title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
יהורם גאון | יהורם גאון (נולד ב-28 בדצמבר 1939, ט"ז בטבת ה'ת"ש) הוא זמר, מגיש טלוויזיה, שדרן רדיו, קומיקאי, מפיק ושחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון ישראלי, מהאמנים הבולטים בתרבות הישראלית. חתן פרס ישראל (2004) לזמר העברי.
ביוגרפיה
יהורם גאון נולד בשנת 1939 כבן זקונים לשרה לבית חכים ולהיסטוריון, המשורר ועיתונאי הלאדינו משה דוד גאון. אביו, צאצא למגורשי ספרד, נולד בסרייבו שבבוסניה בשנת 1889, ועם עלייתו לארץ ישראל שימש כמורה לעברית. לאחר זמן מה נשלח ללמד עברית בקהילה היהודית באיזמיר שבטורקיה, שם הכיר את שרה, אמו של יהורם. לאחר זמן קצר עלו שניהם יחדיו לארץ ישראל והקימו משפחה.
גאון נולד בהר הצופים, גדל והתחנך בשכונת בית הכרם שבירושלים. בילדותו למד בבית הספר העממי "בית הכרם" ואחר כך בתיכון בית הכרם (שלימים נקרא תיכון ליד"ה), והיה חבר בתנועה המאוחדת.
שמאל|ממוזער|260px|גאון במרכז התמונה עם להקת הנח"ל בסוף שנות ה-50
את שירותו הצבאי עשה גאון בלהקת הנח"ל, אליה התקבל ב-1957 כשחקן. לצדו שירתו בלהקה חבריו לספסל הלימודים, תובל פטר ועליזה רוזן. גאון לא נתפס בתחילה כזמר במהותו, עד כדי כך שבמהלך הקלטת השיר "רוח סתיו", אורי זוהר, מפקד הלהקה, המליץ לו לדקלם את שתי השורות שניתנו לו במקום שישיר אותן.
קריירה כזמר
גאון השתתף בתוכנית "בדרך כלל" בשנת 1959 בבימויה של נעמי פולני, שהכירה בכישרונו כזמר. סרטו הראשון, היה "תיקון קטן" (1960) בהשתתפות חברי להקת הנח"ל.
לאחר שחרורו נמנה גאון עם יוצאי להקת הנח"ל, שביקשו מנעמי פולני להמשיך לעבוד עמה. כך קמה להקת "התרנגולים", שבה החל לשיר לראשונה, אם כי גם בה לא היה זמר דומיננטי, לצד הכוכבים העולים של אותה תקופה, בהם מי שעתידים להיות חלק משלישיית "הגשש החיוור": שייקה לוי וישראל פוליאקוב. בין השירים שבהם התבלט בזמרתו בתוכנית הראשונה מ-1961 היו "זמר אהבה לים" ו"ערב במסחה".
במקביל החל לשחק בתיאטרון הקאמרי במחזה "כנרת כנרת" של נתן אלתרמן, וכן בהצגה "שורש כל רע" במועדון החמאם, שבמסגרתה שר את "שיר הנשים". בהמשך הקים יחד עם חברו ללהקת הנח"ל, אריק איינשטיין, ועם בני אמדורסקי, את "שלישיית גשר הירקון". רבים משיריה של הלהקה היו להיטים גדולים בזמר העברי, ובהם "לילה בחוף אכזיב", "סרנדה לך", "אותך" ו"איזה יום יפה". השלישייה הקליטה יחד את האלבום "אהבה ראשונה". גאון פרש כשנה לאחר הקמת השלישייה, על מנת להתרכז בקריירת סולו.
בשנת 1965 הוציא גאון אלבום סולו ראשון, בשם "כל העיר מרכלת עלינו". האלבום הורכב כולו משירים שכתב יוסי גמזו, ובהם הלהיט "איפה הן הבחורות", שנכתב על פי לחן עממי, שלושה שירים מתוך האלבום, "ליל אביב", "אמרו לי" ו"אולי תפסיקי כבר", הולחנו על ידי יעקב הולנדר. כמו כן נכללה באלבום גרסה עברית לשירה של להקת הביטלס "I Want to Hold Your Hand", שבגרסתו של גמזו נקרא "זה נדבק". כעבור שנה הוציא גאון מיני-אלבום בשם "קיץ אחד של כושר", ובו ארבעה שירים שכתב גמזו והלחין סשה ארגוב.
ב-1966 נסע גאון לארצות הברית על מנת ללמוד משחק. הוא שב ארצה לאחר שיואל זילברג, שעמד לביים את המחזמר "קזבלן", נזכר בזמר הכישרוני, ופנה אליו כדי שיגיע לארץ למבחני במה. המחזה, אותו כתב יגאל מוסינזון, על רקע "השטח הגדול" ביפו, עובד למחזמר, הופק על ידי גיורא גודיק ב-1966 וזכה להצלחה גדולה, שהפכה את גאון לאחד הזמרים המובילים בארץ. שני שירים מתוכו, "כל הכבוד" ו"יש מקום" מזוהים עמו עד היום.
ההצלחה כזמר
250px|ממוזער|שמאל|יהורם גאון בשורה עליונה, משמאל, בטקס קבלת פרס כינור דוד, 1964גאון נחשב לזמר מצליח ומוערך כבר משנות ה-60. בפסטיבל הזמר והפזמון 1969 זכה בשני המקומות הראשונים, עם השירים "בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור ללחן של אפי נצר ולעיבוד של שמעון כהן ו"עץ האלון" שכתב יורם טהרלב ללחן של מוני אמריליו ולעיבוד של שמעון כהן. גאון שר בפסטיבל שיר נוסף, "לילה בהיר", שהלחין משה וילנסקי למילים של שמרית אור. השיר נכלל באלבומו של גאון "בשירי משה וילנסקי", שיצא באותה שנה והוקדש כולו לשיריו של וילנסקי. האלבום כלל להיטים כ"אמא אמא", "יש לי חלום", "לילה של פריחות", "שלכת בלב" ו"כשהיינו ילדים".
עוד באותה שנה הוציא גאון אלבום בשם "רומנסות בלאדינו", ובו שירים ששר בלאדינו, וכן אלבום בשם "שירי שבת". אלבום נוסף שהוציא באותה שנה היה "איפה את אהובה", שכלל גם הוא להיטים רבים, כ"איפה את אהובה" (תרגום עברי של תלמה אליגון-רוז לשיר בספרדית בביצוע הזמר הארגנטינאי לאונרדו פאביו), "גשר אלנבי", שהקליט עבור סרט הקולנוע "המלחמה שלאחר המלחמה", "אזכור את הדרך" ו"רוח שטות".
בשנת 1971 העלה גאון תוכנית יחיד, שתועדה על גבי אלבומו מאותה שנה, "בתוכנית יחיד". בין שירי התוכנית בלט הלהיט "רוזה", שכתב חיים חפר והלחין דובי זלצר. שירים מוכרים נוספים מהתוכנית היו "אל תשטה באהבה", "רחל" ו"אני זוכר", שנכתב עבור סרט הקולנוע "לופו". כמו כן נכללה בה גרסתו של גאון לשירם של אהוד מנור ונורית הירש "אולי על שפת הים", ששרה במקור להקת "השוקולדה".
באותה שנה יצר גאון את הסרט "אני ירושלמי" על משפחתו הירושלמית ועל העיר ירושלים, שבמסגרתו שר מספר שירים. שירי הסרט תועדו על גבי האלבום "אני ירושלמי" שיצא באותה שנה. נמנו עליהם להיטים רבים, כ"הנני כאן", "אני עושה לי מנגינות", "השר משה מונטיפיורי" ו"מעל פסגת הר הצופים".
ב-1972 הוציא את האלבום "שלכם לשעה קלה", וב-1973 את האלבום "אהבה ים תיכונית", ובו השיר "קומי צאי", שהלחינה נעמי שמר על פי מילים של חיים נחמן ביאליק.
בשנת 1975 הוציא גאון את האלבום "אותך שרים". בין שיריו המוכרים היו "אנחנו לא נפסיק לשיר" ו"בית אבי", שניהם של חיים חפר ודובי זלצר. באותה שנה יצא אלבום הופעה של גאון, שתיעד את הופעתו בהיכל התרבות. באלבום זה נכלל לראשונה שירו של גאון "המלחמה האחרונה". כמו כן נכללו בו גרסאותיו של גאון לשירים "שיר העבודה והמלאכה", "גולני שלי" ו"לילה לילה".
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון בסרט "ג'וקר" מ-1976
בשנת 1976 הוציא גאון אלבום בשם "קסם מולדת", ובו גרסאות מחודשות בביצועו לשירים שהלחין מרדכי זעירא, כ"ניגון עתיק" ו"מה אומרות עינייך".
ב-1977 הוציא את האלבום "עוד לא אהבתי די". שיר הנושא של האלבום, שכתבה והלחינה נעמי שמר, היה להיט גדול, והפך לריקוד עם נודע. שיר נוסף שהתפרסם מהאלבום הוא "שלום לך ארץ נהדרת" (גרסה עברית של אילן גולדהירש). באותה שנה הוציא גאון אלבום נוסף, "שמש עולה".
ב-1979 העלה גאון תוכנית יחיד שהורכבה משיריהם של חיים חפר ודובי זלצר. התוכנית לא זכתה להצלחה רבה, אך התפרסמו מתוכו השירים "שמרי לי על המנגינה" ו"את בת שש עשרה". שירי התוכנית תועדו על גבי האלבום "79".
באמצע 1980 הוציאה חברת "סי.בי.אס" לגאון את האוסף "להיטי זהב מספר 2" שכלל את מיטב להיטיו עד זה ואת השיר החדש "רבותי ההיסטוריה חוזרת" (מילים: תלמה אליגון רוז, לחן: דובי זלצר, עיבוד: בני נגרי)
ב-1981 הוציא את האלבום "סימני דרך". בין שיריו המוכרים היו "סימני דרך" ו"על כל אלה" של נעמי שמר, לחניה של נורית הירש לשירים "הכניסיני תחת כנפך" של חיים נחמן ביאליק ו"לילה טוב לאהבה" של אילן גולדהירש, וכן גרסתו של גאון לשירו של יוסף שריג "אור וירושלים".
בשנת 1983 הוציא גאון על גבי תקליט שדרים את השיר "איתך בלעדייך", שכתב נתן אלתרמן והלחינה נורית הירש. השיר זכה להצלחה רבה.
בשנת 1984 יצא אלבומו "אמצע הדרך" ובו הלהיט "בפרדס ליד השוקת", שכתב יורם טהרלב והלחינה נורית הירש. השיר זכה להצלחה רבה, ודורג במקום השני במצעד הפזמונים העברי השנתי לשנת תשמ"ד. שירים מוכרים נוספים באלבום היו "לא תנצחו אותי", שכתבה והלחינה נעמי שמר, ו"בואי נשוב אל הטנגו", שכתב יורם טהרלב והלחין שייקה פייקוב. ננסי ברנדס עיבד וניהל מוזיקלית את האלבום.
בשנת 1986 יצא האלבום "אלף נשיקות". שיר הנושא של האלבום, שאת הטקסט שלו עיבדה מירית שם אור (בהשראת מכתב האהבה "אלף נשיקות לך, אהובתי" של אבשלום פיינברג איש מחתרת ניל"י לאהובתו) והלחין צביקה פיק, היה להיט גדול. פרט לו, הצליחו מהאלבום גם השירים "אישה חופשייה" (מילים: חיים חפר, לחן: יאיר קלינגר), "כמו חצב" ו"דיוקן אמי" (בשניהם - מילים ולחן: נעמי שמר), "כן כן" (גרסה עברית: חיים חפר), "ואולי אותה שתיקה" (מילים: שמרית אור, לחן: נורית הירש). רמי לוין עיבד והפיק מוזיקלית את שירי האלבום.
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון בסיבוב הופעות משותף עם ירדנה ארזי שנערך בחסות האגודה למען החייל בשנת ה-40 למדינה 1988
250px|ממוזער|שמאל|נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין מארח את יהורם גאון בלשכתו במלאת לו 75 שנים
בשנת 1988 הקליט גאון בדואט עם ירדנה ארזי את השיר "אדם אחר" (מילים: רחל שפירא, לחן: נורית הירש, עיבוד: עדי דגני). השיר זכה להצלחה גדולה, ודורג במקום ה-10 במצעד הפזמונים לשנת תשמ"ח של רשת ג'. השיר נכלל באלבומה של ארזי "עוד יום אחד".
במרץ 1989 יצא אלבומו "ירח מלא", בהפקתו המוזיקלית של מתי כספי. מבין שיריו התפרסמו הדואט שלו עם בעז שרעבי "מה יביא איתו הרוח" ו"ליבבתיני" (שכתבה והלחינה שמר). למרות ההפקה המושקעת, האלבום נכשל מסחרית. באותה שנה חזר גאון לשחק במחזמר "קזבלן" שבה גילם את התפקיד שעמו זוהה יותר מכל. את המחזמר הפיק בעצמו בעזרת חברת ההפקה שהקים "הפקות חמש חמש". המחזמר זכה אמנם להצלחה בקופות, אך ההפקה נקלעה לחובות כבדים וירדה לאחר זמן מה מהבמה. גאון נקלע לחובות כבדים שאותם הצליח להחזיר רק לאחר מספר שנים.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוציא גאון מספר אלבומים נוספים, שלא זכו להצלחה רבה. עליהם נמנו "נשמה", שיצא ב-1992 וכלל שירי מסורת ודת דוגמת "פתח לנו שער", "שיר המעלות", והבן יקיר לי אפרים". את שירי שירי האלבום עיבד תמיר קליסקי. ב-1993 הוציא אלבום שהתבסס על שירי התוכנית "ישראל מחכה לגאון" (על משקל הסיסמה "ישראל מחכה לרבין"), וכלל שירים חדשים לצד שירים ישנים בהקלטות מחודשות. ב-1996 אלבום שנשא את שמו. בשנת 1997 תכנן גאון להוציא אלבום אוסף שיכלול את שיריו המוכרים. מכיוון שהתקשה להשיג זכויות יוצרים על ההקלטות המקוריות ועל מנת לחסוך בכסף, הקליט מחדש, בעיבוד מחודש, את השירים ושיווק אותם כאוסף בן חמישה תקליטורים.
בשנת 2007 גילם את עצמו במחזמר "כמו בסרט", כזמר ומנחה המגיע לעיירת פיתוח כדי לאתר כישרון צעיר.
בסוף שנת 2008 העלה מופע זמר ובידור בשם "בכל הכבוד", בו סיכם עשרות שנות פעילות על הבמה ושילב שירים ישנים וחדשים לצד מונולוגים משעשעים שאותם כתב במיוחד למופע. המופע זכה להצלחה גדולה, ואף היה מועמד לפרס הצגת הבידור של השנה.
בשנת 2013 שב גאון להקליט שירים חדשים. באותה שנה יצא אלבומו "כביום היוולדי", שאת כל שיריו כתב והלחין עמיר בניון. את שירי האלבום עיבדו ליאור שושן ואודי תורג'מן. מבין שיריו התפרסמו השירים "תן לי כוח", "בסוף היום" ו"לא אני ולא אתה", שאותו שר גאון בדואט עם בניון.
ביולי 2014 הקליט גאון גרסה מחודשת לשיר "ארץ צבי", לו נוסף בית חדש שנכתב על ידי תלמה אליגון לזכרו של רועי קליין, קצין גולני בעל עיטור העוז שנהרג במלחמת לבנון השנייה כאשר זינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. ב־21 בספטמבר 2014 הקליט גאון את השיר "שלומי" שכתבה זלדה, אותו עיבדה נורית הירש, לזכרו של רס"ן בניה שראל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבצע צוק איתן.
בדצמבר 2019 הוציא לכבוד יום הולדתו ה-80 את השיר "אם רק תסכימי" שכתבה עדית פאנק והלחין ועיבד עידן רייכל.
בשנת 2021 לקח חלק בפרויקט "יעלה ויבוא", כמחווה לשיריו של יורם טהרלב, ובו ביצע את השיר "עוד לא תמו כל פלאייך".
בנובמבר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, הגיע לבקר חיילים וביצע עבורם דרך הקשר את השיר "המלחמה האחרונה" אותו ביצע במעמד זהה 50 שנה קודם לכן, במלחמת יום כיפור. מאוחר יותר באותו החודש, ב-27 בנובמבר, הוציא גאון לבקשת מערך החינוך של צה"ל, גרסה חדשה לשירו "לא תנצחו אותי" שהקליט יחד עם הלהקות הצבאיות. הביצוע הגיע למקום השביעי במצעד השבועי של מדיה פורסט ולמקום ה-34 במצעד "היטליסט" של מאקו.
סגנונו כזמר
ברבות השנים היה גאון זמר מבוקש הן על ידי הקהל והן על ידי כותבי שירים ומלחינים שרצו שיבצע משיריהם. כך זכה להיות המבצע המוכר בהרבה להיטים של נעמי שמר (כגון: "עוד לא אהבתי די", "לא תנצחו אותי", "כמו חצב" ו"סימני דרך") ושל הפזמונאי חיים חפר והמלחין דובי זלצר (בשיריהם "הנני כאן", "השר משה מונטיפיורי", "רוזה", "לא נפסיק לשיר" ועוד). הוא הוציא אלבומים רבים, בהם אלבומים עם שירים ורומנסות בלאדינו ושירי שבת ומועדים. הוא הרבה לבצע שירים רומנטיים ונחשב כמי שמיזג בשיריו בין מזרח למערב, כשביצועיו שילבו מוזיקת פופ עם נגיעות מזרחיות (כמו בשיר "רוזה"). גאון הרבה לבצע שירי אהבה לארץ ישראל ולירושלים (בהם "שלום לך ארץ נהדרת", "מעל פסגת הר הצופים" ועוד).
במשך תקופה נחשב גאון ל"זמר הבית" של סיירת מטכ"ל ואף כתב לכבודה את "שיר היחידה" שאותיותיו חקוקות באנדרטה לזכר קרב קולה.
כמו כן ביצע את השיר "גולני שלי". לאחר מבצע "צוק איתן" פנה עופר מנדלוביץ', אביו של סמ"ר שנהרג במבצע, אל יוצרי השיר אפי נצר ועמוס אטינגר, כדי שיוסיפו לו עוד בית המדבר על המבצע. שלושתם פנו אל יהורם גאון כדי שיבצע את השיר מחדש, וזה הסכים לכך. בעקבות מבצע זה הוציא גם ביצוע מחודש לשיר "אל ארץ צבי" שנכתב על ידי תלמה אליגון במקור לסרט מבצע יונתן, אך היא הוסיפה לו בית לזכרו של רס"ן רועי קליין, סמג"ד מגדוד 51 של גולני, שנפל במלחמת לבנון השנייה כשזינק על רימון שהושלך אל עבר חייליו.
גאון קשר קשרי ידידות עם בכירים בצה"ל, כרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר, האלוף רחבעם זאבי והרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. במלחמות ישראל, החל ממלחמת ששת הימים ואילך, הופיע כרבים מהאומנים בפני חיילים בשדות הקרב.
משחק בקולנוע
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו בצילומי הסרט "מבצע יונתן", 22 בדצמבר 1976
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון עם חנה מרון בסדרת הטלוויזיה "קרובים קרובים"
גאון שיחק במספר סרטים ישראלים, אשר רובם זכו להצלחה. "תיקון קטן" מ-1960, "כל ממזר מלך" מ-1968, "מצור" ב-1969 ו"הפריצה הגדולה" מ-1971 שבהן שיחק את דמות הצבר הלוחם.
ב-1964 שיחק בסרטו של מנחם גולן "דליה והמלחים".
ב-1971 כתב, ביים ושיחק בסרט "אני ירושלמי", אוטוביוגרפיה מצולמת עליו ועל משפחתו הירושלמית. הסרט לווה בשירים בביצועו של גאון שכתבו חיים חפר ודובי זלצר, ובהם שירים שהפכו ללהיטים, כגון: "הנני כאן", "השר משה מונטיפיורי" ו"אני עושה לי מנגינות".
ב-1973 שיחק בגרסה הקולנועית והמצליחה של המחזמר "קזבלן", בתפקיד המזוהה עימו עד היום. בסרט "מבצע יונתן", המגולל את סיפור "מבצע אנטבה", בו שוחררו חטופי המטוס שנחטף לאוגנדה, גילם גאון את דמותו של המפקד שנפל במבצע, יוני נתניהו. הסרט, אשר הופק זמן קצר לאחר האירוע, זכה להצלחה בינלאומית ואף היה מועמד לפרס אוסקר. עבור הסרט הקליט גאון את השיר "ארץ צבי". כמו כן שיחק בשנות השמונים בסרטים "כביש ללא מוצא", ו"המאהב" (על פי ספרו של א.ב. יהושע).
ב-2004 עשה גיחה מחודשת לקולנוע לאחר שנים רבות, כששיחק בתפקיד אורח בסרטו של יוסף סידר "מדורת השבט".
בשנת 2014 שיחק בתפקיד הראשי בסרט "מבצע חמניה".
ב-2015 גילם את דמותו של בוריס השומר בסרט "גויאבות". ב-2017 השתתף בסרט הקולנוע "מבצע ביצה".
ב-2023 גילם את ראובן בסרטו של עמיחי גרינברג "הבריכה".
קריירה בטלוויזיה
הקריירה הטלוויזיונית שלו עשירה אף היא. בין השנים 1983–1986 הוא כיכב בקומדיית המצבים המצליחה "קרובים קרובים" בדמות יורם, האב ההיפוכונדר. בשנת 1998 שיחק במיני סדרת הדרמה "בלש בירושלים" וב-1999 שיחק בסדרת הדרמה "מר מאני". בשנים 2003–2005 הגיש בערבי שבת את תוכנית האירוח והבידור "שישי בגאון" בערוץ הראשון. בשנת 2005 הופיע בפרק האיחוד של "קרובים קרובים". כמו כן, באותה שנה חתם על חוזה טאלנט בשידורי קשת והחל להגיש תוכנית אירוח בשם "ערב טוב ישראל". בשנת 2007 שימש כשופט בתוכנית הכישרונות "הדבר הגדול הבא" בשידורי רשת, ובראשית 2008 שיחק בתוכנית הסאטירה "גם להם מגיע" בערוץ 10.
משנת 2009 עד 2012 הנחה את תוכנית הילדים "גאון של אבא" ששדורה בטלוויזיה החינוכית. בשנת 2010 כיכב לצד יוסי פולק במיני-סדרה הדרמטית "נבלות", ששודרה ב-HOT 3.
בשנת 2011, שיחק בסדרת הדרמה של yes, "אורים ותומים" בתפקיד הרב גרנט. החל משנת 2011 משחק בקומדיית המצבים "סברי מרנן" בתפקיד סילבן חסון.
שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון ומנחם גולן בערב הדרן לקולנוע הישראלי
בשנים 2011–2016 השתתף גאון בצוות המנטורים של תוכנית הטלוויזיה "בית ספר למוזיקה", במסגרת ערוץ 2, בשלוש עונות ברצף.
בקיץ 2015 שימש כשופט אורח בתוכנית המציאות "הפייטן" של ערוץ 20. באותה שנה גילם את דמותו של סיימון בסדרה "המדרשה".
עשייתו הציבורית ודעותיו
גאון נהנה מתמיכה כלל ישראלית ואינו מזוהה עם עמדה או מגזר מסוים, וזאת על אף שבמהלך כל שנות פעילותו הרבה לעסוק בעניינים פוליטיים-ציבוריים. כשחקן, היה לגאון תפקיד בולט במחזמר הביקורתי מבחינה פוליטית "קזבלן". משני תפקידים אחרים הוא פרש מנסיבות פוליטיות-חברתיות; הוא הפסיק להגיש את פרקי הסדרה "תקומה", משום שסבר כי אחד מפרקיה, "בילאדי בילאדי", הוא פרו-פלסטיני, וכן עזב את התוכנית "גם להם מגיע" לאחר שהתקשה לעמוד בגל הביקורות שהופנו כלפי התוכנית וספציפית אליו.
ביוני 1991 הכריז על מועמדותו לראשות עיריית ירושלים, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בנובמבר 1993. לצורך כך הקים מפלגה בשם "אני ירושלמי". תחילה נראה שסיכויו לזכות היו טובים, מאחר שראש העירייה הוותיק, טדי קולק, הודיע על כוונתו לא לרוץ שוב. לאחר שקולק כן החליט לרוץ שוב, ואהוד אולמרט נבחר כמועמד מטעם הליכוד, החליט גאון לרוץ למועצת העיר בלבד. הוא נבחר ומונה למחזיק תיק התרבות. גאון נבחר למשך שתי קדנציות למועצת העיר ירושלים מטעם רשימת "אני ירושלמי". בתפקידו זה הוא קידם תמיכה בלימודי נגינה בכלים המקובלים במוזיקה מזרחית קלאסית. בפברואר 2003, לאחר שראש העירייה אולמרט פרש לטובת חברות בכנסת, הודיע שירוץ לראשות העירייה בבחירות בנובמבר 2003, לבסוף החליט לא להתמודד שוב הן לראשות העירייה והן למועצת העיר.
הדימוי של גאון כזמר לאומי הביא לבחירתו לשיר בטקס קבלת פרס נובל לשלום ב-1994, בו זכו יצחק רבין ושמעון פרס. בשנת 2000, כאשר ראש הממשלה אהוד ברק נתקל בהתנגדות רחבה בישראל ליוזמתו המדינית לחלוקת ירושלים, גייס את תמיכתו של גאון במאבקו על דעת הקהל, על ידי שימוש בתדמיתו הירושלמית השורשית. למרות זאת, בתוכנית הרדיו שלו ביום שישי גאון משמיע לא פעם אמירות אוהדות כלפי המתנחלים. גאון הביע תמיכה גם בבחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה.
גאון מגיש החל מ-1997 תוכנית אישית בימי שישי בצהריים ברשת ב' בשם "גאון ברדיו", בה הוא מדבר על אירועים אקטואליים שקרו באותו שבוע ומביע את דעותיו האישיות לגביהן. לאחר סגירת רשות השידור ב-2017, גאון עבר לשדר את התוכנית בגלי צה"ל.
בשנת 2011 התראיין גאון לאלון כץ, אז סטודנט מאוניברסיטת אריאל, ותקף בחריפות את התמלילים של חלק מהמוזיקה הים-תיכונית שהשתלטה לטענתו על הרדיו. הוא כינה אותם "זבל איום שהשטן לא ברא". עם זאת, ציין לטובה זמרים מזרחיים מסוימים כגון שלמה בר ואביהו מדינה. הראיון צוטט בידיעות אחרונות וגרר תגובות זועמות מצד הזמרים המזרחיים וקהל המוזיקה המזרחית. בתוכניתו השבועית הסביר גאון, שאין הוא חוזר בו מדבריו, אך הבהיר שהמוזיקה המזרחית היא ראויה וטובה, אף על פי שיש בה, "הרבה חצץ", כלשונו. דבריו של גאון זכו לתמיכה והזדהות מפי אביהו מדינה, שאמר, בין השאר: "אני איתו, וכל הכבוד שהוא אומר זאת באומץ".
בשנת 2013 הודיע גאון על כוונתו להופיע בסבסטיה אשר בשומרון. למרות ביקורת בשמאל, הוא לא ביטל את הופעתו ואמר בריאיון לערוץ 7 כי הוא "מרשה לעצמו להופיע בגאווה בכל חלק של ארץ ישראל".
באותה שנה, על רקע ביקורת חריפה שספג הציבור החרדי, ביקר אותם בעצמו בתוכניתו ברשת ב', אך אמר בין היתר על הביטויים החריפים נגדם: "לא הייתי מעז בחלומות הכי רעים שלי לראות באלה שלא נוטלים בנטל או שלא רוצים לימודי ליבה, ושהם אחיי ואחותי ובני עמי, מוקצים מחמת מיאוס. לאחר מה שראיתי ושמעתי בכנסת, בכנסת ישראל, מצאתי את עצמי צועק בקול ולאות הזדהות מוחלטת עם החרדים מצאתי את עצמי צועק 'אני חרדי!' בפירוש כך, כן, 'אני חרדי!'".
בפברואר 2018, בעקבות הפיכתו של מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, שלמה פילבר, לעד מדינה בחקירות נתניהו, הגדיר בתוכניתו "גאון ברדיו" בגלי צה"ל, את עד המדינה כ"מלשן" ו"איש קריות", הדגיש את היותו "קודם כל עבריין", וציטט גם מתפילת שמונה עשרה שבה נאמר "למלשינים אל תהיי תקווה". גאון גם סייג את דבריו ואמר "הביטוי מלשן שנוי במחלוקת ותלוי מי הלשין כדי לטהר את החברה ומי הלשין כדי למלט רק את עצמו".
ב-16 במאי 2021 הכריז גאון באורח רשמי על התמודדותו לתפקיד נשיא מדינת ישראל, ופתח באיסוף חתימות של חברי הכנסת לקראת הבחירות לנשיאות, אך לבסוף לא התמודד. באותו חודש השתתף בפרק של הסדרה התיעודית "הופרדו בלידתם" של תאגיד השידור הישראלי.
ביוני 2024 מונה לחבר בוועדת השמות הממשלתית.
קריירה עסקית
במשך השנים היה גאון מעורב במספר מיזמים עסקיים. בשנת 1976 היה שותף במיזם שביקש להקים מועדון ומסעדה בשכונת מוצא בירושלים. אך מאחר שהשכנים התנגדו והתוכנית הייתה בניגוד לתוכנית המתאר, המיזם לא הוקם. באוקטובר 1984 פתח חנות תקליטים וחנות מזכרות ברחוב "הקארדו" ההיסטורי בעיר העתיקה של ירושלים. בשנת 2000, הקים יחד עם אחיו בני גאון את חברת "גאון תקשורת", כחברת בת של קבוצת גאון אחזקות. "גאון תקשורת" הוקמה במטרה להתמודד במכרז לערוץ מסחרי חדש (שאז נקרא "הערוץ השלישי", לימים ערוץ עשר). וגיבשה קבוצה של משקיעים, שגאון החזיק 10% ממניותיה. לאחר פרסום המכרז החליטה הקבוצה לפרוש ממנו, עקב חוסר כדאיות כלכלית. עם זאת התמודדה במכרז לערוץ ייעודי ברוסית, אך הפסידה לחברת אפריקה ישראל להשקעות. ביוני 2002 התמודדה הקבוצה במכרז להקמת תחנת רדיו מסחרית בערבית וזכתה. רדיו א-שמס בה הייתה שותפה, החל לשדר שנה אחר כך. באפריל 2001 גם רכשה 23% מזכיניית ערוץ 2, חברת טלעד. גאון גם הקים חברת הפקות לצורך הפקת התוכנית "שישי בגאון".שמאל|ממוזער|250px|יהורם גאון עם ספרו בשבוע הספר העברי - מתחם התחנה, ירושלים 2017. מאחור משמאל: סיון רהב-מאיר, ד"ר עשהאל לובוצקי, יהורם גאון, אסף פאסי, אבי קראוס. מלפנים משמאל: אלישיב רייכנר, רחלי שלו, יפעת ארליך.
ספרו
באפריל 2017, הוציא לאור אוטוביוגרפיה בשם "עוד אני פוסע – סיפור חיי", שכתב עם שי פלד.
חיים אישיים
בשנות ה-60 ניהל גאון מערכות יחסים מתוקשרות עם נורית מקובר (שנישאה לימים ליהונתן גפן), מונה זילברשטיין ועם השחקנית פייר אנג'לי, שאותה הכיר כאשר שיחקו יחד בסרטו של אורי זוהר, "כל ממזר מלך".
בשנת 1976, כשהוא כמעט בן 37, הכיר גאון את אורנה גולדפרב שהייתה אז בת 16 בלבד. לאחר כחצי שנה, במרץ 1977 השניים ביקשו להינשא, אך עקב גילה הצעיר של גולדפרב, שטרם מלאו לה 17 שנים, היא הגישה בקשה מיוחדת לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך הוא לא התיר להם להינשא. לאחר מספר ימים הגישו השניים ערעור לבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה. בסופו של דבר השניים התחתנו כחוק ב-26 ביולי 1977 בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בירושלים בחופה שסידר הרב עובדיה יוסף. במאי 1978 נולד בנם הבכור משה, וב-1981 נולדה בתם הילה.
בשנת 1986, תוך כדי דיונים סוערים, התגרשו השניים לאחר סכסוך מתוקשר שחשף בין היתר כי גאון שכר שני בלשים פרטיים (שאחת מהם הוא הכיר באופן אישי), אשר עקבו, צילמו והקליטו את גולדפרב בסיטואציות מיניות עם גבר אחר. זמן קצר לאחר מכן ניסתה גולדפרב להתאבד, אך לבסוף משפט הגירושים הסתיים בהצלחה.
ב-1990, גולדפרב התחתנה בשנית עם עורך דין זרח רוזנבלום, שהיה עורך דינה לאורך כל משפט הגירושים מגאון.
לגאון היו שלושה אחים: כלילה גאון (1925–2010), יגאל גאון (1926–2019) ובני גאון (1935–2008).
גאון אמנם נולד וגדל בירושלים, אך למרות דימויו הציבורי כירושלמי הוא מתגורר ברמת השרון.
פרסים והוקרה
גאון שימש בעבר כקונסול הכבוד של הונדורס בישראל.ממוזער|250px|יהורם גאון ובני גנץ בעת קבלת דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת בר-אילן, מאי 2015
שימש כחבר נשיאות עמותת ארקאדאש - קהילת יוצאי טורקיה בישראל (שהתפרקה ב־2020).
1963 – פרס כינור דוד
1964 – פרס כינור דוד
1969 – זכייה בפסטיבל הזמר והפזמון
2004 – חתן פרס ישראל
2007 – פרס תמוז
2008 – כוכב בשדרת הכוכבים, אודיטוריום חיפה
2011 – חתן פרס ליבהבר מטעם מכון שכטר למדעי היהדות. הפרס ניתן עבור תרומה משמעותית להשגת סובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל.
2012 – דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
2014 – פרס על מפעל חיים – פסטיבל הקולנוע היהודי-ספרדי בלוס אנג'לס
2015 – דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
2015 – יקיר מוזיאון נחום גוטמן
2017 – הדלקת משואה בטקס הדלקת המשואות לרגל יום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, שעמד בסימן יובל לאיחוד ירושלים.
18 במאי 2015 - תואר דוקטור לשם כבוד אוניברסיטת בר-אילן
2019 – "הקול של המדינה" מטעם כאן גימל
2019 – אות יצחק נבון
2019 – "שרים בגאון" - אירוע הוקרה ליהורם גאון לכבוד יום הולדתו ה-80
2019 – מופע מחווה של תאגיד השידור הישראלי
2019 – מופע מחווה בערב ראש השנה ואות הוקרה מיוחד על תרומתו למוסיקה הישראלית, מטעם "כאן גימל"
2020 – פרס פול האריס מאת ארגון "רוטרי"
2020 – ערב הוקרה ועמית כבוד של בית הספר רימון
2021 – הוענק לו התואר "דוקטור לשם כבוד" של המרכז האקדמי שלם
2021 – נקרא רחוב על שמו בשכונת גבעת זמר בחיפה
2023 – פארק רחב ידיים בשכונת "משכנות אומנים" בקריית מוצקין נקרא על שמו
2023 – תואר "עמית כבוד" האקדמית מכללת שאנן
2024 - "מורה לשם כבוד" לשנת תשפ"ד מטעם המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט על תרומה משמעותית לחינוך המוזיקלי בישראל
יקיר ערים
בפברואר 2020 נבחר יהורם גאון ליקיר העיר ירושלים, בחירה שספגה ביקורת כיוון שגאון אינו מתגורר בעיר.
בנובמבר 2020 בחר ראש עיריית רמת השרון אבירם גרובר את גאון ליקיר העיר רמת השרון לשנת 2020, כבחירה אישית, חרף התנגדות של תושבי העיר. ההתנגדות באה על רקע דברים שאמר גאון בראיון שנערך איתו באוקטובר 2017 לעיתון "מעריב" ושהופיע גם באתר "ערוץ 7". בראיון השווה גאון את פעילותם של דתיים וחילוניים תושבי רמת השרון שפעלו נגד ישיבת הסדר שהשתלטה על מבנה ציבור ללא אישורים לפרסומי "דר שטירמר", שהיה חלק מהתעמולה הנאצית.
דיסקוגרפיה
אלבומים
כל העיר מרכלת עלינו (1965)
קזבלן המחזמר (1966)
איפה את אהובה (1969)
אני ירושלמי (1971)
בתוכנית יחיד (1971)
שלכם לשעה קלה (1972)
"קזבלן" הסרט (1973)
אהבה ים תיכונית (1973)
אותך שרים (1975)
בהיכל התרבות (1975)
קסם מולדת (1976)
שמש עולה (1977)
עוד לא אהבתי די (1977)
יהורם גאון 79 (1979)
סימני דרך (1982)
אמצע הדרך (1984)
אלף נשיקות (1986)
ירח מלא (1989)
גאון על הירקון – הקלטה מחודשת של שירי שלישית גשר הירקון (1995)
יהורם גאון (1996)
כביום היוולדי (2013)
שר עובדיה חממה - תפילת האדם (2017)אוספים
בשירי משה וילנסקי (1969)
שירי שבת (1969)
רומנסרו עם יוסי בנאי (1969)
רומנסות בלאדינו (1969)
אוסף הלאדינו הגדול 2
שירי פסח (1972)
להיטי זהב 1 (1973)
אוסף לאדינו 3 – שירים לפסח (1975)
אוסף הלאדינו הגדול 3 – פיוטים לשבת (1978)
להיטי זהב 2 (1980)
איתך בלעדייך (1984)
השנים הראשונות (עם אריק איינשטיין) (1989)
אני עושה לי מנגינות (1990)
שלום לך ארץ נהדרת (1991)
נשמה – יהורם גאון בנוסח יהודי (1992)
בהופעה (1993)
האוסף (מדיה דיירקט) (1997)
המיטב (1998)
ליוית אותי ארצי (2006)
לך ירושלים (2007)
פילמוגרפיה חלקית
קולנוע
תיקון קטן – 1960
דליה והמלחים – 1964
כל ממזר מלך – 1968
מצור – 1969
הפריצה הגדולה – 1970
אני ירושלמי – 1971
קזבלן – 1973
ג'וקר – 1976
מבצע יונתן – 1977
כביש ללא מוצא – 1982
המאהב – 1986
מטולדו לירושלים – 1988
מדורת השבט – 2004
מבצע חמניה – 2014
גויאבות – 2015
מבצע ביצה – 2017
הבריכה – 2023טלוויזיה
ליד עריסת הקולנוע – 1979
קרובים קרובים 1983–1986
תוכנית חיים שכאלה לכבודו – 1983
מר מאני 1996
חצי המנשה 1996
בלש בירושלים 1997
תקומה 1998
שישי בגאון 2003–2005
ערב טוב ישראל 2005–2006
הדבר הגדול הבא 2007
גם להם מגיע 2008
גאון של אבא 2009–2012
נבלות 2010
אורים ותומים 2011
סברי מרנן 2011 ואילך
בית הספר למוסיקה 2011–2016
המדרשה 2015
הצורף 2015תיאטרון
הקאמרי: "כנרת כנרת" – 1961
הקאמרי: "טורא" – 1962
הקאמרי: "וויצק" – 1963
הקאמרי: "צ'יפס עם כל דבר" – 1964
"קזבלן" – 1966
"פעם בשנה" – 1976
"ילדים חורגים לאלוהים" – 1982
"קזבלן" (הפקה שנייה) – 1989
הנחיית מופע הצדעה לאביהו מדינה – 1995
כמו בסרט – 2007
בכל הכבוד – 2008
אליעזר והגזר – 2010
הבימה: "ביקור הגברת הזקנה" – 2011
"אדוני שר האוצר" – 2016
לקריאה נוספת
יהורם גאון, עוד אני פוסע, סיפור חיי, ידיעות ספרים, 2017
קישורים חיצוניים
עמוד התוכנית של יהורם גאון בגלי צה"ל
טורים של יהורם גאון, באתר ynet
יהורם גאון מסייר בנופי ילדותו - בשכונת בית הכרם בירושלים, כתבה בטלוויזיה הקהילתית – בית הכרם
ציפורי לילה מתגעגעות עם שחר סגל ורועי בר נתן, 8 במאי 2011
שיחה עם יהורם גאון
יהורם גאון: מי שלא מתחסן רוצח
"אנחנו צריכים להסתכל על 99% הכוס המלאה", באתר הגאולה, 21 בפברואר 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לזמר עברי
קטגוריה:זמרים השרים בלאדינו
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:מוזיקאים ירושלמים
קטגוריה:קרובים קרובים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
יהורם
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - אישים
קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:קונסולים של כבוד במדינת ישראל
קטגוריה:חברי להקת התרנגולים
קטגוריה:חברי המועצה הישראלית לתרבות ואמנות
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ליבהבר
קטגוריה:בית הכרם: אישים
קטגוריה:בוגרי בית הספר היסודי בית הכרם
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:בוגרי התנועה המאוחדת
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:סגל ערוץ 20
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2017
קטגוריה:סברי מרנן: שחקנים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:זוכי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי הפסטיגל
קטגוריה:יקירי רמת השרון
קטגוריה:משתתפי מותק של פסטיבל
קטגוריה:מנחים ישראלים
קטגוריה:שחקני מחזות זמר ישראלים
קטגוריה:שופטי תוכניות מציאות ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1939 | 2024-10-13T18:57:04 |
מיכאל אנדה | מיכאל אֶנְדֶה (Michael Ende; 12 בנובמבר 1929 – 28 באוגוסט 1995) היה סופר גרמני שחיבר ספרי פנטזיה וספרי ילדים. עבודתו הידועה ביותר היא ספר הפנטזיה האפי "הסיפור שאינו נגמר". בין עבודותיו הידועות האחרות הספרים "ג'ים ונהג הקטר" ו"מומו". ספריו תורגמו ליותר מ-40 שפות, מכרו יותר מ-20 מיליון עותקים, ועובדו לסרטי קולנוע, מחזות בימתיים ואופרות.
קורות חיים
ממוזער|קברו במינכן
אנדה נולד בעיירה גרמיש-פרטנקירכן (Garmisch-Partenkirchen) שבמדינת בוואריה שבגרמניה. אביו, אדגר אנדה היה צייר סוריאליסטי, ואמו, לואיז ברתולומה אנדה הייתה פיזיותרפיסטית. בהיותו בן שש עברה משפחתו לרובע האומנים של שוואבינג שבמינכן וההתבגרות בקהילה אומנותית השפיעה לימים על כתיבתו. ב-1945, עוד לפני יום הולדתו ה-16 הוא גויס לפולקסשטורם, אך ערק והצטרף למחתרת אנטי-נאצית. הוא שימש כשליח עבור הקבוצה עד סוף המלחמה.
בשנת 1960 פרסם את ספרו הראשון, "ג'ים ונהג הקטר", שזכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. בעבורו זכה אנדה לפרס על שם הנס כריסטיאן אנדרסן היוקרתי. שנתיים לאחר מכן פורסם הספר השני בסדרה,"ג'ים וכנופיית ה-13". שני הספרים עובדו במהרה לרדיו ולטלוויזיה, והעותקים המודפסים נמכרו כל כך מהר שחברת ההוצאה לאור התקשתה לעמוד בקצב.
ב-1979 יצא לאור ספרו הידוע ביותר, "הסיפור שאינו נגמר", שעוּבּד לסרט קולנוע נודע בשני המשכים וזכה לפרסים ושבחים רבים.
בשנת 1992 אובחן אנדה כחולה בסרטן הקיבה. לאחר שנתיים של טיפולים, הוא נכנע לבסוף למחלה. הוא נפטר בגיל 65 בשנת 1995, בבית חולים ליד שטוטגרט.
אנדה היה לאחד הסופרים הגרמנים המוכרים ביותר במאה העשרים, בייחוד הודות לספרי הילדים שלו, שכללו בתוכם עולמות שלמים של פנטזיה ודמויות דמיוניות, אשר אפשרו לקוראים להזדהות עם גיבורי הסיפור. למרות שספריו שייכים לז'אנר ספרות הילדים, ניתן למצוא בהם ביקורת חברתית נוקבת (ראו "מומו", "הסיפור שאינו נגמר"). אנדה התעניין בפילוסופיית האנתרופוסופיה.
מספריו הידועים ביותר
"ג'ים ונהג הקטר"
"ג'ים וכנופיית ה-13"
"בית ספר לקסמים"
"הסיפור שאינו נגמר"
"מומו"
"קונץ פונץ'"
"ראי בתוך ראי"
"מעשה בקערה ובמצקת"
תרגומי ספריו לעברית
ג'ים ונהג הקטר (עברית: לנדה מטלון; ערוך בידי ברוך קרוא; ציורים מאת פ"י טריפ), תל אביב: אביגיל, 1965.
מומו, או, הספור המוזר על גונבי הזמן ועל הילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב / מיכאל אנדה; מגרמנית: חנה טויכסלר, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ג-1983; מגרמנית: חנה לבנת, חבל מודיעין: זמורה-ביתן (מרגנית: ספרי מופת לילדים ולנוער), 2020.
הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה; עיטרה: רוזוויתה קואדפליג; עברית: חוה פלץ ושלומית קדם, תל אביב: לדורי, תשמ"ו.
ג'ים וכנופיית ה-13 / מיכאל אנדה; מגרמנית: לנדה מטלון; איורים: פ.י. טריפ, תל אביב: זמורה-ביתן (מרגנית: ספרי מופת לילדים ולנוער), תשמ"ז-1986.
ראי בתוך ראי: ליבירינת / מיכאל אנדה; מגרמנית: שלמה טנאי, תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ח-1988.
מעשה בקערה ובמצקת / מיכאל אנדה (תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן), תל אביב: עם עובד, תשנ"ב-1992.
קונץ-פונץ / מיכאל אנדה; מגרמנית: חנה לבנת; איורים: רגינה קהן, תל אביב: זמורה-ביתן, תש"ס-1999.
בית ספר לקסמים / מיכאל אנדה; מגרמנית: יוספיה סימון; איורים: ברנרד אוברדיק, לוד: זמורה-ביתן, תשס"א-2001.
זולל החלומות הקטן / מיכאל אנדה; אירה: אנגרט פוכסהובר; מגרמנית: יוסיפיה סימון, אור יהודה: כנרת, תשס"ח.
הדֻבִּי והחיות / מיכאל אנדה, קורנליה הס; מגרמנית: יוסיפיה סימון, אור יהודה: כנרת, תשס"ט-2009.
הסוד של לני / מיכאל אנדה, ינדרה צ'פק; מגרמנית: יוסיפיה סימון, אור יהודה: זמורה-ביתן, תש"ע-2009.
לקריאה נוספת
אביבה קרינסקי וגילה שילה, "שני תרגומים לעברית לספר ילדים גרמני - השוואה ספרותית--לשונית- סגנונית", ביקורת ופרשנות 47, תשפ"ב, עמ' 291-263
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער גרמנים
קטגוריה:סופרי פנטזיה גרמנים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1929
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1995 | 2023-09-20T06:15:24 |
יצחק נוי | ממוזער|יצחק נוי מגיש את תוכניתו "שבת עולמית" ברשת ב' של קול ישראל
יצחק (איציק) נוי (במקור: נוֹיְשְטַט; 29 באפריל 1942 – 19 במאי 2022) היה סופר, היסטוריון, עיתונאי, מדבב ושדרן רדיו ישראלי.
ביוגרפיה
נוי נולד ב-1942 בשם יצחק נוֹיְשְטַט במושב נטעים, שם התגורר עד יום מותו. אביו, אברהם נוישטט, היה איש העלייה השנייה, שהגיע לארץ ישראל מברסלאו שבפולין.
נוי שירת בצה"ל כחובש קרבי בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. הוא בוגר ומוסמך החוג להיסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן נסע להמשך לימודים באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון ארצות הברית, שם השלים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור להיסטוריה.
נישא לד"ר נורית נוישטט-נוי, להם בן אחד. בן-דודו היה הסייר והגאוגרף אורי דביר.
בחודש אפריל 2022 אובחן נוי כלוקה בסרטן המוח. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 2022, בגיל 80.
קריירה מקצועית
נוי לימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים. נוי היה מרצה פופולרי באוניברסיטאות, מכללות ומכונים אקדמיים. הרצאותיו מקיפות נושאים רחבים, ובעיקר היסטוריה ומדע.
עבודה ברדיו
ב-1965 התקבל לעבודה בקול ישראל, כקריין חדשות. כתב ספרי נוער, אותם שידר בהמשכים בתוכניות רדיו לילדים ולנוער.
בשנות השבעים הגיש ברשת א' את "התוכנית לאם ולילד", תוכנית ילדים ידועה. במסגרת תוכנית התסכיתים לנוער "חתול בשק", הוא כתב, הגיש ושיחק בסדרות תסכיתים. הידועים בהם היו סדרת האימה, "חתול שחור" (17 פרקים בשנת 1979) ו"חלחלילה". בסוף שנות השבעים השתתף בדיבוב בין היתר בסדרה "היה היה - האדם".
עבד כעורך בכיר ברדיו, ובמשך שנים רבות הגיש ברשת א' תוכנית שבועית, בה סקר קטעי עיתונות מהמערב בנושאי חברה ופוליטיקה, ואחר-כך גם בנושאי טכנולוגיה ומדע. לאחר מכן עבר לרשת ב' של קול ישראל. ברשת ב' שידר את יומן החוץ - "השעה הבינלאומית", ובמקביל, את תוכנית השחר "אור ראשון" וכן תוכנית של סקירת עיתונות מהמערב. הוא הגיש את "שבת עולמית" - סקירת עיתונות עולמית, מדי שבת בבוקר. תוכניותיו היו מוגשות בשידור חי, ללא עריכה. כמו כן הגיש תוכניות דוקומנטריות של קול ישראל לציון תאריכים היסטוריים - תוכניות שערך בשיתוף עם העורכים חדווה אלמוג ויגאל בוטון. החל מ-11 במרץ 2017 עברה התוכנית למתכונת של שידור במשך שעתיים בין 08:00 ל-10:00.
בתחילת שנת 2008 עמד נוי בפני החלטה על פרישה מ"קול ישראל", שלבסוף בוטלה בעקבות התערבות מאזינים. ב-10 בנובמבר 2008 הודיע כי בכוונתו לפרוש לגמלאות בסוף חודש דצמבר באותה שנה, ובכך לסיים את עבודתו לאחר 43 שנים ברשות השידור. ב-29 בדצמבר 2008 הגיש בפעם האחרונה ברשת ב' את תוכניתו "השעה הבינלאומית", ובסופה נפרד ממאזיניו והודה לכל אלו שהשתתפו בתוכנית בחמש השנים בהן הגיש אותה. בין מאות מרואייניו היו מומחים מתחומים רבים. הבולטים בהם היו אנשי אקדמיה ומחקר, פוליטיקאים ואנשי מדע מהארץ ומהעולם.
גם לאחר שפרש לגמלאות, המשיך נוי להגיש בשבתות את "שבת עולמית". לאחר שבשבועות קודם לבחירות לכנסת ה-18 השתתף כקריין בתשדיר בחירות של מפלגת האיחוד הלאומי, הוחלט להשעותו מהגשת "שבת עולמית", בטענה כי עבר על כללי האתיקה. עם זאת, הוחלט כי כיוון שהקריינות נעשתה בהתנדבות, ישוב לשדר לאחר הבחירות.
ביוני 2019 הושעה מתפקידו לאחר שהתבטא בשידור בגזענות כנגד בדואים. באפריל 2022 סיים להגיש את "שבת עולמית" מפאת מחלתו.
השתתפות בסרטים
אחדים מספריו הוסרטו ושודרו בטלוויזיה הישראלית, בהם ספרו "אור ואלכסנדרה", שבעקבותיו יצר חיים כאלב את הסרט "הניצחון של ברק", שבו נוי אף שיחק. נוי השתתף גם בשני סרטים נוספים של חיים כאלב, "הפרדס של סבא" ו"גן עדן טרזין". כמו כן השתתף בתפקיד משני בסרט "פרשת איילנד" (1980)
ספריו
ספריו לילדים
נוי חיבר ספרי ילדים, אשר חלקם הוגשו בתחילה כסיפורים בהמשכים ב"תוכנית לאם ולילד", בהם
חבורה בין חולות ופרדסים (צירה: תרצה), תל אביב: י' שרברק, תשכ"ט-1968
הצריף הישן של גבעת הבֻּסתן, ירושלים: ש' זק, 1970
גבעת האיריסים השחורים, ירושלים: כתר, 1984
רון וג'ודי, ירושלים: כתר, 1986
אור ואלכסנדרה, ירושלים: כתר, 1987
4 ימים על הנהר, ירושלים: כתר, 1989 (סיפור על הבריגדה היהודית)
המסמר האחרון (איורים: אבי כץ), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992
אגדת דג החול ושלושת הצבים, תל אביב: תמוז-מודן, 1992
המערה של חמי, הוצאת עמיחי, 1996
"החייכן"
"אוצר מן הבונקר"
ספריו למבוגרים
יום השנה לקארל שיינפלד, הוצאת קרת חדשה, 2010
אבא ואמא היקרים - מחזה בשלוש מערכות, הוצאת קרת חדשה, 2012
האסקי, הוצאת קרת חדשה, 2021
אחת מהבנות, הוצאת קרת חדשה, 2022
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר של יצחק נוי
פודקאסט הסכת עולמי עם יצחק נוי - השעה התיעודית, 12 בספטמבר 2021
פודקאסט הסכת עולמי עם יצחק נוי - השעה המגזינית, 15 בדצמבר 2019
הערות שוליים
קטגוריה:שדרני רדיו ישראלים
קטגוריה:הערוץ הראשון: שדרנים ומנחים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:מדבבים ישראלים
קטגוריה:היה היה
קטגוריה:סגל קול ישראל
קטגוריה:סגל כאן ב'
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת ברנדייס
קטגוריה:עיתונאים ישראלים
קטגוריה:היסטוריונים ישראלים
קטגוריה:חיילי חטיבת הצנחנים
קטגוריה:בוגרי הגימנסיה הריאלית
קטגוריה:נטעים: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2022 | 2024-10-08T08:53:33 |
טור (מתמטיקה) | במתמטיקה מושג הטור מציין את סכומה של סדרה, שיכולה להיות סדרת מספרים, וגם סדרה של פונקציות. למשל, הוא טור שסכומו 6. נהוג להבדיל בין שני סוגי טורים עיקריים: טור סופי וטור אינסופי. המתמטיקאי היווני הקדום ארכימדס (נפטר ב-212 לפני הספירה) חישב, לראשונה ככל הידוע, סכום של טור אינסופי.
תנאי הכרחי להתכנסות טור אינסופי הוא שהאיבר הכללי ישאף לאפס.
טורים סופיים
טורים סופיים אינם אלא דרך מקוצרת לרשום בה חיבור של איברים רבים. באופן כללי, הסימון המקוצר עבור הסכום הוא באמצעות האות היוונית סיגמא, בסימון זה: כאשר הוא מספר האיברים, ו- הוא אינדקס העובר על הערכים .
ישנם כמה סוגי טורים הראויים להתייחסות מיוחדת:
טור חשבוני
טור חשבוני הוא סכומה של סדרה חשבונית. סכום זה שווה למכפלת חצי מספר האיברים בסכום האיבר הראשון והאחרון: (ראו בעניין זה "אנקדוטה על אודות קרל פרידריך גאוס").
טור טלסקופי
טור טלסקופי הוא כינוי לכל טור בו מצטמצמים כל האיברים למעט האיבר הראשון והאחרון, עובדה המקלה על חישוב סכומם. נסתכל למשל בטור
שבו האיבר ה- הוא . מכיוון ש-, סכום האיברים הראשונים הוא
שינוי סדר הפעולות מראה שהסכום הזה שווה
(ראו גם "חישוב סכום של טור טלסקופי אינסופי")
טור הנדסי
טור הנדסי (או טור מעריכי או גאומטרי) הוא סכום איבריה של סדרה הנדסית. למשל, הטור הוא טור של איברי סדרה הנדסית המתחילה ב-1, והמנה שלה היא 2.
סכום טור הנדסי סופי
סכום סופי של סדרה הנדסית כלשהי הוא: ,
כאשר מנת הסדרה, האיבר הראשון בסדרה ומספר האיברים בה הוא .
הוכחת הנוסחה:
סכום טור הנדסי אינסופי
כאשר הסכום הוא אינסופי ו־ הטור מתכנס ומאחר ש- נקבל כי
(אם הטור מתבדר).
זהויות אלגבריות של טורים סופיים
ניתן לחלק זהויות של טורים סופיים לכאלה שנובעות ממניפולציות על אינדקסים וכאלה שמבוססות על אקסיומות המבנה האלגברי שאת איבריו סוכם הטור. כך למשל, הזהות של הזזת אינדקסים שומרת על סדר הסכימה ולכן לא תלויה באקסיומות של המבנה האלגברי מעליו היא נעשית. לעומת זאת, הזהות מבוססת על חוק הפילוג. יותר מכך, הזהות האחרונה היא הכללה של חוק הפילוג, כיוון שזה מתקבל עבור .
לשם הוכחת הזהויות משתמשים בדרך כלל באינדוקציה מתמטית. כך לדוגמה, הזהות מתקיימת בכל שדה עבור לפי חוק הפילוג, ואם מניחים שהשוויון מתקיים עבור כלשהו אז על ידי שימוש בהנחת האינדוקציה ובחוק הפילוג נקבל
מכאן נסיק שהשוויון נכון עבור כל טבעי (עבור השוויון טריוויאלי).
הוכחות זהויות שמשנות את סדר סכימת האיברים הן לרוב יותר מורכבות. לשם ההוכחה של זהויות כאלה ניתן להשתמש בלמה לפיה במבנה אלגברי עם תכונות האסוציאטיביות והקומוטטיבית סכום של קבוצה סופית של איברים לא תלוי בסדר הסכימה.
להלן ריכוז זהויות הנכונות מעל שדות (למשל שדה המספרים הממשיים) על פי האקסיומת מהן הן נובעות:
חוק הפילוג
(הכללה של חוק הפילוג)
(וריאציה על חוק הפילוג)
אסוציאטיביות
(פיצול טור)
(וריאציה של הזהות הקודמת)
אסוציאטיביות וקומוטטיביות
בהתבסס על חוק החילוף, זהויות אלו מאפשרות את שינוי סדר הסכימה:
(פיצול הטור לטור האיברים הזוגיים וטור האיברים האי-זוגיים)
(גרסה נוספת לפיצול של טור לפי הזוגיות של האיברים)
קומוטטיביות יחד עם מניפולציות על אינדקסים:
(היפוך סדר הסכימה)
(היפוך סדר הסכימה עם הזזת אינדקסים)
טורים אינסופיים
טורים אינסופיים הם הכללה של טורים סופיים, שמאפשרת סכימה של אינסוף איברים. באופן אינטואיטיבי, ניתן לחשוב על סכימה של טור אינסופי כסדרה של צעדים, כשבכל שלב מוספים לסכום מהשלב הקודם איבר נוסף. אם הסכום "הולך ומתקרב" למספר סופי אומרים שהטור מתכנס וסכומו הוא הערך אליו הוא מתקרב. אחרת, הטור מתבדר (לא נהוג לדבר על התכנסות לאינסוף בהקשר של טורים). לדוגמה, הטור סוכם את איברי הסדרה החל מהאיבר הראשון . טור אינסופי מוגדר באמצעות סדרה של סכומים חלקיים , כאשר כל סכום חלקי הוא סכום האיברים הראשונים של הטור, כלומר . אם סדרת הסכומים החלקיים מתכנסת, אומרים שהטור מתכנס וסכומו מוגדר להיות גבול הסדרה. בניסוח אחר, טור מתכנס אם ורק אם קיים כך ש- , ובמקרה זה .
ההגדרה של טור באמצעות סדרת סכומיו החלקיים מאפשרת להשתמש באריתמטיקה של גבולות לחישוב גבולות של טורים מתכנסים. לדוגמה, ניתן להכליל את חוק הפילוג אותו הוכחנו עבור טורים סופיים לטורים אינסופיים: אם מתכנס, אז . לעומת זאת, לפי משפט רימן תכונת הקומוטטיביות לא מתקיימת עבור כל טור מתכנס, וכך גם תכונת האסוציאטיביות.
בניגוד לטורים הנדסיים, חשבוניים וטלסקופים עבורם קיימת נוסחה מפורשת לסדרת הסכומים החלקיים, עבור רוב הטורים קשה להגיע לנוסחה כזו אם הדבר בכלל אפשרי (לדוגמה, טור שהאיבר הכללי שלו הוא הספרה ה-n-ית אחרי הנקודה של פאי). יחד עם זאת, ישנם מבחני התכנסות שבעזרתם אפשר לבדוק אם טור מסוים מתכנס. בדרך כלל מבחנים אלה לא מספקים תשובה מספרית לסכומו של הטור, אבל לאחר שמצאנו שטור מתכנס נוכל לקבל קירוב טוב שלו באמצעות טכניקות של אנליזה נומרית, המסכמות את האיברים הראשונים של הטור, עד שתוספת של איברים נוספים לסכום אינו משנה מהותית את הסכום הכולל. חישוב כזה נעשה בדרך כלל על ידי מחשב, אבל באופן עקרוני ניתן לעשות אותו גם באופן ידני. חישוב נומרי מבוסס על כך שאכן שאר האיברים של הטור אינם משנים את הסכום הכולל, כלומר שהטור מתכנס. אם הנחה זאת אינה נכונה, והטור מתבדר, הסכום שימצא באנליזה נומרית הוא חסר משמעות.
"התנאי ההכרחי" מספק דרך פשוטה יחסית לשלילת התכנסות של טור. לפי תנאי זה טור מתכנס רק אם האיבר הכללי שלו שואף לאפס. כלומר, על מנת להראות שטור מתבדר מספיק להראות שהאיבר הכללי שלו מתכנס למספר שונה מאפס או מתבדר. תנאי זה אינו תנאי מספיק, ויש טורים מתבדרים שהאיבר הכללי שלהם שואף לאפס (לדוגמה, הטור ההרמוני). עבור טורים כאלה יש צורך להשתמש במבחנים מורכבים יותר. הוכחת התנאי ההכרחי מבוססת על אפיון התכנסות לפי קושי לטורים. לפי אפיון זה טור מתכנס אם ורק אם לכל קיים טבעי, כך שלכל ו- מתקיים: . נשים לב שעבור מתקיים , ולכן אם מתכנס אז כמעט לכל n טבעי , ולכן סדרה אפסה.
דוגמאות
לפי תנאי הכרחי להתכנסות טורים, טור שהאבר הכללי שלו אינו שואף לאפס, אינו יכול להתכנס.
גם הטור ההרמוני, מתבדר (או מתכנס לאינסוף) על אף שהסדרה ההרמונית - שואפת ל-0. דוגמה לכך שהתנאי ההכרחי אינו מספיק להתכנסות הטור.
טור הנדסי אינסופי מתכנס כאשר היחס הקבוע בין איבריו הוא בין אחד למינוס אחד: . במקרה זה, סכומו הוא . עבור יחס שגדול או שווה בערכו המוחלט ל-1 הטור מתבדר.
כאשר בטור הנדסי היחס הקבוע בין אבריו שווה למינוס אחד, מתקבל טור "מתחלף", לדוגמה הוא טור שכזה. בניגוד לדוגמאות שהוצגו לעיל, לא ניתן לומר על טור זה אפילו שהוא מתכנס לאינסוף, כי סכומו אינו מתקרב לאינסוף אלא מתחלף ללא הרף בין 0 ובין 1.
טורים חיוביים
טור חיובי הוא טור שהאיבר הכללי שלו חיובי לכל טבעי. קל להראות שסדרת הסכומים החלקיים של טור חיובי עולה, ולכן היא מתכנסת אם ורק אם יש לה חסם מלעיל. כלומר, טור חיובי מתכנס אם"ם קיים חסם מלעיל לסדרת הסכומים החלקיים שלו. הטענה האחרונה היא בסיס למבחן ההשוואה הראשון ולמבחני ההשוואה לטורים חיוביים שבאים בעקבותיו, שכן אם ו- טורים חיוביים כך שלכל טבעי מתקיים , אז מתכנס אםם קיים ממשי כך שלכל טבעי מתקיים ומכאן לכל מתקיים . כלומר חסום מלעיל ולפי הטענה מתכנס.
התכנסות בהחלט
הטור מתכנס בהחלט אם טור הערכים המוחלטים מתכנס. לפי אפיון קושי לטורים, אם מתכנס בהחלט אז לכל קיים טבעי, כך שלכל ו- מתקיים: , ולכן לפי אי שוויון המשולש . מכאן, שוב לפי אפיון קושי מתכנס. כלומר, טור מתכנס בהחלט הוא בעצמו טור מתכנס.
טור מתכנס שאינו מתכנס בהחלט, נקרא טור מתכנס בתנאי. לטור המתכנס בתנאי יש תכונה מעניינת: לכל מספר , אפשר לסדר מחדש את אברי הטור כך שהטור יתכנס וסכומו יהיה . תוצאה זו נקראת משפט רימן. לעומת זאת, בטור מתכנס בהחלט אפשר לשנות את סדר האיברים, ותמיד יתקבל אותו סכום.
הכנסת סוגריים
הכנסת סוגריים לטור אינסופי היא פעולה שמגדירה טור חדש, שאיברו הכללי הוא סכום של כמה מאיברי הטור המקורי לפי אותו הסדר.
הטור המתקבל מהכנסת סוגריים בטור מתכנס, מתכנס אף הוא. עם זאת, הכנסת סוגריים יכולה להפוך טור מתבדר לטור מתכנס. כך למשל, הכנסת סוגריים על כל זוג איברים בטור המתבדר , תיתן את הטור המתכנס ל-0.
כאמור, גם אם טור שהתקבל מהכנסת סוגריים מתכנס, אין זה אומר שהטור המקורי מתכנס. עם זאת, אם מתקיים לפחות אחד מהתנאים הבאים, שני הטורים מתכנסים ומתבדרים יחד:
הטור המקורי הוא אי-שלילי.
האיבר הכללי בטור שואף ל-0 ומספר האיברים שבכל זוג סוגריים חסום.
האיברים שבתוך כל סוגריים הם שווי-סימן (גם אם הסימן שונה מסוגריים לסוגריים).
בנוסף, אם טור מתקבל מטור מתכנס על ידי הכנסת סוגריים, ו- ו- הן סדרות הסכומים החלקיים המתאימות לכל אחד מהטורים, אז סדרה חלקית של , ולכן שני הטורים מתכנסים לאותו הגבול, כלומר: .
משפט מרטן קובע כי במכפלת קושי של טורים מתקיימת התכנסות של טור המכפלות שמתקבל מהכנסת סוגריים, על-אף שמספר האיברים אינו בהכרח חסום וסימן האיברים שבסוגריים אינו בהכרח קבוע.
טורים בני-סיכום ותורת טאובר
מבחינה תאורטית אפשר לחשוב על המושג 'סכום של טור' שהגדרנו להלן, כעל פונקציונל מתת-המרחב של טורים מתכנסים במרחב הטורים לשדה המספרים הממשיים . בהינתן טור מתכנס, הפונקציונל הזה מחזיר את סכומו של הטור.
מנקודת מבט זו, אפשר להכליל את מושג הסכום, כך שיכסה כל פונקציונל העונה על הדרישות שציינו. היתרון הוא שכעת נוכל 'להרוויח' טורים חדשים, שאינם מתכנסים במובן הרגיל, אבל פונקציונל הסיכום החדש שלנו יודע לטפל בהם בכל זאת. תחום זה של האנליזה נקרא summability (סכימות).
על ידי ניתוח מדויק של פונקציונל הסכימות, ושיטות מאנליזת פורייה, ניתן להציג אותו בצורה אינטגרלית, ולבנות עבורו פונקציה הנקראת "גרעין", ההבדל בין מושגי ההתכנסות השונים, ניתן על ידי שינוי הגרעין המתאים.
השאלה המעניינת בתחום זה היא בהינתן טור כללי, שידוע כי הוא מתכנס בשיטת סכימות כלשהי, האם הוא מתכנס גם באופן רגיל? מתברר כי ניתן לענות על שאלות אלה בעזרת תורת טאובר.
תורת טאובר היא שם כללי למספר משפטי טאובר, שהם משפטים המאפשרים להוכיח התכנסות של טור על סמך התכנסותו בשיטת סכימות ספציפית, יחד עם הנחות נוספות.
הטיפול הכללי ביותר בנושא ניתן במסגרת תורת Weiner-Pitt, המאפיינת לגמרי גרעינים.
דוגמאות
אומרים שהטור מתכנס לערך במובן של אבל, אם הגבול של כאשר שואף ל-1 מלמטה, שווה ל-. כל טור מתכנס (במובן הרגיל) מתכנס לאותו ערך גם במובן של אבל; לעומת זאת, הטור אינו מתכנס במובן הרגיל, וסכומו במובן של אבל הוא רבע.
שיטת סיכום אחרת מיוחסת לצ'זרו (Cesàro). נסמן ב- את סדרת הסכומים החלקיים של טור נתון. הטור מתכנס במובן הרגיל אם הסדרה מתכנסת. אומרים שהטור "מתכנס במובן של צ'זרו" או שהוא "טור מטיפוס C-1", אם הסדרה
מתכנסת. למשל, הטור אינו מתכנס במובן הרגיל, אבל סכומו במובן צ'זרו הוא חצי. אם טור אינו מתכנס במובן C-1 אבל הממוצעים של כן מתכנסים, אז הטור הוא מטיפוס C-2, וכן הלאה.
ישנן עוד שיטות סיכום, כגון התכנסות למברט שהיא בעלת שימושים בתורת המספרים להוכחת משפט המספרים הראשוניים.
כמו כן ישנה גם שיטת סכימות חשובה שנקראת סכימות בורל.
דוגמאות לתורת טאובר
אם הטור מתכנס לערך במובן של אבל, וכן
שואף לאפס, אז הטור מתכנס גם במובן רגיל.
אם הטור מתכנס לערך במובן של צ'זרו, וכן
אז הטור מתכנס גם במובן רגיל. זהו משפט לנדאו.
ישנו משפט של הארדי, החלש יותר ממשפט לנדאו, שקובע כי אם הטור מתכנס צ'זרו, ורק , אז הטור מתכנס.
טורי פונקציות
כשם שניתן להגדיר סדרה של מספרים, כך גם ניתן להגדיר סדרה של פונקציות, ולכן ניתן להגדיר גם טור של פונקציות. גם סדרות וטורים אלו יכולים להתכנס - במקרה זה לא למספר קבוע, אלא לפונקציה. עבור טורי פונקציות ישנם סוגים שונים של התכנסות, כמו התכנסות נקודתית, התכנסות בממוצע והתכנסות במידה שווה.
טורי פונקציות משמשים בתחומים רבים של אנליזה מתמטית, למשל בהגדרתן של פונקציות מיוחדות, בקירובים נומריים לערך של פונקציה בנקודה מסוימת, בפתרון של משוואות דיפרנציאליות, ובפיתוח פשוט יותר של נגזרות ואינטגרלים. טורי פונקציות נפוצים הם טורי חזקות, טורי טיילור וטורי פורייה. את העקרונות של בניית טורים אלה, אפשר לנצל כדי לבנות תורה שתאפשר פריסה של פונקציה כללית באמצעות פונקציות עצמיות.
חישוב סכום של טורים אינסופיים
ברוב המקרים חישוב סכום של טור אינסופי איננו עניין פשוט. ובכל זאת, קיימות מספר שיטות:
מניפולציות אנליטיות
נראה כאן כיצד ניתן לחשב את סכום הטור ההרמוני המתחלף . זהו טור מתכנס, בניגוד לטור ההרמוני, ונחשב את סכומו באמצעות תכונות של טורי חזקות.
ראשית נביט בטור ההנדסי שמתכנס עבור . ידוע כי סכום טור זה הוא . נציב ונקבל: . מכיוון שזהו טור חזקות בעל רדיוס התכנסות 1 ניתן לבצע אינטגרציה איבר איבר, ולכן נקבל:
, כלומר .
קיבלנו כעת טור חדש בעל רדיוס התכנסות זהה לזה של הטור המקורי - 1. אנו יודעים שטור זה מתכנס בנקודה (למשל, בעזרת מבחן לייבניץ), ולכן נציב ונקבל: . והרי , ולכן הגענו לתוצאה המבוקשת: .
חישוב סכום של טור טיילור
לעיתים, טור אינסופי מסוים הוא פשוט טור טיילור של פונקציה מסוימת בנקודה מסוימת. למשל, בדוגמה לעיל השתמשנו בטור טיילור של על מנת לחשב את סכום הטור ההרמוני המתחלף, השווה ל-.
חישוב סכום של טור פורייה
טור פורייה הוא הצגה של פונקציה כטור אינסופי של סינוסים וקוסינוסים. באמצעות הצבה בתוך הטור או על ידי שימוש בזהות פרסבל אפשר לחשב באמצעותו טורים שונים, למשל ערכים שונים של פונקציית זטא של רימן. לדוגמה:
טור פורייה של בקטע הוא
ומזהות פרסבל
ולכן הערך של פונקציית זטא של רימן בנקודה (הנקרא גם טור אוילר, על שם המתמטיקאי שחישב אותו לראשונה) הוא
חישוב סכום של טור טלסקופי
טור טלסקופי הוא טור מהצורה (או - הראשון ו- האחרון).
קל לחשב את סכומו שכן
לעיתים, יש טורים שניתן להציגם בצורה זו, (הפעם: ). למשל:
חישוב בעזרת שאריות
שיטה שימושית לחישוב הסכום של טורים מבוססת על חישוב שאריות בפונקציות מרוכבות. ממשפט השארית נובעת התוצאה הבאה (כאשר f היא פונקציה אנליטית):
אם קיימים קבועים C ו- כך ש- כאשר גדול מספיק, והטור מתכנס, אז סכומו שווה לסכום השאריות של בכל הקטבים של .
ראו גם
גבול (מתמטיקה)
מבחני התכנסות לטורים
טור טיילור
טור פורייה
בעיית בזל
קישורים חיצוניים
שש דרכים לסכם טור (אנגלית)
*
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:הוכחות
קטגוריה:סדרות מתמטיות
קטגוריה:חיבור | 2024-06-16T10:38:30 |
ביסמוט | בּיסְמוּט (נכתב גם ביסמות; בכתב לטיני: Bismuth), הוא יסוד כימי מסדרת מתכות המעבר העמידות. סמלו הכימי Bi ומספרו האטומי 83. הוא כבד, שביר, וצבעו לבן עם גוון ורוד, ודומה מבחינה כימית לארסן ולאנטימון.
תכונות
הביסמוט הוא מתכת כבדה עם גוון לבן. לאחר שהיא פוגשת באוויר, המתכת מתחמצנת ומקבלת גוון ורדרד. בניגוד לשכניו בטור ובשורה בטבלה המחזורית (עופרת, תליום, כספית, אנטימון, ארסן ופולוניום), הוא אינו רעיל במיוחד. לביסמוט דיאמגנטיות גבוהה, ומוליכות תרמית וחשמלית נמוכות. צבע הלהבה שלו כחול, והוא פולט אדים צהובים. הביסמוט מתפשט כאשר הוא קופא.
באופן מסורתי הוא נחשב לכבד ביותר מבין היסודות הלא-רדיואקטיביים, אך כיום יש המתייחסים אליו כאל רדיואקטיבי לאחר שהתגלה כי הוא אינו בעל יציבות מוחלטת אלא רק כמעט מוחלטת. זמן מחצית החיים שלו הוא מסדר גודל של שנים; עם זאת, מכיוון שזהו זמן מחצית חיים חריג באורכו (הוא גדול פי 1.38 מיליארד מגיל היקום), ההתייחסות היישומית אליו היא כאל יסוד יציב שאינו רדיואקטיבי. הביסמוט אינו רעיל.
לביסמוט צורה של ספירלות מרובעות. הסיבה לצורת הריבוע היא משום שזאת הצורה שבה הכי נוח לסדר אטומים. הסיבה לצורת הספירלה היא משום שהביסמוט מנסה ליצור גביש מרובע, אך לחץ חיצוני שמופעל עליה מונע ממנה לצמוח ומאלץ אותה ליצור עוד פינות ריבועיות, שיוצרות צורת ספירלה.
שימושים
בביסמוט בצורתו הטהורה משתמשים בייצור פלדות רכות וכזרז, וכן כתחליף לעופרת, בשל רעילותו הנמוכה.
במסגים של הביסמוט, שלהם טמפרטורת התכה נמוכה, משתמשים במתקנים לגילוי ולכיבוי אוטומטי של שריפות, ובמסג של הביסמוט עם מנגן משתמשים בייצור מגנטים.
בביסמוט אוקסיכלוריד משתמשים בתעשיית האיפור למתן מרקם ומראה משיי למוצרי איפור מינרלי שונים.
הוא משמש ברפואה כמרשם להקלה על כיבי קיבה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|280px|גביש ביסמוט ולצדו קוביית ביסמוט טהור
הביסמוט היה ידוע עוד מימי קדם, אך לרוב חשבו אותו לעופרת או לבדיל, בשל הדמיון הרב ביניהם. בשנת 1556 תיאר גאורגיוס אגריקולה לראשונה את המתכת החדשה בספרו De Re Metallica ("על המתכות"). הוא זיהה אותה על פי הצבע האופייני הנותר בשריטה על ידי אבן שחורה ("אבן בוחן"). הביסמוט הוגדר כיסוד עצמאי על ידי קלוד ז'ופרואה הבן בשנת 1753. מקור השם הוא בצירוף הגרמני weiße Masse, שפירושו "חומר לבן".
קישורים חיצוניים
ביסמוט באתר Webelements
"ביסמוט אוקסיכלוריד באיפור מינרלי" באתר מינרלז
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר עמידות
קטגוריה:יסודות רדיואקטיביים | 2024-07-22T06:13:35 |
טור מתמטי | REDIRECT טור_(מתמטיקה) | 2015-09-26T11:05:47 |
טור חשבוני | הפניה טור | 2023-12-27T05:50:55 |
טור | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-05-19T05:03:39 |
מספר ממשי | במתמטיקה, מספר ממשי הוא כל מספר רציונלי או אי רציונלי במערכת המספרים, כגון או . בעזרת מספרים ממשיים ניתן למדוד גדלים רציפים, כגון טמפרטורה, מרחק, וכו'.
ניתן לראות את המספרים הממשיים החיוביים כאורכים של קטעים על ישר אינסופי (הקרוי, לפיכך, הישר הממשי). לכל מספר חיובי מתאים גם מספר שלילי באותו גודל, המודד את אותו קטע בכיוון ההפוך.
קיימת התאמה בין הישר הממשי למספרים הממשיים, כך שכל מספר ממשי מייצג נקודה אחת ויחידה על הישר הממשי וכל נקודה על הישר הממשי מייצגת מספר ממשי אחד ויחיד.
מרכז|ממוזער|400px|ניתן למקם כל מספר ממשי על הישר הממשי
על המספרים הממשיים ניתן להגדיר פעולות חיבור וכפל שהופכות אותם למבנה אלגברי הקרוי שדה. שדה זה נקרא שדה המספרים הממשיים ומסומן על ידי . בנוסף, מוגדר על הממשיים יחס סדר טבעי לפי מיקומם על הישר הממשי. שתי תכונות אלו יחדיו הופכות את קבוצת המספרים הממשיים לשדה סדור שלם.
בעזרתם של המספרים הממשיים מוגדרים מושגים יסודיים במתמטיקה בכלל ובחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בפרט, כגון: גבול, רציפות, אינטגרל, חסם עליון ונגזרת.
ממוזער|150px|השם "מספר ממשי" ניתן למספרים אלה במאה ה-17 על ידי הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט.
היסטוריה והתפתחות
התפיסה לפיה קיימות נקודות רבות בין מספרים רציונליים, כמו השורש הריבועי של 2, הייתה מוכרת היטב ליוונים הקדמונים. קיומו של ישר מספרים רציף נחשב מובן מאליו, אך טבעה של המשכיות זו, הנקראת כיום שלמות, לא הובן. המתודולוגיה הריגורוזית שפותחה עבור הגאומטריה לא עברה למושג המספרים עד למאה ה-19.
עבור מתמטיקאים יוונים, מספרים היו רק המספרים הטבעיים. מספרים ממשיים נקראו "פרופורציות", שהם היחסים של שני אורכים, כלומר, מידות של אורך במונחים של אורך אחר, הנקרא יחידת אורך. שני אורכים הם "ניתנים להשוואה", אם יש יחידה שבה שניהם נמדדים במספרים שלמים, כלומר, בטרמינולוגיה המודרנית, אם היחס שלהם הוא מספר רציונלי. אאודוקסוס מקנידוס (בערך 390-340 לפנה"ס) סיפק הגדרה לשוויון של שתי פרופורציות אי-רציונליות באופן הדומה לחתכי דדקינד (שהוכנסו יותר מ-2,000 שנים מאוחר יותר). ניתן לראות זאת כהגדרה הראשונה של המספרים הממשיים.
ימי הביניים הביאו את קבלתם של אפס, מספרים שליליים, מספרים שלמים ושברים, תחילה על ידי מתמטיקאים הודים וסינים, ולאחר מכן על ידי מתמטיקאים ערבים, שהיו גם הראשונים להתייחס למספרים אי-רציונליים כעצמים אלגבריים (האחרונים התאפשרו על ידי התפתחות האלגברה).
השם "מספר ממשי" ניתן למספרים אלה במאה ה-17 על ידי דקרט, שעשה זאת כדי להבחין בין שורשים ממשיים לבין שורשים מדומים של פולינום. בפיתוחו של החשבון האינפיניטסימלי במאה ה-18 נעשה שימוש נרחב במספרים ממשיים, למרות שלא הייתה עדיין הגדרה נאותה שלהם.
התיאורים הבלתי פורמליים לעיל של המספרים הממשיים אינם מספיקים כדי להבטיח את נכונותן של הוכחות למשפטים הכוללים מספרים ממשיים. ההבנה שדרושה הגדרה טובה יותר, והפיתוח של הגדרה כזו היו התפתחות מרכזית של המתמטיקה של המאה ה-19. ב-1872 פרסם גאורג קנטור מאמר שבו הגדיר את המספרים הממשיים באמצעות סדרות קושי של מספרים רציונליים; הגדרתו (השקולה) של ריכרד דדקינד את המספרים הממשיים באמצעות חתכי דדקינד פורסמה מעט מאוחר יותר באותה שנה.
מספרים רציונליים ואלגבריים
ממוזער|250px|דוגמאות לייצוג של מספרים ממשיים כנקודות על הישר הממשי
לאחר שקובעים את אורכה של יחידה המידה היסודית, האורך של מספר יחידות כאלה נקרא מספר שלם. מספר ממשי שאפשר לבטא כיחס בין שני מספרים שלמים נקרא מספר רציונלי, אך רוב המספרים הממשיים אינם כאלה. עוצמתה של קבוצת המספרים הממשיים היא עוצמת הרצף שאיננה בת מנייה (כפי שהוכח באמצעות האלכסון של קנטור), ואילו אוסף המספרים הרציונליים הוא בן-מנייה. המספרים הממשיים שאינם רציונליים, כגון שורש 2, או e, נקראים אי-רציונליים. את קבוצת המספרים האי-רציונליים אפשר לחלק לשתי תת-קבוצות:
קבוצת המספרים האלגבריים: מספרים המהווים שורש של פולינום בעל מקדמים רציונליים (או שלמים, אין הבדל). זו קבוצה בת מנייה.
קבוצת המספרים טרנסצנדנטיים: מספרים שאינם מספרים אלגבריים. זו קבוצה שאינה בת מנייה ועוצמתה היא עוצמת הרצף. קיומם של מספרים טרנסצנדנטיים הוכח לראשונה בשנת 1844 על ידי המתמטיקאי הצרפתי ז'וזף ליוביל והתוצאה קרויה על שמו משפט ליוביל. בשנת 1882 הוכיח פרדיננד לינדמן את משפט לינדמן שקובע, בין השאר, ש־ (פאי) הוא מספר טרנסצנדנטי.
לכל מספר ממשי אי-שלילי יש שורש ריבועי ממשי, ולכל מספר ממשי שלילי אין שורש ריבועי ממשי. למספרים שליליים יש שורש מדומה. למעשה, השורשים באים בזוגות: אם אז שניהם שורשים ממשיים של ואם אז שניהם שורשים מדומים של . באופן כללי, הפתרון של משוואה ריבועית הוא שני מספרים מרוכבים (כולל ריבוי). כל מספר ממשי הוא גם מספר מרוכב.
ההצגה העשרונית
כל מספר ממשי אפשר להציג כשבר עשרוני, בעל מספר סופי או אינסופי של ספרות מימין לנקודה. לחלק מהמספרים הרציונליים הייצוג כשבר עשרוני הוא סופי (למשל: 0.5=1/2), ולאחרים - אינסופי ומחזורי, למשל: ...0.08536585365=7/82 (מחזור בן 5 ספרות).
מספרים שהם שברים עשרוניים סופיים ניתנים להצגה כשברים אינסופיים בשתי דרכים:
הוספת כמות אינסופית של אפסים אחרי הספרה העשרונית האחרונה. למשל: ...32.4800000000000 = 32.48
כיוון ש-0.999... שווה ל-1, ניתן לרשום גם ....65.299999999999 = 65.3
למספרים האי-רציונליים הייצוג כשבר עשרוני אינו מחזורי. למשל, הוא מספר טרנסצנדנטי, והייצוג העשרוני שלו אינו מחזורי. חמישים הספרות הראשונות הן . לצרכים מעשיים ניתן להסתפק בדיוק נמוך יותר, ומקובל להסתפק בקירוב 3.14.
מרחק וטופולוגיה
ממוזער|250px|המרחק בין שני מספרים על הישר הממשי מוגדר כערך המוחלט של הפרשם.
בטופולוגיה, קבוצת המספרים הממשיים יוצרת מרחב מטרי, שבו המרחק בין ל- מוגדר כערך המוחלט . בדרך זו התאמתם של המספרים הממשיים לנקודות על הישר הממשי מאפשרת לבטא את אורכו של כל קטע במישור.
על פי תכונת ארכימדס, לכל מספר ממשי קיים מספר טבעי שגדול ממנו. נובע מכאן שהמרחב המטרי של המספרים הממשיים הוא מרחב ספרבילי, משום שקבוצת המספרים הרציונליים, שהיא בת מנייה, היא קבוצה צפופה (שכן כל קטע פתוח מכיל מספר רציונלי). הארכימדיות מאפשרת להגדיר את הערך השלם של , בתור המקסימום של .
ממוזער|250px|לפי אקסיומת ארכימדס אם מניחים עותקים של קטע קצר בזה אחר זה, בסופו של דבר אפשר יהיה לעבור קטע אחר הארוך ממנו. מכאן ניתן להוכיח שלכל מספר ממשי קיים מספר טבעי שגדול ממנו.
ראו גם
התפתחות מושג המספר
בניית המספרים הממשיים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מספרים | 2024-08-06T09:35:38 |
דטרמיניזם | דֵּטֶרְמִינִיזְם או כּוֹרְחָנוּת היא השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולות, החלטות או מחשבות אנושיות נקבעים באופן בלעדי על ידי אירועים קודמים. דטרמיניזם עולה בהקשרים רבים, ביניהם המדע, הדת ופילוסופיה של המוסר.
ההיבט הלוגי
אריסטו היה הראשון שניסח היבט זה ובחן אותו. לפי הלוגיקה, מתקיים "חוק השלישי הנמנע", לפיו כל טענה היא אמיתית או שקרית, ואין אפשרות שלישית. אריסטו בחן טענה זו על משפטים מן העתיד: טענה אודות העתיד היא אמיתית או שקרית כיום, ואין אפשרות שלישית. לכן, הייתה הטענה אמיתית או שקרית מאז ומעולם. אם הייתה כזאת מאז ומעולם, אזי היא תתרחש בהכרח.
ההשקפה הסיבתית
בסיס המושג נעוץ בתפיסה שלכל אירוע יש אירועים מקדימים, שמשפיעים עליו או גורמים להתרחשותו. או בלשון אחרת, לכל מסובב יש סיבות.
פילוסופים מאסכולה זו טענו שכאשר עוקבים אחורה בשרשרת הסיבות (מה גרם למה גרם למה, וכן הלאה) ניתן להגיע, תאורטית לפחות, עד ל"מניע הראשון", שבמקרים רבים זוהה עם אלוהים, או, ואחרים זיהו אותה עם המפץ הגדול. הגישה שלפיה קיים מניע ראשון היא דאיזם. הדטרמיניזם טוען, בין היתר, גם כי לכל דבר יש סיבה.
אחד מראשוני הפילוסופים שהחזיקו בתפיסה זו היה דמוקריטוס, שהשתייך לאסכולה האטומיסטית בפילוסופיה הקדם-סוקרטית. דמוקריטוס טען שתנועת האטומים ומיקומם היא שרירותית מבחינת תכליתה, והכרחית מבחינת סיבותיה.
ההשקפה התכליתית
דרך הסתכלות נוספת על מושג הדטרמיניזם היא הסתכלות תכליתית ולא סיבתית. אם מניחים שכל פעולה גוררת פעולה אחרת, אז ניתן לומר שלכל פעולה יש "סיבה" שגרמה לה, אך גם כי לכל פעולה יש "תוצאה" שלה, או "מטרה" שלה.
לפיכך, תאורטית, בהינתן מספיק נתונים (כלל כל הדברים ביקום, אם מתחשבים באפקט הפרפר) ניתן לחזות מה יקרה לכל דבר.
בניגוד לפטליזם (אמונה בגורל), אשר שם דגש על תוצאה ידועה ובלתי נמנעת בעתיד, שם הדטרמיניזם דגש על כך שההווה הוא בלתי נמנע. בעוד שהפאטליסטים מאמינים שהתוצאה הסופית היא זהה, ללא תלות בדרך, הדטרמיניסטים טוענים שבחירה בדרך אחרת מעולם לא הייתה אפשרות. גם תהליך הבחירה הוא תוצר של מכלול הסיבות שהוביל אליו.
עקרון הדטרמיניזם, הסותר את עקרון הבחירה החופשית, מוביל למסקנה שתחושת הבחירה החופשית היא אשליה. התלבטויותיו של אדם הן תהליך קוגניטיבי חישובי לאורך זמן, שלא ניתן לחזות את תוצאותיו מראש, אך תוצאתו יחידה, ואינה יכולה להיות אחרת. בעוד שחלק מהפטליסטים מאמינים ביד מכוונת, בישות כלשהי בעלת תוכנית או בכוונה סופית כלשהי, הדטרמיניזם מאמין שההתרחשויות בעולם הן טבעיות לחלוטין.
דטרמיניזם דתי
תפיסת האלוהים כמי שיודע הכול, כל יכול ועושה הכול, משמעותה לכאורה שהאל עושה ויודע כיצד יתנהל העולם וכיצד ינהג אדם מאז ומעולם ובכל רגע נתון, ולכן כל מה שיקרה, בהכרח יקרה: אין לאדם חופש בחירה חדש לשנות עכשיו את מה שידוע היה מראש. כך למשל, אם האל יודע מראש הכול, הרי שמראש לא ייתכן שהאדם יבחר אחרת (כי אז בחירתו ההפוכה של האדם תהפוך למפרע את ידיעתו מראש של האלוהים לידיעה שגויה). הנחות דתיות אלו מובילות לכאורה לדטרמיניזם.
מעבר לבחירתו של האדם, גם התרחשויות הטבע נתפסות כהכרחיות אם חוכמת האלהים וטובו הם העומדים מאחורי הטבע, שהרי האל בחר מראש את החכם והטוב ביותר שיתרחש, ואם כן דבר לא יוכל להתרחש אחרת. הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ הציג עמדה זו במאה ה-18. נוסף על כך, מעצם הגדרתו של אלוהים כ"טוב אינסופי", נובע, על פי לייבניץ, כי העולם בו חיים בני האדם אמנם התרחש בהכרח ונקבע על פי אלוהים, אולם בשל טובו האינסופי של אלוהים, עולם זה הוא הטוב מבין כל העולמות האפשריים. לכן, אם מתרחש אסון כלשהו, אזי ברי לכל שהיה מן ההכרח שאסון זה יתרחש, כדי שימשיך להתקיים הטוב מבין העולמות האפשריים, ולאלוהים הטוב ודאי יש סיבות משלו לגרום להתרחשות אסון זה. תפיסה זו משקפת אופטימיות לגבי העולם ועתידו. הפילוסוף הצרפתי וולטר לעג לעמדה זו בספרו הסאטירי "קנדיד", שנכתב לאחר רעידת האדמה בליסבון.
אם תפיסת האלוהות מובילה לדטרמיניזם, הרי שהתפיסה הדתית את חובת האדם מובילה לשלילתו: הדטרמיניזם הוא בעייתי מבחינה דתית משום שאם אין בחירה חופשית, קשה להטיל על האדם אחריות למעשיו, ועקרון השכר והעונש האלוהי על מעשי האדם איננו מוסרי.
ביהדות מוצגת התמודדות עם התפיסה הדטרמיניסטית (על פי אחד הפירושים) בספר קהלת. למשל, ב: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה". לפי התפיסה בפסוק, דבר אינו משתנה. האדם אינו מסוגל לשנות דבר, כיוון שגורלו נקבע מראש. אולם, יש המבינים את דברי קהלת על תוכן המעשים, שהם הדחפים היצרים והסיפוקים של האדם אשר לא משתנים לעולם. תפיסה זו מוצגת לאורך רוב הספר, ולכן בימי קדם התלבטו האם לצרף אותו לתנ"ך. לבסוף צורף הספר, משום ש"תחילתו וסופו בדברי תורה", כלומר: המחבר מבצע חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. במשך רוב הספר פוסל המחבר את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם ומראה שאין ביכולתן להביא לשלוות הנפש אותה מחפש האדם. בסוף הספר, אחרי שקהלת פסל כמעט כל דבר – מגיע השיא, היא האמת על פי המחבר: "סוף דבר, הכול נשמע: את-האלוהים ירא ואת-מצוותיו שמור, כי-זה כל-האדם. כי, את-כל-מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל-נעלם: אם-טוב, ואם-רע." מכאן ניתן לראות בבירור ניגוד חריף לדטרמיניזם, אשר אינו מאפשר משפט, מאחר שאין בחירה חופשית.
התפיסה הדתית של היחס בין האמונה בדטרמיניזם האלוהי המוחלט ובין היסוד שיש לאדם בחירה חופשית, העסיקה את חז"ל. כך למשל נקבעו שני הקטבים באימרה תמציתית ומדויקת במסכת אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה" (בשמו של רבי עקיבא). אמרה אחרת ניסתה להתיר את הסבך על ידי הקביעה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים": הדטרמיניזם האלוהי שליט על הכל, אבל יש לו יוצא דופן אחד ויחיד – בחירתו החופשית של האדם להיות ירא שמים.
בתולדות המחשבה הדתית היהודית ישנן דוגמאות מעטות, יחסית, לדטרמיניזם דתי השולל מן האדם את יכולת הבחירה החופשית. רבי חסדאי קרשקש הציע תפיסה דטרמיניסטית חמורה, שלפיה כל מעשה של האדם תלוי בגורמים קודמים שהיוו עילה למעשיו. מקרה אחר של הוגה יהודי הדוגל בדטרמיניזם דתי קיצוני נמצא בתנועה החסידית בהגותו יוצאת הדופן של הרבי מאיזביצה, ר' מרדכי יוסף ליינר בספרו "מי השילוח".
הבחינה המדעית
מבחינה מדעית היה הדטרמיניזם בסיס להבנה שהמדע מתנהל בצורה חד-ערכית ושכל אירוע נגרם על ידי אירוע אחר, ואם ידוע מצב של מערכת בזמן מסוים, ואילו היו כל חוקי הטבע ידועים, ניתן היה לחזות את מהלך האירועים עד קץ הדורות. טענה זו העלה לראשונה המדען פייר-סימון לפלס. הוא טען שבאופן תאורטי אם היה בנמצא מחשב-על שיכול לחשב את כל פעולות היקום, ניתן היה לחזות כל דבר.
האופי ההסתברותי של מכניקת הקוונטים, שלפיה תוצאות תהליכים בסיסיים בטבע נקבעים באקראיות, ערערה על קביעה זו. אחת הסיבות שאלברט איינשטיין חלק על מכניקת הקוונטים היא אמונתו בדטרמיניזם. הוא ביטא זאת באמירתו המפורסמת "אלוהים לא משחק בקוביות".
עם זאת, תחת מכניקת הקוונטים הדטרמיניזם הקלאסי מוחלף בדטרמיניזם קוונטי, הטוען שאומנם לא ניתן לחזות בוודאות את התוצאות של כל תהליך, אך תאורטית ניתן במקום זאת לחזות את ההסתברות המדויקת להתרחשותה של כל תוצאה.
ביקורת הסוציולוגים
סוציולוגים ביקורתיים הוסיפו כי דטרמיניזם הוא מושג בעייתי, היות שהוא מבטל את חופש הבחירה של הפרט. לדוגמה, סוציולוגים רבים נדרשו לשאלה על אודות דטרמיניזם טכנולוגי, במיוחד בקשר למחקר על אודות המהפכה התעשייתית: חוקרים ממדעים שונים טענו כי המהפכה הוּבלה על ידי דטרמיניזם טכנולוגי ולכן הייתה חייבת לפרוץ. הסוציולוגים הביקורתיים דוחים קביעה זו ומציינים שקיימת התעלמות מהסיבות ההיסטוריות, החברתיות והכלכליות שהובילו לפרוץ מהפכה זו דווקא בתקופה שפרצה.
ראו גם
בעיית חופש הרצון
תכנון תבוני
משמעות החיים
לקריאה נוספת
מיכאל אברהם, מדעי החופש, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.
קישורים חיצוניים
דטרמיניזם פסיכולוגי, באתר בטיפולנט
על דטרמיניזם ומכניקה קוונטית
הערות שוליים
קטגוריה:גורל
קטגוריה:מטאפיזיקה
קטגוריה:סוציולוגיה | 2024-09-13T08:44:58 |
עיון מדעי בכתבי הקודש | הפניה השערת התעודות | 2014-08-18T07:59:15 |
בריליום | בריליום (Beryllium) הוא יסוד כימי מסדרת המתכות האלקליות-עפרוריות, שסמלו הכימי Be ומספרו האטומי 4. נקרא גם גלוציניום.
תכונות
למתכת הבריליום, בצבע כסף-פלדה, מאפיינים רצויים רבים. כאחת המתכות הקלות ביותר, יש לה נקודת רתיחה גבוהה ביותר, כ-2742.15 מעלות קלווין. מודול האלסטיות שלה גדול בכשליש מזה של פלדה, והופך אותה למתכת גמישה יחסית. היא עמידה בפני חומצה חנקתית, בעלת מוליכות חשמלית מעולה, ואיננה מגנטית. בטמפרטורות רגילות הבריליום אינו מתחמצן באוויר.
שימושים
הבריליום משמש כגורם מסגסג ביצור נחושת בריליום (אחוז הבריליום עד 2.5%), לה שימוש נרחב בייצור קפיצים, מחברים חשמליים, אלקטרודות לריתוך וכלים ומגעים חשמליים מונעי ניצוצות. הוא מיושם כחומר מבני בבניית מטוסים מהירים מאוד, טילים, חלליות ולוויינים. שימושים נוספים כוללים מסגרות לשמשות, רפידות דיסקים לבלימה, קורות תומכות, מרכיבים במעבורות חלל, ומראות טלסקופי חלל.
נעשה בו שימוש גם עבור מעגלים מוכללים מיקרו-מיניאטוריים, משום שהוא שקוף יחסית לקרני רנטגן. נעשה שימוש בבריליום בכורים אטומיים, כרפלקטור (מחזיר אור) או מתווך. הוא נלקח לבניית גירוסקופים, חלקי מחשב, וכלים אחרים בהם נחוצים קלות, קשיחות ויציבות ממדית. לתחמוצתו נקודת התכה גבוהה מאוד, והיא משמשת לבניית חלקי קרמיקה ועבודות אטומיות שונות.
היסטוריה
זוהה לראשונה בצורת תחמוצת על -ידי לואי-ניקולה ווקלן בשנת 1798. צורתו המתכתית בודדה לראשונה על ידי פרדריך ווהלר (Friedrich Wöhler) ובוסי (A. A. Bussy) בשנת 1828.
צורה בטבע
שמאל|ממוזער|150px|מחצב בריליום
הבריליום מצוי ב-100 סוגי מינרלים שונים (מתוך כ-4,000 מוכרים). אקוומרין וברקת הן צורות יקרות ורבות ערך של בריליום.
בריל (Al2Be3Si6O18), ברטרנדיט (Be4Si2O7(OH)2), כריזובריל ופנאקיט הן הצורות המסחריות החשובות ביותר של היסוד. הצורה המתכתית של הבריליום לא הייתה מוכנה לשיווק תעשייתי עד 1927. היום רוב הבריליום מופק בתגובה בין בריליום דו-פלואורי (BeF2) לבין מגנזיום כך:
איזוטופי בריליום
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 5Be4 1 5.04079(429)# (1/2+)# 6Be 2 6.019726(6) [MeV (6)0.092] E-21 s(3)5.0 0+ 7Be 3 7.01692983(11) d (6)53.22 3/2- 8Be 4 8.00530510(4) [eV (17)6.8] E-17 s(17)6.7 0+ 9Be 5 9.0121822(4) יציב 3/2- 1.0000 10Be 6 10.0135338(4) E+6 a1.51(6) 0+ 11Be 7 11.021658(7) s (8)13.81 1/2+ 12Be 8 12.026921(16) ms (3)21.49 0+ 13Be 9 13.03569(8) 14Be 10 14.04289(14) ms (10)4.84 0+ 15Be 11 15.05346(54)# ns 200> 16Be 12 16.06192(54)# ns 200> 0+
השפעות בריאותיות
בריליום ומלחיו הם חומרים מסרטנים. מחלת ריאות בשם "בריליוזיס" מתפתחת בחשיפה לבריליום. פגיעה בריאות בעקבות חשיפה לבריליום דווחה לראשונה באירופה בשנת 1933 ובארצות הברית בשנת 1943. תסמיני בריליוזיס מזכירים את תסמיני המחלה סרקואידוזיס.
למרות שהופסק השימוש בבריליום במנורות פלואורסצנטיות, חשיפה לבריליום עדיין קיימת בתעשייה (סגסוגות בריליום, מכשירים אלקטרוניים ועוד).
חשיפה ממושכת לבריליום באוויר עלולה לגרום לנזק.
ישנם אנשים (1-15%) הרגישים לבריליום והם עלולים לפתח דלקות במערכת הנשימה בעקבות חשיפה אליו בריכוזים נמוכים. מצב זה נקרא "מחלת בריליום כרונית" (או CBD) והיא יכולה להופיע שנים לאחר חשיפה ליסוד. מחלה זו גורמת לעייפות, חולשה וקשיי נשימה. בסופו של דבר החולה מאבד משקל (כחלק מאנורקסיה ) ועלול לפתח מחלות לב.
אכילת בריליום לא גורמת לתסמיני המחלה אצל בני אדם מכיוון שמעט מאוד בריליום נספג מהקיבה ומהמעי לדם. כלבים שבריליום שולב בתזונתם פיתחו אולקוס.
חשיפה ארוכת טווח לבריליום מגבירה את הסיכויים לחלות בסרטן הריאות.
קישורים חיצוניים
בריליום ב-Webelements (אנגלית)
בריליום, בספרייה הווירטואלית של מט"ח
קטגוריה:בריליום
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות
קטגוריה:גורמים מסרטנים | 2024-09-26T10:24:49 |
פאול ארדש | 250px|ממוזער|פאול ארדש עם ילד הפלא טרנס טאו, אוניברסיטת אדלייד, 1985
פאול ארדש (בהונגרית: Erdős Pál; 26 במרץ 1913 – 20 בספטמבר 1996) היה מתמטיקאי יהודי-הונגרי. הוא היה ידוע בשיתופי הפעולה המקצועיים שלו עם יותר מ-500 מתמטיקאים, ובאורח החיים האקסצנטרי שלו (טיים מגזין קראו לו "המוזר שבמוזרים").
ארדש חקר והגה בעיות במתמטיקה בדידה, תורת הגרפים, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, תורת הקירובים, תורת הקבוצות ותורת ההסתברות. רוב העבודה שלו עוסקת במתמטיקה בדידה, שבה ארדש פתר וניסח בעיות פתוחות רבות.
ארדש פרסם בערך 1,500 מאמרים מתמטיים במשך חייו, יותר מכל מתמטיקאי אחר בהיסטוריה. לא היה לו מקום מגורים קבוע, והוא נדד ממקום למקום כדי לעבוד עם מתמטיקאים אחרים. מספר שיתופי הפעולה יוצא הדופן שלו הביא ליצירת מספר ארדש, שהוא מדד למרחק של מתמטיקאי בגרף שיתופי הפעולה.
קורות חיים
נולד בבודפשט ללאיוש (אינגלנדר במקור) ואנה (במקור וילהלם), שעסקו במתמטיקה. בהיותו בן שנה נפל אביו לאיוש בשבי הרוסים, ושהה שש שנים בסיביר.
שתי אחיותיו של ארדש מתו משנית ימים מעטים קודם שנולד, ולכן גידלה אותו אמו כבחממה, ונמנעה מלשלוח אותו לבית הספר. כבר בילדות אובחן כישרונו המיוחד. בשנת 1920 חזר האב מהשבי, ולימד את בנו מתמטיקה ואנגלית.
חרף ההגבלות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות בהונגריה ("נומרוס קלאוזוס"), התקבל ארדש לאוניברסיטה בשנת 1930, לאחר שזכה בתחרות ארצית. בגיל 21 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת בודפשט. עקב התגברות האנטישמיות בהונגריה בשנות השלושים, עבר לפוסט-דוקטורט במנצ'סטר שבבריטניה. בשנת 1938 קיבל לראשונה משרה בארצות הברית, באוניברסיטת פרינסטון, אך לא קיבל קביעות משום שהנהלת האוניברסיטה ראתה בו יוצא דופן. בשלב זה של חייו החל ארדש במנהג לנדוד בין אוניברסיטאות, מנהג שהפך לאחד המאפיינים שלו.
אחדים ממנהגיו של ארדש היו אכן משונים בהתאם לאמות המידה המקובלות: הוא היה ילדותי, תמהוני, נודד, משתמש כבד באמפטמינים שהמריצו את מוחו, ובנוסף לקה באובססיית היגיינה.
מוצאו ההונגרי, קשריו עם מתמטיקאים מעבר למסך הברזל ואולי גם מנהגיו המשונים החשידו אותו בקומוניזם בתקופת המקארתיזם. הוא נאלץ לעבור לחיות בישראל, וניתנה לו משרה לשלושה חודשים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן קיבל בטכניון משרה של "פרופסור אורח קבוע", משרה שארדש עשה בה שימוש עד מותו. בסוף שנת 1954 הוא נתן סדרת הרצאות בנושאים מתמטיים לציבור הרחב מטעם המכון למתמטיקה.
ב-1963 חזר לארצות הברית, אך בשלושים השנים הבאות המשיך לנדוד בעולם ולהרצות על מתמטיקה באוניברסיטאות רבות.
ארדש זכה בפרסים רבים והיה חבר באקדמיות למדעים של שמונה ארצות, כולל של הונגריה (1956), ארצות הברית (1979), הודו (1988) ובריטניה (החברה המלכותית) (1989). בשנת 1983 הוענק לו פרס וולף אותו תרם לטכניון. הוא חי בצניעות, ונתן את עיקר כספו לתמיכה בסטודנטים, או כפרס לפותרי בעיות שהציג. בין השאר הוא תרם את הכסף להענקת פרס ארדש לזכר הוריו. בשנת 1994 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.
ארדש נפטר בוורשה ב-20 בספטמבר 1996, לאחר שהשתתף בכנס מתמטי. מספידיו מנו אותו בין עשרת המתמטיקאים הגדולים של המאה ה-20.
עבודתו המתמטית
עיקר תרומתו של ארדש היא לתורת המספרים ולמתמטיקה בדידה. הוא פרסם מאות מאמרים בנושאי קומבינטוריקה ותורת הגרפים. חיבה רבה הייתה לו לבעיות פשוטות לכאורה, שהפתרון להן קשה ביותר.
ארדש מזוהה עם פיתוח השיטה ההסתברותית והפיכתה לכלי חשוב בקומבינטוריקה ומדעי המחשב. מהתרומות הראשונות שלו בכיוון הייתה ההוכחה כי קיימים גרפים בהם אין קליקות או קבוצות בלתי תלויות הגדולות מ-, כש- הוא מספר הצמתים. מצד שני משפט רמזי קובע כי בכל גרף כזה יש קליקה או קבוצה בלתי תלויה שגודלה .
שיתוף פעולה נרחב של ארדש עם אלפרד רניי הניב 32 מאמרים משותפים, בהם 8 מאמרים שבהם ייסדו את תורת הגרפים המקריים.
מספרי ארדש
ארדש הוא המתמטיקאי הפורה ביותר בהיסטוריה מבחינת מספר המאמרים שפרסם - מעל 1,500 (לאונרד אוילר פרסם יותר טקסט מתמטי, אך במספר קטן יותר של מאמרים). רובם הגדול של מאמריו פורסמו יחד עם חוברים (co-authors), כאשר לאחר מותו נספרו 509 חוברים. כיוון שכך, הוא הפך בפולקלור המתמטי לנקודת מוקד במה שמכונה "גרף המאמרים": מחברים שפרסמו מאמר עם ארדש נחשבים בעלי "מספר ארדש 1". אלו שלא פרסמו מאמר עם ארדש עצמו אבל פרסמו מאמר עם מתמטיקאי שכן עשה זאת (כלומר פרסמו מאמר עם מישהו שהוא בעל "מספר ארדש 1") הם בעלי "מספר ארדש 2" (נכון ל-2020 ישנם מעל 12 אלף כאלה) וכן הלאה. ארדש עצמו נחשב לבעל "מספר ארדש 0". עם בעלי "מספר ארדש 1" בישראל נמנים שהרן שלח, ערי ז'בוטינסקי, נוגה אלון, מנחם מגידור, נתן ליניאל, רון אהרוני, אמנון ברק, אביעזרי פרנקל, חיים חנני, מרסל הרצוג, רון הולצמן, אברהם זיו , אלישע נתניהו, שמואל זקס, אברהם גינזבורג, יוסף גיליס, מיכה שריר ועוד. למעלה מ-268,000 מתמטיקאים בעולם הם בעלי מספרי ארדש כלשהו.
לקריאה נוספת
פול הופמן, האיש שאהב רק מספרים, הוצאת מטר, תרגום: דרורה בלישה 2001.
Paul Erdős, interviewed by G. L. Alexanderson, in Donald J. Albers and G. L. Alexanderson (eds.), Mathematical People, 1985.
קישורים חיצוניים
פרויקט 'מספר ארדש'
הסופר פול הופמן בהרצאת וידאו על חייו ופועלו של ארדש
mathSciNet - מערכת המאפשרת לבדוק את מספר ארדש של אדם
Problems in approximation theory. Classical and weighted cases.(האקדמיה ההונגרית למדעים, עבודה משותפת של גזה פרויד עם פאול ארדש)
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים הונגרים
קטגוריה:מתמטיקאים ישראלים
קטגוריה:חוקרי תורת המספרים יהודים
קטגוריה:סגל הטכניון: מתמטיקה
קטגוריה:תורת המספרים ההסתברותית
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה ההונגרית למדעים
קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית
קטגוריה:עמיתים זרים בחברה המלכותית
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת נוטרדאם
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:זוכי פרס וולף למתמטיקה
קטגוריה:זוכי פרס קול
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות היהודי ברחוב קוזמה בבודפשט
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אטווש לוראנד בודפשט
קטגוריה:יהודים זוכי פרס המדינה
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1913
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1996 | 2024-08-30T04:30:16 |
סדרת המוסד | שמאל|ממוזער|200px|עטיפת הספר מוסד וקיסרות מאת אייזק אסימוב
סדרת המוסד (באנגלית: Foundation series) היא סדרת ספרי מדע בדיוני מאת אייזק אסימוב ובה שבעה ספרים. הסדרה המקורית נכתבה כשמונה סיפורים קצרים נפרדים בהמשכים שפורסמו בשנים 1942–1950, ולבסוף אוגדו לשלושה ספרים, שפורסמו לראשונה בשנים 1950–1953; טרילוגיה זו היא זוכת פרס הוגו בקטגוריה החד-פעמית "הסדרה הטובה בתולדות המדע הבדיוני" (1966). לאחר שלושה עשורים חיבר אסימוב ספרים נוספים בסדרה, חלקם קודמים כרונולוגית לטרילוגיה המקורית.
סדרת ועלילות הספרים
התיארוך הכרונולוגי של ספרי סדרת המוסד אינו מקביל לסדר שבו נכתבו בפועל, ועל כן, סדרת המוסד מתחילה דווקא באחד הספרים האחרונים שנכתבו בידי אסימוב, "בטרם המוסד", בו מופיעה לראשונה דמותו של המתמטיקאי הצעיר, הארי סלדון. סלדון, בן כוכב לכת נידח למדי, מזדמן לבירת האימפריה הגלקטית, טרנטור, כדי להרצות. הוא מופתע לגלות שקיסר האימפריה מעוניין במפגש עמו, אחרי ששמע שבהרצאה מתייחס סלדון לאפשרות יצירתו של מודל פסיכולוגי-מתמטי, פסיכוהיסטוריה, שיאפשר לנבא את העתיד בהסתברות גבוהה.
פגישה זו, ומפגש נוסף שמתרחש בעקבותיה עם איש המסתורין של החצר, יועצו של הקיסר, משנים את חיי סלדון, המקדיש את חייו מעתה ואילך ליצירתה של הפסיכוהיסטוריה.
"לקראת המוסד" הוא הספר השני בסדרה. גם הוא נכתב בשלב מאוחר בחיי אסימוב, בסוף שנות השמונים. ב"לקראת המוסד" מתוארים חייו של סלדון, הרצופים בטרגדיות רבות. אך אף על פי כן, הוא מצליח לפתח, בסיוע צוות עוזרים, את הפסיכוהיסטוריה. תחזיותיה של זו עגומות: האימפריה הגלקטית עומדת לפני התפוררות, שאחריה יבואו 30 אלף שנים של תוהו.
סלדון הוגה את רעיון הקמת ה"מוסדות". מוסד אחד שבו ירוכז הידע הטכנולוגי, ומוסד שני, נסתר מעין, שאנשיו יהיו בעלי ידע פסיכוהיסטורי ויוכלו לכוונן את התוכנית שתוביל להשבת הסדר ליקום בתוך אלף שנה בלבד.
"המוסד השמיימי" הוא אוסף סיפורים קצרים שנכתבו בשנות החמישים וקובצו לספר אחד, הראשון בטרילוגיה המקורית של המוסד. ספר זה מתאר את שנותיו הראשונות של המוסד, שהוקם בפינה נידחת של גלקסיית שביל החלב, ומטרתו הראשונית הרשמית הייתה צבירת ידע ורישומו באנציקלופדיה גלאקטיקה, במטרה למנוע את חשכת הבערות המאיימת לבוא.
ב"מוסד וקיסרות" מתואר העימות הבלתי נמנע בין המוסד, שכוחו הולך וגובר, לבין הקיסרות המתרסקת. מעימות זה יוצא ה"מוסד" כשידו על העליונה, אך סכנה חדשה וגדולה יותר מאיימת על התוכנית הפסיכוהיסטורית. "הפרד", דמות משונה ובעלת כוחות טלפתיים על טבעיים, מאיימת להשתלט על הגלקסיה כולה ולהמיט חורבן על מפעלו של סלדון.
בספר הבא, האחרון בטרילוגיה המקורית, "המוסד האחר", מתעמת המוסד השני, זה הנסתר מהעין, עם "הפרד", אך עימות זה מוציא את "המוסד האחר" מהערפל המסוכך ומסכן את עצם קיומו, ועלול להעמיד אותו במסלול התנגשות עם "המוסד" המקורי, שעליו מטרתו להגן.
ב-1981 יצא לאור ספר ההמשך, "פאתי המוסד" - העימות בין המוסד למוסד האחר בעיצומו, ולזירה מצטרפת ציוויליזציה מסוג חדש, גאיה, על-אורגניזם אחד המאגד כוכב לכת שלם על כל חלקיו - חי, דומם וצומח.
הספר האחרון של שביעיית המוסד, "המוסד והארץ", מתאר את מסעו הגורלי של גולן טרביז ומלוויו בעקבות כדור הארץ המקורי, כוכב המוצא של בני האדם, בתקווה שמציאתו תפתור בדרך כזו או אחרת את העימות שבין המוסד, המוסד האחר וגאיה, ותקבע לאיזה עתיד תפנה האנושות.
פסיכוהיסטוריה
מדע הפסיכוהיסטוריה תופס חלק חשוב ביקום של סדרת הספרים. פרי מחשבתו של אסימוב, זהו ענף במתמטיקה העוסק בתגובות הסטטיסטיות של קבוצת בני אדם גדולה כתגובה לגירויים מסוימים ותחת תנאים מסוימים, ולמעשה אמור לנבא תהליכים סוציולוגיים עתידיים. על פי הספרים, השתמש הארי סלדון בתאוריה הקינטית של הגזים כמודל לפיתוח הפסיכוהיסטוריה וקבע לה מספר חוקי יסוד והנחות:
אסור לאוכלוסייה שאת התנהגותה מנסים לחזות להיות מודעת לקיום הפסיכוהיסטוריה או לתחזיות שלה.
כבכל ענף העוסק בסטטיסטיקה, ככל שמספר הפרטים בו הוא עוסק גדול יותר, כך החיזוי יהיה מדויק יותר.
מסגרת הזמן לחיזוי צריכה להיות ארוכה, לפחות שלושה דורות.
בני אדם הם הגזע התבוני היחיד ביקום (הנחה סמויה, לא מוצהרת בפסיכוהיסטוריה).
תגובותיהם של בני האדם לגירויים יישארו קבועות וללא שינוי בסיסי של התרבות האנושית.
מוטיבים בולטים בספרים
שמאל|ממוזער|200px|עטיפת מהדורת הספר האחרונה של "המוסד האחר", בגרסה האנגלית
כמה מרכיבים, האופייניים לכתיבתו של אסימוב בכלל, שזורים במיוחד בספרי "המוסד".
סופו של כל ספר וכל סיפור בתוך הספר, הוא מפתיע ומהפכני. הסיום הבלתי צפוי מקושר בדרך כלל לאיזו הברקה אינטואיטיבית של הדמות המרכזית, שאף שהייתה מודעת לה במעורפל במשך כל העלילה, מצליחה לעמוד על טיבה רק לאחר זמן.
בדרך כלל ניתן לומר על הברקות אלה שהן מונעות אירוע טראגי, כמו מלחמה כוללת או הפיכה אלימה, שלמרות שנראה לחלוטין בלתי נמנע, הוא נפתר בצורה חלקה ועם פגיעה מינימלית אפשרית באנושות באשר היא.
אסימוב אינו מרבה להתעכב על הפן הטכנולוגי של העתיד. נוסף על החידושים הכרוכים בפסיכוהיסטוריה וביישומה מתוארות גם התקדמויות טכנולוגיות כמו נשקי אנרגיה, זיהוי דיבור, סימולציה תלת־ממדית, איכון גאוגרפי, ומכשירי עיקוב, אך אין הן מרכז העלילה וגם אין הן מרעישות במיוחד. אורח החיים ותוחלת החיים אינם שונים בהרבה מבזמננו.
אסימוב גם נמנע מלהתייחס לקיומם של חייזרים. נראה שהתרבות האנושית מעניינת אותו יותר. רק בסופה של סדרת המוסד זוכים החייזרים להופעה מרומזת למדי.
בספרים החדשים של הסדרה, אלו שנכתבו בשנות השמונים, בולט ניסיונו של אסימוב ליצור מיזוג בין "סדרת הרובוטים" לבין סדרת המוסד, באופן שהשנייה תהווה המשך טבעי לראשונה. הוא אפילו מנסה לשלב ספרים מנותקים לכאורה משתי הסדרות, כמו "קץ כלזמן", ברצף ההיסטורי של יקום "המוסד".
מאחר שכוונה זו היא חדשה, ולא הייתה בטרילוגיה המקורית, היא מכילה כמה אי-התאמות וסתירות פנימיות.
אסימוב על הרקע לספרים
בריאיון לניו יורק טיימס סיפר אייזיק אסימוב שההשראה לתחילת כתיבת סיפורי המוסד באה מספרו של אדוארד גיבון, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" שאותו קרא פעמיים קודם לכן. הוא חשב ליישם את ההיסטוריה הרומאית בקנה מידה גדול ועל אימפריה גלקטית.
העורך שלו, ג'ון קמפבל, התלהב והציע לו שלא לבזבז רעיון פנומנלי שכזה על סיפור קצר, ועל כן השאיר אסימוב את הקצוות פתוחים בתום החלק הראשון של הסדרה.
ספרי המשך
אחרי מותו של אסימוב חוברו, ביוזמת משפחתו, כמה ספרים שנועדו להמשיך את סדרת המוסד במקום שבו הוא עצר, אולם לדעת רוב המעריצים, הם נופלים בהרבה מספרי המקור.
ניסיון אחר, מוצלח יותר, הוא "ידידי המוסד", אוסף סיפורים קצרים של מיטב סופרי המדע הבדיוני, המשלימים פערים וחללים שונים בהיסטוריה המוסדית כפי שתוארה במקור.
הספרים בעברית
הסדרה נחלה הצלחה בישראל והוצאה בכמה מהדורות.
בטרם המוסד, הוצאת כתר, 1988, בתרגומו של עמנואל לוטם
לקראת המוסד, כתר הוצאה לאור, 1993, בתרגומו של עמנואל לוטם
המוסד השמיימי, הוצאת מסדה, 1978 בתרגומו של עמוס גפן, הדפסה נוספת בהוצאת מודן, 1995
מוסד וקיסרות, הוצאת מסדה, 1978 בתרגומו של עמוס גפן, הדפסה נוספת בהוצאת מודן, 1995
המוסד האחר, הוצאת מסדה, 1978 בתרגומו של עמוס גפן, הדפסה נוספת בהוצאת מודן, 1995
פאתי המוסד, הוצאת מודן, 1995, בתרגומה של שפי פז
המוסד והארץ, הוצאת כתר, 1989, בתרגומו של עמנואל לוטם
עיבודים
בשנת 2021 תחת שירות ההזרמה אפל TV פלוס השיקה חברת אפל סדרת טלוויזיה בשם המוסד, סדרת הטלוויזיה אינה מבוססת על סדרת הספרים, אלא נכתבה בהשראת הדמויות והמקומות המתוארים בה.
העונה השנייה לסדרת הטלוויזיה עלתה ב-14 ביולי 2023.
קישורים חיצוניים
אלי אשד, ספרנים כמשמרי העבר ויוצרי העתיד בסדרת "המוסד", הרצאה שניתנה בכנס השנתי של ארגון הספרנים הארצי
רמי שלהבת, המוסד של אסימוב. סקירה, באתר המדע הבדיוני "בלי פאניקה"
הערות שוליים
המוסד
המוסד
המוסד
קטגוריה:ספרי אייזק אסימוב | 2024-07-01T13:19:10 |
יציאת מצרים במחקר | סיפור יציאת מצרים, שהוא מאבני היסוד באמונה היהודית, כולל תיאור של אירועים על-טבעיים בקנה מידה עצום: מכות מצרים, קריעת ים סוף, בריחה של מיליוני עבדים ממצרים ומסע ארוך ורצוף-ניסים במדבר. המסורת מתייחסת לתיאור המקראי כאל דיווח מדויק על מעשים שהיו, ומאידך ארכאולוגים וחוקרי מקרא מנסים לענות באופן מדעי, ללא קבלת ההסבר הניסי, על שאלות כגון האם ומתי התרחשה יציאת מצרים, מתי נכתבו הסיפורים אודותיה ועל-ידי מי, ומהי מידת מהימנותו של הטקסט המקראי כמקור היסטורי.
בראשית המאה ה-21 ישנה במחקר קשת רחבה של דעות לגבי מידת ההיסטוריות של יציאת מצרים בפרט, ושל התורה והמקרא בכלל. הארכאולוג המקראי הישראלי עמיחי מזר הציע לאפיין את קשת הדעות ככזו שתחומה מצד אחד על ידי הקצה ה"מקסימליסטי" ביותר, הכולל מיעוט של חוקרים דתיים, נוצרים ויהודים, שאינם מוכנים לוותר על מעמד הסיפור המקראי ככתבי קודש, או לכל לפחות כתיאור היסטורי אמין. בקצה ה"מינימליסטי" של קשת הדעות נמצא מיעוט חוקרים השוללים כמעט לחלוטין את ערכו ההיסטורי של הסיפור המקראי, וסבורים שהוא בדייה המייצגת בעיקר את עמדותיהם האידאולוגיות של מחברים יהודים לאחר תקופת גלות בבל ואף בתקופה ההלניסטית, כמעט אלף שנה לאחר המאורעות כביכול. בין שני קצוות אלו נמצא "הזרם המרכזי", הכולל את מרביתם של החוקרים בתחום כיום, עם שלל עמדות שונות.
תיארוך הטקסט המקראי
יציאת מצרים והנדודים במדבר מופיעים במקרא במקומות לא מעטים: הם תופסים את רוב התורה, למן ספר שמות ועד דברים, ומוזכרים גם במקומות רבים בנביאים ובכתובים. אחת השאלות המעסיקות את החוקרים היא התיארוך של כתיבת הטקסטים שמתארים את יציאת מצרים.
בעקבות הגילוי של מגילות מדבר יהודה ידוע כי רוב הטקסטים המקראיים התקיימו בנוסחים דומים מאוד לנוסח של ימינו כבר במאה השנייה לפנה"ס. בעבר היה מקובל כי החומש וספרי הנביאים נכתבו ברובם בתקופה הקלאסית - בגלות בבל ומאוחר יותר, אך כיום נחשבים חלקים מהם לעתיקים יותר, לכל המאוחר מתקופת הברזל וחלקם מתקופת הברונזה המאוחרת ואף הברונזה התיכונה. לדוגמה, את שירת הים נהוג היה להחשיב כטקסט מקראי מאוחר, מתקופת בית שני, בעיקר בגלל השימוש במילה 'רָמָה' במקום 'השליך' שנפוצה יותר במקרא. שימוש חריג זה פורש עוד בספרות התלמודית כהשפעת השפה הארמית, בה השורש ר.מ.ה משמש בעיקר במשמעות של השלכה, ואשר השפיעה באופן ניכר על השפה העברית המדוברת והנכתבת בתקופת בית שני. כיום מקובל להניח כי השימוש בשורש החריג אינו בהשפעת הארמית, אלא שמקורו במוצאן השמי המשותף של הארמית והעברית, ועל כן מעיד על שלב קדום שבו טרם נדחק השורש מן השפה העברית. במחקר הבלשני מקובל לסווג את שירת הים לרובד הארכאי של העברית המקראית, המוקדם מרובד העברית הקלאסית שמאפיין את שאר התורה, וכך היא נחשבת לטקסט הקדום ביותר שמתייחס ליציאת מצרים.
שאלת התרחשותה של יציאת מצרים
ממצאים המחזקים את עמדת קיום יציאת מצרים
עצם שהותם של עמים שמיים במצרים אינה בלתי סבירה - קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים, אם בציורי קיר ואם בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם מסופוטמיה וכנען (למשל במכתבי אל-עמארנה) וישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (בדומה לסיפור המקראי על אחי יוסף) וכי התקיימה עיר בשם "פי רעמסס". גם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי מתקופה אחרת.
קיימות "טביעות אצבעות" מצריות רבות בתרבותו של עם ישראל, החל ממנהג ברית המילה שמקורו מצרי, דרך תפילות דומות (אמירת היחוד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" דומה בצורה ניכרת לשורה המופיעה באחד מהמנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר"), שמות מצריים המופיעים בעיקר בשבט לוי: משה, פנחס, מררי ועוד, ועד לטקסטים תנ"כיים אשר דומים מאוד לכתובות מצריות המתוארכות לתקופות מוקדמות בהרבה מהמקרא (למשל משלי אמנ-אמ-אפה שחלקם כמעט זהים לספר משלי).
יש המשערים כי יציאת מצרים קשורה לגירוש החיקסוס על ידי פרעה יעחמס הראשון במאה ה-16 לפנה"ס. מעט לפני תקופתו של יעחמס התחוללה התפרצות געשית באי סנטוריני שגרמה לתופעות טבע קיצוניות באגן הים התיכון, כולל חשכה, התקררות קיצונית, גלי צונאמי וכדומה, ויש שרואים את התיאור המקראי של מכות מצרים כהד של תופעות אלה.
יש המשערים כי קיים קשר בין בני ישראל ובין בני מעמד העפירו, המוזכרים בכתבים המצריים. בין היתר הם מוזכרים בפפירוס ליידן 348 כמובילי אבנים בעיר פי-רעמסס בתקופת רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס), בדומה לבני ישראל שלפי המקרא בנו את העיר רעמסס.
הסברים מסויגים ליציאת מצרים
יציאת מצרים ב'גלים'
יש שהעלו אפשרות שהיציאה ממצרים התקיימה ביותר מ"גל" אחד. היו שחילקו זאת לשבטים "בני רחל" ול"בני לאה", ונחלקו מי יצא לפני מי. הטוענים שבני רחל יצאו מוקדם יותר (כגון אולברייט), מתבססים על הכתוב העמום בדברי הימים ():
"וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ".
פסוק זה פורש על ידי חז"ל, שבני שבט אפרים חישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ועל כן הרגו אותם הפלשתים. על בסיס זאת מניחים אותם חוקרים כי נשתמר כאן גרעינה של מסורת על יציאת מצרים כפולה.
התיזה על המסע הכפול נתמכת גם, לדברי אותם חוקרים, על הכפילות והשוני שבין רשימות המסעות השונים. כך, לדברי בנימין מזר הרשימה שבבמדבר לג מייצגת מסע שונה וקדום יותר. עם זאת, רוב הגישות בדבר "המסע הכפול" בוקרו על שאינן מאפשרות זמן מספיק להתנחלות בארץ עד ימי שלמה.
הנחה נוספת היא כי רק שבט אחד, ככל הנראה הכהנים, באו ממצרים, והם אלה שהנחילו לזיכרון ההיסטורי של העם את זכר יציאת מצרים.
התאוריה של ישראל קנוהל
פרופ' ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו", איננו מקבל את הפרשנות המינימלית לתנ"ך, הרואה בו נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי, ומציג על פי כותרת המשנה של ספרו, ניסיון לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לענות על שאלות הנוגעות למקורו של העם היהודי, לשורשי אמונתו, ולדרך בה הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.
בהתבססו על התנ"ך עצמו ועל ממצאים ארכאולוגיים, הוא מנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. והוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, וספר הספרים מציג שילוב של אמונות שלוש הקבוצות הללו.
הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת החיקסוס, עם כנעני שהתיישב בצפון מצרים ושלט בה במשך כמאה שנים, החל מ-1638 לפנה"ס. שושלת החיקסוס גורשה ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס, ולפי קנוהל היא המקור לסיפורים על גדולתו של יוסף וחוויית הגירוש ממצרים. גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת החיקסוס.
מיתוס אברהם אבינו ומסעו לארץ כנען הגיע לטענת קנוהל מקבוצה שהיגרה במאה ה-13 לפנה"ס לארץ ישראל ממיתני אחרי תבוסתם לשלמנאסר הראשון.
קבוצה שלישית היו החבירו, בני מעמד חברתי של עבדים ושכירי חרב שהיה נפוץ במזרח הקדום. לפי קנוהל, הם האחראים על מיתוס עבדות מצרים ובניית הערים פיתום ורעמסס, והם שהביאו איתם את האמונה באל אחד, בהשפעת האתוניזם של אחנתון. לטענתו, בדרכם לכנען עברו החבירו במדין ומשם קיבלו את ה' כשם האל ואת המנהג לא לייצג את האלוהים בפסל או תמונה.
בספר מאוחר יותר שלו, "השם", משנה ומוסיף קנוהל פרטים לתאוריה שלו על יציאת מצרים, תוך התבססות על זהות בין מזמורי שירה בתנ"ך - שירת הים, שירת דבורה ומזמור ס"ח בתהילים. לשיטתו של קנוהל, מדובר במלחמה בין שבטים עבריים שמקורם במזרח טורקיה של ימינו, וכוחות מצריים ששלטו בכנען, שנערכה באזור אגם החולה. במהלך הקרב טבעו כוחות מצריים במים, ונלקחו שבויים ("מתנות באדם") למקדש ששכן על הר חרמון, אותו מזהה קנוהל עם הר סיני המוזכר בכתובים. המיתוס התנ"כי של יציאת מצרים התפתח לטענתו בתקופת שלטונם של שלמה ורחבעם, כבסיס לתפיסת השלטון בידי ירבעם בן נבט.
התייחסות של פינקלשטיין וסילברמן
לדעת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן (בספרם ראשית ישראל), ישנם בטקסטים המקראיים המספרים על יציאת מצרים רמזים לכך שרובם נכתבו רק בעת כתיבת רוב הכתבים הדויטרונומיסטיים, הכוללים את ספר דברים וחלקים ניכרים מכתבי נביאים ראשונים (שופטים, יהושע, שמואל ומלכים), לפי החוקרים רק לקראת סוף ימי בית ראשון, במאות ה-8 וה-7 לפסה"נ. כך, המונח "שרי מיסים" לדוגמה, מוכר גם מן התיאור שבו השתמש הסופר המקראי בבואו לספר על מעשי שלמה כשהטיל "שרי מיסים" על כל השבטים פרט ליהודה; וגם התיאור של החיים בבתי שושלות פרעה תואם לדברי פינקלשטיין וסילברמן את הפרעונים כפי שהם מוצגים בתקופת סוף בית ראשון ולא את הפרעונים של התקופה המיוחסת להם בתורה. לדעתם, העדויות הארכאולוגיות מראות כי עם ישראל התפתח בהדרגה מתוך שבטי כנענים מקומיים ולפיכך סביר שמסורת יציאת מצרים מקורה בזיכרון היסטורי עמום כלשהו מתקופת גירוש החיקסוס ממצרים, במאה ה-16 לפנה"ס, שהשתמר ופותח בידי אוכלוסיית ההר המרכזי במהלך כל תקופת הברונזה המאוחרת. לדעתם, מסורת זו חודשה וזכתה לכתיבה ועריכה מחדש בשלב מאוחר יותר - ובמיוחד על ידי "מציאת" - למעשה זיוף, של ספר תורת משה במהלך תיקוני יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס - וזאת על-מנת לשמש כמיתוס מאחד של שבט יהודה עם שבטי הצפון לאחר חורבן ממלכת ישראל. לפי שיטתם, מאחר שרוב הסיפור נכתב ונערך מחדש בתקופה זו, צורפו לו מסורות רבות ואלמנטים מגמתיים רבים, וכן נוספו לו אנכרוניזמים כה רבים, עד שלא ניתן לבודד ולזהות את גרעין הסיפור (או הסיפורים) והאירועים האמיתיים שאולי עמדו בבסיסו ושימשו לו השראה במקור.
ממצאים המחלישים את עמדת קיומה של יציאת מצרים
על פי שוללי קיומה של יציאת מצרים, צפוי היה למצוא בתיעוד המצרי כתובים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה - אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים, מוות של כל הבנים הבכורים, שרשרת של אסונות טבע וטביעת הצבא בים. גם אילו ניסה הפרעה של אותה תקופה להשמיד את הראיות לאירועים אלו, שואלים החוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? במצרים התחלפו 30 שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים.
תעודות מצריות ואחרות בנות התקופות הרלוונטיות אינן מעידות על מאורע חריג ויוצא דופן כמו יציאת עם שלם ממצרים. אין זה מפתיע שלא הוקמה "אסטלת הפסד" של פרעה על ניצחון העברים, אך עדיין ציפו החוקרים לתעודה כלשהי שתעיד על האירוע. מתוך מחסור זה בתעודות חיצוניות, ומתוך פקפוק בהיותו של המקרא מקור היסטורי מהימן, יש הסוברים כי יציאת מצרים במתכונתה המתוארת במקרא אינה אלא מיתוס חסר בסיס היסטורי. לדעת רוב חוקרי המקרא, התורה חוברה והועלתה על הכתב בין המאה העשירית לבין המאה הרביעית לפנה"ס - מאות שנים אחרי התארוך המקראי של יציאת מצרים.
בנוסף, יציאת מצרים בהיקפה המקראי מעלה נתונים דמוגרפיים שאינם נראים מציאותיים. בלתי אפשרי לשבעים איש להתרבות לשש מאות אלף בתוך זמן קצר, ובלתי מתקבל על הדעת שעם כה גדול ישרוד וינדוד במדבר במשך ארבעים שנה בלי להשאיר עקבות, ללא נס, שאותו אין המחקר מקבל כהסבר.
התייחסות פינקלשטיין בהקשר לכיבוש כנען
סיפור יציאת מצרים קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש של ארץ כנען בידי יהושע בן נון, אשר החוקרים חלוקים לגבי המהימנות שלו. כך למשל הארכאולוג ישראל פינקלשטיין, אשר לאור הממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל עבר מתמיכה מסויגת במהימנות הסיפור המקראי אודות הכיבוש לשלילה גורפת שלו.
התייחסות של הופמן
על פי פרופ' יאיר הופמן, מסורת יציאת מצרים טופחה בממלכת ישראל כמסורת מכוננת, כאשר בממלכת יהודה טיפחו את זכר שושלת בית דוד. הממלכה הצפונית הייתה מורכבת מעשרה שבטים, ובשל שרשרת של מרידות לא הצליחה מעולם לכונן שושלת רבת דורות והייתה זקוקה למיתוס מלכד, שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. את הצורך החברתי הזה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מלך מתווך כלשהו.
לדברי הופמן, לאחר חורבן ממלכת ישראל ניסו מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו, על ידי אימוץ מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון לא סיכנה יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה, לדעת הופמן, מספר דברים, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.
הפרעה של יציאת מצרים
בין החוקרים הדוגלים בכך שהייתה יציאת מצרים בגרסה מסוימת, ישנם חילוקי דעות בדבר תארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון (כלומר התאריך האחרון האפשרי) לתיארוך יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה אסטלת מרנפתח. זו מצבת ניצחון מצרית מאת פרעה מרנפתח המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה (כגון יזרעאל), או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור.
