title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
ארצות אפריקה | REDIRECTאפריקה | 2004-09-02T19:07:06 |
שיווק | שיווק הוא מונח המתאר פעילות, אשר מקדמת מכירה של מוצר (סחורה, שירות או רעיון). בנוסף, דוגמאות לשיווק (החורגות מתחום הכלכלה ה"טהורה") הן: תעמולת בחירות או מסע פרסום למניעת תאונות דרכים. באופן דומה, אחת הדרכים עליהן נמנה השיווק היא ריאיון עבודה. במהלך הריאיון מחויב המרואיין לשווק עצמו כראוי, בהתאם לדרישות המשרה אליה הוא מעוניין להתקבל, על מנת לקבלה (העבודה נתפסת כאן מנקודת מבט של מתן שירות של המעסיק (או המעביד) – לעובדיו, הכפופים לו, על כל המשתמע מכך: תשלום שכר, מתן תנאים סוציאליים, הפרשת אחוז מסוים ממשכורתו של עובד כלשהו למס הכנסה ולביטוח לאומי, וכדומה. בהתאם להגדרה זו, ניתן לראות את העבודה כסוג של "מכירת מוצר" – של המעביד לעובדיו).
תפקיד השיווק הוא ניהול הביקוש וההצע של מוצר מסוים, מצד הגורם החפץ לשווקו. בדרך כלל, השיווק שם לו למטרה את העלאת ביקוש המוצר – בדרכים שונות. לפעמים המטרה היא רק לשמר מצב קיים ולעיתים אף להנמיך ביקוש, למשל במקרה שאין מספיק מלאי כדי לספק את צורכי הלקוחות. מכיוון שביקוש נובע מהיכולת והנכונות לשלם עבור מוצר מסוים – במובן הרחב, יעדו של השיווק הוא זיהוי וסיפוק של צרכים אנושיים וחברתיים.
ישנן מספר אפשרויות עיקריות לפעילות שיווקית:
פרסום – תקשורת שיווקית ממומנת: פרסומות בטלוויזיה, רדיו, ובאינטרנט
קידום מכירות – מבצעים שונים, הנחות, תלושי מתנה או כל תמריץ אחר לרכישת המוצר.
יחסי ציבור – פרסום שאינו ממומן בהכרח, כאשר החסות נסתרת. למשל כתבה על המוצר בעיתון צרכנות.
שיווק ישיר או מכירה אישית – מבוצע על ידי איש מכירות או באמצעות כלי אוטומציה שיווקית אקטיבית, כגון חייגנים אוטומטים או כלים השולחים אימייל באופן אוטומטי אקטיבי.
הפעילות השיווקית כוללת אסטרטגיות ופעולות נוספות כגון:
מיתוג – יצירת אמצעי זיהוי יעילים למוצר וקשירת תדמית חיובית איתם.
מיצוב – הקניית תדמית חיובית הנותנת סיבה להעדיף את המוצר על פני מתחריו באמצעות פעולות של בידול או חיקוי (כלכלה).
ביצוע מחקר שוק להשגת מידע שיווקי.
פלח שוק ומיקוד – זיהוי קהל היעד בתוך פלח השוק הרלוונטי עבור המוצר או השירות אותם רוצים לשווק.
קביעת המחיר המתאים (המחרה).
קביעת המקומות בהם המוצר ימכר (ניהול ההפצה)
השיווק התפתח כתחום עיסוק ומחקר עצמאי במחצית השנייה של המאה ה-20.
בתחילה היה המיקוד עסקי, אך עם הזמן התברר כי העקרונות הם אוניברסליים ומיושמים כיום במגוון גדול של תחומים: שיווק פוליטי, עצמי, מדיני, מוניציפלי ועוד.
השיווק מיישם כלים מתחומי הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, סטטיסטיקה, מערכות מידע ועוד.
תפיסת השיווק המודרנית
בספרו ניהול השיווק מגדיר פיליפ קוטלר את השיווק כ"תהליך חברתי וניהולי באמצעותו משיגים יחידים וקבוצות את מה שהם צריכים ורוצים על ידי יצירה, הצעה והמרה של מוצרים בעלי ערך עם יחידים וקבוצות אחרים".
תפיסת השיווק המודרנית, אשר התפתחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 קובעת כי הצלחת הארגון טמונה בהבנה והכרה מעמיקה של הלקוחות ובעוצמה של הארגון. מתוך הכרות זו יכול הארגון להבין מהם הצרכים והרצונות עליהם הוא יכול לתת מענה טוב יותר מהמתחרים וכיצד כדאי לגשת לביצוע. על פי גישה זו ההתאמה של המוצר ללקוח, על כל נגזרותיו (כולל תדמית, מרכיבים פיזיים, מחיר, שירות ועוד), היא זו שתביא לארגון את ההצלחה העסקית לאורך זמן.
גישות אחרות
תפיסת השיווק המודרנית באה להחליף מספר גישות שהתפתחו לאורך השנים מתחילת המהפכה התעשייתית, והן:
גישת הייצור – גישה זו מייצגת אמונה שצרכנים מעוניינים בזמינות גבוהה ועלות נמוכה של מוצרים מכאן שיצרן שישיג את המחיר הזול ביותר ויגיע למס' נקודות המכירה הגדול ביותר יזכה ברווח הגדול ביותר, על כן יש לשים את הדגש על ייצור המוני והפצה המונית שמנצלים את היתרון לגודל של היצרן.
גישת המוצר – בגישה זו האמונה היא שהצרכנים מבקשים לרכוש מוצרים בעלי האיכות, הביצועים או החדשנות הגבוהים ביותר. גישה זו מובילה להתמחות טכנולוגית ושיפורי איכות מתמידים.
גישת המכירות – מייצגת אמונה שצרכנים אינם מעוניינים ברכישת מוצרים ויש להפעיל עליהם לחץ (פסיכולוגי בעיקרו) על מנת לשכנע אותם לרכוש את המוצרים השונים. גישה זו מובילה ליצירת צוות מכירות גדול ונחרץ.
הגישה השיווקית – אינה פוסלת גישות אלה אלא קובעת שיש לנקוט בגישה הרלוונטית למצב הצרכים והרצונות של הלקוחות בזמן נתון. כלומר, כאשר הלקוחות מחפשים מוצרים איכותיים יותר יש להשקיע באיכות. אם וכאשר האיכות תספק את הלקוחות, הם יתחילו לחפש מחירים זולים יותר ואז יש להשקיע ביעילות ייצורית וכן הלאה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 התפתחה גישה נוספת, על בסיס התפיסה השיווקית, והיא גישת השיווק החברתי או הגישה ההוליסטית, הרואה כמטרה נוספת את ההגנה על רווחת הצרכן והחברה.
ביקורת וחולשות
ניתוח SWOT ניתוח חוזקות וחולשות וניתוח של סיכונים והזדמנויות.
אסטרטגיית שיווק
תחום בשיווק, העוסק בתכנון מדיניות ודרכי פעולה להשגתה.
שלבים בתכנון, בניהול וביישום אסטרטגיה שיווקית:
בחינת וניתוח הסביבה העסקית והמצב הקיים בשוק הרלוונטי: הערכת מצב וזיהוי הזדמנויות פוטנציאלי, היקף פוטנציאל השוק.
גיבוש הצהרת משימה עסקית/ארגונית/שיווקית (לעיתים מגובשת במסגרת האסטרטגיה העסקית, השיווקית או המיתוגית).
בחירת שוקי יעד.
גיבוש אסטרטגיית מותג.
קביעת אסטרטגיית המיצוב התחרותית: בניית מתווה של התאמת התדמית ומאפייני אישיות המותג, כך שהם יענו על תפיסותיהם, עמדותיהם והעדפותיהם של קהל יעד נבחר. יצירת קשר ישיר בין מאפיין קיים של המוצר/שירות לצורך מוגדר של הצרכן. לכל מותג יכול להיות מיצוב אחד ויחיד שיעניק לו בלעדיות על תחום נבחר בתודעת הצרכן.
גיבוש תמהיל השיווק.
גיבוש אסטרטגיית לוחמה שיווקית.
בניית תוכנית השיווק.
יישום תוכנית השיווק.
בקרה על תוכנית השיווק.
אסטרטגיית מותג
מתייחס לסך כל העמדות, הרגשות והתפיסות הקיימות אצל הצרכנים בנוגע לחברה, מוצר, קו מוצרים, או שירות. עמדות ורגשות אלה מכונים לעיתים גם נכסי המותג. מטרתו של המשווק היא לייחס למותג ערכים חיוביים, כמו איכות, יוקרה, כייפיות או תמורה טובה לכסף. עם זאת ייתכן בהחלט שלצרכנים יהיו עמדות שליליות כלפי מותג מסוים.
בעבר היה נהוג להתייחס בשם מותג רק אל הסממנים החיצוניים של תאגיד או המוצר כגון שם, סיסמה (סלוגן או מוטו), סימן מסחרי, לוגו (סמליל) וסימנים ויזואליים אחרים כמו צבעים או עיצוב, אולם כיום כבר מוסכם כי סימנים ויזואליים אלו הם רק חלק מהמותג עצמו והם מכונים בשם זהות מותגית.
תמהיל השיווק
תמהיל השיווק כולל את הפעולות הננקטות על ידי החברה במסגרת יישום האסטרטגיה השיווקית ומתחלק מסורתית לארבעת ה-P-ים – מוצר (Product), מחיר (Price), מקום (Place) וקידום מכירות (Promotion). רבים טוענים שה-P החמישי הוא האריזה (Packaging), אבל הרוב עדיין מחשיבים את האריזה כחלק מהמוצר.
מוצר (Product) – כל ההחלטות הקשורות למוצר עצמו: שם, ביצועים, אריזה, שירות, אחריות, מיצוב, בידול.
מחיר (Price) – כל ההחלטות לגבי תמחור המוצר/שירות: מדיניות מחירים, מדיניות הנחות, אסטרטגיה ("גריפת השמנת", מחיר חדירה).
מקום (הפצה, Placement) – כל ההחלטות לגבי ערוצי ההפצה דרכם המוצר יגיע ללקוח: לוגיסטיקה, צינורות שיווק ומערך הפצה. תפקידים במערך ההפצה הם למשל סיטונאי, קמעונאי (מכולת, רשתות שיווק), זכיין, חנות מפעל (IKEA לדוגמה), סוכני מכירות (Tupperware). מערך ההפצה יכול להיות נטול גורמים מתאמים – מכירה ישירה מהיצרן לצרכן הסופי או שהוא יכול לכלול מספר גורמי ביניים – כגון סיטונאים וקמעונאים. בנוסף, בנקודה זו כרוכות החלטות שונות בנוגע להפצת המוצר כגון היקף ההפצה – האם ההפצה תהיה בלעדית והמוצר ימכר בנקודת מכירה אחת, שתיים או שההפצה תהיה המונית והמוצר ימכר בכל מקום אפשרי.
קידום (Promotion) – כל ההחלטות לגבי האופן בו החברה תקדם את המוצר לשוק: פרסום, יחסי ציבור, קידום מכירות ומכירה אישית. רוב החברות משתמשות בכמה סוגי כלי קידום ולשילוב קוראים תקשורת שיווקית משולבת.
יש המרחיבים את תמהיל השיווק הבסיסי לתמהיל שיווק מורחב ולמסגרת ארבעת ה-P מוסיפים:
עדויות פיזיות (לוגו, מדים, ניירות מכתבים, רכבי חברה וכדומה)
אנשים/ משתתפים – העובדים והלקוחות
תהליכים
התאמה אישית (פרסונליזציה)
לרוב לפני הרכבת תמהיל השיווק החברה תבצע ניתוח מקיף של השוק בו היא פועלת או מעוניינת לפעול.
גורמים סביבתיים
סביבת המקרו
את סביבת המקרו המקיפה את הענף בו פועל המשווק ניתן לחלק למספר סביבות או מישורים:
במישור הכלכלי – ניתוח יכולת הקניה, הרגלי ההוצאה והתנהגות הצרכן. המישור הכלכלי משפיע על שיווי המשקל של השוק. לעיתים מדובר בהיבט חיובי, לדוגמה כשהשוק האפריקאי נחשף למכשירים סלולרים. מבחינת הסביבה הכלכלית, לעיתים מדובר בהיבט שלילי, לדוגמה כשהרווח של האזרח פוחת ולפיכך יכולת הקניה קטנה כמו במשבר הסאב-פריים.
במישור הדמוגרפי – ניתוח האוכלוסייה במונחים של צפיפות, גודל, מיקום ומין. המישור הדמוגרפי משפיע על תמהיל השיווק בצורה ניכרת. למשל הכוונת המוצר לקהל של נשים או שיווקו בתחום כזה, תשנה מהותית את תפיסת השיווק. כך הדין גם בנוגע לשיווק מוצר מסוים במקומות צפופים; בעיר כדוגמת קהיר בה הצפיפות גדולה, מכירת אופניים תהיה גבוהה יותר בשל צפיפות וקשיי התחבורה, בכך פרמטר זה יצר אלמנט חיובי. לעומת זאת צפיפות רבה יוצרת אלמנט שלילי במכירת מוצרי-גן.
בסביבה הטבעית – ניתוח ההשפעה על ערכי היסוד של החברה. הסביבה הטבעית גוררת שינויים ברורים, כך כשתפיסת היסוד לגבי אישה כהת-עור כדמות המשדרת משיכה טבעית, גוררת אפשרות נרחבת יותר לפרסום ולשיווק באמצעות עניין כזה. באותו אופן גם יחס חיובי להפלות יכול לפגוע לשלילה בפרסום של אמצעי מניעה.
בסביבה טכנולוגית – ניתוח המרכיבים הטכנולוגים הקיימים. המישור הטכנולוגי עוסק בין השאר באיכות המוצר או העניין המשווק ובהתפתחויות השוק המסייעות בשיווקו. לעיתים התפתחות האינטרנט פוגעת במהלך שיווקי, כגון במקרה של שיווק ספרים בכריכה קשה או רכישת דיסקים. לעיתים התפתחות טכנולוגית מהווה תרומה חיובית, כגון באתרי היכרויות או באתרי מידע.
בסביבה פוליטית – ניתוח ההתייחסות של הריבון לגוף מבחינת היבטים שונים. סביבה זו מגנה על החברות זו מזו, על הצרכנים מפעילות לא הוגנת של העסקים ועל האינטרסים הכלליים של החברה האנושית. חוקים, תקנות וגופי פיקוח המשפיעים או מגבילים את הפעילות השיווקית. לעיתים הסביבה הפוליטית משפיעה לחיוב, בסבסוד מוצרים מסוימים או ברכישות או בהטבות מיוחדות לשוק מסוים, כמו סיוע למוצרים כחול-לבן או סיוע לתעשיית הרכב בארצות הברית. ולעיתים סביבה זו משפיעה לשלילה, שכן אין הטבות מיוחדות לשוק, והיצרן נדרש לשלם מס גבוה על רווחיו או לעמוד בתקנות ונורמות צרכניות, אשר מגבילות את צעדיו השיווקים.
ניתוח מגמות חברתיות-תרבותיות (עתידנות) – ניתוח המרכיבים העתידים העלולים להתפתח, כגון פיצוח הגנום האנושי או איכות הסביבה. הערכת עתידית שהאוכלוסייה תהפוך לסוציאליסטית יותר תשפיע לשלילה על הערכות לגבי שיווק מוצרי יוקרה. לעומת זאת לעיתים ההשפעה העתידית תהיה חיובית, כגון בשוק הספרים המקוונים או רכישת חלקות על הירח.
סביבת המיקרו
על פי מודל חמשת הכוחות של מייקל פורטר, ניתן לחלק את הסביבה הפנימית של הענף למספר גורמים:
מתחרים חדשים – כניסת מתחרים חדשים עשויה ליצור איום או להגביר את התחרות והיא תלויה במספר גורמים כגון גובה מחסומי הכניסה לענף.
המתחרים בענף – ראו ערך מורחב מתחרים. כאן מדובר במתחרים הקיימים.
הלקוחות והצרכנים הפוטנציאלים – ראו ערך מורחב צרכנים.
תחליפים למוצר – מוצרים בענף אחר העשויים לשמש כתחליף למוצר, כך למשל אופניים עשויים לשמש כתחליף למכונית ולהפך, או למשל תה יכול לשמש כתחליף לקפה.
הספקים – הגורמים המספקים לחברה את המוצרים לשיווק או את חומרי הגלם הדרושים לייצור המוצר הסחורתי.
סביבת הארגון
במישור זה הבחינה היא למעשה אין-סופית, וכוללת בין השאר בחינת מגמות פנימיות, בדיקת המוצר או השירות, מערכות ההפצה והשיווק.
בנוסף יש לבצע בחינה כללית שמטרתה איתור ואפיון מחסומים, הכוללים: צורך, מודעות, קבלת החלטה, נגישות, מחיר, התאמה, תחושות-אחר-קניה (דיסוננס קוגניטיבי).
כל המידע יוכנס למודל ניתוח עוצמות, חולשות, הזדמנויות ואיומים (SWOT Analysis).
מומחי שיווק לאורך ההיסטוריה
אנשי שיווק הם אנשים בעלי חדות מחשבתית, אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, יכולות עבודה מרשימות, הבנה של השוק, הבנה של איך בני אדם חושבים ומה מניע אותם לפעולה. לאורך ההיסטוריה היו המון אנשים שעשו מהלכים חסרי תקדים בעולם השיווק. הרבה מהם לא היו בהכרח "אנשי שיווק" במקצוע, חלקם היו בעלי עסקים שהשתמשו ביכולות שלהם כאנשי שיווק כדי להגיע לתוצאות המרשימות שהשיגו.
טבלה של אנשי שיווק גדולים מהארץ ומהעולם ותקופת פעילותם.
+שםתקופת פעילותהערותחברהסטיב ג'ובס1976 עד 2011איש עסקים ששינה את העולם בזכות היכולת שלו לחזות את השוקאפלמרי קיי אש1945 עד 1999נבחרה לאחת מהנשים המשפיעות והחשובות באמריקהמרי קיידוד אוגילבי1948 עד 1999נחשב לאחד מגאוני השיווק הגדולים לאורך ההיסטוריה עם חברת שיווק שהשפיעה בכל רחבי העולםאוגילביסת' גודין1960 עד היוםסופר מוערךיזם ומשקיענועם טלבי2017 עד היוםיזם e-Commerce ומומחה קמפיינים ממומנים ברחבי המזרח התיכון.IconLyfeאלכס הורמוזי2013 עד היוםהתחיל מעסק לחדרי כושר ובנה פרסונה גאונית ברשתות החברתיות ובחברות שהקים והשקיע בהןAcquisitionראסל ברנסון2000 עד היוםגאון שיווק התפרסם המון בזכות התוכנה שהקים שנועדה לבעלי עסקים ומשווקיםקליקפאנלסגרי ויינרצ'וק1998 עד היוםהתחיל בעיקר בעולם הפרסום האורגניויינרמדיהלרי קים2005 עד היוםיזם, הנדסאי והמייסד של MobileMonkeymobilemonkeyנייל פאטל2005 עד היוםנחשב ל"מלך השיווק האורגני" פיצח את האלגוריתמים של פלטפורמות החיפוש השונות ועוד!NPdigitalטימותי פריס2001 עד היוםהתחיל בעולם תוספי התזונה במסחר האינטרנטי, הצהיר כי שבוע עבודה צריך להיות 4 שעותBrainQuicken
תקשורת שיווקית
תקשורת שיווקית (MARCOM – Marketing Communications) היא תקשורת תומכת מכירות, המסייעת להשגת המטרות העסקיות של הארגון. כוללת את כל סוגי אמצעי התקשורת בהם ניתן להשתמש כדי להעביר מסרים לקהל היעד, החל משילוט, ביגוד או מחזיקי מפתחות נושא לוגו דרך חומר מודפס, מצגות או וידאו, ועד הפקת תערוכות ואירועים אחרים ללקוחות.
פרסום הוא אמצעי ליצירת דיאלוג עם קהלי היעד באמצעות תקשורת המונים. הפרסום כתהליך הוא פעולת תקשורת מתוכננת, המיועדת להעביר מסר אחד או מספר מסרים מצומצמים לקהלי מטרה רחבים באמצעות ערוצי התקשורת המסחריים. מטרותיו העיקריות של הפרסום הן: יידוע, הדרכה, שכנוע, אזכור, חיזוק עמדות והנעה לפעולה.
יחסי ציבור (יחצ"נות) (PR – Public Relations) הם פעילות תקשורת המונים שמטרתה להשפיע על הציבור, או על קהל יעד מסוים, לבניית מוניטין רצוי ליוזם פעילות זו. היחצ"ן להבדיל מפרסומאי משתמש בחלק העיתונאי של אמצעי התקשורת. השפעה ישירה או עקיפה על עיתונאי להכנסת כתבה אוהדת לעיתון היא פעילות יחסי ציבור.
קידום מכירות או קידום מותג (קד"ם), הוא תיאור למהלכי שיווק משלימים לפרסום וליחסי ציבור. שם נוסף המשמש את התעשייה בהקשר דומה הוא (BTL (Below the Line (להבדיל מפרסום במדיה שנרכשה Above the line – ATL). בעבר מטרתם של תהליכים אלו הייתה הגברה נקודתית או עונתית של מכירות (לכן השם קידום מכירות). כיום נהוג להשתמש באמצעים דומים על מנת לחזק את ערך המותג גם אם הדבר אינו מסייע להגדלת המכירות באופן מיידי (ולכן התהליכים מכונים קידום מותג).
שיווק למגזרים
שיווק למגזרים הוא חלק ממערך מעמיק של פילוח השוק.
ניתן לזהות את התנהגותם של חלקים מכלל השוק באמצעות מאפיינים דומים בעלי דפוס אחיד או דומה של התנהגות רכישה או חיפוש מידע לפני רכישה, כמו גם אופן והיקף שימוש במוצרים ושירותים.
השיווק למגזרים הוא היכולת להוציא מהתכנון אל הפועל את המכנה המשותף של מגזר זה או אחר ולבדלו ממגזר אחר. בידול יכול להתבסס על: מוצרים שונים, שירותים שונים, ערוצי הפצה ייחודיים, כוח אדם ותדמית.
השיווק למגזרים מתאפיין במחקר מקדם מעמיק להכרת המגזר על כל מאפייני התנהגותו לשם התאמת מאמצי שיווק ומכירה יעילים.
ראו גם
הפצה
הפצה דיגיטלית
שיווק רשתי
שיווק חברתי
שיווק טכנולוגי
שיווק ישיר
מותג
קניבליזציה
תמחור פסיכולוגי
פרדוקס שיקום השירות
טיוח בינה מלאכותית
לקריאה נוספת
ספרי ניהול השיווק של ד"ר פיליפ קוטלר ופרופ' יעקב הורניק, זמינים בעברית בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
אבי אלקיים, הסדרת פניות שיווקיות בישראל, משפט ועסקים א' 389 (תשס"ד)
פרופ' פרדיננד פ. מאוזר (תרגום: דורית צוריאל), אמנות המכירה, עתרת-הוצאה לאור בשיתוף המכון לפריון העבודה והייצור, 1983
פרופ' פרדיננד פ. מאוזר, תורת השיווק למנהלים, עתרת הוצאה לאור
ג'ורג' א. ברין, שיפור השיווק-הלכה למעשה, עתרת הוצאה לאור
ירון אחר ואתגר שפיבק, שיווק בעידן דיגיטלי, הוצאת קיוון אחר
קישורים חיצוניים
איגוד השיווק האמריקאי
איגוד השיווק הישראלי
איך מנהיגים גדולים מעוררים השראה ופעולה? הרצאה של סימון סינק על גישות שיווקיות בעולם העסקי (עם כתוביות בעברית), באתר TED
הרצאה של מרטין לינדסטרום בנושא שיווק
*
קטגוריה:מנהל עסקים | 2024-09-30T10:38:59 |
פירות | REDIRECT פרי | 2006-11-16T03:27:53 |
יוד | שמאל|ממוזער|200px|פולידין המשמש לחיטוי
יוד (Iodine) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי I ומספרו האטומי 53. יוד הוא מינרל קורט חשוב לפעילותה התקינה של בלוטת המגן.
תכונות
מולקולת היוד מורכבת משני אטומי יוד הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי יחיד (I-I), ומסומלת כ-I2. היוד שייך למשפחת ההלוגנים וככל שאר ההלוגנים, גם היוד הוא חומר מחמצן, אך עצמת פעילותו קטנה משלהם. הוא מחמצן, לדוגמה, מימן גפריתי לגפרית . הוא מוצק בטמפרטורת החדר, ומבצע המראה. במים מסיסותו קטנה מאד וצבע התמיסה חום-בהיר. הוא מתמוסס בקלות בכלורופורם, בפחמן ארבע כלורי ובפחמן דו-גופרי (CS2) ויוצר תמיסות סגולות.
כאשר היוד בא במגע עם עמילן צבעו הופך לכחול. ריאקציה זו של היוד עם עמילן משמשת כשיטה אנליטית לזיהויו גם בריכוזים מאד נמוכים.
שימושים
היוד משמש בעיקר ברפואה ובצילום. צבעו הטבעי סגול ומכאן שמו. ביוונית, יוד = סגול. ה"יוד" המוכר ברפואה עשוי להיות כתום ונוזלי, כתוצאה מהוספת חומרים שונים.
שימושים נוספים:
ברפואה:
בערכות עזרה ראשונה, פובידון יוד (החומר הפעיל פולידין או בטאדין) היא תרכובת אורגנית של יוד המשמשת לחיטוי פצעים והמחליפה את תמיסת היוד ("היוד החום"), המזיקה לרקמות הגוף.
ברפואה פנימית, לתירוקסין ולתרכובות יוד אחרות יש מספר יישומים.
למספר איזוטופים רדיואקטיביים של יוד יש שימוש הן לטיפול על ידי הקרנה להרס רקמות בבלוטת התריס או גידולים סרטניים בה ולעיתים באיברים אחרים, והן לדימות רפואי של בלוטת התריס.
בכימיה אורגנית יש לתרכובות יוד יישומים רבים.
ליודיד הכסף (AgI) יישומים בצילום וכן בהגברת גשם על ידי זריעת עננים (פיזור יודיד הכסף בתוך ענן על ידי מטוס הטס בתוך הענן).
טבליות המכילות אשלגן יודי (KI) ומכונות בישראל "לוגול" (שם מסחרי של חברת טבע) משמשות להגנה מפני חלק מהסיכונים של חשיפה לנשורת גרעינית. הטבליות מחולקות בישראל לאנשים שגרים בסביבת כור גרעיני. אם יש תקלה בכור הגרעיני, עלולים להיפלט לסביבה חומרים רדיואקטיביים (ביניהם איזוטופים רדיואקטיביים של יוד) שפולטים קרינה מייננת מזיקה. איזוטופים אלו נכנסים למחזור הדם ומתרכזים בבלוטת המגן, שם הם מצטברים ומקרינים עליה ועל הרקמות שמסביבה. היוד שבטבלית הלוגול נקלט בבלוטת המגן לפני התפזרות האיזוטופים המזיקים בסביבה ומביא אותה למצב רווי שמונע את קליטת היוד הרדיואקטיבי.
נורות ההלוגן המוקדמות הכילו כמות קטנה של יוד להארכת חייהן. אולם בשל צבעו הסגול במצב גזי, אשר בולע חלק מהאור המופק מחוט הלהט, ומקטין את יעילותן, נפסק השימוש ביוד בנורות הלוגן מאוחרות, ובמקומו משתמשים בברום.
חנקן תלת יודי (NI3) הוא חומר נפץ לא יציב במיוחד, מסיבה זו אין לו יישומים בתור חומר נפץ תעשייתי והוא משמש בעיקר בהדגמות.
היסטוריה
היוד זוהה על ידי ברנרד קורטואה (Bernard Courtois) ב-1811. אביו היה יצרן אשלגן חנקתי, אחד ממרכיבי אבק השרפה. באותו זמן הייתה צרפת במלחמה וצריכת אבק השריפה גברה. לצורך הפקתה בודד אשלגן חנקתי מעשבי ים שנשרפו, נשטפו במים והושרו בחומצה גופרתית. היוד נתגלה בטעות: כאשר הוסיף ברנרד עודף חומצה גופרתית, נפלט גז סגול, שהתעבה והתגבש כשנגע במשטחים קרים. ברנרד סבר שזהו יסוד חדש.
לאחר שנתן לחבריו (שארל ברנר, ניקולא קלמנט, ז'וזף לואי גה-ליסאק ואנדרה מרי אמפר) דגימה מהיסוד החדש, הם החלו במחקר. ב-1813 נתן אחד החוקרים דגימה מהחומר להאמפרי דייווי, שהבחין בדמיון לכלור. מאוחר יותר שלח האמפרי דייווי מכתב לחברה המלכותית בלונדון והודיע להם שזיהה יסוד חדש, דבר שמאוחר יותר גרם לוויכוח בין החוקרים.
צורה בטבע
ניתן להכין יוד טהור בתגובה בין אשלגן יודי (KI) לבין נחושת גפרתית (CuSO4). ישנן מספר טכניקות נוספות לבידוד יוד. למרות שיוד הוא נדיר יחסית, אצות מסוימות ומספר צמחים נוספים מסוגלים לאגור אותו וכך מכניסים אותו לשרשרת המזון.
איזוטופים
ליוד יש איזוטופ יציב אחד - 127I. היוד הוא אחד מ-26 יסודות להם יש רק איזוטופ יציב יחיד.
האיזוטופ הרדיואקטיבי בעל הדעיכה האיטית ביותר הוא 129I, שלו זמ"ח של 15.7 מיליון שנה, והוא עובר התפרקות בטא ל129Xe, תוך שחרור אנרגיה יחסית נמוכה, ולאחריה הקסנון משחרר פוטון גאמא באנרגיה נמוכה גם היא. הוא נוצר מפגיעה של קרניים קוסמיות ביסודות אחרים באטמוספירה, וכאחד מהתוצרים של ביקוע גרעיני של אורניום או פלוטוניום. כיום חלק ניכר מאטומי ה-129I בכדור הארץ מקורו בניסויים גרעיניים וזיהומים מדלק גרעיני משומש בכורים. מדידת היחס בין 129I ל-127I משמשת מדד לזיהום רדיואקטיבי של תוצרי ביקוע.
איזוטופ חשוב נוסף הוא 131I. גם הוא עובר התפרקות בטא ל-131Xe שאחריה פליטת פוטון גאמא, אך עם זמן מחצית חיים של כ-8 ימים, ותוך שחרור אנרגיה גבוהה יחסית. תכונות אלה הופכות אותו לבעל חשיבות רפואית, והוא משמש להרס רקמות של בלוטת התריס הסופגת יוד. מאותה הסיבה איזוטופ זה מסוכן, שכן במנות קטנות יותר הוא עלול לגרום לסרטן בבלוטת התריס. לעיתים הוא משמש גם לדימות רפואי של בלוטת התריס.
האיזוטופים 123I (זמ"ח 13 שעות) ו-125I (זמ"ח 59 יום) מתפרקים על ידי לכידת אלקטרון לאיזוטופים המתאימים של טלור הפולטים מיד קרינת גאמא. שני איזוטופים אלה משמשים לדימות רפואי בלוטת התריס. 125I משמש גם לטיפולי הקרנות מקומיים (ברכיתרפיה) במקומות אחרים.
128I (זמ"ח 4.2 יום) דועך גם על ידי לכידת אלקטרון, אך גם על ידי פליטת פוזיטרון בהתפרקות בטא פלוס. דבר זה מאפשר שימוש בו בבדיקת PET במקום ב18F שהוא בעל זמ"ח של כשעתיים בלבד.
אמצעי זהירות
מגע ישיר של העור עם יוד יכול להזיק וחשיפה לאדי יוד עלולה לגרות את העיניים ואת האף, ובליעתו גורמת לעליית חום הגוף ולכאבי בטן עזים ואף עלולה לגרום למוות.
