title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
קיסר | ממוזער|הכתרת נפוליאון לקיסר – ציור מאת ז'אק-לואי דויד
ממוזער|שמאל|נארוהיטו, קיסר יפן, האדם היחיד שמחזיק בתואר זה כיום
קֵיסָר (בלטינית: Imperator) הוא תואר שניתן למונרך במדינות או אימפריות שונות ובתקופות שונות. מקור המילה העברית "קיסר" בשמו של יוליוס קיסר (בלטינית Caesar), שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. שאר קיסרי רומא אחריו נשאו בתואר זה כאחד מהשמות הקבועים של המשרה, אולם נירון היה האחרון ש"קיסר" היה גם שם משפחתו הרשמי.
תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים") ולא קיסר. בתקופת הטטררכיה שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים.
מאוחר יותר, שימש התואר קיסר לציון תפקידו של המונרך באימפריה הביזנטית, באימפריה הרומית הקדושה ובמקומות נוספים. כך למשל, נפוליאון בונפרטה (שהקים את הקיסרות הראשונה) ונפוליאון השלישי (שהקים את הקיסרות השנייה) נשאו בתואר זה בצרפת. דוגמאות נוספות כוללות את הקיסרים הגרמניים בשנים 1871–1918, את שליטי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת שליטי האימפריה הרוסית.
מקור השם קיסר הוא מהמילה הלטינית "קאיסיוּס" – חַתוּך/כַּרוּת. במפרשי התלמוד מובא כי הקיסר הראשון ברומא העתיקה נולד לאחר מות אמו כשביקעו את כרסה ויצא חי (ומכאן מקור השם ניתוח קיסרי), ונקרא קיסר מלשון כרות, ומאז כל קיסרי רומא נקראו בשם זה.תוספות מסכת עבודה זרה, דף י עמוד ב
באנגלית, המילה "אמפרור" (Emperor) מקבילה למילה "קיסר" ומציינת את תוארו של שליט אימפריה. על כן זה התואר המיוחס כיום למונרכים שונים ברחבי העולם שעמדו בראש אימפריה. מקור המלה הוא בתואר הצבאי הרומאי "אימפרטור", שהפך לאחד מתואריהם של קיסרי רומא מאז אוגוסטוס. כך למשל, המילה "קיסר" היא התרגום לעברית של התואר שנשאו שליטי סין, יפן, אתיופיה, מונגוליה ופרס בתקופות שונות.
נכון ל, היחיד הנושא את התואר הוא קיסר יפן.
קיסרויות בעבר ובהווה והתואר הייחודי לשליטיהן
בהווה
קיסרותתקופת שלטוןשם התואר הקיסריקיסר מכהןיפן
(בעבר: האימפריה היפנית)660 לספירה – היוםטנו
(天皇, "הריבון השמימי")נארוהיטו, קיסר יפן
בעבר
+תארים קיסריים באסיהקיסרותתקופת שלטוןשם התואר הקיסריהשליט האחרון שנשא תואר זההאימפריה הפרסית (האחמנית)550–330 לפנה"סשאהנשאה
(𐏋 𐏐 𐏋𐎠𐎴𐎠𐎶, "מלך המלכים")דריווש השלישיאימפריית מאוריה322–184 לפנה"סצ'אנדה-סיריבריהאדרתה מאוריהסין הקיסרית221 לפנה"ס – 1912חְוָאנְגדִי
(皇帝, "השליט השמימי")פויי, קיסר סיןהאימפריה הפרסית (הסאסאנית)224–651שאהנשאה
(𐭬𐭫𐭪𐭠𐭭 𐭬𐭫𐭪𐭠, "מלך המלכים")יזדגרד השלישיאימפריית צ'ולה848–1279פארהקסרי
("מלך המלכים")רג'נדרה צ'ולה השלישיאימפריית ח'מר802–1431דווהרג'ה
("מלך שמימי")פונהיאה יאטאימפריית וייטנאם544–602
968–1945הואנג דה
(Hoàng Đế, "השליט השמימי")באו דאי, קיסר וייטנאםהאימפריה העות'מאנית1299–1918פאדישאה
(پادشاه, "מלך בכיר")מהמט השישיהאימפריה המונגולית1206–1634חאג'אן / כאגאן
(ᠬᠠᠭᠠᠨ, "החאן הגדול")מנדוחאי חאטון (אחרונת קיסרי שושלת יואן)
ליגדאן חאן (אחרון קיסרי שושלת יואן הצפונית)האימפריה המוגולית1526–1857פאדישאה
(बादशाह, "מלך בכיר")בהאדור שאה השניהאימפריה האיראנית1501–1979שאהנשאה
(شاهنشاه, "מלך המלכים")מוחמד רזא שאה פהלוויהאימפריה המראטהית1674–1818צ'אטראפאטי
(छत्रपती, "אדון המטרייה")פראטאפ סינגהאימפריה הדוראנית1747–1823שאה
(شاه, "מלך")איוב שאה דוראניהאימפריה הסיקית1801–1849מהרג'ה
("שליט גדול")דוליפ סינגהאימפריה הקוריאנית1897–1910הואנגג'ה
(황제, "השליט השמימי")קוג'ונג, קיסר קוריאה
+תארים קיסריים באירופהקיסרותתקופת שלטוןשם התואר הקיסריהשליט האחרון שנשא תואר זההאימפריה המוקדונית331–301 לפנה"סבזילאוס
(βασιλεύς)אלכסנדר הגדול
(השליט היחיד שנשא תואר זה)האימפריה הרומית (והביזנטית)27 לפנה"ס – 1453בזילאוס
(Basileus)
אוגוסטוס אימפרטור
(Augustus Imperator)רומולוס אוגוסטלוס (במערב)
קונסטנטינוס האחד עשר (במזרח)אימפריית ניקיאה1204–1261בזילאוס
(βασιλεύς)מיכאל השלישי פלאילוגוסהאימפריה של טרפזונטס (טרביזונד)1204–1461בזילאוס
(βασιλεύς)דוד מטרביזונדאימפריית תסלוניקה (סלוניקי)1224–1242בזילאוס
(βασιλεύς)דמטריוס אנגלוס דוקס (היה וסאל של קיסר ניקיאה)האימפריה הלטינית1204–1261אימפרטור
(Imperator)בלדווין השניהאימפריה הרומית הקדושה800–1806אימפרטור
(Imperator)פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הבולגרית893–1018
1185–1396צאר
(Цар)איוואן שישמן, קיסר בולגריההאימפריה הסרבית1346–1371צאר
(Цар)סטפן אורוש החמישיהאימפריה הספרדית1492–1898מלך
(Rey)אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרדרוסיה הצארית והאימפריה הרוסיתמחוץ לרוסיה, כולל בעברית, היה נהוג להמשיך ולכנות את האימפריה הרוסית כ"רוסיה הצארית" ולהתייחס לשליטיה כ"צאר".1547–1917צאר (עד 1721), אימפרטור (החל מ-1721)
(Цар), (Император)פיוטר הראשון "הגדול" (האחרון שנשא בתואר "צאר", והראשון שנשא את התואר "אימפרטור")
ניקולאי השני, קיסר רוסיה (קיסר רוסיה האחרון)האימפריה האוסטרית1804–1918קייזר
(Kaiser)קרל הראשון, קיסר אוסטריההקיסרות הגרמנית1871–1918קייזר
(Kaiser)וילהלם השני, קיסר גרמניההראג' הבריטי1877–1947קיסר הודו
(Emperor of India)ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת (האחרון שנשא תואר קיסר)האימפריה הצרפתית1804–1815
1852–1870קיסר הצרפתים
(Empereur des Français)נפוליאון בונפרטה (הקיסרות הראשונה)
נפוליאון השני (מאה הימים)
נפוליאון השלישי (הקיסרות השנייה)
+תארים קיסריים באמריקהקיסרותתקופת שלטוןשם התואר הקיסריהשליט האחרון שנשא תואר זההאימפריה האצטקית1375–1521הואי טלאטואני
(Hueyi Tlatoani, "שליט גדול")קואוטמוקקיסרות האינקה1438–1533סאפה אינקה
(Sapa Inca, "שליט יחיד")אטאהואלפההאימפריה הברזילאית1822–1889אימפראדור
(Imperador)פדרו השני, קיסר ברזיל
+תארים קיסריים באפריקהקיסרותתקופת שלטוןשם התואר הקיסריהשליט האחרון שנשא תואר זההאימפריה האתיופית1270–1975נגוסה נגסט
(ንጉሠ ነገሥት', "מלך המלכים")היילה סלאסי, קיסר אתיופיה
ראו גם
קיסרי רומא
קיסרי ביזנטיון
קיסרופאפיזם
קיסרי יפן
קיסר סין
צאר
שאה
הקיסרות הראשונה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:מוסדות, תפקידים ותארים ברומא העתיקה
קטגוריה:תוארי אצולה
קטגוריה:משרות פוליטיות
קטגוריה:דיקטטורה | 2024-08-01T02:02:50 |
הדריאנוס | REDIRECTאדריאנוס | 2004-02-28T19:33:07 |
אוגוסטוס | REDIRECTאוגוסטוס קיסר | 2004-02-28T19:38:27 |
שיר השירים | מגילת שִׁיר הַשִּׁירִים (בראשי תיבות: שה"ש) היא הראשונה בקובץ חמש מגילות שבחלק הכתובים בתנ"ך. המגילה היא סדרה של שירי אהבה בין בני זוג, גבר ואישה, הפונים זה אל זו. במסורת חז"ל התפרשו שירים אלה באופן אלגורי, כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהיו. במסורת הנוצרית מופיע פירוש אלגורי דומה, הרואה במגילה דימוי ליחסי ישו והכנסייה הנוצרית. מגילת שיר השירים השפיעה רבות על השירה העברית בפרט והאמנות העברית בכלל כמו גם על הספרות העולמית בפרט והאמנות העולמית בכלל.
מבנה הספר
שיר השירים הוא ספר קצר ובו שבעה-עשר שירים וכמה פסוקים העומדים בפני עצמם (למשל, שני הפסוקים האחרונים). עם זאת, השירים כתובים כולם כמקשה אחת ואינם מובחנים בטקסט. מכאן, יש המפרשים את שם הספר כ"שיר המורכב משירים". אף-על-פי-כן, אפשר להבחין בין השירים על-פי הנושא או העלילה המיוחדת לכל אחד מהם, או לפי זהות הדובר והנמען. בכמה מקומות החלוקה אינה חופפת לחלוטין את תוכן השירים, כדוגמת השיר העשירי, המפוצל בין פרקים -.
מחבר שיר השירים
המסורת רואה במגילה יצירה שחיבר שלמה המלך, ואשר עוסקת ביחסים בין ה' לעם ישראל, אף שהשם המפורש אינו מוזכר בה. בביקורת המקרא מקבלים את הטענה שהספר מבקש לייחס עצמו לשלמה, בין היתר בהתבסס על פסוקים מפורשים ותיאורים מרומזים, כדוגמת ו-. כמו כן, שלמה תואם את המתואר במגילה זו בעושרו הרב: גם במגילה מתוארים תכשיטים רבים, כסף וזהב, בית עשוי מארזים ומברושים ועוד. עם זאת, חוקרי המקרא נחרצים בקביעתם שלא ייתכן שהספר אכן נכתב על-ידי שלמה, ויש אף כאלה הגורסים כי הפסוק "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף" (ספר שיר השירים, פרק ח', פסוק י"א), מהווה ביקורת מרומזת כנגד שלמה המלך. על-פי פירוש זה, הצירוף "בעל המון" איננו שם של מקום, אלא משחק מילים המתאר את שלמה כמי שהרבה לו נשים. הפסוק מבקש לבוז לשלמה, שמרוב שהרבה לו נשים - נדרש לנוטרים שישגיחו על נשיו, ואף יקיימו עימן יחסי מין. זאת, על בסיס העובדה שהמונח "נוטרים" איננו מבטא רק "שומרים", אלא גם אלה שמעבדים את הכרם (כמו בשיר השירים א', פרק ו', "כרמי שלי לא נטרתי"). בהמשך השיר, אומר הדובר "כרמי שלי לפני", ומבקש להציג את עצמו כמי שמסתפק באישה אחת - ומסתייג מריבוי הנשים של שלמה. שיר נוסף, המופיע בפרק ג' פסוקים ז-י, מלגלג מחבר השיר על שלמה שבתקופת מלכותו שרר השלום, לעומת אביו שהיה גיבור חיל: "ז הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. ח כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. י עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. יא צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ." (שיר השירים, פרק ג', פסוקים ז-י) השיר מתאר במקום את שלמה את יחידת האבטחה, ומי שחרבו על ירכו אינו שלמה - אלא שומריו. מיטתו מרהיבה יתר על המידה ואין בה אינטימיות, והוא מוקנט על-בסיס הדומיננטיות של אימו.
המסורת מייחסת לחזקיה וסיעתו (שחיו כמאתיים שנה לאחר שלמה) את עריכתם של שלושה ספרים שנכתבו על ידי שלמה: שיר השירים, משלי וקהלת. בספר משלי () נכתב במפורש שהוא נערך על ידי חזקיה וסיעתו: "אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה". כאמור, גם רוב חוקרי המקרא המודרניים סבורים כי המגילה נערכה מאות שנים לאחר תקופת שלמה. כראיה להיות הספר מאוחר הם מסתמכים – בין השאר – על כך שבשירים אחדים מדובר על שלמה בגוף שלישי, ובחלקם נמתחת עליו ביקורת והוא אף מושם ללעג.
דעת רבי יונתן המובאת בשיר השירים רבה היא לייחס את כתיבת שלש המגילות לתקופות שונות בחייו של שלמה:ר' יונתן אמר: שיר השירים כתבה תחילה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת. ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ: כשאדם נער אומר שירי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים.חז"ל, וכן כל פרשני המקרא המסורתיים, עמדו על כך ששיר השירים מחולק לקטעים, ומדבר בגופים שונים ובעל רבדים של משמעות. הגדיל לעשות הנצי"ב בפירושו, וכתב במפורש ששלמה המלך ערך את שיר השירים גם משירים שעברו במסורת, בדומה לספר תהילים. החוקרים המודרניים סבורים כי אין מדובר ביצירה אחת אחידה, אלא באנתולוגיה של שירי אהבה קצרים שאין קשר ביניהם. אמנם יש בין שירי הספר אחידות סגנונית ורעיונית רבה, אך עם שירים אלו נמנים שירי אהבה של נוף כפרי, שירי רועים, שירי כורמים, שירי אהבה של נוף עירוני ושירי חתונה. יש במגילה שירי אביב ופריחה, שירים שהם מונולוג של בחור או בחורה, שירים שיש בהם דיאלוג בין בחור לבחורה ושירים המכילים דיאלוג בין נערה לאחיה (אח מפורש כמאהב גם כן). לדברי החוקרים, מגוון כזה של שירים חובר על ידי יוצרים שונים, והושר בזמנים שונים ובנסיבות שונות.
מן ההיבט הלשוני, מציינים החוקרים את הימצאותם של קווי לשון האופייניים לעברית של ימי בית שני במגילה. בייחוד נוהגים להצביע על המילה השאולה מפרסית "פרדס" כראיה לאיחורה של המגילה, שכן הפרסים השתלטו והשפיעו על ארץ ישראל רק במחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס, כ-450 שנה לאחר זמנו של שלמה. המקדימים את זמן חיבורה של המגילה סבורים שאין בכך כדי להפריך את טענתם, שכן המילה הפרסית הייתה עשויה להתגלגל לאזור בדרכי המסחר, גם בהיעדר מגע ישיר עם הפרסים.
ביוונית עתיקה, משמעות המילה "פוריון" (Phoreion) היא מיטה המשמשת לנשיאת אנשים. חוקרים רבים סבורים שהמילה אפיריון המופיעה בשיר השירים ("אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן", שיר השירים, ג', ט') מקורה במילה היוונית. דעה זו מאחרת את זמן כתיבת המקטע הסיפורי בפסוק זה לתקופה ההלניסטית. ישנם חוקרים הדוחים השערה זו, המעוררת קשיים. טור-סיני מעלה את ההשערה שמקור המילה אפריון הוא ממילה באכדית שמשמעותה סכת קני סוף.
הכללת שיר השירים בתנ"ך
התנ"ך הוא יצירה תאולוגית (דתית), ולכן התעוררה השאלה כיצד ייתכן שמגילה זו שובצה בתנ"ך. ואכן, אפילו לאחר חתימת המקרא, התנהלו ויכוחים סביב מקומה של מגילת שיר השירים בתנ"ך, שהתבטאו בשאלה האם חלה עליה טומאת כתבי הקודש. הדעות בין התנאים היו חלוקות לכאן ולכאן. לבסוף שובצה המגילה במקרא על אף ההסתייגויות, ואף זכתה שרבי עקיבא אמר עליה: . אמירה זו יוצאת כנגד הדעות שהעדיפו לא להכליל את המגילה בין ספרי הקודש.
ייתכן כי דבריו של רבי עקיבא הם הד למסורת שהתקיימה כבר בין הנביאים בימי בית המקדש הראשון, אשר ראו בשירים הללו אלגוריה. מסורת פרשנית זו באה לידי ביטוי כבר במקרא עצמו במספר אופנים, על ידי שימוש שעושים נביאים כמו הושע וישעיהו בפסוקים מתוך שיר השירים. לפיכך, אפשר לפרש כי כשכותב ישעיהו , הוא רומז לדברי המשורר , תוך כדי משחק בשמו השני של שלמה – ידידיה. באותו אופן, כשכותב הושע יש בכך משום רמיזה לכתוב בשיר השירים: .
מועד קריאת המגילה במסורת היהודית
בקהילות אשכנז נקראת מגילת שיר השירים בבתי הכנסת בשבת החלה במהלך שבעת ימי הפסח, בהתאם למנהג הכללי במסורת האשכנזית לקרוא בכל אחת משלוש הרגלים מגילה המתאימה לאווירת החג. חג הפסח הוא החג שבו החל הקשר בין ה' לעם ישראל ביציאת מצרים, כמו הקשר של הדוד והרעיה אליו הומשל קשר זה. מאותו טעם נהוג בקהילות אחרות לקרוא את מגילת שיר השירים בשביעי של פסח, או בתום ליל הסדר או בתפילת ערבית של השבתות של ספירת העומר. כמו כן, בחלק מקהילות ישראל (בעיקר בקהילות בני עדות המזרח, וספרדים) נהוג לקרוא מגילה זו בכל יום שישי, קודם קבלת שבת, זאת בשל תפיסת חכמי הקבלה כי יום השבת בכללו, וליל שבת בפרט, הוא זמן של קירוב וייחוד מיוחדים בין ישראל לקב"ה. במקרים בהם אדם אינו מספיק לומר את כל שיר השירים מסיבות שונות חובר גם נוסח מקוצר המוצג להלן:
הקבלה לשירה המסופוטמית
עם חשיפת ממצאים מהמיתולוגיה המסופוטמית ומיתולוגיות נוספות, התגלו שירי אהבה קדומים בין אלים שונים הכתובים על לוחות טין, שנמצאה זהות לשונית וסגנונית בינם לבין שיר השירים. אחת השירות הבולטות בדמיונן לשיר השירים היא שירת החיזור בין דומוזי לאיננהכגון "בלבלה לאיננה" ו"שבועת הנשים"., שעל פי השערת החוקרים הושרה בעת נישואי הקודש שבין כוהניהםראו הרחבה על כך בעולם התנ"ך, חמש מגילות.. יש העומדים על ההבדלים בין שיר השירים לשירים אלו, שבעוד שהם מייחסים יצרים אנושיים לאלים, ובאופן בוטה, שיר השירים מייחס את המשיכה בין המינים לבני אדם, ומשליך את הדברים באופן אלגורי לקשר שבין האלוהים לעם ישראל עימו כרת ברית נאמנות במעמד הר סיני, אשר היא כברית נישואים בין דוד לרעיהראו מאמרו של ד"ר חגי משגב, ובהרחבה במאמרו של הרב יאיר וייץ..
הקבלה לשירי אהבה במצרים העתיקה
שירי האהבה במקרא ובמצרים העתיקה חולקים מוטיבים ספציפיים משותפים, הייחודיים לשתי התרבויות בלבד, ומעידים על השפעה שייתכן שהייתה ביניהם. דוגמה למוטיבים כאלה היא השימוש בצמח דודא רפואי בשירת האהבה של שתי התרבויות. לעומת זאת, צמח הדודאים לא מופיע בשירה המסופוטמית. הצמח נפוץ גם בשירה המצרית וגם באמנות המצרית. הוא מופיע בסצנה בה המלך תותענח'אמון יושב על כס המלכות ומחזיק בידו את פרי הדודאים כשלצידו יושבת רעייתו. פרי הדודאים מוזכר בתנ"ך לראשונה בהקשר לסיפורי יעקב ונשותיו (). בשיר השירים הוא מופיע כאשר הנערה מזמינה את אהובה לצאת עמה אל השדה, שם "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים" (). מוטיב נוסף הוא הדימוי של האהובה בשיר השירים לסוסה אצילה ברכבי פרעה: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי", דימוי שמופיע גם בשירת האהבה המצרית.
תרומת שיר השירים לשפה ולתרבות העברית
מגילת שיר השירים תרמה מילים ומטבעות לשון רבים לשפה העברית:
.
– מילה יחידאית.
, המופיע בספר כתיאור של צוואר האהובה – לא ברורה משמעותו המקורית של הביטוי.
הפועל (ללכלך).
.
.
הוא שם של ספר מדרש שנכתב לנשים.
הוא שם של חסידות בירושלים.
פסוקים וחלקי פסוקים רבים הולחנו, לדוגמה:
.
.
.
.
.
בשנת 1940 כתב המלחין מרק לברי אורטוריה בשם "שיר השירים".
קובץ סיפורי האהבים של ש"י עגנון - על כפות המנעול נקרא על שם ביטוי משיר השירים.
בספר הכנסת כלה משתמש עגנון באופן הומוריסטי בביטוי "משכני אחריך, נרוצה" (). גיבור הסיפור, ר' יודיל חסיד, נודד בין העיירות בעגלה הרתומה לשני סוסים זקנים, המכונים באירוניה: משכני ו-נרוצה.
נתן אלתרמן בשירו פגישה לאין קץ יצר מספר הקבלות לשיר השירים.
"שיר מספר שמונה" ששר אריק איינשטיין בהברה תימנית (מילים: יענקל'ה רוטבליט) מכיל מגוון ביטויי אהבה מהספר. גם השיר "הנך יפה" של עידן רייכל מושפע סגנונית משיר השירים, ומשובץ ביטויים ממנו. כמו כן, בשירו "מדרש יונתי" משלב מאיר אריאל ביטויים משיר השירים, כגון "יונתי בחגווי הסלע" והמשפטים "הראיני את מראייך... השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאווה." מאיר אריאל גם הלחין קטע שלם משיר השירים בשם "שיר גנוב": "שובי, שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך....דובב שפתי ישנים "(פרק ז' פס' א' - י').
בשירו "אבא" אביתר בנאי משלב גם הוא פסוקים משיר השירים. השיר "עת דודים" המוכר ביותר בביצועו של זוהר ארגוב משלב פסוקים רבים מתוך שיר השירים.
במהלך הקריירה הבינלאומית שלה ביצעה עפרה חזה את "עזה כמוות אהבה", ללחן שכתב לה אמרגנה בצלאל אלוני, בגרסת א-קפלה, תחת השם "Love Song".
שירים ידועים נוספים שמשובצים בהם ביטויים ומשפטים משיר- השירים: "אילת אהבים" בביצוע יהורם גאון, "שלום לבן-דודי" בביצוע ג'ו עמר, "הדודאים" בביצוע להקת סקסטה (להקה), "שחורה ונאוה" בביצוע שימי תבורי, "אדם ונחש" של אתניקס ו"ערב של שושנים" בביצוע הדודאים.
גיבורת ספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" מספרת כי נתנה לבנה את השם "עופר" בהשראת הפסוק "דומה דודי לעופר האיילים" בשיר השירים.
הזמר שולי רנד משלב את מוטיבים רבים מהמגילה בתקליט נקודה טובה: בשיר מוחין דקטנות - "משכני, אחריך וארוץ". בשיר מתוך שינה - "שמאלך תחת לראשי וימינך תחבקני". בשיר סגולה - "הרבה מלכים לטשו בה עין"
שמות היישובים אבי הנחל, חבצלת השרון ושושנת העמקים מקורם בשיר השירים ().
הרחוב הראשי ביישוב אלקנה נקרא שיר השירים, והרחובות המשניים ביישוב נקראים בשמות הלקוחים מצירופי מילים שנמצאים במגילה.
ראו גם
שלוש השבועות
שיר השירים רבה
השולמית
לקריאה נוספת
ר' לוי בן גרשום, פירוש לשיר השירים, ההדיר מנחם קלנר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2001.
אליהו עסיס, אהבת עולם אהבתיך: קריאה חדשה בשיר השירים, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2009.
שרה יפת, פירוש ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) לשיר השירים, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2008.
יובל שרלו, אחריך נרוצה - פירוש משולב, פשט ודרש, על ספר שיר השירים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2015.
אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה. ישראל:הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 93–110.
אילנה פרדס, שיר השירים: ביוגרפיה, פרינסטון, 2019.
יאיר זקוביץ, שיר השירים, סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 1992.
יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 98–99.
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מגילת שיר השירים - פירוש ישראלי חדש, ידיעות ספרים, תש"ף.
יהונתן יעקבס, "פירוש 'לקח טוב' על שיר השירים: מקומו בתולדות פרשנות שיר השירים ויחסו לפירוש רש"י למגילה", בית מקרא כג (ספטמבר 2014), עמ' 225–241.
אהרן הראל-פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "שיר השירים - הציווי האלגורי", עמ' 84–106.
שרה יפת ודב ולפיש, דרך החושקים, פירוש אנונימי לשיר השירים, הוצאת מאגנס, 2019
צבי א. יהודה, קדושת מגילת שיר השירים ופרשנותה, סיני כרך ק' עמודים תעא - תפו.
זלי גורביץ', קול דֹּדִים - על לשון האהבה של שיר השירים, הוצאת בבל וידיעות ספרים, 2013.
אברהם בר-יוסף, מגילת שיר השירים - במרוצת הדורות ובדורנו, הוצאת אור-עם, 1992.
ספר אב אחד לקודש הקודשים - אוצר מפרשי שיר השירים, מאת החכם אברהם אליעזר איש ירושלים
קישורים חיצוניים
טקסטים:
מגילת שיר השירים, באתר על התורה
שיר השירים עם פירוש הרוקח ורמב"ן
שיר השירים עם פירוש מלבי"ם ורשב"ם ותרגום לאנגלית
קישורים נוספים:
יאיר זקוביץ, שיר-השירים חידת החידות, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מתן חי אזולאי, האהבה כמחלה בשיר-השירים, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים, אתר מקראנט
יוחאי אופנהיימר, רטוריקה של תשוקה: שיר השירים כמקרה גבול של שירה ארוטית, אתר מקראנט
הרב יאיר וייץ, בין שיר השירים לשירי האהבה בפנתאונים, באתר ישיבת הר ברכה
השמעת קטע משיר השירים, מפי הרב זכריה זרמתי באתר "מכון תורת אמ"ת".
קטעים מולחנים משיר השירים, באתר שירונט
מגילת שיר השירים באתר בני ציון - בונים קומה בתנ"ך
הרב דוד ביגמן, קדושה נסתרת: שיר השירים וקודש הקודשים, באתר ישיבת מעלה גלבוע
פרק 10 – דבר היום: אהבה זרה – על מילים זרות בשיר השירים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הרב אליעזר מלמד, הלכות קריאת המגילות בחגים, על הזמנים השונים לקריאת שיר השירים, בספרו פניני הלכה
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסח
קטגוריה:ספרי כתובים
קטגוריה:חמש מגילות
קטגוריה:שירה בתנ"ך
קטגוריה:חיבורים המיוחסים לשלמה | 2024-09-23T03:15:22 |
פרשת ווטרגייט | שמאל|ממוזער|250px|מתחם ווטרגייט במבט אווירי
פרשת ווטרגייט (באנגלית: Watergate scandal) הייתה פרשה פוליטית שהתרחשה בארצות הברית בין השנים 1972 ל-1974, והובילה בסופו של דבר להתפטרותו של נשיאה ה-37, ריצ'רד ניקסון. הפרשה אירעה במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, לינדון ג'ונסון.
המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שנקטו אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייטנאם. באוגוסט 1974 נחשפה קלטת ובה ראיות חותכות לפעולות אלו ולמעורבותו של הנשיא ניקסון בהן. חשיפת הקלטת גרמה לסערה ציבורית ומשפטית, שגררה מהלך שנועד להביא להדחת הנשיא ניקסון מכס הנשיאות, אך הוא הקדים את המהלך והתפטר ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1974.
רקע
תסיסה חברתית ופוליטית
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רד ניקסון
סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-70 היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב בארצות הברית. מלחמת וייטנאם, שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה, הביאה להחלטתו של הנשיא לינדון ג'ונסון, איש המפלגה הדמוקרטית, שלא לנסות לשוב ולהיבחר בבחירות 1968. באותן בחירות זכה מועמד המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון. ניקסון זכה בבחירות ברוב קטן של 500,000 קולות בלבד מול יריבו הדמוקרטי יוברט האמפרי. הרוב האלקטורלי היה 301 אלקטורים לניקסון מול 191 להאמפרי (ועוד 46 אלקטורים למועמד העצמאי ג'ורג' ואלאס).
מלחמת וייטנאם גרמה לתסיסה חזקה בדעת הקהל בארצות הברית. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-1963 ליותר מ-550,000 ב-1968. מספר האבדות הלך וגדל, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי הלך והתלהט, והגיע אף לסירוב פקודה ולהתחמקות מגיוס במעגלים הולכים וגדלים. באוניברסיטאות בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב.
תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות לאפרו-אמריקאים הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית החל מ-1969, שכונתה "ילדי הפרחים". תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, וערערה על רבים מערכיה המסורתיים של החברה האמריקאית.
פרשת מסמכי הפנטגון
ב-17 ביוני 1967, עוד בזמן ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון, הטיל מזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה, על צוות מיוחד במשרדו לבחון את השתלשלותה של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. המסמך שנכתב על פי הנחיה זו נקרא מסמכי הפנטגון (The Pentagon Papers). המסמך הושלם ב-15 בינואר 1969, חמישה ימים לפני כניסתו של ניקסון לנשיאות. אף שהמסמכים סווגו ברמת "סודי ביותר", החליט דניאל אלסברג, אחד מהשותפים לצוות שכתב את המסמכים, להדליפם לעיתון הניו יורק טיימס עקב חשיבותם. המסמכים חשפו שממשל ארצות הברית הטעה את הציבור, שיקר ופעל בסתר בניגוד למדיניותו הרשמית. ב-13 ביוני 1971 פרסם העיתון לראשונה חלקים נרחבים מהמסמכים. הממשל התנגד בחריפות לפרסום וטען כי יש בו סכנה לביטחון הלאומי, ואף האשים את העיתונים בבגידה; בית המשפט הוציא בתחילה צו מניעה שאסר על הניו יורק טיימס לפרסם את הדברים, אך כשבוע לאחר מכן החל גם העיתון וושינגטון פוסט לפרסם קטעים מהמסמכים. בסוף אותו חודש הקריא הסנאטור מייק גראוול קטעים שלמים מהמסמכים בישיבת הקונגרס והכניס כ-4,000 עמודים מתוכם לפרוטוקול הישיבה; בדרך זו לא ניתן היה לתבוע את הסנאטור על דבריו, שכן הייתה לו חסינות פרלמנטרית בדיונים על פי הפרק הראשון לחוקת ארצות הברית, ומעבר לכך סיכומי דיוני הקונגרס פתוחים לציבור. למחרת, ב-30 ביוני, הכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית שזכותו של הניו יורק טיימס לפרסם את המסמכים.
הפרשה הביאה לתחושת אי אמון קשה כלפי הממשל, הן בשל מה שהתגלה במסמכים והן בשל ניסיונו לבלום את פרסום המסמכים. מאידך, יום לאחר פסיקת בית המשפט הציעו שניים מאנשי צוותו של הנשיא להקים יחידה שתיקרא "השרברבים", שתהיה אחראית למניעת הדלפות ולבדיקת הדלפות שכבר אירעו. אחת הפעולות הראשונות שעשו השרברבים הייתה פריצה למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בניסיון למצוא את תיקו האישי, ניסיון שנכשל בסופו של דבר.
מדיניות ובחירות 1972
ניקסון הבטיח לבוחריו לסיים את המלחמה בווייטנאם, אך בפועל התרחבה המלחמה עוד בעת שלטונו. במקביל פעל ניקסון במרץ בתחום יחסי החוץ: ב-1972 ביקר לראשונה בסין וחידש את קשרי החוץ עמה, קשרים שנותקו עוד ב-1949. כמו כן פעל רבות יחד עם מזכיר המדינה, ד"ר הנרי קיסינג'ר, וביחד הם יצרו את מדיניות הדטאנט עם ברית המועצות, מדיניות שהביאה להחלשת המתח בין שתי המעצמות.
לבחירות 1972 הגיע ניקסון בעמדת כוח משמעותית. הדמוקרטים העמידו מולו את ג'ורג' מקגוורן, שתואר על ידי הרפובליקנים כבעל עמדות רדיקליות. הבחירות התקיימו ב-7 בנובמבר 1972, וניקסון זכה בהן בהפרש ניכר: מספר הקולות עבורו היה גדול ב-23.2% מזה של מתחרהו, אחד ההפרשים הגדולים בתולדות הבחירות בארצות הברית, וכן זכה ניקסון ב-520 אלקטורים לעומת 17 בלבד למקגוורן, בזכייתו ב-49 מדינות, מלבד מסצ'וסטס ומחוז קולומביה.
הפריצה ותחילת החקירה והסיקור העיתונאי
ב-17 ביוני 1972 הבחין פרנק וילס, איש ביטחון שעבד במתחם ווטרגייט השוכן בוושינגטון די. סי., מקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית, בסרט הדבקה שמנע מהדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להיסגר. וילס הזיז את פיסת הסרט מתוך הנחה כי צוות הניקיון הניח אותה בנקודה זו בכוונה תחילה. מאוחר יותר שב וילס לאזור והבחין כי סרט ההדבקה הושב למקומו. וילס הבין שמשהו אינו כשורה, והזעיק את משטרת וושינגטון. השוטרים, שהגיעו למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם, גילו חמישה אנשים שפרצו למקום, ועצרו אותם.
אחד מהעצורים היה ג'יימס ו. מקורד ג'וניור, ששימש בתפקיד אחראי הביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון (שנקראה Committee to Re-elect the President, בראשי תיבות: CRP; מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"). לחוקרים הסתבר שהחמישה פרצו למקום כשלושה שבועות מוקדם יותר, וכעת חזרו כדי לתקן את ציוד ההאזנה שלא פעל כראוי. לפי מקורות נוספים, הייתה להם משימה נוספת – צילום מסמכים.
חמשת הפורצים נשאו עליהם סכומים גדולים מאוד במזומן, והדבר העלה את החשד שמאחוריהם עומד גורם מצויד וממומן היטב. גם בדיקת חשבונות הבנק שלהם העלתה שהופקדו בהם סכומים גדולים מאוד, הרבה מעבר לרמת החיים האישית של הפורצים. בדיקת המקור לכספים אלה הובילה אל הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הכורח לפרוץ למטה הדמוקרטי בפעם השנייה היה הטעות הגסה ביותר של הפורצים. טעות נוספת שהתבררה כמשמעותית נחשפה כאשר מספר הטלפון של אחד מבכירי הבית הלבן, א. הווארד הנט, נמצא בפנקסו של מקורד, ואפשר לקשור בין הפורצים לנשיא, או לכל הפחות לאנשיו. למרות זאת הכחיש רון זיגלר, מזכיר התקשורת של הנשיא, את ההאשמות, וטען כי לנשיא אשר מוביל בצורה כה ברורה בסקרים אין סיבה להסתבך בצרות מסוג זה. גם כיום עדיין לא ברור לחלוטין האם ידע הנשיא ניקסון על הפריצה, אם כי ידוע שהתובע הכללי בממשלו של ניקסון באותה העת, ג'ון ניוטון מיטשל, אישר את פריצת השרברבים למתחם.
הבולשת הפדרלית החלה בחקירת הפריצה המוזרה; כמה ימים לאחר הפריצה דן הנשיא ניקסון עם ראש הסגל שלו, בוב הולדמן, בדרכים "להוריד" את הבולשת מהחקירה, בין השאר באמצעות סוכנות הביון המרכזית. העילה לכך, לפי ניקסון, הייתה הטענה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בביטחונה הלאומי של ארצות הברית.
באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן בראדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מסדר היום הציבורי.
הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית
שמאל|ממוזער|250px|אחד המבנים במתחם ווטרגייט
הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית עורר לא מעט תמיהות, שהתגברו מאוד כאשר הסתבר, בתחילת אוגוסט (הפריצה הייתה ביוני), שבחשבון הבנק של אחד מן הפורצים נתגלתה המחאה על סך 25,000 דולר, שיועדה במקורה לוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הקשר אל מטהו של הנשיא החל להתבהר מכמה כיוונים; הסתבר שההמחאה נכתבה לפקודתו של מוריס סטאנס, שהיה בעבר שר המסחר בממשלו של ניקסון ובאותו שלב שימש כאחד ממגייסי התרומות העיקריים עבורו. במקביל, דרש חבר המושבעים הגדול שעסק בחקירת הפורצים עדויות משני אישים, סוכן ה-CIA לשעבר הווארד האנט וסוכן ה-FBI לשעבר, גורדון לידי; שני האנשים הללו היו בצוות הבית הלבן, והיו חלק מצוות ה"שרברבים", אך הדבר לא היה ידוע אז.
הבית הלבן הוסיף להכחיש את החשדות. ב-30 באוגוסט הודיע הנשיא שאחד מיועציו, ג'ון דין, חקר את הנושא והסתבר שאין קשר בין הפריצה בווטרגייט לבין צוות הבית הלבן. ב-15 בספטמבר הוגשו כתבי אישום נגד הפורצים. "גרון עמוק" המשיך בהדלפת פרטים מן החקירה לכתבי הוושינגטון פוסט, ואלו פרסמו שורה של "סקופים": ב-30 בספטמבר פרסם העיתון ידיעה ועל פיה ניהל התובע הכללי, ג'ון מיטשל, קרן סודית שמימנה פעולות סודיות כנגד המפלגה הדמוקרטית. כשבועיים לאחר מכן פרסם העיתון ידיעה נוספת, ובה נטען שוב כי הפריצות למתחם ווטרגייט היו חלק ממערכה מסיבית של ריגול ופעילות חשאית שניהל צוותו של ניקסון כנגד הדמוקרטים.
למרות פרסומים אלה, לא זכו הכותרות לתשומת לב מצד עיתונים אחרים, ולא יצרו סערה ציבורית. ב-7 בנובמבר זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה.
התרחבות הפרשה
אף על פי שעד שלב זה לא גרמה הפרשה לסערה משמעותית, הרי שמתחילת 1973 החלה הזירה המשפטית והציבורית לסעור. הפרשה נעה בשלושה צירים מקבילים: משפטם של חמשת הפורצים ושל שני אנשי הבית הלבן שנקשרו לפריצה, לידי והאנט; החלטת הסנאט של ארצות הברית לפתוח בחקירת הפרשה; וחקירה נוספת שנוהלה בידי חוקר מיוחד שמינה התובע הכללי. כל אלה היו מלווים בסיקור עיתונאי שהלך והתרחב. גם משפטו של דניאל אלסברג, שהדליף את "מסמכי הפנטגון", שהתנהל באותה השנה, הביא לעלייתן של עדויות שהרחיבו את הפרשה.
המשפט
חמשת הפורצים הועמדו לדין ב-8 בינואר 1973. שלושה מתוך החמישה (מקורד סירב להודות) הודו באשמה. מאוחר יותר התברר שהפורצים שהודו קיבלו תשלום מן המועצה לבחירה מחודשת של הנשיא תמורת שתיקתם לגבי כל שאלה מעבר להודאה במעשה. השופט ג'ון סיריקה, שהיה ידוע בקשיחותו ובהחמרתו עם נאשמיו, הרשיע את כל הנאשמים וגזר עליהם עונש של 30 שנות מאסר. בעת מתן גזר הדין ציין השופט כי ישקול שוב את העונש אם הנאשמים ימסרו את המידע שסירבו לגלות. ב-17 במרץ חשף השופט סיריקה מכתב שכתב אליו מקורד, ובו הודה כי מסר עדות שקר במשפט, וזאת בהשפעת אנשי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, ג'ון דין, יועץ הנשיא, וג'ון מיטשל, התובע הכללי.
במקביל התנהל משפטו של דניאל אלסברג, שהואשם בהדלפת "מסמכי הפנטגון". ב-26 באפריל התגלה במשפט כי האנט ולידי, שניים מהפורצים, פרצו למשרדו של הפסיכיאטר שטיפל באלסברג, בתקווה למצוא חומר שיערער את עדותו. הפורצים לא מצאו דבר ועזבו את המקום. הגילוי חשף את העובדה שהבית הלבן עסק בריגול פנימי נרחב בהרבה ממה שהיה ידוע עד אז. הזעזוע שגרם גילוי זה הביא ב-30 באפריל להתפטרותם של שניים מהיועצים הבכירים בבית הלבן: ג'ון ארליכמן (John Ehrlichman) והארי רובין הולדמן (H. R. Haldeman); במקביל פרש באותו יום מתפקידו התובע הכללי (שהחליף את ג'ון מיטשל), ריצ'רד קליינדינסט (Richard Kleindienst). ויחד עם שלושה אלה, פוטר גם יועץ הנשיא, ג'ון דין.
חקירות הסנאט והתובע הכללי
שמאל|ממוזער|250px|ארצ'יבלד קוקס, החוקר המיוחד
ב-7 בפברואר החליט הסנאט, שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית, על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. לראשות הוועדה נבחר הסנאטור הדמוקרטי סאם ארווין, והוועדה בראשותו מילאה תפקיד חשוב באיסוף העדויות וגילוי הפרשה בהיקפה המלא. דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי; השימועים שנערכו על ידי הוועדה סוקרו ברשתות הטלוויזיה בין 17 במאי ל-7 באוגוסט; ההערכה היא כי 85% מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו בלפחות סיקור אחד של השימועים, ואלו גרמו נזק פוליטי כבד לניקסון.
במקביל, החליט התובע הכללי החדש, אליוט ריצ'רדסון, למנות חוקר מיוחד לחקירת הפרשה. החוקר שמונה, ארצ'יבלד קוקס (Archibald Cox), החל בחקירתו באמצע חודש מאי.
הראשון מבין אנשי הבית הלבן שהחל לשתף פעולה עם החוקרים היה ג'ון דין. ב-3 ביוני חשפו וודוורד וברנסטין כי דין העיד בפני הוועדה, שבניגוד להכחשותיו של הנשיא הוא (דין) אכן שוחח עם הנשיא עשרות פעמים על הפרשה ועל מאמצי הטיוח בנושא. דין חשף גם כי לבית הלבן הייתה תוכנית נרחבת לריגול אחרי מתחריו.
הקלטות
למרות הגילויים המרעישים של דין, הזעזוע המרכזי חל כאשר הוועדה החלה לשאול ישירות על חלקו של הנשיא ניקסון. התפנית התרחשה כאשר חבר הוועדה, הסנאטור הרפובליקני הווארד בייקר, שאל את השאלה המפורסמת: "מה ידע הנשיא ומתי ידע זאת?". ב-13 ביולי נשאל עוזרו של הנשיא, אלכסנדר בטרפילד, אם הייתה מערכת הקלטה בבית הלבן. בטרפילד ענה: "הלוואי ולא היית שואל זאת" והודה, באי רצון, שאכן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. ב-18 ביולי הורה ניקסון על ניתוק מערכות ההקלטה, אך צעד זה היה מאוחר מדי; ב-23 ביולי הוציאו התובע המיוחד וחברי ועדת החקירה של הסנאט צו שהורה על זימון הקלטות לבית המשפט, בתקווה כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה.
על ידי ניצול חסינותו סירב ניקסון לחשוף את הקְלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל. במהלך החודשים הבאים התנהל קרב משפטי על הסגרת הקלטות; חברי הוועדה, התובע המיוחד והשופט סיקירה תבעו מבית המשפט העליון לחייב את הנשיא להעביר את ההקלטות, אך זה התמיד בסירובו. הערכאות המשפטיות שדנו בסירובו של הנשיא לא קיבלו את עמדותיו, וקבעו כי על הנשיא להעביר את החומר. ניקסון סירב להיכנע, ותבע מן התובע הכללי לבטל את צו הזימון שהוציא התובע המיוחד, קוקס. התובע הכללי, ריצ'רדסון, וקוקס, סירבו לבטל את הצו.
"טבח מוצאי שבת"
שמאל|ממוזער|175px|הנשיא ניקסון פונה בנאום לאומה ומפרט לגבי שחרור הקלטות הערוכות
ביום שישי, 19 באוקטובר 1973, הציע ניקסון פשרה: הוא לא יגיש את הקלטות אלא סיכום ערוך שלהן, שייערך בידי הסנאטור הדמוקרטי ג'ון סטניס, אחד מן הסנאטורים הוותיקים והמוערכים. קוקס סירב לפשרה; המערכת ציפתה לעוד כמה שבועות וחודשים של תמרונים משפטיים, אך ניקסון הקדים במה שכונה מאוחר יותר "טבח מוצאי שבת" (Saturday Night Massacre). למחרת, בשבת 20 באוקטובר 1973, דרש הנשיא מהתובע הכללי שיפטר את החוקר המיוחד. זה סירב, ופוטר; ניקסון תבע מסגן התובע הכללי, ויליאם רקלשאוס (William Ruckelshaus), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שרקלשאוס פוטר). הנשיא פנה כעת לרוברט בורק, האדם השלישי בחשיבותו במשרד המשפטים שהיה כעת התובע הכללי בפועל; בורק שקל גם הוא להתפטר, אך ריצ'רדסון ורקלשאוס ביקשו ממנו שלא יעשה כן, מחשש לנזק הכבד שייגרם למערכת המשפטית עקב התפטרותם של שלושה מראשיה. בשל כך הסכים בורק לפטר את החוקר המיוחד.
הקונגרס רתח מזעם, ורבים מחבריו האשימו את הנשיא בניצול לרעה של סמכויותיו. חברי קונגרס החלו בהגשת הצעות לדיון בהדחת הנשיא. גם התגובה הציבורית הייתה סוערת: מאות מפגינים עמדו מול הבית הלבן עם שלטים בידיהם, בהם נאמר: "צפור כדי להדיח (את הנשיא)" (Honk to Impeach), ומאות נהגים צפרו בתגובה.
הנשיא הגיב בנאומו המפורסם "אינני נוכל" , מול 400 עיתונאים בדיסניוורלד, פלורידה. בנאום טען הנשיא כי
פיטוריו של קוקס לא הועילו רבות לניקסון, שכן הוא לא יכול היה למנוע מינוי תובע מיוחד חדש, וזה המשיך בחקירה. לאחר מספר סירובים, הסכים ניקסון לפרסם תעתיקים ערוכים של ההקלטות מהחדר הסגלגל, ללא מסירת הקלטות המקוריות. הוא ציין שכל מידע המצוי על הקלטות ועלול לסכן את ביטחון המדינה יימחק. מעבר להשמטות אלו, הועלתה הסברה שהשיחות כללו שפה גסה והתבטאויות גזעניות, שהיו אף מחמירות את תדמיתו של הנשיא.
שמאל|ממוזער|250px|מכתב ההתפטרות של הנשיא ניקסון
בחודשים הראשונים של 1974 החל ממשלו של ניקסון לקרוס סביבו. בזה אחר זה הודו בכירי הממשל ומטהו של הנשיא בעבירות של עדות שקר ופעילות לא חוקית. ב-28 בינואר הודה עוזר התעמולה של ניקסון, הרברט פורטר, בכך ששיקר ל-FBI בשלבים הראשונים של חקירת הפרשה. ב-25 בפברואר הודה עורך דינו הפרטי של הנשיא בפעילויות לא חוקיות לקראת הבחירות. שאר ההאשמות בוטלו בשל שיתוף הפעולה העתידי של עורך הדין בהליכי המשפט. ב-1 במרץ הואשמו עוזריו לשעבר של הנשיא, שנודעו כשביעיית ווטרגייט, בשיבוש הליכי החקירה בפרשה. שבעת העוזרים הודו באשמה, וחבר המושבעים הגדול שעסק בחקירה הכריז שגם הנשיא ניקסון היה בין קושרי הקשר לביצוע העבירה. ב-7 באפריל הואשם סגן מושל קליפורניה הרפובליקני, אד ריינק, בשלוש עבירות של מתן עדות שקר מול ועדת הסנאט. יומיים לפני כן הואשם בכך גם אחד המזכירים לשעבר של ניקסון, ששיקר לחבר המושבעים הגדול.
ב-24 ביולי 1974 פסק בית המשפט העליון, פה אחד, כי טענותיו של ניקסון לחסינות ולצנזור ההֵקלטות חסרות תוקף חוקי. שישה ימים לאחר מכן חויב ניקסון למסור את הקלטות לתובע. עם מסירת הקלטות התגלה שבאחת מהן חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים לפחות. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן. באוגוסט פורסמה הקְלטה מ-23 ביוני 1972, שבה ניתן היה לשמוע שיחה בין ניקסון לראש צוות הבית הלבן. ההקלטה תיעדה את השניים מתכננים את סיכול החקירות בכך שה-CIA יטען כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה. הקלטת נחשבה לראיה החותכת בפרשה. עם חשיפת ראיה אחרונה זו נטשו את ניקסון תומכיו האחרונים. חברי הקונגרס שהתנגדו קודם לכן לשלושת הסעיפים של ההאשמות נגדו, הכריזו לאחר החשיפה על תמיכה בהם. הקלטה זו נקראה בפי העיתונות "האקדח המעשן" (Smoking Gun).
מעמדו של ניקסון הלך והידרדר. קודם לכן במאי החלה ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית לבדוק את הליך הדחתו של הנשיא, ובית הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא – מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה והשלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על ידי הוועדה ב-29 ביולי וב-30 ביולי.
לאחר שסנאטורים רפובליקנים הודיעו לנשיא כי קיימים די קולות כדי להדיחו החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-8 באוגוסט 1974 הכריז ניקסון על פרישתו. אף על פי שהפרישה פטרה את ניקסון מן ההאשמות הממשלתיות, עדיין עמדו בפניו האשמות פליליות. סגן הנשיא ג'רלד פורד מונה לנשיא במקומו. ב-8 בספטמבר נתן פורד חנינה לניקסון, משמע, העניק לו חסינות מפני תביעה על כל פשע שביצע בזמן כהונתו. קבלת החנינה התפרשה על ידי הציבור כהודאה באשמה על אף העובדה כי ניקסון התמיד בטענה לחפותו. לעומת זאת, בתגובתו לחנינה הוא השכיל להודות כי נהג בחוסר יושר והחלטיות בפרשת ווטרגייט, ש"הפכה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית".
שניים מכתבי האישום שקיבלו חברי "שביעיית ווטרגייט" בוטלו, וחמשת האחרים הועמדו למשפט באוקטובר 1974, ובינואר 1975 הורשעו ארבעה מהם. למעשה, רק שלושה מהם נכלאו, והרביעי זכה במשפט חוזר.
תוצאות
שמאל|ממוזער|220px|הנשיא ניקסון עוזב את הבית הלבן לאחר התפטרותו
הנשיא החדש, ג'רלד פורד, ערך רה-ארגון מקיף בממשלו, במה שנקרא "טבח ליל כל הקדושים". כמה מראשי הממשל של ניקסון הודחו מתפקידם; בין השאר הודח הנרי קיסינג'ר מתפקידו כיועץ לביטחון לאומי, אם כי המשיך לכהן כמזכיר המדינה; הוא הוחלף על ידי ברנט סקוקרופט; דונלד רמספלד מונה למזכיר ההגנה, ודיק צ'ייני, לימים סגן נשיא ארצות הברית, מונה לראש סגל הבית הלבן.
בבחירות 1976 הובס פורד על ידי המועמד הדמוקרטי ומושל ג'ורג'יה לשעבר, ג'ימי קרטר, ויש שייחסו לפרשה ולחנינתו של ניקסון על ידי פורד תרומה מכרעת לניצחונו של קרטר. הדמוקרטים הגדילו את ייצוגם בבתי הנבחרים, והסנאטורים החדשים כונו "תינוקות ווטרגייט".
מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע בשנת 1986. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום מסים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם.
מבחינה עיתונאית הובילה פרשת ווטרגייט לעידן שבו הפכה תקשורת ההמונים לאגרסיבית וצינית יותר בדיווחיה על פוליטיקאים. עיתונאים אימצו את הכתיבה התחקירנית בתקווה לחשוף את השערורייה הבאה.
חלק נכבד מן האישים המעורבים בפרשה, בהם ניקסון עצמו, היו עורכי דין, והפרשה הטילה כתם על מקצוע זה בעיני הציבור. בתגובה, הוסיפה לשכת עורכי הדין של ארצות הברית קורס חובה בנושא אחריות מקצועית אשר שינה את דפוסי ההתנהגות הנדרשים מן המשפטן על פי חוק.
הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: איראן-קונטרהגייט, ווייטווטרגייט, טרוולגייט, פיילגייט, מוניקה-גייט, אובמהגייט ופיצהגייט בארצות הברית; טונהגייט בקנדה; דיאנהגייט ותאצ'רגייט בממלכה המאוחדת; פמקסגייט וטואלהגייט במקסיקו ועוד.
זהותו של "גרון עמוק" נשמרה בסוד על ידי וודוורד וברנסטין, שיחד עם העורך בראדלי, היו שלושת האנשים היחידים שידעו את שמו, והגנו בעקשנות על הסוד במשך עשרות שנים. רק בשנת 2005, לאחר ספקולציות רבות במשך השנים, הזדהה מארק פלט, מי שהיה מס' 2 בשורות הבולשת בשנות ה-70 המוקדמות כ"גרון עמוק". גם לאחר חשיפה זו סירבו וודוורד וברנסטין לאמת את הידיעה; רק עם מותו של פלט ב-18 בדצמבר 2008 הוסר סופית מעטה הסודיות.
בתרבות פופולרית
משזכתה הפרשה להד ציבורי נרחב, רבו ההתייחסויות השונות לה ביצירות תרבות. ראשית בספר רב המכר של וודוורד וברנסטין - "כל אנשי הנשיא", אשר יצא לאור בשנת 1974 ועובד לסרט כשנתיים לאחר מכן, כאשר את דמויותיהם מגלמים רוברט רדפורד ודסטין הופמן, בהתאמה.
ההתייחסות לפרשה כאירוע מכונן על פני יצירות שלא עסקו בה ישירות, אלא בתקופה: בסרט "פורסט גאמפ", אשר גיבורו מתגלה כגורם לא צפוי במספר אירועים היסטוריים בעלי משמעות במאה ה-20 בארצות הברית, זה מתלונן על רעשים ואורות הבוקעים מבניין ווטרגייט, ובכך "מפוצץ" את הפרשה.
כך גם במיני סדרה "שנות ה-70", אשר עסקה בתקופה, אחת הדמויות עובדת במטה הרפובליקני. גם עשורים לאחר הפרשה המשיכו יוצרים אמריקאים לעסוק בה, ובין השאר יצא לאקרנים סרטו של רון הווארד "פרוסט/ניקסון", המציג סדרת ראיונות עם ניקסון לאחר התפטרותו. בסדרה האמריקאית "Timeless" המתרחשת כמסע בזמן מוקדש פרק לאירועי הפרשה.
התייחסויות קומיות וסאטיריות לפרשה כמו מ"עולם הדיסק" של הסופר הבריטי טרי פראצ'ט וכלה בנובלה הגרפית "השומרים" של אלן מור, השתמשו בפרטים המוכרים מהאירוע כדי להמשיל אירועים או לרמוז להתרחשויות ביצירותיהם. כמו כן, הייתה התייחסות לפרשה בתוכנית הקומית הישראלית "ייסורי אפרים".
סרט הקומדיה "דיק" מציג את סיפורן של שתי נערות (קירסטן דנסט ומישל ויליאמס) שבמקרה נקלעו לפרשה וממלאות את תפקידו של "גרון עמוק".
בשלהי שנת 2017 יצא לאקרנים סרט הדרמה "מארק פלט-האיש שהפיל את הבית הלבן" (The Man Who Brought Down the White House) בכיכובו של השחקן ליאם ניסן. הסרט מציג את פרשיית ווטרגייט מנקודת מבטו של "גרון עמוק" ומבליט את פועלו המכונן של מארק פלט בשמירה על היסודות הדמוקרטים של האומה האמריקאית ועל שימור עצמאותו של ארגון ה-FBI.
באפריל 2022 עלתה לאוויר ברשת Starz האמריקאית הסדרה "גזלייט", בכיכובם של ג'וליה רוברטס ושון פן. הסדרה מספרת את סיפור הפרשה מנקודת המבט של מרתה מיטשל (אשת חברה מארקנסו שהייתה אשתו של התובע הכללי, ג'ון מיטשל), הנחשבת לראשונה שהאשימה את ניקסון בפומבי על מעורבותו בפרשה, ומספר דמויות אחרות בשולי הפרשה.
ב-2023 עלתה לשידור דראמה סאטירית מבית HBO בכיכובו של וודי הארלסון שמביאה נקודת מבט חדשה על הפרשה בשם "שרברבי הבית הלבן".
ראו גם
עקוב אחר הכסף
השיחה
כל אנשי הנשיא
לקריאה נוספת
James Doyle, Not Above the Law: the Battles of Watergate Prosecutors Cox and Jaworski, William Morrow and Company, 1977.
Michael Schudson, Watergate in American memory: How We Remember, Forget, and Reconstruct the Past. BasicBooks, 1992.
Theodore Harold White, Breach of Faith: the Fall of Richard Nixon, Atheneum Publishers, 1975.
Bob Woodward, Carl Bernstein, All the President's Men, Simon & Schuster, 1974.
Lewis Chester, Watergate: The Full Inside Story, Ballantine Books, 1973.
David Hosansky (ed.), Eyewitness to Watergate: a Documentary History for Students, CQ Press, 2007.
Andrew Rudalevige, The New Imperial Presidency: Renewing Presidential Power After Watergate, University of Michigan Press, 2006.
Ken Hughes, Chasing Shadows: the Nixon Tapes, the Chennault Affair, and the Origins of Watergate, University of Virginia Press, 2014.
Bob Woodward, Shadow: Five Presidents and the Legacy of Watergate, Simon & Schuster, 1999.
Bob Woodward, The Secret Man: the Story of Watergate's Deep Throat, Simon & Schuster, 2005.
Keith W. Olson, Watergate: the Presidential Scandal that Shook America, University Press of Kansas, 2003.
Andreas Killen, 1973 Nervous Breakdown: Watergate, Warhol, and the Birth of Post-Sixties America, Bloomsbury, 2006.
Fred Emery, Watergate: the Corruption and Fall of Richard Nixon, Times Books, 1994.
Louis Liebovitch, Richard Nixon, Watergate, and the Press: a Historical Retrospective, Praeger, 2003.
Elizabeth Drew, Washington Journal: Reporting Watergate and Richard Nixon's Downfall, Overlook Duckworth Press, 2014.
קישורים חיצוניים
תיאור הפרשה באתר הוושינגטון פוסט
אתר מקיף על הפרשה
קלטות ניקסון, האזנה ופרוטוקולים
ניקסון בנאום לאומה | מכחיש מעורבות בפרשה, אוגוסט 1973 | מודיע על התפטרות, דצמבר 1974 | ארכיון AP
הערות שוליים
*
ווטרגייט
ווטרגייט
קטגוריה:פוליטיקה ותקשורת
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:1972 בארצות הברית
קטגוריה:1973 בארצות הברית
קטגוריה:1974 בארצות הברית
קטגוריה:1972 בפוליטיקה
קטגוריה:1973 בפוליטיקה
קטגוריה:1974 בפוליטיקה | 2024-09-02T13:45:36 |
אסונות בחלל | שמאל|ממוזער|240px|אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר
עד היום קיפחו את חייהם במסגרת חקר החלל 21 בני אדם במספר תאונות. לעיתים, כמו במקרה של אפולו 13, ניצלו האסטונאוטים, אולם במקרים אחרים, המשימה נסתיימה במותם. להלן רשימה של אסונות החלל אשר גרמו למותם של אנשי הצוות.
החללית תאריך האסון הרוגים סוג האסון אפולו 1 28 בינואר 1967 3 שרפה על הקרקע בעת בדיקה לפני טיסה סויוז 1 24 באפריל 1967 1 התרסקה בנחיתה סויוז 11 29 ביוני 1971 3 דליפת אוויר לקראת נחיתה מעבורת החלל צ'לנג'ר 28 בינואר 1986 7 התפוצצה זמן קצר לאחר ההמראה מעבורת החלל קולומביה 1 בפברואר 2003 7 התפרקה באטמוספירה בעת הגלישה לנחיתה
בנוסף למקרים המותארים בטבלה לעיל קיימת תיאורית קשר הטוענת שהתרחשו תאונות רבות נוספות בתוכנית החלל הסובייטית והוסתרו מהציבור.
ראו גם
אדם וחלל - מונחים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האדם בחלל | 2023-08-25T08:23:30 |
סויוז 11 | סויוז 11 (ברוסית: Союз 11, "ברית 11") היא חללית סויוז שהמריאה ב־6 ביוני 1971 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן.
הצוות המקורי כלל ואלרי קובסוב, אלכסיי ליאונוב ופיוטר קולודין. מספר ימים לפני השיגור קובסוב לא עבר בדיקה רפואית. היה ויכוח האם להחליף אותו בלבד או כל הצוות. בסופו של דבר הוחלט להחליף כל הצוות לצוות גיבוי שכלל ולדיסלב וולקוב, ויקטור פצאייב וגאורגי דוברובולסקי.
בזמן הכנות הטיסה היה ויכוח נוסף בהקשר למשך הטיסה. וסילי מישין תמך בטיסה במשך 30 ימים. ניקולאי קמאנין שהיה ראש מרכז ההכנות זכר היטב את הבעיות הרפואיות שהיו לאחר טיסה קודמת שערכה 18 ימים ולכן תמך בטיסה קצרה של כ-16 ימים. בסופו של דבר בהחלטה שהתקבלה אצל ראשי המפלגה הקומוניסטית הצוות נשלח ל-30 ימים טיסה.
בחללית בוצעו התאמות בהתאם להפקת לקחים לאחר שחללית סויוז 10 לא הצליחה להשלים תמרון עגינה בתחנת החלל.
ב־7 ביוני 1971 עגנה בתחנת החלל סאליוט. "סויוז 11" הצליחה במה שנכשלה "סויוז 10" - הבאת קוסמונאוטים לתחנת חלל.
ב-16 ביוני התרחשה שריפה בתא השהייה. צוות החל בהכנות לעזיבת תחנת החלל. לאחר התייעצות עם צוות קרקע, מציאת מקור השריפה וטיפול במכשור שנפגע סוכם להמשיך בטיסה אך לקצרה.
השלושה שהו בחלל 25 יום וביצעו סדרת ניסויים. לאחר סיום התוכנית המקוצרת החלו הכנות לעזיבת תחנת החלל ונחיתה.
בשעה 01:35 ב־30 ביוני, בשלב חזרת החללית לכדור הארץ, התרחשה תקלה באחד משסתומי האוויר שלה (שקוטרו כ־1 מ"מ בלבד), וכתוצאה מכך נפתח שסתום זה מוקדם מדי תוך שהוא משחרר את האוויר שבחללית. החללית נחתה בשלום, אך משנפתחה, התגלו שלושת הקוסמונאוטים כשהם מתים.
כתוצאה מאסון זה טיסות חלליות "סויוז" הופסקו. בוצע תכנון מחדש של מערכות, מספר הקוסמונאוטים הוקטן לשניים כדי לאפשר לבישת חליפת חלל בזמן ההמראה והנחיתה על מנת למנוע הישנות של מקרה כזה.
קישורים חיצוניים
נתוני המשימה
נתונים מאנציקלופדיית החלל
תיאור המשימה
קטגוריה:תוכנית סויוז
קטגוריה:אסונות בחלל
קטגוריה:1971 בברית המועצות | 2024-04-20T07:39:01 |
רפרנט | רפרנט (באנגלית: Referent) הוא מונח חשוב בתחום בפילוסופיה של הלשון ובבלשנות, ובקרב מתכנתים. המונח מתאר את היחס שבין ביטוי לשוני לבין האובייקט אליו הביטוי מפנה, אשר יכול להיות דבר מוחשי או מופשט. תפקידו של הרפרנט הוא להקנות משמעות לביטויים שונים באמצעות קישורם לאובייקטים בעולם הממשי או לרעיונות מופשטים. במובנים מסוימים, הרפרנט משקף את האופן בו שפה ומציאות מתקשרות זו עם זו.
המונח "רפרנט" נגזר מן המונח האנגלי "רפרנס" (reference) שמשמעותו יחס ההוראה שבין הביטוי הלשוני לבין האובייקט עליו מדובר. ההוראה אינה ההיבט היחידי של המשמעות, שכן בנוסף ליחס אל האובייקט אליו מורה הביטוי, ישנו גם המובן או האופן בו האובייקט מוצג באמצעות הביטוי.
בעברית מקובל לעיתים לתרגם את יחס ההוראה גם במונח "ריפרור". בשימוש יומיומי "רפרנט" משמש גם ככינוי לאדם במחלקת שירות לקוחות המשמש כאחראי על נושא מסוים.
רפרנט בפילוסופיה של הלשון ובבלשנות
בפילוסופיה של הלשון ובבלשנות, הרפרנט מתפקד כגשר בין הביטוי הלשוני לבין האובייקט אליו הביטוי מורה. זה מאפשר לחוקרים לפענח את האופן בו מילים וביטויים יוצרים משמעות על ידי קשירתם למציאות החיצונית או לעולמות מופשטים. חשוב לציין שהרפרנט אינו קובע באופן חד-משמעי את המשמעות, אלא הוא מתווך בין השפה למציאות, מה שמאפשר מגוון רחב של פרשנויות ושימושים.
רפרנט בתכנות מחשבים
בתכנות מחשבים, המונח רפרנט מקבל משמעות מעט שונה אך קשורה. כאן, רפרנטים הם אובייקטים בזיכרון המחשב שתוכניות יכולות להתייחס אליהם דרך מזהים או מצביעים. תכנות מודרני משתמש ברפרנטים כדי לנהל נתונים באופן יעיל, מאפשר למתכנתים ליצור קוד גמיש ומודולרי יותר שיכול להתמודד עם משימות מורכבות.
הערות שוליים
קטגוריה:סמנטיקה
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון
קטגוריה:מדעי המחשב | 2024-02-29T16:40:43 |
הטבח בנמל התעופה לוד | הטבח בנמל התעופה לוד הוא פיגוע שבוצע ב-30 במאי 1972 בידי שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, צויושי אוקודיירה ויאסויוקי יאסודה) באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד שבישראל (כיום נתב"ג), ובו נרצחו 24 אנשים (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו-71 אנשים נפצעו.
הפיגוע
המחבלים היו חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", שפעל בהשראתן ובתמיכתן של קוריאה הצפונית וסין העממית. הם ביצעו את המתקפה בשליחות של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - מבצעים חיצוניים (ארגון טרור שהוקם על ידי ודיע חדאד לאחר שסולק מעמדות הכוח בחזית העממית לשחרור פלסטין), לאחר שאומנו על-ידו בלבנון. המחבלים היפנים, שהחזיקו בדרכונים מזויפים ויצאו מרומא, איטליה ירדו בנמל התעופה לוד ממטוס אייר פראנס שהגיע מפריז, צרפת המתינו באולם הנוסעים למזוודותיהם, וכאשר הגיעו שלפו מהן רובי VZ.58 ורימוני יד והחלו פוגעים ללא הבחנה בנוסעים, בסבלים ובפקידי המכס שמילאו אותה שעה את האולם.
יאסודה נהרג על ידי אנשי הביטחון באולם לאחר שנגמרה לו התחמושת (אך לפי גרסה אחרת נורה על ידי אחד המחבלים), אוקודיירה התאבד על ידי פיצוץ רימון יד זמן קצר לאחר מכן, והשלישי, קוזו אוקמוטו, נמלט לרחבת חניית המטוסים וניסה לפגוע בנוסעי אל על, אך נפצע קשה ונלכד. הוא נשפט ביוני 1972 למאסר עולם, אך שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים.
אחרית דבר
250px|ממוזער|מסע הלוויה של אהרון קציר במכון ויצמן ברחובות, במרכז התמונה דוד בן-גוריון
250px|ממוזער|טקס החזרת גופות קורבנות הטבח הצליינים לפוארטו ריקו
לאחר הטבח הוכרזו סידורי ביטחון קפדניים, גם שדות תעופה אחרים בעולם מיהרו להדק את מערך האבטחה. ממשלת יפן התנצלה רשמית בפני ישראל על מעורבותם של אזרחיה בפיגוע, ואף שילמה לנפגעים פיצויים של למעלה ממיליון דולר.
בין קורבנות הטבח היה גם פרופ' אהרן קציר, מבכירי המדענים בישראל ואחיו של אפרים קציר שנבחר בשנת 1973 לנשיאות המדינה. שמונה מבין 24 ההרוגים היו אזרחים ישראלים, ועוד 16 היו צליינים שהגיעו מפוארטו ריקו. בפוארטו ריקו מציינים את זכר הנרצחים בכל שנה ב-30 במאי. יום זיכרון זה עוגן בחקיקה בשנת 2006 תחת השם "יום הזיכרון לטבח בנמל התעופה לוד".
בשנת 2010 הגישו קרובי קורבנות הטבח וארגון שורת הדין תביעה נגד ממשלת קוריאה הצפונית, שהשתתפה באימון המחבלים. התביעה הוגשה בפוארטו ריקו, לבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית. בית המשפט קיבל את טענות התביעה, וקבע כי על קוריאה הצפונית לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולרים למשפחות ההרוגים.
אנדרטה לזכר הנרצחים הוקמה בטרמינל 1 של שדה התעופה.
קישורים חיצוניים
האנדרטה לזכר ההרוגים, באתר "ארץ זוכרת יושביה"
אבנר הופשטיין, 40 שנה לפיגוע בשדה התעופה בלוד: הניצולים מרגישים שנשכחו, מתוך "השבוע"; באתר חדשות 13, 1 ביוני 2012
ארבעים שנה לטבח בנמל התעופה לוד: המלך חוסיין שולח מברק תנחומים, הממשלה דנה בשאלת עונש המוות לקוזו אוקמוטו - מסמכים שפרסם ארכיון המדינה
הערות שוליים
נמל התעופה לוד
לוד
קטגוריה:1972 בישראל
קטגוריה:אש"ף בלבנון
קטגוריה:פעולות טרור ב-1972
קטגוריה:נמל התעופה בן-גוריון
לוד
קטגוריה:יחסי יפן–ישראל
קטגוריה:החזית העממית לשחרור פלסטין
קטגוריה:יפן: אנטישמיות
קטגוריה:קוריאה הצפונית: מעורבות בפיגועי טרור
קטגוריה:טרור פלסטיני
קטגוריה:החזית העממית לשחרור פלסטין: פיגועים
קטגוריה:ירי המוני בישראל
קטגוריה:לוד: פיגועים | 2024-10-01T18:28:45 |
אפולו 1 | אפולו 1 הייתה אמורה להיות המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו. אך ב־27 בינואר 1967, אירע אסון. בעת בדיקה לפני טיסה, שרפה שפרצה בתא הפיקוד של החללית, שאמורה הייתה להיות משוגרת ב־21 בפברואר, גרמה למותם של האסטרונאוטים וירג'יל "גאס" גריסום, אדוארד וייט ורוג'ר צ'אפי.
מהלך האירועים
שמאל|ממוזער|255px|חלקים מפויחים מתא הפיקוד
האסטרונאוטים נכנסו אל החללית בשעה אחת בצהריים באותו יום. הבעיות צצו מיד. הראשונה הייתה ריח מוזר בו הבחין גאס גריסום לאחר שחיבר את חליפת הלחץ שלו לאספקת החמצן. הצוות דגם את החמצן במערכת, אך החליט להמשיך בבדיקה.
הבעיה הבאה הייתה זרם חמצן גבוה מדי, שהפעיל את האזעקה מדי פעם. הצוות העלה את הנושא בפני אנשי בקרת הסביבה, אך אלה שיערו שהסיבה היא תנועות של חברי הצוות.
בעיה שלישית צצה בתחום התקשורת. תחילה היו בעיות בתקשורת בין גריסום לחדר הבקרה. הצוות ביצע התאמות נדרשות. מאוחר יותר, הבעיה התרחבה והפכה לבעיה בתקשורת בין בניין הפעולות והבדיקות והמבנה בקומפלקס 34 (כן השיגור). בעיה זו חייבה את עצירת הספירה לאחור בשעה 17:40. בשעה 18:31 צוות הבקרה היה מוכן להמשיך בספירה, כאשר המכשירים הצביעו על עלייה בלתי מוסברת בזרם החמצן לתוך החליפות. אחד מאנשי הצוות, ככל הנראה גריסום, זז מעט.
לאחר ארבע שניות, אחד האסטרונאוטים, ככל הנראה צ'אפי, אמר כבדרך אגב, "אש, אני מריח אש". שתי שניות מאוחר יותר, קולו של וייט היה החלטי יותר: "אש בקוקפיט!".
טכנאי החללית מיהרו אל תא הצוות, אך לפני שהגיעו, התא נפרץ ותמרות עשן סמיך ולהבות עלו ממנו. רבים חששו שהאש תצית את מערכת המילוט שבראש הרקטה, וזאת תצית את כל מודול השירות. חלק מן המחלצים נמלטו כדי לא להילכד באש, אך אחרים נשארו כדי לנסות להציל את האסטרונאוטים.
פתח התא היה מורכב משלוש דלתות. החיצונית בהן לא הייתה סגורה לחלוטין, עקב כבלים שחוברו דרכה לצורך הבדיקה. למרות זאת, היה צורך בכלי מיוחד כדי לפתוח אותה, אך עקב העשן הסמיך ב"חדר הלבן" הצמוד לרכב החלל מבחוץ, על מתקן השיגור, נדרשו מספר ניסיונות על ידי מספר אנשים כדי לפתוח דלת זו.
הדלת הפנימית נפתחה כלפי פנים. עקב הלחץ הגבוה יותר בתוך החללית, היה זה בלתי אפשרי לפתוח אותה מבלי להוריד את הלחץ. החום שיצרה האש העלה את הלחץ עוד יותר, וכך, לא הצליחו האסטרונאוטים לפתוח את הדלת, עד שנפרצה בעצמה. בניסיונם להגיע אל האסטרונאוטים, הטכנאים נהדפו מפני האש בזה אחר זה, אך בסופו של דבר הצליחו להגיע אליהם. אך זה היה מאוחר מדי, הם כבר היו מתים. כוחות הכיבוי הגיעו שלוש דקות לאחר פתיחת הצוהר, ורופאים הגיעו זמן קצר לאחריהם.
הבדיקות הרפואיות קבעו שהאסטרונאוטים מתו מהרעלת פחמן חד-חמצני, וכוויות כגורם תורם. האש כילתה 70% מחליפת החלל של גריסום, 20% מחליפת החלל של וייט ו־15% מחליפתו של צ'אפי. 27 אנשים נפגעו משאיפת עשן, שניים אושפזו.
החקירה
במהלך חקירת האסון, שוחזרו התנאים ששררו בתוך תא הפיקוד בעת השרפה, ונקבע שהאש פרצה ליד או בתוך אחת מצמות הכבלים שמשמאל ומול מושבו של גריסום, בצד השמאלי של התא - מקום שהיה נראה לצ'אפי. האש הייתה ככל הנראה בלתי נראית למשך חמש או שש שניות, עד שצ'אפי התריע עליה.
ועדת החקירה קבעה שתא הפיקוד הכיל חומרים דליקים רבים, הסמוכים למקורות אש אפשריים. בנוסף, אטמוספירת התא הורכבה מ־100% חמצן בלחץ 16PSI. הוועדה קבעה שיש להפחית מאוד את כמות החומרים הדליקים בתא, ולבחון את האפשרות להשתמש באטמוספירה המורכבת משני גזים שונים.
כאמור, מבנה צוהר היציאה גרם לכך שלא ניתן היה לפתוח אותו במהירות מבפנים. הוועדה המליצה לשנות את הפתח, כך שניתן יהיה לצאת מן התא במהירות גבוהה יותר. במנגנון הפתיחה המקורי נדרשו 90 שניות המתנה, ובתכנון המחודש 3 שניות.
תא הפיקוד של החללית עבר שדרוג משמעותי, ושונה מרכיב האוויר בתוך תא הצוות ל-60% חמצן, ו-40% חנקן במקום 100% חמצן. חליפות החלל של האסטרונאוטים שונו מניילון לבד שאינו דליק.
חקירת האירוע והשינויים שהוכנסו לתא הפיקוד עיכבו את המשך תוכנית אפולו, ורכב השיגור שנשא בסופו של דבר את הכינוי AS-204 נשא כמטען את רכב הנחיתה הירחי בטיסת המבחן הראשונה ובלתי מאוישת שלו - אפולו 5. משימות AS-201 ו־AS-202 נשאו רק חרוט אווירודינמי, ולא חלליות אפולו כמתוכנן.
באביב 1967 הכריז סגן מנהל נאס״א לטיסות מאוישות, כי המשימה שיועדה לגריסום, וייט וצ'אפי תיקרא "אפולו 1", והמשימה הראשונה שעשתה שימוש בסטורן 5, שתוכננה לנובמבר אותה שנה, תיקרא "אפולו 4". לא היו משימות אפולו 2 ו־3.
הצוות
שמאל|ממוזער|255px|צוות אפולו 1 במהלך האימונים למשימה
וירג'יל "גאס" גריסום
גריסום נבחר כאחד משבעת האסטרונאוטים שנבחרו לתוכנית מרקורי ב־1959. הוא הטיס את מרקורי 4, שכונתה "פעמון החירות 7", הטיסה התת-מסלולית השנייה והאחרונה בתוכנית מרקורי, ב־21 ביולי 1961.
ב־23 במרץ 1965 שוגר כמפקד ג'מיני 3, החללית המאוישת הראשונה בתוכנית ג'מיני. מאוחר יותר היה מפקד גיבוי של ג'מיני 6.
הוא היה מפקד משימת AS-204. לוטננט-ג'נרל גריסום נהרג בשרפה שפרצה בחללית בזמן בדיקתה על כן השיגור, ב־27 בינואר 1967. נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
אדוארד וייט
בתום לימודיו בווסט פוינט, למד בקורס טיסה בטקסס ובפלורידה. לאחר מכן שירת במשך שלוש שנים וחצי בטייסת הקרב ה־22 בגרמניה. בשנת 1959, לאחר לימודיו לתואר מוסמך, למד בבית הספר לטייסי ניסוי בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה כדי להגדיל את סיכויו להתקבל לנאס"א. לאחר מכן הוצב בבסיס רייט-פטרסון, שם היה טייס ניסוי במחלקת מערכות אווירונאוטיות. בתפקיד זה הטיס אסטרונאוטים של תוכנית מרקורי במטוסי מטען, בתמרונים שהביאו אותם למצב חוסר משקל למשך מספר שניות. ביניהם היה גם ג'ון גלן.
וייט היה חלק מהקבוצה השנייה שנבחרה על ידי נאס"א ב־1962. בין 3 ביוני ל־7 ביוני 1965 היה טייס במשימת ג'מיני 4, שהקיפה את כדור הארץ 62 פעמים. במשימה זו היה האמריקאי הראשון שביצע פעילות חוץ-רכבית. הוא שהה 21 דקות מחוץ לחללית, והיה הראשון שנהג את עצמו בעזרת אקדח סילון שהחזיק בידו. נטמן בבית הקברות וסט פוינט.
רוג'ר צ'אפי
צ'אפי (5 בפברואר 1935 - 27 בינואר 1967) נולד בגרנד רפידס, במישיגן. היה אסטרונאוט בתוכנית אפולו. בוגר במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה מאוניברסיטת פרדו, 1957.
התגייס לצי ב־1957. שירת כקצין בטיחות וקצין אבטחת איכות בטייסת הצילום הכבדה ה־62 בתחנת האוויר הימית בג'קסונוויל, בפלורידה. ביצע 82 גיחות סיור מעל קובה בזמן משבר הטילים בקובה וזכה במדליית האוויר על תפקידו בתקופה זו. בינואר 1963 החל ללמוד לתואר מוסמך בהנדסת אמינות במכון הטכנולוגי של חיל האוויר בבסיס רייט-פטרסון באוהיו.
נבחר בקבוצה השלישית של אסטרונאוטים, שנבחרה באוקטובר 1963. מלבד אימוני הטיסה, היה אחראי על מערכות התקשורת של בקרת הטיסה ומערכות מכשור בענף אפולו של משרד האסטרונאוטים. שימש כאיש הקשר מול האסטרונאוטים במהלך משימות ג'מיני 3 וג'מיני 4. ב־21 במרץ 1966 נבחר למשימת AS-204, כמחליף לאסטרונאוט דון אייסל שנפצע. נטמן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
הנצחה
ממוזער|שמאל|220px|לוחיות זיכרון בכן השיגור L-34
שמאל|ממוזער|שמות צוות אפולו 1 במראת הזיכרון במרכז החלל קנדי
בשנת 1997, הוענקה לצוות לאחר מותם, מדליית הכבוד של הקונגרס בתחום החלל.
צוות אפולו 1 הונצח במגוון דרכים:
בנמל החלל קייפ קנוורל, בכן שיגור L-34, שנטוש נכון ל-2018, נמצאים שני לוחות זיכרון לזכר צוות אפולו 1.
באנדרטת מראת החלל שבמרכז המבקרים במרכז החלל קנדי, מונצחים שמות אנשי צוות אפולו 1.
מספר גבעות על מאדים נקראו על שמות הצוות, מרחק 14.3 בכיוון דרום-דרום מערב מאתר הנחיתה של ספיריט, אזור הנקרא "גבעות אפולו 1".
ממוזער|מרכז|450px|גבעות אפולו 1 לזכר הרוגי תאונת אפולו 1: גריסום, וייט וצ'אפי, לא רחוק מאתר הנחיתה של ספיריט, שנקרא תחנת זיכרון קולומביה (על שם משימת STS-107)
קישורים חיצוניים
דו"ח ועדת החקירה
מידע על תוכניות אפולו באתר מוזיאון התעופה והחלל
הערות שוליים
אפולו 01
קטגוריה:אסונות בחלל
קטגוריה:שרפות בארצות הברית
קטגוריה:1967 בארצות הברית
קטגוריה:הרוגי שרפות
קטגוריה:שרפות בכלי טיס | 2024-09-20T08:34:01 |
סויוז 1 | סויוז 1 (ברוסית: Союз 1, "ברית 1") הייתה חללית הסויוז המאוישת הראשונה בתוכנית סויוז הסובייטית. חללית זו התרסקה בעת שובה לכדור הארץ וגרמה למותו של הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב.
המשימה
סויוז 1 שוגרה למסלול ב־23 באפריל 1967, כשבה הקוסמונאוט ולדימיר קומארוב. זו הייתה חללית סויוז מדגם סויוז 7K-OK.
מתכנני המשימה תכננו במקור לשגר חללית שנייה, "סויוז 2", יום לאחר שיגורה של סויוז 1. החללית השנייה הייתה אמורה לשאת שלושה קוסמונאוטים - ואלרי ביקובסקי, יבגני חרונוב ואלכסיי יליסייב. שניים מהם היו אמורים לבצע פעילות חוץ רכבית לסויוז 1. זמן קצר לאחר השיגור החלו בעיות כשאחד מהלוחות הסולאריים לא נפתח, דבר שהוביל למחסור בכוח למערכות החללית. כמו כן, בעיות של גלאי האוריינטציה סיבכו את תמרון החללית. צוות סויוז 2 תכנן לתקן את הלוח הסולרי של סויוז 1 אך גשם כבד בקוסמודרום בייקונור הפך את השיגור לבלתי אפשרי.
בעקבות ההפרעה בשיגור סויוז 2, בתום ההקפה ה־17 של כדור הארץ, לאחר 25.2 שעות טיסה, פנתה סויוז 1 לכיוון כדור הארץ ברגע שעברה שוב מעל ברית המועצות. בעת שובה לכדור הארץ, ארעה תקלה במצנח הבלימה שלה - הוא לא נפתח עקב בעיות בחיישן הלחץ. הקוסמונאוט פלט אותו והפעיל את מצנח הגיבוי. עקב תקלה, המגלש הרזרבי המתפרס ידנית הסתבך והפריע לניתוקו של המצנח הראשון. שני מצנחיה של סויוז 1 הסתבכו זה בזה וגרמו לחללית ליפול לכדור הארץ כמעט ללא בלימה. החללית ששקלה 6.35 טונות התרסקה וגרמה למותו של קומורוב. הוא נקבר כגיבור של ברית המועצות בבית הקברות של חומת הקרמלין, בו קבורים גדולי האומה של רוסיה בתקופה הסובייטית.
לאחר האירוע
בדיקה מאוחרת של הסויוז 2 גילתה את אותה הבעיה עם המצנח שהיה עשוי לחרוץ את דינם של כל שלושת הקוסמונאוטים אם השיגור היה ממשיך. המשימה המקורית של סויוז 1 וסויוז 2 בוצעה מאוחר יותר על ידי סויוז 4 וסויוז 5.
מהנדסים זיהו פגמים תכנוניים נוספים בחללית לפני השיגור אך פקידי הממשלה דחפו לניסוי חלל כדי להביס את ארצות הברית במרוץ החלל. הבעיות בסויוז 1 עיכבו את שיגור סויוז 2 וסויוז 3 עד ל־25 באוקטובר 1968.
קישורים חיצוניים
נתוני המשימה
נתונים מאנציקלופדיית החלל
תיאור המשימה
הערות שוליים
קטגוריה:תוכנית סויוז
קטגוריה:אסונות בחלל
קטגוריה:1967 בברית המועצות | 2024-02-24T10:48:59 |
אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר | אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר היה אסון משמעותי בתולדות נאס"א. ב-28 בינואר 1986 במהלך משימה STS-51-L, התפוצצה באוויר מעבורת החלל צ'לנג'ר 73 שניות אחרי שהמריאה ממרכז החלל קנדי, פלורידה. האסון הביא למותם של שבעה אסטרונאוטים.
האסון
בעת המראת המעבורת היו נוכחים באתר השיגור אלפי צופים, שבאו לחזות בעוד פרק בהיסטוריית החלל של ארצות הברית. בתחילה, נראה היה שההמראה הסתיימה כשורה. אולם, רגעים ספורים לאחר השיגור, בגובה 16 ק"מ, אפף את המעבורת כדור אש עצום והיא צללה, מתפרקת, אל תוך האוקיינוס האטלנטי.
הקרנה איטית של סרטי הטלוויזיה מרגע השיגור ועד לשבריר השנייה שבו אירע האסון גילתה שבדיוק 70 שניות לאחר שעת האפס נראו לשונות אש או גזים לוהטים, כנראה מטיל העזר, אופפים את צ'לנג'ר.
סיבת האסון, כפי שהתבררה בחקירה שלאחר האירוע, הייתה אטם בטיל ההאצה, שנפגם כתוצאה מהטמפרטורה הנמוכה ששררה ביום השיגור. כתוצאה מכך, גזים לוהטים נפלטו ממנו וחיממו את מכל הדלק הנוזלי הגדול שבגחון המעבורת, עד שהמכל התפוצץ.
הנספים באסון היו ג'ודית רזניק, פרנסיס סקובי, מייקל סמית, רונלד מקנייר, אליסון אוניזוקה, גרגורי ג'ארוויס וכריסטה מקאוליף. כריסטה מקאוליף הייתה מורה בבית ספר וצירופה לטיסה נועד לעורר עניין תקשורתי בטיסות לחלל שכבר לא נחשבו דרמטיות. תלמידיה נכחו בקייפ קנוורל וצפו בהמראה ובאסון. צירופה לטיסה היה ניסיון ראשון להטיס לחלל אדם שאינו אסטרונאוט, ושלא עבר את כל מסלול ההכשרה של האסטרונאוטים של נאס"א. היא הייתה אמורה ללמד שיעור מהחלל ולספר אחר כך על רשמיה לבני הנוער באמריקה, כמו גם לכל התלמידים ברחבי העולם.
כמה שבועות לאחר האסון נמשה מן האוקיינוס האטלנטי תא הטיס בו שהו האסטרונאוטים שנשאר שלם ושרידיהם הובאו לקבורה בטקס רשמי.
השפעתו על נאס"א
עד אותו יום רשמה ארצות הברית 55 טיסות מאוישות מוצלחות לחלל. האסון היחיד עד אז אירע על הקרקע.
האסון הביא לקרקוע של כל טיסות המעבורות למשך שנה וחצי.
ארצות הברית הקימה ועדת חקירה נשיאותית בראשות ויליאם רוג'רס, לחקר הגורמים לתקלה ולסיבות שמנעו את גילויה המוקדם. ועדת החקירה גילתה כי המעבורת תוכננה במידה רבה מתוך שיקולים פוליטיים, ופחות מתוך שיקולים מדעיים. כאשר ההשפעה המשמעותית ביותר על התרחשות התאונה נגרמה בשל הרצון לקצץ בתקציב שהביא לשימוש בדלק מוצק (שאיננו ניתן לכיבוי לאחר ההדלקה) במקום בדלק נוזלי (שניתן לכיבוי), דבר שמנע למעשה את היכולת לטפל בתקלה.
אחת התוצאות החשובות של האסון היא הצימצום החד (מפעם בשבועיים לפעם בחודשיים) במספר הטיסות המתוכננות של כל המעבורות. בנוסף, מספר המעבורות המתוכנן פחת בצורה חדה, והתקבלה החלטה שלא לתכנן מעבורות נוספות על אלו שהיו על שולחן השרטוט.
הפיזיקאי, זוכה פרס נובל, ריצ'רד פיינמן, שהיה חבר בוועדת החקירה והגיש נספח מטעמו בדוח, כתב את רשמיו מעבודת הוועדה בספרו האוטוביוגרפי, "מה אכפת לך מה אחרים חושבים?". המשפט המסכם של פיינמן בדו"ח היה: "עבור טכנולוגיה מוצלחת, המציאות חייבת לגבור על יחסי ציבור - לא ניתן להתל בטבע".
אנשי הצוות שנהרגו
שמאל|ממוזער|250px|אנשי הצוות
שםתפקידמס' טיסות חללפרנסיס סקובי מפקד2מייקל סמית טייס 1ג'ודית רזניק מומחית משימה 2אליסון אוניזוקה מומחה משימה2רונלד מקנייר מומחה משימה2גרגורי ג'רוויס מומחה משימה1כריסטה מקאוליףמומחית מטען1
אתרי זיכרון
בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד וושינגטון הבירה הוקמה אנדרטה לזכרם. האנדרטה נמצאת בסמוך אל האנדרטה לזכר אסון מעבורת החלל קולומביה ובצמוד אליה נמצאים קברי אסטרונאוטים.
בישראל הוקמה מצבת זיכרון למעבורת בפארק עצמאות ארצות הברית שבהרי ירושלים, בקרבת מערת אבשלום.
אסון הצ'לנג'ר בתרבות
סרט המדע הבדיוני מסע בין כוכבים 4: השיבה הביתה נפתח בהקדשה לצוות הצ'לנג'ר.
ב-2020 הוציאה נטפליקס מיני סדרה בת ארבעה פרקים בשם "צ'לנג'ר: הטיסה האחרונה" המתארת את השלבים שהובילו למשימתה האחרונה של הצ'לנג'ר.
ראו גם
אסון מעבורת החלל קולומביה
קישורים חיצוניים
"אסון הצ'לנג'ר" באתר יוטיוב
סרט תיעודי של BBC אודות האסון
״מוות בשיגור חי״ - פרק על אסון הצ׳אלנג׳ר בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
צ'לנג'ר
צ'לנג'ר
קטגוריה:1986 בארצות הברית
קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה בארצות הברית
קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה של כלי טיס מארצות הברית
קטגוריה:תקריות ואסונות תעופה ב-1986
*
קטגוריה:התרסקות כלי טיס באוקיינוס האטלנטי | 2024-10-14T14:35:45 |
שפינוזה | REDIRECT ברוך_שפינוזה | 2015-09-26T11:05:51 |
אנטי-חומר | ממוזער|300px|אטום אנטי-מימן הוא "תמונת מראה" של אטום המימן. אטום המימן מורכב מפרוטון (מטען חשמלי p+) ואלקטרון (e-), בעוד שאנטי-מימן מורכב מאנטי-פרוטון (p-) ומפוזיטרון (אנטי-אלקטרון בעל מטען e+).
אַנְטִי-חֹמֶר הוא חומר שמרכיביו הם אנטי-חלקיקים. אנטי-חלקיקים דומים לחלקיקים בתכונותיהם (מסה, גודל הספין, גודל המטען החשמלי), אך מטענם החשמלי הפוך. לדוגמה:
אטום מימן מכיל פרוטון (שמטענו החשמלי p+) ואלקטרון (שמטענו החשמלי e-). אנטי-מימן, לעומתו (ראו איור), מכיל אנטיפרוטון (שמטענו החשמלי p-) עם פוזיטרון (אנטי-אלקטרון, שמטענו החשמלי e+).
ככל הידוע לחומר ולאנטי-חומר אותה מסת התמד, אך מבחינה כבידתית לא ידוע אם אנטי-חומר מתנהג כחומר רגיל כמתחייב מעקרון השקילות. קיומם של אנטי-חלקיקים נצפה באופן תאורטי בשנת 1928 על ידי פול דיראק, וכבר בשנת 1932 נמצא הפוזיטרון בקרינה קוסמית.
כאשר חומר ואנטי-חומר נפגשים, הם עוברים אניהילציה, כלומר הופכים לחלקיקים שונים מהמקוריים, כגון פוטונים אנרגטיים (קרני גמא), נייטרינו וצמדי חלקיק - אנטי-חלקיק אחרים שמסתם נמוכה יותר.
אנטי-חלקיקים מסומנים במקרים אחדים כמו החלקיקים ה"רגילים", בתוספת קו עליון: כך, האנטי-פרוטון יסומן כ- . במקרים אחרים אנטי-חלקיקים טעונים מסומנים על פי מטענם, למשל הפוזיטרון, שסימנו .
האטום הגדול ביותר של אנטי חומר שנצפה עד כה הוא של אנטי הליום.
גילוי האנטי-חומר
ב-1928 פרסם פול דיראק את משוואת דיראק לתיאור תכונות אלקטרון שנע במהירות קרובה למהירות האור. המשוואה שילבה לראשונה את חוקי מכניקת הקוואנטים עם חוקים של תורת היחסות הפרטית, ורמת הדיוק שלה הוכחה בניסויי מעבדה. אלא שלמשוואה היו שני פתרונות, האחד אנרגיה והשני אנרגיה לכאורה שלילית, ובהתאמה אחד שבו לאלקטרון מטען שלילי כרגיל והשני אלקטרון עם מטען חיובי. היו שסברו שזוהי תוצאה מתמטית ללא משמעות פיזיקלית, וגם דיראק עצמו התלבט, אך לבסוף השתכנע שאם אלה תוצאות המשוואה פירוש הדבר שקיימים אלקטרונים עם מטען חיובי, וקיים בעולם אנטי-חומר. האלקטרונים בעלי המטען החיובי, שכונו פוזיטרונים, אכן התגלו במעבדה שנים ספורות לאחר מכן. קארל אנדרסון עסק בחקר חלקיקים מהקרינה הקוסמית בתא ערפל, שאותו הקיף במגנטים כדי לכוון את מסלול החלקיקים הטעונים. ב-1932 הוא הבחין בחלקיק שנתיבו זהה בצורתו לנתיבם של אלקטרונים, אך הוא נע בכיוון ההפוך, זה היה פוזיטרון. על כך הוא זכה ב-1936 בפרס נובל, כשהיה בן 31.
אנטי-חומר בטבע
אחת השאלות הבלתי פתורות בפיזיקה של ימינו היא מדוע כמות האנטי חומר ביקום כה קטנה ביחס לכמות החומר הרגיל. לאחר גילוי האנטי-חלקיקים הועלתה השערה לפיה יש ביקום אזורים המאוכלסים באנטי-חומר בלבד, אולם כיום השערה זו אינה מקובלת. ישנן כמה תאוריות לפיהן האנטי-חומר נוצר מיד לאחר המפץ הגדול בשלב הבאריוגנזה ועבר אניהילציה עם החומר שנוצר יחד איתו, אך בשל הפרת סימטריה בשלב כלשהו (בהתאם לאינטראקציות הבין-חלקיקיות שמציעה כל אחת מתאוריות אלה) נשאר יותר חומר מאנטי-חומר. נכון להיום אין אישוש ניסויי להפרת סימטריית CP הנדרשת על פי תאוריות אלה.
עם זאת, אנטי-חלקיקים בודדים נוצרים ביקום כל הזמן, למשל בהתנגשויות בין קרני גמא שמקורן בקרינה הקוסמית לבין אטומים באטמוספירה.
ייצור אנטי-חומר
ייצור אנטי-חלקיקים בודדים הושג עוד בשנות ה-50 וה-60, במהלך ניסויים במאיצי חלקיקים. לעומת זאת, ייצור של אנטי-חומר - קבוצות של אנטי-חלקיקים המאוחדות באמצעות כוחות גרעיניים וחשמליים בדומה לאטומים ה"רגילים" הוא משימה קשה הרבה יותר. פריצת הדרך הראשונה לקראת אפשרות כזאת הושגה בראשית שנות ה-90, כשעובדי מכון פרמילאב גילו שאנטי-פרוטון אנרגטי מאוד העובר בסמוך לגרעין של אטום יכול לגרום ליצירה של אלקטרון ופוזיטרון; אם האנטי-פרוטון יצליח "לחטוף" אליו את הפוזיטרון בהשפעת הכוח האלקטרומגנטי, ייווצר אנטי-מימן, שהוא האטום הכי פחות מורכב של אנטי-חומר.
ב-1995 הצליחו במכון CERN לייצר 9 אטומי אנטי-מימן בשיטה שהציעו עובדי פרמילאב, שמאוחר יותר הצליחו לחקות השיטה וייצרו קרוב ל-100 אטומי אנטי-מימן.
לאחר ניסויים אלה, חיפשו המדענים דרך "לצנן" את האנטי-פרוטונים, כדי שיהיה נוח יותר לחקור אותם. לשם כך נבנה ב-CERN בשנת 1999 מאט האנטי-פרוטונים (Antiproton Decelerator), שבעזרתו יוצר לראשונה אנטי-מימן "קר" בשנת 2002. בשנת 2004 פותחה שיטה נוספת לייצור אנטי-חומר "קר", המבוססת על התנגשויות של חלקיקים חמים עם חלקיקים קרים, שבעקבותיהן מושג שיווי משקל תרמי, וכך מקוררים החלקיקים החמים. משערים כי בשיטה זו ניתן יהיה לייצר 100 אטומי אנטי-חומר בשנייה. ייצור מיליגרם אחד של אנטי-מימן בקצב זה ייארך כ-170 מיליארד שנה. העלויות הכבדות הכרוכות בייצור אנטי חומר וקצב ייצורו הנמוך יחסית לרצוי לצורכי מחקר ולשימושים אפשריים אחרים, הביאו את מכון NIAC של נאס"א לממן מחקרים הבודקים את האפשרות לאסוף ולהביא לכדור הארץ אנטי-חומר מוכן ממקומות במערכת השמש שם הוא נוצר ומצוי, כגון חגורות ואן אלן והמגנטוספרה של צדק.
האטה ואחסון של אנטי-חומר
כאמור, בעת יצירת מרכיבי האנטי-חומר (אנטי-פרוטון, פוזיטרון ואנטי-נייטרון), נדרשים המדענים לצנן את מהירות החלקיקים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור עקב היווצרותם במאיצי חלקיקים. על כן, נדרשת שליטה רבה בכיוון תנועת האנטי-חלקיקים בעודם "חמים", וכן שליטה בהם לאחר שהצטננו על-מנת לאחסנם. בשיטה הנפוצה במעבדות CERN מניעים את האנטי-חלקיקים (רק האנטי-פרוטון ופוזיטרון) במעגל העטוף בסלילים מוליכי-על היוצרים שדה מגנטי המקביל לשדה המגנטי של אותו החלקיק (שדה שלילי לפוזיטרון וחיובי לאנטי-פרוטון), ובכך ממרכזים את החלקיקים לנקודת המרכז ומונעים מבעדו להתנגש במעטפת המעגל העשויה חומר רגיל. הסלילים עצמם בנויים כך שחלק מהם מייצרים שדה מגנטי חזק הממרכז את האנטי-חלקיקים לאמצע, ואילו חלק אחר מייצר שדה מגנטי חלש הגורם לזעזועים באנטי-חלקיק הנע בתווך (הדבר דומה לנהג המאיץ ומאט לחלופין), זעזועים אלו מזרזים את האטת האנטי-חלקיק ומסייעים בלכידתו.
לאחר לכידת האנטי-חלקיק הוא מאוחסן לזמן קצר במכלים העטופים סלילי על-מוליך היוצרים שדה מגנטי הדוחה את האנטי-חלקיק למרכז. על שלב זה להיות קצר שכן בניגוד לאנטי-פרוטונים בעלי משך החיים הארוך מאוד, לפוזיטרונים משך חיים קצר בהרבה. לאחר אחסונם מפגישים בין הפוזיטרונים לאנטי-פרוטונים ובכך מביאים ליצירת אנטי-מימן. מרגע זה תמה השליטה על תנועתו של האנטי-חומר שכן במצב זה מטענו החשמלי נייטרלי ולכן אינו מגיב לשדה מגנטי. תוך זמן קצר פוגשים חלקיקי האנטי-חומר בחלקיקי החומר במעטפת, הם מתאיינים הדדית, וכתוצאה מכך, משתחררת אנרגיה בצורה של גלים אלקטרו-מגנטיים (קרני גמא).
דרך צינון ושימור זאת אינה פועלת על האנטי-נייטרון שאינו מגיב לשדות מגנטיים כלל. ניתן אומנם לצנן אותו באמצעות התנגשות באנטי-חומר קר יותר ואולם עדיין ישנם קשיים באחסונו.
ב-2010 הצליחו חוקרים במרכז המחקר CERN ללכוד לראשונה אטומים של אנטי-חומר ולשמר אותם לזמן קצר באמצעות טכניקות חדשניות שפיתחו. ביוני 2011 פורסם כי מדענים במרכז המחקר CERN לכדו חלקיקי אנטי-חומר למשך יותר מ-16 דקות.
בתרבות
בספר "מלאכים ושדים" מאת דן בראון ובסרט בעל אותו שם שהופק על פי הספר משמש מכל אנטי-חומר שנגנב מ-CERN, ומשמש שם כחומר נפץ חדשני ורב עוצמה.
ה"מוח הפוזיטרוני" - טכנולוגיה בדיונית ליצירת מוחות לרובוטים נפוצה במדע הבדיוני, למשל בספריו של אייזק אסימוב, או בסדרה "מסע בין כוכבים - הדור הבא", באנדרואיד דאטה.
ראו גם
אנטי-חלקיק
בוב לזר
לקריאה נוספת
איאן סטיוארט, מטמון האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט, כנרת, זמורה-ביתן, 2016, "מה זה בכלל אנטי־חומר", עמ' 106–112.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקת חלקיקים | 2024-07-19T15:53:21 |
אבשלום (פירושונים) | קטגוריה:שמות פרטיים עבריים | 2024-02-02T07:53:05 |
תפיסת עומק | תפיסת עומק או ראיית עומק, היא היכולת לראות את הנפח התלת-ממדי של עצמים, את הפריסה שלהם במרחב ואת המיקום שלהם ביחס לצופה ולעצמים אחרים.
היא מתאפשרת בעקבות מנגנון העיבוד של מערכת הראייה במוח, אשר יכול להפוך את התמונה הדו-ממדית המתקבלת על הרשתית לתמונה תלת-ממדית.
מיומנות זו של המוח מאפשרת לו גם למצוא את ממד העומק בתצלומים ובאיורים.
מידע מתוך מערכת הראייה
אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר של הראייה היא מיפוי מערך העצמים בעולם התלת-ממדי.
מערכת הראייה מתבססת על המידע הדו־ממדי המתקבל מהרשתית כדי לגבש את התפיסה התלת־ממדית של העולם.
דבר זה מתאפשר משום שניתן לקבוע מרחק על ידי השוואה בין שתי קרני אור היוצאות מאותה הנקודה ונקלטות בשני אזורים שונים. מערכת הראייה האנושית מסוגלת לעשות זאת במספר דרכים: תנועת השרירים לצורך מיקוד, סטריאואופסיס, היסט ועוד.
פגיעה במנגנונים הפיזיולוגיים והעצביים הקשורים למערכת הראייה יכולה להוביל לפגיעה בתפיסת העומק.
תנועת השרירים לצורך התמקדות
עצמים שנמצאים מחוץ לאזור הממוקד נראים מטושטשים, על כן מידת הטשטוש מהווה רמז עומק.
בצילום ובאופטיקה אפקט זה מכונה עומק שדה.
ככל שחפץ מסוים קרוב יותר אל הצופה, כך עיניו מתאמצות יותר כדי להתמקד בו. מיקוד הראייה בעצם רחוק מאוד (מעל שלושה מטרים) לא דורש כמעט מאמץ כזה.
ישנן שתי דרכים בהן מערכת הראיה יכולה להתמקד בעצם מסוים:
שינוי העדשה - האישונים האנושיים הם בעלי גודל מינימלי של כ- 2 מ"מ. דבר המאפשר את כניסתן של מספר קרני אור לגלגל העין. כדי לקלוט את התמונה של הסביבה באופן חד וברור, על העדשה למקד את קרני האור באופן מדויק על הרשתית.
תנועות עיניים - המאמץ השרירי לקרב את האישונים של העיניים זה לזה.
סטריאואופסיס (Stereopsis)
ממוזער|250px|סטריאוסקופ הוא מתקן המורכב משתי עדשות צפייה, מולן מוצב הדימוי הסטריאוסקופי, כך שכל עין רואה דימוי אחד מבין השניים שצלמה המצלמה. כאשר המראות הסטריאוגראפיים נצפים דרך הסטריאוסקופ, המוח האנושי מאחד את שני הדימויים לאחד, והן נראות כתמונות תלת-ממדיות בעלות עומק אשלייתי.
העיניים האנושיות ממוקמות במרחק של כ- 6 ס"מ אחת מהשנייה. דבר זה מאפשר לאדם להתרשם מהפער בין מיקומם של עצמים כפי שהם נקלטים בכל עין. פער זה משמש כרמז חשוב לתפיסת העומק.
סטריאואופסיס היא פעולה של השוואת זווית הראייה בין התמונות המתקבלות מכל עין. ככל שחפץ רחוק יותר מהצופה, כך תמונותיו המתקבלות בכל עין דומות יותר זו לזו. כאשר שתי העיניים פקוחות, המוח מפרש בין שתי התמונות המתקבלות מהן, ומההבדל הוא מסיק מסקנות לגבי המרחק מהעין שבו מצוי העצם הנצפה. המנגנונים העצביים האחראיים על יכולת זו נמצאים בקליפת המוח.
ניתן להטעות את מנגנון חישוב המרחק במוח על ידי שידור תמונה שונה במעט לכל אחת מהעיניים.
על אפקט זה מתבססת הסטריאוסקופיה וסרטים תלת־ממדיים, אשר מעוררים בצופה אשליה אופטית של תחושת עומק בזמן שהוא מביט במשטח דו־ממדי.
היסט
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לאופן שבו היסט יכול לשמש כרמז למיקומם של עצמים במרחב
היסט ("פרלקס" או "פרלקסה") הוא שינוי מיקומן של שתי נקודות, האחת ביחס לאחרת מנקודת מבטו של צופה, החל כתוצאה מתנועתו של הצופה עצמו.
ההיסט יכול להפיק רמזי עומק אשר יסייעו למיפוי מערך העצמים בסביבה. בהתאם לכך, דרך נוספת להשוואה בין קרני אור היוצאות מנקודה מסוימת היא להזיז את הראש כדי לדגום את המערך האופטי של הסביבה במיקומים שונים לאורך זמן.
באופן זה אדם שאיבד עין יכול לגבש תפיסת עומק על ידי כך שהוא מניע את ראשו ומשווה את התמונות המתקבלות מזוויות ראייה שונות. עם זאת, פעולה זו היא איטית ביחס להשוואת התמונות המתקבלות משתי העיניים או מפעולת מיקוד השרירים משום שבניגוד אליהן היא לא יכולה להתבצע באופן סימולטני.
תנועת הבבואה על הרשתית בעת רטט העין
העין רוטטת קלות כ-250 פעמים בשנייה. ככל שעצם רחוק יותר, כך בבואתו על הרשתית נעה פחות בעת הרטט.
היבטים התפתחותיים והשפעת הניסיון
הניסיון תורם להתפתחות המוח, הודות לפלסטיות של מערכת העצבים.
בהתאם לכך, הניסיון שהפעוט צובר במהלך התפתחותו משפיעה על תפיסת העומק שלו בהמשך חייו.
ילדים שלומדים לזחול (בגיל 6 חודשים לערך) יודעים שלא לעבור משטח זכוכית, שמתחתיו נצפית "תהום". דבר זה מעיד שכבר בגיל מוקדם מאוד קיימת תפיסת עומק מפותחת. מעריכים שראיות העמוק למיניהן אינן מולדות, אך מתפתחות כבר אחרי חמישה חודשים מהלידה משום שניסויים דומים שנעשו עם תינוקות שעדיין אינם זוחלים מעידים על נכונות לחצות את מה שבגיל מאוחר יותר נתפס כתהום. ניסויים אלה נעשו על ידי אלינור גיבסון.
ישנה תקופה קריטית שבה הפעוט חייב להתנסות בראייה דו עיינית כדי לפתח את יכולת הסטריאואופסיס להסקה על מרחקים מתוך ההבדלים בין התמונות שנקלטות בשתי העיניים.
ניסוי מעניין אחר להוכחת השפעת הניסיון על הבנת המרחב הוא ניסוי החדר של איימס. כשמציבים בפינות בחדר זה שני אנשים שגובהם דומה, הצופה שמציץ אל חדר זה דרך חור הצצה מיוחד, תופס אחד מהם כגמד ואת השני כענק. הצופה תופס אותם כך רק בתנאי שהאנשים זרים לו וזאת משום שהוא סבור שהוא מציץ אל חדר רגיל. אם מציבים בחדר אנשים המוכרים לצופה הוא תופס את החדר כמעוות ומוזר.
חוקי קביעות תפיסתית כגון חוק קביעות הגודל - עצם שגודלו מוכר יראה רחוק או קרוב בהתאם לגודל בבואתו ברשתית.
חציצה - עצם, שחלקו מוסתר על ידי עצם אחר, יתפס כרחוק יותר מהעצם המסתיר. שימוש ברמז זה מצריך הכרות עם צורת העצמים השלמים.
גובה ביחס לאופק - ככל שעצם גבוה יותר הוא נראה קרוב יותר.
רמזי עומק
האדם מצליח להשיג תפיסת עומק על ידי שימוש ברמזים שונים.
חלק מהרמזים הללו מאפשרים להסיק על עומק מתוך תמונה או ציור דו־ממדיים. רמזים אל מצריכים הישענות על הנחות שונות אודות העולם. על כן, הנחות שגויות יכולות להוביל למסקנות מטעות. בהתבסס על כך, אמנים רבים למדו כיצד לחקות רמזים אלו כדי ליצור אשליה של תלת־ממד ממשטח שטוח.
דוגמאות לרמזי עומק
מרקם - כשאנו מתבוננים במשטח מכוסה דשא, אנו מבינים שהעלים הם בעלי צפיפות זהה ואם הם נראים צפופים יותר באזור מסוים, זה בגלל שאותו אזור רחוק יותר.
פרספקטיבה - קווים מקבילים מתקרבים זה לזה ככל שהם רחוקים יותר. (לדוגמה - נדמה שקווי מסילת רכבת מתחברים בקצה שלה, למרות שאין זה כך). אשליית פונזו ממחישה את ההשפעה של הפרספקטיבה הקווית על תפיסת העומק.
הצללה - המוח מסיק מראיית צל על קיומו של ממד עומק.
תנועה - הנוסע ברכבת רואה את העצים שבצד הדרך כאילו הם נוסעים בכיוון ההפוך במהירות רבה, עצמים רחוקים יותר נסוגים במהירות פחותה.
תפיסת גשטלט - תפיסת הגשטלט יכולה לסייע בתפיסת עומק. לדוגמה: על פי חוק השטחים הסגורים, שטח סגור נתפס כעצם שלם. מנגנון ארגון מידע זה יכול לסייע בראיית המרחב.
ממוזער|250px|על פי חוק השטחים הסגורים שטח סגור נתפס כעצם שלם. בתמונה - הוספת הקווים הסוגרים את הצורות הגאומטריות מבטלת את אשליית העומק.
ראו גם
תפיסה מרחבית
תיאום עין-יד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ראייה
קטגוריה:תפיסה
קטגוריה:קוגניציה | 2024-06-29T18:47:35 |
אנתרופיה | הפניה העיקרון האנתרופי | 2009-09-16T09:30:53 |
30 בפברואר | חודש פברואר כולל בדרך כלל 28 ימים, ובשנה מעוברת 29 ימים. עם זאת, פעם אחת בהיסטוריה, בשוודיה ופינלנד (שהייתה אז בשליטת שוודיה), היו בחודש פברואר 30 ימים.
שוודיה ופינלנד: 30 בפברואר 1712
ממוזער|לוח שנה שוודי - פברואר 1712
בשנת 1699 הוחלט בשוודיה (שכללה אז גם את פינלנד) על מעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני, שהונהג במדינות השכנות למעלה מעשור קודם לכן. אבל השוודים לא רצו 'לדלג' באמצע השנה על אחד עשר ימים, כפי שעשו המדינות האחרות (מכיוון שהלוח היוליאני נמצא אז בפיגור של 11 יום לעומת הלוח הגרגוריאני), ובחרו לפרוס את התיקון על פני מספר שנים ולהפחית יום אחד בכל שנה (הדעות חלוקות אם הכוונה הייתה להפחית יום אחד בכל אחת מהשנים 1700–1710 או לבטל את ימי 29 בפברואר בשנים 1700–1740), עד שיתאחדו עם יתר המדינות שכבר עברו ללוח הגרגוריאני.
