונה, פרנסואה הראשון "לקח את ראשו בידיו, להקל על מכאובו"
בשנת 1512 שבו בני מדיצ'י לשלוט בפירנצה, וב־1513 נבחר ג'ובאני דה מדיצ'י לאפיפיור ליאו העשירי. אחי האפיפיור, ג'וליאנו דה מדיצ'י, עבר להתגורר ברומא, לאחר שמונה לגונפלונייר של צבא האפיפיור, והזמין את לאונרדו להצטרף אליו.
ברומא עסק לאונרדו בניסויים מטאורולוגיים, משחקים גאומטריים בצורת רישומי ירחים, וניסויים באקוסטיקה. ב-1515 הזמין האפיפיור מלאונרדו ציור של יוחנן המטביל, פטרון עירו פירנצה. על היצירה המשיך לעבוד דה וינצ'י עד ימיו האחרונים, בצרפת. יוחנן של לאונרדו הוא דמות אנדרוגנית ומינית. ישנו עוד ציור של יוחנן המיוחס ללאונרדו משנים אלו, בו מופיע יוחנן עם אטריבוטים של בכחוס.
צרפת, אצל פרנסואה הראשון, 1516–1519
בדצמבר 1515 עזב דה וינצ'י את רומא, כחבר בפמליה האפיפיורית שיצאה לפירנצה ולבולוניה, בדרכה למפגש חשוב בין האפיפיור ליאו העשירי למלך צרפת החדש, פרנסואה הראשון, שהיה פטרונו האחרון והמסור של דה וינצ'י. פרנסואה התוודע בעבר ליצירותיו של האמן והמהנדס האיטלקי, וייתכן שהזמינו לגור בארמונותיו בצרפת, ואולם אין בידינו כל תיעוד להזמנה כזו. דה וינצ'י חזר לרומא עם הפמליה האפיפיורית, אך מקץ זמן קצר, בקיץ 1516, עזב את העיר ויצא למסעו האחרון והארוך ביותר לצרפת. לקראת סוף השנה התיישב דה וינצ'י בעמק הלואר, ליד המאחז המלכותי באמבואז, בבית אחוזה שקיבל מהמלך בקלו. הוא מונה ל"צייר המלך", וקיבל קצבה של אלף סקודי בשנה. באחוזה בקלו חי עד מותו ב-2 במאי 1519, על פי האגדה, בזרועותיו של מלך צרפת. הוא נקבר בכנסיית סן פלורנטין שבאמבואז, אך בימי המהפכה הצרפתית נחרב המקום, ומקום קבורתו לא נודע עוד. ב-1863 טען אדם שערך חפירות באזור שבו עמדה הכנסייה שמצא את עצמותיו של דה וינצ'י, שכן מצא גולגולת "מלכותית", המעוצבת "בצורה נפלאה כל כך". את העצמות קבר בקפלה של כנסיית סן הובר.
הביוגרפיה של לאונרדו נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.
כתביו ומחברותיו של לאונרדו
שמאל|ממוזער|250px|האדם הוויטרובי (הפרופורציות של דמות האדם, על פי ויטרוביוס) (1490)
שמאל|ממוזער|250px|קודקס לסטר
שמאל|ממוזער|250px|מחברת של לאונרדו אודות מעוף הציפורים
שמאל|ממוזער|250px|"גיליון סקיצות של עוברים", 1510 לערך. מאוסף וינדזור
שמאל|ממוזער|250px|דגם של "מכונת טיסה אישית עם כנפיים נעות" ששמה הפופולרי הוא באנגלית:"The Flying Machine", לפי תרשים של לאונרדו דה וינצ'י, המוצג במדעטק בחיפה
בשנות השמונים של המאה ה-15 החל לאונרדו לנהל מחברות. המחברת המוקדמת ביותר ששרדה היא ככל הנראה מהשנים 1487–1490, והיא מצויה כיום במכון של צרפת. אלפי כתבי היד שלו, שחלקם אבד, מציגים טווח עצום של תחומי עניין ועיסוק, מנושאים שגרתיים כרשימת קניות ואנשים שחייבים לו כסף ועד עיצוב כנפיים לטיסה ותכנון נעליים להליכה במים. במחברות מצויים מתווים לקומפוזיציות, הכנות לציורים, בחינה של פרטים ופרצופים לקראת ציור, תצפיות, שרטוטים, תוכניות צבאיות, מחשבות, רישומים ועוד, ובתזה של הוקני-פאלקו, מתוארים שרטוטים ליצירת מראות קעורות. את יומניו ורשימותיו, תוצאות המחקרים בהם עסק מרבית חייו, הוריש לאונרדו למזכירו ותלמידו, פראנצ'סקו מֶליצי. מחברותיו של לאונרדו כתובות ברובן בכתב ראי. יש המפרשים זאת כניסיון להצפין את סודותיו, אך הסיבה, ככל הנראה, נעוצה בהיותו שמאלי, כך שהיה לו קל יותר לכתוב מימין לשמאל.
לאונרדו היה רושם בדייקנות תבליטים מוזרים של סלעים ויצורים נדירים וקלסתרי פנים יוצאי דופן של בריות בהן נתקל. כתביו בנושאי האמנות שימשו בסיס ל"מסה על הציור" שהודפסה בשנת 1651. הוא הרבה לחקור את מהות היופי והכיעור בתופעות הטבע ובעולם הצורות.
אוספי כתבי היד של לאונרדו כיום
כתבי היד של לאונרדו שרדו בשלושה אופנים: באוספים כרוכים, במחברות ובעמודים נפרדים. סך כל כתבי היד של לאונרדו שנותרו מגיע לכ-7,200 עמודים.
אוספים
קודקס אטלנטיקוס - האוסף הידוע ביותר, המצוי בביבליוטקה אמברוזיאנה במילאנו. נכרך במקור במאה ה-16 על ידי פומפאו ליאוני. שמו ניתן לו בשל גודל הפורמט שבו נכרך, שכונה "גודל של אטלס" (forma atlantica). בשנות השישים של המאה העשרים פורק האלבום והורכב מחדש בשנים-עשר כרכים, בהם 1,119 עמודים בסך הכול. כולל בין היתר גם רישום של כלי הנגינה ויולה אורגניסטה (כלי המקלדת-מיתר בעל קשת הראשון שהומצא) והתיזה של הוקני-פאלקו מתארת גם רישומים של קמרה אובסקורה.
אוסף וינדזור - אוסף של 655 רישומים וכתבי יד המצוי בספרייה המלכותית בטירת וינדזור, אנגליה. גם אותו ערך ליאוני, והוא נרכש על ידי המלך צ'ארלס הראשון. לאחר שנשכח, ככל הנראה בארמון קנסינגטון במשך מאה ועשרים שנה, והתגלה מחדש באמצע המאה ה-18. באוסף זה מצויים רישומים אנטומיים רבים, בהם הרישום המפורסם של תינוק ברחם אימו.
קודקס ארונדל - מצוי בספרייה הבריטית, ומכיל מקבץ אקראי של 283 דפי פוליו מתקופות שונות בחייו של לאונרדו. נקרא על שמו של הרוזן מארוּנדֶל, שרכש אותו בספרד בשנות השלושים של המאה ה-17. הספרייה הבריטית העלתה חלק מהקודקס לרשת (BL Arundel MS 263) וניתן לראותו כאן.
קודקס אורבּינָס - מצוי בספריית הוותיקן, ובו מבחר כתבים שקיבץ וערך מליצי לאחר מות לאונרדו, מתוך כתביו אודות הציור. האוסף מתבסס על שמונה עשרה מחברות וכתבים שונים (בראשם MS A) שחלקם אבדו. גרסה מקוצרת של כתביו אלו ראתה אור בפריז לאחר מותו, בשנת 1651, בשם Trattato della pittura ("מסה על אודות הציור").
מחברות
עדי ראייה תיארו את לאונרדו כש"ספר קטן משתלשל תמיד מחגורתו". במחברות אלו, שלוו אותו תמיד, רשם מחשבות, הערות ורישומים. כעשרים וחמש מחברות שרדו, חלקן פורקו, הורכבו מחדש או צורפו לקודקסים ואוספים אחרים. כמה מהמחברות הן מעין מסות שלמות סביב נושא מוגדר, שאת חלקן לפחות התכוון לאונרדו לפרסם, אך בפועל אין כמעט מחברת שלמה העוסקת בנושא יחיד. הריכוז הגדול ביותר של מחברותיו מצוי במכון של צרפת בפריז, לשם הגיעו בשנות התשעים של המאה ה-18, כחלק משלל נפוליון שנגזל מהביבליוטקה אמברוזיאנה במילאנו.
כמה ממחברות פריז:
MS A - נכתב בסביבות 1490. מעין מדריך לצייר, העוסק בטכניקות ציור, אופטיקה, פרספקטיבה, פרופורציה, תנועה, ומכניקה ועוד. זהו מתווה ראשון לחיבור המאוחר "מסה על אודות הציור", שראה אור לאחר מות לאונרדו, והתבסס בנוסף על כתבים אחרים.
MS B + MS B1 - מתוארכות לשנים 1487–1490. מהמחברות המוקדמות ביותר של לאונרדו המצויות בידנו כיום. מכילות ערב רב של נושאים ותחומי עניין, בהם תכנונים אדריכליים של כנסיות ושל העיר האוטופית, פיתוחים של טכנולוגיה צבאית (הכוללים צוללת, ותותח הפועל על מים). במחברות אלו השרטוטים הראשונים של מכונות התעופה (מסוג אורניתופטר, כלי טיס שמשתמשים בנפנוף כנפיים כמו ציפורים) שתכנן דה וינצ'י.
MS C - סביבות 1490. ברובה זוהי מסה "על צל ואור". יחד עם MS A, כתב יד זה היה אמור להיות חלק מתוכנית שאפתנית בת שבעה ספרים שיקיפו את המדע השלם עבור הצייר.
MS D - סביבות שנת 1508. מסה קטנה בת עשרים עמודים על מדע הראייה; אופטיקה ופעולת העין.
MS F - נכתבה ב-1508. 192 עמודים "על העולם ומימו". כוללת גם פיתוחים של מכונות תעופה, מתמטיקה, גאומטריה, גאולוגיה, אטיולוגיה, ניתוחי חיות, אופטיקה ואור.
MS G - סביבות 1511. מחקר על נתיבי המים של לומברדיה.
כתבים אחרים
קודקס מדריד - שתי מחברות שלמות התגלו באקראי בביבליוטקה נסיונל במדריד, בחודש פברואר שנת 1967, לאחר שהונחו בעבר במקום הלא-נכון בספרייה ובעקבות כך נחשבו לאבודים.
קודקס פורסטר - מצוי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. שלושה כרכים המכילים חמש מחברות, שמקובל לתארך אותן לשנים 1487–1490. לאונרדו עוסק בהן בברגים ארכימדיים להעלאת מים ומכשירים הידראוליים אחרים, מרשמים כימיים וחקירת התנועה האין-סופית.
קודקס טריוולציו - נקרא על שמה של משפחה ממילאנו שהחזיקה בה במאה ה-18. מתוארכת לאותן שנים כקודקס פורסטר. לאונרדו עוסק בה בארכיטקטורה, ברישומים גרוטסקיים של פנים, אך בעיקר בלימוד עצמי של השפה הלטינית.
קודקס לסטר (Codex Leicester)- מצוי באוסף ביל גייטס בסיאטל. מחברות שנכתבו בין השנים 1507–1510, ועוסקות בחקר המבנה הפיזי הבסיסי של העולם; השמש, הירח, כוח הכבידה, התנופה, התנגשות גופים, מאובנים. הקודקס מכיל 36 עמודי פוליו, ונקרא על שם בעליו מהמאה ה-18, תומאס קוק, רוזן לסטר. נמכר ב-1980 לאיל הנפט ארמאנד האמר, ונקנה על ידי גייטס ב-1994 עבור 30 מיליון דולרים.
קודקס טורינו (1505) - מצוי בספרייה המלכותית בטורינו. מחברת קטנה על אודות מעוף הציפורים.
קודקס הויגנס - המצוי בניו יורק. מבחר קטן של פריטים, ובו עותקים משלהי המאה ה-16 של סקיצות וציורים אבודים של לאונרדו.
לאונרדו כמדען
לאונרדו שלח ידו לשלל נושאים מעבר לעיסוקו כאמן. נושאים אלו נכללים היום בדיסציפלינות מדעיות מוגדרות, כגון פיזיקה, כימיה, אופטיקה, אסטרונומיה, זואולוגיה, מכניקה, בליסטיקה, אווירונאוטיקה ועוד. עם זאת, נראה כי עבור לאונרדו, בדומה לבני זמנו, לא הייתה הפרדה ברורה בין המחקר המדעי לבין האמנויות היפות. כל התחומים הללו משתלבים בתפישתו של לאונרדו את תפקיד "הצייר-הפילוסוף", שאומנותו מושתתת על ידע מדעי רחב. לעומת זאת, ישנם חוקרים הרואים בעיסוקו המדעי גורם מחליש ומפריע, שהוביל להקטנה בתפוקה האומנותית שלו.
לאונרדו היה אוטודידקט, ולא למד מדע בצורה מסודרת. הוא הגדיר את עצמו כ"אדם חסר השכלה" (omo sanza lettere), אך הכוונה אינה שהחשיב את עצמו כבור, אלא שלא למד לטינית, שפת המלומדים אז, ולא קיבל הכשרה גבוהה בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, לוגיקה, רטוריקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה). במסגרת הכשרתו כצייר בסדנתו של ורוקיו, נחשף למגוון רחב של מיומנויות טכניות, ודרכם למד גם כימיה, מֶטָלוּרְגְּיָה, עיבוד עור, מכניקה, נגרות, לצד המיומנויות האמנותיות הרגילות כמו ציור, רישום ופיסול. אך השכלה זו הייתה מעשית ולא אינטלקטואלית באופיה. לאונרדו אינו מוריד מערך עצמו משום שהיה "אדם חסר השכלה", אלא דווקא מצהיר על עצמאותו ומתגאה בכך שאת ידיעותיו רכש בעצמו, מתוך תצפית ובחינה, ולא על ידי קבלתה מן המוכן מידי אחרים. העדפתו לבחון דברים בעצמו, ולא להסתמך על ידע קודם, היא אחד הגורמים לחידושיו ולאורח מחשבתו המקורי ופורץ הדרך.
דה וינצ'י הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הוא תכנן "מטוסים" שונים, בהם גם הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים בעזרת רוטור המונע בידי אדם, וכן מצנח וגלשן אוויר שיכלו, בעקרון, להיות שמישים.
דה וינצ'י כתב חיבור מדעי מוקפד על אופטיקה וגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם חיבור זה היה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר, ובו המשיך לפתח את התאוריה שלו בדבר יצירת אשליית תחושת העומק והמרחב בציור בעזרת שינויי גוון, בהירות וצבע נוף הרקע.
גישתו של דה וינצ'י למדעים הייתה תצפיתית: הוא ניסה להבין תופעות על ידי תיאור מפורט שלהן ופחות על ידי הסברים תאורטיים. הוא תכנן לפרסם מספר מסות במגוון נושאים, אך רובם לא שרד ולא ראה אור בחייו. כנראה הצליח לאונרדו לסיים את מסתו על האנטומיה, אותה ראה בשנת 1517 מזכירו של הקרדינל לואי ד'ארגון.
דה וינצ'י לא פרסם ספרים, וכל מחקריו, תצפיותיו והגיגיו רוכזו בעשרות מחברות שכתב במהלך חייו. חלק מהמחברות נערכו והוכנו על ידו לפרסום, אך כאמור, לא ראו אור בחייו.
אנטומיה
אנטומיה אנושית
שמאל|ממוזער|250px|איברים וכלי דם מרכזיים ומערכת המין והשתן של אישה
שמאל|ממוזער|250px|רישום המראה את האנטומיה של משגל בין גבר ואישה (באמצעות חתך אורך של גופם)
שמאל|ממוזער|250px|מחקר על תנועת היד
תרומתו הממשית והבולטת ביותר של דה וינצ'י למדע מצויה במחקריו האנטומיים; הוא מיפה ותיעד את גוף האדם בצורה קפדנית ומפורטת יותר מכל אנטומאי לפניו. הוא לא רק תיאר את אברי הגוף האנושי, אלא המציא שפה חזותית חדשה לתיאור הגוף; היה עליו למצוא טכניקה דיאגרמתית שתשלב הן את פרטי המעטה החיצוני והן את האיברים הפנימיים. דה וינצ'י שאף ליצור תיאור חזותי שלם ומפורט של כל מנגנוני הגוף - לא רק תיאור מילולי שלהם, כנהוג בטקסטים בנושא זה בימי הביניים, שכן לדעתו הלשון אינה הכלי המתאים לעבודה מעין זו. משפט מפורסם של לאונרדו, אותו מרבים לצטט, נכתב לצד ציור אנטומי של לב בשנת 1513: "כיצד תתאר את הלב הזה במילים בלא למלא ספר שלם?" ובמקום אחר כתב:
את הכשרתו הבסיסית רכש לאונרדו בעת חונכותו בסדנה של אנדריאה דל ורוקיו, ששם דגש רב על הפירוט האנטומי והתעקש שחניכיו ילמדו אנטומיה. ואכן, למחקריו האנטומיים ייחס תפקיד חשוב גם בעבודתו כצייר; מתחת לרישום האנטומי של מערכת העצבים בצוואר כתב לאונרדו "הצגה זו חיונית לרַשָם הטוב לא פחות מששורשי המילים בלטינית חיוניים לאיש הדקדוק הטוב". האנטומיה של לאונרדו מהווה גם דוגמה לאמונתו בחקירה מעשית, אמפירית, מכלי ראשון, ולדרישתו להעמיד במבחן את הידע שהתקבל מימי קדם - ידע שהיווה עדיין את ליבת לימודי הרפואה בימיו. מחקרו האנטומי דרש ממנו אומץ לב, שכן התנהל תחת איסורים דתיים אורתודוקסיים, ואף הוביל אותו פעם אחת לידי עימות עם הכנסייה, לאחר שיריב "הפריע לי בעבודת האנטומיה והוקיע אותה בפני האפיפיור ובבתי החולים".
מחקרו העצמאי בתחום החל, ככל הנראה, בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-15. ישנן ראיות שתכנן לפרסם מסה בכתב יד על הנושא בשנת 1489. באותה שנה הרבה לעסוק בחקר הראש, הפנים והגולגולת; הוא שרטט גולגולות בחתכי רוחב, חזית ובמבטים מזוויות שונות, הראה את כלי הדם ואת עצבי הראש. למחקריו האנטומיים ניתן להוסיף גם רישומים של מידות הגוף וחישובי היחסים המתמטיים בין איבריו השונים, כפי שמודגם ברישום הידוע האדם הויטרובי, משנת 1490 לערך.
בשנת 1507, בעת שהחל לנסות לערוך ולסדר את כתביו, חזר לאונרדו לעסוק באנטומיה במרץ, תוך ניתוח גוויות רבות; במסמך משנת 1508 הוא טען כי ניתח אישית יותר מעשר גופות. כעבור תשע שנים נקב במספר של שלושים ניתוחים. מחקריו המאוחרים מתאפיינים בגישה מעשית, בניגוד למחקרים המוקדמים, שבהם הוא נוקט בגישה מטאפיזית יותר (חיפוש מקום הנשמה, תיאור "זרימת החושים" ותנועת "רוחות החיים").
בין מנותחיו היו אדם זקן, שבותר מיד לאחר פטירתו, ילד בן שנתיים ונשים שבהן חקר את אברי מינן. הגופות נותחו בבית החולים סנטה מריה נואבה, תחת רישיון מיוחד, אך חלקם נערכו, ככל הנראה, בחשאי בביתו או בסדנה שלו. החל משנת 1509 חבר לאונרדו לאנטומאי מַרקַנטוניו דלה טוֹרֶה באוניברסיטת פאביה העתיקה. בשיעוריו נערכו ניתוחי גוויות, וייתכן שרישומים אנטומיים רבים צוירו במהירות על ידי לאונרדו במהלך ההרצאות.
אנטומיה של בעלי חיים
דה וינצ'י לא חקר רק את האנטומיה האנושית, אלא גם את האנטומיה של חיות רבות אחרות. הוא ניתח פרות, ציפורים, קופים וצפרדעים, והשווה בציוריו את המבנה האנטומי שלהם לזה של האדם. באחד מדפי מחברותיו צייר פרופיל של חמישה סוסים זועמים וחשופי שיניים, ובהשוואה אליהם רשם אריה נוהם ואדם נוחר:
בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-15, הוזמן דה וינצ'י ליצור פסל של פרש גדול מידות לזכרו של פרנצ'סקו ספורצה. במחברותיו ישנו מספר רב של מחקרים אנטומיים של סוסים שנערכו במסגרת עבודה זו. ישנם רישומים רבים של ראשי סוסים, פרסות, זוויות ופרופורציות של סוסים העומדים על רגליהם האחוריות.
מחקרים אחרים מציגים אנטומיה של דוב, רחם של פרה הרה ומערכת השרירים של כלב.
תעופה
ימין|ממוזער|250px|תכנון של לאונרדו למכונת טיסה. כנף המטוס מעוצבת על פי כנף עטלף
התשוקה לעוף באה לידי ביטוי במחקרים ורישומים רבים שהותיר דה וינצ'י. מגיל צעיר הוא הוקסם מרעיון התעופה, וחקר את מעוף הציפורים. הזיכרון הראשון שלו, כך ציין בכתביו, היה על ציפור. כבר במחברות המוקדמות שלו (1480-1478) ניתן למצוא רישומים של מכונות תעופה שכנפיהן מעוצבות על פי כנף העטלף. עיקר עיסוקו בנושא היה בשנת 1505, ורוכז במחברת המכונה קודקס טורינו, שם חקר בצורה שיטתית ומפורטת ציפורים ועטלפים, ותכנן מספר עיצובים של "מטוסי-ציפור".
"מטוסים" אלו כללו מכונות שבהן הטייס שוכב ועל גבו קשורות כנפיים מכניות שאותן הוא מניע בעזרת דוושות וידיות, או מכונות שבהן הטייס עומד ומשתמש בראשו ובידיו כדי להניע את הכנפיים. אחד מתכנוניו מראה הליקופטר אותו ניתן להרים לשמים באמצעות רוטור המונע בידי אדם. תכנונו לא יכול היה לפעול, משום שגוף המסוק עצמו היה מסתובב בכיוון המנוגד לזה של הרוטור.
לצד תכנון מכונות התעופה בעלות כנפיים מתנופפות המונעות בכוח יד אדם, תכנן לאונרדו גם מצנח וגלשן אוויר שיכלו לעוף בעקרון. בשלהי המאה ה-20 ניסו הרפתקנים וחוקרים לבנות מכונות שונות על פי רישומיו של דה וינצ'י, וב-26 ביוני 2000 ערך צנחן חופשי קפיצת מבחן מוצלחת עם מצנח שבנה על פי הדגם שעיצב דה וינצ'י.
אור
שמאל|ממוזער|250px|מחקר על ההצללה ההדרגתית של ספירה
עיקר מחקרו של לאונרדו על התנהגות האור מרוכז במחברת שכותרתה "ספר על הצל ועל האור", המצוי כיום בפריז (ומכונה MS C). זהו חיבור מדעי מחמיר ומוקפד, יחסית לרשימותיו המפוזרות בדרך כלל, בעל דיאגרמות מדוקדקות המשלבות ידע באופטיקה ובגאומטריה. בדומה למחקרו האנטומי, גם מסה זו הייתה חלק מרעיון המדע-לרשות-הצייר.
עבור צייר העובד במאה ה-15 היה מחקר על אופי האור דבר חיוני, שכן בעזרת איור האופן בו נופל האור על פני שטחם של דברים הושגה אשליית תלת-מימד בציור דו-ממדי. במסה מנסח לאונרדו את חוקי ההצללה, שהם "האמצעי הבטוח ביותר שבעזרתו נחשפת צורתו של כל גוף", ומגדיר את טכניקת ה"ספומאטו", הסגנון ה"עשן" בו מתמזגים הצללים והאורות זה בזה ללא קו מתאר מוגדר. במקום אחר הגדיר לאונרדו את "פרספקטיבת האובדן" (prospettivo de'perdimenti), לפיה לחפצים קרובים יותר יש גבולות ברורים וחדים, בעוד שלחפצים מרוחקים יש "גבולות עשנים, מטושטשים". אשליית תחושת העומק והמרחב בציור צריכה להיות מושגת, לפיכך, בעזרת שינויי הגוון, הבהירות והצבע של נוף ברקע.
הדרך בה טיפל לאונרדו באור בציורים כבתולה של הסלעים ומונה ליזה שינתה את אופן התפיסה והשימוש באור על ידי ציירים. מבין כל תרומותיו המדעיות של דה וינצ'י, לזו הייתה קרוב לוודאי ההשפעה המיידית והבולטת ביותר.
הידרודינמיקה
שמאל|ממוזער|250px|מחקר של מים בתנועה, נתקלים באובייקט ונופלים. 1508-1509
שמאל|ממוזער|250px|הטנק של לאונרדו
בין רישומיו של לאונרדו רבים עוסקים במחקר אודות תנועת המים, במיוחד הצורות שנוצרות על ידי מים הזורמים במהירות על פני משטחים מסוגים שונים. בחלק נכבד מהן מתואר הטבע הלולייני והסחרחר של המים. הצורה הספירלית נלמדה באמנות יוון העתיקה ומידות מתמטיות קפדניות ניתנו ליישומיה באמנות ובאדריכלות. בראשית הרנסאנס הייתה החייאה לא מודעת של חוקי פרופורציה אלו.
לאחת ממחברותיו, שכתב בשנת 1508, העניק לאונרדו את הכותרת "על העולם ומימיו" (Di mondo ed acque. מצויה כיום בפריז, בשם MS F), שם רשם לעצמו:
למחקריו על המים היה גם אופי אומנותי ומעשי; מחקרי המים הביאו אותו לתכנן מכונות שניצלו את כוחם. מרבית עבודות ההידראוליקה שלו נוצרו עבור לודוביקו ספורצה. מחקרים אלו שימשו מחד כבסיס לציור הנהרות והאגמים שבכמה מציוריו, ומאידך סייעו לו בשכלול מפעל תיעול נהר הארנו, בו השתתף. בערוב ימיו עסק באינטנסיביות בנושא "המבול"; רישומי סערות וסופות מערבוליות, רישומים של מים נופלים מגובה רב, סוערים, מתפרצים ומתפתלים מעלה בצורות לולייניות. רישומים אלו נוצרו כנראה במסגרת ציור שתכנן ליצור בנושא התנכ"י. זהו ניסיון אומנותי ומדעי בו זמנית; ניסיון לתאר במדויק, ומכאן גם להבין במדויק, את התופעות האטמוספיריות הטבעיות. עם זאת, לרישומים אלו איכות הזייתית, אפוקליפטית, שנפרדת מתיאור מדעי גרידא.
המצאות
לאונרדו היה מומחה בעקרונות המכניקה. הוא המציא והשתמש במנופים ותומכות, גלגלות, ארכובות, גלגלי שיניים, מערכות הילוכים ומתלים; הוא המציא מכונות שפעלו על עקרונות הצנטריפוגה והמומנטום.
חלק לא מבוטל מהמצאותיו עסק בהנדסה צבאית, וכלל רעיונות לבניית טנקים, צוללות, מטוסים, משוריינים ועוד שלל רב של תוכניות בהם "משולבים יחדיו המצאה מעשית, תקדים עתיק וחוסר סבירות עתיר דמיון".
בנוסף, תכנן דה וינצ'י בעצמו עיר שלמה בה הייתה מערכת ביוב מסודרת, שירותים מסתובבים (מכונה שהמציא; לאחר השימוש בשירותים היה האדם מסובב את השירותים וכך היה יוצר תנועה ספירלית, אשר הייתה מורידה את מי השפכים למערכת הביוב), בתים זהים בגובה, מבני בידור, כנסיות, וכיכרות. עיר זו הקדימה את זמנה באדריכלות ונחשבה לפלא גדול.
מאחר שהמצאותיו נוצרו לפני כינונה של סוגיית הפטנט, קשה ואף בלתי אפשרי להעריך בוודאות אילו וכמה מהמצאותיו עברו לכלל שימוש פרקטי, ולפיכך היו בעלות השפעה ממשית על מהלך החיים.
מחקרים אחרים
ימין|ממוזער|250px|הירונימוס הקדוש - ויחס הזהב
ידיעותיו בגאוגרפיה תרמו להכנסת שיטות מיפוי חדישות. הוא התעניין באופן מעמיק בהתנהגות האור ובמבנה העין ובפעולתה, והניח שהעין היא איבר הקולט קרני אור, זאת בשונה מהתפיסה המקובלת בימי הביניים, לפיה העין מפיצה קרניים בלתי נראות.
דה וינצ'י ערך ניסויים מדעיים שבאמצעותם חקר את עולם הצמחים והתעניין לא מעט בגאולוגיה, במבנה הקרקע ובחקר מאובנים, בתופעת הגאות והשפל והשפעת הירח על תנודות אלו. הוא המציא כלי נגינה, ובכתבי היד שהותיר אחריו ישנם רישומים מדעיים ותוכניות של מערכות השקיה, ביצורי ערים, כלי נשק כמו קשת אופקית ענקית ואף חליפת אמודאים.
לאונרדו החל ללמוד מתמטיקה וגאומטריה אצל הנזיר הנודד לוקה פאצ'ולי, מאבות החשבונאות המודרנית, משנת 1496. יחד עבדו על יצירת המופת של פאצ'ולי, "על הפרופורציה האלוהית" (Divina proportione), ודה וינצ'י הוסיף לספר איורים גאומטריים של פאונים. הספר עוסק ביחס הזהב, שלאונרדו השתמש בו, על פי הערכות, כדי לצייר חלק מיצירותיו. אחת מהן היא הירונימוס הקדוש, שבה מוצג שימוש במלבן זהב. הידע שרכש במתמטיקה סייע לו בהבנת הכוחות הפועלים בטבע.
לאונרדו דה וינצ'י היה יחיד בדורו, אך בתחום ההנדסה הוא ואחרים לא השכילו ליישם את רעיונותיו, ומרביתם נותרו רק כתוכניות על הנייר.
לאונרדו דה וינצ'י נחשב למי שתכנן וצייר את הרובוט הראשון. לכן, כאשר פותח רובוט רפואי מנתח, בחרו לקרוא לטכנולוגיה רפואית זו על שמו.
מציוריו
שמאל|ממוזער|250px|הבתולה של הסלעים, 1503-1506, גרסת לונדון, המאוחרת יותר מגרסת הלובר. צוירה יחד עם אמברוג'ו דה פרדיס
שמאל|ממוזער|250px|הגבירה עם ההרמין, 1488-1490 לערך. שמן על קנווס
ממוזער|שמאל|250px|יוחנן המטביל (1513-1516). ככל הנראה ציורו האחרון של לאונרדו
שמאל|ממוזער|250px|רישום הכנה ל"הערצת חכמי הקדם (ה"המאגים" או "האמגושים")" (1481-1482). גלריית אופיצי.
יצירות קיימות המיוחסות ללאונרדו
הבשורה (1473–1475) נמצא בגלריית אופיצי, פירנצה. צויר ככל הנראה עבור מנזר סן ברתולומאו במונטה אוליוֶטו. יוחס בעבר לגירלנדיו, אך לאחר רכישתו על ידי האופיצי בשנת 1867 מיוחס הציור ללאונרדו. בשונה משאר יצירותיו של לאונרדו, מתאפיין הציור בנוקשות מסוימת, ויש בו מספר שגיאות פרספקטיבה.
המדונה של הציפורן (1472–1478 לערך), נמצא ב"אלטה פינקוטקה" במינכן. מסדרת ציורי "מריה וישו העולל" האופייניים לסדנתו של ורוקיו. ואזארי, הביוגרף של לאונרדו, מייחס לו את התמונה. טענה זו זוכה למשנה תוקף הודות לעיצוב הנוף והסיכה שעונדת מריה, האופייניים ללאונרדו.
ג'ינברה דה בנצ'י (1476–1478 לערך). דיוקן של בת משפחת הסוחרים הפלורנטינית העשירה, שהוזמן ככל הנראה על ידי בעלה או מאהבה. הציור אוזכר לראשונה ביחס ללאונרדו בראשית המאה ה-16, ובמשך זמן רב נחשב כאבוד. הוא נמצא בראשית המאה ה-20 מוסתר באוסף של נסיך ליכטנשטיין במצודת ואדוז. מצוי כיום בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון. זו היצירה הגדולה היחידה של לאונרדו ששוכנת מחוץ לגבולות אירופה.
מדונה בנואה (1478–1482 לערך) נמצא בסנקט פטרבורג, במוזיאון ארמיטאז'. מהציורים הראשונים של לאונרדו כאמן עצמאי בפירנצה. נכרת בה השפעת סגנון "מריה וישו העולל" של ורוקיו. ישו התינוק מחזיק בפרח הרוריפה (Eruca sativa), המסמל במסורת הנוצרית את ייסוריו, בשל צורתו המזכירה צלב ובשל טעמו המר. נחשב לאחד מציוריו הפחות מוערכים של לאונרדו. נרכש על ידי הצאר ניקולאי השני עבור מוזיאון הארמיטז' בשנת 1908.
הבתולה של הסלעים - קיימת בשתי גרסאות שונות, דומות אך לא זהות. גרסת הלובר נחשבת למעשה ידיו של לאונרדו ולמוקדמת יותר מבין השתיים, מהשנים 1483–1485 לערך, (נמצאת בפריז), וגרסה מאוחרת יותר, ונמצאת בגלריה הלאומית בלונדון, ומתוארכת לשנים 1503 - 1506. גרסה זו לא צוירה כולה בידי לאונרדו, אלא גם בידי אמברוג'ו דה פרדיס. "הבתולה" צוירה בהזמנת "אגודת ההתעברות ללא רבב" עבור הקפלה שלה בכנסיית סן פרנצ'סקו גרנדה (נהרסה ב-1576). ישנה חריגה ניכרת בין הציור לבין ההזמנה המקורית, דבר שהוביל ליצירת כמה גרסאות של הבתולה של הסלעים, ולמאבקים משפטיים ארוכים בין לאונרדו לבין האגודה. במקור היו אמורים להיות בציור שני נביאים ומלאכים סביב ישו ומריה, ואלו אינם קיימים בציורים הסופיים. בציור המוקדם יותר ניכרת השפעתו של ורוקיו בעיצוב הדמויות, והאווירה הכללית חמימה ורכה יותר מזו של הגרסה השנייה, בה הגוונים קודרים יותר והאווירה מחמירה וסגפנית.
הגבירה עם ההרמין (1488–1490 לערך), נמצא במוזיאון צ'רטוריסקי בקרקוב. ציור פורטרט של צ'צ'יליה גלראני, פלגשו של דוכס מילאנו, לודוביקו ספורצה, שהזמין את הציור. פרטי הלבוש מעידים על מעמדה המוגבל והארוטי של הפילגש. ההרמין שהיא מלטפת נקשר בפולקלור לטוהר וניקיון, ויש בו גם משחק מילים מלומד: ביוונית נקרא הסמור galè, המזכיר את שם משפחתה - גַלֶראני. מעבר לכך, מסמלת החיה את הדוכס ספורצה, שזכה לכינוי "ההרמין".
דיוקנו של מוזיקאי (1488–1490), נמצא בפינקוטקה אמברוזיאנה במילאנו. דיוקן בצבעי שמן על לוח עץ קטן. מהדיוקנאות שצוירו בסדנה של לאונרדו במילאנו, ייתכן שלא רק על ידו. זהו הפורטרט השלם היחיד של גבר שצייר לאונרדו. ב-1905 נוקה הציור ודף תווים נחשף בידי הדמות, ומכאן שמו.
לה בל פרונייר (La Belle Ferronniere) 1495 לערך), נמצא במוזיאון הלובר בפריז. פורטרט של פילגש נוספת של לודוביקו ספורצה; לוקרציה קריוולי, שהחליפה את צ'צ'יליה גלראני במיטתו של הדוכס.
הסעודה האחרונה (1494–1497) נמצא בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה (Santa Maria delle Grazie) במילאנו. הציור הוזמן על ידי לודוביקו ספורצה, כחלק משיקום כללי של הכנסייה, במטרה להופכה למאוזוליאום המשפחתי. הציור מראה את ישו בעת סעודתו האחרונה, ברגע בו גילה לתלמידיו שאחד מהם יסגיר אותו לידי הרומאים. הקומפוזיציה בה השתמש לאונרדו, והדגש הרב ששם על המרכיב הנפשי במחוות והבעות הפנים שברגע הגילוי הדרמטי, מנתקים את "הסעודה האחרונה" שלו ממסורת הייצוגים הימי-ביניימית של הסצנה, בה נראים השליחים בשורה קווית ישרה ונוקשה לאורך השולחן. זהו ציור קיר אך לא צויר בטכניקת הפרסקו, כי אם בצבעי שמן, טכניקה חדשנית שפיתח לאונרדו, שהתגלתה ככישלון תוך זמן קצר, כאשר החל הצבע להתקלף. כבר במאה ה-16 תיאר וזארי את הציור כ"בליל של כתמים". בתקופה לא ידועה נפרצה דלת דרכו ונסתמה בחזרה סימני תיקון הטייח נראים עד היום. בראשית המאה ה-19 הושחת הציור בידי חיילים מצבא נפוליון ובקיץ 1943 ניצל בנס מהפצצות בעלות-הברית, בעת מלחמת העולם השנייה. רק כעשרים אחוז מהיצירה המקורית שרד. הציור שוחזר מספר רב של פעמים, ובאיכויות שונות, שהאחרון בהם, בשנת 1999, נועד בעיקר להסרת שכבות השיקום הקודמות.
אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד (1503–1519) נמצא במוזיאון הלובר בפריז
מונה ליזה (לה ג'וקונדה, 1503 - 1519) נמצא במוזיאון הלובר בפריז. ציורו המוכר ביותר של לאונרדו, שהפך לאייקון תרבותי. הפיכת המונה ליזה לציור המפורסם בעולם היא תופעה מודרניסטית בעיקרה, והתרחשה רק במחצית המאה ה-19 (עד אז הוא נחשב לאחד הטובים והמפורסמים בעולם). בתקופת היקסמות תרבותית רבה מהרנסאנס האיטלקי, וכחלק מעיסוק נרחב בפנטזיית הפאם פטאל, שחברו יחד לעליית תרבות ההמונים וליכולת לשעתק ולהפיץ יצירות אמנות במסות גדולות. מהיצירה נחתכו קטעים מימין ומשמאל, לאחר מות האמן.
יוחנן המטביל (1513–1516) נמצא בפריז, במוזיאון הלובר. יוחנן המטביל היה הקדוש הפטרון של פירנצה, וציורו הוזמן ככל הנראה על ידי האפיפיור הפיורנטיני ליאו העשירי לבית מדיצ'י.
מושיע העולם (1500 לערך). ציור פורטרט של ישו, היה באוסף של המלך צ'ארלס הראשון עד שנמכר ב-1763 במכירה פומבית, הציור התגלה שוב (לאחר שצבעו של ישו בציור שונה) בשנת 1900 לאחר שנעלמו עקבותיו. ב-2013 נמכר לאספן פרטי ב-127.5 מיליון דולר. ב-16 בנובמבר 2017 נמכר הציור במחיר של 450.3 מיליון דולר במכירה פומבית בניו יורק לנסיך מוחמד בן סלמאן אאל סעוד, יורש העצר הסעודי, לטובת מוזיאון הלובר והיה לציור שנמכר במחיר הגבוה ביותר עד אז.
ציורים לא גמורים
הירונימוס הקדוש (1480 לערך). על פי אגדה פופולרית, תמונה זו נוסרה לשניים על ידי אלמוני וחציה שימש כמשטח של שולחן.
הערצת חכמי הקדם ("המאגים" או "האמגושים", 1481–1482) נמצא בגלריית אופיצי. רישום הכנה לא גמור שהוזמן על ידי המנזר האוגוסטיני סן דונטו בסקופֶטו. בציור מערבולת בני אדם וחיות, בת למעלה משישים דמויות, בשלל תנוחות ומחוות הערצה וסגידה סביב ישו העולל על ברכי מריה. מקובל לראות בצעיר המצויר בצד ימין, שמפנה את מבטו מחוץ לתמונה, דיוקן עצמי של לאונרדו.
מריה וישו העולל עם הקדושה אנה והקדוש יוחנן העולל (הקרטונה של בית ברלינגטון, 1507–1508 לערך). נמצא בגלריה הלאומית בלונדון. רישום הכנה ענקי בפחם וגיר שצויר במילאנו, פיתוח נושא בו עסק לאונרדו כשבע שנים לפניכן. לארבע הדמויות, הערוכות בקומפוזיציה פירמידלית בעלת דינמיקה ספירלית, איכות כמעט פיסולית הודות לעבודת ההצללה. ב-17 ביולי 1987 ירה אדם ברישום מטווח אפס עם רובה ציד. זכוכית המגן בלמה את הקליעים, אך ההדף הסב נזק רב ליצירה.
לדברי וולטר אייזקסון, לכל היותר ישנם 15 ציורים המיוחסים לדה וינצ'י אשר אינם גמורים.
יצירות הסדנה של לאונרדו
מדונה ליטה (1488–1490 לערך) נמצא בסנקט פטרבורג, במוזיאון ארמיטאז'. מיצירות הסדנה של לאונרדו במילאנו. מבוססת על רישום של לאונרדו (המצוי בלובר), אך הציור הסופי צויר על ידי אחד מעוזריו.
הגבירה עם מחרוזת הפנינים (1490 לערך). נמצא בפינקוטקה אמברוזיאנה במילאנו. עוד פורטרט מהסדנה במילאנו, אולי של באטריצ'ה ד'אסטה. מיוחס לאמברוג'ו דה פרדיס.
המדונה של הפלך (1501–1504 לערך). ישנן כמה וכמה גרסאות לציור זה, שרק שתיים מהן ניתן לייחס באופן חלקי ללאונרדו: "גרסת רדפורד" המצויה כיום באוסף פרטי בניו יורק, ו"גרסת בַּקלויץ'", שהייתה באוספו הפרטי של דוכס בקלויץ' במצודת דרמלנריג, עד שנגנבה משם באוגוסט 2003, וכיום מקומה לא ידוע.
יוחנן המטביל במדבר (קוטלג מאוחר יותר כבכחוס) (1513-1519 לערך).
יצירות אבודות של לאונרדו
אנדרטה לזכר הדוכס פרנצ'סקו ספורצה (1493) - פסל חומר ענק שבנה לאונרדו בהזמנת לודוביקו ספורצה, כהכנה ליציקת ברונזה שלא נעשתה מעולם, מאחר שלודוביקו החרים את הברונזה לקראת מלחמתו נגד צרפת. פסל החומר הושמד על ידי קשתים גסקונים, לאחר כיבוש מילאנו בידי צרפת, שהפכו את הפסל מטרה לחציהם.
קרב אנגיארי (1503–1505) ציור קיר גדול ממדים שצייר לאונרדו באולם ה"פאלאצו וקיו" בפירנצה, אך לא הושלם (נותר ככל הנראה ברמת מתווה בלבד). מתווה הציור אבד משום שכוסה על ידי ציור אחר, שצייר לא אחר מאשר הביוגרף המוקדם של לאונרדו, ג'ורג'ו וזארי, כארבעים שנה לאחר מות האמן. נותרו רק שני העתקים של הציור, אחד של פטר פאול רובנס ואחד של צייר אלמוני הנמצא באוסף פרטי במינכן. היצירה הלא גמורה של דה וינצ'י נחשבה להרוסה במשך 400 שנה, עד שבשנות ה-70 חוקר אמנות איטלקי בשם מאוריציו סרצ'יני גילה צמד מילים בלטינית מוחבא בציור הקיר של וזארי, שנחשב למשמיד היצירה של דה וינצ'י. על ציור הקיר התנוססו המילים "cerca trova" (בעברית: "חפש ותמצא") ובעקבותיהן החל מסע חיפוש אחר היצירה האבודה. סרצ'יני השתמש בסורקי לייזר, מכ"ם וחום כדי לחפש רמזים בקירות של ארמון פאלאצו וקיו, שם לאונרדו צייר את היצירה, והאמין שבמשך מאות שנים הוחבא "הציור האבוד" בתא סודי מאחור. בחודש מרץ 2012 הוחדרה לתוך החלל שמאחורי ציור הקיר בארמון מצלמה אנדוסקופית זעירה והוכיחה שיש סיכוי שהוא צדק. בדיקות כימיות גם הן הראו כי החומרים מהן נעשתה היצירה "המונה ליזה" זהים לחומרים מהן הוכנה היצירה המסתתרת מאחורי הקיר.
לדה והברבור (1505 לערך). ציור מסתורי של הסיפור המיתולוגי, לו קיימות כמה גרסאות שלא צוירו בידי לאונרדו (אך ייתכן שתחת השגחתו) וכן כמה רישומי הכנה שנעשו בוודאות בידיו. בגרסאות השונות נראית הנסיכה לדה עומדת או כורעת ומשתעשעת עם יופיטר המחופש לברבור, ולצידם בוקעים עוללים מתוך ביצים.
בספרות
דמותו של לאונרד מקוירם, הגאון והממציא המפוזר בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט, מבוססת על לאונרדו דה וינצ'י.
הספר רב המכר "צופן דה וינצ'י" מאת הסופר דן בראון, מבוסס על דמותו ויצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י.
הספר "לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ'י - שבעה צעדים לקראת חשיבה גאונית", של הסופר מייקל ג'יי גלב.
בקומיקס "צבי הנינג'ה" נקרא צב הנינג'ה לאונרדו, על שמו של לאונרדו דה וינצ'י. שלושת אחיו, דונטלו, רפאל ומיכלאנג'לו נקראים אף הם על שמות אמני הרנסאנס.
ראו גם
ציור איטלקי ברנסאנס
לקריאה נוספת
ד' מרז'קובסקי, לאונרדו דא וינצ'י (תרגם יוסף ליכטנבוים), 3 כרכים, תל אביב: מצפה, תרצ"א–תרצ"ד 1934. (יצא בהמשך בהוצאת מ' ניומן, תש"ט ואילך)
א. ל. וולינסקי, לאונרדו דא וינצ'י: חייו ויצירתו (תרגם מרוסית: יוסף סערוני), תל אביב: מוסד ביאליק ומסדה ("לגבולם"), תש"ט 1949. (יצא במספר מהדורות נוספות)
א. קולב, לאונרדו דא וינצ'י: היוצר ויצירתו – האדם ועולמו, תל אביב: מסדה, תשי"ג 1953
לאונרדו דא וינצ'י / ביאוגראפיה מאת אליזבט ריפלי עם ציורים ורישומים מאת לאונרדו (עברית: בנימין תמוז), ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ג 1963
צ'ארלס ניקול, לאונרדו דה וינצ'י: מעוף הרוח (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא; ייעוץ מדעי: אליק מישורי), תל אביב: עם עובד, 2004
פרנק זולנר, לאונרדו דה וינצ'י: 1452–1519 (תרגום לעברית: עידו פז), תל אביב: ספרי, תשס"ה 2005
פריטיוף קפרה, המדע של לאונרדו: הרעיונות המופלאים של גאון הרנסאנס (מאנגלית: עמנואל לוטם), אור יהודה: דביר, תש"ע 2010
ג'ונתן ג'ונס, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו - הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסאנס, כנרת, זמורה-ביתן, 2014
רוברטה אדוארדס, מי היה לאונרדו דה וינצי?, הוצאת שוקן, תשע"ד 2014.לאונרדו דה וינצ'י, שני פרקים מתוך 'מסה על הציור': על ההבדל בין שירה לציור וההבדל בין ציור לפיסול (מאיטלקית: יונתן פיין), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
Kemp, Martin, 1981. The Marvellous Works of Nature and Man, London and Cambridge, Mass
Kemp, Martin, 1986. 'Analogy and observation in the Codex Hamner,' in Studi Vinciani, 103-34
Freud, Sigmund, 2001 (1910). Leonardo da Vinci. A Memory of His Childhood, Tras. Alan Dyson. London
Daniel Arasse (1997). Leonardo da Vinci. Konecky & Konecky
Fred Bérence (1965). Léonard de Vinci, L'homme et son oeuvre. Somogy. Dépot légal 4° trimestre
Liana Bortolon (1967). The Life and Times of Leonardo. Paul Hamlyn, London
Hugh Brigstoke (2001). The Oxford Companion the Western Art. USA: Oxford University Press
Gene A. Brucker (1969). Renaissance Florence. Wiley and Sons
Angela Ottino della Chiesa (1967). The Complete Paintings of Leonardo da Vinci. Penguin Classics of World Art series
Simona Cremante (2005). Leonardo da Vinci: Artist, Scientist, Inventor. Giunti
Frederich Hartt (1970). A History of Italian Renaissance Art. Thames and Hudson
Michael H. Hart (1992). The 100. Carol Publishing Group
John N. Lupia. 'The Secret Revealed: How to Look at Italian Renaissance Painting'. Medieval and Renaissance Times, Vol. 1, no. 2 (Summer, 1994): 6–17
Andrew Martindale (1972). The Rise of the Artist. Thames and Hudson
O'Malley & Saunders (1982). Leonardo on the Human Body. Dover Publications, New York
Sherwin B. Nuland (2001). Leonardo Da Vinci. Phoenix Press
A.E. Popham (1946). The Drawings of Leonardo da Vinci. Jonathan Cape
Shana Priwer & Cynthia Phillips (2006). The Everything Da Vinci Book: Explore the Life and Times of the Ultimate Renaissance Man. Adams Media
Ilan Rachum (1979). The Renaissance, an Illustrated Encyclopedia. Octopus
Jean Paul Richter (1970). The Notebooks of Leonardo da Vinci. 2 volumes
Paolo Rossi (2001). The Birth of Modern Science. Blackwell Publishing
Jack Wasserman (1975). Leonardo da Vinci. Abrams
Giorgio Vasari (1568). Lives of the Artists. Penguin Classics, trans. George Bull 1965
Frank Zollner & Johannes Nathan (2003). Leonardo da Vinci: The Complete Paintings and Drawings. Taschen
Sander L. Gilman (1988). Disease and Representation, Chp. 3: "The Rediscovery of the Body: Leonardo's First Image of Human Sexuality and Disease". Cornell University Press
Kemp, Martin, 2019. Leonardo by Leonardo, Callaway; Illustrated edition.
Kemp, Martin, 2019. Leonardo da Vinci: The 100 Milestones, Union Square & Co.
קישורים חיצוניים
- על תרומתו של דה וינצ'י למטבח
לאונרדו דה וינצ'י, באתר "פורטל אמנות"
אלי אשד, "החיוך של לאונרדו דה וינצ'י", באתר "יקום תרבות"
ציור של לאונרדו דה וינצ'י התגלה באיטליה
פיסלו של לאונרדו
גלריית תמונות
תערוכת "לאונרדו דה וינצ'י - מדען ומהנדס" באתר האינטרנט של מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל
יובל מלחי, הסקרן הגדול בהיסטוריה – לאונרדו דה וינצ'י, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', בפודקאסט "קטעים בהיסטוריה", 2017
פנקס של לאונרדו בכתב ידו באתר British Library
איך לוקחים הערות מלאונרדו דה וינצ'י?, באתר EverNote (באנגלית)'''
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אוטודידקטים איטלקים
קטגוריה:ציירים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:מהנדסים איטלקים
קטגוריה:ממציאים איטלקים
קטגוריה:פילוסופים איטלקים
קטגוריה:אנטומיסטים איטלקים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים
קטגוריה:צמחונים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אישים שנשפטו על פי חוקים נגד להט"ב
קטגוריה:חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר
קטגוריה:הומניסטים איטלקים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:פסלים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:אדריכלים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:אדריכלים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-15
קטגוריה:ציירים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:ילידי 1452
קטגוריה:נפטרים ב-1519
| 2024-09-23T11:37:55
|
פוינטיליזם
|
ממוזער|סקיצה של יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט, ז'ורז' סרה
פוינטיליזם הוא סגנון ציור פוסט אימפרסיוניסטי שהתפתח בצרפת בין השנים 1884–1900, ומבוסס על ציור בנקודות.
בסגנון זה נעשה שימוש בחלק מרעיונות האימפרסיוניזם. מבחינה טכנית מדובר בציור בנקודות של צבעי יסוד בשילוב צבעים משלימים, טכניקה המבוססת על תורת שבירת האור של ניוטון ותורת הצבעים משלימים של שברויי. בהשפעת תורות אלו ניסו אומני הפוינטליזם ליצור "תערובת אופטית" על ידי ציור נקודות מדויקות של צבעי יסוד היוצרים בעין המתבונן צבע חדש.
מבחינת התכנים של היצירות, מתארים האמנים הפוינטליסטים, בדומה לאימפרסיוניסטים, את חיי המעמד הבורגני בפריז של סוף המאה התשע-עשרה. עם זאת, התנגדו האמנים הפוינטליסטים לרעיון המרכזי של האימפרסיוניזם: ציור מהיר בטבע. במקום זאת עבדו לאט, מחושב, ומדויק ויצרו את הגרסה הסופית בסטודיו לאחר סקיצות שעשו בטבע. כתוצאה מההבדל בתהליך העבודה, הציורים האימפרסיוניסטים מתאפיינים בתנועה ורטט לעומת הציורים הפוינטליסטים הנראים קפואים, מדויקים ומנוכרים יותר.
הטכניקה הפוינטליסטית פותחה על ידי אומן צרפתי ז'ורז' סרה שניסה לשפר את הטכניקה האימפרסיוניסטית ולהפוך אותה למדעית והצייר פול סיניאק. לדוגמה, יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט של סרה צויר כסקיצה בטבע ללא דמויות אדם. הציור הסופי לעומת זאת עוסק בבילוי של המעמד הבורגני ביום ראשון אחר הצהריים, נושא אימפרסיוניסטי מקובל. הסקיצה מצוירת בנקודות יותר גדולות מאשר הציור הסופי בגלל תהליך העבודה המהיר יותר. בציור הסופי ניתן לראות כי הצייר הוסיף דמויות רבות המבלות את אחר הצהריים במקום בילוי מרכזי.
כאמור, אבות הציור הפוינטליסטי הם: ז'ורז' סרה ופול סיניאק. ציירים נוספים שהשתמשו בטכניקה זו היו-האימפרסיוניסט קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, אנרי אדמונד קרוס, מקסימיליין לוס, אנרי מאטיס, אלברט דובואה-פיילט, צ'ארלס אגרנד, ג'וזפה פליאדה דה וולפדו, תיאו ואן ריססלברגה, ואפילו וינסנט ואן גוך.
במקביל להתפתחות הסגנון הפוינטליסטי בצרפת התפתח סגנון ציור דומה בשם דוויזיוניזם (divisionism) באיטליה. משמעות השם היא חילוק (division), שם המתייחס לחלוקת הצבעים על הבד היוצרת צבע שלישי בעין המתבונן. שני הזרמים לא ידעו זה על זה בעת התפתחותם ושיטת הציור של שניהם כמעט זהה לחלוטין.
ממוזער|יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז'אט
ראו גם
אימפרסיוניזם
ז'ורז' סרה
אשליה אופטית
קישורים חיצוניים
http://www.artcyclopedia.com/history/pointillism.html
http://www.visual-arts-cork.com/history-of-art/pointillism.htm
http://www.visual-arts-cork.com/history-of-art/divisionism.htm
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכניקות ציור
| 2022-06-29T03:33:56
|
11 ביוני
|
11 ביוני הוא היום ה-162 בשנה (163 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 203 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1484 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד מוכתר כמלך
1534 – ז'אק קרטייה וצוותו עורכים את המיסה הקתולית המתועדת הראשונה בצפון אמריקה
1770 – ג'יימס קוק מגלה את שונית המחסום הגדולה, כשספינתו עולה על שרטון
1775 – לואי השישה עשר מוכתר למלך צרפת
1788 – מגלה הארצות הרוסי גרסים איזמיילוב מגיע לאלסקה
1895 – מרוץ המכוניות הראשון בעולם. במרוץ, שנערך לאורך 1,178 ק"מ בין פריז לבורדו ובחזרה, מנצח הצרפתי אמיל לווסור
1895 – צ'ארלס דוריה רושם פטנט על מכונית המונעת בבנזין
1901 – ניו זילנד מספחת את איי קוק
1917 – אלכסנדר הראשון, מלך היוונים עולה על כס המלוכה ביוון
1942 – השואה: אייכמן מורה על גירוש יהודי צרפת, הולנד ובלגיה
1948 – הספינה אלטלנה יוצאת לדרכה מצרפת לישראל
1948 – האלוף דוד מרכוס נורה למוות מאש כוחות צה"ל ליד הכפר אבו גוש
1948 – מלחמת העצמאות: תחילת ההפוגה הראשונה
1955 – אסון הלה מאן – 84 הרוגים ו-120 פצועים בתאונת דרכים הגדולה בהיסטוריה של מרוצי המכוניות, בלה מאן, צרפת
1964 – דרום-אפריקה: נלסון מנדלה נשלח למאסר עולם
1985 – אסון הבונים: 22 הרוגים בהתנגשות בין רכבת לאוטובוס ליד קיבוץ הבונים
1985 – במסגרת תוכנית וגה הסובייטית, הגשושית וגה 1 מגיעה לנוגה ומשחררת נחתת ובלון למדידת האטמוספירה
1990 – התרגיל המסריח: יצחק שמיר מציג את ממשלתו בפני הכנסת
2002 – בית הנבחרים של ארצות הברית מחליט להכיר באנטוניו מאוצ'י כממציא הטלפון, במקום אלכסנדר גרהם בל
2003 – 17 הרוגים בפיגוע התאבדות בקו 14א בירושלים
נולדו
1456 – אן נוויל, רעייתו של ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה (נפטרה ב-1485)
1572 – בן ג'ונסון, מחזאי אנגלי (נפטר ב-1637)
1776 – ג'ון קונסטבל, צייר בריטי (נפטר ב-1837)
1815 – ג'וליה מרגרט קמרון, צלמת בריטית (נפטרה ב-1879)
1864 – ריכרד שטראוס, מלחין ומנצח גרמני (נפטר ב-1949)
1880 – ג'נט רנקין, פוליטיקאית פמיניסטית-פציפיסטית (נפטרה ב-1973)
1881 – מרדכי קפלן, ממנהיגי יהדות ארצות הברית (נפטר ב-1983)
1910 – ז'אק קוסטו, חוקר וממציא צרפתי (נפטר ב-1997)
1920 – נעמי הנריק, פסלת ישראלית (נפטרה ב-2018)
1925 – ויליאם סטיירון, סופר אמריקאי (נפטר ב-2006)
1925 – אמנון יקימובסקי, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב (נפטר ב-2022)
1926 – קרלייל פלויד, מלחין אופרה אמריקאי (נפטר ב-2021)
1927 – בריל גריי, בלרינה אנגלייה (נפטרה ב-2022)
1928 – עזרא יכין, סופר ישראלי, מלוחמי תנועת הלח"י
1932 – אתול פוגארד, מחזאי, סופר, שחקן ובמאי דרום אפריקאי
1933 – ג'ין ויילדר, שחקן, במאי ותסריטאי יהודי אמריקאי (נפטר ב-2016)
1937 – דייוויד ממפורד, מתמטיקאי אמריקאי
1937 – רובין וורן, פתולוג ופיזיולוג אוסטרלי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2024)
1939 – מאריס בישופס, צייר ומאייר לטבי-ישראלי
1941 – לאה הרפז, משוררת, סופרת, אמנית רב-תחומית ומעצבת אופנה (נפטרה ב-2020)
1943 – קואוטיניו, כדורגלן ברזילאי ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2019)
1944 – חיים שטרקמן, כדורסלן ישראלי
1946 – ג'יטה מונטה, שחקנית ובמאית תיאטרון ישראלית
1954 – אפי בירנבוים, מאמן כדורסל ישראלי
1955 – יורי סדיך, אתלט שייצג את ברית המועצות (נפטר ב-2021)
1955 – יעקב רוטנר, מלחין, מעבד ומנצח ישראלי
1955 – מאיר פרוש, חבר הכנסת מטעם יהדות התורה
1956 – ג'ו מונטנה, שחקן פוטבול אמריקאי
1958 – אלכסנדר מלניק, במאי ותסריטאי רוסי, חבר בגילדת במאי הקולנוע הרוסית (נפטר ב-2021)
1959 – יו לורי, שחקן וקומיקאי אנגלי
1969 – חנן לדרמן, קומיקאי ושחקן ישראלי
1974 – לילך סונין, אשת טלוויזיה
1975 – מירה עווד, שחקנית, מנחת טלוויזיה, זמרת, מלחינה ופזמונאית ערבייה-ישראלית
1986 – ניקול ראידמן, אשת עסקים, מעצבת תכשיטים, זמרת ונדבנית ישראלית
1986 – שיה לה-באף, שחקן אמריקאי
1991 – דניאל האוול, יוטיובר, בריטי
1992 – ז'וליאן אלאפיליפ, רוכב אופני כביש צרפתי
1995 – דוד קלטינס, שחקן כדורגל ישראלי
2003 – בריאנה יידי, שחקנית אמריקאית
נפטרו
1488 – ג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד (נולד ב-1451 או 1452)
1557 – ז'ואו השלישי, מלך פורטוגל (נולד ב-1502)
1712 – לואי ז'וזף דה בורבון, הדוכס מוונדום, מפקד בצבא צרפת במלחמת תשע השנים ובמלחמת הירושה הספרדית, מרשל צרפת והדוכס השלישי מוונדום (נולד ב-1654)
1727 – ג'ורג' הראשון מלך בריטניה (נולד ב-1660)
1825 – דניאל טומפקינס, סגן נשיא ארצות הברית ומושל מדינת ניו יורק (נולד ב-1774)
1859 – קלמנס ונצל פון מטרניך, מדינאי ודיפלומט אוסטרי (נולד ב-1773)
1868 – אלעזר הורוויץ, רב אוסטרי (נולד ב-1803)
1903 – אלכסנדר אוברנוביץ', מלך סרביה (נולד ב-1876)
1934 – לב ויגוצקי, פסיכולוג התפתחותי רוסי (נולד ב-1896)
1945 – אליהו גולומב, ה"המפקד הבלתי מוכתר" של ההגנה (נולד ב-1893)
1948 – דוד מרכוס, קצין יהודי-אמריקאי שהתנדב לצה"ל (נולד ב-1901)
1970 – אלכסנדר קרנסקי, ראש ממשלת רוסיה (נולד ב-1881)
1976 – מרגלית בנאי, סופרת, כתבת ושחקנית ישראלית (נולדה ב-1927)
1979 – ג'ון ויין, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1907)
1980 – אנחל סאנס בריס, דיפלומט ספרדי, חסיד אומות העולם (נולד ב-1910)
1997 – בן דונקלמן, מפקדה השני של חטיבה 7 (נולד ב-1913)
1999 – דפורסט קלי, שחקן אמריקאי (נולד ב-1920)
2000 – ניסים לאון, צלם, מפיק, שותף בחברת ההפקה "סרטי רול" (נולד ב-1931)
2001 – טימותי מקווי, טרוריסט אמריקאי (הוצא להורג) (נולד ב-1968)
2005 – ליליאן לוקס, שחקנית, פזמונאית וזמרת יידיש אמריקאית (נולדה ב-1918)
2007 – הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג), ראש ישיבת שיח יצחק ופילוסוף דתי (נולד ב-1950)
2013 – יהושע ישעיה נויבירט, רב, ראש ישיבה מחבר הספר שמירת שבת כהלכתה (נולד ב-1927)
2014 – רובי די, שחקנית קולנוע אמריקאית (נולדה ב-1924)
2014 – רפאל פריבק דה בורגוס, מנצח ספרדי (נולד ב-1933)
2014 – נסים מבורך, מבקר אמנות, מורה ומחבר ישראלי (נולד ב-1935)
2015 – אורנט קולמן, אמן ג'אז חופשי אמריקאי (נולד ב-1930)
2015 – רון מודי, שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון יהודי-בריטי (נולד ב-1924)
2019 – מוחקיק כאבולי, המרג'ע תקליד של המוסלמים השיעים מזרם האית'נא עשריה שבאפגניסטן (נולד ב-1928)
2019 – ולוול פסטרנק, חוקר מוזיקה יהודי (נולד ב-1933)
2019 – מרטין פלדסטיין, כלכלן יהודי-אמריקאי (נולד ב-1939)
2021 – חנן גטריידה, צלם אמנותי ישראלי (נולד ב-1945)
2024 – עמוס נור, גאופיזיקאי ישראלי-אמריקאי (נולד ב-1938)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חגיגת הקדוש ברנבא
האימפריה הרומית – ה"מטרליה" (Matralia) לכבוד Mater Matuta (אלת השחר הרומית)
האימפריה הרומית – היום החמישי של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
יום עוגת השוקולד הגרמנית בארצות הברית
10 ביוני – 12 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יא
קטגוריה:יוני
| 2024-07-25T09:17:22
|
13 ביוני
|
13 ביוני הוא היום ה-164 בשנה (165 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 201 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1373 – אנגליה ופורטוגל חותמות על ברית
1774 – רוד איילנד היא המושבה הבריטית הראשונה שאוסרת על יבוא עבדים
1878 – כינוס קונגרס ברלין
1898 – יוקון הופכת לטריטוריה קנדית
1920 – המלחמה הפולנית-סובייטית: הפולנים נסוגים מקייב
1924 – נוסדה בני ברק
1944 – גרמניה הנאצית משתמשת לראשונה בפצצה המעופפת V-1 כנגד בריטניה
1950 – הכנסת מקבלת את החלטת הררי
1952 – דוד בן-גוריון מורה על הקמתה של הוועדה לאנרגיה אטומית
1956 – ריאל מדריד גוברת 4–3 על סטאד ריימס במשחק הגמר הראשון של גביע אירופה בכדורגל
1974 – ו מסיימות בתיקו 0–0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1974
1982 – מנצחת את בתוצאה 1–0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1982
1982 – פהד מוכתר למלך ערב הסעודית עם מות אחיו החורג, ח'אלד
1982 – מבצע שלום הגליל: כוחות צה"ל מגיעים לביירות
1983 – החללית פיוניר 10 הופכת לעצם הראשון תוצרת אדם שעוזב את מערכת השמש
1985 – מועצת אירופה מאשרת את פרויקט "בירת התרבות של אירופה"
1993 – טנסו צ'ילר היא האישה הראשונה שנבחרת לראש ממשלת טורקיה
1997 – טימותי מקוויי נידון למוות על חלקו בפיגוע באוקלהומה סיטי
2000 – פגישה ראשונה מסוגה, בין נשיא קוריאה הדרומית, קים דה-ג'ונג, לנשיא קוריאה הצפונית, קים ג'ונג איל, נערכת בפיונגיאנג
2005 – מייקל ג'קסון מזוכה מאשמת ניצול מיני של ילדים ב-1993
2007 – שמעון פרס נבחר לנשיא התשיעי של מדינת ישראל
2012 – סדרת פיגועי תופת כנגד מטרות שיעיות בעיראק בהן נרצחים כ-93 בני אדם ונפצעים 312
2016 – גילוי כוכב הלכת החוץ-שמשי קפלר 1647b
2021 – השבעת ממשלת ישראל השלושים ושש בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד
נולדו
823 – קרל הקירח, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך פרנקיה המערבית (נפטר ב-877)
839 – קרל השמן, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך פרנקיה המערבית (נפטר ב-888)
1580 – וילברורד סנל, אסטרונום ומתמטיקאי הולנדי, ידוע בשל חוק סנל העוסק בשבירת אור (נפטר ב-1626)
1731 – מרתה וושינגטון, אשתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון (נפטרה ב-1802)
1773 – תומאס יאנג, מדען אנגלי (נפטר ב-1829)
1786 – וינפילד סקוט, הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית (נפטר ב-1866)
1809 – היינריך הופמן, רופא וסופר גרמני, מחבר הספר יהושע הפרוע (נפטר ב-1894)
1831 – ג'יימס קלרק מקסוול, פיזיקאי סקוטי (נפטר ב-1879)
1865 – ויליאם בטלר ייטס, משורר ומחזאי, חתן פרס נובל לספרות בשנת 1923 (נפטר ב-1939)
1888 – פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי (נפטר ב-1935)
1897 – פאבו נורמי, רץ פיני למרחקים בינוניים וארוכים ואחד הספורטאים האולימפיים הגדולים ביותר אי פעם (נפטר ב-1973)
1898 – אברהם שליט, חוקר תקופת הבית השני, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לשנת 1960 (נפטר ב-1979)
1911 – לואיס אלוורז, פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה (נפטר ב-1988)
1913 – יצחק פונדק, מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות (נפטר ב-2017)
1917 – קורה קלייוון, עיתונאי נורווגי וחסיד אומות העולם (נפטר ב-1998)
1917 – ישראל בקר, שחקן תיאטרון ובמאי ישראלי (נפטר ב-2003)
1928 – ג'ון פורבס נאש, מתמטיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2015)
1931 – ארווין יאלום, סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי
1934 – נתן שרוני, איש צבא ומנהל ישראלי, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, לאחר שכיהן כקצין תותחנים ראשי וכראש אגף התכנון
1937 – אריך ריבק, כדורגלן ומאמן גרמני
1940 – גיתי פאשאאי, זמרת, שחקנית ומלחינה איראנית (נפטרה ב-1995)
1941 – אסתר עופרים, זמרת ישראלית
1941 – יצחק טאיטו, נגד המשמעת של בית הספר לקצינים של צה"ל
1942 – יהודית רותם, סופרת ועורכת ישראלית
1943 – מלקולם מקדואל, שחקן בריטי
1944 – באן קי-מון, מדינאי קוריאני ומזכ"ל האו"ם
1947 – אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר ושופט בית המשפט העליון
1949 – ארנון צדוק, שחקן ובמאי קולנוע וטלוויזיה ישראלי
1951 – סטלאן סקושגורד, שחקן שוודי
1953 – טים אלן, שחקן אמריקאי
1954 – נגוזי אוקונג'ו-איוולה, כלכלנית ופוליטיקאית ניגרית, בין תפקידיה מנכ"לית הבנק העולמי ושרת האוצר בניגריה
1957 – רינאט דסאייב, כדורגלן סובייטי ממוצא טאטארי ששיחק בעמדת השוער
1963 – אודרי ניפנגר, סופרת ואקדמאית אמריקאית, ידועה בשל ספרה אשתו של הנוסע בזמן
1966 – גריגורי פרלמן, מתמטיקאי רוסי
1969 – יאיר קדר, במאי סרטים תיעודיים
1971 – סיגל שחמון, מנחת טלוויזיה, דוגמנית וזמרת ישראלית
1978 – יובל רז, שחקן ישראלי
1980 – חואן קרלוס נבארו, כדורסלן ספרדי
1980 – יונתן גרופר, קומיקאי ישראלי, שחקן, תסריטאי ואנימטור
1980 – אלון פרידמן, שחקן ישראלי
1981 – כריס אוונס, שחקן אמריקני
1982 – קנניסה בקלה, אתלט אתיופי
1985 – הדר מרקס, שדרנית רדיו וקריינית פרסומות ישראלית
1986 – מונס סלמרלוב, זמר שוודי, זוכה אירוויזיון 2015
1986 – מרי קייט ואשלי אולסן, שחקניות, מעצבות אופנה ויזמיות עסקיות אמריקאיות
1986 – קאט דנינגס, שחקנית קולנוע וטלוויזיה אמריקאית
1986 – גל אמיתי, שחקן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1986 – DJ סנייק, DJ ומפיק מוזיקלי צרפתי
1989 – חסן וייטסייד, כדורסלן אמריקני
1989 – אנדראס סמאריס, כדורגלן יווני
1990 – אהרון טיילור ג'ונסון, שחקן בריטי ממוצא יהודי
1991 – ריאן מייסון, כדורגלן בריטי
1992 – אוטיליה, זמרת-יוצרת רומנייה
1993 – מקס ואלשייד, רוכב אופני כביש גרמני
1998 – עבדאללה עקל, שחקן ערבי-ישראלי
2001 – פני אולקסיאק, שחיינית קנדית, אלופה אולימפית בשחייה באולימפיאדת ריו 2016
נפטרו
1231 – אנטוניוס מפדובה, קדוש בכנסייה הקתולית (נולד ב-1195)
1876 – מיכאיל באקונין, הוגה דעות, אנרכיסט וסוציאליסט רוסי (נולד ב-1814)
1886 – לודוויג השני מלך בוואריה (נולד ב-1845)
1921 – חוסה מיגל גומס, נשיאהּ השני של קובה (נולד ב-1858)
1951 – בן צ'יפלי, ראש ממשלת אוסטרליה ה-16 (נולד ב-1885)
1965 – מרטין בובר, פילוסוף יהודי (נולד ב-1878)
1978 – טוני פרנג'יה, פוליטיקאי לבנוני ומנהיג מיליציה בשנים הראשונות של מלחמת האזרחים בלבנון (נולד ב-1939)
1982 – ח'אלד מלך ערב הסעודית (נולד ב-1912)
1986 – בני גודמן, מוזיקאי (נולד ב-1909)
1998 – נסים אלוני, מחזאי, במאי, סופר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1926)
2006 – צ'ארלס הוהי, ראש ממשלת אירלנד (נולד ב-1925)
2006 – מיכאל כספי, עורך דין ואיש ציבור ישראלי (נולד ב-1914)
2008 – סטפן גראייק, מלוחמי מרד גטו ורשה (נולד ב-1915)
2017 – יצחק נחמיאס, כדורגלן (נולד ב-1935)
2018 – אן דונובן, שחקנית כדורסל אמריקנית (נולדה ב-1961)
2020 – דונלד מייניג, פרופסור אמריקאי לגאוגרפיה (נולד ב-1924)
2020 – דיק גרמייקר, כדורסלן אמריקאי (נולד ב-1932)
2021 – יעקב לומרנץ, פרופסור בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מייסדו של מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזיקנה (נולד ב-1937)
2021 – נד ביטי, שחקן אמריקאי (נולד ב-1937)
2021 – קן ברג'ס, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי ישראלי חרדי (נולד ב-1944)
2023 – קורמאק מקארתי, סופר אמריקאי (נולד ב-1933)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האימפריה הרומית – היום השביעי של הווסטליה (penus vestae) לכבוד וסטה, אלת הבית והמשפחה
האימפריה הרומית – Quinquatrus Minusculae לכבוד מינרווה
חגיגת אנטוניוס מפאדובה
12 ביוני – 14 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו יג
קטגוריה:יוני
| 2024-08-30T11:48:16
|
19 ביוני
|
19 ביוני הוא היום ה-170 בשנה (171 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 195 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1269 – לואי התשיעי מלך צרפת מורה שכל היהודים ברחבי צרפת שיימצאו ללא טלאי צהוב יקנסו בעשר ליברות כסף
1865 – שוחררו העבדים בארצות הברית. יום שחרור העבדים מצוין בבירה ובמדינות ארצות הברית
1930 – מונחת אבן פינה למוזיאון רוקפלר בירושלים
1938 – מנצחת את בתוצאה 4 – 2 במשחק הגמר של מונדיאל 1938
1953 – אתל ויוליוס רוזנברג מוצאים להורג בארצות הברית אחרי שהורשעו בריגול לטובת ברית המועצות ובמסירת סודות הגרעין האמריקאים
1977 – צה"ל ביצע את תרגיל גיוס המילואים הגדול ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים, כדי לבחון את מהירות התייצבותם של חיילי המילואים
1978 – הקומיקס גארפילד מתפרסם לראשונה
1987 – ארגון הטרור הבסקי אט"א מוציא לפועל את הפיגוע הגדול ביותר שלו עד כה – מכונית תופת מתפוצצת במרכז קניות בברצלונה והורגת 21 בני אדם
2008 – התחלת תקופת רגיעה בין ישראל לבין רצועת עזה; הרגיעה הושגה לאחר משא ומתן בן מספר חודשים בתיווך עומאר סולימאן שר המודיעין המצרי
2014 – חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, פורש מן הכתר הספרדי ומעבירו לבנו, פליפה השישי
נולדו
384 לפנה"ס – אריסטו, פילוסוף יווני, תלמיד של אפלטון ומייסד הפילוסופיה המערבית (נפטר ב-322 לפנה"ס)
1623 – בלז פסקל, מתמטיקאי, פיזיקאי ופילוסוף צרפתי (נפטר ב-1662)
1764 – חוסה ארטיגס, מצביא ומאבות האומה האורוגוואית (נפטר ב-1850)
1890 – ג'ון קמפסטון, עובד ציבור אוסטרלי (נפטר ב-1954)
1896 – ווליס סימפסון, אשתו האמריקאית של מלך בריטניה אדוארד השמיני, בגינה ויתר על כסאו (נפטרה ב-1986)
1900 – הרמן גרבה, חסיד אומות העולם, שהעיד במשפטי נירנברג (נפטר ב-1986)
1903 – לו גריג, שחקן כדור-בסיס (נפטר ב-1941)
1923 – ברנרד מאייר, אתלט יהודי-אמריקאי
1926 – מאיר פעיל, אלוף-משנה בצה"ל, היסטוריון צבאי, חבר הכנסת ופעיל שמאל ישראלי (נפטר ב-2015)
1926 – ארנה שניידר הובר, מתמטיקאית אמריקאית
1930 – ג'ינה רולנדס, שחקנית קולנוע, טלוויזיה ובמה אמריקאית (נפטרה ב-2024)
1933 – אוטו באריץ', כדורגלן ומאמן ממוצא אוסטרי-קרואטי (נפטר ב-2020)
1938 – דפנה אילת, מלחינה, פזמונאית, משוררת, שחקנית ומתרגמת ישראלית (נפטרה ב-2002)
1940 – נאוקי טנקה, פוליטיקאי ושר ההגנה היפני
1944 – יונה יהב, ראש עיריית חיפה
1944 – סבר פלוצקר, כלכלן ועיתונאי ישראלי
1945 – אונג סן סו צ'י, פוליטיקאית, כלת פרס נובל לשלום בשנת 1991
1945 – מריו ליביו, אסטרופיזיקאי ישראלי-אמריקאי
1947 – סלמאן רושדי, סופר
1948 – ניק דרייק, מוזיקאי בריטי (נפטר ב-1974)
1950 – אן וילסון, מוזיקאית רוק כבד אמריקאית
1951 – איימן א-זוואהירי, טרוריסט ממוצא מצרי (נפטר ב-2022)
1954 – דני גולדשטיין, איש הייטק ישראלי, ממייסדי תעשיית התוכנה בישראל (נפטר ב-2022)
1954 – מירי שילון, שחקנית, מנחת טלוויזיה, מפיקה ועורכת ישראלית
1954 – קת'לין טרנר, שחקנית קולנוע ובמאית אמריקאית
1957 – אנה לינד, פוליטיקאית שוודית (נרצחה ב-2003)
1962 – פאולה עבדול, זמרת
1964 – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה
1968 – נדב הנפלד, קפטן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל בכדורסל, שהצטיין בעיקר במשחק ההגנה שלו
1975 – שמעון אדף, משורר, סופר ומוזיקאי ישראלי
1975 – אנתוני פארקר, שחקן כדורסל במכבי תל אביב ובליגת ה-NBA
1976 – אורן אזרד, שחיין ישראלי
1978 – דירק נוביצקי, שחקן כדורסל גרמני
1978 – זואי סלדנה, שחקנית אמריקאית
1979 – שירה קצנלנבוגן, שחקנית ישראלית
1983 – מאקלמור, מוזיקאי אמריקאי
1984 – פול דאנו, שחקן אמריקאי
1987 – קארין כהן, דוגמנית, שחקנית ושדרנית רדיו ישראלית
1992 – קריסטינה צ'רנישב, שחיינית ישראלית
נפטרו
1786 – נתנאל גרין, גנרל בכיר בצבא הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (נולד ב-1742)
1820 – ג'וזף בנקס, חוקר טבע ובוטניקאי בריטי, ופטרון לפעילות המדעית בבריטניה (נולד ב-1743)
1884 – יוהאן גוסטב דרויזן, היסטוריון גרמני (נולד ב-1808)
1937 – ג'יימס מתיו ברי, סופר ומחזאי בריטי (נולד ב-1860)
1953 – יוליוס ואתל רוזנברג, הורשעו בריגול והוצאו להורג (נולדו ב-1918 ו-1915 בהתאמה)
1983 – שמחה ארליך, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1915)
2006 – איתן פריבר, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי (נולד ב-1926)
2006 – יחזקאל קישון, קרדיולוג ישראלי (נולד ב-1933)
2007 – זאב שיף, כתב, פרשן ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1933)
2010 – מאנוט בול, כדורסלן סודני ששיחק בליגת ה-NBA (נולד ב-1962)
2013 – ג'יימס גנדולפיני, שחקן אמריקאי (נולד ב-1961)
2013 – וינס פלין, מחבר ספרות בלשית אמריקאי (נולד ב-1966)
2014 – אברהם שלום, ראש שירות הביטחון הכללי בשנים 1980–1986 (נולד ב-1928)
2015 – אריה סיון, מורה, משורר, סופר ומתרגם ישראלי (נולד ב-1929)
2016 – אנטון ילצ'ין, שחקן קולנוע אמריקאי-יהודי (נולד ב-1989)
2017 – אוטו וורמבייר, סטודנט יהודי אמריקאי שביקר בקוריאה הצפונית כתייר, נעצר, הודה והורשע בביצוע "פעולות איבה" לאחר שניסה לגנוב כרזת תעמולה פוליטית ממלונו (נולד ב-1994)
2020 – איאן הולם, שחקן קולנוע בריטי (נולד ב-1931)
2020 – קרלוס רואיס סאפון, סופר ספרדי (נולד ב-1964)
חגים ואירועים החלים ביום זה
Juneteenth – יום חג אמריקאי לציון השחרור מעבדות של אפרו-אמריקאים
18 ביוני – 20 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ו יט
קטגוריה:יוני
| 2024-08-15T03:52:14
|
20 ביוני
|
20 ביוני הוא היום ה-171 בשנה (172 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 194 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
840 – בעקבות מות לואי החסיד התחילה מלחמת ירושה בין בניו – לותאר הראשון, לודוויג הגרמני וקרל הקירח
1448 – קארל השמיני עולה לשלטון בשוודיה
1685 – מרד מונמות': ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' ובנו הלא-לגיטימי של צ'ארלס השני, מלך אנגליה פותח במרד נגד ג'יימס השני, מלך אנגליה בטענה כי הוא המלך הלגיטימי של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד
1756 – החור השחור של כלכותה, 123 חיילים בריטים מתו מחנק בתא צינוק אחד שגודלו 5.5 על 4.5 מ"ר
1768 – טבח אומן: המורדים ההיידמקים בראשות מקסים זליזניאק ואיוואן גונטה כובשים את העיר אומן ורוצחים למעלה מ-2,000 יהודים
1782 – הקונגרס האמריקאי אימץ את העיצוב הנוכחי של החותם הגדול של ארצות הברית
1837 – המלכה ויקטוריה עולה לכס המלוכה בבריטניה
1945 – ארצות הברית מאשרת העברת צוות מדעני הטילים שעבדו עבור גרמניה הנאצית בראשות ורנר פון בראון לצבאה
1938 – עלייה על הקרקע של קיבוץ אלונים
1948 – האוניה אלטלנה מגיעה לחופי ישראל
1960 – הפדרציה של מאלי זוכה בעצמאות מצרפת וממנה את נשיאה הראשון – מודיבו קייטה
1977 – מנחם בגין מציג את ממשלת ישראל השמונה עשרה בפני הכנסת, ומתחיל לכהן כראש ממשלת ישראל
1991 – הפרלמנט הגרמני מחליט להעביר את התואר "בירת גרמניה" מבון לברלין המאוחדת
1997 – פיגוע טרור גדול שתוכנן להתבצע בחוף ירושלים בתל אביב סוכל ברגע האחרון כאשר מוטי אשכנזי, נרקומן וגנב המוכר למשטרה, גנב את התיק הנטוש שהכיל את המטען וכאשר הבין מה תכולת השלל שלו הוא הזעיק את המשטרה
2001 – פרווז מושארף מתמנה לראש ממשלת פקיסטן
2023 – פיגוע הירי בתחנת הדלק בעלי
נולדו
1510 – דונה גרציה נשיא, אשת עסקים, נדבנית ומדינאית אנוסה שחזרה להיות יהודייה (נפטרה ב-1569)
1763 – וולף טון, פטריוט אירי (התאבד ב-1798)
1819 – ז'אק אופנבך, מלחין (נפטר ב-1880)
1898 – נחום שדמי, חלוץ, מבכירי ארגון "ההגנה", אלוף-משנה בצה"ל, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים (נפטר ב-1985)
1899 – ז'אן מולן, מנהיג המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה (נפטר ב-1943)
1905 – ליליאן הלמן, מחזאית אמריקאית ואחת מהרשימה השחורה של הוליווד (נפטרה ב-1984)
1909 – ארול פלין, שחקן (נפטר ב-1959)
1914 – זלדה, משוררת ישראלית, זוכת פרס ברנר, פרס ביאליק לספרות, ופרס ורטהיים (נפטרה ב-1984)
1918 – ליליאן לוקס, שחקנית, פזמונאית וזמרת יידיש אמריקאית (נפטרה ב-2005)
1922 – אליעזר שפיגל, כדורגלן ומאמן ישראלי (נפטר ב-2017)
1925 – אודי מרפי, גיבור מלחמה ושחקן קולנוע אמריקאי (נהרג ב-1971)
1926 – רחבעם זאבי, איש צבא ופוליטיקאי ישראלי (נרצח ב-2001)
1928 – אריק דולפי, נגן ג'אז, נגן על סקסופון אלט חליל וקלרינט בס (נפטר ב-1964)
1928 – מרטין לנדאו, שחקן (נפטר ב-2017)
1928 – נפתלי הלברשטאם, האדמו"ר מטשאקאווא (נפטר ב-2022)
1928 – ז'אן-מארי לה פן, פוליטיקאי לאומני צרפתי
1930 – תמר אבידר, עיתונאית וסופרת ישראלית (נפטרה ב-2016)
1930 – מגדלנה אבקאנוביץ', פסלת ומחנכת פולנייה, חלוצה ונציגה בולטת של הפיסול באמצעות רקמות (נפטרה ב-2017)
1931 – מרי לו גוד, כימאית אי-אורגנית אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1931 – אולימפיה דוקאקיס, שחקנית קולנוע אמריקאית, זוכת פרסי אוסקר, גלובוס הזהב, וBAFTA (נפטרה ב-2021)
1933 – דני איילו, שחקן קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2019)
1937 – עודד תאומי, שחקן תיאטרון ישראלי (נפטר ב-2019)
1940 – ולדימיר קורנב, שחקן ומורה לקולנוע ותיאטרון סובייטי-רוסי (נפטר ב-2021)
1942 – בריאן וילסון, בסיסט וזמר בלהקת "הביץ' בויז"
1946 – דייוויד לינץ', במאי קולנוע אמריקאי
1946 – דוד קשדן, מתמטיקאי ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת הרווארד, חתן פרס ישראל ופרס שאו
1947 – ישראל מידד, עיתונאי ופובליציסט ישראלי
1949 – חיים עומר, פסיכולוג ופרופסור חבר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב
1949 – ליונל ריצ'י, מוזיקאי
1950 – גרי גולדשטיין, אמן ישראלי ומורה לאמנות
1952 – ג'ון גודמן, שחקן אמריקאי
1954 – אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל (נהרג ב-2003)
1956 – רינה מצליח, עיתונאית ושדרנית טלוויזיה ישראלית
1959 – ולדימיר פרידמן, שחקן ישראלי
1963 – חוסה בסואלדו, כדורגלן ומאמן כדורגל ארגנטינאי
1967 – ניקול קידמן, שחקנית קולנוע אוסטרלית וזמרת
1968 – רוברט רודריגז, במאי קולנוע אמריקאי
1969 – יובל סמו, שחקן וקומיקאי ישראלי
1970 – אורן סמדג'ה, ג'ודוקא ישראלי
1978 – פרנק לאמפרד, שחקן כדורגל אנגלי
1980 – עומר ברנע, שחקן ודוגמן ישראלי
1980 – אדם סנדרסון, במאי ותסריטאי קולנוע ישראלי
1982 – דינה אברמסון, עיתונאית, פובליציסטית ושחקנית ישראלית
1982 – גל פרציגר, שחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1984 – עמיר חדד, זמר-יוצר ישראלי-צרפתי
1987 – קיטו, מפיקה מוזיקלית, פזמונאית ותקליטנית אוסטרלית
1988 – ניצן לברטובסקי, שחקנית קולנוע ישראלית
2005 – נועם דדון, זמר ישראלי ונציג ישראל באירוויזיון הילדים 2018
נפטרו
840 – לואי החסיד, מלך הפרנקים (נולד ב-778)
1597 – וילם ברנץ, מגלה ארצות וקרטוגרף (נולד ב-1550 בערך)
1836 – עמנואל-ז'וזף סיאייס, איש כמורה ופוליטיקאי צרפתי (נולד ב-1748)
1837 – המלך ויליאם הרביעי (נולד ב-1765)
1925 – רוברט לה פולט, פוליטיקאי אמריקני רפובליקני (נולד ב-1855)
1947 – באגסי סיגל, גנגסטר (נולד ב-1906)
1952 – לואיג'י פגיולי, נהג מרוצים איטלקי (נולד ב-1898)
1961 – לי דה פורסט, ממציא אמריקאי (נולד ב-1896)
1965 – ברנרד ברוך, מומחה פיננסי ויועצם הכלכלי של הנשיאים וודרו וילסון ופרנקלין דלאנו רוזוולט (נולד ב-1870)
1966 – ז'ורז' למטר, אסטרופיזיקאי וכומר קתולי בלגי (נולד ב-1894)
1990 – לוין קיפניס, סופר ומשורר ילדים ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות ילדים 1978 (נולד ב-1894)
1991 – יצחק וולפסון, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-בריטי (נולד ב-1897)