מחסור יוד בתזונה ובריאות האדם
מחסור ביוד במהלך ההיריון וכן במהלך הגיל הרך עלול לפגום בגדילה ובהתפתחות מוחו של התינוק. מחסור שכזה קשור בעליה בתמותת תינוקות. בתקופת הילדות, מחסור ביוד פוגע בגדילה הפיזית ובתפקוד המוטורי והקוגניטיבי, ועשוי להוביל לקרטיניזם – פיגור שכלי משולב בדרגות שונות של חירשות, פזילה ושיתוק גפיים תחתונות. מבין הגורמים הניתנים למניעה, מחסור ביוד הוא הגורם העיקרי ללקות שכלית התפתחותית הניתנת למניעה. הוא מביא לפי הערכות לירידה ממוצעת בת 10–15 נקודות במנת המשכל.
נוסף על בדיקות שתן, הימצאות זפק היא סממן מובהק של מחסור יוד. שלל הפרעות אלו קרויות הפרעות כתוצאה ממחסור יוד. זפק ניתן לאיבחון על ידי בחינה ומישוש הצוואר וכן על ידי בדיקת גלי קול (Ultrasound - US). חשיבות בדיקת ה US נובעת מהעובדה הפשוטה שחלק ניכר ממקרי הזפק, בעיקר בשלבים הראשונים בהתפתחותו, אינם ניתנים לזיהוי בקלות. הערכת צריכת יוד בילדים מתבצעת לרוב באמצעות בדיקות ריכוז יודיד בשתן. בניגוד לבדיקות שתן, המעידה על צריכת יוד בימים הבודדים הקודמים, זפק עשוי להעיד על מחסור ביוד חודשים עד שנים טרם הבדיקה.
מחסור ביוד בתזונת בני אדם נובע בדרך כלל מהימנעות ממאכלים המכילים יוד (כגון אצות ים, דגים מסוימים, חלב, ביצים ולעיתים מי שתייה) ולפי הערכות ארגון הבריאות העולמי הוא נחלתם של רבע עד שליש מאוכלוסיית העולם .
ברמת האוכלוסייה, טיפול במחסור ביוד בדרך כלל נעשה על ידי העשרת מלח שולחן ביוד.
יוד ובלוטת התריס בישראל
ישראל גובלת בים התיכון ונחשבת לעשירה ביוד ולפיכך בעלת שיעור זפקת נמוך. עם זאת, שיעורים גבוהים נמצאו בקרב ילדים תושבי הגליל העליון בשנות ה-50 וילדים ברמת הגולן בשנות ה-80. בנוסף, בקרב ילדי עולים ממדינות מזרח אירופה ומאתיופיה בשנות ה-90 נמצאו שיעורים גבוהים, ככל הנראה עקב מחסור ביוד והמצאות גויטרוגנים במזון.
בשנים האחרונות העלו מחקרים באוניברסיטה העברית ובמרכז הרפואי האוניברסיטאי "ברזילי" בשל החשש כי העלייה בשימוש במים מותפלים כמי שתייה יביא למחסור ביוד וכתוצאה מכך לתחלואה הקשורה במחסור במינרל ההכרחי. ממחקר שבוצע בישראל עולה כי חלה עליה בעשור האחרון בשימוש בתרופות לטיפול בתחלואת בלוטת התריס, דבר העלול להעיד על עליה בשכיחות של מחסור ביוד. עוד נמצאו ערכי תירוגלובולין (thyroglobulin - Tg) מוגברים בדם הקשורים במחסור יוד ובזפקת . החוקרים הציגו הדמיה על בסיס בדיקות קליניות המראה כי הסתמכות יתר על מים מותפלים בישראל יכולה להביא למחסור ביוד ועלולה להגביר את התחלואה בבלוטת התריס.
סקר בישראל העלה כי כי בקרב 62 אחוזים מדגימות שתן של ילדים בגיל בית הספר ו-85 אחוזים מדגימות שתן של נשים הרות, רמות היוד נמוכות מהמינימום המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי . התוצאה עלולה להיות ירידה מסוימת ברמות ה-IQ של האוכלוסייה. כחמש שנים לאחר סקר היוד הלאומי הראשון, פורסם מחקר ישראלי נוסף (בוצע בקרב מדגם ילדים קטן יותר) המראה שמחסור ביוד עדיין קיים בילדי ישראל . ד"ר עובדיה ועמיתיו מבי"ח ברזילי, משרד הבריאות והמרכז הרפואי שמיר, הציגו בהמשך קשר אפשרי בין מחסור יוד בהיריון לסיכון ללידת תינוק במשקל גבוה מדי .
במחקר שבוצע במסגרת התוכנית הלאומית לניטור ביולוגי, נאספו דגימות שתן מכמעט 400 נבדקים בישראל, שענו על שאלון תזונה מפורט לגבי צריכת מזון ומים. ריכוזי היוד אצל האוכלוסייה הישראלית הושוותה לזו אצל אוכלוסיות של מדינות שונות בעולם, תוך התייחסות למדיניות העשרה ביוד באותן מדינות. נמצא כי ריכוזי היוד בקרב הילדים ובקרב המבוגרים היו נמוכים משמעותית מהסף שקבע ארגון הבריאות העולמי, וריכוזי היוד בקרב הילדות והנשים אף היו נמוכים באופן מובהק סטטיסטית מריכוזי היוד בקרב הילדים והגבריםברנט-יצחקי ז. 2022. מחסור מתמשך ביוד באוכלוסייה בישראל לנוכח היקפי ההתפלה בישראל והיעדר מדיניות העשרת מלח ביוד – תוצאות מחקר במסגרת התוכנית הלאומית לניטור ביולוגי. אקולוגיה וסביבה 13(1)..
בקרב אוכלוסיות המתגוררות ב-13 מדינות שיש בהן שימוש נרחב במים מותפלים, נמצא כי ישראל ולבנון הן המדינות היחידות שריכוזי היוד בקרב אוכלוסייתן נמוכים מהסף שקבע ארגון הבריאות העולמי. ייתכן שהסיבה לכך היא שרק בישראל לא נעשית העשרת מלח ביוד, ואילו בלבנון היו ניסיונות העשרה שלא צלחו.
משרד הבריאות ממליץ על החלפת מלח רגיל במלח מועשר ביוד, תהליך זול וחסר סיכון משמעותייוד, משרד הבריאות. זמין ב: https://www.health.gov.il/Subjects/FoodAndNutrition/Nutrition/Adequate_nutrition/Pages/iodine.aspx כדרך היעילה ביותר למניעת מחסור ביוד, אבל כרגע אין שום חיוב להעשיר מלח או כל מוצר אחר ביוד בישראל. המחסור ביוד בישראל גרם למספר קריאות לחיוב מדיני להעשרת מלח ביוד. מלח מועשר ביוד לא יפתור את הבעיה לחלוטין, אבל הוא כנראה יעזור לה בצורה משמעותית.
ראו גם
יודומטריה
לקריאה נוספת
Brand N, Gedalia I, Jungeris E, Levitus Z, Maayan M. Endemic goiter in Upper Galilee, Isr Med J. 1961 Jul-Aug, 20: 206-14
Gaziel I, Bar-Or D, Horne T. "An endemic area of goiter in the Northern Golan Heights", Harefuah. 1983 Jan 16, 104 (2): 50-1
Zohar Y. "Endemic goiter in a non-goitrogenic country". Harefuah. 1994, 127 (3-4):75-8
Lubina A, Cohen O, Barchana M, Liphshiz I, Vered I, Sadetzki S et al. Time trends of incidence rates of thyroid cancer in : what might explain the sharp increase. Thyroid. 2006, 16 (10): 1033-40
Michael B Zimmermann, "Iodine deficiency", Endocr Rev. Jun 2009, 30 (4): 376-408
קישורים חיצוניים
מחסור ביוד מוביל לפגיעה באינטליגנציה - גם במדינות המפותחות, באתר הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית, יולי 2014
יוד ב-Webelements (אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:הלוגנים
קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות | 2024-08-01T02:09:15 |
זוכי פרס נובל ממוצא יהודי | ממוזערממוזער|מספר זוכי פרס נובל ממוצא יהודי לפי שנה
יהודים ומי שאחד מהוריהם היה יהודי, זכו ב-212 פרסי נובל מתוך 954 אישים זוכי פרס נובל עד וכולל שנת 2022, שהם 22.2% מכלל פרסי נובל שחולקו. בארבעת התחומים המדעיים-מחקריים בלבד, דהיינו ללא ספרות ושלום, 26% מהזוכים היו יהודים. מכיוון שהמגדירים עצמם כיהודים מהווים כ-0.2% מאוכלוסיית העולם, הרי ששיעור הזכיות אצל היהודים עומד על בערך פי מאה מהממוצע העולמי.
בעשורים האחרונים גדל שיעור חתני הפרס ממוצא יהודי: בשנים מאז מפנה המאה ה-21 לבדן (2000–2022) עומד יחס הזכיות על 24% יהודים (לעומת 22% בסך הכול). עם זאת, בתחומים המדעיים-מחקריים, דהיינו אם מנכים מן המכלול את פרס נובל לשלום ופרס נובל לספרות, אזי במאה ה-21 לבדה 26% מהזוכים היו יהודים בדיוק כמו בסך הכול.
השנים שבהן זכו הכי הרבה יהודים בפרס נובל היו שנת 1994 ושנת 2004, שבהן זכו שבעה יהודים. היהודי הראשון שזכה בפרס נובל היה אדולף פון באייר (1905). התחום שבו אחוז הזוכים היהודים הוא הגבוה ביותר הוא כלכלה, שבו 40% מהזוכים הם יהודים. התחום שבו זכו הכי הרבה יהודים הוא פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שבו 58 מתוך 225 אישים שזכו היו ממוצא יהודי. חלק ניכר מחתני פרס נובל היהודים הם מארצות הברית – המדינה שבה המספר הרב ביותר (בהפרש ניכר) של זוכי פרס נובל בכלל, ושבה התקיימה במרבית התקופה שמאז היווסדו של פרס נובל הקהילה היהודית הגדולה בעולם.
התפלגות הזוכים
התפלגות הזוכים ממוצא יהודי לפי התחומים בהם הפרס מחולק (לא כולל מוסדות ביחס הזוכים):
תחום הפרס יחס זוכים אחוז מהזוכים פרס נובל לכלכלה 92 / 37 40% פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה 225 / 60 29% פרס נובל לפיזיקה 222 / 57 26% פרס נובל לכימיה 191 / 36 19% פרס נובל לספרות 119 / 16 13% פרס נובל לשלום 110 / 9 8%
רשימות הזוכים
להלן רשימות האישים ממוצא יהודי שזכו בפרס נובל בתחומים השונים:
זוכי פרס נובל לפיזיקה ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לפיזיקה ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1907 אלברט אברהם מייקלסון פרוסיה (פולין כיום) 1852 1931 2 1908 גבריאל ליפמן לוקסמבורג 1845 1921 3 1921 אלברט איינשטיין , הקיסרות הגרמנית 1879 1955 4 1922 נילס בוהר דנמרק 1885 1962 5 1925 ג'יימס פרנק הקיסרות הגרמנית 1882 1964 6 1943 אוטו שטרן הקיסרות הגרמנית 1888 1969 7 1944 איזידור אייזק רבי האימפריה האוסטרו-הונגרית (גליציה, פולין כיום) 1898 1988 8 1945 וולפגנג פאולי האימפריה האוסטרו-הונגרית (אוסטריה) 1900 1958 9 1952 פליקס בלוך שווייץ 1905 1983 10 1954 מקס בורן , הקיסרות הגרמנית 1882 1970 11 1958 איליה פרנק האימפריה הרוסית 1908 1990 12איגור תם האימפריה הרוסית 1895 1971 13 1959 אמיליו סגרה איטליה 1905 1989 14 1960 דונלד גלייזר ארצות הברית 1926 2013 15 1961 רוברט הופשטטר ארצות הברית 1915 1990 16 1962 לב לנדאו האימפריה הרוסית 1908 1968 17 1963 יוג'ין ויגנר האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) 1902 1995 18 1965 ריצ'רד פיינמן ארצות הברית 1918 1988 19ג'וליאן שווינגר ארצות הברית 1918 1994 20 1967 הנס בתה הקיסרות הגרמנית 1906 2005 21 1969 מארי גל-מאן ארצות הברית 1929 2019 22 1971 דניס גאבור האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) 1900 1979 23 1972 לאון קופר ארצות הברית 1930 24 1973 בריאן ג'וזפסון הממלכה המאוחדת (ויילס) 1940 25 1975 בן מוטלסון ארצות הברית 1926 2022 26 1976 ברטון ריכטר ארצות הברית 1931 2018 27 1978 ארנו פנזיאס גרמניה הנאצית 1933 2024 28 1979 סטיבן ויינברג ארצות הברית 1933 2021 29שלדון גלאשו ארצות הברית 1932 30 1981 ארתור שולוב ארצות הברית 1921 1999 31 1987 אלכסנדר מילר שווייץ 1927 2023 32 1988 לאון לדרמן ארצות הברית 1922 2018 33מלווין שוורץ ארצות הברית 1932 2006 34ג'ק שטיינברגר גרמניה 1921 2020 35 1990 ג'רום פרידמן ארצות הברית 1930 36 1992 ז'ורז' שרפק פולין (אוקראינה כיום) 19242010 37 1995 מרטין פרל ארצות הברית 1927 2014 38פרדריק ריינס ארצות הברית 1918 1998 39 1996 דאגלס אושרוף ארצות הברית 1945 40דייוויד לי ארצות הברית 1931 41 1997 קלוד כהן-טנוג'י אלג'יריה 1933 42 2000 ז'ורס אלפרוב ברית המועצות 1930 2019 43 2003 אלכסיי אבריקוסוב ברית המועצות 1928 2017 44ויטאלי גינזבורג האימפריה הרוסית 1916 2009 45 2004 דייוויד גרוס ארצות הברית 1941 46דייוויד פוליצר ארצות הברית 1949 47 2005 רוי גלאובר ארצות הברית 1925 2018 48 2011 סול פרלמוטר ארצות הברית 1959 49אדם ריס ארצות הברית 1969 50 2012 סרז' הרוש מרוקו 1944 51 2013 פרנסואה אנגלר בלגיה 1932 52 2016 ג'ון מייקל קוסטרליץ הממלכה המאוחדת (סקוטלנד) 1942 53 2017 ריינר וייס גרמניה 1932 54בארי בריש ארצות הברית 1936 55 2018 ארתור אשקין ארצות הברית 1922 2020 56 2020 אנדריאה גז ארצות הברית 1965 57רוג'ר פנרוזהממלכה המאוחדת1931
זוכי פרס נובל לכימיה ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לכימיה ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1905 אדולף פון באייר פרוסיה 1835 1917 2 1906 אנרי מואסאן צרפת 1852 1907 3 1910 אוטו וולך פרוסיה 1847 1931 4 1915 ריכרד וילשטאטר הקיסרות הגרמנית 1872 1942 5 1918 פריץ הבר פרוסיה 1868 1934 6 1943 ג'ורג' דה הוושי האימפריה האוסטרו-הונגרית (גליציה) 1885 1966 7 1961 מלווין קלווין ארצות הברית 1911 1997 8 1962 מקס פרוץ האימפריה האוסטרו-הונגרית 1914 2002 9 1972 ויליאם סטיין ארצות הברית 1911 1980 10כריסטיאן אנפינסן ארצות הברית 1916 1995 11 1977 איליה פריגוז'ין האימפריה הרוסית 1917 2003 12 1979 הרברט בראון הממלכה המאוחדת 1912 2004 13 1980 פול ברג ארצות הברית 1926 2023 14וולטר גילברט ארצות הברית 1932 15 1981 רואלד הופמן פולין (אוקראינה כיום) 1937 16 1982 אהרון קלוג , ליטא 1926 2018 17 1985 הרברט האופטמן ארצות הברית 1917 2011 18ג'רום קרל ארצות הברית 1918 2013 19 1986 ג'ון פולאני , גרמניה 1929 20 1989 סידני אלטמן קנדה 1939 2022 21 1992 רודולף מרקוס קנדה 1923 22 1994 ג'ורג' אולה הונגריה 1927 2017 23 1996 הארי קרוטו הממלכה המאוחדת 1939 2016 24 1998 וולטר קוהן אוסטריה 1923 2016 25 2000 אלן היגר ארצות הברית 1936 26 2004 אברהם הרשקו הונגריה 1937 27אהרן צ'חנובר ישראל 1947 28אירווין רוז ארצות הברית 1926 2015 29 2006 רוג'ר דויד קורנברג ארצות הברית 1947 30 2008 מרטין צ'לפי ארצות הברית 1947 31 2009 עדה יונת ישראל 1939 32 2011 דן שכטמן ישראל 1941 33 2012 רוברט לפקוביץ' ארצות הברית 1943 34 2013 אריה ורשל ישראל 1940 35מרטין קרפלוס אוסטריה 1930 36מיכאל לויט , , דרום אפריקה 1947 372024דייוויד בייקרארצות הברית1962
זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1908 איליה מצ'ניקוב האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית 1845 1916 2פאול ארליך פרוסיה 1845 1915 3 1914 רוברט באראני האימפריה האוסטרו-הונגרית (אוסטריה) 1876 1936 4 1922 אוטו מאירהוף הקיסרות הגרמנית 1884 1951 5 1930 קרל לנדשטיינר האימפריה האוסטרו-הונגרית (אוסטריה) 1868 1943 6 1931 אוטו היינריך ורבורג הקיסרות הגרמנית 1883 1970 7 1936 אוטו לוי הקיסרות הגרמנית 1873 1961 8 1944 יוסף ארלנגר ארצות הברית 1874 1965 9 1945 ארנסט בוריס חיין הקיסרות הגרמנית 1906 1979 10 1946 הרמן מולר ארצות הברית 1890 1967 11 1947 גרטי קורי האימפריה האוסטרו-הונגרית (צ'כיה כיום) 1896 1957 12 1950 טדאוש רייכשטיין פולין 1897 1996 13 1952 זלמן אברהם וקסמן האימפריה הרוסית (אוקראינה כיום) 1888 1973 14 1953 הנס אדולף קרבס הקיסרות הגרמנית 1900 1981 15פריץ אלברט ליפמן הקיסרות הגרמנית 1899 1986 16 1958 יהושע לדרברג ארצות הברית 1925 2008 17 1959 ארתור קורנברג ארצות הברית 1918 2007 18 1964 קונרד אמיל בלוך הקיסרות הגרמנית 1912 2000 19 1965 פרנסואה ז'קוב צרפת 1920 2013 20אנדרה לווף צרפת 1902 1994 21 1967 ג'ורג' ואלד ארצות הברית 1906 1997 22 1968 מרשל וורן נירנברג ארצות הברית 1927 2010 23 1969 סלבדור לוריא איטליה 1912 1991 24 1970 ג'וליוס אקסלרוד ארצות הברית 1912 2004 25 סר ברנרד כץ הקיסרות הגרמנית 1911 2003 26 1972 ג'רלד אדלמן ארצות הברית 1929 2014 27 1975 הווארד מרטין טמין ארצות הברית 1934 1994 28דייוויד בולטימור ארצות הברית 1938 29 1976 ברוך שמואל בלומברג ארצות הברית 1925 2011 30 1977 רוזלין זוסמן יאלו ארצות הברית 1921 2011 31 1978 דניאל נתנס ארצות הברית 1928 1999 32 1980 ברוך בנאסרף ונצואלה 1920 2011 33 1982 ג'ון ר. ויין הממלכה המאוחדת 1927 2004 34 1984 סזר מילשטיין , ארגנטינה 1927 2002 35 1985 מייקל סטוארט בראון ארצות הברית 1941 36ג'וזף גולדשטיין ארצות הברית 1940 37 1986 סטנלי כהן ארצות הברית 1922 2020 38 ריטה לוי-מונטלצ'יני , איטליה 1909 2012 39 1988 גרטרוד בל אליון ארצות הברית 1918 1999 40 1989 הרולד א. ורמוס ארצות הברית 1939 41 1992 אדמונד פישר , סין 1920 2021 42 1994 אלפרד גילמן ארצות הברית 1941 43מרטין רודבל ארצות הברית 1925 1998 44 1997 סטנלי פרוזינר ארצות הברית 1942 45 1998 רוברט פרשגוט ארצות הברית 1916 2009 46 2000 פול גרינגרד ארצות הברית 1925 2019 47אריק קנדל אוסטריה 1929 48 2002 סידני ברנר דרום אפריקה 1927 2019 49ה. רוברט הורביץ ארצות הברית 1947 50 2004 ריצ'רד אקסל ארצות הברית 1946 51 2006 אנדרו פייר ארצות הברית 1959 52 2011 רלף מ. שטיינמן קנדה 1943 2011 53ברוס בויטלר ארצות הברית 1957 54 2013 ג'יימס רוטמן ארצות הברית 1950 55רנדי שקמן ארצות הברית 1948 56 2017 מייקל רוסבאש ארצות הברית 1944 57 2020 הארווי אלטר ארצות הברית 1935 58 2021 דייוויד ג'וליוס ארצות הברית 1955 592023דרו וייסמן ארצות הבריתארצות הברית1959602024גארי רובקון ארצות הבריתארצות הברית1952
זוכי פרס נובל לספרות ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לספרות ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1910 פול הייזה פרוסיה 1830 1914 2 1927 אנרי לואי ברגסון צרפת 1859 1941 3 1958 בוריס פסטרנק האימפריה הרוסית 1890 1960 4 1966 שמואל יוסף עגנון פולין (אוקראינה כיום) 1887 1970 5נלי זק"ש הקיסרות הגרמנית 1891 1970 6 1976 סול בלו קנדה 1915 2005 7 1978 יצחק בשביס-זינגר פולין 1902 1991 8 1981 אליאס קאנטי בולגריה 1905 1994 9 1987 יוסף ברודסקי ברית המועצות 1940 1996 10 1991 נאדין גורדימר דרום אפריקה 1923 2014 11 2002 אימרה קרטס הונגריה 1929 2016 12 2004 אלפרידה ילינק אוסטריה 1946 13 2005 הרולד פינטר הממלכה המאוחדת 1930 2008 14 2014 פטריק מודיאנו צרפת 1945 15 2016 בוב דילן ארצות הברית 1945 16 2020 לואיז גליק ארצות הברית 1943
זוכי פרס נובל לשלום ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לשלום ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1911 אלפרד הרמן פריד האימפריה האוסטרו-הונגרית 1864 1921 2טוביאס מייקל אסר הולנד 1838 1913 3 1968 רנה קאסן צרפת 1887 1976 4 1973 הנרי קיסינג'ר גרמניה 1923 2023 5 1978 מנחם בגין האימפריה הרוסית (פולין כיום) 1913 1992 6 1986 אלי ויזל רומניה 1928 2016 7 1994 שמעון פרס פולין 1923 2016 8יצחק רבין ישראל 1922 1995 9 1995 יוסף רוטבלט , האימפריה הרוסית 1908 2005
זוכי פרס נובל לכלכלה ממוצא יהודי
זוכי פרס נובל לכלכלה ממוצא יהודי # שנה שם מדינה ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה 1 1970 פול סמואלסון ארצות הברית 1915 2009 2 1971 סיימון קוזנץ האימפריה הרוסית 1901 1985 3 1972 קנת' ארו ארצות הברית 1921 2017 4 1973 וסילי לאונטיף האימפריה הרוסית 1906 1999 5 1975 לאוניד קנטורוביץ' האימפריה הרוסית 1912 1986 6 1976 מילטון פרידמן ארצות הברית 1912 2006 7 1978 הרברט א. סיימון ארצות הברית 1916 2001 8 1980 לורנס קליין ארצות הברית 1920 2013 9 1985 פרנקו מודיליאני איטליה 1918 2003 10 1987 רוברט סולו ארצות הברית 1924 2023 11 1990 הארי מרקוביץ ארצות הברית 1927 2023 12מרטון מילר ארצות הברית 1923 2000 13 1992 גארי בקר ארצות הברית 1930 2014 14 1993 רוברט פוגל ארצות הברית 1926 2013 15 1994 ג'ון הרסני הונגריה 1920 2000 16ריינהרד זלטן גרמניה 1930 2016 17 1997 רוברט קרהרט מרטון ארצות הברית 1944 18מיירון שולס קנדה 1941 19 2001 ג'וזף שטיגליץ ארצות הברית 1943 20ג'ורג' אקרלוף ארצות הברית 1940 21 2002 דניאל כהנמן , ישראל 1934 2024 22 2005 ישראל רוברט אומן , גרמניה 1930 23 2007 ליאוניד הורביץ , האימפריה הרוסית 1917 2008 24רוג'ר מאירסון ארצות הברית 1951 25אריק מסקין ארצות הברית 1950 26 2008 פול קרוגמן ארצות הברית 1953 27 2009 אלינור אוסטרום ארצות הברית 1933 2012 28 2010 פיטר דיאמונד ארצות הברית 1940 29 2012 אלווין רות ארצות הברית 1951 30 2016 אוליבר הארט הממלכה המאוחדת 194831 2017 ריצ'רד ת'יילר ארצות הברית 1945 32 2018 ויליאם נורדהאוס ארצות הברית 1941 33 2019 מייקל קרמר ארצות הברית 1964342020 פול מילגרום ארצות הברית 1948352021 ג'ושוע אנגריסט , ארצות הברית 196036 2022 בן ברננקי ארצות הברית 1953 37דאגלס דיימונדארצות הברית1953382023קלודיה גולדין ארצות הבריתארצות הברית1946
זוכי פרס נובל היהודים זכו לשדרה מיוחדת בפארק קרסו למדע, בה נכתב ששיעור היהודים בקרב זוכי פרס נובל עולה על שיעורם באוכלוסיית העולם פי מאה ויותר.
זוכים לפי מדינה
להלן התפלגות הזוכים היהודים בפרס נובל לפי המדינות השונות (מעודכן לזוכים של 2022):
+התפלגות הזוכים היהודים לפי מדינותדירוגמדינהזוכים יהודיםסה"כ זוכיםאחוז113239334%22911226%32013615%4143244%51313100%6111861%7102245%8107214%991369%1062722%1152719%124667%1341136%1442119%1531421%162922%1711100%1811100%1911100%2011100%211250%221250%231333%241425%251520%261617%271215%281333%
ראו גם
הגניוס היהודי
יהודים ושחמט
זוכי פרס קיוטו ממוצא יהודי
ישראלים זוכי פרס נובל
ערבים זוכי פרס נובל
לקריאה נוספת
אמיל פוירשטיין, יהודים חתני פרס נובל, תל אביב: שמואל זמזון, תשכ"ד.
קישורים חיצוניים
רשימת זוכים ממוצא יהודי באתר Jinfo
מה ההסבר לשעור הגבוה של יהודים הזוכים בפרס, זאב גלילי, 12 באוקטובר 2009
| כלות וחתני פרס נובל יהודים | שש זוכות נובל יהודיות | באתר בית התפוצות, ינואר-מרץ 2017
שי שמש, ישראלים, יהודים וזכייה בפרסים בינלאומיים. באתר הידען, דצמבר 2017
עשרים פרסי נובל ליהודים, ”דואר היום”, 1936, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:רשימות אישים | 2024-10-09T19:16:41 |
טיטוס | טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (30 בדצמבר 39 – 13 בספטמבר 81) היה קיסר רומא משנת 79 לספירה ועד שנת מותו. טיטוס היה בנו של הקיסר אספסיאנוס, ואחד משלושת הקיסרים מבית הפלאביים. בקרב הרומאים הוא נחשב לקיסר אהוד ומוצלח וכ"תענוג לבני אדם" (כפי שכינה אותו, במרירות, יל"ג בשיר "בין שני אריות", ובמקור הלטיני של סווטוניוס - "amor ac deliciae generis humani"), אך במסורת היהודית נחשב טיטוס לאחד מגדולי הצוררים והרשעים שקמו לעם כיוון שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני כאשר עמד בראש כוחות הצבא הרומי ביהודה.
ביוגרפיה
ילדות ונעורים
טיטוס נולד ברומא לאספסיאנוס אשר היה אז מפקד בכיר בצבא הרומאי, ופלאוויה דומיטילה, אשר לפני הנישואים הייתה פילגשו של אזרח מפרובינקיה באפריקה. שמועות בקשר לייחוסו של טיטוס, על פיהן היה בנה של פלאוויה דומיטילה מהאזרח האפריקאי ולא מאספסיאנוס, הגיעו עד למסורת חז"ל.
בתקופת ילדותו שלט ברומא קליגולה מהשושלת היוליו-קלאודית, אשר התייחסה אל יוליוס קיסר ואוגוסטוס. בהיותו נער התחנך בחצרו של הקיסר קלאודיוס, והיה ידידו של בריטניקוס, בנו של קלאודיוס.
עם הגיעו לבגרות, בשנת 61, שירת כטריבון צבאי בבריטניה ובגרמניה. בשנת 64 שב לרומא ונישא לארקניה טרטולה, בתו של ראש המשמר הפרטוריאני. לאחר מותה של זו נישא למרקיה פורנולה, שילדה לו בת בשם יוליה פלאביה. לאחר מכן נאלץ לגרשה משיקולים פוליטיים, לאחר שמשפחתה תמכה בניסיון קשר נגד הקיסר נירון. בעת שהותו ברומא התמנה לקוואיסטור.
עם מותו של נירון פרץ בשנת 69 - שנת ארבעת הקיסרים - מאבק אלים לתפיסת השלטון ברומא. בסופו עלה אספסיאנוס פלאביוס לשלטון.
מסעו ביהודה, המרד הגדול
שמאל|ממוזער|250px|מטבע של טיטוס. בצידו האחד של המטבע דיוקן הקיסר ובצידו השני שבוי יהודי כורע
שמאל|ממוזער|250px|'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
טיטוס ליווה את אביו, אספסיאנוס, למסעו במזרח בשנת 67 כמשנהו בדרגת לגט (Legatus), שם עסק האב בדיכוי המרד הגדול. בתחילה נלחמו בגליל, שם "הועמד בראש לגיון ולכד את טריכאי ואת גמלא, ערים מבוצרות מאוד בארץ יהודה, ובאחד הקרבות נהרג הסוס תחתיו והוא קפץ על סוס אחר שרוכבו נפל חלל בשעה שנלחם בקרבתו". חזית הגליל, שעליה פיקד יוסף בן מתתיהו, התמוטטה סופית לאחר נפילת העיר יודפת, שם נשבה יוסף, אז הפך למתעדה החשוב ביותר של המרידה. לאחר מכן השהה אספסיאנוס את מסעו לירושלים מתוך שהניח כי המלחמות הפנימיות בין היהודים יגרמו לקריסת המרד מבלי שייאלץ להתאמץ ולדכאו. בתקופה זו פגש טיטוס את המלכה היהודייה ברניקי אשר הייתה לאהובתו. בעת שנפגשו היה טיטוס כבן שלושים, וברניקי מבוגרת ממנו בעשר שנים, אלמנה פעמיים וגרושה פעם נוספת.
תוך כדי כך, בשנת 68 התאבד הקיסר נירון, ובמקומו עלה לשלטון, לראשונה, אציל שאינו מן השושלת היוליו-קלאודית, הוא גלבה. בשנת 69, היא "שנת ארבעת הקיסרים", שבה התחלפו קיסרים שכל אחד מהם החזיק מעמד אך מספר חודשים, החלו ענייניה הפנימיים של רומא להיות למרכז תשומת לבם של אספסיאנוס וטיטוס, במקום ניהול המלחמה ביהודים. בתחילה שלח אספסיאנוס את טיטוס לברך את גלבה על עלייתו לשלטון במקום העריץ נירון. בעוד טיטוס בדרכו, הגיעה אליו השמועה על רציחתו של גלבה, והוא סב לאחוריו, וחזר והצטרף אל אביו, יש האומרים שאחד משיקוליו היה געגועיו לברניקי. לאחר מכן, משראה אספסיאנוס כי המצב המדיני ברומא אינו יציב, וכי הקיסרים אינם מצליחים לשמור על כיסאם, שב אספסיאנוס לרומא ושם הוכתר לקיסר במקומו של ויטליוס, והותיר את טיטוס בראש חילותיו ביהודה על מנת לדכא את המרד.