השושלת ה-18
יעחמס הראשון
לעיתים מזהים את יעחמס הראשון עם הפרעה של יציאת מצרים - זאת בעיקר מבין אלה שמזהים את החיקסוס עם אבותיהם של מי משבטי ישראל. הרמזים העיקריים המצביעים על היותו הפרעה של יציאת מצרים, לפי שיטה זו, הם:
יעחמס היה הפרעה הראשון שהצליח להביס את החיקסוס, לכבוש את בירתם אווריס, ולהבריח אותם ממצרים - וידוע שבזמנו חלקם אף נמלטו ממצרים לכנען ומצאו מקלט בשרוחן, ואולי גם במקומות אחרים.
בתקופתו של יעחמס אירע אסון טבע קיצוני במצרים העתיקה שמתואר באסטלת הסערה. האסטלה נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ'רד פרוינד בהתאמה, ויש הקושרים את האסון המתואר בה עם התפרצות הר הגעש סנטוריני שאירעה כנראה בסמוך או במקביל לתקופה זו;
בנו הבכור של יעחמס הראשון נפטר בגיל צעיר מסיבה לא ברורה;
הפרעה יעחמס הראשון הקים לראשונה את הצבא הסדיר של מצרים והשתמש בצורה נרחבת בכרכרות, כך שתיאורי המקרא אודות צבא מצרים יכולים להיות מתאימים לתקופתו או ממשיכיו;
הפרעה יעחמס היה ממקימי השכבה הראשונה של ערי מסכנות בצמוד לעיר הבירה של החיקסוס אווריס. השמות "פיתום ורעמסס" המוזכרים במקרא מצביעים לכאורה על תקופת רעמסס השני - שקבע את בירתו פר-רעמסס במקום בו שכנה לפנים בירת החיקסוס, אווריס - אך ייתכן שהשמות "פיתום ורעמסס" הוכנסו לסיפור רטרואקטיבית, באופן אנכרוניסטי, בתקופות המאוחרות יותר של חיבור הטקסט המקראי.
בשלהי תקופתו התחוללה בכנען תקופת המעבר שבין תקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת. תקופה זו מתאפיינת בהרס ניכר ביותר של רוב הערים והיישובים בכנען. יישובים רבים נהרסו ולא נושבו מחדש, וגם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. בחפירות ארכאולוגיות נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו באתרים הבאים: יריחו, תל בית מירסים, שכם, עכו, מגידו, חצור, דן, תל אל-פארעה (דרום), ותל אל עג'ול; ובסה"כ מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 ניבנו בתקופת הברונזה המאוחרת. לרוב נהוג לייחס את ההרס הזה למסע הכיבוש המצרי של יעחמס, ברם ייתכן גם שחלק מהחורבנות הם תוצאה של התערערות המצב בארץ עקב גלי פליטים שהיגרו אז לכנען ממצרים, ושחלק מהחורבנות הללו הם שעומדים בבסיס המסורות על מלחמות שונות כנגד ערי הכנענים המבוצרות בארץ ישראל (חלק מהערים המבוצרות שנזכרות בסיפורי הכיבוש, כגון יריחו וחברון, נחרבו לאחרונה רק בתקופה זו, ומאז לא יושבו או בוצרו מחדש בתקופות הכנעניות המאוחרות יותר, שקדמו להתיישבות הישראלית שם).
אמנחותפ הראשון
יש המצביעים על בנו של יעחמס הראשון, שנקרא אמנחותפ הראשון, כפרעה אפשרי של יציאת מצרים - זאת לאור כך כי גם אמנחותפ היה שותף למאבק נגד החיקסוס. כך ייתכן כי אביו יעחמס הראשון היה "הפרעה שלא ידע את יוסף" ודיכא את בני ישראל (המזוהים עם החיקסוס לפי גישה זו) ואילו אמנחותפ הראשון עצמו היה זה שהתמודד עם מרד העבדים המדוכאים.
אמנחותפ השני
פרופ' יהודה אליצור משער כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת ה"ח'בירו", שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.
אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא אמנחותפ הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אל אחד (אל השמש). אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת אלוהיהם.
השושלת ה-19
רעמסס השני
הסברה ה"קונבנציונלית", שכיום כבר פחות מקובלת במחקר, היא שאירועים בבסיס יציאת מצרים התרחשו במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, ובהן:
רעמסס השני נלחם רבות בנוודים מתמרדים בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שסו) שכמעט והגיעו לגבול מצרים, מלחמות שיכלו ליצור אי-שקט ואפשרויות התמרדות של העברים.
רעמסס השני גם ידוע בתנופת הבנייה הגדולה שבזמנו, כאשר ללא ספק בנייה רבת-היקף הייתה כרוכה בשיעבוד עבדים רבים.
נתגלו תעודות מאותו זמן, המעידות על כך שבבנייני פרעה עבד שבט עבדים בשם "עפירו" - שם המזכיר את ה"עברים".
נתגלה פפירוס שבו נותנת תחנת מעבר מצרית אשרה לאדומים לעבור, מה שמעיד על נדידת אוכלוסין חופשית באותו זמן.
עוד ידוע, שרעמסס השני בנה מחדש את העיר פר-רעמסס שאותה קבע כבירתו, והרי זו אחת מהערים הבודדות שמוזכרות במקרא שנבנו על ידי העברים. כן מוזכרת גם העיר "פר אתֹם" בכתביו - אולי "פיתום" המקראית; והרי פיתום ורעמסס. הארכאולוג אולברייט ציין את העובדה כי עיר זו לא הוכרה בשם זה כבר מאתיים שנה לאחר זמן זה, מה שאישש לדבריו את קדמות הסיפור.
התיארוך גם מפרש את המקומות הבודדים שבהם מעניק לנו הטקסט המקראי נקודות ציון בזמן, בצורה שתתאים לתאוריה האמורה. כך, בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה מתוארכת לשנת 480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים (). אם נקבל זאת כפשוטו, הרי שיש להקדים את תאריך היציאה בכמאתיים שנים, למאה ה-15 לפנה"ס, אך חוקרים רבים (בעקבות ולהאוזן) רואים בכך מספר טיפולוגי המבטא הכפלה של שנים עשר הכוהנים הגדולים מאהרן ועד זמנו של שלמה (המוזכרים ב) במספר עגול לשנות דור - 40 ("ארבעים שנה אקוט בדור" - תהילים צ"ה, י'), כאשר התקופה הייתה קצרה יותר, אם מניחים שדור אמיתי הוא כ-25–27 שנה. זמנו של שלמה ידוע (בקירוב) מתעודות חיצוניות על הדורות שלאחריו, וכך מגיעים בערך לתאריך המדובר. את הנאמר בנאום יפתח על חלוף 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי (), המסייע אף הוא למספר של 480 שנה, הם מפרשים כהגזמה.
התיארוך המוקדם למאה ה-15 לפנה"ס נתקל, לדברי אותם חוקרים, גם בבעיה, שעל פי סקר שנערך בעבר הירדן המזרחי נראה שאותו אזור לא היה מיושב, והדבר עומד בסתירה למתואר בתורה על הקפת אותן ארצות מפחד מיושביהן.
פרופסור יהודה אליצור תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני. זאת, מכמה סיבות:
פשוטו של מקרא מורה שבניית פיתום ורעמסס הייתה בתחילת השעבוד, ולא בסופו.
רעמסס השני היה מלך תקיף, ששלט גם על הדרכים המובילות למצרים ונלחם אף בסוריה. קשה לתאר את יציאת מצרים והתנחלות בארץ כנען בתקופת כובש תקיף זה.
הכרונולוגיה המקראית של 480 שנה, אם מניחים את דיוקה, תומכת בהקדמת תאריך היציאה למאה ה-15 לפני הספירה. כסתירה לטענה כי מדובר במספר טיפולוגי, טען אליצור כי דברי יפתח על 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי, משתלבים יפה עם המספר 480: 40 שנות נדודים + 300 שנה עד יפתח + 100 שנה עד דוד + 40 שנה עד מלכות שלמה = 480 שנה; ויש כאן אם כן שני עדים, שעל פיהם יקום דבר. בפרט אמורים הדברים לגבי יפתח, שהיה איש גס ופשוט, וודאי נתן תיארוך מקורב ולא מספר טיפולוגי מתוחכם.
גאוגרפיה של יציאת מצרים
"רייט" (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מאין יצאו בני ישראל, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.
יוסף בן מתתיהו ותרגום השבעים מזהים את גושן-רעמסס עם הליופוליס-און באזור קהיר של היום.
יש המצביעים על כך כי אין תיאור חד משמעי של מסלול הנדודים עד לכניסה לארץ-ישראל. הללו מבחינים בין שני תיאורי נדודים: לפי תיאור אחד, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע (מערבית לגבול בין מדינת ישראל ומצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, ניצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום. לפי תיאור אחר, ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום. אמנם, זיהוי המקומות והמסלולים אינו ודאי, אך לדעת החוקרים המזהים את המסלולים כלמעלה, הרי שייתכן שהיו שני מסלולי כניסה לארץ, ולא אחד.
לא ברור היכן שרידי מחנותיהם הגדולים, של אותם שש מאות אלף איש, אם הללו שהו במדבר 40 שנה (עם זאת, יהושע עציון מתאר בספרו ממצאים ארכאולוגיים שהוא מייחס לבני ישראל על סמך כרונולוגיה אלטרנטיבית שהוא הציע לכרונולוגיה המצרית המקובלת במחקר הארכאולוגי וההיסטורי).
השליו מגיע באביב לחופים הצפוניים של סיני.
הצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו קיים בחופי ישראל ובוודאי לא באזור יהודה אלא רק בלגונות שלחופי מצרים.
אפשרות נוספת, ביקורתית יותר, שהועלתה על ידי חוקרי מקרא שונים לאורך השנים, היא שסיפור יציאת מצרים, וסיפור הנדודים במדבר ומעמד הר סיני, היו במקורם שתי מסורות שונות ונפרדות. לפי שיטה זו, אפשר שמסורת יציאת מצרים, ומסורת הנדודים במדבר, מקורן בשתי קבוצות שונות אשר נפגשו רק בכנען, ושמהן הורכב בסופו של דבר עם ישראל. קבוצה אחת שברחה ממצרים בתקופת גירוש החיקסוס במאה ה-16 לפסה"נ והתיישבה באזור שכם, וקבוצה שנייה של שוסים נוודיים שעלתה מהמדבר במאה ה-13 לפסה"נ, בהתאמה.
פרשנות למספרים בסיפור יציאת מצרים
משך השהייה במצרים
בכמה מקומות בתנ"ך נמנים הדורות ששהו בגלות מצרים, ומתברר שמדובר בשושלות קצרות. כך בדברי הימים א' ב': יהודה שיורד למצרים מוליד את פרץ שמוליד את "חצרון" שמוליד את "רם" שמוליד את "עמינדב" שמוליד את "נחשון", שהיה נשיא שבט יהודה במדבר. קשה מאוד להניח שחמשת הדורות, מיהודה ועד נחשון, נמשכו 430 שנה כפי שכתוב בתורה. ואכן כבר תרגום השבעים ומדרש סדר עולם רבה פירשו שהמספר 430 אינו מתייחס רק למשך ישיבת בני ישראל במצרים, והרש"ר הירש ביסס פרשנות זו על לשונם החריגה של הכתובים. עם זאת, ריבוי של 70 צאצאי יעקב בתוספת נשותיהם, לעם הכולל 600 אלף גברים בתוספת נשים וטף, תוך 210 שנים (משך הישיבה במצרים לפי פרשנות חז"ל) אינו אפשרי בצורה טבעית, ואכן המקרא מציג אותו כריבוי עצום ויוצא דופן. כמו כן היו שהציעו (כגון שד"ל) שהשושלת של נחשון נכתבה בצורה מקוצרת. פירושים אלו מקשים על ראיית הסיפור כמקור היסטורי מדויק וברור.
כימות היוצאים בשש מאות אלף איש
רבים החוקרים אשר אינם מקבלים כפשוטה את העדות המקראית בדבר יציאתם של שש מאות אלף גברים (דהיינו, כ-2–3 מיליון אנשים כולל הנשים והטף) ממצרים, בין השאר בשל היעדר ממצאים ושרידים למסע רב-שנים של אוכלוסייה כה גדולה במדבר סיני. על כן שיערו חלק מהחוקרים שמדובר, שוב, במספר טיפולוגי. הוצע למשל שהמילה "אלף" מייצגת יחידה צבאית, וכי "אלף איש" מייצגים גדוד, לכן נמסר שיצאו 600 גדודים (כאשר גם מספר זה נחשב "עגול" במזרח הקדום, ולא בהכרח מדויק). אחרים שיערו שפירושה של המילה "אלף" בהקשר זה היה בתחילה "משפחה" - דהיינו, יצאו 600 משפחות בסך הכול. לפי פירוש זה למשל ״תִּשְׁעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת״ פירושו 95 משפחות ושליש המשפחה.
אמת היסטורית ואמת ארכאולוגית
אחד העם בחר בדרך ייחודית להתמודד עם הביקורת על סיפור יציאת מצרים. במסתו "משה" הוא מבדיל בין אמת ארכאולוגית - אירועים שהתרחשו בהיסטוריה; לבין אמת היסטורית - אירועים הנתפסים כאמת אף אם הם מיתוס. הוא טען כי אף אם משה לא היה קיים וסיפורו לא התקיים מבחינה מדעית ארכאולוגית, הרי שעובדת קיומו של משה כ"אמת היסטורית" אינה מוטלת בספק. מכיוון שאמיתות היסטוריות, גם אם הן מיתוסים, הן אלו שמעצבות את המציאות, שאלת האמת הארכאולוגית היא בעלת משקל קטן.
ראו גם
יציאת מצרים
פענוח יציאת מצרים
תורה ומדע
ביקורת המקרא
הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים
לקריאה נוספת
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
יאיר הופמן (עורך), הערך: "יציאת מצרים", האנציקלופדיה הישראלית לתנ"ך, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1988, עמ' 324–327.
שמואל א לוינשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצאת מאגנס תשמ"ז
פנינה גלפז-פלר, "יציאת מצרים - מציאות או דמיון" הוצאת שוקן, 2002
James K. Hoffmeier, Israel in Egypt: The Evidence for the Authenticity of the Exodus Tradition ,New York: Oxford University Press, 1997
קישורים חיצוניים
מאתר "מקראנט"
מאתר "דעת"
יהודה אליצור, יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"
דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכאולוגיה - מסורת מול מדע, באתר "דעת"
שמואל אברמסקי, עבדות ישראל במצרים, באתר "דעת"
פנחס ארצי, הרקע לעבדות בני ישראל במצרים, מתוך כתב העת "מחניים", באתר "דעת"
אב' נ' פולק, ארץ גושן, באתר "דעת"
מאיר גרובר, הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים, מתוך "בית מקרא", באתר "דעת"
יהושפט נבו, כתובות מספרות, על פפירוס ליידן 348 ועל אסטלת מרנפתח, מתוך כתב העת "שמעתין", באתר "דעת"
אחרים
אחד העם, משה - באתר פרויקט בן-יהודה
הסרט "פיענוח יציאת מצרים" מאת שמחה יעקובוביץ', קנדה 2006
המאמר: "יציאת מצרים באריכאולוגיה", באתר אמת מארץ, מאת אברהם גולדשטיין
עמיחי בנעט, זמנם של יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל, מוגשת לד"ר יואל אליצור, מכללת הרצוג
יוסי ברכיה, משך שהיית בני ישראל במצרים – עיון בגישת שד"ל , היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 794, פרשת בא, תשס"ט, אוניברסיטת בר-אילן
רבקה שפק ליסק, האם סיפור יציאת מצרים התרחש במציאות או שהוא המצאה מאוחרת באתר e-mago
זאב גלילי, "יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם", באתר "היגיון בשיגעון"
פרק 30 – דברי הימים: דבר אל בני ישראל ויסעו – על יציאת מצרים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
קטגוריה:ביקורת המקרא
קטגוריה:ארכאולוגיה מקראית
קטגוריה:יציאת מצרים | 2024-09-12T06:29:50 |
ניתוח מערכות מידע | ניתוח מערכות מידע הוא עיסוק המשלב ידע מתחום מדעי המחשב מחד, ומדעי הניהול מאידך, שבאמצעותו מבצעים אנליזה, בוחנים מערכת או תפישה כלשהי לפני מִחְשובה (כלומר, לפני התחלת כתיבת קוד ותכנות), וקובעים קשרים לוגיים פשוטים בין מרכיבי המערכת, לשם ייצוגה הפרקטי באמצעים ממוחשבים.
לפי המתודה המסורתית, על מנתח המערכות לייצר תוצרים בצורת מסמכים מפורטים כגון מסמך ייזום, ניתוח מצב קיים, אפיון מצב רצוי ואפיון דרישות מפורט. מקובל להשוות את תהליך ניתוח המערכות לתהליך של תכנון בניין. בתהליך בניית בניין: המתכנן (האדריכל) מתכנן את הבית, בהתאם לצרכים של הלקוחות, המהנדס הוא המאשר את היתכנות הבנייה והקבלן הוא הגורם המבצע. בבניית מערכת מידע: האדריכל הוא מנתח המערכות, המהנדס הוא הארכיטקט והקבלן הוא צוות הפיתוח.
המונח "ניתוח מערכות" מתייחס בעיקר להגדרת דרישות המערכת, לפני תחילת פיתוח מערכת המידע או פיתוח תוכנה למערכת כלשהי, לצורך ניהול המערכת באמצעות מחשב, אך יכול להיעשות בכל שלב, כולל לאחר שהמערכת הממוחשבת כבר פועלת (ניתוח בדיעבד או עדכון ניתוח קיים).
ניתוח מערכות מאפשר התאמה של מערכת מידע לארגון ולמשתמשים. מנתח המערכות חוקר את מצב הארגון לו יש להתאים את המערכת, מבין את דרכי העבודה בארגון ומסייע ללקוח להגדיר את דרישותיו ואת מטרות המערכת. הניתוח יכלול את הפונקציות והפעולות השונות שעל המערכת לבצע.
לרוב, באופן הניהול התקין, שלב ניתוח המערכת מהווה שלב מקדים והכנה לכתיבת התוכנה או מערכת תוכנות מחשב. בדרך כלל, פעולת ניתוח המערכת תורמת לייעול המערכת ולזירוז פיתוחה, בשל ניפוי מקדים של מרכיבים שאינם דרושים לפעולת המערכת, או מציאת קשרים (לוגיים) טובים יותר בין מרכיבי המערכת מאלו הקיימים בהסתכלות הקיימת. לדוגמה, בתחום של בסיסי נתונים, לפני הגישה ליישום הדרישות ובניית המערכת בפועל, נעשית בניתוח מערכות בדיקה של כל הצרכים הרצויים, התכונות ודרכי הפעולה הממוחשבות המבוקשות, אפיון האנשים שעתידים להשתמש במערכת ודרכי עבודתם, ובהתאם לשקלול כל הנתונים, נבחרות המערכות המתאימות, חומרה, מערכות הפעלה, ממשקים, בסיסי נתונים וכלי פיתוח, וכן נקבעת תצורת בסיסי הנתונים ומבני הנתונים, דרכי העיבוד של המידע וצורת אמצעי קלט ופלט של המשתמשים.
ניתוח מערכות משלב ידע וניסיון בכל מחזור החיים של מערכת המידע, משלב הייזום, דרך האפיון והעיצוב.
כיום, יותר ארגונים שמים דגש על קבלת אבטיפוס כתוצר שניתן להפעילו, להבינו ולהשתמש בו, כבסיס למערכת החדשה. מנתח המערכות הוא המתווך בין הלקוחות לצוות המקצועי, והאבטיפוס, שנבנה בשלב התכנון הראשוני, עובר סבבים של ניסיונות ושיפורים עד שהוא מתקדם ומושקע מספיק כדי להיות מערכת מוגמרת. מכאן המתודה מקבלת את שמה: "אבטיפוס מתקדם".
לקריאה נוספת
פרץ שובל, תכנון ניתוח ועיצוב מערכות מידע, מהדורה שנייה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015 (שלושה כרכים):
כרך א: תכנון ומערכות מידע
כרך ב: ניתוח ועיצוב של מערכות מידע בגישה הפונקציונלית
כרך ג: ניתוח ועיצוב של מערכות מידע בגישה המונחית עצמים
קישורים חיצוניים
ניתוח מערכות מידע
מערכת מידע ניתוח הגדרה ויישום
קטגוריה:מערכות מידע | 2024-04-26T07:49:39 |
מגנזיום | מגנזיום (Magnesium; בעבר נקרא בעברית גם מגניון) הוא יסוד כימי מסדרת המתכות האלקליות-עפרוריות שסמלו הכימי Mg ומספרו האטומי 12. זהו מינרל חשוב, המופיע בכמויות משמעותיות בגוף האדם והוא הכרחי לתפקוד הבסיסי של תאי הגוף. למגנזיום מקושרים שני תפקידים עיקריים בגוף האדם: ייצוב חלקיקי התא והמרכיבים הביוכימיים בתוכו, וויסות תהליכים תוך תאיים.
בישראל, כמו במדינות אחרות בעולם, צריכת המגנזיום נמוכה מהכמות המומלצת, בעיקר עקב שתיית מים מותפלים, שאינם מכילים מינרלים.
תכונות
מגנזיום היא מתכת חזקה וקלה מאוד (שוקלת כחצי מאלומיניום), בעלת צבע לבן-כסוף. עם חשיפה לאוויר המגנזיום מוכתם. כשמגנזיום בצורת אבקה נחשף ללחות הוא מתחמם, מתלקח ובוער באור לבן בוהק. גושי מגנזיום קשים להצתה, אך בצורת רצועות דקות הוא נדלק בקלות, וקשה מאוד לכבותו. מגנזיום יכול להגיב עם חומצה חנקתית וליצור מגנזיום חנקתי. המגנזיום כמו כן יכול להגיב עם פחמן דו-חמצני.
מתכת המגנזיום ניתכת בחום של 650 מעלות צלזיוס.
שימושים
תרכובות מגנזיום, בעיקר מגנזיום חמצני (MgO), משמשות בתעשייה בייצור כלי ברזל עמידים ופלדה, זכוכית, מלט ומתכות אחרות. למגנזיום חמצני ולתרכובות אחרות של מגנזיום יש גם תפקיד בחקלאות ובתעשיית הבנייה. בדרך כלל משתמשים בסגסוגות של מגנזיום ואלומיניום, ולא במגנזיום טהור, לייצור מיכלי פחיות משקה. סגסוגות מגנזיום משמשות בנוסף לכך בתור מרכיב מבני של מכוניות ומכונות. שימוש נוסף של מגנזיום הוא הסרת גופרית מברזל ופלדה. כמו כן משתמשים במתכת המגנזיום לייצור אמצעי מניעה ושלטי טלוויזיה.
שימושים נוספים:
בעבר השתמשו במגנזיום לייצור מבזקים (פלאשים) למצלמות בשל האור הרב שנפלט עם הצתתו.
סגסוגות מגנזיום חיוניות בבניית מטוסים וטילים, ומשמשות גם לייצור חישוקים לגלגלי מכוניות.
מגנזיום משמש לריתוך מכיוון שכשמוסיפים אותו לאלומיניום, הוא משפר את צורת הריתוך שלו ומספר תכונות נוספות.
כתוספת לחומרי נפץ ופצצות תאורה.
מגנזיום עוזר בבידוד אורניום ומתכות אחרות ממלחיהם.
מגנזיום הידרוקסיד Mg(OH)2 הוא מרכיב של חלב מגנזיה.
למגנזיום כלורי (MgCl2) ולמגנזיום גופרי (MgS) שימוש ברפואה כחומר משלשל (המכונה מלח אנגלי).
תרכובות מגנזיום הניצתות בקלות (מגנזיום בוער ב־2200°C) עוזרות להצית מדורות במהירות וקלות.
אבקת מגנזיום פחמתי (MgCO3) עוזרת לאתלטים כמו מרימי משקולות ומטפסי הרים כאשר הם משפשפים אותה על הידיים ומשפרים את האחיזה שלהם.
למגנזיום שימושים רבים בתחום הפירוטכניקה.
תחבושות ספוגות במגנזיום אשר עורבב במים, משמשות להקלה ולהחלמה כאשר מניחים אותן על עור פצוע, כדוגמת תפרים לאחר ניתוח או לידה.
מגנזיום הוא חלק חשוב בתרכובת גריניאר, שלה שימושים רבים בכימיה אורגנית.
איזוטופים של מגנזיום
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 19Mg12 7 19.03547(27) 1/2-# 20Mg 8 20.018863(29) ms (24)90.8 0+ 21Mg 9 21.011713(18) ms (2)122 (5/2,3/2)+ 22Mg 10 21.9995738(14) s (12)3.8755 0+ 23Mg 11 22.9941237(14) s (11)11.317 3/2+ 24Mg 12 23.985041700(14) יציב 0+ 0.7899(4) 0.78958-0.79017 25Mg 13 24.98583692(3) יציב 5/2+ 0.1000(1) 0.09996-0.10012 26Mg 14 25.982592929(30) יציב 0+ 0.1101(3) 0.10987-0.11030 27Mg 15 26.98434059(5) min (12)9.458 1/2+ 28Mg 16 27.9838768(22) h (9)20.915 0+ 29Mg 17 28.988600(15) s (12)1.30 3/2+ 30Mg 18 29.990434(9) ms (17)335 0+ 31Mg 19 30.996546(13) ms (20)230 3/2+ 32Mg 20 31.998975(19) ms (5)86 0+ 33Mg 21 33.005254(21) ms (16)90.5 7/2-# 34Mg 22 34.00946(25) ms (10)20 0+ 35Mg 23 35.01734(43)# ms (40)70 (7/2-)# 36Mg 24 36.02300(54)# ms (13)3.9 0+ 37Mg 25 37.03140(97)# [ns 260<] ms 40# 7/2-# 38Mg 26 38.03757(54)# [ns 260<] ms 1# 0+ 39Mg 27 39.04677(55)# ns 260> 7/2-# 40Mg 28 40.05393(97)# ms 1# 0+
היסטוריה
ממוזער|שמאל|מוט מגנזיום
מקור שמו במילה היוונית Magnesia, שמו של מחוז בתסליה (חבל ארץ במערב מרכז יוון). ג'וזף בלאק זיהה את המגנזיום כיסוד ב־1775. סר האמפרי דייווי גילה מגנזיום לראשונה כשהצליח להפיק מגנזיום טהור מאחד ממלחיו. הוא בודד מגנזיום באלקטרוליזה של תערובת מגנזיום חמצני (MgO) וכספית חמצנית (HgO). רק ב־1831 הפיק אנטואן בוסי מגנזיום בצורה עקבית.
ביולוגיה
ממוזער|שמאל|150px|מוצרי מזון העשירים במגנזיום
למגנזיום חשיבות רבה בביולוגיה; הוא מצוי בכל היצורים החיים, והוא חיוני לחיים. אצל האדם הוא מעורב בכ-300 תהליכים שונים בגוף.
התרכובת הביולוגית הידועה ביותר המכילה מגנזיום היא הצבען כלורופיל, הנותן לצמחים ולכמה חיידקים ואצות את צבעם הירוק. הכלורופיל מאפשר את תהליך הפוטוסינתזה, המשמש לניצול אנרגיית השמש לבניית התרכובות המרכיבות את הצמח.
אטומי מגנזיום נמצאים באתר הפעיל של אנזימים רבים החיוניים לתהליכים ביולוגיים בתא. בעלי חיים מקבלים מגנזיום באמצעות אכילת צמחים, ובמיוחד צמחים ירוקים (היות שהכלורופיל אחראי לצבע הירוק).
מגנזיום חיוני לשעתוק הגנים.
תזונה
המגנזיום הכרחי לתפקודו התקין של הגוף, שם הוא משמש כשהוא קשור לאנזימים שונים בתהליכי הפירוק והבנייה המתבצעים כל העת בגוף. הוא קשור באופן הדוק לפעילות השרירים ומשמש כאמצעי עזרה ראשונה להרפיית שרירים. חוסר במגנזיום עלול להביא לבלבול, רעד שרירי בעיקר בגפיים, נוקשות או תחושת כבדות בשרירים, כאבי ראש, שלשול או בחילות, עצירות, ועד מוות במקרים חמורים, למחלות לב או כלי דם, וכן להפרעות שינה וחרדה. הצריכה היומית המומלצת היא כ-420 מ"ג ליום לגבר ובין 320–400 מ"ג ליום לאשה.
מגנזיום נמצא בעיקר במזונות כירקות עליים ירוקים, דגנים מלאים (בעיקר בקליפתם), קטניות, אגוזים, שקדים, בננה וקקאו.
המוצרים שדלים במגנזיום הם בשר, דגנים ללא קליפה ומוצרי חלב.
מגנזיום במים
מי שתייה הם מקור חשוב למגנזיום. הריכוז של מגנזיום במי שתייה טבעיים (לא מותפלים) עומד על 25–30 מ"ג לליטר, וניתן לקבל ממנו כרבע מצריכת המגנזיום היומית (המרכבת הן משתייה והן מאכילת פירות וירקות שהושקו במים טבעיים ומכילים את המינרל). עם זאת, יותר ויותר יישובים בארץ מתבססים על מים מותפלים, שאינם מכילים מינרלים, ועל פי מחקר שנערך באוניברסיטה העברית בשנת 2021, ישנה ירידה מובהקת (עד 13.5%) ברמות המגנזיום בדם בקרב תושבי ערים ויישובים בישראל שעברו להשתמש רק במים מותפלים. על מנת להתמודד עם הבעיה, יזם משרד הבריאות בשנת 2013 פיילוט לבחינת טכנולוגיות שונות להוספת מגנזים למים המותפלים. למרות זאת, נכון ל-2022 הפיילוט טרם התחיל.
אמצעי זהירות
מגנזיום מתכתי וסגסוגות מגנזיום דליקים מאוד בצורתם הטהורה, כשהם מותכים או בצורת אבקה. מגנזיום מתכתי מגיב במהירות תוך פליטת חום במגע עם מים, ומצריך טיפול מיוחד. בעבודה עם מגנזיום חובה להרכיב משקפי מגן, היות שהאור הבהיר, המכיל גם קרינה על-סגולה, הנפלט בתהליך הבערה, עלול לפגוע בראייה. מים צריכים להישמר במרחק ממגנזיום, מפני שהחיבור ביניהם יכול לגרום לשריפה, בהתאם לנוסחה הבאה:
מגנזיום מגיב עם פחמן דו-חמצני בתגובה האקסותרמית הבאה:
לכן, אין להשתמש במטף המבוסס על פד"ח לכיבוי שריפת מגנזיום.
הפקה בישראל
המקור העיקרי של המגנזיום המופק בישראל הוא ים המלח, המכיל כ-4% מגנזיום. הפקתו מתבצעת על ידי נידוף מי הים באמצעות קרני השמש והתגבשות חומר גבישי הקרוי קרנליט. הקרנליט מורכב מגבישים המכילים מגנזיום ואשלגן. לאחר הפרדת המגנזיום מהאשלגן במפעלי ים המלח, מועבר מלח המגנזיום למפעל "מגנזיום ים המלח" שהוקם בשיתוף פעולה עם חברת פולקסווגן הגרמנית. המפעל מפיק מגנזיום טהור וסגסוגות מגנזיום. פולקסווגן הייתה שותפה בהקמת המפעל לטובת ייצור חלקים שונים העשויים סגסוגות מגנזיום, בין היתר כתחליף לאלומיניום.
קישורים חיצוניים
איגוד המשתמשים בטכנולוגיות מגנזיום (בישראל)
מגנזיום ב־WebElements.com
על התוצאות הרפואיות של מחסור במגנזיום
אתר המוקדש למגנזיום
צריכה יומית מומלצת של מינרלים (כולל מגנזיום)
איגוד הקרדיולוגים הישראליים - עלייה בשיעורי התמותה מאוטם שריר הלב באזורים שבהם צורכים מים מותפלים
הערות שוליים
קטגוריה:מגנזיום
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות | 2024-07-27T16:41:33 |
סידן | סידן (Calcium) הוא יסוד מתכתי ממשפחת המתכות האלקליות העפרוריות שסמלו הכימי Ca ומספרו האטומי 20.
הסידן הוא מינרל חשוב המשתתף בתהליכים ביולוגיים רבים, החל מהפעלת שרשרת מעבר אותות ועד להפעלת אנזימים חשובים. הוא היסוד האחראי על כיווץ השרירים והוא הכרחי לחיי האדם. רמות הסידן בגוף מבוקרות בקפידה.
תכונות
הסידן הוא מתכת אלקלית עפרורית רכה שצבעה אפור. סידן מתלקח בלהבה צהובה-אדומה ובחשיפה לאוויר פני השטח מגיבים עם החנקן האטמוספירי ויוצרים שכבה דקה של סידן ניטרידי (Ca3N2). סידן מגיב עם מים תוך פליטת מימן ויצירת סידן הידרוקסידי 2(Ca(OH.
שימושים
מלחי סידן רבים הם חומרים ידועים שבהם משתמשים בחיי היום-יום: גיר (לסימון) וגבס (סידן גופרתי), אבן גיר (סידן פחמתי), סיד (סידן חמצני; קרוי גם ליים) ועוד. שימושים נוספים:
לסידן חשיבות במיצוי מתכות כמו אורניום, צירקוניום ותוריום.
סידן עוזר לסלק חמצן, גופרית ופחמן מסגסוגות.
לסידן חשיבות בייצור סגסוגות של אלומיניום, בריליום, נחושת, עופרת ומגנזיום.
ייצור מלט וטיח בתעשיית הבנייה.
הבסיס לייצור אור דרומנד
תזונה- סידן משמש בתור תוסף מזון לחיזוק מוצרים שונים כגון מוצרי חלב,ירקות,מזונות מועשרים טופו ועוד... וכך תזונה נכונה של מוצרים המכילים סידן יכולה לתרום להרבה דברים חיוניים המערכות הגוף כגון:בריאות העצמות,תמיכה בתפקוד השרירים,תמיכה בתפקוד הלב ובריאות מערכת העצבים...
בריאות העצמות והשיניים -הסידן הוא המרכיב המרכזי במבנה העצמות והשיניים לסידן תפקיד חשוב בשמירה על הצפיפות ועל החוזק של העצמות .
תעשיית התרופות- סידן משמש להכנת תוספי סידן לאנשים שגופם לא צורך/מקבל את הסידן הראוי. אך הוא מרכיב של הרבה תרופות או חומרים העוזרים לרפואה כמו גבס רפואי.
תעשיית הבנייה- הסידן משמש כחומר גלם עיקרי לייצור מלט וסיד.
תעשיית הזכוכית- סידן משמש גם בייצור הזכוכית בעיקר כדי להגביר את החוזק של הזכוכית ולמנוע היוצרות בועות בזכוכית.
טיהור מים- סידן משמש בתהליכי טיהור המים להפחתת חומציות ולהסרת מזהמים.
היסטוריה
הסידן הוכר כבר במאה ה-1 על ידי הרומאים, שהיו משתמשים בו כסיד. הסידן בודד לראשונה מצורתו המתכתית על ידי האמפרי דייווי ב-1808 באלקטרוליזה של תערובת סידן חמצני (CaO) וכספית חמצנית (HgO). היסוד סידן (Calcium) התגלה על ידי הכימאי הבריטי המפרי דייווי (Humphry Davy) בשנת 1808 בבריטניה. דייווי היה מהמדענים הבולטים של תקופתו, והתמחה באלקטרוכימיה. הוא גילה את הסידן באמצעות שיטה שנקראת אלקטרוליזה, שבה הוא פירק מלחי סידן (סידן הידרוקסיד) באמצעות זרם חשמלי כדי לבודד את היסוד הטהור.
תגלית זו הייתה חלק ממחקר רחב יותר שלו שבמהלכו הוא גילה גם יסודות נוספים כמו נתרן ואשלגן.
צורה בטבע
הסידן הוא היסוד החמישי הכי נפוץ בקרום כדור הארץ. צורתו השכיחה ביותר היא אבן הגיר. נוכחות של אבן גיר באזור גאוגרפי מסוים מעידה בדרך-כלל על כך שבעבר הרחוק היה האזור מכוסה ים; מרבצי אבן הגיר מורכבים ממיליוני בעלי חיים ימיים אשר מתו, התפרקו ושקעו לקרקעית הים. עובדה זו מעידה על השכיחות הרבה של הסידן בגופם של יצורים חיים.
היסוד סידן אינו מופיע בטבע כיסוד טהור, אלא כתרכובות. בטבע, סידן נמצא לרוב במצב קשור עם חומרים אחרים, במיוחד במלחי סידן, כמו:
1. סידן פחמתי (CaCO₃): נמצא באבן גיר, באבן קלציט ובשוניות אלמוגים.
2. סידן גופרתי (CaSO₄): נמצא בסלעים כמו גבס.
3. סידן סיליקט: מרכיב חשוב באבן חול ובסלעים אחרים.
סידן יכול להימצא גם בשכבות אדמה ובמים במצבים שונים, אך הוא לא קיים בטבע במצבו החופשי (כיסוד).
תרכובות
סיד (סידן חמצני - CaO) משמש בהרבה בתי זיקוק כימיים והוא מופק בחימום והוספת מים זהירה. כשסיד מעורבב עם חול הוא מתקשה והופך למלט תוך קליטת פחמן דו-חמצני.
איזוטופים
לסידן 6 איזוטופים יציבים, 40Ca ו-41Ca הרדיואקטיבי עם זמן מחצית חיים של 103,000 שנים מופיעים בטבע. 97% מהסידן בטבע הוא 40Ca. איזוטופ זה הוא לעיתים תוצר דעיכה של 40K, או 40Ar. בעוד תארוך בעזרת אשלגן וארגון נפוץ בגאולוגיה, ל-40Ca אין כל שימוש. שכיחותו בטבע מנעה את שימושו בתיארוך רדיואקטיבי.
48Ca הוא איזוטופ בעל "מספר קסם" כפול, כלומר בעל כמות מקסימלית של נוקלאוטידים (20 פרוטונים ו-28 נייטרונים) בקליפות הגרעיניות, דבר ההופך אותו ליציב במיוחד. הפגזת פלוטוניום-244 (94 פרוטונים) בגרעין סידן-48, איפשרה ליצור את האטומים של היסוד פלרוביום (Z=114).
סידן ביצורים חיים
חשיבותו של הסידן בביולוגיה עליונה; היסוד קיים בכל היצורים החיים, והוא חיוני לחיים. בבעלי חיים מהווה הסידן מרכיב חשוב בעצמות. שלדים מסוגים אחרים ביצורים אחרים, כגון מעטפות קשיחות בחרקים וקונכיות למיניהן, מכילים אף הם סידן.
תפקידו של הסידן בתא חשוב אף יותר, ואוניברסלי הרבה יותר: סידן הוא חומר האיתות התאי החשוב ביותר. יוני סידן מסוגלים להיכנס אל התא ולצאת ממנו דרך משאבות ותעלות הנמצאות בקרום התא. כניסה ויציאה של סידן גורמות להתנעתם או להפסקתם של שלל תהליכים בתא: התכווצות מכנית (בתאי שריר בבעלי חיים, למשל), הפרשת חומרים מהתא, העברת אות חשמלי לתא שכן (בנוירונים, תאי העצב בבעלי חיים, למשל) ועוד.
מאגר יוני הסידן הנמצא בסביבה החיצונית של תאי הגוף באדם מגיע מן העצמות דרך מחזור הדם. הבקרה על משק הסידן, ובכלל זה כמות הסידן הנפלטת מהעצמות אל הדם, נעשית על ידי מספר אזורים במוח.
סידן בתפריט האדם
הסידן מהווה חלק חשוב מהרגלי אכילה נכונים. חסרים בסידן יכולים להשפיע לרעה על התהוות העצמות והשיניים. לחלופין, עודף של סידן בדם עלול לגרום לאבנים בכליות ולבעיות נוירולוגיות (כגבול עליון נחשב מעל 2500 מ"ג ליום). חסרים בסידן לאורך זמן עלולים להוביל למחלת הרככת (ובמבוגרים - לאוסטאומלציה, להבדיל ממחלת דלדול עצם - אוסטאופורוזיס). מסיבות אלו חשוב להקפיד על צריכה סדירה ונכונה של סידן לאורך החיים.
צריכה יומית מומלצת
גיל צריכה יומית במ"געד חצי שנה 210חצי שנה עד שנה 270שנה עד שלוש 5004 עד 8 800 9 עד 18 1,300 19 עד 50 1,000 51 ומעלה 1,200 נשים בהריון ומניקות 1,200 נשים בגיל המעבר 1,500
מעכבים ומשפרי ספיגה
קיימים מספר יסודות המעכבים את ספיגת הסידן בגוף (משום שהם נקשרים אליו ומורידים את ספיגתו), בהם זרחן, אשר נוכחות גבוהה שלו הוכחה כפוגעת בבניית עצם בחולדות (חומצה זרחתית נמצאת באחוזים גבוהים במשקאות מוגזים), מגנזיום, ברזל ומנגן.
בנוסף, ככל שרמת הסידן בגוף גבוהה יותר, כך מידת הספיגה שלו יורדת ולכן כדי להגביר את ספיגתו יש לפרוס את צריכתו על פני היום ולא לקחת את כל כמות הסידן היומית בפעם אחת.
הסידן נספג דרך שני מנגנוני ספיגה עיקריים: הראשון, דרך תעלות אקטיביות אשר משופעלות על ידי ויטמין D, והשני, דרך מעבר פסיבי תלוי ריכוזים. ויטמינים נוספים אשר תורמים לספיגת סידן הם ויטמין C וויטמין A. ישנו קשר מובהק בין ספיגת הסידן וכמות האשלגן בדם. חלק מתוספי הסידן צריכים להימצא בסביבה חומצית על מנת להיספג, אך נכון להיום לא קיימות עדויות המוכיחות כי סידן מסיס נספג טוב יותר מסידן שאינו מסיס.
סידן יכול להופיע כמלחים שונים, מתוכם שלושת המלחים העיקריים המשמשים כתוסף תזונה הם סידן קרבונט, סידן ציטראט וסידן גלוקונט. סידן קרבונט נחשב לבעל העלות/תועלת הגבוהה ביותר, כיוון שעלותו היא הנמוכה ביותר מבין תוספי הסידן וספיגתו קרובה מאוד לזו של התוספים היקרים יותר.
מוצרים עתירי סידן
מוצרי חלב כמו חלב וגבינה, הם המקורות המוכרים ביותר לצריכת סידן (100 מ"ג סידן ל-100 מ"ל/גרם מוצר). גבינות מסוימות (כמו גבינה צהובה) עשירות מאוד בסידן ויכולות להגיע לכמות של 850 מ"ג סידן ל-100 גרם.
מקורות אחרים לסידן כוללים (למאה גרם מוצר):
ירקות כגון ברוקולי, גזר, במיה.
טחינת שומשום (70-200 מ"ג) וטחינה משומשום מלא (500–900 מ"ג)
אצות ים שונות (כ-150 מ"ג)
אגוזים וגרעינים ושקדים (100–240 מ"ג)
קטניות כמו שעועית, עדשים, חומוס
טופו ומוצרי סויה (100-130 מ"ג)
מיץ תפוזים (50 מ"ג)
מאכלי ים כגון צדפות וחסילונים
דגים בעלי עצמות רכות כמו סרדינים וטונה (443 מ"ג)
שיבולת-שועל (כ-240 מ"ג)
חיטה מלאה
ביצה (כ56 מ"ג).
משקאות סויה רבים מועשרים באופן מלאכותי בסידן. רוב סוגי משקה הסויה, משקה שקדים ומשקאות דומים הנמכרים ברשתות השיווק מכילים שיעור סידן דומה לחלב פרה: 100-120 מ"ג סידן ל-100 מ"ל משקה.
קישורים חיצוניים
סידן ב-Webelements
מידע מקיף על סידן באתר healtip
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות | 2024-10-06T07:13:06 |
בריאת העולם | שמאל|ממוזער|230px|אלוהים בורא את האור, ביום הראשון לבריאה. תחריט מאת גוסטב דורה.
בריאת העולם הוא שם כללי לסיפורי עם שונים העוסקים בבריאה והייחודיים לתרבויות רבות ושונות ברחבי תבל. הם בעלי אלמנטים על-טבעיים המתארים כיצד התחילו היקום והחיים שבו, ובפרט כדור הארץ והאנושות, לרוב כפעולה מכוונת של "בריאה" על ידי אל אחד או יותר.
בריאת העולם בתרבויות שונות
על פי התנ"ך
שמאל|ממוזער|300px|בריאת השמש, הירח והכוכבים. פרט מתוך תקרת הקפלה הסיסטינית, מיכלאנג'לו
בתנ"ך, בתחילת ספר בראשית מופיעים שני סיפורים על בריאת העולם. הסיפור המוכר יותר הוא זה שב, בו בריאת העולם בידי אלוהים מוצגת באופן מסודר כמהלך שארך שבעה ימים:
ביום ראשון ברא את האור והפריד בינו ובין החושך.
ביום שני עשה את הרקיע והבדיל בין המים העליונים, שמעל לרקיע לבין המים התחתונים, שמתחת לרקיע.
ביום שלישי חשף את היבשה והוציא את הצמחים.
ביום רביעי עשה את המאורות וקבע אותם ברקיע, השמש, הירח והכוכבים.
ביום חמישי ברא את הדגים והעופות.
ביום השישי יצר את שאר בעלי החיים וברא את האדם.
בסיפור זה לא מסופר על בריאת הגבר והאישה בנפרד, אלא כתוב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".
ביום השביעי, הוא יום השבת, אלוהים שבת ממלאכה ובכך קידש את השבת למנוחה.
ב נכתב שאת כל בעלי החיים, ואת האישה, החליט אלוהים לברוא משום שהאדם היה בודד בעולמו החדש: "לא טוב היות האדם לבדו" (). הפתרון הראשון שמצא אלוהים לבדידותו של האדם היה בריאתם של חיות השדה ועוף השמים: "ויצר אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם" (). רק לאחר זמן, כשהתברר לאלוהים שאין בעלי החיים יכולים לשמש עזר לאדם - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (), החליט לברוא עבורו את האישה, אותה ברא מתוך צלעו של האדם.
על פי הפרשנות המסורתית, לפיה כל התורה נכתבה בידי גורם אחד אלוהי ואין בה סתירות, מקובלים הסברים שונים המבארים את שני הפרקים כך שלא תהיה ביניהם סתירה. (ראו בהרחבה: פרשנויות חז"ל על בריאת אדם וחוה). לפי חוקרי מקרא המחזיקים בהשערת התעודות, שני הפרקים נכתבו בידי שני גורמים שונים: המקור הכהני (פרק א') והמקור היהוויסטי (פרק ב'). (ראו בהרחבה: תיאור בריאת העולם על פי ביקורת המקרא). תורת הסוד היהודית העוסקת בבריאת העולם מכונה "מעשה בראשית".
תיאור בריאת העולם כפי שהוא בתנ"ך מקובל הן על ידי היהדות והן על ידי הנצרות, ואף בתיאור בריאת העולם במסורת האסלאם יש דמיון רב לתיאור התנ"כי.
בבל העתיקה
אגדות בריאה שונות היו קיימות כבר בבבל העתיקה, בהן אגדת הבריאה "אנומה אליש", שפירושו "בעת ממעל", לפיה היו בראשית "מי תהום", יצור זכרי בשם "אפסו", אל השמים, ויצור נקבי בשם "תיאמת". המילה "תהום" מקבילה למילה הערבית "תהאמת", שם ארץ השפלה, כש"תהאם" משמעותו "ארץ יורדת כלפי הים". בשפה האכדית הקדומה עומדת המילה "תאמת" כשם של אלת האוקיינוס הקדום הקיים מאז ומתמיד, והיא גם אויבתו האדירה של האל הבורא. באגדה הבבלית מסמלים אפסו ותיאמת את יסודות הגבריות והנקביות במין האנושי; מתיאמת נולדו האלים, ומגופה נוצר העולם.
אגדת "אנומה אליש" חוברה ככל הנראה בסוף האלף השני לפני הספירה, במה שמכונה במחקר תקופת השושלת השנייה של איסין. לנוסח האפוס, שנשתמר היטב על גבי 7 לוחות, קיימות גם גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.
מצרים העתיקה
לפי האמונה המצרית העתיקה, אבי האלים, רע, בעל ראש הנץ, אשר היה גם אל השמש, בקע מתוך ביצה וברא את העולם בעזרת ילדיו: שו ותפנת, אלת הלחות, שיצרו איתו את נכדיו: נות, אלת השמים, ואחיה, גב, אל האדמה. נות נטתה מעל גב, בתווך נעמד שו, אל האוויר, כשהוא תומך בגופה של נות ושומר על הרווח שבין כיפת השמים לבין האדמה. חוֹנסוּ, אל הירח, התמנה לשלוט בשמי הלילה, כאשר רע יורד בערב לשאול, ארץ המתים.
כנען
על פי אגדות כנעניות, בראשית היו הרוח, הכאוס (תוהו ובוהו), התהום והרקק. מבין ארבעה יסודות אלו, שלושת הראשונים זהים לאלו שבפרק א' בבראשית, ואילו הרביעי דומה. במקורה, המילה "תוהו ובוהו" איננה בעלת אותה משמעות שיש לה אצלנו היום, מסביר פרופ' משה דוד קאסוטו, אלא שילוב של "בהו" - שבשירי העלילה הכנעניים הייתה אלת הלילה הפרימיטיבית, והמושג הקדום "תהום", שקרוב לוודאי סימל במשמעותו הקדומה את האוקיינוס. בגרסה הכנענית, נולדה ה"חמדה", שהיא "ראשית התהוות כל הדברים". ב"רוח" התלקחה ה"תשוקה" אל ה"ראשית", אל ה"כאוס", ומזיווגם נולד "מוֹת", ממנו נתהוו כל הברואים.
אגדה כנענית אחרת מספרת שבראשית היו הזמן, החמדה והערפל. מזיווג ה"חמדה" עם ה"ערפל" נולדו ה"אוויר" וה"רוח", מהם נוצרה "הביצה" - היא ה"ביצה הקוסמית", או "ביצת העולם", ממנה נבראו כל הברואים. בראש הפנתיאון הכנעני עמד אל בשם "אל", שהוא אלוהי הזמן ואלוהי התהום גם יחד ומושבו בלב הים. אחת מנשותיו היא "אשרת הים", ובנה הוא אלאין-בעל.
יוון העתיקה
שמאל|ממוזער|280px|תבליט רומי מהמאה ה-3 לספירה, המתאר את מעשה בריאת האדם לפי המיתולוגיה היוונית: פרומתאוס יוצר את בני־האדם מעפר, ואתנה מעניקה להם את נשמתם.
התיאור היווני המוקדם ביותר של בריאת העולם נמצא ביצירתו של המשורר הסיודוס, "תיאוגניה", מהמאה ה-8 לפנה"ס. על תיאור זה, העולם נוצר מתוך הכאוס- מושג שמאוחר יותר קיבל משמעות הזהה ל"תוהו ובוהו", אבל משמעותו אצל הסיודוס אינה ברורה. מתוך הכאוס, נוצרו לראשונה הארץ (גאיה), וממנה השמיים (אורנוס). מזיווגם של שני אלו נוצרו יצורים שונים: בהתחלה מפלצות בעלות מאה זרועות, לאחר מכן הקיקלופים, בעלי עין האחת, הגיגאנטים הענקיים, ולבסוף הטיטאנים. אורנוס לא היה מרוצה מבניו וגירש אותם אל טרטרוס, השאול שבמעמקי האדמה. גאיה כעסה עליו על מעשה זה, ולכן זממה בעזרת צעיר בניה, הטיטאן קרונוס לנשל את אורנוס ממעמדו כשליט העולם. היא חימשה את קרונוס במגל, שבאמצעותו הוא סירס את אורנוס אביו ותפס את מקומו. מדמו השפוך של אורנוס נולדו האריניות, אלות הנקמה, ומזרעו השפוך נולדה אפרודיטה, אלת היופי והאהבה. אורנוס המסורס קילל את בנו שכשם שהוא נישל אותו משליטתו בעולם, כך בנו־שלו יעשה גם לו.
מפחד מפני קללתו של אורנוס, החליט קרונוס לבלוע את ילדיו שלו, שנולדו לו מאשתו ריאה, מיד לאחר לידתם. עם זאת, כשרצה לבלוע את צעיר בניו, זאוס, הגישה לו ריאה אבן מכוסה בדים במקומו, ולזאוס עצמו עזרה להימלט, והוא גדל בהסתר במערה בכרתים, כשהוא יונק משדיה של עז. כשבגר זאוס, הגשים את קללתו של אורנוס בכך שתפס את שלטונו של אביו, הכריח אותו להקיא בחזרה את אחיו ואחיותיו שבלע, וחלק יחד איתם את השליטה בעולם.
בריאת האדם, על פי המיתולוגיה היוונית, מיוחסת לרוב לפרומתאוס, הטיטאן. במשלי איזופוס פרומתאוס מוזכר מספר פעמים בתור בורא האדם, אם כי במקרה אחד מוזכר דווקא זאוס בתפקיד זה. לפי גרסאות מסוימות, פרומתאוס הוא זה שברא את גוף האדם, אבל האלה אתנה היא זו שהעניקה להם נשמה.
בריאת האשה הראשונה, פנדורה, מוצגת על ידי הסיודוס כמעשה ידיו של הפייסטוס, בפקודת זאוס, במטרה להעניש את בני האדם על מעשה גנבת האש של פרומתאוס.
שמאל|ממוזער|250px|אלוהים כמהנדס, המתכנן את בריאת העולם בעזרת מחוגה. איור לכתב־יד צרפתי מהמאה ה-13, המערב בתפיסה היהודית-נוצרית של בריאת העולם רעיונות המופיעים אצל אפלטון.
אפלטון מביא בדיאלוג טימיאוס סיפור שונה של בריאת העולם, המתואר על ידיו כמעשה ידיו של אל יחיד. האל מתואר כמעין אדריכל, המתכנן את העולם בהתאם לעקרונות הנדסיים ואסתטיים, כך למשל את הארץ הוא בוחר ליצור בצורת כדור, מכיוון שזו הצורה המושלמת ביותר. מעשה היצירה מתואר באופן טכני מאוד, ואפלטון מקדיש מילים רבות לתאר כיצד האל גוזר, מכופף, מחבר ומניע במסלולם את יסודות הבריאה השונים. האל מפריד אלו מאלו את ארבעת היסודות, הנתונים קודם לכן במצב של ערבוביה, ובורא את הזמן, השמיים, הארץ, כוכבי השמיים, והאלים הפחותים יותר. הוא גם הבורא את נשמת האדם, אבל את בריאת גופו הוא מפקיד בידי האלים המשניים, ומסיבה זו גופו של האדם הוא בן תמותה, בעוד שנשמתו היא בת אלמוות.
תיאור בריאת העולם על ידי אל אחד מובא גם על ידי המשורר הרומי אובידיוס בשירו מטמורפוזות, המציג יריעה רחבה של המיתולוגיה היוונית והרומית. אובידיוס מתאר את בריאת העולם כמעשה ידיו של אל אחד בשם כאוס, קדום מכל, אשר יוצר את העולם.
"טֶרֶם יַבֶּשֶׁת וְיָם יִבָּרֵאוּ וּשְׁחָקִים מִסָּבִיב,
אֶחָד אַךְ הָיָה וְיָחִיד יְסוֹד הַיְקוּם עֲלֵי-תֵבֵל, –
כָּאוֹס זֶה שְׁמוֹ," (מטמורפוזות, ספר א', שורה 5–7)
שמאל|ממוזער|300px| ווילהלם ג'נסון, הולנד, בריאת העולם, 1606, תחריט
האינקה
על פי המיתולוגיה של האינקה, מהשבטים האינדיאנים, האל הבורא היה ויראקוצ'ה, אשר ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. תחילה הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם, כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר יצורים יותר קטנים- בני האדם, אך כעבור מספר שנים, גם אותם הוא השמיד, כיוון ששכחו אותו.
אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב הוא גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוא הוסיף אליהם גם את בעלי החיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא וכי אותו יש לעבוד לנצח ונעלם אל תוך הים.
שבט פאפחו
לפי שבט פָּאפָּחוֹ האינדיאני שמושבו באריזונה, מתוך התוהו ובוהו הראשוני נולד תינוק אשר שמו "נולד ראשון". הוא שברא את האדמה בעזרת השיר – מוטיב קדוש בעל חשיבות עליונה אצל האינדיאנים. את השמש ברא "נולד ראשון" רק לאחר בקשתם המפורשת של בני האדם, שרצו לראות זה את זה ולחיות בשלום יחד.
סקנדינביה
על פי המיתולוגיה הנורדית, היצור החי הראשון בעולם היה הענק יימיר, אשר יצא מתוך הקרחונים האינסופיים של העולם הקדום, ויצר שני ענקים נוספים, הוריו הקדומים של גזע הענקים. אחת מבנות הענקים נישאה ליצור בשם בורי וילדה את שלושת האלים הראשונים: אודין, וילי ווה, אשר מרדו נגד הענקים, השמידו אותם ויצרו מגוויותיהם את העולם. את הזוג האנושי הראשון הם בראו משני גזעי עץ מתים.
גאורגיה
על פי ההמיתולוגיה הגאורגית, בהתחלה היו זוג, אח ואחות, שהפכו לאלים. היא כעסה על אחיה, וכשהוא יצר את הרקיע בצורת רשת גדולה, היא יצרה חולדות ועכברים, כדי לכרסם ברשת. כשהוא יצר את הגפן, היא יצרה גדי כדי שיאכל אותו וכן הלאה.
בתת-היבשת ההודית
בתת-היבשת ההודית יש מספר מסורות הנוגעות לבריאת העולם, חלקן מופיעות בוודות השונות. מזמור ריג ודה 10.90 מתאר למשל כי פורושה, העולם הנגלה, הכוח הזכרי, היה בעל אלף ראשים, אלף עיניים אלף רגלים הוא כיסה את הארץ מכל צדדיה מתוח מעבר לה כעשר אצבעות. רבע ממנו נשאר על האדמה ושלושה רבעים עלו למעלה, האלים הקריבו כקורבן את פורשה שעל כדור הארץ. מהקורבן שהוקרב הם אספו את החמאה הגבישית, וממנה פורושה יצר את החיות פראיות והמאולפות. נבראו הסוסים, הבקר העזים והכבשים. הירח הופיע מרוחו והשמש נולד מעינו. בני האדם נולדו כבר מחולקים לקאסטות, מתוארת לידתן של ארבע הווארנות כשכל וארנה צומחת מחלק אחר בגופו של פורושה. הברהמין נולד מפיו או ראשו של פורושה (סמל לשינונן של המנטרות), הקשטריה נולדו מידיו וכתפיו (סמל ללחימה), הוויישיה נולדו מהבטן והירכיים (סמל לייצור מזון ופוריות) והשודרה (המשרתים) נולדו מהרגליים.
במזמור 10.129 יש גרסה שונה. הוא מתחיל בתיאור הדומה לתיאור ספר בראשית אולם הייתה דמות מסתורית בהמשך מתואר כי אין במזמור תשובות ברורות והכל מסתורי מאוד
בתרבות הסינית
במיתולוגיה הסינית המונח "מיתוס קוסמוגוני" או "מיתוס מוצא" מדויק יותר מ"מיתוס בריאה", מכיוון שמעט מאוד סיפורים כוללים אלוהות של בורא עולם או רצון אלוהי. מיתוסים סינים של בריאה שונים באופן מהותי ממסורות מונותאיסטיות עם גרסה מורשית אחת, למשל מיתוס הבריאה היהודי-נוצרי של בראשית: בספרות הסינית העתיקה - הקלאסיקות הסיניות - ישנם מיתוסים מקוריים רבים ומנוגדים. באופן מסורתי, העולם נוצר בראש השנה הסיני ובעלי החיים, האנשים, ואלוהויות רבות נוצרו במהלך 15 ימיו.
חלק מהמיתוסים הקוסמוגוניים הסיניים מציגים נושאים המוכרים במיתולוגיה ההשוואתית. לדוגמה, בריאה מכאוס (מיתוס הסיני הדומה לפואמה מתרבות הוואי העתיקה , גוויות מפורקות של ישות קדמונית ( במיתולוגיה הסינית הדומה לאגדת תיאמת אלת הים במיתולוגיה המסופוטמית ואם הדור הראשון של האלים באפוס אנומה אליש), זוג אחים שהם בוראי העולם (פו שי ונו'וה הסיניים ואיזאנגי ואיזאנמי היפניים או רמוס ורומולוס, דמויות מהמיתולוגיה הרומית, אשר להם מיוחס ייסודה של העיר רומא), וקוסמולוגיה דואליסטית (יין-יאנג הסיני ואהורא מזדא האל הבורא והרוח העליונה מול הרוח הרעה -אהרימן בדת הזורואסטריות). לעומת זאת, נושאים מיתיים אחרים הם סיניים באופן ייחודי. בעוד שהמיתולוגיות של מסופוטמיה, מצרים ויוון האמינו כי מים קדומים הם היסוד היחיד שהיה קיים "בהתחלה", היסוד הבסיסי בקוסמולוגיה הסינית הוא צ'י ("אנרגיית החיים", נשימה, "כוח חיים") המגלם אנרגיה קוסמית השולטת בחומר, בזמן ובמרחב. אנרגיה זו, על פי הנרטיבים המיתיים הסיניים, עוברת טרנספורמציה ברגע הבריאה, כך שרכיב האדים הערפילי מתמיין לאלמנטים כפולים של זכר ונקבה, יין-יאנג, חומר קשה ורך, ואלמנטים בינאריים אחרים.
פירושו של אריך פרום
על פי אריך פרום (השפה שנשכחה עמ' 191–194) מיתוסי הבריאה הבבליים והיהודים מביעים עקרונות של היריבות והמלחמה בין היסודות הפטריארכלים למטריאכלים בחברה האנושית, והעדפת הראשונים על האחרונים ששלטו עד לא מכבר. במיתוס הבבלי האלים הזכרים הורגים את האלה הגדולה תיאמת ויוצרים מגופה שמים וארץ, ומורדוך נבחר במקומה לאל עליון. לפני שמורדוך נבחר לאל עליון הוא עובר מבחן שבו הוא יוצר מחדש שמלה שהושחתה באמרי פיו, כדי להראות שגם לו יש את כישרון היצירה כמו לנשים, ופוריותה של האישה איננה שוב הערך העליון, מכיוון שהגבר מסוגל לעשות כן בכוח מחשבתו. ויצירתו הזו מביאה את אבותיו האלים להכריז "מורדוך אתה מלכנו".
גם בסיפור הבריאה היהודי סמלים אלו חוזרים על עצמם. האל הגבר "בורא עולם בהבל פיו", האישה וכוחותיה אינם חשובים. אפילו התהליך הטבעי מתהפך. במקום שהאישה תלד את הגבר, היא נוצרת מצלעו של האדם, כשם שאתנה נוצרת מראשו של זאוס. עם זאת, עקבותיה של האישה השליטה ניכרים בספר בראשית, מכיוון שבדמות חוה רואים את העליונות של האישה על הגבר. היא לוקחת את היוזמה ואוכלת מעץ הדעת. היא אינה מתייעצת איתו אלא מגישה לו את הפרי האסור. וכשהוא מופיע הוא מתגלה כ"יצור גולמני ומטופש בהצטדקויותיו ורק לאחר החטא הקדמון נקבעת עליונותו". אלוהים אומר לחווה, "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
סיפורי בריאת עולם בספרות
סיפורי בריאת עולם אלטרנטיביים קיימים גם בספרות הפופולרית.
ג'.ר.ר. טולקין יצר סיפור בריאה בשם האיינולינדאלה (שירת־האיינור), כמה גרסאות, וזו המתוארת בסילמריליון גורסת בקצרה כך: בראשית יצר ארו, אילובאטאר האל אבי־הכול, את האיינור, בריות אלוהיות. הם שרו לפניו, ומשירתם ושירתו נוצר העולם. בגאוותו פגם אחד מהאיינור, מלקור שמו, בהרמוניית המנגינה ונאבק במלחמת־צלילים בארו. גאוותו של מלקור היא מקור הרוע.
מיתוס הבריאה אצל טולקין עוסק במקורם של ארבעה דברים: האיינור, העולם הגשמי (המכונה איאה), הרוע, וילדיו של ארו: אלפים ובני־האדם. ברובד המיתי, הסיפור נמסר מהוואלאר, חלק מהאיינור שירדו לעולם הגשמי, לבני־הלילית, ומהם לבני־האדם.
סיפורי בריאה נפוצים בסוגת המדע הבדיוני. סיפורים אלו עוסקים במספר נושאים: יצירת היקום, יצירת יצורים תבוניים, יצירת כדור הארץ והאדם. בין היצירות המפורסמות המציעות סיפור בריאה אלטרנטיבי סדרת אמבר של רוג'ר זילאזני וטרילוגיית בורא העולמות של פיליפ חוזה פארמר.
ראו גם
מוצא החיים
בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש
מיתוסים של מבול
בריאתנות
בריאת העולם (יהדות)
תכנון תבוני
לקריאה נוספת
לאה מזור (עורכת), בריאת העולם - במדע במיתוס באמונה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"א
תרזה בירון, בריאת העולם - מיתוסים ואגדות עמים, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב, 1996.
פרופ' יקיר שושני, "בקשר לאלוהים" פרקים 13, 14, ספריית "אוניברסיטה משודרת", ההוצאה לאור - משרד הביטחון, 2005.
אהרן ברט, בריאת העולם באור המדע החדיש, ירושלים תשכ"ב
שרה קליין ברסלבי, פירוש הרמב"ם לבריאת העולם, ירושלים תשל"ח
יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001, בין בריאת העולם בבראשית לבין כיבוש יריחו עמ' 63–65.
קישורים חיצוניים
דניאל בכר,
פרופ' יעקב קליין; פרופ' יצחק אבישור; פרופ' משה ויינפלד, מבוא לפרשת הבריאה: סיפורי בריאה קדומים - בספרייה הווירטואלית של מטח
בריאת העולם בספר המסורת היהודית מאת הרב אליעזר מלמד
הערות שוליים
*
קטגוריה:מיתולוגיה
no:Skapelse (teologi) | 2024-09-12T11:05:57 |
המקור (עמותה) | המקור – עמותה ישראלית לתוכנה חופשית ולקוד מקור פתוח היא עמותה המאגדת את מרבית הגופים והאישים העוסקים בקידום תוכנה חופשית וקוד פתוח (FOSS) בישראל.
העמותה הוקמה בשנת 2003 על ידי פעילי תוכנה חופשית וקוד פתוח בישראל, כמענה לצורך שהורגש בארגון שיקל את המשך הפעילות בנושא, שמתקיימת מתחילת שנות התשעים במסגרות שונות.
מטרות העמותה
עידוד ותמיכה בשימוש בתוכנה חופשית וקוד פתוח ככלי לצמצום הפער הדיגיטלי בישראל ובעולם.
הגברת המודעות לתוכנה חופשית וקוד פתוח ולאיכות הפתרונות אותן הן מספקות.
עזרה בצמצום פער השפה (שכבר אינו גדול) של מערכת ההפעלה גנו/לינוקס במטרה לאפשר שימוש מלא במערכת זו בסביבה ביתית ושולחנית בעברית מלאה.
מתן יצוג רשמי לתוכנות החופשיות ופתוחות הקוד ולקהילת משתמשי תוכנות אילו.
פעילויות העמותה
העמותה פועלת לקידום המודעות והשימוש בתוכנה חופשית ובתקנים פתוחים במשרדי הממשלה, בתעשייה ובמגזר הפרטי.
ארגון כנס "אוגוסט פינגווין", הרצאות וימי עיון בנושא קוד פתוח ותוכנה חופשית.
ייצוג המשתמשים בתוכנה חופשית מול רשויות ממשל, ובהן ועדות הכנסת השונות העוסקות בנושא מחשוב ואינטרנט, עיתונות ותקשורת וגופים אחרים.
הקמת כיתות מחשב מבוססות מחשבים חופשיים.
עידוד השימוש בתוכנה חופשית וקוד פתוח בבתי הספר, באוניברסיטאות ובמוסדות-חינוך, לרבות כעזר ללימוד להוראת מדעי המחשב וככלי תוכנה לשימוש מעשי.
קשר עם גופים דומים ברחבי העולם.
הזמנת מפתחים ופעילים של תוכנות חופשיות וקוד פתוח מחו"ל ואירוחם בישראל.
קידום תוכנה חופשית בממשלה.
כתיבת ניירות עמדה בנושאי הצעות חוק ותקנות של משרדי הממשלה.
כנס "אוגוסט פינגווין"
שמאל|ממוזער|250px|כובע של פיירפוקס בדוכן של פרויקט מוזילה במהלך כנס אוגוסט פינגווין 2009
כנס אוגוסט פינגווין הוא כנס שנתי של קהילת התוכנה החופשית בישראל המאורגן על ידי עמותת "המקור". הכנס נערך ביום שישי הראשון של חודש אוגוסט (בדרך כלל באזור תל אביב), ומכאן שמו. הכנס מהווה מפגש חברתי לפעילי תוכנה חופשית, כמו גם במה להרצאות (כלליות או טכניות), עדכוני מצב של פרויקטים, והוקרה לפעילים בולטים.
לאורך השנים התפתחה מסורת לגבי מבנה הכנס. לאחר הרצאת הפתיחה מובא דין וחשבון של עמותת "המקור" ולאחר מכן מספר הרצאות. בשנים הראשונות לכנס נהוג היה לסיים את הכנס בחידון היתולי, אך מנהג זה התחלף בהענקת פרס המקור. במקביל לכנס מתקיים דוכן החלפת ספרים (Book crossing) ומספר דוכנים של פרויקטי תוכנה חופשית המציגים את עצמם ואת תוצרתם, ולאחריו מתקיימת מסיבת חתימה על מפתחות ציבוריים.
פרס המקור
ממוזער|פרס המקור 2010 בקטגוריית התרומה האישית
פרס המקור מוענק פעם בשנה על ידי העמותה לקבוצות או בודדים על הישגיהם בתחום התוכנה החופשית בישראל. הפרס מוענק במסגרת כנס אוגוסט פינגווין. בשנת 2010, הפרס הוענק בשלוש קטגוריות: תרומה אישית, תרומה של מוסד או קבוצה, תרומה לתוכנה חופשית בתחום החינוך בישראל.
שנה זוכה פעילות 2004 מקסים יורש פרויקט קולמוס המספק גופנים חופשיים בעברית 2005 יעל ויה טלמור הקמת כיתת מחשוב חופשי באורט חצור הגלילית 2006 לא הוענק 2007 לא הוענק 2008 מאיר קריחלי הקמה וניהול של האתר whatsup 2009
גאבור סבו
שחר שמש
תומר כהן
המחלקה לחינוך בעיריית פתח תקווה
תרומה לקוד הפתוח
תרומה לקהילה הישראלית
פעילות בנושא לוקליזציה של Firefox
תמיכה בתוכנה חופשית בבתי ספר בפתח תקווה 2010
יהודה בר-ניר
צוות אתר בלוגלי
המחלקה להנדסת תוכנה, מכללת שנקר
כתיבה כ-40 סקריפטי Greasemonkey לתיקון אתרים ותמיכה בדפדפן Firefox
הקמת אתר חינמי המבוסס WordPress MU ועידוד השימוש בתוכנה חופשית בבלוגים.
פרויקט התרגום והתמיכה בעברית של מערכת ניהול הלמידה Moodle 2011 נדב הראל השתתפות בפיתוח Hspell, בודק האיות החופשי בעברית
חברי ועד
שנה חברי ועד 2003 דורון אופק, מולי בן יהודה, גלעד בן יוסף, כתריאל טראום, שחר שמש 2004–2005 אלון אלטמן, נדב הראל, אורי עידן 2005–2006 אורנה אגמון, אלון אלטמן, גלעד בן יוסף 2006–2007 נדב ויניק, דותן מזור, שחר שמש 2007–2008 רם-און אגמון, נדב ויניק, שחר שמש 2009 רם-און אגמון, נדב ויניק, אייל לוין 2010 רם-און אגמון, דורון אופק, אייל לוין, ליאור קפלן 2011 אדיר אברהם, רם-און אגמון, אייל לוין, ליאור קפלן 2012 אדיר אברהם, אייל לוין, ליאור קפלן 2013–2014 אדיר אברהם, נדב ויניק, עמיחי רוטמן 2014–2015 אדיר אברהם, עמית אהרונוביץ', שי ברגר2015–2016שי ברגר, מאור מאיר, משה נחמיאס2017תומר בריסקר, עומר זק, שי ברגר
קישורים חיצוניים
אתר כנס אוגוסט פינגווין
הוויקי של עמותת המקור
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנה חופשית
קטגוריה:ישראל: עמותות | 2023-04-02T11:25:47 |
אנימה | 2023-09-04T06:36:57 | |
הקרמלין | הקרמלין של מוסקבה (רוסית: Московский Кремль) הוא הקרמלין הידוע ביותר ברוסיה. המושג מתייחס לאתר היסטורי מבוצר בלב העיר מוסקבה, המשקיף אל הכיכר האדומה מדרום־מערב, והכולל בתוכו את ארמונות הקרמלין ובהם ארמון הקרמלין הגדול, קתדרלות הקרמלין, ארמון הסובייטים, ומספר אתרים נוספים בעלי ערך היסטורי רב. המתחם מוקף בחומת הקרמלין, המפורסמת במגדליה בעלי הצריחים המחודדים שהידוע בהם הוא מגדל ספאסקיה.
המקום משמש כמושב הרשמי של נשיא רוסיה וכמקום עבודתו. לצד חשיבותו הפוליטית הרבה של הקרמלין, המתחם מהווה אטרקציה תיירותית מרכזית בבירת רוסיה, והוכרז בשנת 1990 כאתר מורשת עולמית.
מקור השם
השימוש השגור במושג הקרמלין מתייחס לרוב למעוז הממשל הרוסי במוסקבה, וזאת בשל היותו משכנם העיקרי של הצארים במשך מאות בשנים, ואף מעוז השלטון הסובייטי בעידן הקומוניסטי, ומקום משכנו של הנשיא בימינו. פירושו נטול ההקשר של המונח הרוסי "קרמלין" הוא מצודה הנמצאת בתוך העיר. במרכזי ערים היסטוריות רוסיות רבות פרושות מצודות נוספות הזוכות גם הן לשאת את השם "קרמלין", ברם, זו של מוסקבה היא הידועה והחשובה ביותר, ונהוג לייחס את המונח "הקרמלין" אליה. מושג זה מתייחס פעמים רבות אף לממשל של ברית המועצות או רוסיה, וזאת ללא קשר פיזי למתחם עצמו. המונח "קְרֶמלינולוגיה" מתייחס לחקר הפוליטיקה הסובייטית/הרוסית.
היסטוריה
מקורו של האתר בהתיישבות הראשונה באזור גבעת בורוביצקי, היכן שנהר הנגליניה התמזג לתוך ערוצו של נהר מוסקבה. מבנה מבוצר היטב קיים במקום מאז המאה ה-11. במהלך המאה ה-12 הורחבה העיר משמעותית על ידי הנסיך יורי דולגורוקי, כאשר המצודה זכתה לכינוי קרמלין בשנת 1331, עד אז נקרא המקום דיטינץ (רוסית: Детинец). בין השנים 1366–1368 במהלך שלטונו של דמיטרי דונסקוי, נבנה מבצר העשוי אבן לבנה. בשנת 1404 בזמן שלטונו של וסילי הראשון, לזר הסרבי בנה בשטח הקרמלין את השעון הציבורי הראשון בנסיכות. במאה ה-15, כאשר הנסיכויות הרוסיות היו מלוכדות תחת שרביטו של איוואן השלישי, שהיה לנסיך הגדול של רוסיה, הוא ארגן בנייה מחדש של מתחם הקרמלין. לשם כך אף הזמין מספר בנאים ידועי שם מאיטליה.
בתוך הקרמלין
משולש החומות האי-רגולרי של הקרמלין סוגר מתחם בן 275,000 מטר רבוע. כיכר הקתדרלות מהווה את לב המתחם. סביבה שישה מבנים, ביניהם שלוש קתדרלות בעלות כיפות מוזהבות. קתדרלת התרדמה הושלמה בשנת 1479 ויועדה להפוך לכנסייתה הראשית של מוסקבה ולמקום הכתרת הצארים. חזית אבן-השחם וחמש הקאפלות בעלות הכיפות המוזהבות, הם פרי עיצובו של האדריכל האיטלקי פיורבנטי. קתדרלת העלייה לשמים, בעלת שלוש הכיפות המוזהבות, הייתה הקתדרלה הבאה שנבנתה והושלמה בשנת 1489. לאחר מאה שנה, נבנתה מחדש עם תשע כיפות. בקצה הדרום-מזרחי של הרחבה שוכנת קתדרלת המלאך מיכאל משנת 1508. למעלה מחמישים מבני משפחות האצולה של רוסיה קבורים במקום. ישנן עוד שתי כנסיות קטנות מסביב לרחבה: כנסיית הנחת הגלימה וכנסיית שנים עשר השליחים. מבנה בולט נוסף הנמצא בקרבה רבה לרחבה הוא מגדל הפעמונים של איוואן הגדול, שממוקם בחלקה הצפון-מזרחי. על-פי המסורת, מגדל זה, הנישא לגובה 81 מטרים, מסמן את מרכזה המדויק של העיר מוסקבה. במגדל 21 פעמונים אשר שימשו כאזהרה מפני אויבים המתקרבים. ברחבי המתחם הגדול נמצאים גם נשקיית הקרמלין, ארמון הסובייט העליון (בו נמצאת האדמיניסטרציה הנשיאותית), ארמון הקרמלין הגדול (בו נערכים טקסים ואירועים רשמיים), ארמון הסנאט (מקום משרדו הרשמי של הנשיא), ארמון טרם (מקום משכנו הרשמי של הנשיא) ומספר בנייני שלטון רחבי ידיים. בין האטרקציות התיירותיות במתחם נמצא פעמון הצאר הגדול והשבור, אשר לא זכה להדהד ולו פעם אחת, ותותח הצאר העצום משנת 1586, שניהם ממוקמים בכיכר איוואנובסקיה.
בחלק מחומת הקרמלין הפונה לכיכר האדומה נמצא בית הקברות של חומת הקרמלין בו קבורים אישים סובייטים חשובים.
"מלון הקרמלין"
עקב הנהירה הרבה של תושבי רוסיה לטורקיה וסביבתה, נבנה באנטליה שחזור מדויק של הכיכר עם כל המבנים, אשר הוסבו לבית מלון: המוזיאון הוסב לאולם המלון המרכזי, חדרי הממשלה ומגורי הנשיא הוסבו לחדרי מגורים, וכנסיית וסילי הקדוש הוסבה לכמה מסעדות. הכיכר עצמה הפכה לבריכה עצומה. שם המקום נקרא "מלון הקרמלין", והוא מוקף בחומות הזהות לחומות הקרמלין.
גלריה
ראו גם
בית הקברות של חומת הקרמלין
גן אלכסנדר
קישורים חיצוניים
אודות הקרמלין
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קרמלין, ה
קטגוריה:רוסיה: אתרי מורשת עולמית
קרמלין
קטגוריה:מוסקבה: מבנים
קטגוריה:רוסיה: פוליטיקה
קטגוריה:רוסיה: מבצרים
קטגוריה:נשיאות רוסיה | 2024-09-15T18:08:38 |
סטרונציום | סטרונציום (באנגלית: Strontium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות-עפרוריות שסמלו הכימי Sr ומספרו האטומי 38. היסוד מגיב מאוד בתהליכים כימיים. האיזוטופ Sr90 קיים בנשורת רדיואקטיבית.
תכונות
סטרונציום הוא מתכת צהבהבה ופעילה מאוד מבחינה כימית. הוא מגיב באוויר ולכן לא נמצא בטבע בצורתו החופשית, אלא בצורת מינרלים כמו סטרונטיאניט וסלסטיט. סטרונציום רך יותר מסידן. כאשר הוא בא במגע עם מים, הוא מגיב ויוצר סטרונציום הידרוקסיד (Sr(OH)2) וגז מימן. בבעירתו באוויר הוא יוצר תחמוצת סטרונציום (SrO) ובטמפרטורה שמעל 380 מעלות צלזיוס נוצר אף סטרונציום חנקני (Sr3N2).
שימושים
השימוש העיקרי בסטרונציום הוא בתור צבע בטלוויזיות CRT. שימושים נוספים:
ייצור מגנטים וזיקוק אבץ.
ל-SrTiO3 מקדם שבירה גבוה ולכן משתמשים בו במגוון יישומים באופטיקה.
לעיתים נדירות SrTiO3 משמש בתור יהלום מלאכותי.
לזיקוקים סטרונציום מעניק צבע אדום.
SrCl2 נמצא במשחות שיניים לשיניים רגישות.
בגנרטורים תרמואלקטריים ל-90Sr שימוש כדלק גרעיני. הוא מפיק 0.46 ואט לגרם, בערך 15% פחות מ-238Pu שהוא הדלק הגרעיני הנפוץ ביותר.
נמצא שסטרונציום יכול ליצור תרכובות עם פולרין שנוסחתן Sr(x)C60 (כאשר x הוא משתנה). בזכות תכונותיהן החשמליות המיוחדות, מדענים מקווים שבעתיד יוכלו לשמש בתור מוליך על בטמפרטורות גבוהות.
תיארוך בעזרת יחס האיזוטופים של שרידי חומר אורגני בתוך מסלע
היסטוריה
ב-1790 אדייר קרואופורד (Adair Crawford) זיהה את המינרל סטרונטיאניט בתור צורה שונה למינרל בריום וקרא לו על שם העיר הסקוטית "סטרונטיאן". סטרונציום בודד לראשונה על ידי סר האמפרי דייווי (Sir Humphry Davy) ב-1808 בעזרת אלקטרוליזה.
צורה בטבע
סטרונציום מהווה בטבע כ-0.034% מהסלעים הוולקנים, בעיקר בצורת SrSO4 וSrCO3. ניתן להכין סטרונציום מתכתי באלקטרוליזת סטרונציום כלורי (SrCl2) ואשלגן כלורי (KCl).
שיטה אחרת הוא לחזר SrO בנוכחות אלומיניום בוואקום בטמפרטורה גבוהה כך:
לאחר עיבוי האדים מתקבל סטרונציום ברמת טיהור גבוהה למדי.
אמצעי זהירות
סטרונציום טהור מתלקח באוויר בצורה ספונטנית ולכן נחשב כחומר מסוכן.
תפקיד ביולוגי
גוף האדם מתייחס אל סטרונציום כאל סידן עקב הדמיון בתכונות הכימיות. צורות יציבות של סטרונציום לא מהוות סכנה, אך 90Sr הרדיואקטיבי יכול לגרום למספר פגיעות בעצמות (כולל סרטן).
במחקר שבו נתנו סם נסיוני (שילוב סטרונציום עם חומצה רנלית) למדגם אנשים, מצאו קשר בין סטרונציום לצפיפות העצמות. צפיפות העצם אצל נשים שקיבלו את הסם הניסיוני גדלה ב-6.8%. לשם השוואה צפיפות העצם אצל נשים שקיבלו פלאצבו גדלה ב-1.3%. שילוב זה מגדיל את צפיפות העצם מכיוון שחומצה רנלית מתמוססת בעצם ומאפשרת לסטרונציום לבנותה מחדש.
בנוסף לכך, כמויות זעירות של סטרונציום נמצאו בצמחים, אך לא הוכח שהוא חיוני להתפתחותם. ברפואה, למספר תרכובות סטרונציום תפקיד כתרופות נגד טטנוס ונגד דלקת עור.
קישורים חיצוניים
סטרונציום ב-Webelements (אנגלית)
סטרונציום באתר סנונית (עברית)
זיהוי ראשון אי-פעם של יסוד כבד שנוצר בעקבות התנגשות של כוכבי נייטרונים.
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות | 2024-05-25T08:39:39 |
התייבשות | התייבשות היא מצב של מחסור בנוזלים בגוף. שיעור נוזלים תקין חיוני לצורך פעילות תקינה של המנגנונים השונים בגוף. בבני אדם, שיעור הנוזלים התקין הוא 60% ממשקל הגוף לגבר ו55% לאשה; אצל תינוקות הוא מגיע ל-78% ממשקל גופם.
התייבשות מתרחשת כאשר כמות הנוזלים הנקלטים דרך הפה ובאמצעות המטבוליזם בגוף קטנה מהכמות אותה מאבד הגוף בשתן, בצואה, בנידוף דרך מערכת הנשימה, באידוי ובהזעה דרך העור או בהקאות וריור.
הסיבות השכיחות להתייבשות הן שתייה בכמות לא מספקת וחשיפה לפרק זמן ארוך לשמש או למקור חום בימים חמים במיוחד.
סיבות אחרות להתייבשות הן מחלות כגון כולרה או דיזנטריה, בהן הגוף מאבד נוזלים רבים מדי דרך מערכת העיכול; בכוויות כשכמות המים המתנדפת דרך העור גדולה; וכן בהרעלת מזון, כאשר הגוף עלול לאבד הרבה נוזלים בהקאות.
דרגות התייבשות
מבחינים בין שלוש דרגות התייבשות שונות:
התייבשות קלה - איבוד נוזלים בשיעור של עד 5% ממשקל הגוף (2–3 ליטר במבוגר). היא מתבטאת בצמא, סומק של העור, בחילה ודופק מהיר (מעל 120 פעימות בדקה). כמו כן שרוי הנפגע באי שקט, מגיב בעצבנות ותפקודו הכללי יורד.
התייבשות בינונית - איבוד נוזלים בשיעור שבין 5% ל־10% ממשקל הגוף (4–7 ליטר במבוגר). היא מתבטאת בסחרחורות, כאב ראש, בחילה והקאה, קוצר נשימה, יובש קשה בפה וחוסר רוק, חולשה קשה וקושי בתזוזה. עור הנפגע קר וחיוור, הדופק מהיר, העור לא גמיש (גמישותו תלויה בכמות המים בו).
התייבשות קשה - איבוד נוזלים בשיעור העולה על 11% ממשקל הגוף (מעל ל־7 ליטר). היא מתבטאת בהפרעות קשות בהכרה, הזיות והפרעות בראייה ובשמיעה, כמו כן מתבטאת בהלם תת-נפחי. בהמשך מתפתחים הסימנים החמורים של מכת חום.
תהליך ההתייבשות
במצב התייבשות, מצטמצם נפח הדם והזרמתו לחלק מהאיברים מפסיקה כמעט כליל, זאת על מנת להזרים דם למערכות ולאיברים החשובים יותר (המוח, הלב, מערכת הנשימה, מערכת העצבים ועוד). בין היתר מצטמצמת הזרמת הדם לכליות, ועקב כך סובל האדם שהתייבש מהקאות אשר מביאות לאיבוד נוזלים נוסף, ובכך מחריפות עוד יותר את מאזן הנוזלים בגוף. לרוב, הטיפול במקרה זה הוא קירור הגוף ומתן עירוי. החדרת מחט העירוי במצב זה קשה מאחר שהצמצום בנפח הדם גורם להתכווצות בכלי הדם ההיקפיים.
אבחון
שתן - זוהי הבדיקה היעילה ביותר. ככל שההתייבשות מחמירה, כך מתמעטת כמות השתן, עד לאנוריה. בדרגה בינונית כמות שתן תרד ל-0.5 סמ"ק לק"ג בשעה, ובדרגה קשה לפחות מ-0.1 סמ"ק לק"ג בשעה. נוסף לכך, ככל שהתייבשות מחמירה, יעלה המשקל הסגולי של השתן. במצב תקין ערכיו יהיו בין 1,010–1,020 mOsm/L, ובהתייבשות החל מ-1,030 mOsm/L. כמו כן, בשתן יופיע ריכוז גבוה של מלחים, אוראה, אצטון וכן רמת חומציות גבוהה.
בדיקת דם - בספירת דם ייראה עליה בהמטוקריט כתוצאה מירידה בכמות הפלזמה. בבדיקת אלקטרוליטים יימצא היפרנתרמיה והיפוקלמיה. בבדיקת ביוכימיה תיראה עליה ברמת האוראה ובקריאטינין. עליה ברמות אוראה וקריאטינין תיראה גם במקרים של הפרעה כלייתית, אולם בשונה ממנה, במקרה של התייבשות רמות האוראה יעלו יותר מרמות הקריאטינין.
CVP (לחץ ורידי מרכזי) - בדיקה זו נעשית בדרך כלל רק במקרים קשים. מדד תקין של ערך זה יהיה 5–12 cmH2O, ובהתייבשות קשה יימצא ערך נמוך יותר, בדרך כלל פחות מ-3 cmH20.
בתינוקות, חום גבוה עשוי להיות אחד מתסמיני ההתייבשות.
טיפול בהתייבשות
בעת הופעת תסמיני התייבשות יש לחדול מכל מאמץ, יש לשתות ולהביא לקירור הגוף, דבר אשר מקטין את האידוי מהעור. בהתייבשות קלה אפשר לתת לנפגע לשתות בעצמו. שתייה ממותקת ובכמויות קטנות באופן רצוף תקל את השתייה על אדם מיובש החש בחילה.
בהתייבשות קשה רצוי לערות נוזלים דרך הווריד ולפנות את הנפגע לבית חולים להמשך טיפול.
מנגנון ההגנה של הגוף כנגד התייבשות הוא תחושת הצימאון, אולם מנגנון זה אינו יעיל דיו, מאחר שכמויות המים המרוות את הצימאון קטנות בהרבה מאלה החסרות בגוף. על כן, יש לעודד שתייה מרובה ללא קשר לתחושת הצמא.
משמעת מים
בעשור הראשון למדינת ישראל הונהגה בצה"ל משמעת מים, שבה חיילים נדרשו לחסוך במים ושתו במשורה, שכן אז האמינו כי ניתן להרגיל את הגוף להסתפק במעט נוזלים. באוגוסט 1959 ערך עזרה זהר מחיל הרפואה מחקר שבו עקב במשך 25 ימים אחרי 20 חיילים שערכו מסע מאילת למטולה, ומסקנותיו היו שמשמעת המים פוגעת למעשה במערכות הגוף ושכמות השתייה אינה משפיעה באופן משמעותי על כמות הזיעה ועל כן הובילו לביטול משמעת המים בחילות השדה בצה"ל.
בימינו נהוגה משמעת מים הפוכה, שבה נדרשים החיילים לשתות באופן יזום, במיוחד חיילים שנמצאים בתנאי שדה ואימונים קשים, כמות שתייה מינימלית בכל יום.
ראו גם
משק המים בגוף האדם
הלם היפוולמי
קישורים חיצוניים
מחשבון מים
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות מטבוליות
קטגוריה:מים
קטגוריה:תזונה | 2024-10-09T14:02:50 |
קווארק | קווארק (אנגלית: quark) הוא אחד החלקיקים היסודיים – אבני הבניין הבסיסיות ביותר של החומר, שידועים כיום בפיזיקה.
קיומו של החלקיק נחזה במקביל על ידי שני פיזיקאים: יובל נאמן הישראלי ומארי גל-מאן האמריקאי. האחרון זכה על עבודתו זו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1969. כמו כן הוא זה שהעניק להם את שמם הייחודי – לא מלטינית או מיוונית, אלא לקוח מ"אשכבה לפינגאן" של ג'יימס ג'ויס: "שלושה קווארקים למר מארק!" (אנגלית: !Three quarks for Muster Mark), למילה בהקשרה המקורי לא הייתה משמעות ברורה.
לקווארקים מטען חשמלי של או של ממטען האלקטרון. לכל הקווארקים יש ספין לא שלם, כלומר הם פרמיונים. הקווארקים לעולם לא נמצאים באופן מבודד, אלא רק בתוך חלקיקים כבדים יותר, המורכבים ממספר קווארקים, תופעה הנקראת כליאה.
בקווארקים יש שלוש חלוקות, אחת המחלקת אותם לשלושה דורות, ובכל דור לשני טיפוסים שונים, כך שיש שישה "טעמים", השנייה – תת-חלוקה המחלקת את החלוקה הזו לפי מטען צבע לשלושה "צבעים", ובנוסף, חלוקה לפי כיוון הספין – עם או נגד כיוון התנועה. לכן, יכולות להיות 36 קומבינציות שונות של קווארקים, ובנוסף עוד 36 אנטי-קווארקים. הקומבינציות נקראות בעגה המקצועית "דרגות חופש".
רשימת טעמי הקווארקים:
דור שם סימון מטען חשמלי (e) מסה משוערת (MeV) 1 למעלה u 1.8 עד 3 למטה d 4.5 עד 5.3 2 קסום c 1,250 עד 1,300 מוזר s 90 עד 100 3 עליון t 173,110 עד 173,290תחתון b 4,150 עד 4,210
חלוקת הצבעים היא לפי צבעי היסוד: "אדום", "ירוק" ו"כחול" – אלה הם רק שמות, שאין בינם לבין הצבעים האמיתיים ולא כלום, בדיוק כמו שהטעמים אינם הטעמים המוכרים לנו.
בגלל אופיו של הכוח הגרעיני החזק, ובפרט תופעת הכליאה, הקווארקים יכולים להיות מסודרים אך ורק כך ש"סכום הצבעים" יהיה "לבן", כלומר שמטען הצבע של המערכת יהיה אפס. וכפועל יוצא המטען החשמלי הכולל יהיה כפולה שלמה של מטען האלקטרון. לחלקיק כזה, המכיל בתוכו אוסף של קווארקים ואנטי קווארקים, ובנוסף גם גלואונים ש"מחזיקים" את החלקיק ביחד קוראים האדרון. יש שני סוגי האדרונים עיקריים:
מזון, בוזון המורכב מקווארק ומאנטי-קווארק, אבל עם צבעים משלימים ("אדום" ו"אנטי-אדום").
באריון, פרמיון המורכב משלושה קווארקים. בנוקליאונים כמו הפרוטונים, והנייטרונים יש קווארק אחד "אדום", אחד "ירוק", ואחד "כחול".
בנוסף, נתגלו חלקיקים המורכבים מחמישה קווארקים, פנטאקווארק, אולם הם מאוד לא יציבים. בהכללה לחלוקה לבאריונים ומזונים, אפשר להגדיר מספר באריוני, כך שכל קווארק הוא בעל "שליש מספר", וכל אנטי-קווארק בעל "מינוס שליש", במזונים המספר הבאריוני הוא אפס, ובבאריונים הוא אחד, לכן נהוג לסווג חלקיקים למזונים או באריונים לפי המספר הבאריוני שלהם, ואת הפנטאקווארק מסווגים כבאריון.
ראו גם
המודל הסטנדרטי
מיון החלקיקים
קישורים חיצוניים
פרופ' עדי ארמוני, על הכוח החזק וכליאת קוורקים, באתר מדע גדול, בקטנה, 21 ביוני 2017
*
קטגוריה:פרמיונים | 2024-06-23T05:26:56 |
שינה | ממוזער|250px|שינה בקרון רכבת
ממוזער|250px|תינוקות ישנים יותר שעות מאשר ילדים ומבוגרים
ממוזער|250px|פעוטות בשעת השינה. זמן ההירדמות משתנה מאדם לאדם
שינה היא מצב פיזיולוגי, הפיך ומחזורי, המאופיין בפעילות ותגובה לגירויים בעוצמה הנמוכה מעוצמת התגובה בזמן ערות. השינה לרוב מושפעת מפעילותו של האדם במהלך היום. מצב התודעה בזמן השינה שונה ממצב הערות, והמסתורין שאופף אותה ריתק את האנושות מימי קדם. השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של אדם וחיונית לבריאות הגוף והנפש; עם זאת, הידע עליה נמוך יחסית ונושאים רבים נמצאים בלמידה ומחקר וטרם פוענחו.
מצבי שינה
ממוזער|250px|שמאל|שלב 2 בשינה. דפוס האא"ג מסומן במסגרת אדומה. כישורי השינה מודגשים בקו אדום.
ממוזער|250px|שמאל|שנת REM. אא"ג מסומן במסגרת אדומה. תנועות עיניים מודגשות בקו אדום.
ממוזער|250px|שמאל|רישום Polysomnography על כלל הבדיקות.
השינה היא תהליך המאפשר הפחתה משמעותית של מודעות האורגניזם לסביבה במטרה לאפשר שמירת אנרגיה על מנת לאפשר ביצוע תהליכים של אישוש מערכות ביולוגיות. תהליכי השינה והחלום קיימים אצל רוב היונקים והם קשורים להסתגלותם של בעלי-חיים למחזוריות אור-חושך היומי של 24 שעות בערך, הקרוי המקצב הצירקדי ולתהליכים של הסתגלות לשינויים אקלימיים הקשורים לחילופי ארבע עונות השנה. במקרים אלה מדובר על הסתגלות לכמויות שונות של אור שמש במחזוריות יומית ושנתית. תהליכים אלה מאפשרים לאורגניזם החי לקיים מהלכים מגוונים של מנוחה גופנית וקוגניטיבית, הרחקת חומרי פסולת מאיברים שונים, עיבודים קוגניטיביים על ידי המוח, תיקונים של מבנים מולקולריים פגומים שיפור מערכת החיסונית, תוך כדי האטת הפעילות המטבולית של הגוף והפניית המשאבים אל רקמת המוח. נוכחות של גלים מוחיים מטיפוס SWS (Slow-wave sleep) ו-REM (Rapid Eye Movement) בבעלי חיים שונים שנמצאו בבעלי חוליות: זוחלים, עופות, פרימטים ובני אדם, מוכיחה כי תהליכי השינה והחלום הם תהליכים שהתפתחו לפני 300 מיליון שנים או יותר. מחקרים שנעשו על חרקים נמצאה גילו תהליכי שינה השונים מאלה של בעלי חוליות, בעיקר עופות ובני אדם. מדובר בשינה בעלת מאפינים פשוטים יותר בהשוואה לשנת בעלי חוליות. השינה נחלקת למספר מצבים. ההבחנה הבולטת היא בין מצב של שנת REM
(Rapid Eye Movement) לבין יתר מצבי השינה. שינה היא תהליך מחזורי אשר מאורגן בצורה של סבבים, כך שכל סבב מורכב ממצבי השינה השונים אשר באים בסדר קבוע זה אחר זה.
השינה מפחיתה את לחץ הדם לרמות נמוכות מאלה שבזמן הערות, כתוצאה מכך שהחומרים המופרשים בגוף בזמן השינה מאטים את קצב פעימות הלב ועל ידי כך מורידים את לחץ הדם.
את מצבי השינה נהוג לאפיין בעיקר בעזרת דפוסים הנמדדים בזמן השינה על ידי אלקטרואנצפלוגרם (אא"ג-EEG). דפוסים אלה המכונים "גלי מוח", משקפים מאפיינים כלליים של הפעילות החשמלית של רשתות תאי העצב במוח. מדדי שינה נוספים נמדדים על ידי אלקטרומיוגרם (EMG) המודד פעילות שרירים רצוניים.
בדיקה מקיפה יותר של שינה נקראת פוליסומנוגרפיה הכוללת מספר מדדים: רישום גלי מוח-EEG, רמת חמצן בדם, דופק, קצב הנשימה, תנועות רגליים, ורישום REM.
שלבים שאינם שנת REM
מצב השינה הראשון N1 הוא מצב של מעבר מעוררות לשינה, במהלכו יש אובדן חלקי של המודעות לסביבה. במהלך שלב זה נצפות לעיתים תופעות של קפיצת הירדמות ואף חוויות דמויות חלום המכונות הזיות היפנגוגיות.
בדפוס גלי מוח באא"ג, מצב זה מתאפיין במעבר הדרגתי של גלי אלפא שנפוצים בזמן היפנוזה, מדיטציה או כשהאדם רגוע מאוד (גלים בעלי תדירות של 8–13 הרץ) לגלי תטא (שתדירותם 4–7 הרץ).
במצב השינה השני N2 המודעות לסביבה החיצונית נעלמת ופעילות השרירים יורדת. זוהי עדיין שינה קלה, ממנה קל יחסית להתעורר. אנשים המתעוררים מהמצב הראשון או השני של השינה לרוב אינם מודעים לכך שהם נרדמו. גלי המוח בשלב זה מאופיינים על ידי הופעת דפוסים המכונים מכלולי K וכישורי שינה.
השלב הבא מכונה שנת גלים איטיים (Slow-wave sleep) N3. זהו המצב של השינה העמוקה ביותר, והרגישות הנמוכה ביותר לגירויים חיצוניים. כפי ששמו מרמז, בשלב זה נצפים באא"ג גלי מוח איטיים מאוד, גלי דלתא , שתדירותם 0–4 הרץ והם בעלי משרעת גבוהה. בהתאם לעלייה ההדרגתית בשיעור גלי הדלתא, לעיתים מחלקים את שנת הגלים האיטיים לשני שלבים שונים (שלבים 3 ו-4).
שנת REM
שנת REM, המוכרת בשם שנת חלום, היא שלב בשינה שהתגלה בשנת 1953 על ידי יוג'ין אסרינסקי
ונתניאל קלייטמן מאוניברסיטת שיקגו. בשלב זה הפעילות המטבולית וקצב פעימות הלב עולים בחדות, מלווים בריצודי העין המהירים, שעל שמם הוא נקרא (" Rapid Eye Movements", בעברית: "תנועת עיניים מהירה - REM" או "ריצודי עיניים מהירים - רע"מ").
כאשר מעירים אדם משלב שינה זה, הוא כמעט תמיד ידווח על חלום. שיעור ההיזכרות בחלום יורד ככל שעובר זמן רב יותר מסיום תנועות העיניים ועד ליקיצה. חלומות REM הם על פי רוב חזותיים ועשירים בהתרחשויות ובדימויים.
במקביל, במהלך שנת REM משותקים שרירי השלד מהצוואר ומטה. שיתוק זה מונע מן האדם, שחולם בשלב זה חלומות פעילים, "לבצע" את מה שהוא חולם.
בשנת REM ישנה ירידה משמעותית ברגישות לגירויים חיצוניים שונים, כגון רעש, טמפרטורה וכדומה, אך גירויים בעלי משמעות מיוחדת, למשל השמעת שמו של האדם הישן, עשויים לגרום להתעוררות באופן מידי.
דפוס פעילות האא"ג בזמן שנת REM דומה מאוד לדפוס הפעילות בזמן ערנות. דימות מוחי מראה כי במהלך שנת REM ישנה הפעלה של קליפת המוח באזורים האחראים על קלט חושי, פעילות מוטורית ושפה.
באדם בוגר שנת ה-REM היא כחמישית מזמן השינה הכולל, אך שיעור זה משתנה עם הגיל. אצל תינוקות וילדים נמשך ה-REM זמן רב יותר, אם כי מאפייניו שונים ממאפייני שנת ה-REM של האדם הבוגר. ילדים בגיל הגן ממעטים לדווח על חלומות.
סבבי השינה
סבב שינה אצל מבוגר נמשך בין 90–110 דקות, ואצל תינוק 30–45 דקות. בכל סבב, מצבי השינה מופיעים לרוב בסדר הבא:
מצב N1 ← מצב N2 ← שנת גלים איטיים N3 ← מצב N2 ← שנת REM
בסוף שנת ה-REM מתרחשת לעיתים יקיצה קצרה, שאחריה מתחיל סבב השינה הבא. כאשר אין יקיצה בסוף שנת ה-REM, הסבב הבא מתחיל ישירות במצב 2. החלוקה הפנימית בין השלבים משתנה במשך שנת הלילה. בסוף הלילה מצב REM מתארך יותר, ואילו מצבי השינה העמוקים מתקצרים.
באופן טיפוסי, בתחילת זמן השינה, יש יותר שינה עמוקה ובהמשכה יש יותר נוכחות של חלום.
מחזורי ערות ושינה
ממוזער|250px|גבר בזמן שינה (2007)
מחזורי הערות והשינה מתואמים לרוב עם השעון הביולוגי של הגוף, שפועל על פי מחזוריות של קצת יותר מ-24 שעות. השעון הביולוגי מסתנכרן לפי תנאי התאורה החיצונית, כך שבאופן טבעי אנו נוטים לישון בשעות החושך ולהיות ערים בשעות האור. בתוך מחזור זה קיימים שני פרקי זמן של ישנוניות מרבית - אמצע הלילה ושעות אחר הצהריים המאוחרות - ושני פרקי זמן של ערנות מרבית - מוקדם בבוקר ובערב.
עם זאת, השעון הביולוגי ועיתוי השינה מושפעים גם מתאורה מלאכותית. מסיבה זו, דפוסי השינה בעולם המודרני שונים מאלו שהיו קיימים בעבר, ומשתנים גם בהתאם לתרבות. חשיפה לאור מלאכותי בשעות לא שגרתיות עלולה להוציא מסנכרון את השעון הביולוגי, ולגרום לאדם לחוות עייפות או ערנות יתר.
קיימים הבדלים בפעילות השעון הביולוגי בין אנשים שונים, ולפיכך גם הבדלים במחזורי הערות והשינה. "ציפורי לילה" הוא כינוי לאנשים הנוטים לדחות את שעת השינה ולהישאר ערים בשעות המאוחרות של הלילה. תופעה זו מקושרת לעיתים לתסמונת פאזת השינה הדחויה, שקשורה ככל הנראה למאפיינים גנטיים של פעילות השעון הביולוגי. התופעה של "ציפורי לילה" נפוצה במיוחד בקרב ילדים ומתבגרים, ומעוררת אצלם קושי לאורך שעות הפעילות בבתי הספר.
שינה מפוצלת
קיימות עדויות כי לפני המצאת התאורה החשמלית שהאריכה את שעות הערות הרצופות גם לאחר שקיעת השמש, הייתה שנת הלילה מפוצלת לשני מקטעים, שביניהם זמן של ערות, המכונה שינה ביפאזית. בני האדם נהגו להירדם בסמוך לשקיעת השמש, לנום את השינה הראשונה, להתעורר למשך זמן של בין שעה לשעתיים, ולחזור לשינה שנייה עד זריחת השמש. בספר "At Day's Close: Night in Times Past" מאת רוג'ר איקריץ' (Roger Ekrich), שיצא לאור ב-2006 מביא הסופר הפניות למקורות רבים המעידים על דפוס שינה מפוצל בימי הביניים שקדמו למהפכה התעשייתית. בין הדוגמאות בספר נמצאות תפילות נוצריות שנהוג היה לומר בזמן הערות בין השינה הראשונה לשינה השנייה, יומנים אישיים שנשמרו, המלצות מיומניו של רופא על האופן הנכון מבחינה בריאותית שיש לנהוג בין השינה הראשונה לשנייה, ועוד. אחת הדוגמאות הפיקנטיות בספר היא האזכור של עובדה זו ביצירה סיפורי קנטרברי, מן המאה ה-14, בה מתוארות דמויות החוזרות למיטתן אחרי "שנתן הראשונה", וכן הלאה.
תפקוד המוח והמערכת האנדוקרינית בשינה
בעת השינה, המוח ממשיך לעבד גירויים מהסביבה. השינה קשורה לתפקודם של שלושה מוליכים עצביים: סרוטונין, נוראפינפרין והיסטמין. רמתם פוחתת עם ההירדמות ועולה עם ההתעוררות. ההיסטמין אחראי על הרדמה ועוררות הגוף ואילו הפחתת הפעילות של סרוטונין ונוראפינפרין גורמת לשנת REM. הפרשת יתר של היסטמין גורמת לנדודי שינה, ואילו אנשים שנוטלים תרופות נוגדות אלרגיה אנטי-היסטמיניות נוטים לנמנום.
בנוסף, הגוף מפריש הורמון הקרוי קורטיזול בצורה מחזורית במהלך היממה. עם ההתעוררות בבוקר הפרשת הקורטיזול בדם עולה, ואילו בשעות הערב, לקראת השינה ובתחילתה הפרשת הקורטיזול בדם יורדת. רמת הקורטיזול עולה גם במקרים אחרים שבהם יש צורך באספקה מוגברת של מקורות אנרגיה לתאי הגוף, כמו במצבי דחק.
ממוזער|סכמה- בלוטת האצטרובל
ממוזער|סכמה - ההיפותלמוס
הורמון מרכזי נוסף הגורם להרדמות הוא המלטונין המופרש על ידי בלוטת האצטרובל הממוקמת במרכז המוח. במשך היום, בלוטת האיצטרובל איננה פעילה, אך כאשר החשיכה יורדת, השעון הביולוגי הנמצא בהיפותלמוס מפעיל אותה, והיא מתחילה לייצר מלטונין ולהפרישו לדם. שעת השיא של הפרשת המלטונין היא תשע בערב. בשעה זו רמת המלטונין בדם עולה, ואנו מרגישים פחות ערניים ויותר עייפים. רמות המלטונין נשארות גבוהות במשך כ-12 שעות, עד לירידה משמעותית ברמתו בדם בתשע בבוקר. גירוי של אור מפחית באופן ישיר את הפרשתו. ילדים מפרישים יותר מלטונין ממבוגרים. עם הגיל, הפרשתו פוחתת.
משך השינה המומלץ
משך שעות השינה המיטבי שונה מאדם לאדם. מרבית המחקרים ממליצים על משך שינה של 7 עד 10 שעות לאדם בוגר. איגוד השינה הלאומי בארצות הברית (NSF-) ממליץ לבוגרים על משך שינה ממוצע של בין 7 ל-9 שעות. לנשים בהיריון מומלץ לישון יותר מ-8 שעות בלילה.
בגיל הינקות, הילדות וההתבגרות דרושות יותר שעות שינה מאצל אדם בוגר. השינה היא הפעילות העיקרית של המוח בתחילת החיים. תינוקות עד גיל שנה וחצי ישנים כ-14 שעות בממוצע ליום, בגיל 4 משך השינה הממוצע הוא כ-12 שעות, ובגיל ההתבגרות מדובר כבר בערך ב-8–9 שעות.
בלחץ החיים המודרניים והתאורה המלאכותית, שיעור השינה הממוצע הוא פחות מהמומלץ, ונמצא קשר בין תוחלת חיים נמוכה יותר לבין מיעוט בשינה (בפרט, פחות מ-6 שעות שינה לבוגר), עלייה בסיכון למחלות לב ובעיות בזיכרון, לחץ, דיכאון, השמנת יתר, סכרת, סיכון מוגבר לתאונות ועוד.
כושר גופני אינו גורם להארכת משך השינה, אך מחמם את הגוף ולפיכך מביא להתארכות תקופת השינה העמוקה, שתורמת לצינונו. פעילות ספורטיבית שנעשתה במשך היום מקלה על הירדמות מהירה בלילה.
נמצא כי עם עליית הגיל, השינה הולכת ומתקצרת ומלווה בפרקי ערות רבים אצל בני האדם ואצל יתר היונקים, כחלק מהתהליך הטבעי של ההזדקנות. בעיה זו חמורה במיוחד בקרב הלוקים במחלת אלצהיימר.
תפקידי השינה
ממוזער|250px|ילדים מחוסרי דיור ישנים ברחוב מולברי , מנהטן תחתית בתחילת המאה העשרים
פעולת השינה הצליחה להישמר לאורך האבולוציה משום שהיא חשובה להתפתחות ולתפקוד. תפקידיה של השינה אינם ברורים במלואם, וגם לא ברור מדוע ישנם בני אדם המסוגלים לישון מעט (ידועים כאלו המסוגלים להסתפק בשינה שבין חמש לשש שעות בלילה). בעבר סברו ששינה נובעת מהצטברותם של רעלנים בעלי השפעה מרדימה, אך תאוריה זו ננטשה. אריסטו סבר שהשינה נגרמת מצינון אדי הלב בידי המוח שלפי השיטה האריסטוטלית היה איבר קירור. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 הועלו כמה תאוריות חדשות בעזרת מחקרים מתחומים שונים של מדעי המוח:
השינה מסייעת בהפרשת חומרים חיוניים. ייתכן שהיא קשורה להגדלת מספר החלבונים, וידוע שהורמון הגדילה מופרש במהלך מצבי שינה עמוקים. כמו כן ידוע גם שקורטיזול מופרש בעיקר בשלבי השינה האחרונים וזו ככל הנראה בין הסיבות לכך שהעדר שינה פוגע במיוחד במערכת החיסונית. בעלי חיים שנמנעת מהם שינה מתים בתוך פחות משלושה שבועות. ישנה אף מחלה תורשתית נדירה בבני אדם, שאינה מאפשרת להם לישון, ובסופו של דבר, אחרי כמה חודשים, גורמת למותם.
איפוס ספי הגירוי - חלק מהמתווכים העצביים הקשורים בחשיבה ערנית יורדים בריכוזם בזמן שינה, כך שסף הגירוי של נוירונים במוח יכול להתאפס מחדש לרמה הרגילה. סבורים שזהו המקור לעצבנות המאפיינת חוסר שינה ולרמות הערנות ובהירות החשיבה שהמאפיינת אנשים שניעורו זה עתה.
חידוש מתווכים עצביים - בזמן השינה רדיקלים חופשיים המצטברים במוח מנוקים על ידי אנזימים מתאימים, ואף האנזימים עצמם שנפגעו במהלך הערנות מתחדשים. נמצא שחסך שינה קיצוני יכול לגרום למוות, והועלתה הסברה שהצטברות נזק תאי זה היא הסיבה. כמו כן ובהתאם לתאוריה זו נמצא שבעלי חיים קטנים ובעלי קצב חילוף חומרים גבוה זקוקים ליותר שינה מעמיתיהם הגדולים (מכרסמי כיס ישנים כ-18 שעות ביום, לעומת תנינים שישנים כ-2–6 שעות).
השינה מונעת היחשפות לטורפים - זהו רעיון שמקומו בפסיכולוגיה האבולוציונית, ולפיו השינה מאפשרת לבעל החיים להימנע מתנועה במשך זמן ממושך, ובכך להפחית את סיכוייו להיטרף.
שינה עוזרת ללמידה - ישנה הנחה רווחת לפיה יש קשר כלשהו בין שנת REM לבין לימוד. סריקות מוח שנערכו לבעלי חיים בשנתם חיזקו סברה זו. שנת REM מתארכת בימים שאחרי לימוד אינטנסיבי וחסך בה צפוי לגרום לקשיים בזיכרון. מחקרים פסיכולוגיים שנערכו על חולדות מצאו כי כשלימדו חולדות לעבור מבוך, ואז מנעו מהם את שנת ה-REM, הן הראו ביצועים גרועים יותר בהשוואה לחולדות שישנו שנת לילה סדירה. כשנחקר נושא זה בבני אדם נמצאו תוצאות דומות. אנשים שלא יכלו לישון שנת REM הראו יכולות גרועות יותר במטלה שנלמדה יום קודם לכן. ידוע, אף על פי כן, על אנשים ששמרו על יכולותיהם הקוגניטיביות גם בהיעדר שינה מסוג זה. שיטה מעניינת להקניית ידע היא השמעת קלטת אודיו שבה מדוקלם חומר הלימוד באוזניו של אדם ישן. כפי שהוכיחו ניסויים רבים, שיטה זו אינה עובדת. עם זאת, ישנן טענות שלפיהן חומר שישונן קודם לשינה ייזכר טוב יותר.
שינה כפועל יוצא של מערכות נוירוניות - נמצא ששנת החלומות היא פועל יוצא של סידור עצמי של רשתות נוירוניות, בזמן הסידור מחדש של הקשרים הסינפטיים ניתוק מהמציאות הוא חיוני לשרידה. "חלימה" מסוג זה נמצאה יעילה בסידור מערכות בינה מלאכותית המבוססות על רשתות נוירונים.
שינה שומרת אנרגיה - במהלך שלבי השינה העמוקים (אך לא במהלך שנת REM) הגוף צורך הרבה פחות אנרגיה. בשל כך, חיות קטנות, שהפעילות המטבולית בגופן גבוהה במיוחד, זקוקות לשינה רבה יותר מזו שזקוק לה האדם.
הפעילות הספונטנית בקליפת המוח במהלך שינה מחלישה את הקשרים הסינפטיים במעגלים עצביים. הוכחות מעידות שהשינה מחלישה קשרים בין תאי עצב. זהו ממצא מפתיע משום שחיזוק קשרים אלו במהלך ערות תומך בלמידה ובזיכרון. אבל בהחלשת סינפסות, שינה עשויה לשמור על תאי המוח מפני רוויה בשל חוויות יום-יומיות ומפני צריכה עודפת של אנרגיה.
הפרעות שינה
הפרעת שינה היא הפרעה רפואית הקשורה בשינה. הפרעת שינה עלולה לפגום בתפקוד הנורמלי של האדם. אף שנדודי שינה הם הפרעת השינה הנפוצה והידועה ביותר, ישנן כמה הפרעות שינה בולטות אחרות. בילדים במיוחד הרטבת לילה וסהרוריות, כלומר הליכה מתוך שינה. אלה פוקדות גם מבוגרים, אך בשיעור קטן.
הפרעות שינה נפוצות:
נדודי שינה (אינסומניה) היא איחור בהירדמות שיכול לנבוע כתוצאה מלחצים נפשיים המונעים השראת שינה או כתוצאה מסיבות אחרות. לעיתים מתבטאת הפרעת השינה ביקיצה מוקדמת ובחוסר יכולת להירדם שוב. תופעה הפוכה היא קשיים בהתעוררות.
דום נשימה בשינה מתבטאת בהפרעה לאיכות השינה התקינה על ידי הפסקות נשימה מרובות בזמן שינה המונעות הגעה לשינה עמוקה. הטיפול בה נעשה לעיתים קרובות באמצעות לבישת מסכות המזרימות אוויר בזמן השינה.
תסמונת פאזת השינה הדחויה מתבטאת בשעון ביולוגי עם תזמון מאוחר מהרגיל. ההבדל בין תסמונת זו לבין נדודי שינה היא שאנשים הסובלים מתסמונת זו נוטים לא רק להרדם בשעות מאוחרות מהמקובל בחברה אלא גם להתעורר מאוחר יותר, במחזוריות סדירה וקבועה כמו מי שלא סובל מתופעה זו, אך בשעות שונות.
נרדמות (נרקולפסיה) - גורמת ללוקה בה התקפי שינה פתאומיים ובלתי צפויים, הנמשכים בין דקות בודדות לזמן רב. התקף כזה יכול לפקוד אדם גם בשעת פעילויות שונות המצריכות ערנות מלאה, למשל נהיגה או חציית כביש, ולפיכך הוא מציב סכנת חיים.
קטפלקסיה היא הפרעה נדירה יותר. בדרך כלל היא מלווה בהפרעת הנרקולפסיה. באנשים הסובלים מהפרעה זו ישנו בשלב היציאה מהשינה מצב של שיתוק שרירים, בדיוק כמו בשנת ה-REM. הדבר גורם לכך שגופו של האדם נשאר משותק כמה דקות לאחר ההתעוררות - האדם התעורר אולם איננו מסוגל להזיז את אבריו.
כדורי שינה
כדורי שינה אינם פתרון להפרעות שינה בעיקר בגלל פגיעה בשלבי השינה החיוניים, שינה המושרה על ידי כדורי שינה היא שטחית וחלק שנת ה-REM בה קצר מדי. כמו כן הגוף מפתח סבילות לכדורי שינה במהירות רבה. סבילות זו מובילה ללקיחת מינוני יתר מהגלולות, דבר שסכנתו מרובה. מלבד זאת, תרופות רבות גורמות לישנוניות במהלך היום, שינויים במצב הרוח ובעיות ריכוז. עם זאת, בשנים האחרונות פותחו כדורי שינה מדור חדש, המאפשרים כניסה לשלבי השינה החיוניים ואינם גורמים להתמכרות או לתופעות לוואי. השימוש בכדורים אלו מחייב מרשם רופא.
השפעת מחסור בשינה
מחסור בשעות שינה אצל ילדים ומבוגרים עלול לגרום לבעיות הבאות:
בעיות קוגניטיביות - מחקרים הראו שמחסור בשינה מוביל לפגיעה בתפקוד השכלי. החל מתפקודי הקשב והריכוז וכלה בתפקודים רחבים יותר של עיבוד אינפורמציה, למידה וזיכרון, ופגיעה ביכולות מנטליות וקוגניטיביות.
בעיות התנהגותיות - קיים קשר בין בעיות שינה לבין בעיות התנהגותיות אצל ילדים וקשיים תפקודיים אצל מבוגרים. ייתכן שילד שנולד עם נטייה להתנהגויות בעייתיות, יפתח בגללן גם בעיות שינה. וסביר להניח שבעיות שינה מהותיות יגרמו חסך שינה שיגרום לכך שהילד יהיה עצבני, חסר סבלנות, באי שקט וקשה יותר לטיפול. לעיתים קיימים סימנים של היפראקטיביות אצל ילדים ומבוגרים כתוצאה מעייפות מצטברת ומחוסר שינה.
השמנה - מחסור בשעות שינה עלול להוביל להשמנה. מחסור בשעות שינה גורם להפרשת הורמונים מעוררי רעב, המובילים לאכילה רבה יותר ולהפרעה בתפקוד המטבולי של גוף האדם.
היחלשות של המערכת החיסונית - חוסר שינה עלול לגרום לגוף להיכנס למצב של כוננות ולחץ, ומגביר את הסיכוי של הגוף לפגיעה בריאותית ומחלות.
ירידה בריכוז ובזמן התגובה - חוסר שינה הוא גורם סיכון ישיר לתאונות דרכים ותאונות מסוגים שונים. חוסר בשינה מביא לירידה בשיקול הדעת ובמהירות התגובה ואף עלול להביא להירדמות במצבים לא מתאימים.
בעיות בגדילה - ייתכן שחוסר שינה עלול להוביל להאטת קצב הגדילה או לאי מימוש הפוטנציאל הגנטי של ילד.
שינה בתרבות
ממוזער|ציור של ילדה ישנה משנת 1871|שמאל|250px
ממוזער|250px|ילדות ישנות על האח (אלברט אנקר, 1895)
שינה בספרות
בספרות ובשירה לאורך דורות ניתנו התייחסויות רבות לנושא השינה, למעלותיה וההנאה ממנה אך גם התייחסות אליה כסמל לעצלנות. אחד מהציטוטים הנודעים בשבחי השינה הוא של הסופר הספרדי מיגל דה סרוואנטס בספרו דון קישוט:
אמונות ומנהגים
בתרבויות המערב המודרניות נהוגה שינה בנפרד, כשכל פרט ישן במיטה משלו, מלבד בני-זוג שישנים יחדיו. בימי הביניים, לעומת זאת, באירופה ובחלק מתרבויות המזרח, רווח המנהג שבו כל המשפחה ישנה יחדיו, או שההורים ישנו עם הילדים הקטנים וכל שאר הילדים ישנו יחדיו במיטה אחת.
לידלוף חקרה את הרגלי החיים של שבט אינדיאני בדרום אמריקה וספרה יצר תורת חינוך מערבית שמבוססת על הרגלי החיים האינדיאנים והיא מכונה "עקרון הרצף" התרגום הישיר של שם ספרה מאנגלית הוא "איך לגדל ילדים מאושרים". אחד מעקרונות היסוד של "עקרון הרצף" הוא עקרון הלינה המשותפת, כולם ישנים על מיטה אחת גדולה. כך הילדים אמורים לישון שינה רגועה יותר, בטוחה יותר וכתוצאה מכך גם לגדול להיות אנשים שלווים יותר ופחות חרדתיים. יש גם הטוענים שילדים שישנים רגוע יכולים לממש טוב יותר את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם מכיוון שהרוגע מאפשר לאינטליגנציה לגדול בצורה יעילה ביותר במהלך השינה.
ביהדות נחשבת השינה כמעין מוות קטן, "שינה אחד מששים במיתה", אך לשינה נועד תפקיד רוחני בכך שבמהלכה הנשמה שמתנתקת מהגוף, מבקרת בישיבה של מעלה ורוכשת ידע רוחני. לאחר השינה שורה על הידיים רוח רעה שאינה עוברת ללא נטילת ידיים שלוש פעמים. בסוכות חלק ממצוות סוכה הוא לישון בסוכה. בדורות האחרונים נוצר מושג חדש של גזל שינה - איסור מוסרי להפריע לשנתו של הזולת.
באירופה התפתחה אמונה טפלה לפיה אין לצלם אנשים ישנים משום הדמיון בין הישן למת והחשש שמא זה יהיה גורלו של הישן. מקורה של אמונה טפלה זו היא במנהג שהתפתח מוקדם יותר, גם הוא ממניעים של אמונה טפלה וכן ממניעים דתיים, לפיו מצלמים את המתים טרם קבורתם כאשר הם לבושים וישובים ומוצבים כאילו שהם ישנים. הצילום נועד לאפשר למתים חיי נצח בעולם הבא. המנהג אמנם כבר לא קיים (אלא כצילום המתים לצורכי הנצחה, בעיקר אצל נוצרים שנוהגים גם להציג את הגופות בארון תקופה מסוימת טרם הקבורה), אך האמונה הטפלה עדנה קיימת באזורים מסוימים אצל חלק מהאנשים.
שינה אצל בעלי חיים
ממוזער|חוטמן אדום ישן|255x255 פיקסלים
ממוזער|חתולה ישנה|259x259 פיקסלים
את מצבי השינה הנוירולוגיים קשה לזהות אצל בעלי חיים מסוימים. במקרים אלו ניתן להגדיר את השינה באמצעות מאפיינים התנהגותיים כמו תנועה מינימלית, תנוחות אופייניות, ותגובה מופחתת לגירוי חיצוני. בעלי חיים צמחוניים הנזקקים לתקופת ערות ארוכה כדי לאסוף ולצרוך את התזונה שלהם, בדרך כלל עשויים לישון פחות, מאשר טורפים בגודל דומה שמבזבזים פחות זמן על אכילה. סוסים ואוכלי עשב אחרים ישנים בדרך כלל בעמידה, אבל לרוב ישכבו לפרקי זמן קצרים במהלך שנת REM. בתלמוד מובא על שנת הסוס הקצרה שהיא "שיתין נשמין" (שישים נשימות). ג'ירף, למשל, צריך לנוח בשנת REM במשך כמה דקות בכל מחזור שינה. עטלפים מסוגלים לישון בזמן שהם תלויים במהופך. כמה יונקים ימיים וכמה ציפורים יכולים לישון כאשר חצי אחד של המוח ישן בעוד החצי השני ער.
ראו גם
תרדמת חורף
תרדמת קיץ
אורח חיים בריא
שינה בחלל
לקריאה נוספת
Sadeh, A., & Gruber, R. (1998). Sleep disorders. In T. Ollendick (Ed.), Comprehensive clinical psychology, 5., pp. 629-653. Oxford, England UK: Pergamon/Elsevier Science.
Wolfson, A. R., & Carskadon, M. A. (1998). Sleep schedules and daytime functioning in adolescents. Child Development, 73 (2), 405-417.
Wolfson, A.R. (1996). Sleeping patterns of children and adolescents: Developmental trends, sisruptions and adaptations. Child and adolescents psychiatric clinics of north America, 5, 549-568.
קישורים חיצוניים
ג'יימס ולאהוס, הכרה – רצח מתוך שינה, באתר סיינטיפיק אמריקן, 11 במרץ 2013
National Sleep Foundation
״פרק ישן״ - פרק על ההיסטוריה של חקר השינה בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
סרטונים בנושא שינה
טיפוס קצר שינה, באתר הערוץ האקדמי
To Sleep, Perchance to Dream - הסבר על שינה, גלי מוח וחלומות מתוך Crash Course Psychology
הערות שוליים
* | 2024-09-25T17:13:16 |
עוגב | עוגב (בלעז: אורגן; מיוונית: όργανον) הוא כלי מקלדת, בדרך כלל גדול מאוד, המפיק צליל מהרעדה של אוויר. אף כי קיימים עוגבים הקטנים מפסנתר, עוגב הוא כלי הנגינה הגדול בעולם, היות שעוגב ממוצע גדול בהרבה מכל כלי נגינה אחר.
שלא כמו כלי מקלדת אחרים כגון פסנתר, צ'מבלו וקלאוויקורד אשר צלילם מופק מרעידת מיתרים – הפקת הצליל בעוגב נוצרת מהרעדה של אוויר, כמו בכלי נשיפה מעץ. הצליל מופק בו על-ידי מפוח הנושף אוויר בצינורות. רוב העוגבים העתיקים נמצאים על קירותיהן הקדמיים או האחוריים של כנסיות. עוגבים רבים נמצאים באולמות קונצרטים.
מבנה
ממוזער|250px|צינורות של עוגב
מנגנון העוגב מורכב מסדרות רבות של צינורות השונים בעיצובם, בחומר שממנו הם עשויים ובפיות שלהם. בכל סדרה יש צינורות באורך שונה, דבר המשפיע על גובה הצליל הנוצר בהם.
יש בו מערכות קלידים אחדות (לרוב בין שתיים לחמש), הדומות לאלו של פסנתר, ומערכת דוושות נוספת המופעלת ברגליים. כל קליד שנלחץ (בידיים או ברגלים) משחרר שסתום הגורם לשליחת אוויר (שנידחס במפוח/ים) לתוך חליל אחד או יותר, מה שגורם לו/להם להשמיע צליל.
גודלו של העוגב נקבע על פי מספר החלילים המנגנים בו. החלילים מופעלים על ידי רגיסטרים המחוברים למערכת הקלידים, ואחראים על גון הצליל. כל רגיסטר מפעיל לפחות חליל אחד (לפעמים שלושה או אף חמישה) לכל קליד (61 חלילים למקלדת בת חמש אוקטבות). בעוגב הקטן ביותר מורכבים שלושה רגיסטרים בלבד, רגיסטר אחד אחראי על המקלדת הראשית, רגיסטר שני על המקלדת המשנית ורגיסטר שלישי על מקלדת דוושות. מאחר שהדוושות מנגנות ברוב המקרים את צלילי הבאס החלילים שלו הם גדולים וארוכים. בעוגב הגדול ביותר בעולם, באולם הכינוסים באטלנטיק סיטי בארצות הברית, יש למעלה מארבע מאות רגיסטרים, ולמעלה משלושים ושלושה אלף חלילים. את גודלו של העוגב ניתן למדוד במספר החלילים, או במספר המקלדות, או במספר הרגיסטרים השונים, ולכן יש קביעות שונות לגבי "העוגב הגדול ביותר בעולם". חלילי העוגב מאורגנים במספר מחלקות: חזיתית (great), זו המערכת העיקרית, נמצאת מול הנגן. ייתכנו עוד מספר מחלקות, והקטנה ביותר נמצאת מאחורי הנגן ובה נמצאים החלילים הקטנים יותר אשר משויכים למקלדת המשנית (positif אחורי). עוצמתם חלשה יותר והם מתאימים לליווי השירה.
היסטוריה
ממוזער|250px|העוגב מאחורי חלון הרוזטה בקתדרלת סואסון הגותית
ממוזער|250px|סזר פרנק מנגן בעוגב בבזיליקת קלוטילדה הקדושה
העוגב הוא כלי עתיק ביותר וגרסאות מוקדמות שלו היו נפוצות כבר בימי הביניים המוקדמים ואף לפניהם. קטסיביוס, שחי באלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה נחשב לממציא ההידראולוס, העוגב העתיק ביותר. בימי הביניים נשלטה המוזיקה הקלאסית על ידי הכנסייה הקתולית ולכן רוב העוגבים הותקנו בקתדרלות. העוגבים שימשו בתקופה זו בעיקר כדי ללוות מזמורים גרגוריאניים, אבל החל מהמאה ה-14 התפתחה הלחנה לעוגב ככלי עצמאי.
בתחילה היו היצירות לעוגב ריקודים ועיבודים של שנסונים פוליפוניים. במאה ה-15 נוספו אליהם צורות אלתוריות באופיין כמו הפרלוד. במאה ה-16 התעצמה ההלחנה לעוגב, בעיקר בסוגות הפוליפוניים, כמו קנצונה, ריצ'רקר, פנטזיה וכן יצירות המבוססות על חומר קודם (קנטוס פירמוס) שמקורו במנגינות כוראל (כוראל-פרלודים) או בשירי עם (וריאציות). צורות אלתוריות הוסיפו להתפתח, כמו הטוקטה, אשר התאפיינה גם בווירטואוזיות, כמו ביצירותיהם של קלאודיו מרולו, אנדראה גבריאלי, וג'ירולאמו פרסקובלדי.
לשיא השימוש וההכרה הגיע העוגב במוזיקת הבארוק ביצירותיהם של מלחינים כמו יוהאן סבסטיאן באך, גאורג פרידריך הנדל, ודיטריך בוקסטהודה. בתקופה הקלאסית נזנח העוגב מעט, אף על פי שיוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ואחרים חיברו יצירות עבורו. בתקופה הרומנטית חזרו וחיברו יצירות לעוגב ביתר וירטואוזיות, כתיבה "סימפונית" וכן מתוך רצון להחיות את מוזיקת העבר. ראוי להזכיר את יצירותיהם של פליקס מנדלסון, פרנץ ליסט, סזר פרנק, יוהנס ברהמס, רוברט שומאן ומקס רגר. מלחינים חשובים של יצירות לעוגב מהמאה העשרים: אוליבייה מסייאן, ג'רג' ליגטי, ארנולד שנברג, פרנסיס פולנק, פֶּטֶר אֶבֶּן ואחרים.
העוגבים המצויים באירופה הם מבחינה היסטורית המוקדמים ביותר הקיימים. עוגבים אלה נבנו על פי מסורות שונות ולכן צליליהם שונים. ישנם עוגבים גרמניים ועוגבים צרפתיים כמו גם ספרדים ואיטלקים. גון הצלילים בעוגבים אלה שונה זה מזה ובא לידי ביטוי במגוון הרגיסטרים הקיימים בעוגבים אלה. אי לכך, נדרשת מהנגן יכולת אסתטית המבוססת על ידע היסטורי כדי לבחור רגיסטרציה שתתאים לביצוע היצירות.
נגן עוגב המגיע לנגן קונצרט בצרפת ינגן על עוגב צרפתי. עוגב זה יהיה עשיר בחלילים בעלי גוון reed (חלילים עם עלה בתוכם), המהווים חיקוי לכלי נשיפה כמו קלרינט, אבוב ובסון. נגינת יצירות גרמניות על עוגב מסוג זה תאלץ את הנגן לבחור חלילים אשר יפיקו צלילים קרובים במיוחד לעוגבים הגרמניים, שבהם מגוון חלילי ה-reed נמוך ביותר. כך גם הפוך - נגן אשר ייתן רסיטל בגרמניה, ובתוכניתו יצירות צרפתיות, ייאלץ להשקיע מאמץ ומחשבה על מנת לבחור ב שתתאים לסגנון הצרפתי עם מגוון לא רחב של צלילים המאפיינים את הסגנון הזה.
יוהאן סבסטיאן באך, בכתיבתו לעוגב, ציין רק מעברים בין מקלדות ומעולם לא כתב רגיסטרציה ברורה ליצירותיו. בחירת הרגיסטרציה משתנה מעוגב לעוגב ולכן מקשה מאוד על הנגן.
העוגבים הגדולים ביותר
העוגב הגדול ביותר נמצא באולם הכנסים ברואדווק באטלנטיק סיטי, בניו ג'רזי. הוא בעל 449 משלבים ו-33,114 צינורות ושוקל כ-150 טון. לאחר שיפוצים לקראת שנת האלפיים - שוב ניתן לנגן בו.
העוגב השני בגודלו שעדיין פעיל נמצא באולם "גרנד קורט" בפילדלפיה שבפנסילבניה והוא העוגב השני בגודלו שנבנה אי-פעם. הוא בעל 462 משלבים ו-28,541 צינורות ושוקל 287 טון. עדיין מנגנים בו בתדירות קבועה.
ביהדות
בתנ"ך נזכר מספר פעמים המונח "עוגב" למשל: "וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." (בראשית ד כא), אך נראה שמדובר בכלי הדומה לכינור ואינו דומה לעוגב שבימינו.
התלמוד הבבלי (מסכת ערכין י ע"ב - יא ע"א) מספר על כלי נגינה בעל עשרה צינורות שהיה במקדש, ומזכיר בסוגיה זו כלי נוסף שנקרא "הרדולים" (בגרסאות מסוימות: הרדווליס), שמזכיר את השם היווני "הידראולוס" לעוגב העתיק - עוגב מים: "הרדולים היה במקדש. כלי נגינה בשם "מגרפה" מוזכר גם הוא במקדש: "עשרה נקבים היו בה (רש"י: ומכל אחד מהם יוצא צינור), כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר (צליל), נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר". במתניתא תנא (דעה אחרת): "ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר".
בקרב יהודים, העדות הראשונה להצבת עוגב בבית-כנסת מגיעה מבגדאד במאה ה-12. ב-1628 ידוע שעוגב שימש בטקס בבית-הכנסת הספרדי בוונציה; רבני העיר התנגדו לכלי בשל הקשרו הכנסייתי, בעוד שרבי אברהם שלמה גרציאני ממודינה התיר וכתב שאין בכך משום חוקות הגויים. במאות ה-17 וה-18 שימש עוגב בקבלת שבת ובטקסים אחרים בבית הכנסת מייזל בפראג, ואולי גם בבית-הכנסת אלטנוישול שם, אם כי הפעלתו נפסקה. ב-1818 הפך העוגב שנוי במחלוקת במיוחד בשל הצבתו ונגינה בו בשבתות, על ידי גוי של שבת, בהיכל בהמבורג, בית-הכנסת הרפורמי הראשון.
באיסורים שהוטלו על ההיכל על ידי עשרות רבנים מסורתיים, נקבע שהעוגב הוא בחזקת חוקות הגויים ואינו מותר בשימוש כלל, כשהפוסקים מתאמצים להפריך את התקדים בפראג. עוגב הוצב שוב בבית הכנסת "הספרדי" בעיר בשנות ה-1830. בשנות ה-1860 פרצה מחלוקת גדולה נוספת על הכלי כשרצו להכניסו לבית-הכנסת החדש של ברלין; הרב מיכאל זקש, שכיהן קודם בקהילה ה"ספרדית" בפראג, היה מוכן שישמש בחגיגות ובקבלות שבת אך לא בשבתות ובמועדים, והתפטר משלא התקבלה עמדתו. לבסוף, הפך העוגב למסמן-הגבול בין קהילות אורתודוקסיות וליברליות בגרמניה: כתבי-הסמיכה של חניכי הסמינר הרבני האורתודוקסי בברלין הכילו סעיף ביטול במקרה שהרב יסכים לכהן בבית-כנסת שהכלי יוצב בו. בצרפת, לעומת זאת, הצליחו רבני הקונסיסטוריה לקדם רפורמות בארחות בית-הכנסת תוך שמירה על קונצנזוס יחסי, וב-1856 התיר הרב הראשי שלמה אולמן באופן גורף שימוש בעוגב גם במועדים ושבתות על ידי גוי של שבת. רבים מבתי-הכנסת במדינה אימצו את הכלי עוד קודם, ואפילו ראש המחנה השמרני ברבנות הצרפתית, שלמה זאב קליין, אפשר שימוש מוגבל בעוגב בקהילתו בקולמר.