1993 – ג'רג' שארושי, כדורגלן הונגרי (נולד ב-1912)
2002 – רעיה רדליך, פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית (נולדה ב-1946)
2005 – ג'ק קילבי, ממציא המעגל המשולב וחתן פרס נובל לפיזיקה (נולד ב-1923)
2012 – אנדרו סאריס, מבקר קולנוע אמריקאי (נולד ב-1928)
2015 – אסתר ברנד, אתלטית דרום אפריקאית (נולדה ב-1922)
2015 – מרים שפירו, אמנית קנדית-אמריקאית, מחלוצות האמנות הפמיניסטית (נולדה ב-1923)
2020 – פיליפ לאת'אם, שחקן בריטי (נולד ב-1929)
2020 – נתן ברון, עיתונאי, דוקטור למשפטים וחוקר תולדות המשפט בארץ ישראל (נולד ב-1937)
2021 – אברהם דורון, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים (נולד ב-1929)
2021 – דניאל איבין, סופר, פוליטיקאי ופעיל זכויות אדם יוגוסלבי-קרואטי ממוצא יהודי (נולד ב-1932)
2021 – אריה מקל, דיפלומט ועיתונאי ישראלי (נולד ב-1946)
2022 – יוזף ולאשצ'יק, איש עסקים פולני וחסיד אומות העולם (נולד ב-1919)
2024 – אברהם נח גרבוז, ראש כולל "הר אפרים", מחבר סדרת הספרים "מנחת אברהם" (נולד ב-1933)
2024 – דונלד סאת'רלנד, שחקן קולנוע (נולד ב-1935)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האימפריה הרומית – פסטיבל לכבוד סומאנוס, אל הרעם הלילי
לטביה העתיקה – זלו דיינה (Zalu Diena)
סנגל – יום העצמאות
ארצות הברית – היום לעיטם האמריקאי
האו"ם – יום הפליטים הבינלאומי
ישראל וארצות רבות נוספות – סיום שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול ב-בתי ספר על יסודיים
19 ביוני – 21 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו כ
קטגוריה:יוני
| 2024-07-11T19:15:53
|
23 ביוני
|
23 ביוני הוא היום ה-174 בשנה (175 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 191 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1501 – השייטת של פדרו קברל נכנסת לנמל ליסבון, לאחר ששבה ממסע להודו, עם 4 אניות בלבד מתוך ה-13 עימן הפליג מפורטוגל, כשנה קודם לכן
1523 – הנרי השמיני מלך אנגליה ומלך צרפת חותמים על הסכם משותף נגד קרל החמישי
1757 – קרב פלסי, כ-3,000 חיילים בריטים והודים בפיקודו של רוברט קלייב הביסו צבא של כ-50,000 הודים וצרפתים בפיקודו של הנואב של בנגל סיראג' אוד-דואלה
1894 – הוועד האולימפי הבינלאומי נוסד בסורבון בפריז, ביוזמת הברון פייר דה קוברטן
1916 – הוגו באל, מראשי תנועת הדאדא, מופיע בקברט וולטר בציריך עם שירו "קרוואן"
1944 – הצלב האדום מבקר בגטו טרזיינשטט בעקבות בקשה של ממשלת דנמרק ש- 500 מאזרחיה היהודים חיו בגטו
1956 – גמאל עבד אל נאצר נבחר לנשיא מצרים
1960 – מנהל המזון והתרופות האמריקאי מאשר לראשונה את הגלולה למניעת היריון
1972 – נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון חותם על חוק "סעיף 9" (Title 9), האוסר לראשונה על אפליה מגדרית בתוכניות חינוך, לרבות תוכניות ספורט, דבר שיצר מהפך בענפי ספורט במסגרות חינוכיות מבתי ספר יסודיים ועד אוניברסיטאות
1991 המשחק הראשון של סוניק הקיפוד יצא לאור
1992 – מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין זוכה בבחירות לכנסת השלוש עשרה
2016 – משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי שהוכרע בפרישתה מהאיחוד
2023 – הארגון הצבאי קבוצת וגנר, בראשות יבגני פריגוז'ין, פתחה במרד מזוין נגד הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית לאחר שהארגון האשים את הצבא הרוסי בהריגת כוחות של קבוצת וגנר. בעקבות כך יחידות של קבוצת וגנר נסוגו מאוקראינה והשתלטו על העיר רוסטוב על דון ברוסיה
נולדו
ממוזער|120px|ז'וזפין, קיסרית צרפת. ציור מאת פרנסואה ז'ראר
1703 – מריה לשצ'ינסקה, נסיכת פולין, רעייתו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת (נפטרה ב-1768)
1763 – ז'וזפין קיסרית צרפת, אשתו של נפוליאון בונפרטה (נפטרה ב-1814)
1824 – קרל ריינקה, מלחין, מנצח ופסנתרן גרמני (נפטר ב-1910)
1879 – הודא שעראווי, מנהיגה ופמיניסטית ממצרים (נפטרה ב-1947)
1889 – אנה אחמטובה, שם העט של המשוררת אנה אנדרייבנה גורנקו, מגדולות הספרות הרוסית, כתבה על החיים תחת סטליניזם (נפטרה ב-1966)
1894 – אלפרד קינסי, אנטמולוג, סקסולוג (נפטר ב-1956)
1894 – אדוארד השמיני, מלך בריטניה שוויתר על כיסאו (נפטר ב-1972)
1912 – אלן טיורינג, מתמטיקאי בריטי, חלוץ מדעי המחשב (התאבד ב-1954)
1915 – עודד בורלא, סופר, משורר, מאייר וצייר ישראלי (נפטר ב-2009)
1924 – יעקב הירש, מנכ"ל משרד מבקר המדינה, פעיל ביחסי גרמניה–ישראל ובסיוע לניצולי השואה (נפטר ב-2018)
1926 – ארנלדו פומודורו, פַּסָּל איטלקי, צורף ומעצב תפאורות
1927 – בוב פוסי, כוריאוגרף, במאי ומחזאי אמריקאי (נפטר ב-1987)
1930 – מיקי כהן, תעשיין ופעיל חברתי ישראלי
1931 – אולה אולסטן, פוליטיקאי ודיפלומט שוודי שכיהן כראש ממשלת שוודיה (נפטר ב-2018)
1937 – יואל הופמן, סופר ומשורר עברי ישראלי (נפטר ב-2023)
1940 – סטיוארט סאטקליף, הבסיסט המקורי בלהקת הביטלס (נפטר ב-1962)
1940 – וילמה רודולף, ספורטאית אמריקנית (נפטרה ב-1994)
1941 – רוברט האנטר, משורר וזמר אמריקאי (נפטר ב-2019)
1942 – יורם ארבל, שדר ספורט, זמר ומנחה טלוויזיה ישראלי
1943 – ג'יימס לוין, מנצח יהודי-אמריקאי (נפטר ב-2021)
1944 – אלכס ליבק, צלם ישראלי
1946 – תנחום אבגר, משורר, עורך, מגיה ונקדן ישראלי (נפטר ב-2015)
1948 – קלרנס תומאס, השופט השחור השני בבית המשפט העליון של ארצות הברית
1953 – דן יקיר, פרופסור במחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת במכון ויצמן למדע
1953 – צלי רשף, עורך דין ואיש עסקים ישראלי, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, ממנהיגיה ומייסדיה הבולטים של תנועת "שלום עכשיו"
1955 – דודו מזח, אמן רב תחומי, מעצב מסך ותיאטרון
1957 – פרנסס מקדורמנד, שחקנית אמריקאית
1964 – ג'וס וידון, במאי ויוצר סרטים אמריקאי
1969 – אחינועם ניני, זמרת ישראלית
1972 – זינדין זידאן, כדורגלן ומאמן כדורגל צרפתי
1972 – יובל שם-טוב, שחקן, בדרן וכוכב ילדים ישראלי
1974 – טל מן, דוגמנית, שדרנית רדיו ומנחת טלוויזיה ישראלית
1976 – פטריק ויירה, כדורגלן צרפתי
1977 – ג'ייסון מראז, זמר אמריקאי
1980 – עירד רובינשטיין, שחקן, במאי וכותב ישראלי
1982 – אורי יניב, שחקן ישראלי
1987 – איתמר ניצן, שוער כדורגל ישראלי
1991 – טיטי איינאו, דוגמנית ישראלית
1994 – צנג הו-יון, שחקנית ודוגמנית קוריאנית
1995 – דנה פאולה, שחקנית, זמרת, מעצבת אופנה ודוגמנית מקסיקנית
נפטרו
79 – הקיסר אספסיאנוס (נולד ב-9)
1959 – בוריס ויאן, סופר ומשורר צרפתי (נולד ב-1920)
1986 – מוזס פינלי, היסטוריון אמריקאי-בריטי (נולד ב-1912)
1995 – יונה סאלק, ממציא החיסון לפוליו (נולד ב-1914)
2002 – שלום צברי, זמר ופייטן, משורר, מלחין וחוקר שירת יהודי תימן (נולד ב-1935)
2006 – אהרון ספלינג, מפיק טלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1923)
2011 – פיטר פאלק, שחקן אמריקאי (נולד ב-1927)
2013 – ריצ'רד מת'סון, סופר אמריקאי ותסריטאי, בעיקר בפנטזיה, ספרות אימה, ומדע בדיוני (נולד ב-1926)
2013 – שרון סטודר, שחיינית אמריקאית, אלופה אולימפית ושיאנית עולם (נולדה ב-1948)
2016 – מוטי זיסר, איש עסקים ונדבן ישראלי (נולד ב-1955)
2020 – עודד ערן, עורך דין ישראלי, יושב ראש מועצת המנהלים של בנק הפועלים ונשיא איגוד הבנקים בישראל (נולד ב-1955)
2021 – ארטורו שוורץ, היסטוריון, מבקר אמנות, משורר, סוחר ואספן אמנות איטלקי יליד מצרים (נולד ב-1924)
2021 – שולמית לבנת, זמרת, פעילה פוליטית ואשת ציבור ישראלית (נולדה ב-1929)
2021 – ג'ון מקאפי, מתכנת, יזם ואיש עסקים בריטי-אמריקאי (נולד ב-1945)
2022 – יעקב עקנין, איש צבא ומנהל ישראלי (נולד ב-1928)
2023 – פרדריק פורסט, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי (נולד ב-1936)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הולדתו של הדוכס הגדול – חג לאומי בלוקסמבורג
יום השירות לציבור של האומות המאוחדות
קישורים חיצוניים
22 ביוני – 24 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
ו כג
קטגוריה:יוני
| 2024-07-05T12:04:27
|
24 ביוני
|
24 ביוני הוא היום ה-175 בשנה (176 בשנה מעוברת), בשבוע ה-26 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 190 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1258 – בעכו פרץ קרב ימי בין צבא ג'נובה וצבא ונציה. הקרב הסתיים בניצחונה של ונציה ובנטישת הג'נובזים את עכו, עברו להתיישב בצור
1274 – בנורווגיה נכנס לתוקף קודקס החוקים שהגה המלך מגנוס השישי, הלנדסלוב. הקודקס הוא אוסף החוקים המשמעותי בסקנדינביה של ימי הביניים ומוסיף להשפיע על המערכת המשפטית במדינות האזור גם כיום
1340 – קרב סלויס – קרב ימי בין צרפת לאנגליה. הצי הצרפתי נהרס כמעט כולו
1488 – ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד מוכתר כמלך
1509 – הנרי השמיני מוכתר למלך אנגליה
1534 – ז'אק קרטייה הוא האירופי הראשון שמגלה את אי הנסיך אדוארד
1812 – מתחילה פלישת צבא נפוליאון לאימפריה הרוסית
1894 – הוועד האולימפי הבין-לאומי מחליט לערוך את המשחקים האולימפיים פעם בארבע שנים
1901 – התערוכה הראשונה של יצירותיו של פבלו פיקאסו נפתחת
1910 – האימפריה היפנית פולשת לקוריאה
1916 – מרי פיקפורד הופכת לכוכבת הראינוע הראשונה וחותמת על חוזה על סך של מיליון דולר
1932 – לאחר הפיכה צבאית הופכת סיאם (תאילנד) למלוכה חוקתית
1947 – הדיווח המפורסם המודרני הראשון על עב"ם: טייס חיל האוויר האמריקאי בשם קנת ארנולד מדווח שראה 9 צלחות מעופפות בשמיים. אירוע זה מכונה בשם: תצפית העב"ם של הטייס קנת' ארנולד
1948 – תחילת המצור על ברלין: ברית המועצות מונעת מעבר מהמערב למערב ברלין
1950 – מנצחת את בתוצאה 4–0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1950
1963 – זנזיבר זוכה לשלטון עצמי מידי הממלכה המאוחדת
1976 – נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס חותם על צו להעברת הבירה מקזון סיטי למנילה
1999 – מבצע רפואה חליפית, שבו תקף חיל האוויר הישראלי מטרות אסטרטגיות בלבנון
2012 – במצרים הוכרז המנצח בבחירות לנשיאות – מוחמד מורסי, מועמד האחים המוסלמים
2012 – נכחד סופית תת-המין של צב גלאפגוס עם מותו של ג'ורג' הבודד – הפרט האחרון בו
2021 – באסון קריסת הבניין בסרפסייד, פלורידה, נהרגו 95 בני אדם
2023 – מרד קבוצת וגנר נעצר באופן פתאומי כתוצאה מעסקה שבוצעה בתיווך נשיא בלארוס אלכסנדר לוקשנקו
נולדו
1311 – פיליפה מאנו, אשתו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה (נפטרה ב-1369)
1850 – הוריישו קיצ'נר, איש צבא ומדינאי בריטי (נפטר ב-1916)
1831 – רבקה הרדינג דייוויס, סופרת ועיתונאית אמריקאית, פעילה למען קבוצות שוליים בחברה, כולל שחורים, ילידים, נשים ועניים (נפטרה ב-1910)
1888 – חריט ריטפלד, אדריכל ומעצב הולנדי (נפטר ב-1964)
1895 – ג'ק דמפסי, מתאגרף אמריקאי (נפטר ב-1983)
1904 – פיל האריס, זמר אמריקאי (נפטר ב-1995)
1906 – פייר פורנייה, צ'לן צרפתי (נפטר ב-1986)
1909 – מילטון קייטימס, מנצח אמריקאי (נפטר ב-2006)
1911 – ארנסטו סאבטו, סופר ארגנטינאי (נפטר ב-2011)
1911 – חואן מנואל פנג'יו, נהג מרוצים ארגנטינאי, זכה בחמש אליפויות פורמולה 1 (נפטר ב-1995)
1913 – אסתר לוריא, ציירת עטורת פרסים ומעצבת במה ותפאורה (נפטרה ב-1998)
1915 – פרד הויל, אסטרונום בריטי (נפטר ב-2001)
1917 – ג'ואן קלארק, קריפטואנליסטית ונומיסטיקאית אנגלית (נפטרה ב-1996)
1921 – גרהרד זומר, איש אס אס בדרגת אונטר-שטורמפיהרר (נפטר ב-2019)
1925 – אוגדן ריד, דיפלומט אמריקאי ונציג בקונגרס האמריקאי, כיהן כשגריר ארצות הברית בישראל (נפטר ב-2019)
1929 – צבי חשין, פרופסור להנדסה וחתן פרס ישראל לשנת 2007 (נפטר ב-2017)
1929 – בנט מלכיאור, הרב הראשי של הקהילה היהודית בדנמרק בין השנים 1969–1996 (נפטר ב-2021)
1929 – קרוליין שומייקר, אסטרונומית אמריקאית (נפטרה ב-2021)
1930 – קלוד שברול, במאי קולנוע צרפתי (נפטר ב-2010)
1933 – סם ג'ונס, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1935 – חואן אגוארו, כדורגלן פרגוואי ששיחק בעמדת החלוץ (נפטר ב-2018)
1935 – טרי ריילי, מלחין ומבצע אמריקאי
1936 – פול ל. סמית', שחקן קולנוע אמריקאי ממוצא יהודי (נפטר ב-2012)
1936 – משה טימור, עתונאי, שדר רדיו ושחקן ישראלי
1938 – נורית כנען-קדר, מומחית להיסטוריה של אמנות ימי הביניים ובפרט בפיסול בימי הביניים (נפטרה ב-2015)
1941 – ז'וליה קריסטבה, חוקרת ספרות
1942 – ארתור בראון, זמר אנגלי
1944 – דוד ברגר, מרים משקולות וחבר משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן (נרצח ב-1972)
1944 – ג'ף בק, גיטריסט (היארדבירדס) (נפטר ב-2023)
1950 – בוב גריפין, כדורסלן ישראלי-אמריקאי ופרופסור לספרות אנגלית
1950 – משה יעלון, הרמטכ"ל ה-17 של צבא הגנה לישראל
1962 – ברק סרי, עיתונאי ויועץ תקשורת ישראלי
1962 – לנה קריינדלין, במאית תיאטרון ישראלית ומנכ"לית תיאטרון גשר
1963 – פרדרג רדוסבליביץ, כדורגלן סרבי-אמריקאי
1964 – גלית אשכול, מלהקת ישראלית
1966 – אדריאן שלי, שחקנית, תסריטאית ובמאית קולנוע אמריקנית (נפטרה ב-2006)
1968 – בוריס גלפנד, שחמטאי ישראלי
1969 – אלונה ברקת, בעלים ונשיאת קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע
1970 – לימור מזרחי, כדורסלנית ישראלית
1972 – רובי מקיוואן, רוכב אופני כביש אוסטרלי בעבר
1972 – נעמה מישר, שחיינית ישראלית
1976 – ידידיה מאיר, פובליציסט, סאטיריקן ושדרן רדיו ישראלי
1981 – נועה קולר, שחקנית ישראלית זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר
1982 – שרי גבעתי, שחקנית, זמרת ומנחת טלוויזיה ישראלית
1983 – עוז זהבי, שחקן, דוגמן ומנחה טלוויזיה ישראלי
1983 – נטלי דדון, דוגמנית ומנחת טלוויזיה ישראלית
1983 – מייק פרי, תקליטן ומפיק מוזיקלי שוודי
1985 – יותם גנדלמן, במאי, תסריטאי, צלם, עורך ואפטריסט ישראלי
1986 – תמר ברס, עיתונאית, מרצה ומתרגמת ישראלית
1987 – ליונל מסי, כדורגלן ארגנטינאי
1992 – דויד אלאבה, כדורגלן אוסטרי
נפטרו
1519 – לוקרציה בורג'ה, דוכסית פרארה (נולדה ב-1480)
1768 – מריה לשצ'ינסקה, נסיכת פולין, רעייתו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת (נולדה ב-1703)
1803 – מתיו תורנטון, מחותמי הכרזת העצמאות האמריקנית כנציג ניו המפשייר (נולד ב-1714)
1894 – מארי פרנסואה סדי קארנו, נשיא צרפת שנרצח בעת כהונתו (נולד ב-1839)
1908 – גרובר קליבלנד, הנשיא ה-22 וה-24 של ארצות הברית (נולד ב-1837)
1922 – ולטר רתנאו, שר החוץ של רפובליקת ויימאר (נולד ב-1867)
1935 – קרלוס גרדל, זמר ומלחין שירי טנגו (נולד ב-1890)
1976 – אימוג'ן קנינגהם, צלמת אמריקאית (נולדה ב־1883)
1990 – נ. סטרויה, שחקן וקומיקאי רומני-ישראלי (נולד ב-1906)
1995 – מאיר זורע, אלוף בצה"ל, חבר הכנסת וממייסדי ד"ש (נולד ב-1923)
1996 – מירי בן-שמחון, משוררת ישראלית (נולדה ב-1950)
2007 – כריס בנואה, מתאבק קנדי (נולד ב-1967)
2014 – אלי וולך, שחקן קולנוע טלוויזיה ותיאטרון יהודי-אמריקאי (נולד ב-1915)
2021 – בניגנו אקינו (השלישי), הנשיא ה-15 של הפיליפינים (נולד ב-1960)
2021 – ניזאר בנאת, פעיל פוליטי וזכויות האדם פלסטיני (נולד ב-1978)
2023 – חיותה בהט, ציירת ופסלת ישראלית (נולדה ב-1934)
חגים ואירועים החלים ביום זה
הכנסייה הקתולית – חגיגת יוחנן המטביל
23 ביוני – 25 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו כד
קטגוריה:יוני
| 2024-10-09T18:49:14
|
6 ביולי
|
6 ביולי הוא היום ה-187 בשנה (188 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 178 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
969 – השושלת הפאטמית השתלטה על מצרים ומעבירה את בירתה לעיר החדשה – קהיר
1189 – ריצ'רד הראשון (לב הארי) מוכתר כמלך אנגליה
1253 – על פי המסורת הליטאית המקובלת: יום הכתרתו של מינדאוגאס למלך ליטא
1348 – האפיפיור קלמנס השישי מוציא בולה על הגנת יהודים בזמן מגפת המוות השחור
1415 – ההוגה הדתי הצ'כי יאן הוס, ממבשרי הפרוטסטנטיות, מועלה על המוקד באשמת כפירה
1483 – ריצ'רד השלישי מוכתר למלך אנגליה
1573 – חרונימו לואיס דה קאבררה מייסד את קורדובה, ארגנטינה
1685 – מרד מונמות': קרב סדג'מור בין צבאות ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' וג'יימס השני, מלך אנגליה מסתיים בניצחונו של האחרון ובנפילתו של הדוכס ממונמות' בשבי
1785 – הדולר האמריקני נבחר פה אחד כמטבע של ארצות הברית. זו הפעם הראשונה שאומה מאמצת שיטת מטבע עשרונית
1882 – חברי ביל"ו מגיעים לראשונה לארץ ישראל
1885 – לואי פסטר מנסה בהצלחה את החיסון נגד כלבת
1908 – רוברט פירי יוצא לכיוון הים הארקטי בדרכו לקוטב הצפוני
1917 – כוחות ערביים בפיקודו של לורנס איש ערב כובשים את עקבה מידי הטורקים
1919 – ספינת האוויר הבריטית R-34 נוחתת בניו יורק ובכך מסיימת בפעם הראשונה את חציית האוקיינוס האטלנטי על ידי ספינת אוויר
1938 – ועידת אוויאן מתכנסת
1957 – יום מרכזי להיסטוריה של המוזיקה, פול מקרטני וג'ון לנון נפגשים לראשונה בחגיגת הגן של כנסיית סיינט פיטר, וולטון, בליברפול
1964 – מלאווי מכריזה על עצמאותה מבריטניה
1966 – מלאווי הופכת לרפובליקה
1967 – כוחות ניגריה פולשים לביאפרה
1975 – קומורו מכריזים על עצמאותם מצרפת
1988 – אסדת הקידוח פייפר-אלפא בים הצפוני מושמדת בפיצוצים ושריפות, 167 אנשי צוות נהרגים
1989 – הפיגוע בקו 405: מחבל מדרדר את אוטובוס אגד קו 405, לתהום ליד קריית יערים. 16 הרוגים
1999 – אהוד ברק מציג את ממשלת ישראל העשרים ושמונה בפני הכנסת, ומתחיל לכהן כראש ממשלת ישראל
2013 – טיסה 214 של אסיאנה איירליינס מתרסקת בנמל התעופה של סן פרנסיסקו בעת הנחיתה. זוהי ההתרסקות הראשונה של מטוס הבואינג 777 שכללה הרוגים
נולדו
1678 – ניקולא היים, לבריתן אופרה איטלקי (נפטר ב-1729)
1808 – יוהאן גוסטב דרויזן, היסטוריון גרמני (נפטר ב-1884)
1818 – אדולף אנדרסן, שחמטאי גרמני (נפטר ב-1879)
1846 – דוד צבי מילר, בלשן, חוקר המקרא וחוקר המזרח הקדום (נפטר ב-1912)
1858 – חוסה מיגל גומס, נשיאהּ השני של קובה (נפטר ב-1921)
1885 – אלכסנדר טאירוב, במאי תיאטרון בברית המועצות, מקים התיאטרון הקמרי (נפטר ב-1950)
1886 – מרק בלוך, היסטוריון יהודי-צרפתי, מייסד אסכולת האנאל, איש הרזיסטאנס (הוצא להורג ב-1944)
1907 – פרידה קאלו, ציירת מקסיקנית (נפטרה ב-1954)
1921 – ננסי רייגן, אשתו של רונלד רייגן והגברת הראשונה של ארצות הברית (נפטרה ב-2016)
1923 – וויצ'ך ירוזלסקי, נשיא פולין (נפטר ב-2014)
1925 – מרב גריפין, מנחה טלוויזיה (נפטר ב-2007)
1927 – ישראל פרקר, שחיין ישראלי (נפטר ב-1948)
1935 – טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14
1936 – זאב רייס, ספורטאי ישראלי (נפטר ב-2019)
1937 – נד ביטי, שחקן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1944 – דפנה ערוד, אמנית ומשוררת ישראלית (נפטרה ב-2022)
1946 – רפי עמרם, איש חינוך ישראלי (נפטר ב-1997)
1946 – ג'ורג' ווקר בוש, נשיא ארצות הברית לשעבר
1946 – סילבסטר סטאלון, שחקן קולנוע ותסריטאי
1947 – אהוד קינן, כימאי ישראלי
1947 – צביקה אורן, תעשיין ישראלי, יושב ראש נשיאות הארגונים העסקיים ונשיא התאחדות התעשיינים, קצין החימוש הראשי
1952 – הילרי מנטל, סופרת בריטית (נפטרה ב-2022)
1952 – עדי שמיר, מדען מחשב ישראלי, חתן פרס טיורינג, פרס ישראל ופרס יפן
1952 – רנן שור, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק סרטים, אוצר, מחנך, מורה, יזם תרבות ופעיל קולנוע ישראלי
1957 – אלי לפיד, שדרן רדיו ועורך מוזיקלי ישראלי
1957 – ישראל זיו, אלוף בצה"ל, מפקד אוגדת עזה, ראש אגף המבצעים ומנכ"ל חברת "גלובל גרופ"
1957 – סוזן פורד, צלמת עיתונות וסופרת אמריקאית
1963 – דובי וייס, המייסד הפדגוגי של עת הדעת, זוכה פרס ראש הממשלה ליזמות ולחדשנות, ראש תחום פדגוגיה דיגיטלית במכללת סמינר הקיבוצים וראש התוכנית לתואר שני בטכנולוגיה בחינוך במכללת סמינר הקיבוצים
1968 – ארז ברזוליק, פזמונאי ישראלי
1972 – אבירם גרובר, ראש עיריית רמת השרון
1972 – איזבל בולאי, זמרת-יוצרת קנדית-צרפתייה
1975 – 50 סנט, זמר ראפ והיפ הופ אמריקאי
1979 – קווין הארט, קומיקאי אפרו אמריקאי
1980 – פאו גאסול, כדורסלן ספרדי
1986 – עומרי קנדה, כדורגלן ישראלי
1991 – תום מונד, כדורגלן ישראלי
1991 – ביאטריס צ'פקואץ', אתלטית קנייתית
2000 – זאיון ויליאמסון, כדורסלן אמריקאי
נפטרו
1189 – הנרי השני, מלך אנגליה (נולד ב-1133)
1249 – אלכסנדר השני, מלך סקוטלנד (נולד ב-1198)
1415 – יאן הוס, רפורמטור, הועלה על המוקד באשמת כפירה (נולד ב-1369)
1535 – סר תומאס מור, סופר ופילוסוף, הוצא להורג באשמת בגידה (נולד ב-1478)
1553 – אדוארד השישי, מלך אנגליה (נולד ב-1537)
1750 – ז'אן דיוט, אחד משני האנשים האחרונים שנתלו בצרפת בגלל מעשה סדום (נולד ב-1710)
1750 – ברונו לנואר, אחד משני האנשים האחרונים שנתלו בצרפת בגלל מעשה סדום (נולד ב-1727)
1840 – אודילון רדון, צייר, רשם, גרפיקאי וסופר צרפתי (נולד ב-1840)
1893 – גי דה מופאסאן, סופר צרפתי (נולד ב-1850)
1932 – קנת גרהם, סופר אנגלי, מחבר "הרוח בערבי הנחל" (נולד ב-1859)
1944 – צ'ואיצ'י נגומו, אדמירל יפני, פיקד על נושאות המטוסים היפניות בקרב פרל הארבור ובקרב מידוויי (נולד ב-1887)
1962 – ויליאם פוקנר, סופר (נולד ב-1897)
1971 – יצחק טבנקין, מנהיג ציוני (נולד ב-1888)
1971 – לואי ארמסטרונג, מוזיקאי ג'אז (נולד ב-1901)
1973 – אוטו קלמפרר, מנצח (נולד ב-1885)
1990 – אשר אנשל דסקל, מחלוצי תעשיית היהלומים בישראל ולפני כן בתקופת היישוב (נולד ב-1908)
1991 – עמוס לוין, משורר, מחזאי וסופר ישראלי (נולד ב-1921)
1992 – מרשה פ. ג'ונסון, מחלוצות התנועה לזכויות להט"ב (נולדה ב-1942)
1994 – ברוך אזניה, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1905)
1995 – שלמה בידרמן (בירן), מלחין ישראלי (נולד ב-1936)
2018 – שוקו אסהארה, מנהיגה ומייסדה של כת אום שינריקיו היפנית (נולד ב-1955)
2019 – ז'ואאו ז'ילברטו, מוזיקאי ברזילאי (נולד ב-1931)
2019 – קמרון בויס, שחקן אמריקאי (נולד ב-1999)
2020 – אניו מוריקונה, מלחין מוזיקה לקולנוע (נולד ב-1928)
2022 – ג'יימס קאן, שחקן קולנוע (נולד ב-1940)
2023 – ארנלדו פורלאני, פוליטיקאי ומדינאי איטלקי שכיהן כראש הממשלה ה-43 של איטליה (נולד ב-1925)
2023 – מוטי עדן, עיתונאי ישראלי (נולד ב-1951)
2023 – ורדה פולק-סאם, סופרת ואמנית רב-תחומית ישראלית (נולדה ב-1953)
חגים ואירועים החלים ביום זה
קומורו – יום העצמאות (1975)
צ'כיה – יום יאן הוס (1415)
ליטא – יום המדינה (המציין את יום הכתרתו של מינדאוגאס למלך ליטא)
מלאווי – יום העצמאות (1964)
מלאווי – יום הרפובליקה (1966)
ספרד – נפתח פסטיבל סן פרמין (San Fermín) בפמפלונה שבנווארה, במהלכו מתקיימת ריצת הפרים
5 ביולי – 7 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז ו
קטגוריה:יולי
| 2024-08-30T11:16:49
|
22 באוקטובר
|
22 באוקטובר הוא היום ה-295 בשנה (296 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 70 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1494 – לודוביקו ספורצה מוכתר לדוכס מילאנו, תחילת האירועים שמביאים בסופו של דבר למלחמות האיטלקיות
1922 – אמיליה ארהרט מטיסה את המטוס הפרטי שלה לגובה 14 אלף רגל (4,300 מטר) וקובעת שיא עולמי לטייסות נשים
1935 – נפתחת שנת הלימודים הראשונה ב"בצלאל החדש"
1948 – סירות נפץ של חיל הים מטביעות את הפריגטה האמיר פארוק ושולת מוקשים "אמירה פאוזיאנה" מול חופי אשקלון. בכך מוסר המצור הימי של הצי המצרי מישראל
1962 – נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי מודיע לציבור על משבר הטילים בקובה
1973 – מועצת הביטחון של האו"ם מאשרת את החלטה מס' 338 הקוראת להפסקת אש במלחמת יום הכיפורים
1973 – מבצע מגבית 16 – סירות חמושות של שייטת 13 פורצות למעגן הורגדה ומטביעות ספינת קומאר
1976 – יחידה של הקומנדו הימי פושטת על מעגן בצור ומטביעה ספינת מחבלים
1984 – רצח שני הסטודנטים בידי מחבל סמוך למנזר כרמיזן
1989 – נחתם הסכם טאיף שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון
2005 – נערכת תחרות שיר היובל באירוויזיון בקופנהגן
נולדו
שמאל|ממוזער|220x220px|שרה ברנאר
ממוזער|223x223 פיקסלים|יצחק שמיר
1592 – גוסטב הורן, רוזן שוודי (נפטר ב-1657)
1780 – ג'ון פורסית', מדינאי אמריקני (נפטר ב-1841)
1811 – פרנץ ליסט, מלחין (נפטר ב-1886)
1818 – שארל מארי רנה לקונט דה ליל, משורר ומתרגם צרפתי (נפטר ב-1894)
1844 – לואי ריאל, פוליטיקאי קנדי ומייסד פרובינציית מניטובה (הוצא להורג ב-1885)
1844 – שרה ברנאר, שחקנית תיאטרון צרפתייה (נפטרה ב-1923)
1899 – שאול אביגור, מראשי ההגנה, מייסד הש"י וראש המוסד לעלייה ב' (נפטר ב-1978)
1913 – רוברט קאפה, צלם אמריקאי ממוצא יהודי הונגרי, שצילם את מותו של חייל לויאליסט (נפטר ב-1954)
1913 – אברהם יפה, אלוף בצה"ל, חבר הכנסת, ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומייסד רשות שמורות הטבע (נפטר ב-1983)
1915 – יצחק שמיר, ממפקדי הלח"י וראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל (נפטר ב-2012)
1917 – יהודה אריה רוזן, סגן-אלוף בצה"ל, היועץ הכספי לרמטכ"ל (נפטר ב-1953)
1919 – דוריס לסינג, סופרת ומשוררת בריטית, כלת פרס נובל (נפטרה ב-2013)
1920 – טימותי לירי, ד״ר לפסיכולוגיה, סופר ומשורר שטבע את הביטוי הדלק, התעורר, נשור (נפטר ב-1996)
1925 – רוברט ראושנברג, אמן אמריקאי (נפטר ב-2008)
1925 – אווה פאהידי, סופרת ושחקנית יהודייה-הונגרייה, ניצולת שואת יהודי הונגריה (נפטרה ב-2023)
1926 – שלמה גזית, אלוף בצה"ל, כיהן בין היתר כראש אמ"ן, כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וכמנכ"ל הסוכנות היהודית (נפטר ב-2020)
1929 – לב יאשין, שוער כדורגל סובייטי (נפטר ב-1990)
1929 – אברהם שטרנבוך, ראש ישיבת באבוב בלונדון (נפטר ב-2021)
1930 – פרנק לואי, איש עסקים ופילנתרופ יהודי-אוסטרלי ממוצא צ'כוסלובקי
1934 – דוד ליבאי, משפטן ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2023)
1934 – גבי עמרני, שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי
1938 – כריסטופר לויד, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי
1939 – מיכל אורון, פרופסור בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב (נפטרה ב-2022)
1939 – ג'ורג' כהן, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת המגן הימני (נפטר ב-2022)
1943 – קתרין דנב, שחקנית קולנוע צרפתייה
1943 – וולפגנג תירזה, פוליטיקאי גרמני וסגן נשיא הבונדסטאג
1946 – עמית לובן, שחיין ישראלי
1949 – ארסן ונגר, מאמן כדורגל צרפתי
1952 – ג'ף גולדבלום, שחקן קולנוע אמריקאי
1955 – ז'אן ז'אק גולדברג, מתופף רוק ישראלי (נפטר ב-2006)
1956 – ראובן דינאל, איש המוסד ודיפלומט ישראלי (נפטר ב-2016)
1961 – אסנת וישינסקי, זמרת, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1964 – דראז'ן פטרוביץ', כדורסלן יוגוסלבי, מגדולי הכדורסלנים האירופאים בכל הזמנים (נפטר ב-1993)
1964 – פול מקסטיי, כדורגלן סקוטי
1972 – ספרון בורוז, שחקנית ודוגמנית אנגלייה
1972 – יאנה חודריקר-כנפו, דוגמנית, מלכת היופי של ישראל לשנת 1993, מגשרת וכתבת
1974 – אסלן ביוטוקאייב, מחבל קיצוני, אסלאמיסט ומפקד כנופיית חמושים צפון קווקזים (נפטר ב-2021)
1985 − הדיסה, זמרת-יוצרת טורקייה
1989 – ידין גולדמן, מדבב ושחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1989 – שנטל בלאק, רוכבת אופני כביש הולנדית
1992 – מאמדו טורה צ'אם, כדורגלן סנגלי
1992 – 21 סבאג', ראפר, פזמונאי ומפיק מוזיקלי בריטי
1993 – עומר אדם, זמר ישראלי
נפטרו
ממוזער|226x226 פיקסלים|קרל מרטל
שמאל|ממוזער|272x272px|פבלו קזאלס
741 – קרל מרטל, מנהיג פוליטי וצבאי פרנקי (נולד בסביבות 688)
1383 – פרננדו הראשון, מלך פורטוגל (נולד ב-1345)
1781 – יוהאן אוגוסט נאהל, פסל ואמן סטוקו גרמני (נולד ב-1710)
1813 – צ'ארלס סקוט, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי, מושל קנטקי הרביעי (נולד ב-1739)
1847 – הנרייטה הרץ, סופרת יהודייה-גרמנית מומרת ובעלת סלון ספרותי בתקופת הסער והפרץ (נולדה ב-1764)
1900 – ג'ון שרמן, מזכיר המדינה והאוצר של ארצות הברית (נולד ב-1823)
1912 – יואל משה סלומון, ממקימי פתח תקווה (נולד ב-1838)
1928 – אנדרו פישר, ראש ממשלת אוסטרליה החמישי (נולד ב-1862)
1962 – שרה עזריהו, פעילה פמיניסטית וציונית, ממייסדי תל אביב (נולדה ב-1873)
1973 – פבלו קזאלס, צ'לן, מנצח ומלחין קטאלני (נולד ב-1876)
1975 – ארנולד טוינבי, היסטוריון בריטי (נולד ב-1889)
1979 – נדיה בולאנז'ה, מלחינה, מנצחת ופרופסור למוזיקה צרפתיה (נולדה ב-1887)
1990 – לואי אלתוסר, פילוסוף מרקסיסט צרפתי (נולד ב-1918)
1996 – יעקב שמעוני, מורה ומזרחן ישראלי, ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ומראשוני משרד החוץ הישראלי (נולד ב-1915)
2004 – נתי גולן, תת-אלוף בצה"ל, בעל עיטור הגבורה (נולד ב-1942)
2019 – ריימונד לפארד, מנצח ונגן צ'מבלו בריטי (נולד ב-1927)
2019 – הנס צנדר, מלחין ומנצח גרמני (נולד ב-1936)
2021 – אודו צימרמן, מלחין, מנצח ומנהל מוזיקלי גרמני (נולד ב-1943)
2021 – ליאון קונסטנטינובסקי, כדורגלן ישראלי (נולד ב-1946)
2021 – אלכס קיניונס, אתלט אקוודורי (נולד ב-1989)
2022 – דיטריך מאטשיץ, איש עסקים אוסטרי, אחד ממייסדי חברת רד בול (נולד ב-1944)
חגים החלים ביום זה
21 באוקטובר – 23 באוקטובר
אוקטובר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
י כב
קטגוריה:אוקטובר
| 2024-04-24T16:58:44
|
סכנות צלילה
|
שמאל|ממוזער|250px|החור הכחול, אתר צלילה מפורסם שבו אירעו תאונות צלילה רבות
סכנות צלילה הן הסכנות האורבות לאדם המבצע צלילה במקוה מים.
סכנות עיקריות
שוכני ים ארסיים
ארס הוא בעיה קשה במים יותר מאשר מחוץ למים משתי סיבות:
על מנת לצאת מהים אל בית החולים על הצולל לעבור נוהל עליה מסודר למניעת דקומפרסיה קריעת ריאה או תסחיף (ראו "מחלות צלילה" להלן), האורך זמן רב וגורם להארכת זמן ההגעה לבית חולים.
בזמן שהצולל עולה אל פני המים הוא פועל פיזית (בגלל צפיפות המים כל מאמץ לנוע באוויר מוכפל פי 7 לערך במים) והארס מתפשט מהר יותר.
שוכני ים ארסיים הם רבים ומגוונים, אם כי לחופי ארץ ישראל ישנם אך מעטים ובהם זהרון, אבנון, עקרבנון, אלמוג אש וקיפוד ים.
מרבית הדגים הארסיים אינם תוקפים מרצונם וזהו אמצעי הגנה אחרון. פעמים רבות נובעת הפגיעה מחוסר זהירות או מחוסר הבחנה בדגים (בעקבות הסוואה יעילה ביותר, במיוחד לדג האבנון).
דגים טורפים
מעטים הדגים שבכוחם לתקוף אדם ומעטים מהם יאכלו אותו אם הצליחו בתקיפה. סדרת הסרטים על העמלץ הלבן, מלתעות, יצרה פאניקה לא מבוססת בקרב אנשים מפני חיה זו. לרוב כרישים יתקפו אדם רק אם סיכן את צאצאיהם או את להקתם (אם הם שוחים בלהקות).
מחסור באוויר
מחסור באוויר יכול להיגרם מכמה סיבות:
דליפה במכל הצלילה
הרכבה לא נכונה של הדרגה הראשונה
חוסר תשומת לב לכמות האוויר במכל.
תקלה בוסת
סכנות פיזיולוגיות
דקומפרסיה
תסחיף אוויר
קריעת הריאה, חזה אוויר ונפחת
שכרון מעמקים
הרעלת חמצן
בארוטראומה - פגיעות הנובעות כתוצאה מלחץ.
דקומפרסיה
מחלת הדקומפרסיה (גם: מחלת האמודאים) נגרמת משינויי המסיסות של גזים אינרטיים (בעיקר חנקן והליום) ברקמות הגוף עם השינויים בלחץ הסביבה. עם ההעמקה, הלחץ שרקמות הגוף מצויות בו עולה, מה שמעלה את כמות הגז שיכול להיות מומס בהן (כתוצאה מחוק בויל הקובע כי נפחם של גזים יחסי לכמות הלחץ המופעל עליהם וחוק הנרי הקובע כי היכולת של גז להתמוסס בנוזל יחסית ללחץ המופעל עליו). ככל שהשהות נעשית בעומק רב יותר ולאורך זמן רב יותר כך כמות החנקן המצטבר ברקמות גדולה יותר. עם העלייה לפני המים פוחת הלחץ ושוב יורדת כמות החנקן שהרקמות מסוגלות להכיל, אך אם העלייה מהירה מדי הרקמות מגיעות למצב רוויית יתר של חנקן. אם כמות החנקן שהצטברה ברקמה גדולה מדי, חלק מהחנקן עלול להשתחרר בצורת בועיות. בועיות אלו יכולות להביא לפגיעה בצולל, על ידי חסימה של כלי דם שמונעת אספקה של חמצן לרקמות. ככל שעומק וזמן הצלילה גדלים, כך גדלה כמות החנקן המומסת בגוף וגדל הסיכוי לפגיעה.
מחלת הדקומפרסיה עלולה להיווצר בשני מצבים: מצב שבו צולל עולה במהירות גבוהה מהעומק אל פני המים (כללי הבטיחות בצלילה מגדירים עלייה מבוקרת כעלייה שאינה מהירה מתשעה מטרים לדקה), וכן במצב של שהייה ממושכת בעומק. במצב זה, רקמות הגוף מגיעות לרוויה של החנקן, ולפיכך החנקן העודף מופרש לדם.
נהוג לחלק את מחלת הדקומפרסיה לשני סוגים: TYPE1 ו TYPE2, כאשר הדקומפרסיה מהסוג הראשון היא הקלה יותר, ומתאפיינת בכאב בלבד שנובע מחסימה חלקית של כלי דם (בדרך כלל באזורים בהם כלי הדם מתעקלים, כדוגמת המרפקים, הברכיים ופרקי היד). הסוג השני, היא דקומפרסיה מסוכנת יותר, אשר מאופיינת בסכנת חיים אמיתית: פגיעה במערכת העצבים, הראות, שיתוקים וחסימת כלי דם במח. הסימפטומים למחלה מופיעים בדרך כלל ב 24 השעות הראשונות לאחר הצלילה, ועד 48 שעות. בדרך כלל התסמינים לדקומפרסיה TYPE2 יופיעו זמן קצר לאחר הצלילה, בעוד שתסמינים לדקומפרסיה TYPE1 יכולים להופיע מאוחר יותר.
ג'ון סקוט הלדן, היה החוקר הבריטי הראשון שביסס מודל מתמטי לחישוב ספיחת חנקן לרקמות. הוא פרסם את המודל בשנת 1908. הלדן גילה כי רקמות מסוימות בגוף, קולטות ומשחררות חנקן בקצב שונה. המודל הראשון היה מבוסס על 5 מחלקות של רקמות, ואפשר לחשב את הזמן הממוצע שבו המחלקות יגיעו לרוויה (דקומפרסיה).
בשנת 1950 שיפר חיל הים האמריקאי את המודל ההלדני על ידי שימוש בשש מחלקות של רקמות, וכן התייחסות לזמני הפסקה בין צלילה לצלילה. זו הייתה למעשה טבלת תכנון הצלילה הראשונה. חיילי צי שהשתחררו והפכו למדריכי צלילה הכניסו את הטבלה לשימוש בצלילה הספורטיבית, אולם הטבלה התבססה על ממוצעים שמתאימים לגברים צעירים, בריאים ובעלי כושר גופני גבוה מהממוצע, ולא התאימה במיוחד לצוללים חובבנים בעלי נתונים פיזיים שונים.
בשנות ה-80 ניסח ד"ר ריימונד רוג'רס טבלה מעודכנת לתכנון צלילה, שהתאימה לכלל הציבור - הטבלה החדשה התבססה על 14 מחלקות של רקמות, והתחשבה גם בגיל, מין, עודף משקל ונתונים נוספים. זוהי טבלת תכנון הצלילה המקובלת גם היום. כיום, עם השתכללות הטכנולוגיה, ניתן למצוא גם את מחשב הצלילה- גרסה דיגיטלית אשר מבוססת על הטבלאות הללו, ומאפשרת חישוב זמני דקומפרסיה גם בזמן אמת מתחת לפני הים.
הטיפול בדקומפרסיה הוא מתן חמצן בריכוז 100%. מחקרים מראים כי החמצן מזרז את פינוי החנקן מהדם, כמו גם מספק חמצן לכלי דם אשר נחסמו באופן חלקי. בנוסף, נפגע דקומפרסיה מוכנס לתא לחץ, שם בתהליך מבוקר מגדילים את הלחץ באופן שמחקה עומק גבוה יותר מהעומק שבו שהה. הדבר מקטין את בועיות החנקן בגופו, והנשימה של החמצן מזרזת את פינויו מהדם.
הדרך למנוע פגיעת דקומפרסיה היא תכנון נכון של הצלילה בעזרת הטבלאות, הימנעות ממקדמי סיכון כגון: שתיית אלכוהול, עישון, צריכת סמים ועודף משקל.
שכרון מעמקים
קרויה באנגלית Rapture of the Deep, שכרון מעמקים (או בשמו השני - הרעלת חנקן) נגרם בעקבות עודף חנקן המצטבר ברקמות הגוף. לכל גז יש סף רעילות משלו - סף הרעילות של החנקן הוא מעל 3.2. החנקן הוא אומנם גז אינרטי אך משום שהוא ננשם יש לו השפעה על גוף האדם. הסיבה לכך קשורה במודל דלטון: חוק דלטון אומר כי סכום הלחצים החלקיים שווה ללחץ הכללי. לדוגמה: בעומק 0 מ' הלחץ הכללי הוא 1 אטמוספירות סכום הלחצים החלקיים יהיה שווה ל-1 אטמוספירות. בהנחה וחנקן הוא בערך 0.8 וחמצן הוא בערך 0.2 (יש עוד גזים אך הם זניחים ביותר) הרי ששניהם יחד הם 1, וכך סכום הלחצים החלקיים שווים ללחץ הכללי. ככל שאנו מעמיקים הלחץ הכללי גדל וכך בהתאמה גדל הלחץ החלקי עד כי אנו מגיעים למצב בו ב-30 מטרים בו הלחץ הכללי הוא 4 אטמוספירות והלחץ החלקי של החנקן הוא 3.2 שזהו סף הרעילות של החנקן וכך נגרמת הרעלת חנקן.
חוקרים לא הצליחו עד ימינו לגלות את הסיבות לתופעה, אך כיווני המחקר בודקים את האפשרות שמדובר בהתמסה של גזים לתוך הממברנה הליפידית של התאים או הפרעה לקולטני GABAA . בנוסף, תסמיני התופעה משתנים מצולל לצולל. התופעה שכשלעצמה אינה מזיקה, ומופיעה באופן הדרגתי ככל שמעמיקים. התחושה הכללית דומה לתחושת השיכרון בעת שתיית אלכוהול, מכאן גם שמה. אחת התופעות המעניינות בשכרון המעמקים היא, שברגע שהצולל יחזור לעומק קטן מ-30 מטר, השכרון נעלם בבת אחת.
ככל שמעמיקים מעומק 30 מטר, כך השכרון הופך קיצוני יותר ויותר. צוללים שונים חווים את התופעה בצורה שונה, התסמינים המקובלים הם: צלצולים באזניים, תחושת אופוריה, צחוק, סחרחורת ומצב רוח עליז. התופעה מסוכנת היות שהיא פוגמת בשיקול הדעת ובמהירות התגובה של הצולל. הדבר דומה לנהיגה תחת השפעת אלכוהול.
דרך הטיפול היא ראשית לעלות חזרה לעומק נמוך מ-30 מטר. גבולות הצלילה הספורטיבית אינם מתירים צלילה העמוקה מהעומק הזה לצוללים שלא עברו הסמכה מיוחדת להתמודדות עם תחושה זו (התמחות צלילת עומק). בנוסף, קיימים קורסי התמחות בצלילה אשר מאפשרים צלילה עם תערובות גז נוספות, כגון צלילה עם אוויר מועשר בחמצן והליום אשר מפחית את כמות החנקן כך שתופעת שכרון המעמקים מופיעה בעומקים גדולים יותר.
הרעלת חמצן
הרעלת חמצן נגרמת כתוצאה מעליה בלחץ החלקי של החמצן בגוף לגובה העולה על סף הרעילות של החמצן, כאמור העלייה בלחץ נגרמת מהעמקה המקטינה את נפח הגזים באופן משמעותי ומעלה את ריכוז הגזים. סף הרעילות של החמצן הוא כשלחצו החלקי מגיע ל-1.6 אטמוספירות מכלל תערובת הנשימה (הלחץ החלקי המומלץ לשימוש הוא 1.5) . באוויר רגיל (21 אחוז חמצן-79 אחוז חנקן) החמצן מגיע לריכוז כזה רק בעומק 66 מטר שהוא הרבה מעבר לתחום הצלילה הספורטיבית, אך בתערובות אוויר אחרות שבהם אחוז החמצן גבוה יותר (כגון נייטרוקס) הסיכון הוא כבר בעומקים שחופפים לתחומי הצלילה הספורטיבית (30–40 מטר)
הרעלת חמצן מתחלקת לשני סוגים: הרעלה במערכת העצבים, והרעלה במערכת הנשימה.
הרעלה במערכת הנשימה תלויה גם בזמן החשיפה לגז.
בארוטראומה של חלל הריאות: חזה אוויר, נפחת ותסחיף אוויר
כאמור נפחו של גז קטן עם הגדלת הלחץ בהעמקה וגדל עם הפחתת הלחץ בעליה (כתוצאה מחוק בויל).
צולל הנושם אוויר בעומק ולאחר מכן עולה-ריאותיו יכולות להתנפח עד כדי קריעתן כתוצאה מהגדלת נפח האוויר.
סכנה אחרת שיכולה להיגרם מכך היא תסחיף, מצב שבו האוויר המתנפח בורח אל מחזור הדם.
כדי למנוע מצבים אלו הנוהל בצלילות הוא שאסור להפסיק נשימה בזמן צלילה כדי להבטיח יציאת אוויר מהריאות תמיד.
פגיעות בארוטראומה
הלחץ מתחת לפני המים משפיע בעיקר על חללי האוויר שבגוף. על פני המים מופעל על הגוף לחץ של אטמוספירה אחת, שדומה ללחץ של 1 קילוגרם לסמ"ר אשר מופעל על כל הגוף בצורה שווה גם מהחוץ לפנים, וגם מהפנים לחוץ. הלחץ על גוף הוא תוצר של עמוד האוויר המקיף את הגוף, אך לרוב לא קיימת תחושה של לחץ היות שהוא קבוע (דוגמה למצב בו ניתן לחוש בשינוי לחץ אוויר הוא ירידה במעלית מהירה). מתחת למים, משקל המים מגביר את הלחץ, ונהוג לחשב את הלחץ ביחס של 1 אטמוספירה לכל 10 מטרים, כך שבעומק 100 מטרים מופעל על צולל לחץ של 11 אטמוספירות (10 אטמוספירות מתחת למים ועוד 1 אטמוספירה של האוויר מעל פני המים).
הלחצים המשתנים אינם משפיעים על מרבית איברי גוף האדם, היות שהגוף ברובו עשוי ממים, למעט חללי האוויר שנמצאים בגוף שהם: הריאות, האוזניים והסינוסים (מערות האף), אשר מתכווצים כתוצאה מלחץ מוגבר. על מנת למנוע את התופעה, על צוללים להשוות לחצים במהלך הצלילה על ידי דחיסה של אוויר אל אותם החללים בגוף. הריאות מתמלאות באוויר המסופק בלחץ זהה ללחץ המקיף באמצעות וסת לחץ, אך על מנת להשוות לחצים בחללי האוזניים והסינוסים יש לבצע פעולה הנקראת פמפום.
מעיכה/התרחבות סינוסים
אם צולל לא הצליח לבצע השוואת לחצים (הדבר עלול להגרם כתוצאה מצינון או ירידה מהירה מדי לעומק) עלול הסינוס להימעך. הדבר גורם לכאב חד ולדימום. כמו כן יכול עור התוף להיקרע כתוצאה מהלחץ החיצוני, דבר שמוביל לכאבים עזים ותחושת ורטיגו.
צלילה חופשית
היפרוונטילציה
התנשמות יתר לפני צלילה חופשית יכולה ליצור מצב שבו הצולל מרגיש את החוסר בחמצן רק כשהוא מגיע למחסור קריטי ויכול לגרום לעילפון.
עילפון מים רדודים
איבוד הכרה כתוצאה מהפרשי הלחץ בעליה למים רדודים.
אובדן שליטה מוטורית
מחסור בחמצן בסיום צלילה יכול לגרום לעוויתות בלי קשר לעילפון מים רדודים.
ראו גם
רפואה היפרברית
הרכבת צד (צלילה)
קישורים חיצוניים
פגיעות צלילה, באתר 'starmed'.
לי זה לא יקרה - מדריך ההישרדות לצולל, ההתאחדות הישראלית לצלילה.
הערות שוליים
קטגוריה:צלילה
קטגוריה:בטיחות
קטגוריה:רפואת צלילה
| 2024-08-27T06:50:41
|
1892
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1892 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:31
|
בריטניה
|
REDIRECT הממלכה המאוחדת
| 2008-06-26T21:07:57
|
האימפריה הבריטית
|
האימפריה הבריטית (באנגלית: British Empire) הייתה אימפריה שנשלטה בידי בריטניה. באימפריה נכללו שטחים בעלי מעמדות שונים, בהם מושבות, דומיניונים, מדינות חסות, מנדטים. תשתיתה של האימפריה התבססה על המושבות ועמדות המסחר שיצרה ממלכת אנגליה בשלהי המאה ה־16, ותחילת המאה ה־17. בשיאה, הייתה האימפריה לגדולה ביותר מסוגה בהיסטוריה, ולמשך יותר ממאה שנים הייתה לכוח הגלובלי הדומיננטי. ב־1922 חיו תחת חסות האימפריה כ-458 מיליון נפש לערך, שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העולם, ושטחה השתרע על כ-35.5 מיליון קילומטר רבוע – כרבע משטחו היבשתי של כדור הארץ. כתוצאה מכך, המורשת, מערכות המשפט והחוק, הפוליטיקה, השפה והתרבות האנגלית נפוצו ועדיין הנפוצות ביותר ברחבי העולם. בשיא כוחה נאמר עליה שהיא "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם" מפני ששליטתה ברחבי הגלובוס הבטיחה שבכל עת תזרח השמש לפחות על חלק משטחיה.
במאות ה־15 וה־16, היו ספרד ופורטוגל לחלוצות המחקר והמיפוי הגלובלי דבר שהביא אותן להקמת אימפריות מעבר לים. לנוכח הצלחותיהן הראשונות של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית, ביקשו גם אנגליה, צרפת והולנד לקבל נתח מהסחר והעושר שהעניקו אימפריות אלו. הן החלו להקים מושבות ורשתות מסחר משלהן באסיה ובאמריקה, בעוד הן נאבקות זו בזו ובספרד ובפורטוגל, שאיבדו את ההגמוניה שלהן בתחום לאחר כניסת הכוחות החדשים ובעקבות מהלכים פוליטיים שונים שהתרחשו בתוך מדינותיהן. סדרת מלחמות עם הולנד וצרפת הותירו את אנגליה (ולאחר חוקי האיחוד של 1707, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה) ככוח הקולוניאלי הדומיננטי בצפון אמריקה. גם בהודו הפכה בריטניה לכוח הקולוניאלי המרכזי לאחר קרב פלסי, מפלתה של האימפריה המוגולית וההשתלטות על בנגל. אובדן שלוש עשרה המושבות לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית בשלהי המאה ה־18 הייתה מפלה וזעזוע קשה בבריטניה, שאיבדה את המושבה המאוכלסת והחזקה ביותר שלה.
על מנת להתאושש, תשומת הלב הבריטית כוונה במהרה אל עבר אפריקה ואסיה, שם היא הקימה לה אימפריה חדשה. בהמשך, בעקבות ניצחונה על צרפת הנפוליאונית ב-1815, נהנתה האימפריה הבריטית ממאה של דומיננטיות לא מעורערת, הודות לכלכלתה המתפתחת ולצי המלכותי החזק שלה, שלא היו לו מתחרים. במהלך המאה ה־19, בריטניה מיסדה והרחיבה את שטחי שליטתה באסיה, באפריקה, בהודו והאוקיינוס השקט, והעניקה רמה גבוהה של אוטונומיה למושבות המתיישבים הלבנים שלה (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ניופאונדלנד ולתקופה קצרה, גם אירלנד), שנודעו כדומיניונים.
צמיחתן והתפתחותן של גרמניה ושל ארצות הברית בשלהי המאה ה־19, הפריעה את העליונות הכלכלית והצבאית של בריטניה והיא יותר לא הייתה לכוח הדומיננטי היחידי. המתח הכלכלי והצבאי המתמשך בין בריטניה וגרמניה היה אחד מהנסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, במהלכה נתמכה בריטניה רבות על ידי האימפריה שלה, דרשה ממנה מאמץ כלכלי, צבאי ואנושי גדול מדי, ועל אף שהאימפריה שלה הגיעה לשיא גודלה מיד לאחריה, היא כבר לא הייתה כוח תעשייתי וצבאי שאין דומה לו. על אף שבריטניה והאימפריה שלה סיימו כמנצחות גם במלחמת העולם השנייה, חלק ממושבותיה באסיה נכבשו על ידי יפן, דבר שתרם לירידת קרנה ולדעיכתה המואצת. לאחר שנתיים מתום המלחמה, העניקה בריטניה עצמאות ל'יהלום שבכתר', הודו.
בהמשך המאה ה־20, רוב הטריטוריות של בריטניה הפכו עצמאיות כחלק מהדה-קולוניזציה שסחפה את העולם. בעיני רבים, סופה המוחלט של האימפריה היה עם השבתה של הונג קונג לרפובליקה העממית של סין ב-1997. לאחר קבלת העצמאות, הצטרפו רבות מהמושבות לשעבר של האימפריה לחבר העמים הבריטי, ארגון חופשי למדינות עצמאיות. חלקן אף הכריזו על המלוכה הבריטית, כיום צ'ארלס השלישי, כראש המדינה שלהן ולכן נמנות עם ממלכות חבר העמים הבריטי. כ-14 טריטוריות נותרו תחת השלטון הבריטי, והן הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.
מקורותיה של האימפריה (1497–1583)
יסודותיה של האימפריה הבריטית נטועים עוד לפני שבריטניה הפכה לישות פוליטית אחת, כשאנגליה וסקוטלנד היו ממלכות נפרדות. בעקבות הצלחתן של ספרד ופורטוגל בחקר הגלובלי, מינה מלך אנגליה הנרי השביעי ב-1496 את יורד הים הוונציאני ג'ון קבוט להוביל מסע לגילוי נתיב ימי לאסיה דרך צפון האוקיינוס האטלנטי. קאבוט הפליג ב-1497, ועל אף שנחת בהצלחה על חופי ניופאונדלנד (שהאמין כי הם חופי אסיה, בדומה לאמונתו של כריסטופר קולומבוס חמש שנים לפניו), לא היה שום ניסיון מצידו להקים בה מושבה. קאבוט יצא למסע שני בשנה שלאחר מכן אך ספינותיו נעלמו בים.
לא היו עוד ניסיונות להקמת מושבות עד לתקופת כהונתה של אליזבת הראשונה, בעשורים האחרונים של המאה ה־16. הרפורמציה הפרוטסטנטית באנגליה קנתה לה יריבות חדשה עם ספרד הקתולית. ב-1562, הורתה אליזבת לפריבטירים ג'ון הוקינז ופרנסיס דרייק לתקוף ספינות עבדים פורטוגזיות וספרדיות שיוצאות מחופי מערב אפריקה לאמריקה, במטרה להשתלב בסחר העבדים האטלנטי שהנהיגו. ניסיונות אלו נכשלו לרוב, ועם פרוץ מלחמת אנגליה-ספרד ב-1585, עודד הכתר האנגלי מתקפות פיראטיות נוספות על נמלים ספרדיים בחופי אמריקה ועל ספינות ספרדיות העושות את דרכן דרך האוקיינוס האטלנטי, עמוסות אוצרות מן העולם החדש. באותו הזמן, סופרים ויוצרים רבי השפעה כריצ'רד האקלוט וג'ון די (שהיה הראשון להשתמש בביטוי "האימפריה הבריטית") החלו ללחוץ להקמתה של אימפריה קולוניאלית אנגלית. באותה התקופה, הספרדים התבצרו בנחישות באמריקה, הפורטוגזים הקימו שרשרת של עמדות מסחר ומבצרים מחופי ברזיל לאפריקה ולסין, והצרפתים הקימו התיישבות באגנו של נהר סנט לורנס, שמאוחר יותר תהפוך לצרפת החדשה.
אירלנד
על אף שפיגרה מאחורי המעצמות האירופיות האחרות בהקמת מושבות ברחבי העולם, הייתה אנגליה עסוקה בקולוניזציה של ישות הקרובה לביתה, אירלנד. הקולוניזציה החלה בה בתקופה הנורמנית, המשיכה עם הכיבוש הטיודורי המחודש ועם כיבושי אוליבר קרומוול. ניתן לראות בקולוניזציה של אירלנד כמבוא לאימפריה העולמית שתקום, ובחלקה היו פעילים אנשים שמאוחר יותר פעלו בקולוניזציה של צפון אמריקה. בפרט הקבוצה שנודעה כ"אנשי המדינה המערבית", שכללה את המפרי גילברט, וולטר ראלי, פרנסיס דרייק, ג'ון הוקינז, ריצ'רד גרנוויל, וראלף ליין.
האימפריה הבריטית הראשונה (1583–1783)
ב-1578 הופקד סר המפרי גילברט על ידי המלכה אליזבת הראשונה על מסעות התגלית מעבר לים. גילברט הפליג בשנה שלאחר מכן לאיי הודו המערביים במטרה להטריד את הנמלים הספרדיים, וכדי להקים מושבה בצפון אמריקה; אך המשלחת בוטלה עוד לפני שחצתה את האוקיינוס האטלנטי. ב-1583 יצא גילברט למסעו השני, אל האי ניופאונדלנד, שם באופן רשמי טען בעלות אנגלית על מפרץ סנט ג'ון, על אף שלא הותיר שום מתיישבים מאחור. גילברט לא שרד את מסע החזרה לאנגליה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, וולטר ראלי. ב-1584 הקים ראלי את מושבת רואנוק על חופה של צפון קרוליינה המודרנית, אך מחסור באספקה גרם לכישלון ההתיישבות.
ב-1603 ירש ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד את הכתר האנגלי וב-1604, נחתם חוזה לונדון שסיים את מלחמת אנגליה-ספרד. לאחר שהשיגה שלום עם אויבתה העיקרית, תשומת הלב האנגלית פנתה מהריסת תשתיות קולוניאליות של אומות אחרות להקמת מושבות משלה. על אף שניסיונותיה הראשונים נחלו כישלון, האימפריה הבריטית החלה ללבוש צורה במהלך השנים המוקדמות של המאה ה־17, עם ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה ובקריבים, ובהקמתה של חברה פרטית, חברת הודו המזרחית הבריטית שנוסדה כדי לסחור באסיה. תקופה זאת, עד לאובדן שלוש עשרה המושבות לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה־18 נקראת "האימפריה הבריטית הראשונה".
אמריקה, אפריקה וסחר העבדים
250px|ממוזער|שמאל|ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה בשנת ה-50 של המאה ה־18: 1: ניופאונדלנד; 2: נובה סקוטיה; 3: שלוש עשרה המושבות; 4: ברמודה; 5: איי בהאמה; 6: הונדורס הבריטית; 7: ג'מייקה; 8: האנטילים הקטנים
תחילה, סיפקו הקריבים את אנגליה כמושבות הרווחיות והמשתלמות ביותר, אך לא לפני שמספר ניסיונות להתיישבות נכשלו. הניסיון להקים מושבה בגיאנה ב-1604 נמשך שנתיים בלבד, ונכשל מפני שלא סיפק את תכליתו העיקרית, להכיל מרבצי זהב. ההתיישבויות בסנט לוסיה (1605) ובגרנדה (1609) נכשלו גם הן, אך התיישבויות מוצלחות הוקמו בסנט קיטס (1624), ברבדוס (1627) ונוויס (1628). במושבות אימצו את מערכת מטעי הסוכר, שנחלה הצלחה גדולה בברזיל הפורטוגזית. תחילה, הותר לספינות הולנדיות לסחור בעבדים ולקנות סוכר במושבות האנגליות, אולם ב-1651 הכריז הפרלמנט האנגלי שרק ספינות אנגליות יוכלו לסחור במושבותיהן, כדי להבטיח שהרווח מהסחר יישאר בידיים אנגליות. הדבר הוביל לעוינות בין אנגליה לרפובליקה ההולנדית, ולסדרת מלחמות בין השתיים, ובסופן להתחזקות העמדה האנגלית באמריקה, על חשבון זו ההולנדית. ב-1655 סיפחה אנגליה את האי ג'מייקה מספרד, וב-1666 הצליחה בהתיישבות בבהאמה.
התיישבות הקבע האנגלית הראשונה נוסדה ב-1607 בג'יימסטאון, בהנהגתו של הקפטן ג'ון סמית' ובניהולה של חברת וירג'יניה. זכויות החברה נשללו ב-1624, והמושבה הועברה לשליטתו הישירה של הכתר האנגלי, שהכריז על הקמת המושבה של וירג'יניה. חברת ניופאונדלנד נוסדה ב-1610 במטרה להקים יישוב קבע בניופאונדלנד, אך לא הייתה מוצלחת במידה רבה. ב-1620, נוסדה מושבת פלימות' כמקלט למאמינים מהזרם הפוריטני, שמאוחר יותר נודעו כפילגרימים. בריחה מרדיפות על רקע דתי הפכה למניע לאנגלים רבים לעבור את הסכנות שבחציית האוקיינוס האטלנטי: מרילנד נוסדה ב-1634 כמקלט לנצרות הקתולית, רוד איילנד נוסדה ב-1636 כמושבה המקבלת את כל הדתות, וקונטיקט נוסדה ב-1639 לקונגרגטיונליסטים. פרובינציית קרוליינה נוסדה ב-1663, וב-1664 אנגליה קיבלה את השליטה על הולנד החדשה (ניו יורק) בתמורה לסורינם, לאחר הסכם שנחתם בסופה של המלחמה ההולנדית-אנגלית השנייה. ב-1681 נוסדה המושבה של פנסילבניה על ידי ויליאם פן. המושבות בצפון אמריקה ייצאו טבק, כותנה ואורז, אך היו פחות רווחיות מהמושבות שבקריביים, על אף שהיו עשירות באדמה חקלאית טובה, שמשכה מספר רב של מהגרים אנגלים.
ב-1670, העניק צ'ארלס השני זכויות לחברת מפרץ הדסון, מהלך שהעניק לה מונופול על הסחר בפרוות, במה שנודע אז כארץ רופרט, שטח נרחב שמאוחר יותר יהפוך לחלק עיקרי מקנדה. המבצרים ועמדות המסחר שהוקמו בידי החברה היו תכופות קרבן לתקיפות הצרפתים, שהקימו מושבה לסחר בפרוות משלהם בצפון אמריקה – צרפת החדשה.
שנתיים מאוחר יותר, הוקמה חברת אפריקה, שקיבלה מונופול ממלכותי מטעם צ'ארלס השני על הסחר לאספקת עבדים למושבות האנגליות בקריביים. מתחילתו, הסחר בעבדים היה מרכיב בסיסי לכלכלה האנגלית באיי הודו המערביים. עד לביטול סחר העבדים ב-1807, העבירו ספנים בריטיים כשלושה וחצי מיליון אפריקאים לעבדות באמריקה, כשליש מהעבדים שהועברו אליה דרך האוקיינוס האטלנטי. כדי להקל על הסחר, הוקמו מבצרים על חופה של מערב אפריקה, כמו באיי ג'יימס, אקרה ואיי בונס. בקריביים הבריטים אחוז האוכלוסייה השחורה עלה מ-25% ב-1650 ל-80% ב-1780. בשלוש עשרה המושבות עלו אחוזי השחורים מ-10% ל-40% בערך באותן תקופות (בעיקר בדרום). לסוחרי העבדים, הסחר היה רווחי מאוד, והפך לכלכלה המובילה לערים אנגליות מערביות כמו בריסטול וליברפול, מה שיצר את פינתו השלישית של מה שנקרא "משולש הסחר" עם אפריקה ואמריקה. אך למועברים מאפריקה, התנאים הקשים והלא היגייניים בספינות העבדים והתזונה הדלה גרמו לתמותה ממוצעת של אחד מכל שבעה עבדים במהלך המסע.
ב-1695, אישר הפרלמנט הסקוטי את הקמתה של חברת סקוטלנד, שהקימה ב-1698 התיישבות במפרץ פנמה, במטרה לבנות באזור תעלה. אך בשל המצור הספרדי ממלכות המשנה של גרנדה החדשה, ובשל מחלת המלריה, המושבה ננטשה שנתיים לאחר מכן. ההתיישבות הייתה אסון כלכלי לסקוטלנד – כרבע מההון הסקוטי הושקע בפרויקט, וניתץ את התקוות הסקוטיות להקמת אימפריה גלובלית משלה. הכישלון הביא גם לאיחוד בין סקוטלנד לאנגליה שתי בחוקי האיחוד של 1707, שהקים את ממלכת בריטניה הגדולה.
היריבות עם הולנד באסיה
מסוף המאה ה־16, החלו אנגליה והולנד לערער את המונופול הפורטוגזי על הסחר באסיה, עם הקמתן של חבַרות הון משותף, חברת הודו המזרחית הבריטית וחברת הודו המזרחית ההולנדית, שהוקמו בשנים 1600 ו-1602. מטרתן העיקרית של החברות הללו הייתה להיכנס לסחר המשתלם בתבלינים, ולהתמקד במקורו, אינדונזיה, ובמרכזו שבהודו. הקרבה בין לונדון לאמסטרדם והתחרות המתמשכת בין אנגליה להולנד הובילה לעימות בין שתי החבַרות, לאחר הכיבוש ההולנדי של איי מאלוקו (שלפני כן היה מעוז פורטוגזי) לאחר נסיגת האנגלים מהאזור ב-1622, והצלחת האנגלים בהודו, בסוראט, לאחר הקמת מפעל במקום ב-1613.
ממוזער|שמאל|200px|פורט סנט ג'ורג' במדרס
אף על פי שאנגליה תנצח את הולנד בסופו של דבר כאימפריה קולוניאלית, לתקופה קצרה המערכת הפיננסית המתקדמת של הולנד ושלוש מלחמות הולנד-אנגליה במאה ה־17 הותירו את הולנד בעמדה חזקה מזו של אנגליה באסיה. העוינות פסקה לאחר המהפכה המהוללת ב-1688, בה ויליאם מאורנג' ההולנדי עלה לכתר האנגלי, והביא שלום בין אנגליה להולנד. הסכם בין שתי המדינות השאיר את הסחר בתבלינים האינדונזי להולנדים ואת תעשיית הטקסטיל ההודית לאנגלים. בסופו של דבר עתיד הטקסטיל לעלות על התבלינים מבחינה כלכלית, והחל מ-1720 גם מבחינה שיווקית, וההסכם נתן בסופו של דבר יתרון לחברת הודו המזרחית האנגלית על זו ההולנדית. חברת הודו המזרחית האנגלית העתיקה את מוקדה מסוראט – מרכז הסחר בתבלינים – לפורט סנט ג'ורג' (שבעתיד יקרא מדרס), בומביי (נמסרה מידי הפורטוגזים לצ'ארלס השני מלך אנגליה ב-1661 כנדוניה לקתרינה דה ברגנסה) וסוטנוטי (שעתידה להתאחד עם שני כפרים אחרים לעיר קולקטה).
המאבק העולמי עם צרפת
השלום בין הולנד לאנגליה ב-1688 גרם לכך ששתי המדינות נכנסו למלחמת תשע השנים כבעלות ברית. אך העימות – שהתנהל באירופה ומעבר לים בין צרפת, ספרד והברית האנגלו-הולנדית – הותיר את בריטניה ככוח קולוניאלי חזק יותר מההולנדים, שנאלצו להקדיש חלק גדול יותר מצבאם באירופה. במאה ה־18 הפכה בריטניה לכוח הדומיננטי בעולם, וצרפת הפכה ליריבתה העיקרית.
בשל מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ב-1700 הועברו הכתר הספרדי והאימפריה הקולוניאלית שלו לפיליפ דוכס אנז'ו, נכדו של מלך צרפת. עלייתו של פיליפ לכתר הספרדי העלה את הרעיון של איחוד צרפת, ספרד והאימפריות הקולוניאליות שלהן, דבר ממנו חששו בריטניה ושאר הכוחות באירופה. ב-1701, צידדו בריטניה, פורטוגל והולנד באימפריה הרומית הקדושה נגד ספרד וצרפת במלחמת הירושה הספרדית. המלחמה, בה צרפת וספרד הפסידו, נמשכה עד 1714 ובסופה, בהסכם אוטרכט, ויתר פיליפ על זכויותיו ועל זכויות צאצאיו על הכתר הצרפתי. האימפריה הבריטית הרחיבה את חזקותיה: היא קיבלה את ניופאונדלנד ואקדיה מצרפת, ואת גיברלטר ומינורקה מספרד. גיברלטר, שהיא עדיין אחת מהטריטוריות הבריטיות שמעבר לים, הפכה לבסיס ימי חשוב ואיפשרה לבריטניה לשלוט במיצר גיברלטר המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון.
ממוזער|שמאל|250px|תבוסת הצי הצרפתי בקוויבק ב-1759
מינורקה הוחזרה לספרד בהסכם אמיין ב-1802, לאחר שעברה פעמיים מיד ליד. ספרד נתנה לבריטניה גם את הזכויות לאסיאנטו (אישור למכור עבדים באמריקה הספרדית).
מלחמת שבע השנים שהחלה ב-1756, הייתה המלחמה הראשונה שהתנהלה ברחבי הגלובוס – באירופה, בהודו, בצפון אמריקה, בקריביים, בפיליפינים ועל חופי אפריקה. לחתימת חוזה פריז ב-1763 הייתה השפעה גדולה על עתידה של האימפריה הבריטית. עתידה של צרפת ככוח קולוניאלי בצפון אמריקה למעשה נגמר עם ההכרה בדרישות הבעלות של בריטניה על ארץ רופרט ומסירתה של צרפת החדשה (והשארת מאות דוברי צרפתית בשליטה בריטית), ומסירת לואיזיאנה לספרד. ספרד מסרה את פלורידה לבריטניה. בהודו, המלחמה הקרניתית השאירה את צרפת בשטחיה, אך עם מגבלה צבאית והתחייבות לתמוך בקולוניות הבריטיות, ובעצם עזיבת עתידה של הודו לבריטניה. הניצחון הבריטי על צרפת במלחמת שבע השנים הותיר למעשה את בריטניה ככוח הדומיננטי בעולם.
עלייתה של "האימפריה הבריטית השנייה" (1783–1815)
ממוזער|שמאל|250px|ניצחונו של רוברט קלייב בקרב פלאסי, ביסוס החברה ככוח צבאי וכמו כן ככוח מסחרי.לאורך עשורים אלו העמיקה האימפריה את שליטתה באוקיאניה, אמריקה הצפונית ובאסיה.
בתקופה זו האימפריה אימצה עקרונות מדיניות שמטרתם להקטין את ההתנגדות בשטחים הכבושים, ובין היתר אסרה על פעילותם של מיסיונרים נוצרים מסיבה זו.
שלטון החברה בהודו
במהלך המאה הראשונה של פעילותה, התמקדה חברת הודו המזרחית הבריטית במסחר, מאחר שכוחה לא השתווה לאימפריה המוגולית, שהעניקה לה זכויות מסחר בשנת 1617. הדבר השתנה במהלך המאה ה־18 עם דעיכתה של האימפריה המוגולית, ועם תחילת המאבק בין חברת הודו המזרחית הבריטית למקבילתה הצרפתית בעשור הרביעי והחמישי של המאה ה־18. קרב פלסי, שהתרחש בשנת 1757, הסתיים בניצחון בריטי בהנהגתו של רוברט קלייב, על הצרפתים ובעלי בריתם ההודים, וכן הותיר את בריטניה עם השליטה על בנגל, ועם כוח צבאי ופוליטי גדול בהודו. בעשורים שלאחר מכן, המשיכה החברה להגדיל את שטחי שליטתה בהודו, עד שמרבית תת-היבשת ההודית נמצאה תחת שליטתה באופן ישיר או עקיף בשנת 1857.
אובדן שלוש עשרה המושבות באמריקה
במהלך העשור השישי והשביעי של המאה ה־18, המתיחות בין שלוש עשרה המושבות לבריטניה עלתה בהדרגה, בעיקר בשל הכעס על ניסיונות הפרלמנט הבריטי למשול ולמסות את המתיישבים האמריקאים ללא הסכמתם. הוויכוח על זכויותיהם של המתיישבים האמריקאים הפך לאלים, וב-1775, פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית. בשנה שלאחר מכן, הכריזו המתיישבים על עצמאותה של ארצות הברית, ועם סיוע מספרד, צרפת והולנד, המשיכו במלחמה וניצחו בה בשנת 1783.
ממוזער|250px| כניעתו של קרונווליסט ביורקטאון (ג'ון טרמבול, 1797) אובדן של המושבות האמריקאיות סימן את סופה של "האימפריה הבריטית הראשונה"
ההפסד של חלק כה עיקרי מאמריקה הבריטית, ובאותו הזמן המושבה המאוכלסת ביותר של בריטניה, נראה בידי מספר היסטוריונים כנקודת המפנה בין האימפריה הבריטית ה"ראשונה" והאימפריה ה"שנייה", שבמהלך אותו השינוי העבירה בריטניה את התמקדותה מאמריקה לאסיה, לאוקיינוס השקט ומאוחר יותר לאפריקה. ספרו של אדם סמית, עושר העמים, גרס כי קולוניות הן מיותרות, וכי סחר חופשי צריך להחליף את משטר המרקנטיליזם הישן שאפיין את תקופת הקולוניאליזם הראשונית של ספרד ופורטוגל. צמיחת המסחר בין ארצות הברית לבין בריטניה לאחר 1783 אישר את ראייתו של סמית כי שליטה פוליטית היא לא הכרחית להצלחה כלכלית. המתח בין שתי האומות החריף במהלך המלחמות הנפוליאוניות, עם ניסיונותיה של בריטניה להפריע לסחר בין צרפת וארצות הברית. ארצות הברית הכריזה מלחמה, מלחמת 1812, במהלכה ניסו שני הצדדים לכבוש כמה שיותר שטחים מהצד השני. הניסיונות נכשלו, והסכם גנט, שנחתם ב-1815, השיב את הגבולות שלפני המלחמה.
המאורעות בשלוש עשרה המושבות, השפיעו על המשטר הבריטי בקנדה, אליה היגרו בין 40,000 ל-100,000 לויאליסטים מובסים, לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית. 14,000 הלויאליסטים שנמלטו לנהר סנט ג'ון בנובה סקוטיה הרגישו מרוחקים מדי מהממשל המחוזי בהאליפקס, ולכן הפריד הממשל הבריטי את ניו ברנזוויק למושבה חדשה ב-1784. המהלך החוקתי של 1791 יצר את הפרובינציות קנדה העילית (בעיקר דוברי אנגלית) וקנדה התחתית (בעיקר דוברי צרפתית) כדי לדכא את המתח בין שתי הקהילות, ויישם מערכת ממשלתית דומה לזאת שבבריטניה, במטרה לחזק את השלטון האימפריאלי ולא לאפשר שלטון עממי בממשלה, כמו זה שגרם לפרוץ המהפכה בשלוש עשרה המושבות.
אוסטרליה וניו זילנד
שמאל|ממוזער|200px|מסעותיו וגילוייו של ג'יימס קוק באוקיינוס השקט הביאו להקמתן של מספר מושבות בריטיות, ביניהן גם אוסטרליה וניו זילנד
משנת 1718, גירוש למושבות באמריקה היה עונש על מספר עבירות פליליות בבריטניה, ובסך הכל הועברו כאלף פושעים לאמריקה מדי שנה. משנצטרכה למצוא תחליף לאחר אובדן שלוש עשרה המושבות ב-1783, פנתה הממשלה הבריטית לתגלית החדשה – אוסטרליה. חופה המערבי של אוסטרליה התגלה על ידי החוקר ההולנדי וילם יאנסזון בשנת 1606. מאוחר יותר, נקרא החוף המערבי ניו הולנד על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, אך לא היה שום ניסיון ליישב אותו מצידם. ב-1770, גילה ג'יימס קוק את חופה המזרחי של אוסטרליה במהלך מסעו המדעי בדרום האוקיינוס השקט. הוא קרא לה ניו סאות' ויילס, וטען עליה בעלות בריטית. ב-1778, הבוטנאי של קוק, ג'וזף בנקס הגיש לממשלה הבריטית עדויות על התאמתו של מפרץ בוטאני להקמת התיישבות פלילית, וב-1787 המשלחת הראשונה של אסירים יצאה מבריטניה לכיוון אוסטרליה. בריטניה המשיכה לשלוח אסירים לניו סאות' ויילס עד לשנת 1840, עת התגוררו בה כ-56,000 תושבים, רובם אסירים, אסירים לשעבר או צאצאיהם. המושבות האוסטרליות הפכו יצואניות רווחיות של זהב וצמר.
במהלך מסעו, ביקר קוק גם בניו זילנד, שהתגלתה על ידי שייטים הולנדיים בשנת 1642. קוק טען בעלות בריטית על האי הצפוני והדרומי בשנים 1769 ו-1770 בהתאמה. תחילה, יחסי הגומלין בין הילידים המאורים לבין האירופים היו מוגבלים לסחר בלבד. אך ההתיישבויות האירופיות התרחבו במהלך העשורים הראשונים של המאה ה־19, עם הקמתן של מספר תחנות סחר באיים, במיוחד בצפוני. ב-1839, חברת ניו זילנד הכריזה על תוכניתה לקנות שטחים נרחבים במטרה להקים מושבות בניו זילנד. ב-6 בפברואר 1840, קפטן ויליאם הובסון ובערך 40 צ'יפים מאורים חתמו על הסכם ואיטנגי. ההסכם הזה נחשב על ידי רבים כמסמך המייסד של ניו זילנד, אך השוני בין הגרסה האנגלית לזו המאורית ממשיך להוות מקור מחלוקת.
מלחמה עם צרפת הנפוליאונית
ממוזער|350px|שמאל|קרב ווטרלו שסימן את סופן של המלחמות הנפוליאוניות.
ב-1789 בריטניה נקראה תיגר פעם נוספת על ידי צרפת, אך הפעם במסגרת המלחמות הנפוליאוניות. במאבק זה, שלא בדומה לקודמיו, הייתה תחרות אידאולוגית בין שתי האומות. לא רק מושבותיה של בריטניה היו בסכנה; נפוליאון איים לפלוש לבריטניה עצמה, בדומה לארצות אירופה הקונטיננטלית שצבאו פלש אליהם.
ולכן, השקיעה בריטניה הון ומשאבים רבים כדי לנצח בהן. הנמלים הצרפתים נחסמו על ידי הצי המלכותי, שניצח ניצחון מוחץ את הצי הצרפתי והספרדי בקרב טרפלגר ב-1805. מושבות שמעבר לים הותקפו ונכבשו, כולל אלו של הולנד שסופחו על ידי נפוליאון ב-1810. צרפת הובסה לבסוף בידי צבאות הקואליציה השביעית ב-1815. ידה של בריטניה והאימפריה שלה שוב הייתה על העליונה בחוזי השלום: צרפת מסרה לידיה את האיים היוניים ואת מלטה (שנכבשה ב-1797) את סנט לוסיה את מאוריציוס, את איי סיישל ואת טובגו; ספרד מסרה לידיה את טרינידד; והולנד מסרה את גיאנה ואת מושבת הכף. בריטניה החזירה לצרפת את גוואדלופ, מרטיניק, גורה, גיאנה הצרפתית ואת ראוניון; ולהולנד החזירה את ג'אווה ואת סורינם.
ביטול העבדות
תחת לחץ עולה וגובר מצד התנועה לביטול העבדות, הוציאה הממלכה המאוחדת מחוץ לחוק את הסחר בעבדים בשנת 1807. ב-1808, הפכה סיירה לאון למושבה בריטית רשמית לעבדים משוחררים. אמנת ביטול העבדות שעברה בפרלמנט ב-1833, הפכה לא רק את סחר העבדים ללא חוקי, אלא גם את העבדות עצמה ללא חוקית, וגרמה לשחרור כל העבדים בשטחי האימפריה ב-1 באוגוסט 1834.
"המאה האימפריאלית" של בריטניה (1815–1914)
ממוזער|שמאל|180px|מפת האימפריה הבריטית ב-1897. מסומנת בצבע הוורוד, צבעה המסורתי של האימפריה במפות
במהלך התקופה שבין 1815 ו-1914, הנקראת בידי מספר היסטוריונים "המאה האימפריאלית" של בריטניה, התווספו לאימפריה בערך 25,000,000 קילומטרים רבועים של שטח, ובערך 400 מיליון תושבים. הניצחון על נפוליאון ב-1815, הותיר את בריטניה ללא אויבים משמעותיים, מלבד רוסיה במרכז אסיה. מאחר שלא הייתה מאותגרת כלל מבחינה ימית, אימצה בריטניה את תפקיד השוטר העולמי, מצב עניינים שמאוחר יותר נודע כ"פאקס בריטניקה". כמו כן, אימצה בריטניה משטר חוץ של בידוד בינלאומי. מלבד השלטון הישיר שהפעילה בריטניה במושבותיה, מעמדה הדומיננטי בסחר העולמי גרם לכך שהיא שלטה בפועל בכלכלותיהן של מדינות עצמאיות רבות כמו סין, ארגנטינה וסיאם, שלטון שאופיין בידי מספר היסטוריונים כ"אימפריה לא רשמית".
בתקופה זו השתנתה מדיניותה של בריטניה כלפי המיסיונרים, בעקבות התחזקותם הפוליטית של הנוצרים האוונגליסטים באנגליה, והאימפריה אימצה מדיניות נייטרליות לנושא, שבפועל איפשרה פעילות מיסיונרית וגרמה להשפעה נוצרית ברבות מהקולוניות הבריטיות.
חוזקה האימפריאלי של בריטניה נתמך בידי אוניות הקיטור והטלגרף – טכנולוגיות חדשות שהומצאו במחצית השנייה של המאה ה־19, ואיפשרו לבריטניה להגן על האימפריה שלה. ב-1902, הייתה מחוברת כל האימפריה הבריטית ברשתות טלגרף, מה שנקרא "אל רד ליין".
חברת הודו המזרחית באסיה
המשטר הבריטי באסיה במהלך המאה ה־19, התמקד בעיקר על הגנה ועל הרחבת הודו, שנראתה בבריטניה כמושבה החשובה ביותר שלה, וכמפתח לשאר אסיה. חברת הודו המזרחית הבריטית הובילה את התפתחותה של האימפריה הבריטית באסיה. תחילה, שילבה החברה כוחות עם הצי המלכותי במהלך מלחמת שבע השנים, והשתיים המשיכו לשתף פעולה גם בזירות שמחוץ להודו: גירושו של נפוליאון ממצרים (1799), כיבוש ג'אווה מהולנד (1811), רכישת סינגפור (1819) ומלאקה (1824), ונפילתה של בורמה (1826).
ממוזער|שמאל|250px|קריקטורה פוליטית משנת 1876 של בנג'מין דיזראלי, המכתיר את המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו
מבסיסיה בהודו, החלה החברה להיכנס לסחר האופיום המשתלם בסין בעשור השלישי של המאה ה־18. הסחר, שהוצא מהחוק בסין על ידי שושלת צ'ינג ב-1729, עזר לייצב את חוסר האיזון המסחרי שנוצר עקב ייבוא הענק הבריטי של התה מסין, שהזרים כמויות אדירות של כסף מבריטניה לסין. ב-1839, ההחרמה של 20,000 תיבות אופיום בידי הרשויות הסיניות, גרמו לבריטניה לפתוח במלחמת האופיום הראשונה, ולכיבושו של האי הונג קונג, באותו הזמן, התיישבות מינורית.
סופה של החברה הואץ בשל מרד של חיילים הודים במפקדיהם הבריטים, בשל ניסיונותיה של בריטניה להפוך את הודו למערבית. לקחו כשישה חודשים לדכא את המרד, עם הפסדים בנפש של שני הצדדים. לאחר מכן, השליטה הממשלה הבריטית שלטון ישיר על הודו, ופתחה בתקופה שנקראה הראג' הבריטי. במהלך אותה התקופה הוצב בהודו מושל שניהל ופיקח על המושבה, והמלכה ויקטוריה הוכתרה כקיסרית הודו. חברת הודו המזרחית הבריטית נסגרה בשנה שלאחר מכן, ב-1858.
הודו סבלה מסדרה של בצורות בשלהי המאה ה־19, מה שגרם לרעב גדול, במהלכו מתו בערך10 מיליון אנשים. חברת הודו המזרחית הבריטית נכשלה ביישום משטר מתאים להתמודדות עם הבצורת במהלך תקופת שלטונה. אך הדבר השתנה במהלך הראג', שהפקיד משלחות למחקר לאחר כל בצורת, כדי לבדוק מה גרם לה. הבצורות נמשכו עד לתחילתה של המאה ה־20, עת מצא הראג' פתרון לבעיה.
היריבות עם רוסיה
במהלך המאה ה־19, התחרו בריטניה והאימפריה הרוסית על תפיסתו של החוזק השלטוני באסיה, עם דעיכתן של האימפריות העות'מאנית, הסינית והפרסית. היריבות ביניהן באירואסיה נודעה מאוחר יותר כ"המשחק הגדול". חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה התגשמו, עם הניצחונות של רוסיה על טורקיה ופרס, שהראו את שאיפותיה האימפריאליות של רוסיה ואת יכולתה לממשן, והפיצה חשש ברחבי בריטניה לפלישה יבשתית להודו. ב-1839, ניסתה בריטניה להגן על הודו בכיבוש אפגניסטן, אך המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה הייתה מפלה גדולה לבריטניה. כשפלשה רוסיה לבלקן הטורקי ב-1853, החששות מפני שלטון רוסי בים התיכון ובמזרח התיכון הובילו את צרפת ובריטניה לפתוח במלחמת קרים בשיתוף פעולה עם האימפריה העות'מאנית, כדי להרוס את יכולותיה הימיות של רוסיה. המלחמה הייתה מפלה כללית לרוסיה; היא כללה טכניקות חדשות מהלוחמה המודרנית, והייתה המלחמה הגלובלית היחידה בה השתתפה בריטניה במהלך הפאקס בריטניקה.
המצב במרכז אסיה נותר לא פתור למשך שני עשורים נוספים, כשסיפחה בריטניה את באלוצ'יסטאן, וכיבושן של קירגיזסטן, קזחסטן וטורקמניסטן על ידי רוסיה. למשך זמן מסוים, היה נראה כי מלחמה נוספת עומדת לפרוץ בין השתיים, אך הן הגיעו להסכם בקשר לשטחי ההשפעה שלהן באזור ב-1878, ובקשר לשאר המחלוקות ביניהן בשנת 1907, עם חתימתה של האמנה האנגלו-רוסית. ההרס של הצי הרוסי בקרב פורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה–יפן, גם הורידה את חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה.