טיטוס, אשר הגיע לקיסריה ממסעו לרומא, פיקד על ארבעה לגיונות, הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה והלגיון החמישה עשר אפולינריס. הוא ריכז את כוחותיו, כאשר עמו בנוסף ללגיונות גם כוחות עזר רבים מעמי הסביבה, ועלה לירושלים. זה זמן מה הייתה העיר נתונה במלחמת אזרחים בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. השניים גרמו לאנשי העיר נזק רב במלחמתם, כאשר, בין היתר, שרפו את מחסני המזון של העיר. המלחמה בין היהודים ובין עצמם פסקה רק כאשר הקים טיטוס את מחנהו בסמוך לעיר והחל במצור.
במהלך המצור פיקד טיטוס על הכוחות באופן אישי ועמד בסכנות רבות: "בשעת המצור האחרון על ירושלים המית שנים-עשר איש מן המגינים בשתים-עשרה פגיעות-חצים ולכד את העיר ביום הולדת בתו". המצור החל בכ"ג בחודש ניסן ונמשך עד לחורבן הבית בתשעה באב, ולאחר מכן עד כיבוש העיר העליונה, וסיום החרבתה של ירושלים בח' אלול, שנת 70 לספירה. ירושלים הוחרבה עד היסוד (פרט לשלושה מגדלים אותם הותיר טיטוס, על מנת שהצופה במגדלים יראה עד כמה חזקה ובצורה הייתה העיר בטרם הוחרבה), נשרף בית המקדש השני, ונהרגו רבים מן היהודים והוגלו רבים נוספים.
על פי יוסף בן מתתיהו לא חפץ טיטוס לשרוף את בית המקדש, אלא רצה לשמור אותו בשלמותו. על פי יוסף, רק חייל שהפר פקודה והשליך לפיד בוער אל "חלון הזהב" בלהט הקרב הוא שהביא לשרפה. כן מספר יוסף כי מספר חודשים לאחר מכן, כשעבר ליד חורבות העיר, הצטער טיטוס על חורבן העיר, וזכר את יופייה בטרם נחרבה (יוסף בן מתתיהו היה תלוי בחסדם של טיטוס ואספסיאנוס, ולכן אין לייחס לו אמינות רבה בכל הנוגע אליהם). על פי הכרוניקן הנוצרי סולפיקיוס סוורוס (המאוחר מיוסף בלמעלה מ-300 שנה), שהתבסס כנראה על חיבור אבוד של טקיטוס או של סופר רומי אחר שלא היה מחויב לקיסרים הפלאביים, היה זה טיטוס שהחליט על שריפת המקדש.
שובו של טיטוס לרומא
שמאל|ממוזער|250px|ניצחונו של טיטוס במרד הגדול הונצח והולל בעשיית שער טיטוס ברומא, שהראתה את האוצרות שנבזזו מהמקדש בירושלים כולל המנורה.
לאחר שסיים את המצור שהה טיטוס באזור עוד זמן מה. בקיסריה ערך "משחקים" שבהם נהרגו 2,500 שבויים, מי מהם במשחקי לודרים, מי בצליבה ומי בלוען של חיות טרף. לאחר מכן שהה זמן מה בביירות, ובסופו של דבר נסע בחזרה לאיטליה, כשעימו מנהיגי המרד השבויים, שמעון ויוחנן, וכן 700 שבויים שנבחרו במיוחד בשל גובהם ויפי תוארם, על מנת שיוכל להצעידם במצעד ניצחון ברחובות רומא.
עם שובו מירושלים בשנת 71 זכה טיטוס למצעד ניצחון (טריומף), המונצח בשער טיטוס, שבה נראים לגיונרים הנושאים את כלי המקדש ובהם מנורת המקדש שלימים הייתה לסמלה של מדינת ישראל. אביו העניק לו משרות שונות, ביניהן משרת הקונסול, וכן את הפיקוד על המשמר הפריטוריאני. בתפקיד זה נהג בגסות ובעריצות, שכן היה צורך לנקוט בחוזק יד על מנת למנוע מאביו את גורלם המר של הקיסרים שקדמו לו, ואכן אספסיאנוס היה לקיסר הראשון מאז טיבריוס שמת במיטתו מוות טבעי בשיבה טובה.
טיטוס כקיסר רומא
שמאל|ממוזער|200px|פסל ראש וחזה של הקיסר טיטוס, מוצג כיום במוזיאון הלובר, פריז
שמאל|ממוזער|200px|פסל של הקיסר טיטוס מהרקולנאום, מוצג במוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של נאפולי
לאחר מותו של אביו, בשנת 79, ירש טיטוס את אביו, אם כי מינויו עורר התנגדות בסנאט בין היתר, גם בשל "אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה - כפי שהיו אומרים - גם לשאתה לאשה". ברניקי היהודיה, שכמלכה מזרחית הושוותה לקלאופטרה, הגיעה לרומא מיהודה בשנת 75 ובמשך ארבע שנים חיה בארמונו של טיטוס בגלוי, והייתה לאחת הנשים המשפיעות ברומא. נראה כי יחסים אלו היו לו למכשול פוליטי: "את ברניקה שילח, מיד לאחר שנעשה קיסר, מן העיר למרות רצון שניהם".
כקיסר הוכיח עצמו עד מהרה כשליט יעיל ואהוב. הוא חדל מעריכתם של משפטי הבגידה, העניש את המלשינים וערך משחקי גלדיאטורים מפוארים. בנוסף לקשת טיטוס השלים את בניית האמפיתיאטרון הפלאביני שבה החל אביו, ובנה ברומא מרחצאות הקרויים על שמו.
ב-24 באוגוסט 79 (חודשיים אחרי עלייתו של טיטוס לשלטון) התפרץ הר הגעש וזוב ופגע בערים המצויות במפרץ נאפולי הרקולנאום ופומפיי. טיטוס מינה ועדה של קונסולרים (קונסולים לשעבר) וציווה עליה לטפל בתושבים הפגועים. כאשר פרצה שרפה ברומא, שארכה שלושה ימים ושלושה לילות, תיקן את הנזקים מכספו הפרטי. כאשר פרצה מגפה בערך באותו הזמן, היה טיטוס בין הפעילים במניעת התפשטותה.
טיטוס החל לבנות בפורום מקדש לפולחן אביו (שכן כנהוג באותה התקופה הכריז לאחר מותו כי הוא הועלה לדרגת אל), אך לא זכה להשלימו בימי חייו. כן בנה אמות מים שסיפקו מים לעיר רומא, וסלל דרכים רבות ברומא ובאימפריה כולה - בספרד, באסיה הקטנה, בקפריסין ובנומידיה.
למרות כל אלו אירעה בתקופתו מרידה באסיה הקטנה שהונהגה על ידי אדם בשם טרנטיוס מקסימוס, אשר התיימר להיות הקיסר נירון.
בשנת 81 לספירה, 10 שנים מתום חגיגת הטריומף לכבוד אספסיינוס וטיטוס לרגל דיכוי המרד הגדול, הציבו הרומאים קשת ניצחון הקרויה "שער טיטוס" בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה למעלליו. הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק בימי הביניים וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי להעתיר כבוד על טיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר "בצייתו לעצת אביו אספסיאנוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליחו לכבשה".
ב-13 בספטמבר 81, בגיל 42, מת טיטוס כתוצאה ממחלה בעיר הולדתו של אביו - ראטה, חשוך בנים. אחריו היה דומיטיאנוס אחיו - ליורשו.
יש המשערים שהיה זה דומיטיאנוס אשר הרעיל אותו, אחרים סבורים שהוא נתן לו לגסוס בלי להושיעו, ואולם אין לכך סימוכין של ממש. היו שהעיד כי טיטוס מלמל על ערש דווי: "הייתה לי רק טעות אחת"... לאחר מותו הורה דומיטיאנוס לסנאט להעלות את טיטוס אל שורת האלים, כאביו אספסיאנוס לפניו.
דמותו ההיסטורית ומורשתו של טיטוס
שמאל|ממוזער|250px|הקולוסיאום שנוסד על ידי אספסיאנוס הושלם על ידי טיטוס בנו.
טיטוס שלט אך שנתיים וחודשיים, ושלטונו נראה כהקלה לעומת עריצותם של קודמיו, בפרט לאור שלטונו העריצי של אחיו ויורשו, דומיטיאנוס, אשר ניסה לרשת אותו עוד בחייו. מסיבה זו הועלה טיטוס על נס כ"תענוג לבני אדם" וכדוגמה לשליט טוב ומיטיב על ידי היסטוריונים כדוגמת סווטוניוס, המספר כי באחד הימים, כאשר נזכר טיטוס כי היום חלף מבלי שגמל חסד לאיש, הכריז - "חברים, אבד לי יום". דמות אידיאלית זו עומדת בסתירה מוחלטת לדימויו של טיטוס בקרב בני העם היהודי, הרואים בו רשע וצורר היסטורי, מחריבו של בית המקדש.
עם זאת, גם סווטוניוס מתאר צד אלים שבו ומציין את אכזריותו.
על פי אגדות החורבן במסכת גיטין, כאשר כבש טיטוס את בית המקדש, הוא בעל פרוצה (ייתכן שמדובר בברניקי, שיחסם של חז"ל אליה היה שלילי ביותר) על ספר תורה בקודש הקודשים, ולאחר מכן דקר את הפרוכת, שהזילה דם. מכיוון שכך סבר שהרג את אלוהי ישראל. על פי אותו מקור, כך נענש טיטוס:
מקרה מחלתו של טיטוס מוזכר גם במקורות נוצריים. "יתושו של טיטוס" הפך לביטוי לרעיון טורדני המציק לאדם ללא הרף. המשורר והיוצר הישראלי מאיר אריאל כתב שיר בשם "פה גדול", המבוסס על מקרה זה.
סויטוניוס מספר על הרהורי החרטה של טיטוס לפני מותו:
אהבתם של טיטוס וברניקי הייתה נושא למחזות ואף לאופרה. היצירה הידועה ביותר היא "ברניס" מאת ז'אן בפטיסט ראסין אשר נכתבה בשנת 1679.
בשנת 1962 ערכה סוכנות החלל הצרפתית סדרת ניסויים רקטיים שנועדו לבחון את תופעת ליקוי החמה. המבצע נקרא "טיטוס" ובמסגרתו שוגרו אחת עשרה רקטות מסוג "ברניס" (ברניקי) על שמם של שני האוהבים.
לקריאה נוספת
סווטוניוס, שנים עשר הקיסרים, (תרגום ד"ר אלכסנדר שור), הוצאת מסדה, 1977.
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר יעקב נפתלי שמחוני) הוצאת מסדה, 1968.
משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 339-327, 392-385, 412-408.
אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת עמיחי, 1984.
קישורים חיצוניים
טיטוס האלוהי מאת סווטוניוס
על טיטוס במסכת גיטין מתוך סנונית
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:המרד הגדול
קטגוריה:השושלת הפלאבית
קטגוריה:פלאביים
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:ילידי 41
קטגוריה:נפטרים ב-81 | 2024-09-10T12:39:38 |
קולוסיאום | שמאל|ממוזער|הקולוסיאום|300px
שמאל|ממוזער|300px|הקולוסיאום בלילה. מצד שמאל ניתן לראות את הקטע שנשאר שלם מהקיר החיצוני המקורי.
שמאל|ממוזער|הקולוסיאום מבפנים|300px
שמאל|ממוזער|300px|מבט מקרוב
שמאל|ממוזער|300px|תרשים המבנה, 1877
ממוזער|300px|הקולוסיאום באיור של ג'ובאני בטיסטה פיראנזי, 1756
הקוֹלוֹסֵיאוּם (מלטינית: Colosseum; באיטלקית: Colosseo) הוא אמפיתיאטרון עגלגל, הבנוי מבטון ומאבן, שנמצא במרכז רומא, שבאיטליה. הקולוסיאום הוא האמפיתיאטרון הגדול ביותר שנבנה אי פעם, ונחשב בימיו וגם כיום לאחת מהיצירות הגדולות של ההנדסה והאדריכלות הרומית. כמו כן לסמל מובהק של האימפריה הרומית.
הקולוסיאום שוכן ממזרח לפורום הרומאי. בנייתו החלה על ידי הקיסר אספסיאנוס בשנת 70 לספירה והושלמה בשנת 80 לספירה בידי בנו הקיסר טיטוס. שיפוצים נוספים נעשו בידי הקיסר דומיטיאנוס – כולם קיסרי השושלת הפלאבית, ששלטה ברומא במאה ה-1 לספירה. לפיכך שמו הרשמי של הקולוסיאום הוא "האמפיתיאטרון הפלאבי" (Amphitheatrum Flavium).
על פי הערכות, מספר הצופים המרבי בקולוסיאום היה בין 40,000 ל-70,000, והוא שימש לתחרויות גלדיאטורים ותצוגות קרב כגון קרבות ימיים, מסעות ציד, הוצאות להורג, שחזורי קרב היסטוריים ודרמות מיתולוגיות. המבנה חדל לשמש כמוקד בידור בראשית ימי הביניים ונעשו בו שימושים שונים כגון: דיור, סדנאות, מסדרים דתיים, מבצר ומחצבה.
אף שבמהלך השנים נהרס חלק גדול מהקולוסיאום בשל רעידות אדמה הרסניות ושוד עתיקות, הקולוסיאום מהווה סמל בלתי רשמי של העיר רומא ושל קיסרות רומא. זהו אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בעיר רומא ובעל קשרים הדוקים עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור.
בשנת 1980 נרשם כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו, וב-7 ביולי 2007 נבחר כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
ביוני 2021, לאחר עבודות שיפוץ ושחזור נרחבות, נפתח לראשונה למבקרים אזור המעברים התת-קרקעיים, ההיפוגאום, שממנו פרצו הגלדיאטורים אל הזירה.
שמו של המבנה
מקור השם הוא בשפה הלטינית, שדוברה ברומא העתיקה. סיומת eum- נפוצה במילים לטיניות אחרות (כמו museum), שמתארות מבנה או מקום.
אלא שהשם המקורי של המבנה היה "האמפיתיאטרון הפלאבי" (Amphitheatrum Flavium) על שם השושלת הפלאבית שעסקה בבנייתו לאחר שלטון הקיסר נירון ושנת ארבעת הקיסרים. שם זה עדיין בשימוש באנגלית המודרנית אולם בדרך כלל המבנה ידוע היום בשם "הקולוסיאום". בעת העתיקה הוא נקרא לעיתים בידי אנשי רומא בשם הלא רשמי Amphitheatrum Caesareum (האמפיתיאטרון הקיסרי) אך השם לא היה בלעדי למבנה זה.
בסמוך לאמפיתיאטרון הפלאבי ניצב פסל ענק שהיה לאחד הפסלים הגדולים ביותר ברומא (נישא לגובה של כ-40 מטרים), שהיווה כשלעצמו אחד משבעת פלאי תבל של האימפריה הרומית. תחילה היה קרוי הפסל "קולוסוס נרוניס" על שם נירון קיסר, ולאחר שהאחרון נרצח הפסל שופץ (הוסיפו לו כתר עם קרני שמש) ושמו שונה ל"קולוסוס סוליס" על שם סול אינוויקטוס, אל השמש הרומי.
הפסל כונה בשם זה בהשראת פסל הקולוסוס מרודוס המפורסם, והועבר מארמון נירון למיקום בסמוך לקולוסיאום בידי הקיסר אדריאנוס. הפסל נבזז עם השנים אולם זכרו נחקק בשם העממי של המבנה.
מעריכים כי הפסל נפל עוד בתקופת האימפריה הרומית, והקולוסיאום של היום קיבל את שמו בגלל הסמיכות בעבר לפסל זה.
אין להתבלבל בין המילים "coliseum" ו-"Colosseum". המילה coliseum הוא שם עצם לאצטדיון, אמפיתיאטרון או מקום התכנסות גדול עבור זירות ומשחקים, ואילו Colosseum הוא השם הספציפי למבנה האמפיתיאטרון הפלאבי שברומא. ה-Colosseum הוא למעשה coliseum, אך לא להפך.
היסטוריה
העת העתיקה
בנייתו של המבנה קשורה בנפילת משטרו של הקיסר נירון בשנת 68. נירון היה שנוא על האצולה הרומאית ועל העם כאחד (ואף נאשם בשריפתה של העיר רומא), ואלה מיהרו להכחיד את זכרו עם התבססות השלטון הקיסרי באימפריה. המקום בו עמדה הבריכה המלכותית הגדולה שלו בקומפלקס "ארמון הזהב" שנהרס נבחר על ידי הקיסר אספסיאנוס כמקום המתאים לבניית אמפיתיאטרון להנאתם של האזרחים. האזור היה מיושב בעבר בצפיפות אולם השרפה הגדולה שפקדה את רומא בשנת 64 לספירה פינתה את השטח לטובת הבנייה המלכותית של הקיסר נירון.
בנייתו של הקולוסיאום החלה בשנת 72 בערך, ומומנה, על פי הדעה הרווחת, על ידי השלל שנבזז מפרובינקיית יהודה ומבית המקדש היהודי לאחר חורבנו בשנת 70. לאחר תבוסת המרד הגדול, יהודים רבים שועבדו ונשלחו לרומא, וככל הנראה הם אולצו להשתתף במלאכה הפיזית של בניית הקולוסיאום, בהתאם למנהג הרומאי להשפיל את האסירים שנשבו.
מלבד האמפיתיאטרון נבנו באזור גם בתי ספר לגלדיאטורים ומבנים רלוונטיים אחרים. לזכותו של הקיסר אספסיאנוס מיוחסת בניית שלושת היציעים הראשונים. בנו, הקיסר טיטוס, שירש את אביו בשנת 79, המשיך בבנייה והוסיף על המבנה שני יציעים נוספים. ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו מצהיר כי בשנת 80 נטבחו למעלה מ-9,000 חיות בר במהלך 100 ימי קרבות מפוארים במסגרת משחקי החניכה של האמפיתיאטרון. שיפוץ נוסף עבר המבנה בתקופת כהונתו של דומיטיאנוס (81–96) שהוסיף למבנה סדרה של מנהרות תת-קרקעיות ששימשו לעבדים ובעלי חיים, וכן הרחיב את חלקו העליון של המבנה לצורך קיבולת צופים גדולה יותר. שיפוצים נוספים במבנה בוצעו על ידי הקיסרים נרווה, טראיאנוס ואנטונינוס פיוס.
בשנת 217 נפגע המבנה בשל מכת ברק, ושרפה פרצה במקום. שרפה זו הרסה את חלקו העליון של המבנה והוא עבר בשל כך מספר סדרות שיפוצים במהלך השנים 250–320. בשנת 443 נגרם נזק נוסף למבנה בשל רעידת אדמה ונדרשו שיפוצים נוספים. קרב הגלדיאטורים האחרון בקולוסיאום התקיים בשנת 435 בערך. מופעים של ציד בעלי חיים בוצעו עד שנת 523 עת דרשה הנצרות את הפסקת הפעילות הראוותנית במקום.
ימי הביניים
הקולוסיאום עבר כמה שינויים קיצוניים גם בתקופת ימי הביניים. בסוף המאה ה-6 נבנתה בתוך המבנה כנסייה קטנה אולם ככל הנראה ללא משמעות דתית למבנה כולו. הזירה עצמה הוסבה לבית קברות, ובחללים שמתחת למקומות הישיבה הוקמו מקומות לדיור ולסדנאות – כל זאת עד סוף המאה ה-12. בשנת 1200 השתלטה משפחת פרנגיפני על המתחם והוסיפה לו ביצורים – לצורך שימוש כטירה פרטית.
בשנת 1349 התרחשה רעידת אדמה נוספת, שגרמה נזק רב לצדו הדרומי של המבנה, שנשען על קרקע פחות יציבה. באבני החלק שקרס נעשה שימוש לבנייה של מבנים אחרים בעיר – חלקן זוהו בארמונות, כנסיות, בתי חולים ועוד. מאמצע המאה ה-14 ועד המאה ה-19 פעל במקום מסדר דתי. חלק גדול מהאבנים של חלקו הפנימי נעקר ונעשה בו שימוש חוזר – דבר שהותיר "צלקות" רבות במבנה שניתן לראותן עד היום.
במהלך המאה ה-16 וה-17 ביקשה הכנסייה להפוך את המתחם לפרודוקטיבי יותר. האפיפיור סיקסטוס החמישי (1585–1590) תכנן להפוך את המקום למפעל לצמר, על מנת לספק תעסוקה לזונות של רומא. אולם הצעה זו נפלה עם מותו. בשנת 1671 הועלתה הצעה להכשיר את המתחם כזירת מלחמת שוורים, אולם הצעה זו נפלה בשל מחאה ציבורית.
העת החדשה
בשנת 1749 תמך האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר (1740–1758) בדעה שיש להכריז על הקולוסיאום כאתר קדוש מכיוון שבראשית הנצרות שימש להוצאתם להורג של נוצרים. האפיפיור אסר על שימוש במקום כמחצבה והכריז עליו כקדוש בשל דמם של המרטירים. עם זאת, אין עדות היסטורית התומכת בהשערה כי היו הוצאות להורג של מרטירים במקום ואין אזכור לדעה זו לפני המאה ה-16.
אפיפיורים מאוחרים יותר יזמו מספר פרויקטים של ייצוב ושיקום המבנה – כמו הסרתה של צמחיית פרא שגדלה במקום, ייצוב החזית בין השנים 1807–1827. אזור הזירה נחפר בחלקו בשנים 1810–1814 ונחשף באופן מלא בתקופת שלטונו של בניטו מוסוליני בשנת 1930.
כיום הקולוסיאום הוא אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר ברומא, ונאספים אליו מיליוני מבקרים בשנה. בשל השפעות של זיהום והידרדרות כללית של המבנה בוצעה תוכנית שיקום גדולה בין השנים 1993–2000 בעלות של כ-40 מיליון לירטות איטלקיות (כ-20 מיליון דולר לפי השער בשנת 2000, שהם כמעט 30 מיליון דולר כיום).
בשנים האחרונות הפך הקולוסיאום גם לסמל של הפעילות הבינלאומית נגד עונש מוות שבוטל באיטליה בשנת 1948. מספר הפגנות נגד עונש המוות התקיימו מול הקולוסיאום בשנת 2000, ועיריית רומא, כמחווה, החליטה לשנות את הצבע של התאורה על הקולוסיאום מלבן לזהב בכל פעם שהומתק עונשו של נידון למוות למאסר או שהוא משתחרר וגם כאשר מדינה כלשהי מבטלת את עונש המוות בחקיקה. לאחרונה הואר הקולוסיאום בזהב כאשר בוטל עונש המוות במדינת ניו מקסיקו בארצות הברית באפריל 2009.
בשל מצבו הרעוע של הקולוסיאום, אין זה אפשרי לקיים במתחם מופעים והכניסה מותרת רק ל-3,000 מבקרים בו זמנית. עם זאת הופעות גדולות בוצעו מחוץ למבנה, כאשר הוא משמש כתפאורה כמו ריי צ'ארלס (מאי 2002), פול מקרטני (מאי 2003), אלטון ג'ון (ספטמבר 2005) ובילי ג'ואל (יולי 2006).
בשנת 2021 הוחלט לשפץ את האתר. בנוסף, לראשונה בהיסטוריה, הוחלט שהמתחם התת-קרקעי בקולוסיאום ייפתח לקהל הרחב. מדובר במתחם בו הוחזקו הגלדיאטורים והחיות לפני שהועלו לזירה.
כתובת הבנייה של אספסיאנוס
כתובת לטינית שנמצאה בקולוסיאום מתייחסת לתיקונים שנעשו בזמן שלטונם של הקיסרים תאודוסיוס השני וולנטיניאנוס השלישי בשנת 443 או 444. בין אותיות הכתובת חורים קטנים רבים בעומק של מילימטר עד סנטימטר. על פי החורים היה ברור שבעבר הוצמדה לגוש האבן כתובת מאותיות מתכת. בשנת 1995 פרסם פרופסור גזה אלפולדי שחזור לכתובת בהסתמך על החורים הללו. אף על פי שרוב החורים לא נשתמרו, הוא הצליח לשחזר את הכתובת משום שלכתובות אימפריאליות רומאיות היה מבנה קבוע. הכתובת הייתה עשויה מאותיות נפרדות עשויות ארד, שנשדדו במהלך הזמן.
כתובות בנייה רומאיות מתחילות עם שם הקיסר שבנה אותן, לאחר מכן מופיע שם המבנה והמקור למימון, ולאלה מצטרפים פרטים נוספים. אלדולפי שחזר בשורה הראשונה את שם הקיסר: "הקיסר והאימפרטור אספסיאנוס האוגוסטוס". בשורה השנייה מופיעה מילה ארוכה, מכיוון שאין נקודה שמפרידה בין מילים. כאן הוא שחזר את המילה "אמפיתיאטרון", ולאחר מכן שוחזרה המילה "החדש". בשורה השלישית והאחרונה, שוחזרה נוסחת הסיום – במקרה זה המקור שמימן את הבנייה – "משלל המלחמה (הוא) הורה לעשות זאת". ההשלמה המלאה של הכתובת קוראת:
.
מרכז|ממוזער|800px|כתובת הקדשה שהציב הקיסר אספסיאנוס לכבוד הקמת הקולוסיאום משלל המלחמה
I[mp(erator)] T(itus) Caes(ar) VESPASI[anvs AVG(vstvs)
Amphitheatrv[m novvm?]
[Ex] Manvbi(i)s (vacat) (fieri ivssit (?)]
.
אלפולדי שם לב כי בשורה הראשונה, האות T לא הייתה בכתובת המקורית, אלא נוספה בשנת 80 עם עליית טיטוס לשלטון, לאחר שטיטוס הוסיף שתי שורות של יציעים לקולוסאום, ובכך ניכס לעצמו את הקמת המבנה ואת הניצחון במרד הגדול. אספסיאנוס פיקד על לגיון בגרמניה ולחם למעלה מ-30 קרבות בבריטניה, אך באף אחד מהם הוא לא השיג מספיק שלל לבנות את הקולוסיאום. אספסיאנוס שלח את פטיליוס קרליס לדכא את המרד בגרמניה, ואת בנו דומיטיאנוס לדכא את המרד בגאליה, אולם גם שם לא השיג שלל מספיק כדי לכסות את בניית הקולוסיאום. מאידך, טיטוס שירת כמפקד צבאי רק בדיכוי המרד הגדול ביהודה, ובזמן כיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת 70, לקחו הרומאים שלל רב שממנו בנו את הקולוסיאום. לכן כתובת הבנייה שמציינת את "שלל המלחמה" מכוונת לניצחון ביהודה ודיכוי המרד הגדול.
בניית הקולוסיאום כדי לחגוג את דיכוי המרד הגדול הייתה חלק מניסיון השושלת הפלאבית לבסס את מעמדה הפוליטי ברומא. הקיסר אספסיאנוס שלא היה בן למשפחה מיוחסת, ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, ביקשו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. לכן הפריז אספסיאנוס בכוחם של המורדים היהודים ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנה את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס – מלחמת היהודים. אספסיאנוס עצמו הקים את הקולוסאום בעזרת השלל שנלקח מבית המקדש; טיטוס הקים את שער טיטוס בקירקוס מקסימוס לכבוד ניצחונו וכיבוש ירושלים, ודומיטיאנוס הקים את שער טיטוס בוויה סקרה, ובכך שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרד הגדול, אף על פי שלא השתתף בלחימה.
המופעים
שמאל|ממוזער|300px|נוצרים וחיות טרף בזירת הקולוסיאום; ציור של ז'אן-לאון ז'רום, סביבות 1870
בבסיס המופעים של הקולוסיאום עמדה גישת ה"לחם ושעשועים" של האצולה הרומאית. לפי גישה זו על השלטון לספק לתושבים כמות בסיסית של לחם כדי שלא ירעבו ושעשועים בחינם. לכל אזרחי רומא היה כרטיס כניסה חינם למופעים. מקום הישיבה של האזרחים היה בהתאם למעמדם: במושבים התחתונים ישבו הסנאטורים, מעליהם ישבו הלוחמים, מעליהם המורים ולבסוף האזרחים הרגילים. את הנשים הושיבו במושבי העץ שהיו ממוקמים במעלה המבנה, מעל כל מושבי השיש של הגברים. לקיסר היה מעבר מיוחד וכיסא מיוחד ביציע הנמוך ביותר.
כשגלדיאטור הפסיד בקרב יכול היה לבקש את רחמי הקהל. אם הקהל הניף את מטפחותיו כלפי מעלה הוא בעצם אומר למנצח תרים את הנשק ותרצח אותו הרי שהגלדיאטור המובס הפסיד את חייו, אולם אם הקהל סימן באגודלו כלפי מטה, היה על הגלדיאטור המנצח להוריד את הנשק ולא לפגוע ביריבו.
מספר היסטוריונים נוצרים דתיים טוענים כי הקיסרים הרומאים היו משליכים נוצרים לתוך הזירה כדי להוציאם להורג על ידי חיות הטרף שהוצגו שם, אולם אין עדות ממשית לכך שנוצרים נטרפו שם במיוחד בשל נצרותם.
לקריאה נוספת
אתר הבית של הקולוסיאום
מידע על הקולוסיאום
G. Alföldy, "Eine Bauinschrift aus dem Colosseum", Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik'109, 1995, pp. 195–226
קישורים חיצוניים
איך נותר הקולוסיאום כשריד הגדול מהאימפריה הרומית?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
מודל תלת־ממדי של הקולוסיאום בעבר ובהווה - The Only Progress is Human
Explore the Colosseum 360°, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אדריכלות רומית
קטגוריה:שבעת פלאי תבל החדשים
קטגוריה:צ'ליו
קטגוריה:רומא: אמפיתיאטראות
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה | 2024-09-18T08:29:39 |
גלדיאטור | שמאל|ממוזער|300px|גלדיאטורים בזירת הקרב, בציורו של ז'אן-לאון ז'רום מ-1872
גְּלַדְיָאטוֹר (בלטינית: Gladiator, מהמילה גלאדיוס, בלשון חז"ל: לוּדָר, ממקור לטיני) הוא לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין בעלי חיים מסוכנים. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת זירות או אמפיתיאטרונים כמו הקולוסיאום. סוגים שונים של גלדיאטורים נלחמו בצורות שונות של קרב.
לרוב הגלדיאטורים היו עבדים שנידונו לכך כעונש על פשעים מסוימים, שבויי מלחמה, ומתנדבים בתשלום (auctorati). לא ניתן היה להעניש אזרחים רומאים בעונש זה, אך אלו שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות ניתן היה לשלול מהם את אזרחותם, לשעבד אותם באופן רשמי, ולטפל בהם בהתאם.
עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך.
המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה. דעיכתם החלה עם משבר המאה השלישית ונמשכה ביתר שאת עם התנצרות האימפריה; ביטולם הסופי של הקרבות התרחש בשנות השלושים של המאה החמישית. לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6.
מקור השם גלדיאטור הוא "גלאדיוס" – חרב בלטינית. בלשון חז"ל נזכרים הגלדיאטורים בשם "לודרים". המילה "לודר" הגיעה ללשון חז"ל מן הלטינית. התחרויות שבהן השתתפו הגלדיאטורים כונו Ludi – "משחקים".