בישראל
ממוזער|שמאל|העוגב בכנסיית עמנואל במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו
בישראל כ-50 עוגבים. העוגב הגדול ביותר נמצא באוניברסיטה המורמונית בהר הצופים בירושלים. עוגבים נמצאים בכנסיות ומנזרים בירושלים וסביבתה, למשל כנסיית הדורמיציון, כנסיית אוגוסטה ויקטוריה וכנסיית הגואל בירושלים. בשטחי הרשות הפלסטינית יש עוגבים בבית לחם וברמאללה. יש עוגב במנזר השתקנים שבלטרון. ביפו יש מספר עוגבים, כמו למשל בכנסיית עמנואל. בחיפה יש מספר עוגבים: במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה, במנזר הכרמליטים בסטלה מאריס, ובכנסיית בית הספר האנגליקני "יוחנן הקדוש". בכנסיות נצרת יש מספר עוגבים. בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב יש שני עוגבים. בזכרון יעקב נחנך עוגב חדש בשנת 2014 באולם הקונצרטים במתחם לאמנויות "אלמא".
רשימת העוגבים המלאה מופיעה באתר חובבי העוגב בישראל.
קיימים מספר עוגבים בבתים פרטיים בישראל.
מוזיקה ישראלית לעוגב היא מועטה ביותר ואפשר לציין למשל יצירות מאת פאול בן-חיים, יוסף טל, יורם פפוריש, גיורא שוסטר, יוסף דורפמן, עמי מעייני, רמי בר-ניב ורומן קרסנובסקי.
בונה העוגבים היחיד בישראל היה גדעון שמיר, אותו החליף בינואר 2022 אורי שני.
גלריה
קישורים חיצוניים
עמותת חובבי העוגב בישראל
פליקס מנדלסון-ברתולדי - פרק הפינאלה מתוך סונטה מספר 1 לעוגב, בביצוע מרי פרסטון (נגנית העוגב של התזמורת הסימפונית של דאלאס), באתר יוטיוב
העוגב בקתדרלת נוטרדאם בפריז, 2013, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלי נשיפה
קטגוריה:כלים אותנטיים
קטגוריה:כלי מפוח | 2024-09-13T07:13:53 |
שירה בציבור (ישראל) | 250px|ממוזער|שמאל|אפי נצר מנחה שירה בציבור, 2013
שירה בציבור של זמר עברי היא מנהג רווח בישראל. לצד ריקודי עם, מקיף המנהג מגזר רחב באוכלוסיית המדינה ומעשה זה הפך להיות אחד מסממני החברה הישראלית ואף רווח בקהילות הישראלים בחו"ל, החל מימי היישוב וכלה בימינו.
ישנן ידיעות על מנהג של שירה בציבור בארץ ישראל עוד בראשית המאה ה-20, אז שרו על הגורן, לאחר סיום העבודה החקלאית. מלחינים באותה תקופה (דוגמת מרדכי זעירא ודניאל סמבורסקי) הפיצו את שיריהם באירועים בהם התכנס הציבור ושרו בצוותא. הם לימדו את הקהל משיריהם החדשים כשהם חוזרים על שורות השיר ואף השתמשו בשירונים לשם כך.
לאחר קום המדינה, היו סולימאן הגדול ורעייתו שרה כהן מחלוצי השירה בציבור בישראל.
עם התפתחות כלי התקשורת ההמונית (הרדיו והטלוויזיה), חדלה השירה בציבור להוות כלי חשוב להפצת שירים, אך הפכה להיות חלק מההוויי הלאומי.
האנתולוגיה "ציוניוני הדרך", בהוצאת "רשות השידור, חטיבת התוכנית הקלות ברדיו" והוצאת הקיבוץ המאוחד, כוללת 232 שירים אהודים שנהגו לשיר בציבור בין 1948 ל-1978, ומבטאת את רוח התקופה ואת הטעם התרבותי והמוזיקלי של מגזרים רחבים בחברה הישראלית באותה עת.
עד השנים האחרונות השרים בציבור היו בעיקר מבוגרים, ששרו שירים נוסטלגיים, כגון השירים של הלהקות הצבאיות והשירים הוותיקים יותר של נעמי שמר, סשה ארגוב, משה וילנסקי, דוד זהבי, חיים חפר ועוד. הופעות השירה בציבור הונהגו בידי מנחה ולוו בשירונים או בשקופיות עם מילות השירים. ממחקר בזמר העברי שנערך על ידי ד"ר טלילה אלירם מהמחלקה למוזיקה של אוניברסיטת בר-אילן עולה, כי השיר שנחשב על ידי המשתתפים באירועי השירה בציבור כשיר שהוא "הכי ארץ ישראל" היה "על כל אלה" של נעמי שמר.
בשנים האחרונות רווח מודל חדש של שירה בציבור, בו נוטלים חלק צעירים רבים, הכולל שירים מעודכנים, שירי רוק, שירים מזרחיים ואף ריקוד על שולחנות.
אירוע תרבותי שהפך למסורת ביישובים רבים בישראל בתחילת שנות ה-80 הוא ערב שירי לוחמים. ערבים אלה מבוססים על שירה בציבור של שירי לוחמים וסיפורי לוחמים, משולבים עם שירי נוסטלגיה ושירי תקווה ושלום. כן גדל מספרם של ערבי הזיכרון לחללי צה"ל המצוינים באמצעות אירועי שירה בציבור, כדוגמת האירוע "שרים בכיכר" בתל אביב.
שירה בציבור באמצעי התקשורת
קול ישראל ארגן והקליט מופעים רבים של שירה בציבור החל משנות השישים. נוהג השירה בציבור קיבל ממד נוסף, כשבערוצי הטלוויזיה השונים הועלו תוכניות הקשורות לנושא החל משנות השבעים.
בשנות השמונים הובילה שרהל'ה שרון תוכניות שירה בציבור ששודרו בערוץ הראשון, בה צולם הקהל שר ממבחר הזמר העברי והתארחו בהם גם זמרים ידועים.
בשנים 2002–2004 הנחה יוני רועה את התוכנית "שירה בשידור", בהשתתפותם של זמרים רבים, כששולחן ענק בצורת גיטרה משמש תפאורה עיקרית לתוכנית. התוכנית שודרה בערוץ הראשון.
גם חידוני הזמר העברי, שופע הפרסים לידענים ומיטיבי השיר, זכה להצלחה רבה, הן ברדיו והן בטלוויזיה.
בערוץ 2 שודרה התוכנית "לא נפסיק לשיר" – חידון מוזיקלי הכולל גם שירה בציבור.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:פנאי
קטגוריה:מוזיקה ישראלית | 2024-08-17T12:39:28 |
יוסף קמחי | רבי יוסף קמחי (ריק"ם) (1105 – 1170 בערך) היה פרשן ומבקר מקרא יהודי וכן הוא מדקדק חשוב. כמו כן, הוא התפלמס עם הנצרות. הוא גם כתב שירה ותרגם יצירות פילוסופיות מערבית לעברית.
ריק"ם נולד בספרד המוסלמית, ובעקבות רדיפות המואחידינים, (1148), הוא נמלט עם משפחתו לפרובנס שבדרום צרפת, והתיישב בעיר נרבונה (נרבון) – שם הוא חי עד סוף ימיו.
רבי יוסף קמחי הוא אביהם של רבי משה קמחי (רמ"ק)ר' משה קמחי כתב את 'מהלך שבילי הדעת' וכן את ספר התחבושת. היות שרד"ק התייתם בגיל צעיר, הוא שימש לו כרב, והוא מכונה בפי רד"ק 'אחי מורי'. ורבי דוד קמחי (רד"ק), וכן רבם של רבי מנחם בן שמעון מפוסקייר, שלמה בן יצחק הנסיה, ויוסף אבן זברה.
מקורות השפעתו של ר' יוסף קמחי
רבי יוסף קמחי התחנך על ברכי פרשנות הפשט, שפיתחו המדקדקים של ימי הביניים, במגעם עם העולם הערבי-מוסלמי. בין האישים שהשפיעו על יצירתו נמנים: מנחם בן סרוק, דונש בן לברט, יהודה חיוג', יונה אבן ג'נח, יהודה אבן בלעם, משה הכהן אבן ג'קטילה, ואחרים. בנוסף לכך, הוא נעזר בידיעותיו בערבית, בתרגומים הארמיים, בל"ב מידות של רבי אליעזר ורבי יוסי הגלילי, במסורה, בספרי הלקסיקוגרף הקראי דוד בן אברהם, וכן בחיבוריו הדקדוקיים של הרב סעדיה גאון.
בעבודתו הפרשנית והפילולוגית ריק"ם שילב מהתובנות של הדקדקנים שקדמו לו, אך הוא לא נמנע מלבקר אותם ולהתפלמס אתם. כמו כן, לא רק שהוא ליקט וסינן את דבריהם, אלא הוא בעצמו חיבר פירושים מקוריים על טהרת הפשט.
פירוש ריק"ם למקרא
רבי יוסף קמחי כתב פירוש על כל המקרא כמעט. את שמות פירושיו קרא בשמות המופיעים בתורה: לפירושו על התורה הוא קרא "ספר התורה", ולפירושו על הנביאים קרא "ספר המקנה". מלבד פירושיו למשלי ולאיוב, רק חלק קטן מפירושיו שרדו. ואולם רבים מפירושיו משוקעים בעבודתו הפילולוגית ובעיקר בכתבי בנו רבי דוד קמחי – הנוהג להביאם בשם 'אדוני אבי ז"ל'. כמו כן, מצטטים אותו רמב"ן (בראשית א:כו); בעל הספר 'אמונה וביטחון' (פרקים כג, כו); וכן בעל הטורים לחומש, רבי יצחק בן יהודה הלוי (מחבר פענח רזא), רבי אברהם זכות בספרו 'יוחסין השלם' ועוד. סבורים שפרשנותו לא התפרסמה כי היא לא הודפסה במקראות הגדולות.
בפרשנותו למקרא, ריק"ם עושה שימוש בכלים דקדוקיים וטקסטואליים, שהוא רכש מקודמיו 'הפשטנים' וממגעיו עם העולם המוסלמי והנוצרי. אלו כוללים יישום של כללי הדקדוק והתחביר וכן מידות ההיגיון על המקרא – ראציו ואוקטוריטס, כלשון הרטוריקנים הנוצריים של תקופתו. ראוי לציין כי אף כי בנרבון עירו התקיים מרכז יהודי, שבו התפתחה פרשנות דרשנית – בידי ר' משה הדרשן ובנו ר' יהודה מטולוז – ריק"ם לא שאב השראה ממנו. רק בפירושו למשלי, משולב פירוש דרשני במידה מועטה – וזאת מפאת העובדה שאין קשר של משמעות בין פסוקי משלי. כמו כן, אף כי בכתביו הוא משלב הגות פילוסופית בת זמנו, מעטות בו הן ההשפעות המיימוניות בפירושיו. בניגוד לנעשה בזמנו, ריק"ם גם התרחק מהאלגוריה - וזאת אף בפירושו לשיר השירים. בפירושו לאיוב, לא רק שהוא התרחק מהאלגוריה, אלא אפילו את השטן המזמין התייחסותו מיסטית, הוא פירש באורח רציונלי - כדרכו של הרב סעדיה גאון.
בדומה לשאר המדקדקים, ריק"ם התייחס במלוא הרצינות לניקוד ולטעמי המקרא. כמו כן, הוא הצביע על תופעה נרחבת של חסרון מילים ואותיות בטקסט המקראי – ועל כן הוא הרבה לפרש את המקרא, 'בדרך החיסכון' – על פי תערו של אוקהאם. מקוריותו באה לידי ביטוי בכך שהוא לא קיבל את הטקסט המקראי ככזה ראה וקדש - לעיתים באופן לא מוצדק. ברוח זו טוען גיל:
בניגוד למקובל בזמנו, ריק"ם לא חיבר מבוא לפירושיו או ניסח מתודולוגיה פרשנית. יחד עם זאת, באמצעות בניו, ריק"ם הנחיל פרשנות המכונה 'ממוצעת': פרשנות זו מתאפיינת בכך, שמבלי להתרחק ממסורת התורה שבע"פ, היא בכל זאת צמודה לדרכי הפילולוגיה, 'הביקורת המקראית' ומושגי המדע של ימיו. היא כאמור גם מתאפיינת בחוסר תלותה בפרשנות הדרש ובפילוסופיה של הרמב"ם – בנות זמנם.
ריק"ם המתרגם ספרי הפילוסופיה
ריק"ם תרגם לעברית של יצירות פילוסופיות ערביות, ויש הסבורים כי הוא השתייך לאסכולת המתרגמים של טולדו, שעסקה בתרגומים מהערבית ללטינית ולספרדית. הוא תרגם את 'חובת הלבבות' לר' בחיי אבן פקודה וכן תרגם את מבחר פנינים לאבן גבירול תחת השם 'שקל הקודש'. על סמך חָכְמוֹת, בָּנְתָה בֵיתָהּ; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. (משלי ט 1), הוא סבר שהאמונה באל מבוססת על חמשת החושים, על ההיגיון וכן על 'הגדת המגידים', שהיא למעשה המסורת.
ריק"ם המדקדק והפייטן
ריק"ם המדקדק ניכר בכל ספריו – כולל בפירושיו למשלי ואיוב. הוא כתב שני חיבורים בתחום הדקדוק: "ספר זיכרון" ו"ספר הגלוי", שבהם הוא מעביר את כובד המשפט של פרשנות המקרא מהדרש לפשט.
"ספר זיכרון" הוא ספר דקדוק מקיף ושיטתי. הוא נודע בעיקר בשל החלוקה לתנועות קטנות וגדולות, שהיא חידוש של ריק"ם, שככל הנראה הושפע מהדקדוק הלטיני. לחלוקה זו נתנו סימן: – התנועות הגדולות, – התנועות הקטנות.
"ספר הגלוי" הוא חיבור דקדוקי ופרשני. הוא כולל בחלקו הראשון הכרעות במחלוקות לשוניות שבין מנחם ודונש, וכן מתייחס להכרעותיו של רבנו תם בין שני החכמים הנ"ל. חלקו השני כולל השגות חדשות כנגד מנחם.
רי"קם כתב את כל ספריו בעברית. בדומה לראב"ע חברו, הוא תרם בכך להעברת הבלשנות הספרדית ליהודי אירופה הנוצרית שלא דברו ערבית.
מלבד חיבורים אלו, ריק"ם חיבר קובץ משלים בשם "שקל הקודש", ספר אמרי מוסר מחורזים בעשרים ושניים שערים כמניין אותיות התורה, המבוסס בחלקו על "מבחר הפנינים" מאת רבי שלמה אבן גבירול.
בתחום הפיוט ידועים שני פיוטים שהוא כתב: "יום שבת זכור" ו"יום שבת שמור". הפיוטים נועדו להרחיב את ברכה מעין שבע בתפילת ערבית של שבת. בכך הוא היה לפייטן הראשון הידוע שחיבר פיוטי מגן אבות, ולכן הוא נחשב למחדש סוג זה. "יום שבת זכור" זכה לתפוצה רבה באשכנז המערבית, ונאמר עד היום בקצת קהילות כשיום שני של שבועות חל בשבת.
ויכוח עם הנוצרים
פירושיו של ריק"ם למקרא, ברבים מהמקרים מתייחסים פרשנות הכריסטולוגית, ומתפקדים כמעין תשובות לטענות הנוצרים המבוססות על 'העדויות' (TESTIMONIA).
סבורים שרבי יוסף התווכח בפולמוסים פומביים עם הנוצרים, והושפע מהוויכוחים שהתקיימו באותה העת בין הנוצרים למינים הקתארים. לא מן הנמנע כי ויכוחים אלו השפיעו על פירושיו המקראיים, שהם פשטיים באופיים ומרוחקים מהפרשנות האלגורית שהייתה נהוגה אצל הנוצרים.
ספר הברית
"ספר הברית" המיוחס לריק"ם חובר כנראה כדי לשמש מדריך למתפלמסים היהודים עם הנצרות - בדומה ל-'מלחמות השם', לרבי יעקב בן ראובן (ריב"ר), שהוא בן תקופתו. מדברי ריק"ם הוא נכתב לבקשת תלמידיו. בהקדמתו לחיבור כך כותב ריק"ם:
מהאמור לעיל עולה כי 'ספר הברית' נכתב במגמה לחזק יהודים החשופים לתעמולה הנוצרית ('חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות [...] לב חזקו אל תיראו [...]. ואתם חזקו ואל ירפו ידיכם. חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'). יחד עם זאת, הוא מופנה לא רק כנגד 'מינים' אלא גם כנגד 'אפיקורסים' – כלומר חוגים יהודיים, אשר על דרך הפילוסופיה, התרחקו מהזרם המרכזי ביהדות.
החיבור כתוב במתכונת של דו-שיח בין מאמין למין. ספר הברית מגיב לטענות הנוצריות על דרך ה-RATIO וה-AUCTORITAS; ונעשה בו שימוש בכלים מהרטוריקה הסכולסטית הנוצרית, כדי להילחם בטענות שהעלו נוצרים.י"ר גרסון, ביקורת תרגום הוולגטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי-הביניים: תובנות תרגום 'מודרניות', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשס"ד. מהחיבור היהדות מצטיירת כרציונלית, ואילו הנצרות כאי-רציונלית.
בין נושאי הוויכוח נמנים ההתלבשות בבשר של האל (INCARNATION), עניין השילוש (TRINITY). קיימת רציונליזציה של האנתרופו-מורמיזמים המצויים במקרא. קיימת שלילה לטענה שהנוצרים הם ה-VERUS ISRAEL (עם ישראל האמיתי) – כלומר העם הנבחר. המתפלמס מנגיד בין היהודי שחייו מוקדשים ללימוד, לעשיית הטוב והצדק ולעבודת ה' לבין אורח החיים הנוצרי האלים. כנגד זה המין מעלה את הטענה שהיהודים גובים ריבית, אף כי קיים איסור על כך מהתורה. כמו כן, הוא טוען שקיימים בנצרות אנשים שמתנזרים, המקדישים את חייהם לעבודת האל. כנגד זה, ריק"ם מתאר את החופש המיני הקיים בין הנזירים, למרות נדריהם לפרישות. ריק"ם גם תוקף את פולחן הצלמים והתמונות, המנוגד לכתוב בתורה. המין עונה לעומת טענות היהודים, שאלו דבקים לאות ולא לרוח - כלומר דבקים בפשט (LETRA) ולא באלגוריה (FIGURA).
בין הפסוקים שקיימת התייחסות אליהם נמנים בראשית א 2, א 26, יח 1; דברים יח 15; ישעיהו ז 14, ט 5; תהילים כב 2, עב, פז 4, קי; דניאל ט 24. כל אלו הם פסוקים כריסטולוגיים – וכלומר מתנבאים על הנצרות. במקצת הדיונים ריק"ם מתייחס לעיוותי הוולגאטה, להירונימוס וכן לאוריגנס.
ספר הברית לא נתגלה עד כה בכתב יד, והוא ידוע רק מגרסתו שבדפוס בקובץ 'מלחמת חובה' (קושטא ת"ע). לדעת רוב החוקרים אין הוא עשוי עור אחד; והחלק השני המיוחס לריק"ם כנראה לא נכתב על ידו.
ראו גם
תור הזהב של יהדות ספרד
מדקדקי העברית בימי הביניים
לקריאה נוספת
שמעון אפנשטיין, עיון וחקר, הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ו
ספר זיכרון לרבי יוסף ברבי יצחק בן קמחי, הוציא לאור עם הערות בנימין זאב בכר, ברלין תרמ"ח
א' תלמג', ספר הברית, הוצאת ביאליק, ירושלים תשל"ד
א' תלמג', פירושים לספר משלי לבית קמחי, הוצאת מאגנס.
יעקב גיל, רבי יוסף קמחי כפרשן המקרא, בית מקרא כרך יט, חוברת ב (טבת-אדר תשל"ד), ע' 285-265.
יעקב גרסון, ביקורת תרגום הוולגאטה בכתביהם הפולמוסיים של הקמחים מימי הביניים, תובנות תרגום מודרניות, עבודת מסטר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד
E. Talmage, The book of the covenant of Joseph Kimhi, The Pontifical Institute of Medieval studies, Toronto 1972, pp9-26
קישורים חיצוניים
כתבי רבי יוסף קמחי
שקל הקודש - קובץ משלים
מאמרים עליו
י' גיל, רבי יוסף קמחי כפרשן המקרא, בית מקרא נז, טבת-אדר תשל"ד
י' גיל, רבי יוסף קמחי, ספריו והשפעתו,
יעקב גרסון, ביקורת על הוולגאטה ב-'ספר הברית' של ר' יוסף קמחי, עבודת מסטר, אונ' בר-אילן, תשס"ד
הערות שוליים
קטגוריה:חכמי פרובנס
קטגוריה:מדקדקי העברית בימי הביניים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים צרפתים
קטגוריה:משוררים יהודים צרפתים
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:יהודים ספרדים
קטגוריה:יהודים הקבורים בצרפת
קטגוריה:נרבון: אישים
יוסף
קטגוריה:ילידי 1105
קטגוריה:נפטרים ב-1170
קטגוריה:פייטני פרובנס וקטלוניה | 2024-10-18T10:47:17 |
משה קמחי | רבי משה קמחי (1127 בקירוב – 1190) היה מדקדק, פרשן מקרא ופייטן במאה ה-12. קמחי היה בנו של רבי יוסף קמחי ואחיו הבכור של רבי דוד קמחי (רד"ק). קמחי נולד בספרד וחי בפרובאנס שבדרום-צרפת, אזור שהושפע מהתרבות היהודית-ספרדית. שנת לידתו אינה ידועה בבירור. נודע כי הוא גידל וחינך את אחיו הקטן, דוד קמחי, והשפיע עליו בדרך הפרשנות.
חיבוריו
כמו אביו, רבי יוסף קמחי, גם משה קמחי כתב פירושים למקרא על דרך הפשט וכיום יש בידינו פירושיו לספרי משלי, איוב, עזרא ונחמיה. בנוסף לפירושים אלה כתב קמחי שני חיבורים בנושא הדקדוק העברי: "מהלך שבילי הדעת" (ר"ת משה) – ספר ללימוד יסודות הדקדוק ונטיית הפועל, והספר "שכל טוב". פירושיו למקרא מבוססים על הדקדוק, אם כי הוא שילב בהם גם פילוסופיה של ימי הביניים.
השפעתו בתחום הדקדוק
בעוד מבחינה תאורטית נשען רמ"ק על העקרונות המבוססים של חיוג' וממשיכי דרכו, דוגמת ההכרה בשורש השלשי, הבחנה ביו שורשים שלמים לעלולים, מיון מרכיבי הפועל לגוף, זמן, מין ומספר, ועוד, שימש רמ"ק כפורץ דרך מבחינה פדגוגית והתווה את דרכה של הוראת העברית למשך שנים רבות, כולל עד ימינו ממש.
נקודות עיקריות בהן השפיע רמ"ק על הוראת הדקדוק:
בשונה מקודמיו אשר סיכמו את כללי הנטייה של הפועל באמצעות כללים מנוסחים, השתמש רמ"ק לשם כך בטכניקה של פרדיגמות מדגימות אותן סידר באופן נפרד לפי הגזרות השונות. שיטה זו הפכה לשיטה העקרית של הוראת הנטייה של הפועל והשם.
סדר הבניינים אותו קבע: קל, נפעל, פיעל, פוּעל, הפעיל, הפעל, (פּוֹעֵל), התפעל. זהו הסדר הנוהג עד היום (אם נתעלם מבניין פּוֹעֵל הקדום), כידוע.
השימוש בשורש פק"ד כשורש מדגים למשקלי שמות העצם (כיום נהוג להשתמש בשמות בשורש קט"ל).
נקודות עיקריות אלו נקלטו בספרו הפופולרי של אחיו הצעיר ר' דוד קמחי (רד"ק) 'מכלול' והתפשטו משם עוד יותר.
עדות להשפעתו הרבה בתחום ההוראה היא היות ספרו "מהלך" ספר הדקדוק העברי הראשון שנדפס (מנטובה רמ"ח) והמספר הרב של המהדורות שנדפסו ממנו (עשרים במספר לפחות).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חכמי פרובנס
קטגוריה:פרשני המקרא
קטגוריה:מדקדקי העברית בימי הביניים
קטגוריה:יהודים הקבורים בצרפת
משה
קטגוריה:נפטרים ב-1190 | 2024-06-03T19:43:07 |
פסחא | הפָּסְחַא (מיוונית: Πάσχα) הוא חג נוצרי המציין את תחיית ישו, על-פי האמונה הנוצרית, ביום השלישי לאחר שנצלב ונקבר בירושלים. חג הפסחא נחוג בכל הכנסיות הנוצריות, אולם בתאריכים שונים. הוא נחגג תמיד ביום ראשון בשבוע, ותמיד סמוך לתחילת האביב.
השבוע הקדוש, הוא השבוע האחרון של 40 ימי הצום, מתחיל ביום ראשון של הדקלים ומסתיים ביום ראשון לאחר מכן, שהוא יום חג הפסחא והיום בו ישו קם לתחייה. ברוב מדינות אירופה, בניגוד לארצות הברית, מקובל להאריך את חג הפסחא ולחגוג במשך יומיים – יום ראשון ושני בשבוע.
פסחא הוא החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנוצרי (אם כי מעט זרמי שוליים זעירים, כמו הקווייקרים, לא מציינים אותו). החג מוכר כחג רשמי ברוב המדינות בעלות מסורת נוצרית, ומלבד טקסים לכבוד תחיית ישו, נהוגים בו טקסים ומשחקים לכבוד תחילת האביב.
סיפור צליבתו ותחייתו של ישו
סיפור צליבתו ותחייתו של ישו מופיע באוונגליונים של הברית החדשה. על פי המסופר בהם:
הגעתו של ישו לירושלים: ישו הגיע לירושלים ביום ראשון, הנקרא כיום "יום ראשון של הדקלים", לכבוד חג הפסח.
הסעודה האחרונה: מספר ימים מאוחר יותר, ביום חמישי בערב, התקיימה סעודתו האחרונה של ישו, שעל פי המקובל הייתה למעשה סדר פסח. יום זה מכונה "יום חמישי הקדוש".
המאסר והמשפט: מאסרו של ישו, משפטו בפני הסנהדרין ובפני פונטיוס פילטוס התקיימו באותו לילה. המאסר הוא השלב הראשון בפסיון של ישו. במהלך אירועים אלו, התכחש פטרוס לישו שלוש פעמים.
הצליבה והקבורה: למחרת, ביום שישי, ישו נצלב ונקבר לקראת כניסת השבת. יום זה מכונה בחלק מהשפות "יום שישי הטוב" או "יום שישי הקדוש".
התחייה: יומיים לאחר מכן, ביום ראשון, גילו חסידיו של ישו כי הוא קם לתחייה. יום זה הוא חג הפסחא ונחוג תמיד ביום ראשון בשבוע בתחילת האביב.
התקופה שקודמת לימים אלה היא תקופת אבל שמאופיינת בצום חלקי, המכונה "לנט" (Lent) או "התענית". הצום מסתיים ביום ראשון, יום התחייה.
שם החג
פסחא הוא שמו של חג הפסח בשפה הארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב הנוצרים הראשונים. ממנה הועתק שמו ליוונית (Πάσχα) וללטינית (Pascha) וכך שמו גם כיום בשפות רומאניות – בצרפתית: Les Pâques, בספרדית: Pascua, באיטלקית: Pasqua.
מקור שמו האנגלי של החג, Easter, הוא בשם הגרמני לחג, Ostern. ייתכן שמקורו של שם החג בחלק מהשפות הגרמאניות (והאנגלית בתוכן), הוא בשמה של האלה "אוסטרה" (Eostre), וייתכן כי שם החג הוא על שם חודש האביב הראשון שהיה קרוי "אוסטרמונאט" (Eostremonat), על שם האלה שסמלה את בוא האביב. לחג הנוצרי נתלוו סממנים פגאנים הקשורים בפולחן האלה, למשל סיפור הארנבת המטילה ביצים שמקורו באלה המצוירת לפעמים עם ראש ארנבת ובביצים שהן סמל לפריון.
פסחא בנצרות המערבית
שמאל|ממוזער|250px|הנשים בקבר מגלות כי ישו קם לתחייה. איטליה, 1441
בנצרות המערבית הקתולית חג הפסחא מסמל את תום ארבעים ימי התענית ("לנט"). זוהי תקופה של צום חלקי שבו נמנעים ממזונות מסוימים כדוגמת בשר, ממתקים ויין, ונוהגים חזרה בתשובה. הצום הוא לזכר האירועים שקדמו לצליבת ישו, ומגיע לשיאו ב"יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש") שבו נהוג צום חמור יותר (מותרת רק אכילת לחם ושתיית מים) לזכר הצליבה עצמה. היום הראשון של הצום הוא יום רביעי בשבוע, המכונה יום רביעי של האפר. כיוון שבימי ראשון לא מקובל לצום, נמשכת תקופת הצום 46 ימים, אם כי הצום עצמו חל ב-40 ימים מתוכם בלבד.
על פי המסורת הנוצרית הימים שלפני חג הפסחא הם ימים מיוחדים. יום ראשון שלפני הפסחא הוא "יום ראשון של הדקלים" (או "יום ראשון של כפות התמרים"). שלושת הימים לפני הפסחא הם: "יום חמישי הקדוש" (באנגלית: Maundy Thursday), "יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש", באנגלית: Good Friday) ו"יום שבת הקדוש" (או "יום שבת השקט", באנגלית: Holy Saturday).
הימים מנציחים מאורעות בימיו האחרונים של ישו, כפי שמתוארים באוונגליונים: כניסתו לירושלים ("יום ראשון של כפות התמרים", כיוון שעל פי המסורת הנוצרית נתקבל ישו בנפנוף כפות תמרים על ידי תושבי העיר), הסעודה האחרונה (יום חמישי הקדוש) והצליבה (יום שישי הטוב). יום שישי הטוב, יום שבת הקדוש ו"יום ראשון של פסחא" קרויים לפעמים "טרידואום" (Triduum – "שלושה ימים" בלטינית).
במדינות אירופה, ובארצות נוצריות אחרות, חג הפסחא נחוג במשך יומיים – החג שעיקרו ביום ראשון נמשך גם ליום שני, המכונה לפיכך "יום שני של פסחא". בארצות הברית נוהג זה אינו מקובל, מלבד קהילת יוצאי פולין החוגגת את "יום שני הרטוב" (שמיגוס-דינגוס – Śmigus-Dyngus) הנהוג בפולין, בו מקובל שאדם מרטיב את הנערות שמוצאות חן בעיניו ואף מכה אותן בענף הקרוי Pussy willows.
שבעה שבועות בדיוק אחרי הפסחא נחוג ה"פנטקוסט" – חג השבועות הנוצרי.
פסחא בנצרות המזרחית
ממוזער|שמאל|250px|ישו קם לתחייה. יוון, המאה ה-16
בנצרות המזרחית קיימות שתי תקופות תענית, אחת בפסחא ואחת בחג המולד. התענית שלפני חג הפסחא קרויה "התענית הגדולה".
מיד לאחר יום ראשון החמישי בתקופת התענית הגדולה – מתחיל שבוע כפות התמרים, המסתיים ביום שבת של לזרוס. רשמית התענית מסתיימת בשבת של לזרוס, אך הצום נמשך בשבוע שאחריו.
למחרת השבת של לזרוס מגיע יום ראשון של כפות התמרים, השבוע הקדוש, שבת האור ולבסוף חג הפסחא ושבירת הצום לאחר התפילה.
השבוע שלאחר הפסחא קרוי "השבוע הזוהר", שבו אין צמים גם לא בימים רביעי ושישי (ימי צום גם בימות השנה הרגילים).
מנהגי החג
בארצות שונות התפתחו מנהגים שונים הקשורים לחג. כך למשל הזכות של נשים להכות את בעליהן ביום השני ולהפך ביום השלישי, הדלקת מדורות לשם שריפתו של יהודה, או משחקי כדוריד. מקורם של רוב המנהגים האלה בחגיגות האביב שהיו נהוגות באירופה לפני עידן הנצרות (ראו להלן).
ממוזער|ימין|250px|במקומות רבים נהוג לקיים תחרות ילדים לאיסוף ביצי פסחא
לחגיגות פסחא נלווית גם משמעות כלכלית: נמכרים בו דברי מתיקה כגון ביצי פסחא משוקולד, ארנבי פסחא משוקולד וממרשמלו, סוכריות גומי וכרטיסי ברכה. תהלוכות ה"פרוססיון" הן מוקד משיכה לתיירים.
בארצות הברית קיבל החג אופי חילוני, כך שלמרבית האמריקנים הפעילות העיקרית בחג היא קישוט ביצים, שבעקבותיו מתקיים ביום ראשון משחק דמוי "חפש את המטמון" בו אוספים הילדים ביצים שהוחבאו בבתים או בחצרות. אגדות הילדים מספרות שארנבת חג הפסחא (Easter Bunny) מחלקת ביצים וממתקים אחרים בסלסלת קש, הממתינה לילדים בבוקר יום ראשון של פסחא. מקור הסיפור על הארנבת המטילה ביצים הוא גרמני פגאני (ראו לעיל בהסבר על שם החג). באוסטרליה נחשבת הארנבת ל"מכת טבע" ואין היא פופולרית, ולכן נעשה ניסיון להחליף את הארנבת בחיית הכיס וולבי ענק הפופולרית יותר (וולבי הפסחא).
במדינות בהן נהוג לחגוג את פסחא גם ביום שני מקובל להתיז מים על אנשים, זכר למנהג לפיו התיזו מים קדושים על הבתים והמזון לברכה. כמו כן מקיימים תחרויות של גלגול ביצים.
בין המאכלים האופייניים לחג ניתן למנות את ביצי הפסחא, ביסקוויט פסחא (באנגליה) וקולוראקיה (ביוון).
המועד שבו נחוג חג הפסחא
מועדי פסח ופסחא שנה פסח פסחא בכנסיות המערביות פסחא בכנסיות המזרחיות20018 באפריל 15 באפריל200228 במרץ31 במרץ5 במאי200317 באפריל20 באפריל27 באפריל20046 באפריל11 באפריל200524 באפריל27 במרץ1 במאי200613 באפריל16 באפריל23 באפריל20073 באפריל8 באפריל200820 באפריל23 במרץ27 באפריל20099 באפריל12 באפריל19 באפריל201030 במרץ4 באפריל201119 באפריל24 באפריל20127 באפריל8 באפריל15 באפריל201326 במרץ31 במרץ5 במאי201415 באפריל20 באפריל20154 באפריל5 באפריל12 באפריל201623 באפריל27 במרץ1 במאי201711 באפריל16 באפריל201831 במרץ1 באפריל8 באפריל201920 באפריל21 באפריל28 באפריל20209 באפריל12 באפריל19 באפריל202128 במרץ4 באפריל2 במאי202216 באפריל17 באפריל24 באפריל20236 באפריל9 באפריל16 באפריל202423 באפריל31 במרץ5 במאי202513 באפריל20 באפריל
לחג הפסחא ולמועדים הסמוכים לו אין תאריך קבוע בלוח הגרגוריאני. הנוצרים הראשונים ראו חשיבות בשמירת מועד החג ביום הראשון בשבוע שחל במהלך חג הפסח היהודי, ועל כן, קבעו את מועד החג על-פי הלוח העברי.
בשנים מוקדמות תאריכי חג הפסחא התבססו על תצפיות אסטרונומיות. כדי שיתאפשר לדעת מראש את מועד החג, עברו להיעזר בטבלאות או נוסחאות המוכרות גם מן הלוח העברי: חיזוי מועד מילואו של הירח לפי מחזור של 19 שנה. העדות הראשונה לטבלה שכזו היא זו שיצר היפוליטוס מרומא בשנת 222 לספירה, טבלה בעלת מחזור של 8 שנים. ההתבססות על מחזור הירח באה בניגוד לשאיפה להתבסס על יום השוויון שבאה מאוחר יותר. לקראת אמצע האלף הראשון נוצרו במקביל באזורים שונים מספר טבלאות ולוחות שנה והפערים בתאריכי החג בין כנסיות שונות היו נפוצים ובכל פעם שהתגלה פער כזה הוא נדון בוועידה במטרה לפותרו. הפער הפך לעניין שבשגרה גם לאחר יצירת הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.
בוועידת ניקיאה בשנת 325 לספירה הופסקה ההסתמכות על לוח השנה העברי. הסיבה לכך היא שבהסתמכות על הלוח העברי, מועד חג הפסחא לעיתים היה נקבע לפני יום השוויון ולעיתים אחריו. בהמשך נקבעה נוסחה מסודרת (מעין אלגוריתם) לחישוב מועד חג הפסחא על-פי הלוח הרומי, המוכר כיום בשם הלוח היוליאני: חג הפסחא נחגג ביום ראשון בשבוע, החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי 21 במרץ. 21 במרץ נחשב כיום השוויון בין אורך היום לאורך הלילה. חישוב מועד זה של האביב נעשה בשנת 325 לספירה (ראו גם סינוד ויטבי).
הצורך בקביעת מועד חג הפסחא תרם לגיבוש לוח השנה הנוצרי. בתקופת האימפריה הרומית, מניין השנים שהיה נהוג בעולם הנוצרי התבסס על מינוי הקונסולים על ידי הקיסר. כך לדוגמה ויקטוריוס מאקיטן יצר בשנת 457 לספירה לוח שהתאים בין לוח השנה האלכסנדרוני לשיטה של מניין שנים לפי הקונסולים-שיטה זו הייתה נפוצה בגאליה (צרפת של היום) ובספרד.במאה ה-6 לספירה, מינוי הקונסולים חדל מלהתקיים בתקופתו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית-השיטה הקודמת הופסקה ושיטת מניין השנים הוחלפה לספירת השנים מבריאת העולם, בדומה למניין השנים בלוח העברי כיום.באותה עת, הנזיר דיוניסיוס אקסיגואוס התאים את הטבלה האלכסנדרונית ללוח השנה היוליאני. בו זמנית הוא קבע שיטה חדשה למניין השנים-הנזיר חישב את השנים שעברו משנת לידתו של ישו. הוא הגדיר את לידתו של ישו כשנת 1 לספירה וקבע את השנה הנוכחית כשנת 525 לספירה. גישה זו נכנסה בהדרגה והחליפה שיטות אחרות. בשנת 725 בדה ונרביליס תיאר בפירוט את האומדן של דיוניסיוס ופתר כך את המחלוקת בין הכנסייה הבריטית לזו האנגלוסקסית.
בסוף המאה ה-16 האפיפיור גרגוריוס ה-13 תיקן את לוח השנה הרומי, ויצר את הלוח הנקרא על-שמו – הלוח הגרגוריאני. בנוסף הוא תיקן את הנוסחה לחישוב חג הפסחא. התיקונים התקבלו תחילה רק בכנסייה הקתולית, אולם בהדרגה אומצו על ידי המדינות הפרוטסטנטיות. יוון אמצה לוח שנה משלה הזהה כמעט ללוח הגרגוריאני, אולם היא דבקה בנוסחאות הישנות לחישוב חג הפסחא, כך שביוון נחוג חג המולד יחד עם הכנסיות המערביות, אבל חג הפסחא נחגג יחד עם הכנסיות המזרחיות.
בהשוואה ללוח העברי, נחוג חג הפסחא של הכנסיות המערביות כמעט תמיד במהלך חול המועד פסח או מיד לאחריו. מלבד בשנים ה-8, ה-19 וה-11 במחזור העיבור של הלוח העברי, שאז הוא נחגג סמוך לחג הפורים. חג הפסחא של הכנסיות המזרחיות נחוג לרוב בשבוע שלאחר פסח, אולם כאשר פסח חל ביום שלישי אז הפסחא עשוי לחול במהלך חול המועד פסח. בשנים ה-5 וה-16 במחזור העיבור הפסחא כחודש אחרי, בסביבות ל"ג בעומר.
אחת לכמה שנים מתלכדים תאריכי חג הפסחא כך שכל הכנסיות חוגגות אותו יחד, ואז הוא גם חל במהלך חול המועד פסח בלוח העברי. המתמטיקאי קרל פרידריך גאוס פיתח אלגוריתם לחישוב מועד חג הפסחא, ובו משתמשים עד ימינו.
ראו גם
ועידת ניקיאה#תאריך חג הפסחא
יום שישי הטוב
שבת האור
ביצת פברז'ה
אי הפסחא
קישורים חיצוניים
על חג הפסחא במדור של בלדד השוחי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מועדים נוצריים
קטגוריה:אירועים בחודש אפריל
קטגוריה:יום ראשון | 2024-07-04T07:36:40 |
דפוס | ממוזער|250px|מכונת דפוס
דפוס הוא טכנולוגיה שמטרתה יצירת מספר עותקים זהים של חומר ויזואלי מאותו מקור.
רבים סבורים שהראשונים שעסקו בהדפסה היו הסינים. הסינים השתמשו בצבעים על בסיס שמן אשר נמרחו על אבן חלקה, שעליה ציירו את המקור בדמות ראי. שיטה זו ידועה בשם ליתוגרפיה. על פי ספרי ההיסטוריה, תהליך הדפוס הומצא על ידי בי שנג (Bì Shēng) בשנת 1040. המצאת הדפוס המודרני שייכת ליוהאן גוטנברג, באמצע המאה ה-15.
סימנים לדפוס קדום אף יותר נמצאו בדיסקית פייסטוס שנוצרה כ-2000 שנה לפנה"ס.
בשנת 1485 הסולטאן באיזיט השני אסר על שימוש בטכנולוגיה זו. מהפכת הדפוס בעולם המוסלמי התרחשה רק במאה ה-18.
מהפכת הדפוס
ממוזער|שמאל|250px|יוהאן גוטנברג
שמאל|ממוזער|250px|מכבש דפוס מהמאה ה-19. מכבש זה דומה במבנהו למכבש ששימש את גוטנברג, אך עשוי ברזל.
ממוזער|250px|כתבי עת מודפסים
אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בעולם הדפוס הייתה מהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג בגרמניה בסביבות אמצע המאה ה-15. תרומתו של יוהאן גוטנברג הייתה למעשה שכלול השיטה הקיימת, שכלול זה הפך את עולם הדפוס לפשוט, זול ויעיל יותר. הרעיון של גוטנברג היה להפריד כל אות לגוף בודד ולצרפן יחדיו לבניית שורות של טקסט וכך לעמד את העמוד השלם (סְדָר). עד להמצאה זו הכינו את לוחות ההדפסה של העמוד השלם, מיחידה אחת (מעץ או מאבן) למעשה לוחות ההדפסה היו חד פעמיים ונחצבו או גולפו על ידי רבי אמנים\פסלים, בגמר ההדפסה לא ניתן היה לעשות שימוש חוזר בלוח ההדפסה. גוטנברג שכלל גם בתחום זה, מכיוון שהיה צורף, כלומר בעל ידע ביציקה והטבעה, יצר את האותיות ממסג מתכות מתאים. הספר הראשון שהודפס בשיטה זו של גוטנברג היה התנ"ך. המצאתו של גוטנברג הוזילה את עלויות החומרים (בגלל מחזור החומרים) ודרשה כוח עבודה פחות מיומן (בגלל היציקה). תרומתו של גוטנברג לעולם הייתה הפיכתה של המילה הכתובה למוצר זמין וזול יחסית, עובדה זו גרמה להפצה של המילה בכל שכבות האוכלוסייה. לכן יש המחשיבים את המצאתו של גוטנברג כהמצאה החשובה באלף הקודם.
טכניקות דפוס
ככלל רוב שיטות ההדפסה הישנות, בעיקר מתחום ההדפסה הישירה - משמשות כיום רק בתחום האומנות.
אפשר לחלק את הדפוס לשתי שיטות הדפסה עיקריות: הדפסה ישירה בו מכינים את הכיתוב והציור לדפוס, והדפסה עקיפה בו משכפלים דפוס קודם.
הדפסה ישירה
הדפסה ישירה היא הדפסה בו יש להכין את הכיתוב והציור מראש ובמיוחד לצורך ההדפסה.
הדפס עץ - היא שיטת הדפסה וציור שבה תמונה נחרטת לתוך משטח עץ, כאשר החלקים המודפסים נשארים בגובה המשטח בעוד החלקים שאינם מודפסים מוסרים, בדרך כלל בעזרת אזמל או מפסלת.
הדפס אבן (ליתוגרפיה) - באמצעות צריבת משטח אבן גיר מלוטש במלחים המתחברים לדמות שנצבעה בתחליב שומני. שכבה שמנונית נוספת נמרחת ונאחזת בשאר המשטח. כל השומנים מוסרים בטרפנטין מיוחד, והצבע השמנוני הסופי נאחז במלח. לאחר מספר דחיסות של הנייר על הלוח במכבש, הנקבוביות "נטענות" כלומר מתמלאות בצבע וזו מועברת אל הנייר. מקור השיטה בסין העתיקה. יש טוענים שזו שיטת ההדפסה הראשונה שהומצאה. הליתוגרפיה הומצאה (אולי שוב) בשנת 1796 על ידי אַלְוַאִיס זֶנֶפֶלְדֶר בבוהמיה. בעבר השתמשו בטכניקה זו להדפסת כיתוב, אך כיום היא משמשת להדפסת יצירות אמנות, על גבי נייר או על גבי חומר מתאים אחר, במספר עותקים מוגבל. יתרונה הוא האיכות הגבוהה והמחיר הנמוך.
דפוס משי - בו הדמות הרצויה מותווית על רשת, על ידי אטימת חלק מהרשת, כאשר החלק שצריך להידפס, או "לקבל דיו" הרשת נשארת פתוחה. ההתוויה יכולה להיעשות בתהליך צילומי, אוב כמו בדפוס אמנותי, באופן דומה לציור. את הרשת מצמידים למשטח אותו מדפיסים, ובהתזה או "ניגוב" בעזרת מגב גומי דוחפים את הדיו דרך הרשת. להדפסה צבעונית מכינים מספר רשתות, רשת עבור כל צבע בתהליך. בעבר הרשת הייתה עשויה סיבי משי, וכך נשאר שם הטכנולוגיה, הגם שכיום בדרך כלל משתמשים ברשת סיבים סינתטיים. שיטה זו, המעבירה צבע רב למוצר המודפס, משמשת כיום להדפסה על מוצרים סופגים שנדרש לצביעתם צבע רב מהרגיל, כמו קרטון ומוצרי טקסטיל, לצד דפוס משי אמנותי, בו נהוג למספר את ההדפסים ולחתום עליהם.
דפוס בֶּלֶט (דפוס תבליט) - שיטת הדפוס התעשייתית הראשונה, שהומצאה על ידי גוטנברג. הייתה בשימוש שנים רבות עד אשר הוחלפה על ידי טכנולוגיות מתקדמות ומודרניות יותר. הלוח מסודר בסידור ידני או מכני, בפעולה המכונה (סְדַר). בכתב ראי, עליו נמשח הדיו. ההדפסה נעשית בעזרת מכבש או תוף ללחיצת הנייר ללוח המשוח בדיו.
פלקסוגרפיה (פלקסו) [סוג של הדפסה ישירה בדפוס בֶּלֶט]. הדפסה בגלופת גומי, בדומה לחותמת משרדית, בלחץ ידני על גבי החומר המודפס. שיטה זו טובה להדפסות עדינות בהן החומר עליו מדפיסים לא יכול לעמוד בלחץ, מתאימה להדפסת שאין להדפיסם בדרך אחרת בגלל עדינות החומרים המודפסים. המושג פלקסוגרפיה נגזר מתכונת גמישות גלופת הגומי.
דפוס שקע (דפוס תחריט) - שימש לשכפולים של מקור [שיטת דפוס אבן (ליתוגרפיה) מפותח]. חורטים את הדמות הרצויה על מצע רך יחסית. מחדירים צבע לחריצים, מצמידים את הדף למשטח ההדפסה מוצמד בלחץ מכבש או גלגילה. כיום שיטה זו משמשת לאומנות.
דפוס צילינדר [סוג של הדפסה הישירה בדפוס שקע המשמש במכונות שכפול]. חורטים את הדמות על גבי גליל (צילינדר) עשוי מתכת רכה יחסית המשמש כלוח. בעבר הרחוק חרטו את הדמות במסמרי פלדה, ומאוחר יותר השתמשו באמבט חומצות ליצירת הדמות, בדומה להדפס אבן. כיום צורבים את הדמות בלייזר. רמת ההפרדה (הרזולוציה) נקבעת על ידי גודל הנקבים ועומקם כפי שהופקו על ידי עוצמת אור הלייזר וכיוונו. שיטה זו עובדת על עקרונות הפרוצס. בשיטה זו משתמשים להדפסה של מיליוני עותקים (לדוגמה העיתון נשיונל ג'יאוגרפיק). שיטה זו נחשבת לאיכותית מכולן.
טמפוגרפיה (מכונה גם "הדפסת טמפון") (Pad Printing) - שיטה להדפסה על חפצים תלת־ממדיים כגון עטים, צנצנות, שפופרות וכדורים, המבוססת על חותמת סיליקון דמוית כרית, הנטבלת בדיו מלוח ההדפסה ומעבירה את הדמות אל החפץ עליו מדפיסים.
הדפסה עקיפה
ממוזער|שמאל|קילוף פלונג ממסגרת הדפוס. בשלב הבא, הפלונג ישמש ליציקת עותק שניוני והמסגרת תפורק וחלקיה ימוחזרו לדפים הבאים.
הדפסה עקיפה היא הדפסה שאין מכינים בה את הכיתוב והמצויר ישירות, אלא מתוך הדפסה קודמת. עם השנים פותחו כמה דרכים להדפסה כזו:
ממוזער|פלונג ולצידו עותק של תטפיס (סטראוטיפ) שנוצר בעזרתוממוזער|עותק סטראוטיפי כרוך על גליל, לשימוש בדפוס רוטציוני
דפוס סטריאוטיפי (בו נעשה שימוש בתטפיס; "הַטְפָּסָה" לפי מילון מונחי הדפוס של האקדמיה). משמשת בדפוס בלט. במקום להדפיס ממסגרת הדפוס המוכנה והמעומדת, מכינים ממנה יציקה שניונית, על ידי יצירת עותק בו "מוטבעים" פני הדף, בדרך כלל מעיסת נייר או מחומר דומה. העותק, שמכונה "פלונג" משמש ליציקת עותק שניוני ממתכת, ועותק זה משמש להדפסה. טמפרטורת ההתכה של נתך העופרת שמשמש בדפוס הבלט נמוכה דיה, הרבה מתחת טמפרטורת ההצתה של הנייר או החומרים האחרים בהם משתמשים. הפלונג גמיש, וניתן ליצור בעזרתו עותק שניוני גלילי, לשימוש בדפוס רוטציוני. לשיטה מספר יתרונות: כאמור, היא מאפשרת דפוס רוטציוני, והיא מאפשרת הכנת מספר כלשהו של עותקים, להדפסה במספר מכונות דפוס במקביל של אותו מקור. כמו כן, העותקים השנייוניים דקים וקלים בהרבה ממסגרת הדפוס המקורית, וזולים ממנה בהרבה - עלותם מוגבלת למתכת מהם הם עשויים, לעומת המקור, היקר בהרבה. שימוש בסטראוטיפ מאפשר לפרק את המסגרת ולמחזר את רכיביה הרבה לפני שעבודת הדפוס עצמה הסתיימה, ומאפשר בכך לבתי הדפוס להקטין את המלאים. יתרון נוסף טמון באפשרות לשמור את העותקים הללו לשימוש חוזר, למשל לצורך הוצאה נוספת של ספר, בלי צורך לסדרו מחדש, מה שלא מעשי ללא סטראוטיפ. השם בשימוש באנגלית וגרמנית, "סטראוטיפ", מקביל לשם בצרפתית "קלישאה" .
דפוס אופסט (Offset) (שטח) נקרא גם דפוס צילום- שיטה שבה מועתקת דמות המקור אל הלוח. הלוח עשוי מנייר עבה או סגסוגת אלומיניום ומצופה באמולסיה, כדי לקבל את הדמות הנדרשת לוח עובר תהליך פיתוח (בדומה לתהליך הפיתוח בצילום) הלוח ועליו הדמות מוצמד אל תוף גלילי. עקרון העברת הצבע מתבסס על דחיית מים ושמן, הלוח מקבל מים בכמות קטנה, הצבע הוא צבע על בסיס שמן שנדבק לחלקים היבשים (כלומר לדמות האמולסיה), משם הוא עובר ל"שמיכה" (בלנקט) העשויה גומי או חומר אחר, ממנה היא מודפסת לנייר (על מנת שלא לשחוק את הלוח). שיטה זו נמצאת בשימוש לעבודות הדפסה גדולות, בסדר גודל של 1,000-1,000,000 עותקים. זו השיטה הנפוצה ביותר כיום ומדפיסים בה עיתונים, ספרים, שבועונים, עלונים וכדומה.
הדפסה דיגיטלית - לקראת סוף המאה ה-20 התפתחו שיטות הדפסה דיגיטליות ממוחשבות, והפכו לצורת העבודה הסטנדרטית בדפוס. בשיטה זו כל פעולות העיצוב, סדר ועימוד מתבצעות על המחשב, שמייצר "מסמך" בצורה ידועה, בדרך כלל PDF. מסמך זה נדפס ישירות במדפסת המחשב, או מועבר למכונות שמייצרות ממנו לוחות מתאימים להדפסת אופסט. ישנם סוגים רבים של מדפסות מחשב. לשימוש משרדי וביתי נפוצות בעיקר מדפסות לייזר (שחור לבן או צבעוניות), ומדפסות הזרקת דיו. חברת אינדיגו הישראלית (שנקנתה בהמשך על ידי היולט פקארד), פיתחה תהליך אותו כינתה "אופסט דיגיטלי". בתהליך זה משתמשים במנגנון דומה לזה של מדפסת לייזר, אך הטונר של זו (גרגרי אבקה מוצקים) מוחלף בדיו נוזלי מיוחד. המשך התהליך דומה לדפוס האופסט - הדיו מועבר לשמיכה, ממנה הוא מודפס על נייר. מכונות אלו משמשת בבתי דפוס בעיקר לעבודות הדפסה בכמויות קטנות, שלא מצדיקות את תהליך הכנת הלוחות שנחוץ לאופסט, והיא מאפשרת גם "mail merge", כלומר הדפסת סדרה ארוכה, בה העותקים השונים נבדלים זה מזה בחלק מהפרטים, כמו למשל שם הנמען ליצירת תכתובת "אישית", ועם זאת צבעונית באיכות דומה לאיכות הדפסת אופסט.
תהליכי הדפוס
ממוזער|250px|הדגמת תהליכי הדפוס לילדים
אופסט
בעבר נדרשו התהליכים האלה:
צילום: צילום המקור במצלמת דפוס אל פילם (נגטיב או פוזיטיב).
הפרדת צבעים: סריקת התמונה במכונה שהפיקה ארבעה פילמים, המרכיבים את ארבעת צבעי היסוד.
מונטאז': בניית הפילמים על תבנית של לוח הדפסה. אם מדובר בהדפסה צבעונית - יצירת ארבעה לוחות מונטאז'.
הקרנת לוחות: העברת תוכן הפילמים שנוצרו במונטאז' אל לוחות הדפסה מאלומיניום.
הדפסה: הכנסת לוחות ההדפסה למכונת הדפוס והעתקת תוכנם אל הנייר.
עם התפתחות הדפוס הממוחשב, התייתר הצורך בצילום, בהפרדת הצבעים ובמונטאז', והקרנת לוחות ההדפסה נעשית ישירות מהמחשב.
הערות שוליים
ראו גם
מהפכת הדפוס
עיצוב גרפי
גופן
סְדָר
יוהנס גוטנברג
תולדות הדפוס העברי
אינקונבולה
הדפסה על קנבס
לקריאה נוספת
יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, הוצאת המוזיאון לאמנות הדפוס ומפעלי נייר חדרה, 1973
ארהרדט ד. שטיבר, ספר הדפוס, תרגם מגרמנית גדעון שטרן, בהוצאת ההסתדרות הכללית בשיתוף עם האיגוד הארצי של עובדי הדפוס
מאיר שחר, "מאגיה בודהיסטית והמצאת הדפוס", זמנים 112, סתיו 2010
Philip Gaskell, A New Introduction to Bibliography, Oxford University Press 1985
קישורים חיצוניים
גרשון זילברברג, היה שלום יוהנס גוטנברג, מאמר בנושאים סדר, דפוס והוצאה לאור
סיון טולדו, ייצור גופנים ועיצוב אותיות מגוטנברג ועד ימינו, האתר "טיפוגרפיה עברית"
מאמרים בנושא הדפוס, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
אמנון כרמל, מהפכת הדפוס ומהפכת המידע והשפעתם על מהפכת המדע
סקירת כל סוגי הדפוס הקיימים כולל תמונות והסברים, באתר טקסט רץ
מילון למונחי דפוס (1933), באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:ספר | 2024-09-30T13:41:06 |
אגתה כריסטי | ממוזער|אגתה כריסטי, 17 בספטמבר 1964
דיים אָגָתָה מרי קלאריסה כְּרִיסְטִי (באנגלית: Agatha Mary Clarissa Christie; 15 בספטמבר 1890 – 12 בינואר 1976) הייתה סופרת ומחזאית בריטית, שהתפרסמה בעיקר בשל עשרות סיפורי הבלשים שכתבה. כתבה 93 ספרים ו-17 מחזות.
קורות חיים
אגתה כריסטי נולדה בטורקי שבמחוז דבון באנגליה. כריסטי הייתה הצעירה מבין שלושה ילדים שנולדו לפרדריק אלווה מילר, ברוקר אמריקאי עשיר, ולאשתו קלרה בוהמר שהייתה במקור מבלפסט, מתקשרת ידועה. הוריה היו זוג אמיד מהמעמד הבינוני-גבוה. אחותה מאדג' (קיצור של מרגרט) נולדה ב-1879, ואחיה לואיס (שנקרא "מונטי"), נולד ב-1880. אגתה נולדה עשר שנים אחרי אחיה.
ילדותה של כריסטי הייתה מאושרת ומספקת. היא הייתה מוקפת בהרבה נשים עצמאיות וחזקות. כריסטי גדלה בסביבה המאמינה בעל טבעי ובחוש השישי. היא קיבלה חינוך ביתי מהוריה שלימדו אותה קריאה, כתיבה, מתמטיקה ומוזיקה. למרות שאמה של כריסטי רצתה לחכות עד שתהיה בת שמונה כדי להתחיל ללמד אותה לקרוא, כריסטי לימדה את עצמה לקרוא הרבה קודם לכן וקראה ספרים רבים מגיל צעיר מאוד.
בגלל החינוך הביתי שלה, לא הייתה לה הזדמנות רבה ליצור קשרי חברות קרובים עם ילדים אחרים בעשור הראשון לחייה. בשנת 1901, כשהייתה בת 11, נפטר אביה ממחלת כליות כרונית ודלקת ריאות לאחר שהיה במצב בריאותי לקוי במשך זמן מה. הדבר ציין את סוף תקופת ילדותה. מצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר. אחיה ואחותה התגייסו לצבא הבריטי ונשלחו לשרת במלחמת הבורים בדרום אפריקה. בשנה שלאחר מות האב קריסטי נשלחה לבית ספר רגיל בפעם הראשונה. היא נרשמה לבית הספר לבנות של מיס גאייר בטורקי, אבל אחרי שנים של אווירה חינוכית פחות מובנית בבית היא התקשתה להסתגל. לאחר מכן נשלחה לפריז ב-1905, שם למדה בשורה של פנימיות.
כריסטי חזרה לאנגליה ב-1910 בהיותה בת עשרים והחליטה לעבור לקהיר עם אמה החולה בתקווה שאקלים חם יותר יעזור לבריאותה. היא שהתה במצרים במשך שלושה חודשים. היא ביקרה באנדרטאות והשתתפה באירועים חברתיים במטרה להכיר בן זוג אך ללא הצלחה. עם חזרתה לאנגליה החלה לעסוק בכתיבה ובתיאטרון. היצירות הראשונות שלה עסקו בקשר בין שגעון וחלומות. היא ניסתה לפרסם אותם במגזינים שונים אך סורבה. למרות הסירובים המשיכה בניסיונות הכתיבה.
היא כתבה את הרומן הראשון שלה, שלג על המדבר, שנדחה אף הוא על ידי כל המו"לים אליהם היא שלחה אותו. לאחר הסרובים הרבים פנתה לסופר עדן פיליפוטס שגר בשכנות, והוא שכנע אותה להמשיך לכתוב ספרים נוספים. בתקופה זו חייה החברתיים והרומנטיים של כריסטי התרחבו במידה ניכרת. היו לה כמה רומנים קצרי מועד, כמו גם אירוסין שבוטלו במהרה. בשנת 1913, היא פגשה את ארצ'יבלד "ארצ'י" כריסטי, קצין צבא. במלחמת העולם הראשונה ארצ'י נשלח לצרפת כקצין בחיל האוויר המלכותי. חתונתם התקיימה בערב חג המולד 1914, בעת חופשתו, לאחר ששירת בצרפת במשך חודשים. בעת שירותו בצרפת, כריסטי השתתפה כחברה במחלקת הסיוע התנדבותי. היא עבדה למעלה מ-3,400 שעות בבית החולים של הצלב האדום בטורקי, תחילה כאחות ואחר כך כאסיסטנטית של רוקח. במהלך תקופה זו נתקלה בפליטים, במיוחד בלגים, והחוויות הללו יישארו איתה ויהוו השראה בכתיבתה המוקדמת. בשנת 1918, ארצ'י נשלח בחזרה לאנגליה כקולונל במשרד האווירייה, וכריסטי הפסיקה את עבודת ההתנדבות. הם התיישבו בווסטמינסטר ולאחר המלחמה ארצ'י עזב את הצבא והחל לעבוד בעולם הפיננסי של לונדון. בתם הבכורה, רוזלינד מרגרט קלריסה כריסטי, נולדה באוגוסט 1919. בתקופת לידתה החלה כריסטי לכתוב ספרי מתח. ספריה הצליחו מאוד והיא רכשה קהל קוראים נאמן. במסגרת עבודתו של ארצ'י נסעה המשפחה למסע סובב עולם בדרום אפריקה, ניו זילנד, אוסטרליה והוואי.
ב- 1926 נאלצה להתמודד עם מות אימה ועם עזיבתו של ארצ'י. הוא הודיע לה שהוא מאוהב באישה אחרת בשם ננסי נייל שב־1922 הייתה מחלוצות גלישת הגלים בעולם ונחשבת לאישה המערבית הראשונה שגלשה בעמידה.
ב־4 בדצמבר 1926, לאחר ריב עם בעלה שעזב את הבית כדי לבלות את סוף השבוע עם אהובתו, נעלמה אגתה כריסטי. מכוניתה נמצאה ליד אגם בשם "הבריכה השקטה" במחוז סארי, על ידי נער צועני בשם ג'ק בסט. בבוקר ה-14 בדצמבר 1926, בעקבות שיחת טלפון של חדרנית בבית ההבראה היוקרתי "הארוגייט", נמצאה אגתה כריסטי שוהה במלון בשם נייל, בטענה שאינה זוכרת דבר ממה שקרה לה בימים האחרונים. הסברה המקובלת היא שכריסטי ביימה את היעלמותה ונרשמה במלון תחת שם המאהבת של בעלה במטרה לגרום למשטרה למצוא את בעלה במיטה לא לו, כפי שאכן קרה. על־פי סברה זאת, במשך 11 הימים שחלפו מאז היעלמותה ישבה כריסטי בחדרה במלון וקראה בעיתונים על מאמצי החיפוש אחריה ואחרי בעלה. לאחר שנמצאה, סירבה כריסטי לדבר במשך שנים על היעלמותה. היא התגרשה מארצ'יבלד כריסטי ב־1928 ונישאה כעבור שנתיים לארכאולוג הבריטי הנודע מקס מלוואן. מערכת יחסים זו הייתה מוצלחת מאוד.
בראשית שנות ה-70 החל מצבה הבריאותי להתדרדר וייתכן שסבלה מאלצהיימר. היא נפטרה בביתה שבווינטרברוק ב-12 בינואר 1976 והיא בת 85.
כתיבתה
כריסטי החלה לכתוב ספרי בלשים כששירתה כאחות במהלך מלחמת העולם הראשונה. על ספרה הראשון היא חתמה בשם אגתה כריסטי, אותו היא נשאה עד מותה. סיפור המתח הראשון שלה נכתב במסגרת תחרות סיפורים. לאחר זכייתה במקום הראשון בתחרות החליטה להתמסר לכתיבה, וב־1920 יצא לאור ספרה הראשון, "הרצח המסתורי בסטיילס". הרומן הראשון שהעניק לכריסטי פרסום עולמי היה רצח רוג'ר אקרויד שפורסם ב־1926; זה היה גם הרומן הראשון שלה שעובד למחזה בשם "אליבי". היא חיברה בסך הכול 78 רומנים בלשיים, רומן ריגול אחד, 19 מחזות והרבה סיפורי מתח קצרים. נוהגים לכנותה מלכת ספרי המסתורין, ותפוצת ספריה בעולם עצומה: 78 ספריה תורגמו ל־44 שפות, ומהם נמכרו כשני מיליארד עותקים, המקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר.
ב-1971 הוענק לכריסטי תואר אבירות D.B.E (Dame Commander of the Order of the British Empire), במסגרת מסדר האימפריה הבריטית; מאז יש להקדים לשמה את התואר "דיים". כריסטי סבלה מדיסגרפיה, ומסופר שרבים מספריה נכתבו תוך הכתבתם לקלדנית. ספריה של כריסטי נודעים לא רק בשל המתח הסוחף שהם מציעים, אלא גם בשל סגנונם הקריא.
עלילות הסיפורים מתרחשות במקומות שונים בעולם. תיאורי המקומות העשירים שמופיעים בספריה נובעים גם מהצטרפותה של כריסטי למסעות המחקר של בעלה השני. על מסעות אלה היא כתבה גם זכרונות הומוריסטיים. עלילת אחד מספריה, שתרגום שמו באנגלית הוא "פגישה עם המוות" (1938), ובתרגומו העברי שמו "רצח בסלע האדום", מתרחשת בארץ ישראל ובעבר הירדן בתקופת המנדט.
סוגות
בנוסף לספרות הבלשית בה התמקדה, כתבה כריסטי שישה רומנים רומנטיים וכן אוטוביוגרפיה שפורסמה. חלק מיצירות אלה פורסמו בשם העט מרי וסטמאקוט. שניים מספריה הועידה לפרסום לאחר מותה, והם אכן יצאו לאור לאחר פטירתה, האחד בסדרת הרקול פוארו והאחר בסדרת הגברת מרפל.
רבים מספריה הפכו לסרטי קולנוע, כשהמפורסמים שבהם הם "רצח באוריינט אקספרס", "מוות על הנילוס" וסרט המופת "עד התביעה" בבימויו של בילי ויילדר ובכיכובם של צ'ארלס לוטון, טיירון פאואר ומרלן דיטריך.
בהתאם לנתוני Index Translationum תורגמו 7,236 ספרים של אגתה כריסטי והיא הסופרת המתוגרמת ביותר בעולם מבחינת מספר ספרים שתורגמו.
ספריה שתורגמו לעברית
תרגומי ספריה לעברית הופיעו מסוף שנות ה־40. מראשוני התרגומים לעברית הוא הסיפור הקצר "בקתת הזמיר" שהופיע ב־1950 בקובץ סיפורים בשם "פניני ספרות" ועורר הד רב.
מאז שנת 1960 הופיע חלק נכבד מספריה בעברית בסדרת ספרי מסתורין שבהוצאת מ. מזרחי. ספריה שהופיעו בעברית מסוף תקופת המנדט ועד 1960, בהוצאות שונות, נחשבים לנדירים.
בשנת 2016 החלה הוצאת עם עובד בתרגום והוצאה לאור מחדש של ספריה בסדרה מיוחדת, בעריכת מאיה פלדמן ובתרגום מאת מיכל אלפון.
נכון ל־2024 יצאו לאור בסדרה זאת הספרים האלה: "הפרשה המסתורית בסטיילס", "רצח רוג'ר אקרויד", "רצח באוריינט אקספרס", "ולא נותר אף אחד", "מוות על הנילוס", "רציחות האלפבית", "רצח במעון הכומר", "מודעת רצח", "הגופה בחדר הספריה", "רעה תחת השמש", "מחמישה יוצא אחד".
ספרי הבלשים
אגתה כריסטי יצרה שתי דמויות מוכרות בעולם הספרות הבלשית: הראשון הוא הבלש הבלגי הרקול פוארו, הנקלע לפרשיות מסתורין ורצח ונחלץ לעזרת המשטרה והבולשת כדי לפתור את התעלומה. הדמות השנייה היא הגברת (במקור האנגלי: מיס – העלמה) ג'יין מארפל, ישישה אנגלית, המתגוררת בכפר שקט מאוד, ובנסיבות משונות נקרים בדרכה מעשי־פשע, ונודעות לה פרשות אפלות ופליליות. גם היא, כפוארו, מסייעת בידי המשטרה לפתור את התעלומות. ייחודם של פוארו ושל הגברת מארפל הוא באמונתם העזה שבכוח הניתוח ההגיוני, המסודר והקפדני ובעזרת הכרת הטבע האנושי ניתן לפתור כל "חידה" בלשית. שניהם סבורים שאין צורך שהבלש יתרוצץ ככלב ציד בעקבות טרפו. במרוצת השנים הציגה כריסטי עוד דמויות, כגון פארקר פיין והזוג טומי וטפנס.
רשימת ספרי הבלשים
מחזות
כריסטי כתבה גם מחזות, שהידועים בהם הם "מלכודת העכברים" ו"עד התביעה". המחזה "מלכודת העכברים", שעלה על בימת התיאטרון הלונדוני לראשונה ב־1952 מוצג מאז ברציפות בעיר והוא המחזה שהוצג במשך הזמן הרצוף הארוך ביותר בהיסטוריה של התיאטרון.
רשימת מחזות (חלקית)
אליבי (מחזה) (Alibi), עלה לבמות ב־1928 (מבוסס על הספר רצח רוג'ר אקרויד)
מלכודת העכברים (The Mousetrap) עלה לבמות ב־1952
עד התביעה
אחוזת הולו (The Hollow) עלה לבמות ב־1951
בתרבות הפופולרית
ב־20 בינואר 2022 יצא לאור הרומן "The Christie Affair" (בתרגום מילולי: "פרשת כריסטי", תורגם לעברית בשם "הרומן שלי עם כריסטי" בהוצאת "תכלת"), מאת הסופרת נינה דה גרמונט, ובהוצאת St. Martin's Press . הספר מציג פרשנות מחודשת לסיפור 11 ימי היעלמותה של אגתה כריסטי. הספר יעובד לסדרת טלוויזיה מוגבלת על ידי "Miramax TV", של "מירמקס", ואת התסריט תכתוב ג'וליט תאוהידי.
לקריאה נוספת
איסבל סנצ'ז וגארה, אגתה כריסטי (קטנות־גדולות), תל אביב: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: יהודה אטלס.
קישורים חיצוניים
אגתה כריסטי באתר עם עובד
גיבור תרבות: אגתה כריסטי תוכנית רדיו המוקדשת כולה לסופרת, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: להאזנה
תרגום תסכית רדיו של אגתה כריסטי באתר כתב העת אורות
הכתבה, בשינויים קלים, מופיעה גם כאן
.
ידין רומן, פורצות הדרך – הנשים ששינו את פני הארכאולוגיה, באתר פוליטיקלי קוראת, 15 בנובמבר 2016
אגתה כריסטי, המקרה של הלקוח הרשלן, באתר כתב העת אורות
״לאן נעלמה אגתה?״ – חייה והיעלמותה של אגתה כריסטי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:אגתה כריסטי
קטגוריה:סופרות מתח ואימה בריטיות
קטגוריה:אחיות בריטיות
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה בריטים
קטגוריה:גבירות מפקדות במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:חברות האגודה המלכותית לספרות
קטגוריה:סופרות אנגליות
קטגוריה:זוכי פרס אדגר
קטגוריה:אישים שנעלמו ואותרו
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטיות שנולדו ב-1890
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1890
קטגוריה:בריטיות שנפטרו ב-1976
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1976 | 2024-08-14T19:18:07 |
המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, שנקראת גם הזירה הפסיפית והמלחמה המזרח אסיאתית הגדולה (בפי היפנים), הייתה אחת הזירות המרכזיות במלחמת העולם השנייה. זירה זו נמצאת במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, בה הצדדים הראשיים היו ארצות הברית ובריטניה מול האימפריה היפנית. במקביל למערכה העיקרית בין ארצות הברית ליפן, התנהלה זירת לחימה נוספת בין סין ליפן – מלחמת סין–יפן השנייה, שהחלה ב-1937, הסתיימה עם כניעת יפן ב-1945, וגבתה כ-22 מיליון קורבנות. בשנים 1937–1940 השתלטה יפן על אזורים נרחבים במזרח הרחוק: הודו-סין הצרפתית, צפון ומרכז סין וקוריאה.
תקציר מהלך המלחמה
המלחמה בחזית האוקיינוס השקט הייתה בעיקרה בין ארצות הברית ליפן, ונמשכה שלוש שנים וחצי. הקרבות היו בעיקר בים, בין חילות האוויר והים, וכן ביבשה – כיבוש איים על ידי נחתים אמריקניים בין 1942 ל־1945. היפנים נלחמו עד האיש האחרון, והקשו את הכיבוש האמריקני. היפנים, שהשתלטו על שטחים נרחבים, בעיקר בדרום-מזרח אסיה, נהגו באכזריות רבה כלפי התושבים והשבויים.
במזרח הרחוק לחמה יפן בעיקר כנגד כוח משולב, שעיקרו בריטי, מתוגבר בכוחות אמריקניים וסינים. כל זאת במקביל למלחמתה עם סין, שנמשכה כל אותה עת. לאחר השתלטות קלה יחסית על איי הודו המזרחית ההולנדיים, כבשו היפנים את סינגפור, ופנו מערבה בהביסם את הבריטים בבורמה (כיום מיאנמר). הם נעצרו סמוך לגבולה של זו עם הודו. לאחר שצברו בעלות הברית כוחות הם פתחו לקראת סוף המלחמה במתקפת נגד, התקדמו על פני בורמה, ונעצרו עם כניעת יפן.
קרב מידוויי היה נקודת המפנה ולאחריו החל מצב היפנים להידרדר והיוזמה עברה לידי בעלות הברית. בעוד שבאירופה המלחמה הסתיימה בחודש מאי 1945, במזרח הרחוק תמה המלחמה רק באוגוסט (בין השאר מכיוון שארצות הברית העדיפה לרכז מאמציה באירופה), לאחר ששתי פצצות אטום הוטלו על היפנים וגרמו נזק רב בחיי אדם וברכוש. יפן חתמה על כתבי הכניעה על סיפון אוניית המערכה "מיזורי", בפני הגנרל האמריקני, דאגלס מקארתור, ותמה סופית מלחמת העולם השנייה.
מהלך המלחמה
ב-1937 פתחה יפן במלחמת סין–יפן השנייה. ארצות הברית הגיבה בעוינות כלפי ניסיונות הכיבוש של היפנים בסין וסירבה לחדש את החוזה המסחרי שלה עם יפן. בנוסף, מדינות המערב החזיקו כוחות צבא בסין, דבר שהרגיז את היפנים. יפן לא רצתה להגיע למלחמה עם ארצות הברית, שהייתה חזקה ממנה, אולם כעסה על תמיכתה של ארצות הברית בסין.
ב-27 בספטמבר 1940, הצטרפה יפן למדינות הציר בחתימה על ההסכם התלת-צדדי, במטרה למנוע מארצות הברית מלהיכנס למלחמת העולם השנייה או לסייע לסין. ב-26 ביולי 1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. יפן החליטה לצאת למסע כיבושים במזרח הרחוק, ולצורך כך פעלה לחסל את הכוח הימי והאווירי של בריטניה וארצות הברית במרחבי האוקיינוס השקט.
חיסול ציי בעלות הברית
ב־7 בדצמבר 1941 ביצעו היפנים את המתקפה על פרל הארבור, מתקפת פתע על הבסיס הימי המרכזי של ארצות הברית באוקיינוס השקט, במטרה לחסל את היכולת הצבאית של ארצות הברית במזרח הרחוק. 19 אניות אמריקניות הוטבעו, 5,000 חיילים נהרגו ונפצעו, ועשרות מטוסים הושמדו על הקרקע. עם זאת, נושאות המטוסים של ארצות הברית שהו מחוץ לנמל ולכן לא נפגעו.
למחרת, התקיפו היפנים את שדה קלארק אשר באי לוזון בפיליפינים. בשדה תעופה זה חנו באותו הזמן מטוסי קרב מסוג P-36 ו-P-40 וכן מפציצים מסוג B-17. תוך מחצית השעה, הפך הכח האווירי של ארצות הברית במזרח הרחוק לשבר כלי העולה בלהבות וכל אשר נותר לגנרל דאגלס מקארתור, מפקד הכוחות האמריקנים במזרח הרחוק, לעשות, היה לחכות לפלישה אשר לא בוששה לבוא.
ב-9 בדצמבר 1941, כיומיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור ולאחר שנחתו כוחות יפנים בצפון מלזיה ודרום תאילנד בתחילת מסעם לעבר סינגפור, שלחו הבריטים את תת-אדמירל תום פיליפס עם אוניית המערכה "פרינס אוף ויילס" וסיירת המערכה "ריפלס", מלוות על ידי ארבע משחתות, לאזור סינגפור. יום לאחר יציאתן של האוניות, הוזנקו לעברם כ-84 מטוסים יפניים (מפציצים בינוניים וכן מפציצי טורפדו) שהשמידו את האוניות.
בכך, הקיץ הקץ על שלושת הכוחות המשמעותיים במזרח הרחוק אשר יכלו להוות מכשול בפני הכוחות היפניים המתקדמים במהירות ומעתה ואילך, הייתה הדרך פנויה בפניהם להמשך הכיבוש.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא פרנקלין רוזוולט חותם על הכרזת מלחמה נגד יפן, דצמבר 1941
בעקבות המתקפה על פרל הארבור, הנשיא פרנקלין רוזוולט הכריז על מלחמה נגד האימפריה היפנית. ביפן תמכו איטליה וגרמניה (מדינות "הציר" האחרות), אם כי שיתוף הפעולה המעשי של האחרונות עם יפן היה אפסי. לצד ארצות הברית עמדו בעלות הברית, בראשן בריטניה ולצדה אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, קנדה וכן הכוחות ההולנדיים במזרח הרחוק. באופן הצהרתי, בעיקרו, תמכו בבעלות הברית גם מקסיקו והרפובליקות של מרכז אמריקה.
ההשתלטות היפנית בדרום-מזרח אסיה
תוך חצי שנה הצליחו היפנים לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה: וייק, גואם, הפיליפינים, הונג קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה ובורנאו. ככלל, היו איים אלו מוחזקים על ידי שלוש מדינות עיקריות, הולנד, ארצות הברית ובריטניה. כאשר נכבשה מלאיה והכוחות הבריטיים האחרונים נטשוה ב-30 בינואר 1942, כאשר הם מפוצצים מאחוריהם את מעבר ג'והור, היה ברור כי הפלישה היפנית לסינגפור עצמה אינה רחוקה. תוך שבוע ימים אספו היפנים את כוחותיהם וחצו את המצר, והכוחות בסינגפור נכנעו ב-15 בפברואר באותה שנה. משם, המשיכו היפנים במסעם לג'אווה אשר הייתה תחת שלטון הולנדי. מכיוון שהולנד עצמה הייתה כבושה וממשלתה ניהלה את המלחמה מאנגליה, הרי שלא הייתה שום אפשרות לשלוח תגבורת אף אם הייתה כזאת והאי הגדול, יחד עם בירתו בטאוויה (אשר זמן קצר לאחר מכן יוסב שמה לג'קרטה) נפלו כחודש אחר כך, ב-8 במרץ.
האמריקנים שהיו בפיליפינים, אשר בה החלה פלישה הן מהצפון והן מדרום האי המרכזי לוזון, נסוגו יחד עם הצבא המקומי אל חצי האי בטאן , שם הקימו קו תמיכה אשר אמור היה לעצור את הכוחות היפנים המתקדמים עד להגעת תגבורת מארצות הברית. אולם התגבורת בוששה מלהגיע, והקו נפרץ. במקומו הוקם קו חדש דרומה יותר אשר כונה "קו אבוקי". בשלב זה, עדיין ניהל את המערכה גנרל דאגלס מקארתור מתוך מערכת המחילות המבוצרות באי הקטן קורגידור אשר נמצא במפרץ מנילה. בשלב מסוים, על פי פקודה מפורשת מארצות הברית, העביר גנרל מקארתור את הפיקוד למשנהו, ג'ונתן וויינרייט, כאשר הוא עצמו יצא במסע מסוכן על גבי ספינת טורפדו אל האי מינדנאו, אף הוא בפיליפינים, ומשם המריא בתוך מפציץ B-17 ("המבצר המעופף") לאוסטרליה. עם הגיעו למקום מבטחים, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת (I Shall Return). חצי האי בטאן עצמו נפל ב-9 באפריל 1942.
היפנים הנהיגו שלטון קשה ואכזרי באזורים שכבשו והוציאו להורג כל מי שהתנגד להם. הם לקחו את הגברים בכפייה לעבודות פרך, ואת הנשים לזנות. הם גם זלזלו בדתות אחרות באזורים הכבושים. לדוגמה: הם הכריחו את המוסלמים לשנות את כיוון תפילתם ממכה לטוקיו. במחנות שבויים שבהם החזיקו את האמריקנים, הבריטיים וההולנדים שנכנעו, היה היחס כלפיהם נוקשה ושיעור התמותה גבוה. קצינים שלהם ערכו עריפת ראשים של שבויים בחרבות לראווה, והם גם השתמשו בהם כמטרות חיות לאימוני זריקת כידון. אינדונזיה הייתה מקרה יוצא דופן, שם האוכלוסייה המקומית, וסוקרנו בראשה, שיתפה פעולה עם היפנים על מנת להחיש את עצמאותה מההולנדים.
ב-18 באפריל ביצעו האמריקאים את הפשיטה של דוליטל (Doolittle), ובה הפציצו מטרות שונות ביפן. הפשיטה הייתה הישג סמלי בלבד, אך היא העלתה את המורל האמריקני, וגרמה למבוכה ביפן.
המפנה: קרב מידוויי
בתחילת מאי 1942 נערך אחד הקרבות החשובים בדרך למפנה – קרב ים האלמוגים. הקרב הסתיים ללא ניצחון ברור של אחד הצדדים, אולם הנזק שספגו הצדדים והניסיון שצברו במהלך הקרב ולאחריו שימשו אותם כהכנה לקראת הקרב הבא – קרב מידוויי שנערך בתחילת יוני.
ביוני 1942 התהפך הגלגל באוקיינוס השקט. בקרב מידוויי הפציצו מטוסים אמריקנים, שהמריאו מנושאות מטוסים, אוניות ונושאות מטוסים יפניות. ליפנים נגרם נזק רב, וארבע נושאות המטוסים שלהם הוטבעו. קרב מידוויי נחשב לקרב מכריע, ואחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה. היפנים איבדו בעקבותיו את היוזמה ההתקפית, ומכאן ואילך נדחקו חזרה יותר ויותר כלפי איי יפן.
המתקפה על יפן
שמאל|ממוזער|250px|חיילי ארצות הברית מניפים את הדגל לאחר כיבוש איוו ג'ימה
בעקבות קרב מידוויי החלה ארצות הברית במתקפה לכיוון יפן – בשנים 1942–1945 – הכוחות האמריקנים ניהלו מערכת כיבושים מחדש של אותם אזורים שיפן השתלטה עליהם. המתקפה התנהלה בשתי זרועות בפיקוד אמריקני.
הזרוע הראשונה פעלה מאיי הוואי מערבה דרך מרכז האוקיינוס השקט, ובו הצי האמריקני, בפיקוד האדמירל צ'סטר נימיץ, השתלט בחזרה על כיבושי היפנים באוקיינוס השקט. אחר כך השתלט הצי האמריקני על איים בקרבת יפן, מה שאיפשר לכוחות האוויר להתקיף בצורה סדירה את איי יפן עצמה, ולגרום ליפנים אבדות חמורות בנפש וברכוש. דם רב נשפך על כיבוש כל אי, כאשר הלוחמים היפנים לחמו בעוז עד האיש האחרון, מול עדיפות חומרית מכרעת של האמריקנים.
התוכנית האמריקנית הייתה להביס את יפן ולפלוש אליה. לשם כך היה עליהם לכבוש איים ששימשו מבצרי הגנה ליפן. האי המשמעותי הראשון היה איוו ג'ימה, שבו שלושה שדות תעופה. כיבוש האי היה קשה משום שהיפנים נלחמו בעוז והקרבות התנהלו פנים אל פנים, מלווים בהפגזות תותחי הצי. 5,000 נחתים ומספר כפול של יפנים נהרגו בקרבות. אי שני, בולט בחשיבותו, היה אוקינאווה, ששלט על נתיב התעבורה והאספקה ליפן. הצי הבריטי סייע לאמריקנים וגם כאן היו אבדות רבות מקרבות עקובי דם. האמריקנים איבדו 50,000 איש, כרבע מהם הרוגים, והיפנים מספר כפול. קרב אוקינאווה היה האחרון באוקיינוס השקט. היתרון האמריקני היה בכוח האווירי ובנשק חדיש, ותעוזתם ואומץ לבם של היפנים לא עמד להם בקרבות מכריעים.
הזרוע השנייה פעלה בדרום – מערב האוקיינוס השקט, ותקפה בהצלחה את אזורי הכיבוש היפניים מגינאה החדשה לכיוון הפיליפינים, תחת פיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור.
זרוע נוספת של בעלות הברית פעלה בבורמה (כיום מיאנמר). במערכה על בורמה היו הבריטים, בפיקודו של פילדמרשל ויליאם סלים (Slim) דומיננטיים, ולאחר שדעכה המתקפה הראשונית היפנית סמוך לגבול בורמה – הודו, הצליחו בעלות הברית להדוף את היפנים חזרה, והתקדמו בהדרגה עד שכניעת יפן שמה קץ לקרבות. מהלכים אלה נתמכו מצפון על ידי התקדמותו המקבילה של צבא אמריקני – סיני בפיקוד הגנרל ג'וזף סטילוול (Stilwell), שפעולותיו, מצדן, הבטיחו את הקשר עם סין בדרך בורמה.
לקראת סוף המלחמה, החלו היפנים להשתמש בנשק ייחודי, ה"קמיקזה" – טיסות התאבדות של טייסים יפנים. המטוסים, שנטענו בחומרי נפץ רבים הוטסו אל היעדים האמריקניים – בעיקר נושאות מטוסים – והתרסקו במכוון, מנווטים על ידי הטייסים עד לפיצוץ. הנזק שהקאמיקזים היפנים הסבו לאמריקנים היה גדול, אך רבים מהם הופלו באש התותחים הצפופה. למרות הנזק המשיכו הכוחות האמריקנים ובעלות הברית להתקרב ליפן כדי לכבשה.
פצצת האטום וכניעת יפן
שמאל|ממוזער|200px|פצצת האטום שהוטלה על נגסאקי
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא טרומן מודיע על כניעת יפן בבית הלבן ב-14 באוגוסט 1945
הנשיא טרומן דרש מיפן להיכנע, אך היה ברור כי לא ניתן לכבוש את יפן כמו את שאר האיים, ובמקרה שארצות הברית תפלוש ליפן, אם זאת לא תיכנע, היא תאבד מאות אלפי חיילים. עקב כך החליט הנשיא טרומן להשתמש בנשק הסודי החדש של ארצות הברית – פצצת אטום. ראשית הטילו על הירושימה, ב-6 באוגוסט 1945, את הפצצה "ילד קטן" שעוצמתה 12 קילוטון TNT. מאה אלף יפנים נהרגו, עשרות אלפים נפצעו, ונגרם חורבן ניכר לעיר. היפנים לא הזדרזו להיכנע, ולכן הוטלה "איש שמן" על נגסאקי ב-9 באוגוסט. שעות בודדות לפני כן פלשה ברית המועצות למנצ'וקוו ולאזורים נוספים שבשליטת יפן, בכוח של כמיליון חיילים, והשתלטה על שטחים נרחבים תוך שהיא מסבה נזקים כבדים לכוחות היפניים.
בצהרי ה-15 באוגוסט שמעו היפנים בפעם הראשונה את קולו של הקיסר הירוהיטו, כשהכריז בשידור רדיו על כניעת יפן. רבים פרצו בבכי מול הרדיו, אנשי צבא רבים התאבדו ואזרחים ריטשו את בטנם מול ארמון הקיסר. עם זאת, בין אם בשל קשיי תקשורת ובין אם בשל סירוב להיכנע, נמשכו הקרבות בחזית מנצ'וקוו עד 20 באוגוסט, במהלכם השתלטה ברית המועצות כמעט על כל השטחים שבשליטה יפנית, כולל שטחים במונגוליה הפנימית ובחצי האי הקוריאני. באופן רשמי חתמו על הכניעה שר החוץ היפני וראש המטה הכללי של צבאה ב-2 בספטמבר על סיפון ספינת המלחמה "מיזורי" שעגנה במפרץ טוקיו. מלחמת העולם השנייה הסתיימה.
שיקולי ארצות הברית להטלת הפצצה
שיקולים מגוונים הניעו את ארצות הברית להטיל את פצצת האטום על יפן:
לסיים את המלחמה במהירות. רק כך יתחיל תהליך שיקום העולם מנזקי המלחמה הכבדים.
על-פי ההערכות, ברור היה כי פלישה ליפן הייתה גוררת אבדות רבות לארצות הברית, ומזאת ביקש טרומן להימנע, בעיקר נוכח עמידתם העיקשת של היפנים – הן הקמיקזה והן בקרבות פנים אל מול פנים.
טרומן רצה להראות שהוא מנהיג תקיף ורציני על אף תדמיתו, כדי לבנות מוניטין דומה לשל קודמו פרנקלין דלאנו רוזוולט.
ארצות הברית רצתה להציג את הפיתוח הגרעיני (של פרויקט מנהטן בראשות הפיזיקאי רוברט אופנהיימר ועמיתו אנריקו פרמי) כהישג בלעדי ומרשים.
ההיסטוריון ברונו (מייקל) שטיינהרדט וחוקרים נוספים סבורים כי מאחר שהכנעת גרמניה זירזה את פרוץ המלחמה הקרה, היה חיוני להקדים את יוסיף סטלין שכבר החל להזרים כוחות למזרח הרחוק כדי להצטרף לחזית האוקיינוס השקט.
טרומן קיבל את הסכמתם של מפקדי הצבא הבכירים שלו. גורמים בכירים רבים בעולם, ביניהם וינסטון צ'רצ'יל, חשבו שהשמדת ערים יפניות היא הדרך הכדאית ביותר להכנעת יפן.
השלכות מדיניות
שמאל|ממוזער|250px|גנרל מקארתור חותם על הסכם הכניעה של יפן
יפן נכנעה והועברה לפיקוח צבאי של בעלות הברית. משטרו הנאור של גנרל דאגלס מקארתור (המפקד העליון של צבאות הברית במזרח הרחוק) הפך את יפן לשטח חסות אמריקני.
שיטת הממשל הקיסרית-מיליטנטית של יפן בוטלה, היא הסכימה להשתלב במערך העולמי עם המדינות הדמוקרטיות והפכה לדמוקרטיה עם חוקה פרלמנטרית. בשנת 1947 סייעה ארצות הברית לשיקום יפן, בעיקר כלכלית. שנים אחר כך חתמה עמה על שלום (עם הגבלות – איסור על צי, למשל) ויפן התקבלה לאו"ם.
לקריאה נוספת
סמואל אליאוט מוריסון, תולדות המבצעים הימיים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה (15 כרכים)
קישורים חיצוניים
איתן גוטמן, מלחמת העולם השנייה: המלחמה באוקיינוס השקט, באתר e-mago
הערות שוליים
*
קטגוריה:זירות מלחמת העולם השנייה | 2024-10-11T22:48:33 |
15 בספטמבר | 15 בספטמבר הוא היום ה-258 בשנה (259 בשנה מעוברת), בשבוע ה-37 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 107 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
533 – כוחות האימפריה הביזנטית בפיקודו של בליסאריוס מביסים את הוונדלים בקרתגו
668 – קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, נרצח על ידי מתנקשים באמבטיה שלו, בעיר סירקוזה
994 – כוחות האימפריה הביזנטית מפסידים לכוחות השושלת הפאטימית בקרב אורונטס על העאסי
1556 – קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לשעבר, חוזר לספרד
1789 – מחלקת המדינה של ארצות הברית מוקמת
1812 – נפוליאון מגיע לקרמלין שבמוסקבה
1821 – קוסטה ריקה, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ואל סלוודור מכריזות ביחד על עצמאותן מספרד
1873 – החייל הגרמני האחרון עוזב את צרפת אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה
1916 – הפעלה מבצעית ראשונה של הטנק, במהלך מלחמת העולם הראשונה, בקרב על הסום
1919 – נחתם הסכם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפיו פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה ומסרו את צפון ארץ ישראל לטובת המנדט הצרפתי
1935 – חוקי נירנברג שוללים אזרחות מיהודי גרמניה הנאצית
1935 – גרמניה הנאצית מאמצת דגל לאומי חדש ובמרכזו – צלב קרס
1940 – יום השיא בקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה. חיל האוויר המלכותי מצליח להפיל מטוסי לופטוואפה רבים
1945 – בסופת הוריקן בפלורידה ואיי הבהאמה 366 מטוסים ו-25 צפלינים נהרסים
1947 – 1,077 איש נהרגים בסופת טייפון ביפן
1948 – ה-F-86 סייבר קובע שיא מהירות חדש לכלי טיס של 1,080 קמ"ש
1954 – יום רביעי השחור – יום עומס תעופתי בניו יורק
1962 – אחד הגורמים לפריצת משבר הטילים בקובה: הספינה הסובייטית פולטבה פונה לעבר קובה
1968 – החללית זונד 5 של ברית המועצות, החללית הראשונה שהקיפה את הירח וחזרה לכדור הארץ, משוגרת
1973 – קרל השישה עשר גוסטב, מלך שוודיה מוכתר למלך שוודיה
1974 – מטוס בואינג 727 בטיסה 706 של אייר וייטנאם עם 75 איש עליו, נחטף ומתרסק על המסלול בניסיון להנחית אותו
1981 – ונואטו מצטרפת לאומות המאוחדות
1981 – סנדרה דיי או'קונור מתמנה לשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית, האישה הראשונה בתפקיד
1983 – 18 יום לאחר שהודיע כי בכוונתו להתפטר מתפקיד ראש ממשלת ישראל, מגיש מנחם בגין, לאחר לחץ פרלמנטרי, את התפטרותו לנשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג
1987 – מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ורג' שולץ ושר החוץ של ברית המועצות, אדוארד שוורדנדזה, חותמים על הסכם שמטרתו הורדת הסיכויים למלחמה גרעינית
1990 – צרפת מכריזה שתשלח 4,000 חיילים למפרץ הפרסי בעקבות מאורעות תחילת מלחמת המפרץ
1997 – הוקם מנוע החיפוש גוגל
2000 – נפתחה אולימפיאדת סידני
2017 – גשושית המחקר קאסיני שנשלחה לשבתאי בשנת 1997, התרסקה בצורה מכוונת לתוך כוכב הלכת ונשרפה בחלק העליון של האטמוספירה שלו
2020 – ישראל חתמה על הסכמי נורמליזציה עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין בבית הלבן, כחלק מהסכמי אברהם
2021 – הכרזה על ברית ההגנה AUKUS בין ארצות הברית, אוסטרליה ובריטניה
נולדו
ממוזער|210x210px|מרקו פולו
ממוזער|220x220px|וויליאם ה. טאפט
ממוזער|232x232px|חנה רובינא
ממוזער|177x177px|אגאתה כריסטי
1254 – מרקו פולו, מגלה ארצות איטלקי (נפטר ב-1324)
1613 – פרנסואה דה לה רושפוקו, סופר וסאטיריקן צרפתי (נפטר ב-1680)
1675 – וחטנג השישי, הוואלי של ממלכת כארתלי הגאורגית (נפטר ב-1737)
1789 – ג'יימס פנימור קופר, סופר אמריקאי (נפטר ב-1851)
1835 – ריצ'רד אולני, שר המשפטים ומזכיר המדינה של ארצות הברית (נפטר ב-1917)
1857 – ויליאם הווארד טאפט, נשיאה ה-27 של ארצות הברית ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-1930)
1876 – ברונו ולטר, מנצח אוסטרי-יהודי (נפטר ב-1962)
1879 – ג'וזף ליונס, ראש ממשלת אוסטרליה העשירי (נפטר ב-1939)
1888 – חנה רובינא, שחקנית ישראלית (נפטרה ב-1980)
1890 – אגאתה כריסטי, סופרת ומחזאית בריטית (נפטרה ב-1976)
1891 – משה יעקב בן גבריאל, סופר ועיתונאי (נפטר ב-1965)
1894 – ז'אן רנואר, במאי קולנוע צרפתי (נפטר ב-1979)
1902 – יעקב מטריקין, אדריכל ישראלי (נפטר ב-1981)
1903 – ישראל קרישטל, ניצול השואה והגבר המבוגר בעולם (נפטר ב-2017)
1907 – פיי ריי, שחקנית קולנוע קנדית, זכורה בעיקר בשל תפקידה בסרט "קינג קונג" (נפטרה ב-2004)
1921 – משה שמיר, סופר, מחזאי, פובליציסט, חבר הכנסת ואיש ציבור ישראלי (נפטר ב-2004)
1923 – יוסף חריש, היועץ המשפטי השמיני לממשלה, שופט וסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (נפטר ב-2013)
1923 – ברוס מאזליש, היסטוריון יהודי אמריקאי (נפטר ב-2016)
1924 – מרדכי צפורי, חבר הכנסת, שר התקשורת וסגן שר הביטחון בממשלות ישראל (נפטר ב-2017)
1926 – ז'אן-פייר סר, מתמטיקאי צרפתי
1929 – מארי גל-מאן, פיזיקאי אמריקאי (נפטר ב-2019)
1929 – הלינה בירנבאום, סופרת, מתרגמת ומשוררת ישראלית
1932 – עבד אל-חלים ח'דאם, פוליטיקאי סורי ששימש במשך שנים רבות כסגן נשיא סוריה (נפטר ב-2020)
1937 – פרננדו דה לה רואה, עורך דין ופוליטיקאי ארגנטינאי, שכיהן כראש הממשלה הראשון בבואנוס איירס וכנשיא ארגנטינה (נפטר ב-2019)
1937 – רוברט לוקאס, כלכלן אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה (נפטר ב-2023)
1937 – עמוס אטינגר, משורר, פזמונאי, תסריטאי, מראיין ומגיש רדיו וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2023)
1941 – יאיר נפשי, תת-אלוף בצה"ל
1945 – ג'סי נורמן, זמרת אופרה רסיטלים אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1945 – כרמן מאורה, שחקנית ספרדייה
1946 – אוליבר סטון, במאי קולנוע אמריקאי
1947 – עמוס קולק, סופר, במאי, תסריטאי, מפיק ושחקן קולנוע
1951 – יוהאן ניסקנס, כדורגלן ומאמן כדורגל הולנדי (נפטר ב-2024)
1954 – נאוה סמל, סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית (נפטרה ב-2017)
1956 – מגי ריילי, זמרת ופזמונאית סקוטית
1956 – אילנה וייזר-סנש, סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית
1959 – תמיר גרינברג, משורר, מחזאי ואדריכל
1963 – סמדר ברבר-צדיק, מנכ״ל הבנק הבינלאומי הראשון
1968 – שי להב, זמר, קלידן ומפיק ישראלי
1977 – ג'ייסון טרי, כדורסלן אמריקני
1977 – טום הארדי, שחקן קולנוע בריטי
1981 – בן שוורץ, שחקן, קומיקאי, סופר, במאי ומפיק אמריקאי-יהודי
1984 – הנסיך הארי, נסיך הממלכה המאוחדת
1988 – שי-לי הירש, שחקנית ישראלית
1989 – אילנור זאקארין, רוכב אופני כביש רוסי
1991 – רוני דלומי, זמרת-יוצרת ושחקנית ישראלית
1993 – שגיא ברייטנר, אמן ביטבוקס, דוגמן ושחקן
1994 – ווט ואן ארט, רוכב אופני כביש וסייקלו – קרוס בלגי
2004 – דוד פופוביץ', שחיין רומני
נפטרו
ממוזער|181x181px|קונסטנס השני
ממוזער|259x259px|דוד וולפסון
668 – קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית (נולד ב-630)
1231 – לודוויג הראשון, דוכס בוואריה (נולד ב-1173)
1326 – דמיטרי מטבר, נסיך ולדימיר (נולד ב-1299)
1504 – אליזבת מבוואריה, בתו של גאורג, דוכס בוואריה (נולדה ב-1478)
1596 – ליאונרד ראוולף, רופא, בוטנאי וחוקר טבע גרמני (נולד ב-1535)
1700 – אנדרה לה נוטר, אדריכל נוף צרפתי (נולד ב-1613)
1859 – איזמבארד קינגדום ברונל, מהנדס אנגלי (נולד ב-1806)
1914 – דוד וולפסון, פעיל ציוני ונשיאה השני של ההסתדרות הציונית העולמית (נולד ב-1856)
1926 – רודולף אויקן, פילוסוף גרמני זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1846)
1933 – הרב ישראל מאיר הכהן, "החפץ חיים" (נולד ב-1839)
1938 – תומאס וולף, סופר אמריקאי (נולד ב-1900)
1944 – מלה צימטבאום, צעירה יהודייה מבלגיה שברחה ממחנה הריכוז והשמדה אושוויץ בירקנאו, נתפסה והתנגדה בגבורה לשוביה הגרמנים בטרם הוצאתה להורג (נולדה ב-1922)
1945 – אנטון וברן, מלחין אוסטרי (נולד ב-1883)
1953 – אריך מנדלסון, אדריכל אמריקאי יהודי (נולד ב-1887)
1971 – ג'ון דזמונד ברנל, קריסטלוגרף ופיזיקאי בריטי (נולד ב-1901)
1977 – נחום נרדי, מלחין, מעבד מוזיקלי ופסנתרן ישראלי (נולד ב-1901)
1980 – ביל אוונס, פסנתרן ג'אז אמריקאי (נולד ב-1929)
1988 – פאני לוביץ', שחקנית ומורה למשחק, מראשוני הבימה (נולדה ב-1903)
1989 – רוברט פן וורן, משורר וסופר אמריקאי (נולד ב-1905)
1990 – דוד זיצ'ק, בוטנאי, מייסד "אגודת אסטרונומים חובבים בישראל", ומקים מצפה הכוכבים הראשון והפלנטריום הראשון בישראל (נולד ב-1904)
1994 – חנוך אבנארי, מוזיקולוג ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר המוזיקה (נולד ב-1908)
2000 – אהרן רבינוביץ, משורר ישראלי (נולד ב-1911)
2006 – אוריאנה פלאצ'י, עיתונאית וסופרת איטלקייה (נולדה ב-1929)
2008 – ריצ'רד רייט, קלידן להקת פינק פלויד (נולד ב-1943)
2014 – יצחק חופי, איש הפלמ"ח, אלוף פיקוד הצפון בזמן מלחמת יום הכיפורים וראש המוסד (נולד ב-1927)
2014 – ניקולאי רומנוביץ' רומנוב, נשיאה של אגודת משפחת רומנוב (נולד ב-1922)
2015 – מאיר פעיל, אלוף-משנה בצה"ל, היסטוריון צבאי, חבר הכנסת ופעיל שמאל ישראלי (נולד ב-1926)
2017 – הארי דין סטנטון, שחקן וזמר אמריקאי (נולד ב-1926)
2018 – בועז עברון, עיתונאי, פובליציסט ומתרגם ישראלי (נולד ב-1927)
2018 – מרדכי סובול, חזן ומנצח (נולד ב-1951)
2020 – אורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות ישראלית (נולדה ב-1946)
2021 – אפרים פרדיננד איינהורן, איש עסקים ורב אוסטרי-בריטי אורתודוקסי (נולד ב-1918)
2022 – סול קריפקי, פילוסוף יהודי-אמריקאי (נולד ב-1940)
2022 – גיל אלקבץ, אנימטור, קריקטוריסט ומאייר ישראלי (נולד ב-1957)
2023 – בורהאן סרגון, כדורגלן טורקי (נולד ב-1929)
2023 – פרננדו בוטרו, צייר ופסל קולומביאני נאו-פיגורטיבי (נולד ב-1932)
2023 – אמנון גור, מבכירי מאמני האתלטיקה בישראל (נולד ב-1937)
חגים ואירועים החלים ביום זה
יום הדמוקרטיה הבינלאומי (החל מ-2007)
יום ההנצחה לקרב על בריטניה
יום העצמאות של קוסטה ריקה, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ואל סלוודור
בהודו – יום המהנדסים
יום המודעות לסרטן הערמונית
14 בספטמבר – 16 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט יה
קטגוריה:ספטמבר | 2024-10-07T15:15:04 |
מעבדות נוקיה בל | מעבדות נוקיה בל הנמצאות בארצות הברית, תחת מושב החברה שבניו ג'רזי, היו שנים רבות ממרכזי המחקר והפיתוח הבולטים בעולם. כיום בבעלות החברה הפינית נוקיה.
פעילות
מעבדות בל הוקמו כזרוע המחקר והפיתוח של חברת הטלפון בל בארצות הברית שנוסדה במאה ה-19 בידי ממציא הטלפון אלכסנדר גרהם בל. בשנת 1925 הן הופרדו לחברה עצמאית בשם Bell Telephone Laboratories Inc, בבעלות משותפת של חברת הטלפונים "בל" וחברת הבת שלה "וסטרן אלקטריק" שעסקה בייצור ואספקה של ציוד תקשורת עבור חברת האם שלה. בשנת 1941 המעבדות עברו מניו יורק למורי היל, ניו ג'רזי.
הפעילות של מעבדות בל מתמקדת בשלושה תחומים: מחקר, פיתוח, הנדסת מערכות. תחומי המחקר במעבדות כוללים מתמטיקה, פיזיקה, תורת החומרים, מדעי ההתנהגות ומדעי המחשב. הנדסת מערכות התמקדה במערכות המורכבות הנדרשות להקמתה ותפעולה של רשת טלפוניה. פעילות הפיתוח, שהיא הגדולה מבין שלוש הפעילויות של המעבדות, מרכזת את הפיתוח, בתחומי החומרה והתוכנה הנחוץ להקמתן של מערכות התקשורת של חברת "בל".
עם ההמצאות והתגליות הבולטות של מעבדות בל נמנים:
הטרנזיסטור, שהוצג לראשונה ב-23 בדצמבר 1947 וזיכה את ממציאיו בפרס נובל לפיזיקה.
CCD - חיישן אלקטרואופטי שהשימוש הנפוץ בו הוא במצלמות דיגיטליות.
תורת האינפורמציה החלה בעקבות מאמר שפרסם קלוד שאנון בשנת 1948, בכתב העת של המעבדות Bell System Technical Journal.
מערכת ההפעלה UNIX ושפות התכנות C,++C, B ו-S.
קרינת הרקע הקוסמית התגלתה בשנת 1965 על ידי ארנו פנזיאס ורוברט וילסון.
שיטת ניהול שיחות נכנסות במרכזי שרות פותחה על ידי ארנה שניידר הובר
הצגת אבטיפוס ראשון למערכת טלפון סלולרי בשנת 1979.
התפתחויות שונות בתאוריה של מדעי המחשב ובפרט אלגוריתם שור, אלגוריתם קוונטי לפירוק לגורמים של מספרים.
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה חברת הטלפונים האמריקאית "בל" תחת פיקוח צמוד של ה־FTC (הרשות להגבלים עסקיים האמריקאית) שהגבילה את פעולות החברה כמונופול. אחת המגבלות שהוטלו עליה הייתה הגבלה על מכירת מוצרים שאינם קשורים ישירות לטלפוניה. כתוצאה מכך במשך תקופה זו הפיתוחים של מעבדות בל, כגון מערכת ההפעלה יוניקס ושפת התכנות C, לא שווקו כמוצר של חברת "בל".
בשנת 1984 פוצלה חברת בל לשמונה חברות שונות, ומעבדות בל עברו לבעלותה של חברת AT&T. בעקבות הסכם הפיצול, הוסרו המגבלות השונות על מכירת המוצרים שפותחו במעבדות בל. בשנת 1988 הוקמה יחידה לשחזור, שיכפול וגיבוי בנתונים שבהמשך התפתחה לחברה עצמאית "Commvault". בשנת 1996 חברת AT&T פיצלה את מעבדות בל ביחד עם החטיבה שעסקה בייצור ציוד לחברת בת בשם לוסנט.
כיום (2016) אלקטל-לוסנט היא בבעלות נוקיה ומעבדות בל משמשות כזרוע המחקר שלה ומפעילה מספר מרכזי מחקר ברחבי העולם. בשנת 2021 סגרה חברת נוקיה את מעבדות בל בישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מכוני מחקר אמריקאיים
*
קטגוריה:יוניקס
קטגוריה:ניו ג'רזי
קטגוריה:נוקיה | 2024-09-23T05:57:16 |
הזרה | הֲזָרָה (ברוסית: остранение) היא טכניקה אמנותית שבה מוצגים דברים מוכרים ונפוצים בדרך מוזרה או בלתי מוכרת, כדי לאתגר את תפיסת המוכר. את המונח טבע ויקטור שקלובסקי, ממכונני אסכולת הפורמליסטים הרוסיים, במאמרו "אמנות כתחבולה". שקלובסקי יצא נגד תפיסתו של , שעל פיה האמנות, והשירה בעיקר, היא חשיבה בתמונות. מטרת אופן חשיבה זה, על-פי פוטבניה, היא הפיכת הזר למוכר. השירה והאמנות מחברות בין תמונות שונות, והתמונה המוכרת מייצגת את המציאות, מאירה ומבארת את התמונה הזרה.
שקלובסקי התנגד לתפיסה זו. בעיניו, מטרת השירה היא דווקא "הזרה" (דה-אוטומטיזציה), שבה המוכר הופך לבלתי מוכר. השירה משתמשת בלשון פיגורטיבית ובטכניקות אחרות, כדי להציג את העולם כזר. בכך היא משחררת את האופן המורגל שבו אנו קולטים את הדברים, מרעננת אותו, ומחזירה לדברים את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים להבחין לאחר זמן ברחש הגלים, אומר שקלובסקי, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, על פי שקלובסקי, היא לגרום לרחש הגלים להישמע שוב, ובניסוחו "להחזיר לאבן את אבניותה".
הזרה כמנגנון חידוש ספרותי-היסטורי
אחת השאלות שנקרתה בפני הפורמליזם הרוסי היא שאלת התפתחות הספרות. לטענתם, הזרה הייתה אחד המנגנונים החשובים ביותר בהתפתחות היסטורית זו. בכל תקופה היסטורית שררו מספר תחבולות ספרותיות, שכעבור זמן מה התיישנו, ואיבדו את אפקט ההזרה שלהם. אי לכך נוצר צורך בתחבולות שונות כדי לעורר אפקט זה שוב.
מתאור זה של ההיסטוריה הספרותית משתמע כי השירה והספרות לעולם לא יוכלו להגיע למימוש העליון שלהן, לאנטיליכאה, מכיוון שכל טכניקה בה הן ישתמשו תהפוך למוכרת ושגרתית כעבור זמן, ותאלץ לעבור הזרה.
גישות מתנגדות
סטאליניזם
תאוריות הספרות המרקסיסטיות יצאו מנקודת הנחה כי התרבות היא פועל יוצא של אמצעי הייצור והמבנה הכלכלי/מעמדי של החברה. בהתאם לכך, הם ראו בהשתנות הספרות תוצאה של השתנות הבסיס הכלכלי של כל חברה. תאוריה זו סותרת את האופן בו ראה הפורמליזם המוקדם את ההיסטוריה של הספרות, כמתפתחת מתוך עצמה, מתוך התיישנות מנגנוניה והשאיפה לחידושם. החיכוך בין שתי הגישות הוביל להפעלת לחץ מצד שלטונות ברית המועצות הסטאליניסטית כלפי הפורמליסטים, ובשלב מסוים הכריז שקלובסקי כי הוא טעה.
מחקר קוגניטיבי
ב-1980 הוציאו ג'ורג' לייקוף ומרק ג'ונסון את הספר "Metaphors We Live by", וחוללו בכך מהפכה בתחום המחקר הקוגניטיבי בכלל ובתחום הספרות בפרט. ספר זה בחן עשרות ביטויים מטפוריים יומיומיים, וניסה להוכיח כי כולם נובעים מאותן מטפורות-על. כך לדוגמה, ביטויים כ"יחסינו הגיעו לצומת דרכים" נובעים, לטענת הספר, ממטפורת העל "האהבה היא דרך". מכאן נובע שאנו חושבים במטפורות, ממפים תחומים לא מוכרים ומופשטים על תחומים שאנו מכירים. תשע שנים לאחר מכן הוציאו ג'ורג' לייקוף ומרק טרנר ספר בשם "More Than Cool Reason: a field guide to poetic metaphor", בו הם הוכיחו כי אף מטפורות פואטיות ממפות תחומים בלתי מוכרים על תחומים מוכרים. גם מטפורות חדשניות לכאורה, טוען הספר, נובעות מאותן מטפורות על, שבהן הזר והמופשט ממופה על המוכר והגשמי. פירוש הדבר ש"הזרה" כמעט ואינה קיימת, ואם היא קיימת הרי שזה במובן צר מאוד.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-03-27T14:48:49 |
אופני הרים | טקסט=|ממוזער|250x250 פיקסלים|אופני הרים מטיפוס Downhill
טקסט=|ממוזער|250x250 פיקסלים|רוכב אופני הרים בסגנון Downhill
ממוזער|Fatbike
ממוזער|אופני קפיצה (DirtJump) ישראל
אופני הרים הם אופניים שנועדו לרכיבה שלא בדרכים סלולות. במקביל להתפתחות האופניים, התפתח גם ענף הספורט העושה בהם שימוש כספורט עממי ותחרותי.
היסטוריה
ענף אופני ההרים החל להתפתח בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 במחוז מארין בצפון קליפורניה, באזור סן פרנסיסקו כאשר חבורת רוכבים היפים ורומנטיים הרכיבו גלגלי בלון על שלדות ישנות והתחרו במורד ההר. ביניהם היו ג'ו בריז, שבנה מספר יחידות של אופני ההרים הראשונים (הבריזר), וגארי פישר שהשכיל לפתח את הנושא לכלל עסק. הם הוסיפו מעצורים על החישוק, כידון ישר, הילוכים, והורידו משקל ככל האפשר.
בשנות ה-80 החלו יצרנים בארצות הברית להציע אופני הרים מייצור סדרתי, והם הגיעו לבשלות סבירה. השינויים בהרגלי הפנאי של קבוצת הגילאים 20–50 כגון נופש פעיל וספורט חיברו לאופני ההרים עוד אנשים. בשנות ה-90 החל אפקט כדור השלג, שבו האנשים נמשכו לענף כתחביב (בניגוד לספורט של יחידי סגולה) והביאו את חבריהם. גם רוכבים מקצועיים גילו שרכיבה ביער עם החברים אינה פחותה בהנאתה מהתחרות בכביש.
מרגע שנוצרה מסה קריטית של צרכנים, עלתה הכדאיות הכלכלית של פיתוח וייצור האופניים. לאופני ההרים נתווסף בולם זעזועים קדמי ולחלקם בולם זעזועים אחורי או מעצורי דיסק שנועדו לסייע בתנאי השטח. סביב הנושא החלה להתפתח תרבות שלמה, עם חברויות, תחרויות, ותת-סוגים של אופני הרים.
סוגי אופני הרים
מקובל לסווג אופני הרים לפי ייעוד השימוש בהם או לפי סוג השיכוך.
כיום נפוצות שתי תצורות שיכוך, בולם זעזועים, עיקריות:
זנב קשיח (ז"ק) - שלדה בצורת "יהלום" ולה בולם זעזועים קדמי בלבד (כלומר ה-"מזלג" משכך).
שיכוך מלא (ש"מ) - שלדה זו שונה במבנה משלדת הז"ק עקב הימצאות בולם זעזועים אחורי המצריך שלדה דינמית, עם מסבים (צירים).
תצורות נוספות:
תצורה קשיחה, ללא בולמים (rigid באנגלית) - הייתה מקובלת בשנות ה-90 לפני פיתוח הבולם הקדמי. התצורה זוכה לעדנה מחודשת במסגרת "חזרה לשורשים" לרוב עם ויתור על מעבירי ההילוכים. אופניים ללא הילוכים מכונים "סינגל-ספיד", או פיקסי.
זנב רך - שילוב של זנב קשיח ושיכוך מלא. שלדה עם בולם זעזועים אחורי אך ללא ציר, השיכוך מתבסס על גמישות השלדה, ומהלך השיכוך קצר במיוחד כ-1 אינץ'. לרוב האופניים יהיו קלים מאופני שיכוך מלא. תצורה זו מעולם לא הייתה נפוצה ממש, כיום התצורה מאוד נדירה.
סינגל ספיד- הילוך בודד. אופני הרים ללא מערכת הילוכים. ההילוך הבודד איתו ישתמש הרוכב נקבע על ידו במעמד הרכבת האופנים. ניתן להסב אופני הרים רגילים לסינגל ספיד. סגנון רכיבה מאתגר, שכן הרוכב לא יכול להעביר להילוך קל יותר בעליה או קשה ומהיר יותר בירידה.
מקובל למיין את האופניים גם לפי סגנון הרכיבה המיועד:
קרוס קאנטרי (Cross Country, XC), המכונה גם MounTain Bike (MTB) sport - שלדה קלה. מהלך השיכוך הקדמי האופייני הוא 90–120 מ"מ, זנב קשיח או שיכוך מלא קצר-מהלך (עד 4.5 אינץ'), גלגלים וצמיגים קלים, לרוב רוחב הצמיג המקובל 1.95-2.2 אינץ'. אופני קרוס קאנטרי נקראים גם אופניים תחרותיים והדגש בהם הוא על קלות ויעילות הדיווש. האופניים משמשים לתחרויות ואימונים, ולשיוט בשבילים למרחקים ארוכים.
ממוזער|רוכבים עוזרים זה לזה לתקן אופניים בתל נפוליאון|טקסט=רכיבת שבילים (all mountain, AM או Enduro) - רכיבה בשבילים צרים או רחבים שיש בהם הרבה קטעים שדורשים טכניקה ושליטה על האופניים, שלדה קשיחה, או בעלת בולמים כפולים. מהלך המתלים (קדמי ואחורי) ארוך יותר (5-6.5 אינץ'), גלגלים חזקים יותר, וצמיגים בשרניים יותר מבאופני קרוס קאנטרי. רוחב הצמיג המקובל - 2.35 אינץ'. המשקל באופניים אלו גדול יותר מבאופני קרוס קאנטרי אך עדיין נעשים ניסיונות להמעיט במשקל (שוקלים כיום בין 12–14 קג). אופניים אלו ישמשו לטיולים בשטח קשה, עליית מדרונות ברכיבה וכמובן רכיבה גם במורדות הקשים.
טיולים או טורינג (Touring) או TRIAL - צמיגים דקים ומהירים יחד עם בולם קדמי קצר מהלך, משמשים בעיקר לרכיבה בתוך העיר. אפשר להשתמש בהם לקפיצות במגבהים ולפעלולים
ממוזער|רוכב קופץ עם אופני הרים בפארק גלית דאון היל (DownHill, DH), פרי רייד (FreeRide, FR) - שלדה קשיחה, עמידה בקפיצות מגובה רב (לעיתים מספר מטרים) לרוב בתצורת שיכוך מלא בולמים בעלי מהלך ארוך מאוד (7–11 אינץ'). גלגלים כבדים ועמידים יותר, צמיגים ברוחב 2.5 אינץ' ויותר. אופניים אלו משמשים לרכיבה אתגרית (אקסטרים), בדרך כלל במורד בלבד כאשר העלייה נעשית באמצעות רכבל או אמצעי ממונע אחר.
חלקי האופניים
שלדה (ערך מורחב: שלדת אופניים) - גוף האופניים, אליה מתחברים כל המכלולים השונים (מכלולים - כל חלק באופניים שאינו שלדה). השלדה עשויה מסגסוגת מתכת (לרוב אלומיניום או פלדה אך לעיתים גם טיטאניום או מגנזיום), או סיבי פחמן (קארבון). מבנה השלדה הנפוץ מורכב משני משולשים - הקדמי מכיל את צינור הכיסא, הצינור היורד, והצינור העליון, והאחורי מורכב מתומכות השרשרת ותומכות האוכף.
מערכת הנעה המורכבת מ:
דוושות (פדלים) - מדרכים לכפות הרגליים המאפשרים העברת כח מן הרגליים להנעת הארכובה. נחלקים לדוושות שטוחות (פלאטים) ודוושות ננעלות (קליפלס) המתחברות לנעלי הרכיבה בעזרת נועל שעל הסוליה (קליט). אביזר זה מאפשר לרוכב למשוך את הדוושה ולא רק לדחוק אותה ומעביר יותר כוח לארכובה.
זרועות הארכובה - שתי זרועות המחברות את הדוושות לארכובה.
ארכובה (קראנק) - ציר ועליו בין אחד לשלושה גלגלי שיניים (פלאטות) הממוקמים בתחתית השלדה, מתחת לאוכף, ותפקידם להניע את השרשרת.
שרשרת - מעבירה את הכוח המגיע מן הארכובה, אל הקסטה שמניעה את הגלגל האחורי.
קסטה - 3–11 גלגלי שיניים הממוקמים על ציר הגלגל האחורי. תפקידם להניע את הגלגל, בעזרת הכוח המגיע מהשרשרת.
מערכת ההילוכים המורכבת מ:
גלגלי שיניים בארכובה ובקסטה.
מעבירי הילוכים - תפקידם ליצור יחסי העברה שונים בין גלגלי השיניים על ידי הסטת השרשרת אל גלגלי שיניים שונים.
כבלי הילוכים: השליטה מתבצעת על ידי מתיחת והרפיית כבלים.
ידיות הילוכים: הפעלת כל מעביר מתבצעת על ידי שתי ידיות (שיפטרים): ידית להעלאת הילוך, וידית להורדת הילוך.
מערכת ההיגוי המורכבת מ:
כידון - החלק בו אוחזים את האופניים, ועליו מורכבים ידיות השליטה ואביזרים אחרים.
ידיות אחיזה (גריפים)
מוט כידון (סטם) - מחבר את הכידון אל מוט ההיגוי.
מכלול ראש (הד-סט) - מסבים המאפשרים למוט ההיגוי להסתובב על צירו.
מזלג, המצויד לרוב בבולמי זעזועים, ומחזיק את הגלגל הקדמי במקומו.
מערכת הבלימה המורכבת מ:
בלמים (מעצורים, ברקסים) - עוצרים או מאטים את האופניים על ידי חיכוך. הנפוצים הם בלמי V, שפועלים באמצעות רפידות המוצמדות לחישוק הגלגל ובלמי דיסק (הידראוליים או מכניים) הפועלים באמצעות רפידות המוצמדות אל דיסק מתכת המחובר לציר הגלגל. המעצורים נשלטים על ידי שתי ידיות המחוברות לכידון (לשליטה על הבלמים הקדמיים והאחוריים).
כבל בלם או צינור הידראולי, המעבירים כוח מידיות הבלם לבלם.
ידיות בלם - ידיות המורכבות על גבי הכידון שתפקידן להפעיל את מנגנון המבלם, אם על ידי מתיחת כבל הבלם, או על ידי יצירת לחץ הידראולי.
גלגלים המורכבים מ:
חישוק (ג'אנט, רים) עליו מורכב הצמיג.
חישורים (שפיצים, סיחים, סילקים) המחברים את החישוק לציר
ציר הגלגל (טבור, האב, נאבה) המכיל מסבים.
צמיגים - מורכבים על החישוקים ותפקידם ליצור אחיזה טובה בקרקע, וכמו כן לשכך זעזועים ולשמור על יעילות דיווש. נחלקים לצמיגים בעלי פנימית או חסרי פנימית (טיובלס).לחץ האוויר בצמיגים משפיע על שיכוך הזעזועים, האחיזה ויעילות הדיווש. לחץ גבוה יותר משפר את יעילות הדיווש על חשבון השיכוך והאחיזה. לחצים מקובלים נעים בין 28 PSI ל-55 PSI ומותאמים למשקל הרוכב תנאי השטח וסוג הצמיג.
פנימית המותקנת בצמיג שאינו טיובלס ומכילה אוויר ולעיתים חומר איטום למניעת תקרים (מכונה "ג'יפה/אנטי פנצ'ר"). לפנימיות אופני הרים שסתומי מילוי אוויר (וונטילים) מסוג שרדר (רכב) או פרסטה (צרפתי).
בולמי זעזועים, ולמעשה מתלים - תפקידם לבלום את המהמורות מהקרקע, לאפשר עקיבה של הגלגל אחרי תוואי הקרקע, וליצור אחיזה טובה יותר בה. ישנם בולמי זעזועים קדמיים הממוקמים מתחת לכידון, ובולמי זעזועים אחוריים הממוקמים מתחת לכיסא. ויש בולם ליד מעביר הילוכים שתפקידו לשמור על מעביר ההילוכים והשרשרת .את רמת הקשיחות של בולמי הזעזועים אפשר לשנות בעזרת חוגה שנמצאת על הבולם
אוכף או כיסא, משמש לישיבה על האופניים. באופני הרים הוא לרוב צר כדי לאפשר ירידה של הרוכב מאחוריו.
מוט אוכף, מחבר את האוכף לשלדה ומאפשר התאמת גובה. קיימים מוטות שאורכם ניתן לשליטה מן הכידון בזמן הרכיבה
חבקי שחרור מהיר חבקי השחרור המהיר הם ידיות לשחרור חלקים מבלי לפתוח ברגים ובמהירות
מרכז|ממוזער|600px|1. אוכף
2. מוט האוכף,
3. חבק שחרור מהיר למוט האוכף,
4. מזלג,
5. צינור האוכף,
6. תומכות האוכף,
7. תומכות השרשרת,
8. צינור עליון,
9. צינור יורד,
10. מכלול הראש,
11. מוט כידון,
12. ידית העברת הילוכים,
13. ידית כידון,
14. ידית בלם,
15. בולם זעזועים קדמי,
16. דיסק (רוטור) בלם,
17. בלם קדמי,
18. חישורים,
19. חישוק הגלגל,
20. צמיג,
21. ארכובה,
22. מעביר הילוכים קדמי,
23. כבל מעביר הילוכים,
24. בולם זעזועים אחורי,
25. מוט ארכובה,
26. דוושה,
27. שרשרת הינע,
28. מעביר הילוכים אחורי,
29. קסטה,
30. כבל מעביר הילוכים אחורי,
31. שסתום מילוי אוויר,
32. מתקן לבקבוק מים
אביזרים
לאופני הרים אביזרים רבים אשר משפרים את הביצועים או את נוחות הרכיבה:
אביזרי תיקון - מפתחות שונים (אלן, שרשרת, שפיצים), פנימית חלופית, משאבה לניפוח אוויר. אביזרים אלו בדרך כלל נישאים בתיק גב או במתקני נשיאה.
בקבוק מים - בדרך כלל הרכבת מתקן לבקבוק מים אפשרית במקומות שונים על גבי השלדה. חלק מהרוכבים משתמשים בתיק גב עם שקית מים, שהשתייה ממנו מתבצעת דרך צינורית ופייה, כך ניתן לשתות במהלך רכיבה ללא ירידה מהאופניים.
מד מהירות (ספידומטר) - מחשבון המורכב בדרך כלל על הכידון, משמש להצגת ושמירת נתונים כגון מהירות, מרחק, קצב לב, קלוריות שנשרפו, זמן שעבר ועוד.
מכשיר GPS המאפשר ניווט בשטח פתוח.
קרניים - מתחברות בקצה הכידון ומשמשות לשינוי אחיזת הרוכב. בדרך זו הרוכב יכול לשנות את שיטת האחיזה ולמנוע תחושת נמלול בידיים הנגרמת מלחץ על העצב העובר בפרק כף היד. יש הרואים בקרניים סכנה בטיחות כיוון שהם יכולות להסתבך בצמחייה או להינעץ בגוף הרוכב בזמן נפילה, וגם יש הרואים בהם מפריעים כי הם בעצם מפחיתים משטח הכידון.
מתקן נשיאה (סבל) - ישנם סוגים שונים וגדלים שונים המורכבים על חלקים שונים באופניים כגון תחתית המושב, שני צידי הגלגל האחורי, בין מוטות השלדה או על הכידון ומאפשרים לרוכב לשאת ציוד על גבי האופניים.
תאורה - פנסים המתחברים לרוב לכידון. פנסים אחדים מתחברים לקסדה. פנס אחורי (נצנץ) הוא אביזר בטיחות המתחבר למוט האוכף או לתיק הגב.
מיגון - נושא חשוב כשלעצמו לרוכבי אופני ההרים, המיגון כולל כפפות, קסדה, מגני ידיים וברכיים ואף מיגון לכל הגוף אשר משמש בעיקר רוכבים בסגנון דאון היל ופרי רייד.
ראו גם
ספורט אתגרי
ניווט ספורטיבי
אופני כביש
אופני טנדם
אליפות אירופה באופני הרים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספורט אתגרי
הרים, אופני
קטגוריה:כלי רכב דו-גלגליים | 2024-05-08T16:24:29 |
מונרכיה חוקתית | מונרכיה חוקתית, מונרכיה קונסטיטוציונית או מלוכה חוקתית היא צורת שלטון המתבססת על מערכת חוקתית שמכירה במוסד המונרכיה ובהיות המונרך ראש המדינה. המונרך כפוף לחוקה שמגדירה את סמכויותיו וקובעת את קיומם של מוסדות שלטון נוספים כגון פרלמנט ומערכת משפט בלתי-תלויה. מידת הסמכות שקובעת החוקה למלך היא המבדיל בין מונרכיות חוקתיות שונות. באירופה יש כמה מונרכיות חוקתיות שבהן אין למלך סמכויות ביצועיות כלל, ומעמדו דומה למעמדו של הנשיא במדינת ישראל. במדינות אחרות הסמכויות מתחלקות באופן שווה בין המלך לבין הפרלמנט, או שבידי המלך נמצאות עיקר סמכויות השלטון.
במונרכיות חוקתית שבהן נהוג משטר דמוקרטי (למשל בממלכה המאוחדת), המונרך מוכר אומנם כראש המדינה, אך עיקר סמכויות השלטון נמצאות בידי הממשלה, ובפרט בידי ראש ממשלה, הנבחר בבחירות חופשיות.
כיום, רוב המונרכיות החוקתיות מתנהלות כדמוקרטיות ייצוגיות (מה שמכונה "מונרכיה חוקתית דמוקרטית"), אך בעבר המצב היה שונה. היו מונרכיות במדינות בעלות חוקות פשיסטיות, כמו באיטליה, ספרד, ויפן, או במדינות דיקטטוריות, כמו בתאילנד.
ארצות בהן מתנהלת מונרכיה חוקתית
שמאל|ממוזער|280px|המדינות שבהן מתנהלת מונרכיה חוקתית מוצגות בצבע ירוק כהה
להלן רשימת חלק מהמדינות שבהן מתקיימת מונרכיה חוקתית:
מדינות שבהן למלך תפקיד ייצוגי בלבד: ספרד, בלגיה, הולנד, בריטניה, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג (התואר: דוכס גדול), יפן (התואר: קיסר).
מדינות בהן למלך יש מספר סמכויות ביצועית מוגבלות שמתקיימות תחת משטר דמוקרטי: לסוטו, קמבודיה, תאילנד, ליכטנשטיין (התואר: נסיך), אנדורה (התואר: נסיכים-שותפים).
מדינות שבהן המלך מחזיק בחלק נכבד מסמכויות השלטון, אך מוגבל במידה מסוימת על ידי החוקה, הפרלמנט והאזרחים: מרוקו, ירדן, בחריין, בהוטן, טונגה, איחוד האמירויות הערביות, מונקו (התואר: נסיך), כווית (התואר: אמיר), קטר (התואר: אמיר).
בנוסף לאלה, חלק ממדינות חבר העמים הבריטי רואות את מלך או מלכת בריטניה כראש המדינה והן מכונות ממלכות חבר העמים. במדינות אלה מלך בריטניה ממנה נציג מטעמו המכונה מושל כללי. סמכויות המושל הכללי ייצוגיות בלבד, והוא ממונה מבין תושבי המקום על-פי המלצת ראש הממשלה המקומי. מדינות שבהן קיימת השיטה הזו: קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה ועוד.
רוב המונרכיות החוקתיות, בפרט באירופה, עברו במהלך העת החדשה, בין המאה ה-15 למאה ה-20, תהליך הדרגתי, שבו התרכזו עוד ועוד סמכויות בפרלמנט (בית הנבחרים) ופחות ופחות במלכיהן. לדוגמה בבריטניה מינוי חברי הממשלה, שבעבר היה בסמכות כמעט בלעדית של המלך, החל במהלך המאות האחרונות להתבצע באישור הפרלמנט. כיום זהו תהליך המתבצע בפרלמנט בלבד, כשהמלך רק נותן את אישורו הסמלי למינוי, מבלי שתהיה לו סמכות לערער עליו. מדינות אירופאיות אחרות עברו תהליך דומה.
בבריטניה, ב-1880, מונה לראשונה ראש ממשלה בניגוד לעמדת המלך. היה זה ויליאם גלאדסטון שמונה לראש ממשלת בריטניה בניגוד לעמדת המלכה ויקטוריה. כיום, מלך או מלכת בריטניה עדיין מציגים באופן סמלי את "ממשלתם" בפני הפרלמנט, אולם למעשה הם מציגים ממשלה שלא היה להם חלק בהרכבתה, וקוראים נאום שכתב להם ראש הממשלה הנבחר, מבלי שתהיה להם רשות לשנות בו דבר.
בחוקה שהתקבלה ביפן ב-1947 מוגדר קיסר יפן כ"סמל המדינה ואחדות העם". בפועל מעמדו סמלי בלבד, והשלטון ביפן מתנהל בשיטה דומה מאוד לזו של בריטניה. החוקה היפנית הושפעה מהאמריקאית עקב הכיבוש האמריקני בסוף מלחמת העולם השנייה. אף על-פי-כן, מעמדו של הקיסר ביפן היה מוגבל עוד לפני הכיבוש האמריקני, ושליטיה של יפן בפועל לא היו מחצרו של הקיסר.
בממלכות חוקתיות אחרות, נשמרות סמכויותיו של המלך במידה רבה, אולם קיימת חוקה שמגבילה את כוחו, וקיים פרלמנט נבחר המייעץ לו, ולפעמים אף יכול לטרפד יוזמה של המלך שנראית לחברי הפרלמנט בלתי ראויה. ממלכה חוקתית בדגם כזה קיימת, למשל, במרוקו ובממלכת ירדן.
קישורים חיצוניים
Monarchy.net עוסק במונרכיה החוקתית האנגלית ומספק נימוקים בעדה
הערות שוליים
קטגוריה:מלוכה
קטגוריה:ליברליזם | 2024-03-02T17:38:19 |
אלפרד אדלר | אלפרד אדלר (בגרמנית: Alfred Adler; 7 בפברואר 1870 – 28 במאי 1937) היה רופא יהודי-אוסטרי מומר, ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית.
ביוגרפיה
אדלר נולד בשנת 1870 בווינה למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. היה השני מבין שבעת הילדים של לאופולד אדלר (1922-1833), סוחר דגנים שמוצאו מקיטזה, בורגנלנד (אז חלק מהונגריה) ושל פאולינה בר (1906-1845), ילידת טרביטש (מוראביה). הוא סבל בילדותו מרככת והיה חולני ומוגבל ביכולתו לשחק עם ילדים אחרים. מוגבלותו זו עוררה בו תחושת נחיתות ביחסיו עם אחיו וחבריו, שהמריצה אותו להשקיע את מאמציו בלימודים כפיצוי על נחיתותו. בגיל חמש חלה בדלקת ריאות קשה והרופאים ניבאו שימות, אך אדלר הצליח להתגבר עליה. התנסות זו יחד עם מותו של אח קטן ממנו גרמו לו להחליט שמטרת חייו היא להפוך לרופא.
אדלר הכיר בהשפעה הרבה של זכרונות הילדות שלו על עיצוב חייו, ונראה כי נודעה להם השפעה רבה גם על תורתו. כילד העריץ את אחיו הבכור, זיגמונד אדלר (יליד פינפהאוס על יד וינה, 1868) שעשה קריירה מוצלחת בתחום המסחר ורצה להצליח כמוהו. אלפרד היה הילד המועדף של אביו, איש חרוץ ואסרטיבי, בעוד קשרו עם האם היה פחות אמיץ.
את לימודי התיכון עשה אדלר בגימנסיה הרנאלזר ברחוב קלוואריינברגגאסה (כיום "גימנסיה הרנאלזר גבלרגאסה") ועבר שם את בחינות הבגרות בשנת 1888.
בשנת 1895 השלים את לימודיו באוניברסיטת וינה והוסמך לעסוק ברפואה. במהלך לימודיו השתייך לקבוצת סטודנטים סוציאליסטים, שם הכיר את האקטיביסטית הרוסייה ראיסה אפשטיין, לה נישא ב-1897 במוסקבה. נולדו להם ארבעה ילדים, שניים מהם הפכו לפסיכיאטרים בבגרותם.
עם סיום לימודיו באוניברסיטה, עסק אדלר תחילה ברפואת עיניים, אחר כך עבר לרפואה כללית ופתח קליניקה משלו ברובע השני, לאופולדשטאט, ברחוב פראטר 44, לא רחוק מהפראטר הווינאי, בשכונה שבה חלק ממטופליו חיו בתנאי עוני. ההיכרות עם מטופלים אלה חיזקה בו את אמונתו בחשיבות הגורמים הסוציו-כלכליים ביישום מקצועות הבריאות.
ב-1901 הצטרף אדלר, בעקבות הצעה של זיגמונד פרויד, לקבוצת דיון שהתקיימה בביתו של פרויד מדי שבוע, ועסקה בפסיכואנליזה. כך עבר אדלר לעסוק בפסיכותרפיה. הוא נמנה עם החברים המרכזיים באגודה הפסיכואנליטית של פרויד, וב-1910 אף התמנה לנשיא האגודה, אך בשנת 1911 התפטר מהנשיאות בעקבות מחלוקת עם פרויד.
ב-1912 ייסד אדלר אסכולה חדשה ששמה הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. אסכולה זו גורסת כי על האדם להשתתף מעשית בטיפול בעצמו וכי רק שינוי באדם עצמו והכרה שלו בחולשותיו תוך רצון עז מצדו להתגבר עליהם, יובילו להרגשה טובה יותר.