מהכף לקהיר
ממוזער|שמאל|200px|"הקולוסוס של רודס" – מהכף לקהיר – ססיל רודס נמתח ממושבת הכף למצרים
בשנת 1652 הקימה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכף בקצה הדרומי של אפריקה. היא הקימה את המושבה כתחנת דרך לספינותיה ששטו לכיוון איי הודו המזרחיים וחזרה מהם. בריטניה סיפחה רשמית את השטח ואת אוכלוסיית הבורים ("חקלאים" בהולנדית/אפריקנס) הגדולה שלה ב-1806, לאחר שכבשה אותה ב-1795 במטרה למנוע מצרפת הנפוליאונית לכבוש אותה. ההגירה הבריטית למושבת הכף התגברה לאחר 1820, מה שדחק את אלפי הבורים שהתגוררו בה צפונה, להקמת רפובליקות עצמאיות משלהם, כחלק מהטרק הגדול של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה־19. במהלך התהליך הזה התנגשו הוורטרקרים רבות עם הבריטים, להם היו תקוות להרחבת ההתיישבות בדרום אפריקה, כולל שטחיהן של אומות הזולו והסותו. בסופו של דבר הקימו הבורים שתי רפובליקות יותר יציבות; הרפובליקה הדרום-אפריקאית (1852–1877, 1881–1902) ומדינת אורנג' החופשית (1854–1902). בשנת 1902 השלימה בריטניה את ההשתלטות הצבאית על שתי רפובליקות הבורים, וחתמה על הסכם עימן לאחר מלחמת הבורים השנייה.
ב-1869 פתח נפוליאון השלישי את תעלת סואץ למעבר ספינות, ובכך חיבר את האוקיינוס ההודי לים התיכון. תחילה, התנגדו הבריטים לחפירת התעלה, אך במהרה הם הבינו את חשיבותה האסטרטגית. ב-1875, רכשה ממשלתו השמרנית של בנג'מין דיזראלי כ-44 אחוז ממניותיה של תעלת סואץ ממנהיגה של מצרים, איסמעיל פאשה, בתמורה לכארבע מיליון לירות שטרלינג. על אף שהרכישה לא העניקה לבריטניה שליטה מוחלטת על נתיב המים, היא כן נתנה לה תנופה באזור. השליטה הכלכלית האנגלו-צרפתית במצרים הסתיימה עם כיבושה של מצרים על ידי בריטניה ב-1882. הצרפתים עדיין היו מחזיקי המניות הדומיננטיים בתעלה, וניסו להחליש את הדומיננטיות הבריטית בה. שני הצדדים הגיעו לפשרה ב-1888 באמנת קושטא. האמנה יצאה לפועל ב-1904 והפכה את התעלה לשטח נייטרלי, אך נשלטה דה פקטו על ידי הבריטים שכוחותיהם נשארו בה עד לשנת 1954.
כשפעילותן של צרפת, בלגיה ופורטוגל בנהר הקונגו התחתי איימה לערער את הסדר באפריקה הטרופית, ועידת ברלין ב-1884–1885 ביקשה להסדיר את התחרות בין הכוחות האירופים במה שנקרא כיום "המרוץ לאפריקה". הוועידה קבעה את כלל ה"כיבוש האפקטיבי" כקריטריון להכרה בינלאומית לסיפוח שטחים. המירוץ לאפריקה נמשך לתוך העשור האחרון של המאה ה־19 וגרם לבריטניה לשקול מחדש את החלטתה ליסוג מסודאן ב-1885. צבא בריטי ומצרי משותף הביס את הצבא המהדיסטי של מוחמד אחמד ב-1896, ובכך סיים את המלחמה המהדיסטית, והדף את הניסיון הצרפתי לפלישה לפאשודה ב-1898. סודאן הפכה לקונדומיניום אנגלו-מצרי משותף – שטח חסות משותף בשמו, אך מושבה בריטית בלבד בפועל. במסגרת הסדרת הקולוניאליזם באפריקה הוקם גם הפרוטקטורט של מזרח אפריקה הבריטית (קניה וחלק מאוגנדה המודרניות).
הכיבושים הבריטיים בדרום ומזרח אפריקה עודדו את ססיל רודס, חלוץ ההתפשטות הבריטית באפריקה, להגות את רעיון "מהכף לקהיר" – מסילת רכבת שתחבר את תעלת סואץ האסטרטגית לדרום אפריקה העשירה במינרלים. ב-1888 רודס וחברתו הפרטית, חברת דרום אפריקה הבריטית, כבשה וסיפחה שטחים צפונית לדרום אפריקה, שנקראו על שמו – רודזיה.
מעמדן המשתנה של המושבות הלבנות
הדרך לעצמאות של מושבות המתיישבים הלבנים באימפריה הבריטית החלה ב-1839, עם דיווח דורהאם, שהציע איחוד וממשל עצמי לשתי הפרובינציות הקנדיות, קנדה העילית והתחתית, כפתרון לחוסר השקט הפוליטי שהיה באזור. הצעות הדיווח החלו להיות מיושמות עם העברת חוק האיחוד של 1840, שיצר את פרובינציית קנדה המאוחדת. ממשלה אחראית יושמה לראשונה בנובה סקוטיה ב-1848, ובמהרה יושמה גם בשאר הפרובינציות הצפון אמריקאיות. ב-1867, פרובינציית קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה אוחדו ליצירת הדומיניון של קנדה, שנהנתה משלטון עצמאי מלא פרט ליחסי חוץ בינלאומיים.
אוסטרליה וניו זילנד קיבלו אותה רמה של ממשל עצמאי לאחר 1900, כשאוחדו כל המושבות באוסטרליה ליצירת פדרציית אוסטרליה ב-1901. המושג "מעמד דומיניון" הוצג בצורה רשמית בוועידה האימפריאלית של 1907, כדי להעניקו רשמית לקנדה, ניופאונדלנד, ניו זילנד ואוסטרליה.
בשנת 1910 ניתן מעמד הדומיניון לאיחוד דרום אפריקה, אשר נוצר מאיחודן של מושבת הכף, מושבת נטאל, מושבת טרנסוואל ומושבת נהר האורנג' (שעקב כך הפכו לארבע הפרובינציות כף התקווה הטובה, נטאל, טרנסוואל ומדינת אורנג' החופשית).
בעשורים האחרונים של המאה ה־19 החל מאבק פוליטי למען הקמתו של בית לאומי אירי. אירלנד הוטמעה לתוך הממלכה המאוחדת בחוק האיחוד של 1800, לאחר המרד האירי של 1798. אירלנד סבלה מבצורת חמורה בין השנים 1845–1852. שלטון עצמאי אירי נתמך בידי ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלאדסטון, שקיווה שאירלנד תלך בעקבותיה של קנדה כדומיניון בתוך האימפריה. אך הצעת החוק שניסה להעביר ב-1886, לא עברה בפרלמנט, מאחר שרבים מחבריו חששו שאירלנד עצמאית למחצה עלולה להוות סכנה לבריטניה או להוות את תחילתה של התפרקות האימפריה. הצעת חוק שנייה בנושא לא עברה מאותן הסיבות. הצעת חוק שלישית כן עברה בפרלמנט בשנת 1914, אך לא יושמה עקב פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, מה שהוביל למרידת חג הפסחא ב-1916.
מלחמות העולם (1914–1945)
עם כניסתה של המאה ה־20, חששות החלו לעלות בבריטניה על יכולותיה להמשיך להגן על כל האימפריה שלה ובאותו הזמן להמשיך במשטר "בידוד מזהיר". גרמניה החלה לעלות במהרה ככוח צבאי ותעשייתי, וכבר לא נראתה כיריב שווה בשום מלחמה עתידית. עם ההבנה כי היא מתחילה לדעוך באוקיינוס השקט, ועם איומו של הצי הגרמני מהבית, בריטניה יצרה ברית עם יפן ב-1902, ועם שתי אויבותיה הישנות, צרפת (1904) ורוסיה (1907).
מלחמת העולם הראשונה
ממוזער|שמאל|200px|שיט ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול") לעבר יוטלנד, 1916
חששותיה של בריטניה למלחמה עם גרמניה התממשו ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הייתה זו המלחמה הכוללת הראשונה עימה התמודדה האימפריה והממשלה נקטה בשורת צעדים כדי להתמודד עם המצב החדש ובכלל זה החלת החוק להגנת הממלכה. הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ובעלות בריתה חייבה גם את מושבותיה והדומיניונים שלה, שסיפקו סיוע צבאי, כלכלי וחומרי יקר ערך לבריטניה. מעל ל-2.5 מיליון אנשים שירתו בצבאות הדומיניונים, כמו גם אלפים רבים של מתנדבים ממושבות הכתר הבריטי. רוב מושבותיה של גרמניה באפריקה נפלשו ונכבשו במהרה, ובאוקיינוס השקט, כבשו אוסטרליה וניו זילנד את סמואה ואת גינאה החדשה הגרמנית. לתרומתם של הכוחות האוסטרליים והניו זילנדיים במערכה בגליפולי נגד האימפריה העות'מאנית ב-1915, הייתה השפעה גדולה על המודעות הלאומית בבית, וסימנה את קו פרשת המים בהפיכתן ממושבות לאומות עצמאיות. שתי המדינות ממשיכות לציין את התרומה למערכה ביום אנזא"ק. הקנדים ראו את קרב רכס וימי באור דומה. תרומתם של הדומיניונים למאמץ המלחמתי הוכר בבריטניה ב-1917, כשהזמין ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' את ראשי ממשלות הדומיניונים לקבינט המלחמה האימפריאלי, כדי לתאם את המשטר האימפריאלי.
תחת תנאיו של חוזה ורסאי, שנחתם ב-1919, הגיעה בריטניה לשיא גודלה, כשנוספו כ-4.6 מיליון קילומטרים רבועיים וכ-13 מיליון נפשות לאימפריה שלה. המושבות של גרמניה ושל האימפריה העות'מאנית חולקו בין בעלות הברית כמנדט חבר הלאומים. בריטניה קיבלה את השליטה על ארץ ישראל, עבר הירדן, עיראק, חלקים מקמרון ומטוגו ואת טנגניקה. הדומיניונים גם קיבלו מנדטים משלהם: דרום אפריקה קיבלה את השליטה על דרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה), אוסטרליה קיבלה את גינאה החדשה הגרמנית, וניו זילנד את סמואה. נאורו הפכה למנדט משותף של בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד.
התקופה שבין המלחמות
שמאל|ממוזער|300px|האימפריה הבריטית בעקבות חוזה ורסאי
סדרי העולם המשתנים להם גרמה המלחמה, ובעיקר צמיחתן של ארצות הברית ויפן ככוחות ימיים, ועלייתן של תנועות העצמאות בהודו ובאירלנד, גרמו לשינוי כללי של המשטר האימפריאלי של בריטניה. משנצטרכה לבחור בין ברית עם יפן או ארצות הברית, החליטה בריטניה שלא לחדש את הברית עם יפן, אלא לחתום על אמנת וושינגטון ב-1922, בה השלימה בריטניה עם השוויון הימי בינה לבין ארצות הברית. החלטה זו הייתה מקור לוויכוחים רבים בבריטניה במהלך שנות ה-30, עם עלייתן של ממשלות ימניות ומיליטריסטיות ביפן ובגרמניה, מאחר שהיה חשש כי האימפריה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי המדינות. על אף שלנושא ההגנה על האימפריה הייתה דאגה רצינית בבריטניה, באותו הזמן הייתה האימפריה חיונית ביותר לבריטניה מבחינה כלכלית: במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם ייצוא וייבוא מהמושבות והדומיניונים העלה מאוד את אחוזי הרווח של בריטניה.
ב-1919, התיסכול שנגרם עקב דחייתו של הקמת בית לאומי לאירים הוביל את חברי שין פיין, מפלגה אשר תמכה בהפרדת אירלנד מהממלכה המאוחדת וזכתה ברוב המושבים האיריים בפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1918, להקמת בית מחוקקים אירי בדבלין, בו הוכרזה עצמאותה של אירלנד. הצבא האירי הרפובליקני החל בו זמנית במלחמת גרילה נגד בריטניה. מלחמת העצמאות האירית הסתיימה בשנת 1921, עם חתימתה של הברית האנגלו-אירית. הברית יצרה את מדינת אירלנד החופשית, דומיניון בתוך האימפריה, עם עצמאות פנימית אפקטיבית, אך עדיין מחוברת מבחינה חוקתית לכתר הבריטי. צפון אירלנד, המכילה כשישה מתוך 32 מחוזות אירלנד, נוצרה ב-1920 כתוצאה מחוק הממשלה האירית, ושמרה על מעמדה כחלק מהממלכה המאוחדת, ולא כחלק ממדינת אירלנד החופשית.
ממוזער|שמאל|250px|ג'ורג' החמישי וראשי ממשלת בריטניה והדומיניונים, בוועידה האימפריאלית של 1926
מאבק דומה החל בהודו ב-1919, כשחוק הממשלה ההודית נכשל בריצוי הדרישה ההודית לעצמאות. בשנת 1922 הוקמה תנועת אי-שיתוף הפעולה על ידי מהטמה גנדי בעקבות תקרית צ'ורי צ'ורה.
ב-1922, מצרים, שהוכרזה כשטח חסות בריטי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבלה עצמאות רשמית מבריטניה, על אף שהמשיכה להיות תחת חסות בריטית עד שנת 1954. הכוחות הבריטים נותרו בשטחי מצרים עד לחתימת האמנה האנגלו-מצרית בשנת 1939, בה הוסכם כי הכוחות הבריטים ייסוגו משטחי מצרים, אך ייוותרו בשטחי תעלת סואץ. בתמורה, עזרה בריטניה למצרים בהצטרפותה לחבר הלאומים. עיראק, מנדט בריטי משנת 1919, גם הצטרפה לחבר הלאומים בזכות עצמה לאחר שקיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1932.
יכולתם של הדומיניונים לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות, בלא התערבותה של בריטניה, הוכרה בוועידה האימפריאלית של 1923. בקשת בריטניה לסיוע צבאי מהדומיניונים עם פרוץ משבר צ'נאק בשנה שלפני כן נדחתה על ידי קנדה ודרום אפריקה. כמו כן קנדה גם סירבה להתחייב להסכם לוזאן ב-1923. בעקבות לחץ מצד אירלנד ודרום אפריקה, הוועידה האימפריאלית של 1926 הכריזה על הצהרת בלפור, בה הוצהר כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות בגבולות האימפריה הבריטית, השוות במעמדן, ובשום אופן לא נחותות או עליונות אחת מהשנייה" ובתוך "חבר עמים" בריטי. להצהרה זו ניתן תוקף חוקי תחת חוק וסטמינסטר בשנת 1931. בתי הנבחרים של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, איחוד דרום אפריקה, מדינת אירלנד החופשית וניופאונדלנד היו חופשיים משליטתה המחוקקת של בריטניה, הם יכלו לאיין חוקים בריטיים, ובריטניה לא יכלה להעביר חוקים בשבילם ללא הסכמתם. ניופאונדלנד שבה למעמד המושבה שלה בשנת 1933, מאחר שסבלה מבעיות כלכליות בעקבות השפל הגדול. אירלנד הרחיקה את עצמה מבריטניה אף יותר לאחר הצגת חוקה חדשה בשנת 1937, מה שהפך אותה לרפובליקה לכל דבר מלבד בשמה.
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|200px|הארמייה השמינית של הצבא הבריטי הורכבה מיחידות מרחבי האימפריה שלחמו בצפון אפריקה ובאיטליה
הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939 כללה גם את מושבות הכתר הבריטי ואת הודו, אך לא חייבה את הדומיניונים. למרות זאת, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הכריזו מלחמה על גרמניה מיד לאחר מכן, אך מדינת אירלנד החופשית החליטה להישאר נייטרלית במהלך המלחמה. לאחר נפילת צרפת ב-1940, נותרו בריטניה והאימפריה שלה לבדן מול גרמניה, עד להצטרפות ברית המועצות למלחמה ב-1941. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל הצליח לשדל את נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט לתת לבעלות הברית תמיכה צבאית, אך רוזוולט עוד לא היה מוכן לבקש מהקונגרס להכניס את מדינתו למלחמה. באוגוסט 1941, נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט לחתימת האמנה האטלנטית.
בדצמבר 1941, פתחה יפן בשרשרת מתקפות מהירות על מאלאיה הבריטית, על פרל הארבור ועל הונג קונג. יפן הפכה לכוח אימפריאלי יציב במזרח הרחוק מאז הביסה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה. לאחר הניצחון חזו ביפן את מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי, בהנהגתה של האימפריה היפנית. להתקפה היפנית על השטחים האמריקאים והבריטיים באוקיינוס השקט הייתה השפעה מיידית וארוכת טווח על האימפריה הבריטית. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הייתה האימפריה הבריטית בטוחה וניצחונה במלחמה היה מובטח, אך האופן בו נכנעה בריטניה ללא היסוס, שינה את מעמדה ואת יוקרתה ככח אימפריאלי. הנזק הגדול ביותר נגרם מנפילתה של סינגפור, שלפני כן נודעה כמבצר בלתי חדיר. ההבנה כי בריטניה לא יכולה להגן על האימפריה שלה בשלמותה, גרמה לאוסטרליה ולניו זילנד, שאויימו בידי הכוחות היפניים עקב כך, לפתח קשרים חזקים עם ארצות הברית.
דה-קולוניזציה והידרדרות (1945–1997)
על אף שבריטניה והאימפריה שלה יצאו כמנצחות במלחמת העולם השנייה, השפעות המלחמה היו קשות, גם בבריטניה עצמה וגם מחוצה לה. רוב אירופה, היבשת ששלטה בעולם במשך המאות האחרונות, הייתה נתונה בהרס מוחלט, וישבו בה הצבאות של ארצות הברית וברית המועצות, שהפכו לכוחות הגלובליים באותו הזמן. בריטניה עצמה הייתה על סף פשיטת רגל, שנמנעה בזכות הלוואה שלקחה מארצות הברית בסך 3.5 מיליארד דולר, שהוחזרה במלואה לארצות הברית רק בשנת 2006.
באותו הזמן, תנועות ההתנגדות להתיישבויות האירופיות החלו לעלות ברחבי העולם. המצב אף החמיר עם תחילתו של סכסוך המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, שתיהן מתנגדות לקולוניאליזם האירופי. שתי האומות התייחסו לקולוניאליזם האירופי כמיושן, אף על פי שהאנטי-קומוניזם עלה על האנטי-אימפריאליזם בארצות הברית, ולכן תמכה בהמשך קיומה של האימפריה הבריטית.
פירושה של "רוח השינוי" ברחבי האימפריה סימנה כי ימיה ספורים. לכן, אימצה בריטניה מדיניות של התנתקות שקטה ממושבותיה, ברגע שהייתה לה ממשלה יציבה ולא קומוניסטית להעביר אליה את המושכות. בניגוד לדרך זו של בריטניה, ניסו האומות האחרות באירופה, כצרפת או פורטוגל, לנהל מלחמות יקרות ובסופו של דבר לא מוצלחות כדי להחזיק את האימפריה שלהן בשלמותה. בין 1945 ל-1965, מספר התושבים עליה שלטה בריטניה מחוץ לממלכה המאוחדת צנח מ-700 מיליון לחמישה מיליון, ומתוכם שלושה מיליון תושבי הונג קונג.
דעיכה ראשונית
ממוזער|250px|מהאטמה גנדי ומוחמד עלי ג'ינה – מנהיגי מפתח בתנועת העצמאות ההודית
מפלגת הלייבור בהנהגתו של קלמנט אטלי, שתמכה בדה-קולוניזציה, נבחרה בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1945, ופנתה לטיפול בבעיה הגדולה ביותר של האימפריה באותו הזמן, עצמאותה של הודו. שתי תנועות העצמאות בהודו – הקונגרס הלאומי ההודי והליגה המוסלמית – ניהלו מסע תעמולה לעצמאותה של הודו במשך כמה עשורים, אך לא הסכימו על הדרך בה הדבר צריך לצאת לפועל. העדפתו של הקונגרס הייתה מדינה הודית אחת, ואילו העדפתה של הליגה המוסלמית, שחששה מעליונותו של הרוב ההינדי בהודו הבריטית, הייתה מדינה אחת באזורים בהם רוב מוסלמי ומדינה אחת באזורים בהם רוב הינדי. עלייתו של הרגש הלאומי בהודו, והמרד בצי הקיסרי ההודי, דחפו את אטלי להכריז שהודו תקבל עצמאות לא מאוחר משנת 1948. אך כשדחיפות העניין והסיכון למלחמת אזרחים גברו, הבין הנציב החדש (והאחרון) בהודו, לואי מאונטבאטן, כי עצמאות לשתי מדינות נפרדות הכרחית, והיא הוקדמה ל-15 באוגוסט 1947. הגבולות שנקבעו בידי הבריטים בחלוקת הודו, וחילקו את שטחי הראג' לשטחים בהם רוב הינדי ושטחים בהם רוב מוסלמי, הותירו מיליוני תושבים כמיעוטים במדינות החדשות הודו ופקיסטן. מיליוני מוסלמים חצו את הגבול מהודו לפקיסטן ומיליוני הינדים חצו בכיוון ההפוך, והאלימות שהחלה בין שתי הקהילות גבתה מחיר רב. בורמה, שגם נחשבה לחלק מהראג' הבריטי, וציילון קיבלו את עצמאותן בשנה שלאחר מכן, ב-1948. הודו, פקיסטן וציילון הפכו לחברות בחבר העמים הבריטי, אך בורמה החליטה שלא להצטרף לארגון.
המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י, בה חי רוב מוסלמי לצד מיעוט יהודי, בהתחשב בהתחייבות המנדטורית להקמת בית לאומי לעם היהודי ובעקבות רצונם של פליטי השואה לעלות לארץ ישראל גרם לבריטניה בעיה דומה לזו שהייתה בהודו. בפברואר 1947 הצהירה בריטניה כי תצא משטחי המנדט ב-1948 ותשאיר את סוגיית ארץ ישראל "ללא המלצות" להכרעת אומות המאוחדות. בעקבות כך, הצביעה העצרת של האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. באותה ההזדמנות הודיעו הבריטים שיסיגו כוחותיהם מיוון וטורקיה.
בעקבות נפילתה של יפן במלחמת העולם השנייה, תנועות ההתנגדות לשלטון היפני במאלאיה עברו להתנגדות לשלטון בריטניה, שפעלה במהירות כדי לכבוש בחזרה את המושבה, ולהשתמש בה כמקור לגומי ולבדיל. לוחמי הגרילה במאלאיה היו בעיקר מאלאים-סינים, ולכן ניסיונות הדיכוי של הבריטים נתמכו בידי המוסלמים במאלאיה, שהבינו שכאשר ההתקוממות תדוכא, תוענק למאלאיה עצמאות. מלחמת הגרילה שנפתחה, ונודעה כמצב החירום המלאי, החלה ב-1948, ונמשכה עד ל-1960, על אף שב-1957, הרגישו הבריטים בטוחים מספיק כדי להעניק עצמאות לפדרציה של מאלאיה, כחלק מחבר העמים הבריטי. ב-1963, הפדרציה, יחד עם סינגפור, סארוואק וצפון בורנאו התאחדו ליצירת מלזיה. אך ב-1965, סינגפור, בה היה רוב סיני, החליטה להתנתק מהאיחוד, בעקבות מתח בין הקהילה הסינית לקהילה המאלאית. ברוניי, שהפכה לשטח חסות בריטי ב-1888, סירבה להצטרף לאיחוד, והחליטה לשמור על מעמדה עד שהוענקה לה עצמאות ב-1984.
משבר סואץ
ב-1951, שבה המפלגה השמרנית בראשותו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון. צ'רצ'יל והשמרנים האמינו כי מעמדה של בריטניה כאימפריה גלובלית תלוי בהישרדותה של האימפריה, כשבסיסה היה תעלת סואץ. על פי תפיסה זו, התעלה אפשרה לאימפריה לשמור על שליטתה במזרח התיכון, על אף אובדנה של הודו. אולם, שליטתה של בריטניה באזור נחלשה עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר וממשלתו המהפכנית בשנת 1952. כבר בשנה שלאחר מכן הוסכם על נסיגה של צבא בריטניה מאזור תעלת סואץ ובשנת 1956 הוענקה עצמאות מלאה לסודאן.
ביולי 1956, נאצר הכריז על הלאמתה של תעלת סואץ. אנתוני אידן, יורשו של צ'רצ'יל, החליט לשתף פעולה עם צרפת ולתכנן תקיפה ישראלית על מצרים. תקיפה כזו הייתה מספקת לבריטניה ולצרפת סיבה להתערבות צבאית במלחמה ולהשתלטות מחודשת על תעלת סואץ. המהלך העלה את חמתו של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, שכן המבצע תוכנן בלי ידיעתו, ועל כן, סירב לתמוך בו. דבר נוסף שהדאיג את נשיא ארצות הברית היה האפשרות לכניסה למלחמה של ברית המועצות, שהזהירה כי תעשה כך אם הכוחות המערביים לא ייסוגו. אייזנהאואר איים במיטוט המטבע הבריטי, ועל כן, על אף הצלחת המבצע בפן האסטרטגי, התערבותה של ארצות הברית גרמה לנסיגת הכוחות הבריטים והצרפתים ולהתפטרותו של אידן.
משבר סואץ חשף את חולשתה של בריטניה ואת דעיכתה העולמית, וכן, הוכיח כי היא אינה יכולה לפעול יותר מבלי הסכמתה או תמיכתה של ארצות הברית. מאורעות סואץ פגעו בפטרנליזם הבריטי: אחד מחברי הפרלמנט כינה את המבצע כ"ווטרלו הבריטי", ואחר כינה את בריטניה: "מדינת לוויין אמריקאית". מרגרט תאצ'ר כינתה את הלך החשיבה במוסדות השלטון הבריטיים כ"תסמין סואץ", וטענה כי בריטניה לא התאוששה ממנו עד לכיבוש המחודש של איי פוקלנד מארגנטינה ב-1982.
המעמד של בריטניה במזרח התיכון נחלש בצורה משמעותית, אך לא התפוגג. בריטניה המשיכה להתערב במאורעות באזור: במרד בעומאן ב-1957, בפיקוח על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לירדן ב-1958 ובהגנה על כווית מפני עיראק ב-1961; אולם בפעמים אלו בהסכמתה של ארצות הברית. גישתו של ראש הממשלה החדש, הרולד מקמילן, הייתה התיישרות מוחלטת על פי הקו שהתוותה אמריקה. בריטניה שמרה על נוכחות צבאית במזרח התיכון למשך 10 השנים הבאות.
בינואר 1968, בעקבות החלשות הכלכלה הבריטית, הכריזו ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון ושר ההגנה דניס הילי על נסיגה של צבא בריטניה מבסיסיו הממוקמים מזרחית לתעלת סואץ, שכללו את בסיסיו במזרח התיכון, אך בעיקר בסינגפור ובמלזיה. כמו כן, הבריטים נסוגו מעדן ב-1967, מבחריין ב-1971 ומהאיים המלדיביים ב-1976.
המורשת
ממוזער|300px|הטריטוריות הבריטיות כיום
לאימפריה הבריטית נותרו 14 טריטוריות מחוץ לאיים הבריטים, שנקראות "הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים". שתי טריטוריות של הבריטים, חצי האי גיברלטר ואיי פוקלנד, הן עדיין מוקד מריבה בינם לבין ספרד וארגנטינה בהתאמה.
רוב המושבות הבריטיות לשעבר חברות בחבר העמים הבריטי, ארגון לא פוליטי, של בריטניה אין בו זכויות מיוחדות אלא היא חברה כמו כל חברה אחרת. מנהיג חבר העמים כיום הוא המלך צ'ארלס השלישי. 15 מתוך 53 המדינות החברות חבר העמים ממשיכות לראות במלכי בריטניה את ראש המדינה, ומכונות "ממלכות חבר העמים הבריטי".
רבות מהמושבות הבריטיות לשעבר חולקות עם בריטניה את אותם המאפיינים; את השפה האנגלית, המערכת הדמוקרטית, המערכת המשפטית, הצבא המשטרה והשירותים הציבוריים, מערכת המידות והמשקל האימפריאלית, נהיגה בצד השמאלי של הכביש, סוגי הספורט וכו'.
ראו גם
היסטוריה של הממלכה המאוחדת
ממלכות חבר העמים הבריטי
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
העולם המערבי
קישורים חיצוניים
מסמכי משרד הודו
ביבליוגרפיה מקיפה לכל השלטון הבריטי בהודו
הערות שוליים
*
בריטית
אימפריה הבריטית
קטגוריה:קולוניאליזם
קטגוריה:התקופה הוויקטוריאנית
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהתפרקו ב-1997
| 2024-10-01T19:36:00
|
טרור יהודי בישראל
|
250px|ממוזער|גרפיטי על בית פלסטיני ליד מעלה לבונה, 2014
טרור יהודי בישראל כולל פעולות טרור שבוצעו על ידי יהודים אחרי הקמת מדינת ישראל, ביוזמת יחידים או התארגנויות מקומיות. מרבית מעשי טרור אלו כוונו כלפי ערבים ישראלים או כלפי פלסטינים ממניעים לאומניים, כנקמה על מעשי טרור או מתוך כוונה לטרפד מהלכים מדיניים לטובת הפלסטינים. היו גם מקרים שבהם כוון טרור יהודי נגד יהודים ממחנה השמאל.
בנוסף לאחריות המשטרה לתפוס מפגעים, מפעיל השב"כ מחלקה ייעודית למניעה, סיכול ופענוח של מעשי טרור המבוצעים על ידי יהודים. ישנם קולות בימין הישראלי הטוענים שהשב"כ מפעיל משאבים רבים מדי ואמצעים חריפים מדי יחסית לשוליות התופעה. הטרוריסטים היהודים שנתפסו הועמדו לדין ונידונו למאסר ממושך, אך לרוב זכו להקלות בעונשיהם. לדוגמה, בשנות ה-90 קוצרה תקופת מאסרם של מפגעים יהודיים בעקבות לחצים פוליטיים שהופעלו על נשיא המדינה, בעיקר מתוך טענה שלא ייתכן שטרוריסטים ערבים ישוחררו בעסקאות לשחרור אסירים ואילו טרוריסטים יהודים ירצו את מלוא תקופת מאסרם.
ארגוני טרור יהודי נגד ערבים
כך
הרב מאיר כהנא הקים את תנועת "כך" בשנת 1971; האידאולוגיה שאימץ כללה טרנספר של הערבים, הקמת מדינת הלכה בישראל ועידוד אלימות של יהודים נגד גויים. ב-1984, יהודה ריכטר, פעיל בתנועת כך שבין השאר הופיע במקום השני ברשימתה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה, היה שותף לפיגוע ירי על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעה א-שרקיה. מהירי נפצעו שישה נוסעים. ריכטר נלכד, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה, נידון לחמש שנות מאסר, ושוחרר לאחר שריצה שלוש וחצי מהן. ב-1988 נפסלה תנועת כך מלהתמודד בבחירות, לאחר שהוכנסו תיקונים לחוק יסוד: הכנסת וחוק הבחירות לכנסת המונעים מרשימות המסיתות לגזענות להתמודד.
"הוועד לביטחון בכבישים", בהנהגת ברוך מרזל, שמואל בן ישי ואחר כך טירן פולק, נחשבה ל"זרוע המבצעית" של כך. הארגון ערך פעולות נקם בשכונות ערביות בעקבות יידוי אבנים על רכבי יהודים, ובהן הצתת בתים וניקוב צמיגי מכוניות. ב"וועד לביטחון בכבישים" היו כ-350 חברים, אך ב"עת הצורך" הצטרפו אליו מתנדבים נוספים. לדבריו של פולק, בשנים 1993-1992 היה הארגון מעורב ביותר מ-500 "תקריות אלימות" עם ערבים. ב-1993, לדוגמה, חטף הארגון נער בן 17 בחברון והכה אותו קשות, לאחר ש"סיור של הוועד תפס את הנער בבית הקברות היהודי בעיר, וחשד בו בחילול קברים".
ב-1994 נרצחו שלושה פלסטינים באזור תרקומיא, ו"הוועד לביטחון בכבישים" של כך נטל על עצמו את האחריות לרצח. באותה השנה ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה, בו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים. גולדשטיין היה פעיל בתנועת כך, ובין השאר הופיע במקום השלישי ברשימתה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה ונבחר מטעמה למועצת קריית ארבע. בעקבות הטבח, מדינת ישראל הכריזה על תנועת כך כארגון טרור. בעקבותיה, גם קנדה, ארצות הברית והאיחוד האירופי כללו את התנועה ברשימות ארגוני הטרור.
בשנת 2001, "הוועד לביטחון בכבישים" נטל אחריות על פיגוע ירי בו נרצחה תינוקת בת כחודשיים וחצי ושני קרובי משפחתה; באותה השנה הארגון לקח אחריות גם על מספר פעולות טרור נוספות, כולל פיגוע ירי נוסף, הצתת 43 מכוניות, יידוי אבנים על עשרות כלי רכב, והכאת ארבעה ערבים שנזקקו לטיפול רפואי.
המחתרת היהודית
בראשית שנות השמונים התארגנה קבוצה של יהודים, שכונתה בעיתונות המחתרת היהודית. ב-2 ביוני 1980, כחודש לאחר שנרצחו שישה מתלמידי ישיבה בחברון, ניסו חברי הארגון להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים החברים בוועדה להכוונה לאומית. התקיפה גרמה לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם. חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי איבד בפיצוץ את מאור עיניו. ביולי 1983 תקפו כמה מאנשי המחתרת את המכללה האסלאמית בחברון בירי ורימונים, רצחו באופן אקראי שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים.
באפריל 1984 תכננו חברי החוליה לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים, אך נתפסו על ידי השב"כ בסמוך להטמנת חומר הנפץ. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון, ו-15 מהם הורשעו לימים חנן הנשיא חיים הרצוג את אנשי המחתרת, בתנאי שלא יהפכו את שחרורם לאירוע תקשורתי.
ט.נ.ט
טרור נגד טרור (או ט.נ.ט.) הוא שם שנתנו לעצמן מספר התארגנויות של יהודים שביצעו פעולות טרור ונקם נגד פלסטינים בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, בהשראת הרב מאיר כהנא.
בדצמבר 1983 וינואר 1984 אירעו כמה מקרים של הטמנת רימונים ממולכדים במסגדים באזור ירושלים. ב-9 באפריל 1984 נעצרו חברי הארגון החשודים במעשים. עמרם דרעי, דוד דרעי ואורי בן-עיון נידונו ב-21 בנובמבר 1984 לשש שנות מאסר בפועל. הרביעי, אברהם דרעי שימש כעד מדינה במשפט.
כנופיית ליפתא
בינואר 1984 נחשפה התארגנות יהודית לפוצץ את מסגדי הר הבית. חברי הכנופיה, שהתגוררו בכפר הנטוש ליפתא, חדרו בליל 26 בינואר לרחבת הר הבית עם מטעני חבלה, אך התגלו לפני שהצליחו לבצע את הפעולה. שניים מחברי ההתארגנות נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין, אחד נמלט מהארץ והרביעי, שמעון ברדה נשפט לשנים בכלא. ב-1988 נמלט ברדה מכלאו והצליח להשיג רקטת לאו באמצעותה ביקש להשלים את המזימה, אך הסגיר את עצמו למשטרה לפני כן.
סיירת הנקמה
לאחר רצח מאיר כהנא ב-1990, התארגנו ארבעה בני נוער חברי כהנא חי בקבוצה שקראה לעצמה "סיירת הנקמה" ושמטרתה הייתה לנקום את הירצחו של כהנא. חברי הקבוצה היו טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום וגרשון הרשקוביץ. ביום השנה השני להירצחו של הרב כהנא, בנובמבר 1992, הם זרקו רימון בשוק הקצבים שברובע המוסלמי בעיר העתיקה, ירושלים. כתוצאה מהתפוצצות הרימון, נהרג ערבי אחד ורבים נפצעו. שמונה חודשים מאוחר יותר נעצרו חברי ההתארגנות על ידי השב"כ והורשעו ברצח, כשהם נידונים לחמש עד חמש עשרה שנות מאסר. שניים מהם קיבלו חנינה מהנשיא עזר ויצמן כ"משקל נגד" לשחרור השייח' אחמד יאסין בעקבות ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל והשלישי שוחרר לאחר ניכוי שליש ב-2002.
מחתרת בת עין
בשנת 2002 נעצרה קבוצה שכונתה מחתרת בת עין לאחר שניסו להניח מטען חבלה ליד בית ספר לבנות בא-טור. הם הורשעו בניסיונות לביצוע פעולות טרור ובאחזקת אמצעי לחימה שנגנבו מצה"ל.
תג מחיר
פעולות תג מחיר
"פעולת תג מחיר" הוא הכינוי שניתן לפעולות אלימות של יהודים שהחלו בשנת 2008, שברובן הן השחתת רכוש ערבים, צה"ל ומשטרת ישראל (בעיקר בכלי רכב) והצתת מסגדים, כתגובה לאירועי טרור פלסטיני או הריסת מבנים במאחזים על ידי משטרת ישראל וצה"ל. כמה אישים הגדירו את הפעולות כטרור, בהם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, בשנת 2011 וכן שרת המשפטים ציפי לבני, השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ וראש השב"כ יורם כהן. עם זאת, הקבינט המדיני-ביטחוני הסמיך את שר הביטחון להכריז מבחינה משפטית על מבצעי אירועים אלה התאחדות בלתי מותרת, ולא טרור.
גישה זו השתנתה לאחר שנחקק חוק המאבק בטרור ביוני 2016, ומאז נעשה בו שימוש במשפטיהם של נאשמים בפעולות "תג מחיר", וקבוצות מנוער הגבעות שביצעו מעשים אלה הוגדרו כארגון טרור.
במרץ 2018 נגזרו עונשי מאסר של שנתיים וחצי עד חמש שנים על שלושה נאשמים שהורשעו בפעולות "תג מחיר", ובהן עבירות של חברות בארגון טרור, הצתה, תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, חבלה בכוונה מחמירה, השחתת פני מקרקעין ממניע גזעני. מורשעים אלה ושני מורשעים נוספים ערערו לבית המשפט העליון, אך זה דחה את ערעורם (פרט למורשע אחד שקיבל הקלה בעונשו). בפסק הדין נקבע כי מעשיהם של שניים מהמערערים "מהווים מעשי טרור במסגרת ארגון טרור, הן לפי ההגדרות הרחבות של פקודת מניעת טרור והן לפי ההגדרות הממוקדות של חוק המאבק בטרור."
במשפטו של הקטין א' מפרשת הפיגוע בדומא נקבע כי קבוצה אלימה מנוער הגבעות היא ארגון טרור. על פי עדותו של א' המתוארת בפסק הדין, הוא היה שייך לקבוצה ובה כ-100 חברים מ"נוער הגבעות" המבצעים פעולות "תג מחיר" ביישובים פלסטיניים, בהן פעולות תקיפה, גניבה והצתת מבנים ורכבים באופן העלול להביא לפגיעה בגוף ובנפש. הנאשם הבהיר כי מטרתה של הפעילות האלימה היא לערער את הסדר והביטחון הציבורי. בין החברים בקבוצה נמנו גם רוצחי מוחמד אבו ח'דיר ומציתי כנסיית הלחם והדגים. לדברי השופטים, קבוצה זו עונה על ההגדרות של ארגון טרור, ודבריו של א' מוכיחים מעבר לספק סביר כי יש להרשיעו בעבירה של חברות בארגון טרור, לפי הגדרתו בחוק המאבק בטרור.
א' ביקש לערער על הרשעתו בחברות בארגון טרור, אך ערעורו נדחה. בנימוקים לדחייה כתב השופט יוסף אלרון: "דפוסי הפעילות של המערער וחבריו זהים לאלו של ארגוני טרור אחרים, המבקשים לקדם סדר מדיני וחברתי חדש בהתאם להשקפת עולמם, תוך ביצוע פעולות אלימות כלפי הציבור".
ב-26 בפברואר 2023 נכנסו מאות פעילי ימין קיצוני לעיירה הפלסטינית חווארה, תקפו תושבים בעיירה ובכפרים סמוכים, העלו באש בתים ומכוניות, ופגעו בבעלי חיים. המהומות התרחשו כתגובה לפיגוע ירי שהתרחש באותו יום בעיירה, בו רצח מחבל פלסטיני שני יהודים תושבי הר ברכה. בשל המהומות, עשרות מתושבי העיירה נמלטו מבתיהם כדי להינצל מהאש. עשרות נפצעו במהומות, רובם משאיפת עשן.
בעקבות פיגוע הירי בתחנת הדלק בעלי ערכו ישראלים פעולות נקם של פגיעה ברכוש ביישובים פלסטיניים בשומרון. בעקבות אירועים אלה פרסמו ב-24 ביוני 2023 הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי הודעה משותפת שתחילתה: "בימים האחרונים מתבצעות בשטחי יהודה ושומרון תקיפות אלימות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים חפים מפשע. המתקפות הללו נוגדות כל ערך מוסרי ויהודי והן גם טרור לאומני לכל דבר, ואנו מחויבים להילחם בהן".
בחודש אוקטובר 2023, לאחר מתקפת הפתע על ישראל וכאשר ברקע מתנהלת מלחמת חרבות ברזל, חלה עליה במספר האירועים של פגיעה באוכלוסייה פלסטינית על ידי יהודים באזור יהודה ושומרון. עקב כך, הביע ראש השב"כ חשש שאירועים אלה מפריעים למיקוד של מערכת הביטחון בשמירה על הביטחון ביתר חלקי המדינה, בין היתר בלחימה בעזה במהלך מלחמת חרבות ברזל.
ממוזער|בית בכפר אל-מוע'ייר שנשרף בהתקפת המתנחלים באפריל 2024
בחודש אפריל 2024, בעקבות רצח בנימין אחימאיר, מתנחלים החלו בהתקפה של כפרים פלסטינים סמוכים, שבמהלכה נהרגו ארבעה פלסטינים והוצתו כ-26 בתים. כ-55 פלסטינים נפצעו. על רקע המהומות ועל מנת למנוע הפרות סדר אלימות החליט צה"ל לתגבר את הכוחות בגזרה. לפי ארגון זכויות האדם הישראלי "יש דין", לפחות עשרה כפרים הותקפו, כאשר בתים וכלי רכב ניזוקו.
טרוריסטים שתקפו ערבים כיחידים
ישראל לדרמן
ישראל לדרמן (1936–2019), היה תושב ירושלים. ב-5 באפריל 1978 היה בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חברו ליחידה, , על ידי פלסטינים. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח את סמיר טחאן, צעיר פלסטיני בן 20. לדרמן טען שפעל מתוך הגנה עצמית, אך עדותו הייתה מרובת סתירות, ובית דין צבאי, בראשות יורם גלין ובהשתתפות מרדכי קרמניצר, הרשיעו ברצח וגזר עליו 20 שנות מאסר. בית דין לערעורים, בהרכב של חמישה שופטים, בראשות אהרן ברק, הפחית את עונשו ל-10 שנים, לאחר שקבע שלא הוכח שהרצח תוכנן מראש. לאחר מכן הפחית הרמטכ"ל רפאל איתן את עונשו לשלוש שנים, בצעד שעורר מחאה בקרב משפטנים בצה"ל וביקורת ציבורית. לאחר שנוכה לו שליש ישב בפועל כשנתיים בכלא. בנו של טחאן (שנולד לאחר הרצח) תבע את לדרמן בבית משפט אזרחי.
לדרמן הוחזר לאחר מאסרו לשירות מילואים, ובשנת 1985 הניף את דגל ישראל על הר הבית בזמן מילואים במקום. על כך נעצר לכמה ימים. בשנת 1988 חטף תינוק פלסטיני בבית לחם ולאחר מכן תקף חייל. על כך נידון למאסר על תנאי. באוקטובר 1996, בעת שח"כ יעל דיין ביקרה בחברון שפך עליה לדרמן כוס תה חם. על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית. בפברואר 2013 הורשע לדרמן בשפיכת כוס תה רותח על פעילי שמאל זרים בעת סיור בחברון בחודש יוני 2008, ונגזרו עליו עבודות שירות בלבד בשל מצבו הרפואי.
אלן (הארי) גודמן
נולד ב-1944 במרילנד, ארצות הברית, עלה לישראל ב-1980 והיה תומך של תנועת "כך". ב-11 באפריל 1982, בעת שהיה חייל סדיר בצה"ל, הוא עלה לאזור רחבת הר הבית בירושלים חמוש ברובה M-16, הרג את חאג' סאלח ימאן, שומר של הווקף, ואת איחאד באדר, ופצע 44 נוספים. הנימוק שנתן למעשה היה נקמה על פיגוע כביש החוף שהתרחש ארבע שנים קודם לכן. באפריל 1983 הוא נידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. ב-1988 נקצב עונשו ל-32 שנה וב-1996 הפחית הנשיא עזר ויצמן בעונשו ל-24 שנים. באוקטובר 1997, לאחר שריצה 15.5 שנים, הוא שוחרר וגורש לארצות הברית.
יהודה ריכטר
יהודה ריכטר, פעיל בתנועת כך, יליד שנת 1962, ירה ב-4 במרץ 1984 על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעה א-שרקיה. מהירי נפצעו שישה נוסעים. הוא נלכד, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה, נידון לחמש שנות מאסר, ושוחרר לאחר שריצה שלוש וחצי מהן. שותפיו לירי, מאיר ליבוביץ' וחזן לוי, נידונו לתקופות מאסר קצרות יותר; קרייג לייטנר, שהיה אמור להיות עד מדינה במשפט, נמלט לחו"ל. ריכטר והאחרים גם הורשעו בהצתת מערכת העיתון אל-פג'ר. בבחירות לכנסת ה-11, שהתקיימו ביולי 1984, היה ריכטר מועמד מס' 2 ברשימת כך. הוא מתגורר ומלמד באלון מורה ובישיבת הרעיון היהודי בירושלים שמפיצה את רעיונותיו של הרב כהנא.
ניר עפרוני ואלי וענונו
ניר עפרוני ואלי וענונו היו תושבי קיבוץ דליה (וענונו היה באותה עת אסיר משוחרר שמשפחת עפרוני אימצה; עפרוני היה חייל), שרצחו ב-14 בדצמבר 1984 את עומר עודה, תושב כפר מנדא שעבד בתחנת דלק בזכרון יעקב, כנקמה על רצח החיילת הדס קדמי כמה ימים קודם לכן. לאחר הרצח שדדו את התחנה כדי שהמעשה יחשב לשוד. הרצח פוענח רק ב-1990, כאשר וענונו, שנעצר על עבירה אחרת, הודה במעשה. בעקבות הגילוי סולק עפרוני מהקיבוץ. שניהם נידונו למאסר עולם ב-1991.
ב-1996 קצב הנשיא ויצמן את עונשו של עפרוני ל-20 שנה וכעבור שנה ל-15. הוא שוחרר ב-1999 לאחר ניכוי שליש.
וענונו, שדקר אסיר פלסטיני בכלא, נדקר על ידי אסיר פלסטיני אחר ב-1993 ונפצע קשה. ב-1997 נקצב עונשו ל-20 שנה, שעליהן נוספו לו עוד שנתיים על הדקירה שביצע. ב-2009 הוא שוחרר ממאסרו בשחרור מוקדם, אך בעקבות ביצוע שוד הוא הוחזר לכלא לריצוי 10 שנות מאסר, בנוסף ליתרת מאסרו הקודם.
דוד בן-שימול
דוד בן-שימול נולד בישראל בשנת 1965. תושב שכונת הקטמונים בירושלים. בזמן שהיה חייל, ב-28 באוקטובר 1984, ירה רקטת לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה נוספים. בן-שימול ביקש לנקום את רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן שאירע באותו חודש. הוא נידון למאסר עולם בשנת 1985. בן-שימול ערער על ההרשעה, בטוענו כי רצה רק ליצור הד פרסומי ולא לפגוע בחיי אדם. הוא טען שאילו רצה לפגוע בחיי אדם, הוא היה יורה באותו אוטובוס בעזרת רובה הסער שהיה עמו. עונשו של בן-שימול נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה.
דני אייזנמן, גיל פוקס, מיכל הלל
דני אייזנמן, יליד 1960, היה תושב מעלה אדומים שעבד במשטרה וגם כמוזג בפאב ירושלמי. ב-1985 הכיר אייזנמן בפאב בו עבד את החייל הירושלמי גיל פוקס ואת הסטודנטית הירושלמית מיכל הלל. אייזנמן שיקר לחבריו וסיפר להם שהוא איש שב"כ. אייזנמן שאף לנקום על פיגועים שבוצעו בשל תחושה של חוסר תגובה מצד כוחות הביטחון ולאחר רצח נהג המונית היהודי דוד כספי בשועפאט, והחליט להגיב ברצח נהג מונית פלסטיני. הוא שכנע את גיל ומיכל כי הוטל עליו מטעם השב"כ לבצע הריגת אדם חשוד בטרור וגרר אותם אחריו לביצוע הרצח.
בלילה של 22 באפריל 1985 עצרו אייזנמן והלל במזרח ירושלים מונית בה נהג חמיס טוטנג'י. פוקס נסע אחריהם ברכבו של אייזנמן. בדרך למעלה אדומים ביקשה הלל מהנהג לעצור כדי להקיא. פוקס עצר אחריהם, ניגש אל המונית וביקש מטוטנג'י את תעודותיו. אייזנמן נטל את נשקו של פוקס ורצח את טוטנג'י. כעבור כחודש נתפסו השלושה, כנראה לאחר שהפסיכולוג של הלל דיווח למשטרה. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם.
בגלל מצבה הרפואי הקשה שוחררה הלל לאחר 5 שנים. ב-1999 נרצחה הלל על ידי בעלה, יוסף קהתי. פוקס שוחרר לאחר 9 שנים ואייזנמן לאחר 11 שנה, בעקבות חנינה שקיבל מהנשיא עזר ויצמן.
הסרט "משאללה" של הבמאי איתן חריס אשר יצא ב-2004 עוסק ברצח, ומרואיינים בו קרוביו של טוטנג'י לצד דני אייזנמן.
רפאל סלומון
סלומון, תלמיד ישיבת עוד יוסף חי בשכם, הגיע ב-21 במאי 1989 לצומת גהה ושם ירה בשני פלסטינים ופצע אותם. הרקע למעשה היה רצח תושב אריאל באותו שבוע. סלומון נידון ל-6 שנות מאסר, מהן ריצה 4.
עמי פופר
ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר, שבעה פלסטינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בראשון לציון.
הרצח עורר סערה אדירה בישראל ובשטחים, שם פרצו מהומות שבהן נהרגו מפגינים מאש צה"ל. פופר נעצר בו ביום וטען תחילה שהמניע הוא חברתו שעזבה אותו. אחר כך טען שבגיל 13 נאנס על ידי ערבי וביקש לנקום. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנה חופפות. בפברואר 1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-40 שנה.
אריה שלוש
אריה שלוש איבד את אחיו, צ'רלי שלוש, בפיגוע בשכונת בקעה בירושלים באוקטובר 1990. ב-27 בדצמבר 1990 ירה אריה שלוש על מכונית פלסטינית סמוך לגוש עציון. מהירי נפצעו שלושה מהנוסעים. הוא נידון ל-7 שנות מאסר אך שוחרר לאחר שנתיים וחצי.
נחשון וולס
ב-6 באוגוסט 1990 ירה נחשון וולס, גר שעלה מארצות הברית, על מכונית נוסעת ליד קריית ארבע. לדבריו עשה זאת כנקמה על רצח ליאור טובול ורונן קרמני. מן הירי נהרגה עזיזה סאלם ג'עבר, תושבת חברון בת 25. וולס נעצר ב-1991, הורשע בביצוע הרצח בבית המשפט המחוזי בירושלים ונידון ב-1992 למאסר עולם. ב-1996 נקצב עונשו לראשונה וכעבור שנה נקצב עונשו שוב, ל-13 שנה. הוא שוחרר בניכוי שליש ב-1999.
אוריאל דוידי
ב-2 בדצמבר 1993 יצא דוידי, בן 16 תושב שילה, כשהוא חמוש בתת-מקלע עוזי, אל שדות הכפר הסמוך תורמוס עיא, ושם ירה למוות בחמיס מחמוד אבו עוואד, פלסטיני שעיבד את אדמתו.
הקטין הורשע ברצח בכוונה תחילה ונגזרו עליו 16 שנות מאסר. הוא השתחרר ב-11 ביולי 2006 בתום 13 שנות מאסר לאחר שקיבל חנינה.
ברוך גולדשטיין
בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע ברוך גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים, ובהם גולדשטיין, וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום שישי שלפני תחילת צום הרמדאן. באמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו, השתלטו עליו המתפללים המוסלמים והרגוהו. זהו המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.
דניאל מורלי
ב-25 במרץ 1994 ירה מורלי למוות בנהג משאית פלסטיני בצומת בית ג'וברין. מאוחר יותר באותו יום הסגיר עצמו למשטרה. מורלי ביצע את המעשה ככל הנראה כנקמה על מות אחיו, שוטר מג"ב, שנרצח על ידי ערבי בפיגוע דריסה שנה קודם לכן. מורלי נידון למאסר עולם, שנקצב ב-1999 ל-20 שנה.
לאחר שנוכה שליש מעונשו, שוחרר מהכלא במאי 2007.
דוקר סדרתי באזור מאה שערים שלא נתפס
בין פברואר 1998 לבין ינואר 1999 נרצחו שלושה ערבים, ונפצעו עוד שישה מדקירות באזור מאה שערים ובית ישראל בירושלים. המשטרה ייחסה את הדקירות לאדם אחד, ולנקמה על שני מקרי רצח של יהודים במזרח ירושלים. במהלך השנים נעצרו כמה חשודים במעשי הרצח, בהם איש "כהנא חי", חיים פרלמן, שנעצר ב-2010. אולם אף אחד מהמעצרים לא הסתיים בכתב אישום. ב-2023 ביצע הנכד של אחד מהנרצחים פיגוע ירי בשכונת נווה יעקב בו הוא רצח שבעה אנשים.
גור המל
גור המל, חסיד ברסלב, נולד בקיבוץ סעד ב-1970 והתגורר באיתמר עד מעצרו. ב-26 באוקטובר 1998 רצח באבנים את מוחמד סוליימן א-זלמוט חטאטבה, בן 68, תושב הכפר בית פוריכ. המל הואשם והורשע ברצח ונידון למאסר עולם. המל נפטר בבית הסוהר איילון ב-11 באפריל 2022. הוא נמצא מת בתאו ומשפחתו טענה שמותו התרחש עקב הזנחה רפואית וסירוב השב"ס להעניק לו טיפול רפואי.
דני טיקמן
ב-13 באוקטובר 2000, בעקבות הלינץ' ברמאללה, ירה דני טיקמן, אז חייל בשירות סדיר ששירת כנשק בבסיס בחיפה, מרכב אשר היה נהוג בידי חברו בחנויות של תושבים ערבים בחיפה. הוא פצע ארבעה עוברי אורח וגרם נזק לרכוש. מיד לאחר הירי, הסגיר עצמו לרשויות החוק. בית המשפט המחוזי גזר על טיקמן 14 שנות מאסר. ביוני 2010 שוחרר טיקמן ממאסר לאחר שנוכה שליש ממאסרו.
פרעות ופיגועים מצד יהודים לאחר רצח שלהבת פס
ב-26 במרץ 2001, נרצחה בחברון התינוקת שלהבת פס על ידי צלף פלסטיני. בעקבות הרצח יצאו תושבי היישוב היהודי בחברון למסע נקמה בתושביה הפלסטינים של העיר, בזזו חנויות ושרפו מבנים של הווקף. בחודשיים שלאחר הרצח בוצעו שלושה פיגועי ירי כלפי פלסטינים, וכתוצאה מהם נפצעו שבעה פלסטינים ואחד נהרג. ארגון "שלהבת גלעד""הוועד לביטחון בכבישים" משתמש במספר שמות, כגון "גדודי גלעד - שלהבת", ו"דמעות האלמנות והיתומים". הארץ 22 בספטמבר 2003 לקח אחריות לפיגועים וטען כי מדובר בפיגועי נקמה על רצח שלהבת. ב-17 ביולי 2003, נעצרו אביה של התינוקת, יצחק פס וגיסו, מתתיהו שבו, כאשר ברשותם לבנות חבלה. השניים נשפטו לשנתיים מאסר.
אלירן גולן
אלירן גולן (3 באפריל 1982 – 8 בספטמבר 2005), ערך מספר ניסיונות פיגוע בערבים בחיפה. הוא הטמין מטעני נפץ, אותם הכין בביתו, במספר מטרות ערביות בחיפה. רק חלק מהמטענים גרם לנזק. הנזק החמור ביותר נגרם ממטען שהטמין במסגד בשכונת חליסה, ממנו נפצעה אחת המתפללות. ב-24 באוקטובר 2003 התפוצץ מטען שהטמין במכוניתו של חבר הכנסת עיסאם מח'ול (מתנועת חד"ש). המטען הופעל כשאשתו של מחול התניעה את המכונית, אולם היא הספיקה להימלט ממנה בלא פגע לפני שהמכונית עלתה באש.
גולן נעצר ב-2 במרץ 2004 בעקבות כרוז שפרסם בו הוזהרו התושבים הערביים בחיפה מפני פיצוץ בתיהם. בעקבות החקירה נעצר גם חברו אלכסנדר רבינוביץ', חייל בחיל ההנדסה שסיפק לו את חומרי הנפץ. גולן שהה יותר משנה בהסתכלות פסיכיאטרית, בסופה נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין, והוגש נגדו כתב אישום שכלל חמישה סעיפים של ניסיון לרצח. ב-1 בספטמבר 2005 תלה את עצמו בבית המעצר קישון, וב-8 בספטמבר נפטר. רבינוביץ' הורשע בסיוע לניסיון רצח, סיוע לייצור נשק וקשירת קשר לביצוע פשע ונידון ב-6 בספטמבר 2005 ל-7 שנות מאסר, מתוכן 4 שנות מאסר בפועל. רבינוביץ' והמדינה ערערו על פסק הדין בבית המשפט העליון וזה האריך את תקופת המאסר בפועל ל-5 שנים.
יהושע אליצור
ב-27 בספטמבר 2004 יהושע אליצור, גר גרמני שהתגורר באיתמר, ירה למוות בג'בארה-אשתייה, תושב הכפר סאלם צאהיל. לטענתו, ג'בארה-אשתייה התקרב לעברו במהירות גבוהה במטרה לפגוע בו. אליצור הורשע בהריגה, אך נמלט בטרם הדיון בעונשו ממעצר הבית שהיה בו, לגרמניה ומשם לברזיל, ונלכד רק כעשר שנים לאחר מכן. במאי 2018 גזר עליו בית המשפט 15 שנות מאסר באוקטובר 2020 הקל בית המשפט העליון בעונשו, וקבע כי ישב בכלא 11 שנה בלבד.
עדן נתן-זדה
שמאל|ממוזער|250px|הכיכר בה ביצע נתן-זדה את הפיגוע, המשמשת כיום כאנדרטה לנרצחים
עדן נתן-זדה (9 ביולי 1986 – 4 באוגוסט 2005), עריק מצה"ל, תושב ראשון לציון שעבר להתגורר בכפר תפוח, פתח באש בנשקו הצה"לי ב-4 באוגוסט 2005 בתוך אוטובוס בקו 165 בשפרעם, רצח ארבעה מנוסעי האוטובוס ופצע 13. נוסעי האוטובוס השתלטו על נתן-זדה ונטלו את נשקו. למקום הגיעו שוטרים וזדה הועבר לידיהם ונאזק. המון רב נאסף סביב האוטובוס. רבים נכנסו דרך החלונות והדלתות וביצעו בזדה לינץ' כשהם תוקפים במשך כשעה וחצי גם את השוטרים ואזרחים שניסו לסייע לשוטרים. חלק מהשוטרים נפצעו.
מעשהו של נתן-זדה נעשה כהתנגדות לתוכנית ההתנתקות. שר הביטחון שאול מופז החליט לשלול מנתן-זדה קבורה צבאית.
כ-10 חודשים לאחר הלינץ' נעצרו 7 חשודים בביצועו. ב-2013 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה שישה מהם בעבירות של ניסיון הריגה או גרימת חבלה בכוונה מחמירה, וגזר עליהם עונשי מאסר של עד שנתיים.
אשר ויזגן
אשר ויזגן (29 ביולי 1965 – 22 בדצמבר 2006), נהג הסעות תושב שבות רחל שבבנימין, הגיע ב-17 באוגוסט 2005 לאזור התעשייה שילה הסמוך לביתו, במסגרת עבודתו כמסיע פועלים. הוא ביקש מהמאבטח של האזור כוס מים, ולאחר מכן חטף את נשקו באיומי סכין, ופתח באש לעבר הפלסטינים שאותם הסיע במכוניתו, ולאחר מכן המשיך לאזור התעשייה וגם שם ירה לעבר פלסטינים. בפעולות אלה רצח ארבעה אנשים ופצע אחד. קצין הביטחון של שילה עצר אותו לאחר מכן. בתגובה לתקשורת אמר שהפיגוע נעשה כדי לעצור את ההתנתקות.
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את ויזגן ברצח ארבעת הפלסטינים ופציעת פלסטיני נוסף ודן אותו לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחייב אותו בתשלום פיצויים למשפחות ההרוגים והפצוע. ב-22 בדצמבר 2006 התאבד בתאו.
יעקב טייטל
יעקב (ג'ק) טייטל, תושב שבות רחל שבבנימין, עולה מארצות הברית, שהופעל במשך חודשים אחדים כמודיע של המחלקה היהודית בשב"כ, נעצר באוקטובר 2009.
במאי 2010 קבע הפסיכיאטר המחוזי שהוא נמצא במצב בלתי שפוי ולא כשיר לעמוד לדין אך בית המשפט המחוזי קבע שהוא כשיר להעמדה לדין לאחר שהוצגה בפניו חוות דעת סותרת. ב-2013 הורשע על פי הודאתו ברצח שני פלסטינים ב-1997 (עיסא ג'בארין, רועה צאן מיטא וסמיר בלביסי, נהג מונית ממזרח ירושלים), בניסיון רצח בעקבות הנחת מטען חבלה בביתה של משפחת אורטיז השייכת לקבוצה הנוצרית "היהודים המשיחיים", וכן בחבלה בכוונה מחמירה בעקבות הנחת מטען סמוך לדלת ביתו של פרופסור זאב שטרנהל ובביצוע עבירות נשק ובהסתה לאלימות וטרור בשורת אירועים בין השנים 1997 - 2008. בתחילה הודה טייטל גם ברצח בברנוער בתל אביב חודשיים לפני מעצרו, וכן פרסם כרוזים בנושא הנושאים את כינויו, "הדוב השחור", אך המשטרה מצאה שגרסתו לא מתאימה לממצאים בשטח. דינו נגזר לשני מאסרי עולם ושלושים שנות מאסר. ערעורו נדחה על ידי בית המשפט העליון.
רצח מוחמד אבו ח'דיר
ב-2 ביולי 2014 חטפו שלושה יהודים את מוחמד אבוח'דיר, נער ערבי תושב שועפאט שבמזרח ירושלים, ורצחו אותו, כנקמה על חטיפה ורצח שלשה נערים יהודים בידי פעילי חמאס.
גופת הנער נמצאה כשהיא חרוכה בחלקת יער ליד שכונת הר נוף בירושלים. הנאשם העיקרי, יוסף חיים בן דוד, הורשע בחטיפה ורצח ונגזרו עליו מאסר עולם ו-20 שנים נוספות בכלא. עוד קודם לכן הרשיע בית המשפט שני קטינים ברצח וגזר מאסר עולם על אחד מהם ו-21 שנות מאסר על השני.
הפיגוע בכפר דומא
ב-31 ביולי 2015 נזרקו בקבוקי תבערה לתוך ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא. על קירות הבית רוססו הכתובות "נקמה", "יחי המלך המשיח", ועוד. בשרפה שהתחוללה נספו הורי המשפחה ותינוקם עלי. במהלך חודש נובמבר 2015 עצרו המשטרה והשב"כ יהודים החשודים בביצוע המעשה. במאי 2020 הורשע אחד מהם, עמירם בן אוליאל, בשלוש עבירות רצח, בשתי עבירות של ניסיון רצח, בשתי עבירות הצתה ובקשירת קשר לפשע ממניע גזעני. השופטים הגדירו זאת כ"מעשה טרור", אך הוא זוכה מחברות בארגון טרור.
נועם אלימלך, נפתלי אלמקייס ויוסף בן עמי
במאי 2021 תקפו השלושה צעיר ערבי באזור שוק מחנה יהודה - הכו אותו ודקרו אותו. הורשעו בעבירה של מעשה טרור בכוונה של חבלה מחמירה.
חיים אברמסון ושמעון כהן
בנובמבר 2023 הוגש נגד חיים אברמסון ושמעון כהן, תלמידי ישיבה, כתב אישום בעבירות של מעשה טרור בכוונה מחמירה, הצתה, נשיאת נשק ותקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום - במהלך אוקטובר 2023 יידה אברמסון בקבוקי תבערה בעשרות מקרים שונים לכיוון בית משפט השלום בירושלים, סניף דואר וסניפי בנק. במקרים בהם התלווה אליו כהן יידו השניים במשותף בקבוקי תבערה לכיוונם של בתי ערבים בשכונת שייח ג'ראח בירושלים.
טרור יהודי נגד יהודים וערבים בתוך הקו הירוק
רצח אמיל גרינצווייג
ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מבצע שלום הגליל. בין המשתתפים בהפגנה נמנו איתן ששינסקי, שולמית הראבן, צלי רשף וכן אנשי התנועה הדתית "נתיבות שלום".
ההפגנה נתקלה בהתנגדות אלימה מתחילת מסלולה, ומשתתפיה סבלו מצעקות, נאצות, יריקות, יידוי אבנים והתנכלויות פיזיות רבות. המשטרה לא הייתה ערוכה לאירוע כה אלים, ורק במקרים מועטים השוטרים עצרו את התוקפים. כאשר הגיעו הצועדים לבניין המשביר לצרכן הם נתקלו בקריאות נאצה של צחי הנגבי ושל מאיר כהנא ופעילי כך, שתקפו באלימות את המפגינים. לשיא הגיעו הדברים כאשר בסיום ההפגנה, בזמן שהמשתתפים החלו להתפזר, נזרק רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל, מול בניין משרד ראש הממשלה. פגיעת הרימון הביאה למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, שנפגע מעל לבו ובצוארו, ולפציעתם של תשעה מפגינים נוספים, מהם שניים קשה. בין הפצועים קל היו אברהם בורג ויובל שטייניץ. מרבית הפצועים הובאו לבית החולים שערי צדק. בבית החולים הותקפו מלווי הפצועים על ידי אנשים ששהו בחדר המיון.
כעבור שנה, בינואר 1984 נתפס זורק הרימון: יונה אברושמי. אברושמי נידון למאסר עולם, וב-1995 קצב נשיא המדינה עזר ויצמן את העונש ל-27 שנות מאסר. לאחר שסיים לרצות את עונשו, שוחרר אברושמי מהכלא בסוף ינואר 2011.
רצח שירה בנקי
ב-30 ביוני 2005 יצא ישי שליסל, חרדי ישראלי לעצרת תפילה בכיכר ציון שהתנגדה למצעד הגאווה בירושלים. בהמשך קיבל שליסל סכין ודקר 3 מהמשתתפים במצעד. שליסל נידון ל-12 שנות מאסר שבהמשך קוצרו ל-10 שנים. ביוני 2015 שוחרר מבית הסוהר, אך המשיך להתבטא נגד מצעד הגאווה ונגד קיומו. ב-30 ביולי אותה שנה התקיים מצעד הגאווה בירושלים. לאחר ששליסל ניסה לחדור למצעד מאחד הרחובות ונכשל, הצליח בפעם השנייה לחדור למצעד ולהסתער שוב על הצועדים בדקירות סכין. שליסל דקר את הנערה שירה בנקי מירושלים, שמתה מפצעיה כמה ימים אחר כך, ופצע שישה נוספים. שליסל הורשע ברצח והפעם נידון למאסר עולם ולעוד 31 שנות מאסר.
ראו גם
נוער הגבעות
רצח אמיל גרינצווייג
רצח יצחק רבין
לקריאה נוספת
רועי שרון, ואנקמה - סיפורו של הטרור היהודי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2023.
אהוד שפרינצק. 1995. בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל. ירושלים: מכון ירושלים, פרקים ז'-ח', עמ' 75–100
Ami Pedahzur and Arie Perliger, Jewish Terrorism in Israel, 2009
קישורים חיצוניים
כתבות בתגית "טרור יהודי" ב-ynet
אור גלזר, הטרור מהצד שלנו, nrg, 17 באוגוסט 2005
חגי הוברמן, "כן, זה טרור יהודי", פורסם ב-22/12/15 באתר מידה.
ברק בן צור, אתגרי המודיעין בזירה הפנימית: טרור וחתרנות מדינית במגזר היהודי, באתר INSS המכון למחקרי ביטחון לאומי, יוני 2017
הערות שוליים
*
| 2024-10-13T19:45:26
|
פלאש
| 2024-08-01T01:19:27
|
|
אדובי פלאש
|
פלאש (Flash) (כיום בשמה המלא אדובי פלאש, באנגלית: Adobe Flash), הייתה תוכנת מולטימדיה שפותחה על ידי חברת אדובי מערכות. שמותיה הקודמים היו שוקווייב פלאש (Shockwave Flash) ומקרומדיה פלאש (Macromedia Flash).
היוצרת המקורית של התוכנה, חברת מקרומדיה, נרכשה על ידי אדובי בתהליך שהסתיים ב־3 בדצמבר 2005, ואז שונה שם התוכנה. פלאש כולל נגן (של קוד המקור) ותוכנה המשמשים להצגה ויצירה של סרטוני פלאש. שימושיה רבים, וכיום העיקריים שבהם הם יצירת אנימציות, יישומי אינטרנט, משחקי דפדפן ואפליקציות ויזואליות אחרות.
התוכנה מבוססת על גרפיקה וקטורית, התורמת להקטנת משקל הקובץ הסופי, אך תומכת גם בשימוש במפת סיביות. ניתן לצרף לסרטוני הפלאש קובצי וידאו וקול, ולהשתמש במצלמת רשת ומיקרופון המחוברים למחשב. פיתוח אפליקציות בפלאש נעשה תוך שימוש בשפת ActionScript.
ערכה לפיתוח תוכנה (SDK) של אדובי, המתבססת על פלאש ומשמשת אף היא ליצירת קובצי SWF המקושרים למסדי נתונים, נקראת אדובי פלקס והיא מופצת ברישיון קוד פתוח.
ביולי 2017 הודיעה חברת אדובי כי תחדל לתמוך בנגן שלה המריץ את קובצי ה־SWF בשנת 2020. ועד אז, תוציא רק עדכוני אבטחה ולא תוסיף עוד פיצ׳רים חדשים, עבור קובצי SWF, לטובת פיתוח ב־HTML5.
היסטוריה
בסוף שנות ה־80, חברת MacroMind (שמאוחר יותר שינתה את שמה ל־Macromedia) פיתחה תוכנה למעצבים גרפיים בשם דיירקטור. התוכנה פעילה עד היום. לדיירקטור יש שפת תכנות בשם לינגו. כשנולד צורך לכלי הפקה גרפי לרשת האינטרנט נוצרה בעיה, כי סרטי דיירקטור (בפורמט *.dcr) הם קבצים גדולים מידי במונחי הורדה (זאת בנוסף לעובדה כי דיירקטור מתבססת יותר על גרפיקת פיקסלים – bitmap).
בהתחלה, חשבו במקרומדיה לקחת את פורמט ה־Shockwave של דיירקטור, ועל סמך המנוע הזה, ליצור גרסה רזה שתתאים לרשת. אולם בסוף מקרומדיה רכשה תוכנת אנימציה פשוטה, שהתבססה על גרפיקה וקטורית בשם "FutureSplash" והוציאה אותה לשוק בשם המוכר – Flash.
נגן הפלאש
קובצי הפלאש ניתנים להרצה על גבי נגן הפלאש, שבעבר היה מצוי רק בדפדפנים של מחשבים שולחניים. בסוף זמנה עשתה מקרומידה מאמצים לחדור לשוק המוצרים הנישאים (טלפונים סלולרים, מחשבי כף יד וכו'). היא תכננה וכשלה לעשות זאת בעל ידי הטמעת נגן פלאש המיועד אך ורק למכשירים בעלי מעבד חלש Flash Lite. נגן זה צורך פחות משאבי מערכת מהנגנים שיועדו למחשבים השולחניים. ניתן למצוא את הנגן גם על ממירים לטלוויזיה, מכשירי הקלטה וכו'. בניגוד לנגן הפלאש השולחני, נגן הפלאש למכשירים שונים אינו מחולק בחינם – יצרני החומרה חייבים לשלם לאדובי סכום (בדרך כלל דולרים ספורים) לכל נגן המוטמע במכשיר שלהם.
סוגי קבצים
FLA – קובצי המקור של התוכנה, שאותם ניתן לערוך באמצעות תוכנת Adobe Flash.
AS – מכילים את קוד המקור של שפת התכנות ActionScript, שבשימוש בתוכנות פלאש. במיזמים קטנים נהוג להטמיע את קוד ה־as בתוך קובץ ה־fla, שם ניתן לשייך מקטעי קוד ישירות לאובייקטים ספציפיים דרך ממשק התוכנה. בפרויקטים מורכבים יותר נהוג להשתמש בקובצי as נפרדים, כאשר כל קובץ מתייחס למחלקה (class) נפרדת (או חבילה (package) נפרדת, החל מגרסה 3 של ActionScript).
SWF – קבצים המכילים תוכנות פלאש מהודרות, ואינם מיועדים לעריכה. עם זאת, קיימים כלים בשוק, המאפשרים לקרוא ולערוך קובצי SWF באמצעות טכניקות של הנדסה לאחור.
FLV – קובצי וידאו, המשתמשים בקידוד וידאו שבשימוש בתוכנות הפלאש.
MDFL – קובצי תלת־ממד, שבשימוש בתוכנות הפלאש.
היסטוריית גרסאות התוכנה
1996 – Macromedia Flash 1
1997 – Macromedia Flash 2
1998 – Macromedia Flash 3
1999 – Macromedia Flash 4
2000 – Macromedia Flash 5
2002 – Macromedia Flash MX
2003 – Macromedia Flash MX 2004
2005 – Macromedia Flash 8
2007 – Adobe Flash CS3 Professional
2008 – Adobe Flash CS4 Professional
2010 – Adobe Flash Professional CS5
2011 – Adobe Flash Professional CS5.5
2012 – Adobe Flash Professional CS6
2013 – Adobe Flash Professional CC
2014 – Adobe Flash Professional CC 2014
המאבק בין אדובי לאפל
כשחברת אפל החלה להפיץ את מכשיר האייפון, התעוררה השאלה האם האייפון יתמוך בפלאש, אולם חברת אפל הבהירה כי היא לא תאפשר הוספת אפליקציות פלאש לחנות האפליקציות שלה, בטענה שאפליקציית הפלאש מפרה את תנאי החוזה של אפל מול מפתחי האפליקציות, האוסרים על אפליקציות המסוגלות להריץ קוד צד שלישי.
כאשר אדובי הכריזו על גרסת CS5 של פלאש, הם הודיעו כי גרסה זו תאפשר ייצוא של קבצים ישירות לפורמט של אפליקציות למערכת ההפעלה של האייפון, ואף הביאו דוגמאות לאפליקציות שנוצרו בגרסת הבטא של פלאש CS5 והתקבלו לחנות האפליקציות של אפל.
עם יציאת מכשיר האייפד וההכרזה על גרסה 4.0 של מערכת ההפעלה, הקשיחה אפל את תנאי ההסכם עם המפתחים ואסרה על פיתוח אפליקציות באמצעות תוכנות משנה, כגון פלאש.
כיום, ישנן גם גרסאות ניסיוניות של פלאש למכשירי האייפד והאייפון של אפל, אם כי רבים ממשתמשי מכשירים אלה דיווחו שהם נתקלו בקשיים רבים כשניסו להריץ על מכשיריהם את התוכנה; עם קשיים אלה נמנים מהירות לקויה של דפדפן האינטרנט ואף קריסה מוחלטת שלו בעת ניסיון לצפות בתכני פלאש.
סיום תמיכה
אדובי הודיעה שתפסיק לתמוך ולהפיץ עדכונים ובהן עדכוני אבטחה בסוף 2020. כתוצאה מכך ב-1 בינואר 2020 הופיעה הודעה לנכנסים לדפדפן כרום שהדפדפן יפסיק לתמוך באדובי פלאש ב־31 בדצמבר 2020 (כלומר לפני תחילת 2021). הסיבה לכך היא הודעתה של אדובי שתפסיק להוציא עדכוני אבטחה לפלאש בסוף 2020.
ראו גם
Microsoft Silverlight
HTML5
יישום רשת
יישום אינטרנט עשיר
קישורים חיצוניים
מבחן השוואה אינטראקטיבי בין פלאש ו־HTML5, חברת המשחקים Waste Creative
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנות אנימציה
קטגוריה:פורמטים דיגיטליים
פלאש
קטגוריה:עיצוב אתרי אינטרנט
קטגוריה:כלי פיתוח לווב
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1996
| 2024-10-06T11:13:46
|
Flash
|
REDIRECT פלאש
| 2007-03-01T14:15:35
|
ג'אוה
|
הפניה ג'אווה
| 2009-07-26T16:17:29
|
משחקי מחשב
|
REDIRECT משחק מחשב
| 2005-10-10T16:58:23
|
משחק מחשב
|
ממוזער|250px|בני נוער משחקים במשחקי מחשב
250px|ממוזער|משתתפים משחקים במשחקי מחשב במסגרת מסיבת רשת שאורגנה על ידי AMD, 2012
משחק מחשב הוא תוכנה המהווה משחק, ומקיימת אינטראקציה מתמדת עם השחקן. משחק מחשב הוא סוג של משחק וידאו, המופעל על-גבי מחשב אישי, ולא על קונסולת משחקים. משחק זה נשלט באמצעות ממשק קלט כגון מקלדת ועכבר. עם התפתחותו של מסך מגע הפכו גם טלפונים חכמים ומחשבי לוח לפלטפורמות למשחקי מחשב.
התפתחות משחקי המחשב
ממוזער|250px|התפתחות משחקי המחשב Space Invaders style
הפעם הראשונה הידועה בה נעשה שימוש בשפופרת קרן קתודית לשעשוע, הייתה ב-1947 כאשר דימו שליחת טיל בהשראת מכשירי הרדאר של מלחמת העולם השנייה. הטיל שהוצג על ידי נקודת אור כוון אל מדבקה שהונחה על המסך. סנדי דאגלס (Sandy Douglas) פיתח בשנת 1952 את "OXO", גרסה של משחק איקס עיגול שעבד על מחשב EDSAC, הפלט הגרפי הועבר למסך CRT.
משחקי מחשב קיימים החל מתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, אז הם נכתבו על גבי מחשב מרכזי, והיו רובם ככולם טקסטואליים לחלוטין; האינטראקציה עם המשחק הייתה דרך שורת הפקודה. עד תחילת שנות השמונים מרבית המשחקים נותרו ברובם טקסטואליים, והציגו לעיתים גרפיקה מבוססת תווי ASCII. לאחר מפלה כלכלית קלה באמצע שנות השמונים (שפגעה בעיקר במשחקי הווידאו), עברו משחקי המחשב להציג גרפיקה לא-טקסטואלית, בתחילה בשני צבעים (ירוק/שחור או לבן/שחור), לאחר מכן ב-16 צבעים וכך עד לספקטרום המלא המוכר כיום, שיצא תחת השם SVGA.
לצד השיפורים הגרפיים השתפר גם הממשק: במקום שורת הפקודה נכנס השימוש בעכבר ככלי עזר, וממשקים אחרים כגון ג'ויסטיק חלחלו למשחקי המחשב ממשחקי הקונסולות. עם השליטה המדויקת התפתחו מאוחר יותר סוגות ייחודיות למחשב, שהתבססו על הדיוק המתאפשר מעבודת עכבר ומקלדת, שאינו אפשרי בג'ויסטיק בלבד.
בעשור הראשון של המאה ה-21, עם התפתחותו של מסך מגע, הפכו טלפונים חכמים ומחשבי לוח לפלטפורמות פופולריות למשחקי מחשב.
בעשור השני של המאה ה-21, עברה תעשיית משחקי המחשב בנפח העסקאות שלה תעשיות בידור וותיקות יותר, כמו תעשיית סרטי הקולנוע ותעשיית סדרות הטלוויזיה. בשנת 2018 הכניסה תעשיית משחקי המחשב קרוב ל-135 מיליארד דולר.
פורמט
כיום משחקי מחשב אינם עוד משחקים פשוטים, ובתרבות הנוכחית משחקים מסוימים נחשבים כיצירות אמנות, ומכילים רבדים עלילתיים מרשימים לצד תצוגה גרפית משובחת. עם זאת, האלמנט שלפיו לרוב שופטים את איכותו של משחק מחשב (ומשחקי וידאו ככלל) הוא "המִשחקיוּת", שהיא אופי האינטראקציה בין המשחק לבין השחקן, מה שמבדיל את משחקי המחשב מווידאו ארט, למשל. במרבית אתרי ביקורת המשחקים הקיימים כיום, אלמנט המשחקיות (Gameplay) מדורג בנפרד באופן בולט, ומשפיע על הציון הכולל של משחק המחשב.
האינטראקציה בין השחקן למשחק מתבססת על יכולות החומרה של מחשבים מתקדמים, המעניקים לשחקן חוויית משחק רב חושית ועשירה בפרטים, החל מגרפיקת תלת-ממד מפורטת ומדויקת, דרך מערכות קול מתוחכמות אשר מדמות כיווניוּת של קולות המשחק, וכלה בהגאים וידיות היגוי (ג'ויסטיקים) המגיבים ברעידות ובהתנגדות של כוח למהלכי השחקן.
משחקיות של משחק מחשב נשפטת גם על פי אופי האינטראקציה, ולא רק על פי המדיום דרכו היא מועברת. משחקים הדורשים שליטה מתמדת, כגון משחקי מרוצים שבהם השחקן חייב להחזיק את הידיים על ההגה ולהגיב מידית, נותנים חוויית משחקיות שונה ממשחקי אסטרטגיה לפי-תור, שבהם עשוי לעבור פרק זמן ארוך בין המהלכים. ככלל, המשחקיות היא מה שיוצר את ההבדלה בין הסוגות השונות של משחקי מחשב, ומאפיין כל סוגה בפני עצמה.
סוגי משחקי מחשב
משחקי הרפתקאות
שמאל|ממוזער|200px|שיחה מתוך משחק ההרפתקה הממוחשב Discworld Noir.
משחק בו השחקן, בין אם תוך גילום דמות ושליטה בה ובין אם ישירות, נתקל בחידות שעליו לפתור על מנת להתקדם במשחק ובעלילה. משחקים אלה לרוב דורשים יכולת הסקת מסקנות וחשיבה. ככלל סוגתי, רוב משחקי ההרפתקה הכילו עלילה ספרותית באופייה, כולל דיאלוגים עם דמויות אחרות, סיפור רקע מקיף, ובניית מסתורין בדומה לספרים בלשיים. ישנם משחקי הרפתקה שלא כוללים עלילה מתמשכת או דמויות, אך אלו היו יוצאים מן הכלל. סוגה זו החלה מהרפתקאות טקסט בשנות השבעים, צברה פופולריות לאורך השנים והייתה מאוד פופולרית בתחילת שנות ה-90. החל מ-1997 הסוגה הצטמצמה, ובעשור האחרון קצב פיתוח משחקי ההרפתקה ירד למשחקים ספורים מדי שנה.
דוגמה למשחקים מסוג זה היא סדרות משחקי ה"קווסט" של חברת סיירה. במשחקים אלה על השחקן לדבר עם דמויות, לאסוף חפצים ולפתור חידות תוך כדי שהוא חוקר את העולם הדמיוני שבו מתנהלת ההרפתקה. במשחקי הרפתקאות אין בדרך כלל קרבות אינטנסיביים והדגש הוא על מחשבה ולא על זריזות ידיים.
משחקי אסטרטגיה
משחק בו על פי רוב השחקן נוטל על עצמו תפקיד של מצביא, ומפקד על כוחות בזירה נתונה על מנת להשלים משימות. השחקן נדרש לנהל משאבים בצורה יעילה, לפקד על קבוצת לוחמים או על צבא המורכב מיחידות שונות ולתכנן מבצעי תקיפה על מנת לנצח את היריב. במשחקי אסטרטגיה רבים יכול השחקן לבחור לשלוט באחד מתוך מספר צבאות בעלי יתרונות וחסרונות שונים שיוצרים איזון פנימי, על מנת לאפשר לשחקן לשחק לסירוגין את שני הצדדים באותו קרב, ללא צד בעל חולשה יתירה.
פרט למשחקי ההצבאה שצוינו לעיל, סוגת האסטרטגיה כוללת את תת-הסוגה "משחקי ניהול" (Tycoon games), שבהם אחראי השחקן על בניית ותחזוק עסק או רשות ציבורית, כגון עיר, גן חיות, פארק שעשועים או קניון. במשחקי ניהול אין בדרך כלל שליטה ישירה ביחידות, ולא מתנהל בהם מאבק אלים. הם מתמקדים בכלכלה, ומציבים אתגרים ומשימות מבוססות רווחים, דעת קהל, תפעול מתקנים וכולי, דוגמה למשחק מפורסם בז'אנר הזה הוא zoo tycoon ומשחקי ההמשך שמתנהל בקצב גבוהה וביכולת לנהל מספר זירות במקביל.
שמאל|ממוזער|200px|ייצור יחידה חדשה מתוך משחק האסטרטגיה SpellForce.
על פי החלוקה המקובלת בימינו, משחקים בסוגת האסטרטגיה נחלקים לשני תתי-סוגים:
אסטרטגיה לפי-תור- מכונים גם "משחקי טקטיקה", כאשר כל שחקן יכול לבצע בתורו כמות מוגבלת או בלתי מוגבלת של פעולות (לבנות מבנים, להורות על פיתוח יחידה חדשה, להזיז יחידות על פני המפה למשל). בסופן, על השחקן להעביר את התור ליריב וחוזר חלילה.
אסטרטגיה בזמן-אמת- (RTS - Real Time Strategy), בהם נדרש השחקן לפעול ברצף, המשחקים אלה מתאפיינים במשחקיות קצבית ואינטנסיבית יותר, בה השחקן שולח פקודות ומבקר את ביצוען בעת ובעונה אחת, בסוג המשחק הזה השחקן יהיה חייב לנהל משאבים, ולנהל את שדה הקרב במקביל אליו, בעבר משחקים אלו בדרך כלל מותאמים למחשב האישי ולא לקונסולות, אולם כיום ניתן למצוא משחקים כדוגמת age of empire על הקונסולות הביתיות.
כמעט כל משחקי האסטרטגיה מכילים מערכה לשחקן יחיד, בה עליו למלא בכוחות עצמו שורה של משימות. משחקים רבים גם כוללים מערכה מרובת משתתפים, בה השחקן מתמודד מול שחקנים אחרים, המתקשרים אלו עם אלו דרך רשת מקומית או האינטרנט. עם זאת, בניגוד למשחקי תפקידים מרובי משתתפים, משחקי אסטרטגיה לרוב מגבילים את כמות השחקנים המשתתפים ל-2 עד 8 שחקנים, כאשר כל אחד שולט במשאבים וצבא משל עצמו ואלו מתמודדים על אותה זירה. ישנו משחק המתאים לשחקן יחיד Plants vs. Zombies.
דוגמאות למשחקי אסטרטגיה מפורסמים:
משחקי תורות: Civilization, Master of Orion, Heroes of Might and Magic.
משחקי זמן-אמת: Dune, Warcraft, Starcraft, Command and Conquer, מלכים צלבנים 2
משחקי ניהול: SimCity, Theme Park, Minecraft, Tropico 4, Anno 2070
משחקי תפקידים
משחק בו מגלם השחקן דמות כלשהי בתוך עולם מוגדר, ומבצע דרכה את האינטראקציה שלו עם אלמנטים אחרים. משחק תפקידים יכול (וסביר) שיכיל אלמנטים מסוגות אחרות, כגון קרבות, פעולה או פתרון חידות, אך תמיד הדמות תשמש תווך: אם השחקן מגלם דמות איטית, תגובותיו המהירות על ממשק המחשב יתורגמו לתגובות מסורבלות של דמותו, ולא יקנו לו יתרון על שחקן איטי יותר המבצע אותה פעולה. השחקן, אם כך, חווה את עולם המשחק דרך דמותו בלבד. בהתאם, ברובם המוחץ של משחקי התפקידים השחקן יכול לשפר את דמותו ההתחלתית בדרכים שונות, להקנות לה יכולות חדשות, לשפר מיומנויות, לרכוש חפצי עזר ולסחור על מנת לצבור הון.
משחקי תפקידים ממוחשבים נוצרו כהרחבה של משחקי תפקידים בנייר ועט שנוצרו בסוף שנות השבעים, בראש ובראשונה משחקי מבוכים ודרקונים, אך גם עולמות מערכה ושיטות משחק נוספות. אף על פי שבמשך השנים התרחקו משחקי התפקידים הממוחשבים ממשחקיות הדומה לזו של משחקי נייר ועט, עד היום ניתן למצוא משחקים המבוססים על עולמות מערכה הקיימים גם בספרים, או עדכונים לשיטות משחק ישנות, כגון מבוכים ודרקונים בגרסה 3 ו-3.5.
משחקי תפקידים קלאסיים לרוב הציגו מסע של חבורת דמויות, כאשר אחת מהן מגולמת על ידי השחקן, והאחרות נשלטות על ידי המחשב ומגיבות לפקודות, או שיחות, עם דמותו של השחקן. מאמצע שנות התשעים משחקי תפקידים ממוחשבים רבים החלו לכלול אלמנט ריבוי משתתפים, בו רוב או כל בני החבורה נשלטו על ידי שחקנים חיים, ושיחקו יחדיו רצף של משימות שהוכתב על ידי שחקן נבחר מביניהם. שחקן זה, בהתאם למסורת מבוכים ודרקונים, נקרא לרוב שליט המבוך. משחקים אלו היו בתחילה טקסטואליים ונפרדים לחלוטין ממשחקי מערכת-היחיד הגרפיים, אך בהמשך שולבו שתי השיטות, וכיום רובם המוחלט של משחקי התפקידים כוללים מערכה לשחקן יחיד ומערכה מרובת משתתפים.
משחקי תפקידים ממוחשבים מפורסמים כוללים את סדרת world of warcraft באלדורז גייט, Fallout, פליינסקייפ טורמנט, מבוכים ודרקונים אונליין ונוורווינטר נייטס, בין רבים אחרים, כולל משחקי תפקידים יפניים בעלי אופי עלילתי שונה.
משחקי פעולה
משחק פעולה ממוחשב הוא שם כולל לסוגת משחקי וידאו ומשחקי מחשב שמתמקדת באתגר פיזי ויכולות ביצוע. משחקים אלה מתאפיינים בדרך כלל בדרישה מהשחקן לתזמון, קואורדינציה ותגובות מהירות. משחקי הפעולה הדורשים תגובות מהירות מהשחקן ומיומנות רבה מצדו. משחק פעולה יכול להכיל עלילה מפורטת, דיאלוגים עם דמויות ואף אלמנטים מסוגות אחרות, כל עוד המשחקיות שלו מתבססת על שליטה ומיומנות של השחקן עצמו והוא כולל גם את הז'נאר של משחקי באטל רויאל.
שמאל|ממוזער|200px|קטע מתוך משחק הפעולה Half Life
משחקי פעולה נחלקים לתת-סוגות רבות. הבולטים הם משחקי יריות (shooters), אשר בדרך כלל בעלי אופי עלילתי ומשחקי מכות המבוססים לרוב על אמנויות לחימה ואינם עלילתיים. משחקי היריות מרכיבים את מרבית משחקי הפעולה המודרניים על המחשב האישי. יש משחקים שלא כוללים בתוכם קרבות וכלי נשק, אך עדיין נחשבים למשחקים בז'אנר מכיוון שהם מתמקדים באתגר פיזי וביכולות ביצוע, לדוגמה משחקי פלטפורמה.
נהוג לחלק את משחקי הירי לשתי תתי-קטגוריות, על פי נקודת המבט בה משקיף השחקן על הנעשה: גוף ראשון וגוף שלישי.