בסופו של דבר, ההחלטה לא החזיקה מעמד. בשנת 1700 אכן בוטל ה-29 בפברואר (כנדרש לפי הלוח הגריגוריאני, אך בניגוד ללוח היוליאני), אבל בשנים הבאות הפסיקו השוודים להחסיר יום. ואז גילו השוודים שהם נותרו לבד עם "הלוח השוודי" – עשרה ימים מאחורי מדינות הלוח הגריגוריאני, ויום לפני מדינות הלוח היוליאני, דבר שהקשה על התקשורת ועל המסחר עם מדינות אחרות.
בינואר 1711 הכריז המלך השוודי קרל ה-12 על ביטול התוכנית המקורית וחזרה ללוח היוליאני. לשם כך היה עליו להוסיף יום אחד, והוא עשה זאת בחודש פברואר 1712. כך, בשנת 1712, הוסיפו השוודים יומיים לחודש פברואר, במקום יום אחד, וספרו בו 30 יום.
בשנת 1753 דילגו השוודים על 11 יום (בקצרם את חודש פברואר ל-17 ימים) והצטרפו ללוח הגריגוריאני.
ראו גם
לוח השנה השוודי
0 בינואר
תאריכים לא-סטנדרטיים
29 בפברואר – 1 במרץ
מרץ
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ב ל
קטגוריה:פברואר | 2024-04-24T17:04:27 |
קתולים | REDIRECT נצרות קתולית | 2005-06-07T19:05:58 |
אהרן קציר | שמאל|ממוזער|250px|פרופ' אהרן קציר, 1 באפריל 1969
אהרן קציר - קצ'לסקי (15 בספטמבר 1913 – 30 במאי 1972) היה פרופסור לכימיה פיזיקלית במכון ויצמן למדע, נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל. נרצח על ידי מחבלים יפניים בטבח בנמל התעופה לוד.
ביוגרפיה
אהרן קצ'לסקי נולד ליהודה וצילה קצ'לסקי בלודז' שבפולין בשנת 1913. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לקייב שבאוקראינה, שם נולד אחיו הצעיר אפרים. המשפחה ברחה בעקבות הפוגרומים האוקראינים חזרה לפולין בשנת 1920, עלתה לארץ ישראל בשנת 1925 והתיישבה בירושלים. אהרון למד בגימנסיה העברית רחביה, וסיים בהצטיינות. במהלך לימודיו בתיכון, ולאחר מכן, היה קציר פעיל בתנועת הנוער "הבחרות הסוציאליסטית" ובשנת 1930, בגיל 18, הצטרף לארגון "ההגנה" בירושלים.
בשנת 1931 החל ללמוד באוניברסיטה העברית. עם חבריו לספסל הלימודים נמנתה רינה טיבר, אשר נישאה לו לאחר מספר שנים. הלימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים התאפיינו, בין היתר, במספר נמוך של תלמידים יחסית למספר המרצים. כתוצאה מכך עשו רבים מהמרצים מאמץ רב לעניין ולמשוך את הסטודנטים להמשיך במחקר, כל מרצה בכיוון מחקרו. נטייתו של קציר לזואולוגיה באה לידי בטוי בהיותו שותף לפרופ' שמעון פריץ בודנהיימר בכתיבת המגדיר העברי הראשון לפרפרי א״י - ״בני שמש״. רינה ואפרים נטו לבוטניקה, והשתייכו לחוג הבוטני ״נערי אייג״. בשנת 1936 נמנה עם המחזור הראשון של מוסמכי הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע.
בשנת 1939 היו קציר ורינה קצ'לסקי במחזור הראשון אשר קיבל תואר דוקטור באוניברסיטה העברית. עבודתו, בהנחיית פרופ' מקס פרנקל, הוקדשה לאיטראקציות של מונו סכרידים עם חומצות אמיניות. בשנים 1939–1948 היה אסיסטנט במעבדה לכימיה אורגנית תאורטית ומקרומולקולרית של האוניברסיטה העברית. בראשית מלחמת העולם השנייה עבר קצ'לסקי למחקר מאקרומולקולרי ועסק בפיתוחו של בית החרושת הראשון בארץ ישראל לפלסטיק (Plexiglass - Perspex - Poly (methyl methacrylate)). ב-1945 נמנה עם פרופ' יוחנן רטנר, מהטכניון, עם חוג מדענים שסייעו ל"הגנה" במחקר ובפיתוח של נשק מייצור עצמי. סמוך לתחילת מלחמת העצמאות היה החוג גרעין ליחידת "מדע" בפיקוד שלמה גור.
פרופ' יוחנן רטנר וקציר יזמו את הקמת חיל המדע (חמ"ד). קצ'לסקי נמנה עם מפקדי החמ״ד (בדרגת סגן-אלוף). עם תום מלחמת העצמאות הווה חמ"ד את הבסיס להקמת הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא״ל). ב-1946 השתלם קציר אצל פרופ' וורנר קוהן בבזל ויחד הם פתחו את התיאוריה הראשונה של תמיסות פוליאלקטרוליטים. ב-1948 הוזמן אהרן קצ'לסקי ע״י פרופ' חיים ויצמן לעבור למכון זיו (מאוחר יותר - מכון ויצמן) בו הקים את המחלקה לחקר הפולימרים, שבראשה עמד עד יומו האחרון. במקביל התמנה קציר לראש המחלקה לכימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו של קציר עסקו בחקר פולימרים, תרמודינמיקה, ממברנות ומכאנוכימיה, כולל בחקר פעולת השריר בגוף החי.
בשנת 1952 התמנה לפרופסור לכימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית. ב-1954 זכה בפרס ויצמן על מחקר הפוליאלקטרוליטים. ב-1956 ייסד במכון ויצמן את המעבדה לפלסטיקה. ב-1957 נבחר כחבר באקדמיה למדעים של ניו יורק. ב-1961 זכה בפרס ישראל יחד עם פרופסור אורה קדם, תלמידתו. באמצע שנות ה-50 יזם קציר את הקמת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והיה הרוח החיה בהקמתה. ב-1959 נבחר לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ובשנים 1962–1968 היה נשיאה השני. ב-1964 נבחר לנשיא הארגון הבין-לאומי לביופיזיקה שימושית, ועמד בראשו עד 1968.
בשנים 68–1967 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ולאחר מכן במשרה מלאה ואף הדריך שם סטודנטים לתארים מתקדמים עד להרצחו בשנת 1972. בשנת 1971 נבחר לחבר חוץ של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.
אהרן קציר נודע כאיש רוח העוסק בהיבטים האנושיים והמוסריים של המדע. הוא התפרסם גם כמרצה מבוקש, והרבה להופיע בהרצאות בתחומו ובתחומים אחרים, בפורומים שונים, החל מבתי ספר וכלה בהרצאות עממיות באמצעי התקשורת. הוא נודע כאיש אשכולות, ותחומי התעניינותו (פילוסופיה, ספרות, מוזיקה ועוד) חרגו מתחומי התמחותו המדעית. קציר תרם לפופולריזציה של המדע, בעיקר בספרו "בכוּר המהפכה המדעית" (1971), העוסק בזיקה שבין מדע לחברה, והתבסס על הרצאות שנתן ב"קול ישראל" ועל מפגשים עם הציבור.
ספריו הנוספים:
"בני שמש: מבוא להכרת פרפרי ארצנו", 1936 (יחד עם שמעון בודנהיימר)
"חידושי המדע במלחמה", 1943 (יחד עם ישעיהו ליבוביץ ומשה בריל)
"Dynamic Patterns of Brain Cell Assemblies", 1975
"Biophysics and Other Topics" מבחר מאמרים מאת אהרן קציר, 1976.
התעשייה הכימית בישראל, ובייחוד תעשיית החומרים הפלסטיים, קיבלה עידוד רב מהמחקרים שנעשו במחלקת הפולימרים במכון ויצמן בראשותו.
ב-30 במאי 1972, נרצח קציר על ידי מחבלים יפניים בטבח בנמל התעופה לוד.
הוקרה
ב-1950 זכה בפרס ויצמן למדע של עיריית תל אביב.
ב-1961 זכה בפרס ישראל למדעי הטבע.
זמן קצר לפני מותו הוחלט להעניק לו את פרס רוטשילד למדעי הטבע לשנת תשל"א.
משפחתו
נישא לרינה לבית טיבר (אחותו של ישראל טייבר). בנם הבכור, אברהם קציר, הוא פרופסור (אמריטוס) לפיזיקה יישומית באוניברסיטת תל אביב. בתם, יעל קציר, היא דוקטור לאנתרופולוגיה. ובנם הצעיר, גדי קציר, הוא פרופסור (אמריטוס) להתנהגות בעלי חיים באוניברסיטת חיפה.
הנצחתו
על שמו של אהרן קציר נקראו רחובות בערים הבאות: בירושלים, בפתח תקווה, ברמת גן, בהרצליה בבאר שבע ובקריית אונו.
על שמו בתי ספר יסודיים ותיכוניים (בהם תיכון עירוני ד' בתל אביב וקריית החינוך השש שנתית ע"ש אהרון קציר ברחובות).
לזכר קציר הקים מכון ויצמן מרכז לחקר הביולוגיה הפיזיקלית הנושא את שמו.
על-שמו קראה נאס"א את אחד המכתשים שעל הירח.
באוניברסיטת תל אביב מתקיימת מדי שנה סדרת הרצאות לזכרו, תחת הכותרת "בכור המהפכה", כשם ספרו. בסדרה זו, שאותה מארגן בנו, פרופ' אברהם קציר, משתתפים טובי המדענים בישראל ובעולם. בשנת 2003 למשל, הרצו בסדרה זו חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן, חתן פרס ישראל דוד הראל, והפילוסוף הנודע הילרי פטנאם.
על שמו יוסדה תוכנית מענקי-המחקר מלגות קציר המוענקת משנת 1991 על מנת
ב-29 ביוני 1993, השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרו בסדרה "מדענים יהודים".על השובל מופיע בניין במכון ויצמן ברחובות. האמנית סלבה דוזורץ עיצבה את הסדרה.
לקריאה נוספת
נתן שרון, "לדמותו של אהרן קציר ז"ל", מדע י"ז (2), 1972/3, עמ' 84–89.
בודנהיימר, שמעון וקצ׳לסקי, אהרן, ״בני שמש״ מגדיר לפרפרי היום של א״י
בכרך אוריאל, 2015 ״בכח הידע - פרקים בתולדות חיל המדע - חמ״ד״ מודן
בראל, ארי, ״מלך מהנדס - דוד בן-גוריון, מדע ובינוי אומה״ מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות
קישורים חיצוניים
יעל קציר, המדע אור לכולם - סיפורו של פרופ' אהרון קציר, בערוץ יוטיוב של אוניברסיטת תל אביב
40 שנה לטבח בנמל התעופה לוד, בארכיון המדינה
,
הלוויה של אהרן קציר במכון ויצמן למדע, מספיד מאיר וייסגל, 6 ביוני 1972, ארכיון AP
משורר המדע, מכון ויצמן למדע
מכּתביו
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:זוכי פרס ויצמן
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי החיים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1961
קטגוריה:נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:כימאים ישראלים
קטגוריה:כימאים פיזיקליים
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:מדעני חיל המדע
קטגוריה:סגל מכון ויצמן למדע: כימיה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: כימיה
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:בוגרי גימנסיה רחביה
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
אהרן
קטגוריה:חללי טרור ישראלים
קטגוריה:חללי טרור בישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים ברחובות
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אישים שעל שמם מכתשים בירח
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1913
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1972 | 2024-08-01T02:03:00 |
שרב | שמאל|ממוזער|250px|שקע שרבי (הקווים הלבנים מראים את לחץ האוויר בגובה הקרקע) בגבול מצרים-לוב, בדרכו לישראל. האוויר מסתובב סביבו נגד כיוון השעון, האיור ממחיש הזרמת אוויר חם ומדברי צפונה (מפת 500 מ"ב + קרקע)
שָׁרָב הוא תופעה אקלימית של גלי חום, אשר מופיעים בארץ ישראל ובארצות דרום הים התיכון בעיקר בתקופות המעבר, בין חורף לאביב ובין הקיץ לסתיו.
בעברית המדוברת קרויה תופעה זו גם בשם חמסין, אף שלגלי החום בארץ ישראל אין קשר עם החמסין, המתרחש בעיקר במצרים, אלא הם תופעה שסימניה חום ויובש, בלי רוח כמעט.
בישראל, מגדירים יום שרבי כיום שבו הלחות היחסית הממוצעת פחותה מ־50% בחוף ו-45 בהר. שרב נחשב כבד אם הלחות יחסית בהר נמוכה מ-20% ובחוף מ-30%. בימי שרב עשויה הטמפרטורה לעלות תוך כמה שעות בשיעור של 10 מעלות צלזיוס ויותר.
ישנם שני סוגים של שרב, הנבדלים זה מזה באופן היווצרותם ובאורכם: "שרב הסעה" ו"שרב דינמי": בעונות המעבר, הסוג הנפוץ הוא "שרב הסעה". שרב זה נגרם מזרימת אוויר, שמקורו באזורים חמים ומדבריים. אוויר זה זורם לכיוון דרום הים התיכון, כתוצאה מזרימת אוויר של שקע שרבי או של אפיק ים סוף. אורכו של שרב ההסעה קצר יחסית. בישראל מורגש החום לרוב בפנים הארץ, ובעקבותיו נוצר בחוף מזג אוויר הביל.
השרב השני נוצר מרמה ברומטרית: אוויר חם שוקע ומחמם את האדמה. שרב זה נפוץ בקיץ ונמשך זמן ארוך מאוד. שרב זה מכונה "שרב דינמי".
גלי השרב מביאים לעלייה קיצונית בטמפרטורה והיא גבוהה הרבה יותר מהמקובל בממוצעים רב־שנתיים.
שרב מתועד בישראל
הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה בישראל מאז החלו לתעד את אקלים ארץ ישראל היא 54 מעלות צלזיוס, שנמדדו בטירת צבי שבעמק בית שאן ביוני 1942. באותו יום נמדדו בירושלים 42 מעלות, בעמק יזרעאל 50 מעלות ובים המלח 51 מעלות, כשיום לאחר מכן נמדדו בקליה 51.2 מעלות.
באזור החוף נרשמו הטמפ' הגבוהות ביותר במאי 1916 (46.5 בתל אביב), במאי 1970 (46 מעלות בפלמחים).
בירושלים נמדדו 44.4 מעלות באוגוסט 1881.
שרב קיצוני נוסף התרחש בישראל ב-20 באוגוסט 2010 בה נמדדה טמפ' של 40.6 מעלות בהר כנען שליד צפת, וטמפ' של 45.5 בכפר בלום.
גל של שרב קיצוני פקד את ישראל ב-18 במאי 2015 בה נמדדו הטמפ' של 48 מעלות בים המלח, וטמפ' של 49 מעלות בעוטף עזה וטמפ' של 51 בבקעת הירדן, בנוסף מספר שריפות פרצו באזורים שונים.
בין 15 ל-23 במאי 2020 פקד את ישראל גל חום קיצוני, שבהם נרשמו ברוב האזורים למעלה מ-40 מעלות, בטבריה נמדדו כ-46 מעלות, בתל אביב נמדדו כ-42-43 מעלות ב-19 במאי, שזה היה שיאו של השרב. במהלך השרב פרצו מספר שריפות באזור השומרון ובאריאל.
ראו גם
שקע שרבי
מטאורולוגיה - מונחים
קישורים חיצוניים
תופעת השרב בישראל - כל מה שרצית לדעת
הכול על השקע השרבי
מפות 500 ברשת
מצד שמאל נמצאים מודלי חיזוי מזג אוויר (GFS,UKMO,EC,GEM,GME,JMA,NOGAPS)
שלושת המודלים המובילים: GFS, EC, UKMO
בכל אחד מהם יש תפריט. מפת 500 היא הראשונה בתפריט ומשמשת כברירת מחדל. ישראל נמצאת על גבול המפה בצד ימין.
מדריך לקריאת מפות
קטגוריה:מטאורולוגיה | 2024-04-25T14:21:55 |
מגילת אסתר | מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבתנ"ך. במגילה מסופר על מזימה להשמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש על ידי המן האגגי ("המן הרשע"), וכיצד סיכלו אותה אסתר המלכה ובן דודה מרדכי היהודי. בסוף המגילה מסופר כי לזכר אירועים אלה נקבעו חג הפורים ומצוותיו - משלוח מנות, מתנות לאביונים ועריכת משתה. גם קריאת המגילה פעמיים, בליל החג וביומו, היא ממצוות החג.
במחקר נחשבת המגילה לנובלה היסטורית אשר סיפורה מתרחש במאה החמישית עד הרביעית לפני הספירה, ונכתבה כסיפור אטיולוגי שנועד להסביר את מקורו של חג הפורים בדיעבד, כלומר לאחר שכבר התקבל על ידי היהודים בגלות אשור ובבל.
סיפור המגילה
משתאות אחשוורוש וושתי
150px|ממוזער|right|alt=המלכה ושתי|המלכה ושתי במשתה הנשים, מסרבת לדרישתו של אחשוורוש להתייצב ולהציג את יופייה לראווה בפני אורחיו. ציור של אדווין לונג
המגילה פותחת בסיפור על המשתה שעורך המלך אחשוורוש, בשנה השלישית למלכותו. המשתה אורך 180 יום ומיועד לשריו ועבדיו של אחשורוש. לאחר מכן עורך המלך משתה נוסף בן שבעה ימים לבני שושן, וביום השביעי למשתה מזמין את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופייה בפני כל הנוכחים. ושתי מסרבת להזמנה ומעלה את חמתו של המלך, שמחליט בעצת יועציו להדיח אותה מהמלכות.
לאחר שנרגע אחשורוש מכעסו הוא נזכר בושתי, מתגעגע אליה, ומתחרט על העונש שנגזר עליה. נערי המלך מייעצים לו למנות פקידים שיאספו אל שושן הבירה "כל נערה בתולה טובת מראה" מרחבי הממלכה, במטרה למצוא לו אישה חדשה. המלך מקבל את עצתם.
עליית מרדכי ואסתר
220px|ממוזער|הכתרתה של אסתר, ציור של ז'אן-פרנסואה דה טרוי
בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, יתומה יהודייה אשר גדלה תחת חסותו של בן-דודה, יהודי בשם מרדכי. במהרה הופכת אסתר למועמדת המועדפת על הגי, שומר הנשים. בהוראת מרדכי אין היא חושפת את מוצאה היהודי. לאחר שאסתר נלקחת לארמון, ממשיך מרדכי לדאוג לשלומה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים, מובאות המועמדות בזו אחר זו אל המלך, שבוחר בסופו של דבר את אסתר למלכתו.
באותה עת משמש מרדכי פקיד בחצר המלך, ועולה בידו לחשוף קנוניה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך. הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך על הדבר בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר הזכרונות דברי הימים".
גזירת המן האגגי
220px|ממוזער|מרדכי מסרב להשתחוות מול שיירתו של המן. פול לירוי, 1884
באותה העת, מרומם המלך אחשוורוש את המן האגגי. כל אנשי החצר משתחווים להמן במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא חימה על חוצפתו של מרדכי, וכשנודע לו מוצאו היהודי, הוא אינו מוכן עוד להסתפק בהריגתו בלבד אלא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה.
לשם ביצוע תוכניתו, מטיל המן פור (הטלת גורל) כדי לגלות את זמן הביצוע המועדף על פי הכוכבים והמזלות. היום העולה בפור הוא י"ג באדר. המן מבקש את אישורו של אחשוורוש להשמיד את כל יהודי הממלכה, ומקבל ממנו את הסכמתו ואת החותם המלכותי כדי שיחתום על הצו בשמו. כך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, שבו הם מצווים להשמיד את כל היהודים באימפריה הפרסית ולבזוז את רכושם.
תענית אסתר
130px|ממוזער|right|alt=מרדכי ואסתר מתאבלים|מרדכי מספר לאסתר על הצו שפרסם המן, המודיע על הטבח ביהודים בי"ג באדר. איור מתוך ספר ילדים מהמאה ה-19.
כשהגזירה נודעת למרדכי, הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך, לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה, שגם כן מתאבלים וצמים. מרדכי יוצר קשר עם אסתר ומנסה לשכנעה להשפיע על המלך שיבטל את הצו. זוהי משימה מסוכנת, שכן מי שניגש אל המלך ללא הזמנה חייב מיתה.
לאחר דין ודברים נענית אסתר לדרישתו של מרדכי, אך מבקשת שלפני כן יתענו כל יהודי שושן - כולל אותה עצמה ונערותיה - שלושה ימים ושלושה לילות
משתה אסתר הראשון
ממוזער|שמאל|200px|אחשוורוש מושיט את שרביטו לאסתר. איור משלהי המאה ה-13.
לאחר שלושה ימי תענית, נכנסת אסתר לחצר המלך ללא הזמנה ובכך מסכנת את חייה. המלך מכוון כלפיה את שרביטו כסימן לכך שהוא מתיר לה לגשת לכיסאו ולשוחח עמו. היא מתקבלת אצלו ונשאלת לבקשתה. אסתר מבקשת לערוך משתה בנוכחות שלושה אנשים: המלך, המן והיא עצמה. במהלך המשתה שואל שוב המלך את אסתר לבקשתה, אולם היא מבקשת לקיים משתה נוסף איתו ועם המן למחרת היום, ובו תספר לו את בקשתה.
המן שב אל ביתו מן המשתה הראשון ברוממות רוח על מעמדו הרם, שניכר היטב בהזמנה למשתה פרטי בנוכחות המלך והמלכה, לא פעם אחת בלבד אלא פעמיים. בדרכו הביתה הוא נתקל במרדכי, שעומד בסירובו להשתחוות בפני המן, ומצב רוחו מתערער. בעצת זרש אשתו וכל אוהביו, הוא מורה על הכנת עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר) כדי לבקש מהמלך את תלייתו של מרדכי כבר למחרת.
נדודי שנת המלך
200px|ממוזער|ימין|המן מוביל את מרדכי ברחבי העיר, ציור של פייטר לסטמן
באותו לילה נודדת שנתו של המלך והוא מבקש שיקראו בפניו ב"ספר דברי הימים" של פרס. הספר נפתח באקראי במקום שבו מסופר על הצלתו בידי מרדכי מהתנקשותם של בגתן ותרש. אחשוורוש שואל אם אותו מרדכי קיבל גמול ראוי למעשהו, ומשנענה שלא, מחליט לתקן את המצב. באותה שעה ממש מגיע המן לארמון כדי לבקש את אישור המלך לתלות את מרדכי בהקדם האפשרי. אחשוורוש טרוד בשאלה כיצד עליו לגמול למרדכי על שהציל את חייו, ובראותו את המן הוא מבקש את עצתו ושואל: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו".
המן סבור שהמלך מתכוון אליו, ומפרט בפניו שורה של מחוות כבוד יוצאות דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך בעלי המעמד הרם ביותר, תוך קריאה: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש מקבל את עצת המן ומצווה עליו להוציא את תוכניתו לפועל מיד: להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להרכיבו על אחד מסוסי המלך, להוליכו בעצמו ברחובות העיר, בתור שר בעל מעמד גבוה, ולהכריז כי "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
לאחר המעשה שב המן לביתו ומספר לאשתו וליועציו על השפלתו. הם עונים לו: .
משתה אסתר השני
220px|ממוזער|אסתר חושפת בפני אחשוורוש את מזימתו של המן. ציור מעשה ידי יאן ויקטורס
בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש בפעם השלישית מה בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה. אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר. בתגובה, מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן כ"אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה".
המלך יוצא אל הגינה בזעם והמן מנסה בינתיים לבקש את נפשו מאסתר המלכה. הוא נופל בטעות למרגלותיה בדיוק ברגע שאחשוורוש שב מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמעט אינטימית עם המלכה, מתגבר כעסו, והוא מאשים את המן בניסיון לכבוש גם את המלכה. בשלב זה מגיע חרבונה, אחד מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי, מצילו ואהובו של המלך. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן על העץ "על ששלח ידו ביהודים", ורק אז נרגע מכעסו.
היפוך הגזירה
180px|ממוזער|left|alt=המן נתלה על העץ שהכין למרדכי|המן נתלה על העץ שהכין למרדכי. ציור של ארתור שיק משנת 1950. הצייר עיטר את בגדיו של המן בצלבי קרס, כדי לקשר בינו ובין הנאצים, וצייר את עצמו כצופה בתליה כשבידו אוזן המן.
המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף מעביר את טבעתו - אשר עד אז הייתה אצל המן - למרדכי. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש עונה שאין אפשרות להשיב צו שנכתב ונחתם בשם המלך, אך מציע שאסתר ומרדכי יכתבו צו חדש כרצונם ויחתמו בשמו.
בפקודת מרדכי נכתבים צווים חדשים, שמתירים ליהודים לצאת נגד אויביהם שבאים להרוג אותם, גברים נשים וטף, ולבזוז את רכושם. הצווים נכתבים בכ"ג בסיון, ובשל דחיפות העניין נשלחים הרצים המהירים ביותר ("האחשתרנים בני הרמכים"). ברגע שמתפרסמות הפקודות של מרדכי, כל היהודים מתמלאים שמחה. שאר העמים מפחדים מהם ומכוחו העולה של מרדכי, ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו החדש והמקורב ביותר למלך, ורבים מהם מתגיירים.
יום הגזירה
שמאל|ממוזער|ימין|200px|עשרת בני המן כתובים בצורת אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. מתוך מגילת אסתר מהולנד, המאה ה-18
בהגיע היום, י"ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, מתאגדים היהודים בכל מדינות הממלכה על מנת לנקום באלו שביקשו את רעתם. הם עושים כרצונם בשונאיהם ומכים באויביהם ללא התנגדות משמעותית, אך גם במקביל נמנעים מביזה.
אחשוורוש מספר לאסתר כי בשושן הבירה הרגו היהודים חמש מאות איש ואת עשרת בני המן ושואל אותה מה עוד היא רוצה. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלות גופותיהם של עשרת בני המן ונהרגים עוד שלוש מאות איש בעיר. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם". המגילה מוסיפה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים בי"ג באדר שבעים וחמישה אלף איש מאויביהם, וגם שם לא שלחו את ידם בביזה.
כפי שסיפור המגילה מתחיל בשמחה (משתה) הוא מסתיים בשמחה (משתה). היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ומקיימים משתה ביום שבו נחו מלחימות, הוא יום י"ד באדר; והיהודים היושבים בשושן, אשר בה נמשכו הלחימות עד י"ד באדר, חוגגים בט"ו באדר. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.
קביעת חג
ימין|ממוזער|200px|קריאת המגילה
סופה של המגילה מתאר את הנחלת חגיגות הפורים והמשתה (ברוח מנהגי הפרסים) בחברה היהודית בגולה. מרדכי שולח איגרות אודות קביעת החג לכל יהודי הממלכה, והיהודים מקבלים על עצמם לזכור את ימי הפורים לנצח ("וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם") ולחגוג אותם כל שנה. השם פורים נקבע על שם הפור (קביעת גורל) שהפיל המן לקביעת יום תחולת הצו המורה על השמדת היהודים.
בתום המגילה, מטיל המלך מס על הארץ ואיי הים, וסיפור גדולתו של מרדכי נכתב על ספר דברי הימים, למלכי מדי פרס. פרופ' יאיר זקוביץ מסביר כי סיומת זו של הפרק, לפיה סיפור המגילה נכתב על ספר דברי הימים למלך, לקוחה מספר מלכים, שגם שם נחתמים סיפורי המלכים באופן דומה. אליבא דזקוביץ, מטרתה של סיומת זו ליתן תוקף ואמיתות לסיפור המגילה, כאילו אפילו הגויים מכירים בנסים שקרו.
באשר למיסים עצמם, מקובל לפרש זאת כאילו בעקבות עצותיו של מרדכי, גדלה עוצמתה של הממלכה, והמלך הצליח להטיל מיסים אף על איי הים, שהיו מחוץ לתחום שלטונו, לפחות בראשית המגילה. עוד מקובל לפרש כאילו גבורותיו של אחשוורוש הם למעשה גבורותיו של מרדכי, המיוחסות למלך. יש המפרשים כי מדובר במס שהמלך נאלץ לגבות במקום הכסף שהוצע לו בעד השמדת היהודים. פרופסור יאיר זקוביץ מציע פרשנות אחרת, לפיה כותב המגילה מלגלג על אחשוורוש, כאשר תיאור "גבורתו", שאמור להתייחס לקרבות ומלחמות, מתייחס למעשה לגבורתו בשתייה והוללות.
רקע היסטורי
המקרא מציב את ההתרחשות בזמנו של המלך אחשורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (מבוטא "חְשַׁיָארְשָׁה", כסרכסס בפי היוונים), שמלך במשך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (465–485). בדומה לאחשוורוש המקראי, ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, והוא מתואר על ידי הרודוטוס ואחרים כחובב נשים ויין.
בגרסת תרגום השבעים של מגילת אסתר המלך נקרא , ולכן יש חוקרים הסבורים שדמותו הספרותית של המלך עוצבה בהשראת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את כתיבת הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהוא רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו. יש הסוברים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית מעיקרה.
הטיפוח והיופי העצמי של אסתר נדונים באחד ממאמריו האחרונים של אולברייט. לדעתו, יש להשוות את מבער הקטורת המצוי בלכיש לתנורי היופי הערביים, שבישמו לא רק את גופן של הנשים, אלא גם את בגדיהן בריח נעים של לבונה.
העלילה ממוקמת בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית: Birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית.
מהימנות היסטורית
ממוזער|250px|אחשוורוש והמן במשתה של אסתר, ציור של פרנץ פרנקן הבן
במגילה מצוי שפע של פרטים בנוגע להווי החצר הפרסית. באופן כללי מתאימים פרטים אלה לתיאורים המצויים אצל ההיסטוריונים היווניים, ובעיקר אצל הרודוטוס. תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן. כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. לדעתה של חוקרת המקרא אדל ברלין, מקור הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי. אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה, שכן מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.
השוללים את ההיסטוריות של סיפור המגילה, לפחות בחלקה, מצביעים על כך שאף על פי שהמגילה מציינת כי "וְכָל-מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" הסיפור אינו מופיע בכרוניקות הפרסיות ובתיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, והוא אף כולל פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם תיאורים אלה. כך למשל, מניין הסטרפיות באימפריה הפרסית היה 20 לערך ולא 127 כמספר המדינות שנמסר במגילה; על פי הרודוטוס, אשתו של חשירש נקראה אמסטריס ולא אסתר או ושתי, והוא טוען גם שהמלכה חייבת הייתה להיבחר מבין שבע משפחות האצולה הפרסיות (אם כי בחינה של המלכות שכיהנו בפועל מעלה בספק מגבלה זו).
חוקרים מצביעים גם על פרטים בלתי סבירים המופיעים בסיפור: משתה מפואר של 180 יום; סירוב פומבי של המלכה לצו המלך; הצו התמוה שהמלך שולח לנתיניו, שמורה על כל בעל להיות השליט בביתו; בעוד מוצאו היהודי של מרדכי ידוע ברבים, אסתר שהיא בת דודו ובתו המאומצת מצליחה לשמור את מוצאה בסוד; מינוי אדם ממוצא לא פרסי לראש השרים (הן המן והן מרדכי); מסירת הצווים ברחבי הממלכה "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", ולא בארמית, שפתה הרשמית של האימפריה; הכלל שחוקי המלך אינם ניתנים לביטול איננו מתועד אצל ההיסטוריונים, ואין זה סביר שממלכה גדולה כמו הממלכה האחמנית הייתה יכולה להתנהל בדרך זו.
זמן חיבור המגילה ומקומה
על פי המסורת, כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם. יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך מספר חוקרים העלו, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או לכל הפחות לעריכה מאוחרת שלה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכולה הייתה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.
במחקר מקובל לתארך את המגילה לסוף התקופה הפרסית או תחילת התקופה היוונית, בין השנים 400–200 לפנה"ס לערך.
סיפורים קשורים
מקובל במחקר לקבוע כי מגילת אסתר עומדת בקשרים משמעותיים עם סיפור יוסף, סיפור שרי ואברם במצרים, חג הפסח וגאולת מצרים, מלכות שאול והמלחמה בעמלק, פתיחת ספר מלכים, ובמיוחד ספר דניאל, עזרא ונחמיה, העוסקים אף הם בקורותיו של בן עם ישראל בחצר זרה.מישאל ציון, מגילת אסתר: פירוש ישראלי חדש, עורך: אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים, 2019
חוקרי המקרא יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן מסבירים כי אחת הסיבות לקבלתה של המגילה בתוך קהל כתבי הקודש היא הישענותה הרבה על סיפורת מקראית. החוקרים מסבירים כי המגילה נשענת בין היתר על סיפור אברם ושרי במצרים (בראשית יב, י-כ) - שגם בו האישה היפה נלקחת לארמון המלך, מגלה מיהי ומהי זיקתה לקרובה; סיפור יוסף - המתמנה אף הוא למשנה למלך ומולבש ברביד זהב ובבגדים יקרים; סיפור יעל וסיסרא - שם האישה מביאה למפלתו של הצר; סיפור שאול ואגג העמלקי - מרדכי מתואר כפרוקסי של שאול, בהיותו צאצא משושלתו: "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימני" (אסתר ב, ה). לעומתו, המן מוצג כאגגי, והניצחון על המן הוא למעשה בגדר סגירת החשבונות של שאול, אשר חס על אגג ולא קיים את הצו האלוהי למחות את זכר עמלק. סיפורים נוספים עליהם נשענת המגילה הם סיפור אבישג השונמית (מלכים א א, א-ד) וסיפור כרם נבות. בסיפור השונמית, תרים אחר נערה נאווה למלך, נשען על מוטיב זהה למגילת אסתר, בה מבקש המלך תחליף למלכתו ושתי. בסיפור כרם נבות, ישנו הדגם של "המלך הפאסיבי", שאינו יודע על הפעולות המבוצעות בשמו, וכל מעייניו באכילה (ובמקרה זה - בשתייה). החוקרים מסבירים כי בכל הסיפורים הללו, לא רק הדגמים הספרותיים חוזרים על עצמם - אלא ישנה חזרה על אותן לשונות ממש.
מהצד השני, מסבירים החוקרים כי המגילה אינה רק "נשענת" על סיפורים מקראיים, אלא היוותה כר פורה להתפתחות הספרות אחריה. זאת, נוכח קשיים רבים הטורדים את מנוחת נפשו של הקורא העברי, ובתוכו שאלת כשרות המאכלים שאכלה אסתר עת נישאה למלך, נישואיה לגוי, והיעדר שם שמיים במגילה.
את הספרות העוקבת את המגילה ומתכתבת עימה ניתן לחלק לשתי סוגות. ראשית, ישנה ספרות המבקשת לדרוש ולהוסיף על המגילה, על-מנת להלום את ערכיה עם התפיסה האמונית ולבטל את הקשיים העולים בה. בתוך ספרות זו ניתן למנות את התוספות למגילת אסתר שבתרגום השבעים, המרחיבות את העלילה ומתאימות אותה לעולם הערכים של המחברים. ייחודן של התוספות שבתרגום השבעים, להבדיל ממדרש אסתר רבא, וכן "מדרש פנים אחרות", "מדרש אגדת אסתר", "מדרש אבא גוריון" ו"מדרש אסתר הבבלי", היא בכך שהן מבקשות לשנות את הסיפור המקורי על ידי דרישתן ולהרחיב אותו.
סוגה ספרותית שנייה עניינה ספרים נוספים, אשר ביקשו להחליף את המגילה. כך, סיפורי ספר דניאל (פרקים א-ו), המרבים באזכור שם שמיים, ביקשו להוות תחליף הולם למגילת אסתר. בתוך כך, מזכירים החוקרים כי רעי דניאל נמנעים מאכילת מאכלות אסורים בארמון המלך, וזוכים למעמד נכבד בהיררכיה הפקידותית הנוכרית, ואף מתמודדים בהצלחה עם שונאי המלך המבקשים לראות במפלתם.
לדעת חוקרים אלה, הספר החיצוני ספר יהודית נכתב כדי להיות תחליף למגילת אסתר. בספר זה, הרווי גילויי אמונה באלוהי ישראל, מספר על אלמנה יהודייה, צדקת ויפת תואר (ששמה ראוי יותר משמה של אסתר המעורר את זכרה של האלילה הנוכרית אסתהר), הנחלצת לישועת עמה. בסיפור זה, יהודית אינה מתייחדת עם האויב אלא תשכר אותו ותביא למותו, וזו אף מקפידה על אכילת מאכלים כשרים בביתו, והצלחתה נשענת רבות על צומות ותפילות. לקראת סוף הספר, משמיעה יהודית שירת שבח והודיה לאל, בדומה לשירת דבורה.
תרגומים ועדי נוסח
בסוף המאה ה-2 או בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס, תורגמה מגילת אסתר ליוונית על ידי כהן ירושלמי.
תוספות למגילת אסתר
התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.
סוג ספרותי ומגמות
קיימת גישה מחקרית לפיה מטרת המגילה היא לשמש הסבר בדיעבד להיווצרותו של חג הפורים ולבסס את מעמדו של החג, שבמקורו הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמגמה אטיולוגית זו היא פרי התפתחות משנית, ומטרתה המקורית של המגילה הייתה שונה. סוגיית מטרת חיבור המגילה קשורה בקביעת הסוג הספרותי שלה, והועלו השערות שונות בנוגע לשתי סוגיות אלה.
חוקרים מוקדמים ראו במגילה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית אשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וּושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. נכון למאה ה-21, השערות אלו זנוחות הן על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים, ואין בכך סימן למשמעות מיתולוגית כלשהי.
יש הרואים במגילה קומדיה חגיגית, שמטרתה לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים. אדל ברלין מגדירה אותה ביתר פירוט כפארסה, המוצגת על רקע בורלסקה של חיי החצר.
יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כאגדת חכמה שהוצבה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale). הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).
רוברט גורדיס סבור שהמגילה היא ייצוג מקראי יחיד של סוג ספרותי עצמאי: חיבור בדיוני ממקור יהודי, המתיימר להיות דיווח כרוניסטי של סופר לא יהודי. גורדיס סבור שהמגילה נועדה ליצור את הרושם של כרוניקה ממלכתית פרי עטו של סופר חצר פרסי. הוא משווה את סוגה הספרותי של המגילה לזה של איגרת אריסטיאס.
יש הרואים במגילת אסתר את הספר הלאומי ביותר במקרא: "ספר המשקף אמונה יוקדת בחיוניותו ונצחיותו של העם היהודי. באופן פרדוקסלי, אופיו הלאומי הייחודי של העם מתגלה דווקא באנומליה הלאומית של קיום בגלות, כאשר נוכחותו של האל אינה גלויה עוד. המגילה בוחנת את הקיום היהודי בגולה מנקודת מבט לאומית, המדגישה את ייחודו של העם ומאמינה בנצחיותו על אף אתגרי הקיום הקשים שלו".
בנוסף, מקובל להגדיר את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, ספר יהודית וספר טוביה. סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה.
ניתוח ופרשנות
הצגת הדמויות במגילה
שמאל|ממוזער|250px|מגילת אסתר ליד קופסת אחסון
אחשוורוש - מוצג כמלך נהנתן השקוע בתענוגות, כשהשיכרון מאפיל על שיקול דעתו. מצטייר כמלך סובלן והגון, המאזין לקול יועציו ומזמין את כלל נתיני ממלכתו, ללא הבדלי מעמדות למשתה המלך. לעומת זאת, הוא מוכן לאשר את תוכניתו של המן להשמדת עם שלם. אחשוורוש מאפשר את קיום משתה המלכה ושתי, שיועד לנשות הממלכה באותה הצורה, אך ציוויו המשפיל למלכתו מעיב גם הוא על תדמיתו. מוצג כמכבד את חוקי הממלכה ופועל בתחום הכללים לעשיית רצונו ומה שרואה לנכון.
ושתי - מדמויות המשנה במגילה. חז"ל ראו בה נצר לבית המלוכה הבבלי. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית. פירוש השם "ושתי" בפרסית עתיקה הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה).
אסתר - גיבורת סיפור המגילה. נערה יתומה הנלקחת בכוח אל ארמון המלך ומצייתת בכל לאביה המאמץ מרדכי, אך לבסוף מגלה יוזמה עצמאית ותושייה רבה. אסתר מוצגת תחילה באור שלילי מעט, כאשר היא מנותקת מצרת עמה וחוששת לגורלה האישי, אך לאחר מכן היא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. לפי חז"ל הייתה אסתר אשתו של מרדכי, וכבת 75 שנה בעת ההתרחשות.
שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר כנראה מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם אלת הפריון הבבלית אשתר.
יש הסבורים ש"הדסה" (שמה העברי) היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלה אשתר. נכון לראשית המאה ה-21, סברה זו אינה מקובלת במחקר.
מרדכי - בן דודהּ של אסתר שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת בעיקר בהוראתו לאסתר שלא לחשוף את מוצאה. כאשר מתברר לו שהעם היהודי נתון בסכנת השמדה, הוא מבקש בתוקף מאסתר להיות נאמנה לעמה ולסכן את עצמה, ולבסוף מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה ולהובילה אל ההצלה הגדולה. לאחר ששוכנעה בדבריו, הורתה לו אסתר לאסוף את היהודים ולערוך צום, והפעם מרדכי נשמע לה וקיים את דבריה במלואם.
מרדכי מגלה אקטיביות ויוזמה. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, הוא מגלה זאת לאסתר והיא מספרת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס". בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר בעל מעמד גבוה במקומו של המן. בדומה לאסתר, נראה שגם מרדכי הסתיר בתחילה את זהותו היהודית, וזו נחשפה לאחר שסירב לציית לצו מלכותי ולהשתחוות להמן.
חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך. סביר שבדומה לאסתר, גם למרדכי היה שם עברי, אך הוא לא נמסר בסיפור המגילה. על פי המסופר במשנה, מרדכי היה נקרא גם פתחיה.
המן - מיוחס כצאצא של אגג מלך עמלק. ראש השרים, שמבקש להשמיד את כל יהודי הממלכה בגלל סכסוך אישי עם מרדכי. מצטייר כאדם שמנצל את כוחו הפוליטי הרב כדי להפוך את צרתו הפרטית לסכסוך בין-דתי כולל וקיצוני. תאוות הכבוד הגדולה והאובססיבית שלו מתבטאת בצו המלכותי המחייב את הכל להשתחוות בפניו, וכעסו הרב בשעה שמרדכי לא מוכן לבצעו. בדבריו למקורביו מתאר המן את סירובו של מרדכי כפגם המערער ומייתר בעיניו את כל הישגיו. כשנשאל על ידי המלך אחשוורוש לדבר בו ראוי לגמול למייטיבו, סבר המן שמדובר בו, והתהלוכה המלכותית שתיאר בתשובתו חושפת כנראה את שאיפותיו למלוכה. שאיפותיו אלו עוררו את הסתייגות המלך ממנו, ולכן הוא השפילו בהצעדת מרדכי, ולבסוף אף לא היסס להוציאו להורג בגלוי.
בפרסית עתיקה פירוש השם המן hama manah הוא בעל "אותה הדעת/הדעה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא או hama data, שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך.
זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא שיעצה לבעלה להכין עץ בגובה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. המן מקבל את עצתה.
בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. קושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.
חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח במהלך מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, המלך "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!". כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי, מיטיבו של המלך, ואחשוורוש בכעסו מורה מיד לתלות עליו את המן.
חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו היה, שהוא מבשר הגאולה" - חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".
הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על הרמון הנשים של אחשוורוש.
התך - מסריסי אחשוורוש. בחז"ל קיימת דעה לפיה: "התך - זה דניאל".
היעדרותו של אלוהים מהמגילה
באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו). התעלמות זו מתעצמת פי כמה לאור העובדה ששיבת ציון ובניית המקדש השני כבר החלו; אין במגילה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין התייחסות מפורשת לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודיה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). אין גם זכר לרעיון הגמול האלוהי האופייני למקרא, למרות הסכנה הקיומית בה עמד העם. ככלל, הטקסט נמנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.
בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, ועמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה. גם מחברי תרגום השבעים נדרשו לה, ופתרו אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. במסכת מגילה מפורשים מספר פסוקים כרמזים להשגחתו של האל על מהלך האירועים. למשל, בפסוק: הביטוי "מקום אחר" מפורש כרמז לאל והביטוי "אם לעת כזאת הגעת למלכות" מפורש כביטוי של השגחה פרטית. בפרשנות המסורתית קיימות גישות שונות המסבירות את אופייה החילוני של המגילה - המשותף לכולן הוא שהן יוצאות מהנחה שהמגילה, בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור דתי וחילוניותה היא רק למראית עין. במחקר קיימות גישות המזהות במגילה רובד דתי נסתר, לעומת גישות אחרות הרואות בה חיבור חילוני מעיקרו או חיבור שזיקתו לדת חלשה. חז"ל פירשו ששם המגילה, אסתר, רומז שנס ההצלה נעשה ב"הסתר פנים", כלשון הפסוק בתורה "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" המתאר מציאות עתידית של חורבן כעונש על נטישת העם את האל. לפי פרשנות זו, אף על פי שההצלה נעשתה לכאורה ללא כל מעורבות אלוהית, הרי שמאחורי הקלעים הכל התרחש בזכות האל, והעדר כל אזכור לשמו מונעת את צמצום נוכחותו להופעה גלויה ומובחנת.
מבחינה הלכתית, העדר השם המפורש מהמגילה מקל על תיקון המילים על ידי סופרי סת"ם, והיא משמשת כספר הראשון שכותב סופר סת"ם מתחיל.
מבנה
ניתן לראות כי מגילת אסתר בנויה במבנה סימטרי:
גדולת אחשוורוש (–): אחשוורוש מלך פרס . הוא מגרש את אשתו ושתי, על שלא השתתפה במשתה שלו, ובוחר באסתר כאשתו החדשה.
עליית המן (): המן מוצג כיד ימינו של אחשוורוש. מרדכי היהודי, דודה של אסתר, המלכה החדשה, מסרב להשתחוות להמן. משום כך, המן מורה בפקודה על השמדת כל היהודים באימפריה. הקטע מסתיים במילים .
התוכנית להציל את היהודים (): אסתר ומרדכי מנסים לרקום תוכנית כדי לשנות את גזירת המן.
המשתה הראשון של אסתר (): אסתר ואחשוורוש עורכים משתה, שבו היא מבקשת מהמלך לערוך משתה נוסף ולהזמין אליו את המן. מיד לאחר מכן, המן רואה את מרדכי וכועס. הוא מכין עץ כדי לתלות עליו את מרדכי.
ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו (): המן מרכיב את מרדכי על סוס ברחובות העיר ומושפל. מנקודה זו הסיפור מתהפך.
המשתה השני של אסתר (): אסתר חושפת במשתה השני את העובדה שהיא יהודייה. כדי להציל את אשתו, אחשוורוש תולה את המן על העץ שהוא עצמו הכין.
התוכנית להציל את היהודים (): אסתר ומרדכי מבקשים מאחשוורוש לשנות את הפקודה של המן.
עליית מרדכי (): מרדכי מצליח לשנות את הפקודה של המן להשמיד את היהודים, בכך שביום המיועד ליהודים יתאפשר להגן על עצמם. מרדכי הופך יד ימינו של אחשוורוש. הקטע מסתיים במילים .
גדולת מרדכי (–): היהודים, בהנהגת מרדכי, מצליחים למנוע מתושבי האימפריה לטבוח בהם. מרדכי הופך איש חשוב בקרב היהודים ומשנה למלך אחשוורוש. מרדכי שולח .
קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודש
שמאל|ממוזער|250px|מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפאס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.
ממוזער|טקסט=עמוד מתוך מגילת אסתר מאויירת שנוצרה בעיר פרארה שבאיטליה בשנת 1617. מאוספי הספרייה הלאומית.|עמוד מתוך מגילת אסתר מאויירת שנוצרה בעיר פרארה שבאיטליה בשנת 1617. מאוספי הספרייה הלאומית.
אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות ב, שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: . גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב: . אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי (כמו שהבין בדבריו אברהם בן דוד מפושקירה) אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.
מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטעים ממגילת אסתר במגילות קומראן היא סבירה, בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור, בפרט לאור העובדה שמספר דברי הימים שרד רק קטע בודד בן חמש שורות. יש שהצביעו על סימנים להיכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו תיאור יציאתו של אברהם ממצרים כשהוא לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית.
כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה במגילות קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת.
גם בקאנון הנוצרי של כתבי הברית הישנה, נכללה מגילת אסתר כחלק מן הקאנון. אמנם, מרטין לותר ניסה לשווא לשכנע את עמיתיו להוציא את מגילת אסתר (כמו גם ספרים נוספים שנכללו בקאנון הנוצרי) מן הקאנון המקודש, בנימוק שאינה משקפת את רוח האמונה האמיתית של הדת הנוצרית.
מדרשים ופירושים למגילה
ספרי מדרש על המגילה:
מדרש בבלי למגילה, בתוך מסכת מגילה י:-יז.
ילקוט שמעוני.
אסתר רבה - או מדרש אחשוורוש, אגדת אחשוורוש, מדרש מגילת אסתר. הודפס יחד עם מדרש רבה, ומכאן שמו.
תרגום ראשון ותרגום שני.
מדרש לקח טוב.
מדרש פנים אחרות.
מדרש אבא גוריון. שלושת המדרשים האחרונים, הודפסו על ידי שלמה בובר.
אגדת אסתר. הודפס על ידי שלמה בובר.
מדרש מגילת אסתר. הודפס בקושטא, וכן בקובץ מדרשים קטנים.
בנוסף הודפסו קטעי מדרש: מדרש אחר על מגילת אסתר (בית המדרש, ילניק), דרוש לפורים (בית המדרש, ילניק), מדרש מגילה (גאסטר, ספר הזיכרון לדר'קאהוט).
בספרות הראשונים מופיעים עוד תרגומים שאינם לפנינו "תרגום זוטא, "תרגום רבה", "תרגום ירושלמי", "תרגום רבה דירושלמי" ו"תוספתא דתרגום ירושלמי".
למגילת אסתר נכתבו פירושים על ידי חלק מהפרשנים המסורתיים של התנ"ך כגון רס"ג, רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם. בנוסף חוברו עוד ספרי פרשנות רבים על מגילת אסתר, בהם בולטים עקידת יצחק של רבי יצחק עראמה, מנות הלוי של רבי שלמה אלקבץ, משאת משה של ה"אלשיך", מחיר יין של הרמ"א, יוסף לקח של רבי אליעזר אשכנזי, ראשון לציון של רבי חיים בן עטר, פירוש הגר"א ומגילת סתרים של רבי יעקב לורברבוים.
בתרבות ובאמנות
במהלך ההיסטוריה, מגילות רבות עוטרו בעיטורים ססגוניים שסיפרו את סיפור המגילה ושיקפו את רוח התקופה.
ממוזער|ציור מגילת אסתר מתוך קיר בית הכנסת ״דורא אירופוס״, שנת 244
התמונה המוקדמת ביותר המתארת את סיפור מגילת אסתר נמצא על קיר בית הכנסת דורא אירופוס שבסוריה, שהוקדש בשנת 244. לימין ארון הקודש, במיקום מרכזי בבית הכנסת, מופיעה תמונה בעלת שני חלקים: בחלק אחד המן מוליך את מרדכי הרוכב על סוס לבן ברחובות העיר, ולו מצדיעים מספר אנשים הלבושים בלבוש יווני. בחלק השני יושבת אסתר המלכה על כיסא המלכות לצד המלך אחשורוש.
ממוזער|אסתר נופלת בפני אחשורוש, יעקובו טינטורטו, 1547-1548
ברנאסנס הירבו לצייר סצינות ממגילת אסתר, כחלק מהביטויים של אמנות סיפורי המקרא. כך בציור של טינטורטו משנת 7–1546, מצוירת אסתר המתעלפת לפני אחשורוש. מרכזיותה של סצנה זו קשורה בהתעלפותה של מריה אם ישו. לפי המסורת הקתולית, אסתר נתפסת כמניפסטציה של מריה הקדושה אשר תהיה מליצת יושר למאמינים ביום הדין. בשנת 1511 על תקרת הקפלה הסיסטינית צייר מיכלאנג׳לו שלוש סצינות מתוך המגילה, ובמרכזם צליבתו של המן. אמנית הרנסאנס ארטמיזיה ג׳נטילשקי ציירה גם היא בשנת 1628–1635 את דמותה של אסתר המתעלפת בפני אחשורוש. הדמויות מתוארות בבדידות מזהרת, אחשורוש לבוש בבגדי ליצן חצר ואילו אסתר במלוא תפארתה. ג׳נטילסקי נודעה בציוריה המקראיים שבהם העצימה את הדמויות הנשיות בעודה מותחת ביקורת על מעמדם של הגברים.
ממוזער|אסתר מתעלפת בפני אחשורוש מאת ארטמיזיה ג'נטילסקי במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
בהולנד של המאה ה-17 עסקו רבות במגילת אסתר, במחזות, שירים ובאמנות. רבים מאמני התקופה ציירו ציורים מתוך מגילת אסתר: רמברנדט ון-ריין,"אסתר מתכוננת לכניסה בפני אחשורוש" (1633), "אחשורוש והמן במשתה אסתר" (1660), "המן מתחנן על חייו בפני אסתר" (1660). צייר לפחות חמישה, ידידו יאן ליוונס וממשיכו יאן סטין, ובן זמנם ארט דה גלדר. אחת ממנהיגות הולנד, הנסיכה עמליה ואן סולמס, הנסיכה מאורנג', נקראה על ידי בני זמנה "אסתר השנייה". במגילת אסתר מאוירת מידיו של הצייר היהודי שלום איטליה צוירה המלכה אסתר בדמותה של עמליה ואן סולמס. מגילה זו נמצאת באוסף מוזיאון ישראל. באמנות המודרנית זכו דמויות המגילה לביטויים נוספים, ובהם מאוריציו גוטליב (״דיון עצמי כאהסוור״, 1876), סלבאדור דאלי (״אחשורוש מתאהב באסתר״, 1964), ארתור שיק (מגילת אסתר מאוירת, 1950).
אחת מהמגילה המאוירות העתיקות והיפות ביותר היא מגילה משנת 1616 שנכתבה ואוירה על ידי משה בן אברהם פסקארול בעיר פרארה באיטליה. אורכה למעלה מארבעה מטרים וגובהה כ-27 ס"מ. היא הוזמנה עבור אדם בשם מרדכי בן אליהו הלוי, שחי בעיירה קטנה בשם בריסילו (Brescello), סמוך לפארמה. מגילה זו נמצאת היום בספרייה הלאומית בירושלים, יחד עם מגילות וכתבי יד מאוירים אחרים.
בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.
עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.
ממוזער|שמואל בונם מדריך את שחקני ״המגילה״ בתיאטרון החמאם.
בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. המחזה נחשב לכישלון, אבל השיר ״שיר ערש״ מתוכו הפך לקלאסיקה ישראלית ובוצע על ידי זמרים רבים. בשנת 1965 העלו דן בן אמוץ וחיים חפר את שיריו של איציק מאנגר במחזה ביידיש בשם ״שירי המגילה של איציק מאנגר״. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבמות בארגנטינה בשנת 1971.
המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל, ניצה שאול ושלמה בראבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.
אוסף מגילות אסתר הגדול בעולם נמצא בספרייה הלאומית של ישראל, ומכיל מאות מגילות מקהילות יהודיות ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, כאשר הקדומה ביותר היא מספרד מהמאה ה-15.
בפברואר 2023 ניצלו 2 מגילות אסתר בנות מאות שנים של הקהילה היהודית באנטקיה, לאחר רעידת האדמה שהתרחשה בעיר. נציג מהקהילה העביר את המגילות לידי נציגי זק"א שפעלו בחילוץ במקום.
נכון ל-מאי 2023 המגילה הארוכה ביותר בעולם היא המגילה שאויירה וצוירה על ידי האמן אבנר מוריה, ואורכה 34.29 מטר.
ב-2024 המגילה עובדה לסדרת טלוויזיה בשם "מלכת פרס" בהפקת ערוץ הטלוויזיה הברזילאי Record TV.
ראו גם
מסכת מגילה
תוספות למגילת אסתר
תרגומי מגילת אסתר לארמית
מדרש אבא גוריון
תענית אסתר
מקרא מגילה
קבר אסתר ומרדכי
בובת המן
לקריאה נוספת
שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט. הפרק על 'סיבתיות כפולה' בפירוש רש"י למגילת אסתר. עמ' 10–21
אהרן הראל-פיש, שירת מקרא: עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "עיר אחת ושני סיפורים לה", עמ' 17–22
אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט
אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, תשס"א 2001
יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת פלדהיים, תשע"א 2011.
בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011
יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים: מגיד (קורן), תשע"ג 2013
אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות רות ואסתר, כתר הוצאה לאור, 2014
דוד לוריא, גרסת יוספוס למגילת אסתר, הוצאת רסלינג, 2015
עזגד גולד, מגילת אחשוורוש, פרשנות למגילת אסתר ולחג הפורים, הוצאת רסלינג, 2017
מישאל ציון, מגילת אסתר: פירוש ישראלי חדש, עורך: אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים, 2019
תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, הוצאת זרש, 2015
ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "מגילת אסתר: מאגדה חצרונית לסיפור ישועה ובחזרה", עמ' 129–136.
קישורים חיצוניים
כללי
מבוא למגילת אסתר, בתוך אתר הפיוט והתפילה
טקסט המגילה
מגילת אסתר בעמוד אחד, מנוקד, באותיות סת"ם
קריאת המגילה
קריאת המגילה, שירים ופיוטים לפורים, מעדות ומסורות שונות ובשפות שונות, מהפונותיקה הלאומית בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
החזן פסח אקסלבנק קורא את המגילה, ניו יורק, 1958, באתר הספרייה הלאומית
לשמיעת מגילת אסתר בנוסחים שונים, באתר הפיוט והתפילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
המלכה אסתר - סיפור המגילה בעיבוד מיוחד לילדים - להאזנה באתר יוטיוב
עמנואל טוב, על מגילות אסתר אחרות (ביוונית) בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא, הוראה וחינוך
יואל בן נון, מגילת ההפך: איך זה שלמרות ההקצנה, השפלות והעדר האלוהים, נכנסה בכל זאת מגילת אסתר לתנך. מתוך אתר 929 - תנ"ך ביחד
דוד פלוסר, אופייה היהודי של מגילת אסתר, באתר "דעת"
שיעורי וידאו על מגילת אסתר, באתר הידברות
יעקב אשכנזי, עיון במגילת אסתר, באתר "דעת"
תמר עילם גינדין, מגילת אסתר - היה או לא היה?, מתוך סדרה באוניברסיטה המשודרת
מאיר דנינו, מגילת אסתרונומיה באתר מכללת ליפשיץ
חגי לונדין, "הקרב על בית המקדש" - שיעור וידאו על הרקע ההיסטורי של מגילת אסתר, אתר "ערוץ מאיר"
מגילת אסתר: אגדת דיסני?, על ההבחנה בין האגדה לריאליה במגילת אסתר, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר
אושי דרמן, מה במגילת אסתר התרחש במציאות, בלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, פברואר 2018
הרב יונתן גרוסמן, שיעורים במגילת אסתר, באתר ישיבת הר עציון
מגילת אסתר באמנות
מגילות אסתר באינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס
מגילת אסתר עם ציורים מפררה (איטליה), 1616, באתר הספרייה הלאומית
מגילת אסתר מראשית המאה ה-18, באתר הספרייה הלאומית
הלכה ומנהג בקריאת המגילה
דיני כתיבת המגילה, מתוך הספר "ילקוט יוסף"
דיני קריאת המגילה, מתוך הספר "פניני הלכה"
מבוא למגילת אסתר, באתר הפיוט והתפילה מבית הזמנה לפיוט
ביאורים
הערות שוליים
*
אסתר, מגילה
אסתר
קטגוריה:פורים | 2024-10-20T08:05:13 |
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע | ממוזער|200px|נשיא המדינה ראובן ריבלין בגן הנעדרים מול קיר הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע בטקס האזכרה הממלכתי, ז' באדר תשע"ח
ממוזער|200px|אנדרטת הנצחה לחללים שמקום קבורתם לא נודע באנדרטת הלוחם הבדואי
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע נקבע על ידי הרבנות הצבאית בז' באדר, יום לידתו ויום מותו של משה רבנו לפי המסורת היהודית, מפני שעל פי ספר דברים, מקום קבורתו של משה לא ידוע: . בשנה מעוברת מצוין יום הזיכרון בז' באדר ב'.
בבית הקברות הצבאי בהר הרצל שבירושלים הוקם גן הנעדרים לזכר נופלים שמקום קבורתם לא נודע, ומדי שנה בז' באדר נערך שם טקס אזכרה ממלכתי לחללים אלה. בגן נמצא כותל זיכרון ועליו שמותיהם של חללי מערכות ישראל, שנפלו בגבולות הארץ ומחוצה לה, ומקום קבורתם לא נודע.
173 מבין חללי מערכות ישראל מאז מלחמת העצמאות מוגדרים כיום כחללים שמקום קבורתם לא נודע, מתוכם 108 נהרגו במלחמת העצמאות.
ראו גם
הנצחת חללי מערכות ישראל
נעדר (צבא)
קישורים חיצוניים
מקום קבורתם לא נודע, באתר "יזכור"
ענף אית"ן - איתור נעדרים, באתר צה"ל
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: ימי זיכרון
קטגוריה:הנצחת חללי מערכות ישראל
קטגוריה:אירועים בחודש אדר | 2023-04-24T21:03:39 |
יחיאל בנטוב | יחיאל בנטוב (5 בפברואר 1930 – 16 באוגוסט 2024) היה פעיל התיישבות בנגב וראש מועצת אופקים.
ביוגרפיה
יחיאל בנטוב נולד במרוקו, ועם עלותו ארצה ב-1948, שירת בנח"ל והתיישב בנגב. עד 1955 היה מרכז משק יטבתה, שנה לאחר מכן מרכז אזור הערבה מטעם הסוכנות היהודית. הדריך במושבים מבטחים וביטחה, ועד אמצע שנות ה-60 ריכז ותכנן את הקמת היישובים במסגרת גוש מבטחים וגוש השבלים.
תפקידו הציבורי הראשון באופקים היה מזכיר מועצת הפועלים במקום (1966–1969). מ-1969 החל לכהן כראש מועצה מקומית של אופקים. דאג לטפח את אופקים כעיר גנים, כשהוא עומד בראש מבצע הנטיעות במקום. עמד בראש המועצה בזמן קליטת פליטי וייטנאם בישראל ועשה נפשות בקרב עולים להתיישבותם בעיירה.
דוד בן-גוריון הזכיר את יחיאל בנטוב, במכתב לשר הפיתוח ד"ר דב יוסף, לאחר שנפגש עם בנטוב ביוטבתה ב-1953:
עם עוזבו את תפקידו כראש המועצה המקומית אופקים, ששנים ספורות לאחר מכן קיבלה מעמד של עיר, עבר לפעילות כיועץ לממסד בנושאי חברה ורווחה וכן בנושאי התיישבות ועיירות פיתוח.
היה בעל השכלה בתחום כלכלה ומינהל.
ספרו האוטוביוגרפי נקרא "ארבעים שנה במדבר" ובו הוא פורש את קורות פעילותו, יחד עם רעייתו אראלה, שהייתה לצדו לאורך כל התקופה, בנגב בכלל ובאופקים בפרט.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מזכירי מועצות פועלים
קטגוריה:ראשי מועצת אופקים
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:ישראלים ילידי מרוקו
קטגוריה:חברי גרעיני נח"ל
קטגוריה:יטבתה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024 | 2024-08-18T20:23:09 |
טיבריוס I | REDIRECT טיבריוס | 2015-09-26T11:05:52 |
טיבריוס קיסר | REDIRECT טיבריוס | 2004-02-29T14:07:55 |
מולטימדיה | שמאל|ממוזער|150px|מכשיר "מציאות מדומה", אשר יוצר את המציאות המדומה באמצעות שילוב בו-זמני של מספר מדיות
מולטימדיה (Multimedia) הוא היכולת לנהל ולהפעיל מספר סוגים של מדיה בסביבה תפעולית ממוחשבת אחת (מולטי הוא ריבוי ומדיה בהקשר זה הוא המדיום בו משתמשים כגון מלל, קול, ציור, וכיוצא בזה, כלומר מולטימדיה היא שילוב בין תחומים שונים של יצירה אומנותית).
בעוד שבעבר אמצעי האחסנה העיקרי של מידע היה טקסטואלי, כיום ניתן לשלב מגוון רחב של יכולות גרפיות, ויזואליות, קוליות ואחרות. יישום מולטימדיה יכיל לרוב שילוב של קול (צליל) ומידע חזותי (תמונה), אמצעי הפלט יהיו לרוב שילוב של צג (או מקרן) עם רמקולים.
מדיות מטכנולוגיות שונות דורשות לרוב שמירת המידע בקבצים בעלי מבנה (פורמט) פנימי ייחודי. לדוגמה, קובצי DOC של תוכנת Word, או קובצי HTML המשמשים לתצוגה בדפדפן.
סוגים נפוצים של קובצי מולטימדיה מכילים מידע טקסטואלי פשוט או עשיר (RTF), מצגות, גליונות אלקטרוניים, קובצי גרפיקה, אנימציה, צילומים, וקול.
בהשוואה ליישומים טקסטואליים, הפעלת המדיות במחשב דורשות משאבי זיכרון מחשב ועוצמת מעבד גדולים יותר – אמצעים שבעבר היו יקרים ונדירים.
השימושים הנפוצים במולטימידיה הם משחקי מחשב, מצגות, כלי הדרכה ממוחשבת ופרסום ממוחשב.
ראו גם
וידאו
אינטרנט
גרפיקה ממוחשבת
מציאות מדומה
פרסום
קישורים חיצוניים
מילון למונחי מולטימדיה (2004), באתר האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מחשבים | 2024-07-02T19:17:44 |
ביקורת חדשה | הביקורת החדשה (The New Criticism) הייתה האסכולה המרכזית בביקורת ספרותית אנגלית ואמריקאית בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, ועד לשנות השישים. חסידיה אימצו בהתלהבות את שיטת הקריאה הצמודה וההתמקדות בטקסטים עצמם, ודחיית פרשנות המתבססת על מקורות שמחוץ לטקסט, במיוחד ביוגרפיות. האסכולה הושפעה מגישות פורמליסטיות וסטרוקטורליסטיות אירופאיות, אשר שמות דגש על המבנה והצורה של יצירת הספרות.
אישים בולטים
בין הדמויות הבולטות ביותר ב"ביקורת החדשה" ניתן למצוא את:
פרנק ריימונד ליוויס
איוור ארמסטרונג ריצ'רדס
ויליאם קורץ וימסט
מונרו קרטיס ברדסלי
ויליאם אמפסון
רוברט פן וורן
ג'ון קרואו רנסום
קלינת' ברוקס
מושגים מרכזיים
כשל הכוונה (the intentional fallacy): ווימסט וברדסלי טענו במאמרם, בעל שם זה, כנגד כל דיון ב"כוונת היוצר". בשביל "הביקורת החדשה", רק המלים שעל הדף היו משמעותיות, ו"יבוא" של משמעויות מחוץ לטקסט אינה דרך רלוונטית, והיא אף עלולה לגרום לקריאה שגויה.
דו משמעות (ambiguity): אנשי הביקורת החדשה העלו על נס קיום בצוותא של משמעויות רבות באותו טקסט או משפט. ריצ'רדס שאל מונח זה מזיגמונד פרויד על מנת להתייחס למשמעויות רבות וקבועות, שהוא האמין כי קיימות תמיד בשפה. הוא התייחס לעמדות נוגדות לזו כ"אמונה טפלה" ("The one and only one true meaning superstition").
תמות מרכזיות בביקורת החדשה:
קריאה צמודה – CLOSE READING – קריאה עם רצון להבין הכל, לשים לב לכל הפרטים, קריאה שמטרתה להבליט את האלמנטים של הטקסט ואת האופן בו הוא נכתב.
אחדות מורכבת – COMPLEX TOTALITY – כל יצירת אמנות אמיתית היא מאוחדת, הם הוכיחו כי בכל הטקסטים הגדולים, האלמנטים אינם אקראיים הם קשורים זה בזה. הם טענו שיש מאפיין ייחודי לטקסטים קנוניים גדולים.
ניתוח – ANALYSIS – ברגע שקוראים טקסט קריאה צמודה יש צורך לנתח כל פרט בטקסט.
מרשמי – PRESCRIPTIVE / תיאורי – DESCRIPTIVE –מרשמי- במאה ה-19 המאמצים של המבקרים היו ברצון להכתיב לסופרים כיצד עליהם לכתוב בשביל שיכתבו טוב. תיאורי- הביקורת החדשה אינה מאמינה בגישה זו (מרשמית) אלא בגישה התיאורית. גישה שדוגלת בלתאר את הטקסט – לנתח אותו כמו שהוא (אני לא שופט את הטקסט אלא מנתח אותו).
חפץ מילולי – VERBAL ARTEFACT – כמו שניתן לנתח אובייקט פיזי כך ניתן לנתח אובייקט מילולי, לפרק אותו בצורה אנליטית מדעית.
כשל הכוונה – INTENTIONAL FALLACY – כאשר מבקר מפרש טקסט על פי כוונת המחבר, הביקורת החדשה לא מאמינה כי יש קשר בין כוונת המחבר לניתוח של היצירה שלו.
כשל הריגוש – AFFECTIVE FALLACY – הביקורת החדשה מתנגדת לקריאת השיר כחוויה רגשית סובייקטיבית, אלא מעדיפה למצוא את משמעותו האובייקטיבית.
הפראפראזה ככפירה – HERESY OF PARAPHRASE – כמו שלא ניתן לעשות פרפרזה לכלב או לשולחן כך לא ניתן לעשות פרפרזה גם לטקסט. תקציר של טקסט שווה למוות שלו.
צלמית מילולית – VERBAL ICON – יש להבדיל בין ספרות מסחרית לבין ספרות יפה. בספרות יפה הצורה אינה מקרית אלא משקפת את התוכן – את המסר.
אירוניה – IRONY ו פרדוקס – PARADOX – במקרים החדשים עסקו בשני מושגים אלו משום שאירוניה ופרדוקס הם שני דברים שמטבעם מנוגדים לפרפרזה – אי אפשר לעשות תקציר לאירוניה ופרדוקס. וגם משום שפרדוקס יש שני דברים שלא מתיישבים זה עם זה אבל בכל זאת מסתדרים מה שיוצר אחדות מורכבת.
אוניברסל קונקרטי – CONCRETE UNIVERSAL – הטקסט הספרותי הוא גם אוניברסלי וגם אינדיבידואלי, ספרות היא יותר קונקרטית מן השימוש היום יומי בשפה. אמירה קונקרטית בספרות הופכת באופן פרדוקסלי לאוניברסלית.
מרחב חיצוני – EXTRINSIC / מרחב פנימי – INTRINSIC – הטקסט כחפץ מילולי צריך לדעת להסביר את עצמו, אם הוא יודע להסביר את עצמו הוא לא צריך שום מכשיר חיצוני כדי להסביר את עצמו (מלבד מילון מילולי). למשל: המבקרים החדשים טוענים כי כדי להבין את "מלחמה ושלום" אין צורך בידע מוקדם על המלחמה עצמה.
ריבוד – STRATIFICATION – ניתוח ברבדים משרת את הביקורת החדשה על ידי הדגשת הקשר בין צורה לתוכן. הרבדים:
רובד פונטי - איך הטקסט בנוי מבחינת הצלילים (חריזה, ריתמוס וכו').
סגנון- המאפיינים של התחביר, מילים, שפה, מבנה השיח- איך בונים פסקאות שלמות, איפה מופיעים סימני הפיסוק.
רטוריקה – תורת השכנוע. בתקופה המודרנית כאשר מדברים על רטוריקה מדברים על העיסוק בצורת הדיבור. רטוריקה כוללת - מטפורה, דימוי, סמל, אלגוריה, מטונימיה, סינקדוכה, אוקסימורון וכו'.
מבנים ספרותיים - משהו שניתן להגדיר בצורה פורמלית ללא קשר לתוכן, למשל סונטה.
ז'אנרים - קומדיה, טרגדיה, רומאן וכו'. ז'אנר מוגדר משני כיוונים – מילולי וצורני. למשל טרגדיה: יש לה גם צורה מוגדרת, מבנה קבוע (מדובר בטרגדיה יוונית קלאסית) וגם יש דברים בתוכן שחייבים להופיע.
בקיאות מינימלית / ידע מינימלי – COMPETENCE – סוג הידע הנדרש על מנת לפרש את הטקסט בצורה מוצלחת, כל טקסט דורש ביכולת אחרת כדי לפרשו. הביקורת החדשה ניסתה להראות כי יש צורך בידע מינימלי כדי להבין כל טקסט למעשה זו הייתה אחת הבעיות שלה משום שהיא טענה כי מילון מילולי מספיק כדי להבין כל טקסט אבל למעשה כדי לקרוא שייקספיר יש להבין אנגלית של המאה ה-16.
עבודות
"Seven Types of Ambiguity" ו"Some Versions of Pastoral" של ויליאם אמפסון הן בין העבודות הבולטות בביקורת החדשה. השאיפה הטקסונומית הרחבה שבהן התבטאה בניסיון לכסות חלקים נרחבים של הקאנון הספרותי בניסיון להגדיר את התכונה המייחדת ספרות.
"Practical Criticism" של ריצ'רדס היא אחת מהעבודות התאורטיות ביותר של הביקורת החדשה, בה הוא ניסה להבין את המתודולוגיה הפרשנית.
ערכים קשורים
ביקורת ספרות
קריאה צמודה
כשל הכוונה
ספרות אנגלית
קישורים חיצוניים
הביקורת החדשה במדריך ג'ונס הופקינס לתאוריה ספרותית
קטגוריה:תורת הספרות | 2023-05-18T08:45:07 |
לאנג | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-10-29T07:58:59 |
פארול | הפניה פרדינן דה סוסיר#מושגי יסוד של דה סוסיר | 2023-06-16T08:47:24 |
יגאל אלון | יגאל אלון (פַּיְיקוֹביץ') (10 באוקטובר 1918, ד' בחשוון תרע"ט – 29 בפברואר 1980, י"ב באדר תש"ם) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל (במשך 19 יום), חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל.
אלון, יליד מֶסְחָה (כפר תבור), שהגן על שדות המושבה עוד מנעוריו, הצטרף לאחר מכן לקיבוץ גינוסר ולתנועת העבודה, שהייתה עבורו שינוי אידאולוגי מבית גידולו. בימי המרד הערבי התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש ולאחר מכן לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה ומפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה ומגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בהגדלתו של הארגון, בארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת תנועת המרי העברי לאחר המלחמה, תכנן ופעל במבצעים נועזים דוגמת ליל הגשרים ופעולות נגד חסימת נתיבי העפלה לארץ. במלחמת העצמאות פיקד על המבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, עמד בראש חזית הדרום, ופיקד על כיבוש כל הנגב עד אילת. הוא היה טקטיקן מוכשר, ודגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ובלתי צפויות, והיה מוכן לקחת סיכונים לשם כך.
לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, וכשהוא עטור בתהילת המלחמה ונתפס כמייצג בולט של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אלון הגיע עם השנים לתפקידים בכירים כסגן ראש הממשלה, שר החינוך ושר החוץ, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון", והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, ולמרות כל אלה, הוא נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.
ראשית חייו
כפר תבור וכדורי (1918–1937)
יגאל פייקוביץ' נולד במושבה כפר תבור. אביו, ראובן פייקוביץ' (1876–1962), נולד בגרודנו שבאימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה), עלה לארץ ישראל עם משפחתו ב-1890 בגיל 16, ונודע כאיכר חרוץ במושבות הגליל התחתון.
אמו, חיה לבית שורץ (1876–1924), הייתה ממשפחת אברכים ותיקה מצפת ואביה, אלתר שוורץ, היה ממייסדי המושבה ראש פינה, שם גדלה ושם הכירה את ראובן. ברצונו להיות איכר עצמאי, קיבל ראובן ב-1908 מיק"א חלקת אדמה להחכרה במסחה, שהיה בזמנו יישוב עני, צחיח ויבש ממים, שסבל מהתנכלויות הערבים, הבדואים והפלאחים בסביבה.
אחרי ארבעה בנים ובת, שעזרו לאביהם בניהול המשק ועבדו עמו בשדה, נולד יגאל, בן הזקונים של המשפחה. כשהיה בן 5, ערב עלייתו לכיתה א', נפטרה אמו, בגיל 48. עד מהרה עזבו האחים הבוגרים את הבית לחיים עצמאיים, ויגאל גדל בצריף דל רק עם אביו הקפדן והסגפן, שלא נישא שוב, ועם אחותו הגדולה דבורה, שמילאה את מקומה של אמו בחייו.
מילדותו עבד במשק של אביו והיה ער לבעיות שמירה וביטחון של המושבה. אלה השנים שחינכו אותו לעצמאות והעמידו אותו במצבים לא קלים. במסחה הזדמנו לו מדי פעם חוויות מרדף אחרי כנופיות ערבים שפשטו על שדות המושבה. מנגד, אביו העסיק דרך קבע פועלים ערבים לעיבוד אדמתו, ויגאל נקשר אליהם מאוד.
אחד האירועים המכוננים בימי נעוריו היה בהגיעו לגיל בר מצווה, אז אמר לו אביו שהוא נעשה לאיש ומעכשיו יהיה לו נשק משלו. הוא מסר לו אקדח, ועוד באותו הערב שלח אותו לשמור על חלקה מרוחקת ששמה "בלוּט" (עץ אלון בערבית). כשהבחין יגאל בכמה רוכבי-סוסים ערבים שנכנסו לשדה והחלו לגנוב את התבואה, הוא קרא לעברם, ירה באוויר, וכשהם דרכו את נשקם בתגובה, הניס אותם אביו שהשגיח עליו בהיחבא. לאחר מכן, כששאל את אביו למה לא ירה בהם, השיב לו בדברים שילוו את יגאל כמוטו לחיים: "ירייה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן איתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך".
לימים, כשתבע בן-גוריון מאלופי צה"ל לעַבְרת את שם משפחתם ורצה לקרוא לו "הגלעדי", העדיף יגאל את השם "אלון", על שמו של עץ האלון שבאותה חלקת בלוט; אביו היה מרוצה שהשם שבחר בנו נלקח מאדמתו.
ב-1934, בגיל 16, התקבל אלון ללימודים במחזור הראשון של בית הספר החקלאי כדורי שאך נוסד בסמוך למסחה, ואף עסק בבנייתו על מנת לעזור לממן את לימודיו. ב'כדורי' התחוור לו כי השכלתו הייתה מצומצמת לעומת חבריו שבאו מהעיר, אך המורים עודדו אותו כשהרגישו שהוא זקוק לעזרה, מתוך תחושה שטמון בו "יהלום המכוסה אבק". למרות חולשתו בלימודים, שמר על מעמדו החברתי בהיותו בן כפר הבקיא בחקלאות וברכיבה. בשנת 1936 הוזעק עם חבריו ב'כדורי' לעימות עם רועים ערבים שפלשו לשדות מסחה. הם נעצרו על ידי הבריטים אך יצאו זכאים בדין, כשאלון שימש כעד המרכזי במשפט. כבן של איכר שהעסיק עובדים שכירים, השתייך אלון בנעוריו לימין החקלאי המתון, וייסד בכפרו את הסניף של תנועת הנוער ה"בורגנית" "המכבי הצעיר", אך בכדורי החל לנטות מעט שמאלה, והעיד כי "משכמו ומעלה היה שלמה צמח מנהל בית הספר, שקרע בפני צוהר לערכי חברה ואדם ובעקיפין – אל תנועת העבודה".
את המעבר המלא לתנועת העבודה הגשים אלון עם הצטרפותו שלו ושל חבריו מ'כדורי' בשנת 1937 לקיבוץ החדש גינוסר. אביו לא עמד בדרכו להגיע לקיבוץ וביקש רק כי עם סיום הלימודים יבוא לעזור לו לסיים את עונת הקציר, אך לאחר מכן התאשפז ונדרש להחלמה ארוכה מחוץ למשק. אלון החליט לחסל את משק אביו ובלי לשאול איש, מכר את בעלי החיים שלו ויצא עם זוג פרדות ועגלה על מנת למסור אותן לאחיו ביישובים הסמוכים. אחיו כעסו עליו מאוד על שחיסל את המשק, אך כששמע זאת אביו, הוא רק העיר להם "ואתם נתתם לו לנסוע לבד בעגלה בימים כאלה?" יש הרואים במעשה זה את תחילת דרכו העצמאית של אלון.
גינוסר (1937–1939)
לאחר שנה של שירות כנוטר (ראו להלן) הצטרף אלון לקיבוץ גינוסר יחד עם חבריו מ'כדורי'. הוא הסביר את הסיבות להצטרפותו לקיבוץ, השונה מבית גידולו, בכך ש"לא מהפכנים ולא להט המילים הובילו אותי, אלא משמעות הימים ההם – הקיבוץ נתן תשובה נאותה לביטחון, להתיישבות ולתיקון עולם חברתי".
גינוסר באותה התקופה הייתה חצר קטנה באזור מסוכן ומבודד, רוחש כנופיות ערבים. בנוסף לכך, חברת ההתיישבות פיק"א שאפה להורידו מהקרקע בטענה שמדובר בהשתלטות על אדמותיה. באוקטובר 1939, עקב הטיית מי הקיבוץ והתקפה על שלושה נוטרים ששמרו על המים על ידי אנשי הכפר הסמוך אבו שושה, הוביל אלון מספר חברי קיבוץ להתקפה בתוך הכפר הערבי. ההתקפה, שגררה שני נפגעים ערבים, הובילה את הבריטים לפתוח בחקירה ולכלוא את ראשי הקיבוץ, ואלון התמנה במקומם למזכיר המשק. בתפקידו זה, שנמשך כשנה וחצי, הוא קבע עובדות בשטח בסכסוך הקרקעות מול פיק"א, כשהחליט לחרוש שטחים מעוּבּדים הסמוכים לגינוסר ולהגדיל בכך את שטח הקיבוץ, גם תוך עימות עם פיק"א ועם המושבה הסמוכה מגדל. כמו כן, הוא דחף את הקבוצה להצטרף לתנועת הקיבוץ המאוחד, שנראתה לו ולחבריו כמי שתיתן את הגב החזק ביותר לבעיות הקיבוץ; נאם בשם הקיבוץ בכנס התנועה בגבעת השלושה ועשה רושם רב על ראשיה. במיוחד התיידד עם המנהיג ברל כצנלסון, שגם עזר לו ליישב את הסכסוך מול פיק"א. כך השלים למעשה את המעבר הרעיוני והמעשי לתנועת העבודה.
באותה התקופה פגש אלון בגינוסר ברות אֶפּיסדורף, שעלתה מגרמניה ב-1934 והצטרפה לחברת נוער גרמנית בתל יוסף. לאחר רומן קצר נישאו השניים, כנראה ב-1939.
בהגנה ובפלמ"ח
נוטרות ופו"ש (1936–1939)
בקיץ 1936, עוד בטרם סיים את לימודיו ב'כדורי', החל גל פעולות איבה של הערבים בארץ (המרד הערבי הגדול). בתגובה למאורעות אלה התגייס אלון לנוטרות – כוח הגנה על היישובים העבריים שהוקם באותה עת בחסות בריטית. הוא ביצע הגנה ניידת בלילות באזור הגליל התחתון על גבי טנדרים בפיקודו של נחום שדמי, ועד מהרה התבלט והתמנה למפקד טנדר ועליו צוות נוטרים, שהגן על גוש טבריה. ב-1937 פגש במסחה ביצחק שדה, שגייס באותה עת צעירים לפלוגות השדה (הפו"ש) שהקים במסגרת ארגון "ההגנה", והגיע למסחה לאחר ששמע על מפקד הנוטרים הצעיר. שדה הורה לו לאסוף את חבריו, וכולם יצאו למארב לילי ליד אחד מכפרי הערבים בסביבה. לאחר מכן שטח את מטרתו בפניהם – יציאה למארבים והתקפות בכפרים ערביים בשעות הלילה, על מנת להקשות על הערבים לתקוף את היישובים היהודיים. "אם נשכיל לשנות את התכסיסים, הערבים יעברו למגננה ויצומצם כוח ההגנה שלנו. לא נלך בדרכי רצח ולא נפעיל טרור אישי" אמר להם. רעיון זה הרשים מאוד את הצעירים ובמיוחד את אלון: "רסיסי מחשבה שהתרוצצו זמן רב בראשנו התגבשו לפתע לדוקטרינה שלמה" אמר. מכאן ואילך, הפך שדה לחונכו ומפקדו של אלון למשך שנים ארוכות.
שמאל|ממוזער|290px|העלייה לחניתה, 1938. מימין: יגאל אלון, יצחק שדה, משה דיין
אלון עבר קורס מ"כים של הפו"ש, ובסוף 1937 יצא לקורס מפקדי מחלקות בכפר ויתקין ובג'וערה (שבו השתתף גם משה דיין) והתבלט שם מאוד. במרץ 1938 השתתפו דיין ואלון במבצע העלייה לחניתה במסגרת חומה ומגדל כמפקדי טנדרים של הפו"ש, וכוחותיהם הניסו כנופיה שתקפה פועלים בדרך לקיבוץ (שם גם צולמה התמונה המפורסמת שבה יצחק שדה מחבק את שני "יורשיו" לעתיד, אלון ודיין). אלון הפך למפקד המשמר הנע של גוש הגליל התחתון ונודע בשיטות הפעולה שלו לגירוש ערבים שעלו עם עדריהם על שדות היהודים ובמארבים שטמן לכנופיות שחדרו ליישובים. בתגובה לרציחות שביצעו כנופיות ערביות על יהודים, הוא פיקד על פעולות תגמול שכללו פיצוץ בתים (לאחר שהוצאו מהם האנשים) בכפרים מהם פשטו הרוצחים.
עם פירוק הפו"ש ב-1939, עזב אלון את הנוטרות ונשלח להדריך בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" ביבנאל. בעקבות גילוי המחנה על ידי שני שוטרים בריטים, הוא תכנן והוביל קבוצה מחניכי הקורס במסע רגלי לג'וערה עם חניית ביניים במסחה. הם הגיעו בשלום, אך הקבוצה השנייה, שהלכה בדרך אחרת ונודעה לימים כ"המ"ג", נתפסה עם נשקה על ידי חיל הספר העבר-ירדני ונכלאה למשך כשנתיים.
בפלמ"ח (1941–1943)
במאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" להקים את הפלמ"ח, מתוך הכרה כי היישוב זקוק לכוח צבאי עצמאי וסדיר המתאמן באופן קבוע, שייטול את היוזמה מאויביו ויהיה בהיכון בעת אפשרית של פלישת גרמניה הנאצית לארץ ישראל. מפקדי שתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח גייסו בעצמם את אנשיהם: אלון נקרא לעמוד בראש פלוגה א' בכפר גלעדי, שאת אנשיה גייס ממושבות הגליל והעמק, רובם יוצאי הפו"ש, ומשה דיין עמד בראש פלוגה ב' שהתאמנה בחניתה.
תוך כדי האימונים, נקראו שתי הפלוגות בראשותם של אלון ודיין לסייע לשתי הבריגדות האוסטרליות שעמדו לפלוש לשטחי לבנון ביוני 1941, כחלק מהמערכה במלחמת העולם השנייה. הן נדרשו לשמש כמורי דרך ולהחזיק בגשרים. עקב הזמן הקצר שעמד לרשותם הם לא הספיקו להתאמן, לא היה ביניהם אנשים שהכירו את סוריה והם נאלצו לגייס ערבים מהסביבה כסיירים. הכוח של אלון הצליח לתפוס את הגשרים על הליטאני באזור מרג' עיון, אך הסתבכותו של הכוח האוסטרלי מנעה את חבירת האוסטרלים אליהם, ולאחר שהחזיקו בגשרים כ-24 שעות, נאלצו אלון ואנשיו לסגת, והצבא הצרפתי פוצץ אותם. דיין החליט לכבוש תחנת משטרה והתפתח שם קרב קשה בו איבד את עינו. זו הייתה ההשתתפות הישירה הראשונה של הפלמ"ח בפעולת מלחמה בחזית, ולמרות תרומתה המוגבלת, היא הפכה למיתוס בפלמ"ח ובסיס לבנייתו ככוח לוחם.
לאחר הפעולה בסוריה המשיך אלון לעמוד בראש פלוגה א', ובינואר 1942 מונה לעמוד בראש המחלקה הסורית, שהייתה יחידת המסתערבים הראשונה של הפלמ"ח. היחידה פעלה בסוריה ובלבנון במטרה להכין תשתית למודיעין ופעולות חבלה למקרה של כיבוש גרמני. אלון פעל לקידום המחלקה בשלושה מישורים: הגדלתה, שיפור מיומנות המסתערבים והכשרתם בהתחזות ובפעילות סמויה מן העין במדינה ערבית, וחתירה לעצמאות המחלקה מפיקוד הבריטים. הוא לא נטה לשתף פעולה עם הבריטים שפיקחו על המחלקה, אותם ראה עדיין בחזקת אויב שלא נטה חסד עם אנשי הארגון (דבר שהרגיז אותם מאוד). עם ירידת הסיכוי לפעילות מבצעית עקב התרחקות הסכנה הנאצית בגזרת הים התיכון וירידת המורל של אנשיה, הוחלט לפרק את היחידה, שלא זכתה להצלחה ממשית.
בפיקוד הפלמ"ח (1943–1946)
שמאל|ממוזער|180px|אלון עם סמל הפלמ"ח על דש בגדו
בשנת 1943, לאחר שדוד נמרי החליט לעבור לתפקיד אחר, מונה אלון להחליפו כסגנו של מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה. מינוי זה התקבל בפלמ"ח כבחירה טבעית ללא עוררין, ושדה נתן לו גיבוי מוחלט. אלון עסק בעיקר בארגון, מנהל ותקציבים, על מנת שהפלמ"ח ימשיך לתפקד בפועל. הוא זה שניהל את ישיבות מטה הפלמ"ח במקומו של שדה, עיבד את רעיונותיו לתוכניות מעשיות בפועל, היה נושא ונותן עם סגל המפקדים בפלמ"ח והשתתף יחד עם שדה בדיונים עם רמטכ"ל "ההגנה", יעקב דורי.
אלון דגל במערכת יחסים בלתי פורמלית בין המפקדים לטוראים בפלמ"ח. הוא הרבה להסתובב בין היחידות השונות, לדבר עם האנשים ולשאוב רעיונות, וביצע שיחות חתך עם המפקדים. לאחר שהבריטים הפסיקו את מימון הפלמ"ח עם הצלחתם בקרב אל-עלמיין השני, ובעקבות זאת הפך הפלמ"ח ל"צבא עובד", שחבריו עבדו בקיבוצים, הטיל אלון את כל כובד משקלו בשכנוע החברים הממורמרים להמשיך לשרת בפלמ"ח למרות חוסר המעש באותו זמן, לאחר שרבים השתוקקו להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. הוא עבר בין אוהלי הפלמ"ח וקרא להם את קריאתו של שדה: "חברים, מי יישא את הרובה העברי?"
בשנת 1944 דחף אלון להקמת גדודי הפלמ"ח, במטרה שיאגדו תחתם את הפלוגות השונות ויקלו בכך על מטה הפלמ"ח את הטיפול בהן. כמו כן, הוקמה המחלקה הימית על מנת להכשיר ימאים לפעולות ההעפלה שלאחר המלחמה. בסוף אותה שנה התמנה אלון לסגן ראש מטה הסֶזוֹן, קרי, פעולות של "ההגנה" שנועדו לשבש ולבלום את מחתרות האצ"ל והלח"י שפתחו במרד נגד הבריטים. עד מהרה, משהוחלט לשתף פעולה בעניין זה עם הבריטים, הודיע שהוא מתנגד לשיתוף הפלמ"ח בפעולות של חטיפות ופרש מתפקידו זה. היה מי שטען שאלון פרש מהמבצע לא מטעמים הומניים אלא פוליטיים, כשלא רצה "ללכלך את הידיים" בעניין לא נעים מבחינה חברתית.
עם תום מלחמת העולם השנייה תמך אלון ביציאתו של הפלמ"ח למאבק חמוש וגלוי בבריטים, כנגד המגמות שהנהיג הממשל נגד היישוב היהודי באותה עת, שכלל בין היתר את צמצום העלייה. ב-1945 הוקמה תנועת המרי העברי, שהפלמ"ח היה שותף לו יחד עם האצ"ל והלח"י. הוא הקפיד עם זאת, שהפלמ"ח לא ישפוך דם של חפים מפשע, הן בקרב הערבים והן בקרב הבריטים, ואף היה מוכן לקחת סיכונים מבצעיים לשם כך. הפלמ"ח, שמשנת 1945 היה תחת פיקודו המלא של אלון (לאחר שיצחק שדה מונה לרמטכ"ל "ההגנה"), התמקד במסגרת תנועת המרי בפעולות התקפיות למען ההעפלה לארץ – בהן בין היתר פריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים שנכלאו בו באוקטובר 1945; התקפה על תחנות משטרת החופים הבריטית; ופיצוץ תחנות הרדאר שעל הר הכרמל, שאיתרו את ספינות המעפילים, בינואר 1946 – וכן בפעולות למען ההתיישבות כמו העלייה לביריה. הפעילויות הללו סיפקו לפלמ"ח ניסיון מבצעי רב, ולאלון – הזדמנות לפעילות צבאית רחבת היקף כמפקד בכיר. הפעולה הגדולה והמסובכת ביותר של אלון כמפקד הפלמ"ח הייתה ליל הגשרים ב-16 ביוני 1946, שבמהלכו פוצצו מאות אנשי פלמ"ח בו-זמנית 11 גשרים בכל גבולות הארץ. אלון תכנן את המבצע, שהצריך תיאום והכנה דקדקניים, ירד לכל פרטי הפעולה מבחינה טקטית ותרם בסופו של דבר להצלחתה.
לאחר התפרקות תנועת המרי, החליטה הנהגת היישוב על הפסקת המאבק המיליטנטי בבריטים והעברתו לפסים המדיניים תוך המשך ההעפלה, למורת רוחו של אלון, ששאף להמשיך במאבק הצבאי והתבטא כי ההנהגה בראשות בן-גוריון לקתה "בעודף רגש אחריות, הגובל בחוסר אחריות". הוא אף ננזף על ידי משה שרת על שכתב אליו מכתב ברוח זו. אלון הורה למפקדי ספינות המעפילים לבצע התנגדות לא חמושה של המעפילים עצמם, כמו סירוב לרדת מהספינות אם הן נתפסות, על מנת לאותת לבריטים לא לגרשם לארצות המוצא שלהם. דבר זה גרר את הבריטים להשתמש בנשק ובזריקת פצצות גז מדמיע על המעפילים, אך אלון לא נרתע מכך, גם מול הביקורת על כך שתינוקות המעפילים סובלים מן הגז.
המסע באירופה (1946–1947)
בדצמבר 1946 נסעו יגאל ורות לאירופה. רות נסעה למשך שנה בשליחות לגרמניה ובתם נורית בת השש, שהייתה על הספקטרום האוטיסטי, נמסרה לטיפול במעון. אלון ובכיר "ההגנה" ישראל גלילי ערכו סיור באירופה לצורך השתתפות בקונגרס הציוני ה-22 בבזל. הם ביקרו בין יחידותיהם ביבשת ופגשו את פעילי הבריחה וההעפלה וגם את שורדי השואה ששאפו לעלות לארץ ישראל. המסע באירופה נמשך כארבעה חודשים. בבזל פגש אלון את אנטק צוקרמן והשתתף בוועידה זוטא של אנשי ההגנה, שהשתתפו בה משה סנה, שאול אביגור, גלילי, יעקב דורי ונחום שדמי. מבזל נסעו אלון וגלילי דרך אוסטריה לגרמניה. מאינסברוק לגרמניה נסעו במכוניתו של שמעון אבידן. בגרמניה נסע אלון לבקר את רות במחנה העקורים לנדסברג, לשם נסעה כשליחה לבית ילדים יתומים ניצולי השואה. אלון וגלילי חצו בהדרכת צבי נצר את הגבול לצ'כוסלובקיה ובתחילת ינואר 1947 חצו את הגבול לפולין, בעזרת תעודות מזויפות של אזרחים פולנים, ושהו בה כעשרה ימים. הם נסעו ברכבת לקיבוץ הכשרה בקטוביץ ושוחחו עם הפעילים. פעילי הבריחה המקומיים היו נרגשים מן המפגש עם מפקדי ההגנה. אלון וגלילי נסעו מקטוביץ לאושוויץ ולבירקנאו. אלון הזדעזע לנוכח המראות ולא חדל לומר שזה מעבר להשגת אנוש. במכתביו לרות מאותה תקופה, כינה את אירופה "היבשת הארורה". לאחר מכן חזר אלון לצרפת ויצא ממנה לסיור בנמלי היציאה של אניות המעפילים. הוא שב מאירופה במרץ 1947 אך לא השיב את נורית בתו מהמעון. עם זאת הוא הקפיד לבקרה לעיתים תכופות. לרות כתב: "ביקוריי אצלה גורמים לי תמיד עונג רב וקורת־רוח, אך לא אכחד ממך ששמחתי מהולה תמיד בטיפת יגון על גורלה של יקירתנו".
במלחמת העצמאות
שמאל|ממוזער|250px|יגאל אלון במהלך מלחמת העצמאות, 1948
שמאל|ממוזער|250px|אלון במשטרת עיראק סווידאן בדרום, 1948
250px|שמאל|ממוזער|יגאל אלון ויצחק שדה כאלופי צה"ל, 1948
עם פרוץ מלחמת העצמאות עמד אלון בראש הכוח העברי הסדיר הגדול והחזק ביותר שעמד לשימוש מנהיגות היישוב. תחילה עסק בשילוב יחידות הפלמ"ח בצבא ההולך ונבנה, פיקח על גיוס הרזרבה (המילואים) של הפלמ"ח ועל הכפלת כוחו ובארגון הגדודים, אולם הפלמ"ח לא הופעל כגוף אחד במהלך המלחמה, וגדודיו פוזרו בין החזיתות השונות לפי הצרכים המבצעיים. מטה הפלמ"ח החל לאבד את משמעותו לטובת המטכ"ל, ואלון ביקש לצאת לחזית.
בדצמבר 1947 הוקמה "ועדת הנגב", שהייתה אחראית על ביצור יישובי הנגב וציודם, ואלון מונה לאחד מחברי הוועדה. ב-27 במרץ טס לגוש עציון כדי להיות קרוב לקרב של שיירת נבי דניאל. בגלל ירידת גשם על מסלול הנחיתה בגוש הוא לא הצליח לחזור עד 2 באפריל 1948, ובעקבות זאת מונה שמעון אבידן למפקד על מבצע נחשון במקומו.
במבצע יפתח (1948)
לאחר פינוי מצודת נבי יושע על ידי הבריטים, העברתה לידי הערבים וכישלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכובשה, עלה אלון לאצבע הגליל ב-25 באפריל 1948, על מנת לפקד על מבצע יפתח (שם שניתן לו על ידי יגאל ידין – ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ' תל חי). כצעד ראשון, כינס את נציגי היישובים באזור וביקש מהם, וגם נענה, לתת לו את הנשק שנמצא ביישוביהם וכן כוח אדם, על מנת לרכז את כל הכוח ליציאה להתקפה במקום פיזורו.
על מנת להצליח לכבוש את צפת, החל אלון לנהל לוחמה פסיכולוגית נגד ערביי האזור, שנחשבו בעיניו "מהעזים והמחוצפים ביותר". הפעולה הראשונה הייתה העלאת הגדוד הראשון של הפלמ"ח לגליל המזרחי על נשקו לאור היום, בשיירה שהתפרשה על פני קילומטרים. תחילה נכבשה עין זיתון אחרי קרב קשה, ובתיה פוצצו לנגד עיני ערביי צפת על מנת לזרוע בהם בהלה. כאשר החלו ההפגזות על רמות נפתלי ב-1 במאי 1948, הוא לא שעה להפצרות לשלוח אליהם תגבורת, מכיוון שרצה לרכז את הכוחות לכיבוש העיר ולא לשחק לידי האויב הערבי, שנאלץ בשל כך לשנות את תוכניותיו. מגיני רמות נפתלי שלחו לו מברק ובו אולטימטום, שאם לא ישלח תגבורת בהקדם, הם יפנו את היישוב עם רדת החשכה. אלון שלח אליהם מברק ובו הודיע שבקצה השביל היורד מהיישוב תמתין חוליה עם מקלע לעצירת המתפנים, אך הוא דאג גם לשלוח אליהם תגבורת מאנשי המשקים בסביבה ומטוס פרימוס, מה שעצר את ההתקפה. ב-6 במאי תקפו כוחותיו של אלון מחטיבת יפתח (הגדודים הראשון והשלישי של הפלמ"ח יחד עם גדוד חי"ש) את צפת, אך ההתקפה נכשלה. אלון שינה טקטיקה והחליט קודם כל לתקוף את המשטרה וה"מצודה" הגבוהה בצפת – נקודות המפתח שהכשילו את ההתקפה הראשונה על העיר – וב-10 במאי הצליחו כוחות הפלמ"ח לשחרר את צפת. בעקבות הבהלה העצומה שפשטה ברובע הערבי של העיר, החלה מנוסה המונית וזרם של פליטים פנה אל הדרך של ואדי עמוד לכיוון מירון-סעסע שנשארה פתוחה. לדברי אניטה שפירא, אלון "דאג תמיד להשאיר דרך פתוחה לבריחת הערבים". למחרת נכנסו אנשי הפלמ"ח אל הרובע הערבי ומצאו "עיר רפאים".
אלון ניהל לוחמה פסיכולוגית גם כלפי אלפי הבדואים שישבו מצידי הכבישים באזור גינוסר ועמק החולה, נפגש עם מוכתרי הסביבה ויעץ להם שמוטב להם להתפנות עקב כניסת כוחות יהודיים עצומים לאזור. אלפים נסו על נפשם וכך הצליח לכבוש את השטח ללא קרב (עם זאת, הוא כרת ברית עם שבט הבדואים אל-הייב מטובא, השאירוֹ במקומו ואף גייסו לפלמ"ח). על מנת לכבוש את מאלכיה, כפר ערבי שכוחותיו הקיזו ממנו דם בזמן המבצע ולא הצליח לכובשו, ביצע אלון פעולת הסחה כאילו נערכת התקפה על חזית הכפר, וכשהערבים הפנו אליה את כוחותיהם, הוא ביצע איגוף רכוב עם כוחותיו, נכנס מאחורי היישוב תוך הפתעת מגיניה הערבים והצליח לכובשו. כמו כן, נכבשו חלקים מהגליל העליון המזרחי, ולצורך כך חדר הפלמ"ח זמנית לשטחים בדרום לבנון. אלון תכנן לאגף את הסורים בעורפם, אך הכוח שעמד לרשותו לא הספיק והדבר נכשל לבסוף.
בחזית המרכז (1948)
בסוף מאי 1948 הוחלט להעביר את חטיבת יפתח מהצפון לגזרת לטרון, ואלון הועבר להיות סגן מפקד חזית ירושלים, כסגנו של האלוף דוד מרכוס ומפקד מבצע יורם ב-3 עד 9 ביוני 1948. במסגרת מבצע יורם עשה צה"ל את ניסיונו השלישי לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, אך המבצע לא צלח, בין היתר בגלל מחסור במודיעין יעיל.
לדברי יצחק רבין, כאשר נשלח על ידי מפקדי החזית, דוד מרכוס ואלון סגנו, לבשר לדוד בן-גוריון על כישלון המבצע והמלצתם לוותר על כיבוש לטרון לטובת השתלטות על דרך אלטרנטיבית לירושלים, צעק עליו בן-גוריון: "צריך לירות ביגאל!".
בפרשת אלטלנה (1948)
בזמן ההפוגה הראשונה, בצהרי 22 ביוני 1948, מונה אלון לפקד על כוחות צה"ל שפעלו מול כוחות אצ"ל חמושים שהיו בחוף תל אביב ובסביבתה, כחלק מפרשת אוניית הנשק "אלטלנה".
בשלב זה בפרשה כבר היו הרוגים ופצועים לשני הצדדים, בקרבות שונים ברחבי הארץ, כולל בחוף מול כפר ויתקין. הממשלה דרשה מאנשי האצ"ל להכנע ללא תנאי, ולמסור את הנשק לידי צה"ל, אולם למרות הוראות מפורשות וניסיונות משא ומתן ארוכים בין נציגי הממשלה לאנשי האצ"ל, אנשי האצ"ל סירבו לשמוע לפקודות הצבא. לדברי אלון הוא מונה לפיקוד זמני על מבצע שנועד "להדביר את התמרדות האצ"ל ולמנוע השתלטותו על תל אביב."
החל משעות הבוקר של אותו יום, היו מטה הפלמ"ח ומטה חיל הים בחוף נצורים על ידי כוחות גדולים של אנשי אצ"ל, והתקיים ירי, כולל שימוש במקלעים, רימונים ומטולי פיאט, בין אנשי אצ"ל לחיילי צה"ל סביב מטה הפלמ"ח. אלון העריך שבלי תגבור כוח צה"ל, הוא לא יצליח לגבור על כוחות אצ"ל. הוא הורה להעביר כוח מחטיבות יפתח והנגב לתל אביב. כוח זה טיהר את הרחובות והסיר את המצור משתי המפקדות. בנוסף שלח אלון גדוד נוסף של צה"ל, לעצור ולפרוק את הנשק של כוח של אנשי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל והתקדמו מכיוון צריפין אל תל אביב.
אלון העריך שהיו לו שלוש אפשרויות - לפתוח באש כבדה על "אלטלנה" ולגרום אבדות כבדות, להניח לאנשי האניה לרדת לחוף עם עוד נשק, דבר שהוא העריך שיגרום עוד קרבות רחוב עקובים מדם. במקום שתי אפשרויות אלה, הוא פנה למטכ"ל של צה"ל וביקש שיטיל על חיל התותחנים - שלא היה נתון לפיקודו, לירות כמה פגזי אזהרה לקרבת האלטלנה, לפני הגשת אולטימטום לכניעה. ההפגזה בוצעה בשעה ארבע. לטענת אלון, פגז פגע בטעות באלטלנה וגרם בה לדליקה. מרגע שנודע לו, הוא פקד על חלק מאנשיו להניח את נשקם, לקפוץ לים ולהחיש עזרה לאנשי האניה. לאחר מכן התקשר למטכ"ל לבקש מהם שיורו להפסיק את אש התותחים, וכן להזעיק את חיל הים לפעולות הצלה של אלטלנה. בו בזמן, כוחות צה"ל השתלטו על אנשי אצ"ל שנמצאו במבואות העיר ובתוכה.
במבצע דני (1948)
לקראת סיום ההפוגה הראשונה, ביולי 1948 ביקש יגאל ידין למנות את אלון למפקד חזית המרכז, אך דוד בן-גוריון סירב והעדיף את מרדכי מקלף, יוצא הצבא הבריטי. הסירוב הביא להתפטרות של ידין ושאר המטכ"ל ולהתפטרות של בן-גוריון. בסופו של דבר הושגה פשרה שאלון יפקד על מבצע דני אך לא יהיה מפקד החזית, וכל המתפטרים שבו לתפקידיהם.
במבצע דני, מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי, פיקד אלון על כיבוש רמלה ולוד והכפרים הערביים בשפלה, ניצח את הכוחות העיראקיים שהתמקמו באזור וכוחות ערביים מקומיים, ואף הביא לגירוש תושביהן הערביים של הערים הכבושות. בכך הסיר את האיום מעל תל אביב. המבצע הצריך מאלון ללמוד בזמן קצר ותוך כדי לחימה, על מורכבות ההפעלה של עוצבה בעלת ארבע חטיבות יחד עם כוחות מסייעים, ולדעת לתאם ביניהם. על גירוש ערביי לוד ורמלה אמר, שלא הייתה ברירה אחרת אלא לפנות את הערבים מהערים האלה: "לא יכולתי להרשות שאלפי ערבים יישארו מאחורי קווי החזית שלי", ושפיקוק הצירים בפליטים ימנע התקדמות אפשרית של הלגיון הערבי מערבה. עוד טען, כי זוהי תוצאה כפויה של מלחמה שלא אנו בחרנו בה.
שמאל|ממוזער|250px|פסל יגאל אלון ברחבת מבצע דני ברמלה
מפקד חזית הדרום (1948–1949)
באוגוסט 1948, עם העתקת כובד המערכה מהמרכז לדרום, מונה אלון למפקד חזית הדרום בדרגת אלוף, והוא כבן 30 בלבד. למטהו מינה בעיקר קציני פלמ"ח שהיו תחת פיקודו במבצעים הקודמים, ובראשם יצחק רבין כקצין המבצעים. אחד ממפקדי חטיבותיו היה מפקדו לשעבר, יצחק שדה.
ב-15 באוקטובר פיקד על מבצע יואב לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. אלון נכשל בהתקפה הראשונה, שינה את התוכנית והצליח בשנייה. הדרך לנגב נפתחה, ובמקום התקפה ישירה, העדיף לכתר אלפי חיילים מצרים בכיס פלוג'ה. הוא ביקש להמשיך בתנופה לניצול ההצלחה מול המצרים הנסוגים, כשלחץ על המטכ"ל לכבוש את באר שבע, שלא נכללה בתוכניות המבצע. למרות הסתייגותם של בן-גוריון וידין, ניתן לבסוף האישור והעיר נכבשה בידי חטיבת הנגב בפיקודו של נחום שריג. לדעת אלון, "יואב" היה המבצע החשוב ביותר בקרבות הנגב, והוא סימל לראשונה את המעבר ממגננה למתקפה באזור.
בין המבצעים השונים הורה ראש הממשלה בן-גוריון ב-10 באוקטובר על פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות לצה"ל. אלון שיגר באותו יום מכתב חריף לבן-גוריון, בו טען כי צעד זה "מזיק ביותר למאמץ המלחמה" ודרש ממנו לפרסם פקודה "על דחיית הפירוק עד לעיון מחדש". לאחר מכן העלה אלון את הנושא בפני "מועצת הקיבוץ המאוחד". בתגובה לצעד זה, דרש ראש הממשלה כעבור חודש מהרמטכ"ל יעקב דורי "לתת אזהרה לאלוף יגאל אלון" על כך שתקף פקודות צבאיות בהיותו קצין בצבא. ב-7 בנובמבר מימש בן-גוריון את מהלך פירוק מטה הפלמ"ח. אלון ניסה להיאבק בהחלטה זו, אך ללא הועיל.
בנובמבר נולד לאלון בנו יפתח.
ב-22 בדצמבר פיקד על מבצע חורב, במטרה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב. במסגרת המבצע החדיר אלון טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני שהגיע עד לאל עריש כמהלך עוקף, שמטרתו הייתה להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו ולפצל את כוחותיו על מנת להקל על המערכה, או לחלופין, לכתר אותו ברצועת עזה. ארצות הברית דרשה מבן-גוריון שישראל תיסוג מהמובלעת בסיני. אלון נסע במיוחד לטבריה לנסות להניא את בן-גוריון מכניעה ללחץ האמריקני, אך דעתו לא התקבלה והוא החזיר את כוחותיו אל הנגב.
עוד בסיום מבצע יואב, האיץ אלון במטכ"ל לנצל את ההזדמנות לכיבוש אילת. בן-גוריון, שחשש מהתערבות בריטית, אישר לבסוף את מבצע עובדה להשתלטות על האזור, רק לאחר מבצע חורב ולאחר שאילץ את אלון ואת מפקדי חטיבותיו להתחייב בכתב שלא יגררו לעימות עם הלגיון הירדני. ב-10 במרץ הגיעו כוחותיו לאילת. אלון ניסה לשכנע את בן-גוריון לא לסיים את המלחמה ללא כיבוש יהודה ושומרון. הוא סבר כי הרחבת השליטה בה ובמערב סיני נחוצה הן לצורך ביטחוני והן לצורך מדיני. אולם דעתו לא נתקבלה עקב שיקולים מדיניים. הוא ראה בהסכם שביתת הנשק עם עבר הירדן טעות היסטורית ואבדן הזדמנות חד-פעמית, ולאחר שחרורו מהצבא טען: "ניצחנו במלחמה, אך הפסדנו את השלום".
הדחתו (1948–1952)
עוד בינואר 1948 היה אלון שותף להקמת מפ"ם. בעודו בתפקיד אלוף פיקוד דרום, לקח חלק פעיל מאוד במערכת הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 והופיע באסיפות בחירות לבוש מדים. במהלך מערכת הבחירות, הציג בפני הציבור את עיקרי הוויכוח על כיבוש יהודה ושומרון. בתגובה לכך, כתב ראש הממשלה לרמטכ"ל ב-17 בינואר, כי אין מפקד צבאי רשאי לדון באספות "על פקודות צבאיות שניתנו לו", ולמחרת כתב הרמטכ"ל לאלון: "חרגת מהמסגרת המותרת לקצין בצבא הגנה לישראל". באספת בחירות של מפ"ם ב-21 בינואר, השיב על כך אלון, כי הלוחמים עצמם "זכאים וחייבים לחוות את דעתם, באשר יודעים הם ורוצים לדעת על מה הם נלחמים". מערכת הבחירות נמשכה שלושה שבועות ואלון היה בה מאוד פופולרי, אולם הוצב רק במקום ה-58 הסמלי ברשימת מפ"ם, מקום אחד מתחת ליצחק שדה.