במלחמת העולם הראשונה שירת אדלר כרופא בצבא האוסטרי. בשנים הבאות גברה השפעתו, הוא פתח מספר קליניקות לטיפול בילדים והדרכת הורים, והרצה במוסדות אקדמיים רבים באירופה ובארצות הברית.
בשנת 1932 נסגרו רוב הקליניקות של אדלר באוסטריה, בשל מוצאו היהודי (אף על פי שהתנצר). בשנת 1935, בעקבות התגברות האנטישמיות באוסטריה, היגר אדלר לארצות הברית, שם המשיך בעבודתו הטיפולית והאקדמית. הוא נפטר מהתקף לב בשנת 1937 באברדין שבסקוטלנד.
משנתו
משנת אדלר נבנתה בהשראת הפילוסופיה של עמנואל קאנט כפי שהבין אותה, מתוך הראייה שהסובייקטיבי הוא האובייקטיביות היחידה, כלומר שהמציאות שאליה נחשף האדם ואשר מלווה את חייו היא מה שהתקבל מנתוני החושים וניסיון החיים שלו, דרך העיבוד של תפיסת העולם וצורת החשיבה שלו.
המציאות של האדם היא המציאות הרלוונטית היחידה, כשהאדם משתנה המציאות משתנה. המציאות יכולה להיות מעוצבת על ידי האופן בו אנו מגדירים אותה, האדם מפנים את משמעות המילים שהוא בחר כדי לתאר את המציאות וגוזר מכך השלכות נוספות.
העיקרון המרכזי במשנתו של אדלר הוא העיקרון של הבחירה החופשית, האדם יכול לבחור את האופן בו יפרש את המציאות ועקב כך (היות שהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי) הוא בורא את המציאות שהוא בוחר.
בנקודה זו נבדלת תורתו של אלפרד אדלר באופן מהותי מתורותיהם של יונג ופרויד הממוקדים יותר בעבר ורואים את האדם כבעל פחות אפשרויות.
הגישה הטיפולית של אדלר ממוקדת בפתיחת אפשרויות, לאפשר לאדם לברוא לו תפישת מציאות שיש בה יותר אפשרויות ומשרתת יותר את מטרותיו.
הנחות היסוד מול המציאות
תורת אדלר מדגישה את חשיבותן של הנחות היסוד במפגש של האדם עם המציאות, היא מבדילה בין הנחות יסוד הפותחות אפשרויות לכאלה הסוגרות אותן. לדוגמה: הנחת יסוד הפותחת אפשרויות כמו "לטעות זה טבעי, מותר לי לטעות" מאפשרת הוויה בריאה יותר מאשר הנחת היסוד המגבילה שבאמירה "טעות היא כישלון, היא דבר שיש להימנע ממנו".
סביבה פחות קשוחה בתביעותיה תאפשר גדילה של אדם גמיש יותר שיכול להרשות לעצמו ליפול ולקום. האדם מפתח את היכולות שזמינות לו, מי שלא נחשף בתקופה המעצבת של ילדותו לאפשרות ליפול לא יידע לעמוד בכך מאוחר יותר.
עקב כך יש חשיבות למיפוי הנחות היסוד של האדם. במסגרת הטיפולית ניתן לגלות הנחות יסוד לא הכרחיות על ידי עימות של גישתו של אדם עם גישות של אחרים: לתאר מצב ותגובה ואז לשאול "מה אתה היית עושה במקרה כזה?", הצגת מספר אפשרויות לתגובה מצביעה על אי-הכרחיותה של הנחת היסוד וגם מצביעה על אפשרות ספציפית חלופית לראות את הדברים. ניתן לעמת הנחות יסוד גם עם העובדה שיש מי שחי אחרת, יש מי שפועל בהתוויות שלכאורה יוצאות מכלל אפשרות על פי הנחת היסוד.
האדם יכול לבחור אילו הנחות יסוד יאמץ לעצמו על פי מאזן הרווח והפסד שמלווה כל אחת ולבחור את זו שפחות תגביל אותו. כאשר האפשרויות רבות יותר, כשהמציאות של האדם פתוחה יותר, הוא יכול לחיות חיים שלמים ובריאים יותר.
אמירות של "צריך" ושל "אין ברירה" הן בדרך כלל הנחות יסוד מגבילות. חינוך פותח ומאפשר הוא חינוך המציב את האפשרויות כאופציות ("אפשר") ולא כהכרח ("צריך"), כעניין של בחירה, הילד לומד לפעול לעבר מה שהוא בחר ולא לעבר מה שנכפה עליו, הוא לומד לקחת אחריות, בונה חיים של פעולה ואנרגטיות.
אפיוני האדם
האדם מתאפיין בנקודות הבאות:
חברתיות
סובייקטיביות
מטרתיות
בחירה
הוליזם.
האדם הוא יצור חברתי ולא ניתן להבין אותו ואת מניעיו בלי לקחת בחשבון את הפן החברתי שבו, ובלי מימוש של הפן הזה ייקשה עליו להגיע להגשמה עצמית וסיפוק עמוק מחייו.
הראיה שלו סובייקטיבית, הוא רואה את המציאות דרך הפילטר של תפיסת המציאות שלו שגורמת לפרשנות שונה למצבים נתונים מאדם לאדם.
האדם ממוקד מטרה, מטרותיו משתנות ממצב למצב ומאדם לאדם אך בכל סיטואציה יש לפעולה שלו מטרה. אפילו במצב המוקצן של פסיביות ותלותיות יש לאדם מטרה, והיא המטרה שמאחורי הבחירה בפסיביות.
בתהליך ההליכה אל המטרה כמו בכל תהליך אחר יש לאדם בחירה, הוא לעולם לא סגור בתוך אפשרות דטרמיניסטית אחת ויש לו תמיד האופציה לשנות ולהשתנות.
הוליזם פירושו שהאדם ניתן להבנה רק אם לוקחים בחשבון את כל מרכיביו, הוא בלתי ניתן להפרדה ולפיכך הוא תמיד אחראי למעשיו, מעשה לעולם אינו תולדה של חלק מסוים מהאישיות.
מכל אלה יוצא שהאדם תמיד אחראי למעשיו, הם תמיד תולדה של הבחירה שלו, אמורים לשרת את המטרות שלו ונובעים מאישיות שהיא כולית ולא נפרדת ולא ניתן לתלות את האחריות בגורם נפרד כזה או אחר של האישיות.
למעשה גם במצב של חוסר שפיות האדם אחראי למעשיו, הוא פועל לנוכח עיוות של ראיית המציאות או ניתוק מההיגיון הכללי, והשאלה העומדת גם בפניו היא "מה אני עושה עם זה?"
אדלר לעומת פרויד
בניגוד לפרויד וחסידיו שהדגישו את דחפי המין והבלתי מודע הדגיש אדלר את הגורם החברתי ואת הבחירה החופשית. על מנת להבין את האדם הוא נותן מקום מרכזי לניתוח הרקע המשפחתי והחברתי שממנו צמח ובו הוא פועל.
אדלר מטעים תפיסה הוליסטית של האדם כמכלול אחד. אדלר לא מקבל את החלוקה של נפש האדם למרכיבים דוגמת איד, אגו, ליבידו וסופר אגו, מבחינתו כל אלה הם שמות שרירותיים למאפיינים פנימיים של נפש אחת בלתי מתחלקת של האדם.
בעוד שמרכז תשומת הלב של פרויד נמצא בעברו של האדם, עם הניסיון להבין את האירועים שעברו עליו בילדותו המוקדמת, אלפרד אדלר מתמקד באפשרויות שבפני האדם, בעתיד שלו, בפעולה שלו הנובעת מיכולת הבחירה החופשית בכל מצב.
נחיתות ועליונות
שני מושגים אלו הם מושגי יסוד המאפיינים את תורתו המוקדמת של אדלר. עם זאת בהמשך דרכו פיתח אדלר גישה אחרת, אשר איננה נשענת על מושגים אלו, ואשר הוא ראה כיסודית ומשמעותית יותר. גישה מאוחרת זו היא הבסיס של רוב הגישות ה"אדלריאניות" הנפוצות כיום.
לפי התאוריה המוקדמת של אדלר האדם נולד עם תחושת נחיתות ובמשך כל חייו הוא נאבק להשיג עליונות, עצמאות, חופש והגשמה עצמית. אדלר מבחין בין סוגים שונים של רגשי נחיתות:
נחיתות אישית היא נחיתות שחש האדם מול זולתו.
נחיתות קבוצתית, אדם חש שהעם, העדה, הקבוצה המקצועית, שבתוכם הוא מצוי נחותים.
נחיתות אוניברסלית, האדם חש את מגבלותיו של המין האנושי.
לדעת אדלר, בעוד שהתמקדות בנחיתות האישית מזיקה, שכן תיקון יכול לבוא על ידי הפחתת ערך הזולת, התמקדות בנחיתות האוניברסלית היא אידיאלית. דרך משל, אדם הממציא תרופה למחלת הסרטן מתגבר על חוסר האונים של המין האנושי מולה ומפצה על הנחיתות האוניברסלית. האופן שבו אדם מתמודד עם נחיתויותיו קרוי סגנון חיים. האופן שבו האדם מתנהג בחברה, העניין החברתי שלו, יכול להעיד האם הוא פועל בכוונה לרמוס את הזולת או לשתף עמו פעולה.
הגותו המאוחרת
הגותו המאוחרת של אדלר הדגישה אלמנטים של שלמות והגשמה עצמית ובכך התקרבה לפסיכולוגיה ההומניסטית. דברים שכתב גם הופכים אותו למבשר של "גישת הנראטיב" בפסיכולוגיה, הגישה העוסקת באופן שבו אדם מספר לעצמו את סיפור חייו.
הורות וחינוך
בתחום החינוך ההורי היה אדלר בעל השפעה רבה. על תפיסתו מתבסס מכון אדלר בישראל.
אדלר סבר כי ההורות צריכה לשאוף לפצות על נחיתותו של הילד, מתוך אהבתו וקבלתו. עם זאת, פינוק יתר עלול להביא את הילד להתעלם מההכרח שיש עליו לפעול בעצמו מול נחיתותו.
התאוריה של אדלר הביאה למחקר אמפירי בעיקר בנושא סדר הלידה במשפחה. בתחום זה נמצא למשל ש-21 מתוך 23 האסטרונאוטים האמריקנים הראשונים היו בנים בכורים. תחום המחקר על סדר ילודה עורר ביקורת מחקרית.
לקריאה נוספת
אלפרד אדלר, משמעות חיינו, הוצאת דביר, 2009
אלפרד אדלר, אתה וחייך, המכון על שם אלפרד אדלר, תל אביב, 1958
משה בריל, אלפרד אדלר בפסיכולוגיה
מאנס שפרבר, פסיכולוגים כבני אדם - אלפרד אדלר לעומת פרויד, עם עובד, תל אביב, 1973
קישורים חיצוניים
אלפרד אדלר, משמעות חיינו, הקדמה ופרק מספרו, באתר "טקסט"
אלפרד אדלר, מאמר "פסיכולוגיה אינדיבידואלית בבית הספר", מאמרו מ-1929, אתר דעת
אתר הבית של מכון אדלר בישראל
קטגוריה:רופאים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פסיכיאטרים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פסיכותרפיסטים יהודים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יהודים מומרים אוסטרים
קטגוריה:פסיכותרפיסטים אוסטרים
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1870
קטגוריה:נפטרים ב-1937 | 2024-09-16T18:01:28 |
GPL | הפניה הרישיון הציבורי הכללי של גנו | 2007-02-22T12:39:28 |
מונרכיה קונסטיטוציונית | REDIRECT מונרכיה חוקתית | 2004-02-26T11:10:31 |
אונסק"ו | שמאל|ממוזער|250px|משרדי אונסק"ו בברזיליה
אוּנֶסְק"וֹ (באנגלית: United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization – UNESCO) הוא ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות, שבו חברות 195 מדינות. אונסק"ו נוסד ב-16 בנובמבר 1945, ומטרתו המוצהרת היא לתרום לשלום ולביטחון על ידי קידום של שיתוף פעולה בין-לאומי בתחומים של חינוך, מדע ותרבות, מתוך שאיפה להנחיל ברחבי העולם רגש של כבוד כלפי ערכי הצדק, שלטון החוק, זכויות האדם והחירויות הבסיסיות שהוכרזו בהצהרת האו"ם.
משרדי הארגון הראשיים מצויים בפריז, ולצידם למעלה מ-50 נציגויות שטח, מוסדות ומשרדים ברחבי העולם. רוב נציגויות השטח הן משרדים שמטפלים בענייניהן של שתיים או שלוש מדינות, ובנוסף, קיימים משרדים לאומיים ואזוריים.
אונסק"ו פועל באמצעות חמש תוכניות עיקריות, בתחומים של חינוך, מדעי הטבע, מדעי החברה, תרבות, תקשורת ומידע. מיזמים הממומנים על ידי אונסק"ו כוללים: לימוד קרוא וכתוב, לימודים טכניים, תוכניות להכשרת מורים, תוכניות מדע בין-לאומיות, קידום תקשורת עצמאית וחופש העיתונות, מיזמי היסטוריה תרבותית ואזורית, קידום ההכרה במגוון תרבויות, הסכמי שיתוף פעולה בין-לאומיים כדי להבטיח את המורשת התרבותית והטבעית של העולם, שמירה על זכויות אדם וניסיונות לגשר על הפער הדיגיטלי בעולם.
מבנה
המבנה הארגוני של אונס"קו כולל שלושה גופים:
הוועידה הכללית – אספה של המדינות החברות בארגון וחברים שותפים, שבה לכל מדינה יש קול אחד. הוועידה מתכנסת מדי שנתיים, קובעת מדיניות כללית ומגדירה מהם הקווים המנחים את הארגון.
הועד המנהל – הוועד המנהל מונה 58 חברים שנבחרים על ידי הוועידה הכללית לתקופות של 4 שנים. הוועד המנהל אחראי להתכנסות הוועידה הכללית ולכך שהוראותיה יוצאות לפועל. מעבר לכך ישנן סמכויות נוספות בתחום אחריותו, שמוקצות לו על ידי הוועידה הכללית.
המזכירות – המזכירות מורכבת מהמזכיר הכללי וצוותו והיא אחראית לניהול היומיומי של הארגון. המזכיר הכללי, שמהווה את הפנים הציבוריות של הארגון, נבחר לתקופה (הניתנת לחידוש) של ארבע שנים על ידי הוועידה הכללית. הצוות הנוכחי מונה כ-2,100 אנשים ונשים, כשני שלישים מהם יושבים בפריז, והשליש הנותר מפוזר ברחבי העולם, בין 58 נציגויות השטח של הארגון. המזכירות מחולקת למספר משרדים מנהליים ולחמישה חלקים המשקפים את חמשת תחומי הפעילות העיקריים של הארגון.
תקציב
תקציב אונס"קו, מורכב מתמיכות של המדינות החברות בו. אחוז התמיכה של המדינות נקבע, בכל 22 ארגוני האו"ם, על בסיס התל"ג העולמי כאשר הסכום המחושב לכל מדינה מתחשב בהכנסה לנפש בכל מדינה ובחוב החיצוני של המדינה. בשנים שארצות הברית תמכה בארגון, תמיכתה היוותה 22% מהתקציב (האחוז הגבוהה ביותר שמדינה תורמת לארגוני האו"ם).
באוקטובר 2011 אונס"קו קיבלה את פלסטין כחברה בארגון. כתוצאה מהחלטה זו, ארצות הברית הודיעה על הפסקת תמיכה בארגון. כתוצאה מהפסקת התמיכה בארגון, ארצות הברית איבדה את זכות ההצבעה שלה בוועידה הכללית ובוועד המנהל של הארגון.
פעילויות
ביצוע מיזמים והכרזה על מקומות בעלי ערך תרבותי ומדעי מיוחד, למשל:
התוכנית "אדם וביוספרה" שקמה ב-1971 ובעקבותיה הוקמו השמורות הביוספריות לשימור יחידות טבע ייחודיות.
עיר הספרות.
שפות בסכנת הכחדה ומיזמים אחרים לתמיכה בריבוי שפות.
המיזם "יצירות מופת שאינן מוחשיות", שעוסק בשימור תרבויות.
התוכנית "זיכרון העולם", שעוסקת בשימור היסטורי.
התוכנית ההידרולוגית הבין-לאומית, העוסקת בניהול משאבי מים מאז 1965.
אתרי מורשת עולמית.
עידוד מידע מגוון והנגשתו:
קידום חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש המידע.
קידום הנגישות לטכנולוגיית המידע.
קידום פלורליזם וריבוי תרבויות בתקשורת.
קידום אירועים, כדוגמת:
"העשור הבין-לאומי לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות כלפי ילדים ברחבי העולם" עליו הכריז האו"ם ב-1998, והוא העשור הראשון של המאה ה-21.
יום חופש העיתונות העולמי, החל ב-3 במאי מדי שנה, ונועד לקדם את חופש הביטוי וחופש העיתונות כזכות אדם בסיסית ומאפיין הכרחי של כל חברה דמוקרטית, חופשית ובריאה.
ייסוד ותמיכה מיזמים:
המרכז האירופי להשכלה גבוהה (UNESCO-CEPES), נוסד בשנת 1972 בבוקרשט, רומניה, כמשרד לקידום שיתוף פעולה בין-לאומי בתחום ההשכלה הגבוהה באירופה, קנדה, ארצות הברית וישראל. לארגון יש כתב עת בשם "השכלה גבוהה באירופה".
הספרייה הדיגיטלית העולמית.
ספריית התוכנה החופשית – מאז 1998 מממנים יחד אונסק"ו והמוסד לתוכנה חופשית מיזם לקיטלוג תוכנה חופשית.
המועצה הבין-לאומית למדע (ICSU).
"שגרירים של רצון טוב".
מזכירים כלליים
# שם מדינה תקופת כהונה הערות התחלה סיום 1 ג'וליאן הוקסלי 1946 1948 2 חיימה טורס בודט מקסיקו 1948 1952 3 ג'ון ווילקינסון טיילור 1952 1953 4 לותר אוונס 1953 1958 5 ויטורינו ורונזה 1958 1961 התפטר מתפקידו עקב סיבות רפואיות 6 רנה מיו 1961 1974 כיהן 2 כהונות בתפקיד 7 אמאדו-מאהטר אמ'באו 1974 1987 8 פדריקו מאיור סראגוס 1987 1999 כיהן 2 כהונות בתפקיד 9 קוהישירו מאטסואורה 1999 2009 כיהן 2 כהונות בתפקיד 10 אירינה בוקובה 2009 2017 11 אודרי אזולאי 2017 מכהנת
אונסק"ו וישראל
ישראל הצטרפה לארגון בשנת 1949.
בנובמבר 1974 החליט הארגון לקבל אליו את אש"ף ולהשעות את הסיוע שלו לישראל. החלטה נוספת גינתה את ישראל על פגיעתה ב"ייחודה ההיסטורי של ירושלים" על ידי "ביצוע חפירות ארכאולוגיות" בעיר. החלטה אחרת מנעה את קבלת ישראל לסניף האירופי של הארגון. ישראל הוצאה ממנו ב-1974 בעקבות חפירות ארכאולוגיות שביצעה בשטחי הר הבית שלא התקבלו על דעת הארגון.
במאי 1976 הסכים שר החוץ יגאל אלון לאפשר למשלחת הארגון לבחון בעצמה את הנעשה בשטחים המוחזקים. המשלחת הציגה דו"ח חיובי כלפי ישראל.
בשנת 1979 הצטרפה ישראל שוב לאונסק"ו לאחר איום של ארצות הברית לחדול מהעברת הכספים למימון פעילות הארגון.
נשיא הוועד הלאומי לאונסק"ו בישראל הוא שר החינוך. המזכירה הכללית של הוועד הישראלי לאונסק"ו היא ד"ר דלית אטרקצ'י ויושב ראש ועדת המורשת העולמית של ישראל הוא האדריכל אריה רחמימוב.
הקשרים המקצועיים עם אונסק"ו בנושאים המקצועיים הרבים שבהם עוסק גוף זה רוכזו כולם על ידי הוועד הישראלי לאונסק"ו. הקשרים המדיניים עם ארגון זה נוהלו על ידי משרד החוץ בעזרת שגריר ישראל לאונסק"ו, שמקום מושבו היה בשגרירות ישראל בפריז. בישראל הוכרזו על ידי אונסק"ו שישה אתרי מורשת עולמית.
באוקטובר 2011 החליט ארגון אונסק"ו לצרף את הרשות הפלסטינית כמדינה חברה, אף על פי שהמהלך מנוגד לחוקת האומות המאוחדות, לפיה רק מדינה החברה באו"ם יכולה להצטרף לאונסק"ו. ארצות הברית, קנדה וישראל החליטו בתגובה על הפסקת העברת כספים לארגון אשר כרבע מתקציבו ממומן על ידי ארצות הברית. בעקבות אי העברת הכספים בנובמבר 2013 הושעתה זכות ההצבעה של ישראל ושל ארצות הברית בארגון.
בדצמבר 2012 נחנכה כיכר אונסק"ו לסובלנות ולשלום בחיפה.
בספטמבר 2017 מסרה ישראל לאונסק"ו בטקס חגיגי העתק חלקי משער טיטוס, כהוכחה היסטורית שנועדה לסתור את הטענה שישראל והיהודים כובשים בהר הבית. הרעיון נולד בעקבות החלטת אונסק"ו שישראל היא "כובשת בירושלים". ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט שמעשה זה יהיה "דרישת שלום" מהאמת ההיסטורית על קיומו של בית המקדש השני שנחרב, ולא ננטש מרצון. הענקת הרפליקה בוצעה כחלק מההבנות על הצטרפות ישראל מחדש לארגון.
באוקטובר 2017 הודיעה ארצות הברית על פרישתה מאונסק"ו, בשל ההטיה המתמשכת נגד ישראל. לאחר פרישת ארצות הברית, הנחה שר החוץ וראש הממשלה בנימין נתניהו את משרד החוץ להתכונן לפרישה מאונסק"ו.
ב-22 בדצמבר 2017 הודיעה ישראל על פרישתה מאונסק"ו. פרישת ישראל נכנסה לתוקף ב-31 בדצמבר 2018.
ירושלים
ב-16 באפריל וב-13 באוקטובר 2016 הצביע הוועד הפועל של אונסק"ו בעד החלטות שבין השאר מגנות את ישראל על התנהגותה בנושאים שונים הקשורים להר הבית. בהחלטות נקראים הר הבית והכותל המערבי בשמותיהם המוסלמים (אל אקסה/אל-חראם א-שריף, ואל-בוראק).
יש הרואים בהחלטות שלילת הזיקה בין היהודים להר הבית והכותל. ההחלטות זכו לגינויים חריפים בישראל, מימין ומשמאל. בארצות הברית, חלק מחברי הקונגרס וכן נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הביעו גינויים גם כן.
אחרי ההחלטה באוקטובר הצהירה מזכ"לית הארגון, אירנה בוקובה, כי "הר הבית קדוש גם ליהודים" והוסיפה כי "להכחיש או למחוק היסטוריה שלמה ליהודים, לנוצרים או למוסלמים, חותרת תחת האמינות של המקום ויוצאת נגד מה שמייצגת המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו".
כתגובה להחלטה, הורה שר החינוך נפתלי בנט להשעות כל פעילות עם אונסק"ו למרות הסתייגותה של בוקובה.
ב-26 באוקטובר 2016 אישרה אונסק"ו עוד החלטה המציגה את הר הבית כאתר פולחן מוסלמי בלבד. גם החלטה זו גונתה בחריפות על ידי ישראל.
ב-2 במאי 2017 אישר הארגון החלטה הקובעת שישראל היא כוח כובש בירושלים. ב-4 ביולי של אותה שנה גינה גם את החפירות בעיר העתיקה והכריז שישראל אינה הריבון בירושלים.
ב-7 ביולי 2017 החליטה אונסק"ו כי מערת המכפלה והעיר העתיקה בחברון הם אתר מורשת עולמי. מבחינת אונסק"ו הריבון במקום היא הרשות הפלסטינית ולכן חברון ומערת המכפלה יירשמו ככאלה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. החלטה זו גונתה בחריפות על ידי ישראל. בעקבות ההחלטה, סיכמה ממשלת ישראל כי יקוצצו מיליון דולר מהכספים שישראל מעבירה לאו"ם. הכספים יועברו להקמת "מוזיאון למורשת העם היהודי בקריית ארבע ובחברון", ולפרויקטים נוספים בתחום המורשת הקשורים בחברון.
ראו גם
ארגון האוניברסיטאות העולמי
המועצה הבין-לאומית למוזיאונים
המועצה הבין-לאומית לארכיונאות
הוועדה הבין-לאומית למונומנטים ולאתרים
הפדרציה הבין-לאומית של ארגוני ספריות ומוסדות
קישורים חיצוניים
אתר אונסק"ו
ישראל באתר אונסק"ו
אתר אונסק"ו מציג את ישראל ואתרי המורשת העולמית שבה
אתר הוועד הישראלי לאונסק"ו
אתר הקתדרה של אונסק"ו לביואתיקה הפועלת בתוך המרכז הבין-לאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה
אתר עיר הספרות
כתב העת "השכלה גבוהה באירופה"
מדוע לא נבחר שר התרבות המצרי למנכ"ל אונסק"ו?
Mideast: Unesco boycott of show on Israel sparks controversy
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארגונים המסונפים לאו"ם
קטגוריה:ארגוני תרבות
קטגוריה:ארגוני חינוך | 2024-09-10T20:03:54 |
פורמליזם רוסי | הפורמליזם הרוסי הוא אסכולה שיצרה קבוצת תאורטיקנים וסופרים רוסים וסובייטים רבת השפעה וכללה את בוריס אייכנבאום, יורי טיניאנוב, רומן יאקובסון, ולדימיר פרופ וויקטור שקלובסקי שערכו מהפכה בתחום ביקורת הספרות בין 1914 ל-1930.
הפורמליסטים ביקשו לכונן את מדע הספרות כתחום מחקר עצמאי, בעל תכנים ומתודות משל עצמו. הם טענו כי הספרות נבדלת מתופעות לשוניות אחרות, וגרסו כי על מדע הספרות להתמקד באיתור ובניתוח מאפייניו של הבדל זה. לפורמליזם הרוסי הייתה השפעה רבה על הוגים כדוגמת מיכאיל בכטין ויורי לוטמן, ועל הזרם הסטרוקטורליסטי. חברי אסכולה זו נחשבים למכונני תורת הספרות המודרנית.
"הפורמליזם הרוסי" הוא למעשה שם שמאגד בתוכו שתי תנועות שונות: האופויאז (ОПОЯЗ) בסנקט פטרבורג, והחוג הבלשני של מוסקבה. יתרה מזו, הפורמליסטים לא העמידו דוקטרינה אחידה וקוהרנטית, ומדובר בתנועה מגוונת והטרוגנית. אף על פי כן, משותפת לפורמליסטים הרוסים ההתעקשות על טבעה האוטונומי והייחודי של השפה הפואטית והפיכתה לאובייקט המחקר של תורת הספרות. מאמצם העיקרי של הפורמליסטים היה הניסיון להגדיר את התכונות הייחודיות לשפה הפואטית, הן בשירה הן בפרוזה. התמקדות זו של הפורמליסטים בשפה ובצורות הלשוניות הייחודיות לספרות היא שקנתה להם את הכינוי "פורמליסטים". כינוי זה הודבק להם על ידי מתנגדיהם המרקסיסטים, והוא מיוחס ללאון טרוצקי.
דוגמה אופיינית לחשיבה הפורמליסטית ניתן למצוא במאמרו המוקדם של ויקטור שקלובסקי, "האמנות כתחבולה". במאמר זה יצא שקלובסקי נגד ההמשגות המקובלות של הספרות בתקופתו: תפיסת האמנות כחיקוי של המציאות או הגדרתה כביטוי לתפיסת עולמו האישית של המחבר. על פי הגישה הראשונה, הספרות היא תוצר חברתי ופוליטי, ויש לפרשה לאור התנאים ההיסטוריים שבהם היא נוצרה. על פי הגישה השנייה, היצירה הספרותית היא ביטוי לרעיונותיו ולרגשותיו של המחבר, שמקבלים ביטוי ספרותי באמצעות תמונות וסמלים. בשני המקרים הספרות אינה נתפסת כתחום אוטונומי, והיא ניתנת להערכה רק באמצעות כלים היסטוריים, סוציולוגיים, ביוגרפיים או פסיכולוגיים. כנגד המשגות אלה ביקש שקלובסקי להגדיר מה מייחד את הספרות כספרות. לשיטתו, הספרות – והאמנות ככלל – היא מערך של תחבולות ומנגנונים שמשמשים את האמן כדי לייצר הזרה.
הפורמליסטים לא הגיעו להסכמה בדבר טבען של התחבולות, האופן שבו הן מופעלות או כיצד יש לנתחן. אך משותפת להם ההנחה שהשפה הפואטית היא בעלת תכונות מיוחדות, ושמטרתו העיקרית של מדע הספרות הוא לעמוד עליהן ולנתחן.
רקע
האסכולה הפורמליסטית בספרות התקיימה בעיקר ברוסיה ועוסקת בחקר הצורה הספרותית. האסכולה הפורמליסטית רואה בכל יצירה ספרותית סיפור חד פעמי, והיא תמיד משתנה.
על פי האסכולה הפורמליסטית בכל יצירה קיימים שני רבדים: הרובד הקונקרטי-המשתנה והרובד המופשט-הקבוע.
ולדימיר פרופ חוקר מהאסכולה, אשר חקר את המורפולוגיה של המעשייה, טען שכל המעשיות הן בעצם מעשיה אחת, בשני היבטים:
הדמויות המאכלסות את המעשייה:
ברובד הקונקרטי-המשתנה קיימות אינסוף דמויות, ואינסוף צורות של אותה דמות.
ברובד המופשט-הקבוע קיים מספר קבוע של תפקיד סיפורי (הרמה המופשטת והקבועה של הדמויות). פרופ מבחין בשבעה תפקידים סיפוריים:
הגיבור
גיבור השקר
המזיק
המעניק (מסייע)
המשלח (משלח למסע)
הסוכן הפלאי
בת המלך ואביה
העלילה:
ברובד הקונקרטי-המשתנה יתקיימו אינסוף צורות של אירועים.
ברובד המופשט-הקבוע מתקיים מספר מוגבל של "פונקציה סיפורית". האירועים שונים אבל ממלאים אותה פונקציה סיפורית. המעשיות מחברות בין ניגודים (עניים ועשירים, טובים ורעים), ובסופן מתקיימת אחדות הניגודים (בדרך כלל באמצעות חתונה). המעשיות יתאפיינו בהפרת הסדר והחזרת הסדר.
פורמליזם בקולנוע
שיטת המחקר הפורמליסטית הלמה גם את חקר הקולנוע, בהיותו צורת אמנות חדשה דאז המפתחת שפה אמנותית האופיינית לה. חקר קולנועי פורמליסטי תאם את השאיפה למצוא את ייחודו של הקולנוע. תאורטיקנים בולטים במחקר הקולנועי הפורמליסטי כמו יורי טיניאנוב וסרגיי אייזנשטיין התנגדו למעורבות של דיסציפלינות אחרות במחקר הקולנועי וניתחו אותו כמערכת סגורה. תוך ביטול ההבחנה בין תוכן לצורה והמרתם במושגים חומר ותחבולה, ומתוך הנחה כי לחומר אין משמעות עד שתופעל עליו התחבולה, הם הסיטו את הדגש המחקרי אל עבר האופן והצורה הקולנועיים.
כמו כן, התנגדו לתפיסה כמו של התאורטיקן הצרפתי אנדרה באזאן כי משמעות הקולנוע היא לחקות את המציאות, תפיסה מימטית.
במקביל, התהוותה גם יצירה פורמליסטית בקולנוע. בנוסף לצורך לגבש שפה ייחודית אשר תפריד את הקולנוע מן האמנויות הקודמות, על רקע המהפכה הבולשביקית שניסתה ליצור מציאות חדשה, נתפסקולנוע אוונגרדי כנאמן לרעיונות המהפכה. על-כן, קולנוענים פורמלסטיים, כגון סרגיי אייזנשטיין ודג'יגה ורטוב, הדגישו במכוון בסרטיהם את האלמנטים הצורניים המבניים של הקולנוע. אלמנט מרכזי בסרטים פורמליסטים הוא עריכה, מתוך השאיפה ליצור את המשמעות האומנותית לא מן התמונות עצמן אלא מן החיבור בינן, קישור שיכול להיות רעיוני ולא מכוון נרטיב. הקולנוע הפורמליסטי הוא אבן דרך משמעותית בהתפתחות העתידית של הקולנוע המודרניסטי בכלל, שלהקולנוע הנסיוני והווידאו-ארט בפרט, ואפילו בהתפתחות תעשיית הפרסומות והקליפים העכשווית.
תרומות מרכזיות
הזרה – מונח של ויקטור שקלובסקי, שניסה לתאר את תכלית הספרות.
הפונקציה הפואטית – מונח של רומן יאקובסון, שניסה לתאר מהו שימוש פואטי בשפה.
רב מערכת – מונח שהוצע על ידי איתמר אבן-זהר, שפיתח את תיאורית הרב-מערכת, בהשראת עבודותיהם של הפורמליסטים, ובעיקר יורי טיניאנוב ורומן יאקובסון, שביקשו לחלץ את ניתוח המערכות (לשון, ספרות, חברה וכו') מהמודל ההומוגני של הסטרוקטורליזם המוקדם.
אסכולות מתנגדות
מרקסיזם
ריאליזם
מחקר קוגיטיבי
מיכאיל בכטין
קישורים חיצוניים
הפורמליזם הרוסי, במדריך לתיאוריה וביקורת ספרותית (אנגלית)
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:חקר קולנוע | 2024-06-02T17:49:45 |
סוגה | סוּגָה (בלועזית: זָ'נֶר, בצרפתית: genre – "סוג") הוא שם הבא לציין הבחנה פנימית מסורתית בתוך כל סוג אמנות לתת-קבוצות וזרמים. סוגות ספרותיות הן למשל שירה מודרנית, אפוס, קומדיה וטרגדיה. סוגה היא הכללה מופשטת של אלמנטים (נרטיביים, סגנוניים, העולם המיוצג ביצירה וכדומה) החוזרים בשתי יצירות או יותר. ניתן, אם כן, לראות ז'אנר כסוג של אינטרטקסטואליות, מערכת קונוונציות ו"כללים" הקודמת ליצירה, והיצירה שומרת עליהן במידה כלשהי.
כללי הסוגה גמישים. יצירה לא חייבת למלא את כל כללי הסוגה כדי להיות מסווגת בתוכה. בסיפור הבלשי, למשל, אחד מכללי הסוגה הוא שהפושע מתגלה בסוף הסיפור. עם זאת, לא כל הסיפורים הבלשיים מקפידים לשמור על כלל זה, והם עדיין נחשבים לסיפורים בלשיים.
בעיה נוספת היא שזוהי הכללה אנושית, מילה, שיכולה לשנות את משמעותה בתקופות היסטוריות שונות. המילה רומן, לדוגמה, שימשה במאה ה-18 במשמעות מסוימת (רומאן ריאליסטי), ואילו כיום היא מתארת, כדברי איין פורסטר, כל יצירת סיפורת ארוכה. משמעות הדבר היא שלעיתים קרובות לא ניתן למצוא לסוגה הגדרה שתכסה את כל היצירות שסווגו בתוכה ורק אותן.
ז'אנרולוגיה
ז'אנרולוגיה היא תחום בתורת הספרות או בלימודי קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה שעוסק בחקר ז'אנרים. כבר אריסטו בפואטיקה שלו עסק בז'אנרולוגיה, כאשר הבדיל את הטרגדיה מן הקומדיה ואת אלו מן הפרודיה. מאז הפואטיקה ועד ימינו ניתן להבחין בשני כיווני מחקר שונים בתחום זה: חקר ז'אנרים מבחינה מבנית (עיסוק סינכרוני) וחקר ז'אנרים מבחינה היסטורית (עיסוק דיאכרוני).
ראו גם
סוגה ספרותית
סוגה מוזיקלית
סוגה קולנועית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-08-10T12:02:04 |
דמגוגיה | דמגוגיה (מיוונית demagogia הנהגת העם הפשוט) או מַלְהִיגוּת, היא שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד, או לחלופין, שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי למסר הנדון. לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים אחרים. הדמגוגיה שונה משיטות רטוריות אחרות כמו הומור וסרקזם.
270px|ממוזער|טקסט="הדמגוג" - ציור של הצייר המקסיקני חוסה קלמנטה אורוסקו|"הדמגוג" - ציור של הצייר המקסיקני חוסה קלמנטה אורוסקו
דמגוג או מעורר מהומות הוא מנהיג עממי, מנהיג אספסוף, או מנהיג פוליטי בדמוקרטיה שזוכה לפופולריות על ידי גירוי האנשים הפשוטים נגד אליטות, במיוחד באמצעות ביטויים שמעוררים את תשוקות ההמונים, פנייה לרגשות על ידי תקיפת שעיר לעזאזל, הגזמה של סכנות במטרה לעורר פחדים, שקר בשביל השפעה רגשית, וכדומה. רטוריקה הנוטה ליצור רעש הגובר בקולו על התלבטות מנומקת ולעודד פופולריות פנאטית. דמגוגים מבטלים נורמות קבועות של התנהגות פוליטית, או מבטיחים או מאיימים לעשות זאת.פנימור קופר כתב במאה ה 19 כי דמגוג פועל מטעם עצמו ולא מטעם הכלל. איניאציו סילונה בסיפרו בית ספר לדיקטטורים מציין שהשלטון הופך אצל הדמגוג מאמצעי למטרה. מטרת הדמגוג ולהיות בשלטון ולהישאר בו. מנחם בגין אמר בשנת 1956 הדמגוג, כל עוד יש לו רוב, רוצה להבטיח לו ולעצמו יד חופשית. הוא אינו רוצה להעלות על הדעת שבאחד הימים הוא יהיה במיעוט. הוא חוטף, ואיננו רוצה שום יסודות קבועים.
שימוש בדמגוגיה נחשב לנפוץ בקרב פוליטיקאים וכן בתחומי השיווק והפרסום. דמגוגיה עלולה להתקיים גם בחלק מהתקשורת המסחרית - לדוגמה בצהובונים, כותרות של עיתונים, בדיווחי התקשורת על מחקרים מדעיים ועוד. בעוד שרוב הפוליטיקאים משתמשים במידה מסוימת בדמגוגיה או בהצגת נתונים חלקיים ופניה לרגש, לא כל פוליטיקאי הוא בהכרח דמגוג. דמגוגים פולטיים מוכשרים ועקביים הם מסוכנים במיוחד שכן הם עלולים להגביר קיטוב פוליטי מזיק ואף להוביל להרס של דמוקרטיות על ידי הפיכה עצמית. דמגוגים מפורסמים בתקופה המודרנית כוללים את אדולף היטלר, יואי לונג ו-ג'וזף מקארתי.
באמרה שנונה הסביר וינסטון צ'רצ'יל מהי פוליטיקה ודמגוגיה: "הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה מדוע זה לא קרה".
מקור המונח
מקור המונח "דמוגגיה" המונח הוא מיוונית. agogos - מנהיג, מוליך, מוביל, מ-agein להוביל. demos העם הפשוט. דמגוג הוא מנהיג ההמון, האספסוף.
הביטוי התפתח במקור באתונה הדמוקרטית, ובא לתאר קבוצה של אנשי ציבור אשר כוחם צמח מן העם (ה"דמוס"); זאת להבדיל ממנהיגי האוליגרכיה האתונאית ששאפו לכך שהשלטון יהיה בידי המיעוט הראוי לכך. המנהיגות הדמגוגית למדה את מלאכת הרטוריקה מידי מורי ההוראה הסופיסטים. נאומיהם בפני אספות העם התאפיינו בשלהוב ההמונים תוך יצירת מלודרמה רגשית גדולה.
דמגוגים בפוליטיקה
ההיסטוריון ריינהרד לות'ין הגדיר את הדמגוג כ"פוליטיקאי מיומן בדברי לשון, חנופה והשמצות; מתחמק בדיון בנושאים חיוניים; מבטיח הכל לכולם; פונה לתשוקות ולא לתבונה של הציבור; ומעורר דעות קדומות גזעיות, דתיות ומעמדיות - אדם שתאוות הכוח שלו ללא הגנה של עקרונות מובילה אותו לשאוף להיות אדון ההמונים."
דמגוגים הופיעו בדמוקרטיות מאז אתונה העתיקה. דמגוגים מנצלים חולשה מהותית בדמוקרטיה: מכיוון שהכוח האולטימטיבי מוחזק בידי העם, ייתכן שהעם ייתן את הכוח הזה למי שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של פלח גדול מהאוכלוסייה. דמגוגים דגלו בדרך כלל בפעולה מיידית וכוחנית לטיפול במשבר תוך האשמת יריבים מתונים ומתחשבים כי הם מפגינים חולשה או חוסר נאמנות. דמגוגים רבים שנבחרו לתפקידי ניהול גבוהים החלישו או ביטלו מגבלות חוקתיות על הכוח הביצועי שלהם וניסו להפוך את הדמוקרטיה שלהם לדיקטטורה, לפעמים בהצלחה.
שיטות בדמגוגיה
ישנן מספר טקטיקות נפוצות שדמגוגים השתמשו בהן במהלך ההיסטוריה כדי לתמרן את רגשות הציבור ולהסית המונים. לא כל הדמגוגים משתמשים בכל השיטות הללו, ואין שני דמגוגים שמשתמשים בדיוק באותן שיטות כדי להשיג פופולריות ונאמנות. אפילו פוליטיקאים רגילים משתמשים מפעם לפעם בחלק מהטכניקות הללו; לפוליטיקאי שלא הצליח לעורר כל רגשות שהוא אין תקווה להיבחר. המשותף לטכניקות אלו, ומה שמייחד את השימוש של דמגוגים בהן, הוא כוונתן העקבית למנוע התלבטות מנומקת על ידי עוררת של תשוקה מכרעת.
בניגוד לדמגוג, הרטוריקה הרגילה של פוליטיקאי מבקשת "להרגיע ולא לרגש, לפייס ולא לפלג, ולהורות ולא להחמיא".
שיטות שאינן מפרות כללים לוגיים
דמגוגיה מספרית - ערבוב נתונים מספריים שאינם ניתנים להשוואה. לדוגמה, "הממשלה שלנו הגדילה את תקציב הרווחה ב-500 מיליון שקל, ואילו הממשלה הקודמת הגדילה אותו רק ב-0.5 אחוז".
סמכות מופרכת - שימוש במוניטין ובסמכות כללית של אדם, לגבי תחום אחר, או לגבי שאלה שאינו בקיא בה. דוגמה: "הפרופסור קרא את הספר שלי ואהב אותו מאוד". העובדה שזה פרופסור לכימיה שקרא ספר באנתרופולוגיה, אינה מוזכרת.
שיטות שמפירות כללים לוגיים
טיעון בינארי מכונה גם דיכוטומיה כוזבת - הנחה סמויה שיש רק שתי דעות אפשריות בנושא. לדוגמה, "מר כהן אינו בעדנו, אי לכך הוא נגדנו". הטענה מתעלמת מהאפשרות שמר כהן תופס עמדה נייטרלית. שימוש מקובל בשיטה זו נעשה בסקרים, בהם יש מספר מצומצם של תשובות, שלא מאפשרות להשיב באופן המשקף את כל הדעות הקיימות.
אנלוגיה שקרית - שימוש בדמיון כלשהו בין שני עניינים, כדי ליצור ביניהם הקבלה מלאה, תוך התעלמות מהבדלים מהותיים.
עיוות הטענות של הצד שכנגד - הפיכת המתנגד לחוכא ואטלולא, באמצעות עיוות טענותיו והצגתן באור מגוחך. "ישב לו עורך ספר, ופתאום הרוח העיפה לו את הדפים, והמזכירה המבולבלת סידרה אותם באופן מבולבל וכל הספר התבלבל".
השלכת הפרט על הכלל - הטעיה באמצעות ייחוס תכונה חיוביות או שלילית לגוף, התקפה רק לגבי חלק ממנו. בקונוטציה חיובית: "המצנן של האוטו עושה עבודתו נאמנה, כך שמבחינה מכנית, הרכב פשוט נהדר". בקונוטציה שלילית: "נתוני העוני שנמדדו בעיר ירושלים, מהווים תמונת מראה למציאות החברתית-כלכלית העגומה במדינת ישראל". וכן השוואה של חלק מסוים מגוף, לגוף אחר, על מנת ליצור הקבלה שקרית ומעוותת בין שני הגופים. למשל, "ישראל אלימה לפחות כמו ארצות הברית. בעיר האמריקנית סן פרנסיסקו, המכילה כשבעה מיליון אזרחים, נרשמו 130 מקרי רצח בשנה האחרונה, בעוד בישראל, בעלת שיעור אוכלוסין דומה, נרשמו 146 מקרים".
נימוקים שאינם רלוונטיים לדיון
השיטות האלה לא תמיד נחשבות לדמגוגיה, אך יש להן קשר הדוק לה.
מתקפה רגשית - ניסיון להעביר את הדיון למישור רגשי. לדוגמה: "כולם תמיד נגדי!", "לא יכולה להיות פעם אחת שאני צודק?", "אתה טיפש!", "יש להקדים את יום הזיכרון למען המשפחות השכולות", "דבריך הם דמגוגיה".
שאלה רגשית - ניסיון לעורר רגש "ומה אם זה היה ילד שלך?".
שאלה רטורית לא הוגנת - שימוש בשאלה רטורית שהתשובה עליה איננה יכולה להיות חיובית, אבל מעמידה את המתנגד באור שלילי, כמו "אני לוזר?".
שימוש בפופוליזם - שימוש בהסכמה רחבה של אנשים או ציבור שלם, כדי לטעון שהטיעון הוא אמיתי ותקף. "מיליון אנשים לא יכולים לטעות!"
עובדות בלתי קשורות - הצגת עובדות שלכאורה תומכות בטענה מסוימת, אך למעשה אין להן כל קשר לדיון. דוגמה: "השמפו שלנו מועשר בוויטמין B12!". הדבר מעיד לכאורה על טיב המוצר, אך למעשה הגוף מסוגל לספוג את הוויטמין הנ"ל רק במערכת העיכול, ואין כל סיבה ממשית למרוח אותו על השיער. "בשמן שלנו אין כולסטרול!" - לכאורה נראה שהשמן יותר בריא, אך למעשה כולסטרול מגיע רק מבעלי חיים, בעוד השמן מופק מהצומח. דוגמה אחרת: "המשקה שלנו מחוזק בחמצן (O2)!" אמירה זו נותנת את הרושם שהמשקה יכול לשמש ספורטאים או אנשים בעלי קשיי נשימה בצורה מיטבית, אך האמת היא שחמצן נספג רק בריאות, ולעומת זאת במערכת העיכול ערכו כקליפת השום.
מחקר הדמגוגיה
המחקר בתחום עמדות ושכנוע בפסיכולוגיה החברתית מראה כי טיעונים דמגוגיים, במקרים רבים, הם יעילים לא פחות מטיעונים בדרכי הגיון; זאת משום שבטווח הארוך האדם אינו זוכר מי העביר את המסר, את מידת אמינותו, או את טיעוניו, אלא את המסר בלבד, ולעיתים אף את העובדה כי היו שלל טיעונים שתמכו בו (גם אם הללו היו שטחיים).
ראו גם
פופוליזם
כשל לוגי
תעמולה
לוגיקה
קישורים חיצוניים
Gustainis, J. Justin. “Demagoguery and Political Rhetoric: A Review of the Literature.” Rhetoric Society Quarterly, vol. 20, no. 2, 1990, pp. 155–61. JSTOR.
גלעד ברזילי, על לוגיקה וכשלים לוגיים
טיעונים בלתי רלוונטיים - סיכום, לתלמידי תיכון, אתר סנונית
הערות שוליים
קטגוריה:השפעה חברתית
קטגוריה:תעמולה
קטגוריה:פופוליזם | 2024-08-01T02:01:20 |
הקיבריאדה | הקיבריאדה (בפולנית: Cyberiada) הוא שם ספרו של סטניסלב לם מ-1967.
ספר זה הוא אסופת סיפורי מדע בדיוני קצרים, המחולקת לשני חלקים: "אגדות הרובוטים" ו"הקיבריאדה". החלק הראשון של הספר, "אגדות הרובוטים", מציג שורת סיפורים הכתובים כסיפורי אגדה המתרחשים בעולם עתידני שתושביו רובוטים והאדם בגדר אגדה. חלקו השני של הספר, "הקיבריאדה", מספר על מסעותיהם של "טרול" ו"קלפציון", שני מדענים רובוטים.
למרות נימתו הקלילה של הספר, מרבית הסיפורים עוסקים בתמות פילוסופיות מרכזיות, משאלת התבונה האנושית ועד לבעיית האתיקה. הספר רצוף משחקי מילים וסיטואציות קומיות, וחלקים נרחבים ממנו הם למעשה סאטירה אנטי-קומוניסטית.
קישורים חיצוניים
ביקורת על "הקיבריאדה"
תרגום לאנגלית של סיפור מהקיבריאדה
אתר העוסק בסטניסלב לם
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי מדע בדיוני
קטגוריה:ספרים פולניים
קטגוריה:ספרי 1967
קטגוריה:ספרי הומור וקומדיה
קטגוריה:ספרי זמורה ביתן
קטגוריה:סטניסלב לם | 2024-06-08T09:17:31 |
מכפלה קרטזית | מַכְפֵּלָה קַרְטֵזִית (סימון מתמטי: ) היא פעולה בינארית על קבוצות היוצרת קבוצה חדשה, שאבריה הם הזוגות הסדורים שרכיביהם מגיעים משתי הקבוצות, בהתאמה.
המכפלה נקראת כך על שמו של רנה דקארט (ששמו הלטיני הוא רֶנַאטוּס קַרְטֶזִיּוּס) שהגדיר את המישור האוקלידי כקבוצת כל הזוגות הסדורים של מספרים ממשיים – ובכך יצר את תחום הגאומטריה האנליטית.
הגדרה
הגדרה: .
תהיינה ו- קבוצות. המכפלה הקרטזית שלהן מסומנת והיא קבוצת כל הזוגות הסדורים האפשריים, כשבכל זוג האיבר הראשון שייך ל- והאיבר השני שייך ל-.
דוגמה
אם קבוצה מכילה 13 איברים של ערכי קלפים {A, K, Q, J, 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2} וקבוצה מכילה 4 איברים של סוג הקלף {♠, ♥, ♦, ♣}, אזי המכפלה הקרטזית של שתי הקבוצות היא קבוצת קלפי המשחק המוכרת לנו, בעלת 52 האיברים { (2, ♣), (3, ♣), ..., (A, ♥), ..., (K, ♠), (A, ♠) }ללא קלפי הג'וקר.
הכללה
באותה הדרך, אם נסתכל על n קבוצות, המכפלה הקרטזית שלהן תיתן קבוצה של n-יות המוגדרת כך:
בצורה פורמלית, נוכל להגדיר מכפלה קרטזית של כל משפחה של קבוצות (גם אינסופית) באמצעות קבוצת פונקציות שמוגדרת כך:
. כאן היא קבוצה של אינדקסים (דהיינו – לכל איבר בקבוצת האינדקסים מתאימה קבוצה אחת מתוך הקבוצות המוכפלות). האיברים של המכפלה הן פונקציות, כך שכל פונקציה מייצגת "נקודה" במכפלה. הקואורדינטות של הנקודה הן בדיוק הערכים שמחזירה הפונקציה. הדרישה על הפונקציות הללו היא שלכל קואורדינטה, הפונקציה תחזיר ערכים השייכים רק לקבוצה שאותה מייצגת הקואורדינטה.
אקסיומת הבחירה היא הקביעה שאם היא קבוצה של אינדקסים ולכל
הקבוצה לא ריקה, אז המכפלה הקרטזית
לא ריקה.
דוגמאות
המרחב הוא מכפלה קרטזית של פעמים הישר הממשי . בכתיב פורמלי: (זו גם הסיבה שבגללה כותבים את בחזקת ).
כל וקטור במרחב זה הוא n-יה סדורה . על פי ההגדרה הפורמלית שניתנה לעיל, כל וקטור הוא פונקציה כאשר . עבור נקודה כלשהי במרחב, הפונקציה המתאימה לה היא זו המקיימת .
נביט בקבוצות כאשר . המכפלה היא קבוצת הפונקציות המקיימות .
הקבוצה הריקה:
נניח:
ראו גם
עקרון הכפל
סכום ישר
מרחב מכפלה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:כפל
קטגוריה:רנה דקארט | 2024-07-02T16:15:11 |
קץ האידאולוגיה | "קץ האידאולוגיה" הוא קובץ מאמרים של הסוציולוג דניאל בל. בקובץ, טען בל כי אנו חיים בתקופה בה האידאולוגיות הישנות באות אל קיצן מבלי שתקום להן חלופה. בל התייחס לאידאולוגיה כמנוף, דרכו יוצר האדם שינויים חברתיים ומבניים בעולמו. על פי בל, התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את הפרט ללא כלים מוסריים ואידאולוגים כדי לנסח את השינוי שהוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. עם זאת, סוציולוגים ביקורתיים, ובמידה מסוימת אף בל עצמו בשנים שלאחר מכן, מסתייגים מן המונח. זאת כיוון שסוציולוגים ביקורתיים רואים גם ב"קץ האידאולוגיה" סוג של אידאולוגיה פוליטית, באותה מידה כמו האידאולוגיות הפוליטיות אשר לטענת בל כבר אינן מרכזיות בשיח הפוליטי.
לימים קיבל המונח משמעויות נוספות שונות, המתאר שינויים באורח החשיבה האנושי בעידן הפוסט-מודרני, ללא הגדרה אחידה.
מניעי התהליך
מבחינה היסטורית, משויך קץ האידאולוגיה לתקופת סוף המאה ה-20, ומזוהה עם התקופה הפוסטמודרנית. מניעי "מות האידאולוגיה" העיקריים הם:
טראומות קולקטיביות ממלחמת העולם השנייה והמאורעות שקדמו לה, בדגש על עליית גרמניה הנאצית והופעת הפאשיזם. מלחמה זו נחשבה למונעת מטעמים אידאולוגיים.
השפעות המלחמה הקרה, שזיקתה לפערים אידאולוגיים ברורה, בין קומוניזם וקפיטליזם, ונוראות המשטר הסובייטי.
התפתחות גישה שלילית כלפי האימפריאליזם, אשר נימוקיה המוסריים נבעו מקיום אידאולוגיה רציונליסטית המעמידה את צורת החיים המערבית כעליונה על שאר צורות החיים.
משברי מדינת הרווחה בעולם המערבי, אשר נחשבו ל"מבוי סתום" עבור השיטה הסוציאל-דמוקרטית, שייצגה את מעורבות המדינה בשם אידאולוגיה סולידרית.
התפתחות הבירוקרטיה כחלק ממשברי מדינת הרווחה, ויצירת ניתוק בין הפרט למנגנונים המבטאים את הפעולה האידאולוגית (ממשלה ובית מחוקקים).
היווצרות חברת המון, ושימוש בפרסום ותעמולה כחלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים.
ניתוק פרט-כלל
קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם יחיד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה.
מקורותיו של ניתוק זה, בין המערכת לפרט, מצוי בהתפתחות הביורוקטיה וגדילת המדינות, ובהיווצרות חברת ההמון. תוצאותיו של ניתוק זה הוא יצירתם של שני מוקדי אינטרסים - האינטרסים של "המערכת", כנגד רצונות היחיד.
מתח זה הוביל, מבחינה היסטורית, לזיהוי האידאולוגיה עם "המערכת", וזאת בזכות שני תהליכים:
שימוש בטיעונים אידאולוגיים כנימוק לפעולות שלטוניות על ידי פוליטיקאים ומדינאים, על מנת לזכות בתמיכה ציבורית (בעקבות התפתחות תקשורת המונים). טיעונים אלו דרשו מן הפרט לוותר על צרכיו, על מנת לסייע לפעילות הפוליטית.
התפתחות תפיסה ליברלית קיצונית, השוללת את הפרט כישות שלה צורך להשפיע על פרטים אחרים, גורם שהותיר את ההשפעה על הציבור בידי השלטון בלבד.
עימות זה, אשר הגיע על רקע של תורות הומניסטיות, ויצירת דפוסי חינוך המבוססים על אוטונומיה ואי-תלות הדדית של הפרטים, הביא לשלילת האידאולוגיה כמניע חיובי בחיי האדם, כחלק מהתנערות האדם משלטונות המדינה.
מצד שני, עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, התחזקותן של תביעות לאומניות ובדלניות, הן במערב והן מחוצה לו, וכוחו של הימין הנוצרי בארצות הברית מוכיחות ש"קץ האידאולוגיה" איננו בשום אופן תהליך כלל עולמי או בלתי הפיך.
ראו גם
מודרניות
מודרניזם
ניאו מודרניזם
לקריאה נוספת
Daniel Bell, The End of Idealogy, 1960,
Chaim Waxman, The End of Ideology Debate, 1968
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:פוסטמודרניזם | 2024-04-29T23:41:50 |
ז'אנר | REDIRECT סוגה | 2004-02-26T14:35:30 |
בנק | ממוזער|210 פיקסלים||בנין בנק איטלקי
בַּנְק (בצרפתית: banque; באיטלקית: banco; בגרמנית: Bank – שולחן או ספסל (banca) שעליו שמים את המטבעות כדי לקבוע את ערכם) הוא מוסד פיננסי שעיסוקו העיקרי הוא טיפול ותיווך בכסף. פעולות הבנק הן: קבלת פיקדונות כספיים מפרטים, עסקים ותאגידים במסגרת חשבונות שקים, חיסכון או השקעה ומתן הלוואות לאחרים. הבנק ממלא תפקיד חשוב בכלכלה, בכך שהוא מתווך בין אלו שיש להם כסף שאינו דרוש להם באופן מיידי לבין אלו המבקשים להשתמש בממון זה למגוון מטרות. הבנק משלם לראשונים וגובה מהאחרונים ריבית, שהיא מחיר השימוש בכסף.
בכל הארצות בנקים נמצאים תחת פיקוח משום שבנוסף לתפקידיהם האמורים, הם גם מייצרים כסף באמצעות ההלוואות שהם נותנים, פעולה המיוחדת לבנקים בניגוד למוסדות פיננסיים אחרים. למערכת הבנקאות מקום חשוב ומרכזי בחיי הפרט והחברה מאחר שיש לה השפעות משמעותיות על רווחת כלל הציבור, הקצאת מקורות במשק, גודל אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות במשק, קצב פיתוח והתחדשות טכנולוגיים, יעילות, קצב צבירת הון במשק, צמיחה, קצב התפתחות חברות במשק ורמות תוצר לאומי גולמי שיקבעו במשק.
בנקאות התקיימה, בצורה כזו או אחרת, מאז המצאת הכתב. מוסדות בנקאיים שמילאו את התפקיד המרכזי של בנק (שמירה על נכסים ומתן הלוואות) התקיימו במקביל להמצאת הכסף (כלומר מכשיר שאיננו משמש לצריכה ישירה והוא מייצג עושר וערך), ואף לפני כן. בבבל הקדומה למשל חקלאים מסרו למשמרת של בית המקדש המרכזי (המוסד, שעל פי הגדרת תפקודו, במנותק מערכו הרוחני, החברתי התרבותי והפוליטי, ניתן לראותו כבנק) מוצרי חקלאות וגם בעלי חיים. בנקים קדומים כאלו אף הילוו זרעים לחקלאי שלאחר הקציר השיב לבנק כמות גדולה יותר ('ריבית' במונחים שגורים).ד"ר א. בונה, "מתולדות הבנקאות", בתוך: הבנקאות להלכה ולמעשה - ספר לאיש-המקצוע ולמעיין, תל אביב, ההסתדרות והוצאת ראובן מס, 1940, עמ' 7
ראשיתם של המוסדות הבנקאיים המוכרים לנו כיום באירופה של ימי הביניים, והם התפתחו בד בבד עם המסחר ועליית המרקנטיליזם והקפיטליזם בעולם.
מוסדות שונים נקראים "בנק" בהשאלה, על אף שאינם עוסקים בהלוואות ופיקדונות כספיים. כאלו הם למשל בנק הזרע, בנק דם ובנק זמן.
סוגי בנקים
שמאל|ממוזער|250px|הבניין הראשי של בנק ישראל
בנק מרכזי
בנקים מרכזיים הוקמו על יסודות בנקים ציבוריים שכשלעצמם קמו בעקבות משברים ופשיטות-רגל של בנקים פרטיים באירופה המרכזית והמערבית. כך קמו בנקים ציבוריים בוונציה (1587), במילנו (1593), באמסטרדם (1609), בהמבורג (1619), ובנירנברג (1621).בונה, שם, עמ' 15.
לכל מדינה יש בנק מרכזי, כדוגמת בנק ישראל. זהו בנק ציבורי מיוחד הקיים מכוח חוק. תפקידו לנהל את המדיניות המוניטרית במשק: לווסת את כמות הכסף בידי הציבור, להדפיס (ולהשמיד) כסף מזומן, להלוות כסף לבנקים המסחריים ולווסת את פעילותם. הריבית בה מלווה הבנק המרכזי לבנקים קובעת את הריבית שהם מעבירים הלאה ללקוחותיהם. הריבית של הבנקים המסחריים נקראת "ריבית פריים" והיא כיום 1.5 אחוז מעל ריבית בנק ישראל.
מעת לעת, נוסף לפעילות שגרתית זו, מתערב הבנק המרכזי במשק בדרכים נוספות: מלווה כסף לממשלה, מנפיק מלווים מיוחדים או מתערב במסחר במטבע חוץ. עם זאת, פעולות אלה שמורות לרוב לעתות משבר.
בנק מסחרי
בנק מסחרי הוא מוסד בנקאי העוסק במתן הלוואות, קבלת פיקדונות, ניהול חשבונות עובר ושב במטבע מקומי ובמטבע חוץ ללקוחותיו, ומעמיד קווי אשראי לחברות ולמיזמים עסקיים. בנק מסחרי מספק ללקוחותיו אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעיתים בשילוב עם חברות אשראי חיצוניות. בדרך כלל מעניק הבנק המסחרי ללקוחותיו גם גישה לשוק ההון וייעוץ השקעות.
בנק השקעות
בנק השקעות נותן שירותים לחברות ולקוחות פרטיים: הוא מנפיק עבורן ניירות ערך כדי לגייס הון, ומייעץ להן בענייני מיזוגים ורכישות. בנק השקעות מספק בדרך כלל שירותי ייעוץ השקעות אשר מעוניינים לנהל תיק בבנק.
בנק למשכנתאות
בנק למשכנתאות נותן הלוואות ארוכות טווח כנגד שעבוד נכסים, כגון דירות או מגרשים.
בנק לפיתוח או סיוע
בנק קואופרטיבי או בנק שיתופי הוא בנק מסחרי או קמעונאי הפועל על פי עקרונות הקואופרטיב. בנקים קואופרטיביים פועלים במדינות רבות בעולם, כשהגדולים מבניהם מבחינה כספית נמצאים במדינות העשירות ואף בארצות הברית ובקנדה. באירופה לבדה משרתים הבנקים הקואופרטיביים כ-159 מיליון לקוחות עם נתח שוק ממוצע בתחום המימון לעסקים קטנים ובינוניים של כ-30%. בעקבות המשבר חלה עלייה עצומה במספר המצטרפים לבנקים אלה, בעיקר בקנדה (11.5% גידול בהפקדות בשנת 2008) ארצות הברית (10% גידול בהפקדות בשנת 2009) ובאנגליה (38% גידול במספר החשבונות בשנת 2009)
בנק אסלאמי: בנק המבוסס על עקרונות הבנקאות האסלאמית ועקרונות השריעה המוסלמית.
קיימים מספר מוסדות בינלאומיים כגון הבנק העולמי או הבנק הבין-אמריקאי לפיתוח, שייעודם לספק מימון למטרות כמו מלחמה בעוני ופיתוח כלכלי של מדינות הזקוקות לכך.
התפתחות הבנקאות
הלוואה בריבית התקיימה ברחבי העולם העתיק, למשל בבבל ובסין. ביוון העתיקה שימשו מקדשים כמקום בטוח להפקיד כסף. ברומא שלפני עליית הנצרות היו מוסדות בנקאיים מפותחים ואף משכנתאות.
במשנה מסכת שקלים מתואר תפקידו של השולחני בתקופת ימי הבית השני. הוא היה מחליף וסוחר בשטרות ובמטבעות, זו בזו, לפי בקשת הלקוח. מתוארת פעילותו בקשר לגביית מחצית השקל, כספים אשר שימשו לקניית קורבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש. היה מועד בו הם נדרשו להעמיד את שרותם לרשות הציבור: . הם גם קיבלו תשלום על השרות בצורה "קלבון" והמשנה אומרת: . אפילו נקבע שיעור התשלום: . והיו גם פטורים מהתשלום: .
הנצרות עצרה במידה רבה את המשך ההתפתחות של המוסדות הבנקאיים משום שהלוואה בריבית נחשבה כניצול לא מוסרי ונאסרה. האיסור הנוצרי היה הגורם לתפקיד המשמעותי שמילאו היהודים כמלווים בריבית בימי הביניים, היות שעל פי ההלכה היהודית ההלוואה בריבית אסורה רק בין יהודי ליהודי, ולא בין יהודי לגוי, ואף בין יהודים ניתן להכשירה באופנים מסוימים באמצעות "היתר עסקה".
המילה בנק עצמה גזורה מ-banca, או ספסל באיטלקית, משום שהמלווים בריבית הקמעונאיים של העידן ההוא ניהלו את עסקיהם על ספסל בשוק.
במאה ה-18 התפתחו באירופה בנקים פרטיים שניהלו עסקים חובקי עולם. בין הבנקאים הללו הייתה נוכחות רבה לבנקאים יהודים (למשל משפחת רוטשילד) או יהודים שהתנצרו.
במאות ה-18 וה-19, עם התפתחות המסחר הבינלאומי, הקפיטליזם והתעשייה, החליפו מוסדות בנקאיים מודרניים כגון בנק צרפת ובנק אנגליה (שהפכו אחר כך לבנקים מרכזיים) את המלווים הפרטיים של המאות הקודמות כמו משפחת מדיצ'י מפירנצה ואת הבנקאים הפרטיים. בתקופה זו גם מוסד ונפוץ השימוש בשטרות כסף מנייר המגובים על ידי בנקים.
הכלכלה של ימינו מבוססת על הון המנוהל במידה רבה על ידי הבנקים ומכאן המקום המרכזי שלהם כיום. לשם המחשה, משקלם של הבנקים מתוך מדד ה-S&P 500, הכולל את שווין המצרפי של חמש מאות החברות הציבורית הגדולות בארצות הברית הוא כ-12%.
ערוצים
עד העשורים האחרונים של המאה ה-20 התנהלו פעילויות הלקוחות מול הבנקים באמצעות סניפי הבנקים. ממועד זה התווספו ערוצי שירות חדשים, חלקם ערוצי שירות עצמי. בהדרגה גדל החלק בפעילות של הערוצים החדשים.
להלן רשימת ערוצים:
אינטרנט
כספומט (ATM)
טלפון
טלפון חכם
קיוסק בנקאי
פקס
השפעתם של הבנקים המסחריים על היצע הכסף
רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים. על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה בחוק רק לבנק המרכזי של המדינה), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף במערכת הכלכלית. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה.
לדוגמה, בהינתן יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר.
יחס הרזרבה המינימלי הנדרש מבנק מסחרי נקבע על ידי הגורם המפקח על הבנקים וכל שינוי בו משפיע משמעותית על כמות הכסף שבידי הציבור וכתוצאה מזה על רמת המחירים במשק.
על חשיבותו של הניהול הזהיר של עסקי הבנק עמד בית המשפט העליון, בפסק דין שעסק בהרשעתו של הבנקאי יהושע בן-ציון:
קבלת פיקדונות על ידי בנק יוצרת כידוע יחס של נושה וחייב בין המפקיד ובין הבנק. ואם הפיקדון הוא לפירעון על-פי דרישה, הרי שנוצר בזה חוב שפרעונו חל בכל עת על-פי דרישת המפקיד-הנושה. אכן, בנקים אינם נוהגים להחזיק באמצעים נזילים כדי כיסוי מידי של כל הסכומים המופקדים אצלם. ההנחה היא שלא כל המפקידים ידרשו את כספם בעת-ובעונה-אחת, כל עוד נשמר אמונם ביכולת הבנק לעמוד בהתחייבויותיו. אבל כאשר אמון זה מתערער, עלול הבנק להגיע עד מהרה למצב של סגירת שעריו, כלומר של פשיטת-רגל, מחוסר אמצעים נזילים עצמיים וחוסר יכולת להשיג אשראי חדש ממקור אחר. משום כך מחייבים עקרונות הבנקאות המקובלים שעל בנקים לפיקדונות להחזיק אחוז סביר של אמצעים נזילים ולנהל עסקיהם תוך שמירה על אמצעי זהירות קפדניים, וביניהם השקעת יתרות הזכות שלהם בנכסים יציבי-ערך, וכנגד זה חייב הבנק להימנע מעסקים ספקולטיביים העלולים לסכן את כספי המפקידים. כן מצווה בנק על מדיניות של פיזור השקעותיו אצל חייבים רבים כדי "שלא להניח את כל הביצים בסל אחד". ועוד: על הבנק להמעיט במתן הלוואות למנהליו ולפקידיו, והטעם לדבר מובן מאליו: שבקשות להלוואות כאלה לא ייבדקו במידת ההקפדה הדרושה.
רגולציה
במדינות רבות קיימת מערכת פיקוח ציבורי על פעילות הבנקים, שנועדה למנוע משברים כגון ההתמוטטות ההמונית של בנקים אמריקאיים בזמן השפל הגדול או משבר מניות הבנקים בישראל. התומכים במערכת פיקוח על הבנקים טוענים שהתלות הגבוהה של הכלכלה המודרנית במערכת הבנקאית מחייבת פיקוח למניעת התמוטטות בנקים. המתנגדים טוענים שמערכת הפיקוח לא מנעה רבים מהמשברים למרות שהייתה אמורה לעשות זאת, ושגם אם יש צורך בפיקוח ניתן לצמצמו במידה ניכרת לעומת המקובל. המשבר הפיננסי האחרון הבליט את יתרונם של הבנקים השיתופיים על פני הבנקים המסחריים. בנקים שיתופיים מאופיינים ביציבות פיננסית גבוהה בהרבה מאלה המסחריים. המשבר הפיננסי שהחל בשנת 2008, כמעט שלא פגע בבנקים השיתופיים והם לא נזקקו לסיוע ממשלתי.
תפקידה של הרגולציה, עליה מופקד בדרך כלל הבנק המרכזי או סוכנות ממשלתיות מיוחדת, לוודא שבנקים אינם יורדים מיחס הנזילות המותר להם, שיש ברשותם הון עצמי מספיק ושהם מתנהלים באופן תקין והוגן. המטרה העיקרית של התקנות השונות היא למנוע התמוטטות של בנק מסחרי. במקרה של התמוטטות קרובה, הבנק המרכזי יספק אשראי לבנק על מנת למנוע אותה. נוסף על זה, במדינות רבות יש ביטוח פיקדונות כללי חובה, המבטיח את פיקדונות הציבור במקרה של התמוטטות. גם במדינות בהן אין ביטוח גורף, כגון בישראל, במקרים רבים יתערבו הבנק המרכזי או הממשלה ויפצו את המפקידים או את חלקם.
בישראל, המפקח על הבנקים מטעם בנק ישראל הוא המעניק רישיון לתאגיד לעסוק בבנקאות לאחר בדיקה מקיפה של הבנק ושל בעליו. הוא גם זה שמטפל בתלונות ופניות הציבור כנגד הבנקים, במיוחד עקב התקיימותו של דואופול ושוק אשראי ריכוזי. מקובל להעריך שבישראל ישנה עודף רגולציה בתחום הבנקאות, שבעקבותיה אין זה כלכלי לפתוח בנקים חדשים (לא נפתחו בנקים חדשים בישראל בעשרות שנים האחרונות) ושמצב זה מוביל לחנק אשראי במשק הישראלי.
ראו גם
בנקאות בישראל
בזל 2
חוק גלאס-סטיגל
לקריאה נוספת
אורן חייקין "סובייקטיביות חובת הדיווח של נותני שירותי מטבע" אתר משפט ועסקים (2015).
קישורים חיצוניים
רשימת עשר הקבוצות הבנקאיות הגדולות בעולם לפי הון עצמי - אקונומיסט, 2004
היסטוריה של בהלות בנקאיות בארצות הברית
מילון למונחי בנקאות, באתר האקדמיה ללשון העברית | 1937 | 2006 | 2006 נספח | 2016 |
– הרצאה של דן עמירם על עתיד הבנקים
ייצור הכסף: איך לשבור את כוחם של הבנקאים, אן פטיפור, פיגומים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:בנקאות
קטגוריה:שירותים
קטגוריה:איטליה: המצאות | 2024-08-20T18:26:29 |
קרטל | קרטל (Cartel) הוא התאגדות של ספקי מוצר או שירות שנועדה להגדיל את רווחי חבריה ולבטל את התחרותיות ביניהם. קרטל אינו מונופול אך הוא שואף למקסם את רווחי החברות השותפות בו לרמה של רווחים מונופוליסטיים. בניגוד למונופול, שהוא חוקי, קרטל הוא מבנה שוק מלאכותי ובדרך כלל לא חוקי, והטיפול בו הוא בדרך כלל במישור המשפטי-פלילי.
מכיוון שהתאגדות קרטלית פוגעת בתחרות החופשית, הקרטל נחשב בלתי חוקי במדינות בעלות מדיניות כלכלית פתוחה ושוק תחרותי. למרות זאת קיימים קרטלים לאומיים אשר מקבלים הכשר חוקי מטעם המדינה.
באופן כללי, קרטלים אינם יציבים מבחינה כלכלית לאורך זמן, כיוון שיש תמריץ גדול לחברים בקרטל לרמות ולמשל למכור יותר מאשר המכסה שהוקצבה להם על ידי הקרטל (ראו גם דילמת האסיר). עובדה זו גרמה לקרטלים רבים שניסו לקבוע מחירי מוצרים להיכשל בטווח הארוך. קרטלים שלא מצייתים למודל זה הם ארגון המדינות יצרניות נפט OPEC וקרטל היהלומים דה-בירס. OPEC, שהוא ארגון של מדינות כמשתמע משמו, חומק מאכיפת חוקים נגד קרטלים כיוון שמדינות, בניגוד לחברות, זוכות לחסינות במסגרת המשפט הבינלאומי.
סוגי קרטלים
קרטל מכסות - שליטה בכמות היצור של כל חבר בקרטל על מנת למנוע היצע רב שיוביל לירידת מחירים.
קרטל שיווק - קיומו של משווק בלעדי הקובע מחיר מכירה לשווק בהיעדר מתחרים, וקונה את המוצר מהספקים במחיר קבוע.
קרטל מחירים - קביעת מחיר אחיד לשיווק הסחורה.
קרטל מחירים ומכסות - שילוב של קביעת מחירים ומכסות ייצור.
קרטל גאוגרפי - קביעת בלעדיות לפי שטח גאוגרפי.
המילונאי ראובן אלקלעי גזר במילוניו את צמד החידושים קִרְטֵל (הפך לקרטל, הקים קרטל) וקִרְטוּל.
קרטלים בישראל
תפקידו של הממונה על רשות התחרות לפקח ולמנוע התאגדות של קרטלים. עם זאת, לחברות מסוימות ניתנת הרשות לתאם מחירים בתנאים מיוחדים וזאת על מנת לעודד השקעות ופיתוח המשק.
בשנות התשעים הועמדו לדין חברות ביטוח גדולות בישראל, באשמת הקמה של קרטל לתיאום מחירי פרמיות, צמצום כיסויים והגבלת הנחות. החברות כלל, סהר ציון, מגדל, המגן ומנורה הגיעו לעסקת טיעון עם פרקליטות המדינה, ואילו החברות איילון והפניקס המשיכו בהליך המשפטי והורשעו. על החברות שהורשעו נגזרו קנסות כבדים (12 מיליון שקל על חברת הפניקס ו-6.6 מיליון שקל על חברת איילון), ועל מנהליהן הוטלו עונשים של קנסות ועבודות שירות. מנהלי כל החברות שהשתתפו בקרטל נאלצו להתפטר מתפקידם.
ב-26 באפריל 2009 פרסמה רונית קן, הממונה על התחרות, כי חמשת הבנקים הגדולים תיאמו ביניהם את העמלות ויצרו הסדר כובל, אולם נמסר שלא היה בכך יצירת קרטל.
בשנת 2010 הובילה רונית קן את חשיפת קרטל הלחם, חקירה שבעקבותיה הוגשו כתבי אישום כנגד מנהלי המאפיות הגדולות. בינואר 2016 הורשעו המנהלים בעריכת הסדר כובל בנסיבות מחמירות בפרשה זו.
ארבעת יבואני הרכב הגדולים בישראל, על אף שאינם מוכרים באופן חוקי בתור קרטל, מכונים "קרטל יבואני הרכב". הם בעלי נתח שוק של 70% עד 100% בקטגוריות המכוניות המשפחתיות, מכוניות מנהלים, מכוניות שבעה מושבים ורכבים מסחריים. מבקר המדינה פרסם דו"ח בתחילת שנת 2022 שבו הוערך שהעלות השנתית העודפת לציבור בגין הרווחים העודפים של ארבעת היבואנים הגדולים היא בין 800 מיליון שקל ל–1.6 מיליארד שקל.
ראו גם
סינדיקציה
מונופול
הגבלים עסקיים
קישורים חיצוניים
קרטל הביטוח - האם הוא חזר?, באתר savey, 26 במרץ 2018
הערות שוליים
קטגוריה:מבני שוק
קטגוריה:מיקרו-כלכלה
קטגוריה:הגבלים עסקיים
קטגוריה:תחרות (כלכלה) | 2024-01-28T09:50:19 |
רומן יאקובסון | רומן יאקובסון (11 באוקטובר 1896 – 18 ביולי 1982) היה בלשן יהודי רוסי מפורסם, שהיגר לצ'כוסלובקיה ולארצות הברית. כסטודנט היה דמות מובילה בחוג הבלשני של מוסקבה, אחת משתי התנועות שהרכיבו את הפורמליזם הרוסי.
קורות חיים
בשנת 1920 הוא הגיע לפראג ופעל בנציגות סובייטית עד לשנת 1928. הוא היה ממקימי אסכולת פראג לתאוריה בלשנית.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה הוא נמלט לנורווגיה ובסופו של דבר עבר לארצות הברית. החל משנת 1949 הוא החל ללמד באוניברסיטת הרווארד ועבד בה עד שיצא לגמלאות.
יאקובסון היה מהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר במאה העשרים, בתרומתו לבלשנות, לאנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית, לתורת הספרות ולסמיוטיקה, בין שאר הדברים.
שלושת רעיונותיו הגדולים של יאקובסון בבלשנות ממלאים תפקיד עיקרי בתחום זה עד ימינו: טיפולוגיה בלשנית, מסומננות (markedness) ואוניברסלים לשוניים. שלושת המושגים האלה שזורים זה בזה באופן הדוק: טיפולוגיה היא הסיווג של לשונות במונחי מאפיינים דקדוקיים משותפים (בשונה ממקור משותף, למשל), מסומננות היא, בתיאור גס, מחקר הבודק כיצד צורות מסוימות של ארגון דקדוקי "טבעיות" יותר מאחרות, ואוניברסלים לשוניים הוא חקר מאפיינים כלליים של שפות בעולם. בשנת 1960 הוא פרסם את התאוריה שלו על תפקודי הלשון.
יאקובסון קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב בשנת 1975, והיה מתומכי הקמתו של המכון לפואטיקה וסמיוטיקה באוניברסיטה זו. עבודותיו יצאו בעברית בכתב העת "הספרות", וחלקן כונסו במבחר מאמרים בעריכת פרופ' איתמר אבן-זהר ופרופ' גדעון טורי (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986).
מרכיבי התקשורת הלשונית
יאקובסון הבחין בין מרכיבי התקשורת, וחילקם לשישה:
המבע או השדר הוא הבסיס לכל תקשורת לשונית, הוא יכול להיות מילה, משפט או מאמר שלם.
המוען הוא שולח השדר, הדובר, הוא יכול להיות דובר אחד או רבים (למשל משתתפים בהפגנה החוזרים על סיסמה).
הנמען הוא מקבל השדר, כמו במקרה הקודם המוען גם הוא יכול להיות אחד או רבים (במקרה הנ"ל – אמצעי התקשורת).
צינור התקשורת הוא הדרך שבה עובר השדר הלשוני, הצורה השכיחה היא באמצעות גלי הקול בין אדם לחברו בשיח רגיל, אך גם גלי רדיו, טלפון או מכתב נחשבים לצינור תקשורת.
הקוד הלשוני הוא ההסכם בין דוברי שפה מסוימת למשמעות מילה מסוימת ולמה שהיא מסמנת (מסמן ומסומן).
ההקשר הרפרנציאלי הוא ההקשר שבו נאמר המבע.
הסכימה המקובלת לציון המרכיבים:
ההקשר הרפרנציאלי
המבע
המוען____________________________הנמען צינור התקשורת הקוד הלשוניניקח למשל את המשפט מספר בראשית, פרק ג', פס' א' מפי הנחש "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן". המבע הוא הטקסט שמסומן במירכאות, המוען הוא הנחש והנמען הוא חווה. צינור התקשורת, נניח על פי הפשט, הוא גלי הקול המועברים בדיבור רגיל. הקוד הלשוני במקרה זה הוא העברית והוא ההסכם בין נחש לחווה, למשל, מה פירוש צירוף הצלילים, עץ, גן וכן הלאה. "ההקשר הרפרנציאלי" הוא הקונטקסט שבו נאמרים הדברים, דהיינו הסיטואציה בין אדם לחווה, כוונת הפיתוי וכו'.
הפונקציות
יאקובסון גם הבחין בין פונקציות (תפקידים) שונות של השפה, הקשורות לרכיבי התקשורת הלשונית:
פונקציה אמוטיבית/אקספרסיבית
מלבד התקשורת המילולית, הפונקציה האמוטיבית מתבטאת גם בהבעות פנים, סימני ידיים, אינטונציה וכדומה.
יש לשים לב שמילות הקריאה יכולות להיות בעלות משמעות אחרת בהקשרים אחרים, כמו בביטוי העגה (סלנג) "חבל על הזמן" שכיום משמעותו מצוין. עוד דוגמה: "אמא!" שמשמעותו בשיח כינוי המזהה את אם הדוברת או הדובר. ודוגמה נוספת מילת הקריאה "לעזאזל" שמשמעותה המקראית הייתה אחרת.
פונקציה קונאטיבית
תפקיד ההשתדלות. הפונקציה הקונאטיבית (מלטינית conary השתדלות) היא פעולת שיח המתמקדת בנמען, תפקידה הוא בקשה או ציווי או דרישה מהנמען. למבע, "העבר לי את המלח" יש פונקציה קונאטיבית. בעברית המדוברת כיום, בנוסף לצורת הציווי משמשת גם צורת העתיד "תעביר לי את המלח".
תפקיד זה בשיח מובע לעיתים לא רק כציווי ובקשה אלא (בחלק מהתרבויות הנמצאות בארץ) מובע כרמז לבקשה לדוגמה: "קר בחדר", "חסר מלח באוכל" והכוונה "אנא סגור את החלון" או "אנא העבר את המלחיה". באופן זה פעולת ההשתדלות מופיעה בשיח גם בצורה של הבעת נסיבות, כלומר הפונקציה הקונאטיבית נראית גם כמבע רפרנציאלי.
פונקציה רפרנציאלית
תפקיד המידע (ההקשר הנסיבתי). הפונקציה הרפרנציאלית מתמקדת בפעולת שיח המוסיפה לה הקשר קונטקסטואלי (מאנגלית context) רפרנציאלי (מאנגלית reference הפניה), תפקידה הוא להעביר מידע. יש האומרים שפעולה זו, השכיחה ביותר בשיח, היא התפקיד המרכזי והחשוב בתקשורת. דוגמאות למשפטים בעלי פונקציה רפרנציאלית:
"הגן נסגר בשלוש"
"אני חולה"
פונקציה פאטית
הפונקציה הפאטית (מיוונית עתיקה φαθως פאטוס – שיחה) מתמקדת בזרימת השיחה והמשך השיח התקשורתי. תפקידה לשמור על תפקוד תקין לכאורה של צינור התקשורת כמו במבע "אני לא שומע אותך", או "אהה, כן". גם מבעים קבועים נטולי משמעות נכללים בפונקציה הפאטית, כמו השיח הבא:
"מה שלומך?"
"בסדר"
"יופי"
"כן".
קריאות התפעלות ושאלות רטוריות נכללות בפונקציה הפאטית, כמו "מה, אתה בארץ?" לאדם שפגשנו זה עתה.
פונקציה מטא-לשונית
תפקיד מינוחי או הבהרה תחבירית. הפונקציה המטא-לשונית היא פעולת הסבר לשוני או שאלת מובן, המתמקדת בקוד הלשוני – במילים ובמשפטים המהווים את הסימנים המוסכמים של כל שפה ושפה. הדובר מבהיר או מבקש הבהרה לגבי הנאמר, הסבר מילוני או תחבירי המסביר את המשמעות.
לדוגמה:
"אבא, מה זה אינפלציה?"
"למה את מתכוונת?"
"חוטם פירושו אף"
"זאת אומרת ..."
"המושג מטא מקורו מיוונית ומשמעותו מעבר. הוא מהווה תחילית דקדוקית ..."
"נושא המשפט הוא:..."
"עם באות עין ולא אם באות אלף"
פונקציה פואטית
תפקיד פיוטי-שירי. פעולת הבעה בלשון חגיגית וגבוהה, בדרך כלל על מנת שתיזכר על פה ותיאמר שנית פעמים רבות. הפונקציה הפואטית מתמקדת במבע, בשדר עצמו, ולא במוען, לא בנמען ולא בחלקים האחרים של השיח.
בניסוחו של יעקובסון: .
כוונתו לאנלוגיה – ביטוי של משל או דימוי. לדוגמה בכותרת פרסומת לטיולי טיסה בשמי הארץ: "קבלו מתנה משמים". המפרסם בחר בביטוי "מִשָּׁמַיִם" במקום לומר: קבלו מתנה יפה מאוד – שקשורה בטיסה.
לפי יעקבסון כאשר תפקוד השדר הוא שירי פואטי אנו בוחרים מתוך אוסף מילים נרדפות (ציר הברירה או ציר הסלקציה) את המילה המתאימה לנו, וממשיכים בכך לכל אורך השדר (ציר הצירוף או ציר הקומבינציה) עד שמתקבל שיח פיוטי-שירי שווה-ערך לשדר המקורי הפשוט.
כך למשל בשירה המקראית: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי" – נבחרות מילים מקבילות אך שונות צורה: האזינו (ציווי ולשון שירית) לעומת ותשמע (איווי לעתיד)
במקום "האזן" – "ושמע" או "תאזין" – "ותשמע". וכך גם "לקחי" ו"אמרתי" שניהם ביטויים פחות נפוצים במקום המונח הנפוץ דְּבַרִי, שמשמעותו: הדיבור שלי.
יש דרכים אחרות להביע לשון שירית, למשל המצלול הספרותי. בפיסקה שאומרת בֶּלָה, גיבורת המחזה "אורזי המזוודות" של חנוך לוין: "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד", בחר המחזאי להדגיש את העיצור ל ואת התנועה חולם הנמצאים בתחילת שם העיר לונדון ובמילת השלילה לא, ואת העיצור ש, ומתקבלת חזרה על צלילים הנחרטת בזיכרון האנשים, וכך בשירהּ של חוה אלברשטיין המבוסס על מחזה זה השומעים זוכרים את מילות הפזמון וחוזרים עליהן.
הפונקציה הפואטית אינה מוגבלת לבחירת דימויים ולמצלול בלבד, ומשתמשים בה גם בעזרת תבניות אנלוגיות אחרות המביעות תוכן מקביל לתוכן הרצוי. בין תבניות אלו יש את החריזה, התקבולת (חזרה על ביטויים במילים אחרות, כפי שראינו בשירה המקראית לעיל) ועוד תבניות שיריות אחרות.
הקשר בין מרכיבי התקשורת
לציון הקשר בין מרכיבי התקשורת הלשונית נחזור לסכימה המקבילה של הפונקציות:
הפונקציה הרפרנציאלית הפונקציה הפואטית
הפונקציה האמוטיבית_________________________הפונקציה הקונטיבית הפונקציה הפאטית הפונקציה המטא לשונית'''
יש לציין, שעל פי יעקובסון אין כמעט בנמצא מבע שמביע רק פונקציה אחת.
ראו גם
בלשנות
פורמליזם רוסי
תורת הספרות
סטרוקטורליזם
ראייתיות
לקריאה נוספת
רומאן יאקובסון 1986. סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה מבחר מאמרים. ערכו: איתמר אבן-זהר וגדעון טורי. המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב הוצאת הקיבוץ המאוחד.
קישורים חיצוניים
רומן יאקובסון, במדריך ג'ונס הופקינס לתיאוריה וביקורת ספרותית (אנגלית)
אבן-זהר, איתמר 1986. "על רומאן יאקובסון ועבודתו במדעי האדם". בתוך: יאקובסון, רומאן 1986
רשימה ביבליוגרפית מפורטת
הערות שוליים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים רוסים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים צ'כים
קטגוריה:חוקרי ספרות יהודים רוסים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:אנשי חינוך יהודים צ'כים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מהגרים מצ'כוסלובקיה לארצות הברית
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1896
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1982 | 2024-05-07T06:18:21 |
אינטגרל | ממוזער|שמאל|250px|עבור פונקציה חיובית , האינטגרל המסוים הוא השטח הכלוא מתחת לגרף הפונקציה.
אִינְטֶגְרָל או אַסְכֶּמֶתהאקדמיה ללשון העברית קבעה לו את המונח "אַסְכֶּמֶת" (מלשון "סכום"), שלא התקבע. הוא מושג מתמטי בתחום החשבון האינפיניטסימלי, המהווה (עבור פונקציה ממשית) הכללה מתמטית של מושג הסכום. לאינטגרל שימושים רבים ביותר, וּבהם חישוב שטח של תחום מישורי, נפח של מרחב רב־ממדי, מסה של גוף, אורך של מסילה עקומה, הסתברות של משתנים מקריים רציפים, כוח הפועל בין שני גופים, אנרגיית החום הכוללת של אמבט, מהירות מקומו המרחבי של גוף הנע בהשפעת כוח בעל עצמה משתנה ועוד.
המושג הכללי של אינטגרל כולל בתוכו שני מושגים שונים לכאורה: האינטגרל המסוים והאינטגרל הלא־מסוים (קרי: הפונקציה הקדומה).
האינטגרל המסוים של פונקציה אי־שלילית המוגדרת על קטע סופי, הוא מספר השווה לשטח הכלוא בין ציר ה־ לבין גרף הפונקציה, בין קצות הקטע (ראו תרשים משמאל).
האינטגרל הלא־מסוים או הפונקציה הקדומה של מציינים את קבוצת כל הפונקציות הממשיות, שנגזרתן שווה ל־. לפונקציה מסוג זה נהוג לקרוא "פונקציה קדומה" של .
ממוזער|מהו אינטגרל (אנימציה)
המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי קובע ששני המושגים הללו מתלכדים. כלומר: אם הפונקציה אינטגרבילית בקטע (בהמשך יוגדרו התנאים לאינטגרביליות) וגם יש לה פונקציה קדומה, אז האינטגרל המסוים של בקטע שווה לביטוי , כאשר מסמנת את הפונקציה הקדומה של .
סימון
את האינטגרל מסמנים בסימן ∫ שניתן על ידי גוטפריד וילהלם לייבניץ ושמקורו ב־S הארוכה שבתחילת המילה הלטינית Summa (סְכוּם), שאותה הוא כתב כ־ſumma. אין לבלבל בינו לבין האות ʃ, המייצגת עיצור בתר-מכתשי, חוכך שורק, אטום (שׁ) באלפבית הפונטי הבינלאומי.
האינטגרל המסוים
כאמור לעיל, האינטגרל המסוים של פונקציה ממשית, מעל קטע סגור, שווה לשטח שמתחת לגרף הפונקציה ומעל ציר ה־ (כאשר השטח שמתחת לציר ה־ מוגדר כשטח שלילי). כדי לקבל הגדרה מסודרת של האינטגרל, יש לבחון את המשמעות המדויקת של המושג "שטח", במיוחד כאשר הגרף אינו ישר, ואף אינו בהכרח רציף. השטח של מלבן מובן היטב, ואחת הדרכים להגדיר את השטח שמתחת לגרף היא לקרב את הצורה שמתחת לגרף באמצעות מלבנים זרים (וּמקבילים לצירים). בהגדרה זו יש בעיה עקרונית: כל עוד מספר המלבנים סופי, והפונקציה אינה מלבנית, השטח הכולל שלהם אינו אלא קירוב של השטח האמיתי, וניתן לשפר את הקירוב על ידי הקטנת המלבנים והגדלת מספרם.
ברנרד רימן הפך את הבעיה הזו להגדרה של ערך האינטגרל: במקום לחפש את הקירוב הטוב ביותר, שלרוב אינו קיים, מסכמים מלבנים קטנים ורבים יותר, כך שהקירוב ילך וישתפר. בסופו של דבר בוחרים את הגבול של סדרת הסכומים המתקבלת מסדרת הקירובים. גישה דומה, המגיעה לאותן תוצאות, מבוססת על סכומי דארבו: כאן מקרבים את הצורה החוסמת מלמטה ומלמעלה באמצעות מלבנים הכלואים מתחת לגרף ומלבנים הכולאים אותו מלמעלה.
הראשון שהגדיר את האינטגרל המסוים במדויק היה רימן. בעקבותיו הוצעו הכללות רבות: בתחום של פונקציה#תחום ההגדרה של הפונקציה (העשוי להיות הישר הממשי כולו, קובייה במרחב האוקלידי ה־n־ממדי, או כל מרחב קומפקטי מקומית), בערכים שהפונקציה עשויה לקבל (מספרים ממשיים או מרוכבים, מספרים p־אדיים, או וקטורים שאלו רכיביהם), ובאופי הפונקציות שעבורן מחושב האינטגרל.
חלוקה של קטע
סדרה (סופית) של נקודות נקראת חלוקה של הקטע . את הסדרה אפשר לפרש כאילו היא מחלקת את הקטע ל־ תת־קטעים , החותכים זה את זה רק בנקודות הקצה שלהם. לכל חלוקה אפשר להגדיר את קוטר החלוקה (או פרמטר החלוקה) באופן הבא: . מכיוון שסכום אורכי הקטעים הוא , הקוטר של חלוקה בת קטעים הוא לפחות . מכאן שכדי לקרב את קוטר החלוקה לאפס, יש להגדיל את מספר הנקודות באופן שאינו חסום.
חלוקה היא עידון של חלוקה , אם החלוקה הראשונה כוללת את כל הנקודות המופיעות בחלוקה השנייה. לדוגמה, מעדנת את . ברור שבמקרה כזה, .
הגדרת האינטגרל המסוים באמצעות סכומי רימן
ממוזער|300px|התכנסות סכומי רימן לאינטגרל: בכחול מתוארת חלוקה שבה בוחרים בכל תת־קטע את הנקודה הימנית; בצהוב – הנקודה השמאלית; בירוק – נקודת המקסימום בתת־קטע; וּבאדום – נקודת המינימום. הגרף שבמרכז מתאר את התנהגות ארבעת הקירובים כאשר מספר המלבנים גדל. מכיוון שהפונקציה אינטגרבילית, כל הקירובים שואפים לאותו ערך.
בחלוקה נתונה , אפשר לבחור נקודה מכל תת־קטע. חלוקה כזו, יחד עם הנקודות שנבחרו מהתת־קטעים, נקראת חלוקה מסומנת. לחלוקה כזו אפשר להגדיר את סכום רימן . זהו השטח הכולל של המלבנים שבסיסם הוא הקטע וגובהם (עבור ), כאשר השטח הוא "שטח מכוון" (העשוי להיות חיובי או שלילי, בהתאם לסימן של הפונקציה בנקודה ). כל סכום רימן מהווה קירוב לשטח שמתחת לגרף הפונקציה, בקטע המדובר .
פונקציה , המוגדרת בקטע , היא אינטגרבילית לפי רימן, אם לכל בחירה של סדרת חלוקות מסומנות בעלות גדלים השואפים לאפס, הגבול קיים (היינו, הסדרה מתכנסת). במקרה כזה, כל הגבולות שווים זה לזה, והאינטגרל המסוים מוגדר כערך (המשותף) של כל הגבולות; ערך זה הוא השטח שבין גרף הפונקציה לציר ה־. אם לא כל הגבולות האלה קיימים, הפונקציה אינה אינטגרבילית לפי רימן.
את ערך האינטגרל מסמנים כך: . הביטוי שבתוך האינטגרל, , נקרא אינטגרנד. המשתנה בביטוי זה הוא "משתנה האינטגרציה", והוא קשור לתחום האינטגרציה – המשמעות היא שהנקודה השמאלית בתחום היא והנקודה הימנית היא . אם מחליפים את משתנה האינטגרציה, כדי לשמור על ערך האינטגרל יש לשנות את תחום האינטגרציה בהתאמה. לדוגמה, אם , אזי מתקיים: .
הגדרה באמצעות סכומי דארבו
שמאל|170px|ממוזער|חישוב הסכום העליון של פונקציה
שמאל|170px|ממוזער|חישוב הסכום התחתון של פונקציה
נניח ש־ חסומה בקטע הסגור . לכל חלוקה , אפשר לחשב בנפרד את השטח שהחלוקה מאתרת מתחת לגרף, ואת השטח שהחלוקה מאתרת מעל לגרף. לצורך כך נסמן בכל תת-קטע של החלוקה, את החסם העליון של הפונקציה ב־ , ואת החסם התחתון ב־ (אם לפונקציה יש בתת-הקטע הזה ערך מינימלי או מקסימלי, אלו יהיו הערכים של ושל בהתאמה). באופן הזה, מובטח ש־ לכל בתת-הקטע. משום כך סביר לקבוע ששטחו של התחום המישורי המוגבל על ידי ציר ה־x, גרף הפונקציה, והישרים ו־ ,
גדול או שווה לשטח המלבן , וקטן (או שווה) לשטח המלבן .
אם נסכם את כל המלבנים, הסכום נקרא הסכום התחתון של החלוקה, ואילו
הוא הסכום העליון שלה. קל להוכיח שאם מהווה עידון של , אז , ולכן, כאשר מעדנים את החלוקה, המרחק בין הסכום העליון לתחתון מצטמצם.
החסם התחתון של כל הסכומים העליונים , עבור כל החלוקות האפשריות, הוא האינטגרל העליון. החסם העליון של כל הסכומים התחתונים הוא האינטגרל התחתון. הפונקציה אינטגרבילית לפי דארבו, אם שני ערכים אלו שווים זה לזה (פירושו של השוויון הוא שקיימת סדרה של חלוקות המעדנות זו את זו, כך שההפרש שואף לאפס).
אפשר להוכיח שהגדרת אינטגרביליות של פונקציה חסומה באמצעות סכומי רימן שקולה להגדרה באמצעות סכומי דארבו, ושהאינטגרל המתקבל בשני המקרים שווה.
ההגדרה שנתנה לעיל מתאימה לפונקציות חסומות, ולחישוב מעל קטע סגור. עם זאת, אפשר להרחיב את ההגדרה גם למקרים כלליים יותר – ראו אינטגרל לא אמיתי.
מרחב הפונקציות האינטגרביליות
הסכום של פונקציות אינטגרביליות (לפי רימן) והכפולה של פונקציה אינטגרבילית בסקלר נותנים פונקציות אינטגרביליות; לכן אוסף הפונקציות האינטגרביליות מעל קטע קבוע מהווה מרחב וקטורי מעל שדה המספרים הממשיים, ואף מוגדרת בו מכפלה פנימית.
משפט לבג מאפיין אינטגרביליות באופן הבא: פונקציה חסומה היא אינטגרבילית במובן רימן, אם ורק אם קבוצת נקודות אי־הרציפות שלה היא בעלת מידה אפס.
לדוגמה, כל פונקציה רציפה וכל פונקציה מונוטונית בקטע סגור, היא אינטגרבילית. גם פונקציית רימן אינטגרבילית (והאינטגרל שלה הוא אפס). לעומת זאת, פונקציית דיריכלה אינה אינטגרבילית לפי רימן.
ההתאמה היא פונקציונל ליניארי המוגדר על המרחב הזה, משום שהאינטגרל של פונקציות מקיים את התכונה . האינטגרל מונוטוני, במובן הבא: אם אינטגרביליות בקטע , ולכל מתקיים , אז ואם לכל אז מתקיים אי השוויון החזק .
חישוב האינטגרל המסוים
הנוסחה היסודית של החשבון האינפיניטסימלי מחשבת את האינטגרל המסוים, אם ידוע האינטגרל הלא־מסוים (ראו להלן). במקרים אחרים יש להפעיל שיטות אנליטיות מיוחדות, או שיטות נומריות.
האינטגרל הלא מסוים
הגדרה
פונקציה נקראת פונקציה קדומה של בקטע כלשהו, אם לכל נקודה x בקטע מתקיים:, כלומר היא הנגזרת של בקטע.
האינטגרל הלא מסוים של פונקציה המוגדרת בשדה F כלשהו מוגדר לרוב בתור אוסף הפונקציות הקדומות שלו. בסימון: , כאשר היא פונקציה קדומה של ו־ הוא קבוע שרירותי.
ניתן להצדיק את הסימון בכך שכל הפונקציות הקדומות של פונקציה ניתנות לכתיבה בתור קבוע ועוד פונקציה קדומה כלשהי. מצד אחד, אם אז ברור כי גם כי נגזרת של קבוע היא 0. מצד שני, אם פונקציות קדומות של אז מתקיים , כלומר הפונקציה קבועה, כלומר , כנדרש.
בהינתן פונקציה אינטגרבילית בקטע הסגור ניתן להגדיר פונקציה באופן הבא:
ערכה של פונקציה זו בכל נקודה הוא ערך האינטגרל המסוים של בין נקודה זו לנקודת מוצא כלשהי. פונקציה זו היא תמיד רציפה, אך אינה בהכרח גזירה ולכן אינה בהכרח פונקציה קדומה של . עבור פונקציית מדרגה, למשל, לא יהיה אינטגרל זה גזיר, שכן פונקציית מדרגה אינה מקיימת את תכונת הנגזרת הבאה לידי ביטוי במשפט דארבו.
המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי אומר ש גזירה בכל מקום בו רציפה. כלומר: אם רציפה ב אזי מתקיים ש . כלומר, היא פונקציה קדומה של באופן כללי, לא חייבת להיות גזירה בכל מקום.
על כן, המשפט היסודי קושר בין האינטגרל המסוים ובין האינטגרל הלא מסוים של הפונקציה, וממנו נגזרת הנוסחה היסודית המאפשרת לחשב אינטגרל מסוים באמצעות שימוש בפונקציה קדומה.
דוגמה
ידוע כי הנגזרת של היא . על כן כל פונקציה קדומה של נבדלת מ- בקבוע, ונכתוב: .
מציאת האינטגרל הלא מסוים
בניגוד לפעולת הגזירה, שהיא טכנית בעיקרה ומבוססת על כמה כללים ברורים היטב, אין "מתכון" בטוח למציאת אינטגרל לא מסוים של פונקציה. באמצעות נוסחאות הגזירה ניתן למצוא מיידית אינטגרלים לפונקציות האלמנטריות הבסיסיות, ועל מנת לבצע אינטגרציה לפונקציות מסובכות יותר ישנן שיטות אינטגרציה (החלפת משתנים, אינטגרציה בחלקים ועוד) שמאפשרות לפשט את הפונקציה ולהפוך אותה לפונקציה אחרת, שעבורה קל יותר למצוא את האינטגרל.
גם אם לא ניתן לבטא את האינטגרל הלא מסוים באמצעות פונקציה אנליטית, אין זה אומר שהאינטגרל המסוים אינו קיים. בהרבה מקרים (למשל במשוואות דיפרנציאליות) ביטויים מהצורה נחשבים לפתרון קביל.
הערות
למעשה, סכום רימן הוא חלוקה של הקטע למלבנים צרים שגובהם הוא , סיכום שטחיהם ומעבר לגבול כאשר פרמטר החלוקה שואף לאפס. באנליזה נומרית יש חשיבות גדולה לבחירת נקודות הביניים כדי לקבל התכנסות מהירה של הקירוב הנומרי לערך המדויק (שלרוב אינו ניתן לחישוב).
הכללות של אינטגרל רימן
אינטגרל לבג
אינטגרל לבג הוא הכללה של אינטגרל רימן לפונקציות מדידות שפותחה על ידי המתמטיקאי אנרי לבג במסגרת מחקרו על תורת המידה. אינטגרל לבג מתבסס על מידת לבג המוגדרת מעל הישר הממשי והוא מזדהה עם אינטגרל רימן לכל פונקציה חסומה שהיא אינטגרבילית במובן רימן.
בהיות האינטגרל של לבג הכללה של אינטגרל רימן, מאפשר מושג זה לחשב אינטגרל לפונקציות שאינן אינטגרביליות במובן רימן. הרעיון באינטגרל לבג הוא לחשב את השטח לפי התמונה של הפונקציה ולא לפי התחום שלה. היתרון בגישה זו היא שלרוב התמונה של הפונקציה פשוטה בהרבה ו"פתולוגית" הרבה פחות מתחום הגדרתה. לכן, מחלקת הפונקציות שהן אינטגרביליות במובן לבג רחבה יותר ממחלקת הפונקציות האינטגרביליות רימן. למעשה, גם פונקציות שאינן רציפות באף מקום יכולות להיות אינטגרביליות לבג (בעוד שאינן אינטגרביליות רימן). אחת הדוגמאות הבסיסיות והיפות לפונקציה כזאת היא פונקציית דיריכלה.
אינטגרל רימן־סטילטיס ואינטגרל לבג־סטילטיס
אינטגרל רימן-סטילטיס הוא הכללה אחרת של אינטגרל רימן.
אינטגרל רימן־סטילטיס של פונקציה ממשית של משתנה ממשי ביחס לפונקציה ממשית מסומן:
ומוגדר להיות הגבול של הביטוי:
כאשר נמצא ברווח ה־ בחלוקת הקטע לקטעים וכאשר אורך הקטע המקסימלי בחלוקה שואף ל־0.
האינטגרל אינו מוגדר כאשר לשתי הפונקציות ו־ יש נקודת אי־רציפות משותפת. יש הכללה שתגדיר את האינטגרל כאשר בנקודת אי הרציפות המשותפת אחת הפונקציות רציפה מימין והשנייה משמאל.
הכללה נוספת היא אינטגרל לבג-סטילטיס, שהוא הכללה הן של אינטגרל רימן־סטילטיס והן של אינטגרל לבג. שתי ההגדרות, של אינטגרל רימן־סטילטיס ושל אינטגרל לבג־סטילטיס הן הגדרות זהות כאשר הפונקציה היא פונקציה מונוטונית עולה, וזהו המקרה בו אינטגרל זה משמש בסטטיסטיקה ובמשתנים מקריים כאשר הפונקציה היא פונקציה ההסתברות (המצטברת).
שימושי האינטגרל
שימוש חשוב של האינטגרל הוא מציאת שטח. השטח בין פונקציה אי־שלילית (כלומר: ) בקטע ובין ציר הוא . כאשר מקבלת גם ערכים שליליים, האינטגרל מחשב את השטח שכלוא בין גרף הפונקציה לציר x אך מחזיר אותו עם סימן בהתאם למיקום של השטח ביחס לציר ה־x: סימן חיובי אם השטח כלוא מעל ציר ה־x וסימן שלילי אם השטח כלוא מתחתיו. למשל: . כך ייתכן למשל, ששטחים יקזזו זה את זה כאשר חלק מהם מעל לציר ה־x וחלק מהם מתחתיו. למשל: בעוד ש-.
אורך של גרף הפונקציה שהיא גזירה ברציפות בקטע הוא
. זאת כמקרה פרטי של הנוסחה לאורך עקומה גזירה ברציפות ורגולרית: .
בנוסף, אפשר להשתמש באינטגרל לחישוב נפח של גוף סיבוב. גוף סיבוב הוא גוף המתקבל על ידי סיבוב של פונקציה אחת סביב ציר. נפח גוף הסיבוב של הפונקציה סביב ציר x בקטע הוא . נפח גוף הסיבוב של הפונקציה סביב ציר בקטע הוא .
שטח הפנים של גוף סיבוב הוא (ללא שטח הבסיסים) .
הנפח של הגוף ששטח החתך שלו עבור כל שיעור הוא שווה ל־.
הערך הממוצע של ערכי הפונקציה בקטע הוא
.
נוסחאות אינטגרציה
כאשר היא פונקציה קדומה של
ראו גם
שיטות אינטגרציה
אינטגרל רב ממדי
אינטגרל קווי
אינטגרל לבג
קישורים חיצוניים
מחשבון אינטגרלים
מחשבון אינטגרל רימן-סטילטיס
הערות שוליים
*
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2024-07-29T06:32:43 |
טרוצקי | REDIRECT לאון_טרוצקי | 2015-09-26T11:05:48 |
בריום | בריום (Barium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות-עפרוריות שסמלו הכימי Ba ומספרו האטומי 56.
תכונות
בריום הוא יסוד מתכתי שמזכיר מבחינה כימית את היסוד סידן. בצורתו הטהורה הוא רך, וצבעו כסוף-לבן שמזכיר עופרת. כשנחשף לאוויר הוא מתחמצן במהירות. כמו כן, הוא מאוד פעיל כשבא במגע עם מים או כוהל.
ממוזער|ימין|גבישים דנדריטים של בריום במבחנת זכוכית המלאה בגז ארגון להגנה מחמצון. דרגת הניקיון הגבוהה (99.99%) מושגת באמצעות זיקוק.
שימושים
לבריום שימושים במצתים, שפופרות ריק, זיקוקים ומנורות פלואורסצנט. שימושים נוספים:
לבריום גופרתי (BaSO4) יישומים באבחון בעזרת קרני רנטגן, חומר צבע וייצור זכוכית.
לבריום פחמתי (BaCO3) שימוש בתור רעל עכברים.
לבריום חנקתי (Ba(NO3)2) ולבריום כלורט (Ba(ClO3)2) יישומים בפירוטכניקה.
בדיקת בריום - מלחי בריום ניתנים למטופל בקרני רנטגן בבליעה או בחוקן, בצילום איברים כמו ושט, קיבה, תריסריון ומעיים.
תערובת המכילה בריום גופרתי (BaSO4) ואבץ גופרי (ZnS) משמשת כפיגמנט שנקרא ליתופון (Lithopone).
היסטוריה
בריום (ביוונית: באריס - "βαρύς" - "כבד") זוהה ב-1774 על ידי קרל וילהלם שלה ומוצה ב-1808 על ידי האמפרי דייווי באנגליה.
צורה בטבע
ניתן להפיק בריום מהמינרל בריט (BaSO4), אך מכיוון שהוא מתחמצן במהירות כשנחשף לאוויר, קשה להפיק אותו בצורתו הטהורה.
בצורה מסחרית, בריום מופק באמצעות אלקטרוליזה של BaCl2.
תרכובות
תרכובותיו החשובות ביותר הן בריום כלורי (BaCl2), בריום דו-חמצני (BaO2), בריום גופרתי (BaSO4), בריום פחמתי (BaCO3), בריום כלורט (Ba(ClO3)2) וBa(NO3)2.
מלחיו בוערים בלהבה ירוקה.
אמצעי זהירות
כל תרכובות הבריום המסיסות במים או חומצה הן רעילות.
קישורים חיצוניים
בריום ב-Webelements (אנגלית)
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות עפרוריות | 2024-06-15T15:27:02 |
באריום | REDIRECT בריום | 2015-09-26T11:05:48 |
ישוע | REDIRECT ישו | 2006-03-07T03:51:28 |
רובידיום | רובידיום (Rubidium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי Rb ומספרו האטומי 37.
תכונות
רובידיום הוא היסוד השני הכי פחות אלקטרושלילי מהמתכות האלקליות. זוהי מתכת רכה בצבע לבן-כסוף מתכתי הניתכת קרוב לטמפרטורת החדר (39 מעלות צלזיוס). היסוד פעיל מאוד ודומה בתכונותיו למתכות האלקליות האחרות, ניצת ספונטנית באוויר ומגיב עם מים תוך פליטת מימן. בעירתו בלהבה צהבהבה.
שימושים
כיוון שניתן ליינן אותו בקלות, הוא שימש במנועים יוניים של רכבי חלל (צסיום וקסנון יעילים יותר למטרה זו). יישומים נוספים:
דלק גרעיני.
שעונים אטומיים.
עיניים אלקטרוניות.
חומר מבודד בין חומרים רדיואקטיבים.
מאיץ התנגשות יונים.
אחד הרכיבים בתאים פוטואלקטריים.
ל-RbAg4I5 יש המוליכות הגבוהה ביותר בטמפרטורת החדר מכל הגבישים היוניים ולכן משמש בייצור סוללות ויישומים אחרים.
יישומים בפירוטכניקה.
היסטוריה
הרובידיום זוהה בשנת 1861 על ידי רוברט בונזן וגוסטב קירכהוף במינרל לפידוליט באמצעות שימוש בספקטרוסקופ. ליסוד זה היה שימוש מזערי בתעשייה עד שנות העשרים של המאה ה-20. מבחינה היסטורית, השימוש החשוב ביותר ברובידיום היה במחקר ופיתוח, בעיקר ביישומים כימיים ואלקטרוניים.
צורה בטבע
רובידיום הוא היסוד ה-16 בתפוצתו בקרום כדור הארץ ומופיע במספר מינרלים שונים. המינרל לפידוליט מכיל 1.5% רובידיום והוא המקור העיקרי בהפקתו, בנוסף לכמה מינרלי אשלגן שגם הם מכילים אותו בכמויות גדולות. לרובידיום 4 תחמוצות: Rb2O, Rb2O2, Rb2O3, RbO2.
אמצעי זהירות
רובידיום מגיב עם מים באלימות ויכול לגרום לשרפה, לכן עדיף לשמור אותו תחת שמן או בסביבה אדישה כימית.
קישורים חיצוניים
רובידיום ב-Webelements
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות אלקליות | 2023-06-17T18:40:15 |
היסב | היסב (באנגלית: Porting) היא התאמת קוד תוכנה מסביבת העבודה שבה הוא נכתב, לסביבת עבודה חדשה, בין אם סביבת חומרה כגון מעבד אחר או סביבת תוכנה כגון מערכת הפעלה. גרסת התוכנה המותאמת לסביבה חדשה נקראת "היסב", "פורט", או "port". מונח זהה קיים בתקשורת מחשבים, אך במשמעות שונה בתכלית.
דוגמאות
דוגמה לפעולת היסב היא כאשר תוכנה שנכתבה למערכת ההפעלה חלונות אינה מתאימה למערכת ההפעלה לינוקס, וכדי להתאימה (על מנת שתוכל לרוץ על לינוקס) יש לבצע שינויים בקוד התוכנה.
היסב משחקים
בתחום משחקי הווידאו, בשנות ה-80 וה-90, המונח היסב התייחס תכופות לא להסבה פיזית או ישירה של משחק ממערכת אחת לאחרת, אלא לבניית גרסה חדשה לחלוטין של משחק שנוצר במקור עבור מערכת אחת, למערכת אחרת. למשל, כדי להסב משחק שנוצר במקור למחשב אישי לגרסה שתתאים לקונסולת משחקים או ההפך, או הסבת משחק ארקייד למערכות הביתיות, כמו גם (במקרים נדירים יחסית) הסבת משחק מחשב או קונסולה ביתית לארקייד. במקרים רבים, מדובר היה בתכנות גרסה חדשה לחלוטין של המשחק, עם גרפיקה, צליל, פסקול, מנוע משחק וחוויית משחק שונים (במקרים קיצוניים אף ברמה גבוהה יותר מאשר הגרסה המקורית של המשחק), ואשר תכופות לא פותחה או הופצה על ידי החברה של המשחק המקורי.
לעומת זאת, נכון לעשור השני של המאה ה-21, הסבת משחק בין מחשב אישי לקונסולה, דומה להסבת תוכנה בין מערכת הפעלה אחת לאחרת.
ראו גם
מונחים בתוכנה
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2022-12-20T04:25:36 |
דב הוז | שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לדב הוז, אשתו, בתו, גיסתו, בת אחותו ויצחק בן-יעקב, במקום התאונה שבה נהרגו, ליד צומת פרדסיהדב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל.
שמאל|ממוזער|250px|רבקה הוז משמאל
ממוזער|250px|דב הוז בטקס בצריפין (עומד רביעי משמאל) יומיים לפני מותו
ביוגרפיה
הוז נולד בעיר אורשה (Орша) שבפלך מוגילב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום במחוז ויטבסק בבלארוס) לברוך ושרה, ובאלול תרס"ו, ספטמבר 1906, הגיעה משפחתו ליפו. אביו ברוך שהיה מחנך במקצועו החל ללמד בבאר טוביה ואילו אמו שרה פתחה את ביתה ביפו ועשתה אותו "פנסיון שרה הוז", אשר שימש כמקום מגורים לאחדים מתלמידי גמנסיה הרצליה, אשר נשלחו על ידי משפחותיהן הציוניות ללמוד בא"י ביניהם היה יצחק קדמי כהן שהוריו שלחו אותו מפולין לארץ ישראל. יותר מאוחר קיבל אביו משרת הוראה בבית ספר תחכמוני.
בעת שהגיעה המשפחה לארץ ישראל נרשם הוז, אז בן 12, לגימנסיה העברית "הרצליה", והיה בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה. החל משנת 1909 היה חלק מחבורה שארגנה את השמירה על העיר תל אביב. לחבורה זו שכונתה "ארבעת הגיסים" השתייכו גם: שאול אביגור, אליהו גולומב ומשה שרת.
בין השנים 1913–1914 עבד כפועל בקבוצת דגניה (לימים דגניה א'). במלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא העות'מאני, נשלח לבית הספר לקצינים באיסטנבול, סיים את הקורס ושירת כקצין. במהלך הלחימה שהה בדמשק שם פגש את אביו, שבא לבקרו. לאחר אותה פגישה נפטר אביו בדרכו חזרה הביתה. הוז קיבל חופשת אבל אך לא שב ממנה אל יחידתו ובחר לפעול בקרב היישוב היהודי בארץ. על מעשהו זה נידון למוות. הוז נמלט שוב, בתחילה לתל אביב הנטושה ואחר כך לדרום הארץ, שכבר נכבש על ידי הבריטים, וכך ניצל מעונשו. היה ממארגני ההתנדבות לגדוד הארצישראלי.
בשנים 1920 עד 1930 היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה. בשנים 1931 עד 1940 היה חבר המפקדה הארצית של ההגנה. במהלך תקופה זו היה אחד מראשי תנועת העבודה, נשלח כציר לקונגרס הציוני, והיה חלק מהקבוצה שהקימה את מפלגת אחדות העבודה. בשנת 1935 התמנה לתפקיד סגן ראש עיריית תל אביב ולאחר מכן היה ראש המחלקה המדינית בהסתדרות.
יחד עם יצחק בן-יעקב, הקים הוז וניהל את חברת "אווירון", שמטרתה הייתה להקים תעופה עברית בארץ ישראל, בעיקר לצורכי ביטחון, על ידי הכשרת טייסים, הקמת קווי תעופה בארץ ומחוץ לה. חברה זו שימשה כיסוי ל"שירות האוויר" של ההגנה.
בתו, תמר, נישאה למשה גדרון.
תאונת הדרכים
הוז נהרג בתאונת דרכים ב-29 בדצמבר 1940 בשעה 11:30 לערך, בכביש חיפה-תל אביב ("הישן") בדרכו חזרה מהצפון, בו ביקר את מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו לפני יציאתו לשליחות בלונדון, ולאחר מכן נכנס לקיבוץ גינוסר ואסף משם את אשתו רבקה שרתוק-הוז (בת 45, אחותו של משה שרת), ואת בת אחותו אורה בורודובסקי (בת 12). עוד במכונית היו בתו תרצה הוז (בת 17); גיסתו צִבְיה שרתוק (בת 37, אשת יהודה שרת); אחותו חוה בורודובסקי, וכן שותפו לרעיון ולחברה, יצחק בן-יעקב. דב הוז, שהיה הנהג, איבד את השליטה על ההגה. הרכב סטה לתעלה בצד הדרך ונחבט בעוצמה בקיר בטון של גשר שהיה במקום. דב הוז, צביה שרתוק ויצחק בן-יעקב נהרגו במקום. רבקה שרתוק-הוז, תרצה הוז, חוה בורודובסקי ובתה אורה פונו לבית החולים, אך מלבד חוה, שנפצעה קשה אך החלימה מפצעיה, מתו כולן כעבור שעה. במקום התאונה, ליד צומת פרדסיה, הוקמה בשנת 1950 אנדרטה לזכר הנספים.
הנצחתו
דב הוז (ומשפחתו) הונצחו במספר אתרים בישראל וביניהם: קיבוץ דורות בנגב (ראשי התיבות של דב ורבקה ותרצה), רחובות ברחבי ישראל, נמל התעופה דב הוז (שדה דב), בית ספר תיכון בתל אביב, מחלף בכביש 20 (איילון) ואנדרטה סמוך ליישוב פרדסיה בשרון. בנוסף ניתן שמו לאוניית מעפילים ולשלוש סירות פלי"ם (דב, רבקה ותרצה).
רחוב "השניים" בגבעתיים על שמם של דב הוז ושל יצחק בן יעקוב, הרחוב הראשי "דב הוז" בחולון, קרוי גם על שמו.
ראו גם
ראשית התעופה העברית בארץ ישראל
לקריאה נוספת
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939
אליהו גולומב, דב בראשיתו (מתוך ספר העלייה השנייה, בעריכת ברכה חבס ואליעזר שוחט, הוצאת עם עובד, 1947, עמ' 738–744)
'הוז, דוב', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 167–169
גרשון גרא, בית בתל אביב, סיפורה של משפחת הוז, ימי ראשית - 1905–1920, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1987
קישורים חיצוניים
טקס אזכרה לדב הוז, יומני כרמל דצמבר 1950 (התחלה 1:01)
ידיעה על תאונת הדרכים שבה נספו דב הוז ובני משפחתו, בעיתון דבר, 30 בדצמבר 1940, באתר עיתונות יהודית היסטורית
הערות שוליים
250px|שמאל|ממוזער|קבר דב הוז ומשפחתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב (בסמוך לו נראים קבריהם של משה בילינסון, יוסף אהרונוביץ', עדה ואליהו גולומב ובן-אביגדור)
קטגוריה:יהודים בלארוסים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:יהודים בצבא העות'מאני
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:משפחת שרתוק
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:הרוגי תאונות דרכים בארץ ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:חברי אחדות העבודה
קטגוריה:היישוב: תעופה
קטגוריה:בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה
קטגוריה:אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1894
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1940 | 2024-08-16T11:15:43 |
סטיבן ג'יי גולד | סטיבן ג'יי גוּלד (באנגלית: Stephen Jay Gould; 10 בספטמבר 1941 – 20 במאי 2002) היה פלאונטולוג יהודי-אמריקאי, וכן ביולוג אבולוציוני, היסטוריון של המדע ומחברם של ספרי מדע ומדע פופולרי רבים.
קריירה
גולד שימש כפרופסור לגאולוגיה, זואולוגיה ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת הרווארד, ואת מרבית עבודתו המדעית עשה במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק.
גולד היה אחד הפופולריזטורים החשובים של מדעי החיים, ופרסם סדרת ספרים, רובם אסופות של מאמרים שהופיעו במגזין "Natural History", תחת הכותרת "השקפה זו של החיים". כתיבתו הפופולרית עוסקת בדרך כלל בנושא האבולוציה, תוך הגנה על הבסיס היסודי של תורתו של צ'ארלס דרווין, אל מול חסידי הבריאתנות. כתיבתו קולחת, ולרוב מביאה דוגמאות מאוצר רחב של ידע בתחומים שונים, מהיסטוריה ועד בייסבול.
גולד היה הומניסט והקדיש חלק ניכר מזמנו ומעיסוקו האינטלקטואלי לסתירתן של תאוריות המבדילות בין גזעים שונים ובין אנשים ממוצא אתני שונה על בסיס גנטי כביכול, תאוריות אותן כינה "דטרמיניזם ביולוגי". כהומניסט, ראה את תפקידו כפופולריזטור של מדעי הטבע כשליחות, ומילא תפקיד זה במסירות על אף מחלת הסרטן שבה חלה.
תרומתו העיקרית למדע היא תאוריית "שיווי המשקל המקוטע" שפיתח בשלב מוקדם של הקריירה שלו יחד עם ניילס אלדריג'. לפי תאוריה זו מינים נמצאים במשך מיליוני שנים בשיווי משקל עם סביבתם ולכן כמעט ואינם משתנים, אך בעת אירועי ספציאציה הם עשויים להשתנות ולהתפתח למינים חדשים בקצב מהיר יחסית (אלפי או עשרות אלפי שנים "בלבד"). התאוריה נועדה להסביר תופעות שונות בממצאי המאובנים, ותרומתה חשובה בכל הקשור לקצב האמיתי שבו מתרחשים שינויים אבולוציוניים. עם מתנגדיו החשובים בנקודה זו נמנה ריצ'רד דוקינס.
תרומה נוספת שלו היא שותפותו (עם ריצ'רד לוונטין) לניסוח תאוריית הספנדרל הביולוגי, לפיה איברים רבים בגופיהם של בעלי חיים התפתחו כי שיפרו תפקוד מסוים, ולאחר מכן "התלבש" עליהם שימוש נוסף - שבהדרגה הפך לשימוש העיקרי.
גולד טבע את המונח “ממלכות בלתי חופפות” (Non-overlapping magisteria), מונח שהוא סיכום הטענה שהמדע עוסק בעובדות, הדת עוסקת בערכים, ואין לערבבם.
ספריו בעברית
בסוגריים - שנת המקור.
מאז היות דרווין (1977), תרגמה נעמי כרמל, ספריית מעריב, 1983.
בוהן הפנדה (1980), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1990.
אין מידה לאדם (1981), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1992.
הידד לברונטוזאורוס (1991), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1994.
שמונה חזירונים קטנים - הרהורים על תולדות הטבע (1993), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1996.
תהפוכות המילניום (1997), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1999.
אבני מירמה ממרקש - הרהורים לפני-אחרונים על תולדות הטבע (2000), תרגמה מיכל רון, הוצאת דביר, 2002.
שיני תרנגולת ובהונות סוס (1983), תרגם עמוס כרמל, הוצאת דביר, 2002.
הר הצדפות של לאונרדו והדיאט של וורמס - אסופת מאמרים על תולדות הטבע (1998), תרגמה נועה יובל, הוצאת דביר, 2002.
דינוזאור בערמת שחת - הרהורים על תולדות הטבע (1995), תרגם דוד שחם, הוצאת דביר, 2003.
יד מלאה - התפשטותה של מצוינות, מאפלטון עד דרווין (1996), תרגם עמנואל לוטם, הוצאת דביר, 2003.
חיוך הפלמינגו (1985), תרגמה נעמי כרמל, הוצאת דביר, 2005.
כל הספרים, למעט הראשון, יצאו לאור בהוצאת זמורה-ביתן-דביר.
קישורים חיצוניים
ארכיון מקוון של חלק מכתביו של גולד
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פלאונטולוגים אמריקאים
קטגוריה:פלאונטולוגים יהודים
קטגוריה:ביולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:בוגרי מכללת אנטיוק
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי
קטגוריה:זוכי מדליית ליניאוס
קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2002
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס | 2024-08-01T02:01:30 |
שאול | 250px|ממוזער|שמאל|דמותו של שאול על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
שמאל|ממוזער|250px|דוד מנגן לפני שאול, ציור מעשה ידי רמברנדט
ממוזער|250px|שאול ובעלת האוב, תחריט מעשה ידי גוסטב דורה
שָׁאוּל בֶּן קִישׁ הוא דמות מקראית, המוזכרת בתנ"ך כמלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. לפי הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא, ייתכן שמלך בערך בשנים 1025–1005 לפנה"ס.גליל 1996 = Gershon Galil, The Chronology of the Kings of Israel and Judah, Leiden. New York – Köln, (Brill) 1996.
על עקרונותיה של הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא, ועל הספקות לגבי ימי שאול, ראו להלן בפרק הכרונולוגיה המחקרית. על הרקע הארכאולוגי ומשמעותו לעניין אופי שלטונו של שאול, ראו בפרק הארכאולוגיה.
מקורות
רובם של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל על נוסחיו השונים: נוסח המסורה, תרגום השבעים והברית החדשה. מידע נוסף אודות שאול נמצא בספר קדמוניות המקרא. סיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים. בנוסף, מצויים סיפורים נוספים אודותיו במקומות שונים בדברי חז"ל.
שאול אינו נזכר במקורות חיצוניים מתקופת המקרא.אנדרה למר 1999 = Andre Lemaire, King Saul - Israel's first king was a controversial ruler, in Ancient Israel: From Abraham to the Roman Destruction of the Temple, edited by Hershel Shanks (Biblical Archaeology Society), 1999
הכרונולוגיה המחקרית
הכרונולוגיה המקובלת בחקר המקרא מבוססת על ההנחה שרצף המניין המקראי של שנות המלוכה משאול ואילך נכון בעיקרו, ועל עיגון היסטורי שלו במקורות האשוריים והבבליים המתוארכים היטב, אשר מזכירים מלכים ואירועים מקראיים החל ממעורבות אחאב בקרב קרקר נגד שלמנאסר השלישי בשנת 853 לפנה"ס ואילך. לפי כרונולוגיה זו, בספירה לאחור מהמלכים המקראיים המתוארכים היטב, מלך שאול בערך בשנים 1025–1005 לפנה"ס, או מעט קודם לכןגליל 1996 = Gershon Galil, The Chronology of the Kings of Israel and Judah, Leiden. New York – Köln, (Brill) 1996. עבודתו של גרשון גליל נחשבת בסיס מקובל לתארוך מלכי ישראל ויהודה שלפני ימי אחאב. עם זאת, אם מקבלים את משך מלכותו של דוד כ-40 שנה בדיוק, ייצא שמות שאול חל בשנת 1010 לפנה"ס. אורך מלכותו מסופק גם הוא כך שראית מלכותו לפי כרונולוגיה זו עשויה להיות מוקדמת אף יותר.. הטקסט המקראי על אורך מלכותו של שאול משובש בעליל: "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל", , ולפיכך מקובל לשער כי זהו שיבוש מעשרים ושתיים שנים, או מספר דומה, וייתכן להקדים את מועד המלכתו בהתאם.
עם זאת, במחקר המדעי יש ספקות גדולים לגבי המספרים המקראיים של שנות מלכות דוד ושלמה, שהם מספרים טיפולוגיים (40 שנה כל אחד מהם), ולגבי המהימנות ההיסטורית של פרטי כל הסיפורים מתקופת "הממלכה המאוחדת" של ישראל ויהודה, משאול עד שלמה, ואף לגבי עצם קיומהעודד ליפשיץ 2014 = Lipschits, Oded (2014). "The history of Israel in the biblical period". In Berlin, Adele; Brettler, Marc Zvi (eds.). The Jewish Study Bible (2nd ed.). Oxford University Press. pp. 2107–2119. . . לפיכך ייתכן שימי שלטונו של שאול היו שונים ומאוחרים יותר, וכך גם זמני האירועים המתוארים במקרא לרבות עצם קיומם. גם על טיב שלטונו של שאול נחלקו הדעות, אם היה מלך של ממש או רק שליט מקומי, ומה היה היקף שלטונו המדויקאנדרה למר 1999 = Andre Lemaire, King Saul - Israel's first king was a controversial ruler, in Ancient Israel: From Abraham to the Roman Destruction of the Temple, edited by Hershel Shanks (Biblical Archaeology Society), 1999.
רקע מקראי
על פי ספר שופטים, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, היה עם ישראל חסר מנהיג קבוע במשך מאות שנים. מנהיגים שבטיים שנקראו שופטים עלו בזמני מצוקה, הובילו מערכות צבאיות ואף ביססו הנהגה יציבה במשך עשרות שנים, אך בניהם לא המשיכו בתפקידי ההנהגה אחריהם, פרט אולי לגדעון. במהלך תקופה זו היו השבטים מפולגים, שיתופי הפעולה ביניהם היו חלקיים, ומדי פעם אף פרצו מלחמות אחים.
עם זאת, מהכתוב במקרא עולה כי בשלב מסוים היה לשבטי ישראל מרכז דתי מובהק בשילה. בסוף תקופת השופטים, חרב מרכז זה במלחמה עם פלשתים, אך לא מצוין מתי התרחש החורבן.
סיפורי רקע
בקדמוניות המקרא מופיע שאול לראשונה במלחמה בה נפל ארון הברית בידי הפלשתים. על פי המסופר שם, היה שאול אחד מנושאי הארון ביחד עם חפני ופינחס בני עלי, ברח משדה הקרב כאשר אלו נהרגו והוא שהודיע לעלי על תבוסת ישראל, נפילת בניו והארון. גם במדרש שמואל ובמדרש תהילים נכתב כי שאול השתתף במערכה זו, אך ביצע בה מעשה גבורה כאשר חטף את לוחות הברית מידי גולית והביאם לשילה. טענה זו מתבססת על הפסוק .
בטרם חורבן שילה הוכשר שם שמואל כמחליפו של עלי. על פי המסופר בספר שמואל, במהלך תקופת כהונתו של שמואל הייתה יד ישראל על העליונה במלחמה עם הפלשתים.
לעת זקנה, מינה שמואל את בניו יואל ואביה לשופטים, אך הם מעלו בתפקידם. זקני ישראל (כלומר מנהיגי השבטים) פנו אל שמואל בציינם כי בניו לא הלכו בדרכיו, וביקשו ממנו למנות לעם מלך. למרות התנגדותו של שמואל לעצם מוסד המלוכה, הוא הסכים לבקשת העם. על פי הכתוב בספר שמואל, לאחר פניית הזקנים מתפלל שמואל ונענה כי עליו לשמוע בקול הזקנים, אך להבהיר להם את המשמעות החוקית של מלך. על פי הכתוב בקדמוניות המקרא, מנחם אלוהים את שמואל בכך שהמלך אשר ימונה על ידיו ישמיד את ישראל ולאחר מכן יושמד בעצמו.
טקסי ההמלכה
חיפוש אתונות אביו
שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, הציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. אלוהים ציווה על שמואל, הנביא שבעיר, למשוח למלך את שאול, וכאשר בא שאול לבקש את עצתו, הזמין אותו שמואל לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכה אז. בבוקר למחרת, משח שמואל את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר, ניבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו של שאול חזרה, וביניהם פגישתו של שאול עם קבוצת נביאים, והתנבאותו יחד איתם – מאורע שהוליד את האמרה "הגם שאול בנביאים?", והורה לו להפגש עמו בגלגל בעוד שבעה ימים.
ההמלכה הפומבית
שמואל כינס את כל העם למצפה שם הטיל גורלות בין שבטי ישראל, ומתוכם נבחר שבט בנימין, מתוכו משפחת המטרי, ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן התחבא, והעם מיהרו והביאו אותו. שאול בלט מיד 'משכמו ומעלה' מעל כל העם, בגובה פיזי וייתכן שאף מבחינה רוחנית, והעם קיבל אותו למלכם. לאחר הצגת שאול, קרא שמואל באוזני העם את 'משפט המלוכה' ואף כתב אותו על ספר. לאחר המאורע, חלק מהעם הצטרף אליו כשהלך לביתו. עם זאת, היו מספר אנשים שזלזלו בשאול, וסירבו לראות בו מנהיג, אך הוא התעלם מהמתנגדים.
יבש גלעד
תושבי יבש גלעד, שהיה יישוב ספר, היו מאז ומעולם בסכנת כיבוש מצד עמון. זמן לא רב לאחר המלכתו של שאול, עלה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד, וכתנאי להסכם הכניעה ביניהם, דרש לבייש אותם על ידי ניקור העין הימנית של כל אחד מתושבי המקום. זקני יבש גלעד שלחו אז קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים הגיעו אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שמע על המאורע הוא שחט צמד בקר ושלח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום שכך יעשה לבקרו של מי שלא ייצא עמו למלחמה. העם התגייס בהיקף נרחב (היקף רחב בהרבה משהתגייס בכל שאר המלחמות שהיו בתקופת השופטים), יצא למלחמה, והושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. לאחר המערכה המוצלחת, עלו קולות שקראו להמתת המתנגדים למלוכת שאול, אך שאול עצר אותם ומנע מהם לעשות כך. העם התכנס בגלגל וחידש את המלוכה בטקס הקרבת שלמים.
פועלו כמלך
מלחמת מכמש
שאול הקים צבא סדיר, באמצעותו מרד בשלטון הפלשתים בארץ. בתחילה עמד צבאו על 3,000 איש מישראל, כאשר 2,000 מהם היו תחת פיקודו הישיר במכמש, ו-1,000 בפיקוד יונתן בנו בגבעת בנימין. לאחר פגיעה בנציב הפלשתים שבגבע, הגיבו הפלשתים בגיוס כללי, כאשר יחסי הכוחות נטו לרעת ישראל באופן קיצוני. כתוצאה מכך ברח רוב צבאו של שאול והוא ויונתן נותרו עם 600 חיילים בלבד. אף על פי כן, פעולת "קומנדו" מוצלחת של יונתן ונושא כליו גרמה לבהלה ולמנוסה כללית של הפלשתים, והמלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ.
ייצוב גבולות הממלכה
ממוזער|ציור של שאול המלך. מאת לידיה קוזניצקי
לאחר מלחמת מכמש ייצב שאול את גבולות הממלכה באזור ההררי של יהודה, שומרון והגליל, כאשר נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, והנחיל תבוסות קשות לכל אחד מעמים אלו. עם זאת, את הפלשתים לא הצליח שאול להכריע ואלו נותרו אויביו המרים עד ליומו האחרון.
ניתן ללמוד על היקף ממלכתו של שאול, על פי הפסוק: "וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". על פי המילים "ועל ישראל כֻּלֹה", ניתן להבין כי גם נחלת יהודה נכללה בממלכה, ועל כך מעידות גם המלחמה בעמלק בדרום והרדיפה אחר דוד במדבריות יהודה. ייתכן שבמקום המלה "האשורי", יש לגרוס "האשרי", שבט אשר שנחלתו בגליל, כפי שמופיע בתרגום יונתן ובתרגום השבעים. בתרגומים אחרים מופיע "הגשורי", ממלכה מצפון לגלעד. עם זאת, הופעת הפלשתים בעמק יזרעאל ובבית‐שאן מלמדת שבימיו עדיין נותרו חבלים בין הר שומרון לבין הגליל שלא נתפסו בידי בני ישראל.