משחקי ירי בגוף ראשון (FPS - First Person Shooter) הם משחקים בהם מתבונן השחקן על העולם מעיניה של הדמות אותה הוא משחק. המטרות במשחקים אלה מגוונות, אך כוללות לרוב ירי תחמושת מרובה וחיסול אויבים רבים ככל האפשר.
דוגמאות למשחקי ירי בגוף ראשון: Crysis, Half-Life ,Far Cry ,Call Of Duty, America's Army, Doom.
משחקי ירי בגוף שלישי (TPS - Third Person Shooter) הם משחקי פעולה בהם אין השחקן מתבונן מעיניה של דמותו אלא נראה כאילו הוא משקיף עליה מאחור ומלמעלה. הבדל זה בהשקפתו של השחקן מאפשר לשחקן ראייה רחבה יותר של סביבתו ומאפשר לו להגיב על התקפות המגיעות ממספר כיוונים שונים ונותן לשחקן ביצוע משימות מגוונות בהתאם לסיווג המשחק.
דוגמאות למשחקי ירי בגוף שלישי: GTA 3, Splinter Cell, Max Payne, Grand Theft Auto V, פורטנייט וכדומה.
האויבים הנטבחים במשחקי הפעולה הפכו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים לנושא תקשורתי רגיש, ולעיתים משחקים שתיארו עולם כמו-מציאותי, כגון היטמן או Grand Theft Auto נאלצו לספוג ביקורת על כך שהציגו פלח מהציבור כאויב שיש להורגו. כך למשל שלב בהיטמן 2 שהתרחש במקדש סיקי ספג ביקורת קשה על כך שאילץ את השחקנים להרוג את המתפללים במקום. כתגובה טבעית לביקורת זו, הסוגה התרחקה מאויבים בני ימינו ורבו משחקי הפעולה ששמו כאויבים מפלצות דמיוניות, נאצים ממלחמת העולם השנייה וזומבים, שדומה שמקובל על הכל שיש להרגם. בין המשחקים שמתארים את האויבים האחרונים נמנות סדרת המשחקים Resident Evil, Left 4 Dead ו-Dead Rising.
משחקי סימולציה
בדרך כלל, מדובר על משחק המדמה מקרוב פעילויות בעולם האמיתי. משחקים אלו התפתחו על המחשב לא בשל הממשקים המדויקים, אלא בשל יכולת חישוב חזקה יותר של המחשב האישי ותצוגה מדויקת יותר, ובשיאם יכלו להציג נכונה את מחווני השליטה של כלי הטיס בכל תנועה ותנועה של השחקן. כיום סוגת המשחקים הזו ירדה מגדולתה, והייתה פופולרית בעיקר בשנות ה-90, יחד עם משחקי ההרפתקה.
משחקי סימולציה יכולים להיות דומים למשחקי נהיגה, אך לרוב יכללו אלמנטים מתוחכמים יותר כגון מנגנון שדרוג כלי הטיס, מסחר פורה, קטעי קישור מלווי דיאלוגים, ומשימות מורכבות (ליווי, הגנה, תקיפה וכולי).
משחקי סימולציה יכולים לדמות פעילויות רבות, כגון חקלאות, רפואה ואף הליכה בטבע.
דוגמאות למשחקים מפורסמים בסוגה זו הם דיסנט ו-Farming Simulator.
משחקי נהיגה
משחקים המדמים נהיגה במכוניות מרוץ או כלי רכב אחרים, בהם נדרש השחקן להתמודד ולנצח במרוץ או לברוח מכוחות הביטחון מול כלי רכב המופעלים על ידי שחקנים אחרים או על ידי המחשב עצמו. משחקים אלו מדמים נהיגה במסלולים שונים, בכלי רכב מגוונים ולעיתים משלבים משימות נוספות פרט לנהיגה.
משחקים אלו הם לרוב לא עלילתיים, וכל מרוץ עשוי לפתוח מסלול מרוץ מסובך יותר לשליטה. מבחינת חוויית המשחקיות, משחקים אלו קרובים למשחקי הפעולה בדרישתם לשליטה מהירה ומתמדת, ומספר פעמים שולבו יחדיו משחקי פעולה ומשחקי מרוץ, למשל בסדרת "Grand Theft Auto".
סוגה זו פופולרית מאוד בקונסולות משחקים, ואינה דורשת לרוב שימוש בעכבר ומקלדת אלא בקר משחק (ג'ויסטיק או ג'ויסטיק הגה). מרבית משחקי המחשב בסוגה זו הזמינים היום למחשב הם המרות של משחקי קונסולה.
דוגמאות למשחקים מסוגה זו הם DIRT, Need For Speed ,forza motorsport, Live for Speed שמתאפיין בהעמקת מידול תוך שימוש בחוקי הפיזיקה, ועוד.
משחקי ספורט
משחקי ספורט מדמים תחרויות ספורטיביות שונות ומאפשרים לשחקן ליטול חלק בהתמודדות עצמה בתור שחקן פעיל ולעיתים גם מאמן. משחקי ספורט יכולים לדמות ספורט קבוצתי כגון כדורגל וכדורסל, או ספורט אינדיבידואלי כגון גולף או טניס. חברות שונות המפתחות משחקי מחשב מחזיקות ברישיונות וזיכיונות המאפשרים שימוש בשמות קבוצות והרכבי שחקנים אותנטיים, המחזקים את אמינות המשחק ומושכים חובבי ואוהדי ספורט.
דוגמאות למשחקי ספורט: FIFA או פוטבול מנג'ר בכדורגל, סדרת NBA Live בכדורסל ו-NHL בהוקי. כמו כן קיימים משחקי ספורט ברשת באתרים שונים.
מוזיאונים למשחקי מחשב
קיימים כמה מוזיאונים למשחקי מחשב. בשנת 2011 נפתח בברלין מוזיאון משחקי מחשב המתעד את תולדות משחקי המחשב משנות ה-70 ועד המאה ה-21.
היבטים קוגניטיביים
משחקי פעולה ממוחשבים יכולים לשפר היבטים שונים של הקשב החזותי. כמו כן, התרגול במשחקי מחשב יכול לשפר את התפיסה החזותית.
נמצא שלגיימרים יש מספר יכולות קוגניטיביות אשר מפותחות יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. ההעצמה של משאבי הקשב מאפשרת להשיג זמני תגובה מהירים יותר ללא פגיעה ברמת הדיוק.
בשוק משחקי המחשב קיים מגוון רב של משחקים, המספקים תרגול למיומנויות רבות ושונות עבור טווח רחב של גילים. משחקים אלו יכולים לשמש לצורך אימון מוחי.
בנוסף, ישנה אפשרות לתכנת משחקים מיוחדים עבור תרגול של מיומנויות ספציפיות.
סוגיות חינוכיות
במערכת החינוך נעשה שימוש במשחקי מחשב.
לאחרונה ישנה עליה במודעות של אנשי חינוך לפוטנציאל הרב של שילוב המחשב בהוראה ובהוראה מתקנת במיוחד.
משחקי מחשב מאפשרים להתנסות בלמידה פעילה באופן המסייע להכללה של חומר הלימוד להקשרים נוספים ולמצבים עתידיים.
כמו כן, משחק המחשב מאפשר תרגול חוזר ונשנה של תגובה נלמדת ללא שעמום, תוך קבלת משוב מיידי. זאת משום שהמהירות והשכיחות הגבוהה של כל תגובה במשחק מאפשרות חזרה במשך מספר רב של פעמים.
תכנות מחשב שונות יכולות לסייע לאיש המקצוע המתאים לשפר את התפקוד של תלמידים המתקשים בלמידה, כגון בעלי לקויות למידה או הפרעת קשב.
כלכלת המשחקים
כלכלת משחקי המחשב היא תחום רחב שכולל בתוכו היבטים רבים. במהלך השנים התחום הולך גדל ומתפתח.
בשנת 2012 נמכרו ברחבי העולם 33,390,163 יחידות של משחקי מחשב, עליה של כ-13% מהשנה שלפניה. השינויים הטכנולוגיים שינו את פניו של תחום המשחקים ומרחיבים את התחום באופן ניכר. רשת האינטרנט הכניסה עידן חדש והעלתה משמעותית את כמויות השחקנים וסוגי המשחקים. במקרים רבים ניתן לשחק ברשת, ללא צורך בהורדה ובחינם. הכלכלה הישנה והמוכרת של קניית המשחקים בחנות נדחקת ובמקומה נכנסה הכלכלה החדשה כפי שמתאר כריס אנדרסון. השיטה מתבססת על שוק המשתמשים הרחב ומאפשרת חלוקה של הוצאות הפיתוח והייצור על שוק צרכנים נרחב יותר, משמע מקטינה את המחיר ליחידה. חברות המשחקים מפיצות באתרים השונים ומרוויחות מפרסום או מחברות בעלות אינטרסים כגון איסוף אינפורמציה, מכירת מינויים והרשאות מיתוג, שמוכנים לשלם את מחיר ה"חינם" לצרכן.
תאוריית הזנב הארוך, שטבע כריס אנדרסון, ומתארת את השינוי - מכלכלה שמטרתה היה למכור מוצר מסוים למיליוני אנשים לכלכלה שיוצרת עשרות מוצרי נישות למגוון רחב יותר של קהלים, חלה גם על עולם משחקי המחשב ברשת. עם זאת נעשה שימוש בגרסאות חלקיות שמושכות ומפתות לקנות את המשחק המלא. בנוסף, מתרחש תהליך של ירידת מחירים בכל הקשור למעבדים, רוחב פס ועלויות אחסון מידע אשר חשיבותם הולכת וגוברת והם משליכים על מחיר המשחק. גורדון מור, מייסד אינטל הציג את ירידת המחירים האסטרונומית של מעבדי המחשב בכך שכל שמונה עשרה חודשים יורד ערך המעבד בחצי מחיר ("חוק מור", 1965). המשחקים הולכים ונהיים זולים. התחרות דורשת מהחברות השקעה רבה בפיתוח אבל השוק המתרחב מפצה על כך.
מומחים מעריכים כי הטכנולוגיות החדשות על בסיס שרתי הענן יורידו עוד יותר את מחירי המשחקים בעתיד. הרשת, התחרות, השינויים הטכנולוגיים, הגלובליזציה וירידת עלויות הייצור מורידים ומכתיבים את מחיר משחקי המחשב ומרחיבים את שוק השחקנים בצורה מתמדת.
ראו גם
ערכים על משחקי מחשב
משחק קונסולה
לומדה
משחק קופסה
משחק וידאו לשחקן יחיד
משחקי וידאו שפותחו בישראל
משחק מחשב חינוכי
סייבר-פסיכולוגיה
לקריאה נוספת
חנן גזית, "משחקי מחשב ומִשְׂחוּק", בתוך:, עמ' 89–112.
קישורים חיצוניים
שילוב משחקי מחשב בלמידה - הרצאתו של ד"ר עוזי מלמד בכנס מופ"ת 2011
Gabe Zichermann: How games make kids smarter – הרצאה מאתר TED אודות ההשפעה של משחק על למידה ואינטליגנציה - העתיד המהנה.
ג'יין מקגוניגל: משחקי מחשב יכולים ליצור עולם טוב יותר – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
The Skinner Box - How Games Condition People to Play More – סרטון הסבר של Extra Credits
Scratch - תוכנה ליצירת משחקי מחשב.
Why You Can Focus on Video Games (and How to Hack it) - הסבר על משחקי מחשב והפרעת קשב
Psychology of Gaming: Crash Course Games #16 – סרטון הסבר על הפסיכולוגיה של משחקי מחשב מתוך CrashCourse
התמכרות למשחקי מחשב, אקו-ויקי
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקים
| 2024-09-09T08:32:08
|
אדגר אלן פו
|
ממוזער|תמונת אדגר אלן פו שצולמה בטכניקת דאגרוטיפ בשנת 1848, שנה לפני מותו
אדגר אלן פו (באנגלית: Edgar Allan Poe; 19 בינואר 1809 – 7 באוקטובר 1849) היה משורר וסופר אמריקאי; אבי ספרות האימה, המתח והספרות הבלשית.
ביוגרפיה
ילדותו
אדגר פו נולד ב-19 בינואר 1809 בעיר בוסטון, לדייוויד ואליזבת פו, זוג שחקנים. אביו היה בן למשפחה מכובדת מדרום ארצות הברית, אך שיכור מועד שהתפרנס כשחקן נודד. אימו הייתה בת למשפחת שחקנים ממוצא אנגלי. בהיות פו בן שנה נטש אביו את משפחתו ולאחר 15 חודשים נפטר. שנה לאחר מכן התייתם פו גם מאימו, שמתה משחפת ב-8 בדצמבר 1811. פרנסיס אלן, שהייתה מיודדת עם אליזבת פו, ובעלה ג'ון, סוחר טבק אמיד מריצ'מונד, שהיו חשוכי ילדים החליטו לגדל את פו, אם כי לא אימצו אותו לבן על פי הדין. נראה שיראת הבריות שפקדה את פו מאוחר יותר בחייו צמחה מיחסו המשפיל של אביו המאמץ אליו כשהיה בגיל רך. בשנת 1815 עבר יחד עמם לאנגליה כדי לקדם את עסקיו של אלן. הוא נשלח על ידי אביו המאמץ ללמוד בסקוטלנד, אך הוחזר משם ללונדון על ידי אמו המאמצת כדי שילמד בקרבתה בבית הספר המקומי בסטוק ניוינגטון.
תקופת לימודיו
בשנת 1820 שבו לריצ'מונד שבווירג'יניה, לאחר שציפיותיו העסקיות של האב המאמץ לא התגשמו. אז החל פו לכתוב שירה בחקותו את סגנונם של משוררים ידועים. בגיל 15 הכיר את אהבת חייו, אלמירה רויסטר. השניים בילו יחדיו שעות רבות. כדי שילמד דרך ארץ וגינוני נימוסים, ביקשו אביו שיעשה את לימודיו באוניברסיטת וירג'יניה בשרלוטוויל, לשם נסע בשנת 1826 ללמוד שפות, שירה ומתמטיקה. כבר אז סבל פו ממצוקה כספית משום שאביו לא נתן לו די כסף לצרכיו. בשנתו הראשונה החל לשתות לשוכרה ונקלע לחובות לאחר שהפסיד כספים במשחקי קלפים, עד כי אביו המאמץ סירב כי ימשיך ללמוד שם. לעונש זה הצטרפה הידיעה כי אהובתו, אלמירה, שליבה נשבר מהיעדרו של פו, התארסה לבסוף עם בחור אחר, וכל זאת משום שאביה הסתיר מפניה את מכתבי האהבה ששלח לה פו. כדי לגאול את עצמו מרגשי נחיתות, התחיל פו מתרברב שסיים את לימודיו בהצטיינות וכי סבו פרש מן הצבא בדרגת גנרל.
שירותו בצבא
פו עזב את ביתו בשנת 1827 ושב לבוסטון כשהוא מלא מרירות, ופרסם בה את קובץ שיריו הראשון, ובו הפואמה "טמרליין". הפואמה מספרת על מלך הטטארים שביקש להדביר את העולם כולו לרגלי אהובתו, אך בשובו כמנצח ממסעות כיבושיו גילה שאיבד את מולדתו. על מנת להתקיים התגייס פו לצבא בשם הבדוי אדגר אלן פרי והוצב במחנה בפורט מולטריי. ב-2 במרץ 1829 נסע לבקר את הוריו בריצ'מונד, אז נודע לו שאמו המאמצת מתה משחפת. אביו המאמץ ששמע שבנו המאומץ הוא חייל פשוט, סייע לו להתקבל ללימודי קצונה, ושלחו במאי 1830 לאקדמיה הצבאית "וסט פוינט" כדי שיקודם בדרגה, אך זאת רק לאחר תחנונים ארוכים מצדו של פו.
הוא גר בבולטימור אצל דודתו מריה קלם, שם התגוררו גם ילדיה וירג'יניה והנרי, סבתו ואחיו הנרי. אחותו, רוזלי, שנטרפה עליה דעתה לא נמצאה עוד עימם. בשנת 1831 גורש מהצבא בשל בעיות משמעת. בעת ההיא כבר נשא אביו המאמץ אישה חדשה, אך שנה מאוחר יותר מת גם הוא, מבלי שהזכיר את פו בצוואתו.
צרותיו ומחלתו
בשנת 1832 התיישב פו בריצ'מונד והתפרנס מעריכת עיתון מקומי. ב-22 בספטמבר 1835 נשא את דודניתו בת ה-13, וירג'יניה קלם. הוא החל לפרסם ספרי שירה וכתב סיפורים קצרים בעודו משתמש מדי פעם באופיום ובאלכוהול. מחמת עוניו החל מבקש לו משרה בנדודיו מעיר לעיר. תחילה נסע הזוג הצעיר לניו יורק, ואחר כך עברו לגור בפילדלפיה, שם עבד גם כמבקר ספרות ופרסם רשימות בעיתונים אחדים. בשנת 1842 חלתה רעייתו בשחפת, ופו לקח אותה עמו לגור בניו יורק כדי להקטין את מצוקתם, אך הדלות לא עזבה אותם. בשל מצבו הרעוע, החלה הידרדרות בנפשו והוא התמכר לשתיית משקאות חריפים וסבל מכך עד מותו.
176px|ממוזער|שמאל|ביתו של פו בשנותיו האחרונות, ברובע הברונקס בניו יורק
למעט אושר זכה כאשר התפרסמה בהצלחה הפואמה "העורב" בשנת 1845, אולם ממון רב לא ראה מכך, והזוג המשיך להתקיים בעוני רב. כדי להקל על סבלה של אשתו, עברו השניים להתגורר בפורדהאם, אולם ב-30 בינואר 1847 היא נפטרה ממחלתה. ביולי 1849 שב לריצ'מונד ובחודשים האחרונים של חייו עוד הספיק להתרועע עם אהבת נעוריו, אלמירה שלטון, שהתאלמנה מבן זוגה, ואף זכה להתארס לה, אך הרעלת אלכוהול הביאה לבסוף למותו.
עד ימינו לא ברור דיו מה התחולל בימיו האחרונים. ידוע כי ב-27 בספטמבר נכח בהרצאה בבוסטון. בדרכו לניו יורק התעכב בבולטימור. שישה ימים אחרי כן, ב-3 באוקטובר, הובהל מכר ותיק שלו לבית החולים, שם סופר לו כי מצאו את פו שרוע באחד הרחובות לבוש בבגדים לא-לו על גופו וממלמל מילים חסרות פשר. ב-7 באוקטובר 1849 נפטר בבית החולים (the Washington Medical College) בגיל 40. בעיתונים נכתב כי מת בעקבות דלקת במוח, מה שהיה מקובל באותה עת כלשון נקייה למוות "לא מכובד" כתוצאה מאלכוהוליזם.
בנוסף, יש סברות שסיבת מותו האמיתית היא כלבת, על סמך מציאתו שרוע וממלמל כשהיה נראה ששקוע בעצמו ולא נענה לגירויים חיצוניים כמעט. השערה זו באה גם על סמך זה שהוא כמעט ולא נראה בעיני רבים בחודש האחרון בחייו, וייתכן שבמהלך אותו זמן, פו הותקף כנראה על ידיי בעל חיים חולה כלבת (החיסון נגד כלבת למניעת התפרצות המחלה, פותח רק בשנת 1885, יותר מ-30 שנים אחרי מותו של פו) .
יצירותיו
176px|ממוזער|שמאל|קברו של אדגר אלן פו בבולטימור, מרילנד
אדגר אלן פו זכור בעיקר בשל שירי האהבה שכתב והסיפורים הקודרים ומלאי המסתורין שחיבר. שירתו מעוררת רגשות עזים, ומתאפיינת בקצב מיוחד עד כי שארל בודלר, אבי השירה המודרנית, נהג לעיין בה מדי יום. הסבל והבדידות בחייו באו לידי ביטוי ביצירה אחוזת ביעותים ודמוית חלום בלהות. סיפוריו מלאי הזיות וחודרים לעולמם של טרופי הדעת, מביעים את פחדם וכאבם ומתארים סיוט מתמשך שלא נגמר. תחת השפעת האופיום נבר בתת הכרתו ושלף מתוכה חרדות עמוקות אודות השתוללות מגפות, עינויים במערות קבורה וכאב חסר גבולות בעולם הזה.
סיפוריו של אדגר אלן פו זכו לפרסום רב, והשפיעו על סופרים ומשוררים כגון ארתור קונאן דויל וגי דה מופאסאן.
מסיפוריו הידועים:
"חיפושית הזהב" ובו מסופר על אדם אחד שגילה כתב עתיק ועליו הודעה שנכתבה בלשון סודית ומשפענח את כתב הסתרים גילה מטמון של שודדי ים.
"הרציחות ברחוב מורג", הסיפור הבלשי הראשון שנכתב אי פעם ובו מסופר על בלש החוקר פרשת רצח מסתורי ומוזר.
"הבור והמטוטלת" ובו מסופר על אדם הנמצא במרתף עינויים ומרותק למיטתו כאשר מעליו נעה מטוטלת בעלת להב חד היורדת מטה אט אט ומאיימת להורגו.
"מסיכת המוות האדום" ובו מסופר על נשף המתקיים בעולם רדוף אסונות ומחלות עד אשר חודרת למסיבה מגפה מבחוץ.
"תעלומת מארי רוז'ה" ובו מסופר על רצח אשה בפריז, על בסיס תעלומת הירצחה של מארי רוג'רס בניו-יורק. פו הציע את פתרונו לתעלומה ולאחר שהוכיח את אמיתותו, הסתייעה המשטרה בניו-יורק בחישוביו כדי ללכוד את הרוצח.
"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" (The Narrative of Arthur Gordon Pym).
"חבית האמונטילאדו" בו המספר, מנטרסור, משכר את אורחו ביין נדיר ואז, כנקמה על עוול מלפני שנים רבות, כולא אותו ומותירו למות בתוך כוך במרתף מאחורי קיר שהוא בונה.
"מפלת בית אשר" בו מוצג קשר וזהות חולניים בין בית אשר - הבניין עצמו, ובית אשר - המשפחה. חברו של האחרון לבית אשר בא לבקרו, ושם מגלה שאשר עצמו ואחותו חולים שניהם במחלה נטולת הסבר. הוא מסרב לקבל את הסברו של אשר שזוהי גסיסתו של בית אשר כולו, ומפציר בו לנטוש את הבית. בסיום, אחרי שאחותו של אשר (שנפטרה בינתיים) קמה מקברה ומהלכת בבית, המספר נמלט ומאחוריו בית אשר מתמוטט ברעש גדול. הסיפור היווה בסיס לסרט ואופרה.
"הלב המסגיר" סיפור המספר על אדם מטורף (המספר) אשר התוודה כי רצח אדם זקן שהכיר ואהב, רק משום שעינו שלדעתו נראתה כמו עין נשר, החרידה אותו. המספר טוען שהוא לא מטורף ומספר על מעשיו עד להתוודותו.
עם שיריו הנודעים נמנים:
העורב
אנבל לי
חלום בתוך חלום
אוללי
לנור
טמרליין
באחת הפעמים חיבר פו פרק משלו בעלילות סינבאד המלח, כהמשך ל"סיפורי אלף לילה ולילה". אשת המלך שהרזאד הייתה מתחילה לספר למלך בכל לילה סיפור דמיוני חדש ורווי פלאות וממשיכה אותו רק בליל המחרת כדי שלא יערוף את ראשה כדרך שנהג עם כל נשותיו הקודמות. פו התחכם לאגדה ושזר בסיפורו המצאות פרי תקופתו כמו קטר הרכבת, כדור פורח ושאר גילויים חדשים. בראות המלך - לפי פו - כי הסיפור דמיוני מדי, ציווה לערוף את ראשה של אשתו בטענה כי נפשה התערערה והיא חוזה, במוחה רדוף השדים, בדותות דמיוניות מדי. הייתה זו דרכו של פו להסב את תשומת לבה של החברה בדבר האמיתות שכביכול נותנת היא בהן את אמונה וכי לא כל דבר אשר נראה לגבינו כמעוות, דמוי טירוף או שאינו אחוז היטב במציאות הקיומית, רחוק הוא, בסופו של דבר, גם מן האמת של חיינו.
אדגר אלן פו חיבר גם מאמרים רבים בנושאים מגוונים ומסות ביקורת נוקבות. שניים מן המאמרים המפורסמים שלו בנוגע לשירה הם:
"העיקרון הפואטי" – "האני מאמין" של פו בנוגע לכתיבת שירה.
"חוכמת החיבור" או "הפילוסופיה של החיבור" – הסבריו של פו בדבר הדרך בה כתב את "העורב", תוך כדי שימוש בעקרונות כתיבת השירה שלו.
בתרבות
דמותו של פו היוותה השראה לדמות הבינה המלאכותית בסדרה פחמן משודרג.
בסדרה "המעקב", מ-2013, משמשת ספרותו של פו כבסיס הרעיוני לכת שמקים ג'ו מת'יוס.
בתחרות האירוויזיון לשנת 2023, אוסטריה התמודדה עם השיר "?Who The Hell Is Edgar", העוסק באדגר אלן פו.
ב-12 באוקטובר 2023 עלתה בשירות הזרמת המדיה "נטפליקס" המיני-סדרה נפילת בית אשר (מיני-סדרה), המבוססת על יצירות מפרי עטו של אדגר אלן פו.
תרגומים לעברית
העורב, בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי
אנבל לי, בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי
העורב ושירים אחרים, תרגמה חנה ניר, הקיבוץ המאוחד, 1997.
הבור והמטוטלת - סיפורי אימה ומסתורין, תרגם אברהם יבין, אחרית דבר: בתיה גור, הוצאת עם עובד, 1997.
הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים, תרגמה שירלי אגוזי, הוצאת עם עובד ואמנות לעם, 2008.
מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, תרגם עודד וולקשטיין, הוצאת פרדס, 2010.
המכתב הגנוב ואחרים, תרגמה אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2010.
מעשיה ירושלמית, תרגמו אלעד אהרן, יהודה ויזן, אחרית דבר והערות: אלעד אהרן, "דחק" ג', 2013.
הפילוסופיה של הרהיטים, תרגמה ענת שפירא, "דחק" ג', 2013.
העיקרון הפואטי - שלוש מסות, תרגם ידידיה פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
סיפורים ושירים בתרגום אהרן אמיר, דליה אפרת ועמיחי גיל, "שבו" 4, 2000.
ראו גם
העורב
אנבל לי
חלום בתוך חלום
פו - מכתש פגיעה שנקרא על שמו
לקריאה נוספת
עודד וולקשטיין, אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו, רסלינג, 2016.
, פרק ב - תבונה, שיגעון ופיוט בעולמו של אדגר אלן פו, עמ' 62–86.
שמעון אדף, מצולת הצל והצלילות - אחרית דבר בספר "הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים", הוצאת עם עובד, 2007.
Tony Magistrale, Student Companion to Edgar Allan Poe, Greenwood Press, 2001
J. Gerald Kennedy (ed.), A Historical Guide to Edgar Allan Poe, Oxford University Press, 2001
Brett Zimmerman, Edgar Allan Poe: Rhetoric and Style, McGill-Queen's University Press, 2005
Benjamin Franklin Fisher, The Cambridge Introduction to Edgar Allan Poe, Cambridge University Press, 2008
Amy C. Branam, James M. Hutchisson (ed.), Edgar Allan Poe: Beyond Gothicism, University of Delaware Press, 2011
Kevin J. Hayes, Edgar Allan Poe in Context, Cambridge University Press, 2013
Gero Guttzeit, The Figures of Edgar Allan Poe: Authorship, Antebellum Literature, and Transatlantic Rhetoric, De Gruyter, 2017
קישורים חיצוניים
אדגר אלן פו, באתר אימגו
גיטה אבינור, "העורב השחור והאהובה המתה", הפורטת על הפסנתר הכחול: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1974.
דורי מנור, על אדגר אלן פו וסטפאן מלארמה, מבוא לשירת מלארמה, מתוך הספר "הרעם האילם - מבחר משירי סטפאן מלארמה", תרגם והוסיף מבוא והערות: דורי מנור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011
דרור משעני, אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניות, באתר הספריה החדשה, 10/05/10
מכּתביו בתרגום לעברית:
ארץ החלומות, בתרגומו של ראובן אבינעם באתר עוזי דורנאי.
על תרגומי כתביו לעברית:
הערות שוליים
*
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:סופרי מתח ואימה אמריקאים
קטגוריה:ספרות גותית
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:חברי היכל התהילה לאמריקאים הגדולים
קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וירג'יניה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1809
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1849
| 2024-10-13T19:10:18
|
גלישת רוח
|
טקסט=|ממוזער
גלישת רוח הוא ענף ספורט ימי אולימפי המורכב מאלמנטים של גלישה ושיט. גלשן הרוח מורכב מלוח שאורכו בין שניים לארבעה מטרים, אליו מחובר התורן באמצעות מפרק אוניברסלי - המאפשר לו תנועה חופשית. לתורן מחובר בצורה אופקית המנור, בעזרתו מותקן המפרש על גבי התורן. שטחי המפרשים עשוי להגיע לבין פחות משלושה מ"ר עד ל-12 מ"ר - בהתאם לתנאי הרוח, למיומנות הגולש ולאופי הגלישה הרצוי.
גלשן הרוח פותח בשנת 1969 על ידי המהנדס ג'ים דרייק אשר הוסיף מפרש לגלשן הגלים כדי ללכוד את הרוח. בסוף שנות השישים הופיע בקליפורניה הדגם המסחרי הראשון שנקרא "וינדסרפר". בתוך זמן קצר יחסית קמו ארגונים, בתי ספר, תקנות ותחרויות לספורט זה. בשנת 1984 זכה הענף להכרה אולימפית והוא נכלל במשחקים האולימפיים מאז לוס אנג'לס 1984.
כיום, ישנם חופים ואתרי גלישה רבים ברחבי העולם, שהמפורסמים שבהם נמצאים בחוף המערבי של ארצות הברית, בהוואי, באוסטרליה ובאינדונזיה. באתרים שונים נערכות תחרויות בסגנונות שונים, בהם מרוצים, סלאלום וסגנון חופשי.
הראשון שהביא לארץ את גלשני הרוח היה דורון עזרא, שהיה הבעלים של החברה "ימית סחר" (נכון להיום הבעלים הוא איתן פרינלנדר), והחליט לייבא מאירופה את גלשני הרוח בשנת 1973.
התפתחויות במבנה גלשן הרוח
מאז פיתוח גלשני הרוח הראשונים, שונה ושופר מבנהו של הגלשן. בין השינויים הבולטים ניתן למנות את:
קיצור לוח הגלשן מאורך של כארבעה מטרים לשני מטרים וחצי בלבד
הסרת חרב הגלשן
הקטנת גודלו של סנפיר הגלשן
שינוי צורת המפרש המשולשת לצורה הדומה יותר לחרוט קטום, היעילה יותר ללכידת הרוח
תורן המפרש מורכב ממספר חלקים, להם היכולת להתפרק ולהתחבר מחדש
ללוח הגלשן נוספו רצועות המשפרות את אחיזת הרגליים בו
תופסני המנור השתכללו ואחיזתם בתורן השתפרה
חלקי הגלשן
ממוזער|שמאל|250px|תרשים של חלקי הגלשן השונים
גלשן – הגלשן הוא משטח אשר במרכזו עומד הגולש, ואליו מחוברים התורן והמפרש. בעבר, היה הגלשן עשוי מפוליאתילן או פיברגלס מוקשים בשרף. בשנים האחרונות התחלפו חומרים אלו בקצף מסגסוגת של פולימרים ומציפוי קרבון-אפוקסי. ישנן מספר חברות מודרניות המוסיפות חלקי עץ לגלשן בטכנולוגיות מתקדמות. במרכז ה ממוקם חריצו של הקראדן, ובגלשנים ישנים ישנו חרך המאפשר את הכנסת החרב. בגלשנים המודרניים, על הלוח ממוקמים שלוש או ארבע רצועות לאחיזה לכפות הרגליים.
קראדן – המפרק האוניברסלי המחבר את הלוח אל התורן ומאפשר לו תנועה חופשית. המפרק עשוי גומי, אף שבעבר היו ניסיונות שכשלו לשימוש במפרקי מתכת.
חרב – החרב היא לוח פלסטיק שאורכו כ-20 ס"מ ומיקומו מתחת לפני המים. החרב נכנסת בחרך שבתוך הלוח, וניתן לשנות את זוויתה ביחס ללוח על מנת להקטין את השפעת זרמי המים על כיוון התנועה. כיום, עם קיצור אורך הגלשן התייתר השימוש בחרב.
תורן – מוט גבוה המחובר ללוח הגלישה באמצעות מפרק אוניברסלי. בעבר, היה עשוי התורן מפיברגלאס, אך בגלשנים המודרניים הוא עשוי מקרבון. התורן המודרני בדר"כ מורכב מיותר מחלק אחד המחובר בהברגה או במבנה שרוול טלסקופי בתרנים המודרניים.
מפרש – הוא למעשה כנף, העשויה מיריעות מחומרים פלסטיים, מתוחות בין התורן האנכי למנור האופקי. המפרש מאפשר ניתוב הרוח מקדמת המפרש לחלקו האחורי וליצור אפקט עילוי אשר מופנה לכיוון הגלישה הרצוי האפשרי. הגולש המתנגד למשיכה זו מתחיל לנוע יחד עם הגלשן. מפרשי הגלשנים קיימים במגוון רחב של גדלים וצורות ולכל אחד מאפיינים שונים בחוויית הגלישה. גודלי המפרש נעים בין 2 מ"ר עד ל-12 מ"ר.
שחיפים – או לייסטים הם לוחות גמישים, צרים וארוכים, בדרך כלל עשויים פחמן. השחיפים נכנסים לתוך כיסים במפרש ומקבעים את צורתו על מנת לכלוא את הרוח בצורה אופטימלית ולמניעת רפיון בשפת המפרש האחורית. חלק מן המפרשים המודרניים אינם מצוידים עוד בשחיפים לאור ההתקדמות בצורת המפרש.
מנור – מוט פחמן אליפטי (או מתכת בגלשנים ישנים/אולימפיים), המחובר בצורה אופקית לתורן ובתוכו עובר המפרש. בעזרת המנור משנה הגולש את זוויות המפרש כולו, וכך מאפשר את תזוזת הגלשן.
טרפז – וסט המתלבש על הגולש. הטרפז הוא בעל וו מתכת המתחבר לחוט הממוקם על המנור, בעזרתו מתקבע הגולש אל המנור ובכך מקל על הגלישה. בנוסף משמש הטרפז כחגורת ציפה, אם כי היא אינה מציפה לחלוטין.
חליפה הכרחי בחורף – החליפה מסייעת לשמירת חום גופו של הגולש
מערכות (לא הכרחי) – במפרשים תחרותיים מוסיפים "מערכות". המערכות מאפשרות מתיחה ושחרור של המפרש תוך כדי גלישה בהתאם לזווית הגלשן מול הרוח או אם עוצמת הרוח משתנה.
חבל הרמה (לא הכרחי) – חבל אלסטי (נמתח) שמחובר בין המנור לקראדן המאפשר הרמה קלה של המפרש.
סנפיר – מעין כנפון בעל פרופיל סימטרי הממוקם בדרך כלל בחלקו אחורי של הגלשן ומשמש כמייצב כיוון (ממש כמו מייצב כיוון במטוס) השומר תמיד שירכתי הגלשן (חלקו אחורי) יישאר בחלקו האחורי של כיוון הגלישה ולמעשה הופך לציר הסיבוב. ככל שהסנפיר ארוך (גבוה) יותר, הכח שלו להישאר מאחור חזק יותר. ישנם סוגים שונים של סנפירים ולכל מבנה מאפיינים שונים בניהוג כיוון הגלישה.
חרב - בגלשנים מסוימים (לרוב מתחילים\לימודיים) קיים סנפיר נוסף הנקרא חרב הממוקם בחלקו המרכזי של אורך הגלשן. החרב המודרנית ניתנת להורדה והרמה בשעת הגלישה. הורדת החרב מוסיפה נקודת ציר נוספת וביחד עם הסנפיר האחורי יוצרים יציבות בקו הגלישה הנוכחי - הכיוון שאליו פונה החרטום. החרב מאפשרת להעמיק את כיוון זווית הגלישה בטווח הזויות שמאפשרת הרוח.
לעיתים, מוסיפים הגולשים לגלשן שלהם תוספות מסוימות: לדוגמה, חוט קטן הנקשר לחלקו העליון של התורן, המאפשר לגלות את כיוונה של הרוח, או חבל הנקשר למנור או לתורן המשמש להרמה קלה של המפרש.
עקרונות הגלישה
שמאל|ממוזער|250px|גלשני רוח על החוף
עקרון הגלישה מבוסס על שיווי המשקל של הגולש לעומת הרוח. על מנת לנוע, על הגולש לעמוד עם גבו לכיוון הרוח כשהמפרש לפניו. כעת, עליו להפעיל כוח במשיכת המפרש כאותו כוח שמפעילה הרוח. מהלך זה יצור מצב בו המפרש לא זז ולכן ינוע הגלשן מכוחה של הרוח.
מונחים בגלישה
לעלות לרוח: מצב בו חרטום הגלשן מסתובב אל הכיוון ממנו מגיעה הרוח
לרדת מהרוח: מצב בו חרטום הגלשן מסתובב אל הכיוון אליו נושבת הרוח
לחדד לרוח: גלישה עד כ-30 מעלות נגד כיוון הרוח
פתיחת מפרש: הגדלת הזווית שבין המפרש לגוף הגלשן
סגירת מפרש: הקטנת הזווית שבין המפרש לגוף הגלשן
סיבוב: סיבוב הגלשן בעליה לרוח, גורר אחריו גם תזוזה של הגולש לצד השני של הגלשן
מהפך: סיבוב הגלשן בירידה מהרוח, גורר אחריו גם תזוזה של הגולש לצד השני של הגלשן
ניווט הגלשן
ממוזער|שמאל|300px
ניווט הגלשן אינו מסובך אך מצריך מיומנות. הדינמיות של הכלי גורמת לכך שאין להתייחס לכיוונים כשמאל או ימין אלא על פי הגורם המשפיע ביותר - הרוח. פניות ביחס אליה נקראות לעלות לרוח או לרדת לרוח והיא מוגדרת כרוח צד או גבית. מכיוון שהגלשן מונע על ידי הרוח בלבד אין הוא יכול לנוע ישירות כנגד כיוונה, אך ניתן להתקדם עם הגלשן לכיוון אשר נמצא במעלה הרוח בעזרת גלסים.
פניה למעלה הרוח: כדי לעלות לרוח יש להטות את התורן מעט אל כיוון הירכתיים. מצב זה ייצור יותר כוח של הרוח על הירכתיים מאשר על החרטום, אשר יגרום לפניית החרטום אל מעלה הרוח.
פניה לירידה מהרוח: כדי לרדת מהרוח יש להטות את התורן מעט אל כיוון החרטום. פעולה זו תגרום למצב הפוך מאשר בפנייה אל מעלה הרוח ולכן החרטום יזוז אל כיוון נשיבת הרוח.
חידוד לרוח: גולש מנוסה יכול לחדד עד כ-10 מעלות לכיוון רוח, אך לעולם לא יוכל לשוט באופן ישיר כנגדה. כמו כן, ככל שמחדדים לרוח מאבדים חלק גדול מהאנרגיה שלה שלא נלכדת במפרש. מצב זה גורם להאטת התנועה ולקשיים בשיווי המשקל. חידוד לרוח יתבצע לרוב כאשר הגולש ירצה להגיע למקום ממנו באה הרוח (כמו לחזור לחוף).
גלס: או צלע היא שיטת גלישה בה לא גולשים נגד הרוח, אלא באלכסון, כל פעם לכיוון אחר. מהלך זה אמנם אינו קל (מכיוון שכל גלס גורר עמו סיבוב), אך הוא קל יותר מאשר חידוד מתמיד וקשה לרוח.
גלישה תחרותית
גלישת רוח נחלקת למספר ענפים בהתאם לאופי הגלישה, הציוד והתחרויות הספורט המתקיימות.
גלשנים אולימפיים
גלשנים אולימפיים הם גלשנים גדולים מאוד עליהם מתקיימות תחרויות במסגרת האולימפיאדה ואליפויות עולם. בתחרויות אלו כל המשתתפים שטים על אותו גלשן ואותו דגם מפרש. הדגם האולימפי הנוכחי הוא iQFOiL.
סבבי תחרויות מקצועניים
גולשי רוח מקצועיים משתתפים בתחרויות המאורגנות ונתמכות על ידי ארגונים מסחריים. הסבב המקצועני הגדול והמוכר ביותר הוא ה-PWA, Profesional Windsurfing Association. בסבבים אלו קיימים מספר ענפים בהתאם לסגנון הגלישה ומטרת התחרות.
סגנונות
גלישת פאן מאגדת בתוכה את סגנונות הגלישה שאינם אולימפיים. תחת קטגוריה זו קיימים מספר סגנונות:
פרי-רייד - גלישה במים רגועים תוך מתן דגש למהירות הגלישה וההנאה ממנה. גלשני פרי-רייד הם בדרך כלל רחבים ונוחים מאוד לשליטה.
פרי-סטייל - ביצוע תרגילי אקרובטיקה ופעלולים. גלשני פרי-סטייל הם קלים מאוד ובעלי יכולת תמרון גבוהה מאוד. הסנפיר של גלשני פרי-סטייל קצר מאוד ומאפשר ניתוק של הגלשן מפני המים בקלות על מנת לבצע סיבובים, החלקות וקפיצות.
ווייב - גלישה בגלים גבוהים ושבירות חוף. גלשני הווייב הם קטנים מאוד ובעלי מספר סנפירים הנע מאחד ועד ארבעה.
סלאלום - גלשנים צרים וארוכים שנועדו לגלישה במהירויות גבוהות בקו ישר.
פורמולה - גלשנים רחבים וקצרים שנועדו לתחרויות גלישה במהירות.
ראו גם
גלישת גלים
שיט מפרשיות
קייטסרפינג
לקריאה נוספת
ניקו שטיקל ומיכאל גארף, גלשנות רוח, הוצאת כנרת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:גלישה
קטגוריה:ספורט מים
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
| 2024-08-19T23:16:16
|
הבדלים בין-אישיים
|
הבדלים בין אישיים הם הדרכים שבהן אנשים שונים זה מזה בהתנהגותם, מאפייניהם ויכולותיהם. פסיכולוגיה הבדלית הוא התחום החוקר את ההבדלים הללו.
כל אדם סוטה באלפי דרכים מן האדם הנורמה והאינדיבידואליות שלו אינה שווה לסכומן של כל הסטיות הללו.
דוגמה ליכולת שבה ישנם הבדלים בין אישיים ניכרים בין אנשים היא היכולת ליצור מפה מנטלית. משמע לראות בעיני רוחך, בדמיון, את האזור שבו אתה נע. היכולת לנווט נגזרת מהיכולת לראות בבירור את המיקום היחסי של האתרים במרחב.
דוגמה נוספת היא האופן שבו תרופות משפיעות על אנשים שונים.
הבדלים התפתחותיים
פסיכולוגיה התפתחותית עוסקת בין היתר בהבדלים בין אישיים במהלך ההתפתחות של האדם.
הביטוי הראשוני לשונות בין אישית הוא המזג שניכר כבר בגיל הינקות.
בהתאם לכך, ישנם הבדלים ניכרים בין ילדים באופן התגובה שלהם לאירועים שונים מבחינה התנהגותית, רגשית וקשבית.
בהמשך, ילדים שונים מפתחים רמות יכולת שונות בתחומי התפתחות שונים.
לדוגמה, אחד מהתחומים בהן קיימת שונות בין אישית הוא התפתחות היכולת של שליטה עצמית.
ראה שקיימים גם הבדלים בין אישיים גם בנוגע לנטייה לשעמום. עד גיל ההתבגרות ילדים מסוימים מפתחים מבנים של קשב ופעילות המאפשרים להם להיות נרגשים ומעורבים בפעילויותיהם, בעוד שאחרים מפתחים הרגלים של חוסר מעורבות המובילים לדפוסים של חשיבה והתנהגות המאופיינים על ידי שעמום ואפתיה.
גורמים להבדלים התפתחותיים
הבדלים התפתחותיים בין אנשים נובעים מאינטראקציה של תורשה וסביבה.
השפעות תורשתיות מתייחסות לכל הגורמים שנמצאו באורגניזם בראשית קיומו האינדיבידואלי.
ישנם הבדלים במבנה הגנטי של אנשים שונים. התורשתיות היא השונות הנצפית בין פרטים הנגרמת מהבדלים גנטיים.
רצף ה-DNA של אדם מסוים משקף את התורשה שלו והוא אינו ניתן לשינוי על ידי הסביבה.
עם זאת, בעוד שהמכלול הגנטי של האדם (הקרוי "גֵנוֹטִיפּ") הוא קבוע, האופן שהוא בא לידי ביטוי ("פֵנוֹטִיפּ") יכול להיות מושפע מהסביבה.
השפעת הסביבה
השפעות סביבתיות מתייחסות לכל הגורמים החיצוניים אשר משפיעים על האדם.
בשנים הראשונות יש לסביבה השפעה משמעותית על ההתפתחות המאוחרת של האדם.
בהתאם לכך, ההורים יכולים להשפיע רבות על אופן ההתפחות של ילדם.
מעבר לתא המשפחתי, האופן שבו תרבות מסוימת מעצבת או מנצלת כישורים חשיבתיים עשוי להשפיע על ארגונם של כישורים אלה במוח. לדוגמה: מנגנון הקריאה יהיה שונה אצל אנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב אלפביתי (המבוסס על התאמה צלילית) בהשוואה לאנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב לוגוגרמי חזותי (כמו ביפן).
הסביבה יכולה גם להשפיע על דפוסי החשיבה של האדם.
הסכמות הן אחד המנגנונים המאפשרים לאדם להתמודד מול היצף מידע של גירויים מהסביבה. הסכמה מתגבשת בעקבות ההתנהלות של האדם מול הסביבה בה הוא חי. היא מתייצבת ככל שההתנסויות, התפיסות והתנהגויות שגרמו להיווצרותה חוזרות ונשנות. בהתאם לכך, לכל אדם יש מערכת סכמות שונה, הנבנית על החוויות וההתנסויות הייחודיות לו.
הסכמות מספקות מסגרת התייחסות, המאפשרת לאדם לארגן ולעבד את המידע הרב המתקבל מהסביבה באופן יעיל על סמך ניסיון העבר. עם זאת, הסכמה מראה עמידות מפני נתונים הסותרים אותה ונוטה לעודד התנהגות שתוביל לאימות של נכונותה. כתוצאה מכך היא עלולה לגרום למצבים של נטאי מחשבתי או נבואות שמגשימות את עצמן.
מחקר הבדלים בין אישיים בפסיכולוגיה
תחום זה מובחן מתחומים אחרים בפסיכולוגיה, מכיוון שלמרות שנראה שפסיכולוגיה היא חקר אינדיבידואלים, הרי שפסיכולוגים מודרניים חוקרים רבות קבוצות. לדוגמה, בעת הערכת היעילות של תרפיה חדשה, השיפור הממוצע בעקבות התרפיה אצל קבוצה אחת יושווה לממוצע היעילות של טיפול פלצבו, או לתרפיה קיימת. זאת משום שלצורך המחקר יש להשתמש בקבוצת ביקורת לצורך השוואה סטטיסטית, והביקורת מוגדרת כקבוצת אנשים.
בהקשר זה של השוואת קבוצות, הבדלים בין בני-אדם בתגובה שלהם לטיפול או למניפולציה הניסויית נתפסים כטעויות מדידה. בעוד שתחום המחקר של הבדלים בין אישיים יראה בהבדלי התגובות לטיפול את התופעה המעניינת שיש לחקור. המחקר מתעניין בממדים שבהם אנשים שונים זה ומזה ובגורמים לשוני זה.
ראו גם
נורמליות
הבדלים בין-תרבותיים
הערות שוליים
*
| 2024-06-13T13:43:27
|
14 בספטמבר
|
14 בספטמבר הוא היום ה-257 בשנה בלוח הגרגוריאני (258 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 108 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
786 – הארון א-רשיד הופך לח'ליף של בית עבאס עם מות אחיו, אל-האדי
1752 – האימפריה הבריטית מאמצת את הלוח הגרגוריאני. אחד-עשר יום הושמטו מהלוח בשנה זו, כך שהיום למחרת ה-2 בספטמבר היה ה-14 בחודש
1814 – פרנסיס סקוט קי מחבר את "הדגל זרוע הכוכבים", שהפך להמנונה של ארצות הברית
1883 – תיאטרון היידיש נאסר באימפריה הרוסית
1917 – באימפריה הרוסית קמה ממשלה רפובליקנית
1923 – מיגל פרימו דה ריברה הופך לדיקטטור בספרד
1948 – החל לפעול בית המשפט העליון של מדינת ישראל, והשופט משה זמורה מתמנה לנשיאו הראשון
1948 – הונחה אבן הפינה למטה האומות המאוחדות בניו יורק
1959 – הגשושית הסובייטית לונה 2 מתרסקת על פני הירח, ובכך הופכת לעצם הראשון מעשה-ידי אדם המגיע לשם
1960 – נוסד ארגון המדינות המייצאות נפט, אופ"ק
1982 – התנקשות בחיי נשיא לבנון, בשיר ג'ומאייל
1984 – ג'וזף קיטינג'ר הופך לאדם הראשון החוצה לבדו בכדור פורח את האוקיינוס האטלנטי
1984 – מתחילה כהונתו של פיטר וילם בותה כנשיא ה-8 של דרום אפריקה
1999 – קיריבאטי, נאורו וטונגה מצטרפות לאומות המאוחדות
2003 – תושבי שוודיה מצביעים במשאל עם נגד אימוץ מטבע האירו בארצם
2003 – תושבי אסטוניה מאשרים במשאל עם את הצטרפות מדינתם לאיחוד האירופי
2006 – דורית ביניש מתמנה לנשיאת בית המשפט העליון ובכך הופכת לאישה הראשונה בתפקיד
2009 – נשלחה קלטת ראשונה מהחייל החטוף גלעד שליט
2015 – תגלית גלי הכבידה בשני הגלאים של הפרויקט לגילוי גלי כבידה, LIGO
2019 – תקיפת מתקני הפקת הנפט שדה אבקייק ושדה ח'ורייס של עראמקו הסעודית
נולדו
ממוזער|291x291 פיקסלים|איימי ויינהאוס
208 – דיאדומניאנוס, בנו ושותף לשלטון של הקיסר הרומי מקרינוס (הוצא להורג ב-218)
786 – אל-מאמון, הח'ליף העבאסי השביעי (נפטר ב-833)
1486 – היינריך קורנליוס אגריפה, אסטרולוג ואלכימאי גרמני (נפטר ב-1535)
1543 – קלאודיו אקוואוויווה, כומר ישועי איטלקי (נפטר ב-1615)
1769 – אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר טבע ומגלה ארצות גרמני (נפטר ב-1859)
1849 – איוואן פבלוב, פיזיולוג רוסי (נפטר ב-1936)
1879 – מרגרט סנגר, פעילה למען הנגשת אמצעי מניעה (נפטרה ב-1966)
1901 – אנדריי ולאסוב, גנרל סובייטי שערק לצידה של גרמניה בעת מלחמת העולם השנייה (הוצא להורג ב-1946)
1907 – סולומון אש, פסיכולוג (נפטר ב-1996)
1920 – מריו בנדטי, סופר ומשורר אורוגוואי (נפטר ב-2009)
1928 – דיק קלארק, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2023)
1929 – סוהייל בושרוי, מבקר ספרות, מתרגם, משורר, מרצה ופעיל שלום בהאי, יליד ארץ ישראל המנדטורית, בעל אזרחות לבנונית-אמריקאית (נפטר ב-2015)
1931 – אהרן אלמוג, משורר עברי, מספר, מחזאי ומורה ישראלי (נפטר ב-2021)
1932 – אברהם רונאי, שחקן תיאטרון הבימה ושחקן קולנוע ישראלי (נפטר ב-2005)
1933 – זואי קולדוול, שחקנית אוסטרלית (נפטרה ב-2020)
1934 – קייט מילט, הוגה פמיניסטית מובילה מהגל השני של הפמיניזם, פעילה למען רפורמות בתחום בריאות הנפש (נפטרה ב-2017)
1936 – פריד מורד, רופא ופרמקולוג אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (נפטר ב-2023)
1936 – וולטר קניג, שחקן, סופר, מורה ובמאי אמריקאי-יהודי
1939 – יצחק קרונזון, רופא אמריקאי ישראלי (נפטר ב-2021)
1942 – אליסו וירסלדזה, פסנתרנית גאורגית
1947 – סם ניל, שחקן קולנוע אמריקאי
1955 – יוסף פריצקי, עורך דין ופוליטיקאי ישראלי (נפטר ב-2021)
1956 – ריי וילקינס, כדורגלן ומאמן כדורגל אנגלי (נפטר ב-2018)
1970 – אראל סגל, עיתונאי ישראלי
1971 – שלי גפני, מאפרת, דוגמנית ואשת עסקים ישראלית
1972 – משה סעדה, חוקר במח"ש וחבר הכנסת מטעם הליכוד
1974 – הישאם אל גרוז', אתלט מרוקאי
1976 – שלומי שבן, זמר ויוצר ישראלי
1978 − טדי פארק מפיק מוזיקלי קוריאני
1979 – חני פירסטנברג, שחקנית וזמרת ישראלית
1981 – אשלי רוברטס, זמרת-יוצרת אמריקאית
1983 – איימי ויינהאוס, זמרת בריטית (נפטרה ב-2011)
1985 – מורן רוזנבלט, שחקנית קולנוע וטלוויזיה ישראלית
1986 – תום עוזיאל, מוזיקאי, כותב ומלחין, זמר, שחקן ובמאי
1989 – לוגן הנדרסון, שחקן וזמר-יוצר אמריקאי
1989 – ג'ימי באטלר, כדורסלן אמריקאי
נפטרו
ממוזער|238x238 פיקסלים|זנגי
ממוזער|220x220 פיקסלים|דנטה
ממוזער|237x237 פיקסלים|ארתור ולסלי
23 – דרוסוס יוליוס קיסר, אציל רומאי מן השושלת היוליו-קלאודית (נולד ב-13 לפנה"ס)
407 – יוחנן כריסוסטומוס, אחד הבישופים, המטיפים וההוגים הנוצריים הבולטים (נולד ב-349)
775 – קונסטנטינוס החמישי, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-718)
786 – אל-האדי, הח'ליף העבאסי הרביעי ששלט בבגדאד (נולד ב-766)
891 – סטפנוס החמישי, אפיפיור
1146 – זנגי, מצביא ומדינאי סלג'וקי (נולד ב-1085)
1164 – סוטוקו, הקיסר ה-75 של יפן (נולד ב-1119)
1321 – דנטה אליגיירי, סופר איטלקי (נולד ב-1265)
1404 – אלברכט הרביעי, דוכס אוסטריה (נולד ב-1377)
1435 – ג'ון מלנקסטר, מצביא אנגלי (נולד ב-1389)
1523 – האפיפיור אדריאנוס השישי (נולד ב-1459)
1712 – ג'ובאני דומניקו קאסיני, אסטרונום איטלקי (נולד ב-1625)
1759 – לואי ז'וזף דה מונקאלם, מצביא צרפתי ומפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אמריקה ("צרפת החדשה") בזמן מלחמת שבע השנים (נולד ב-1712)
1836 – ארון בר, סגן נשיא ארצות הברית (נולד ב-1756)
1851 – ג'יימס פנימור קופר, סופר (נולד ב-1789)
1852 – ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, מצביא וראש ממשלה בריטי (נולד ב-1769)
1901 – ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית (נולד ב-1843)
1916 – חוסה אצ'גרי, מחזאי, מתמטיקאי, כלכלן ופוליטיקאי ספרדי, זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1832)
1927 – איזדורה דאנקן, רקדנית אמריקאית (נולדה ב-1877 או ב-1878)
1937 – טומאש מסריק, הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה (נולד ב-1850)
1943 – יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה (נולד ב-1905)
1970 – רודולף קרנפ, פילוסוף גרמני (נולד ב-1891)
1982 – בשיר ג'ומאייל, נשיא לבנון (נולד ב-1947)
1982 – גרייס קלי, שחקנית קולנוע אמריקאית שהפכה לנסיכה ממונקו (נולדה ב-1929)
1989 – מאיר מדן, בלשן, חוקר השפה העברית והמסורה, מראשי תנועת ברית החשמונאים (נולד ב-1915)
1991 – משה גושן-גוטשטיין, בלשן ישראלי וחתן פרס ישראל (נולד ב-1925)
2001 – סטליוס קזנג'ידיס, זמר יווני (נולד ב-1931)
2004 – שלמה אבן-שושן, מתרגם עברי, עורך וסופר (נולד ב-1910)
2005 – בני זאבי, איש קהילת המודיעין הישראלית, מפקד יחידה 504 וסגן ראש "המוסד", שהתפרסם כמי שפיקד על מבצע לכידת מרדכי ואנונו (נולד ב-1931)
2009 – פטריק סווייזי, שחקן קולנוע אמריקאי (נולד ב-1952)
2016 – רן אלדמע, יקיר העיר גבעתיים, מחנך, מוזיקאי ומראשוני חיל הקשר (נולד ב-1926)
2018 – ברנקו גרונבאום, מתמטיקאי יהודי (נולד ב-1929)
2019 – ירחמיאל דורי, קצין הנדסה ראשי במלחמת ההתשה, ומהנדס העיר תל אביב-יפו (נולד ב-1931)
2020 – ביל גייטס האב, עורך דין, נדבן ומנהיג אזרחי אמריקאי (נולד ב-1925)
2021 – אידה נודל, אסירת ציון בברית המועצות של שנות השבעים והשמונים (נולדה ב-1931)
2021 – ויקטור קזאנצב, מפקד בכיר של הצבא הרוסי במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה (נולד ב-1946)
2021 – יורי סדיך, אתלט שייצג את ברית המועצות (נולד ב-1955)
2021 – נורם מקדונלד, קומיקאי, סופר, שחקן, סטנדאפיסט ומפיק קולנוע קנדי (נולד ב-1959)
חגים ואירועים החלים ביום זה
חג הצלב – נחגג לציון מציאתו של צלב בשנת 352 שעל פי המסורת שימש לצליבתו של ישו
13 בספטמבר – 15 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יד
קטגוריה:ספטמבר
| 2024-09-03T11:30:07
|
סולומון אש
|
סולומון אָש (באנגלית: Solomon Eliot Asch; 14 בספטמבר 1907 – 20 בפברואר 1996) היה פסיכולוג יהודי-אמריקאי מחלוצי הפסיכולוגיה החברתית, מאסכולת הגשטלט, לפיה השלם גדול מסך חלקיו וכי יש להסתכל על מעשים חברתיים במונחים של הסביבה שלהם. אש קבע: "יש להבין את מרבית המעשים החברתיים בסביבה שלהם, ולאבד משמעות אם הם מבודדים. אין טעות בחשיבה על עובדות חברתיות חמורה יותר מהכישלון לראות את מקומם ותפקודם". אש התעניין בפסיכולוגיית הגשטלט לאחר שנפגש ועבד בצמוד עם יועצו באוניברסיטת קולומביה, מקס ורטהיימר, ממייסדי פסיכולוגיית הגשטלט.
ביוגרפיה
אש נולד למשפחה יהודית בוורשה שבפולין, וגדל בלוביץ'. בשנת 1920 היגר עם משפחתו לארצות הברית, והמשפחה השתכנה בשכונת לואר איסט סייד של ניו יורק. למד בבית ספר תיכון המסונף לסיטי קולג' של ניו יורק, ובהמשך למד ספרות ומדעים בסיטי קולג' של ניו יורק, ובגיל 21 קיבל תואר ראשון. בשנת 1930 קיבל תואר שני מאוניברסיטת קולומביה ובשנת 1932 קיבל שם תואר דוקטור.
החל את קריירת ההוראה שלו בברוקלין קולג'. בשנת 1947 עבר למחלקה לפסיכולוגיה במכללת סווארת'מור בפנסילבניה, וכיהן שם כפרופסור במשך 19 שנים. במהלך תקופה זו, בשנים 1958–1960, נמנה עם סגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון. סטנלי מילגרם היה עוזר מחקר שלו שם. ב-1966 עבר אש לאוניברסיטת ראטגרס, והקים בה את המכון למחקר קוגניטיבי. ב-1972 עבר לאוניברסיטת פנסילבניה, ובה היה פרופסור לפסיכולוגיה עד לפרישתו לגמלאות, והמשיך שם כפרופסור אמריטוס עד לפטירתו. שימש גם כפרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד וב-MIT.
בשנת 1965 נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.
בשנת 1930 נישא לפלורנס מילר ובשנת 1937 הביאו לעולם את בנם היחיד פיטר, שבבגרותו היה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ראטגרס, ונפטר בגיל 52, עוד בחיי הוריו. אש נפטר ב-20 בפברואר 1996 בגיל 88 בביתו בהאוורפורד, פנסילבניה.
עבודתו
אש התפרסם בשנות ה-50 של המאה ה-20, בעקבות ניסוי הקונפורמיות שהראה כי ללחץ חברתי ישנה השפעה חזקה על היחיד, כזו שיכולה להשפיע על אמונותיו והתנהגותו, גם כאשר ברור כי הקבוצה טועה. המשתתפים התבקשו לזהות את אורך הקו הנכון מתוך שלוש אפשרויות, בעוד שיתר המשתתפים, שהיו חלק מהניסוי, נתנו במכוון תשובות שגויות. תוצאות הניסוי הראו שכ-75% מהמשתתפים נטו להיכנע ללחץ החברתי לפחות פעם אחת, ובכך להצביע באופן שגוי, למרות שידעו את התשובה הנכונה.
אש חקר כיצד אנשים יוצרים רשמים על אחרים וגילה שמאפיינים מסוימים, כמו "חם" ו"קר", משפיעים משמעותית על התפיסה הכללית של האדם. הוא גם מצא שהסדר שבו מוצגים המאפיינים משפיע על הרושם שנוצר, ושמשמעות התכונות משתנה בהתאם להקשר שבו הן מופיעות. במחקר שערך הוא הוכיח את אפקט הראשוניות: בניסוי הוצגו תכונות של אדם מסוים לשתי קבוצות בסדר ישר והפוך; הוכח שהקבוצה של האנשים שראו את התכונות השליליות קודם תפסו את האדם בצורה שלילית יותר, בעוד אלה שראו את התכונות החיוביות קודם תפסו אותו בצורה חיובית.
אש השפיע במחקרו הן על תחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, והן על הפסיכולוגיה החברתית, ובפרט על סטנלי מילגרם. ניסוי הציות של מילגרם הוא אחד מהידועים בפסיכולוגיה, מחקר זה נוצר בהשראת ישירה של אש, שהנחה את הדוקטורט של מילגרם באוניברסיטת הרווארד.
ראו גם
מונחים בפסיכולוגיה חברתית
ניסוי הכלא של סטנפורד
הניסוי של מילגרם
קישורים חיצוניים
Solomon Asch New World Encyclopedia
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים יהודים
קטגוריה:פסיכולוגים חברתיים אמריקאים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:מהגרים מפולין לארצות הברית
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פנסילבניה
קטגוריה:בוגרי הסיטי קולג' של ניו יורק
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1907
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1996
| 2024-09-09T18:20:21
|
ניסוי הקונפורמיות של אש
|
ניסוי הקונפורמיות של אָש נערך בשנת 1951 על ידי החוקר סולומון אש, מטרת הניסוי: חקירת כוחה של הקונפורמיות הקבוצתית, והוא משתייך לתחום הפסיכולוגיה החברתית.
ממוזער|שמאל|270px| דוגמה של כרטיסים מהניסוי. הכרטיס הימני מציג את שלושת הקווים שהנבדקים היו אמורים להשוות לקו הבודד שבכרטיס השמאלי.
מהלך הניסוי
אָש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג (המטלה הייתה קלה). האנשים נשאלו זה אחר זה לגבי תשובתם לכל סט קווים, כאשר הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים.
בפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה, אך בשאר צעדי הניסוי, ענו משתפי הפעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את אותה תשובה שגויה.
אש רצה לבדוק אם הנבדק ישנה את התנהגותו לאור התנהגותם של שאר האנשים. כאשר שאר האנשים ענו נכון, הנבדקים לא טעו בזיהוי הקו הדומה. אך כאשר משתפי הפעולה נתנו תשובה שגויה, נטו הנבדקים לענות כמוהם. חצי מהנבדקים ענו תשובה שגויה כמו שאר המשתתפים לפחות במחצית מצעדי הניסוי. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית באף אחד מהמקרים ונתנו תשובה נכונה בכל הצעדים.
אש שאל את נבדקיו מדוע הם ענו כפי שענו. התשובה הנפוצה ביותר הייתה שהנבדק ידע שהוא עונה תשובה שגויה, אך לא רצה לענות באופן שונה. בנוסף, חלק מהנבדקים הטילו ספק ביכולת השיפוט שלהם ואילו אחרים טענו שהשתכנעו שהקו עליו הצביעו יתר המשתתפים הוא הדומה ביותר.
אש בחר דווקא משימה קלה שהתשובה שלה כה ברורה מכיוון שרצה לחקור צייתנות, קונפורמיות ציבורית באופן טהור, תוך נטרול האפשרות שהמשתתפים שינו את דעתם לגבי התשובה הנכונה, או טעו לגביה מלכתחילה.
אימות
מחקרים מאוחרים יותר (של אלן ולווין) שהשתמשו בפרדיגמה ניסויית זו מצאו שכאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, יורדת בצורה דרסטית מידת ההתנהגות הקונפורמית. מספיק שאדם אחד יציג עמדה שונה מיתר המשתתפים (גם אם היא אינה זהה לזו של הנבדק), כדי להקטין את הסיכוי להתנהגות קונפורמית של הנבדק.למעשה, עלה כי מה שחשוב לשם קונפורמיות הוא הקונצנזוס, ולא מספר האנשים החושבים אותו הדבר.
ראו גם
מונחים בפסיכולוגיה חברתית
קישורים חיצוניים
ניסוי הקונפורמיות של אש בסרטון ביוטיוב.
הערות שוליים
הקונפורמיות של אש
קטגוריה:השפעה חברתית
| 2024-07-03T14:06:53
|
הרבי מליובאוויטש
|
בחצר ליובאוויטש של חסידות חב"ד, שהייתה לימים לפלג המרכזי בחסידות זו, כיהנו שבעה אדמו"רים. שישה מהם (לא כולל מייסד החסידות, רבי שניאור זלמן מלאדי) כונו הרבי מליובאוויטש:
קטגוריה:פירושון אדמו"רים
| 2024-02-04T20:38:12
|
מעיין ברוך
|
מַעְיַן-בָּרוּךְ הוא קיבוץ השוכן בצפון עמק החוּלה, בין קריית שמונה לדפנה, ליד נחל שניר (חצבני), ברום 200 מטר. הקיבוץ שייך למועצה אזורית הגליל העליון.
במקום נמצאים בין היתר מוזיאון האדם הקדמון וכן בקיבוץ פועלת שלוחה של מכינת גליל עליון.
היסטוריה
הקיבוץ הוקם סמוך למפגש הגבולות ישראל־סוריה־לבנון, על אדמת המושב חַמַרָה שנִנטש במאורעות תל־חי. המייסדים היו בני שלוש קבוצות שנפגשו בהכשרה בכפר גלעדי:
הכשרת פלמ"ח יוצאי תנועת הנוער התנועה המאוחדת.
הכשרת "הבונים" מארצות־הברית, מהם פעילים בהעפלה.
גרעין "חיילים־חלוצים", שהתארגן בצבא הבריטי מחיילים יהודים מדרום אפריקה במלחמת העולם השנייה.
בהמשך נוספו השלמות מן "התנועה המאוחדת" ולימים מן "הנוער העובד והלומד", וכן משפחות ובודדים מהארץ ומחו"ל.
היישוב נוסד ב־11 במרץ 1947, כחצי שנה לפני מלחמת העצמאות, ונקרא על שם ברוך (ברנארד) גורדון, ציוני מדרום אפריקה שציווה את כל רכושו לקרן הקיימת. השתייך תחילה לקיבוץ המאוחד, אחר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ("האיחוד"), עתה לתנועה הקיבוצית המאוחדת.
במשך כל תולדותיו, למרות ניסיונות לגדול, נותרה אוכלוסייתו בסביבות 150 חברים. היקף קטן זה של האוכלוסייה השפיע רבות על אופיו של היישוב – מצד אחד במגבלות שחלו על האפשרויות התרבותיות, ומצד שני בטיפוח אינטימיות ולכידוּת חברתית. גם מצוקה כספית מתמדת הטילה צל על תולדותיו של הקיבוץ והגבילה את רווחת חבריו.
בהווה
בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 עבר הקיבוץ מגמות צנטריפוגליות ("הפרטה") בכלכלה, בחברה ובתרבות, יציבות חברתית ביחס לשנים קודמות, ויחד עם זה גם הזדקנות האוכלוסייה במקום.
בשנת 2005 החלה תוכנית להרחבה קהילתית של היישוב, דהיינו הקמת שכונה של תושבים שאינם חברים בקיבוץ.
בשנים האחרונות הקיבוץ החל לשקם את עצמו תוך הגדלת מספר החברים ובניית מערכת חינוך מחודשת בתוך הקיבוץ. בני ובנות הקיבוץ החלו לחזור אליו ונוספו גם חברים חדשים. בקיבוץ היום פועלים להגברת שיתוף הפעולה בין ההרחבה לקיבוץ.
כלכלת היישוב
ענפי הפרנסה העיקריים: מפעל מתכת - גל־גליל (גלגלי־תעשייה וכבישה קרה של מתכת), עבודות־חוץ, חקלאות, רפת (אוחדה עם זו של לוחמי הגטאות והועתקה לשם), לול תרנגולות, השכרת דירות (בעיקר לסטודנטים אשר לומדים במכללת תל-חי הסמוכה), תעשייה, תיירות ולאחרונה אף חברת תוכנה - קימאיה (שמספקת פתרונות תוכנה לטלפונים חכמים).
מלבד אלו קיימים במקום גם מקומות הנותנים שירותים לתושבי המקום והסביבה – כגון מכבסה, מוסך, מסגריה, ושרברבייה – פועלים כמֶרכזי־רווח, ומשמשים גם את תושבי האזור רוב השטחים של גידולי השדה מפוזרים ומרוחקים מהבית. בעבר היו במקום מאפייה, גן ירק, דיר צאן, ושותפויות מוגבלות עם מפעלי התעשייה ביישובים הסמוכים דפנה והגושרים.
אמנים אשר חברי הקיבוץ התפרסמו בעיקר בפיסול ובספרות. הסופר אמנון שמוש, שהיה ממייסדי הקיבוץ והתגורר בו עד יום מותו ב-1 במרץ 2022, עסק בחיי הקיבוץ בחלק מיצירותיו.
קישורים חיצוניים
מעיין ברוך במרכז המידע להתיישבות בגליל
מעין ברוך, באתר מועצה אזורית הגליל העליון
מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ מעיין ברוך, באתר 'חלון אחורי', 5 באפריל 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1947
קטגוריה:שביל ישראל
קטגוריה:עמק החולה: יישובים
קטגוריה:ישראל: יישובים הקרויים על שם אישים
קטגוריה:קיבוצים
קטגוריה:מקבלי נס הקוממיות
קטגוריה:יישובים בצפון ישראל שפונו במלחמת חרבות ברזל
קטגוריה:קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים
| 2024-10-03T13:03:28
|
האנציקלופדיה העברית
|
האנציקלופדיה העברית (בלועזית נקראת Encyclopaedia Hebraica) היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.
תהליך הפקת האנציקלופדיה
שמאל|ממוזער|200px|ההודעה שנשלחה למנויים על האנציקלופדיה עם הוצאת הכרך האחרון
רעיון האנציקלופדיה העברית החל להתממש בקיץ 1944. אז הוקמה ועדה מייעצת לקביעת מגמתה של האנציקלופדיה. הדפסת הכרך הראשון החלה בקיץ 1948, עם הקמת המדינה, והוא יצא לאור ביולי 1949. נשיא הכבוד של האנציקלופדיה היה נשיא המדינה, פרופ' חיים ויצמן.
הכרך הראשון הקיף את הערכים א' עד אוסטרליה. התצלום הראשון המופיע בתחילת הכרך הוא תצלום מגילת העצמאות של מדינת ישראל. הערך המסיים את האנציקלופדיה בכרך ל"ב הוא "תשרי".
בהקדמה מטעם החברה המוציאה לאור את האנציקלופדיה, נאמר: "אמונתנו חזקה כי נגשים את שאיפתנו לתת תוכן מעולה בכלי מפואר ולהוסיף ולשכלל מכרך לכרך, וכי נסיים במשך חמש או שש שנים את הוצאת כל ט"ז הכרכים והמפעל השלם ישיג את תעודתו". בפועל נמשכה כתיבת האנציקלופדיה למעלה מ-30 שנה, ורק בשנת 1980 – כרבע מאה אחרי תאריך היעד המקורי – נשלמה הוצאתה לאור. מנויים על האנציקלופדיה העברית, אשר המתינו שנים ארוכות להשלמתה, יצאו בפעולות מחאה. בשנת 1964 הנושא אף הגיע לדיון בבית המשפט. ב-1971 פוטר ישעיהו ליבוביץ מעריכת האנציקלופדיה משום שהמוציאים לאור רצו לזרז את קצב הוצאת הכרכים, בניגוד לעמדתו שהדבר יפגע באיכות הערכים, למעשה, פיטורו של ליבוביץ לא הביא לזרוז קצב ההוצאה.
עם השלמתה מנתה האנציקלופדיה 32 כרכים עם שלושים אלף ערכים.
בשלבי כתיבת האנציקלופדיה יצא לאור כרך מילואים א' שעידכן והשלים את הכרכים א' עד ט"ז, ולאחר השלמת ל"ב הכרכים יצא לאור כרך מילואים ב'.
בשנת 1985, חמש שנים לאחר השלמת כרכי האנציקלופדיה, יצא לאור כרך "מפתח", ובשנת 1995 יצא כרך מילואים ג', ובו עדכון נתונים שהיה צורך לעדכנם מאז כרך המילואים ב', ואתו עוד שני כרכים העוסקים בעדכון מקיף של הערכים העוסקים בארץ ישראל ובמדינת ישראל.
השפעות חיצוניות על עריכת האנציקלופדיה
בתקופת הוצאתה לאור יוחסה לאנציקלופדיה העברית חשיבות גדולה ביותר, שאותה ניתן להמחיש בכך שהיו אנשים שחשו צורך עז להיכנס כערכים לאנציקלופדיה, כמעין גושפנקא למידת חשיבותם ומעמדם. סיפרה לימים ברכה פלאי, מו"ל האנציקלופדיה, שפנה אליה יום אחד סופר ואיים להתאבד אם לא יכלל באנציקלופדיה: "למרות שמעמדו בספרות העברית לא היה בעל חשיבות יתרה, לא לקחתי סיכונים והכללתי אותו כערך".
לעיתים התעוררו ויכוחים מי יכתוב ערך מסוים, ויכוחים שנבעו ממחלוקת אקדמית-עניינית או לעיתים משיקולים פוליטיים או רגשיים. כך היה עם הערך "חיים ארלוזורוב", וכך היה, להבדיל, עם הערך "אדולף היטלר".
הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד.
עורכי האנציקלופדיה וכותביה
שמאל|ממוזער|200px|ישעיהו ליבוביץ, אחד מעורכיה הראשיים של האנציקלופדיה העברית
השנים הרבות שנדרשו להשלמת האנציקלופדיה הביאו לכך שעורכיה הראשיים התחלפו במהלך השנים. בכרך הראשון לא מצוין עורך כללי, אך מופיעה בו תודה "למערכת בראשותו של ד"ר יהודה אבן שמואל". החל מהכרך השני נשאו במשרת העורך הכללי הפרופסורים יוסף קלוזנר (כרכים ב'–ה', ז'–ח'), בנציון נתניהו (ו', ט', י"ד–ט"ו), נתן רוטנשטרייך (כרך ט"ז), ישעיהו ליבוביץ (י'-י"ג, ט"ז–כ' ומילואים א'), יהושע פראוור (כ"א–ל"ב ומילואים ב'), יהושע גוטמן.
בשנת 1992 היה דוד שחם העורך הכללי של כרך מילואים ג', ולצדו פרופ' מיכאל פלדמן כעורך ראשי. מנהל המערכת, מראשיתה ועד שנות ה-80 של המאה ה-20, היה אלכסנדר פלאי, בנה של ברכה פלאי, המייסדת והמנהלת הראשונה של הוצאת מסדה, המו"לית של האנציקלופדיה (עד מכירתה להוצאת שוקן בשנות ה-90).
לאנציקלופדיה היו עורכי משנה במספר תחומים שכללו במהלך השנים:
מדעי היהדות: שמחה אסף, יהושע גוטמן, אפרים אלימלך אורבך, מנחם אלון
מדעי הרוח: יהודה אבן שמואל, יהושע גוטמן, יוסף קלוזנר, בנציון נתניהו, שמואל הוגו ברגמן, יהושע פראוור
מדעי הטבע: ישעיהו ליבוביץ (כרכים א'-כ'), בנימין שפירא
מקצועות הטכניקה: מרדכי ריינר
בכתיבת האנציקלופדיה השתתפו יותר מ-2,500 כותבים, ובהם אנשי מדע מובילים בישראל ובעולם, ורבים מערכיה חתומים על ידי כותביהם.
מאפייני האנציקלופדיה
אופי האנציקלופדיה העברית משתקף בכותרת המשנה של שמה "כללית, יהודית וארצישראלית". האנציקלופדיה מקיפה את כל ערכי התרבות מהעולם הכללי, אך ניכר בה הדגש היהודי-ישראלי, בעיקר באורך הערכים העוסקים ביהדות, באישים יהודים ובישראל, מעל לחשיבותם הכלל עולמית. כך, האנציקלופדיה טורחת להדגיש לגבי כל אישיות שהוקדש לה ערך את יהדותה של האישיות, אף במקום שיהדות זו היא חסרת משמעות בחיי האישיות (כגון בוריס פסטרנק), וכן את הקשר והיחס שלה ליהודים (לפי העניין). בערכים על ארצות וערים ברחבי העולם בא, לאחר תיאור ההיסטוריה הכללית של אותו מקום, תיאור נפרד של ההיסטוריה של היהודים שחיו שם (אם היו כאלה). בכך נבדלת האנציקלופדיה העברית מאנציקלופדיות אחרות.
ברוח זו, הערך הגדול ביותר (44 טורים) המוקדש לאישיות הוא הערך "בנימין זאב הרצל". האישיות הלא-יהודית שלה מוקדשים הטורים הרבים ביותר (31) היא המשורר הגרמני גתה (שעם כותבי הערך העוסק בו נמנה הסופר תומאס מאן).
כותבי האנציקלופדיה לא הסתירו את השקפתם הפוליטית, היהודית-לאומית. כך, למשל, ממלכת ירדן לא זכתה לערך, משום שהאנציקלופדיה לא הכירה בה. פרטיה של מדינה זו כלולים במסגרת הערך "ארץ-ישראל", ובתחילת ערך זה מובהר, שבשפה העברית כולל הביטוי את ארץ-ישראל משתי גדות הירדן. בכרך מילואים ב' כבר מופיע הערך "ירדן".
האות א' היא בעלת מספר הערכים הגדול ביותר, ומוקדשים לה שישה וחצי כרכים (כ-30% ויותר של מספר הכרכים המתוכנן בתחילה, וכ-20% מ-32 הכרכים של האנציקלופדיה בסופו של דבר). הערך הראשון הוא האות א' והאחרון הוא אתרים (קבוצה של תרכובות אורגניות). הערך הגדול ביותר באות א' הוא "ארץ-ישראל", שמוקדש לו כרך שלם, כרך ו'. אחריו מבחינת גודל הערך "ארצות הברית של אמריקה", שמספר עמודותיו 126. הערכים המתחילים באות צ' משתרעים על פחות מכרך אחד (כרך כ"ח) ועל המספר הקטן ביותר של עמודות (531).
מרכז|ממוזער|600px|האנציקלופדיה העברית, מהדורת ספרית פועלים
מהדורה שנייה
בשנת 1997 החלה הוצאת שוקן בפעילות להפקת מהדורה חדשה, מעודכנת ומקוונת, של האנציקלופדיה העברית. בהמשך (ב-2013 לערך) הצטרף פרופ' אסא כשר כעורך האנציקלופדיה. מהדורה זאת טרם יצאה לאור.
קישורים חיצוניים
, ,
,
הפקת הכרך השני של האנציקלופדיה העברית, יומני כרמל יוני 1951
דורון פישלר, האנציקלופדיה הבלתי גמורה, פודקאסט "התשובה".
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אנציקלופדיות בשפה העברית
קטגוריה:ישראל: תרבות
קטגוריה:ספרות ישראלית
ישראל
| 2024-09-30T16:08:02
|
אומנות הקרקס
|
הפניה קרקס
| 2006-12-20T10:54:15
|
אומנות הקירקס
|
REDIRECT קרקס
| 2006-12-21T17:11:43
|
אומנויות הקרקס
|
REDIRECTקרקס
| 2006-12-21T17:12:33
|
המחתרת היהודית
|
המחתרת היהודית הוא שם שניתן למספר ארגוני טרור של יהודים מהימין הרדיקלי שביצעו פעולות טרור נגד פלסטינים בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 (בשנים תשל"ח-תשמ"ד), במסגרתן רצחו חלק מחברי המחתרת בירי ורימונים שלושה אזרחים בחברון ופצעו עשרות אחרים. כמו כן הניחו חברי המחתרת מטעני חבלה על מנת לפגוע בשלושה ראשי ערים פלסטינים, מה שהוביל לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים מהם ולעיוורונו של חבלן משמר הגבול שניסה לפרק מטען שלישי. חלק מחברי המחתרת תכננו גם לפוצץ את כיפת הסלע, ונתפסו בעת שניסו לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם במזרח ירושלים. נגד 29 אנשים הוגשו כתבי אישום בגין השתייכות לארגון ו-15 מהם הורשעו ונשפטו למאסר. שלושה מהם נידונו למאסר עולם. אולם בעקבות לחץ ציבורי שוחררו כל האסירים לאחר שנים ספורות.
הנהגה
להתארגנות לא הייתה הנהגה מאוחדת אף כי היה גרעין של חברים אשר ידעו על הפיגועים. לחבריה היו מטרות שונות: חלקם חשבו שיש לפגוע בראשי הערים הערביות משום שהם אחראים לטרור. אחרים שאפו לפוצץ את כיפת הסלע מתוך אמונה שהדבר יביא את הגאולה, והיו ששאפו לנקום בערבים בכלל, כפי שבא לידי ביטוי בפיגוע במכללה האיסלמית בחברון ובניסיון הפיגוע בנוסעי האוטובוסים.
ההתארגנות פעלה תוך ניסיון לחשאיות מרבית, והייתה ממודרת באופן שבו חלק מאנשיה לא ידעו על הפעילות של האחרים, ולעיתים אף לא הכירו את חלקם ולא הסכימו עם מעשיהם. עם זאת עקרון המידור לא נשמר תמיד והיו גם מפגשים בהם נכחו מרבית המשתתפים. חלק מהאידאולוגים ביקשו ביסוס למעשיהם במשנתו של שבתי בן דב ואחרים במשנתו של הראי"ה קוק. בנוסף קיבלו את התוקף הדתי למעשיהם מהרב ישועה בן-שושן.
ההתנגדות העזה ביותר למחתרת בציבור הדתי-לאומי הייתה מצדו של הרב צבי טאו והרבנים של מה שלימים כונו ישיבות הקו, שטענו שהשימוש בכתביו של הרב קוק, שעמל לבסס את הממלכתיות בישראל, לשם חתירה תחתיה, הוא שימוש שקרי ומוטעה.
לעומתם, רבי יהודה ליאון אשכנזי (המכונה 'מניטו'), כחלק מתפיסתו הרחבה, ראה בממלכתיות של רבני מרכז הרב – צביעותעדותו של דן בארי, ראיון לאיתי קולין, 6 בנוב׳ 2022, הערוץ של מכון מניטו ביוטיוב. החל מדקה 3:25.. הוא ראה בהתנהגות המדינה התנהגות גלותית ושפלה, במקום לכבוש ולהיות ריבונה בארץ ישראל בלי שום היסוס ונסיגה. הוא תמך בעצורים, עודד אותם והיה נוכח, וגילה כלפיהם סימפתיה רבה.
בספרו "אחים יקרים" טען חגי סגל שמשך כל תקופת מעצרם התנגדו תוקפי ראשי הערים, שראו עצמם כפעילי ארגון צבאי למחצה, להאשמתם תחת כותרת אחת עם תוקפי המכללה האסלאמית ומארגני הניסיונות לפיצוץ בהר הבית, שראו עצמם כארגון חבלה יהודי.
הרקע להקמה
הרקע להקמת ההתארגנות היה שורה של מעשי טרור מצד הערבים כלפי המתנחלים והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים, ששיאה היה הפיגוע בבית הדסה ב-2 במאי 1980. בפיגוע זה תקפו מחבלים באמצעות רימונים ונשק אוטומטי קבוצת תלמידי ישיבה מקריית ארבע שהיו בדרכם לבית הדסה בחברון. שישה נרצחו ו-16 נפצעו. המתנחלים טענו שהדבר הוכיח את אוזלת היד של מדיניות "היד הרכה" כלפי הפלסטינים. ממשלת ישראל הגיבה לפיגוע בגירושם לירדן של שלושה אישי ציבור פלסטינים: ראש עיריית חברון פאהד קוואסמה, הקאדי של חברון השייח ביוד אל תמימי וראש עיריית חלחול, מוחמד מילחם. בארגון פנימי של מתנחלים מחברון ומספר תומכים משאר חבלי הארץ, החלו בהכנות לפגיעה במנהיגים פלסטינים.
פעילות
פעולת טרור ראשונה של המחתרת היהודית, ההתנקשות בראשי הערים הפלסטינים, בוצעה ב-2 ביוני 1980 (חודש לאחר הפיגוע בבית הדסה) ובה הם מילכדו מכוניות של שלושה ראשי ערים, חברי אש"ף. ראש עיריית שכם בסאם א-שכעה וראש עיריית רמאללה כרים חלף נפצעו קשה ורגליהם נכרתו. ראש העיר השלישי, איבראהים טאוויל מאל-בירה, התקשר בעקבות האירועים לממשל הצבאי ששלח לביתו חיילים, בהם חבלן משמר הגבול סלימאן חירבאווי. כאשר פתח חירבאווי את דלת המוסך של טאוויל התפוצץ מטען החבלה. חירבאווי נפגע בשתי עיניו והתעוור. שניים מקציני הממשל הצבאי שהיו באירוע, אהרון גילה ושלמה לויתן, קיבלו מידע מאנשי המחתרת על הימצאות המטען, אך לא הסגירו זאת, שכן חשבו שהוא הוטמן במכונית, בעוד שבפועל הוטמן המטען בדלת המוסך.
פיגוע נוסף של הארגון בוצע ב-26 ביולי 1983 במכללה האסלאמית בחברון, ובו תקפו כמה מחברי המחתרת את המקום בירי ורימונים, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים. הפעולה באה לאחר רצח תלמיד הישיבה אהרן גרוס בחברון באותו החודש.
חלק מחברי המחתרת תכננו לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית, כדי לנסות למנוע את הנסיגה מסיני ולהביא למהלך תאולוגי של גאולה. תכנון זה, שלא יצא לפועל, לווה בהתנגדות של חלק מחברי הארגון ואף מהסמכויות הרבניות לא נצפתה אהדה גבוהה (הרב צבי יהודה הכהן קוק לא השיב כשאחד מהם רמז לו שיש לו תוכנית, ולדבריו לא ברור לו אם הרב הבין את הרמיזה). הרב טאו, תלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק, התנגד לפעילותם נחרצות.
בשבועון "ניו ריפבליק" פורסם ביוני 1984 מאמר לפיו קבוצות נוצריות קיצוניות בארצות הברית היו בין מממני המחתרת, והעבירו לראשיה מיליוני דולרים. מטרת שיתוף הפעולה הייתה סילוק המסגדים מהר הבית והקמה של בית המקדש במקומם. במאמר נכתב כי ראשי המחתרת ותומכיהם הנוצרים בארצות הברית סבורים כי הקמת בית המקדש תקרב את הגאולה והיא תתאפשר לאחר מלחמת גוג ומגוג בסביבות הר הבית. בין ראשי הקבוצות הנוצריות התומכות במחתרת נמנים מספר כמרים אוונגליסטים, בהם וצ'ארלס מונרו, שהיה נשיא "קרן ירושלים להקמת בית המקדש". כמו כן דווח שהכמרים נמצאים בקשר מתמיד עם שני הרבנים הראשיים לישראל, וכי סטנלי גולדפוט, איש הלח"י לשעבר, היה איש הקשר בין ראשי המחתרת לבין המנהיגים הנוצרים. במכתב ששלח גולדפוט למנהיגי הנוצרים הוא רמז על תוכניות המחתרת: "אנחנו בוחנים תוכנית מסוימת, שיהיו לה השלכות חשובות. זוהי תוכנית סודית, שאינני יכול לפרט אותה." מכתב זה נפל לידי שירותי הביטחון הישראלים וסייע לחשיפת תוכניות המחתרת.
במאמר דווח גם על טייס מילואים, חוזר בתשובה, שהציע את שירותיו למחתרת בהפצצת הר הבית. הרעיון שלו היה לגנוב מטוס F-16 לצורך הפיגוע. תוכניתו נדחתה מחשש שיפגע בכותל המערבי ולא יוכל לנחות בשטח ישראל.
תפיסת המחתרת
אחרי הפיגוע במכללה האסלאמית התגברו הניסיונות לעלות על עקבותיה של המחתרת. לפחות אחד המסלולים שהובילו את השב"כ לתפיסתה עבר דרך דוד בארי. כמה מאנשי המחתרת, אותם הכיר בארי, הציעו לו להצטרף לפעולותיה, ובארי סירב לכך. הוא לא פנה לכוחות הביטחון, אולם בעזרת מניפולציה שהשב"כ הפעיל עליו נחשפו אנשי המחתרת איתם היה בקשר. הוא זומן בתואנה שהארגון מבקש לגייס אותו לשורותיו, ונחקר בפוליגרף. הוא נשאל האם היה שותף, ולו בידיעה, לפיגועים בערבים והשיב בשלילה. נאמר לו שהפוליגרף גילה בעיה בתשובתו והחוקרים שכנעו אותו לכתוב על פתק ולו רמז מן הדבר שאותו הוא מסתיר תוך הבטחה כי לא יעיינו בפתק במטרה שיוכלו להשלים את הבדיקה. השב"כ שחזר את הכתוב בפתק, אף על פי שבארי קרע אותו לגזרים והשליכו לפח. אחרי שעומת עם הפתק מיהר בארי להזהיר את האנשים ששמותיהם היו רשומים בו.
למרות החשיפה, השב"כ לא מיהר לעצור את אנשי המחתרת, וחיכה להזדמנות לתפוס אותם "על חם". ב-27 באפריל 1984 הטמינו חברי המחתרת פצצות מתחת לחמישה אוטובוסים פלסטיניים במזרח ירושלים, שתוכננו להתפוצץ בזמן שהאוטובוסים עמוסים בנוסעים. כוחות הביטחון עצרו את מניחי המטענים, נטרלו את מטעני החבלה, ובימים שלאחר מכן עצרו את שאר חברי המחתרת. בסך הכול נעצרו עשרים ושמונה אנשים. עירא רפפורט ויוסי אינדור שלא נעצרו הוכרזו כמבוקשיםהישיבה ה-236 של הכנסת ה-11, 6 באוגוסט 1986 עמ' 4085. רפפורט, שהסתתר בארצות הברית, שב לארץ בדצמבר 1986 והסגיר את עצמו לרשויות.