במרץ 1949, בעקבות הישארותה של מפ"ם באופוזיציה, התעמת אלון באופן פרטי עם ראשי המפלגה בצריף של טבנקין בעין חרוד. הוא ביקר קשות את חבריו לתנועה, בשל אחיזתם באידאולוגיה פרו-קומוניסטית, והודיע להם על החלטתו לפרוש מהמפלגה.
לאחר סיום מלחמת העצמאות, המשיך אלון לשרת כמפקד פיקוד הדרום עוד מספר חודשים.
בספטמבר 1949 הפקידו יגאל ורות את בתם נורית במוסד חינוכי באברדין, סקוטלנד. משם המשיך אלון לסיור הכרות מקצועי בלונדון ולאחר מכן לסיור צבאי בפריז, ובין היתר סייר גם ביחידות הצבא הצרפתי באלג'יריה. ב-10 באוקטובר, בזמן שהותו בצרפת, נודע לו על מינוי משה דיין במקומו למחליפו כמפקד פיקוד דרום. הייתה זו הדחה שהגיעה ישירות מבן-גוריון.
ב-14 באוקטובר התקיים כינוס המוני שנכחו בו כ-25,000 אזרחים, שחלקו כבוד לכ-6,000 אנשי פלמ"ח, שהגיעו בעצמם לכינוס, בניגוד להוראתו המפורשת של ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון. יצחק שדה, לעומת זאת, דרש מאלון לחזור לישראל ולהשתתף בכינוס, אולם אלון בחר להמשיך בביקורו הרשמי בצרפת.
בסוף נובמבר חזר אלון לישראל. הוא התלבט אם לעזוב את הצבא, ובשתי פגישות שקיים עם בן-גוריון בסוף דצמבר, הובהר לו, לטענתו, שראש הממשלה חושד במפלגה שהשתייך אליה, מפ"ם, ב"אי-נאמנות למדינה" וכי עליו להתנער ממנה אם ברצונו להמשיך בצבא. אלון העדיף לפרוש מהצבא מאשר להתנכר לאנשי הקיבוץ המאוחד. בן-גוריון העריך מאוד את יכולותיו הצבאיות של אלון, אך גם ביקר אותו על כך שלא תמיד קיבל את מרותו ואת מרות המטכ"ל, ולפעמים "עשה דין לעצמו". אלון התעמת עמו לא פעם, למשל בהגנתו על כמה ממפקדי הפלמ"ח שבן-גוריון ביקש להדיחם. בן-גוריון גם חשד בו שלא תמיד שיתף את הפיקוד העליון בתוכניותיו הצבאיות והעדיף לדווח לאנשי מפלגתו על פניו, וכן חשד שהוא קידם מפקדים בהתאם להזדהותם הפוליטית עם מפ"ם. צמרת הצבא הפכה למורכבת מאנשי מפא"י (כגון דיין) ומאישים בלתי-מפלגתיים.
ב-26 בדצמבר 1949 שלח אלון לרמטכ"ל יגאל ידין מכתב התפטרות מהצבא, ועם שחרורו מצה"ל, שב לגנוסר.
בתחילת אוקטובר 1950 החל אלון ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד. בשנת הלימודים הראשונה התגורר בלונדון ובשנה השנייה עבר לאוקספורד עצמה. בתקופה זו גם כתב את חלקו ב"ספר הפלמ"ח". בתום השנה הראשונה, קבעה האוניברסיטה את מעמדו כ"סטודנט בכיר". את השנה השנייה סיים בהצטיינות, אולם בספטמבר 1952 שב לישראל.
קריירה פוליטית
מאבקים פוליטיים (1952–1955)
מלחמת העצמאות הקנתה לאלון פופולריות רבה בציבור, בייחוד בקרב בני הדור הצעיר של שנות המדינה הראשונות, "דור תש"ח", שרבים מהם ראו בו את נציגם בהנהגה הפוליטית וציפו ממנו לגדולות. הוא חזר לגינוסר והשתלב בפעילות פוליטית במוסדות הקיבוץ המאוחד ובפטרונו הפוליטי, "אחדות העבודה", שהייתה אז חלק ממפלגת מפ"ם.
אלון הצטרף למזכירות הקיבוץ המאוחד, איתו הזדהה עוד כשהוביל לצירוף גינוסר אליו ב-1939 ולאורך שנותיו הביטחוניות, ובייחוד הזדהה עם ראשיו, יצחק טבנקין וישראל גלילי (שאלון היה תחת פיקודו בהגנה לאורך שנים רבות).
אלון ומרבית אנשי "אחדות העבודה" התקשו להתיישר לפי הקו היוני של מפ"ם. הם לא אהדו את ברית המועצות, היו אקטיביסטים מבחינה ביטחונית, הטיפו למדיניות של נקיטת יד קשה כנגד מדינות ערב בנוגע לאיומים על ישראל ועל גבולותיה, ולמדיניות של אי-התערבות במאבק בין הגושים, צעד שימנע מישראל הסתבכות במלחמה הקרה. בכלכלה הם היו קרובים למפ"ם בתמיכה בקו סוציאל-דמוקרטי מלא. כאשר אלון הגיע למסקנה כי אין הצדקה לקיומה של מפ"ם המאוחדת, היה בין יוזמי התפלגות "אחדות העבודה" ממנה.
ההגמוניה של "השומר הצעיר" בעיתון המפלגתי המשותף "על המשמר", הביאה להחלשת קולה של "אחדות העבודה" בו. בעקבות זאת, החליטה מזכירות "הקיבוץ המאוחד", בהובלתו של אלון, להוציא ביטאון פוליטי סדיר של "אחדות העבודה" ובאפריל 1954 הוא החל בהכנות המעשיות להוצאת "למרחב". צעד זה גרם להגשת אולטימטום מצד יריביו במפ"ם. ב-20 באוגוסט כתב אלון במאמר מערכת כי "נפל הפור" והטיל את האחריות לפילוג על "השומר הצעיר".
ב-1954 היה אלון ממובילי פירוק מפ"ם הגדולה, לטובת הקמתה המחודשת של אחדות העבודה - פועלי ציון, שהפכה למפלגה עצמאית ואלון שימש כמזכ"ל שלה.
לאחר "פעולת עזה", פרסם אלון ב"למרחב" ב-4 במרץ 1955 את עקרונותיו הצבאיים-מדיניים: מדינות ערב נמצאות "במצב לחימה" עם ישראל, ומצב זה הופך כל פעולה צבאית ישראלית ללגיטימית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת המשפט הבינלאומי. בניגוד לאומות אחרות, לעם היהודי בישראל אין את האפשרות להיות מובס במלחמה, משום שמשמעותה של תבוסה תהיה כיליון. המסקנה מכך היא שעל ישראל ליזום מלחמה ולא להסתפק ב"התגוננות פעילה" כפי שצה"ל נקט בפעולה בעזה.
חבר הכנסת (כהונה ראשונה) (1955–1960)
בשנת 1955 נבחר אלון לכנסת השלישית מטעם "אחדות העבודה" ושימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון. לאחר פרסום עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955, החל הציבור הישראלי לתרום מכספו למען קניית נשק לישראל. כדי לארגן ולעודד את זרם התרומות, הוקם "הוועד הציבורי לקרן המגן", ואלון היה אחד מ-16 אישי הציבור שהובילו אותו.
בכנסת פעל אלון בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת חוקה, חוק ומשפט. הוא היה נואם מבוקש לאספות בחירות והביא אליהן קהל רב, אם כי הומוגני יחסית. הוא זכה לפופולריות רבה בקרב ילידי הארץ, אך למרות ניסיונותיו, לא הצליח לחדור ללבם של העולים החדשים יוצאי מדינות ערב, שפחות הכירו אותו כאיש צבא, או שלא הזדהו עם האידאולוגיה שהציג.
באוקטובר 1955 יצא אלון לסיור של חודש במערב אירופה. אנשי "המגבית המאוחדת" סברו שאלון חזק בהסברה מדינית לצורך דיפלומטיה וגיוס כספים. בפברואר 1956 הוא השתתף בצילומי סרט תיעודי על ישראל, של העיתונאי האמריקאי המפורסם, אד מורו, ומספר ימים לאחר מכן, יצא לביקורו הראשון בארצות הברית. במהלך ביקורו, השתתף בראיון טלוויזיוני בהנחיית אד מורו, בו התעמת, באמצעות שני מסכים, עם מוחמד חסנין הייכל, עורך העיתון המצרי "אל-אהראם". הסיור בארצות הברית נמשך כחודשיים, עד תחילת מאי, ומשם המשיך למשימות הסברה והתרמה בדרום אפריקה וביוני 1956 שב לישראל. באוקטובר 1956, שבוע לפני פרוץ מבצע קדש, הצטרף למשלחת חברי כנסת ליוגוסלביה, שנפגשה בין השאר עם טיטו. מיד עם שובו בנובמבר, לאחר תום המלחמה, יצא בהוראת שרת החוץ גולדה מאיר בשליחות מדינית לאנגליה, בשל הקשרים שפיתח עם מפלגת הלייבור, ועסק בהסברה ובגיוס כספים ל"מגבית החירום". בלונדון הציע להבדיל בין מדבר סיני לרצועת עזה וטען כי "אין היא פחות אדמת ישראל מאשר תל אביב עצמה". בתחילת דצמבר טען בכינוס מועצת ההסתדרות כי מבצע סיני "לא היה מלחמת מנע ואף לא מלחמה יזומה", אלא "מבצע התגוננות מובהק". כנץ פוליטי, התנגד אלון יחד עם אנשי מפלגתו לנסיגת צה"ל מסיני והיה ממובילי הפגנת המונים ב-1957 כנגד הנסיגה, אולם למרות התנגדות זו, החליטה מפלגתו להישאר בממשלה.
ביולי-אוגוסט 1957 השתתף אלון בסמינר קיץ של "בית הספר הבין-לאומי של אוניברסיטת הרווארד" בארצות הברית, בניהולו של הד"ר הנרי קיסינג'ר. בסמינר השתתפו עשרות מנהיגים צעירים מרחבי העולם.
באוקטובר 1958 הוקמה "מפלגת העבודה הערבית", שהוגדרה כמפלגת-אחות של "אחדות העבודה", אך בפועל מפלגה גרורה שלה. באופן בלתי רשמי, היה אלון אחראי למפלגה הערבית מטעם הנהגת "אחדות העבודה".
בתחילת ינואר 1959 הגיע אלון לביקור בהודו. הוא קיים בה פגישות רבות, שהחשובות שבהן היו עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, מספר שרים בכירים, הרמטכ"ל, סגן הנשיא, יושב ראש הפרלמנט, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ועם אינדירה גנדי, בתו של ראש הממשלה. העיתון הקומוניסטי בהודו הציג את אלון כאחראי לליבוי המלחמה עם הערבים ב-1948 וכחבר בהנהגה הסודית של הפרוטוקולים של זקני ציון.
בשנת 1960, רק מספר חודשים לאחר שהכנסת הרביעית החלה לפעול, הודיע אלון על פרישתו ממנה ויצא שוב לאוניברסיטת אוקספורד, שם למד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה.
שר העבודה (1961–1968)
בשנת 1961 שב אלון לישראל. בבחירות בנובמבר שנה זו, קיבלה מפלגת אחדות העבודה 8 מנדטים בלבד, ואלון חזר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגתו. הוא הצליח לחבור לאשכול ולהצטרף לממשלת בן-גוריון בתור גורם משמעותי, זאת בניגוד לרצונו של בן-גוריון ליצור קואליציה עם הליברלים. אלון מונה לשר העבודה. המשרד, שהיה מופרד ממשרד הסעד, התמקד בזכויות עובדים, כמו מתן פיצויי פיטורים, ובמציאת עבודה לעולים החדשים.
כמו כן, מונה אלון לחבר בוועדת השרים לענייני ביטחון, שהנושא המרכזי שעמד על סדר יומה היה התווית מדיניות הגרעין הישראלית, זאת לאחר חשיפת פרויקט דימונה על ידי האמריקנים בדצמבר 1960.
בדיון חשאי, התנגד יחד עם גלילי להצעת דיין ופרס להעדיף את תקצוב הכור הגרעיני על חשבון התעצמות הצבא, בטענה שהכור לא ימנע מלחמות וכי יש לחזק במקום זאת את צה"ל.
מלבד זאת, היה חבר גם ב"ועדת השרים לענייני פנים ושירותים" וב"ועדת השרים למינויים בשירות חוץ".
אלון לא השלים עם היותו חבר במפלגה קטנה יחסית, וחשב שהשפעה אמיתית על המדינה והחברה הישראלית יכולה להיעשות רק כחלק ממפלגה גדולה, שתאחד את כל מפלגות הפועלים הציוניות.
אחרי פרישת בן-גוריון מהממשלה ביוני 1963, המשיכו אלון וישראל גלילי את המאבק בתוך מפלגתם לאיחוד הסיעה עם מפא"י לקראת ריצה משותפת לכנסת לקראת בחירות 1965. מאמציהם נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת ותיקי המפלגה בראשות יצחק טבנקין, שהציבה תנאים מוקדמים לאיחוד שכזה. מאבק זה כמעט ופילג את המפלגה, עד שבשנת 1965 אכן התבצע האיחוד (במקביל להקמת מפלגת רפ"י ופרישת אנשיה ממפא"י) והוקמה סיעת המערך (אז הוא נודע בשם "המערך הזוגי"), שהשתתפה באותה שנה בבחירות לכנסת השישית. בממשלה שהוקמה לאחריהן, בראשותו של לוי אשכול, המשיך אלון לכהן כשר העבודה. הוא גם תפקד על תקן הביטחוניסט של הממשלה, היה שותף לוועדת השרים לענייני ביטחון, וקולו בתחום המדיני-ביטחוני תפס מקום חשוב בישיבות הממשלה.
אלון כיהן כשר העבודה בשנים 1961–1968. ביולי 1965 הניח הצעת חוק בנושא ה"קואופרציה" – אחריות משותפת לתעשייה ולעבודה, אולם היא נתקלה בהתנגדות מצד תנועת המושבים ולא התקבלה. אחד מהישגיו כשר העבודה היה הסכם העבודה הקיבוצי בין ההסתדרות הכללית להתאחדות התעשיינים, שנחתם בינואר 1967. בשנת 1968 הגיש כשר העבודה את הצעת חוק בתי הדין לעבודה וזו אושרה בתחילת 1969.
מלחמת ששת הימים (1967)
ממוזער|280px|שמאל|השר יגאל אלון וראש הממשלה לוי אשכול בביקור ביחידות צה"ל בדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת האלופים ישעיהו גביש וישראל טל
ב-10 במאי 1967 הגיע אלון לביקור בברית המועצות, בראש משלחת לכנס של "ארגון הביטוח הסוציאלי העולמי" שהתקיים בלנינגרד כחלק מאירועי ציון 50 שנה ל. אלון הגדיר את הביקור כ"אחת מחוויות החיים העזות" שלו. הוא נפגש עם יהודים מקומיים, שקראו לעברו "יחי הפלמ"ח" ו"תחי מדינת ישראל", הוא ערך ביקורים בבתי הכנסת ונתכבד בפתיחת ארון הקודש. ב-18 במאי ביקר עם אשתו בטביליסי, בירת גאורגיה, בה נערכה תערוכה חקלאית, ב-20 במאי ביקרו במוסקבה, שם נפגש עם סגן שר החוץ הסובייטי, ולדימיר סמיונוב, ולמחרת ביקרו בריגה. ב-24 במאי, בעקבות מברק בהול שקיבל מהשר גלילי על רקע ההידרדרות במצב הביטחוני, שב לישראל ולמחרת ערך סיור ביחידות צה"ל בדרום הארץ יחד עם ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין.
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, עם עליית המתיחות הביטחונית בעיקר מול מצרים, רבו גם הגישושים הפוליטיים. רבים במערכת הפוליטית סברו שראש הממשלה לוי אשכול צריך לפנות את תיק הביטחון, שאותו החזיק, לאישיות ביטחונית, שתוכל לעמוד בפרץ אם וכאשר תפרוץ מלחמה. אלון שהה באותו זמן בברית המועצות, וישראל גלילי הפעיל את השפעתו למנות אותו לתפקיד, ואף נפגש בעניין זה עם אשכול. ואולם מינויו של משה דיין, רמטכ"ל הניצחון של מלחמת סיני, נראה נכון יותר בעיני ראש המפד"ל, משה חיים שפירא, שאיים בפרישת המפד"ל אם לא תקום ממשלת אחדות הכוללת את מינויו של דיין לשר ביטחון. אליו הצטרפו סיעות רפ"י, גח"ל ול"ע, שעמדו להצטרף לקואליציה ותמכו בדיין, אשר זכה גם לתמיכה ציבורית גדולה. למרות זאת, שרי מפא"י החליטו על מינוי של אלון לשר ביטחון ושדיין ימונה כבכיר בפיקוד דרום. אולם הלחצים להקמת ממשלת ליכוד לאומי הכריעו לבסוף את הכף במזכירות מפא"י לטובת דיין, ואלון נאלץ להסיר את מועמדותו לתפקיד שבו חשק.
בימים שקדמו למלחמה, לקח חלק פעיל בפעילות ההסברה הרשמית של הממשלה לציבור.
במהלך המלחמה, היה אלון חבר ב"וועדת השלושה", לצד יגאל ידין ומשה דיין, שתפקידה היה לשמש "ועדה מייעצת לראש הממשלה" והיא אפשרה לו גישה חופשית ל"בור" ולמטה הכללי של צה"ל. במהלך המלחמה, אלון האיץ בממשלה, יחד עם מנחם בגין, להחלטה על כיבוש מזרח ירושלים בפריצה מידית אל העיר, בניגוד לעמדת דיין, שרצה לעשות איגוף דרך רמאללה או יריחו עד להפלת העיר. לאחר המלחמה טען כי אלמלא היסוסי הדרג המדיני, ניתן היה לקצר את המלחמה ולהגיע להישגים טובים עוד יותר, בעיקר באמצעות מתקפה מידית בחזית הסורית.
בזמן המלחמה סבר אלון כי מדובר בהזדמנות מצוינת לשינוי יסודי של הגבולות המדיניים, באמצעות תמיכה בהקמת מדינה דרוזית שתקום בהר הדרוזים ו"תהווה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל". לאחר סיום המלחמה, ב-19 ביוני 1967, הצביע בעד "ההחלטה הסודית" שקיבלה ממשלת ישראל, שהציעה חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. החלטה זו לא נועדה לשרטט את גבולות מדינת ישראל, אלא להוות תשובה ללחץ אמריקאי עתידי. מאוחר יותר, ב-1979, כינה אותה אלון "אווילית". על אף שתמך בהחלטה זו, המליץ לאשכול לאחר המלחמה "להחיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן". הוא הסביר כי בחר במילה "משפט" ולא "ריבונות", מתוך רצון להפחית את ההתנגדות הצפויה בממשלה. להצעתו זו התנגדו שר החוץ אבא אבן ושר הביטחון דיין. כעבור שנה הציע זאת רשמית במכתב לראש הממשלה, שבו ביקש להעלות את הנושא לדיון ולהצבעה בממשלה. לוי אשכול סירב אפילו לקיים דיון, מכיוון שחשש שדיון על ריבונות יחבל במאמץ ההתיישבותי.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הציע אלון לרכוש שטחים במזרח ירושלים, כדי שלמדינת ישראל יהיו בה "גם ריבונות וגם בעלות".
זמן קצר אחרי המלחמה, החליטה ממשלת ישראל לשקם את הרובע היהודי ב בירושלים ולהקים בו יחידות דיור במהירות האפשרית. בין היתר קודמה תוכנית להקים מספר דירות שרד לשרי הממשלה. בפועל, אלון היה הפוליטיקאי היחיד שעבר לגור ברובע, בבית שתוכנן ועוצב עבורו.
תוכנית אלון (1967–1977)
שמאל|ממוזער|200px|מפת תוכנית אלון: השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל; השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית
בישיבת "ההחלטה הסודית" של ממשלת ישראל ב-19 ביוני 1967, טען אלון כי לא רק אסטרטגיה צבאית אלא "גם מדיניות חוץ חייבת להיות דינמית" וכי יש לקבוע בשטחים שנכבשו "עובדות חוקיות והתיישבותיות". בהתאם לכך, הציע "לחבר למדינת ישראל, נוסף לירושלים רבתי, את כל הר חברון לרבות הערבים שבה, במעמד דומה לערביי הארץ". הוא טען כי הדבר נחוץ "כדי להרחיב טריטוריה" ולהבטיח את עתידה של ירושלים, כמו גם את "השליטה על חוף ים המלח, עד צפון ים המלח". כמו כן, הציע להכליל "את בקעת הירדן מעמק בית שאן ועד ים המלח", כדי ליצור "רציפות טריטוריאלית בין צפון הארץ ודרומה לא רק לאורך החוף אלא גם בבקעת הירדן, ברוחב סביר שיהיה בו מספיק כדי להוות חגורה ביטחונית". הוא טען שעובדות התיישבותיות נחוצות, "כי עוד לא החזקנו בשטח אם לא יישבנו אותו".
ב-13 ביולי 1967 הציג אלון לממשלה תוכנית מדינית לעתיד השטחים, שנודעה בשם "תוכנית אלון". התוכנית הציעה שחלק מהאזורים שנכבשו במלחמה – ירושלים, גוש עציון ובקעת הירדן – יסופחו לישראל ויוקמו בהם יישובים יהודיים, ואילו בשטח צפוף האוכלוסין בשדרת ההר, הכולל את הערים הפלסטיניות הגדולות, יקום ממשל שייקבע על ידי תושביהם הפלסטינים או יוחזר לירדן.
אף על פי שתוכנית זו לא דיברה על מדינה פלסטינית אלא על אוטונומיה, כמעין פשרה בין הדוגלים בארץ ישראל השלמה לבין הדוגלים בהחזרת כל השטחים, היא סימנה שינוי מדיניות אצל אלון, שנחשב עד אז כאקטיביסט וכנץ פוליטי. התוכנית נועדה, לדבריו, לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל תוך הבטחת הירדן כגבולה המזרחי, והוא גרס שהממשלה צריכה לאמצה על מנת להשפיע על שיקולי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, כשירצו לכפות הסדר מדיני באזור, וכמעין משקל נגד למדיניות ה"אף שעל" של רבים מאנשי מפלגתו בעבר, כמו יצחק טבנקין, ושל אישים בכירים כמו דיין, שטען שאין מה למהר להיפרד מהשטחים.
בדצמבר 1967 פנו אל אלון חברי תנועת הנוער "המחנות העולים" בבקשה ליישב מחדש את "בית הערבה", שפונה ב-1948, אולם אלון התנגד להתיישבות באותה נקודה, משום שזו הייתה מביאה ל"חסימת הפרוזדור" המתוכנן (בתוכנית אלון) שבין עמאן לרמאללה. ואכן, חברי בית הערבה לא שבו לנקודה שננטשה ב-1948. זמן מה לפני חג הפסח תשכ"ח (1968), פנה אל אלון הרב משה לוינגר בבקשה לאשר לקבוצת יהודים לערוך את החג במלון פארק בחברון. אלון הסכים לכך בתנאי שיסכים לכך גם המושל הצבאי. לאחר קבלת ההסכמה, סייע אלון לקבוצה בעזרת תקציב משרד העבודה וגם ביקש מחנן פורת לצייד אותה בנשק. הייתה זו תחילתו של חידוש היישוב היהודי בחברון.
בדצמבר 1968 הציע אלון להקים יישובים כפריים לאורך הבקעה ובגוש עציון, להקים בין יריחו לרמאללה את "יריחו עלית" ובין ים המלח לחברון את "קריית חברון", וליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים לגוש עציון. כמו כן, הציע להקים יישובים ישראלים בסיני ולהקים בגולן עיר ישראלית. אלון סבר כי ירושלים זקוקה ל"הינטרלנד", יישובים יהודיים "המתחברים עם ים המלח ומדבר יהודה". הוא היה מתוסכל מאוד מאי קבלת תוכניתו בממשלה, ואף רצה ב-1968 להתפטר מתפקידו ולחזור לגינוסר, בטענו: "לא הצלחתי לכבוש את המפלגה והקיבוץ המאוחד לדעותי. נכשלתי ברכישת האמון של שותפינו למערך", אך חזר בו לבסוף. למתנגדיו הפוליטיים נהג לומר: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון".
אלון לא הצליח לגבש לתוכניתו רוב בממשלה והיא לא הובאה לאישורה, אך הייתה לה השפעה על מיקום ההתנחלויות בשטחים, שנפרסו בתמיכת אלון על פי גבולות תוכנית זו, עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977.
שר הקליטה וסגן ראש הממשלה (1968–1969)
לאור הצלחת האיחוד הפוליטי של "המערך הזוגי", פעל אלון במרץ לאיחוד המערך עם רפ"י להקמת מפלגת העבודה בינואר 1968 ונמנה עם ראשיה. ביוני אותה שנה הוקם משרד הקליטה ואלון כיהן כשר הקליטה מ-1 ביולי 1968 ועד 15 בדצמבר 1969. ביום מינויו לתפקיד זה, מונה גם לתפקיד סגן ראש הממשלה.
ב-9 בספטמבר 1968, במהלך ביקור בארצות הברית, נפגש אלון עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, ולמחרת נפגש עם מזכיר המדינה דין ראסק. ב-27 בספטמבר 1968 השתתף לראשונה בלונדון במפגש של בכירים ישראלים עם חוסיין, מלך ירדן וראש ממשלתו, זיד א-ריפאעי. בפגישה זו, בה החזיק על גופו מכשיר הקלטה, הציג אלון את עיקרי תוכניתו, אולם על פי עדותו של חוסיין, הוא דחה את התכנית "על הסף". עד מותו, נפגש אלון עם המלך שמונה פעמים.
ראש ממשלת ישראל בפועל (1969)
שמאל|ממוזער|280px|שר החינוך יגאל אלון בביקור ביהוד
לאחר מותו של ראש הממשלה לוי אשכול ב-26 בפברואר 1969, כיהן אלון למשך 19 יום בתפקיד ראש הממשלה בפועל, עד הקמת ממשלת ישראל הארבע עשרה ב-17 במרץ 1969. הייתה ציפייה הן בציבור הרחב והן בתוך מפלגת העבודה, כי תפקיד ראש הממשלה יאויש על ידי אחד משני היריבים הפוליטיים הבולטים מדור הביניים של המפלגה: משה דיין או יגאל אלון. כל אחד מהם אף גיבש מחנה סביבו, אך שניהם נאלצו לדחות את מאבק הירושה. אלון לא הצליח לגבש אחריו את ותיקי מפא"י, בין היתר מפני שעדיין נחשב נטע זר שלא צמח במפלגה, וכן הייתה צפויה לו התנגדות תקיפה של אנשי רפ"י. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה והצליח לשכנע את אנשי המפלגה לתמוך בה.
שר החינוך (1969–1974)
לאחר הבחירות לכנסת השביעית באוקטובר 1969, התמנה אלון לתפקיד שר החינוך בממשלת גולדה מאיר ושמר על תוארו כסגן ראש הממשלה.
בדצמבר 1969 העמידה אותו הממשלה בראש ועדת השרים להתיישבות, אולם כעבור ארבעה חודשים פרש מתפקידו זה וישראל גלילי תפס את מקומו.
כשר החינוך, דגל אלון בהעמקת האינטגרציה בקרב תלמידים מאוכלוסיות שונות, ולשם כך הרחיב מאוד את גני הילדים בגיל הרך, תמך בפתיחת חטיבות ביניים ובהרחבת אפשרויות הבחירה של התלמידים לבחירת מקצוע לימוד לבחינות הבגרות. הוא היה שותף ליוזמתה של אורנה פורת להקמת תיאטרון לילדים שיופיע בפני בתי הספר וינחיל לתלמידים את אהבת התיאטרון, ובתחום הלימודים הגבוהים הוא הקים את האוניברסיטה הפתוחה, מהלך שנועד לפתוח שערי האקדמיה גם לאוכלוסייה שלא יכלה ללמוד בה בעבר, וכן ייסד את הוועדה לתכנון ולתקצוב, שתתקצב את המוסדות להשכלה הגבוהה על פי קריטריון מקצועי.
כמו כן, קידם באופן משמעותי את מפעל המתנ"סים שראשיתו הייתה בימי קודמו, זלמן ארן.
ב-20 במרץ 1973, ניהל אלון את ישיבת הממשלה עקב נסיעת ראש הממשלה לארצות הברית, והתקבלה ההחלטה שהציע על הקמת "השירות לשמירת איכות הסביבה", שתפקידו היה לרכז מידע, לייעץ למשרדי הממשלה ולגופי התכנון ולהגיש דו"ח שנתי לממשלה על מצב איכות הסביבה.
בקיץ 1973 אירח אלון, לבקשתה של ראש הממשלה, את קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, בגנוסר. אלון, שהעיד על עצמו שחש עוינות כלפי גרמניה, סיפר מאוחר יותר כי בביקור זה "עבר את הרוביקון" בנוגע ליחסו והתנהלותו כלפי גרמניה. לאחר מכן, בתקופת היותו שר החוץ, כבר היה מנוע לגמרי מ"להחרים את גרמניה".
מעמדו הפוליטי של אלון התחזק בממשלה, וגולדה מאיר הרבתה להתייעץ איתו ועם גלילי בענייני ביטחון. הוא הפעיל את השפעתו על מהלכים שונים, כמו בחירת הממשלה בדוד אלעזר לרמטכ"ל בניגוד לרצון שר הביטחון דיין, וכחבר בקבינט הביטחוני, השתתף בכל ההכרעות הביטחוניות שקדמו למלחמת יום הכיפורים ואלה שהתקבלו בזמן המלחמה. עוד לפני המלחמה, היה אלון ער לסכנה שהפסקת האש עם מצרים היא זמנית וקרא ב-1972 לפתוח במשא ומתן עמה בשני ערוצים מקבילים, להסדר חלקי ולהסדר כולל, אך כמו דיין ואחרים, גם הוא חשב שאין למצרים אופציה צבאית מיידית לפתוח במלחמה.
אלון לא צבר לעצמו בסיס תמיכה חזק במפלגתו, ובמאבק הירושה שהתפתח עם התפטרותה של גולדה מאיר ב-1974 הסתבר שוותיקי המפלגה העדיפו לתמוך ברמטכ"ל הניצחון של ששת הימים, יצחק רבין, ולא בו. הדבר היווה מכה קשה עבורו, בייחוד עקב היותו של רבין בן טיפוחיו בפלמ"ח, אך הוא נרתם לסייע לרבין במרכז המפלגה.
שר החוץ (1974–1977)
לאחר היבחרו של יצחק רבין לראשות הממשלה, הִתנו אנשי רפ"י לשעבר את תמיכתם בממשלה במינויו של שמעון פרס לשר ביטחון, ואלון שוב נאלץ לוותר על תפקיד זה והתמנה לשר החוץ.
ב-3 באוקטובר 1974 נשא אלון בפני עצרת האו"ם את נאומו הראשון כשר החוץ, בו אמר כי "ישראל תהיה מוכנה לשקול בחיוב פשרה טריטוריאלית משמעותית". ב-1975 מינה את חיים הרצוג לשגריר ישראל באו"ם, וב-1976 מינה את שלמה אבינרי למנכ"ל משרד החוץ – מינוי שעורר התנגדות חריפה בציבור ובממשלה, בשל השקפותיו ה"יוניות" של אבינרי.
כשר חוץ, ניהל אלון יחד עם רבין את המגעים עם מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, להסדר ביניים עם מצרים, שהובילו בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים בשנת 1975, שאִשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך ביניהן, וכלל נסיגה של צה"ל מרצועה צרה לאורך מפרץ סואץ. ההסכם היווה נקודת מפנה במערכת היחסים עם מצרים. אלון העיד שההסכם חשוב כשלעצמו, אך עיקר חשיבותו הוא בתרומתו הגדולה ליחסי ארצות הברית–ישראל, וכי הצליחו לסכל את הלחץ האמריקאי לוויתורים נוספים מצד ישראל (כנראה בנושא הגרעין) במסגרת הסכם הביניים. אלון התנגד לביטול מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל וכשר חוץ שיבח בינואר 1976 את "האמנה לפירוז" וכעבור זמן קצר הגיש למזכ"ל האו"ם הצעה ישראלית "לפירוז גרעיני של האזור". מראשית כינון הממשלה העלה אלון על סדר היום את הבעיה הפלסטינית ותמך בהסדר הסיפוח החלקי עם ממלכת ירדן בהתאם לתוכנית אלון. לאחר שהמלך חוסיין דחה את הצעתו להסכם ביניים עם ירדן ברוח זו, הוא חזר לתמוך בישות פלסטינית עצמאית באזורי הערים על מנת להרחיק את אש"ף מיהודה ושומרון, אך הממשלה לא אישרה זאת. יחסיו של אלון עם רבין בתקופה זו ידעו עליות וירידות, לא תמיד התנהלו על מי מנוחות ואף לוו בהתנצחויות בדיוני הממשלה.
לאחר פלישת טורקיה לקפריסין ביולי 1974, התנגד אלון למכירת נשק ליוון, בנימוק שבכוונת היוונים למסור אותו לידי קפריסין.
בספטמבר 1974 ביקר בישראל שר החוץ של רומניה, גאורגי מקוביסקו . במהלך הביקור, אירח אותו אלון בגנוסר וגם בדירת השרד שלו בעיר העתיקה. באוקטובר אותה שנה, התארח בישראל שר החוץ של צרפת, ז'אן סובאניארג, וגם אותו אירח אלון בגנוסר ואף ערך עמו שיט לילי על הכנרת.
בסוף פברואר 1975, לאחר שהשתתף עם גולדה מאיר בכנס של "האינטרנציונל הסוציאליסטי" במערב ברלין, ביקר אלון בבון, בירת גרמניה המערבית. במהלך ביקורו, נפגש עם שר החוץ הגרמני, עם השר הגרמני לשיתוף פעולה כלכלי, אגון בר, עם שר האוצר, עם ראש האופוזיציה, עם נשיא גרמניה ועם הקנצלר הלמוט שמידט. כמו כן, ביקר במחנה הריכוז דכאו. בהמשך כהונתו כשר החוץ, ביקר אלון בגרמניה עוד מספר פעמים. הביקור המוצלח של שר החוץ הצרפתי בגנוסר, הביא להזמנתו של אלון לצרפת באפריל 1975 ולפגישה עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, ועם ראש ממשלת צרפת.
ב-11 במאי 1975 חתם אלון על הסכם סחר חופשי עם השוק המשותף, שקירב את ישראל לאירופה מבחינה כלכלית. כחצי שנה לפני מותו, הגדיר אלון את ההסכם כ"אחד ההישגים הגדולים" של חייו. בתקופה זו נערכה סדרת ביקורים של שרי חוץ אירופיים בישראל. בסוף מאי 1975 ביקר אלון ברומניה, שם שיבח בנאומו את "מדיניות החוץ העצמאית" שלה, נפגש עם היהודים המקומיים בבית הכנסת המרכזי של בוקרשט, ונפגש לשיחה ארוכה עם שליט המדינה, ניקולאה צ'אושסקו.
כבר מספטמבר 1974 פעלו הערבים בעצרת האו"ם להשעיית ישראל מהארגון. בספטמבר 1975 שוב נאם אלון בעצרת. הוא דיבר נגד השעיית ישראל, תקף את המזכ"ל קורט ולדהיים, ואמר: "רק אמריקה ולא האו"ם יכולה להביא שלום". ב-10 בנובמבר 1975, התקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית".
בנובמבר 1975 חתם אלון על הסכם תרבות עם הולנד, שנועד להרחיב את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומי החינוך, התרבות והמדע. במהלך מסעותיו באירופה, נפגש גם עם מפקד נאט"ו והציע לו להקים בישראל מחסנים שישמשו את כוחות המערב במקרה הצורך. אלון ניסה, ללא הצלחה, לבסס קשרים גם עם ספרד. ניסיונות אלו כללו ביקור חשאי שלו במדינה זו, במהלכו היה מחופש.
באוגוסט 1975, ביקר בישראל נשיא מקסיקו, לואיס אצ'ווריה אלווארס, ובין היתר ביקר את אלון בגנוסר וערך עמו שיט על הכנרת. על אף ביקורו החגיגי, רק שלושה חודשים מאוחר יותר הצביעה מקסיקו בעד החלטת האו"ם שקבעה כי ציונות היא גזענות. ב-1976 ערך אלון מסע במדינות הצפוניות של אמריקה הלטינית, שהחל במקסיקו, שם הקפידו מנהיגי הקהילה היהודית לענוד במפגשים עמו את הכיתוב "We are Zionists" ("אנחנו ציונים"). מסעו נמשך בגואטמלה, קוסטה ריקה, הונדורס וניקרגואה. בקוסטה ריקה נאם אלון בפרלמנט, ולאחר שובו לישראל, אירח בגנוסר את נשיא קוסטה ריקה, דניאל אודובר.
באפריל 1976 נפגש אלון בישראל עם ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'ון פורסטר, ועם שר החוץ שלה, הילגרד מולר, לו הסביר כי על פי "התפיסה הציונית" הדרך הנכונה לפתור את הבעיה הגזעית בארצו היא "חלוקה". במהלך הביקור, הבהיר אלון לתקשורת כי "ישראל מתנגד למדיניות האפרטהייד". בספטמבר אותה שנה ביקר בקנדה ובארצות הברית, ונאם שוב בעצרת האו"ם.
במהלך כהונתו כשר החוץ, ביקר אלון שלוש פעמים באיראן. ב-1976 ביקר בה במטרה להבטיח את המשך אספקת הנפט האיראני לישראל, כאשר הוא מחופש וללא ידיעתו של עמיתו האיראני.
באופוזיציה (1977–1980)
לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 המשיך אלון לשרת כחבר הכנסת והיה חבר ועדת חוץ וביטחון, במקביל לעבודה במפעל האלקטרוניקה בגינוסר. ב-15 בפברואר 1978 נבחר לתפקיד יושב ראש תנועת העבודה הציונית העולמית (תע"צ). בנאומו בפני ועידת התנועה, קרא שלא להשלים עם ה"גלות מרצון" של "יהדות הרווחה המשלה־עצמה" בארצות המערב, וטען כי "כל השואף להבטיח את יהדות צאצאיו, ורבים היהודים הרוצים בכך, מוטב כי יקדים ויעלה". בתוקף תפקידו זה, ביקר במאי 1979 בארגנטינה ובאורוגוואי וקרא ליהודים לעלות לישראל. בארגנטינה ביקר בביתו של העיתונאי היהודי חקובו טימרמן, שנרדף על ידי השלטון וישב במעצר בית.
בפברואר 1978 נמנה אלון על מספר חברי כנסת שחתמו על הודעה הקוראת לממשלת ישראל להכליל את פתחת רפיח בריבונות ישראל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. באפריל אותה שנה הוא העניק גיבוי פומבי ל"מכתב הקצינים" שממנו צמחה תנועת "שלום עכשיו", אך כתב: "לא היישובים עומדים למכשול בדרך לשלום. סירוב הצד הערבי... להכיר בזכותה של ישראל לגבולות שניתן להגן עליהם בכוחות עצמה... הוא המכביד על השגת השלום". בספטמבר אותה שנה נחתמו "הסכמי קמפ דייוויד" ואלון נמנע בהצבעה בכנסת על אישורם, בשל סירובו של ראש הממשלה מנחם בגין להוסיף להצעת הממשלה סעיף בנוגע ליישובי פתחת רפיח.
בשנת 1978 נוסדה "העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש פינה", במלאת 100 שנה לייסוד המושבה. אלון נבחר לעמוד בראש העמותה ובטקס ייסודה, אמר את המשפט: .
בספטמבר 1978 כיהן אלון כיושב ראש "ועדת המשנה לענייני לבנון ליד ועדת החוץ והביטחון של הכנסת", אולם באוקטובר התפטר מהתפקיד. בסוף נובמבר הביא לדיון בכנסת תוכנית פיתוח גדולה לבקעת הירדן, שעיקרה כריית תעלה מהים התיכון דרך העמקים הצפוניים אל נהר הירדן, כדי למנוע את ייבושם של הנהר ושל ים המלח, תוך הפקת אנרגיה הידרואלקטרית ובדיקת אפשרות בניית נמל ליד בית שאן. כחודש לאחר מכן, הוצב אלון בראש ועדה מיוחדת של הכנסת לבחינת תוכנית זו, שנקראה "תוכנית גאון הירדן", ובפברואר 1979 הציגה הוועדה שלוש חלופות למיזם.
במרץ 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים. אלון סבר שישראל יכולה הייתה להשיג הישגים טובים יותר במשא ומתן וויתרה על כמה נכסים ביטחוניים חשובים, וכן הסכימה לפינוי כל היישובים בסיני שיכול היה להיות תקדים ביחס ליישובי הגולן במשא ומתן העתידי עם סוריה. למרות זאת הצהיר, שטוב שההסכם נחתם.
התמודדות על ראשות מפלגת העבודה (1980)
ב-11 בינואר 1980 הודיע אלון רשמית בריאיון לטלוויזיה, כי בכוונתו להתמודד על ראשות הממשלה. בריאיון לניסים משעל, אמר: "אילו הייתי ראש ממשלה, הייתי יכול להגשים כמה וכמה חלומות חברתיים ופוליטיים. אני מרגיש שיש ברשותי שליחות סגולית מיוחדת לתרום למשרה הזו". ההצבעה על תפקיד יושב ראש מפלגת העבודה אמורה הייתה להיערך בוועידה החדשה שלה, בהמשך השנה, אולם שמעון פרס דרש לקיים מיד הצבעת אמון במרכז הישן של המפלגה. פרס סירב לקיים עימות טלוויזיוני עם אלון ובהצבעה שנתקיימה ב-20 בינואר תמך בו רוב ברור של קולות חברי המרכז. אף על פי כן, הודיע אלון כי לא יפרוש מהמרוץ. חודש לאחר מכן החליטה המפלגה לכנס את ועידת המפלגה בסוף יולי אותה שנה. אלון דרש לקחת חלק במוסדות המפלגה והצטרף ל"ועדת הארבעה", שתפקידה היה להכין את הוועידה ואמורה הייתה להתכנס בשבוע הראשון של מרץ. אולם בסוף פברואר הוא נפטר.
מותו והנצחתו
ממוזער|פסל "יגאל אלון" בכפר תבור (מאת אסף ליפשיץ)
250px|ממוזער|שמאל|בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר
יגאל אלון נפטר ב-29 בפברואר 1980, בגיל 61, מדום לב פתאומי. יום קודם לכן אירח בגינוסר את שר ההגנה המצרי כמאל חסן עלי, אך במהלך הביקור חש שלא בטוב והוא אושפז בבית החולים העמק בעפולה. למחרת בבוקר, חלה החמרה במצבו, ומספר שעות אחר כך נפטר. הוא נקבר בהלוויה בקיבוץ גינוסר בנוכחות ראשי המדינה.
בהספד שפרסם נשיא המדינה, יצחק נבון, הוא הזכיר את הדמות התנ"כית שאלון העריץ משחר ילדותו: .
ב-26 בנובמבר 1978 נחגג בכפר תבור יום הולדתו ה-60 של אלון. האירוע צולם לטלוויזיה ונערך בסגנון "חיים שכאלה", אולם שודר רק ביום "השלושים" למותו, אז גם נערכה עצרת לזכרו בהיכל התרבות.
לזכרו והנצחתו הוקם בגינוסר המוזיאון לתולדות הגליל והמרכז החינוכי בית יגאל אלון. על שמו נקראו היישובים אלון וקלע אלון, בסיס צה"ל מחו"ה אלון, וכן שכונות (בהן רמות אלון בירושלים, קריית אלון בפתח תקווה ורמת אלון בחיפה), רחובות ובתי ספר בערים רבות בישראל. ב-2016 נחנך פסל ברונזה בדמותו בכיכר "יגאל אלון" שבכפר תבור, מעשה ידיו של הפסל אסף ליפשיץ. נוסף על כך, קרוי על שמו רחוב ארוך ומרכזי המחבר בין העיר גבעתיים ובין תל אביב. כמו כן, המרכז הקהילתי בכפר תבור קרוי על שמו "בית יגאל אלון". מדי שנה מחלקת עמותת דור הפלמ"ח את פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.
המרכז האולימפי לקליעה בהרצליה קרוי על שמו.
הערכת דמותו
כמפקד
שמאל|ממוזער|יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949
אם יצחק שדה התווה את דרכו של הפלמ"ח, הרי שיגאל אלון היה המוציא לפועל של תורתו. הוא נטע בפקודיו הרגשת ביטחון שכל אחד מהם ממלא תפקיד חשוב, והטמיע בפועל את הדוקטרינה של שדה, לחנך את המפקד הצעיר לא להיות רק מפקד כיתה אלא גנרל-מפקד כיתה, שכל מפקד ידע לתפקד גם כסמכות עליונה בשטח. הוא התבלט ביחסו האישי והחברי לפקודיו, והשתמש במערכת היחסים האישית שפיתח עמם, כדי להקנות להם מוטיבציה ואחריות וגם כדי לגייסם לפעילות. תרם לכך ההווי החברתי המיוחד שהתפתח אצל הפלמ"חניקים, אשר ראו באלון ידיד-מפקד והרבו לספר שיש להיזהר מיגאל, כי "אם הוא טופח לך על הכתף - אתה נשאר בפלמ"ח עוד שנתיים. לחץ לך את היד – אתה נשאר שלוש".
אלון היה לאחד האישים המשפיעים ביותר על קביעת קווי הפסקת האש ועיצוב גבולות המדינה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה התגלה כמצביא וטקטיקן רב-תחבולות ונחוש, המבכר את היוזמה ההתקפית והגישה העקיפה; הללו אפשרו לו להשיג את המטרות הצבאיות בכוחות שהיו לרוב, ובעיקר בהתחלה, נחותים במספר הלוחמים, באמצעי לחימה ובציוד – מול כוחות של צבאות מדינות ערב הפולשים וערביי ארץ ישראל. אלון העדיף בדרך כלל את התחבולה, ההפתעה והלוחמה הפסיכולוגית על פני ההתקפה החזיתית בלחימה, בוודאי עבור יחידות צה"ל הצעירות, שעדיין לא התגבשו לצבא מאומן וחזק דיו. ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג באזיל לידל הארט ראה במבצעיו של אלון, כדוגמת מבצע יואב, הגשמה של אסטרטגית הגישה העקיפה שלו. הוא גם שאף תמיד לנצל את ההצלחה עד תום, גם תוך לקיחת סיכון מדיני וצבאי, כך למשל כשדחף לכיבוש מיידי של באר שבע ואילת (שהתבצע) או מצד שני, כשלחץ לכיבוש יהודה ושומרון (הצעה שלא התקבלה).
כפוליטיקאי ומדינאי
אלון הצליח להגיע לצמרת מפלגת השלטון בישראל ולשרת בהצלחה במשרדים חשובים כמו החינוך והחוץ, לפרסם תוכנית מדינית לעתיד השטחים שהייתה ראשונה בזמנה, ולהיות שותף להסדרים הראשונים מול מצרים ב-1975. עם זאת, אנשים רבים, גם מתומכיו, הודו שפעילותו הפוליטית הייתה למעשה החמצה. עקב חולשה פוליטית בתוך מפלגתו, הוא לא התמנה לשני התפקידים שחשק בהם: שר ביטחון וראש הממשלה, על אף שרבים בציבור ובתקשורת ראו בו את ממשיך דרכם של אשכול וגולדה מאיר.
הכריזמה של אלון וההערצה שנלוותה אליו עם כניסתו לפוליטיקה הלכה ודעכה עם השנים. הילת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות נמוגה, והוא לא הצליח לסחוף אחריו תומכים מאוכלוסיות חדשות. אלון היה לדעת רבים ישר, נאמן למפלגה ולחברים, תמים מדי וותרן מדי בכל הנוגע למעמדו, ולא יכול היה להתחרות בכריזמה הגדולה ובהערצת ההמון בעמיתו-יריבו, משה דיין. יגאל ידין תיאר אותו כ"שתיל שצמח בערוגה - שתיל בריא וחזק לתפארת, אבל נשאר חלק מן הערוגה" לעומת דיין, שהומשל לעץ בודד שצמח מחוץ לערוגה. אלון ודיין נחשבו בזמנו ליורשים הפוטנציאליים לראשות הממשלה, והיריבות הסמויה-גלויה ביניהם השפיעה רבות על הפוליטיקה הישראלית למשך למעלה מעשור, למשל באי ההסכמה ביניהם על עתיד השטחים וההסדרים המדיניים.
אלון החל את פעילותו הפוליטית כנץ מדיני בתוך תנועת העבודה ועם השנים פנה מעט שמאלה, בעיקר לאור הצעת הפשרה המדינית של תוכנית אלון, אך לא הפך ליונה פוליטית (תוכניתו כללה למשל סיפוח חלק מהשטחים), לצד היותו איש שמאל מובהק מבחינה כלכלית-חברתית. לדברי אודי מנור (שכתב עליו ביוגרפיה פוליטית), אלון, כמו אשכול וגלילי, היה חסיד התפיסה של יצירת תהליך מדיני מול הערבים, בניגוד לבן-גוריון, פרס ודיין שתמכו בזמנו בשמירה על סטטוס-קוו בטענה ש'אין עם מי לדבר'. אלון חשב שכיבוש שטחים במלחמה מהווה פתח למשא ומתן לשלום ולקבלת תמורה מדינית. תמיכתו בכיבוש יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ובששת הימים היה להשגת שתי מטרות: גבולות בני הגנה שיפרידו בינינו לבין מדינות ערב, ויצירת תהליך מדיני שיוביל לשלום שיושג משילוב של אינטרסים הדדיים. זה גם מה שהוביל אותו בהסכם הביניים עם מצרים.
בניגוד לאלון הפוליטיקאי, אלון האדם היה דמות מקובלת הן בציבור הרחב והן במערכת הפוליטית. אנשים משני צידי הקשת הפוליטית נטו לאהוב אותו בזכות דימויו כסמל הצבר "יפה הבלורית והתואר", אופיו הנוח ונועם הליכותיו. כך למשל תיארה אותו גאולה כהן: .
יחסו לערבים
עוד בנעוריו התייחס אלון לערבים בחשדנות ובקשיחות, בהגנתו מפני פשיטות הכנופיות על שדות מסחה. המרדפים והפשיטות על היישובים הערביים כמפקד בפו"ש, בפלמ"ח ובצה"ל, ותמיכתו בבריחת הערבים ביישובים שכבש במלחמת העצמאות תוך השארתו נתיב מילוט בשבילם, הראו על מפקד קשוח וחסר רחמים. אולם, הוא תמיד התייחס לערבים בכבוד, גם כשניצב מולם במערכה, ולא המעיט בערכם.
יחסו לערביי ארץ ישראל היה יחס של בן הארץ, המכיר אותם היטב ואף אוהד אותם במישור האישי, אך עם זאת מודע למציאות של העימות הלאומי. אף על פי שהיה מודע לטרגדיה של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות, לא הביע אלון חרטה: "אני לא מציע לעצמנו להלקות את עצמנו על התופעה הזאת. מלחמה היא מלחמה. במלחמה יש למדוד את העניינים לפי אמת־מידה של מהפכה. זו הייתה אחת המהפכות שלנו. זו הייתה מהפכה לאומית". ב-17 ביוני 1950 נשא אלון הרצאה על מלחמת העצמאות, בה התייחס לתופעת ההגירה ההמונית של ערביי ארץ ישראל בזמן המלחמה והסביר אותה ב-3 גורמים. הגורם הראשון היה אימת היהודים: "היה כאן משהו שנבע מהרהורי לבם הם: הם חשבו מה הם היו עושים אילו כבשו יישוב שלנו". הגורם השני היה עידודם על ידי מנהיגיהם ועל ידי הבריטים להתפנות מהמקומות בהם הייתה ידם על התחתונה, כדי שלא ישמשו בני ערובה אצל היהודים, בהנחה שישובו למקומותיהם עם ניצחון צבאות ערב. הגורם השלישי: "היו תופעות די רבות וגדולות של גירוש האוכלוסייה הערבית". אלון ראה בפינוי האוכלוסייה הערבית את הגורם לבלימת התקפות הלגיון הערבי: "כל זמן שהערבים היו בלוד ורמלה, הלגיון לא פסק מערוך התקפות-נגד על המשלטים שלנו במגמה להתחבר מחדש עם הערבים בלוד ורמלה... אולם מרגע שחל הפינוי... נחלשו התקפות הלגיון". אלון טען שאי אפשר להשאיר בזמן מלחמה ריכוזי אוכלוסייה עוינים, "אפילו אם הם מעמידים פני נכנעים זמנית", משום שהם עלולים לשמש "מכשיר לפעולות חבלה, לפעולות ריגול ואפילו לפעולות מתואמות עם צבאות הפולשים". בהתייחסו לבריחת הערבים באופן כללי, אמר: "אני סבור כי תהליך הבריחה הערבית היה תהליך חיובי... פעילותנו לפינוי שטחים גדולים בעלי ערך צבאי מאוכלוסייה ערבית עוינת, גם היא הייתה אין-ברירה שיש לה הצדקה, לא רק לשעה אחת, שעת הקרבות, אלא הצדקה לאורך ימים". אלון התייחס גם לאפשרות של כיבוש הארץ עד לירדן: "אילו קרה שעל ידי השלמת שחרור הארץ בגבולות עבר הירדן המערבי, הייתה מתפנה אוכלוסייה ערבית נוספת ועוברת לארצות ערב השכנות, לא היה בכך משום עוול היסטורי; הייתה בכך שאנסה היסטורית שהתגלגלה לא בזכותנו אלא רק נוצלה על ידינו לפתור בעיה זאת, שהייתה נשארת במשך הרבה זמן בעיה קשה גם מבחינה מדינית וגם מבחינה צבאית".
לאחר שפשט את מדיו, התבלט אלון ביחסו החם אל ערביי ישראל ואל אוכלוסיית הבדואים, נהג להתארח תכופות ביישוביהם, חדר אל לבם בהכירו את המנהגים, המסורת והשפה הערבית עוד מנעוריו, ופעל למען שוויון זכויותיהם. הוא נהג לומר כי "היחס אל הערבי כיחיד ואל הערבי כקולקטיב הוא מן המבחנים ההומניים הראשיים שבו עומדת החברה הישראלית". בשנת 1954 ייסד את "מפגשי האביב" ואירח מדי שנה בחורשת האקליפטוסים בגינוסר מפגש של מנהיגים יהודים וערבים. בשנת 1972 תמך מאוד בחזרת עקורי איקרית ובירעם לכפריהם. בעת ההפגנות הסוערות של ערביי ישראל ביום האדמה בשנת 1976, לא היסס להגיע לביקורים אצל ידידיו ביישובים הערביים ללא ליווי משטרתי, למרות האזהרות שקיבל, על מנת לנסות להרגיע את השטח. ידידו מחמוד דיאב מטירה אמר עליו: .
משפחתו
אחיו הבכור, משה פייקוביץ (אלון) (1896–1972), כיהן כמנהלה הראשון של רכבת ישראל. בנו של משה, דרור אלון, היה מראשוני רכבת ישראל. דרור היה נשוי לסופרת והמתרגמת חמדה אלון (נכדתה של פועה רקובסקי); בנם, פרופ' נוגה אלון, הוא מתמטיקאי ומדען מחשב.
אחיו של יגאל, מרדכי אלון (פייקוביץ') (1898–1975), היה מראשוני המושבה בנימינה ועסקן ציבור שכיהן במשך עשרות שנים כראש המועצה.
אחיו של יגאל, צבי אלון (פייקוביץ) (1900–1971), היה יו"ר ועד הכפר נתניה הראשון ("מוכתר" הכפר).
אשתו של יגאל, רות (1919–2016), הייתה ממייסדי גינוסר, שליחה לילדים ניצולי השואה בגרמניה ב-1946, נמנתה עם מייסדי מלון "נוף גינוסר" בקיבוץ.
בתם הבכורה נורית, נולדה ב-1940. היא נמצאה על הספקטרום האוטיסטי ונפטרה בינואר 2022.
בנובמבר 1948 נולד בנם יפתח, שנקרא על שם המבצע הצבאי והחטיבה שעליה פיקד אביו. יפתח היה צייר, מאייר וכותב ספרי ילדים, שנפטר מדום לב בשנת 1999, בגיל 51.
הבת השלישית גוני נולדה ביוני 1953.
ספריו
מסך של חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1960; הוצאת דרור לנפש, תל אביב, 2010
מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1965
מסך של חול, מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1968
קשת לוחמים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1970
כלים שלובים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980. אסופת מאמרים ונאומים שנכתבו ונישאו בין השנים 1958–1979. הספר יצא לאור באוגוסט 1980, חצי שנה לאחר מותו של אלון.
מוקדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981
בחתירה לשלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989
בתחבולות מלחמה: סוגיות בענייני ביטחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990
הסופר מחמוד עבאסי, ידידו של אלון, תרגם לערבית מהדורה מקוצרת של "מסך של חול" (1970) ואת "בית אבי" (1978).
ראו גם
תוכנית אלון
בית יגאל אלון
פרס יגאל אלון
לקריאה נוספת
יוסף יונאי, יגאל אלון – דברים על חינוך וחברה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, התשנ"ב, 1992
נתן שחם, שלום חברים, הוצאת דביר, 2004
יגאל וגנר, מוקי צור, אדם רז (עורכים), לקראת הימים הבאים – לדרכו של יגאל אלון, בית יגאל אלון, התש"ע, 2010
אלישיב שמשי, מפקד השדה הגדול מכולם, הוצאת מודן והוצאת משרד הביטחון, 2024
Tal, David. Between Intuition and Professionalism. Israeli Military Leadership in 1948 Palestine War. The Journal of Military History 68, 2004: 885–909
קישורים חיצוניים
אתר בית יגאל אלון
אלי אשד, התחבולות של יגאל אלון, מגזין "יקום תרבות", אפריל 2012
דדו בר כליפא, בחינת מושג המצביאות דרך ניתוח דמותו של יגאל אלון, בין הקטבים 33, 2020.
עזרא דלומי, איש הכמעט, "הקיבוץ", 16 במרץ 2000
תעודות מימי כהונתו של יגאל אלון כשר החינוך, בבלוג של ארכיון המדינה, 28 בפברואר 2016
אלון בטקס הנחת אבן הפינה למצבה לבוגרי כדורי שנפלו במלחמת העצמאות. גנזך המדינה, יומני כרמל, ספטמבר 1955 (התחלה 3:42)
אלון מתמנה כראש ממשלה בפועל, ארכיון הסרטונים של AP, פברואר 1969
פנים אל פנים - יגאל אלון – עם פתיחת שנת הלימודים תשל"ג (ספטמבר 1972), בערוץ היוטיוב של כאן אוצרות החינוכית
אלון בביקור במחנה הריכוז דכאו, ארכיון הסרטונים של AP, פברואר 1975
אלון נואם בשובו מביקור בארצות הברית, ארכיון הסרטונים של AP, אפריל 1975
, סרט תיעודי, ארכיון המדינה ובית יגאל אלון
טקס הלוויה של אלון בקיבוץ גינוסר. בין המלווים: יצחק רבין, שמעון פרס, עזר ויצמן, מנחם בגין, ישראל טל, יגאל ידין, דוד לוי. ארכיון הסרטונים של AP, מרץ 1980
רוני אהרוני, דמותו של יגאל אלון, "הרצאה בגובה העיניים" ב, 17 באוקטובר 2020
אמיר אורן, על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית, מגזין ליברל, 07.07.2021
יגאל אלון, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
אפרים לפיד, יגאל אלון – מפקד למופת של יכולת צבאית ותבונה מדינית, IsraelDefense, 25.02.2024
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בוגרי בית הספר כדורי
קטגוריה:בוגרי המכבי הצעיר
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:לוחמי ההגנה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:אנשי משטרת היישובים העבריים
קטגוריה:גינוסר: אישים
קטגוריה:כפר תבור: אישים
קטגוריה:משפחת אלון (כפר תבור)
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
קטגוריה:לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
קטגוריה:המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי הכנסת השלישית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל ה-10
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השש עשרה
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בגינוסר
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:שרי העבודה בממשלות ישראל
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1980 | 2024-10-17T08:34:19 |
פארק צ'ונג-הי | הפניה פאק צ'ונג-הי | 2016-07-17T20:46:24 |
למך (משחק קלפים) | לֶמֶך או חוּשַם הוא משחק קלפים עממי שהיה אהוב על ילדים בשנות ה-50 של המאה ה-20.
ככל הנראה, מקור המשחק בסין או בהודו. בדרום אמריקה קרוי המשחק "Culo Sucio". בתרגום מילולי מספרדית, משמעות השם היא "ישבן מלוכלך", ובתרגום חופשי "ביש מזל".
הוראות המשחק
המשחק מכיל 25 קלפים: 12 זוגות וקלף בודד הנקרא בשם למך או חושם. ניתן לשחק את המשחק גם באמצעות חבילת קלפים רגילה, שהוצא ממנה קלף.
מהלך המשחק
הכנת המשחק
מחלקים את כל הקלפים בין המשתתפים
(בגרסאות מסוימות של המשחק, כהכנה לתחילת המשחק, מניח כל שחקן את הזוגות שברשותו על שולחן, והשחקן הפותח הוא זה שבידו מספר הקלפים הנמוך ביותר). הקלפים נשארים מוסתרים מעיניי השחקנים האחרים.
מטרת המשחק
מטרת המשחק היא לצבור את מספר הסדרות הרב ביותר של ארבעה קלפים בעלי אותו מספר או סימן ולהימנע מה"חושם" (הקלף הבודד, שאין לו סידרה).
מהלך המשחק
השחקן הראשון מעביר קלף (לפי בחירתו) לשחקן שבא אחריו, בלי לחשוף את הקלף. המשתתף שעומד לקבל את הקלף יכול לדחות אותו, ולבקש קלף אחר.
אם המקבל דחה את הקלף, המעביר חייב לתת לו קלף אחר ואותו הוא מוכרח לקבל. כל שחקן בתורו מושך קלף מידו של השחקן ששיחק לפניו, כאשר הקלפים אחוזים בידו של בעל הקלפים, וגבם מופנה אל השולף, אשר אינו יודע באיזה קלף הוא בוחר.
כאשר לאחד השחקנים יש סדרה שלמה של ארבעה קלפים בעלי אותו ערך, הוא צריך להוריד את הקלפים הפוכים על השולחן. אם ביד השחקן זוגות קלפים תואמים, מניחם על השולחן כשפניהם כלפי מעלה. המשחק מסתיים כאשר כל הזוגות מונחים על השולחן.
בסיום המשחק נותר שחקן עם קלף הג'וקר ביד - קלף שאין לו בן זוג. שחקן זה הוא המפסיד, והוא "זוכה" למספר הנקודות השליליות הגבוה ביותר. כל שאר השחקנים זוכים לניקוד על פי מספר הסדרות שהורידו לשולחן. המפסיד מכונה, על פי שם המשחק, "חושם", "למך", או "ביש מזל".
אסטרטגיות
מכיוון שכך, במהלך המשחק מנסה כל שחקן לגרום לשחקן השולף קלף מבין הקלפים שבידיו לבחור דווקא את הקלף המיוחד. שחקנים יעשו כן תוך שימוש באסטרטגיה ישירה (הצבת החושם באופן בולט במרכז קלפיהם), באסטרטגיה עקיפה (החבאה לכאורה של החושם, מתוך מטרה שיימצא "דווקא") ובשיטות הטעייה שונות.
ניתן לשלב הטלת משימות על מפסידים. כמו כן, אפשר גם לגוון את חוקי המשחק.
למשל:
אם מישהו הניח את הקלפים אחרון וגם ה"חושם" אצלו מקבל 3 נק' רעות (במקום 2)
חובה לעבור שני סבבים (כל אחד העביר קלף פעמיים) לפי שניתן להניח את הקלפים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי קלפים | 2023-05-02T14:41:15 |
אבק (להקה) | אבק היא להקת רוק מתקדם ישראלית שמנגנת מוזיקה מורכבת ודיסוננטית. הלהקה מזוהה עם תנועת Rock in Opposition.
הלהקה הוקמה בגוש דן בראשית שנות האלפיים, דרך פורום באינטרנט. בתחילת הדרך נקראה ורדון, אך במהלך הזמן שינתה כיוון מוזיקלי ומשכך גם את שמה. החבר המוכר ביותר בלהקה הוא המתופף האמריקאי דייב קרמן שניגן בין השאר ב-5UU's וב-U Totem. בשנת 2004 יצא אלבום הבכורה שלהם, הקרוי על שמם בלייבל קיוניפורם (Cuneiform) בארצות הברית, המתמחה ברוק מתקדם ואוונגרד.
חברי הרכב
ישי זומר – גיטרה בס
רועי ירקוני – קלידים
אודי ססר – קלידים וחלילים
יהודה קוטון – גיטרות
אודי קומראן – מחשב והקלטה
דייב קרמן – תופים
קישורים חיצוניים
להקת אבק – חברת המוזיקה קיוניפורם בארצות הברית
ביקורת בעברית על האלבום "אבק"
ביקורת נוספת בעברית על האלבום "אבק" מתוך המדור קוצר רוח
קטגוריה:להקות רוק מתקדם ישראליות | 2023-04-02T02:49:59 |
מבצע אוברלורד | הפניה הפלישה לנורמנדי | 2023-12-27T05:50:30 |
חמסין | שמאל|ממוזער|250px|סופת חול חולפת על ים סוף בדרכה מערב הסעודית למצרים (13 במאי 2005).
חַמְסִין (בערבית خمسين – ח'מסין) הוא רוח מדברית חמה ויבשה המנשבת באזור צפון אפריקה והמזרח התיכון, בדומה לסירוקו וסמום. התופעה נגרמת בשל שקעים ברומטריים (מהסוג המכונה בישראל שקע שרבי) שנעים ממדבר סהרה מזרחה לאורך חופיו הדרומיים של הים התיכון בתקופה שבין חודש פברואר לחודש יוני.
החמסין מנשב בעיקר במצרים, שם הוא מופיע בסביבות חודש אפריל, ומביא עמו כמויות אדירות של אבק וחול ממדבר סהרה. במהלך החמסין הרוחות מגיעות למהירות של 140 קמ"ש והטמפרטורה עולה בשיעור של עד 20 מעלות צלזיוס על פני פרק זמן של שעתיים.
על פי האמונה הערבית העממית, מספרם של ימי החמסין בשנה הוא חמישים, ומכאן שמה של תופעה זו. זאת, אף על פי שהחמסין אינו מנשב בדרך כלל בתדירות של יותר מפעם בשבוע. ישנה סברה נוספת שחמישים ימי החמסין מקבילים לחמישים הימים שבין חג הפסחא לחג הפנטקוסט.
במהלך מסעו של נפוליאון במצרים התקשו החיילים הצרפתים לעמוד בפני החמסין. בעת שהמקומיים הלכו לתפוס מחסה, החיילים הצרפתים התעלמו מהמתרחש עד שכבר היה מאוחר מדי. באופן דומה, גם במערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה נאלצו החיילים הגרמנים וחיילי בעלות הברית לעצור באמצע הקרב בשל חסימת שדה הראייה וההפרעות האלקטרו-מגנטיות. הפרעות אלו נגרמו כתוצאה מהחמסין והוציאו מכלל שימוש את המצפנים.
בעברית החמסין משמש כשם נרדף לשָׁרָב אף שאלה הן שתי תופעות שונות, שכן השרב מאופיין בגלי חום וביובש אך בלי הרוח החזקה האופיינית לחמסין, השרב מופיע בארץ ישראל בעיקר בתקופות המעבר, בין חורף לאביב ובין הקיץ לסתיו.
ראו גם
מטאורולוגיה - מונחים
רוחות סנטה אנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מטאורולוגיה | 2024-04-26T14:14:28 |
בעיית הפליטים | REDIRECT בעיית_הפליטים_הפלסטינים | 2015-09-26T11:05:52 |
BIOS | שמאל|ממוזער|250px|קטע מלוח אם של מחשב אישי שבו נראה שבב ה-BIOS (הריבוע הגדול בתוך התושבת) וסוללת הליתיום שלו
ממוזער|רכיבים המתקשרים אחד עם השני - שבב BIOS (בימין התמונה) ובקר קלט/פלט (בשמאל התמונה)
שמאל|ממוזער|250px|קטע מחלון שינוי הגדרות ה-BIOS
BIOS (ראשי תיבות של Basic Input-Output System מילולית: מערכת קלט ופלט בסיסית) הוא מנגנון של חומרה וקושחה (תוכנה הצרובה בחומרה) המשמש לאתחול המחשב, כמו גם להפעלת שגרות תוכנה אשר תומכות בקלט ובפלט.
תפקידים:
בעת הדלקת המחשב, ה-BIOS הוא התוכנה הראשונה שפועלת והוא משמש ל:
זיהוי התקני חומרה.
קביעת הגדרות חומרה בסיסיות והפעלה או כיבוי של התקנים שונים.
קביעת סדר סריקת התקני האחסון, כלומר באיזה התקן יחפש המחשב את מערכת ההפעלה (למשל דיסק קשיח או CD-ROM).
בדיקה בסיסית של תקינות החומרה.
טעינת רשימה של פונקציות מהדיסק הקשיח אל כרטיסי הזיכרון, כולל המידע הדרוש להעלאת מערכת ההפעלה
הרצה של פונקציות שממשיכות לפעול גם כשהמחשב כבוי, כגון השעון הפנימי של המחשב. לצורך זה ה-BIOS מצויד בסוללת ליתיום דומה לזו של שעוני יד, רק גדולה יותר (בדרך כלל 3V מדגם מספר '2032').
שינוי הגדרות ה-BIOS
ישנם סוגי BIOS שונים עבור כל מחשב. בדרך-כלל הכניסה להגדרות ה-BIOS מתבצעת על ידי לחיצה על מקש ייחודי עם הפעלת המחשב (לרוב DEL, לעיתים F2, F1 או Esc ואף F12). מסך שינוי ההגדרות פועל בצורה דומה ליישומי DOS. שינוי ההגדרות מאפשר, למשל, לשנות את הטמפרטורה בה יכובה המחשב במקרה של חימום יתר של המעבד.
החברות השונות מפיצות לעיתים גם עדכון לתוכנה של ה-BIOS. בניגוד לעדכונים עבור מערכת ההפעלה הכללית של המחשב, העדכונים האלה נעשים בצריבה והם אינם הפיכים. עדכוני ה-BIOS גם אינם משפיעים לרוב על אבטחת המידע או על איכות הביצועים הכללית של המחשב. הם נחוצים, למשל, כאשר המחשב נכשל שוב ושוב בזיהוי אחד מרכיבי החומרה.
התפתחות ה-BIOS
את ה-BIOS המציא גארי קילדל. הוא יצר BIOS בסיסי לאחר שחברת IMSAI ביקשה ממנו לשלב את מערכת ההפעלה שלו במערכת מחשב מבוססת בקר 8080. קילדל נתקל בקושי כשגילה כי מערכת הגישה לכונן שלהם הייתה שונה מזו שעבד עליה באינטל, כשפיתח את המערכת. במקום להתאים את פרוטוקול הגישה לכוננים במערכת שלו, עשה דבר שונה לגמרי, שתוצאתו מוטבעת עד היום בכל מחשב אישי: קילדל פירק את המערכת שלו לשלושה מודולים. את זה שטיפל בגישה לכונן, כינה "BIOS" ובו ביצע את כל העבודה מול הכוננים והפלט. רעיון זה הפיח רוח רעננה במפרשים מכיוון שמעתה ואילך לא היה צריך להתאים את מערכת CP/M במיוחד למחשב שהיא מצויה בו, אלא להשתמש בפרוטוקול ה-BIOS שכתבה כל חברה עבור המחשב שלה. כך שווקה CP/M ללא שום צורך בשינוי מצד החברה שרכשה אותה.
שגרות BIOS
כאשר המחשב מאותחל טוען שבב ה-BIOS רשימה של פונקציות לזיכרון הפנימי, אותן מפעילים כמו הפעלת כל פסיקה אחרת. שגרות BIOS הן כמו פונקציות בכל שפה אחרת, ומופעלות באמצעות פקודת INT בשפת אסמבלי. את הפרמטרים מעבירים באמצעות אוגרי המעבד.
ניתן לדרוס את פונקציות ה-BIOS בתוכנות שונות שנכתבות באסמבלי. כך לדוגמה, במקום שה-BIOS יטפל בקריאת הקשות המקלדת ויציג אותן על המסך, אפשר שתוכנה אחרת תטפל בהקשות מקלדת, ותרשום אותן בקובץ לפני הצגתן על המסך (keylogger).
כל פונקציית מעבד (INT) נמצאת בשני מקומות שונים בזיכרון. במקום הראשון היא תופסת שתי מילים שבהן הכתובת של המקום השני בזיכרון. במקום השני נמצא קטע הקוד של הפונקציה בשלמותו.
בתא זיכרון מספר 0000:0000-0000:0003 מופיע מקומה של פונקציית מעבד INT 0. וכך בתאים הבאים מופיעה הכתובת בזיכרון של הפונקציות הבאות.
דריסת פונקציות מעבד
כדי לדרוס פונקציה קיימת מכפילים את מספר הפונקציה ב-4 (כל פונקציה תופסת 4 בתים) ומפחיתים אחד (מכיוון שהתא הראשון הוא אפס). בתא שהתקבל רושמים את כתובת הזיכרון של הקוד שמעוניינים לבצע כאשר יפעילו פונקציה זו. בסוף הקוד רושמים את פקודת האסמבלי RETR לחזרה מפונקציה.
ניתן גם לדרוס פונקציה בשיטה שקופה, כך שמשתמש המחשב לא ירגיש שפקודת האסמבלי הוחלפה. לשם כך יש להפעיל את הפונקציה המקורית בסיום הקוד. לצורך זה לפני הדריסה יש לזכור את כתובת תא הזיכרון שבו נמצא הקוד המקורי של ה-BIOS, ובסיום הקוד, במקום פקודת RETR, רושמים פקודה קפיצה (JMP) לקוד המקורי.
ראו גם
UEFI
קישורים חיצוניים
תעודות שגרות BIOS
קטגוריה:תוכנות מערכת
קטגוריה:מערכות הפעלה
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2022-10-27T15:49:27 |
כוכב (פירושונים) | ביאורים
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים | 2024-06-27T08:46:38 |
גלבה | סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּה (בלטינית: Servius Sulpicius Galba; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).
משפחתו
גלבה היה בן למשפחת סולפקיוס, אחת ממשפחות האצולה הרומיות, מיוחסת ועתיקת יומין, אף כי לא הייתה לה קרבת משפחה אל משפחות שושלתיות לשושלת היוליו-קלאודית. גלבה אומץ על ידי אימו החורגת שהייתה קרובת משפחה רחוקה של ליוויה אשת הקיסר אוגוסטוס. מעשה אימוץ זה סלל את דרכו לשלטון בכך שנהנה מחסותה ומשמה שהועבר אליו (לוקיוס). רק לאחר קבלת תואר הקיסר חזר לשמו הפרטי המקורי סרוויוס. כשנתמנה לקיסר הציב שלשלת יוחסין שבה המשיך את יחוסו מצד אביו עד ליופיטר ומצד אימו עד לפסיפאה אשת מינוס.
סבו של גלבה נתפרסם יותר כאיש רוח וסופר מאשר כחייל, שכן לא הצליח להגיע למעלה מדרגת פראיטור, אביו שמש בקונסולט ואף שהופעתו החיצונית הייתה נמוכה ובעלת גיבנת נודע כעורך דין מוצלח. אמו של גלבה הייתה מומיה אחאיקה נכדתו של קאטולוס. לאורך חייו הציבוריים כהן במשרות רבות מעלה ובכך דאג להוסיף על אנדרטאות כתובות המגוללות את יחוסו הרם.
מקור השם - גלבה
קיימת אי ודאות בקשר למשמעות השם ומי מבין בני משפחתו קבל כינוי זה לראשונה. סברה אחת טוענת כי מקור השם טמון באדם ממשפחתו שצר על אחת הערים בהיספניה ללא הצלחה עד שלבסוף שרף את העיר באבוקות משוחות ב"גלבאום" (שרף המופק מצמח החלבנה). אחרים טוענים שניתן לו השם בזמן שחלה במחלה ממושכת שתרופתה נקראת "גאלבנום", מעין תרופה עטופה בצמר. ויש האומרים כי הוא פשוט היה שמן מה שמכונה ע"פ הגאלים גלבה, ואחרים מנגד טוענים כי היה רזה כמו בעלי החיים הקטנים המופיעים על עצי האלון ונקראים גאלבים.
כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון.
שירותו הציבורי
גלבה נתמנה לפראיטור בשנת 20 ולקונסול בשנת 33. שרת את הקיסרים אוגוסטוס טיבריוס וקליגולה כנציב בפרובינקיות מאתגרות כגון: גאליה, גרמאניה ואפריקה. במקביל פקד על קרבות בבריטניה. בשנת 41 נרצח הקיסר קליגולה דבר שיצר מאבקי שליטה בחצר הקיסרות ברומא, גלבה לא השתתף במאבקים אילו ואף הפגין את נאמנותו לקלאודיוס דבר שלימים יתוגמל בו.
בשנת 61 נשלח גלבה על ידי הקיסר נירון לנהל את ענייני האימפריה בפרובינציית היספניה טארקוננסיס (מערב ספרד המודרנית). תפקיד זה תוכנן להיות עבור תפקיד פרישה אחרון מחייו הציבוריים, זאת בעקבות גילו המתקדם ובגלל רצונו להתרחק מן השחיתות השלטונית ברומא.
כאשר מרדו הצבאות בנירון, בשנת 68 לספירה, היה כבר בשנות השבעים לחייו. עת נודע על התאבדותו של נירון, קיבל על עצמו את התואר "קיסר", ויצא לרומא מהיספניה, הפרובינקיה בה משל 8 שנים, על מנת לקבל את השלטון ובכך להגשים את הנבואה שנתנה לו בצעירותו.
תקופת שלטונו
שמאל|ממוזער|150px|מטבע שהוטבע בתקופת שלטונו של גלבה
עלייתו של גלבה לקיסרות אושרה על ידי הסנאט, ניתן לומר כי גילו המתקדם 70 הווה מעין תוכנית ביניים לחלופה ארוכת טווח שתכננו אנשי בית הקיסרות לכשימות. בזמן הקצר בו שלט (9 ביוני 68 ועד 15 בינואר 69) הצליח להתסיס כנגדו גורמים רבי השפעה, זאת מתוך רצון להשתית שינויים מוסדיים ולהבטיח שלטון יציב ומוסרי יותר. רצון זה לא צלח. גלבה פגע ברבים בעת שסירב להוציא להורג דווקא את האכזריים שבעוזריו של נירון. מעמד הסנטורים התנגד לו בעקבות מדיניות קיצוץ משמרתם, חייליו התאכזבו ממנו משום שלא העניק להם את מענקיהם שהובטחו להם על ידו זאת לאחר שסייעו לו להגיע לשלטון, במיוחד התמרמרו כנגדו הצבאות בגרמניה, בראשם עמד אז ויטליוס.
המשמר הפרטוריאני פעל כנגדו כי פיטר רבים מהם מחשש שהם חותרים מתחתיו.
כאשר נודע לגלבה על ההתמרמרות כנגדו סבר כי יוכל לתקן המצב באמצעות אימוץ אדם פופולרי לבן, והכריז לפתע על אימוצו של צעיר בן אצילים בשם פיסו, אך נמנע מלהבטיח מענק כספי לחיילים לרגל האירוע. את המצב ניצל אות'ו, ממכובדי רומי, אשר קשר קשר עם הצבאות להרוג את גלבה ולרשת את מקומו.
ההדחה והרצח
לאחר ששמע כי הוכרז כנגדו מרד, הסתגר במחנה בין חייליו, אך משסיפרו לו סיפור כוזב כי המרד דוכא, יצא לכיוון הפורום, ואז תפסו אותו הקושרים ורצחוהו. מילותיו האחרונות של גלבה היו "דקור אותי אם זה יעזור לרומאים". הוא שימש בתפקידו שבעה חודשים בלבד.
החלטת הסנאט להקים לו מצבה במקום בו נרצח בוטלה על ידי אספסיאנוס, "כי נודע לו שגאלבה שלח מהיספניה (ספרד) רוצחי-חרש שיתנקשו בחייו ביהודה (באותה התקופה הוא שהה שם במסגרת מלחמתו לדיכוי המרד הגדול)".
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
סוויטוניוס, חיי גלבה
פלוטארכוס, חיי גלבה
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים ב-69 | 2024-02-20T23:08:08 |
מקרינוס | מַרְקוּס אוֹפֶּלְיוּס סֶוֶורוּס מַקְרִינוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Opellius Severus Macrinus Augustus; 165 – יוני 218 לספירה), המכונה מַקְרִינוּס, היה קיסר רומי בתקופה של ארבעה עשר חודשים בשנים 217–218 לספירה.
בתקופת הקיסר קרקלה היה מפקד המשמר הפרטוריאני, אנשיו דאגו לעלייתו לכס הקיסרות. הוא עלה לשלטון בזכות שליטתו בצבא בלי להמתין לאישור הסנאט ושלט במשך ארבעה עשר חודשים עד לכשלונו בקרב אנטיוכיה מול לגיונות הנאמנים לקיסר אֶלַאגַבַּאלוּס. משאבדה תקוותו לדכא את המרד ניסה מקרינוס לברוח, אך נתפס על ידי מתנגדיו והוצא להורג לאחר מכן בקפדוקיה בגיל 53. במצוות הסנאט נמחקו זכרו ושמו מרישומים ציבוריים ברומא.
קורות חייו
בטרם עלייתו לשלטון
מקרינוס נולד בשנת 165 בעיר קיסריה שבמאוריטניה למשפחה ברברית ממעמד הפרשים וזכה לחינוך שאיפשר לו להתקדם במערכת החברתית הרומאית. הוא זכה לשם כעורך דין ממולח ומוצלח ובתקופת שלטונו של הקיסר ספטימיוס סוורוס התבלט כבירוקרט מוצלח וכתוצאה מכך זכה להתמנות לפריפקט פרטורייני, תפקיד שמקורו בפיקוד על המשמר הפרטורייני אך בתקופה הנדונה היה למעשה פקיד רם מעלה בעל סמכויות אדמיניסטרטיביות נרחבות.
מקרינוס זכה לאמונו המלא של אדונו, הקיסר קרקלה, אך על פי המסופר מששמע כי נאמרה נבואה ולפיה הוא עתיד להדיח ולרשת את הקיסר הוא החליט לרצוח את הקיסר כצעד להגן על חייו מחשש שהקיסר יצווה להוציא אותו להורג משיבוא לאזניו דבר הנבואה.
ממוזער|מטבע מגבל מ־218–217 לספירה, משמאל KAI(sar) MAKPINOC CEB(astos), מימין כיתוב ΙΕΡΑϹ ΒΥΒΛΟΥ (גבל הקדושה) מסביב למקדש עשתרת או בעלת גבל
באביב של שנת 217 ליווה מקרינוס את קרקלה בהכנות למערכה כנגד האימפריה הפרתית, ובאפריל הוא ליווה את הקיסר בעת ביקור במקדש שנבנה בסמוך לשדה הקרב של קרב חרן, הקיסר נרצח בעת הביקור על ידי חייל מהמשמר הפרטוריאני, שמיד לאחר מכן נהרג על ידי שומרי ראשו של הקיסר.
במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא קיסר, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו לקיסר ונטל לעצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון, מבלי להמתין למינוי רשמי על ידי הסנאט. הנסיבות ההיסטוריות ותקופת שלטונו הקצרה גרמו לכך שמקרינוס מעולם לא הגיע לרומא כקיסר ונותר באנטיוכיה למשך תקופת שלטונו. עם ההכרזה על עצמו כקיסר הוא הוסיף את השם סוורוס לשמותיו ובכך שייך עצמו לשושלת הקיסרים הסוורים לאשתו הוא הוסיף את התואר "אוגוסטה" ולבנו בן השמונה דיאדומניאנוס (Diadumenianus) הוא הוסיף את השם "אנטוניוס" ומינה אותו לקיסר, כלומר לשליט השני במעמדו באימפריה.
תקופת שלטונו
על אף מוצאו הצנוע וחסר הייחוד, קיבל הסנאט את מקרינוס כקיסר ואוגוסטוס מאחר שהמינוי נתמך על ידי הצבא ולמעשה היה לעובדה מוגמרת וגם בגלל ההרגשה כי כל שליט יהיה עדיף על קרקלה, עם זאת החשד מפני שליט שמוצאו ממעמד נחות והעובדה כי מקרינוס נטה למנות פשוטי עם לתפקידים שבעבר היו שמורים לאצילים.
הישגים דיפלומטיים
מקרינוס ירש אימפריה במצב כלכלי קשה, קרקלה העלה את משכורות החיילים באופן משמעותי והוציא כספים רבים במסעות מלחמה שהכניסו את האוצר האימפריה הרומית לחובות כבדים וסכסוכים פעילים לאורך הגבולות.
לאחר ניסיון להכריע את הסכסוך עם האימפריה הפרתית בקרב ניסיביס (נציבין) שנסתיים ללא הכרעה, פנה מקרינוס לדרכי דיפלומטיה הוא הגיע להסכם עם הפרתים ולפיו תמורת הפסקת מצב המלחמה וייצוב הגבולות שילמו הרומאים סכום כספי גבוה ככספי פיצויים.
מקרינוס סיים את המרד בארמניה. המרד נבע מהפיכת הממלכה הארמנית, שהייתה עד לתקופת קרקלה ממלכה בחסות רומא, לטריטוריה תחת שלטון רומאי מלא. קרקלה אסר את המלך הארמני קוסרוב הראשון ולאחר מכן את משפחת המלך ובמקומם מינה מושל רומאי שהצליח להמריד את האוכלוסייה הארמנית המקומית. מקריאניס הצליח להחזיר את השקט לארמניה והביא להקלה נוספת מהלחץ על גבולות האימפריה על ידי החזרת השושלת הארמנית לכס השלטון והחזרת מעמד של ממלכת חסות עצמאית למחצה לארמניה.
רפורמות כלכליות
מקרינוס השקיע תשומת לב ומחשבה על מנת לנסות ולהחזיר את הכלכלה של האימפריה הרומית למסלול יציב וחופשי מחובות תוך שהוא נשען על המדיניות הכלכלית של קודמו ספטימיוס סוורוס. הרפורמה העיקרית הייתה הקטנה של ההוצאות הצבאיות של האימפריה, המאמצים לפשרה דיפלומטית כפי שבאו לידי ביטוי בהשקטת הפרובינציות המזרחיות היו חלק מצעדים אלה, במקביל קבע מקרינוס כי חיילים שיגויסו בעתיד לא ייהנו ממשכורות העתק ששולמו ללגיונות תחת שלטון קרקלה, על מנת למנוע התמרמרות ומרידות בקרב הלגיונות לא קוצצו משכורות החיילים הוותיקים. צעד זהיר זה לא הביא לתוצאות המקוות, מכיוון שהחיילים הוותיקים חששו כי הקיצוץ במשכורות של מגויסים חדשים מרמז על מדיניות חדשה שבהמשך תופנה גם כלפי כל חלקי הצבא הרומי וכי בבסיס הקיצוץ מסתתרת תוכנית לקצץ בכוחו והשפעתו של הצבא. כך פגע מקרינוס בבסיס הכוח ובכוח שהעלה אותו לשלטון.
רפורמות נוספות כללו שינוי בערך המטבע הרומאי והגדלת כמות המתכת כסף במטבעות, צעדים שנועדו להחזיר את אמון הציבור ויציבות המערכת המוניטרית.
נסיבות נפילת שלטונו
אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקיסר הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית.
משפחתו של קרקלה נותרה ללא פגע לאחר שתפס מקרינוס את השלטון. אמו של קרקלה, יוליה דומנה, לא נותקה ממקורות הכוח של המשפחה, קשרים שהיא ניצלה על מנת לנסות ולחתור תחת שלטון מקרינוס. עם חשיפת הקשר היא הושמה במאסר בביתה שם היא נפטרה זמן מה לאחר מכן, השמועות טענו שהיא הרעיבה עצמה למוות.
מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה (אחותה של דומנה), יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה ונכדיה וביניהם הקיסר לעתיד, סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס, לגלות בעיר מולדתה אמסה (חומס). ליוליה מאסה הייתה בעלת גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס. סקסטוס ואריוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-ג'בל וזכה לכינוי אלאגבאלוס, דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי, והמשפחה הקפידה להפיץ את השמועה כי הוא בנו מחוץ לנישואים של קרקלה.
מותו של מקרינוס
ב-16 במאי הכריזו חיילי הלגיון השלישי על אלאגבאלוס כאוגוסטוס. מקרינוס, שהיה מודע לעמדתו הנחותה ביחס לאויביו הרבים, נותר באנטיוכיה ושלח יחידות פרשים נאמנות על מנת לנסות ולדכא את המרד. העימות הסתיים בתבוסת פרשי מקרינוס והתחזקות המורדים שנטלו את היוזמה לידיהם, וב-8 ביוני פגשו את צבא מקרינוס בסמוך לעיר אנטיוכיה, במהלך הקרב איבד מקרינוס את עשתונותיו, נטש את הפיקוד ושדה הקרב וברח אל תוך העיר בתקווה למחסה אך גורש ממנה, וקרבות פרצו בין תומכיו לתושבי העיר, שבסופם נכנס אלאגבאלוס כמנצח לעיר ותפס את מקומו כשליט האימפריה.
מקרינוס המשיך במנוסה לכוון רומא, במטרה לנסות ולגייס כוחות נאמנים אך נתפס בקפדוקיה והושם בכלא. בנו דיאדומניאנוס, ילד בן עשר שהוברח על ידי נאמני האוגוסטוס לאימפריה הפרתית בתקווה למקלט מחוץ לטווח ידי השליט החדש, נלכד אף הוא והוצא להורג. מקרינוס ניסה להימלט ממאסרו אך נפצע, נלכד והוצא להורג בקפדוקיה. ראשי האב ובנו נכרתו והובאו לפני אלאגבאלוס.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אופיליוס מקרינוס, עמ' 261–289. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 164
קטגוריה:נפטרים ב-218 | 2023-12-06T05:42:49 |
למך בן מתושאל | 250px|ממוזער|שמאל|למך שר את שירתו לשתי נשותיו
לֶמֶך, בנו של מתושאל, הוא דמות מקראית הנזכרת ב בסדר הדורות של שושלת קין.
יש הגורסים כי מקור שמו במילה האכדית Lumakku, המציינת סוג של כהן או פרח כהונה.
למך בן מתושאל נשא שתי נשים, עָדָה וצִלָּה. בניו של למך: מאשתו עדה נולדו יָבָל ויוּבָל, ומאשתו צלה נולדו תּוּבַל-קַיִן ונַעֲמָה.
רש"י, בעקבות בראשית רבה, מסביר מדוע היו ללמך שתי נשים:
רש"י מוסיף שעדה היא של פריה ורבייה וצלה היא של תשמיש. בפירוש זה יש קושי, שהרי צלה ילדה בן ובת. הפירוש "דעת זקנים מבעלי התוספות" מנסה ליישב קושי זה על פי הכתוב , ודבריו:
בדרך דומה אך הפוכה נוקט התלמוד הירושלמי: "עדה – שהיה מתעדן בגופה; צילה – שהיה יושב בצילה של בנים".
שירת למך
על למך מתעכב הכתוב יותר מאשר על צאצאי אדם וחוה האחרים. הסיבה היא הסיפור שמובא על ידי למך בצורת שירה המופנה לשתי נשותיו:
רש"י ופרשני מקרא נוספים מסבירים, על פי מדרש, שהאיש שבו מדובר הוא קין, ושלמך הרג אותו בשגגה בעת ציד. למך היה כבד ראייה, ויצא לציד יחד עם בנו, תובל קין. קין עבר בסביבה, ולמך, שחשב שהוא חיה, ירה לעברו חץ והרגו. כשהעמיד אותו בנו על טעותו, ספק למך את כפיו מרוב צער, ומחץ למוות גם את בנו.
(לשירה זו קיימים פירושים נוספים, אך הפרוש הנ"ל הוא המקובל והידוע יותר).
בשל מעשה זה "זכה" למך להפוך לכינוי עממי לאדם לא יוצלח – שלומיאל – מושג שעבר גם לשפות אחרות.
בהמשך ספר בראשית נזכרת דמות נוספת בשם למך – למך בן מתושלח (אבי נח).
לקריאה נוספת
דב קמחי, אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1969, כרך ראשון, עמוד 542–543.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בני קין
קטגוריה:שירה בתנ"ך | 2023-12-04T16:38:04 |
חומת אדריאנוס | חומת אדריאנוס (בלטינית: Vallum Aelium, וגם Rigore Valli Aeli, "הקו לאורך גבול אדריאנוס"; באנגלית: Hadrian's Wall) היא ביצור אבן ואדמת עשב שנבנה על ידי האימפריה הרומית לאורך האזור שהיום (ממזרח למערב) בטיין אנד ויר, נורת'מברלנד וקאמבריה שתיהן באנגליה. חלקה המערבי של החומה שוכן בקרבת גבול אנגליה–סקוטלנד. בניית החומה החלה בשנת 122, והיא הייתה מערכת הביצורים השלישית מתוך ארבע מסוגה שנבנו בבריטניה. מערכת הביצורים הרביעית היא חומת אנטונינוס שחיברה בין נהר קלייד ונהר פורת'. כל החומות הללו נבנו על מנת לסייע בהדיפת פולשים (בעיקר פיקטים) מכיוון צפון, אך גם כדי לסמן את גבול האימפריה. חומת אדריאנוס היא המפורסמת ביותר כיוון ששרידיה השתמרו בצורה הטובה ביותר.
האימפריה הרומית לא הצליחה להשתלט על האדמות של שבטי הפיקטים ושבטים נוספים שבסקוטלנד של ימינו ולכן נבנתה חומה על קו הגבול (לימס) הצפוני בבריטניה והגבול המבוצר ביותר של האימפריה. בנוסף לתפקידה הצבאי של החומה משוער כי היו בה שערים שבהם הוקמו עמדות מכס.
חלק גדול מהחומה עדיין קיים, בעיקר במרכזה, וניתן ללכת ברגל לאורך רוב הנתיב שלה. החומה היא אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר בצפון אנגליה, היכן שהיא לעיתים מכונה בקיצור "החומה הרומית". החומה הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1987, וב-2005 היא הפכה לחלק מאתר המורשת העולמית המורחב שנקרא "גבולות האימפריה הרומית", הכולל בתוכו מספר אתרים בגרמניה. קרן המורשת האנגלית, שהיא הארגון הממשלתי הממונה על ניהול האתרים ההיסטוריים באנגליה, תיארה את החומה כ"מונומנט החשוב ביותר שנבנה על ידי הרומים בבריטניה".
שמאל|ממוזער|250px|ואלום, סמוך למוצב מספר 42
שמאל|ממוזער|250px|מבצר וינדונלדה ליד סטנגייט
שמאל|ממוזער|250px|בית המרחץ בצ'סטרס
שמאל|ממוזער|250px|קטע החומה ליד האוסטידס, הבנויה על וין סיל
שמאל|ממוזער|250px|מוצב 39 ליד סטיל ריג
ממדים
אורכה של חומת אדריאנוס היה 80 מייל רומיים (117 קילומטרים), כאשר גובהה ורוחבה היו תלויים בזמינות חומרי הבנייה באזור שבו היא עברה. באזור הנמצא מזרחית לנהר אירת'ינג החומה נבנתה מאבנים מרובעות כך שרוחבה היה שלושה מטרים וגובהה בין חמישה לשישה מטרים, כאשר באזור הנמצא מערבית לנהר החומה נבנתה מאדמת עשב כך שרוחבה היה שישה מטרים וגובהה 3.5 מטרים. המידות הללו לא כוללות את החפירים, השוליים והמבצרים הסמוכים לחומה. עוביו של החלק המרכזי היה 2.4 מטרים על בסיס בעובי שלושה מטרים. חלקים מסוימים בגובה שלושה מטרים מקטע זה שרדו מאז בניית החומה.
תוואי
חומת אדריאנוס משתרעת מערבה ממבצר סג'דונום הנמצא על גדת הטיין, ועד לחוף מפרץ סולוויי. הכבישים A69 ו-B6318 עוברים בסמוך לחומה כיוון שהם מחברים את ניוקאסל וקרלייל, ומשם הם ממשיכים מסביב לחוף הצפוני של קאמבריה. החומה כולה שוכנת דרומה מהגבול בין אנגליה לסקוטלנד, כאשר המרחק בינה לבין הגבול הוא בין 15 קילומטרים במערב ו-110 קילומטרים במזרח.
בניית החומה
גבולות האימפריה בראשית דרכה היו מבוססים על מאפיינים טבעיים או אזורים מבוצרים עם נוכחות צבאית חזקה. במקרים רבים הגבולות סומנו על ידי דרכים צבאיות, שלאורכם פוזרו מבצרים ומגדלי איתות, ורק בתקופתו של דומיטיאנוס נבנו הגבולות המלאכותיים הראשונים בגרמניה עילית. אדריאנוס הרחיב את השימוש בשיטה זו, והורה לבנות קו רצוף של גדר כלונסאות המגובה על ידי מערכת מבצרים. על אף שביצורים מסוג זה לא היו עומדים זמן רב בפני פלישה בקנה מידה גדול, הם סימנו באופן פיזי את קצה הטריטוריה הרומית וסייעו בבקרה על הנכנסים והיוצאים מגבולות האימפריה.
אדריאנוס הקטין את הנוכחות הצבאית בטריטוריית הבריגנטים, שהתגוררו בין הטיין להאמבר, ובמקום זאת התמקד בבניית ביצורים חזקים יותר צפונית לטריטוריה זו. הביצורים הללו היו אמורים להחליף את סטנגייט שנחשבה עד לאותה תקופה כגבול (לימס) האימפריה.
בניית החומה החלה ככל הנראה בשנת 122 ונמשכה שש שנים. הבנייה החלה בצד המזרחי של החומה ונמשכה לכיוון מערב, כאשר חיילים מכל שלושת הלגיונות שהיו באזור השתתפו בעבודות. הנתיב שנבחר היה מקביל בקירוב לדרך סטנגייט שחיברה בין לוגוואליום (קרלייל) וקוריה (קורברידג'), שכבר הייתה מוגנת על ידי מערכת מבצרים. חלקה המזרחי של החומה נבנה לאורך תצורת סלע היסוד הקשיח, הידועה כווין סיל. החומה בקטע זה כללה את חפיר אגריקולה. החומה נבנתה על מנת למנוע חדירה של קבוצות פורעים קטנות או מהגרים בלתי רצויים מהצפון, ולא על מנת למנוע פלישה צבאית בקנה מידה גדול.
התוכנית המקורית הייתה לבנות חפיר וחומה שבה ישובצו שמונים מוצבים במרחק קבוע של מייל רומי זה מזה, שבכל אחד מהם יהיו תריסר חיילים, וכן צריחים שישמשו למטרות תצפית ואיתות. אבן הגיר המקומית שימשה כחומר בנייה, מלבד בקטע שממערב לאירת'ינג שבו השתמשו באדמת דשא, כיוון שלא היו מספיק מאגרי סלעים באזור זה. מערכת המוצבים באזור זה נבנתה גם כן מעץ ומאדמה במקום מאבן, הצריחים נבנו תמיד מאבן. תהליך הבנייה של ליבת החומה והציפוי המקיף אותה באזור זה היה לקוי בתחילת העבודות, וכתוצאה מכך היה צורך לתקן את החומה בכמה מקומות.
המוצבים והצריחים נבנו בשלושה דגמים שונים לפי הלגיון שבנה אותם. לפי כתובות שהתגלו במוצבים הללו הלגיונות שנטלו חלק בבנייתם הם הלגיון השני אוגוסטה, הלגיון העשרים ואלריה ויקטריקס והלגיון השישי ויקטריקס. כל המוצבים היו במרחק של 493 מטרים זה מזה, ושטחם הפנימי היה 4.27 מטרים. הבנייה התחלקה לקטעים באורך שמונה קילומטרים. קבוצה אחת מכל לגיון חפרה את היסודות ובנתה את המוצבים והצריחים, ולאחר מכן נבנו קטעי החומה.
עובי החומה הוצר ל-2.5 עד 1.8 מטרים ככל שהחלו להתקרב לצפון הטיין, ולכן קטע זה מכונה "החומה הצרה". אולם, יסודות החומה העבה כבר הונחו עד לנהר אירת'ינג, היכן שהחלה חומת אדמת הדשא, ומכאן הסיקו שהבנייה התרחשה ממזרח למערב. צריחים ומוצבים רבים נבנו עם קירות "כנף" כהכנה לחיבור עם החומה הרחבה, כך שלארכאולוגים היו עדויות מסייעות רבות לקביעת הכרונולוגיה של בניית החומה.
שנים מעטות לאחר תחילת בניית החומה הוחלט להוסיף בין 14 ל-17 מבצרים בגודל מלא שבכל אחד מהם ישהו 500 עד 1,000 חיילי מילואים. הקצה המזרחי של החומה הורחב מזרחה מפונס אליוס (ניוקאסל המודרנית) לסג'דונום (וולסנד) הסמוכה למפרץ טיין. חלק מהמבצרים הגדולים נבנו מעל הצריחים או המוצבים. מכתובת שבה מוזכר מושל בשם איולוס פלטוריוס נפוס הסיקו כי השינוי בתוכניות התרחש בשלב מוקדם לאחר תחילת העבודות. בנקודת זמן כלשהי בתקופת שלטונו של אדריאנוס (לפני 138) החומה שממערב לאירת'ינג נבנתה מחדש מאבן חול בממדים הדומים לקטע המזרחי שנבנה מאבן גיר.
בזמן בניית המבצרים או לאחר מכן נבנה קטע החומה הידוע בכינוי ואלום (Vallum). קטע זה היה מורכב מחפיר גדול ושטוח ברוחב שישה מטרים, שעומקו היה שלושה מטרים. מעבר לשולי החפיר היו סוללות עפר בעובי שישה מטרים שגובהן היה שני מטרים. סוללות חצו את החפיר במרווחים קבועים.
חיל המצב
החומה נשמרה על ידי חיל מצב שהורכב מחיילי מילואים שאינם אזרחים. מספרם השתנה לאורך תקופת השלטון הרומית בבריטניה, אך בדרך כלל הוא מנה 9,000 אנשים כולל חיל רגלים וחיל פרשים. במבצרים החדשים ניתן היה להחזיק חיל מצב של עד 500 אנשים, ואילו יחידות חיל הפרשים שמנו 1,000 חיילים הוצבו מכל צד. המספר הכולל של החיילים שאיישו את החומה המוקדמת היה ככל הנראה מעל ל-10,000. בשנת 180 החומה הייתה נתונה לסדרת מתקפות, ובין 196 ל-197 נפגע חיל המצב קשות עד שהיה צורך לבנות מחדש חלקים מהחומה לפי הוראתו של ספטימיוס סוורוס. המצב באזור הסמוך לחומה היה רגוע לאורך רוב המאה ה-3.
לאחר אדריאנוס
לאחר מותו של אדריאנוס בשנת 138 נטש הקיסר החדש אנטונינוס פיוס את החומה הלכה למעשה, והחל לבנות חומה במרחק 160 קילומטרים צפונית לחומת אדריאנוס, הידועה בימינו כחומת אנטונינוס. אורכה היה כ-60 קילומטרים והיא הייתה מבוצרת יותר בהשוואה לחומת אדריאנוס. אנטוניוס כשל בניסיונו לכבוש את השבטים הצפוניים, וכאשר הפך מרקוס אורליוס לקיסר הוא נטש את החומה בשנת 164 וחזר להשתמש בחומת אדריאנוס כקו ההגנה הראשי. החומה נותרה מאוישת על ידי חיילים רומים עד לנסיגת האימפריה הרומית מבריטניה.
בשלהי המאה ה-4 התרופפה שליטת האימפריה בבריטניה בעקבות פלישות הברברים, נסיגה כלכלית ומרידות צבאיות. עד לשנת 410 נסוגו המנהל הרומי ולגיוניו באופן מלא מבריטניה, שנותרה לדאוג בעצמה להגנותיה וממשלתה. לפי עדויות ארכאולוגיות היו חלקים מהחומה מאוישים גם במאה ה-5. במאה ה-8 נותרו מספיק חלקים מהחומה כך שבדה ונרביליס היה יכול לתאר אותה ב-"Historia Ecclesiastica 1.5", על אף שטעה וייחס את בנייתה לספטימיוס סוורוס. החומה ננטשה והוזנחה במהלך השנים ואבניה שימשו לבניינים מקומיים (כולל במאה ה-20).
ההיסטוריון ג'ון ספיד פרסם סדרת מפות מחוזיות של אנגליה וויילס בתחילת המאה ה-17. הוא תיאר את החומה כ"חומת הפיקטים" המפות של קמברלנד ונורת'מברלנד מתארו את החומה כמאפיין חשוב, ובנוסף מתוארות גם שרידים נוספים מהתקופה הרומית במקרה של מפת קמברלנד.
השימור של שרידי החומה מיוחס באופן חלקי לג'ון קלייטון מניוקאסל, שהחל להתעניין בשימור החומה לאחר ביקור בצ'סטרס. על מנת למנוע מחוואים לקחת חלקים מהחומה לצורכיהם האישיים הוא החל לקנות חלקים מהקרקע שעליהם ניצבה החומה. ב-1834 הוא החל לרכוש את האזור שמסביב לסטיל ריג, ובסופו של דבר החזיק ברשותו חלקת קרקע שהשתרעה בין ברנטון לקופילדס, שבה שכנו מספר אתרים הקשורים לחומה. קלייטון פיקח על חפירות ארכאולוגיות שנערכו במבצר קילורנום, במבצר האוסטידס, ובחלק מהמוצבים. קלייטון ניהל את החוות שרכש באופן מוצלח, והרווחים שהשיג שימשו לשיקום ושימור נוסף של החומה. יורשיו של קלייטון לא הצליחו לשמור על הקרקעות ברשותם, ובסופו של דבר הן נרכשו על ידי הקרן הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי תרבותי.
בשנת 2003 נפתח שביל לאומי העובר בסמוך לקטע החומה שבין וולסנד ובואנס-און-סולוויי. בגלל תנאי השטח המטיילים מתבקשים לסייר בשביל רק בחודשי הקיץ.
בתרבות הפופולרית
חומת אדריאנוס שנועדה להגן מפני הפראים מצפון היוותה את ההשראה לחומה המוזכרת בספר ובסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", אם כי תפקיד חומה זו היה גם להגן מפני יצורים המכונים "האחרים".
מקורות
Wilson, Roger J.A., A Guide to the Roman Remains in Britain. London: Constable & Company, 1980.
Forde-Johnston, James L. Hadrian's Wall. London: Michael Joseph, 1978.
de la Bédoyère, Guy. Hadrian's Wall. A History and Guide. Stroud: Tempus, 1998.
Burton, Anthony Hadrian's Wall Path. 2004 Aurum Press Ltd.
Hadrian's Wall Path (map). Harvey, 12–22 Main Street, Doune, Perthshire FK16 6BJ. harveymaps.co.uk
Tomlin, R.S.O., 'Inscriptions' in Britannia (2004), vol. xxxv, pp.344-5 (the Staffordshire Moorlands cup naming the Wall)
A set of Speed's maps were issued bound in a single volume in 1988 in association with the British Library and with an introduction by Nigel Nicolson as 'The Counties of Britain A Tudor Atlas by John Speed'
קישורים חיצוניים
ארגון חומת אדריאנוס
שביל חומת אדריאנוס
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:אתרים ארכאולוגיים רומיים
אדריאנוס
אדריאנוס
קטגוריה:אנגליה: היסטוריה
קטגוריה:אנגליה: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:מבנים עתיקים
קטגוריה:אנגליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:בריטניה (פרובינקיה רומית): ביצורים | 2024-08-30T14:34:24 |
לוקיוס ורוס | לוּקְיוּס אליוס אורליוס קומוסוס וֶרוּס (Lucius Aelius Aurelius Commodus 130–169), היה מקיסרי רומא, שלט משנת 161 ועד למותו.
אומץ על ידי הקיסר אנטונינוס פיוס לפי פקודת אדריאנוס קודמו של אנטונינוס.
הוא שלט יחד עם מרקוס אורליוס, בן מאומץ נוסף בפקודת אדריאנוס, במשך שמונה שנים. כמו מרקוס, גם לוקיוס חונך על ידי מורים שונים, אם כי ככל הנראה לא היה סטודנט מבריק במיוחד. במקום זאת, לוקיוס היה יותר ספורטאי. חלק ניכר מתקופת שלטונו של לוקיוס הוא בילה במזרח, שם הרומאים היו במלחמה עם הפרתים. עם מותו הפך מרקוס אורליוס לקיסר יחיד. מסורתית אינו נמנה עם חמשת הקיסרים הטובים.
גלריה
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים, לוקיוס ורוס, עמ' 148–163. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.
Glen W. Bowersock, "Lucius Verus in the Near East," in: Rome et ses provinces: Hommages à Jean Charles Balty, ed. C. Evers and A. Tsingarida (Brussels, 2001), pp. 73–7.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:ילידי 130
קטגוריה:נפטרים ב-169 | 2024-05-11T16:58:54 |
אלאגבאלוס | ממוזער|מטבע זהב של אלאגבאלוס. על צד אחד דמותו של הקיסר עם שמו ותאריו ומהצד השני האבן של אל השמש על גבי קוודריגה והכיתוב "אל השמש הקדוש אלאגבלו" (Sanct Deo Soli Elagabal)
מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus) 203 בקירוב – 11 במרץ 222, היה שליט רומא בשנים 218–222. ידוע בשם אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) או הֶלְיוֹגַאבַּלוּס (בלטינית: Heliogabalus), על שמו של אל שמש שמרכז הפולחן שלו היה בעיר אמסה, מקום הולדתו של אלאגבאלוס.
הוא שימש מילדות ככוהן העליון לאל השמש. בשנת 218, בגיל 14 בלבד, הועלה לכס השלטון על ידי סבתו יוליה מאיסה ואמו יוליה סואימיאס כחלק ממהלך להחזרת השלטון לידי השושלת הסוורית. אלאגבאלוס הועלה לתפקידו על מנת שישמש כשליט-בובה, דמות ציבורית של שליט עבור סבתו ואמו שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון. אלאגבאלוס ישב על כיסא השלטון במשך 4 שנים בלבד. תקופה קצרה זאת הייתה סוערת במיוחד. הוא פעל מיידית עם כניסתו לרומא לקדם את פולחן אל השמש אלגבאל ושם אותו בראש הפנתיאון הרומאי, הוריד את האל יופיטר ממרום מעמדו כאל החשוב והעיקרי – מהלך חסר תקדים שלווה בנישואים שערורייתיים לבתולה וסטלית. במהלך שלטונו הוא ניהל חיי הוללות שכללו נישואים וגירושים ממספר נשים לצד נישואים לגבר. הוא התמקד בקידום הרפורמה הדתית בראשותו והותיר את השלטון באימפריה בידי אמו וסבתו.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684–686 בשנת 222 נרצחו אלאגבאלוס ואמו על ידי חיילים מהמשמר הפרטוריאני ושרביט השלטון הועבר על ידי השליטות האמיתיות לידי בן-דודתו אלכסנדר סוורוס.
המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריונים רומאיים בני זמנו. היסטוריונים אלה, שכתביהם מכילים מידע חלקי ולעיתים סותר, מגלים יחס עוין ביותר כלפי הקיסר הצעיר ומתארים אותו כדוגמה לשליט הרע, אדם חלש וחסר מידות מוסריות, שנכנע לדחפים המיניים שלו. תיאורים אלה השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 10-11 למרות המוניטין ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק. נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות, נוצרו סרטים וספרי קומיקס והם מציירים את אלאגבאלוס בדרכים שונות.
מקורות היסטוריים
הגורם המרכזי בחותם שהותיר שלטונו הקצר של אלאגבאלוס בהיסטוריה הם כתבי ההיסטוריונים הרומאיים קסיוס דיו והרודיאנוס, שחיו בזמן שלטונו וכתבו אודותיו. הם לא חוסכים מאלאגבלוס את שבט ביקורתם ועושים זאת מבלי לברור במילים. כתיבתם האכזרית ורווית הבוז לא הותירה מקום לפרשנות או לקול שקול יותר, ורגשי התיעוב שבכתביהם השפיעו על המקור ההיסטורי השלישי ההיסטוריה אוגוסטה, שנכתב במרחק של למעלה ממאה שנים לאחר מותו של אלאגבלוס, ככל הנראה בתקופת קונסטנטינוס "הגדול". כתבים אחרים של היסטוריונים ביזנטיים שסיכמו ועיבדו את כתבי קסיוס דיו הוסיפו גם הם פרטים צבעוניים על דמותו המבוזה של הקיסר הצעיר. הכותבים מתמקדים כל אחד על פי דרכו במגרעותיו האישיות, מעשיו הנפשעים ונפשו הסוטה של אלאגבאלוס ובעיקר באכזריותו, בקנאותו הדתית ובסטיותיו המיניות. מחקרים שנכתבו בתחילת המאה ה־21 חושפים את היקף הדעות הקדומות, האינטרסים הזרים והשנאה העיוורת של ההיסטוריונים הרומאיים שמעוותים את ההיסטוריוגרפיה ויוצרים דמות מפלצתית חד-ממדית. מחקרים אלה מנסים להסתמך על מעט הממצאים הארכיאולגיים שנותרו לאחר שהסנאט ציווה על "מחיקת קיומו" של אלאגבאלוס, בראש וראשונה דרך מטבעות שונים שנמצאו ברחבי האימפריה וכתובות שחמקו ממחיקה.