הביטוי "ארץ ישראל" מופיע לראשונה בימי שאול (לעומת "ארץ בני ישראל" בספר יהושע) וחופף את תחומי ממלכתו. מכיוון שגבולות ממלכתו חפפו את ההתיישבות הישראלית, ניתן להגדיר אותה "ממלכה לאומית", וזאת לעומת "ערי המדינה" הכנעניות לפני ההתנחלות הישראלית.
המלחמה בעמלק
לאחר ייצוב הממלכה, פקד שמואל על שאול להילחם בעמלק ולהשמידו, ושאול ציית לפקודה.
המקרא מספר כי הוא פקד את העם "בַּטְּלָאִים". רש"י פירש כי כל אחד צריך היה לקחת "טלה מצֹאנו של מלך", משום "שאסור למנות את ישראל". על פי פרשנים אחדים, הכוונה היא ליישוב טֶלֶם שנמצא בנגב ונמנה עם ערי יהודה.
שאול נלחם בעמלקים מחוילה ועד לגבול מצרים. השלל ששאול הביא עמו חזרה ושביו של אגג העמלקי במקום הריגתו ומחיית כל זכר, הובילו לקרע סופי בין שמואל לשאול. שמואל הכריז שם שהמלוכה של שאול תיפסק ולא תמשיך לבניו.
על פי קדמוניות המקרא, שאול חס על חיי אגג מתוך בצע כסף, כי זה הבטיח לגלות לו מקום בו הוסתר אוצר, ובטרם הרג שמואל את אגג עיבר אגג את אשתו, הריון ממנו נולד בנו אֵדַלְיוֹס אשר הרג בסופו של דבר את שאול על הגלבוע.
קרב עמק האלה
קרב נוסף המתואר בספר שמואל א' מתרחש בעמק האלה בין צבא שאול לפלשתים. הפלשתים מבקשים לנהל את הקרב במתכונת של דו-קרב בין אנשי ביניים, ומציגים מטעמם את גוליית. הקרב מסתיים בניצחון ישראלי לאחר שדוד מביס את גוליית. כאמור, בכל תקופת מלכותו ממשיך שאול במלחמות עם הפלשתים.
המרדף אחרי דוד
לאחר שמשח שמואל את דוד למלך במקום שאול, על אף שהדבר נעשה בסתר חשד שאול כי דוד מורד במלכות. שאול ניסה להוציא את דוד להורג, ומשדוד נמלט ערך שאול מרדפים חוזרים ונשנים אחריו.
שאול ושמואל
המקרא מתאר את יחסי שמואל ושאול בצורה אמביוולנטית לאורך כל תקופת מלכותו של שאול. שמואל אוהב את שאול ובמידה מסוימת מתייחס אליו בצורה אבהית אך מנגד אינו מהסס לגעור בו כאשר הלה סוטה מדרך הישר. ראשית היחסים מוצגת בהתנגדותו של שמואל לעצם הרעיון של המלכת מלך על ישראל. לאחר מכן כאשר שמואל מצטווה למשוח את שאול הוא עושה זאת תחילה בטקס אינטימי ולבסוף נושק לו. הכתרתו השנייה נעשתה על ידי הגרלה ולאחר ששאול עולה בגורל שמואל מציגו בפני העם וקורא: בהכתרתו השלישית של שאול, שנעשתה לאחר ניצחונו הגדול על העמונים, בשיא השמחה על הניצחון נשא שמואל נאום תוכחה תקיף ביותר כלפי העם על כך שרצו במלך, אך בסיומו, לאחר שגרם לעם להביע חרטה על שביקשו להמליך להם מלך איחל הצלחה רבה להם ולמלך שבראשם.
המפגש הבא של שמואל עם שאול התרחש לקראת מלחמת מכמש. שמואל אמור היה להגיע על מנת לנהל את הפולחן ההכרחי ליציאה למלחמה, אך לא הגיע בזמן שנקבע. הדבר גרם לבריחה המונית בקרב צבא ישראל (כנראה עקב המורל הירוד), והוביל את שאול לעצור את ההידרדרות על ידי ביצוע הטקסים בעצמו. מיד עם סיום הפולחן שבוצע על ידי שאול הגיע שמואל לאתר וגער בשאול על כך והודיע לו כי ממלכתו לא תקום וכי יוחלף על ידי איש אחר. עם זאת, המקרא נמנע מלהבהיר האם האל אישר שמדובר בחטא גם לשיטתו, ולא הכל מסכימים כי הדבר עלה כחטא גם בעיני האל.
לאחר ששאול הצליח לייצב את גבולות הממלכה הורה לו שמואל להשמיד את עמלק כמצווה על ידי אלוהים, והדגיש כי אל לשאול לקחת שלל. שאול כאמור הביס את העמלקים מגבול מצרים ועד חוילה, אך הוא וצבאו הביאו עמם כשלל את חיות המשק של העמלקים וכן לקחו בשבי את אגג. אלוהים מתגלה לשמואל ומצווה עליו להודיע לשאול שמלכותו תיקרע ממנו בשל כך ושמואל בתגובה זועק כל הלילה בצער. בין שמואל לשאול נערך מפגש בו שמואל מטיח בשאול האשמה קשה על כך שהעדיף להקשיב לעם ולא למצוות האל. שאול ניסה להצטדק ולהסביר את שיקוליו אך שמואל שוב מודיע לשאול כי אלוהים החליט להדיחו מתפקיד המלך. שאול הביע חרטה על מעשיו וביקש משמואל שיסלח לו ויישאר עמו. שמואל דחה את בקשת שאול, וכאשר פנה ללכת תפסו שאול בבגדו וזה נקרע, על כך אומר שמואל . שאול שוב הביע חרטה והתחנן בפני שמואל כי יישאר עמו למען כבודו וכבוד זקני ישראל, ולבקשה זו שמואל נעתר, אך זו הפעם האחרונה ששמואל פגש את שאול עד ליום מותו. לאחר מכן אלוהים מצווה את שמואל למשוח מלך חדש וגוער בו על כך שהוא מוסיף להתאבל על שאול.
פגישה נוספת בין השניים (אך ללא דיבור ישיר ביניהם) התרחשה כאשר שאול רדף אחרי דוד אשר התחבא אצל שמואל. כאשר שאול מגיע לשמואל נחה עליו רוח נבואה ומכיוון שלא היה מודע למתרחש סביבו דוד ניצל את המצב וברח משם.
כמו כן, לאחר מות שמואל, ניסה שאול לדבר עמו באמצעות בעלת אוב לאחר שלא קיבל תגובה אלוהית לשאלותיו בשום אמצעי אחר. שמואל מביע את מורת רוחו מכך ששאול זימן אותו באמצעי זה ומודיע לו כי למחרת הוא ובניו ימותו במלחמה במילים "מחר אתה ובניך עמי". עם זאת, חז"ל מוצאים פה גם נחמה מכיוון שלטענתם שמואל רומז לשאול שישהה במחיצתו של שמואל בגן עדן.
שאול ודוד
מפגש ראשון
במקרא מופיעים שני סיפורים שונים על המפגש הראשון של שאול עם דוד.
על פי הסיפור הראשון, שאול נתקף במצבי רוח קשים. עבדיו של שאול מציעים לו להביא את דוד בן ישי בית הלחמי, המתואר בפיהם על מנת שינגן לפניו. נגינתו של דוד אכן משפיעה עליו לטובה, שאול אוהב את דוד וממנה אותו לנושא כליו.
הסיפור השני הוא סיפור מלחמת דוד בגוליית. לפי סיפור זה, פגישתם הראשונה של שאול ודוד מתרחשת כאשר דוד מציע עצמו להילחם בגוליית. תגובתו של שאול להצעתו של דוד היא . בתשובתו מספר דוד לשאול על ניסיונו כרועה צאן ומאבקיו בחיות טרף. שאול מאשר את הצעת דוד, אך לאחר שדוד הורג את גוליית הוא שוב שואל את אבנר בן נר לזהותו של דוד, וכאשר דוד מביא אליו את ראשו של גוליית שאול שואל אותו שוב לזהותו.
עוינות וחיתון
מיד לאחר מלחמת דוד וגוליית גייס שאול את דוד לשירותו, ניתק אותו מבית אביו ומינה אותו למפקד בצבאו. אך תגובת העם האוהדת למינוי זה והפופולריות הרבה לה זוכה דוד הכעיסה את שאול והפכה אותו עוין לדוד. כבר ביום שלמחרת, במהלך נגינתו של דוד לפניו הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד. שאול הפסיק את מפגשי הנגינה עם דוד, אך הותירו כשר אלף.
שאול הציע לדוד את ידה של בתו הגדולה מרב, ובתמורה ביקש ממנו שיפקד על המלחמה עם הפלשתים, מתוך תקווה שדוד יהרג במלחמות אלו. דוד סירב להצעת שאול בטענה כי בא ממעמד נחות מכדי להתחתן במלך. אך אז התאהבה מיכל בת שאול בדוד, ושאול הודיע לדוד כי אינו דורש מוהר בעד בתו, ומסתפק במאה עורלות פלשתים כנקמה בם, גם הצעתו זו נבעה מתקוותו שדוד יהרג בקרב. דוד הסכים להצעה זו, נלחם בפלשתים, הביא לשאול מאתיים עורלות, ונישא למיכל.
דוד בשירות שאול
בהמשך ההתנגשויות עם הפלשתים התגלה דוד כמפקד המוכשר ביותר בצבאו של שאול, ושאול החליט להוציאו להורג אך יונתן הניא אותו מכוונתו.
כאשר שאול חוה התקף נוסף של 'רוח רעה' הגיע דוד לנגן לפניו. שאול ניסה בשנית להרוג את דוד אך דוד נמלט לביתו. שאול שלח את אנשיו למנוע את יציאת דוד על מנת להמיתו בבוקר שלמחרת, אך בסיועה של מיכל נמלט דוד אל שמואל. כשנודע לשאול מיקומו של דוד הוא שלח שוב להביאו לפניו, אך שליחיו נכשלו במשימתם היות ש"נחה עליהם רוח אלוהים" וגרמה להם להתנבא. לאחר שלש משלחות כאלו הלך שאול בעצמו למקומם של דוד ושמואל, אך גם עליו נחה רוח האלוהים והוא מתפשט מבגדיו ומתחיל להתנבא (מהכתוב מסתבר שפעולת ההתנבאות פוגעת ברצון החופשי של המתנבא). גם מקרה זה מצוין כסיבה לאימרה "הגם שאול בנביאים".
על אף בריחתו של דוד, שאול ציפה ממנו לשוב ולהתייצב כחלק מהמשפחה לארוחות הטקסיות של ראש החודש, אך מהארוחה הראשונה נעדר דוד, ושאול הניח כי מדובר בעניין של טהרה. כאשר דוד לא הגיע לארוחה השנייה, פנה שאול ליונתן בשאלה לסיבת היעדרותו. תגובתו של שאול לתשובת יונתן הבהירה כי שאול לא חזר בו מכוונתו להרוג את דוד. למחרת יונתן הודיע לדוד כי כוונתו של שאול להמיתו סופית, ודוד נמלט על נפשו.
המרדף
לשאול נודע כי דוד נמלט ממנו, והוא האשים את אנשיו כי שיתפו פעולה עם דוד בקשר נגדו. בתגובה, דווח לו דואג האדומי כי דוד עצר להצטייד אצל אחימלך בן אחיטוב בנוב. שאול זימן אליו את אחימלך וחקר אותו, אך אף על פי שאחימלך הסביר כי חשב שדוד פעל בשירותו של שאול, פסק שאול כי אחימלך ושאר הכוהנים ידעו כי דוד בורח משאול וגזר עליהם מוות. על פי קדמוניות המקרא הטבח בנוב עיר הכהנים בא כעונש על התנהגותם בדרכי בני עלי.
לדוד, שהסתתר ביהודה נודע על מצוקתם של אנשי קעילה. דוד הביס את הפלשתים שפשטו על קעילה, אך אז נודע לשאול על הימצאות דוד בעיר והוא עלה על העיר עם צבאו על מנת לתפוס את דוד. דוד התלבט אם להתבצר בעיר או להמלט, והחליט להמלט. כשנודע הדבר לשאול הוא ביטל את המסע הצבאי. דוד נמלט לאזור זיף והסתתר שם, אך כל מאמציו של שאול ללכדו עלו בתוהו. כאשר אנשי זיף חברו אל שאול נמלטו דוד ואנשיו לאזור מעון, שם דוד כמעט ונלכד בידי שאול, אך ברגע האחרון קיבל שאול הודעה כי מתרחשת פשיטה פלישתית, והוא הפסיק את המרדף על מנת לצאת לקראת הפלשתים, אולם מיד עם סיום ההתמודדות איתם הוא חידש את המרדף והפעם באזור עין גדי. שאול נכנס במקרה למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו, אך דוד נמנע מלפגוע בו אלא רק כרת חלק מבגדו. לאחר ששאול יצא מהמערה יצא דוד אחריו, הציג לו את חלק בגדו על מנת להוכיח כי על אף שהיה בידו לפגוע בשאול אין לו כל כוונה לעשות דבר כזה. דוד טען כי הוא חף מפשע, ולא ראוי לשאול לרדוף אחריו. הדברים נגעו ללבו של שאול והוא הודה בצדקתו של דוד, וכן כי ידוע לו שדוד יירש אותו כמלך ישראל. שאול ביקש מדוד להישבע לו שלא להרוג את צאצאיו ודוד אכן נענה לבקשתו ונשבע לו. בשלב זה הפסיק שאול את המרדף.
לאחר זמן מה חידש שאול את המרדף, שוב בעקבות דיווח של אנשי זיף. בזו הפעם התרחש אירוע דומה, כאשר דוד ואבישי בן צרויה התגנבו אל המחנה של שאול בלילה והגיעו עד מקום משכבו של שאול. גם הפעם נמנע דוד מפגיעה בשאול אך לקח את החנית וצפחת המים של שאול. לאחר שעזבו את המחנה כשהכלים בידיהם, קרא דוד אל אבנר בן נר והאשים אותו שהזניח את השמירה על שאול. שאול התעורר לקולו של דוד, ודוד שוב הצטדק בפני שאול וביקש ממנו להפסיק ולרדוף אחריו. שאול שוב הודה בצדקתו של דוד והבטיח שלא לפגוע בו, אך דוד לא האמין להבטחה ונמלט ומצא מחסה בארץ פלשתים, שם נשאר עד יומו האחרון של שאול, ושאול הפסיק את נסיונותיו להרוג את דוד.
שאול ויונתן
יונתן הוא בנו ויורש העצר של שאול, והיותו יורש העצר מתבטאת בסיפור במקומות רבים. פעולתו הראשונה של שאול המתוארת מיד לאחר הכתרתו היא הקמת צבא, ומינוי יונתן לפיקוד על שליש ממנו. כשאול, גם יונתן מקבל נשק ובגדים המציינים את מעמדו המיוחד.
יונתן הוא איש סודו של אביו, אך פועל באופן עצמאי ושאינו תואם תמיד את מדיניותו של אביו. שאול, על אף שבמעשיו אלו מביע אמון ביונתן, מגלה אליו יחס קר ומנוכר בסיפור יונתן ויערת הדבש. גם יונתן מותח ביקורת קשה על החלטותיו של שאול, והתמונה המצטיירת היא כי על אף האמון בין שאול ויונתן, היחסים ביניהם מעורערים.
תמונה זו מתחזקת עם תמיכתו של יונתן בדוד בבורחו מידי שאול, תוך סיכול תוכניותיו של שאול והצהרתו על נאמנות לדוד כמלך על ישראל. זו למעשה מרידה במלכות, ואף שאול מטיח בו דברים קשים בשל כך.
עם זאת, יונתן אינו מצטרף לאנשי דוד ונשאר לצד שאול עד לסופם המר, ונהרג לצידו בקרב על הר הגלבוע.
מות שאול
שאול יצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב מעין דור. המלחמה הסתיימה בתבוסת ישראל. בניו של שאול, בהם יהונתן, נהרגו, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבו אליו, בחר שאול ליפול על חרבו. על פי גרסה אחרת של נער עמלקי, שהודיע על מותו לדוד, ובידו הכתר והצמיד שלו, הוא נהרג בידיו, לאחר שנפל על חרבו ועדיין נותר בחיים.
לאחר מותו מצאו הפלשתים את גופתו של שאול והתעללו בה. הם כרתו את ראשו ובזזו את כליו. את גופתו קיבעו בחומת בית שאן. אנשי יבש גלעד שזכרו חסד נעורים לשאול, התגנבו למקום בלילה הורידו את גוויותיהם של שאול ובניו מהחומה, נתנו להן קבורה נאותה במחוזותם והתאבלו על המלך שבעה ימים.
מאוחר יותר, העביר דוד את עצמות שאול ויהונתן בנו לקבורה בצלע שבבנימין.
מות שאול ובניו הונצח בקינת דוד. בקינה מצוינת, בין היתר, גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חזרה ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם השיגו בלחימתם.
משפחתו
עץ משפחה
אבותיו
ישנם כמה מקורות; ; ; . העוסקים בייחוסו של שאול ובקרבתו המשפחתית לשר צבאו - אבנר בן נר. המקורות אינם ברורים דיים, ומשום כך עולות כמה אפשרויות לסידור הדורות. נראה כי אלו הן העובדות העולות בבירור מהמקורות כולם:
אבנר-אבינר הוא בנו של נר.
נר היה בנו של אביאל-יעואל, "אבי גבעון".
שאול הוא בנו של קיש.
קיש היה בנו או נכדו של אביאל דלעיל.
הכתוב אומר כי: "אֲבִינֵר (-אבנר) בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל", אך לא ברור אם הכוונה ש"אבינר בן נר" - הוא "דוד שאול"; או ש"אבינר" הוא הבן של "נר דוד שאול". לפיכך אין לדעת אם אבנר היה דודו או בן דודו של שאול. גם המקורות המקבילים אינם פותרים שאלה זו.
כששב שאול מחיפוש האתונות וממציאת המלוכה, מסופר. כי דודו חקרו היכן היה ומה אמר לו שמואל, ואפשר כי הכתוב טורח לציין זאת משום שאותו דוֹד הוא אבנר בן נר, שהיה אחר כך דמות מפתח במלכות שאול.
אבות אבותיו והקשר למרדכי
רשימת היוחסין הארוכה ביותר של שאול מופיעה בתחילת סיפורו.: "וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין, וּשְׁמוֹ: קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל, וְלוֹ הָיָה בֵן, וּשְׁמוֹ שָׁאוּל".
במגילת אסתר. מתואר ייחוסו של מרדכי היהודי: "מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי". השם קיש והביטוי: "איש ימיני" עשויים להצביע על קשר משפחתי בין מרדכי לשאול, בדילוג דורות. על פי חז"ל, מרדכי אכן היה צאצאו של שאול. ישנם מדרשים שאף מפרטים רשימת יוחסין בת עשרות דורות המתחילה במרדכי, עוברת בשאול ומסתיימת ביעקבבילקוט שמעוני (נ"ך, תתרנ"ג) מובאת גרסה מקבילה בשינויים מועטים. וראה גם תרגום שני על אסתר, פרק ב', פס' ה' בגרסה נוספת.:
נשותיו וצאצאיו
הכתוב; ; . מונה שלושה בנים לשאול: יהונתן, אבינדב (נקרא גם: ישוי) ומלכישוע, ועוד שתי בנות: מרב ומיכל.
לצד זה, הכתוב מציין שאשת שאול הייתה אחינועם בת אחימעץ. הכתוב עצמו נמנע מלומר כי אחינועם הייתה אם ילדיו אלו, בשונה מהדרך המקובלת במקרים אחרים (כמו בבני דוד ובמלכי יהודה), ואפשר שכולם או מקצתם היו בנים לאישה אחרת ששמה אינה ידוע לנו.
לאחר מות שאול ושלושת בניו המוזכרים, מינה אבנר בן נר, קרובו של שאול, בן אחר של שאול למלכות, ושמו: איש בושת., הנקרא גם: אשבעל. (בושת הוא כינוי גנאי לבעל כשם שכינויו של גדעון – ירובעל () שונה בפי הבריות לירובשת ().
בפירוש המיוחס לרש"י לפסוק זה בדברי הימים מובא בשם רבי יצחק בר שמואל מנרבונא, שמשעה שעבדו ישראל את הבעל, כונה הבעל: "בושת", כפי שכתוב בספר ירמיהו (): "שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת – מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל".).
נוסף לאשתו, הכתוב מציין גם את פילגשו של שאול - רצפה בת איה, שממנה נולדו לו שני בנים: אַרְמֹנִי ומְפִבשֶׁת.
לפי המסופר במקרא, בניו של שאול נהרגו בידי אדםיהונתן, אבינדב ומלכישוע - במלחמה בגלבוע; איש בושת - בידי רכב ובענה ()., והדבר נכון גם לגבי רוב נכדיו, שהוקעו בידי הגבעונים, אך לא לגבי בנותיו. יש הרואים בסוף של שאול וצאצאיו הזכרים עונש אלוהי בדרך של מידה כנגד מידה על הריגת כוהני נובר"י אברבנאל (שמואל א', ל"א): "שאול המלך הרג כהני ה', אבות ובנים, וגם הגבעונים המשרתים אותם, והיה המשפט הא־לוהי שמת הוא וכל בניו בידי אדם... הרי לך מיתתו ומיתת בניו ואנשיו משרתיו כלם הרוגים מטועני חרב – מדה כנגד מדה. כי עם היות שקריעת מלכותו אחרי מותו וקריעתו בחייו בהמשחת דוד היה בדבר עמלק, הנה מיתתו בחרב ומיתת בניו כלם ואנשיו, לא היו כי אם בחטא שהרג את הכהנים"..
היחיד עליו כתוב ששרד מצאצאי שאול הוא מפיבושת בן יהונתן., שהיה נכה רגליים, וזכה לאכול על שולחן דוד., בשל הברית שכרת דוד עם יהונתן אביו. למפיבושת היה בן ושמו מיכה.. בספר דברי הימים; . מפורטת שושלת ארוכה וגדולה שיצאה ממיכה בן מריב-בעל בן יהונתן בן שאול, וסביר כי אותו מריב-בעל הוא מפיבושתכך בחז"ל. ייתכן שגם פה השתנה השם מ"בעל" ל"בושת" כדי לגנות את עבודת הבעל..
דמותו בדברי חז"ל
בתלמוד ובמדרשים הואדרה דמותו של שאול. המדרשים יחסו לו תכונות חיוביות רבות:
גבורה בקרב - המדרשים על השתתפותו בקרב נגד הפלשתים (ראו לעיל).
ענווה - למשל רב יהודה בשמו של רב טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר ביזוהו בני הבליעל בהכתרתו.
צדיקות - האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי.
הקפדה במצוות - הסיפור המופיע בפרשת בעלת האוב בו צוין מפורשות כי שאול הכרית את האובות ואת הידעונים, וכן בדברי הנער העמלקי אל דוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹעו" שחכמים פרשו כתפילין שביד ושבראש.
ביישנות - ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" - שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו.
סופו
חז"ל העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים.
רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק "מחר אתה עימי". חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר לה'" – יצאה בת קול ואמרה "בחיר ה'".
במסכת מועד קטן () אף מבואר שאלוהים כועס על דוד שאומר שירה לפניו על נפילתו של שאול, וששאול יותר צדיק ממנו אלא שכך היה מזלו של שאול.
בילקוט מעם לועז הועלתה ההשערה ששאול סבל ממחלת המלנכוליה, שהיא אחד ממאפייני הדיכאון.
דמותו הספרותית
כדמות ספרותית, דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות עגולה ורבת תהפוכות, בכמה אופנים: ראשית, בטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול, המוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, אך בתקופת רדיפתו את דוד, נראה ששאול פעל לפי גחמותיו, ומוכן היה לפגוע בסביבתו ללא הבחנה. באופן נוסף, מתבטא הגיוון באופיו של שאול בכך שמצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן: דיבורו דתי ושם ה' נזכר פעמים רבות בדבריו; הוא גם הקפיד על מצוות התורה אף במחיר אישי כבד; מצד שני, חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת בעיניו, ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן לו שמואל.
בארכאולוגיה
התמונה היישובית בתקופה המיוחסת לממלכת שאול
ממצאי הסקרים הארכאולוגיים והחפירות בהר המרכזי של ארץ ישראל מראים כי בתקופת הברזל 1 קם באזור מערך של כפרים לא גדולים. גם בשלהי התקופה, שהם זמן פעולתו המשוער של שאול, עדיין לא הפכו כפרים אלו למערך יישובי מפותח האופייני לממלכה. לפיכך, השערה נפוצה במחקר המודרני היא כי שאול יכול היה להיות מנהיג מקומי, אבל ספק אם היה מלך במלוא מובן המילה.ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003. פרק 5 "ממלכת הזוהר", ובפרט עמ' 137–139, 149.
על פי הממצאים הארכאולוגיים, שילה אכן חרבה על ידי הפלשתים לאחר שהיו בה מוסדות פולחן פעילים במאה ה-11 לפנה"ס. יש המייחסים את חורבנה לתקופה שקדמה למלכותו של שאול.
באתר שמקובל לזהותו בעיר בירתו של שאול, גבעה, נערכו חפירות ארכאולוגיות. בחפירה נמצא מבנה ביצור מהמאה ה-10 לפנה"ס, שיש המייחסים לתקופת שאול.
סיפור לקיחת ראשו של שאול וכליו לאור המידע המקראי והארכאולוגי
בספר שמואל מסופר, לאחר תיאור מותו של שאול, כי: "ח וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ט וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם. י וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן.", . מהכתוב עולה כי ראשו וכליו נשלחו לארץ פלשתים, במישור החוף הדרומי הרחק מבית שאן, ומדובר על בית עשתרות באחת מערי פלשת, ואילו את גופו הוקיעו בחומת בית שאן. למרות שהיו שסברו כי מדובר במקדש עשתרת אשר בבית שאן. בספר דברי הימים, המאוחר לספר שמואל, נוסח הסיפור שונה בחלקו: . כאן לא מסופר מה נעשה בגופות שאול ובניו ולא על מקדש עשתרת, והפלשתים הוקיעו ("תקעו") את ראשו של שאול (ולא את גוויתו) בבית דגון אשר בארץ פלשתים. עם זאת, מי שסברו שמדובר במקדשים בבית שאן עצמה ראו סתירה בין אזכור בית עשתרות ובית דגון באותה עיר עצמה. לפי ניסיון הרמוניסטי לפשר בין שתי הגרסאות, לאור החפירות שנערכו באתר בראשית המאה ה-20 נטען כי באתר עמדו בו־זמנית שני מקדשים, שהופרדו זה מזה במסדרון, ומכאן הסיקו שאחד מהם הוקדש לדגון והאחר לעשתרת. בחפירות המחודשות באתר הוברר ששני המקדשים הנדונים הם מתקופת המלוכה, מהמאה ה-9 עד המאה ה-8 לפנה"ס, אלא שאכן ניצבו באתרם של שני מקדשים קדומים יותר, מהמאה ה-11 או המאה ה-10 לפנה"ס, תקופה העשויה להתאים לכאורה לימי שאולהאנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות, 1992, כרך 1 עמ' 206–207.. אולם אותן חפירות עצמן הראו גם שבבית שאן לא נמצא כל ממצא פלשתי והעיר ומקדשיה בוודאי לא היו פלשתיים ולא נכללו בארץ פלשתים; הממצאים הפלשתיים שנטען בעבר כי נמצאו בבית שאן הם ארונות הקבורה האנתרופואידיים, שבינתיים הוכח כי אינם פלשתיים אלא שימשו לקבורתם של פקידים וחיילים מצרים ששירתו בכנען, ובבית שאן בכלל זההאנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות, 1992, כרך 1 עמ' 204–206.. כללו של דבר, בית שאן לא הייתה עיר פלשתית בתקופה המיוחסת לשאול (או בכל תקופה אחרת), ומסתבר שהמספר המקראי אכן התכוון לפשוטם של דברים העולים מהפסוקים, דהיינו שמדובר במקדש או מקדשים הנמצאים בארץ פלשתים ולא בבית שאן.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות – מתרח ועד שלמה
מלכי יהודה וישראל
איש בושת
לקריאה נוספת
אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001. עמ' 83–106.
יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2003. עמ' 172–192.
גלפז-פלר, פנינה, ויולד – יחסי הורים בסיפור ובחוק המקראי. ירושלים: כרמל, 2006. עמ' 102–120.
אילת, משה, שמואל וכינון המלוכה בישראל, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשנ"ח. עמ' 81–114.
יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1995. עמ' 36–75.
נורית מנדלקורן, יחסם של חז"ל לשאול המלך, רמת גן, 2017 (דיסרטציה)
רחל עופר, משכמו ומעלה, שאול המלך בספרות העברית, הוצאת רסלינג, 2019.
יצירות ספרותיות על דמותו
יוסף האפרתי, מלוכת שאול, ההדיר וצירף מבוא והערות: גרשון שקד, ירושלים, תשכ"ט.
שאול טשרניחובסקי, בעין-דור,חזיונות ומנגינות - ספר ראשון, וארשא: תושיה, תרנ"ט. עמ' 45–47.
אמיר גלבע, שאול, כחולים ואדומים. תל אביב: עם עובד, 1963.
יונדב קפלון, שאול אתה לעולם.
קישורים חיצוניים
ד"ר יהושע ברמן,
הרב אמנון בזק, שאול המלך - עלייתו ונפילתו, אתר הניווט בתנ"ך
חננאל מאק,
ממשיחה להדחה. שאול המלך - שמואל א' ח-טו. סרטון, באתר 929.
הרב קלמן בר,
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שחיו באלף ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:מלכי ישראל המאוחדת
קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות
קטגוריה:אישים בספר שמואל
קטגוריה:מתאבדים במקרא
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:משפחת שאול המלך
קטגוריה:שאול | 2024-10-11T17:08:04 |
טולקין | הפניה ג'. ר. ר. טולקין | 2020-11-19T09:30:55 |
ג'.ר.ר. טולקין | הפניה ג'. ר. ר. טולקין | 2020-11-19T09:31:07 |
אינטואיציה | אִינְטוּאִיצְיָה היא הסקת מסקנות מהירה על סמך מיעוט נתונים באמצעות ניסיון והיסקי עבר.
היכולת לקבל ולפענח מסרים תוך-אישיים (להשיג ידע) ללא חשיבה רצונית.
מה שמאפיין את הידיעה האינטואיטיבית זו העובדה, שהיא נוצרת במהירות רבה (בן-רגע), ושהיא מופיעה בפתאומיות (בהשראה או בהברקה). למרות זאת, הפתרון האינטואיטיבי אינו נוצר תמיד באופן מיידי.
אדם האוחז בתובנה אינטואיטיבית, אינו יכול להסביר בשלמות מדוע הוא נוקט בעמדה זו. בכך אינטואיציה שונה מדעה, נהפוך הוא, פעמים רבות הידיעה האינטואיטיבית נוגדת את ההיגיון השגרתי של האדם ומאתגרת אותו לפענח אותה. בכך היא נבדלת גם מאינסטינקט שהוא נטייה פנימית מולדת, המבוססת על חוויות קודמות ומטרתה היא הישרדותית.
מעשה אינטואיטיבי הוא מעשה שנעשה תוך שימוש בידיעות שמקורן באינטואיציה. קיימות פרקטיקות לתרגול היכולת, בשם הכולל "פיתוח קשב אינטואיטיבי".
מוצר נחשב לידידותי למשתמש, כאשר אפשר להשתמש בו באופן אינטואיטיבי וללא צורך בהדרכה כלשהי, אם כי יש יסוד להניח שהכוונה היא לשימוש באופן אינסטינקטיבי ולא אינטואיטיבי.
מחקרים שונים מעניקים למילה "אינטואיציה" מגוון גדול של משמעויות שונות, החל מגישה ישירה לידע לא מודע, קוגניציה לא מודעת, חישה פנימית, תובנה פנימית ועד זיהוי תבניות לא מודע, ויכולת להבין דבר באופן אינסטינקטיבי, ללא צורך בהנמקה מודעת.
לדברי קארל יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן שהיה מתלמידיו של זיגמונד פרויד, האינטואיציה היא גישה בלתי-אמצעית לניסיון של התת-מודע הפנימי של כל אדם. לפיו, פעולה שמונעת על ידי אינטואיציה או תחושת בטן, מתבטאת למעשה בפתיחת הראש אל הרגשות והמחשבות הפנימיים, תוך איזון אל מול המידע שנתפס בחושי האדם.
ביטויים נפוצים ביום יום
"האינטואיציה שלי אומרת ש...".
"אני מרגיש באינטואיציה ש...".
"אני חש באינטואיציה ש...".
"אני יודע באופן אינטואיטיבי ש...".
"יש לי קול פנימי שאומר לי...".
"יש לי תחושה פנימית ש...".
אדם לא יגיד, "אני חושב באינטואיציה ש...", כיוון שבאינטואיציה - לא חושבים, לא משתמשים בלוגיקה ואין בה שיקול מודע כלשהו - אלא יודעים ידיעה פשוטה.
אינטואיציה, כתחושת בטן המבוססת על ניסיון, התגלתה כמועילה למנהיגים עסקיים לצורך קביעת דעה על אנשים, תרבות ואסטרטגיה. עובדים באכיפת החוק טוענים לעיתים קרובות שמהתבוננות בחשודים הם מיד "יודעים" שהם מחזיקים בנשק או בסמים לא חוקיים, מה שיכול להיות גם פעולה של אינסטינקטים. לעיתים קרובות הם אינם מסוגלים לבטא מדוע הם הגיבו או מה דחף אותם להבנה הזו בזמן האירוע, לעיתים הם יכולים לנתח בדיעבד את פעולותיהם על סמך מה שהיה ברור ומאותת אותות סכנה. דוגמאות כאלה משוות אינטואיציה ל"תחושות בטן" וכאשר קיימות מדגימות פעילות לא מודעת.
אינטואיציה בתרבויות שונות, במדע ובפילוסופיה
ישנן דעות לפיהן אורח החשיבה המערבי הדוגל ברציונליות, מרחיק את האדם המודרני מלהאזין לקולה של האינטואיציה הנתפשת כפרימיטיבית. זאת לעומת תרבויות מזרחיות בהן מרבים יותר להתנהג בהתאם לתחושה הפנימית.
נכון הוא, שמחקר וניסוי מדעיים, אינם מתבססים על אינטואיציה ולא על קולות פנימיים כלשהם. שהרי מטרת המחקר המדעי להוכיח או להפריך ידיעות אף כאלו שמקורן באינטואיציה. אך מנגד ניתן להציב את גילויי היצירתיות הרבים שבמדע, הבאים לביטוי בתגליות, בהמצאות ובתאוריות מדעיות שונות ופרצי יצירתיות נובעים הרי גם באופן אינטואיטיבי ולאו דווקא בהליכי חשיבה מסודרים (אם כי לאחר הגילוי יש להוכיח את תקפותו בשיטות מדעיות מקובלות).
בפילוסופיה של עמנואל קאנט, אינטואיציה נתפשת כאחד הכישורים השכליים היסודיים ביותר. קאנט עסק בתורת ההכרה והציע משנה מקורית משלו החולקת הן על הגישה האומרת כי כל ההכרה נגזרת מן הניסיון והן על הגישה האומרת שאפשר להגיע אל ההכרה הממשית של טבע העולם באמצעות התבונה בלבד, בלי להזדקק להנחות ניסיוניות.
בפילוסופיה של המתמטיקה קיים זרם הקרוי אינטואיציוניזם, אך אין כל קשר בינו ובין האינטואיציה.
הן הפילוסופיה המזרחית והן הפילוסופיה המערבית חקרו את המושג בפירוט רב. הפילוסופיה של הנפש עוסקת במושג האינטואיציה. בפילוסופיה המזרחית האינטואיציה שזורה בדת וברוחניות, ומשמעויות שונות נובעות מטקסטים דתיים שונים.
הינדואיזם
בהינדואיזם נעשו ניסיונות שונים לפרש את הטקסטים של הודות וטקסטים אזוטריים האחרים.
עבור סרי אורובינדו האינטואיציה נמצאת תחת תחומי הידע בזהות; הוא מתאר את המישור הפסיכולוגי בבני אדם (המכונה לעיתים קרובות מאנה בסנסקריט) בעל שני סוגי אופי שרירותי. הראשון הוא חותם של חוויות פסיכולוגיות שנבנות באמצעות מידע חושי (מוח המבקש להתוודע לעולם חיצוני). הטבע השני הוא הפעולה כאשר היא מבקשת להיות מודעת לעצמה, וכתוצאה מכך בני אדם מודעים לקיומם או מודעים להיותם כועסים ומודעים לרגשות אחרים. הוא מכנה טבע שני זה כידע בזהות. הוא מוצא כי נכון לעכשיו כתוצאה מהאבולוציה המוח הרגיל את עצמו להיות תלוי בתפקודים פיזיולוגיים מסוימים ותגובותיהם כאמצעי הרגיל שלו לקשר עם העולם החומרי החיצוני. כתוצאה מכך, כאשר אנו מבקשים לדעת על העולם החיצוני, ההרגל הדומיננטי הוא דרך הגעה לאמיתות על דברים באמצעות מה שהחושים שלנו מעבירים לנו. עם זאת, ידע בזהות, שאנו מעניקים כעת רק מודעות לקיומם של בני אדם, ניתן להרחיב עוד יותר אל מחוץ לעצמנו, והתוצאה מכך היא ידע אינטואיטיבי.
הוא מוצא שהידע האינטואיטיבי היה נפוץ יותר בבני אדם מבוגרים (ודות) ומאוחר יותר ההגיון השתלט עליו. ההגיון מארגן את התפיסה, המחשבות והמעשים שלנו הנובעים מהפילוסופיה הוודית לפילוסופיה המטאפיזית ומאוחר יותר למדע הניסויי. הוא מוצא שהתהליך, שנראה הגון, הוא למעשה מעגל של התקדמות, כאשר כישור נמוך נדחף לקחת ככל האפשר מדרך עבודה גבוהה יותר. הוא מוצא שכאשר מודעות עצמית בתודעה מופעלת על העצמי של האדם ועל עצמו החיצוני (האחר), התוצאה היא הארה של העצמי וגם מההגיון ממיר את עצמו לצורת הידע האינטואיטיבי המאיר את עצמו.
אושו האמין שתודעתם של בני אדם נמצאת במצב סדר הולך וגובר מאינסטינקטים בסיסיים של בעלי חיים לאינטליגנציה ולאינטואיציה, ובני אדם חיים כל הזמן במצב מודע זה שלעיתים קרובות נע בין מצבים אלה בהתאם לזיקה שלהם. הוא גם מציע שלחיות במצב האינטואיציה היא אחת המטרות הנעלות של האנושות.
Advaita vedanta (אסכולה של מחשבה) הופכת אינטואיציה להיות חוויה דרכה ניתן לבוא במגע עם חוויית ברהמן (אלוהות אינסופית, "נשמת היקום" וכן "השלם האחד הנצחי").
בודהיזם
הבודהיזם מוצא כי האינטואיציה היא כישור במוח של הידע המיידי ומציב את המונח אינטואיציה מעבר לתהליך המחשבתי של חשיבה מודעת, שכן לחשיבה המודעת אינה בהכרח גישה לתת-מודע, או יכולת להעביר מידע כזה לצורה הניתנת לתקשורת. בזן-בודהיזם פותחו טכניקות שונות המסייעות בפיתוח היכולות האינטואיטיביות של אדם, כמו קואנים - אשר פתרונן מוביל למצבים של הארה קלה . בזן בודהיזם אינטואיציה נחשבת למצב נפשי בין המוח האוניברסלי לבין המוח האינדיבידואלי, המפלה.
אסלאם
באסלאם יש חוקרים שונים עם פרשנויות מגוונות של אינטואיציה שמכונה לעיתים קרובות חדס (בערבית: حدس, "להכות במקום הנכון"), לפעמים מקשרים את היכולת של בעל ידע אינטואיטיבי לנבואה. סיהאב אל דין אל סוהראוואדי , בספרו "הפילוסופיה של ההארה", מסביר כי אינטואיציה היא ידע שנרכש באמצעות הארה והיא מיסטית באופייה ומציע גם התבוננות מיסטית (מושאדה ) על כך ולהביא להכרעות נכונות. בשעה שאבן סינא מוצא שהיכולת להיות בעל אינטואיציה היא "כושר נבואי" ומגדיר אותה כידע שהושג מבלי לרכוש אותו במכוון. הוא מוצא שידע רגיל מבוסס על חיקוי בעוד שידע אינטואיטיבי מבוסס על ודאות אינטלקטואלית.
יהדות
ביהדות חלק מפוסקי ההלכה השתמשו עם אינטואיציה, לדבריהם אחרי שנות לימוד רבות בתנ"ך ובתלמוד, תלמיד חכם יכול להבין אינטואיטיבית ולקבוע כך את ההלכה, כך לדוגמא מסופר על החתם סופר שכאשר מגיע לפניו שאלה הלכתית הוא נתן מתן משקל מכריע לאינטואיציה הראשונית החוקר מעוז כהנא מסכם זאת "תפיסה זו מציבה את סמכות המקורות "כפי שהם" בצילו של הפוסק עצמו, ששוב אינו רק פרשן התלוי במקורותיו ובמשמעם – כוחו היצירתי והשראתו השמימית ניצבים במרכז מעשה הפסיקה".
כמו כן בדרך לימודו של החזון איש האינטואציה היא כלי מרכזי בהכרעת ההלכה ובפרשנות התלמודהרב אליהו מרגליות, "האינטואציה בפרשנות התלמוד וההלכה" בתוך ספר 'דעת ללב' עמוד 121. ולדבריו: "טביעת עינא דליבא (טביעת העין של הלב) בדרך הגמרא הוא היסוד היותר חזק בלימוד ההלכה". הרב לייב מינצברג מסביר את הנאמר בישעיהו (יא ג) על מלך המשיח "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". הכוונה שפסיקתו של המשיח תתבסס על אינטואציה פנימית בלבד, ולדבריו זהו הדרגה הכי גדולה בלימוד התורה שצריך לשאוף אליה.
עם זאת חלק מהרבנים התנגדו לכך ודרשו פסיקה על בסיס שיקולים עיוניים בלבד וכמו כן לפי שיטת בריסק אין מקום להתערבות אינטואיטיבית בפסיקת הלכה .
פילוסופיה מערבית
במערב, האינטואיציה אינה מופיעה כתחום לימוד נפרד, ואזכורים והגדרות מוקדמות ניתן לייחס לאפלטון, המנסה בספרו, "הרפובליקה", להגדיר אינטואיציה ככושר בסיסי של התבונה האנושית להבין את אופייה האמיתי של המציאות. ביצירותיו מנון ופיידון הוא מתאר את האינטואיציה כידע קיים מראש ששוכן ב"נשמת הנצח", ותופעה שבאמצעותה האדם הופך להיות מודע לידע הקיים מראש. הוא מספק דוגמה לאמיתות מתמטיות, ומצביע על כך שלא מגיעים אליהם על ידי דעת. הוא טוען כי ניתן לגשת לאמיתות אלה באמצעות ידע שכבר קיים בצורה רדומה ונגיש ליכולת האינטואיטיבית שלנו. תפיסה זו של אפלטון מכונה לעיתים גם אנאמנזיס. מאוחר יותר נמשך מחקר זה על ידי חסידיו.
בספרו "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", מתייחס דקארט לאינטואיציה כידע שקיים מראש שנצבר באמצעות הנמקה רציונלית או גילוי אמת באמצעות התבוננות. הגדרה זו מכונה בדרך כלל אינטואיציה רציונלית . לפילוסופים מאוחרים יותר, כמו יום, פרשנות האינטואיציה עמומה יותר. יום טוען כי אינטואיציה היא הכרה ביחסים (יחס של זמן, מקום וסיבתיות) בשעה שהוא קובע כי "הדמיון" (הכרה ביחסים) "יכה את העין" (מה שלא ידרוש בדיקה נוספת) אך ממשיך לקבוע, "או ליתר דיוק בדעת" - ייחוס אינטואיציה לכוח השכל, תוך סתירה של תורת האמפיריציזם.
עמנואל קאנט מוצא שאינטואיציה נחשבת למידע חושי בסיסי המסופק על ידי הכישור הקוגניטיבי של הרגישות (שקול למה שאפשר לכנות באופן רופף תפיסה). קאנט קבע כי מוחנו מטיל את כל האינטואיציות החיצוניות שלנו בצורה של מרחב, ואת כל האינטואיציות הפנימיות שלנו (זיכרון, מחשבה) בצורה של זמן. האינטואיציוניזם היא עמדה שקודמה על ידי לויצן אגברטוס יאן בראואר בפילוסופיה של המתמטיקה, הנגזרת מטענתו של קאנט כי כל הידע המתמטי הוא ידע על הצורות הטהורות של האינטואיציה - כלומר אינטואיציה שאינה אמפירית. ההיגיון האינטואיציוניסטי עוצב על ידי ארנד הייטינג כדי להתאים לעמדה זו (ואומץ על ידי צורות אחרות של קונסטרוקטיביזם באופן כללי). זה מאופיין בדחיית העקרון השלישי הנמנע: כתוצאה מכך הוא לא מקבל באופן כללי כללים כמו ביטול שלילה כפולה ושימוש ב-reductio ad absurdum כדי להוכיח את קיומו של משהו.
בדרך כלל פונים לאינטואיציות באופן בלתי תלוי בכל תאוריה מסוימת כיצד האינטואיציות מספקות עדויות לטענות, וישנם דיווחים שונים על סוג המצב הנפשי של האינטואיציות, החל משיקול דעת ספונטני בלבד להצגה מיוחדת של אמת הכרחית. בשנים האחרונות ניסו מספר פילוסופים, ובמיוחד ג'ורג' בילר, להגן על פניות לאינטואיציה כנגד הספקות הקוויניים, מהגותו של וילארד ואן אורמאן קוויין, בנוגע לניתוח רעיוני. אתגר שונה לפניות לאינטואיציה הגיע באחרונה מצד פילוסופים ניסיוניים, הטוענים כי יש פניות לאינטואיציה צריכות להתבסס על שיטות של מדעי החברה.
ההנחה המטאפילוסופית לפיה הפילוסופיה תלויה באינטואיציות, מאותגרת לאחרונה על ידי כמה פילוסופים. טימותי ויליאמסון טען כי אינטואיציה אינה ממלאת תפקיד מיוחד בפילוסופיה, וכי לא ניתן להפריד באופן משמעותי את הספקנות לגבי האינטואיציה מהספקנות הכללית לגבי שיפוט. בראייה זו, אין הבדלים איכותיים בין שיטות הפילוסופיה והשכל הישר, המדעים או המתמטיקה.
פסיכולוגיה
פרויד
לדברי זיגמונד פרויד, ניתן להשיג את הידע רק באמצעות מניפולציה אינטלקטואלית של תצפיות שנעשו בקפידה. פרויד דחה כל אמצעי אחר לרכישת ידע כמו אינטואיציה, וממצאיו היו יכולים להיות תפנית אנליטית מחשבתית כלפי הנושא.
יונג
בתאוריה של קארל יונג על האגו, שתוארה בשנת 1916 ב-Psychological Types , האינטואיציה היא "פונקציה לא הגיונית", שלה מתנגדים בצורה הישירה ביותר התחושה, ומתנגדות באופן פחות חזק ה"פונקציות הרציונליות" של חשיבה ותחושה. יונג הגדיר את האינטואיציה כ"תפיסה דרך הלא מודע": שימוש בתפיסת חוש בלבד רק כנקודת מוצא, להביא רעיונות, תמונות, אפשרויות, דרכים לצאת ממצב חסום, על ידי תהליך שהוא בעיקרו לא מודע.
יונג אמר כי אדם בו האינטואיציה דומיננטית, "טיפוס אינטואיטיבי", אינו פועל על סמך שיקול דעת רציונלי אלא על בסיס עוצמת התפיסה. טיפוס אינטואיטיבי מוחצן, "האלוף הטבעי של כל המיעוטים עם העתיד", מכוון לאפשרויות חדשות ומבטיחות אך לא מוכחות, ולעיתים קרובות רודף אחרי אפשרות חדשה לפני שמיזמים קודמים נשאו פרי, מתעלם מרווחתו תוך רדיפה מתמדת אחר שינוי. טיפוס אינטואיטיבי מופנם מכוון על ידי דימויים מהלא מודע, תמיד חוקר את עולמם הנפשי של הארכיטיפים , מבקש לתפוס את משמעותם של אירועים, אך לרוב אין לו עניין למלא תפקיד באותם אירועים ולא לראות שום קשר בין תוכני הדברים של העולם הנפשי ושל עצמו. יונג חשב שטיפוסים אינטואיטיביים מוחצנים הם ככל הנראה יזמים, ספקולנטים, מהפכנים תרבותיים, שלעיתים קרובות נכשלים עקב הרצון לברוח מכל סיטואציה לפני שהיא מתיישבת ומגבילה - ואפילו זונחת שוב ושוב מאהבים לטובת אפשרויות רומנטיות חדשות. טיפוסיו האינטואיטיביים המופנמים היו ככל הנראה מיסטיקנים, או נביאים, שנאבקו במתח בין הגנה על חזיונותיהם מפני השפעה של אחרים והפיכת רעיונותיהם למובנים ומשכנעים באופן סביר לאחרים - הכרח כדי שהחזיונות ישאו פרי אמיתי.
פסיכולוגיה מודרנית
בפסיכולוגיה מודרנית, אינטואיציה יכולה להקיף את היכולת לדעת פתרונות תקפים לבעיות ולתהליכי קבלת החלטות. לדוגמה, מודל ההכרה (RPD) מסביר כיצד אנשים יכולים לקבל החלטות מהירות יחסית מבלי שהם צריכים להשוות בין חלופות. גארי קליין מצא כי תחת לחץ זמן, בהחלטות שיש לתוצאותיהן משמעות כבדה ושינוי פרמטרים, מומחים השתמשו בבסיס הניסיון שלהם כדי לזהות מצבים דומים ובחרו באופן אינטואיטיבי בפתרונות מעשיים. לפיכך, מודל ה-RPD הוא תערובת של אינטואיציה ושל ניתוח. האינטואיציה היא תהליך התאמת דפוסים שמרמז במהירות על דרכי פעולה אפשריות. הניתוח הוא ההדמיה הנפשית, סקירה מודעת ומכוונת של דרכי הפעולה.
האינסטינקט מתפרש לרוב בצורה לא נכונה כאינטואיציה והאמינות שלו נחשבת כתלויה בידע בעבר ובהתרחשויות בתחום מסוים. לדוגמה, מישהו בעל ניסיון עם ילדים יהיה בעל אינסטינקט טוב יותר לגבי מה עליהם לעשות במצבים מסוימים. זה לא אומר שלאדם עם ניסיון רב תהיה תמיד אינטואיציה מדויקת.
יכולות אינטואיטיביות נבדקו כמותית באוניברסיטת ייל בשנות השבעים. בזמן שנבחנו תקשורות לא מילוליות, החוקרים שמו לב כי חלק מהנבדקים הצליחו לקרוא רמזים לא מילויים מהעוויות בפנים לפני שהתרחש חיזוק. בהפעלת עיצוב דומה הם ציינו כי נבדקים אינטואיטיביים ביותר קיבלו החלטות במהירות אך לא הצליחו לזהות את הרציונל שלהם. רמת הדיוק שלהם, לעומת זאת, לא הייתה שונה מזו של הנבדקים הלא אינטואיטיביים.
על פי עבודותיו של דניאל כהנמן, אינטואיציה היא היכולת לייצר באופן אוטומטי פתרונות ללא טיעונים לוגיים ארוכים או הוכחות.
אינטואיציה והאמת
לא כל תחושה שמקורה באינטואיציה, היא אמת. זאת ניתן לראות כאשר לאנשים שונים יש אינטואיציות סותרות אודות עובדה שאינה נושא לפרשנות או לטעם אישי, לכן חלקן חייבות להיות שגויות.
סיטואציה אמיתית או הנראית כאמיתית, המפרה את האינטואיציה, נקראת פרדוקס. דוגמה לפרדוקס כזה ניתן למצוא בפרדוקס יום ההולדת. שהוא פרדוקס הנובע מהאינטואיציה המתמטית של האדם. גם נוסחאות רבות בהסתברות סותרות את האינטואיציה, לדוגמה בעיית מונטי הול.
המשמעות האינטואיטיבית שמייחסים לתופעות שונות, מטעה אף היא. כדוגמה, ניתן להשתמש בצבע. לכאורה נראה שהצבע הוא תכונתו של העצם הצבוע. בעוד שבפועל הצבע היא תחושה התלויה ברגישות עינו של הצופה לאורכי גל שונים של האור המוחזר מהעצם, ואנשים שונים (למשל עיוורי צבעים) רואים צבע שונה כשהם צופים באותו העצם. דוגמאות חריפות יותר ניתן לראות בפאטה מורגנה ובתעתועי ראייה מסוגים שונים.
על אף שהאינטואיציה מוטעית לעיתים, פעמים רבות היא מועילה. לכן יש לשקול ולבדוק כל מקרה לגופו ולהשתדל לגבות את האינטואיציה במידע תומך נוסף.
אינטואיציה ומיסטיקה
היות שמקור הידיעה האינטואיטיבית אינו מודע, נוצרה סביב האינטואיציה שורה של רעיונות מיסטיים. מיסטיקנים תלו את תחושת הידיעה האינטואיטיבית ברעיונות שונים ומגוונים, וביניהם קשר ישיר עם אלהים, גלגול נשמות ותודעה קולקטיבית. בפילוסופיה היוונית הקדומה (וזו שררה גם בהגות ימי הביניים) מקובלת הייתה תפיסה אקטיבית של מקור הידע החיצוני לאדם (למשל השכל הפועל הנמצא מחוץ לבני האדם). תפיסה זו הסבירה מדוע יכול האדם הקולט את האינטואיציה להיות פסיבי (ללא הפעלה מאומצת של שיקול הדעת), ועדיין הידיעה מגיעה אליו בפועל, וזאת משום שמקור הידע החיצוני הוא האקטיבי במסירת הידע אל האדם.
ההסבר הפשוט לתחושות אלה מצביע על פעילות תת-הכרתית שוטפת שמקרינה לסף המינימלי של ההכרה, כך דברים שנקלטים ומעובדים על ידי התת-מודע באים לידי ביטוי לפני שאדם מסוגל להבינם בצורה הגיונית.
פיתוח אינטואיציה
לפי פרופסור דניאל כהנמן, ניתן לפתח את האינטואיציה כאשר יש חוקיות מסוימת אף אם אין אנו מודעים לה, לא מדובר בכוח על-טבעי. לדבריו יש לנו שתי מערכות: "מערכת 1" שהיא פועלת מאחורי הקלעים, לא מודעת, אוטומטית, והשימוש בה אינו דורש מאמץ ולרוב אינו בשליטה רצונית, ו"מערכת 2" שהיא החשיבה המודעת, רצף המחשבות שזורם בראשנו. היא אטית מאוד ויכולה בכל רגע לבצע רק פעולה אחת, וגם אז דורשת שליטה ומאמץ. לדבריו "עיקר השיטה לתכנת את האינטואיציה: חוקיות, תרגול רב ופידבק מיידי ורציף מהמומחה הכי טוב שאתה יכול למצוא". אחד מהשלושה לא מספיק. הוא מביא דוגמה של מיון אפרוחים קטנים. אין לאפרוחים צעירים סימני זיהוי להבחנה מהירה על ידי אדם בין זכר לנקבה, אבל אם עובדים מתלמדים מנחשים בשלב ראשון את מין האפרוח ניחוש עיוור, ומקבלים היזון חוזר מיידי ממומחה, הם מגיעים ל-99.7% דיוק רק לפי הרגשה.
יתרונות ושימושים באינטואיציה
אינטואיציה היא אחד המקורות לשכל ישר (Common sense).
שיטה חשובה העושה שימוש באינטואיציה, היא סיעור מוחות.
ערנות לקולה של האינטואיציה כגורם להצלחה בחיים: הפסיכולוג הבריטי ד"ר ריצ'רד וייזמן בספרו "מזלך בידך" מספר על מחקר שערך כדי למצוא את מאפייני המצליחנים, מאפיינים החסרים אצל מפסידנים. אחד מממצאי מחקרו הוא שהמצליחנים מקשיבים לאינטואיציה שלהם. הקשבה זו גורמת להם להימנעות מסיכונים מחד ולפתיחות להזדמנויות להצלחה מאידך. לא תמיד המצליחנים ינהגו כפי שמורה להם האינטואיציה, אך הם לא יתעלמו מקיומה. עוד הוא קובע כי ניתן לפתח את האינטואיציה ולחזקה בכך שבשלב ראשון מגלים ערנות לתחושות הפנימיות ונמנעים מלדחוק אותן הצידה. בשלב שני יש לשקול היטב האם נכון יהיה במקרה הרלוונטי להישמע לקולה של האינטואיציה.
אטימולוגיה
המילה אינטואיציה באה מהפועל הלטיני intueri שתורגם כ"לשקול (consider)" או מהמילה intuycyon באנגלית תיכונה מאוחרת ,"להרהר".
ראו גם
היוריסטיקה
דחף
אינסטינקט
אינטליגנציה
העין השלישית
תפיסה על חושית
תקשור
לקריאה נוספת
מלקולם גלדוול, ממבט ראשון, כתר הוצאה לאור, 2005
אסתי פישר-היים, '''פתאום הבנתי - הדרך לאינטליגנציה אינטואיטיבית, הוצאת דיונון, 2004
קישורים חיצוניים
יואב בן-דב, הספר "תורת הקוונטים - מציאות ומסתורין", פרק 2, התכונות הקלסיות - על עיצוב האינטואיציה כך שתתאים לתאוריות מדעיות
הרב מיכאל אברהם, מהי אינטואיציה? הכרה, חשיבה ורגש (טור 653)
הערות שוליים
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית
קטגוריה:ידע | 2024-10-10T07:39:45 |
אלגוריתם חמדן | שמאל|ממוזער|250px|שימוש באלגוריתם חמדן עבור קביעת מספר המטבעות הנמוך ביותר הנדרש כדי להגיע לסכום של 36 אגורות, כאשר ערכי המטבעות הם: 20, 10, 5 ו-1.
במדעי המחשב, אלגוריתם חמדן (באנגלית: Greedy Algorithm) הוא אלגוריתם המתבסס על היוריסטיקה שלפיה בוחרים את האפשרות הטובה ביותר הנראית לעין בשלב הנוכחי, מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של צעד זה על המשך הפתרון. אלגוריתמים חמדנים נפוצים בפתרון בעיות מיטוב, שבהן מנסים למצוא את הפתרון הטוב ביותר.
יעילות
לעיתים כאשר לא ניתן למצוא את הפתרון האופטימלי בזמן סביר, שימוש באלגוריתם חמדן עשוי לתת קירוב טוב לפתרון המיטבי בזמן קצר. בהתחשב בעובדה שבעיות אופטימיזציה רבות הן NP-קשות, שימוש באלגוריתמים חמדניים יכול להיות יעיל במיוחד.
במקרים מסוימים האלגוריתם החמדן הוא גם האלגוריתם האופטימלי. כלומר, סדרת בחירות חמדניות נותנת לפעמים את הפתרון האופטימלי הכללי לבעיה. למשל, האלגוריתם של פרים למציאת עץ פורש מינימלי בגרף.
כדי להוכיח שאלגוריתם חמדן יוביל לפתרון אופטימלי ניתן להשתמש בתורת המטרואידים. במקרים רבים של בעיות שאפשר לפתור בגישה חמדנית, ניתן להציג מופע של הבעיה כמטרואיד שבו קבוצת הבסיס הוא אוסף כל האיברים שמתוכם ניתן לבחור (למשל, אוסף כל הצלעות בגרף) ואוסף הקבוצות הבלתי תלויות הוא בדיוק אוסף תתי קבוצות "חוקיות" לפי הגדרת הבעיה (למשל, צלעות שאינן מכילות מעגל, בבעיית עץ פורש מינימלי). לא כל בעיה שאפשר לפתור בגישה חמדנית היא בהכרח מטרואיד (לדוגמה, בעיית התרמיל השלם). ניתן להשתמש גם בהוכחה בדרך השלילה או בלמת החלפה, אך שיטות הוכחה אלו נוטות להיות פחות אלגנטיות.
דוגמאות
שמאל|ממוזער|250px|שימוש באלגוריתם חמדן לפתרון בעיית הסוכן הנוסע.
בעיית הסוכן הנוסע: סוכן מכירות רוצה לעבור במספר יישובים כדי למכור את הסחורה שלו. המטרה היא למצוא את המסלול הקצר ביותר שיעבור דרך כל היישובים. על פי שיטת האלגוריתם החמדן, הסוכן הנוסע צריך להסתכל בכל פעם במפה ולנסוע ליישוב הקרוב ביותר שבו לא ביקר עדיין. במקרה זה שיטת האלגוריתם החמדן לא תיתן בהכרח את הפתרון הטוב ביותר. כפי שניתן לראות באיור, יכול להיות מצב שבו הסוכן ידלג על יישוב מסוים משום שישנו יישוב אחר קרוב יותר, כך שייאלץ לחזור ליישוב שעליו דילג בסוף המסלול ולעשות דרך ארוכה יותר.
בעיית בחירת פעילויות: יש לבחור פעילויות מתוך רשימה כך שלוח הזמנים יתמלא בכמה שיותר זמן פעילות. האלגוריתם יבחר בכל פעם את הפעילות הקרובה הארוכה ביותר, ישמור את שעת הסיום שלה ויחפש את הפעילות הבאה הארוכה ביותר אשר מתחילה לאחר השעה השמורה.
בעיית תרמיל הגב: יש לבחור את מספר המטבעות הנמוך ביותר הנדרש כדי להגיע לסכום של 36 אגורות, כאשר ערכי המטבעות הם: 20, 10, 5 ו-1. על פי שיטת האלגוריתם החמדן, בכל שלב נבחר המטבע שערכו הוא הגבוה ביותר, אך עדיין נמוך (או שווה), לשארית הסכום שעדיין לא חושבה, עד להשלמת הסכום.
בדוגמה זו, ניתן להראות כי עבור סדרת הערכים הנתונה וסדרות דומות לה, האלגוריתם החמדן הוא גם האלגוריתם האופטימלי, אך עבור סדרות ערכים אחרות אין זה כך.
קוד הופמן: בקידוד לשפה בינארית, יש לבחור בכל פעם את התו בעל השכיחות הגבוהה ביותר ולהגדיר לו את הייצוג המתאים כך שייצוג של תו לא יכיל בטעות תת-תווים בתוכו.
אלגוריתם ID3: אלגוריתם חמדן שמייצר עץ החלטה מקבוצת דוגמאות נתונה.
ראו גם
קוד הופמן
האלגוריתם של קרוסקל
בעיית כיסוי קבוצות
קישורים חיצוניים
מצגת הסבר - אלגוריתם חמדן
חמדן
חמדן | 2024-08-20T22:54:58 |
20 בספטמבר | 20 בספטמבר הוא היום ה-263 בשנה בלוח הגרגוריאני (264 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 102 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
451 – אטילה ההוני פולש לגאליה ומובס על ידי המצביא הרומאי פלביוס אאטיוס בקרב שאלון
1378 – קלמנס השביעי נבחר כאנטי-אפיפיור. תחילת הקרע המערבי
1459 – אזכור ראשון בכתובים של העיר הוולאכית בוקרשט: ולאד המשפד, שליט ולאכיה, מתחיל בבניית ארמון בעיר
1498 – רעידת אדמה באזור דרומית להונשו. חוזקה מוערך בכ-8.6
1519 – פרדיננד מגלן מתחיל במסע סביב העולם. עם חמש ספינות הוא מפליג מפורטוגל לכוון איי הודו
1792 – צרפת מביסה את פרוסיה בקרב ואלמי
1792 – המהפכה הצרפתית – הוועידה הלאומית הופכת לממשלתה בפועל של צרפת
1850 – סחר העבדים מבוטל במחוז קולומביה
1853 – תחנת הרכבת לנוסעים הראשונה (Union Station) נפתחת באינדיאנפוליס
1854 – מלחמת קרים: הבריטים והצרפתים מנצחים בקרב אלמה את האימפריה הרוסית
1857 – דלהי נכבשת מחדש על ידי הבריטים, לאחר שלושה חודשי מצור
1860 – הנסיך מווילס (לימים המלך אדוארד השביעי) מבקר בארצות הברית
1870 – איטליה מאוחדת, אחרי כיבוש רומא מידי הצרפתים על ידי כוחותיו של ויטוריו אמנואלה השני
1944 – מלחמת העולם השנייה – מוקמת הבריגדה היהודית
1973 – בילי ג'ין קינג מביסה את בובי ריגס במשחק טניס שכונה "מלחמת המינים"
1995 – רפובליקת קונק "קמה לתחיה" בעת תרגיל של צבא ארצות הברית באי קי וסט
2001 – לקראת מלחמת אפגניסטן – נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש נואם בפני הקונגרס, מכריז על "מלחמה נגד הטרור", ומציב אולטימטום לאפגניסטן להסגיר את אוסאמה בן לאדן
2006 – עצמות פאולינה והאנס הרצל, ילדיו של בנימין זאב הרצל, מובאות לקבורה בהר הרצל
נולדו
ממוזער|282x282 פיקסלים|ארתור, נסיך ויילס
ממוזער|238x238 פיקסלים|רחל המשוררת
ממוזער|240x240 פיקסלים|ג'ורג' ר ר מרטין
1449 – פיליפ הראשון, רוזן הנאו-מינצברג (נפטר ב-1500)
1486 – ארתור, נסיך ויילס, בנו של הנרי השביעי מלך אנגליה (נפטר ב-1502)
1789 – מנחם מנדל (הצמח צדק), אדמו"ר חב"ד השלישי (נפטר ב-1866)
1837 – אברהם אבל אדולף ארליך, רב בלטביה ובפרוסיה (נפטר ב-1913)
1874 – מרדכי זאב פיארברג, סופר עברי (נפטר ב-1899)
1878 – אפטון סינקלר, סופר אמריקאי (נפטר ב-1968)
1888 – אלישבע, משוררת עברית (נפטרה ב-1949)
1890 – רחל המשוררת, משוררת עברית (נפטרה ב-1931)
1917 – רד אאורבך, מאמן כדורסל אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2006)
1918 – בנימין צביאלי, מראשוני קול ישראל וממניחי היסוד לשידורי הדת והמסורת בקול ישראל (נפטר ב-2004)
1925 – ציפורה הלר, משוררת ישראלית (נפטרה ב-2024)
1927 – ישראל קולת, היסטוריון ישראלי (נפטר ב-2007)
1931 – חיה הררית, שחקנית ישראלית (נפטרה ב-2021)
1934 – סופיה לורן, שחקנית קולנוע איטלקייה
1935 – מנחם ברינקר, חוקר ספרות ישראלי (נפטר ב-2016)
1939 – גדליה בסר, שחקן, במאי ומנהל תיאטרון ישראלי
1940 – טארו אסו, ראש ממשלת יפן ה-92
1944 – ג'רמי צ'יילד, שחקן אנגלי (נפטר ב-2022)
1946 – דודו טופז, שחקן ומנחה תוכניות בידור ישראלי (התאבד ב-2009)
1946 – זיוה שמיר, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב
1947 – קובי רכט, מוזיקאי ושחקן ישראלי
1947 – גרא גינזבורג, סופר לילדים ומבוגרים, משורר, מורה ליוגה ומהנדס תוכנה ישראלי
1948 – ג'ורג' ר. ר. מרטין, סופר אמריקאי למדע בדיוני ופנטזיה
1949 – דודו דותן, בדרן ישראלי (נפטר ב-2001)
1951 – חוויאר מריאס, סופר, מתרגם ופובליציסט ספרדי (נפטר ב-2022)
1955 – חיים משה, זמר ישראלי
1962 – מודי בר-און, מנחה טלוויזיה ויוצר טלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2022)
1964 – עמוס פרישמן, כדורסלן ישראלי
1967 – יגאל זקס, שחקן תיאטרון וטלוויזיה, במאי ומחזאי ישראלי
1969 – ריצ'רד ויטסחה, כדורגלן הולנדי
1971 – הנריק לארסון, כדורגלן שוודי
1972 – קרן ברק, חברת הכנסת מטעם הליכוד
1973 – מיקי לאון, שחקן ומדבב ישראלי
1974 – האניה ינגיהארה, סופרת, עורכת ועיתונאית אמריקאית
1976 – רועי לוי, קומיקאי, סטנדאפיסט ומנחה טלוויזיה ישראלי
1977 – זהר ליבה, דוגמן ושחקן ישראלי
1978 – שרית חדד, זמרת ישראלית
1980 – רוברט קורן, כדורגלן סלובני
1993 – אלון סנדלר, שחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי
1996 – דן גלזר, כדורגלן ישראלי
1997 – איתמר איינהורן, רוכב ישראלי
נפטרו
ממוזער|220x220 פיקסלים|שמעון ויזנטל
ממוזער|268x268 פיקסלים|שמעון ויזנטל
1328 – אבן תיימיה, תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחורן (נולד ב-1263)
1440 – פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג (נולד ב-1371)
1460 – ז'יל בנשואה, מלחין פרנקו-פלמי (נולד ב-1400)
1501 – אגוסטינו בארבאריגו, הדוכס ה-74 של ונציה (נולד ב-1420)
1565 – צ'יפריאנו דה רורה, מלחין ומורה פלמי (נולד ב־1515 או 1516)
1863 – יעקוב גרים, פילולוג, אחד משני האחים גרים (נולד ב-1785)
1894 – היינריך הופמן, רופא וסופר גרמני, מחבר הספר יהושע הפרוע (נולד ב-1809)
1947 – פיורלו לה גוארדיה, ראש עיריית ניו יורק (נולד ב-1882)
1957 – ז'אן סיבליוס, מלחין מוזיקה קלאסית פיני (נולד ב-1865)
1973 – ג'ים קרוצ'י, זמר אמריקאי (נולד ב-1943)
1974 – הארי אוסטרין (צבי) וולפסון, פילוסוף והיסטוריון יהודי-אמריקאי (נולד ב-1887)
1993 – אריך הרטמן, אייס גרמני במלחמת העולם השנייה (נולד ב-1922)
1996 – פאול ארדש, מתמטיקאי קוסמופוליטי (נולד ב-1913)
2000 – גרמן טיטוב, קוסמונאוט, טייס החלל השני בתולדות האנושות (נולד ב-1935)
2005 – שמעון ויזנטל, צייד נאצים מפורסם (נולד ב-1908)
2008 – משה נתיב, אלוף בצה"ל (נולד ב-1932)
2014 – אברהם אלואיל, אדריכל ישראלי (נולד ב-1939)
2018 – עמנואל שקד, תת-אלוף בצה"ל (נולד ב-1930)
2020 – משה שרוני, חבר הכנסת השבע עשרה מטעם סיעת "גיל" ויושב ראש השדולה למען חיפה (נולד ב-1929)
2020 – מירון בנבנשתי, איש ציבור ישראלי, פובליציסט והיסטוריון (נולד ב-1934)
2021 – הלמוט אוברלאנדר, פושע מלחמה נאצי (נולד ב-1924)
2021 – אהרן אבוחצירא, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1938)
2021 – גרי אקשטיין, גיטריסט, זמר, מפיק מוזיקלי ומלחין ישראלי (נולד ב-1948)
2021 – צ'ארלס ו. מילס, פילוסוף (נולד ב-1951)
2022 – מאיר ריבקין, סופר ישראלי (נולד ב-1934)
2022 – ירון הנובר, אמן לחימה ישראלי (נולד ב-1964)
2022 – סרגיי פוסקפליס, שחקן ובמאי תיאטרון רוסי (נולד ב-1966)
2023 – דיק קלארק, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1928)
2023 – רות פוקס, פוליטיקאית גרמניה ואתלטית מזרח גרמניה (נולדה ב-1946)
2024 – דניאל ג'. אוונס, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1925)
חגים ואירועים החלים ביום זה
19 בספטמבר – 21 בספטמבר
ספטמבר
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ט כ
קטגוריה:ספטמבר | 2024-09-23T20:15:41 |
אינטואטיבי | REDIRECT אינטואיציה | 2015-09-26T11:05:49 |
קרינת רקע | REDIRECT קרינת הרקע הקוסמית | 2008-10-31T12:03:04 |
שמחת תורה | 250px|ממוזער|דגל שמחת תורה
260px|ממוזער|דגל שמחת תורה, שנות ה-40
שִׂמְחַתּ תּוֹרָה הוא מועד יהודי, המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את פרשת השבוע האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.
בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ובחוץ לארץ הוא נחוג למחרת, ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).
מקור החג
מקור מחזור הקריאה השנתי
מקור היום התקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי, ומנהג הקליר לקרוא את פרשת וזאת הברכה בשבת שאחרי שמיני עצרת.{{הערה|עזרא פליישר, לוח מועדי השנה בפיוט לר' אלעזר בירבי קיליר, תרביץ, כרך נ"ב, חוברת ב' (טבת-אדר ה'תשמ"ג).}} עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
שמאל|270px|ממוזער|חלוקת ממתקים לילדים בשמחת תורה, 1657
שם החג
לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "תשיעי לחג". קיימת אמנם תשובה המיוחסת לאחד הגאונים ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.
השם "שמחת תורה" מופיע בספר החילוקים מתחילת המאה השמינית כתיאור לשמחה שעשו בגמר קריאת ספר התורה, שם נאמר שבני בבל עושים שמחת תורה בחג הסוכות. אולם ככינוי לחג מופיע השם לראשונה במאה ה-11 ביהדות ספרד אצל הרי"ץ גיאת: . גם ביהדות אשכנז הוא מופיע באותה תקופה בסידור רש"י. כך החג מכונה גם בספר הזוהר וכך התקבע ברמ"א: בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" - חג הברכה בערבית - על שם קריאת הפרשה.
אופי החג
מכיוון שהמועד חל ביום טוב, כל ההלכות והמנהגים הנהוגים בימים טובים (כולל סעודות יום טוב ואיסורי מלאכה) חלים ביום זה, בנוסף לכך, ישנם מנהגים ייחודיים הקשורים לשמחת סיום התורה.
השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש האגדה שיר השירים רבה (א, ט):
מכן למד ספר האשכול:
ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופייה וצורתה של השמחה.
כיום, עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה. בעבר לא נהוג היה לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהן מדורה. בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאר"י.
ברוב בתי הכנסת, תפילות החג ארוכות משמעותית מתפילות של ימים טובים אחרים בעקבות הקפות וריקודים עם ספרי התורה וקיום קידוש לכבוד החג. בבתי כנסת אשכנזים, נהוג לקרוא את הפרשה שוב ושוב כדי להעלות לתורה את כל המתפללים (כולל ילדים).
תפילות שמחת תורה
התפילות הבסיסיות של שמחת תורה זהות לאלה של שמיני עצרת, אלא שאין אומרים תפילת גשם שאמרו אתמול, וכמובן קריאת התורה וההפטרה שונות, כמתואר להלן. גם הפיוטים שנכתבו לשמחת תורה שונים מאלה של שמיני עצרת, ומתמקדים בקריאת התורה המיוחדת ובסיום התורה. עם השנים, נוספו לסדר התפילה בשמחת תורה תוספות שונות לכבוד המאורע החגיגי של היום – סיום התורה והתחלתה מחדש. בין המנהגים הללו יש למנות בראש ובראשנה את עריכת ההקפות.
אומרים בשני מנהגי אשכנז יוצר "אשרי העם שלו ככה", החתום שמואל. במנהג אשכנז המערבי אומרים אחריו יוצר "אשריך ישראל מי כמוך". במנהג אשכנז המערבי אומרים אופן "אשריך אם קדוש" למנחם בן אביתר, ובמנהג המזרחי אומרים "אשנבי שחקים" החתום אמיתי יחי. בשני המנהגים אומרים זולת "אז בקשב עניו" למשה בן שמואל. בנוסח איטליה, ביום טוב שני חוזרים על צמאה נפשי כאתמול, ואומרים יוצר "אמרת רנן אערוכה".
בשמחת תורה עושים הקפות בסוף התפילה בלילה, וכן בבקר לפני קריאת התורה. יש מבחר פיוטים הנאמרים במשך ואחרי ההקפות לשמחת תורה, וכן יש רשויות מיוחדות לחתן התורה וחתן בראשית. יש לציין את פיוט "אשריך הר העברים" לר' אברהם אבן עזרא, הנדפס בנוסח אשכנז המזרחי מיד אחרי ברכת ההפטרה בשמחת תורה, קודם שמתחילים את ההפטרה.
הקריאה בתורה ומנהגיה
270px|ממוזער|חג שמחת תורה בבית הכנסת בליבורנו - ציורו של סולומון הארט, 1850
בקריאת התורה קוראים בפרשת וזאת הברכה, המסיימת את ספר דברים. נהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה.
מנהג נפוץ הוא עליית כל הנערים, בעליה זו העולה לתורה קורא בקול את הברכות כאשר כל הילדים שלא עלו לתורה מצטרפים איתו לברכות. בחלק מהמקומות נהוג לפרוש טלית מעל ראש העולה ומעל ראשי הילדים. לאחר הקריאה, אומרים את הפסוק "המלאך הגואל" מברכת יעקב לאפרים ומנשה.
חתני התורה
לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקריאת סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית לקריאה של תחילת פרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע, הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה חתן מעונה, העולה לקריאת הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן ובקהילות גאורגיה קיים חתן רביעי, "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג חוזר וקורא את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות. כמו כן, גם ברוב קהילות תימן נהוג להעלות חתן אחד והוא חתן תורה שקורא לאחר הקריאה גם מספר תורה נוסף את תחילת ספר בראשית.
מנהגים נוספים הקשורים בקריאה
בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה, מנהג זה הופיע לראשונה בחלק מגרסאות ספר מנהגי הר"י טירנא.אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, פרק כ; , וראו שם בהערות הנוסח. המנהג הישן היה לקרוא את כל ה"נדרים" שבתורה, כלומר הקריאות החשובות שאנשים נודרים עבורן ממון רב (כגון ברכת יעקב, שירת הים, ברכת כהנים), אך בדורות מאוחרים יותר נהגו קהילות רבות לקרוא פרשת וזאת הברכה, חלקן חמישה עולים וחלקן שלושה עולים. ככל הנראה טעם קריאה זו הוא משום ריבוי שמחה וכבוד תורה, או שכיוון שהוציאו ספרי תורה, קראו בהם כדי שלא תהא הוצאת הספרים ללא תועלת.
הפטרה
הגמרא קובעת "למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמד שלמה". הפטרה זו () מופיעה במחזור רומניא משנת רפ"ג, ואם כן עדיין היו שנהגו כן במאה ה-16.
עם זאת, כבר בסדר רב עמרם גאון מובא ש"יש שמפטירין בראש יהושע ויהי אחרי מות משה עבד ה' עד רק חזק ואמץ", הפטרה המתארת את מה שהתרחש מיד אחרי מות משה. במשך ימי הביניים היו קהילות שנהגו בשני המנהגים, והיום נוהגים כולם להפטיר ביהושע.
ההקפות
את שיאן של חגיגות הסיום מסמלות ה"הקפות", שבהן מוציאים ברוב הקהילות את כל ספרי התורה מארון הקודש, ועורכים עמם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים. את טקס ההקפות נוהגים לערוך מספר פעמים במהלך החג ובצאתו.
מקור המנהג
250px|ממוזער|הקפות בבית הכנסת, ציור משנת 1937 לערך.
250px|ממוזער|ברכת שנה טובה המתארת את הקפות שמחת תורה, גרמניה, 1910
מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15. מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בראשונים, בארבעה טורים או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך לא הזכיר שהקיפו עמהם.
בספר "המנהגים" של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו רק ההקפות של הלילה:
למחרת, בשחרית:
הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר גם את הנוהג של הקפות ושמחה המלוות את הוצאת הספרים. בהגהותיו על השו"ע ("המפה") הוא פוסק:
סדר ההקפות
ההקפות נערכות (ברוב הקהילות) בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית, וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה.
במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים, ויש ז' פעמים כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו".
כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם.
למנהג האשכנזים, בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב, ואומרים את הפיוט "אלוהי הרוחות הושיעה נא". בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. למנהג הספרדים במהלך ההקפות שרים את הפיוטים המיוחדים לשמחת תורה, ובסיום כל הקפה אומרים פסוקים נבחרים, וקטע תפילה הקשור לספירה של אותה הקפה. יוצאי מרוקו נוהגים לומר במהלך כל הקפה כמה פסוקים מ"הודו לה' קראו בשמו". גם הילדים מצטרפים להקפות כשהם אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דגלונים מיוחדים המעוטרים בסמלי החג, והמבוגרים משמחים אותם ומרקידים אותם על הכתפיים. בגולה נהגו לשים על מוט הדגל תפוח שעליו נר דולק.
בקהילות ובחסידויות מסוימות התקבע מנהג "ההקפה השישית" לזכר ששת מיליון קדושי השואה. בהקפה זו מניחים את כל ספר התורה על בימת בית הכנסת ומכסים אותם בטלית (בהקפות השניות במוצאי החג גם מעמעמים את אורות בית הכנסת) והקהל שר ניגון נוגה. בחסידות מודז'יץ מקובל לשיר את ה-"אני מאמין" של חסיד מודז'יץ עזריאל-דוד פסטג שהולחן בקרון בדרך לטרבלינקה ומזוהה יותר מכל עם השואה.
קבלת המנהג
על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהלות (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את רש"ר הירש שהנהיג הקפות כמנהג פולין וכינהו בלעג "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף". כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג.
בארץ ישראל נערכות ההקפות ביום כ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). עם זאת, במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה, מנהג שהתקבל גם בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) וכן בחלק מקהילות הספרדים. אך היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א).
הקפות שניות
ממוזער|הרמטכ"ל יצחק רבין והרב הצבאי הראשי שלמה גורן בהקפות שניות, 1966
טקסט=הקפות שניות בבסיס הדרכה 6, 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|ממוזער|הקפות שניות בבה"ד 6, אוקטובר 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
ממוזער|250px|הקפות שניות בבית הרב קוק, במוצאי שמחת תורה
במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחוץ לארץ, מקובל בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לריקודים בבית הכנסת או ברחובות העיר ורוקדים איתם פעם נוספת.
מקור המנהג מתואר על ידי ר' חיים ויטאל בספרו שער הכוונות, על מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית אל בירושלים, ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח, כגון טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן והודו.
מלבד המקור ביחס לדברי האר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:
השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם אשר מתחילות בזמן זה.
לאחר צאת החג מותר לנגן בכלי נגינה וכן יכולים להיקבץ רבים יותר לשמחת התורה ולקיים "ברוב עם הדרת מלך".
מקור בן זמננו מייחס את מנהג ההקפות השניות לרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של שכונת פלורנטין בתל אביב לפני קום המדינה, שיזם במוצאי שמחת תורה של 1942 הקפות בתל אביב על מנת להזדהות עם יהודי אירופה שאז היה כבר ידוע כי מתרחש עליהם אסון גדול.
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בכפר חב"ד בהוראת הרבי מנחם מנדל שניאורסון לקיים מעמד הקפות שניות המוני פתוח לקהל הרחב בהשתתפות אישי ציבור וקהל נרחב. במשך השנים הצטרפו למנהג ההקפות השניות בתי חב"ד וקהילות חב"ד בכל הארץ. הקפות נוספות מתקיימות גם בחברון בתוך מערת המכפלה, בירושלים, בתל אביב ועוד.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בקיבוץ טירת צבי לקיים הקפות שניות כדי לשתף את הקיבוצים החילוניים שבשכנותם בחוויה, והצלחתם חלחלה לסניפי תנועת בני עקיבא בערים הגדולות שאימצו לעצמם את הנוהג. אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות שינויים ברוחו של הציבור הדתי לאומי עקב המלחמה, החל המנהג לפשוט בכל הארץ. הוא מתקיים ביוזמת בתי כנסת, מתנ"סים, ישיבות ומועצות מקומיות.
הקפות שניות לא התקיימו במוצאי שמחת תורה ה'תשפ"ד בגלל מלחמת חרבות ברזל שפרצה בבוקר החג.
ראו גם
שמיני עצרת
דגל שמחת תורה
ניגון הקפות
לקריאה נוספת
אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן. הוצאת מוסד הרב קוק 1964
הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם
הרב טוביה פריינד, מועדים לשמחה, ח"א, אלול - תשרי, מכון אוצר הפוסקים, תשנ"ח
דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות''', ירושלים תשמ"א, עמ' כד-כו בהקדמה.
קישורים חיצוניים
שמחת תורה, באתר הידברות
שמיני עצרת ושמחת תורה מאגר מת"ל
שמחת תורה, באתר כיפה
מתיה קם, חג שמחת תורה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
תערוכה וירטואלית לסוכות ושמחת תורה באתר הספרייה הלאומית
ישראל משה מלאדז, צלא דמהימנותא, דף כה ע"ב ואילך, באתר Hebrewbooks.
יום טוב לוינסקי, ספר המועדים, כרך ד, עמ' 236–292, באתר Hebrewbooks.
פיוטי שמחת תורה לכל המסורות - כולל מילים, באורים, מאמרים מלווים, לחנים וביצועים מגוונים, באתר הזמנה לפיוט.
לקט פיוטים לסוכות ושמחת תורה באתר הפיוט והתפילה, הספרייה הלאומית
סוכות ושמחת תורה: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
דגל שמחת תורה של התנועה המסורתית, סרטון, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
פרטים ומידע על שמחת תורה באתר הספרייה הלאומית
מידע על שמחת תורה בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
אוסף מקורות בנושא שמחת תורה, אתר ספריא
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:חגי תשרי
קטגוריה:פרשת בראשית
קטגוריה:פרשת וזאת הברכה
קטגוריה:שמיני עצרת
קטגוריה:קריאת התורה | 2024-10-15T09:16:36 |
לימפומה | שמאל|ממוזער|250px
לימפומה (Lymphoma; בעברית: סרטן הלימפה) היא מחלה ממאירה המתבטאת בגידולים סרטניים במערכת הלימפה או בלימפוציטים (תאי דם לבנים מסוגים שונים, ובמקרים אלה מדובר גם בסוג של סרטן הדם). ארגון הבריאות העולמי מסווג את הלימפומות לחמש קבוצות, על פי סוג התאים הנפגעים בהן:
לימפומות הודג'קין - בהן מופיעים שמקורם בלימפוציטים מסוג B.
לימפומות בלימפוציטים מסוג B.
לימפומות בלימפוציטים מסוג T.
לימפומות בלימפוציטים מסוג NK (״הרג טבעי״).
לימפומות אחרות.
עד שנת 2001 נהוג היה לחלק את עשרות סוגי הלימפומות הידועות לשתי קבוצות - לימפומות הודג'קין ולימפומות שאינן הודג'קין. אף כי חלוקה זו עדיין משמשת בספרות הטיפולית, לימפומות מסוימות שסווגו בעבר כ"לימפומות הודג'קין לא קלאסיות" מסווגות כיום לצד לימפומות אחרות של תאי B.
בעוד לימפומת הודג'קין מופיעה בקשרי הלימפה, לימפומות אחרות עלולות להופיע בכל מקום בו נמצאת מערכת הלימפה. שיעור ההחלמה הממוצע מלימפומות עומד באופן גס על כ-50%, בעוד שבלימפומות מסוג הודג'קין קלאסי ניתן להשיג החלמה בסבירות העולה על 90%, בכפוף לאבחון מהיר דיו והתאמת תוכנית טיפולים מתאימה.
לימפומות הודג'קין
כעשירית מהלימפומות מופיעות בקשרי הלימפה ונופלות להגדרות הלימפומות מסוג הודג'קין. המחלה מאופיינת בדרך-כלל בהגדלה של קשרי לימפה אחדים, מעל או מתחת לסרעפת, מלווה באיבוד משקל, חום והזעה. יש מקרים בהם המחלה מוגבלת לאזור יחיד, כגון הלוע העליון.
הטיפול בלימפומה הוא בדרך כלל באמצעות כימותרפיה, לעיתים מוסיפים טיפול קרינתי. יש שנדרשת התערבות כירורגית אשר במהלכה מוצא קשר הלימפה הנגוע מגוף החולה. בזכות הניסיון הטיפולי העשיר ופענוח המנגנונים הביולוגיים המחוללים את המחלה הושגו שיעורי החלמה גבוהים מהמחלה. בלימפומות הודג'קין הקלאסיות, אבחון מהיר דיו והתאמת תוכנית טיפולים מתאימה מאפשר החלמה מהמחלה בסבירות העולה על 90%.
לימפומות תאי B
למעלה מ-70% מהלימפומות פוגעות בתאי B. הטיפול בלימפומה הוא בדרך כלל באמצעות כימותרפיה. לעיתים נעזרים בטיפול קרינתי, השתלת מח עצם או התערבות כירורגית להסרת גידולים מגוף החולה.
בשנת 1997 אושרה לשימוש תרופה על בסיס נוגדן כימרי חד-שבטי לטיפול בלימפומות תאי B. התרופה "ריטוקסימב" (Rituximab) הידועה בשמה המסחרי "מבְּתֶרה" (MabThera) מיועדת לתקוף את תאי B בלבד וכך להגביר את יעילות הריפוי תוך הפחתת תופעות לוואי לא רצויות, אך גם לתרופה זו סיכונים משלה. התרופה הוכנסה ב-2005 לסל התרופות הישראלי בהתוויה של סרטן זה בלבד.
עם לימפומות אלה נמנות:
לימפומה מפושטת של תאי B - הנפוצה ביותר (כ-40%). אגרסיבית.
לימפומה פוליקולרית - נגרמת עקב חלוקה בלתי מבוקרת צנטרוציטים וצנטרובלסטים, היוצרים בתצורתם הסרטנית מבנים דמויי זקיק בתוך רקמות לימפה.
לימפומת בירקיט.
לימפומה של תאי מעטפת (כ-6% מהמקרים).
לימפומה של הקיבה.
לימפומות תאי T
לימפומות תא T מהוות כעשירית מהלימפומות. חלקן נגרמות על ידי נגיף אפשטיין-בר, חלקן כתולדה של החלשת מערכת החיסון על ידי גורמים אחרים וחלקן מסיבות סביבתיות לא ידועות, אך לא מידבקות או תורשתיות.
עם לימפומות אלה נמנות:
- נגרמת עקב אובדן מנגנון הבקרה על תאי T. בשונה מלימפומות אחרות, לימפומה זו פוגעת קודם כל בעור.
- אחת המחלות האפשריות הנגרמות עקב וירוס תא T האנושי.
ראו גם
לימפומה של העור - ערך המרכז לימפומות של העור מסוגים שונים, בהן מסוג הודג׳קין ושאינן הודג׳קין, של תאי T ושל תאי B.
פרוטוקול ICE – פרוטוקול כימותרפי לטיפול בחולי לימפומה חוזרת או עמידה לטיפול (ICE הם ראשי תיבות של התרופות איפוספאמיד, מזנה ואטופוסיד)
קישורים חיצוניים
The Lymphomas - הסבר ידידותי משנת 2006 על הלימפומות השונות, מטעם החברה ללוקמיה וללימפומה.
Lymphoma Statistics – סטטיסטיקות הקשורות בלימפומה
עמותת חולי לימפומה ולוקמיה בישראל.
הערות שוליים
קטגוריה:גידולים ממאירים ראשוניים במערכת הלימפה וברקמות יוצרות דם | 2023-11-29T09:05:29 |
גפרית | הפניה גופרית | 2023-12-27T05:50:38 |
אנלוגיה | אָנָלוֹגְיָה (מלעז: analogue; בעברית: היקש, הֶקֵּשׁ) היא יחס של דמיון, השוואה בין שני דברים ויותר. אנו משתמשים באנלוגיות בחלקים נרחבים של חיינו, מאחר שהן כלי חשיבה והבנה בסיסי. כל יצירת מושג חדש (קטגוריזציה) פירושה מתיחת קשר אנלוגי בין כמה דברים שונים. המונח ציפורים, לדוגמה, מאגד תחתיו סוגי ציפורים שונים על בסיס קשרי דמיון מסוימים ביניהם.
גם אנלוגיות ניגודיות, המבליטות את ההבדלים בין שני אלמנטים ויותר, מתבססות על קשר אנלוגי ראשוני. הניגודים טוב ורוע, למשל, נתפסים כשני קצוות של סקאלה מוסרית, סקאלה זו אינה אלא קשר אנלוגי. "טוב" ו"רע" מנוגדים על בסיס אתי.
מחקר האנלוגיה
תורת הספרות
אנלוגיות הן מתחומי המחקר המרכזיים בתורת הספרות, מאחר שהן עומדות בבסיס תופעות ספרותיות רבות, ממטפורות ועד לאינטרטקסטואליות.
רומן יאקובסון במאמרו, "בלשנות ופואטיקה", טען כי אנלוגיות הן המייחד את לשון הספרות (הפונקציה הפואטית).
מחקר קוגניטיבי
המחקר הקוגניטיבי עוסק באנלוגיות מכמה הבטים שונים:
אנלוגיות ככלי למידה
אנלוגיות והאופן בו אנו מייצרים ושופטים אותן (ראו גם: קטגוריזציה)
מטפורות (ראו גם: ג'ורג' לייקוף, מרק ג'ונסון)
אנלוגיה בביולוגיה
אנלוגיה בביולוגיה משמעותה דמיון בין מינים שונים, כאשר מוצא הדמיון הוא שונה מבחינה אבולוציונית. הדמיון יכול להיות דמיון פיזי או דמיון תפקודי.
לדוגמה – כנפיים של ציפור וכנפיים של חרק הן אנלוגיות: תפקידן זהה, אך הן בנויות בצורה שונה ומקורן האבולוציוני הוא אחר.
זאת בשונה מהומולוגיה בה איבר בעל מקור זהה יכול לתפקד בצורה שונה למשל, סנפיר של לווייתן ורגל של סוס.
אנלוגיה בכימיה
בכימיה, אנלוגיה היא חומר שדומה לחומר אחר ולכן יכול לתפקד בצורה דומה לו. דוגמה לכך היא אנלוג של סובסטרט שיכול לשמש לייצור תרופות.
אנלוגיה בפיזיקה
בפיזיקה יש חשיבות רבה לשימוש באנלוגיות כדי לבנות השערות על אופן פעולתן של מערכות פיזיקליות שונות. דוגמה ידועה היא האנלוגיה שהציע חלוץ האטום ארנסט רתרפורד בין המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש לבין המודל הפלנטרי של מבנה האטום, שפותח על ידיו כדי להסביר את תוצאות ניסוי רתרפורד. גרעין האטום במודל היה אנלוגי לשמש, האלקטרונים לכוכבי הלכת, והכוח החשמלי לכוח הכבידה.
אנלוגיה בבלשנות
בבלשנות המונח אנלוגיה מתייחס בעיקר לתופעות בתחום המורפולוגיה, אך לפעמים גם לתופעות בתחום התחביר או הפונולוגיה. אנלוגיה היא הסדרה של מערכות נטייה (פרדיגמות) של מילים, או האחדה של כללים תחביריים לכלל אחד, על ידי השוואה לא-מודעת שעורך הדובר בין מערכות נטייה שונות, או מבנים תחביריים שונים, ומיזוגם.
לדוגמה, בעברית קיימים ארבעה דגמים של נטיית פעלים בבניין קל:
כָּתַב, צורת הווה: כּוֹתֵב
יָשַן, צורת הווה: יָשֵן
יָכֹל, צורת הווה: יָכוֹל
כָּתַב, צורת הווה: כָּתוּב
קיימת גם אנלוגיה בין גזרות, גזרת נל"א בבניין קל בצורת בינוני פעול לעיתים נוטה בדומה לגזרת נל"י/ה, לדוגמה: נשוי (השורש נ.ש.א), סמוי (ס.מ.א), חבוי (ח.ב.א), מצוי (מ.צ.א), קרוי (ק.ר.א).
קישורים חיצוניים
אנלוגיה במחקר ימי הביניים תאוריות מדיאווליות על אנלוגיה.
קטגוריה:פסיכולוגיה קוגניטיבית
קטגוריה:טכניקות ספרותיות | 2024-06-15T20:46:16 |
תומאס קון | תומאס סמואל (שמואל) קון (באנגלית: Thomas Samuel Kuhn; 18 ביולי 1922 – 17 ביוני 1996) היה היסטוריון ופילוסוף של המדע, יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד מהפילוסופים של המדע החשובים ביותר במאה ה-20. בשנת 1962 יצא לאור ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" שזכה להשפעה הן בחוגים האקדמיים והן בחוגים העממיים, שבו הציג את המונח "תהליך שינוי פרדיגמטי". זהו אחד הספרים הפילוסופים המצוטטים ביותר בכל הזמנים.
קון הציע שהתפתחותו של המדע מורכבת מתקופות של צמיחה יציבה שביניהן מתרחשות מהפכות מדעיות. הוא ניסח מספר טענות בנוגע להתקדמות הידע המדעי: התחומים המדעיים עוברים "שינויים פרדיגמטיים" תקופתיים שאינם מתפתחים בצורה ליניארית ומתמשכת בלבד, והשינויים האלו פותחים גישות חדשות לצבירה והבנה של ידע שמדענים קודמים לא יכלו להשיג בעצמם.
בנוסף, לפי קון, הרעיון של האמת המדעית, אינו יכול להיקבע רק על ידי קריטריונים אובייקטיביים, אלא הוא מוגדר גם על ידי "הסכמה" של הקהילה המדעית. פרדיגמות מתחרות הן לעיתים קרובות בלתי ניתנות להשוואה או לשיפוט; כלומר, הן תיאור בלתי מתפשר או מוסכם של המציאות. לפיכך, הבנתנו שלנו את המדע לעולם אינה יכולה להסתמך על "אובייקטיביות" בלבד. המדע חייב להסביר גם פרספקטיבות סובייקטיביות, שכן כל המסקנות האובייקטיביות מבוססות בסופו של דבר על התניה סובייקטיבית של החוקרים או על השקפת עולמם והזווית התרבותית שלהם ושל המשתתפים הנוספים באותו תחום מדעי.
אנטי רוויזיוניזם והתנגדותו לאופן הצגת דעותיו
עם הזמן הורחב השימוש בטענותיו ובמיוחד במילה פרדיגמה שהחלה לשמש גם בתחומים אחרים שאינם מדעיים. הגדיל לעשות ממשל בוש הראשון כשקרא לתוכנית כלכלית "כלכלת הפרדיגמה החדשה". המונחים והרעיון שבאופן מעשי ומוצהר קיימות גם במדע דעות משוחדות ונגיעה אישית אומצה במיוחד בידי חוקרים האוחזים בתפישת רוויזיוניזם היסטורי הנחשבת בדרך כלל קיצונית וביניהם כאלו שטוענים כלפיהם שהם משכתבים את ההיסטוריה באופן מעוות ביותר על פי מטרותיהם.
בראיון איתו שנערך שנים אחר כך, טען שלא הובן כראוי, ושלדעתו אכן יש אמת מדעית חשובה שאליה אנו חותרים. החתירה אל אמת זו חיונית לקיום האדם ולהתפתחותו. לדבריו, כוונתו הייתה להצביע על הכשלים הרבים המקשים על כך, ועל הגורמים הרבים "המזהמים" לעיתים את תהליך גילויו של האמת המדעית הצרופה. זאת בשונה מהאופן בו נתפשו דעותיו בעיני רבים, כאילו אין אמת כלל או שאין טעם לחתור אליו. לגבי המונח פרדיגמה שהשימוש בו נפוץ בעקבות פרסום ספרו, המראיין כותב:
ביוגרפיה
בשנת 1949 קיבל תואר דוקטור לפיזיקה מאוניברסיטת הרווארד, בהנחייתו של ג'ון ואן ולק. מ-1948 ועד 1956 לימד היסטוריה של המדע באוניברסיטה זו. לאחר שעזב את הרווארד, עבר קון ללמד באוניברסיטת ברקלי עד 1964 ומונה לפרופסור להיסטוריה של המדע ב-1961 (בברקלי הוא כתב את ספרו, מבנה המהפכות המדעיות). לאחר מכן הצטרף קון לאוניברסיטת פרינסטון וכיהן כפרופסור לפילוסופיה והיסטוריה של המדע עד 1979. לאחר מכן כיהן במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בתור פרופסור לפילוסופיה עד 1991.
קון ראיין והקליט את הפיזיקאי הדני נילס בוהר יום לפני מותו של בוהר.
קון כיהן כנשיא החברה להיסטוריה של המדע מ-1969 עד 1970.
מבנה המהפכות המדעיות
עיקר פרסומו של קון בא מספרו המבנה של מהפכות מדעיות, העוסק בהתפתחות המדע בראי היסטורי. ספר זה חולל מהפכה בפילוסופיה של המדע.
"מבנה המהפכות המדעיות" פורסם במקור כמאמר ב"אנציקלופדיה הבינלאומית למדע מאוחד", שפורסם על ידי הפוזיטיביסטים הלוגיים מקבוצת החוג הוינאי. הוצגה בו לראשונה תאוריה כוללנית המתארת את ההתפתחות המדעית כרצף של מהפכות עוקבות (פרדיגמות), ולא כגידול מצטבר וליניארי של הידע המדעי, תוך למידת מידע חדש ותיקון שגיאות העבר, כפי שהיה מקובל לחשוב עד אז. לטענתו של קון, בעקבות התפתחות זו אופי החקירה המדעית בתוך תחום מסוים יכול להשתנות בפתאומיות. ככלל, המדע מתפרק למספר שלבים שונים ומובחנים:
קדם-מדע, אשר חסר פרדיגמה מרכזית, מגיע ראשון.
אחריו מגיע "מדע נורמלי", כאשר מדענים מנסים להרחיב את הפרדיגמה המרכזית בו על ידי פתירת חידות. בהנחיית הפרדיגמה המרכזית, המדע הנורמלי הוא הפרודוקטיבי ביותר: "כשהפרדיגמה מוצלחת, המקצוע יפתור את בעיותיו בצורה שמדעניו לא יכולו לדמיין כלל ולעולם לא היו נוקטים אילולא המחויבות לאותה פרדיגמה".
בנוסף, טבע קון את המושג מדע תקני, מדע המתבסס על יסודות של פרדיגמה קיימת תוך ניסיון לשכלל ולדייק בה. קון הראה כיצד לא פעם מוביל המדע התקני למהפכה מדעית, והראה בדרך זו כיצד נוצרות פרדיגמות חדשות.
ההשפעה העצומה של הספר נמדדת בשינויים שצצו בלקסיקון של פילוסופיית המדע: פרט ל"שינוי הפרדיגמה", קון גרם לפופולריזציה למילה "פרדיגמה" עצמה; ממונח המשמש תיאור בבלשנות (ובעבודתו של הרופא הגרמני גיאורג ליכטנברג) למשמעות הנוכחית הרחבה הרבה יותר.
הוא טבע את המונח "מדע נורמלי" כדי להתייחס לעבודה השגרתית, היומיומית של מדענים העובדים בתוך מרחב פרדיגמטי, והיה אחראי במידה רבה לשימוש במונח "מהפכות מדעיות" בלשון רבים, המתרחשת בתקופות שונות של זמן ובדיסציפלינות שונות, בניגוד לתפיסה שהייתה מהפכה מדעית אחת בתקופת הרנסאנס.
ספריו
Kuhn, Thomas S. (Thomas Samuel). Black-Body Theory and the Quantum Discontinuity 1894-1912. Paperback edition. Chicago ;: The University of Chicago Press, 1987. Print.
ספריו אשר ראו אור בעברית
המבנה של מהפכות מדעיות, תורגם לראשונה ב-1977 בהוצאת מוסד ביאליק ומאוחר יותר ב-2005 על ידי יהודה מלצר בהוצאת ידיעות ספרים. (הגרסה האנגלית יצאה לאור ב-1962).
ראו גם
מטא-תאוריה
קישורים חיצוניים
אלכסנדר בירד, תומאס קון, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
פרדיגמות, מסורת ורציונליות מדעית בהגותם של תומאס קון
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים אמריקאים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ורג' סארטון
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:פילוסופים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1922
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1996 | 2024-10-19T07:18:12 |
קילו | 2024-07-28T22:25:37 | |
18 ביולי | 18 ביולי הוא היום ה-199 בשנה (200 בשנה מעוברת), בשבוע ה-28 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 166 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
64 – השרפה הגדולה של רומא: שרפה פורצת באזור המסחרי של רומא ויוצאת משליטה
756 – צבא המורדים בראשותו של אן לושאן כובש את בירת שושלת טאנג, צ'אנג-אן (שי-אן של ימינו) ומכריז על אן לושאן כקיסר. הקיסר שׂוַ'אן-דְזונְג, השבור ממותה של יאנג גויפיי, מוותר על תפקידו ונמלט לסצ'ואן בנו סוזונג עולה במקומו לכס המלוכה
1290 – אדוארד הראשון, מלך אנגליה, מורה על גירוש כלל היהודים מאנגליה
1391 – קרב נהר קונדורקה בין טימור לנג לבין כוחות אורדת הזהב. ניצחון של טימור לנג
1830 – אורוגוואי מאמצת את החוקה הראשונה שלה
1925 – אדולף היטלר מפרסם את ספרו "מיין קאמפף"
1942 – מלחמת העולם השנייה: הגרמנים מטיסים את מטוס המסרשמיט Me-262 לראשונה בעזרת מנועי הסילון שלו בלבד
1944 – מלחמת העולם השנייה: הידקי טוג'ו מתפטר מראשות ממשלת האימפריה היפנית בשל עיכובים רבים במאמץ המלחמתי
1947 – אוניית המעפילים אקסודוס מגיעה לחופי ארץ ישראל
1966 – ג'מיני 10 שוגרה לחלל
1976 – נדיה קומנץ' נהיית לראשונה בתולדות האולימפיאדה לזכות בציון מושלם של 10 בהתעמלות
1994 – הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה: בבואנוס איירס הורס פיצוץ את בניין AMIA, שבו שכנו משרדיהם של מספר ארגונים יהודיים. 85 איש נספו ורבים נפצעו
1995 – שלושה בני נוער נמחצים למוות באסון פסטיבל ערד
2012 – שר ההגנה של סוריה, דאוד ראג'חה וסגנו, אסף שווכאת, נהרגו ובכירי נוספים נפגעו בפיגוע התאבדות במטה הביטחון הלאומי בדמשק
2012 – שישה הרוגים, מהם חמישה ישראלים ו-32 פצועים כתוצאה מהפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס, בולגריה
2013 – נפתחה המכביה ה-19 באצטדיון טדי בירושלים (עד 30 ביולי)
2020 – שרפה פרצה בקתדרלת נאנט בצרפת
נולדו
ממוזער|180x180 פיקסלים|מוחמד אל-מהדי
ממוזער|רוברט הוק|214x214 פיקסלים
ממוזער|נלסון מנדלה|232x232 פיקסלים
870 – מוחמד אל-מהדי, אימאם שיעי נחשב למשיח בזרם העיקרי באסלאם השיעי (נעלם ב-874)
1013 – הרמן פון רייכנאו, נזיר בנדיקטי גרמני (נפטר ב-1054)
1501 – איזבלה מאוסטריה, הייתה בתו של פליפה הראשון, מלך קסטיליה (נפטרה ב-1526)
1522 – רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (נפטר ב-1612)
1635 – רוברט הוק, מדען אנגלי (נפטר ב-1703)
1811 – ויליאם מייקפיס תאקרי, סופר אנגלי (נפטר ב-1863)
1853 – הנדריק לורנץ, פיזיקאי הולנדי, חתן פרס נובל לפיזיקה 1902 (נפטר ב-1928)
1883 – לב בוריסוביץ' קמנייב, מנהיג קומוניסטי (הוצא להורג ב-1936)
1887 – וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורווגי ובוגד מפורסם (הוצא להורג ב-1945)
1890 – ויקטור דולידזה, מלחין גאורגי שהלחין אופרות וסימפוניות (נפטר ב-1933)
1890 – פרנק פורד, ראש ממשלת אוסטרליה ה-15 (נפטר ב-1983)
1900 – נטלי סארוט, סופרת צרפתייה יהודייה ממוצא רוסי (נפטרה ב-1999)
1904 – הרצל ברגר, חבר הכנסת ועיתונאי (נפטר ב-1962)
1909 – אנדריי גרומיקו, דיפלומט רוסי (נפטר ב-1989)
1913 – יוחנן בן יעקב, צייר ופסל ישראלי (נפטר ב-2003)
1914 – ג'ינו ברטלי, רוכב אופניים איטלקי וחסיד אומות העולם (נפטר ב-2000)
1914 – אוסקר הייסר, כדורגלן צרפתי (נפטר ב-2004)
1918 – נלסון מנדלה, מהפכן דרום אפריקאי ונשיא דרום אפריקה (נפטר ב-2013)
1921 – יוסף גלנץ, פרופסור לחינוך ולפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן (נפטר ב-1990)
1921 – ג'ון גלן, אסטרונאוט ופוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2016)
1921 – אהרן בק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי אמריקאי ופרופסור באוניברסיטת פנסילבניה (נפטר ב-2021)
1922 – תומאס קון, היסטוריון ופילוסוף של המדע (נפטר ב-1996)
1925 – שירלי סטריקלנד, אצנית אוסטרלית, אלופה אולימפית זוכת זהב, וכן שיאנית עולם (נפטרה ב-2004)
1932 – יבגני יבטושנקו, משורר רוסי (נפטר ב-2017)
1934 – אלי תבור, עיתונאי ותסריטאי ישראלי
1935 – טנלי אולברייט, מחליקה אמנותית ומנתחת אמריקאית
1937 – דב גולדברד, מייסד בית הספר הארצי לקצינים וסוהרים של השב"ס ע"ש אריה ניר, ומפקדו הראשון, עובד סוציאלי וקרימינולוג (נפטר ב-2017)
1940 – אנה כרומי, ציירת ופסלת (נפטרה ב-2021)
1941 – דניאל בלוך, עיתונאי ועורך ישראלי (נפטר ב-2009)
1950 – ריצ'רד ברנסון, יזם בריטי
1953 – רינה פדווה, שחקנית וקומיקאית ישראלית
1953 – דורון כהן, שחיין ישראלי
1954 – אליהוא בן-און, שדרן רדיו ברשת ב' של קול ישראל
1955 – שמוליק בודגוב, גיטריסט, מוזיקאי, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1964 – דני צוקרמן, יוצר, גיטריסט ובסיסט ישראלי (נפטר ב-2020)
1967 – וין דיזל, שחקן קולנוע אמריקאי
1970 – ישראל רוזנר, עיתונאי וכתב טלוויזיה ישראלי
1973 – טל שגב, זמר, מעבד ומפיק מוזיקלי ישראלי
1975 – דארון מאלכיאן, גיטריסט מטאל, ממייסדי להקת סיסטם אוף אה דאון
1977 – בועז בנאי, זמר ישראלי
1978 – מורן מרציאנו, מלהק ישראלי
1980 – קריסטן בל, שחקנית אמריקאית, ידועה בשל הסדרה ורוניקה מארס
1980 – דייוויד בלו, כדורסלן אמריקאי יהודי
1983 – אור אדרי, בסיסטית, מוזיקאית, זמרת יוצרת ומפיקת מוזיקה ישראלית
1985 – צ'ייס קרופורד, שחקן אמריקאי
1989 – תומי זנדשטיין, קומיקסאי ישראלי
1993 – עמרי לוקאס, שחקן ובמאי קולנוע ישראלי
2000 – עדן מאירי, זמר ושחקן ישראלי
נפטרו
ממוזער|301x301 פיקסלים|גוטפריד מבויון
ממוזער|259x259 פיקסלים|קאראווג'ו
1100 – גוטפריד מבויון, שליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית (נולד ב-1060)
1194 – גי דה ליזיניאן, מלך ירושלים (נולד ב-1150)
1488 – אלביסה קדמוסטו, סוחר עבדים ומגלה ארצות ונציאני (נולד ב-1432)
1566 – ברטולומה דה לאס קסאס, כומר דומיניקני ספרדי (נולד ב-1566)
1610 – קאראווג'ו, צייר איטלקי (נולד ב-1571)
1721 – אנטואן ואטו, צייר צרפתי (נולד ב-1684)
1800 – ג'ון ראטלדג', פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי בן המאה ה-18 (נולד ב-1739)
1817 – ג'יין אוסטן, סופרת אנגלייה (נולדה ב-1775)
1868 – עמנואל לויצה, צייר גרמני אמריקאי (נולד ב-1816)
1872 – בניטו חוארס, נשיא מקסיקו וגיבור לאומי (נולד ב-1806)
1959 – אימרה שלוסר, כדורגלן הונגרי (נולד ב-1889)
1970 – יעקב איינשטיין, שחקן תיאטרון וזמר ישראלי (נולד ב-1909)
1982 – רומן יאקובסון, בלשן יהודי רוסי (נולד ב-1896)
1982 – שמחה בלאס, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב היהודי (נולד ב-1897)
1988 – ניקו (קריסטה פּאפגן), דוגמנית וזמרת (נולדה ב-1938)
1993 – אברי אלעד, שליח המודיעין הישראלי במצרים אשר נחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת העסק הביש (נולד ב-1925)
1997 – יוג'ין שומייקר, אסטרונום וגאולוג וחוקר משפיע בתוכניות רייג'ר, סרוויור ואפולו, ממיסדי תחום מדעים פלנטריים (נולד ב-1928)
1999 – מאיר אריאל, משורר וזמר עברי (נולד ב-1942)
2005 – ויליאם וסטמורלנד, מפקד כוחות הצבא האמריקאי שלחמו במלחמת וייטנאם (נולד ב-1914)
2010 – יצחק עירן, ניצב במשטרת ישראל (נולד ב-1924)
2012 – יוסף שלום אלישיב, רב ומנהיג הציבור החרדי ליטאי (נולד ב-1910)
2012 – שמואל לביב-לובין, קלע ישראלי (נולד ב-1923)
2012 – דאוד ראג'חה, שר ההגנה של סוריה בשנים 2011–2012 (נולד ב-1947)
2018 – ברטון ריכטר, פיזיקאי אמריקאי יהודי, שזכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1976 (נולד ב-1931)
2019 – אברהם יבין, עורך ספרותי ומתרגם ישראלי (נולד ב-1928)
2019 – יהושע ויסמן, משפטן ישראלי, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (נולד ב-1931)
2019 – מרדכי אלטשולר, פרופסור במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית וחתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1991 (נולד ב-1932)
2019 – יוקיה אמאנו, יושב ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (נולד ב-1947)
2022 – קלאס אולדנבורג, פסל שוודי (נולד ב-1929)
2022 – מאיה אטון, אמנית רב תחומית (נולדה ב-1974)
2023 – אלכסנדר אדלר, עיתונאי והיסטוריון צרפתי (נולד ב-1950)
2024 – בוב ניוהארט, שחקן וקומיקאי אמריקאי (נולד ב-1929)
חגים ואירועים החלים ביום זה
אורוגוואי – יום החוקה
יום נלסון מנדלה הבינלאומי
17 ביולי – 19 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז יח
קטגוריה:יולי | 2024-07-18T20:46:15 |
סטרוקטורליזם | שמאל|ממוזער|220px|קלוד לוי-שטראוס, מחשובי ההוגים של הסטרוקטורליזם
סְטְרוּקְטוּרָלִיזְם (על פי האקדמיה ללשון העברית: תורת המִבניות) הוא זרם מחשבה אינטלקטואלי שהגיע לשיאו בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בצרפת. ניתן לסמן את תחילת הסטרוקטורליזם כבר בשנות ה-20, כאשר חוקר השפה רומן יאקובסון שייסד את "אסכולת פראג", קרא לחבריה "סטרוקטורליסטים". בין ראשוני המשתמשים במודל הסטרוקטורליסטי לעבודות בתחומים אחרים היו האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס ומבקר הספרות רולאן בארת.
על פי הסטרוקטורליזם, לא ניתן לתת משמעות לתופעות או לאובייקטים ללא התייחסות למבנים (סטרוקטורות) שבתוכם תופעות אלה קורות, או שבתוכם אובייקטים אלה נוצרים ומתפקדים. כל אובייקט, תופעה או אירוע שייכים למכלול שכל אלמנט בו מקיים יחס כלשהו עם האלמנטים האחרים. כל אלמנט חסר משמעות כשלעצמו – הוא מוגדר רק ביחס לאלמנטים אחרים במערכת ורק מתוקף מערכת יחסים זו נקבעת משמעותו. מבנים, או מכלולים אלה, נוצרים על ידי התודעה האנושית ומותנים בדרך שבה היא קולטת את העולם ומארגנת את התנסותה בו. מכאן נובע שהמשמעות אינה מהות הטבועה בתוך הדברים, אלא מיוחסת להם על ידי התודעה האנושית. בכל תחום ידע הסטרוקטורליסטים מנסים לתפוס ולתאר את המבנה העומד בבסיסו ואת השינויים שיכולים להתחולל בו. הסטרוקטורליזם מניח כי קיים מבנה משותף הן לחוקר והן למושאי מחקרו, מבנה המאפשר לחוקר להחיל את שיטת העבודה הסטרוקטורליסטית על תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות.
הבסיס הבלשני של הסטרוקטורליזם
זרם המחשבה הסטרוקטורליסטי מעוגן במודל הבלשני של פרדינן דה-סוסיר, שהבחין בין "שפה" ל"דיבור". ה"שפה" היא מערכת הכללים וההסכמים הנמצאת בבסיס כל "דיבור". כל ביטוי מסוים בעל פה או בכתב מקבל את משמעותו רק בתוך המבנה הכללי של השפה. מודל זה מהווה בסיס לתפיסה הסטרוקטורליסטית של תופעות תרבותיות כ"דיבור" בתוך "שפה" אותה יש למצוא, לחקור ולהבין כדי לתת משמעות לתופעות אלה. כדוגמה לפעילות זו, הסטרוקטורליסטים יחפשו את "שפת הקולנוע" כדי להבין את משמעותו של סרט מסוים, או את "שפת הדמוקרטיה" כדי להבין מה משותף למשטרים שונים המכונים "דמוקרטיים".
הבנת כל מבנה, בין אם שפה או מערכת סימנים אחרת, מבוססת על היכולת לפרק את המכלול ליחידות הבסיסיות המרכיבות אותו ולזהות את ההבדלים ביניהן. על פי רומן יאקובסון, השיטה הבסיסית ביותר להבחנה בין יחידות במבנה היא שימוש בניגודיויות בינאריות - ניסוח של ניגודיות בין אלמנטים. זהותו ומשמעותו של כל אלמנט נקבעת בדרך השלילה - על פי ההבדלים בינו לבין המרכיבים האחרים במבנה הכולל. הבדלים אלה מובנים תמיד במסגרות החברתיות בתוכן הם נוצרים, ולכן הם שרירותיים ויכולים להשתנות מתרבות לתרבות.
ההצדקה להחלת המודל הבלשני על תופעות שאינן לשוניות קשורה להגדרת השפה על ידי דה-סוסיר כמערכת של סימנים - אוסף של יחידות (מילים) שבכל אחת מהן הצליל ("המסמן") מתאים למשמעות ("המסומן"). דה-סוסיר טען כי הלשון היא מערכת סימנים אחת מני רבות וייסד את מדע הסמיוטיקה - תורת הסימנים. הסטרוקטורליזם מייחס אופי סמיולוגי לכל המערכות אותן הוא חוקר - תקנים, אירועים, תופעות חברתיות ותרבותיות אינן "טבעיות" או "נתונות", אלא מקבלות משמעות מתוך האופן שבו בני האדם מגדירים ומבינים אותם. לכן כל אלה הם סימנים - יחידות של משמעות ("המילים") - בתוך מערכות תרבותיות וחברתיות רחבות יותר ("השפה").
סטרוקטורליזם וסמיוטיקה
מתוך תפיסותיו של דה סוסיר לגבי השפה כמערכת סימנים נוצרה הסמיוטיקה - אחד מכלי הניתוח המרכזיים במחקר התרבות המשמש חוקרים מתחומים שונים ומגוונים. הסמיוטיקה עוסקת בכל מה שמייצג משהו אחר, או "סימן" בלשון הסמיוטיקאים. בבסיס הסמיוטיקה עומדת ההנחה כי תוצרי תרבות, או תופעות ואובייקטים שקיבלו משמעות בתרבות, מתפקדים כמערכת של סימנים - יש להם ממד תקשורתי, הם מעבירים מסרים, מובנם נוצר על ידי בני אדם במסגרת מערכות של מוסכמות אנושיות וכל סימן במערכת מקבל את משמעותו מתוך מקומו ביחס לכל הסימנים האחרים. מערכת סימון עבור הסמיוטיקאים היא מושג רחב מאוד הכולל כל מערכת של סימנים מאורגנת ומובנית הנושאת משמעות תרבותית. ניתן לכלול במסגרת זו תופעות רבות ומגוונות, כגון יצירות ספרות, טקסים שבטיים, אופנה, עיצוב מכוניות או תוכניהן של פרסומות. את כל אלה ניתן לקרוא כמו לשון ולחשוף את השיטתיות (את "השפה" או "מבנה העומק" בלשונם של הסמיוטיקאים) שבדרך פעולתם.
אחד מחשובי הסמיוטיקאים של המאה ה-20 היה רולאן בארת ששילב את הסמיוטיקה עם ביקורת אידאולוגית של ייצוגים תרבותיים.
אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית
האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית נוסדה על ידי קלוד לוי-שטראוס והתפתחה אל מול שתי אסכולות אלטרנטיביות ששלטו עד שנות ה-50 של המאה ה-20 - הפונקציונליזם והמחקר ההיסטורי. האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית מתבוננת בתרבות כמערכת תקשורת סמלית, דהיינו כשפה. לדפוסים תרבותיים יש ממד תקשורתי, הם מייצגים משמעויות המבוססות על מערכת מופנמת של כללי התנהגות ועל היחסים ביניהם. המשמעות של כל דפוס תרבותי, כל התנהגות, נוצרת הודות לקיומה של "השפה" - מערכת המכוננת הבדלים בין ההתנהגויות השונות. משמעויות אלה נחקרות על ידי האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, המנסה לזהות את המבנה שבבסיסן. לוי-שטראוס סבר כי "שפת התרבות" היא אוניברסלית ומשותפת לכל התרבויות - "מבנה העומק" שהוא תכונה מולדת של המוח האנושי, וההבדלים בין התרבויות השונות הם ברמת הפרטים של השפה בלבד. בעקבות רומן יעקובסון הוא ראה את המוח האנושי כמאורגן בצורה של צמדי ניגודים בינאריים, וסימן סדרה של ניגודים בסיסיים כאלה אשר ניתן להבין כל תרבות במונחיהם.
אחד מהמחקרים של לוי-שטראוס בו יישם את המודל הסטרוקטורליסטי הוא עבודתו על המיתוסים שהתפרסמה במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20. בבסיס עבודה זו הוא השילוב של העושר והשונות של המיתוסים יחד עם העובדה שקיים דמיון בסיסי מפתיע בין מיתוסים שנוצרו בתרבויות שונות לחלוטין. מכאן לוי-שטראוס הסיק שיש לבחון את המיתוסים כשפה ולהבחין בין התוכן של המיתוס שמשתנה ממיתוס אחד למשנהו לבין מבנה העומק העומד בבסיס כל המיתוסים שזהה בכל התרבויות. לוי-שטראוס התעניין במבנה זה וחילץ אותו באמצעות ניתוח שיטתי של מיתוסים שונים.
סטרוקטורליזם ותורת הספרות
החלת מושג המערכת על הספרות משמעותה מעבר מהתמקדות בפרשנות של יצירה בודדת לניסיון להבין אותה כחלק מתוך מערכת רחבה יותר. מעבר זה גורם להוצאת זהות מחבר היצירה והקשריה החוץ-ספרותיים אל מחוץ לתחום העיסוק של תורת הספרות. חוקרי הספרות הסטרוקטורליסטים עושים הבחנה בין המבנה המופשט הכללי של הספרות לבין מימושיו האפשריים, ובאנלוגיה לבלשנים החוקרים את מבנה השפה, מושא המחקר שלהם הוא המבנה. ברמה המופשטת ביותר מדובר בניסיון להבין ולאפיין את המבע הספרותי, או בניסוח אחר, מהי ה"ספרותיות", או מהי הפואטיקה של הספרות. עם זאת חוקרי הספרות הסטרוקטורליסטים עוסקים גם במערכות מצומצמות יותר וביחסים שבין פריטים למערכות בהן הם ממוקמים. לדוגמה, סוגה מסוימת יכולה להיבחן כ"פריט" על רקע היחסים שבינה לבין מערכת של סוגות אחרות; יצירה המשתייכת לסוגה מסוימת תיבחן ביחס למערכת של אותה סוגה, ו"פריט" יכול להיות גם רכיב מסוים בתוך יצירה.
אסכולת פראג שנוסדה על ידי רומאן יעקובסון עם שותפים נוספים בשנת 1926 הייתה בין הראשונות ליישם את המודל הסטרוקטורליסטי על הספרות כאמנות לשונית. מחקרו של אומברטו אקו משנת 1966 בו ניסח את הכללים שעומדים מאחורי סדרת ספרי ג'יימס בונד מהווה דוגמה ליישום כזה.
סטרוקטורליזם ופסיכואנליזה
הפסיכואנליזה מאמינה כי לנפש האנושית יש מבנה אוניברסלי וא-היסטורי שניתן לנסחו ולהסבירו, מבנה שתקף מעבר לגבולות הזמן והמקום. מבנה זה מכיל הן את התודעה והן את הלא-מודע, והוא מתגבש מתוך המפגש בין דחפי הגוף לבין המערכת החברתית-תרבותית ודרישותיה. מבנה זה משותף לכלל בני האדם באשר הם. למרות הסכמה עקרונית זו, פסיכואנליטיקאים שונים הציעו השערות שונות לגבי מבנה נפש האדם, והסבירו את התפתחותו, התנהגותו ואופיו של האדם כביטויים של מבנים אלה. לדוגמה, זיגמונד פרויד הציע מבנה משולש הכולל את האני (האגו), הסתמי (האיד) והאני העליון (הסופר אגו); קרל יונג דיבר על האני (החלק המודע), הפרסונה (ההיבט החיצוני אותו האדם מציג בציבור) ו"העצמי" המייצג את האיזון הנפשי שאליו האדם שואף להגיע, ואילו אצל ז'אק לאקאן המבנה המשולש של הנפש כולל שלושה "סדרים": הדמיוני, הסמלי והממשי.
ביקורת על הסטרוקטורליזם
אחד העקרונות של המודל הסטרוקטורליסטי נגדו הופנתה ביקורת רבה היא ההנחה כי החוקר ומושא מחקרו שותפים לאותו מבנה בסיסי, ולכן החוקר יכול להשתמש בכלים המוכרים לו להבנת תופעות שונות ממגוון רחב של תחומים ותרבויות, ועם זאת לשמור על עמדה אובייקטיבית-מדעית.
הסוציולוג פייר בורדייה, המתייחס לשימוש במודל הסטרוקטורליסטי לחקירה אנתרופולוגית, מערער על הנחות אלה וטוען כי אם מדובר בתרבות שהחוקר הוא חלק ממנה, הוא כפוף לה ואינו יכול לשמור על האובייקטיביות לה המודל מתיימר, ואם מדובר בתרבות זרה, אין כל ביטחון שהחוקר יכול להבין את מכלול המשמעויות שבני התרבות עצמם מייחסים לתופעות שאינן מוכרות לחוקר. החשש הוא שבמקרה זה החוקר יצמצם את עושר המשמעויות לקטגוריות המוכרות לו.
ביקורת נוספת בסיסית יותר, קשורה לעצם התפיסה הסטרוקטורליסטית של התרבות כמוצר מוגמר בעל משמעויות קבועות ויציבות הניתנות לפענוח באופן סופי, בעוד שעל פי בורדייה התרבות היא תהליך דינמי המשתנה לאורך זמן, בין השאר בהשפעת בני האדם המקיימים ביניהם אינטראקציות שונות.
ביקורת זו מהווה פתיחה לחשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שניתן להצביע על מקורה בערעור של ז'אק דרידה על תפיסת המערכת הלשונית כקבועה ויציבה ועל היותם של הניגודים הבינאריים חלק בלתי נפרד ממנה. לטענת הפוסט-סטרוקטורליסטים ניגודים אלה אינם טבעיים אלא תוצאה של מערכות יחסי כוח. מכאן הסתעפה החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית לתחומים רבים ושונים בהם חשפה את נקודות החולשה של הסטרוקטורליזם.
ראו גם
פוסט סטרוקטורליזם
ניגודיות בינארית
לקריאה נוספת
זאב לוי, סטרוקטוראליזם: בין מתוד ותמונת-עולם, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ו.
ג'ון סטורוק, סטרוקטורליזם, תל אביב: רסלינג, 2007.
קישורים חיצוניים
דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "סטרוקטורליזם", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הספרות
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון
קטגוריה:לימודי תרבות | 2023-12-12T11:50:48 |
איור ממוחשב | איור ממוחשב או איור דיגיטלי הוא איור הנעשה באמצעות מחשב או עובד בעזרתו ומחליף במקרים רבים את שימושי האיור המסורתי, בעיקר באינטרנט, בעיתונים ובמגזינים, בטלוויזיה, על אריזות מוצרי צריכה ועוד.
האיור, הצביעה וכל תהליכי העיבוד נעשים באמצעות תוכנות המדמות כלי עבודה מסורתיים אך גם מציעות כלים ייחודיים וכאלה המקלים מאוד על העבודה ומשפרים את התהליך. ישנם גם התקני חומרה המתחברים למחשב ומיועדים למאיירים, כמו משטחי רישום דיגיטליים.
מהפכת הבינה המלאכותית בשנות ה-20 של המאה ה-21 שינתה בין היתר גם את עולמות האיור הממוחשב, זאת על-ידי עלייתם של מחוללי תמונות מבוססי למידת מכונה. באמצעות נתינת הנחיות טקסטואליות, לתוכנת בינה מלאכותית יש יכולת לפרש ולהפיק איורים ממוחשבים במהירות גבוהה יותר, באיכות טובה יותר ובעלות נמוכה יותר. יחד עם זאת, הבינה המלאכותית יכולה לשפר איורים ממוחשבים קיימים ולתת השראות ורעיונות בהתבסס על איורים קיימים. שתיים מהפלטפורמות המוכרות והמתקדמות שבהן ניתן להשתמש הן DALL-E ו-Stable Diffusion.
קישורים חיצוניים
What is AI art and how is it made?, באתר Adobe
הערות שוליים
ממוחשב
קטגוריה:אמנות חזותית
קטגוריה:טכניקות אמנותיות | 2024-07-07T06:51:58 |
תומאס הובס | תומאס הוֹבְּס (באנגלית: Thomas Hobbes; 5 באפריל 1588 – 4 בדצמבר 1679) היה הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרו "לווייתן", שבו הוא עוסק במקורות הלגיטימציה של השלטון המדיני והסמכות הריבונית.
הובס הביע בספרו ״לווייתן״ תמיכה בשלטון ריבוני אבסולוטי, אך התפיסה המוצגת בו השפיעה רבות גם על עולם המושגים הפוליטי המערבי המודרני ועל ההגות הליברלית. הרעיון המטריאליסטי שהאדם אינו אלא גוף פיזי, חומרי ומורכב המצוי בתנועה, השפיע רבות על המחשבה המודרנית. ההנחה שבני אדם מונעים על ידי אינטרסים ושואפים לשרוד, וכן המסקנה כי ניתן לחקור את עולם הפוליטיקה דרך נקודת מבט רציונלית אינסטרומנטלית, הושפעה גם היא מהגותו של הובס. גם תפיסת החירות השלילית, שהפכה לרעיון מרכזי בהתפתחות הליברליזם, הושפעה מהגותו של הובס. הובס קידם גם את התפיסה שמקור הסמכות והלגיטימציה של השלטון הוא בברית ראשונית בין האזרחים, ובכך תרם לרעיון של האמנה החברתית. הובס השפיע על עיצוב המחשבה המערבית באמצעות מושג המדינה והריבונות. תיאור מצב הטבע בפילוסופיה של הובס, וכן הדרך שבה הובס הבין את התנהגותם של בני אדם ושל מדינות, השפיעו על מושג האנרכיה ועל הגישה הריאליסטית הקלאסית בתחום היחסים הבינלאומיים במדע המדינה.
הובס עסק גם בנושאים הקשורים לדת, לתאולוגיה, וליחסי דת ומדינה. תרומתו בנושאים אלה, ותפיסתו המוסרית הדטרמיניסטית שלפיה הרצון של האדם הוא תמיד תוצאה של גורמים חיצוניים, היו רדיקליות לזמנן והביאו לביקורת חריפה כלפיו.
בנוסף לכתיבתו הפוליטית ולעיסוקו בנושאי דת ומוסר, תרם הובס גם למדעי הטבע ולמחקר על גוף האדם, ועסק בין השאר גם במתמטיקה, בגאומטריה, באופטיקה ובקינמטיקה.
ביוגרפיה
ממוזער|הכריכה של תרגומו של הובס ל"תולדות המלחמה הפלופונסית" של תוקידידס. הובס היה הראשון שתרגם את הספר ישירות מיוונית עתיקה לאנגלית. הכריכה מייצגת סצנות שונות מתוך הספר. פריקלס, מנהיג האתונאים, מוצג מצד ימין, וארכידמוס מלך ספרטה משמאל.
הובס נולד ב-5 באפריל 1588 בווסטפורט (Westport), קהילה קטנה ליד העיירה מלמסברי במחוז וילטשייר שבדרום אנגליה. אביו, תומאס הובס האב, היה ויקאר של קהילה קטנה וענייה בסמוך למקום מגוריהם, ולא ידע לקרוא דבר מלבד את התפילות והדרשות שנשא. לעומתו, בני משפחה אחרים של הובס, ובהם דודו פרנסיס הובס, עשו חיל במסחר ובתעשיית הביגוד. אביו של הובס הסתבך בקטטה עם איש כנסייה אחר באזור, נענש בנידוי מהכנסייה, ונאלץ לברוח ללונדון.
הובס התקבל ללימודים במגדלן הול, אחד מהקולג'ים של אוניברסיטת אוקספורד, בזכות דודו פרנסיס, שתמך בו כספית, ובזכות איש כנסייה מקומי, רוברט לאטימר, שסייע לו ללמוד לטינית ויוונית עתיקה. במסגרת לימודיו עם לאטימר תרגם את "מדיאה" מאת אאוריפידס מיוונית ללטינית. הובס למד באוקספורד החל משנת 1603, ופיתח התנגדות לסכולסטיקה האריסטוטלית שאפיינה את לימודי הלוגיקה, הפיזיקה והדת במקום. במקביל פיתח עניין במדע, ובמיוחד באסטרונומיה ובגאוגרפיה של העולם החדש, והתעניין גם ברטוריקה. על פי הביוגרף שלו, בילה הובס את מרבית ימיו באוניברסיטה בתפיסת קאקים ובסריקת מפות בחנויות ספרים.
בשנת 1608 קיבל תואר בוגר אוניברסיטה וסיים את לימודיו. הוא התקבל למשרת המורה הפרטי וחונכו של ויליאם , בנו של הברון (ומאוחר יותר הרוזן) ויליאם קוונדיש . משרה זו אפשרה לו להתרועע עם פוליטיקאים ואנשי החברה הגבוהה. כך הכיר את הפילוסוף ואיש המדע פרנסיס בייקון, ותקופה קצרה עבד כמזכירו. בשנים 1622–1624 היה הובס מעורב בעסקיו של קוונדיש בעולם החדש. הובס קיבל מקוונדיש מניות בשתי חברות קולוניאליות, אחת בווירג'יניה ואחת באיי ברמודה. מתוקף ההחזקה במניות אלה, נכח בישיבות ההנהלה ולקח חלק בהצבעות על החלטות הקשורות בניהול החברות.
בשנת 1620 החל הובס לעבוד על תרגום של "תולדות המלחמה הפלופונסית" מאת תוקידידס, אותו פרסם בשנת 1629. זה היה התרגום הראשון מיוונית עתיקה ישירות לאנגלית והוא התקבל בהתלהבות באנגליה. בחיבור האוטוביוגרפי הלירי שכתב הובס לפני מותו, הצהיר שתוקידידס היה ההיסטוריון האהוב עליו בשל יכולתו להראות את חולשותיה של הדמוקרטיה.
הרוזן קוונדיש הראשון מת בשנת 1626, ושנתיים אחר כך מת גם בנו, הרוזן ויליאם קוונדיש השני. הובס נסע לז'נבה כחונכו של בן עשירים אחר, שם גילה עניין מיוחד בגאומטריה האוקלידית. עם חזרתו לאנגליה התמנה לחונכו של הרוזן קוונדיש השלישי. הובס בילה חלק ניכר מזמנו בלימודי מתמטיקה, ויצא עם חניכו לשני ביקורים ארוכים בפריז. הוא התרועע בפריז ובאנגליה עם קבוצות שונות של אנשי מדע ורוח, שתרמו לעיצוב גישתו המדעית והפוליטית, והתקרב במיוחד לפילוסוף והמדען רוברט פיין. כמו כן גילה התלהבות מגישתו של האב מרן מרסן, אותו תיאר כמי שסביב צירו סובבים כל כוכבי המדע בעולם. בנוסף, התרועע הובס עם קבוצה של פילוסופים אנגליקנים (Great Tew Circle) שביקשו לפתח תורה אנגליקנית הנשענת על כללים רציונליים.
עם שובו מפריז לאנגליה באוקטובר 1636, החל הובס להקדיש את מרצו לכתיבה פילוסופית ומדעית. בין השאר כתב מסה בלטינית שעסקה באופטיקה. בבסיס תורתו של הובס עמדה גישה מכניסטית-מטריאלית ולכן גילה עניין מיוחד בתורתו של דקארט, עליה כתב ביקורת ראשונה בשנת 1637 ושנייה ב-1641. חילופי המכתבים בין שני הפילוסופים לא היו נעימים וכללו האשמות הדדיות בגנבה ספרותית. בביקורותיו טען הובס נגד הדואליזם בתורתו של דקארט והאשים אותו, שגישתו עודנה נטועה בגישה סכולסטית.