המשפטים
זמן קצר אחרי המעצר הועמדו החברים לדין באווירה ציבורית מעורבת: מזועזעת מחד ואוהדת מאידך. הם נכלאו בכלא תל מונד וביקורת רבה נמתחה על תנאי מעצרם הקלים. חלקם הסכימו לעסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את משפטם לפוליטי. ראשון המורשעים היה נועם ינון שנדון במסגרת הסדר טיעון למאסר של שנה וחצי, עונש שנתקבל בשביעות רצון על ידי הנאשם ופתח פתח להסדרי טיעון נוספים. הפרקליטות לעומת זאת לא הייתה שבעת רצון מהעונש וערערה על קולת העונש, שהוחמר על ידי בית המשפט העליון ל-28 חודשי מאסר בפועל.
המורשע השני היה גלעד פלאי, שנדון במסגרת הסדר טיעון לעשר שנות מאסר, עונש שהקשה להגיע להסדרי טיעון נוספים, שכן היה חמור יותר מהעונש שהיה מקבל אילולא הודה. בית המשפט העליון הפחית את עונשו ל-4.5 שנות מאסר בפועל, בין השאר כדי לשמור על אחידות הענישה עם יתר חברי המחתרת. בסוף יולי 1984 נגזר עונשו של יוסף צרויה לשלוש שנות מאסר. המורשע הרביעי, במסגרת הסדר טיעון, היה אבינועם כתריאלי שנדון ל-15 חודשי מאסר בפועל. ביולי 1984 הורשע גם יהודה כהן שקיבל עונש של שנה וחצי מאסר, בגלל חלקו השולי בתכנון פיצוץ כיפת הסלע.
בפברואר 1985 הורשע אורי מאיר במסגרת הסדר טיעון. הוא נדון ל-30 חודשי מאסר. במאי 1985 נדון זאב חבר ל-11 חודשי מאסר בפועל בגלל מצבו הבריאותי, והוא שוחרר כיוון שנעצר יותר משנה קודם לכן.
לקראת המשפט המרכזי הוכן אולם מיוחד בבית המשפט בגלל ההתעניינות הציבורית. הנאשמים ניסו בתחילה לערער על קבילות הודאותיהם אך נכשלו. בגזר הדין המרכזי בפרשה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי הרכב השופטים בראשות השופט יעקב בזק, הורשעו 15 מתוך 29 חברי המחתרת. שלושה מהם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף) נידונו למאסר עולם והיתר לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. נציגת פרקליטות המדינה, דורית ביניש, ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונשים שניתנו לחמישה מהמורשעים (ברק ניר, חיים בן דוד, יצחק נוביק, חגי סגל ונתן נתנזון) אך הערעור נדחה באפריל 1986.
שחרורים
למין מעצרם הוקם לובי ציבורי שפעל לשחרורם. בראש הלובי עמד הרב יהודה חזני. 300,000 אזרחי ישראל חתמו על עצומה שיזם הוועד, שדרשה את שחרורם. לאחר עסקת ג'יבריל, במאי 1985, טענו התומכים בשחרור חברי המחתרת שאין להשאירם בכלא, לאחר ששוחררו 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים ערבים שהיו כלואים בישראל. בין התומכים בשחרור העצורים היה ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, יצחק שמיר, שאמר כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא". בסקר שערכה אז ד"ר מינה צמח עלה, כי 73% מאזרחי ישראל היהודים תמכו בשחרור חברי המחתרת. בקשות חנינה של רבים מאסירי המחתרת הונחו בפני הנשיא. בספטמבר 1985 ניתנה חנינה ראשונה, כאשר יתרת עונש המאסר של אורי מאיר הומר למאסר על תנאי, בגלל מצבו הבריאותי והחרטה שהביע. לאחר שעברו מספר חודשים מבלי שניתנו חנינות נוספות, הועלתה בכנסת הצעת חוק פרטית לחנינה, שנדחתה. בדצמבר 1985 נתנו חנינות לדן בארי ויוסי צרויה, שעונשיהם קוצרו במספר חודשים.
תוך שנים ספורות השתחררו מן הכלא רוב חברי המחתרת, ונשארו בעיקר אסירי העולם. הנשיא חיים הרצוג הודיע שיסרב לדון בחנינה תחת לחץ. בסופו של דבר קצב את עונשם של אסירי העולם שלוש פעמים ובניכוי שליש שוחררו לאחר פחות משבע שנות מאסר בסוף שנת 1990.
חברי המחתרת המורשעים
ראו גם
טרור יהודי בישראל
מלכות ישראל
לקריאה נוספת
חגי סגל, אחים יקרים, כתר, 1987
נעמי גל-אור, המחתרת היהודית : טרוריזם שלנו, הקיבוץ המאוחד, 1990
קישורים חיצוניים
ת"פ (י-ם) 203/84 מדינת ישראל נגד מנחם ליבני ואחרים - פסק הדין של חברי המחתרת היהודית, מאגר "נבו"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגוני טרור ישראליים
| 2024-08-01T01:19:47
|
להטוטנות
|
שמאל|ממוזער|250px|להטוטן מלהטט עם חמישה כדורים
ממוזער|250px|להטוטנות במערכה הראשונה של האופרה הצרפתית הלהטוטן מנוטרדאם של ז'יל מאסנה (1917)
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה של להטוטנות בשלושה כדורים
לַהֲטוּטָנוּת או גָ'אגְלִינְג (מאנגלית: juggling), במובן הצר של המילה, היא האומנות של הטלת מספר חפצים באוויר בו זמנית, כך שלפחות חפץ אחד תמיד נמצא באוויר. אביזרים מקובלים לשימוש בלהטוטנות הם: כדורים, מקלות, טבעות, לפידים, קלאבים וכל דבר אחר שאפשר לזרוק לאוויר. במובן הרחב של המילה, היא מתארת רבות מאומנויות הקרקס, בעיקר: מקל פרח, דיאבולו, פוי, סטאף, כדורים, קונטקט יו-יו וקנדמה.
מקור המילה באנגלית
המילה האנגלית Juggling – ג'אגלינג, באה מכמה מילים בשפות שונות. המילה ג'וגלן (jogelen) באנגלית עתיקה, פירושה הוא לבדר דרך ביצוע תרגילים או תעלולים. המילה התגלגלה לצרפתית עתיקה בצורת המילה ג'וגלר (jogler) בעלת משמעות דומה. המילים הלטיניות איוקולר (ioculr) - לבדר דרך הומור ואיוקוס (iocus) - בדיחה.
היסטוריה
250px|ממוזער|ציור קיר קדום זה ככל הנראה מציג להטוטנות. הוא נמצא בקבר ה-15 באזור קריסה 1, מצרים.
הלהטוטנות נפוצה זה אלפי שנים, ונתגלו רמזים לכך בתרבויות שונות בכל רחבי העולם. בקברים מצריים נתגלו ציורים מהאלף השני לפנה"ס, המתארים להטוטנות בכדורים. הלהטוטנות הייתה נפוצה באירופה עד לדעיכתה של האימפריה הרומית, ובימי הביניים נחשבה על ידי מנהיגי הדת הנוצריים כצורת בידור נלוזה, ולכן אין תיעוד היסטורי רב של הנושא מתקופה זו.
במסכת סוכה מתוארות יכולות הלהטוטנות של חז"ל: "אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו", ובהמשך: "לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני שמואל קמיה שבור מלכא בתמניא מזגי חמרא אביי קמיה (דרבא) בתמניא ביעי ואמרי לה בארבעה ביעי", כלומר: לוי בר סיסי היה זורק לפני רבי יהודה הנשיא שמונה סכינים כדי לשמחו, שמואל זרק לפני המלך שאפור הראשון שמונה כוסות יין (ומדגיש רש"י: "ואין היין נשפך"), ואביי עשה זאת בפני רבא בשמונה ביצים (ויש אומרים: בארבע ביצים בלבד).
בשנת 1768 נפתח קרקס הלהטוטנים הראשון באנגליה. במאה ה-19 נפוצו באירופה הופעות להטוטנות של אומנים מהמזרח. תיאר זאת ויליאם הזליט במסתו "הלהטוטנים ההודים": "מגיע לקידמה ראש הלהטוטנים ההודים, מושיב את עצמו על הקרקע בשמלתו הלבנה ובטורבנו המהודק; הוא מתחיל בזריקת שני כדורי פליז באוויר, שזה מה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות, ומסכם בהשארת ארבעה באוויר באותו הזמן, שזה מה שאף אחד מאיתנו לא יכול לעשות גם אם חייו היו תלויים בכך, וגם אם היה מקדיש את כל חייו לכך... זו מתיחה של תושיית האדם לקצה גבולה". כתוצאה מבולטותם, באנגליה הוויקטוריאנית זוהתה אומנות זו עם המזרח. ב-1899 נכתב בכתב העת Strand Magazine, "שאל את האדם הממוצע במה ידועה הודו, והסיכויים הם עשר לאחת שהוא יתעלם מהתהילה של הטאג' מהאל, מהחסדים של השלטון הבריטי, אפילו ממר קיפלינג, וללא היסוס יענה, במילה אחת, 'להטוטנים'".
להטוטנות במובן הצר
התרגיל הבסיסי ביותר הוא ה-Cascade עם שלושה כדורים. Cascade זה מצב בו הכדורים זזים בצורת הסיפרה שמונה על צידה. תרגיל בסיסי נוסף הוא ה-Shower, זה מצב בו כל הכדורים זזים לכיוון אחד ו'עוקבים' אחד אחרי השני. להלן מספר שיאים רשמיים עם עדות מצולמת - בשתי תפיסות לפחות של כל חפץ: 11 כדורים, 10 טבעות ו-8 אלות (קלאבים). בתפיסה אחת לפחות של כל חפץ: 14 כדורים, 13 טבעות, ו-9 אלות.
בגלל מורכבות התרגילים בלהטוטנות, הומצאה שיטה לתיאור תרגילים. שיטה זו נקראת SiteSwap, בגרסה הבסיסית של שיטה זו ניתן לתאר כל תרגיל על ידי שורה של מספרים, לדוגמה: 444633. ניתן להזין את שורת המספרים לתוכנות מחשב מסוימות ולראות יציר מחשב אשר מבצע את התרגיל.
להטוטנות במובן הרחב
האומנויות ששייכות ללהטוטנות הן בדרך כלל, אך לא רק:
מקל פרח (או פלאוור סטיק)
דיאבולו
פוי (או פויז)
סטאף (מוט)
כדורים
קלאבים
טבעות
דאפו
יו-יו
צלחת סינית (או צלחות סיניות)
כדורי איזון
כדורים קופצים
אביזרים הקשורים לשיווי משקל (כגון רולה בולה, קביים, מקל פוגו, חד אופן וכו'.)
קנדמה
פינדלו
חרבות
כובעים
מטפחות
ועוד מספר אביזרים נוספים.
התרגום הרשמי של המילה האנגלית juggling לעברית הוא להטוטנות, אך מילה זו טרם הוטמעה על ידי העוסקים בתחום זה, והם משתמשים במילה ג'אגלינג והטיותיה השונות, כגון:
מג'אגלר, ג'אגלר - אדם העוסק בג'אגלינג, כאשר המקבילה בעברית תקינה היא להטוטן.
ג'ינגוּלים - תיאור כללי של המונח ג'אגלינג.
התעסקות בלהטוטנות הפכה פופולרית ביותר לקראת סוף המאה ה-20 בקרב קהילת המטיילים הצעירים בעולם (בעיקר בתאילנד), ובקרב קהילת הטראנס.
פליירינג
סוג נוסף של להטוטנות היא אמנות הפליירינג, שם מלהטטים עם כלים הקשורים לעולם הברים והאלכוהול כגון: בקבוקים, שייקרים, כוסות ועוד. בפליירינג קיים גם אלמנט של הכנת קוקטיילים תוך כדי הטלת הבקבוקים באוויר. פעם בשנה עורך איגוד הפליירינג הבינלאומי תחרות שתקבע מיהו הפלייריסט הטוב ביותר בעולם.
להטוטנות בישראל
כנס הג'אגלינג הראשון בישראל נערך ב-1988 באילת, אשר נכחו בו עשרות בודדות של אנשים. מאז נערכים כנסי להטוטנות בהובלת העמותה הישראלית ללהטוטנות ואמנות הקרקס, בהם מופעים של אמנים מחו"ל ומהארץ, תחרויות וסדנאות למידה. הכנס המרכזי נערך מדי שנה בגן השלושה בחול המועד פסח במשך חמישה ימים. הכנס מותאם בעיקר למשפחות ולחובבי התחום.
מאז 2013 מתקיים מפגש שבועי של קהילת הג'אגלינג בישראל בימי שני בקומה הרביעית של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב.
להטוטנות ופיתוח המוח
בשנים האחרונות, פורסמו מספר מחקרים המראים כי להטוטנות משפרת כישורים מוחיים, בעיקר אלו הקשורים בקליפת המוח, אשר אחראית על חשיבה וזיכרון; הדבר מוסבר עקב התרגול של חלוקת קשב וריכוז רבה הנדרשת לביצוע הלהטוטנות, אשר יכול לעזור לשיפור כישורי ריבוי משימות הנדרשות בעולם המודרני.
שיאים בלהטוטנות
שיאןחפץמספר פריטיםשיאאנתוני גאטואלות (קלאבים)74:24 דקותאלות (קלאבים)67:38 דקותטבעות715:06 דקותכדורים954 שניותתום וויטפילדכדורים1040 תפיסותכדורים1134 תפיסותאלכס בארוןכדורים1220 תפיסותכדורים1315 תפיסותכדורים1414 תפיסות (פלאש)אופק שנירכדורים52:41:26 שעותדייוויד ראשכדורים313:10:05 שעותעדן זקכדורים קופצים1112 תפיסותדייוויד נאיירכדורים קופצים72:15 דקותלוקה פרדמנגסאלות (קלאבים)401:21 שעות
ראו גם
להטוטנות עם אש
קישורים חיצוניים
אתר כנס הלהטוטנות הישראלי
לימוד ג'אגלינג בשלושה כדורים
הערות שוליים
קטגוריה:קרקס
קטגוריה:תרבות רחוב
קטגוריה:אמנות רחוב
| 2024-02-28T10:57:04
|
דיאבולו
|
שמאל|ממוזער|250px| בחזית התצלום דיאבולו גדול ודיאבולו קטן עשויים מגומי. מאחוריהם מקלות השליטה.
ממוזער|אופן השימוש, איור משנת 1812.
דיאבולו או יו-יו סיני הוא אביזר להטוטנות מודרני, שהתפתח מצעצוע סיני מסורתי. בסינית יש לו מספר שמות:
扯鈴, 中國搖搖, 響簧, 斗空竹 ו-空竹.
מערכת הדיאבולו מורכבת משני חלקים:
הדיאבולו עצמו: אביזר להטוטנות דמוי שעון חול, העשוי מגומי או פלסטיק, ומורכב משני חלקים דמויי קערות שמחוברים בתחתיתם. צירו של הדיאבולו יכול להיות יצוק כחלק אחד, שני חלקים מחוברים או ציר מסתובב שמסתובב לצד אחד.
מקלות השליטה: שני מקלות שיכולים להיות עשויים מפלסטיק, עץ, אלומיניום, סיבי פחמן או סיבי זכוכית שמחוברים בחוט.
אופי המשחק הבסיסי במערכת הדיאבולו הוא שהדיאבולו עצמו מוצב על החוט שבין שני המקלות ואז נזרק באוויר, ונתפס בשנית על ידי החוט. על בסיס זה יכול להטוטן הדיאבולו לבצע מספר רב של תרגילים. יש תרגילים שמשתמשים אך ורק בדיאבולו והחוט המחובר לשני המקלות, בעוד תרגילים אחרים משתמשים גם באברי גוף. ניתן גם להקפיץ מספר דיאבולו בו זמנית, כמו בלהטוטנות המסורתית. להטוטנים מקצועיים יכולים להקפיץ עד שישה דיאבולו.
קיימים סוגים רבים של דיאבולו, דיאבולו כבדים או גדולים שומרים יותר על התנע שלהם, ודיאבולו קטנים או קלים ניתנים לזריקה לגובה רב, וניתן לסובב אותם מהר יותר. יש דיאבולו שעשויים מגומי ולכן עמידים יותר בפני נפילות או מכות, ודיאבולו שעשויים מברזל, שאותם ניתן להבעיר באש.
לדיאבולו יכולים להיות מגוון של תרגילים מיוחדים והם מחולקים לקבוצות שונות כגון: קשרים (knots), עזיבות מקל (suicides), תרגילי גוף (body tricks) והחלקה על המקל (grinds).
היסטוריה ומוצא
הדיאבולו התפתח מהיו-יו הסיני שעוצב לראשונה במאה ה-12. ליו-יו הסיני היה ציר מרכזי והוא היה מחובר לשני גלגלים בצורת דיסקים, בעוד שלדיאבולו יש צורה מעט חרוטית יותר.
מוצא השם דיאבולו אינו מהמילה הדומה באיטלקית diavolo (שטן). השם הוטבע על ידי המהנדס הצרפתי גוסטב פיליפארט שפיתח את הדיאבולו המודרני בתחילת המאה ה-20. הוא השתמש במילה היוונית dia bolo, שמשמעותה "להעיף מעבר".
קישורים חיצוניים
DiaboloTricks.com - אתר לתרגילי דיאבולו
DiaboloTricks.net
קטגוריה:קרקס
קטגוריה:צעצועים
| 2023-10-09T10:15:16
|
1851
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1851 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2023-04-02T00:02:43
|
1852
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1852 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:08
|
1853
|
__TOC__
אירועים
שמאל|ממוזער|240px|ציור של ניסיון ההתנקשות בפרנץ יוזף הראשון (1853)
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1853 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:13
|
1854
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1854 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:17
|
1856
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1856 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:25
|
1857
|
__TOC__
אירועים
נולדו
שמאל|ממוזער|120px|היינריך הרץ
נפטרו
לוח שנה
שנת 1857 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:31
|
1861
|
__TOC__
אירועים
250px|מלחמת האזרחים האמריקנית פורצת ב-1861|ממוזער
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1861 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:29:50
|
1863
|
__TOC__
אירועים
נולדו
שמאל|ממוזער|120px|פייר דה קוברטן
שמאל|ממוזער|120px|קונסטנטין סטניסלבסקי22 ביוני- ארתור מורגן,מראשי כנופיית דאצ' וחברו הקרוב ביותר עד לפני מותו של מנהיג הכנופיה דאצ' (נפטר ב-1898)
נפטרו
לוח שנה
שנת 1863 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:00
|
1865
|
__TOC__
אירועים
ממוזער|270px|אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית נרצח בידי ג'ון וילקס בות', 14 באפריל 1865 עקב זעם הרוצח על הפסד הדרום במלחמת האזרחים
שמאל|ממוזער|210px|לואיס קרול מפרסם את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ב-1865
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1865 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:09
|
1866
|
__TOC__
אירועים
מגפת חולירע בירושלים. המגפה הביאה לזיהום מקורות המים וליציאה מן החומות של היהודים.
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1866 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2022-01-08T02:07:09
|
1867
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1867 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:17
|
1869
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1869 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:28
|
1870
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1870 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:36
|
1872
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1872 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:51
|
1873
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1873 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:30:57
|
1874
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1874 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:02
|
1875
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1875 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:08
|
1877
|
__TOC__
אירועים
210px|ממוזער|תצלום של אדיסון עם הפונוגרף שלו. צולם בשנת 1877
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1877 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:17
|
1878
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1878 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:22
|
1880
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1880 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:33
|
1881
|
1881 היא שנה פלינדרומית, היחידה במאה ה-19. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1771, והבאה אחריה היא 1991.
__TOC__
אירועים
שמאל|ממוזער|140px|ב-1881 מנהיג שבט הסו פר רובץ מוביל את שארית אנשיו לכניעה לכוחות ארצות הברית בפורט בדפורד, מונטנה.
שמאל|ממוזער|300px|רצח צאר האימפריה הרוסית אלכסנדר השני (1881)
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1881 לפי הלוח היוליאני
|}</div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:37
|
1884
|
__TOC__
אירועים
נוסדה העיר גדרה, ישראל
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1884 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:31:52
|
ארתור פינקלשטיין
|
ארתור ג' פינקלשטיין (באנגלית: Arthur J. Finkelstein; 18 במאי 1945 – 18 באוגוסט 2017) היה יועץ בחירות יהודי-אמריקאי, שנודע בזכות מסעות תעמולה תקיפים שניהל לטובת מועמדים מהמפלגה הרפובליקנית במרוצם לסנאט ארצות הברית. בישראל יעץ לבנימין נתניהו ולאביגדור ליברמן.
ביוגרפיה
פינקלשטיין נולד וגדל למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני-נמוך, שהתגוררה בברוקלין שבניו יורק. הוריו היגרו ממזרח אירופה. אביו עבד כנהג מונית ועבד בעבודות שונות במסחר לבגדים. בהיותו בן 11 עברה המשפחה להתגורר בלויטאון שבניו יורק, ואחר כך בקווינס. הוא למד בבתי ספר ציבוריים מקומיים וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון פורסט הילס. כסטודנט באוניברסיטת קולומביה הוא ראיין וסייע בתוכניות רדיו לסופרת והפילוסופית איין ראנד. הוא קיבל תואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה ממכללת קווינס בשנת 1967 והחל תואר שני שאותו לא סיים.
פינקלשטיין שמר על חייו הפרטיים בקנאות, ולימים נחשף שהיה הומוסקסואל וגידל עם בן זוגו ילדה מאומצת. נפטר מסרטן הריאות בביתו באיפסוויץ' שבמסצ'וסטס.
פעילותו כיועץ בחירות
בארצות הברית
בארצות הברית פינקלשטיין סייע למועמדים רפובליקניים כמו ג'ורג' פטאקי וג'סי הלמס להיבחר ואף הייתה לו מעורבות בהרצת מועמדים לנשיאות. נקט באסטרטגיה של הכתמת מועמדים מתחרים כ"ליברלים קיצוניים". בשנים האחרונות ירדה קרנו בעקבות כמה וכמה כישלונות.
חלק מהמתמודדים השמרנים שלהם פינקלשטיין סייע מתנגדים נחרצות לזכויות ללהט"ב, נתון שעודד מגזינים ליברליים לפרסם בפומבי כי פינקלשטיין עצמו חולק את חייו עם בן זוג ולהם ילדים מאומצים.
בישראל
בשנת 1996 יעץ פינקלשטיין לבנימין נתניהו במערכת הבחירות לראשות הממשלה, שבה התמודד מול שמעון פרס, וחלק גדול מניצחונו של נתניהו יוחס לו. פינקלשטיין חולל מהפכה בצורה שבה הוגשו תשדירי הבחירות בישראל - במקום תשדירים ארוכים ושונים זה מזה, הוא השתמש ברצף של סרטונים קצרים וממוקדים שחזרו שוב ושוב. הוא הציג את שמעון פרס מובל ביד על ידי יאסר ערפאת על רקע זגוגיות נשברות, וחזר שוב ושוב על תמונות של נפילות קטיושות מלוות בסיסמה "אין שלום, אין ביטחון - אין סיבה להצביע פרס". סיסמה זו עוררה תרעומת רבה מצד מחנה השמאל, שטען כי פינקלשטיין חוזר על טענות שקריות פעמים רבות ("אד נאוסאם") כדי שייתפסו כעובדות אמיתיות אצל ציבור הבוחרים, וכי התעמולה שלו התמקדה בהצגת דימויים על חשבון דיון ענייני בנושאים הרי גורל לעתיד המדינה.
במערכת הבחירות של שנת 1999 שב לייעץ לנתניהו, אך הפעם גם אהוד ברק שהתמודד נגדו הסתייע ביועצי בחירות אמריקאים (בהם סטנלי גרינברג) בעלי ניסיון בהתמודדות כנגד פינקלשטיין, ונראה היה כי חלק מכוחה החדשני של התעמולה של פינקלשטיין פג.
במערכת הבחירות של שנת 2006 שימש פינקלשטיין כיועצם של אביגדור ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו ביחד עם שותפו ג'ורג' בירנבאום. במערכת בחירות זו התחזקה המפלגה והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת ה-17 עם 11 מנדטים.
פינקלשטיין ליווה את בחירתו של ניר ברקת לראשות עיריית ירושלים ב-2008 וב-2013.
בהונגריה
בשנת 2017 יעץ, יחד עם ג'ורג' בירנבאום, לפידס שבראשות ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, לצאת בקמפיין שלטי חוצות נגד ג'ורג' סורוס שבהם נאמר: "אסור לתת לג'ורג' סורוס להיות זה שצוחק אחרון". בין השאר הודבק דיוקנו של סורוס על רציפי רכבת בבודפשט כדי שנוסעים ידרכו עליו. הקהילה היהודית בהונגריה ראתה בקמפיין זה גם עידוד לאנטישמיות.
קישורים חיצוניים
השיטה - כמה מנדטים שווה ברגותי?
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:יהודים אמריקאים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:יועצים פוליטיים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו מסרטן הריאה
קטגוריה:בוגרי קווינס קולג' (ניו יורק)
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1945
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2017
| 2024-04-12T12:32:29
|
1885
|
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1885 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2023-04-02T00:00:26
|
1886
|
__TOC__
אירועים
ממוזער|בנץ פטנט-מוטורוואגן, אשר נחשבת למכונית הראשונה בהיסטוריה, נחשפה לראשונה לציבור ב-1886
180px|ממוזער|משקה הקוקה קולה הומצא בשנת 1886
נולדו
180px|ממוזער|שמאל|הוגו בלאק
180px|ממוזער|שמאל|יצחק קצנלסון
ממוזער|שמאל|דוד בן-גוריון
נפטרו
לוח שנה
שנת 1886 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:00
|
1890
|
__TOC__
אירועים
נולדו
ממוזער|180px|שארל דה גול|טקסט=
טקסט=|ממוזער|190px|רחל המשוררת
ממוזער|180px|שרה אהרנסון|טקסט=
נפטרו
שמאל|ממוזער|200px|וינסנט ואן גוך
לוח שנה
שנת 1890 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:21
|
1891
|
150px|ממוזער|תמונה של מגרש הכדורסל הראשון (1891)
__TOC__
אירועים
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1891 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| 2024-04-24T16:32:26
|
1893
|
__TOC__
אירועים
שמאל|ממוזער|200px|התערוכה העולמית של שיקגו ב-1893, שהיוותה אירוע חשוב בהיסטוריה של ארצות הברית בכלל ושל שיקגו בפרט
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1893 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:36
|
1894
|
__TOC__
אירועים
נולדו
180px|ממוזער|שמאל|בוריס השלישי, מלך בולגריה
180px|ממוזער|שמאל|ניקיטה חרושצ'וב
150px|שמאל|ממוזער|אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת
180px|ממוזער|שמאל|משה שרת
נפטרו
לוח שנה
שנת 1894 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:41
|
1895
|
__TOC__
אירועים
ממוזער|פרשת דרייפוס (1895)
נולדו
180px|ממוזער|שמאל|לוי אשכול
180px|ממוזער|שמאל|ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת
אמין אל חוסייני, מנהיג פלסטיני (נפטר ב-1974)
נפטרו
לוח שנה
שנת 1895 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:45
|
1896
|
שמאל|ממוזער|250px|נפתחת האולימפיאדה המודרנית הראשונה.
__TOC__
אירועים
240px|ממוזער|הנרי פורד נוהג ב"פורד קוואדריסייקל", 1896
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1896 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:51
|
1897
|
__TOC__
אירועים
280px|ממוזער|צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשווייץ.
נולדו
נפטרו
לוח שנה
שנת 1897 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2024-04-24T16:32:57
|
1898
|
__TOC__
אירועים
נולדו
180px|ממוזער|שמאל|גולדה מאיר
180px|ממוזער|שמאל|אבא חושי
180px|ממוזער|שמאל|ג'ורג' גרשווין
180px|ממוזער|שמאל|נחום גוטמן
נפטרו
לוח שנה
שנת 1898 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2023-08-08T08:13:11
|
1899
|
__TOC__
אירועים
נולדו
שמאל|ממוזער|140px|אלפרד היצ'קוק
נפטרו
לוח שנה
שנת 1899 לפי הלוח היוליאני
|}</div></div>
קישורים חיצוניים
| 2023-09-03T18:47:28
|
2000
|
שנת 2000 הייתה השנה האחרונה של המאה ה-20 וגם של המילניום השני. מסיבה זו, במהלך המאה ה-20 היא נחשבה לתקופה עתידנית רחוקה, והביטוי "בשנת 2000" שימש לתיאור אירועים שעשויים להתרחש בעתיד הרחוק. לדוגמה, כתב העת פנטסיה 2000 הוקדש למדע בדיוני, והשיר "Disco 2000" של להקת פאלפ, שראה אור בשנת 1995, מתאר ילדים שהתבגרו.
__TOC__
אירועים בולטים בעולם
נולדו
נפטרו
200px|ממוזער|שמאל|צ'ארלס מ. שולץ
200px|ממוזער|שמאל|גרמן טיטוב
200px|ממוזער|שמאל|עפרה חזה
200px|ממוזער|שמאל|לאה רבין
200px|ממוזער|שמאל|יהודה עמיחי
לוח שנה
באג 2000
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| 2024-09-21T11:03:48
|
יהונתן גפן
|
יהונתן גפן (22 בפברואר 1947 – 19 באפריל 2023) היה משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, עורך, תסריטאי, פזמונאי, מתרגם, קומיקאי ומנחה ישראלי.
שמאל|ממוזער|260px|יהונתן גפן לצידה של אשתו הראשונה נורית גפן (מקובר), 1992
גפן כתב מאות שירים ופזמונים מוכרים למבוגרים ולילדים. ספרו לילדים "הכבש השישה עשר" הפך לתקליט פורץ דרך ואחד הנמכרים בכל הזמנים. כמו כן, כתב סיפורת ומחזות שזכו להצלחה.
ביוגרפיה
יהונתן גפן נולד, גדל והתחנך במושב נהלל. נולד לישראל גפן ולאביבה לבית דיין, אחותו של משה דיין. היה הבכור במשפחה ולו שלוש אחיות: נורית גפן בצר, זהר בצר וענת בן ארי. גפן היה נינו של הרב שם טוב גפן.
שירות צבאי
גפן התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. הוא שובץ בגדוד 202, בפלוגה עליה פיקד מתן וילנאי, עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שירת בחטיבת גולני כמפקד מחלקה בגדוד 17 ולחם במלחמת ששת הימים בשכם וברמת הגולן, בין השאר בקרב תל פאחר. בהמשך שימש גפן כקצין מודיעין בגדוד 12 והשתחרר בדרגת סגן.
במהלך שירותו הצבאי, בנובמבר 1967, מתה אמו אביבה, מנטילת מנת יתר של תרופה. בספרו "אשה יקרה" גילה גפן שלדעתו מדובר בהתאבדות, וכי אמו הייתה שרויה בדיכאון.
מגורים בתל אביב ולונדון
עם שחרורו בשנת 1969 עבר לתל אביב ופרסם כמה שירים על פי עצתו של המשורר הנערץ עליו, נתן אלתרמן. גפן הרבה לשבת בכסית, שם התחכך בבוהמה הישראלית והיה חבר בחבורת לול המוערכת.
ממוזער|260px|יהונתן ונורית גפן, 1968
ב-1969, בגיל 22, נישא לאשתו הראשונה נורית גפן מקובר, אותה הכיר לו חברו שלום חנוך. מנישואים אלו נולדו לו שירה גפן (1971) מחזאית, סופרת ויוצרת ואביב גפן (1973) זמר ויוצר. השניים היו נשואים למעלה מ-20 שנים, ולאחר מכן התגרשו.
ב-1970 הועלתה הצגה מוזיקלית שכתב, "קרחת", בהפקת מיקי פלד, ובהשתתפות אברהם מור, שולה חן, קובי רכט וקובי אושרת. באותה שנה נסע לאנגליה ללימודים באוניברסיטת קיימברידג'.
עם חזרתו לארץ ב-1972 התגורר בתל אביב והחל לכתוב טור שבועי בעיתון "מעריב".
מלחמת יום הכיפורים
בשנת 1973, במהלך שירות המילואים שלו, לחם גפן במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום, כקצין מבצעים בגדוד 48 של חטיבת הצנחנים "חוד החנית", עליו פיקד שמעון כהנר (קצ'ה), תחת אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון. גפן לקח חלק במבצע אבירי לב של צליחת תעלת סואץ, ובקרבות בגזרת אסמאעיליה.
חודש שלם של לחימה, התחפרות בשוחות, ספיגת הפגזות וספירה יומית של הרוגים ופצועים היו בשביל גפן סיוט מתמשך, שליווה אותו לכל ימי חייו. כדי לברוח מהסיוטים החלו הוא וחברו הטוב לשתות כמות גדולה של קוניאק זול בצירוף של כדורי מרץ שנבזזו מחגורים של גוויות של חיילים מצרים.
גפן חזר מהמלחמה אל משפחתו, שכללה אז את בנו אביב, שהיה תינוק בן חצי שנה כאשר החלה המלחמה. לטענתו הוא חזר כ"רוח רפאים" שאינו יכול לתפקד לא כבעל, לא כאבא ולא ככותב. הוא התעורר כל לילה עקב סיוטים חוזרים מהקרבות. באותה התקופה לא הייתה מודעות לטיפולים להלם קרב, והוא ניסה להתמודד עם הסיוטים על ידי שתיית אלכוהול, דבר שהביא עימו רגשי אשמה ובושה. האלכוהוליזם תואר בהמשך על ידי בנו אביב גפן בשיריו, דבר שגרם צער ליהונתן. רק לאחר שנים רבות סיפר גפן את הרקע שהביא אותו לבריחה לאלכוהול.
לאחר מלחמת יום הכיפורים חבר לישעיהו בן-פורת, איתן הבר, אורי דן, אלי לנדאו, חזי כרמל ואלי תבור לכתיבת הספר "המחדל", במטרה שההנהגה המדינית והצבאית במלחמת יום הכיפורים תפנה את מקומה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים
בשנת 1974 העלה יחד עם דני ליטני מופע בשם "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול", שזכה להצלחה גדולה מאוד. היה זה הראשון מבין מספר רב של מופעים שהעלה, המתאפיינים בשירים אשר חלקם מקוריים שלו וחלקם מתורגמים ובקטעי סטנד-אפ המושפעים מלני ברוס ומשופעים בביקורת כלפי הממסד, הצבא והחברה. סימני ההיכר שלו הם בין השאר שנינותו וסגנונו הייחודי – ספק שירה ספק דקלום.
ב-1975 העלה יחד עם דני ליטני ואחרים את המופע "מכתבים למערכת", שזכה להצלחה מרובה. אלבום המופע יצא ב-1976.
בשנת 1977 חווה גפן טרגדיה משפחתית נוספת כשאחותו נורית התאבדה.
מספר ספרים של גפן מכילים איורים של אחותו, נורית גפן בצר. ביניהם "שירים שענת אוהבת במיוחד", "יום אחד... כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד" ו"הכוכבים הם הילדים של הירח".
בשנת 1978 פרסם גפן את ספר שירי ילדים "הכבש השישה עשר". הספר לא זכה להצלחה גדולה, אבל בעקבותיו הפיק דודו אלהרר תקליט המבוסס על שירי הספר. ב-22 בנובמבר 1978 יצא לאור התקליט בהשתתפות גפן, יהודית רביץ, גידי גוב, דויד ברוזה ויוני רכטר. האלבום זכה להצלחה גדולה ותרם לפרסומו של גפן.
שנותיו המאוחרות
לאחר גירושיו מנורית גפן, חברו יאיר לפיד הכיר לו את השחקנית אווה חדד שהייתה אשתו השנייה. השניים גרו יחד בניו יורק. מנישואים אלו נולדה ב-1995 בתו נטאשה, אולם גם נישואיו לחדד הסתיימו בגירושין. מאוחר יותר, ניהל גפן מערכת יחסים קצרה עם שרי אנסקי.
בשנים האחרונות לחייו התגורר במושב בית יצחק שבעמק חפר.
מצבו הבריאותי ופטירתו
בערוב ימיו פיתח אלופציה אראטה, מה שהשפיע על רוחו וגרם לו להפחית במספר הופעותיו הציבוריות.
גפן נפטר בביתו ב-19 באפריל 2023 בגיל 76, לאחר שלקה באירוע לבבי בעקבות מחלת טרשת העורקים. הוא נקבר בבית העלמין בנהלל בסמוך לקברו של דודו, משה דיין, ולצד בן דודו, אסי דיין.
יצירתו
משורר לילדים
עוד בהיותו חייל, בגיל 19 הוציא גפן ספר פזמונים ראשון: "שירים שענת אוהבת במיוחד". כתיבת הספר התחילה כמכתבים מחורזים לאחותו ענת בת הארבע, אשר כונסו לאחר מכן לספר ילדים מצליח. את רוב שירי הילדים כתב לילדיו, אביב, שירה ונטאשה. הם מתאפיינים בנימה אישית ובנגיעות בנושאים כואבים. ספר שירי הילדים המוכר והמצליח ביותר שלו הוא "הכבש השישה עשר". השירים בספר זה הולחנו ב-1978 ברובם על ידי יוני רכטר לאלבום באותו שם שנחשב כפורץ דרך בתחום שירי הילדים וגם אחד האלבומים הישראליים הנמכרים ביותר בתולדות הזמר העברי. מוזיקאים נוספים שהלחינו שירים באלבום היו דויד ברוזה, יצחק קלפטר, עדה נוסטוביץ' ושפי ישי. בין השירים מהאלבום היו "איך שיר נולד", "אני אוהב", "הילדה הכי יפה בגן" ו"גן סגור" והסיפור "האיש הירוק". שלוש שנים לאחר מכן, קורין אלאל הלחינה וביצעה שיר נוסף מ"הכבש השישה עשר", "שיר לשירה". בשנת 2014 זכו גפן ורכטר בפרס אקו"ם לתרומה מיוחדת בתחום היצירה לילדים, על יצירתם "הכבש השישה עשר".
שיר ילדים נוסף שכתב גפן הוא "הייתי הילד הכי קטן בכיתה", שהלחין עוזי חיטמן ושרה ציפי שביט. אריק איינשטיין הקליט עבור אלבומי הילדים שהוציא "הייתי פעם ילד" ו"האריה היונה ותרנגולת כחולה" מספר שירי ילדים שכתב גפן, כ"הצריך הזה" ו"כמה שרציתי כלב".
לטענת המבקרת עופרה רודנר, גפן נמנה עם הראשונים שכתבו נונסנס בעברית, בהשפעת עודד בורלא.
משורר ופזמונאי למבוגרים
כמשורר למבוגרים עסק גפן בעיקר בנושאי בדידות, זוגיות וביקורת סאטירית על מצב החברה והמדינה. שיריו ידועים בשנינותם ובדימויים מקוריים. חלק מהשירים שפרסם בספריו הולחנו. כמו כן כתב פזמונים רבים, בהם פזמונים לתוכניות הבידור והסאטירה שכתב והעלה.
אחד משיתופי הפעולה המוכרים ביותר של גפן הוא עם הזמר דויד ברוזה, שעבורו כתב עשרות פזמונים, ובהם "יהיה טוב", "סניוריטה", "סתיו מסוכן", "ביקור מולדת", "חיפה חיפה" ו"דניאלה". ברוזה הוציא שני אלבומים שהורכבו ברובם מתרגומיו של גפן לשירים ספרדיים, "האשה שאיתי" ב-1983 ו"ברוזה" ב-1984.
שיתוף פעולה נוסף של גפן היה עם יצחק קלפטר, שהלחין ושר את שיריו "לוקח את הזמן", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו" ו"עד עולם אחכה" שאותו שר עם יעל לוי, וכן הלחין ללוי את שיריו של גפן "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים". זמר נוסף שהרבה לשיר את שיריו הוא אריק איינשטיין, שבין היתר ביצע את השירים "כשאת בוכה את לא יפה", "דון קישוט" (אותו כתב על אייבי נתן), "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת" ו"יכול להיות שזה נגמר".
פזמונים מוכרים נוספים שכתב גפן הם: "אמץ" שנכתב בטיפוגרפיה מיוחדת המשרתת את תכנו של השיר – ההשראה לשיר זה נלקחה מן השיר "גשר צר" שהלחינה נעמי שמר על מילותיו של רבי נחמן – "יותר" בביצועם של 'צוות הווי' בני עקיבא ועדנה לב, "ככה את רצית אותי" של להקת תמוז, "פחות אבל כואב", "נד נד" ו"מעבר לגדר" של יהודה פוליקר, "קר שם בחוץ" של רמי קלינשטיין, "מקום לדאגה" של מתי כספי, "הנסיך הקטן" של שם טוב לוי, "זה היה סיפור של חורף" ו"אבא סיפור" של מיקי גבריאלוב, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של צביקה פיק, "אתם זוכרים את השירים" (אותו פרסם במעריב במהלך מלחמת יום הכיפורים) ו"שיר אהבה פוליטי" של חנן יובל, "אוריה החיתי" של שולה חן, "אחרי שאהב" ו"ארץ מולדת" של ריטה, "שיר בין ערביים" של שלמה יידוב, "שיר לשירה" של קורין אלאל, "שיר אישה בחורף" של ירדנה ארזי, "מי מפחד מגברת לוין" של השלושרים, "ישראלים מצחיקים" של אריאל זילבר, "ערב של יום בהיר" של אפרים שמיר ו"יונתן סע הביתה" של אושיק לוי.
סופר ילדים
גפן פרסם מספר ספרי ילדים ביניהם "יום אחד...כך מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד", "ילד הכרובית" ו"אלרגיה".
סופר למבוגרים
ספריו עוסקים לרוב בהתבוננות בחייו ובחיי הסובבים אותו בניסיון להבין את מניעיהם, דרכיהם ומטרותיהם בקטע זמן מוגבל כדי להעניק לרצף האירועים משמעות כלשהי. ספרו המוכר ביותר הוא "אישה יקרה", שבו ניסה להבין מדוע התאבדה אמו. יש שטענו כי הספר "צהוב" מאחר שהוא מתחשבן בו עם דמויות מחייו, כמו דודו משה דיין.
בספרו רב המכר "חומר טוב", התחשבן באופן נוקב ואכזרי עם עצמו בצעירותו, עם רעיו לחבורת לול ובייחוד עם אורי זוהר. המבקר מנחם בן טען ל"מנגנון מובנה של אי דיוק" בכתיבתו של גפן, אך תיאר את קריאת ספרו כ"תענוג". לעומתו, אמיר בן-דוד, מצא את הספר יומרני, רדוד ושקרי.
ספרו "עלייתו ונפילתו של ה-y" הוא מבחר מבין המדורים ומהמאמרים שפורסמו בעיתון "מעריב" בין השנים 2000–2005. מחצית מהתקופה הזאת התגורר יהונתן גפן בניו-יורק ובבוסטון.
עיתונאי
גפן עסק גם בכתיבה עיתונאית. הוא כתב למעלה מ-40 שנה (1972–2013) מדור פובליציסטי קבוע במוסף "סופשבוע" של העיתון "מעריב", על אירועים אקטואליים שקרו באותו שבוע לצד הגיגים אחרים, חלקם על חייו האישיים. במדור זה, שהיה הומוריסטי ברובו, הוא הביע את דעותיו הפוליטיות השמאלניות. ב-1991 כיהן כשנה וחצי ככתב העיתון בלונדון, ב-1994 כיהן שנתיים ככתב העיתון בניו-יורק, וב-2001 כיהן שנתיים ככתב העיתון בבוסטון. באוקטובר 2013 התפטר ממעריב והפסיק לכתוב בו טור קבוע, לאחר 41 שנות כתיבה במוסף סופשבוע של העיתון. ב-2014 עבר גפן לפרסם טור בעיתון "הארץ".
גפן היה אחד מקבוצת עיתונאים (שכללה מלבדו את אורי דן, ישעיהו בן-פורת, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור) שפרסמה בשנת 1973 את הספר "המחדל", שהיה הספר הראשון שהתפרסם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה היה מגויס לחטיבה 55. בספר ביקורת על מחדלי המלחמה ותיאור עז משדות הקרב, על החללים, הנפגעים ואובדן הציוד שהיו בהם. הספר עורר בזמנו הד רב בדעת הקהל והשתלב בגל המחאה נגד הממשלה.
גפן היה מזוהה עם השמאל וספג תכופות ביקורת על דבריו. גפן העיד על עצמו שהוא קיבל מכתבי נאצה רבים.
מחזאי
גפן הרבה לעסוק במחזותיו המקוריים במיתוסים החלוציים שהיו מושרשים במדינה בשנים עברו והתרסקותם בחברה הישראלית בתקופות מאוחרות יותר, או "הצבר ושברו".
המחזה "קשר אייר", אותו פרסם בעקבות מבצע שלום הגליל (אם כי כתיבתו החלה קודם למבצע), מתאר התרחקות מהמדינה אצל ילידי הארץ. המחזה עוסק במסיבה שמארגן נשיא המדינה ביום העצמאות לילידי ה' באייר, אך במהרה מתגלה כי אותם אנשים (חוזר בתשובה, מתנחלת, הוליסטית ועוד) לא מעוניינים להגיע כיוון שעיסוקיהם הפרטיים מעניינים אותם יותר.
המחזה "נומה עמק" עסק בהתרסקות האידיליה של ההתיישבות העובדת דרך סיפורו של צעיר החוזר ארצה לכפר הולדתו בעקבות פטירתו של אחיו ומגלה בכפרו ובמשפחתו הקרובה מציאות שונה ממה שהוא הכיר מנעוריו. המחזה הועלה בבית ליסין בכיכובה של דבורה קידר. המחזה "פטרה" עסק במיתוס הגבורה של שנות החמישים (שסמליו הבולטים היו הצנחנים ויחידה 101, מאיר הר-ציון והמסעות המסוכנים לפטרה) והתנפצותם של אותם מיתוסים במציאות של ימינו. במחזה "ג'וני הלך" עסק גפן בתרבות השכול וההנצחה של חללי צה"ל דרך דמותו של אח שכול אלכוהוליסט המגלה שחי למעשה את חייו של אחיו המת, שנהרג מאש כוחותינו במלחמה.
גפן הרבה לעבוד במחזותיו עם הבמאי אלדד זיו.
מבצע וסאטריקן
גפן העלה כעשרה מופעי בידור וסאטירה שרצו ברחבי ישראל וזכו להצלחה רבה. ההופעות כללו מערכונים שלו, תרגומי שירים מאנגלית והופעות אורח של זמרים. מרבית ההופעות הונצחו באלבומים.
ממוזער|יהונתן ואביב גפן בהופעה, 2005
ב-1974 העלה גפן את המופע "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכל" יחד עם דני ליטני, ישראל בורוכוב ודני פאר. בהקלטת המופע באפריל 1974 בצוותא השתתפו גם מתי כספי (תופים, קונגס וחליל), שלום חנוך (קולות) ואריאל זילבר (קולות). באלבום שלושה תרגומים של גפן לשירים של בוב דילן: Blues To The North Country Girl, Blowin' in the Wind שתורגם כ"בלוז לנערה מארץ הצפון" ו-Masters Of War, שתורגם כ"אדוני המלחמה". את שני השירים הראשונים שר ליטני, ואת השלישי הקריא גפן. כמו כן כלל המופע קטעים חצי מתורגמים וחצי מאולתרים על פי הקומיקאי לני ברוס ("לגמור", "מיהו יהודי"). המופע זכה להצלחה רבה ורץ כ-300 פעמים.
עוד ב-1974 השתתף גפן בכתיבת ההצגה הסאטירית "המלחמה האחרונה" יחד עם אפרים סידון, קובי ניב וב. מיכאל, שהוצגה בתיאטרון בימות ב-1974.
ב-1975 עלה המופע "מכתבים למערכת", יחד עם דני ליטני (הלחנה), חיים רומנו (תופים וגיטרה חשמלית) דני פאר (קלידים) ומיקי גבריאלוב (בס וקולות רקע). ליטני הלחין את רוב שיריו של גפן למעט "מראת פלאים" בתרגום מליאון ראסל ו"אבא סיפור" בלחן ושירה של גבריאלוב. בחלק מההופעות שולב יענקל'ה רוטבליט. גם מופע זה זכה להצלחה מרובה. אלבום המופע יצא ב-1976.
ב-1977 עלה המופע "שיחות סלון". לשם אלבום זה הקים גפן להקה חדשה בשם "להקה טובה", שהורכבה מיעל לוי (שירה ודקלום), יצחק קלפטר (שירה וגיטרה), דני פאר (קלידים ופסנתר), ישראל בורוכוב (בס וקולות) ודון הרווי (תופים). לאחר הופעות ספורות לקה קלפטר במשבר נפשי ועזב. במקומו נכנס ל"להקה טובה" דויד ברוזה והמופע רץ עוד כשנה. ב-1978 הוקלט האלבום בהשתתפות ברוזה אך עם לחניו של קלפטר. את האלבום הפיק דני סנדרסון, שגם השתתף בו בליווי יחד עם איקי לוי. באלבום זה גם הוקלט השיר הראשון המשותף של ברוזה וגפן, "יהיה טוב" (שיר שלום 349/א'), שנכתב במהלך המופע והפך ללהיט. במופע זה נכללו שירים מצליחים נוספים שכתב גפן, ובהם "עד עולם אחכה" ו"אי ירוק בים".
ב-1978 עלה המופע "אדם וחֲבָל". גפן לא ביצע בעצמו את המופע, אלא כתב לו את השירים והמערכונים. במופע הופיעו מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר (שבהמשך הוחלפה על ידי קורין אלאל) בשירה וטוביה צפיר ודובי גל במערכונים. בין השירים שבוצעו במופע היה "זה היה סיפור של חורף" שבוצע בדואט על ידי גבריאלוב ווימזר. המופע יצא על גבי תקליט.
ב-1979 העלה גפן את המופע "קוראים לזה אושר", בעיבוד מוזיקלי של עדי רנרט עם אסתר שמיר ויואל לרנר. מתוך המופע בלט השיר "מחר אזיל דמעה". באותה שנה יצאו חלק משירי המופע באלבום בשם "המעיל". רנרט הלחין וניגן בפסנתר וקלידים. בהקלטות האלבום השתתפו חיים רומנו, שלמה יידוב, מזי כהן, שם טוב לוי, דפנה ארמוני ועוד.
ב-1980 עלה המופע "מדינה בלוז", שהתאפיין באווירה ג'אז-בלוזית, עם פטר ורטהיימר בסקסופון ונגנים נוספים, ובליווי של הרקדנית סיגי סלע.
ב-1981 העלה גפן את המופע "דויד ויהונתן", מופע דואט של ברוזה וגפן שהורכב משירים וקטעי סאטירה הקשורים אחד לשני לרוב. ברוזה ניגן בגיטרה ושר וגפן הקריא שירים. חלק מהשירים היו בלחנים שהופקו כבר קודם לשיריו של יהונתן גפן וחלקם היו חדשים. שירים לא מקוריים שהיו במופע הם "הילדה הכי יפה בכפר" שנכתב על ידי דה גונגורס, הולחן על ידי פאקו איבנז ותורגם לעברית, "אלוהים לצדנו" שכתב והלחין בוב דילן ו"שיר העמק" של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי. האלבום הוקלט באפריל 1982. מופיעה שם גרסה מחודשת ל"יהיה טוב".
ב-1984 העלה גפן מופע משותף עם שלמה גרוניך בשם "הווי ובידור", שבו חזר לבקר את מלחמת שלום הגליל. המופע תועד על גבי תקליט.
ב-1985 חזר גפן להופיע עם דני ליטני, במופע "זה הכול בין שניים", שהכיל לרוב קטעים ישנים. המופע רץ כ-15 פעמים. השיר "האיש שבקיר" מהמופע נאסר להשמעה ברדיו מתוך חשש לפגיעה במנחם בגין.
ב-1986 בעקבות מעברו למגורים באזור נתניה ומשבר גיל הארבעים, העלה גפן את המופע "על הפנים", שבו שיתף פעולה עם אלון אולארצ'יק (בס וגיטרה) ורמי לוין (פסנתר וקלידים). המופע לא יצא בהקלטה מסחרית, אבל הוקלט לקול ישראל.
ב-1988 עלה המופע "טוב נבוט בעד ארצנו", עם גני תמיר (שירה), גיורא קנת (גיטרה) ועידן סוכובלבסקי (קלידים). המופע הביע ביקורת חריפה על התנהלות המדינה בימי האינתיפאדה הראשונה, אך היה מעודן יחסית מוזיקלית בהשראת ג'אז ותיק (כגון קול פורטר). המופע יצא על גבי תקליטור. מערכון מתוך המופע נפסל לשידור ברגע האחרון בתוכנית סיבה למסיבה, לאחר שכבר צולם, בהוראת מנהל רשות השידור אורי פורת.
ב-1989 העלה את מופע הבידור "פלסף". לראשונה, המופע לא כלל קטעי מוזיקה. בניגוד למופעים קודמים, גפן לא עסק במופע בנושאים פוליטיים, אלא בדיון הומוריסטי על תופעות חברתיות.
ב-2004, לאחר 4 שנים שבהן חי בארצות הברית, חזר גפן לבמה עם מופע חדש בשם "רק דגים מתים שוחים עם הזרם", שבו שילב קטעי דיבור סאטיריים ושירה. יחד איתו הופיעו דין דין אביב בשירה וכלי הקשה, דנה עדיני בשירה וורד יעקב-פיקר בקלידים. קטעים מהמופע מופיעים באלבום האוסף המשולש של שירים והופעות של גפן ב-2008.
שמאל|ממוזער|250px|גפן מדקלם את מילות השיר "האשה שאיתי" במופע מיוחד לציון 25 שנה לאלבום, 2009
ב-2008 עלה המופע מראת פלאים, מופע משותף לגפן עם דניאל סלומון, שבו שולבו מונולוגים סאטיריים של גפן ושיריו של סלומון.
בשנת 2009 יצא לאור דיסק-ספר בהוצאת עם עובד בשם "אומר שירי אהבה", ובו 29 שירים פרי עטו של גפן, מכל התקופות, המוקראים על ידיו, ועטופים במוזיקה שנכתבה, עובדה והופקה מוזיקלית במיוחד לפרויקט על ידי יונתן בר גיורא. הפיק אמנותית רפי קינן.
בשנת 2012 חזר גפן אל הבמה עם מופע חדש בשם "יהונתן גפן - האיחוד", בניהולו האמנותי של דרור נחום ובהשתתפות המוזיקאיות ורד פיקר (שירה ופסנתר) וסיון טלמור (שירה וגיטרה). המופע כולל מונולוגים סאטיריים של גפן, תרגומים שלו לשירים של גיבורי התרבות שלו וקלסיקות כמו "יכול להיות שזה נגמר", "לילה טוב", "הבלדה על חדווה ושלומיק", "אבשלום" ועוד.
בתחילת 2014 החל להגיש את התוכנית "אומרים שהיה פה" בטלוויזיה החינוכית בעריכת דרור נחום ועידו רוזנטל. באותה שנה החל גם את מסע ההופעות לילדים איך שיר נולד? המבוסס על "הכבש השישה עשר" ושירי ילדים נוספים מתוך "הייתי פעם ילד" ועוד. המופע עלה בשילוב המוזיקאים ורד פיקר (שירה ופסנתר), סיון טלמור (שירה, יוקולילי, קסילופון), שאותה החליפה ב-2016 מיקה קרני (שירה וכינור) ויונתן ארצי (שירה וגיטרה, שהוא בנו הצעיר של שלמה ארצי). עוד באותה שנה הועלה לראשונה המופע "ערב של יום בהיר" של גפן ו"תזמורת המהפכה", שבו בוצעו קטעי סאטירה על ידי גפן בלווי תזמורתי לצד עיבודים תזמורתיים לשיריו שבוצעו על ידי אסף אמדורסקי, ורד פיקר, נעם רותם, אפרת בן צור וסיוון טלמור.
בתחילת 2015 חזר המופע "דויד ויהונתן", של גפן וברוזה, לסיבוב הופעות. גם בהופעות אלו ברוזה ניגן בגיטרה ושר וגפן הקריא שירים. מופע זה כלל בעיקר שירים ישנים אך שולבו בנוסף מונולוגים חדשים. המופע רץ בתקופת מערכת הבחירות ואחריה, וכלל ביקורת רבה על המדינה.
בשנת 2016 הופיע גפן עם מאור כהן במופע קומי מוזיקלי. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2018, יצאו השניים בסיבוב הופעות רשמי, שכלל שירים ישנים של גפן, ביחד עם מונולוגים חדשים ושירים חדשים שנכתבו במיוחד למופע זה. המופע אף כלל חומרים של כהן עצמו, דבר שלא היה נהוג בהופעות של גפן לפני. גם במופע זה השתתפה ורד פיקר (פסנתר, שירה וקולות).
בשנת 2017 הגיש תוכנית נוספת בטלוויזיה החינוכית "העולם עצוב אז צוחקים" על תולדות ההומור בארץ.
מתרגם
יהונתן גפן תרגם יצירות רבות. בין תרגומיו הבולטים אפשר למצוא את "המיזנתרופ" של מולייר ושירים בחלקו השני של "חתולשלאפאחד", חלקם משפת המקור וחלקם מאנגלית.
פרויקט התרגום הבולט של גפן הוא אוסף שירים ספרדיים שתרגם לעברית ודויד ברוזה הוציא אותם בתקליט "האשה שאיתי" (1983), שנחשב לאחד התקליטים המצליחים בישראל. בתוכניתו של יואב קוטנר על תולדות הרוק הישראלי "סוף עונת התפוזים - סיפורו של הרוק הישראלי", סיפר ברוזה שיום אחד במהלך אחד מפסטיבלי "נביעות" בנואיבה שמע אותו גפן מנגן ושר לעצמו שיר ספרדי. גפן שאל אותו על מה השיר וברוזה סיפר. כך נוצר האלבום "האשה שאיתי" כולו. מפני שגפן לא ידע ספרדית ברוזה סיפר לו באופן כללי על מה השיר, או תרגם מילולית, וגפן סידר וחרז. בין להיטי האלבום היו "האשה שאיתי" ו"סיגליות". ב-1984 הוציא ברוזה אלבום נוסף שהורכב ברובו מתרגומיו של גפן לשירים ספרדיים, "ברוזה".
ב-1983 הוציא הזמר אריק סיני את האלבום "בסוף מעגל", שהורכב כולו מתרגומים של גפן לשירים אנגליים. מאלבום זה התפרסמו בעיקר השירים "בסוף מעגל" ו"ילד ירוק".
גפן גם תרגם את השיר "טמבל" ("דורצ'ינה") של ולדימיר ויסוצקי מרוסית. תרגומו הושר על ידי ארקדי דוכין, באלבומו "רוצה ויהיה" מ-1989, שהורכב כולו משירים מתורגמים של ויסוצקי.
ב-2012 העלה תיאטרון הספרייה את המחזה "קרוב יותר" בתרגומו של גפן.
דעותיו ופעילותו הפוליטית
ככותב וכפעיל פוליטי ביטא גפן עמדות של שמאל פוליטי, ויצא נגד מיליטריזם. מסיבה זו, סירב גפן לכתוב שירים ללהקות צבאיות, חרף בקשות רבות ממנו לעשות זאת. בין השאר, הוא הביע עמדות נגד מלחמת לבנון הראשונה והכיבוש בשטחים. לעיתים קרובות עמדותיו גררו ביקורת של אנשי ציבור ואזרחים. חלקם טענו כי גפן "איננו יהודי" (בתגובה כתב את השיר "מיהו יהודי?"). הוא ספג איומים על חייו וקריאות לחרמות על יצירתו. הוא טען כי "אני רואה לעצמי חובה לבקר ולכתוב על עוולות קטנות, אבל אני לא רואה עצמי כפותר אותן".
ב-1982, בעת מלחמת לבנון הראשונה, הצטרף גפן להופעות במסגרת שירות מילואים יחד עם דויד ברוזה ויהודה עדר בפני חיילים בדרום לבנון. על אף שמיתן את רוב אמירותיו בפני החיילים, הורד גפן מהבמה לאחר שהפציר מהחיילים שהופיע מולם לא להיכנס לביירות. הדבר הביא למעצרו, והוא היה אמור לעמוד לדין בפני הקח"ר תא"ל אבי זהר, אך בעקבות פציעה הוא לא עמד לדין. לאחר המלחמה היה מהבולטים שבמתנגדיה והופיע בעצרת "שלום עכשיו" בקריאה לחקירת טבח סברה ושתילה. באותה תקופה הוצג המחזה "קשר אייר" שכתב לתיאטרון בית לסין. את ביקורתו על מלחמת לבנון ביטא גפן שוב ב-1984, במופע "הווי ובידור" עם שלמה גרוניך.
בבחירות המקומיות של שנת 1998 למועצת תל אביב-יפו התמודד גפן במקום השני במסגרת רשימת "עוגן" בראשות ליעם פרנקפורט. גפן תיאר את מצעה של הרשימה כמבוסס על הומניזם, אקולוגיה ואסתטיקה. הרשימה זכתה ב-166 קולות (0.12% מכלל הקולות הכשרים) ולא נכנסה למועצה.
בשנת 2018, בעקבות מעצרה של עהד תמימי, נערה פלסטינית שצולמה כשהיא סוטרת לחייל צה"ל, כתב עליה גפן שיר קצר, בו ציין כי היא נולדה למציאות של "חמישים שנה של כיבוש והשפלות". גפן השווה אותה בשיר ל"דוד שסטר לגולית", ז'אן ד'ארק, חנה סנש ואנה פרנק. אנשי ציבור וכלי תקשורת רבים בישראל מחו נגד גפן עקב השיר, במיוחד לגבי ההשוואה בין תמימי לילדה היהודייה שנספתה בשואה, אנה פרנק. בעקבות השיר של גפן, הורה שר הביטחון אביגדור ליברמן למפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ שלא לראיין את גפן או להשמיע את שיריו. בתגובה טען היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כי אין זה בסמכותו של השר להתערב בתכנים של תחנות הרדיו הצבאיות (גל"צ וגלגלצ). כעבור שבוע התנצל גפן על דבריו.
באוקטובר 2018 הצטלם גפן לרשת החברתית אינסטגרם בעודו לובש חולצה עם הכיתוב באנגלית "כל מה שמחבל מתפוצץ צריך זה חיבוק", שעורר סערה רבה במדיה החברתית ובתקשורת. בין היתר הביא למחאה מצד משפחות ישראליות של פצועי והרוגי פיגועים, שביקשו לשלול מגפן את פרס שרת התרבות והספורט בתחום היצירה הספרותית העברית לילדים ולנוער על שם דבורה עומר. הפרס הוענק לו לבסוף בשנה שלאחר מכן.
באפריל 2023 הופעתו המצולמת האחרונה של גפן טרם פטירתו, הייתה במסגרת צילומי מאחורי הקלעים לקראת "טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני" (נקרא בעבר "יום הזיכרון האלטרנטיבי"), בו גפן הקליט והקריא משירו "היונה הלבנה כבר זקנה", לצדה של הזמרת אפרת גוש, הצילומים נערכו כשבועיים לפני מותו והתפרסמו רק לאחר שנפטר.
אזכורים בתרבות
ב-2022 הופיעה דמותו של יהונתן גפן בסדרה העלילית-ביוגרפית "שנות הירח" של בנו, אביב גפן. השחקן נירו לוי מגלם את דמותו של יהונתן בסדרה.
ב-2024 יצא שיר של אביתר בנאי בשם ״יהונתן״ שעוסק בדמותו של יהונתן גפן. השיר יצא במסגרת האלבום ״שיחות שלום״.
פרסים והוקרה
1983 – פרס ברנשטיין לספרות ילדים
2012 – פרס היצירה לסופרים
2001 – פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם
2014 – פרס ליצירה מקורית, הכבש השישה עשר מאק"ום עם יוני רכטר
2016 – פרס מפעל חיים מטעם אמ"י
2019 – פרס משרד התרבות למפעל חיים על יצירה בתחום ספרות הילדים והנוער ע"ש דבורה עומר.
דצמבר 2022, גיבור תרבות "הבימה", שהוענק לו ולדייוויד ברוזה במופע מחווה מיוחד בתיאטרון
הנצחה
לאחר פטירתו נערכו מחוות לזכרו, כאשר אמנים שונים הקדישו לו שירים במהלך הופעותיהם, מחווה נוספת נעשתה בשימוש בטקסטים שכתב גפן בהפגנות שנערכו לאחר מותו במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית.
בספטמבר 2023 הוצג מופע משיריו בקיסריה בביצוע זמרים מוכרים, ילדיו ונכדיו
עיתון ידיעות אחרונות הקדיש לגפן למחרת פטירתו גיליון מיוחד שכלל את שער העיתון ומוסף עם שיריו המפורסמים בכותרת "נפרדים מענק התרבות".
דיסקוגרפיה
אלבומים סאטיריים
זה הכל בינתיים – בינתיים זה הכל עם דני ליטני (יצא ב-2 חלקים) (1974) – הוצאת "גלרון-גלטון"
מכתבים למערכת עם דני ליטני (1976) – הוצאת "CBS"
דוד ויהונתן עם דויד ברוזה (1982) – הוצאת "CBS"
הווי ובידור עם שלמה גרוניך (1984) – הוצאת "CBS"
טוב נבוט בעד ארצנו (הקלטה חיה של מופע בכרמיאל מ-1989) (1997) – הוצאת "הד ארצי"
אלבומים אחרים
הכבש השישה עשר (1978) – הוצאת "סי בי אס"
שיחות סלון עם דויד ברוזה ויעל לוי (1978) – הוצאת "פונוקול"
המעיל (1979) – הוצאת "פונוקול"
שירה בלי ציבור (1990) – הוצאת "הד ארצי"
השירים נשארים (1998) – הוצאת "פונוקול"
יהונתן גפן המיטב - איש תחת גפנו (אוסף משולש של שירים וקטעי הופעות) (2008) הוצאת "אן.אמ.סי"
אומר שירי אהבה – מילים: יהונתן גפן, לחן: יונתן בר גיורא (2009), הוצאת עם עובד
ספריו
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
"מה שלא" - מתוך האלבום "אומר שירי אהבה" (2009)
פוסט באתר "נעמוש", על חלקו של גפן באירועי קרב תל פאחר
טוריו
הטורים של יהונתן גפן באתר nrg
"אוהב את הפלוגה", חלק א', חלק ב', מעריב מוסף ראש השנה, 03.10.1986, עמודים 44–45.
ראיונות
יהונתן גפן ב"ציפורי לילה מתגעגעות", גלי צה"ל, 27 במאי 2012
יהונתן גפן, הפרויקט של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית עם יואב קוטנר, אוקטובר 2017
על כתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:סאטיריקנים ישראלים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:פזמונאים ישראלים
קטגוריה:פזמונאים כותבי עברית
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים כותבי עברית
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:מגישי ציפורי לילה
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין
קטגוריה:זוכי פרס היצירה לסופרים ומשוררים
קטגוריה:זוכי פרס דבורה עומר
קטגוריה:חבורת לול
יהונתן
קטגוריה:נהלל: אישים
קטגוריה:בית יצחק: אישים
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: ישראלים
קטגוריה:מורשעים בעבירות סמים בישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל
קטגוריה:חיילי חטיבת גולני
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל הרגלים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2023
| 2024-10-10T04:56:03
|
פוי
|
שמאל|ממוזער|250px|פוי
שמאל|ממוזער|250px|אמן קרקס מבצע פעלולים באמצעות פוי מואר.
פּוי (Poi) הוא ענף מאומנויות הקרקס שבו נעשה שימוש בשני כדורים או יותר, מחוברים לחוטים (בדרך כלל חוט וכדור אחד לכל יד אך יש וריאציות שונות לכך). ברוב השפות קרוי הפוי בשמו המקורי פוי, אך בישראל נהוג לקרוא לו "פויז" (הריבוי של פוי במאורית הוא פוי, ולכן כינוי הפוי כפויז או פויזן הוא שגיאה). משמעות המילה פוי במאורית היא 'כדור מחובר לחוט', וחפץ זה היה משמש לריקודים מאוריים ככלי ריתמי ללימוד מקצבים ולשימוש בטקסים, והיה נהוג לשימוש בעיקר על ידי נשים.
כיום השימוש בפוי המודרני שונה משמעותית, וכולל בתוכו מאפיינים רבים שנלקחו מאביזרי להטוטנות (ג'אגלינג) נוספים.
הפוי נחשב בדרך כלל לסוג של להטוטנות, ונפוץ ביותר השימוש במילה ג'אגלינג כשהכוונה היא למעשה לפוי.
התנועה הבסיסית בשימוש בפוי היא סיבוב של שני הכדורים בו זמנית לכיוון אחד בשני צידי הגוף.
סוגי פוי
פוי טניס: כדור טניס שמחובר לחוט שנגמר בידית
פוי בטריה: הצורה הנפוצה ביותר של הפויז. הבטריה דומה לטניס רק שבבטריה המשקולת היא עץ או מתכת ואחריהם סרטים, שמעוצבים בצורת גליל.
פוי סרטים: בדיוק כמו פוי טניס רק עם סרטים ארוכים הרבה יותר.
פוי אש: הפוי בנוי משרשראות ברזל והחלק התחתי שלו עשוי מחומר שאפשר להדליקו.
פוי תוצרת בית: גרבי ניילון הממולאים באורז היוצר צורת כדור. פוי זה רך ופגיעה ממנו אינה כואבת/מזיקה. נוח לשימוש ומומלץ למתחילים.
פוי אור: פוי מואר שעשוי מחוט שבקצהו כדור עם נורה. יש מספר סוגים.
פוי קונטקט: פוי שעשוי מכדור קונטקט שמחובר לחוט שבקצהו ידית פלסטיק.
ראו גם
בידור
קישורים חיצוניים
Home of Poi
https://playpoi.com/
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:קרקס
| 2022-06-02T12:34:04
|
המונה ליזה
|
REDIRECT מונה ליזה
| 2004-01-06T19:44:16
|
דנקל
|
דנקל (הלחם של המילים דן וקל, מוכרת בציבור כהרכבת הקלה בגוש דן) היא מערכת רכבת קלה, המשמשת אמצעי תחבורה ציבורית בגוש דן ומקשרת בין הערים השונות בו.
המערכת נדונה כבר מקום המדינה, וכללה בגלגוליה השונים תוכניות לשיטות שונות של תחבורה ציבורית, כגון: רכבת מהירה, רכבת קלה, רכבת תחתית, מערך קווי אוטובוסים וכדומה. נכון ל-2021 המערכת כוללת שלושה קווי רכבת קלה (LRT – Light Rail Transit). בנוסף נבחנת היתכנות להקמתם של עוד שלושה קווי מטרו. על תכנון ויישום המערכת מופקדת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים, שהוקמה בשנת 1996.
ב-2 באוגוסט 2015 החלו העבודות להקמת תחנות הקו האדום, אם כי עבודות על חלקים עיליים ותחתיים של קו זה התבצעו אף לפני 2012. העבודות על התחנות היו צפויות להימשך שש שנים, עד לחנוכתו המתוכננת של הקו האדום כקו הרכבת הקלה הראשון באוקטובר 2021 אך החנוכה נדחתה לנובמבר 2022. אף שהיו אמורות להתחיל עד סוף שנת 2016, העבודות על הקו הסגול החלו בסוף 2018, והעבודות על הקו הירוק החלו בסוף 2019.
באוקטובר 2020, נקבע שם הרכבת הקלה כ"דנקל" (שילוב בין דן וקל), זאת לאחר שלפי בקשת שרת התחבורה מירי רגב התבקשה חברת נת"ע להחליף את השם המתוכנן MetroTLV לשם עברי, ולהפריד את המותג מטרו המוטעה מכיוון שזו רכבת קלה. השם שהוצע על ידי נת"ע היה "דנקל" ואושר על ידי מירי רגב.
ב-17 באוגוסט 2023 נחנך הקו הראשון של המערכת - הקו האדום - והוא החל לפעול למחרת.
היסטוריה
מתקופת העות'מאנים עד לסוף שנות ה-50 של המאה ה-20
מסילות הרכבת הראשונות בארץ ישראל הונחו על ידי הטורקים. לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, המשיכו הבריטים בפיתוח רשת מסילות הברזל. העות'מאנים, והבריטים בעקבותיהם, פיתחו את רשת הרכבות מתוך שיקולים אסטרטגיים צבאיים, ואילו הדרכים שימשו רק באותם המקומות שבהם לא ניתן היה להשתמש ברכבות. עם קום המדינה השתנתה המדיניות. מערכת ההיסעים גויסה לשרת את יעד פיזור האוכלוסין לאורך הגבולות, ומכיוון שלא ניתן למתוח מסילת ברזל לכל יישוב נידח, תועדפה חלופת פיתוח רשת כבישים על פני רשת הרכבות.
הרעיון להקים רכבת קלה ("Electric Tramway") עלה לראשונה ב-1925 והתייחס לרכבת משותפת ליפו ותל אביב. מספר קבוצות יזמים, מאירופה, מצריים וארץ ישראל, פנו לעיריית תל אביב בבקשה לקבלת זיכיון להקים רכבת קלה שתגיע עד פתח תקווה. חלק מהתוכניות הגיעו לשלב מתקדם למדי, כולל מחקרי שטח שבהם נמדדה בשיטתיות התנועה בין מקומות שונים ביפו ותל אביב. הרעיון נפל בסופו של דבר, כנראה עקב התנאים הטכניים והכספיים שהעמידה חברת החשמל, שנהנתה ממונופול על ייצור חשמל בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית.
באמצע שנות ה-30, כאשר אוכלוסייתה של תל אביב הגיעה ל-120,000 נפש, עלה שוב הרעיון של הקמת רכבת תחתית בעיר, אך נגנז.
הצעה מחודשת, הפעם מפורטת, הוגשה באוקטובר 1959 לראש עיריית תל אביב על ידי האדריכל תיאודור מנקס. מנקס הציע להתקין רכבת חשמלית תת-קרקעית בעומק של 2.5 מטרים מתחת לפני הקרקע. הצעתו כללה חפירת תעלות מתחת למדרכות הכבישים הקיימים, וכיסויין בלוחות פריקסט צבעוני.
עם קום המדינה, פנה דוד בן-גוריון לפרופסור מרכוס ריינר, וביקש ממנו להכין תוכנית תחבורה לרצועת החוף. המרכיב העיקרי בתוכנית, אשר תוכננה לרצועת חוף של 1.3 מיליון תושבים, היה רכבת מהירה, שתשמש כעמוד השדרה התחבורתי של רצועת החוף. תוכניתו של ריינר לא התקבלה על ידי אגף התכנון, בנימוק שתוכנית זו לא תשרת את יעד פיזור האוכלוסין.
חברה אמריקאית, שתכננה על פי הזמנת שר התחבורה את מסילת החוף מצומת רמז (ממערב לפרדס חנה-כרכור) לתל אביב, המליצה ביוני 1948 על הרחקת המסילה הקיימת (כיום המסילה המזרחית) מהגבול הירדני, וכי יש להעביר את קו הרכבת ממערב לנחל איילון. ההמלצה השנייה הוכשלה על ידי עיריית תל אביב, שהתנגדה לחציית העיר. בעקבות הֵלֶך מחשבה זה, פורקו מספר קווי רכבת קיימים.
בעשור הראשון לקום המדינה היו עיקר מטרות הפיתוח התחבורתי ביטחוניות ופוליטיות. חלק ממאפייני הפיתוח היה אי-הכללת התחום העירוני בסדר העדיפויות. עד תחילת שנות ה-60 מומן רוב הפיתוח של הרכבות מכספי השילומים. במסגרת תוכניות פיתוח הרכבת, שהוגשו ל"וועדת השרים לענייני השילומים", הוצגו קווי רכבת לפרברי תל אביב, כגון: נתניה, לוד, רמלה ופתח תקווה, וקווים נוספים באזור גוש דן דהיום. לאחר הגשת הדו"ח, התפרק צוות התכנון הארצי אשר הגיש אותו, ומאז ואילך, תכנון מערכת התחבורה בישראל התאפיין בחוסר תיאום בין אזורים שונים, בין רמות שונות ובין גופי התחבורה הנפרדים.
שנות ה-60 עד לסוף שנות ה-80
בשנות ה-60 הייתה תנופה בסלילת הכבישים, עקב תוכנית פיתוח כבישים של מע"צ. הטיפול בתחבורה באותן שנים נבע מהרצון להגביר את יעילותה ולהוריד את סכום ההשתתפות של הקופה הציבורית. חלופות תחבורתיות שונות שהוצעו נבחנו משך זמן רב, הנמדד בשנים, בגלל חוסר בכלי תכנון ובמחשבים יעילים.
בשנות ה-70 החלה תוכנית תכנונית ענפה למדי, שקודמה בעיקר על ידי משרד התחבורה. הוקם גם "המכון הישראלי לתכנון ולמחקר בתחבורה". בהתאם, כבר כשנבנה מגדל שלום מאיר בתל אביב בתחילת שנות ה-60, הוא תוכנן כדי לאפשר חיבור לתחנת רכבת תת-קרקעית. בשנת 1970 הקים שמעון פרס את צוות "הסעה המונית", שמטרתו הייתה לפתח את מערכת המסילות בארץ, תוך שימת דגש על מטרופולין תל אביב. הצוות הפיק בשנת 1971 את תוכנית "מערכת הסעה המונית דן, יהודה, שרון". ב-1 באפריל 1973 הכריזה הממשלה בראשות גולדה מאיר על השקעת חמישה מיליון לירות בבדיקת הקמת רכבת תחתית בתל אביב, אך התוכנית לא יצאה לפועל, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1983 פרסם "צוות תוכנית אב לתחבורה במטרופולין תל אביב" את המלצותיו לטווח הארוך (עד שנת 2010), שכללו פיתוח רכבת פרברית, קלה ותחתית, ומשרד התחבורה קיבל את ההמלצות. בהמשך שנות ה-80 הוזמנו מספר מחקרים מיועצים ישראליים ובינלאומיים, בנוגע לחלופות שונות לרשתות המסילתיות הניתנות ליישום במטרופולין תל אביב. בשנת 1987 הוחלט כי קו תל אביב–פתח תקווה יהיה הראשון להקמה, והאחריות לתכנונו הועברה לחברת נתיבי איילון. לנוכח חומרת מצב התחבורה, החליטה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה במאי 1988 לתת עדיפות ראשונה לתכנון ולהקמה של מערכת הסעה המונית.
שנות ה-90
למרות כל זאת, מיזם הרכבת התחתית בתל אביב לא התקדם עד לשנות ה-90. במסע הבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו בשנת 1993, הבטיח רוני מילוא להתחיל בתוכניות. בעקבות היבחרו לראשות העיר, באפריל 1994 הוקמה מנהלת בתוך אגף ההנדסה בעירייה, בשם "מינהלת מטרופולין ת"א-יפו למערכת הסעת המונים". מנהלת זו הכינה תוכנית מפורטת, אבל לא הוציאה אותה אל הפועל, משתי סיבות עיקריות: התנגדות משרד האוצר, בטענה כי הפרויקט יקר מדי ולא כלכלי בהשוואה לרכבת קלה עילית, וחוסר המעורבות הפורמלי של העיריות מסביב. במקביל, החל תהליך יישום תכנוני הֶעָבָר, לא מעט בזכות מיזוג רכבת ישראל עם רשות הנמלים והרכבות בראשית העשור. תהליך היישום כלל בניית מסילה כפולה בערוץ האיילון, הכפלת המסילה בקו תל אביב–נתניה, הקמת תחנה חדשה בתל אביב ורכישת ציוד חדיש. בשנת 1991 השלימה חברת "דן-דותן" תכנון מערכת עורקית לתחבורה במטרופולין תל אביב, שבחנה חלופות שונות לשינויים יסודיים במערך התחבורה הציבורית במטרופולין. עבודת החברה הוזמנה על ידי עיריית תל אביב וקואופרטיב "דן". מסקנותיה הציעו חלופות של רכבת קלה (קרי חשמלית) ורשת בלעדית של נתיבי תחבורה ציבורית לאוטובוסים מפרקיים. בעקבות מגמות אלו, שררו אופטימיות וציפיות גבוהות, בעיקר בנוגע למשך הזמן הצפוי עד ליישום התוכנית – סוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, אולם עם אי-התקדמות משמעותית, גוועו התקוות.
בנובמבר 1994 החליטה הממשלה לאמץ את "תוכנית פיתוח רכבת ישראל לשנות ה-2000", שהציע שר התחבורה, וקבעה כי יש להניח מסילת רכבת לכיוון כפר סבא. הנושא נבדק על ידי רשות הנמלים והרכבות, אולם לא היה בידה תקציב מספק. בשנת 1995 נאמדה ההשקעה הדרושה בקווי מטרופולין תל אביב ב-1.7 מיליארד שקל (במחירי 1995).
בשנת 1995 הושלמה הכנת תוכנית פיתוח רב-שנתית של רשות הנמלים והרכבות. אחד מנדבכי התוכנית היה תוכנית "רכבת 2000", שפירטה תוכנית אופרטיבית עד שנת 2000, והתמקדה בפיתוח קווי מטרופולין תל אביב. התוכנית התבססה על התוואי הקיים: שילוב בין קווים בין-עירוניים לקווים פרבריים, מעבר להפעלה חשמלית ויישום בשלבים. כמו כן, עודכנה תוכנית המתאר הארצית למסילות ברזל, תמ"א 23, אשר תוכננה לראשונה בשנת 1986.
בשנת 1996 הקים משרד האוצר את חברת נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים, תפקידה הראשוני של החברה היה לבצע סקר היתכנות ולבחון תוואים פוטנציאלים שונים להקמת מערכת הסעת המונים במטרופולין תל אביב.. לאחר עבודה של שנתיים, באוקטובר 1998, אושרה תוכנית מערכתית כוללת (תוכנית תמ"א/23/א) על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שאושרה בממשלה, אבל לא תוקצבה. עלות התוכנית כולה הוערכה אז בשבעה מיליארד דולר, אך משרד האוצר התנגד להקצות את התקציב הדרוש, ונת"ע נאלצה להגיש תוכנית ביצוע ראשונית בעלות של שני מיליארד דולר בלבד. שני הקווים הראשונים שהוצעו בתוכנית היו: "הקו האדום" - מפתח-תקווה לתל אביב ומשם לבת-ים, שכולו בנוי במנהרות כרכבת תחתית, ו"הקו הירוק" - מתל אביב לחולון וראשון-לציון, כרכבת עילית קלה. אך משרד האוצר מנע את אישור התוכנית בגלל עלות המנהור לאורך תוואי של כ-18 ק"מ והתחנות התת-קרקעיות של קו רכבת התחתית. לפיכך העלתה נת"ע הצעה נוספת: רק ב-11 ק"מ מתוואי "הקו האדום" תפעל רכבת תחתית, בקטע מרחוב ז'בוטינסקי עד לתחנת אלנבי, ואילו ביתר הקו, תהיה רכבת עילית קלה.
בינואר 1999, פרסמה נת"ע את מכרז לתכנון שני תוואי הרכבת הקלה, ובמאי 1999 הקימו משרדי האוצר והתחבורה צוות בדיקה כלכלית לתוכנית נת"ע להסעת המונים, בראשות הפרופסור ראובן גרונאו. הצוות בחן את כל ההצעות של נת"ע, ומסקנותיו היו שיש כדאיות כלכלית לתוכנית בתקציב המוצע.
לאחר אישור הפרויקט, קיבלה נת"ע את תפקיד ייצוג ממשלת ישראל מול החברות המתמודדות במכרזים להקמת הרכבת הקלה, להוציא לפועל מכרזים ולהבטיח את קיומו של ההסכם מצידה של הממשלה, דהיינו, להכשיר את תוואי הרכבת הקלה לזכיין, שכן על פי ההסכם, מדינת ישראל תמסור לזכיין את תוואי הרכבת הקלה להתחלת העבודות כאשר הוא פנוי מתשתיות אחרות (כמו כבישים, כבלי מתח, תשתיות מים וכו').
משנת 2000
שמאל|ממוזער|250px|דגם הרכבת הקלה כפי שהוצבה בשדרות רוטשילד בתל אביב, 2017
בשנת 2001 אושרו שתי תוכניות מתאר מחוזיות לקו הרכבת הראשון (הקו האדום) במערכת הסעת ההמונים – תמ"מ 5/1 של מחוז תל אביב ותמ"מ 3/12 של מחוז המרכז (ראו קישורים בפרק לקריאה נוספת). בשנת 2005 עודכנו תוכניות מתאר אלו.
בינואר 2001, פרסמה נת"ע את המכרז למיון מוקדם להקמת הקו הראשון של הרכבת קלה - הקו האדום. מועד הגשת ההצעות למכרז שנקבע תחילה למאי 2002, נדחה לבקשת המתמודדות ליולי 2002 ולאחר מכן לאוקטובר 2002. בנובמבר 2003, לאחר פרישת אחת המתמודדת, פורסם המכרז עצמו. ארבע הקבוצות המתמודדות אמורות היו להגיש את הצעותיהן עד אוגוסט 2004, והקבוצה הזוכה אמורה הייתה להיבחר בפברואר 2005 ולהשלים את הקמת הקו עד שנת 2010. הקבוצה הזוכה MTS הוכרזה לבסוף ב-31 בדצמבר 2006, ההסכם עם החברה נחתם במאי 2007.
ב-2010 בוטל ההסכם עם הזכיינית MTS והמיזם הועבר לניהול המדינה בראשות החברה הממשלתית נת"ע. ב-21 בספטמבר 2011 החלו עבודות ההכנה לחפירה של מנהרות הקו האדום בשלושה מוקדים - הרצל 14 (בית רומנו), רכבת ארלוזורוב ופתח-תקווה.
בינואר 2012 החלו עבודות העתקת תשתיות במסלול "הקו הוורוד". וב-12 בינואר 2012 פורסם המכרז הבינלאומי לחפירת המנהרות התת-קרקעיות בקו האדום ובקו הירוק. ב-1 באוגוסט 2014 החל לפעול קו אוטובוס שמספרו 1 שנוסע מבת ים לפתח תקווה, במסלול של הקו האדום.
ב-2 באוגוסט 2015 החלו עבודות החפירה של הרכבת הקלה עבור הקו האדום, והוכרז כי הן צפויות להמשך עד 2021, תאריך היעד לחנוכתו כקו הרכבת הקלה הראשון במטרופולין תל אביב. ב-21 באוגוסט 2015 פוצץ גשר מעריב לשם ביצוע העבודות בתחנת הרכבת התת-קרקעית קרליבך, המשותפת לקו האדום והירוק.
באוקטובר 2015 פורסם כי משרד האוצר העמיד את פרויקט הרכבת הקלה לבחינה מחודשת והגיע למסקנה שנדרשת מערכת רכבות בעלת קיבולת גדולה יותר, המתבססת על חמישה קווי רכבת תחתית, כולל קו טבעתי. מתוך חמש חלופות שהוצגו לפורום שדן בנושא, נבחרה החלופה היקרה ביותר שעלותה 250 מיליארד שקלים. לפי תוכנית זו, תעוכב כל התקדמות בקווים נוספים מעבר לקו האדום עד לאישור תוכנית חדשה בסוף שנת 2016.
בשנת 2020 שונה שם הרכבת הקלה מ-“MetroTLV” לשם העברי ״דנקל״ (הלחם של דן וקל).
ביוני 2021 בוצעה נסיעת מבחן ראשונית בקו האדום בין רחובות אורלוב וז'בוטינסקי שבפתח תקווה, ובאוקטובר 2021 בוצעה נסיעת מבחן על כל תוואי הקו מפתח תקווה ועד בת ים. לבסוף, נחנך הקו האדום ב-17 באוגוסט 2023, ונפתח לתנועת המונים יום למחרת.
ב-24 בינואר 2022 הושלם פינוי החלק של כפר שלם שבו יעבור תוואי הקו הסגול.
ב-30 בינואר 2022 הוכרזו הזוכים במכרז להקמת הקו הירוק והקו הסגול. את הקו הירוק יקימו קבוצת אלסטום, דן ואלקטרה, ואת הקו הסגול יקימו קבוצת שפיר ו-CAF הספרדית.
ב-5 בדצמבר 2022 משרד התחבורה הקציב כ-100 מיליון שקל לטובת הארכת הקו האדום. זאת לצורך תכנון מפורט של תוואי מבת ים עד לתחנת הרכבת ראשון לציון – משה דיין. במקביל, במשרד ובחברת נת"ע עבדו גם על הארכת הקו הסגול של הרכבת הקלה לתוך גבעת שמואל.
קווים
נכון לאוגוסט 2023, למערכת מתוכננים שלושה קווים. הקו הראשון (האדום) נפתח ב־18 באוגוסט 2023, ושני הקווים האחרים (הסגול והירוק) נמצאים בבנייה.
הקו האדום
ממוזער|שמאל|מנהרה למסילת הקו האדום באזור פתח תקווה בעת ההקמה, יוני 2018
זה הוא הקו הראשון ברשת ואמור לשמש כחוט השידרה של הרשת העתידית. בתחילת דרכו, חברת נת"ע הציגה תכנון של קו בודד המכונה "הקו האדום" שמחבר את בת ים דרך יפו למרכז תל אביב (על ציר רחוב מנחם בגין) ומשם דרך רמת גן (רחוב ז'בוטינסקי) ובני ברק עד פתח תקווה. בעקבות לחץ בעיקר של עיריית תל אביב הוחלט כי הקו יהיה תת-קרקעי מאזור שכונות מנשייה ונווה צדק עד למחלף גהה.
אורכו של הקו האדום כ-24 קילומטר, 10 קילומטר מתוכם יעברו במנהרה תת-קרקעית. לאורך הקו צפויות לקום 10 תחנות תת-קרקעיות ו-24 עיליות. תדירות הנסיעה בשעות השיא בחלק התת-קרקעי של הקו תהיה כל דקה וחצי ואילו בחלק העילי כשלוש דקות.
לפי התחזיות, יסעו בקו 70 מיליון נוסעים בשנה.
הקו האדום מתחיל בדרום בת-ים, עובר דרך מספר רחובות כולל שדרות העצמאות וממשיך בשדרות ירושלים וחוצה את יפו. מאזור זה לאורך רחוב אילת בתוואי תת-קרקעי, מתחבר התוואי לדרך בגין (דרך פתח תקווה לשעבר), דרך השוק הסיטונאי, מגדלי עזריאלי והקריה. לאחר מעבר תת-קרקעי באזור תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז של רכבת ישראל, חוצה הרכבת את נתיבי איילון אל רחוב ז'בוטינסקי (מתחם הבורסה) לכל אורכו, דרך רמת גן ובני ברק, חוצה את כביש גהה (כביש 4) ועולה חזרה אל הקרקע ומשם דרך בית חולים בלינסון, מרכז פתח תקווה ועד לתחנה המרכזית בעיר. בנוסף יש פיצול בפתח תקווה שיעבור דרך אם המושבות ועד קריית אריה, תחנה שתשמש בנוסף כתחנת דפו של הרכבת.
כל התוכניות של הקו האדום אושרו בוועדות התכנון השונות, ונכון לינואר 2012 היו העבודות בפתח תקווה, בת ים ויפו לקראת סיום והחלו עבודות חפירת המנהרות בשלושה מוקדים שונים. כמו כן ב-12 בינואר 2012 פורסם המכרז הבינ"ל לכרית המנהרות בקו האדום, והזוכים נבחרו בתחילת 2015.
בקיץ 2014, כמהלך מקדים, הופעל קו חדש שמספרו 1 על ידי חברת דן, במסלול כמעט זהה למסלול הקו האדום. הקו מופעל באמצעות אוטובוסים רבי קיבולת והתשלום מתבצע באמצעות מכונות תיקוף ותשלום באוטובוסים ולא אצל הנהג.
במאי 2014 החלו העבודות בתחנת אם המושבות בפתח תקווה.