היסטוריה של משחקי הגלדיאטורים
שמאל|ממוזער|250px|משמאל, רטיאריוס כנוע ויריבו הסקיוטור, תראקי ומורמילו, הופלומכוס ומורמילו (שמסמן את כניעתו), והשופט, שנת 200 לספירה
מקורות
המקורות הספרותיים הראשונים נוטים להסכים רק לעיתים רחוקות באשר למקור הגלדיאטורים ומשחקי הגלדיאטורים. בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה, האמין ניקולאוס איש דמשק כי הם אטרוסקים. דור לאחר מכן, כתב טיטוס ליוויוס כי הם התקיימו לראשונה בשנת 310 לפני הספירה על ידי קמפנים לרגל ניצחונם על פני הסאמניטים. זמן רב לאחר שהמשחקים חדלו, הסופר מהמאה השביעית לספירה איזידורוס מסביליה, כתב כי המילה הלטינית Lanista (לניסטה – המנהל של הגלדיאטורים) נגזרת מן המילה האטרוסקית עבור "המוציא להורג", ובנוסף כתב כי התואר כארון (נציג שליווה את הגלדיאטורים המתים מהזירה הרומית) נגזר מהמילה צ'ארון (Charun) (מדריך של נשמות בעולם התחתון של המיתולוגיה האטרוסקית). היסטוריונים רומאים הדגישו את המשחקים הגלדיאטורים בתור ייבוא זר, ככל הנראה אטרוסקי. העדפה זו קיימת ברוב התיעודים ההיסטוריים של המשחקים הרומאים בעת החדשה המוקדמת.
הערכה מחודשת של הראיות תומכת במקור קמפני. הלודי (בתי הספר לגלדיאטורים) המוקדמים ביותר הוקמו בקמפניה. פרסקאות מקברים בפאסטום (אזור קומפניה) מהמאה ה-4 לפנה"ס מציגים צמדי לוחמים עם קסדות, חניתות ומגינים. בהשוואה לפרסקאות האלו, ישנן ראיות תומכות בציורי קברים אטרוסקיים. אם כי הפרסקאות בפאסטום עשויות לייצג את המשכה של מסורת עתיקה הרבה יותר, אותה רכשו או ירשו מן המתיישבים היוונים של המאה ה-8 לפנה"ס.
טיטוס ליוויוס מתארך את קרבות הגלדיאטורים הרומיים הראשונים לשנת 264 לפני הספירה, בשלבים הראשונים של המלחמה הפונית הראשונה של רומא נגד קרתגו.
מתועד כי שלושה זוגות של גלדיאטורים נלחמו עד המוות בפורום של רומא "שוק הבקר" (Forum Boarium). קרבות הגלדיאטורים הראשונים מתוארים בתור "מונוס" (ברבים: מונרה), שהחלו בתור שירות או מתנה שניתנה למתים בהלוויתם. באופן כללי מונוס משמש לתאר תרומה לקהילה הרומאית, בדרך כלל מידי המעמד הגבוה. סוג הגלדיאטור המוזכר בתדירות הגבוהה ביותר באותה התקופה היה הסמנאיט.
התפתחות
בשנת 216 לפנה"ס, מרקוס איימיליוס לפידוס, הקונסול לשעבר והאוגור, כיבד את בניו בשלושה ימים של קרבות גלדיאטורים בפורום רומאנום, באמצעות עשרים ושניים זוגות גלדיאטורים. עשר שנים לאחר מכן, יזם סקיפיו אפריקנוס מונוס הנצחה באיבריה לזכר אביו ודודו, הרוגי המלחמות הפוניות. לא-רומאים ממעמד גבוה, וייתכן כי אף מספר רומאים, התנדבו לשמש בתור הגלדיאטורים שלו. ההקשר של המלחמות הפוניות, והתבוסה הכמעט הרסנית של רומא בקרב קאנאי (216 לפנה"ס), מקשרים את המשחקים הראשונים הללו לנדבנות: חגיגה של ניצחון צבאי ומעין כפרה דתית על אסון צבאי. מונרה אלו שימשו בהעלאת המורל בעידן של איום צבאי ושל התרחבות צבאית. המונוס המתועד הבא נערך בהלוויה של פובליוס ליקיניוס קראסוס בשנת 183 לפנה"ס, והיה ראוותני יותר: הוא כלל שלושה ימים של משחקים במהלך ההלוויה, 120 גלדיאטורים, וחלוקה ציבורית של בשר (visceratio data) - מנהג ששיקף את קרבות הגלדיאטורים במשתאות בקמפניה שתוארו על ידי ליוויוס, ולאחר מכן גם גונו על ידי הקונסול הרומאי סיליוס איטליקוס.
האימוץ הנלהב של "הגלדיאטוריה מונרה" על ידי בעלות הברית האיבריות של רומא מראה כמה בקלות, וכמה מוקדם חלחלה תרבות הגלדיאטורים למקומות רחוקים מרומא עצמה. עד שנת 174 לפנה"ס, מונרה רומאי "קטן" (פרטי או ציבורי), שניתן על ידי עורך בעל חשיבות נמוכה יחסית, ככל הנראה היה כה נפוץ וחסר ייחוד שלא נחשב כראוי לתיעוד:
בשנת 105 לפנה"ס, הקונסולים השולטים הציעו לרומא טעימה ראשונה של "לחימה ברברית" בחסות המדינה, שבאה לידי ביטוי באמצעות הגלדיאטורים מקפואה, במסגרת תוכנית אימונים צבאית. הלחימה הפכה פופולרית ביותר, וכעת יכלה להתחרות במונרה שמומנו בצורה פרטית.
השיא
לקראת שנותיה האחרונות של הרפובליקה, היא הפכה בלתי יציבה מבחינה פוליטית וחברתית, משחקי הגלדיאטורים סיפקו לנותני החסות שלהם הזדמנויות יקרות להחריד אך יעילות ביותר עבור קידום עצמי, תוך מתן בידור זול ומרגש ללקוחותיהם. הגלדיאטורים הפכו לעסק גדול עבור מאמנים, פוליטיקאים שאפתניים, ועבור המעמד הגבוה. פריבאטוס (אזרח פרטי) שאפתני מבחינה פוליטית היה עשוי לדחות את המונוס לזכר אביו המנוח לתקופת הבחירות, כאשר מופע מרהיב עשוי היה לגייס קולות. אלו בשלטון ואלו המבקשים לשלוט היו זקוקים לתמיכת הפלבאים והטריבונות שלהם, אשר את קולותיהם ייתכן ויקבלו לאחר מופע מרהיב במיוחד, לפעמים אפילו הבטחה בלבד של מופע מרהיב שכזה הייתה מספיקה.
הבעלות על גלדיאטורים או על בית ספר לגלדיאטורים העניקה מידה רבה של כוח בפוליטיקה הרומית. בשנת 65 לפני הספירה, יוליוס קיסר שזה עתה נבחר העניק מונוס אותו החשיב לזכר אביו, שמת עשרים שנה קודם לכן. למרות חוב אישי עצום, הוא השתמש בשלוש מאות ועשרים זוגות גלדיאטורים בשריון מכסף. הוא רצה יותר, אך הסנאט, מתוך מודעות למרד ספרטקוס, מתוך חשש מהצבאות המתפתחים הפרטיים של קיסר וחשש רב יותר מהפופולריות שלו, הטיל מגבלה של 320 זוגות כמספר המרבי של גלדיאטורים בהם יכול להחזיק אזרח ברומא. הראוותנות של יוליוס קיסר הייתה חסרת תקדים לא רק בקנה מידה ובהוצאה כספית, אלא בכך שסטה מהמסורת הרפובליקנית של מונרה בתור מנחה למת. ההבדלים המעשיים בין לודי ובין מונרה החלו להיטשטש.
משחקי הגלדיאטורים, המקושרים לרוב עם הופעות של חיות, התפשטו ברחבי הרפובליקה ומעבר לה. חוקים אשר חוקקו במטרה למניעת שחיתות, בין השנים 65 ו-63 לפנה"ס ניסו אך נכשלו לרסן את התועלת הפוליטית של המשחקים לנותני חסותם. לאחר רצח יוליוס קיסר ומלחמת האזרחים הרומית, אוגוסטוס הפך לסמכות הקיסרית על המשחקים, כולל על המונרה, והציג אותם באופן רשמי כחובה אזרחית ודתית. התיקון שלו לחוק המגביל את ההוצאה הפרטית והציבורית על מונרה, בטענה שנועד להציל את האליטה הרומית מפשיטת רגל, הגביל את ההופעות והמשחקים לפסטיבלים של סטורנליה וקווינקואטריה. מכאן ואילך, עלות השיא למונוס "חסכוני", אך רשמי של פראיטור, שכלל 120 גלדיאטורים לכל היותר, היה עולה כ-25,000 דינרים. לודי קיסרי "נדיב" עשוי היה לעלות לא פחות מ-180,000 דינרים. בכל רחבי האימפריה, המשחקים הגדולים והמפורסמים ביותר הפכו עתה למזוהים עם פולחן הקיסר בחסות המדינה, וקידמו הכרה ציבורית, כבוד ותמיכה בקיסר, בחוק שלו, ובסוכניו. בין השנים 108 ו-109 לספירה, טראיאנוס חגג את ניצחונותיו בדאקיה בשימוש מדווח של כ-10,000 גלדיאטורים (ו-11,000 בעלי חיים) על פני 123 ימים. עלות הגלדיאטורים והמונרה המשיכו לצאת מכלל שליטה. חקיקה בשנת 177 לספירה על ידי מרקוס אורליוס, אשר עשתה מעט כדי לעצור זאת, זכתה להתעלמות מוחלטת מידי בנו, קומודוס.
הגלדיאטורים
סוגי גלדיאטורים
סוגי גלדיאטורים שם הגלדיאטור ותעתיק לטיני כלי נשק עיקריים תיאור מקוצראנדבטה (Andabata) סוג נדיר יחסית של לוחמים. גלדיאטור מסוג זה נלחם עם כיסוי עיניים נגד גלדיאטור אחר שגם עיניו כוסו אסדריוס (essedarius)חנית וחרב, מגן קטן לוחם מרכבותסגנון גאליהופלומכוסמיגון רב שכלל מגן מתכת קטן, מוקיים, שריון לידיים וחניתמלשון הופלון – מגן יווני גדול. הופלומכוס הוא אחד הסוגים הנפוצים בין הגלדיאטורים. נלחם בדרך כלל מול לוחמים משוריינים אחריםונטור (Venator)חנית, פגיוןאחד הסוגים הנפוצים ברומא, נלחם בחיות טרףמורמילו (Murmillo)ציוד מגן רב, חרב מורמילו מלשון mormylos - דג ים. הוא סוג משוריין בכבדות, בלט בקסדתו שעוטרה בצורות של דגי ים סקיוטור (Secutor) חימושו דומה מאוד לזה של מורמילו, מלבד עיטוריםסוג מיוחד שפותח במיוחד למאבק ברטריוס. כתוצאה מכך, קסדתו לא כללה עיטורים כלשהם כדי לא לתת לרשתו של הרטריוס נקודות אחיזהקרופלאריוס (Crupellarii)חרב מסוג גלאדיוס ומגן סקוטוםגלדיאטור כבד במיוחד שצויד בשריון מקטעים רומי שכיסה גם את גפיו, ולראשו חבש קסדהרטיאריוס חמוש בקלשון בן שלוש שיניים, רשת ופגיון קצר עם מיגון דלגלדיאטור מסוג זה נלחם בעזרת הטלת הרשת שסיבכה את היריב ומנעה תנועה וחיסול סופי עם הקלשון. היה פגיע מאוד בקרב מטווח קצר.סגנון תראקיחרב תראקית בשם סיקהסוג נפוץ מאוד, בלט בקסדתו הייחודית שעוטרה בדרך כלל בגריפון. בנוסף, כללה הקסדה כיסוי ארד לפנים שבו מספר חורים לראיה.
המסחר בגלדיאטורים התרחש באימפריה כולה, והיה נתון לפיקוח רשמי. ההצלחה הצבאית של רומא ייצרה נהירה של חיילים-אסירים שהופצו לשימוש במכרות המדינה או באמפיתיאטרונים ולמכירה בשוק החופשי. לדוגמה, בעקבות המרד היהודי הגדול, בתי הספר לגלדיאטורים קיבלו כמות גדולה של יהודים – אלו שנדחו לאימונים נשלחו מייד אל הזירות בתור noxii. הטובים ביותר, האיתנים ביותר – נשלחו לרומא. מתן מעמד של עבד לחיילים שנכנעו או שאיפשרו את לכידתם נחשב למתנת חיים, והכשרה כגלדיאטורים הייתה הזדמנות עבורם להחזיר לעצמם את כבודם במונוס.
שני מקורות נוספים של גלדיאטורים, נמצאו במהלך תקופת השלום הרומאי, הם היו עבדים שנידונו לזירה, לבתי ספר לגלדיאטורים או למשחקים כעונש על פשעים, ומתנדבים בתשלום (auctorati), אשר עד ימי הרפובליקה המאוחרת היוו ככל הנראה כמחצית מהגלדיאטורים. השימוש במתנדבים התרחש לראשונה בחצי האי האיברי במונוס של סקיפיו אפריקנוס, אך מתנדבים אלו לא קיבלו שכר. עבור הרומאים, "גלדיאטור" פירושו לוחם מאומן, שנשבע נאמנות למאסטר.
לאלו שהיו עניים או לא אזרחים, בתי הספר לגלדיאטורים הציעו עסקה: מזון באופן סדיר, דיור מסוג כלשהו וסיכוי לתהילה ועושר. הגלדיאטורים נהגו לשמור על הפרסים הכספיים שלהם ועל כל המתנות שקיבלו. טיבריוס הציע לגלדיאטורים אחדים בדימוס 100,000 ססטרציות כל אחד כדי לשוב לזירה. נירון נתן לגלדיאטור ספיקולוס רכוש ומגורים "שווים לאלה של גברים שחגגו ניצחונות". מרקוס אנטוניוס קידם גלדיאטורים למשמר האישי שלו.
נשים כגלדיאטורים
משנות ה-60 לספירה, החלו נשים להופיע בתור גלדיאטריקס (Gladiatrix), בתור "סמנים אקזוטיים של מופע מפואר במיוחד". בשנת 66 לספירה, נירון גרם לנשים, גברים וילדים להילחם במונוס כדי להרשים את טירידאטס הראשון, מלך ארמניה. נראה כי הרומאים מצאו את הרעיון של הגלדיאטריקס מבדר ומשעשע, או מגוחך לחלוטין: יובנליס הלהיב את קוראיו בסיפורו על אישה בשם "Mevia", שצדה חזירי בר בזירה "עם חנית ביד ושדיים חשופים", ופטרוניוס לעג על היומרה של אזרח עשיר ממעמד נמוך, אשר המונוס שלו כלל אישה נלחמת מתוך עגלה או מרכבה. מונוס משנת 89 לספירה, בתקופת שלטונו של דומיטיאנוס, הציג קרב בין גלדיאטריקס וגמדים. בהליקרנסוס, תבליט מהמאה ה-2 לספירה מתאר שתי לוחמות בשם "אמזון" ו"אקיליה"; הקרב שלהן הסתיים בתיקו. באותה המאה, אפיגרף מאוסטיה מהלל אדם מהאליטה המקומית בתור הראשון "שחימש נשים" בהיסטוריה של המשחקים שלה. ככל הנראה הגלדיאטריקס עברו את אותה ההכשרה כמו עמיתיהם הגברים. הופעת הגלדיאטריקס בזירה נאסרה החל משנת 200 לספירה.
קיסרים כגלדיאטורים
קליגולה, טיטוס, אדריאנוס, לוקיוס ורוס, קרקלה, גטה ודידיוס יוליאנוס על כולם נאמר כי הופיעו בזירה (בין אם באופן ציבורי או פרטי), אך הסיכונים לעצמם היו מזעריים. קלאודיוס, המאופיין על ידי ההיסטוריונים שלו בתור אכזרי וגס, נלחם נגד לוויתן כלוא בנמל בפני קבוצה של צופים. פרשנים הסתייגו בקביעות מהופעות כאלה.
קומודוס נודע בהערצתו לקרבות הגלדיאטורים, ולמרבה הבושה של הסנאט, שאותו תיעב, גם הופיע בזירה כגלדיאטור. הוא נלחם בתור סקיוטור, וכינה את עצמו "הרקולס שנולד מחדש". הוא נלחם נגד יריבים שנאלצו להשתמש בכלי נשק מעץ ולא נשאו שריון. בתור בסטיאריוס, נאמר כי הוא הרג 100 אריות ביום אחד, כמעט בוודאות מפלטפורמה שהוקמה מסביב לזירה אשר אפשרה לו להפגין את יכולת הקליעה שלו בבטחה. בהזדמנות אחרת, הוא ערף את ראשו של יען רץ עם חץ שתוכנן במיוחד, ונשא את ראשו המדמם וחרבו אל המושבים בסנאט והחווה בידיו כאילו הם הבאים. על הופעותיו בזירה הוא גבה מהעיר רומא תשלום כספי גבוה מאוד.
בנוסף מתועד כי שיפץ פסל אדיר של נירון בצלמו בתור "הרקולס שנולד מחדש", והקדיש מחדש את הפסל לעצמו עם הכיתוב: "אלוף הסקיוטורים:. הלוחם השמאלי היחיד שכבש עשר פעמים אלף גברים" לשם כך, הוא השתמש בקצבה ענקית מן הקופה הציבורית.
גלדיאטורים יהודים
גלדיאטורים יהודים בתפוצות
הכיבוש הרומי גרר אחריו פעמים רבות הובלת שבויים יהודים מחוץ לתחומי ארץ ישראל: לאחר כיבוש הארץ בידי פומפיוס, עם עליית הורדוס לשלטון ולאחר מותו, וכן לאחר כישלון המרד הגדול. המספר הגדול ביותר של שבויי מלחמה יהודים שהוצא מן הארץ היה בתקופת מלחמת החורבן, אשר בסיומה היו בידי טיטוס אלפי שבויים יהודים. רבים מהם נמכרו לעבדים או נשלחו לעבודות פרך במכרות, או ניתנו במתנה למחוזות הסמוכים לארץ ישראל כדי שילחמו שם במופעי גלדיאטורים, כפי שניתן לראות בתיאורו של יוסף בן מתתיהו:״משאר המון השבויים כבל באזיקים את בני השבע-עשרה ומעלה ושלחם לעבודות במצרים. אך רבים מאד העניק טיטוס מתנה לפרובינקיות על מנת שימצאו את מותם ב[אמפי]תיאטראות, בחרב או [כטרף] לחיות.״בימים שאחרי החורבן הגיעו מארץ ישראל אל התפוצות פליטים יהודים רבים. ניתן להניח, כי להגעתם הייתה השפעה על היהודים בתפוצות, אשר המאורעות בארץ ישראל טלטלו אותם. המשטר הרומי גם נקט צעדים כדי להשפיל את היהודים, בין היתר על ידי שימוש בשבויים יהודים בזירה לצורך קרבות גלדיאטורים ברחבי האימפריה הרומית. דבר זה פגע בגאוותם של היהודים וערער את מעמדם בקרב שכניהם הנוכרים.
גלדיאטורים יהודים בארץ ישראל
הידיעות על קרבות גלדיאטורים במזרח השמי של האימפריה הן מועטות. המופעים נערכו על ידי השליטים הרומים בערים בעלות צביון הלניסטי; ביהודה, לדוגמה, הורדוס ערך מופעים כאלה בקיסריה, ויוסף בן מתתיהו, בקדמוניות היהודים, כותב במפורש שהתקיימו משחקי גלדיאטורים גם בירושלים. מעט המקורות הקיימים בנושא זה מלמדים, כי גם יהודים נטלו חלק פעיל במופעים אלה, על פי רוב בהיותם שבויים או עבדים, כפי שעולה מהתיאור במלחמות היהודים: ״בעת שהייתו בקיסריה חגג [טיטוס] ברוב פאר את יום הולדתו של אחיו, ולכבודו דחה את הענשתם של רבים מן [השבויים] היהודים. ואכן, מספר היהודים אשר נהרגו בקרבות עם חיות טרף, או איש בחרב אחיו, או נשרפו באש, עלה על אלפיים וחמש מאות…המון רב של שבויים קיפחו את חייהם באותו אופן כמו ב[חגיגה ה]קודמת״בשלבים מאוחרים יותר, היו אלה גם נסיבות כלכליות שהובילו יהודים נואשים להשתתף במופעי גלדיאטורים ובמופעי חיות. באמצע המאה השלישית לספירה פקד משבר כלכלי את האימפריה הרומית, ואת ארץ ישראל בכלל זה, ולא אחת הוא דחק אנשים להשתתף במופעים אלה, ששכר רב היה בצידם. כמו כן, יש להניח כי חלק מהיהודים שסיימו את חייהם במשחקי הגלדיאטורים באמפיתיאטרון הארץ-ישראלי, הובאו לקבורה במקום מולדתם. עדות ארכאולוגית לכך נמצאה במערת קבורה יהודית בתל עיטון שביהודה, שם נמצאו חרוטות המתארות מלחמת גלדיאטורים, שמציינות את סיבת מותם של הנקברים במערה. קרוב לוודאי כי אחד מבני המשפחה שליווה את המת בדרכו האחרונה חקק את הסיבה למות קרובו על קיר המערה. הגלדיאטורים אוחזים בידיהם תלת-קלשון והם מתוארים במצבי לחימה שונים.
היחס ההלכתי למופעי גלדיאטורים
בתארו את חגיגותיו של הורדוס בירושלים, מציין יוסף בן מתתיהו את הזעם הגדול שהיה לבני הארץ כנגד החדרת מנהגי נכרים לירושלים ובייחוד נגד מופעי הגלדיאטורים, דבר שאפילו הוא עצמו מדבר עליו בטינה גלויה. תופעה זו קיבלה יחס שלילי גם אצל חז״ל. במקורות התלמודיים נקרא הגלדיאטור ׳לודר׳, מילה שהגיעה ללשון חז״ל מן הלטינית (Ludus = משחק). על משחקי הגלדיאטורים ניתן ללמוד מדבריו של ריש לקיש, אמורא ארץ ישראלי, שמשתמש לא אחת בניסיונו כגלדיאטור.
חכמים אוסרים באופן ברור את ההליכה למבני הבידור ואף ההשתתפות מרצון במופעים אלה לא מתקבלת על הדעת. בתלמוד הירושלמי מסופר על ר׳ אבהו שפדה יהודי שמכר את עצמו למשחקי גלדיאטורים: ״ואם מכר עצמו ללודים אפילו פעם אחת, אין פודין אותו. מעשה באחד שמכר את עצמו ללודים. אתא עובדא קומי ר׳ אבהו [בא המעשה לפני ר׳ אבהו], אמר: מה נעשה? מפני חייו עשה״.אף על פי שרבי אבהו פדה את אותו יהודי, ברור מלשון ההלכה כי מדובר באיסור מפורש. סיבות דומות כמעט, אולם חכמים אסרו עליו לעשות זאת. ממקורות אלה לא ניתן ללמוד על היקף התופעה, אך הם משקפים מציאות חברתית-כלכלית במאות השלישית והרביעית לסה״נ, אשר הובילה אנשים להשתתף במופעי גלדיאטורים לצורך פרנסתם.
גלדיאטורים בשירה העברית המודרנית
אזכור לתופעה זו ניתן למצוא בשירו של יל"ג, ״בין שיני אריות״. בשיר מסופר על זוג אוהבים, מרתה ושמעון, אשר מושלך להילחם באריה רעב, ולהיות שעשוע לצופים הרומאים, בעוד מרתה רואה את אהובה משמש טרף לאריה (ומכאן שמה של היצירה).
תמצית המשחקים
הקרב
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס במוזיאון הארכאולוגי הלאומי במדריד מראה רטיאריוס בשם Kalendio (מוצג נכנע בחלק העליון) נלחם נגד סקיוטור בשם Astyanax. הסימן Ø לפני שמו של Kalendio מרמז כי הוא נהרג לאחר כניעתו.
בהופעות הראשונות, מוות נחשב לתוצאה התקינה של הקרב. בתקופה הקיסרית, הקרבות פורסמו לעיתים בתור "עד המוות" (sine missione), דבר המרמז כי מיסיו (missio – לחוס על חיי הגלדיאטור המובס) הפך להיות מנהג נפוץ במשחקים. בנוסף ייתכן כי החוזה בין העורך ללניסטה כלל פיצויים בגין מקרי מוות לא צפויים. כאשר הביקוש לגלדיאטורים עלה על ההספק, קרבות "עד המוות" הוחרמו באופן רשמי, החלטה מעשית של אוגוסטוס אשר במקרה גם שיקפה את דרישת הציבור ל "צדק טבעי", הסירוב של קליגולה וקלאודיוס לחוס על לוחמים פופולריים אך מובסים לא תרם לפופולריות שלהם. ברוב הנסיבות, גלדיאטור שנלחם היטב - חסו על חייו.
לפי הנוהג הנפוץ, הצופים החליטו אם גלדיאטור שהפסיד צריך להישאר בחיים, ובחרו בזוכה במקרה נדיר של תיקו. מרבית הקרבות העסיקו שופט בכיר (summa rudis) ועוזר, המוצגים בפסיפסים עם מטות (rudes) הנועדו להזהיר, או להפריד יריבים בשלב כלשהו בקרב. הכרה עצמית בתבוסה של הגלדיאטור, שסומנה על ידי הרמת האצבע (ad digitum), הודיעה לשופט להפסיק את הקרב ולפנות לעורך, שהחלטתו בדרך כלל נשענה על מצב רוחו של הקהל. במהלך המשחק, שופטים הפעילו שיקול דעת ועל פי רצונם, הם יכלו לעצור את הקרב לחלוטין, או להשהות אותו על מנת לאפשר מנוחה ללוחמים וזמן התרעננות לקהל.
רוב הגלדיאטורים השתתפו בשניים או שלושה מונרה בשנה. מספר לא ידוע מתו בקרב הראשון שלהם ואחדים נלחמו עד 150 קרבות. קרב בודד נמשך לכל היותר בין 10–15 דקות. הצופים העדיפו הצמדת יריבם עם סגנונות לחימה משלימים אך שילובים אחרים התקיימו, כגון גלדיאטורים הנלחמים ביחד או החלפה של המפסיד בקרב על ידי גלדיאטור חדש, אשר יילחם נגד הזוכה.
המנצחים קיבלו את כף התמר ופרס מהעורך. לוחם מצטיין היה עשוי לקבל כתר עלי דפנה, וכסף מהקהל כאות הערכה, אך עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך. מרטיאליס מתאר קרב בין פריסקוס וורוס שלחמו בגבורה ובאופן זהה לאורך זמן רב, כך שכאשר שניהם הודו בתבוסה באותו הרגע טיטוס העניק ניצחון וחירות לשניהם. לגלדיאטור בשם פלאמה הוענק מוט ארבע פעמים, אך הוא בחר להישאר גלדיאטור. על מצבתו בסיציליה כתוב: "פלאמה, סקיוטור, חי 30 שנה, נלחם 34 פעמים, ניצח 21 פעמים, נלחם עד תיקו 9 פעמים, הפסיד 4 פעמים, סורי לפי לאום. דליקאטוס עשה זאת עבור חברו לנשק".
פלגים ויריבים
בתי הספר והאימונים
מקום ההכשרה והאימונים של הגלדיאטורים נקרא לודוס (ברבים: לודי). הלודוס הראשון היה זה של אורליוס סקאורוס (Aurelius Scaurus) בקפואה.
הוא היה לניסטה של גלדיאטורים שהועסקו על ידי המדינה כדי לבדר את הקהל בסביבות שנת 105 לפנה"ס.
מעט לניסטות ידועים בשמם: הם היו ראש משפחת הגלדיאטורים שלהם, עם שליטה על חייהם ועל מותם של כל חברי המשפחה. מבחינה חברתית הם נודעו לשמצה, והכלילו אותם יחד עם הסרסורים והקצבים. היחס היה שונה לבעל גלדיאטורים שהיה שייך למעמד הגבוה או שהיה בעל אמצעים.
בעקבות המרד של ספרטקוס, חקיקה חדשה הגבילה בהדרגה את הבעלות על הגלדיאטורים ועל הלודי. בעיר רומא עצמה היו ארבעה; הלודוס מגנוס (הגדול והחשוב ביותר, בו התגוררו עד כ-2000 גלדיאטורים), הלודוס דאקיקוס, הלודוס גאליקוס, והלודוס מאטוטינוס, אשר אימן גלדיאטורים שנלחמו בחיות.
המתנדבים (auctorati) נדרשו לאישור של שופט כדי להצטרף ללודוס. אם התקבלו, הרופא של בית הספר העריך את מידת התאמתם. החוזה שלהם (auctoramentum) קבע באיזו תדירות הם אמורים להופיע, סגנון הלחימה שלהם והרווחים שלהם. מי שנידון לפשיטת רגל או שהיה בעל חוב, היה יכול לנהל משא ומתן לתשלום חוב חלקי או מלא על ידי הלניסטה שלו או העורך.
כל הגלדיאטורים, בין אם בהתנדבות ובין אם נידונו לכך, נשבעו שבועת אמונים זהה (sacramentum). הטירונים (novicii) אומנו תחת מאמנים של סגנונות לחימה מסוימים, שככל הנראה היו גלדיאטורים בדימוס. הם יכלו להתקדם בהיררכיה של דרגות (פאלוס) מהן פרימוס פאלוס הייתה הגבוהה ביותר. כלי נשק קטלניים היו אסורים בלודוס, ככל הנראה השתמשו בגרסאות עץ של כלי הנשק. ככל הנראה סגנונות הלחימה נלמדו באמצעות חזרה מתמדת על התנועות, וסגנון אלגנטי, חסכוני היה המועדף. בנוסף האימונים כללו הכנה לקראת מותם.
אלה שנידונו ללודוס (ad Ludum) ככל הנראה תויגו בברזל מלובן, או סומנו בכתובת קעקוע (מלטינית: stigma - סטיגמה, סטיגמטה בלשון רבים) על הפנים, הרגליים, או הידיים. סטיגמטה אלו ייתכן והיו בטקסט - עבדים נמלטים סומנו כך על המצח עד אשר קונסטנטין אסר על השימוש בסטיגמטה על הפנים בשנת 325 לספירה. חיילים סומנו על היד.
גלדיאטורים לרוב שוכנו בתאים מסודרים, במבנה צריף סביב זירת אימון מרכזית. יובנליס מתאר את ההפרדה של הגלדיאטורים בהתאם לסוג ולמעמד, המרמזים על היררכיה נוקשה בתוך בתי הספר: "אפילו החלאות השפלים ביותר בזירה עקבו אחר החוק הזה, אפילו בכלא הם נפרדים". כפי שמרבית היריבים במשחקים היו מאותו בית ספר, החלוקה שמרה על יריבים פוטנציאליים נפרדים ובטוחים זה מזה עד המונוס הרשמי. המשמעת הייתה קיצונית, ואפילו קטלנית. שרידים של לודוס בפומפיי מעידים על התפתחויות באספקה, בביקוש ובמשמעת, בשלב המוקדם ביותר המבנה היה יכול להכיל 15–20 גלדיאטורים. המבנה שעלה במקומו יכול היה לשכן כ-100 וכלל תאים קטנים מאוד, ככל הנראה עבור עונשים פחותים והיה כה נמוך שלעמוד היה בלתי אפשרי.
דיאטה וטיפול רפואי
מעמד משפטי וחברתי
"הוא נשבע לשאת את הכאב, להישרף, להיות כפות, להיות מוכה, ולהיהרג בכוח החרב." השבועה של הגלדיאטור כפי שצוטט על ידי פטרוניוס (סטיריקון, 117).
המעמד המשפטי של הגלדיאטורים היה חד משמעי: הם היו עבדים, ורק עבדים שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות יכלו להידון לזירה. אזרחים היו פטורים באופן חוקי מגזר הדין הזה, אבל אלו שנמצאו אשמים בעבירות מסוימות ניתן היה לשלול מהם את אזרחותם, לשעבד אותם באופן רשמי, ולטפל בהם בהתאם. ענישה בזירה הטילו בגין גנבה ושוד, הצתה, או מעשים בוגדניים כגון מרד, העלמת מס וסירוב להישבע שבועות חוקיות.