קורות חייו
ילדותו
ממוזער|מטבע שהוטבע על ידי יוליה סואימיאס אימו של אלאגבאלוס ועליו דמותה עם שמה והתואר "אוגוסטה" ובצד השני דמותה של האלה הרומית יונו
אלאגבאלוס נולד ככל הנראה בשנת 203 או 204 בשם סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס (לטינית: Sextus Varius Avitus Bassianus), בנו של סקסטוס וריוס מרקלוס (Sextus Varius Marcellus), סנטור רומאי ממוצא סורי,Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 200 ושל יוליה סואימיאס בסיאנה (Julia Soaemias Bassiana) בת למשפחת אצולה סורית מהעיר אמסה ואחייניתו (מנישואים) של הקיסר ספטימיוס סוורוס, מייסד שושלת הקיסרים הסוורים.Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 198 הזוג התחתן בתאריך לא ידוע, ככל הנראה לפני שנת 200, ומלבד סקסטוס ואריוס נולד לזוג בן נוסף, ששמו לא ידוע. עם עלייתו לשלטון של הקיסר קרקלה קיבל אבי המשפחה תפקידים בכירים בחצר והמשפחה עברה לרומא, שם נפטר בשנת 215. אלאגבאלוס הפך בהמשך את עיר הולדתו, אמסה, לבירת פרובינקיה סוריה פיניקיה, על חשבון הבירה הקודמת צור.Otto Eißfeldt, Realencyclopädie der Classischen Altertumswissenschaft, Band XX: Philon–Pignus, 1941, ערך "Phoiniker (Phoinike)", עמ' 389–390
המקורות הרומאיים בני התקופה משתמשים בשם "אלאגבלוס" או"הליוגבלוס" אך ורק בהקשר לאל השמש של אמסה ומשתמשים בשם "סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס" ולאחר מכן בשמו המלכותי "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס". החלפת השם אלאגבלוס כשמו של הקיסר לאורך תקופת חייו החלה באמצע המאה הרביעית ומאז כל המקורות ההיסטוריים, המחקרים והספרות מתייחסים אליו בשם אלאגבלוס. Barbara Levick
Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 5
כוהן גדול לאל השמש
באפריל 217 נרצח קרקלה בידי חייל שנשלח מטעם מקרינוס, מפקד המשמר הפרטוריאני. במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא שליט, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו, בתמיכת הצבא הרומי, בתואר אוגוסטוס ולקח לעצמו את כל התארים והסמכויות של השלטון. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית, הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים, שהייתה מחויבת עבור שליט חפץ חיים באימפריה הרומית. לאחר תפיסת השלטון מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה, יוליה מאיסה, ביחד עם בנותיה יוליה מָמָאֶיאה ויוליה סואימיאס ובנה סקסטוס ואריוס בסיאנוס, לגלות באמסה. ליוליה מאיסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס.
סקסטוס ואריוס בסיאנוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-גבל ובגין עובדה זאת זכה מאוחר יותר לכינוי אלאגבאלוס. דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי גאליקה. פולחן אל השמש נערך סביב אבן שחורה בצורת חרוט שהייתה ההתגשמות הארצית של האל ולפניה נערך פולחן, ששורשיו בתקופות הקדומות ביותר והיה בעל אופי של אורגיות פולחניות. פולחן זה כלל העלאת קורבנות ואולי גם טקסי סירוס וריקודים שהביאו את המשתתפים לכלל אקסטזה. במהלך הטקסים לבש סקסטוס ואריוס בסיאנוס שמלות מפוארות וניצח על הטקסים. מנהגי פולחן זה שהיו בעל אופי מיני מודגש ומנהגים זרים לפולחן הרומאי היו ככל הנראה בסיס לשמועות, ומאוחר יותר למוניטין שיצאו להפקרותו המינית של מי שעתיד להיות הקיסר אלאגבאלוס.The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 21
עלייתו לשלטון
ממוזער| אס של אלאגבאלוס מהעיר צור. בגב המטבע צמד שוורים והכתובת LEG III GAL לציון תמיכתו של הלגיון השלישי גאליקה באלאגבאלוס, ולידם חילזון הארגמן, מסמלי צור ופיניקיה כולה
ממוזער|כתובת קרקלה באתר כתובות נהר אל-כלב לכבוד סלילת הדרך בידי הלגיון השלישי גאליקה שמו של הלגיון נמחק מהכתובת בגלל תמיכתו באלאגבאלוס.
הדחת מקרינוס
המקורות הרומאיים מוסרים גרסאות עם שינויים מהותיים לגבי השתלשלות האירועים שהביאה את אלאגבאלוס לכיסא השלטון. על פי כתבי הרודיאנוס, יוליה מאיסה ניצלה את הפופולריות של סקסטוס ואריוס בסיאנוס בקרב חיילי הלגיון השלישי גאליקה ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון. היא התניעה והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה אלאגבאלוס לשלטון. היא הפיצה את השמועה שסקסטוס ואריוס בסיאנוס הוא ממזרו של קרקלה ממערכת יחסים עם בתה יוליה סואימיאס. כתוצאה מכך, הוא היה היורש הזכר האחרון לשושלת בית סוורוס. שמועה נוספת שסייעה לרכוש את אהדת הלגיון הצביעה על עושרה המופלג של המשפחה ועל נכונותה לתגמל ביד רחבה את התומכים בה. חיילי הלגיון הזמינו את הנשים ואת סקסטוס ואריוס בסיאנוס למחנה הלגיון, הלבישו את הילד בבגדי ארגמן והכריזו עליו כקיסר ושליט האימפריה הרומית.
קסיוס דיו מוסר תיאור שונה על נסיבות פריצת המרד. לפי כתביו גבר צעיר בשם גאניס, שאינו מוזכר במקורות האחרים ומתואר כמאהב של יוליה סואימיאס. אדם זה גם שימש כדמות אב לסקסטוס ואריוס בסיאנוס היתום, והיה כלי להפצת השמועה לפיה אלאגבאלוס היה בנו של קרקלה. לאחר שהשמועה נפוצה הכניס גראניס את אלגבאלוס למחנה הלגיון השלישי ביום 16 במאי 218 ושכנע את חיילי הלגיון להמליך את סקסטוס ואריוס בסיאנוס ולמרוד במקרינוס. מחקרים מודרניים מטילים ספק במהימנות גרסה זו, המוציאה מהתמונה את יוליה מאיסה, שהייתה דמות חזקה ושלטה ביד רמה בגורל המשפחה, בנותיה ונכדיה. לא סביר להניח שמהלך משמעותי שיעלה אותה לשלטון נעשה ללא ידיעתה המפורשת.Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press (2012) page 22
עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס, שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום, כוח פרשים תחת פיקודו של גנרל מנאמניו לדכא את המרד. המהלך הצבאי המהוסס נכשל וחיילי הלגיון השלישי הצליחו לשכנע את חיילי מקרינוס להרוג את מפקדם ולעבור לצדו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס. עם קבלת הידיעה על הכישלון הבין מקרינוס כי המרד מהווה סכנה של ממש ופנה אל חיילי הלגיון השני פרתיקה שחנה באפאמיאה שבסוריה. מול חיילי הלגיון הוא העלה את בנו הקטין דיאדומניאנוס מדרגת קיסר לדרגת אוגוסטוס וניצל את ההזדמנות החגיגית להבטיח לחיילי הלגיון מתנות ולהבטיח תשלום עבור נאמנותם במאבק. המאמץ לא הביא לתוצאות הרצויות וחיילי הלגיון גירשו את מקרינוס, שחזר לאנטיוכיה. לפי קסיוס דיו צעד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אל עבר אנטיוכיה בראש 2 לגיונות לצידו על מנת למנוע ממקרינוס הזדמנות לאסוף כוחות נאמנים ולדכא את המרד שהיה בחיתוליו. ביום 8 ביוני נפגשו הכוחות בסמוך לעיר אנטיוכיה. קסיוס דיו מצייר את תמונת הקרב כסיפור הרואי לפיו גאניס, שלמרות חוסר ניסיונו הצבאי פיקד על הלגיונות הנאמנים, בעוד אמו וסבתו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס מעודדות את רוח החיילים בעת שמומנטום הקרב נטה לטובת מקרינוס ומעל לכל מתאר כיצד סקסטוס ואריוס בסיאנוס, אף על פי שהיה ילד בן 13 חסר כל הכשרה צבאית, הסתער על קווי האויב, חרבו שלופה בידו. על פי התיאור של דיו מקרינוס נבהל וברח משדה הקרב. על פי הרודיאנוס, מקריאנוס היה בעל היוזמה בתחילת העימות וצעד עם כוחותיו מאנטיוכיה לכיוון אמסה. הצבאות נפגשו לקרב מכריע ומקרינוס נמלט משדה הקרב כאשר היה ברור שיחידות שלמות מצבאו עורקות למחנה המורדים. כך או כך, מקרינוס נותר ללא צבא שיתמוך בו והחל במסע בריחה עם בנו מתוך תקווה להגיע לרומא, אך נעצר בדרך והוצא להורג.
אוגוסטוס של האימפריה הרומית
עם כניסתו לאנטיוכיה ולאחר תשלום סכום נכבד לחיילים שתמכו בו, שלח סקסטוס ואריוס בסיאנוס הודעה לסנאט ברומא. בהודעה זאת הכריז על עצמו אוגוסטוס וביסס את חוקיות המהלך על סמך היותו בנו של אנטונינוס (קרקלה) ונכדו של ספטימיוס סוורוס. הוא נטל לעצמו את השם "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס", שהיה שמו המלכותי של קרקרלה, וזאת בניגוד לחוק ולמסורת הרומאית לפיהם הסנאט היה הגוף היחיד בעל הסמכות להעניק את שרביט השלטון והתארים לשליט המיועד. מהלך זה העמיד את הסנאט בפני עובדה מוגמרת. הצמדת התואר "אוגוסטוס" לשמו הרשמי של הקיסר הייתה נוהג רשמי שהחל עם התבססות משטר הפרינקיפט. התואר עצמו היה חסר סמכויות ממשיות והיה תואר כבוד, שהוצמד לשמו של השליט של האימפריה הרומית, על מנת להבדיל בין האוגוסטוס ל"שותפים לשלטון". שותפו לשלטון של האוגוסטוס היה בדרך כלל בנו, שנשא את התואר "קיסר" כסימן להיותו יורש עצר שחולק מידה מסוימת של השלטון עם האוגוסטוס. במקרים של שליטים שתפסו את השלטון בכוח או ללא קשר לשושלת המלוכה, כמו במקרה של אלאגבאלוס, שימש התואר כחותמת של לגיטימיות על סמך הקשר של השליט החדש עם אוגוסטוס קיסר.
אלאגבאלוס ונשות המשפחה נשארו באנטיוכיה ולאחר מכן בניקומדיה במשך שנה על מנת לבסס את השלטון. תחילה היה עליהם להתמודד עם מספר טוענים לכתר. אלאגבאלוס התמקד בפולחן של אל השמש בעוד אמו וסבתו אחזו הלכה למעשה במושכות השלטון. בסדרת טיהורים הוציאו להורג כל מי שיכול היה להיות איום על השלטון, כגון מפקד הלגיון השלישי וגראניס – שניהם תחת האשמה שניסו לחתור תחת אלאגבלוס, וייתכן שמהלכים אלה נעשו מיוזמתן של אמו וסבתו כחלק ממאבקי כוח בחצר על השאלה מי יחזיק במושכות השלטון. בסדרת טיהורים נוספת הוצאו להורג מושלים של פרובינקיות מנאמני מקרינוס ובהם מושל מצרים, פאנוניה, סוריה וערביה. מושלי הפרובינקיות המערביות לא נכללו בטיהורים, ככל הנראה מאחר שהיו מרוחקים ולא מעורבים במאבקים על כס השלטון. רשימת המוצאים להורג הלכה והתארכה ובהמשך כללה אצילים וסנטורים שהואשמו בהתנגדות לאוגוסטוס החדש. אחרים הואשמו בהתנגדות למדיניות שהתווה השליט החדש, אך לפי קסיוס דיו הם הוצאו להורג כי אלאגבאלוס חשק בנשותיהם. במקביל מונה פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon), מפקד הלגיון השני פרטיקה, למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ולמושל העיר רומא, אך לפי קסיוס דיו הוא היה כלי-שרת ובובה בידי השליטים האמיתיים – נשות משפחת הקיסר.
גם גראניס, מתומכיו הנלהבים של אלאגבאלוס, מצא את מותו מהר מהצפוי במהלך ויכוח עם הקיסר הצעיר. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, ניסה גראניס לשכנע את אלאגבאלוס למתן את דרכיו, דהיינו להתלבש בבואו לרומא בבגדים כנהוג ברומא ולא בשמלות הכהונה אותן לבש בפומבי, ולמתן את הלהט הדתי שבפולחן אל השמש. אלאגבאלוס לא קיבל את ההתערבות ברוח טובה והרגו, או שהביא להוצאתו להורג.Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 page 211
כניסה לרומא וביסוס השלטון
לאחר שהות בניקומדיה במהלך 218–219 והתבססות במזרח האימפריה יצאה המשפחה השלטת אל רומא, ככל הנראה בלווית האבן השחורה שסימלה את האל אלאגבל, לתבוע את כס השלטון להלכה ואת מושכות השלטון למעשה. בכתבי קסיוס דיו בלבד מוזכרת אפיזודה לפיה על פי דרישת אלאגבלוס נתלתה בסנאט מעל הפסל של אלת הניצחון תמונה ענקית של אלאגבלוס, לבוש בשמלה טקסית בעת ביצוע פולחן לאל אלאגבל, לכאורה על מנת להרגיל את הרומאים לקוד הלבוש והמנהגים השונים. עם זאת היה בכך מן התחבולה, מאחר שעל פי המנהג כל ישיבה של הסנאט החלה במעשה פולחן ובו הסנטורים הציעו מנחות לאלת הניצחון. עם הצבת תמונתו של אלאגבאלוס הוצעו המנחות הלכה למעשה גם לשליט ולאל החדש.
הפמליה הגיעה לרומא בקיץ של 219. בתאריך לא ידוע אך בסמוך לכניסת אלאגבאלוס לרומא הוא התחתן עם בת למשפחת אצולה רומאית, יוליה קורנליה פאולה, ככל הנראה מתוך רצון להכניס את האוגוסטוס הצעיר, שהיה נטע זר ברומא, אל תוך מערכות השלטון האזרחיות של האימפריה. הנישואים עלו על שרטון במהירות. אלאגבלוס גירש את אשתו בטענה שיש בגופה פגם. ככל הנראה הסיבה האמיתית לגירושים הייתה רצונו לשאת לאשה כוהנת של האלה וסטה כחלק מרפורמות דתיות. המאמץ לצבור נקודות זכות ולזכות בלגיטימציה בא לידי ביטוי במטבעות שעליהן הובטחה אספקת מזון סדירה להמוני העם וביטחון המבוסס על החוק לאליטות. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 18
תקופת שלטונו
ממוזער|פסל מהמאה השלישית של יוליה קורנליה פאולה אשתו הראשונה של אלאגבלוס. מוצג במוזיאון באפסוס
ממוזער|פסל של יוליה קורנליה פאולה. מוזיאון גבעת הקפיטול.
ממוזער|מטבע עם דמותה של יוליה פאולה מצד אחד עם הכיתוב IVLIA PA-VLA AVG (יוליה פאולה אוגוסטה) מהצד השני מקדש האל אלגבל ובו האבן השחורה מסביב גלגל המזלות ממטבעת צידון
ממוזער|מטבע ועליו דמותה של יוליה אקילה סוורה הבתולה הוסטלית שהייתה אשתו השנייה והרביעית של אלאגבלוס עם הכיתוב IVLIA AQVILIA SEVERA AVG (יוליה אקילה סברה אוגוסטה)
ממוזער|פסל של אניה פאוסטינה אשתו השלישית של אלאגבלוס
המחקרים העוסקים בשלטון השושלת הסוורית בכלל ושלטון אלאגבלוס בפרט דנים בשאלה מי החזיק במושכות השלטון ומה היה חלקו של אלאגבאלוס בניהול ושליטה באימפריה. כל המחקרים מצביעים על כך כי אמו של אלאגבלוס, יוליה סואימיאס ובמידה רבה יותר סבתו, יוליה מאיסה, היו המתכננות והמוציאות לפועל מאחרי המלכתו של אלאגבאלוס ולמעשה שליטות האימפריה לכל דבר ועניין, תוך שהן משתמשות בילד אלאגבאלוס ככלי שרת ושליט-בובה. בעוד אלאגבלוס עסוק ככוהן לאל השמש וממלא את זמנו בפולחן, שלטו אימו וסבתו באימפריהJasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 pp-209-212 ועשו זאת באופן כמעט פומבי. בכתובות המוקדשות לאלאגבאלוס שתי הנשים מופיעות ושמן מעוטר בתארים המסמלים שלטון וכוח.
יוליה מאיסה מופיעה כ"אוגוסטה" וכ"אם מחנות הצבא והסנאט" (Augusta, mater castrorum et senatus) ויוליה סואימיאס נושאת אף היא את התואר "אוגוסטה" ו"אם האוגוסטוס" ובמקרה אחד "אם מחנות הצבא, הסנאט וכל הבית האלוהי" (mater castrorum et senatus et totius domus divinae). שתי הנשים מופיעות על מטבעות שנושאים את התואר "אוגוסטה" (AVGVSTA) כפי שמצופה משליט האימפריה. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, יוליה סואימיאס הוכנסה אל תוך הסנאט והורשתה בפקודת האוגוסטוס להשתתף כנציגת הכתר בישיבות ואותו מקור מציין כי יוליה סואימיאס הקימה סנאט של נשים, "סנאקולום" (senaculum), שקיבל החלטות בנושאי אופנה ופרוטוקול, אך טענה זאת מתקבלת בספקנות על ידי מחקרים היסטוריים מודרניים. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 20-22
מחקרים שונים העלו השערה כי שלטונו החלש של אלאגבאלוס היה חממה לפעילות של קבוצות שונות בתוך שדרות השלטון הרומאי כגון צבא האימפריה, שבתקופת אלאגבאלוס ישב בחיבוק ידיים מאחר שהאוגוסטוס לא הביע כל עניין במהלכים צבאיים. קבוצה אחרת הייתה, ככל הנראה, סנטורים שונים שנשאו תפקידים רשמיים ורווחיים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס וקרקלה והמשיכו להחזיק בעמדותיהם בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס.
המקורות ההיסטוריים מונים את מגרעותיו של אלאגבאלוס כשליט ומיחסים לו התנהלות כושלת ומעוותת שבבסיסה אישיות ילדותית ונרקיסיסטית. אמנם קשה לשער שנער צעיר בן 14 יוכל לשלוט באימפריה הרומית בשיקול דעת ובגרות, אך המחקרים ההיסטוריים המודרניים נחלקים לכאלה שמקבלים את עיקר הטענות כנגד אלאגבאלוס ומציגים אותו כחדל אישים שתקופת שלטונו הייתה נקודת שפל לממשל תקין, ולמספר מחקרים המצביעים על האפשרות שהתיאורים על התנהגותו חסרת המעצורים והשליטה מוגזמים, מגמתיים ומשקפים רק חלק מהאמת על תקופת שלטונו.
בראש וראשונה מקוננים המקורות הרומאיים כי אלאגבאלוס כשל בבחירת הפקידים ובעלי התפקידים הן בחצר המלוכה והן בניהול המערכת האימפריאלית. מחקרים מודרניים מצביעים על התפוררות הערכים החברתיים וירידת קרנה של הסמכות השלטונית. על פי הורדיאנוס, "האוגוסטוס נהג בשיגעון מוחלט ומינה שחקנים מהתיאטרון לתפקידים רמים בניהול האימפריה". בהיסטוריה אוגוסטה מצוין כי אנשים זכו בכיבודים ובתארים על סמך גודל אברי מינם, וכי תפקידים ציבוריים אחרים נמכרו או אפילו הוענקו על ידי האוגוסטוס לנהגי מרכבות, רקדנים ונהגי פרדות והם קיבלו משרות של מושלים, קונסולים ומפקדים של לגיונות צבא. קסיוס דיו מציין רק שאלאגבלוס מינה לתפקידים בכירים את אלה שתמכו בו בעת עלייתו לשלטון או אלה שקיימו איתו יחסי מין. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 104
מאפיין נוסף לכאורה של אלאגבאלוס ותקופת שלטונו היא אכזריות לשמה, חסרת הבחנה וחסרת מטרה. קסיוס דיו הוא ההיסטוריון ששם דגש על תיאור אכזריותו של אלאגבאלוס. הוא מציין כי אלאגבאלוס פעל מתוך דחף רצחני ומונה את מעשיו המוכתמים בדם ברשימת המוצאים להורג בפקודתו, רובם מתנגדים לשלטון, תומכי מקריאנוס או אלה שסר חינם בעיני האוגוסטוס הצעיר. על פי קסיוס דיו, חלק מהנידונים הוצאו להורג בהאשמות שווא ושיא האכזריות המתוארת היא העלאת קורבנות אדם לאלגבל.
טענה נוספת לכשלונו של אלאגבלוס כשליט נוגעת לבזבזנותו חסרת המעצורים מחד גיסא ומדיניות מוניטרית קצרת רואי מאידך גיסא. הוא החזיר למחזור את מטבע האנטוניאן ששוויו נמוך מהערך המוטבע עליו. המטבע שהוכנס למחזור על ידי קרקלה במטרה למלא את אוצר הקיסרות בכל דרך אפשרית, ובוטל על ידי מקרינוס. הוא המשיך במגמת פיחות בערך המתכת היקרה במטבעות הדנאריוס, ובעוד שבתקופת קרקלה ייצרו 192 דנאריוס מליברה של כסף, בתקופתו של אלאגבלוס ייצרו 228 דנאריוס מליברת כסף. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 23 ההיסטוריה אוגוסטה מאשים את אלאגבלוס בבזבזנות של כספי אוצר האימפריה על מפעלי בניה מיותרים בתוך רומא מחד גיסא ומאשים אותו בהזנחת הפרובינקיות מאידך גיסא. עם זאת הממצאים הארכאולוגיים ברומא מיחסים לאלאגבלוס בניית שני מקדשים ומסלול מרוצים אחד ושיקום הקולוסיאום. ברחבי האימפריה הרומית נמצאו מספר כתובות המתעדות בניה ושיקום של מבני ציבור בפקודת אלאגבאלוס ומספר אבני מיל הנושאות את שמו. ממצאים אלה מעידים על המאמץ המתמשך של המערכת האדמיניסטרטיבית של האימפריה תחת שלטונו לתחזק ולהרחיב את התשתית האזרחית. ההיסטוריה אוגוסטה מאשימה את אלאגבאלוס במתן "מתנות" – מענקים כספיים ללא חשבון ואירועים חגיגיים לאזרחי העיר רומא, שהטילו מעמסה נוספת על אוצר האימפריה וחייבה את אוגוסטוס להטיל מיסים כבדים במיוחד על הפרובינקיות. על פי המקורות ההיסטוריים עם תום שלטונו של אלאגבאלוס היה אוצר ערי הבירה של הפרובינציות מדולדל עד כדי כך שאלכסנדר סוורוס נאלץ להימנע מלגבות את "מס ההכתרה" המסורתי. מחקרים מודרניים מצביעים על כך שההדלדלות ברזרבות המטבע באוצר האימפריה ותהליכים אינפלציוניים הרסניים החלו למעשה בתוך תקופת כהונתו של קרקלה שנאלץ לנקוט בצעדים מוניטריים שונים ומשונים על מנת לממן הוצאות מאסיביות, בעיקר על מסעות מלחמה, שבסיכומו של דבר פגעו בכלכלת האימפריה.
נישואים לבתולה וסטלית
על פי כל המקורות בני התקופה, אלאגבלוס התחתן עם בתולה וסטלית (בלטינית: Virgo vestalis). בתפקיד טקסי ומיוחד זה כיהנו כוהנות של האלה וסטה, אלת האש והאח, שהייתה האלה המרכזית בפולחן הבית והמשפחה ברומא העתיקה. תפקידן של הכוהנות הווסטליות היה לשמר את האש הקדושה, אש התמיד שבערה במקדש וסטה. הבתולות נדרו נדר פרישות, האוסר עליהן לקיים כל מגע מיני עם גבר או להקים משפחה במשך כל שנות כהונתן. הפרה של איסור זה הייתה כרוכה בעונש מוות לבתולה הוסטלית ולגבר איתו נאפה. אלאגבאלוס הפר את כל האיסורים בכך שנשא לאישה בתולה וסטלית וככל הנראה את הבתולה הבכירה, ובכך הביע זלזול מוחלט בכל מה שנחשב קדוש בדת הרומאית. העלבון היה עמוק ביותר מאחר שאלאגבאלוס נשא גם בתואר הפונטיפקס מקסימוס, הכהן הגדול של הדת הרומאית והאחראי על הבתולות הווסטליות. מדובר במהלך יוצא דופן וקיצוני מאחר שנגד את המסורות הרומאיות הבסיסיות והמקודשות ביותר.
על פי המקורות הרומאיים הוא התחתן עם בתולה וסטלית בשם אקיליה סוורה (Aquilia Severa), ושמה מופיע גם במטבעות של אלאגבלוס בתוספת השם "יוליה" שניתן לה לאחר הנישואים. על חלק מהמטבעות נראים בני הזוג מחזיקים ידיים מצד אחד ומצד שני מופיע שמה עם התואר "אוגוסטה". תאריך הנישואים לא ידוע, אך מניתוח תאריכי הטבעת מטבעות על שמה מצביע מחקר נוּמִיסְמָטִי על שנת 221. על פי קסיוס דיו, אלאגבלוס הצהיר כי הנישואים נועדו על מנת שייולדו ילדים "אלוהיים", כלומר שאלאגבלוס ראה בעיני רוחו את עצמו כמי שממזג את הדת של רומא העתיקה עם פולחן אל השמש הפיניקי וכמייסד של שושלת קיסרים־כוהנים.
מינוי אלכסנדר סוורוס לקיסר
מעשיו יוצאי הדופן בכל קנה מידה של אלאגבאלוס, שכוונו ישירות כנגד המסורות המכוננות של האימפריה הרומית, העירו כנגדו אויבים, שהמסוכנים שבהם היו הצבא וקציניו ובראשם המשמר הפרטוריאני, שתמיכתם הייתה קריטית עבור כל שליט של האימפריה הרומית. תהליך הידרדרות התמיכה באלאגבאלוס והפיכתו מנכס לנטל לא נעלמו מעיני סבתו, שפעלה בנחישות על מנת לשמר את הכוח שבידה ולהבטיח כי נפילתו הוודאית תיעשה תחת שליטה של המשפחה וללא סכנה לאבדן הנכסים השלטוניים שבידה. בצעד ראשון היא שכנעה, בקיץ 221, את אלאגבאלוס לאמץ כבן ויורש עתידי את בן דודו אלכסיאנוס על סמך ההבטחה כי כך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הקודש של אל השמש. הבן המאומץ נטל את השם מרקוס אורליוס אלכסנדר שקישר אותו גם לאלאגבאלוס וגם לקרקלה וקיבל את התואר "קיסר". על מנת לבסס את מעמדו כמי שזכאי לכס המלכות מלידה החלו אמו וסבתו להפיץ את השמועה שגם הוא, כמו אלאגבאלוס,
הוא בנו הבלתי חוקי של קרקלה. השמועה הפכה לחלק מהביוגרפיה הרשמית של מי שעתיד להיות האוגוסטוס אלכסנדר סוורוס. רק עם עלייתו לכיסא המלוכה נאמר במפורש כי קרקלה הוא אביו ואלאגבאלוס כקרוב משפחה ואב מאמץ נמחק לחלוטין מעברו.
צעד שני בניסיון לשמר את השלטון היה להביא לגרושין בין אלאגבלוס לבתולה הוסטלית אקילה סוורה, נישואין שערורייתיים, שהיו לצנינים בקרב אזרחי רומא. לאחר מכן התחתן עם אנניה פאוסטינה, שהייתה קרובת משפחה של הקיסר מרקוס אורליוס, אחד משליטי רומא הגדולים בהיסטוריה. אילו נישואים אלה היו עולים יפה הם היו מעגנים את שלטון השושלת של אלאגבאלוס ומשפחתו אל תוך לב ההיסטוריה הרומאית.
אם הייתה תקווה להתחלה חדשה ורצון טוב, היא התפוגגה במהירות. יוליה מאיסה ויוליה מָמָאֶיאה, אמו של אלכסנדר סוורוס, החלו להתרחק מאלאגבלוס ואמו יוליה סואימיאס בתהליך שבסיכומו של דבר יקרע את המשפחה השלטת. הן שמרו את אלכסנדר סוורוס במרחק מפולחן אל השמש ומכל קשר וזיקה עם אלאגבאלוס, קשרים שהאצולה הרומאית לא ראתה בעין יפה, ואספו מורים רומאיים שלימדו אותו את ההליכות וההלכות של החיים הרומאיים. אלאגבאלוס גירש תוך זמן קצר את פאוסטינה ולקח לאישה, שוב, את אקילה סוורה, הכוהנת הוסטלית, והגלה או הוציא להורג את מוריו של אלכסנדר סוורוס. העימות הידרדר לכלל מאבק גלוי כאשר אלאגבאלוס ניסה להרוג את אלכסנדר סוורוס במספר הזדמנויות ועורר עליו את זעמם של חיילי המשמר הפרטוריאני. התסיסה הביאה את אלאגבאלוס, בלווית אמו, אל מחנה המשמר עם אלכסנדר סוורוס, שם ביקש את סליחת החיילים והבטיח כי יסלק את חבר מרעיו.
מותו של אלאגבאלוס
מצבו של אלאגבאלוס המשיך להידרדר. הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס מלהופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שתואר ה"קיסר" יילקח מסוורוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. כתובות מתחילת שנת 222 מזכירות עדיין את אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס כשליטים, אך ביום 13 במרץ 222, לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסוורוס, הופיע שוב אלאגבאלוס במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו, אך נתפס כאסיר. שתי האחיות יוליה מָמָאֶיאה ויוליה סואימיאס, שליוו את בניהן, התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אמו. ראשיהם נכרתו וגופותיהם הופשטו ונגררו ברחובות העיר. גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סואימיאס נקברה במקום לא ידוע. יום למחרת הוכרז אלכסנדר סוורוס לאוגוסטוס. על פי קסיוס דיו נערך טיהור בקרב נאמני אלאגבלוס והאבן השחורה הקדושה לאל השמש הוחזרה לחומס.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה הוצאתו להורג של אלאגבאלוס הייתה מתוכננת. לכאורה אלאגבאלוס הורה לגרש את הסנטורים מרומא וחיילי המשמר החליטו שהגיעו מים עד נפש. הם הוציאו להורג את הפמליה של אלאגבאלוס תחילה ומצאו את האוגוסטוס מתחבא בחדר שירותים. הוא הוצא להורג לאלתר וגופתו נגררה ברחובות והושלכה לנהר הטיבר.
לאחר מותו הורה הסנאט על הכחדת זיכרונו מההיסטוריה של האימפריה על ידי מחיקת שמו ממסמכים וכתובות. בני משפחתו, שנותרו שליטים של רומא, לא מחו ולא ניסו למנוע את מחיקת זכרו וניסו להרחיק את עצמם ככל שיכלו מכל הקשור אליו. מינויים ציבוריים שנעשו על ידי אלאגבאלוס בוטלו וכל הרפורמות הדתיות הוחזרו לאחור: הפסלים של אלי רומא הוחזרו למקדשיהם, אלאגבל הורד מדרגתו הרמה בראש הפנתיאון הרומאי ויופיטר חזר למקומו, האבן השחורה של אלגבל הוחזרה לעיר חומס, ומרכז פולחנו המחודש של אל השמש ומקדש אלגבל ברומא הוקדש (מחדש) ליופיטר. שלטונם ותפקידם ההיסטורי של האוגוסטוס והאל שלו בא לקיצו.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 687
רפורמות דתיות
רקע
דמותו וחייו של אלאגבאלוס קשורים באופן הדוק עם דמותו של אל השמש של אמסה המופיע בשמות שונים בכתבים הרומאים כאלאגבאלוס או הליוגבאלוס. שמו מופיע גם על גבי מטבעות מתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (אלאגבאלוס) כאלגבל. בשנת 1976 נמצא תבליט מהמאה הראשונה לספירה במרחק מה מהעיר חומס ועליו מופיעות שתי דמויות של אלים מקומיים. אחד מהם הוא בדמות לוחם אנושי בעוד השני הוא בצורת קונוס - אבן או הר עם נשר בראשו ושמו מצוין "אלגבל" דהיינו האל של ההר.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 685 מטבעות של העיר חומס מתארים את האל כאבן הנמצאת בתוך מקדש. מערך מסוג זה ידוע כביתאל (בלטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האל", והוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלוהות. ביתאל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית. הרודיאנוס כתב: "לא היה פסל מעשה ידי אדם ליצג את האל כמו שנהוג אצל הרומאים או היוונים אלא אבן גדולה עגולה בבסיסה מתחדדת בראשה וצורתה כקונוס וצבעה שחור". Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 49
במועד לא ידוע החל מהמאה השלישית הפך אלגבל מאל של ההר לאל שמש, והוא מופיע בכתובת של חיילים רומאיים מחומס שמתוארכת ל-200–210 ומוקדשת ל"אל השמש אלאגבאלו" (Deo Soli Aelagabalo). אף על פי שאלגבל היה אל מקומי שפולחנו היה בעיר חומס בלבד פולחנו משך מאמינים מחוץ לתחומי העיר והמקדש של אל השמש משך קהל רב. לא נמצאו שרידים של המקדש בחפירות ארכאולוגיות. מטבעות מחומס מתארים מקדש מוגבה ומדרגות המובילות לחזית בעלת 6 עמודים ומעליה טימפנון. בין העמודים נמצא הבתאל של האל אלגבל. הפולחן נוהל על ידי כוהן גדול – ככל הנראה התואר עבר בירושה, ויש עדויות שסבא-רבא של אלאגבאלוס היה כהן גדול של אלאגבל.Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 15-17
הרפרמות של אלאגבאלוס
ממוזער|המטאוריט הקוני השחור, במקדש אלאגבאלוס בעיר חומס
ממוזער|"אלאגבלס נוהג במרכבה משוכה על ידי 16 סוסים לבנים ועל הבמה מעוטרת באבני חן מונחת האבן השחורה" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים")
תקופת שלטונו של אלאגבאלוס הייתה תקופה של רפורמה דתית קצרת ימים. רפורמה זאת זוהתה לחלוטין עם דמותו ככוהן דת וחתרה תחת הפנתיאון הרומאי ותחת המיתולוגיה הרומית. עיקרה היה הכנסת אל שמש שמרכז פולחנו בסוריה אל תוך רומא ואליליה. אל זה הוצב בראש הפנתיאון והוריד את האל יופיטר ממעמדו כראש האלים ופטרונה של רומא העתיקה. מהלך חסר תקדים זה הפר את המנהגים והאמונות שנוצרו לאורך מאות שנים והיו חלק מהאופי התרבותי-דתי של האימפריה. הדבר נחשב לעלבון צורב לאזרחי ושועי העיר. בניגוד למהלכים אחרים ולמעשים אחרים שנקשרו לשמו של אלאגבאלוס בתקופת שלטונו הקצרה והסוערת אין ספק בטביעת אצבעותיו הבלעדיות על הרפורמה הזאת, שחתרה כנגד עצם יכולתו לשלוט ואיימה על מי ששיתף איתו פעולה בשלטון על האימפריה ובסיכומו של דבר הביאה למותו.
עם עלייתו לשלטון ולאחר כניסתו לרומא הוסיף הסנאט את התואר "כוהן ראשי לאל השמש אלאגבל" לרשימת תאריו הרשמיים. בכתובות שונות הוא מוזכר לא רק בתואר פונטיפקס מקסימוס, דהיינו הכוהן העליון של הדת ברומא המופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה אלא גם בתואר "הכוהן הגדול של אלאגבל, אל השמש הבלתי מנוצח". על גבי מטבעות הנושאים את דמותו מופיעות בדרך כלל הכתובות "כוהן של אל השמש אלאגבל"SACERD(OS) DEI SOLIS ELAGAB(ALI); "הכוהן הגדול ואוגוסטוס" SVMMVS SACERDOS AVG(VSTVS) או "כוהן-אוגוסטוס בלתי מנוצח INVICTVS SACERDOS AVG(VSTVS). במקביל למינויו ככוהן ראשי, ככל הנראה בסוף שנת 220, העלה אלאגבלוס את אל-השמש לדרגת האל העליון בפנתיאון הרומאי, מעל לאל יופיטר והרודיאנוס. על פי צו שניתן עוד בניקומדיה שמו של אלאגבל היה צריך להאמר ראשון בכל שבועה או הצהרה רשמית.
ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי אלאגבאלוס "אימץ" את פולחן האלה קיבלי, האנטולית במקור אך בעלת מעמד מיוחד ברומא, שם התבסס פולחנה בדמות "האם הגדולה" (Magna Mater), ואבן שחורה שמקורה במטאוריט הייתה דמותה של האלה. פולחן זה כלל מרכיבים של אורגיות פולחניות, והכוהנים השתתפו בטקסים של סירוס עצמי שזכו לשם "יום דם" (Dies sanguinis). הכוהנים לבשו בגדי אישה, עדו תכשיטים, צימחו שיער ארוך והתאפרו- Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 113 סממנים של פולחן שההיסטוריונים הרומאיים מייחסים גם לאלאגבאלוס ככוהן של אל השמש.
הקמת מקדש לאל השמש
מפעלו הגדול ביותר של אלאגבלוס היה בניית מקדש גדול לאל השמש על גבי גבעת פלטין. מקדש קטן יותר נבנה במרחק מה מהפורום, באתר עליו עומדת בזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה. על פי כתבי הרודיאנוס, באמצע הקיץ הועברה האבן השחורה הקדושה לאל השמש בתהלוכה מפוארת מגבעת פלטין למקדש הקטן יותר. על פי הרודיאנוס האבן הקדושה הושמה בתוך מרכבה מקושטת זהב ואבנים יקרות, נמשכת על ידי 6 סוסים לבנים מקושטים אף הם. למרכבה לא היה נהג ואיש לא החזיק את המושכות שהוצמדו לאבן הקדושה, אלאגבלוס צעד לאחור כאשר פניו לכוון האבן וידיו אוחזות ברסן של הסוסים וחיילי המשמר הקיסרי אוחזים בו לבל יפול. בחזית התהלוכה צעדו כהנים נושאים פסלים של כל שאר אלי הפנתיאון הרומאי, דגלי האימפריה וחפצים קדושים ומאחור רכבו פרשים. אזרחי רומא נהגו לרוץ בעקבות התהלוכה כשהם זורקים פרחים על האוגוסטוס.
במהלך חפירות שנערכו בשנות ה-30 של המאה ה־20 ולאחר מכן בשנות ה-50 של המאה ה־20 באתר הידוע כיקב ברבריני הנמצא בסמוך לקולוסיאום נחשפו יסודות מקדש האלאגבליום (Elagabalium). על פי הממצאים הארכאולוגיים המבנה היה מלבן מוקף עמודים באורך 70 מטרים על 40 מטרים. המקדש נבנה במקור על ידי הקיסר דומיטיאנוס בין השנים 81–96 והיה ככל הנראה מקום פולחן לאל יופיטר. אלאגבלוס הרחיב, הגדיל ופיאר את המבנה הקיים והקדיש אותו לאל אלאגבל. על פי הרודיאנוס מדי יום, עם עלות השחר, החל אלאגבלוס בזבח פולחני של בקר וכבשים. בעוד הוא מעלה זבח תזמורת גדולה ניגנה ומסביב למזבח רקדו נשים פניקיות כשהן מנגנות בתוף מרים. קציני צבא ובעלי תפקידים אחרים, לבושים בבגדים בסגנון הכוהנים הפיניקים, נשאו את חלקי הפנים של החיות בתוך כדים מוזהבים. על פי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס הקריב גם קורבנות-אדם, ילדים, לאלגבל, מציין גם שהוא נמנע מלאכול בשר חזיר וכי הוא עבר או ביקש לעבור מילה.
נישואי אל השמש
על פי הרודיאנוס אלאגבלוס פעל במקביל לזווג את אל השמש עם אלה רומאית. תחילה עם מינרווה, אלת החוכמה, מלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית, אך לאחר שהגיע למסקנה שמינרווה היא דמות "מלחמתית" זווג אל השמש עם האלה אוראניה שמוקד פולחנה היה בקרתגו ואחד מסמליה היה הירח, כך שבאופן סמלי השמש התחתן עם הירח. עם הגעת פסל האלה מקרתגו, עליו מסופר שהובא עם הנסיכה דידו לקרתגו בייסודה, בתהלוכה מפוארת, הצטוו כל אזרחי רומא ותושבי איטליה לחגוג את החתונה ולשאת מתנות לזוג האלוהי, ובטענה שמדובר בחתונה, הצטוו אנשי קרתגו לשלוח נדוניה עם האלה הכלה.הרודיאנוס, היסטוריה של האימפריה ממות מרקוס, 5.6
ההיסטוריונים הרומאיים לא נותנים הסבר למהלכיו של אלאגבלוס. המחקר המודרני מייחס לנישואים של אל השמש תפקיד של בבואה של נישואי אלאגבלוס עם נשותיו. על פי חלק מהמחקרים הנישואים של אלאגבל למינרווה בשילוב עם הנישואים של אלאגבלוס לבתולה וסטלית גרמו למרמור בקרב אזרחי רומא, שלא יכלו לשאת את חילול הקודש הכפול, ואלאגבלוס נאלץ, ייתכן שבהשפעת סבתו, לבטל את הנישואים ולבוא בברית הנישואים עם אשתו השלישית אנניה פאוסטינה (Annia Faustina). במקביל לכך שהאל אלגבל התחתן עם אוראניה. כך תוקן זמנית הנזק שנגרם למשפחה השלטת והרפורמה הדתית של אלאגבלוס הוכתרה בהצלחה. השערה נוספת היא שאלאגבל נישא לשתי האלות ויצר שילוש שתפקידו היה להחליף או לחקות את השילוש הרומאי של יופיטר-יונו ומינרווה. החוקר הישראלי משה עמית מסכם את מעשיו של אלאגבלוס כ"מעשה ליצנות" והחוקר ההולנדי מרטין איקס (Martijn Icks) קובע כי מעשיו ומניעיו של אלאגבלוס יישארו בגדר תעלומה.
ביטול פולחן אלי רומא
מהלך נוסף של אלאגבלוס שיצר מהומה בזמנו וספקולציות במחקר מופיע אך ורק בהיסטוריה אוגוסטה. לפי הכתוב אלאגבלוס הורה לאסוף את כל כלי הקודש מהמקדשים של אלי רומא שעל גבעת הפלטין ובהם אש התמיד של וסטה, הפלדיום של מינרווה והמגינים של הסאליי ולהעביר אותם למקדש האל אלאגבל. צעד זה העביר הלכה למעשה את הפולחן הרומאי אל מקדש אל השמש. לפי מקור זה הורה אלאגבלוס להפסיק את פולחן אלי רומא והגדיל לעשות ודרש כי הפולחן היהודי השומרוני והנוצרי יעבור לעבוד את אלגבל. חיזוק לטענה זאת נמצא בעקיפין בדברי הרודיאנוס שמציין כי לאחר מותו של אלאגבאלוס הוחזרו חפצי הקודש למקומם המקורי. לסיפור זה אין כל אזכור אצל קסיוס דיו. ההיסטריה אוגוסטה מוסיף ומציין כי אלאגבלוס ציווה כי האלים הרומאיים יהיו משרתיו של אלגבל, אחדים קיבלו דרגת חצרנים ואחרים הפכו לעבדים, והוסיף לצוות כי כל הטקסים הדתיים בעולם הרומאי יערכו בסגידה לאלגבל בלבד.
הדעות חלוקות לגבי משמעותו של מהלך זה על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבו. מספר חוקרים מודרניים מייחסים לאלאגבלוס רפורמה מרחיקת לכת שמטרתה הסופית היא הפיכת דת האימפריה הרומית למונותאיסטית.Halsberghe, Gaston H.. The Cult of Sol Invictus. Leiden: Brill (1972). p. 80. וחוקרים אחרים דוחים על הסף את ההנחה שניתן למצוא במעשיו של אלאגבלוס סימנים לתוכנית או מטרה להאחדת הפנתיאון הרומאי או לניצנים של מונותאיזם.
מיניות ומגדר
כניגוד לתרבות והמוסר הרומאיים
את עיקר שמו הרע קיבל אלאגבאלוס בגין מעשיו, הרגליו והעדפותיו המיניות. כתביהם של קסיוס דיו הרודיאנוס וההיסטוריה אוגוסטה מציגים תמונה חד-ממדית שאיננה משתמעת לשני פנים ומתארים אלאגבאלוס כגבר צעיר שטוף-זימה חסר גבולות ומעצורים שכל ענינו בהשבעת יצריו. על פי היסטוריונים מודרניים התיאורים האחידים שמטרתם אחת – להציג אל אלאגבאלוס באור שלילי באופן מוחלט, נשענים על סטריאוטיפים ומודלים שמקורם בכתבים קדומים הדנים במהות השלטון ודמותו של השליט האידיאלי מול השליט הרע. המחקר קובע כי אף על פי שיש מקום להניח שכתבי ההיסטוריונים הרומאיים משקפים טפח מהאמת, הם בעיקר שופכים אור על אספקטים מסוימים בחיי השליט המושמץ ונוטים להתעלם מפעולות או מעשים אחרים במטרה ליצור טיעון מוסרי ולתייג את אלאגבאלוס בקטגוריית השליטים הרעים. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 93
אלמנט נוסף המשמש בכתבים הרומאיים בתיאור שלטונו ומעשיו של אלאגבאלוס הוא הדגשת היותו "מזרחי" (אוריאנטלי) ממוצא סורי-פיניקי, הוא מייצג תרבות שבעיני הרומאים נחשבה לתרבות שמקדשת ערכים הנוגדים את התרבות הרומאית-יוונית. גברים ממוצא סורי-פיניקי נחשבו לחסרי ערכים, סוטים מינית, נשיים במופגן, מוקפים בסריסים ומושפעים מהם. קסיוס דיו מבסס בכתביו את דמותו של אלאגבאלוס על דמותו הספרותית-בדיונית של מי שמתואר כמלך האחרון של אשור סארדאנאפאלוס דמות זאת מתוארת בספרות היוונית-רומאים כמי שהביא לנפילתה של האימפריה האשורית באורחות חייו המושחתים מוסרית. הוא מייצג את הטריאוטיפ הרומאי על מהות השליט האורינטאלי: מתואר כמלך בעל גינונים והתנהגות נשיים שחי "חיים של אישה" ומעביר את ימיו בחברת זונות ופילגשים כשהוא טווה צמר ולובש בגדי נשים. מסופר שהמלך האשורי גילח את שיער הפנים, התאפר כזונה, דיבר בקול של אישה וקיים יחסי מין עם נשים וגברים. M. Gambato, The female-kings: some aspects of the representation of eastern kings in the Deipnosophistae, in D. Braund and J. Wilkins (eds), Athenaeus and His World: Reading Greek culture in the Roman Empire (Exeter, 2000), pp. 227–30
דיו מציין שאלאגבלוס מל את עצמו, מעשה שדיו מייחס לפולחן האל אלגבל. הוא ממשיך ומציין כי אלאגבאלוס תכנן לסרס את עצמו, מעשה שדיו מיחס לנשיות של אלאגבאלוס. בשתי פסקאות נוספות מצוין בשמו של דיו כי אלאגבלוס ביקש שייצרו בגופו פתח דמוי נרתיק כאבר מין נשי. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע במחקר מקיף כי פסקאות אלה הוכנסו אל תוך הטקסט על ידי יואנס זונאראס וגאורגיוס קדרנוס – היסטוריונים ביזנטיים שערכו את כתבי דיו – ומגדיר אותן כאנקדוטה. דיו מספר בפירוט על הדרכים בהן אלאגבאלוס "השתמש בגופו במעשה ובמתן רשות למעשים שאיש לא יכול לסבול לשמוע עליהם". בין היתר מציין דיו כי אלאגבאלוס ביקר בבתי מרזח ברומא והזנה את עצמו ומאוחר יותר הקים בית בושת בארמון שם קיבל פני לקוחות.
בכתבי קסיוס דיו בלבד מתוארת דמותו של זוטיקוס (Zoticus) שמשך את תשומת ליבו של אלאגבאלוס באבר מינו הגדול. על פי המסופר, פנה האוגוסטוס אל זוטיקוס ואמר: "אל תפנה אלי בלשון זכר כי אני אשה", סיפור זה מקבל נפח נוסף מספר ההיסטוריה הביזנטי שנכתב בסוף המאה הרביעית "קיצור על הקיסרים", המרחיב את דברי דיו ומציין כי אלאגבאלוס "הפך עצמו לאישה ודרש כי יפנו אליו בהטיה הנקבית של שמו: "בסיאנה" במקום "בסיאנוס". דמות נוספת שמוזכרת בכתבי קסיו דיו בלבד ובכתבים של היסטוריונים ביזנטים המצטטים אותו היא דמותו של נהג המרכבה הירוקלס (Hierocles). על פי המסופר אלאגבאלוס התחתן עם מאהבו ופנה אליו כ"בעלי" וקיים איתו מערכת יחסים זוגית במהלכה ספג האוגוסטוס מכות נמרצות מידי בן זוגו. דיו מוסיף ומציין כי להירוקלס היה יותר כוח והשפעה מלאוגוסטוס עצמו.
במחקרים עדכניים שפורסמו בעשור השני של המאה ה־21 דנים היסטוריונים בהשפעה של שנאתו של קסיוס דיו לאלאגבאלוס על ההיסטוריוגרפיה של תקופת שלטונו. הטענה היא כי הטענות על התנהגותו הנשית של אלאגבאלוס, נישואיו להירוקלס ותיאורים נוספים המתייחסים להתנהגותו השעורייתית וחסרת המעצורים הם סיפורים שמטרתם להציג את אלאגבאלוס כארכיטיפ של השליט הרע והשחתת המידות שנובעת משלטון דיקטטורי-שושלתי של שליטים לא ראויים שמתמכרים לכל גחמה ותאווה בגלל מגלומניה.Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
בכתבים היסטוריים מהתקופה הביזנטית נוספים פרטים על התנהגותו של אלאגבאלוס תוך הסתמכות או הרחבה של כתבי ההיסטוריונים הרומאיים. כך מופיע בספר ההיסטוריה הביזנטי "קיצור על הקיסרים" המשפט לפיו "אלאגבאלוס הפך עצמו לאישה והורה שיפנו אליו בשם הנשי בסיאנה ולא בשם הגברי בסיאנוס", ככל הנראה על בסיס הסיפור בכתבי קסיוס דיו לפיו ביקש אלאגבאלוס ממאהבו זוטיקוס שיפנה אליו בלשון נקבה. מקורות מאוחרים אלה חוזרים ומספרים על נטיתו של אלאגבאלוס להתאפר, ללבוש בגדי נשים ולעסוק במלאכות שאופייניות לנשים.
כחלק מפולחן אלאגבל
מחקרים אחרים מגבשים מסקנות המסבירות את תיאור מעלליו והעדפותיו המיניות של אלאגבאלוס בהתבסס על הרפורמות הדתיות שהוביל. ההיסטוריונית בת הסמכה ברברה לוויק קובעת כי לבושו ה"אורינטאלי" ומגוון התכשיטים שענד הביאו את אזרחי רומא לראות את אלאגבלוס כמי שמתנהג בנשיות מודגשת ומעלה את ההשערה כי המוניטין הזה היה הבסיס לשמועות ולסיפורים על נטיותיו המיניות של אלאגבאלוס ורצונו להיות מוכר כאישה או נסיונותיו להראות נשי. השערה נוספת לתיאורים סביב נטיותיו של אלאגבאלוס קשורה לקשר ההדוק בין אלאגבאלוס לפולחן האל אלגבל. על פי השערה זאת האל היה מיוצג או בעל צורה של קונוס מאבן שחורה שעשוי להתפרש כפאלוס ואלאגבאלוס ככוהן ממין זכר של אל פאלי פעל ללבוש דמות נשית להשלמת הזיווג בינו לבין האל. לוויק מוסיפה כי השפעה נוספת על מעשיו של אלאגבאלוס היה פולחן האלה קיבלי שכוהניה התחפשו לנשים וסירסו את עצמם כחלק מתהליך הפולחן לאלה.
היסטוריוגרפיה
מקורות מהעת העתיקה
קסיוס דיו
את מרבית חייו העביר קסיוס דיו בשירות הציבורי של האימפריה הרומית. בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס שהה דיו באנטליה והיה מרוחק ומנותק מרומא והאירועים אותם הוא מתאר וככל הנראה אסף את המידע משמועות שהגיעו אליו וממידע שאסף כאשר חזר לרומא במהלך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, שלטון שהיה עוין במופגן כנגד אלאגבאלוס. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 6 ספריו הידועים בשם "ההיסטוריה הרומאית" מסתיימים בתיאור ההיסטוריה עד לשנת 229, כלומר 7 שנים לאחר עלייתו לשלטון של אלכסנדר סוורוס. הספר האחרון (מספר 80) באוסף, המכסה את רוב שלטונו של אלאגבאלוס, שרד רק בחלקים. קסיוס דיו מצייר את אלאגבאלוס באופן השלילי ביותר ומגלם בדמותו את כל התכונות להן הוא בז באדם בכלל ובעיקר באציל ושליט רומאי.משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684 באופן יוצא דופן ובניגוד למנהגו בעת כתיבתו אודות שליטי האימפריה האחרים, קסיוס דיו נמנע מלקרוא לאלאגבאלוס בשמו הרשמי "מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס" ומסתפק בכינויי גנאי שונים ובעיקר מתייחס אליו כ"אנטונינוס מזויף".Martijn Icks From Priest To Emperor To Priest-Emperor: The Failed Legitimation Of Elagabalus. in "Private and Public Lies"
Editors: Andrew Turner. page 333 brill 2010 קסיוס דיו מתייחס לאוגוסטוס קרקלה כאנטונינוס האמיתי ולאלאגבאלוס שהוסיף את השם אנטונינוס לשמותיו הרשמיים הוא מתייחס כמתחזה המשתמש בשמו של קרקלה לזייף את מוצאו ומעמדו. על פי מחקר עדכני משנת 2016, תיעוד ההיסטוריה של שלטון אלאגבאלוס בכתבי קסיוס דיו לוקה בחוסר אמינות, ודיו משתמש במכוון בכלים של רטוריקה כגון שימוש בסטראוטיפים ובטקסטים ספרותיים על מנת ליצור דמות מיתית של השליט הרע. על פי המחקר, דמותו של אלאגבאלוס בכתבי דיו היא קריקטורה ומכלול הכתיבה הוא על גבול הסאטירה, תפקידה הוא להדגיש את השקפת עולמו של דיו על מהות השלטון ומהותו של השליט הטוב מול השליט הרע, ומשמש את דיו על מנת להזהיר את הדורות הבאים מסכנות המונרכיה והדיקטטורה לרומא. Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
הרודיאנוס
הרודיאנוס היה היסטוריון שחי בתקופתו של אלאגבאלוס. הוא נשא במספר תפקידים במנהל האזרחי של האימפריה הרומית וחי חלק גדול מחייו ברומא. הוא נסמך במידת מה על כתבי קסיוס דיו, עדויות של עדי ראייה והשלמות מתוך הדמיון. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 103 הרודיאנוס רואה באלאגבלוס שליט שהיה חרפה. בניגוד לדיו הוא לא כופר בלגיטימיות שלטונו של אלאגבאלוס ולא יוצא מנקודת המוצא המקדשת את שימור שיטת הממשל של האימפריה הרומית והסנאט בראשה. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע כי כתבי הרודיאנוס נכתבו באופן רשלני, בעיקר בהתייחס ללוחות הזמנים, וכי יש בכתביו נטייה לוותר על היצמדות לעובדות על מנת להשיג אפקט דרמטי-ספרותי. מחקר השוואתי קבע כי הרודיאנוס מבסס חלקים ניכרים מעבודתו על כתבי קסיוס דיו אך דבר לא מונע ממנו להוסיף או להחסיר פרטים רבים ומשמעותיים. הרודיאנוס מקמץ בפרטים על מעלליו המיניים של אלאגבאלוס, הסיפורים על מאהביו הגברים לא מופיעים אצל הרודיאנוס אך יש אזכור להופעתו ה"נשית" וחיבתו לבזבזנות וראוותנות המיוחסים להיותו אדם שנולד במזרח וזר לתרבות הרומאית. הרודיאנוס מפליג בפרטים על תפקידו של אלאגבאלוס ככוהן אל-השמש אלגבל ועל פולחן האל ברומא ועושה זאת בצבעים עזים אך לא מזכיר את נושא קורבנות האדם המוזכרים אצל דיו. ההיסטוריון הגרמני מיכאל זומר (Michael Sommer) מציין כי תיאור מעשי הפולחן בכתבי הרודיאנוס נועד בראש ובראשונה להדגיש את היות אלאגבלוס זר אוריינטאלי החותר תחת התרבות הרומאית בעוד שהדגש בכתבי דיו הוא הפולחן כחלק מהצגת אלאגבאלוס כעריץ מטורף החותר תחת החוק והסדר החברתי. החוקר מסיק כי גישתו של הרודיאנוס היא בעלת מידה של אמפתיה כלפי אלאגבלוס. Michael Sommer, “Elagabal. Wege zur Konstruktion eines 'schlechten' Kaisers,” Scripta Classica Israelica 23 (2004) pp 107-108
היסטוריה אוגוסטה
מקור היסטורי רומאי שלישי הוא הספר "ויטה אנטוניני הליוגבאלי" (Vita Antonini Heliogabali) שנכתב לכאורה על ידי אליוס למפרידיוס (Aelius Lampridius). ספר זה הוא חלק מה"היסטוריה אוגוסטה" – קבוצת ביוגרפיות של קיסרי רומא מאדריאנוס עד לנומריאנוס שנכתבה לכאורה על ידי מספר סופרים, בעוד שהמחקר ההיסטורי מיחס את כתיבת ביוגרפיות אלה לאדם אחד, אלמוני, ככל הנראה במהלך המאה הרביעית.White, P. (1967). The Authorship of the Historia Augusta. Journal of Roman Studies, 57(1-2), 115-133 doi:10.2307/299349 קיימת תמימת דעים כי למפרידיוס הוא שם בדוי וזהות הכותב האמיתי לא ידועה. המקור מסתמך על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס. חוקרים של ההיסטוריה הרומאית נדרשים לשאלת האמינות של ההיסטוריה אוגוסטה והקונצנזוס הוא שמדובר במקור היסטורי שמכיל ברובו המצאות דמיוניות.Anthony R. Birley. Rewriting second - and third-century history in late antique Rome: the Historia Augusta. Classica, Belo Horizonte, v. 19, n. 1, p. 19-29, 2006 מרטין איקס קובע כי אף על פי שייתכן ויש במקור זה פסקאות אמינות הרי שהמקור בכללותו הוא לא יותר מטקסט השייך לסוגת הסיפורת. עם זאת, ההיסטוריה אוגוסטה לא נכתב לשמש כספרות זולה אלא נכתב על ידי היסטוריון אלמוני פגאני שראה בנצרות כוח הרסני שפוגע בערכים ושלמות האימפריה הרומית. הלקח המוסרי שרץ כחוט השני בספרי ההיסטוריה אוגוסטה הוא ששליט רומאי "טוב", כמו מרקוס אורליוס או אלכסנדר סוורוס, יזכה לחיים ארוכים ומוות מכובד, ואילו שליט רע, כמו אלאגבאלוס או קונסטנטינוס, יקבל את עונשו ויזכה למוות בזוי. ההיסטוריה אוגוסטה קורא לאוגוסטוס בשם האל אותו הוא עובד ומקשר את השניים יחד. עם זאת, פרטי הפולחן והאמונה של אלאגבאלוס לא תופסים את עיקר הטקסט, אלא תיאורים גרפיים בסגנון ספרות אימה המתארים סגנון חיים ראוותני אכזרי ומשולח רסן. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, אלאגבאלוס היה "המטונף והבזוי מכל היצורים על שתיים או ארבע רגליים".
מקורות נוספים
מידע נוסף, מוגבל בחשיבותו, על חיי ושלטונו של אלאגבאלוס, שרובו מבוסס על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס, נמצא בכתבים מאוחרים של היסטוריונים ביזנטים. היסטוריונים אלה מקדישים מספר שורות או פסקה קצרה לאלאגבאלוס בכתביהם. בין ההיסטוריונים נמצאים יואנס קסיפילינוס, שכתב תקציר לספרו של קסיוס דיו במחצית השנייה של המאה ה־11, ויואנס זונאראס, שפעל משלהי המאה ה־11 עד אמצע המאה ה־12. מקורות נוספים המסתמכים על המקורות הרומאיים הם כתבי אורליוס ויקטור שחי בשנים 320–390 וספר ההיסטוריה "קיצור על הקיסרים", שנכתב ככל הנראה בסוף המאה הרביעית, ומקורו ומחברו לא ידועים אך משמשים לעיתים במחקר. רוב המקורות המאוחרים מקבלים את הטענה שאלאגבאלוס לא היה יורש חוקי לכתר, נמנעים מדיון בשאלת כשירותו כשליט, ברפורמות הדתיות או בראוותנות של מעשיו, ומתמקדים במעשיו והתנהגותו בתחום המגדר והמין תוך הרחבות על טענות קסיוס דיו והרודיאנוס.
מחקר בעת החדשה
אדוארד גיבון
אלאגבאלוס נעלם כמעט לחלוטין מכתבים של היסטוריונים במהלך ימי הביניים הוא מוזכר קצרות בספרים שונים כשהבולט בהם הוא הנסיך, מַסָּה פוליטית אשר נכתבה במאה ה־16 על ידי ניקולו מקיאוולי. את הופעתו המוחדשת על במת המחקר עשה אלאגבאלוס בספר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שנכתב על ידי אדוארד גיבון ב-1776, והיה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. גיבון הסתמך על המקורות הרומאיים ועל סמך הכתוב ומבלי להטיל ספק באמינותם כתב את ההיסטוריה של תקופת שלטונו במילים ברורות ולא חסך את שבט לשונו מהשליט הצעיר. הוא קבע כי . Gibbon, Edward, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, Chapter VI
המאה ה־19
המאה ה־19 ראתה פריחה של המחקר ההיסטורי, שימוש בכלים מדעיים, ניתוח של מקורות באור ביקורתי ושימוש במדע הצעיר של ארכאולוגיה על מנת לאסוף מידע משלים מהמקורות הכתובים אך גם מתוך מיקוד על תרבויות ונושא הזר מול מוכר, שהביא את האנטישמיות אל תוך הזרם המרכזי של המדע. על רקע זה מדענים והיסטוריונים בעיקר בגרמניה נטו לתאר אנשים ותרבויות שמקורם במזרח הקרוב במונחים שליליים ואת מהלך ההיסטוריה האירופאית כזירת מאבק בין המזרח למערב. ההיסטוריון הגרמני יוהאן שילר (Johann Schiller) כתב בשנת 1883 כי החינוך האוריינטלי של אלאגבאלוס גרם לכך שהשליט הצעיר היה "חסר חשיבות מבחינה רוחנית, חסר כל ערך ואויב לכל פעילות שיש בה ממש" והוסיף: " האימפרטור שיחק בתפקיד העריץ האוריינטלי עם העטרה. מה שנותר ממעשיו מכתים את דפי ההיסטוריה ושלטונו הוא לא יותר ממחול מכשפות של ניאוף, הגזמה ומותרות".
החוקר הגרמני אלפרד פון דומסצקי כתב על שלטון אלאגבאלוס בספרו "כתבים על הדת הרומאית" שפורסם בשנת 1909 ותיאר אותו במונחים של מאבק בין תרבויות המערב והמזרח "הנקמה המאוחרת של הגזע השמי על התרבות היוונית-רומאית". ההיסטוריון הצרפתי ז'אן רוויל כתב בספרו "הדת הרומאית תחת השושלת הסוורית": "למעשה לא היה יותר שום דבר רומאי או מערבי באישיותו של אלאגבאלוס או של אימו סואימיאס. בהם, הרוח העתיקה של כנען, שנגדה התקוממו נביאי ישראל, חזרה שוב בתנופה לפני שהתפוגגה מדפי ההיסטוריה". עם זאת, כל ההיסטוריונים של המאה ה־19 לא ראו את תקופת שלטונו של אלאגבאלוס כראויה למחקר פרטני וחלקם נרתעו מהתיאורים המפורטים של מעשי זימה והפקרות מינית שמופיעים בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים וחששו כי עיסוק בנושאים אלה ובעיקר באספקט ההומוסקסואלי יפגע במוניטין שלהם. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 203-200
המאה העשרים
לאחר מספר עשורים של חוסר עניין בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס פורסמו מספר ספרים ומחקרים בתחילת המאה העשרים שהבולט שבהם היה ספרו של ג'ון סטיוארט היי (John Stuart Hay) משנת 1911 "הקיסר הליוגבלוס המדהים" ( The Amazing Emperor Heliogabalus). הספר נכתב בלשון ביקורתית מעט אבל בסך הכל אוהדת כלפי אלאגבאלוס והכותב קובע שבתקופתו של אלאגבאלוס תפארת האימפריה הרומית והמוניטין של המלוכה הגיעו לשיאם. אלאגבאלוס מתואר כאדם נדיב, נותן אמון ורגשני מחד גיסא ובעל נטיית לב למעשים רעים מאידך גיסא. עם זאת המחבר מציין כי התיאורים במקורות הרומאיים העתיקים על מעשיו הם בגדר הגרוטסקה שמקורה בדודתו, שהייתה שותפה להדחתו, יוליה מָמָאֶיאה. הוא מנתח את אישיותו של אלאגבאלוס ומאבחן אותו כמי שהיה "גבר שבגופו הייתה כלואה נפש עם מאפיינים נשיים" ומיחס את מאפיינים אלה ואת נפתולי נפשו להיותו בן התרבות המזרחית ומי שהיה חלש אופי מאחר שהיה בן הגזע השמי. היי קובע כי הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס היו בעלות אופי ונטיה אל המונותאיזם ומשער כי מטרתו הייתה איחוד של הדתות ובתי המקדש. בהקשר זה טוען היי כי אלאגבאלוס לא היה שליט שרדף את המתנגדים לרפורמות הדתיות שלו.Hay, J. Stuart. The Amazing Emperor Heliogabalus, with an introduction by J. B. Bury, London: Macmillan and Co, 1911. pp 200-242
בשנת 1989 פרסם החוקר הגרמני מרטין פריי (Martin Frey) מחקר בשם: "מחקר על דת ומדיניות דתית של הקיסר אלאגבאלוס" (גרמנית:Untersuchungen zur Religion und zur Religionspolitik des Kaisers Elagabal) ובו בחן בדקדוק את הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס תוך שימוש בכלי מחקר היסטורי ובעיקר ללא דעות קדומות.
בשנת 2005 פרסם החוקר האיטלקי סווריו גואלארזי (Saverio Gualerzi) מחקר נוסף על תקופת שלטונו של אלאגבאלוס: לא גבר, לא אישה, לא אל או אלה. תפקידי מגדר ודת של הקיסר אלאגבאלוס" (איטלקית: Né uomo, né donna, né dio, né dea. Ruolo sessuale e ruolo religioso dell'imperatore Elagabalo). על פי מסקנות המחקר המוניטין הרע של אלאגבאלוס נוצר לא רק על בסיס שיפוט מוסרי ונטיתו לחיי מותרות ללא גבולות אלא בעיקר מאחר שהוא היה מורד במוסכמות סוציו-פוליטיות וסירב להכיר בתפקידי מגדר ותפקודים דתיים מסורתיים שהיו מצופים ממנו בחברה הרומאית המסורתית. במחקר מוצגת האנדרוגניות של אלאגבאלוס כתכונה מרכזית באופיו ואבן יסוד בפולחן האל אלאגבל. תכונה זאת מוצגת כסלע המחלוקת מול המסורת הדתית הרומאית. על פי מסקנות המחקר אלאגבאלוס שאף להיות מזוהה כאחד עם האלוהי וראה באנדרוגניות דרך להשיג מטרה זו. אזרחי רומא נשלטו למעשה על ידי שתי דמויות, אלאגבאלוס ואל השמש אלאגבל, שהחוקר מגדיר אותן "חריגות", ומתאר את הקיסר והאל כדמויות דו-משמעיות שחרגו מההגדרות של המיניות המקובלת.
בשנת 2008 פרסם החוקר ההולנדי מרטין איקס ספר מקיף על הקיסר אלאגבאלוס, תחילה בשם "דמויות של אלאגבלוס" (Images of Elagabalus) ובהדפסה ב-2012 בשם "פשעיו של אלאגבאלוס: חייו ומורשתו של הנער-קיסר הדקדנטי של רומא" (The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor) ספר זה המהווה חלק מסדרת פרסומים של החוקר, כולם סביב אלאגבלוס - דמותו ההיסטורית, העיבוד שעברה תחת ידי ההיסטוריונים ודמותו בספרות ובתרבות. הטענה העיקרית במחקר היא שדמותו של אלאגבלוס כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים היא דמות מעוותת על ידי אינטרסים פוליטיים, דעות קדומות וסטריאוטיפים, מעשיו שעיקרם קידום רפורמה דתית שדרשה שינוי מהותי בדת של רומא והביאה לאיבה מצד האליטה השלטת של האימפריה ולסילוקו על ידי בנות משפחתו שהיו הכוחות שמשלו למעשה מאחרי הקלעים בשמו.
בשנת 2010 פרסם החוקר האיטלקי לאונרדו דה אריזאבלגה (Leonardo de Arrizabalaga) מחקר מקיף בשם "הקיסר אלאגבאלוס: אמת או שקר" (The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction). הספר מחולק למספר פרקים בהם בוחן החוקר את כל העדויות המתייחסות לתקופת שלטונו של אלאגבאלוס, תחילה המקורות ההיסטוריים ולאחר מכן מקורות הכוללים מחקר של כתבי יד, כתובות על פסלים, מטבעות וממצאים ארכאולוגיים שונים. מסקנות המחקר הן שהמקורות ההיסטוריים "יצרו" דמות פיקטיבית בשם אלאגבאלוס על דמותו של הקיסר שהחוקר בוחר לקרוא לו ואריוס ולמעשה מוצא מקורות אלה לא-אמינים לחלוטין. המחקר מעלה את הטענה שעל פי הממצאים הארכאולוגיים ואריוס נולד למעשה באיטליה ונדד ברחבי האימפריה בעקבות הקריירה של אביו. על פי המחקר הוא הגיע לאמסה, שם שימש ככוהן גדול של אלגבל רק בחלק המאוחר של ילדותו. מסקנה נוספת ומרחיקת לכת היא כי מעשיו הנפשעים לכאורה ובעיקר הרפורמה הדתית שהנהיג היו חלק ממעשים מחושבים שמטרתם להפגין עצמאות מאלה שהשתמשו בו כבובה – בעיקר אימו וסבתו, וכדרך להבטיח את נאמנותם של הלגיונות המזרחיים שהעלו אותו לשלטון ושאל השמש אלגבל היה אלוהות נערצת בין שורותיהם. ואריוס-אלאגבאלוס מתואר כמי שעלה לכיסא השלטון של האימפריה הרומית כחלק ממהלך של כוחות חזקים ושימש כשליט-בובה בעוד אימו וסבתו מנהלות מאבקים על תמיכת המשמר הפרטוריאני. שלטונו הגיע לקיצו מאחר שלסבתו, יוליה מאיסה, היו האמצעים לשחד את המשמר להסיט את תמיכתו מאלאגבאלוס לאלכסנדר סוורוס. במהלך המאבק על השלטון נרצחו הקיסר, אימו ותומכיו במסע טיהור ושמם הושחר לנצח כדמויות גרוטסקיות על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.
מורשתו של אלאגבאלוס
ממוזער|"הוורדים של אלאגבאלוס" ציור של לורנס אלמה-טדמה משנת 1888
פולחן אל השמש
מותו של אלאגבאלוס ומחיקתו מדפי ההיסטוריה לא פגעה בפולחן אל השמש שהאבן השחורה שלו הוחזרה לאמסה. הוא הוחזר לדרגת אל מקומי של העיר והאזור הסמוך בעוד פולחן אל השמש המשיך במרכזים דתיים נוספים בסוריה והמזרח הקרוב, אלגבל תחת שמו הרומאי סול אינוויקטוס, אל השמש "הבלתי מנוצח" הוחזר למקום של כבוד בפנתיאון הרומאי על ידי הקיסר אורליאנוס בשנת 274. הסיבה העיקרית למעשה זה, העוברת כחוט השני בכל מעשי אורליאנוס הייתה רצונו באיחוד של כל האלמנטים באימפריה הרומית. בהצבת אל השמש בראש הוא קיווה לתת לכל המאמינים באימפריה ללא הבדל מעמד או עיסוק אל אחד בו הם יכולים להאמין ואותו הם יכולים לעבוד מבלי שיהיו חייבים לזנוח אמונות קודמות. את מרכז הפולחן החדש קבע אורליאנוס בקמפוס אגריפה במקדש מפואר שקושט בשלל שנאסף במסגרת מסעו לתדמור. פולחן האל נמשך גם לאחר מותו של אורליאנוס וקיסרים רבים אחריו השתמשו בדמותו וטבעו את דמותו על מטבעותיהם קונסטנטינוס, הידוע כשליט הרומאי שאימץ את הנצרות, הרבה להשתמש בדמות האל. הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האל. אל השמש סול המשיך להיות אלוהות רומאית מרכזית עד לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית.
הגות, ספרות, ואמנות ויזואלית
ממוזער|"הליוגבלוס כוהן גדול של השמש" ציור משנת 1866 של הצייר סימון סולומון.
במהלך המאה ה־19
העניין הספרותי באלאגבאלוס, שלטונו ומעשיו התעורר במהלך המאה ה־19. הוא הוזכר במספר יצירות כדוגמה לשליט שנתן דרור לסטיותיו, בדרך כלל מתוך רמיזה לשליטים בני התקופה. ספר ראשון ה"מוקדש" לאלגבלוס Héliogabale ou esquisse morale de la dissolution romaine sous les empereurs נכתב עליי סופר אנונימי בשנת 1802 כסדרת מכתבים בין אלאגבאלוס לדמויות אחרות, כולל הנשים בנות משפחתו. הוא מוצג כשליט רע ללא כבוד לחוק או לנתיניו. בספר מתוארות סצינות שערורייתיות ואנקדוטות הלקוחות מכתבי קסיוס דיו, הדריאנוס וההיסטוריה אוגוסטה עם הערות שוליים המפנות למקורות אלה. הספר נכתב בעקבות המהפכה הצרפתית. דמותו של אלאגבאלוס משמשת כאזהרה לרעות החולות של המונרכיה והדמות ההיסטורית החיובית בספר: הקיסר מרקוס אורליוס מייצג את "החירות, הזכות העליונה של כל אדם".Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 131
בספרות התנועה הדקדנטית
ממוזער|"הקיסר עומד ומסביבו גופות של אתלטים מתפתלות בשמש" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים"
ממוזער|"ואלה שיצאו מהחדר ראו מולם אריות שוחרים לטרף" ציור משנת 1902 לספר הייסורים
בסוף המאה ה־19 פורסמו באירופה מספר ספרים על "הליוגבל" המתארים את חיי הקהילה הנוצרית לכאורה תחת הדיכוי של שלטונו האכזרי של אלאגבאלוס. הבולט שבהם, "ייסורים" מאת הסופר זאן לומברד (Jean Lombard), פורסם בשנת 1888. לומברדף שנשכח לאחר מותו, היה דמות משפיעה על התנועה הדקדנטית. תנועה זאת הייתה פעילה בצרפת ואנגליה בסוף המאה ה־19ועד למלחמת העולם הראשונה ומיקדה את העניין בפסימיות, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: – מושג יסודי בחוויית הדקדנס). תחומי עניין אלה נתמכו בביטויים אמנותיים שהדגישו את המלאכותי והלא טבעי, שהוצגו באופן מסוגנן מתך מטרה לחתור או להלום בערכי המוסר המסורתיים. סממנים נוספים של האמנות הדקדנטית היה השימוש החוזר במוטיב של "פאם פאטאל", "אנדרוגיניות" והומוסקסואליות.
Carl E. Schorske, Fin-De-Siècle Vienna: Politics and Culture, New York: Vintage Books, 1981
על רקע זה פורסמו מספר רב של יצירות ספרותיות בהן מככב אלאגבאלוס המתואר במילים חיוביות כדמות המסמלת את הדקדנס – אנדרוגינוס שפועל מתוך שיממון בתרבות שסממניה הם האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". אלאגבאלס גילם את האידיאלים שהוצגו כראויים לשאיפה בתנועה הדקדנטית: הרצון לעבור את גבולות המוסכמות החברתיות או המוסריות, לנצח את ה"טבע" ולחרוג ממגבלות המציאות. הוא מככב או מופיע בתפקיד ראשי במספר גדול של ספרים ומחזות שנכתבו בהשראת זרם הדקדנס, בחלקם הוא מופיע כדמות חיובית ומתוארת בסימפתיה וברובם הוא מופיע כדמות שלילית שליט עריץ ואכזר אך בכל היצירות הוא דמות מעוררת השראה הדוחה את המציאות על מנת לממש את הפנטזיות שלה.Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 149-151
בספר המתעד את תנועת הדקדנס וחוקר את הקשר התרבותי לתפיסה התרבותית של התנועה לתרבות האימפריה הרומית כותבת החוקרת מארי-פראנס דוד על דמותו של אלאלגבאלוס כפי שמשתקפת ביצירות זרם הדקדנס כגיבור מלאנכולי הסובל משעמום ומאופיין על ידי צימאון לספק נרקיססיזם חסר גבולות.Marie-France David Latin Antiquity and Decadence National Thesis Reproduction Workshop, 1999 השתקפות זאת הביאה לכך שאלאגבאלוס תואר כנער מושחת שחושיו קהים עד כדי כך שאין שום גירוי שיכול לעורר אותו מלבד מעשים קיצוניים באכזריותם או שחיתות, במקום לתאר אותו כדמות של נָבָל שמעשיו נעשים מתוך רוע טהור. דמות זאת באה לידי ביטוי בציור "הליוגבאלוס, הכוהן הגדול של השמש" משנת 1866 של הצייר סימון סולומון . אלאגבאלוס מצויר כאנדרוגינוס צעיר לבוש בשמלה בסגנון "מזרחי" הבוהה במבט עמום.
במהלך המאה ה־20
בשנת 1920 יצא לבמות בארצות הברית מחזה בשם "הליוגבאלוס: ליצנות ב-3 מערכות" (Heliogabalus A Buffoonery in Three Acts) שעלילתו משנה כיוון מהנושאים שהועלו ביצירות דקדנטיות. אלאגבאלוס הוא קיסר בגיל העמידה שישב על כיסא השלטון זמן רב, נישא והתגרש מ־11 נשים וחי חיי מותרות והוללות. עלילת המחזה מתמקדת בנישואיו עם לוציה, אשה נוצרית יפה השובה את ליבו אך הוא מתקשה לקיים את אורח החיים הנוצרי הסגפני. אורח החיים הפאגאני־הדוניסטי והקנאות הדתית הנוצרית זוכים למידה רבה של לעג וביקורת. המחזה שנכתב כסאטירה שומר על טון קל ומבודח ודמותו של אלגבאלוס שונה בתכלית מדמותו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים והדמות ההיסטורית. הוא הטרוסקסואל במופגן וחסר עניין בפולחן דתי, מאידך הוא אכזר וחסר מעצורים. בסוף המחזה לוציה עוזבת את חצר המלוכה על מנת להקדיש עצמה לעבודת האל ואלאגבאלוס מתמקד בחיזור אחר אשתו החדשה, האחת עשרה במספר.
במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להופיע יצירות ספרותיות שבהן עיקר תשומת הלב מתמקדת במיניותו. הוא מוצג כהומוסקסואל, והעלילה נסובה סביב מעלליו ומאהביו. הספר ההומואירוטי "ילד השמש" שפורסם בשנת 1966 מתמקד בתיאור הקיסר ומאהביו. מעשיו האכזריים הם תולדה של התעללות מצד אימו וסבתו והתנהגותו האנוכית נובעת מהעובדה שהסובבים אותו, ובהם קומזון וגראניס, משתמשים בו לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. אלאגבאלוס מוצא אהבת אמת בנישואיו לזוטיקוס ולחיי הזוגיות עם הירוקלס – אהבת חייו, שהופכים אותו לאדם טוב ובוגר. הקיסר ובני זוגו עוברים תהליך חיובי והם זונחים תפקידי מגדר סטריאוטיפיים. הספר מציג בפעם הראשונה את אלאגבאלוס באופן חיובי ומערכות היחסים ההומוסקסואליות כמקבילות ושוות לכל מערכת יחסים המבוססות על אהבה. בשנת 1973 יצא לבימות המחזה "אלאגבאלוס" בו מוצג הקיסר כדמות מפתח והשראה לגבר הומוסקסואל מודרני.
בשנת 1992 פרסם הסופר והאמן האנגלי ניל גיימן ספר קומיקס "קורות חייו ומותו של האימפרטור אלאגבאלוס"Being an Account of the Life and Death of the Emperor Heliogabolus – A 24 Hour Comic (1992), limited edition comic book by Neil Gaiman שמבוסס על כתבי ההיסטוריה אוגוסטה. הכותב מציין כי "הליוגבאלוס עשה הרבה דברים מעניינים. לא מעשים יפים אבל ללא ספק מעניינים". אלאגבאלוס של גיימן הוא נער מפונק שלרשותו עומד כוח ללא מגבלות.
כדמות להטבי"ת
בסוף המאה ה־19 נקשר המושג אנדרוגינוס עם דמותו של אלאגבאלוס על רקע כתבי ההיסטוריונים הרומאיים שתיארו את אלאגבאלוס כבעל תכונות נשיות, והוא הפך לסמל וארכיטיפ המסדר המיסטי מרטיניזם וכתות אחרות כמו הכת של המיסטיקן הצרפתי ג'וזפין פלאדאן . על פי תורות אלה הדמות המקראית אדם היה לא רק האדם הראשון אלא היה האנדרוגינוס הראשון יציר כפיו של האלוהים שיצר אותו זכר ונקבה ומאז המסע האולטימטיבי של בן-אדם הוא לחזור למצבו המקורי כאנדרוגינוס, המוצג כמשלב את הטוב שבשני המינים.Filippo Carlà-Uhink, Irene Berti Ancient Magic and the Supernatural in the Modern Visual and Performing Arts Bloomsbury Publishing, 2015 page 218 כך למשל בציור "הוא" (Lui)העתק של הציור ודיון על אלגאבאלוס מאת הצייר הצרפתי גוסטב-אדולף מוסה מראה את אלאגבאלוס כדמות נשית בעליל, עומד מחזיק במראה ומתאפר. בדמות זאת שימש אלאגבאלוס השראה ללהטבי"ם שחיו באירופה המערבית בסוף המאה ה־19.
החל מהחצי השני של המאה ה־20 וביתר שאת בתחילת המאה ה־21 מייצג אלאגבאלוס דמות של קורבן לשנאה הומופובית. במספר יצירות ספרותיות שפורסמו בארצות הברית ואירופה החל משנות השישים הוא מוצג כמי שטוען עבור קבלת להטבי"ם ומאתגר תפקידי מגדר מסורתיים – ערכים שבגללם הוא הפך למרטיר. עיקר המיקוד בדמותו הוסט מתחום ההיסטוריה ומתמקד בנטיותיו המיניות: קשרים מיניים עם גברים, התנהגות נשית, קרוס-דרסינג וטרנסקסואליות. Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 192
עם הניצנים של קבלת הנרטיב של הקהילה הגאה כחלק אינטגרלי בתוך תהליכים היסטוריים של ההיסטוריה האנושית וההבנה כי דמויות היסטוריות שונות מגלמות בביוגרפיה שלהן היבט להטב"י בעל משמעות להבנת הדמות ומעבר לכך, קיבל אלאגבאלוס תשומת לב מחודשת. באנציקלופדיה הלהט"בית מופיע הערך אלאגבאלוס כדמות גבר הומוסקסואל. בהצמדות למחקר ההיסטורי האקדמי אך בדגש נוסף על חשיבות הנרטיב ההיסטורי של אלאגבלוס מול תפיסה סוציו-פוליטית פרוגרסיבית המעלה אל קדמת הבמה את ההיסטוריה של הומופוביה וטרנספוביה.
במאמר כתיבת דעות במגזין לתרבות קוויר מקוון מתואר אלאגבאלוס כגבר טרנסג'נדר שביקש להיות ולחיות כאישה, וזאת על בסיס הפסקאות הרלוונטיות בכתבי קסיוס דיו. על בסיס זה ההתייחסות במאמר היא לקיסרית אלאגבאלוס, בלשון נקבה. המאמר נכתב על בסיס תאוריית הקוויר שטוענת שהסדר החברתי הקיים הוא פטריארכלי, דיכוטומי ושגוי מיסודו מתוך הבנה שיש לתקן, ולהכיר בדמויות הקוויריות ההיסטוריות כחלק ממאבק אקטיביסטי, פוליטי וחברתי.Anna Burns. Transgender Lives in Ancient Rome: The Case of Empress Elagabalus. September 6, 2019 נקרא בפברואר 2020
אלאגבאלוס מופיע כדמות רקע חשובה בסדרת ספרי קומיקס צרפתית "הנבואה האחרונה" שפורסמה בין השנים 2002–2012 על ידי הסופר ז'יל שאייה . סדרת הספרים מתארת אירועים דמיוניים שאירעו לכאורה בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול. בספר השני בסדרה "הגברות מאמסה" (Les Dames d’Emèse) מופיע אלאגבאלוס כקנאי דתי ותיאור של שלטון הטרור שלו מופיע בכרך השלישי "תחת סימן האל בעל" (Sous le signe de Ba’al ). אלאגבאלוס מתואר כדמות סימבולית לקונסטנטינוס המכונה בהמשך "הליוגבאלוס החדש". הקבלה זו, שמופיעה גם בהיסטוריה אוגוסטה, מציגה את שני השליטים כאויבים של הפגאניות ואת הנצרות של קונסטנטינוס כדמות מראה של מעשיו האכזריים של אלאגבאלוס בעת פולחן אל השמש.
לקריאה נוספת
, ספר ההיסטוריה "הקיסר אלאגבאלוס המדהים" מאת סטיוארט היי (1911) באתר ויקיטקסט
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אנטונינוס אלגבלוס, עמ' 305–358. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
Leonardo de Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction? Cambridge University Press; ( 2010)
Ariel Garcia Corrêa THE POLITICAL AND CULTURAL PRACTICES OF THE EMPEROR ELAGABALUS. Independently published (2019)
Martijn Icks The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor Harvard University Press (2012)
קישורים חיצוניים
Martijn Icks From Priest To Emperor To Priest-Emperor: The Failed Legitimation Of Elagabalus
Jay Carriker The World of Elagabalus University of Texas at Tyler 2016
Martijn Icks Heliogabalus, a Monster on the Roman Throne: The Literary Construction of a “Bad” Emperor 1 KAKOS: Badness and Anti-Values in Classical Antiquity (Pennsylvania 2006
Erika Manders Religion and coinage. Heliogabalus and Alexander Severus: two extremes? Talanta 36-37, 2005
Maria Beatrice Bittarello Otho, Elagabalus and The Judgement of Paris : the literary construction of the unmanly emperor in: Dialogues d'histoire ancienne 2011
Nugent, Mark. "From ‘Filthy Catamite’ to ‘Queer Icon’: Elagabalus and the Politics of Sexuality (1960–1975)." Helios, vol. 35 no. 2, 2008, p. 171-196. Project MUSE, doi:10.1353/hel.0.0009.
Kevin S. Lee PRIEST, PATER, AND PATRON: A THEMATIC ANALYSIS OF THE BUILDING PROGRAMS OF ELAGABALUS AND ALEXANDER SEVERUS 2014
הערות שוליים
קטגוריה:אנשי דת סורים
קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים
קטגוריה:השושלת הסוורית
קטגוריה:טרנסג'נדרים
קטגוריה:להט"ב: היסטוריה
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:סורים
קטגוריה:פוליטיקאים להט"בים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 203
קטגוריה:נפטרים ב-222 | 2024-10-04T07:38:03 |
MultiMediaCard | ממוזער|Multimedia Card
MultiMedia Card (בראשי תיבות: MMC) הוא כרטיס של זיכרון הבזק (flash memory).
פורמט אולטרה פלאש פותח על ידי טושיבה.
ישנם זיכרונות במהירויות שונות מ-4X עד-120X (המספר מצביע על מספר הפעמים בשנייה שניתן לכתוב או לקרוא נתונים בנפח 150 ק"ב). הזיכרונות מורכבים ממיליוני תאים זעירים עם מטענים חשמליים. בכל תא כזה ניתן לאחסן סיבית אחת של מידע. הגודל הפיזי שלו קטן ודק כעוביו של כרטיס אשראי.
את ה-SmartMedia cards מסוגים שונים- בהם Secure Digital, xD וקומפקט-פלאש, ניתן לחבר למחשב עם מתאמי USB וכן להתקין במצלמות דיגיטליות או לנגני MP3.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:התקני זיכרון אלקטרוניים | 2023-10-08T08:35:25 |
נתיבי איילון | נתיבי אַיָּלוֹן (או כביש 20) הוא הכביש העיקרי במטרופולין תל אביב-יפו. הכביש חוצה את המטרופולין מצפון לדרום והוא כביש מהיר ברובו, ולצידו מסילת רכבת ונחל איילון שמנקז גשמים מכל אזור השפלה. בקטע המרכזי של הכביש (בין מחלף קיבוץ גלויות למחלף גלילות) עוברים 750,000 כלי רכב ביום והוא אחד מצירי התנועה העמוסים ביותר בישראל. הוא מחבר את כל הכבישים הבין עירוניים שמגיעים לתל אביב: כביש 4 מאשדוד והדרום, כביש 1 מירושלים, כביש 5 מאריאל, כביש 431 ממודיעין ומדרום־מזרח, כביש 531 מצפון־מזרח, וכביש 2 מחיפה ומהצפון.
240px|ממוזער|שמאל|מפת נתיבי איילון (כביש 20) וסביבתם ב-2017 - מאזור כפר שמריהו עד הקצה הדרומי במחלף חולות
ציר נתיבי איילון מורכב מהקטע המרכזי שעובר בתוך העיר תל אביב לאורך אפיק נחל איילון שהיה ידוע בעבר כ"ואדי מוסררה". קטע זה העניק לנתיבים את שמם. לציר זה המשכים לכיוון צפון, דרך הרצליה עד חיבור לכביש 2 דרומית לנתניה בסמוך לקיבוץ שפיים; לכיוון דרום, בין חולון לבת ים וראשון לציון עד כביש 4 ומזרחית לפתח תקווה וכביש 5.
לכל אורך הציר המרכזי והצפוני עוברות שלוש מסילות רכבת ועליהן ארבע תחנות רכבת ישראל בתל אביב. בחלק מהקטע (מתחנת תל אביב מרכז ועד תחנת האוניברסיטה) עוברות ארבע מסילות, אשר שתיים מהן ממשיכות לכיוון חיפה והאחרות לכיוון הוד השרון. ציר זה הוא החיבור הרכבתי היחיד במרכז גוש דן ועוברות בו למעלה מ־200 רכבות נוסעים ביום. החל מספטמבר 2011 נפתחו לתנועה בקטע הדרומי (מדרום למחלף קיבוץ גלויות) שתי מסילות רכבת לאורך הכביש, ועליהן תחנות הרכבת בחולון, בת ים וראשון לציון, ובהן עוברות כ-3 רכבות בשעה. המסילות ממשיכות לאחר מחלף חולות לכביש 4 לכיוון יבנה, אשדוד ואשקלון. סמוך לתחנת הרכבת ראשון לציון משה דיין ישנן ארבע מסילות, אשר שתיים מהן נקטעות כמספר מטרים לאחר תחנה זו. בעתיד מתוכנן חיבור מסילות אלה למסילת 431.
היסטוריה
ממוזער|250px|עומס אופייני בשעות אחר הצהריים בנתיבי איילון
שמאל|ממוזער|250px|מבט על קטע מנתיבי איילון - מאזור מחלף השלום (מגדלי עזריאלי) עד מחלף ארלוזורוב
הרעיון לנצל את ואדי מוסררה כנתיב תחבורה עלה כבר במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, אך רק בשנת 1964 החליטה הממשלה על קידום המיזם וב-1965 החל התכנון. בשנת 1967 נעשתה בדיקת היתכנות וכדאיות כלכלית שבעקבותיה התקבל מלווה של 20 מיליון דולר מהבנק העולמי. הפעולות הראשונות שנעשו היו הסדרת נחל האיילון בתוך תעלה, לאחר שבמשך שנים הוא היווה מטרד והציף שכונות בתל אביב. כבר מראשיתו תוכנן המיזם לכלול כביש שיגיע עד חדרה.
כדי לבצע את הפרויקט הוקמה ב־1970 "חברת נתיבי איילון" בבעלות שווה של ממשלת ישראל ועיריית תל אביב. ב-1973 הציגה החברה את התוכנית "לכביש מהיר, רב־נתיבים שיחצה את האזור המטרופוליטני של תל אביב רבתי מצפון לדרום, ויחבר את רשתות הכבישים הבין־עירוניים לירושלים, לחיפה ולאשדוד. לפי התכנון הכביש יושלם עד שנת 1985 ויעביר כ-200,000 כלי רכב ליממה." הכביש תוכנן נמוך ממפלס מערכת הכבישים העירוניים, כך שהפרש המפלס יאפשר בניית כבישים חוצים והצטלבויות דו־מפלסיות תוך המעטת מטרדי רעש ומפגעים אסתטיים הנגרמים על ידי מעברים עיליים. במסגרת הפרויקט הציגה החברה גם תוכנית לבניית מסילות רכבת במקביל לכביש, שמיועדות לקשר את רשת המסילות הצפונית בישראל עם רשת המסילות הדרומית (עד בניית מסילת איילון, הייתה תחנת הרכבת תל אביב מרכז תחנת הקצה של מסילת החוף לכיוון חיפה, ותחנת הרכבת תל אביב דרום הייתה תחנת הקצה לרכבות מירושלים, מרחובות ומבאר שבע). כמו כן תכננו המסילות לשמש כמערכת תעבורה להסעת המונים לכל האזור המטרופוליטני של תל אביב עם שלוחות בין-עירוניות. הכביש תוכנן מראש כבעל ארבעה או חמישה נתיבים לכל כיוון ולנסיעה במהירות של 100 ק"מ לשעה. כמו כן תוכננו מחלפים ראשיים רבי־מפלסים במקומות הבאים: תל־גיבורים, צומת לחולון, צומת לה־גרדיה, דרך השלום, דרך פתח־תקוה, ורחוב ההלכה, שדרות רוקח וצומת רשפון (שלבסוף נבנו רק כהצטלביות דו־מפלסיות). בתכנון מ-1973 נלקחה גם בחשבון האפשרות שבעתיד יוסטו מי האיילון לים התיכון, דרך יפו, ועל ידי כך יפונה תוואי התעלה לשירותים תחבורתיים נוספים.
ב-1978, בעת הקמת כביש 1 לירושלים חובר הכביש לתחילתו של מחלף קיבוץ גלויות. באפריל 1982 נפתח הקטע הראשון של הכביש בין מחלף השלום להלכה. ביולי 1984 נפתח קטע נוסף בין מחלף השלום למחלף לה גוארדיה. קטע הכביש המרכזי נפתח סופית לתנועה ביולי 1991 עם חנוכת קטע רוקח-גלילות. לאורך שנות ה-80 וה-90 מוספרו נתיבי איילון ככביש 2 עד שלקראת סוף שנות ה-90 נקבע מספרם ככביש 20, עת החלו העבודות לפיתוח הכביש מצפון למחלף גלילות והובילו ליצירת קטע המקביל לכביש 2 הקיים.
במהלך שנות ה-90 ובתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 הורחב הקטע המרכזי של הכביש לשלושה נתיבים ואחר כך לארבעה ועובתה תשתית הרכבת לאורכו. כמו כן, בשנת 2000 הוארך הכביש עד הרצליה למחלף שבעת הכוכבים. ב-25 בינואר 2005 נחנך הקטע הדרומי של הכביש עם פתיחת מחלפי דב הוז ויוספטל. הנחת מסילות הרכבת בקטע הדרומי הסתיימה וקו הרכבת נפתח לתנועה בחודש ספטמבר 2011. קטע זה של נתיבי איילון הפך גם הוא לכביש מהיר.
בפברואר 2007 הודיעה חברת נתיבי איילון על כוונתה להפוך את נתיבי איילון לכביש אגרה בתוך כשנה. הודעה זו גררה התנגדות רבה מקרב גורמים שונים. הכוונה לא מומשה.
בחודש אוקטובר 2013 נחנך נתיב נסיעה חמישי בנתיבי איילון צפון, בקטע שבין מחלף קק"ל להסתעפות עם מחלף גלילות. קטע זה של הכביש הוא אחד מקטעי הדרך העמוסים במדינה, בו נוהגים מדי יום מעל 120 אלף נהגים. חודשיים קודם לכן נפתח נתיב שלישי בין מחלף חולות למחלף חולון.
במהלך 2014 נחנך נתיב תחבורה ציבורית בנתיבי איילון צפון, בין ראשון לציון ומחלף קוממיות עד מחלף חולון בין השעות 7:00 ל-9:00, במטרה להקל על אוטובוסים הנוסעים במהלך שעות הבוקר בציר התחבורה העמוס מדרום לכיוון התחנה המרכזית בתל אביב וצפונה. ב-2017 הורחבו שעות נתיב התחבורה עד לשעה 10:00.
בדצמבר 2016 נפתח מחדש לתנועה הקטע הצפוני ביותר של נתיבי איילון, שהיה פתוח מספר שנים לכיוון צפון, עד ינואר 2014. הקטע מקשר את נתיבי איילון לכביש 531.
באפריל 2017 נחנך הכביש בכיוון צפון לכל אורכו המתוכנן עד מחלף רשפון-געש, בחיבור עם כביש החוף. במסגרת הזו הועתקה מסילת החוף אל בין מסלולי נתיבי איילון. באוגוסט 2018 נפתח לתנועה קטע הכביש לכיוון דרום שבין מחלף שמריהו מזרח למחלף שבעת הכוכבים, דבר המאפשר הגעה לנתיבי איילון מכיוון כביש 531. הקמת הכביש הסתיימה בדצמבר 2018 עם חנוכת הנתיב ממחלף רשפון-געש לכיוון דרום וחיבור מסילת הרכבת של כביש 531 למסילת החוף.
באוקטובר 2019 הוסב נתיב נסיעה בכיוון צפון, ממחלף מבוא איילון עד מחלף קיבוץ גלויות, לנתיב המיועד לתחבורה ציבורית ולנסיעה משותפת בלבד, במסגרת מיזם נתיב פלוס של משרד התחבורה. בסוף 2019 החלו במסגרת פרויקט נתיבים מהירים בגוש דן העבודות להקמת נתיבי תחבורה ציבורית בקטע המרכזי של נתיבי איילון. במסגרת העבודות הוסטו ארבעת נתיבי הכביש אל השוליים השמאליים, ובוצעו עבודות פירוק של קירות תומכים בימין הדרך. בשלב הראשון בוצעה העבודה בקטע שבין מחלף קיבוץ גלויות למחלף השלום.
השפעה
ממוזער|שמאל|מסילת החוף, מסילות הדיור צפונית לתחנת הרכבת תל אביב מרכז, ונתיבי איילון לכיוון צפון, יוני 2023
ממוזער|שמאל|מסילת החוף ונתיבי איילון לכיוון דרום, יוני 2023
החל משנות השלושים ועד שנות החמישים נבנו לאורך נחל איילון משתי גדותיו אזורי תעשייה שכללו מפעלים, מוסכים ובעלי מלאכה שניצלו את המרחק היחסי ממרכז העיר מצד אחד, ואת הקרבה לנחל איילון להזרמת שפכים מצד שני. החל משלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו להיבנות בנייני משרדים שהזיזו את המע"ר של תל אביב מזרחה. בעיקר לאור הקרבה לציר ז'בוטינסקי ודרך פתח תקווה. חניכת נתיבי איילון האיצו את תהליך זה בשנות התשעים כאשר מפעלי התעשייה הרועשים והמזהמים, שהיו שם משנות השלושים ממתחם הבורסה בצפון, ועד יד אליהו בדרום החלו לפנות את מקומם לבנייני משרדים ובהמשך לגורדי שחקים שנבנו לאורך ציר זה. דוגמאות: מגדלי מידטאון נבנו על שטחה של מחלבת תנובה, מגדלי עזריאלי על חניון משאיות אשפה של עיריית תל אביב, ומגדלי אלון נבנו על חורבות בית החרושת של הארגז.
מרכזיותו של ציר האיילון ומגדלי המשרדים משני צידיו, הביאו לתכנון גשרים כדי להקל על חציית האיילון להולכי רגל ורוכבי אופניים. גשר יהודית הוא הראשון שנחנך. גשרים נוספים אשר מתוכננים בצורה זאת אלו הם גשר בין שכונת מעוז אביב לאוניברסיטת תל אביב, גשר בין שכונת נחלת יצחק לתחנת שאול המלך, וגשר בין רחוב השלושה בו נמצאים משרדי ממשלה ומגדל אדגר, לרחוב הרכב.
נתיבי איילון נבנו מתוך ציפייה לפתרון בעיית עומסי התנועה בתל אביב, אך במשך השנים גדל מספר כלי הרכב והכביש עמוס במשך שעות רבות במהלך היום. האכזבה מאי פתרון בעיית העומסים, למרות השקעות הענק, חיזקה את התפתחות הרכבת שתפסה יותר ויותר שטח לאורך נתיבי איילון ואת פתיחת הקו האדום של הרכבת הקלה שמחבר את האזורים הללו עם המע"ר הישן ויפו.
ב-17 בספטמבר 2022, נפער בולען ביציאה מאיילון דרום לדרך השלום. ב-1 באוקטובר 2022 הסתיימו מרבית הבדיקות והעבודות והכביש נפתח מחדש, באופן מצומצם.
תכנונים עתידיים
במהלך 2004 החלו דיונים על תוכנית להארכת נתיבי איילון עד חדרה, לאורך תוואי מסילת החוף. הגופים הירוקים התנגדו לתוכנית, עקב הפגיעה שלה בשטחים הפתוחים היחידים שנותרו באזור השרון. בנוסף באזור, ברצועה שרוחבה 15 קילומטר, כבר עוברים שלושה כבישי אורך, כביש חוצה ישראל, כביש מספר 4 וכביש החוף (כביש 2).
ביולי 2005, אושרה תוכנית להארכת נתיבי איילון צפונה רק עד מושב אביחיל, מצפון לנתניה, ובוטלה התוכנית להמשיך את הכביש עד חדרה. במאי 2009 הודיעה מנכ"ל נתיבי איילון כי הארכת הכביש עד נתניה "לא תבוצע ב-20 השנים הקרובות, כי זה רק יעודד נסיעה ברכב פרטי".
בעיה נוספת שדרשה פתרון היא תעלת האיילון. רכבת ישראל נזקקת למסילה רביעית לאורך האיילון, שכן זה מהווה צוואר בקבוק בתנועת הרכבות הארצית. במהלך השנים נבדקו שתי חלופות: בניית צינור ניקוז ענק ממחלף קיבוץ גלויות עד חוף יפו או כיסוי התעלה ובניית שטח ליד פארק אריאל שרון שישמש כאגם שיקלוט את מי ההצפות. פעמים אחדות (דצמבר 1991, אוקטובר 2000, נובמבר 2003, ינואר 2013, דצמבר 2018) גרמו גשמים עזים לעליית התעלה על גדותיה ולהשבתת נתיבי איילון למשך שעות. לבסוף הוחלט להקים אתרי אגירה של מי שיטפונות במעלה הנחל ובפארק אריאל שרון. באפריל 2018 אישרה הוועדה לתשתיות לאומיות תוכנית תשתית לאומית ("תת"ל) 33, אשר במסגרתה מתוכננת מסילה רביעית באיילון החל מקטע תחנת תל אביב מרכז ועד לוד (ביצוע בפועל עד גנות), והעבודות בפועל החלו ביוני 2019. על פי הצפי הקמת המסילה הרביעית תסתיים בשנת 2028.
עיריית תל אביב אישרה בפברואר 2015 את קירוי נתיבי אילון בין הרחובות יצחק שדה וארלוזורוב בתל אביב. קירוי הכביש יפחית את זיהום האוויר והרעש וייצור פארק עירוני בלב העיר.
בקרת תנועה
לאורכו של כביש 20 ובחלק מכבישי הגישה העיקריים המזינים אותו, קבועים באספלט חיישנים הממפים את נפח התנועה בכביש, אליו וממנו. המידע הנצבר באמצעות חיישנים אלה מעובד להנחיות לנוהגים ומוצג במלל ובתמרורים מתחלפים מעל מסלולי הכביש ולצידו. מידע זה זמין גם על גבי שלטים בכביש 1 ובכביש 5 הממוקמים מרחק קילומטרים מנתיבי איילון. בנוסף מפעילה חברת נתיבי איילון אתר אינטרנט ובו פירוט המציין את דרגות עומס התנועה בכביש - ירוק לתנועה זורמת, צהוב לעומס או להאטה, ואדום לפקק תנועה. עד 2018 אף אפשרה המפה גישה לשידורי מצלמות התנועה שלאורך הכביש.
מחלפים בנתיבי איילון
נתיבי איילון תוכננו מלכתחילה כך שתתאפשר לכל אורכם נסיעה חופשית מרמזורים. הנתיבים עוברים בשטח עירוני צפוף, ולכן יש לאורכם מחלפים רבים, שבמרביתם גשר המשמש לתנועה החוצה את נתיבי איילון (וחולפת מעליהם). היציאות ברבים מהמחלפים הן מוקדי עומס עיקריים בנתיבי איילון.
קילומטריםשם המחלף ומספרוסוג מפגשמיקוםדרכים מצטלבות נתיבי איילון מדרום לצפון 0 (4) מחלף חולות 25px ראשון לציון 1 (5) מחלף מבוא איילון 25px ראשון לציון 3.5 (6) מחלף משה דיין 25px ראשון לציון שד' משה דיין / שדר' רחבעם זאבי (), שדרות יצחק רבין 5 (7) מחלף קוממיות 25px חולון, בת ים רח' משה דיין (חולון), רחוב הקוממיות (בת ים) 6.5 (8) מחלף יוספטל 25px חולון, בת ים רחוב יוספטל 7.5 (9) מחלף דב הוז 25px חולון, בת ים שדרות דב הוז (חולון), רחוב קק"ל (בת ים) 9 (10) מחלף וולפסון 25px תל אביב, חולון רח' הלוחמים, רח' אד קוץ', רח' סומקן, רח' היינה 12 (11) מחלף חולון 25px תל אביב, חולון, דרך בן צבי, שדרות לוי אשכול 13 (12, 12A) מחלף קיבוץ גלויות ומחלף חיל השריון 25px תל אביב, (רח' לח"י), דרך קיבוץ גלויות, דרך חיל השריון 14 (13) מחלף לה גוארדיה 25px תל אביב רחוב לה גוארדיה, רחוב הרכבת 16 (14) מחלף השלום 25px תל אביבדרך השלום, רחוב קפלן 17 (15) מחלף ארלוזורוב 25px תל אביב, דרך מנחם בגין, רחוב ארלוזורוב, רח' אריאל שרון 17.5 (16) מחלף ההלכה 25px תל אביב רחוב ביאליק, רחוב הרב שלמה גורן 19 (17) מחלף רוקח 25px תל אביב שדרות רוקח, רח' אייזיק רמבה, רח' ירוחם משל 21 (18) מחלף קק"ל 25px תל אביב שדרות קק"ל 23 (19) מחלף גלילות 25pxתל אביב, רמת השרון, הרצליה 25.5 (20) מחלף שבעת הכוכבים 25px הרצליה, שדרות שבעת הכוכבים 29 (21) מחלף המעפילים 25px הרצליה שדרות מנחם בגין 30.8 (22) מחלף שמריהו מזרח 25px רשפון, כפר שמריהו 34.6 (23) מחלף רשפון - געש 25px געש
גלריה
ראו גם
ממוזער|סרטון בהילוך מהיר שמציג היווצרות של עומס תנועה בנתיבי איילון, בסמוך למחלף השלום.
כבישי ישראל
כביש בגין
נתיבי המפרץ
מנהרות הכרמל
תחבורה בתל אביב
קישורים חיצוניים
אתר חברת נתיבי איילון - כולל דיווחי תנועה ומצלמות בזמן אמת
ארגון מחדש של התחבורה הציבורית במטרופולין תל אביב - תוכנית מפורטת הכוללת מפות והסברים להפעלת רשת קווים חדשה בגוש דן
האם יקום פארק מעל נתיבי איילון?, אמנון דירקטור, באתר טיים אאוט, 21 בדצמבר 2014
יונתן גת, חג על הגג: מי מתנגד להפיכת איילון לפארק?, באתר Time Out תל אביב, 29 ביולי 2015
הערות שוליים
מרכז|ממוזער|580px|נתיבי איילון ביום כיפור
קטגוריה:ישראל: כבישים
קטגוריה:תל אביב-יפו: תחבורה
*
קטגוריה:ראשון לציון: תחבורה
קטגוריה:חולון: תחבורה
קטגוריה:בת ים: תחבורה
קטגוריה:הרצליה: תחבורה
קטגוריה:כפר שמריהו: תחבורה
קטגוריה:רמת גן: תחבורה
קטגוריה:ראשון לציון: כבישים | 2024-09-02T11:21:11 |
מהירות בריחה | REDIRECT מהירות_מילוט | 2015-09-26T11:05:53 |
פנחס ספיר | פִּנְחָס סַפִּיר (קוֹזְלוֹבְסקי) (15 באוקטובר 1906 – 12 באוגוסט 1975) היה פוליטיקאי ישראלי, שר האוצר השלישי של ישראל, מהבולטים בפוליטיקה הישראלית ברבע השלישי של המאה ה-20. נחשב ל״אבי הכלכלה הישראלית״, בשל תרומתו פורצת הדרך,
כשבמצטבר כיהן 19 שנים בתור שר המסחר והתעשייה ושר האוצר, ובתקופת כהונתו בתפקיד זה היה אחראי על מיתון 1966 בישראל.
ספיר כיהן גם במהלך הגאות הכלכלית בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים והתמודד עם השפעות משבר האנרגיה העולמי לאחר מלחמת יום הכיפורים. ספיר, בכהונתו כשר האוצר, אחז בהשפעה רבה על הפוליטיקה הישראלית ואף כונה "ממליך ראשי ממשלות", על שהיה בעל אחריות מרכזית במינויים של גולדה מאיר ויצחק רבין לראשי ממשלות. הוא עצמו סירב לקבל את התפקיד על אף הפצרות רבות ופרש מהפוליטיקה לאחר תום כהונת ממשלת ישראל השש עשרה. בתחום המדיני היה ספיר יוני: הוא התנגד להמשך השליטה ביהודה ושומרון וחבל עזה ולהקמת ההתנחלויות מסיבות כלכליות ודמוגרפיות, אך עם זאת תמך בראש הממשלה גולדה מאיר.
ביוגרפיה
ראשית דרכו
ספיר נולד בשם פנחס קוֹזְלוֹבְסקי (בכתיב יידיש: קאזלאווסקי) בשנת 1906 בעיירה סובאלק שבצפון-מזרח פולין (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). ספיר נולד למשפחה דתית, והוא עצמו נהג כל חייו להתפלל בבתי כנסת במועדים וחגים. ב-1926 החל לעבוד כגזבר בארגון החלוץ במועצה של גרודנה וביאליסטוק. בהמשך עבר למרכז "החלוץ" בוורשה שם עסק בניהול הכלכלה של הארגון ובגיוס כספים לחוות ההכשרה בפולין וברוסיה (בין השאר לחוות ההכשרה בגרוכוב). כבר מילדות נהג לומר כי "הכל בחיים סובב סביב הכסף, מה לעשות שזה המצב." בוגר סמינר למורים, עלה לארץ ישראל ב-1929. במקור הגיע ארצה על אונייה שעגנה בנמל יפו והתיישב בכפר סבא, שם חי עד מותו ב-1975.
באותם הימים כפר סבא כללה אוכלוסייה דלה ומספר פרדסים, וישבה במרכזה של שממה. ספיר הצטרף לקבוצת עבודה בפרדסי האזור ובנוסף, מיד עם הגעתו ב-1930, שקד על הקמתו של בנק חיסכון קטן בראשותו, שצמח עם השנים. תחילת פעילותו הציבורית הייתה במוסדות מקומיים בכפר סבא. בתחילה היה פעיל במועצת הפועלים ביישוב, ובהמשך חבר המועצה המקומית. בכפר סבא עמד ספיר בראש מפעל המים. דרך מפעל המים העלה ספיר מס שהועבר למימון ארגון ההגנה. במקביל, הרבה ספיר להעביר הלוואות, דרך הבנק המקומי בראשותו, לפועלים מקומיים, במטרה שיבנו שכונות פועלים.
תחילת פעילותו הציבורית
ספיר התקדם בתחום המים, עבר למישור הארצי, התמנה למזכיר חברת המים "מקורות" עם הקמתה ושימש למעשה סגנו של לוי אשכול ב"מקורות" בין השנים 1937–1950. אשכול זיהה את כישוריו של ספיר על בסיס פעילותו בכפר סבא וקידם אותו לפעילות במישור הארצי. ב-1947 היה ספיר אמון על התשתית הגדולה ביותר של "מקורות" עד לאותה העת, בניית צינור העברת מים ממרכז הארץ דרומה ליישובי הנגב. על אופיו "הסוער והנאמן" של ספיר מספר שמחה בלאס, מתכנן המים של "מקורות":
ב-1947 התמנה למנהל "אגף האפסנאות" של ההגנה, וכהמשך ישיר לכך עסק במלחמת העצמאות בהעברת נשק. מינויו נעשה על רקע הנתק עם יישובי הנגב כתוצאה מהשתלטות של חיל המשלוח המצרי על הדרך לנגב, שהגיע עד לבית שמש וכבש את אשקלון. בין היתר רכש את הזחל"מים הראשונים שצה"ל עשה בהם שימוש במהלכה של המלחמה. את המשא ומתן על הסכם הרכש ביצע מז'נבה בשווייץ. עם זאת, שירת בחיל המשמר באזור כפר סבא. עם הקמת המדינה היה למנכ"ל משרד הביטחון (אוקטובר 1949 - נובמבר 1951). בעקבות דרישתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון באותה העת, לעברת את שמו (כמו מיתר בכירי השירות הציבורי), בחר בשם "ספיר", שמקורו בשם משפחתה של אמו, ספירשטיין. מיולי 1953 עד דצמבר 1955 היה מנכ"ל משרד האוצר, תחת השר לוי אשכול.