בקיץ 2015, החלו העבודות על התחנות התת-קרקעיות בקו. בתל אביב החלו העבודות על תחנת אלנבי ב-2 באוגוסט, תחנת קרליבך ויהודית ב-14 באוגוסט, תחנת אבא הלל ברמת גן ב-28 באוגוסט, תחנת ארלוזורוב ב-4 בספטמבר ותחנת ביאליק ב-20 בנובמבר.
ב-20 בפברואר 2016 החלו העבודות בתחנות בן-גוריון ואהרונוביץ' בבני ברק ותחנת שאול המלך בתל אביב.
ב־2 באוגוסט 2022 רכב פרטי חצה את צומת בלפור-רוטשילד בבת ים באור אדום והתנגש ברכבת הקלה שהייתה במהלך נסיעת מבחן של הקו האדום.
למרות סיום מתקרב של העבודות, הפתיחה נדחתה מספר פעמים עקב תקלות שהתגלו במערכות האיתות של הרכבת. ב-16 בינואר 2023 החל שלב בדיקות סופי (שלב 6) על ידי נת"ע לפני העברת הפרויקט למפעילה "תבל מטרו", חברת בת של אגד.
ב-2 באפריל החל שלב הבדיקה האחרון (שלב 7) בסדרת הבדיקות טרם ההפעלה המסחרית של הקו האדום ברכבת הקלה. במסגרת שלב זה העבירה נת"ע את מתקני הרכבת לידי חברת "תבל" שתפעיל את הרכבת.
ב-27 ביולי התקבל אישור הבטיחות האחרון. ב־16 באוגוסט התקיימה נסיעת מבחן של הרכבת עם שרת התחבורה ועיתונאים, ב־17 באוגוסט התקיים טקס הפתיחה של הקו. למחרת, ב־18 באוגוסט בשעה 5:40 לפנות בוקר, נפתח הקו לפעילות מסחרית.
גלריית תמונות
הקו הסגול
קו עילי לכל אורכו, 27 ק"מ, 43 תחנות, 6 רשויות.
הקו מתוכנן להתחיל בשתי זרועות במזרח:
יהוד - אור יהודה, החל מתחם הטייסים בצומת הטייסים ולאורך כביש 461 דרך יהוד ואור יהודה.
גבעת שמואל, החל מאוניברסיטת בר-אילן ובית החולים שיבא, דרך גורן – תחנה יחידה בקריית אונו.
שתי הזרועות של הקו מתלכדות במחלף אלוף שדה, משם הקו ממשיך דרך רמת גן – גבעתיים – תל אביב אל התחנה הסופית במסוף ארלוזורוב (מסוף 2000) תל אביב. בדרכו הקו עובר ברחובות אלוף שדה, דרך השלום, ההגנה, אלנבי, בן-יהודה וארלוזורוב.
נקודות מרכזיות במסלול הקו
רכבת ישראל:
תחנת הרכבת תל אביב - ההגנה
תחנת הרכבת תל אביב - סבידור מרכז (ארלוזורוב)
תחנות מרכזיות:
התחנה המרכזית החדשה של תל אביב
מפגשים עם קווים אחרים:
הקו האדום – 2 מפגשים בתל אביב. מפגש אחד ביהודה הלוי סמוך לתחנת אלנבי. מפגש נוסף בסיום הקו במסוף ארלוזורוב.
הקו הירוק – 2 מפגשים בתל אביב. מפגש אחד בתחנת לוינסקי / הר ציון. מפגש נוסף בתחנת אבן גבירול / ארלוזורוב מערב.
קו המטרו M1 – מפגש אחד סמוך לתחנת הרכבת תל אביב - ההגנה, מפגש נוסף בסיום הקו במסוף ארלוזורוב.
קו המטרו M2 – מפגש אחד בתחנה הראשונה של שלוח. גבעת שמואל של הקו הסגול, סמוך לאוניברסיטת בר-אילן. מפגש נוסף בתל אביב סמוך לכיכר מגן דוד / הכרמל.
קו המטרו M3 – מפגש אחד בשלוחת אור יהודה של הקו הסגול סמוך ליגאל אלון / כביש 461. גישה נוספת מתוכננת בין התחנה הראשונה בשלוחת גבעת שמואל, אל תחנת כפר גנים של קו המטרו M3.
הקו הירוק
אורך הקו הוא 39 ק"מ. הקו יחבר את מערב ראשון לציון (באזור קניון הזהב) ומרכז חולון (רחובות ברקת, פיכמן, סוקולוב וכיכר הלוחמים) דרך מחלף חולון למרכז תל אביב (רחוב קרליבך) ומשם לצפון העיר דרך רחוב אבן גבירול עד הרצליה. לפי התחזיות, יסעו בקו זה 50 מיליון נוסעים בשנה.
לפי התכנון הראשוני הקו הירוק יהיה עילי מראשון לציון ועד הכניסה לתל אביב, משם הוא ימשיך כקו תת-קרקעי לאורך העיר ויעלה על הקרקע שוב מעט לפני הרצליה. לאורך תקופה ארוכה משרד האוצר התנגד לסלילת הרכבת כתת-קרקעית לאורך רחוב אבן גבירול וטען כי זהו בזבוז כספים עצום. בגלל המחלוקת הוחלט לבנות את הקו הירוק רק עד המפגש עם הקו האדום ברחוב קרליבך ולהשאיר את ההחלטה על המשכו לעתיד. ב-2006 הוקמה וועדת מכרזים אשר בחנה את החלופות השונות לבנייתו של הקו הירוק. ב-2007 הודיע משרד התחבורה לעיריית תל אביב כי אם ברצונה לבנות את החלק באבן גבירול כתת-קרקעי היא תצטרך לממן זאת בעצמה בעלות של 1.1 מיליארד שקל.
כאמור, חלק מן הקו הירוק אמור לעבור דרך רחוב אבן גבירול, אך בעוד מבחינה הנדסית התוואי הנבחר מהווה בחירה טובה: מדובר בציר תנועה ישר, ללא פניות ורחב יחסית, שנים רבות הייתה מחלוקת לגבי כדאיותו הכלכלית של קו תת-קרקעי בתוואי זה. מדובר בציר תנועה המורכב מבניינים נמוכים יחסית אשר משמשים למגורים ושלא בהכרח יצדיקו את הקמתה של רכבת תחתית. המצדדים בהקמת הרכבת כתת-קרקעית בתוואי זה טוענים שיהיה ניתן להוסיף קומות למבנים קיימים ולשנות את ייעודם ממגורים למסחר ומשרדים, דבר אשר לדבריהם יהפוך את הקו להגיוני יותר מבחינה כלכלית, וכמו כן הם טוענים כי הקו אמור להיות "הצפוף" ביותר מבחינת הנוסעים כך שכדאי להקימו כתת-קרקעי. בדצמבר 2011 החליט ראש הממשלה, בנימין נתניהו כי על קווי הפרויקט בעיר תל אביב להיות תת-קרקעיים, בין היתר גם הקו הירוק.
כאמור, לפי התכנון המקורי הקו האדום והקו הירוק היו אמורים להבנות יחד, אולם בגלל המחלוקת הכספית הארוכה הדבר לא יצא לפועל. בעוד שהקו האדום מתוכנן לפרטים, עבר את כל האישורים ועבודת פינוי התשתיות בו נמצאת בשלבי סיום, הקו הירוק נמצא רק בשלבי התכנון הסופי. ב-12 בינואר 2012 פורסם מכרז בינ"ל של נת"ע לחפירת המנהרות של הקו האדום והקו הירוק. ב-9 בינואר 2017 אושרו התוכניות בוועדת השרים לתכנון ובנייה.
קווים שהוקפאו
הקו הצהוב – תכנון קו רכבת קלה בין הרצליה וחולון.
מערכות תחבורה משלימות
ממוזער|שמאל|250px|מבט מערבה אל המת"צ (מסלול תחבורה ציבורית) של הקו האדום ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה, כפי שהוא נראה מגשר המיתרים
קווי מטרו
בספטמבר 2016, התברר כי המערכת המתוכננת לא תוכל לעמוד ביעדים שנדרשו לה (עקב הקיבולת הנמוכה של מערכת שרובה על קרקעית בתוואי הרחוב) והוחל בתכנון מערכת שתיתן מענה טוב יותר. חברת נת"ע פרסמה מכרז לתכנון שלשה קווי רכבת תחתיים. בחודש ינואר 2017 זכתה חברת סיסטרה הצרפתית במכרז של נת"ע לתכנון קווי המטרו בגוש דן, בתקציב של כ-30 מיליון שקל. קווי המטרו נועדו להרחיב את רשת הקווים לפרברים המרוחקים יותר - כפר סבא ורעננה בצפון, ראש העין במזרח ורחובות בדרום, ולקצר משמעותית את זמני הנסיעה למרכזי התעסוקה בתל אביב. הקווים נועדו כחלופה לקווים שהוקפאו: הקו הצהוב, הקו הוורוד והקו הכתום.
קווי מערכת אוטובוסים מהירה
נכון לשנת 2022, שני הקווים נמצאים בשלבי תכנון ומקודמים על ידי חברת נתיבי איילון.
הקו החום – קו מערכת אוטובוסים מהירה עתידי בין לוד, רמלה, באר יעקב וראשון לציון. הוא תוכנן במקור כקו רכבת קלה, אך ב-2019 שונו התוכניות, והוא החל תכנון מחדש כקו של מערכת אוטובוסים מהירה.
הקו הכחול – קו מערכת אוטובוסים מהירה עתידי בין רחובות, נס ציונה וראשון לציון.
קווים שהוקפאו
הקו הוורוד – תכנון קו מערכת אוטובוסים מהירה מכפר סבא, דרך רעננה עד הרצליה, הקו הוא קו רוחבי, חוצה שרון ממזרח למערב.
הקו הכתום – תכנון קו מערכת אוטובוסים מהירה מעגלי בתוך נתניה.
ראו גם
הרכבת הקלה בירושלים
לקריאה נוספת
תוכנית מתאר ארצית, תמ"א 23, תוכנית מתאר ארצית למסילות ברזל, 1987
תוכנית המתאר העדכנית, תמ"א 23/א/4 תוכנית מתאר ארצית למערכת תחבורה עתירת נוסעים במטרופולין תל אביב, יוני 2010
תוכנית המתאר העדכנית, תמ"א 23/א/4 - מפת התוכנית
בוכר בצלאל, מתי פרימק ומתי ניר; "מטרופולין תל אביב: סקירה היסטורית של תוכניות לפיתוח מערכות מסילתיות", תכנון סביבתי (עמ' 52–53), 1995
פנחס בן-שאול, "תוכנית פיתוח הרכבת לאזור המטרופולין", תכנון סביבתי (עמ' 52–53), 1995
בקי שליסלברג, "רכבת קלה במטרופולין תל אביב", תנועה ותחבורה (עמ' 36), 1996
אילן מרקוס, "מדיניות פיתוח המערך התחבורתי בעשור הראשון בשנות ה-2000", תנועה ותחבורה (עמ' 51), 1998
, 1998
מדינת ישראל, משרד ראש הממשלה; "תכנון מערכת מסילתית להסעת המונים במטרופולין תל אביב", הערות ראש הממשלה לדין וחשבון השנתי מס' 48 של מבקר המדינה (עמ' 126–128), 1998
מחוז תל אביב, תמ"מ 5/1, רכבת קלה תת-קרקעית ובמפלס הקרקע במטרופלין תל אביב, 2003
מחוז מרכז, תמ"מ 3/12, רכבת קלה תת-קרקעית ובמפלס הקרקע במטרופלין תל אביב, 2003
, 2006
מדינת ישראל, משרד ראש הממשלה; "ביצוע פרויקט הסעת המונים במטרופולין תל אביב", הערות ראש הממשלה לדוח מבקר המדינה 56 ב (עמ' 97–102), 2006
מדינת ישראל, משרד התחבורה; תוכנית מתאר ארצית למערכת תחבורה עתירת נוסעים (מתע"ן) במטרופולין תל אביב, 2010
קישורים חיצוניים
אתר נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים
עבודות להקמת הרכבת הקלה – מצגת מתוך האתר של חברת נת"ע, המביאה סקירה תמציתית של המיזם: בעבר (הסיבות), בהווה (העבודות) ובעתיד (החזון)
תוואי מפורט של הקו האדום של הרכבת הקלה, ב-OpenStreetMap
אמנון דירקטור, "חדש על האספלט: קו 1 החדש מגיע לגוש דן", באתר טיים אאוט תל אביב, 30 ביולי 2014
פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, באתר "פרויקט תל אביב"
הרכבת הקלה: הצלחה או תקלה?, באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
תל אביב, מערכת להסעת המונים במטרופולין
קטגוריה:תל אביב-יפו: תחבורה ציבורית
קטגוריה:שנות ה-2020 בישראל
תל אביב
קטגוריה:ישראל: מיזמי תחבורה עתידיים
קטגוריה:מגה-פרויקטים
| 2024-10-06T18:08:33
|
מאורית
|
מאורית () היא שפה ממשפחת השפות האוסטרונזיות, היא מדוברת על ידי בני העם המאורי, ומשמשת כאחת השפות הרשמיות בניו זילנד.
מאורית היא שפה פולינזית הקרובה לשפה המדוברת בטהיטי, בהוואי ובאיים אחרים ממזרח לסמואה בדרום האוקיינוס השקט. ההנחה היא כי מקור השפה מנוודים שהגיעו לניו זילנד מאיי קוק או מטהיטי.
עד לשנת 1814 הייתה מאורית שפה מדוברת בלבד, באותה שנה החלו מיסיונרים נוצרים להעלותה על הכתב הלטיני. ב-1820 נעשה מהלך משותף של פרופסור סמואל לי מאוניברסיטת קיימברידג' יחד עם הצ'יף המאורי הונגי היקה ואנשיו ליצור לה כתיב מלא. כיום מאורית נכתבת באותיות לטיניות, תוך שימוש בעיצורים ובתנועות הנהוגות באנגלית.
עם הגיעם של המתיישבים הבריטים לניו זילנד, הגיעה עמם גם השפה האנגלית, ועד 1860 נעשה שימוש באנגלית בכל מהלכי השלטון והממסד, תוך דחיקת רגלה של המאורית. בשנת 1880 נאסר רשמית השימוש במאורית במוסדות החינוך במדינה. למרות זאת דיברו רוב בני העם המאורי במאורית כשפת אם עד מלחמת העולם הראשונה, והיא הייתה בשימוש במשפחה המאורית הטיפוסית, וכן בעסקים, בפגישות פוליטיות פנימיות, ועוד. לאחר מכן, ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, פחת מאוד השימוש במאורית, עד כי רק 20% מהמאורים ידעו לדבר בשפה ברמת שפת אם. בתחילת שנות השמונים החלו נציגי המאורים בפרלמנט הניו זילנדי לפעול על מנת למנוע את הכחדת השפה המאורית. בשנת 1982 נוסדה תנועת "קוֹהַאנְגַּה רֵיאוֹ" (במאורית: "תחיית השפה"), שיזמה צעדים להחייאת השפה, כדומת הקמת בתי ספר ללימוד מאורית, ומהלכים פרלמנטריים שהביאו לחקיקת חוקים המורים על הוראת השפה בבתי ספר יסודיים ובגנים, במקומות שבהם חיים בני הלאום המאורי.
גם כיום מהווה המאורית שפה שנייה בלבד לאנגלית. רבים מבני העם המאורי דוברים את השפה, ואף חלק מהתושבים צאצאי הבריטים, אולם ההנחה היא כי מספר דוברי השפה באופן בלעדי, שאינם דוברים גם אנגלית, הוא קטן ביותר.
סטטוס
המאורית מדוברת כיום באופן יום-יומי על ידי חלק מבני העם המאורי, נלמדת בבתי הספר, ונחשבת לאחת משלוש השפות הרשמיות של ניו זילנד. לרוב המשרדים והסוכנויות הממשלתיות בניו זילנד ישנם כיום שני שמות רשמיים: השם באנגלית והשם במאורית. לדוגמה, משרד הפנים נקרא במקביל "Department of Internal Affairs" באנגלית, ו-"Te Tari Taiwhenua" במאורית. הדואר הניו זילנדי פועל בכתובות ובשמות הכתובים במאורית במקביל לשמות באנגלית. משנת 2004 מתקיימת בניו זילנד גם רשת שידור טלוויזיונית, שהשידורים בה הם במאורית בלבד. הפירוש המקובל כיום להסכם ואיטנגי מתייחס לשימור השפה המאורית כחובה ממשלתית.
+תנועות במאורית אחורית מרכזית קדמית סגורהʉ i חצי-פתוחהɔ ɛ פתוחה a
+פונמות במאורית סדקי וילוני מכתשי דו־שפתי אפיŋnm סותם k t p חוכך h ɸ~f מקורבw מקיש)ɾ
קישורים חיצוניים
מאורית באתר אתנולוג
לימוד מאורית בסיסית באתר maorilanguage.net
Glossary of common Māori words
Maori Language Week (NZHistory) - includes a history of the Māori language, the Treaty of Waitangi te reo claim and 100 words every New Zealander should know
הערות שוליים
קטגוריה:מאורים
קטגוריה:שפות פולינזיות
| 2024-07-23T09:24:33
|
דוויל סטיק
|
שמאל|ממוזער|350px|ילדים לומדים כיצד ללהטט במקלות פרח
מקל פרח (באנגלית:flower stick) הוא אביזר להטוטנות שמורכב ממקל באורך 70 ס"מ בקירוב, ושני מקלות קטנים יותר, הנקראים מקלות שליטה באורך של כ-30 ס"מ, המצופים בחומר שנותן אחיזה טובה במקל הארוך. ישנן גרסאות שונות של מקל הפרח. למשל מקלות ארוכים וכבדים יותר, נוחים יותר למשחק מגע (contact).
התרגיל הבסיסי ביותר הוא, כשהמקל הארוך נמצא אנכית לרצפה, ושני המקלות הקטנים מכים בו לחלופין, בחלקו העליון. התרגיל נקרא טיק טק. ישנו מגוון עצום של מניפולציות הניתנות לביצוע באמצעות מקל הפרח. משחק עם מקלות צד נחשב למורכב יותר וייחודי יותר מפני שמקלות הצד הם אביזר נוסף שאותו צריך ללמוד וגם איתו ניתן ללהטט במקביל. בין אם בסיבוב בין האצבעות, בזריקות או באחיזות. מקלות הצד מאפשרים תמרון מהיר ודינמי יותר.
מקל הפרח הוא כלי מגוון יחסית מפני שהוא מורכב משלושה אביזרים שניתן להחליף ביניהן בזריקות, למשל לאחוז במקל הפרח במגוון צורות באמצעות מקלות הצד ואף לשלב משחק מגע (contact) עם הגוף והרגליים. כמו כן אפשר להוסיף מקל פרח שני, לשחק בשלושה מקלות פרח ללא מקלות צד ואף ללהטט בשלושה מקלות פרח באמצעות מקלות הצד מה שנחשב לתרגיל קשה במיוחד. בשנים האחרונות באמצעות המדיה החברתית ובכנסי ג'אגלינג מגלים האמנים עוד ועוד תרגילים ומניפולציות ייחודיות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קרקס
קטגוריה:צעצועים
| 2024-06-07T08:45:34
|
שחיה
|
REDIRECT שחייה
| 2004-01-09T16:28:14
|
התעמלות אמנותית
|
שמאל|ממוזער|250px|הסמל הרשמי
ממוזער|250px|יבגניה קנייבה אלופת העולם,(נבחרת רוסיה) בגמר הגביע העולמי בשנת 2008 בבנידורם, ספרד
שמאל|ממוזער|250px|נבחרת צרפת
ממוזער|250px|נבחרת התעמלות אמנותית של יוון באולימפיאדת סידני 2000
התעמלות אמנותית (באנגלית: Rhythmic gymnastics) היא אחד מענפי ההתעמלות. זהו ספורט אולימפי שבו המתחרות (נשים בלבד) מבצעות תרגילים המשלבים תנועות בלט, אקרובטיקה ומחול עם מכשירי יד: חישוק, אלות, חבל , סרט או כדור. התרגילים מתבצעים בליווי מוזיקה, על משטח: שטיח בגודל 14X14 מטר.
חוקים והופעה
לכל מכשיר ישנם קריטריונים מסוימים לביצוע האלמנטים הדרושים בתרגיל. האלמנטים המשולבים בתרגילים הם לרוב קפיצות המשלבות גמישות, סיבובים הדורשים שיווי משקל והתרכזות בנקודה אחת, איזונים שונים, מיומנויות האקרובטיקה המשלבים כוח שריר וגמישות רבה, מיומנויות הבלט הדורשות תנועת גוף נכונה, ועוד. בנוסף לכך דרוש חוש קצב ודיוק רב בביצוע האלמנטים. גם עבודת המכשירים היא חלק בלתי נפרד מהתרגיל. לכל אלמנט יש כמות נקודות שהמתעמלת מקבלת אם וביצעה את האלמנט נקי (ללא כל טעות). אם ביצעה זאת באופן חלקי היא תקבל כמות מועטת של נקודות ואם לא ביצעה אותו נכון כלל לא תקבל את הנקודות. הפלת המכשיר או עזיבתו תוריד נקודות.
את הנקודות מעניקים השופטים לפי קריטריונים אחדים:
ביצוע כוריאוגרפי - דיוק בביצוע האלמנטים כמו ביצוע הסיבובים במלואם והאיזונים, תפיסת המכשירים וכדומה.
ביצוע התנועה והמחול - עבודת מכשיר, תנועת גוף מדויקת וכדומה.
בהתעמלות אמנותית יש שני סוגי תרגילים:
תרגילים אישיים, שבהם המתעמלת מבצעת את התרגיל האישי שלה עם מכשיר כלשהו לבד.
תרגילים קבוצתיים - תרגילים בהם משתתפות חמש מתעמלות שמבצעות תרגיל משותף. תרגילים קבוצתיים אלה דורשים שיתוף פעולה מלא בין המתעמלות וכל טעות קטנה של אחת מהמתעמלות עלולה להוריד את הניקוד לקבוצה. תרגילים אלה גם מעניינים מאוד משום שבהם המתעמלות "מתמסרות" עם המכשירים.
התחרויות נחלקות לקטגוריות גם לפי ציוד:
כדור: בתרגיל הכדור, ניתן להשתמש בכדור מגומי או מפלסטיק גמיש. קוטר הכדור צריך להיות בין 18 סנטימטר ל-20 סנטימטר ומשקלו 400 גרם. הכדור יכול להיצבע בכמה צבעים, לרוב צבע הכדור מתאים לצבע הבגד. במהלך התרגיל הכדור חייב להיות בתנועה מתמדת. המהלכים המוכרים הנעשים עם הכדור הם: גלגול, כדרור, זריקות ותפיסות, גלגול על הגוף, הקפצות ועוד.
חישוק: החישוק יכול להיות עשוי מפלסטיק או עץ, ובלבד שהוא שומר על צורתו במהלך השימוש. הקוטר הפנימי הוא 51–90 סנטימטרים, וחייב לשקול מינימום 300 גרם. החישוק יכול להיות בצבע טבעי או מכוסה באופן חלקי או מלא על ידי צבע או כמה צבעים, ועליו סרט דביק בצבע זהה או שונה מצבע החישוק. השימוש הבסיסי בחישוק כולל סיבוב סביב היד או הגוף, גלגול, נדנוד, יצירת מעגל, זריקה ומעבר בתוך החישוק.
סרט: מכשיר הסרט מורכב מסרט ומידית שמכונה מקל. המקל יכול להיות בכל צבע, עשוי מעץ במבוק או מפלסטיק, בקוטר מרבי של 1 סנטימטר, צורתו גלילית או חרוטית והאורך שלו בין 50 ל-60 סנטימטר. הסרט עשוי מסאטן או בד דומה בחתיכה אחת, בכל צבע, משקלו 35 גרם ואורכו 6 מטר. התרגיל מורכב מאלמנטים הנקראים הצלפה, נחשים וספירלות. התרגיל צריך להתבצע בתנועה זורמת, הפלה של המכשיר או יצירת קשר בסרט במהלך זריקתו לאוויר, יגרמו להורדת נקודות.
אלות: בתרגיל האלות משתמשים באלות העשויות פלסטיק, גומי או חומר סינתטי, באורך של 40–50 ס"מ ובמשקל מינימלי של 150 גרם לכל אלה. במהלך התרגיל המתחרות מבצעות זריקות ותפיסות, סיבובים, רקיעות, שמיניות ועוד.
חבל: תרגיל שכבר לא נכלל בתחרויות רשמיות. כלל זריקות ותפיסות, כריכה מסביב לגוף, ועוד. החבל עשוי מקנבוס או חומר סינתטי דומה. אסור השימוש בחבל בעל ידיות.
תנאי התחרות:
המשטח: המתעמלות מתחרות על שטיח בגודל 14X14 מטר. כל יציאה מהמשטח או נפילת מכשיר מחוץ למשטח, מורידה נקוד מהציון הכללי של התרגיל. המשטח מאפשר למתעמלות לבצע גלגולים ותרגילי אקרובטיקה מורכבים.
המוזיקה: משך המוזיקה בתרגיל אישי הוא מקסימום 90 שניות, ואילו בקבוצתי אורכה המקסימלי הוא 150 שניות. מאז 2012 המוזיקה יכולה להיות קטע אינסטרומנטלי, ווקלי או מוזיקה משולבת מילים.
הלבוש: בעבר התחרו המתעמלות בבגדי גוף פשוטים, או לבושות באוברולים צמודים. היום החוקה מאפשרת למתעמלות ללבוש גם בגד גוף עם חצאית קצרה. אין הגבלה על צבע הבגד, אך הוא חייב להיות צמוד. בדרך כלל הבגדים מלאי צבעים ומסוגננים ועליהם מודבקות אבנים נוצצות. רצוי שהבגד יהיה מותאם לאופי התרגיל, המוזיקה והמכשיר איתו המתעמלת מבצעת את התרגיל. בגדי הגוף מעוצבים ונתפרים באופן אישי לכל מתעמלת על ידי תופרת מקצועית.
הנעליים: הנעלים אותן נועלות המתעמלות הן נעלי חצי כף רגל, העשויות מעור, דמויות עור, או בד בצבע בז'. הנעל מכסה רק את החלק הקדמי של כף הרגל ומחוזקת על ידי שתי גומיות מעל העקב. הנעל מסייעת למתעמלות לבצע סיבובים על המשטח, ומגנה על אצבעות כף הרגל.
היסטוריה
ממוזער|250px|ילדים בחוג התעמלות בקריית אתא
התעמלות אומנותית הוא ענף התעמלות אשר התפתח בתחילת המאה ה-20 ואשר הוכר כספורט על ידי הפדרציה הבינלאומית להתעמלות בשנת 1963. בענף זה, המשתתפות מתחרות בארבעה תרגילים עם מכשירי יד: חישוק, אלות, סרט וכדור. התרגילים משלבים תנועות בלט, אקרובטיקה ומחול, ומתבצעים בליווי מוזיקה, על משטח בגודל 14X14 מטר. אליפות העולם הראשונה בהתעמלות אמנותית נערכה בבודפשט בשנת 1963. האליפות נערכה תחילה אחת לשנתיים ומאז תחילת שנות ה-90 נערכת כל שנה. בשנת 1984, הוכרה ההתעמלות האומנותית כענף אולימפי ונוספה לראשונה למשחקי לוס אנג'לס 1984.
התעמלות אמנותית נוצרה בעקבות ההתמזגות של כמה סגנונות:
הענף של התעמלות אסתטית נוצר הודות לפרנסוא דל סרט (1811–1871). הוא הכריז שלגוף יש שפה משלו, כך נוצר ביטוי "שירת הגוף". באותה תקופה הייתה תשוקה לימי קדם שבהם ניתנה חשיבות רבה לשלמות הגוף. הוא המציא את העקרונות לאמצעי ביטוי שהשפיעו מאוד על ההתעמלות: עקרון הקשר בין תנועות הגוף והמצב הרגשי, עיקרון של התמזגות ושיתוף פעולה בין חלקי הגוף הרבים כמו גלים שונים, עקרון ההתנגדות תוך כדי תנועה, לדוגמה מצב מנוגד בין רגליים וידיים.
התעמלות ריתמית (מהמילה "קצב") – סוג של פעילות גופנית שהאלמנט החשוב בה הוא ליווי מוזיקלי. היא נוצרה הודות לאמיל ז'אק-דאלקרוז (1865–1950) שהיה מורה למוזיקה ושירה מז'נבה והשתמש בריתמיקה כהכנה לנגינה בכלי. לאחר מכן התחיל דאלקרוז להציג את הריתמיקה כאמצעי לחינוך כוח רצון, חיזוק של בריאות גופנית ונפשית והתפתחות הרמונית של בני האדם.
התעמלות בריקוד – נוצרה הודות לג'ורג' דמיני (1850–1917), מורה ופיזיולוג צרפתי שהוכיח את חשיבותם של התרגילים לשחרור ומתיחות השרירים, תנועות הריקוד ותרגילים עם מכשירים כגון אלות, מקלות, זרי פרחים וכו' שליוו את התפתחותם של התכונות הבאות: גמישות, זריזות, קואורדינציה, יציבה טובה, חינניות ושטף תנועה.
ריקוד חופשי אשר פותח על ידי איזדורה דאנקן (1891–1927); דנקן התנגדה למערכת העקרונות של הבלט הקלאסי ועשתה שימוש בתנועות המערבות ספורט והתעמלות אמנותית. איזדורה דאנקן ראתה כאידיאל את תנועות הריקוד העתיקות, תנועות של ריצות והליכות פשוטות. היא הייתה הראשונה שסירבה להשתמש במחוך וטריקו והופיעה בטוניקות ארוכות ויחפה. היא גם השתמשה בריקודיה בצעיפים, שמזכירים לנו את הסרט המודרני.
התמזגות של ארבע תנועות אלו השפיעו על התפתחותה של התעמלות אמנותית – ענף שמאחד בתוכו את הריקוד ואת הקושי של התעמלות, את האסתטיקה והחן.
בשנת 1941 ארגנו אליפות בלנינגרד בברית המועצות (סנקט פטרבורג היום), התחרות הראשונה בהתעמלות אמנותית. בשנות ה-40 נבלמה התפתחות ההתעמלות האמנותית בברית המועצות, כמו גם ענפי ספורט אחרים, בגלל מלחמת העולם השנייה. בשנת 1948 התקיימה אליפות ברית המועצות הראשונה. בסוף שנות ה-40 המציאו תוכנית וחוקה לתחרויות. מכאן ואילך התקדמה התפתחות הענף במהירות רבה ועלה מספר הספורטאיות, שהתחילו להתעניין בענף ספורט הזה.
משנת 1949 התקיימו מדי שנה אליפויות ברית המועצות, ומ-1965 גביע ברית המועצות. בשנת 1954 התחילו הספורטאיות החזקות ביותר לקבל תוארי "מאסטר הספורט", ומתעמלות התחילו לצאת להופעות במדינות שונות כגון בלגיה, צרפת ומדינות מזרח אירופה.
לאחר מכן, ב-1963, הוכרזה התעמלות אמנותית כענף ספורט על ידי איגוד ההתעמלות העולמי. ב-1960 נערכה בסופיה שבבולגריה התחרות הבינלאומית הראשונה ולאחר כשלושה חודשים בדצמבר 1963 נערכה בבודפשט שבהונגריה תחרות בשם גביע אירופה. לעומת זאת כאשר בדקו את התוצאות, גילו שמעבר למדינות אירופאיות שהשתתפו בתחרות, היו גם מדינות אחרות. ולכן החליטו להכריז על תחרות זאת אליפות העולם הראשונה ואלופת התחרות הייתה מתחרה ממוסקבה – לודמילה סבינקובה. באליפות העולם הראשונה התחרו בנות לפי החוקה, שהייתה מקובלת בברית המועצות באותה תקופה.
ב-1967 נוצר סוג תחרותי חדש בתרגילים קבוצתיים ובאותה שנה התקיימה אליפות עולם בתרגילים קבוצתיים. נבחרת ברית המועצות זכתה אז במקום הראשון. מ-1978 התחילו להתקיים אליפויות אירופה.
החל ב-1963 התחילו להתקיים אליפויות עולם פעם בשנתיים, כל שנה אי זוגית, ובכל שנה זוגית מ-1978 עד 1992 התקיימו אליפויות אירופה. מ-1982, אליפויות עולם ואירופה מתקיימות כל שנה.
מ-1984 התעמלות אמנותית היא ענף אולימפי. מייסודו של הענף עד סוף שנות ה-80 המדינות החזקות ביותר היו ברית המועצות ובולגריה. בשנות ה-90 אחרי שברית המועצות התחלקה למדינות שונות וכל המדינות האלו התחילו לפתח את ההתעמלות האמנותית באופן עצמאי, התחרות ביניהן גדלה והבולטות ביותר היו רוסיה, בלארוס, אוקראינה וגם בולגריה. גם המדינות האירופאיות התקדמו והחזקות ביניהן היו ספרד, צרפת, גרמניה ואיטליה.
מבנה התחרויות
אליפויות רשמיות, כגון אליפות העולם ואליפות אירופה, כוללות עד 9 תחרויות, מהן 6 ליחידות ו-3 לקבוצות.
המתכונת הנוכחית של אליפות העולם:
בחמשת הימים הראשונים נערכות תחרויות היחידות. ביומיים האחרונים תחרויות הקבוצות.
יחידות
בארבעת הימים הראשונים מבצעות המתעמלות תרגיל אחד בכל יום, כאשר ביומיים הראשונים מתבצעים תרגילים ב-2 מכשירים (למשל בשנת 2011 חישוק וכדור) וביומיים הבאים שני המכשירים האחרים (ב-2011 אלות וסרט). כל מדינה רשאית לרשום לתחרות מקסימום 4 מתעמלות, כאשר בכל מכשיר מתחרות לא יותר מ-3 מתעמלות.
בערב היום השני, לאחר שכל המתעמלות סיימו להתחרות בשני מכשירים, נערכות תחרויות הגמר במכשירים האלה, אליהן עולות 8 המתעמלות שהשיגו את הציונים הטובים ביותר בכל מכשיר (עם הגבלה של 2 מתעמלות ממדינה אחת). אותו תהליך חוזר בשני המכשירים האחרים בערב היום הרביעי. באותו יום נקבע גם הדירוג הקבוצתי, על פי 10 התוצאות הטובות (מתוך 12) של המתעמלות מכל מדינה.
24 המתעמלות הטובות בדירוג הכולל (בהגבלה של שתיים ממדינה), על פי חישוב של שלוש התוצאות הטובות שלהן, מעפילות לגמר קרב רב, אשר נערך ביום החמישי של התחרות. בתחרות הקרב רב מבצעות המתעמלות פעם נוספת את כל ארבעת התרגילים, והדירוג נקבע על פי סיכום התוצאות בכל המכשירים. תחרות קרב רב היא החשובה ביותר, והיחידה אשר נערכת במשחקים האולימפיים.
קבוצות
ביום הראשון של תחרות הקבוצות נערכת תחרות הקרב רב, אשר כוללת את שני התרגילים - תרגיל אחד עם חמישה מכשירים זהים (ב-2011 5 כדורים), ותרגיל שני עם שלושה מכשירים מסוג אחד ושניים מסוג אחר (ב-2011 3 סרטים ו-2 חישוקים). סיכום התוצאות בשני התרגילים קובע את הדירוג. תחרות קרב רב היא היחידה בתוכנית האולימפית.
ביום השני מתקיימות תחרויות הגמר בכל תרגיל בנפרד, בהן משתתפות 8 קבוצות שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר בכל תרגיל ביום הראשון.
גברים
עד סוף המאה ה-20 היה ענף זה נשי בלבד, אבל אז החלו ביפן לערוך גם תחרויות התעמלות אמנותית לגברים.
בנים יפנים מבצעים תרגילים קבוצתיים ללא מכשיר ותרגילים אישיים עם מכשירי יד שונים מהתעמלות אמנותית של נשים כגון חישוקים קטנים, אלות וחבל.
בישראל
שמאל|ממוזער|250px|אירה ריסנזון
ענף ההתעמלות האמנותית הוא ענף הספורט האולימפי המוביל בישראל ביחד עם ענפי הג'ודו והשיט. ישראל אירחה את אליפות אירופה בהתעמלות אומנותית לראשונה בישראל בחולון ב-2016, ואירחה אותה פעם נוספת ב-2022 בתל אביב-יפו.
מדליות באליפויות העולם
שנה מקום מדליה מתעמלות תחרות 2011 מונפלייה, צרפת ארד נטע ריבקין חישוק ארד נבחרת ישראל סרטים וחישוקים 2014 איזמיר, טורקיה כסף נבחרת ישראל אלות 2017 פזארו, איטליה ארד לינוי אשרם קרב-רב ארד לינוי אשרם סרט 2018 סופיה, בולגריה כסף לינוי אשרם קרב-רב כסף לינוי אשרם חישוק ארד לינוי אשרם סרט 2019 באקו, אזרבייג'ן כסף לינוי אשרם חישוק כסף לינוי אשרם אלות כסף לינוי אשרם סרט כסף לינוי אשרם, ניקול זליקמן, ניקול וורנקוב, יוליאנה טלגין צוות ארד לינוי אשרם כדור ארד לינוי אשרם קרב-רב 2022 סופיה, בולגריה כסף נבחרת ישראל קרב-רב כסף נבחרת ישראל חישוקים 2023 ולנסיה, ספרד זהב נבחרת ישראל קרב-רב ארד דריה אטמנוב קרב-רב זהב נבחרת ישראל סרטים וכדורים
במשחקים האולימפיים, סיימה נבחרת ישראל במקום השישי בגמר (בייג'ינג 2008, ריו דה ז'ניירו 2016), נטע ריבקין סיימה במקום שביעי (לונדון 2012), לינוי אשרם זכתה במדליית הזהב וניקול זליקמן סיימה במקום שביעי (טוקיו 2020), נבחרת ישראל זכתה במדליית כסף ודריה אטמנוב סיימה במקום החמישי (פריז 2024).
במהלך השנים המתעמלות האמנותיות הישראליות זכו גם בעשרות מדליות בסבבי הגביע העולמי ובמדליות באליפויות אירופה.
ראו גם
התעמלות אמנותית במשחקים האולימפיים
התעמלות קבוצתית אסתטית
התעמלות אקרובטית
התעמלות מכשירים
קישורים חיצוניים
התעמלות אומנותית זה סגנון חיים - אתר GymStyle להתעמלות אומנותית
אתר הכולל מאות סרטוני וידאו מתחרויות רבות ברחבי העולם, בין השנים: 2004–2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:התעמלות
קטגוריה:ספורט אולימפי
| 2024-08-24T20:47:48
|
רפואה אלטרנטיבית
|
שמאל|ממוזער|250px|דיקור סיני, אחד מסוגי הרפואה האלטרנטיבית המוכרים ביותר
ממוזער|250px|תרופה סינית מוכנה לצריכה בשוק בשיאן
ממוזער|250px|כירופרקט עם מטופל
שמאל|ממוזער|250px|טיפול ברייקירפואה אלטרנטיבית (או רפואה חלופית), בניגוד לרפואה המדעית, היא קשת רחבה של טיפולים נפשיים גופניים ותזונתים פסאודו-מדעיים, או שיעילותם לא הוכחה והיא איננה שונה מיעילותו של אפקט הפלסבו. טיפולים אלה אינם כלולים במסגרת הרפואה הקונבנציונלית המודרנית וניתנים לרוב מאנשים שאינם בעלי הכשרה רפואית פורמלית.
המונח רפואה משלימה, מתאר את השילוב של טיפול רפואי קונבנציונלי עם טיפול מן הרפואה האלטרנטיבית מתוך אמונה, שאינה מוכחת בשיטות מדעיות, כי הטיפול האלטרנטיבי "משלים" את הקונבנציונלי.
רקע
הטיפולים הכלולים ברפואה האלטרנטיבית מאופיינים בכך שהם אינם מגובים במחקר מדעי, או שאפילו קיים מחקר מדעי המפריך את תקפותם. זאת משום שאם יעילותו של טיפול מעולם הרפואה האלטרנטיבית מאוששת על ידי מחקרים מדעיים, טיפול זה מאומץ לזרם הרפואה הקונבנציונלית.
בעולם הרפואה האלטרנטיבית קיימות אסכולות שונות, שאינן קשורות בהכרח אחת בשנייה. מקור חלק גדול מענפי הרפואה האלטרנטיבית הוא במזרח אסיה, למשל הרפואה ההודית והרפואה הסינית. אולם, ישנן גם שיטות שמקורן בילידים הקדומים של יבשת אמריקה, שיטות שמקורן באירופה, כדוגמת הומאופתיה, רולפינג וארומתרפיה וכאלו שמקורן בדרום אמריקה כמו . יש גם שיטות הטוענות לשילוב היסודות של הרפואה המזרחית המסורתית עם מכשור אלקטרוני מודרני, כדוגמת טיפול בביו-רזוננס (Bicom).
בשנים האחרונות צוברת הרפואה האלטרנטיבית תאוצה ומודעות רבה. יש הרואים בכך תופעה שהיא חלק בלתי נפרד מן "העידן החדש" - תנועה פסאודו-מדעית הצומחת על רקע האכזבה מחוסר הרוחניות של המדע ומרכזיות הרעיונות הטכניים בחיים המודרניים.
מושגים דומים
רפואה אלטרנטיבית - גישה טיפולית שאינה מהזרם המרכזי, המשמשת כתחליף לרפואה קונבנציונלית
רפואה משלימה - גישה טיפולית שאינה מהזרם המרכזי, בה משתמשים יחד עם רפואה קונבנציונלית
רפואה אינטגרטיבית - שימוש מתואם בין גישות טיפוליות קונבנציונליות ומשלימות
סוגים
ניתן לחלק את הטיפולים המשלימים לכמה קטגוריות.
טיפולים תזונתיים
טיפולים משלימים תזונתיים כוללים שימוש במגוון מוצרים כמו צמחי מרפא, פרוביוטיקה, ויטמינים ומינרלים. מוצרים אלה משווקים לעיתים כתוספי תזונה. סקר שנערך בארצות הברית מצא שקרוב ל-20% מהמבוגרים השתמשו בתוסף מזון כלשהו (מעבר לוויטמינים ומינרלים) בשנה האחרונה. המוצר הכי פופולרי היה שמן דגים. על אף השימוש הנרחב, מחקרים מראים כי לעיתים קרובות המוצרים לא מסייעים, וישנן שאלות ביחס לבטיחותם ולאינטראקציות שלהם עם תרופות ומוצרים טבעיים אחרים.
טיפולים פסיכולוגיים
טיפולים משלימים פסיכולוגיים כוללים פסיכותרפיה, תרגול קשיבות והיפנוזה.
טיפולים פסיכו-פיזיים
טיפולים פסיכו-פיזיים משלבים עקרונות פסיכולוגיים יחד עם טיפול פיזי. אלה כוללים גישות כמו יוגה, טאי צ'י, מדיטציה, טכניקות הרפיה ואימוני נשימה. טיפולים נוספים המשלבים אלמנטים פסיכו-פיזיים הם טיפול באמנויות כמו טיפול באמנות, במוזיקה ובתנועה. חלק מהטיפולים האלה נמצאו כמועילים למצבים מסוימים. לדוגמה, מדיטציה יכולה לסייע בהורדת לחץ דם, הפחתת קשיי שינה, חרדה ודיכאון ובהתמודדות עם מעי רגיז וקוליטיס. טאי צ'י מסייע בשיפור שיווי המשקל ובהפחתת כאבי גב וכן בשיפור איכות החיים של אנשים עם מחלות לב, סרטן ומחלות כרוניות אחרות. גם ליוגה ישנם אפקטים חיוביים בהפחתת דחק, ושיפור הבריאות הנפשית, השינה ושיווי המשקל. יוגה יכולה להפחית גם כאבי גב, צוואר, חרדה ודיכאון.
טיפולים פיזיים
בטיפולים פיזיים נכללים טיפולים במגע כמו עיסוי, כירופרקטיקה ואוסתיאופתיה וכן טיפולים בקור וחום. לקטגוריה הזו משתייכים גם טיפולים בעזרת מכשירים כמו דיקור, וגירוי באור, חשמל או מגנטים.
טיפולים אחרים
ישם גם טיפולים משלימים שלא מתאימים לאחת הקטגוריות, כמו רפואה איורודית, רפואה סינית, הומאופתיה ונטורופתיה.
טיעונים נגד רפואה אלטרנטיבית
למרות הפופולריות של הרפואה האלטרנטיבית, יש כמה נימוקים נגד השימוש בה.
דחיית טיפול – בזמן שאדם נותן הזדמנות לטיפול לא רפואי, עלול להגרם נזק, בשל דחיית תחילתו של טיפול רפואי שיעילותו הוכחה מדעית.
נזק רפואי – ישנם טיפולים שנמצאו מזיקים. "המצב שבו הרפואה האלטרנטיבית אינה מבוססת על עובדות ועל עקרונות מדעיים רפואיים מוכחים עלול להיות מסוכן, והמסקנה המתבקשת היא שאין לאפשר בחוק לבורים ולשרלטנים לסכן את בריאות הציבור".
תפיסות שגויות – התפתחות של שוק רפואה אלטרנטיבית עלול להיות כרוך בהפצת תפיסות שגויות לגבי הרפואה הקונבנציונלית (למשל, שכל חומר סינתטי הוא רע וכל חומר מהצומח הוא טוב).
אפקט פלצבו – רופאים רבים מבקרים את הרפואה האלטרנטיבית בכך שהיא אינה נותנת טיפול כשלעצמה, והשיפור בתחושת המטופל נובע מהשפעת אפקט פלצבו – שיפור בתסמינים הנובע מאופטימיות המטופל, הנובעת מתחושתו שבעיותיו מטופלות. המצדדים טוענים שאין פסול בהפעלת אפקט פלצבו בעזרת טיפולים משלימים כל זמן שטיפולים אלה באים לצד טיפולים מוכחים ולא במקומם.
מעמד חוקי
בישראל
פקודת הרופאים קובעת כי "מי שאינו רופא מורשה לא יעסוק ברפואה ולא יתחזה, במפורש או מכללא, כעוסק ברפואה או כמוכן לעסוק בה." כמו כן, נקבע בפקודה כי "לא ישתמש אדם בכינוי 'רופא', 'עוסק ברפואה', 'מנתח' או בכינוי דומה, במילים או באותיות, המרמז שיש לו כשירות ברפואה, אלא אם הוא רופא מורשה".
בשנת 1991 פורסם דו"ח ועדת אלון לבדיקת נושא הרפואה המשלימה בישראל. הוועדה, בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון פרופ' מנחם אלון, המליצה על נורמליזציה של המצב הקיים ועל הוראות חוקים חדשים מסוימים.
המועצה להשכלה גבוהה קבעה ב-2009 שלא לאשר תארים אקדמיים למטפלים אלטרנטיביים, משום שלרפואה המשלימה אין בסיס מדעי.
קופות החולים מממנות ומציעות חלק מהטיפולים האלטרנטיביים, וישנם רופאים השולחים את מטופליהם לטיפולים כאלה. קיים פסק דין שחייב את המוסד לביטוח לאומי לבדוק זכאות של חולה לטיפולי רפואה משלימה בהתאם לנסיבות הפרטיות שלו.
בישראל אין פיקוח מוסדר בתחום. אין למרפאים האלטרנטיביים מעמד חוקי, ואין כל פיקוח על פעילותם ועל הכשרתם המקצועית.
בשנת 2002 במסגרת ההסתדרות הרפואית הישראלית הוקמה החברה הישראלית לרפואה משלימה. החברה מהווה קהילה של רופאים, חוקרים ומטפלים המתעניינים בשילוב רפואה משלימה ברפואה המקובלת בצורה מבוקרת. ההסתדרות הרפואית בישראל קבעה כי "ישנו מגוון טיפולים, אשר עשויים להתווסף לטיפול הרפואי אך אינם באים להחליפו", מפני ש"שימוש ברפואה משלימה כתחליף לרפואה עלול לסכן את ציבור המטופלים," וכן קראה "לפיקוח חוקי על כלל העוסקים ברפואה משלימה."
ביוני 2020 פסקה שופטת בית המשפט המחוזי מיכל אגמון-גונן שמטפלים אלטרנטיביים צריכים לגלות בפרסומיהם כי הם עוסקים ברפואה משלימה שאין לה בסיס מדעי, וזאת כדי לא להטעות מטופלים פוטנציאליים. בנוסף לכך אסור למטפלים להשתמש בתואר "דוקטור", אלא אם מצוין לצדו ובאותה הבלטה, כי מדובר במטפל אלטרנטיבי ולא בדוקטור לרפואה.
ראו גם
רפואה אלטרנטיבית - מונחים
רפואה סינית
רפואה הוליסטית
ריפוי או פיתוי
פסאודו-מדע
לקריאה נוספת
יונתן הלוי, רפואה משלימה ואלטרנטיבית, זמורה-ביתן, 2005
סיימון סינג ואדזרד ארנסט, ריפוי או פיתוי? רפואה אלטרנטיבית במבחן, תרגמה מאנגלית: דפנה לוי. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2009
יקי מנשנפרוינד, עידן הבורות: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש, חיפה, הוצאת פרדס, תשס"ט 2009
יעל קשת, רפואה משלימה והשבת הקסם לעולם, הוצאת רסלינג, 2010
שמעונה גינצבורג, הקדמה לרפואה אלטרנטיבית במבט ביקורתי, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2001
קישורים חיצוניים
זכאות לטיפולים ברפואה משלימה, באתר הביטוח הלאומי
על רפואה משלימה, אתיקה ומשפט, בתוכנית הרדיו "רפואתיקה", המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה
סדרת תוכניות בנושא רפואה משלימה, באתר "הערוץ האקדמי".
מייקל שרמר, רפואה משלימה - "אם לא יועיל, לא יזיק?", באתר הידען.
ארז גרטי, הפנים האמיתיות של הטיפולים האלטרנטיביים לסרטן, מכון דוידסון, 27 בדצמבר 2017
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסאודו-מדע
| 2024-08-01T01:20:17
|
מחתרת בת עין
|
מחתרת בת עין הייתה קבוצה של ישראלים אשר עסקו בפעילות טרור, שבמסגרתה הורשעו ארבעה מתנחלים, מהם שלושה מבת עין. הם נתפסו באפריל 2002 על ידי שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל והורשעו בניסיון לבצע פיגוע ובעבירות נשק.
תיאור
הקבוצה כללה את האחים שלמה ושחר דביר-זליגר, עופר גמליאל וירדן מורג. הם נעצרו על ידי השב"כ בשנת 2002 אחרי שניסו לבצע פיגוע טרור על ידי הנחת מטען חבלה ליד בית ספר לבנות בא-טור שבמזרח ירושלים. שניים מהם, שלמה דביר וירדן מורג, נתפסו במקום.
בשנת 2003 הורשעו עופר גמליאל, שלמה דביר-זליגר וירדן מורג בניסיון לבצע פיגוע באמצעות עגלת תופת ליד בית ספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים, באפריל 2002, ונידונו ל-15 שנות מאסר (דביר-זליגר וגמליאל) ו-12 שנה (מורג). שחר דביר-זליגר, תושב המאחז עדי עד, הורשע גם הוא בחברות בארגון טרור, קשירת קשר לפשע ועוד, ונדון לשמונה שנות מאסר.
שחר דביר-זליגר הוביל את חוקרי שב"כ לשתי מערות בסביבות המאחז, שתפקדו כמחסן התחמושת של המחתרת. במערות נמצאו כלי נשק ואמצעי חבלה רבים, ביניהם לבנות ואצבעות חבלה, שלושה טילי לאו, מקלע כבד מא"ג, מטול רימונים M203 עם 37 פצצות, תת-מקלעים מסוגים שונים, אלפי כדורים לנשק, רימוני רסס, מאות נפצי חבלה, מיכלים עם חומצה גופרתי, ושעונים ומצברים להפעלת מטעני חבלה. בהמשך סיפר זליגר לחוקרים כיצד גנב רובים מחיילים שביצעו אבטחת יישובים באזור הר חברון.
בשנת 2003, אחרי עשרים חודשי מעצר, זוכה מן ההאשמות חשוד נוסף, יוסי בן ברוך, עקב מחסור בראיות.
במסגרת החקירה נעצרו גם יצחק פס (אביה של שלהבת פס) ומתתיהו שבו. בסופו של דבר הם לא הואשמו בחברות במחתרת אלא באחזקת חומר נפץ שנגנב מצה"ל, עבירה שבה הודו בעסקת טיעון. לאחר ערעור המדינה הוחמר עונשם ל-24 חודשי מאסר. עוד נעצרו במהלך החקירה רונן ערוסי ונועם פדרמן, אולם לא הוגש נגדם כתב אישום.
גמליאל שוחרר בפברואר 2015 ודביר במאי אותה שנה, לאחר שוועדת השחרורים החליטה לקצר את מאסרם בכשנתיים.
בשנת 2017 זכו אשתו ובתו של שלומי דביר בתביעה אזרחית נגד משטרת ישראל. בית המשפט קבע כי שוטרת התעללה בשתיים ופגעה בזכויותיהן במהלך החקירה, וחייב את השוטרת ואת המדינה לפצות אותן ב-110 אלף ש"ח ובהוצאות משפט.
קישורים חיצוניים
החלטת בית המשפט העליון בערעור שהוגש
הערות שוליים
קטגוריה:ארגוני טרור יהודים בישראל
קטגוריה:שנות ה-2000 בישראל
קטגוריה:בת עין
| 2024-08-01T01:20:27
|
נחלים בארץ ישראל המערבית
|
הפניה נחלים בישראל
| 2023-03-05T13:54:06
|
המנון לאומי
|
שמאל|ממוזער|250px|התקווה היא ההמנון הלאומי של ישראל
המנון לאומי הוא שיר או לחן מוזיקלי שמעלה על נס את ההיסטוריה, המסורת, השאיפות הלאומיות והמאבקים של בני עם מסוים, ומוכר כשיר הלאומי על ידי שלטונות המדינה. לעיתים אין להמנון הלאומי מעמד רשמי אך הוא מקובל כהמנון על ידי אזרחי המדינה.
מקור המילה "המנון" במילה היוונית Hymnos שפירושה "שיר שבח". בשנות היצירה של מדינות הלאום במאות ה-19 וה-20, אימצו רוב הלאומים המנון עם הכרזתם על ריבונות לאומית. בהמנון הלאומי נהוג לפתוח או לחתום אירועים ממלכתיים, אירועים צבאיים וכן אירועי ספורט.
מטבעו, ההמנון הלאומי צריך להיות קצר. האורך הממוצע של המנון לאומי הוא כדקה. סגנונם של רוב ההמנונים הלאומיים הוא שיר לכת או מזמור. קומץ מדינות בחרו בתרועת חצוצרה כהמנונן הלאומי. הקולוניאליזם האירופאי השפיע על המושבות שמעבר לים, ולכן גם מדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית אימצו המנונים בסגנון מוזיקלי אירופאי.
ההמנון הלאומי העתיק ביותר הוא ככל הנראה המנון הולנד "Het Wilhelmus" (הולנדית: שירו של וילהלמוס), שנכתב בין השנים 1568 ו-1572 במהלך מלחמת שמונים השנים והוכרז באופן רשמי כהמנון הלאומי ב-1932. מילותיו של ההמנון הלאומי היפני אף עתיקות יותר, אולם הלחן המוזיקלי נוסף רק בראשית המאה ה-20, והשיר לא נחשב להמנון לאומי רשמי עד 1999.
המנון הופך להמנון לאומי של מדינה על פי חוקת המדינה (כמו בצרפת), באמצעות הוראת חוק (כמו בארצות הברית), או בכוח המסורת בלבד (כמו במקרה של בריטניה). שינויים דרמטיים במשטר או אירועים דרמטיים אחרים מובילים לעיתים לשינוי ההמנון הלאומי. כך למשל, שונה המנון רוסיה חמש פעמים מאז 1833.
ראו גם
רשימה של המנונים לאומיים
קישורים חיצוניים
אתר national-anthems.net
*
קטגוריה:סמלים לאומיים
| 2024-10-03T19:52:15
|
הנפשה ממוחשבת
|
הנפשה ממוחשבת היא יצירת אשליה של תנועה באמצעות דגמים, ציורים או איורים שנוצרו באמצעות מחשב.
שמאל|ממוזער|300px|דוגמה להנפשה ממוחשבת אשר מופקת בשיטת "לכידת תנועה"
השיטה הנפוצה ביותר ליצור התמונות היא גרפיקת תלת-ממד המאפשרת ליצור תמונות עשירות וריאליסטיות גם לצורך פעלולים בסרטים מצולמים וגם ליצירת סרטי הנפשה טהורים.
עקרונות ההנפשה הממוחשבת
הבסיס של ההנפשה הממוחשבת כבכל הנפשה הוא יצירת סדרת תמונות (24–30 תמונות בשנייה) שכל אחת שונה אך במקצת מרעותה. הקרנת סדרת התמונות ברצף יוצרת אשליה של תנועה.
התמונות הבודדות נוצרות בדרך כלל בטכניקה הקרויה גרפיקת תלת-ממד (אף כי יש שיטות אחרות, מתוחכמות פחות). בטכניקה זו האמן מגדיר אובייקטים במערכת צירים קרטזית תלת־ממדית, וכן מקורות תאורה ומצלמות. לאחר קביעת כל ההגדרות המחשב מבצע תהליך הקרוי תיצוג (באנגלית: rendering) ובו מחושבת התמונה הסופית.
כדי ליצור תנועה יש להגדיר כיצד האובייקטים, מקורות התאורה או המצלמות משתנים כפונקציה של הזמן. שלוש שיטות עיקריות מאפשרות לבצע הגדרות אלה.
אנימציית תמונות מפתח (Keyframe animation) – בשיטה זו האמן בוחר נקודות מפתח על ציר הזמן ומגדיר את מיקומי האובייקטים (או ערכי הפרמטרים האחרים המשפיעים על התמונה) רק בנקודות זמן אלה. המחשב משלים את התנועה בין נקודות המפתח בשיטה הקרויה אינטרפולציה. לדוגמה, אם רוצים ליצור תנועה של כדור מנקודה א' לנקודה ב', ממקמים את הכדור בנקודה א' בזמן 0:00 ובנקודה ב' בזמן 0:10 (עשר שניות לאחר מכן). המחשב ישלים לבד תנועה רצופה בין שתי הנקודות שתמשך עשר שניות.
לכידת תנועה (באנגלית: Motion capture) – בשיטה זו מלבישים אדם חי (או חיה אמיתית כלשהי) חליפה מיוחדת שמאפשרת למחשב לצפות ולהקליט כל תנועה שהוא עושה בגופו. את התנועות הללו ניתן להעתיק לאחר מכן לאובייקט דמיוני שהוגדר על ידי האמן. בשיטה זו נעשו חלק מהסצנות של שר הטבעות בהן הופיע גולום. השחקן ששימש ליצירת התנועה היה אנדי סירקיס.
סימולציה – בשיטה זו מגדירים למחשב חוקים פיזיקליים כגון כבידה, והוא מחשב לבד כיצד יזוזו האובייקטים שבסצנה. שיטה זו שימושית עבור יצירת פיצוצים והתרסקויות למיניהם, בהם אלפי חתיכות מונעות באופן אוטומטי על ידי המחשב. אפשר לשלב שיטה זו גם עם השיטות הקודמות. אפשר, למשל, להוסיף בגדים ושער או פרווה לדמות שהונעה על ידי אחת הטכניקות האחרות והמחשב יחשב לבד כיצד התנועה תשפיע עליהם (כגון, מתי ייווצרו קפלים בבגד או תנודות בשער).
הנפשה ממוחשבת כיום
כיום, הנפשה ממוחשבת היא התחום השולט בהפקות אנימציה. החברות השולטות בתחום כיום הן אולפני ההנפשה של וולט דיסני, פיקסאר ואולפני ההנפשה של דרימוורקס. חברות בולטות נוספות הן אולפני ההנפשה של ארמדן, אולפני ההנפשה Noice, סרטי סוני הנפשה, Blue Sky Studios והאחים וורנר.
ראו גם
אמנות מדיה חדשה
קישורים חיצוניים
אנדרו סטנטון: איך כותבים סיפור גדול – הרצאה באנגלית על יצירת סרטי אנימציה. מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:גרפיקה ממוחשבת
קטגוריה:טכניקות בהנפשה
| 2024-03-11T19:57:42
|
היעלמותם של מינים
|
הפניה מינים שנכחדו
| 2015-07-09T08:27:55
|
הברית החדשה
|
הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתיקי חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ולעיתים, בחלק מהזרמים, גם כמה מהספרים המכונים ביהדות, הספרים החיצוניים.
הברית החדשה מכילה 27 ספרים. היא כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.
כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.
שמו של הקובץ ומעמדו בנצרות
שמאל|ממוזער|240px|עמוד השער של מהדורת ארסמוס מרוטרדם של הברית החדשה, מ-1516
שמו של הקובץ מבוסס על האמונה הנוצרית כי הברית בין האל לבין עם ישראל בין הבתרים ובהר סיני לא הייתה שלמה ומושלמת אלא היוותה הכנה לשלב גבוה יותר. בתאולוגיה הנוצרית מבססים את האמונה הזאת בין היתר על הכתוב בספר ירמיהו:
הנוצרים רואים ב"ברית הישנה" (ספרי המקרא המרכיבים את התנ"ך) מעין מבוא ל"ברית החדשה". לפי הזרם העיקרי בתאולוגיה הנוצרית, ה"ברית הישנה" כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו, וכן טעמים וצידוקים לצורך ב"ברית חדשה" שתשלים את הקודמת. ספרי הברית החדשה עצמם מביאים ציטוטים מן הברית הישנה כדי להסביר אירועים בחייו של ישו.
כת קומראן, שקדמה לנצרות ואף השפיעה עליה, פירשו את הפסוק בירמיהו כנאמר עליהם:
שפת הברית החדשה
העותקים הקדומים ביותר של הברית החדשה בגרסתה הקאנונית כתובים ביוונית. בקרב החוקרים חלוקות הדעות בקשר לשפה המקורית בה נכתבו הספרים. רוב החוקרים סבורים כי כל הספרים נכתבו במקור ביוונית. אף על-פי כן, ישנם היסטוריונים ופילולוגים הסבורים שרק חלק מספרי הברית החדשה נכתבו במקורם ביוונית, וכי חלקם האחר תורגם מעברית או מארמית.
נמצאו גם אוונגליונים קדומים (פרוטו-אוונגליונים) אשר אינם כלולים בקאנון, שנכתבו בשפה הקופטית. אולם גם לגביהם קשה לדעת אם מדובר בנוסח מקורי או בתרגום.
בין 390 ל-405 לספירה תרגם הירונימוס את כל כתבי הקודש העבריים והנוצריים ללטינית. מעברית או מארמית (ספרי "הברית הישנה") ומיוונית ("הברית החדשה"). זהו התרגום השלם הראשון של התנ"ך והברית החדשה ללטינית והוא מכונה "וולגטה". ב-1534 תרגם מרטין לותר את כתבי הקודש של הנצרות לגרמנית. זה היה אחד הגורמים לפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים, ובתגובה קיבעה הכנסייה הקתולית את תרגום הוולגטה של הירונימוס כנוסח המוכר והרשמי.
בין השנים 1604 ו-1611 תורגמו הברית הישנה והברית החדשה לאנגלית על ידי 47 מלומדים ביוזמתו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה. תרגום המלך ג'יימס נחשב לתרגום המוסמך והטוב ביותר לאנגלית עד תחילת המאה העשרים. במאה העשרים נוספו עוד תרגומים רבים. התרגום הנמכר ביותר באנגלית כיום הוא "הגרסה הבינלאומית החדשה" (New International Version) אשר הודפס לראשונה ב-1978.
במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, עד שבמועצת הוותיקן השנייה, בשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית.
תרגומים לעברית
תרגומים רבניים
הפולמוס בין יהודים לנוצרים הוליד במאה ה-12 ספרות פולמוסית הידועה גם בשמות "ספרות אפולוגטית", "ספרות הוויכוח" ו"ספרות הניצחון". לצורך ניהול הוויכוח מול הנוצרים ושכנוע היהודים בעליונותו של התנ"ך והדת היהודית על פני הברית החדשה והדת הנוצרית, נזקקו הכותבים היהודים גם לתרגום של ספרי הברית החדשה או קטעים מהם. לכן, ידועים ציטוטים בעברית מן הברית החדשה החל מן המאה ה-7, בספרים כמו ספר נסתור הכומר, תולדות ישו וספר ניצחון ישן.
תרגומים רבניים שלמים של הבשורה לפי מתי ידועים החל מן המאה ה-14 לספירה:
התרגום המופיע בספר "אבן בחן" של שם טוב אִבְּן שַפְרוּט, משנת 1385 (אך יש הסבורים שהוא העתיק תרגום שנעשה כמאה שנים לפני זמנו).
מתי של סבסטיאן מונסטר - תרגום שפורסם בשנת 1537 על ידי התאולוג הנוצרי סבסטיאן מינסטר, על פי כתב יד עברי שלא שרד.
מתי של דו טילה - תרגום שפורסם ב-1555 על ידי הבישוף דו טילה, על פי כתב יד שקיבל מיהודים ברומא, ושמור היום בפריס. נוסח זה דומה מאוד לנוסח שפרסם מונסטר.
קול קורא או התלמוד והברית החדשה - ספרו של הרב אליהו צבי סולובייצ'יק, שמכיל תרגום ופירוש של הבשורה על פי מתי, בטענה שזהו ספר שמחזק את יסודות היהדות ולא הנצרות.
תרגום רבני יחיד של כל הברית החדשה נעשה בשנים 1741-1756 על ידי יחזקל רחבי, כותב רבני בקוצ'י, הודו בעזרת היהודי ההולנדי עמנואל ון דורט וכותב ספרדי לא ידוע.
תרגומים נוצריים
הבשורה על פי מרקוס, הבשורה על פי לוקס, הבשורה על פי העברים והאגרות תורגמו לראשונה לעברית במהלך המאה ה-16 וזכו לתרגומים נוספים במהלך המאות הבאות.
תרגומים לעברית מקראית
כחלק מהפעולה המיסינרית הנוצרית, שמטרתה להפיץ את הדת הנוצרית בקרב היהודים, יצאו לאור עד המאה ה-20 עשרות תרגומים מלאים לעברית מקראית של הברית החדשה. החשובים ביניהם הם:
התרגום הראשון לעברית של כל הברית החדשה נכלל במסגרת המהדורת הרב לשונית של אליאס האטר שכללה שתים עשרה שפות: יוונית, סורית, עברית, לטינית, גרמנית, בוהמית, איטלקית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, דנית ופולנית, בנירנברג. התרגומים פורסמו בין השנים 1599–1600 בשני כרכים.
יצחק סלקינסון, יהודי מומר, התחיל בתרגום הברית החדשה בתמיכת London's Trinitary Bible Society . עבודתו הושלמה, נערכה ופורסמה לאחר מותו על ידי כריסטיאן דוד גינסבורג בשנת 1885. חמש עשרה מהדורות חדשות פורסמו מאז באירופה ובארצות הברית. תרגומו ממשיך להתפרסם במהדורות הדו-לשוניות של הברית החדשה, עברית-ספרדית ועברית-הולנדית .
תרגומו של פרופ' פרנץ דליטש יצאו לאור בשנת 1877, במהדורות מנוקדות ולא מנוקדות. המהדורה הזאת פורסמה על ידי החברה British and Foreign Bible Society. התרגום, שעבר עריכה מחודשת על ידי גוסטף דלמן, הודפס מאז במהדורות רבות ומשמש עד היום יהודים משיחיים ונוצרים בישראל.
תרגומים לעברית מודרנית
תרגום הברית החדשה לעברית מודרנית התחיל בשנת 1967 עם תרגומם של יוחנן אליחי ויהושע בלום לבשורה על-פי יוחנן. הם המשיכו עם תרגום הבשורה על-פי מתי ב-1970, הבשורה על-פי לוק ב-1972 ותרגום הברית החדשה כולה ב-1974.
בשנת 1970 פורסם תרגומו של המיסיונר הבפטיסטי רוברט לינדזי לבשורה על פי מרקוס. ב-1975 פורסם תרגום מלא נוסף לברית החדשה שבוצע על ידי ז'אן-מרי בושט ודוד כנרת. ב-1977 הוציא הארגון המסיונרי "החברה לכתבי הקודש בישראל" בהוצאה לאור ינץ תרגום לעברית מודרנית.
ספרי הברית החדשה
במאתיים השנים הראשונות של הנצרות נוספו ונגרעו ספרים מהקאנון של הברית החדשה: קלמנס הראשון ציין שמונה ספרים מהברית החדשה; איגנטיוס מאנטיוכיה הכיר שבעה ספרים; הבישוף פוליקרפוס הזכיר 15 ספרים; אירנאיוס, תלמידו של פוליקרפוס, הזכיר 21 ספרים; היפוליטוס הרומי מנה כ־22 ספרים; ובמספר ועידות כנסייתיות במאות השלישית והרביעית נקבע כי מספר הספרים הנכללים בקאנון יהיה 27.
רשימת 27 הספרים, כפי שהיא מוכרת כיום, נזכרת לראשונה על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה.
הבשורות
את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות - חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו:
הבשורה על-פי מתי, מיוחסת על פי המסורת למַתָּי השליח, שעל פי פרק ט של אותה בשורה הוכר על ידי ישו כתלמידו.
הבשורה על-פי מרקוס, מיוחסת על פי המסורת למרקוס המבשר, תלמידו של פטרוס השליח.
הבשורה על-פי לוקאס, מיוחסת על פי המסורת ללוקאס, רופא מבני לווייתו של פאולוס השליח.
הבשורה על-פי יוחנן, מיוחסת על פי המסורת ליוחנן בן זבדי, מתלמידיו הראשונים של ישו.
אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן.
הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. על פי השערת שני המקורות לוקאס ומתי כנראה הסתמכו על מרקוס בכתיבת הבשורות שלהם, כ-80% מהדברים הכתובים בבשורה על פי מרקוס מופיעים בבשורה על פי מתי וכ-65% בבשורה על פי לוקאס. התאוריה מניחה כי לוקאס ומתי הסתמכו גם על מקור קדום יותר שנעלם, המבוסס על אמרות ישו.
המקור העלום נקרא במחקר מסמך ה-Q (קיצור המילה הגרמנית Quelle שמשמעותה "מקור").
הבשורה על-פי מרקוס מתוארכת לשנים 66–70, הבשורות על-פי מתי ועל-פי לוקס לשנים 85–90, והבשורה על-פי יוחנן לשנים 90–110.
מעשי השליחים
אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים, המתאר את מאמצי השליחים להפיץ את בשורת ישו.
הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום - הקרבה עצמית למען השליחות.
סיפורים אלה סייעו לקהילות המאמינים להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול התרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים.
משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו מחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקאס", ושני החיבורים פונים לאותו נמען שלא מוזכר בשום מקום אחר - תאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל").
איגרות פאולוס
שמאל|ממוזער|250px|כתב יד וושינגטון של הברית החדשה מהמאה ה-5 לספירה.
כן נאספו בברית החדשה כמה מאיגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות.
איגרות אלו הן יסוד התאולוגיה הנוצרית, ויש שם הנחיות וקביעות אמוניות שעיצבו את דמותה של הדת.
בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות כדור אחר כך, לאחר ההחלטה לפנות לגויים ולפטור אותם מחובת ברית המילה ומן החיוב ברוב המצוות. באיגרות מתייחס פאולוס גם למצבם של הנוצרים ככת נרדפת, ומביע עמדה פסיבית קיצונית בנוגע ליחס הנוצרי לשלטון: פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית: .
מתוך שלוש־עשרה האיגרות המיוחסות לפאולוס, החוקרים מקבלים ייחוס זה לגבי שבע איגרות בלבד, ולגבי שלוש אחרות שוררת מחלוקת; לגבי השלוש הנותרות יש הסכמה כללית שהייחוס כנראה שגוי:
אגרות שנכתבו בוודאות על ידי פאולוס:
האיגרת אל הרומאים
האיגרת הראשונה אל הקורינתים
האיגרת השנייה אל הקורינתים
האיגרת אל הגלטים
האיגרת אל הפיליפים
האיגרת הראשונה אל התסלוניקים
האיגרת אל פילימון
איגרות שייחוסן שנוי במחלוקת בקרב חוקרים:
האיגרת אל האפסים
האיגרת אל הקולוסים
האיגרת השנייה אל התסלוניקים
איגרות שכנראה לא נכתבו על ידי פאולוס:
האיגרת הראשונה אל טימותיוס
האיגרת השנייה אל טימותיוס
האיגרת אל טיטוס
איגרות אלו נקראות גם "איגרות הרועה", "איגרות הרועים", או "האיגרות הפסטוראליות".
איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום. הראשונה שבהן, האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, נכתבה בשנת 49, והשאר נכתבו בטווח הזמן מאז ועד שנת 63).
אגרות נוספות
אחרי קובץ האגרות של פאולוס מופיעות אגרות נוספות, המכונות "האגרות הקתוליות", כלומר הכלליות, שנקראות על שם כותביהן (על-פי המסורת), ומציגות אף הן מסרים תאולוגיים:
האיגרת אל העברים (יש המיחסים אותה לפאולוס, אך באיגרת עצמה אין שום טענה שהיא נכתבה על ידי פאולוס)
איגרת יעקב
איגרת פטרוס הראשונה
איגרת פטרוס השנייה
איגרת יוחנן הראשונה
איגרת יוחנן השנייה
איגרת יוחנן השלישית
איגרת יהודה
חזון יוחנן (ספר ההתגלות, האפוקליפסה)
חזון יוחנן הנקרא גם ספר ההתגלות, הספר החותם את הברית, הוא חזון אפוקליפטי המשתמש במסורות אזוטריות (מושפע במיוחד מספר חנוך א'). בחזון מתאר יוחנן כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים.
סיפורי הבשורה
שמאל|ממוזער|240px|עמוד השער של הברית החדשה משנת 1543
רקע תאולוגי והיסטורי
לפי האמונה הנוצרית המקובלת, ישו הוא האל הבן בתוך השילוש הקדוש שהתגשם בבשר והיה לאדם, כדי להקריב עצמו למען האנושות ולגאול אותה. רק קורבן גדול זה, טוענים הנוצרים, יכול לשחרר את האדם מן החטא הקדמון: עבודת הקרבנות בבית המקדש הייתה הכנה ושלב נחות לכך. אך רוב הבשורות מתארות את סיפורו של ישו כאדם.
מהברית החדשה עצמה ומעדויות היסטוריות (בעיקר ספריו של יוסף בן מתתיהו) אנו למדים כי ישו פעל בתקופה של משבר חברתי ופוליטי קשה ביהודה. ראשיתה של התקופה בעלייתו של הורדוס, המלך העצמאי דה-פקטו האחרון, ששלט בחסות האימפריה הרומית, ואשר נתקל באופוזיציה קשה מצד קבוצות שונות ביהודה. יורשיו של הורדוס לא החזיקו מעמד בשלטון, כך שממלכת יהודה הפכה לפרובינקיה רומית. סמכויות השלטון שהיו בידי היהודים הועברו לידי נציבים רומיים, אשר נקטו לעיתים יד קשה, והטילו מיסים כבדים. בנוסף, הגיעה לשיאה היריבות בין קבוצת הצדוקים, אנשי המקדש, לבין קבוצת הפרושים. מהתיאורים בברית החדשה נראה כי ישו פעל בתחילה כמנהיג של אחת הקבוצות ביהודה שקראו לשינויים חברתיים ודתיים.
הברית החדשה מזכירה את ישו כצאצא של בית דוד, אך אזכור זה מופיע רק ברבדים המאוחרים שנכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים. על-פי המחקר כיום הנטייה היא לייחס את מקום הולדתו של ישו לבית לחם הגלילית, ולא זו אשר ביהודה. היחוס לבית לחם שביהודה נעשה מאוחר יותר על מנת שתהיה ראיה לכך שישו הוא אכן מבית דוד. יש חוקרים הגורסים כי ישו השתייך בשלב זה או אחר של חייו לקבוצת האיסיים, אולם אין לכך הוכחה חד-משמעית.
יוחנן המטביל
על-פי המסופר בברית החדשה, אחד המטיפים הבולטים ביהודה של הימים ההם היה יוחנן המטביל, שפעל באזור יריחו ובמדבר יהודה וקרא ליהודים לטבול בנהר הירדן. הוא טען שהטבילה בנהר תטהר אותם מחטאיהם, וכשכולם יהיו טהורים, תבוא הגאולה. הוא כינה את הגאולה "מַלְכוּת הַשָׁמָיִם". בברית החדשה מסופר כי ישו היה אחד מאלה שנענו לקריאה, ובאו להיטבל בירדן בידי יוחנן המטביל, וכי יוחנן המטביל זיהה כי הוא אינו אדם רגיל, אלא מבשר הגאולה.
לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים
על לידתו של ישו מספרים האוונגליונים, כי הוא נולד בבית לחם למרים (מריה) וליוסף הנגר, וגדל בנצרת שבגליל. באוונגיליון של מתי נכתב כי מרים לא הרתה ליוסף, אלא התעברה מרוח הקודש, וכי הדבר נאמר ליוסף בחזון שראה בחלומו. דברים אלה משמשים בסיס בתאולוגיה הנוצרית לאמונה כי ישו הוא בן האלוהים. מרים, לפיכך, ילדה את ישו כשהיא טהורה, כלומר ללא הזדקקות ל"חטא הקדמון". לעניין זה חשיבות רבה בתאולוגיה הנוצרית. עוד מספרים האוונגליונים, כי בילדותו לא התבלט ישו, אך בנעוריו הפליא את סובביו בידיעותיו בתורה, ובגיל 30 בערך התקרב לעולם הרוח. לאחר שיוחנן המטביל הטביל אותו בירדן, החל ישו לנדוד בכפרים שבגליל ולבשר על הגאולה הקרובה, ואף יצא למדבר לתענית ולעימות עם השטן. עוד מסופר ב"ברית החדשה" כי ישו עשה מעשי נסים שונים: ריפא חולים, החיה מתים, הלך על פני המים והפך מזון מועט לארוחה לרבים. הוא הטיף לאנשים שהתקבצו סביבו לשפר את התנהגותם כדי לקרב את בואה של "מלכות שמיים". להבדיל ממטיפים אחרים, ישו פנה דווקא לנידחי החברה - העניים, הזונות והמוכסים - וטען שדווקא הסובלים בעולם הזה הם שיזכו לגמול בעולם הבא.
הבשורה של ישו
ישו הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח תלמידו של ישו, פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, ביהדות התלמודית ישנה גישה הגורסת כי המעשה חשוב כמו האמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות. רעיון הגמול בעולם הבא מופיע בברית החדשה, מפי ישו, בגרסה קיצונית יותר מביהדות. ישו טען במפורש שהאל התכוון ליצור עולם שבו "צדיק ורע לו". בדרשה על ההר, הדרשה הגדולה של ישו, הוא קרא לתלמידיו לדחות את העולם הזה ולכוון את מעייניהם לעולם הבא. הסבל, גרס ישו, הוא המקרב את האדם לגאולה.
צליבתו של ישו
שמאל|ממוזער|250px|הסעודה האחרונה בציורו של לאונרדו דה וינצ'י.
ההנהגה היהודית התנגדה להטפותיו של ישו, שלפי הבשורות עודד את תלמידיו לראות בו משיח. על פי הכתוב בברית החדשה, אחד מתלמידיו של ישו יהודה איש קריות בגד במורו, והסגיר אותו לידי הסנהדרין, וזו הסגירה אותו לידי השלטונות הרומיים.
ישו אסף את תלמידיו בסעודה האחרונה, שהייתה ככל הנראה סעודת החג של ערב פסח, ועל-פי המסופר, חזה את הסגרתו ואת צליבתו. התיאור בברית החדשה של האירוע הוא כדלקמן: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי 26:26-29). התאולוגיה הנוצרית גורסת כי מותו של ישו לא היה לשווא, אלא חלק מתוכנית אלהית לגאולת העולם מחטא. עם זאת, במשך מאות שנים הטילו הנוצרים על היהודים את האחריות לצליבת ישו.
ישו הובא אפוא בפני בית דין רומי, שבראשו עמד הנציב פונטיוס פילאטוס. בית הדין הרומי הרשיע את ישו כמורד ודן אותו למוות בצליבה. על-פי המסופר באוונגליונים, הציע הנציב הרומי ליהודים לחון את ישו לרגל חג הפסח, אולם הם העדיפו כי ישו ייצלב, וכי החנינה תינתן לאדם ששמו בר-אבא. על-פי המסופר, ישו נצלב על גבעת גולגולתא שבירושלים, ביום שישי שחל במהלך ימי הפסח. על-פי המנהג (וגם על-פי ההלכה היהודית כיום) אין להשאיר גופת מת בירושלים, ואין לקבור בשבת, ולפיכך הורדה גופת ישו מהצלב עוד באותו יום, ונקברה בחיפזון מחוץ לעיר. ביום ראשון באו מרים המגדלית ואישה נוספת שגם שמה מרים ("מרים האחרת") לפקוד את הקבר, ועל-פי התיאור בברית החדשה, מצאו כי הגולל הוסר וכי הקבר ריק. מלאך נתגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. על-פי המסופר, ישו נפגש עם כמה מתלמידיו לאחר תחייתו, בטרם עלה לשמים.
הקאנוניזציה של הברית החדשה
במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קאנון מוסכם. הראשון שסיפק רשימה של "הספרים הראויים לקריאה" שדומה מאד לספרי הברית החדשה היה אירנאיוס מליון במאה השנייה. אוסף 27 הספרים נחתם וקודש בוועידה הכנסייתית ברומא בשנת 382, ומועצה כנסייתית בהיפו רגיוס שבצפון אפריקה אישרה את הקנוניזציה של הקובץ. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו , בשנת 397, אושר הנוסח המקובל כיום.
במהלך המאה ה-5 התקבל הקנון בכנסיות היווניות, הלטיניות והסוריות.
במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר, למשל, טען שהבשורה על פי יוחנן מזויפת.
סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, והם ידועים כ"אוונגליונים אפוקריפיים" (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שהם נחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה (הם התגלו בנאג חמאדי שבמצרים), שמביאים ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונים בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על התרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצינות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה "הבשורה על פי תומאס" ולספר אחר שהתגלה לאחרונה ומכונה הבשורה על פי יהודה איש קריות. האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה ה-5 לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.
ניבים וביטויים בעברית שמקורם בברית החדשה
"מלח הארץ" - ביטוי בעברית החדשה הבא לייחד קבוצת אנשים בעלי איכות ערכית יוצאת דופן. מקורו של הביטוי בהתייחסות של ישו לתלמידיו: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת" (מתי 5: 13)
"אין נביא בעירו" - פתגם המבטא את העובדה שאנשים מקורבים לאדם, משפחתו או שכניו, אינם יכולים להכיר בגדולתו. מקור הפתגם בתשובתו של ישו לאנשי נצרת לאחר שלא האמינו בו: הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: "מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?" הוּא הָיָה לָהֶם לְמִכְשׁוֹל. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ" (מתי 13: 54-57)
"השומרוני הטוב" - תיאור לאדם שהציל את חייו של אדם זר מתוך דאגה אמיתית, תוך הקרבה וללא בקשת תמורה. מקור הביטוי במשל השומרוני הטוב שמספר ישו לתלמידיו: אדם שהיה בדרכו מירושלים ליריחו נפל בידי שודדים ששדדו ופצעו אותו והניחו אותו בצד הדרך למות. כהן ולוי שעברו במקום לא היו מוכנים להגיש עזרה. אבל שומרוני שעבר בדרך אסף את הפצוע, טיפל בו ושילם על הוצאותיו. המשל מתואר בבשורה על פי לוקאס 10: 25-36. הביטוי נפוץ בארצות אירופה ואמריקה, ובמדינות רבות חוקק חוק השומרוני הטוב. החוק מגן מתביעות על אדם המגיש עזרה לאדם אחר השרוי בסכנת מוות.
ראו גם
היברננסיס
איגרת אתנסיוס
הפרגמנט המורטורי
קאנוניזציה (קדושים נוצרים)
קישורים חיצוניים
ספרי הברית החדשה בתרגומו של פרופ' פרנץ דליטש (נדפס 1877), במהדורות מנוקדות ובלתי-מנוקדות.
תרגומם של יצחק זאלקינסאן וכ' דוד גינצבורג (גרסת pdf) (נדפס 1885), במהדורה מנוקדת.
ספרי הברית החדשה בתרגום החדש של החברה לכתבי הקודש בישראל, במהדורות מנוקדות ובלתי-מנוקדות (מהדורה שנייה 1991).
לקריאה נוספת
יחיאל צבי ליכטנשטיין, ביאור לספרי הברית החדשה, לייפציג 1913
מרדכי חן, קונקורדנציה עניינית מנקדת ומבארת לספרי הברית החדשה (בתרגומו של פרנץ דליטש), ירושלים 2007
רות קרטון-בלום, המטפחת של ורוניקה : הספרות הישראלית והברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019
Levine, Amy-Jill, Brettler, Marc Zvi (Eds.), The Jewish Annotated New Testament, (Oxford, 2011)
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ספרים רוחניים
| 2024-08-29T07:42:16
|
נבל (פירושונים)
|
קטגוריה:שמות פרטיים
| 2024-07-16T07:45:11
|
פרוסיה
|
שמאל|ממוזער|סמל ממלכת פרוסיה (1790)
פְּרוּסְיָה (בגרמנית: Preußen, , בתעתיק מדויק: פְּרוֹיסֶן) הייתה מדינה ששכנה בשטחי צפון גרמניה של היום, ובשטחים שהיום מהווים את צפון ומרכז פולין, צ'כיה, דנמרק, בלגיה במערב, וליטא במזרח, עד גבול האימפריה הרוסית. בשיאה, פרוסיה הייתה מהמדינות הגדולות והחזקות באירופה.
במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטי, ועד המאה ה-11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך הייתה לאחת מהארצות במסדר הטווטוני ומאז המאה ה-16 היא הייתה לדוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל בשנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, ובין השנים 1871–1945 היא הייתה חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ויימאר והרייך השלישי.
בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה ובאופן רשמי מאז 1947, המדינה פורקה ורבים מתושביה הגרמנים שנותרו בטריטוריה ברחו או גורשו. מהאוכלוסייה הגרמנית שמנתה כ־2.2 מיליון בשנת 1940 נותרו במאי 1945 כ־193,000. שטחה חולק בין מדינות גרמניה ומדינות לאום סמוכות – חלקה המזרחי חולק בין פולין לברית המועצות. הערים שהיו גרמניות במשך מאות שנים שינו את שמן לשמות פולניים או רוסיים (דנציג לגדנסק, ברסלאו לורוצלב, קניגסברג לקליניגרד).
סקירה כללית
ממוזער
בימי הביניים השם פרוסיה התייחס לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות שכונו "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 התייחס השם "פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן. אחרי 1866 התפרשה הממלכה שקבלה ב-1918 את שמה: "המדינה החופשית פרוסיה" על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה של הקיסרות הגרמנית. בשטחה נכללו מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (קלינינגרד של ימינו), ברלין ופוטסדאם.
דוכסות פרוסיה הוקמה בשנת 1525. בשנת 1618 ירש יוהאן זיגיסמונד, שהיה חתנו של דוכס פרוסיה אלברכט פרידריך את מעמדו שכן הדוכס היה חשוך בנים. הדוכס החדש הקים את הדוכסות המשותפת ברנדנבורג-פרוסיה, ובכך הגדיל את שטח פרוסיה.
ימי הזוהר של פרוסיה היו במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז היא הפכה למעצמה השנייה בגודלה בין המדינות הגרמניות, ולמעצמה החמישית בגודלה באירופה בכלל. במחצית השנייה של המאה ה-19 פרוסיה הייתה למדינה הדומיננטית באימפריה הגרמנית, והקנצלר – ראש הממשלה – שלה, אוטו פון ביסמרק, הפך לרייכסקאנצלר דהינו קאנצלר האיחוד הגרמני כולו.
עד היום, אף על פי שפרוסיה לא קיימת יותר בתור מדינה, ישנם ערכים המזוהים כ"פרוסיים". מקורם במוסר הפרוטסטנטי למשל: אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ביחד עם הסגידה למיליטריזם. אלה הערכים שהפרוסים ייחסו להם את הכוח שהוביל להתעצמות ממלכתם.
מקור הצבעים שחור ולבן בדגל הפרוסי, הוא בגלימה הלבנה ועליה צלב שחור שעטו אבירי המסדר הטווטוני. ואילו צבעי האדום-צהוב של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוספו אליהם ליצירת דגל פרוסיה בשנת 1871. מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.
היסטוריה
פרוסיה שלפני המסדר הטווטוני
אבותיהם של העם הפרוסי הגיעו מן שבטים של ציידים-לקטים שחיו באזור הבלטי. הם דברו בשפה שנקראה פרוסית קדומה, והיו מאורגנים כך שכל שבט ניהל את חייו בלא הנהגה שתאחד ביניהם. הם נעו בשטח שבין נהרות הוויסלה והנמאן של היום, והתפרנסו ממה שהעניק להם היער.
פרוסיה הטווטונית
תחת כוחו של המסדר הטווטוני לא הייתה פרוסיה בעלת כוח מדיני עצום כלל כפי שהיה לה בהמשך ההיסטוריה. המסדר הטווטוני נוסד בשנת 1198 בחסותו של מלך פולין. אבירי המסדר הטווטוני ייסדו מדינה זאת כחלק מהתהליך של התנצרות התושבים הבלטיים על ידי המסדר. הם פיתחו את החקלאות, הדת והתעשייה במדינה. תחת המסדר תושבי ארץ פרוסיה לא היו בעלי זכויות מרובות, והם סבלו ממשטר כוחני ויציב שלא התאים לרצונותיהם. עקב התבוסה של המסדר הטווטוני כנגד פולין בקרב גרונוולד בשנת 1410, התבצעה חלוקה חשובה בתולדות פרוסיה, כאשר החלק המערבי ביותר שלה היה נתון תחת שלטון פולני. המסדר הטווטוני לא הפסיד את פרוסיה כולה והוא המשיך לשלוט במקביל בפרוסיה המזרחית בלבד בשטח כולל של 36,960 קמ"ר ובתוכו העיר קניגסברג.
פרוסיה המלכותית ודוכסות פרוסיה
אחרי קרב גרונוולד, המשיכה להתקיים מדינת המסדר הטווטוני עוד כ-110 שנה, עד שהובסו הטווטונים לחלוטין על ידי המלך הפולני זיגמונד הראשון (הזקן) במלחמה הפולנית-טווטונית שנערכה בין השנים 1519–1521. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך, מנהיג המסדר הטווטוני באותו הזמן, שהפסיד במלחמה הפך בסופו של דבר למנהיגה של דוכסות חדשה שהוקמה בשטחי המסדר. היא נקראה דוכסות פרוסיה, והיוותה אחוזה פאודלית של הכתר הפולני. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך נשבע אמונים לכתר הפולני ולמלך זיגמונד הראשון בקרקוב ב-8 באפריל 1525. במקביל לדוכסות, המשיכה להתקיים מדינה נפרדת שנקראה פרוסיה המלכותית שהייתה חלק מהמדינה הפולנית עוד מימי קרב גרונוולד. הם היו נפרדות לחלוטין, אף על פי ששלטו בחבל ארץ משותף, בשפה משותפת ובעם משותף. דוכסות פרוסיה נהפכה למדינה הפרוטסטנטית הראשונה בעולם.
לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים מברנדנבורג, שהיו הם בעצמם צאצאי אותו הבית ושהיו עתה צמיתים לקיסר הגרמני (בווינה) כמו גם לכתר הפולני. עד להסכם והלאו (1657), ברנדנבורג-פרוסיה נותרה ישות פוליטית מחולקת: ברנדנבורג הייתה חלק מהקיסרות הרומית הקדושה, בעוד שפרוסיה הייתה שטח חסות פולני.