לקראת סוף שנות השלושים של המאה ה-17 החל המצב הפוליטי באנגליה להתערער. בעקבות כך ביקש הובס לכתוב תורה פוליטית המושתתת על יסודות מדעיים. בעקבות שאיפה זו חיבר את המסה "יסודות החוק, הטבע, והפוליטיקה" (The Elements of Law, Nature, and Politic), שבה ניכרת גישתו הפרו-מלוכנית והאבסולוטית של הובס, ותמיכתו במלך אנגליה המכהן, צ'ארלס הראשון. בנוסף, זהו החיבור הראשון של הובס שבו ניכר הניסיון ליצור קשר ברור בין הפיזיקה של התנועה, גאומטריה ופילוסופיה פוליטית. הובס סיים לכתוב את המסה מספר ימים לאחר שהפרלמנט הקצר התפזר. המסה לא התפרסמה באופן רשמי, אלא עברה מיד ליד דרך מכריו של הובס. עותק פיראטי של המסה פורסם למכירה רק כעבור עשר שנים.
עם כינונו של הפרלמנט הארוך, התגברה ההתנגדות למשטרו של צ'ארלס הראשון והתרבו הקריאות נגד התומכים בשלטון אבסולוטי. הובס, שחש באי-היציבות הגוברת וחשש לחייו, בחר בשנת 1640 לצאת לגלות מרצון בפריז, ממנה שב רק כעבור 11 שנים.
בשנת 1642 פרסם הובס גרסה מורחבת של "יסודות החוק" בלטינית. גרסה זו היא שפורסמה בשנת 1647 במסה "על האזרח" (De Cive). בספר זה פיתח הובס את תפיסתו על טבע האדם ואת מושג החירות הטבעית אל מול חירויות האזרח. בין השאר, סיפק הובס בספר את פרשנותו לאמרה "אדם לאדם זאב", ביאר את תפיסתו לגבי מצב המלחמה המתמדת שמאפיין את חיי האדם במצב הטבע, והסביר את תפיסתו התאולוגית. הספר זכה להצלחה ופורסם במספר מהדורות. כמו כן התפרסמו ביקורותיו על דקארט, ומסות מדעיות שבהן השקיע את מרבית מרצו. בתקופה זו החל הובס לעבוד גם על מסה נרחבת העוסקת בלוגיקה, בפיזיקה ובמטאפיזיקה, שהתפרסמה לבסוף בשנת 1655 בשם De corpore ("על הגוף"). בשנת 1645 כתב הובס מסה על אופטיקה שהתפרסמה בשנת 1658 כחלק מהספר De homine ("על האדם").
ממוזער|המצבה על קברו של תומאס הובס בכנסייה הבפטיסטית סנט ג'ון, במחוז דרבישייר
מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה פרצה בשנת 1642 כשהובס היה בפריז. עם זאת, המשיך המצב באנגליה להשפיע הן על עמדותיו הפוליטיות והן על מצבו האישי. בשנת 1646 התמנה הובס לחונכו של הנסיך צ'ארלס מוויילס, בנו של המלך צ'ארלס הראשון ומי שעתיד להיות המלך צ'ארלס השני.
קיים ויכוח בספרות על אודות הזמן המדויק בו החל הובס לעבוד על יצירתו הפוליטית המפורסמת ביותר, "לווייתן". ככל הנראה, תחילה שמר הובס בסוד את דבר כתיבתו של הספר, שעשוי היה לחולל סערה פוליטית בשל העמדות הפוליטיות והתאולוגיות שהוצגו בו. אולם קיימת תכתובת לגבי הספר משנת 1650, וככל הנראה החל לעבוד עליו בשנת 1649. ב-1651, בעודו בפריז, הגיש הובס לצ'ארלס השני עותק של הספר והגישו לפרסום. העמדות התאולוגיות של הובס עוררו סערה בחצרו של המלך הגולה. בעקבות כך, נס הובס חזרה לאנגליה בדצמבר 1651.
באנגליה חזר הובס לעבוד בביתו של הרוזן קוונדיש. צ'ארלס השני חזר לאנגליה במאי 1660, וב-1661 הוכתר למלך אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. על אף חששותיו של הובס, קיבל אותו תלמידו לשעבר לחצר המלכות ונתן לו פנסיה שנתית נדיבה של 100 פאונד.
הספר "לווייתן" התפרסם במהירות רבה יחסית וזכה לביקורות רבות בחייו של הובס, רובן שליליות. חולשתו של הובס בחקר המתמטיקה והגאומטריה (בין השאר, הובס התעקש שהוא מצא פתרון לבעיה של ריבוע העיגול על אף שפתרונו הופרך מכול וכול) אפשרה ליריביו באוניברסיטאות לתקוף אותו בקלות יחסית. הובס פרסם תגובות רבות לביקורת שהופנתה כלפיו. מהכיוון המוסרי והדתי, הואשם הובס בכך שתפיסתו מובילה לאתאיזם ולהכחשה של כללי המוסר. למשל, ב-1666 עבר בבית הנבחרים הבריטי חוק נגד אתאיזם וחילוניות; בהמשך אותה שנה פורסם כי הוועדה המפקחת על קיום החוק "תהיה מוסמכת לקבל מידע הנוגע לספרים הנוטים לאתאיזם, חילול קודש וגסות... בפרט... ספרו של מר הובס הקרוי לוויתן". רבים מכתביו בשנות השישים והשבעים הוקדשו להגנה מפני ההאשמות באתאיזם ובעידוד חוסר-מוסריות. על אף ביקורות אלה, היו להובס גם תומכים באנגליה ובעיקר בצרפת, שם הוא התקבל כאחד מהפילוסופים הגדולים של התקופה.
בשנים שלאחר חזרתו לאנגליה השלים הובס את כתיבתם של De corpore ,De homine והגרסה הלטינית של לווייתן שפורסמה בשנת 1668. כמו כן, חיבר את "בהמות" (Behemoth), גרסתו להיסטוריה של מלחמות האזרחים באנגליה אשר פורסמה רק בשנת 1682, לאחר מותו. כמו כן, כתב את "דו-שיח בין פילוסוף לבין תלמיד של החוק באנגליה" (Dialogues between a Philosopher and a Student of the Common Laws in England) כתגובה למשנתו של פרנסיס בייקון, ופרסם תרגומים לאנגלית של ה"איליאדה" וה"אודיסיאה".
הובס סבל בשנת 1679 מהפרעה בשלפוחית השתן, ולאחר מכן משבץ, שממנו מת באותה שנה בגיל 91.
גישה מכניסטית לחקר התנועה, האדם, והפוליטיקה
הובס פיתח את גישתו מתוך ביקורת של הגישה הסכולסטית. הוא סבר שכל דבר הקיים בעולם הוא גוף חומרי והוא תוצאה של תנועה פיזית של גופים.
הרעיון לפיו הבנה של תנועה היא השער לפילוסופיה של הטבע לא היה רעיון חדש בתקופתו של הובס, וכבר אריסטו טען כי הטבע כולו מוגדר על ידי עיקרון של תנועה. אולם הובס שילב בגישתו מספר אלמנטים שנוגדים את הגישה האריסטוטלית. ראשית, אריסטו חשב על תנועה, לא במונחים של מקום בלבד, אלא במונחים של שינוי - כל שינוי, כמו שינוי ממצב של קור למצב של חום, הוא סוג של תנועה. שנית, אריסטו חשב שמקור התנועה הוא בפוטנציאל שקיים בדבר עצמו. דברים נעים כיוון שהם שואפים לממש את הפוטנציאל הזה ולהגיע לשלמות; כאשר הדבר מממש את הפוטנציאל והתכלית שלו, נפסקת תנועתו ללא צורך בהתערבות של גורם כלשהו. מכאן, שהגישה הזו היא גם טלאולוגית בבסיסה.
עקרונות אלה הפכו להנחות בסיסיות של הגישה הסכולסטית, זאת על אף שהן הובילו לבעיות מוכרות - כמו הבעיה של מתן הסבר לאופן נפילתם ותאוצתם של גופים - שהיו מקור לוויכוחים רבים. בתקופתו של הובס חולל גלילאו גליליי מהפכה בהבנת טיבה של התנועה. ראשית, גלילאו הציע את העיקרון שלפיו גוף הנע בקו ישר ימשיך את תנועתו באותו כיוון כל עוד אין כוח שמפריע לו; שנית, גלילאו הראה שהבנה בגאומטריה יכולה לשמש להבנה של תנועה. שתי התובנות האלה הפכו מרכזיות לחשיבה של הובס לגבי תנועה. ג'ון אוברי, שהיה חברו של הובס וכתב את הביוגרפיה הראשונה שלו, "חייו של מר תומאס הובס ממלמסברי", טען שהובס פגש את גלילאו באופן אישי בעת שביקר בפירנצה בשנת 1636, אך הובס עצמו לא מזכיר פגישה כזו בכתיבתו האוטוביוגרפית.
בנוסף לגילוי זה של גלילאו, התפתחויות אחרות בהבנה של תנועה הובילו לספקנות כלפי גישות אריסטוטליות. כך למשל התחוללו התפתחויות בתחום האסטרונומיה ובהבנה של גוף האדם ומחזור הדם. בהקדשה לספרו De Corpore, מציין הובס את ההתפתחויות המדעיות שנראו לו החשובות ביותר עד זמנו: הגאומטריה האוקלידית שמקורה ביוון העתיקה, האסטרונומיה המודרנית שתחילתה בתגליתו של ניקולאוס קופרניקוס, גילוייו של גלילאו גליליי שפתחו אופקים חדשים לידע המבוסס על הבנת טבעה של התנועה, והגילויים של ויליאם הארווי - שהיה גם חבר טוב של הובס - שפתחו צוהר להבנת התנועות בתוך גוף האדם. גילויים אלו, הובס טוען, הם אלו שאפשרו את התפתחותה של הפילוסופיה של הטבע המבוססת על ידע אמיתי, ובמיוחד הוא מציין את ההתקדמות המדעית שחוללו יוהאן קפלר, פייר גסנדי, ומרן מרסן.
הובס הסתמך על התפתחויות אלה כאשר פיתח גישה אשר מתמקדת בתנועה של גופים ואשר שוללת את עיקרי הגישה האריסטוטלית. ראשית, הובס שלל את הרעיון שהמושג תנועה מתייחס באופן כללי לשינויים בין מצבים, והוא ראה את המושג כמתאר שינוי במקום של גופים בלבד. כל דבר שקיים בעולם הוא גוף, וכל שינוי שקורה בעולם הוא תוצאה של תנועה של גופים ממקום למקום:
"העולם (... כוונתי ל'יקום', דהיינו לכלל המסה של הדברים שישנם) הוא גופי, רוצה לומר גוף; ויש לו ממדים של גודל - לאמור אורך, רוחב ועומק. גם כל חלק גוף, אף הוא גוף, ויש לו ממדים דומים, ולפיכך כל חלק מהיקום הוא גוף; ומה שאיננו גוף אינו חלק מן היקום. ומשום שהיקום הוא הכול, הרי מה שאינו חלק ממנו הוא 'לא כלום', ולפיכך ב'שום מקום'".
בהתאם לזאת, גם עולם המחשבה והרגש מתואר כחומרי ונובע מתנועה של גופים. היות שכך, הובס שלל גישות המניחות דואליות בין הנפש והגוף, וסבר שכל תורה מדעית יכולה להתחיל במחקר הסוגים השונים של התנועה.
בנוסף, הובס שלל לחלוטין את הרעיון שקיים פוטנציאל בגופים עצמם, ובעקבות זאת גם שלל את התפיסה הטלאולוגית שלפיה הדברים נעים לעבר תכליות קבועות שקיימות בהם. כל תנועה היא תולדה של תנועות אחרות, וכאשר מדברים על "גורמים", מדברים בעצם על תנועות. נקודה זו קשורה בתפיסה של הובס שלפיה לגופים אין סוכנות, או רצון עצמאי שנובע מתוך עצמם. כל תנועה או שינוי בתנועה היא תוצאה של "גורם" חיצוני, כלומר תנועה של גוף אחר. באופן זה העולם כולו יכול להיות מתואר כשרשרת של תנועות שמתקיימות לעד ברצף של גורמים ותולדות. אם כן, בניגוד לגישה האריסטוטלית, ובהתאמה להצעתו של גלילאו, הובס סבר שללא התערבות של תנועות אחרות, כל תנועה קיימת תימשך לעד. עוד בהתאם לגישתו של גלילאו, הובס שאף להבנה של תנועה המתבססת על הבנה של הגאומטריה.
בהקדמה לספרו De Cive, כתב הובס כי בהתאם לגישה זו כוונתו הייתה לכתוב שלושה ספרים העוסקים כל אחד בסוג אחר של תנועה. הראשון, בחלוקה של תנועות לסוגים שונים, השני, בתנועות הפנימיות של האדם ובלימוד סודות הלב של האדם, והשלישי, בלימוד התנועות של גופים פוליטיים. על פי עדותו של הובס עצמו, האירועים הפוליטיים באנגליה שיבשו את התוכנית הזו והובס השלים את חיבוריו הפוליטיים החשובים ביותר (לווייתן ו-De Cive) לפני שהשלים את מחקריו הקודמים (De Corpore ו-De Homine).
כיוון שכל מה שקיים בעולם הוא תוצאה של תנועה, העולם כולו, כולל עולמו הפנימי של האדם, ניתן לתיאור במונחים של גורם ותולדה. התפיסה החושית של האדם היא תנועה הנוצרת כתוצאה של מפגש בין תנועה של גופים, איברי החישה של האדם, והתנועות הפנימיות בתוך גוף האדם. בִּדְיוֹן וזיכרון הם תחושות (ועל כן תנועה) בגופנו הנמצאות בדעיכה, וכתוצאה מכך הן מיטשטשות ככל שעובר הזמן. מחשבות הן תנועות מסוג זה העוקבות זו אחר זו, אם באופן מקרי ובלתי-מודרך, ואם באופן יותר מסודר ויציב, כאשר הן מוסדרות על ידי תשוקה לגילוי הסיבות והאמצעים שיגרמו לתוצאה מסוימת (כגון סיפוק של רעב).
הובס ראה את הגאומטריה – "המדע היחיד שהואיל האל להנחיל לאנושות עד כה" – כמודל לכל מדע החותר לגילוי האמת. היות שכך, הוא הקנה חשיבות מיוחדת להסכמות מילוליות. תכליתה של האמת, על פי הובס, הוא "סידורם הנכון של השמות במשפטי החיווי שלנו". באמצעות השפה האדם מקנה שמות לדברים ולתוצאות של מחשבות. השפה מאפשרת גם את יצירתן של הגדרות - אקסיומות - המהוות הסכמות לגבי הוראתן של המילים ולגבי עקרונות המקובלים על כולם ואינם זקוקים להוכחה. מדע מתאפשר רק כאשר קיימת קהילה מדעית המסכימה על הגדרות אלה, מהן יכולים בני האדם להתחיל לחשב את חישוביהם, כפי שחוקרי הגאומטריה עושים בהתייחס לצורות.
עבור הובס השפה אינה מאפשרת רק את קיומו של המדע ואת החתירה לאמת, אלא גם את כל המבנים החברתיים ההכרחיים לשם יצירת שלום. ללא דיבור, הובס טוען, "לא היו מתקיימים בין בני האדם לא מדינה ולא חברה, לא חוזה ולא שלום, ממש כשם שאין קיום להללו בקרב אריות, דובים וזאבים". ללא שפה גם מוסר לא היה יכול להתקיים. אולם השפה היא גם זו שמאפשרת לבני האדם לטעות, להסית, לרמות, ולפתח רגשות ותשוקות כגון קנאה, שנאה, רדיפת כבוד, בלבול וכו'.
ההצלחה של הובס בניסיונו לפתח פילוסופיה מכנית מטריאלית של האדם, הייתה תלויה ביכולתו לתאר את הפסיכולוגיה האנושית במונחים פיזיים. ב"האלמנטים של החוק" ובפרק 6 ב"לווייתן", הובס מספק מעין מילון מונחים עם הגדרות של תשוקות כגון אהבה ושנאה, אדישות, הנאה וכאב, תקווה וייאוש. הובס מגדיר תשוקות אלה כתנועות פנימיות ("מאמץ") המוכוונות לעבר דבר המעורר אותן. תנועות אלה מכונות תאווה (Appetite) כאשר הן מוכוונות לעבר הדבר, ודחייה (Aversion) כאשר הן מכוונות להתרחקות מהדבר. חלק מהרגשות הם צירופים של תאווה או דחייה וסברה או מחשבה כלשהי. כך למשל, "פחד", שהוא רגש התופס מקום מרכזי בכתיבתו של הובס, הוא "דחייה, בצירוף סברה בדבר נזק מהמושא".
הובס ניסה ליצור את הרושם של קשר הדוק בין תפיסתו את מדע הטבע לבין תפיסתו הפוליטית, אולם אין הסכמה בין חוקרים בני זמננו לגבי מידת קשר זה וטיבו. ההנחה כי שני התחומים קשורים בעבותות זה לזה הביאה חוקרים רבים לטענה כי הובס הוא ממייסדיו של מדע המדינה המודרני, ואף נציג מוקדם של הפוזיטיביזם החברתי, גישה שהתפתחה מאוחר יותר במדע המדינה ובסוציולוגיה. אולם רבים החוקרים כיום שטוענים לקשר חלש יותר בין שני סוגי המדע אשר שונים במושא המחקר שלהם, ודומים במתודה שלהם. גם אם הקשר בין שני המדעים הוא חלש, אין ספק שתפיסתו המדעית של הובס השפיעה על האופן בו הבין מושגים מתחום הפוליטיקה והמוסר. כך למשל, הובס טען כי המושג "רצון חופשי" הוא אבסורד, כיוון שמלבד אלוהים אין בעולם דבר שאינו תולדה סיבתית של גורם פיזי אחר.
תאוריה פוליטית
התאוריה הפוליטית של הובס מוצגת בעיקר בספרים "האלמנטים של החוק", "לווייתן" ו"על האזרח" (De cive). על אף שכיום לווייתן הוא ספרו הידוע ביותר, בימי חייו של הובס ולאחר מכן במאות ה-18 וה-19, ספרו De cive, שנכתב בלטינית ותורגם לצרפתית, היה זמין יותר ומשפיע יותר באירופה. קיימת כיום מחלוקת בין פרשנים שונים לגבי הייחודיות של לווייתן, מבחינת החשיבות והתוכן של היצירה, ביחס לשאר העבודות של הובס.
הובס טען בספריו הפוליטיים בזכות שלטון אבסולוטי בידי ריבון (אדם אחד או אספה ריבונית) שאינו כפוף לחוק ואשר מחזיק בסמכות לשלוט בכל תחומי החיים, כולל תחום הדת והפרשנות לעקרונות המוסר. בבסיס הטיעון של הובס עומד הניגוד בין המצב המדיני לבין מצב הטבע – מצב בו לא קיים שלטון מדיני. הובס טוען כי מצב הטבע הוא מצב אומלל של מלחמת הכול בכול. בהינתן שזהו המצב ללא שלטון מדיני, בני אדם תבוניים צריכים לכרות ביניהם ברית לכינון מדינה ובראשה ריבון.
תפיסת החירות של הובס
הובס מגדיר "חירות" כהיעדר גורמים חיצוניים אשר עשויים לעכב או ליטול מהאדם חלק מכוחו לעשות כחפצו על פי שיפוטו ותבונתו. הגדרתו של הובס נחשבת לדוגמה פרדיגמאטית לחירות שלילית, כיוון שההגדרה של אדם כחופשי במצב מסוים אינה תלויה במימוש (חיובי) של פוטנציאל מוסרי או חברתי כלשהו, אלא אך ורק בהיעדר (שלילה) גורמים חיצוניים העשויים לעכב אותו מלפעול על פי רצונו.
על פי הובס, "רצון" הוא המאווה (Appetite) האחרון או הדחייה (Aversion) האחרונה בתהליך שיקול דעת (Deliberation), שהוא חישוב של סך כל התשוקות, הדחיות, התקוות והפחדים בהקשר לדבר מסוים. הבנה זו של הרצון שוללת את הגישה הסכולסטית לפיה רצון הוא איווי מושכל או רציונלי. בהתאם להגדרה זו הובס שולל את המונח "רצון חופשי" כביטוי ריק מתוכן. כל רצון הוא תולדה סיבתית של גורמים אחרים, ומלבד אלוהים אין דבר בעולם שאינו תוצאה של גורמים אחרים.
על פי הובס פעולות שנעשות מתוך פחד או מתוך הכרח אינן מעידות על היעדר חירות. כיוון שכל בחירה בפעולה מסוימת היא תוצאה של שרשרת גורמים המביאים לבחירה מסוימת, כל פעולה היא למעשה ביטוי הכרחיות. אדם הפועל מתוך פחד, כגון אדם שבוחר להשליך מטען מספינה מחשש שיטבע, בוחר באופן חופשי לעשות זאת והיה יכול גם לבחור אחרת ולשאת בתוצאות. באותו האופן, אף פעולה שאדם בוחר לעשותה מתוך פחד או איום אינה ביטוי של היעדר חופש.
היעדר כוח או יכולת לעשות פעולה אינם מעידים על היעדר חופש, כיוון שהם אינם מהווים מגבלה חיצונית על כוחו של האדם. כך למשל, אדם חולה המרותק למיטתו אינו יכול ללכת, אך הוא חופשי ללכת אם כוחו היה מאפשר זאת ולכן אין מגבלה על חירותו. בניגוד לכך אדם הכלוא בבית כלא אינו אדם חופשי כיוון שכוחו מאפשר לו לנוע אם ירצה בכך, אך מגבלה חיצונית מונעת ממנו מלממש את רצונו.
הגדרה זו של החירות משמשת את הובס כדי להראות מדוע הבחירה לכונן ברית, בחירה שמונעת מתוך פחד, אינה סותרת את עובדת היותה בחירה חופשית.
הובס מבחין בין החירות של הנתין במצב המדיני לבין חירות האדם במצב הטבע. במצב הטבע לאדם יש חירות לעשות כל דבר שכוחו מאפשר לו. במצב המדיני, בו הריבון משמש מעצור אפקטיבי בפני פעולות מסוימות, הנתינים חופשיים לעשות רק מה שהריבון מאפשר במסגרת החוק.
מצב הטבע ומשפט הטבע
מצב הטבע הוא מצב בו לא קיימת מדינה (Commonwealth) ולא קיים ריבון אפקטיבי. כיוון שבמצב זה אין חוקי מדינה, בני האדם יכולים להישמע רק לחוקי הטבע שהם צווים שמגלה התבונה למי שיכול ומשכיל להשתמש בה. אולם, בהיעדר ריבון המחזיק בכוח כופה ובסמכות שיפוטית, חוק הטבע אינו יעיל בשמירה על השקט והשלום הרצויים בחברה, ובני האדם נמצאים במלחמה מתמדת.
מצב הטבע
ממוזער|כריכת הספר De Cive (האזרח) של הובס. בחלק התחתון של האיור מוצג ניגוד בין חופש (Libertas) לבין אימפריה (Imperium). באופן אירוני האישה שמייצגת את האימפריה דומה לייצוג המקובל של אלת החופש הרומית - היא מסודרת ואצילית - ואילו החופש מיוצג על ידי לוחמת בעלת חזות אינדיאנית, היא כפופה ומייצגת חוסר תרבות. מאחורי הנשים מוצגות סצנות מנוגדות - האימפריה היא מסודרת ויש בה מקום למלאכה ותעשייה; החופש של מצב הטבע הוא מצב של מלחמה ונראה כי אנשים צדים בו בני אדם אחרים באמצעות חץ וקשת.
ההבדלים הפיזיים בין בני האדם אינם משמעותיים מספיק ולכן, על פי הובס, בני האדם במצב הטבע הם יחסית שווים זה לזה. כיוון שכך, כל בן אדם במצב הטבע מקווה ומצפה להיות מסוגל להילחם בכל אחד אחר על כל תכלית ששניהם מעוניינים בה, אך רק אדם אחד יכול ליהנות ממנה. טיעון זה חשוב להגדרתו של הובס את מצב הטבע כמצב של מלחמת כל בכל, ועל כן נהוג לתאר את מצב הטבע של הובס כמצב של מחסור במשאבים, אולם הובס לא מציין מחסור כתנאי לקיומה של מלחמה. תחת זאת, הובס מדגיש את חשיבותה של גאוות השווא – אנשים נוטים להפריז בהערכת כוחם וזאת עלולה להוביל אותם למאבקים שאין הם מסוגלים לצפות את תוצאותיהם.
מהשוויון במצב הטבע נגזר כי מצב זה מתאפיין במלחמה של כל אחד בכל אחד. מלחמה זו מונעת גם משלושה מניעים המאפיינים את האדם: תחרות, שגורמת לבני האדם לפגוע באחרים על מנת להשיג רווחים; חוסר אמון המוביל את בני האדם לפגוע באחרים למען ביטחונם; ותאוות תהילה (גיאיון) המניעה את בני האדם לפגוע באחרים על מנת להשיג מוניטין.
במצב מלחמת הכל בכל בני האדם לא מסוגלים לעסוק בשום פעילות הדורשת שיתוף פעולה ואמון הדדי. מכאן הובס גוזר את קביעתו המפורסמת כי חייו של האדם במצב הטבע הם "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים, וקצרים".
על אף שמצב הטבע בתורתו של הובס משמש כמכשיר אנליטי ורטורי ולא כתיאור של מצב היסטורי, הובס מספק שתי דוגמאות לקיומו של מצב הטבע. הדוגמה הראשונה היא מצבם של הילידים באמריקה. הדוגמה השנייה היא המלחמה המתקיימת כל הזמן בין מדינות הנמצאות זו ביחס לזו במצב הטבע.
במצב הטבע אין חוק מדינה ולכן שום דבר לא יכול להיחשב לבלתי-צודק. על פי הובס "במקום שאין כוח כללי אין חוק, ובמקום שאין חוק אין אי-צדק" . כמו כן, אין במצב הטבע מוסד מוסדר של קניין ועל כן אין הבחנה ברורה בין מושגי קניין כמו "שלי" ו"שלך". ניתן לפרש את חוסר ההסכמה לגבי מושגים של מוסר וסדר כתוצאה של היעדר כוח ריבוני שבסמכותו להכריע לגבי מושגים אלה; לחלופין, ניתן לראות את היעדר השלטון הריבוני כתוצאה של התפרקות חברתית והיעדר הסכמה לגבי מושגים.
משפט הטבע
בין המאה ה-12 לסוף המאה ה-18 מרבית התורות המוסריות בעולם המערבי נשענו על דוקטרינות של משפט הטבע (בלטינית, jus naturale). דוקטרינות אלה קבעו שקיים חוק קבוע ובלתי משתנה הנגזר, על פי גישות שונות, מהתבונה, מתכתיבי האל, או משניהם. דוקטרינות של משפט הטבע שימשו כבסיס להצדקה מוסרית של תפיסות מדיניות, של החוק, ושל יחסים בינלאומיים. בתקופתו של הובס, הגישות המשפיעות ביותר בתחום משפט הטבע היו זו של תומאס אקווינס, שהשפיעה על הסכולסטיקה באוניברסיטאות באנגליה, זו של הוגו גרוטיוס, וזו של פרנסיסקו סוארז. הובס היה חייב לספק הצדקה לתורתו על בסיס משפט הטבע, ראשית, כיוון שהוא רצה להוכיח שתפיסתו היא מוסרית ובתקופתו לא ניתן היה לעשות זאת מבלי להתייחס למשפט הטבע, ושנית, כיוון שההתנגדות למשטר באנגליה והוויכוחים על טיבו התייחסו למשפט הטבע כבסיס לדיון ולתוכחה.
במהלך ההתפתחות של מסורת משפט הטבע המילה יוס (jus) בביטוי jus naturale הפכה לדו-משמעית וסימנה הן את הביטוי "חוק טבע" (במקור lex naturalis) והן את הביטוי "זכות טבעית". בלווייתן, ב-De cive ובמקומות אחרים הובס מבקר את הבלבול בין שני המושגים. על פי הובס, הביטוי זכות טבעית מתייחס לחירות של הפרט לעשות דבר מה או להימנע מעשייה, ואילו הביטוי חוק טבע כובל ומחייב עשייה, כך שהמושג חוק והמושג זכות הם שונים באותו האופן שבו המושגים חירות וחובה שונים זה מזה וסותרים זה את זה. בהתאם לגישה זו, הובס מגדיר בפרקים 14 ו-15 בלווייתן זכות טבעית אחת שעניינה חירות האדם במצב הטבע ומפרט לגבי 19 חוקי טבע.
הזכות הטבעית של האדם במצב הטבע היא החירות לעשות כל שביכולתו על מנת לשמר את חייו, ובהסקה לעשות כל דבר שעל פי שיפוטו ותבונתו ישמש כאמצעי הטוב ביותר לשימור חייו. כיוון שבמצב הטבע יש מלחמת כל בכל, הזכות הטבעית במצב הטבע היא זכות לכל דבר שהוא, כולל לגופם של אחרים.
עבור הובס, חוקי הטבע הם צווים או כללים שהאדם מגלה באמצעות תבונתו, והם קובעים מה על האדם לעשות על מנת לשמר את חייו ומה אין לעשות כדי לא לסכן את חייו. מבין 19 חוקי הטבע שהובס מפרט הוא מכנה את הראשון חוק יסודי. שני החוקים הראשונים מניחים את היסודות לתפיסתו של הובס לגבי האמנה החברתית.
חוק הטבע היסודי הראשון נגזר ממצב המלחמה בטבע, והוא קובע שעל כל אדם לשאוף להשיג שלום ככל שיש לו תקווה להשיגו; וכשאין לו תקווה להשיגו, כל אדם רשאי לעשות שימוש בכל אמצעי לצורך המלחמה.
חוק הטבע השני נגזר מהחוק הראשון וקובע כי יהיה האדם נכון, בעת שגם האחרים נכונים, להניח את זכותו הטבעית לכל דבר, בהתאם למה שהוא חושב לנחוץ לצורך השלום ולצורך ההגנה העצמית, כשם שגם האחרים מניחים זכות זו, ולהסתפק באותה מידת החירות שהוא נכון להותיר בידם של האחרים כנגדו.
17 החוקים הנוספים נגזרים מהשניים הראשונים ועיקר עניינם הוא קיום חוזים ובריתות – הגדרתו של הובס לצדק – הלכות שבין אדם לחברו, כגון הכרת טובה, נוחות לבריות, נכונות למחול, והתנגדות לגאווה, עזות מצח, ושחצנות. בנוסף חוקי הטבע כוללים הנחיות לגבי עדות ומשפט. הובס טוען כי חכמים צמצמו את חוקי הטבע לכלל אחד – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – וזאת כדי שחוקי הטבע ייראו סבירים גם לבני האדם בעלי התפיסה העלובה ביותר.
כינון המדינה והריבון
חוקי הטבע הראשונים הם שמניחים את היסודות לכינונה של ברית (Covenant), במסגרתה מסכימים כל הפרטים להניח את זכותם הטבעית, לכונן את המדינה או הקהיליה (Commonwealth), ולהעמיד בראשה ריבון.
הברית
המילה ברית היא התרגום העברי למילה האנגלית Covenant, שלה קונוטציות תאולוגיות בתקופה שבה הובס פעל. הובס מבחין בין "ברית" לבין "חוזה" או "אמנה" (Contract).
הובס מדגיש שמשפט הטבע בפני עצמו אינו מאפשר את הביטחון הדרוש לשלום, וזאת כיוון ש"בריתות ללא החרב אינן אלא מילים, וחסרות הן כל חוזק [מכדי] לתת ביטחון לאדם בכלל". כמו כן, הביטחון הדרוש אינו יכול להיווצר מהתקבצותן של משפחות, או מהתקבצותם של אנשים רבים מבלי שהוכרז על שופט מוסכם. הובס סותר את עמדתו של אריסטו לפיה האדם, כמו יצורים חברתיים אחרים כגון הדבורים או הנמלים, הוא יצור פוליטי מטבעו.
הדרך היחידה שבה ניתן להשיג שלום וביטחון על פי הובס היא באמצעות ברית שבמסגרתה כאילו היה אומר כל אדם לכל אדם:
"אני מוותר על זכותי למשול בעצמי, ונותן סמכות לאדם הזה, או לאספת אנשים זו, בתנאי זה שגם אתה תוותר להם על זכותך, ותסמיך את פעולותיהם בדרך דומה".
על פי הובס, הברית שמתוכה מתכוננת המדינה היא ברית בין כל הפרטים, אך הריבון אינו שותף לה ואינו צד לה. בעוד שהפרטים מוסרים את זכותם הטבעית לחירות, הריבון אינו מוותר על זכות זו, והוא נשאר בעל חירות אבסולוטית.
ב"האלמנטים של החוק" וב"לווייתן" הובס קובע שמידת החירות המדויקת שעליה האזרחים צריכים לוותר נגזרת מהמטרה של הברית, שהיא ביטחון. יוצא מכך שהפרטים אינם יכולים לוותר על מספר זכויות שאם יוותרו עליהם לא תהיה לברית משמעות: הזכות להגן על חייהם, גופם, והזכות להתגונן מפני כליאה.
על אף חשיבותה של הברית, הובס קובע שהמדינה יכולה להיווצר גם בדרך של כיבוש. ההבדל היחיד בין שני המקרים הוא שבמדינה הנוצרת מתוך הסכמה בין הפרטים במצב הטבע הפרטים מסכימים מתוך פחדם מהאחרים, ובמדינה הנוצרת מתוך כיבוש, הפרטים מסכימים מתוך פחדם מהריבון עצמו.
המדינה
הובס משתמש במילה האנגלית Commonwealth (קהילייה או מדינה) לתיאור הגוף שנוצר כתוצאה מהברית. מתוך הברית בין כל הפרטים נוצרת המדינה והריבון, אותם הוא מדמה לאל בן תמותה וליצור המיתולוגי לווייתן: "זוהי הולדתו של אותו לווייתן אדיר או מוטב (אם נדבר ביתר יראת כבוד) אותו אל בן תמותה אשר לו אנו חבים – [כאשר אנו] תחת האל האלמותי – את שלומנו ואת הגנתנו".
מטרתה המצומצמת של המדינה היא היציאה ממצב המלחמה, השמירה על השלום, וכינונו של כוח מוחשי אשר דרך הטלת הפחד מעונשים יגרום לכל הפרטים לכבד את הבריתות שכרתו ולשמור על חוקי הטבע. במקומות שונים הובס מתאר מטרה רחבה הכוללת גם אלמנטים שונים של רווחה. הגדרתה של המדינה היא:
"איש [Person] אחד, אשר המון גדול, בתוקף הבריתות ההדדיות שבין כל אחד עם האחר, עשו עצמם – כל אחד – היוזם לפעולותיו, לתכלית זו שיוכל להשתמש בעוצמתם ובאמצעיהם שלהם כולם, כפי שימצא למועיל, למען שלומם ולמען הגנתם הכללית".
סוג המדינה נקבע על פי סוג הריבון: מדינה עם ריבון אחד היא ממלכה; מדינה עם אספה ריבונית המורכבת מכולם היא דמוקרטיה; מדינה עם אספה ריבונית שבה רק חלק מהפרטים משתתפים היא אריסטוקרטיה. הובס מונה יתרונות רבים לממלכה, הוא קובע כי הבדלים אלה הם הבדלים של נוחות בלבד.
הריבון
ממוזער|האיור בכריכה של הספר לווייתן - הספר הפוליטי החשוב ביותר של הובס - מתאר את הריבון כמורכב מהמוני האנשים שהסכימו לכונן ביניהם ברית. הריבון מחזיק בידיו הן את החרב - אמצעי האלימות - והן את השרביט, הכוח הכנסייתי. בחלק התחתון של התמונה מוצגים הכלים והאמצעים שבשליטת הריבון: כלי האלימות וההגנה (משמאל) וכלי השכנוע והחינוך הקשורים בכנסייה ובאוניברסיטאות (מימין).
כאמור, הובס מדמה את המדינה לאיש אחד המורכב מכל הפרטים שכרתו ברית לכוננה. הריבון, על פי הגדרתו של הובס הוא איש אחד (גבר או אישה) או אספה של אנשים אשר נושאים את האישיות הזו.
הריבון במדינתו של הובס מחזיק בזכות לכל תפקידי הממשל, כולל הזכות לחוקק חוקים, לאכוף אותם, לשפוט, להעניש, להגדיר זכויות קניין, לכונן מלחמה ושלום אל מול מדינות אחרות, לכונן חוקים של כבוד ואצולה, ולקבוע מי היו שריו. לנתינים אין זכות לשנות את צורת הממשל, אין להם זכות למרוד או להעניש את הריבון, למחות כנגדו או כנגד פעולותיו, וכל פעולה כזו היא אי-צדק. כמו כן, הריבון הוא היחיד המוסמך לשפוט מה דרוש לצורך השמירה על השלום, והוא זה שמחליט אלה דוקטרינות ואלה עמדות הנתינים ילמדו. כל זכויות אלה הן מהותיות לריבון – הריבון לא מוסמך לוותר עליהן והן אינן ניתנות לחלוקה.
על פי הובס, החוקים הם אלה שמגדירים מה צודק ומה אינו צודק, והחוק של הריבון הוא תמיד צודק. מכאן שבסמכות הריבון גם לקבוע את כללי הצדק. עם זאת, הובס מבחין בין חוק צודק (כל חוק הוא צודק) לבין חוק טוב, שהוא חוק הכרחי לביטחון ולרווחה במדינה.
הנתינים במדינה מחויבים, על פי הובס, לציית באופן מלא לריבון ואי-ציות הוא אי-צדק. לכלל זה הובס קובע מספר חריגים. המקרים בהם הנתין לא מחויב לציית הם: (1) כאשר מצווה עליו להרוג את עצמו או לפגוע בעצמו, או כאשר ציות לחוק יביא לתוצאות זהות; (2) כאשר מצווה עליו להרוג אדם אחר; (3) כאשר נגזר עליו עונש מאסר או עינוי; (4) כאשר הוא מצווה להתוודות על פשע שביצע ולא מובטחת לו חנינה; (5) כאשר מצווה עליו להשתתף במלחמה, ובלבד שלא נדרשת ההשתתפות של כולם במלחמה להגנה על קיום המדינה.
דת ותאולוגיה
הובס זכור כיום בעיקר בשל תפיסתו לגבי מצב הטבע, המדינה, והריבונות. אולם, לא ניתן להפריד את תפיסתו המדינית מהבנתו את הדת והתפיסה התאולוגית שהוא מציג. הובס סבר שהפולמוס התאולוגי באוניברסיטאות ובכנסיות הוא גורם מתסיס ומסית אשר מזיק הן למדע והן למדינה, והוא ראה בוויכוח התאולוגי בן-זמנו גורם עיקרי למלחמת האזרחים באנגליה.
הובס עוסק בדת בהרחבה ב"האלמנטים של החוק", ב-De Cive, ובביקורתו על התאולוג הקתולי תומאס וואיט (1643). הספר השלישי – והארוך ביותר – בלווייתן עוסק במדינה הנוצרית ועיקרו הוא פולמוס תאולוגי ודיון על מקומה של הדת והפולחן במדינה; הספר הרביעי על "ממלכת החושך" הוא סאטירה וביקורת על הכנסיות בזמנו, אותן הוא מזהה עם פנאטיות ודמונולוגיה. הובס עוסק בנושאים אלה גם בחיבור "נראטיב היסטורי אודות מינות ועונשה" (An Historical Narrative Concerning Heresie, And the Punishment thereof) ובטקסט Historia Ecclesiastica, שנכתב בלטינית. הובס ידע שהדיון בנושאים אלה הוא המסוכן ביותר עבורו; והעובדה שעיקר הביקורת על לווייתן מייד אחרי פרסומו נגעה לאספקטים התאולוגיים בגישתו מעידה על החשיבות שהקנה לנושאים אלה. גם אלו שביקרו אספקטים אחרים בגישתו של הובס ראו עצמם לעיתים תכופות כפועלים להגנה על הכנסייה והאוניברסיטאות. כך למשל, המתמטיקאי ג'ון ואליס, שלקח על עצמו להפריך את פתרונו של הובס לבעיה של תרבוע העיגול, הסביר כי הובס מתקיף והורס את האוניברסיטאות בטענה שמי שאינו מבין מתמטיקה אינו מבין דת; ובשל כך, הסביר וואליס, דרוש כי מתמטיקאי יראה להובס את טעויותיו.
הובס מדגיש במקומות רבים שלא ניתן לדעת דבר על אלוהים מלבד עובדת קיומו ולכן התאולוגיה נשענת כולה על השאלה מהי הסמכות המחליטה באיזו שפה ובאיזו צורה בני האדם נותנים כבוד לאלוהים. עם זאת, בכתביו שקדמו ללווייתן, הובס נמנע מלטעון שהסמכות התאולוגית העליונה נתונה לריבון בלבד. טענה זו הופיעה לראשונה בלווייתן והפכה את הובס למושא לביקורת באוניברסיטאות ובקרב אנשי הכנסייה.
מקור והגדרת הדת
בפרק 6 בספר הראשון של לווייתן, הובס מגדיר דת כ"פחד מכוח בלתי נראה שהנפש בודה, או מדמיינת מתוך סיפורים המותרים בציבור". אמונה תפלה היא אותו הפחד אשר הנפש בודה מסיפורים שאינם מותרים. יוצא מכך כי בהינתן שהדת עוסקת בדברים שאינם ניתנים לידיעה חושית, ההבדל היחיד בין אמונה דתית לבין אמונה תפלה הוא ההיתר הניתן לאמונה בציבור.
בפרק 12 הובס טען כי מקורה של הדת היא באדם עצמו ומספק הסבר פסיכולוגי לגורמים הטבעיים המביאים להיווצרותה. תכונה ייחודית לאדם היא הסקרנות לגבי הגורמים והסיבות לאירועים שהוא רואה. סקרנות זו והבורות לגבי הגורם האמיתי לאירועים מעוררת באדם הדואג לעתידו פחד וחרדה אשר הכרחי כי יופנה כלפי מושא כלשהו, וכיוון שאין דבר גלוי לחושים שניתן להאשימו, האדם בודה כוח בלתי נראה ובלתי מוחשי אשר הוא המקור לכל הדברים.
שלילה של אמונה פרטית כמקור להתנגדות אזרחית
חלק נרחב מכתיבתו של הובס מוקדש לשלילה של התנגדות המבוססת על פרשנות שונה של כתבי הקודש או על טענות בדבר התגלות האל.
הובס טוען כי מלכות האלוהים (Kingdom of God) – ממלכה שנשלטת ישירות על ידי האל שמשמש בה כריבון – לא קיימת בעולם. ממלכה כזו הייתה קיימת כאשר אלוהים בחר בעברים להיות לו העם הנבחר והם כרתו עמו ברית תחת ההבטחה שהוא ייתן להם את ארץ כנען בתמורה (פרק 35); אולם, הממלכה האלוהית חדלה מלהתקיים כאשר היהודים דחו את מלוכתו הישירה של אלוהים ובחרו להם את שאול להיות מלכם הראשון. ב-De cive הובס מתאר את הממלכה האלוהית של היהודים כממלכה המנוהלת על ידי כהני דת ונראה כי ממלכה זו היא נחותה בהשוואה לממלכה בידי ריבון אנושי. ממלכה אלוהית תתקיים בעתיד רק עם הביאה השנייה של ישו באחרית הימים. התבונה והידיעה החושית הם הכישורים שאלוהים שם בידיהם של בני האדם עד לביאתו השנייה של ישו; ועל כן, על אף שהמדינה הנוצרית תלויה בהתגלות על-חושית ועל-טבעית, אין להתכחש לכישורים אלה.
בהיעדר מלכות האלוהים הריבון האנושי משמש כסגנו או נציגו של האל, ולו הזכות לנהל את הדת והפולחן במדינה. אלמנט זה בתפיסתו של הובס מהווה ביקורת על קבוצות באנגליה ובסקוטלנד שהצדיקו מרי בשם הבריתות (covenants) שכביכול כרתו עם אלוהים. עם זאת, אין לבלבל את תפיסתו של הובס עם הדוקטרינה בדבר זכותם האלוהית של מלכים; בשונה מתפיסה זו, הובס מדגיש שהמדינה והריבון הם יצירה מלאכותית, וסמכותו של הריבון נגזרת מהברית שכוננו הנתינים, לא מאמונה דתית כלשהי.
נושא מרכזי בדיון התאולוגי של הובס הוא כיצד ניתן לדעת שנביא אשר טוען כי אלוהים בירך או דיבר אליו ישירות אינו נביא שקר. הובס קובע שני כללים, אותם הוא מוצא בכתבי הקודש: (1) נביא אמת צריך להוכיח את טענתו באמצעות ניסים; (2) נביא אמת לעולם אינו טוען כנגד הדת הרשמית. באופן זה הובס שולל כל התגלות פרטית (כיוון שאין עוד ניסים בעולם), ובפרט כזו שאינה עולה בקנה אחד עם הדת המותרת על ידי הריבון.
תאולוגיה אלטרנטיבית
על אף התנגדותו של הובס לצמיחתן של כתות נוצריות באנגליה ובסקוטלנד הוא טרח לספק תאולוגיה אלטרנטיבית לזו המקובלת בזמנו.
הובס סבר שמילותיו של אלוהים אינן ניתנות להבנה מלאה על ידי התבונה של בני אנוש. אף על פי כן, אין באלוהים דבר שסותר את התבונה, ולכן כאשר הפרשנות לתוכניותיו ודבריו של האל סותרת את התבונה, מקורה של הבעיה היא באדם המפרש. עם זאת, כאשר האדם מתקשה להבין את דברי האל, אין לסלף את מילותיו בדרך ההתפלפלות הפילוסופית, ויש תמיד לפרש את דבריו מילולית. בהתאם לגישה זו הובס מנסה לגבש תאולוגיה שבסיסה הוא פרשנות מילולית של התנ"ך והברית החדשה והוא שואף ליישבה ככל האפשר עם חוקי התבונה.
הובס מתייחס לכתבי הקודש ככתבים שמתארים את דברי האל, אך נכתבו על ידי בני אדם שונים בתקופות שונות, ומעיר כי אף חלק של הברית הישנה, כולל התורה, לא נכתב על ידי משה או על ידי הנביאים עצמם. קביעות אלה היו רדיקליות בזמנו של הובס והן עוררו זעם רב. עבור הובס, קביעות אלה מעלות את השאלה כיצד ניתן לדעת שכתבים אלה הם אכן בעלי סמכות. הובס טוען כי הבעיה נעוצה בשאלה עצמה, שכן הסמכות נמסרה בדרך התגלות על-טבעית, ואין דרך לדעת מה שהגיע אלינו בדרך זו. במקום שאלה זאת, יש לשאול מהי הסמכות שהופכת כתבים אלה לחוק. הובס קובע כי החוק הדתי קובע את הכללים שכל אדם מחויב בהם בהתנהלותו בחיים, וכיוון שכתבי הקודש מפרטים אלו חוקים הריבון חייב להימנע מלכונן, שאלות לגבי כתבי הקודש הן שאלות לגבי חוק המדינה; וכיוון שהריבון הוא המחוקק היחידי במדינה, הוא זה שקובע מהם כתבי הקודש הקאנונים, ובאנגליה אלה הם הברית הישנה והברית החדשה.
דוגמה בולטת לאופן ההטרודוקסי שבו הובס מפרש את הכתוב היא הפירוש שהוא נותן לביטוי השילוש הקדוש. על פי הובס, ישו, בחייו, היה נציגו של האל היחיד, כפי שמשה וכהני הדת היהודים היו נציגיו לפני כן והשליחים היו נציגיו לאחר מכן. בכל אחד מהמקרים האל המיוצג הוא אותו אל אחד, אך הוא היה מיוצג באופן שונה שתואם את הביטוי "הבן, האב ורוח הקודש". פרשנות זו נותנת למונח השילוש הקדוש משמעות שונה לחלוטין מזו המקובלת בנצרות ואף, בניגוד למקובל, כוללת את משה כחלק מאותו שילוש קדוש.
אסכטולוגיה אלטרנטיבית
מרכז החידוש התאולוגי של הובס הוא בפרקים 38–43 בלווייתן, העוסקים בפירוש ההוראה של כתבי הקודש בדבר חיי נצח, גיהנום, ישועה (salvation), העולם הבא והגאולה (redemption).
הובס מסביר כי הצורך בדיון אסכטולוגי נובע מכך שאנשים תבוניים המאמינים בחיי נצח ובגיהנום יראו בחיי נצח פרס גדול יותר מאשר החיים הנוכחיים, ויפחדו מייסורי הגיהנום יותר מאשר ממוות טבעי או מייסורים בעולם הזה. מצב זה מוביל לכך שנתינים מצדיקים את התנגדותם לחוק המדינה על בסיס פרשנותם הדתית לכתבי הקודש. הובס ביקש לפרש מחדש את האסכטולוגיה הנוצרית באופן שיחזק את נאמנותם לחוקי המדינה ויחליש את המניעים להתנגד לו. בהתאם, הוא פירש את כתבי הקודש באופן שמבטל לחלוטין את החשיבות של הגיהנום. לצד זאת, הוא פירש באופן מינימליסטי את הנדרש לצורך ישועה.
על פי הובס, מעת שהסתיימה מלכות האלוהים ועד כינונה של מלכות אלוהים חדשה עם הביאה השנייה של ישו, בני האדם נמצאים בזמן של "התחדשות" או רגנרציה (regeneration). עם חזרתו של ישו ותחיית המתים, שתחילתה בירושלים, בני האדם שנושעו יחיו בגן עדן עלי אדמות ולא בגן עדן הנמצא ברקיע. תחיית המתים תהיה תחייה של האנשים בגופם, ולא תחייה של נשמות בלתי-חומריות, דוקטרינה שעל פי הובס מקורה בסילוף הנצרות על ידי שילוב רעיונות פגאניים של אפלטון.
לפי הובס בעת שאלוהים אינו מולך ישירות על בני האדם, הם אינם יכולים לדעת שציווי מסוים הוא ציווי של אלוהים, אלא רק להאמין בכך. על כן, לצורך הישועה לא נדרש מבני האדם אמונה בציווי דתי כלשהו. כל שנדרש לצורך ישועה, לפי הובס, מוכל בשתי מידות טובות, והן האמונה בכך שישו הוא המשיח, והציות לחוק המדינה (פרק 43).
תפקיד הכנסייה והגדרתה
הובס מעיר כי בכתבים שונים המונח "כנסייה" מסמן דברים שונים, אולם הוא מתעניין במובן שבו הכנסייה מתפקדת כגוף אחד שבכוחו לצוות ולחוקק חוקים. בפרק 39 הובס מגדיר כנסייה כמכלול של אנשים אשר מאוחדים באישיותו של ריבון אחד ואשר בפקודתו הם מצווים להתאסף וללא פקודתו אין עליהם להתאסף. במדינה, כל אספה שאיננה מותרת על ידי הריבון היא בלתי חוקית ואסורה. נגזר מכך גם שאין בעולם כנסייה אוניברסלית שכל הנוצרים מחויבים לציית לה. תחת זאת בכל מדינה קיימת כנסייה נפרדת המותרת על ידי הריבון המקומי. כמו כן, כל כנסייה הקיימת בעולם היא זמנית (טמפוראלית) ולא רוחנית (ספיריטואלית). הגדרה זו של הובס מהווה ביקורת כלפי היומרה של הכנסייה הקתולית להיות אוניברסלית. כמו כן, היא תואמת את שאיפתו של הובס להעמיד את הריבון האזרחי בראשה של כנסייה מדינתית ממוסדת.
בפרק 42 בלווייתן הובס קובע כי מאז מותו של ישו הכוח הכנסייתי היה בידיהם של השליחים וממשיכיהם שבהם הייתה רוח הקודש והם היו נציגיו של אלוהים עלי אדמות. תפקידם של הנציגים היה להפוך את לבבם של בני האדם, ללמדם ולקרב אותם לאמונה בישו המשיח כך שיהיו מוכנים לגאולה, אולם הם היו יועצים בלבד ולא היה בידם כל כוח כופה, או כוח לחוקק חוקים, או הסמכות לתבוע ציות. מכאן הובס גוזר שהכוח הכנסייתי נועד לשכנוע והוא אינו עומד מנגד לכוח המדינתי. אם הריבון מצווה על נתיניו שלא להאמין שישו הוא המשיח, אין לציווי זה כל משמעות, וזאת כיוון שאין לריבון יכולת לשלוט באמונה הפרטית של הנתינים. אולם, הריבון יכול לצוות שלא לקיים פולחן ציבורי או לדבר בשבחה של אמונה זו ויש לציית לו.
משעה שהריבון המיר את דתו לנצרות הוא הופך לראש הכנסייה, ובהתאם הכוח האזרחי והכוח הכנסייתי הם מאוחדים. הובס מודע לכך שסמכותו של הריבון תלויה לא רק בכוח החרב, אלא גם ביכולת לשכנע את הנתינים וללמדם ציות. בהתאם לתפיסה זו הוא סבור שעל הכוח הכנסייתי להיות בידיו של הריבון וזאת לשם השמירה על הביטחון והשלום במדינה.
אודות מינות
המשמעות וההגדרה של מינות (Heresy) הם נושאים חשובים בכתיבה של הובס, זאת במיוחד לאור חששו שהוא עצמו יואשם בעצמו במינות.
בספר Historia Ecclasiastica הובס קובע שמקורה של המינות בנצרות היא בסטייה של הנוצרים המוקדמים מדרכו של ישו והתפתותם לאמונה בפילוסופיה היוונית.
בפרק 42 בלווייתן הובס קובע כי "מין" הוא מי שבהיותו חבר בכנסייה מלמד בכל זאת עמדה פרטית אחרת שהכנסייה אסרה עליה. הגדרה זו מהווה ביקורת על עמדת הכנסייה הקתולית לפיה "מין" הוא מי שמחזיק בכל עמדה שהכנסייה הקתולית הרומית אסרה עליה, ושל העמדה לפיה כהני דת יכולים לנדות מלכים.
ב"נראטיב ההיסטורי אודות מינות ועונשה" הובס קובע שהמשמעות המקורית של המושג "מינות" לקוחה מהפילוסופיה היוונית ולא מהנצרות. עוד הוא טוען שהמבחן להבדלה בין אמונה לבין מינות הוא לא בבדיקת המצפון או העמדות הפרטיות שהאדם שומר לעצמו – דברים שהם בכל מקרה מעבר ליכולת השליטה של הריבון – אלא בבחינת ההתנהגות והמילים שאדם אומר בפומבי. בכך הובס יצר גם הבחנה בין חופש המצפון (שנשמר במדינה) לבין חופש הביטוי והפעולה (שאין להם מקום במדינה).
בהמות: היסטוריוגרפיה של מלחמת האזרחים האנגלית
בין השנים 1662–1668 הובס עסק, בין השאר, בכתיבה אודות מלחמת האזרחים האנגלית ולקחיה. הובס איגד את עמדותיו לגבי המלחמה בספר "בהמות" (שם מלא: Behemoth: the history of the causes of the civil wars of England, and of the counsels and artifices by which they were carried on from the year 1640 to the year 1660) אותו הוא הציג למלך צ'ארלס השני בתקוה לפרסמו. על אף שהספר היה ביקורתי מאוד כלפי מתנגדי המלוכה בזמן המלחמה, הוא טען גם לטעויות של בורות ושיפוט מוטעה, מצד המלך צ'ארלס הראשון וסביבתו. ייתכן שביקורת זו היא ששכנעה את בנו, צ'ארלס השני, לאסור על פרסום הספר, אולם הנימוקים לאיסור מעולם לא פורסמו ברבים. למרות זאת, ארבע מהדורות פיראטיות של הספר פורסמו בדצמבר 1679, לאחר מותו של הובס, ובניגוד לרצונו.
מקור שמו של הספר הוא מהמילה העברית "בהמות". היצור המיתולוגי בהמות מוזכר בתנ"ך כיצור הגדול ביותר על פני האדמה. בספר איוב פרק מ' בהמות מוזכר לצד היצור "לווייתן".
הספר כתוב כדיאלוג בין מורה ותלמיד, שני אזרחים אנונימיים, הנקראים A ו-B. ההבדל המרכזי בין הדמויות הוא גילם. בעוד ש-A, המבוגר, חווה את המהפכה כאדם בוגר, B הצעיר חווה אותה כנער. שתי הדמויות הם אזרחים נאמנים שמתנגדים למרד ותומכים בגישתו של הובס. הדיאלוג בין השניים מחולק לארבעה פרקים הדנים באופן כרונולוגי בשלבים שונים של המהפכה. החלק הראשון דן בנסיבות לפרוץ המלחמה ובחלקה של הכנסייה. החלק השני דן בתקופה שבין 1640 – עת כינוסו של הפרלמנט הארוך – לבין 1642 – השנה בה הפרלמנט הכריז על מלחמה. החלק השלישי דן בתקופה עד הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. החלק הרביעי דן בתקופתו של אוליבר קרומוול ובסיום המלחמה.
מעבר לפירוט ההיסטורי של הגורמים למלחמה, החלק הראשון של הספר מחזק את הטענה של הובס בלווייתן, לפיה הכנסייה מהווה סכנה לשלום כאשר היא אינה בשליטת הריבון. הובס ביקורתי במיוחד כלפי הכנסייה הקתולית ושאיפתה להוות סמכות על-מדינתית בענייני דת. בנוסף לקתולים, הובס דן גם באחריותן של קבוצות אחרות בתוך אנגליה, במיוחד אנשי דת פרסביטריאניים, וכתות נוצריות עצמאיות. הובס מאשים גם את האוניברסיטאות באנגליה ומכנה אותן סוס טרויאני הפועל כנגד המלוכה. הערצה של מקורות יוונים וראייתם כסמכות היא סיבה נוספת. כמו כן, הובס מונה גם סיבות סוציולוגיות, כמו התחזקותה של העיר לונדון כמוקד למסחר, העוני שמביא אנשים לחפש עבודה כשכירי חרב, והבורות של העם.
ככלל הסיבות שעליהן הובס מצביע מראות על האחריות של קבוצות דתיות שונות להתדרדרות של הממלכה. עם זאת, הן מראות גם על כשל של הריבון עצמו ויועציו, שלא השכילו למנוע את ההתדרדרות. על פי הדוברים בדיאלוג, יועצי המלך כשלו כיוון שגם הם האמינו המשטר מעורב (mixed monarchy). עוד הוא טוען כי בין יועצי המלך היו גם אנשים שהתנגדו תחילה למלוכה ושינו צד רק כאשר זיהו הזדמנות עם התערערותה של היציבות. הביקורת של הובס על הרעיון של משטר מעורב באה לידי ביטוי גם בחלק השני המתאר את השלב הראשון במלחמה וההכנות לקראתה. התלמיד והמורה מראים יחד כיצד הפרלמנט חרג מגבולות תפקידו ופעל כנגד המלוכה.
בנוסף לבהמות הובס כתב גם את Historia Ecclastica, חיבור שעוסק בהיסטוריה של הכנסייה. החיבור כתוב כמעין פואמה ארוכה בלטינית. הוא פורסם בלטינית ב-1688, לאחר פטירתו של הובס. ב-1722 פורסמה לראשונה גרסה ערוכה באנגלית.
מורשת וביקורת
כתביו של הובס זכו לתפוצה רחבה יחסית עוד בימי חייו. באנגליה, רוב הביקורת על הובס נגעה לנושאים הקשורים בתאולוגיה, מוסר, ויחסי דת ומדינה. על אף הכחשותיו של הובס הוא הואשם תדיר בכך שגישתו מובילה לאתאיזם ולחורבן היסודות המוסריים. מתנגדיו השתמשו בכינוי הגנאי "הוביזם" כדי לתאר את גישתו. לצד הביקורת התאולוגית על הובס היו שהאשימו אותו כי הפילוסופיה שלו מהווה דווקא הצדקה של מרד בריבון. עם זאת, גישתו של הובס הייתה אהודה יותר בצרפת, ובחוגים מסוימים החשיבו אותו לאחד מגדולי הפילוסופים. החוקר נואל מלקולם כותב כי "השבחים שהובס קיבל מ[אינטלקטואלים ב]צרפת, עמדו בוודאי בניגוד כואב למטח הביקורות העוינות שהובס פגש באנגליה, מה שגרם לו להרגיש יותר ויותר כנביא ללא כבוד במדינתו שלו".
במאה ה-18 ובמאה ה-19 הדיון על תורתו של הובס הלך והתמקד בהדרגה בתפיסתו המדינית האבסולוטית, בתפיסתו לגבי טבע האדם, משפט הטבע, והריבונות.
על אף שהובס לא ראה עצמו חלק ממסורת של פילוסופיית "האמנה החברתית" הוא התקבע בתחום ההיסטוריה של הרעיונות כעמוד תווך במסורת זו, שכוללת את הפילוסופים ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו, עמנואל קאנט, ג'ון רולס ואחרים.
כיום ישנה הסכמה רחבה שתורתו המדינית של הובס היא מהחשובות והמשפיעות בהגות המודרנית המוקדמת. עם זאת, חוקרים ופרשנים אינם תמיד מסכימים בשאלה מהי עיקר תרומתו של הובס. קיים ויכוח בשאלה האם הובס קשור בהתפתחות הליברליזם המודרני. כמו כן, חוקרים אינם מסכימים לגבי המידה בה הובס תמך בסובלנות דתית, וישנה אי הסכמה בנוגע לשאלה באיזו מידה הובס אכן קידם רעיונות אתיאיסטים.
הפסיכולוג הקנדי סטיבן פינקר בספרו המלאכים הטובים של טבענו ביסס חלק נכבד מן התזה שלו לגבי דעיכתה של האלימות בעולם על תאוריית הלווייתן של הובס. פינקר התייחס לטענתו של הובס שבחברות אדם פראיות ואנרכיות האלימות צפויה להיות נפוצה יותר מאשר במדינות שבהן שליטים וממשל משליטים סדר כאל "השערה מדעית ניתנת לבדיקה", וטען שהמדע כיום מסוגל לראשונה לבדוק אותה באמצעות נתונים אמפירים כמותיים שאספו אנתרופולוגים על אורחות חייהם של ציידים-לקטים וחקלאים-ילידים. מסקנתו של פינקר מבדיקה זו הייתה שהמחקר המודרני הצדיק את טענת הובס ב"לווייתן": "כאשר חיו בני אדם ללא כוח מרכזי שיטיל עליהם את חתיתו, הם חיו במצב של מלחמה" וב"פחד תמידי וסכנת מוות אלים". אך פינקר טען שהמחקר גם הפריך טענות אחרות של הובס בלווייתן: בני חברות שבטיות אינם עסוקים באלימות רוב הזמן, הם משתפים פעולה באופן נרחב עם קרוביהם ובני-בריתם, חייהם רחוקים מלהיות "בודדים", והם "קשים, אכזריים ועניים" רק לפרקים.
ביקורות במאה השבע-עשרה
מחלוקת עם הבישוף ברמהול
בשנת 1645 הובס כתב מסה בשם "על החירות וההכרחיות" (Of Libertie and Necessitie). המסה, שכותרתה המשנית היא "מסכת בה כל המחלוקת אודות פרדסטינציה, בחירה, רצון חופשי, חסד, תוכחה וכו' מבוארת ומוכרעת באופן מלא, כתשובה למסכת מעת הבישוף של לונדון-דרי על אותו הנושא", נכתבה כנגד הבישוף האנגליקני ג'ון ברמהול והובילה למחלוקת פומבית וארוכת ימים בין השניים. בשנים 1654–1655 ברמהול פרסם את המסה ואת התכתובת עם הובס ללא אישורו ויחד איתה פרסם את תגובתו "כתב הגנה על החירות האמיתית של פעולות אנושיות מפני הכרחיות קודמת או חיצונית". הובס ענה עם תגובה משלו ב-1656, "שאלות אודות חירות, הכרחיות, וגורל". ב-1658 הבישוף ענה שוב עם תגובה משלו. מעבר לוויכוח התאולוגי, ההתכתבות בין השניים עסקה בשאלה של רצון חופשי. הובס טען שהרצון של בני אדם הוא תמיד תולדה של הכרחיות, ובכך תרם לגישה הדטרמיניסטית; ברמהול ביקש להראות כי פעולות של בני אדם יכולות לנבוע מהרצון עצמו ללא תלות בגורמים אחרים. ברמהול ביקר את הובס גם בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר ציווי הריבון סותר את ציווי האל. על פי ברמהול, כאשר ציווי המלך נוגד את החוק של אלוהים ואת חוק הטבע, יש לציית לאלוהים ולא לריבון.
בנוסף לברמהול, הובס ספג ביקורת גם מתאולוגים אנגליקנים אחרים, כגון תומאס טניסון הארכיבישוף של קאטנברי, והבישוף ויליאם לוסי. הובס כתב באוטוביוגרפיה שלו כי הביקורות עליו מצד אנשי דת אנגליקניים הן עבודות של אנשים גאוותנים ואגואיסטיים וכי הוא עצמו אנגליקני נאמן.
המתקפה של הובס על האוניברסיטאות הפכה לעניין ציבורי בשנת 1653 כאשר הוצע בפרלמנט הקטן לבטל את כלל האוניברסיטאות. בשנת 1654 שני מדענים מאוקספורד, סת' ווארד וג'ון וילקינס, פרסמו כתב הגנה על האוניברסיטאות שכלל מתקפה חריפה על הובס.
מחלוקת עם ג'ון ואליס
במשך כמעט שני עשורים מאז יציאתו לאור של De Corpore הובס ניהל התכתבות עוקצנית עם יריבו, המתמטיקאי ג'ון ואליס. וואליס ביקש להגן על האוניברסיטאות ועל אנשי הכנסייה מפני מתקפתו של הובס על ידי הפרכה והגחכה של רעיונותיו המתמטיים. האנקדוטה המפורסמת ביותר מהתכתבות זו היא ההפרכה של וואליס לפתרון של הובס לבעיה של תרבוע העיגול, בעיה שהוכחה כחסרת פתרון רק בסוף המאה ה-19. אולם, מעבר לאנקדוטה זו, היריבות בין וואליס להובס נגעה בחילוקי דעות מהותיים לגבי מתמטיקה וגאומטריה. הובס, שלפי עדותו עצמו, התאהב בגאומטריה האוקלידית, סלד מהשילוב של אריתמטיקה ואלגברה בפתרונות גאומטריים, ובאופן כללי יותר הוא התנגד לתחום שנקרא כיום גאומטריה אנליטית. הובס לא היה היחיד בתקופתו שהתנגד לגישה זו, שהתפתחה מאוד במהלך חייו, ואשר וואליס היה מתומכיה. בנוסף, הובס התנגד לפיזיקה הניסויית שהתפתחה בהשפעתו של רוברט בויל. הובס כתב כנגד בויל וגישתו במסה בשם Dialogus physicus, sive De natura aeris. וואליס תקף את המסה של הובס בטענה שהובס משתמש ברטוריקה וסמנטיקה כדי לערער על גישות מדעיות. בויל עצמו כתב גם כן תגובה להובס. הביקורת של וואליס ואחרים הצליחו לקעקע את המוניטין של הובס בעיני רבים מבני תקופתו, וייתכן שזו הסיבה שהוא לא התקבל בחייו לחברה המלכותית.
על אף המתקפה על גישתו המדעית של הובס, הוא זכה גם להערכה מבני זמנו. כך למשל, הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ ביקש להתכתב עם הובס, והוא שאל ממנו רעיונות מסוימים.
ביקורת מצדם של תומכי המלוכה
עמדתו הפרו-מלוכנית של הובס הייתה ברורה לכל כאשר פרסם את "האלמנטים של החוק" ואת De Cive. אולם, עמדה זו לא הייתה ברורה לכולם כאשר הובס פרסם את לווייתן, וחלק מהקוראים תומכי המלוכה סברו כי הספר מביע תמיכה בממשל של אוליבר קרומוול, או תמיכה מסויגת מידי במוסד המלוכה. במרכז הביקורת הזו ניצב החלק האחרון של לווייתן "סיקור וסיכום" בו הובס דן בשאלה "באיזו נקודת זמן נתין נעשה מחויב לכובש" וטוען כי ניתן ללמוד את התשובה לשאלה זו ממלחמות האזרחים באנגליה. בנוסף, בפרק 21 הובס טוען כי הנתינים מחויבים לריבון רק כל עוד הריבון מסוגל להגן עליהם. רוברט פופ (Robert Pope) והנרי המונד כתבו ב-1651 כי הובס מבקש באמצעות הספר לכפר על עמדותיו המלוכניות בספרים הקודמים ולמצוא את דרכו חזרה לאנגליה של קרומוול. רוברט פיין כתב באותה השנה שהובס מעדיף כעת את הממשלה הנוכחית, ואילו הרוזן קלארנדון מחה על כך שהובס מבקש מנתיניו לנטוש את מלכם בדיוק כאשר הוא זקוק לעזרתם.
ג'ון לוק
על אף שכיום נהוג להשוות בין גישתו של הובס לבין גישתו של לוק, לוק עצמו המעיט להזכיר את הובס. בפמפלט הפוליטי החשוב ביותר של לוק, "שתי מסכתות על הממשל המדיני", מטרת הביקורת העיקרית היא סר רוברט פילמר, שגישתו שונה מזו של הובס. בנוסף, לוק שמר על עילום שם בכתבים הפוליטיים שלו, ובימי חייו תפוצתם הייתה מעטה, כך שבני זמנו לא ערכו השוואה סיסטמטית בין גישתו לבין זו של הובס. עם זאת, מצב הטבע, טבע האדם, והחוזה החברתי שמציג לוק, כמו גם התמיכה שלו בתנאים מסוימים במרד כנגד הריבון, מהווים אלטרנטיבה בעלת גוונים ליברליים לגישתו של הובס. מסיבה זו התקבעה במרוצת השנים מסורת של השוואה והנגדה בין השניים.
ביקורת והערכה במאה השמונה עשרה
במאה ה-18 עלתה קרנו של הובס כהוגה מדיני והוא זכה הן לביקורת והן להערכה.
ז'אן-ז'אק רוסו
בשיח על המדעים והאומנויות רוסו מזכיר את הובס יחד עם שפינוזה כמי שפיתח הגות מסוכנת ובלתי מוסרית. רוסו מפרט עוד בהקדמה למחזה "נרקיס" שהובס, כמו אחרים, פיתח תורה הסולדת מהמחויבויות של האדם והאזרח ובכך מסכנת את הדורות הבאים. במכתב לוולטר רוסו כותב כי בניגוד לעמדתו של "הסופיסט הובס" כל ממשל אנושי מוגבל מטבעו לחובות אזרחיות, וכאשר האדם משרת את המדינה היטב אין הוא חייב בדין וחשבון לגבי השירות שהוא נותן לאלוהים.
בשיח אודות מקורות אי-השוויון רוסו טוען שכל הוגי מצב הטבע כשלו בכך שנתנו לאדם במצב הטבע מאפיינים של האדם בחברה האזרחית. בניגוד להוגי מצב הטבע לפניו, רוסו ביקש לתאר את חייו של האדם במצב הטבע הראשוני בו אין חברה כלל, ולכן גם אין אינטראקציה משמעותית בין בני האדם. ספציפית לגבי הובס, רוסו כותב נגד סברתו שהאדם הוא לוחמני מטבעו. תחת זאת, רוסו מאמץ את העמדה של שארל מונטסקייה לפיה האדם במצב הטבע הוא כה מפוחד שהוא תמיד נכון לברוח מכל רעש ותנועה שלהם הוא אינו מוכן. רוסו מפרש את הובס כמי שטוען שהאדם הוא מרושע מטבעו וקובע שזו טעות. הטעות נובעת, לפי רוסו, מכך שהובס ייחס לאדם במצב הטבע אהבה עצמית (amour propre) ותשוקות שניתן לפתח רק בחברה בה מתקיים מגע ותלות עם אחרים. הובס לא ראה, רוסו טען, שבדיוק מאחר שהאדם במצב הטבע לא יודע להבחין בין טוב לרע הוא לא יכול להיות רע. בנוסף, רוסו טען, הובס לא הבחין בכך שהאדם במצב הטבע מסוגל להפגין חמלה כלפי כאב של אחרים, כפי שחיות אחרות מסוגלות לחמלה מעין זו.
על אף ביקורתו, רוסו גם ציין לזכות חלק מהרעיונות של הובס. ב"האמנה החברתית" רוסו קובע שמכל הכותבים הנוצרים הובס היה היחידי שהעז להציע איחוד של המדינה והכנסייה וראה נכוחה שללא איחוד כזה אף ממשלה או מדינה אינה יכולה להתקיים.
במכתב לרוזן אונורה מירבו רוסו טוען כי מאז ומעולם הוא לא ראה שום אפשרות ביניים בין הדמוקרטיה הקפדנית ביותר לבין "הוביזם" מושלם. לפי מכתב זה, רוסו מסכים עם הובס על כך שהסכנה הגדולה ביותר היא סכסוכים פנים-מדינתיים והפתרון לסכנה זו הוא או העמדתו של אדם מעל החוק (על פי רוסו זו ההצעה של הובס) או העמדת החוק גבוה מעל האדם.
דייוויד יום
דייוויד יום ביקר את גישתו של הובס במסכת על טבע האדם. לפי פרשנותו של יום, התאוריה של המוסר של הובס מבוססת על דדוקציה של כללי המוסר מהעיקרון של האהבה העצמית. יום מסכים עם הטענה של הובס שהחיים בתוך סדר חברתי מועילים לאדם, אולם הוא דחה את הטענה (שייחס להובס) לפיה בני האדם רואים בחיוב רק מה שמועיל לאינטרס האישי שלהם – טענה שלפיה בני האדם רואים בחיוב אנשים שמצייתים לעקרונות הצדק רק משום שזה מועיל לאינטרס שלהם עצמם. בניגוד לטענה זו יום חשב שבני האדם מונעים גם על ידי רגשות מוסריים, כגון סימפתיה. בני אדם רואים בחיוב אנשים שמצייתים לחוקי הצדק משום שהם חשים סימפתיה כלפי אנשים אלה וכלפי התוצאות הטובות שהם מביאים לעולם. כך למשל, הורים מקריבים לעיתים קרובות את האינטרסים של עצמם למען האינטרסים של ילדיהם.
יום ביקר את עצם הרעיון של אמנה חברתית בחיבורו "על האמנה המקורית" (Of the Original Contract). כנגד הובס, יום טוען שבני האדם יכולים להתאגד סביב טוב משותף ולקיים חברה גם ללא ממשלה. על פי יום חברה אנושית יכולה להיווצר כתוצאה מאינטראקציה בין-אישית שאינה מהווה פרקטיקה של מתן הבטחות או כריתת בריתות.
עמנואל קאנט
החלק השני במאמר של קאנט "על האמירה הרווחת: זה עשוי להיות אמת בתאוריה, אך אינו ניתן ליישום במעשה" עוסק ביחס שבין תאוריה לפרקטיקה בעניינים צדק פוליטי. על אף שקאנט אינו מזכיר או מצטט בהרחבה את הובס, הוא מכתיר את החלק כולו כביקורת "נגד הובס" – הכותרת המשנית של החלק השני. קאנט מבקר את הטענה שהובס מציג ב-De Cive פרק 7, על פיה מעשיו של הריבון אף פעם אינם מהווים אי-צדק כלפי האזרחים. קאנט טוען כי ישנה חשיבות עליונה לכך שלאזרחים יהיה חופש להביע את עמדתם בכתב בשעה שהם חושבים כי נעשה להם אי-צדק, שכן גם אם האזרח מניח שהריבון מתכוון לטוב, עדיין ישנה אפשרות שהריבון עשה טעות, ומבלי החופש להתלונן בכתב הריבון עשוי להישאר בור לגבי הטעויות שלו עצמו. עוד קאנט אומר שהאזרחים יכולים לשפוט בעצמם את הלגיטימיות של המחוקק, והם עושים זאת על פי הכלל: מה שהעם אינו יכול לאכוף עצמו, אין המחוקק יכול לאכוף על העם. חוק שאינו עומד בכלל זה אינו יכול להיחשב לרצון של הריבון; ובמקרה שחוק כזה אכן יחוקק האזרחים יכולים לבקרו באופן פומבי, גם אם אסור להם להביע התנגדות מילולית או אקטיבית. מעבר לאי-ההסכמה הספציפית לגבי חופש העט, אי-ההסכמה בין הובס לקאנט נוגעת בשאלות רחבות בהרבה, ובמיוחד בשאלה האם קיים רצון חופשי שאינו מוחלט באופן דטרמיניסטי על ידי גורמים קודמים או חיצוניים לתבונה – שאלה שעליה קאנט ענה בחיוב והובס ענה בשלילה.
ספריו המתורגמים לעברית
לווייתן, חלקים א'-ב', תרגום: יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1962
לווייתן, תרגום: אהרן אמיר, עריכה: מנחם לורברבוים, הוצאת שלם, 2009
לקריאה נוספת
גוטפריד וילהלם לייבניץ, "פרק מתוך ה'תיאודיציה': 'מחשבות על הספר שפרסם מר הובס באנגלית על החופש, על ההכרח ועל המקריות'" (מצרפתית: אביבה ברק), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015
שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה: מניקולאוס קוזאנוס עד תקופת ההשכלה, מוסד ביאליק, תש"ל, עמ' 134–146
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, ספרית פועלים, 1966.
רוברט פילמר – מתוך: הרהורים על 'לוויתן' של מר הובס, מאנגלית: יהודה ויזן. 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018
קישורים חיצוניים
יעקב עיון, הובס: אבסולוטיזם מול ליברליזם
נדב הלפרין, לוויתן: הפסימיזם הפוליטי של תומאס הובס, במלאת 343 שנים לפטירתו. "אש זרה", פודקסט (הסכת) באתר תאגיד השידור הישראלי
הובס, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
הפילוסופיה המוסרית והפוליטית של הובס, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:פילוסופים אנגלים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים של ראשית העת החדשה
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:ילידי 1588
קטגוריה:נפטרים ב-1679 | 2024-07-25T06:57:37 |
התפתחות המדע בעת העתיקה | מדע, כפי שהוא נתפש בעת החדשה, הוא האיסוף השיטתי של ידע אודות העולם; הוא כולל תצפית, ניסוי והסקה שיטתיים ואובייקטיביים, פיתוח ידע זה להסברים כוללניים ונרחבים ככל האפשר, תיעוד הידע והפצתו. המדע בעת העתיקה הכיל מאפיינים חלקיים של המדע המודרני, כאשר בתקופה זו מספר הניסויים האמפיריים היה נמוך משמעותית מהתקופה המודרנית.
את התפתחות המדע באירופה נהוג לחלק לשתי תקופות: תקופת הפריחה בעולם העתיק ופריחת המדע בתקופה המודרנית, שלאחר הרנסאנס. בין שתי התקופות, בימי הביניים, דעך המדע. המדע בעת העתיקה בלט בהתפתחותו ביוון העתיקה. התפתחות זו הייתה כה מרשימה עד שאחת מאבני הנגף בהתקדמות המדעית במשך כ-2,000 השנה שלאחר מכן, היה הרעיון האירופי כי ליוונים הייתה הסמכות המדעית העליונה, וכי כל הידע כבר נמצא וקיים. הידע באותן תקופות, אשר לא נבדק על דרך הניסוי, עובד ופורש כך שיותאם לאמונות השולטות, והפקפוק בו נאסר.
תחילת היווצרות תהליך המדע
התהליך המדעי החל עם ההבחנה הראשונה ורישום ההבחנות. בתקופת האבן, חי האדם על בשר החיות - אותן המית. במערת מו שבדרום צרפת נמצאו רשומי תאו שצייר האדם הקדמון, המהווים מחקר אנטומי נאמן, בו מפלח החץ בדיוק את מקום הלב. רשומים אלה, מראים ידע ותועלת בקטל חיות.
המעבר לחברה אגררית: מאוחר יותר, שם האדם לבו לעובדה כי גרעיני עשבים מסוימים טובים במיוחד למאכל; מגרעינים אלה אפשר לגדל עשבים נוספים, ובבחירת אדמה מתאימה יש באפשרותו לגדל עשבים רבים כאלו; כן גילה כי בגרוד האדמה, הצמחים משתרשים טוב יותר כתוצאה מכך, באו האיכרים שבעבודתם מיישמים את המדע שהתפתח מהבחנות.
רישום הזמן
חקלאות היא פעילות עונתית (הבחנה נוספת של אנשי המדע הקדמוניים), והופיע הצורך בלוח עזר לזריעה ולקצירה. בהבחנותיהם, ראו כי כוכבים מסוימים הם בעלי התייחסויות קבועות לשמש, ואלה התאימו לתקופות השונות.
עיסוקם בכוכבים למטרה פשוטה זו של הטבת תנאי מחיה, הביאה להבחנות, אשר אפשר לכנותן אקדמיות. לפני כחמשת אלפים שנה לערך, יכלו האסטרונומים בשומר, להינבא על ליקוי חמה.
האסטרונומים טענו לתופעה החוזרת כל שמונה עשרה שנה ואחד עשר יום. רשימות מדויקות שנערכו משך יותר מ-360 שנה, מעידות על הכשדים, שללא מכשירים כגון אלו שיש בידינו כיום, חישבו את אורך השנה כ-365 ימים, 6 שעות, 15 דקות ו-41 שניות - כלומר, רק 26 דקות ו-26 שניות ארוכה מדי.
עריכת לוחות שנה, היא תופעה אופיינית לתרבויות רבות - לוחות השנה של תרבות המאיה ושל האצטקים רחוקים מרחק חצי כדור הארץ מלוחות המזרח התיכון, אך גם הם מצוינים בהבחנותיהם.
התפתחות הגאומטריה
בעבוֹר הנילוס על גדותיו, היה סוחף את הסימנים הטבעיים אשר הבדילו בין חלקות העיבוד של חקלאים שונים. אי לכך, חייבת הייתה להמצא שיטה, לפיה יסומנו הגבולות בכל שנה. הייתה זו תחילת הגאומטריה השימושית. המצרים המציאו משולש קבוע בעל זווית ישרה, העשוי מחבל בעל קשרים בריבועים קבועים של שלוש, ארבע וחמש יחידות (היחידות התבססו על אורך הזרוע מקצה האמה ועד המרפק), קשרים אלה נתקעו באדמה בעזרת יתדות.
מתחבולות שימושיות כגון אלה, פיתחו היוונים מאוחר יותר את השיטות ההגיוניות של הגאומטריה (אף על פי שציורים סיניים מן המאה העשירית לפני הספירה, מראים שאנשי המזרח הקדימו את משפט פיתגורס המפורסם - האומר כי ריבוע הצלע הארוכה של משולש ישר-זווית שווה לסכום ריבועי שתי הצלעות האחרות; וחפירות בתל-אל-הרמל ליד בגדאד מראות שהרבה מהגאומטריה האוקלידית היה ידוע מעשית כ-2,000 שנה לפני הולדת אוקלידס).
התפתחות הספירה
עם קיבוץ הקהילות ותחילת המסחר - בא גם הצורך לשיטת ספירה. הדרך הנוחה ביותר הייתה, כדרכו של ילד, מנייה באמצעות האצבעות. לכן קיימת מאז התקופה הקדומה ביותר, שיטת הספירה לפי עשר אצבעות - השיטה העשרונית. כמו כן, היו חורצים קווים ומקלות, כדרך הנבלים בסרטי המערב הפרוע החורצים קווים בקת האקדח כדי לשמור את מנין קרבנותיהם. מאוחר יותר, גילו כי קל יותר למנות בעזרת חלוקי נחל; הצעד הבא היה להעמיד חלוקים. אלה בצורה נוחה, כך נוצרה החשבונייה.
אנשי מקסיקו ופרו השתמשו בחשבוניות לפני שהגיעו הספרדים לעולם החדש. לסינים ולמצרים, היו חשבוניות אלף שנים לפני התקופה הנוצרית. הרומאים שאלו שיטה זו מן האטרוסקים.
עם סכום החשבון, היה צורך ברישום למזכרת, וכך הוכנסו הספרות. הספרות בהן משתמשים אנו כיום מקורן מן ההודים והן, כנראה, ראשי התיבות של שמות הספרות. הספרה אפס היא, כנראה, דמות ביצה שעדיין לא התבקעה.
התפתחות הניווט
בעזרת כוכבים, אותם הכירו, יכלו בני האדם לנווט עצמם על פני הקרקע (המדובר בארצות, בהן השמים בהירים רובה של שנה); אך מתחת לפני הקרקע היה זה עניין שונה לחלוטין. לפני חמשת אלפים שנה החלו הפרסים לחפור קאנאטים (תעלות אופקיות, לאורך נתיבי המעיינות התת-קרקעיים); לתעלות אלה היו מחפורות אנכיות במרחקים שונים וכך הגיעו עד למקורות המים שבהרים. בכריית בורות אלה נעזרו, לשם מציאת הכיוון, במצפנים פרימיטיביים בעלי אבן שואבת.
ייתכן ומקור המצפנים בפרס; ייתכן ומקורם הוא בסין. על כל פנים, מצפן זה הגיע לים התיכון, בו קיבל את צורת המצפן המגנטי אשר עזר בכל המסעות הגדולים. משך הזמן, על ידי השימוש שמצא פארדיי למגנט, נוצל זה להפקת החשמל.
התפתחות החשיבה המדעית
כך התפתח הידע האנושי דרך מציאת פתרונות לבעיות יום יום, על ידי הבחנות, מאיסוף תצפיות (כמו בלוחות השנה של כוהנים) ומיצירת שיטות. אולם אלה היו תרבויות עבדים, בהן העבדים עבדו והאדונים חשבו. מתח זה יצר מעמד עליון, אשר עסק במדע שלא לצורכי פתרון בעיות היום-יום, אלא מתוך שאיפות אינטלקטואליות. עובדה זו ניכרת בעיקר ביוון העתיקה, מקום שם הגיעה התפתחות המחשבה הקלאסית לשיאה.
ביוון, התבונה נחשבה לתכונה הנאצלה ביותר באדם. אנשים כאריסטו (322-384 לפני הספירה), אשר למעשה ערכו הבחנות וניסויים מדויקים, כמחקריו על הטבע או מחקרו "חלקי החיות", מעוררים את התפעלות חוקרי המדע הניסויי בני זמננו. עקב זאת, אפשר לומר כי אריסטו במחקריו הביולוגיים היה חוקר ניסויי היוצא מן הפרט אל הכלל; אך בתאוריות שלו, על התבל ומקומו של האדם בה, פעל, כמורו אפלטון, על דרך ההיקש (בניגוד לשיטה המדעית האמפירית).
חקר היקום
אריסטו הציב את תיאורית התבל, בה העולם הוא מרכז עטוף במעטה של אטמוספירה. סביבו, נמצאים היסודות הנאצלים, אדי האדמה, המים, האוויר והאש; אחריהם באים כוכבי הלכת במסלולם. מעל לכל, תחום ההרמוניה האלוהית היוצרת את התנועה הסיבובית של מערכת השמים (ג'ורדנו ברונו, שהעז, כמעט אלפיים שנה מאוחר יותר, לתקוף מושגים אלה - עלה על המוקד).
אפלטון (427-347 לפני הספירה), הוא האחראי למקום המתמטיקה בחינוך המודרני, לא עקב היותה מכשיר עזר למטרות שימושיות, אלא כתרגיל במחשבה הגיונית. אפלטון היה תאורטיקן של המופשט, לכן כיוון שכל סטיה בתנועת העולמות (הכוכבים) לא הייתה תואמת את התבל המושלמת שיצר, הרי שכל הגופים השמימיים חייבים, לדעתו, לנוע במעגלים וחייבים להיות כדורים שלמים. עיקרון זה היה שימושי למדי להנחיות, אולם יסודו בטעות.
קפלר (1630-1571), חסיד נאמן של אפלטון, דחה את טענת אפלטון בדבר הכוכבים הנעים סביב השמש במעגלים, והראה כי מסלולם הוא אליפטי. מאוחר יותר, באמצעות הטלסקופ, הבחין גלילאו גליליי כי הירח הוא מחוספס ונמצאים בו הרים דומים לאלה הנמצאים על כדור הארץ. כך הופרך הרעיון האפלטוני של "שלמות הגופים השמימיים".
שקיעת המדע
בימי הבינים שקע המדע וירד מגדולתו. קיימים ציורים מימי הביניים בהם מתוארים האלכימאים כדמויות מרושעות המשתפות פעולה בסודי סודות עם השטן. האלכימאים נודו משום שהעזו לחקור את הטבע, בניגוד למצוות אוגוסטינוס (430-354 לספירה) שאסר על כך: "בל תצא מפתח ביתך. חזור לעצמך, כי באדם פנימה אמת תשכון". עם זאת, היו אנשים ש"יצאו מפתח ביתם"; כגון רוג'ר בייקון, ויליאם איש אוקאם וג'ון דנס סקוטוס, כולם נזירים פרנציסקניים מהמאה השלוש עשרה, אשר עמדו על יישום עקרונות חקר הניסוי לניסיונות השונים.
האלכימאים לא טעו בהאמינם כי הפיכת מתכות פשוטות לזהב היא בת ביצוע (כיום עקרון התמורות שבתורת האטום). תקופת ציד המכשפות פגעה באלכימאים, כיוון שהכנסייה החרימה את דמוקריטוס, שחי במאה שלפני אפלטון (400–470 לפני הספירה). דמוקריטוס טען, על דרך ההיקש, שהכל בנוי מאטומים, כולל בני האדם; והחיים הם פעולות הגומלין בין האטומים. לעומת האטומים היסודיים של דמוקריטוס, שלטו ארבעת היסודות של אמפדוקלס ואריסטו - אדמה, מים, אוויר ואש.
עליית המדע
בתקופת הרנסאנס החלה עליית קרנו של המדע. לאחר נפילת קונסטנטינופול ב־1453, הוצף העולם במבול של השכלה; דחף חדש ניתן לספרות ולאמנויות, דחף מהול בערגה לתור הזהב של יוון העתיקה. פליטים מן המזרח הביאו עמם למערב נוסחים מושלמים של הקלסיקנים היווניים, כגון אפלטון ואריסטו, בנוסף לידע חדש במדעי הטבע שנתרם על ידי הערבים.
עם ואת, היה זה גלוי מחדש של העבר ודחית החדש; נטייה זו הביאה בעקבותיה את גינוי הגישה המדעית של ג'ון דנס סקוטוס, עד כדי הנצחת שמו במושג האנגלי "Dunce" - מטומטם.
על אף הדחיה, גורמים מתסיסים בעלי ערך החלו בפעולתם (המצאת הדפוס, המסעות הגדולים וגילוי אמריקה). באותם "ניסיונות" מסע גדולים, גילה המדע השימושי עובדות אשר לא היו ידועות בספרות הקלאסית. קופרניקוס, טיכו ברהה, יוהאנס קפלר וגלילאו גליליי גילו עובדות בנוגע לשמים. ויליאם גילברט, רופאהּ הפרטי של אליזבת הראשונה מלכת אנגליה, גילה את המגנטיות ואת "המגנט הגדול - העולם", בחוקרו את מצפן הימאים. זו הייתה תקופה של רעיונות מהפכניים אשר התמרדו נגד המדע המסורתי בן אלפיים השנים.
ראו גם
היסטוריה של המדע
פילוסופיית ימי הביניים
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של המדע
קטגוריה:העת העתיקה | 2024-02-11T13:45:40 |
עדי נס | עדי נס (נולד ב-1966 בקריית גת) הוא צלם ישראלי. מתמחה בצילום אמנותי המציג סיטואציות שונות תוך התייחסות להיבטי הגבריות וההומוארוטיות הניכרים בהן. בין היתר התפרסם בסדרת עבודות המתעדת הווי חיילים בצה"ל, צילומים המתארים את הווי עיירות הפיתוח, וסדרת צילומים העוסקת בסיפורי התנ"ך. על יצירתו זכה בשנת 2000 בפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מבקרים מתבוננים בעבודות מוקדמות משנת 1992 של עדי נס במסגרת "פסטיבל בוידעם", 2012
שמאל|ממוזער|250px|מראה בפתיחת התערוכה "הכפר", גלריה זומר, 17 במאי 2012
עדי נס נולד בשנת 1966 בקריית גת, כבנם של עולים מאיראן. בין השנים 1989–1992 למד נס צילום בבצלאל. בשנת 1993 יצר, ביחד עם הצלמת נעמי טליתמן, פרויקט צילום תיעודי בשם "חיים יהודיים הומוסקסואלים בלונדון". הפרויקט הוצג בשנה זו בגלריה של בית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. בשנים 1996–1997 למד מולטימדיה ותכנות במכללת סיוון בתל אביב.
בין השנים 1994–2000 יצר נס את סדרת ה"חיילים", המתמקדת בתצלומים מבוימים ובהם דימויים של חיילי צה"ל. התצלומים המוקדמים בסדרה תיארו את החיילים כאקרובטים, להטוטנים או בולעי אש, באופן שהדגיש את התיאטראליות של הדימויים. באחד התצלומים, לדוגמה, מופיע חייל הצועד על קו הפרדה של כביש אספלט כאילו היה הולך על חבל. בתצלום אחר מופיע חובש המטפל בחייל פצוע באמצעות ערכת איפור.
בעבודות מאוחרות יותר בסדרה זו, יצר נס דימויים של חיילים במצבים אנטי הירואיים שונים כגון שינה. העבודה הידועה ביותר מן הסדרה, "ללא כותרת" משנת 1999, מציגה קבוצה של חיילים לצד שולחן אוכל מאולתר. סידור הדמויות והקומפוזיציה של הצילום מזכירים את ציורו של לאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". ב-16 במרץ 2005 נמכר תצלום זה ב-102,000 דולר במכירה פומבית. ב-27 בפברואר 2007 נמכר התצלום בשנית, הפעם ב-264,000 דולר, בכך שבר נס את שיא התמחור על צילום ישראלי.
ב-1999 קיבל נס את פרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית ובשנת 2000 זכה בפרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב. בעקבות הזכייה הציג נס תערוכת יחיד במוזיאון בשם "תצלומים חדשים".
בשנת 2003 הוזמן נס ליצור סדרת תצלומי אופנה עבור מגזין הגברים של ירחון האופנה ווג. סדרת התצלומים שיצר נס הציבה את פרטי הלבוש בתוך מסגרת נראטיבית המתרחשת בבית כלא דמיוני. הבחירה במיקום זה עבור הצילומים, ובדמויות שאינן דומות לדוגמני אופנה, מיקדה את תשומת הלב אל תכנים פוליטיים וחברתיים, והעלתה שאלות בכל הקשור ליחס שבין הצופה אל יצירת האמנות.
בשנת 2007 נערכה בגלריה ג'ק שיינמן בניו יורק ובמוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת היחיד של נס "סיפורי התנ"ך". התערוכה הציגה סדרה של 14 תצלומים ובהם התייחסויות מודרניות אל דמויות תנ"כיות. נס בחר להציג את הדמויות התנ"כיות על ידי שימוש בדמויותיהם של מהגרים, פליטים ואנשים משולי החברה הישראלית. בראיון שנערך לקראת הצגת התצלומים הצביע נס על הפן החברתי שבתצלומים אלו. "הרגשתי," אמר נס, "שאם אני חי ועובד פה, אני חייב לשקף גם את המצב הזה. חשבתי מה בעצם נשאר מהזהות שלי ומהזהות של המקום לאחר שהכל מתפורר. בדרך כלל אני עוסק בבנייה של זהות גברית, ישראלית; הפעם החלטתי לעסוק באנשים שאיבדו את זהותם. במשך העבודה על הסדרה חשבתי שמה שנשאר אחרי שהכל מתפורר, הסיבה היחידה לקיום שלנו פה, הוא החיבור ליהדות. כשסיימתי את הפרויקט הבנתי שגם זה עלול להתפורר ומה שנשאר זה קשור לאנושיות, שגם זה נמצא בלב התנ"ך והיהדות. כך נוצרה בעצם סדרה של תמונות שמדברת על הקיום האנושי, שעוסקת בקיום האנושי דרך הנרטיב שמוכר לנו מהתנ"ך".
בתצלום "אברהם ויצחק" (2006), לדוגמה, מוביל אברהם את בנו יצחק על גבי עגלת סופר מלאה בבקבוקים. דמויותיהן של רות ונעמי לעומת זאת, מתוארות כמלקטות בצלים באזור שהוא כנראה חלקו של שוק עירוני שומם. הסדרה זכתה להצלחה רבה והוצגה בין השנים 2008–2009 עוד בארבע תערוכות נוספות ברחבי העולם.
אחת מן העבודות שצולמו במסגרת הסדרה הייתה תצלום פורטרט של אבשלום. אולם, בסופו של דבר בחר נס להשמיט את דמות זו מן הסדרה ולהציג אותה בשנת 2010 תחת הכותרת "ללא כותרת (ישו)", בתערוכה קבוצתית שהוצגה בזאגרב, קרואטיה.
ב-17 במאי 2012 נפתחה בגלריה זומר תערוכה שבה הציג נס סדרת תצלומים בשם "הכפר". התערוכה הוצגה במקביל גם בניו יורק ובפריז.
חיים אישיים
בשנת 1993 נס נישא לאילן שיינפלד ומאוחר יותר השניים נפרדו. בהמשך נס ובן זוגו הביאו לעולם 4 ילדים בתהליך פונדקאות.
גלריה
השכלה
1989-1992 בצלאל, ירושלים.
פרסים
1993 – מענק השלמת עבודה מטעם הוועדה לאמנויות פלסטיות, משרד החינוך והתרבות
1993 – מלגת הקרן סנדרה ג'ייקובס לצילום תיעודי, לונדון
1999 – פרס שר החינוך התרבות והספורט, משרד החינוך התרבות והספורט
2000 – פרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
2003 – פרס ליאון קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
2005 – הקרן למצוינות בתחום האמנות פלסטית.
תערוכות יחיד
1993 גלריה קמרה אובסקורה, תל אביב (עם נעמי טליתמן)
1996 "מערכה ראשונה", הגלריה של המחלקה לצילום, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
1997 "ללכת שבי", המוזיאון לצילום, תל חי
1998 "החיילים", גלריה מילקווח, אמסטרדם
2000 גלריה דביר, תל אביב (קטלוג)
2001 "תצלומים חדשים", מוזיאון תל אביב לאמנות (קטלוג)
2002 מוזיאון לאמנות עכשווית, סן דייגו, קליפורניה; מוזיאון לצילום עכשווי, קולומביה קולג', שיקגו (דפדפת)
2003 תערוכת פרס קונסטנטינר לצילום, מוזיאון תל אביב לאמנות (קטלוג)
2003 גלריה UQAM מונטריאול, קנדה (במסגרת חודש הצילום)
2003 גלריה ג'ק שיינמן, ניו יורק
2004 גלריה ג'ק שיינמן, ניו יורק
2004 גלריה פראז- דלאוואלאד, פריז
2004 "בין הבטחה לאפשרות: התצלומים של עדי נס", מוזיאון לאמנויות יפות, סן פרנסיסקו (קטלוג)2007 "סיפורי התנך", גלריה ג'ק שיינמן, ניו יורק
2007 "סיפורי התנ"ך", מוזיאון תל אביב לאמנות (קטלוג)
2008 "סיפורי התנ"ך", גלריה פראז דלאוואלאד, פריז
2008 "סיפורי התנ"ך", מרכז ווקסנר לאמנויות, אוהיו
2008 "סיפורי התנ"ך", גלריה Light&Sie דאלאס, טקסס
2009 "סיפורי התנ"ך", מוזיאון ליהדות עכשווית, סן–פרנסיסקו
2010 "Deposition", מוזיאון האקדמיה הקרואטית למדעים ואמנות, זגרב, קרואטיה
2011 "Deposition", המוזיאון הלאומי לצילום, פירנצה, איטליה
2012 "הכפר", גלריה זומר, תל אביב
2012 "הכפר", גלריה ג'ק שיינמן, ניו יורק
2012 "הכפר", גלריה פראז דלאוואלאד, פריז.
קישורים חיצוניים
עדי נס – אתר הבית
עדי נס – דף אמן בגלריה זומר
עדי נס באוספי מוזיאון ישראל
עדי נס – ביקורות וכתבות
עדי נס באתר הקרן למצוינות בתרבות
שרון שילוח, פשט, נענע 10, 4 באפריל 2007
דוד שפרבר, שבירת ההיררכיה והמיתוס הפטריארכלי ביצירתו של עדי נס, באתר טקסטורה
עדי נס מרצה בספריית הרמן למדעי הטבע, האוניברסיטה העברית, 18 בפברואר 2015
עדי נס מתארח בפודקאסט ״להנות מהדרך״ של שירלי יובל-יאיר, 18 במאי 2019
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס גוטסדינר
קטגוריה:זוכי פרס קונסטנטינר
קטגוריה:להט"בים ישראלים
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:צלמים ישראלים
קטגוריה:אמנים להט"בים
קטגוריה:אמנים פלסטיים להט"בים ישראלים
קטגוריה:בוגרי בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
קטגוריה:צלמי דיוקן
קטגוריה:קריית גת: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1966 | 2024-09-08T02:11:25 |
היסטוריה של המדע | שמאל|ממוזער|350px|דף במהדורת פקסימיליה של כתב היד ספר האבנים, חיבורו הערבי של אבולאיה (Abolays) על תכונותיהן המיסטיות של האבנים, אשר תורגם לקסטיליאנית על ידי המתרגם יהודה בן משה הכהן, בחצרו של מלך ספרד אלפונסו העשירי במאה ה-13
היסטוריה של המדע היא המיקוד ההיסטורי בהתפתחותו של המדע לאורך הזמן – החל מתקופות קדומות של האנושות ועד ימים אלו., ובהשפעות התרבותיות, הכלכליות, הפילוסופיות, הטכנולוגיות והפוליטיות של תהליכים אלו. העיסוק בהיסטוריה של המדע כולל נושאים כהגדרת המדע ובהתהוותו, ומבקש לבחון ולזהות דפוסים ומגמות ביצירה ובעשייה המדעית. שני תחומים המשיקים להיסטוריה של המדע, הם הפילוסופיה של המדע והסוציולוגיה של המדע – המתמקדות בשיטות ומתודות המדעיות, בהתפתחותן של התאוריות המדעיות, בבחינת המרכיב האנושי בתהליך המדעי, וביצירתו של הידע המדעי.
מאז שנות ה־60, המגמה השכיחה במחקר הסוציולוגי וההיסטורי של המדע הייתה להדגיש את הפרספקטיבה האנושית של הידע המדעי, והיכולת להגיע לאובייקטיביות מדעית. שלושה פילוסופים שהגותם משקפת את הקטבים העיקריים בדיון זה הם: קרל פופר, שטען כי הידע המדעי הוא פרוגרסיבי ומצטבר נדבך על נדבך; תומאס קון, שטען כי הידע המדעי משתנה על ידי "שינוי פרדיגמות" המובילות למהפכה מדעית, ומכאן הפרדיגמה החדשה יוצרת עולם חדש. לפיכך לדידו של קון, המדע אינו מתקדם באופן פרוגרסיבי דווקא, אלא בהתפתחות מפתיעה וחסרת תקדים כאשר אמת הבוחן להתקדמות זו היא סוציולוגית, דהיינו הכרה ולגיטימציה של הקהילה המדעית בתיאוריה החדשה; ופול פייראבנד, אשר טען כי הידע המדעי אינו מצטבר או פרוגרסיבי, ולכן גם אין צורה ברורה להבדיל בין מדע לבין מה שאינו מדע. מאז פרסום ספרו של קון, "המבנה של מהפכות מדעיות" ב־1962 אשר עוסק בהיסטוריה של המדעים המדויקים, החל דיון רב בקהילה האקדמית לגבי המשמעות והאובייקטיביות של המדע, ומקומו של המדען כסובייקט שאינו נטול ערכים בהתבוננותו בעולם - 'בזירת ההתרחשות'. פעמים רבות, אם כי לא תמיד, עימות על האמת של המדע מתחלק למחנות של אנשי מדעי החברה, מדעי הרוח ואנשי המדעים המדויקים.
היסטוריוגרפיה של המדע
ההיסטוריוגרפיה של המדע דנה וחוקרת את התפתחותם של המדע והטכנולוגיה ואת השפעתם החברתית, תרבותית, כלכלית ופוליטית של אלו. עצם כתיבת היסטוריה של המדע, טביעת מושגים כגון המהפכה המדעית וההתמקדות בתהליך התגבשותו של המדע המודרני הוא לפחות בחלקו – ביטוי לעניין שיש "לנו" בקודמינו, כאשר המילה "לנו" מתייחסת למי שעבורם אמונותיהם של מדענים בסוף המאה ה־20 נחשבת כאמת על אודות עולם הטבע.
בעקבות ספרו של תומאס קון – "המבנה של מהפכות מדעיות" – החלו לכתוב את ההיסטוריה של המדע אחרת ממה שהיה נהוג. קון יצא נגד התפיסה שהתפתחות מדעית היא, כפי שטוענים רבים – תהליך הדרגתי שבאמצעותו מתווספים פרטים (מכלול העובדות, התאוריות והשיטות המקובצות בספרים מקובלים) אל ערמת המלאי הגדלה ללא הרף. אם כך טוען קון, ההיסטוריה של המדע היא רישום לפי סדר הופעתן, הן את ההתווספויות הללו, הבאות זו לאחר זו והן רישום של המכשולים שעיכבו את הצטברותן. ההיסטוריון של המדע, מצטייר אפוא כבעל שתי משימות. מצד אחד עליו לקבוע לגבי התקופה בה הוא עוסק, על ידי מי ומתי בדיוק התגלתה או הומצאה כל עובדה, חוק ותאוריה המדעיים. ומצד אחר עליו לתאר ולהסביר את אוסף הטעויות, המיתוסים והאמונות הטפלות שגרמו להאטת קצב ההצטברות של מרכיבי ספר המדע המודרני. קון כאמור, יוצא כנגד תפיסה זו וטוען:
תפיסתו של קון הובילה בהכרח לשינוי היסטוריוגרפי. התוצאה של כל הספקות והקשיים האלה היא מהפכה היסטוריוגרפית בחקר המדע.
תקופות פרה־היסטוריות
בזמנים הפרה־היסטוריים, בחברות של ציידים-לקטים שהתקיימו במשך עשרות אלפי שנים, הידע הועבר מדור לדור במסורת בעל פה. אנשי התרבות החקלאית והתעשייתית שנפגשו עם עמים ילידים נוטים לראות בהם בורים ופרימטיבים בגלל מחסור ברכוש ונחיתות טכנולוגית וצבאית. מחקרים אנתרופולגיים מאוחרים יותר גילו כי מדובר בדעה קדומה. דווקא בחברה של ציידים לקטים, המקיימת בדרך כלל גם נדידה תכופה, יש הכרח לצבור ולשמר ידע רב בגלל המגוון הגדול של מזונות, מקומות מחיה וסכנות מצד חיות שונות או מאכלים רעילים. זאת לעומת חקלאים הדרים בישובי קבע וניזונים ממגוון מצומצם יותר של מזונות.
כדי לשמר כמות גדולה של ידע אודות העולם הטבעי ולגבי נורמות התנהגות השתמשו הצידיים לקטים בשזירת הידע בתוך סיפורים, שירים ואומנות. לדוגמה שירה בחרוזים והקפדה על מבנה בתים קבוע, מקלה על זכירה טקסט מסוים כך שלא ישתנה במהלך הדורות. דבר זה מקובל בדתות שונות ברחבי העולם. ההסברים של חברות ציידים לקטים אודות העולם הטבעי מערבבים בדרך כלל הסברים מיסטיים של אנימיזם, היבטים אלה אפשרו לחלק מהציידים לקטים לשמור על מערכות אקולוגיות תקינות שאפשרו קיום חברות למשך זמן רב. באופן דומה נצבר מידע גם על עונות נדידה של בעלי חיים, ידע בתזונה ורפואה ועוד. רוב הידע נצבר בידי זקני החבורה. עם זאת ההסברים המיסטיים שימרו ביחד הן ידע נכון והן אמונות תפלות. כמו כן העברה של מידע דרך סיפורים וללא כתב, הגבילה את כמות הידע וגרמה לעיוותים במידע שנמסר במהלך הדורות.
בעקבות המהפכה הנאוליתית השתנו חברות האדם, הפכו גדולות, מורכבות והיררכיות יותר וצמחו מחבורות לשבטים ואחר כך לערי-מדינה. בשלבים אלה החלו להופיע דתות היררכיות יותר. בשלב זה הפכו זקני השבט למעמד של כוהני דת ופקידים שפעלו יחד עם מוסדות של מלוכה על נגידויות, ערי מדינה ובהמשך ממלכות. הידע והמסורת על הטבע, ועל התנהגות אנושית שנשזרו בסיפורי עמים, נשזרו כעת במסורות דתיות על אלים, ודבר זה גם שולב להצדקת המבנה החברתי בכלל ושלטון המלוכה בפרט.
פיתוח הכתיבה איפשר לצבור ידע ולהעביר אותו מדור לדור בצורה ברורה הרבה יותר. פיתוח החקלאות, הוביל הן להגדלת ייצור המזון, הן לעלייה בגודל האוכלוסייה, ובסך הכל במשך אלפי שנים נוצרה הפחתה בכמות המזון לנפש באופן ממוצע. עם זאת חברות גדולות יותר היו היררכיות יותר ונוצרו שכבות עשירות יותר - מעמדות של פקידים, אומנים, סוחרים, אצולה וכוהני דת שיכלו להשקיע זמן רב יותר בצבירת ידע. כמו כן הידע שימש את המעמדות הולו כדי להבטיח את מעמדם החברתי ואת פרנסתם.
תרבויות עתיקות רבות אספו מידע אסטרונומי באופן מסודר על ידי תצפיות פשוטות וקיבצו את הכוכבים למזלות שתוארו כחפצים, בעלי חיים ובני אדם. הרישומים העתיקים ביותר שיש לנו של תצפיות אסטרונומיות הם ציורים בני 30,000 שנה שנמצאו על קירות מערות. אם כי הם לא הבינו את המבנה האמיתי של הכוכבים, הוצעו הסברים רבים. בתרבוית המלוכניות והמסורתיות ההנחה הייתה כי הסדר החברתי קבוע מימים ימימה, העולם לא משתנה. הסדר החברתי הקיים שבו המלך ואנשי הכהונה שולטים הוא הסדר החברתי הצודק ביותר והוא נקבע על ידי האל עצמו. בחברות כאלה לא עודדו אנשים לשאול שאלות. טקסטים עתיקים נחשבו נכונים בזכות היותם עתיקים ולכן קרובים יותר להיווצרות העולם בידי האלים. ההסברים על היווצרות העולם או על מבנה הכוכבים הוצגו בדרך כלל כאמיתות ברורות מאליהן, תשובות ידועות שיש לשנן ולהעביר הלאה. לא תאוריות שצריך לנסות לאשש או להפריך.
עוד בימי הציידים לקטים היו תצפיות רבות על צמחים ובעלי חיים. דבר זה היה חיוני לשם הישרדות. באופן דומה בני אדם עקבו אחר מזג האוויר, האקלים והאסטרונומיה. ידע זה היה חיוני עבור ציידים לקטים שנדדו ואשר היו צריכים לתאם את עונות הנדידה שלהם עם היבטים של מזג האוויר, נדידה של בעלי חיים ועונות ביכורי פירות. שמירה על ארוחות חיים מותאמים לאקולוגיה ולמזג האוויר נשמרו במידה רבה גם בקרב חקלאים שבייתו צמחים ובעלי חיים והיו תלויים בהם למחייתם. חברות חקלאיות מורכבות יותר היו צריכות לשמר ידע גם ביחס לאופן ההיערכות למצבים של בצורת או שיטפון, והן לשמר מבנים חברתיים שיאפשרו הישרדות של השלטון. ידע אסטרונומי ומעקב אחר אורך השנה, היה מתי כדאי לזרוע זרעים כך שיניבו יבול טוב.
עובדות בסיסיות מסוימות על רפואת צמחים ועל האנטומיה האנושית היו ידועות במקומות מסוימים. נעשה שימוש באלכימיה בתרבויות שונות. ידע על חומרי בנייה, סכרים, ומבנים התפתח ברוב החברות החקלאיות, ידע על מטלורגיה התפשט במרחב אירו-אסיה והוביל לתקופות המכונות התקופה הכלקוליתית, תקופת הברונזה ותקופת הברזל.
העת העתיקה
תחילת המתודה המדעית
תאלס החי במילטוס שבחוף טורקיה של היום בסביבות שנת 600 לפני הספירה שואל את השאלה המתודית המדעית הראשונה הידועה לנו: "ממה עשוי היקום?". טענתו היא שהעולם עשוי בבסיסו ממים ומהם נוצרו כל התופעות, והבסיס לכך אפשר והוא עקב כך שהקרח המוצק נוצר ממים וכך גם האדים שהם גז. לפי קרל סייגן תאלס אולי שאב חלק מהרעיונות שלו ממסורת בבלית שהכיר, אבל הוא יצר חידוש אחר - הוא הותיר את האלים מחוץ למשוואה. פחות חשוב ההסבר המדויק שלו ויותר העובדה שהוא הסביר את התנהגות העולם באמצעות חוקים פנימיים שטבועים בעולם, ולא באמצעות התערבות של אלים כל-יכולים מבחוץ.
חלק מהפילוסופים שגרו באיי יוון העתיקה (תָאלֵס איש מילֵטוֹס, אנכסימנדרוס, תאודורוס מסמאמוס, אמפדוקלס, דמוקריטוס, אריסטרכוס מסאמוס), רדפו באופן חופשי אחר ידע מדעי, לטענת קרל סייגן הם רצו להנחיל אותו להמונים. דבר זה היה שונה לעומת מלומדים שחיו בחברות היררכיות כמו מסופוממיה שבה קרוא וכתוב היה נחלתם של מעמד חברתי של פקידים וסוד פרנסתם. אמפדוקלס גילה באמצעות התבוננות בכד בעל פיה צרה מלמעלה וחורים מלמטה שאם סותמים את פיית הכד לא ניתן למלא את הכד במים. הוא הסיק מכך שאוויר הוא חומר ולא סתם ריק. דמוקריטוס הצליח למזג ולהבין את העולם בצורה טובה תוך התבססות על לוגיקה ותצפיות. דמוקריטוס הניח כי העולם בנוי אטומים שביניהם יש רווחים או ריק. הוא הסיק גם כי הכוכבים הם שמשות מרוחקות וכי הם מוקפים בכוכבי לכת כמו כדור הארץ.
בהמשך לרעיונות של תאלס נוצרו מספר דיונים לאורך הדורות ביוון, אולי הדיון המדעי הראשון המתועד, שבו נשמעות דעות החולקות עליו של הרקליטוס, פיתגורס, אפלטון ועוד, כאשר בין ההצעות האחרות קיימת הטענה שהעולם עשוי מאוויר, ממספרים, מרעיונות, שהעולם עשוי מחומר בלתי מובחן ואף כי הוא עשוי מאטומים. בשלב זה כבר קיימים מאפיינים מדעיים ברורים כמו העיסוק בשאלות תאורטיות שאין בצידן תועלת כלכלית גלויה לעין, הנכונות של מתדיינים לחלוק זה על זה ואפילו תלמיד מעז לחלוק על רבו, וכן פיתוח שיטות וטיעונים על מנת לבחון זאת ולחפש את האמת העומדת מאחורי הנגלה לעין.
בבסיסו של התהליך עמדו בעיקר אנשים אמידים שזמנם בידם, אנשים שחיו בערי נמל אשר אליהן הגיעו אנשים ודעות וידיעות מתרבויות אחרות, הם נחשפו לאותו ידע שנאסף ונאגר על ידי החכמים של ממלכות דוגמת מצרים ובבל, הידע הזה עורר אותם לחשוב, פתח בפניהם אפשרויות חשיבה חדשות ואפשרויות אלה הן מעבר למה שיכול היה לקרות בארצות מהן הגיע הידע הזה, הם גדלו ביוון העתיקה – סביבה פוליטית פתוחה בה האזרחים היו שותפים בתהליך השלטוני מה שפיתח את הכישורים הרטוריים והלוגיים שלהם, יוון בה הדת לא הייתה קנאית והאנשים היו חופשיים לחשוב באופן פתוח יותר, האלים לא היו בעלי סמכות, הסיפורים עליהם היו לעיתים משעשעים ולא פעם הם השתקפו בהם כקטנוניים וילדותיים, כך שהגיע ידע מכל העולם ולאנשים היה זמן, חופש מחשבתי וחשיבה מפותחת על מנת לקחת אותו צעד אחד הלאה גם לעבר מקומות שנראו כבלתי פרקטיים לחלוטין ולהמציא דרכים חדשות איך לקדם אותו הלאה.
מדע קדם־ניסויי
במערב, מהעת העתיקה הקלאסית ועד למהפכה המדעית, מחקר היקום נודע כפילוסופיה טבעית, ואלה שעסקו בו – פילוסופים טבעיים. תחום זה כלל גם כמה שדות לימוד שאינם נחשבים כיום למדעיים. במקרים רבים, לימוד מסודר על העולם הטבעי היה תוצאה ישירה של הדת, לעיתים כפרויקט של קהילה דתית מסוימת.
מאפיין חשוב של המחקר הקדם־מדעי (במערב או במקומות אחרים) היה חוסר המוכנות לעסוק בניסויים. הכיוון של תצפיות והתבוננות עמוקה בטבע הוחל בימי המסורת האיונית אולם נקטע בקרב פילוסופים מאוחרים יותר. עם הזמן עלתה אסכולה חדשה של פילוסופים באזור יוון- זו של פיתגורס, אפלטון, ואריסטו. פיתגורס פיתח את המתמטיקה והגיע להישגים רבים אחרים אבל הוא וממשיכי דרכו רצו במחקר המדעי כחלק מדת מיסטית. הם בזו לניסויים ותצפיות וסגדו למספרים. הם הניחו כי העולם בנוי מ-5 מצולעים ופרסמו ברבים רק 4 יסודו משום שהניחו שהעיסוק הפומבי במצולע החמישי ה"שמימי" מסוכן לאדם הפשוט. כאשר התברר כי יש בעולם מספרים אי-רציונליים כמו שורש שתיים, הם הדחיקו והסתירו את הנושא משום שהדבר פגע באמונה מיסטית שלהם.
אריסטו, אחר מהפילוסופים הטבעיים הפוריים ביותר בעת העתיקה, ערך תצפיות רבות מאוד בטבע, במיוחד לגבי ההרגלים והתכונות של הצמחים והחיות שסביבו. הוא התמקד בחלוקה של הטבע לקטגוריות שונות, והגיע למסקנות שונות לגבי דרך הפעולה של היקום. אריסטו יעץ לצופים בכוכבים לחדול מכך ורק לחשוב עליהם. מסורת זו של לוגיקה טהורה כפרה באמונות רבות של הפילוסופיה האיונית. היא הניחה כי יש הבדל בין גוף לנפש, כי הארץ היא "טמעה" והשמש והכוכבים טהורים, וכי הארץ לא קשורה לכוכבים האחרים. עד למהפכה המדעית, תאוריות אלו מעולם לא נבחנו בניסויים. עד לאותה תקופה, לא השתמשו כמעט בכלי זה. יש שהאמינו כי התנאים המלאכותיים בניסוי אינם יכולים להביא לתוצאות שדרכם יהיה אפשר להבין את העולם הטבעי האמיתי.
ימי הביניים
אירופה והעולם הנוצרי
עם נפילתה של הקיסרות הרומית המערבית, ברוב אירופה נוצר נתק ממצבורי הידע של העבר. אם כי באימפריה הביזנטית עדיין היו מרכזי לימוד באלכסנדריה וקונסטנטינופול, הידע באירופה המערבית היה מרוכז במנזרים עד לפיתוחן של האוניברסיטאות במאות ה־12 וה־13. בתחילה, אוניברסיטאות אלו לימדו רק תאולוגיה, אך אישים כמו רוג'ר בייקון עודדו את לימוד המדעים גם כן. ההוראה המדעית הייתה מבוססת על עותקים מטקסטים עתיקים שנותרו באירופה המערבית, במסגרת האסכולה הידועה כסכולסטית. בתוך העולם הנוצרי הייתה תופעה מוזרה: פילוסופיה יוונית קלאסית (יחד עם אמנות רומית ויוונית, ספרות ואיקונוגרפיה דתית) דוכאה, אך עם זאת גם נשמרה.
המזרח התיכון והאסלאם
במזרח התיכון, הפילוסופיה היוונית קיבלה תמיכה מהח'ליפות הערבית. עם התפשטותו של האסלאם במאה ה־7 וה־8, החלה תקופה של למדנות אסלאמית שנמשכה עד למאה ה־14. עולם הלמדנות הזה נעזר בכמה גורמים. השימוש בשפה אחת, ערבית, אפשרה תקשורת ללא תרגום. הגישה לטקסטים יווניים ורומאיים מהאימפריה הביזנטית יחד עם מקורות הידע ההודיים סיפקו למלומדים האסלאמיים בסיס ידע לבנות עליו. גם החג' – העלייה לרגל השנתית למכה – סייע לשיתוף הפעולה המדעי בכך שהביא אנשים ורעיונות יחד למקום אחד.
בגרסאות האסלאמיות של מתודה מדעית מוקדמת, היה לאתיקה תפקיד חשוב. בתקופה זו פותחו המושגים של ציטוט מסודר ממדענים אחרים וביקורת עמיתים על המחקר. מחקרים קודמים ברפואה, אסטרונומיה ומתמטיקה הביאו לפיתוחה של האלכימיה. במתמטיקה, המלומד הפרסי אבו ג'עפר מחמד אל ח'ואריזמי העניק את שמו למה שהיום קרוי אלגוריתם; המילה אלגברה הגיעה מ"אל־ג'אבר", תחילת הכותרת של אחד מספריו. המתמטיקאי הסביאני אל־בטאני (850–929) תרם לאסטרונומיה ולמתמטיקה, והמלומד הפרסי אל ראזי לכימיה. את פירות המחקרים האלה אפשר לראות בפלדה הדמשקאית ובסוללה הבגדאדית. האלכימיה הערבית העניקה השראה לרוג'ר בייקון, ומאוחר יותר לאייזק ניוטון. באסטרונומיה, אל-בטאני שיפר את המדידות של היפרכוס, שנשמר בתרגום לערבית כ"אלמגסט". אל־בטאני גם שיפר את דיוק המדידה של הנטייה של ציר כדור הארץ.
תקופת הרנסאנס
הרנסאנס החל עם הגילוי מחדש של כתביהם של פילוסופים רבים מהעת העתיקה לצד תחייה אינטלקטואלית בכל אירופה. אלה היוו בסיס חשוב למחקר המדעי העתידי. קשר עם העולם המוסלמי בסיציליה וספרד אפשרו לאירופאים גישה לעותקים טובים של יצירות יווניות ורומאיות, וכן לכתביהם של הפילוסופים המוסלמים. תרגומים ופירושים על אריסטו מאת המלומד המוסלמי אברואס (אבן רושד) היו משפיעים ביותר באירופה במאות ה־12 וה־13. כתביו של מרקו פולו, המתארים את מסעותיו באסיה, וכן מסעי הצלב, הביאו להתעניינות מחודשת בגאוגרפיה. מעבר לכל אלה, פיתוחה של מכונת הדפוס בערך ב־1450 איפשרה את הפצתם המהירה של רעיונות חדשים וישנים לאנשים רבים.
התפתחות המדע המודרני
המדע המודרני באירופה החל בתקופה של מהפך גדול. לצד ההשפעות של תקופת הרנסאנס, היו אלו גם הרפורמציה הפרוטסטנטית, גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס, נפילתה של קונסטנטינופול והאינקוויזיציה הספרדית שהביאו לשינויים חברתיים ופוליטיים גדולים. כך נוצרה סביבה מתאימה לאתגור הדוקטרינה המדעית הקיימת. נמצא, כי כתביו של תלמי (באסטרונומיה), גלנוס (רפואה) ואריסטו (פיזיקה) אינם תמיד מתאימים למציאות. לדוגמה, חץ שעף באוויר לאחר שנורה סותר את קביעתו של אריסטו כי מצבו הטבעי של כל דבר הוא להיות במנוחה. במחקריו של וסליוס בגופות מתים נתגלו בעיות עם הראייה של גלנוס באנטומיה.
הרצון להעמיד אמיתות מקובלות בסימן שאלה ולחפש תשובות חדשות, הביא לתקופה של התקדמות מדעית משמעותית, שכיום ידועה בשם המהפכה המדעית. רוב ההיסטוריונים מצביעים על שנת 1543, כאשר הודפס "דה רבוליציוניבוס" (De Revloutionibus Orbium Coelestium; "על תנועתם הסיבובית של גרמי השמיים"), מאת קופרניקוס, כתחילתה של המהפכה הזו. התזה של ספר זה הייתה כי הארץ מסתובבת סביב השמש. את שנת 1687 אפשר לראות כשיאה של התקופה, שכן אז הודפס ספרו של ניוטון, "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" (בלטינית, Philosophiae Naturalis Principia Mathematica).
התקדמויות משמעותיות אחרות נעשו בזמן זה על ידי גליליאו גליליי, כריסטיאן הויגנס, יוהאנס קפלר ובלז פסקל. גם יסודות המתודה המדעית פותחו בזמן זה: צורת המחשבה החדשה הדגישה את הניסוי וההיגיון על פני צורות החשיבה המסורתיות. המחשבה המדעית התבססה מעתה על חוקיות סיבתית מכניסטית וסילקה מושגים כגון 'תכלית' מן ההסבר המדעי.
המהפכה המדעית מיסדה את המדע כמקור הראשי להתפתחות הידע. במהלך המאה ה-19, המדע נעשה למקצוע מסודר, והוא מוסד בדרכים שימשכו במהלך המאה ה־20, כאשר תפקידו של הידע המדעי נעשה חשוב יותר, ותפס מעמד מרכזי בבניה של מדינות הלאום החדשות.
תחומים חדשים
במהלך המאה ה־20 מספר שדות חדשים ובין תחומיים הופיעו. לימודי תקשורת משלבים מחקר של תקשורת בעלי חיים, תאוריית מידע, שיווק, יחסי ציבור, טלקומוניקציה וסוגים אחרים של תקשורת.
מדעי המחשב, המיוסדים בעיקר על בלשנות תאורטית, מתמטיקה דיסקרטית והנדסת חשמל, חוקרים את המחשוב. תחומים של התמחות צרה יותר כוללים מורכבות חישובית, תכנון מאגרי מידע, רשתות מחשבים, בינה מלאכותית, ותכנון חומרה. מדעי המחשב מספקים את הבסיס התאורטי להנדסת תוכנה.
הנדסת חומרים הוא גם שדה בין תחומי הכולל כימיה, פיזיקה וכמה מההנדסות. הוא חוקר חומרים שונים. מבחינה היסטורית, שורשיו מצויים בתחומי המינרלוגיה, קריסטלוגרפיה ומטלורגיה.
היסטוריה של תחומי דעת
מדעים מדויקים
פיזיקה
המהפכה המדעית, שהחלה בערך בשנת 1600, היא גבול נוח בין המחשבה העתיקה לבין הפיזיקה הקלאסית. במאה ה־16 ניקולאי קופרניקוס חידש את המודל ההליוצנטרי של מערכת השמש. לאחר מכן הגיע המודל הראשון של תנועת כוכבי-הלכת בידי יוהאנס קפלר בתחילת המאה ה־17, שם הוא טען כי כוכבי הלכת אינם נעים במסלולים מעגליים אלא במסלולים אליפטיים, כאשר השמש נמצאת באחד מהמוקדים של האליפסה. גם כן בתחילת המאה ה־17, גלילאו גליליי השתמש לראשונה בניסויים על מנת לבדוק תאוריות פזיקיליות. ב־1687, אייזק ניוטון פרסם את הספר "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", שבו הוא מפרט שתי תאוריות פיזיקליות חשובות: חוקי התנועה של ניוטון, מהם התפתחה המכניקה הקלאסית; וחוק הכבידה האוניברסלי, שמתאר כיצד פועלת הכבידה. המאפיינים של החשמל והמגנטיות נחקרו בידי מייקל פארדיי, גאורג אוהם ואחרים במהלך תחילת המאה ה-19 והביאו לאיחוד שתי התופעות האלו לתאוריה אחת של האלקטרומגנטיות, על ידי ג'יימס קלרק מקסוול ב-1855, המתוארת במשוואות מקסוול.
תחילת המאה ה-20 הביאה למהפכה בפיזיקה. הובהר כי התאוריות של ניוטון אינן תמיד נכונות. מ-1900, פלאנק, איינשטיין, בוהר ואחרים פיתחו תאוריות קוונטיות על מנת להסביר תופעות ניסוייות אנומליות. מכניקת הקוונטים הראתה לא רק שחוקי התנועה של ניוטון אינם נכונים בקנה מידה קטן, אלא אף יותר מכך – תורת היחסות הכללית שאיינשטיין הציע ב־1915, הראתה כי הזמן והחלל אינם קבועים כפי שחשבו עד כה. ב־1925, הייזנברג ושרדינגר ניסחו את מכניקת הקוונטים, שמסבירה את תאוריות הקוונטים שכבר פותחו. תצפיותיו של אדווין האבל ב-1929 שהראו כי מהירותן של הגלקסיות תואמת למרחק שלהן, הביאה להבנה כי היקום מתפשט ולניסוח תאוריית המפץ הגדול בידי ג'ורג' גאמוב.
התפתחויות חשובות נוספות אירעו במהלך מלחמת העולם השנייה, שהביאה לשימוש בראדאר ולפיתוח ושימוש בפצצת האטום. אם כי התהליך החל עם המצאת הציקלוטרון בידי ארנסט לורנס בשנות ה־30, הפיזיקה לאחר המלחמה נכנסה לתקופה המכונה "המדע הגדול", המצריך מכונות ומעבדות עצומות ותקציבים בהתאם, על מנת לבחון את התאוריות החדשות ולהתקדם לחזיתות חדשות. המתקצב העיקרי של הפיזיקה הוא כעת הממשלה, שהכירה בכך כי מחקר "בסיסי" יכול להביא לטכנולוגיות מועילות במישור האזרחי והצבאי. כיום, תורת היחסות הכללית ומכניקת הקוונטים אינן תואמות זו לזו, ונעשים ניסיונות לאחד ביניהם.
כימיה
המבשרת של הכימיה המודרנית הייתה האלכימיה. אפשר לציין את תחילתה של הכימיה בהבדלה בינה ובין האלכימיה על ידי רוברט בויל בספרו "הכימאי הספקן" (1661), אך בדרך כלל מתארכים זאת לגילוי החמצן וחוק שימור המסה בידי אנטואן לבואזיה, שהביא לדחיית תאוריית הפלוגיסטון ב־1783. ב־1803 סיפק ג'ון דלטון הוכחה כי החומר עשוי מאטומים. הוא גם ניסח את חוקי היחסים בין המסות של היסודות. ב־1869, דמיטרי מנדלייב ניסח את טבלת היסודות שלו על בסיס גילוייו של דלטון.
הסינתזה של שתנן בידי פרידריך ווהלר פתחה שדה מחקר חדש בכימיה, ועד סופה של המאה ה-19 מדענים כבר יכלו ליצור באופן מלאכותי מאות תרכובות אורגניות. בסופה של המאה ה־19 החלו לנצל את מאגרי הדלקים של כדור הארץ, לאחר שציד הלווייתנים כבר מוצה. עד המאה ה־20, ייצור שיטתי של חומרים מלאכותיים איפשר אספקה קבועה של מוצרים שסיפקו אנרגיה וחומרים סינתטיים להלבשה, רפואה, ושימוש יומיומי.
במאה ה־20 גם הושג האיחוד בין כימיה לפיזיקה, עם ההסבר של התכונות הכימיות של חומר כתוצאה ממבנה האלקטרונים באטום; ספרו של לינוס פאולינג – "על טבעו של הקשר הכימי" – השתמש במושגים של מכניקת הקוונטים כדי להבין את זוויות הקישור במולקולות מסובכות, מה שהביא בסופו של דבר גם למודל פיזיקלי של מולקולת ה־DNA. באותה שנה, ניסוי מילר-יורי הראה כי ניתן לבנות את היסודות של ה־DNA, חומצות אמינו פשוטות, ממולקולות פשוטות יותר בתהליכים המדמים מצבים בכדור הארץ הקדום.
גאולוגיה
איש האשכולות הסיני, שן קואו (1031–1095) ניסח היפותזה לתהליך היווצרות האדמה: על פי תצפיותיו במאובנים בשכבה גאולוגית בהר הנמצא מאות קילומטרים מהים, הוא הגיע למסקנה כי האדמה נוצרה על ידי בלייה של ההרים ועל ידי ריבוד של סחף.
החיבור על הסלעים מאת תאופרסטוס נחשב לסמכות העליונה במשך כאלף שנים: הפירוש שלו של המאובנים לא נדחה עד למהפכה המדעית. בתחילת המאה ה־18 ז'אן־אטיין גוטאר וניקולה דמארה סיירו בצרפת המרכזית ותיעדו את התצפיות שלהם על מפות גאולוגיות; גוטאר היה הראשון שהחל להבין את המקור הוולקני של חלק זה של צרפת. ג'יימס האטון כתב את ה"תאוריה של האדמה" ב־1788.
ב־1811 פרסמו ז'ורז' קיווייה ואלכסנדר ברוניאר את ההסבר שלהם לגיל כדור הארץ, בעקבות גילוי עצמות פיל בפריז על ידי קיווייה. הם ניסחו את העיקרון של רצף סטרטיגרפי של שכבות. באותה תקופה, ערך ויליאם סמית מחקרים דומים באנגליה וסקוטלנד. בשנת 1827 אישר הספר "עקרונות הגאולוגיה" של צ'ארלס לייל את התאוריות של ג'יימס האטון, והשפיע על מחשבתו של צ'ארלס דרווין.
ההתקדמות המשמעותית ביותר בגאולוגיה של המאה ה־20 הייתה התפתחות של תאוריית טקטוניקת הלוחות בשנות ה-60. תאוריה זו קמה משתי תצפיות גאולוגיות שונות: ההתפשטות של קרקע הים ותנועת היבשות. התאוריה הזו היוותה מהפכה במדעי האדמה.
בוטניקה
אסטרונומיה
התקדמויות באסטרונומיה ובמערכות אופטיות במאה ה־19 הביאו לתצפיות הראשונות באסטרואיד (קרס) ב־1801, ולגילוי של נפטון ב־1846. בשנות ה־40 של המאה ה-19, נצפו הגלקסיות הראשונות על ידי ויליאם פרסון.
ג'ורג' גאמוב, רלף אלפר ורוברט הרמן חישבו כי מסתבר למצוא עדויות למפץ הגדול בטמפרטורת קרינת הרקע של היקום. ב־1964 גילו ארנו פנזיאס ורוברט וילסון כי טמפרטורת קרינת הרקע היא כ־3 קלווין, וכך יצרו את הבסיס לקביעת גילו המשוער של היקום.
סופרנובה 1987A נצפתה בידי אסטרונומים על כדור הארץ הן בעזרת טלסקופים הן בגלאיי נייטרינו. התצפית היוותה ציון דרך בחקר תופעת הסופרנובה, ובתחום הקרוי אסטרונומיית נייטרינו. תחום זה, שמהווה נקודת מפגש בין אסטרונומיה ובין פיזיקת החלקיקים, נמצא כיום בשלבי התפתחות.
ביולוגיה ורפואה
הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס הצליח להפחית באורח ניכר סוג מסוים של מחלה בכך שחייב רופאים לשטוף את ידיהם לפני שהם מיילדים נשים. גילוי זה קדם לתאוריית החיידקים כגורם למחלה. אולם, גילוייו לא הובנו על ידי בני דורו והחלו להיכנס לשימוש רק עם הגילויים של המנתח הבריטי ג'וזף ליסטר, שב־1865 הוכיח עקרונות החיטוי. עבודתו מבוססת על כמה גילויים חשובים מאוד של הביולוג הצרפתי לואי פסטר. הוא הצליח לקשור בין כמה מיקרואורגניזמים לבין מחלה. גילוי זה הביא למהפכה ברפואה. הוא גם המציא את אחת השיטות החשובות ביותר ברפואה המונעת, כשב-1880 הוא ייצר את החיסון לכלבת. פסטר גם המציא את תהליך הפיסטור, על מנת למנוע התפשטות מחלות דרך חלב ומאכלים אחרים.
אחת מהתאוריות החשובות והמשפיעות ביותר בכל המדעים הייתה תאוריית האבולוציה בברירה טבעית שקודמה על ידי המדען הבריטי צ'ארלס דרווין בספרו "מוצא המינים" ב-־1859. התאוריה של דרווין הייתה כי כל ההבדלים בין החיות נוצרים בתהליכים טבעיים במשך תקופות זמן ארוכות, וכי אפילו בני אדם הם פשוט יצורים שהתפתחו כך. המשמעויות של האבולוציה מחוץ לתחומי המדע הטהור זכו הן לתמיכה והן להתנגדות בחלקים שונים של החברה, והשפיעו עמוקות על ההבנה הפופולרית של מקומו של האדם בעולם.
בתחילת המאה ה־20, מחקר התורשה צבר חשיבות לאחר הגילוי מחדש של חוקי התורשה שפותחו בידי הנזיר האוסטרי גרגור מנדל ב־1866. חוקי מנדל היוו את היסודות למחקר הגנטי, שנעשה לשדה מחקר חשוב במדע ובתעשייה. ב־1953 הסבירו ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק את המבנה הבסיסי של ה־DNA, החומר הגנטי שמהווה קוד לכל סוגי החיים. לקראת סוף המאה ה־20, הנדסה גנטית החלה להפוך למעשית, והחל מאמץ בינלאומי רחב היקף למיפוי הגנום האנושי, מאמץ שעשוי לתרום באופן ממשי להתקדמות ברפואה.
מדעי החברה
שימוש מוצלח במתודה המדעית במדעים המדויקים הביא לאימוץ המתודולוגיה הזו על מנת להבין תחומים רבים במדעי החברה.
מדע המדינה
לדיסציפלינה זו יש קבוצה ברורה של נושאים, כגון פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, כלכלה פוליטית, היסטוריה ותחומים אחרים העוסקים בקביעות נורמטיביות של מה שצריך להיות, ועם הנחת המאפיינים והתפקידים של צורת השלטון האידיאלית. שורשי הפוליטיקה והמדינה נמצאים בתקופה הפרהיסטורית. בכמעט כל תקופה ואזור גאוגרפי לאורך ההיסטוריה, אנו יכולים למצוא מישהו הלומד ומגביר את ההבנה הפוליטית.
בתרבות המערבית, המחקר של הפוליטיקה נוסד לראשונה ביוון העתיקה. המקורות של הפוליטיקה האירופית עוקבים אחר שורשיהם עוד לפני אפלטון ואריסטו, במיוחד ביצירותיהם של הומר, הסיוד, תוקידידס, קסנופון ואוריפידס. מאוחר יותר, אפלטון ניתח מערכות פוליטיות, הפשיט את הניתוח שלהם ממחקרים ספרותיים והיסטוריים יותר, ויישם גישה שנבין קרוב יותר לפילוסופיה. באופן דומה, אריסטו בנה על ניתוח אפלטון כדי לכלול ראיות אמפיריות-היסטוריות בניתוח שלו.