ספיר היה בין יוזמיה ומקימיה של אוניברסיטת תל אביב, עמד לימינה ודאג להקמתה, לביסוסה ולגידולה המהיר.
לאחר הלאמת חברת האשלג של משה נבומיסקי מונה ספיר למנכ"ל החברה.
ממוזער|250px|שמאל|משמאל לימין: דוד בן-גוריון, פנחס ספיר ולוי אשכול, 1956
שר המסחר והתעשייה
התיק הראשון של ספיר כשר היה תיק המסחר והתעשייה (1955), ובמסגרתו שקד על פיתוח התעשייה בעיירות פיתוח ודאג להשיג תקציבים לבניית מפעלים ולפרויקטים לאומיים גדולים כגון המוביל הארצי. בשנת 1959 נבחר לכנסת הרביעית מטעם סיעת מפא"י, וכיהן בכנסת עד למותו בעת כהונתו בכנסת השמינית. בתפקידו כשר המסחר והתעשייה עמל ספיר על העברת הריכוז הממשלתי מתמיכה במגזר החקלאי לתמיכה במגזר התעשייתי הצומח. ספיר, אמנם איש הממסד המדיני הריכוזי ששלט באותה העת בכלכלת המדינה, העניק תמיכה ליזמים ותעשיינים פרטיים מבטיחים שהריצו את הכלכלה הישראלית קדימה, כגון סטף ורטהיימר.
שמאל|ממוזער|250px|פנחס ספיר (שני משמאל), כשר המסחר והתעשייה, מבקר בבית חרושת בגן שמואל, 1962
שמאל|ממוזער|250px|פנחס ספיר (שני משמאל) מבקר במפעל לייצור נעליים "נעלי ארצנו" בירושלים, 1964
ספיר השקיע מאמצים בשכנוע משקיעים זרים לבנות מפעלים בישראל. דוגמה אחת לכך הייתה כאשר הזמין ב-1960 את התעשיין ישראל פולק לבוא לישראל ולהקים מפעל לטקסטיל. ספיר רצה למקם את המפעל בקריית גת – יישוב שזה אך הוקם, והיה זקוק לזריקת עידוד – אלא שחשש מכך שפולק יירתע מן העובדה שהיישוב מרוחק מגוש דן. כדי להגשים את חזונו הוא אסף את פולק במכוניתו בחמש לפנות בוקר ממלונו בתל אביב, וציווה על נהגו לנסוע בשיא המהירות לקריית גת. מאחר שהתנועה באותה שעה הייתה מאוד דלילה, ארכה הנסיעה פחות מחצי שעה, וכך השתכנע פולק להקים את המפעל, בהניחו שהוא ימוקם במרכז הארץ.
בתחילת שנות השישים התפרסמה מחדש פרשת לבון, וראש הממשלה בן-גוריון פעל להדיח את שר הביטחון לשעבר, פנחס לבון, מכל משרותיו ותפקידיו המפלגתיים בשורות מפא"י. ספיר ולבון היו ידידים קרובים, וספיר האמין בצדקתו ובחפותו של לבון. על רקע הלחץ שהפעיל בן-גוריון כל בכירי מפא"י ישרו קו עם עמדתו, כולל שר האוצר אשכול. ספיר היה היחיד מקרב השרים שהתייצב לימינו של לבון והצהיר על תמיכתו בו לאורכה של הפרשה.
ספיר כיהן בתפקיד שר המסחר והתעשייה בין השנים 1955–1965, ושב לכהן בתפקיד בין השנים 1970–1972. בחלק מן השנים (1963–1965, 1970–1972) כיהן ספיר כשר המסחר והתעשייה נוסף על תפקידו כשר האוצר.
שר האוצר
עם מינוי לוי אשכול כראש הממשלה ב-1963 נתמנה ספיר לתפקיד שר האוצר (משרד שהכיר מכהונתו בו כמנכ"ל בשנים 1953–1955), נוסף על תפקידו כשר התעשייה והמסחר. גם בתפקיד זה גילה מרץ בלתי נלאה כשהוא מעורב בכל פעולות העשייה של המשרד. בתפקיד זה כיהן ספיר עד מרץ 1974, למעט תקופה של כשנה ורבע (אוגוסט 1968 – דצמבר 1969), אז עזב את משרד האוצר כדי לשמש כמזכ"ל מפלגת העבודה, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק.
בראשית כהונתו עסק ספיר בפיתוח המשק, אולם בהמשך התמודד עם המיתון שפרץ ב-1966. המיתון פרץ ממספר סיבות: סיום השילומים עם גרמניה; השלמת העבודות הציבוריות הגדולות כמו נמל אשדוד והמוביל הארצי; הפסקת גלי העלייה הגדולים; עלייה בצריכה הפרטית ללא עלייה מקבילה בתוצר. ב-14 בפברואר 1966 הוצג תקציב המדינה בכנסת (שנת התקציב בישראל התחילה בתקופה זו ב-1 באפריל), ובמהלך הישיבה הודיע ראש הממשלה לוי אשכול על המיתון באופן רשמי. הבעיות שעמדו על הפרק ערב הכניסה למיתון היו הגירעון הלאומי המצטבר, עליית השכר במשק והגדלת תקציב הביטחון הנדרשת. על מנת לפתור את הבעיות, יזמו אשכול וספיר מדיניות שכללה מחד העלאת מסים ומאידך קיצוץ בהוצאות הממשלה (ספיר הציג זאת בכנסת: ). צעדים נוספים שנקט ספיר במסגרת המיתון היו צמצום תקציבי הפיתוח, הפחתת אשראי וקיצוץ בייבוא חומרי גלם.
מדיניות הריסון הכלכלי אמנם הצליחה לצמצם את הגירעון ולמנוע עליית אינפלציה, אך הכניסה את המשק הישראלי למיתון מלא, העלתה את האבטלה מ-3.5% ל-11.5%, הובילה לירידה בתוצר ובהשקעות, ולבסוף הורידה את רמת החיים. למרות ניסיונותיהם של ספיר ואשכול לטעון כי מדובר במשבר חולף ודבריו של ספיר כי "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", בעקבות המשבר נפגע מאוד אמון הציבור בממשלתו ובמיוחד בהנהגתו הכלכלית (אשכול, ספיר, משרד האוצר ובנק ישראל). בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים החל המיתון להחריף, לאחר שרוב הגברים העובדים במשק גויסו, והפעילות הכלכלית השתתקה.
לאחר מלחמת ששת הימים הייתה ישראל שרויה במצב חדש. השטח בשליטת מדינת ישראל הוכפל פי 4, והזדמנויות כלכליות חדשות עמדו בפני ממשלת ישראל: כריית נפט ומשאבים נוספים מחצי האי סיני; קרקע פורייה לחקלאות ברמת הגולן; פיתוח התיירות (בייחוד באתרים בעלי פוטנציאל תיירותי מובהק כמו אופירה בסיני, העיר העתיקה בירושלים, בית לחם בגדה המערבית והר חרמון ברמת הגולן). כמו כן המלחמה גררה אחריה עולים משכילים ואמידים מארצות מערביות מפותחות ומברית המועצות – לצד כמיליון ערבים בשטחים, שסיפקו משאב עבודה זמין וזול.
במציאות החדשה, החליטה הממשלה להילחם במיתון על ידי הגדלת הגירעון התקציבי לטובת פיתוח המדינה. ספיר התנגד בתוקף לשלטון ישראלי בשטחים, וטען כי יש להיכנס למשא ומתן עם מדינות ערב, אך קיבל את הכרעות הממשלה והמנהיגים הבולטים בתקופה (לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין ויגאל אלון) ושיתף פעולה עם המציאות הקיימת. כך הוא הוביל את המשק הישראלי לאחת מתקופות הגאות המוצלחות ביותר בתולדותיו, בין השנים 1967–1973. באוגוסט 1968, לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מתפקיד מזכ"לית מפלגת העבודה הוא קיבל את בקשת הנהגת המפלגה למלא את התפקיד לכשנה, ולשם כך עזב את משרד האוצר, ונשאר כשר ללא תיק. עם כינונה של ממשלת גולדה השנייה בדצמבר 1969 חזר למשרד האוצר, וסיים את תפקידו כמזכ"ל המפלגה, אליו נבחר אריה אליאב. עם שובו למשרד בדצמבר 1969 (ולמעשה גם בעת היעדרו) נשמרה אותה מדיניות כלכלית. ספיר המשיך בתפקידו זה עד פרישתו מהחיים הפוליטיים ביוני 1974.
עם התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט ב-1974, הוצע לספיר להתמנות לתפקיד הרם במקומה, אך הוא סירב. יש הטוענים שאילו ספיר היה רוצה בראשות הממשלה באותה תקופה, דבר לא היה מונע בעדו מלהשיגה.
במקום זאת תמך ספיר ביצחק רבין במועמדותו לתפקיד, וסייע לו לזכות בפריימריז מפלגת העבודה נגד יריבו שמעון פרס.
ספיר היה פטרונו של חבר הכנסת ואיש העסקים אברהם שפירא, בשנת 1959 העיירה אור עקיבא הייתה לאחד מיעדי הפיתוח של ספיר, והחליט ללחוץ על שפירא ואף לעזור לו לרכוש מפעל קטן שלימים יקרא "שטיחי כרמל". מאז קשרי השניים הלכו והתהדקו.
ספיר מילא את תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית משנת 1974 ועד יום מותו. נפטר מהתקף לב במהלך טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת של יהודי קוצ'ין במושב נבטים בנגב, ב-12 באוגוסט 1975.
משפחתו
ספיר נישא לשושנה, הם התגוררו בכפר סבא ונולדו להם בן ושתי בנות. בשנת 1971 נפטרה רעייתו ממחלה ממארת.
בנובמבר 1974 נשא ספיר בשנית את רבקה אל נתן, מזכירת ארגון אמהות עובדות בירושלים.
נכדתו היא הסופרת והמוזיקאית מיכל ספיר, ואחייניו הם חתני פרס ישראל, הפיזיקאי שמואל שטריקמן והביוכימאי נתן שרון.
הערכת פועלו
ספיר נודע במהלך השנים במנהגו להתהלך עם פנקס שחור שעל פיו ניהל את מדיניותו; ברצותו לזרז את פיתוח הארץ, סייע רבות לבעלי הון שהשקיעו בישראל, במיוחד כאשר הבטיחו ליצור תעסוקה. על כך זכה לשבחים וכן לביקורת, על שהעשיר משקיעים, ובהם גם רמאים, גנבים ואנשים שהותירו חובות כבדים שהוטלו על המדינה.
ספיר נחשב לאיש החזק בפוליטיקה הישראלית. מילא תפקיד מרכזי בחשיפת הפרטים על עסק הביש ועל פרשת לבון, אשר הביאו לבסוף להתפטרותו של דוד בן-גוריון. ובמשך תקופה מסוימת זכה לתואר "ממליך ראשי ממשלות".
תדמיתו של ספיר בציבור הייתה של דמות עממית מחוספסת, טמפרמנטית, בולדוזר שמניע דברים, אשר נוטה לחסות על בעלי הון, אשר נעזרים בו להאדיר את הונם יותר – אך שמטרתו העליונה היא טובת החברה והכלכלה הישראלית, וטובת הנאה עצמית היא ממנו והלאה.
הוא חי בדירה צנועה בכפר סבא, ובעת שהותו בירושלים בענייניו הוא חלק יחד עם פוליטיקאי חבר חדר שחולק על ידי מחיצה מבד.
אי-יכולתו לבטא את האות "ל" כהגייתה בעברית (הוא ביטא אותה בדומה להגה Ł בפולנית), שבאה לידי ביטוי בנאומיו ובריאיונותיו והייתה ל"סמל המסחרי" שלו, הפכה אותו לאובייקט משעשע אך רק הגבירה את הפופולריות שלו בציבור.
רבים טוענים כי הוא היה הטוב מבין כל שרי האוצר בישראל, ורבים מאלה שזוכרים אותו מתגעגעים אליו ואל תקופתו ואל תנופת הפיתוח האדירה שאפיינה אותו. רבים אחרים מבקרים היבטים שונים של פעילותו הנמרצת, שאופיינה על ידי ניהול ריכוזי ואישי ("הפנקס השחור"), שאינו מתיישב עם כלכלת שוק, ועל העדפת חברי מפלגה בשירות הציבורי ובחברות ממשלתיות, הסתדרותיות ואחרות.
היכל התרבות בכפר סבא והקריה סביבו נקראים על שמו.
כן נקראים על שמו המכללה האקדמית ספיר על יד שדרות, אתר ספיר של המוביל הארצי, פרס ספיר וקרן מפעל הפיס ע"ש פנחס ספיר, המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב, אזור התעשייה החדש בנתניה (קריית ספיר; פולג) בתי ספר באזורים שונים בארץ ועוד.
לקריאה נוספת
אריה אבנרי, ספיר, גבעתיים: פלג, תשל"ו 1976.
דוד לוי-פאור, פינחס ספיר והפיתוח התעשייתי של ישראל, המרכז לפיתוח על-שם פנחס ספיר, 1993.
בלה קרני, פנחס ספיר: שליט בעל כורחו, מוסד ביאליק, תשנ"ו 1996.
מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג: פנחס ספיר 1949-1930, פפירוס, תשמ"ז 1987.
מיכל ספיר, היש הגדול: ביוגרפיה של פנחס ספיר, ידיעות ספרים, 2011.
יצחק גרינברג, פנחס ספיר - ביוגרפיה כלכלית פוליטית, רסלינג, 2011.
סילבי קשת, חץ מסילבי קשת, הפרק: גולדפינגר, הוצאת שוקן, 1969
קישורים חיצוניים
אתר המרכז לפיתוח ע"ש פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב
מפעל הפיס - הקרן ע"ש פנחס ספיר
שר האוצר פנחס ספיר בנאום תקציב לשנת 1964 בכנסת, 21 בדצמבר 1963, 2:20 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, המיוחסים, 1984
הערות שוליים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
קטגוריה:מנכ"לי משרד האוצר
קטגוריה:מנכ"לי משרד הביטחון
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית
קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית
קטגוריה:חברי הכנסת החמישית
קטגוריה:חברי הכנסת השישית
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:מזכ"לי מפלגת העבודה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השתים עשרה
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל החמש עשרה
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:כפר סבא: חברי הכנסת
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אזרחי כבוד של חיפה
קטגוריה:אזרחי כבוד של באר שבע
קטגוריה:אזרחי כבוד של חולון
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשדוד
קטגוריה:אזרחי כבוד של אשקלון
קטגוריה:אזרחי כבוד של עכו
קטגוריה:אזרחי כבוד של דימונה
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:משפחת ספיר-שטריקמן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות נורדאו כפר סבא
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1906
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1975 | 2024-10-18T09:38:35 |
כלל לופיטל | בחשבון אינפיניטסימלי, כלל לוֹפּיטָל (L'Hôpital) הוא כלל המסייע בחישוב גבולות שצורתם אינה מוגדרת, כגון גבולות מהצורה או , באמצעות גזירה, שמעבירה את הגבולות לצורה מוגדרת היטב. הכלל מאפשר להחליף את המונה והמכנה בנגזרת שלהם, פעולה העשויה לפשט את חישוב הגבול באופן משמעותי.
טרנספורמציות שגרתיות מאפשרות לטפל בעזרת הכלל גם בגבול שבו יש מכפלה מהצורה או חזקה מהצורה או .
כלל לופיטל התגלה על ידי יוהאן ברנולי, אולם תלמידו, המרקיז דה לופיטל, היה הראשון שפרסם אותו בספר.
כלל לופיטל (עבור גבול מהצורה )
נניח כי ו- הן שתי פונקציות גזירות בסביבה מנוקבת של נקודה a (ממשית, או ), וש-. אם הגבול קיים, אז גם הגבול קיים, ושווה ל .
הוכחה
לכל קיים כך שלכל המקיים מתקיים ולכן, לפי משפט הערך הממוצע של קושי
לכל המקיימים .
אם נשאיר את קבוע ואת נשאיף ל נקבל
כלומר, כאשר .
לכן, . מש"ל.
כלל לופיטל (עבור גבול מהצורה )
נניח כי ו- הן שתי פונקציות גזירות בסביבה מנוקבת של נקודה a (ממשית, או ), וש-. אם הגבול קיים, אז גם הגבול קיים, ושווה ל .
הוכחה
לכל קיים כך שלכל המקיים מתקיים ולכן, לפי משפט הערך הממוצע של קושי מתקיים
לכל המקיימים .
נגדיר
נשים לב ש
נשים לב שאם נשאיר את קבוע ואם יהיה נקבל .
מכאן קל להוכיח שעבור קבוע המקיים קיים כך שלכל כך ש מתקיים וכן,
לכן,
גבולות נוספים
בעזרת הכלל ניתן לחשב גם גבולות מהצורה :
נניח כי ואנו רוצים לחשב את
אז
וניתן להשתמש על ביטויים אלו בכלל לופיטל.
נניח כי ואנו רוצים לחשב את .
אז מתקיים:
וכעת יש במעריך גבול מהצורה שבו כבר יודעים לטפל.
דוגמאות
לכל n טבעי, נחשב את הגבול חלקי כאשר שואף לאינסוף. זהו גבול של אינסוף חלקי אינסוף ולכן נחשבו באמצעות הפעלה חוזרת של כלל לופיטל נקבל:
זאת כי והאקספוננט שואף לאינסוף כאשר x שואף לאינסוף.
דוגמה נוספת:
זאת כי .
דוגמה נוספת:
בכך הוכחנו שעבור מספרים מתקיים .
השימוש בכלל לופיטל לא תמיד מצליח לפשט את הביטוי הנתון, למשל בדוגמה שלהלן:
מאחר ש אזי ברור שהגבול שווה ל-1. אבל מאחר ש:
ו
אם נשתמש בכלל לופיטל נקבל (בגלל רציפות פונקציית האקספוננט) ש:
כלומר, כלל לופיטל מחזיר אותנו לאותו גבול שהתחלנו איתו ולכן הוא לא עוזר לחשב גבול זה.
יש להיזהר מהוכחות מעגליות. למשל, לעיתים קרובות נוטים לחשב את הגבול בעזרת כלל לופיטל.
מכיוון שהנגזרת של סינוס היא קוסינוס, מתקבל:
אולם, מכיוון שמקובל להוכיח שהנגזרת של סינוס היא קוסינוס בעזרת שימוש בגבול של sin(x)/x, מתקבלת הוכחה מעגלית. ניתן לפתור בעיה זו אם מגדירים את פונקציות הסינוס והקוסינוס בעזרת טורי מקלורין (טורי טיילור בנקודה 0), ומוכיחים את נכונות הנגזרות באמצעות גזירת הטורים.
ראו גם
גבול (מתמטיקה)
נגזרת
משפט שטולץ
קישורים חיצוניים
הוכחה לכלל לופיטל באתר Planet Math
לופיטל | 2024-06-27T20:31:33 |
בינארי | קטגוריה:2 (מספר) | 2024-05-21T06:02:24 |
בסיליסק | ממוזער|200px|איור של בסיליסק דמוי-תרנגול
שמאל|ממוזער|200px|איור של בסיליסק דמוי-נחש
ימין|ממוזער|250px|מזרקת בזל אופיינית המייצגת את בסיליסק
בסיליסק (מיוונית: Βασιλίσκος - מלך קטן) הוא מלך הזוחלים המיתולוגי, שמיוחסת לו היכולת להרוג בעזרת מבטו בלבד. דמותו של הבסיליסק העסיקה יוצרים רבים לאורך השנים, ומתקופה לתקופה היא גם התפתחה ומצאה לה דמויות רבות בתרבות.
דמותו בתרבות הקדומה
פליניוס הזקן תיאר אותו בספרו "תולדות הטבע" (Naturalis Historia) כנחש קטן וארסי מאוד, המותיר מאחור שובל של ארס ממית ושמבטו מסוכן באותה מידה. הוא נקרא "בסיליסק" משום שעל ראשו ישנו סימן לבן בצורת כתר.
לפי המיתולוגיה, הבסיליסק בוקע מתוך ביצת תרנגולת שבזמן הטלתה התקיימו מספר תנאים, אחד מהם הוא דגירתו של נחש או קרפדה על הביצה. עוד מספרת המיתולוגיה שרק קריאת התרנגול מסוגלת להמית את החיה, אך ניתן להתגונן מפניה באמצעות משחה משיח הפיגם.
בסיפורי ימי הביניים מופיע הבסיליסק כבן כלאיים - חצי נחש וחצי תרנגול (גרסה זו, התרנגול שמגעו גורם התאבנות, קרויה לעיתים "קוקאטריס" והיא מופיעה גם במיתולוגיה היהודית). סיפור זה כנראה נוצר מתיאורו הקדום של הבסיליסק.
הרמב"ן הפירושו על התורה מזכיר את החיה המיתולוגית אפעה, "הממית בהבטתו".
בסיפורים מאוחרים יותר הבסיליסק מופיע כיצור קטלני עוד יותר. ממדיו ענקיים, והוא מסוגל לנשוף אש ואף להרוג בעזרת קולו.
דמותו בתרבות המודרנית
בשנים האחרונות הבסיליסק מופיע בספרים, סרטים ומשחקים.
ישנה מפלצת בדמותו של הבסיליסק במשחקי תפקידים כגון "מבוכים ודרקונים", בספרה של ג'יי קיי רולינג "הארי פוטר וחדר הסודות" ובסדרת הטלוויזיה "באפי ציידת הערפדים". גם במשחק המלחמה לפלייסטיישן הנייד "God of War" מופיעה דמותו של הבסיליסק, וכן בסדרת המשחקים Final Fantasy.
בכמה מגרסאות אלה מבטו של הבסיליסק בתיווך לא-ישיר מאבן את הקורבן אך יצירת קשר עין ישיר עם הנחש גורם למותו של הקורבן. בהתאבנות אפשר לטפל באמצעות הקסמים והשיקויים המתאימים.
לפי המיתולוגיה היוונית המודרנית, לבסיליסקים יש מעין רעמה צהובה סביב צווארם. בכל מקום שבו הם הולכים צמחים קמלים ומתים, והם מסוגלים לירוק ארס וחומצה מפיהם.
ראו גם
מיתולוגיה יוונית
מפלצת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זוחלים מיתולוגיים
קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היוונית | 2024-09-25T22:52:25 |
רמת-גן | REDIRECT רמת גן | 2004-03-01T18:27:00 |
אגדה | 2023-10-01T07:13:48 | |
נתיבי אילון | REDIRECT נתיבי איילון | 2004-03-01T21:11:19 |
בעיית העצירה | בעיית העצירה היא בעיה מרכזית בתחום החישוביות, שהוא אחד מעמודי התווך של מדעי המחשב התאורטיים.
בעיית העצירה מנוסחת כבעיית ההכרעה הבאה: בהינתן תוכנית מחשב וקלט, האם התוכנית תסיים את פעולתה בשלב כלשהו עבור קלט זה.
אלן טיורינג הוכיח ב-1936 כי בעיית העצירה על מכונות טיורינג (מודל תאורטי של מחשב בעל זיכרון אינסופי) אינה כריעה, כלומר אין אלגוריתם שמכריע עבור כל תוכנית מחשב וקלט האם התוכנית עוצרת כאשר מופעלת על (בקיצור: האם עוצרת על ) או לא. חשוב להבחין שמבחינה לוגית, בהינתן תוכנית מסוימת וקלט עבורה, התשובה לשאלה "האם היא עוצרת?" מוגדרת היטב וחד משמעית ( - או כן, או לא).
לעומת זאת ניתן לבנות מכונת טיורינג שמקבלת כל תוכנית מחשב וקלט כך שתוכנית המחשב עוצרת על קלט זה, ולא מקבלת אך אולי גם לא דוחה אם התוכנית אינה עוצרת על קלט זה, ולכן בעיית העצירה ניתנת למנייה רקורסיבית ושייכת לקבוצה .
הוכחת אי-כריעות
ההוכחה לאי-כריעות בעיית העצירה נעשית בדרך השלילה: מראים כי מההנחה שניתן לפתור את בעיית העצירה מגיעים לסתירה - קיימת תוכנית שעבור קלט מסוים חייבת גם לעצור וגם לא לעצור לעולם.
נניח שיש אלגוריתם שמקבל אם עוצרת על ודוחה אחרת, ונתבונן בתוכנית הבאה המקבלת תוכנית כקלט:
אם , הכנס ללולאה אינסופית.
אחרת, עצור.
נשים לב כי מעבירים כאן את פעמיים: הן בתור התוכנית שיש לבדוק והן בתור הקלט לתוכנית שעליו היא נבדקת. אין בעיה עקרונית בהעברת כקלט - ניתן לחשוב על כל קלט כרצף של תווים, ולכן גם תוכנית מחשב יכולה להיחשב לקלט.
נשאל עכשיו, האם תעצור עבור הקלט ? (כלומר, במקרה שהתוכנית תקבל את עצמה) נחלק לשני מקרים, ונקבל סתירה בשניהם:
נניח ש- תעצור. מכיוון שעל פי הצורה שבה הגדרנו את , היא עוצרת רק אם לא מתקיים , נסיק כי כך הם פני הדברים. אולם, מכיוון שמהגדרת האלגוריתם הוא אינו מתקיים רק אם אינה עוצרת על עצמה נגיע לסתירה - הנחנו ש- עוצרת וקיבלנו שהיא בהכרח אינה עוצרת.
כעת נניח כי מתקיים ההפך: נכנסת ללולאה אינסופית. על פי הגדרת , זה קורה רק אם מתקיים . לכן, מהגדרת האלגוריתם , נובע ש עוצרת עבור הקלט - כלומר, הנחנו שהיא אינה עוצרת וקיבלנו כי היא בהכרח עוצרת.
הנחנו שקיים אלגוריתם הפותר את בעיית העצירה והגענו לסתירה, לכן לא ייתכן אלגוריתם לפתרון בעיה זו.
ניתן להשתמש במשפט זה כדי להוכיח גם טענה חזקה יותר: אף תכונה לא-טריוויאלית של הפונקציה שאלגוריתם מחשב אינה ניתנת לחישוב. משפט זה ידוע בשם משפט רייס. למעשה, האפשרות להוכיח ישירות את המשפט על בעיית העצירה גרם לכך שמשפטי אי-כריעות רבים אחרים יתבססו על רדוקציות חישוביות ממנה.
ההוכחה לכך שבעיית העצירה אינה ניתנת לחישוב ניתנה על ידי אלן טיורינג. עם זאת, יש לשים לב שהעובדה כי ישנן פונקציות שלא ניתנות לחישוב נובעת מכך שעוצמת קבוצת הפונקציות גדולה-ממש מעוצמת קבוצת מכונות טיורינג (בניסוח פשטני, יש יותר פונקציות מדרכים לחשבן ולכן בהכרח יש פונקציות שאי אפשר לחשב. אומנם יש לשים לב שבין הפונקציות שאינן ניתנות לחישוב נמצאות פונקציות ש"אינן מעניינות", כיוון שלא ניתן לספק להן תיאור סופי).
שייכות בעיית העצירה ל
RE היא קבוצת השפות שניתן לבנות מכונת טיורינג שמקבלת כל מילה בשפה ואינה מקבלת מילה שלא שייכת לשפה, כלומר דוחה אותה או כלל לא עוצרת עליה.
ניתן לבנות מכונת טיורינג שמריצה את תוכנית על וכשהיא עוצרת לקבל. אם עוצרת על המכונה תזהה זאת ותקבל, אחרת היא רצה בלי לעצור.
בעיית העצירה בתוכנית עם זיכרון סופי
לא ניתן לממש באופן פיזיקלי מחשב בעל זיכרון אינסופי, משום שבכמות חומר סופית יש אינפורמציה במידה סופית.
כל תוכנית מחשב שרצה על מחשב בעל זיכרון סופי תעצור בתוך מספר צעדים חסום (לכל היותר 2 בחזקת מספר הביטים בזיכרון המחשב), או תיכנס ללולאה אינסופית. לכן ניתן לפתור את בעיית העצירה על מחשב בעל זיכרון סופי. בזיכרון המחשב יש לכלול גם את זיכרון המעבד, כגון אוגרים וכו', וכן את תוכנית המחשב עצמה.
ראו גם
לכסון
לקריאה נוספת
M. Sipser, Introduction to the Theory of Computation, PWS Publishing Co., 1997
J. Hopcroft and J. Ullman, Introduction to Automata Theory, Languages, and Computation, Addison-Wesley Publishing Co., 1979
קישורים חיצוניים
הוכחה בחרוזים לאי הכריעות של בעיית העצירה
סרטון אנימציה המסביר את בעיית העצירה וההוכחה, (קיים גם תרגום לעברית)
מידע נוסף על בעיית העצירה, udiprod
, סרטון ביוטיוב (החל מ-1:10:00 בערך)
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעיות חישוביות
קטגוריה:חישוביות
קטגוריה:הוכחות
קטגוריה:בעיות שאינן ניתנות לחישוב
קטגוריה:בעיות לא כריעות במתמטיקה
קטגוריה:משפטי אי היתכנות | 2024-09-09T03:40:04 |
מתנחלים | REDIRECTהתנחלות | 2007-08-16T17:14:05 |
סיפר | סיפר (סִפֵּר), נודע בעיקר במונח מלועזית: נָרָטִיב, הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, או של אירוע היסטורי המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית. למושג מספר משמעויות שונות ומשתנות, בעיקר הודות לפופולריות הגואה שלו במאה ה-20 ובמאה ה-21. מקור המילה "נרטיב" הוא בשפה הלטינית, והיא הגיעה לאנגלית דרך הצרפתית.
בשנים האחרונות הורחבה משמעות המונח, ומשתמע ממנו גם בניית סיפור דרך זווית ראייה מסוימת. באופן שבו משתמשים בו עתה חוגים מסוימים ניתן אף לומר כי גם עצמים שאינם חיים יכולים לספק סיפר עבור סובייקט מסוים. כך, למשל, תאוריות פוסט-מודרניות רבות משתמשות במונח זה לתיאור האופן שבו אנו מביטים על היסטוריה, על תאוריות ואף על מחלות.
המונח נרטיבים גדולים מקושר להגותו הפוסטמודרניסטית של ז'אן-פרנסואה ליוטאר ובא לתאר נרטיבים חובקי כל, הבאים לתאר את המציאות בכללותה, למשל כפי שמתואר על ידי המרקסיזם. הפוסטמודרניזם מבקש להצביע על קריסתם של הנרטיבים הגדולים.
מחקר הסיפר (בעיקר בהתאם לפרדיגמה הסטרוקטורליסטית) הוא נרטולוגיה.
מרכיבים של הנרטיב
סגנון הנרטיב
סגנון הנרטיב הוא האופן שבו סיפור מתואר, והוא כולל בחירות וטכניקות שונות בהן היוצר משתמש כדי למסגר את הסיפור. זה כולל את סוג המידע שמוצג או מוסתר, סגנון השפה שנבחר, והמדיום שבו הסיפור מופיע. לדוגמה, בנרטיב בגוף ראשון, הדמות מספרת את הסיפור מנקודת מבטה האישית ומשתמשת בכינויים כמו "אני" ו"אותי". לעומת זאת, בנרטיב בגוף שלישי, המספר מסקר את האירועים כאילו מהצד, ומשתמש בכינויים כמו "הוא" ו"היא". סגנון הנרטיב מאפשר הבנה עמוקה יותר של האופן שבו הסיפור מובנה ומועבר לקהל, מדוע בחירות מסוימות נעשו וכיצד הסגנון משפיע על התפיסה והחוויה של הקוראים או הצופים.
דמות
ערך מורחב - דמות
דמות בנרטיב היא תיאור של אנשים בדיוניים הנראים אמיתיים לקוראים. לנרטיבים יש בדרך כלל דמויות ראשיות, פרוטגוניסטים, שסביבם מתרחש הסיפור, אשר נתקלים בקונפליקט מרכזי, רוכשים ידע, או מתפתחים משמעותית לאורך הסיפור. לחלק מהסיפורים יש גם אנטגוניסטים, הדמויות המתנגדות שמפריעות או נלחמות בפרוטגוניסט.
קונפליקט
מרכיב נוסף של הנרטיב הוא קונפליקט - מתח שמניע את המחשבות והפעולות של הדמויות. הקונפליקט קיים בכל יצירה ספרותית והוא הבעיה המרכזית שפרוטגוניסט, או דמות ראשית, נתקל בה לאורך הסיפור. בנרטיבים מסורתיים רבים הפרוטגוניסט נאבק בנבל - אנטגוניסט הפועל בניגוד לערכים מוסריים ואתיים שפרוטגוניסט מאמין בהם. לעיתים קרובות, פרוטגוניסט מתמודד בנוסף עם תחושה של חרדה, חוסר ביטחון, היסוס, או קושי מנטלי אחר כתוצאה מקונפליקט זה. ניתן לסווג קונפליקטים למגוון סוגים והם: דמות מול דמות, דמות מול הטבע, דמות מול החברה, דמות מול נסיבות בלתי נמנעות, ודמות מול עצמה.
משמעויות נוספות
שירה נרטיבית היא שירה שמספרת סיפור.
היסטוריה נרטיבית היא ז'אנר של כתיבה היסטורית המשתמשת בכרונולוגיה כמסגרת העבודה שלה (בניגוד לטיפול תמטי בנושא מסוים).
נראטיב (היסטוריה) - גישה פוסטמודרניסטית להיסטוריה ששמה דגש על איך האירועים נתפשים ומבוטאים על ידי קבוצה מסיימת (כגון עם או קבוצה אתנית) תוך הצגת הצד שלהם בסיפור, על חשבון האמת ההיסטורית (מה באמת קרה).
ראו גם
שיח (מדעי החברה)
טיפול נרטיבי
סיפורת
ספרות
אתנוצנטריות
לקריאה נוספת
נילי דינגוט, נרטיב: עיון רב-תחומי, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
רבקה תובל-משיח וגבריאלה ספקטור-מרזל, מחקר נרטיבי: תאוריה, יצירה ופרשנות, הוצאת מאגנס, 2010.
תרצה הכטר, ימית - מודל של התנגדות לפינוי? על דיאלוג בין טראומה היסטורית ובין קונפליקט אידאולוגי. אלפיים, 31, 2007.
Hühn, P., Meister, J., Pier, J. & Schmid, W. (2014). Handbook of Narratology. Berlin, München, Boston: De Gruyter. https://doi.org/10.1515/9783110316469
Phillips, B. (2004). Character in Contemporary Fiction. The Hudson Review, 56(4), 629–642. https://doi.org/10.2307/3852955
Phillips, B. (2004). Character in Contemporary Fiction. The Hudson Review, 56(4), 629–642. https://doi.org/10.2307/3852955
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוגות ספרותיות
קטגוריה:נרטולוגיה | 2024-07-29T13:48:26 |
מרילנד | מרילנד (באנגלית: Maryland ) היא מדינה במזרח ארצות הברית הגובלת בבירה הפדרלית וושינגטון די. סי. ובמדינות פנסילבניה, דלאוור, וירג'יניה ו-וירג'יניה המערבית. בירת המדינה היא אנאפוליס. מרילנד היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקאית והקימו את ארצות הברית, והייתה למדינה השביעית שאישרה את חוקת ארצות הברית.
על פי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, ההכנסה החציונית למשק בית במרילנד היא הגבוהה במדינות ארצות הברית, עם הכנסה חציונית של 70,545 דולרים בשנה למשק בית.
מקור השם
המדינה טוענת רשמית כי נקראה על שמה של המלכה הנרייט מארי, אשתו של מלך אנגליה צ'ארלס הראשון ואמם של צ'ארלס השני וג'יימס השני, על ידי ג'ורג' קלברט, לורד בולטימור הראשון, טרם מותו ב-1632.
היסטוריה
אזור מפרץ צ'סאפיק נחקר לראשונה על ידי קפטן ג'ון סמית', מייסד היישוב הראשון בארצות הברית ג'יימסטאון, כבר במאה ה-16 ונכלל בשטח שקיבל סר ג'ון קלברט, לורד בולטימור, מהמלך צ'ארלס הראשון. לורד בולטימור, שהיה קתולי, משך אליו גם פוריטנים שנרדפו גם הם באנגליה. ב-1621 הקים מושבה קתולית בניופאונדלנד, אך האקלים הקשה, האדמה הדלה והטרדות מצד הצרפתים גירשו אותו משם. הוא עבר לווירג'יניה, שנוסדה עוד במאה ה-16, אך נתקל בעוינות על רקע דתי. תחום המושבה שלו נקבע ממקורות מפרץ צ'סאפיק עד לקו רוחב 40, בו נמצאת היום העיר פילדלפיה.
מרילנד הייתה מושבת הכתר הראשונה שהזיכיון שלה הבטיח חופש דת, זכויות אזרחיות וחקיקה מקומית נפרדת. המושבה נוסדה ב-1634 על ידי 200 מהגרים, רובם קתוליים, שנכנסו לנהר הפוטומק וקנו מהאינדיאנים כפר על נהר סנט מרי, עשרה מייל במעלה מקום מפגשו עם הפוטומק. מדיניות התשלום לאינדיאנים והיחס ההוגן כלפיהם, יצרו בתחילה יחסים שלווים. החוזה שכרת לורד בלטימור עם האינדיאנים הניח את היסודות לחוזה דומה שכרת ויליאם פן שנים רבות אחר כך.
הזיכיון של מרילנד היה החוזה המדיני הראשון בעולם הנוצרי שהבטיח סובלנות דתית לבני כל הדתות (הנוצריות) וחופש פולחן. הסובלנות עוגנה בחקיקה של אספת מרילנד ב-1649 כשחקיקה דומה ברוד איילנד מקדימה אותה במעט. חופש הדת יוצא הדופן משך למרילנד פוריטנים מווירג'יניה, קווייקרים ואף לותרנים, מהמושבות ההולנדיות בקאריביים.
מרילנד הייתה אחת משלוש עשרה המושבות אשר מרדו בממלכה המאוחדת ופתחו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. ב-2 בפברואר 1781 מרילנד הייתה המדינה ה-13 המאשרת את תקנון הקונפדרציה. לאחר אשרור חוקת ארצות הברית, הפכה מרילנד למדינה השביעית בארצות הברית.
בדצמבר 1790 ויתרה מרילנד על חלק משטחה, לטובת הקמת עיר הבירה החדשה של ארצות הברית - וושינגטון די. סי., לאחר שב-16 ביולי 1790 נחתם החוק הקובע את מיקום העיר על גדת נהר הפוטומק. השטח נתרם לממשל הפדרלי על ידי מרילנד ומדינת וירג'יניה, שלבסוף קיבלה בחזרה את השטח שנלקח ממנה. ב-27 בפברואר 1801 נקבע שהעיר תהיה תחת פיקוחו ושליטתו של הקונגרס של ארצות הברית, אך לעיר יש גם ממשלה עצמאית עם סמכויות מצומצמות.
ב-24 באוגוסט 1814 כבשו כוחות הצבא הבריטי את העיר וושינגטון במתקפה שביצעו כחלק ממלחמת 1812. הנשיא ג'יימס מדיסון נמלט לווירג'יניה והבריטים שרפו את העיר, לרבות את הקפיטול ואת בית הנשיא. כדי לכסות את הפיח שכיסה את בית הנשיא נצבע הבית בלבן - מה שיצר אגדה כי מאז הוא נקרא הבית הלבן, אף על פי שצבעו היה לבן מרגע בנייתו.
התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית שאושר ב-29 במרץ 1961 אפשר למחוז קולומביה לשלוח נציגים למועצת האלקטורים הבוחרת את הנשיא ואת סגן הנשיא, ולמחוז יש 3 קולות אלקטורליים.
גאוגרפיה
מרילנד נמצאת במזרח ארצות הברית וגובלת בפנסילבניה בצפון, בדלאוור ובאוקיינוס האטלנטי במזרח, בווירג'יניה, במפרץ צ'ספיק, ובוושינגטון הבירה (מחוז קולומביה) בדרום, ובמערב וירג'יניה במערב. במרילנד נמצאים הרי האפלצ'ים ומפרץ צ'ספיק הנמצא בינה לבין וירג'יניה.
ממשל ופוליטיקה
מרילנד היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מרילנד, מחוקקת - המורכבת משני בתים: בית המחוקקים של מרילנד והסנאט של מרילנד, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של מרילנד. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא אנאפוליס.
הרשות המבצעת במרילנד מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים 47 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-141 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. המפלגה הדמוקרטית מחזיקה ברוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של מרילנד שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
המדינה מחולקת מנהלית ל-23 מחוזות. הגדול שבמחוזות מרילנד הוא מחוז ווסטר (1,800 קמ"ר) , הקטן שבהם הוא מחוז הווארד (660 קמ"ר) , והמאוכלס שבהם הוא מחוז מונטגומרי (כ-1,004,709 תושבים) . עיר הבירה, אנאפוליס, נמצאת במחוז אן ארנדל . העיר בולטימור משמשת כמחוז, על אף מעמדה כעיר עצמאית.
מרילנד מדינה ליברלית באופייה, ובעשורים האחרונים מצביעה מרילנד בקביעות למועמדים דמוקרטים; בשש מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות הצביעה מרילנד בעד המועמד הדמוקרטי. את מרילנד מייצגים בסנאט הסנטורים הדמוקרטיים כריס ואן הולן ובן קרדין. מבין נציגיה בבית הנבחרים של ארצות הברית, שבעה הם דמוקרטים, ואחד רפובליקני.
כלכלה
במדינה שוכנים מטה הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA).
נמל התעופה הגדול במדינה הוא נמל התעופה הבינלאומי בולטימור-וושינגטון ת'ורגוד מרשל.
דמוגרפיה
קבוצת האוכלוסייה הכי גדולה במרילנד היא הגרמנים, המהווים 15.6% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא האירים (11.8%), ולאחריהם אנגלים (8.1%), איטלקים (5.2%), אמריקאים (4.4%) ופולנים (3.5%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות במרילנד נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 18% פרוטסטנטים אחרים 34% קתולים 15% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 3% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 23% קבוצות גזעיות במרילנד לבנים לא-היספאנים 54.7% שחורים 29.4% היספאנים 8.2% אסייתים 5.5% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 2.9% קבוצות מוצא אתני במרילנד גרמנים 15.6% אירים 11.8% אנגלים 8.1% איטלקים 5.2% אמריקאים 4.4% פולנים 3.5% צרפתים 2.1% שפות מדוברות במרילנד אנגלית 83.5% ספרדית 6.6% אחר 9.9%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|300px|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מרילנד
היישובים הגדולים במרילנד דירוג שם היישוב אוכלוסייה (2010) אוכלוסייה (2020, אומדן) חלק ממטרופולין מעמד 1 בולטימור 621,005 590,479 בולטימור עיר 2 קולומביה 99,615 103,663 בולטימור יישוב בלתי-מאוגד 3 ג'רמנטאון 86,395 90,844 וושינגטון די. סי. יישוב בלתי-מאוגד 4 סילבר ספרינג 71,452 79,750 וושינגטון די. סי. יישוב בלתי-מאוגד 5 וולדורף 67,639 74,587 וושינגטון די. סי. יישוב בלתי-מאוגד 6 פרדריק 65,454 74,346 וושינגטון די. סי. עיר 7 אליקוט סיטי 65,834 72,247 בולטימור יישוב בלתי-מאוגד 8 רוקוויל 61,498 70,088 וושינגטון די. סי. עיר 9 גלן ברני 67,639 69,813 בולטימור יישוב בלתי-מאוגד 10 גיית'רסבורג 60,189 69,079 וושינגטון די. סי. עיר המטרופולינים הגדולים במרילנד (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 וושינגטון די. סי. 6,033,737 צפון מרילנד 2 בולטימור 2,785,874 צפון מרילנד 3 סולסברי 389,922 דרום מרילנד
יהדות מרילנד
קהילות יהודיות גדולות מרוכזות בעיקר בעיר בולטימור ובפרבריה הצפוניים של וושינגטון הבירה. קהילה חרדית גדולה נמצאת בבולטימור, שם נמצאת ישיבת נר ישראל, מהישיבות הליטאיות החשובות בארצות הברית.
מרבית הישראלים במרילנד מרוכזים בעיר רוקוויל ובעיר סילבר ספרינג (silver spring), השוכנת צפונית לוושינגטון הבירה, צפונית לצ'בי צ'ייס ובת'סדה.
קהילת הישראלים מורכבת בעיקר ממשפחות ישראליות אשר הגיעו לעסוק במחקר במרכז המחקר האמריקאי NIH או לעבוד באחת מחברות ההיי-טק המקומיות.
מספר הישראלים במרילנד, נכון לשנת 2004, מוערך בכשבעת אלפים נפש.
השכלה
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת ג'ונס הופקינס
מכללות ואוניברסיטאות
במדינה נמצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבבולטימור, אחת מהאוניברסיטאות הטובות והמובילות בעולם.
כמו כן, במדינה פועלת מערכת האוניברסיטאות הציבורית של מרילנד, כאשר האוניברסיטה הגדולה והמכובדת ביותר היא אוניברסיטת מרילנד השוכנת בעיר קולג' פארק.
סמלי המדינה
סמלי מדינת מרילנד דגל סמל מוטו כינוי דגל מרילנדFlag of Maryland סמל מרילנדSeal of Maryland מרכז|130px מרכז|100px "מעשים גבריים, מילים נשיות""Fatti maschii, parole femine" "מדינת הקו הישן""Old Line State" עץ פרח ציפור חיה אלון אלבהQuercus alba רודבקיה אפילהBlack-eyed susan בולטימור אוריאולהBaltimore oriole ת'ורוברדThoroughbred מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מרילנד
יום מרילנד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2024-07-11T18:22:19 |
חברת רכבת ישראל | REDIRECT רכבת_ישראל | 2015-09-26T11:05:54 |
בסיס הקסדצימלי | ספירה על בסיס הקסדצימלי היא ספירה על בסיס 16. היא משמשת כיום בעיקר בתחום המחשבים, בזכות התאמתה לייצוג תוכנו של זיכרון המחשב - שתי ספרות הקסדצימליות מייצגות בדיוק 8 ספרות בינאריות, סיביות, כלומר בַּית אחד. גודל זה של בית הוצג בשנות ה-50 של המאה ה-20 במחשב IBM 7030 Stretch, וזכה לפופולריות שהפכה אותו לגודל סטנדרטי עם הצגתם של מחשבי IBM System/360 באמצע שנות ה-60.
בבסיס זה יש 16 ספרות: הספרות מ-0 עד 9 זהות לספרות אלה בבסיס עשרוני, ואת 6 הספרות הבאות מסמנים באותיות מ-A, המייצגת 10 (בבסיס עשרוני), עד F המייצגת 15 (בבסיס עשרוני) ו-10 בבסיס הקסדצימלי (וכפולותיו) מייצג 16 בבסיס עשרוני (וכפולותיו). כך לדוגמה המספר 40h מייצג 64 (4*16) בבסיס עשרוני.
שפות תכנות רבות מאפשרות כתיבה של קבועים הקסדצימליים, שמייצגים לא רק ספרות אלא תווים כלשהם, כגון תווי ASCII.
השיטות הבאות כולן שיטות תקפות לייצוג מספרים הקסדצימליים:
- רישום הבסיס 16 מתחת למספר – לדוגמה F1B816
- הוספת האות h בסוף המספר. בשיטת ייצוג זו, כאשר המספר מתחיל באות, מוסיפים '0 'מצד שמאל. לדוגמה 0F1B8h (ניתן להוסיף אפסים מצד שמאל בכל מקרה, אבל כאשר המספר מתחיל באות- חייבים להוסיף)
- הוספת הצירוף 0x בתחילת המספר – לדוגמה 0xF1B8
המרת מספר דצימלי למספר הקסדצימלי
ההעברה ממספר דצימלי (בסיס 10) למספר הקסדצימלי (בסיס 16) נעשית בסדרה של פעולות חילוק.
הפעולה הנדרשת להעברת מספר דצימלי להקסדצימלי היא חילוק עם שארית ב-16. נחלק את המספר הדצימלי ב-16, נרשום את ספרת השארית (בבסיס הקסדצימלי). נחזור על התהליך שוב עם תוצאת החלוקה עד שהתוצאה תהיה 0. את הספרות שקיבלנו כשאריות יש לכתוב מימין לשמאל כדי לקבל את המספר ההקסדצימלי.
ניקח לדוגמה את המספר 4387256:
נחלק אותו ב-16. נקבל את המספר 274203 ושארית 8. נרשום בצד 8.
נחלק את 274203 ב-16. נקבל את המספר 17137 ושארית 11, כלומר B. נצרף את B משמאל: B8.
נחלק את 17137 ב-16. נקבל 1071 ושארית 1. נצרף את 1 משמאל: 1B8.
נחלק את 1071 ב-16. נקבל 66 ושארית 15, כלומר F. נצרף את F משמאל: F1B8.
נחלק את 66 ב-16. נקבל 4 ושארית 2. נצרף את 2 משמאל: 2F1B8.
נחלק את 4 ב-16 ונקבל 0 ושארית 4. נצרף את 4 משמאל: 42F1B8.
קיבלנו ש-4387256 בבסיס דצימלי הוא 42F1B8 בבסיס הקסדצימלי.
המרת מספר הקסדצימלי למספר דצימלי
כדי להעביר מספר הקסדצימלי למספר דצימלי, יש להכפיל את הספרה ההקסדצימלית, המומרת לערך הדצימלי שלה (A=10 ,B=11 וכו') בחזקה המתאימה של 16, לפי מיקום הספרה במספר, האם ספרה היא אחדה, עשרה, מאה וכדומה).
n1*160+n2*161+n3*162+n4*163+...+nm*16m-1
דוגמה: נתון המספר ההקסדצימלי AF34BD. נפרק את המספר לספרותיו. בעצם נתון לנו כאן D אחדות, B עשרות, 4 מאות, 3 אלפים, F עשרות אלפים ו-A מאות אלפים. במילים אחרות, אפשר לתרגם את המשפט הנ"ל לביטוי הבא: D*160+B*161+4*162+3*163+F*164+A*165
ואם נמיר את הערכים ההקסדצימליים לערכים הדצימליים שלהם (קרי, האותיות למספרים) הביטוי יראה כך: 13*160+11*161+4*162+3*163+15*164+10*165
נשאר רק לפתור את הביטוי, ולקבל את התוצאה: 11482301, שהיא AF34BD בערכים דצימליים.
המרת מספר הקסדצימלי למספר בינארי
כדי להעביר מספר הקסדצימלי למספר בינארי ניתן להפוך כל ספרה הקסדצימלית לארבע הספרות הבינאריות המתאימות לה, ולאחר מכן לכתוב אותן לפי הסדר של המספר ההקסדצימלי.
דוגמה: נתון המספר ההקסדצימלי AF34BD. ניקח כל ספרה הקסדצימלית, ונהפוך אותה למספר בינארי בן 4 ספרות.
A בבסיס 16 שווה ל-1010 בבסיס 2
F בבסיס 16 שווה ל-1111 בבסיס 2
3 בבסיס 16 שווה ל-0011 בבסיס 2
4 בבסיס 16 שווה ל-0100 בבסיס 2
B בבסיס 16 שווה ל-1011 בבסיס 2
D בבסיס 16 שווה ל-1101 בבסיס 2
כעת נכתוב את כל ספרות המספרים הבינאריים לפי הסדר ההקסדצימלי: 101011110011010010111101 (אם הספרה השמאלית ביותר של התוצאה היא 0 יש להשמיטה עד שנגיע למצב בו הספרה השמאלית ביותר היא 1).
קיבלנו שהתוצאה 101011110011010010111101 היא AF34BD בערכים בינאריים.
המרת מספר בינארי למספר הקסדצימלי
כדי להעביר מספר בינארי למספר הקסדצימלי ניתן לחלק את המספר הבינארי לקבוצות של 4 ספרות כל אחת (במידה, ומספר הספרות הבינאריות אינו מתחלק ב-4 כמו מספר בעל 7 ספרות יש להוסיף 0 משמאל למספר כדי להגיע למספר ספרות המתחלק ב-4). לאחר מכן יש להפוך כל 4 ספרות בינאריות מימין לשמאל בספרה ההקסדצימלית המתאימה לה, ולבסוף לכתוב אותן לפי הסדר הבינארי.
דוגמה: נתון המספר הבינארי 110110110
המספר הבינארי בעל 9 ספרות, ולכן יש להצמיד לשמאלו שלושה אפסים כדי להביאו למצב שבו מספר הספרות יתחלק ב-4: 000110110110
0001 בבסיס 2 שווה ל-1 בבסיס 16
1011 בבסיס 2 שווה ל-B בבסיס 16
0110 בבסיס 2 שווה ל-6 בבסיס 16
כעת נכתוב את כל ספרות המספרים ההקסדצימליים לפי הסדר הבינארי: 1B6
קיבלנו שהתוצאה 1B6 היא 110110110 בערכים הקסדצימליים.
התכונה הזו, המעבר הפשוט מבינארי להקסדצימלי ולהפך, הוא מה שהופך את השיטה ההקסדצימלית לשימושית בעולם המחשבים. במקום לזכור רצפים של אחדות ואפסים שנמצאים בזיכרון המחשב, יותר קל להכניס ערכים הקסדצימליים והסיכוי לטעות נעשה נמוך יותר.
טבלת המרה לבסיס בין בסיסי מספרים נפוצים
אזכורים
בסרט להציל את מארק וואטני מוזכר השימוש בבסיס ספירה הקסדצימלי, תוך כדי כתיבה בקוד ASCII לשם תקשורת עם אנשי כדור הארץ.
ראו גם
תוכנה - מונחים
סיבית
קישורים חיצוניים
המחשה אינטראקטיבית של ספירה בבסיס בינארי והקסדצימלי מתוך אתר לילדים המלמד מושגים במדעי המחשב
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות ספירה | 2024-08-01T02:06:15 |
החתול של שרדינגר | הֶחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסלי בתורת הקוונטים, אותו הגה ארווין שרדינגר, מיוצריה של תורה זו. בניסוי המחשבתי נמצא חתול במצב אבסורדי: גם חי וגם מת.
שרדינגר העלה את הרעיון כדי להמחיש את הבעייתיות של פרשנות קופנהגן במעבר ממערכות תת-אטומיות אל מערכות מאקרוסקופיות. הניסוי נועד להמחיש את המוזרויות שבמכניקה הקוואנטית ואת המתמטיקה הדרושה לתיאור מצבים קוונטיים. הרעיון של חלקיק הנמצא בסופרפוזיציה קוונטית של שני מצבים אפשריים, אף שהוא מוגדר כעובדה במכניקה הקוונטית, הוא קונספט שלא מועבר בקלות למערכות בקנה מידה גדול (מאקרוסקופיות), כמו חתול או מדענים הבודקים את מצבו.
רקע תאורטי
מכניקת הגלים
בהתבסס על עבודותיהם של אלברט איינשטיין ולואי דה ברויי, פיתח שרדינגר את משוואת שרדינגר, שהיא משוואה דיפרנציאלית שפתרונותיה הם פונקציות גל, המתארות כיצד פרושה מערכת קוונטית במרחב, וכיצד היא מתפתחת בזמן. שרדינגר יצא מההנחה של דה-ברויי, שלכל חלקיק מתאימה חבורת גלים, שסכומם מגיע לערך מרבי במקום בו נמצא החלקיק על פי המכניקה הקלאסית. בחישובים שנעשו מתוך הנחה זו, התקבלו תוצאות שתאמו היטב תופעות שנצפו בניסויי חלקיקים, שעד אז נראו בלתי הגיוניות בשביל חלקיקים, אך טריוויאליות בעבור גלים.
שרדינגר גילה מתאם בין מקום השיא של הגל לבין מיקומו של החלקיק. אך את הפירוש שקשר זה הוא הסתברותי הציע הפיזיקאי מקס בורן. על פי פירוש זה, ריבוע האמפליטודה (עוצמת הגל) בכל מקום וזמן מבטא את ההסתברות שהחלקיק יהיה שם באותו זמן. איינשטיין ושרדינגר התנגדו לפירוש ההסתברותי, מאחר שהוא מפר עקרונות יסוד של הפיזיקה הלא-קוונטית, כגון דטרמיניזם, סיבתיות ומקומיות.
בניסיון לפתור את בעיית המקומיות, הציע איינשטיין תאוריות משתנים חבויים. ג'ון סטיוארט בל הראה באמצעות משפט בל, שניתן לבחון את הרעיון בניסוי. מאז כל הניסויים שנעשו תמכו בפירוש ההסתברותי של בורן ולא ברעיונו של איינשטיין.
פרשנות קופנהגן
לפי פרשנות קופנהגן למכניקת הקוונטים, שהגה נילס בוהר, אפשר לדעת את מצבו של חלקיק קוונטי רק כאשר מתבצעת מדידה של גודל פיזיקלי כלשהו שלו. במינוח מדויק, פירושו של המונח "מדידה" הוא: קריאה של תוצאה מספרית על התקן ששייך לעולם המאקרוסקופי. מאחר שקריאה כזו היא חד-משמעית, ולא צירוף קוונטי (סופרפוזיציה) של אפשרויות אחדות, אומרים (במינוח שהתקבל במסגרת הפרשנות) שהתרחשה קריסת פונקציית הגל ממצב רב-משמעי אל תוצאת המדידה. כל עוד לא קרסה הפונקציה, יש רק מידות שונות של הסתברות לאפשרויות השונות של המצב החלקיקי, והחלקיק נמצא בסופרפוזיציה של כל התוצאות האפשריות. בניסוי שני הסדקים יש למשפט זה מובן פיזיקלי מדיד. האלקטרון בניסוי זה מתנהג כמו גל, שכל עוד לא נמדד מקומו הוא נמצא בו-זמנית בכל המקומות האפשריים, ומבצע התאבכות עם עצמו. אך הקריסה מתרחשת רק כאשר צופה מן הצד מבצע מדידה של האופי החלקיקי של האלקטרון (למשל אם הוא עבר בסדק הימני או בשמאלי).
ניסוי המחשבה של שרדינגר
ממוזער|250px|ניסוי המחשבה של שרדינגר
פרשנות קופנהגן תקפה רק לעולם המיקרוסקופי. שרדינגר, שהתנגד לפרשנות הזו, ביקש להמחיש את האבסורד שבתפיסה שחוקי הטבע משתנים, כביכול, כאשר מספר האטומים גדל מעבר לסף מסוים. לצורך כך הוא הגה את הניסוי המחשבתי הבא:
הניסוי הבסיסי
ממוזער|250px|איור הממחיש את ניסוי החתול של שרדינגר
מניחים חתול בתיבה אטומה; בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% (אין חשיבות לדיוק) להתפרק במהלך הניסוי. בתיבה נמצא גלאי קרינה המחובר לכמוסת-רעל חשמלית, ובמקרה שהאטום מתפרק - מפעיל הגלאי את הכמוסה שממיתה את החתול. אם האטום לא מתפרק עד לפתיחת התיבה, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה (כלומר "מבצעים מדידה" של מצב החתול), ואז יודעים אם הוא חי או מת. השאלה שאין לה תשובה ברורה היא - מה מצבו של החתול כל עוד התיבה סגורה. על פי פרשנות קופנהגן, התשובה היא: "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה"; ובניסוח מדויק יותר: בסופרפוזיציה של "חי" ושל "מת".
מסקנות
ניסוי "החתול של שרדינגר" המחיש את הבעיות הנובעות מניסיון לפרשנות של תורת הקוואנטים בדרך של סופרפוזיציה. שרדינגר הגה את הניסוי המחשבתי כדי להפריך את פרשנות קופנהגן, בכך שהביא את התוצאה של הפרשנות עד אבסורד, מפני שעל פי אינטואיציה בסיסית, גוף מאקרוסקופי כמו חתול אינו יכול להיות גם חי וגם מת. גם אלברט איינשטיין ניסה לעשות זאת, ובאורח דומה; שרדינגר ואיינשטיין לא הסכימו לקבל את האבסורדים שנבעו ממכניקת הקוונטים, והניסוי המחיש את אי-הסכמתם. הם ואחרים העדיפו לדבוק במה שלדעתם נבע בהכרח מהאינטואיציה היסודית ביותר ומ"השכל הישר". אך במהלך השנים, רוב המדענים קיבלו את הפרשנות של בוהר, ואת העובדה שהמציאות הפיזיקלית מתנהגת בניגוד לאינטואיציה האנושית, שכנראה התפתחה בהתאמה לתצפיות של העולם המאקרוסקופי. שרדינגר נותר עם איינשטיין במיעוט בהתנגדותם לפרשנותו של בוהר.
וריאציות על הניסוי
וריאציות נוספות כוללות שלבים נוספים בניסוי וסיבוכים מחשבתיים נוספים. כל וריאציה נועדה לתקוף זווית בעייתית אחרת בניסוח ההסתברות והקריסה.
וריאציה נפוצה היא זו המערבת מספר מודדים. בווריאציה זו, הניסוי מתבצע במדינה אחת, שם המודד הראשון פותח את התיבה, רושם אם החתול חי או מת, ומכניס את הפתק למעטפה; מודד שני נמצא במדינה אחרת, ומקבל את התוצאה בדואר. כאשר מגיעה אליו המעטפה, נשאלת השאלה - מה מצבה לפני שהמודד השני פתח אותה? המודד השני איננו יודע מה היו תוצאות הניסוי, ומבחינתו הפתק נמצא בסופרפוזיציה (שבין הכתובת "החתול חי" לבין הכתובת "החתול מת"), אך פירוש הדבר שגם המודד הראשון נמצא בסופרפוזיציה.
וריאציה נוספת מערבת דווקא את תורת היחסות הפרטית: מבצעים את הניסוי בתחנת חלל. המדענים בתחנה כבר יודעים את מצב החתול, אבל מפני שמהירות העברת המידע מוגבלת למהירות האור, קיים פרק זמן בו כל תחנת החלל נמצאת בסופרפוזיציה (ביחס לכדור הארץ), כי המידע לא יכול להגיע אל כדור הארץ בפרק הזמן הזה.
פרשנות העולמות המרובים
פירוש העולמות המרובים (Many Worlds Theory או Many Worlds Interpretation), שהגה יו אברט נועד לפתור לפחות את בעיית הסיבתיות. לפי גישה זו, אין קריסה של פונקציית הגל, אלא "פיצול קוואנטי" למספר עולמות, כך שבכל עולם מתרחשת אחת מהתוצאות האפשריות.
לפני המדידה מצב החתול הוא:
ולכן מצב המערכת המורכבת מהחתול ומהמודד בוהר הוא:
ואילו אחרי המדידה (שמתבצעת על ידי, נניח, המדען בוהר) המצב הוא:
כלומר, בכל עולם נשזרת תוצאת המדידה בתודעת הצופה, כך שהוא תופש בחושיו כאילו התרחשה קריסה של פונקציית הגל, והוא איננו מודע לקיומם של העולמות האחרים (בהם התקבלו תוצאות שונות).
תאורטית, זהו פתרון אפשרי לניסוי החתול של שרדינגר. אולם הוא לוקה בבעיה שהוא אינו מגדיר היטב מתי מתרחש "פיצול קוונטי" (במקום "קריסה" בפרשנות קופנהגן); וכן הוא פתרון "בזבזני" מאוד המנוגד לשאיפתם של מדענים לבנות מודל פשוט ככל האפשר של המציאות, על פי כלל התער של אוקם. על כן פתרון זה שנוי במחלוקת, ופיזיקאים ברחבי העולם עדיין מתווכחים עליו במרץ.
החתול של שרדינגר בספרות ובאמנות
ספרות
"החתול של שרדינגר" הוא שמו של סיפור מדע בדיוני קצר שנכתב על ידי הסופרת אורסולה לה גווין בשנת 1974, ופורסם בקובץ הסיפורים "שושנת הרוחות" בשנת 1982. הסיפור דן בשאלת החתול של שרדינגר, ובסופרפוזיציה קוואנטית.
"טרילוגיית החתול של שרדינגר" היא טרילוגיית מדע בדיוני שנכתבה על ידי רוברט אנטון וילסון. טרילוגיה זו כוללת את הספרים: "היקום שמעבר לדלת", "חתול תעלול" ו"יוני הדואר".
ספרם של טרי פראצ'ט וגרי ג'וליפה "החתול הבלתי מהול" מתאר גם את החתול של שרדינגר.
טרי פראצ'ט חזר על הנושא פעמים רבות בסדרת ספריו "עולם הדיסק". לדוגמה, בספר "אדונים וגברות" מתואר חתול המושם בקופסה ונכנס לסופרפוזיציה בין שלושה מצבים: חי, מת וכועס.
חתול בשם "פיקסל" מופיע בספרו הקלאסי של רוברט היינליין - "החתול העובר דרך קירות" ומכונה בספר "החתול של שרדינגר" בשל יכולתו להיות בכל מקום שהוא רוצה. יכולתו לעבור דרך קירות מוסברת בכך שהוא פשוט לא יודע שהדבר בלתי אפשרי.
בספרו של דאגלס אדמס, "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" מסופר על בלש הפותר פשעים בלתי מפוענחים בעזרת שיטות הלקוחות ממכניקת הקוונטים ומניסוי "החתול של שרדינגר"; כמו כן, הוטלה עליו משימת בילוש שבו הוא צריך למצוא חצי חתול (חציו השני הובא לפניו, חי ומתעלם לחלוטין מנכותו הפיזית).
בספרו של דן סימונס, "אנדימיון" מסופר על אדם הכלוא ב"תיבת החתול של שרדינגר", מעין חללית שתוציא אותו להורג על ידי רעל בזמן לא ידוע בעתיד.
מתוך הספר "צינורות":
בספרה של סקרלט תומאס "סופו של מיסטר Y" מוזכר החתול של שרדינגר במסגרת הוויכוח בין הפיזיקאים באותה תקופה.
החתול של שרדינגר מוזכר בספרו של ניל גיימן "אלים אמריקאים" במסגרת מונולוג של אחת הדמויות, בו היא אומרת שאם לא יאכילו את החתול, הוא יהיה מת בשתי דרכים שונות.
בספר הילדים של לוסי וסטיבן הוקינג "ג'ורג' והמפץ הגדול", מסופר שג'ורג' וחברתו אנני נקלעו ל"מלכודת שרדינגר מהופכת" ומצאו שם חתול בשם "שרדי".
בספרם "וויל גרייסון, וויל גרייסון" של ג׳ון גרין ושל דויד לווית'ן מוזכר החתול של שרדינגר בשמה של להקה ובשיחה על מערכת היחסים בין וויל לג׳ן.
טלוויזיה
בסדרה שיטת קומינסקי עונה 1 פרק 4 ישנה פרפרזה על 'החתול של שרדינגר' - 'הערמונית של שרדינגר' - כאשר הדמות בסדרה ממתינה לתוצאות ביופסיה לסרטן הערמונית, חברו הטוב אומר לו שכרגע יש לו את ה'ערמונית של שרדינגר' - יש לו ואין לו סרטן בו זמנית (עד שיקבל תשובה חותכת מהאורולוג)
ילד-חתול בשם שרדינגר מופיע בסדרת האנימה הלסינג אולטימייט (Hellsing Ultimate), ויש לו היכולת "להיות בכל מקום ובשום מקום".
בסדרת הטלוויזיה "המפץ הגדול" יש פרק בשם "החתול של שרדינגר". התאוריה של שרדינגר משמשת כאלגוריה ליחסים בין שתיים מהדמויות.
התייחסות לנושא מתבצעת גם במספר פרקים בסדרה "פרינג'" (על הקצה).
בסדרה גולשים בזמן לסטודנט לפיזיקה המבצע ניסויים במעבר בין עולמות מקבילים יש חתול בשם שרדינגר.
בסדרה פיוצ'רמה שוטר התופס את שרדינגר הנוסע במהירות מופרזת מתחקר אותו על קופסה המכילה חתול ורעל.
בסדרה ריק ומורטי, הפרק הראשון של העונה השנייה מוקדש לנושא. בתחילת הפרק היקום מתפצל לשני ממדי זמן שונים וממשיך להתפצל עד שריק מצליח לאחד את ההתרחשויות ביקומים השונים שנוצרו. במקביל חתולים חצי חיים חצי מתים מרחפים בחלל מחוץ לביתם של גיבורי הסדרה.
הסדרה ביום שהאדמה רעדה עוסקת במכניקת קוונטים ויקומים מקבילים. באחת הסצנות בפרק הראשון מופיע חתול בתוך קופסה. בסדרה מופיע גם מועדון-לילה בשם "שרדינגר".
בסדרה סוכני שילד עונה 4 דיברו והתעסקו הרבה במכניקת הקוואנטים על פתיחת שער ליקומים מקבילים בשביל להציל סוכנים שנתקעו בין 2 ממדים
בסדרה אפל (סדרת טלוויזיה) העוסקת במסע בזמן, ובקיום מציאות מקבילה, מוזכר הניסוי להמחשת התאוריה (עונה 3 פרק 7 - Between the Time).
בעונה האחרונה של הסדרה זאב צעיר מורה מסביר לתלמידים על התאוריה של החתול של שרדינגר.
בסדרת האנימה Rascal Does Not Dream of Bunny Girl Senpai העוסקת בבעיות קוואנטיות מוזכר החתול של שרדינגר בתור דוגמה לאחת מהדמויות שנעלמה מזיכרון כולם לזמן מסוים
קולנוע
בסרט "יהודי טוב" (2009) של האחים כהן, הגיבור, לארי גופניק הוא מרצה לפיזיקה שחייו קורסים סביבו. במהלך הרצאה הוא מסביר לתלמידיו את ניסוי החתול של שרדינגר. בשיחה אישית עם סטודנט מתוודה גופניק "אפילו אני לא ממש מבין את החתול". מאוחר יותר במהלך הסרט משקף הניסוי הזה את מצבו שלו - "האם הוא מת או חי?", "האם יש משמעות לעולם, או אין?"
ראו גם
מכניקת הקוונטים
פרשנות קופנהגן
ניסוי שני הסדקים
פונקציית גל
קריסת פונקציית הגל
פירוש העולמות המרובים
אפקט הצופה
דה-קוהרנטיות קוונטית
הטיית הנסיין
אם עץ נופל ביער
קישורים חיצוניים
סיפורו של החתול של שרדינגר
IDTIMWYTIM: Schrodinger's Cat - סרטון הסבר על החתול של שרדינגר .
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
חתול של שרדינגר
חתול של שרדינגר
חתול של שרדינגר
קטגוריה:חתולים בתרבות | 2024-08-01T02:06:25 |
מלחמת יום כיפור | הפניה מלחמת יום הכיפורים | 2023-12-27T05:50:22 |
המצאות בישראל | בישראל צמחה והתפתחה פעילות מדע ומחקר מפותחת. כמה וכמה המצאות, תגליות מדעיות ופיתוחים טכנולוגיים שמקורם בישראל זכו לתהודה עולמית.
מכניקה
מסחטת ההדרים שנודעה גם בשם כ"מסחטת זקנסברג" – פותחה על ידי יצחק זקסנברג ב-1928.
שיטה ממוכנת להפרדת רגבי אדמה ואבנים מתוצרת חקלאית ומכונה להפרדת קש ועלים – פרופסור רון פלר.
גשר הגלילים – גשר נייד, שתוכנן ופותח על ידי יחידת יפת"ח בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב וישראל טל, לשם צליחתה של תעלת סואץ.
רב-בריח – מערכת נעילה רב-בריחית. אברהם בחרי ומשה דולב. 1973.
SoftWheel – גלגל ללא חישורים משולב בולם זעזועים לאופנים וכיסאות גלגלים. זו צורה חדשה של גלגל שחוסכת במשקל הגלגל, באנרגיה לצורך תפעולו, ומונעת תקרים.
חם-חסם – שסתום בטיחותי אוטומטי הממוקם בין ברז האמבט לצינור וחוסם באופן אוטומטי את זרימת המים החמים כאשר הטמפרטורה שלהם עולה מעל 49–50 מעלות צלזיוס. גלעד וולף, ישראלי מכפר מימון.
מחסום נייד נגד כלי רכב ומשאיות – חברת מפרם.
מנוע בעירה פנימי ליניארי בעל משקל עצמי נמוך – הומצא על ידי שאול יעקובי. חברת אקוואריוס מראש העין שהוקמה ב-2014.
מנוע חשמלי בעל טופולוגית מנוע ייחודי, בטכנולוגיה הקרויה סטטור טרפזואידלי המאפשרת לייצר מנועים קטנים קלים וזולים יותר מהקיימים. חברת EVR Motors מפתח תקווה שנוסדה בידי אלי רוזינסקי, יחד עם ויקטור כסלו ורוסלן שבינסקי.
רובוטיקה
דולפין – רובוטים לניקוי בריכה – חברת מיטרוניקס קיבוץ יזרעאל. 1983.
ReWalk – ערכת סיוע להליכה ביונית המאפשרת למשותקי גפיים לעמוד זקוף, ללכת ולטפס במדרגות.
SpineAssist – מערכת הנחיה רובוטית לניתוח עמוד שדרה על ידי מזור רובוטיקה. 2004.
קפסולה אנדוסקופית זעירה מונחת מרחוק – לשיטוט בתוך גוף האדם – צוות בראשות ד"ר גבור קושה, מאוניברסיטת תל אביב, בשיתוף חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ובית החולים בריגהאם בבוסטון.
מדפסת כיס – התקן רובוטי זעיר שמטייל על הנייר ומדפיס את הקבצים מהמכשיר הנייד בקצב של דף בדקה. חברת ZutaLabs.
מערכת רובוטית למשימות חקלאיות בחממות ירקות – המערכת מבצעת באופן אוטומטי מטלות כמו האבקה, קצירה, גיזום, ובקרה באמצעות ראיה ממוחשבת. חברת MetoMotion ממשגב.
רובוטים לניקוי פאנלים סולאריים – החברה פיתחה משפחה של רובוטים המנקים באופן אוטומטי ואוטונומי את הפאנלים הסולאריים מידי לילה באמצעות מיקרופייבר וללא שימוש במים. חברת אקופיה מהרצליה.
רובוט קטיף פירות – המערכת מבוססת על רחפנים שמאתרים את הפירות באמצעות ראיה ממוחשבת, וקוטפים את הפירות באמצעות זרוע ומעבירים אותם למיכל ממוחשב. חברת תבל.
מכשור ביתי
סיר פלא – סיר לאפייה על גבי פתילייה וסוגי כיריים אחרים.
ציפוי מיקרוני לצנרת מים – פותח על ידי חברת A.C.T. (אקט טכנולוגיות ציפוי מתקדמות).
אפיליידי – תולש שערות חשמלי. פותח בידי יאיר דר ושמעון יהב, ויוצר על ידי מפעל "מפרו" מקיבוץ הגושרים.
ארגונית לעיוורים – פותחה על ידי חברת ואריסייט.
פלטפורמה טכנולוגית ייחודית להעברת אנרגיה וחישה של חומרים באמצעות קרינת RF – ממומש בתנור שהבישול בו מבוקר ומבוצע על פי פרופיל ממוחשב. חברת גוג'י שנוסדה בשנת 2006. בטכנולוגיה של החברה משתמשת חברת מילה הגרמנית.
רפואה
תרופות ותהליכי ריפוי
שמאל|ממוזער|250px|תרופת הקופקסון שפותחה במכון ויצמן למדע
פיתוח תרופת הקופקסון המשפיעה על מערכת החיסון ומשמשת כתרופה לטרשת נפוצה. פותחה במכון ויצמן למדע בידי מיכאל סלע, רות ארנון ודבורה טייטלבאום
פיתוח האינטרפרון (המתחרה לקופקסון). התרופה מסייעת להאט את התקדמות מחלת הטרשת הנפוצה. פותחה בידי פרופ' מישל רבל ממכון ויצמן למדע
פיתוח האזילקט לטיפול במחלת פרקינסון ובמחלת אלצהיימר, על ידי פרופ' מוסא יודעים וג'ון פינברג מהטכניון.
ריבסטיגמין (שם מסחרי אקסלון), לטיפול במחלת אלצהיימר, על ידי מרטה וינשטוק-רוזין מהאוניברסיטה העברית.
פיתוח תרופת הדוקסורובצין, לטיפול בסרטן השחלות והשד, שפותחה על ידי פרופ' אברהם גביזון באוניברסיטה העברית.
דוקסיל (Doxil) – הננו–תרופה הראשונה בתולדות הרפואה שאושרה על ידי ה-FDA ואשר במשך למעלה מעשרים שנות שימוש קליני טיפלה ביותר מ-700,000 חולי סרטן מסוגים שונים ברחבי העולם. פרופ' יחזקאל ברנהולץ, ופרופ' אלברטו גביזון מהאוניברסיטה העברית.
NGenla – הורמון גדילה ארוך טווח שמיועד לילדים עם מחלה הנקראת growth hormone deficiency, ההורמון פותח על ידי חברת PROLOR Biotech הישראלית שהקים היזם שי נוביק שמכר את החברה לחברת אופקו ב $560 מיליון, נשאר לנהל את PROLOR למשך שנתיים לאחר המכירה, וחתם עם חברת פייזר הסכם שיתוף פעולה שבו פייזר המשיכה את ניסויי הפאזה השלישית. התרופה הצליחה בניסויי הפאזה השלישית וקיבלה אישורי שיווק ב-18 מדינות כולל יפן, כל מדינות ה-EU וארצות הברית. שוק הורמון הגדילה השנתי הוא כ - $4 מיליארד.
טיפול בסרטן על ידי עירוי תאי T עם קולטנים כימריים , שפותח על ידי פרופ׳ גדעון גרוס ופרופ' זליג אשחר ממכון ויצמן.
פיתוח תרופת ELELYSO – תרופה נגד מחלת גושה. חברת פרוטליקס. ד"ר יוסף שאלתיאל.
פיתוח תרופת הנקסובריד לטיפול בכוויות – התרופה עשויה מאנזימים המופקים מגבעולי אננס וג'ל סטרילי, וייחודה בכך שהיא מעכלת רקמות פגועות מבלי לפגוע בתאים הבריאים. פרופ' ליאור רוזנברג. חברת מדיוונד מיבנה.
פיתוח תרופת הפוליהיל לטיפול בפצעים כרוניים קשיי ריפוי. מבוסס על טכנולוגיה המשלבת משחה במרקם נוזלי ובה חומרים המעודדים גידול תאים, יחד עם כדוריות פוליסטרן טעונות במטען שלילי. חברת מדיוונד מיבנה.
פיתוח ND0612 – תרופה למחלת פרקינסון הנמצאת בניסוי שלב III. חברת נוירודרם. נרכשה על ידי חברת מיצובישי טנאבה בלמעלה ממיליארד דולר.
יצירת מעקפים בהנדסה גנטית – יצירת כלי דם חדשים שיעקפו סתימות בעורקים באמצעות הנדסה גנטית של רקמת כלי דם בריאה. פרופ' משה פליגלמן ופרופ' בזיל לואיס, מבית החולים כרמל בחיפה. חברת MGVS.
טיפול פוטו-דינמי לסרטן הערמונית – הטיפול מבוצע בשני שלבים, בשלב הראשון מבוצע עירוי תוך-ורידי של תרופה רגישה לאור המופקת מבקטריוכלורופיל, הקרויה "תוקד מסיס". בשלב השני נחשף הגידול לאור לייזר אינפרה-אדום קרוב, באמצעות סיבים אופטיים דקים, אשר מוחדרים לרקמת הערמונית בסיוע שיטות דימות מדויקות. האור מפעיל את התרופה באופן מקומי וגורם ליצירת מולקולות רעילות המובילות במהרה לחסימת כלי הדם של הגידול ולהריסתם, ובסופו של דבר למות הגידול, מבלי לפגוע ברקמות השכנות ובתפקודן. פותחה על ידי פרופ' יורם סלומון מהמחלקה לבקרה ביולוגית, ופרופ' אביגדור שרץ מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן למדע.
הצלת הראייה במחלת ניוון רשתית באמצעות השתלת תאי גזע עובריים – פרופ' בנימין ראובינוף, פרופ' אייל בנין, וד"ר אסנת בוהדנה־קשטן, בית חולים הדסה. ירושלים. חברת Cellcure.
קסדת Deep TMS – גריית מוח באמצעות סלילים אלקטרומגנטיים המייצרים שדות מגנטיים המשפיעים על קליפת המוח (Cortex) ומסייעים לטפל בהפרעות נפשיות כדיכאון, סכיזופרניה, אפילפסיה, מאניה-דיפרסיה ועוד. חברת בריינסווי.
טיפול בטרשת עורקים ומניעת אי-ספיקת לב – באמצעות פולימר ביו-קליני המפחית את הפלאק בעורקים ואת הדלקת במערכת כלי הדם. פותח על ידי פרופסור איילת דוד מהמחלקה לביו-כימיה ופרמקולוגיה קלינית באוניברסיטת בן-גוריון, ופרופסור יונתן ליאור, מנהל המכון לחקר כלי הדם במרכז הרפואי "שיבא".
ExAblate – מכשיר אולטרסאונד מונחה MRI לטיפול בעומק הגוף באופן לא פולשני. המערכת משגרת אלומות גלי קול ממוקדות שמעלות את הטמפרטורה של הרקמה הנגועה ל-60 מעלות ומשמידה אותו. יתרונות השיטה שלא מצריכה אשפוז, עם פרופיל בטיחות גבוה, סיכון נמוך לזיהום וסיבוכים והתאוששות מהירה. חברת אינסייטק מתמקדת בטיפול לשרירנים ברחם, סרטן הערמונית, ובטיפול במוח ברעד ראשוני במחלת פרקינסון. הוקמה ב-1999 על ידי ד"ר קובי (יעקב) וורטמן.
שתל אלחוטי זעיר המנטר בעורק הראשי השמאלי את תפקודי הלב ולחץ הדם בחולים הסובלים מאי ספיקת לב. חברת וקטוריוס מתל אביב. נוסדה ב-2011 על ידי אורן גולדשטיין, ד"ר אייל אוריון ורוני ויינשטיין.
שיטה להדפסה תלת-ממדית של רקמת לב מתפקדת על בסיס התאים מגוף החולה עצמו, פותחה על ידי פרופ' טל דביר במחלקה למיקרוביולוגיה מולקולרית וביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
דבק ביולוגי לאיחוי רקמות רכות כמו בקע ואיחוי המעי הגס לאחר כריתה חלקית – חברת המכשור הרפואי לייפבונד. הוקמה ב-2007 על ידי ישי אתר ואורן פרייס בלום. נמכרה ב-2020 לחברת המכשור הרפואי בארד.
אופטיון – קסדת גירוי חשמלי לטיפול בסרטן המוח – המכשיר מייצר למוח אותות החשמליים שמופנים כלפי הגידול, מונעים את התחלקות התאים, ומאטים את התקדמות המחלה. המוצר משווק לחולים בסרטן מוח מסוג גליובלסטומה, שחלופות הטיפול בו מוגבלות ביותר. החברה מפתחת מוצרים לטיפול בסרטן ריאות, סרטן לבלב וסרטן השחלות. חברת נובוקיור הוקמה בשנת 2000 על ידי פרופ' יורם פלטי מהטכניון ומנוהלת על ידי המנכ"ל אסף דנציגר והיו"ר ויליאם דויל.
סירקדין – תרופה לטיפול בהפרעות שינה מבוססת מלטונין. חברת נעורים שהוקמה על ידי נאוה זיסאפל.
בדיקות רפואיות
מכשור רפואי לאבחון הפרעות נשימה בשינה, ולאבחון מוקדם של טרשת עורקים – באמצעות "אצבעון" המולבש על האצבע בעת השינה. המצאה של פרופ' פרץ לביא, בניהול גיורא ירון. חברת איתמר מדיקל.
קסדה לאיתור דימומים מוחיים – פותחה על ידי ד"ר ברוך בן דור, מנכ"ל חברת אינפרא סקנר. הקסדה משתמשת באור אינפרא-אדום באורך גל המסוגל לחדור רקמות ועצמות.
טייטו קר – מכשיר לבדיקה רפואית ביתית, פותח על ידי דדי גלעד, מנכ"ל טייטו.
בדיקת דם לאבחון מחלות תורשתיות בעוברים, מייתרת בדיקת מי שפיר. פרופ' גאונה אלטרסקו וד"ר דויד זאבי, בית החולים שערי צדק.
מערכת לאבחון נגיף ה'סארס' בתוך שעה – צוות פיתוח בראשותה של ד"ר שפרירה שי מחברת ביושאף החיפאית. 2003.
מיכשור אופטי שמתממשק לסמרטפון לבדיקת סרטן צוואר הרחם – חברת mobileodt.
טכנולוגיית ה-CT הדיגיטלית הראשונה בעולם – ייצור קרני רנטגן באמצעות רכיב MEMS, דבר שיוזיל את המכשיר פי מאה ויותר לעומת המכשירים המבוססים על נורת להט. מלבד המחיר מדובר במכשיר קטן יותר, באיכות תמונות גבוהה, בהדמאה מולטי ספקטרלית ועוד. חברת ננו-אקס אימג'ינג מנווה אילן שאותה ייסד רן פוליאקין.
התקן לניטור סימנים חיוניים – התקן בתצורת שעון יד או מדבקה לניטור רציף, לא פולשני ומדויק של 19 סימנים חיוניים הכוללים בין היתר: לחץ דם, ריווי חמצן בדם, קצב נשימה, קצב לב, תודעה, תפוקת לב, סיכון לשבץ, טמפרטורת גוף, צעדים וזיעה. המכשיר מבוסס על סנסור לד בטכנולוגיה אופטית. חברת ביוביט (BioBeat). מייסדים: אריק בן ישי, יוחנן מאי וישראל סרוסי.
מכשור רפואי
שמאל|ממוזער|250px|מכשיר לייזר CO2 לשימושים רפואיים מדגם שרפלן 40C, פרי פיתוחו של עוזי שרון
שרפלן – מכשיר לייזר רפואי שמחליף את איזמל המנתחים, פרי פיתוחם של עוזי שרון ויצחק קפלן. 1972.
מכשיר לייזר לטיפול בחולי גלאוקומה – הטיפול כולל איתור מיקום ההקרנה באמצעות עיבוד תמונה והקרנה של פולסי לייזר אל גבולות האישון. תהליך אשר מאיץ את תהליך ניקוז הנוזלים מהעין, ומפחית בכך את הלחץ התוך עיני. התהליך מתרחש בשנייה אחת פעם בשנה וחוסך טיפול ממושך בטיפות. חברת בלקין לייזר הוקמה בשנת 2013, על ידי פרופ' מיכאל בלקין וד”ר זיו קרני.
מזרק מיוחד ללקיחת דמים מפגים – ייחודו של המזרק שאפשר להחזיר את כדוריות הדם האדומות למניעת אנמיה בפגים.
הדמית פנים כלי דם באמצעות עיבוד תמונה בזמן אמת עבור צנתורים – חברת וולקנו. הוקמה על בסיס טכנולוגיה צבאית של חברת רפאל. נרכשה על ידי חברת פיליפס.
הולוגרמה של אברי החולה בזמן אמת – חברת Imaging LTD יצרה מנגנון שיאפשר למנתחים ליצור הולוגרמות של האיבר המנותח בזמן אמת, ההולוגרמה מציגה את האנטומיה האמיתית של החולה במצב מציאותי.
PillCam – גלולה לבדיקת מעי ווושט – פותחה על ידי חברת גיוון אימג'ינג. המערכת כוללת מצלמה דיגיטלית זעירה עם מקור אור שנבלעת כגלולה ומצלמת את כל מערכת העיכול. המערכת משדרת את התמונות למקלט שנלבש כחגורה.
מחט עירוי "חכמה" – מחט עירוי (וונפלון) בעלת חיישן שנותן אינדיקציה קולית מידית בהחדרה נכונה לווריד. פותח בידי חברת ווסקולר הישראלית.
משאבות ומדבקות אינסולין – חברת מדינגו. נרכשה בידי חברת רוש השווייצרית.
מסתמי לב הניתנים להחלפה באמצעות צינתור – חברת ונטור. נרכשה בידי חברת מדיטרוניק.
חיישני גוף – חיישן זעיר העוקב ומדווח על תפקוד הלב בטכנולוגיה אלחוטית, שפותח על ידי חברת "רימון טכנולוגיות רפואיות" הישראלית, הושתל בלב מספר אנשים, במרכז הרפואי וולפסון בחולון באמצעות צנתור.
Foresee Home – מכשיר ביתי לבדיקה עצמית לגילוי מוקדם אצל חולי מחלת AMD, לגילוי החמרה במצב, פותח על ידי חברת נוטל ויז'ן.
עגלת תרופות ממוחשבת – מערכת לחלוקת תרופות מנוטרות מחשב, שבמרכזה עגלת תרופות ממוחשבת, שמורידות את אחוז התרופות השגויות שניתנות לחולים בבתי חולים – פותחה על ידי חברת MDG Medical.
אוקסימטר ידני – מתקן המודד את רמת החמצן בדם ואת מהירות הדופק, דבר המאפשר לחולי אסתמה להפחית את השימוש במשאף במידה ניכרת. הומצא על ידי המהנדס ישראל סרוסי ופרופסור ארתור אידלמן.
Profound – אנליזה של ראייה ממוחשבת של צילומים רפואיים. המוצר מאפשר לכל אדם להעלות צילומי CT ולקבל ניתוח מעמיק וחוות דעת רפואית עליהם. באמצעות אלגוריתמים מבוססי ראייה ממוחשבת לעיבוד צילומים רפואיים. פותח על ידי חברת Zebra Medical.
מערכת iLogic לאבחון מחלות ריאה – ניווט צנתר לאזור הריאה לצורך ביופסיה או אבחון מחלות אחרות בריאות, תוך הפקת מפה תלת־ממדית של מסלול האנדוסקופ מרגע כניסתו לגרון, תוך שימוש במגוון טכנולוגיות בתחומי עקיבה אלקטרו-מגנטית, עיבוד תמונה וכלים אנדוסקופיים. חברת סופר-דיימנשן שהוקמה על ידי פנחס גלבוע. נרכשה על ידי חברת קובידיאן האמריקנית ב-2012.
מכונות MRI קומפקטיות ושקטות לסריקת כף יד ופגים. חברת Aspect Imaging (אספקט אימג'ינג) הישראלית.
SleepSense – חיישן ניטור השינה של סמסונג, שמנטר מדדי נשימה, דופק ותנועה ללא מגע ישיר בגוף האדם. פותח על ידי חברת EarlySense מרמת גן.
HeartView – מכשיר אק"ג נייד וסלולרי שמאפשר דיאגנוזה, ניטור והעברת מידע של סימפטומים קרדילוגים למוקד תמיכה. חברת ארוטל, 2014.
MDcure – מכשיר חשמלי טיפולי שיוצרת שדה אלקטרומגנטי וגורם לשיפור זרימת הדם, הרגעת השרירים, והפחתת הכאב. חברת ארוטל.
Universal Neonatal Foot Orthotics (UNFO) – סדים אוניברסליים ביומכנים לתיקון עיוות בכפות רגלי תינוקות ללא צורך בניתוחים, פרי פיתוחו של ד"ר דאיזדה איזק, 2010.
PrePex – מכשיר זול לברית מילה ללא ניתוח. מיועד לעולם השלישי כדי למנוע התדבקות באיידס. חברת סירק טק-מד.
שעון לביש לזיהוי הפרעות בקצב הלב וניטור פרמטרים חיוניים נוספים – המכשיר מזהה פרפור עליות אשר גורם להיווצרותם של קרישי דם שגורמים לשבץ מוחי. קארדיאק-סנס מקיסריה.
קלאריטי – תצוגת עילית לבישה ושקופה למנתחים המקרינה מציאות מדומה ורבודה על משקף תוך כדי ביצוע ניתוח – חברת ביוניקס. חברת בת של אלביט.
מכשיר קומפקטי לקרינת פרוטונים לטיפול ממוקד בגידולים סרטניים, שיחודו בעיקר בגודלו ובעלות נמוכה יחסית לטכנולוגיה מהסוג הזה. חברת P-Cure נוסדה ב-2007 על ידי ד"ר מיכאל מאראש.
IceSense3 – מכשיר להקפאת גידולים סרטניים באמצעות הקפאה בחנקן נוזלי, בהליך זעיר-פולשני. התהליך מתבצע באמצעות החדרת מחט דקה לאזור הגידול באמצעות הנחיה של אולטרה סאונד או CT והזרמה של חנקן נוזלי שהורס את הגידול מבלי לפגוע ברקמות הבריאות. הטיפול אורך כ-20 דקות בהרדמה מקומית ואינו מצריך חדר ניתוח. חברת אייסקיור (IceCure) שנוסדה ב-2012.
סדרת מכשירי לייזר לטיפולי קוסמטיקה, להסרת גלאוקומה עינית, ולהסרת שקדים, גידולים ואבני כליות. חברת לומינוס מיקנעם. נרכשה בפברואר 2020 ב-1.2 מיליארד דולר על ידי קרן ההשקעות בארינג פריווט אקוויטי אסיה.
מכשיר AnapnoGuard לניטור ובקרת הנשמה – מורכב ממכשיר בקרה עם צג דיגיטלי וסט צינוריות (צנרר תוך קני) המספק בקרה רציפה של הלחץ של הצינורית המנשימה הנמצאת במערכת הנשימה של החולה ואף מבצע במקביל פינוי אוטומטי של הפרשות. חברת הוספיטק מכפר סבא שנוסדה ב-2006.
התקן סיוע לתהליך האינטובציה – חברת גייד אין מדיקל מנצרת שנוסדה ב-2015.
גלולת רנטגן נבלעת – בדיקה באמצעות גלולת הרנטגן מאפשרת לזהות פוליפים טרום סרטניים במעי הגס ואמורה להחליף בדיקת סקר רגילה. המערכת מורכבת מגלולה שבה מצוי מקור קרינת רנטגן, מערכת לבישה של בקרה ושליטה המאכנת את מסלול הגלולה ומנהלת את ביצוע הסריקות. ותוכנה מבצעת מיפוי דו-ממדי ותלת-ממדי של הדופן הפנימי של המעי הגס. הבדיקה איננה פולשנית ואינה דורשת ניקוי המעי או הכנה מוקדמת. חברת צ'ק-קאפ מעוספיה.
אולטרסאונד ביתי - מכשיר אולטרסאונד זעיר שמאפשר סריקת נשים הריוניות משבוע 14. המכשיר מאפשר בפעם הראשונה בעולם, סריקה ופיענוח של דופק עובר, מי שפיר, מיקום השליה, תנועות ועוד והכל מהבית וסריקה על ידי משתמשת לא מיומנת. המכשיר הומצא ופותח על ידי ד"ר אלעזר זוננשיין. לאחר מספר שנים פלסאנמור החברה באמצעותה פותחה הטכנולוגיה קיבלה השקעה של 50 מיליון דולר מ-GE שגם מפיצה את המוצר באירופה, ארצות הברית ויפן. הטכנולוגיה שד"ר זוננשיין המציא, התפתחה לייצור מוצר למדידת זקיקים לנשים בתהליך הפריה חוץ גופית IVF ולמדידת נוזלים בריאה לחולי כליות ואי ספיקת לב.
אופטיקה
המצלמה הזעירה בעולם – מצלמה שגודלה 0.99 מילימטר, בעלת רזולוציה של 45,000 פיקסלים, המיועדת להשתלב באנדוסקופ זעיר, פותחה על ידי ד"ר אלעזר זוננשיין מחברת מדיגוס מעומר.
האופטופון – מכשיר המאפשר חישה מרחוק באמצעות האור. משמש לציתות ומדדים רפואיים ממרחק, פותח על ידי פרופ' זאב זלבסקי מאוניברסיטת בר-אילן.
חיישן דופק אופטי – נמצא בשימוש במכשירים רבים. פותח על ידי פרופ' זאב זלבסקי מאוניברסיטת בר-אילן.
סיב אופטי זעיר שעוביו כעשירית מילימטר (כעובי שערה) שיכול לשמש כאנדוסקופ לכלי דם. פותח על ידי פרופ' זאב זלבסקי מאוניברסיטת בר-אילן.
Therm-App – מצלמה תרמית ממוזערת ראשונה מסוגה המתממשקת לסמארטפונים. המצלמה ברזולוציה של 384 על 288 פיקסלים ומגיעה לטווח של מאות מטרים. חברת אופגל מכרמיאל. 2014.
מצלמה אולטרה-ספקטראלית ממוזערת – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופ' אברהים עבדולחלים ופרופ' אדריאן שטרן.
חיישן LiDAR (סורק לייזר) ללא חלקים נעים שמיועד בעיקר לרכב אוטונומי. החיישן מאפשר ליצור מיפוי תלת־ממדי של שטח מרוחק ומבוסס על חישת אור שמתייחס אל האור כגל, ויש לו יתרונות טכנולוגיים כמו אי סינוור של אור שמש וקבלת וקטור תנועה. אוריקס ויז׳ן. (Oryx Vision). הוקמה ב-2009 על ידי דוד בן-בסט.
חיישן LiDAR (סורק לייזר) קטן וזול שמיועד בעיקר לרכב אוטונומי. החיישן מאפשר ליצור מיפוי תלת־ממדי של שטח מרוחק בעלות נמוכה. חברת אינוביז (Innoviz). הוקמה בשנת 2016. לחברה חוזה עם BMW שצפויה להיות הראשונה שתתקין את החיישן ברכביה.
חיישן מולקולרי, ספקטרומטר אופטי זעיר, שמזהה הרכב חומרים באמצעות אור תת-אדום שמוקרן עליו מקרוב ומשדר את הנתונים לסמרטפון. חברת SCiO.
הצפנה אופטית באמצעות "מריחת" המידע בממדי הערוץ והזמן – מריחת המידע בערוץ ביצירת רפליקות אופטיות על פני כל התדר של הסיב, כך שהרעש שהמידע מייצר בסיב, יהיה מתחת לרמת הרעש הנורמלית של הסיב, דבר שיסתיר את המידע. ומריחת המידע בזמן באמצעות אפנון של הפאזה האופטית, כך ההספק יפוזר על פני ציר זמן ארוך יותר. פרופסור דן שדות, ראש המעבדה לתקשורת אופטית באוניברסיטת בן-גוריון.
מצלמת SWIR (אינפרה אדום באורך גל קצר) ממוזערת ברזולוציית HD, בעלות נמוכה. מיועדת לתעשיית הרכב, כדי למנוע תאונות דרכים בתנאי תאורה קשים. חברת TriEye. הוקמה בשנת 2017 על ידי אבי בקל, פרופסור אוריאל לוי ועומר קפח.
Viper – מצלמה תרמית FIR (אינפרא אדום באורך גל ארוך) ממוזערת, דלת הספק וזולה בטכנולוגיית מיקרו-בולומטר, הכוללת בינה מלאכותית לסיווג אובייקטים. לדברי החברה החיישן מסוגל לזהות הולכי-רגל במרחק של יותר מ-200 מטר. מיועדת בעיקר לתעשיית הרכב. חברת AdaSky מיקנעם עילית שהוקמה בשנת 2016 על ידי אבי כץ.
שבב אופטי – שתל בעין שמחזיר ראיה לעיוורים – הפתרון שמעניק ראיה פונקציונלית מורכב ממשקפיים שמעבירים אנרגיה לשתל באמצעות קרן לייזר, ומשתל שמכיל חיישן בשחור לבן ברזולוציה של 600 פיקסלים (24x24). חברת ננו-רטינה מהרצליה שהוקמה ב-2010.
ביוטכנולוגיה
DNA מוליך חשמל – הפרופסורים אורי סיון, ארז בראון ויואב איישן מהטכניון השתמשו ברצפי DNA, כדי ליצור חוט מוליך שעוביו אלפית מעוביה של שערה אנושית.
מערכת חישוב DNA – מערכת החישוב הביולוגית הזעירה בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, שמשתמשת בחומר הגנטי DNA כבדלק וכבמרכיב חישובי כאחד – פותחה בשנת 2003 בידי פרופ' אהוד שפירא וצוותו ממכון ויצמן למדע. פרופ' שפירא זכה על כך בפרס רשת הטכנולוגיה העולמית לשנת 2004.
אותות עצביים של המוח על צג מחשב – צוות בראשותו של אילון ועדיה מהמרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית הצליחו לתרגם אותות עצביים מהמוח לתנועה, ולהציגה על גבי מסך מחשב.
שיטה לגידול תאי עצם במעבדה והשתלתם בחולים – פותחה על ידי חברת הביוטכנולוגיה בונוס ביוגרופ.
ביומימטיקה
ייצור סיבים הזהים בתכונותיהם לסיב קורי העכביש, שמאופיינים בחוזק, אלסטיות, עמידות ומשקל נמוך. חברת סיביקס מטריאל סאינסס, ירושלים.
ננוטכנולוגיה
ציפוי ננומטרי שנוגד חלודה וקורוזיה – פותח על ידי פרופ' שמואל קניג, ראש הפקולטה להנדסה במכללת שנקר.
ננו-חוט – חומר שבשניים מממדיו הוא בסדר גודל ננומטרי, ורק "הממד הארוך" שלו אינו ננומטרי. ננו חוטים עשויים להועיל כמוליכים למחצה; אולם טרם התגלה מלוא המידע שיאפשר את השימוש המלא בהם בתעשיית האלקטרוניקה והאלקטרואופטיקה. פרופ' ארנסטו יוסלביץ וחברי קבוצת המחקר שלו במכון ויצמן למדע.
חומר מיגון ננוטכנולוגי מהחזקים בעולם – חזק פי 4–5 מפלדה. אחד מיישומיו NanoLub – חומר סיכה מוצק לשיפור הביצועים של חלקים נעים, במצבי עומס קיצוניים. פותח על ידי פרופ' רשף טנא ממכון ויצמן וד"ר מנחם גנוט מנכ"ל חברת ApNano Materials, מרחובות, 2005.
מד-חום סורק קוונטי, הרגיש בעולם – המערכת הפועלת ללא מגע ישיר בדוגמת החומר הנמדדת, רגישה פי 10,000 ממערכות מדידה תרמית סורקות שהיו קיימות עד כה, ומסוגלת למדוד שינוי של מיליונית מעלה. פרופ' אלי זלדוב ותלמיד המחקר דורי הלברטל מהמחלקה לפיזיקה של חומר מעובה במכון ויצמן למדע.
מכונת דפוס דיגיטלית ננוגרפית – קטגורית דפוס דיגיטלי חדשה, המבוססת על דיו ננומטרי. תהליך זה מאפשר להדפיס על כל חומר סטנדרטי ללא צורך בהכנה, ציפוי או ייבוש. ההדפסה בעלת עמידות גבוהה לשחיקה ולשריטות, ועלות ההדפסה הננוגרפית זולה יותר כיוון שהיא בעובי של 500 ננומטרים בלבד – כמחצית מעובי הצבע בהדפסות אופסט אופייניות. בני לנדא. חברת לנדא לאב מרחובות.
כרמל – מדפסת להדפסת תלת-ממד במתכת ובקרמיקה – טכנולוגיה המבוססת על התזת דיו המורכב מננו-חלקיקים, לייצור חלקים מדויקים במהירות ובטמפרטורות נמוכות מאוד. חברת Xjet, מרחובות.
טכנולוגיית מים
תהליך זרחין – שיטה שהמציא אלכסנדר זרחין להתפלת מי ים.
התפלת מי ים באמצעות אוסמוזה הפוכה – על ידי פרופ' סידני לוב וחברות ישראליות.
מערכות להפקת מי שתייה נקיים מהאוויר וממים מזוהמים – תוך שימוש נמוך במקורות אנרגיה. אריה כוכבי, חברת Water Gen.
כלי רכב להתפלת מים – חברת גל מובייל.
חיישן זעיר לבדיקת איכות המים – החיישן בגודל מחזיק מפתחות בודק אם המים ראויים לשתייה באמצעות בדיקת השדה החשמלי שמסביב למים. חברת "לשתות". הוקמה על ידי ד"ר אלן באואר ונתנאל רייש ב-2015.
טפטפות
ביטחון
נשק קל
ממוזער|250px|תת-מקלע עוזי
ממוזער|250px|מיקרו-תבור X95
תת-מקלע עוזי – הומצא בידי עוזי גל ופיתוחו הושלם ב-1955. נמכר בכמויות גדולות מאוד ברחבי כל העולם.
גליל – פותח על ידי התעשייה הצבאית הישראלית על בסיס רוס"ר Rk 62 הפיני. הגליל שימש כנשק הסטנדרטי של כוחות הביטחון הישראלים בין השנים 1974–1993.
מקלע נגב – מקלע קל בעל יכולת לירי סלקטיבי בבודדות ולהיות מוזן משרשיר, תוף או ממחסניות של רובה סער. התעשייה הצבאית/תעש מערכות.
תבור TAR-21 ומיקרו-תבור X-95 – רובה סער מודרני שנועד להיות רובה הסער של צה"ל בשנות ה-2000. הרובה פותח במפעל הנשק הקל "מגן", של התעשייה הצבאית. פיתוחו של התבור הושלם ב-2001. בשנת 2005 נמכרה פעילותו של מפעל "מגן" לחברת "תעשיות נשק לישראל" (IWI), ובה נמשך פיתוחו וייצורו של הרובה. המיקרו-תבור נכנס לשירות בצה"ל ב-2009. שני הדגמים זכו בפרס "רובה השנה" של איגוד הרובאים הלאומי של ארצות הברית.
קורנרשוט – פלטפורמה ללחימה בשטח בנוי המאפשרת שימוש באקדח לירי מעבר לפינה ללא חשיפת הלוחם הנושא אותה. חברת קורנרשוט מיהוד. פותח בידי סא"ל במילואים עמוס גולן.
פגיון – כוונת אלקטרו אופטית חכמה לנשק קל, הכוללת מערכת בקרת אש ומחשב ירי. נמצאת בקליטה בצה"ל. חברת Smart-Shooter מקיבוץ יגור.
ארבל – מערכת נשק ממוחשבת מתוצרת חברת IWI הישראלית, הכוללת מחשב, הדק חשמלי ואנרגיה שמגבירים את יעילות וקטלניות הרובה בשדה הקרב.
טילים, פצצות ופגזים
ממוזער|250px|דלילה – טיל שיוט ו"חימוש משוטט" מתקדם
טיל מונחה לוז – הטיל הראשון שפותח ויוצר בישראל.
גבריאל – הכריע בקרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה.
טילי אוויר-אוויר פיתון 4 ופיתון 5 – שמסוגל לפגוע במטרות הנמצאות מאחורי המטוס היורה. פותחו על ידי חברת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות.
טיל אוויר–אוויר מתקדם מסוג I-Derby ER – טיל זה הוא בעל ראש ביות מתקדם וייחודי, מבוסס תוכנה כמו גם יכולת שיגור ממטוסי קרב וממערכות הגנה אוויריות, לטווח של כ-100 ק"מ. חברת רפאל.
פופאי (טיל) – טיל שיוט כבד בדגמים שונים מתוצרת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות.
דלילה (טיל) – טיל שיוט מונחה אוויר-קרקע וקרקע-קרקע לטווח של עד 250 ק"מ מתוצרת התעשייה הצבאית.
פצצת ספייס – ערכת הרחבה אוטונומית אלקטרו-אופטית עם מנגנון הנחיה לווייני שהופכת פצצה רגילה לפצצה חכמה. פותחה בידי רפא"ל.
דוקרן – פצצת מרגמה מונחת GPS. לפצצה בקוטר 120 מ"מ טווח של 8 ק"מ, ודיוק של מספר מטרים מהמטרה. פיתוח על ידי תעש מערכות.
חימוש משוטט – קטגוריית כלי נשק, שפותחה ויושמה בישראל לראשונה. בפרט דלילה (טיל) והארפי היו החימושים המשוטטים המבצעיים הראשונים בעולם.
רקטה מתקנת מסלול ורעם איתן – רקטות מצרר מתקנות מסלול בעלות דיוק גבוה ואחוז נפלים נמוך. תעש מערכות.
כלנית 120 מ"מ – פגז טנק רב-תכליתי מתקדם בשירות צה"ל. תעש מערכות.
חצב 120 מ"מ – פגז טנק חודר קירות נגד מבנים וביצורים. בשירות צה"ל. תעש מערכות.
AccuLAR – סדרת רקטות קלות בעלות הנחיה ודיוק גבוה לפגיעה במטרות נקודתיות נייחות. דגם ה"רומח" משרת בצה"ל. תעש מערכות.
ספייק/גיל – סדרת טילים נגד טנק או נגד אדם. טילים מתקדמים בעלי יכולת "שגר ועדכן". רפאל - מערכות לחימה מתקדמות.
תמוז/Spike NLOS – טיל נגד טנקים מתקדם וארוך טווח שניתן לשגר מהיבשה, מהים או ממסוק קרב. משרת בצה"ל. במשך שנים נשמר קיומו בסוד.
לורה – טיל קרקע-קרקע מונחה באמצעות INS-GPS לטווח של עד 400 ק"מ, וראש קרב של עד 600 ק"ג, בעל מנוע דלק מוצק ודיוק מרבי (CEP) של כ-10 מטרים. הטיל מתוצרת מפעל מלמ של התעשייה האווירית לישראל. על פי פרסומים אזרבייג'ן עשתה בטיל שימוש מבצעי ראשון בשנת 2020, במהלך הקרבות בנגורנו קרבאך.
מערכות הגנה
ממוזער|250px|כיפת ברזל – מערכת הגנה אווירית נגד רקטות ארטילריות
ממוזער|250px|טיל החץ ליירוט טילים בליסטיים
כיפת ברזל – מערכת הגנה אווירית ליירוט רקטות קצרות טווח באמצעות טילים שזכתה להצלחה מבצעית רבה. בהמשך נוספו לה יכולות ליירט פצצות מרגמה וכלי טיס בלתי מאוישים. פותחה על ידי חברת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות וחברת אלתא, חברת-בת של התעשייה האווירית.
חץ 2 – מערכת נגד טילים בליסטיים, הראשונה מסוגה בעולם (פוגע ישירות בטיל המטרה) שהייתה מבצעית. פותח במפעל מלמ של התעשייה האווירית. נמסר ב-29 בנובמבר 1998.
חץ 3 – טיל נגד טילים אקסו-אטמוספירי, שנועד ליירט טילים בליסטיים בחלל באמצעות אנרגיה קינטית. פותח במפעל מלמ של התעשייה האווירית לישראל. נמסר בתחילת 2017.
ברק 1 וברק 8 – מערכת להגנה מפני טילים נגד ספינות ומטרתה ליירט טילים הנורים אל עבר הספינה באמצעות ירי טיל לעברם, המערכת היא פרי פיתוח משותף של רפאל והתעשייה האווירית לישראל.
קלע דוד – מערכת ליירוט רקטות, טילים לטווח בינוני־ארוך ומטוסים ללא טייס, שפותחה במשותף על ידי רפאל - מערכות לחימה מתקדמות הישראלית וריית'יאון האמריקנית. הוכרזה כמבצעית ב-2 באפריל 2017.
מעיל רוח – (ASPRO-A) מערכת הגנה אקטיבית לטנקים ורכב קרבי משוריין מתוצרת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות (שפותחה בשיתוף פעולה עם אלתא, התעשייה הצבאית הישראליות וג'נרל דיינמיקס האמריקאית), שתפקידה לירט איומי טילי נ"ט כנגד כלי רכב משוריינים. המערכת מוכחת-קרב וזכתה להצלחה מבצעית.
חץ דורבן – (באנגלית: Iron Fist, בתרגום לעברית: אגרוף ברזל) היא מערכת הגנה אקטיבית לרכבים כנגד טילים מתוצרת התעשייה הצבאית (תעש מערכות).
שריון מרוכב – מספר סוגי שריון מרוכב, החל משריון לטנקים שהוא בגדר סוד צבאי ועד שריון קל לכלי רכב שנועד לייצוא (פלסן סאסא).
חליפת מיגון מתקדמת לדחפורים – התעשייה הצבאית/התעשייה האווירית לישראל רמתא/צה"ל וחיל החימוש.
עט המזהה חומר נפץ מאולתר – טרי אצטון טרי פראוקסיד, הידוע בכינוי TATP ונמצא בשימוש ארגוני טרור. פותח בידי פרופסור אהוד קינן, דיקן הפקולטה לכימיה בטכניון.
MUSIC – מערכת להגנה על מטוסי נוסעים מפני טילים, מבוססת אינפרה אדום ולייזר תוצרת חברת אלביט מערכות.
קוד פוזיטיבי – מערכת להתרעה על חטיפת מטוס. פותח על ידי חברת אלביט מערכות.
מגן רקיע – מערכת הגנה אקטיבית לכלי טיס אזרחיים מפני טילים, שפותחה על ידי אלביט מערכות ואלתא מערכות.
מגנושוקר – משלב גלאי מתכות וטייזר לנטרול מיידי של אדם מסוכן, שפותח על ידי המתמטיקאי עמית וייסמן ועמיתיו אדיר קאהן וצבי הירדני.
מערכת כיפת רחפן – מערכת ליירוט רחפנים באמצעות גילוי, זיהוי, עקיבה ונטרול באמצעות לייזר של רחפנים עוינים המופעלים באזורים אסורי-טיסה. חברת רפאל.
Torbuster – מערכת הגנה מטורפדו לכלי שיט – מערכת המשגרת לכיוון טורפדו המתקרב אל כלי השיט טיל הטעיה, המנטרל את הטורפדו לאחר שפיתה אותו לעקוב אחריו למרחק בטוח מכלי השיט באמצעות יצירת אותות קוליים ייעודיים. חברת רפא"ל.
יריעות הסוואה תרמיות – יריעות הסוואה קלים, שימנעו גילוי של לוחמים וכלי רכב, על ידי ראיית לילה באינפרה אדום וראייה תרמית. חברת פיברוטקס.
ארמדילו – שמיכת מיגון מפני רסיסים והדף טילים. חברת T9 Design.
מערכת לייזר "להב אור" להגנה מפני רחפנים ובלוני תבערה ונפץ – פותחה בשיתוף עם מג"ב ומפא"ת. חברת אופטידפנס.
כלי טיס
ממוזער|250px|מטוס הלביא
נשר וכפיר – מטוסי קרב ישראליים המבוססים על מיראז' 3 ומיראז' 5.
לביא – פרויקט לפיתוח מטוס קרב קטן וקל מתכנון מקומי אך עם מנוע סילון אמריקאי. הפרויקט בוטל לאחר שיוצרו שלושה מטוסי אב טיפוס.
כלי טיס בלתי מאוישים מונעי מדחף – מזל"טים מונעי מדחף פותחו לראשונה בעולם על ידי התעשייה האווירית לישראל וחברת תדיראן בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. ישראל הפכה למובילה טכנולוגית עולמית בתחום עם דגמים רבים שפותחו בישראל. חלק מהדגמים נמכרו למדינות שונות, בהן גם ארצות הברית (כגון ה-RQ-2 פיוניר וה-RQ-5 האנטר) ומדינות האיחוד האירופי.