הנסיך הבוחר הגדול
במלחמת שלושים השנים (1618–1648) עמדה ברנדנבורג לצידו של האיחוד האוונגלי. חלקים גדולים של המדינה נהרסו, ותושביהם גורשו. הנסיך הבוחר פרידריך הראשון (1640–1688) שכונה אחר כך "הנסיך הבוחר הגדול", אימץ לפיכך אחרי המלחמה מדיניות זהירה של גישושים בין המעצמות הגדולות, על מנת לפתח את ארצו הפגועה. הוא הנהיג רפורמות כלכליות, פיתח את צבאו, החליש את המעמדות לטובת שלטון אבסולוטי ריכוזי והזמין לארצו אלפי הוגנוטים, שנמלטו מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט על ידי לואי הארבעה עשר וכן עשרות משפחות של יהודים עשירים שגורשו מווינה ב-1670 על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1648 רכש את הינטרפומרן וכן שטחים נוספים. הוא נחשב לנסיך הבוחר החשוב בתולדות פרוסיה, והקים צבא חזק ואימתני בפעם הראשונה לברדנבורג ולפרוסיה כאחד. הוא גרם לכל הגורמים החשובים להקמתה המאוחרת יותר של הממלכה הפרוסית, שבעתיד, תהפוך לממלכה ולאימפריה גדולה.
בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערב אפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת 1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת 1683 מצודת גרוס פרידריכסבורג בגינאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד 1727.
תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחרי אוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשה פולין בעקבות סכסוכים שוודים-פולנים, הצליח בהסכם והלאו בשנת 1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת 1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו של פרידריך השלישי מברנדנבורג.
ממלכת פרוסיה
הקמת הממלכה
לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדנבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאה מאז שנת 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה בראשותו. בהסכמתו של קיסר הקיסרות הרומית הקדושה הכתיר את עצמו כפרידריך הראשון ב-18 בינואר 1701 בקניגסברג ל"מלך בפרוסיה". השימוש בתואר המצמצם (מלך בפרוסיה ולא מלך פרוסיה) היה חיוני, שכן "מלך פרוסיה" הובן כמי שרואה עצמו שליט על כל השטחים הפרוסיים. מכיוון שחלקים מפרוסיה המערבית היו עוד בשלטון האימפריה הרומית הקדושה, היה יכול הדבר להביא לקונפליקט עם ממלכה זו.
מאז שנת 1701 התקבל הכינוי "ממלכת פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, בתוך ומחוץ לקיסרות הרומית הקדושה.
המלך החייל
בנו של פרידריך הראשון, פרידריך וילהלם הראשון (1713–1740) היה פחות רודף כבוד, ויותר פרקטי וצנוע. הוא זכה לכינוי "מלך החייל" ונחשב למי שהקים את הפקידות הפרוסית ואת הצבא הסדיר, שהיה לאחד הצבאות החזקים באירופה כולה. הוא יישב כ-20,000 מתושבי זלצבורג הפרוטסטנטים, שנמלטו מסיבות דתיות, באזורים דלילי-אוכלוסין של פרוסיה המזרחית. בשנת 1720 רכש משוודיה את שטחי פורפומרן. בתקופתו גדלה אוכלוסיית פרוסיה והגיעה לשני מיליוני תושבים, ותחת הנהגתו זינקה הכלכלה באופן משמעותי. הוא היה המלך הראשון שביסס את אופייה הצבאי של הממלכה הפרוסית לדורותיה, ובזמן שלטונו כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה היו חיילים בצבא הפרוסי (סך הכל כ-80,000 נפש). בסך הכל, כמחצית מהצבא היה פרוסי במוצאו, ובתקופתו חל חוק גיוס חובה על בני המעמד הנמוך. פרוסיה, אשר נהגה חלוקה נוקשה למעמדות באותה תקופה, שמרה את תפקיד הקצין לבני אצולה בלבד, אותו הם מלאו מתוך מעין מוסכמה חברתית מוסרית.
פרידריך השני (הגדול)
ב-31 במאי 1740 עלה בנו פרידריך השני (המכונה "הגדול") לכס המלוכה. אף שכנסיך הכתר נמשך לפילוסופיה ולאמנויות, שילח את צבאו כבר בשנת מלכותו הראשונה לשלזיה, שברשותה היו שטחים שבית הוהנצלורן ייחס לעצמו. בשלוש ה"מלחמות השלזיות" (1740–1763) עלה בידו להשתלט על שלזיה כנגד התנגדות אוסטרית, ובאחרונה בהן, מלחמת שבע השנים (1756–1763) אף עמד נגד קואליציה של אוסטריה, צרפת והאימפריה הרוסית. הייתה זו תחילתה לא רק של המעצמה הפרוסית, אלא של הדו-מעצמתיות האוסטרית-פרוסית בתוך הקיסרות.
ב-23 שנות שלטונו האחרונות עד 1786 קידם פרידריך השני את החקלאות ואת ההתיישבות בשטחי הממלכה. הוא ביטל את העינויים, הנהיג חינוך חובה, יצר את משפט המקרקעין הפרוסי הכללי והביא עוד פליטי-דת לארצו, בהבטיחו להם חופש דת מוחלט. במילותיו שלו, יוכל כל אחד בפרוסיה "לזכות לקדושה בדרכו שלו".
יחד עם אוסטריה והאימפריה הרוסית הביא פרידריך לחלוקת פולין. בחלוקה הפולנית הראשונה בשנת 1772 נפלו בידיו השטחים שאפשרו לו עתה לכנות עצמו "מלך פרוסיה".
המדיניות כלפי פולין נמשכה תחת ידו של פרידריך וילהלם השני (1786–1797). בחלוקות השנייה והשלישית של פולין (1793 ו-1795) קיבלה פרוסיה שטחים פולנים נוספים.
התמוטטות ורפורמות
תחת פרידריך וילהלם השלישי (1797–1840) השתתפה פרוסיה במלחמות נפוליאון נגד צרפת המהפכנית. אבל בקרב ינה ובקרב אאורשטט בשנת 1806 נחלה פרוסיה תבוסה ניצחת מול גייסותיו של נפוליאון. בית המלוכה נמלט זמנית לממל (באזור הארצות הבלטיות), הממלכה איבדה בשלום טילזיט (1807) כמחצית משטחה, צמצמה את צבאה לכדי 40,000 חיילים בלבד, שילמה קנסות בסך של 1,000,000,000 פרנק צרפתיים ונאלצה לכרות ברית עם צרפת.
התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות של שטיין ושל (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).
לאחר תבוסתו של נפוליאון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצד הקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשל גבהרד לברכט פון בליכר (v. Blücher) תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליאון.
פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.
בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן, וסטפאליה, בצפון סקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1815–1866. בשנת 1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).
מהפכת מרץ ותיעוש
עלייתו לשלטון של פרידריך וילהלם הרביעי (1840–1861) עוררה את תקוותיהם של הליברלים. אבל המדיניות הריאקציונרית נמשכה, והובילה לבסוף למהפכת מרץ 1848 ("אביב העמים" בגרמניה). נדמה היה כי המלך נכנע לדרישות המהפכנים, אך בשנת 1849 סירב לכתר הקיסרות הגרמנית שהציעה לו האספה הלאומית של פרנקפורט, בכנותו אותו "כתר ביבים". בכך נכשלה המהפכה, ואתה התקווה לאיחוד ודמוקרטיזציה של גרמניה. בשנת 1850 ניתנה לפרוסיה חוקה שנכפתה על ידי המלך.
כחלק ממגמת התיעוש, נבנו מספר תעלות מים לרוחבה של גרמניה, וכן נבנתה מסילת ברזל מברלין דרך קניגסברג עד לגבול המזרחי, אשר שמשה כאחד מנתיבי התחבורה הפרוסיים העיקריים עד למלחמת העולם השנייה.
משבר חוקתי סביב הרפורמה בצבא
וילהלם הראשון, שהיה לעוצר הממלכה כבר בשנת 1858 במקומו של אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה, עלה לכס השלטון בשנת 1861. יחד עם שר הצבא פון רון (von Roon) שאף להנהיג רפורמה בצבא, שמטרתה להאריך את זמן השירות ולהגדיל את מלאי החימוש. הרוב הליברלי בפרלמנט הפרוסי לא אישר את התקציבים הדרושים. התפתח משבר חוקתי, במהלכו שקל המלך לוותר על כיסאו. כמוצא אחרון החליט למנות בשנת 1862 את אוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק היה תומך מלוכני נלהב ומשל שנים ארוכות ללא חוקה ופרלמנט, ומבלי להעביר תקציב בצורה חוקית.
מלחמות האיחוד
מתוך הכרה כי בית המלוכה הפרוסי יזכה לתמיכת העם רק אם יעמוד בראש תנועת האחדות הגרמנית, הוביל ביסמרק את פרוסיה לשלוש מלחמות, אשר הביאו לבסוף את כתר הקיסרות למלך וילהלם:
מלחמת דנמרק-גרמניה (1864): מלך דנמרק היה בו בזמן גם דוכס שלזוויג-הולשטיין. אבל הולשטיין השתייכה לבונד הגרמני. ניסיונה של הממשלה בקופנהגן, לספח את הולשטיין לממלכה, הוביל בשנת 1864 למלחמה של הבונד, בהנהגת פרוסיה ואוסטריה, כנגד השכנה מצפון. לאחר ניצחונם נאלץ בית המלוכה הדני לוותר על שלזוויג-הולשטיין. שתי הדוכסויות נשלטו מעתה במשותף בידי אוסטריה ופרוסיה.
המלחמה האוסטרו-פרוסית (1866): למלחמה זו הביאו קונפליקטים בין אוסטריה לפרוסיה באשר לעתידה של שלזוויג-הולשטיין. אבל הגורם העמוק יותר היה המאבק על הבכורה בגרמניה. לצידה של אוסטריה עמדו המדינות המרכז-גרמניות, ולצדה של פרוסיה המדינות הצפון-גרמניות וכן איטליה. לאחר שהיחידות הפרוסיות השיגו את הניצחון המכריע ב-3 ביולי 1866 בקרב קניגגרץ, איבדה אוסטריה את מעמד הבכורה שלה ופרשה מהבונד. הסכם פראג ב-23 באוגוסט 1866 העניק לפרוסיה את ממלכת הנובר, נסיכות הבוחר מהסן ודוכסות נסאו, את העיר החופשית פרנקפורט ואת כל שלזוויג-הולשטיין. עתה נוצר רצף טריטוריאלי כמעט מלא בין כל השטחים של פרוסיה. במקומו של הבונד הגרמני קם ב-1867 הבונד הצפון-גרמני, שהיה קטן יותר והונהג בידי פרוסיה. חוקתו של הבונד זה הייתה מאוחר יותר תשתית לחוקה של האימפריה הגרמנית. המדינות הדרום-גרמניות חויבו לכרות בריתות עם פרוסיה.
מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871): ביסמרק הביא את הסכסוך עם צרפת על המועמדות של נסיך קתולי מבית הוהנצולרן לכס הספרדי לידי רתיחה, על מנת לגרות את ממשלתו של נפוליאון השלישי להכריז מלחמה. הממלכות הדרום-גרמניות בוואריה, וירטמברג ובאדן נקראו לממש את בריתן עם פרוסיה. לאחר הניצחון המהיר על צרפת הצטרפו לבונד הצפון-גרמני. הבונד הקיף עתה בדיוק את השטח שהאספה הלאומית של פרנקפורט ייעדה לו בשנת 1848, והדרך להקמת הקיסרות נסללה. כבר בוורסאי הוכרז המלך וילהלם הראשון ב-18 בינואר 1871, 170 שנה בדיוק לאחר המלכתו של פרידריך הראשון למלך פרוסיה, לקיסר גרמניה.
בתקופת הקיסרות
פרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסקאנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת 1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.
את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד בנו, פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה לאחר פטירת אביו עלה לכס הקיסרות בנו של פרידריך השלישי, וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.
המדינה החופשית פרוסיה
לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.
הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעט אלזס-לורן). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העיר דנציג הייתה לעיר חופשית בניהולו של חבר הלאומים. פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרך המסדרון הפולני.
בשנים 1919–1932 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוויימארית" (SPD, מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921–1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.
ב-20 ביולי 1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמד אוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון של היטלר חצי שנה מאוחר יותר.
סופה של פרוסיה
לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה הרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).
עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים.
כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום 25 בפברואר 1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתי מלחמות העולם.
חלוקת פרוסיה
רוב שטחה ההיסטורי של פרוסיה לא נותר ברשותה לאחר מלחמת העולם השנייה. קו הגבול החדש שנקבע היה קו אודר-נייסה, וכל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידי פולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט או גורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקר ברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).
מורשת היסטורית
במהלך מלחמות העולם ובתומן חולקו בהדרגה שטחי פרוסיה, חלקם בין שטחי מדינות גרמניה, וחלקם – שטחי פרוסיה המזרחית – חולקו בין פולין, רוסיה וליטא (באותה עת כברית המועצות), במקביל להתרוקנות השטחים מהאוכלוסייה הגרמנית שהייתה בה. מורשתה של פרוסיה המזרחית נמצאת במחלוקת בין כמה נראטיביים לאומיים שונים, כאשר התארגנויות מגרמניה, פולין, ליטא ורוסיה מנסות לנכס לאזור זהות היסטורית משלה, כאשר כל נראטיב רואה בשטח חלק מהארץ ממנה הגיע.
חלק מהסיבות לפיצול פרוסיה והגליית האוכלוסייה הגרמנית שבה לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה שפרוסיה נתפסה באותה עת כמעוז המיליטריזם של גרמניה המובסת. תדמית זו קודמה בין היתר על ידי ברית המועצות שמנהיגיה ראו בפרוסיה גורם מיליטריסטי ש"עיוות את דרכה של גרמניה אל המודרנה". בטוענות אלו, הפעילה ברית המועצות בשטחי פרוסיה לשעבר, שהיו בשליטתה, תוכנית חינוך מחדש שכונתה "דה־פרוסיפיקציה" – להחלשת הזהות הפרוסית בקרב המקומיים. תדמית זו לפרוסיה נותרה רווחת גם בהמשך, אולם עם הזמן היו מי שקראו עליה תיגר. בהדרגה נשמעו קולות בימין הפוליטי של גרמניה שביקשו לראות במורשת פרוסיה תכונות חיוביות של "משמעת, מתינות, חובה והקרבה עצמית". לצד זאת, בחוגים הליברליים של גרמניה הייתה מורשת פרוסיה מעין "טאבו" במשך זמן רב, כאשר עיסוק במורשת העלה חששות שהערצה לגדולת פרוסיה עלולה להחיות את המיליטריזם הגרמני ולסכן את הדמוקרטיה במדינה.
בסוף שנות ה־70 ובמהלך שנות ה־80 החל מפנה בלגיטימיות לעסוק במורשת פרוסיה בחברה הגרמנית. בהדרגה הפכה המורשת של פרוסיה למורכבת עוד יותר ושטוחה פחות, כאשר פרוסיה החלה לקבל הכרה גם ככזו שהשפיעה השפעה רבה על התפתחות ההומניזם בפרט, ותרבות המערב המודרנית בכלל, עם חידושים בהקשר של מנהל ממשלתי תקין וסובלנות דתית, וכן שבתקופת רפובליקת ויימאר הייתה פרוסיה מעוז הדמוקרטיה של גרמניה. אולם חרף הנירמול ההדרגתי בעיסוק במורשת הפרוסית, עדיין נושא פרוסיה היה מקור לאי־נחת בחברה הגרמנית.
המתח בין התדמיות השונות של פרוסיה בא לידי ביטוי פעם נוספת, כאשר גרמניה שלאחר נפילת חומת ברלין הקימה את מוזיאון ה־Humboldt Forum , שהנציח בין היתר את הישגי התרבות הפרוסית. מהלך זה ספג ביקורת ציבורית בגרמניה שטענה שמיזם השימור התרבותי במוזיאון מתענג על נוסטלגיה אימפריאליסטית, והייתה מחלוקת בשיח הגרמני כיצד להתאים את התערוכות על פרוסיה לצרכים התרבותיים העדכניים.
לצד קונפליקט זה בתדמית הפרוסית, תפקידה את של פרוסיה באיחוד גרמניה, תחת שרביט הנהגתו של אוטו פון ביסמרק הפרוסי, שאיחד את גרמניה למעצמה חזקה – הותיר לפרוסיה דימוי ארוך שנים גם בהקשר זה – בסמל לגורם מאחד חזק. כך למשל, עיראק בתקופה בה ניסתה למצב עצמה כמנהיגת חזון הפאן־ערביות, כונתה לעיתים "פרוסיה של העולם הערבי", ואישים רבים תוארו כ"ביסמרק של הערבים" בהם יאסין אל האשמי, נאצר, או סדאם חוסיין.
בראשית המאה ה־21, ארגונים שונים פועלים לשמר את המסורת והמורשת הפרוסית, דוגמת קרן התרבות והמורשת הפרוסית , המפעילה למעלה מ־20 מוסדות תרבות בהם מוזיאונים (העוסקים גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לפרוסיה), ספריות וארכיונים, או "Landsmannschaft Ostpreußen" , שנוסד במטרה לאגד את הפליטים ממזרח פרוסיה, ועוסק בחקר ושימור המסורת הפרוסית והזיקה לשטחי פרוסיה המזרחית לשעבר, שנמצאים מחוץ לגרמניה.
ראו גם
פרוסיה המזרחית
יהדות פרוסיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האימפריה הגרמנית
קטגוריה:מדינות לשעבר בתחומי גרמניה
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהתפרקו ב-1947
| 2024-09-12T09:01:11
|
קומיקס
|
ממוזער|250px|כרכי קומיקס בשפות שונות (אנגלית, צרפתית ויפנית)
ממוזער|250px|רומנים גרפיים מתורגמים לעברית
שמאל|ממוזער|250px|עמוד קומיקס העוסק בוויקיפדיה באופן היתולי
קוֹמִיקְס (מאנגלית: Comics; בעברית: עֲלִילוֹן) הוא אמצעי תקשורת גרפי וסוג אומנות שמביעה רעיונות באמצעות תמונות חזותיות, לרוב בשילוב עם טקסט או אמצעים נוספים לתקשור מידע. המונח "קומיקס" שימש בתחילה לצורך תיאור רצועות הקומיקס המוקדמות אשר הופיעו בעיתונות והיו בעלי תכנים קומיים, אך בהמשך הפך למונח המתאר את כל סוגי התכנים המופיעים במדיום זה.
בקומיקס מקובל לרוב לרשום את מה שהדמויות אומרות בבועת דיבור (או "בלון" בעגת הקומיקס) המצוירת בקרבתן ומיוחסת אליהן על ידי מתיחת קטע קטן ממנה לעבר פיה של הדמות הדוברת. עם השנים התפתחו פורמטים שונים של קומיקס, ובין היתר נוצרו מסגרות התמונה ("חלונות" או "ריבועים" בעגת הקומיקס), אשר צורתם, רוחבם או אורכם, וכן מיקומם, תורמת לעלילה על ידי יצירת רושם מסוים. לדוגמה: רצף צפוף של תמונות קצרות נועד ליצור תחושה ואווירה של חיפזון, מהירות וכדומה.
קומיקס מופץ בכתבי עת, עיתונים, חוברות ובאינטרנט. הקומיקס בא בסוגות שונות: החל מעלילות וסיפורים ארוכים שמתמשכים בסדרות ארוכות של ספרים וחוברות וכלה ברצועת קומיקס קצרה ומצחיקה עם שורת מחץ בסופה. הנושאים בעלילות הקומיקס רבים ומגוונים, בהם סיפורי הרפתקאות, מתח, הומור, פעולה, פנטזיה, מדע בדיוני ומין.
אם בעבר הפער בין יצירות הקומיקס לסיפורת היה ברור ומובחן, הרי שעם השנים התטשטש, עד כדי מצב בו ישנן יצירות שקשה להגדיר באופן אובייקטיבי האם הן קומיקס, וההגדרות לעיתים מתבצעות בפועל על פי חברת ההוצאה לאור, ועל פי ההגדרה של היוצרים את היצירה.
תעשיית הקומיקס ענפה מאוד באירופה (בארצות כמו בלגיה, צרפת, איטליה, ספרד וגרמניה), ביפן (קומיקס יפני מוכר בעולם בשם מאנגה), בארצות הברית, במדינות אמריקה הלטינית ובמדינות מזרח אסיה.
סוגי קומיקס
לפי סוגה
ישנן כמה סוגות בולטות במדיית הקומיקס:
גיבורי-על: קומיקס שבמרכזו עומד גיבור גדול מהחיים הניחן ביכולות על-אנושיות, הנלחם נגד דמות-רשע בעלת יכולות מקבילות.
פיסת חיים : קומיקס המציג סצנות מתוך חיי היומיום של דמויות.
הומור: קומיקס שמטרתו להצחיק.
מדע בדיוני ופנטזיה: קומיקס שעלילתו מערבת הרבה מדע בדיוני או מתרחשת בעולם דמיוני.
ספרי עיון
אימה
לפי פורמט
קומיקסים יכולים להגיע במספר תצורות, אשר שונות זו מזו בצורה ההפצה וההגשה, ולרוב גם בסוג התכנים בהם הקומיקסים עוסקים. אלו כמה מסוגי הפורמט השונים של הקומיקסים:ממוזער|250px|קריקטורת קומיקס פוליטית ביקורתית (1840/1841) בנושא פרשיית הספינה קרוליין (1837)
ממוזער|250px|Mutt and Jeff - רצועת הקומיקס היומית המצליחה הראשונה (1907-1983)
רצועת קומיקס (Comic strip): פורמט קומיקס המזוהה עם יצירות קומיות קלאסיות דוגמת גארפילד או קלווין והובס, ובו רצועה של מספר ריבועים, אשר מכילה לרוב פאנץ' ליין ("שורת מחץ") בריבוע האחרון. מטרתן של רצועות הקומיקס היא בדרך כלל לשעשע. רצועות הקומיקס מפורסמות על בסיס קבוע (בדרך כלל על בסיס יומי או שבועי) בעיתונים, בכתבי-עת ובאתרי אינטרנט, ומשתמשות לרוב בסגנון ציור קריקטורי ובדמויות מעטות וקבועות (לרוב שתיים עד ארבע דמויות) בגלל מגבלות הפורמט.
חוברות קומיקס: חוברות שמודפסות כסדרה ומתארות את עליליהם של דמות ראשית או קבוצת דמויות. לרוב העלילה בסדרה המשכית, אם כי לא תמיד, ובראשית ימי הקומיקס הציגו בעיקר רצועות קומיקס. החוברות בדרך כלל דקות ולא מכילות יותר מ-24 עמודים.
רומן גרפי (Graphic Novel): ספר קומיקס בו העלילה עצמאית ולא מופצת בחלקים כמו בחוברות הקומיקס, אלא בכרך שלם. עם השנים התאפיינו הרומנים הגרפיים בטקסטים ארוכים יותר בהשוואה לאלו של חוברות הקומיקס, ובהכללה נוטים לעסוק בתכנים בוגרים ומורכבים יותר בהשוואה לחוברות. בעקבות הבדלים אלו, הרומן הגרפי נחשב בדרך כלל בעל ערך אמנותי רב יחסית מבין יצירות הקומיקס.
ובקומיקס (WebComic): קומיקס רשת. בדרך כלל רצועה או קומיקס שבועי שמתפרסמים באתרי אינטרנט או במדיה חברתית. יש יוצרים המנצלים את הפורמט כדי להפוך את הקומיקסים לאינטראקטיבים יותר.
קומיקס מצולם (Photo comics): קומיקס המשתמש בצילומי תמונות משולבים עם בועות דיבור.
קומיקס קולנועי (film comic): עיבוד סדרה או סרט לקומיקס.
מאנגה: ביפנית, המילה "מאנגה" מתייחסת לכל הקריקטורות והקומיקסים יחד. עם זאת, בשווקים דוברי האנגלית, המונח מתייחס בעיקר לקומיקס שנוצר בהשראת התרבות היפנית, ובהקשר זה המאנגה עשויה להיות גם פורמט וגם סוגה. כפורמט, מאופיינות יצירות המאנגה בחוברות ארוכות יותר בדרך כלל ממקבילותיהן בארצות הברית למשל, והן כתובות מימין לשמאל בדומה לכתב במזרח אסיה.
קומיקס אנימה (anime comic / アニメコミック): עיבוד אנימה למאנגה. התהליך ההפוך הוא הסטנדרטי.
קומיקס שבועי: מופיע כמהדורה של 1–3 עמודים (לרוב בתוך עיתון נוער או כתב עת) ומכיל סיפור עלילה שמתחיל ונגמר באותו גיליון. לעיתים העלילות המשכיות, ולעיתים עומדות בפני עצמן.
אוגדנים (Trade Paperback ובראשי תיבות TPB): ספר קומיקס שהוא בעצם אוגדן של חוברות קומיקס בהמשכים שמכיל לרוב את כל החוברות מהתחלת העלילה עד לסיומה, בכרך אחד או במספר כרכים. נקרא בעגה של חובבי הקומיקס TPB (טיפיבי) או TP (טיפי).
היסטוריה
המאה ה-19
שמאל|ממוזער|250px|עמוד של אאוקה
שמאל|ממוזער|250px|עמוד קומיקס מאת רודולף טופפר
שמאל|ממוזער|250px|סמי הקטן מתעטש; קומיקס אשר פורסם בין השנים 1904–1906, על ידי האמן האמריקאי וינסור מק'קיי
ממוזער|250px|הוקוסאי מאנגה - המאנגה הראשונה
הקומיקס הראשונים החלו להופיע במאה ה-19. היפני קצושיקה הוקוסאי יצר בשנים 1814–1820 את סדרת הספרים הוקוסאי מאנגה שהייתה תחילתו של הקומיקס ביפן. בספרד ובמיוחד בקטלוניה נוצר סוג של סיפור מצויר הדומה במאפייניו לקומיקס ומכונה בכינוי אאוקה. שורשי האאוקה מגיעים למאה ה-17. בשנות השלושים של המאה ה-19 יצר השווייצרי רודולף טופפר יצירות בעלות מאפיינים ברורים של קומיקס - חלוקת העלילה לריבועים, אולם הטקסט נכתב מתחת לתמונה. הגרמני וילהלם בוש יצר את מקס ומוריץ (1865) וספרים נוספים. בשנת 1884 החלה להופיע בבריטניה סדרת הקומיקס אלי סלופר, שהייתה ככל הנראה סדרת הקומיקס הראשונה. בשנות ה-90 של המאה ה-19 החלו עיתונים בארצות הברית ובאירופה להדפיס סדרות קומיקס בין עמודיהם. בארצות הברית נוצרה בשנת 1895 סדרת הילד הצהוב מאת ריצ'רד פ. אאוטקלט. בשנת 1897 החלה להופיע סדרת הקומיקס ילדי קצנג'מר מאת המהגר האוסטרי רודולף דירקס, סדרה זו הושפעה בבירור ממקס ומוריץ. הסדרה ממשיכה להופיע עד היום בכך היא הופכת לסדרת הקומיקס הוותיקה ביותר.
המאה ה-20
במאה ה-20 חל זינוק בהתפתחות הקומיקס. בסין החלו להופיע ספרונים מצוירים שנקראים לאינוואנווה, שהיו תחילתה של תעשיית המאנווה בארצות דוברות הסינית. בבריטניה החלו להופיע חוברות קומיקס הומוריסטיות כמו דאנדי ובינו שמופיעות עד היום.
בשנת 1929 יצאו לאור רצועות הקומיקס של "באק רוג'רס" ו"טרזן", אשר היו בעלות השפעה מכרעת על התפתחות ז'אנר קומיקס ההרפתקאות. ב-1929 יצאה לאור רצועת הקומיקס הראשונה של "הרפתקאותיו של טינטין" בעיתון הבלגי השבועי לנוער "Le Petit Vingtième". רצועות הקומיקס המקוריות של הסדרה אוגדו לספר אשר יצא ב-1930. טינטין תורגם בהמשך לשפות רבות וזכה להצלחה רבה בכל רחבי העולם. עד שנות ה-30 היו רצועות קומיקס בעיתונים הפורמט העיקרי של קומיקס בארצות הברית.
בשלהי שנות ה-30 החלו לצאת חוברות קומיקס בארצות הברית. בשנת 1938 החל להתפרסם מגזין ספירו והוא ממשיך להתפרסם עד היום. כך החל תור הזהב של הקומיקס שנמשך בכל שנות ה-40 ועד תחילת שנות ה-50. בתקופה זו פרח ז'אנר ההרפתקאות גם ברצועות קומיקס בעיתונים אמריקאיים וגם בחוברות. קומיקסים כמו פלאש גורדון, טרזן, באק רוג'רס ואחרים לצד קומיקס הומוריסטיים כמו פופאי ומיקי מאוס. במלחמת העולם השנייה יצאו חיילים אמריקניים להילחם כשחוברות קומיקס מונחות בתרמיליהם, ונכתבו גיבורי-על פטריוטיים כמו קפטן אמריקה.
ב-1946 החל לצאת בצרפת הקומיקס המתחרה טינטין. באותה תקופה החל לשגשג גם הקומיקס ביוגוסלביה.
תור הזהב של הקומיקס האמריקני נמשך אל תוך שנות ה-50. בשנת 1954 יצא בארצות הברית הספר פיתוי התמימים מאת פרדריק ורתהם. הספר דיבר נגד תעשיית חוברות הקומיקס האמריקנית, וטען שהיא משחיתה את נפשו של הנוער האמריקני במסרים של מין ואלימות. הספר הביא למשבר בתעשיית הקומיקס בארצות הברית ולהתמוטטותן של חברות קומיקס רבות, במיוחד כאלו שהתמחו בקומיקס מז'אנר האימה. החברות ששרדו הכפיפו את עצמן לשורה של מגבלות שכונו קוד הקומיקס; בין השאר אסר קוד הקומיקס על הצגת עירום, דם וסיפורים בהם הרע מנצח. פיתוי התמימים השפיע גם על מדינות אחרות כמו אוסטרליה והונגריה, שאסרו ייבוא של קומיקס אמריקני, מה שסייע בדיעבד לתעשיות הקומיקס המקומיות.
בבריטניה הגיע באותה תקופה מגזין הקומיקס Eagle, שהתמקד במיוחד בקומיקס הרפתקאות ומדע בדיוני, בעיקר בזכות קומיקס המדע הבדיוני דן דייר של פרנק המפסון. בשיאו נמכר איגל ביותר ממיליון עותקים. ב-1959 החל להופיע בצרפת מגזין הקומיקס Pilote, שהיה פופולרי בקרב סטודנטים והעסיק אמנים מרחבי אירופה. באותה שנה החל להופיע במגזין הקומיקס אסטריקס, שתורגם לשפות רבות והפך לאחד מהקומיקס הנמכרים בעולם. ב-1960 החל לצאת בארצות הברית הקומיקס של סנופי והפינאטס, שהפך לקומיקס הנמכר והמתורגם ביותר בכל הזמנים. באותה תקופה שגשג הקומיקס במערב אירופה ונפתחו בה הוצאות ספרים המתמחות בקומיקס, כמו Dargaud ו-Casterman הפרנקו-בלגיות, Brugera הספרדית, Carlsen הדנית, Bonelli האיטלקית, Big Balloon ההולנדית ועוד.
בשנות ה-60 חלה התאוששות בחברות הקומיקס האמריקניות, בכפוף לתנאי קוד הקומיקס. בין השאר החלה עלייתה של חברת מארוול קומיקס בראשות סטן לי, והחלו להתפרסם קומיקס כדוגמת ספיידרמן ואקס מן.
כתגובה לקוד הקומיקס החלה להתפתח בארצות הברית תעשיית קומיקס אלטרנטיבית, שאינה כפופה לחברות הקומיקס ולסינדיקטים של האמנים. בין היוצרים האלטרנטיביים החשובים ניתן למנות את רוברט קראמב וארט ספיגלמן.
ביפן, תרבות הקומיקס וסגנון המאנגה התפתחו במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, בהשפעת רצועות הקומיקס האמריקניות. אוסמו טזוקה (Osamu Tezuka) הוא אמן יפני אשר השפיע באופן ניכר על התפתחות סגנון המאנגה בתקופה שלאחר המלחמה, ונחשב לאבי המאנגה של ימינו. משנות ה-80 ובעיקר בשנות ה-90 של המאה ה-20, חוברות המאנגה הפכו פופולריות גם מחוץ ליפן, בעיקר סדרות כגון סיילור מון ודרגון בול.
סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21
הקומיקס צבר פופולריות רבה ברחבי העולם גם בקרב מבוגרים ואף פורסמו קומיקסים למבוגרים בלבד. בצרפת החלה לצאת בסוף שנות ה-70 חוברת הקומיקס Métal Hurlant שהציגה קומיקס למבוגרים בלבד. גרסה אמריקנית של אותה חוברת נקראת Heavy Metal והיא מופיעה עד היום. יוצרי קומיקס שונים החלו להתמקד ביצירת קומיקס ארוטי, בהם האיטלקים מילו מנארה וגידו קרפקס. גם עיתוני מבוגרים כמו פנטהאוז ופלייבוי מפרסמים קומיקס. עיתוני קומיקס אחרים למבוגרים החלו להתפרסם באירופה, בהם Fluide Glaciale הצרפתי ו-El Vibora הספרדי.
עם השנים צבר הקומיקס יותר ויותר מעמד של אמנות עם יוצרים כמו פרנק פרזטה וויל אייזנר האמריקנים, מואביוס הצרפתי, בילאל הסרבי ואחרים. עליית הקומיקס כאמנות הביאה להולדת המושג רומן גרפי. במסגרת זו נוצרו קומיקס העוסקים בנושאים רציניים כמו מאוס: סיפורו של ניצול של ארט ספיגלמן על השואה; ג'ו קומיקס של השווייצרי ז'וב העוסק בנערה חולת איידס; פרספוליס של מרג'אן סטרפי מאיראן שעוסק במהפכה האיראנית; המזימה של ויל אייזנר על הפרוטוקולים של זקני ציון; היפני קייג'י נקזאווה יצר קומיקס על פצצת האטום בהירושימה. גם הקומיקס הפופולרי החל לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים: פוגו של וולט קלי עסק במלחמה הקרה; הקומיקס הארגנטיני מפאלדה עסק במצב הפוליטי בארגנטינה; והקומיקסאית הצרפתייה קלייר ברטשר יצרה קומיקס פמיניסטי.
קומיקס בעולם
אמריקה
ארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|עמוד מתוך KRAZY KAT; קומיקס סינדיקטי שהופיע בשנות ה-20 וה-30
הקומיקס התפתח בארצות ואזורים שונים במישורים שונים. בארצות הברית התפתח הקומיקס בעיקר בשני פורמטים: Comic Books - חוברות קומיקס שיוצאות לאור בידי חברות קומיקס, ורצועות קומיקס (Strips) המתפרסמות בעיתונים (ומאוחר יותר גם באינטרנט).
שתי חברות הקומיקס הגדולות מתמחות בקומיקס מז'אנר גיבורי-העל ומדע בדיוני.
חברת DC קומיקס מוציאה חוברות קומיקס כמו באטמן, סופרמן, וונדר וומן, גרין לנטרן, הפלאש, ליגת הצדק, החץ הירוק, הטיטאנים הצעירים ועוד. במקור היא פרסמה סיפורי בלשים, אך בעקבות המצאת סופרמן בידי ג'ו שוסטר וג'רי סיגל והמצאת באטמן בידי בוב קיין וביל פינגר - דמויות שזכו להצלחה אדירה ונהפכו לסמלי תרבות - עברה החברה להתמקד בסיפורי גיבורי-על. החברה משתפת פעולה עם תאגיד טיים וורנר בהפקת סרטי קולנוע וסדרות אנימציה המבוססות על דמויות הקומיקס של החברה.
חברת מארוול קומיקס שמוציאה קומיקס כדוגמת ספיידרמן, קפטן אמריקה, איירון-מן, אקס-מן, הענק הירוק, דרדוויל, האוונג'רס, ארבעת המופלאים, המעניש ועוד. בזכות פועלם של יוצר הקומיקס והכותב סטן לי והמפיק קווין פייגי מינפה החברה את יצירות הקומיקס שלה לסדרת סרטי קולנוע שוברי קופות שמאוגדים במסגרת היקום הקולנועי של מארוול.
לפי מדד צרכנים מינואר 2014 חברות הקומיקס השלישית עד החמישית בגודלן הן:
אימג' קומיקס שמוציאה את סדרות הקומיקס העורב, ספון, ויצ'בלייד, דארקנס ואחרות.
IDW Publishing
דארק הורס שמוציאה קומיקס כדוגמת סין סיטי, חתיכה דוקרנית (Barb Wire), ביג גאי ורסטי ילד-רובוט, הלבוי, המסכה, מלחמת הכוכבים (עד שלוקאספילם נמכרה לחברת וולט דיסני, אז עבר הרישיון למארוול של דיסני), הטורף, הנוסע השמיני, שליחות קטלנית, קונאן הברברי, באפי ציידת הערפדים.
חברות אחרות מתמחות בקומיקס הומוריסטי כמו חברת ארצ'י קומיקס, שמוציאה את הקומיקס של חבורת ארצ'י. בונגו קומיקס מוציאה קומיקס של משפחת סימפסון ויצירות אחרות של מאט גריינינג. הארווי קומיקס שהוציאה קומיקס כמו קספר השדון הידידותי, ריצ'י ריץ' ועוד. חברת וולט דיסני הוציאה בעבר קומיקס עם דמויותיה הידועות.
עד שנות ה-50 פרח ז'אנר קומיקס האימה במיוחד בידי חברת EC קומיקס וסדרת הקומיקס Tales from the Crypt. אולם, פרסום קוד הקומיקס, שכפה צנזורה על תעשיית חוברות הקומיקס, הביא לדעיכת הז'אנר.
חברות הקומיקס מחזיקות בזכויות על הדמויות והיוצרים שלהן משתנים פעמים רבות. חוברות הקומיקס נקראות לרוב בידי חובבים ואספנים בלבד. סוג אחר של קומיקס הוא רצועות הקומיקס שמכונות גם קומיקס עיתונים, המופיע בעיתונים וכתבי עת, לרוב הומוריסטי (לכן מכונה גם Funnies) אם כי ישנן גם רצועות קומיקס מז'אנר ההרפתקאות. רצועות הקומיקס מופצות לרוב בסינדיקציה כאשר חברות הסינדיקציה מאגדות את אמני הקומיקס ומסייעים להם להפיץ את הקומיקס שלהם בעיתונים וכתבי עת. בין הסינדיקטים בארצות הברית ניתן למנות את KING FEATURES, UNIVERSAL PRESS ו־UNITED FEATURES. רצועות הקומיקס מופיעות במרבית עיתוני ארצות הברית. בימי חול בשחור לבן וביום ראשון במוסף צבעוני שמכונה Sunday Comics. ז'אנר זה פופולרי בקרב כל שכבות החברה בארצות הברית ומזוהה על פי רוב עם האמן היוצר אותו, לכן פעמים רבות הקומיקס לא ממשיך להופיע אחרי מות האמן או פרישתו. בין רצועות הקומיקס ניתן למנות את גארפילד, סנופי, קלווין והובס, דילברט, פוקס טרוט, בלונדי ואחרים מהז'אנר ההומוריסטי. דיק טרייסי, טרי והפיראטים, פלאש גורדון, באק רוג'רס ואחרים בתחום ההרפתקאות. בנוסף על אלה ישנה גם סצנה של קומיקס שאינו שייך לשתי הקטגוריות כמו הירחון ההומוריסטי מד מגזין.
קנדה
בקנדה ישנה תעשיית קומיקס קטנה שעומדת בצילן של תעשיות הקומיקס האמריקנית והצרפתית. בין הדמויות הבולטות ניתן למנות את גיבור העל קפטיין קנוק. אמנים קנדיים רבים עובדים בארצות הברית בהם ניתן למנות את האל פוסטר , יוצר רצועת הקומיקס ההיסטורית הנסיך וליאנט . טוד מקפרלן, יוצר סדרת הקומיקס ספון, בארי בלייר, יוצר אלפלורד ועוד רבים. בקוובק מתנהלת תעשיית קומיקס בצרפתית עם קומיקס כמו קפטיין קבק, אריאן וניקולה, גליק וגלוק ואחרים.
אמריקה הלטינית
באמריקה הלטינית זוכה הקומיקס לפופולריות רבה. חוברות קומיקס רבות מופצות בכל רחבי אמריקה הלטינית ובפזורה הלטינית בארצות הברית. אמני קומיקס מאמריקה הלטינית מפרסמים את יצירותיהם באירופה ובארצות הברית.
בארגנטינה זוכה הקומיקס לפופולריות רבה. אמן הקומיקס קינו התפרסם ברחבי העולם בזכות סדרת הקומיקס מפאלדה, העוסקת בילדה בעלת מודעות פוליטת חזקה. כמו כן מפורסם קינו בזכות עמודי קומיקס ללא מילים. סדרת קומיקס פופולרית אחרת היא פאטורוסו מאת אוסקר בלוטה, שזכתה להצלחה מסוימת בארצות הברית. כותב הקומיקס הפרגוואי, רובין ווד שיצר מספר גדול של סדרות קומיקס הרפתקאות, בהן הסדרה דאגו. חוברת קומיקס חשובה שיוצאת בארגנטינה היא- NIPPUR, שמתמחה בקומיקס מתח והרפתקאות.
הקומיקס המקסיקני זוכה להצלחה רבה ברחבי אמריקה הלטינית, נוסף על ספרוני קומיקס למבוגרים. בין הסדרות ניתן למנות את המכשף קאלימן, ממין פינגוין ומשפחת בורון.
בברזיל זוכה הקומיקס, מקומי ומיובא כאחד לפופולריות רבה. אחת מסדרות הקומיקס הפופולריות ביותר היא מוניקה וחבורתה מאת מאורסיו דה סוזה. יוצר הקומיקס הברזילאי, לאו, זוכה להצלחה רבה בצרפת, בין השאר יצר סדרות קומיקס פופולריות כמו אלדברן, קניה ואחרות. קומיקס של וולט דיסני, שנוצר על ידי אמנים ברזילאים זוכה להצלחה בברזיל. דמותו של התוכי הברזילאי זה קריוקה מצטרפת בברזיל לדמויות הקלאסיות של וולט דיסני.
סדרת הקומיקס קונדוריטו זוכה להצלחה ברחבי אמריקה הלטינית. אלחנדרו חודורובסקי הצ'יליאני, נחשב לאחד מכותבי הקומיקס החשובים בצרפת.
היוצר הפרואני החשוב ביותר הוא פבלו מרקוס, שיצר קומיקס בפרו ומאוחר יותר עבור תעשיית הקומיקס האמריקנית, בין השאר יצר קומיקס של קונאן הברברי וג'יימס בונד, יוצר חשוב אחר הוא אלכס סלאס, שיצר קומיקס עבור הוצאות ספרדיות ועבור וולט דיסני.
באורוגוואי נוצרו סדרות קומיקס כמו דון כריסטובל מאת אנחל אומפירס, 'El Unitario' מאת פיפו, שהתפרסם גם בארגנטינה ואחרים.
בין האמנים הקובניים המפורסמים ניתן למנות את רובה, ופגלס, שיצירותיהם התפרסמו גם במדינות מזרח אירופה. האמן הקובני שהגר לארצות הברית, אנטוניו פרוהיאס, יצר עבור מד מגזין את סדרת הקומיקס הפופולרית Spy vs. Spy.
אירופה
מערב אירופה
במערב אירופה, ובמיוחד במדינות דוברות הצרפתית, בלגיה, צרפת; ובמידה פחותה, שווייץ; וגם בהולנד, ספרד, פורטוגל, איטליה ומדינות סקנדינביה. המדיום העיקרי של הקומיקס הוא אלבומי קומיקס בפורמט A4 בכריכה קשה או רכה. רבות מהוצאות הספרים המתמחות בקומיקס מוציאות חוברות המפרסמות את הקומיקס שלהן בהמשכים לפני הדפסתו בספרים. בנוסף על כך ישנה תעשייה של ספרוני קומיקס זולים בשחור לבן.
ממוזער|אסטריקס הוא אחד הקומיקסים הידועים והמצליחים ביותר בצרפת ומחוצה לה.
בצרפת זוכה הקומיקס לפופולריות מרובה מאוד ניתן לרכוש מבחר גדול של קומיקס מקורי ומתורגם. אלבומים, חוברות וספרוני קומיקס של יוצרים מקומיים וזרים. בין סדרות הקומיקס הצרפתיות החשובות ניתן למנות את אסטריקס של רנה גוסיני ואלברט אודרזו, שתורגמה לשפות זרות וזכתה להצלחה בכל העולם. אמן הקומיקס הצרפתי ז'אן ז'ירו המכונה גם גיר ומואביוס נחשב בעיני רבים לאמן הקומיקס הטוב בעולם. בין יצירותיו ניתן למנות את קומיקס המערבונים, לוטננט בלוברי מצרפת, סדרה מעניינת אחרת היא סדרת הקומיקס אליקס מאת ז'אק מרטאן ואחרים. בין מגזיני הקומיקס החשובים שיצאו בצרפת ניתן למנות את Pilote בו החל להתפרסם אסטריקס; Métal Hurlant - חוברת קומיקס למבוגרים בה פורסמו בעיקר קומיקס פנטזיה ומדע בדיוני בין השאר בידי מואביוס הנזכר לעיל; Fluide Glacial - חוברת קומיקס הומוריסטית למבוגרים שבין יוצריה ניתן למנות את מרסל גוטליב; Vaillant/Pif Gadget - חוברת קומיקס לכל המשפחה שעוסקת בקומיקס הומוריסטי וקומיקס הרפתקאות, הדמויות המפורסמת ביותר המתפרסמת בה היא דמותו של הכלב פיף והחתול הרקול, המוכר בארץ כפיף ותלתול.
ישנו קשר הדוק בין תעשיית הקומיקס הצרפתית והבלגית הכתובה בצרפתית, פעמים רבות הן מכונות קומיקס "פרנקו בלגי"
בין הקומיקס החשובים בתעשייה הבלגית ניתן למנות את טינטין מאת ארז'ה, שתורגם לשפות רבות והתפרסם בכל העולם; לאקי לוק מאת הצרפתי גוסיני והבלגי מוריס, שגם הוא בעל פרסום עולמי ספירו, גסטון לגף, הדרדסים, ביל ובול. בין הקומיקסים הפלמיים ניתן למנות את בוב ובובט מאת וילי ונדרסטין. בין חוברות הקומיקס החשובות שיצאו בבלגיה ניתן למנות את ספירו וטינטין.
תעשיית הקומיקס האיטלקית הביאה לעולם קומיקס כמו קורטו מלטזה מאת הוגו פראט. כמו כן קומיקס רבים מז'אנר המערבונים כמו טקס וזאגור של הוצאת בונלי, קומיקס אימה כמו דיאבוליק ודילן דוג ואחרים. האיטלקי מילו מנארה נחשב כגדול אמני הקומיקס הארוטי. באיטליה יש פופולריות רבה של וולט דיסני, שנוצר בידי אמנים איטלקיים. כמו כן אמנים איטלקיים רבים יוצרים קומיקס עבור הוצאות קומיקס במדינות אחרות במערב אירופה.
שמאל|ממוזער|250px|עמוד מתוך קומיקס ספרדי משנת 1915
בספרד התפרסמו סדרות קומיקס כמו קפיטן טרואנו, מורטדלו ופילמון הלוחם מאנטיפס ואחרות. בין חוברות הקומיקס החשובות ניתן למנות את TBO ו-Gente Menuda המיועדות לכל המשפחה מספרד, El Víbora - העשירה בתוכן מיני המיועדת למבוגרים בלבד ואחרות. אמני קומיקס ספרדיים עבדו עבור תעשיות קומיקס באירופה המערבית ובמיוחד בבריטניה.
בהולנד זוכה הקומיקס להצלחה רבה מאוד, חנות הקומיקס החשובה בעולם, למביק ממוקמת באמסטרדם ואתר הקומיקס של החנות הוא מאגר המידע החשוב ביותר בנושא קומיקס. בין סדרות הקומיקס ההולנדיות החשובות ניתן למנות את סיורס ושימי, היינץ, תום פואס ואחרות. בין החוברות החשובות שיצאו בהולנד ניתן למנות את PEP, EPPO ואחרות.
יוצרי קומיקס שויצאריים-צרפתיים רבים השתלבו בתעשיית הקומיקס הפרנקו בלגית. בהם ניתן למנות את דריב וז'וב יוצרי סדרת הקומיקס הפופולרית יקרי הילד האינדיאני וסדרות אחרות. יוצר קומיקס בולט אחר הוא זפ יוצר הסדרה טיטוף. השווייצרי הגרמני הנסרודי ושר, יצר סדרות קומיקס כמו סיגורד האביר וטיבור.
בפורטוגל התפרסמו אמני קומיקס כמו ז'וזה אנטונז, אדוארדו טישיירה קואליו שיצר בצרפת את סדרת הקומיקס רגנאר הוויקינג, ויטור פאון ואחרים בין החוברות ניתן למנות את O Mosquito, אמנים פורטוגזים רבים יצרו קומיקס עבור הוצאות מחוץ לפורטוגל.
בין הקומיקס הדניים הבולטים ניתן למנות את הדובון פטסי, פרדננד ואחרים.
סדרות שוודיות בולטות הן סם השותק, בייקון ואג, הרמן הדנינג ואחרות.
בפינלנד התפרסמה סדרת קומיקס על המומינים מאת יוצרת הסדרה טובה ינסן ואמנים אחרים אחריה. סדרת קומיקס מפורסמת אחרת היא Pekka Puupää.
סדרת הקומיקס הגרמנית המפורסמת ביותר היא פיקס ופוקסי, יקום קומיקס המזכיר בסגנונו את וולט דיסני ונוצר בידי רולף קאוקה. סדרת קומיקס נוספת היא קפטן בלובר של וולטר מורס. בין חוברות הקומיקס החשובות בגרמניה ניתן למנות את ZACK ו-YPS.
בין יוצרי הקומיקס החשובים באוסטריה ניתן למנות את רונלד פוצקר יוצר סדרת המתח הארוטית אניה שטיין שתורגמה לשפות רבות.
בריטניה
בבריטניה התפתחה סצנת קומיקס נפרדת משאר מערב אירופה. הז'אנר העיקרי של חוברות קומיקס היה חוברות קומיקס שמפרסמות קומיקס בהמשכים או קומיקסים קצרים. בין החוברות ניתן למנות את EAGLE, LION ו-TIGER, שהתמחו בקומיקס הרפתקאות והמדע בדיוני. כיום יוצאת מהז'אנר החוברת 2000AD ו־JUDGE DREDD. בז'אנר ההומוריסטי ניתן למנות חוברות כמו DANDY ו־BEANO. בבריטניה זוכים לפופולריות רבה קומיקס על כדורגל כמו רוי מהרוברס. קומיקס מלחמתיים, במיוחד כאלה העוסקים במלחמת העולם השנייה כמו קומנדו, זוכים גם הם להצלחה בבריטניה. בעיתונות היומית בבריטניה מופיעים קומיקס שזכו בחלקם להצלחה בינלאומית בהם ניתן למנות את אנדי קאפ, פרד באסט ומודסטי בלייז.
מזרח אירופה
במזרח אירופה התפתחה בתקופה הקומוניסטית סצנת קומיקס ענפה ואיכותית, גם אם לא בכמות ובאיכות שהתפתחו במערב אירופה. אחת ההשפעות לכך הייתה מגזין הקומיקס הצרפתי Vaillant/Pif Gadget, המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. המגזין פרסם מבחר קומיקס מז'אנרים שונים, שהשפיעו על אמנים ממזרח אירופה. מאוחר יותר החלה גם חדירה של קומיקס מערבי שאינו בהכרח "קומוניסטי".
מעצמת הקומיקס הגדולה ביותר של מזרח אירופה היא פולין, אשר בה יצאו מספר גדול של מגזינים המתמחים בקומיקס, בסגנון ובסטנדרט המקובל במערב אירופה, בהם ניתן למנות את המגזין RELAX, Swiat Mlodych, Komiks fantastyka, ואחרים. חוברות הקומיקס הפולניות פרסמו קומיקס פולני מקורי לצד קומיקס הונגרי, צ'כוסלובקי ולעיתים אף פרנקו-בלגי. בין אמני הקומיקס הפולניים ניתן למנות את יז'י וורובלבסקי, יוצר הקומיקס המשטרתי קפיטן זביק, ינוש כריסטה יוצר הקומיקס ההומוריסטי-היסטורי, קייקו וקוקוש, שמושפע מאוד בנושא ובסגנון מאסטריקס ועוד אמנים רבים. האמן הפולני הנחשב ביותר הוא גז'גוז' רוסינסקי, שערק כבר בשנות השבעים לשווייץ והפך לאחד מהאמנים החשובים ביותר בתעשיית הקומיקס הצרפתית כשיצר יחד עם הכותב הבלגי יאן ואן האם את סדרות הקומיקס ת'ורגל ו-XIII. למרות עריקתו המשיך רוסינסקי לזכות מיוקרה רבה בארצו גם תחת העידן הקומוניסטי.
בהונגריה התפתחה תעשיית קומיקס בזכות כותב הקומיקס טיבור הורבת', שהתמחה בעיקר בעיבודן של יצירות מהקלאסיקה ההונגרית והעולמית לקומיקס. מרבית תעשיית הקומיקס ההונגרית התרכזה סביב עיתון התשבצים Füles וכמעט כולה הייתה עיבודים של יצירות קלאסיות, בין האמנים החשובים ניתן למנות את ארנו זוראד, אימרה שבוק, פאל קורצ'מארוש, אטילה דרגאי ואחרים. כיום כותב הקומיקס החשוב ביותר בהונגריה הוא פרנץ קיש ובין האמנים החשובים ביותר ניתן למנות את אטילה פזקש, אנדרה שרלוש ואחרים. כיום זוכה בהצלחה בהונגריה המגזין KRETEN, שהוא מעין גרסה הונגרית של מד מגזין.
בגרמניה המזרחית יצאו מספר מגזינים של קומיקס בהם ניתן למנות את MOSAIK שפרסמה את סדרת הקומיקס אברפקס סדרת קומיקס הומוריסטית היסטורית, שמופיעה עד היום וזוכה לפופולריות רבה גם מחוץ לגרמניה, במיוחד בהונגריה. חוברות אחרות שיצאו בגרמניה המזרחית הן FRÖSI, Atze ו־Trommel שפרסמו קומיקס מזרח גרמני מקורי לצד קומיקס ממדינות אחרות ממזרח אירופה, כמו הונגריה, ברית המועצות, פולין ואף קומיקס של יוצרים קומוניסטים מאיטליה צרפת ומקובה.
בבולגריה התפרסם מגזין הקומיקס DAGA, שפרסם קומיקס בולגרי מקורי ומעט קומיקס רוסי של יוצרים כמו איבאילו איבנצ'ב, דוניו דונב רומן פטקוב ואחרים. קומיקס העוסקים בהרפתקאות, היסטוריה, פנטזיה והומור.
ברומניה פעלו מספר יוצרי קומיקס בולטים כמו ליביה רוס, פויו מנו, ולנטין טנסה ואחרים בעיקר בכתב העת, Cutezatorii ובספרונים בעיקר על היסטוריה רומנית.
בצ'כוסלובקיה התפרסמו קומיקס במגזין ABC בין השאר התבלטו יוצרי קומיקס כמו יז'י גרוס, וקיה סאודק - יוצר קומיקס שצונזר פעמים רבות בידי המשטר הקומוניסטי. חוברת נוספת שזכתה להצלחה היא Čtyřlístek שפרסמה קומיקס הנושא את שם החוברת מאת ירוסלב נמצ'ק וקומיקס אחרים של יוצרים נוספים. החוברת זוכה להצלחה בצ'כיה גם היום.
וממשיכותיה בברית המועצות סצנת הקומיקס הייתה מפותחת פחות, בעיקר התפרסם קומיקס בעיתון הילדים וסלי קרטינקי. בין יוצרי הקומיקס הבולטים בתקופה הסובייטית ניתן למנות את ס. קוזמין, ולנטין רוזנצב ואחרים. באסטוניה זכה לפופולריות רבה הקומיקס של אולימאר קאלס. כיום צובר הקומיקס בברית המועצות לשעבר קהל אוהדים נאמן.
יוגוסלביה
ביוגוסלביה התפתחה סצנת קומיקס נפרדת משאר מזרח אירופה. הקומיקס זכה לפופולריות רבה ביוגוסלביה. בין השאר זכו להצלחה קומיקס מערביים מתורגמים, במיוחד מאיטליה השכנה. הקומיקס בסרביה זכה להצלחה רבה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. בין חלוצי הקומיקס ניתן למנות את ג'ורג'ה לובצ'ב יוצר קומיקס פנטזיה. קונסטנטין קוזנצוב, מהגר רוסי שיצר בין השאר עיבודים ליצירותיו של פושקין, סרגיי סולובייב- גם הוא מהגר רוסי שיצר עיבודים ליצירות קלאסיות כמו רומיאו ויוליה, רובין הוד, אייבנהו ואחרים שיצרו קומיקס בסרבית. בין האמנים הקרואטים ניתן למנות את וולטר נויבאואר, שזכה להצלחה גם בגרמניה, אנדראה מאורוביץ, רדובן דבליץ ואחרים בין הסלובנים ניתן למנות את יולס רדילוביץ, שזכה להצלחה גם בגרמניה והולנד. כיום בולטים אמנים כמו בוריס טליאנצ'יץ' ודניאל זזלי הקרואטים, אלקסה גאיץ' ואנקי בילאל הסרבים, כולם זוכים להצלחה רבה גם במערב אירופה.
טורקיה
בטורקיה זוכה הקומיקס לפופולריות רבה. בין סדרות הקומיקס הבולטות ניתן למנות את טרקן, סדרת פנטזיה על לוחם הוני המזכיר את קונאן הברברי, הסדרה עובדה לסדרה של סרטי קולנוע; קראולן, סדרת קומיקס על לוחם טורקי קדום הכוללת סצנות מין מרובות; קפטן וולקן, על טייס קרב טורקי. סצנת הקומיקס האלטרנטיבי פורחת בטורקיה וכוללת מגזינים כמו גירגיר, למאן ולמאניאק. המציגים קומיקס הכולל עיסוק רב בפוליטיקה, ביקורת חברתית ומין, לרוב מזוהים עיתונים אלה עם השמאל החילוני. כמו כן יוצאים בטורקיה ספרי קומיקס רבים בנושא היסטוריה ודת.
אסיה
יפן
ממוזער|250px|Tagosaku to Mokubē no Tōkyō-Kenbutsu (田吾作と杢兵衛の東京見物) של קיטאזאווה ראקוטן (שם עט) - רצועת המאנגה הראשונה (1902)
ביפן מתקיימת תעשיית הקומיקס הגדולה בעולם. הקומיקס היפני המכונה מאנגה מתאפיין בסגנון ציור מיוחד, שאומץ במרבית מדינות מזרח אסיה ובהדרגה גם בידי אמנים מערביים. ביפן קומיקס נקרא בידי מרבית הציבור ועוסק במבחר נושאים החל מהנושאים המסורתיים כמו הומור, והרפתקאות, ועד מאנגה ספורט (בייסבול, כדורגל), אוכל (יין) ועוד. יש גם מאנגה בנושאים שאינם מתקשרים אסוציאטיבית עם קומיקס כמו ספרי לימוד, הדרכה וכדומה. הקומיקס היפני זוכה החל משנות ה-70 להצלחה גדולה ברחבי מזרח אסיה, אז גם החלה חדירתו למערב. בשנות ה-90 החל הקומיקס היפני לצבור הצלחה רבה במערב ולצבור קהל מעריצים, הצלחה זו נמשכת עד היום. בין אמני הקומיקס היפניים הבולטים ניתן למנות את אוסמו טזוקה, המכונה אלוהי המאנגה, אשר יצר בין השאר קומיקס כמו אסטרו בוי, שלושה אדולף ועוד רבים; קצוהירו אוטומו יצר את סדרת הקומיקס אקירה העוסק בעולם עתידני אפוקליפטי; אקירה טוריאמה, יוצר דרגון בול; גוסקי קוג'ימה יצר סדרת זאב בודד וגור; קייג'י נקזאווה יוצר ראיתי זאת על טראומת הפצצה האטומית בהירושימה; ומסמונה שירו, יוצר הרוח שבמעטפת; הירואיקו ארקי יוצר ההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו.
דרום אסיה ומזרחה
בקוריאה הדרומית מכונה הקומיקס מנהואה. הקומיקס הקוריאני מושפע מאוד מהמאנגה היפנית ובעקבות הצלחת המאנגה במערב זוכה גם הוא להצלחה, בנוסף על הצלחה במדינות מזרח אסיה. בין היוצרים החשובים ניתן למנות את לי היון סה יוצר סדרת ארמגדון, קין ג'אי הואן יוצר סדרת מלך השאול ועוד רבים נוספים.
בהונג קונג התפתח סגנון קומיקס שדומה במבט שטחי לסגנון המאנגה היפנית אך סגנונו, לרוב, ריאליסטי יותר. רבים מהקומיקס הנוצרים בהונג קונג עוסקים באומנויות קרב ובמיתולוגיה סינית. הקומיקס ההונג קונגי מצליח בעיקר במדינות מזרח אסיה ובמידה פחותה במערב. בין הסדרות הבולטות ניתן למנות את שלוש הממלכות, של לי ג'י צ'ינג, אמנים נוספים הם טוני וונג, אלפונסו לם ואחרים.
בתאילנד זוכים לפופולריות רבה שני שבועוני קומיקס הומוריסטיים בשם מהאסנוק וקאי הואה רוה, שמפרסמים סדרות קומיקס שהמפורסמת שבהן היא פנג פונד. בנוסף על כך מצליח בתאילנד ז'אנר קומיקס האימה.
סין בסין התפתח סגנון מיוחד של ספרוני קומיקס, שהציגו תמונה אחת בכל עמוד. גם סיפורי קומיקס מערביים מתורגמים התפרסמו בעבר בפורמט זה. לרוב הציגו ספרונים אלה סיפורים מההיסטוריה של סין ותעמולה פוליטית קומוניסטית. בין האמנים הבולטים בז'אנר זה אפשר למנות את יואן טו צ'ן. בנוסף על כך נוצרו בסין קומיקס בסגנון סיני מיוחד רבים מהם ללא מילים. בין האמנים הבולטים ניתן למנות את אלפונסו וונג, יוצר סדרת OLD MASTER Q, שהתפרסמה בארצות רבות. כיום כמו בשאר מדינות מזרח אסיה מושפע הקומיקס בסין מהמאנגה היפנית ומהקומיקס בהונג קונג וטאיוואן. בין האמנים הבולטים בז'אנר זה ניתן למנות את סונג יאנג, בנג'מין ואחרים.
בטייואן התפתחה סצנת קומיקס, שמושפעת גם היא בחלקה מהמאנגה היפנית. יוצר הקומיקס הטאיוואני החשוב ביותר הוא צאי צ'ין צ'ונג, שיצר, בין השאר קומיקס על הדתות החשובות בסין, קונפוציוניזם, טאואיזם ובודהיזם, ספריו תורגמו לשפות רבות.
בהודו ישנה סצנת קומיקס ענפה במבחר ז'אנרים. קו הקומיקס המפורסם ביותר בהודו הוא Amar Chitra Katha. הכולל סיפורים על ההיסטוריה, המסורת העממית והדתות של הודו, במיוחד על הדת ההינדית.
בפיליפינים נוצר קומיקס ברמה גבוהה וסגנון ציור ריאליסטי במיוחד בתחום הפנטזיה וההרפתקאות. בין החוברות החשובות ניתן למנות את PILIPINO KOMIKS. אמני קומיקס פיליפינים כמו אלפרדו אלקלה, מר אמונגו, אלכס ניניו ונסטור רדונדו זכו להצלחה במערב ועבדו בתעשיית הקומיקס האמריקאית.
באינדונזיה התפתח הקומיקס עוד בתקופה הקולוניאלית הקומיקס האינדונזי עוסק במבחר נושאים בהם מיתולוגיה, חיי היום יום באינדונזיה ואפילו גיבורי על. בין היוצרים החשובים ניתן למנות את קוויק אינג הו, יוצר סדרת הקומיקס wiro, קהו וואנג גייה, דג'איר ואחרים.
ו בין אמני הקומיקס החשובים במלזיה ניתן למנות את נואק, ריזלמן ואחרים שפרסמו את יצירותיהם בעיתון Utusan Malaysia. המגזין הסינגפורי Apo?, מפרסם יצירות של אמני קומיקס מלזיים כמו רודי, קויופ, בנדי ואחרים.
ישראל
ממוזער|מדור הקומיקס של עולם הילד במדיטק של חולון
בישראל תחום הקומיקס מצומצם יחסית. קומיקס מתפרסם בכתבי עת המיועדים לילדים ונוער, ולעיתים גם בעיתונים ובכתבי עת הפונים למבוגרים. כמו כן מתפרסמים, במידה מצומצמת, ספרי קומיקס (חלקם מהווים אוסף של קטעים שפורסמו בכתב עת) ורומנים גרפיים. חוברות קומיקס כמעט אינן מתפרסמות בעברית (סדרות כוללות לרוב רק מספר חוברות), וספרי קומיקס זרים בדרך כלל ניתן להשיג רק בחנויות מיוחדות או בייבוא אישי מחוץ למדינה. במגדל העמק מתקיים מדי שנה פסטיבל הקומיקס הגדול בישראל בשם אנימיקס.
במרבית הספריות הציבוריות בישראל ניתן למצוא ספרי קומיקס במחלקת ספרי הילדים והנוער (הללו כוללים בדרך כלל את ספרי "זבנג!" ו"בבא", סדרת "פלאפל מן" ו"אדי בלגאן" העבריים, ואת "אסטריקס", "טין טין" ו"בון" שתורגמו לעברית).
אחד הקומיקסאים הבולטים בישראל הוא אורי פינק. סדרת הקומיקס שלו זבנג!, זכתה לפופולריות חסרת תקדים ופורסמה ב-20 ספרים במשך למעלה מ-20 שנה. זבנג! מפורסמת עד היום במעריב לנוער ומגזין זבנג. פינק יצר ופרסם מספר ספרי וסדרות קומיקס נוספים, כאשר הבולט שבהם הוא סופר שלומפר.
סצנת הקומיקס האלטרנטיבית פורחת בישראל משנות ה-90 של המאה ה-20, בעיקר בתל אביב. אחד הבולטים בתרבות זו היה דודו גבע שנחשב כמפתח תרבות הקומיקס הישראלית בכלל וגם כשותף לתרבות הקומיקס האלטרנטיבית בפרט (למשל כיוצר החוברת "ספרות זולה" וחבורת A4).
במקביל, בעשור האחרון ישנה פריחה של חוברות וספרי קומיקס בציבור החרדי. נכון ל-2018, מיועדים רוב ספרי הקומיקס בארץ לילדים מהציבור החרדי, ואלה כוללים לרוב סיפורי הרפתקאות חינוכיים. בין האמנים המפורסמים בציבור החרדי: גדי פולק, אלי וגולד קומיקס, מנחם תעיזי, מוטי הלר, דוד ביכמן, רחלי דוד, בת שבע הבלין, ועוד.
בדצמבר 2012 הוקמה מחלקת קומיקס בהוצאת שלגי, המחלקה שהוקמה פועלת כגוף עצמאי בשם "שלגי קומיקס" ומוציאה לאור חוברות קומיקס מדי חודש. החוברות מחולקות למספר סדרות: אבירי הנמר, שומרי השכונה, שליטי הדינוזאורים ומופרעים עם קבלות.
אוקיאניה
אוסטרליה
שנות ה-50 היו שנות הזוהר של הקומיקס באוסטרליה בעקבות חוק שאסר יבוא של קומיקס. מכיוון שכך, על מנת לקרוא קומיקס, היה צורך לייצרו באוסטרליה עצמה. בין היוצרים הבולטים של התקופה ניתן למנות את ג'ון דיקסון יוצר הסדרות אייר הוק וקרימסון קומט, הארט איימוס יוצר זיפ קומיקס, פול ווילהלן יוצר סדרת הקומיקס הפנתר ואחרים. בין סדרות הקומיקס ההומוריסטיות ניתן למנות את ג'ינג'ר מגס, שמופיעה עד היום ומפורסמת בארצות רבות. כיום ניתן למנות בין האמנים הבולטים באוסטרליה את גארי צ'אלונר, גלן למדסן, שיוצרים קומיקס בסגנון גיבורי על ויוצרים אחרים.
ניו זילנד
בין יוצרי הקומיקס החשובים בניו זילנד ניתן למנות את מוריי בול - יוצר סדרת הקומיקס הפופולרית Footrot Flats המספרת על חיי החווה בניו זילנד. יוצר חשוב אחר הוא דילן הורוקס שיצר את סדרת הקומיקס PICKLE, שזכה להצלחה מסוימת בארצות הברית.
אנציקלופדיות ומאגרי מידע
ישנו מבחר גדול של אנציקלופדיות המתמחות בקומיקס. חלקן כלליות וחלקן מתעסקות בקומיקס במדינה מסוימת, הוצאה מסוימת ואפילו אנציקלופדיות שעוסקות בקומיקס אחד בלבד. חוקר הקומיקס החשוב ביותר כיום הוא האמריקני מוריס הורן, שהוציא לאור מספר אנציקלופדיות העוסקות בקומיקס עולמי, כמו "World Encyclopedia of Comics" בנוסף על אנציקלופדיות העוסקות בקומיקס בארצות הברית כמו "Years of American Newspaper Comics 100" ואחרות. האנציקלופדיה המקיפה ביותר כיום לענייני קומיקס היא הקומיקלופדיה שמופיעה באתר למביק. בקומיקלופדיה מופיעים אלפי ערכים על אמני קומיקס מרחבי העולם.
בין מאגרי המידע החשובים ביותר לענייני קומיקס ניתן למנות את מאגר הקומיקס הכללי הממוחשב "Grand Comics Database". מאגר חשוב אחר הוא INDUCKS שעוסק בקומיקס של וולט דיסני.
כתבי עת
ברחבי העולם מופיע מספר לא קטן של כתבי עת המתמחים בקומיקס מההיבט האינפורמטיבי והמחקרי. בהם ניתן למנות את הירחון האמריקני WIZARD, שעוסק בקומיקס המופיע בארצות הברית. השבועון הצרפתי BoDoï. המגזין הצרפתי BDB המגזין הטורקי, Serüven. המגזין ההולנדי Stripschift. הרבעון הספרדי GUIA QUINCENAL DEL COMIC ואחרים.
מחקר
מחקרים רבים נכתבו אודות קומיקס במבחר תחומים, החל בקומיקס כאמנות, דרך היסטוריה, סוציולוגיה ונושאים נוספים.
מוזיאונים ותערוכות
בין המוזיאונים החשובים לקומיקס ניתן למנות את מוזיאון הקומיקס בבריסל שבבלגיה. מוזיאון הקומיקס בניו יורק מוזיאון הקומיקס בבוקה רטון, פלורידה, מוזיאון המאנגה הבינלאומי בקיוטו שביפן ואחרים. בישראל פועל המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון.
בין תערכות הקומיקס החשובות ניתן למנות את התערוכה הבינלאומית השנתית באנגולם שבצרפת.
פרסים
בין הפרסים החשובים ביותר בתחום הקומיקס ניתן למנות את פרס אייזנר האמריקני הקרוי על שם אמן הקומיקס היהודי-אמריקני וויל אייזנר. פרס חשוב אחר הוא הפרס המוענק בפסטיבל אנגולם בצרפת. משרד החוץ היפני מעניק פרסים ליוצרי קומיקס מצטיינים שיוצרים בסגנון מאנגה.
חנויות קומיקס
שמאל|ממוזער|250px|חנות הקומיקס Büyülü Rüzgar באיסטנבול שבטורקיה
חנות קומיקס היא חנות אשר עיסוקה העיקרי הוא מכירה ושיווק של חוברות קומיקס על גרסאותיהן השונות ומוצרים נלווים כגון דמויות פעולה (action figures), מיניאטורות, פוסטרים ואף פרטי לבוש הקשורים לנושא.
בין חנויות הקומיקס החשובות בעולם ניתן למנות את למביק באמסטרדם, Mile High Comics בקולורדו ספרינגס, Mega City Comics בלונדון ואחרות. בישראל פעילות שתי חנויות קומיקס: קומיקס וירקות וקומיקאזה.
לקריאה נוספת
גיליון המוקדש לנושא "קומיקס", משקפיים #4, יולי 1988
חוה יסעור, "על קומיקס וקומיקס לילדים", מעגלי קריאה #27, מרץ 2001, עמ' 70–76
דני פילק, הפוליטיות של הקומיקס: מסופרמן ועד טינטין, הוצאת רסלינג, 2017
סקוט מקלאוד, להבין קומיקס - האמנות הסמויה מעין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
קישורים חיצוניים
הקומיקלופדיה אנציקלופדיית אמני קומיקס באתר למביק
מאמר על הרומן הגרפי "lex luthor: man of steel" באתר פאנדום
אתר הבית של תאורטיקן הקומיקס סקוט מקלאוד, מחבר הספר להבין קומיקס: האמנות הנסתרת מעין (Understanding Comics: The Invisible Art)
קומיקס וקריקטורה , בצלאל - "היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים", גיליון #15, ינואר 2010
היסטוריה של הקומיקס הבלגי-צרפתי, מיכה יניב
אתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס
הערות שוליים
*
| 2024-10-10T11:32:16
|
תיבת נוח
|
REDIRECT תיבת נח
| 2007-05-20T15:50:13
|
אילת
|
אֵילַת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל. משמשת כעיר נמל ותיירות מרכזית. שוכנת בדרום הערבה, שייכת למחוז הדרום, ומתגוררים בה כ-53,600 תושבים. היא העיר היחידה בישראל השוכנת לחופי ים סוף.
העיר נקראת על שם העיר המקראית אֵילַת (גם: אֵילוֹת), הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, לצד העיר עציון גבר, בתקופות ממלכת ישראל המאוחדת וממלכת יהודה כעיר נמל יהודית על שפת ים סוף – "תחנת הצי המסחרי של העם העברי". בדיון בוועדה הגאוגרפית (שקדמה לוועדת השמות הממשלתית) על שמה של העיר, הייתה התלבטות אם לקרוא לעיר "אילת החדשה" או "עציון גבר", ומכיוון שהשם נטמע בציבור, הוחלט לקרוא למקום אילת אף שהעדויות הארכאולוגיות אז לא הוכיחו שהזיהוי מדויק.
בתקופת המנדט הבריטי שכנו במקום כפר בדואי בשם אום א-רשראש (בערבית: أم الرشراش) ותחנת משטרת המנדט. מדרומה שוכנת העיירה טאבה בסיני שבשליטת מצרים, וממזרחה לה נמצאת העיר עקבה שבשליטת ירדן. ב־1949 נכבש המקום מצבא עבר הירדן, במהלך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, ושימש בעיקר כמחנה צבאי. בשנת 1950 הוקם במקום יישוב קטן ושדה תעופה. אילת הוכרזה כעיר בשנת 1959.
שטח השיפוט של אילת הוא 98,760 דונם, מה שממקם אותה כעיר החמישית בגודלה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים), וממסים נוספים.
החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתקיים באמצעות כביש 90, לאורך הערבה, וכן באמצעות כביש 40, העובר באזורי המישור, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע לעיר אילת בטיסה לנמל התעופה רמון. ממרכז הארץ, מנמל התעופה בן-גוריון, בטיסה הנמשכת 35 דקות, או מצפון הארץ, מנמל התעופה חיפה, בטיסה הנמשכת פחות משעה.
אטימולוגיה
מקור השם אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהמקור למילה "אילת", באה מהשורש העברי איל, שהוא גם השורש למילה אלה, שמשמעותה הוא האלה ארצישראלית, מין עץ ממשפחת האלתיים.Grinzweig, Michael (1993). Cohen, Meir; Schiller, Eli (eds.). "From the Items of the Name Eilat". Ariel (in Hebrew). Ariel Publishing (93–94: Eilat – Human, Sea and Desert): 110. השערה נוספת היא ש"אילת" למעשה באה מהמילה איל שמשמעותה כבש ממין זכר. זאת מכיוון שהאילים מוזכרים בתנ"ך פעמים רבות, בעיקר באזור הדרום.
היסטוריה
העת העתיקה
תקופת הברזל
ראשיתו של היישוב בקצהו הצפוני של הים האדום, הייתה כנראה בעיר עציון גבר, ששרידיה מצויים בתחומי ירדן, קרוב אל הגבול עמה. המקום נקרא תל אל-ח'ליפה. אילת הייתה עיר נמל ומסחר ומרכז נחושת. בתל אל-ח'ליפה נמצאה מצודה ריבועית בגודל של כ-100 על 100 מטר מתקופת הברזל. למצודה שער "מקראי" בעל שני תאים מכל צד. בחלקה הצפוני של המצודה נמצא מבצר או ארמון. לדעת הארכאולוג נלסון גליק היה כאן גם מפעל התכה גדול של סיגי נחושת שהובאו מתמנע. בחדר בארמון נמצא חותם עם ציור של אייל ועליו כתובת "ליתם". על פי הארכאולוג נחמן אביגד, יש ליחס את החותם ליותם בן עוזיה מלך יהודה. על פי סוגי החרסים הרבים שנמצאו באילת כתב נלסון גליק כי אילת היא עציון גבר שהייתה המרכז של חבל גדול. אך בזמן המקרא הם מופיעים כשני מקומות, וייתכן שעם השנים התחברו או שאילת הייתה מחוז בעציון גבר.
בתל אל-ח'ליפה נמצאו גם אוסטרקון ועליו רשימת שמות אדומית וחותם של משרת מלך אדום.שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, מוסד ביאליק, 1992, עמ' 213–218; הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 343–347.
במקרא
העיר נזכרת במספר מקומות בתנ"ך כעיר בארץ אדום:
אילת נזכרת כאחת התחנות במסע בני ישראל במדבר ביציאת מצרים. על פי המקרא, דוד המלך, שכבש את ארץ אדום הסמוכה, השתלט גם על אילת.
במסגרת שיתוף הפעולה הרחב בין ממלכת צור הפיניקית תחת חירם הראשון וממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד ושלמה, מלחי חירם השיטו את אניות שלמה מאילת לאופיר ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים,, ; , ; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.6.4 ואניות תרשיש של שלמה הפליגו עם אניות חירם והביאו גם הן אוצרות רבים.,
בתקופה ההלניסטית והרומית
סטראבון הזכיר סיפורים על העיר אילה, היושבת בראש "המפרץ הערבי", המתפצל מצדו האחד לכיוון אילה ועזה וקרוי "המפרץ האילניטי" על שם אילה, ומצדו השני לכיוון מצרים.סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2.30 דיודורוס סיקולוס מזכיר את "המפרץ הלאיאניטי" (על שם אילת, שיבוש מתוך בלבול עם הלחיאנים ), בו חיו בימיו בעיקר נבטים, ואחרים מזכירים את "המרץ האָילניטי".דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 3.43.4 (ראו ב-מקור היווני וב תרגום לאנגלית) בנבטית נקראה העיר "אילת". סופרים שונים אחרים מתקופה זאת הזכירה את "אילה" והמפרץ הקרוי על שמה. חלקם תיארו את האזור כקצה הדרומי של פיניקיה. במאה ה־3 לספירה עברה אילת מערביה לפלשתינה.
בספרות היהודית לאחר החורבן
שמאל|ממוזער|230px|מפרץ אילת, 1945
המשנה מציינת עיר בשם "אילת" בזמן בית המקדש השני, אך מדובר על עיר בטווח הליכה של יום אחד בלבד מירושלים, ואין זו אילת שלחוף הים האדום (יש משערים שהכוונה לבית גוברין).
לפי ההלכה אילת נחשבת כחוץ לארץ, מפני שהיא איננה בתוך גבולות ארץ ישראל המקראית. לכך השלכות ההלכתיות רבות כגון מצוות יישוב ארץ ישראל שאינה תקפה באדם המתיישב באילת או בערבה הדרומית, וכן לעניין קדושת שביעית שאין איסור בעבודת קרקע ואין בפרותיה קדושת שביעית. לעניין יום טוב שני של גלויות נחלקו האחרונים יש פוסקים דעת האור לציון שיש לנהוג יום טוב שני של גלויות באילת בין להקל ובין להחמיר. וכן נראה שסובר בספר מועדים וזמנים חלק ח' (סימן רכא). הסוברים שיש חיוב לעשות יום טוב שני מכיוון שהיא מוגדרת כחו"ל, ואחרים חולקים וסוברים ובספרו עיר הקדש והמקדש חלק ג' (פרק יט אות ה–ו). וכ"כ הגרב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ח' (סימן מז) והגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (סימן פח) והגרצ"פ פרנק במקראי קודש על פסח חלק ב' (סימן נח אות ב). וכן פסק בשו"ת שמחת כהן (חלק אורח חיים סימן קנז). וכן העלה באריכות בשו"ת ציץ אליעזר חלק ג' (סימן כג). וכ"כ בספר ברוך שאמר הלכות יום טוב (עמודים רסח–רסט) ששמע מבעל הציץ אליעזר שכן דעת החזון איש. וכן דעת הגר"פ עפשטיין והובא בספר מועדים וזמנים שם. וכ"כ בספר ילקוט יוסף הלכות שביעית (מהדורת תשע"ה עמוד עז) בשם הגר"ע יוסף שאין צריך לחוש ולעשות ב' ימים טובים באילת שמכיוון שבזמן בית המקדש השלוחים היו יכולים להגיע ולעדכן על קידוש החודש, לכן אילת נכללת בגדר ארץ ישראל לעניין יום טוב.
בתקופת הכיבוש המוסלמי
בכתביהם של היסטוריונים ערבים מימי הביניים, מופיע הסכם בין מוחמד ליהודי אילת, ג'רבה ואדרוח' (בעבר הירדן המזרחי). במכתב ששלח להם, מאשר מוחמד כי ליהודי אילת הזכות לשמור על דתם, ומאפשר להם לשמור על השליטה בעיר בתמורה למס שנתי שישלמו לו. עם זאת, העיר אילת ושאר ארץ ישראל נכבשו על ידי הצבא המוסלמי באמצע המאה השביעית. במהלך התקופה המוסלמית הייתה לאילת (ayla) חשיבות מסוימת, לפרקים, בתור תחנה בדרך למכה.
בתקופת הכיבוש הבריטי וקום המדינה
ממוזער|אילת, בין 1947 ל־1953, בצילום משה מרלין לוין
הבריטים קיימו באילת שהייתה קרויה אז אום רשרש, תחנת משטרה. דוד בן-גוריון, עוד לפני קום המדינה, בשנת 1934, הגיע לאום-רשרש והיה ראשון החולמים בעת החדשה על הפיכתה של אילת לעיר נמל בין-לאומית.
בשנת 1945 נערך מסע רגלי בשליחותו של בן-גוריון, ובהובלת שמריהו גוטמן מהנקודה הדרומית של היישוב ברביבים לאום רשרש, במטרה לבחון את אפשרויות ההתיישבות בדרום הנגב והערבה, ולבחון את האפשרות לפרוץ דרך רגלית למעפילים מעיראק דרך ים סוף.
250px|ממוזער|שמאל|אום רשרש כיום לאחר שיפוץ ושימור המבנה
ב-22 בינואר 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת "גרעיני התיישבות באילת": "יש 600 אנשים מועמדים להתיישבות לאילת: קבוצת הצופים מהכשרת עין-גב (70 איש), נוער עובד מגבת (75), "נחשולים" מקרית-ענבים (80), נוער מקבוצת שילר (50), קבוצה מנוער המושבים (50), התנועה המאוחדת, דגניה ב' (45), חיים גבתי רוצה לקחת קבוצה של 50 איש מ"השומר הצעיר", ויש כ-70 איש בודדים. רוצים לצרף מהגדנ"ע בתל אביב (150).
במסגרת מבצע עובדה, ב-10 במרץ 1949 ט' באדר, נכבשה משטרת אוּם רַשְרַש שלחוף מפרץ אילת, והנפת דגל הדיו במקום ציינה את סיומה של מלחמת העצמאות. במקומה של אום רשרש הוקמה אילת. המושל הראשון באילת היה אברהם זכאי.
העיר אילת הישראלית הוקמה כיישוב קטן ב-1950. ביישוב הקטן והמרוחק באותה עת, התגוררו מספר עובדי נמל, אנשי צבא ואסירים משוחררים. התחבורה לעיר הייתה קשה בשנים אלו ונעשתה דרך מצפה רמון או באמצעות מטוסים קלים שנחתו במנחת שהוקם בסמוך ליישוב. בתאריך 28 בפברואר 1950 נחנך באילת שדה תעופה.
בתחילת שנת 1956 הגיע ראש המועצה הראשון, חנוך ננר, למחנה מעבר לעולים במרסיי וחיפש בעלי מקצוע מקרב העולים שהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. 70 משפחות נבחרו, העולים הגיעו לארץ ולאחר מכן הובאו לאילת במטוסי חיל האוויר בשני גלים – ב-20 בפברואר וב-3 באפריל אותה שנה.
לאחר מבצע קדש
235px|ממוזער|ימין|רה"מ דוד בן-גוריון נואם בחגיגות העשור לעיר אילת, 1959. בשורה הראשונה (משמאל): הרמטכ"ל חיים לסקוב, ראש העיר חנוך ננר, ואלוף פיקוד דרום אברהם יפה.
260px|ממוזער|מבט על העיר ב-1963 לערך
250px|ממוזער|חזית הכניסה הראשית לבית פיליפ מורי – בית התרבות הראשון של אילת בתכנון אדריכל אבא אלחנני
מבצע קדש נתן לאילת תנופה והיא החלה מתפתחת הן בתור מועצה מקומית, הן בזכות הנמל שלה והן בזכות התחלת ניצול היופי התיירותי שבה. בשנות ה-60 סבלו תושבי העיר מיוקר מחירים שהיו בין הגורמים לגל עזיבת תושבים בשנת 1962. ב-1960 נחנך האגף הראשון במרכז רכטר שהיה למרכז האזרחי של העיר שכלל גם את בניין העירייה, כיכר אזרחית, קולנוע "אילת" ובניין משרדים "בית סולל בונה" שבלט בנוף הודות לגובהו שהתנשא לשבע קומות והיה לבניין הגבוה באילת במשך שנים רבות.
בשנת 1966 קידם ראש העיר, יוסקה לוי, תוכנית לבניית בתי זיקוק סמוך לנמל אילת, ואפילו הונחה אבן פינה למפעל על ידי פנחס ספיר, למרות התנגדות עזה של שרים אחרים בממשלה ותושבי העיר. מלחמת ששת הימים, הפכה את אילת לעיר מעבר בדרך לסיני. אף על פי שמבחינה תיירותית, היא עמדה בצל של מקומות כגון שארם א-שייח', הרי שחשיבותה כמקום מעבר אזרחי וצבאי, תרמו לפיתוחה. בשנת 1968 נפתח בעיר בית החולים יוספטל שנועד לשרת מעבר לתושבי העיר גם את האוכלוסייה ביישובי הערבה ואת חיילי צה"ל בבסיסים השונים באזור. בתקופת מלחמת ההתשה הבסיס הצבאי והנמל האזרחי היו יעד למספר תקיפות של צוללים מצרים. באפריל 1969 נורו קטיושות מעקבה שבירדן על אילת, ושמונה אזרחים נפצעו. בתגובה הפגיז צה"ל מטרות בעקבה.
הנסיגה הישראלית מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, החזירה את אילת למקומה התיירותי הבלעדי לישראלים לחופי הים האדום. בתי מלון חדשים נבנו בעיר לאורך שנות ה-80 וה-90, בהם בתי מלון מפוארים.
המאה ה-21
במהלך רוב שנות קיומה, נהנתה אילת משקט ביטחוני, בעיקר ממלחמת ששת הימים ובהמשך מהסכמי השלום עם ירדן ומצרים.
עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21, החלו גורמי טרור שונים להתבסס בסיני ומעט גם בירדן. גורמים אלו יזמו ירי קטיושות באוגוסט 2005 ופיגוע טרור של מחבל מתאבד, בו נרצחו שלושה מתושבי העיר. מעברם של פלסטינים רבים לסיני מרצועת עזה, בצד ידיעות כי גורמי טרור מעוניינים לפגוע בתדמיתה של אילת, הגבירו את החשש מפיגוע אפשרי בעיר. בינואר 2008 נסגרו לראשונה לתנועת אזרחים אתרי תיירות מרכזיים בסביבה, כגון: הקניון האדום והר צפחות, וכן הכביש המערבי (כביש 12) המוביל לעיר.
באפריל 2010 נורתה קטיושה לעבר אילת מסיני, אך פגעה בעקבה. באוגוסט 2010 חלה תקרית נוספת בה שוגרו 5 רקטות אל עבר אילת מסיני; אחת מהקטיושות פגעה בסמוך לשדה התעופה בעיר והסבה נזק, אחת נוספת התפוצצה בשטח חקלאי הסמוך לעיר. שאר הרקטות נפלו בים או בשטחי עקבה הירדנית. ב-18 באוגוסט 2011 אירעה בכביש 12, כ-12 ק"מ מצפון לאילת, מתקפת הטרור בדרום ישראל, שבה נהרגו שמונה ישראלים.
ב-13 באוגוסט 2013 יירטה כיפת ברזל לראשונה רקטה שנורתה לאילת, לאחר שנשמעה אזעקה כפולה בעיר. ביולי 2014 במהלך מבצע "צוק איתן" נפלו שתי רקטות במרכז העיר, לא היו נפגעים אך היו מספר נפגעי חרדה ונגרם נזק לרכוש.
ב-2019 נסגר נמל התעופה הישן במרכז העיר עם פתיחת נמל התעופה רמון, והחלו עבודות בשטחו, בין היתר מתוכננת מערכת כבישים שתחבר בין מזרח העיר למערבה ואזור תיירות ופנאי.
בנוסף, בשנה זו, נחתם הסכם גג שבמסגרתו ייבנו 18,372 יחידות דיור חדשות בתשע שכונות חדשות, 6,930 חדרי מלון ו-146 אלף מ"ר שטחי תעסוקה. לפי ההסכם, אילת צפויה להכפיל את מספר תושביה.
ב-2023 הסתיימו העבודות על הקמת פארק מים בשטח של כ-20 דונם. עלות הקמתו נאמדה בכ-60 מיליון שקל.
בדצמבר 2020, כעשור אחרי שהותקן שדה סולארי ראשון באזור, אילת וסביבתה הצליחו לספק לעצמן את כל צריכת החשמל בשעות היום מאנרגיה ירוקה.
באוקטובר 2023, לאחר מתקפת הפתע על ישראל ותחילתה של מלחמת חרבות ברזל פינתה רשות החירום הלאומית 35 אלף תושבים מתושבי הדרום לעיר אילת. המפונים מתארחים בכ-30 מלונות בעיר. המשפחות הגיעו מיישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, אשקלון ויישובים אחרים בדרום. חלקם הגדול חזרו כבר לביתם אולם עדיין נשארו שם מפונים.
במהלך המלחמה, נורו טילים, רקטות וכטב"מים לכיוון אילת על ידי החות'ים ומעזה. ב-9 בנובמבר, התפוצץ כטב"ם מתאבד שהגיע מסוריה בפתח בית ספר בעיר. התקרית הסתיימה ללא נפגעים.
אוכלוסייה
נכון ל-2014, הגרעין הקהילתי, כ-13% מסך תושבי העיר, מתגוררים בה מעל 20 שנה. כ-18% חיים בה בין 10 ל-20 שנים. מכאן שכ-31% מתושבי העיר מהווים את האוכלוסייה הוותיקה (10 שנים ומעלה) בעוד ש-69% מתושבי העיר נמצאים בה פחות מ-10 שנים. ילדים: בעיר ישנם מעל 13,000 ילדים ובני נוער בגילאים 0–18.
להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר:
כ-3.5% מתושביה הם ערבים-מוסלמים, כ-0.6% ערבים-נוצרים וכ-0.5% דרוזים.בעיר היו אלפי מסתננים מאפריקה שהיוו כשמינית מאוכלוסיית העיר נכון להיום אוכלוסייה זו הצטמצמה בעקבות בלימת הסתננות המהגרים בגלל בניית הגדר בין ישראל למצרים ורובם היגרו למרכז המדינה, חלק גדול מהם עובדים בתיירות בעיר והם אינם נכללים בנתוני הלמ"ס.
על פי דו"ח שפורסם ב-2020 על פי נתוני 2019, אילת דורגה ראשונה בעבירות מין, רכוש ומוסר ביחד לגודל האוכלוסייה, אף שחלה ירידה משמעותית בשנים האחרונות בנתונים. נתון זה, כמו נתונים סטטיסטיים רבים אחרים (כגון צריכת חשמל ומים ממוצעת לתושב), כולל בתוכו גם את התיירים הרבים השוהים בעיר ועובדים זמניים, המגדילים בפועל משמעותית את מספר האנשים הנמצאים בעיר בכל זמן נתון.
כלכלה
ממוזער|250x250px|אקוואריום ענק במצפה התת-ימי באילת
שמאל|ממוזער|250px|הטיילת בחוף הצפוני של אילת
שמאל|ממוזער|250px|הרי אילת, אילת ומפרץ אילת. מבט ממזרח למערב
תיירות
אילת היא עיר קייט ותיירות, שהתבססה על הים האדום ושונית האלמוגים שבו שהיוו בסיס לשמורת חוף האלמוגים. על כך נוספים הטיילת הסמוכה להם, פעילויות ימיות שונות, תנאי אקלים נוחים בעונת החורף ונוף המפגיש בין מדבר והרים. באילת ישנן אטרקציות שונות, בהן המצפה התת-ימי, ריף הדולפינים, פארק הקרח עם משטח החלקה אולימפי (קניון אייסמול), פארק מים ועוד. מהעיר יוצאות הפלגות נופש קצרות, כולל ספינות כוללות קומה תת-ימית עם קירות זכוכית המאפשרים מבט על שמורת האלמוגים.
באילת כ-48 בתי מלון ומספר החדרים לאורחים עומד בה על כ-11,000, לצד מרכזי בילוי ובידור. מאז שנת 2001 אין בה בניה של בתי מלון חדשים. אמנם הוקצאה לכך לגונת הרחצה הממוקמת בחלקה המזרחי של העיר, בין מלון הרודס לגבול עם ירדן. אך בפועל לא בנו בה, אחד הגורמים שהביאו למחיר גבוה ללינה בעיר. תכנון לבתי מלון קיים גם על שטחי שדה התעופה שפונה.
הסכם השלום עם ירדן, היטיב בעיקר עם שכנתה הירדנית של אילת, עקבה, ופחות עם העיר הישראלית. פריצת האינתיפאדה השנייה, בסוף שנת 2000. בנוסף לכך שמחירי המלונות היו גבוהים משמעותית ממלונות בעקבה או בסיני עם רמת השירות דומה, הובילו להיעלמותה של אילת ממפת התיירות העולמית. אם בסוף שנות התשעים היו באילת כ-1.6 מיליון לינות של תיירים בשנה,מתוך דו"ח של ארסנט & יאנג. 2006 בעשור הראשון והשני של המאה ה-21 כמויות הלינות של תיירים שלנו באילת נעה בין 400 ל-750 אלף. (ירידה של בין 55 ל-75 אחוזים) והעיר מאז מבוססת בעיקר על תיירות פנים. לאור תפוסת המלונות הנמוכה באילת בין חג סוכות לחג הפסח, בין השנים 2015 ל-2019 משרד התיירות סבסד בסכום של כ-60 אירו על כל תייר זר שנחת בשדה התעופה הבין-לאומי של אילת. אך למרות זאת, המחירים הגבוהים של הלינה הובילו לכך שאחוז ניכר מהתיירים לנו דווקא בסיני ובעקבה.
בשנת 2019 נרשמו באילת כ-7 מיליון לינות בבתי המלון מתוכם כ-90% היו לינות של ישראלים.
בקיץ 2023 נפתח באילת פארק המים "ווטרלנד" שהושקעו בו 80 מיליון שקלים. הפארק מכיל 3 מגדלי מים הכוללים 24 מגלשות בהן המגלשה הגבוהה ביותר בישראל.
החלק האחרון של שביל ישראל יורד מהר צפחות אל בית ספר שדה אילת.
פסטיבלים וכנסים
החל משנת 1987 מתקיים באילת פסטיבל ג'אז בים האדום המושך לעיר תיירים מישראל ומהעולם, ובנוסף נערכים בה פסטיבלים אחרים המהווים מוקד משיכה לתיירות פנים: כגון התימניאדה, הספורטיאדה ועוד. בעיר מתקיימים גם כינוסים שנתיים נוספים רבים המהווים את עיקר התיירות המגיעה לעיר בעונת החורף.
בשל האקלים הנוח מתקיימות באילת תחרויות ספורט מרחבי העולם, בכך העיר מושכת אליה תיירות ספורט. כ-250,000 ספורטאים מגיעים מדי שנה לעיר במסגרת זו.
החל משנת 2001 מתקיים בעיר פסטיבל פאנג'ויה אשר מניב לעיר הכנסות בגובה עשרות מיליוני שקלים.
התוכנית האסטרטגית לשיפור התיירות בעיר
250px|ממוזער|שמאל|מצלול ז'ול ורן במפרץ אילת
250px|ממוזער|עיר המלכים באילת שנסגר והפך לחנות של רשת ג'מבו
בינואר 2019, במהלך הכנס השנתי של ועידת אילת לאדריכלים ומעצבים של מרכז הבנייה הישראלי הוצגה תוכנית לשיפור התיירות בעיר. על פי התוכנית צפוי לקום מתחם "קרולינות", המתחם שישתרע על שטח של כ-22 דונמים, צפוי להיבנות בסמוך לבית ספר שדה אילת וישמש כמעיין כפר נופש קטן בו יומו אזורי לינה בשטח לצד שטחים מוצללים, אזור עבודה ואף בריכה קטנה. חלק אחר בתוכנית מדבר על הקמת טיילת שתקרא "טיילת עין סוף" שיתחיל בחוף אלמוג וצפוי להסתיים במעבר טאבה. לצד הפרויקטים האלו צפויה המרינה באילת לעבור שיפוץ יסודי ויוקמו בה מתחם משחקים לילדים, בתי קפה ומתקן שעשועי מים. לאור העובדה ששיפוץ המרינה מקל על המעבר בין האזור של המרינה לאזור מועדון השיט והחוף של משכירי הסירות צפויה לקום "רפסודה", שתכלול מרכז הדרכה לחינוך ימי ומתחם מסעדות. בנוסף, יפותחו שבילי ההליכה בהר צפחות הסמוך לעיר ויפותח קצא"א.
כפר נופש נוסף שמתוכנן לקום במסגרת הפרויקט יהיה "כפר הצוללים" שיכלול מרכז הארחה קטן, אוהלי טיפי שיאכלסו צוללים בדרכם לאתר הצלילה שבשמורת חוף האלמוגים.
הטבות מס
בתחילת שנת 1960 בוטל הפטור ממס הכנסה שניתן עד אז לתושבי אילת.
החלת אזור סחר חופשי על אילת מעניקה תמריצי מס אחדים לפעילות כלכלית באילת. תמריץ עיקרי הוא
פטור ממס ערך מוסף לסחורות ושירותים הנקנים באילת. לתושב אילת ניתן (החל משנת 2012) זיכוי ממס הכנסה בשיעור 10% מהכנסתו החייבת מיגיעה אישית שהופקה באזור אילת, בתנאי שהתגורר בעיר שנה לפחות.
בעיר קניונים רבים, ביניהם קניון מול הים, קניון אייסמול ועוד.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|מטוס DC-3 דקוטה שהיה מוצג בנמל התעופה אילת וסימל את הקשר האווירי, האזרחי והביטחוני, בין אילת למרכז הארץ. ב-30 ביולי 2018, הועבר לנמל התעופה ע"ש אילן ואסף רמון
כבישים
בימי המנדט הבריטי לא היה כביש לאילת וההגעה לאזור עקבה הייתה דרך האוויר, או במסילת הרכבת החיג'אזית למעאן וממנה לעקבה. בסוף שנות ה-20 וביתר שאת בשנות ה-30, במסגרת ההכנות למלחמה עולמית, הוחלט לסלול כביש מבאר שבע לאילת. על פי תוכנית אחת תוכנן הכביש לעבור בממשית ועל פי תוכנית שנייה, דרך באר משאבים וניצנה. באפריל 1938 התפרסם בעיתונות שכביש באר שבע-אילת באורך 257 ק"מ הושלם. במאי 1946 פורסם שוב שסלילת כביש עקבה-באר שבע תסתיים השנה.
לאחר הקמת מדינת ישראל עברה הדרך היחידה לאילת בכביש הנפט, כביש 227 ודרך הערבה. המעבר במעלה עקרבים היה מסוכן ביותר, אך שופר בשנת 1950 בידי חיל ההנדסה. עם זאת, הנסיעה מבאר שבע לאילת בג'יפ ארכה כ-10 שעות ולמשאית לקח כ-18 שעות להגיע מתל אביב לאילת.
בתחילת 1953 נחנך כביש חדש לאילת דרך ירוחם, כביש 204 ומכתש רמון. הכביש התחבר באופן זמני עם כביש הערבה המשובש ובינואר 1958 הושלם. במהלך שנות ה-60 נסלל כביש 90 מסדום לחצבה והיה לדרך העיקרית לאילת. בשנת 1973, נסלל קטע כביש 40 ממשאבי שדה לשדה בוקר והמעבר על כביש 204 בדרך לאילת דרך מצפה רמון התייתר. בשנות ה-80 נפרץ כביש 10 על גבול ישראל מצרים, שהיה לדרך שלישית לאילת – דרך שהייתה חסומה שנים רבות לתנועת אזרחים על ידי מערכת הביטחון.
החל משנת 2010 עברו הכבישים המובלים לאילת שיפור משמעותי כביש 90 הכולל את כביש הערבה, וכביש הבקעה עבר שיפור תשתיות אינטנסבי, הכולל הרחבה לשני נתיבים לכל כיוון ברוב המקטעים בכביש זה, וכן כולל את כביש 12, וכביש 40 שהורחבו ברוב קטעי הכביש, וכן שופרו הצמתים והתאורה לאורך כבישים אלו.
נמל אילת
נמל אילת משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח אפריקה ודרומה והודו.
מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.
הנמל התחיל את פעילותו בשנת 1950 ועם הקמתו, נבנה גם מגדלור אילת. ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.
נמל אילת סובל מבעיות של חוסר כדאיות כלכלית להגיע אליו, ולמעשה כמעט כל הספינות מעדיפות לעבור בתעלת סואץ ולהגיע לנמלי אשדוד או חיפה, אך עקב צווים ממשלתיים יש חלק מהענפים (כגון הובלת כלי רכב מהמזרח הרחוק) שמחויבים להגיע לנמל אילת בלבד ולא לנמלי אשדוד וחיפה. מלחמת חרבות ברזל ומתקפות החות'ים מתימן על ספינות שעשו דרכן בים סוף, פגעו בנמל בצורה משמעותית, ולמעשה השביתו את פעילותו.
250px|שמאל|ממוזער|בית משפט השלום באילת
תעופה
מיד לאחר הקמת אילת העברית, הקים חיל האוויר את נמל התעופה אילת כדי לשמור על קשר עם שאר חלקי ישראל, במיוחד לאור המצב הרעוע של הכביש שחיבר את אילת עם יתר המדינה. בדצמבר 1950 נוסדת חברת "ארקיע", שנקראה בתחילה "אילתה", כהמשכה הישיר של "אווירון", כדי לדאוג לקשר תעופה בין אילת ותל אביב. בתחילה קיימה החברה טיסה יומית ובהמשך שתי טיסות מדי יום. בשנת 1969, הוארך המסלול של נמל התעופה אילת והחלו להגיע לעיר טיסות שכר בין-לאומיות, בעיקר מסקנדינביה. מטוסים גדולים יותר ששימשו לטיסות בין-לאומיות, שהגיעו לאילת נחתו בנמל התעופה עובדה. עם השנים גדל מספר המגיעים לאילת בדרך האוויר והגיע למעל מיליון בשנה. בשנת 2013 החלו העבודות להקמת שדה התעופה בסמוך לתמנע (כ-19 ק"מ צפונה מאילת) נמל התעופה רמון, הוא השני בגודלו בישראל אחרי נמל התעופה בן-גוריון, ומתוכנן לשמש לו כשדה משנה במהלך השנים הבאות. שדה התעופה הבין-לאומי החדש נפתח בינואר 2019 ובזכות כך ועקב הריסת שדה התעופה בעיר אילת, מתאפשר חיבור בין אזור המלונות לאזור המגורים בעיר. בנוסף, אילת מתפתחת צפונה בזכות הסרת הגבלות טיסה ומאפשרת בנייה רוויה יותר.
חינוך
במסגרת החינוך העירונית בעיר אילת פועלים עשרה בתי ספר יסודיים ממלכתיים: אופיר, אלמוג, היובל, הרי אילת, יעלים, גלים, מצפה ים, עציון גבר, צאלים וים סוף.
כמו כן ישנם שלושה בתי ספר יסודיים ממלכתיים דתיים: ימין הרצוג (שבמסגרתו פועל גם תלמוד תורה), בית ספר ממ"ד חב"ד וכן בית ספר "אור החיים", השייך לחינוך העצמאי. מערכת החינוך באילת זכתה שלוש פעמים בפרס החינוך הארצי.
במסגרת החינוך העירונית ישנם שלושה בתי ספר ממלכתיים על-יסודיים: בית ספר תיכון ע"ש מנחם בגין, אילת, בית ספר תיכון עירוני מקיף גולדווטר ובית ספר תיכון עירוני מקיף ע"ש יצחק רבין, אילת. לצידם, קיים גם בית הספר העל-יסודי "אורים" לחינוך מיוחד, ובית הספר ברנקו וייס. במסגרת החינוך העל-יסודי הממלכתי-דתי, בנות לומדות במסגרת אולפנת תהילת ישראל בכיתות ז'–י"ב, ובנים במסגרת חטיבת הביניים "ימין הרצוג" עד כיתה ח' ואת לימודיהם הם ממשיכים במסגרת הישיבה התיכונית הסביבתית "צביה", ישיבה בה לומדים בתנאי פנימייה גם תלמידים מיישובים אחרים בארץ. מאז שנת 1998 פועלת באילת ישיבה גבוהה, ישיבת "איילת השחר", המושכת אליה תלמידים מכל רחבי הארץ.
החינוך האקדמי באילת כולל קמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון, המכון הבין-אוניברסיטאי למדעי הים באילת, שלוחה של מכללת לוינסקי לחינוך, שלוחה של מכללת ירושלים לחינוך וסניף של האוניברסיטה הפתוחה, אשר פעילותה מצומצמת. חייל או בוגר שירות לאומי שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010 ולומד בקמפוסים אלה, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון, בתמורה לפעילות חברתית (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה).
באילת פועלת ספרייה עירונית וכן מתקיימת פעילות של רשת מתנ"סים.
במשך ארבע שנים עיריית אילת סיפקה לילדי המסתננים מאפריקה לימודים במסגרת נפרדת בעקבות עתירה משפטית שהגישו המסתננים שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ניתן פסק דין, שאילץ את עיריית אילת לשלב את ילדי המסתננים במערכת החינוך העירונית.
לאילת שני רבנים, הרב יוסף הכט והרב משה הדאיה.
ספורט
מדי שנה מתקיימים בעיר למעלה מ-100 אירועי ספורט בקטגוריות שונות. דוגמאות לכך הם גביע הפדרציה לטניס נשים, אליפות אירופה בגלשני רוח, אליפות אירופה בשחייה במים פתוחים ואליפות אירופה בטריאתלון. נוסף על-כך, עקב מזג האוויר הנוח, מתקיימים בעיר מדי שנה אירועי ה"ספורטיאדה" וה"מחוזיאדה". אולם ספורט צאלים אילת עומד לרשות התושבים.
אלה קבוצות הספורט הפועלות בעיר:
כדורסל: עירוני אילת – מייצגת את העיר בליגה הלאומית. באוגוסט 2024 התאחדה הפועל אילת עם מכבי אילת והקבוצה המשותפת הפכה לעירוני אילת.
כדורגל: בני אילת – מייצגת את העיר בליגה ב'
שכונות העיר
העיר אילת מחולקת ל-14 שכונות:
צפון
הדקל
נווה מדבר
מערב
אורים (מערב 2)
מצפה ים (מערב 7)
צאלים (מערב 1/6)
מרכז
דרום
אקלים
אילת ידועה באקלים המדברי שלה, ובכמות המשקעים הדלה: כ-22 מ"מ בשנה, מה שהופך אותה לאחת הערים הצחיחות בעולם (לשם השוואה: כמות המשקעים הממוצעת בתל אביב היא 583 מ"מ. כמות המשקעים בעיר הצחיחה ביותר בעולם, אריקה, שהיא גם עיר תאומה של אילת, היא 0.2 מ"מ).
1100px|ממוזער|מרכז|הרי אילת וברקע מפרץ אילת. מבט לדרום מזרח
1100px|ממוזער|מרכז|מראה פנורמי מהמפרץ של העיר אילת
1100px|ממוזער|מרכז|קו המים של אילת בלילה
גלריה
טיילת החוף הצפוני ואזור המלונות
ערים תאומות
אילת מקיימת קשרים עם 14 ערים תאומות:
על שם חלק מהערים קרויים רחובות בעיר: רחובות לוס אנג'לס, דרבן, אנטיב, קאמן, קמפן, אריקה, שופרון ופישטאני.
לקריאה נוספת
יוסף אבירם (עורך), אילת (הכינוס הארצי ה-18 לידיעת הארץ), החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשכ"ג
קישורים חיצוניים
אילת סיטי – אתר התיירות הרשמי של העיר אילת
מידע תיירותי למבקרים והנופשים באילת: אטרקציות, מקומות אירוח, חופים, קניות, חיי לילה ועוד.
מידע תיירותי על אילת, באתר הוטלז אילת
זאב וילנאי, אילת, "חיל הים" י' אפריל 1949, עמ' 4.
כרזה – אילת 1959–1965, מתוך אתר החינוך של הספרייה הלאומית
רותם נועם, פועה ויצחק נועם בשיחה משפחתית גלויה, באתר ערב ערב באילת, 14 באפריל 2011 – עדות על אילת בשנים 1957–1968
שנה לשחרור אילת, חונכים קו תעופה לוד-אילת, יומני כרמל מרץ 1950
סרטו של נתן גרוס "הי דרומה לאילת", אילת 1954
עשור לעיר אילת, 1959, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
צילום אווירי של אילת בדילוגי זמן על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
על בראשית הקשר בין אילת וחיל הים, באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש
עיר ששמה אילת, 1963, בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
צליל אברהם, האם אילת יכולה להשתנות? מתוך הפודקאסט "חיות כיס" של "כאן". 15 בינואר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: ערי נמל
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:אסיה: אזורי סחר חופשי
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
קטגוריה:ים סוף: ערי נמל
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950
קטגוריה:הנגב: יישובים
קטגוריה:הערבה: יישובים
קטגוריה:הרי אילת
| 2024-10-11T03:22:24
|
אייל הכרמל
|
אייל הכרמל (שם מדעי: Capreolus capreolus) הוא מין של אייל קטן מהסוג אייל הסבך החי ביערות באירואסיה וכיום גם הושב לישראל.
מאפיינים
זהו אייל קטן יחסית באורך גוף ממוצע של 95-135 ס"מ וגובה של 63-67 ס"מ בכתפיים. משקלו מגיע ל-15-35 ק"ג, כשהזכרים מעט גדולים מהנקבות אך לא באופן משמעותי, כמו אצל איילים אחרים.
האיילים מאזור אוראל וצפון קזחסטן גדולים יחסית ומגיעים לאורך 145 ס"מ, לגובה 85 ס"מ בגובה הכתפיים ולמשקל של עד 60 ק"ג. אייל זה בעל רגליים קצרות יחסית והוא אצן חלש.
תפוצה
תפוצתם של איילי הכרמל כיום היא במערב אירופה, מאגן הים התיכון ועד סקנדינביה, ומהאיים הבריטיים עד הקווקז כשבצפון הקווקז תפוצתו נפגשת עם קרובו האייל הסיבירי. הוא חי בגבעות והרים עם חורש פתוח בעל סבכים מפוזרים המשמשים לו מחסה מטורפים כמו זאבים, דובים, נמרים ותנים.
בישראל
בעבר אייל הכרמל (מתת המין Capreolus capreolus coxi), היה נפוץ בישראל עד לתחילת המאה ה-20, כשהוא חי בחורש הים תיכוני בגליל ובכרמל, שממנו קיבל את שמו.
הנרי בייקר טריסטראם (1866 ו-1876) דיווח על איילי כרמל בגבעות בצפון-מזרח הגליל ובכרמל. ישראל אהרוני (1908) דיווח על שימוש בקרני אייל הכרמל בתעשיית הצמר בסביבות צפת, ולהערכתו היו בסביבותיה של צפת בלבד כמה מאות זוגות. אהרוני (1946) תיאר בספרו "זכרונות זואולוג עברי" כיצד רכש את ראשו של הפרט הישראלי האחרון של אייל הכרמל - זכר בן שנתיים - שניצוד בסביבות עספיא בשנת 1912. בני המושבה הגרמנית בחיפה נהגו לצוד אותו בימי ראשון, והשתמשו בבשרו לבשל לעצמם מאכלים.
האייל הושב כיום לטבע כשלחי בר כרמל הובאו איילי כרמל מאיטליה, צרפת והונגריה. בשנת 1997 שוחררו לטבע 8 איילי כרמל ברמת הנדיב שבדרום הר הכרמל, סמוך לזכרון יעקב. כיום חיים שם 10–15 פרטים, וכמה מהם נפוצו אף לחוף הכרמל הסמוך.
בסוף שנות השישים החלה רשות שמורות הטבע בפרויקט מיוחד להשבת חיות התנ"ך לטבע הארץ. לצורך כך הובאו לחי-בר מינים שונים של בעלי חיים שנכחדו מהארץ על מנת שישמשו כגרעין רבייה. בין החיות שהובאו היו גם איילים אירופאים מאותו המין של אייל הכרמל. האיילים שוכנו בחי בר-כרמל, ולאחר שהזדווגו בהצלחה והולידו צאצאים, הוחלט לשחררם לטבע באופן מבוקר. השחרור הראשון נערך בשנת 1996, אז שוחררו חמישה איילים באזור החי-בר בכרמל, אך אף אחד מהם לא שרד. בעקבות הכישלון הוחלט לשחררם בשנים שלאחר מכן בדרך שונה איילים באזור רמת הנדיב ומאוחר יותר גם בהר חורשן. ב-2014 העריך מנהל חי-בר כרמל כי איילי הכרמל מצליחים לשרוד באופן טוב בטבע ואף להביא עופרים חדשים לעולם. עם זאת הם עדיין מאוימים בידי טריפה, בעיקר מכלבים שהתפראו ומתנים.
בתרבות
תיאורים מציאותיים, צבעוניים וחיוניים של אייל הכרמל תועדו בכמה פסיפסים בישראל. שניים מפסיפסים אלו מוצגים לקהל והם ארמון פסיפס הציפורים בקיסריה הפתוח לציבור חופשי וקטע פסיפס מכנסיית אל-מכר שמוצג בחצר בית המשפט העליון בירושלים. פסיפסים נוספים בהם עוטר אייל הכרמל לא נגישים לקהל: קפלת אל חמאם מבית שאן העתיקה, פסיפס כנסיית המרטיר מבית שאן ופסיפס כנסיית נהריה. בפסיפס בית הכנסת העתיק של עזה עוצב אייל הכרמל בקטע שלמרבה הצער נהרס.
הסמל המוכר של דואר ישראל ובעבר של רשות הדואר, הוא אייל הכרמל.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
השבה של איילי הכרמל לטבע ברמת הנדיב, באתר מט"ח
אביעד פרנקל,
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:ארץ ישראל: מכפילי פרסה
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באירואסיה
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:בעלי חיים שהושבו לישראל
קטגוריה:רוסיה: יונקים
קטגוריה:איטליה: יונקים
קטגוריה:הונגריה: יונקים
קטגוריה:צרפת: יונקים
קטגוריה:הולנד: יונקים
קטגוריה:גרמניה: יונקים
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2023-12-28T03:03:17
|
שלך
|
שמאל|ממוזער|250px|שלכים בקינם
שמאל|ממוזער|251x251px|שלך בתעופה
שמאל|ממוזער|251x251px|שלך טורף דג, עמק בית שאן.
שמאל|ממוזער|251x251px|שלך בעמק המעיינות, עמק בית שאן.
thumb|Pandion haliaetus
שָׁלָךְ או שלך מערבי (שם מדעי: Pandion haliaetus) הוא מין דורס יום יחיד בסוגו שבתת-משפחת השלכים, שלעיתים נחשבת למשפחה עצמאית, והוא קרובו לסוג של השלך המזרחי.
השם הלטיני בא מן האגדה אודות פנדיאון (Pandion), ששתי בנותיו הפכו לציפורי שיר, והוא עצמו בדמות עוף דורס נשלח לרדוף אחריהן. Haliaetus בא משילוב המילים "ים" (Halos) ו"עיט" (Aetos) יחדיו.
מראה
אורכו של השלך נע בין 56 ל-64 ס"מ. מוטת כנפיו היא 145 - 170 ס"מ. הנקבה גדולה במקצת מהזכר. דורס בגודל בינוני עד גדול, שכנפיו ארוכות וזנבו בינוני עד קצר. הראש קטן למדי, הכנפיים נטויות בזווית ברוב התנוחות. בעת גלישה כפופות הכנפיים בצורה חדה, דבר המקנה לו הופעה המזכירה שחף גדול. השלך מבלבל בזיהויו לעיתים עם החיוויאי, אך השלך קטן באופן ניכר.
צבע הגוף חום כהה למעלה ולבן למטה. הראש לבן עם פסים חומים כהים מהעין לצוואר. לנקבה טבעת של כתמים חומים על צווארה. כתמים שחורים צובעים את פרקי ידיו, גחונו מבהיק בלבן. צבעיו מזכירים שחפים. רגליו מוצקות ועטויות קשקשים רבים.
תפוצה
השלך הוא אחד מדורסי היום השכיחים ביותר בתפוצתם
, אשר חורף או מקנן בכל היבשות למעט אנטארקטיקה.
בישראל הוא חולף וחורף במספרים קטנים.
תת-מינים
P. h. haliaetus - סקנדינביה, יפן, המזרח התיכון. חורף באפריקה, הודו, אינדונזיה והפיליפינים. בישראל תת-המין חורף נדיר, נצפה בעמק החולה, בירדן ובירמוך. דוגר בדרום סיני.
P. h. carolinensis - לברדור שבקנדה, בארצות הברית מאלסקה עד פלורידה ואריזונה. חורף בפלורידה, הקריביים ודרום אמריקה בפרו ובברזיל.
P. h. rdgwayi - יציב לאורך השנה באזור הקריביים כולל איי בהאמה, קובה ובליז.
שלך מזרחי (P. h. cristatus) - יציב לאורך כל השנה באוסטרליה, פפואה ניו גיני וג'אווה. לאחרונה הוחלט להפרידו למין עצמאי.
אזורי מחיה
השלך כמעט ולא נצפה רחוק ממקורות מים, חוץ מבעונת הנדידה. הוא ימצא באיים, אגמים, נהרות וחופי ים. מעדיף עצים גבוהים בסמוך למקורות המים המשמשים לקינון.
התנהגות
השלך צד על פי רוב לבדו, בשעות בוקר מוקדמות ואחר הצהריים. שלכים בודדים זקוקים ל־3-1 דגים ביום, שלך עם צאצאים זקוק ל־8-6 דגים ביום.
לשלך מבנה גוף המייחד אותו לציד דגים: ברגליו ובטופריו מספר קוצים המונעים מהדג הנאבק להשתחרר בקלות. השלך יכול לסובב אצבע אחת אחורנית, וכך מתפקדות 4 אצבעותיו כשתי צבתות. המקור חזק ומותאם לקריעת גוף הדגים ולסילוק הקשקשים. הנוצות צפופות ומשומנות ומונעות הירטבות בעת צלילה למים.
רבייה וגידול הצאצאים
בעונת החיזור, כדי להודיע לנקבה שהוא מוכן לזיווג, מבצע הזכר "ריקוד בשמים" כשמקורו דג או חומר לקינון. השלכים מקננים בקרבת מקום לבני מינם, אם המזון מאפשר זאת. השלך מונוגמי ונשאר עם הנקבה כל חייו, וכן הם חוזרים יחדיו אל הקן מדי שנה. נצפו קבוצות של שלשות: זכר משותף לשתי נקבות המקננות בסמוך.
קני השלך ידועים בגודלם הרב. בכל שנה מוסיף הזוג עוד חומר לקן. ככל שהקן גדול יותר כך קטנים סיכוייו ליפול עקב הרוחות העזות. הקן הגדול והמגושם נבנה על ידי הזכר והנקבה, ונמצא כ-3 עד 18 מטרים מעל הקרקע. הוא מורכב מענפים וזרדים אך גם מחבלים, עצמות, צדפות, חתיכות פלסטיק ושאר מיני פסולת, שלעיתים אף מסוכנים לגוזלים.
השלכים מעדיף לקנן בעצים מתים וחסרי עלים מאחר שאלו מסתבכים בנוצותיהם. כמו כן עץ חשוף מאפשר לשלך להבחין בטורפים המנסים להגיע לקינו. בהיעדר עצים מתים בקרבת מקור מים, יבנה השלך את קינו על גבי עצי מחט, צוקים ועל פלטפורמות קינון מלאכותיות כעמודי טלפון וחשמל.
גודל התטולה הוא בדרך כלל 3 ביצים, עליהן דוגרת הנקבה במשך 33 יום, הזכר עוזר לעיתים בדגירה אך בעיקר מביא מזון אל הקן. ביצי השלך כגודל ביצי תרנגולת. צבען קרם-לבן עם כתמים חומים ושחורים. לאחר הבקיעה, נשארת הנקבה צמודה לגוזלים כ-40 יום והזכר מביא מזון ודואג להגנה היקפית.
כעשרה ימים לפני עזיבת הקן מתחילים השלכים הצעירים להתאמן בתעופה. הם מקפצים מעל הקן עד שהרוח לוקחת אותם לטיסתם הראשונה. הוריהם יחוגו בקרבת הקן, יאמנו את גוזליהם בתפיסת דגים, על ידי השלכת דג אל המים. הגוזלים מסוגלים לתפוס את מזונם כבר אחרי גיחתם הראשונה, אך הוריהם ימשיכו לדאוג להם עוד שבועות מספר.
השלכים מגיעים לבגרות מינית לאחר 3 שנים.
תזונה
השלך ניזון בעיקר מדגים. לעיתים יתפוס צפרדעים, נחשים, עופות ויונקים קטנים.
את הדגים תופס ברפרפו מעל המים בטפיחות כנף רפויות וכבדות, ורגליים משתלשלות כלפי מטה. או שהוא גולש ואחר-כך צולל כשהראש מקדים, הרגליים נזרקות קדימה ולמטה, ואז יורד מתחת לפני המים תוך התזת מים אדירה לכל הכיוונים.
השלך והאדם
האדם פגע באזורי המחיה של השלך: הזרמת ביוב למקורות המים, זיהמה אותם ופגעה בדגים, מזונם העיקרי. כריתת עצים בקרבת מקורות מים, וכן כריתת עצי הגשם בהם חורף השלך, פגעו באוכלוסיות רבות. כימיקלים באוויר, במיוחד הדי די טי, פגעו באוכלוסיית השלכים בישראל וכן בארצות הברית. כימיקל זה שהגיע לשלך דרך הדגים, גרם לקליפת הביצה להיות דקה ולהישבר בעת הדגירה. בשנות ה-70, אז הופסק השימוש המאסיבי בדי די טי, ניצלו השלכים מכליה.
כיום מוגן השלך על ידי הרשויות בארצות הברית. מיזמים רבים נעשים בקרבת מקורות מים, כבניית פלטפורמות מלאכותיות לקינון והבאת דגים פוריים ועמידים לבריכות השלכים.
ביהדות
ביהדות, השלך מוזכר כאחד מן העופות הטמאים שאסורים באכילה: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: ...וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף".
קישורים חיצוניים
שלך, באתר הצפרות הישראלי
השלך בישראל, באתר תצפית לעולם הטבע
שלך באתר IUNC
צילומי וידאו של השלך צד דגים, באתר יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:שלכים
קטגוריה:ארץ ישראל: נציים
קטגוריה:עופות טמאים
| 2024-02-12T03:58:42
|
טיגריס בנגלי
|
טיגריס בנגלי (שם מדעי: Panthera tigris tigris) הוא תת-מין של טיגריס. תפוצתו בתת-היבשת ההודית. הטיגריס הוא סמל תרבותי חשוב ברחבי אסיה, ונחשב לחיה לאומית בבנגלדש והודו. הטיגריס הוא טורף-על במקום חיותו אך אוכלוסייתו הצטמצמה בטבע.
מאפיינים
ממוצע המשקל של הזכרים הוא ושל הנקבות . רוב גופו של הטיגריס הבנגלי כתום ומפוספס בפסים שחורים וצרים, למעט הגחון, צידן הפנימי של הרגליים, הלחיים וכתם גדול ליד העיניים, שהם לבנים עם פספוס שחור. פרוותו משמשת כהסוואה טובה בשטחי הביצות ההבילים בהודו ובמישורי העשב היבשים בדרום-מזרח אסיה.
תקיפת אנשים
לעיתים טיגריסים תוקפים אנשים ממספר סיבות ביניהן הגנה על טריטוריה, כאשר הם מופתעים וגם כדי לטרוף אנשים. מקרים נוספים תועדו בתנאי שבי. במספר מקרים טיגריסים שחלו או הזדקנו ואיבדו את כושרם ואת שיניהם הסתגלו לטריפת אנשים עקב קושי בציד של טרף אחר, כשחקלאים החלו להסתובב בקרבת הכפרים ללא השגחה דרך קבע או לאחר שטיגריסים התרגלו לאכול גופות של אנשים שפוזרו. התוקפניים שבטיגריסים הם הטיגריסים השוכנים בסונדרבאנס שם נהרגים 50 עד 60 אנשים בשנה מציד של טיגריסים, אף שלאחרונה התקיפות נמצאות בירידה.
סכנת הכחדה
הטיגריס הבנגלי נמצא על סף סכנת הכחדה, עקב שילוב של מספר גורמים:
ציד בידי ציידים להגנה עקב טריפות של אנשים ובעלי חיים.
ציד לשם ספורט. בגלל גודלו ופראותו, נחשב ציד הטיגריס בהודו כספורט מלהיב.
ציד לצורך מסחר בפרווה.
לנוכח סכנת ההכחדה של הטיגריס הבנגלי ננקטו בהודו אמצעים להגנתו: נאסר איסור חמור לפגוע בטיגריסים בלא היתר מן הרשויות והוקמו שמורות מיוחדות במטרה להגן על אוכלוסיות הטיגריסים.
גלריה
ראו גם
טיגריס לבן
מאצ'לי
קישורים חיצוניים
Isabelle Gerretsen, Bengal tigers could vanish from one of their final strongholds, CNN, April 2019
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טיגריס
קטגוריה:הודו: חתולים גדולים
קטגוריה:בנגלדש: סמלים לאומיים
קטגוריה:הודו: סמלים לאומיים
קטגוריה:בנגלדש: יונקים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:תת-מיני בעלי חיים
| 2024-08-15T15:32:55
|
סוס פרז'וואלסקי
|
סוס פרז'וואלסקי (שם מדעי: 'Equus ferus przewalskii, במונגולית: тахь טאחי, בסינית: 野马 יֳמַה, "סוס בר"; על פי האקדמיה ללשון קרוי סוס בר) הוא תת-מין של המין סוס רמכי שקיים בערבות מרכז אסיה. עד לאחרונה נחשב לסוס הבר היחיד שקיים בימינו, ואף הוצע כדוגמה לאוכלוסיית הבר שממנה בוית סוס הבית. מחקר דנ"א עתיק שחולץ מעצמות סוסים מבויתים קדומים שנמצאו בקזחסטן העלה שהם זהים לסוס פרז'וואלסקי, ומשכך הוצע שמין זה הוא למעשה שריד לסוסים מבויתים שהתפראו לפני זמן רב. הצעה זו נמצאת במחלוקת מדעית.
תיאור
סוס פרז'וואלסקי נבדל מהסוס המבוית במספר הכרומוזומים 2n = 66, (בסוס הבית 2n = 64). אך בכל זאת הוא יכול להתרבות עם סוסי בית ולהוליד צאצאים פוריים. בנוסף, הופעתו נראית מלאה בהשוואה לסוסים מבויתים, רגליו קצרות, צווארו קצר ולסתו גדולה וחזקה. גובהו הממוצע 1.32 מטר, אורכו 2.1 מטר, אורך הזנב 90 סנטימטרים ומשקלו בסביבות 300 קילוגרם. צבעו דומה לצבע הדון (השם לצבע בז' או אפור-זהוב בקרב סוסים) אצל הסוסים המבויתים. צבעו נע בין חום כהה ברעמה (שעומדת זקופה) לחום חיוור בצדדים ולצהבהב-לבן בבטן, רגליו של סוס זה הן מפוספסות במקצת.
גילוי ותפוצה
ציורי מערות שהתגלו באיטליה, דרום צרפת וצפון ספרד המתוארכים ל-20,000–9,000 לפני הספירה, מציגים דמויות סוסים הדומים לסוס פרז'וואלסקי. התיעוד הכתוב הראשון שמתייחס לסוס הוא מהמאה ה-10 בטיבט. תיעוד נוסף מתאר מפגש בין ג'ינגיס חאן לסוסים-1226. תיעוד נוסף מ-1630 מתאר שסוס במראה זה נמסר כמתנה יקרת ערך לשליט מנצ'וריה. במילון מנצ'ורי משנת 1771 מתואר "סוס בר מהערבות". סוס פרז'וואלסקי לא תואר בספרו של קארולוס ליניאוס Systema Naturae שפורסם בשנת 1758. העדות הראשונה שפורסמה בעולם המערבי היא מרופא סקוטי בשם ג'ון בל, שטייל בשירות פיוטר הגדול בשנים 1719–1722 וצפה בעדרי סוסים בסמוך לגבול סין-מונגוליה באזור קו רוחב 43-50 צפון וקו אורך 85–97 מזרח. עד לסוף המאה ה-18, תפוצתו של תת-המין הייתה מגרמניה, דרך ערבות רוסיה, מזרחה עד קזחסטן, מונגוליה וצפון סין.
אזורי המחיה הנרחבים הצטמצמו עקב הפיכתם לשטחי חקלאות, וגם תהליך הביות פגע במאפייניו של מין הבר. לאחר תקופה זו, סבל המין מירידה קטסטרופלית במספר פרטיו. אוכלוסיות מבודדות גאוגרפית של סוס פרז'וואלסקי נותרו בערבות מרכז אסיה, פרטים אחרונים נראו בדרום-מערב מונגוליה, שם נצפו בשנת 1881 על ידי החוקר הרוסי ניקולאי פרז'וואלסקי (Przhevalsky) ששמע שמועות על קיומם. החוקר שלח שרידי גולגולת ועור אל האקדמיה הפטרבורגית למדעים, אלו נחקרו על ידי פוליאקוב שקבע שמדובר בפרט מן הבר ונתן לסוס את שמו. הפרט האחרון בבר נכחד ב-1968.
שימור ומצב בבר
מאז תחילת המאה ה-20 נכחו פריטים של סוס פרז'וואלסקי במספר גני חיות, שנים מעטות לאחר הכחדתו מהטבע החלו חוקרים לבדוק את התאמתו וסיכוייו להשבה. בשנת 1976 הראו מחקרים אחדים על שונות גנטית מעטה ותופעות צוואר בקבוק גנטי המזוהות עם סחף גנטי, שהיא כנראה המקור להיכחדותו בטבע. ייסוד גרעיני רבייה בארצות שונות (בעיקר גרמניה והולנד) והכלאות מבוקרות בין פרטים שהראו שונות גנטית רבה יחסית, הביאו לשינוי התוצאות. בשנים 1992–2001 הוחזרו לטבע במונגוליה 81 פרטים.
איגוד השימור העולמי IUCN הגדיר את מצב השימור של המין משנות ה-60 עד 1996 כנכחד בטבע (EW). ב-2008 הוערך מצב השימור שלו כבסכנת הכחדה חמורה (CR). סכנת ההכחדה החמורה בשל רבייה עם סוסים מבויתים, שונות גנטית מעטה ומחלות. בשל גודל האוכלוסייה עלולים להשפיע עליה אירועים אקראיים כמזג אוויר קשה. בשנת 2011 הוערך מצב השימור שלו כבסכנת הכחדה (EN). הסיבות להערכה המחודשת היו כי "האוכלוסייה מונה יותר מ-50 פרטים בוגרים החיים בטבע בחופשיות במשך 5 השנים האחרונות".
כיום (2022), מונה אוכלוסיית הבר של סוסי פרז'וואלסקי כ-2,000 פרטים החיים במונגוליה, סין, קזחסטן ורוסיה.
לקריאה נוספת
ד"ר יונת אשחר, סוסי בר, סוסים מבותים, וכל מה שבאמצע, מכון דוידסון, 24 באוגוסט 2021
קישורים חיצוניים
קבוצה בינלאומית העוסקת בשימור בעל החיים, The International Takhi Group
קבוצה בינלאומית העוסקת בשימור בעל החיים, The Foundation for the Preservation and Protection of the Przewalski Horse
הערות שוליים
ממוזער|240px|ימין|סוס בר במונגוליה.
קטגוריה:סוס
קטגוריה:מונגוליה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בערבה האירואסייתית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1881
| 2024-07-16T05:08:37
|
יהושפט
|
יהושפט הוא דמות מקראית, מלך יהודה הרביעי. בין השנים 870 לפנה"ס ועד 867 לפנה"ס שימש כעוצר, בשנתו ה-39 של אביו, המלך אסא, כשזה חלה ברגליו. בשנים 846-867 לפנה"ס שימש כמלך יהודה. במקביל עלה אחאב בן עמרי לכס המלוכה בממלכת ישראל השכנה בשנת 38 למלכות אסא.
ענייני פנים
על פי התיעוד בספרי מלכים ודברי הימים, כבר בתחילת מלכותו נקט יהושפט במספר פעולות: מלחמה בפוליתאיזם היהודאי, הפצת "תורת ה'" והוראתה בעם, ארגון וחיזוק צבא ממלכת יהודה וביצור מנגנוני השלטון האזרחי של הממלכה.
מלחמה בפולחן הפוליתאיסטי
ב נאמר: . מבצע זה היה בבחינת המשך לתנועת מפנה שהחלה בימי אסא () בהנהגת עודד הנביא להסרת הפולחנים הזרים והבמות מארץ יהודה. יהושפט פעל גם להסרת הבמות שבהן הקריבו בני העם קרבנות מחוץ לבית המקדש (דברי הימים ב' י"ז ו'), כפי שפעל גם אביו אסא (), אם כי בפועל התנ"ך מספר שפעולה זו לא עלתה במלואה בידו: ().
מתיאור פעולותיו בספר דברי הימים נראה כי טיהור הפולחן בימי יהושפט היה רק חלק מרפורמה מקיפה יותר, שהמשכה היה בהפצת תורת ה' וברפורמה משפטית.
הפצת תורת ה' בקרב העם
ב נאמר: .
חיזוק מערכת המשפט
נאמר שאחרי שובו של יהושפט מן המלחמה ברמות גלעד, בה השתתף לצד אחאב מלך ישראל שנפצע פצעי מוות באותו הקרב, פנה יהושפט לחזק את מערכת משפט הצדק בממלכתו, בעקבות דברי התוכחה של הנביא יהוא בן חנני שהוכיחו על כך שהוא עוזר לרשעים ולשונאי ה':
ב
ייתכן כי בתכנהּ של הרפורמה לא היה חידוש; החידוש היה, ככל הנראה, בעצם הדאגה שגילה עתה יהושפט לארגן מחדש את המוסדות המשפטיים, שייתכן כי הוזנחו במשך הדורות שקדמו לו.
שלטונו של יהושפט בממלכתו
בספר דברי הימים ב () נאמר: . אין פרטים נוספים על חלוקת הנציבויות ביהודה בימי יהושפט, אך ייתכן כי פרטים נוספים על כך ניתן למצוא ברשימות ערי יהודה ובנימין ב; .
ייתכן שכבסיס לרפורמה המנהלית שמשו הכנסות המיסים הסדירות אותם קיבל מרחבי ממלכתו. על כך ניתן ללמוד ממשפט קצר אך בולט בשל היותו הערה בלתי רגילה: (). כהשלמה לכך מסופר שיהושפט הקים ברחבי ממלכתו מבצרים ומצודות: (שם, יב-יג), ומסתבר שהכוונה לערים מבוצרות (בירניות, וביחיד – בירה. השוו אכדית – Birtu; ארמית – בירתא. הכוונה למצודת העיר או מצודה בודדת), בהן היו מחסני המלך לאגירת המיסים החומריים ולשיכון חילות המצב ומנהלת המחוז.
בחפירות הארכאולוגיות התגלו מצודות כאלו, בהן רמת רחל, ח'רבת ע'זה (במדבר יהודה) וקדש ברנע. כך גם ביצורי ערים כגון עזקה (תל זכריא) והיישוב בח'רבת ע'ארה בנגב הצפוני ששמו עדיין לא זוהה.
ארגון הצבא
המספרים של כוחו הצבאי של יהושפט נמנו ב: .
מדיניות החוץ של יהושפט
ברית עם ישראל
ספר מלכים מסכם את המפנה שחל בימי יהושפט ביחסים בין יהודה לישראל במשפט הקצר אך רב המשמעות: (). נראה כי יהודה ויתרה על שאיפתה להשתלט על הממלכה המאוחדת והעדיפה יחסי ברית עם ממלכת ישראל, על כל היתרונות הכרוכים בכך. ברית השלום חוזקה על ידי נישואים מדיניים בין בתי המלוכה, יהושפט לקח את עתליה בת אחאב לבנו יהורם לאשה: "כִּי בַּת אַחְאָב הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה" (; ) וכן: (). לאור הברית הזו יש להבין את הביקור המלכותי שערך יהושפט אצל אחאב מלך ישראל, ביקור שהוליד את הצטרפותו של יהושפט למלחמה היזומה של אחאב נגד ארם ברמות גלעד. ניתן לשער שכתוצאה מברית זו נכנסה יהודה גם לברית כלכלית עם צור, עקב קשריה ההדוקים של ישראל עם צור, קשרים שחוזקו בברית הנישואים של אחאב עם איזבל בת מלך צור.
בספר דברי הימים מסופר כי הנביא אליעזר בן דודוהו הוכיח את יהושפט על התחברותו עם מלכי ישראל- לפי דברי הנביא ההתחברות הכלכלית למלכות ישראל שהיו נגועים בחטא העבודה הזרה גרם שה' העניש את יהושפט, וזו הייתה הסיבה לכך שאוניותיו נשברו.
גם בהמשך, כאשר בנו של יהושפט חוטא אף יותר ממנו, התנ"ך מזכיר שזה מכיוון ש. אפשר לראות בדברים אלה ביקורת על התנהלותו של יהושפט ביחס לממלכת ישראל. ובעצם בזה יהושפט יצר את תחילת ההידרדרות של מלכות יהודה לעבודה זרה, הידרדרות שהשלכותיה המשיכו לתת את אותותיהן עד חורבן בית המקדש וגלות ישראל ויהודה.
תנופה בפעילות מסחרית
אחת התוצאות החשובות של הברית בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל הייתה חידוש סחר החליפין עם ערב וארצות ים סוף וניצולן של מכרות הנחושת בערבה, שהיו נתונות בימי יהושפט לשלטונה של יהודה, כמו גם ארץ אדום. על כפיפותה של אדום ליהודה ניתן ללמוד מרמז ב: . משפט זה סתום במקצת. ניתן אולי להשלים: "ומלך [אדומי] אין באדום, [אלא] ניצב למלך [יהודה]". חיזוק לכך שאדום אכן הייתה כפופה ליהודה נמצא בסיפור על המסע שערכו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה נגד מישע מלך מואב – מסע שהתנהל דרך ארץ אדום ושנציב אדום הצטרף בו אליהם.
החפירות שנערכו בתל אל ח'ליפה, סמוך לעקבה בתחומי ירדן (אולי עציון גבר) מלמדות כי בימי יהושפט הגיע יישוב מבוצר זה שעל חוף הים למידה רבה של שגשוג. יישוב זה שמש כנקודת משמר לדרכי המסחר והוא מלמד על פריחתה של התנועה המסחרית דרכו.
מפסוקים ב וב עולה כי מאוחר יותר, בתקופת יהושפט, הקימו הוא ואחזיהו מלך ישראל, יורשו של אחאב, צי אוניות להפלגה לאופיר כדי להביא משם זהב. הפרויקט נכשל ונפסק בעקבות סערה שהטביעה את הספינות; יהושפט ראה בכך סימן מבשר רעות וסירב להמשיך בפרויקט. אולם עצם הניסיון מלמד הן על אחיזתה של יהודה בראש מפרץ אילת והן על התנופה המסחרית בימי יהושפט:
(); ().
התפשטות שליטתה של יהודה
יהושפט הרחיב את גבולות יהודה בתחומי פלשת והנגב הרחוק, כנראה מתוך מגמה להביא לחידוש שלטונה של יהודה בערבה ולחוף ים-סוף: ().
יהושפט שקד גם על הקמת רשת ביצורים ומצודות שהבטיחו את דרכי הנגב. ניתן לייחס לימיו של יהושפט את הקמת המצודה של חורבת עוזה שבמדבר יהודה, ואת המצודה שבקדש ברנע החולשת על הדרכים במרחבי הנגב.
המלחמות נגד מואב וארם
יהושפט הצטרף אל אחאב למלחמה נגד ארם על רמות גלעד, וזו הסתיימה במותו של אחאב ובנסיגת ישראל ויהודה ללא הכרעה. מאוחר יותר הצטרף יהושפט אל יהורם מלך ישראל לדיכוי מרד מישע מלך מואב, שמרד בישראל וכבש שטחים בערבות מואב. מסע זה הסתיים בניצחונם של יהושפט ויהורם.
התערערות השליטה באדום ומערך ההגנה של יהודה
לא קיים כל מידע על אדום מהתקופה שלאחר ימי שלמה ועד ימי יהושפט. הידיעה הראשונה במקרא אודות אדום בתקופת הממלכה המפולגת היא מימי יהושפט: (). כלומר, חזר לשרור באדום המצב שהיה לפני כיבושהּ ביד דוד. כנראה, בסוף ימי שלמה אבדה אדום ליהודה ורק בימי אסא חזרה ושועבדה מחדש לאחר שביצר את ממלכתו בגבולות הצפוניים עם ישראל () ולאחר שהביס את שבטי הנגב הדרומי וסיני ().
עד לימי יהושפט הייתה אדום מסופחת ליהודה והשלטון בה היה באמצעות נציב, אך בשלב מאוחר יותר בימי יהושפט, קרוב לסוף ימיו, בעת מסעו עם יהורם מלך ישראל נגד מישע מלך מואב, הצטרף אליהם גם מלך אדום (מ"ב ג, ד-כז). שינוי זה מרמז לנסיגה בשליטתה של יהודה באדום. כמו כן מדווח על פשיטה של בני מואב ועמון על יהודה: ().
מתגובתו של יהושפט המתוארת בהמשך, ניתן ללמוד על החרדה שהטילה פלישה זו על יהושפט, שכן הוא הכריז על צום בכל יהודה. הפולשים (על פי , ו) הם בני עמון, מואב ואדום. במלחמה זו יהודה הביסה את הפולשים, ויהושפט יצא מנצח, אך עצם קיומה מרמזת על התחלתו של שינוי לרעת יהודה באזור אדום ומואב, ועל התערערות מערכת ההגנה של יהודה מצד דרום ומזרח.
עם זאת, במקום אחר נאמר: ( וראו גם ). מסתבר שעדיין בסוף ימי יהושפט או בתחילת שלטונו של יהורם חזרה יהודה והטילה שלטון הדוק יותר על אדום.
מקורות הלכתיים מפעולותיו
לפני מותו הוריש יהושפט לבניו את נכסיו הרבים, וכך מתאר זאת הפסוק: וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה” (דברי הימים ב', כ"א, ג'). מנוסח הפסוק הסיקו חז"לתלמוד בבלי, בבא קמא דף יב עמוד א שניתן לקנות מיטלטלין באופן אגבי עם קרקעות ("קנין אגב").
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי יהודה
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
| 2024-09-23T11:41:20
|
אבנר בן נר
|
שמאל|ממוזער|250px|איור מתוך תנ"ך מורגן של אבנר (בירוק) לוקח את מיכל מפלטיאל בן ליש
אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלכותו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.
אבנר מתואר בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל והחנית יוצאת מאחורי גבו.
פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בניסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.
על פי אגדה תימנית אבנר הוא בנם של שם בן נח ובכל, בתו של אברהם.
המלחמה עם אנשי דוד
לאחר מות שאול בקרב מול הפלשתים בגלבוע, הומלך דוד בחברון על ידי אנשי יהודה, בעוד אבנר המליך בעיר מחניים את איש בושת, בנו של שאול, למלך על יתר שבטי ישראל. שני חלקי העם לחמו זה בזה. כשנפגשו שני המצביאים, אבנר ויואב בן צרויה, שר צבא דוד, ליד בריכת גבעון, אבנר הציע: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". לאחר שהנערים הרגו זה את זה, פרצה המלחמה ביתר עז. במלחמה זו נחל אבנר מפלה ונמלט עם חילו מן המערכה. עשהאל, אחיו של יואב בן צרויה, המשיך לרדוף אחרי אבנר. אבנר ניסה לשדל אותו לסגת, אך עשהאל לא רצה להרפות ממנו, עד שאבנר הרגו - "וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תחתו תַּחְתָּיו" ().
אבנר ואנשיו הוסיפו לברוח מפני אנשי דוד עד שלבסוף, כשעמדו שני המחנות זה מול זה, ביקש אבנר מיואב להפסיק את מלחמת האחים: (). דברים אלו הפסיקו את המלחמה באותו היום, אף על פי שהיא נמשכה שוב מאוחר יותר.
סכסוך עם איש בושת ותמיכה בדוד
אבנר פרש מתפקידו כשר צבאו ויד ימינו של איש בושת לאחר סכסוך שהיה ביניהם. איש בושת האשים את אבנר בכך שבא אל פילגשו של שאול, רצפה בת איה. האשמה זו חמורה ביותר, שכן משמעותה של לקיחת פלגש המלך היא, כנראה, מרידה במלכות וניסיון לתפוס את מקומו של המלך (כפי שניתן לראות בסיפור על מרד אבשלום בדוד). לנוכח האשמה זו הזכיר לו אבנר את חסדיו עמו והעביר את תמיכתו לדוד. אבנר הציע לו את תמיכתו ואת עזרתו בגיוס תמיכה בדוד משאר חלקי העם. מכיוון שאבנר היה מנכבדי שבט בנימין, וקרוב משפחה של המלך, לתמיכתו בדוד הייתה חשיבות פוליטית רבה. דוד הסכים, והתנה את קבלתו של אבנר למחנהו בכך שיחזיר לו את אשתו, מיכל בת שאול, שנלקחה ממנו וניתנה לאיש אחר. ייתכן שתנאי זה נועד להיות מבחן לנאמנותו של אבנר.
אבנר החזיר את מיכל וניסה לשכנע את אנשי בנימין וזקני העם התומכים בבית שאול לתמוך בדוד, ואחר כך בא לחברון, אל דוד, שם התקבל בכבוד רב.
מות אבנר
שמאל|ממוזער|250px|איור של הלווית אבנר
אבנר יצא מהמשתה אצל דוד, כדי להמשיך ולגייס עבורו תומכים. יואב יצא לרדוף אחרי אבנר, בטענה שאבנר בא לרגל אחרי דוד. כאשר השיג אותו הוא העמיד פנים שהוא רוצה לדבר איתו בארבע עיניים, אך לאחר שמשכו אל השער לשם כך, הכהו בחרבו והרגו. המקרא מציין כי יואב הרג את אבנר כנקמה על הרג עשהאל בן צרויה אחיו. ייתכן שהיו מעורבים גם שיקולים פוליטיים- יואב חשש שאבנר יתפוס את מקומו כשר צבא (תימוכין לכך ניתן למצוא בסיפור דומה על רצחם עמשא בן יתר, שהיה שר צבא אבשלום, עבר לתמוך בדוד ולהתמנות לשר צבא, ונרצח על ידי יואב), וכן חשד באבנר שכוונותיו אינן טובות.
מעשהו זה של יואב בן צרויה הרגיז מאוד את דוד. הוא קונן על אבנר וקרא לאבל על מותו של אבנר. אבנר נקבר בחברון, ויש המזהים את קברו עם אחד המבנים הסמוכים למערת המכפלה.
משפחתו
יעשיאל, בנו של אבנר, מונה על ידי דוד לשר על שבט בנימין (), והיה אחד מגיבורי דוד ().
לפי מסורת חז"ל, הייתה בעלת האוב, שאיתה נפגש שאול ערב מותו, אמו של אבנר, והנדבן העשיר בן ציצית הכסת, אשר חי בסוף ימי בית שני, היה מצאצאיו.
בגלל המעשה של יואב בן צרויה, ביקש דוד משלמה בנו שינקום את מותם של אבנר בן נר ועמשא בן יתר.
לשם כך שלמה המלך שלח את שר צבאו בניהו בן יהוידע להרוג את יואב בן צרויה.
טרם הריגתו אחז יואב בקרנות המזבח, מתוך תקוות שווא שבניהו יימנע להורגו בעודו אוחז בהם.
עץ משפחת שאול המלך
ציטוטים מפורסמים של אבנר בן נר
"יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" - אבנר אומר ליואב בן צרויה - שמואל ב, פרק ב, פסוק יד.
"הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" - אבנר אומר ליואב בן צרויה - שמואל ב, פרק ב, פסוק כו.
ממוזער|שלט רחוב על שם אבנר בן-נר בירושלים
לקריאה נוספת
יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.
יעל שמש, (2015) "אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
קישורים חיצוניים
אבנר בן נר באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:לוחמים בתנ"ך
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:שרי צבא בתנ"ך
קטגוריה:משפחת שאול המלך
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל
| 2024-06-14T09:21:28
|
צפורה פוזין
|
צפורה פוזין (20 בנובמבר 1904 – 23 בדצמבר 1995) הייתה סופרת ומשוררת. פוזין נולדה בדרגנובו שברוסיה. היא למדה בגימנסיה רוסית בנובורוסק, ואחר כך היא סיימה לימודי מדעי החברה והיסטוריה באוניברסיטת מינסק.
פוזין הוגלתה לקזחסטן בעוון פעילות ציונית, ושהתה שם ארבע שנים. היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1930 ועסקה בעבודה חקלאית. אחרי נישואיה עברה לגור בשכונת נחלת יצחק בתל אביב. היא פרסמה סיפורים ושירים בכתבי עת שונים, ובשבועוני ילדים.
צפורה פוזין נפטרה בשכונת נחלת יצחק ב-23 בדצמבר 1995 ונקברה בבית העלמין דרום.
ממבחר יצירותיה
"כוכבים בגינה" מחרוזת ספורי ילדים, ממוזגים בדמיון ומציאות, הוצאת יזרעאל (1963)
"פריחה לבנה", הוצאת טרקלין (1978)
"רוח בוקר, רוח ערב", קובץ שירים למבוגרים, הוצאת טרקלין (1980)
"גמד בתוך כפית של דבש", מחרוזת שירי ילדים, הוצאת עקד (1983)
"אופקים כחולים", הוצאת רשפים, (1984)
"אורות צללים ואתמולים", הוצאת רשפים, (1987)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין הדרום
קטגוריה:ישראליות ילידות האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:משוררות ישראליות
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:סופרות ישראליות
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרות כותבות עברית
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1904
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1995
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995
| 2024-05-31T15:00:43
|
דימונה
|
250px|ממוזער|שמאל|כתובת בכניסה לדימונה
250px|ממוזער|שמאל|"עידן המדע" (1969) מאת יגאל תומרקין בכניסה לדימונה
שמאל|ממוזער|250px|דימונה
שמאל|ממוזער|250px|כיכר הרצל
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לעיר
דימונה היא עיר במחוז הדרום בישראל, והעיר הגדולה ביותר בשטחה השיפוטי בישראל (223 קמ"ר).
דימונה ממוקמת ב, 35 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע ו-35 ק"מ מערבית לים המלח. גובהה מעל פני הים 550 מ'. סמוך לה נמצאת הקריה למחקר גרעיני.
היסטוריה
דימונה הוקמה בספטמבר 1955 כאשר הובאו למקום 23 משפחות של עולים מצפון אפריקה. בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים התיישבו בה גם עולים ממזרח אירופה.
הדעות חלוקות באשר לזהותו של הוגה הרעיון להקים את העיר דימונה. לדברי שר הפיתוח דב יוסף בשנת 1953, בעת ביקורו במפעלי ים המלח, בילה כמה לילות במחנה העובדים במקום. התנאים לא היו אידיאליים, סיפר יוסף, שביקש למצוא לעובדים מקום יבש יותר לישון בו העובדים. כך, לטענתו, בא לעולם הרעיון להקים את דימונה. עם זאת, בכתבה שהתפרסמה כמה שנים לאחר מכן נטען כי את הקמת העיר הגתה דווקא גולדה מאיר.
שמה של העיר דימונה לקוח מ:
היו שהתייחסו בפסימיות, לאפשרות להקים עיר בלב המדבר, וכינו את היישוב "דמיונה" או "דמעונה".
העיר הוקמה בסמוך למפעלי ים המלח, שהחלו לפעול כבר ב-1952. בסוף שנת 1958 נפתח בעיר מפעל הטקסטיל "כיתן". דימונה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958 וכעיר בשנת 1969 - שנים של עלייה ניכרת מהודו, בעיקר מקהילת בני ישראל (הודו) לעיר.
לאחר צמצום הדרגתי של אוכלוסיית העיר, בשנות השבעים ובשנות התשעים התיישבו בה עולים מברית המועצות ומארצות אחרות.
בינואר 2014 פורסמה תוכנית להקמת מרכז תחבורתי חדש בעיר, ששטחו כ-2,500 מ"ר. התוכנית כללה גם העתקה של תחנת הרכבת דימונה לאזור הכניסה הדרומית לעיר כדי להקל על הגישה אליה.
בשנת 2016 חנכה קק"ל בעיר פארק המותאם לבעלי מוגבלויות ובו אגם מלאכותי בפארק בן-גוריון, הנקרא "אגם פרס" על-שם שמעון פרס במימון ידידי קק"ל הולנד.
באוגוסט 2019 אושרה תוכנית המתאר של העיר, במסגרתה יוקמו כ-23,000 יח"ד,כ-1.5 מיליון מ"ר לשטחי מסחר ותעסוקה לתושבי העיר והאזור, סלילת כביש כניסה צפוני חדש ושיפור שירותי התחבורה הציבורית בעיר.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בדימונה, על פי נתוני הלמ"ס:
קהילת העבריים
בדימונה מתגוררים למעלה מ-2,500 בני קהילת העבריים, המכונה חבר משה. זוהי הקהילה הגדולה ביותר שלהם בישראל. העבריים בדימונה מתגוררים במרכז קליטה לשעבר ומקיימים קהילה שיתופית ומאוחדת.
הקהילה הוקמה בשנת 1969 כאשר תושביה החזיקו רק אשרות של תיירים, ללא כל מעמד של קבע. בשנת 1990 קיבלו חברי הקהילה מעמד של תושבים ארעיים. מעמד זה התיר להם ישיבה חוקית בארץ, אך לא נתן להם מעמד של קבע וגם לא אזרחות ישראלית. בשנת 2003 קיבלו בני הקהילה מעמד של תושבי קבע.
קהילות נוספות של העבריים מתגוררות בערד ומצפה רמון הסמוכות וכן בטבריה.
כלכלה
באזור דימונה ממוקמים מספר מפעלי תעשייה גדולים, ובהם מפעלי ים המלח, רותם אמפרט נגב, פריקלאס ים המלח, הקריה למחקר גרעיני, חיפה כימיקלים ומפעל סיליקט. אזורי התעשייה בדימונה מסווגים כאזור פיתוח עם עדיפות לאומית גבוהה. בכניסה לעיר שוכן קניון פרץ סנטר המשתרע על פני שטח של 16,000 מ"ר,
עם הקמת העיר הוקמו בדימונה שתי תשלובות טקסטיל גדולות. חברת "סיבי דימונה" שהעסיקה בשיאה כ-1,750 עובדים, וחברת "כיתן דימונה" שהעסיקה בשיאה כ-2,000 עובדים. תשלובת "סיבי דימונה" נסגרה בתחילת 1997, ו"כיתן" נסגרה סופית ב-2012, לאחר שנותרו בו 80 עובדים בלבד.
בינואר 2007, נחנך קניון דימונה, שהוקם על חורבות מפעל "סיבי דימונה" (שנקרא "דימונה טקסטיל" בשנים האחרונות לקיומו).
בינואר 2018 החלו העבודות על הקמת מרכז מסחרי שנפתח בשנת 2021 ומאכלס מספר רב של חנויות.
תחבורה עירונית ובינעירונית מרוכזת בתחנה מרכזית דימונה שממוקמת במרכז העיר.
דימונה העיר הירוקה בישראל
בשנת 2023 זכתה העיר דימונה מכל בתואר העיר הירוקה בישראל.
מכל הערים בישראל דווקא דימונה זכתה בתואר בתחרות green tan
תרבות וקהילה
בעיר מספר מוסדות תרבות וקהילה:
מרכז קהילתי (מתנ"ס) הפועל מאז 1971.
מרכז תרבות וחינוך לקהל הרחב עם פעילויות לבעלי צרכים מיוחדים בספרייה העירונית.
פרויקט להב"ה, מרכז מחשוב המספק חוגים ופעילויות מחשב לילדים ולמבוגרים.
יעדים, מרכז הצעירים ופיתוח ההון האנושי בדימונה המקיים אירועי תרבות לצעירים.
מרכז תקשורת ובו מגמות תקשורת שונות ורדיו מקומי "רדיו דימונה".
סינמטק הממוקם במתנ"ס.
קונסרבטוריון עירוני, בניהולה של אורלי חרותי. לקונסרבטוריון תזמורת נוער המייצגת את דימונה בישראל ומחוצה לה.
שני כפרי סטודנטים של עמותת איילים המקיימים פעילויות העשרה ותמיכה בקהילה
תיאטרון דימונה, שהוקם בשנת 2009 (עבר למבנה חדש בשכונת כובשי אילת ב-2011), פועל בשם "מעבדת תרבות", והוקם למען עידוד היצירה בפריפריה.
מספר פסטיבלים ואירועי תרבות מתקיימים בדימונה מדי שנה:
פסטיבל דימונה לתקשורת ולקולנוע צעיר – אירוע לנוער הנמשך שלושה ימים.
כנס דימונה לתקשורת – כנס יומי המתקיים מדי שנה ומעלה לדיון נושאי תקשורת וחברה.
פסטיבל המחול והפולקלור הבינלאומי – פסטיבל ריקוד בינלאומי.
פסטיבל אורות המחול ע"ש מוטי אלפסי - פסטיבל מחול המתקיים בעיר דימונה מדי שנה בחג החנוכה החל משנת 2009.
פסטיבל העדות – מציג ביתני אוכל של עדות שונות ומופעי מוזיקה.
הפסטיבל לקולנוע צעיר ע"ש יוסי עזריאל - מתקיים מספר שנים בדימונה ומאפשר לכל בני הנוער היוצרים סרטים קצרים במגמות הקולנוע בתיכוניים בארץ להציג את יצירותיהם ולהתחרות על פרס האוסקר הצעיר.
ספורט
שמאל|ממוזער|250px|האצטדיון העירוני דימונה
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה לאולם הספורט גאון
בענף הכדורגל מועדון ספורט דימונה (בעבר הפועל דימונה) מפעיל קבוצת בוגרים בליגה א' בנוסף למחלקת נוער. מועדון מכבי דימונה מפעיל קבוצת בוגרים בליגה ג'. משחקי הקבוצות נערכים באצטדיון דימונה.
בענף הכדורסל מועדון הפועל דימונה מפעיל קבוצת בוגרים בליגה א' דרום ומועדון מכבי דימונה מפעיל קבוצת בוגרים בליגה ב' ומחלקת נוער. משחקי הקבוצות נערכים באולם הספורט "גאון".
בענף הכדוריד מועדון מכבי דימונה משתתף בליגת העל בכדוריד החל משנת 2019 ומפעיל מחלקת נוער. משחקי הקבוצה נערכים באולם הפיס במתחם הקאנטרי.
בענף טניס שולחן מועדון הגברים והנשים של מכבי דימונה משתתף בכלל הליגות של איגוד טניס השולחן.
דת
בדימונה ישנם כשבעים בתי כנסת, וארבעה מקוואות. רבני העיר הם הרב יצחק אלפנט (הרב האשכנזי) והרב דוד תורג'מן -ראש הישיבה בעיר- מ"מ רב העיר (הרב הספרדי)
בדימונה פועלת מסוף שנות ה-80 עמותת 'שלהבת הדרום' בראשות הרב יעקב חמד המפעילה מוסדות מגוונים לציבור הרחב ביניהם גני ילדים ומעונות יום, בתי ספר לבנים ולבנות, ישיבות לבחורים, סמינרים לבנות, כוללים לאברכים ולבעלי תשובה, מדרשיות נוער לצעירים, כמו כן דואגת העמותה לכשרות מהודרת, וכן שירותי רווחה לקהילה וסיוע לנזקקים. בשנת 2014 חנכה העמותה מרכז רוחני גדול 'משכן שאול' המכיל בתוכו מס' בתי כנסת ובתי מדרש אולם שמחות מקווה טהרה ועוד. עשרה מתוך 36 נכסי מקרקעין שהוקצו על ידי עיריית דימונה הוקצו לפעילויות העמותה.
בדימונה קיימות מספר ישיבות: ישיבה תיכונית "צביה" בראשותו של הרב יעקב דודי, ישיבת הסדר בראשות הרב דוד תורג'מן.
בעיר פועלים כעשרה בתי חב"ד בראשות השליח הראשי הרב ישראל גליס.
ראשי המועצה והעירייה
שנים ראש המועצה/עירייה הערות 1956–1959 אליעזר מילרוד ראש המועצה הראשון. ב-1956 נשלח על ידי משרד הפנים והסוכנות היהודית להקים את המועצה המקומית בדימונה. ב-1959 התקיימו הבחירות הראשונות לראשות מועצת דימונה, בסופן עזב אותה חזרה לביתו שבכפר ביל"ו 1959–1966 ערמון (עמרם) לרדו ראש המועצה הנבחר הראשון, מטעם מפא"י 1966–1969 גבי סבג מפא"י 1969–1971 ישראל נבון מפד"ל 1971–1974 יצחק פרץ רפ"י 1974–1978 ערמון (עמרם) לרדו מפא"י 1978–1983 יעקב ז'אק אמיר המערך 1983–1989 אלי (אליהו) הללי המערך 1989–2003 גבי ללוש הליכוד 2003–2013 מאיר כהן ישראל ביתנו 2013 אלי ברונשטיין החליף את מאיר כהן, שעזב את ראשות העירייה לטובת התמודדות לכנסת ברשימת יש עתיד 2013–הווה בני ביטון הליכוד
ערים תאומות
ראו גם
ראס ג'ראבה
גלריה
קישורים חיצוניים
תושבות דימונה לומדות עברית וניהול משק בית, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 8:26)
סרטו של נתן גרוס, דימונה 1962 ()
צילום אווירי של דימונה בדילוגי זמן על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth
מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית מצולמת על שכונת הניצחון, באתר 'חלון אחורי', 23 באפריל 2016
הערות שוליים
*
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1955
קטגוריה:ישראל: ערים
קטגוריה:עיירות פיתוח
קטגוריה:ערים במחוז הדרום
| 2024-10-17T15:13:02
|
דיקטטורה
|
דִּיקְטָטוּרָה (בעברית: רוֹדָנוּת) היא שיטת ממשל של מדינה שההנהגה השולטת בה מחזיקה בסמכויות כמעט או לחלוטין בלתי־מוגבלות. ההנהגה מורכבת ממנהיג יחיד (דיקטטור, רודן) או קבוצת מנהיגים החולשים על תחומי הפעילות של שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
דיקטטורות הן בלתי־דמוקרטיות. ריכוז הכוח בהן הוא סמכותני או טוטליטרי (לוֹפְתָנִי), ואופיו תלוי בגורמי ההנהגה ומניעיהם. הוא עשוי להיות נתון בידי דיקטטור יחיד, משטר חד-מפלגתי, משטר צבאי, וצורות נוספות של אוטוקרטיה (מֻחְלְטָנּות; שלטון יחיד) ואוליגרכיה (שלטון מעטים). דיקטטורה טוטליטרית שכמעט ואינה נתמכת על ידי אזרחיה היא סוג של עריצות.
במונרכיה (מלוכה), בניגוד לדיקטטורה אוטוקרטית, השלטון טוען ללגיטימיות, למשל מכוח ירושה או מסורת חוקתית; וזאת לרבות מונרכיה אבסולוטית (מוחלטת), בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון בדומה לדיקטטור. ברפובליקה, בניגוד לדיקטטורה אוליגרכית, השלטון מצוי אצל חלק ניכר מהאזרחים, גם אם הוא קבוצת מיעוט.
המקור למילה "דיקטטורה" הוא מוסד הדיקטטור הרומי (מלטינית: dictator, "מכתיב"), שהסנאט הרומי היה בוחר במצבי חירום, ומעניק לו סמכויות רחבות במיוחד.
הגדרה
מאפיינים
בדיקטטורה, השליטה הסמכותניות של ההנהגה מלווה לרוב בדיכוי זכויות האדם ובפגיעה בחופש המחשבה, הדעה, הביטוי והעיתונות. ההנהגה אוסרת על כל ביטוי של התנגדות או מחשבה שונה משלה. בדיקטטורה טוטליטרית, משטרה נוקשה שומרת על השליטה באמצעות הפחדה, מעקבים, האזנות, הלשנות וטרור.
דיקטטורים אינם כפופים לחוק, ולעיתים מחזיקים במשמר אישי או משטרה חשאית, הנפרדים משאר כוחות הביטחון ונתונים לשליטתם הבלעדית, כגון משמרות המהפכה באיראן או משמר הרפובליקה בעיראק. לעיתים אף לא בוחלים משטרים דיקטטוריים בשימוש בטיהורים ורציחות המוניות של מתנגדי המשטר, על מנת לוודא את התבססות השלטון. בנוסף מעודדים דיקטטורים פעמים רבות פולחן אישיות לדמותם כדי לחזק את התמיכה בהם ולהחליש את ההתנגדות אליהם.
בחירות דמוקרטיות אינן מתקיימות בדיקטטורה. השלטון קובע מתי, או בכלל האם, הבחירות יתקיימו; מגביל את היותן כלליות, חופשיות ושוויוניות; ופוגע בהוגנות התנהלותן. בדיקטטורות מודרניות השלטון הוא לרוב חד מפלגתי (או שאין בו מפלגות בכלל), כשבידי מפלגת השליט מרוכזים כל מוקדי הכוח, ומפלגות אחרות מוצאות אל מחוץ לחוק, או לחלופין מתפקדות כמפלגות לווין ואינן יכולות לשמש כאופוזיציה. אף אם ניתנת הזכות העקרונית להשתתף בבחירות לאותן מפלגות שדעת השליט אינה נוחה מהן, מופעלים עליהן בדרך כלל אמצעי דיכוי הכוללים תעמולה בהיקף רחב כנגדן (הממומנת לרוב על ידי המדינה), שימוש בכלים משפטיים על מנת להקשות על פעולתן, דיכוי והפחדה של מנהיגיהן והתומכים בהן ועוד. אם אין די באמצעים אלו מבוטלות לעיתים הבחירות כליל, נדחה מועדן, או שהתוצאות בהן מזויפות, בהתאם לעיקרון המנחה בדיקטטורה המצריך תמיד את ניצחונו הידוע מראש של השליט.
בדמוקרטיות עממיות אף מוחלפות הבחירות לעיתים ב"אסיפות עם" (כגון הסובייטים בברית המועצות), בהן אין ייצוג לאידאולוגיה המנוגדת למצע המפלגה השלטת.
בין ממשל דיקטטורי למשטר טוטליטרי
ניתן להגיד שדיקטטורה מתייחסת לצורת השלטון עצמה, כממשלה בעלת הכוח לשלוט ללא הצורך בהסכמת נתיניה, בעוד שטוטליטריזם מתאר מדינה המפקחת כמעט על כל היבט פרטי או ציבורי של התנהגות אזרחיה. כלומר, בעוד שהגדרת הדיקטטורה מתייחסת למקור הסמכות לשלוט, ומהווה למעשה ניגוד לדמוקרטיה, הרי שטוטליטריזם מתייחס לעוצמת הדיכוי שמפעיל השלטון על האוכלוסייה, ומהווה ניגוד לליברליזם.
ואכן, באופן תאורטי דיקטטורה אינה מצריכה בהכרח שימוש באמצעים כוחניים ודיכוי זכויות האדם, ואפלטון ובעקבותיו הרמב"ם אף חזו מלך-פילוסוף המשמש כדיקטטור נאור ופועל לרווחת העם. ואולם, ניסיון השנים מלמד כי השניים שלובים בדרך כלל זה בזה, ובעולם המודרני הדיקטטורה אופיינית למשטר טוטליטרי או רודני, והדיקטטור אינו מתחשב בזכויות המיעוט והפרט כנהוג בדמוקרטיה.
בין ממשל דיקטטורי למשטר חד-מפלגתי
דיקטטורה מתארת כאמור מדינה הנשלטת על ידי אדם יחיד באופן מוחלט. ואולם, בפועל משטרים רודניים רבים מורכבים משלטון חד-מפלגתי בו המנהיג תלוי בתמיכתו של מארג הכוחות הקיים בצמרת המפלגה, ובמקרים קיצוניים אף משמש כשליט בובה בידי כוחות אחרים הנותרים מאחורי הקלעים.
עקב היותו של סבך היחסים בצמרת השלטון חשאי בהיעדרה של עיתונות חופשית, גמיש בשל העובדה שתארים רשמיים אינם משקפים בהכרח את מעמדו של הנושא בהם, ונתון לשינויים מהירים עם עלייה או ירידה בכוחו של אדם מסוים, או של מערך בריתות כלשהו, קשה לעיתים להבחין במדויק בין שלטון דיקטטורי לשלטון חד מפלגתי. ככלל ניתן לקבוע כי ככל שהמנהיג מרכז יותר סמכויות באופן בלעדי בידיו שלו, וככל שהוא תלוי פחות בתמיכתם של ראשי המפלגה והצבא, כך נושא השלטון גוון דיקטטורי יותר.
לעיתים דווקא הדיקטטורות המובהקות ביותר הופכות לאחר מות השליט למשטר חד מפלגתי, בהיעדר אדם יחיד בעל היכולת לתפוס לבדו את מושכות השלטון, לאחר שכל מוקדי הכוח חוסלו על ידי השליט הקודם (זאת אם לא טופח מבעוד מועד יורש מוסכם). כך לדוגמה לאחר מותו של יוסיף סטלין, שהיה דיקטטור כמעט מוחלט, הפך השלטון בברית המועצות לחד מפלגתי, והמזכירים הכלליים הבאים של המפלגה הקומוניסטית נשאו בכוח קטן בהרבה והיו תלויים בתמיכתה של צמרת המפלגה (הפוליטביורו). מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב אף הודח מתפקידו בידי עמיתיו להנהגה, משום שסר חינו בעיניהם.
סוגים של דיקטטורה
אוטוקרטיה - שליט יחיד השולט באמצעות כוח ופחד. למשל: גנרל צבאי השולט באמצעות הצבא.
מונרכיה - שלטון מלוכני, המדינה נשלטת על ידי מלך והתואר עובר בירושה מאב לבנו.
רפובליקה עממית - שלטון דיקטטורי על ידי מפלגה אחת, לרוב קומוניסטית.
תיאוקרטיה - מדינה הנשלטת על ידי כהני-דת.
היסטוריה
בין שתי מלחמות העולם תוארו ארבעה סוגים של דיקטטורות: חוקתיות, קומוניסטיות ("דיקטטורה של הפרולטריון"), אנטי-מהפכניות ופשיסטיות.
רבים הטילו ספק בהבדלים בין טיפוסים אלה של דיקטטורות. מאז מלחמת העולם השנייה סיווג הדיקטטורות התרחב וכלל סוגים נוספים: דיקטטורות של העולם השלישי, דיקטטורות תאוקרטיות או דתיות ודיקטטורות שושלתיות או משפחתיות.
הרפובליקה הרומית
מקורה של המילה דיקטטורה הוא במשרת הדיקטטור ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומית, שהיה פקיד שמונה על ידי הקונסולים לצורך מילוי משימה כלשהי, כגון ניהול משפטים או שיפוץ מבנים. במיוחד ידוע תפקיד ה"דיקטטור לצורכי ניהול מלחמה", לו ניתנה סמכות ניהולית על פני הסנאט והצבא לתקופה של שישה חודשים, או עד לסיומו של מצב החירום.
אמריקה הלטינית במאה ה-19
לאחר קריסת השלטון הקולוניאלי הספרדי, מספר דיקטטורים שונים עלו לשלטון בארצות המשוחררות החדשות. מנהיגים פוליטיים-צבאיים אלה, שבדרך כלל הובילו צבא פרטי, תקפו ממשלות לאומיות חלשות לאחר שהשתלטו על הכוחות הפוליטיים והכלכליים של האזור. דוגמאות למנהיגים כאלו הן אנטוניו לופס דה סנטה אנה במקסיקו וחואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה. לדיקטטורים כאלה התייחסו בשם "פרסונליסמוס".
גל הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה במחצית השנייה של המאה העשרים הותיר סימן מיוחד בתרבות הלטינית, והם מופיעים בספרות הלטינו - אמריקאית ובסרטים רבים, אשר מתארים את פעילותם והתנהלותם של המנהיגים האוטורטריים האלו.
דיקטטורות פשיסטיות וקומוניסטיות במאה ה-20
במחצית הראשונה של המאה ה -20 הופיעו מספר דיקטטורות סטליניסטיות ופשיסטיות במגוון מדינות מתקדמות מבחינה מדעית וטכנולוגית, אשר נבדלות מדיקטטורות באמריקה הלטינית ודיקטטורות פוסט-קולוניאליות באפריקה ובאסיה שהיו ברובן במדינות עולם שני ושלישי.
דוגמאות מובילות לדיקטטורות הטוטליטאריות המודרניות כוללות:
גרמניה הנאצית של אדולף היטלר ואיטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני;
ברית המועצות של יוסיף סטלין, הרפובליקה העממית של מאו דזה דונג, ועוד דיקטטורות קומוניסטיות סטליניסטיות וסובייטיות שהופיעו לאחר מלחמת העולם השנייה במרכז אירופה, במזרח אירופה ובמדינות אחרות.
דיקטטורות באפריקה ובאסיה לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה, דיקטטורים עלו לשלטון בכמה מדינות חדשות באפריקה ואסיה, לעיתים קרובות על חשבון החוקות שירשו מהמעצמות הקולוניאליות. חוקות אלו נכשלו לעיתים קרובות ללא מעמד בינוני חזק העומד נגד השלטון האוטוקרטי הקיים. נשיאים נבחרים וראשי ממשלות כבשו את השלטון על ידי דיכוי האופוזיציה וכינון שלטון של מפלגה אחת, אחרים הקימו דיקטטורות צבאיות באמצעות צבאותיהם. תהא צורתן אשר תהיה, דיקטטורות אלו השפיעו לרעה על הצמיחה הכלכלית ועל איכות המוסדות הפוליטיים. דיקטטורים אשר נשארו בתפקידם במשך תקופה ארוכה, התקשו יותר ויותר לבצע מדיניות כלכלית יציבה.
דיקטטורה עושקת לדוגמה היא המשטר של מובוטו ססה סקו, שליט זאיר, אשר גזל בין השנים 1965–1997 למעלה מחמישה מיליארד דולר מאזרחיו.
היווצרות הדיקטטורה
דיקטטור יכול לעלות לשלטון ולהפוך לראש מדינה במספר דרכים. הוא יכול להיבחר כמועמד מטעם מפלגת השלטון, לאחר שהתקדם בהיררכיה שקיימת בה או להשתלט בכוח על המדינה באמצעות הפיכה צבאית או התקוממות עממית. דיקטטור אף יכול לנצל את השיטה הדמוקרטית כדי לצבור כוח פוליטי שיאפשר לו להשתלט על הממשל, ובשלב זה להביא לביטול אותם המוסדות שאפשרו את בחירתו מלכתחילה. דוגמה מפורסמת לכך היא השתלטותה של המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר על גרמניה וכינון המשטר הנאצי. אפשרות נוספת היא קבלת השלטון מקרוב משפחה שנפטר, המתבצעת בעיקר במונרכיה אך מתרחשת גם באוטוקרטיה או רפובליקה עממית, כפי שקרה למשל בסוריה ובקובה לאחר מותו של חאפז אל-אסד ופרישתו של פידל קסטרו.
בדמוקרטיה נשיאותית הכוח הרב המרוכז בידיו של הנשיא המכהן עשוי להיות מנוצל לרעה על מנת למוסס את אופיו הדמוקרטי של המשטר, ולהופכו בהדרגה למשטר דיקטטורי באצטלה דמוקרטית. על כן נהוגה במרבית המדינות בהן שורר משטר זה הגבלה על תקופת הכהונה האפשרית של השליט, ולרוב הוא לא רשאי להישאר בתפקידו למעלה משתי קדנציות רצופות.
המאה ה-20 בישרה על עלייתה של האידאולוגיה המרקסיסטית, כמו-כן במהלכה התחזקה הלאומיות באירופה, וגם נמשכה הירידה בכוחם של המשטרים המלוכניים המסורתיים. על רקע גורמים אלה צמחו דיקטטורות רבות. גם העובדה כי השפעתה של המהפכה הליברלית הייתה מוגבלת ברובה לאירופה, בד בבד עם הכישלון לכונן משטרים דמוקרטיים יציבים במרבית הארצות בהן התקיים קולוניאליזם, יצרו במקרים רבים את התנאים הדרושים לכינון דיקטטורה באותן ארצות.
דוגמאות בולטות לעליית משטרים דיקטטוריים לשלטון באירופה במאה ה-20 היו איטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית, וברית המועצות. ככלל צמחה הדיקטטורה במדינות אלו עקב ייאוש התושבים מהמשטר הקיים (בין אם הדמוקרטיה שהכזיבה בימי רפובליקת ויימאר בגרמניה, או השלטון המלוכני באימפריה הרוסית), מצבה הכלכלי הקשה של האוכלוסייה, וזוועות מלחמת העולם הראשונה. כנגד כל אלו התייצבו מנהיגיהן הכריזמטיים של תנועות השוליים באותן מדינות, שנחשבו כמי שאינם נגועים בשחיתות השלטון, וסיפקו לאוכלוסייה שעיר לעזאזל בהצביעם על האשמים "האמיתיים" במצבה הקשה (הבורגנים ברוסיה, או היהודים בגרמניה). בנוסף להטחת האשמות, ידעו אותן התנועות להצביע על הנפלאות הטמונות בשיטה החדשה, תהיה זו הדוקטרינה הקומוניסטית ברוסיה, הנאצית בגרמניה, או הפשיסטית באיטליה, שתגאל את המדינה ממצבה הקשה.
גם שימוש באיום חיצוני או פנימי, המצריך לכאורה דיכוי זכויות הפרט, ומאפשר אפיון של מתנגדי המשטר כמאיימים על ביטחון המדינה, הוא דרך נפוצה ליצירתה ושימורה של דיקטטורה. בדרך כלל גם נעשה שימוש בעידוד רגשות לאומניים בקרב האוכלוסייה, וניסיון ליצור זהות בין המדינה למנהיג. כך לדוגמה בתקופת המלחמה הקרה ההתנגדות לקפיטליזם או לחלופין לקומוניזם שימשה פעמים רבות, במיוחד באפריקה אסיה ודרום אמריקה, כהצדקה למעשי הפיכה, מלחמות אזרחים, וקיום משטרים רודניים. משטרים אלו אף נהנו לעיתים מתמיכתן של המעצמות, שניסו לרכוש לעצמן אזורי השפעה רחבים ככל הניתן. גם במדינות ערב נעשה שימוש באיום האורב לכאורה מצידה של ישראל, ומאוחר יותר בסכנה הטמונה באסלאם הרדיקלי, על מנת להצדיק את אופיו הלא דמוקרטי של המשטר. גם העובדה כי זכויות כגון חופש הדיבור, חופש דת, ושחרור האישה הנחשבות במערב לחלק מהותי משלטון דמוקרטי, נתפסות פעמים רבות באזור המזרח התיכון כמייצגות חילוניות שמנוגדת לערכיה המסורתיים של החברה, אפשרה את צמיחת הדיקטטורות במדינות אלו.
התמוטטות הדיקטטורה
בשל אופייה של השיטה, ויתור מרצון של השליט על אחיזתו במושכות השלטון כמעט ואינו קיים, והמשטר מתמוטט בדרך כלל בשל אילוצים חיצוניים או פנימיים.
גורמים שעשויים להביא להתמוטטות משטר דיקטטורי הם משבר כלכלי, כפי שאירע בברית המועצות, הפסד במלחמה, בדומה לגורלם של המשטרים בגרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, והאימפריה היפנית בעקבות מלחמת העולם השנייה ובמידה מסוימת גם לחונטה הצבאית בארגנטינה לאחר מלחמת פוקלנד, או התקוממות האוכלוסייה, כפי שאירע בגרמניה המזרחית וברבות ממדינות הגוש המזרחי בסיום המלחמה הקרה, וגם במדינות ערב באביב הערבי.
ראו גם
דיקטטור (משרה ברומא העתיקה)
עריץ
דיקטטור נאור
דמוקרטיה
ממשלה
לקריאה נוספת
מילן קונדרה, הבדיחה, תרגום: דב קווסטלר, עם עובד, 1972
רפאל גרסייה מרקס, סתו של פטריאך, תרגום: ריטה מלצר, אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1979
אנדרה בראיק, עונת יובש לבנה, תרגום: ג' אריוך, ספריית מעריב, 1984
אנטולי ריבקוב, ילדי ארבט, תרגום: צבי ארד (משורר), הוצאת זמורה ביתן, 1989
אריאל דורפמן, העלמה והמוות, תרגום: דורון תבורי, הוצאת תיאטרון הבימה, 1994
מריו ורגס יוסה, חגיגת התיש, תרגום: יורם מלצר, הוצאת כתר, 2005
נתן אנגלנדר, המשרד למקרים מיוחדים, תרגום: כרמית גיא, הוצאת כתר, 2008
הרטה מילר, חיית הלב, הוצאת מודן, 2011
אלברטו מורביה, הקונפורמיסט, תרגום: עתליה זילבר, הוצאת פז, 2016
דויד גרוסמן, איתי החיים משחקים הרבה, הוצאת הספריה החדשה, 2019
טימותי סניידר, על הרודנות, 20 לקחים מהמאה ה-20, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
דיקטטורה
קטגוריה:דיקטטורה
| 2024-10-01T09:19:07
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.