בלשנות
אף כי תרבויות רבות פיתחו הבנה של התחביר ושל הדקדוק, הבלשנות לא התפתחה כשדה מחקר עצמאי עד לסוף המאה ה־18. הצעה של סר ויליאם ג'ונס כי סנסקריט, פרסית, יוונית, לטינית, גותית וקלטית כולן חולקות בסיס משותף הביאה ללידתה של הבלשנות ההיסטורית. לאחר שתזה זו התפתחה, נעשה ניסיון במהלך המאה ה־19 וה־20 לקטלג ולסדר את כל שפות העולם.
פרסום הספר "קורס בבלשנות כללית", המבוסס על ההרצאות של פרדינן דה־סוסיר, הביא להתפתחות של בלשנות תיאורית. תחום זה, ותנועת הסטרוקטורליזם שנלוותה אליו, גרמו לבלשנות להתמקד יותר בשינויים בתוך השפה במשך הזמן ולא רק בהבדלים בין שפות שונות. נועם חומסקי גיוון עוד את הבלשנות בשנות ה־50 עם פיתוח הבלשנות הגנרטיבית. ניסיון זה בוסס על מודל מתמטי של השפה שאיפשר תיאור וחיזוי של הסמנטיקה. תחומים נוספים כגון בלשנות חברתית התפתחו משיתוף פעולה בין בלשנות ותחומים אחרים.
כלכלה
היסודות למדע הכלכלה המודרני פותחו בידי אדם סמית' ב־1776 בספרו "עושר העמים". סמית' ביקר את המרקנטיליזם, ותמך במערכת של סחר חופשי עם חלוקת עבודה. הוא הציע, כי "היד הנעלמה" מבקרת את תהליכי שיווי המשקל והפיתוח במערכות כלכליות גדולות על ידי הרצון לשיפור של כל פרט, אף ללא פיקוח והנהגה מלמעלה. סוג אחר של מחשבה כלכלית, שפותח בידי קרל מרקס היה מבוסס על כך כי הערך של דבר מגיע מהעבודה המושקעת בו. תחת הנחה הזו, הקפיטליזם מיוסד על כך כי המעבידים אינם משלמים את מלוא הערך לעובדים שמייצרים את הרווח. האסכולה האוסטרית סיפקה תגובה מוקדמת לכלכלה המרקסיסטית. אסכולה זו טענה כי הכוח המניע של פיתוח כלכלי הוא היזמות. תאוריה זו מחליפה את תאוריית הערך של מרקס במערכת של היצע וביקוש.
משנות ה־20, ג'ון מיינרד קיינס הביא לחלוקה בין מקרו-כלכלה למיקרו-כלכלה. תחת הכלכלה הקיינסיאנית מגמות מקרוכלכליות יכולות לגבור על בחירות כלכליות שנעשו על ידי היחיד. על ממשלות להביא לביקושים גדולים למוצרים על מנת לעודד פיתוח כלכלי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, מילטון פרידמן יצר את המושג מוניטריזם. פרידמן התמקד בשימוש בתאוריית ההיצע והביקוש של הכסף כשיטה לשליטה על הפעילות הכלכלית. בשנות ה-70 רעיונות אלה יושמו בכלכלה שתומכת בהורדת מסים על מנת להגדיל את כמות הכסף החופשי לגידול כלכלי.
אסכולות כלכליות מודרניות אחרות הן הכלכלה הקלאסית החדשה – המדגישה את המיקרו-כלכלה כבסיס לגידול מקרו-כלכלי, והקיינסיאנית החדשה – שמסבירה כיצד חוסר יעילות של השוק מצריך התערבות של בנק מרכזי או ממשלה.
פסיכולוגיה
את נקודת ההתחלה של הפסיכולוגיה כמדע ניתן לראות בסוף המאה ה-19. לרוב רואים את שנת 1879 כשנה שבה החלה הפסיכולוגיה להיות לשדה מחקר נפרד, מכיוון שבאותה השנה וילהלם וונדט ייסד את המעבדה הראשונה שנועדה במיוחד למחקר פסיכולוגי (בלייפציג). חוקרים מוקדמים חשובים אחרים הם הרמן אבינגהאוס (מחלוצי מחקר הזיכרון), איוואן פבלוב (שגילה את תהליך הלמידה של ההתניה הקלאסית), וזיגמונד פרויד. ההשפעה של פרויד הייתה עצומה, אם כי יותר כסמל תרבות מאשר ככוח בפסיכולוגיה המדעית. התאוריות של פרויד טענו כי באדם ישנם דחפים לא-מודעים אינסטקטיביים, וכי ה"עצמי" קיים כקרב תמידי בין הרצונות והציוויים של חלקי הנפש – האגו, הסופראגו והאיד.
במאה ה־20 נדחו התאוריות של פרויד כלא מדעיות, וכתגובה לגישה המופשטת לנפש של אדוארד טיצ'נר. התפתחות זו הובילה לניסוח הביהביוריזם על ידי ג'ון ב. ווטסון, גישה שנעשתה מוכרת יותר כגישתו של ב. פ. סקינר. הביהייביוריזם הציע כי יש להגביל את הפסיכולוגיה רק להתנהגות נצפית, מכיוון שאותה ניתן לכמת ולמדוד באופן ברור. הבנה מדעית של ה"נפש" נחשבה למטפיזית מדי, ולכן בלתי אפשרית. בעשורים הראשונים של המאה ה־20 עלתה גישה בין-תחומית חדשה לחקר הפסיכולוגיה האנושית, הידועה כמדעים קוגניטיביים. המדע הקוגניטיבי שוב מחשיב את הנפש למושא למחקר, בעזרת הכלים של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, בלשנות, מדעי המחשב, פילוסופיה ונוירוביולוגיה. שיטת מחקר חדשה זו טענה כי הבנה מעמיקה של הנפש האנושית היא דבר אפשרי, וכי ניתן יהיה ליישם הבנה כזו גם בתחומים אחרים, כגון בינה מלאכותית.
סוציולוגיה
הסוציולוגיה כמדע התפתחה בתחילת המאה ה־19 כתגובה אקדמית לאתגר המודרניות: העולם נעשה קטן יותר ויותר מאוחד, ואילו אופן החוויה של אנשים את העולם נעשה יותר מבוזר ומנותק. המטרה של סוציולוגים רבים, ובייחוד של אמיל דורקהיים, הייתה בסטרוקטורליזם, או בניסיון להבין מה מחזיק קבוצות חברתיות יחד, ולפתח "תרופה" להתפרקות חברתית. מקס ובר התייחס למודרניזציה בעזרת מושג הרציונליזציה, שהוא האמין כי תכלא אנשים ב"כלוב ברזל" של מחשבה רציונלית הבנויה סביב מטרות. ישנם סוציולוגים מוקדמים, כגון גאורג זימל ודו־בוואה, שהעדיפו לנתח את החברה בעזרת קנה מידה קטן יותר. שיטת המיקרו הזו הייתה חשובה בעיקר בסוציולוגיה האמריקאית המוקדמת, שם התאוריות של ג'ורג' הרברט מיד ותלמידו הרברט בלומר הביאו לגישה בסוציולוגיה הידועה כאינטראקציוניזם סימבולי.
בסוציולוגיה בארצות הברית בשנות ה־40 וה־50 הלכו החוקרים בדרכו של טלקוט פרסונס, שכהרחבה של דורקהיים חשב כי ההיבטים של החברה שמביאים לאינטגרציה מבנית הם לפיכך "פונקציונליים". הגישה הזו למחשבה הסוציולוגית כונתה פונקציונליזם נורמטיבי או פונקציונליזם סטרוקטורלי. אף שגם בשנות ה־50 סוציולוגים כמו ס. רייט מילס התנגד לגישתו, רק בשנות ה־60 החלו לפקפק בה רבים. מספר סוציולוגים טענו כי הגישה הזו מהווה הצדקה לחוסר שוויון הקיים בסטטוס קוו, ופיתחו את תאוריית הקונפליקט כתגובה לה. כשהם מקבלים השראה מקרל מרקס ומסוציולוגים אירופאים רבים, מצדדי גישת הקונפליקט החברתי רואים את החברה כזירת מאבק, עם קבוצות שונות שמתחרות ביניהן על משאבים. גם אינטראקציוניזם סימבולי נעשה לנקודה מרכזית במחשבה הסוציולוגית. ארווינג גופמן ראה אינטראקציות חברתיות כהצגה, שהיחידים מתכוננים אליה, ומנסים להשפיע על הקהל שלהם ולהרשים אותו. אם כי שלוש התאוריות האלה הן עדיין המרכזיות ביותר בסוציולוגיה, קיימות רבות אחרות.
אנתרופולוגיה
ראו גם
התפתחות המדע בעת העתיקה
פילוסופיית ימי הביניים
נשים במדע
מדע ומגדר
לקריאה נוספת
ג'ון גריבין, היסטוריה של המדע: 1543 - 2001, (תרגום מאנגלית: דפנה לוי), תל אביב: ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2010.
ויליאם ביינום, היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2016.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של המדע והקשר שלו לאומנות - הרצאה מוקלטת מתוך הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל' בהגשת יפתח מזור
כתבות ומאמרים על ההיסטוריה של מדע, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.
באהלי שם - האם חז"ל והראשונים קיבלו את עקרונות המדע היווני
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע | 2024-07-08T02:04:15 |
צסיום | צסיום (Caesium או באנגלית אמריקאית: Cesium) הוא יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות שסמלו הכימי Cs ומספרו האטומי 55.
תכונות
צסיום הוא מתכת כסופה־זהובה, רכה ורקיעה. הוא הכי פחות אלקטרושלילי מכל המתכות האלקליות היציבות. כמו כן, הוא המתכת האלקלית היציבה הנדירה ביותר.
כמו כספית וגליום, צסיום הוא בין המתכות היחידות שנוזליות קרוב לטמפרטורת החדר (נקודת ההתכה של צסיום היא 28.44 מעלות צלזיוס). כמו שאר המתכות האלקליות, צסיום מגיב באופן "אלים" עם מים.
צסיום הידרוקסיד (CsOH) הוא בסיס חזק מאוד שמסוגל לחרוט על זכוכית.
שימושים
שימושי הצסיום כוללים, בין היתר, את אלו:
האיזוטופ 133Cs משמש, בין השאר, בשעונים אטומיים. מאז 1967 מוגדרת השנייה במערכת היחידות הבינלאומית כ- 9,192,631,770 מחזורי מעבר (תדירות רטט) בין שתי רמות האנרגיה שלו.
לצסיום מתכתי יישומים בתאים פוטואלקטריים.
לצסיום שימושים כזרז במיום (הוספת מימן) לתרכובות אורגניות.
לאיזוטופים רדיואקטיביים של צסיום שימוש ברפואה בטיפול בסרטן.
היסטוריה
הצסיום זוהה בזמן אנליזה ספקטרוסקופית על ידי רוברט בונזן (Robert Bunsen) וגוסטב קירכהוף (Gustav Kirchhoff) בשנת 1860 במים מינרלים בגרמניה. צסיום מתכתי הופק לראשונה ב-1881.
צורה בטבע
שמאל|ממוזער|250px|המינרל פולוסיט
צסיום נמצא במספר מינרלים, כגון לפידוליט (KLi2Al(Al,Si)3O10(F,OH)2) ופולוסיט.
המקור החשוב והעשיר ביותר בעולם של צסיום נמצא באגם ברניק במניטובה שבקנדה, שעל פי חישובים מכיל 300,000 טון לפידוליט (שמכיל 20% צסיום).
ניתן לבודד צסיום במספר דרכים (ביניהם בעזרת אלקטרוליזה). צסיום טהור ניתן להפיק בפירוק תרמי של CsN.
במגע עם מים
צסיום, כמו כל המתכות האלקליות, מגיב עם מים באופן מאוד פעיל וסוער. במהלך התגובה בין הצסיום והמים נוצר צסיום הידרוקסיד (CsOH), שהוא בסיס חזק מאוד. בנוסף לכך, נפלט מימן וכמות רבה של אנרגיה, שעלולה להצית את המימן וכן לגרום לפיצוץ בתוך המים כך:
2 Cs(s) + 2 H2O(l) -> 2 CsOH(aq) + H2(g)
צסיום ואיזוטופים של צסיום נחשבים חומרים רעילים.
קישורים חיצוניים
כיצד עובד שעון אטומי?
צסיום ב-Webelements
צסיום באתר U.S. Geological Survey
קטגוריה:מתכות אלקליות
קטגוריה:יסודות כימיים | 2024-05-16T17:17:57 |
מוזיאון תל אביב לאמנות | 250px|ממוזער|הסמליל הישן של המוזיאון שעיצב דן ריזינגר
מוזיאון תל אביב לאמנות הוא אחד ממוזיאוני האמנות החשובים בישראל. המוזיאון פועל בלב מטרופולין גוש דן ומהווה מאז הקמתו ב-1932 ועד היום מוסד אמנות ותרבות מרכזי בארץ.
המוזיאון מתמקד בתחומים של אמנות מודרנית ועכשווית. בבעלותו אוסף לאמנות ישראלית מהגדולים בעולם ואוספים לאמנות מודרנית, רישום והדפס, אמנות עכשווית, צילום, עיצוב ואדריכלות ואוסף לאמנות אירופאית מהמאה ה-16 עד המאה ה-19. בשבעת האוספים ניתן למצוא, בין השאר, יצירות של האמנים פטר פאול רובנס, מאוריצי גוטליב, ג'יימס אנסור, אלכסנדר ארכיפנקו, פבלו פיקאסו, מארק שאגאל, נחום גוטמן, אריה ארוך, פרנסיס בייקון, לאה ניקל, אביבה אורי, משה קופפרמן, מיכה בר-עם, יעקב קאופמן, מיכל נאמן, אבנר בן גל, אניש קאפור, עדי נס וסיגלית לנדאו.
המוזיאון ממוקם באזור הצפוני של מרכז העיר תל אביב-יפו ומשתרע על פני שלושה בניינים: הבניין הראשי והבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר ממוקמים בשדרות שאול המלך בסמוך לבתי המשפט, ספריית בית אריאלה והמשכן לאמנויות הבמה. מבנה נוסף של המוזיאון, ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו), שוכן לצד היכל התרבות ותיאטרון הבימה ברחוב תרס"ט.
משכנו הראשון של המוזיאון היה ב"בית דיזנגוף", ביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, אשר יזם וייסד את הקמת המוזיאון. בשנת 1948 נערך בבית דיזנגוף טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
בשנת 2018 נשבר שיא המבקרים במוזיאון עם מספר של 1,018,323 כניסות למוזיאון במהלך השנה. בזכות נתון זה נכנס המוזיאון לרשימת 100 המוזיאונים לאמנות עם כמות המבקרים הגבוהה ביותר לשנת 2018 ודורג במקום ה-70 בדירוג השנתי שהתפרסם במגזין האמנות הבין-לאומי The Art Newspaper . ב-2019 עלה דירוג המוזיאון למקום ה-49 כשמספר הכניסות באותה השנה עמד על 1,322,439 .בשנת 2021 דורג המוזיאון במקום ה-56 עם 478,169 מבקרים. הייתה זו השנה הרביעית ברציפות שהמוזיאון הופיע ברשימת המוזיאונים הפופולריים ביותר בעולם, זאת למרות תקופה ממושכת שהיה סגור עקב מגפת הקורונה. בשנת 2022 עלה דירוג המוזיאון למקום ה-48 כשמספר המבקרים בו עמד על 1,070,714 .
היסטוריה
תהליך הקמת המוזיאון
בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 חוותה תל אביב פריחה כלכלית ותרבותית ומרכז הפעילות האמנותית ביישוב העברי עבר מירושלים אליה. בהיעדר חלל תצוגה קבוע פנו מספר אמנים לראש העירייה מאיר דיזנגוף, בבקשה לפעול למען הקמת מוזיאון בתל אביב. מ-1930 ועד פתיחת המוזיאון ב-1932 קידם דיזנגוף את היוזמה בדרכים שונות: הוא הקים ועד זמני בישראל שהיה אחראי על יישום הרעיון בראשותו של חיים נחמן ביאליק; פעל להקמת ועדים מקומיים בקהילות היהודיות ברחבי העולם לגיוס כספים ותרומה של יצירות אמנות; וכן קבע קווים מנחים לפיתוח האוסף של המוזיאון העתידי. כך הציג דיזנגוף את חזונו:
אירוע חנוכת המוזיאון נערך ב-2 באפריל 1932 בהשתתפות מכובדים רבים וביניהם מושל המחוז הבריטי רוברט אדוארד הרולד קרוסבי, שהתייחס בנאומו להקמת המוזיאון כביטוי לחשיבותה של העיר תל אביב בתרבות המקומית ובתרבות היהודית שבתפוצות.
לרגל הפתיחה הוצג מבחר יצירות מהאוסף, תערוכה של אמנים ארץ-ישראליים והעתקי פסלים ידועים של דמויות תנכ"יות.
בית דיזנגוף (1932–1971)
ממוזער|שמאל|250px|חזית מוזיאון תל אביב בתכנונו של קרל רובין. הקהל המתגודד מחוץ למבנה מאזין להכרזת העצמאות של מדינת ישראל
שמאל|250px|ממוזער|1948: טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. באולם תלויות יצירות מאוסף המוזיאון
המוזיאון החל לפעול ב"בית דיזנגוף" שבשדרות רוטשילד 16. בניין זה הוקם ב-1918 כבית המגורים הפרטי של מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה. למבנה המקורי החד-קומתי נוספה קומה שנייה ב-1920 ובין השנים 1930 ל-1931 הותאם המבנה לצרכיו של המוזיאון העתידי על ידי אדריכל העיר דב הרשקוביץ. השינויים כללו בניית קומה שלישית והוספת חדרים פרטיים על הגג, אליהם העתיק דיזנגוף את מגוריו. לאחר פתיחת המוזיאון נערכו בבניין התאמות נוספות שהותירו אותו בתערובת צורמת של סגנונות אדריכליים.
עם כניסתו לתפקיד ב-1933 הזמין מנהל המוזיאון קרל שוורץ את האדריכל קרל רובין לביצוע תיקונים במבנה. תיקונים אלה התבצעו בין 1935 ל-1936 ובמהלכם הורחב שטח התצוגה של המוזיאון. במסגרת השיפוצים עיצב רובין את החזית ברוח הסגנון הבין-לאומי, סגנון אדריכלי שאומץ בבנייה שהתבצעה ברחבי תל אביב בהשפעתו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה. עיצוב החזית היה השינוי המשמעותי ביותר בבניין והוא העניק לו מראה שלם ואחיד. המוזיאון נפתח מחדש ב-23 בפברואר 1936 בטקס חגיגי בחסות הנציב העליון שנשא דברים בשבח הפעולות הנמרצות של דיזנגוף למען הקמת המוזיאון. בספטמבר 1936 נפטר דיזנגוף. בצוואתו הועיד את הבית לשמש מוזיאון והורה על ייסודה של קרן לתמיכה כספית בתפקוד המוסד.
בשנת 1959, עם פתיחתו של ביתן הלנה רובינשטיין, עברה רוב הפעילות של המוסד אל הביתן, אך גם ב"בית דיזנגוף" המשיכו להציג תערוכות. לאחר הקמת מבנה המוזיאון בשדרות שאול המלך ב-1971 עברה הפעילות כולה אל הבניין החדש, כשהביתן מתפקד כאגף עצמאי נוסף. בעקבות כך, חדל בהדרגה "בית דיזנגוף" מלשמש מוזיאון לאמנות.
בשנת 1938 הוקמה ספריית האמנות של המוזיאון ובה כ-50,000 ספרים, כ-140 כתבי-עת וכ-7,000 צילומים. הספרייה פועלת במבנה המרכזי של המוזיאון. לצד המבנה פועל גם גן פסלים, והורחבו שטחי התצוגה במוזיאון והוצגו גלריות חדשות באגף חדש שבצדו המערבי.
התרחבות המוזיאון הביאה להתפתחות פעילותו, לעלייה ברמתן ובהיקפן של תערוכותיו ולפעילות תרבותית מקיפה, הכוללת אירועי מוזיקה קלאסית, ג'אז, קולנוע, סדרות הרצאות, הצגות ילדים ועוד.
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל
ב-14 במאי 1948 התקיים בגלריה המרכזית של "בית דיזנגוף" טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ההכרזה התקיימה במהלך ישיבה של מועצת העם בנוכחות 350 מוזמנים. במהלך האירוע החגיגי התקבץ קהל רחב מחוץ למוזיאון והאזין לקולות באמצעות רמקולים שהוצבו מחוץ למבנה. כך דווח על ההכנות לטקס בעיתון מיוחד שיצא לאור לרגל המאורע ההיסטורי:
ב, משמש "בית דיזנגוף" משכן למוזיאון העצמאות ובמרכזו שחזור של האולם בו נערך טקס הכרזת העצמאות.
ביתן איל עופר (הלנה רובינשטיין לשעבר) (1959–היום)
ממוזער|250px|שמאל|22 בינואר 1959: הלנה רובינשטיין חונכת את הביתן בנוכחות ראש העיר חיים לבנון והצייר ראובן רובין
התפתחות המוזיאון וביסוס מעמדו בקרב תושבי העיר יצרו דרישה למבנה שיענה באופן מקיף על הצרכים החדשים של המוסד. בתחילת שנות ה-40 הוחלט להקים מבנה ייעודי בשטח שנמצא בפינת הרחובות דיזנגוף-תרס"ט. קרקע זו הוקצתה על ידי העירייה עוד בסוף שנות ה-20 ל"כיכר התרבות" של העיר וכללה גם את היכל התרבות ותיאטרון הבימה. ב-1946 הוכרזה תחרות לתכנון המתחם כולו. ההצעה שנבחרה הייתה זו של האדריכלים זאב רכטר ודב כרמי והם מסרו את התכנון הדו-שלבי של המוזיאון לשני בניהם, ממשיכי דרכם במקצוע, יעקב רכטר ורם כרמי. רכטר היה אמון על השלב הראשון בו נבנה אחד האגפים כהשלמה לפעילות המוזיאלית ב"בית דיזנגוף". כרמי היה אחראי על הרחבת האגף וסיום המבנה שהתעתד להכיל את עבודת המוזיאון על כל ענפיה.
מימוש השלב הראשון התאפשר הודות לתרומתה של אשת העסקים הלנה רובינשטיין. באמצע שנות ה-50 פנו אל רובינשטיין מנהל המוזיאון אויגן קולב, ראש עיריית תל אביב חיים לבנון והקרן האמריקאית למוסדות ישראל. רובינשטיין נענתה לבקשה והעניקה תרומה למימון הקמתו של ביתן, שיקרא על שמה, כאגף במוזיאון העתידי.
תכנון המוזיאון, ובכללו הביתן, שיקף מגמות בין-לאומיות עכשוויות שעסקו בתפקידו של מבנה המוזיאון ביצירת חוויית הצפייה בתערוכות. ברוח זו תוכננו אולמות התצוגה בתוכנית פתוחה וגמישה שאינה מגבילה את המבקר למסלול צפייה יחיד. עם פתיחת הביתן היה גודלו כ-1200 מ"ר ועלותו הסתכמה ב-400,000 ל"י.
חנוכת המבנה התקיימה ב-22 בינואר 1959 בטקס רב משתתפים בו נכחו, בין השאר, גב' הלנה רובינשטיין ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות, משה אבידור. בחוברת שהופקה לרגל האירוע מצורפים דברי ברכה מאת גולדה מאיר ופנחס ספיר – שרת החוץ ושר המסחר והתעשייה בשעתו – מנהל המטרופוליטן, מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומושל מדינת ניו יורק. לכבוד הפתיחה הציג קולב מבחר יצירות מאוסף המוזיאון בתערוכה שזכתה לשבחים רבים בשם "המוזיאון מציג את עצמו".
ב-1962 לאחר שהושלמה עבודת התכנון של המוזיאון כולו, הוחלט שלא להתקדם בבנייה באותו אתר ולהקים את המוזיאון בשדרות שאול המלך. בין הסיבות להחלטה זו היו טענת העירייה כי השטח המקורי קטן מידי עבור המוזיאון המרכזי של העיר ומחלוקת ציבורית שהתעוררה בעקבות עקירתם המיועדת של עצי שקמה עתיקים הנטועים באתר. העירייה החליטה על שימור העצים ובעזרת תרומה הוקם במקום גן יעקב בתכנונו של יעקב רכטר. בעקבות כך, הפך ביתן הלנה רובינשטיין למבנה עצמאי ובשיפוץ יסודי שנערך ב-1964 הוא הותאם לייעודו החדש. עד שנת 1971 היה ביתן הלנה רובינשטיין מקום התצוגה העיקרי של המוזיאון ומאז הוא מתפקד כאגף נוסף ונפרד של מבני המוזיאון בשדרות שאול המלך.
במרץ 2019 התפרסמה הודעה כי ייחל תהליך של שיפוץ וחידוש הביתן הודות לתרומה בסך 5 מיליון דולר שהתקבלה מטעם קרן משפחת אייל ומרלין עופר. בעקבות התרומה הוסב שם הביתן ל"בניין אייל עופר", אך גם תרומתה של קרן הלנה רובינשטיין בעבר זכתה להנצחה. על השיפוץ הופקד האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר. התכנון והביצוע נמשכו כשלוש שנים, וחנוכת הביתן לאחר שיפוצו לוותה בתערוכה מעבודתיו של הפסל השווייצרי אלברטו ג'קומטי.
הבניין ע"ש קרן משפחת פאולסון (1971–היום)
לאחר ביטול עבודות הבנייה בשדרות תרס"ט היה צורך בשטח חלופי שיענה על הדרישות של הקמת מוזיאון גדול, קבוע ומרכזי בעיר. הקרקע שנבחרה למבנה החדש הייתה שייכת בעבר למושבה הטמפלרית שרונה ותהליך רכישתה על ידי עיריית תל אביב הסתיים רק בשנות ה-60. המתחם יועד במקור למשרדי הממשלה, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל והאתר הפך למרכז של מוסדות תרבות בו ממוקמים גם התיאטרון הקאמרי, האופרה הישראלית וספריית בית אריאלה.
בשנת 1964 הוכרזה תחרות בשני סבבים לתכנון המבנה. חבר השופטים הורכב מנציגי המוזיאון, מהנדס העיר, אישי ציבור, אדריכלים מקומיים – ביניהם ורנר יוסף ויטקובר ונחום זולוטוב – כשבראשם עמד האדריכל וההיסטוריון ברונו צבי. צבי הדגיש את החשיבות שהמבנה המוזיאולי העתידי ישלב גמישות ופונקציונליות מרבית עם תחושת קבע, אך גם יהווה יצירת אמנות בפני עצמה. בפרס הראשון זכתה תוכניתם של דן איתן ויצחק ישר.
בלב התוכנית של איתן וישר ניצבות ארבע גלריות גדולות ופתוחות – 800 מ"ר כל אחת – המקיפות חלל מרכזי גבוה שנועד לטקסי פתיחת תערוכות. מהאולם הראשי ניתן לצפות בגלריות ובחלקי הבניין הנוספים וכך גם מהרמפות המובילות ומחברות בין החללים השונים. תוכנית זו הולמת את עקרונות התכנון הקורבוזיאני ומבנה הבטון המוזיאלי שייך לזרם הברוטליסטי של האדריכלות המודרנית. לאחר ההקמה הביע מנהל המוזיאון חיים גמזו את שביעות רצונו מהמבנה לא רק משום יופיו אלא בעיקר בזכות הפונקציונליות שלו. תכנונו זיכה את איתן וישר בפרס רכטר.
חנוכת המבנה החדש נערכה ב-19 באפריל 1971 בנוכחות נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן וראש עיריית תל אביב יהושע רבינוביץ. לכבוד האירוע התקיים קונצרט גאלה בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין ובחוברת חגיגית שהופקה לרגל המאורע מופיעים דברי ברכה מראשי ערים ברחבי המדינה. בארבע הגלריות המרכזיות הוצגו תערוכות הפתיחה: באחת הוצגה אמנות ישראלית, בשנייה פסלים ורישומים של ז'אק ליפשיץ, תערוכה שלישית הציגה ציורים של אמנים צרפתיים בולטים במאה ה-20 והתערוכה הרביעית עסקה בקשר שבין אמנות ומדע.
מאז הקמתו של המבנה ולאורך השנים נערכו בו שינויים, גם הם על ידי איתן וישר. התוספת הבולטת ביותר, האגף ע"ש מרק ריץ' וגבריאלה ריץ', תוכננה בצורה של קובייה שקופה הפונה כלפי הרחוב באופן המנוגד לחומריות של אולם המרכזי האטום למבט מבחוץ. היא כללה שתי גלריות חדשות, שתי קומות מחסנים, גן פסלים, קפטריה וחניון. הרחבה זו של המבנה בוצעה בין 1995 ל-1999 והיא סימנה מסלול תנועה חדש שהושלם, שנים אחר כך, עם בנייתו של אגף נוסף בשטח שממערב למבנה המרכזי.
בשנת 2021 קיבל המוזיאון תרומה בסך 15 מיליון דולר המיועדת לשדרוג הבניין הראשי האיקוני של המוזיאון, ובעקבותיה נקרא הבניין על שם קרן משפחת פולסון מניו יורק שתרמה את הסכום.
מרכז יוסף ורבקה מאירהוף לחינוך לאמנות (1987–2020)
בשנת 1987 החכירה עיריית תל אביב למוזיאון מבנה בית ספר ריק ברחוב דובנוב על מנת שישמש באופן זמני את סדנאות האמנות שהפעילה מחלקת החינוך של המוסד. משנת 1971 ועד אותה שנה פעלו הסדנאות בצמוד למערך ההדרכה של המחלקה בביתן הלנה רובינשטיין. לקראת המעבר, ערך דן איתן שינויים קלים במבנה שנועדו להתאים את הבניין באופן חלקי לצורכי סדנאות היצירה וזאת עד למשכן קבע.
לאחר כעשור של פעילות בבית הספר עבר המבנה שיפוץ מקיף בהתאם לתוכנית שהזמין המוזיאון מקבוצת האדריכלים "תו" ובתוך כך הורחב הבניין בכ-700 מ"ר. התוכנית של "תו" נדרשה לפתור מחסור בחללי עבודה גדולים, סטודיות קטנים, מקומות לתצוגה מסודרת של עבודות התלמידים ומקומות למפגש חברתי בתוך ומחוץ למבנה. חידוש המבנה התאפשר הודות לתרומתו של ג'וזף מאירהוף והמרכז שניפתח מחדש ב-1996 נקרא על שמו.
המרכז משמש מסגרת העשרה של חינוך בלתי פורמלי המיועדת לכל הגילאים ומציעה סדנאות יצירה במגוון תחומים: ציור, רישום, פיסול, קדרות, הדפס, איור וקומיקס, וידאו ומולטימדיה. בסדנאות פועלת גם מגמת האמנות של תיכון עירוני א' לאמנויות השוכן בסמוך למרכז וזאת מאז 1988 וביוזמת ראש העירייה שלמה להט. מורי המרכז הם אמנים פעילים והשיעורים משלבים התנסות מעשית לצד סיורים בתערוכות המוזיאון.
בינואר 2015 התקבלה הוראה מעיריית תל אביב-יפו לסגירת המרכז, מבלי שימצא מיקום חלופי למוסד. לאחר מאבק ציבורי, חזרה בה העירייה מהחלטתה.
חמש שנים אחר כך ביולי 2020 בצל משבר הקורונה הודיעה מנהלת המוזיאון טניה כהן עוזיאלי על סגירת מרכז מאירהוף לאלתר. לנוכח המשבר הנרחב של עולם התרבות הישראלי בחסות הקורונה, המאבק הציבורי למען הצלת המרכז היה הפעם דל ביותר ונראה היה כי בכך תם סיפורו המפואר והעצוב של המרכז ההיסטורי לחינוך לאמנות של תל אביב.
הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר (2011–היום)
שמאל|ממוזער|250px|מראה באירוע פתיחת התערוכות באגף החדש, 1 בנובמבר 2011. הפסל המרכז החדר הוא כבשי הנגב
באמצע שנות ה-90 החלו להירקם תוכניות ראשונות להקמת בניין חדש בצמוד למבנה הקיים בשדרות שאול המלך. בתקופה זו ניכר כבר הצורך בחללים נוספים לתצוגה ולפעילות הציבורית והתרבותית שהתרחשה במוסד. השטח שיועד להקמת המבנה נמצא ממערב לבניין המרכזי וב-2002 הוכרזה תחרות דו-שלבית לתכנון הבניין הנוסף. צוות השופטים הורכב ממנהל המוזיאון מרדכי עומר, אוצרת המוזיאון לאדריכלות ועיצוב מאירה יגיד-חיימוביץ, התורמים הרטה ופול עמיר, האדריכל והחוקר רוברט אוקסמן, היסטוריון האדריכלות יהודה ספרן, האדריכלים משה ספדיה ויעקב גרובמן ומהנדס העיר דני קייזר. נוכח קושי השופטים לבחור זוכה הוסיפו לתחרות שלב שלישי ובו זכתה תוכניתו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן. לאחר זכייתו צירף סקוט כהן לפרויקט את האדריכל הישראלי עמית נמליך ומינה אותו לאדריכל האחראי במהלך החלק התכנוני בקיימברידג' ולאדריכל מקומי מלווה לתיאום תהליך הבניה בישראל.
הקמת הבניין התאפשרה הודות למבצע גיוס כספים שהניב תרומות רבות. המרכזית מבניהן הייתה תרומה שהתקבלה בשנת 2007 מהרטה ופול עמיר בסך 10 מיליון דולר. לתרומה של הזוג עמיר קדמה הצעתו של סמי עופר על סך 20 מיליון דולר, אך עופר נסוג מההצעה בעקבות מחלוקת ציבורית שהתעוררה לנגד התנייתו את התרומה בשינוי שם המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו.
הבניין שתכנן סקוט כהן הוא בעל שש גלריות המקיפות בסיבוב לולייני ואנכי אטריום בגובה של 27 מטרים שתקרתו שקופה. בשעות היום, אור מאיר את הקירות הלבנים האלכסונים של החלל המרכזי הגבוה והחזרי האור יוצרים תחושה של נפילה לעומקו של המבנה. בשעות החשיכה יוצרת התאורה המלאכותית תחושה דומה. מסיבה זו מכונה החלל "מפל האור". בניגוד לחלל הפנימי האנכי, נראה הבניין מבחוץ אופקי ורחב. חזיתו עשויה לוחות בטון שמשתלבים בסגנון הבנייה ההיסטורי של תל אביב ומתייחסים למאפיינים הברוטליסטים של המבנה המרכזי, אולם ההצבה הזוויתית והמורכבת של הלוחות השטוחים היא תוצר של אדריכלות דיגיטלית עכשווית. הבניין החדש הכפיל את שטח התצוגה של המוזיאון ועלות הקמתו הסתכמה בכ-225 מיליון ש"ח, כשעיקרה (140 מיליון ש"ח) מומן מתרומות והיתר (85 מיליון ש"ח) מומן על ידי עיריית ת"א.
אירוע חנוכת הבניין החדש נערך ב-30 באוקטובר 2011 בהשתתפות למעלה מ-2,000 מוזמנים, בהם נשיא המדינה שמעון פרס, ראש העירייה רון חולדאי ושרת התרבות והספורט לימור לבנת. פרס וחולדאי הזכירו בנאומיהם את מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון, אשר יזם וקידם את הקמת הבניין אך נפטר ביוני באותה שנה ולא זכה לקחת חלק בהשקת האגף החדש. את החלק האומנותי בטקס ביצע ההרכב הישראלי TYP והופעתו כללה קטעי וידאו ארט שהוקרנו על המבנה. מערב הפתיחה ובמהלך החודשים שאחריו הוצגו בגלריות המבנה שמונה תערוכות: בשלוש תערוכות מאוספי המוזיאון הוצגו הדפסים ורישומים, צילום ישראלי ותצוגת קבע של האוסף הישראלי בשם "המוזיאון מציג את עצמו" – מחווה לשמה של תערוכת הפתיחה בביתן הלנה רובינשטיין. תערוכה קבוצתית נוספת הוקדשה לאדריכלות חמשת המבנים בהם שכן המוזיאון מאז הקמתו. בשלוש תערוכות יחיד הוצגה עבודתם של אנסלם קיפר, חנן דה-לנגה, ויעקב קאופמן. התערוכה השמינית הוקדשה לזכרו של מרדכי עומר.
בצל מלחמת חרבות ברזל
בצל מלחמת חרבות ברזל נקבע שם הכיכר הסמוכה לרחבת מוזיאון תל אביב לאמנות ובית אריאלה ל:"כיכר החטופים והנעדרים", ובמקום נערכו עצרות תמיכה והוצבו מיצבים ומיצגים אמנותיים לאות הזדהות עם מאבק בני משפחות החטופים והנעדרים וכביטוי לתמיכה והזדהות עם משפחות הנופלים וחללי צה"ל. בין המיצבים הבולטים: מיצב שולחן השבת הריק, מיצב כיסאות כתר צהובים ריקים וסדרה של מראות קטנות כמספר החטופים סביב הפסל עקדת יצחק של קדישמן.
מנהלי המוזיאון
1933–1947 – קרל שוורץ
1947–1949 – חיים גמזו
1949–1952 – משה קניוק
1952–1959 – אויגן קולב
1959–1962 – משה קניוק
1962–1976 – חיים גמזו
1977–1990 – מרק שפס
1990–1994 – רוני דיסנצ'יק
1995–2011 – מרדכי עומר
2012–2019 – סוזן לנדאו
2019 – טניה כהן-עוזיאלי
ראו גם
מוזיאון תל אביב לאמנות: יצירות אמנות
סיורים וירטואליים במוזיאון תל אביב לאמנות
אדריכלות בתל אביב
תרבות ישראלית
לקריאה נוספת
אלחנני, אבא, "מוזיאון תל אביב: סימפוזיון", תווי 10, 1972, עמ' 18–31
אלמוס, חנה, יעל בורוביץ ומירה כספי, הרפתקה במוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1983
בלס, גילה (עורכת), ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006
בר אור, גליה (עורכת), אויגן קולב: בניין תרבות בארץ ישראל, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003
גורלניק, נחמה (עורכת), אוסף מיזנה-בלומנטל, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994
גורלניק, נחמה (עורכת), אוסף סימון ומרי יגלום, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995
גורלניק, נחמה (עורכת), מון גוך לפיקאסו: אוסף משה ושרה מאייר, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995
גינתון, אלן, המוזיאון מציג את עצמו II: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2015
גרובמן, יאשה ואריאל בלונדר (עורכים), חמישה רגעים: מסלולים באדריכלות של מוזיאון תל אביב, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011
דונר, בתיה, מאוסף פרמן למוזיאון תל אביב: 1920 – 1932, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2002
יגיד-חיימוביץ, מאירה (עורכת), בניין חדש מוזיאון תל אביב לאמנות: תחרות אדריכלים ע"ש הרטה ופול עמיר, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004
יפעת, דורית (עורכת), אוסף הלן וזיגפריד וולוך: פיסול מודרני, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1997
סמירה, רז, "מוזיאון תל אביב לאמנות מתארח בברלין", טרמינל 54, 2015, עמ' 20–21
עומר, מרדכי (עורך), אוסף סוזאן ואנטון רולנד-רוזנברג, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996
עומר, מרדכי ואלן גינתון (עורכים), המוזיאון מציג את עצמו: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011
פישר, יונה, "על המוזיאון ואמני תל אביב בשנות השלושים", שנתון מוזיאון תל אביב 2-3, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1984
קול-ענבר, יהודית, תולדות המוזיאונים בארץ עד קום המדינה כביטוי לחזון הציוני, ח"מ: חמו"ל, 1992
רוזנויין, אודי, "התרחבות מוזיאון תל אביב לאמנות", במוזיאון 9, 1994, עמ' 18–19
שוץ, חנה (עורכת), קרל שווארץ וראשיתו של מוזיאון תל אביב : 1933–1947, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010
Landau, Suzanne, Tama Box : Tel Aviv Museum of Art, Tel Aviv: Tel Aviv Museum of Art, 2015
Samira, Raz (editor), Tel Aviv Museum of Art Visits Berlin: Modern and Contemporary Art, Munich: Prestel, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
תל אביב לאמנות
תל אביב
קטגוריה:שדרות שאול המלך
קטגוריה:ישראל: אולמות קונצרטים
קטגוריה:הצפון החדש
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן דן איתן
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן יצחק ישר
קטגוריה:ברוטליזם בישראל
קטגוריה:ישראל: חברות לתועלת הציבור
קטגוריה:ישראל: חברות שהוקמו ב-1932 | 2024-08-17T06:57:40 |
טיבריוס | טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס נֵירוֹן קֵיסָר (16 בנובמבר 42 לפנה"ס – 16 במרץ 37 לספירה) היה קיסר רומא בשנים 14–37 לספירה. טיבריוס היה הקיסר השני מן השושלת היוליו-קלאודית.
ביוגרפיה
טיבריוס נולד בשנת 42 לפנה"ס, אביו היה הסנאטור טיבריוס קלאודיוס נירון ואימו הייתה ליוויה. כתוצאה ממלחמת האזרחים שפרצה עם הירצחו של יוליוס קיסר משפחתו של טיבריוס נאלצה להימלט מרומא, אולם בשנת 39 לפנה"ס הם הורשו לחזור כשהוכרזה חנינה כללית.
אימו של טיבריוס, ליוויה, התגרשה מאביו ונישאה לאוקטביאנוס בשנת 39 לפנה"ס בעת שהייתה בהיריון עם אחיו דרוסוס. טיבריוס נשאר להתגורר עם אביו וכשזה נפטר בשנת 33 לפנה"ס הוא עבר להתגורר עם אימו ואוקטביאנוס.
בצילו של אוגוסטוס
טיבריוס גדל עם אחיו דרוסוס, יוליה שהייתה אחותו החורגת ומרקוס קלאודיוס מרקלוס אחיינו של אוגוסטוס.
טיבריוס קיבל את החינוך המעולה ביותר באימפריה. אף על פי שלא היה כל ביטחון שהוא יירש את אוגוסטוס כקיסר, היה ברור שהוא ימלא תפקידים חשובים במערך האימפריאלי.
הקריירה הצבאית של טיבריוס החלה בגיל 15 כשהוא התלווה אל אוגוסטוס לסיור בגאליה, בסיור זה התחיל בלמידת מלאכת הצבא. הוא זכה בפרסום ותהילה בשנת 20 לפנה"ס כשהחזיר את נסי הלגיונות הרומאים שנפלו לידיה של האימפריה הפרתית בניסיונות הפלישה הכושלים של מרקוס אנטוניוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס.
כשטיבריוס חזר לרומא הוא נישא לויפסניה אגריפינה, בתו של מרקוס ויפסניוס אגריפה מצביאו הראשי של אוגוסטוס. למרות שהיה מדובר בנשואים פוליטיים שנועדו לחזק את הקשר בין אוגוסטוס לאגריפה, טיבריוס אהב את אשתו אהבה עמוקה. טיבריוס התמנה לפראיטור והצטרף לאחיו שנלחם בגבול האימפריה המערבי, בעוד שדרוסוס התמקד בלחימה בשבטים שישבו בגאליה נארבוננסיס, טיבריוס נלחם כנגד השבטים שישבו בהרי האלפים ובגאליה לוגדנסיס. טיבריוס חזר לרומא בשנת 13 לפנה"ס עטור תהילה והתמנה לקונסול.
מותו של אגריפה בשנת 12 לפנה"ס הציב בעיה בפני אוגוסטוס, שתכנן להפוך את נכדיו ליורשיו, אך חשש מהאפשרות כי מותו בשעה שנכדיו עדיין צעירים ובלי יורש מבוגר כמו אגריפה ידרדר את המערכת הפוליטית ברומא לכאוס.
פתרונו של אוגוסטוס היה לחתן את יוליה עם אחיה החורג טיבריוס, מתוך מחשבה להעניק לבנו החורג אותו מעמד שהוחזק קודם לכך על ידי אגריפה ועל ידי הנישואים להפוך אותו למגנם של נכדיו. אוגוסטוס הורה לטיבריוס להתגרש מאשתו והשיא אותו ליוליה. הנישואים נועדו לכישלון מההתחלה, טיבריוס נטר ליוליה על שאולץ להתגרש מאשתו האהובה ויוליה תיעבה את טיבריוס ולא טרחה להסתיר את ניאופיה.
טיבריוס המשיך לצבור כוח ועם מותו של אחיו דרוסוס בשנת 9 לפנה"ס נחשב ליורשו של אוגוסטוס. בשנת 12 לפנה"ס עסק טיבריוס בדיכויו של מרד שפרץ בפאנוניה, דיכוי המרד נמשך כשלוש שנים וטיבריוס בחר לנהל מלחמת גרילה תוך שהוא משמיד את יבולי המורדים במטרה להרעיב אותם, טקטיקה שספגה ביקורת ברומא. עם החזרתו לרומא הוא מונה שוב לקונסול ולטריבון והוטלה עליו המשימה לצאת למזרח האימפריה כדי לפתור את המחלוקות עם הפרתים.
בדרכו למזרח גרם טיבריוס להלם כשבשנת 6 לפנה"ס הודיע על פרישתו מכל תפקידיו והסתגר באי רודוס בחברת מלומדים יוונים. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה למניעים של טיבריוס, יש סבורים שפרישתו נגרמה כתוצאה מאי שביעות רצונו מהעובדה שאוגוסטוס טיפח את מעמדם של נכדיו הצעירים גאיוס ולוקיוס והחשש שהם יועדפו על פניו בסדר הירושה, מנגד וליוס פטרקולוס גורס שטיבריוס ראה בעין יפה את תוכניותיו של אוגוסטוס ופרישתו לא הייתה אלא מעשה אבירות מכיוון שלא רצה שפרסומו ותהילתו יעיקו על התפתחות הנסיכים הצעירים.
מכל מקום בעקבות פטירתם של לוקיוס בשנת 2 וגאיוס בשנת 4 אוגוסטוס קרא לטיבריוס לחזור לרומא, וחזר לכהן כטריבון אלא שהפעם הוא אומץ באופן רשמי על ידי אוגוסטוס שהכריח אותו לאמץ את אחיינו גרמניקוס שהיה חביבו של אוגוסטוס מתוך כוונה ששלטונו של טיבריוס יהיה אפיזודה בין שלטון אוגוסטוס לשלטון גרמניקוס וצאצאיו.
קיסר רומא
עם מותו של אוגוסטוס, החזיק טיבריוס בסמכויותיו של הפרינקפס אולם חסרו לו את תאריו של אביו המאמץ אוגוסטוס, אבי המולדת והכתר האזרחי. בתחילה הציע טיבריוס לסנאטורים לחלוק יחד אתם בעול השלטון כבימי הרפובליקה, אולם במהרה הם דחו את הצעתו ותבעו ממנו, מתוך התרפסות, לשמש שליט יחיד. דו-שיח מזויף זה שימש את ההיסטוריונים העתיקים שהצביעו על הצביעות והעמדת הפנים שדרכו של טיבריוס הייתה שזורה בהם, אולם סביר יותר שהוא נבע מחסרונם של כללים ברורים להעברת השלטון.
עם כניסתו לתפקיד טיבריוס העביר את סמכות בחירת המגיסטרים מן אספת העם אל הסנאט, כמו כן ניסה לשפר את המינהל בפרובינקיות על ידי הארכת משך זמן כהונת נציביהן מתוך מחשבה שדבר זה יגרום להם לנהוג בריסון כלפי האוכלוסייה המקומית.
בתחילת שלטונו של טיבריוס התעורר מרד בקרב הלגיונות שהיו מוצבים בפאנוניה וגרמניה, מכיוון שלא שולם להם בונוס כספי שהובטח על ידי אוגוסטוס. טיבריוס שלח את בנו דרוסוס יוליוס קיסר ואת גרמאניקוס להשקיט את הלגיונות המורדים. אחרי שמשימתם צלחה גרמניקוס לא הסתפק בכך, הוא ארגן את המורדים, חצה את הריין ופלש לשטחם של השבטים הגרמאניים. לפי טקיטוס הוא כבש את כל השטח בין הריין לאלבה והצליח להחזיר שניים מנסי הלגיונות שאבדו בקרב יער טויטובורג.
טיבריוס עצר את מסע הכיבושים של גרמניקוס וציווה עליו לחזור לרומא בשנת 17. ייתכן שעשה זאת מקנאה וחשש שגרמאניקוס האהוד יהפוך לאיום על מעמדו, אולם ייתכן גם שבכך בחר למלא את צוואתו של אוגוסטוס שהמליץ לא להרחיב את האימפריה. עם שובו נערך לו טריומף, טיבריוס מינה אותו בשנת 18 לאחראי על הפרובינקיות המזרחיות, כסימן למעמדו כיורש העצר. גרמאניקוס לא שרד בתפקידו החדש והורעל על ידי מושל סוריה, גנאיוס קלפרוניוס פיסו. כאשר הועמד למשפט איים פיסו על פי טקיטוס להפליל את טיבריוס במעורבות ברצח אולם כשראה שהסנאט התייצב כנגדו הוא בחר להתאבד, והשאלה של האם באמת לטיבריוס היה חלק ברצח גרמאניקוס נשארה ללא מענה.
טיבריוס חלק את הסמכות הטריבונית בשנת 22 עם בנו דרוסוס, דבר שמצביע על כך שהוא טיפח אותו כיורשו, אולם דרוסוס נפטר שנה לאחר מכן וטיבריוס לא עשה כל מאמץ להחליפו. כמו כן טיבריוס התחיל לבלות יותר ויותר זמן כמתבודד מחוץ לרומא עד שבשנת 26 הוא עבר להתגורר באופן קבוע על האי קאפרי.
כשטיבריוס עזב את רומא הוא השאיר את מפקד המשמר הפרטוריאני סיאנוס כאחראי מטעמו. סיאנוס הנהיג משטר של טרור ברומא, הוא ערך משפטי ראווה לסנאטורים ופרשים עשירים שתוצאותיהם היו העשרת אוצר הקיסרות וסילוק מתנגדים אפשריים, בשנת 31 כוחו של סיאנוס התחזק כשכיהן כקונסול במשותף עם טיבריוס, אולם מכיוון שטיבריוס ישב בקאפרי הוא בעצם שלט כקונסול יחיד והפך לאחד האנשים החזקים ביותר ברומא.
בסופו של דבר טיבריוס החליט להדיחו, הוא הוקיע אותו במכתב לסנאט וסילק אותו מראשות המשמר הפרטוריאני. דבר זה הצית גל אלימות כנגד סיאנוס שהוצא להורג. העם התעלל שלושה ימים בגופתו ואחר כך השליכה לנהר הטיבר. לפי טאקיטוס, רבים מתומכיו של סיאנוס מצאו את מותם בטיהורים ואפילו בתו הפעוטה של סיאנוס נאנסה ונתלתה.
מניעיו של טיבריוס להדחתו וחיסולו של סיאנוס אינם ברורים. לפי חלק מן המקורות הובילה לכך שאפתנותו האדירה של סיאנוס, שהתכוון לרשת את טיבריוס ואף עמד בראש קנוניה לרציחתו. מנגד יש מקורות המייחסים את היוזמה לטבעו החשדני של טיבריוס, שהחליט שסיאנוס צבר יותר מדי כוח ולכן יש לחסלו. היסטוריונים מודרניים הציעו אפשרות שלישית לפיה עלייתו של סיאנוס לגדולה עוררה התנגדות בקרב מעמד האצולה הוותיק, וההתנגדות העצומה שהקיפה אנשי מפתח ברומא לא הותירה ברירה לטיבריוס אלא לחסל את סיאנוס.
טיבריוס המשיך למשול באימפריה מקאפרי, שם לפי עדותו של סווטוניוס, אימץ אורח חיים של זימה וסטיה. אף שניתן לחשוד שסוונטוניוס לכל הפחות נוקט בלשון הגזמה בתיאוריו, יש בכך עדות להידרדרות תדמיתו הציבורית של טיבריוס.
לבסוף טיבריוס זימן את קליגולה וגמלוס לקאפרי והכריז על שניהם כיורשיו, הוא נפטר בשנת 37, ועל פי אחד הדיווחים הוא נרצח על ידי קליגולה.
אישיותו
אופיו של טיבריוס, נחשב לקודר וסגור והוא זכה לכינוי "העצוב בבני האדם". טיבריוס התנגד לקבלת תוארי כבוד ודברי חנופה. מספרים שכאשר הציע הסנאט לקרוא לאחד מחודשי השנה על שמו – כבוד לו זכו גם שני קודמיו, יוליוס ואוגוסטוס – שאל טיבריוס בסרקזם מה יעשה הסנאט אם יהיו ברומא בסופו של דבר שלושה עשר קיסרים.
טיבריוס והיהודים
בתקופת שלטונו של טיבריוס היהודים גורשו מן העיר רומא, ככל הנראה מכיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ואף הצליחו לגייר את אשת הסנטור החשוב סאטורנינוס פוליוויה ולאחר מכן גזלו מרכושה. אז גמלה בלב טיבריוס ההחלטה להציע לסנאט לגרש את כל היהודים והגרים מרומי, ומי שלא יציית או שלא יתכחש ליהדות ישלח לעבודת פרך כעבד עולם בסרדיניה.
ההיסטוריון דיו קסיוס מציין את הגיור כסיבת הגירוש: "משנהרו היהודים בהמוניהם לרומא ועסקו בהמרת רבים מבני המקום לאורחותיהם, הוא [טיבריוס] גירש את רובם". סווטוניוס, סופר רומי בן המאה השנייה לספירה, מציין את פועלם של ישו ותלמידיו היהודים, כסיבה לגירוש: "את היהודים, שעל ידי הסתת כְרֶסטוּס (=ישו) עוררו מהומות מתמידות, גירש מרומא". סווטוניוס גם מציין שטיבריוס הטיל על היהודים גם גיוס בכפייה: "מנהיגים דתיים דיכא בחוזק-יד, בייחוד של המצרים והיהודים, וכפה על המחזיקים באמונת-הבל זו לשרוף את בגדי-הפולחן שלהם על כל אביזריו. את הנוער היהודי גייס לשירות צבאי ופיזרם בפרובינציות שאקלימן קשה; את שאר בני העם הזה...הרחיק מן העיר, ואיים בעונש של עבדות-עולם על אלה שלא יצייתו".
בשנת 19 לספירה נענשו המוני יהודים על שלא רצו להילחם בשבת ויום טוב. אולם למרות תקריות אלה דומה שמותו של סיאנוס צורר היהודים, מיתן טיבריוס את יחסו הקשה והחשדני ליהודים והוא המשיך במדיניות הסבלנות של יוליוס קיסר ואוגוסטוס.
כשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים טיבריוס הורה להסיר אותם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים, הורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
רוברט גרייבס, אני, קלאודיוס (1934); תרגומים לעברית: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1950; אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2010
קישורים חיצוניים
המתבודד הקודר מקפרי על תקופת שלטונו של טיבריוס
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת היוליו-קלאודית
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים ב-37 | 2024-07-05T20:06:47 |
קלאודיוס | ממוזער|פסל של הקיסר קלאודיוס, המאה ה-1 לספירה, מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של מדריד
טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּס (1 באוגוסט 10 לפנה"ס – 13 באוקטובר 54, נולד כ"טיבריוּס קלאודיוּס דרוּסוּס נירוֹן") היה הקיסר הרביעי של האימפריה הרומית, בן השושלת היוליו-קלאודית, אשר שלט בין 24 בינואר 41 עד מותו ב-13 באוקטובר 54. קלאודיוס נולד בעיר לוגדונום, בפרובינקיה גליה (ליון, צרפת) לאביו דרוסוס ולאמו אנטוניה הצעירה, והיה הקיסר הרומי הראשון אשר נולד מחוץ לגבולות איטליה, והראשון שמונה על ידי המשמר הפרטוריאני.
קלאודיוס נחשב למועמד בלתי סביר לכהונת הקיסר. על פי דיווחי בני זמנו לקה בנכות כלשהי, ומשפחתו מנעה ממנו את ההופעה בפומבי ואת התפקידים הציבוריים, עד לעלייתו לשלטון של אחיינו המטורף קליגולה, אשר מינה אותו למשרת הקונסול. נכותו של קלאודיוס הצילה אותו, יש להניח, מגורלם של אצילים רומים רבים בתקופת קליגולה וטיבריוס, אשר נרצחו ב"טיהורים" שערכו קיסרים אלו. הייתה זו יכולתו לשרוד כשלעצמה שהביאה להכרזתו כקיסר רומי לאחר רציחתו של קליגולה, שכן בשלב זה היה הגבר הבוגר היחיד ששרד ממשפחתו. על אף היעדר ניסיונו הפוליטי, קלאודיוס הוכיח את עצמו כמנהלן מוכשר, והביא לגמר פרויקטים ציבוריים רבים שהתחילו טרם זמנו. בתקופתו התרחבה האימפריה, וכללה אף את חציו הדרומי של האי הבריטי. הוא הביע עניין אישי במשפטים, שימש כשופט במשפטים פומביים, והוציא עשרים פסקי דין מדי יום. עם זאת, במהלך כהונתו נחשב כקיסר חלש ופגיע, המצוי תחת השפעתם של מזכיריו, עבדיו המשוחררים, ונשותיו. סערות וטרגדיות בחייו האישיים הובילו לבסוף למותו. מוניטין זה הביא להצגתו כשוטה תלותי בכתבי ההיסטוריונים מן העת העתיקה. היסטוריונים בני זמננו שינו דעה זו.
ביוגרפיה
רקע משפחתי, ילדות ונעורים
קלאודיוס נולד כ"טיבריוס קלאודיוס דרוסוס" (הוסיף לשמו את התואר "גרמניקוס" שקיבל בירושה מאביו לאחר שאחיו גרמניקוס אומץ על ידי טיבריוס) בעיר לוגדונום בפרובינקיית גאליה (העיר ליון בצרפת), ביום בו הוקדש מזבח לאוגוסטוס. הוא היה ילדו השלישי של נירון קלאודיוס דרוסוס ואנטוניה הצעירה, אחיו הגדולים היו גרמניקוס וליווילה. ייתכן שלאנטוניה היו ילדים נוספים אשר מתו בינקותם.
סביו מצד אמו היו מרקוס אנטוניוס ואוקטביה אחותו של אוגוסטוס. סביו מצד אביו היו ליוויה אשתו של אוגוסטוס, וטיבריוס קלאודיוס נירון. במהלך כהונתו החיה קלאודיוס את השמועה כי אבי אביו היה למעשה אוגוסטוס עצמו.
בשנת 9 לפנה"ס מת דרוסוס במפתיע. קלאודיוס נותר בהשגחתה של אמו, אשר לא נישאה שוב. קלאודיוס נולד כנראה על גבול הפגות. על פי סווטוניוס, הוא סבל מתנועה מסורבלת, חולשה גופנית, קושי בהליכה, ריור, חוסר שליטה מלאה בגפיו, תנועות צוואר לא רצוניות ופגם בדיבור. על פי ליון יש להניח שאלה היו תסמינים של שיתוק מוחין קל כתוצאה מלידה בטרם עת. כאשר החלו פגמיו של קלאודיוס להתגלות, היחסים עם משפחתו נעכרו. אמו התייחסה אליו כאל "מפלצת-אדם, מלאכה שהטבע רק החל בה אך לא השלים אותה", והשתמשה בו כדוגמה לטיפשות. סבתו ליוויה סירבה להיראות בחברתו. הוא הושם בהשגחתו של פדגוג, שהיה בעברו נהג פרדות, על מנת שזה ירסנו ויכניס בו משמעת, מתוך ההנחה כי פגמיו נובעים מחולשת האופי ומעצלות. כאשר הגיע לגיל הנעורים נחלשו מעט התסמינים מהם סבל ומשפחתו החלה להכיר בכישרונותיו כמלומד. ההיסטוריון המהולל ליוויוס נשכר, בשנת 7 לספירה, על מנת ללמדו היסטוריה, בחברתו של היסטוריון בכיר נוסף בן התקופה, סולפיקיוס פלאביוס. הוא בילה זמן רב עם היסטוריונים אלו ועם הפילוסוף אתנודורוס. על פי אחד ממכתביו, הופתע אוגוסטוס לראות את הבהירות של נאומיו של קלאודיוס, והחלו ציפיות כי בעתיד ימלא תפקיד ציבורי.
שאיפתו להיות להיסטוריון היא אשר הביאה להרס הקריירה שלו. על פי היסטוריונים אחדים החל קלאודיוס לעבוד על ספר שנועד לתאר את מלחמות האזרחים ברומא, אשר היה בעל עמדה ביקורתית כלפי תפקודו של אוגוסטוס. בכל מקרה, הזמן לא היה בשל עדיין לתיאור אובייקטיבי של ההיסטוריה, כאשר רבים מן המעורבים היו עדיין בחיים, בעמדות כוח. ניסיון זה הזכיר לאוגוסטוס כי קלאודיוס הוא צאצאו של יריבו אנטוניוס, ובכך סיכן קלאודיוס גם את שלומה של משפחתו. אמו וסבתו הורו לו להפסיק את הפרויקט, ונראה כי הוא אינו ראוי לכל תפקיד ציבורי, וכי אין המדובר באדם המסוגל ללכת בתלם. הוא הוסט ממסלול הקריירה המצופה מבני המשפחה השלטת. כאשר הוקמה קשת בעיר פאביה, על מנת לכבד את המשפחה השלטת, בשנת 8 לספירה, שמו של קלאודיוס היה בין האחרונים שנמנו, וזאת לאחר הנסיכים המתים גאיוס ולוקיוס, וילדי אחיו גרמניקוס. יש המניחים אפילו כי כאשר הוקמה הקשת שמו לא נכלל בה כלל, וכי השם הוסף רק במהלך תקופת כהונתו כקיסר.
כאשר מת אוגוסטוס בשנת 14 התחנן קלאודיוס בפני יורשו טיבריוס כי יתיר לו להתחיל בקורסוס הונורום מסלול המשרות של בן האצולה הרומי בשירות הציבור. טיבריוס לא הסכים לכך, וקלאודיוס ויתר על שאיפותיו הפוליטיות ופרש לחיים של התבודדות וכתיבה.
עם כל זאת נראה כי הציבור הרומי חיבב את קלאודיוס. בהלווייתו של אוגוסטוס נבחר קלאודיוס לייצג את מעמד הפרשים. כאשר ביתו נשרף, החליט הסנאט לבנות לו בית חדש על חשבונו. חברי הסנאט גם ביקשו כי יותר לקלאודיוס להשתתף בדיוני הסנאט. טיבריוס דחה את שתי הבקשות. במהלך התקופה שלאחר מות בנו של טיבריוס, דרוסוס יוליוס קיסר, היו שהציעו את קלאודיוס כיורש מוסכם לטיבריוס. קלאודיוס, בחוכמה, בחר להשתיק קולות אלו, שהגיעו בשיאה של תקופת הטרור של מפקד המשמר הפרטוריאני סיאנוס.
לאחר מותו של טיבריוס, הכיר הקיסר החדש קליגולה בתועלת שבדודו קלאודיוס. הוא מינה אותו לקונסול לצדו עצמו בשנת 37, והצהיר כי בכך הוא מדגיש את זכרו של אביו המנוח, גרמניקוס. עם זאת התעלל קליגולה בקלאודיוס והציק לו בכל הזדמנות, בבדיחות ובמהתלות, בחיובו בסכומי כסף גדולים ללא כל סיבה, בהשפלתו בפני הסנאט וכיוצא בזה. על פי ההיסטוריון דיו קסיוס מרוב לחץ הפך קלאודיוס לאדם רזה ומיוסר, לקראת סוף כהונתו של קליגולה.
עלייה לשלטון
ב-24 בינואר 41 נרצח קליגולה על ידי קושרים שכללו את אנשי משמרו האישי שקשרו עם אצילים וסנטורים שקצו בשלטון הטירוף של הקיסר צמא הדמים. אין עדות כי לקלאודיוס היה חלק בקשר, על אף שיש הסבורים כי היה ער למזימה. מכל מקום, לאחר שהקושרים רצחו את אשתו של קליגולה, קיסוניה, ואת בתם התינוקת, נראה כי בכוונתם להשמיד את המשפחה הקיסרית כולה. בהמולה שהשתררה לאחר הרצח, ראה קלאודיוס כיצד המשמר רוצח אצילים שלא היה להם כל קשר למשטרו של קליגולה, וביניהם ידידיו של קלאודיוס עצמו. הוא חשש לחייו והתחבא במקום מוצנע בארמון. על פי המסורת, איש המשמר הפרטוריאני בשם גראטוס מצא את קלאודיוס מסתתר מאחרי וילון, והכריז עליו כקיסר. האירוע מתואר גם בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים". קלאודיוס נלקח למחנה הפריטוריאנים והושם תחת השגחתם.
הסנאט התכנס בבהילות, והחל בדיונים על המשטר הרצוי בעת הזו, אך לבסוף הידרדר הדיון לפסים אישיים שנגעו לשאלה מי מן הסנטורים יזכה במשרת הפרינקפס. מששמעו כי הפרטוריאנים הכתירו את קלאודיוס, דרשו כי המינוי יזכה להסכמת הסנאט, אך קלאודיוס סירב, מתוך הבנת הסכנה הצפויה במהלך זה. יוסף בן מתתיהו, והיסטוריונים נוספים, טוענים כי מאחורי קלאודיוס עמד המלך אגריפס הראשון או לפחות תיווך הלה בין הצדדים, אך היסטוריונים בני התקופה ממעיטים בחשיבותו של אגריפס. לבסוף הוכרח הסנאט להיכנע, ובתמורה להסכמה לשלטונו, חנן קלאודיוס את כל השותפים לקשר נגד אחיינו קליגולה. קלאודיוס נקט במספר צעדים למתן לגיטימציה לשלטונו, שרובם נועדו להדגיש את שייכותו לשושלת השליטה. הוא אימץ את השם "קיסר", אשר עדיין נשא משקל רב בקרב הציבור, ועל מנת לעשות כן השמיט את השם "נירון". על אף שמעולם לא אומץ על ידי אוגוסטוס או מי מבני משפחתו, הוא הרגיש כי יש לו את הזכות לעשות כן מכיוון שהיה נכדה של אחות אוגוסטוס אוקטביה. הוא אימץ גם את הכינויים "נכדה של אוקטביה" ו"אוגוסטוס" כפי שעשו קודמיו בתפקיד. הוא שמר על השם "גרמניקוס" על מנת לשמור על הקשר לאחיו האהוב.
מכיוון שלמשמר הפריטוריאני הייתה יד בעלייתו לשלטון, והסנאט נאלץ להסכים לכך (והיה זה הקיסר הראשון שהתמנה באופן זה) הביעו כותבים בני התקופה כסנקה התנגדות לשלטונו, בטענה כי נקנה בכסף על ידי המשמר הפריטוריאני. נראה כי כשם שעם מותם של אוגוסטוס וטיבריוס הותירו הקיסרים סכומי כסף לחלוקה לצבא בצוואתם, כך ציפו שיקרה גם לעיזבונו של קליגולה, על אף שהלה לא הותיר אחריו צוואה. עם זאת נראה, על פי מטבעות שטבע קלאודיוס, הכוללים שבחים למשמר הפריטוריאני, כי בתחילת שלטונו לפחות, חש קלאודיוס הכרת תודה לאנשי המשמר.
קיסר האימפריה הרומית
הרחבת האימפריה
תחת שלטונו של קלאודיוס התרחבה האימפריה הרומית לראשונה מאז ימי אוגוסטוס. הפרובינקיות תראקיה, מאוריטניה, נוריקום, פאמפיליה, ליקיה ויהודה סופחו במהלך שלטונו, אך כיבושו החשוב ביותר היה באי בריטניה.
בשנת 43 שלח קלאודיוס את אאולוס פלאוטיוס, בראש ארבעה לגיונות על מנת לכבוש את האי הבריטי לאחר שקיבל פניה מאחד מראשי השבטים היריבים באי. בריטניה הייתה מטרה אטרקטיבית לרומאים בשל עושרה במחצבים ובעבדים. האי שימש גם כמקלט למורדים מפרובינקיות אחרות, ולא ניתן היה להניחו לנפשו עוד זמן רב. קלאודיוס עצמו ביקר באי לאחר השלמת השלב הראשון של הלחימה, והביא עמו תגבורת המלווה בפילים. הוא עזב לאחר שישה עשר ימים, אך נותר בפרובינקיות זמן מה בטרם שב לרומא. הסנאט העניק לו טריומפוס (מצעד ניצחון) בשל מאמציו, כבוד השמור לבני המשפחה השליטה בלבד. קלאודיוס העניק כבוד זה גם לכמה ממפקדיו, ולבנו העניק את השם "בריטניקוס" אשר בחר שלא להשתמש בו בעצמו. כאשר האי הוכנע באופן סופי בשנת 50 העניק קלאודיוס חנינה לתושביו, ולמפקד הצבאות שנלחמו בו, קרקטקוס, העניק אחוזה בה חי בשלווה עד סוף ימיו. היה זה סוף יוצא דופן למפקד צבאי יריב, אך נראה כי הדבר היה דרוש על מנת להרגיע את המתנגדים לשלטון הרומי בבריטניה.
קלאודיוס ערך מפקד אוכלוסין בשנת 48 ופקד 5,984,072 אזרחים רומיים, גידול של כמיליון מאז המפקד האחרון שנערך עם מותו של אוגוסטוס. הוא סייע להגדיל את המספר באמצעות ייסוד מושבות שלתושביהן הוענקו זכויות האזרחות. מושבות אלו היו לעיתים מאוכלסות באוכלוסייה קיימת, לה הייתה אליטה שתמכה בשלטון הרומי. מספר מושבות הפכו לפרובינקיות חדשות בגבולותיה של האימפריה על מנת להבטיח את שלומם של הגבולות החדשים.
קלאודיוס כמנהלן וכשופט
קלאודיוס עצמו שימש כשופט במשפטים אזרחיים ופליליים במהלך כהונתו. ההיסטוריונים העתיקים מלינים על כך וטוענים כי פסקי דינו לא תמיד תאמו את לשון החוק. הוא גם היה נתון להשפעה בקלות על ידי בעלי הדין. עם זאת קלאודיוס הקדיש תשומת לב לפעילות המערכת המשפטית. הוא קיצר את זמני הפגרה שהיו נהוגים בבתי המשפט. הוא אף קבע בחוק כי תובעים יישארו בתחומי העיר כל עוד עניינם תלוי ועומד, כפי שהיה נהוג לגבי נתבעים בלבד. אמצעים אלו שימשו לטהר את המערכת.
קלאודיוס שימש אף כמכריע בסכסוכים בין הפרובינקיות. הוא שחרר את האי רודוס מהשלטון הרומי הישיר, ופטר את טרויה ממסים. בתחילת כהונתו התגלע סכסוך דמים בין היוונים והיהודים בעיר אלכסנדריה, והוא קיבל את פניהן של שתי משלחות שייצגו את הקהילות היריבות. התוצאה הייתה "המכתב אל בני אלכסנדריה" אשר קיבע את זכויות היהודים בעיר, אך אסר עליהם לנוע בקבוצות גדולות. על פי יוסף בן מתתיהו הוא אישר את חירותם של כל היהודים באימפריה. כאשר חוקר מטעמו גילה כי רוב תושבי העיר טאראנטו לא היו בעלי אזרחות רומית, על אף שהתיימרו לכך, העניק הקיסר אזרחות לכל תושבי העיר. עם זאת, במקרים בודדים העניש אנשים שהתיימרו להיות אזרחים רומים בטענות שווא, והפך עבירה זו לעבירה הנושאת עמה עונש מוות. באופן דומה, מכר לעבדות עבדים משוחררים שהתחזו לפרשים רומים.
צווי סנאט רבים פורסמו במהלך ימי שלטונו של קלאודיוס בנושאים מגוונים, החל מעצות רפואיות וכלה בעקרונות מוסריים. כך ציווה כי עץ הטקסוס הוא תרופה להכשת נחש, וכי הנפיחה בפומבי טובה לבריאות. כאשר גילה כי אדונים רבים משליכים את עבדיהם החולים ליד מקדשו של אסקלפיוס על מנת שימותו שם, אך אם החלימו משיבים אותם לעבדותם, ציווה כי עבד שהושלך למקדש והחלים ישוחרר מעבדותו. אם בחר האדון להרוג את העבד על מנת שלא להסתכן בשחרורו, ציווה קלאודיוס כי יואשם ברצח.
עבודות ציבוריות
שמאל|ממוזער|250px|הפורטה מאג'ורה ברומא, מקום בו נפגשו אמות המים שהקים קלאודיוס.
קלאודיוס יזם עבודות ציבוריות רבות בתקופת שלטונו, הן ברומא עצמה והן בפרובינקיות. הוא בנה שתי אמות מים. ה"אקווה קלאודיה" שבבנייתה החל קליגולה, וה"אניו נובוס". בנייתן של אלו הסתיימה בשנת 52, והן נפגשו בסמוך לשער הכניסה לעיר, ה"פורטה מאיורה". הוא החל אף בבניית אמת מים שלישית, ה"אקווה וירגו" אותה לא הצליח לסיים בימי חייו.
קלאודיוס הקדיש תשומת לב לתחבורה. הוא בנה דרכים ותעלות לאורכה של כל האימפריה. בין אלו הייתה תעלה גדולה בין נהר הריין והים, כמו גם דרך שהובילה בין איטליה וגרמניה. בשני מיזמים אלו החל אביו, דרוסוס. קרוב יותר לרומא בנה תעלה בין נהר הטיבר לפורטוס, הנמל החדש שבנה מצפון לאוסטיה. נמל זה נבנה בצורת חצי עיגול עם שני שוברי גלים, מימין ומשמאל, ומגדלור בפתחו. בניית הנמל והתעלה הביאה גם להפחתת ההצפות בעיר רומא.
הנמל באוסטיה היה חלק מפתרונו של קלאודיוס לבעיית המחסור בחיטה שאירעה לרוב בחודשי החורף, בהם הייתה התעבורה הימית מצומצמת. פתרון נוסף היה ביטוח הספינות נושאות החיטה המגיעות ממצרים בעונת החורף. הוא גם העניק למלחים הטבות מיוחדות לרבות אזרחות רומית לאלו מהם שהיו בעלי "הזכויות הלטיניות" בלבד, פטור מחוק פאפיה-פופיאה, אשר הטיל מגבלות על רווקים, ולנשים - זכויות "ארבעת הילדים" שניתנו לאישה שהיו לה ארבעה ילדים ויותר, וכללו הטבות כגון פטור מאפוטרופסותו של הבעל, שהייתה נהוגה במשפט הרומי. בנוסף לכך הפחית את המיסים שהשית קליגולה על מזון, וסייע לקהילות בהן הכו רעב או בצורת.
החלק האחרון של תוכניתו היה הגדלת כמות האדמות הניתנות לעיבוד באיטליה. הוא ניסה לייבש אגם באיטליה (האגם הפוקיני), באמצעות חפירת תעלה דרך קרקעיתו, אך נכשל בכך. רבים משליטי איטליה לאחריו ניסו כוחם בייבוש אגם זה עד למאה ה-19.
קלאודיוס והסנאט
בשל נסיבות עלייתו לשלטון התאמץ קלאודיוס רבות לפייס את הסנאט. במהלך ישיבותיו הסדירות של הסנאט ישב הקיסר בין החברים, ודיבר משהגיע תורו. כאשר הציג חוק חדש ישב על ספסל בין הקונסולים, כמשמש בתפקיד הטריבון. הוא סירב לקבל את כל תוארי הכבוד של קודמיו, והעדיף כי אלו יוענקו לו במהלך הזמן על ידי הסנאט. הוא התיר לסנאט להטביע מטבעות ארד בפעם הראשונה מאז שלטונו של אוגוסטוס, והכפיף את הפרובינקיות מקדוניה ואכיאה לשליטה ישירה של הסנאט.
קלאודיוס ניסה להפוך את הסנאט לגוף יעיל וייצוגי יותר. הוא נזף בסנטורים בשל סירובם להתווכח על התקציב שהציע, כאמור בשרידי נאום ששרד עד ימינו: "אם אתם מקבלים הצעות אלו, אבות מכובדים, אמרו זאת מיד ובקצרה. אם אינכם מקבלים אותן, מצאו חלופות, אך עשו זאת כאן ועכשיו. אם אינכם רוצים לקבל זמן נוסף לבחון את ההצעות, קבלו אותן, ואל תשכחו כי עליכם להביע את דעתכם. אין זה לכבודו של הסנאט כי ההצעות תתקבלנה ללא דיון, תוך חזרה על דברי הקונסול, והכרזה כי העניין "הובא לדיון". אין לדעת אם לנזיפה זו הייתה השפעה על מהלך הדיון.
בשנת 47 קיבל קלאודיוס על עצמו את משרת הקנסור ביחד עם לוקיוס ויטליוס, משרה אשר נותרה בלתי מאוישת זמן מה. הוא מחק את שמותיהם של סנטורים רבים מרשימת הסנטורים, מכיוון שאלו כבר לא עמדו בדרישות, אך התיר להם להתפטר מרצונם על מנת לאפשר להם עזיבה מכובדת. בה בעת חשב לצרף לסנאט נכבדים מהפרובינקיות. מתקופה זו שרד נאום בו הוא מברך את הסנאט על קבלתם של סנטורים מן הפרובינקיה גאליה, אך מביע ביקורת על סירובם של מספר סנטורים לקבל את חבריהם החדשים. הוא גם העלה את מספר בתי האב הפטריקים וצירף משפחות חדשות לשורות האצולה שהידלדלו, כשם שעשו לפניו לוקיוס יוניוס ברוטוס ויוליוס קיסר.
למרות זאת נותרו רבים בסנאט עוינים לקלאודיוס, ומזימות רבות נקשרו כנגדו. העוינות מצאה את דרכה אל כתבי ההיסטוריונים. כתוצאה מעוינות זו נאלץ קלאודיוס להפחית את כוחו של הסנאט. הוא שלל מן הסנאט את ניהול העיר אוסטיה לאחר בניית הנמל, וכן סמכויות רבות הנוגעות לניהול הכספי של האימפריה, אותן העניק לאנשי חסדו ולעבדיו המשוחררים. פעולות אלו רק הובילו לכעס נוסף, ולתדמית לפיה השולט באימפריה אינו הקיסר כי אם עבדיו השולטים בו.
מספר ניסיונות להפיכה נעשו במהלך שלטונו, ותוצאתן הייתה מוות של סנטורים רבים. אפיוס סילאנוס הוצא להורג עוד בתחילת שלטונו של קלאודיוס, בנסיבות לא ברורות. זמן מה לאחר מכן הסנטור ויניקיאנוס וסקריבוניאנוס, מושל דלמטיה הובילו מרד גדול, ועמם רבים מקרב המעמד הסנטורי. המרד נכשל בשל חוסר התלהבות מצד חייליו של סקריבוניאנוס והתאבדות רבים מן הקושרים כאשר נדמה היה שנכשל. סנטורים אחרים ניסו את כוחם בקשרים ובמרידות לאחר מכן, ונדונו למוות. חתנו של קלאודיוס, פומפיאוס מגנוס, הוצא להורג בשל חלקו בקשר שיזם אביו, קראסוס פרוגי. מזימה נוספת עירבה את הקונסולים לוקיוס סטורנינוס, קורנליוס לופוס ופומפיוס פדו. בשנת 46 אסיניוס גלוס וסטטיליוס קורבינוס הוגלו בשל חלקם בקשר בו השתתפו אף כמה מעבדיו המשוחררים של קלאודיוס. ולריוס אסיאטיקוס הוצא להורג ללא משפט מסיבות בלתי ידועות. המקורות העתיקים רומזים כי נאף עם אשת הקיסר. עם זאת מקורות אחרים מראים כי המדובר באשמה רצינית יותר. אסיאטיקוס היה בין השואפים לכתר במהומה שלאחר רצח קליגולה, ושימש כקונסול לצידו של סטטיליוס קורבינוס שהוזכר אף הוא כקושר. קשר נוסף, בו היה מעורב גאיוס סיליוס, כלל מעורבות של אשת הקיסר, מסלינה. סווטוניוס מונה 35 סנטורים ו-300 פרשים שהוצאו להורג בימי שלטונו של קלאודיוס.
נראה כי התדמית המודרנית של קלאודיוס, כרפובליקן בנשמתו, אשר העדיף את נירון על בריטניקוס כיורשו על מנת להשיב לרומא את שלטון הקהילה לאחר שהעם ימאס בשלטונם הקפריזי של הקיסרים, היא אך פרי דמיונו של רוברט גרייבס; האמת ההיסטורית היא שונה. קלאודיוס העדיף את משטר הקיסרות.
המזכירות וריכוז הכוח
קלאודיוס לא היה הראשון מבין הקיסרים שהשתמש בעבדיו המשוחררים למשימות היום יומיות של ניהול האימפריה. עם זאת היה הוא הראשון שהעצים את תפקידיהם בעוד שכוחו של הפרינקפס הפך לריכוזי יותר והעומס גדל בהרבה, וזאת בשל עוינות הסנאט, אך גם בשל יחס הכבוד שחש לסנטורים. קלאודיוס לא רצה שאנשים שנולדו חופשיים ישרתו אותו.
המזכירות חולקה ללשכות, שבכל אחת מהן עמד עבד משוחרר. נרקיסוס היה האחראי על התכתובת, ומרקוס אנטוניוס פאלאס היה למזכיר האחראי על האוצר. קאליסטוס היה למעין תובע כללי. מזכירות נוספת טיפלה בנושאים כלליים, ובראשה עמד פוליביוס, עד שהוצא להורג בשל בגידה. העבד המשוחרר היה רשאי לדבר בשמו של הקיסר באירועים רשמיים, ונרקיסוס נשא נאום בפני הצבאות העומדים לצאת לבריטניה. מאחר שאלו היו משרות חשובות, הסנטורים נמלאו חלחלה בשל הפקדתם בידי עבדים משוחררים. הכתבים העתיקים מלאים בביקורת על הקיסר שהפקיד את תכתובתו, את האוצר ואת המשפטים בידי עבדיו, והביא עצמו למצב נוח ליצירת מניפולציות. אותם מקורות עצמם מודים, עם זאת, כי ברוב המקרים נותרו העבדים נאמנים לקלאודיוס. קלאודיוס היה אסיר תודה להם על נאמנותם, ונעזר בעצתם, אם כי לא היסס להענישם כשהיה צורך בכך. אין דוגמאות לכך שעלייתו או נפילתו של אחד העבדים השפיעה על המדיניות, דבר המראה כי קלאודיוס נותר השליט בפועל בסופו של דבר.
ללא קשר למידת השפעתם הפוליטית, הצליחו אנשים אלו לצבור עושר אישי עצום באמצעות המשרות שניתנו להם. פליניוס הזקן טוען כי כמה מהם הפכו לעשירים יותר מקראסוס, שהיה האדם העשיר ביותר בימי הרפובליקה.
רפורמה דתית ואירועי ראווה
קלאודיוס, כיוצרה של מונוגרפיה חשובה על הרפורמות הדתיות שערך אוגוסטוס, חש כי עליו להנהיג כמה רפורמות משלו. היו לו דעות נחושות בקשר לצורה בה צריכה להתנהל דת המדינה הרומית. הוא סירב לבקשת היוונים מאלכסנדריה להקדיש מזבח לאלוהותו, ואמר כי רק אלים רשאים לבחור אלים חדשים. הוא שימר חגים ומועדים שכמעט ונשכחו, ונפטר ממועדים רבים שצוינו על ידי קליגולה. הוא ניסה להנהיג שפה ארכאית יותר, וביטויים וניבים שכמעט ואבדו. הוא הודאג מעליית דתות המסתורין המזרחיות וחיפש להן תחליף רומי ראוי. הוא הגלה אסטרולוגים זרים והחליפם במגידי עתידות רומאים. יד קשה נהג כנגד המאמינים בדת הדרואידית, בשל אי התאמתה לדת המדינה הרומית, ופעילותה המיסיונרית. מקורות מסוימים מספרים על כך שגירש את היהודים מרומא. ישנו ויכוח על מהותם של אירועים אלו המפורטים בספרי סווטוניוס ודיו קסיוס, בעוד שיוסף בן מתתיהו אינו מזכירם כלל. נראה כי המדובר בעניין הכרוך בהופעת הנצרות, מאחר שסויטוניוס מוסר שהיהודים "עוררו מהומות מתמידות" בשל "הסתת כְרֶסטוּס". יש הסבורים כי אין המדובר באירוע היסטורי אמיתי, ויש הסבורים כי מי שגורש הם מספר מצומצם של מיסיונרים נוצריים. קלאודיוס התנגד למיסיונריות הנוגעת לכל דת, אפילו אלו שהותיר את פולחנן בחופשיות.
דיו קסיוס טוען כי היהודים ברומא התרבו מאוד ומשום כך היה זה קשה לאסור את כניסתם אליה מבלי לעורר מהומה, ולכן קלאודיוס לא גירש אותם, אלא רק ציווה עליהם שלא לקיים התכנסויות.
קלאודיוס קיים את משחקי המאה לציון יום השנה ה-800 לייסודה של רומא. אוגוסטוס קיים משחקים אלו פחות ממאה שנים לפני כן, אך קלאודיוס חלק על מניין השנים לפי אוגוסטוס. במשחקים אלו קיים קרבות ימיים גדולים, לציון ניסיונו ליבש את האגם הפוקיני.
מוות, האלהה, ומוניטין
יש הסכמה כללית בין ההיסטוריונים כי קלאודיוס הורעל למוות, כפי הנראה באמצעות פטריות, ב-13 באוקטובר 54. ישנם מספר חשודים במעשה, ביניהם משרתו הלוטוס, ששימש כ"טועם" וקסנופון, רופאו. בנוסף ישנה עוד גרסה שלעל פיה הוא אכל פטריות ולא הרגיש טוב, אשתו אגריפינה קראה לרופאו הפרטי אשר השתמש בנוצה כדי לגרום לו להקיא אך בדיעבד הרעל היה בנוצה. יש האומרים כי מת מיד, וחלק טוענים כי החלים, ולאחר מכן שב והורעל. ישנה גם הסכמה כללית כי ידה של אגריפינה הייתה במעשה: בשלב זה התקרב בריטניקוס לגיל הבגרות, והצורך בנירון כיורש הלך וקטן. קלאודיוס עצמו החל לדבר על גירושין, ואגריפינה פעלה על מנת להבטיח את עלייתו של נירון לשלטון ואת סילוקו של בריטניקוס. הועלתה האפשרות על ידי חוקרים אחדים, כי קלאודיוס מת מוות טבעי: מצד אחד, אפשרות זו איננה בלתי סבירה לאור מצב בריאותו הרופף כל חייו, והגיל אליו הגיעו קרוביו – אמנם סבתו ליוויה מתה בגיל 87, סבתו השנייה אוקטביה הגיעה לגיל 80, ואמו שכונתה אנטוניה הצעירה התאבדה בגיל 73; אבל סבו קלאודיוס נרו מת ממחלה בגיל 52 (סבו השני מרקוס אנטוניוס התאבד בגיל 63), בזמן שאביו נירון קלואודיוס דרוסוס מת בגיל 47, ולפי רוב ההיסטוריונים מת גם הוא ממחלה. בכל אופן, כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים שקלאודיוס הורעל.
הסנאט הכריז על אלוהותו של קלאודיוס זמן מה לאחר מותו. אלו המתייחסים לפעולה זו של אגריפינה הצעירה כפעולה צינית צריכים לזכור כי פעולה זו לא היטיבה עמה כיורשת, שכן קלאודיוס לא נחשב לקיסר אהוב, ופולחנו לא קנה לאגריפינה ולבנה את אהדת ההמונים. יתרה מכך, אף שלימים בוטלה אלוהותו של קלאודיוס על ידי נירון, היא הושבה לקדמותה על ידי אספסיאנוס משהוכתר לקיסר לאחר מות נירון. אספסיאנוס שימש בתפקידים צבאיים רמים בעת כיבוש בריטניה, וזכר את קלאודיוס לטובה.
צוואתו של קלאודיוס הועלמה, ומעולם לא הוקראה בפומבי. קלאודיוס שינה אותה זמן מה לפני מותו, ויש המניחים כי שינה אותה לרעת נירון ולטובת בריטניקוס. אגריפינה פיטרה את העבד המשוחרר נרקיסוס זמן קצר לפני מות קלאודיוס, ורצחה אותו מיד לאחריו. נרקיסוס, שהיה אחראי על תכתובתו האישית של קלאודיוס שרף את כל המסמכים המצויים בידו לאחר פיטוריו, על מנת שאלו לא ישמשו כנגדו לאחר מות קלאודיוס. כך אבדה גרסתו של קלאודיוס עצמו לאירועי תקופתו. נירון ואנשיו החלו במסע הכפשות של הקיסר המת, ואפילו בהלוויה עצמה נשא נירון הספד שהיה ביקורתי כלפי אביו המאמץ. רוב החוקים והצווים שקלאודיוס טרח על הכנתם בוטלו, בטענה כי היו מעשה אווילי של זקן סנילי. דעה זו על קלאודיוס, כי היה זקן אוויל וטרחן, נותרה הגרסה הרשמית במשך כל תקופת שלטון נירון. בסופו של דבר הפסיק נירון להתייחס לקלאודיוס כליל, ושב וקישר עצמו למשפחה ממנה בא בטרם אומץ.
הקיסרים הפלאביים, שבאו לאחר תקופת התוהו ובוהו ומלחמת האזרחים שלאחר מות נירון, נקטו בעמדה שונה. היה להם צורך בלגיטימציה לשלטונם הם, ובדה-לגיטימציה של שלטון נירון, אותו החליפו. הם ניסו ליצור תדמית חיובית לקלאודיוס שתעמוד בניגוד ליורשו נירון. הם בנו מחדש את מקדשו של קלאודיוס, במקום בו היה "ארמון הזהב" המפואר שהקים לעצמו נירון, טבעו מטבעות מזכרת לקלאודיוס ולבריטניקוס (אשר היה ידידו האישי של הקיסר טיטוס), אך עם חלוף הזמן נחלשה נטייה זו, ופולחנו של קלאודיוס ננטש, כפולחנם של הקיסרים היוליו-קלאודים שקדם לו. עם חלוף הזמן כמעט ונשכח קיסר זה. ספריו אבדו, מכיוון שנושאיהם הארכאים הפכו לבלתי אופנתיים. עלייתו לשלטון במאה השנייה של הקיסר פרטינקס, אשר יום הולדתו היה משותף לו ולקלאודיוס, השכיחה את זכרו של קלאודיוס. במאה השלישית, עלייתו לשלטון של הקיסר קלאודיוס השני השכיחה את שמו של קלאודיוס. כאשר מת קלאודיוס השני, הוכרז אף הוא לאל, והדיח את קלאודיוס מפנתיאון האלים הרומאי.
חייו הפרטיים
שמאל|ממוזער|250px|ה"גמה קלאודיה" הייתה מתנה לכבוד נישואי הקיסר קלאודיוס לאחייניתו אגריפינה הצעירה. מצד שמאל נראים דיוקנאותיהם של קלאודיוס ואגריפינה הצעירה, ומימין דיוקנאותיהם של גרמניקוס ואגריפינה, אחיו וגיסתו של קלאודיוס והוריה של אגריפינה הצעירה. הדיוקנאות מחוברים בקרן שפע כפולה שבמרכזה עומד העיט של המשפחה הקיסרית.
קלאודיוס קיים חיים פרטיים יוצאי דופן יחסית לבן המעמד הרומי הגבוה בתקופתו. על פי סויטוניוס, קלאודיוס "פרוע ביותר היה בתאוותו לנשים, אבל אל גברים לא נמשך כלל". כפי שציין אדוארד גיבון, מבין חמישה עשר הקיסרים הראשונים, היה קלאודיוס היחיד ש"טעמו באהבה היה נכון לחלוטין" (כפי הנראה הכוונה לכך שלא היו לו מאהבים גברים - הומוסקסואליות הייתה לצנינים בעיני גיבון). סווטוניוס והיסטוריונים בני תקופתו הביאו את אותה הטענה עצמה כנגד קלאודיוס. הם האשימו אותו כי נשותיו הן ששלטו בו וכי היה עבד לתשוקתו לנשים.
קלאודיוס נישא ארבע פעמים. לאחר שני שידוכים כושלים (הראשון לבת דודתו אמיליה לפידה , אשר לא הושלם בשל סיבות פוליטיות, והשני לליוויה מדולינה שהסתיים במותה החטוף של הכלה ביום החתונה), נישא לאשתו הראשונה, פלאוטיה אורגולנילה , שהייתה קרובה של נאמנתה של סבתו של קלאודיוס, ליביה, אשת אוגוסטוס. במהלך נישואיהם בא לעולם בן, קלאודיוס דרוסוס, אשר מת מחנק בעת שניסה לתפוס בפיו ענב שזרק לאוויר. בהמשך התגרש קלאודיוס בטענה שאשתו נאפה, ואף רצחה את גיסתה אפרוניה. כאשר פלאוטיה ילדה בת זמן מה לאחר הגירושין, רשם קלאודיוס את הבת כבתו של אחד מעבדיו המשוחררים. לאחר מכן, בשנת 28 נישא לאשתו השנייה, איליה פאיטינה , אחותו (דרך אימוץ) של סיאנוס. לשניים נולדה בת, קלאודיה אנטוניה, אך הם התגרשו, בעקבות נפילתו של סיאנוס, עם זאת הוא הגן עליה מפני הוצאה להורג שהייתה מנת חלקם של מקורביו של סיאנוס באותה עת.
בתחילת שנת 38 או 39 נישא קלאודיוס לאשתו השלישית, ולריה מסלינה, בת דודתו הצעירה ממנו אשר הייתה בעלת קשרים בחצרו של קליגולה. זמן מה לאחר מכן ילדה מסלינה בת בשם אוקטביה . בן נוסף, שנקרא גרמניקוס ולאחר מכן שונה שמו לבריטניקוס, נולד לאחר עלייתו של קלאודיוס לשלטון. נישואין אלו הסתיימו בטרגדיה. ההיסטוריונים מכפישים את דמותה של מסלינה, ומציירים אותה כנואפת סדרתית, מתחת לאפו של בעלה הזקן והשוטה. טקיטוס טוען כי היא הרחיקה לכת עד כדי כך שערכה תחרות במשגל עם פרוצה שהביאה לארמון. בשנת 48 נישאה למאהבה גאיוס סיליוס בטקס פומבי בעת שקלאודיוס שהה באוסטיה. אין לדעת אם התגרשה קודם לכן מקלאודיוס, ואם אכן התכוונה לכבוש את הכס לה ולמאהבה בהיעדרו של הקיסר. יש הטוענים כי סיליוס הוא שהשפיע על מסלינה בטענו כי ימיו של קלאודיוס בשלטון ספורים, וכי בנישואיה עמו תציל את עצמה ואת ילדיה מגורלה של קיסוניה, אשתו של קליגולה, ושל ילדיה שנרצחו. טקיטוס טוען כי מילויו של קלאודיוס את תפקיד הקנסור דרש ממנו זמן רב ומנע ממנו מלראות את המתרחש בחצרו. מכל מקום, התוצאה של המעשים הללו הייתה מותם של סיליוס, מסלינה, ויתר אנשיה. קלאודיוס השביע את אנשי המשמר הפרטוריאני כי יהרגו אותו אם יעז להינשא שוב.
למרות הכרזה זו, נישא קלאודיוס בפעם הרביעית, ונישואין אלו הם שהביאו למותו. הוא בחר באחייניתו אגריפינה הצעירה, על אף שעבדיו המשוחררים חיפשו מועמדות ראויות יותר. נראה כי המניע של קלאודיוס מאחורי הנישואין היה פוליטי. ניסיון ההפיכה של סיליוס הראה את חולשת השושלת היוליו-קלאודית, אשר הדלדלה משנים של רציחות בתוך המשפחה. קלאודיוס עצמו התייחס אל הקו הקלאודי בתוך המשפחה, אך לא אל השושלת היוליאנית. לחולשה זו התווספה העובדה כי לא היה לו יורש ראוי, בהיותו של בריטניקוס אך ילד. אגריפינה הייתה אחת מן הצאצאים היחידים של אוגוסטוס שנותרו בחיים, ובנה, לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס, היה אחד מן הזכרים האחרונים שנותרו בשושלת. בן זה יהיה ידוע לימים כנירון קיסר. יש הטוענים כי הסנאט הוא שהביא לנישואין על מנת לסיים את מאבק הדמים בין הקו הקלאודי והקו היוליאני, אשר שיאם היה במאבק בין אגריפינה, אשתו של גרמניקוס ואמה של אגריפינה הצעירה, ובין טיבריוס לאחר מותו של אוגוסטוס. נראה כי עם נישואיו של קלאודיוס לאגריפינה ועם אימוצו של בנה על ידי קלאודיוס לבן וליורש, תם סכסוך זה.
אגריפינה הייתה אדם תאב כוח. נירון הושא לאוקטביה, בתו של קלאודיוס, אומץ לבן על ידי קלאודיוס, ומונה ליורש בצוותא עם בריטניקוס הקטין. הסדר זה לא היה יוצא דופן. כך, למשל, מינה אוגוסטוס בשלב מסוים את נכדו, פוסטומוס ליורש במשותף עם טיבריוס, וכך מונה קליגולה על ידי טיבריוס כיורש בצוותא עם נכדו של טיבריוס, גמלוס. אימוצם של בגירים או נערים היה מסורת עתיקה ברומא, כאשר יורש בגיר ראוי לא היה בנמצא. זה היה המצב בעת שקלאודיוס הלך והזדקן, ובריטניקוס טרם הגיע לבגרות.
אישיותו
ההיסטוריון סווטוניוס מתאר את פגמיו של קלאודיוס בפירוט. על פי סווטוניוס היו ברכיו של קלאודיוס חלשות, וכרעו תחת כובד משקלו. ראשו רעד, הוא היה מגמגם ודיבורו מבולבל. הוא הזיל ריר ואפו נזל כאשר התרגש. סנקה מתאר את קולו של קלאודיוס כקול שאינו שייך לאף יצור חי, וטוען שידיו היו אף הן חלשות. עם כל זאת, סווטוניוס מציין שקלאודיוס "לא חסר היה הוד והדרת-פנים" ומתאר אותו כגבר גבוה, בנוי היטב, אשר פגמיו לא ניכרו לעין בעת שהיה ישוב ורגוע, אם כי החמירו בעת רוגז. ההיסטוריונים מסכימים כי מעת עלייתו לשלטון חל שיפור במצבו. קלאודיוס עצמו טען כי הגזים בפגמיו על מנת להציל את חייו.
רופאים מודרניים חלוקים בדבר האופי המדויק של מגבלותיו של קלאודיוס. לפני מלחמת העולם השנייה נטו לייחסן לשיתוק ילדים. כך, למשל, הייתה זו הדיאגנוזה שמסר הסופר רוברט גרייבס בספרו "אני, קלאודיוס" אשר פורסם בשנות ה-30. עם זאת שיתוק ילדים כשלעצמו אינו נותן מענה לכל התסמינים שתיארו בני זמנו של קלאודיוס. מחקרים מאוחרים מייחסים לקלאודיוס שיתוק מוחין כסיבה העיקרית למגבלותיו.
מבחינת אופיו מתואר קלאודיוס כנדיב וצנוע, אדם המתבדח באופן המוני המבליט את לקות הדיבור שלו שנחשבה למכוערת, צוחק ללא שליטה וסועד לעיתים בחברת הפלבאים. כן מתואר קלאודיוס כקל לשליטה ותלותי, המנוצל על ידי נשותיו ועבדיו המשוחררים, ובה בעת מהיר לרגוז, פרנואידי, וחושש לחייו. הוא נודע כצמא דם ואכזר, שאהב לצפות בקרבות גלדיאטורים וחיות טרף. עבודותיו הנרחבות של קלאודיוס, שנמנה עם מלומדי זמנו, מציגות אדם אינטליגנטי, מנהלן מוכשר, ומלומד רב ידע. כך, הופכת אישיותו של קלאודיוס לחידה. מאז גילויו (בשנת 1912) של "המכתב לתושבי אלכסנדריה" שכתב קלאודיוס נעשתה עבודה רבה בניסיון להביא לרהביליטציה שלו ולנסות להגדיר מחדש את אישיותו, מתוך הבנה כי ההיסטוריונים העתיקים היו נגועים בנטייה פוליטית, שכן כתומכי הרפובליקה והסנאט הרומי אל מול מוסד הפרינקפס, מצאו לנכון להשחיר את דמותו במודע או שלא במודע.
עבודותיו המדעיות והשפעתן
קלאודיוס היה כותב פורה במהלך ימי חייו. בתקופה בה היה שיא הקריירה הספרותית שלו, תקופת שלטון טיבריוס, לא ניתן היה לכתוב על קורות הרפובליקה הרומית, על מנת שלא להיחשד בטינה למשטר הפרינקפס. לפיכך עסקו ההיסטוריונים בתיאור אירועי הזמן האחרון, או אירועים ארכאיים שכמעט ונשכחו. קלאודיוס עסק בשני הנושאים. פרט להיסטוריה של שלטון אוגוסטוס, אשר כתיבתה גרמה לו נזק אישי רב, עבודותיו כללו היסטוריה של העם האטרוסקי ושמונה כרכים על ההיסטוריה של קרתגו, כמו גם מילון לאטרוסקית, וספר על המשחק בקובייה. למרות הצורך הפוליטי להתעלם מתקופת דמדומי הרפובליקה, כתב ספר המגן על קיקרו בפני האשמותיו של אסיניוס גאלוס, שלדעת סויטוניוס "נכתב בבקיאות לא מעטה".
קלאודיוס הציע רפורמה באלפבית הלטיני, וצירף שלוש אותיות נוספות, המכונות "האותיות הקלאודיות". את הצורך באותיות אלו הציע עוד בטרם עלה לשלטון, ולאחר עלייתו הביא לשימוש בהן על ידי הציבור הרחב. האות הראשונה הייתה האות C הפוכה, אשר שימשה לתאר את צירוף האותיות BS או PS, כשם שהאות X מתארת את הצירוף KS. אות נוספת הייתה מעין F הפוכה, אשר ייצגה U עיצורית. אות בצורת חציה השמאלי של האות H שימשה לייצג תנועת Y. אותיות אלו לא שרדו לאחר תקופת כהונתו, אם כי סווטוניוס, אשר חי מספר עשרות שנים לאחר מותו של קלאודיוס, ציין כי בימיו עדיין ניתן למצוא אותן מעת לעת במסמכים ציבוריים וחקוקות על גבי אנדרטאות.
כן כתב קלאודיוס אוטוביוגרפיה בשמונה כרכים, אשר סווטוניוס העיד עליה כי היא "בלא טעם רב אך בסגנון נאה". מכיוון שבנאומיו נהג קלאודיוס לבקר את קודמיו ואת קרוביו, ניתן לשער מה היה תוכנו של החיבור עליו מתח סווטוניוס את הביקורת.
אף אחת מעבודותיו של קלאודיוס לא שרדה. ישנם מקורות משניים המצטטים חלקים מהם. סווטוניוס מצטט את קלאודיוס פעם אחת במפורש, ונראה כי הסתמך על האוטוביוגרפיה של קלאודיוס בכתיבת ספרו. טקיטוס משתמש בטיעוניו של קלאודיוס כשהוא עוסק בצורך בשינוי האלפבית בתקופתו. ייתכן והשתמש בחלק מחיבוריו לכתיבת עבודותיו. פליניוס הזקן השתמש בחלק מן החיבורים עבור ספרו "תולדות הטבע".
השפעת המחקר ההיסטורי בן זמנו על קלאודיוס כשליט ברורה. רבות מעבודותיו הציבוריות היו פרויקטים בהם החל יוליוס קיסר. כאשר שימש בתפקיד הקנסור נראה כי פעל ליישום מדיניות המבוססת על מדיניות שנקטו אבותיו ששימשו בתפקיד, ובמיוחד אפיוס קלאודיוס קאקוס. הרפורמות הדתיות עליהן שקד, ומאמצי הבנייה שלו נראו כרצון ליישם בפועל את שהשיג בלמדנותו. כך, למשל, ידע כי קאקוס השתמש במשרת הקנסור על מנת להכניס לאלפבית הרומי את האות "R”, ונראה כי הדבר שימש לו כהשראה להשתמש במשרותיו על מנת להכניס לשימוש את האותיות שהמציא.
קרבות גלדיאטורים
אחד מתחביביו העיקריים של קלאודיוס היה לצפות בתיאטרון אלא שלא בהופעה תרבותית, כי אם בקרבות גלדיאטורים, קרב בין שני אנשים המצוידים במגן ראש, חרב או חנית, מגן יד ומגיני ברכיים. המטרה הייתה לפגוע בחזה של היריב ולהפילו. כאשר אחד נופל, הקיסר מורה לגלאדיאטור לשסע בסכין את חזהו של האחר. אם אין רשות של הקיסר, לא ממשיכים בקרב. עוד מופע מיוחד שאהב הוא הוצאה להורג על ידי חיות טרף. המוצא להורג נכנס לזירה עם חרב קצרה ואיתו עוד 4 חיות פרא כגון אריות ונמרים שהובאו במיוחד מאפריקה בעבור הון עתק.
קלאודיוס בתרבות ובאומנות
דימויו של קלאודיוס שאוב במידה רבה מן הרומנים ההיסטוריים "אני, קלאודיוס" (1934) ו"קלאודיוס האל" (1935), מאת רוברט גרייבס. הספרים, הכתובים בגוף ראשון, נותנים לקורא את הרושם המוטעה כי אכן הם מהווים את האוטוביוגרפיה של קלאודיוס, אשר נתגלתה לא מכבר. גרייבס השתמש בכוונה תחילה בידיעותיו ובכישרונו, על מנת ליצור רושם זה. דוגמה לכך היא פיסקה הכלולה בספר "אני, קלאודיוס", לפיה ניבא האורקל כי זיכרונותיו יתגלו אלף ותשע מאות שנים לאחר כתיבתם.
בשנת 1937 נעשה ניסיון כושל להסריט את הספרים, על ידי הבמאי יוזף פון שטרנברג בו כיכב צ'ארלס לוטון כקלאודיוס. השחקנית הראשית מרל אוברון נפגעה בתאונה, והסרט מעולם לא הושלם. בשנת 1965 הוקרן סרט תיעודי המראה את הצילומים שצולמו, ומציג משחק משובח של לוטון כקלאודיוס.
בשנת 1976 הפך ה-BBC את שני הספרים לסדרת טלוויזיה בת שלושה עשר פרקים, בשם "אני, קלאודיוס", בה השתתפו כמה מן הגדולים בשחקני התיאטרון והטלוויזיה בבריטניה. דרק ג'קובי שיחק את קלאודיוס. קלאודיוס על פי הספר והסדרה היה אדם נבון, חריף שכל, אשר השתמש בפגמיו הגופניים על מנת לשרוד בזמנים קשים, ואשר עלה לשלטון כנגד רצונו, כאשר כל רצונו היה להשיב לחיים את הרפובליקה שגוועה.
קלאודיוס והיהודים
שמאל|ממוזער|250px|מממלכת אגריפס
עלייתו לשלטון של קלאודיוס סימנה רגיעה ביחסים שבין האימפריה ונתיניה היהודים. בניגוד לקודמו קליגולה שרצונו שעמי האימפריה יסגדו לו כאל כמעט הביא להתפרצות מרד יהודי שנמנע רק עם רציחתו, פעל קלאודיוס לתיקון הנזק וליישוב הסכסוך בין היהודים והיוונים באלכסנדריה ולפי בקשת חבריו אגריפס הראשון והורדוס הוציא צו שבו הוא מאשר את זכויותיהם של כל תושבי האימפריה היהודים.
בשנת 41 הרחיב קלאודיוס את ממלכתו של אגריפס על ידי סיפוח הפרובינקיה יהודה לתחום שלטונו ובכך איחד את ממלכתו של הורדוס תחת מלך יהודי. כמו כן העניק קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאחיו הורדוס.
עם מותו של אגריפס, בשנת 44, הגיע קיצה של ההנהגה היהודית בארץ יהודה. השליטה עברה לנציב מטעם רומא ובכך נפתחה תקופת הנציבות הרומית השנייה.
בשנת 52 הגלה קלאודיוס את הנציב קומאנוס והחליף אותו באחד מעבדיו המשוחררים ש"נחשבו בעיניו במיוחד": הוא "כיבד את פליקס...ואף מינהו לנציב בפרובינציית יהודה". בזמן נציבותו של פליקס מצא קלאודיוס את מותו.
יש מקורת המראים כי קלאודיוס גירש את היהודים מרומא. לעומתם, קסיוס דיו, היסטוריון שחי בין המאה השנייה והמאה השלישית לספירה, טוען כי קלאודיוס לא גירש את כל היהודים מרומא:
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
גאיוס סויטוניס טרנקוילוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר חמישי: קלאבדיוס האלוהי, עמ' 184-161; תרגם מרומית: אלכסנדר שור, תל אביב: מסדה, תשט"ו.
קורנליוס טאקיטוס, ספרי השנים, ספרים 12-11; תרגמה מרומית שרה דבורצקי; ירושלים, מוסד ביאליק, 1962, הוצאת כרמל, 2010.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ב, פסקה א, סעיפים 166-162; פרקים ג-ו, סעיפים 311-212; פרק ט, פסקה ב, 366-360; ספר 20, פרק א, סעיפים 16-1; פרק ח, סעיפים 148–152.
צבי יעבץ, קלאודיוס ונירון: משיטתיות לחובבנות, תל אביב: דביר, תשנ"ט 1999.
משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, עמ' 280–305.
רומנים היסטוריים:
רוברט גרייבס, אני, קלאודיוס (1934); תרגומים לעברית: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1950; אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2010.
רוברט גרייבס, קלאודיוס האל (1935); תרגומים לעברית: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, 1954; אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2013.
גלריה
קישורים חיצוניים
אוסף כתובות מתקופת שלטונו של קלאודיוס
קלאודיוס האלוהי מאת סווטוניוס
האדיקט של קלאודיוס לאלכסנדרונים, צו שהקיסר קלאודיוס הוציא אחרי פרעות שבוצעו ביהודי אלכסנדריה.
הכסיל המסכן ו מדוע לא באה הקיסרית לסעודה?, על תקופת שלטונו של קלאודיוס.
ארכאולוגים גילו את דמותו של קלאודיוס על גבי קיר של מקדש איסיס בשנהור
הערות שוליים
קטגוריה:השושלת היוליו-קלאודית
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:פוליטיקאים נכים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים ב-54 | 2024-10-01T01:17:08 |
מוזיאון תל-אביב לאמנות | REDIRECTמוזיאון תל אביב לאמנות | 2006-01-02T19:25:49 |
אדריאנוס | שמאל|ממוזער|250px|פסל של הקיסר אדריאנוס שנמצא בתל שלם. הפסל מסמל את חגיגת הניצחון על היהודים המורדים ודיכוי מרד בר כוכבא. מוצג במוזיאון ישראל.
פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס הַדְרִיָאנוּס (בלטינית: Publius Aelius Traianus Hadrianus), הנקרא בקיצור אדריאנוס או הדריאנוס (24 בינואר 76 - 10 ביולי 138) היה קיסר רומא משנת 117 ועד מותו. נחשב כשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו נחשבת כאחת המשגשגות בתקופות שלטון הקיסרים. במסורת היהודית הוא מוזכר לשלילה בשל דיכוי מרד בר כוכבא, שבו קיפחו חייהם מאות אלפי יהודים ובהם עשרת הרוגי מלכות, ובשל גזירות השמד שגזר. בספרות חז"ל כונה "שחיק טמיא" (שיישחקו עצמותיו).
חייו
נעוריו
אדריאנוס נולד בעיר איטליקה (בסמוך לעיר סביליה המודרנית שבספרד) למשפחת מתיישבים רומית עשירה.
אולם אפשר שנולד בעיר רומא. שם אביו היה פובליוס איליוס הדריאנוס אפר , ושם אמו דומיטיה פאולינה, שמוצאה מהעיר גאדיס (קדיס בספרד). אביו מת כשהיה אדריאנוס כבן 10, והוא נמסר לאומנות (אפוטרופסות) של שניים: שאר בשרו, הקיסר לעתיד טראיאנוס (סבתו של אדריאנוס הייתה דודתו של טראיאנוס, שקדם לו בתפקיד), ופובליוס אקיליוס אטיאנוס , ידיד אביו. האומנים לקחו את אדריאנוס עמם לרומא, שם הצליח בלימודיו. אדריאנוס חונך כמנהג הרומאים העשירים באותה התקופה, והצטיין במיוחד בשפה היוונית, עד כדי כך שידידיו כינוהו "גרייקולוס" ("יווני קטן").
בשנת 91 שב לעיר מולדתו כדי למלא שירות טרום-צבאי של נערים (IUVENES) המיועדים לשירות הקיסרי הבכיר.
שירות ציבורי
לאחר תום שירותו, בשנת 93, נקרא על ידי טראיאנוס לשוב לרומא, שם מילא תפקיד ציבורי: חבר ועדת העשרה שדנה בסכסוכים בין אזרחים . בשנת 94 מונה לתפקיד האחראי על החגיגות הלטיניות (PRAFECTUS FERIARUM LATINARUM) שנערכו מדי שנה על הר אלבאנוס לכבוד יופיטר. בנוסף על כך, היה חבר ועדת השישה אשר על חטיבות הפרשים הרומיים (SEVIR TURMAE EQUITUM ROMANORUM).
בשנת 95 נכנס למסגרת הצבאית בדרגת טריבון של הלגיון השני אדיוטריקס. מלגיון זה הועבר באותה דרגה ל, שהוצב במואסיה. באוקטובר 97, לאחר שנודע כי הקיסר נרווה אימץ את טראיאנוס, יצא אדריאנוס לגרמניה העליונה, שם בירך את טראיאנוס בשם חילות מואסיה על אימוצו הקיסרי. טראיאנוס השאיר אותו שם, לשרת בתפקיד טריבון בלגיון ה-22 פרימיגניה . בסוף ינואר 98, לאחר מות הקיסר נרווה, יצא אדריאנוס לקולוניה אגריפינה (קלן) שבגרמניה התחתונה, כדי להיות הראשון שיודיע על כך לטראיאנוס, יורשו של נרווה.
בשנת 100 נשא אדריאנוס לאשה את ויביה סבינה , נכדתה של אחות טראיאנוס, אולפיה מרקיאנה . מאחר שלא היו לטראיאנוס צאצאים, ויביה סבינה הייתה הקרובה ביותר לו בקשרי המשפחה.
בשנת 101 היה אדריאנוס מועמדו של הקיסר טראיאנוס למשרת קוואיסטור ויצא עמו לדאקיה, למסע המלחמה הדאקית הראשונה (בשנים 101–102), בה זכה באותות הצטיינות. בשנת 103 כיהן במשרת הממונה (CURATOR) על רשומות הסנאט (AB ACTIS SENATUS). בשנת 105 כיהן במשרת טריבון של העם ברומא. בזמן מסע המלחמה הדאקית השנייה (בשנים 105–106), מונה מטעם הקיסר על הלגיון הראשון מינרוויה. בסוף שנת 106 נשלח על ידי טראיאנוס לרומא ומונה לפראיטור.
בעקבות הצטיינותו במלחמה הדאקית השנייה, מונה למושל הפרובינקיה פאנוניה התחתונה בדרגת לגאטוס (LEGATUS PRO PRAETORE). לאחר מכן מונה לתפקיד קונסול מוסף (CONSUL SUFFECTUS) ובתקופה זו שימש כמחבר נאומיו של טראיאנוס. בשנים הבאות צורף אל ועדת השבעה הממונה על פולחן סעודות האלים (SEPTEMVIR EPULONUM) ולסודאלס אוגוסטאלס , חבר הרעים הסודאלים שתפקידם היה לטפח את פולחן אוגוסטוס, שהיה חשוב ביותר במשטר הקיסרי.
באמצע שנות ה-30 לחייו, נסע אדריאנוס ליוון, ובעקבות ביקורו ופגישותיו בעיר אתונה, קיבל את האזרחות האתונאית, ונבחר בה על דעת כל מוסדות העיר לארכון מן המניין לשנת 112–113.
בשנות חייו האחרונות, ניהל טראיאנוס את המלחמות הפרתיות, מלחמות שמטרתן להכרית את האימפריה הפרתית. במהלך מסע המלחמה הפרתי חנו אדריאנוס ולגיונותיו בעורף החזית המזרחית בסוריה.
בתקופה זו גם שימש מושל הפרובינקיה סוריה. בשנת 117, כאשר החליט טראיאנוס לעזוב את המלחמה ולצאת לרומא, הפקיד בידי אדריאנוס את הלגיונות המוצבים במזרח והועיד אותו להתמנות קונסול בשנה הקרובה.
המלחמה הייתה כישלון, וטראיאנוס חלה ומת ב-8 באוגוסט 117.
לנרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס, ארבעת הקיסרים שבאו אחרי מות דומיטיאנוס, לא היה בן שיכול היה לרשת את הקיסרות. לכן הם אימצו לבן מועמד מתאים לרשת את הקיסרות. האימוץ הבטיח את רציפות השלטון התקין. כך מינה נרווה את טראיאנוס, אך טראיאנוס לא הספיק למנות את יורשו בעודו בחיים. לפי סברה אחת היה בדעתו למנות את שר הצבא לוסיוס קווייטוס, אך הוא לא הספיק לעשות זאת בטרם מת ואשתו של טראיאנוס, פלוטינה , שנטתה חסד לאדריאנוס, הוכיחה באמצעות מסמכים מזויפים כי טראיאנוס אימץ את אדריאנוס לבן, וכך מינה אותו הסנאט הרומי לקיסר. עם זאת, מקור כוחו של אדריאנוס לא היה באימוצו על ידי טראיאנוס ובתמיכת הסנאט, כי אם בתמיכת הלגיונות.
קיסר רומא
שמאל|ממוזער|250px|פרוטומה של אדריאנוס בראשית שלטונו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות
ממוזער|250px|אדריאנוס (מראה חלקי של הפסל); מוזיאון בארדו בתוניס
ב-11 באוגוסט 117 קיבל את סמכויות הקיסר ובתוארו המקוצר, נקרא: "IMPERATOR CAESAR TRAIANUS HADRIANUS AUGUSTUS".
ב-1 בינואר 118 מונה ברומא בהיעדרו לתפקיד קונסול בפעם השנייה. בהמשך, נרקם נגדו קשר ברומא על ידי אישים בולטים בממשל ונאמניו הוציאו להורג על דעת הסנאט ארבעה מהבולטים שבהם. ביולי אותה שנה הגיע לרומא והחל להפגין נדיבות בהענקת קצובות המזון להמון ובמחיקת חובות ישנים לקופת הקיסר. הוא כיבד את זכרו של טראיאנוס בנשיאת דיוקנו על מרכבה בתהלוכת ניצחון מרשימה. ב-1 בינואר 119 מונה לקונסול בפעם השלישית והאחרונה.
אדריאנוס הדיח את אקיליוס אטיאנוס, אומנו לשעבר, מכהונת פראיפקטוס הפראיטוריום , והחליף אישים נוספים בצמרת הפקידות הבכירה במגמה לקרב למשרות החשובות אישים ממעמד הפרשים במקום עבדים משוחררים. ככל הנראה בתקופה זו מונה גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס למשרת הממונה על הקורספונדנציה המלכותית אב אפיסטוליס . עוד בשנת 119, הקים מועצה (CONSILIUM PRINCIPIS), שתפקידה לייעץ לפרינקפס בענייני מדינה וחוק. הוא הפקיד בידי המשפטן הצעיר פובליוס סאלוויוס יוליאנוס את עדכונו של קובץ הצווים של הפראיטורים, EDICTUM PERPETUUM . בדצמבר אותה שנה נפטרה חמותו, מטידיה , ובעקבות זאת העניק חגיגה מיוחדת לזכרה ויזם את האלהתה.
באביב שנת 121 יצא אדריאנוס למסע ביקורים בפרובינקיות, שנמשך כארבע שנים. הוא ביקר בגאליה, בגרמניה ובשנת 122 הגיע לבריטניה, שם עסק בבניית החומה, שנועדה להגן על תחום השליטה הרומי מפני התקפות השבטים של צפון האי הבריטי. משם חזר לגאליה והמשיך לספרד, שם בילה את החורף בעיר טאראקו (טרגונה). בתחילת שנת 123 חצה את מצר גיברלטר והגיע למאוריטניה, שם השתתף בדיכוי מרידה. הוא הפליג מזרחה לאורך חופי אפריקה, חנה בכרתים והמשיך אל הפרובינקיה סוריה, אל אזור הגבול שעל נהר הפרת עם האימפריה הפרתית. משם חזר למערב דרך הפרובינקיות קפדוקיה, פונטוס, ביתיניה ואסיה. ככל הנראה בתחילת אביב שנת 124, חצה את מצרי הבוספורוס אל תראקיה וביקר במואסיה, דאקיה ופאנוניה. הוא הפליג דרך הים האדריאטי דרומה לאכאיה. בסתיו אותה שנה התקדש ב ובחורף הגיע לאתונה. הוא הסכים לקבל נציגים נוצרים מקומיים, העניק לעיר זכויות יתר בתחום המסחר, ותרם מרוץ סוסים לחגיגות נמיאה ומוביל מים לארגוס. דברים דומים עשה גם בספרטה. הוא סייר במרכז יוון, הפליג לסיקיליה ולקראת סוף אותה שנה הגיע אל רומא.
במהלך שנת 126 עסק ברומא בחקיקה ובנייה. בשנת 127 ערך מסע באיטליה. באפריל שנת 128 הוענק לו התואר "אבי המולדת" (PATER PATRIAE), וכעבור זמן קצר יצא לביקור בפרובינקיה אפריקה, שם חנך מבנים ציבוריים וכבישים, אולם את עיקר זמנו הקדיש לצבא. בתחילת אוגוסט 128 חזר לרומא וכעבור זמן קצר יצא לאתונה, בה הקים מבנים ציבוריים והיכלות, ובהם: האולימפיאיון , הפנהלניון , היכל להרה והפנתאון. באביב 129 הפליג לפרובינקיה אסיה. בעיר אפסוס ערך משחקים וחגיגות. בהמשך הגיע לליקיה ובפאסיליס חנך היכל מרכזי לפולחן הקיסר. לאחר מכן ביקר בפאמפיליה ובפריגיה.
לקראת סוף יוני 129 הגיע אדריאנוס אל אנטיוכיה ומשם יצא לבקר את חילות הספר של סוריה. לקראת סוף הסתיו באותה שנה, ניהל בעיר הגבול סמוסאטה שעל נהר הפרת, שיחות מדיניות עם שליטים שכנים. במהלך חורף 129–130 היה פעיל באנטיוכיה ובביקור בפלמירה זכה לכינוי "אלוהי".
בתחילת שנת 130 הגיע אדריאנוס לפרובינקיה יודיאה (יהודה), בה הוטבעו לכבודו מטבעות המכריזים על "בואו של האוגוסטוס ליודאיה". הוא הגיע דרך עבר הירדן בתחום פרובינקיה ערביה, דרך בצרה, גרסה ופילדלפיה. משם ככל הנראה המשיך לפטרה וככל הנראה בקיץ הגיע לירושלים, בה פיקח על תוכניתו להקמת איליה קפיטולינה. בסוף אותה שנה נסע דרך השפלה אל עזה. משם המשיך למצרים, שם פיאר את קברו של פומפיוס ונכנס לאלכסנדריה בתהלוכה חגיגית.
שמאל|ממוזער|220px|פסל רומי של אנטינואוס בצעירותו, שנת 130–138 לספירה לערך. מוצג בברלין.
אדריאנוס היה ידוע בקשריו ההומוסקסואליים עם יווני בשם אנטינואוס, צעיר יפה תואר שהיה חביב עליו במיוחד.
בשנת 131, לאחר שהות של מספר חודשים באלכסנדריה, יצא אדריאנוס עם אשתו ופמלייתו להפלגה על הנילוס, במהלכה אנטינואוס מצא את מותו. אדריאנוס הוכה ביגון, והורה להקים מרכז עירוני על שמו של אנטינואוס בסמוך למקום טביעתו, עיר בשם אנטינואופוליס (כיום שייח עבאדי) במצרים התחתונה. אדריאנוס אף דאג לסלילת דרך, ויה אדריאנה, שתקשר את העיר עם חוף ים סוף.
אדריאנוס הכריח את האימפריה כולה להתעטף באבל לזכרו של אהובו המת, והפך אותו לאל. אנטינואוס היה האדם האחרון שלא היה בן למשפחה הקיסרית שהוכרז לאל בעולם העתיק. בשארית ימי חייו, מימן אדריאנוס הקמת אלפי פסלים והטבעת מטבעות לזכרו של אהובו.
בשובו מן ההפלגה על הנילוס, יצא אדריאנוס למסע בלוב. בביקורו זה באלכסנדריה, בלטה נדיבותו הכספית לבנייה ציבורית ובמיוחד היכלות לאלים.
באוגוסט 131 הפליג אדריאנוס לסוריה ומיד המשיך לאתונה, שם חנך בטקס גדול את האולימפיאיון – היכל ענק לזאוס האולימפי, בו הוצב פסלו של אדריאנוס עצמו לצד פסלו של זאוס. כמו כן, הקדיש את היכל הפנהלניון לזאוס פנהלניוס וקבע בעיר "התכנסות של כלל ההלנים", שבמסגרתה העמיד כינוסים שנתיים ואת המשחקים הפאן-הלניים. אדריאנוס העניק חשיבות ומרכזיות לאתונה ולכל מה שהיא מייצגת, ומשום כך תיקן תקנות לטובתה. בין היתר, פסק לה קצבת תבואה שנתית. הוא ראה בביקורו בעיר את גולת הכותרת של מסעו. בשנת 132 שב לרומא ועסק בעיקר במינהל, חקיקה ובניין.
בסתיו שנת 132, שמע אדריאנוס על הישגי היהודים במרד בר כוכבא ובראשם כיבושה של איליה קפיטולינה (ירושלים). הוא ציווה לדכא את המרד במהירות וייעד לשם כך כוחות צבאיים נוספים שלא נמצאו בזירת המלחמה. במהלך שנת 133 השיגו החילות הרומאיים הישגים חלקיים בלבד ולא הצליחו לכבוש מחדש את איליה קפיטולינה מידי המורדים. אדריאנוס ייחס עתה חשיבות למלחמה זו ובשנת 134 יצא בעצמו אל שדה המערכה, ונראה כי בקיץ אותה שנה פיקח בעצמו על ההתקפה המכרעת לכיבוש העיר. כיבושה של ירושלים היה כרוך בהרוגים רבים גם בצבא הרומאי, ומסיבה זו נמנע הקיסר במכתבו אל הסנאט על המערכה מן הנוסח המקובל בדרך כלל, "אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב, לי ולחיילי שלום". אדריאנוס הפקיד את השלמת דיכוי המרד בידי מצביאו, יוליוס סוורוס, ועזב לאנטיוכיה. בעקבות המרד היהודי, החליט אדריאנוס על ארגונה מחדש של פרובינקיה יודיאה, שנקראה מעתה "סוריה פלשתינה" (PALAESTINA SYRIA), תוך השמטת השם "יהודה" משמה הרשמי וגזירת גזירות על היהודים בארצם.
בשנת 135 שב אדריאנוס לרומא ונטל לידיו את ניהולה של פרובינקיה ביתיניה, שהייתה עד עתה סנאטורית וסבלה מקשיים כלכליים. כמו כן, הקדיש את תשומת לבו לפלישת האלאנים בגבולה הצפון-מזרחי של האימפריה. בסתיו-חורף אותה שנה, העניק ליוליוס סוורוס עיטורים של טריומף, עבור הצלחותיו בכיבוש ביתר והשלמת דיכוי המרד היהודי. אדריאנוס עצמו הוכרז בשנית כעל "אימפרטור" (על המטבעות מופיע: "IMPERATOR II"). בשנת 136 הקים ברומא את ה"אתנאיום" , מרכז עיון ולימוד של חכמה יוונית. באותה שנה עסק בהשלמת בניית ארמונו ליד העיר טיבּוּר, שנודע כיום בשם "וילה אדריאנה": מכלול של בניינים, גנים, בריכות והיכלות קטנים. באותה שנה החליט לאמץ לבן (הנבחר לרשת אותו בשררה האימפריאלית) את לוקיוס קיאוניוס קומודוס, ששימש קונסול בשנה זו ונקרא מעתה לוקיוס אייליוס קיסר . אדריאנוס גם הוציא להורג את גיסו בן התשעים ואת נכדו של זה, באשמת חתירה, ייתכן משום שהיו בין שארי בשר שהיו מאוכזבים מן האימוץ.
בסתיו שנת 136 נפטרה ויביה סבינה, אשת אדריאנוס, ללא בנים. במהלך שנת 137 אדריאנוס נותר מרותק לארמונו בשל מחלה. הוא מינה את בנו המאומץ לקונסולט שני ובהמשך השנה גם לתפקיד מושל פאנוניה, ככל הנראה לשם הכשרתו לקראת קיסרותו העתידית. אלא שב-1 בינואר 138, לוקיוס אייליוס נפטר. ב-25 בפברואר אותה שנה, אימץ אדריאנוס לבן את האיש שכונה מעתה בשם טיטוס אייליוס אנטונינוס (הקיסר לעתיד אנטונינוס פיוס). מפאת מחלתו, מסר אדריאנוס לאנטונינוס את סמכויות השלטון בפועל ויצא אל חווילתו בבאיאי , ייתכן משום שביקש לרחוץ במעיינות המרפא בסביבה. ב-10 ביולי 138 מת אדריאנוס ממחלתו. הוא נקבר בחווילה שהייתה שייכת לקיקרו בעבר, בפוטיאולי הסמוכה למקום הפטירה, אך בתחילת שנת 139, משהושלם המאוזוליאום החדש על שפת נהר הטיבר ממול לשדה מרס, הועברו שרידיו אל אתר הקבורה שייעד לעצמו בעודו בחיים.
אדריאנוס נפטר בגיל 62, לאחר שהיה קיסר במשך 21 שנים.
אדריאנוס וצבאו
שמאל|ממוזער|250px|חומת אדריאנוס
על אף היותו מנהלן מוכשר ובעל יכולת צבאית מוכחת, ואולי משום כך, החליט אדריאנוס כי שטחי האימפריה הרומית נמתחו אל מעבר ליכולותיה ההגנתיות. ההתקוממות הכללית של עמי המזרח, הביאה את אדריאנוס למסקנה כי על האימפריה להחזיק בגבולות בני הגנה, דבר העדיף על מדיניות הכיבושים של טראיאנוס, אשר שאף להרחיב את גבולות האימפריה ככל האפשר. מכיוון שכך, כבר מיד לאחר שנעשה קיסר, ויתר אדריאנוס על כיבושי קודמו בפרתיה ובארמניה, נסוג ממסופוטמיה וכן הסיג מעט את גבול צבאותיו בבריטניה, תוך שהוא בונה חומה (שחלקים ממנה קיימים עד ימינו) שהפרידה בין פראי הצפון, ובין האזור הדרומי של בריטניה שהיה לפרובינקיה רומית. חומת אדריאנוס בבריטניה הייתה אך אחת משורה של ביצורים מאסיביים בכל גבולות הממלכה, שכונו "לימס" - רשת של מחסומים נייחים וביניהם דרכים, מצדיות, מבצרים, מגדלי איתות ותצפית, שיצרו קו הניתן להגנה ובארץ ישראל לימס פלשתינה.
מדיניות זו של שמירת הגבול בהגנה נייחת הייתה עלולה ליצור אי שקט בצבא, שעתה חסרה הייתה לו התעסוקה כנגד גורמים מבחוץ, והסכנה הייתה כי יפנה פנימה. בשל כך הרבה אדריאנוס לתור את האימפריה, להגיע אף ליחידות הצבא המרוחקות ביותר, ולהשליט משטר של אימונים ותרגולים שהיה בהם כדי להעסיק את היחידות.
בסיוריו ברחבי האימפריה, ניסה אדריאנוס לאחד את המינהל והמשפט בפרובינקיות, וליצור מצב בו תהיה האימפריה לקהילה, יותר מאשר אגד של פרובינקיות הנשלט בניגוד לרצונו על ידי שלטון מרכזי זר. אדריאנוס פעל למען הענקת זכויות של אזרחות רומאית לאזרחי ערים רבות באימפריה. אף בביקורו של אדריאנוס ביהודה רצה אדריאנוס להרגיע את הרוחות ולצרף את העם היהודי אל הקהילה שהקים. במטבע שטבע לזכר הביקור נראה אדריאנוס כשהוא עומד ליד אישה המסמלת את יהודה, וילדים מגישים לו כפות תמרים כאות לשלום. על אף שאותות המרד כבר ניכרו מתחת לפני השטח בעת שביקר אדריאנוס ביהודה, לא הצליח הקיסר לגלותם בעת שערך את ביקורו.
על פי המדיניות החדשה לא היו עוד המדינות השוכנות בגבולה של האימפריה מטרות מיידיות לכיבוש או להפיכה למדינות גרורות נוסח ממלכת יהודה של ימי הורדוס, כי אם מדינות שתפקידן לחצוץ בין האימפריה ובין אויביה, ולאפשר מרווח פיזי בין האימפריה הרומית ובין מעצמות אזוריות כאימפריה הפרתית, דבר שיאפשר מניעתה של מלחמה כל עוד ירצו בכך הצדדים. מדיניות זו אפשרה את שמירת השלום בגבולות האימפריה, ואת תקופת השגשוג שידעה האימפריה בימי יורשיו של אדריאנוס - "הקיסרים הפילוסופים" אנטונינוס פיוס (החסיד) ומרקוס אורליוס.
הקונפליקט הצבאי הקשה ביותר בתקופתו של אדריאנוס היה עם היהודים בימי מרד בר כוכבא בין השנים 132–135.
פועלו התרבותי
אדריאנוס תמך בקידום האומנויות. הוילה של אדריאנוס בטיבולי היא הדוגמה הרומית הטובה ביותר לגינון קלאסי. ברומא הרחיב את הפנתיאון שנבנה בימיו של מרקוס ויפסניוס אגריפה, ונתן לו את הצורה בה הוא השתמר עד ימינו. כאשר ביקר ביוון בשנת 125 ביקש ליצור פרלמנט שיאחד את הערים היווניות ביוון ובאסיה הקטנה. פרלמנט זה שכונה פנהלניון לא עלה יפה, ולא הצליח לאחד את ההלנים.
תקופת שלטונו הייתה תקופה של פריחת האומנויות, הציור והפיסול, הכתיבה והאדריכלות. בין היתר נכתבו בתקופתו ספריו של ההיסטוריון סווטוניוס אשר היה בתקופה מסוימת מזכירו האישי.
אדריאנוס והיהודים
שמאל|ממוזער|250px|מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה
שמאל|ממוזער|200px|פסל גרניט אדום של אדריאנוס קיסר שהתגלה בקיסריה
בתחילה קיבלו היהודים בעין יפה את עלייתו של אדריאנוס לשלטון לאחר מותו של טראיאנוס, אשר היה שנוא על היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים בתפוצות. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את התקוות לבנות מחדש את בית המקדש. הוא שוחח עם חכמי ישראל כרבי יהושע בן חנניה, דן עמם בפילוסופיה ובתורת ישראל, ועל פי ילקוט שמעוני, בהזדמנות מסוימת אף הביע אמפתיה לגורל היהודים: "אנדריאנוס קיסר אמר לו לר' יהושע גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים, אמר לו גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם" (מדרש אסתר רבה פרשה י, יא).
אך תקוות אלו נכזבו. הקיסר שינה את עמדתו, והחליט על בנייה מחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית בשם איליה קפיטולינה, ולאסור על כניסת היהודים בשעריה.
היהודים, שכבר הספיקו להתקבץ כדי לעלות אל ירושלים כמנהגם, שהו בבית רימון בעת קבלת ההודעה. הדברים דכדכו את רוחם, ותסכולם הפך במהרה להתמרמרות ותסיסה. רבי יהושע בן חנניה ניסה להרגיע את העם בעזרת משל ממשלי איזופוס - משל האריה והחסידה, באמרו להם שדי בכך שלא טובחים בהם למוות. אך הציבור היה נזעם, והחלו נושבות רוחות המרד.
כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר לשאלה האם בניית העיר האלילית הייתה הגורם למרד או שהמרד קדם לבניית איליה קפיטולינה ובניינה בוצע כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס בארץ ישראל, העיר עדיין אינה מכונה איליה קפיטולינה. עם זאת, הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר. ייתכן, אם כן, כי המרד פרץ על רקע עבודות אלו, אבל החלטת אדריאנוס לאסור על יהודים להיכנס לעיר הייתה חלק מצעדי הענישה עליו. בנוסף יש הטוענים כי עוד קודם המרד אסר אדריאנוס על היהודים לקיים את מצוות המילה, ממניעים הלניסטיים, דבר שזירז אף הוא את פרוץ המרד.
מכל מקום, הכפייה ההלניסטית של אדריאנוס ונוהגו האנטי-יהודי הבוטה התסיסו את העם, שהיה מונהג על ידי שני מנהיגים כריזמטיים: איש הצבא שמעון בר כוכבא והמנהיג הרוחני רבי עקיבא.
המרד, משהגיע, היה קיצוני בעוצמתו, ולגיון רומי שלם, הלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה הושמד על ידי המורדים; המערכה בארץ ישראל הייתה כנראה הקשה ביותר מכל המערכות הצבאיות שנערכו בתקופת שלטונו של אדריאנוס. גם אדריאנוס היה קיצוני בדיכויו של המרד, ורבבות אם לא מאות אלפי יהודים נהרגו במהלך הדיכוי האכזרי. לכבוד דיכוי המרד הקדיש הסנאט כתובת הוקרה הגדולה ביותר במזרח האימפריה באתר מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם לכבוד הקיסר.
לאחר שדיכא את המרד, החליט אדריאנוס, כפי שעשה לפניו אנטיוכוס אפיפנס בימי הממלכה הסלאוקית, לאסור על קיום מצוות בסיס של העם היהודי. את ירושלים החריב כליל והקים עליה את העיר איליה קפיטולינה. בגזירות השמד אסר על המילה ועל שמירת השבת, וכן על התפילה, ושמירת המצוות. בתקופה זו מתו עשרת הרוגי מלכות באכזריות ובייסורים, על שניסו לשמור על גחלת העם היהודי, ולשמור על התורה ועל המצוות בזמנים קשים אלו.
בתקופת אדריאנוס העמיק הפילוג בין הנוצרים לעם היהודי. שני מנהיגי הנוצרים, קודרטוס ואריסטידס, פנו אל הקיסר והודיעו לו באיגרת כי אין כל קשר בין הנצרות ובין היהודים.