מסוק רובוטי לא מאויש – מסוק קל וקומפקטי עם משקל המראה מרבי של 35 ק"ג, ויכולת העמסה של 5 ק"ג ואורכו הכולל הוא 2.54 מטר. המסוק בעל טווח תקשורת של עד 150 ק"מ, תקרת גובה של עד 10,000 רגל, ומהירות שיוט של 45 קשר (81 קמ"ש). חברת סטדי-קופטר מכפר מכבי.
בומרנג – כטב"מ מבצעי עם מנוע חשמלי השוקל 9 ק"ג שיכול לטוס במשך יותר מתשע שעות באמצעות מערכת ההנעה החשמלית מימנית של הורייזן. 2009. חברת בלובירד ("blue Bird").
כלי טיס לא מאויש שממריא ונוחת אנכית – חברת בלובירד ("blue Bird")
"אליס" – המטוס החשמלי הראשון בעולם המיועד להטסה של 9 נוסעים לטווח של עד אלף קילומטר בהטענה בודדת. מקור האנרגיה של המטוס הם 70 אלף סוללות ליתיום הפזורות במטוס. הקיבולת הכוללת שלהם היא 980 קילוואט שעה. למטוס שלשה מנועים חשמליים במהירות 450 קמ"ש. חברת אוויאיישן (Eviation Aircraft) ממושב קדימה. מייסד ומנכ"ל החברה הוא עומר בר-יוחאי.
כלי שיט
Seagull – סירת סיור בלתי-מאוישת – כלי שיט רב-שימושי אוטונומי המיועד לבצע משימות צבאיות שונות כמו איתור צוללות ומוקשים, לוחמה אלקטרונית, משימות סיור והגנה על מתחמים, לחימה, ומיפוי תת-ימי. חברת אלביט.
לוויינים
לווייני אופק – סדרת לווייני ריגול בעלי מערכת אלקטרו אופטית או מכם המפיקים תצלומי לוויין בעלי כושר הפרדה גבוה מאוד. התעשייה האווירית לישראל.
לוויין הטכניון גורווין טקסט 2 – מיקרו לוויין. בנוי כקוביה שאורך כל אחת מצלעותיה 45 ס"מ, משקלו 48 ק"ג וצריכת החשמל שלו פחותה מ-17 וואט. ביוזמת וביצוע של פרופסור גיורא שביב, פרופסור חיים אשד ומר משה שחר. שוגר לחלל ביולי 1998.
לוויין הביון המכ"מי TECHSAR – פותח ונבנה על ידי מפעל טכנולוגיות החלל, של התעשייה האווירית.
רכב קרבי משוריין
ממוזער|250px|טנק המרכבה על 4 דורותיו
טנק המרכבה – טנק בעל שרידות גבוהה לצוות, עבירות גבוהה ודיוק רב. ישראל טל וישראל טילן. מנת"ק – משרד הביטחון.
תותח תע"ש 120 מ"מ – תותח מתקדם לטנקים. התעשייה הצבאית/תעש מערכות.
אכזרית – נגמ"ש כבד המבוסס על תובת טנק T-55.
פומ"ה – רכב הנדסה קרבית ממוגן המבוסס על תובת שוט קל.
מחבט – תותח נ"מ מתנייע המבוסס על ה-M163 VADS.
נגמ"ש מרכבה (נמ"ר) – נגמ"ש כבד המבוסס על תובת טנק מרכבה הישראלי, שמצטיין בתכונות של מיגון ועבירות, נחשב לנגמ"ש הממוגן בעולם. מנת"ק – משרד הביטחון.
כלי רכב בלתי מאוישים
במבי (רובוט) – רובוט חבלה וסילוק פצצות משטרתי.
רעם השחר – דחפור D9N בשלט רחוק.
פנדה (דחפור D9T) – דחפור D9T בשלט רחוק.
שומר גבולות (כרב"ם) – כלי רכב בלתי מאויש לפטרול בגבולות וסביב גדרות.
סה"ר – סייר רובוטי הנדסי אוטונומי.
שונות
ממוזער|250px|עמדת קטלנית חמושה במק"כ M2 בראונינג
תצוגת קסדה עילית – קסדת טיס שבה מוצגים נתוני הטיסה וכוונת על משקף הקסדה, ולטייס מתאפשר לכוון חימוש באמצעות כיוון ההסתכלות שלו (מבטו) דרך הכוונת. חברת אלביט מערכות.
תותח רעם – תותח קולי היוצר רעש חזק באמצעות יצירת גל הדף. מפותח על ידי חברת ArmyTec.
מכ"ם חודר קירות – מכ"ם החודר קירות, ומאפשר לקבל אינדיקציה על המתרחש מעבר לקיר. במקביל לפיתוחים של חברות שונות בעולם, מערכות פותחו על ידי חברת קמרו הישראלית.
קטלנית (נשק) – עמדת נשק בשלט רחוק המותקנת על רכב קרבי משוריין ונשלטת מתוכו, בדרך כלל חמושה במקלע כבד. משרתת בצה"ל. רפאל - מערכות לחימה מתקדמות.
הישרדות
אפוד להגנה מפני קרינת גמא – אפוד עופרת מצופה בפלדה במשקל 15 ק"ג שמגן על אזור אגן הירכיים שבו מרוכזים כ-50 אחוז מתאי מח העצם, מפני קרינה רדיואקטיבית. ד"ר אורן מילשטיין ודניאל לויט. חברת סמטראד מתל אביב.
חליפת חלל להגנה מפני קרינה קוסמית – החליפה שפותחה לטיסות חללית ה-EM1 למאדים, מגינה על תאי מח העצם באיברים השונים. החליפה הוצגה בתחנת החלל הבינלאומית בינואר 2020. חברת סמטראד מתל אביב.
"ספיידר" – מערכת חילוץ אישית לחילוץ לכודים מרבי קומות בשיטת הסנפלינג עם מנוע הידראולי – חברת "מוסרות טכנולוגיות" מנתיבות.
"סקיי סייבר" – תיק גב לחילוץ לכודים בבניינים רבי קומות. התיק שמכיל כבל חסין אש באורך של עד 350 מטר, נחגר על הגוף, ומצויד בקרס לתפיסה בנקודת היציאה. חברת סקייסייבר חילוץ מירושלים.
מעלית מתקפלת חיצונית, הממוקמת על גג בנין לחילוץ המוני מבניינים – בעת אירוע חירום נפרסת המערכת מעבר לדופן הבניין ונפתחת בצורה שמאפשרת לה לנוע לאורך הבניין כמעלית, המערכת מאפשר להוריד דיירים ולהעלות צוותי חירום. ד"ר יוני שמשוני. מנהל חברת אסקייפ מהיישוב קדימה.
השרוול – מערכת לחילוץ המוני שמותקנת באופן קבוע בקומות הגבוהות בבניינים רבי-קומות, אשר נפתחת באופן מבוקר בשעת חירום. לאחר הפעלת המערכת, נגלל שרוול הצלה המורכב מקפיץ פלדה, התומך בשרוול בד חסין אש ומעוגן לקרקע. חברת AES מנורדיה.
מחשוב
חומרת מחשבים
ממוזער|מעבד פנטיום עם טכנולוגיית MMX שפותחה בישראל
ממוזער|מעבד Core i5-6500 תוצרת אינטל מארכיטקטורת "Skylake" שפותחה בישראל.
המעבד למחשבים האישיים הראשונים של IBM – אינטל 8088 המעבד שעליו התבסס IBM PC עוצב בישראל במעבדת אינטל בחיפה. בעקבותיו פותחו דורות נוספים של מעבדי אינטל מישראל ביניהם: מעבד אטום (דור שני), מעבד פנטיום עם פקודות MMX, מעבדי Pentium M מסדרת "סנטרינו" (בניאס, דותן, מרום, יונה), ומעבדי Core מהדור השני (Sandy Bridge), השלישי (Ivy Bridge), השישי (Sky Lake) השביעי (Kaby Lake), השמיני, התשיעי (Coffee Lake ו-Coffee Lake Refresh בהתאמה) והעשירי (Comet Lake).
שבב בינה מלאכותית Spring Hill – מבוסס על ליבות Ice Lake בטכנולוגיית 10 ננומטר שפותחו בקבוצת C2DG הישראלית, כאשר מרכיב הבינה המלאכותית פותח במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה.
פיתוח ה-MMX – סט פקודות וקטוריות לטובת האצת מולטימדיה שהוכללו לראשונה במעבד פנטיום P55C. אינטל חיפה. 1997.
AVX – סט הרחבה לארכיטקטורת קבוצת הפקודות x86 (instruction set architecture) של מעבדי אינטל ו-AMD שהוצעה על ידי אינטל במרץ 2008 ונתמכה על ידי אינטל עם מיקרו-ארכיטקטורת המעבדים "Sandy Bridge", שפותחה בסניף הישראלי של אינטל.
קינקט – בקר שליטה באמצעות חישה של תנועות גוף שמבוסס על חיישן אופטי וחיישן עומק תת-אדום. בטכנולוגיה הזו לכל פיקסל קיים עומק. חברת פריים-סנס. זכויות לשימוש נרכשו בידי מיקרוסופט, לשימוש באקס בוקס 360. החברה נרכשה בידי חברת אפל ב-2013.
RealSense – חיישן עומק מבוסס אינפרא אדום. אינטל חיפה. מבוסס על טכנולוגיה של חברת Omek Interactive שנרכשה בידי אינטל.
MV4D – חיישן עומק שמאפשר מיפוי תלת־ממדי של הסביבה אף בעת תנועה וטכנולוגיה של יצירת מודלים תלת־ממדיים – חברת Mantis Vision. פתח תקווה. החברה שותפה של גוגל בפרויקט Tango.
מערך חיישנים לתלת־ממד ורזולוציה משופרת – טכנולוגיה המבוססת על מערך חיישנים מיניאטוריים ויצירת תלת תמונת תלת־ממדית באמצעות אלגוריתם שמשלב את האותות מכל החיישנים. חברת LinX Computational Imaging. הוקמה על ידי זיו אטר ואנדריי טובצ'ינגרבקו, בשנת 2011. נרכשה על ידי חברת אפל.
שמאל|ממוזער|150px|דיסק און קי
דיסק און קי – זיכרון פלאש נייד שהופך להיות דיסק וירטואלי באמצעות יציאת USB. פיתוח של חברת אם-סיסטמס בראשותו של דב מורן.
עט סורק – קויקשנרי – סורק זעיר בגודל עט עבה, שסורק מילה או משפט מהכתוב ומתרגם אותו לשפה אחרת, או שומר אותם בזיכרון המכשיר להעברה למחשב האישי – פותח בידי חברת ויזקום הירושלמית.
מקלדת לייזר – מקלדת וירטואלית שמוקרנת על גבי קיר או שולחן ומאפשרת להקליד למחשבי כף יד וטלפונים סלולריים. פותח על ידי חברת lumio הישראלית.
מצלמת משקפיים לכבדי ראייה ולעיוורים – פרופ' אמנון שעשוע וזיו אבירם. חברת אורקם טכנולוגיות הירושלמית.
וולט-פלאש – זיכרון פלאש בגודל כרטיס אשראי, בעובי 1.9 מ"מ. פותח על ידי חברת וולטקס.
השתתפות בפיתוח מחשב העל החזק בעולם BlueGene/L – אנשי IBM חיפה השתתפו במאמץ של IBM לייצר מחשב חדשני, המבצע 70.72 מיליארד פעולות חישוב בשנייה, עבור משרד האנרגיה של ארצות הברית.
דפוס אופסט דיגיטלי – פיתוח מכונת דפוס שמשתמשת בדיו נוזלי צבעוני. מהפכה בעולם הדפוס. גמישות, מהירות, מיזעור, אוטומציה והוזלה של תהליכי דפוס. חברת אינדיגו (HP Indigo) שהוקמה ב-1977 על ידי בני לנדא ונמכרה לחברת HP.
טיונר טלוויזיה דיגיטלי זעיר למכשירים ניידים – מוצר "כרמל" למכשירי אייפון ואייפד של חברת סיאנו.
נאנו ספיידר – מודול זעיר המשלב מקלט ואנטנת GPS בגודל של כ-4x4 מילימטר, בעל צריכת חשמל נמוכה לשימוש בשעונים חכמים, התקנים לבישים ומצלמות דיגיטליות. חברת OriginGPS.
Raptor AR – משקפי מציאות רבודה לרוכבי אופניים, המבוססים על טכנולוגיות התצוגה העלית הצבאיות של חברת אלביט. חברת Everysight. פארק מת"מ בחיפה.
אוריון – מאתר תשדורות אלחוטיות בזמן אמת (Wi-Fi Direction Finder). פותח על ידי חברת ג'נובייס (JENOVICE).
מדפסת תלת-ממד להדפסת מעגלים מודפסים (PCB) – תהליך שמאפשר לייצר אבות טיפוס של מעגלים מודפסים במהירות ובסודיות. חברת ננו דיימנשן (Nano-Dimension) מנס ציונה.
הדמיית דופלר באמצעות WIFI – פיתוח שבב שיכול לבצע באמצעות נתבים הדמיית דופלר ולזהות פעילות אנושית כמו מיקום של אנשים בחדר, ואף הליכה, ישיבה, קימה ונפילה. חברת סלנו מרעננה.
שבבי ה-SiOx ReRAM – שבבי זיכרון לא נדיף שאמור להחליף את שבבי הפלש. יתרונן במהירות העבודה, בהספק הנמוך, במיזעור שהוא מתחת ל-28 ננומטר, במחזורי טעינה ועוד. חברת Weebit Nano.
מעבדים לבינה מלאכותית – חברת הבאנה לאבס. החברה הוקמה בשנת 2016 על ידי אביגדור וילנץ, דוד דהן ורן חלוץ. נרכשה על ידי אינטל.
שבב זעיר לתיוג מוצרים המשמש כחיישן IoT – מדבקת שבב אלקטרוני בגודל בול דואר עם תקשורת בלוטות', שאינו תלוי במקור כוח חיצוני, בעלות של כמה עשרות סנטים. החיישן מוצמד למוצר או חפץ ומאפשר לו לשדר מידע מסוגים שונים: מיקום, משקל, טמפרטורה וכדומה. חברת וויליוט מקיסריה, שהוקמה ב-2016 על ידי טל תמיר, ירון אלבוים ואלון יחזקאלי.
מעבד בינה מלאכותית Hailo-8 – מעבד בינה מלאכותית לתחום הרכב בעל הספק נמוך. על פי נתוני החברה למעבד עוצמת עיבוד של 26 מיליארד פעולות בשנייה, ויעילות של 3TOPS לכל ואט. חברת היילו טכנולוגיות התל אביבית.
חיישנים לדימות תלת-ממדי של חומרים באמצעות קרינת רדיו – חברת Vayyar מיהוד. נוסדה על ידי רביב מלמד, נפתלי חייט ומירי רטנר ב-2011.
Thunderbolt – ממשק לחיבור התקנים חיצוניים למחשב במהירויות גבוהות. הממשק פותח על ידי אינטל ישראל, הפך לתקן של USB 4.
חיישן אינפרה אדום קצר גלים SWIR ברזולוציה של 1920x1536 – חברת SCD בבעלות משותפת של חברות רפאל ואלביט ממכון לשם שבגליל העליון.
V-chip – מכ"ם-על-שבב זעיר המבוסס על טכנולוגיית גלי רדיו (RF) היכול לזהות עצמים בדיוק רב, גם דרך קירות, וגם דרך גוף אנושי. משמש חברות בתחום בטיחות הרכב וניטור קשישים. חברת Vayyar. הוקמה בשנת 2011 על-ידי רביב מלמד, נפתלי חייט ומירי רטנר.
מדעי המחשב
אוטומט סופי לא דטרמיניסטי – מודל מתמטי המהווה הכללה של אוטומט סופי דטרמיניסטי בכך שהוא מאפשר בחירה בין מספר דרכי פעולה עבור קלט נתון, בניגוד לדרך הפעולה היחידה אליה מחויב אוטומט דטרמיניסטי. הוצג לראשונה על ידי מיכאל רבין ודנה סקוט במאמר מ-1959.
אלגוריתם למפל זיו – אלגוריתם לדחיסת נתונים משמרת מידע, שפיתחו פרופ' אברהם למפל ופרופ' יעקב זיו מהטכניון. 1977.
אלגוריתם הצפנה RSA – מערכת הצפנת מפתח ציבורי דטרמיניסטית מעשית, של הממציאים, רון ריבסט, עדי שמיר ולאונרד אדלמן. 1977. על כך הם זכו בפרס טיורינג לשנת 2002.
חלוקת סוד – בקריפטוגרפיה, היא בעיה של פיצולו של סוד בין קבוצת שותפים, באופן שאינו ידוע לאף אחד מהם לחוד וניתן לגלותו רק באמצעות שיתוף פעולה של כל או חלק מחברי הקבוצה. הצורך בחלוקת סוד התעורר בהקשר של ניהול מפתחות הצפנה בסביבות 1977. עדי שמיר וג'ורג' בלקלי פרסמו בנפרד את רעיונות חלוקת הסוד בשנת 1979.
לוגיקת זמן, או לוגיקה טמפורלית (באנגלית: Temporal Logic) היא הרחבה של הלוגיקה הקלאסית המאפשרת ביטויים הקשורים בזמן. לוגיקת זמן היא חלק מהלוגיקה המודלית. לוגיקת זמן מאפשרת לעסוק בקו זמן, ועל כן מאפשרת לנסח מתמטית משפטים כמו "אני תמיד רעב", "לבסוף אהיה רעב", או "אהיה רעב עד שאוכל משהו". אמיר פנואלי זכה בשנת 1996 בפרס טיורינג על הכנסת לוגיקת הזמן אל מדעי המחשב. כיום נעשה שימוש נרחב בלוגיקת זמן באימות תוכנה כדי להוכיח מתמטית נכונות של מערכת מחשב.
קריפטאנליזה דיפרנציאלית היא שיטה לניתוח צפנים ופונקציות גיבוב קריפטוגרפיות. הקריפטאנליזה הדיפרנציאלית עוסקת בניתוח ההשפעה של שינויים בקלט של פונקציה קריפטוגרפית על הפלט שלה. בצופני-בלוקים מטרת האנליזה היא למצוא היכן הצופן מתנהג בצורה שאינה אקראית וכך לגלות את המפתח. בפונקציות גיבוב, האנליזה משמשת כדי לאתר התנגשויות. עדי שמיר ואלי ביהם בסוף שנות ה-80.
JPEGmini – אלגוריתם לדחיסת תמונה בפורמט JPG. דוחס בממוצע מעל 80% קובץ JPG סטנדרטי. חברת ICVT.
אלגוריתם לחידוד תמונה – פותח על ידי ד"ר רענן פתאל מהאוניברסיטה העברית, וזכויות שימוש בו נרכשו על ידי חברת אדובי.
אלגוריתם לתקצור סרטוני וידאו – בשיטה זו ניתן ל"דחוס" שעות של וידאו לכמה דקות ולהקל על מי שצריך לנטר אירועים. פותח על ידי פרופ' שמואל פלג מהאוניברסיטה העברית.
טכניקה לתמצות מידע חזותי, כתמונות וסרטי וידאו, המכונה בשם שיטת הדמיון הדו-כיווני. תכונת הדו-כיווניות של השיטה מבטיחה שהתמונה שנוצרת היא קוהרנטית מבחינה חזותית. פותח על ידי פרופ' מיכל אירני ותלמידי המחקר מקבוצתה ד"ר דניס סימקוב, ד"ר ירון כספי וד"ר אלי שכטמן, מהמחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה שימושית במכון ויצמן למדע. 2012. רישוי שימוש נמכר לחברת אדובי מערכות בע"מ.
EyeMusic – אלגוריתם שמתרגם דימויים חזותיים לצלילים כאמצעי עזר לעיוורים. באלגוריתם פרמטרים בתמונה כמו ממדי אובייקטים, בהירות וצבע מיוצגים על ידי גובה ואורך צליל, עוצמת הצליל, וכלי נגינה שונה. פרופ' אמיר עמדי. בית הספר לרפואה וממרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים.
כלי פיתוח ושפות תכנות
מג'יק – מחולל יישומים הראשון ללא קוד, שנעשה בו שימוש רב בצה"ל. מג'יק מערכות.
Wizdom – מחולל יישומים דור רביעי, הראשון בטכנולוגיה של תכנות מונחה עצמים. חברת מ.ל.ל.
Concurrent Prolog – שפת תכנות עילית לחישוב מקבילי ומבוזר שפותחה בידי פרופ' אהוד שפירא.
טכנולוגיות ותקנים
WHDI – תקן לתקשורת וידאו אלחוטית באבחנה גבוהה בתדר 5Ghz. פותח על ידי חברת אמימון.
טכנולוגיית HDBaseT – הפכה לסטנדרט עולמי בקישוריות ומאפשרת להפיץ תוכני מולטימדיה באיכות אולטרה HD למרחקים ארוכים (עד 100 מטר) ללא דחיסה. חברת Valens.
מציאת קשר בין רעשי המעבד לתוכן העיבוד – עדי שמיר וערן טרומר ממכון ויצמן למדע, מצאו כי מעבדיהם של מחשבים המבצעים הצפנה משמיעים צלילים, שבאמצעותם ניתן לדלות מידע על החומר המוצפן.
העברת מפתחות הצפנה באמצעות סיבים אופטיים – קבוצת חוקרים בראשות ד"ר קובי שויער מאוניברסיטת תל אביב
טעינה אלחוטית – של מכשירים חשמליים, חברת Powermat.
טכנולוגיית מעקב אישונים – שמאפשרת לשלוט במכשיר, וגם לזהות מצבי חירום נוירולוגיים. חברת uMoove.
פלטפורמות מבוססות ראייה ממוחשבת – לשליטה במכשירים ללא מגע. חברת EyeSight.
ממשק אחיד לממשקי תכנות (APIs) – חברת RapidAPI, שהוקמה על ידי אידו ג'ינו ומיקי חסלבסקי ב-2015.
WiGig – תקן להעברת נתונים ובמיוחד וידאו באופן אלחוטי בתדר 60GHz, תוך שימוש בתקן קישוריות 802.11ad. נועד במיוחד להזרמת וידאו באיכות גבוהה למסכים קרובים ובמכשירי VR. אינטל ישראל.
חיזוי מזג אוויר באמצעות ניתוח אותות ממשדרי סלולר – חברת ClimaCell, שנוסדה בידי שמעון אלקבץ, איתי זלוטניק ורעי גופר. לניתוח אותות סלולר ישנם יתרונות על פני מכ"מים.
אימות אוטומטית של תכנוני שבבים, חברת וריסיטי (Verisity) שהוקמה בשנת 1988 על ידי יואב הולנדר. נמכרה לחברת קיידנס בשנת 2005 תמורת כ-315 מיליון דולר.
תוכנה
בבילון – תוכנת תרגום רב-לשונית, המבצעת זיהוי אופטי של טקסט באזור נבחר במסך ומתרגמת אותו בהקלקת עכבר. פותחה על ידי אמנון עובדיה.
חלק ניכר מהפיתוח של מערכות ההפעלה חלונות NT וחלונות XP בוצע במרכזי הפיתוח של מיקרוסופט בישראל.
דיפ ג'וניור – תוכנת שחמט הרצה על מחשב פשוט שפותחה על ידי אמיר באן ושי בושינסקי, וספר פתיחות של רב-אמן בוריס אלתרמן. התוכנה זכתה באליפות העולם ב-1997, 2001, 2002 ו-2004.
ג'ינג'ר, תוכנת תרגום ותיקוני שגיאות כתיב מאנגלית לאנגלית.
Waze – אפליקציית ניווט GPS שיתופית לטלפונים חכמים, שפותחה על ידי חברת ההזנק הישראלית "Waze Mobile" ונמכרה לגוגל ביוני 2013.
Moovit – אפליקציית ניווט GPS שיתופית לטלפונים חכמים ולדפדפנים בתחבורה ציבורית, שפותחה על ידי חברת ההזנק הישראלית MoovitApp Global LTD (לשעבר Tranzmate) ונמכרה לאינטל במאי 2020.
Gett – אפליקציה מבוססת מיקום לשירות הזמנת מוניות ושליחויות דרך טלפון חכם.
Any.do – אפליקציה ישראלית חינמית לניהול משימות, המאפשרת למשתמש שיתוף משימות ושיתוף תזכורות באמצעות פייסבוק, טוויטר, אימייל והודעות מסרון.
HandWallet – תוכנה למעקב אחר הוצאות, הכנסות ותקציב שפותחה בישראל.
QText – מעבד תמלילים עברי שפיתחה חברת "דביר מוצרי תוכנה" מקיבוץ דביר בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20.
אינטרנט וסייבר
חומת האש המסחרית הראשונה פותחה על ידי חברת צ'ק פוינט, שעוסקת בתחום אבטחת המידע עד היום.
ICQ – תוכנת מסרים מיידיים שפותחה על ידי החברה הישראלית מיראביליס. פותחה על ידי ספי ויגיסר, יאיר גולדפינגר ואריק ורדי.
Wix – פלטפורמה לבניית אתרי אינטרנט ללא צורך בידע מוקדם
תוכנת (VoIP) הראשונה שיכלה לשדר בין מחשב לפלאפון – פותחה על ידי חברת ווקלטק הישראלית.
Viber, יישום קנייני חוצה-פלטפורמות המשמש להעברת מסרים מיידיים וביצוע שיחות על גבי רשת האינטרנט (VoIP) שפותח במקור על ידי חברת Viber Media.
כספת מידע מאובטחת – אבטחת חלקים בתוך מערכת המחשוב הארגונית מחדירות, פותחה על ידי חברת סייבר ארק.
חשיפת נקודות תורפה במערכות מחשב באופן אוטומטי. אלגוריתם שמחקה את אופן הפעולה של האקר אנושי, מבצע מאות אלפי מבדקי חדירות בזמן קצר. חברת Cronus Cyber החיפאית.
מוצר לאבטחת הרשת הארגונית – אבטחת הרשת הארגונית ובידודה מהאינטרנט בטכנולוגיית isolation באמצעות שרת חוצץ של החברה שמהווה מעין "קיר זכוכית", כך שהגישה לרשת האינטרנט תהיה מסוננת מפוגענים. גיא גוזנר ודן אמיגה. חברת פיירגלאס. 2013. נרכשה על ידי חברת סימנטק.
תוכנה לאבטחת אפליקציות – המיועדת לזיהוי ותיקון חולשות אבטחה בקוד המקור באפליקציות וכן חסימת פרצות אבטחה באפליקציות ווב ומובייל. חברת צ'קמרקס (Checkmarx) הרמת גנית, שנוסדה ב-2006 על ידי מתי סימן ועמנואל בן זקן. נרכשה על ידי חברת ההשקעות הפרטית האמריקאית הלמן פרידמן, ב-1.15 מיליארד דולרים ברבע הראשון של 2020.
הגנת GPS – מיכשור להגנה על מקלטי GPS מחסימה באמצעות משדרים. חברת אינפינידום.
מערכת לניתוח תנועת כלי שיט, ניהול סיכונים בים וזיהוי חריגות – חברת ווינדוורד התל אביבית. הוקמה ב-2011 על ידי עמי דניאל ומתן פלד.
פגסוס – תוכנת מעקב וריגול לטלפונים חכמים לשימוש גופי ביטחון ומדינות. חברת NSO מהרצליה פיתוח. הוקמה ב-2009 בידי עמרי לביא, שלו חוליו, וניב כרמי.
תקשורת
משדר נייד לשידור וידאו חי – באמצעות מקבץ של אמצעי תקשורת זמינים כמו סלולר, רשתות אלחוטיות וכדומה המייתר ניידת שידור. חברת LiveU.
טכנולוגיית WAM – טכנולוגיה לאיפנון מיטבי על גל נושא, שמאפשר ליהנות מטווחי תדרים, פס רחב וצריכת הספק יעילים יותר על התשתיות הקיימות. בסיס לתקשורת דור חמישי. חברת MagnaCom. הוקמה על ידי יוסי כהן ואמיר אליעז ב-2012. נרכשה על ידי חברת ברודקום ב-2016.
טכנולוגיה להעברת צילומי וידאו באיכות גבוהה מאוד, ממספר רב של מוקדי צילום ללא השהייה. הטכנולוגיה ממומשת ברחפנים ובמצלמות קולנוע. חברת אמימון (Amimon). פרופ' מאיר פדר, ד"ר צבי רזניק, גיא דורמן ורון יוגב.
מוזיקה ותנועה
מלוגרף – מכשיר המציג מלודיה בצורה גרפית. פותח על ידי רות כ"ץ ודליה כהן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לשם ניתוח היסודות המלודיים שאינם ניתנים לביטוי מדויק בתיווי מסורתי. שנות ה-50 של המאה ה-20.
כתב התנועה אשכול-וכמן – שיטה לרישום תנועה, שבה מערכת סמלים מאפשרת להגדיר את תנועת הגוף האנושי. הכתב מתבסס על מערכת כדורית המחלקת את המרחב לשמונה כיוונים, כשלכל נקודה במרחב יש מיקום במערכת. פותחה על ידי הכוריאוגרפית נועה אשכול ותלמידה אברהם וכמן בשנת 1958. במשך השנים השתמשו בכתב התנועה על מנת לתעד ולנתח תנועת משיטות תנועה שונות כגון: שפת הסימנים של החירשים, שיטת פלדנקרייז, סגנונות מחול וסוגי ריקוד, תרגילי התעמלות ותנועת בעלי חיים.
REVPAD – מעבד אפקטים לגיטרה. חברת GTC.
קרב מגע – אמנות לחימה ישראלית מתחום השיטות המבוססות מציאות, ששמה דגש בלימוד ופיתוח הגנה עצמית תוך זמן קצר ושימוש בטכניקות מהירות ויעילות. אימי שדאור ליכטנפלד, מומחה ואלוף בהיאבקות ובאיגרוף. החל משנות ה-30.
ספורט
דו-קרב הפנדלים, שיטה לקביעת המנצח במשחק כדורגל שמסתיים בשוויון, הומצאה על ידי הישראלי יוסף דגן. השיטה הוצגה לראשונה בשנות ה-70 ומאז הפכה לאמצעי שובר שוויון סטנדרטי בטורנירי כדורגל ברחבי העולם, המעניקה סיום דרמטי ומכריע למשחקים שהסתיימו בתיקו.
רכב
VCT – מערכת ממוחשבת לבדיקת כלי רכב, שבדקה 56 רכיבים ב-12 דקות. יונה בן דוד מייסד ויו"ר קומפיוטסט. שנות ה-70.
דלקן – אמצעי המאפשר רכישת דלק ללא תשלום מזומן או אשראי לציי רכב. פותח על ידי דויד קלריך ודב טלמור. חברת אורפק. 1983.
מערכת עזר לנהיגה – חברת מובילאיי הירושלמית פיתחה שבב ייחודי לרכב, שבאמצעות ראייה ממוחשבת ינהל פונקציות שונות בנהיגה ממוחשבת כמו מניעת התנגשות, שמירה על נתיב ועוד.
תקשורת בין מכוניות ובינן לבין תשתיות הדרך – טכנולוגיית ה-V2X מאפשרת לרכבים אוטונומיים להבין את הכוונות של כלי רכב אחרים, ומאפשרת תיאום בין כלי רכב לכלי רכב ובין כלי רכב לתשתיות דוגמת רמזורים, באופן שמונע תאונות דרכים ומגדיל את ניצולת הכבישים. חברת Autotalks. יצרנית השבבים הממונעים מכפר נטר.
פלטפורמת ענן לאיסוף ושיתוף מידע מכלי-רכב מקושרים – ניתוח דפוסי נהיגה. אוטונומו (Otonomo) מהרצליה פיתוח.
הסעה שיתופית – אפליקציה שמאפשרת לחלוק נסיעה ברכבי הסעות. חברת Via. הוקמה ביוני 2012 על ידי דניאל רמות ואורן שובל.
ווייקייר – (WayCare) – מערכת לימוד מכונה וביג דאטה שחוזה עומסים ותקלות בתנועה על פי מקורות שונים כמו חיישני תנועה, ואפליקציות ניווט ויכולה להגיב בזמן אמת, וגם לעדכן את הנהגים בתזמון התנועה באמצעות השילוט הדיגיטלי. הוקמה על ידי עידן האן ושי סוזן בשנת 2014.
מערכת התרעה מוקדמת לנהג קטר מפני התנגשות במכשולים על גבי מסילת הרכבת, בתנאי מזג אוויר ותאורה קשים – מבוססת על טכנולוגיית עיבוד תמונה, ומצלמות ייעודיות, לזיהוי עצמים ברזולוציה גבוהה ולמרחק של למעלה מ-1,500 מטר. חברת Rail vision שנוסדה בינואר 2015.
מערכת לסריקת תחתית כלי רכב – מערכת סריקה אוטומטית לגילוי סיכוני אבטחה בתחתית כלי רכב באמצעות טכנולוגיות של למידת מכונה וראייה ממוחשבת בתלת-ממד באמצעות מערך של 5 מצלמות ברזולוציה גבוהה. חברת UVeye. נוסדה ב-2016 על ידי אמיר חבר, ואוהד חבר.
מערכת דיווח אוטומטית לגורמי הצלה ורפואה – מערכת לניתוח של פציעות נוסעים בעת תאונות דרכים ודיווח רפואי בזמן אמת לגורמי רפואה. המערכת מסתמכת על התקני הרכב: חיישני רכב וקישוריות. חברת MDGo.
מערכת ניהול ותזמון רמזורים אוטומטית וחכמה – המערכת מנטרת, אוספת ומסווגת בזמן אמת' נתונים על תנועת כלי הרכב והולכי הרגל באמצעות חיישני מצלמה, מכ"ם ורכיבי תקשורת V2I שמותקנים על גבי הרמזורים, כדי לתזמן ביעילות את הרמזורים. חברת נו-טראפיק (NoTraffic) שהוקמה ב-2016.
מערכת מכ"ם מיניאטורית לרכב. המערכת מבוססת על טכנולוגיית Frequency Modulated Continuous Wave, שבה מתבצע שידור רציף של אותות בעלי תדר משתנה, והמרחק של האובייקטים מחושב בהתאם להפרשי התדר והמופע בין האותות המשודרים והאותות הנקלטים. המכ”ם של ארבה מפיק תמונה רב-ממדית של האובייקטים הנייחים והניידים שבסביבת הרכב. המערכת מקבלת את המידע המגיע מ-48 ערוצי שידור ו-48 ערוצי קליטה. ויכולה לבצע עד 10,000 חישובי נקודות בכל תמונה, בקצב של 30 תמונות בשנייה. המערכת יכולה לאתר עד 450 אובייקטים שונים בכל תמונה, בטווח של עד 300 מטר ובזווית סריקה אופקית של 100° וברזולוציה אופקית של מעלה אחת. חברת Arbe מתל אביב שנוסדה בשנת 2015.
טקסיבוט, רכב רובוטי למחצה להסעת מטוס בנמל תעופה – הרכב נשלט על ידי הטייס, ומסיע את המטוס מה"שרוול" בנמל התעופה, למסלול ההמראה ובחזרה – ללא שימוש במנועים. הגרירה מאפשרת חסכון בדלק, הפחתה ברעש ובנזקי גופים זרים הנשאבים למנוע בעת ההסעה. פותח ומיוצר על ידי התעשייה האווירית.
כביש אלקטרומגנטי לטעינה חשמלית – כביש שמוטמנים בו סלילים מגנטיים מתחת לנתיבי הנסיעה, הטוענים את הסוללות של כלי הרכב באופן אלחוטי, באמצעות השראה מגנטית בזמן הנסיעה. חברת אלקטריאון וירלס מבית ינאי, שהוקמה בשנת 2013 על ידי אורן עזר וחנן רומבק.
מערכת לרכב אוטונומי המבוססת על ראייה ממוחשבת – מערכת QuadSight מבוססת על שימוש בשתי מצלמות תרמיות של FLIR ובשתי מצלמות אופטיות, שמדמות יכולת ראייה סטריאוסקופית. המערכת מבצעת היתוך מידע בין החיישנים השונים. חברת פורסייט (Foresight) מנס ציונה.
פלטפורמה לרכב חשמלי בארכיטקטורת גלגל פינתי – הפלטפורמה כוללת מרכב וארבעה גלגלים כאשר כל גלגל מכיל מנוע חשמלי, בלמים, והיגוי. חברת REE אוטומוטיב נוסדה ב־2013, בידי בראל ואחישי סרדס.
מיפוי של מצב הכבישים באמצעות קבלת מידע "תחושתי" מחיישני הרכב – יכולת לדרג מקטעי כביש ולהתריע על ליקויים כמו סדקים, בורות ואזורים חלקלקים באמצעות נסיעה רגילה. חברת טאקטייל מוביליטי (Tactile Mobility) מחיפה.
תעופה וספנות
אליס – מטוס הפועל באמצעות מנוע חשמלי.
מערכת ניווט אוטומטי לספינות – מערכת של מצלמות אופטיות ותרמיות ושל תוכנת בינה מלאכותית המאפשרות לבצע את ניווט הספינה באופן אוטומטי ולהימנע מהתנגשויות בים. חברת Orca AI.
חקלאות
טפטפת – אביזר, המשחרר מים בזרמים קטנים ("טפטוף"). הומצאה על ידי המהנדס הישראלי שמחה בלאס ובנו ישעיהו בתחילת שנות ה-60. ההמצאה גרמה למהפכה עולמית בשיטות ההשקיה והדישון בחקלאות, והובילה לחיסכון במים ולהגדלת היבולים.
קביעת 16 היסודות הדרושים לגידול צמח ומינונם המדויק – הבסיס להידרופוניקה, גידולי חצץ, טפטפות וכדומה. פרופ' מאיר שורץ. המכון לחקר הנגב. שנות ה-70 של המאה ה-20.
זרעי מלפפונים היברידיים – ייצור זרעים של מלפפונים ומלונים, מלפפונים עמידים למלח ומלפפונים המתאימים לקציר מכני. פרופ' עזרא גלון ממכון ויצמן. גלון ועמיתיו המציאו טכניקה להפקת זרעי מלפפונים היברידיים ללא האבקה ידנית. שנות ה-50 של המאה ה-20.
ביות האוגר הזהוב – נעשה על ידי פרופ' שאול אדלר, מומחה בתורת הטפילים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1930.
TraitUP – טכנולוגיה המאפשרת הכנסת חומרים גנטיים לזרעים מבלי לשנות את הדנ"א שלהם, באופן מיידי וביעילות לשיפור הצמחים לפני שהם נזרעים. פותחה על ידי פרופ' אילן סלע וד"ר חיים רבינוביץ', האוניברסיטה העברית.
איסוף טל מהאוויר להשקיית גידולים חקלאיים – חברת טל-יה.
עגבניית דניאלה – זן עגבנייה שפותח על ידי ד"ר אהוד קופליוביץ ונעמי גביש, מטפחים בצוותו של פרופ' נחום קידר מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. זן עמיד במיוחד, בעל חיי מדף ארוכים ויבול גדול הנחשב כיום לאחד הזנים הנפוצים ביותר בעולם.
השבחה ופיתוח של זני צמחים – פעילות רבה של מכון וולקני ביצירת זני פירות וירקות ללא הנדסה גנטית, בדגש על שיפור תכונות כמו עמידות בתנאים מיוחדים של מזג אוויר וצריכת מים, שיפור טעם, עמידות למחלות, גידול מהיר, פירות חסרי גרעין ועוד.
גידול חקלאי במדבר – חקלאים ישראלים צברו ניסיון בפיתוח חקלאות בתנאי מדבר וכך מדינות שונות בעולם קיבלו ייעוץ וסיוע בנושא מישראל.
הדברה טבעית – חומרי הדברה ממקורות טבעיים או על בסיסי תמציות צמחים, חברת "דע קדם" ממושב גן חיים.
הדברה ביולוגית משולבת – הדברה בגידולים חקלאיים באמצעות בעלי חיים וחרקים שפוגעים בחרקים המזיקים. חברת ביו ביי. קיבוץ שדה אליהו.
בריכות דגים אקולוגיות – המערכת מאפשרת לגדל דגים כמעט בכל מקום על ידי ביטול הבעיות הסביבתיות בחקלאות דגים קונבנציונלית, ללא תלות בחשמל או בקרבת מים. חברת GFA.
מערכות ערפול ולחות – מערכות המאפשרות צינון אזורים ומזעור שימוש בחומרי הדברה (מגנ"ז – מערפל גב נפח זעיר, מט"ז, "מיסטר קול", ו"גליל"). חברת א.ר.ן.
אבטיח קטן במשקל 2 ק"ג, הזהה בטעמו לאבטיח הרגיל – אבטיח קטן, במשקל שני קילוגרמים בלבד, מדובר בפיתוח ישראלי של החברה "הזרע ג'נטיקס", אשר פיתחה את "האבטיח האישי" על סמך מחקרי שוק, בהם נמצא ש-90% מהישראלים בוחרים לקנות חצי אבטיח, בשל הקושי שבנשיאתו של אבטיח שלם הביתה. 2006.
אבטיח צהוב – מי שעומד מאחורי הזן החדש הוא החקלאי אורי רבינוביץ שמתגורר במושב צופית הסמוך לכפר סבא.
תפוח מזן "ענה" – פותח באמצעות הכלאת שני זני תפוחים, על ידי אבא שטיין, חבר קיבוץ עין שמר.
אנרגיה
שמאל|ממוזער|150px|דודי שמש
דוד שמש – מתקן ביתי שממיר אנרגיה סולארית באנרגיה תרמית, על פי החוק בישראל כל מבנה חדש מחויב בו. חוסך כארבעה אחוז באנרגיה הלאומית. פותח על ידי ד"ר צבי תבור.
מעגל רנקין אורגני (ORC) – מעגל רנקין המסתמך על נוזל עבודה בעל מסה מולקולרית גבוהה, ואשר טמפרטורת נקודת הרתיחה שלהם נמוכה משל מים, ומאפשרת ניצול חום טבעי מהאדמה, מקולטי חום פשוטים ומהתפרקות של זבל אורגני. הומצא בידי צבי תבור ויהודה ברוניצקי.
תחנת כוח תרמו־סולארית בטכנולוגיה של השוקת הפרבולית, שמבוססת על מראה שמרכזת את קרינת השמש אל צינור במוקד הפרבולה שהשמן התרמי שבו מתחמם לטמפרטורה גבוהה והחום מועבר למים שהופכים לקיטור ומניעים טורבינה. הטכנולוגיה בה משתמשת התחנה פותחה במקור בשנות ה־80 של המאה ה־20, על ידי חברת לוז מירושלים ומומשה על ידי חברת נגב אנרגיה בתחנות הכוח באשלים.
תחנת כוח תרמו־סולארית בטכנולוגיה של מגדל שמש, שמורכב משדה שבו מגדל שמש וסביבו עשרות אלפי הליוסטטים, שהן מראות שעוקבות אחרי השמש, ומרכזות את הקרינה לעבר הדוד בראש המגדל, שבו מחממים מים לטמפרטורה של מאות מעלות צלזיוס. הקיטור שנוצר מוזרם לטורבינה שמייצרת חשמל. הטכנולוגיה פותחה במכון ויצמן שבו היה מגדל שמש ניסיוני. הטכנולוגיה מומשה בתחנות כוח בקליפורניה ובאשלים על ידי חברת ברייטסורס.
ארובות שרב – פרופ' דן זסלבסקי מהטכניון מפתח טכנולוגיה חליפית לייצור חשמל ולהתפלת מים, בעלות נמוכה, המבוססת על קירור אוויר מדברי חם, בארובה שגובהה 1000 מטר וקוטרה 500 מטר.
שיטה להפרדת מימן מהמים – ד"ר אברהם כוגן ממכון ויצמן למדע, פיתח מערכת שמשתמשת באנרגיה סולרית בשילוב עם מסנן תרמי, שמאפשר הפרדת המימן מהמים.
טכנולוגיה ייחודית להפקת מימן בכלי רכב כדלק אלטרנטיבי – הומצא על ידי פרופ' אמנון יוגב ואל"ם (במיל.) אלי גמזון.
CPV – טכנולוגיה פוטו-וולטאית מרוכזת – ייצור חשמל ומים חמים באמצעות תאים פוטו וולטאים. פותח על ידי חברת זניט-סולארי מקיבוץ יבנה.
חלון שמייצר חשמל – פותח על ידי חברת פיתגורס סולאר.
טכנולוגיה שהופכת כל משטח לפאנל סולארי – טכנולוגיה ייחודית שמאפשרת להפוך כל משטח לפאנל סולארי שמייצר אנרגיה – מגגות וקירות של בניינים, דרך מבני תשתיות ועד כבישים. חברת Solar Paint.
תא דלק המבוסס על פוטוסינתיזה – התקן ביו-פוטו-אלקטרוכימי המבוסס על ממברנות מעלי תרד. חומר הגלם של ההתקן הוא מים ותוצריו הם זרם חשמל, מימן וחמצן. הדוקטורנטים רועי פנחסי, דן קלמן וגדיאל סאפר בהנחיית הפרופסורים נעם אדיר, גדי שוסטר ואבנר רוטשילד. הטכניון, 2016.
תחנות כוח על קו החוף להפקת חשמל מגלי הים – הימצאותן של התחנות על קו החוף מוזיל ומפשט את התחזוקה שלהן. חברת אקו ווייב פאואר נוסדה ב-2011 על ידי אינה ברוורמן ודייוויד לב. לחברה תחנת כוח מחקרית בנמל יפו.
יריעות סולאריות גמישות – המוצר מיועד ליישומים בתחומי הסולאר הצף, הרכב ויישומים מנותקי-רשת. היריעות אלסטיות וקלות משקל וניתנות לפריסה על משטחים לא שטוחים. הנצילות של היריעות עומדת על 13.6%. חברת אפולו פאוור מיקנעם. הוקמה בשנת 2014.
סוללות נקיות – סוללות המבוססות על סוג ייחודי של ברזל, שפירוקן אינו מלווה בפיזור חומרים רעילים בסביבה, פותחו על ידי פרופ' סטיוארט ליכט מהטכניון.
מערכת אגירת אנרגיה באמצעות אוויר דחוס ומים – מערכת אגירה ירוקה בשם AirBattery שאוגרת חשמל כאוויר דחוס, ובעת הצורך ניתן לפרוק את האוויר הדחוס ליצירת חשמל בניצולת של 81%. פותחה על ידי חברת אוגווינד בשנת 2021.
מסחר
פלטפורמת פרסונליזציה וניהול חוויית משתמש ייעודית למשווקים – חברת דיינמיק יילד, שהוקמה ב-2012, ונרכשה על ידי חברת מקדונלד'ס ב-300 מיליון דולר.
משחקים
רמיקוב – משחק חשיבה לעד ארבעה שחקנים, המבוסס על אריחי משחק צבעוניים. הומצא על ידי אפרים הרצנו בשנות ה-40 של המאה ה-20.
חידאתו – משחק מספרים אשר הומצא על ידי המתמטיקאי הישראלי ד"ר גיורא בנדק.
טאקי – משחק קלפים ישראלי שהומצא על ידי חיים שפיר בשנת 1983.
פיקולו – משחק קלפים שהומצא על ידי חיים שפיר בשנת 1990.
מאכלים
פתיתים – גרגרי פסטה אפויים שהומצאו בישראל בתקופת הצנע. כונו "אורז בן - גוריון".
שקדי מרק – סוג של קרוטונים שעשויים מקמח חיטה. יוצרו באופן מסחרי בישראל החל משנת 1952 על ידי חברת "אסם", שניסתה לפתח מוצר אשר יתאים לאכילה במרק.
במבה – חטיף בוטנים ותירס המיוצר על ידי חברת אסם מאז 1966.
ביסלי – חטיף מלוח המיוצר על ידי חברת אסם. החטיף מיוצר מאז 1975, ופותח על ידי צוות שבראשו עמד מהנדס המזון דן פרופר, לימים מנכ"ל החברה, לפי רעיון של אפרים סעדון, מנהל ייצור בחברה.
מעורב ירושלמי – מאכל העשוי מנתחי בשר מטוגנים במחבת או על האסכלה.
גבינה צפתית – גבינה ישראלית מלוחה, חצי קשה, בעלת מרקם צמיגי, הנמכרת בחריצים.
ממרח חצילים בטעם כבד – הומצא בתקופת הצנע בישראל, כאשר כבד מעופות לא היה בנמצא.
חלב מלאכותי – חלב המיוצר בטכנולוגיית תסיסה מיקרוביאלית על ידי חברת רימילק, החלב הוא ללא לקטוז או כולסטרול, ואינו בא מין החי.
שונות
אבן קיסר – משטחי קוורץ שמחליפים את השיש המסורתי, למטבחים ואמבטיות. קיבוץ שדות ים.
מיקרו מעבדה בננו לוויינים לניסויים בחוסר כבידה – חברת ספייס פארמה.
ראו גם
תגליות בישראל
תגליות והמצאות בעולם
לקריאה נוספת
גלית חמי וסופי שולמן, להמציא כל בוקר מחדש: סיפורה של החדשנות הישראלית, ידיעות ספרים, 2018.
קישורים חיצוניים
"המוח היהודי ממציא לנו פטנטים" – תוכנית רדיו מוקלטת על משה גולדברג – מראשוני הממציאים בארץ
אתר "חדשנות ישראלית"
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: מדע וטכנולוגיה
קטגוריה:רשימות | 2024-07-16T16:40:46 |
עוזי | עוזי הוא תת-מקלע קומפקטי פופולרי מתוצרת התעשייה הצבאית הישראלית.
מאז שנת 1955 ייצרה התעשייה הצבאית למעלה מ-10 מיליון יחידות של העוזי שיוצאו למדינות רבות. בשנת 2005 נמכרה פעילותו של מפעל הנשק הקל של התעשייה הצבאית, "מגן", לחברת "תעשיות נשק לישראל" (IWI), בה נמשך, בהיקף מצומצם, ייצור דגמים מיוחדים של העוזי.
היסטוריה
פיתוחו של העוזי החל בסוף שנות ה-40, והושלם ב-1955. כלי הנשק תוכנן על ידי עוזי גל, בהתבסס על תת-המקלע M23/25 הצ'כי.
בחודש יוני 1949 הקים הרמטכ"ל יעקב דורי ועדה לבחירת תת-מקלע חדש לצה"ל, אשר יחליף את הסטן, שני דגמי תתי-מקלעים עמדו בפני הוועדה: העוזי, ותת-מקלע ק-12 "קארה" אשר פותח על ידי המהנדס חיים קארה, ראש המדור לפיתוח נשק במסגרת חיל המדע.
עוזי גל, שעבר מהמדור לפיתוח נשק לתעשייה הצבאית, המשיך בה את פיתוח ה"עוזי". ב-26 באוקטובר 1950 נערכה בדיקה השוואתית לשני כלי הנשק המתחרים, ולצורך ההשוואה צורפו לבדיקה שלושה תתי-מקלעים נוספים: הסטן, ה-MP40 ("שמייסר") הגרמני והברטה האיטלקי.
בבדיקות מבצעיות שנערכו לצורך השוואה בין העוזי לבין ה-ק-12 לא נמצאה עדיפות ברורה לאחד מכלי הנשק על האחר. בסיום הבדיקה נבחר העוזי לתת המקלע הצה"לי החדש מן הסיבות הבאות: היותו קל וזול יותר לייצור, היותו מורכב ממספר חלקים קטן יותר, נוח יותר לפרוק והרכבה ועלויות אחזקתו זולות יותר. לצורך המשך בדיקות העוזי הוזמנה סדרה ניסיונית של 100 כלי נשק. הניסויים בסדרה זו נמשכו עד למחצית שנת 1953. עם תום הניסויים ושיפור כלי הנשק בהתאם לממצאי הבדיקות, הוזמנה סדרה ראשונה בת 5,000 כלים לצה"ל.
גל לא רצה שכלי הנשק יהיה על שמו, אך התעלמו ממנו. על תכנון ה"עוזי" זכה גל בצל"ש הרמטכ"ל, מהרמטכ"ל משה דיין ובפרס ביטחון ישראל.
ה"עוזי" הוצג לציבור לראשונה בעת מצעד יום העצמאות ב-27 באפריל 1955. הוא הוכנס לראשונה לשירות בחטיבת הצנחנים שנזקקה לנשק קטן וקומפקטי לפעילותה הדינמית שכללה סיור, מארבים, פשיטות ומבצעים מיוחדים. למעשה, אבות-טיפוס של העוזי נכנסו לשירות מוקדם יותר, ושימשו את יחידת הקומנדו 101 בפעולותיה. העוזי קנה את תהילתו בשירות הצנחנים ומאוחר יותר במבצע קדש (1956) ומלחמת ששת הימים (1967). בשנת 1968 בחרו לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, בתת-מקלעים מסוג עוזי ועליהם מורכבים משתיקי קול, כנשקם האישי במבצע הלם.
שמאל|ממוזער|250px|חייל מחטיבת הצנחנים יורה בעוזי מעל גבי זחל"ם בכניסה לעיירה כראמה בפעולת כראמה בירדן, 1968.
העוזי קנה לעצמו מוניטין של נשק מצוין ונדיר באיכותו. העוזי היה אמין מאוד, קל לתפעול וקל לתחזוקה. הוא אפשר ירי אוטומטי מלא בכלי קומפקטי וקטן מידות, הן דרך כוונת והן בירי מהמותן, ובכך היה אידיאלי לפעולות קומנדו. בגלל קצב האש המהיר שלו (קצב אש תאורטי של כ-600 כדורים לדקה) הוא היה בעל כוח אש גדול ויכול להוריד את המטרה בצרור של פחות משנייה.
חסרונו העיקרי של העוזי היה הקנה הקצר שלו, שכתוצאה מכך העוזי היה מדויק רק בטווחים קצרים (זוהי בעיה מסורתית של תת-מקלעים (תמ"ק), שנפתרה רק עם המצאת רובי הסער שהחליפו כמעט לחלוטין את התמ"קים בצבאות העולם ובכוחות המיוחדים). כדי לפצות על בעיית הטווח רכש צה"ל את הרומ"ט רובה FN FAL שהיה רובה כבד (קליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו) וחצי-אוטומטי שירה לטווחים של כ-700 מטרים.
עד שנת 1973 העוזי היה פופולרי בצה"ל, ושימש כנשק האישי של חיל הרגלים לצד הרומ"ט FN FAL וכנשקם של צוותי טנקים. בעקבות נחיתותם של הרומ"ט והעוזי בקרבות מלחמת יום הכיפורים למול המצרים והסורים שהיו חמושים ברובה סער מודרני - הקלצ'ניקוב - הוחלט להוציאם מהשירות ולהחליפם ברובה הסער M16 שהוחלף על ידי הגליל, ומאוחר יותר הוחלף שוב ברובה M16. העוזי איבד את מקומו כנשק החי"ר הסטנדרטי בצה"ל אך המשיך לשמש כנשק עבור כוחות מיוחדים, ייעוד המתאים יותר לתת-מקלע מאשר קרבות בשטח פתוח של מאות מטרים.
העוזי המשיך לשמש כנשק ייצוגי לחיילות, אך לבסוף הוצא מהשירות לחלוטין עקב פליטות כדורים, וזאת למרות ניסיונות לשפר את בטיחותו באמצעים שונים.
נגזרות של העוזי ממשיכות לשרת במערך המבצעי, ומשמשות בעיקר יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור, בשל מהירות הלוע הנמוכה, וקוטר הקליע הגדול שלו, שמאפשרים פגיעה בעלת הבחנה גבוהה ובעלת כושר עצירה גבוה.
ממוזער|250px|עוזי-פרו
ב-2011 נכנס לשירות דגם חדש של ה"עוזי" - "מיקרו-עוזי-פולימר" - שנרכש על ידי פיקוד המרכז עבור היחידות המיוחדות של הפיקוד. הדגם כולל מתפסים מחומרים פולימרים להפחתת המשקל ל-2.3 ק"ג, קת חדשה ומספר שיפורים ארגונומיים. הדגם החדש נועד להיות קומפקטי וניתן להסלקה, אורכו הוא כ-50 ס"מ עם קת פתוחה ו- עם קת מקופלת.
בזכות הילת הגבורה שרכש לעצמו בשירות צה"ל והמוניטין שלו כנשק אמין ועמיד, שווק העוזי לעשרות יחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם, בלמעלה מ-90 מדינות (החל משנות ה-60 של המאה ה-20 נמכר יותר מכל תת-מקלע אחר). לפיכך, מלבד מלחמות ישראל, העוזי לקח חלק במספר מלחמות ברחבי העולם כדוגמת: מלחמת וייטנאם, מלחמת האזרחים בסרי לנקה, מלחמת פוקלנד, מלחמת האזרחים בסומליה, המלחמה בסחר בסמים במקסיקו ועוד.
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מכרה ישראל תת-מקלעים מדגם "עוזי" לגרמניה המערבית, הדבר עורר פולמוס ציבורי.
העוזי התחבב על ארגוני טרור ופושעים בשל מידותיו הקטנות, והוא מופיע בהרבה סרטים, שלא בטובתו. עם חלוף השניים נטשו הללו את העוזי לטובת תת-מקלעים קטנים יותר, דוגמת ה-MAC-10.
עם הפרטת מפעל "מגן" של התעשייה הצבאית עברו פיתוח וייצור העוזי לחברת "תעשיות נשק לישראל" (IWI). נכון ל-2017 מוכרת IWI רק את הדגם "עוזי-פרו" המהווה גרסה מודרנית ומשופרת (וכן מוגדלת במקצת) של המיקרו-עוזי-פולימר. לדגם זה קנה באורך , אורכו 54 ס"מ עם קת פתוחה ו-32 ס"מ עם קת סגורה. דגם זה נמצא בשירות הימ"מ ויחידות מובחרות בצה"ל.
מבנה והנדסה
מבנה
העוזי מכיל מספר מאפיינים תכנוניים מיוחדים, שנחשבו ליוצאי דופן בזמנם והשפיעו רבות על עיצוב תת-מקלעים אחרים:
מחסנית. בית המחסנית של העוזי מצוי בתוך ידית האחיזה (Pistol grip) ונועד לאפשר טעינה מהירה ואינטואיטיבית (הן לימנים והן לשמאליים) בשיטת "אגרוף מוצא אגרוף".
ידית דריכה. ידית הדריכה של העוזי היא בצורת גליל קטן המורכב על פלטה מלבנית שנמצאת בין הכוונות, בחלקו העליון של הנשק. מיקומה של ידית הדריכה נועד לאפשר דריכה מהירה הן לימנים והן לשמאליים.
קת. בעוזי שני סוגים של קתות: קת עץ קבועה, וקת ברזל מתקפלת, שממזערת את מידותיו יותר.
מנגנוני בטיחות:
נצרה ולה שלושה מצבים: נצור, בודד ואוטומטי.
משבת בידית האחיזה, שלא מאפשר לירות בלחיצה על ההדק בלבד, אלא מחייב שכף היד תלחץ במקביל על המשבת, ובכך תובטח אחיזה יציבה בעת הירי.
מנגנון הפעולה הפשוט של העוזי הוא אחת הסיבות לעמידות ולאמינות שלו בתנאי ירי קשים, כגון חול ובוץ; אך מנגד, מיעוט המעצורים היה גם גורם לבעיות בטיחות, בכך שירי התרחש לפעמים באופן לא רצוני.
מכנס פתוח: לא קיים שלב מקדים שבו הכדור מוכנס לבית הבליעה, אלא הכדור "נחטף" מראש המחסנית ומיד ננקר ונורה. היתרונות בכך הם: פשטות המבנה, מיעוט חלקים נעים, ואמינות. אך במקרה שהמחלק נדרך ללא מחסנית, והוכנסה מחסנית מאוחר יותר, או במקרה שבוצעה דריכה שלא הושלמה (בדגמים מוקדמים) - בשני המקרים יתרחש ירי. עובדה זו גרמה לבעיית בטיחות ולאחוז גבוה של פליטות כדורים, מכיוון שנפילה אקראית של הנשק, גרמה במקרים רבים להשלמת דריכה שלא הושלמה ולפליטת כדור.
מנגנון הכבדה: במקום נעילה של הסדן שקיימת במנגנון "מכנס סגור", ההחזרה של המחלק לאחור (לצורך לקיחה של הכדור הבא) נעשית באופן ישיר, על ידי הגזים שדוחפים את התרמיל לאחור. המנגנון הזה מונע את הצורך במבנה מורכב של נעילה ושל שחרור הסדן, ושל החזרת הגזים בצינורית או שרוול. החיסכון בזמן הנעילה והשחרור, מאפשר קצב אש מהיר יותר. יתרון נוסף הוא שהרתע חלש יותר, מפני שכוח הגזים מרתיע את המחלק לבדו ולא את כל כלי הנשק. החסרונות הם: טווח ירי קצר יותר (מפני שחלק גדול יותר של התנע משמש לרתיעת המחלק, הבלתי נעול), ולכן גם הדיוק קטן יותר.
בדגמים המאוחרים יותר הוצעה אפשרות גם של ירי ב"מכנס סגור". בדגם האקדח הירי מתבצע רק במכנס סגור.
דגמים
ממוזער|250px|עוזי עם קת מתקפלת פתוחה
שמאל|ממוזער|250px|מיני עוזי
עוזי (קת מעץ): הדגם המקורי, נכנס לשירות בצה"ל ב-1955. נכון ל-2017 הדגם לא נמצא בשימוש מבצעי. אורכו .
עוזי (קת מתקפלת): מבוסס על הדגם המקורי, בו הוחלפה קת העץ הקבועה בקת מתקפלת "נשברת". דגם זה פותח במיוחד עבור הצנחנים והוצג כבר בתערוכת הנשק בבית-דגן ב-1957. היתרון בכך הוא נשק קצר וקל יותר, אך הקת החדשה הייתה "נתקעת" לפעמים. החל מסוף שנות ה-60 נופק דגם זה גם לשריונאים. דגם זה לא נמצא בשימוש היום בצה"ל. אורכו 47 ס"מ עם קת מקופלת.
מיני-עוזי: פותח ב-1981, זוהי גרסה מודרנית של העוזי, שבנוסף לקיצור הכלי, כוללת מגוון של שיפורים ושדרוגים בכוונות ובמערכות הירי. אחד השינויים הבולטים הוא החלפת הקת המתקפלת ה"נשברת" בקת מתקפלת-סובבת רגילה, דבר שפתר את בעיות הדגם הקודם. דגם זה יועד בעיקר לשימוש כוחות משטרה ויחידת מיוחדות. אורכו 60 ס"מ עם קת פתוחה ו-36 ס"מ עם קת מקופלת.
מיקרו-עוזי: פותח ב-1990, דגם זה קצר עוד יותר מהמיני-עוזי, והוא הדגם הקטן ביותר. ייעודו העיקרי הוא לשמש נשק להגנה עצמית עבור אח"מים ומאבטחים, ומשמש גם כנשקם האישי של טייסי חיל האוויר. גודלו דומה לזה של אקדח, אך הוא בעל כוח אש חזק יותר. אורכו 48 ס"מ עם קת פתוחה ו-28 ס"מ עם קת מקופלת.
אקדח-עוזי: גרסת אקדח של המיקרו-עוזי. ללא קת, ירי ממכנס סגור וללא אפשרות לירי אוטומטי. אורכו 24 ס"מ.
עוזי-פרו (נקרא בעבר פארא-מיקרו-עוזי): זוהי גרסה מיוחדת של המיקרו-עוזי שתוכננה במיוחד בעבור יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור, דוגמת הימ"מ. נשק זה מופעל במכנס סגור, כולל מסילת פיקטיני (כתוצאה מכך, ידית הדריכה עברה מגג הנשק לצד שמאל שלו) עם מגוון עזרים טקטיים, בית מחסנית המסוגל לקבל מחסניות של אקדחי גלוק 17 וגלוק 19, ועוד. העוזי-פרו גדול במקצת מהמיקרו-עוזי: אורכו כ-54 ס"מ עם קת פתוחה וכ-32 ס"מ עם קת סגורה (אורך הקנה 17 ס"מ). העוזי-פרו נמצא בשימוש הימ"מ ויחידות מובחרות בצה"ל.
מפרט טכני
נתון עוזי מיני-עוזי מיקרו-עוזי אקדח-עוזי עוזי-פרו קליבר 9 מ"מ פרבלום פעולה רתע, מכנס פתוח רתע, מכנס פתוח או סגור רתע, מכנס סגור רתע, מכנס סגור רתע, מכנס סגור אורך כולל (קת פתוחה) 650 מ"מ 600 מ"מ 486 מ"מ 240 מ"מ 539 מ"מ אורך כולל (קת סגורה) 470 מ"מ 360 מ"מ 282 מ"מ 240 מ"מ 317 מ"מ אורך קנה 260 מ"מ 197 מ"מ 134 מ"מ 115 מ"מ 170 מ"מ משקל 3.5 ק"ג 2.65 ק"ג 2 ק"ג 1.7 ק"ג 2.4 ק"ג מהירות לוע 400 מטר לשנייה 375 מטר לשנייה 350 מטר לשנייה 345 מטר לשנייה ? קצב אש תאורטי 600 כדורים לדקה 950 (מכנס פתוח), 1700 (מכנס סגור) 1700 כדורים לדקה חצי אוטומטי בלבד 1000-1,150 כדורים לדקה הזנה מחסנית חיצונית של 20, 25 ו-32 כדורים כוונות כוונות ברזל כוונות ברזל מתקדמות, ניתנות לכוונון באמצעות קפיץ כוונות ברזל, ניתן להתקין גם כוונות אופטיות, כגון מפרולייט שימוש תמ"ק לכוחות צבא תמ"ק ללש"ב, משטרה ויחידות מיוחדות תמ"ק להגנה עצמית, אבטחה ויחידות מיוחדות אקדח להגנה עצמית תמ"ק לכוחות מיוחדים
תקלות
בתכנונו המקורי סבל העוזי ממספר בעיות בטיחות. בדגמים מתקדמים יותר בוצעו שינויים במבנה הנשק, כדוגמת הוספת משבת בידית האחיזה והוספת מנגנון מניעת החזרת מכלול במקרה של דריכה לא מלאה, על מנת למנוע את התקלות ולשפר את הבטיחות. טרם הכנסת מנגנוני הבטיחות, התקלות הנפוצות היו:
ירי ללא דריכה או ללא לחיצה על ההדק, עקב מכה חזקה בחלקו האחורי של הנשק: במצב בו העוזי קיבל מכה חזקה בחלקו האחורי, כמו במקרה שבו נפל ועקב הקת נחבט בעוצמה בקרקע, עלול היה להיוצר מצב בו המכלול נע לאחור מספיק כדי לגרוף כדור מהמחסנית אך לא מספיק כדי להיתפס על ידי מנגנון ההדק. במצב זה, בתנועתו חזרה קדימה (נדחף על ידי הקפיץ המחזיר) גרף המכלול כדור מהמחסנית ונקר אותו, כך שהנשק פלט כדור.
פליטת צרור או זוג כדורים במקום אחד: עקב שחיקה פנימית במנגנוני הנשק עלול היה להיווצר מצב בו לאחר ירי כדור בודד המכלול לא נע מספיק לאחור, כך שמנגנון ההדק יתפוס אותו, או שנע מספיק לאחור אך מנגנון ההדק היה שחוק מדי כך שלא הצליח לתופסו. במצב זה היה עלול המכלול לנוע קדימה, לגרוף כדור, לנוקרו ואז שוב לנוע לאחור וחוזר חלילה. במצב זה נוצרה פליטת צרור, למרות הכוונה ליריה בודדת.
פליטת כדור עקב דריכה חלקית, ללא לחיצה על ההדק: דריכה חלקית של הנשק, כך שהמכלול עבר את פתח המחסנית אך לא הגיע עד מנגנון ההדק, ואז שחרור מהיר של ידית הדריכה עלולים היו להביא למצב בו בשחרור ידית הדריכה נגרף כדור, ננקר ונורה.
תקלות אלו אופייניות לכלי נשק הפועלים בשיטת "מכנס פתוח" והן תורמות לעובדה ששיטה זו נפוצה פחות בכלי נשק חצי-אוטומטיים אישיים, בהשוואה לכלי נשק הפועלים בשיטת "מכנס סגור".
המדינות המשתמשות
ממוזער|250px|לוחם ימ"מ חמוש בתת-מקלע עוזי-פרו עם משתיק קול
שמאל|ממוזער|250px|סוכנים של השירות החשאי האמריקני מגינים על הנשיא רונלד רייגן במהלך ניסיון ההתנקשות של ג'ון הינקלי ב-30 במרץ 1981
:
- העוזי המקורי שימש את צה"ל בשנים 1955–2003. מיני, מיקרו עוזי ועוזי פרו משמשים יחידות מובחרות בצה"ל עד היום.
- מיני, מיקרו עוזי ועוזי פרו משמשים את הימ"מ.
- בשימוש היחידות המבצעיות והמאבטחים.
- העוזי נמצא בשימוש משמר הכנסת ומשמש גם כנשק ייצוגי עבור לוחמות המשמר.
- המיני עוזי נמצא במלאי של המשטרה האיטלקית. דגם מקומי שנקרא Type 821-SMG, פותח ויוצר בין השנים 1984–1989.
- בשימוש גדוד התערבות מהירה.
- הצבא האיראני קנה את הרובים לפני המהפכה האיסלמית. נעשה בהם שימוש נרחב במלחמת איראן עיראק.
- כוחות המשטרה הלאומיים באירלנד ויחידות מיוחדות. הוחלף על ידי ההקלר וקוך MP7.
- היה בשימוש על ידי המשטרה הצבאית בזמן מלחמת האזרחים של אל סלבדור.
- מיני עוזי.
- יחידות מיוחדות והשירות החשאי, מוחלף בהדרגה.
- מיוצר ברישיון על ידי Fabrique Nationale.
- בשירות ה-Rapid Action Battalion, יחידת עילית נגד פשיעה וטרור של משטרת בנגלדש.
שמאל|ממוזער|250px|כוחות מיוחדים של חיל הים הברזילאי חמושים במיני עוזי
- מיני עוזי.
- מוחלף בבונדסוור על ידי ההקלר וקוך MP7.
- היה בשירות הסוכנות הממשלתית לאבטחת אישים (SPG) עד ל-2008, אז הוחלף ב-FN P90.
- מיוצר תחת רישיון.
- בשירותן של כמה יחידות אנטי טרור.
- עוזי, ומיני עוזי.
- יחידות דאק קונג כוח מיוחד משתמשות בעוזי, מיני עוזי, ומיקרו עוזי.
- משטרה, חיל הים.
- בשימושו של הצבא הליטאי.
- מיוצר ברישיון על ידי חברת Ka Pa Sa בשם BA-94.
שמאל|ממוזער|250px|חייל ניז'רי נושא עוזי, 1988
- בשימוש של הכוחות מיוחדים.
- מיוצר שכפול של העוזי בידי Norinco בשם Norinco 320.
- כוחות מיוחדים ומשמר הנשיא.
- הצבא הפורטוגזי
- כוחות ההגנה של פנמה, וכוחות אנטי טרור עד ל-1989.
- מיקרו עוזי היה בשימושו של הצבא הפרואני, חיל האוויר, חיל הים וכוחות מיוחדים.
- בשימוש כוחות המשטרה הצ'ליאנית.
- העתקים של העוזי והמיקרו עוזי מיוצרים ברישיון תחת השמות ERO ו-Mini ERO בהתאמה.
- מיוצר ברישיון.
- מיני עוזי בשימוש המשטרה הצבאית.
ראו גם
התפתחות כלי הירי
M1 תומפסון
רוגר MP9 - מקלע שתכנן עוזי גל ונחשב ל"עוזי משופר" אך נכשל מסחרית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
עוזי, באתר Israeli Weapons
עוזי סטנדרטי
מיני-עוזי
מיקרו-עוזי
אקדח עוזי
מתי חמד, המאבק על התמ"ק, באתר בתי האוסף לתולדות צה"ל
IDF blog: 57 Years Ago Today: Invention of the “Uzi” Gun, הבלוג הרשמי של צה"ל
רן לוי, תמ"ק עוזי - סיפורו של אייקון ישראלי, חלק א', חלק ב', בתוכנית עושים היסטוריה, יולי 2016
אלי אשד, שישים שנה של תת-המקלע "עוזי"
הערות שוליים
קטגוריה:תת-מקלעים
קטגוריה:ישראל: המצאות
קטגוריה:התעשייה הצבאית: נשק קל
קטגוריה:תעשיות נשק לישראל
קטגוריה:אמצעי לחימה של צה"ל במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:משטרת ישראל: נשק קל
קטגוריה:אמצעי לחימה במלחמת ששת הימים | 2024-10-14T09:27:11 |
יצחק סלקינסון | יצחק אדוארד סַלְקִינְסוֹן (זלקינסון; בכתיב היידי, שנהג בזמנו: יצחק עדוארד זאַלקינסאָן; בראשי תיבות: יע"ס; 1820 – 5 ביוני 1883) היה מתרגם עברי בן תקופת ההשכלה, יהודי מומר. תרגומו התפרסם כבעל נאמנות לטקסט המקורי, אך ככזה השומר במקביל על רוחה של השפה העברית, שהתאפיינה אצלו כשפה מקראית פיוטית. בין תרגומיו הידועים היו הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שייקספיר.
ביוגרפיה
סלקינסון נולד בשנת 1820 בכפר שליד העיירה שקלוב הסמוכה לווילנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, בשנת 1820 במשפחה יהודית. אביו היה בעל ידע תורני.
בהיותו ילד רך לימים, מתה אמו ואביו נישא בשנית. סלקינסון, שהיה הצעיר מבני אשתו הראשונה של אביו, סבל רבות תחת אמו החורגת והיה קרוב מאוד לאביו. בלימודים התבלט כעילוי, ובשל מיעוט אמצעים לימד אותו אביו בעצמו. בגיל שבע-עשרה התייתם מאביו, וכפועל יוצא נאלץ לעזוב את ביתו לעיר מוהילב. בעקבות שמועות על גל גיוס לצבא התחמק סלקינסון ועבר לגור בכפר הסמוך, בביתו של מוזג. בכפר התיידד עם החזן ודן עִמו בענייני דת רבים, וברבות הזמן אף הצית בו את הסקרנות ללימודי חול והשכלה כללית. כל אותה עת, תכנן המוזג להשיא את נכדתו לסלקינסון, שלא היה מודע לכך כלל. משהבין סלקינסון את כוונת המוזג, גילה את הדבר בפני אותו חזן, שעזר לו להתחמק ולהגיע לווילנה.
בווילנה הכיר את משפחת אליאשביץ, ובהשפעת אבי המשפחה למד דקדוק עברי, כמו גם גרמני, והגיע לידענות מופלגת. בעודו יושב בווילנה, מצאה חן בעיניו בתו של אליאשביץ, ועבורה ככל הנראה הכין את תרגומו הראשון. כבר בתרגומו זה – קטעים ממחזהו של שילר "נכלים ואהבים" – ניכרו סימני כישרונו בתרגום שהרשים את כל קוראיו. אולם, משלא נענתה הנערה לחיזוריו, עזב את ביתה והחל בנדודים חסר כל. הוא התעתד להגיע לגרמניה להמשך לימודים, אך מסיבה שאינה ברורה שינה את יעדו והחליט לנסוע ללונדון.
בלונדון, כשהוא רעב ומחוסר כל, פגש בסוכני המיסיון הנוצרי והתנצר בשנת 1849. עשר שנים לאחר מכן נתמנה למשרת כהונה (1859), וכיהן בה כשלוש שנים. בשנת 1864 החל בעבודתו כמיסיונר ועמד בקשרים ספרותיים עם יהודי האזור. בשנת 1876 הגיע לווינה, כיהן כמטיף בכנסייה האנגליקנית, עסק בתרגומיו והשתלב בסלון התרבותי שפרח שם. שם גם נפגש עם ידידו ומוקירו, המשכיל הידוע ועורך "השחר", פרץ סמולנסקין. סמולנסקין, לאחר שהבחין בכישרונו הגדול של סלקינסון, היה האיש שעודדו לנסות את כוחו לתרגם מספרות העולם לעברית.
יחס של "כבדהו וחשדהו" היה יחסם של משכילי התקופה לסלקינסון, כפי שכתב ישראל כהן, הביוגרף שלו (עמ' 33). מצד אחד רבים מהם התמוגגו מתרגומיו, ומצד שני חששו מפני העובדה שהמיר את דתו ושהוא ינסה לשכנעם לעשות כדרכו. לא זאת בלבד שהיו כאלה שהיו מזהירים ומוציאים דיבתו רעה, רבים (כמו עורכי "הלבנון" ו"אוצר הספרות") אף הסיתו והדיחו כנגד ידידו, פרץ סמולנסקין. לרבים מיהודי התקופה, אף שהתפעלו מתרגומיו, לא היה קל לשבח יהודי שהמיר את דתו ותרגם לא רק יצירות ספרותיות אלא גם ספרים נוצריים מובהקים.
תרגומיו עבריים של סלקינסון זכו להערכה גם בשלהי תקופת התחייה ואף במחצית השנייה של המאה ה-20. לדעת הסופר אליעזר שטיינמן, סלקינסון "היה מחונן בחוש לשוני חד להפליא".
והביו-ביבליוגרף גצל קרסל קבע, במלאת שמונים שנה למותו, כי "מותר לומר עליו, ללא כל הגזמה, שעד תקופתנו החדשה שגם בה מעטים בני-תחרות לו – לא קם מתרגם משיעור קומתו".
יצחק סלקינסון נפטר ב-5 ביוני 1883, שש שנים לאחר שהגיע לווינה, בגיל 63.
בשנת 2015 ראו אור "איתיאל הכושי" ו"רם ויעל" במהדורות חדשות בהוצאת "רעב" הבאר שבעית. המהדורות שבו אל הנוסח המקורי, והן מלוות במאמרים מאת עמינדב דיקמן ואברהם עוז ששופכות אור על המתרגם ומפעלו, נספח עיתונות מהתקופה, בליווי תמונות ותרשימים. בכך הושלם המעגל, המתרגם שנשכח והושכח שב אל ארון הספרים העברי.
מתרגומיו
1858 - "סוד הישועה", ספר מיסיונרי נוצרי.
1871 - "גן העדן האבוד" מאת מילטון, תחת השם "ויגרש את האדם".
1874 - "אותלו" לשייקספיר, תחת השם "איתיאל הכושי". במהדורה חדשה ומאירת עיניים ("רעב", 2015) בעריכת אילן בר-דוד, נוגה שבח וערן צלגוב שולבה תמונת המתרגם ומלווה באחרית דבר מאת עמינדב דיקמן וקטעי עיתונות מהתקופה. זו ראתה אור ביוזמת המשורר ערן צלגוב וסדרת הספרים "צדק פואטי".
1876 - "אורניה" לטידגה, תחת השם "בן קהלת" (תרגום מגרמנית).
1878 - "רומיאו ויוליה" לשייקספיר, תחת השם "רם ויעל". בהוצאה חדשה יותר של תרגום זה ("מקורות", 1930) כתב בהקדמה לספר המו"ל אברהם כהנא: "ראינו להחזיר העטרה ליושנה ולהכניס השמות הפרטיים כמו שהם במקורם האנגלי".
בנוסף, סלקינסון תרגם לעברית את הברית החדשה; התרגום ראה אור רק שלוש שנים לאחר מותו.
לקריאה נוספת
ישראל כהן, יצחק אדוארד זלקינסון: חייו ומפעלו הספרותי, תל אביב: מסילה, תש"ב.
ש"ל ציטרון, מאחורי הפרגוד: מומרים, בוגדים, מתכחשים, ב, וילנה, 1925. פרק II: יצחק אדוארד זאלקינסאן (יע"ס)
קישורים חיצוניים
יצחק סלקינסון באתר WorldCat Identities
ישראל כהן, יצחק אדוארד זלקינסון, הוצאת “מסילה”, תל אביב, תש"ב; בפרויקט בן-יהודה
חנה שקולניקוב, העברי שהפך נוצרי: המתרגם הראשון של שקספיר לשפת הקודש, אוניברסיטת תל אביב (מתוך המאמר שהתפרסם במחקרי ירושלים בספרות עברית, כ (תשס"ו), עמ' 209–219)
מפרי עטו:
.
"איתיאל, הכושי מוינעציא" תרגום סלקינסון 1874, נסרק על ידי ארכיב אוניברסיטת הרווארד.
הערות שוליים
קטגוריה:משכילים
קטגוריה:מתרגמים לעברית
קטגוריה:מתרגמים מאנגלית לעברית
קטגוריה:יהודים ליטאים
קטגוריה:יהודים מומרים
קטגוריה:מיסיונרים
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:ילידי 1820
קטגוריה:נפטרים ב-1883 | 2024-08-01T02:06:35 |
אלף-בית | REDIRECT אלפבית | 2004-03-11T22:55:55 |
הושע בן אלה | הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה היה מלך ישראל האחרון, לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך בשנים 732 עד 724 לפני הספירה.
המלך הקודם, פקח בן רמליהו, הודח על ידי תיגלת-פלאסר ג' מלך אשור, ובמקומו מונה הושע בן אלה, שעלה על כס ממלכת ישראל בשנה ה-12 לאחז מלך יהודה ומלך 9 שנים.
הושע הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות.
נפילתו
ספר מלכים מספר עליו:
לא שרדו כתובות כלשהן של שלמנאסר החמישי (727 לפנה"ס-722 לפנה"ס), והרקע למסעו נגד ממלכת ישראל ידוע רק מן המקרא. השם סוא איננו שמו של אחד הפרעונים, ונראה שיש כאן שיבוש מסוים והכוונה היא לשמה של עיר מושבו של תפנחת מייסד השושלת ה-24 (סאו במצרית, Sa-a-a באשורית, סאיס ביוונית). באותה עת נחלקה מצרים לשתי מלכויות ומסתבר שהמורדים בישראל ביקשו סיוע מממלכת מצרים הצפונית, זו שבאזור הדלתא. יוסף בן מתתיהו מוסר משמו של מנאנדרוס מאפסוס, ששיקע בחיבורו קטעים מן הארכיון של צור, ששלמנאסר ה' נלחם גם בפיניקיה בימי אלולי מלך צור, ושמנע מתושבי צור, הבנויה על אי, מי שתייה במשך חמש שנים. ייתכן אפוא, שמלבד ישראל גם ערי פיניקיה, וייתכן שגם שליטים אחרים במרחב, מרדו באשור.
מהשוואת הכתוב ב עם הכתוב ב עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להילחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר ה' הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר ה'. מן המקרא נראה, שמי שהגלה-את ישראל לאחר כיבוש השומרון היה שלמנאסר ה', למרות ששמו לא צוין במפורש שם. אך בכתובות סרגון ב' (722 לפנה"ס-705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש - הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארוד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:
לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.
הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית תחת השם Samerina, ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה. גורלו של הושע בן אלה אינו ידוע.
גלות אשור
תיגלת-פלאסר ג' הגלה בשנים 733-732 רבים מבני ראובן, גד וחצי שבט המנשה שבעבר הירדן וכן מן הגליל העליון. לפי האנלים הגיע מספר הגולים מהגליל לכדי 13,520; עליהם נוספו הגולים משומרון, שלפי כתובות סרגון הגיעו לכלל 27,290. חלק מן הגולים, בעיקר האומנים שבתוכם, הצטרפו וודאי לאומנים-גולים מארצות אחרות שיושבו בערים חדשות שנוסדו על ידי מלכי אשור. אנשי הצבא שבהם סופחו על ציודם ובמסגרות אורגניות לצבא הקבע של אשור, שנזקק תמיד לכוח אדם מקצועי מחמת פעילותו הרצופה והממושכת. גולים אחרים יושבו בתחומיהן של פחוות שנדלדלו מאוכלוסייתן מחמת מלחמות והגליות, ונשקפה להן סכנת שממון. מתעודות מינהל אשוריות מסתבר שהשלטונות האשוריים שקדו על ארגון יעיל של ההגליה, ואף סיפקו לגולים אמצעים נאותים להקלת העברתם והיקלטותם מחדש. דברים אלו נשמעים גם מנאומו של רבשקה אל הלוחמים שעל חומות ירושלים:
מן הכתוב ב, ב וב עולה, שגולי ישראל יושבו "בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי". חלח מזוהית עם Halahhu הידועה בכתובות אשוריות כעיר וכמחוז ששכן מצפון-מזרח לנינוה. האזור האחר בו יושבו היה זה שלאורך נהר החבור. רבים מתושביו הארמים של אזור זה, בו שכנו בעבר ממלכות ארמיות, הוגלו על ידי מלכי אשור לארץ אשור. מציאותם של ישראלים בגוזן, ששכנה על נהר החבור והיוותה מרכז של פחווה אשורית, מתועדת בתעודות אשוריות שנמצאו בחפירות שנערכו במקום (כיום תל חלף) ובנינוה. אזכורים של שמות ישראליים בתעודות שנחשפו בכלח ונינוה, בירות אשור במאות 8-7 לפנה"ס, מלמדות שגולי ישראל הובאו גם לבירות הממלכה. הללו היו כנראה בעלי מקצוע מבוקשים.
מדבריהם של נביאים מאוחרים משתמע, שהתודעה הלאומית הוסיפה לקנן בלבם של גולי ישראל זמן-מה, ואפשר שחלק מהם התקרבו אל גולי יהודה:
אולם נראה כי רוב הגולים איבדו את ייחודם הלאומי תוך כמה דורות ונבלעו במערך התרבותי-מדיני של תחום התרבות האשורי-ארמי, ולא נותר מהם זכר אלא רק בתודעה ההיסטורית של הדורות המאוחרים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:יהודי המאה השמינית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:שליטים תחת האימפריה האשורית החדשה | 2024-08-01T02:06:45 |
שמחה ארליך | שמחה ארליך (15 בדצמבר 1915 – 19 ביוני 1983) היה פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
ראשית חייו
ארליך נולד בח' בטבת תרע"ו ליצחק ולבת-שבע לבית שורצמן למשפחה מסורתית בת ארבעה ילדים בעיירה ביחאווה הסמוכה ללובלין שבפולין. למד בגימנסיה העברית בלובלין והיה פעיל בתנועת הנוער הציוני. באפריל 1939 עלה ארצה באופן בלתי-לגאלי בספינת המעפילים "אסימי", שם הכיר את רעייתו לעתיד, צילה לבית גולדגרם.
בתחילה עבד בפרדס בבית עובד ומאוחר יותר עבר לתל אביב, הקים מפעל למוצרי אופטיקה ופשט את הרגל.
בפוליטיקה
נכנס לפעילות פוליטית במסגרת מפלגת "הציונים הכלליים" ומטעמה נבחר למועצת עיריית תל אביב בה כיהן בשנים 1955–1969. בשנים 1962–1965 אף כיהן כסגן ראש העירייה.
בשנת 1969 נבחר ארליך לכנסת השביעית. במקביל, הוא נבחר לראשות המפלגה הליברלית שהיוותה אז חלק מגח"ל. המפלגה נוצרה מתוך "הציונים הכלליים", לאחר שהתאחדה עם המפלגה הפרוגרסיבית.
ממוזער|ימין|ארליך ואויגן פרופר בביקור במפעל|273x273 פיקסלים
עם הקמת ממשלת בגין הראשונה אחרי "המהפך" של שנת 1977, נתמנה לשר האוצר וסגן ראש הממשלה. בתפקידו זה החל "המהפך הכלכלי" עם שורת רפורמות שוק חופשי, שכללו את ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, ביטול והפחתת מיסים (למשל מס נסיעות שהיה שנוא במיוחד על ציבור הנוסעים לחו"ל) וצעדים נוספים. עם זאת, לצד רפורמות המיסוי לא היה קיצוץ בהוצאות הממשלה, מה שהוביל לאינפלציה דוהרת. ב-1979 נאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות האינפלציה הגואה ובמקומו מונה יגאל הורביץ. למרות זאת בגין, שראה בו שותף פוליטי ותיק, השאיר אותו בממשלה כסגנו. עם הקמת ממשלתו השנייה ב-1981 הוא מונה לסגן ראש הממשלה ושר החקלאות.
את הישרדותו הפוליטית לאחר אי-הצלחתו כשר אוצר הוא חב למנחם בגין, שבו ראה את שותפו הפוליטי, ואשר קירב אותו אליו יותר מפוליטיקאים אחרים במפלגתו, ביניהם לא חש עצמו כל כך חופשי.
שמחה ארליך נפטר לאחר ניתוח מעקפים בלבו בט' בתמוז תשמ"ג (1983) ונטמן בבית הקברות נחלת יצחק. בערים רבות בארץ נקראו רחובות על שמו.
חיים אישיים
היה נשוי לצילה ולזוג היו שני ילדים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:חברי הציונים הכלליים
קטגוריה:פעילי המפלגה הליברלית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:סגני ראש עיריית תל אביב-יפו
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:פעילים ציונים בפולין
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:תעשיינים ישראלים
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל השמונה עשרה
קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1915
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1983
קטגוריה:חברי הכנסת: פועלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: חברי הכנסת
קטגוריה:חברי הכנסת: תעשיינים | 2024-09-12T08:44:07 |
מרכז מסחרי | מרכז מסחרי או מרכזון הוא מרכז קניות אשר כולל חנויות ושירותים שונים. על פי רוב, חנויות אלו ממוקמות כך שפתחיהן פונים לרחוב, ומעליהן בנויים בתי דירות. המרכז המסחרי ממוקם במרכז העיר, והגישה אליו בתחבורה ציבורית נוחה.
המרכז המסחרי תפס את מקומו של השוק, הפרוץ לכל נזקי מזג האוויר (אף כי בימינו שוקי הירקות והפירות מכוסים במספיק סככות הנושקות זו לזו, עד כי רוב שטחם מכוסה). במרכז המסחרי נותרו עדיין אלמנטים בלתי סדורים כמו בשוק, המתבטאים בעיקר בצפיפות בכבישים הסמוכים למרכז המסחרי, בחניות כפולות ובעיכובי תנועה בגלל כניסה ויציאה מחניה.
המרכז המסחרי מאופיין בהזנחה ברוב הערים בהם נבנו קניונים חדשים. ההזנחה מתבטאת בחנויות סגורות, לכלוך וכדומה. בנוסף, המרכז המסחרי מאופיין במכירה קמעונאית ובחנויות עצמאיות, שאינן חלק מרשת. שלטי החנויות עשויים להיות חלק מעסקת פרסום בין בעל החנות לבין החברה הממנת את השלט: השלט האחיד מפרסם מוצר שהחנות מוכרת, ובתחתיתו שם החנות. שלטים כאלה מונפקים על ידי חברות חומרי בניין, משקאות קלים וסיגריות בדרך כלל. תחלופת החנויות, בעליהן ומרכולתן נמוכה בדרך כלל יותר מאשר בקניון. החנויות מתגאות לעיתים בזמן שחלף מאז נפתחו, למשל במילים "נוסד 1938", המציינות כי החנות החלה לפעול בשנה זו. גם הגופן העתיק מאפיין חנויות אלה.
המרכז המסחרי ירד מגדולתו עם עלייתם של שתי צורות מסחר חדשות:
קניונים בהם המסדרונות מקורים והאזור מאובטח, והאזור המסחרי כולו מתוכנן בתכנון מרכזי.
קניוני החוצות (פאוור סנטרים) בהם מרוכזות חנויות ענק.
ראו גם
מרכז עסקים ראשי
מרכז קניות
עירוב שימושים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גאוגרפיה עירונית
קטגוריה:מרכזי קניות
קטגוריה:מסחר | 2024-08-03T07:42:47 |
יורם ארידור | יורם ארידור (ליברמן) (נולד ב-24 באוקטובר 1933) הוא פוליטיקאי ועורך דין ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם גח"ל והליכוד, ושר בממשלות ישראל. בנוסף כיהן כשגריר ישראל באו"ם בשנים 1990–1992.
ביוגרפיה
ארידור נולד כיורם ליברמן בתל אביב.
אביו שינה את שם המשפחה ל"ארידור" ב-1948. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בעירוני א'. הוא סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה ותואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוסמך כעורך דין ב-1959, ועבד כשכיר במשרדו של שמואל תמיר.
בשנת 1961 הצטרף לתנועת החרות והיה נציגה בהסתדרות הכללית במסגרת "סיעת תכלת לבן".
בשנת 1967 שימש פרקליטו של אדם שדקר את חבר הכנסת מאיר וילנר.
בשנת 1969 נבחר לראשונה לכנסת השביעית, ולאחר הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 מונה לסגן שר במשרד ראש הממשלה, בממשלתו של מנחם בגין.
כוכבו התחיל לדרוך עם מינויו לשר התקשורת בראשית 1981, חצי שנה לפני הבחירות לכנסת העשירית. ביטול המחיקון, טכניקה שגרמה לציבור בעלי מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים לראות תמונה בשחור-לבן, הקנה לו אהדה בציבור. בתקופה שקדמה לכך ניסתה הממשלה למנוע את המעבר לטלוויזיות צבעוניות כדי לא לעודד יבוא.
פעולה זו הייתה חלק ממערכת הבחירות וניסיונו של הליכוד להמשיך ולהחזיק בשלטון, למרות הסקרים שניבאו אחרת, ובמסגרת מדיניות שמנחם בגין כינה "להתחיל להיטיב עם העם".
כוכבו המשיך לדרוך ביתר שאת עם מינויו כעבור שבועיים לתפקיד שר האוצר, לאחר פרישתו של יגאל הורביץ, שלא זכה לגיבוי מראש הממשלה במאמציו לריסון האינפלציה. הוא החל להפעיל מדיניות של כלכלת בחירות, במסגרתה הוריד מיסים ומכסים על מוצרי צריכה בני קיימא, כמו מכוניות ומקלטי טלוויזיה צבעונית. ימים אלו זכו לכינוי "ימי ארידור העליזים". מעריכים כי לארידור שמור חלק גדול בניצחון הליכוד ב. ארידור המשיך במדיניותו גם לאחר הבחירות. לתקופה קצרה, הביאה מדיניות זו לירידה מסוימת בשיעור האינפלציה בישראל (מ-133% בשנת 1980 ל-102% בשנת 1981) זאת בשל הרכישות של הציבור שהכניסו כסף רב לאוצר, אולם הפחיתו במידה רבה את יתרות המטבע הזר.
מדיניותו של ארידור נכשלה כאשר בעקבותיה התרוקנו יתרות המטבע הזר (מה שהביא את המשק לסף פשיטת רגל) וגם חלה עלייה חריפה של עשרות אחוזים בשיעור האינפלציה (132% בשנת 1982 ו-191% בשנת 1983).
בראשית חודש אוקטובר 1983 פרץ משבר מניות הבנקים, לאחר תהליך ארוך של ויסות שערי המניות הבנקאיות, שהתחיל עוד בשנות ה-70. בתהליך זה גרמו הבנקים באופן מלאכותי לעלייה מתמדת של שער מניותיהם. המסחר בבורסה הופסק בהוראת ארידור ב-6 באוקטובר 1983 וחודש רק ב-24 באוקטובר, לאחר פרישתו של ארידור מתפקידו כשר האוצר. בדוח ועדת בייסקי על ויסות מניות הבנקים נקבע כי ארידור לא עשה די כדי לעצור את הוויסות, אך זיכתה אותו מההאשמה כי פעל במכוון כדי שיימשך.
בעקבות האינפלציה הדוהרת, גיבש ארידור את תוכנית ה"", לפיה יוצמד השקל לדולר האמריקני. הצעה זו לא התקבלה וספגה ביקורת חריפה לאחר שהתפרסמה ב-13 באוקטובר בכותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות". בעקבות זאת פרש ארידור מתפקידו ב-15 באוקטובר 1983, ובמקומו מונה כשר אוצר יגאל כהן-אורגד.
הוא כיהן כחבר כנסת עד 1988, ואחר כך חדל מפעילות פוליטית.
בשנים 1990–1992 כיהן כשגריר ישראל באו"ם. בספטמבר 2002 מונה על ידי שר התקשורת ראובן ריבלין לדירקטוריון בזק. שנתיים אחר כך פרש מהתפקיד, לאחר שבתו, תמר ארידור הלוי, מונתה לסמנכ"ל השיווק של חברת בזק בינלאומי. בשנת 2005 עמד בראש ועדה לבחינת סיוע המדינה למוסדות ציבור.
בשנת 2015 פרסם בביטאון "האומה" את המאמר "ממשלה, משילות ומושלים משפטיים", בו הוא מגיע למסקנה ששינוי שיטת הבחירות בישראל לא יביא מזור לבעיית יכולת המשילות של הממשלה, אך ניתן לשפר את המשילות על ידי שינוי במעורבות המשפטנים (השופטים העליונים בבג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה) בפעילות הממשלה.
חיים אישיים
ארידור נשוי לאביבה (בתו של קרל ולר, ממקימי קפה רוול), מורה לכלכלה בתיכון מקיף יהוד ולהם בן ושתי בנות, בהן המשפטנית ועורכת הדין יעל ארידור-בר-אילן, שב-2021 הייתה מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. מתגוררים ברמת אפעל.
בתרבות
ארידור מוזכר בשיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך, בשורה "ושר האוצר נתן במבט ראיון", המתייחסת לראיון של ארידור במהדורת החדשות המרכזית "מבט" בזמן משבר מניות הבנקים. הציטוט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" מיוחס לארידור, ואחראי במידה רבה לדימויו היהיר והמתנשא של ארידור.
יורם ארידור מוזכר גם בשיר "טוב, טוב" מאופרת הרוק "מאמי" של הלל מיטלפונקט בביצוע מזי כהן: "אחר כך כולנו רואים טלוויזיה, איפה יורם ארידור?"
קישורים חיצוניים
דו"ח ועדת ארידור 2006
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי ההסתדרות הכללית
קטגוריה:פעילי תנועת החרות
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם גח"ל
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:שגרירי ישראל באו"ם
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל מידה
קטגוריה:סגל תיכון מקיף יהוד
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1933
קטגוריה:שרי ממשלת ישראל העשרים
קטגוריה:חברי הכנסת: משפטנים
קטגוריה:חברי הכנסת: דיפלומטים
קטגוריה:תל אביב-יפו: חברי הכנסת
קטגוריה:רמת גן: חברי הכנסת | 2024-08-10T18:53:59 |
אנטימחיקון | הפניה אנטי-מחיקון | 2014-10-11T02:45:59 |
קרינת הוקינג | קרינת הוקינג היא בחלקה קרינה אלקטרומגנטית הנפלטת מחור שחור עקב מנגנון קוונטי, על פי העיקרון של קרינת גוף שחור.
ב-1975 סטיבן הוקינג העלה טענה כי חור שחור חייב לפלוט קרינה, תוצאה של זוגות חלקיקים וירטואליים שנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. החישובים הראו שקרינה זו מתאימה לקיום אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח אופק האירועים של החור השחור, כפי שהציע האסטרופיזיקאי הישראלי יעקב בקנשטיין (אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג).
תהליך זה מוציא אנרגיה מהחור השחור, ויכול לגרום לבסוף להתאיידותו, אם כי עוצמת הקרינה כל כך קטנה, שהזמן שתהליך זה דורש הוא ארוך מאוד. עבור חור שחור בעל מסת שמש, זמן זה גדול מגיל היקום. התאיידות של חור שחור עקב קרינת הוקינג יוצרת פרדוקס של אובדן מידע (המושג הטכני במכניקת הקוונטים הוא "חוסר יוניטריות").
בשנת 2004 הכריז הוקינג שהצליח למצוא פתרון לפרדוקס זה, על ידי חישוב התנודות באופק האירועים עקב קרינת הוקינג. פתרונות אחרים לבעיה זו הם ניסיונות למצוא מנגנונים פיזיקליים שמונעים התאיידות לגמרי של חור שחור.
ב-2019, לראשונה נמצא אישוש לקרינת הוקינג על ידי יצירת חור שחור קולי. את המדידה ביצע החוקר הישראלי
פרופ' ג'ף סטיינהאור מהטכניון על ידי כך שיצר מודל במעבדה המדמה את הקרינה הנפלטת מחור שחור.
קישורים חיצוניים
הרצאה על פרדוקס המידע של הוקינג
איתי נבו, מדען בטכניון: הוכחתי קיומה של קרינת הוקינג, המאור הקטן, אתר רשת ב', 30.10.2014
קטגוריה:חורים שחורים
קטגוריה:קרינת גוף שחור
קטגוריה:סטיבן הוקינג
הערות שוליים | 2023-09-13T11:02:36 |
לילית מצויה | לילית מצויה (שם מדעי: Strix aluco) היא מין בסוג לילית. הלילית המצויה היא דורס הלילה השכיח ביותר במרכז אירופה.
היא נפוצה ברוב ארצות אירופה, צפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה) ודרום רוסיה. תפוצתה האסייתית כוללת את צפון מערב הודו, הרי ההימלאיה, דרום סין, קוריאה וטאיוואן. בישראל היא יציבה ומקננת נפוצה למדי בצפון הארץ. עד שנות החמישים הייתה לילית זו נפוצה בכל החבל הים-תיכוני. במהלך השנים הצטמצמה תפוצתה בארץ בשל הרעלות וכיום היא נפוצה בחורשי הגליל העליון ונדירה יותר בכרמל. מאז אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, ניכרת עלייה בגודל האוכלוסייה, והרחבת תפוצה לאזורים רבים בהם לא נראתה שנים רבות, בהם השומרון, עמק חפר ובקעת הנדיב, הגליל התחתון ואף בשפלת יהודה.
הלילית המצויה חיה בזוגות קבועים ולכל זוג נחלה משלו. היא מקננת בנקרות עצים, בנקיקי סלע, במאורות שונות, בעליות גג ובמחסנים.
ימין|ממוזער|250px|ראש הלילית
ממוזער|Strix aluco sylvatica
הלילית המצויה היא עוף דורס בגודל בינוני והיא גדולה וכהה יותר מלילית מדבר (Strix hadorami). אורך גופה 37–43 ס"מ, מוטת כנפיה 81–96 ס"מ ומשקלה כ-500 גרם. ללילית המצויה ראש גדול ומעוגל וכנפיים מעוגלות. ללילית טפרים חדים המשמשים אותה לתקוף את המאיימים על הקן שלה או על גוזליה. היא מופיעה בשתי צורות צבע, חום אדמדם וחום אפרפר, עם כל צורות הביניים. עיניה של הלילית שחורות וביכולתה לסובב את ראשה עד 180 מעלות.
בעבר זוהתה הלילית כשֵׁדַת הלילה, כנראה בשל קולה הדומה ליללה. לעומת זאת בימי הביניים נחשבה הלילית המצויה כסמל החוכמה. קולה של הלילית הונצח על ידי ויליאם שייקספיר כtu-whit tu-whoo. כיום ידוע שלמעשה הקול מורכב משני קולות: הtu-whoo של הזכר ותגובתה של הנקבה tu-whit. השם לילית נזכר במקרא: "...שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" ().
קישורים חיצוניים
לילית מצויה, באתר הצפרות הישראלי
The owl pages: Eurasian Tawny Owl - Strix aluco
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:ינשופיים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:ארץ ישראל: דורסי לילה
קטגוריה:אוקראינה: עופות
קטגוריה:טורקיה: עופות
קטגוריה:הונגריה: עופות
קטגוריה:שווייץ: עופות
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-05-27T12:39:29 |
תל אביב -יפו | REDIRECTתל_אביב-יפו | 2004-03-05T16:46:10 |
סמנטיקה | סמנטיקה (מיוונית: Σημαντικός) היא חקר המשמעות.
בתחום הבלשנות, הסמנטיקה עוסקת בחקר המשמעות של מילים וביטויים בשפה. היא קשורה גם לפילוסופיה של הלשון.
סמנטיקה בבלשנות
מדע הסמנטיקה המודרני נוסד על ידי שני בלשנים חשובים: מישל בריאל ופרדינן דה-סוסיר. בריאל טבע את המונח בסוף המאה ה-19, ודה סוסיר פיתח את התחום בתחילת המאה ה-20.
מושגי יסוד
הסמנטיקה מבחינה בין המסמן לבין מה שמסומן באמצעותו, מושגים אשר נטבעו על ידי פרדינן דה-סוסיר.
מסמן - מתייחס למילה עצמה, אשר יכולה להיות מושמעת כרצף צלילים או כתובה כרצף אותיות.
מסומן - מתייחס למשמעות שהמילה מסמלת. כלומר, התוכן של המילה והמושג המציאותי או המופשט המייצג את מה שעומד מאחוריה. תוכן המילה כולל את כל הידיעות, המחשבות והרגשות המקושרים אליה.
כמו כן, הסמנטיקה מבדילה בין המשמעות הדנוטטיבית לבין המשמעות הקונוטטיבית.
בתחומים שונים בסמנטיקה ישנו שימוש במונחים אינטנזיה ואקסטנזיה, הלקוחים מתורת הלוגיקה, על מנת לתאר יחס בין משמעויות של מילים.
שדה סמנטי מתייחס לכלל המילים הקשורות לנושא או תחום משמעות מסוים, כאשר לכל מילה בשדה יש משמעות הייחודית לה. האגרון (בלעז Thesaurus) הוא מילון המתבסס על עיקרון זה.
גישות במדע הסמנטיקה
סמנטיקה לקסיקלית – עוסקת בפירוש המילוני של המילה ובהתפתחותו לאורך זמן.
סמנטיקה לוגית-פורמלית – מתארת קשרים בין מילים ומשמעויותיהן באמצעות כללים לוגיים.
סמנטיקה קוגניטיבית – בוחנת כיצד האדם ממשיג (מלשון מושג) את עולמו וסביבתו באמצעות המילים.
סמנטיקה מושגית (קונספטואלית) – עוסקת ביחסים בין המילים בשפה.
הפרגמטיקה, שהיא חקר השיח, נחשבת אף היא כענף בסמנטיקה, אך יש החולקים על טענה זו.
שיטות להגדרת המשמעות
השיטה הרפרנציאלית - גישה זו, ששורשיה כבר בכתבי אפלטון, מייחסת את המשמעות לחפץ בעולם המוחשי; המסומן הוא האובייקט בעולם (ה"רפרנט"). לגישה זו חסרונות רבים, שכן היא אינה מאפשרת להגדיר דברים מופשטים, אינה מאפשרת להגדיר פעולות, או חלקים מחפצים.
השיטה הפרדיגמטית - גישה זו פותחה בעיקר על ידי דה סוסיר, וכן על ידי יוסט טרייר, שטבע את המונח שדה סמנטי. על פי גישה זו, המילים נבחנות על פי הקשר שביניהן. בכל שדה נמצאות כל המילים המכסות תחום כלשהו בשפה, כולל מילים שיש ביניהן יחס של הפכים.
השיטה הסינטגמטית - לפיתוח גישה זו שותף הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שטען כי יש לחפש לא משמעות אלא שימוש. על פי הגישה, יש להבין את משמעות המילה על פי ההקשר התחבירי ועל פי ההקשר הנסיבתי שבהם היא מופיעה.
במילונות מודרנית ישנו שילוב של הגישות השונות.
מעתקים סמנטיים
מעתק סמנטי, ובלשוננו השאלת משמעות, הוא תהליך שבו מילה משנה את משמעותה או מקבלת משמעות נוספת (זהו ניתוח דיאכרוני השתלשלותי של משמעות המילה).
הגורמים למעתק עשויים להיות שינוי המטען הריגושי של המילה (הקונוטציה), דבר אשר הופך אותה לטאבו; השפעת שפות זרות (כגון תרגום שאילה או שאילת משמע); שינויים חברתיים כגון חילון; התפתחויות טכנולוגיות.
שטפן אולמן הציג חלוקה מרובעת של המעתקים הסמנטיים:
מטפורה - מעתק הנובע מקשר של דמיון בין מסומנים. - דימוי. לדוגמה: ילד "מתוק" - הילד מדומה לאוכל שטועמים ונהנים ממנו.
מטונימיה - מעתק הנובע מקשר של מגע בין מסומנים. - השאלת תכונות. לדוגמה: המשפט הזה אומר "דרשני!" - המשפט מואנש, ומדומה לאדם שיכול לדבר.
אליפסה. מעתק הנובע מקשר של דמיון בין מסמנים. - השמטת מילה ידועה. (אליפסיס היא המילה האנגלית לשלש נקודות המסמלות את הביטוי "וכו'". לדוגמה: יוחנן מלמד באנגלית ומרים ... בעברית - הושמט הנשוא מלמדת.
אטימולוגיה עממית - מעתק הנובע מקשר של מגע בין מסמנים. - משמעות שגויה מדמיון צלילי. לדוגמה: תעריף עורף ראשים - יחוס שגוי של שורש שאינו של המילה, שכן המילה שאולה מערבית בשורש ער"ף שמשמעותו ידיעה.
יחס בין משמעויות
הסמנטיקה עוסקת גם בבחינת היחס בין מילים ברובד לשוני נתון (זה הוא עיון סינכרוני).
יחס כזה יכול להופיע בצורות שונות:
היפונימיה (היכללות) - צבע (ההיפרנימיה) והיפונימיה של הצבעים: אדום, כחול, ירוק וכו'.
אנטונימיה (ניגודיות) - קר וחם, עולה ויורד.
סינונימיה (נרדפות) - מילים שונות בעלות משמעות אחת: גשם ומטר.
ריבוי משמעות:
פוליסמיה (הרחבת משמעות) - מילה המושאלת למשמעויות נוספות קשורות. "להפליג" - לצאת למרחק, או לשוט באניה.
הומונימיה (רב משמעות) - מילה אחת בעלת משמעויות רבות, אך היסוד שלה שונה. לדוגמה: ימים - ריבוי של יום, וריבוי של ים. מספר במספריים, מספר סיפור.
הומוגרפיה (דמיון כתיב) - בוקר - שעת יום, בוקר - רועה בקר. השומע ידע להבחין בין המילים על פי הטעם, וכן אם הטעם צוין בדרך כלשהי כמו בטעמי המקרא.
הומופוניה (בעלות הגיה דומה) כרה וקרא (כאשר אין הוגים את העיצור ק באופן מובחן, ועיצור א אינו נשמע) - המילה נשמעת דומה למילה אחרת אף על פי שהיא נכתבת באופן שונה. התופעה נפוצה כי בעבר וגם כיום בעדות מסוימות כל עיצור הובחן בהגיה שונה, וכיום חלקם אוחדו להגיה אחת כמו ח לעומת כ.
סמנטיקה וענפי לשון אחרים
הסמנטיקה היא החוט המקשר בין כל ענפי הלשון משום שהיא עוסקת במשמעויות, אשר נלוות כמעט לכל עיסוק לשוני. בהתאם לכך, קיימים יחסי גומלין בין הסמנטיקה לבין יתר ענפי הלשון, למשל: פונולוגיה - תורת ההגה, מורפולוגיה - תורת הצורות, ותחביר.
סמנטיקה ופונולוגיה
אחת הדרכים הפונולוגיות לבחון האם הגה כלשהו הוא חלק ממערכת ההגיים בלשון מסוימת, היא לבדוק אם החלפתו בהגה אחר תיצור מילה בעלת משמעות שונה באותה השפה. הוכחה זו מראה את הקשר בין סמנטיקה לבין תורת ההגה משום שהיא נשענת על הבדלי משמעות.
סמנטיקה ומורפולוגיה
המורפולוגיה עוסקת במבני המילים, במבני המורפמות המרכיבות אותן ובקשר שבין המבנה של המילה לבין המשמעות שלה ושל רכיביה. בדרך זו היא מערבת את הסמנטיקה.
משום שמידת הקשר בין צורה למשמעות אינה אחידה, לא תמיד ניתן לשער את המשמעות מתוך הצורה. שקיפות סמנטית היא מידת הקשר הקבוע בין הצורה או המבנה לבין המשמעות. השקיפות הסמנטית רבה יותר ככל שהסדירות בקשר מבנה-משמעות גבוהה יותר.
קיימים שני סוגים של צורנים, בעלי מאפיינים שונים של שקיפות סמנטית:
צורני הנטייה - נותנים למילה את הגמישות הדקדוקית הנחוצה כדי לקשר את המילים זו לזו בטקסט. יש להם שקיפות סמנטית גבוהה, כך שעל פי רוב משמעותם ברורה לדוברי השפה, גם כשהם מצורפים למילה בלתי מוכרת.
צורני הגזירה - יוצרים את צורות היסוד של המילים ואת הערכים המילוניים. צורני הגזירה הם בעלי שקיפות סמנטית נמוכה יותר מצורני הנטייה. עם זאת, לרבים מן השורשים יש משמעות כללית ידועה היטב לדוברי השפה. קיימת משמעות פחותה עוד יותר לתבניות, הכוללות את בנייני הפועל ולמשקלים של שמות העצם ושמות התואר. למוספיות הגזירה יש משמעות התורמת את חלקה למשמעות המילה.
סמנטיקה ותחביר
הסמנטיקה מנסה להכליל ולגלות את כל התכנים היסודיים שניתן להביע על ידי משפטים.
המשפט הוא היחידה העומדת במרכז התחביר. יש לו מבנה ומשמעות המקיימים השפעה הדדית ביניהם.
התחביר מתייחס לכללים הפורמליים שקובעים את מבנה המשפט ומתבטא באספקטים צורניים כמו סדר המילים.
שינוי קטן במבנה המשפט, כמו סדר המילים או סימני הפיסוק, יכול לשנות את המשמעות שלו. כמו כן, מילה יכולת לקבל משמעות שונה מתוך הקשר תחבירי אחר. לדוגמה - יש לי כלב חדש. / יש להוציא את הכלב לטיול.
סמנטיקה בתחומי דעת אחרים
הסמנטיקה היא גם ענף של הפילוסופיה של הלשון ושל הלוגיקה. בתחום זה העיסוק במשמעות המילים וצרופיהן הוא מופשט יותר, משום שבחינת המשמעות נעשית בה מנקודת המבט של תרומתה למבנה הלוגי של השימוש בשפה. אולם יש השפעות הדדיות בין המחקר הבלשני והפילוסופי בתחום, והם אינם ניתנים להפרדה כה חדה. מושג היסוד בסמנטיקה הפילוסופית הוא מושג האמת.
הסמנטיקה הפילוסופית עוסקת גם בסוגיות כגון ההבחנה בין משפטים אנליטיים וסינתטיים, מהות היחס בין מילים נרדפות, אפשרותו של תרגום נאות, היחס בין מובן המילה ובין השימושים שהיא יכולה להופיע בהם, ועוד.