עבריינים שנשפטו בעון מעשים בלתי נסבלים נגד המדינה (כונו noxii), נידונו לעונשים המשפילים ביותר. עד המאה ה-1 לפנה"ס, noxii היו נידונים לחיות (damnati ad bestias) בזירה, עם סיכוי כמעט אפסי להישרדות (היעדר נשק או שריון), או שהיו גורמים להם להרוג זה את זה. מהתקופה הקיסרית המוקדמת, חלקם נאלצו להשתתף בצורות משפילות של "הצגות" מיתולוגית או היסטוריות, שהגיעו לשיאן בהוצאתם להורג.
אלו שנשפטו בעון מעשים פחות חמורים (כונו damnati), נידונו לקרב נגד חיות (ad ludum venatorium) או לקרב נגד גלדיאטורים (ad gladiatorium), שבו הם היו חמושים כפי שראו לנכון. נידונים אלו יכלו להחזיר קצת מכבודם, ואולי אפילו לשרוד ולהילחם יום נוסף. חלקם אף הפכו לגלדיאטורים מן המניין.
אמפיתאטרונים
שמאל|ממוזער|250px|הקולוסיאום ברומא, איטליה. תצלום של האמפיתיאטרון הידוע ביותר מתקופת רומא העתיקה, צולם בשעות הערב המוקדמות. קרבות גלדיאטורים היו האירוע המרכזי והתקיימו בדרך כלל בסביבות השעה הזאת ביום.
רוב הצופים היו עדים לקרבות הגלדיאטורים בזירות או באמפיתיאטרונים שנבנו ברחבי הרפובליקה, ומאוחר יותר, האימפריה.
גלדיאטורים בחברה הרומאית
ראו גם
ספרטקוס
נאומכיה
זקיפת אגודל
אווה קיסר, מוריטורי טה סלוטנט
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
בית ספר לגלדיאטורים התגלה על גדות הדנובה באוסטריה
הערות שוליים
*
קטגוריה:רומא העתיקה
קטגוריה:מקצועות עבר
קטגוריה:לחימה
קטגוריה:ספורט לחימה
קטגוריה:ספורט דמים | 2024-02-15T08:16:02 |
מבצר | שמאל|ממוזער|250px|המבצר הוונציאני החדש בעיר קורפו.
ממוזער|250px|קראק דה שבלייה (Krak des Chevaliers) - "מבצר האבירים" בסוריה, מבצר צלבני מסוג מבצר קונצנטרי.
מִבְצָר (או מְצוּדָה) הוא מתחם מבוצר, שנועד להגן על האנשים שבתוכו בפני תקיפה וכן לספק נקודת משלט אסטרטגית. ישנם סוגים רבים של מבצרים, שנבדלים זה מזה בגודל ובתכנון.
המבצר הוא מתחם קטן יחסית (שטחו המבוצר לרוב לא עולה על ) ומבוצר, שנועד לצורכי שליטה צבאית והגנה מפני אויב. המבצר תמיד יהיה מוקף בחומה, שתפקידה הוא למנוע מאנשים לא רצויים להיכנס, וכן לבלום התקפות ירי והסתערות של האויב. רוב המבצרים כוללים אמצעי הגנה נוספים מלבד חומה ועל כך יפורט בהמשך. המבצר נבדל מטירה בכך שמטרתו היא צבאית בעיקרה ואילו הטירה היא למעשה אחוזה מבוצרת (אם כי היו מבצרים וטירות שלמעשה שימשו הן כטירה והן כמרכז צבאי).
לעיתים, מבצרים הוקמו בשרשרת כחלק מרשת של מבצרים, שחלשו אחד על השני, ויכלו לסייע אחד לרעהו בשעת הצורך. ביצורים כאלה היו נפוצים בעיקר באזורי גבולות שבהם התרחשה לחימה לעיתים קרובות ופעמים רבות מבצרים אלה החליפו ידיים.
טרמינולוגיה
ממוזער|250px|פורט בורטאנג' מהמאה ה-16 במחוז חרונינגן שבהולנד.
המונח "מבצר" בעברית מתייחס למתחם סגור ומבוצר (באנגלית: Fortress), בניגוד ל"ביצורים" (באנגלית: Fortifications) שהוא מונח כללי יותר ומתייחס לכל סוגי הביצורים וגם לאלמנטים של ביצורים (כגון חומה או צריח).
המונח העברי "מצודה" מתייחס למבנה מבוצר שלרוב מהווה חלק ממערך ביצורים כגון מגדל עוז בטירה או כחלק מחומות עיר.
מבחינת זמנים והיסטוריה: המונח "מבצר" בעברית מתייחס לרוב למבנים המבוצרים של העת העתיקה, ימי הביניים והרנסאנס. הביצור הצבאי המודרני המקביל, שלו תפקידים דומים למבצר, נקרא בעברית "מוצב" (באנגלית: Outpost).
המונח "טירה" בעברית מתייחס לארמון מבוצר, כלומר: אחת ממטרותיו העיקריות היו מגורים של בני אצולה. בהרבה מקרים טירות היו גם מבצרים ולהפך.
מערך ההגנה של מבצר טיפוסי
מטרתו הראשונה של מבצר היא לספק הגנה ליושביו, לרבות כנגד צבא האויב. לשם כך עליו לכלול ביצורים ומערכות הגנה שימנעו מהאויב לפרוץ פנימה. רוב מערכי ההגנה שפותחו עד המצאת התותחים הומצאו עוד בעת העתיקה, בתקופת שומר ואשור. מאז לוחמת המצור לא השתנתה הרבה, כאשר שיאים ברמת ההנדסה חלו בתקופת האימפריה הרומית ובשיא ימי הביניים.
להלן מערכי ההגנה שתוכננו לבלום פריצה של האויב:
ממוזער|250px|מצודת לונדון - Tower of London. טירה ומבצר בעל מערך ביצורים מרשים הכולל מגדל עוז, חומה כפולה, צריחים, מגדלי שער, ברביקן וחפיר.
ממוזער|שמאל|250px|מבצר נח'ל, עומאן
מגדל העוז: זוהי מצודה שהייתה המבנה המרכזי של המבצר. בה חיו האדון ובני משפחתו (כשמדובר בטירה) או מפקד חיל המצב, בה נמצאו המשרדים, הנשקיה והמחסן ובמרתף היה הצינוק. המצודה הייתה לרוב מבוצרת בנפרד ממערכי ההגנה של המבצר וכללה מגדלים בצורים החולשים על מערכת ההגנה של המבצר. היא תוכננה כמבצר בתוך מבצר על מנת לאפשר להמשיך להגן גם אחרי שהחומה הראשונה נפרצה.
חומה גבוהה שנועדה למנוע את כניסת הפולשים ולספק עמדות ירי למגינים. החומה שימשה הן כגדר גבוהה וחזקה והן כמחסום בפני הקליעים של האויב. חומות מתוחכמות כללו "מרפסת" (Rampart) שעליה התייצבו המגינים והדפו את התוקפים. קשתים יכלו לטעון את הקשת שלהם כאשר הם מסתתרים מאחורי הבליטות הרבועות בחומה.
מגדלי שמירה וצריחים שהיו פזורים לאורך החומה ונועדו להקנות עמדות שליטה, ירי ותצפית עדיפות למגינים. מהצריחים יכלו המגינים לירות חצים על התוקפים ולשפוך זפת רותחת על החפרים שמנסים למוטט את החומה. הצריחים היו בדרך כלל גבוהים יותר מהחומה וכללו חדרים עם חרכי ירי שמהם היה אפשר לירות בבטחה אל עבר האויב הצר.
מגנן או באסטיון - קטע בולט בחומה, מעין חצי מגדל, שנועד לאפשר למגינים להגן על נקודות חולשה בחומה.
ביצורים מיוחדים למגדל השער, שכוללים מגדלים, תצפית עילית מעל השער, משיקולי עם שמן רותח ועמדות ירי על מי שנכנס בשער.
השער שהיה עשוי מברזל מחוזק וכלל לעיתים בנוסף לדלתות גם שער מתרומם - שבכה שאפשר להרימה ולהורידה.
שמאל|ממוזער|250px|חפיר יבש באפולוניה
חפיר יבש או מוצף במים שנועד למנוע מהתוקפים להגיע אל מרגלות החומה ולמוטט את יסודותיה.
גשר מתרומם - במבצרים וטירות עם חפיר, היה גשר מתרומם שניצב לפני השער. בעת סכנה, היה אפשר להרים את הגשר כך שהוא יכסה את השער. בכך מושג יתרון כפול: הגישה לשער נמנעת ואילו הגשר עצמו מספק שכבת הגנה נוספת לשער, דבר שמקשה את פריצתו באמצעות אייל ניגוח אחרי שהחפיר ממולא בחול ועפר.
שער סודי - שאפשר לכוחות הנצורים לצאת בסתר מן המבצר, אם לצורכי מילוט עצמי ואם לצורכי ארגון פשיטות בעורף מחנה הצרים על מנת לחבל במאמצי המצור.
מבצרים מסוימים כללו שני מערכי חומות ומגדלים, כך שאם אחד נופל - המגינים נסוגים אל החומה הפנימית וממשיכים להגן ממנה.
המבצר כלל גם שורה של מבנים לוגיסטיים, שנועדו לאפשר למבצר לעמוד מול מצור ממושך. מבנים אלה כללו:
מבנים נוספים ששימשו כנשקייה, מחסנים, אורוות ומגורים לחיילים.
סדנאות מלאכה ומטבח.
בורות מים - לאגירת מי גשמים למקרה של מצור ממושך.
מבצרים ומצודות בישראל
ממוזער|250px|תצלום אווירי של כוכב הירדן מראה בבירור את תוכנית המבצר כמצודה קונצנטרית.
ממוזער|250px|דגם של מגדל דוד, מצודה בחומות ירושלים הבנויה כמבצר קטן ומשולבת במערך הביצורים של העיר העתיקה בירושלים.
מבצרים עצמאיים:
הרודיון
טירת בלוואר (כוכב הירדן)
מבצר אנטיפטרוס
מבצר יחיעם
מבצר נמרוד ("קלעת נמרוד")
מבצר המלך בכפר מעיליא
מונפור
מבצר שוני
מגדל אפק
מצודת צפת
חומות ערים ומצודות עירוניות:
מגדל דוד וחומות ירושלים, ירושלים
חומת חברון
המצודה העות'מאנית וחומות עכו
חומות קיסריה
מצודת ארסוף (אפולוניה)
מבצרים בעולם
מצודת לונדון - טירה ומבצר מלכותי בלונדון ששימשה למטרות רבות
קראק דה שבלייה - מבצר צלבני גדול הבנוי כמצודה קונצנטרית, נמצא כיום בשטח סוריה.
הבסטיליה בפריז, שנבנתה כמצודה מרכזית בהגנת העיר ובהמשך הפכה לבית כלא שנהרס במהפכה הצרפתית.
העיר נאפולי כוללת שני מבצרים: קאסטל נואובו (מסכיו אנג'ואינו) וקאסטלו דל'אובו
העיר נַאפְפְּלִיוֹ שביוון כוללת שלושה מבצרים, הגדול שבהם - פלמידי על גבעה החולשת על העיר.
מבצר הבופור בלבנון - מבצר צלבני שימש גם כמוצב צה"ל ברצועת הביטחון.
מבצר סנט אלמו ומבצר סנט אנג'לו במלטה.
מצודת צלאח א-דין בסוריה
מבצר קניגשטיין בגרמניה
מצודת איף בצרפת
הקרמלין בקאזאן ברוסיה
מצודת הדייגים בהונגריה
ראו גם
גוסוקו
מצודת טגארט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ביצורים
קטגוריה:טיפוסי מבנים | 2024-06-14T13:25:36 |
בגדי שבת | שמאל|ממוזער|200px|חסיד ירושלמי לבוש בבגדי שבת ירושלמיים
220px|ממוזער|ילדי ברסלב בבגדי שבת, מאה שערים
בגדי שבת הם בגדים מיוחדים שאותם לובשים היהודים הדתיים בשבתות ובחגי ישראל וכן גם בחולי מועד לשם הדגשת החגיגיות והייחודיות של ימים אלו. הרבה נוהגים גם לצחצח את הנעליים או אף להחליף אותן בנעליים המיוחדות לשבת ולחג. לבישת בגדי שבת היא חלק ממצוות כבוד שבת.
מקור הדין וטעמו
השוני בניקיון הבגדים ויופיים היה קיים כבר בימי חז"ל.
בתלמוד מבואר שטעם החיוב ללבוש בגדים מיוחדים בשבת הוא מפני כבוד השבת: "'וכבדתו' - שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול. אמר רב הונא: אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו להחליף - ישלשל בבגדיו" (לפי רש"י - מנהג העשירים באותה תקופה היה לשחרר את קיפולי בגדיהם כלפי מטה, כיוון שידיהם לא עוסקות במלאכה והם אינם חוששים שהבגד יתלכלך). יש שלמדו מכך לימינו שמי שאין לו בגדים מיוחדים לשבת צריך להשתדל ליפות את בגדו לקראת שבת.
הרמ"א מביא טעם נוסף ללבוש בגד מיוחד לשבת, כדי שיזכיר לו ששבת היום, וכך לא יבוא לידי חילול שבת.
האר"י הסביר את הרעיון מאחורי ההכנות לשבת בכלל ובגדי השבת בפרט: "כל מי שרוצה להיכנס לפני המלך, קודם שייכנס צריך להתקין עצמו להראות לפני המלך בלבוש נאה, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק".
הרבי מאפטא הדגיש, על בסיס "מדרש פליאה", את גודל השכר אפילו על ניקוי הנעליים בערב שבת, כסמל למספר העצום של מצוות שהאדם יכול לצבור בעולם הזה.
לפי ספר הזוהר, בשבת יש ללבוש בגדים לבנים, ואכן מנהג זה רווח בארץ ישראל בקרב המקובלים. רוב הדתיים מסתפקים בחולצה לבנה ולא בכל הבגדים לבנים כמנהג המקובלים.
מנהגים שונים
בציבור הדתי מתבטאת ההקפדה על בגדי שבת מיוחדים לגברים בדרך כלל בהליכה עם חולצה לבנה ומכנסיים כהים או בהירים, השונים ממכנסי החול.
בציבור החרדי, שבו הגברים נוהגים ללכת במשך כל השבוע לבושים חולצה לבנה, חליפה שחורה ומגבעת, מקפידים על בגדים מיוחדים לשבת.
בקהילות החסידים יש חליפה מיוחדת הנקראת בעקיטשע או קפוטה וכובע מיוחד לשבת – שטריימל ורבם הולכים אז עם גרבבים לבנות (וואסע זאקן) משוכות כלפי מעלה עד כמעט הברך.
בעבר היו מקומות בודדים שנהגו שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזוןשו"ת הרדב"ז חלק ב סימן תרצג.
בגדי השבת בתרבות הישראלית
סיפור ילדים מפורסם, שמוטיב בגדי השבת מרכזי בו, הוא "שמלת השבת של חנה'לה". חנה'לה עוזרת לזקן לסחוב את שקו, ותוך כדי כך מלכלכת את שמלת השבת החדשה. כשהיא חוזרת הביתה בבכי על כך שלא יהיו לה בגדים יפים לשבת, הופכים הכתמים לכוכבים מבריקים.
קישורים חיצוניים
הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה שבת פרק ב סעיף ד - כבוד השבת בבגדים
על בגדי שבת, באתר "דעת".
הערות שוליים
קטגוריה:מנהגי שבת
קטגוריה:הלכות שבת
קטגוריה:ביגוד | 2024-08-31T22:59:58 |
בד | ממוזער
ממוזער|אישה האוחזת רצועת בד שקופה למחצה, ציור משנת 1794
בד הוא יריעת חומר רך העשויה מסיבים טבעיים כמו כותנה, פשתן או צמר, או מסיבים מלאכותיים כמו מיקרופייבר. תעשיית הבדים, היא אחת התעשיות העתיקות בעולם. בעבר היה נהוג ליצור בדים בשיטות ידניות שונות. כיום נעשה ייצור הבדים במכונות משוכללות ומהירות.
השיטות העיקריות ליצירת בדים הן אריגה וסריגה. בד שנוצר באריגה נקרא אריג, ואילו בד שנוצר באמצעות סריגה נקרא סריג. בדים נבדלים גם על פי הסיבים מהם נוצרו. שיטה נוספת היא דחיסת סיבים, אשר יוצרת לבד.
בדים ייעודיים
בד לרקמה – הם הבדים שהשתי והערב מרווחים כך שקל יהיה לרקום עליהם בצורות שונות.
בד מגבות
בד רפואי – גאזה
בדי ריפוד
בד בידוד
יצירת בד מבדים
אפשר ליצור בד חדש מתפירת פיסות קטנות שנגזרו או נשארו מבדים, בגדים או חוטים ישנים. יש כמה שיטות חיבור, תפירת פיסות זו לזו בהמשכיות, הטלאת פיסות על מצע. הנחת פיסות זעירות וקרעי חוטים בכמה שכבות ותפירתם יחד. ביפן נהגו לשים פיסת בד לא פגומה על בד פגום ולתפור ביד בתפרים לאורך ולרוחב את שני הבדים יחד וכך קבלו בד מחודש בורו [Boro] שהחזיק מעמד שנים רבות. לעיתים הם תפרו את פיסת הבד הלא פגומה בתכי רקמה על הבד הפגום, ששיקו [Shashiko]. כמו כן אפשר לסרוג ולארוג עם שאריות בד שגזורות לפסים צרים מאוד.
ראו גם
טקסטיל
כותנה
בד קשמיר
אמנות סיבים
נול
מיחזור משביח לבגדים
אריגה
תפירה
רקמה (מלאכת יד)
בורו (טקסטיל)
קנטה (טקסטיל)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסטיל
קטגוריה:אריגה | 2024-10-07T09:36:28 |
משפט רול | שמאל|ממוזער|300px|המחשה של המשפט: הקו הירוק, שהוא המשיק לגרף הפונקציה בנקודה c, מקביל לקו האדום המחבר את הקטע [a,b] ולציר ה-x.
משפט רול (על שם המתמטיקאי הצרפתי מישל רול שניסח אותו ב-1691), הוא משפט בסיסי בחשבון אינפיניטסימלי, העוסק בתכונה של פונקציות רציפות וגזירות בקטע סגור. המשפט אומר כי אם פונקציה רציפה בקטע סגור , גזירה בקטע הפתוח וערכיה בשני קצוות הקטע זהים, כלומר , אז קיימת נקודה c בקטע כך ש-, כלומר המשיק לגרף הפונקציה בנקודה זו הוא קו מאוזן ושיפועו שווה ל-0.
מבחינה לא פורמלית ניתן לתאר את המשפט כך: אם מצוירת פונקציה בין שתי נקודות באותו גובה (אותו ערך של ) בלי שהעיפרון מורם מהדף ובלי היווצרות 'שפיצים', תהיה לפחות נקודה אחת שבה העיפרון נע בדיוק במקביל לציר ה-x, ולא בשיפוע זוויתי כלשהו.
המשפט
הוכחה
על פי משפט ויירשטראס השני, פונקציה רציפה בקטע סגור מקבלת בו מינימום ומקסימום. אם גם המינימום וגם המקסימום מתקבלים בקצוות (אשר, לפי הנתון, שווים בערכם) הרי שהפונקציה קבועה בקטע , והנגזרת שלה היא אפס בכל נקודה בקטע . אחרת, המקסימום או המינימום מתקבלים בתוך הקטע ובכל אחד מהמקרים קיימת נקודת קיצון בקטע . לפי תנאי המשפט, הפונקציה גזירה ב- ובפרט היא גזירה ב-, ולכן על פי משפט פרמה ערך הנגזרת ב- הוא אפס כנדרש.
הכללות
אף שהמשפט נדמה כמעט טריוויאלי, קיימות לו שתי הכללות שימושיות מאוד: משפט הערך הממוצע של לגראנז' ומשפט הערך הממוצע של קושי.
קישורים חיצוניים
רול | 2024-05-13T19:05:37 |
סריג (בד) | ממוזער|סריג על עץ בתל אביב, מתוך אירוע "עצים סרוגים" של אלונה ארובס, אורנה גלבוע ואיריס ירון
סריג הוא בד סרוג, כלומר עשוי מחוט אחד מתמשך משמש ליצירת לולאות הנקראות עיניים, שורה אחר שורה. בצד אחד הנקרא גם צד ימין הסריג נראה כשורות של האות האנגלית V המשולבות זו בזו, בדרך כלל זה הצד שנהוג ללבוש כלפי חוץ. הצד השני נראה כמו שורות של קווים קטנים אופקיים. להבדיל מבדים אחרים שמיוצרים באריגה, כלומר בחוטים המתוחים בשתי וערב ושילובם זה בזה.
בשפות רבות נקרא בד סריג בשם טריקו (מצרפתית: tricot). בד הטריקו נבדל מסריגת-יד בכך שהוא מיוצר מחוטים עדינים, במכונות סריגה מיוחדות.
סוודרים, אפודות, גרביים וחולצות T הם דוגמאות לסריגים. סריג אפשר גם לסרוג בעיגול, כך שאין צורך בתפר. גרביים לרוב נסרגים בעיגול.
לסריג, מתיחות גבוהה יותר באחד הכיוונים מאשר בכיוון הניצב לו. השימוש בסריג להכנת בגדים הוא בדרך כלל כאשר הכיוון הנמתח מוצב אופקית, והכיוון שאינו משנה אורכו - אנכית. אחרת, כוח הכבידה יעוות את צורת הבגד.
סריג שנפער בו חור ימשיך להיפרם בכיוון אחד - הכיוון הנמתח פחות, פרימה זו בגרביונים העשויים ניילון ומשי מכונה "רכבת" על שם צורתה שנדמית כמו מסילת רכבת, תיקון הפרימה בגרבי ניילון ובגרבי משי נעשה בעזרת מחט חשמלית וכונה 'תיקון אמנותי'.
בין חלוצי התעשייה בארץ היה המפעל לגרביים לודז'יה שהוקם ב-1924. אחרי שנקלע לקשיים נמכר לאריה שנקר, שהקים בו גם מחלקה ליצור סריגים.
הערות שוליים
קטגוריה:טקסטיל
קטגוריה:בדים
קטגוריה:סריגה | 2024-07-20T12:50:27 |
קטלוג | שמאל|ממוזער|250px|קטלוג כרטיסיות באמצעות כרטסת - ספריית אוניברסיטת גראץ
קָטָלוֹג הוא אמצעי לארגן ולקבץ יחד נתונים בנושא מסוים, והוא משמש בתחומים שונים: ספרנות, פרסום, מסחר ועוד. הקטלוג משמש מאגר מידע, וניתן לדלות ממנו מידע רב.
עבודת המיון והרישום בקטלוג מכונה קִטְלוּג. במהלכה נקבע מקומו של פְּריט כלשהו או של מידע כלשהו בתוך רשימה על פי סדר מסוים (לרוב אלפביתי או נושאי או שניהם). את המילים קִטְלוּג, קִטְלֵג, קֻטְלַג והִתְקַטְלֵג חידש המילונאי ראובן אלקלעי ב-1932.
קטלוג מלאי
במערכת ניהול מלאי משמש הקטלוג לרישום מלאי הפריטים שבמערכת. ביחס לכל פריט נרשמים שם הפריט, מספר קטלוגי, תיאור הפריט, מיקומו במחסנים וכמות פריטים בכל מיקום. כאשר זהו מלאי שמיועד למכירה, נרשם בקטלוג גם המחיר לצרכן. רישום מלאי מזערי נדרש מאפשר לקבל התרעה כאשר המלאי הגיע לרף זה ומצריך רכישת מלאי נוסף. במערכות ניהול מלאי גדולות, כגון ניהול מלאי של חיל אוויר מכיל הקטלוג מאות אלפי פריטים, ומהווה דרך יחידה להתמצאות במלאי.
כניסה למלאי של פריט חדש שלו חלפים רבים (למשל רכש דגם מטוס חדש לחיל אוויר) מצריכה מלאכת קטלוג נרחבת של כל החלפים של מטוס זה, תוך הימנעות מכפילויות שעלולות לנבוע מכך שחלפים של פריט זה כבר קיימים בפריטים קודמים שנמצאים במלאי.
קטלוג ספרייה
בספריות הקטלוג הוא רשימת הפריטים (הספרים, כתבי העת והחומר האור-קולי) הנמצאים בספרייה מסוימת, והוא מאפשר גישה אל כל פריט ופריט בתוכה. הקטלוג כולל רישום של פרטים מזהים על אודות הפריטים בספרייה, בדרך כלל מספר מדף, כותר, מחבר, תיאור פיזי, נושא והערות מיוחדות.
בעבר הצורה הנפוצה לקטלוגים הייתה בכרטיסיות או בספרים. כיום נפוץ בעיקר השימוש בקטלוגים ציבוריים מקוונים המאפשרים גם גישה מרחוק באמצעות האינטרנט. המחשוב מאפשר גם יצירת קטלוגים משותפים של רשת ספריות עצמאיות.
קטלוג הספרים הישראלי של עמותת המרכז לספריות וספרות בישראל משמש כמקור ידע השוקד על פיתוח וייעול כלי עזר לספריות הציבוריות בישראל.
קטלוג תערוכה
200px|ממוזער|קטלוג תערוכה משנת 1962 במוזיאון פרנס הלס בהארלם (הולנד)
קטלוג תערוכה הוא קובץ המופק במקביל להעלאת התערוכה, לרוב בתצורת חוברת או ספר (לעיתים גם קובץ דיגיטלי הזמין למשל באתר אינטרנט). קטלוג התערוכה מכיל מידע על פריטי התערוכה ולעיתים גם על ההקשר ההיסטורי, גאוגרפי, ארכאולוגי, אמנותי וכדומה, בהתאם לנושא התערוכה. קטלוגים של תערוכות אמנות מציגים גם פרטים טכניים על אודות היצירה כגון טכניקת העבודה (למשל "שמן על בד"), מידות היצירה ושנת יצירתה, ולרוב גם את צילומי היצירות ומידע על האמן. קטלוג תערוכה עשוי לכלול גם מאמרים רלוונטיים, למשל מאת אוצר התערוכה או אנשי אקדמיה. יש קטלוגים של תערוכות שרוחב יריעתם ותוכנם ממצבים אותם כספרי עיון. חלקם הם פריטים מעוצבים המהווים יצירת אמנות בפני עצמה. קטלוגים של תערוכות מהווים גם פריטי אספנות.
קטלוג מסחרי
קטלוגים מסחריים מיועדים להציג נתונים אודות מוצר או שירות לשם פרסום ושיווק.
ישנם קטלוגים המיועדים לפרסום בלבד, וכן קטלוגים שנועדו לאפשר להזמין את המוצר מהיצרן או המפיץ, באמצעות הטלפון, הדואר, דואר אלקטרוני או אתר אינטרנט. קטלוגים שנועדו להזמנות מכילים בדרך כלל יותר מידע אודות המוצר, כגון מידות, צבעים, מאפיינים ומחירים. על פי רוב, קטלוגים פרסומיים מופקים על נייר באיכות משובחת, ומכילים תמונות ותרשימים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:שיווק
קטגוריה:תערוכות
קטגוריה:ספרנות | 2024-05-01T00:53:46 |
מכונת כביסה | מכונת כביסה היא מכונה המשמשת לכביסה, כלומר לניקוי אריגים ובדים באמצעות שטיפתם במים ובחומרי ניקוי. השימוש בה הוא בדרך כלל לניקוי בגדים, מצעים ומגבות. המינוח מכונת כביסה מוגבל למכונות המשתמשות במים בתור חומר הניקוי העיקרי, בניגוד לניקוי יבש, אשר משתמש בחומרי ניקוי חלופיים, ונעשה בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|מכונת כביסה ישנה העשויה עץ ומופעלת על ידי מנוע ורצועה
בשנת 1767 בנה ג'יקוב קריסטיאן שאפרן מכונת כביסה. ידוע על מכונות כביסה מכניות שנבנו במאה ה-19, ועקרון הפעולה הבסיסי שלהן לא השתנה: רובן מבוססות תוף המסתובב במהירות.
בתחילת המאה ה-20 יצאו לשוק מכונות כביסה חשמליות ביתיות. בשנות ה-30 הוחל בפיתוח מכונות כביסה אוטומטיות. בשנת 1937 יצאה לשוק בארצות הברית מכונת הכביסה האוטומטית של בנדוקס. אלו צברו פופולריות לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-60 היו ניסיונות לשווק מכונות כביסה שכוללות גם מייבש כביסה, אבל אלו לא צלחו.
בישראל
בתחילת שנות ה-50 הוחל בישראל בייצור מכונות כביסה "קל לי" בקיבולת 2.5 קילוגרם כביסה, בבית חרושת אום במפרץ חיפה. בשנת 1955 נוספו מתחרים נוספים. אחת החברות שהחלה לייצר ב-1958 מכונות כביסה הייתה זוהר חברה להנדסה. בשנת 1958 היו מכונות כביסה בכ-10% מהבתים בישראל. בזמן זה גבר מאוד הביקוש למכונות כביסה ובישראל היו כ-60 יצרנים של מכונות כביסה. המכונות נחלקו לשלושה סוגים:
מכונת כביסה רגילה עם מיכל ערבול בלבד וסחיטה ידנית במעגילה
מכונת כביסה עם מעגילה חשמלית
מכונה צנטריפוגלית עם דוד לכביסה ומיכל נפרד לסחיטה סיבובית של הכביסה
כאשר שבעים אחוז מהמכונות שנמכרו באותה תקופה היו המכונות הצנטריפוגליות. בתחילת שנות ה-60 נכנסו לשוק מכונות "תוף מסתובב" בה הכביסה, השטיפה והסחיטה נעשים באותו מיכל. עד אז, מכונות אלו היו רק מתוצרת חוץ והובאו בעיקר על ידי עולים מארצות המערב. על מכונות הכביסה הביתיות הוטל מס קניה כבד, אולם המס לא מנע את המשך חדירת מכונות הכביסה לבתים בישראל ושיעור החדירה הגיע ל-18-19% בראשית 1961.
במחצית הראשונה של שנות ה-60 נכנסו לישראל המכונות האוטומטיות, במיוחד אלו של אמקור, על פי ידע צרפתי וקריסטל וסמי-אוטומטיות. אל מולן פותחו מכונות חצי אוטומטיות שטענו שהן חסכוניות יותר ועל כן עדיפות. למשל, בשנת 1963 הציגה חברת פלדן מכונת כביסה עם תא אחד בו מבוצעת הכביסה והסחיטה, אולם המים אינם נשפכים לביוב אלא מועברים לתא פנימי לשימוש חוזר. בתחילת 1964 רוב המכונות שנמכרו היו חצי אוטומטיות. חברת "זוהר" ייצרה מכונות כביסה אוטומטיות וחצי אוטומטיות, אך הייצור הופסק בסוף שנות התשעים בגלל חוסר כדאיות כלכלית.
בשנות ה-70 מכונות הכביסה שנמכרו בישראל היו אוטומטיות ונבדלו בעיקר במיקום הפתח: קדמי או עליון (שאיפשר הכנסת כביסה אחרי הפעלה) ובחימום פנימי או חיצוני.
במהלך שנות ה-60 עלה שיעור המשפחות בעלות מכונת כביסה חשמלית באופן דרמטי מכ-16% בתחילת העשור לכ-39% בסוף העשור. בשנת 1977 הגיע שיעור הבעלות על מכונת כביסה אל מעל 70%, כאשר במשקי בית לא יהודיים השיעור עבר את ה-33%. בשנת 1993 הגיע שיעור משקי הבית עם מכונת כביסה למעל 89%.
בשנים 2003–2014 עמד שיעור הבעלות על מכונת כביסה על כ-94-95%. בשנת 2015 הגיע שיעור משקי הבית שיש בבעלותן מכונת כביסה למעל 96%, 91.7% בעשירון התחתון ו97.9% בעשירון העליון.