מחמת נוהגו הברוטלי של אדריאנוס כלפי היהודים ואיסוריו הקשים על קיום מצוות, זכור אדריאנוס ביהדות לדורותיה כאדם אכזר שהחריב את כל ארץ יהודה, והוא עומד בשורה אחת עם מחריבי יהדות היסטוריים; נאמר עליו בין היתר כי ניפץ את אבני בית המקדש וחירף וגידף את האלוקים; מסתבר שהדברים קשורים להקמת איליה קפיטולינה האלילית שבתוכה הוקם מקדש יופיטר, והייתה חשובה בעיני היהודים כחילולו מחדש של מקום המקדש. לשמו הוצמד הכינוי "שחיק טמיא", שהיה שמור עד זמנו לנבוכדנצר, אספסיאנוס וטראיאנוס. כינוי זה משמעותו איחול לכך שימות ותישָחקנה עצמותיו.
דוגמה לייצוגו של אדריאנוס ביהדות ניתן למצוא במדרש:
.
הצגת ניצחון אדריאנוס ודיכוי מרד בר כוכבא ברומא
מרכז|ממוזער|600px|כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצא בגבעת הקפיטולין ברומא
[S(enatus) P(opulus)q(ue)] R(omanus)
[Imp(eratori) Caes(ari) divi Traiani] Parthici f(ilio)
[divi Nervae nep(oti) Traiano Ha]driano Aug(usto)
[pont(ifici) max(imo) trib(unicia) pot(estate) XX? imp(eratori)] II co(n)s(uli) III p(atri) p(atriae)
[quod summo pugnandi a]rdore misso
[exercitu suo superatis imperat]oribus max[imis]
[Syriam Palaestinam ab ho]ste liberaverit
.
הכתובת באורך של כ-2 מטר התגלתה ברומא, מוקדשת מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לכבוד הסדרת הסדר בפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים כי נקבעה על שער ניצחון קטן או בבסיס לפסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136, תוך הענקת התואר אימפרטור לאדריאנוס פעם נוספת והחזרת השקט לפרובינקיה סוריה פלשתינה. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטולין, ליד מקדש אספסיאנוס, והדבר מצביע אולי, על הניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחון של אספסיאנוס בזמן המרד הגדול. כתובת נוספת, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.
בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל; ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ כפי שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.
בתרבות ובמחקר
ההתעניינות במרד בר כוכבא כסמל ללחימה יהודית החלה עם תחילת ההתעוררות הלאומיות היהודית ואחרי כך בציונות. עם התעניינות זו הגיעה גם בחינה מחדש של הידיעות ההיסטוריות אודות אדריאנוס. התעניינות התגברה לאחר הקמת מדינת ישראל, ועוררה התגייסות אזרחית, צבאית וממשלתית לטובת החפירות במערות שבהם התגוררו לוחמי בר כוכבא בראשותו של יגאל ידין.
בליל תשעה באב ה'תשל"ט (1979) לקראת תחילת יישום הסכם השלום עם מצרים, שודר עימות בטלוויזיה הישראלית (שהייתה אז ערוץ יחיד, ממלכתי) בין המזרחן פרופ' יהושפט הרכבי והד"ר ישראל אלדד, הוגה דעות מהימין הישראלי. במאמר מערכת במעריב, כתב דן מרגלית עורך התוכנית, שהוויכוח היה נראה "חי מדי", לא על משהו שאירע בעבר, אלא על "מציאות מתהווה". רבי עקיבא בעיניהם היה ראש הממשלה מנחם בגין, בר כוכבא היה אריק שרון שר הביטחון, ואילו אדריאנוס היה ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, והשאלה: האם אנו מובילים לאסון או לישועה גדולה. הוויכוח הפך לשני ספרים שיצאו שנתיים מאוחר יותר.
בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם, והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל - "נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה - היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל - בירושלים!".
בשנת 2012 כתב השר לשעבר יוסי שריד בעיתון הארץ "כנציג המתיוונים בדורנו" שיש לראות במורדים ובראשם רבי עקיבא קבוצת משיחיים חסרי אחריות, הפועלים ב"מופקרות ומופרעות" כפי שלדעתו 'חשף' הרכבי. עיקר טענתו הייתה נגד "שכתוב" הדברים בידי מנהיגי הציונות. ההנחה העומדת אחר הדברים הללו היא שאדריאנוס נגרר אחר מרידת היהודים, שהיו על רקע רגשי ולא ענייני, ושסממני הצבאיות היהודית הם לא מוסריים ומובילים להתגרות שבסופה אסון.
הסופרת הצרפתייה מרגריט יורסנאר פרסמה בשנת 1951 את הנובלה "זכרונות אדריאנוס", המציגה סדרת מכתבים אוטוביוגרפיים בדיוניים שכותב אדריאנוס לנכדו המאומץ ומי שלימים יהיה קיסר רומא, מרקוס אורליוס. המכתבים מתמקדים באירועים הפוליטיים והצבאיים המרכזיים בזמן שלטונו של אדריאנוס, הרהוריו הפילוסופיים, אהבתו לאמנות ושירה ותשוקתו העזה לאהובו אנטינואוס. הספר זכה מיד להצלחה ביקורתית ומסחרית, ותורגם אף לעברית בשנת 1956.
ראו גם
תל שלם
לקריאה נוספת
Birley, Anthony R, Hadrian. The Restless Emperor, London (1997).
קישורים חיצוניים
פרגמנט מכתביו של אדריאנוס, (תרגום לעברית מאת יורם ברונובסקי)
Ronald Syme, Journeys of Hadrian, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 73 (1988), 159–170
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:מרד בר כוכבא: אישים
קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים
קטגוריה:ילידי 76
קטגוריה:נפטרים ב-138
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה | 2024-06-10T10:57:21 |
אנטונינוס פיוס | טִִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (לטינית: Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus; 19 בספטמבר 86 – 7 במרץ 161), הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, הרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. הכינוי "פיוס" ניתן לו אחרי עלייתו לשלטון, כנראה מאחר ששכנע את הסנאט להאליל את אדריאנוס.
חייו האישיים
ילדותו ומשפחתו
אנטונינוס נולד בשנת 86, כבנו היחיד של טיטוס אורליוס פולבוס, שהיה קונסול בשנת 89, בלנוביום שבלאטיום. אביו וסבו מצד האב של אנטונינוס מתו כשהיה צעיר והוא גודל וחונך על ידי סבו מצד אמו, טיטוס אריוס אנטונינוס, איש תרבות וחברו של פליניוס הצעיר. אמו של אנטונינוס, אריה פדילה, התחתנה בשנית עם פובליוס יוליוס לופוס, שהיה קונסול בשנת 98 וילדה לו בת בשם יוליה פדילה.
נישואים וילדים
כאזרח פרטי בין השנים 110–115 הוא נישא לאניה גלריה פאוסטינה. היו אלו נישואים מוצלחים ולזוג נולדו 4 ילדים. פאוסטינה שהייתה יפהפייה נודעה בחוכמתה ונהגה לדאוג לעניים ולעזור לרומאים מעוטי יכולת. היא מתה בשנת 141, ואנטונינוס מוכה האבל הנציח את זכרונה בבנית פורום על שמה, הטבעת מטבעות הנושאים את דיוקנה ואף הכרזה עליה כאלה.
קשריו עם אדריאנוס
לאחר שמילא בהצלחה רבה את תפקידי הקוואיסטור ופראיטור, אנטונינוס מונה לקונסול בשנת 120. לאחר מכן מונה על ידי הקיסר אדריאנוס לאחד מארבעת הפרוקונסולים האחראים למנהל באיטליה. לאחר מכן מילא בהצלחה רבה גם את תפקיד הפרוקונסול באסיה, מה שהעלה עוד את המוניטין שלו. אנטונינוס זכה להערכה רבה מצד אדריאנוס, שאימץ אותו באופן רשמי לבנו ויורשו ב-25 בפברואר, שנת 138, לאחר שבנו המאומץ ויורשו המיועד הראשון, לוקיוס אאוליוס, מת. התנאי לאימוצו של אנטונינוס היה שהוא יסכים לאמץ בעצמו את מרקוס אניוס ורוס (בן אחיה של אשתו), ואת לוקיוס, בנו של אאוליוס ורוס. שני בניו המאומצים של אנטונינוס היו לימים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס, קיסרי רומא הבאים.
קיסר רומא
עם עלייתו לשלטון בשנת 138, הפך שמו של אנטונינוס ל"אימפרטור קיסר טיטוס אָיליוס הָדריאנוס אנטונינוס אוגוסטוס פונטיפקס מקסימוס". אחת מפעולותיו הראשונות כקיסר הייתה שכנוע הסנאט להעלות את אדריאנוס לדרגת אל, דבר שתחילה סירב הסנאט לעשות. מאמציו לשכנע את הסנאט הם כנראה הסיבה לכך שקיבל את הכינוי "פיוס" (Pius, בלטינית: מסור, "אדוק בחיבתו") שבו הוא נודע. שתי סיבות נוספות לכינוי יכולות להיות הן שאנטונינוס תמך בחותנו המזדקן בידו בישיבות הסנאט, או שהוא חנן את האנשים שאותם דן אדריאנוס למוות כשהיה על ערש-דווי. אנטונינוס בנה מקדשים, תיאטראות ומאוזולאומים, קידם את האמנות והמדע, והרעיף כבוד וכסף על מורי הרטוריקה והפילוסופיה ברומא.
בניגוד בולט לקודמיו בתפקיד, טראיאנוס ואדריאנוס, אנטונינוס לא היה איש צבא. כפי שכתב עליו היסטוריון מודרני: "קרוב לוודאי שמעבר לכך שאנטונינוס מעולם לא ראה, שלא לדבר על פיקד על, כח צבא רומי, סביר להניח שבמהלך שלטונו שארך עשרים ושתים שנים, הוא מעולם לא היה מצוי במרחק של פחות מ-500 מייל מלגיון". תקופת שלטונו של אנטונינוס הייתה השקטה ביותר בכל תקופת הקיסרות הרומית, ועל כן רבים נוהגים לציין אותה כשיאו של הפקס רומנה. אמנם היו מספר עימותים צבאיים בתקופת שלטונו- במאוריטניה, יהודה ובריטניה, אך אף אחד מהם לא נחשב לרציני. ההתמרדות בבריטניה היא כנראה הסיבה לבניית חומת אנטונינוס, שננטשה זמן לא רב לאחר מכן. גישתו של אנטונינוס לניהול האימפריה הייתה שונה מגישתם של רוב הקיסרים הרומאים האחרים בכך שהוא טיפל במשברים הללו מבלי לעזוב את איטליה אפילו פעם אחת במהלך כל שלטונו, והעדיף לנהל את ענייני החוץ של הפרובינקיות דרך הנציבים שלהן או דרך מכתבים קיסריים ששלח לערים מרוחקות. סגנונו השלטוני של אנטונינוס זכה לשבחים רבים על ידי בני זמנו וגם על ידי הדורות שבאו אחריו.
אנטונינוס והיהודים
עלייתו של אנטונינוס הביא הקלה ביחסיו הקיסרות עם היהודים, הוא ביטל את גזירות אדריאנוס ואישר ליהודים למול את בניהם בתנאי שהם לא ימולו נכרים (כלומר לא יעסקו בגיור).
שמעון בן יוחי
רבי שמעון בן יוחי נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא (בסוף שנות ה-40 של המאה ה-2), בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא.
על פי המסופר בתלמוד הבבלי (ובנוסח אחר בתלמוד הירושלמי ובמדרש בראשית רבה), לאחר שהרומאים החלו לשקם את הארץ מהחורבן שלאחר מרד בר כוכבא, ישבו יחד רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחי, ולצידם רבי יהודה בן גרים (תלמידו של רבי שמעון), דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידם, ואמרו:
יהודה בן גרים סיפר על דבריו, ובעקבות זאת נשמעו הדברים לשלטון ור' שמעון נדון למיתה, ונאלץ לרדת למחתרת. על פי המסורת, התחבאו רשב"י ובנו רבי אלעזר 12 שנים במערה. עד שנודע להם כי קיסר רומא מת וגזרותיו בוטלו.
ככל הנראה אותו קיסר רומא היה אנטונינוס פיוס שמת בשנת 161 לספירה, משמע שרשב"י ובנו יצאו מהמערה סביב מות אנטונינוס, כאשר מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס עלו לשלטון.
בהיסטוריה אוגוסטה נזכר שאנטונינוס פיוס דיכא מרד יהודי שפרץ בתקופת שלטונו אולם אין מידע ברור ממקורות אחרים על מרד כזה בתקופת שלטונו, ואם מרד כזה אכן התרחש, ייתכן שמדובר על המחצית הראשונה של שלטונו וניתן לראות זאת כתולדה של המלחמה של ימי אדריאנוס. רוב החוקרים דוחים את הידיעה הזאת בשל איכותה המפוקפקת של ההיסטוריה אוגוסטה כמקור היסטורי וישנם הטוענים שמדובר במעשה המרד של שמעון בן יוחי.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים, אנטוניוס פיוס, עמ' 79–102. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה אוגוסטה, חיי אנטונינוס פיוס
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:ילידי 86
קטגוריה:נפטרים ב-161 | 2024-08-01T02:02:20 |
בלה בארטוק | בלה ויקטור יאנוש בארטוק (בהונגרית: Bartók Béla; 25 במרץ 1881 – 26 בספטמבר 1945) היה מלחין ופסנתרן הונגרי, מגדולי מלחיניה של הונגריה (לצד פרנץ ליסט וזולטאן קודאי).
ביוגרפיה
נעורים ולימודים
בלה בארטוק נולד ב-25 במרץ 1881 בנאג׳סנטמיקלוש, עיירה בצפון באנאט, אז בחלק ההונגרי של אוסטרו־הונגריה (היום בתחום רומניה), לאב מוזיקאי חובב ולאם מורה לפסנתר. הוא גדל בהונגריה של האימפריה האוסטרו־הונגרית. לאחר מות אביו בשנת 1888 הייתה אימו פאולה, גרמנייה במוצאה, הדמות המרכזית בחייו. בשנת 1894 עברה המשפחה לפוז׳ון (Pozsony), כיום ברטיסלאבה, שם מצאה האם עבודה. בארטוק בלט כבר בגיל צעיר ביכולתו המוזיקלית המפותחת, ואמו התאמצה לספק לבנה את המורים הטובים ביותר. בארטוק למד נגינה בפסנתר, ובעצמו למד קומפוזיציה מקריאת פרטיטורות.
בהשפעת חברו ללימודים, ארנו דוהנאני, החל בארטוק להלחין מוזיקה קאמרית בסגנון ברהמס. בשנת 1899, בעקבות חברו דוהנאני, החל את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט. התפעלותו של בארטוק מריכרד שטראוס והרגש הלאומי ההונגרי ניכרים בהלחנת היצירה הגדולה הראשונה שלו: הפואמה הסימפונית לכבודו של לאיוש קושוט, גיבור המהפכה ההונגרית של שנת 1848.
קריירה
לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה למוזיקה, פתח בארטוק בקריירה של פסנתרן קונצרטים (במהלך חייו הופיע בארטוק ב־630 קונצרטים ב־22 מדינות שונות). בשנת 1907 החל ללמד נגינה בפסנתר באקדמיה בבודפשט, והחזיק במשרה זו במשך 25 שנה.
משיכתו של בארטוק למוזיקה עממית החלה בשנת 1904 בעקבות מפגש עם לִידִי דּוֹשָׁה, ששרה את "התפוח האדום". כבר בשנת 1906 החל בארטוק לאסוף דגימות של מוזיקה בהונגריה. בארטוק ניחן בתשוקה לאתנומוזיקולוגיה (ענף מוזיקולוגי העוסק בחקר המוזיקה של עמים ותרבויות שונות). המוטיבים, המקצבים והדפוסים התבניתיים של המוזיקה העממית הפיחו רוח חדשה במוזיקה של המלחין ההונגרי, והובילוהו ליצור לעצמו סגנון מקורי ומיוחד שבו נשזרה מוזיקה עממית עם השפעותיהם של מלחינים בני תקופתו, בהם זולטאן קודאי. בארטוק החזיר את הקצב למוזיקה הקלאסית וגם חידש חידושים בתחום התזמור וההרמוניה האטונאלית.
בשנת 1909 נישא בארטוק לתלמידתו (בת ה-16) מרתה זיגלר ושנה אחרי כן נולד בנם (ניתן גם לו השם בלה). בארטוק הקדיש לאשתו מרתה את היצירה "טירתו של כחול הזקן", אופרה אלגורית במערכה אחת, שעניינה בידוד הפרט משאר האנושות. נישואיו של בארטוק למרתה תמו בשנת 1923. חודשיים אחרי הגירושין נישא בארטוק בשנית למי שהייתה עד לאותה עת תלמידתו, דיטה פאסטורי.
מעמדו הבינלאומי של בארטוק התחזק. הסונאטות לכינור מהשנים 1921 ו־1922 וסוויטת המחול לתזמורת (משנת 1923) תרמו למוניטין שלו והפכוהו למלחין בעל שם עולמי. בשנת 1926 הלחין יצירות חשובות לפסנתר, בהן הקונצ׳רטו הראשון לפסנתר (מתוך שלושה). את רביעיות המיתרים השלישית והרביעית שלו (1927–1928) מגדירים מבקרי מוזיקה רבים כיצירות מופת. בשנים אלו הוא נודע בעולם גם כפסנתרן מחונן, והיה סולן ושותף לגדולי הכנרים ההונגרים של זמנו, בהם יוזף סיגטי. הרפסודיה הראשונה (מהשתיים) שהלחין בארטוק לכינור ולפסנתר (או לתזמורת) הוקדשה לסיגטי.
בשנת 1926 החל בארטוק בהלחנת "מיקרוקוסמוס", יצירה דידקטית ללימוד פסנתר המכילה 6 כרכים ברמות קושי עולות. היצירה הולחנה בהשפעת הולדת בנו פיטר (מאשתו השנייה דיטה פסטורי).
רבות מיצירותיו החשובות של בארטוק הולחנו בשנות השלושים, בהן הקונצ׳רטו השני לפסנתר (1931), הרביעייה החמישית למיתרים (1934), הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה (שהלחין בשביל עצמו ובשביל אשתו דיטה) משנת 1937, והמוזיקה לכלי מיתר, לכלי הקשה ולצ׳לסטה (מאותה שנה). עוד הלחין קונצ׳רטו לכינור (בשביל ידידו הכנר זולטאן סקלי), את השלישייה "ניגודים" (כדי לנגנה לצד סיגטי והקלרינטן בני גודמן) משנת 1938, את הדיברטימנטו לתזמורת כלי מיתר, וכן רביעיית מיתרים שישית משנת 1939.
הגלות בארצות הברית
בארטוק היה אנטי־פשיסט מוצהר. הוא עזב את הונגריה בשנת 1940 בשל התדרדרות המצב הפוליטי בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובשל שיתוף הפעולה של הממשלה ההונגרית עם גרמניה הנאצית. בתום הפלגה באוניית קיטור שיצאה מליסבון, הגיע לארצות הברית עם דיטה בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה, והתיישב בניו יורק.
מצבו הבריאותי המעורער העיב על חייו בנכר. מאחר שנזקק למקור הכנסה, עיבד בארטוק כמה מיצירותיו הקודמות בשביל לנגנן עם אשתו בצוותא. בין השאר עובדו כמה מקטעי "מיקרוקוסמוס" לשני פסנתרים, ועל הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה נוספה שכבה תזמורתית, כדי להופכה לקונצ׳רטו. עם זאת, בשנים הראשונות לחייו של בארטוק מחוץ לארצו הוא לא הלחין יצירות חדשות, גם בשל עניין מועט של מוזיקאים מקומיים ביצירותיו וגם בעקבות הקושי הנפשי שהביאה עליו ההגירה לארץ זרה. רביעיית המיתרים השישית הייתה עשויה להיות יצירתו האחרונה, אך אז קיבל בארטוק הזמנה מן המנצח סרגיי קוסביצקי, שידע על הקשיים הכלכליים והבריאותיים של המלחין, להלחין יצירה חדשה לתזמורת.
הזמנה זו הניבה את הקונצ׳רטו לתזמורת, מיצירותיו החשובות ביותר, ובלי ספק הפופולרית מכולן. גם ארגון המלחינים ASCAP דאג לסייע לו, ואף על פי שבארטוק לא נמנה עם חבריו מימן הארגון עבורו טיפולים רפואיים בשנתיים האחרונות לחייו. הכנר יהודי מנוחין הזמין יצירה חדשה מבארטוק, והזמנה זו הניבה את הסונאטה לכינור סולו, מיצירות המופת הגדולות בז׳אנר. ביצירה זו קיבל בארטוק השראה רבה מבאך, ופרקה הראשון הוא הומאז׳ לשאקון המפורסם של מלחין הבארוק הגרמני. בפרק הסיום השתמש בארטוק ברבעי טונים בכתיבתו לכלי, אך אישר למנוחין לערוך את היצירה ולהתקין גרסה אלטרנטיבית בלא רבעי הטונים.
בשנת 1944 אובחנה בגופו לוקמיה בשלב מתקדם, שלא השאירה שום אפשרות לריפוי. בשנת 1945, בשעה שמצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, החל בארטוק להלחין עוד שתי יצירות, אך לא הספיק לסיימן — קונצ׳רטו שלישי לפסנתר (שהולחן כהפתעה לאשתו דיטה, לכבוד יום הולדתה ה־42) וקונצ׳רטו לוויולה, שהזמין ממנו הוויולן ויליאם פרימרוז. במותו היה הקונצ׳רטו השלישי לפסנתר גמור למעשה, ורק שבע עשרה התיבות האחרונות נזקקו לתזמור. הקונצ׳רטו לוויולה היה במצב גולמי יותר, והצריך מאמץ של שלוש שנים עד שהותקנה גרסה שהיה אפשר לנגנה. את שתי היצירות השלים טִיבּוֹר שֶׁרְלִי, תלמידו וידידו של בארטוק. שרלי פרסם את הקונצ׳רטו לוויולה גם בגרסה לצ׳לו ולתזמורת, והיא נוגנה והוקלטה בפעם הראשונה בנגינת הצ׳לן יאנוש סטארקר.
בארטוק מת בגיל 64, ב־26 בספטמבר 1945 בבית חולים בניו יורק, כשאשתו דיטה ובנו פיטר לצידו.
מיצירותיו
לתזמורת
"קושוט", פואמה סימפונית (1903), Sz. 21
שתי תמונות (1910), Sz. 46
ארבעה קטעים לתזמורת (1912), Sz. 51
סוויטת מחול (1923), Sz. 77
מוזיקה לכלי מיתר, לכלי הקשה ולצ׳לסטה (1936), Sz. 106
דיברטימנטו לתזמורת כלי מיתר (1939), Sz. 113
קונצ׳רטו לתזמורת (1942‒43), Sz. 116
קונצ׳רטי
קונצ׳רטו מס׳ 1 לפסנתר ולתזמורת (1926), Sz. 83
קונצ׳רטו מס׳ 2 לפסנתר ולתזמורת (1930‒1931), Sz. 95
קונצ׳רטו מס׳ 3 לפסנתר ולתזמורת (1945 [לא גמורה], 17 התיבות האחרונות בתזמורו של טיבור שרלי), Sz. 119
קונצ׳רטו מס׳ 1 לכינור ולתזמורת (1907‒1908, פורסם לאחר מותו של בארטוק, בשנת 1956), Sz. 36
קונצ׳רטו מס׳ 2 לכינור ולתזמורת (1937‒1938), Sz. 112
קונצ׳רטו לשני פסנתרים, לכלי הקשה ולתזמורת (1940, עיבוד של הסונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה), Sz. 115
קונצ׳רטו לוויולה ולתזמורת (1945 [לא גמורה], השלמתו של טיבור שרלי ליצירה מקובלת בקרב רוב הוויולנים), Sz. 120
מוזיקה קאמרית
חמישייה לפסנתר ולכלי מיתר (1903‒1904), Sz. 23
רביעיית מיתרים מס׳ 1 (1908‒1909), Sz. 40
רביעיית מיתרים מס׳ 2 (1915‒1917), Sz. 67
רביעיית מיתרים מס׳ 3 (1927), Sz. 85
רביעיית מיתרים מס׳ 4 (1928), Sz. 91
רביעיית מיתרים מס׳ 5 (1934), Sz. 102
רביעיית מיתרים מס׳ 6 (1939), Sz. 114
סונאטה מס׳ 1 לכינור ולפסנתר (1921), Sz. 75
סונאטה מס׳ 2 לכינור ולפסנתר (1922), Sz. 76
רפסודיה מס׳ 1, לכינור ולפסנתר (1928), Sz. 86
רפסודיה מס׳ 2, לכינור ולפסנתר (1929), Sz. 89
44 דואטים לשני כינורות (1931), Sz. 98
סונאטה לשני פסנתרים ולכלי הקשה (1937), Sz. 110
"ניגודים", לקלרינט, לכינור ולפסנתר (1938), Sz. 111
מוזיקה לפסנתר
"אלגרו ברבארו" (1911), Sz. 49
סונאטינה לפסנתר (1915), Sz. 55
סוויטה לפסנתר (1916), Sz. 62
סונאטה לפסנתר (1926), Sz. 80
"Out of Doors", סוויטה לפסנתר (1926), Sz. 81
"מיקרוקוסמוס", שישה כרכים ברמת קושי עולה (1926‒1939), Sz. 107
שונות
טירת הנסיך כחול הזקן, אופרה (1911), Sz. 48
"נסיך העץ", בלט (1914‒1917), Sz. 60
"המנדרין המופלא", בלט–פנטומימה (1926), Sz. 73
"Cantata Profana", לקולות, למקהלה ולתזמורת, Sz. 94
סונאטה לכינור [בלא ליווי] (1944, יש גם גרסה בעריכת יהודי מנוחין), Sz. 117
הנצחה
קרחון בארטוק באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של בלה בארטוק.
לקריאה נוספת
צבי צרי, ברטוק: מלחין ללא פשרות, נהר ספרים, 2012.
David Cooper, Béla Bartók, Yale University Press, 2015
Peter Laki (ed.), Bartók and his World, Princeton University Press, 1995
David E. Schneider, Bartók, Hungary, and the Renewal of Tradition: Case Studies in the Intersection of Modernity and Nationality, University of California Press, 2006
Halsey Stevens, The Life and Music of Béla Bartók, Oxford University Press, 1964
Malcolm Gillies, Bartók Remembered, Norton Press, 1991
קישורים חיצוניים
סמדר כרמי גיברמן,הקנטטה פרופאנה של ברטוק ואגדת האיילים המכושפים בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
Bartók׳s Concerto for Orchestra ‒ 360° Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:פסנתרנים הונגרים
קטגוריה:מלחינים הונגרים
קטגוריה:הונגרים ממוצא גרמני
קטגוריה:בוגרי האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:מהגרים מהונגריה לארצות הברית
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:הונגרים שנולדו ב-1881
קטגוריה:הונגרים שנפטרו ב-1945
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-30T08:03:48 |
המערכה באוקיינוס השקט | שמאל|ממוזער|250px|זירת האוקיינוס השקט ביחס לזירת דרום מערב האוקיינוס השקט
המערכה באוקיינוס השקט או זירת האוקיינוס השקט הייתה חלק מהזירה הפסיפית במלחמת העולם השנייה, והתחוללה בשטחי האוקיינוס השקט והמדינות הגובלות בו. המערכה כללה את רוב שטחי האוקיינוס, מלבד הפיליפינים, אוסטרליה, איי הודו המזרחית, גינאה החדשה ואיי שלמה (כל אלה השתייכו למערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט). המערכה גם אינה כוללת את סין ואת דרום מזרח אסיה.
הייתה זו אחת המערכות הימיות העיקריות במלחמת העולם השנייה, ובה התעמת הצי הקיסרי היפני כנגד הצי האמריקאי, הצי המלכותי הבריטי, הצי ההולנדי והצי הצרפתי.
המערכה באוקיינוס השקט הייתה אחת משתי המערכות הראשונות בהן פתחה ארצות הברית כנגד כוחות מדינות הציר לקראת סוף שנת 1942, עם קרב גוודלקנל והמערכה בגינאה החדשה. המערכה השנייה הייתה המערכה בצפון אפריקה, שהחלה עם מבצע לפיד.
פיקוד המערכה באוקיינוס השקט התחלק לשניים החל מאמצע 1942:
פיקוד אזורי האוקיינוס השקט (Pacific Ocean Areas), בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ, כלל את מרכז האוקיינוס השקט, את חלקיו הצפוניים והדרומיים, כשלכל אזור יש מפקד נפרד.
פיקוד דרום מערב האוקיינוס השקט, בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור.
בשל שיתוף הפעולה ההדוק בין צבא ארצות הברית והצי האמריקאי במערכה לא היה לזירה זו מפקד יחיד (כמו דווייט אייזנהאואר בזירה האירופאית). המבנה הארגוני של הזירה אכן היה מורכב ודרש התערבות תכופה מצד המטות המשולבים, ודרש ממפקדי הצי והצבא לדווח ישירות גם לשר המלחמה וגם לשר הצי (מורכבות זו היא שהביאה לייסוד מחלקת ההגנה של ארצות הברית ב-1947).
אדמירל איסורוקו יממוטו פיקד על הצי היפני המשולב עד מותו באפריל 1943, אז תפסו את מקומו אדמירל מינאיצ'י קוגה (1943–1944) ואדמירל סואמו טויודה (1944–1945).
קרבות מרכזיים
ההתקפה על פרל הארבור
קרב מידוויי
המערכה באיי גילברט ומרשל
קרב ים הפיליפינים
קרב איוו ג'ימה
קטגוריה:זירת אסיה והאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה | 2024-07-25T20:40:09 |
צ'רצ'יל | הפניה וינסטון צ'רצ'יל | 2024-04-29T20:17:18 |
קווין קוסטנר | 250px|ממוזער|קוסטנר עם אשתו, כריסטין באומגרטנר. תצלום מפברואר 2013
קווין מייקל קוסטנר (באנגלית: Kevin Michael Costner; נולד ב-18 בינואר 1955) הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה, מוזיקאי, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי, זוכה שני פרסי אוסקר על בימוי והפקה של סרטו "רוקד עם זאבים", והיה מועמד גם על משחק בסרט זה. כשחקן טלוויזיה הוא זוכה פרס אמי, פרס גלובוס הזהב ופרס גילדת שחקני המסך על משחקו במיני סדרה "האטפילד ומקוי".
ביוגרפיה
קווין קוסטנר נולד בלינווד, קליפורניה שבארצות הברית. בנם השלישי של ביל קוסטנר, חשמלאי, ושל שרון ריי (לבית טדריק), עובדת סוציאלית. אחיו הבכור דן נולד ב-1950, ואח נוסף מת בלידה ב-1953. עבודת האב אילצה את המשפחה להחליף מקום מגורים באופן תדיר, ולכן קוסטנר נאלץ לעבור לבית ספר חדש מדי פעם.
כנער הוא שר במקהלת הכנסייה הבפטיסטית, כתב שירה, והשתתף בחוגי כתיבה. בגיל 18 פיתח תחביב של שיט נהרות ובנה בעצמו סירת קאנו למטרה זו.
בשנת 1973 התקבל למגמת מנהל עסקים באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפולרטון. בתקופה הלימודים קוסטנר החליט לקחת שיעורי משחק, והתמיד בכך חמישה ימים בשבוע. ב-1978 סיים תואר שני בשיווק והתחתן עם חברתו ללימודים סינדי סילבה.
עם סיום הלימודים החל קוסטנר לעבוד בשיווק, אך פגישה מקרית עם שחקן הקולנוע ריצ'רד ברטון בטיסה למקסיקו שינתה את חייו. ברטון יעץ לו לעזוב הכול ולהתרכז במשחק, אם זהו הדבר שבו הוא באמת מעוניין. קוסטנר התפטר מעבודתו ועבר להוליווד. הוא עסק בעבודות מזדמנות: נהג משאית, עבד על ספינת דיג ושימש כמדריך באוטובוס לתיירים אל בתיהם של כוכבי הוליווד, עד שלבסוף הצליח להתקבל כשחקן בסרט.
קריירה
סרטו הראשון היה סרט פורנו רך שעליו התחרט אחר כך (במיוחד אחרי שהסרט יצא לאור לאקרנים שוב בשנת 1986 כשקוסטנר כבר היה מפורסם). הוא נשבע כי לא יעבוד שוב כשחקן אם זה יהיה סוג העבודה שיקבל. הוא לא שיחק במשך שש שנים, כשהוא מחכה לפריצה הגדולה. זו באה בסרט "החברים של אלכס" (1983). קוסטנר שיחק בסרט את אלכס, שלהלוויתו, לאחר שהתאבד, מגיעים שאר השחקנים. אומנם הקטעים שבהם שיחק קוצצו לבסוף מהסרט (למעט הופעה קצרצרה כגווייה בתחילת הסרט), אך הבמאי לורנס קסדן זכר אותו כשהחליט לביים את הסרט "סילברדו" (1985) והזמין אותו והקריירה שלו המריאה.
סרטיו הבולטים בשנות השמונים היו "הבלתי משוחדים" ו"שדה החלומות". הצלחתו הגדולה ביותר הייתה בשנת 1990 בסרט "רוקד עם זאבים". קווין קוסטנר היה המפיק, הבמאי והשחקן הראשי בסרט שעסק ביחסים הטעונים בין האדם הלבן לאינדיאנים במחצית השנייה של המאה ה-19. הסרט זכה להצלחה קופתית וגרף שבעה פרסי אוסקר, ביניהם לסרט הטוב ביותר ולבימוי.
ב-1991 גלם קוסטנר את דמותו של רובין הוד בסרט שובר קופות "רובין הוד נסיך הגנבים". הסרט הפך להצלחה מסחררת ונחשב לאחד הסרטים הרווחיים של אותה שנה.
מאז לא הצליח קוסטנר לשחזר את ההצלחה ומלבד הסרט "שומר הראש", נכשלו רוב הסרטים ששיחק בהם, הסרט "עולם המים", לדוגמה, בקושי כיסה את תקציבו (175 מיליון דולר).
הקריירה של קוסטנר התחדשה שוב בשנת 2000 עם השתתפותו בסרט "13 ימים". ב-2003, הוא ביים וכיכב בסרט "שטח פתוח". הסרט זכה לביקורות טובות.
קוסטנר כיכב בסרטים "המגן" ו"מיסטר ברוקס", כאשר באחרון הוא שיחק רוצח סדרתי.
ב-2012 השתתף במיני סדרה "האטפילד ומקוי" של ערוץ ההיסטוריה. הסדרה עוסקת בסכסוך האטפילד ומקוי, סכסוך המשפחות המפורסם ביותר בתולדות ארצות הברית, בו נרצחו לפחות 12 אנשים משתי המשפחות בשנים 1863–1891. קוסטנר גילם את ראש משפחת האטפילד, ויליאם אנדרסון הטפילד, לצדו של ביל פקסטון שגילם את ראש משפחת מקוי, רנדולף מקוי. על תפקידו זה זכה קוסטנר בפרס אמי, בפרס גלובוס הזהב ובפרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי במיני-סדרה או סרט.
בשנת 2016 שיחק בסרט הדרמה "מאחורי המספרים" שמבוסס על ספרה של מרגוט לי שטרלי, לצידן של השחקניות טראג'י פ. הנסון, ג'אנל מונה ואוקטביה ספנסר.
בשנת 2017 שיחק בסרט הדרמה הביוגרפי של אהרן סורקין "המשחק הגדול", בתפקיד אביה של מולי, בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין.
בשנת 2018 החל לככב בסדרת הטלוויזיה "ילוסטון" שהופקה על ידי רשת הטלוויזיה Paramount Network ויצרו אותה התסריטאי טיילור שרידן והמפיק ג'ון לינסון. קוסטנר מגלם את ג'ון דאטון, פטריארך ממשפחת דאטון בעלת המיליונים ובעלת "חוות ילוסטון דאטון", החווה הכי גדולה בארצות הברית הממוקמת במונטנה. קוסטנר נמנה כחלק ממפיקי הסדרה, בעוד משחקים בה לוק גריימס, וס בנטלי וקול האוזר.
חיים אישיים
לקוסטנר שלושה ילדים מאשתו הראשונה סינדי סילבה שהיה נשוי לה בשנים 1978–1994. לו גם ילד ממערכת יחסים קצרה שקיים עם שדרנית הטלוויזיה ברידג'יט רוני. ב-1996 חי במשותף עם אל מקפירסון.
בספטמבר 2004 נישא למעצבת תיקי היד כריסטין באומגרטנר הצעירה ממנו ב-20 שנה, ולהם שלושה ילדים משותפים.
במאי 2023 הודיעו הזוג על תהליך גרושין.
פילמוגרפיה
קולנוע
שנהסרטתפקידהערות 1982 לרדוף אחרי החלומות 1982 משמרת לילה 1982 פרנסס 1983 החברים של אלכס 1983 האבירים של סטייסי 1983 שולחן לחמישה 1983 עדות 1984 צללים בשחור 1985 פנדנגו 1985 גלגלי תהילה 1987 הבלתי משוחדים 1987 ללא מוצא 1989 שדה החלומות 1990 נקמהגם מפיק רוקד עם זאביםגם במאי ומפיק
זוכה פרס אוסקר לבימוי הטוב ביותר 1991 רובין הוד: נסיך הגנביםגם מפיק ג'י. אף. קיי - תיק פתוח 1992 שומר הראשגם מפיק 1993 עולם מושלם 1994 ואייט ארפ המלחמה 1995 עולם המיםגם מפיק 1996 גביע הפח 1997 הדוורגם במאי ומפיק 1999 מכתב בבקבוקגם מפיקבשם האהבה משחק האלופים 2000 13 ימיםגם מפיק 2001 הפריצה ללאס וגאס 2002 דרגונפליי - הסימן המסתורי 2003 שטח פתוחגם במאי ומפיק 2005 הצד הטוב של הכעס השמועה אומרת ש... 2006 המגן 2007 מיסטר ברוקסגם מפיק 2008 אולי תתבגרגם מפיק 2009 הבת החדשה 2010 קומפני מן 2014 יום הבוחר ג'ק ראיין: גיוס הצללים שחור או לבןגם מפיק 3 ימים להרוג 2015 המרוץ לפסגה 2016 מאחורי המספרים קרימינל 2017 המשחק הגדול 2019 אמנות המירוץ בגשם הרודפים 2020 תן לו ללכת2024 הורייזון: סאגה אמריקאיתגם במאי, מפיק ותסריטאי
טלוויזיה
שנהסדרהתפקידהערות 1985סיפורים מופלאים2012הטפילד ומקוימיני-סדרה
גם מפיק 2018–הווהילוסטוןגם מפיק
קישורים חיצוניים
קווין קוסטנר באתר "סרטים"
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:במאי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:מפיקי קולנוע אמריקאים
קטגוריה:מפיקי טלוויזיה אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים
קטגוריה:זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - שחקנים
קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: שחקן ראשי במיני-סדרה או בסרט
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: טלוויזיה: שחקן במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפולרטון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1955 | 2024-10-04T17:35:32 |
מונולוג | מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח – דיאלוג.
המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון.
לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.
בספרות
צורת המונולוג רווחת הרבה בספרות, כאשר הדמות מביעה את תחושות לבה, או רצף רעיונות כלשהו מבלי שתופרע על ידי דמות אחרת. במונולוגים באים לעיתים לידי ביטוי מיצוי רעיונות נשגבים והתלבטויות נפשיות, שבהם מגלה מחבר היצירה את כוחו גם כפסיכולוג ופילוסוף.
ספר איוב מורכב ממונולוגים של איוב וחבריו המתייחסים לעקרון הצדק האלוהי ולמהות החטא והעונש.
ספריו של חיים הזז, "הדרשה" ו"דרבקין" הם בנויים על ספור שנושא אופי שבו הגיבור נושא מונולוג רציף אחד.
בשירה העברית ישנם שירים רבים שהם בעצם מונולוג לירי ובמיוחד מטיבה להביע רגשותיה בסוג זה של ביטוי, רחל המשוררת בשירהּ "רק על עצמי":
בתיאטרון
בתיאטרון, המונולוג מתבטא כאשר השחקן מדבר בלי שיופרע על ידי שחקן אחר. הדמות המדברת במונולוג מהרהרת על מצבה או משתפת את הקהל בסודה.
אחד המקרים המפורסמים בהם יש מחלוקת האם זה מונולוג או לא נמצא במחזה "המלט", המקרה הוא "להיות או לא להיות". קטע מהמחזה "המלט" של ויליאם שייקספיר. המצדדים בזה שהקטע "להיות או לא להיות" הוא מונולוג טוענים שהמלט מתוודה על ספקותיו בנוגע לדרכו (האם שווה לחיות או לא) בעוד המתנגדים טוענים כי [המלט] מדבר בעוד [אופליה] נמצאת על הבמה מה שסותר את הטענה כי זה מונולוג כי מונולוג במחזה זה כשהגיבור ניצב לבד על הבמה
מונולוג קומי
גרסה חדישה של צורת מופע מונולוג הוא הסטנד-אפ, בו שחקן נותן מופע יחיד על הבמה, משולב בקטעים מצחיקים בדרך כלל, ובשילוב עוד מרכיבים לא מילוליים כגון קסמים או שירה, מופע שהוא כביכול ללא הכנה, ומהלכו מתכוון לפי תגובות הקהל.
ראו גם
אוריינות בתיאטרון
דיאלוג
זרם התודעה
אגוצנטריות#דיבור אגוצנטרי
קישורים חיצוניים
מאגר מונולוגים, מתוך אתר בית צבי
The Monologue Database
Monologue Archive
מונולוגים של שייקספיר
*
קטגוריה:טכניקות ספרותיות
קטגוריה:מונחים בתיאטרון
קטגוריה:דרמה | 2024-04-22T08:09:32 |
אברהם שטרן (יאיר) | אברהם שטרן ("יאיר") (23 בדצמבר 1907, י"ח בטבת ה'תרס"ח – 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). נודע גם בכינויו המחתרתי "יאיר" (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה).
שטרן, פעיל באצ"ל, עמד בשנת 1940 בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית (ובידי אנשי מחתרת ״ההגנה״ שסייעו לבריטים) שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצוד הלך והתהדק סביב שטרן, עד שבפברואר 1942 נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח בירייה עם לכידתו.
משפחתו וראשית חייו
ילדותו
אברהם שטרן נולד בסובאלק שבצפון-מזרח פולין (במערב תחום המושב של האימפריה הרוסית). אביו מרדכי היה רופא שיניים, ואמו הדסה-לאה (בתו של רפאל גרושקין-ליפשיץ, ממשכילי ליטא) הייתה מיילדת. ביתה של משפחת שטרן היה בית יהודי חילוני, שבו השכלה ולימודים הובילו את קו חינוכם של שני הבנים, אברהם ואחיו הצעיר דוד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הגרמנים, אביו נעצר על ידי הגרמנים, ואמם עזבה את העיירה יחד עם בניה ועברה לבית אחותה בעיר סרנסק שבגוברניית פֶּנְזַה ברוסיה (כיום בירת רפובליקת מורדוביה שבפדרציה הרוסית). שטרן נהג לספר על אומץ לבה של דודתו "מן הדודה שלי למדתי לשרוד גם בעיתות המצוקה הקשות ביותר".
כאשר היה שטרן בן עשר, התקבל ללימודים בגימנסיה הרוסית בסרנסק, ובה נחל הצלחה רבה ובמקביל קיבל שיעורים פרטיים בעברית. עם תום המלחמה חזרה אמו לסובאלק ביחד עם דוד, ואילו שטרן נשאר בבית דודתו כדי להשלים את לימודיו. לאחר המהפכה הבולשביקית, בגיל 14, החליט שטרן לשוב אל בית הוריו בסובאלק, ושם המשיך ללמוד בגימנסיה העברית - אז הושפע מרוחה של הספרות הרומנטית הפולנית ומגדולי משורריה של פולין. בגימנסיה היה שטרן ידוע כקונדסן עם היותו מוכשר. מנהל הגמנסיה, עפרון, אמר עליו: "שטרן זה, כשיגדל, יהיה או גאון או שודד על אם הדרך".
ראשית בגרותו בארץ ישראל
שטרן עלה לארץ ישראל בשנת 1925 וסיים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים, שזיכו אותו בתעודת בגרות. ניכרו בו כישרונות אמנותיים רבים: ציור, משחק, כתיבה ואף דקלום שירה בשפת המקור. הוא שאף ללמוד משחק ב"הבימה", אך הוריו גילו התנגדות נחרצת, ולבסוף נכנע לפני רצונם. החל ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לתלמיד מצטיין, אשר גם גילה מעורבות פוליטית ארגונית.
דרכו כסטודנט לא הייתה קלה: הוריו התקיימו בדוחק ולא היה באפשרותם לסייע לו כספית. שטרן התפרנס בזכות עצמו, ממלגות שקיבל ושיעורים פרטיים שהעביר. הייתה זו בעיקר תקופה מרובת יצירה לשטרן, בה כתב את מרבית שיריו ובה עוצבה השקפת עולמו במערכה על חירות ישראל.
משפחתו
בראשית ימיו באוניברסיטה הכיר יאיר את רוני בורשטיין, לימים אשתו ואם בנו (שנולד ארבעה חודשים לאחר מותו ונקרא על שמו, יאיר שטרן), לימים היה בנו יאיר שטרן עיתונאי ואיש טלוויזיה ומבכירי רשות השידור. לאחר הירצחו נישאה רוני לדב זמיר והשניים היו הורים למירי (לימים מירי קפסוטו-זמיר). נכדיו של אברהם יאיר שטרן הם המפיק ואיש הטלוויזיה שי שטרן, וד"ר ענת שטרן - היסטוריונית מהאוניברסיטה הפתוחה.
פעילותו הפוליטית
ראשית מעורבותו הפוליטית של שטרן היא בייסוד אגודת הסטודנטים "חולדה", על שמו של היישוב חולדה שמגיניו עמדו בגבורה כנגד מתקפות הערבים ב"מאורעות תרפ"ט" (1929). במהלך פעילותו פגש את דוד רזיאל, פעיל אגודת "אל על", ובין השניים נרקמה ידידות אמיצה - זאת על אף שרזיאל הגיע מרקע שונה מזה של שטרן (רזיאל גדל בבית דתי והחל ללמוד באוניברסיטה לאחר שנתיים של לימוד בישיבת מרכז הרב בירושלים). למרות השוני בין השניים, הם השלימו זה את זה בחלומם המשותף. באותם ימים פעלו רזיאל ושטרן בשורות ההגנה בירושלים בפיקודם של אברהם תהומי ואברהם קריצ'ברסקי. כאשר הוביל תהומי את פילוג הארגון עקב חילוקי דעות בתוך ההנהגה לגבי אופי פעילותו, היו רזיאל ושטרן מראשוני תומכיו של תהומי והצטרפו אליו בהקמת ארגון "הגנה ב'", אשר נקרא מאוחר יותר ארגון צבאי לאומי. שירו של שטרן, "חיילים אלמונים", שנכתב בזמן פרעות תרפ"ט, היה להמנון הארגון (ולימים להמנון ארגון לח"י), ואף פורסם בביטאון המחתרתי "המצודה".
בשנת 1933 השלים שטרן את התואר השני באוניברסיטה וקיבל מלגה לדוקטורט באוניברסיטת פירנצה שבאיטליה שנושאו היה "הארוס בספרות היוונית העתיקה". בזמן שהותו הקצרה באיטליה שקד שטרן לא רק על מחקרו, אלא גם על עריכת עשרות שירים אשר חיבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה. יותר מ-50 שירים כתב שטרן, בשתי תקופות כתיבה. הראשונה והאינטנסיבית היא בשנים 1932–1934, והשניה בין השנים 1935 - 1940. ספריו לא ראו אור בחייו, למרות שכבר בסוף 1934 ערך את שיריו. זאת בין היתר בשל החלטתיו של יאיר עצמו, לדחות ולסרב להצעות לפרסום במספר במות. מהדורה ראשונה של ספרו ראתה אור ב-1950, רק שמונה שנים לאחר הרצחו.
התפנית מן המסלול האקדמי לפעילות מרכזית במחתרת חלה בשנת 1934, כאשר הגיע לאיטליה מפקד האצ"ל אברהם תהומי במטרה לגייס אותו לתפקיד מחתרתי מרכזי - רכישת נשק בפולין והעברתו ארצה. שטרן נענה בחיוב לתפקיד זה ובכך נטש את הקריירה האקדמית ונרתם כולו לפעילות המחתרת. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) העמידו את הארגון בדילמות קשות לגבי המשך פעילותו. תהומי החליט לחבור ל"הגנה", בתנאים נוחים. החלטה זו הובילה לסכסוך בתוך האצ"ל, אשר התפתח לפילוג שהובילו שטרן ורזיאל יחדיו. כמחצית מחברי הארגון הלכו בעקבותיהם, בהאמינם כי המדינה העברית לא תוכל לקום מבלי להישען על גוף צבאי לאומי בלתי תלוי.
תוכנית ה-"40,000"
שטרן יצא לפולין בשליחות הארגון במטרה לקדם תוכנית שבעיני רוחו תוביל למלחמת שחרור עצמאית. הוא פעל להקמת תאי לוחמים יהודים בעזרתה של ממשלת פולין, אשר תחת השם "תוכנית הארבעים אלף", יעברו הכשרה ואימונים וישמשו ככוח לחימה במתקפת פתע נגד הבריטים. במסגרת התוכנית יעלו 40,000 לוחמים כשירים לארץ ישראל וישתלטו בלילה אחד על כל הצירים המרכזיים בארץ ישראל.
בשם התוכנית פעל שטרן:
להקים את התאים החשאיים של האצ"ל בתוך תנועת בית"ר.
לארגן קורסים בהדרכת קצינים פולנים להכשרות צבאיות.
לרכוש נשק פולני ולהבריח אותו ארצה.
להקים שני עיתונים:
"די טאט" (יידיש: "המעש") - עיתון יומי רשמי של הארגון הצבאי הלאומי,
"ירוזולימה ויזוולונה" (Jerozolima Wyzwolona, פולנית: "ירושלים המשוחררת") - ירחון פולני עבור חוגים מתבוללים, שעד אז היו רחוקים מאוד מאידאולוגיה ציונית.
התוכנית העלתה ויכוחים בתוך תנועת בית"ר; הבכירים חשו כי הצעירים מקשיבים לשליחי האצ"ל ולא להם, וביקשו את התערבותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי פסק לטובת בית"ר, החלטה שלדעת שטרן הייתה עלולה לכבול את הארגון. דוד רזיאל נטה אחר שטרן בעד עצמאות של הגוף הלוחם.
תקופת המלחמה והפילוג
עם פרוץ המלחמה הופסקה הפעילות בפולין. ערב המלחמה נתפסו כל חברי מפקדת האצ"ל, כולל שטרן, על ידי הבריטים, והובאו למאסר. הארגון החל לגלות סימני התפוררות עקב החלטתו של דוד רזיאל לתמוך בזאב ז'בוטינסקי ולהפסיק לאלתר כל פעילות צבאית כנגד הבריטים. שטרן ראה צעד זה כבגידה מצד ידידו הטוב והחל להוביל מרד בתוך המפקדה. הפילוג לא איחר להגיע, ובאוגוסט 1940 נפרד שטרן מהאצ"ל וייסד את "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" אשר לאחר מותו של שטרן נקרא בשמו הנודע עד היום, לח"י.
שטרן גיבש את מצעו האידאולוגי של הארגון החדש במסגרת 18 סעיפים, שנקראו "עיקרי התחייה". מסמך זה הבהיר את מטרות ואמצעי הארגון. חלק מן הסעיפים הביעו את רעיון כיבוש הארץ מידי שלטון זרים, עקרון האדונות העברית על הארץ, ופריסת הגבולות שבידי היהודים. וחלקם עסקו בראייה עתידית עם מימד דתי. כמו קיבוץ גלויות ובניין בית המקדש. שטרן יצר מגע עם השלטונות הגרמנים והביע נכונות לעזור להם במלחמתם נגד בריטניה, מתוך אמונה שהם יעדיפו לקיים שיתוף פעולה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולהוצאת היהודים מאירופה; בכך גם יסייעו לערער את מעמדה של בריטניה. במכתב שהועבר בינואר 1941 לשגרירות גרמניה בטורקיה כתב שטרן: המגעים שקיים שטרן עם נציגי גרמניה לא נשאו פרי והמכתב נשאר בשגרירות באנקרה שם נמצא לאחר המלחמה.
בתחילת חודש דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה בסמוך לתחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת (בהם יצחק שמיר ויהושע זטלר) נמצאו ונאסרו בפעולה זאת, מה שהוביל את שטרן למסקנה כי יש לפגוע בחוזקה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: הקופה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע ניסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. גם היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת, אשר נתפסה כקיצונית מדי ואף פגעה בקצינים יהודים.
בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8. המטרה, יש שטענו, הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון, שהוביל את הפעילות נגד לח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי לח"י הפעיל מטען נפץ בכמות קטנה ופיזר דם (של חיה) בחדר שבגג ועל המדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים אשר הזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שלמה שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, , קצין נוסף מהיישוב העברי ששירת במשטרה הבריטית והקצין הבריטי טורטון שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב ביישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח.
בינואר 1942 פורסמו תמונותיהם של שטרן וחבריו ועל ראשו הוצא פרס של 1,000 לא"י. שטרן נאלץ לנדוד ברחבי תל אביב וסביבתה כאשר הוא נושא עמו מיטה מתקפלת ומזוודה אחת, שהכילה תנ"ך, משחת "משעי" לגילוח ומילון עברי. פגישותיו עם חברי המחתרת התרחשו באישון לילה. הייתה זו הדרך היחידה שבה יכול היה לקבל מידע, להעביר הוראות, לעודד את רוחם של האחראים ולטעת בהם אמונה שלא תעורער מכובד המכות שספגו. היה זה גם הזמן היחיד שבו יכול היה להיפגש עם רוני אשתו. שטרן החל לשדר בתחנת השידור החשאית של המחתרת ("קול המחתרת העברית") במוצאי שבתות. הוא ראה את תפקידה המרכזי של המחתרת בהכשרתה של המלחמה שתבוא לצורך תקומתה של מדינה יהודית וחופשית בארץ ישראל. בשיחה עם אנשי המחתרת אמר שטרן:
שמאל|ממוזער|250px|העתק כתב ידו של אברהם ממילות שירו "הרי את מקודשת לי מולדת" באנדרטת לח"י
שמאל|ממוזער|250px|שלט הנצחה ליאיר בפתח מוזיאון לח"י
ימיו האחרונים
הבולשת הבריטית השקיעה זמן ומאמצים רבים על מנת למצוא את מקום היחבאו של שטרן. הוא דחה שתי הצעות להסתירו עד סוף המלחמה - הצעה אחת הגיעה בשם התנועה הרוויזיוניסטית, שאף הציעה לנקום את דם נרצחי דיזנגוף 30, והצעה אחרת הגיעה מפי גיסו, נחמיה ברוש (אחיה של רוני, אשתו) שהיה מפקד ב"הגנה". הוא נימק החלטתו כך:
בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר שטרן בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' (לעתיד רח' שטרן שבהמשך שד' וושינגטון) 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעיתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של שטרן, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. שטרן נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה.
לפי תאורי משפחת סבוראי, התקרב שטרן בתקופה זו אל היהדות. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה. כמו כן שוּנה מקום היחבאו בתוך הבית. בכל פעם שנשמעה דפיקה על הדלת היה נכנס שטרן למטבחון, ועתה הוחלט שמוטב שייכנס לארון הבגדים וטובה סבוראי תסגור את דלת הארון אחריו.
לרוני אשתו כתב באיגרת קצרה:
הרצח
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון "בית יאיר", פלורנטין, בו נרצח אברהם שטרן.
ממוזער|250px|מברשת הגילוח של יאיר שטרן, אשר היותה רטובה הביאה למציאתו במחבואו
ביום 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת דירת המסתור בה שטרן הסתתר. שטרן פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר המרכזי בירושלים (משה סבוראי שכב פצוע בבית החולים לאחר שנפצע באירוע "דיזנגוף 30"). טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.
וילקין הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב שטרן לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של שטרן ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין לשטרן. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי", הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין בשטרן. כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את שטרן בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.
שמאל|ממוזער|250px|קברו של אברהם שטרן, בבית הקברות נחלת יצחק
כאשר הגיע ג'פרי מורטון, הוא הורה לשטרן להתקרב לכיוון החלון. שטרן נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד ששטרן נרצח ופרצה בזעקות ברחוב . גופתו של שטרן הורדה לרכב הצלב האדום והלווייתו נערכה לפנות ערב בבית העלמין בנחלת יצחק שבתל אביב. אנשי משפחה ספורים נכחו בהלוויה תחת אבטחה כבדה של המשטרה הבריטית, שחששה מניסיון פעולה מצד המחתרת.
ב-14 בפברואר, יומיים לאחר הרצח, שלח מפקד "המרכז המודיעיני של המזרח התיכון" (The Middle East Intelligence Center) מכתב ברכה לארתור פרדריק ג'יילס, מפקד הבולשת הבריטית, על הריגת שטרן.
לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית. נכדו הוא איש התרבות והתקשורת שי שטרן.
מחלוקות לגבי הרצח
"דבר", ביטאונה של ההסתדרות הכללית, דיווח על מותו של שטרן: "אברהם שטרן, ראש הכנופיה שעסקה בזמן האחרון במעשי שוד ורצח ואשר אנשיה גרמו למותם הטראגי של שלושה קצינים בתל אביב, נהרג אתמול ב-11.45 בהתנגשות עם המשטרה" ובהמשך: "בנסותו להימלט נאלצה המשטרה לירות בו".
בספרו של ג'פרי מורטון, "פשוט-המלאכה", מתוארת עדות שלפיה הוּצא שטרן מן ארון הבגדים, ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו זינק לעבר החלון שהוליך אל גג שטוח. מורטון טוען כי חש באיום והאמין כי שטרן רץ לעבר מטען שכנראה החביא מבעוד מועד ושאליו ניסה לברוח בשעת הימלטו כדי להתפוצץ ולקחת עמו אנשים נוספים. לכן כאשר החל להימלט, החליט מורטון לירות ביאיר למוות. כך סיפר מורטון גם בריאיון לעיתון "הטיימס".
ישנם קשיים רבים בעדות זו: שטרן היה כבול בידיו, ולכן לא יכול היה לנסות לקשור את שרוכיו. מאותה סיבה לא יכֹל לזנק לעבר החלון בעוד בלש אנגלי שומר עליו. בעייתיות נוספת קיימת בהנחה לקיום הפצצה: אם באמת הייתה פצצה, מדוע לא השאיר אותה שטרן במקום קרוב יותר, כמו איתו בארון? ובנוסף - הוא לא רצה לסכן את משפחת סבוראי. מורטון גם לא הסביר מה עשה הבלש ששמר על שטרן בזמן שניסה להימלט, ומדוע לא היה זה הוא שירה בו. שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את גרסתו:
אידאולוגיה
שטרן ניסח את 18 העקרונות של לח"י, במסמך בשם "עיקרי התחיה", ובסופם הציב את הקמת בית המקדש השלישי, כשיא התחייה הלאומית של עם ישראל. לחבר לח"י שהתנגד להכללת הקמת המקדש בין עקרונות התחייה, כתב: "עניין המקדש אינו דתי דווקא וגם לאדם שאינו אדוק יכולים להיות סנטימנטים לבית, אשר שימש סמל מאז ומעולם לעצמאות עברית".
הנצחה
ממוזער|250px|מודעה לזכר יאיר ויתר חללי לח"י, ביום השנה למותו, 2011
בשנים הראשונות שאחרי מותו, הגימנסיה העברית סירבה להנציח אותו בלוח הבוגרים שנפלו במערכות ישראל. לאחר מאבק ממושך של אריה אלדד, שגם הוא למד במוסד, שמו הוכנס ללוח ההנצחה.
על שמו של אברהם שטרן נקראים רחובות בערי ישראל, ביניהם בשכונת קריית היובל בירושלים וכן הרחוב בשכונת פלורנטין בת"א בו נרצח, אשר במועד הרצח נקרא "מזרחי ב'" ושנים לאחר מכן שונה שמו ל"אברהם (יאיר) שטרן". כן נקראים על שמו היישוב כוכב יאיר בשרון והיישוב חוות יאיר בשומרון. מוזיאון לח"י הנמצא בבית בו נרצח נקרא "בית יאיר". מדי שנה, בכ"ה בשבט, יום הרצח, מתקיימת אזכרה ממלכתית לחללי לח"י בסמוך לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק בגבעתיים.
זכרו הונצח בבול דאר ישראלי. ב-23 באפריל 1978, דאר ישראל הנפיק סדרה של 5 בולי דאר שעליהם מופיעים דיוקנם של אישים מן ההיסטוריה המודרנית של ישראל. אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של אברהם שטרן (יאיר). על השובל של הבול הופיעה הכיתובית: " 30 שנה לעצמאות ישראל ". האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 963,000 של בול זה עד להפסקת המכירה.
בנו, שנקרא על שם הכינוי המחתרתי, הוא יאיר שטרן (אביו של איש התקשורת שי שטרן).
כתביו
ספר השירים / של אברהם שטרן המכונה יאיר, [תל אביב]: סולם, תש"י
ספר השירים של אברהם שטרן (יאיר): מחולל מלחמת החרות העברית, [תל אביב]: הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1964
בדמי לעד תחיי: שירים, [תל אביב]: יאיר, תשל"ו
מכתבים לרוני / אברהם שטרן (יאיר); עורך: אהרן אמיר, תל אביב: יאיר, תש"ס-2000
משיריו
חיילים אלמונים
הרי את מקודשת לי
השבועה
הים הבריק
חיים אנחנו במחתרת (1923)
לקריאה נוספת
נתן ילין-מור, לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות. (ירושלים): שקמונה, 1974
יוסף נדבה, אברהם שטרן (יאיר) - מחולל מחתרת לח"י
טובה סבוראי, ימיו האחרונים של יאיר - אברהם שטרן
משה סבוראי, מאצ"ל ללח"י: סיפור אישי. (שקד): המחברים, 1989
משה סבוראי משפט הדיבה. (שקד): המחברים, 1997
משה סבוראי משפט הדיבה 2. (שקד): המחברים, 1997
אמיל פוירשטין רציחות פוליטיות במאה ה-20, עשרים פרשיות רצח נודעות, עמ' 125–142 ירושלים: כתר, 1986
משה שמיר, יאיר - אברהם שטרן: חייו - מלחמתו - מותו. רומן ביוגרפי. (לוד): זמורה ביתן (תשס"א; 2001)
נחמיה בן תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י),(חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010
לח"י - אנשים, הוצאת "יאיר", 2002
עדה אמיכל ייבין, בארגמן, הוצאת "הדר", 1986
ד"ר יעקב וינשל, "הדם אשר בסף"
נחמיה בן-תור: נושאי לפיד החירות, קיצור תולדות חייהם של ראשי לח"י; עמ' 9 - 121, הוצאת "יאיר", 2008
משה בן-שאול, מעלות לוחמים – עשרים ושלשה פרקי גבורה הוצאת הדר, 1967, עמ' 74–83
יאיר שטרן, יאיר בן "יאיר", הוצאת ידיעות ספרים, 2022
קישורים חיצוניים
זאב איבנסקי, אברהם שטרן – חייו, פועלו ומותו, באתר לח"י
אברהם שטרן (יאיר) באתר שירונט.
משה נחמני, תשובה במחתרת, עלון עולם קטן, גיליון חוקת 854, עמ' 24 התשפ"ב, 30 ביוני 2022
אפרים לפיד, יאיר הבן מעצים דמות האב "יאיר", IsraelDefense, 21 בנובמבר 2022
80 שנה להירצחו של אברהם שטרן, במסגרת "השעה התיעודית" עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 22 בינואר 2022
כתבות אודות יומו האחרון
מודי שניר, רצח אברהם שטרן, 6 בפברואר 2021
כתבות ומאמרים אודותיו
יוסף נדבה, אברהם שטרן (יאיר) - מחולל מחתרת לח"י
יוסף הלר, לח"י בין ימין לשמאל - הערות לבקורת
תצלום בית ילדותו של שטרן, ועליו לוח זיכרון
שיריו
'השבועה' בלחנו ובביצועו של אליסף פיניש
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אברהם שטרן (יאיר)
אברהם
קטגוריה:יהודים פולנים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:לוחמי האצ"ל
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:לוחמי הלח"י
קטגוריה:מפקדי הלח"י
קטגוריה:משוררים ביישוב
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:חללי הלח"י
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1907
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1942 | 2024-10-01T01:17:18 |
קלוריה | קלוריה (סימן מקוצר: cal) היא יחידת מידה לחום ואנרגיה. כמות האנרגיה הדרושה כדי לחמם 1 גרם מים במעלת צלזיוס אחת, בלחץ של אטמוספירה אחת.
כמות חום זו איננה קבועה אלא היא תלויה בטמפרטורה ההתחלתית של המים, ולפיכך יש מספר הגדרות שונות עבור קלוריה. ההגדרה המקובלת ביותר היא זו של קלוריית 15°C: כמות האנרגיה הדרושה כדי להעלות טמפרטורה של גרם מים מ-4°C ל-5°C בלחץ של אטמוספירה אחת. יחידת מידה זו שווה ל 4.184 ג'אול.
בסימון תזונתי ותורת התזונה משתמשים לרוב (אך לא תמיד) במילה קלוריה במשמעות של קלוריה גדולה (סימון Cal) שהיא 1,000 קלוריות "קטנות" (סימון cal), כלומר קילו-קלוריה אחת (קק"ל kcal). כך, למעשה, ניתן להבין את משמעות המילה קלוריה רק מתוך ההקשר והערך המספרי. שימוש במונח "קילו-קלוריה" בהקשר לתזונה החל בסוף המאה ה-19 בעבודות של ווילבור אולין אטוואטר.
קלורימטריה במזון
שמאל|ממוזער|150px|כמות קלוריות ב-100 גרם מוצר, מוצגת על תווית ערכים תזונתיים על אריזת מזון
הגוף החי מפיק אנרגיה ממזון על ידי חמצון של גלוקוז (נשימה תאית), שהוא תוצר פרוק של אבות המזון. יחידת המדידה השימושית לכמות האנרגיה בתחום המזון, קילוקלוריה (אלף קלוריות), היא האנרגיה הדרושה לחימום ליטר מים במעלה אחת. על אף שיחידת המדידה היא קילוקלוריה, היא מכונה בקיצור "קלוריה" ברוב המופעים העממיים שלה.
שיטת מדידה פשוטה ונוחה ליישום לכמות הקלוריות במזון היא מדידת החום הנפלט משריפת כמות מדודה של מזון (שהוא תהליך המדמה באופן גס את תהליך החימצון המתבצע בגוף החי). מדידה זו מבוצעת במכשיר הנקרא "קלורימטר". שיטה זו אינה מבטאת באופן נכון את כמות האנרגיה שמפיק הגוף מהמזון, מאחר שבתהליך זה מתחמצן כל החומר האורגני שבמזון, כולל חומרים שמערכת העיכול האנושית אינה מעכלת, ולפיכך מספקת המדידה ערך קלורי גבוה מזה שיופק בפועל מהמזון. למשל רב הסוכר "תאית" (צלולוזה), המרכיבה סיבים תזונתיים, תפיק חום בקלורימטר אף על פי שאינה ניתנת לעיכול בגוף האדם.
שיטת מדידה אחרת המקובלת כיום למדידת הערך הקלורי של המזון מכונה "כלל 4-9-4". על פי שיטה זו לכל גרם חלבון במזון מיוחסת אנרגיה הניתנת לניצול של 4 קלוריות, לכל גרם שומן 9 קלוריות ולכל גרם של פחמימות 4 קלוריות. בנוסף, גרם אלכוהול תורם 7 קלוריות, גרם חומצה אורגנית 3 קלוריות ורב-כהלים 2.4 קלוריות לגרם.
4-9-4 היא שיטה מקורבת מקובלת ונוחה לרמת האנרגיה שהגוף מסוגל להפיק מהמזון. שיטה זו משמשת לרישום הערך הקלורי על מוצרי מזון כמתחייב בחוק. אולם, גם שיטה זו אינה מדויקת, מאחר שקיימת שונות בין יכולת הספיגה של אבות המזון ממקורות שונים. כך למשל, גרם חלבון ביצה שייספג כמעט בשלמותו בגוף יחושב כמו חלבון שבסובין, שרק 40 אחוזים ממנו נספג בגוף. כמו כן, הנוסחה אינה מבחינה בין סוכרים שונים או בין שמנים רוויים לשמנים בלתי רוויים.
קושי נוסף הקיים במדידת רמת האנרגיה שבמזון הוא העובדה כי פרוק המזון עצמו הוא תהליך הדורש אנרגיה. כמות האנרגיה המושקעת בפרוק המזון משתנה מאוד מסוג מזון אחד לאחר. כך למשל פרוק וספיגת 100 גרם סוכרוז נקי (שהוא הסוכר הלבן הנפוץ) הוא נמוך ביחס לאנרגיה הדרושה לצורך פרוק וספיגת 100 גרם בשר. כמות האנרגיה הדרושה לפרוק אינה מחושבת בשתי השיטות לאמדן הערך הקלורי ובכך מביאה לעיוות נוסף באמדן האנרגיה הפוטנציאלית שבמזון.
בישראל, מחויבים יצרנים ויבואנים של מזון לפי תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון תזונתי), התשנ"ג- 1993 לציין על האריזה את הערכים התזונתיים ובראשם הערך הקלורי ל-100 גרם מהמוצר. יוצאים מן הכלל לחוק הם מוצרים דוגמת קפה, תה ותבלינים.
כיום יחידת המדידה הנפוצה לאנרגיה במדעים היא הג'ול (או ג'אול) והשימוש במידת הקלוריה הצטמצם לתחום התזונה. קלוריה גדולה (kcal) אחת שווה ל־4184 ג'ול בקירוב.
ראו גם
יחידות מידה לאנרגיה
קישורים חיצוניים
רוב דן, כל מה שאתם יודעים על קלוריות - שגוי, באתר סיינטיפיק אמריקן ישראל, 1 בדצמבר 2013
אלה הר-נוי, מה זה בעצם קלוריות? מתוך אתר כמוני
מהן קלוריות ריקות, מתוך אתר healtip
This Is 200 Calories - כמה זה 200 קלוריות? סרטון שמדגים על דרך ההשוואה את ההבדלים הקלוריים בין מזונות ומשקאות שונים
פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ בנושא ״סיפור של כוח רזון״ באתר ״כאן״
מחשבון קלוריות - מבוסס על נתוני משרד הבריאות - מציג את כמות הקלוריות עבור 100 גרם במוצרי מזון שונים.
הערות שוליים
קטגוריה:יחידות מידה: אנרגיה
קטגוריה:תזונה
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה | 2024-07-22T19:28:29 |
יחסי אישות | הפניה יחסי אישות (הלכה) | 2012-06-26T05:52:40 |
בעיית הפליטים הפלסטינים | שמאל|ממוזער|250px|פליטים פלסטינים, 1948
שמאל|ממוזער|250px|פליט פלסטיני מהכפר סומייל שבלב תל אביב, מצביע בעת סיור לאזרחים ישראלים על בית שלטענתו היה בית ילדותו, 2006
שמאל|ממוזער|200px|ילדה פלסטינית נושאת שלט עם ציורו הסמלי של המפתח הפלסטיני
בעיית הפליטים הפלסטינים היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל, אשר יצאו מתחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות (המכונה על ידיהם בשם "הנכבה"), אלו שהפכו פליטים ממקום מושבם בגדה המערבית במהלך במלחמת ששת הימים וכן צאצאיהם, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים וצאצאיהם חיים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן במדינות אחרות בעולם.
מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.. זאת פרט לירדן, המדינה שקלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, והעניקה להם אזרחות. הן לאלו במחנות הפליטים בגדה המזרחית והן לאלו שמצאו מפלט בגדה המערבית.
להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בעלי סטטוס של פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). בערך זה המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א. הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלה מהם שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש או את אלה שביצעו פשעים שונים או אף פעלו נגד מטרות האו"ם (תנאים שיכולים לפסול זכאות של פליטים רגילים). המנדט שניתן לאונר"א, בניגוד למנדט הנציבות, אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו.. בניגוד לאמונה רווחת, צאצאי פליטים בכל העולם, גם המוגנים על ידי נציבות האו"ם וגם אלו המטופלים על ידי אונר"א, ממשיכים להחזיק במעמד פליט כל עוד לא הוסדר מעמדם. כך, למשל, קיים כבר דור שלישי לפליטות האפגאנית בפקיסטן.
אוכלוסייה נוספת הקשורה במונח הם אלה מערביי ישראל שעזבו את ביתם הקבוע כתוצאה מהמלחמה אך עדיין נותרו בתחומי מדינת ישראל.
סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הוא המפתח הפלסטיני המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.
היציאה ההמונית במהלך המלחמה
מיד לאחר החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, למדינה ערבית ומדינה יהודית, החלו התקפות של ערביי ארץ ישראל על מטרות יהודיות. בין מועד החלטת החלוקה למועד פלישת צבאות ערב לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ב-14 במאי 1948, הייתה המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל מלחמת אזרחים. היא התנהלה בין "כנופיות" ערביות מקומיות ולצדן צבא ההצלה של הליגה הערבית, שחדרו לתחומי ארץ ישראל המנדטורית בהעלמת עין של שלטונות המנדט, לבין כוח המגן העברי.
יציאתם של ערביי ארץ ישראל מאזורי הארץ שהוחזקו בידי היהודים והפכו בתום המלחמה לחלק ממדינת ישראל, נמשכה 20 חודשים, מדצמבר 1947 עד יולי 1949. גלי היציאה היו מקבילים לשלבי המלחמה, החל מפרוץ מעשי האיבה בעקבות החלטת החלוקה. את המניעים לבריחה בשלבים המוקדמים תיאר בכור-שלום שטרית בתזכיר שהגיש לדוד בן-גוריון, על סמך מגעיו עם תושבים ערבים שנותרו בארץ. אלה הזכירו, בין השאר, את מורשת הדיכוי העות'מאני, ניתוץ הדימוי הכנוע של היהודי בעיני הערבים, חששם של התושבים האמידים בעיקר מהתחדשות אנרכיה וטרור פנימי שחוו בתקופת המרד הערבי הגדול, אבל גם שגיאות שעשתה המנהיגות הפלסטינית, כמו בחירתה לנהל את המלחמה מבחוץ, האשליות שנטעו מנהיגים פלסטינים ובריטים על האפשרות שיחזרו לאחר סיום הקרבות, והמנטליות הערבית, כפי שתיאר אותה אבן ח'לדון במאה ה-14.
לדברי ההיסטוריון בני מוריס, אין שום עדות לכך שהיישוב היהודי ציפה ליציאה המונית של הערבים מחלקי ארץ ישראל שנועדו למדינה היהודית או מחלקים אחרים של הארץ.
הגל הראשון: דצמבר 1947 עד מרץ 1948
כבר בספטמבר 1947 קבעה הוועדה המדינית של הליגה הערבית, כי צפויה נהירה של "נשים, זקנים וטף" מארץ ישראל למדינות ערב, והצהירה שתדאג לקליטתם. הוועד הערבי העליון ככל הנראה התנגד לגישה זו וטען כי אין להעניק אשרות כניסה לפליטים פלסטינים.
תחילת יציאת האוכלוסייה הערבית מן הארץ נגרמה עקב מעשי האיבה שהתחוללו בתקופה שבין דצמבר 1947 למרץ 1948. לדברי בני מוריס, בתחילת היציאה התרחשו במספר מקומות בארץ נטישת בתים ועקירה לאזור אחר באותה עיר, ותופעה זו "הייתה בבחינת השבר הראשון במחסום פסיכולוגי", שבעקבותיה התרחשו "נטישות של ערים וכפרים שלמים ולבסוף יציאה מן הארץ".
בגל הראשון של היציאה, מדצמבר 1947 ועד מרץ 1948, יצאו כ-50–60 אלף ערבים, רובם מהמעמד הגבוה והבינוני בחיפה, ירושלים ויפו, מיעוטם בדווים וכפריים במישור החוף המרכזי, וחלקם עובדים זרים שחזרו לארצות מוצאם. תופעת היציאה החלה כבר מספר ימים לאחר פרוץ מעשי האיבה בארץ בעקבות החלטת החלוקה. היא בלטה במיוחד בשכונות שבמוקדי החיכוך בערים המעורבות, וגברה ככל שהורע המצב הצבאי של הערבים באותם המקומות. בזמן שפרצה המלחמה הבלתי-רשמית, רוב חברי "הוועד הערבי העליון" (ההנהגה הפלסטינית) לא ישבו בארץ ורבים מבני משפחות האליטה העירונית היו הראשונים לנטוש את מקומות מגוריהם. יש להניח כי הללו התכוונו ליציאה זמנית עד שתושג רגיעה, אולם הייתה לכך השפעה מוראלית וכלכלית הרסנית על הנשארים.
כבר בתחילת המלחמה, בדצמבר 1947 ובינואר 1948, החלו לצאת מארץ ישראל, קמעה קמעה, משפחות ערביות אמידות. העיתון הערבי היפואי "אל-שעב" ("העם") גינה את התופעה ב-30 בינואר 1948: "הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי שלנו כוללת אותם אנשים הנוטשים את בתיהם ומסחריהם והולכים לגור במקום אחר... לנוכח סימן ראשון של תלאה הם נושאים רגליהם כדי להימלט מלשאת בעול המאבק".
גם מן האזורים הכפריים החלה מנוסה, ובתקופה זו הייתה הבריחה הגדולה ביותר הייתה באזור השרון, בין תל אביב לחדרה, משום שבאזור זה היה רוב יהודי והוא עמד להיות מרכז המדינה היהודית העתידה לקום. ב-25 בדצמבר 1947 פונה הכפר אל-מסעודיה (סומייל), כנראה מחשש להתקפה יהודית. תושביו נמלטו תחילה אל הכפר הסמוך ג'מאסין אל-ע'רבי, אולם ב-7 בינואר 1948 גם הוא ננטש, אם כי באופן חלקי. ב-30 במרץ, האשים השבועון "אל-צריח" את תושבי הכפר שייח' מוניס וכפרים אחרים בסביבת תל אביב, ש"המיטו חרפה על כולנו" על ידי "נטישת כפריהם". לדברי בני מוריס, פחדם ומנוסתם של תושבי סומייל השפיעה ככל הנראה על מארחיהם בג'מאסין לברוח גם כן. לדבריו, "דגם זה, שבו נגרמת מנוסת תושבי הכפר המארח בעקבות הבורחים מכפר אחר שמצאו בו מקלט זמני, עתיד היה לחזור על עצמו בחודשים הבאים בכל חלקי הארץ.
בשבועות הראשונים של המלחמה, נמלטו מזרחה כמה שבטים בדואים מתוך שטחים במישור החוף שהיו בשליטה יהודית. רובם פינו את מאהליהם מתוך פחד מפני התקפה יהודית. הערבים הכפריים בשרון שנטשו את המקומות בהם ישבו בין דצמבר 1947 למרץ 1948 נהגו כך בעיקר בעקבות התקפות של ההגנה או של האצ"ל, או מתוך פחד מפני התקפות כאלה.
לדעת מוריס, בואם של היוצאים בגל הראשון אל מדינות ערב לא הטיל מעמסה כבדה על המדינות המארחות ונראה שיציאתם לא הטרידה את מנהיגיהן, והן גם לא עשו דבר כדי למנוע את כניסת הפליטים לגבולותיהן. בדצמבר 1947 החלו ממשלות סוריה ולבנון לחשוש מפני היווצרותה של בעיית פליטים לאורך גבולותיהן. ב-21 בדצמבר מסר העיתון הסורי "אל-איאם", כי הן ביקשו מן הוועד הערבי העליון להשפיע על הפלסטינים לאורך גבול הצפון, שיישארו במקומותיהם וישיבו מלחמה בשעת הצורך, ולא יימלטו לסוריה וללבנון. בסוף ינואר 1948 החלה הבעיה להטריד גם את הוועד הערבי העליון. מקורות בריטיים דיווחו כי אמין אל-חוסייני ציווה על הפליטים לחזור לבתיהם, ואם יסרבו, ייתפסו בתיהם על ידי ערבים מחוץ לארץ ישראל, שנשלחו לסייע בהגנת האזורים הערביים. לדעת מוריס, נראה כי אל-חוסייני היה מודאג במיוחד לנוכח בריחתם של גברים בגיל צבא.
הוועד הערבי העליון ניסה לבלום את זרם היוצאים מהארץ. בין היתר, עשה הוועד, כמו גם הוועדות הלאומיות ו"צבא ההצלה", מאמצים שכללו הטלת מס על היוצאים וכן איומים להחרים את רכושם.
בכינוס מועצת הליגה הערבית שנערך בפברואר 1948 בקהיר, הועלה הצורך להגיש סיוע לפליטים והוחלט להטיל במדינות ערב מס אזרחי שהכנסותיו יוקדשו לסיוע הומניטרי לפלסטינים.
ב-8 במרץ 1948 כתב אמין אל-חוסייני איגרת אל ממשלות סוריה, מצרים ולבנון, בה ציין את הנטייה "של רבים מערביי פלסטין לעזוב את עריהם ולהתיישב בארצות ערביות שכנות". הוא הצהיר בה כי הוועד הערבי העליון החליט שאיש לא יורשה לעזוב את הארץ בלי הסכמתו, וכי "הערבים הפלסטינים המרובים שעזבו את ארצם מאז תחילת הקרבות", יחויבו לחזור "למען האינטרס הלאומי". לפיכך ביקש משלוש הממשלות שתסרבנה להאריך את רישיונות ישיבתם ולהוציא רישיונות חדשים בלי הסכמת הוועד הערבי העליון.
בתזכירים רשמיים שהגיש באותו יום הוועד הערבי העליון למדינות ערב, הוא ביקש שלא להעניק אשרות כניסה לפלסטינים אלא במקרים מיוחדים ולאחר אישורה של "הוועדה הלאומית המקומית". אולם הממשלות הערביות לא שיתפו פעולה בעניין זה. עד מאי 1948 הן לא הערימו מכשולים על כניסת פליטים פלסטינים לתחומיהן.
אף על פי כן, בני מוריס טוען כי אל-חוסייני או הוועד הערבי העליון לא יצאו בשלב זה של גל הפליטים הראשון במסע ברור, עקבי ותקיף נגד הבריחה, והוא מציע מספר סיבות לכך: ייתכן שנמנעו מכך משום שהיקף הבעיה היה עדיין קטן יחסית, והיא עדיין לא הטרידה אותם במיוחד; ייתכן שהחוסיינים היו מרוצים מיציאתם של רבים מבני המעמדות הבינוני והגבוה, שהיו מזוהים בדרך כלל עם האופוזיציה; עם היוצאים נמנו גם בני משפחות שהיו מקורבים לחוסיינים, בהם רבים הקשורים לוועד הערבי העליון; מנהיגי הפלסטינים הרבו להוקיע את בריחת הכפריים אך לא את מנוסת קרובי משפחותיהם העירוניים. עם זאת, השפעתם של אל-חוסייני והוועד הערבי העליון על האירועים ביישובים הפלסטיניים הייתה רופפת, וגינוי של אל-חוסייני לא היה מבטיח שהוועדות הלאומיות או קבוצות הלא-סדירים יפעלו כראוי כדי לבלום את הבריחה, שכן הייתה להן מערכת עדיפויות שלא הייתה זהה בהכרח לזו של הגופים הכלל-לאומיים. כך למשל, בחלקים מסוימים של הארץ נרתעו הוועדות הלאומיות מלבלום את היציאה, כיוון שרבים מן היוצאים היו מבני משפחותיהם או ידידיהם של חברי הוועדות. אולם בדרך כלל פעלו ההנהגות המקומיות ומפקדי המיליציות כדי לצמצם את ממדי המנוסה. מוריס מציע סיבה נוספת לכישלון בתקופה זאת לצמצם את ממדי היציאה, והיא היחס הסלחני ליציאתם של נשים, זקנים וילדים, מצד מדינות ערב, אל-חוסייני וחלק מן הוועדות הלאומיות. אל-חוסייני הצהיר מספר פעמים כי הוא מתיר ואף מעודד את פינויים מאזורים שעלולים להתפתח בהם קרבות, כדי להקטין את היקף האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית, וב-8 במרס הפיץ הוועד הערבי העליון חוזר בו יעץ לוועדות הלאומיות לפנות נשים, ילדים וזקנים מאזורי קרבות פוטנציאליים. מוריס מציע שייתכן ואל-חוסייני סבר כי המוטיבציה של הגברים להילחם תגבר כשידעו שבני משפחותיהם נמצאים במקום בטוח, אלא שנראה כי בריחת בני המשפחות החלישה את נכונות הגברים להישאר ולהילחם.
בני מוריס טוען כי יציאת הערבים מיישוביהם הייתה בעיקר תוצאה של התקפות מצד הכוחות היהודיים, ובגלל הפחד מפני התקפות אפשריות כאלה בעתיד. לדבריו, הפלסטינים חשו שבני עמם חלשים ושכוחם של היהודים רב, ואמונם בכוח הצבאי הערבי התערער. רוב היוצאים ציפו שמדינות ערב יתערבו במלחמה ויביסו את היהודים, ולאחר מכן יוכלו היוצאים לחזור לבתיהם. אולם מוריס טוען גם כי רק שיעור מבוטל של פליטים יצאו בתקופה זו את הארץ משום שהכוחות היהודיים הורו או "יעצו" להם לעשות כך. כמו כן, הוא טוען כי רק מעט פליטים יצאו מיישוביהם בתקופה זו בהוראת מנהיגים ערבים, צבאיים או מדיניים. הוא מסכם כי בחודשים אלה לא ננקטה מדיניות של הוצאת ערבים מארץ ישראל או מחלקיה שרוב אוכלוסייתם הייתה יהודית – על ידי מנהיגות היישוב היהודי, על ידי המנהיגות המקומית של הפלסטינים, או על ידי מדינות ערב, וכי בתקופה זו היו רק גירושים ספורים על ידי ה"הגנה" ומקרים מועטים של פינוי כפרים בהוראת מפקדים ערבים מקומיים, וכולם הוכתבו מכוחם של שיקולים אסטרטגיים.
הגל השני: אפריל עד יוני 1948
הגל השני של היציאה התרחש בחודשים אפריל–יוני 1948, כתוצאה ישירה ממתקפת "ההגנה" על פי "תוכנית ד'", שעוצבה במרץ 1948 ונועדה להבטיח את שטחי המדינה היהודית לקראת הכרזת העצמאות שלה והפלישה הערבית הצפויה בעקבותיה. בהתאם לתוכנית, כבשה ההגנה כפרים בפרוזדור ירושלים, סביב קיבוץ משמר העמק ולאורך כביש החוף, ותושביהם ברחו. רוב היוצאים היו תושבי הערים הגדולות שנכבשו על ידי הכוחות היהודים לפני פלישת הצבאות הערביים: טבריה, חיפה, צפת, בית שאן ויפו. חלק קטן מהם יצאו מכפרים באצבע הגליל, הגליל המערבי ומבואות ירושלים. חלק מהיוצאים בגל הזה עזבו לערים וכפרים בתוך ארץ ישראל.
בני מוריס טוען כי תוכנית ד' "נועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל", וכי הערבים "נמלטו מישוביהם לרוב לפני או בעיצומם של הקרבות".
עד אפריל 1948, עדיין נותרו בשטח שקבע האו"ם למדינה היהודית כמחצית מהאוכלוסייה הערבית. אולם לאחר כיבוש הכפר דיר יאסין ליד ירושלים וההרג הרב שהתרחש בו ב-9 באפריל, החל שלב חדש ביציאה ההמונית. הכפרים מלאו שמועות על מעשי זוועה של היהודים וחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית נתקף בהלה. במאמר שפורסם ב"דיילי מייל" הלונדוני ב-12 באוגוסט 1948, כתב מפקד הלגיון הערבי, ג'ון גלאב:
התקפות ה"הגנה" באפריל והיציאה ההמונית של ערבים בעקבותיהן, הפתיעו את מדינות ערב ואת הוועד הערבי העליון.
ערב המלחמה הייתה בחיפה אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים. לאחר כניעת ההנהגה הערבית ל"הגנה" ב-22 באפריל, הודיעה המשלחת הערבית בבית העירייה כי הקהילה הערבית תתפנה מן העיר. הבריטים סיפקו משוריינים לליווי שיירות היוצאים וספינות שהוציאו אותם מהעיר, ועד 1 במאי 1948 עזבה כמעט כל האוכלוסייה הערבית. בתחילת מאי נותרו בעיר בין 3,000 ל-4,000 ערבים בלבד.
ב-5 במאי דיווח הכתב של ה"טיימס" הלונדוני בירושלים כי "הרחובות הערביים שוממים להפליא, וכפי הנראה בעליל הייתה, בעקבות הדוגמה העלובה של המעמד המבוסס יותר, יציאה המונית גם מירושלים, אם גם לא באותו היקף כמו ביפו ובחיפה". המנוסה מחיפה, יפו וירושלים ערערה מאוד את המורל בקרב הערבים, בד בבד עם התמוטטות הדרגתית של החוק והסדר ביישוביהם, בגלל כניסתם של המתנדבים הזרים החמושים, שלקחו לידיהם את השליטה בכפרים שישבו בהם, ובגלל הציפייה להתפרקות הקרובה של השלטון הבריטי. בחודש אפריל התגבר תהליך ההתפרקות: שוטרים נטשו עם כלי נשקם, ופקידים רבים נמנעו מלהגיע למקומות עבודתם. המתנדבים הזרים שדדו רכוש, הציקו לנשים, והטילו את אימתם על תושבי הערים, ומאחר שלא הצטיינו כלוחמים, לא הצליחו לטעת בלב המקומיים אמון ביכולתם אפילו רק לבלום את כוחות ה"הגנה". בערים היה לעיתים מחסור במזון, הייתה עליית מחירים גדולה ואבטלה גבוהה.
בחודש אפריל המשיכו הכוחות הלא-סדירים והוועדות הלאומיות לעודד את עזיבתם של זקנים, נשים וילדים מאזורי קרבות בפועל או בכוח, ככל הנראה על פי דרישת הוועד הערבי העליון. כך למשל, באפריל צטטה הוועדה הלאומית בירושלים חוזר של הוועד הערבי העליון מ-8 במרס, להוציא את הנשים, הילדים והזקנים "למקומות מרוחקים מהסכנות", תוך אזהרה כי הפרת ההוראה הזאת תיחשב ל"מכשול במלחמת הג'יהאד ובדרכם של הלוחמים ותפריע לפעולתם בשכונות". הוראות דומות ניתנו גם במקומות אחרים בארץ. צבא השחרור הערבי ציווה על תושבי פרדיס להוציא מן הכפר את הנשים והילדים "ולהיות מוכנים לעזבו לגמרי", וגם יחידות הלגיון הערבי הוציאו הוראות לפינוי נשים וילדים, בנימוק שהדבר יסייע בהגנה מפני התקפה יהודית. בחודשים אפריל־מאי פונו יותר מ-20 כפרים ערביים על פי הוראות מטעם מפקדים ערבים מקומיים, ממשלות ערביות או הוועד הערבי העליון. עם זאת, לדברי בני מוריס, לא נמצאה שום עדות מתקופה זו שיכולה להצביע על כך שהיציאה ההמונית של ערבים בחודשים אפריל־מאי נעשתה על־פי הוראתם או בעידודם הישיר של מנהיגי ארצות ערב או של אמין אל-חוסייני.
לדעת בני מוריס, בסוף אפריל כבר הבינו חברי הוועד הערבי העליון ואמין אל-חוסייני בראשם, כי הקרב בין ערביי ארץ ישראל ובין היישוב היהודי היה אבוד, וכי מעתה תלויה המלחמה בהתערבותן של מדינות ערב. מוריס טוען כי אל-חוסייני הבין כי מנהיגיהן אינם ששים להיכנס למלחמה למען הפלסטינים, וסבר כי רק טרגדיה ערבית גדולה תביא את המנהיגים הללו לעמוד בהבטחתם ולהתערב, מכיוון שיגבר הלחץ עליהם מצד דעת הקהל במדינותיהם ומצד מדינות ערב האחרות, בין היתר גם להציל את ה"כבוד" הערבי. בנוסף לכך, הוועד הערבי העליון ראה בדאגה את הסכנה שציבור ערבי גדול ייכנע ויסכים לחיות תחת שלטון יהודי, ולכן העדיפו חברי הוועד שלא לומר ולא לעשות דבר לנוכח הבריחה הגוברת של ערבים במהלך חודש אפריל, ובהיעדר הנחיה ברורה מצד הוועד הערבי העליון או מצד מדינות ערב, נפל נטל קבלת ההחלטות באשר לפינוי יישובים על כתפי המנהיגים המקומיים, האזרחיים והצבאיים, שבמקרים מסוימים החליטו על-פי מה שנראה בעיניהם כרצוי בעיני הוועד הערבי העליון.
אולם יציאת הערבים מארץ ישראל באפריל ובמאי שירתה היטב את התעמולה הערבית, והיא שימשה למנהיגי מדינות ערב צידוק לפלישתם המתוכננת לארץ ישראל. התעמולה הערבית הציגה את היציאה בפני העולם כגירוש המוני ומכוון של הערבים על ידי היהודים, בעוד שמקרים של התפנות מרצון היא בחרה להציג כביטוי לסירובם של הערבים לחיות תחת שלטון יהודי. עם זאת, הסברה בקרב הערבים הייתה שיציאת הערבים היא תופעה זמנית, שכן לאחר פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, יחזרו הפליטים אל בתיהם.
במהלך השבועות שבין אפריל לאמצע יוני 1948 יצאו לגלות בין 250,000 ל-300,000 פליטים פלסטינים. הגורם הראשי שדחף ליציאתם הייתה המתקפה הצבאית היהודית של ההגנה והאצ"ל, ובעיקר החשש ממתקפה כזו: רוב הכפרים והערים התרוקן מיד כשהגיעה לפתחם. לדברי בני מוריס, נפילת הערים הערביות הגדולות והיציאה מהן באפריל ובמאי גרמו לתחושת פחד וייאוש בקרב תושבי הכפרים, שנותרו ללא מנהיגות פוליטית וחיקו את התפנותם של המעמדות הבינוניים. לטענת בני מוריס, נעשו ביוזמת ה"הגנה" וצה"ל מעשי גירוש נקודתיים של ערבים, אולם "לא הייתה תוכנית גדולה או כוללת של גירוש". עם זאת, מתוך שיקול צבאי של מניעת חזרת התושבים והצורך לשוב ולהילחם כדי לכבוש את אותו יישוב, התגבש בתקופה זו דפוס פעולה של כיבוש כפרים והריסתם, והדבר יצר למעשה מצב של גירוש בפועל.
בתקופה זו הגבירו הוועד הערבי העליון, צבא ההצלה והממשלות הערביות את המאמץ לבלום את זרם הפליטים, וזאת באמצעות פינוי נשים, ילדים וזקנים; איומים מטעם קאוקג'י בכרוזים ובשידורים ברדיו רמאללה להחרים את רכוש העוזבים ואף לפוצץ את בתיהם; וניסיונות להחזיר ממדינות ערב פליטים גברים. אלא שלמאמצים אלה הייתה השפעה מזערית וזרם הפליטים רק גבר לקראת 15 במאי. בסוף אפריל הקציבה הליגה הערבית 100 ליש"ט לסיוע לפליטים ובמדינות ערב הוקמו ועדות ממשלתיות לטיפול בבעיה. ב-12 במאי נענתה לבסוף הליגה לבקשת המופתי והחליטה כי מדינות ערב תענקנה מקלט לפליטים, אך לא לגברים המסוגלים לשאת נשק.
פלישת הצבאות הערביים לארץ ישראל ב-15 במאי לא שינתה באופן משמעותי את דפוס התנהגותה של האוכלוסייה הפלסטינית. היא נותרה במקומה רק כאשר נמצאה באזור שליטתו של כוח ערבי חזק דיו אל מול הכוח היהודי.
בישיבת הממשלה הזמנית שנערכה ב-16 ביוני 1948, סוכם על ידי השרים בראשות בן-גוריון, למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל. בישיבה זו תיאר שר החוץ משה שרת את "התרוקנות היישוב הערבי" כדבר "יותר מפתיע מאשר הקמת המדינה העברית". הממשלה מעולם לא פרסמה את החלטתה.
זמן קצר לאחר תום המלחמה, תיאר מוסא אל-עלמי את גורמי העזיבה:
הגל השלישי: 9–18 ביולי 1948
הגל השלישי של היציאה חופף את קרבות עשרת הימים, בין ההפוגה הראשונה וההפוגה השנייה. בגל זה יצאו כ-100 אלף ערבים, כמחצית מהם מלוד, רמלה והכפרים שבסביבתן, וכ-20–30 אלף ערבים מהגליל התחתון. העזיבה בשלב זה הייתה תוצאה ישירה של ההתקפות הישראליות וכן של פעולות גירוש מכוונות מערים וכפרים שנקטו בהתנגדות מזוינת. אולם גם בשלב זה בלטה נטיית חלק מהאוכלוסייה לעזוב עוד לפני שנוצר מגע עם הכוח הישראלי או תוך כדי המתקפה שלו. רוב מכריע של אוכלוסיית הפליטים מהגליל התחתון היה מוסלמי, בעוד שרובם הגדול של הנוצרים והדרוזים מאזור זה נשאר במקומו.
שאלת הפליטים הפכה לשאלה מרכזית בסדר־היום בשיחות שניהל המתווך מטעם האו"ם, פולקה ברנדוט. מדינות ערב, שלא היו מסוגלות להגיש סיוע לפליטים, לחצו על ברנדוט לאפשר את שיבתם של הפליטים לבתיהם מהר ככל שניתן. נציגי הליגה הערבית תבעו שהאו"ם יכיר בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם ולתבוע את רכושם. דוברי הארגון הדגישו כי סיוע לפליטים לא רק יאפשר השגת פתרון כולל לסכסוך המתפתח, אלא הוא תנאי מוקדם להארכת ההפוגה. עם זאת, בדיון שקיימה הממשלה הזמנית לקראת הפגישה עם המתווך ב-16 ביוני 1948, הביע משה שרת את העמדה הבאה:
באותה פגישה קבע שרת כי "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים". יחד עם זה, הוא הציע שישראל תשתתף בפתרון הבעיה ותציע תשלום קולקטיבי עבור נכסים שננטשו וקרקע שהתפנתה, זאת במטרה לאפשר את יישובם מחדש של הפליטים בארצות השכנות. דוד בן-גוריון הגיב במילים הבאות:
שר החקלאות, אהרן ציזלינג, הזהיר את משתתפי הישיבה כי התנגדות לחזרת הפליטים תוביל להתפתחותה של שאיפת נקם ומעל לכל, תפגע ביהודים בארצות ערב והאסלם. הדיון נחתם בהסכמה דחיית הדיון בשיבת הפליטים כל עוד המלחמה נמשכה. בניגוד להיסטוריונים אחרים, יואב גלבר טוען כי אין לראות בהצהרות אלו תחילתה של מדיניות רשמית למניעת חזרת הפליטים, אלא חלק מהמשא ומתן עם המתווך ברנדוט למניעת שיבת הפליטים במהלך ההפוגה בלבד.
אמין אל-חוסייני חידש את מאמציו להשפיע על המדיניות הכלל ערבית בשאלת הפליטים. במהלך ההפוגה השנייה, ב-11 באוגוסט, שיגר הוועד הערבי העליון אגרת למזכיר הליגה הערבית, בה דחה על הסף את כוונת הממשלות הערביות להביא לשיבת הפליטים לבתיהם, משום ששיבה כזו, לדידו, תהווה הכרה למעשה במדינה היהודית, שאף תוכל לנצלם למטרותיה הפוליטיות, למשל כפיית הצבעה לטובתה במקרה של קיום משאל עם. נציגיו של המלך עבדאללה בוועדה המדינית של הליגה הביעו התנגדות חד-משמעית לשינוי בסטטוס-קוו הצבאי או האזרחי בפלסטין, לחידוש המלחמה ולהשארת האחריות לפליטים בידי המדינות הקולטות.
הגל הרביעי: אוקטובר–נובמבר 1948
בגל הרביעי יצאו כ-100–150 אלף ערבים, רובם המכריע מהנגב הצפוני והגליל העליון. גם גל זה היה תוצאה של התקפות ישראליות, שנועדו להביא לגירוש הכוחות הערביים הזרים מן הארץ: הצבא המצרי בדרום ו"צבא ההצלה" בצפון.
בדרום עזבו קרוב ל-100 אלף תושבים כתוצאה מהפגנת העוצמה של צה"ל מתחילת מבצע יואב ב-15 באוקטובר. המערך המצרי התמוטט במהירות בזמן שצבאות סוריה, עיראק ועבר הירדן נותרו פאסיביים, והדבר הביא לבריחה מבוהלת של האוכלוסייה, ברובה המכריע מוסלמית: מאזור החוף והשפלה הפנימית דרומה ומערבה לכיוון עזה, וממורדות הרי יהודה ובאר שבע מזרחה לכיוון בית לחם וחברון. באזור שפונה על ידי הצבא המצרי לא נותרה אוכלוסייה ערבית. תושבי "כיס פלוג'ה" גורשו לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים בפברואר 1949. כשנה לאחר מכן גורשו כ-1,000 תושבי הכפר אל-מג'דל. תופעה זו משקפת את גישת הכוחות הישראלים בשלב זה, להביא להוצאתם, בגירוש או בהעברה בהסכמה, של שארית האוכלוסייה הערבית שלא עזבה את יישובה לפני או במהלך כיבושו.
בצפון נערכה התקפה על כוחותיו של קאוקג'י שנמצאו במובלעת במרכז הגליל העליון וגבול לבנון. התקפה זו הביאה ליציאתם ללבנון של קרוב ל-30 אלף ערבים מוסלמים. על פי רוב, כפרים שלא נקטו בהתנגדות מזוינת או שאוכלוסייתם הייתה ברובה לא-מוסלמית, תושביהם יכלו להישאר. בהשתלטות על הגליל העליון נוצר סוג חדש של פליטים: תושבים שאולצו לעזוב את בתיהם, אך הורשו להישאר בתחום המדינה היהודית. לימים הם הפכו ל"נפקדים נוכחים".
גם במבצעים הצבאיים שהביאו לגל הזה של פליטים, לא ניתנו על ידי הדרג המדיני או הצבאי הנחיות מפורשות לגבי גירוש האוכלוסייה הערבית. עם זאת, ניתן להניח כי עזיבת האוכלוסייה קיבלה דחיפה בעקבות מקרים מסוימים, הן בגליל והן בדרום, בהם בוצעו על ידי כוחות צה"ל מעשים שהוגדרו על ידי שרי ממשלה, חברי כנסת ועיתונאים כ"מעשי זוועה". הבולטת שבהם היא פרשת דווימה.
לפי מסמכים שנחשפו בארכיון צה"ל, גורם מרכזי למנוסת התושבים היה שורה של מעשי טבח, אלימות וביזה שנערכו על ידי צה"ל בכפרים כגון צפצאף, דווימה, עין זיתון ועוד. אחד המסמכים מציין כי שיטות נוספות להברחת התושבים היו אולטימטומים שהוכרזו בערבית באמצעות רמקולים, "פעולות לחישה" שכונו "עצה ידידותית יהודית" וכן פעולות של אצ"ל ולח"י. בנגב נערכו פעולות של השמדת עדרים של בדואים ושריפת אוהליהם.
הטענה בדבר קריאת ההנהגה הערבית לפלסטינים לעזוב את בתיהם
אפשרות פינוי חלק מהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל (נשים, זקנים וילדים) למדינות השכנות במקרה של מלחמה, הייתה מוכרת לתודעה הפוליטית של המנהיגות הפלסטינית והערבית עוד לפני פרוץ מלחמת אזרחים בסוף נובמבר 1947. כבר בעקבות פרסום מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בתחילת מאי 1946, פתח הוועד הערבי העליון במתקפת תעמולה בדבר כוונה לפתוח במרד מזוין, תוך פינוי הנשים והילדים למדינות ערב השכנות. אפשרות פינוי האוכלוסייה הבלתי-לוחמת נזכרה שוב בהחלטות כינוס הוועדה המדינית של הליגה הערבית בצופר, לבנון, בספטמבר 1947, שבין השאר קראו לפתוח את שערי מדינות ערב בפני נשים, ילדים וזקנים פלסטינים, שיזדקקו למקלט במקרה של מלחמה. אברהם סלע מציין כי מהקריאות הללו משתמע כי הגברים אמורים להישאר במקומם ולהילחם ביהודים, אך טוען "שיש ספק אם בחברה מסורתית המקדשת את ערכי כבוד המשפחה, ובמיוחד את כבוד האישה, ניתן היה להפריד בין אבי המשפחה לבני ביתו".
ב-16 באוגוסט 1948, סמוך לסיומה של היציאה ההמונית, הסביר הבישוף היווני-קתולי של הגליל, ג'ורג' חכים את פשרה לעיתון "צדא אל-ג'נוב" מביירות: ב-2 באוקטובר 1948 הסביר השבועון הלונדוני "האקונומיסט" את הגורמים לבריחת הערבים מחיפה: "כמעט אין כל ספק שהאדיר בגורמים הללו היו ההכרזות שהושמעו על גלי האתר על ידי הוועד הערבי העליון, שדרש מן הערבים לצאת... נרמז בבירור כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים ייחשבו כבוגדים".
ב-19 בפברואר 1949, הסביר העיתון הירדני "פלסטין":
ב-3 באפריל 1949, בתחנת השידור הערבית של המזרח התיכון מקפריסין נאמר: העיתונאי האמריקאי קנת בילבי, ששהה בארץ ישראל וסיקר את המלחמה, הסביר בספרו שיצא זמן קצר אחריה, את ההיגיון, לדעתו, שעמד מאחורי עידוד הבריחה בתחילתה על ידי ההנהגה הפלסטינית: "יציאת הערבים, לפחות בתחילתה, קיבלה עידוד מצד הרבה מנהיגים ערביים כגון חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי הפרו-נאצי הגולה, ומצד הוועד הערבי העליון לארץ ישראל. הם ראו בגל הראשון של תבוסות הערבים תופעה חולפת בלבד. יברחו ערביי ארץ ישראל אל הארצות השכנות. דבר זה יסייע לעורר את יתר העמים הערביים למאמץ מוגבר, וכאשר תהלום הפלישה הערבית יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם ולקבל פיצוי מרכושם של היהודים שייזרקו לים".
ב-8 ביוני 1951, כתב חביב עיסא ביומון הלבנוני הניו-יורקי "אל-הודא", על התפקיד שמילא עזאם פאשה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית: "עצת אחים ניתנה לערביי פלסטין לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת-ארעי במדינות-אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר". תזכיר של הוועד הערבי העליון אל מדינות הליגה הערבית ב-1952, האשים אותן בעידוד היציאה: נימר אל-חווארי, מפקד ה"נג'אדה", ארגון הנוער הפלסטיני, ציטט בספרו "סוד הנכבה" (נצרת, 1952) את דבריו של נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק:
אדוארד עטיה, מזכיר המשרד של הליגה הערבית בלונדון ואחד התועמלנים הראשיים בזמן המלחמה, הסביר בספרו מ-1955:
ב-6 בספטמבר 1954 סיפר פליט פלסטיני לעיתון הירדני "אל-דפאע":
אולם כבר ביולי 1948 טען אמיל אל-ע'ורי כי הפליטים הפלסטינים עצמם הם אלה שהפיצו את הסיפורים על הוראות שקיבלו מההנהגה הפלסטינית לפנות את בתיהם, וזאת כדי להצדיק את "עריקתם" ובריחתם.
יהושפט הרכבי טוען כי ייתכן שאכן לא הייתה פנייה רשמית כזו, הקוראת לפלסטינים לעזוב, אולם ישנן עדויות רבות שבקרב הפלסטינים
לדברי בני מוריס, אמנם , אולם בשום שלב לא היו הוראות ערביות כוללות או מערכות הסברה, ברדיו או בעיתונות, שקראו לתושבים לעזוב את בתיהם או לברוח. לעומת זאת, בתחילת מאי 1948, כחלק מן ההכנות לפלישה הערבית,
לעומת זאת, באמצע שנות ה-80 איתר בני מוריס מסמך בארכיון השומר הצעיר מיוני 1948 המציג ניתוח שביצעה מחלקת המודיעין של צה"ל של היקף עקירת התושבים הפלסטינים מיישוביהם מאז תחילת המלחמה. הדו״ח העלה כי את עקירתם של כ-70% מהפליטים בתקופה זו יש לייחס לפעולות צבאיות של הכוחות הלוחמים היהודיים, וכי השפעתן של הוראות שנתנו מנהיגים ערבים מסתכמת בעזיבה של 5% בלבד מהעקורים. במסמך מוצגת רשימה מפורטת של מקומות היישוב שמהם נעקרו הפלסטינים ואת הסיבות לריקונם של כל אחד מהיישובים הללו.
התייחסות ערבית לבעיה מקיץ 1948 ואילך
ב-6 באוגוסט 1948 פרסם אמיל אל-ע'ורי מאמר על שאלת הפליטים ב"טלגרף" בביירות, בו הציע לרכז את הפליטים בבקעת הירדן ובנגב – כך יהיו קרובים לחזית ויוכלו לתרום למאמץ המלחמתי, ותיחסך מהם העוינות שהופגנה כלפיהם בארצות ערב. ע'ורי האשים בדבריו לעיתון את מנהיגי מדינות ערב בהיווצרות בעיית הפליטים וטען כי ניתן לפתור את הבעיה "רק על ידי כיבוש מחדש של השטח שנכבש בידי היהודים והחזרת יושביהם", אולם שלל את אפשרות החזרת הפליטים "לבתיהם הכבושים", מאחר שהיהודים "יחזיקום כבני ערובה ויענום קשות". הוא טען כי הסכמה פוליטית להחזרת פליטים תהיה
ע'ורי הטיל את האחריות לפתרון בעיית הפליטים על מדינות ערב. ב-6 בספטמבר 1948, עוד בעיצומה של המלחמה, אמר מזכיר הוועד הערבי העליון בריאיון לדיילי טלגרף בביירות: "העובדה שפליטים אלה מצויים היא תוצאה הישרה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה...המדינות הערביות הסכימו פה-אחד על המדיניות הזאת והן חייבות להשתתף בפתרון הבעיה".
בעיית הפליטים בפרספקטיבה ישראלית
מלחמת העצמאות
בהתייחס לבעיה שיצרו הניסיונות החוזרים ונשנים של פלאחים ובדווים ערבים, שנמלטו עם פרוץ הקרבות אבל החלו חוצים את הגבול כדי לקצור את שדותיהם, הכין אג"ם/מודיעין תזכיר שהוצג בפני יגאל ידין ויוחנן רטנר (ראש אגף התכנון במטכ"ל). מחבריו הצביעו על הקשר בין בעיית המסתננים ושאלת הפליטים והוסיפו:
בין השאר המליצו מחברי התקציר לנקוט בכל אמצעי אפשרי כדי למנוע את קציר השדות – בין אם על ידי ריסוס מן האוויר, השמדת השדות או קצירתם מראש על ידי חיילים ישראלים. ידין אישר את הפצת החוזר.
העדויות העיקשות על מעשי הזוועה שמבצעים לוחמים יהודים בתושבים הערבים יצרו דילמה מיוחדת עבור חברי מפ"ם, אשר דחו את הדיון ב"בעיה הערבית" לצורך גיבושה של עמדה מפלגתית רשמית בעניין, עד להפוגה הראשונה. בדיון שהתקיים במרכז מפ"ם, בו נדונה הצטרפות המפלגה למנהלת העם ולממשלה הזמנית, הציע החבר אהרן ציזלינג להיאבק למען אחדות כלכלית של שתי המדינות, ובמיוחד, "לא לשכוח את עניין החזרה של הערבים." שאלה זו יצרה מחלוקת פנימית קשה. הוועדה הפוליטית החליטה לבסוף כי היא "מתנגדת למגמה לסלק את הערבים מתחומי המדינה היהודית המוקמת" והיא תבעה שהממשלה תקרא לערבים לא לנטוש את כפריהם, תימנע מהריסתם של כפרים שננטשו ותשמור על הרכוש עד שישובו בעליו. בהודעה מטעם המפלגה נאמר:
מספר הפליטים
שמאל|ממוזער|250px|יציאת הערבים מרמלה, יולי 1948
בסוף שנת 1947 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל המנדטורית כ-1,970,000 תושבים, מתוכם 1,294,000 ערבים. כ-826,000 ערבים מתוכם חיו בשטח שהפך בתום מלחמת העצמאות למדינת ישראל. בשלהי 1949 נפקדו במדינת ישראל 146,000 ערבים בלבד (מוסלמים ונוצרים בלבד, לא כולל דרוזים ואחרים). מאות אלפי ערבים הפכו בתקופה זו לפליטים: חלקם עבר לחלקים אחרים של ארץ ישראל, שנמצאו תחת שלטון כיבוש ערבי, וחלקם למדינות ערב השכנות. מספר הפליטים והתפלגותם לפי האזורים בהם השתכנו בתום המלחמה, מבוססים על אומדנים בלבד, ואין נתונים מבוססים על הפזורה הפלסטינית בתחילת 1949. הקושי העיקרי בקביעת מספרם המדויק של הפליטים נובע מחוסר המידע לגבי מספר הערבים הזרים שחיו באופן לא-חוקי בזמן שפרצה המלחמה, מאי-סדרים ברישום הפליטים, ממעברם ממקום למקום ומנטיית הפקידים האחראים על חלוקת האספקה לנפח את מספרם.
מספר הפליטים הפלסטינים שעזבו במהלך מלחמת העצמאות נע ככל הנראה סביב 710,000.
הדוברים הערבים נקבו מאז 1949 במספר של 900 אלף עד מיליון פליטים.
ישראל הרשמית נקבה ב-520,000. ישראל טענה כי סך כל הערבים שחיו בשטחים שהועברו לשליטתה מנו 722,000, וכי נשארו בהם 102,000 (על פי מפקד נובמבר 1948). עוד נטען כי עשרות אלפים חזרו לשטחים שבשליטת ישראל לאחר המפקד.
משרד החוץ הבריטי העריך כי מדובר ב-711 אלף, במסגרת אומדן שנע מ-600 ל-760 אלף.
אונר"א העריכה את מספר הפליטים ב-726,000.
לפי גד גילבר, מתוך כלל האומדנים שפורסמו (נכון ל-1989), ההערכה הסבירה היא כי בין 630 ל-670 אלף ערבים הפכו בתקופה זו לפליטים: בין 360 ל-380 אלף עקרו לתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה, וכ-240 אלף לשלוש מדינות ערב השכנות, לבנון, עבר הירדן וסוריה.
לפי אוריה שביט וג'לאל בנא, ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים. (על פי נתוני האו"ם, 932 אלף חיו בתחומי יהודה ושומרון ורצועת עזה ב-1950).
על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה במהלך מלחמת העצמאות עזבו את מדינת ישראל בין 600,000 ל 700,000 פלסטינים.
כאשר הוקם אונר"א ב-1950 נרשמו כ-750 אלף נפש כפליטים ברישומיו. אחרי מעל 60 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני, שלישי ורביעי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי שישה לפחות. האוכלוסייה הפלסטינית מנתה נכון ל-2006 כעשרה מיליון בני אדם לפי מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א. אונר"א אמד את מספר הפליטים הפלסטינים בשנת 2001 ב-3.7 מיליון, אולם ההערכה היא כי נתוני הארגון נוטים להפרזה מספרם של הפליטים ב-2005 נאמד בכ-4.25 מיליון. לפי הערכות של גורמים פלסטינים המספר עומד על חמישה מיליון, ולפי הערכות של גורמים ישראליים, כשלושה מיליון אם סופרים לשיטתה של אונר"א, ועל פי רות לפידות, אם סופרים לשיטתה של נציבות הפליטים של האו"ם שהגדרת הפליט שלה אינה כוללת את צאצאיו ושוללת את מעמד הפליט מפליטים שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש מספר הפליטים קטן משמעותית מחצי מיליון איש.
על פי נתוני אונר"א, מספר הפליטים ב-2014 הוא כ-5 מיליון. להלן חלוקת מספר הפליטים לפי מדינות, בהתאם לנתוני אונר"א לשנת 2013:
ירדן: 2,034,641
לבנון: 441,543
סוריה: 499,189
הגדה המערבית: 741,409
רצועת עזה: 1,203,135
סה"כ: 4,919,917
בנוסף למספרים אלה קיימים פליטים שאינם מתגוררים במדינות הרשומות מעלה (למשל במצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ) ולא מופיעים ברישומי אונר"א כי המנדט של הארגון לא כולל מדינות אלו.
מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים
זכות השיבה – התביעה לשיבה של הפליטים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל נסמכת, לטענתם, על החלטת עצרת האו"ם ועל תביעה כלל ערבית. פרשנות ישראלית לסוגיה שוללת קיומה של הוראת או"ם מחייבת בנושא זה.
התביעה לרכוש – התביעה לרכוש אשר נעזב או ננטש או לפיצויים תמורתו. תביעה זו כוללת בעלות על חלק גדול מקרקעות מדינת ישראל, שהיו רכוש הפליטים והועברו לבעלות המדינה אחרי עזיבת הפליטים באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין.
שיקום ותמיכה באוכלוסיות הפליטים אשר נמצאות לרוב במצוקה כלכלית בולטת.
שאלת אזרחותם של הפליטים
הפלסטינים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלסטינים הוא החלטת עצרת האו"ם מדצמבר 1948 (החלטה 194) אשר הדרישה לזכות השיבה או תשלום פיצויים זכתה בה לתמיכה:
לעומת זאת, ישראל מתנגדת לכך בחריפות וטוענת כי לא ניתן להשיב את הפליטים הן מסיבות מעשיות (ישראל טוענת שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טוענת שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראים לבעיית הפליטים).
היסטוריה
בדצמבר 1948 החליטה העצרת הכללית של האו"ם להקים את "ארגון הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון" (UNRPR), שהחל לפעול לחלוקת סיוע לפליטים הנזקקים בתיאום עם מוסדות אחרים: "הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום" לפליטים בישראל ובאזורי ארץ ישראל שהוחזקו בידי עבר הירדן; "הליגה של חברות הצלב האדום" בעבר הירדן עצמה, בסוריה ובלבנון; ו"ועדת השירות של הידידים האמריקנים (הקווייקרים) ברצועת עזה שהייתה תחת שליטת מצרים. בדצמבר 1949 הוקמה במקום ה-UNRPR "סוכנות הסעד והתעסוקה של האומות המאוחדות למען פליטים פלסטינים במזרח הקרוב" (UNRWA, אונר"א), שלקחה על עצמה את הטיפול במחנות הפליטים.
במהלך דיוני ועידת לוזאן ב-1949, כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים באותה שנה. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה.
בינואר 1963 הגישה מחלקת המדינה של ארצות הברית לישראל תוכנית לפתרון בעיית הפליטים. הנשיא ג'ון קנדי הציע כי במהלך עשר שנים, תקלוט ישראל בשטחה 10% מהפליטים הפלסטינים והשאר ייקלטו במדינות ערב. כך, בסוף התקופה, תחוסל בעיית הפליטים. הנשיא הבטיח אמנם ערבויות ביטחוניות, אולם התוכנית לא כללה אפילו הכרה ערבית בישראל או הכרה ערבית בהסדר בעיית הפליטים עצמה. בלחץ אמריקאי, הסכימה ישראל למשא ומתן עמה, אולם בנובמבר אותה שנה, נרצח קנדי והתוכנית ירדה מהפרק.
בשנת 2004 הכירה ארצות הברית רשמית בעמדת ישראל שבמסגרת הסדר הקבע לא יחזרו פליטים פלסטינים לישראל. אחת מהטענות המועלות כנגד זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא סוגיית הפליטים היהודים ממדינות ערב, שמספרם לפי הערכות היה דומה לזה של הפליטים הפלסטינים.
בשנת 2008 פרסם ה"וושינגטון פוסט" מאמר מאת היועצים לביטחון לאומי לשעבר בממשלי ג'רלד פורד, ג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר, ברנט סקאוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי שהציע תוכנית לנשיא הנבחר ברק אובמה הכוללת ארבע נקודות עיקריות, בהן ש"לא תהיה שיבת הפליטים, שכמוה כ"התאבדות לאומית" לישראל, ובמקומה תתגייס הקהילה הבינלאומית לפצות את הפלסטינים".
הפזורה הפלסטינית
לפי הערכת המתווך האמריקאי ראלף באנץ' ב-18 באוקטובר 1948, כך התפלגו הפליטים הפלסטינים: 32.63% הגיעו להגדה המערבית, 18.64% לעבר הירדן, 17.58% לרצועת עזה, 15.46% לסוריה, 12.93% ללבנון, 1.91% לשטח מצרים (אוהלי בדווים), ו-0.85% לעיראק.
ירדן
מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-35%-60% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שלישים מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים.
בירדן יש עשרה מחנות פליטים. ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.
מחנות שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:
מחנה אל-זרקאא: המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180 דונם בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
מחנה ארביד: המחנה הוקם בשנת 1951 ל-4,000 פליטים על שטח של 244 דונם בסמוך לעיירה ארביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
מחנה ג'בל אל-ח'סין: המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421 דונם עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
מחנה עמאן החדש: המחנה נוסד בשנת 1955 לכ-5,000 פליטים, על שטח של 488 דונם דרומית מזרחית לרבת-עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1,400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.
מחנות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים:
מחנה אל-בקעה: זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב-848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
מחנה מארכא: נודע גם בשם "חיטין". הוקם ב-1968 עבור 15,000 פליטים. אוהליו הוקמו על שטח של 917 דונם במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. כ-4,000 מבנים נבנו בין השנים 1969–1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מהמזרח הקרוב.
מחנה סופ: המחנה משתרע על-פני 500 דונם וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם ב-1968 עבור 11,500 פליטים פלסטינים ועקורים שיצאו מרצועת עזה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המחנה משתרע על שטח של 750 דונם וממוקם כ-5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1,500 אוהלים במקלטים טרומיים עמידים בין השנים 1968–1971 ונבנו עוד כ-2,000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
מחנה אל-טאלביה: הוקם ב-1968 עבור 5,000 פליטים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130 דונם כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.
מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוקם בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774 דונם. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969–1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.
לבנון
בלבנון הוקמו 15 מחנות פליטים: שישה בדרום לבנון, חמישה בביירות, שניים בצפון לבנון, אחד בבקעת הלבנון ואחד בהר הלבנון. רוב תושביהם הגיעו מאזורי עכו, חיפה והגליל. ההערכות לגבי מספר הפליטים שהגיעו ללבנון נעות בין 120,000 ל-200,000. המחלקה לענייני פליטים במשרד הפנים של לבנון אמדה את מספרם בשנת 1952 – כ-140,000 פליטים.
על פי נתוני האו"ם, יש כיום בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים הנוצרים. בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.
בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הודיעה ממשלת לבנון כי אין בכוונתה להרשות לפליטים להישאר בתחומה עוד זמן רב. תוכניות רבות הועלו במהלך השנים לגבי פינוי הפלסטינים מלבנון לארצות אחרות תוך מתן סיוע כספי למדינות אלו.
בעקבות לחץ של פליטים מתואלים תושבי שבעת הכפרים, תובע חזבאללה את שטח הכפרים הללו כחלק מלבנון, והם אינם רואים את עצמם עוד כפלסטינים.
הסופרת המצרית רדווא עאשור מספרת בספרה "אל-טנטוריה" על פלסטינים תושבי הכפר טנטורה, שחלקם גורשו ללבנון ומאוחר יותר נהרגו בטבח סברה ושתילה.
סוריה
בסוריה קמו 14 מחנות פליטים: שבעה בנפת דמשק, שניים בנפת חלב, שניים בנפת דרעא, אחד בנפת חומס, אחד בנפת חמאת ואחד בנפת לאד'קיה.
בסוריה יש כיום כ-300,000 פליטים.
שיעורם בכלל האוכלוסייה הוא 2.4%, והם מהווים כ-11% מכלל הפליטים הפלסטינים בעולם. רובם באו משלושה אזורים: 40% מסביבת העיר צפת, 22% מסביבת העיר חיפה, ו-16.5% מסביבות העיר טבריה.
רובם הגדול של הפליטים הפלסטינים נהנים מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבם דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הם חסרי אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה.
המגבלה העיקרית שהוטלה על הפליטים היא שלכל פליט בעל משפחה הותר להיות בעלים של בית אחד בלבד, בתנאי שיהיה רשום כפליט. כמו כן, נאסר על הפליטים לקנות אדמה חקלאית, וזאת כדי למנוע מהם התבססות של קבע בסוריה.
ערב הסעודית
לפליטים הגרים בערב הסעודית אין אזרחות סעודית ואף אסור להם לבקש אזרחות זו.
עיראק
לעיראק הגיעו פליטים מעטים בשנת 1948.
האומדנים הם 3,000–5,000. רובם המכריע הגיע מהכפרים ג'בע, אג'זם ועין ע'זאל שברצועת החוף מדרום לחיפה. תושבי הכפרים האלה יצרו קשרים עם כוחות צבא עיראק שנלחמו באזור "המשולש הקטן", ולאחר שנכבשו כפריהם, הובילו אותם העיראקים במשאיות לבגדאד.
עיראק סירבה להעניק לפלסטינים אזרחות, ואסרה עליהם לרכוש אדמה ובתים. עיראק גם נמנעה מלהעניק לפלסטינים מעמד של פליט וסירבה לאפשר לאונר"א להעניק לפליטים סיוע.
בשנת 1950, הוקמה במשרד העבודה והרווחה מנהלה מיוחדת שעליה הוטל ניהול ענייני הפליטים. תפקידה היה חשוב, מכיוון שלא הוקמו בעיראק מחנות פליטים ולכן גם הפליטים בעיראק לא זכו לטיפולה של סוכנות הסעד של האו"ם. מאוחר יותר הכירו שלטונות עיראק במעמד של פליט על בסיס שני תנאים: הגעה מיישוב פלסטיני שנכבש ב-1948, או כניסה לעיראק לפני 25 בספטמבר 1958 – תנאי שנקבע עקב ריבוי מספר המסתננים בסוף שנות ה-50, כשבעיראק החלה לשגשג תעשיית הנפט. לאחר תאריך זה פלסטינים שהגיעו נרשמו כזרים. בשנת 1958 נקבעו קריטריונים לסיוע כספי לפליטים.
גל נוסף של פליטים הגיע ב-1967. באמצע שנות ה-70 הושלם מפעל ממשלתי לבנייה עממית, הפליטים קיבלו דירות קטנות, והופסק הסיוע הכספי.
פלסטינים קיבלו תעודות מסע לצורך נסיעות לחוץ לארץ וזכו לזכויות סוציאליות, כולל שירותי חינוך ובריאות. מצב זה הביא את האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק המונה עשרות אלפים לתמוך בשלטון ובתקופת סדאם חוסיין אף נחשבה לתומכת הנלהבת ביותר של השליט. לאחר מלחמת עיראק הורע מצבם באופן דרמטי, כאשר מתנגדי סדאם חוסיין, במיוחד שיעים, מתנכלים להם בגלל היחס המועדף שקיבלו ממשטרו של סדאם חוסיין.
בשנת 1991 הגיעו לעיראק פלסטינים שעבדו בכווית וגורשו משם בגלל תמיכתם בפלישה העיראקית לכווית. בסך הכל כ-450,000 פלסטינים גורשו מכווית ב-1991.
כווית
עד 1991 היוו הפליטים הפלסטינים כ-30% מאוכלוסייתה של כווית (כ-2 מיליון איש). בעקבות התמיכה הגלויה של אש"ף בראשות יאסר ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, גורשו כ-450,000 פלסטינים מכווית, בעיקר לעיראק. עד 2006, מעטים חזרו אליה, והיום חיים בכווית כ-40,000 פלסטינים, המהווים פחות מ-3% מאוכלוסייתה. ב-12 בדצמבר 2004, התנצל מחמוד עבאס על תמיכת הפלסטינים בכיבוש כווית ב-1991.
צ'ילה
לצ'ילה מסורת של קליטת מהגרים ופליטים מקרב ערביי ארץ ישראל.
ב-2008 החל מבצע לקליטתם ויישובם מחדש בצ'ילה של 20,000 פליטים מקרב ערביי ארץ ישראל אשר שהו מאז 2003 במחנה הפליטים המדברי אלטאנף על גבול עיראק סוריה. אל המחנה הגיעו הפליטים (המתגוררים בעיראק מאז 1948) כתוצאה מרדיפתם על ידי מיליציות עיראקיות לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. את המבצע יזמה והובילה נציבות האו"ם לפליטים, בשיתוף פעולה עם שלטונות צ'ילה וארגונים אזרחיים צ'יליאנים. לנציבות האו"ם לפליטים יש מנדט לשקם את הפליטים במקומות אליהם הגיעו, או למצוא עבורם פתרונות אחרים שלא בארץ ממנה באו – בניגוד לאונר"א (האחראית על הטיפול במרבית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל), שהמנדט שלה אוסר עליה שיקום קבע של הפליטים שלא במקום ממנו באו, ארץ ישראל. הפליטים שוכנו בדירות מאובזרות במתחמי דירות מרווחים בשכונות צ'יליאניות רגילות, רכשו מיומנות בשפה הספרדית בפרק זמן קצר יחסית והחלו להשתלב בשוק העבודה בסיועה של קהילת הפליטים הוותיקה הנחשבת לעשירה ובעלת השפעה בצ'ילה. בחלוף שנה לשהותם בצ'ילה יקבלו הפליטים תעודת פליט ובתום שבע שנים יקבלו דרכון צ'יליאני.
ירושלים
מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1966-1965, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.
הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים).
הרשות הפלסטינית
מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים שגרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.
רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2021, גרים ברצועה כשני מיליון איש מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.
אזור הרצועה הוא אזור עני, מיושב בצפיפות שכלכלתו הולכת וקורסת, הן בשל הריבוי הטבעי הגבוה ומיעוט העבודה והן בשל האינתיפדה השנייה. אחוזי האבטלה והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב הפליטים מאשר בקרב שאר התושבים.
באזור יהודה ושומרון גרים כשלושה מיליון פלסטינים, מהם מוגדרים 400,000 כפליטים וכ-100,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. מרבית הפלסטינים אינם עובדים במחנות עצמם אלא בעבודות שונות בישראל.
מדינת ישראל – עקורים
חלק מערביי ישראל הם עקורים או צאצאי עקורים כתוצאה ממלחמת העצמאות, כלומר אנשים שעזבו את מקום יישובם ולא הורשו לחזור אליו. לעיתים האנשים עקרו ליישוב אחר בתחילת המלחמה וכשמקום מושבם השני נכבש הם נשארו תחת שלטון ישראלי וקיבלו אזרחות ישראלית ואדמותיהם נתפסו על פי חוק נכסי נפקדים. דוגמה כזאת הם עקורי מיסכה החיים בטירה. לעיתים הם הקימו יישובים לא מוכרים, כדוגמת עין חוד (שהוכר לאחר שנים). במקרים אחרים פונו יישובים ערביים מסיבות שונות ותושביהם עברו לשטח אחר שליטת ישראל. דוגמה ידועה היא עקורי איקרית ובירעם. על פי הלל כהן, כ-25,000 מ-165,000 הערבים שקיבלו אזרחות ישראלית לאחר הקמת המדינה היו עקורים. נתונים אלה אינם כוללים את הבדווים בנגב שתחום מחייתם הוגבל.
ב-1984 העריך סמי סמוחה כי שיעור "פליטי הפנים" מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל הוא 23.1%.
על פי דוח של המרכז לניטור עקירה פנימית (IDMC) מיסודה של מועצת הפליטים הנורווגית (NRC) מנובמבר 2009 יש הרואים ב-150,000 עד 300,000 איש מהאוכלוסייה הערבית בישראל כעקורים וצאצאיהם.
ארצות אחרות
פליטים שיכלו להרשות לעצמם והשיגו ויזה מתאימה, עברו למדינות שונות בעולם. ברוב המקרים כלל המעבר מתן אזרחות לפליטים אלה או לדור הבא. בין המדינות שקלטו פליטים: אוסטרליה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, צרפת וקנדה. אף על פי שפליטים אלה כבר איבדו את מעמד הפליט על פי הגדרת נציבות הפליטים של האו"ם, רובם חשים עדיין כפליטים ותומכים במאבק הפלסטיני, ונמנים במצבת הפליטים של אונר"א.
פליטים פעם נוספת
מלחמות נוספות במזרח התיכון הפכו פעמים אחדות פליטים פלסטינים, לאחר שהתיישבו במחנות פליטים ובערים, לפליטים פעם נוספת או לעקורים פנימיים. אחדות ממלחמות אלה:
מלחמת האזרחים בלבנון
מלחמת לבנון הראשונה
מלחמת המפרץ: גירוש של כ-200,000 פלסטינים מכווית
מלחמת האזרחים בסוריה: יותר מ-2.5 מיליון איש נמלטו כפליטים לטורקיה, ירדן, עיראק ולבנון, ויותר מ-9 מיליון איש הפכו לעקורים. רבים מפליטים אלה הם פלסטינים. דוגמה לכך היא מחנה הפליטים אל-ירמוכ, שמספר התושבים בו ירד מ-144,000 בשנת 2011 ל-20,000 בסוף 2013.
מבצעי צה"ל ברצועת עזה: מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן. פלסטינים רבים, ובהם פליטים רבים נמלטו מבתיהם מאימת ההפצצות של צה"ל או לפי דרישתו, לאחר שבשכונות מגוריהם התגלתה פעילות טרור נרחבת.
מלחמת חרבות ברזל
טענות הכופרות בקיום בעיית הפליטים
בשיח הפוליטי והציבורי יש הטוענים כי בעיית הפליטים הפלסטינים היא בעיה שנפתרה למעשה, והצגתה כבעיה פתוחה נובעת אך ורק ממניעים פוליטיים. גישה זו גורסת כי מאחר שהפליטים הפלסטינים גרים כיום ברובם בבתי קבע, יהיה זה לא מדויק ולא נכון לכנותם בהגדרה 'פליטים' וכן להתייחס לתנאי חייהם כתנאי חיים של פליטים. המצדדים בגישה זו מצביעים על כך שההגדרה 'פליט' בכל מקום אחר חלה על האנשים עצמם שאיבדו את ביתם, ולא על בניהם וצאצאיהם כפי שמחילים הגופים הבינלאומיים על הפלסטינים שבפזורה. בנוסף נטען שהגדרת האו"ם את המונח 'פליט' נוצרה לצרכים הפוליטיים של המדינות הערביות – שעשו לכאורה בפליטים הפלסטינים שימוש ציני ולא עשו כל מאמץ לשקמם, זאת כדי להשאיר אותם כקלף פוליטי.
חלק מהטענות נגד אונר"א, שמתחזק את הבעיה באופן תמידי, בתמצית, הן:
עצם קיומו של ארגון לטיפול בפליטים מיוחד רק לפלסטינים, בנפרד לארגון הכללי שמטפל בכל שאר הפליטים (נציבות האו"ם לפליטים).
הארגון מחשיב כפליט כל אדם ששהה בארץ ישראל שנתיים בלבד לפני מלחמת השחרור, בניגוד להגדרה של הנציבות הכללית שהיא: "מאז ומקדם".
הארגון משמר את הבעיה ומנציח אותה.
כמו כן נשמעת הטענה כי הליך איחוד המשפחות בצד תביעת השיבה – הם אסטרטגיה שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ובהמשך למדינה פלסטינית. הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם מהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שחרף עשרות השנים שחלפו מאז האירוע שהביא לפליטותם, לא שוקמו עדיין ולא זכו למעמד.
ההיסטוריון יואב גלבר טען שעד אפריל 1948 עזבו הערבים בעיקר בגלל המצב הכלכלי הגרוע אליו נקלעו. בחודשים אלו ניהלו שני הצדדים בעיקר "לוחמה כלכלית" שכוונה להרס התשתית הכלכלית של היריב ופגיעה במורל וכושר העמידה שלו. לטענתו, כתוצאה מלוחמה זו קרסה החברה הפלסטינית, שהייתה "מלוכדת פחות וחלשה יותר". הקריסה הארגונית, הכלכלית והחברתית הביאה למנוסה המונית, וזה הסימן המובהק ביותר לתבוסתם במלחמה.
הפליטים היהודים ממדינות ערב
החלטה של הקונגרס של ארצות הברית משנת 2008 יוצרת זיקה בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני, ויש הרואים בהקבלה זו סוג של חילופי אוכלוסין.
גם המשפטן המומחה לזכויות האדם ארווין קוטלר גורס כי קיימת סימטריה בין שני הנושאים לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל. לנרטיב זה, שמוזכר לעיתים במסגרת ההסברה הישראלית, יש מבקרים הן בתנועות חברתיות והן באקדמיה בישראל ומחוצה לה.
ראו גם
החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם
ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
נפקדים נוכחים
זכות השיבה
הפזורה הפלסטינית
אונר"א
לקריאה נוספת
ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: אהרן אמיר, 1988
מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים 1999-1948, הוצאת בית עלים, 2000.
יעקב טובי, על מפתן ביתה: התגבשות מדיניותה של ישראל בסוגיית הפליטים הפלסטינים, 1948-1956, הוצאת מכון בן-גוריון, 2008
אריק אריאל ליבוביץ, קדושת הסטטוס-קוו – ישראל וסוגיית הפליטים הפלסטינים 1948-1967, רסלינג, 2015
רפי נץ־צנגוט, הזיכרון הקולקטיבי הישראלי של בעיית הפליטים הפלסטינים, מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת תל אביב, 2020.
שאול אריאלי, ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ספרי עליית הגג והוצאת ידיעות אחרונות, 2021, הפרק "המופתי ומדינות ערב אמרו להם לברוח", עמ' 247–295
קישורים חיצוניים
מבחר מובאות מהספר - יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
Aix Group – מחקר כלכלי לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, נובמבר 2007.
שקר הפליטים הפלסטינים, אתר אם תרצו
סרטון המתאר שיבת תושבי עכו שנמלטו ללבנון לבתיהם, 5 בינואר 1950.
ג'יימס בל, כתבה ב"לייף" על הפליטים, 17.9.1951 (אנגלית)
Martha Gellhorn, The Arabs of Palestine, The Atlantic, October 1961 Issue – כתבה על הפליטים מאת מרתה גלהורן (אנגלית)
משה חיים מייזלש (מ. ח. עמישי), "חשבון בלי רוגז: מעין איגרת מבן-אתמול לבני היום", 1968, הוצאה מוגהת ומוערת, השילוח 4, מאי 2017
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה
קטגוריה:ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:ישראל: פליטים | 2024-08-01T02:02:40 |
0 | הפניה אפס | 2007-07-16T06:26:57 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.