קיימות מספר גישות לחקר המשמעות שמקורן בהגות הלוגית-פילוסופית:
משמעות כתנאי אמת - סמנטיקה רפרנציאלית נובעת מעמדתו של פרגה לפיה ההוראה (Reference) של משפט הוא ערך האמת שלו, ומובנו של משפט הם התנאים הנדרשים כדי שהמשפט יהיה בעל ערך אמת חיובי (תנאי אמת).
משמעות כתלוית הקשר ושימוש - את הגישה הזו פיתח הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, בהשפעת עקרון הקונטקסט של פרגה. ויטגנשטיין טען שלא ניתן להבין משמעות של מילה אלא בהקשר של השימוש שלה. כך למשל, נצטרך לבחון את כל ההקשרים של מילה מסוימת, ואת אופני החיים שבהם השימוש בה לוקח חלק, כדי לעמוד על משמעותה.
הגישות אינן סותרות זו את זו בהכרח, והן מייצגות היבטים שונים של מושג המשמעות: נוכל להצביע על חפץ כלשהו במציאות כדי לבאר את משמעותו של מונח, וכדי לתאר את משמעותו של משפט, נוכל להסביר מהם התנאים שבהם המשפט אמיתי ויש לו רלוונטיות; מאידך אנו יכולים להסביר את המשמעות של מילים ומשפטים על ידי תיאור ההקשרים שבהם הם יופיעו ותפקידם בהקשרים אלו.
סמנטיקה בלוגיקה
בלוגיקה, נהוג להבחין בין התחביר (syntax) של המערכת, הקובע מהו משפט תקני ומהם הכללים לגזירה של משפט אחד ממשנהו, ובין הסמנטיקה שלה, הקובעת את ערכי האמת של המשפטים שניתן ליצור באמצעות השפה של המערכת. אם מדובר בשפה כמו תחשיב הפסוקים, הסמנטיקה מספקת ערך אמת לכל אחד מן הפסוקים האטומים, והיא מספקת פירוש סמנטי לפעולתם של כל אחד מן הקשרים הלוגיים, למשל, באמצעות טבלת אמת המציגה כיצד משפט מורכב מקבל את ערך האמת שלו על בסיס ערכי האמת של המשפטים שהוא מחבר זה לזה (ר' להלן). בשפות לוגיות מורכבות יותר, דוגמת תחשיב הפרדיקטים, הסמנטיקה קובעת מהי קבוצת האיברים של תחום הדיון, מהן הקבוצות של האובייקטים המשויכים לכל פרדיקט (דהיינו, לאילו אובייקטים יש את התכונה שהפרדיקט מייצג), וכן את הפירוש של הקשרים הלוגיים. כל פירוש סמנטי של מערכת כזו הוא מודל, אולם, התכונות הלוגיות של המערכת עצמה צריכות להיות תקפות עבור כל מודל אפשרי. לדוגמה, תקפות לוגית של טיעון חייבת להיות תלויה בצורה הלוגית של הטענות המקושרות בו, ללא קשר לפירוש שאנו נותנים למונחים הלא-לוגיים המופיעים בהן. באמצעים אלו, של שיקולים סמנטיים גרידה, ניתן לספק למערכות לוגיות הוכחות של תכונות מטה-לוגיות, כגון: נאותות.
ראו גם
ידידי שקר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון
קטגוריה:לוגיקה
קטגוריה:סמיוטיקה | 2024-09-03T13:09:09 |
אנטי-מחיקון | אנטי-מחיקון הוא התקן מיוחד שהותקן במכשירי טלוויזיה צבעוניים בישראל בסוף שנות ה-70. מטרתו של ההתקן הייתה לשחזר את אותות סינכרון הצבע (color burst) לאחר שהוסרו ("נמחקו") אז מאותות השידור של הטלוויזיה הישראלית. היעדרם של אותות אלו גרם לכך שבמכשירי טלוויזיה צבעוניים נצפו השידורים בשחור-לבן בלבד.
מוצר שנקרא Col-R-Tel שווק בארצות הברית ואפשר הוספה של צבע למכשירי שחור-לבן. עקרון הפעולה של מכשיר זה שונה, ולמעשה הפוך מהאנטי-מחיקון.
רקע
בסוף שנות ה-70 החלו להימכר בישראל מקלטי טלוויזיה המאפשרים קליטת שידורים בצבע, שהיו יקרים יותר מהמכשירים שאפשרו תצוגת שידורים בשחור-לבן בלבד. אף שעיקר שידורי הטלוויזיה בישראל היו בשחור-לבן, קיוו הקונים לצפות בתוכניות הצבעוניות שנקנו מתחנות זרות, ובשידורי צבע מן המדינות השכנות. עם העלייה במספר מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים הורתה הממשלה לרשות השידור למנוע את האפשרות לצפייה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית, וכך למעשה הומצא "המחיקון". המחיקון הסיר את הצבע מהתכנים ששודרו, כך שהם נצפו בגווני אפור. המטרה הייתה לצמצם את מכירת מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים, מתוך השקפה כי מכירתם מבליטה את הפער בין עשירים לעניים, וכמו כן כדי לא לעודד ייבוא.
אמנם, הטלוויזיה הישראלית, שהוקמה בשלבים בסוף שנות ה-60, צילמה ושידרה בדרך כלל את תוכניותיה בשחור-לבן עד תחילת שנות ה-80, אך באותה תקופה כבר היו שידורים סדירים בצבע בארצות הברית ובאירופה, כך שתוכניות שהועברו בלווייני תקשורת או שנקנו מתחנות זרות היו צבעוניות, ואפשר היה לצפות בהן בצבע במכשירי טלוויזיה צבעוניים. האפשרות לקליטת השידורים בצבע הייתה תלויה בכך שהשידור הועבר ישירות מן הלוויין, או הוקלט מהלוויין בוידאו טייפ צבע ושודר דרכו, או שסרט קנוי נוגן בווידאו טייפ צבע או בטלסינה (מקרין פילם קולנוע) צבעוני. ב-1974 החלו גם תחנות הטלוויזיה של ירדן ושל מצרים לשדר בצבע. בישראל, אולפני הרצליה היו הראשונים להכניס ציוד אולפן צבעוני כבר בשנת 1973, אך השימוש בו היה בעיקר לצורכי הפקות זרות שצולמו בישראל. בכל זאת, הפקות שהזמינה הטלוויזיה הישראלית מאולפני הרצליה, צולמו בחלק מהמקרים בצבע (בעיקר בסוף שנות השבעים), וגם מהם הייתה הטלוויזיה הישראלית אמורה למחוק את הצבע.
עקרון פעולה טכני
שמאל|ממוזער|250px|שתי שורות מתוך אות החוזי המורכב. בתחילתה של כל שורה מופיע אות סינכרון הצבע. בתמונה זו של מכשיר Wave Form Monitor שורה מתחילה בצד שמאל
שמאל|ממוזער|250px|האות המחזורי הבוהק בצד שמאל למטה הוא אות סינכרון הצבע המופיע בתחילת כל שורה באות החוזי המורכב. תמונת מסך של מכשיר Wave Form Monitor
התמונה שנראית על פני צג טלוויזיה מיוצגת במקלט הטלוויזיה בצורת אות חשמלי. אות זה, הקרוי אות החוזי המורכב (Composite video), מפוענח מהגל האלקטרומגנטי שמגיע לאנטנה. הוא כולל בתוכו את כל המידע המוקרן על צג הטלוויזיה, והוא מורכב מנתוני בהירות ומנתוני צבע. אות הבהירות מסומן ב-Y והצבע עצמו מורכב משני אותות בשם V, U. בעזרת אותות אלו ואות העוצמה המקורי, המייצג את רמת הבהירות של כל נקודה, ניתן לשחזר את צבעי היסוד: אדום, כחול וירוק.
כל מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים באותה תקופה היו מבוססים על שפופרת קרן קתודית ובה שלושה "תותחי אלקטרונים", המתאימים לשלושת צבעי היסוד. בטלוויזיה כזו, כל תותח אלקטרונים מקבל אות חשמלי שמפוענח במקלט על סמך נתוני הבהירות ונתוני הצבע באות החוזי המורכב, וקרן האלקטרונים שיוצאת ממנו מכוונת בעזרת מגנטים לעבר פיקסלים זרחניים בצבע המתאים שנמצאים על גבי הצג. שיטת הסריקה על גבי צג הטלוויזיה היא לפי שורות, וכל מקטע של אות החוזי מתאים לשורה אחת. כך למשל, בשיטת PAL, שורה אחת מתאימה למקטע חוזי באורך של 64 מיקרו-שניות.
שלושת אותות הצבע משולבים באות החוזי המורכב כאותות מאופננים; בשיטת PAL, אותות הצבע, U V, מאפננים יחדיו, בשיטת QAM, גל תת-נושא (subcarrier) בתדר 4.43361875 מגה-הרץ מעל הגל הנושא. באפנון זה נדרש לסנכרן את מופע המפענח שבמקלט עם אות הצבע המקורי, ולשם כך משודר בתחילתה של כל שורה צרור בן עשרה מחזורים בתדר זה (2.25 מיקרו-שניות). צרור סנכרון זה נקרא אות סינכרון הצבע (Colorburst). מופע אות סינכרון הצבע מגדיר למקלט הטלוויזיה כיצד להפריד נכונה את רכיבי ה-QAM לשני אותות צבע, ותזוזה במופע תגרום לעיוות בצבעים על גבי המרקע.
ברשות השידור, הורד אות סינכרון הצבע מאות החוזי המורכב, ובמצב כזה הופעל במקלטי הטלוויזיה הצבעוניים מעגל "הורג הצבע" ("color killer") אשר מכבה את המגברים לתדר הגבוה שעליו אופנן אות הצבע. מעגל זה הבטיח ששידורי שחור-לבן לא יגרמו להופעת צבעים מקריים על גבי הצג.
על מנת לגרום לטלוויזיה להקרין תמונה צבעונית מדויקת תוך שימוש באות חוזי שנמחק ממנו אות סינכרון הצבע היה צורך לשחזר את אות הסינכרון במופע הנכון. מכשיר האנטי-מחיקון "שתל" אות סינכרון משלו בתחילת כל שורת וידאו באות החוזי המורכב. אולם, בהיעדר מידע מדויק לגבי המופע הנכון, הצבע לא היה מדויק, על כן נוספה אפשרות לכוונון מופע באופן ידני. כך, אם צבעי התמונה שהתקבלו היו בלתי מציאותיים, היה על הצופה לכוון את המופע בעזרת כפתור מספר פעמים בשעה. עם זאת, איכות התמונה לא השתוותה לתמונה מאות חוזי שלא בוצעה בו מחיקת אות סינכרון הצבע.
הדיון החינוכי-חברתי
דוד בן-גוריון, ששימש כראש הממשלה בראשית שנות השישים, התנגד באופן גורף להכנסת המדיה הטלוויזיונית. בן-גוריון ראה במדיה זאת בעיה חינוכית, שתהפוך את התושבים מעם הספר ל"עם המסך". הטלוויזיה נתפסה ככלי מחטיא ולא תרבותי. יגאל אלון, שר החינוך באותה התקופה חשש מתרבות של "נרגילות ורקדניות בטן". אך מעל כולם עמדה הטענה הכלכלית, אשר ראתה את מדינת ישראל הצעירה, שרק זה מכבר יצאה מתקופת צנע ממושכת. החשש הכלכלי היה כי קניית מכשיר יקר אשר איננו מיוצר בארץ תכניס את המדינה הצעירה למיתון נוסף.
רק ב-1965, לאחר פרישת בן-גוריון וכניסתו לתפקיד של לוי אשכול כראש ממשלה, נפתחה האפשרות להכנסת הטלוויזיה למדינת ישראל. אולם טענות הממשלה הקודמת נותרו בעינן והושמו מגבלות כגון שידור שאינו מסחרי ושידור שאינו בצבע. לאורך הזמן התפתחה הטכנולוגיה וציוד טלוויזיוני צבעוני החל להיות נפוץ, על חשבון ציוד לשידורי שחור-לבן. כך נוצר מצב בו נאלצו אנשי הטלוויזיה לרכוש ציוד הפועל בצבע. כמו כן, תוכניות רכש סופקו לטלוויזיה הישראלית כשהן צבעוניות. על מנת להמשיך לשדר בשחור-לבן, כאשר גם הציוד פועל למעשה בצבע, וגם תוכניות רכש מסופקות בצבע, נמחקו הצבעים והשידור בוצע בצבעי שחור-לבן באמצעות ה"מחיקון", טכנולוגיה המוחקת את הצבע ממסכי האזרחים.
מולי אדן, אז מהנדס אלקטרוניקה (לימים נשיא אינטל ישראל), פיתח בהנחית יצחק פוגל, מנכ"ל "מץ אלקטרוניקה", התקן ששולב במכשירי טלוויזיה צבעוניים של מץ, ואפשר להם להציג את התוכניות הזרות בצבע על אף המחיקה שבוצעה על ידי רשות השידור. שמו המסחרי של ההתקן היה אנטי-מחיקון. בציבור רווחה אי-הסכמה עם החשכת הצבע וחלקו השתמש במכשיר אנטי-מחיקון.
אחרית דבר
התקן ה"אנטי-מחיקון" ייקר את המכשירים הצבעוניים עוד יותר, ואף פגם במידה מסוימת באיכות התמונה. אף על פי כן, הפופולריות שלו הבהירה כי שיטת מחיקת הצבע אינה משיגה את מטרתה. הדבר זירז את ההחלטה לאפשר שידורים בצבע בטלוויזיה הישראלית.
בנוסף לכך, הטלוויזיה הישראלית הייתה חייבת להעביר בצבע שידורים חיים שהופצו לתחנות טלוויזיה זרות, וזאת על-פי דרישת התחנות באירופה ובארצות הברית (שידורים אלה חייבו סידורים מיוחדים כגון שכירת מצלמות מתאימות). שני השידורים המרכזיים שהופצו בצבע מישראל לרחבי העולם בסוף שנות השבעים היו סיקור ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977, ושידור תחרות הזמר של האירוויזיון במרץ 1979 (לפני שידור זה נרשם גל של קניית מכשירים צבעוניים ברחבי הארץ, וזאת על אף שהיה מדובר בשידור צבעוני חד-פעמי). עקב כך ממילא לא ניתן היה למנוע מהצופים בישראל לצפות בשידור החי בצבע. בתחילת 1979 הוערך כי בישראל כבר היו כ-100 אלף מכשירי טלוויזיה צבעונית, ובאוגוסט 1979 הוערך כי כ-10 אלפי ישראלים רכשו מכשירי אנטי מחיקון.
יורם ארידור, שמוּנה לשר האוצר לקראת בחירות 1981, החליט לאפשר לרשות השידור לעבור בהדרגה לשידורים בצבע. הוא החליט בנוסף לכך גם להפחית את המס שהוטל על מכשירים צבעוניים (במקביל להפחתת המס על מכוניות ומוצרי צריכה אחרים). תהליך המעבר לשידורים בצבע נמשך כמה שנים, והיה כה ארוך עד שעובדי רשות השידור החלו לקרוא לו בלעג "הצבע הזוחל". בהדרגה צולמו ושודרו יותר תוכניות בצבע, בין היתר משחק גמר אליפות אירופה בכדורסל לשנת 1981, בו זכתה מכבי תל אביב בגביע השני בתולדותיה, וכן מונדיאל 1982 ששודר כולו בצבע. עם זאת מרבית השידורים והתוכניות נמשכו בשידור שחור לבן (כולל שידורים חוזרים של תוכניות לימודיות והטלוויזיה החינוכית) עד תחילת שנת 1983.
בשנת 1983 הוסר באופן מוחלט המחיקון, והטלוויזיה הישראלית עברה לשידור מלא בצבע. השידור הראשון ששודר לאחר הסרת המחיקון הוא מהדורת "מבט".
האנטי-מחיקון הפך בתוך זמן קצר לאביזר מיותר, אולם פרשת השידורים בצבע ופיתוח האנטי-מחיקון שימשה שנים רבות כדוגמה למדיניות חסרת-תבונה של הממשלה בכלל ושל מדיניות כלכלית המתאפיינת במעורבות יתר ממשלתית בפרט. השם המסחרי "אנטי-מחיקון" הפך למטבע לשון, והמשורר נתן זך אף השתמש בו ככותרת לאחד מספרי שיריו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
פרק בנושא המצאת הטלוויזיה, ופולמוס האנטי מחיקון בישראל בפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי
מחיקון בלקסיקון העין השביעית
הסבר על אופן השידור בצבע מתוך המדריך לאלקטרוניקה של אוניברסיטת סנט אנדרו בסקוטלנד
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: טלוויזיה
קטגוריה:ניבים וביטויים ישראליים
קטגוריה:שנות ה-1970 בישראל
en:Color killer | 2023-05-31T06:40:04 |
תנאי אמת | תנאי אמת הם התנאים אותם יש לדעת כדי שמשפט מסוים ישפט כאמיתי.
המשפט "הדלת סגורה", למשל, יחשב כאמיתי רק במצב עניינים בו יש דלת סגורה, ללא קשר לשאר העובדות במצב עניינים זה. בין אם המדובר בדלת מעץ או מנחושת, כל עוד הדלת סגורה המשפט ישפט כאמת. ואולם מרגע שתיפתח הדלת, המשפט ישפט כשקר (לא-אמת).
תנאי האמת של המשפט, "האיש איים על הילד עם הרובה" הם מסובכים קצת יותר, מכיוון שמשפט זה הוא דו-משמעי. המשפט יהא נכון אם ורק אם מצב העניינים אותו הוא מתאר מכיל אדם, שמאיים עם רובה על ילד, או לחלופין אדם המאיים על ילד, שנושא רובה.
משפט יכול להיות אמיתי גם אם אחד ממרכיביו הוא שקרי. המשפט "דן מת או שדינה מתה" מאפשר שאחד מחלקיו יהא שקר, כל עוד חלקו השני יהא אמיתי.
לעיתים ידיעת אמיתותו של משפט אחד גוררת את אמיתותו של משפט אחר. כך, למשל, אם המשפט "הכלב שלי חולה" הוא אמיתי, אז גם המשפטים "יש לי כלב" ו"קיים כלב חולה" הם אמיתיים.
ראו גם
סמנטיקה
לוגיקה
ערך אמת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לוגיקה | 2024-01-22T00:00:34 |
נרטולוגיה | נרטולוגיה (באנגלית: Narratology) היא תורת חקר הנרטיבים – כלומר, מחקר העוסק בסיפורים והאופן בו הם בנויים סביב קו העלילה, דמויות ומוטיבים נוספים.
באופן היסטורי, נרטולוגיה החלה עוד בפואטיקה של אריסטו, אשר טען בהקשר זה כי התכונה המהותית לסיפור היא: מימזיס – חיקוי פעולות. מכאן נובע שסיפור אינו סדר פעולות המתרחשות בעולם, אלא פעולות בעולם מיוצג. בפשטות, על סיפור להיות מסופר בדרך כלשהי, סובייקטיבית. לפיכך, הסובייקט המספר אותו לדוגמה בהקשר היסטורי, מתייחס לעובדות קיימות כחומר ביד היוצר והנרטיב הוא תוצאה של הבניה הנשענת על תהליכי סוציאליזציה של אותו סובייקט. אותן עובדות והתרחשויות, יכולות להיות מסופרות אחרת על ידי סובייקט אחר, כזה אשר חווה סוציאליזציה שונה. התוצאה היא, שלאירוע היסטורי ישנם נרטיבים שונים.
אחת התרומות המשמעותיות לנרטולוגיה מיוחסת ל. הלה ניסח ב־1928 את הכללים המשותפים לאגדות עם רוסיות בחיבורו: "מורפולוגיה של המעשייה". הכללים שניסח פרופ הורחבו ונבדקו מחדש על ידי הסטרוקטורליסטים, ואלו למעשה מהווים את התרומה העיקרית לתחום זה. מאז ועד היום, עוסקת הנרטולוגיה בניסיון לחשוף ולתאר את הכללים העומדים בבסיס סיפורים באשר הם סיפורים, ואת האופן בו סיפורים מיוצגים בתחומים שונים. מלבד תרומתה המרכזית של הנרטולוגיה לתורת הספרות והיסטוריה, היא גם חצתה גבולות לתחומים יישומים מאוד. תרומתה משמעותית למשל במתודולוגיה של מדעי החברה, לדוגמה בסיפורי חיים, וגם בעולם הטיפולי בתהליכים שונים של פסיכותרפיה.
ראו גם
תורת הספרות
מספר ודובר
טיפול נרטיבי
הנרטיב הדואלי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חקר קולנוע
קטגוריה:תורת הספרות | 2023-02-07T22:17:45 |
מחיקון | REDIRECT טיפקס | 2013-09-15T11:09:49 |
אצטקים | שמאל|ממוזער|300px|לוח השנה האצטקי
אצטקים הוא כינוי לאנשי האימפריה האצטקית (הברית המשולשת), אשר שלטה במאה ה-15 וראשית המאה ה-16 בעמק מקסיקו. הקבוצה האתנית הדומיננטית מבין השלוש היו בני המשיקה, תושבי העיר טנוצ'טיטלאן.
חברה וכלכלה
החברה האצטקית הייתה מחולקת לשני מעמדות עיקריים. במעמד הנמוך היו ה-macehualli (העם), הם אלה שעסקו בחקלאות ובמלאכה, שרתו בצבא ושילמו מיסים. רוב האצטקים עסקו בחקלאות מפותחת שעשתה שימוש במערכות השקיה נרחבות.
המעמד השליט נקרא pilli (האצולה). הם החזיקו בתפקידי הפקידות האזרחית והכהונה.
המעמד הנמוך ביותר היה מעמד העבדים שנקרא tlacotin. מעמד זה היה מורכב משבויי מלחמה והם גם אלו שהוקרבו לאלים.
תרבות
האצטקים השתמשו בכתב פיקטוגרפי, בו סימני הכתב מורכבים מציורים, אך זמן קצר לפני שנכבשו בידי הספרדים החלו לפתח צורת כתיבה פונטית. רשימותיהם, בייחוד קודקס החוקים, תועדו בקודקסים עשויים עור ועל קירות מקדשיהם. הם גם תיארכו את התיעוד באלמנך מדויק למדי.
לאצטקים היה משחק כדור פולחני בשם טלאצ'טלי, הדומה במידת מה למשחק הכדורסל. להבדיל מכדורסל, טלאצ'טלי שוחק לרוב נגד שבויים, לפני העלאתם כקורבן אדם.
לשימורן של המיתולוגיה האצטקית והמסורות האצטקיות סייעה פעילותו של הכומר הספרדי ברנרדינו דה סהגון, שעמל על תיעודן בדור שאחרי הכיבוש והרבה לשוחח עם זקניהם וחכמיהם של האצטקים. כתביו נגנזו בידי הכנסייה הקתולית, והתפרסמו מחדש רק במאה ה-18.
הקרבת קורבונות אדם
האצטקים נהגו להקריב קורבנות אדם. ציורים אינדיאניים ודיווחים של הספרדים הכובשים מאותה תקופה מתארים צורות שונות של הקרבת קורבנות אדם בצורות אכזריות רבות. לעיתים קרובות הוקרבו ילדים בגלל שנחשבו טהורים. חלק מהחוקרים הביעו ספקנות כלפי עדויות הספרדים, ונראה שאלו אכן הגזימו בכמות הקורבנות כדי להצדיק את המלחמה והכיבוש של בדרום ומרכז אמריקה. עם זאת מחקרים מודרניים מצאו ממצאים ארכאולוגיים שהובילו להסכמה רחבה בדבר קיום טקסי הוצאה להורג אכזריים למטרות פולחן.
הארכאולוגית נדיה ואלז סלדאנה ערכה חפירות בשנת 2004 באתר אקטפק שמצפון למקסיקו סיטי. היא תיארה ממצאים שמעידים על הקרבת קורבנות אדם לאל המוות. “ההקרבה כללה שריפה או שריפה חלקית של הקורבנות. מצאנו קבר עם שרידים של ארבעה ילדים שנשרפו חלקית וארבעה ילדים נוספים שנשרפו לגמרי”. באתר נמצאו גם עדויות להעלאת הקורבנות בציורים שנעשו בין 1600 ל-1650. הציורים מתארים חלקי אדם מבושלים בסיר, כשקבוצת אנשים יושבת סביב ואוכלת, בשעה שאל המוות צופה בהם מלמעלה. הארכאולוג לואיס מנואל גמבואה, העיד כי החוקרים מצאו מצאנו סירי בישול כאלה ולידם שלדי אדם שלמים ולצידם שלדים מפורקים. אם כי אין ודאות כי מדובר באנשים שנאכלו. בשנת 2021 נתגלו שרידים של לפחות 49 אנשים, רובם ילדים בעיירה טולה במדינת אידלגו במקסיקו. הניתוח הביו-ארכאולוגי מצביע על כך שהם הוקרבו כקורבנות. סימני התעללות אופיינים מצביעים על הקרבה לאל טלאלוק או לאל Xipe Totec.
לפני החורבן
שמאל|ממוזער|250px|מקדש פירמידת השמש בטֵאוֹטִיוָואקָן ליד מקסיקו סיטי
שמאל|ממוזער|250px|מקדש פירמידת הירח - תצפית מפירמידת השמש
על פי המיתולוגיה האצטקית, קורותיהם של האצטקים מתחילים בנדודיהם בהנהגתו של אדם בשם הויצ'ילפושלי אשר החליט כי הוא אל. נדודים אלה הסתיימו במאה העשירית כאשר התיישבו בארץ קולהואקאן, ארצם של הטולטקים שם היה מעמדם נחות, אולי מעמד עבדים. עם השנים עלתה קרנם והם התערו בתרבות המקומית.
זעזוע בלתי צפוי התרחש כאשר קיבלו לידם את בתו של מלך קולהואקאן, לכאורה על מנת להופכה למלכתם. האצטקים פשטו את עורה והקריבו אותה כקרבן. המעשה האכזרי הוביל לגירושם אל אי באגם טשקוקו, אשר השתייך לקיסרות גדולה היריבה לקולהואקן, אסקופוסאלקו שמה. באי זה הם בנו את עירם טנוצ'טיטלאן (כיום מקסיקו סיטי), אולם נותרו כפופים לקיסרות. כעבור כמה דורות חמדה אסקופוסאלקו את עצמאותם ההולכת ומתפתחת של האצטקים, והגיעה עת העימות החזיתי.
בהנהגתו של הנסיך טלאקאלל, אחי המלך, הצליחו האצטקים לזכות בניצחון מוחץ. הממלכה היריבה נכבשה ורבים בה נטבחו. כמה מערכות נוספות כנגד שבטים יריבים ביססו את המעצמה החדשה. טלאקאלל החליט כי העליונות אשר לה זכה עמו מצדיקה את יצירתה של מהפכה תרבותית, ואת העלאת קרנו של מיתוס לוחמני אכזרי.
ראשית, הוא השמיד את הכתבים הישנים והפיץ סיפור ראשית חדש, על ארץ מוצא אגדית בשם אסטלאן, שם חיה אמו של האל הויצ'ילפושלי. משלחת זקנים שנשלחה לשם חזרה ודיווחה על נסים ונפלאות. הפרט החשוב ביותר שעליו דיווחה היה כי הויצ'ילפושלי יוכל להתאחד עם אימו רק אחרי כיבושה המלא של הארץ.
שנית, הוא ביסס פולחן הקרבת שבויים המוני, שהתבסס על רעיון דתי חדש ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים. הקרבת אדם הייתה מסורת עתיקה וכבר בעבר הרחוק התקיימו משחקי כדור שהמנוצחים בהם הוקרבו, אך הממדים שאליהם הביא טלאקאלל את קורבן האדם היו חסרי תקדים. בפולחן החדש נזבחו לעיתים 10,000 שבויים ביום אחד. מקדש מפואר מיוחד הוקם לצורכו, והמורא נפל על כל עמי מקסיקו. מלחמות מיוחדות, "מלחמות הפרחים", נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם, שכן הלב הוצא מהקורבנות ונאכל על ידי הכהן. לפי אחד ההסברים, שכנראה אינו נתמך בראיות חזקות, פיצה בשר האדם על המחסור בחלבונים בדיאטה האצטקית.
מדי שנה היה נבחר אדם לגלם את דמות האל, והכוהנים היו משרתים אותו בנאמנות. בסוף השנה גם הוא היה מופשט ומוקרב בפירמידות ואל חדש היה נבחר.
על אף הנהגת הפולחן האכזרי, שגשגה הממלכה האצטקית. מערכות של חינוך, גביית מיסים, מסחר ומשפט התנהלו היטב. נקבעה מועצת זקנים שבחרה מלך חדש מקרב האצולה, כל אימת שהדבר נדרש. המלוכה לא תמיד הועברה בירושה.
בוא הספרדים
העידן האצטקי לא ארך זמן רב. הוא בא לקיצו בדרך פתאומית, פחות ממאה שנה אחרי התגבשות שלטונם. ב-1520 שלט בממלכה מוקטסומה, שמיעט לעסוק במלחמה ביחס לקודמיו.
באותן שנים, כך סיפרו המסורות האצטקיות, הופיעו אותות מאותות שונים מבשרי פורענות. בשמים נראו מראות מוזרים, וקול יללה מסתורי נשמע בלילות. לא ברור כמה מאירועים אלו אכן נחוו בידי בני התקופה, וכמה דווחו רק בדיעבד, אך על פי המקורות האצטקיים, מחזות אלו הביאו את המלך אל סיפה של התמוטטות עצבים, הוא שקע במלנכוליה, וטבח בקוסמים שלא ידעו לפתור חלומותיו.
כשהחלו להופיע דיווחים ראשונים על זרים, שבאו מהים, מוקטסומה, שהיה איש דתי מאוד, סבר שהאל קצלקואטל חוזר ובא לרשת אותו על כיסא מלכותו. קצלקואטל (קֶצַלְקווַטְל) היה שמו של אחד מהאלים הבוראים, שהנהיג את העיר הקדומה טולה בימים עברו. המיתוס על חזרתו של קצלקואטל היה נפוץ מאז ומעולם, והמלך האמין בו לחלוטין. הוא הורה לקדם את פני הזרים במתנות, במחשבה שהם פמליית האל.
הספרדים, שהונהגו בידי הרנאן קורטס, לא היו רבים, ולא מנו יותר מכמה מאות הרפתקנים תאבי בצע. קורטס הורה להרשים את הילידים באמצעות ירי תותחים, ופעולה זו אכן נחלה הצלחה. המחווה הנגדית שניסו להושיט האצטקים, הקרבת קורבנות אדם למען הזרים, רק עוררה בספרדים סלידה ושאט נפש. הכמרים שליוו את קורטס ראו בפולחן הוכחה להיותה של הממלכה האינדיאנית מעוז השטן.
באותו זמן היו שבטים האינדיאניים שסברו שנוצרה הזדמנות נאותה להיפרע מאדוני הארץ האכזריים. גם בעלות ברית מסורתיות של הממלכה האצטקית הפנו לה עורף. קורטס הצליח להביא להטבלתן לנצרות של משפחות מלוכה אינדיאניות שלמות. קבוצה זו, מונהגת בידי הספרדים, עלתה על טנוצ'טיטלאן.
החלטת מוקטסומה לפתוח את השערים לקורטס, לערוך טקס חגיגי לכבוד חזרתו של קצ'לקואטל כביכול, ולתת בידו את מוסרות השלטון, נחשבת בעיני ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת" לאחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה. לא הכול בחצר המלכותית היו תמימי דעים עם החלטת מוקטסומה. אחיו של המלך ואחרים התנגדו בחריפות להחלטה.
קורטס אסר את המלך ובזז את אוצרות הממלכה. הוא עזב את העיר, והפקיד את השלטון בידי פדרו דה אלווראדו, סגנו האכזר ממנו. פדרו הוזמן בידי מוקטסומה לטקס חגיגי לכבוד האל הויצ'ילופושלי. על אף מחאות אנשיו הוסיף המלך לתת אמון עיוור בספרדים: "וכי במלחמה אנו איתם?" אמר לאנשיו. אלא שפדרו ואנשיו ראו באירוע הזדמנות לבער את האלילות בדרך האלימה ביותר והפכו אותו לטבח המוני.
על אף שמנהיגם עדיין קרא להם להימנע ממלחמה, מרדו בו האצטקים, התנקשו בחייו ופתחו במערכה כנגד הפולשים הזרים. חזרתו של קורטס אל העיר לא הועילה, והצבא הספרדי נסוג, תוך שהוא סופג אבדות רבות. לרגע נדמה היה שהתרבות האצטקית עדיין יכולה לשרוד ובראשה הועמד מלך צעיר ואמיץ, קואוטמוק.
קורטס המובס אסף כוחות ויצא שוב למערכה, כשהוא עומד בראשם של קומץ ספרדים ועל פי התיאורים (שייתכן והם מוגזמים) גם עם למעלה ממאה אלף לוחמים אינדיאנים בעלי בריתו. מחלת האבעבועות שהביאו האירופאים הפילה חללים רבים, והאצטקים נחלשו עוד יותר. אף על פי כן, הצליחו לנצח שנית במלחמה מבית לבית שניהלו עם צבאו של קורטס.
הספרדים נקטו בטקטיקה חדשה: הם צרו על טנוצ'טיטלאן, וחזו באנשיה הגוועים ברעב לאיטם. באין ברירה, ואחרי שגם כלי הנשק הפולחניים הסודיים ביותר לא הועילו, נכנעו האצטקים. קואוטמוק עונה בסיר שמן רותח, כדי שיגלה היכן מוחבאים אוצרות הממלכה. בסופו של דבר הספרדים תלו את קואוטמוק, אנסו את הנשים ושעבדו את הגברים.
אחרי הכיבוש
זמן קצר לאחר ההפסד מול הכובש הספרדי, הגיעו הכמרים הפרנציסקנים, להביא את בשורת הנצרות וניהלו עם חכמי האינדיאנים ויכוחים פומביים, כדוגמת אלה שהתנהלו באירופה עם היהודים. ההמרה לנצרות לא הייתה דרמטית מאוד מבחינת האצטקים, שכן הם היו רגילים לצרף אלים רבים לפולחנם. מנגד, הם לא נטשו את המוטיבים האלילים הישנים. עד עצם היום הזה מתקיימים בכפרים במקסיקו פולחנים מעורבים - נוצריים ואליליים. גורלם של האינדיאנים היה כשל עמים אחרים שעברו קולוניזציה: המסגרות המסורתיות התפרקו, אך נורמות מערביות לא תפסו את מקומן.
על חורבות טנוצ'טיטלאן הוקמה מקסיקו סיטי. צעירים אינדיאנים שועבדו במכרות ובמטעי הסוכר, ומתו בהמוניהם מעבודה קשה וממחלות כשרק חלקם של אלה ששיתפו פעולה עם הספרדים מלכתחילה שפר. קרקעות ענק נגזלו וחולקו בין הכובשים. בקרב הספרדים היו מעט מאוד נשים, ולכן רבים מהם לקחו נשים מבנות המקום, וכך נוצרה קבוצה חברתית-תרבותית חדשה, המסטיסים, שהפכה לימים למרכיב אתני מרכזי ברבות ממדינות אמריקה הלטינית.
ראו גם
אולמקים
בני המאיה
אינקה
טאוטיווקאן
לקריאה נוספת
האצטקים - מחנית השמש לחניתות שבורות, מאת נחום מגד, הוצאת דביר
מלינצ'ה - הצעירה האינדיאנית שמוטטה אימפריה, מאת פרופסור נחום מגד, הוצאת מודן, 173 עמודים, 2009
ראשי פרקים בתולדות מקסיקו- איגנאסיו ברנאל, נחום מגד, קרן לספרות ע"ש רוסאריו קאסטיאנוס. מקסיקו 1985.
המיתולגיה האינדיאנית של מרכז אמריקה- נחום מגד, מפה, ישראל 2001.
Friar Diego de Landa. Merida, Mexico.YUCATAN Before and after the Conquest
Serge Gruzinski, THE AZTECS, RISE AND FALL OF AN EMPIRE. Abrams discoveries N.Y
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תרבויות מסו-אמריקאיות
קטגוריה:מקסיקו: היסטוריה
קטגוריה:אינדיאנים | 2024-10-17T11:16:20 |
בסיס | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-07-20T05:20:38 |
שיטת ספירה | שיטת ספירה היא שיטה להצגתם של מספרים באמצעות קבוצה נתונה של סימנים, הקרויים ספרות. שיטת הספירה המקובלת ביותר בימינו היא השיטה העשרונית המשתמשת בספרות הודיות-ערביות, אך בעבר היו מקובלות שיטות ספירה אחרות. מחשבים משתמשים בשיטת ספירה בינארית, המתאימה יותר למערכות האלקטרוניות שלהם.
המספר המוכר לנו 12, למשל, מוצג בספרות רומיות כ-XII, בספרות עבריות בתור י"ב, בספרות בינאריות הוא 1100, ובספרות הקסדצימליות הוא C. צורות ההצגה השונות אינן משנות את מהותו של המספר, ומבחינה מתמטית אין משמעות לבחירת הסימון.
השיטות המודרניות משתמשות במספר קטן מאוד של ספרות, אולי בתוספת מעט סימנים נוספים, על מנת להציג תחום רחב מאוד של מספרים. עיקרן בהצגה שבה למיקום היחסי של כל ספרה במספר יש חשיבות לקביעת הערך המוצג. בחלק מהשיטות הקדומות יותר יש ערבוב, או אף חוסר שימוש, במיקום של הספרה כדי לקבוע את ערכו של המספר. יתרונן של השיטות המודרניות הוא בתמציתיות, באחידות, וביכולת ההרחבה בהן ניתן להציג את המספרים. אך שיטת מיקום כזו דורשת לימוד, כי היא פחות טבעית. שיטת המיקום היא יתרונה העיקרי של מערכת ספרות הודיות-ערביות על מערכות אחרות.
ראו גם
בסיס
בסיס הקסדצימלי
בסיס בינארי
בסיס אוקטלי
"בסיס פיבונאצ'י"
אפס
גלישה נומרית (מדעי המחשב)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:סימנים מתמטיים | 2023-02-08T04:33:25 |
רבאט | רַבַּאט (בערבית: الرباط, בתעתיק לעברית: אלרבאט; בברברית: ⵕⵕⴱⴰⵟ (ṛṛbaṭ)) היא בירת מרוקו. אוכלוסייתה של רבאט מונה כ־577,000 תושבים (2014). היא העיר השביעית בגודלה במדינה. העיר שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, על גדתו המערבית של הנהר בו רגרג (Bou Regreg).
תולדותיה של רבאט מתחילות לפני 2,500 שנים, כאשר הפיניקים שלחו לאזור משלחת מחקר. רק שרידים מעטים נותרו מהם או מהרומים, שבאו אחריהם והקימו יישוב בשם סאלה. עתיקות העיר הרומית נמצאות מדרום למרכז העיר. רבאט שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2003, ובשנת 2012 הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
ממוזער|שמאל, חומות הקסבה, 2010
רבאט היא עיר צעירה יחסית לערים אחרות במרוקו. היא צמחה משכנתה העתיקה יותר סלא. בעת העתיקה התקיימה בה עיר פיניקית בשם סלעת או שעלת , שלאחר מכן הפכה למושבה הרומאית Sala Colonia בה עדיין כתבו בפיניקית. מילולית, רִבַּאט היא עיר ספר צבאית. ישנם מקורות שמציינים שהעיר הוקמה תחילה כמחנה צבאי תחת שליטתו של הח'ליף השני עומאר (שלט 634-644). בימי אל־מֻוַחִּדוּן באמצע המאה ה־12 הוקמה ברבאט מצודה ששימשה כבסיס צבאי עבור השליט עבד אל־מֻאְמִן. היא כונתה בתקופה זאת "רבאט אלפַתְח" (מצודת הניצחון) ומזה נגזר שמה הנוכחי "א־רבאט" שמשמעותו מצודה שנמצאת בעיר ספר צבאית. עם השנים השתנתה ההגייה מרִבַּאט לרַבַּאט, ככל הנראה בהשפעת הכיבוש הצרפתי.
בסוף המאה ה־12 פותחה רבאט והורחבה על ידי השליט יעקוב אל-מנצור שהפך אותה לזמן קצר לעיר הבירה של שושלת אל־מוואחידון. הוא בנה את חומות העיר, הרחיב אותה, והתחיל לבנות בה את מה שהיה אמור להיות המסגד הגדול בעולם, אך העבודות הופסקו לאחר פטירתו. מה שנותר ממפעל הבניה שלו הוא מגדל חסן הגדול שמזוהה עם רבאט עד היום.
לאחר ימיו של אל־מנצור איבדה רבאט מהחשיבות קצרת־הימים שלה, והייתה לעיר קטנה. רק במאה ה־17 עם בואם של מוריסקוס רבים (אנוסים מוסלמים שנשארו בספרד לאחר 1492 והתנצרו למראית עין), העיר התחדשה, התחזקה, ויצרה ביחד עם העיר סלא את רפובליקת סלא. בתקופה זאת התפתח ברבאט נמל חשוב שממנו יצאו ספינות למאבקים הימיים של אותן שנים בין המגרב לאירופה, אך גם שימש כמרכז לפעילות סחר בינלאומי. השליט מולאי סלימאן (1792–1822) העלאווי בנה בעיר מלאח (רובע יהודי מסוגר) שבו יהודי רבאט חויבו לגור. בשנת 1829 הופגזה העיר מהים על ידי אוסטריה, אך היא המשיכה להיות עיר נמל חשובה גם במהלך המאה ה־19.
בשנת 1912 רבאט כמו רוב מרוקו נהפכה למדינת חסות של צרפת. היה זה הנציב הצרפתי במרוקו הוברט ליוטאי שהחליט להעביר את בירת מרוקו מפאס לרבאט. ההחלטה נבעה משיקולים פוליטיים, מתוך האמונה שרבאט תהיה כס יציב לשלטון לעומת פאס אשר בעלת צביון יותר אסלאמי־דתי ונמצאת בפנים הארץ. האדריכל הצרפתי הנרי פרוסט הובא כדי לתכנן את "העיר החדשה" (Ville Nouvelle), הרובע המודרני של רבאט, ששימש כרובע שבו ישבו הפקידים והממשל לאורך שנות השלטון הצרפתי. בשנת 1956 מרוקו זכתה לעצמאותה מצרפת, והמלך מוחמד החמישי החליט שרבאט תישאר עיר הבירה של הממלכה. העיר מהווה מרכז עסקי וכלכלי של מרוקו ומקום מושב הממשלה.
קהילה יהודית
בשנת 1948 חיו ברבאט כ־12,000 יהודים. שורשיה של קהילה זאת חוזרים לכל הפחות למאה ה־16, אז באו יהודים ממגורשי ספרד לעיר והשתתפו דרך הנמל שלה בסחר הבינלאומי בין המגרב לאירופה; מה שעורר את זעמם של סוחרי גנואה. באמצעות הקשרים המשפחתיים עם משפחות של מגורשי ספרד בארצות כגון הולנד הצטיינו היהודים המקומיים בסחר הבינלאומי מהעיר. במאה ה־19 מספר משפחות עשירות מרבאט (כגון משפחת מויאל ומשפחת בן־שמעון) ערכו עלייה לארץ ישראל דרך הים, והיו בין היתר אלו שחידשו את היישוב היהודי ביפו.
הקהילה היהודית בעיר ידעה גם רדיפות – בשנת 1792 מולאי יזיד הורה לטבוח ביהודי העיר, אך הסתפק לבסוף בהפקעת רכוש והטלת מס קולקטיבי גדול שפגע בקהילה קשות. בשנת 1807 הוקם המלאח של רבאט והיהודים גורשו אליו משאר חלקי העיר. תחת שלטון צרפתי מעמדה של רבאט כעיר הבירה של מרוקו משך אליה יהודים מערים אחרות, והקהילה בעיר צמחה מ־2,024 נפשות בשנת 1912 ל־12 אלף בשנת 1948. ברבאט הוקם בית הדין הרבני הראשי של מרוקו, שהראשון לעמוד בראשו היה הרב הידוע רפאל אנקווה. בנוסף פעלו בעיר מספר בתי ספר יהודים מודרניים, בעיקר של חברת כל ישראל חברים. בתקופה זאת החל תהליך של יציאת חלק מצעירי ואמידי הקהילה מהמלאח ומעבר למגורים ברובע האירופאי החדש של רבאט (ville nouvelle).
כמו בקרב שאר קהילות יהודי מרוקו, לאחר הקמת מדינת ישראל החל זרם הדרגתי של עלייה מרבאט לישראל הצעירה. אחרים היגרו בעיקר לצרפת וקנדה. קהילה יהודית בגודל משמעותי התקיימה בה עד לימי מלחמת יום כיפור, שלאחריה נותרו בעיר יהודים מעטים בלבד. בראשית המאה ה־21 חיו ברבאט מספר עשרות יהודים, ופעיל בה בית כנסת אחד ברובע החדש. לאחרונה עבר שיפוץ בית הכנסת רבי שלום זאווי ברובע יהודי עתיק של העיר.
תרבות
רבאט שימשה כבירת התרבות הערבית לשנת 2003, ובשנת 2012 הוכרזה כאתר מורשת עולמית. היא משלבת בנייה עתיקה ומודרנית, תרבות מסורתית ועכשווית. בעיר שוכנת אוניברסיטת רבאט, אחת האוניברסיטאות המרכזיות של מרוקו ביחד עם אוניברסיטת אל־קרוויין בפאס. עוד שוכנים בעיר מוסדות תרבותיים כגון "תיאטרון מוחמד החמישי", מוזיאון ארכאולוגי וגלריות אמנות רבות. כמו כן פעילה בה סצנת צעירים ענפה, עם קבוצות כגון "ל'אפרטמנט 22" קבוצה גדולה של אמנים צעירים היוצרים אמנות חזותית.
אקלים
קישורים חיצוניים
אוסף יהדות רבאט, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם יהודי
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:אפריקה: ערי בירה
קטגוריה:מרוקו: ערי חוף
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-12 | 2024-06-02T15:24:50 |
הגשרים של קניגסברג | בעיית הגשרים של קניגסברג היא חידה מפורסמת עם השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המתמטיקה.
ממוזער|שמאל|250px|מפת קניגסברג, הנהר והגשרים מודגשים בצבע
העיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד שברוסיה) הייתה מחולקת לארבעה חלקים על ידי נהר הפרגל (כיום פרגוליה). שבעה גשרים חיברו בין ארבעת חלקי העיר. בין תושבי העיר התפתחה מסורת לפיה לא ניתן להלך בעיר ולחצות את כל שבעת הגשרים מבלי לעבור על גשר אחד לפחות יותר מפעם אחת. תושבי העיר ניסו להוכיח או להפריך השערה זו, אך ללא הצלחה.
המתמטיקאי לאונרד אוילר פתר את הבעיה ב-1735, כשהראה שמסלול שכזה אינו אפשרי. אוילר הציג את הפתרון בפני האקדמיה של סנקט פטרבורג ב-26 באוגוסט במה שנחשב למאמר הראשון בתורת הגרפים ולנקודת ציון בהיסטוריה של הטופולוגיה.
הפתרון של אוילר
ראשית אוילר הבחין שפתרון הבעיה כלל אינו תלוי בצורה הגאוגרפית המדויקת של העיר. למתווה העירוני, לאורכי הרחובות והגשרים ולמיקומם המדויק אין השפעה על המסלולים האפשריים. המידע היחיד הנחוץ לצורך פתרון הבעיה הוא אילו חלקים מחוברים לאילו חלקים ובכמה גשרים.
בשביל לפתור את החידה מספיק לייצג את העיר באמצעות גרף. כל אחד מארבעת חלקי העיר נייצג באמצעות צומת, וכל אחד מבין שבעת הגשרים ייוצג על ידי קשת, כמתואר בציור.
160px →
160px→
160px
בעיית הגשרים של קניגסברג היא למעשה השאלה האם ניתן למצוא מסלול רציף המתחיל מצומת כלשהו ועובר דרך כל שבע הקשתות פעם אחת בדיוק. כדי להיווכח בכך שהתשובה היא 'לא', נשים לב להבחנה הבאה:
נבחר את אחד הצמתים ונניח שצומת זה אינו ההתחלה או הסיום של המסלול.
בכל פעם שמגיעים לצומת הזה חייבים להיכנס לצומת דרך קשת אחת ולצאת מהצומת דרך קשת אחרת. כלומר, בכל ביקור בצומת שתי קשתות נפסלות לשימוש עתידי (כי אסור לעבור על אותה קשת פעמיים).
מכיוון שהמסלול לא מתחיל או נגמר בצומת הנתון, מובטח שלכל כניסה לצומת אכן תתאים יציאה מהצומת, ובסך הכל לצומת חייב להיות מספר זוגי של קשתות המחוברות אליו.
לכן אם לצומת יש מספר אי-זוגי של קשתות המחוברות אליו, הוא חייב להיות נקודת ההתחלה או הסיום של המסלול, וחייב להיות צומת אחד נוסף שבו יסתיים או יתחיל המסלול בהתאמה.
המסקנה היא שכדי שיהיה מסלול העובר דרך כל הקשתות פעם אחת בלבד, נדרש שכל הצמתים, או כולם פרט לשניים, יהיו מחוברים למספר זוגי של קשתות. אבל בבעיית הגשרים של קניגסברג לכל ארבעת הצמתים יש מספר אי-זוגי של קשתות מחוברות. לכן לא קיים מסלול שכזה.
הכללה
למעשה הפתרון של אוילר רחב יותר מפתרון נקודתי לבעיית הגשרים של קניגסברג. הניתוח של אוילר עובד בכל גרף קשיר (בלתי מכוון) אפשרי. מסלול שמבקר בכל הקשתות של גרף נתון פעם אחת בדיוק נקרא מסלול אוילר. הדרגה של צומת בגרף היא מספר הקשתות המחוברות אליו. הטיעון של אוילר מוכיח שבגרף קשיר יהיה מסלול אוילר אם ורק אם כל הצמתים הם בעלי דרגה זוגית, או שיש בדיוק שני צמתים עם דרגה אי-זוגית (צומת ההתחלה וצומת הסיום). אם רוצים שמסלול אוילר יתחיל ויסתיים באותו הצומת (מסלול שכזה נקרא מעגל אוילר) אז הגרף חייב להיות כזה בו כל הצמתים הם בעלי דרגה זוגית.
חידה נפוצה הקשורה לבעיה זו היא, עבור ציור נתון, האם ניתן לצייר אותו במשיכת קולמוס אחת, כלומר בלי להרים את העיפרון מהנייר. חידה זו שקולה לשאלה האם הגרף שאותו מתאר הציור מכיל מסלול אוילר.
חשיבות היסטורית
פתרונו של אוילר לבעיית הגשרים של קניגסברג, שהוצג בשנת 1735, נחשב לתוצאה הראשונה בתורת הגרפים. תרומה נוספת של אוילר לתחום היא נוסחת אוילר.
בנוסף מקובל לציין פתרון זה כנקודת ציון בהיסטוריה של הטופולוגיה. ההבחנה של אוילר שניתן לזנוח את המאפיינים הגאומטריים של העיר לטובת תיאור סכמטי של העיר כגרף, קרובה לרעיון העומד בבסיס ענף הטופולוגיה, החוקר את המרחב תוך התעלמות מהתכונות המטריות שלו.
ראו גם
בעיית הסוכן הנוסע
בעיית הדוור הסיני
חידת חמשת החדרים
קישורים חיצוניים
הגשרים של קניגסברג, בארכיון אוילר
קטגוריה:תורת הגרפים
קטגוריה:משפטים בתורת הגרפים
קטגוריה:חידות מתמטיות
קטגוריה:לאונרד אוילר
קטגוריה:היסטוריה של המתמטיקה
קטגוריה:קניגסברג | 2023-09-04T04:50:52 |
קוואזר | ממוזער|קווזאר, במרחק של 10 מיליארד שנות אור מכדור הארץ
קוואזר (באנגלית: Quasar, נקרא גם גוף מעין כוכבי Quasi-Stellar Object, או QSO כראשי תיבות) הוא גרם שמים אנרגטי במידה יוצאת דופן - בין האנרגטיים ביותר הקיימים ביקום. ההשערה המקובלת היא שקוואזרים נמצאים בליבן של גלקסיות צעירות שבמרכזן חור שחור גדול במיוחד - מסה של מיליארדי שמשות, להבדיל מגודלו של חור שחור בליבת רוב הגלקסיות, שמסתו בין עשרות אלפי שמשות לעשרות מיליוני שמשות.
הסברה המקובלת היא שסביב החור השחור יש מסה גדולה של כוכבי ענק, גז ואבק. מסה זו נדחסת ומצטופפת בנפילה לתוך החור השחור, ופולטת קרינה בכמויות גדולות במיוחד. מאחר שלאחר פרק זמן שאורכו לכל היותר מיליארד שנה כמעט כל המסה הצפופה כבר נבלעה בחור השחור, ורמת הקרינה קטנה מאוד. מדובר בתהליך שראשיתו בקוואזר שרמת הקרינה שלו הולכת ופוחתת באורח מתון, עד לרמת גלקסיה בעלת ליבה פעילה, ובהמשך לרמת קרינה של ליבת גלקסיה מן השורה.
הקוואזרים הראשונים (3C 48 ו-3C 273 ) התגלו בשנות ה-60 של המאה ה-20 הודות לתצפיות בטלסקופי-רדיו, ואף שמם נובע מהכינוי "מקור רדיו מעין כוכבי" (quasi-stellar radio source).
הייחוד של גרמי שמיים אלה הוא בכך, שהם אומנם בסדר גודל של מערכת שמש, אך עוצמת האנרגיה שהם פולטים רבה, מסדר גודל של כל כוכבי גלקסיית שביל החלב יחדיו.
ממוזער|תמונה מטלסקופ החלל האבל של קווזאר, מימין הטלסקופ נעזר בקורונגרף כדי לחסום את האור של הקווזאר
מאפיין נוסף של הקוואזרים הוא ריחוקם הרב, ואי לכך הם מהגופים הקדומים ביותר ביקום הנצפה, ובעזרת הבנת אופן פעולתם ניתן לקבל תמונה על השלב הראשוני של היווצרות היקום. הקוואזר הקרוב ביותר לצופה מכדור הארץ הוא במרחק של למעלה ממיליארד שנות אור.
בצפייה בקוואזרים הרחוקים ביותר, ניתן לראות קוואזר כפי שהיה בזמן של מיליארד שנה אחרי המפץ הגדול.
מחקרים מתקדמים מנסים לאפיין את הגאומטריה של קוואזרים בודדים ושל כלל האוכלוסייה, בעזרת מדידת מהירויות סיבוב של ענני הגז סביב המקור המרכזי (תוך שימוש באפקט דופלר הנצפה בקווי הפליטה בספקטרום) ומדידת הפרשי הזמנים שבין שינויי העוצמה בקרינת המקור המרכזי (דיסקת הספיחה) ובקרינת קווי הפליטה. בשיטות אלו ניתן, עקרונית, גם להעריך את מסת החור השחור.
מקובל להניח כי במרכזן של מרבית הגלקסיות ביקום ישנו חור שחור, וכי בתקופות מסוימות הוא הופך ל"פעיל", כלומר מתחיל לספוח גז ולקרון כקוואזר. כמו כן, נמצא קשר תצפיתי ברור בין בהירות הקוואזר לקצב יצירת כוכבים באזורים המרכזיים של הגלקסיה, ואף להתפלגות המהירויות של הכוכבים במרכז הגלקסיה (עקב המסה העצומה של החור השחור). מודלים וסימולציות ממוחשבים מצליחים באחרונה לשחזר את הקשרים הללו, תוך שמתבררת והולכת החשיבות העצומה שיש לפיזיקת הקוואזרים ביצירתן והתפתחותן של הגלקסיות.שמאל|ממוזער|250px|הדמיית אמן של הקוואזר Gb1508
ראו גם
קוואזר אפוף אבק
בלאזר
גלקסיה
חור שחור
קישורים חיצוניים
רן לוי, הקוואזרים – רחוק מאוד וחזק להחריד, הידען, 1 בנובמבר 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:גרמי שמיים
קטגוריה:חורים שחורים
קטגוריה:רדיו אסטרונומיה | 2024-07-19T15:54:12 |
לחם | שמאל|ממוזער|250px|דגנים שונים והלחם המיוצר מהם שמאל|ממוזער|250px|סוגי לחם שונים שמאל|ממוזער|250px|כיכרות לחם טריות מסוגים שונים במאפיה במושב חוסן שבגליל
ממוזער|250px|כיכרות לחם על שולחן
ממוזער|תצוגה של כיכרות לחם למכירה
לֶחֶם הוא מוצר מזון בסיסי עשיר בפחמימות, הנפוץ כמעט בכל העולם מאז שחר הציוויליזציה האנושית. לחם הוא מאפה רך המתקבל מאפייה (ולעיתים מבישול או מטיגון) של בצק, לרוב בצק שהותפח על ידי שמרים.
מרכיבי הלחם
ממוזער|לחם
לחם נאפה על פי רוב מהמרכיבים הבאים:
קמח העשוי מדגן כמו חיטה (ובפרט חיטת הלחם), שעורה, שיפון, תירס, אורז או דגנים אחרים.
מים ולעיתים רחוקות נוזלים אחרים כמו חלב ומוצריו, מיץ פירות, בירה או תמציות טעם. הנוזלים עוזרים לשמרים או למחמצת שאור להתפתח ויוצרים מרקם וטעם ללחם.
שמרים להתפחתו, או כפי שהיה נהוג בעבר, מותפח בצק הלחם על ידי מחמצת שאור. חלק מסוגי הלחם לא מותפחים כלל, הבולט בהם הוא המצה. אם משתמשים בשמרים טריים, נעזרים בסוכר לשם זירוז פעולת השמרים.
ברוב המקרים מוסיפים לבצק מעט מלח, לשם ויסות פעולת ההתפחה על ידי השמרים.
לעיתים מוסיפים ללחם תוספות, כמו שמן, תבלינים, ותוספים אחרים.
בלחמים תעשייתיים מוסיפים חומרים מעכבי חימצון וחומרים משמרים. לדוגמה; E300 – חומצה אסקורבית (ויטמין C). משמש גם כחומר משמר, מקבע צבע וחומר משפר בקמח. בניגוד לתפקידו המוכר כנוגד חמצון, בייצור בצק משמש ויטמין C, חומצה אסקורבית, כמחמצן. שיטת ייצור הלחם המהירה דורשת מחמצן בתהליך הלישה שיסייע לגלוטן להתפתח במהירות. המחמצן עוזר לשרשרות הגלוטנינים ליצור קשרים ביניהן המחזקים את רשת הגלוטן. הבצק המתקבל יותר אלסטי, חזק, יציב, ויכול להתרחב בקלות ולא להיקרע בתפיחה ובאפייה. ויטמין C הוא ויטמין רגיש מאוד לחום ומתפרק במהלך האפייה, לכן הלחם לא מכיל ויטמין C.
לחם הוא בדרך כלל מאפה שאינו מתוק או בעל טעם מודגש אחר.
קמח
קמח החיטה המשמש לאפיית רוב סוגי הלחם מכיל בין היתר עמילן המהווה את רוב משקל הקמח, גלוטן המהווה כ-10% ממשקל הקמח, וחומרים נוספים בכמויות קטנות. העמילן הוא פחמימה פשוטה המהווה את עיקר הערך התזונתי של הלחם. הגלוטן הוא חלבון אשר בעיבוד פיזי בנוכחות מים (לישה) מתחבר בקשרים כימיים למבנה דמוי רשת. תכונה זו של הגלוטן היא המאפשרת התפחה ואפייה של לחם גמיש ורך.
לחם חיטה מלאה הוא לחם העשוי, על פי כלל, מדגן חיטה מלא (כלומר גרגיר חיטה שנטחן בשלמותו או לחלופין חולק למרכיביו ושוחזר בהרכב לפי בחירת המטחנה).
ניתן להכין לחם ללא חיטה דוגמת לחם אורז.
שמרים
השמרים הם יצורים חד תאיים מממלכת הפטריות, הניזונים מסוכר. בתהליך ההתפחה של הלחם ניזונים השמרים מהעמילן (המורכב מסוכר), מתרבים, ופולטים במהלך הנשימה האנאירובית אלכוהול ופחמן דו-חמצני. הפחמן הדו-חמצני נלכד בבצק (ברשת הגלוטן) ויוצר בועות המתפיחות את הלחם. התוצרים האלכוהוליים מתנדפים בתהליך האפייה.
השאור התגלה בתקופת הברונזה באזור הסהר הפורה, כאשר אל גוש בצק שהושאר לעמוד באוויר הפתוח הגיעו שמרי בר וגרמו לתסיסתו. אחרי אפיית הלחם נמצא טעמו טוב יותר מהרגיל ולכן הוסיפו לבצק המוכן עוד קמח ומים ויצרו המשכיות למחמצת.
בתהליך המודרני של אפיית לחם משתמשים בדרך כלל בשמרים מלאכותיים, המרוכזים בגושים או באבקה ונשמרים בטמפרטורה נמוכה (סביב 0 מעלות צלזיוס), המעכבת את תהליכי ההתרבות והתמותה שלהם.
בתהליך המסורתי של אפיית לחם משתמשים במחמצת שאור, שהיא עיסה המורכבת מקמח, מים, סוכר (בדרך כלל ממקור פירות) ושמרים שמקורם באוויר. לחם המותפח על ידי מחמצת שאור תופח לאט יותר, משום שהשמרים הטבעיים שבמחמצת חלשים יותר מאלו המלאכותיים. כדי לאפשר לשמרים במחמצת להתרבות ולמנוע את מותם נהוג להוסיף מדי יום קמח ומים או בצק טרי למחמצת שנותרה. במאפיות מסוימות "מגודלות" מחמצות שנוצרו לפני עשרות שנים ועדיין משמשות להתפחת לחם.
סוגי לחם
סוגי הלחם המסורתיים בכל אזור ואזור שונים זה מזה ממספר סיבות. בארצות שונות מגדלים זנים שונים של דגנים, השונים אלה מאלה בהרכבם הכימי. הקרקע, הטמפרטורה וכמות המשקעים המשתנה מאזור לאזור משפיעות גם הן על ההרכב הכימי של הדגנים. כמו כן שונות מאזור לאזור הטמפרטורות הממוצעות (המשפיעות על תהליך ההתפחה), ושיטות האפיה המסורתיות (המושפעות מפיתוחים טכנולוגים קדומים).
לחם אחיד
בישראל היה נפוץ סוג לחם מקמח חיטה המכונה "לחם אחיד", משקלו 750 גרם ומחירו המרבי לצרכן נמצא בפיקוח ממשלתי, אך מכירתו הצטמצמה מאוד במאה ה-21. ללחם זה קיימת גם גרסה פרוסה וארוזה בשקית פלסטיק המוכרת בשם "לחם אחיד פרוס" באותו המשקל. הערך האנרגטי של לחם אחיד פרוס הוא כ-240 קלוריות ל-100 גרם.
קרטל הלחם
קרטל הלחם הוא פרשה שבמסגרתה הגישה רשות ההגבלים העסקיים כתבי אישום נגד המאפיות הגדולות בישראל ומנהליהן (19 נאשמים), באשמת יצירת הסדר כובל של חלוקת השוק ותיאום מחירים בתחום הלחם האחיד והחלות הנתונים לפיקוח מחירים. על המאפיות ומנהליהן הוטלו קנסות, ועל מרבית המנהלים הוטלו גם עונשי מאסר קלים.
היסטוריה של הלחם
מספר אירועים קדמו ליצירת הלחם: מעבר מחברה לקטנית לחברה חקלאית, תהליכים של תרבות צמחי בר ופיתוח כלי אבן לטחינת גרעיני הדגן, התירס והאורז, אם כי תגליות ארכאולוגיות מוכיחות שניסיונות לאפיית לחם נעשו גם על ידי חברות של לקטנים-נוודים. לחם הוא מוצר היסוד של המזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה, אירופה, ובתרבויות שמקורן באירופה כמו אלה שבאמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. זאת בניגוד לחלקים מדרום ומזרח אסיה, שבהם אורז או אטריות הם המרכיב העיקרי של התזונה היומית. חיטה הלחם היא הדגן הנפוץ ביותר המשמש להכנת לחם, אשר תורם את התרומה הגדולה ביותר לאספקת המזון בעולם מכל מזון. בעת העתיקה, מקורות מרובים של תפיחה היו זמינים לעשיית הלחם מוקדם. פליניוס הזקן דיווח כי הגאלים והאיבריים השתמשו בקצף שנאסף מבירה, הקרוי bram כדי לייצר "סוג קל יותר של לחם מהמקובל אצל עמים אחרים" והוא כונה עוגת ברם. חלקים מהעולם העתיק ששתו יין במקום בירה השתמשו במשחה המורכבת ממיץ ענבים וקמח שהושהו על מנת להתחיל את תהליך התסיסה, או סובין חיטה ספוגה ביין, כמקור לשמרים. המקור הנפוץ ביותר לתפיחה היה לשמור חתיכת בצק מהיום הקודם אשר שמש התחלה של מחמצת.
ב-1961 באנגליה, פותחה שיטה מהירה לאפיית לחם. השיטה פותחה במטרה לקצר את זמן הכנת הלחם על ידי הפעלת כוחות מכניים על הבצק ועל ידי תוספי מזון המבטיחים יצירת בצק השומר על תכונותיו האורגנולפטיות בתהליך הלישה והאפייה. כיום מרבית המאפיות התעשייתיות משתמשות בתהליך הקרוי Chorley Wood Process. הזול והמהיר. עם השנים התפתחו סוגי לחם עשויים מקמח של מיני חיטה אחרים: כוסמין, דורום, איינקורן וקמוט. דגנים שאינם חיטה, כולל שיפון, שעורה, תירס, שיבולת שועל, דורה, דוחן ואורז שימשו להכנת לחם, אך, למעט שיפון, בדרך כלל בשילוב עם קמח חיטה, מכיוון שיש בהם פחות גלוטן.
בשנים האחרונות, עם עליית המודעות למחלת הצליאק, התפתחה טכנולוגיה ליצירת לחמים ללא גלוטן. שיטה נוספת לאפיית לחם התפתחה בצרפת ונדדה לפורטוגל. בשיטה זו, המכונה "ספוג ובצק" , נהוג ליצר בצק ספוגי עם חלק מהמרכיבים משך שעה, ולערבב את הספוג שנוצר עם יתר המרכיבים על מנת ליצור את כל הבצק. נהוג להוסיף בתהליך יצירת הספוג, אנזימים פרוטאוליטיים ההופכים את הבצק הסופי לרך יותר ומשיך (extensible) יותר.
לחמים ללא גלוטן מיוצרים באמצעות קמחים ממגוון מרכיבים כמו שקדים, אורז, דורה, תירס, קטניות ופקעות כמו קסאווה. מכיוון שמזונות אלו חסרים גלוטן, ייתכן שהבצק שלהם לא יחזיק את צורת התפיחה של הכיכרות, והמרקם שלהם עשוי להיות צפוף עם מעט אוורור. תוספים כגון ההידרוקולואיד קסנטן גאם, גואר גאם, הידרוקסי פרופיל מתיל צלולוזה (HPMC), עמילן תירס או קמח ביצים משמשים כדי לאפשר בניית רשת מתאימה על מנת לפצות על המחסור בגלוטן.
בתרבות
הלחם הוא מוצר המזון הבסיסי והפופולרי ביותר באירופה, צפון-מרכז ומערב אסיה, אגן הים התיכון, ואזורים נוספים.
לחם הוא אחד המזונות המוכנים הקדומים, מתוארך לתקופת האבן החדשה ואולי אף קודם לכן. חברות של ציידים-לקטים נהגו לאכול דגנים שמצאו במהלך חיפושיהם. מאחר שדגנים חיים קשים לעיכול, פותחו שיטות של קליית הגרעינים ושל טחינתם וערבובם בנוזל ואז ייבושם בשמש או באש. לחם התגלה בחפירות ארכאולוגיות שונות, במקומות רבים בעולם ובתקופות שונות.
חשיבותו התרבותית של הלחם היא רבה בארצות שבהן הוא מהווה חלק חשוב ועיקרי בתזונה. בחלק מהתרבויות מהווה הלחם לסוגיו חלק חשוב בפולחן (למשל, ביהדות ובנצרות). בתרבויות רבות מסמל הלחם את בסיס הקיום האנושי, וככזה מבטאת המלה "לחם" גם את המילה "מזון" – בהשאלה. כמו כן ידוע הלחם מאותה הסיבה כמזון העניים. היו תרבויות שבהן קבלת פניו של אדם חשוב הייתה מלווה בהוצאת לחם ויין או לחם ומלח, כדי להדגיש שחולקים עמו את המזון החשוב ביותר.
בתרבות הישראלית הוטבע המונח "לחם עבודה" כביטוי של מחאת הפועלים על סגירת מפעלים. הקריאה "לחם עבודה" דרשה לאפשר לעובדים להתפרנס בכבוד. הסיסמה שהושמעה לראשונה עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, חזרה והדהדה מאז במאות רבות של מאבקי עובדים. בסרטו של זאב רווח "המובטל בטיטו" חוזר הביטוי "לחם עבודה עם קצת שום וגם ריבה, לחם עבודה להגברת הילודה" כחלק מהפזמון של שיר הנושא.
לחם ופוליטיקה
הלחם הוא לא אחת גורם למהומות פוליטיות, בייחוד במדינות בהן הוא מהווה מזון בסיסי. כך למשל התרחשה התקוממות עממית ספונטנית שזיעזעה את הערים הגדולות במצרים ב-18 וב-19 בינואר 1977. במהומות אלה השתתפו כמיליון וחצי מצרים מהמעמד הנמוך, במחאה על החלטת שר הכלכלה להפסיק את התמיכה הכספית במוצרי המזון בסיסיים. בהפגנות נהרגו כ-79 איש, והן הסתיימו רק לאחר התערבות הצבא המצרי.
את המהומות שהתרחשו בתחילת האביב הערבי קודם להפלתו של הנשיא חוסני מובארכ ניתן לייחס, בחלקן, לעליית מחירי החיטה בקרב יצואניות החיטה הגדולות בעולם כתוצאה מכשל עולמי ביבולים. דבר זה גרם לעליית מחירי מזון גלובלית שפגעה קשות באזרח המצרי שמרכיב מרכזי במזונו הם הפיתה והלחם. לחם, חירות, צדק חברתי (בערבית: عيش، حرية، عدالة اجتماعية, בתעתיק לעברית: עייש, חורייה, עדאלה איגתימאעיה, בתעתיק מדויק: עיש, חוריה, עדאלה, אג'תמאעיה, בנוסח אחר: عيش، حرية، كرامة إنسانية – לחם, חירות, כבוד אנושי) היא המוטו והסיסמה העיקריים שנעשה בהם שימוש במהלך מהפכה זו.
למילה عيش (עייש) כפל משמעות בשפה הערבית, כאשר בלהג הערבי פירושה הוא לחם (שהחסר במוצר צריכה זה, היה גם הוא לאחד הסמלים שהוביל את המהפכה) ובדיאלקטים אחרים בערבית, פירושה הוא חיים.
סיסמה זו זכתה לפופולריות רבה במהלך גל המחאות כנגד מובארכ וגם אחריהן, כאשר היא שימשה כסיסמת תעמולת בחירות של חלק מהקמפיינים של המועמדים לנשיאות אחרי המהפכה, וכן של מועמדים לפרלמנט ושל מפלגות נוספות במצרים.
הזמר המצרי רמי עסאם, שידוע כאחד האמנים הבולטים ביותר של גל המחאות וזכה לשם "הקול של מצרים", פרסם שיר בשם זה, שצבר אף הוא פופולריות רבה.
ביהדות
מרכזיותו של הלחם בתזונת האדם מתבטאת בפסוקים שונים בתנ"ך. למשל, בספר תהילים נאמר .
חז"ל גם הם הכירו בכך שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם, ועובדת קדימותו על שאר מזונות ומשקים מתבטאת בסדר ברכות הנהנין המיוחד שתיקנו לאכילתו – ברכת המוציא לחם מן הארץ לפני האכילה, וברכת המזון לאחריה. מרכזיותו של הלחם מתבטאת גם בעובדה שמצוות רבות ומיוחדות מלוות את תהליך הפקתו; התלמוד הירושלמי מונה 10 מצוות שכרוכות בתהליך ייצור הלחם, מעת זריעת הדגנים ועד מוכנות הבצק לאפייה:
בעת החריש אסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו.
בעת הזריעה אסור לזרוע כלאיים.
בעת הקצירה יש להשאיר לקט (מתנת עניים).
בעת הקצירה יש להשאיר שכחה (מתנת עניים)
בעת הקצירה אין לכלות את פאת השדה (מתנת עניים)
כאשר דשים את התבואה בעזרת בהמה, אסור לצער אותה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. (לא תחסום שור בדישו)
לאחר השלמת איסוף הפירות, יש חיוב להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר לכהנים.
חובה להפריש מעשר ראשון ללויים
חובה להפריש מעשר שני כדי לאוכלו בקדושה בירושלים (בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה) או מעשר עני לעניים (בשנים ג' ו').
בעת לישת הבצק יש להפריש חלה לכהן. (מנהג הפרשת חלה).
בתלמוד מסופר שרבי יצחק נהג לאחוז את הלחם בעשר אצבעותיו בשעת ברכת המוציא, כנגד עשר המצוות שמקיימים בלחם. מנהג זה הוזכר בדברי הראשונים ונפסק בשולחן ערוך.
בנוסף למצוות שמקיים האדם הפרטי בדגן שהוא מגדל, ישנן גם מצוות כלליות יותר, שמשולבות בחגים שבלוח השנה היהודי.
עד חג הפסח אסור לאכול מהתבואה החדשה של חמשת מיני דגן הגדלה באותה שנה. בפסח עצמו, המכונה גם "חג האביב", ישנו איסור לאכול לחם חמץ. ביום השני של חג הפסח, מביאים לבית המקדש מנחת ביכורים מקמח שעורים, ואחרי שסופרים חמישים יום חוגגים את חג השבועות שבו מביאים מנחה שתי חלות של לחם חמץ, כביכורים לה' וכהודיה על הלחם ועל הארץ שנתן לישראל.
יש שהוסיפו והסבירו כי ריבוי המצוות נובע לא רק מתדירות המפגש עם הלחם בחיי האדם, אלא גם מתוך חשיבות מהותית שיש לו, והדבר מוזכר בטקסטים רבים בתורת הקבלה והספירות– ככל שעוסקים בדבר חשוב וחיוני יותר לאדם, כך יכולת ההשפעה שלו על האדם גדולה יותר, לטוב או לרע. בשל כך, קיימות המצוות השונות בלחם, אשר מרוממות את אכילתו, ומאפשרות לאדם להתעלות יותר ויותר.
יש שדרשו שמרכזיותו של הלחם בעולמו של האדם נובעת מההבדל בינו לבין שאר הבהמות והחיות: תכלית האדם היא לתקן את העולם ולפתחו, ולכן הוא צריך מזון יותר מפותח. לעומתו, שאר עולם החי אינו נדרש בפיתוח העולם, ועל כן הוא ניזון ממאכלים שאינם צריכים כל כך הרבה עמל.
ראו גם
חמץ
אופה
קרטל הלחם
לחם עם חמאה
לקריאה נוספת
לאה מזור, הלחם וסדר העולם, מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל יב (תשסב), עמ' 11–22.
היינריך אדוארד יעקב, תולדות הלחם: ששת אלפים שנות ציויליזציה, הוצאת מרדכי ניומן בע"מ תל אביב, עברית: יגאל קמחי.
קישורים חיצוניים
לאה מזור, הלחם במקרא: היבטים חברתיים, מגדריים, רעיוניים ואמוניים בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
מי המציא את הלחם, מיזם 929.
אפיית לחם – מדריך לאפייה ביתית, באתר ynet
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאכלי שמרים
קטגוריה:מאפים
קטגוריה:מוצרי בצק שמרים | 2024-09-27T14:24:03 |
מסחר | ממוזער|250px|מסחר, ציור חיתוך עץ של חנות בונה הפנסים משנת 1568 בספריית התמונות דויטשה פוטוטק ב-SLUB , דרזדן, סקסוניה
ממוזער|250px|מסחר בין אינדיאנים וצרפתים בניו אורלינס (1717) על גדת המיסיסיפי
ממוזער|250px|מסחר ימי בעזרת אה"מ ראטלסנייק , ציור משנת 1849 בספרייה הלאומית של ניו סאות' ויילס
ממוזער|250px|סוחר טקסטיל בסמרקנד, אוזבקיסטן בתחילת המאה ה-20צילום: סרגיי פרוקודין-גורסקי
ממוזער|250px|מסחר בשוק בסן חואן , גוודלחרה (מקסיקו)
ממוזער|250px|שוק פתח תקווה (2012)
ממוזער|250px|שוק בעכו (2013)
מסחר הוא מערך של עסקאות חליפין מרצון, לרוב של סחורות ושל שירותים בעד תשלום. המנגנון שמאפשר את המסחר נקרא שוק. בראשיתו, המסחר היה סחר חליפין, כלומר החלפה ישירה של סחורות ושל שירותים. בימינו, הסוחרים משתמשים באמצעי-חליפין, כגון כסף; כתוצאה מכך, ניתן להפריד את פעולת הקנייה מפעולת המכירה, כמו גם מקבלת שכר. המצאת הכסף, ומאוחר יותר, האשראי ושטרות הכסף, פישטה את המסחר וקידמה אותו.
המסחר קיים מסיבות רבות. עקב התמחותם של אנשים שונים בעיסוקים שונים וחלוקת העבודה ביניהם, רוב האנשים פעילים במגזרים יצרניים מסוימים, בעוד המוצרים ממגזרים יצרניים אחרים מגיעים אליהם באמצעות המסחר. מסחר בין אזורים גאוגרפיים שונים מתקיים משום שאזורים רבים נהנים מיתרון יחסי בתנאי הייצור של סחורות מסוימות, לעומת אזורים שעימם הם סוחרים; לפעמים הסיבה למסחר כזה הוא גודלם של אזורים מסוימים, שיוצר עבורם תנאים נוחים לייצור המוני, שאינו אפשרי באזורים קטנים. מסחר בין אזורים שונים על בסיס מחירי שוק מביא תועלת לשניהם.
מלבד הסחורות, המסחר מתקיים על ידי סוחרים ופעילי שוק אחרים גם בשווקים הפיננסיים.
היסטוריה של המסחר
המסחר בעת העתיקה
בני-אדם החלו לסחור כבר בתקופה הפרה-היסטורית, עם התפתחות התקשורת ביניהם. בהיעדר אמצעי-חליפין, הם החליפו סחורות ושירותים שהיו יכולים לאסוף ולהעניק בסחורות ושירותים שרק אנשים אחרים היו יכולים לספק.
עדויות ארכאולוגיות מצביעות על סחר חליפין בזכוכית געשית ובאבן הצור כבר בתקופת האבן. נתיבי מסחר בין-לאומיים הופיעו לראשונה באלף השלישי לפני הספירה, כאשר שומרים ממסופוטמיה סחרו עם תושבי עמק האינדוס שבדרום אסיה. באותו מילניום, מצרים ייבאה לארצה חומרים ששימשו לייצור תכשיטים. באלף הראשון לפני הספירה, הפיניקים היו ידועים כסוחרים ימיים, ששייטו ברחבי הים התיכון; הם אף הרחיקו משם לחופי בריטניה, כדי לספק בדיל ששימש לייצור ברונזה. במטרה להקל על איסוף ועל רכישה של סחורות באזורים שונים, הפיניקים הקימו בהם ערי-מסחר ותחנות מסחר, שנקראו על ידי היוונים אמפוריות; האמפוריות הוקמו לחופי הים.
מראשית הציוויליזציה היוונית ועד נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5, סוחרים ייבאו ברווחים גדולים תבלינים ממזרח, כולל מסין, לאירופה. המסחר היה עמוד השדרה הכלכלי של האימפריה הרומית, ובזכותו היא שגשגה ושרדה זמן רב; האימפריה רחבת הידיים יצרה רשת תחבורה בטוחה, שאפשרה העברת סחורות ללא חשש רציני משודדים.
המסחר בימי הביניים
עם נפילת האימפריה הרומית וירידת קרנן של הערים בראשית ימי הביניים, ברחבי מערב אירופה השתרר חוסר-יציבות, שגרם לקריסה כמעט מוחלטת של קשרי מסחר. למרות זאת, המסחר שרד בקנה מידה מסוים. למשל, הרדהנים היו גילדה או קבוצה (המובן נשכח עם הזמן) של סוחרים יהודים, ששלטו על המסחר בין אירופה הנוצרית למזרח התיכון המוסלמי בשנים 600–1000 בקירוב.
במאות ה-8–11 ויקינגים וורנגים סחרו במהלך מסעותיהם הימיים מסקנדינביה לשאר אזורי אירופה ובחזרה. הוויקינגים שטו לחופי מערב אירופה, ואילו הוורנגים לרוסיה. במאה ה-13 ונציה הייתה העיר המשגשגת ביותר באירופה הודות להתבססותה על המסחר באזור הים התיכון. במאות ה-13–17, ברית ערי הנזה שימשה כברית של ערי מסחר, שהחזיקה במונופול על המסחר במרבית צפון אירופה ובאגן הים הבלטי.
וסקו דה גמה חידש את המסחר האירופי בתבלינים ב-1498. לפני מסעו מסביב אפריקה להודו, ייצוא התבלינים לאירופה נשלט על ידי מדינות מוסלמיות, ובראשן מצרים. המסחר בתבלינים היה בעל חשיבות כלכלית רבה והיווה תמריץ למסעות גילויים אירופיים ברחבי העולם במאות ה-15–17. התבלינים שהובאו לאירופה מארצות רחוקות היו מן הסחורות היקרות ביותר והתחרו במחירם אף בזהב.
המסחר בעת החדשה
במאה ה-16, הולנד הייתה מרכז הסחר החופשי. ההולנדים לא הטילו שום מגבלות על המסחר במטבע חוץ, וקידמו תנועה חופשית של סחורות. באותה מאה, איי הודו המזרחיים הפכו למקור חשוב לאספקת כותנה ותבלינים. המסחר באזור זה נשלט במאה ה-16 על ידי הפורטוגלים, במאה ה-17 – על ידי ההולנדים ומהמאה ה-18 – על ידי הבריטים.
ב-1776, אדם סמית' פרסם את "עושר העמים", שבו ביקר את המרקנטיליזם. הוא הדגיש את היתרונות של התמחות העובדים במשימות נפרדות; לדעתו, התמחות כזו מגבירה את היצרנות, גם אם היא הופכת את חוויית העבודה לחד-גונית. סמית' חשב שההתמחות הזאת של העובדים מוגבלת ביחס ישיר לרמת הביקושים של השוק המקומי, שלא מחייבת ייצור המוני; לפיכך, חלוקת עבודה יעילה תלויה בגישה חופשית לשווקים רבים ככל האפשר. לדעתו, ככל שהביקושים יהיו רבים יותר, הייצור יתייעל יותר על ידי התמחות גוברת, שמצדה תתרום לחלוקת עבודה נכונה. סמית' גם טען, שכל ניסיון לשליטה רציונלית על ייבוא וייצוא הוא רמייה, שמיטיבה עם תעשיות מסוימות על חשבון האינטרסים המסחריים של כלל האומה. ב-1799, חברת הודו המזרחית ההולנדית, לשעבר החברה המסחרית הגדולה ביותר בעולם, פשטה את הרגל. אחת הסיבות לכך הייתה התחרותיות של הסחר החופשי.
ב-1817, דייוויד ריקארדו, ג'יימס מיל ורוברט טורנס הציגו את תאוריית היתרון היחסי, שלפיה סחר חופשי יכול להיטיב עם האומות הבלתי-מתועשות כמו עם האומות המתועשות: "כאשר יצרנית בלתי-יעילה שולחת את הסחורה שהיא מיטיבה לייצר לארץ שיכולה לייצר אותה ביתר יעילות, שתי הארצות יוצאות נשכרות". בחיבורו "אודות הכלכלה הפוליטית והמיסוי", ריקארדו קידם דוקטרינה כלכלית, שעד ימינו נחשבת לשוללת הקיצונית ביותר של התערבות הממשלה בכלכלה.
חשיבותו של הסחר החופשי בחשיבה הכלכלית של המאה ה-19 נבעה בראש ובראשונה מהיתרונות שהופקו במערב אירופה על ידי האומות שקידמו אותו; זאת אומרת, כל מדינה חישבה את היתרונות של פתיחת הגבולות שלה לייבוא מתחרה, לפני שאישרה אותה.
עם זאת, ג'ון סטיוארט מיל הוכיח באותה מאה, שמדינה עם מונופול על תמחור הסחורות בשוק הבין-לאומי יכולה להשתמש במכס שלה כאמצעי מניפולטיבי לקביעת תנאי המסחר; צעדי תגובה דומים, שיינקטו על ידי מדינות אחרות יובילו בסופו של דבר להדדיות במדיניות הסחר הבין-לאומית. ריקארדו וכלכלנים אחרים חשבו על האפשרות הזאת לפני ג'.ס. מיל, אולם בעקבותיו היא נתפשה כטיעון נגד דוקטרינת הסחר החופשי - אנשים התחילו להאמין, שמסחר הדדי יביא למדינה יותר תועלת כלכלית ממסחר חופשי לגמרי.
כמה שנים אחר-כך, מיל פיתח את רעיון "התעשיות העובריות" כטיעון כלכלי נגד הסחר החופשי ובעד ההגנה על תעשיות צעירות מייבוא מתחרה. לדעתו של מיל, המדינה "חייבת" לשמור על תעשיות חדשות לפני שהן יפתחו את היכולת לייצר במלוא התפוקה. רעיון זה שולב מאוחר יותר בתאוריית הסחר החדשה, שהסתייגה ממסחר חופשי. רעיון זה גם הפך לקו המנחה במדיניותן הכלכלית של המדינות שרצו להפוך למתועשות ולהתחרות בייצוא הבריטי.
כאשר נשיא ארצות הברית, הרברט הובר, העלה ב-1930 את התעריפים של מכסי הייבוא במחשבה להתגבר על השפל הגדול, התוצאה הייתה מלחמת מכסים עולמית, שבגללה המשבר הכלכלי התפשט גם לאירופה. בארצות הברית עצמה, למרות המדיניות של התערבות הממשלה בכלכלה (ניו דיל), המיתון הכלכלי נמשך ואף העמיק. בתקופת השפל הגדול, מ-1929 עד שנות ה-40, נרשמה ירידה חדה במסחר ובמדדים כלכליים אחרים. רק הייצור המוגבר, לצורכי מלחמת העולם השנייה, חילץ את המשק האמריקאי מהמיתון.
ב-1944, 44 מדינות חתמו על הסכם ברטון-וודס; מטרתו העיקרית הייתה הורדה משותפת של תעריפי המכס על סחורות רבות, כדי שלא יהוו מכשול למסחר. זאת הייתה דרכן של המדינות למנוע את הישנותו של השפל הכלכלי הגדול. בהסכם ברטון-וודס גם נקבעו הכללים להשגחה על המדיניות הכלכלית הבין-לאומית וסוכם על הקמת המוסדות שיפקחו על אכיפתם. המוסדות שהוקמו בעקבות ההסכמים הם קרן המטבע הבין-לאומית והבנק הבין-לאומי לשיקום ופיתוח (מאוחר יותר הבנק הזה התפצל לשני מוסדות: לבנק העולמי ולבנק להסדרים בין-לאומיים). בעקבות אישור ההסכם על ידי המחוקקים של מרבית המדינות, המוסדות האלה התחילו לפעול ב-1946. ב-1947, 23 מדינות חתמו על ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר במטרה לקדם את הסחר החופשי.
הסחר החופשי קודם גם בהמשך המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21:
ב-1992, מדינות האיחוד האירופי הסירו את המכסים ביניהן, כמו גם את המגבלות על תנועה חופשית של כוח העבודה.
ב-1 בינואר 1994, הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה נכנס לתוקף.
ב-1994, המדינות החתומות על ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר (מ-1947), אישרו בהסכם מרקש את הקמתו של ארגון הסחר העולמי.
ב-1 בינואר 1995, הוקם ארגון הסחר העולמי במטרה לקדם את הסחר החופשי; כל המדינות החברות בו נהנות מהסכמי סחר מועדפים עם שאר המדינות בארגון.
ב-2005, נחתם הסכם הסחר החופשי של מרכז אמריקה, שבו שותפות, בין השאר, ארצות הברית והרפובליקה הדומיניקנית.
מגמות נוכחיות
הרפורמות בסין
ב-1978 החלה רפורמה כלכלית בסין העממית. לפני כן, הכלכלה הסינית הייתה מתוכננת וריכוזית על פי הדגם של ברית המועצות. הכלכלה הזאת הייתה נחשלת יחסית לכלכלה המערבית ולכן סין החליטה על אימוץ חלקי של כלכלת שוק. הדבר בא לידי ביטוי בהקמת אזורים כלכליים מיוחדים (אזורים עם חוקי כלכלה ליברליים יחסית) במחוזות גואנגדונג, פוג'יין והאינאן. הרפורמה הכלכלית הניבה הצלחה כלכלית מרשימה ורפורמות אחרות באו בעקבותיה. כתוצאה מכך, התוצר המקומי הגולמי של סין צמח כמעט פי 10 בשנים 1978–2006, ואילו היקף סחר החוץ של המדינה עבר את הסכום של טריליון דולר בשנה. ב-2004 הפכה סין ליצואנית השלישית בגודלה בעולם, אחרי גרמניה (במקום הראשון) וארצות הברית. ב-2006 נהנתה סין העממית מעודף במאזן המסחרי בסכום של 150 מיליארד דולר. היא גם הולכת והופכת למעצמה בתחום הייצור.
ב-1991 הצטרפה סין העממית לקבוצת שיתוף הפעולה הכלכלי האסייתית-פסיפית, שהיא ארגון סחר חופשי. ב-1999 הצטרפה סין גם לארגון הסחר העולמי.
סבב דוחה
סבב השיחות של דוחה היא יזמה של ארגון הסחר העולמי; מטרתו היא להוריד את תעריפי המכס ברחבי העולם, כאשר עיקר המאמץ מתמקד בהשגת תנאי מסחר הוגנים יותר עבור המדינות המתפתחות. השיחות נפתחו ב-2001, בכינוס השנתי של ארגון הסחר העולמי בדוחה, בירת קטר. שיחות ההמשך נערכו בקאנקון שבמקסיקו (2003), בז'נבה (2004), בפריז (2005, לא במסגרת הכינוס השנתי), בהונג קונג (2005) ושוב בז'נבה (2006).
בשיחות התגלעו מחלוקות בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות (שמאורגנות בגוש הג'י-20). הקושי העיקרי נעוץ בסובסידיות שמעניקות המדינות המפותחות לתוצרת החקלאית שלהן; הסבסוד הזה מקשה על המדינות המתפתחות לייצא את התוצרת החקלאית שלהן למדינות המפותחות במחירים תחרותיים. השיחות על הסובסידיות עלו על השרטון בכינוס של ז'נבה (2006) ועתה הונג קונג מציעה לתווך בין הצדדים. לעומת זאת, הצדדים הגיעו להסכם בעניין הפחתת עלויות המעבר של הסחורות בגבולות הבין-לאומיים באמצעות ייעול נוהלי הפיקוח והמכס והחלפת מידע על הסחורות.
מסחר בין-לאומי
מסחר בין-לאומי הוא חליפין חוצה גבולות של סחורות ושל שירותים. ברוב הארצות, הוא מייצג חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי. הסחר הבין-לאומי אמנם התקיים במהלך רוב ההיסטוריה (ראו: דרך המשי, דרך הענבר), אך חשיבותו הכלכלית, החברתית והפוליטית גברה מאוד במאות האחרונות. הסיבות העיקריות לכך הן תיעוש, אמצעי תחבורה מתקדמים, גלובליזציה, תאגידים רב-לאומיים, ומיקור חוץ; למעשה, כאשר משתמשים במונח "גלובליזציה", בדרך-כלל מתכוונים לתפוצתו הגוברת של הסחר הבין-לאומי.
העדות להצלחתו של הסחר הבין-לאומי היא הניגוד בין מדינות כמו קוריאה הדרומית, שאימצו מדיניות של תיעוש שמכוונת לייצוא, להודו, שבאופן מסורתי התאפיינה יותר בסגירותה (אם כי ב-2005 הודו התחילה במדיניות של פתיחות כלכלית); בחמישים השנים האחרונות, קוריאה הדרומית עלתה על הודו בכל המדדים הכלכליים, אמנם גם מוסדות המדינה היעילים היוו גורם חשוב בהצלחה הקוריאנית.
לפעמים, מוטלות סנקציות כלכליות על מדינה מסוימת במטרה להעניש אותה על פעולה כלשהי. אמברגו, צורה חמורה של בידוד כלכלי, הוא מצור על המסחר של מדינה מסוימת מצד מדינה אחרת. אמברגו כזה, לדוגמה, מוטל על ידי ארצות הברית על קובה כבר למעלה מ-40 שנה.
בדרך-כלל, המגבלות שמוטלות על המסחר בגבולות המדינה הן מעטות; לעומת זאת, המסחר הבין-לאומי מנותב ומפוקח על ידי הממשלות, שקובעות את כמות הסחורות שניתן להעביר בגבולות ומטילות על הסחורות האלה מיסים (מכסים). המכסים מוטלים בדרך-כלל על ייבוא, אך מדינות יכולות להטיל גם מכסי ייצוא וסובסידיות. כל המגבלות האלה נקראות חסמי מסחר. אם הממשלות היו מסירות את כל חסמי המסחר, היה מתקיים סחר חופשי בין המדינות. מדינות בעלות מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית (שנועדה להגן על התוצרת המקומית מתחרות), מקימות חסמי מסחר חדשים.
תנועת "סחר צודק" פועלת בשיתופם של ארגונים לא-ממשלתיים, שמטרתם ללחוץ על הארגונים הבין-לאומיים לקחת בחשבון שיקולים חברתיים וסביבתיים, בזמן קביעת מדיניות סחר בין-לאומי; הדברים אמורים במיוחד בנוגע לחומות המכס הגבוהות, שבהן נתקל הייצוא של מדינות העולם השלישי למדינות המפותחות. חומות אלה מהוות מכשול רציני בדרך לחילוצן של המדינות המתפתחות מהעוני.
תנועת "סחר צודק" גם מציעה לקבוע תקנים על התוצרת של מדינות העולם השלישי; מטרתם של התקנים האלה היא למיין את המוצרים שמיובאים מהמדינות המתפתחות על מידת העמידה של החברות היצרניות בתנאי עבודה אנושיים של עובדיהן. בדרך זו, קונים בעלי מודעות חברתית במדינות המפותחות היו יכולים להכשיל את המסחר בתוצרתן של חברות נצלניות באמצעות חרם צרכנים, בלי להזדקק לחסמי מסחר ממשלתיים.
ראו גם
סחר חליפין
סחר בין-לאומי
מסחר אלקטרוני
אונאת כספים
לקריאה נוספת
אבי בטלהיים, (בעזרת דן גלעדי), הסוחרים, תל אביב: הוצאת לשכת המסחר תל אביב - יפו, 1990.
קישורים חיצוניים
Specialization and Trade: Crash Course Economics #2 – סרטון הסבר על התמחות ומסחר מתוך CrashCourse
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ענפים כלכליים
קטגוריה:מקצועות הכלכלה | 2024-10-01T11:05:33 |
דקדוק אוניברסלי | דקדוק אוניברסלי (באנגלית: Universal Grammar) הוא רעיון תאורטי לפיו כל השפות הטבעיות חולקות עקרונות תחביר משותפים. עקרונות אלה הם מולדים, כלומר כל בני האדם נולדים כאשר עקרונות אלה מוטבעים בהם, ולכן כל השפות האנושיות מצייתות לכללים אלה.
הדקדוק האוניברסלי משתייך לזרם הנייטיביזם בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, שמקורותיו בפילוסופיה של אפלטון ודקארט, ולפיו הידע והיכולות האנושיות הן עניין מולד ולא נרכש. במאה ה-13, רוג'ר בייקון שיער שכל השפות מבוססות על דקדוק משותף. רעיון זה גם עומד בבסיס השפות הפילוסופיות שעליהן עמלו בלשנים במאה ה-17. הדקדוק האוניברסלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום מבוסס בעיקר על רעיונותיו של הבלשן היהודי-אמריקאי נועם חומסקי משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, וכן על עבודותיהם של אדווארד ספיר וריצ'רד מונטגיו.
תימוכין לתאוריית הדקדוק האוניברסלי
תכונות של רכישת שפת אם על ידי ילדים
התימוך העיקרי לתאורית הדקדוק האוניברסלי נעוץ במאפיינים הייחודיים של רכישת שפת אם אצל ילדים. ילדים לומדים את שפת אמם מהר ובקלות יחסית, וכמעט אין אדם (שגדל בחברת בני אדם אחרים) שאינו דובר לפחות שפה אחת. הלימוד אינו תהליך פשוט של חיקוי: ילדים מסוגלים לייצר משפטים שלא שמעו מעולם - והם מסוגלים לבחור לייצר בעיקר משפטים נכונים-דקדוקית. בתום תהליך רכישת השפה, כל הילדים שגדלו באותה סביבה מדברים שפה כמעט זהה. היכולת לרכוש שפה בקלות אינה מוגבלת לשפה אחת: ילדים יכולים להיות דו-לשוניים אם ילמדו את שתי השפות בגיל צעיר. עם זאת, היכולת הזאת נפגמת או נעלמת לחלוטין בגיל הילדות המאוחר או בגיל ההתבגרות המוקדם, ותהליך לימוד שפה לאחר גיל זה הוא קשה הרבה יותר ובדרך-כלל אינו מגיע לאותה הצלחה. כל אלה רומזים על מנגנון מולד כלשהו המאפשר את רכישת השפה.
הטיעון (הלוגי) בדבר עוני הגרוי (אנגלית: The Argument from Poverty of Stimulus), שהעלה חומסקי, הוא ניסוח לוגי-טכני של אספקט אחד של רכישת שפה על ידי ילדים. כאשר ילד רוכש שפה, זמינה לו כמות רבה יחסית של מבעים חוקיים בשפה - בעיקר משפטים שביטאו מבוגרים בסביבתו. משפטים אלה נקראים "דוגמאות חיוביות" או "קלט חיובי". עם זאת, כמעט לא זמינות לו דוגמאות של מה שאינו בשפה - לדוגמה, הוא כמעט אינו שומע משפטים שלגביהם נאמר לו שהם טעויות. למעשה, המחקר מראה, שגם כאשר מידע כזה זמין לילדים (לדוגמה, כאשר הורים מתקנים משפטים של ילדים), הם נוטים להתעלם ממנו. לפי הטיעון הלוגי של עוני הגירוי, אי-אפשר ללמוד שפה, כלומר להיות מסוגל לשפוט אילו משפטים תקינים בה ואילו אינם תקינים, באמצעות קלט חיובי בלבד, אלא אם כן קיימת מראש מערכת חוקים המכתיבה את מגבלות השפה.
תכונות משותפות לכל השפות הטבעיות
נימוק מרכזי אחר לרעיון הדקדוק האוניברסלי הוא הדמיון בין כל השפות האנושיות. בלשנים אספו במשך השנים מספר רב של תופעות, שעל פי המחקר הנוכחי קיימות בכל השפות האנושיות. תופעות אלה יוצרות מערכת כללים דקדוקית, הנקראת אוניברסל לשוני . קיומה מעיד, לדעת תומכי התאוריה, על כך שהשפה האנושית אינה יכולה להיות בנויה באופן שרירותי, אלא עליה לציית לכללים מסוימים.
במחקר האוניברסל, למחקר של שפות קראוליות יש ערך מיוחד. שפות אלה נוצרו כאשר חברות בעלות מערכות לשוניות שונות נפגשו וחבריהן היו צריכים לתקשר אלה עם אלה. בשלב הראשון נוצרו מהמפגש שפות פידג'ין, שהיו מעין ערבוב של השפות המקוריות, ללא חוקים דקדוקיים מובהקים. אבל בשלב השני, כאשר קם דור חדש שהשפה המעורבת היא שפת האם שלו, השפה מקבלת את כל המאפיינים של שפה אנושית, כולל מערכת דקדוקית שאינה זהה למערכת הדקדוקית באף אחת מהשפות המקוריות. היווצרות ספונטנית של שפה אנושית המצייתת לאוניברסל מאששת את הרעיון שהשפות האנושיות מוגבלות על ידי חוקים מולדים.
ביקורת ומתנגדים
הדקדוק האוניברסלי הוא אחת התאוריות הדומיננטיות בחוגי הבלשנות מזה כחצי מאה. עם זאת, הביקורת עליו גברה בשנים האחרונות, במיוחד מצד חוקרי שפה שהרקע שלהם הוא מתחום מדע הקוגניציה. יש מחלוקת סביב הרעיון שהאדם נולד עם יכולת מולדת המאפשרת לו לרכוש שפה, ולדעת המתנגדים אין הוכחה שמנגנון מוחי כזה נפרד מן המנגנונים המאפשרים לו ללמוד התנהגויות אחרות. נקודת מחלוקת נוספת היא סביב ההבחנה בין היכולת הלשונית (competence) לבין הביצוע (performance), שהיא אבן יסוד בגישה החומסקיאנית.
אחד מנושאי הדגל של הביקורת הוא הבלשן הבריטי ג'פרי סמפסון, המבקר בחריפות את המדעיות של הדקדוק האוניברסלי. לטענתו, זוהי תאוריה שאינה ניתנת להפרכה, משום שאין לה יכולת חיזוי, ולכן אין לה תוקף מדעי. לטענתו, רוב המחקר הבלשני בתחום הדקדוק האוניברסלי כלל אינו ראוי להיקרא מחקר, משום שאינו מתבסס על ממצאים אמפיריים.
לקריאה נוספת
Chomsky, N. Aspects of the Theory of Syntax. MIT Press, 1965.
Sampson, Geoffry, The 'Language Instinct' Debate, 2005
Tomasello, M. Constructing a Language: A Usage-Based Theory of Language Acquisition. Harvard University Press, 2003.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:דקדוק
קטגוריה:פילוסופיה של הלשון | 2023-09-19T12:33:51 |
מסמן ומסומן | מסמן הוא סמל מוחשי המייצג מסומן כלשהו. המסמן יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, למשל: על ידי צלילים בשפה הדבורה או כאותיות בשפה הכתובה.
מסומן הוא המובן המיוצג על ידי הסמל שמסמן אותו. המושג המסומן יכול להיות מציאותי או מופשט והוא כולל את כל הידיעות, המחשבות והרגשות המקושרים אליו.
מקור המונחים "מסמן" ו"מסומן" הוא מתחום הבלשנות. הם נטבעו על ידי פרדינן דה-סוסיר.
המסמן בתחומי דעת שונים
בסמנטיקה המסמן מתייחס למילים וחלקי שפה אחרים המייצגים משמעות כלשהי.
המונח "מסמן" משמש גם את הסמיוטיקה, אשר בתחילת דרכה התמקדה בחקר סמלים של שפות טבעיות והחלה להתייחס בהדרגה למערכות סמלים נוספות.
תורת האינפורמציה מתייחסת למסמן כאות, אשר ניתן להעברה על ידי מערכת תקשורת כלשהי.
בפסיכולוגיה נהוג להתייחס למסמן כגירוי בסביבה החיצונית או הפנימית. הקליטה של הגירוי היא השלב הראשוני בתהליך התפיסה המאפשר את עיבוד המידע לצורך הפקת משמעות.
מסומן
בסמנטיקה המסומן מתייחס למשמעות של מילים וחלקי שפה אחרים.
המונח "מסומן" משמש גם את הסמיוטיקה, אשר בתחילת דרכה התמקדה בחקר סמלים של שפות טבעיות ובהמשך החלה להתייחס בהדרגה גם למערכות סמלים נוספות.
מסמן ומידע
בתחום המידענות, מידע מוגדר כקשר של משמעות בין מסמן למסומן.
המידע קיים באופן פוטנציאלי, אובייקטיבי ומרומז כל עוד שהמסמן לא אותר ופורש על ידי גורם חיצוני. תהליך הפירוש של המסמן מזהה את המשמעות של המסומן ובכך הופך את המידע למפורש וסובייקטיבי.
זאת משום שאנשים שונים יכולים לפרש מסומנים שונים בדרכים שונות, בהתאם לאינטליגנציה, לידע ולניסון העומד לרשותם.
ראו גם
סמנטיקה לקסיקלית
קוד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מידע
קטגוריה:סמנטיקה
קטגוריה:בלשנות | 2023-09-09T20:13:02 |
רציונליזם | רציונליזם (בעברית: שכלתנות) הוא זרם פילוסופי הטוען באופן כללי, שהידע והמושגים שלנו אינם תלויים בניסיון החושים. במערב מקובל לראות בהגות הפילוסופים ביוון העתיקה את תחילתה של המחשבה הרציונלית הסדורה. הרציונליזם מבקש מהאדם להשתמש בשכלו הישר וטוען ששכלו הוא הכלי החזק ביותר בטבעו. הרציונליסטים טוענים שהידע שלנו הוא הרבה יותר גדול מהידע שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט ולרכוש. "תוספת" ידע זאת נובעת, בדרך זו או אחרת, מתוכנו ומהחשיבה שלנו. זרם זה מנוגד לזרם האמפיריציזם הטוען שהידע שלנו נובע רק (או לפחות, ברובו) מניסיון החושים.
התזות הרציונליסטיות
ישנן שלוש תזות המסבירות את דרך פעולתו של רציונליסט:
תזת האינטואיציה-דדוקציה – לפי השקפה זו, בתחום מסוים X כלשהו, אנו רוכשים ידע בדרך האינטואיציה. פירושו שחשיבה אינטלקטואלית באותו תחום, בעזרת השכל הישר והרציונלי שלנו, גורמת לנו לצבירת ידע אינטואיטיבי בתחום X. ידע זה נראה לנו כאמיתי ואנו גם מאמינים באמונה שלמה באמיתותו. מתוך האמיתות האינטואיטיביות האלו, בדרך של דדוקציה, אנו מגיעים למסקנות שנובעות מהאמיתות בדרך לוגית, במילים אחרות – מגיעים לידע. דרך דדוקטיבית פירושה – הסקת מסקנות, בדרך לוגית, מתוך הנחות אמיתיות שהנחנו בהתחלה (אלו הן האמיתות האינטואיטיביות). אם ההנחות אמיתיות והדרך הלוגית תקפה, בהכרח גם המסקנות (קרי, הידע הסופי) תהיינה אמיתיות. הידע שאנו רוכשים בדרך זו מכונה ידע א-פריורי, כלומר ידע שנרכש ללא קשר לניסיון החושים. ישנן דרגות שונות של "קיצוניות רציונליסטית" – מאלו שטוענים שידע א-פריורי זה הוא אמיתי תמיד ולחלוטין עד לאלו שסבורים שבדרך זו יש גם אפשרות לטעות ולהגיע לאמת שאינה מוחלטת אלא הסתברותית וסבירה.
תזת הידע המולד – לפי השקפה זו האדם הוא יצור רציונלי ועל כן הוא נולד עם ידע א-פריורי. ידע מולד זה לא נוצר בדרך אינטואיציה-דדוקציה ולא בעזרת ניסיון החושים אלא הוא פשוט חלק מטבע האדם (דעה הומניסטית) או ידע שהונחל לאדם על ידי האל (דעה דתית) או נרכש בדרך אבולוציונית של ברירה טבעית (דעה מדעית).
תזת המושגים המולדים – לפי השקפה זו האדם לא נולד עם ידע א-פריורי אלא עם מושגים (CONCEPTS) מולדים, כלומר לא נרכשים על ידי הניסיון. מושגים מולדים אלו, יכולים, בדרך של חשיבה אינטלקטואלית, לגרום לרכישת אינפורמציה וידע.
הרציונליסטים משתמשים בלפחות אחת מהתזות האלו בנוסף לעקרונות הבאים:
ההכרח הרציונלי – האומר שאת כל הידע שרכשנו בעזרת התזות האלו לא יכולנו לרכוש בדרך אחרת, למשל ניסיון החושים.
עליונות הרציונליות – הידע הנרכש בדרך רציונליסטית תמיד עולה על כל ידע שנרכש בדרך הניסיון. לדוגמה, דקארט טוען שידע א-פריורי הוא תמיד מעל לכל חשד של טעות בעוד ידע ניסיוני יכול להיות מוטעה היות שגם חושינו יכולים לטעות. אפלטון אומר שידע א-פריורי עולה מטפיזית (הוא נצחי, מושלם, בלתי משתנה וכו') על ניסיון החושים.
משמעויות
רציונליזם היא התנהגות המקדמת את מטרותיו של האדם, המטרה אינה נקבעת בהכרח באופן מושכל, אולם המבחן הרציונלי בודק אם הפעולה שננקטה מקדמת את אותה מטרה בצורה האידיאלית או לא.
הגישה העומדת בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית שונה מגישתו של רנה דקארט – ה"רציונליזם הטהור", שלפיו ניתן להכיר את המציאות גם על ידי השכל והלוגיקה, אלא גישה המשלבת בין "הרציונליזם הטהור" של דקארט לבין האמפיריציזם של דייוויד יום, לפיו החושים והניסיון הם מקור הידע היחיד. לפי הגישה המשלבת, האדם מבסס את הנחות היסוד שלו על תצפיות אמפיריות ומשתמש בהיגיון דדוקטיבי על בסיס אותן הנחות. את הגישה הזאת נהוג לכנות – "נאו-רציונליזם".
בפילוסופיה המערבית, האסכולה הרציונליסטית גורסת כי מותר ואף צריך להניח קיומן של ישויות, תופעות וידע באמצעות היקשים לוגיים המתבססים על ידע קיים בצורה א-פריורית. מקובל לראות באסכולה הזאת אסכולה מנוגדת לאמפיריציזם, שעל-פיו מותר להניח קיומן של ישויות ותופעות רק על-פי התנסות ישירה. אסכולת הרציונליזם גורסת גם כי חלק מהידע שיש לאדם הוא מולד, וזאת בניגוד לאסכולת האמפיריציזם שעל-פיה כל הידע נלמד מן הניסיון.
ביקורת כלפי הרציונליזם
הביקורת העיקרית נגד הרציונליזם נובעת מזרם האמפיריציזם הטוען שכל הידע שלנו נובע מניסיון חושינו. באופן שטחי ולא לגמרי מדויק, נוהגים לחלק קבוצה של פילוסופים חשובים של המאות 17–18 לקבוצת הרציונליסטים – דקארט, שפינוזה ולייבניץ בני היבשת האירופית, וקבוצת האמפיריציסטים – לוק, ברקלי ויום הבריטים.
האמפיריציסטים טוענים שאם כבר אינטואיציה-דדוקציה יכולה להביא לידע, זה יהיה רק ידע בנושאים של עולמנו הפנימי כמו אמונות דתיות, עקרונות מוסר וכו' ולא ידע הנוגע לעולם החיצוני לנו כמו עולם הטבע. דקארט אומר שדרך האינטואיציה-דדוקציה אנו יכולים לדעת שאלוהים קיים, שהוא יצר את העולם, שיש הבדל בין גוף לנפש ושסכום זוויות המשולש 180 מעלות. אנחנו מאמינים לחלוטין בידע זה, הוא ממשיך, ולאמונה כל כך מלאה לא היינו יכולים להגיע רק דרך ניסיון החושים. הרי החושים יכולים לטעות, להיות חלק מחלום, משיגעון או ממניפולציות של שד (דֵּמוֹן) רע. האמפיריציסטים טוענים שאין שום דרך להוכיח את נכונות האינטואיציות שלנו. שיגעון ו"שדים רעים" יכולים לגרום שגם האינטואיציה תטעה. דקארט טוען שהאינטואיציה תמיד אמיתית כי אלוהים ערב לאמיתותה. אם כך, עונים המתנגדים, נכשל דקארט כשל לוגי מעגלי – אלוהים ערב לאמיתות האינטואיציה הקובעת שאלוהים קיים. בנוסף, תהליך אינטואיטיבי-דדוקטיבי דורש מאמץ רב של זיכרון ולא תמיד ניתן לסמוך באופן מוחלט על הזיכרון.
לייבניץ אומר שחושים מספקים לנו מידע ואמת רגעיים בלבד לגבי התחום הנחקר ואנו לא יכולים לקבוע אמת כללית על סמך רגעים אקראיים אלו. האמת המלאה והכללית נקבעת רק בדרך האינטואיציה שאינה תלויה ברגעיות החושים אלא היא כוליות בפני עצמה. לייבניץ מוסיף ואומר שבתחומים כמו מתמטיקה או גאומטריה, המושגים והעקרונות מולדים. שום ניסיון אמפירי לא יכול להביא אותנו לעקרונות אלו. בתחומים אחרים כמו מוסר, שיפוט, מטפיזיקה ולוגיקה הידע נרכש בדרך אינטואיטיבית. ניתן כאן לראות את אחת החולשות החשובות של הדעה הרציונליסטית. רציונליסט מאמין באמונה שלמה שהידע שלו שהושג בדרך האינטואיציה, הוא אמיתי. האם הוא יכול להוכיח זאת ללא שום שימוש אמפירי? אתה יודע אינטואיטיבית שגוף אדום לא יכול להיות כחול באותו הזמן ושאם גוף נמצא במקום A הוא לא יכול להימצא באותו הזמן, גם במקום B. אך האם תוכל להגיע לעיקרון הראשון ללא ידע אמפירי על האדום והכחול? (יש המנסים לפתור בעיה זו באומרם שהרציונליסט יודע אינטואיטיבית מה חייב להיות ללא קשר הכרחי למה שישנו במציאות – כלומר אני יודע אינטואיטיבית שאדום שונה מכחול ושגוף לא יכול להיות דבר אחד ודבר שונה באותו זמן, על כן לא יכול להיות אדום וכחול באותו הזמן. זאת ללא קשר אם אני יודע מה זה כחול או אדום). אך אני יודע אינטואיטיבית שגוף לא יכול להיות בשני מקומות שונים באותו הזמן ואני משוכנע באמיתות עיקרון זה. אך מכניקת הקוואנטים אומרת אחרת ואז יש שתי אמיתות, אחת אינטואיטיבית ואחת אמפירית המנוגדות ביניהם. אזי או שאחת מהן היא שקרית – ואיך אקבע איזו היא השקרית? – או ששתיהן נכונות ואז נוצר כאן כשל לוגי.