שיטת פעולה
מטרתן הראשונית היא השריית הכביסה, החומר אותו מעוניינים לנקות, במים המכילים דטרגנט. המים והכביסה נעים בתנועות סיבוביות. המים נשאבים והכביסה מיובשת באופן חלקי באמצעות סיבובה בצנטריפוגה איטית. מים נקיים מוספים, והמים והכביסה נעים שוב כדי להיפטר משאריות דטרגנט. לבסוף, בדרך כלל מסוחררת הכביסה שנית - ניתן בדרך כלל לוותר על שלב זה עבור כביסה עדינה וכביסת צמר, ולהוציא חלק מן הכביסה כדי לייבשה באיטיות.
כיום מונעות כמעט כל מכונות הכביסה באמצעות חשמל, אף כי בעבר השתמשו גם במכונות המונעות ביד או בקיטור. תכנון מכונות כביסה חשמליות היה משימה מסובכת, שכן מים גורמים לקצר כשהם באים במגע עם מוליכי חשמל. במדינות מתועשות נמצאת מכונת כביסה כמעט בכל בית, אף כי יש דירות בהן אין מקום למכונת כביסה, ודייריהן משתמשים במכבסות ציבוריות.
בשנות ה-60 הפכו מכונות הכביסה לאוטומטיות, באמצעות מיכון התזמון של כניסת הסבון והמים, ריקון המכונה וסיבוב התוף. תוכניות כביסה שונות אפשרו את כביסתם של סוגים שונים של חומרים. למשל, כביסת צמר זקוקה למים בטמפרטורה נמוכה ולנענועים עדינים, בעוד שכביסה עם כתמים קשים זקוקה לנענועים אלימים ולטמפרטורה גבוהה, וכלי לבן ניתן להרתיח.
רוב מכונות הכביסה מממשות את האוטומטיזציה באמצעות שעון מכנו-חשמלי, לאחרונה נכנסות לשוק מכונות כביסה המבוססות על מיקרומעבדים. גישה אחרת למימוש הזימון של מחזור הכביסה הייתה מערכת ההובר קימטיק. מערכת זו התבססה על מעין מפתחות פלסטיים, שעליהם היו מקודדות הוראות הכביסה. מפתחות אלה הוכנסו לחריץ מתאים, והקורא המכני קרא אותם וביצע את ההוראות שעליהם. חייה של מערכת זו היו קצרים וכושלים: המפתחות נטו ללכת לאיבוד, ולא הציעו כל יתרון שהמערכת מבוססת החוגה לא הציעה. בראייה לאחור ניתן לראות מערכת זו כגימיק שיווקי יותר מאשר כפריצת דרך טכנולוגית.
תכונות
ממוזער|250px|מכבסה ציבורית בטורונטו, קנדה, בה ניתן לכבס ולייבש בגדים בתשלום.
קיבולת (בקילוגרם) - כמות הכביסה המרבית לה מיועדת המכונה.
פתח: יכול להיות קדמי או עילי. מכונות בעלות פתח קדמי מתאימות להצבת מייבש כביסה מעליהן. מאידך במכונות עם פתח עילי נוח יותר להכניס ולהוציא את הכביסה, התוף מוצב באופן יציב יותר (שני צירים), ואפשר לעצור את המכונה באמצע הכביסה כדי להכניס או להוציא כביסה. בישראל, מכונות בעלות פתח קדמי נוטות להיות רחבות יותר, מכיוון שהתוף ממוקם בהן כך שצידו העגול מופנה קדימה. בשני הסוגים של מכונות אלו אין ציר במרכז התוף, ונענוע הכביסה מסופק על ידי תנועות התוף הלוך וחזור ועל ידי כח המשיכה: הכביסה מורמת באמצעות בליטות בדפנות התוף ונופלת חזרה. באמריקה נמכרות מכונות כביסה בעלות פתח עילי, כך שצידו העגול של התוף מופנה כלפי מעלה, והן אינן צרות יותר. ניתן לפתוח את הדלת ולהכניס כביסה תוך כדי עבודת המכונה. במכונות אלו מסופק הנענוע באמצעות כנפיים במרכז התוף אשר נעות הלוך ושוב ברצף יחד עם התוף, כאשר המנוע שמניע אותן מסתובב ברצף לכיוון אחד (בניגוד למכונות באירופה ובישראל בהן המנוע משנה את כיוון הסיבוב שלו לסירוגין הלוך ושוב).
מהירות סיבוב: בסל"ד. הסחיטה יעילה יותר במהירות סיבוב גבוהה, וכביסה עדינה עדיף לכבס במהירות נמוכה
מסנן: מסנן מכונת הכביסה הוא חלק הצובר סיבים ולכלוך בדרכם של המים אל הביוב. מכיוון שצריך לנקותו מדי פעם, כדאי שהגישה אליו תהיה נוחה.
מנגנוני אופטימיזציה: מנגנון לשקילת כביסה והתאמת כמות המים למשקלה, תוכניות חסכוניות הלוקחות זמן רב יותר אך חוסכות במים וחשמל. במכונות האמריקאיות: אפשרות לשליטה על גובה המים.
גופי חימום: רוב מכונות הכביסה בישראל מכילות גוף חימום. לכן הן זקוקות להזנה של מים קרים בלבד. בארצות הברית נמכרות מכונות כביסה ללא גוף חימום, הזקוקות להזנה של מים חמים וקרים.
תאים לאבקת כביסה ולמרכך כביסה. בחלק מהמכונות יש תאים נפרדים להשריה ולפעולת הכביסה עצמה. במכונות האמריקאיות, אין תאים מיוחדים לאבקה ולמרכך.
אופן השימוש
מיון הכביסה לפי הוראות הכביסה שעליה: צמר לחוד, כביסה לבנה עדינה לחוד, כביסה צבעונית עדינה לחוד. עד שנות ה-70 רווח הצורך גם במיון לכביסה להרתחה, אשר כללה מצעים לבנים מכותנה. כיום אין כמעט מצעים כאלה בשימוש - רוב המצעים הם צבעוניים, ומכובסים בכביסה עדינה.
בוחרים את תוכנית הכביסה המתאימה לסוג הכביסה. ובחדשות גם את מהירות הסחיטה ותוכניות מיוחדות נוספות כמו תוכנית מהירה, שטיפה פלוס ואל קמט. אם אין למכונה תוכניות כביסה, בחירה במהירות סיבוב נמוכה ובטמפרטורה של כ-30 מעלות צלזיוס תתאים לכביסה עדינה.
מכניסים את הכביסה לתוף.
מוסיפים חומרי ניקוי עיקריים:
במכונות ישנות, בהן אין תאים מיוחדים לחומרי הניקוי, מכניסים את אבקת הכביסה יחד עם הכביסה לתוף. אם יש נקודה בה מוזרמים מים לתוך המכונה, עדיף לרכז את אבקת הכביסה שם. גם במכונות אמריקאיות (בעלות פתח עילי ותוף המתנועע סביב ציר סיבוב אנכי) על פי רוב אין תא ייעודי לאבקה.
במכונות חדשות מכניסים אבקת כביסה לתא המיועד לאבקת כביסה, בכמות הנדרשת לפי ההוראות על אבקת הכביסה.
אם משתמשים בנוזל כביסה במקום באבקת כביסה, יש להכניסו לעיתים למקום אחר או לבצע שינוי זעיר בתא האבקה, כדי שתוכל לקלוט נוזל ולהחזיקו עד לעת השימוש בו.
אם מעוניינים בהשריה מקדימה, יש לספק חומר ניקוי גם לשלב זה. במכונות בהן יש שני תאים לאבקת כביסה, בדרך כלל יסומן התא המיועד לאבקה להשריה בסימון כגון 'I', והתא העיקרי ב 'II'. אם יש רק תא אחד המיועד לאבקת כביסה, ניתן להכניס כרבע מאבקת הכביסה ישירות לתוף, ואת יתרה לתא הייעודי.
את מרכך הכביסה, אם רוצים לעשות בו שימוש, מכניסים לתא מיוחד, אשר מסומן בסימן פרח בדרך כלל. אין לשפוך את המרכך ישירות על הכביסה.
חלקים עיקריים
תוף
תוף פנימי - תוף זה, העשוי מתכת (בדרך כלל נירוסטה כיום) הוא גליל שצידו האחד סגור, ואילו בצדו השני מורכבת דלת זכוכית. דפנות הגליל מנוקבות, ובדופן הפנימית יש מספר זיזים גדולים. לתוך תוף זה מוכנסת הכביסה. כדי שמים יוכלו להישאר בתוך התוף (ולא לנזול מהחורים), הוא נתון בתוך תוף חיצוני. אף על פי שניתן להחליף גם חלק זה בחלק פלסטי, לפי המגמה הרווחת בחלקים אחרים של מכונות כביסה, נמנעים מכך היצרנים מסיבות שיווקיות - הצרכנים מעדיפים לראות פלדת אל חלד בחלק גלוי זה של המכונה.
התוף החיצוני הוא גליל (מתכתי או פלסטי) האטום כמעט מכל צדדיו ובתוכו נתון התוף הפנימי. בצדו הקדמי הוא מחובר לגומי שסביב הדלת. תוף זה מתמלא בעת הצורך מים, כך שהרשת הפנימית (התוף הפנימי) תערבל את הבגדים בתוך המים.
דלת
שמאל|ממוזער|150px|בין שרוול הגומי לדופן המכונה נמצא חוט המתכת המהדק את השרוול למכונה. ניתן להבחין בתוף הפנימי המחורר וכן בזיזים שבתוכו
עשויה על פי רוב זכוכית עבה (לעמידות בחום גבוה). כדי למנוע את פתיחת הדלת תוך כדי פעולת המכונה, מצוידת המכונה בנעילה חשמלית (אם הדלת תוכל להיפתח תוך כדי עבודה, מים שיצאו החוצה עלולים לגרום להצפה או לכוויות חמורות). מנגנון הנעילה משתחרר מעצמו מספר דקות לאחר סיום הפעילות (לעיתים ישנה נורת חיווי המורה על דלת נעולה). ידית פתיחת הדלת נמצאת בדרך כלל על הדלת עצמה. אך יש מכונות בהן היא נמצאת ליד לוח הבקרה. בין התוף הפנימי לבין הדלת יש שרוול גומי קצר המחובר לגוף המכונה בעזרת חוט מתכת ארוך המהדק אותו אל הפתח הקבוע בגוף המכונה. במכונות כביסה אמריקאיות, ניתן לפתוח את הדלת ולהכניס כביסה תוך כדי פעולת המכונה (פתיחת הדלת במכונה אמריקאית, איננה מפסיקה את פעולתה).
תושבות
התוף החיצוני מחובר לגוף מכונת הכביסה בעזרת תושבות מתכת וקפיצים. הקפיצים נועדו לבלום זעזועים. ישנן מכונות כביסה, בהן התושבות התחתונות אינן שילוב של מוטות מתכת וקפיצים אלא בולמי זעזועים ייעודיים.
מגירת חומרים
שמאל|ממוזער|150px|מגירת חומרים
מגירת החומרים מורכבת, בדרך כלל משלשה תאים עיקריים ועוד מספר תאי משנה: תא ראשי לדטרגנט (אבקה או ג'ל), תא משני לדטרגנט ותא מרכך עיקרי. לפעמים נוספים תאי משנה: תא מרכך משני ותא לעמילן (תא העמילן מורכב מעל מערכת שחרור המרכך – הסיפון). החומרים נשטפים מהתאים על ידי זרם מים.
תאי הדטרגנט פתוחים בחלקם האחורי, כך שהדטרגנט נשטף עם המים החוצה, שם היא נכנסת למשפך ומשם הוא זורם לתוף.
לתאי המרכך, נכנסים מים בשלב מאוחר של הכביסה. מכיוון שהמרכך נוזלי אי אפשר להשאיר פתוח את חלקה האחורי של המגירה. ולכן, שחרור המרכך מתבסס על עיקרון פיזיקאלי – בקרקעית המגירה יש "ארובה" שפתוחה מלמעלה. את המרכך ממלאים כך שגובה הנוזל לא יעבור את גובה הארובה. כאשר מוסיפים מים לתא המרכך, גובה הנוזל עולה, והנוזל שימצא מעל פתח הארובה – יצא למשפך ויזרום לתוף. כדי להכניס למגירה גם את הנוזל שנמצא מתחת פתח הארובה, מורכב עליה גליל קטן שחלקו העליון סגור. כאשר המרכך יעבור את גובה פתח הארובה (על ידי הוספת מים) – ישאב הנוזל החוצה מעצמו (גם הנוזל שמתחת לגובה הפתח) – עד שגובה הנוזל שבתא יגיע לגובה הפתח התחתון של הגליל.
שמאל|ממוזער|150px|בתמונה העליונה - ה"ארובה" לאחר הסרת הגליל. בתמונה התחתונה - הגליל
תכנון לקוי של תאי המרכך, יגרום לכך שהמרכך יצא מהתא ברגע שימלאו אותו בחומר (כלומר, לפני שהמכונה מופעלת).
את מגירת החומרים יש להוציא מדי פעם ולנקות (שימוש באבקה עשוי להשאיר גושי חומר, מרכך הכביסה עשוי להשאיר שכבות שמנוניות ומים בטמפרטורות גבוהות משאירים אבנית). ההוצאה תיעשה על ידי שחרור תפס מסוים (כל מכונה תפס אחר: לחיצה על הסיפון וכדומה), לפעמים ניתן להוציא את המגירה על ידי משיכה בכוח החוצה.
צנרת
שמאל|ממוזער|150px|בחלק העליון ניתן להבחין בפיות המתזים הערוכים בשורות מעל התאים אליהם הם מיועדים להתיז מים. החלק התחתון משמש לניקוז המים דרך פתח, הנמצא בחלקו האחורי, במכונה זו
הצנרת מובילה מים מברז המים הביתי אל המכונה (פיית הברז בעלת הברגה המתאימה לצינור כניסת המים, פייה זהה מורכבת גם על המכונה). בצד הפנימי של פיית כניסת המים של המכונה מורכב שסתום הסוגר תמיד את ברז המים, כאשר יעבור זרם חשמלי בשסתום הוא יפתח (השסתום מורכב מסולנואיד). המים שיזרמו במכונת הכביסה עוברים דרך צנרת עד שיגיעו לפתחים קטנים בתקרת המכונה משם הם יצאו בתאי האבקה (גם לאחר שהאבקה נשטפה) או בתאי המרכך. משם הם יצאו דרך המשפך עד לתוף. בתחתית תוף, ברווח בין שני התופים נמצאים גופי החימום.
במכונות בהן יש הזנה גם של מים חמים ואין גופי חימום, סולנואיד מווסת את כמות המים החמים והקרים כדי להגיע לטמפרטורה המבוקשת.
בתחתית התוף יש צנרת תחתונה, המחוברת למשאבת מים.
מסנן
שמאל|ממוזער|150px|המסנן לאחר פירוק. בקצה הימני העליון של התמונה ניתן לראות את צינור הניקוז הקצר הנוסף
לפני שהצנרת מתחברת למשאבת המים, היא מתחברת למסנן. בבגדים המוכנסים למכונת הכביסה, יש לפעמים לכלוך העלול להזיק למשאבה (מטבעות, קיסמים, מטפחות נייר וכדומה). במסנן גם מצטברת אבנית. הלכלוך הנ"ל נעצר במסנן. כדי להגיע אל המסנן, ישנה דלת קטנה בחזית המכונה (לפעמים המסנן נמצא מאחורי פאנל, אותו יש להוריד על ידי הסרת מספר ברגים או תופסנים). כאשר מוציאים את המסנן (על ידי הברגתו החוצה), המים שהצטברו מעליו (בצינור שבין המסנן ותחתית התוף הפנימי) ייזלו החוצה. יש מכונות בהן הדלת הקטנה שלפני המסנן משמשת כתעלה קטנה לניקוז המים לכלי שיונח לפניה, ויש מכונות שבהן מחובר צינור גמיש קצר (כ-20 סנטימטר) ובקצהו פקק קטן. את פיית הצינור מכוונים לכלי קטן, ואז, על ידי פתיחת הפקק, המים יתנקזו ישירות לתוך כלי. כך, שבפתיחת המסנן, רק מעט מים ייזלו מצדדיו. כאשר המסנן מפורק, יש להוריד ממנו את הלכלוך הגס, ולאחר מכן להשלים את ניקויו בעזרת זרם מים. שמאל|ממוזער|150px|הדלת הקטנה בפאנל התחתון, מאחוריה מסתתר המסנן
במכונות אחרות, אין מסנן, אלא כוס גומי, אליה מתנקזת הפסולת. כדי להגיע אל כוס הגומי יש לפתוח חלק מגב המכונה (על ידי הסרת מספר ברגים). כוס הגומי מחוברת למשאבה בעזרת חבק מתכת, שכדי לפתוח אותו, יש לפתוח מעט את הבורג המהדק אותו. המבנה הפנימי של הכוס, והעיקרון שעומד מאחוריה זהים לעיקרון העומד מאחורי ה"ברך" שנמצאת בכיורים.
משאבה
שמאל|ממוזער|150px|משאבת המים, בצד שמאל נראה פתח יציאת המים מהתוף
כדי להזרים את המים המלוכלכים אל מחוץ למכונה, מצוידת מכונת הכביסה במשאבת מים צנטריפוגלית. מים שמגיעים מהמסנן נשאבים אל צינור שרשורי המשמש לניקוז. הצינור השרשורי מוכנס, בדרך כלל, אל צינור ביוב או כיור. בקצה הצינור ניתן להתקין רכיב פלסטיק בצורת האות – U המשמש לתליה נוחה של הצינור מעל פתח הביוב. ניתן גם, לנצל את מי מכונת הכביסה לצרכים שונים (מכונת כביסה צורכת כ-60 ליטרים של מים בהפעלה אחת).
מנוע
המנוע החשמלי של מכונת הכביסה מחובר ישירות לתוף החיצוני מצידו התחתון. התנועה הסיבובית שלו נמסרת לתוף הפנימי בעזרת רצועה המתחברת מציר המנוע אל גלגל גדול (כ-30 – 40 סנטימטרים) שנמצא על הציר האחורי של התוף הפנימי. במכונות מסוימות קיימת הנעה ישירה, והמנוע מחובר ישירות לתוף הפנימי, ללא רצועה.
הגלגל משמש כמפחית מהירות של המנוע (ועל ידי זה כמגביר מומנט – ראו גלגל שיניים). כדי שהרצועה לא תחליק מציר המנוע, היא מחורצת לאורכה, חריצים אלו מותאמים לציר המנוע.
המנוע יכול לסובב את התוף לכיוונים שונים באיטיות (בזמן הניקוי), או במהירות גבוהה (כ-1600 סל"ד, בזמן הסחיטה). בזמן הסחיטה, הבגדים נצמדים לדפנות התוף הפנימי בגלל הכוח הצנטריפוגלי, אך המים האצורים בתוכם יוצאים דרך החורים הקטנים שבתוף הפנימי, משם הם נוזלים לתחתית התוף החיצוני ומשם הם נשאבים החוצה.
לוח בקרה
לוח הבקרה מורכב ממספר כפתורים וחוגות: בורר טמפרטורה ובורר תוכניות. בנוסף יש כפתורים כגון: שליטה על מהירות הסחיטה, ביטול הסחיטה, כיבוס מהיר, כיבוס אל קמט וכדומה. יש מכונות בהן מספר כפתורים משולבים יחד, כגון: בורר התוכניות הוא גם בורר הטמפרטורה - הטמפרטורה נקבעת על פי התוכנית שנבחרה. יש מכונות בהן בורר הטמפרטורה נע לכל אורך סקאלת הטמפרטורה (מטמפרטורת מי ברז ועד כ-90 מעלות), ויש כאלו, שהבורר נע בדילוגים של 10 מעלות (כלומר, ניתן לבחור 30 מעלות 40 מעלות וכן הלאה).
מאחורי לוח הבקרה נמצא מרכז הבקרה. ויש מכונות בהן יש אופציות נוספות כמו כיבוס בהשהיה, נעילת כפתורים מפני ילדים וכדומה. במיעוט של מכונות הכביסה המודרניות קיים צג LCD לבקרה על פעילות המכונה.
לוח הבקרה של מכונות הכביסה האמריקאיות, שונה לגמרי מזה של המכונות האירופאיות, בין השאר שאין להן גוף חימום פנימי וזקוקות להזנה של מים קרים וחמים בנפרד, וכן שאין בהן אפשרות לשלוט על מהירות הסחיטה. והוא ממוקם בחלקה האחורי של מכונת הכביסה.
יצרני מכונות כביסה
כיום רוב מכונות הכביסה בעולם המיוצרות באירופה ניתנות תחת מותגים שונים, ביניהם קונסטרוקטה, בוש, סימנס ובלומברג, בעצם מיוצרות על ידי היצרן האיטלקי "מרלוני". למרות זאת, עדיין ישנם יצרני מכונות כביסה מתחרים כמו ג'נרל אלקטריק, אא"ג (אלקטרולוקס) ואחרים.
ראו גם
מייבש כביסה
מתלה כביסה
מכבסה
מעגילה (כביסה)
קישורים חיצוניים
צריכת החשמל של מכונת כביסה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:כלים ומכשירים (היגיינה)
קטגוריה:כביסה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-09-13T15:28:08 |
פונקציה קעורה | שמאל|ממוזער|דוגמה לגרף של פונקציה קעורה: כל הקטעים המחברים בין שתי נקודות בגרף נמצאים מתחתיו.
במתמטיקה, פונקציה קעורה בקטע מסוים היא פונקציה אשר עבור כל שתי נקודות באותו הקטע, הישר המחבר בין שתי הנקודות נמצא מתחת לגרף הפונקציה.
אף על פי שעל פי ההגדרה הלשונית של המילים "קמור" ו"קעור", העקום המתקבל הוא קמור מלמעלה, בהגדרה המתמטית העקום נבחן מלמטה ולכן הוא מכונה פונקציה קעורה.
הגדרה
הגדרה: תהא פונקציה המוגדרת בקטע . הפונקציה תקרא קעורה בקטע אם עבור כל וכל מתקיים אי השוויון .
בפשטות, הגדרה זו מציינת כי לכל פונקציה , כל נקודה על הקטע שבה תהיה מעל או על הישר המחבר את הנקודות ו- .
אם הפונקציה היא עקומה, אז הנקודה תהיה מעל הישר במקרה ש- ותהיה על הישר במקרה ש- . אם הפונקציה היא קו ישר, אז הנקודה תמיד תהיה על הישר.
הגדרה שקולה: היא קעורה אם היא קמורה.
אם גזירה בקטע פתוח, אזי קעורה בו אם ורק אם הנגזרת היא פונקציה מונוטונית יורדת.
אם הפונקציה גזירה פעמיים בקטע, ניתן לזהות קעירות באמצעות הנגזרת השנייה שלה: אם הנגזרת השנייה שלילית בכל הקטע, הפונקציה קעורה בו.
תנאי מספיק נוסף לקעירות פונקציה מבוטא בעזרת ההיפוגרף שלה: פונקציה היא קעורה אם ההיפוגרף שלה הוא קבוצה קמורה.
פונקציות ליניאריות
פונקציה ליניארית נחשבת קעורה וקמורה בעת ובעונה אחת, בגלל אי־השוויון החלש ( ו־). פיתוח של הגדרת הקמירות או הקעירות, כאשר הפונקציה המדוברת היא ליניארית, מוביל לשוויון ממש בין שני האגפים.
ראו גם
פונקציה קמורה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אופטימיזציה רציפה
קעורה
קטגוריה:קמירות | 2024-03-04T05:18:18 |
מכונת חישוב | ממוזער|מכונות חישוב מכניות שונות. משמאל למעלה בכיוון השעון: האריתמומטר של תומא מ-1851, קומפטומטר של פלט, מ-1930, מכונת חישוב של דלטון, מכונת חישוב של סנדסטרנדס, אריתמומטר של אודהנר
ממוזער|"התחרות הראשונה של מכונות החישוב", פריז, 24 באפריל 1921. התחרו 15 מותגים באמצעות 60 מפעילים. ברוב המקומות הראשונים זכה הקומפטומטר.
מכונת חישוב היא מכונה המיועדת לעזור בעריכת חישובים, בעזרת מערכות מכניות, המבוססות על מנגנונים כמו מנופים, גלגלי שיניים, תמסורות, וכדומה או מערכות אלקטרוניות. בצורתה הבסיסית מכונת חישוב מסוגלת לבצע את ארבע פעולות החשבון, ובגרסאות מתקדמות יותר, אלקטרוניות, ניתן לבצע פעולות נוספות, כגון העלאה בחזקה, הוצאת שורש ריבועי ופונקציות טריגונומטריות.
סקירה
תרבויות שונות, למן העת העתיקה, המציאו והשתמשו בעזרים שונים לביצוע פעולות חשבון. העזרים הראשונים יועדו לעזר בספירה, כמו מקל ספירה, שדוגמאות שלו ידועות בארכאולוגיה עוד בתקופה פרהיסטורית. ידוע גם השימוש בערימת אבנים כעזר לספירה, שמוזכר במקורות היסטוריים שונים, למשל אצל דמוסתנס.
המתקן המכני הראשון שיועד לסייע בביצוע פעולות חשבון, מעבר לספירה, הוא כנראה החשבונייה ("אבאקוס"). עדויות ראשונות לחשבוניות הופיעו בשומר, בין המאות ה-27 ל-23 לפני הספירה. חשבוניות אלו מבוססות על בסיס ספירה 60, הנקרא בסיס סקסגסימלי, בו השתמשו השומרים. מאוחר יותר יש עדויות לחשבוניות בתרבויות נוספות – במצרים העתיקה, וממלכת פרס, ומשם בתרבויות הסמוכות, הודו, יוון ועוד. החשבונייה בצורתה המוכרת הופיעה לראשונה בסין הקדומה במאה ה-2 לפני הספירה, ובשינויים מועטים. בסין משתמשים בחשבוניות כאלו עד היום.
מתקנים מכניים שונים לביצוע חישובים המשיכו להופיע בעת העתיקה:
מנגנון אנטיקיתרה, שפרטי פעולתו לא ידועים במדויק, וככל הנראה שימש לחישוב תנועת גרמי שמיים, וכנראה אפשר לחזות ליקוי חמה וליקוי ירח, מבוסס על גלגלי שיניים, וכנראה הכיל מחוונים שהציגו את תוצאת החישוב. המנגנון, או מנגנון דומה לו, מוזכר על ידי כותבים מהתקופה, אבל התיאורים לא ברורים ומפורטים מספיק כדי להבין את תפקידו המדויק, מה גם שהמידע שהיה בידי הכותבים הללו לגבי המתקן חלקי, ואולי שגוי.
המהנדס הרומי ויטרוביוס, בנה מתקן למדידת מרחקים (אודומטר או מד מרחק), שהשתמש במערכת תמסורת כדי להתמיר מספר סיבובים של אופן מרכבה לסיבוב אחד של גלגל, שבסיבובו הפיל אבן ממצבור אבנים לסל. כיוון שהיקף גלגל המרכבה ויחס התמסורת ידועים, כל אבן מייצגת מרחק קבוע ידוע. בעזרת ספירת האבנים, ניתן לחשב את המרחק.
בתחילת המאה ה-17 המציא המתמטיקאי הסקוטי ג'ון נפייר עזר חישוב מכני שמוכר כעצמות נפייר. עצמות נפייר מסייעות בביצוע פעולת כפל, ובעזרתן ניתן לבצע כפל כשהמשתמש נדרש לבצע פעולות חיבור בלבד (אין לבלבל עזר חישוב זה עם לוגריתמים, שגם הם הומצאו על ידי נפייר, וגם בעזרתם ניתן לחשב מכפלות בעזרת פעולות חיבור בלבד).
מאוחר יותר, במאה ה-17, החלו להופיע מכונות חישוב מכניות שמבוססות על מערכיות גלגלי שיניים ותמסורות. שימוש במכונות חישוב כאלו החל להתפשט מאמצע המאה ה-19, במהפכה התעשייתית, ולקראת סוף המאה ה-19 כבר התקיימה תעשייה, שעדיין הייתה צעירה אך כבר הכילה עשרות אם לא מאות יצרנים שונים, בכתריסר ארצות שונות.
בתקופה זו הופיע בבירור הופיעה בבירור הפרדה בין שני "זנים" של מכונות חישוב: הזן הראשון מכונה "מכונות חיבור", אף כי בחלקן ניתן לבצע גם פעולת חיסור, והזן השני נקרא "מכונות ארבע פעולות", בעזרתן ניתן לבצע חיבור, חיסור, חילוק וכפל.
במאה ה-20 התעשייה התפתחה במהירות, תפוצת המכונות המשיכה להתרחב, לשימושים מגוונים יותר ויותר – מכונות החיבור מצאו את מקומן במשרדי ניהול חשבונות ובקופות רושמות, ומכונות ארבע פעולות, בשימוש מדענים, מהנדסים, בנקאים, מודדים, ומקצועות רבים נוספים בהם נחוץ לבצע חישובים.
יחסית למחשבונים בני ימינו, מכונות החישוב גדולות, כבדות, ויקרות, ומעולם לא הגיעו לתפוצה דומה לתפוצת המחשבונים. עד תום עידן מכונות החישוב הופיעו שכלולים רבים, כמו הנעה חשמלית, הדפסה, ואוטומציה מקיפה יותר ויותר, וגם ממשק המשתמש המשיך להשתכלל – באריתמומטר המקורי ביצוע פעולת כפל היא פעולה מורכבת הדורשת מיומנות, כשבמכונות החישוב האחרונות, אופן השימוש דומה לשימוש במחשבון בן ימינו, כשגם החילוק וגם הכפל מחושבים באופן אוטומטי לחלוטין. אחד היצרנים האמריקאיים (פרידן), בנה מכונות שיכלו אפילו לחשב שורש ריבועי.
ב-1962 הופיעה באנגליה מכונת החישוב האלקטרונית הראשונה, ובין השנים 1962 ו-1970, התקיימו מכונות החישוב המכניות והאלקטרוניות אלו לצד אלו. מכונות החישוב האלקטרוניות הראשונות השתמשו בממשק משתמש זהה למכונות החישוב המכניות, אך תוך זמן קצר ממשק המשתמש המוכר, של עשרה מקשי ספרות, עם מקשים נוספים להזנת סדר הפעולות לחישוב. רבות ממכונות החישוב האלקטרוניות היו ניתנות ל"תכנות", שביצעו תוכניות חישוב קצרות של כמה עשרות פעולות, כדי לחשב תוצאות מורכבות. באמצע העשור כבר היו מכונות חישוב אלקטרוניות "מדעיות", עם יכולות נוספות, כמו חישוב פונקציות "מדעיות" של לוגריתמים והעלאה בחזקה. ב-1968 מכונת חישוב של HP, בשם 9100, הציגה פונקציות מדעיות מלאות למחשבון – לוגריתמים, שימוש ב"נקודה צפה", עם תחום בין ל- ועוד.
עידן מכונות החישוב המכניות הסתיים בצורה פתאומית, כאשר המחשבונים האלקטרוניים, שמראשיתם עלו על המכונות המכניות במהירותן ובפעולתן השקטה, הכו את מכונות החישוב גם במחיר, בעקבות פיתוח המעגל המשולב. אחרי שיאי מכירות לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים, עד אמצע שנות ה-70 כבר לא נותר אף יצרן פעיל במערב. בגוש המזרחי נותרו מספר יצרנים פעילים של מכונות חישוב מכניות עד סוף שנות ה-70, כנראה משום שזמינותם הנרחבת של המחשבונים הופיעה במדינות אלו מאוחר יותר.
מספרי מכונות חישוב מכניות ומחשבונים שנמכרו ביפן, בין השנים 1960 ו-1975 "טייגר" היה היצרן הגדול ביותר של מכונות חישוב ביפן, לצד מספר מתחרים. שנה טייגר ידני טייגר חשמלי כל היצרנים, יפנים ואחרים מכונות חישוב אלקטרוניות ומחשבונים 1960 19683 37968 1961 22130 560 46030 1962 28160 400 51168 1963 27040 48255 1964 30980 200 54616 1965 30400 400 53259 4,355 1966 27935 300 53671 25,479 1967 31800 170 68703 63,137 1968 38200 85084 163,387 1969 22770 75554 453,964 1970 18410 38415 1,423,487 1971 9220 20802 2,040,287 1972 290 6793 3,886,221 1973 770 5177 9,960,403 1974 380 276 15,452,709 1975 160 30,040,140
מכונות מוקדמות - המאה ה-17
שיקארד
מכונת החישוב הידועה הראשונה נבנתה על ידי וילהלם שיקארד, כנראה ב-1623. המכונה של שיקארד לא שרדה, ולא ברור כמה מכונות נבנו – כנראה שתיים או שלוש. רוב מה שידוע על המכונה הזו, מגיע ממכתבים שכתב שיקארד לידידו, האסטרונום והמתמטיקאי יוהאנס קפלר. שיקארד כתב לקפלר שהוא הזמין אצל שען עותק של המכונה שמיועד לקפלר עצמו, אך שרפה בבית המלאכה גרמה לאבדן המכונה שיועדה לקפלר. המידע והשרטוטים במכתבים אלו אינו מספיק במלואו כדי לבנות דגם עובד של המכונה. ניסיונות לבנות דגם של המכונה לפי הרישומים הקיימים, הצריך הוספת מספר מנגנונים וגלגלי שיניים שלא מופיעים בתרשים. דגמים אלו חושפים חולשה במנגנון הנשא במכונה, וכנראה, מפעיל המכונה היה צריך "לעזור" לגלגלי השיניים בחישובים מסוימים.
למכונה שני חלקים נבדלים: חלקה העליון הכיל מנגנון מבוסס על עצמות נפייר, ובעזרתו ניתן למצוא את המחוברים שסכומם נותן את המכפלה. החלק התחתון הכיל מכונת חיבור, שבעזרתה ניתן לחשב את סכום המספרים באופן מכני.
בלייז פסקל וה"פסקלין"
מכונת החישוב פסקלין, הומצאה על ידי המתמטיקאי הצרפתי בלייז פסקל, ב-1642, כשהיה בן 19. הוא המציא את המכונה כדי לעזור לאביו, שהיה מפקח מס, ונזקק לחישובים רבים ומייגעים. מכונה זו יכלה לבצע חיבור וחיסור בלבד, אבל פתרה את האתגר של העברת הנשא מספרה לספרה הבאה באופן אמין יותר מאשר במכונתו של שיקארד. העברת הנשא בצורה אמינה המשיכה להיות אחד האתגרים שעמדו בפני מתכנני מכונות חישוב מכניות, וממציאים שונים פתרו אותו בדרכים שונות.
בפסקלין, הזנת המחובר מתבצעת על ידי סיבוב גלגלים, או חוגות, באמצעות חרט, בדומה לאופן בו מפעילים חוגת טלפון. סיבוב החוגות הוא שמפעיל את המכונה. ניתן לסכם בעזרת המכונה טורי מספרים, ותוצאת החישוב (או תוצאת הביניים, כשנמצאים באמצע טור המספרים) מופיעה בשורת חלוניות מעל שורת הגלגלים. פעולת חיסור בוצעה על ידי הוספת המספר המשלים, טכניקה שהמשיכה להיות בשימוש בחלק ממכונות החישוב של הדורות הבאים.
משום שהמכונה ביצעה חיבור וחיסור בלבד, ניתן היה ליצור דגמים שאינם מוגבלים לחשבון בשיטה עשרונית, ובחלק מהמכונות, שיועדו לצרכים ספציפיים, הספרות הנמוכות השתמשו בבסיסי ספירה אחרים, כדי לייצג חלוקות לא עשרוניות של מטבעות ומידות, שלא השתמשו בשיטה עשרונית (מאוחר יותר, במהפכה הצרפתית, השיטה המטרית ייתרה את הצורך בשיטות כאלו). כך, במכונות שיועדו לחשבונאות, הספרות התחתונות התחלקו ל-12 ו-20, כדי לייצג את חלוקת המטבע, ובמכונות שיועדו למודדים החלוקה הייתה ל-12, 12, ו-6 עבור רגל צרפתית, והמידות הבאות. בכל המכונות, הספרות העליונות השתמשו בשיטה עשרונית.
פסקל בנה כ-50 אבות טיפוס, עד שהגיע למכונה שהשביעה את רצונו, אותה הציג לציבור ב-1645. הוא המשיך לבנות ולמכור מכונות, וידוע על לפחות 20 מכונות שנבנו ונמכרו, מהן ידועות תשע מכונות קיימות היום, ומוצגות במוזאונים שונים.
גוטפריד לייבניץ
המתמטיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ ניסה לתכנן מכונת חישוב שהייתה מבוססת על הפסקלין, ותוכל לבצע גם כפל. ככל הנראה ללייבניץ לא הייתה גישה לפסקלין, והוא התבסס על תרשימים, שהובילו אותו להבנות מוטעות לגבי אופן פעולת המכונה. מאוחר יותר זנח לייבניץ את הניסיון הזה, ותכנן ובנה מכונה שפועלת על עקרונות אחרים. העקרונות הבסיסיים שמכונתו של לייבניץ מבוססת עליהם היו מוצקים ומוצלחים, ומכונות חישוב ב-200 השנים הבאות המשיכו להיבנות לפי עקרונות אלו, עד הקורטה שייצורה נמשך עד 1970. לייבניץ המשיך לפתח את המנגנון במשך 40 שנה. ידוע על שתי מכונות שנבנו עבור לייבניץ לפי התכנון הזה, אחת ב-1694, והשנייה בשנת 1706. לייבניץ גם תיאר, באחד התיאורים המוקדמים הידועים, את מנגנון גלגל הפינים. שני מנגנונים אלו, כלומר התוף המדורג וגלגל הפינים, שאת שניהם אפשר לייחס ללייבניץ, מהווים את המנגנון הבסיסי שמניע את רוב מכונות החישוב של ארבע פעולות שנבנו.
שלא כמו במכונתו של פסקל, במכונה של לייבניץ הזנת הקלט כשלעצמה לא מפעילה את המכונה, וההפעלה מתבצעת בנפרד, על ידי סיבוב ארכובה. הבדל זה מאפשר לחבר את הקלט יותר מפעם אחת, באמצעות סיבובים נוספים של הארכובה. היכולת לחזור על פעולת החיבור, בצירוף להמצאה נוספת, עגלה, המאפשרת להזיח את הקלט ביחס לתוצאה, מאפשרת למכונה לבצע כפל, בעזרת חיבור חוזר. אף על פי שהמכונה נבנתה לפי עקרונות שהמשיכו לשמש לבניית מכונות חישוב במשך כמעט 300 שנה, המכונות עצמן לא סיפקו תוצאות נכונות באופן אמין, ועברו כמעט מאה שנים עד שמכונה הבנויה לפי עקרונות אלו פעלה באופן אמין ומדויק.
אחרים
ממציאים נוספים בנו מכונות חישוב במאה ה-17, ביניהם האיטלקי טיטו ליביו בוראטיני, האנגלי סמואל לורלנד, והצרפתי רנה גרילה (René Grillet de Roven) אך אף אחד מהם לא זכה להשפעה משמעותית.
המאה ה-18
במאה ה-18 המשיכו ממציאים שונים בגרמניה, פולין, איטליה, צרפת ואנגליה לבנות ולפתח מכונות חישוב, בדרך כלל על בסיס המכונות של פסקל ולייבניץ. אף אחת מהן לא זכתה לתפוצה נרחבת, וחלקן נשארו בגדר תכנון בלבד, ואלו שנבנו, רובן ככולן נבנו כדגם יחיד, או אבטיפוס. רשימת הממציאים והבונים ארוכה, וקיימים עד היום דגמים מקוריים, חלקם עובדים, של מכונות חישוב מהתקופה, במוזאונים ובאוספים פרטיים שונים ברחבי העולם. הרב, הממציא והשען אברהם יעקב שטרן מפולין המציא מספר גרסאות של מכונות החישוב בשנות החמישים של המאה ה-18, ואף זכה למלגה מטעם השלטון הרוסי לשפר את המצאותיו. אחריו, הכומר והשען הגרמני האן בנה, החל מ-1774 מכונות חישוב. הוא ובני משפחתו ייצרו מספר לא ידוע של מכונות, מהן לא פחות מ-10 שרדו עד למאה ה-20, ולפחות שתיים מהן מוצגות היום במוזאונים שונים. לפי ארנסט מרטין, המכונה של האן נחשבת למכונת החישוב המוצלחת הראשונה.
בתקופה זו מכניקה עדינה הייתה נחלתם של שענים, ואכן, חלק ניכר ממכונות החישוב נבנו בידי שענים, והיו ידועות בכינוי "שעון חישוב" (Rechenuhr).
המאה ה-19
במהלך המאה ה-19 מכונת החישוב הפכה למוצר. בתחילת המאה, ערב המהפכה התעשייתית, היו אמנם מכונות חישוב בעולם, אך כמעט כולן נבנו ידנית, כדגם יחיד או מספר קטן של יחידות. בסוף המאה הייתה תעשייה מבוססת של מכונות חישוב בארצות רבות, ביניהן צרפת, גרמניה, אנגליה, שוודיה, רוסיה, ארצות הברית, שווייצריה, איטליה, ועוד. עשרות יצרנים במדינות אלו ייצרו מכונות חישוב במאות דגמים. אמנם אין מידע מדויק על המספר הכולל של מכונות חישוב בסיום המאה, אבל מידע מכמה מהיצרנים הגדולים מורה בבירור שמדובר במאות אלפי יחידות, אולי אף יותר, במאות דגמים שונים, שנבנו ונמכרו.
שארל קסביה תומא דה קולמר, אריתמומטר
תומא, שמוכר בכינוי "תומא דה קולמר", כלומר תומא מהעיירה הצרפתית קולמר, הגיש ב-1820 בקשה לפטנט על מכונת חישוב של ארבע פעולות, שמבוססת על מכונת החישוב של לייבניץ. תומא קרא למכונה שלו אריתמומטר, ייצר ומכר מספר קטן של מכונות, וב-1844 תכנן מחדש את המכונה, ושוב ב-1850. התכנון החדש הסיר את אחת היכולות של המכונה ("כפל אוטומטי"), והוסיף במקומו פריט שנשאר סטנדרטי במכונות חישוב למשך שאר הזמן בו מכונות כאלו נבנו, בשם "מונה הסיבובים" (מכונה גם "אוגר המנה"). המכונה אמינה יותר, ומתאימה יותר לייצור תעשייתי. תומא החל לייצר ולמכור את המכונה שלו, בצורה תעשייתית, החל מ-1852, כשהייצור עצמו התבצע על ידי מכונאים שונים, והתיכון עצמו המשיך להתפתח לפחות עד שנות ה-60 של המאה, ובעשורים האחרונים הייצור עבר למכונאי בשם לואי פאיין. עם מותו של תומא ב-1870, פאיין המשיך לייצר את המכונה, ועם מותו שלו, אלמנתו המשיכה בייצור, עד לתחילת מלחמת העולם הראשונה. תומא עצמו ייצר מעל 1,000 מכונות, ופאיין אחריו ייצר עוד כמה אלפים. בשנות ה-70 של המאה ה-19 החלו יצרנים נוספים לייצר ברישיון "תואמים" לאריתמומטר, באנגליה ובגרמניה, ובמקביל החלו להופיע דגמים נוספים של מכונות חישוב. האריתמומטר, נחשב בדרך כלל למכונת החישוב המוצלחת הראשונה, ולמכונה שייסדה את תעשיית מכונות החישוב. במקרים רבים המושג "אריתמומטר" נחשב לשם כללי למכונת חישוב של ארבע פעולות. אפשר לראות במכונות חישוב מסוימות, אפילו מהדור האחרון של מכונות החישוב המכניות, כאבולוציה של מכונתו של תומא.
בולדווין ואודהנר
בין 1873 ו-1875, הגישו פרנק בולדווין בארצות הברית, ווילגודט אודהנר ברוסיה, בקשות לפטנטים, ושניהם קיבלו מספר פטנטים למנגנון חדש למכונת חישוב. שני הפטנטים מתארים מתקן דומה, שמוכר לפעמים כ"אודהנר", "בולדווין", או "גלגל פינים". אודהנר החל לייצר ולמכור מכונות חישוב המבוססות על הפטנט בסנקט פטרבורג ברוסיה, בשם "אריתמומטר".
בשנים הבאות חברות שונות, בפרט בגרמניה ואנגליה רכשו זכויות ייצור לפי הפטנט של אודהנר. אחת מהן, ברונשוויגה מבראונשווייג, הייתה לאחת ממכונות החישוב הידניות הנפוצות והידועות ביותר.
המפעל של אודהנר ברוסיה הולאם אחרי מהפכת אוקטובר, והמשיך לייצר מכונות חישוב זהות כמעט למכונה של אודהנר, בשם "פליקס", עד לשנות ה-70 של המאה.
בולדווין המשיך להמציא ולחדש בתחום מכונות החישוב, ולזכותו נזקף, בין השאר, גם התכנון המוצלח הראשון של מכונות ארבע פעולות עם לוח מקשים.
רוב מכונות החישוב המכניות מבוססות, בצורה זו או אחרת על אחד משני המנגנונים הללו, או על וריאציה שלהם: התוף המדורג של לייבניץ, או גלגל הפינים של אודהנר ובולדווין.
מעניין לציין שהרעיון של גלגל פינים היה ידוע כבר ללייבניץ, והוא תיאר מכונה שמבוססת עליו, אם כי לא ידוע על ניסיון שלו לבנות מכונה כזו בפועל. כמה מהמכונות המוקדמות יותר מהמאה ה-18 וה-19, היו מבוססות על צורות שונות של גלגל פינים, אבל המנגנון של אודהנר/בולדווין הוא המימוש המוצלח הראשון, ועד תום עידן מכונות החישוב יוצרו מכונות מבוססות על המנגנון הזה.
ממוזער|מנוע ההפרשים של מרטין ויברג השוודי, דגם ראשון נבנה ב-1860. דגם זה, מ-1875 הדפיס לוחות לוגריתמים. המכונה שוקלת כ-16 ק"ג
מנועי הפרשים
"מנוע הפרשים" הוא סוג מיוחד של מכונת חישוב מורכבת, בה פועלות במקביל מספר פעולות חיבור.
תפקיד המכונה הוא חישוב ערכו של פולינום בסדרת נקודות עוקבות. החישוב מתבצע בעזרת אלגוריתם המבוסס על "סדרת הפרשים", ודורש פעולות חיבור בלבד.
התועלת בערכי הפולינום בסדרת נקודות עוקבות נובע מהעובדה שפונקציות אנליטיות ניתנות לקירוב ברמת דיוק גבוהה על ידי פולינום. לוגריתם, פונקציות טריגונומטריות הן פונקציות אנליטיות, ומנוע ההפרשים מנוצל כדי לבנות לוחות של פונקציות אלו. לוחות אלו משמשים בחישובים שונים, ובפרט בניווט. בזכות האלגוריתם, כלומר היתכנות, והשימושיות, נעשו ניסיונות, חלקם מוצלחים, לבנות מנועי הפרשים, למטרת ייצור אוטומטי של לוחות.
במהלך המאה ה-19 תוכננו מספר מנועי הפרשים, הידוע מהם על ידי בבג'.
בבג' עצמו מעולם לא השלים בניית מנוע הפרשים, אך אחרים תכננו ובנו מנועי הפרשים מעט פחות ידועים, שפעלו בהצלחה ואף שימשו להדפסת לוחות. הראשון בהם היה השוודי פר גאורג שוץ , ובנו שהמשיך אחריו. שוודי אחר, בשם מרטין ויברג, בנה מכונה בהשראת מכונתו של שוץ, והשתמש בה להדפסת לוח לוגריתמים. למידע נוסף ראו בערך המורחב.
מכונת חישוב טרנארית
ב-1840, בנה תומאס פאולר מכונת חישוב המבוססת על ייצוג המספרים בבסיס 3 מאוזן (וריאציה על בסיס ספירה 3, בה משתמשים בספרות מינוס 1, 0, ו-1 במקום 0, 1, ו-2 ). פאולר המציא לפני כן את שיטת החימום המרכזי בעזרת סירקולציה של מים חמים, וחש שהמצאתו נגזלה ממנו עקב מגבלות בחוקי הפטנטים. כנראה מסיבה זו הוא פיתח את מכונת החישוב שלו לבדו, ובנה דגם של המכונה בסדנה בביתו. הדגם שבנה פאולר לא שרד, אם כי ידועים עליו מעט פרטים: פאולר בנה את הדגם מעץ, והמכונה הייתה גדולה: אורכה היה כשני מטרים, רוחבה כמטר, וגובהה כ-30 סנטימטר. פאולר הדגים את המכונה למספר אנשים, בהם צ'ארלס בבג' ואוגוסטוס דה מורגן. זה האחרון השאיר תיאור בן שני דפים של המכונה, ולפי תיאור זה נבנה במאה ה-21 דגם של המכונה.
קומפטומטר
ב-1884, בנה הממציא דור פלט בארצות הברית אבטיפוס למכונה, שנקראה אחר כך "קומפטומטר". מבחינה מסוימת הקומפטומטר הוא מכונת חישוב פשוטה, המיועדת לחיבור וחיסור בלבד. החידוש בקומפטומטר הוא אופן ההפעלה: לקומפטומטר לוח מקשים מלא (ראו תמונה בגלריה), כלומר עבור כל ספרה, 9 מקשים מ-1 עד 9 (אין צורך במקש עבור 0): תשעה מקשים ליחידות, תשעה למאות, תשעה לאלפים וכן הלאה. "לוח מקשים מלא" הפך לסימן ההיכר של מכונות החישוב המתקדמות (ולכן גם היקרות) ביותר, ונשאר כך כמעט עד תום עידן מכונות החישוב. דור חבר עם איש העסקים רוברט טרנט (Robert Tarrant), ויחדיו הם הקימו את חברת "פלט וטרנט" לייצור מכונות חישוב. החברה שינתה שמה מאוחר יותר ל"קומפטומטר", והמשיכה לייצר מכונות חישוב עד המחצית השנייה של המאה ה-20.
אחד הדברים שייחדו את הקומפטומטר, ובמידה מסוימת עשו אות מורה הדרך ונותן כיוון לתעשייה כולה, הוא הדגש על נוחות, מהירות, דיוק ההפעלה, ומניעת טעויות מפעיל. המכונות מכילות מנגנונים רבים שתפקידם למנוע, או לפחות למזער טעויות אפשריות בהפעלה, כמו לחיצה חלקית על מקש, לחיצה על שני מקשים באותו טור מספרים, וטעויות רבות נוספות.
חברת פלט וטרנט פתחה רשת בתי ספר להכשרת מפעילי קומפטומטר, שהמשיכו לפעול עד שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. בשנות ה-20 של המאה העשרים היו מעל 150 בתי ספר כאלו – מעל מאה מהם בארצות הברית, וכחמישים בשאר העולם. בתי ספר אלו הכשירו מאות אלפי "מחשבים" (computers. כיום נהוג לכנות את המקצוע שעבר מהעולם "מחשב אנושי" ), כלומר אנשים (רובם נשים) שמקצועם הוא ביצוע חישובים. משרדי ממשלה, חברות מסחר גדולות, בנקים, חברות ביטוח ומוסדות דומים, הפעילו "חדרי חישוב", בהם ישבו טורי מפעילים, לפעמים עשרות, כשכל אחד ואחת מהם מסכמים טורי מספרים בעזרת קומפטומטר, לצד מנהלי חשבונות שהשתמשו גם במכונות חישוב מסוגים נוספים.
באופן עקרוני, המכונה היא מטיפוס "פסקלין", והפעולה היחידה שהיא מבצעת היא חיבור (חיסור מתבצע כל ידי "חיבור המשלים"), אך בעזרת השימוש בלוח המקשים, אימנו בתי הספר את המפעילים לבצע גם פעולות נוספות, כמו כפל וחילוק. לעומת "הדפסה עיוורת" במכונת כתיבה, שימוש באצבעות שתי הידיים מאפשר להזין מספרים בהקשה בו־זמנית על מספר מקשים שכל אחד בטור אחר, ולקצב הזנת הנתונים של מפעיל קומפטומטר מיומן אין תחרות, גם במקלדות מודרניות.
"מפעיל קומפטומטר", ואפילו "מפעיל קומפטומטר מדופלם" היו למושגים מוכרים. לפי ארנסט, מפעיל קומפטומטר מיומן מבצע בין 50,000 ל-200,000 הקשות מקש ביום.
ב-1958 רכשה חברת Bell Punch האנגלית את הזכויות לשימוש בשם ובתיכון הקומפטומטר (זמן קצר לאחר מכן הציגה אותה חברה את מכונת החישוב האלקטרונית הראשונה – ANITA). החברה המשיכה לייצר, ואף לפתח את הקומפטומטר באנגליה, ומכרה אותו בשם זה מספר שנים נוספות.
בורוז
ב-1886, ויליאם סיוורד בורוז (William Seward Burroughs, ), ייסד בסנט לואיס את "חברת האריתמומטר האמריקאית", בכוונה לייצר מכונות חישוב. בורוז החל לייצר ולמכור מכונות חיבור, שלא היו מכונות 4-פעולות, כפי שהשם "אריתמומטר" רומז. מכונות החישוב של בורוז השתמשו בלוח מקשים מלא, כמו הקומפטומטר, וכן במדפסת. בחלק מהמכונות המדפסת הייתה אמצעי הפלט היחיד, אבל ברובן היה חלון, בו ניתן לראות את התוצאה. גם אם המכונה של בורוז לא הייתה מכונת החישוב הראשונה עם מדפסת, היא הייתה כנראה הראשונה שבהן שהצליחה בשוק. החברה גדלה, והציגה דגמים נוספים. בורוז נפטר ב-1898, אבל החברה שיצר המשיכה לגדול. החברה עברה לדטרויט ב-1904, והמשיכה לייצר מכונות חישוב מדגמים שונים. במאה ה-20 נכנסה חברת בורוז לתחום המחשבים, והייתה אחת משבע החברות שהיוו את "הגמדים" בשוק המחשבים האמריקאי של שנות ה-60 וה-70, שכונה לפעמים "IBM ושבעת הגמדים". ב-1986 התאחדה בורוז עם חברת רמינגטון ראנד, ויחד יצרו את תאגיד יוניסיס, שעדיין קיים ב-2017.
כפל ישיר - ווראה, בולה, שטייגר וה"מיליונר"
מכונות חישוב של ארבע פעולות, מבצעות כפל בעזרת חזרה על פעולת חיבור: כדי לכפול מספר ("הנכפל") ב-173 (הכופל), מחברים את הנכפל שלוש פעמים, מזיחים את התוצאה לעומת הנכפל, מחברים שבע פעמים, מזיחים שוב, ומחברים פעם נוספת. מספר פעולות החיבור הוא כסכום הספרות של הכופל – בדוגמה זו 1+7+3, כלומר 11 פעולות חיבור.
מכונת כפל ישיר היא מכונה שמבצעת כפל בספרה אחת בפעולה יחידה, כך שמספר הפעולות שיש לבצע הוא כמספר הספרות של הכופל, במקום סכום הספרות. החישוב בדוגמה הקודמת מתבצע במכונה כזו בשלוש פעולות, במקום ב-11. המכונות מבוססות על מימוש מכני של לוח הכפל.
הראשון שהדגים מכונת כפל ישיר שפעלה בהצלחה וסיפקה תוצאות נכונות היה הספרדי רמון ווראה (Ramón Verea), שבנה מכונה כזו ב-1877 בניו יורק, ורשם עליה פטנט אמריקאי ב-1878. ווראה לא הפך את המכונה למוצר, והשפעתה הייתה מוגבלת.
ב-1887 בנה צרפתי צעיר, לאון בולה (Léon Bollée), שהיה אז בן 17, שלוש מכונות חישוב משלושה סוגים שונים. אחת מהן ביצעה כפל ישיר. המכונה הוצגה בתערוכה העולמית של פריז ב-1889, וזכתה במדליית זהב. בולה בנה מספר דגמים של המכונה, ורשם מספר פטנטים על המכונה בארצות שונות. בולה לא המשיך לעסוק במכונות חישוב, ופנה עם אביו, לעיסוק בתחום הרכב המנועי, בו היה חלוץ וזכה להצלחה ניכרת, ומאוחר יותר עסק גם בתעופה. (כשהאחים רייט ביקרו בצרפת להדגמת מטוסיהם, בולה השאיל להם את השימוש במפעל המכוניות שלו בלה מאן). ב-1911 נפצע בולה בתאונת טיסה, פציעה ממנה לא החלים, וב-1913 נפטר.
המהנדס השווייצרי אוטו שטייגר (Otto Steiger) רשם ב-1892 מספר פטנטים במספר ארצות על מכונת כפל ישיר דומה למכונה של בולה. שטייגר פנה למהנדס האנס אגלי (Hans W. Egli) מציריך, וזה החל לייצר ב-1893 מכונת כפל ישיר לפי הפטנטים הללו, בשם מיליונר (Millionaire). עד 1935 יוצרו כ-5,000 מכונות, כשבמהלך הזמן נוספו למכונה שכלולים שונים כמו מנוע חשמלי, ולוח מקשים מלא. אגלי המשיך להיות יצרן חשוב של מכונות חישוב ופיתח מכונות נוספות במקביל לייצור ה"מיליונר". ניתן לקרוא הסבר מפורט וברור על אופן הפעולה של המכונה, בליווי תמונות, ומידע נוסף עליה במוזיאון הרשת של ג'ון וולף.
המאה העשרים
בתחילת המאה ה-20 תעשיית מכונות החישוב הקיפה עשרות חברות במדינות רבות, בהן גרמניה, צרפת, אנגליה, איטליה, שווייצריה, רוסיה, שוודיה, וארצות הברית, ויצרנים חדשים הופיעו ביפן, סין, אוסטריה ועוד. מכונות ארבע פעולות ומכונות חיבור, עם ובלי הדפסה. "מפעיל מכונת חישוב" היה מקצוע מוכר, שנלמד בבתי ספר מקצועיים. בארצות הברית התעשייה התרכזה במכונות חיבור עם לוח מקשים מלא, ובאירופה רוב המפעלים התרכזו במכונות ארבע-פעולות, מבוססות על גלגל פינים או על תוף לייבניץ.
בתחילת המאה החלו יצרנים שונים לשלב מנוע חשמלי במכונות חישוב, בעיקר כדי לחסוך את הצורך בסיבוב הארכובה, ומאוחר יותר גם כעזר לפעולות נוספות, כמו איפוס והזחה. עד 1910 כבר הציעו יצרנים רבים באירופה "גרסה חשמלית" לחלק מהמכונות שלהם.
מכונות עשר ספרות
ממוזער|מכונת חישוב עשר ספרות של אוליבטי
באמצע המאה נפוצו מכונות חישוב בעלות עשרה מקשי ספרות, ולצידם מקשים נוספים לביצוע פעולות, בדומה ללוח המקשים של מחשבון. מכונות אלו התבססו על מנגנונים חדשים, בדרך כלל פסי שיניים ("rack and pinion") ו"תיבת פינים" (pinbox). במכונות מיצרנים שונים ניתן למצוא מנגנונים זהים, או כמעט זהים, ונראה שניתן היה לרכוש מנגנונים אלה מיצרני מכניקה (OEM), ולעצב סביבם מכונה עם לוח מקשים, עיצוב פיזי, הנעה, וכן הלאה. המכונות הללו היו רובן ככולן ממונעות, וביצעו פעולות כפל וחילוק באופן אוטומטי. לרבות מהן היה גם אוגר "זיכרון", אחד או יותר, בו ניתן לשמור תוצאות ביניים, ולהחזיר אותן אחר כך לאוגר הקלט או התוצאה, רבות מהן גם הדפיסו את החישובים והתוצאות, בדרך כלל על סרט נייר רציף. הפעלת מכונה כזו לא שונה בהרבה מהפעלת מחשבון מודרני פשוט.
יצרנים רבים, הן מהוותיקים בשוק והן חדשים הציעו מכונות אלו בדגמים רבים.
תכנון הנדסי מדויק, שיאן של יותר ממאה שנות אבולוציה, ושיטות ייצור מודרניות, אפשרו ליצרנים למכור מכונות משוכללות אלו במחיר תחרותי, אך שמשן זרחה מאוחר מדי, והן הפכו מיושנות, עם שאר מכונות החישוב המכניות, זמן קצר אחרי שהופיעו.
למידע נוסף על דור המכונות הזה, ראו באתר של ג'והן וולף.
ארצות הברית
ב-1902 החלה חברת דלטון האמריקאית למכור מכונות חיבור עם הדפסה, עם לוח מקשים של 10 ספרות (במידה מסוימת בדומה למחשבונים המקובלים היום, אם כי סידור הספרות שונה), ובכך למעשה סימן את תצורת הקלט השלישית המקובלת במכונות חישוב, אחרי המחלקים או המנופים, עם מחלק לכל ספרה של הקלט (כלומר שישה מנופים במכונה עם קלט של 6 ספרות וכן הלאה), ולוח המקשים המלא, כלומר ספרות 1 עד 9 עבור כל ספרה של הקלט, לוח מקשים של 10 ספרות היא צורת הקלט המקובלת השלישית, עם הספרות 0 עד 9, כשמשתמשים באותם עשרה מקשים להזנת כל ספרות הקלט, זו אחר זו. מכונה כזו מתאימה פחות ממכונה בעלת לוח מקשים מלא (דוגמת הקומפטומטר) לחיבור טורי מספרים ארוכים, משום שבעזרת לוח מקשים מלא יכול מפעיל מיומן יכול להזין מספרים מהר יותר ויעיל יותר, תוך הזנת מספר ספרות באותו זמן, בעזרת שימוש במספר אצבעות משתי הידיים. יתרונה של מכונת דלטון על מכונה עם לוח מקשים מלא הוא גודלה המצומצם יחסית, והמחיר.
ב-1911 פנה איש העסקים האמריקאי מונרו (Jay Randolph Monroe) לבולדווין, שמאז שהמציא את גלגל הפינים ב-1874 (במקביל לאודהנר) רשם המצאות רבות בתחומים שונים, מהן גם בתחום מכונות החישוב, והציע לו לפתח ביחד מכונת חישוב שתשלב את היתרונות של לוח מקשים מלא, שעד אז היה בשימוש במכונות חיבור בלבד, עם היכולות של מכונת ארבע פעולות. בולדווין ומונרו פיתחו את המכונה בהצלחה, וב-1912 נפתחה "חברת מכונות החישוב מונרו" (Monroe Calculating Machine Company) שהייתה הראשונה להציע מכונה בתצורה ששלטה בתחום עד תום עידן מכונות החישוב: מכונת ארבע פעולות עם לוח מקשים מלא. חברת מונרו המשיכה לייצר מכונות חישוב עד תום העידן, והיא קיימת עד היום (בשם "מונרו") ומשווקת ציוד משרדי, כולל מכונות חישוב אלקטרוניות.
באמצע המאה פעלו בארצות הברית שלושה מפעלים חשובים למכונות חישוב ("שלושת הגדולים") – מונרו, מרצ'נט ופרידן.
ב-1958 נקנתה מרצ'נט על ידי יצרנית מכונות הכתיבה סמית' קורונה , שבעקבות כך שינתה את שמה ל-Smith Corona Marchant, ומאוחר יותר SCM. החברה המשיכה לפתח ולייצר מיכון משרדי, כולל מכונות חישוב, בעשור הבא.
שלושת החברות פיתחו מכונות חישוב אלקטרוניות, והיו בין הראשונות לעשות זאת. ב-1965 כבר היו לשלושתן מכונות כאלה. דגמים אלו היו נוחים יותר לשימוש, ואולי הדבר החשוב ביותר - שקטים, אך הם היו מוגבלים ויקרים, ולא זכו להצלחה מסחרית משמעותית.