יום מסכים שישנם תחומים רבים שבהם הידע הוא אינטואיטיבי – מתמטיקה, אלגברה, גאומטריה, לוגיקה, אתיקה, אסתטיקה, מטפיזיקה ועוד. אך תחומים אלו עוסקים ביחסים בין מספרים וזוויות, רגשות, דעות, טעם, שיפוט ערכי וכו' ולא בעולם ממשי. בכל התחומים האלו המשפטים יסודם בטאוטולוגיה (Tautology), כלומר, משפטים שגם אם הם אמיתיים, הם אינם נותנים שום מידע לגבי העולם הממשי ולא ניתנים להוכחה אמפירית.
אפלטון ניגש לבעיה בדרך אחרת. הוא מביא סוג של פרדוקס – כשאנו ניגשים לחקור דבר מסוים עלינו לדעת מראש מה בדיוק אנו חוקרים. אך אנחנו לא יכולים לדעת זאת מראש, לפני שחקרנו. אם, מאידך, אנחנו ניגשים לחקירה מבלי לדעת מראש מה אנו בדיוק חוקרים, אז מה נחקור? אפלטון פותר זאת באומרו שיש לנו ידע א-פריורי מולד אך הוא נמצא ברוחנו ובלתי מודע להכרתנו. ידע א-פריורי זה יוסט לכיוון הכרתנו על ידי גורם חיצוני היכול להיות גם אחד מחושינו. מכאן נובע שכאשר אנו חוקרים נושא אנחנו לא חוקרים דבר חדש (שהיה יוצר את הפרדוקס שלמעלה) אלא מעלים אל ההכרה ידע מולד קודם, שהיה קיים עד עכשיו ברוחנו ומעבר להכרתנו. הרבה מתנגדים היו להסבר זה. מאידך, ברור לכל אחד שיש בנו ידע על העולם החיצון שלא נרכש בדרכי ניסיון או אינטואיציה ולא נשאר אלא לקבל שהוא ידע מולד. הדוגמה הבולטת ביותר היא השפה. אנשים לומדים מילים אך הם מסוגלים ליצור משפטים ומבנים לשוניים מורכבים מבלי שרכשו ידע זה בשום צורה מוקדמת. מכאן שזה ידע מולד.
הרבה מתנגדים לרעיון הידע המולד. אחת הטענות היא שאם יש ידע מולד הוא צריך להיות אוניברסלי. אך אנו יודעים שגם אם נתייחס כמולד לידע שגוף אינו יכול להימצא בשני מקומות שונים באותו הזמן, הרבה ילדים ישללו זאת. אם כך, ידע זה אינו מולד. מנסים לפתור זאת בטענה שאומנם הידע מולד אך הוא אינו חייב "להופיע" ישר בלידה אלא רק בשלב מאוחר יותר בחיים. רגע ה"הופעה" נקבע בדרך אבולוציונית והתפתחותית ועל כן, בילדים (שעדיין לא הגיעו להתפתחות המתאימה) הידע עדיין לא קיים, ובאופן דומה גם במפגרים שהתפתחותם פגומה. העובדה שידע זה נוצר בנו בדרך ארוכה של אבולוציה והתפתחות, היא גם ערובה לאמיתות הידע. אך למרות כל ההסברים הללו, עדיין קיים הקושי הגדול להוכיח מעל לכל ספק שידע מסוים הוא מולד ולא נרכש. מצד שני, אין שום קושי (כמעט) להוכיח את ההפך כלומר שידע מסוים נרכש בדרך ניסיון. אפילו האמונה באלוהים אינה הוכחה לידע מולד. לפי דקארט אני יודע מנסיוני שאני סופי (אמות בעתיד) ולא שלם (אינני מסוגל לכל דבר), אך רכישת ידע על סופיות ואי-שלמות מחייב ידע א-פריורי על נצחיות ושלמות (קרי, אלוהים). זו לא רק הוכחה לקיום אלוהים אלא גם הוכחה שקיומו הוא ידע מולד. אך ישנן תרבויות ואידאולוגיות שאינן מקבלות מושגים אלו ואינן מכירות בקיום אלוהים. אם אני שייך לאידאולוגיה זו, הייתכן שיש בי ידע מולד שאני מודע לו אך אני מתכחש לו? יש כאן כשל לוגי.
לפי לוק, האדם נולד כ"לוח חלק" (טאבולה ראסה) שהניסיון ממלא אותו במשך הזמן. לפי לייבניץ, האדם נולד כגוש שיש שהניסיון יפסל אותו במשך הזמן אך ניסיון זה צריך להתחשב בצורתו ההתחלתית ובעורקי השייש המגבילים במידה מסוימת את הפסל הסופי. גורמים אלו הם: כישרונות, נטיות, פוטנציאל ומשכל שהם אינדיבידואליים בכל אדם.
יש הרואים בסיבתיות הוכחה לידע מולד. אני רואה צלחת נופלת לרצפה ונשברת ואני יודע שהצלחת נשברה כי נפלה על הרצפה. דבר זה מחייב ידע מוקדם שלכל תוצאה יש סיבה המקדימה אותה. לוק שולל זאת באומרו שגם הסיבתיות נרכשת בצורת ניסיון היות שבמשך זמן אנו רואים זוגות של פעולות שתמיד כאשר מתרחשת הראשונה בהן, ברגע סיומה מתרחשת גם השנייה. מהניסיון הזה אנו מסיקים שיש סיבות ויש תוצאות.
בהומניזם
הומניזם הוא תורת מוסר. הוא אינו מניח את קיומו של האל או את אי-קיומו, כך שאדם יכול להיות הומניסט בין אם הוא תאיסט ובין אם הוא אתאיסט או אחר. תורת המוסר ההומניסטית היא תורה המבוססת על לוגיקה ועל דיאלקטיקה. מבחינה זו הדיון בעקרונות המוסר בהומניזם דומה לדיונים סכולסטיים. ההומניסטים מאמינים כי עקרונות המוסר נובעים מן השכל האנושי ולא מישות על-אנושית, וכי לפיכך כולם ניתנים לניסוח לוגי.
בדתות
ביהדות
הניסיון לנסח את עיקרי היהדות בהתאמה לפילוסופיה האריסטוטלית היה מהלך שהחל בקרב פילוסופים יהודים בספרד כמו הפילוסופים חסדאי קרשקש ויוסף אלבו בעל "ספר העיקרים" והגיע לשיאו הדיסקורסיבי ב"מורה נבוכים". גישתו הרציונלית של הרמב"ם קיבלה ביטוי למשל בסוגיית "ביאת המשיח וימות המשיח". מגמה זו זכתה לאהדה ולהמשך בקרב מייסדי ספרות ההלכה הספרדים שביקשו ליצור בסיס משפטי שיטתי ומובנה המבוסס על ניסיון אמפירי, המקבל ביטוי נרחב בספרות השאלות והתשובות, מתוך גישה ביקורתית לשיח הבלתי שיטתי-האסוציאטיבי של הדיון התלמודי, הקופץ מדיון לסיפור ומסיפור לאגדה ומאגדה חוזר לדיון, מבלי שהדיון יוביל למסקנה לוגית או להיסק לוגי בסופו. "משנה תורה" להרמב"ם, ו"התלמוד הקטן" של ר' יצחק אלפסי הובילו מהלך עיוני שתכליתו לחולל רדוקציה של מכלול הידע שהצטבר עד זמנם לקודקס חוקים מקיף ולוגי, שהגיע לשיאו ב"שולחן ערוך". הוגה יהודי שהושפע במיוחד מגישות רציונליסטיות הוא הרמב"ם. כמעט כל הגותו של הרמב"ם שוללת הסברים מיסטיים ומחייבת הסברים לוגיים לעקרונות היהדות ולתופעות הטבע. הרמב"ם פעל בצידם של מוסלמים חסידי האסכולות מועתזילה וכלאם והושפע מהם במידה רבה. הוא ניסה להשתמש בשיטתם כדי לנסח את עקרונות היהדות, למשל בספרו מורה נבוכים. אף כי שיטתו של הגאון מווילנה הייתה דומה לשיטתו של הרמב"ם בכך שהשתמש בטיעונים לוגיים וסלד מהסברים מיסטיים לעקרונות היהדות, הוא התנגד לדעותיו של הרמב"ם בספר "מורה נבוכים", ואף כתב כי "הפילוסופיה היטתה את לבבו". מגמה דומה רווחה בקרב אנשי הלכה ופוסקים בארצות אגן הים התיכון, מהיעב"ץ בפאס ועד ר' חיים פלאג'י באימפריה העות'מאנית.
באסלאם
באסלאם היו נפוצות בימי הביניים תורות רצינליסטיות של הכלאם כמו המועתזילה. חסידי התורות האלה הושפעו מאוד מהפילוסופיה היוונית, בפרט מכתבי אפלטון ואריסטו שתורגמו לערבית, וניסו לבסס את עקרונות האסלאם על הלוגיקה היוונית.
בנצרות
הנצרות מתבססת במידה רבה על תאולוגיה, כלומר על ניסוח לוגי של עקרונות הדת. התאולוגיה נבדלת מהרציונליזם הפילוסופי המודרני בהנחות היסוד שהיא מניחה על העולם. קיומו של האל, למשל, הוא הכרחי בתאולוגיה, ועם זאת, הנוצרים ראו צורך בניסוח לוגי פורמלי של ההוכחות לקיום האל. דוגמה לכך היא ההוכחה שניסח אנסלם מקנטרברי במאה ה-11, המכונה הטיעון האונטולוגי. אנסלם מקנטרברי נחשב למייסד הסכולסטיקה, שהיא שיטה המתבססת בין היתר על לוגיקה ועל דיאלקטיקה כדי להוכיח אמונות ודוגמות.
מרטין לותר שנחשב כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית במאה ה-16, התנגד נחרצות להסבר דוגמות ואמונות באמצעים לוגיים. מרטין לותר ידוע באמרתו: "התבונה היא הזונה הגדולה ביותר של השטן" (בגרמנית: Vernunft ... ist die höchste Hur, die der Teufel hat., דרשה בעיר ויטנברג, 17 בינואר 1546). כוונתו של לותר הייתה שהאדם מתפתה להוכחות הגיוניות בשעה שהוא נואש מהאמונה, כשם שגבר מתפתה לזונה כשהוא נואש מאשתו החוקית. אף על פי כן, תאולוגיה התפתחה גם בנצרות הפרוטסטנטית.
ראו גם
* ווילה לאמן באגם קומו (הטריאנלה ה-5 במילאנו)
רציונליות מושלמת
מחשבה חופשית
סכולסטיקה
מועתזילה
האסכולה הרציונליסטית
פלאטוניזם (נחשב כבסיס לאסכולה הרציונליסטית)
אמפיריציזם (נחשבת כאסכולה המנוגדת)
פוזיטיביזם (נחשבת כאסכולה מנוגדת)
גוטפריד וילהלם לייבניץ (פילוסוף בולט מן האסכולה הרציונליסטית)
ג'ון לוק (נחשב למייסד האסכולה המנוגדת – האמפיריציזם)
עמנואל קנט (פילוסוף שניסה ליצור סינתזה בין האסכולה הרציונליסטית לאסכולה האמפיריציסטית)
לקריאה נוספת
ג' ריי, ג'.א. אורמסון (עורכים), האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, הוצאת רסלינג, 2007, כרך ב'
יוסף אגסי, תולדות הפילוסופיה החדשה, הוצאת הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 125–243
קישורים חיצוניים
רציונליזם מול אמפיריציזם באנציקלופדיית הפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה | 2024-08-30T11:43:09 |
מסומן | הפניה מסמן ומסומן | 2022-06-03T17:19:26 |
אינסטינקט | שמאל|ממוזער|250px|התנהגות אינסטינקטיבית של ניעור פרווה רטובה
אִינְסְטִינְקְט (יצר בסיסי, לפי קביעת האקדמיה ללשון העברית) מוגדר בביולוגיה ובמרבית ענפי הפסיכולוגיה כנטייה מולדת ונלמדת לביצוע מעשה מסוים באופן מדויק ואוטומטי כתגובה לגירוי ספציפי.
בדרך כלל אינסטינקטים הם תבנית פנימית של תגובות למצבים מסוימים. תפקיד האינסטינקטים בדרך כלל הוא לקבוע במנגנוני הדחפים שיעוררו יצור לפעולה. הפעולה המסוימת המבוצעת עשויה להיות מושפעת על ידי למידה, סביבה ועקרונות טבעיים. בעיקרון, ככל שיצור הוא ממין טקסונומי בעל מוח מפותח יותר, ההתנהגות שלו מונעת פחות על ידי אינסטינקטים.
דוגמאות ניתן לראות בהתנהגותם של בעלי חיים, המבצעים מגוון פעילויות (לעיתים תשלובת) אשר אינן מבוססות על ניסיון קודם (למשל רבייה או אכילת חרקים). דוגמאות אחרות כולל קרבות בעלי חיים וחיזור בבעלי חיים.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
רמות גבוהות של מוליכים עצביים ממשפחת הקטכולאמינים, המופרשות בשעת לחץ כתגובה למצבי מתח, יכולים לדכא במהירות את הפעילות של קליפת המוח הקדם-מצחית ולהעביר אותה למצב "offline" כדי להגיב לסכנה, על ידי העברת השליטה על ההתנהגות למערכות פרמיטיביות יותר כמו האמיגדלה והסטריאטום שמתווכים תגובות אינסטינקטיביות (ואלמנו) פעולות על מצב offline.
מחקר
התצפית המדעית באינסטינקטים או בדבר מה המעיד בביטחון גבוה על אינסטינקטים היא קשה מאוד. זאת משום שקשה לתצפת ולהוכיח טיעונים הקשורים במניעים שאינם חשיבתיים ולכן אינם מודעים. חקר החשיבה הלא מודעת הוא ממשימותיו הקשות ביותר של המדע.
כמה סוציוביולוגים וחוקרי התנהגות בעלי חיים ניסו לכלול התנהגות חברתית של בני אדם ובעלי חיים במונחים של אינסטינקטים. אך ניסיון זה כשל בשל הקושי להוכיח שהתנהגות פשוטה באדם נובעת מאינסטינקט. הפסיכואנליטיקאים הצהירו שאינסטינקט מתייחס לכוחות מוטיבציה אנושיים (כמו מין ותוקפנות). שימוש זה במונח ספג ביקורת קשה כמו כלל הניסיון של הפסיכולוגיה לחקור את הלא מודע. אולם, המושג "אינסטינקט" בפסיכואנליזה אינו מוגדר כהתנהגות אוטומטית אלא כדחף מולד לכיוון התנהגות כללי - דהינו יצר.
הצורך בתקפות מדעית מכתיב לחוקרי התנהגות בעלי חיים הגדרה מחמירה ביותר עבור התנהגות שניתן לטעון שהיא מונעת אינסטינקטים. להגדרה להתנהגות הנובעת מאינסטינקט בר חקירה יש חמישה מאפיינים:
התנהגות ייחודית כמעט לכל פרט למין טקסונומי מסוים ונדירה במינים אחרים.
התנהגות מורכבת ורבת שלבים.
דפוס התנהגות נוקשה ואחיד - הפרעה לאחד משלבי דפוס ההתנהגות תגרור את ההפסקה המוחלטת של אותה התנהגות.
התנהגות שאינה יכולה להילמד לא מניסיון ולא מתצפית על פרטים אחרים.
התנהגות אוטומטית - אותו גירוי יוביל בכל תנאי סביבה בדיוק לאותה התנהגות.
ראו גם
רפלקס
דחף
אינטואיציה
לקריאה נוספת
רוברט ווינסטון, האינסטינקט האנושי , ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2005
קישורים חיצוניים
משה מנשהוף, רפלקס ואינסטינקט - הבחנה בין רפלקס, המוגדר כתגובה אוטומטית לאינסטינקט, המוגדר כתגובה אוטונומית, כתב הוצאה לאור, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אתולוגיה
קטגוריה:פסיכולוגיה אבולוציונית | 2023-09-19T13:49:31 |
סחר חוץ | הפניה סחר בין-לאומי | 2022-04-10T23:04:00 |
סחר בין-לאומי | סחר בין-לאומי, או סחר חוץ, הוא חליפין של סחורות ושירותים מעבר לגבולותיה של ארץ או מדינה מסוימת. כאשר הסחורות מגיעות אליה הדבר נקרא ייבוא וכאשר המדינה מוכרת את סחורותיה למדינה אחרת הדבר נקרא יצוא. במרבית המדינות, מהווה סחר בין-לאומי חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי וככזה יש לו חשיבות רבה עבור רוב מדינות העולם. סחר החוץ מהווה בישראל שני שלישים מהתוצר המקומי הגולמי. 99% מהסחר הבין-לאומי של ישראל - במשקל ומעל 80% בערכים כספיים נעשה בים.
שמאל|ממוזער|250px|יצוא מכוניות מתוצרת ישראל לפינלנד, ראשית שנות ה-50
שמאל|ממוזער|250px|מכוניות מיובאות ממתינות בנמל אשדוד, מבט האוויר
סחר בין-לאומי התקיים כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית. סחר ימי ויבשתי ענף התקיים בעולם העתיק (ראו דרך המשי ודרך הענבר), וכמה מן המעצמות והמדינות הבולטות ביותר לאורך ההיסטוריה ביססו חלק ניכר מכוחן על סחר כזה.
חשיבותו הכלכלית, החברתית, התרבותית והפוליטית של הסחר הבין-לאומי נמצאת בעלייה מתמדת במאות השנים האחרונות, בזכות פיתוח מערכות בנקאות וביטוח, תיעוש ותעבורה ובמאה השנים האחרונות גם חברות וארגונים רב לאומיים. מגמת התגברות הסחר בחמישים השנים האחרונות, ובמיוחד פעילותם הגוברת של גופים על-לאומיים ובין-לאומיים מכונה גלובליזציה.
התפתחות הסחר הבין-לאומי
העת העתיקה
בתחילת האלף השני לפנה"ס התקיים סחר ענף בין אשור לאנטוליה. פיניקים היו ידועים במסחר הימי המפותח שלהם. מאוחר יותר יובאו לאירופה תבלינים מארצות המזרח, בין השאר מסין והודו.
קיומו של סחר בין בני אדם סימן תמיד את התעלותו של האדם מעל סיפוק צרכיו הבסיסיים ביותר, ובראשם הישרדותו הפיזית, והצלחתו לפתח מערכות כלכליות מתקדמות יותר בהן מתקיימת התמחות וחלוקת עבודה. סחר בין-לאומי היווה פיתוח נוסף של מערכות אלו, באפשרו לאדם לעמול על יצירת מוצר שיש בו תועלת מיוחדת לא לעצמו אלא לאדם אחר הנמצא במרחק רב מאוד ממנו באופן פיזי, חברתי ותרבותי, ולקבל בתמורה דבר שהוא מעריך כחשוב ואינו מצוי בסביבתו הוא.
התפתחות הסחר בכלל והסחר הבין-לאומי בפרט הייתה הזרז החשוב ביותר להתפתחותה של מערכת כלכלית בין-לאומית המבוססת על מתכות בעלות ערך מוסכם, ובמיוחד זהב וכסף. מערכת כזאת הייתה חיונית משום שסחר חליפין ישיר (ברטר) היה כלי מסורבל ומגושם מדי, כאשר התפתח הסחר מעבר לשלביו הראשונים. ההסכמה העל־לאומית על ערכים שבאמצעותם ניתן לתקשר הייתה אחד הצעדים המשמעותיים בטיות שבהן יכולים היו האזרחים ליהנות ממידה של הגנה משרירות לבם של השלטונות והגנה על רכושם. התפתחות זו נבעה מכך שכדי לשלוח סחורה על פני מרחק רב, ביבשה או בים, היה השולח זקוק למידה מסוימת של ביטחון בכך שהסחורה תגיע ליעדה ושהתשלום עבורה יתקבל. בארצות או מדינות בהן לא ניתן היה להבטיח זאת, הסחר הבין-לאומי התמוטט. דוגמה טיפוסית הייתה התמוטטותו המוחלטת של הסחר הבין-לאומי אחרי נפילתה של האימפריה הרומית והסדר והמשפט אותו ייצגה במאה החמישית.
תופעה חשובה שלישית אותה עודד הסחר הבין-לאומי היה פיתוח סובלנות ופתיחות תרבותית והשפעה הדדית בין תרבויות. כדי לסחור עם אנשים שתרבותם וחברתם שונים מאוד, נדרשו אלו שביקשו לסחור להכיר ולהבין את תרבותם של אותם זרים עמם סחרו. הסוחרים נשאו בספינותיהם ועל גמליהם לא רק מטען פיזי, אלא גם מטען תרבותי: את העדפותיהם של הזרים, כתבם, שפתם, אמנותם, סיפוריהם ומראם.
המטען ה'נלווה' הכלכלי, הפוליטי, המשפטי והתרבותי של הסחר הבין-לאומי גרם לכך שהמדינות והתרבויות החשובות והמשפיעות ביותר לא היו אלו של הכובשים הגדולים, אלא של הסוחרים, ובמיוחד של אומות שהתבססו על התיישבות וסחר מעבר לים, כמו הפיניקים או היוונים. בכיוון ההפוך, תרבויות שהסתגרו בתוך עצמן וניסו למנוע סחר בין-לאומי והשפעה תרבותית נדונו לניוון ושקיעה, כפי שניתן ללמוד ממקרה סין החל מהמאה השש עשרה או יפן עד אמצע המאה התשע עשרה.
ימי הביניים
באירופה, בערך משנת 1100, החל להתפתח סחר בין-לאומי בסחורות ובתרבות בהיקף הולך ומתרחב. מדינות השוכנות לחוף ימים, ובמיוחד הקטנות והעניות יותר במשאבי טבע, היו הראשונות לעמוד על היתרון שיכול להעניק להן הסחר הבין-לאומי. ערי המדינה באיטליה, פורטוגל ובלגיה (אנטוורפן) ומעט מאוחר יותר אנגליה והולנד היו אומות הסחר הבין-לאומי הבולטות ביותר במאות החמש עשרה, השש עשרה והשבע עשרה.
העת החדשה
במהלך המאה השמונה עשרה הופיעו התאוריות של האסכולה הפיסיוקרטית והלסה פר בצרפת ובאנגליה, שכפרו לחלוטין בטענות המרקנטיליסטיות. הוגים כרישר קנטיון ואדם סמית טענו כי מחסומי הסחר לא רק שאינם מועילים לצבירת העושר של אומה, הם גורמים לדלדולו. הפתרון, על כן, טמון ב"לסה פר" ו"לסה פסה": מילולית, תנו לנו לעשות, תנו לנו לעבור, הפחיתו את המכסים ותנו לסחר הבין-לאומי להתקיים. פיתוח נוסף לתאוריה העניק דייוויד ריקרדו, שפיתח בספרו "עקרונות הכלכלה הפוליטית והמיסוי" (1815) את עקרון היתרון היחסי והראה כי סחר בין-לאומי חופשי מתגמל לא רק את המדינה המפותחת והחזקה כי אם גם את המדינה החלשה והמפותחת פחות.
המדינה הראשונה שנענתה במידה כלשהי לקריאה זו הייתה בריטניה. לעיתים מרצון ולעיתים מאונס, הפחיתה בריטניה את מסי המעבר, המכסים והגבלות הסחר שהטילה. הצלחתה העצומה של בריטניה יוחסה על–ידי אומות אירופה גם לשינוי במדיניות הסחר שלה. בריטניה הפכה בתוך כמאה שנה, מאמצע המאה השמונה עשרה ועד אמצע המאה התשע עשרה, ממדינה ככל המדינות למעצמה שכוחה הכלכלי היה שקול כנגד זה של אירופה כולה. שינוי זה נתפש כסכנה, ואירופה כולה חשה לחקות את מדיניותה של בריטניה, במיוחד באמצעות כינון הסדרי סחר בלא חסמים, כמו הצולפראיין (Zollverein, איחוד מכסים) במדינות הגרמניות. במקביל, המשיכו להתקיים זרמים וחשיבה מרקנטיליסטיים, כפי שאפשר ללמוד מהמדיניות הפרוטקציוניסטית שניסה לכונן הנרי קליי בארצות הברית, או רעיונותיהם של פרידריך ליסט בגרמניה וג'ון סטיוארט מיל באנגליה לפיהם יש להגן על "תעשיות צעירות" או לא מפותחות עד שיבשילו.
לקראת סוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים החלו התפישות התומכות בסחר חופשי לשקוע לטובת האוחזים במדיניות פרוטקציוניסטית ומרקנטיליסטית. ביסמרק בגרמניה אימץ מדיניות המתנגדת לסחר בין-לאומי, ומדיניות דומה נפוצה גם בארצות הברית. מדינות אחרות, שהבולטות בהן היו בריטניה וצרפת, פנו למסלול של כיבוש קולוניאלי, שעמד אף הוא בניגוד לרעיונות הסחר הבין-לאומי וביקש שווקים "מובטחים" לסחר כזה.
המאה ה-20
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלו בכמה מדינות באירופה, שהבולטות בהן היו איטליה, גרמניה ורוסיה משטרים שדגלו באוטרקיה: קיום עצמאי שאינו נסמך כלל על סחר בין-לאומי. את עושרן ביקשו אותן מדינות לקיים באמצעות ניצול השטחים הבלתי מנוצלים בתוך מדינתן (כמו ברוסיה) או כיבוש שטחים המכילים אוצרות טבע דרושים (גרמניה).
אחרי מלחמת העולם השנייה התמוטטו המשטרים הפשיסטיים באירופה, אך המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות הושלט בחלק ניכר ממדינות מרכז ומזרח אירופה, ובהמשך בסין ובחלקים מדרום מזרח אסיה. מדינות אלו ביקשו להתקיים בלי סחר בין-לאומי כלל, ובמקום ניסו לכונן מערכות חלופיות להשגת עושר כמו ניצול מדינות כבושות, סחר פנימי בין מדינות קומוניסטיות, עבדות (מחנות עבודה וגולאגים), או אימוץ חלקי של שיטות הסכמי הסחר הבין-לאומי (קומקון). שיטות אלו התמוטטו החל מאמצע שנות השבעים וכיום רק מדינות ספורות עדיין נוקטות גישה המתנגדת באופן קטגורי או כמעט קטגורי לסחר בין-לאומי.
במדינות המערב הגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה למסקנה כי אחת הסיבות הבולטות לפריצתה הייתה קיום מחסומי סחר ומכסים. במיוחד, נטען, גרמו חוקי מכסים שכוננו בארצות הברית ונטישתה את תקן הזהב להתמוטטות הסחר הבין-לאומי ותקן מטבעי משותף. הסכם ברטון וודס והסדרים בין-לאומיים כמו גאט"ט (הסכם כללי על מכסים וסחר) מהשנים הראשונות אחרי המלחמה, הקמת ארגון הסחר העולמי, כמו גם הליברליזציה בסחר שכונן לודוויג ארהארד בגרמניה, והשינוי ביפן ממדינה "כובשת" למדינת סחר בין-לאומי מובהקת, היוו תרומה משמעותית לפתיחת שערי הסחר הבין-לאומי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
משנות החמישים ואילך הלך הסחר הבין-לאומי והתרחב, כשהוא דוחף מדינות להתארגן בגושים של סחר חופשי כמו נפט"א, האיחוד האירופי, פטא"א ומרקוסור. במקביל, הלך הסחר הבין-לאומי המתחזק ושחק את יכולתן של מדינות לקיים מדיניות, ובמיוחד מניפולציה בשערי המטבע ומכסים הוגבלו מאוד בשימוש. גופים כמו מיט"י ביפן, שקיימו מדיניות שער חליפין נמוך במכוון, כדי לעודד את הייצוא היפני, איבדו את השליטה בשער החליפין, ויכולתן של מדינות לקיים הגנת מכסים אפקטיבית הוגבלה אף היא.
ראו גם
ייבוא מקביל
מסחר
סחר חליפין
אמנה למניעת כפל מס
ארגון הסחר העולמי
מכון היצוא הישראלי
הסחר האשורי באשור הקדומה עם המושבות האשוריות
סחר בין-לאומי בפרימטים
באנטוליה
FOB
קישורים חיצוניים
השפעה של הסחר הבין לאומי על הפריון בישראל, אורי כץ, פורום קהלת
אתר המכון הישראלי ליצוא ושיתוף פעולה בין-לאומי
פרק בנושא מסחר בין-לאומי בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 30/7/2016
פרק בנושא הסכמי סחר בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 9 בפברואר 2017
אהוד גונן, שרשרת האספקה הימית של ישראל בחירום - קושרת חזית ועורף, מתוך אתר "מערכות", 13/12/2022
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:מסחר
קטגוריה:גלובליזציה | 2024-09-12T05:40:02 |
ביגוד | ממוזער|שמאל|230px|סגנונות לבוש לאורך ההיסטוריה, ממצרים העתיקה (צד שמאל למעלה) עד המאה ה-15 (בצד ימין למטה)
בגדים הם כיסוי גוף, אשר בניגוד לכיסוי גוף טבעי, כפרווה או נוצות, מיוצרים באופן מלאכותי.
בהתאם להגדרה של חוקרות הלבוש היגינס ואייכר לבוש הוא אוסף של התאמת צורה של פרטים וחומרים לגוף האדם ותוספות לגוף. (כגון: משקפיים).
בגדים משמשים לכיסוי חלקי הגוף (לשם צניעות), להגנה מפני קור וחום וכן לנוי ולהתחפשות.
ביגוד כאמצעי זיהוי
ממוזער|ילדה לובשת שמלה, ציור משנת 1783
במהלך ההיסטוריה הייתה לביגוד השפעה הולכת וגוברת על תדמית הלובש. במשך השנים שימש סמן של המעמד החברתי, לפיו ניתן היה לקבוע את מצבו הכלכלי והחברתי של האדם על פי בגדיו. בעבר היו משתמשים בבדים מיוחדים, או בצבעים קשים להשגה על מנת לסמן עושר, במאה ה-21 נפוץ השימוש במותגים כסמל סטטוס. לבגדים יש קשר חזק לתרבות, לכל תרבות יש ביגודים מסורתיים, ובעבר אפשר היה לזהות את מוצאו ומעמדו של כל אדם על פי לבושו. לאחר היווצרות הכפר הגלובלי קשה יותר לדעת את מקורו ואת תרבותו של אדם על פי בגדיו, עם זאת ישנם מקומות (לדוגמה אזורים רחבים באפריקה) בהם עדיין לובשים את הביגוד המסורתי.
לבוש מבדיל גם בין דתות שונות. כך למשל נשים מוסלמיות לבושות בצורה שונה מאוד מנוצריות וגם ליהודים דתיים יש לבוש הייחודי להם. בנוסף להשפעת פריט הלבוש כמאפיין המבדיל בין הדתות השונות, תפקידו גם להגדיר מעמד ומוצא בתוך הקהילה הדתית עצמה. ביהדות, למשל, אפשר לזהות הבדלים אלה בהשוואת המגזר החרדי לחילוני על ידי צפייה בנתוניהם החיצוניים בלבד.
גם בתוך קבוצה חברתית אחת ישנם הבדלי לבוש למשל בין גברים ונשים, חלוקה שהפרה שלה יכולה להיחשב קרוס-דרסינג. כמו כן קיימת קטגוריה נפרדת לבגדי ילדים.
היסטוריה
יצירת בגדים, או כיסוי גוף בפרוות או מיני אריגים, מופיעים כבר בתקופות קדמוניות, בחברות ה'לקטים'. באתרים מהתקופה הפלאוליתית העליונה נמצאו מחטים ומחרוזות של צדפים, שמראים ידע מסוים בתפירה. כמו כן נמצא בצרפת פסלון פאליאוליתי של 'ונוס' שלובשת חצאית עשויה מחבלים קלועים. במערת לאסקו בצרפת נמצא חבל שזור מאובן שתוארך ל-15.000 שנים לפני הספירה.
הבגדים העתיקים, היו בעיקר פיסות אריג גדולותשאותן כרכו על ומסביב לגוף, קיפלו וקשרו במקומות שונים כדי שאפשר יהיה לנוע עמם בלי להסתבך ולהיתקל בהם. על פי ציורי קיר וציורים על כדים ניתן לראות כיצד עשו זאת.
כשהפרסים כבשו את מסופוטמיה בשנת 539 לפנה"ס, על פי ציורים שנותרו הם כבר לבשו מכנסיים ומעילים תפורים ולא כרוכים על הגוף, כנראה מעורות.
התפתחות הביגוד קשורה גם לרוחבי הנולים. עמים נודדים ארגו בדים על נולים צרים, או נולי מותניים, שיכלו לפתוח בכל מקום, להמשיך באריגה ואחריה לארוז. אצל עמים יושבי קבע, נעשה שימוש בנולים שרוחבם נקבע על פי המרחק שבו אורג יכול לזרוק את הבוכייר מיד אחת לשנייה, ולכן גם הבדים רחבים יותר. רוחב הבדים השפיע על צורת הבגדים. את הבדים הצרים היה צריך לתפור אחד לשני כדי שאפשר יהיה ללבשם. צורות החיבור התפתחה לבגדים עשויים ממלבנים, ועם הזמן למדו להוסיף משולש או ריבוע להרחבת בתי השחי והמפשעה, שבהם מורגשות רוב התנועות של לובשי הבגדים.
כל סוג בגד התפתח בצורה אחרת,
ביגוד כאמצעי הגנה
ביגוד תרמי
ביגוד תרמי נועד לווסת את טמפרטורת הגוף. מטרתו להשאיר את הספורטאי יבש, לא לתת לקור לחדור אך לאפשר לחום להתנדף.
תלבושת אחידה
מדים הם מערכת של פריטי לבוש הנלבשים על ידי חברי ארגון בזמן השתתפות בפעילות של הארגון.
בספורט
נהוג מאוד להבדיל בין קבוצות שונות בספורט תחרותי על ידי תלבושות שונות. החל ממספרים המודבקים על גבי הבגדים, ועד תלבושות בצבע וצורה שונים לחלוטין.
בכוחות הביטחון
מדי צבא מבדילים בין חייל ואזרח, על פי אמנות ז'נבה כל אדם הלובש מדים הוא חייל (אם כי לא בהכרח לוחם) וצריך להתייחס אליו ככזה, לעומת זאת כל אדם שאינו לובש מדים אינו חייל אלא אזרח. לכן אם ייתפס אדם בגבולות מדינה עוינת, זכויותיו שונות מאוד בתלות בבגדיו.
בבתי-ספר
בבתי ספר רבים ישנה תלבושת אחידה שאותה צריכים ללבוש כל התלמידים. תלבושות אלו מזהות את התלמיד עם בית ספרו. בארגונים נותני שירות נהוגה לעיתים תלבושת אחידה, כדי לאפשר זיהוי קל של העובדים, וליצור אצלם תחושת גאווה והזדהות.
לבוש מסורתי
הלבוש החרדי היא צורת לבוש של יהודים חרדים המשויכים לזרם האורתודוקסי ביהדות. הלבוש החרדי הוא כמעיין סמן הבדל מכל מיני קבוצות הנמנות עם היהדות החרדית. נהוג להבדיל ולשייך אדם חרדי/חסידי כבר מראייה חיצונית של לבושו. ישנם אף חסידויות ביהדות החרדית שניתן לזהות אדם אם הוא נשוי או רווק על פי גריבת גרביונים שחורים או לבנים ובקבוצות אחרות ניתן לזהות זאת לפי חבישת השטריימל.
הלבוש החסידי ירושלמי הוא צורת לבוש יוצאת דופן מן צורת הלבוש החרדית הכללית. צורה זו מתאפיינת באפיון ייחודי הנשמר אך ורק לה, כמו כן חסידויות וקבוצות חרדיות מעטות משתמשות בצורת לבוש זו כדרך הביגוד שלהם. כמו לגברים כך ניתן לזהות נשים וילדים לקבוצות חרדיות על פי לבושם ומראם החיצוני.
ביגוד כמזהם סביבתי
תעשיית הביגוד היא אחת המזהמות הגדולות של הסביבה. פעם אנשים תיקנו את בגדיהם והתאימו אותם לשינויי הגוף והאופנה. הגלובליזציה של ייצור ומכירת הבגדים האופנה המהירה [fast fashion] הביאו לכך שאנשים מתייחסים לבגדים כאל מוצר חד פעמי, ובהתאם לכך הם לובשים אותו מעט פעמים וזורקים. מתחילת המאה ה-21, התחילו מדענים הסביבה להתייחס לבעיה זו ויש עידוד לשימור בגדים, תיקוני בגדים, לבישת בגדים מיד שנייה, ומיחזור משביח לבגדים כאשר לוקחים בגד שאין בו חפץ ומשנים אותו בתפירה או צביעה, בגריעה או בהוספת חלקים. לעיתים תופרים יחד שני בגדים ליצירת בגד שונה לחלוטין.
גלריית תמונות
ראו גם
מיחזור משביח לבגדים
אמנות סיבים
תפירה
סריגה
סריגה וקרושה בסגנון חופשי
איכות הסביבה
מעיל
שמלה
מכנסיים
גרב
חצאית
קישורים חיצוניים
פועלי לבישה בעברית, באתר האקדמיה ללשון העברית
מילון למונחי הלבשה והנעלה | הלבשה 1936 | הלבשה והנעלה 1936 | מלבושים 1913 | מכונת תפירה 1954 | תפירה ולבוש 1984 | באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
* | 2024-06-30T07:38:52 |
מטבע חוץ | בכלכלה, מטבע חוץ (מט"ח) הוא מטבע של מדינה אחרת, בדרך כלל מטבע מקובל בסחר בינלאומי. מסחר במטבע חוץ נעשה בעיקר על ידי בנקים וגופים רשמיים אחרים ובדרך כלל נעשה באמצעות החלפת מטבע של מדינה אחת בזה של אחרת. שוק המט"ח נחשב לשוק הגדול והמשוכלל ביותר בעולם, ומעורבים בו בנקים מסחריים, בנקים מרכזיים, ספקולנטים, תאגידים, ממשלות ומוסדות אחרים. נפח המסחר היומי הממוצע בסחר מטבעות גדל בהתמדה ומוערך בכארבעה טריליון דולר אמריקני, המסחר מתבצע באמצעות מחשבים, ומתנהל במשך 24 שעות ביממה חמישה ימים בשבוע: בימים שני עד שישי.
הצורך במט"ח
הסיבות העיקריות לצורך התמידי במט"ח ולנפח המסחר בו הן:
הכלכלה הגלובלית של ימינו והיקפו הנרחב של המסחר הבינלאומי מכתיבים שימוש נרחב מאוד במטבע זר, עבור סחורות ושירותים מיובאים.
תאגידים רב לאומיים צריכים לשלם לעובדים וספקים בארצות רבות ובמטבעות רבים.
תיירות בינלאומית, המחייבת את הנכנסים בשערי מדינה להצטייד במטבע המקומי.
השקעות זרות ותנועות תכופות של הון ממדינה למדינה גם הן היבט של הגלובליזציה.
שוק המט"ח העולמי
שמאל|ממוזער|230px|סימני מטבעות מרכזיים בסחר הבינלאומי במט"ח, מהפינה השמאלית-עליונה עם כיוון השעון: דולר (ארצות הברית), אירו ( אירופה / גוש האירו), פאונד (לירה שטרלינג (ליש"ט)) (בריטניה), ש"ח (שקל חדש) (ישראל), דונג וייטנאמי (וייטנאם), ין (יפן)
שוק המט"ח הבינלאומי (Forex בשפת הסוחרים. קיצור ל-Foreign Exchange) הוא השוק הגדול ביותר בעולם.
נפח המסחר היומי, נכון ל-2004 הוא 1,900 מיליארד דולר. מלבד עסקאות רגילות נסחרות גם אופציות במטבע חוץ, המשמשות להגנה מפני שינויים עתידיים בשערו של המטבע המבוקש.
המטבעות השונים נסחרים בזוגות, כלומר יש שוק נפרד לאירו מול דולר אמריקני, שוק אחר לין מול דולר ושוק שלישי לין מול אירו. שערי החליפין בשווקים השונים נקבעים באופן עצמאי אך לרוב מתאימים את עצמם אחד לשני בשל כוחות השוק.
הדולר האמריקני הוא המטבע הדומיננטי בעולם: הוא נמצא בצד אחד של 89% מעסקאות המט"ח. אחריו משתרכים האירו עם 37% והין עם 20% .
המסחר במט"ח מתבצע מסביב לשעון בלונדון, טוקיו, ניו יורק, פרנקפורט וערים רבות נוספות. כאשר השוק באסיה סגור, השוק האירופאי או האמריקאי פתוחים ולהפך.
ב-2013 נחשפה פרשייה בשוק המט"ח העולמי, במסגרתה בכירים ממספר בנקים השפיעו במכוון על שערי החליפין של מטבעות. בעקבות הפרשה, הבנקים נקנסו במיליארדי דולרים, והפיקוח בשוק גבר.
מלבד מסחר במט"ח על ידי גופים ממשלתיים, נפוץ היום מסחר ספקולטיבי פרטי באמצעות האינטרנט במט"ח, במטרה להרוויח משינויי השערים.
מאזן תשלומים במטבע חוץ
מאזן התשלומים הוא מונח מתחום המקרו-כלכלה, המתאר את יתרות התשלומים והתקבולים של מדינה מסוימת במטבע חוץ לתקופה מסוימת.
מאזן התשלומים נמדד לפי סך תקבולי ותשלומי המט"ח הנובעים מפעולות שונות שמבוצעות על ידי גורמים במשק, ובניהן יבוא ויצוא, השקעות והלוואות פיננסיות, וכן העברות חד צדדיות ממדינות זרות אל ומחוץ למדינה.
תנודות בשער החליפין
שער חליפין או שער יציג הוא מחירה של יחידת מט"ח אחת במונחי המטבע המקומי.
שער חליפין נייד נקבע על ידי המוכרים והקונים בשוק. לדוגמה: בכמה שקלים נמכר כעת דולר אחד. שער זה משתנה לאורך זמן, לעיתים באופן קיצוני בזמן קצר. לעיתים מונהג גם שער חליפין קבוע, הנקבע על ידי גוף ממשלתי מוסמך.
כאשר המטבע המקומי מתחזק, כלומר קונה יותר מטבע זר, נאמר שחל ייסוף במטבע. במצב ההפוך חל פיחות.
בין המשתנים שיכולים לגרום לפיחות או ייסוף נמנים:
איתנותה של הכלכלה המקומית, הפרמטרים המקרוכלכליים המרכזים והדירוג שמעניקות חברות בינלאומיות למשק.
מאזן התשלומים - במצב של גירעון יש לחץ של מוכרים בשוק המט"ח המקומי וכתוצאה ממנו חל פיחות.
שער הריבית הנהוג במשק. ריבית גבוהה, כפי שהייתה נהוגה בישראל בעבר, מושכת השקעות במטבע מקומי מחו"ל, אשר מגדילות את הביקוש למטבע וגורמות בכך לייסוף.
המצב הפוליטי והביטחוני בשוק המקומי ובשוקי המטבעות הזרים. (שכן אלה משפיעים על יכולת הייצור של המשק, ובשל כך גם על יכולת הקנייה של המטבע)
פיחות וייסוף
פיחות וייסוף נעשים לעיתים באופן יזום על ידי השלטון האחראי לאותו מטבע או מטעמו. עד לאמצע המאה ה-20 היו נהוגים שערי חליפין קבועים שגובו על ידי המדינות ושונו על פי החלטות רשמיות. במחצית השנייה של המאה ה-20 התקיים תהליך בו התמעטה ההתערבות הישירה של המדינות ושערי המטבעות נקבעו על ידי המוכרים והקונים בשוק ולא בהחלטות חד-צדדיות של הממשלות.
שוק המט"ח בישראל
שמאל|ממוזער|350px|התנהגות המטבעות הישראליים מול הדולר האמריקני 1954–2008
נפח המסחר היומי בשוק המט"ח השקלי נע בדרך כלל בין שניים לשלושה מיליארד דולר ביום. השקל נסחר כנגד הדולר, אירו, לירה שטרלינג, ין ומספר מטבעות נוספים.
בנק ישראל עוקב אחר שערו המצרפי של סל מטבעות המשקלל את שערי המטבעות האלה לפי מידת הסחר הבינלאומי של ישראל עם המדינות השונות. סל המטבעות מייצג את המחיר המצרפי שמשלמת ישראל על היבוא ומקבלת על היצוא ויש לו חשיבות מקרו-כלכלית.
בעבר היה המסחר במט"ח בישראל מוגבל. שער החליפין היה בתחילה קבוע ולאחר מכן התנייד בין גבולות רצועת הניוד. על אזרחי ישראל נאסר בעבר להחזיק במטבע זר. כיום, לאחר מספר שלבים של ליברליזציה, המסחר במט"ח מתנהל באופן חופשי, בדרך כלל ללא התערבות מצד בנק ישראל. בשנת 2008 השתנתה מדיניות זו, בעקבות ירידה תלולה בשער הדולר, אשר גרמה נזק למספר קבוצות כדוגמת היצואנים, בדצמבר 2020 נראתה התערבות נוספת.
החל משנת 2017 עבר שוק המט"ח הישראלי רגולציה, והמסחר הפרטי מתבצע באמצעות חברה בעלת רישיון זירת סוחר. נכון לאוגוסט 2020 פועלות בישראל ארבע חברות בעלות רישיון, הרשימה מתעדכנת ומתפרסמת באתר של הרשות לניירות ערך.
ראו גם
שווי כוח הקנייה
הגנות מטבע
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מטבעות
קטגוריה:שוק ההון | 2024-07-20T13:35:19 |
הילך חוקי | הֵילָך חוקי הוא אמצעי תשלום (כגון כסף) המשמש בעסקאות שונות או לפירעון חוב, אשר על פי דין לא ניתן לסרב לקבלו.
מקור מונח משפטי זה במשפט המקובל והוא נועד להבטיח שימוש במטבע המונפק על ידי המדינה (להבדיל מתשלום בשווי-כסף אחרים, כדוגמת מתכות יקרות, נכסים וכו' שאותם לא ניתן לאלץ את החייב לקבל).
המונח מוגדר באופן שונה משיטת משפט אחת למשנייה. מספר שיטות משפט מגדירות "הילך חוקי" באמצעות הגדרה מרחיבה לפיה "הילך חוקי" הוא "כל אמצעי תשלום באמצעותו ניתן לשלם חוב" (לדוגמה, המצב בסקוטלנד וצפון אירלנד). אחרות דורשות חקיקה אשר תיקבע סוגי אמצעי תשלום כגון אלה.
על פי ההגדרה המקובלת, המחאה, לרבות המחאה בנקאית, כרטיס אשראי וכרטיס חיוב הם אמצעי תשלום נפוצים ומקובלים, אך אינם נחשבים להילך חוקי, מאחר שהשימוש בהם מותנה בהסכמת שני הצדדים לעסקה, ובתנאים שונים, כך לדוגמה ישנם מצבים בם ניתן להתנגד לפירעון המחאה (בעת כישלון תמורה), וכרטיס אשראי או כרטיס חיוב לא יכובדו בשל חיובי יתר בחשבון בעל הכרטיס.
גם תווי קנייה, אשר ערכם משתנה ותוקפם פג, אינם מהווים הילך חוקי.
הדוגמה הפרדיגמטית למה שאינו נחשב הילך חוקי הוא מטבע זר, אשר הנושה מותר לסרב לקבלו כנגד תשלום החוב, ובחלק משיטות המשפט אף נאסר השימוש בו.
מקור המונח "הילך" הוא ארמי – חיבור של צמד המילים "הא לך", ביטוי הרווח בתלמוד.
אוסטרליה
באוסטרליה, הסמכות הבלעדית ליצור הילך חוקי היא בידי ממשלת אוסטרליה, על פי סעיף 115 לחוק חבר העמים של אוסטרליה. החוק אוסר על מדינות אוסטרליה להנפיק כסף, אולם מתיר למטבעת פרת' להטביע מטבעות כסף וזהב שהם הילך חוקי. חוק הבנק הפדרלי האוסטרלי משנת 1959 מתיר לבנק המרכזי להנפיק שטרות ומטבעות (המוטבעים על ידי המטבעה המלכותית האוסטרלית).
ארצות הברית
חוקת ארצות הברית אוסרת על מדינות ארצות הברית להנפיק שטרות או מטבעות. בשנת 1798 התברר לסגן נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון כי לממשל הפדרלי אין סמכות להנפיק שטרות כהילך חוקי, וביקש שינוי חקיקה. לא הייתה מחלוקת בדבר הסמכות הפדרלית להנפיק מטבעות כסף וזהב (וזאת על פי המשפט המקובל הבריטי).
רק בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית החל הבנק הפדרלי להדפיס שטרות חוב, וחוק ההילך החוקי 1862 קבע כי השטרות יהיו הילך חוקי. חקיקה זו נועדה לחייב נושים לקבל את שטרות החוב של הממשל הפדרלי (מאחר שרבים סירבו לקבלם). על אף החקיקה, עדיין רבים סירבו לקבל את השטרות, ובית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בשנת 1870 בפסק דין הפבורן נ' גריזוולד כי החוק סותר את החוקה וביטלו. ההחלטה בוטלה בהחלטות מאוחרות של בית המשפט העליון שניתנו בין השנים 1871–1884.
רק חוק המטבעות 1965 קבע לראשונה כי רק מטבעות של ארצות הברית (המונפקים על ידי הבנקים הפדרליים והבנקים הלאומיים) הם הילך חוקי בארצות הברית, ואילו מטבעות זהב וכסף של מדינות אחרות אינם הילך חוקי בארצות הברית.
האיחוד האירופי
באיחוד האירופי, מטבע האירו הוא הילך חוקי מאז ה-1 בינואר 2002. השטרות והמטבעות מונפקים על ידי בנקי המדינות השונות, וכולם מהווים הילך חוקי בכל רחבי האיחוד. גם אם מדינות מסוימות אינן מנפיקות מטבעות מסוימים (לדוגמה מטבעות בשווי סנט אחד או שני סנטים), כל המטבעות המוטבעות ברחבי האיחוד הם הילך חוקי ביתר מדינות האיחוד.
יחד עם זאת, יכולות המדינות שונות לקבוע בחקיקה כי שטרות בשווי מסוים לא יתקבלו בעת ביצוע עסקה (סמכות אשר ניתנה גם לאיחוד, ואכן נקבע כי לא ניתן לבצע תשלום במטבעות, אם מספר המטבעות הנדרש לשם כך עולה על חמישים מטבעות).
הודו, נפאל ובהוטן
הרופי ההודי הוא ההילך החוקי בהודו, נפאל ובהוטן (אולם הרופי הנפאלי והנגולטרום הבהוטאני אינם הילך חוקי בהודו).
בעת קיומה של האימפריה הבריטית ושלטונה בדרום מזרח אסיה, שימש הרופי ההודי כהילך חוקי בסינגפור, מלזיה, כווית, בחריין, קטר, ואיחוד האמירויות הערביות.
הממלכה המאוחדת
במהלך המאה ה-19 כל מטבע זהב או כסף נחשב להילך חוקי בממלכה המאוחדת.
אנגליה
החל מהמאה ה-20 נקבע כי רק מטבעות ושטרות שהונפקו על ידי בנק אנגליה הם הילך חוקי באנגליה ובוויילס.
סקוטלנד וצפון אירלנד
שטרות ומטבעות בסקוטלנד ובצפון אירלנד מונפקים על ידי בנקים שונים. על פי ההגדרה המצמצמת של הילך חוקי שטרות אלה אינם הילך חוקי בסקוטלנד. כמו כן, על פי ההגדרה הזו, השטרות האנגליים אינם מהווים הילך חוקי בסקוטלנד. הגדרה מרחיבה יותר של המונח בוחנת את המצב בפועל, וקובעת כי למעשה, אף בהיעדר קביעה בדין, מעצם מנהג הבנקים ואנשי העסקים לקבל שטרות אלה, הם הילך חוקי בסקוטלנד ובצפון אירלנד.
ישראל
באמצעות אמצעי תשלום שמוגדר כ"הילך חוקי" ניתן לפרוע חיובים וסירוב לקבלו כאמצעי תשלום הוא עבירה על .
מטבעות ושטרות ישראלים, אשר תוקפם לא פג, הם הילך חוקי בישראל.
ניו זילנד
בעת הקמת המושבה הבריטית בניו זילנד בשנת 1840 קיבלה המושבה את החקיקה האנגלית. חקיקה משנת 1858 קבעה כי חוקים בריטיים יהפכו לחקיקה המקומית, ולכן חוק המטבעות הבריטי משנת 1816 נכנס לתוקפו וקבע כי המטבעות הבריטיים יהיו הילך חוקי בניו זילנד. היוניון בנק המקומי הנפיק כסף בניו זילנד החל משנת 1840, ושטרות אלה נחשבו להילך חוקי מאז שנת 1844 (במקביל למטבע הבריטי) ועד ביטול התקנות בשנת 1845. בשנת 1847 נקבע כי רק בנק אחד – בנק ההנפקה הקולוניאלי, יוכל להנפיק הילך חוקי, אולם בנק זה פורק בשנת 1856, והיוניון בנק שב להנפיק כסף. בנק נוסף – האוריינטל בנק הורשה להנפיק הילך חוקי החל משנת 1861, ובמהלך השנים בנקים נוספים קיבלו הרשאה להנפיק מטבעות בהתאם לחוקי הפרלמנט הבריטי, אולם שטרות ומטבעות אלה לא נחשבו להילך חוקי. חקיקה משנת 1933 קבעה איך יראו השטרות הניו זילנדים וכן כי המטבע הבריטי לא יהווה הילך חוקי בניו זילנד. באותה שנה נוסד הבנק המרכזי של ניו זילנד אשר קיבל מונופולין על הנפקת שטרות, אולם רק בשנת 1964 נקבע כי רק השטרות של הבנק המרכזי יהוו הילך חוקי במדינה.
צרפת
על פי חוק משנת 1870, השטרות והמטבעות המונפקים על ידי באנק דה פראנס מהווים הילך חוקי. סירוב לקבל שטר או מטבע מהווה עבירה פלילית על פי סעיף 642–643 של חוק העונשין של צרפת.
קנדה
בקנדה מונפקים השטרות על ידי הבנק המרכזי, אולם על פי דין יכולים הצדדים לעסקה להסכים על תשלום חובות במטבע אחר (ותשלומים רבים מבוצעים על באמצעות דולר אמריקאי שאינו הילך חוקי במדינה).
על פי הדין הקנדי, יכולים צדדים לעסקה לסרב לקבל את השטרות שמונפקים על ידי הבנק המרכזי (בכך שונה ההילך החוקי על פי הדין הקנדי מההגדרה המקובלת), אולם נדרשת הנמקה טובה לשם כך (הכוונה שסוחרים יכולים לסרב לקבל שטרות בערכים נקובים גבוהים).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אמצעי תשלום | 2024-09-16T15:15:32 |
עבדות | שמאל|ממוזער|250px|"שוק העבדים", ציור מאת גוסטב בולאנז'ה
שמאל|ממוזער|250px|פאולינוס מנולה משחרר עבד בציור של ג'ובאני ברנרדינו אזוליני בכנסיית "פיו מונטה דלה מיסריקורדיה"
עבדות היא בעלות של אדם על אדם אחר. העבד נחשב לרכושו של אדונו. בעבדות, האדם המשועבד אינו חופשי לקבוע את התנהלותו ואת סדר יומו, ואדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו.
הגדרת העבדות
ממוזער|טקסט=חסם פה על עבד שחור בברזיל, 1839|חסם פה על עבד שחור בברזיל, 1839. ענישה של עבדים כללה מלקות, כליאה, מניעת מזון, הטלת מומים ועוד.
בדרך כלל העבד יכול לקבל את מזונו וצרכיו האחרים מידי אדונו, ועליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו. פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון. זאת בניגוד לעובד השכיר, הנהנה ממשכורת ואיננו תלוי באופן בלעדי במעסיקו לסיפוק מחייתו. עבד יכול לפעמים לקבל שכר, אבל בניגוד לעובד שכיר הוא אינו יכול לעבור למעסיק אחר או להתפטר.
העבד הוא בחזקת רכוש ולכן בתרבויות רבות לא היו עונשים או הגבלות על התאכזרות לעבדים- ניתן להפריד הורים מילדיהם, בין אחים או בין בני זוג. האדון החליט מה העבד ילבש, באיזה עבודה יעבוד, מה יאכל, היכן יגור ואם לכלוא אותו. במקרים רבים עבדים סומנו בברזל מלובן. עבדים שעבדו בשדות היו לעיתים מוגבלים על ידי שלשלאות. העבדים היו חשופים לכל סוג של אלימות - כולל התעללות מילולית, השפלות, נישואים כפויים, אונס, הצלפות במגלב, כליאה, מניעת מזון, ובמקרים של ניסיונות בריחה או כעס של אדונים אכזריים - עינויים, קטיעת איברים או הוצאה להורג.
עבדים היו חשופים לאלימות קיצונית לא רק כתוצאה מכעס או התנהגות לא נאותה - אלה גם כתוצאה מכך שנחשבו לרכוש שכפוף לשיקולי רווח והפסד. לדוגמה ב-1781 במה שמכונה הטבח בספינת העבדים זונג השליכה ספינת העבדים האנגלית "זונג" 132 עבדים לים, כשהם אזוקים בשלשלאות, וזאת כדי לקבל כספי ביטוח על אובדן ה"סחורה". מעשי טבח בסגנון זה היו נוהג נפוץ של הרג עבדים משיקולי נוחות.
עבד שונה מהצמית הפיאודלי. שעבוד הצמית לאדונו מתבטא בתשלום מס, והוא אחראי לאספקת צרכיו. לעבד, לעומת זאת, אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו, ואף את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו, אלא כלחם חסד מבעליו.
סעיף ד' של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אוסר על קיום עבדות, שעבוד בני אדם, וסחר בעבדים. העבדות הוצאה אל מחוץ לחוק בכל מדינות העולם, אך בפועל מתקיימות גם כיום צורות של עבדות, עבדות מודרנית, שקורבנותיה הן בעיקר ילדים ונשים, בכמה ממדינות העולם השלישי. העבדים בהיסטוריה היו לעיתים קרובות ממוצא גזעי, אתני או דתי השונה מזה של משעבדיהם, כך שהעבדות הוצדקה על ידי גזענות. היות שהעבדים לא רכשו השכלה ועודדו אותם להיות שקטים וסבילים הדבר עודד גם דעות קדומות נגד אנשים ממוצא אחר, במיוחד נגד שחורים. תקופת עבדותם החלה בחטיפה או בנפילה בשבי במלחמה. סיבות לעבדותם של אנשים לבני עמם היו בדרך כלל הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב. לעיתים נאסף תינוק נטוש לבית משפחה שגידלה אותו כעבד. ילדיהם של עבדים נידונו לרוב להיות עבדים בעצמם.
עבדות בתרבויות מסופוטמיה הקדומות
ממוזער|שמאל|תעודת חוקי אור-נמו
חוקי אור-נמו של ממלכת שומר כוללים חוקים הנוגעים לעבדים. החוקים נכתבו בסביבות 2100 - 2050 לפנה״ס בתקופת השושלת השלישית של אור, בימיו של אור-נמו, או בנו. זהו קובץ החוקים הקדום ביותר שנמצא בחפירות ארכאולוגיות. החוקים מבדילים בין אנשים מעמד שונה. לדוגמה אדם שבועל בכוח אשת איש שנישואיה טרם מומשו, הוא יומת. לעומת זאת אם גבר בועל בכוח שפחה של אדם אחר, עליו לשלם חמישה שקלי כסף לבעל השפחה. עבדים יכלו לפעמים להתחתן עם שפחות או עם נשים חופשית.
הקוד הבבלי, חוקי חמורבי מתוארכים לתקופת 1700 לפנה"ס גם מתייחס לעבדים. החוקים מבחינים בין שלושה מעמדות שונים: החופשיים (awīlī), בהם גברים נשים וקטינים; בני המעמד הנמוך (muškenī – קשור למילה העברית "מסכן"), גברים ונשים שזכויותיהם פחותות בעניינים מסוימים מאלה של החופשיים; ועבדים ושפחות (wardī ו-amātim) הנמצאים בבעלות החופשיים, בני המעמד הנמוך או היכל המלך.
טקסטים חיתיים מאסיה הקטנה כוללים חוקים המסדירים את מוסד העבדות. עניין מיוחד הוא חוק הקובע כי התגמול עבור לכידתו של עבד נמלט יהיה גבוה יותר אם העבד כבר הצליח לחצות את נהר האליס ולהתרחק ממרכז הציוויליזציה החתית - ממנו ניתן להסיק שלפחות לחלק מהעבדים שהוחזקו על ידי החתים היה סיכוי ריאלי להימלט ולהחזיר את חירותם, אולי על ידי מציאת מקלט אצל ממלכות או קבוצות אתניות אחרות.
העבדות ביהדות
במשפט העברי נעשית הבחנה בין עבד עברי (שהסיבה לעבדותו היא חוסר יכולת תשלום על גנבה או מכירה עצמית), לבין עבד לא יהודי המכונה עבד כנעני. תנאיו של העבד העברי הם טובים יותר, ועבדותו לא נמשכת יותר משש שנים, (מצב זה יכול להשתנות במקרה שהוא מתעקש להישאר בעבדותו וטוב לו בה, ומאז הוא הופך ל"עבד נרצע".) אסור לאדון להעביד אותו בעבודה בזויה, והוא צריך להתייחס אליו כאל שכיר. בזמן שחרורו האדון מחויב להעניק לו מענק שחרור.
לעומת זאת, העבד הכנעני מוכר כרכוש בעליו, תקופת עבדותו אינה מוגבלת בזמן, וכן התורה אף מצווה להעבידו עד עולם. עם זאת, פגיעה פיזית חמורה מאוד, שנעשית בו על ידי אדוניו, יכולה להיות עילה לשחרורו, אם הוא מאבד בעטיה שן, עין או אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים המוזכרים בגמרא. הריגתו, אם לא הפרידו 24 שעות בין רגע הפגיעה לרגע המוות, מחייבת את האדון בדין מוות. ציווי הומני ויוצא דופן ביחס לעמים האחרים באותה תקופה המובא בתורה הוא איסור על הסגרת עבד בורח לאדונו - "לא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ". זאת לעומת קובצי חוקים אחרים במזרח הקדום, אשר הורו למוצא עבד נמלט להחזירו לאדוניו. ומפרש הרמב"ם: "ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, ויקדים מזון העבדים לסעודת עצמו, ולא יבזהו ביד ולא בדברים, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו". על פי המשפט העברי, הופך העבד הכנעני למעין יהודי למחצה, המחויב בחלק מהמצוות (למעט מצוות עשה שהזמן גרמן) ולכן בקבלת עבד כנעני יש לקיים הליך דומה לגיור הכולל מילה וטבילה. לאחר שחרורו, העבד הכנעני משלים את תהליך הגיור והוא יהודי לכל דבר.
אדם שחוטף את חברו ומוכרו לעבד דינו מוות - "גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת".
בתלמוד הבבלי, על פי נבואת זכריה, נאמר כי באחרית הימים יזכו כל לובשי הציצית שישמשו אותם 2800 עבדים.
מספר ירמיהו, עולה כי צדקיהו מלך יהודה הורה לעם לשחרר את העבדים והשפחות העבריים שלהם, אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו העם, וחזרו וכבשו את העבדים ששחררו. הדבר עורר עליהם את קיצפו של ה', כדברי הנביא:
עבדים יהודים
בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה היהודית בגלות נלקחו יהודים לעבדות. ברוב המקרים הם נפדו או פדו עצמם. פדיון עבדים יהודים נחשבת מצווה רבת חשיבות ומהווה גושפנקא משמעותית לאיסוף צדקה בקרב קהילות ישראל.
על פי ספר שמות, בני ישראל היו עבדים במצרים, אליה נדדו עקב בצורת, העבדים הועסקו בעיקר בבניית ערי המסכנות של פרעה.
יהודים רבים שועבדו לאימפריה הרומית לאחר דיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, ונאמר במקורות שעקב ריבוי העבדים היהודים ירד מחיר העבדים בכל האימפריה. בדור שלאחר מכן כמעט ואין עדויות על עבדים יהודים.
שחרור עבדים על ידי כורש הגדול מלך פרס
ממוזער|טקסט=גליל כורש, מאמצע המאה ה-6 לפני הספירה, נחשב למסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה|גליל כורש, מאמצע המאה ה-6 לפני הספירה, נחשב למסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה
באמצע המאה ה-6 לפנה"ס יסד כורש הגדול האימפריה הפרסית האחמנית. עם כיבוש בבל פרסם כורש את גליל כורש שהעניק זכויות לבבלים תחת שליטתו. המסמך העניק זכויות אדם כמו שחרור העבדים, חופש דת ושוויון אתני ונחשב למסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה.
עבדות ביוון וברומא
מקורות העבדות ברומא הקדומה לא היו שונים מאלה שבכל מקום אחר. דיון כריסוסטומוס ידע כי אפשר היה לקבל עבדים בירושה או כמתנה; היה אפשר לקנות שבויי מלחמה; כן אפשר היה לקנות ילדים עזובים או חטופים או את קורבנותיהם של שודדי ים. חטיפת בני אדם בידי שודדי ים היה נוהג עתיק יומין. לחופי הים השחור חיו שבטים שעיקר פרנסתם היה על שוד ימי. והמלכה טאוטה הסבירה לשליחי רומא כי משלח יד זה מעוגן היטב במסורת של השבטים האיליריים. ודאי היו גם עבדים שנולדו בבתי אדוניהם וגודלו שם. אחרים הגיעו לעבדות בגין אי פרעון חוב או כעונש על מעשי פשע שעשו.
הפילוסופים הגדולים של יוון לא מצאו פסול בעבדות. אריסטו הכריז כי יש ברברים, הראויים לעבדות "מטבעם". ברומא היו העבדים נטולי כל זכויות. ניתן היה לענותם ולהורגם על פי גחמות האדון. היו בין האדונים שניצלו זאת ונהגו באכזריות רבה. על אחד מהסנאטורים מסופר שהיה משליך לאקווריום מלא בדגים טורפים עבדים שהתרשלו והפילו כלי חרס. על פי נוהג עתיק, הריגתו של אדון בידי עבדו הביאה להמתת כל העבדים שבבית, גם החפים מפשע שבהם.
לעבדים ביוון וברומא היה, עם זאת, סיכוי להשתחרר. אמנם על עבדים משוחררים הוטלו מגבלות מסוימות, אך גם הם הצליחו להגיע לעיתים לעמדות גבוהות בחברה. הקיסר פרטינקס למשל היה בנו של עבד משוחרר.
במכרות שועבדו העבדים בתנאים קשים מנשוא:
"הם מכלים את גופם בחפירות מתחת לפני האדמה, ביום ובלילה, ומתים במספרים רבים בשל הסבל הקיצוני שבו עליהם לעמוד. אין הם זוכים להפסקה בעבודתם או למנוחה, ועליהם לסבול את מלקות המשגיחים ולעמוד בקשיים הנוראיים ביותר, וכך לעמוד בחייהם האומללים" (דיודורוס)
רוב הגלדיאטורים היו עבדים. אחד מהם, ספרטקוס אסף סביבו חבורת עבדים, הצליח לקרוא תיגר על צבאות רומא ולהטיל עליה אימה במשך כמה שנים. בסופו של דבר הובס בידי המצביא הרומי קראסוס. שבויי המלחמה הוקעו על צלבים לאורך הדרך עד רומא.
אף עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות, ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים. אוגוסטינוס כתב כי עבדות היא שלילית, אך היא בין העונשים הנובעים מהחטא הקדמון.
עבדות בימי הביניים באירופה
הכנסייה התנגדה עקרונית לעבדות, אך לא התפתחה בה מגמה ברורה הקוראת לביטול העבדות, ובעלי אדמות נוצרים, בהם גם אנשי כנסייה, המשיכו להחזיק בעבדים. הצעד המשמעותי היחיד שנקטה הכנסייה בנוגע לעבדות היה איסור על יהודים להחזיק בעבדים נוצרים או לסחור בהם.
עבדים היו חלק בלתי נפרד מן המרקם הדמוגרפי של הממלכה הפרנקית בתקופה המרובינגית. לא ידוע בוודאות מה היה מוצאם. ייתכן שהיו צאצאי העבדים מן האימפריה הרומית המאוחרת, ייתכן שמרביתם היו שבויי מלחמה שנלקחו בתקופת הפלישות של המלך הפרנקי כלוביס הראשון ובניו, וייתכן גם שסוחרי עבדים שפעלו באגן הים התיכון הביאו עמם עבדים ומכרו אותם בערי הנמל של דרום צרפת. אך בנוסף להם, כל אדם חופשי היה יכול למכור את עצמו לעבדות אם התקשה לעמוד בתשלום חובותיו או אם לא הצליח להתפרנס בדרכים אחרות.
אלא שמסוף המאה ה-6 ובמהלך המאות ה-7, ה-8 וה-9, מספר העבדים בממלכה הפרנקית הלך והתדלדל. הסחר בעבדים, שהיו ברוב המקרים שבויי מלחמה, דעך במהלך התקופה המרובינגית. אספקה של עבדים חדשים הייתה דלה, והריבוי הטבעי שלהם היה נמוך מהתמותה שלהם. בנוסף, החזקת קבוצות גדולות של עבדים לצורכי עיבוד הקרקע הייתה יקרה מאוד, שכן היה צריך לספק להם מגורים וכלכלה גם בעונות שבהן לא עיבדו את האדמה, מה שהטיל נטל כבד על בעלי האדמות. בשל התדלדלות הערים והיעלמות השווקים הגדולים, נעשה הייצור החקלאי לא רווחי ובעלי האדמות נפטרו בהדרגה מן העבדים שהחזיקו באחוזותיהם. מספר העבדים בממלכה הפרנקית הצטמצם בהדרגה ובתחילת המאה ה-9 הם היו לא יותר מעשירית מכלל כוח העבודה בה. מקצת בעלי האדמות מכרו את עבדיהם לסוחרי עבדים ביזנטים או מוסלמים שפעלו בגאליה, אולם במרבית המקרים התרחש תהליך שונה: מסוף המאה ה-6 ואילך החלו בעלי האדמות לחלק את אדמתם לחלקות קרקע קטנות וליישב עליהן משפחות של עבדים. חלקה כזאת נקראה "מנסוס" (mansus), וגודלה הממוצע נע בין 100 ל-150 דונם, שטח שהספיק כדי לכלכל משפחה ממוצעת. עבדים אלה כונו "עבדים בעלי בית" או "עבדים מיושבים". העבד ומשפחתו עיבדו את החלקה בתמורה לתשלום שנתי לבעל האדמה, ובתמורה למספר ימי עבודה בשנה שבהם עיבדו גם את אדמתו של האדון שלא חולקה. כך נעשו מרבית העבדים בממלכה הפרנקית לאיכרים צמיתים. הם אמנם לא הוגדרו עבדים, אך כמו עבדים, הם נותרו קשורים לקרקע שעיבדו ועדיין היו משועבדים לאדון.
מעט מעל לעבדים, ניצבו בסולם החברתי הקולוני, שכמו העבדים, גם הם עיבדו חלקות אדמה שהיו בבעלותו של בעל קרקעות עשיר. הקולוני היו חופשיים מן ההיבט המשפטי, אך למעשה היו "חופשיים למחצה", משום שגם הם נדרשו להעלות מס ולעבד את אדמתו של בעל האחוזה, והוטלו עליהם גם הגבלות שונות, כמו איסור על מכירת הקרקע או העברתה בירושה ללא אישור בעל האדמות, ואיסור על עזיבת מקום המושב או נטישת האדמה. בעקבות השינויים במעמד העבדים, חלה התקרבות בין העבדים והקולוני, והם התמזגו עם השנים למעמד אחד של איכרים פשוטים. המיזוג הזה חל בעיקר בגלל הקרבה הפיזית שבין העבדים והקולוני, שחיו לעיתים קרובות באותם כפרים ועיבדו חלקות אדמה שהיו סמוכות. במאות ה-7, ה-8 וה-9 יש עדויות לנישואי תערובת בין צאצאי העבדים לצאצאי הקולוני, וכך נוצרה שכבת איכרים רחבה שמעמדה המשפטי אינו ברור.
עבדות באסלאם
עבדים בארצות האסלאם בדרך כלל הועסקו בעבודות בית. ניתנה העדפה לשפחות נקבות, שיכולות היו לשמש גם כפילגשים. העבדים הובאו לארצות האסלאם מאפריקה על ידי סוחרים מוסלמים. כך למשל, חלק מהעבדים הובאו מסודאן לארץ ישראל והתערו במהלך הדורות בקרב ערביי ארץ ישראל- הם החלו לדבר בערבית, לתת לילדיהם שמות ערביים, וגם קיבלו על עצמם את הדת המוסלמית. בכתבים המוסלמיים יש גינוי לשעבודם של מוסלמים בידי מוסלמים, אך המרת דת לא הבטיחה לעבד את חירותו.
מוסד חשוב של עבדים באסלאם היו הממלוכים. מדובר בעבדות כחיילים. הם הובאו כילדים מהערבה האירואסייתית, אוסלמו ועבדו בשירות הח'ליף. לאחר מכן הם השתלטו על מצרים והפכו מעבדים לשליטים.
במאות ה-13–16 השתמשה האימפריה המוסלמית בשיטה דומה של מס-אדם על נוצרים הקרוי דוושירמה, ואנשיו היו שייכים לצבא עבדים נאמן שעבר חינוך מחדש. הדבר היה חלק מרכזי מארגון האימפריה העות'מאנית אשר שימשה מרכז סחר משמעותי לחטיפה וסחר בעבדים.
במאות ה-15–19, במקביל לסחר העבדים שהתפתח בין מערב אפריקה לאמריקה, התפתח סחר עבדים שחורים ממרכז אפריקה ומזרחה לחצי האי ערב במסגרת סחר העבדים הערבי. לפי ההערכות, היה היקף הסחר מיליוני עבדים במהלך התקופה.
בימי הביניים פעלו סוחרי עבדים ערבים מוסלמים לאספקת עבדים ממזרח אפריקה לארצות האסלאם ולדרום אסיה. שודדי ים ברברים מצפון אפריקה חטפו אירופאים רבים לעבדות באימפריה העות'מאנית. באפריקה התקיים גם סחר עבדים פנימי, ועבדים אפריקאים שועבדו בידי אפריקאים אחרים.
באפריקה, כנראה יותר מאשר בכל יבשת אחרת, נמשכת עבדות עד היום. בסודאן היא קשורה למלחמת האזרחים המתמשכת שם. במאוריטניה היא הוצאה מחוץ לחוק רק ב-1981, אך כנראה לא נפסקה כליל. בבנין ובניגריה קיים סחר בילדים.
בנובמבר 2017 פרסמה רשת סי-אן-אן תיעוד של מכירת עבדים שהתרחשה אז בלוב.
עבדות באימפריות האירופאיות
עם תחילת עיסוקם של בני עמי אירופה בסחר בעבדים נקבעו שיטות לקביעת מחיר העבדים. הדברים שנלקחו בחשבון היו יכולת נשיאת משא, יכולת שרידות בתנאי קור וחשיפה לשמש, חסינות נפשית וגופנית, מצב השיניים וצבען.
לרוב היו אלו מנהיגי שבטים ומיוחסים אחרים מאפריקה עצמה שחטפו בני שבטים אחרים לצורך מכירתם לסוחרי עבדים אירופאים, לעיתים מכירת בני שבטם שלהם. לאחר שגילו על כך הסוחרים האירופאים, החלו הסוחרים לחטוף את האחרונים עצמם לעבדות ולאמץ את שיטתם. כלומר, לחטוף לעבדות מנהיגי שבטים ומיוחסים שונים מאפריקה ללא תשלום דבר לאפריקאים או למנהיגי השבטים האפריקאים עצמם. כך שערכם וערך המחיר שיוכלו לדרוש עבורם יהיה גבוה יותר. הדבר הוביל לביטול האפשרות להתנגדות והתקוממות מקומית עתידית מצד תושבי אפריקה לביטול אפשרות המשך סחר העבדים האטלנטי ולקיחת אפריקאים לעבדות. שכן ללא מנהיגיהם וחכמי דתם הדבר יבטל את רוח לחימתם ואפשרות התנגדות עתידית לאורך דורות.
החלת רעיון האדונים והעבדים באירופה הוביל לרצון מצד בני המעמדות הגבוהים של הקולוניות השונות גם כן להחזיק במשרתים ועבדים. כך לדוגמה בהודו בתקופת הקולוניות החלו להשתמש במשרתים ועבדים, וביטלו את מנהג הקאסטות, ובעבר היה נהוג שאשתו הראשונה של בעל הבית הייתה האחראית הבלעדית על כלל משק הבית וניהולו לרבות הכנת אוכל והזמנת מצרכים. הדבר הוגדר ככבוד רם, שכן רק היא הורשתה להחזיק במפתח לבית, אם המפתח היה נלקח ממנה הדבר הוגדר כזלזול בה וגירושה מבית האדון.
לעיתים סוחרים בעבדים ידעו שלא יוכלו למכרם באירופה לאור ההיצע הרב שהיה קיים שם. היצע זה נבע בחלקו ממנהג האדונים באירופה לרכוש מלכלתחילה רק עבדים חזקים ולזווגם למטרות המשך ניהול משק ביתם או מכירת צאצאיהם כעבדים לאדונים אחרים, לאור היכרותם וביטחונם בהם. משום כך היו הסוחרים רוכשים בכוונה תחילה ביטוח לאוניית משא עליה העמיסו את העבדים, ופוגמים בעבדים דרך הרעבתם או הכאתם על-מנת שלכשיגיעו לנמל יוכלו לגבות את סכום הביטוח וכן למכור את העבדים הפגועים במחיר מוזל, דבר שיבטיח להם רווח טוב מהסחר, כדוגמת הטבח בספינת העבדים זונג. לאחר שחברות הביטוח גילו את התהליך, הן תיקנו תקנות כגון תחקיר מלא לפני ואחרי המסע וחתימה לפני שכירת האוניה על איסור מעשים שכאלו. לאחר זמן מסוים משלא הועילו התקנות, החלו להתקין תקנות בדבר ביטול העבדות.
לאחר שירד הביקוש בעבדים באירופה עברו סוחרי העבדים למכור ולהעביר עבדים ליבשת אמריקה לאור הדילול באוכלוסייה שם ולאור ביקוש האדונים האירופאים במסעות המוקדמים ליבשת אמריקה ועידן התגליות בעובדי ספנות ועבדים, לעיתם דובר באותם סוחרי עבדים שהוגלו מאירופה. זאת לצורך כריית מכרות הכסף, הזהב והיהלומים ועבודות עיבוד השדות החקלאיים באמריקה (בעיקר תירס וקני סוכר).
העבדות מעולם לא תפסה מקום עיקרי באירופה בעת החדשה, ובתחילת המאה ה-19 נאסרה בפועל בידי המדינות הגדולות ביבשת.
עבדות באמריקה
שמאל|ממוזער|150px|גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות על מנת להביא לביטול העבדות
רבים מהשבטים האינדיאנים עסקו בסחר בבני אדם, בינם לבין עצמם, דרך חטיפת בני שבטים אחרים. לעיתים למטרות פולחן והקרבת קורבן לאלים במקדשים השונים ולעיתים למטרות מציאת זיווג לראש השבט המתחרה.
תרבויות רבות אבדו בעקבות הסחר בעבדים והבאתם לאמריקות על בסיס גזעם. לפיכך, עבדים שנסחרו, ילידי אמריקה ואפריקה, התקבצו לעיתים קרובות בלא יכולת לתקשר, שכן דיברו שפות שונות. קהילות העבדים פיתחו תרבויות מקומיות, שמרו על מנהגים מקוריים רבים, וגם פיתחו מנהגים נוספים. העבדים פיתחו באזורים השונים שפה קריאולית, סגנונות מוזיקליים, סגנונות ריקוד ותוצרים תרבותיים נוספים שהתבססו על חיבור בין תרבויות שמקורן באפריקה, התרבות הילידית, ואף תרבות האדונים. הקפואירה מברזיל, למשל, התפתחה מאחר שאסרו על העבדים להתאמן בלחימה, ועל כן העבדים שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות ריקוד, כדי שלא יעוררו חשד בעת שהתאמנו. דוגמאות נוספות - הבלוז ששימש את העבדים באמריקה להתבטאות, וריקוד הגו-קה מגוואדלופ, ריקוד המשמר עד היום תנועות של הגבלה משלשלאות אותן נשאו העבדים או שסימלו את המכות שספגו מאדוניהם.
עם כיבוש יבשת אמריקה, נעשה ניסיון בידי הכובשים לרתום את האינדיאנים לעבדות, אך אלו מתו בהמוניהם ממחלות שנשאו האירופאים. בנוסף, עם התנצרותם הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה. במקומם שימשה אפריקה כמאגר עבדים עבור העולם החדש, אשר דרישתו הגבוהה לעבדים הביאה לעלייה משמעותית בסחר ולפגיעה הרסנית במרקם החברתי במערב אפריקה. ישנה טענה כי העלייה בצריכת הסוכר באירופה וההתמכרות של האירופאים למתוק ייצרה ביקושי שיא לגידולי קני סוכר, לאדמות ולידיים עובדות. האדמות היו בשפע באמריקה ואת הידיים העובדות ייבאו מאפריקה. העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעיתים נמכרו אף בידי בני משפחתם. עבור שבטים שחורים רבים הייתה אספקת העבדים דרך פרנסה עיקרית. בסופו של דבר הגיעו הנמכרים לעבדות לסוחרי עבדים אירופאיים, בעיקר מאנגליה ומפורטוגל, והובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי ברזילאים והולנדים. מעריכים שלמעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו רק לאמריקה, וכ-15% מהם נספו במסע.
עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובאמריקה הדרומית. לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל, שבה עבדו במטעי קנה הסוכר והקפה בתנאים קשים. העבדות בארצות הברית הייתה, מבחינת היקפה, קטנה יחסית לארצות אחרות ביבשת אמריקה. אך חוקרים רבים סבורים שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בכלכלה האירופאית של העולם החדש וביטולה הגיע בעקבות המהפכה התעשייתית.
על פי מסד הנתונים על סחר העבדים הטרנס אטלנטי, התחלקו העבדים שהובאו מאפריקה בין החלקים השונים באמריקה כדלקמן:
אפריקאים שעזבו את חופי היבשת במסגרת סחר העבדים הטרנס אטלנטי לעבדות בתקופה שבין 1501 ו-1866:
תקופה אירופה צפון אמריקה הקאריביים הבריטיים הקאריביים הצרפתיים אמריקה ההולנדית איים דניים אמריקה הספרדית ברזיל אפריקה סה"כ המאה ה-16 903 0 0 0 0 0 241,917 34,686 0 277,506 המאה ה-17 3,639 19,956 405,117 50,356 145,980 22,610 313,301 910,361 4,312 1,875,631 המאה ה-18 6,256 358,845 2,139,819 1,178,518 339,559 81,801 175,438 2,210,931 3,451 6,494,619 המאה ה-19 0 93,581 218,475 99,549 28,654 25,455 860,589 2,376,141 171,137 3,873,580 סה"כ 10,798 472,381 2,763,411 1,328,422 514,192 129,867 1,591,245 5,532,118 178,901 12,521,336
כאמור, כ-15% מהעבדים לא שרדו את המסע הכרוך בחציית האוקיינוס האטלנטי. על פי המחקר, בסה"כ הגיעו לאמריקה 10,702,656 עבדים, או 85.48% מהיוצאים לדרך. למעלה ממחצית העבדים הגיעו לנמלי היעד בברזיל ואילו בריטים היו הקבוצה הגדולה ביותר המעורבת בארגון ומימון הסחר, והיוו כשליש מנפחו הכולל.
התנועה לביטול העבדות
ממוזער|טקסט=ויליאם וילברפורס, מחלוצי התנועה לביטול העבדות|ויליאם וילברפורס, מחלוצי התנועה לביטול העבדות
כתנועה חברתית, התנועה לביטול העבדות החלה בעיקרה בסוף המאה ה-18 כאשר קוויקרים מאנגליה ומארצות הברית החלו לערער על מוסריות העבדות. המורה הקווייקר, אנתוני בנזט שהתנגד לעבדות משנת 1750 השפיע על מספר אישים בבריטניה שהפכו למתנגדי העבדות. James Oglethorpe שהיה נדבן, איש פרלמנט ופעיל החברתי בבריטניה, היה בין הראשונים שניסחו טיעונים נגד העבדות בשם הנאורות. כמייסד של מושבת ג'ורג'יה, הוא אסר על העבדות שם מטעמים הומניטריים. הוא גם טען נגד העבדות בפרלמנט הבריטי. הוא עודד את חבריו גרנוויל שארפ והאנה מור לתמוך במאבק זה בעקשנות. זמן קצר לאחר מותו, ב-1785, שארפ ומור איחדו כוחות עם ויליאם וילברפורס ואחרים והקימו את Clapham Sect, קבוצת רפורמיסטים נוצרים ששאפו לבטל את העבדות ולקדם גם רפורמות נוספות. בשנת 1787 נוצרה בלונדון האגודה לביטול סחר העבדים
בשנת 1775 פרסם תומאס פיין, הוגה דעות ואחד האבות המייסדים של ארצות הברית, מאמר נגד העבדות. שבועות מספר לאחר מכן, הקימו בנזט, פיין ופעילים נוספים את "האגודה לביטול העבדות של פנסילבניה", שהייתה הארגון הראשון שפעל לביטול העבדות באמריקה. חלק גדול מחברי האגודה היו מקרב קהילת הקווייקרים. לאחר מכן מונה בנג'מין פרנקלין כיו"ר האגודה. בהמשך קמו אגודות דומות לביטול העבדות במדינות נוספות בארצות הברית. ב-1785 קמה במדינת ניו יורק חברת השחרור של ניו יורק , על ידי ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון ואחרים.
ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר עבדים, אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים. החל מ-1808 החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית. בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי. ב-1833 נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית (בעיקר נגע הדבר למטעי הסוכר באיים הקריביים), ובריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטלה כליל.
בצפון אמריקה העבדות נאסרה בקנדה וכן במדינות הצפוניות של ארצות הברית. אולם היא המשיכה והתחזקה במדינות הדרום. במדינות הצפונית ובקרב חלק מהחוגים הדתיים והליברלים החלה התנגדות לעבדות. "רכבת החופש" או מסילת הרכבת המחתרתית עסקה בהברחתם של עבדים למדינות צפוניות ולקנדה. בשנת 1848 התקיימה ועידת סנקה פולס ודנה בצורך בהענקת חירות לנשים ולשחורים. דבר זה יצר לחץ נגדי ומדינות הדרום ניסו להחיל את העבדות על כל ארצות הברית. בין היתר נחקק חוק העבד הנמלט 1850, שקבע כי עבדים שנמלטו למדינות צפוניות יושבו לבעליהם. במקביל התחזקה תנועת תמיכה בעבדות שטענה כי העבדות של שחורים אינה "רע הכרחי" אלא "טוב מוחלט" שמחויב מחוקי המוסר והדת ואף מטעמים חברתיים וביולוגיים. מתחים אלה הובילו לבסוף לפרישת מדינות הדרום מהברית ולפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. בשנת 1865, כתוצאת לוואי של המלחמה בעקבות ניצחון הצפון, נאסרה העבדות בארצות הברית במסגרת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית.
ביטול העבדות, היה בדרך כלל, הדרגתי: ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי; דבר זה ייקר את מחירי העבדים והגביל את מספרם. התייקרות העבדים אילצה חלק מבעלי העבדים לוותר על העבדות, ולחפש חלופות אחרות. כמו כן הפרוש היה שפחות כדאי להרוג או להתעלל בעבד שכן קשה יותר להחליף אותו בעבד חדש. לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי, שהעניק לילדי העבדים את חירותם, ולבסוף בוטלה העבדות סופית, תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם. כך, למשל, היה תהליך ביטול העבדות בברזיל. שתי המדינות שהיו אחרונות לבטל את העבדות באמריקות היו קובה (1886) וברזיל (1888). מרד העבדים המפורסם שאירע בסנטו דומינגו הצרפתית (האיטי של היום) בסוף המאה ה-18 ומלחמת האזרחים בארצות הברית הם שני המקרים היחידים בהם הסתיימה העבדות בשפיכות דמים, ולא בהסדר כלשהו.
לאחר ביטול העבדות בארצות הברית, העבדים-לשעבר הפכו לאזרחי המדינה, אם כי הם קופחו באופן חוקי ולא חוקי לעומת הלבנים. גם באמריקה הלטינית בתקופה בה כבר בוטלה העבדות בחוק, הייתה תקופת ביניים בה התקיימו מודלים של עבודה ללא שכר, על בסיס מערכת של ניהול חובות. רק כעבור עשרות שנים זכו צאצאי העבדים לשוויון זכויות מלא בעקבות מאבק התנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח, והחלו להשתלב בהדרגה בחברה האמריקנית.
המדינות הדמוקרטיות ובראשן בריטניה, צרפת וכעת גם ארצות הברית לחצו על מדינות נוספות לבטל את העבדות ודבר זה נמשך במהלך המאה ה-20 במזרח התיכון ובאפריקה. לדוגמה באמנת ג'דה משנת 1927, בין הממשל הבריטי לבין אבן סעוד הוסכם לדכא את העבדות בערב הסעודית. צו משנת 1936 אסר על יבוא של עבדים למדינה אלא אם ניתן היה להוכיח שהם היו עבדים קודם לכן. בשנת 1962 נאסר על סחר בעבדים או החזקת עבדים בסעודיה. בשנת 1953 שייחים מקטר שהיו בהכתרת אליזבט השנייה בבריטניה לוו בעבדים, וכך גם בביקור חמש שנים מאוחר יותר. עד שנת 1969 רוב המדינות המוסלמית אסרו על עבדות, אם כי זו המשיכה להתקיים במדבריות עיראק, וכן בערב הסעודית, תימן ועומאן. אלו אסרו על עבדות בתחומן בשנת 1970. המדינה האחרונה שהפסיקה מבחינה רשמית את העבדות בתחומה הייתה מאוריטניה בשנת 1981.
עבדות מודרנית
על פי מדד העבדות העולמי ב-2016 עדיין יש בעולם קרוב ל-46 מיליון בני אדם בסטטוס של עבדות, שמועסקים בשלושה תחומים עיקריים: בניין, עבודות בית ומין. בנוסף יש מדינות בעיקר במזרח התיכון וצפון אפריקה שבהם מועסקים קטינים בלחימה.
המדינות בעלות השיעור הגבוה ביותר מאוכלוסייתם המוגדרים בעבדות מודרנית הן: קוריאה הצפונית, אוזבקיסטן, קמבודיה, הודו, קטר, פקיסטן, קונגו ועוד. העבדות המודרנית מסתכמת במיליארדי דולרים מדי שנה.
דוח האו"ם מגדיר סחר בבני האדם כך: "גיוס, העברה, שינוע והסתרה של בני אדם באלימות, איומים או בכל צורה של כפייה, חטיפה, מרמה ושימוש בכוח למטרות ניצול, הכולל ניצול מיני, ניצול לצורכי עבודה או העסקה דמוית עבדות".
בשנת 2000, פרסם האו"ם את פרוטוקול "פלרמו" הפרוטוקול למניעת, דיכוי וענישה של סחר בבני אדם, בייחוד נשים וילדים, אשר משלים את אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן חוצה גבולות, מטרת האמנה היא לקדם שת"פ על מנת למנוע פשע מאורגן חוצה גבולות. ישראל אישרה את הפרוטוקול בשנת 2008. סעיף 3 לפרוטוקול "פלמרו" מסביר מהם המאפיינים ודרכי הפעולה בכל הקשור לסחר בבני אדם, ומפרט את דרכי הניצול של הקרבנות. הסעיף מפרט שסחר בבני אדם כולל כל סוג של העברה או קבלה של בני אדם באמצעות סוג של כפייה, אשר משמשים להשגת שליטה על בנאדם אחר וניצולו. בנוסף הסעיף מגדיר שילד הוא כל אדם אשר גילו מתחת לגיל 18.
למושג סחר בבני אדם ישנן הגדרות נוספות:
פעולה או נוהג של הובלה בלתי חוקית של אנשים ממדינה אחת או לאזור אחר, בדרך כלל למטרות עבודת כפייה או ניצול מיני.
פשע של קנייה ומכירה של אנשים, או רווח כספי הנובע מהעבודה שהנסחרים נאלצים לעשות, כגון עבודת מין. לפי נתונים הנמצאים בידי המחלקה האמריקנית לביטחון לאומי יש מיליוני גברים נשים וילדים הנסחרים במדינות ברחבי העולם, כולל ארצות הברית. ההערכה היא כי סחר בבני אדם מייצר מיליארדי דולרים של רווחים בשנה.
סחר למטרות ניצול מיני
הגדרה אחת היא פעילויות של מתן שירותים מיניים לכסף, כגון זנות. בנוסף לפי הגדרה אחרת מדובר ב- פעולה או נוהג של הובלה בלתי חוקית של אנשים ממדינה אחת או לאזור אחר למטרות ניצול מיני.
הגדרה נוספת היא כאשר אדם מבוגר עוסק בפעולת מין מסחרית, כגון זנות, כתוצאה מכוח, איומי כוח, מרמה, כפייה או כל שילוב של אמצעים כאלה, אותו אדם הוא קורבן סחר. המעורבים בגיוס, באיתור, במשיכה, בהעברה, במתן, בהשגה, בהתנשאות, בשדולה או בשמירתו של אדם למטרה זו, אשמים בסחר מין של מבוגר. אם אדם מבוגר משתתף בזנות בהסכמה, ובשלב מאוחר יותר מוחזק בפעילות זו באמצעות מניפולציה פסיכולוגית או כוח פיזי, גם הוא נחשב כקורבן סחר.
סחר בילדים
קרן יוניסף פרסמה בשנת 2006 הנחיות בדבר הגנה על ילדים אשר נפגעו מסחר. עיקרי ההנחיות מפרטים מהו סחר בילדים: כל סוג של גיוס והעברה או קבלה של ילדים לצורך ניצולם. ההנחיה מפרטת את צורות הניצול האפשריות של הילדים, ובנוסף מגדירה שכל ניצול שלא באמצעים חוקיים, ייחשב כ"סחר בילדים". בנוסף נאמר שהסכמתו של ילד שהוא קורבן סחר בילדים, איננה רלוונטית. ההנחיות חלות גם על ילדים אשר נולדים לתוך הסביבה של סחר בבני אדם. סחר בילדים כולל בתוכו: עבודה בכפייה, ניצול מיני, ילדים בקבוצות חמושות וילדים אשר מעורבים בסחר בסמים.
הערכות מצביעות על כ-152 מיליון ילדים מוגדרים כקורבנות של עבדות ילדים, מתוכם כ-73 מיליון ילדים עוסקים בעבודות מסכנות חיים . עבודה מסכנת חיים מוגדרת, כעבודה אשר מעצם טיבה או איך שהיא מתבצעת עלולה לפגוע בבריאות, בבטיחות ומוסר של הילדים . סחר בילדים מוגדר כפשע על פי המשפט הבין-לאומי והפרת זכויות הילדים בהתאם לאמנה בדבר זכויות הילד (1989).
עבודה בכפייה (סחר למטרות עבודה)
אמנת האו"ם (מס' 29) בדבר עבודת כפייה או עבודת-חובה, 1930, אשר נחתמה בז'נבה ונכסה לתוקף בישראל בשנת 1956, מגדירה בסעיף 2 את עבודת הכפייה או עבודת החובה ככל עבודה או שירות הנתבעים מאדם בכוח איום של איזה עונש שהוא ואשר אדם זה לא הציע לעשותם מרצונו הטוב. דוגמה רלוונטית לימינו, ניתן לראות במשטר הטוטליטרי המתנהל בקוריאה הצפונית על ידי הדיקטטור קים ג'ונג און.
חוקר האו"ם לענייני זכויות אדם בקוריאה הצפונית, מרזוקי דרוסמאן פרסם דו"ח לעצרת הכללית וממנו עולה כי יותר מ-50 אלף צפון קוריאנים נשלחו לעבוד מחוץ לגבולות קוריאה הצפונית בתנאי עבדות כדי לעקוף את הסנקציות שמטיל האו"ם על המדינה המבודדת. הוא האשים את השלטונות בפיונגיאנג הבירה, בהפרת האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות אשר אוסרת העסקה בכוח וציין כי קוריאה הצפונית חתומה על אמנה זו.
גם כיום עבדות חוב היא תופעה די נפוצה במספר מדינות אסיה.
עבדות מודרנית בישראל
עד לשנת 2006 לא הייתה קיימת בישראל עבירה בחוק של עבדות. בדו"ח של מחלקת המדינה האמריקאית מ-2001 דורגה ישראל בקטגוריה שלישית של מדינות שאינן עושות דיין על מנת להיאבק בסחר בבני אדם בתחומה של המדינה. רק בשנת 2006 הגדרת המושג עבדות נחקקה בחוק איסור סחר בבני אדם, והיא מוגדרת כמצב שבו מופעלות כלפי בן-אדם אותן הסמכויות אשר מופעלות כלפי קניינו של בן-אדם, וכוללת שליטה ממשית בחייו של האדם או שלילת חירותו. בעקבות חוק זה נחקקה עבירת "החזקת אדם בתנאי עבדות" ב, על-פיה "המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורך עבודה או שירותים, לרבות שירותי מין, דינו מאסר שש עשרה שנים".
נכון לשנת 2016, הוכרו בישראל כ-47 מקרים של סחר ועבדות, מתוכם 23 מקרים של גברים, ועוד כ-24 מקרים של נשים. הקורבנות כללו עובדי בניין שהוחזקו בתנאי עבדות, עובדות סיעוד ומשק בית שהוחזקו גם הן בתנאי עבדות, תיירת שהועסקה בזנות, ושורדי סחר ועבדות במחנות העינויים בסיני. על-פי אינדקס העבדות הגלובלית 2016, מוערך מספר בני האדם המוחזקים בתנאי עבדות בישראל ב-11,600, בעיקר בתעשיית המין אך גם בניצול עובדים זרים.
קישורים חיצוניים
קרול לאסר, ניצחונה של הסנטימנטליות: נשים פעילות נגד העבדות משני עברי האוקיינוס, זמנים 107, קיץ 2009
אליהו גליל, העבדות, מבחן הומניסטי ליהדות - חלק א', חלק ב', חלק ג', בלוגין שאובין.
דבר המערכת, זמנים 107, קיץ 2009
אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן חוצה גבול, (2000). נבו
אמנה בדבר עבדות, (1926). – https://www.nevo.co.il/law_html/Law09/amana-0202.pdf
אמנה (מס' 29) בדבר עבודת כפייה או עבודת – חובה, (1930).
פרוטוקול פלרמו
רשומות ספר החוקים (2006)
ירון בן-נאה, "והייתה לך שפחת עולם"- עבדות ועבדים בחברה היהודית-העות'מאנית, המזרח החדש, נ, (תשע"א), עמ' 90-66.
עובדיה סלמה, עבדים בבעלותם של יהודים ונוצרים בירושלים העות'מאנית, קתדרה 49 (1988) ירושלים, עמ' 75-63.
הערות שוליים
*
קטגוריה:פגיעה בזכויות האדם
קטגוריה:דיני עבודה
קטגוריה:יחסי עבודה | 2024-09-18T09:34:48 |
רכוש | רכוש, קניין או נכס הוא מונח המגדיר דבר השייך לאדם מסוים או לקבוצת בני אדם. זיקת שייכות זו מוגדרת בדרך כלל כבעלות על קניין.
תכונות הרכוש
כדי שדבר ייחשב רכוש, כלומר, כדי שתתקיים בו זיקת בעלות לאדם או קבוצת בני אדם, נדרש שניתן יהיה לייחס לו מספר תכונות יסוד, שרק כאשר כולן מתקיימות בו זמנית ניתן לכנות דבר כלשהו "רכוש":
מובחנות וספציפיות: רכוש הוא רק דבר שניתן להבחין בינו לבין דברים אחרים. רכוש גם אינו מושג מופשט, אלא דבר קונקרטי. לדוגמה, אדמה באופן כולל אינה יכולה להיות רכושו של מישהו, רק חלקת אדמה מסוימת יכולה להיות רכוש. באופן דומה, כיסאות, כמושג כללי, אינם רכושו של אף אחד. רק כיסא מסוים יכול להיות רכושו של אדם כלשהו.
בלעדיות: הדבר שייך רק לאדם או קבוצת אנשים אחת ולא לאף אחת אחרת. בגד הנמצא בארונו של אדם מסוים יכול להיחשב רכוש; אוויר, לעומת זאת, אינו יכול להחשב שייך לאף אדם באופן בלעדי, וכל אחד יכול לשאוף ולנשוף אותו כרצונו. גם רכוש ציבורי חייב תמיד להיות בבעלותו של ציבור מסוים (או רשות ציבורית) ולא של ציבור אחר, אף כי הגדרת "ציבור מסוים" עשויה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.
שליטה ממשית: דבר יכול להיחשב רכושו של אדם או קבוצת אנשים רק אם הוא ניתן לשליטה ממשית, היינו, שהבעלות על הרכוש ניתנת למימוש. לדוגמה, ניתן לשלוט בכיסא, אך לא ניתן לשלוט בשמש, באלפא קנטאורי או ביופייה של השקיעה.
היעדר תודעה אנושית: דבר אינו יכול להיות רכוש אם יש לו תודעה אנושית. הגדרה זו ביחס לרכוש היא מאוחרת. בתקופות קדומות יותר מקובל היה שאנשים יהיו בעליהם של עבדים.
מהות הבעלות
בעלות על קניין מוגדרת כזיקה בלעדית, פיזית או משפטית, בין אדם או קבוצת בני אדם לרכוש. בדרך כלל, מתקיימות הזיקה הבלעדית הפיזית והמשפטית בו זמנית. לדוגמה, אדם עשוי להחזיק בכיסא בביתו, וגם להיחשב כבעליו על-פי חוק. סוגים מסוימים של רכוש, עם זאת, נמצאים בזיקה לבעליהם רק באופן משפטי. כלומר, הם מוגדרים על-ידי החוק כרכוש של אדם או קבוצת אנשים. כך, לדוגמה, חוקי זכויות יוצרים או חוקי פטנטים מגדירים זיקת בעלות משפטית בין אדם או קבוצת בני אדם לחלק מדבר שאינו מצוי או אינו יכול להיות מצוי בבעלותם הפיזית, או לאופן מסוים של עשיית דברים.
בדרך כלל, נובעת מהזיקה הבלעדית בין אדם או קבוצת אנשים לרכוש שורה של זכויות – כלומר, אופני שימוש המותרים אך ורק לאותו אדם או אותה קבוצה ביחס לרכוש. זכויות אלו כוללות תמיד את כל הזכויות הבאות:
שליטה ברכוש: הבעלים שולט בפעולות שיעשו ברכוש.
שימוש: לבעלים זכות ליהנות מן הרכוש ומן הפירות (רווחים, טובות הנאה) שהוא מניב.
זכות העברה: לבעלים יש זכות, אם הוא חפץ בכך, להעביר או למכור את הרכוש לאחר.
בלעדיות: לבעלים יש זכות בלעדית על הרכוש.
מניעה (או "הדרה"): לבעלים יש זכות למנוע שימוש ברכוש מכל אדם אחר.
הכרה: הבעלות על הרכוש מוכרת בחוק.
ישנן מתכונות מורכבות של בעלות על רכוש, שבחלקן אחת או יותר מהזכויות אינה ממומשת, או שלא ניתן לממשה, אך מתכונות אלו מתאפשרות רק בזכות מימוש של זכות ההעברה על ידי הבעלים. לדוגמה, כאשר דירה מושכרת, בעליה מיישם את זכות ההעברה שלו כדי לוותר מרצונו על חלק מזכויות השימוש שלו, בתמורה להעברת רכוש על-ידי השוכר.
במקרים מסוימים, הבעלות על רכוש מסוים עשויה להיות מחולקת בין מספר אנשים. כלומר, מספר אנשים מוכרים בחוק כבעלים של רכוש או חלקים ממנו. במקרה כזה, עשויות להתגלע מחלוקות בין הבעלים בנוגע למימוש ארבע הזכויות הראשונות. לעיתים קרובות, ניתן להתיר מחלוקות כאלו רק באמצעות קביעה משפטית.
כאשר רכוש מסוים עובר מחזקתו של בעליו לחזקת אדם אחר, שלא באמצעות שימוש בזכות ההעברה, מכונה המעשה בחוק גנבה או שוד. הגנב או השודד השיגו באמצעות ביצוע הגנבה את כל ארבע הזכויות הראשונות, אך האחרונה אינה ניתנת להם.
ממוזער|תעודת ההכשר מטעם הרבנות הראשית והמועצה הדתית, הגם שמוצגת בקביעות בחזית מרכול בירושלים, היא רכוש המועצה הדתית ורשאית להסירה בכל עת, כמפורט בה
סוגי רכוש וגישות לבעלות על רכוש
סוגי רכוש
ישנם שני סוגים עיקריים של רכוש: רכוש פרטי ורכוש ציבורי. רכוש פרטי הוא רכוש השייך לאדם או קבוצת אנשים מובחנת. רכוש ציבורי הוא רכוש השייך לקבוצת אנשים המוגדרת על-ידי אדם או קבוצת אנשים. אדם או קבוצת אנשים זו נחשבים לבעלי חזקה מהותית ביחס לרכוש: חזקתם אינה מוגדרת באופן חד-משמעי בחוק, אך הם בעלי יכולת לממש בפועל את כל סעיפי הזכויות האחרים ובנוסף עשויים להיות בעלי יכולת לשנות את החוק הנוגע להגדרת החזקה.
ישנן חמש גישות עיקריות ביחס לסוגי הרכוש: כזו המכירה רק בקיום קניין פרטי; כזו המכירה רק בקיום קניין פרטי, אך גורסת כי ישנם סוגים של קניינים שבהם עדיף מטעמים מעשיים להעביר את החזקה המהותית לידי השליטים בחברה; כזו הכופרת בקיומו או בכך שרצוי שיתקיים רכוש פרטי וגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי (כלומר, בחזקה מהותית של השליטים בחברה); גישה רביעית הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך על השליטים בחברה לותר על מימוש החזקה המהותית שלהם בסוגים מסוימים של רכוש שנחשבו באופן מסורתי לרכוש פרטי; וגישה חמישית, הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך לשליטים בחברה אסור שתהיה אפשרות לממש את החזקה המהותית שלהם בכל סוג של רכוש.
גישות לבעלות על רכוש
הגישה המכירה רק בקיום רכוש פרטי מזוהה בדרך כלל עם גישות אנרכו-קפיטליסטיות וליברטריאניות. על-פי תפישה זו, מוגדר קניין באופן רחב, ככולל גם את חייו וגופו של אדם, והבעלות על קניין נתפשת כזכות היסודית והחשובה ביותר שיש לאדם, שממנה נובעות כל זכויותיו האחרות. חירותו של אדם לעשות בקניינו כרצונו נתפשת על-פי גישה זו כערך ולצד זה, גם כדרך הנכונה והטובה ביותר עבור החברה בכללה.
הגישה המכירה בקיום קניין פרטי בלבד, בסייגים מסוימים, מקושרת לגישות ליברטריאניות מתונות יותר ולתנועות רבות ושונות זו מזו, הנבדלות בעיקר ביחס הרצוי בעיניהן בין הרכוש הפרטי לרכוש הציבורי, החל בגישות ליברליות וכלה בגישות דיריגיסטיות, קורפורטיסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. גישת התומכים בעמדה זו היא תועלתנית: היא רואה בקניין פרטי זכות יסודית וחשובה, אך ביחס לסוגים מסוימים של רכוש היא סבורה כי ניתן לנהלם באופן יעיל ומוצלח יותר עבור החברה בכללה, אם החזקה המהותית עליהם תהיה נתונה בידי השליטים, או שהכללים לניהול הרכוש ייקבעו בניגוד לתפישה המקדשת רכוש פרטי.
גישה שלישית לרכוש כופרת בכך שרצוי שיתקיים רכוש פרטי וגורסת כי כל הרכוש צריך להיות בחזקה מהותית של השליטים בחברה. גישה כזו אופיינית לסוציאליזם, לקומוניזם ובמובנים מסוימים גם לפשיזם ותורות אטטיסטיות אחרות. על-פי גישה זו, בימי בראשית היה כל הרכוש בבעלות כל בני האדם במשותף וכינונו של רכוש פרטי וזכויות קניין היה דרך שבה מעמדות שליטים "ניכסו" לעצמם את רכוש הכלל ומנעו גישה ושימוש חופשי בו על-ידי הציבור. במובן זה, כמאמרו הידוע של פרודון, "רכוש הוא גזל" ומכאן שהפקעתו מידי הגזלנים דומה להשבת אבדה לבעליה, הציבור. לצד טענה זו כי קניין פרטי הוא בלתי מוסרי ממהותו, טוענים חסידי גישה זו כי ניהול הרכוש על-ידי קבוצת שליטים, שנטען כי הם מייצגים את "רצונו האמיתי" של הכלל, יהיה יעיל יותר מבמצב בו קיים רכוש פרטי.
על-פי גישה רביעית, כל הרכוש צריך להיות ציבורי, אך מטעמים תועלתניים של התחשבות בנוהג ובתפישות מקובלות בחברה נדרשים השליטים לוותר על חלק מהחזקה המהותית שלה הם זכאים על-פי תפישה זו. גישה זו אופיינית למשטרים רווחתניים וכן למשטרים סוציאל-דמוקרטיים מסוימים. רוב הנוקטים גישה כזו לרכוש באו מגישות המקורבות במידה כזו או אחרת לסוציאליזם, דבר המבאר מדוע הן סבורות כי על כל הרכוש להיות ציבורי, אך מטעמים מעשיים בחרו להגביל את המימוש של החזקה המהותית בתחומים הנחשבים בעיני רוב האוכלוסייה לרכוש הפרט, ובמיוחד נכסים פרטיים "מובהקים" כמו בתים או תכולתם. הגדרת הקו התוחם בין קניין הנחשב פרטי לקניין ציבורי מטושטש במידה רבה בגישה זו, וקביעת מיקומו של הקו נחשבת עניין הצריך להקבע במקח-וממכר בין קבוצות בעלי עניין בחברה, כאשר השליטים זוכים כאן לעמדה של "מתווך הוגן" הגוזר את הפשרות שבין קבוצות אלו. תפישה זו גם גורסת כי ניהול עיקרו של הרכוש על-ידי השליטים ועמדת המתווך והמפשר שלהם הם הדרך הנכונה ביותר לנהל את הרכוש לתועלת הכלל, וכי קיימת שיטה מדעית לעשות זאת.
גישה חמישית ואחרונה היא זו הגורסת כי כל הרכוש צריך להיות ציבורי, שכן כך היה מבראשית, אך במקביל חושד בכוונותיהם של השליטים ומבקש למנוע מהם את האפשרות לממש חזקה מהותית ברכוש כלשהו. גישות כאלו אופייניות לאנרכיזם הסוציאליסטי לסוגיו. על-פי תפישתם של תומכי גישה זו, קיים מנגנון ויסות עצמי ברכוש שאינו מוגדר כמצוי בבעלותו של מישהו, ומנגנון זה יתעל את הפעילות לערוץ היעיל ביותר, גם בלי שיהיה אדם כלשהו האחראי למנגנון כלשהו. גישה זו כופרת באמיתות הטענות כי למערכות ללא בקרה יש נטייה אטרופית (כלומר, לשחיקה והידרדרות הדרגתית), או לכל הפחות כי מנגנונים מובנים אחרים יבקרו את הנטייה האטרופית הזו.
מקרים מיוחדים
סוגיית הגדרת הרכוש, בעליו וסוגי הבעלות העלו מספר שאלות מיוחדות, שישנה מחלוקת ביחס לתשובות ולפתרונות שהוצעו להן.
חזקה על-פי חוק
סוגיה מרכזית בדיון על רכוש ובעלות על קניין נוגעת לחזקה ומימוש חזקה שאינה פיזית אלא חוקית בלבד. דוגמה טיפוסית לסוג כזה של חזקה הן זכויות יוצרים: זכות הקניין על אופן פעולה מסוים בתחום מסוים. לדוגמה, אדם עשוי להיות בעל זכות יוצרים על צירוף של קווים וצבעים ביחסים מסוימים ביניהם, רצף של תמונות, רצף של תווים, רצף של צלילים מוקלטים, או רצף של מילים. זכות היוצרים אינה על תו, קו או מילה מסוימים, אלא על צירוף שלהם באופן מסוים.
על-פי גישתם של התומכים בזכויות יוצרים, ביחס לתחומים מסוימים של פעילות אנושית הניתנים לשימור באיכות גבוהה בשיעתוקים ושהפצתם נעשית באמצעות שיעתוק, הבעלות המהותית אינה רק על רכוש מסוים (ה"מקור") אלא מורחבת גם לשיעתוקיו. לדוגמה, כאשר אדם כותב ספר, הבעלות שלו אינה רק על כתב היד של הספר, אלא מורחבת לכל העתק של רצף המילים הספציפי המצוי בכתב היד.
לעומתם, ישנם כאלו הגורסים כי זכויות יוצרים הן מעשה פרי הדמיון וכי ברגע שפעולה אנושית כלשהי שועתקה, היא הופכת לרכושו של כל אדם המחזיק בשיעתוק שלה. לדוגמה, אדם שרכש עותק של ספר, רשאי להקליד את תוכנו מחדש, להדפיסו ולכורכו ולמכרו בעצמו, בלי שיידרש לרשותו של המחבר המקורי של הספר. חלק מהכופרים בזכויות יוצרים מאמצים טענה מרוככת לכאורה, אך זהה באופן מהותי, לפיה מרגע שהיוצר המקורי מימש את זכות ההעברה שלו ביחס לגורם מתווך כלשהו (לדוגמה, הוצאת ספרים), הרי שזכות הקניין של הבעלים פקעה.
התייחסות לרכוש בביטויי לשון
חלקת אלוהים הקטנה – נכס היקר ללב בעליו
כבשת הרש – רכושו היחיד של עני, הנגזל ממנו
ראו גם
בעלות
זכות הקניין
עושר
לקריאה נוספת
גבריאל יצחק רוונה, היחס לבעלות ולקניין הפרטי לאור פרשת נבל הכרמלי, יוסף דעת – ספר זיכרון ליוסף אהרן ניצן, רחובות התשס"ו, עמ' 181–272
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:נושאים בכלכלה
קטגוריה:כלכלה | 2024-06-18T18:45:30 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.