פרויקט מנהטן
בפרויקט מנהטן, פותחו שיטות לביצוע חישובים מורכבים, כולל שיטות לאנליזה נומרית, בעזרת "מחשבים אנושיים" , שהשתמשו במכונות חישוב מכניות ממונעות של מרצ'נט ופרידן.
רוסיה וברית המועצות
ברוסיה פעלה עד מהפכת 1917 החברה של אודהנר. במהפכה (ייתכן שכבר בפרוץ מלחמת העולם הראשונה) הייצור נפסק. יורשיו של אודהנר חזרו לשוודיה, והחלו לייצר מכונות חישוב בשם "אודהנר מקורי" (Original Odhner). פליקס דזרז'ינסקי, שמאוחר יותר ייסד את שירות הביטחון צ'קה, השמיש את הציוד והוסיף עליו, והמפעל החל לייצר מכונות חישוב שכונו "פליקס", שם שהפך בסופו של דבר לשמה הרשמי של המכונה. מכונות פליקס יוצרו עד 1978, מספר שנים אחרי הפסקת ייצור מכונות חישוב מכניות במערב. במשך כ-50 שנות הפעילות יוצרו בברית המועצות כמה מיליוני מכונות פליקס, כנראה יותר מכל דגם של מכונה אחרת בעולם.
גרמניה
גרמניה היא המדינה השנייה, אחרי צרפת, בה קמה תעשיית מכונות חישוב, וגרמניה הפכה מרכז חשוב של התעשייה הזו. התעשייה הגרמנית נוסדה בעיירה גלאסהיטה (Glashütte) על ידי ארתור בורקהארט, שהחל בייצור "תואמי אריתמומטר" ב-1885. מאוחר יותר, רכשה חברה בעיר בראונשווייג את הזכויות לייצר מכונות מסוג "אודהנר". החברה קראה למכונה "בראונשווייגה" על שם העיר, וזמן לא רב אחר כך החברה עצמה שינתה שמה לשם זה. בראונשווייגה נודעה כמכונה אמינה ביותר, והייתה המכונה הפופולרית והנפוצה ביותר מטיפוס "אודהנר" במשך שנים רבות. במאה העשרים נוסדו ושגשגו עוד חברות בתחום מכונות החישוב, וחברות שעסקו בתחומים אחרים נכנסו לתחום זה כדי לגוון את עסקיהם. בגלסהיטה, שם החלה התעשייה, קמו חברות נוספות, והעיירה הייתה זמן מסוים מרכז לתעשייה הזו, מעין "עמק הסיליקון" של מחשבים מברזל. חברת מכונות הכתיבה "מרצדס" (לא לבלבל עם דיימלר AG, שמייצרת מכונית בשם זה) שכרה את הממציא הפורה קרישטל האמאן (Christel Hamann), שכבר המציא ופיתח מספר מכונות חישוב מעניינות, אך ללא הצלחה שיווקית, לפתח מכונת חישוב חדשה. האמאן המציא מנגנון חדש, המבוסס על מערכת גלגל ופס שיניים (rack and pinion), והחברה פתחה קו מכונות חישוב בשם "מרצדס אויקליד" (Mercedes Euklid). חברת וולטר לייצור נשק קל ספורטיבי (החברה ידועה בין השאר בכך שייצרה את הנשק החביב על ג'יימס בונד, ה-PPK), החליטה לגוון את תחום פעילותה והחלה לייצר מכונות חישוב בצלה-מהליס (Zella-Mehlis) בשנות ה-20 של המאה. בעיירה סמרדה (Sömmerda) הקימה חברת החימוש ריינמטאל, שבעקבות הסכם ורסאי הייתה חייבת לעבור לייצור מוצרים אזרחיים, מפעל לייצור מכונות כתיבה ומכונות חישוב. בקמניץ החלה חברת "אסטרהוורקה" (Astrawerke) לייצר מכונות חישוב והדפסה מטיפוס "דלטון" בשם "אסטרה" (Astra). חברת הטלפון הגרמנית דה-טה-ווה (De-Te-We, מאוחר יותר DTW) שכרה את הממציא קרישטל המאן (מי שפיתח אמ האויקליד עבור חברת מרצדס), כדי שיפתח עבורה מכונת חישוב. קו המכונות שפיתח נקרא "האמאן מאנוס" (Hamann Manus). מכונות אלו נראות דומות למכונות מטיפוס "אודהנר", אבל הן מבוססות על עיקרון מכני שונה. כל המכונות בקו המאן מאנוס תומכות בחילוק אוטומטי. במוסף לחברות שהוזכרו, פעלו בתחום בגרמניה בין שתי מלחמות העולם עשרות, אם לא מאות חברות נוספות
שוודיה
אודהנר מקורי, פסיט (FACIT, מאוחר יותר Facit)
שווייצריה
אגלי – מיליונר ו-MADAS, ארליקון
אוסטריה
קורט הרצשטרק
איטליה
אוליבטי
אנגליה
לייטון, טייט, בל פאנץ'
יפן
טייגר, ניפון, ביזיקום
סין
גלריה
עקרונות פעולה
פרט למספר קטן של יוצאי דופן, אפשר לחלק את מכונות החישוב לשני סוגים. הסוג הראשון הן מכונות שניתן לראות כפיתוח של הפסקלין, והסוג השני הן מכונות שאפשר לתאר כאבולוציה של מחשב הפסיעות של לייבניץ.
במכונות מהסוג הראשון, פעולת הזנת הקלט גורמת לביצוע הפעולה, חיבור או חיסור. לעומת זאת, בסוג השני, הקלט המוזן נשמר במכונה, ב"צובר הקלט", ונדרשת פעולה נוספת, בדרך כלל סיבוב ארכובה, או מאוחר יותר הנעה בעזרת מנוע, כדי לבצע את הפעולה, ולעדכן את "צובר התוצאה".
המכונות מהסוג הראשון בדרך כלל מוגבלות לחיבור בלבד, או חיבור וחיסור, בעוד שבמכונות מהסוג השני ניתן להשתמש כדי לבצע חיבור, חיסור, כפל וחילוק, והן מכונות "מכונות חישוב של ארבע פעולות". האריתמומטר של תומא ומכונת החישוב של אודהנר הן מסוג זה, וכמוהן המכונות שהתפתחו מהן.
מכונות מהסוג הראשון נקראות "מכונות חיבור" או "מכונות חיבור והדפסה". הקומפטומטר ומכונות החישוב של בורוז הן מסוג זה, ולמעשה רוב או כל הקופות הרושמות בעידן הטרום-אלקטרוני, היו מכונות חישוב מסוג זה, שנוספה אליהן מגירה לשטרות, מטבעות, המחאות וקבלות.
עקרונות הפעולה של מכונות ארבע פעולות
מכונת ארבע פעולות אופיינית מכילה שלושה צוברים. בחלק מהמכונות המשוכללות יותר יש צוברים נוספים, אך גם הן מכילות את שלושת הצוברים המתוארים:
צוברים
צובר הקלט: מפעיל המכונה מזין את המספר עליו יש לבצע את הפעולה לצובר זה. במהלך השנים פותחו שיטות שונות להזנת הקלט הנפוצות הן:
מנופים או מחלקים: האריתמומטר של תומא השתמש במנופים, או מחלקים, כשלכל ספרה של צובר הקלט יש מחלק נפרד, כלומר מחלק אחד ליחידות, שני לעשרות, שלישי למאות וכן הלאה. המפעיל מסיט את המחלק למיקום המתאים לספרה. כמוהו גם המכונה של אודהנר והמכונות שהתפתחו ממנה
במכונות מאוחרות יותר (החל מהמכונה של מונרו) הקלט מוזן על ידי לוח מקשים מלא, עם עמודת מקשים לכל ספרה – עמודה אחת ליחידות, שנייה למאות, שלישית לאלפים וכן הלאה בכל טור ספרות מ-1 עד 9. עבור 0 המפעיל לא לוחץ על אף מקש בעמודה.
לוח מקשים בן עשרה מקשים, מ-0 עד 9 בדומה למקשים המוכרים ממכונות חישוב ומחשבונים בני ימינו.
מונה, מכונה גם "המנה", משום שצובר זה מראה את התוצאה בסיום פעולת חילוק: המונה סופר את מספר הפעולות שבוצעו: בפעולת חיבור, המונה סופר את מספר המחוברים: למשל עבור 123 + 234 + 47, המונה יראה "3" בסיום הפעולה. בסיום פעולת כפל המונה מראה את הכופל (הנכפל הוזן לצובר הקלט), ובסיום פעולת חילוק, המונה מראה את המנה (כלומר תוצאת הפעולה). מכונות שונות נבדלות לגבי תוכן המונה בסיום פעולת חיסור.
צובר התוצאה. מונה זה מראה את התוצאה בסיום פעולת חיבור, חיסור או כפל. בפעולת חילוק, המחולק מוזן לצובר התוצאה לפני הפעולה, והמחלק לצובר הקלט. בסיום הפעולה, המנה מופיעה במונה, וצובר התוצאה מכיל את השארית.
הפעולה הבסיסית של מכונת ארבע פעולות היא חיבור או חיסור. העובדה שצובר הקלט לא מנוקה אחרי הפעולה, מאפשרת לחזור בקלות יחסית על הפעולה מספר פעמים, ועל ידי כך לבצע כפל. אם נבצע את הפעולה 7 פעמים, המונה יראה "7", והתוצאה תראה את הקלט מוכפל ב-7.
הפעלה
האריתמומטר והמכונות שהתפתחו ממנו מצוידות בארכובה, והפעולה הבסיסית של מכונות החישוב, כלומר חיבור תוכן הקלט לתוצאה, מתבצעת בעזרת סיבוב הארכובה פעם אחת. לארכובה יש "מצב אפס", או מצב מוצא, וכל פעולה מתחילה ומסתיימת כשהארכובה במצב זה. מכונות חישוב רבות מכילות מנגנונים שתפקידם לנעול את המכונה (כלומר למנוע כל שינוי במצב המכונה) כאשר הארכובה לא במצב אפס. יש מכונות בהן פעולת חיסור מתבצעת על ידי הנעת הארכובה בכיוון הפוך, ואחרות בהן הארכובה יכולה לנוע רק בכיוון אחד. במכונות מאוחרות יותר, מנוע חשמלי מחליף את הארכובה. גם במכונות אלו, הפעולה מתבצעת על ידי סיבוב ציר כלשהו סיבוב אחד בדיוק. בדרך כלל המנוע מסתובב באופן רצוף, ומצמד מכני משלב ומנתק את המנוע מציר זה, ומבטיח שהמכונה תחזור ל"מצב אפס" בסיום כל פעולה.
הזחה
בעזרת המכונה כפי שתוארה עד כאן כבר ניתן לבצע כפל: למשל, כדי לכפול 12345 ב-13, אפשר להזין 12345 בצובר הקלט, ואז לסובב את הארכובה 13 פעמים. כשהכופל גדול מספיק, שיטה זו לביצוע כפל אינה מעשית, גם אם היא אפשרית. כל המכונות שמבוססות על המכונה של לייבניץ מכילות מנגנון שמאפשר להזיח את צובר התוצאה יחסית לצובר הקלט: אם צובר הקלט מראה "7", פעולה אחת (כלומר סיבוב יחיד של הארכובה) מוסיפה לצובר התוצאה 7 כשהמכונה נמצאת במצב הזחה 1, או "יחידות". במצב הזחה 2 (עשרות), פעולה אחת תוסיף 7 לספרת העשרות של צובר התוצאה, ובסיום הפעולה הוא יראה "70". במצב הזחה 3, פעולה אחת מוסיפה לתוצאה 700, וכן הלאה. גם המונה לוקח את מצב ההזחה בחשבון: בהזחה 1, פעולה אחת מקדמת את המונה ב-1, במצב הזחה 3, פעולה אחת מקדמת את המונה ב-100. אפשר לראות שמצב המכונה אחרי 1,000 סיבובים של הארכובה במצב הזחה, זהה למצב המכונה אחרי סיבוב יחיד של הארכובה במצב הזחה 4: המונה מכיל 1,000, והתוצאה מראה את הקלט מוכפל ב-1,000.
איפוס
לפני התחלת חישוב חדש, יש לאפס את התוצאה והמונה. אם לא עושים זאת, תוצאת החישוב החדש תתווסף לתוצאה ולמונה הקיימים. במכונות שונות יש מנגנונים שונים לאיפוס, ומכונות רבות יש גם מנגנון לאיפוס צובר הקלט. בדרך כלל האיפוס מתבצע על ידי הסטת מנוף או סיבוב ארכובה נוספת. בדרך כלל יש שני מנופים נפרדים, לאיפוס התוצאה ולאיפוס המונה, אך יש מכונות בהן מנוף אחד מאפס את שני הצוברים, ובעזרת מנוף שני המפעיל יכול לקבוע אם הפעולה תנקה את שני הצוברים, את המונה בלבד או את התוצאה בלבד. במכונות עם מנוע חשמלי, בדרך כלל יש כפתורים שלחיצה עליהם משלבת את המנוע לאיפוס אחד הצוברים או שניהם.
ביצוע ארבע פעולות החשבון
התיאור מתייחס בדרך כלל למכונות ידניות. מכונות חשמליות פועלות באותו אופן, אבל יכולות להיות שונות לגבי האופן בו המפעיל גורם לפעולה, למשל על אילו כפתורים יש ללחוץ, ובאיזה סדר, וכן הלאה.
חיבור
כאמור, הפעולה הבסיסית של כל המכונות היא פעולת החיבור. פעולת החיבור מתבצעת כלהלן:
איפוס התוצאה והמונה
הזנת המחובר הראשון לקלט
הפעלה (סיבוב הארכובה או לחיצה על כפתור במכונה חשמלית)
חזרה על פעולה 2 ו-3 עבור שאר המחוברים
בסיום הפעולה, המונה יראה את מספר המחוברים (2 או יותר), ובתוצאה יופיע הסכום
חיסור
חיבור המחוסר כמו המחובר הראשון בפעולת חיבור; בסיום הפעולה המחוסר מופיע בצובר התוצאה
הזנת המחסר לצובר הקלט
ביצוע הפעולה: במכונות שונות פעולת חיסור מתבצעת בצורות שונות. במכונה של אודהנר, כמו בהרבה מכונות מסוג אודהנר של יצרנים אחרים, מסובבים את הארכובה בכיוון הפוך כדי לבצע חיסור. במכונות אחרות המכונה מועברת למצב "חיסור" (בדרך כלל על ידי הסטת מנוף, מנופים, לחיצה על כפתור, או באופן אחר (למשל כדי להעביר את הקורטה למצב חיסור, יש למשוך את הארכובה כמה מילימטרים בכיוון ציר הסיבוב), והפעלת המכונה כמו בפעולת חיבור.
כפל
איפוס צוברי התוצאה והמונה
הזנת הנכפל לצובר הקלט
מצב הזחה 1 (יחידות)
הפעלת המכונה מספר פעמים כספרת היחידות של הכופל
הגדלת ההזחה ב-1
חזרה על פעולות 4 ו-5 עבור כל ספר נוספת של הכופל, כלומר ספרת העשרות, המאות וכן הלאה.
בסיום, המכפלה מופיעה בצובר התוצאה, הנכפל בצובר הקלט, והכופל במונה.
כדי לכפול 12,345 ב-462, יש להזין 12,345 בצובר הקלט, לנקות את התוצאה והמונה, ולהזיח למצב 1 (יחידות), ומסובבים את הארכובה פעמיים. המונה מראה 2. מזיחים למצב "1" (עשרות), ומסובבים את הארכובה 6 פעמים. המונה מראה 62. מזיחים למצב "2", ומסובבים את הארכובה 4 פעמים. במונה מופיע 462. בכל מצבי הביניים (כלומר אחרי כל סיבוב של הארכובה), התוצאה תמיד מראה את המכפלה של הקלט במונה. יש המתייחסים לביצוע כפל כ"פיתוח" המונה: במקום לספור סיבובים, המפעיל מסובב את הארכובה עד שהמונה מראה את הערך המבוקש לספרה הנוכחית, והזחה לספרה הבאה. מכונות מסוימות תומכות ב"כפל מקוצר": למשל כדי לכפול ב-199, יש לסובב את הארכובה 19 פעמים: תשע פעמים עבור היחידות, עוד תשע עבור העשרות, ופעם אחת עבור המאות. ב"כפל מקוצר" המפעיל משלב, לפי הצורך, פעולות חיבור וחיסור בהזחות השונות: במקרה הזה, המפעיל מבצע את הפעולה פעמיים (במקום אחת) בהזחת המאות, אין כלל צורך לבצע פעולה עבור הזחת העשרות, ובהזחת היחידות מבצעים פעולת חיסור יחידה, במקום חיבור: הפעולה מחסרת אחד מן המונה, שהראה 200, כך שאחרי הפעולה המונה מראה 199, מה שרצינו. לתוצאה לא צריך לדאוג – היא תמיד מציגה את המכפלה של המונה בקלט, כך שאחרי הזנת הקלט, יש "לדאוג" רק למונה. לא כל המכונות תומכות בכפל מקוצר, וההבדל מוסבר בסעיף "תכונות נוספות".
חילוק
יש יותר מדרך אחת לבצע חילוק. נתאר אחת מהן:
איפוס
הזנת המחולק לצובר התוצאה. אפשר לעשות זאת בעזרת פעולת חיבור אחת, שאחריה מאפסים את המונה. יש מכונות בהן ניתן לכוון את צובר התוצאה ישירות, למשל בעזרת סיבוב מחוונים. כדי לקבל דיוק מיטבי, כלומר מספר ספרות עשרוניות בתוצאה גדול ככל האפשר, מזינים את המחולק כך שהספרה המשמעותית ביותר שלו היא הספרה העליונה בצובר התוצאה, לפי המכונה (מספר הספרות בצובר התוצאה הוא אחד המאפיינים החשובים של מכונת חישוב, ובדומה גם של מחשבונים אלקטרוניים)
הזנת המחלק לצובר הקלט.
הזחה למצב ההזחה המרבי כך שניתן לבצע פעולת חיסור בלי גלישה (מצב שמתרחש כשמחסרים ממספר מסוים מספר גדול ממנו: התוצאה שלילית, אבל בצובר התוצאה של מכונת חישוב אין דרך להציג מספרים שליליים, והמספר שמוצג הוא המשלים ל-10). ניתן לזהות את המצב הזה, משום שפעולת ההזחה מציבה את צובר הקלט מתחת (או מעל) צובר התוצאה בהזחה הנכונה, כלומר אם מדמיינים עוד אפסים מימין לצובר הקלט, אפשר בקלות לראות איזה משני המספרים גדול יותר,
ביצוע פעולות חיסור עד שהקלט גדול מהתוצאה (כלומר עד הרגע שחיסור נוסף יגרום לגלישה)
הקטנת ההזחה ב-1, וחזרה ל-5
החילוק מסתיים כאשר יש אפס בצובר התוצאה, או כשלא ניתן להזיח, כלומר המכונה במצב הזחה "1".
בסיום פעולת החילוק, המנה (תוצאת החישוב) מופיעה במונה, ואילו צובר התוצאה מכיל אפס, כאשר המחולק אכן מתחלק במחלק. אם המספרים לא מתחלקים זה בזה, צובר התוצאה מכיל את שארית החילוק. משום שהפעולה החלה במצב הזחה כלשהו וגם המחלק הוזן לקלט מוזח בחלק מהמקרים, מיקום הנקודה העשרונית משנה: המנה, שמופיע במונה של המכונה, תהיה בדרך כלל מספר עם שבר עשרוני, ומהמפעיל מחשב את מיקום הנקודה העשרונית – הפרש המיקומים של הנקודה העשרונית בתוצאה (כלומר המחולק) והמחלק.
מבנה מכונות ארבע פעולות
למכונה שני חלקים – גוף ועגלה.
גוף
גוף המכונה ניצב על השולחן (בדרך כלל), ומכיל את מנגנון הקלט ואת מנגנוני ההנעה של המכונה, בדרך כלל ארכובה או מנוע,
מצמדים, ותמסורות. בנוסף, הגוף מכיל את צובר הקלט ומערכת הקלט, ואת רוב הפקדים של המכונה, למשל בורר מצב חיבור/חיסור, ובמכונות מתקדמות יותר, את הפקדים ששולטים על הפעולות המתקדמות, כגון חילוק אוטומטי, כפל אוטומטי, ואפילו הוצאת שורש ריבועי.
התפקיד העיקרי של הגוף הוא להוסיף את הערך של צובר הקלט לצובר התוצאה, שנמצא בעגלה. זה מתבצע בעזרת אחד מכמה מנגנונים. במהלך השנים הוצעו ונבנו מנגנונים שונים להוספת הקלט לתוצאה. רק חלק קטן מהמנגנונים האלו היה "מוצלח", כלומר הותקן במכונות חישוב שיוצרו במספרים משמעותיים ופעלו בצורה אמינה. מרבית מכונות החישוב השתמשו באחד משני מנגנונים: תוף הפסיעות או גלגל הפינים. שני המנגנונים העיקריים מיוחסים ללייבניץ: למעשה, מנגנון תוף הפסיעות מכונה "גלגל לייבניץ", והוא תיאר בכתב גם את מנגנון גלגל הפינים. כאמור, כמעט כל מכונות החישוב של ארבע פעולות מבוססות על אחד משני המנגנונים, עם מספר יוצאי דופן חשובים, שמתוארים בהמשך.
עגלה
העגלה מותקנת על מסילה לרוחב המכונה, מעל או מתחת למנגנון הקלט. המסילה מאפשרת לעגלה תנועה ימינה ושמאלה, בין מספר מצבים מוגדר. הזזת העגלה ממצב למצב נקרא "הזחה", ומספר המצבים האפשריים של העגלה הוא אחד ממאפייני המכונה, בדרך כלל זהה למספר הספרות במונה. העגלה מכילה את צובר התוצאה, ואת מנגנון הנשא. מונה הסיבובים נמצא בעגלה במכונות מסוימות, ובגוף המכונה באחרות. העגלה בדרך כלל מכילה, מלבד שני הצוברים, גם את מנגנון האיפוס שלהם, ולפעמים מחוונים ("Twirlers") כדי להזין בצובר התוצאה את המחולק, בהכנה לפעולת חילוק.
מצבי העגלה מייצגים את המימוש המכני של פעולת ההזחה שהוזכרה בתיאור הפעולות. במצב "1", ספרת היחידות של צובר הקלט (בגוף) ניצבת מול ספרת היחידות של התוצאה (בעגלה), במצב זה, פעולה אחת מוסיפה את תוכן הקולט לצובר התוצאה. במצב הזחה "2", העגלה מוזחת ספרה אחת ימינה, כך שספרת העשרות של צובר התוצאה נמצאת מול ספרת היחידות של הקלט. פעולה אחת במצב זה מוסיפה את הקלט מוכפל ב-10 לתוצאה. במצב הזחה "3" ספרת המאות של התוצאה מתאימה לספרת היחידות של הקלט, ופעולה אחת מחברת את הקלט מוכפל ב-100 לתוצאה, וכן הלאה: במצב 4 פעולה מוסיפה את הקלט מוכפל ב-1,000, במצב 5 ב-10,000, וכולי. במצב הזחה 1, המונה מקודם ב-1 עבור כל פעולה, ושוב, לפי ההזחה פעולה של המכונה מוסיפה 1 למונה הסיבובים, וגם כאן, כל הזחה מכפילה ב-10: במצב הזחה 4, פעולה אחת של המכונה מקדמת את המונה ב-1,000.
העגלה מכילה את צובר התוצאה והמונה, ובדרך כלל גם את מנגנון הנשא, שיתואר בהמשך. כל צובר כזה מורכב משורת גלגלים, כשעל היקפו של כל גלגל רשומות הספרות מ-0 עד 9. כל גלגל מונע על ידי מערכת תמסורת כלשהי המורכבת מגלגל שיניים אחד או יותר, כאשר יש פתח, או חלון, שנמשך לאורך שורת הגלגלים דרכו ניתן לראות ספרה אחת מכל גלגל. כל ביצוע "פעולה" של המכונה, מקדם את הגלגל המתאים במספר שווה למספר המופיע בספרת הקלט שניצבת כרגע מול ספרה זו. כשספרה מסוימת מתקדמת מ-"9" ל-"0", מנגנון הנשא מסמן שצריך להוסיף אחד לספרה הבאה. מונים מכניים כאלו מוכרים לנו למשל ממד מרחק מכני שהיה נהוג במכוניות עד בערך תום המאה ה-20, מדי מים, ומוני חשמל הנהוגים עד היום. במדים אלו, רק הספרה האחרונה נעה, והספרות הבאות מונעות רק על ידי הנשא, כלומר ספרת העשרות מתקדמת רק כשספרת היחידות עוברת מ-9 ל-0, ספרת המאות מקודמת רק כשספרת העשרות גולשת, וכן הלאה. צובר התוצאה של מכונת החישוב לא יכול להשתמש במנגנונים כאלו, משום שכל הספרות מונעות באותו זמן, וקשה לבנות מנגנון שישלב את הקידום כתוצאה מנשא שמגיע מימין (כלומר מהספרה הקודמת), עם הקידום שמגיע מהקלט. לכן, מנגנון הנשא במכונת חישוב מסובך יותר מהמנגנון בשעון מים או במד מרחק.
נשא
הדרך בה פותרות מכונות החישוב את הבעיה שתוארה, היא על ידי חלוקת מחזור ה"פעולה" למספר חלקים. בחלק הראשון, נוסף הערך של הקלט לתוצאה (והמונה מקודם ב-1). בזמן ביצוע הפעולה, מסמנת כל ספרה האם יש צורך להעביר נשא לספרה הבאה. בחלק הבא, מופעל מנגנון הנשא. המנגנון לא מופעל על כל הספרות באותו הזמן, משום שהוספת הנשא לספרה מסוימת יכולה לגרום לנשא לספרה הבאה ("נשא מתגלגל").
נדגים בדוגמה:
פעולה 14445 + 38455.
הדגמת פעולה: 14445(התוכן הנוכחי של צובר התוצאה)38455 + (צובר הקלט) שלב צובר התוצאה אילו ספרות סימנו (או "שלחו") נשא לספרה שאחריהן הערות אחרי הזנת המחובר הראשון 14445 אף ספרה לא שלחה נשא לספרה הבאה אחרי חיבור המחובר הראשון, המפעיל מאפס את הקלט, ומזין בו את המחובר השני: 38455. במכונות רבות (אך לא בכולן), ביצוע פעולת החיבור, גורם לאיפוס את הקלט באופן אוטומטי. אחרי חיבור צובר הקלט (המחובר השני), ולפני התחלת עיבוד הנשא 42890 היחידות והאלפים היחידות (5+5) והאלפים (4+8) עברו מ-9 ל-0 תוך ביצוע הפעולה, וסימנו נשא לספרות הבאות (ספרת האלפים המשיכה להתקדם אחרי שליחת הנשא) אחרי עיבוד הנשא של ספרת היחידות 42800 המאות והאלפים בעיבוד הנשא של היחידות, ספרת העשרות עברה מ-9 ל-0, וסימנה נשא למאות. הנשא של האלפים עדיין לא עובד. אחרי עיבוד הנשא של העשרות 42900 אלפים ספרת המאות התקדמה מ-8 ל-9, ולא יצרה נשא חדש. אחרי עיבוד הנשא של המאות 42900 אלפים ספרת המאות לא שלחה נשא, ומחזור "עיבוד הנשא של המאות" לא שינה את התוצאה. אחרי עיבוד הנשא של האלפים 52900 הנשא של האלפים עובד, וספרת עשרות האלפים התקדמה מ-4 ל-5. למעשה החישוב המסוים הזה הסתיים, אבל המכונה ממשיכה לגלגל את הנשא (הריק, במקרה זה) קדימה לספרות הבאות, לפי אורך צובר התוצאה.
מבחינה מכנית, החלק הראשון, של חיבור כל ספרות הקלט בו-זמנית אורך בדרך כלל בין מחצית לשני שלישים הפעולה, וגלגול הנשא מתבצע במהירות, ספרה אחרי ספרה, בחלק השני של המחזור. פעולה שלמה מורכבת תמיד (חוץ מאשר במכונות "תמסורת רציפה"), משני חלקי הפעולה זה אחר זה. רצף עיבוד הנשא נקרא "נשא מתגלגל" (ripple carry). יש הבדל קטן בין אופן פעולה זה, והאופן בו בדרך כלל מלמדים לבצע פעולת חיבור בין מספרים מרובי ספרות בבית הספר: בדרך כלל, כשמחברים מספרים בעזרת נייר ועפרון, מחברים כל הספרות הספרות זו אחר זו, ובד בבד מוסיפים, אם צריך, את הנשא מהספרה הקודמת. משמעות הדבר היא, שכאשר יש נשא אנו מחברים למעשה שלוש ספרות (הספרה המתאימה מכל אחד מהמחוברים, ו-"1" מהנשא). כדי לממש זאת באופן מכני, נחוץ מנגנון שמחבר (או "סוכם") תנועה משני מקורות שונים. מנגנונים כאלו קיימים, ונקראים דיפרנציאל. שימוש במנגנון כזה במכונת חישוב מעלה את הסיבוך ומספר החלקים באופן משמעותי.
רק יצרן אחד של מכונות חישוב, היצרן האמריקאי מרצ'נט (Marchant , ואחרי 1958 "SCM") בחר בפתרון זה, כלומר שימוש בממסרים ודיפרנציאלים כדי להוסיף את הנשא תוך כדי צבירת הקלט, במקום מנגנון ה"נשא המתגלגל" שתואר לעיל, וכתוצאה, מכונות החישוב של מרצ'נט הן מורכבות ומסובכות ביותר, עם למעלה מ-4,000 חלקים, ותוצאה נוספת היא שהן גם מהירות יותר מכל מכונת חישוב מכנית אחרת, ופעולתן רועשת פחות. המכונות קיבלו את השם המסחרי "Silent Speed", כדי להדגיש זאת.
מנגנונים
סעיף זה עוסק במנגנונים השונים שמשמשים לחיבור (או חיסור) תוכן צובר הקלט לצובר התוצאה. מכונות חישוב שונות מכילות מנגנונים רבים נוספים, שלא יתוארו כאן. רובן המכריע של מכונות חישוב "ארבע פעולות" עושות שימוש באחד משני המנגנונים שהוזכרו לעיל, ויתוארו בפירוט להלן. כמה יצרנים בנו מכונות שמשתמשות במנגנונים אחרים, ואלו יתוארו בקווים כלליים. שני המנגנונים העיקריים הם "תוף פסיעות", ו"גלגל פינים". המכונה הראשונה שנבנתה עם מנגנון תוף פסיעות היא מכונתו של לייבניץ. הוא גם תיאר את מנגנון גלגל הפינים, אם כי אין מידע על מכונה שנבנתה על ידו לפי עיקרון זה. במאה ה-17 וה-18 נבנו מספר מכונות לפי עקרונות אלו. האריתמומטר של תומא, והמכונות שנבנו בעקבותיו משתמש במנגנון תוף פסיעות, והאריתמומטר של אודהנר, והמכונות שנבנו בעקבותיו, מבוססים על גלגל הפינים.
תוף פסיעות
מנגנון תוף הפסיעות מורכב משני צירים מקבילים. על ציר אחד מקובע התוף, ועל הציר השני יש גלגל שיניים זחיח, באופן שהגלגל מקובע לצירו מבחינה סיבובית, כלומר הגלגל והציר מסתובבים יחד, והגלגל ניתן להזחה לאורך הציר, כך שהוא ניצב מול חלק שונה של התוף בכל הזחה נתונה (ראו אנימציה למטה). לגלגל השיניים הזחיח יש "צווארון", שנאחז על ידי מזלג, והמזלג שולט על ההזחה, בלי להפריע לגלגל ולציר להסתובב. הזנת הקלט, מפעילה את המזלג, והגלגל מוזח לנקודה התואמת את הספרה שהוזנה.
בסיבוב מלא של התוף, גלגל השיניים יתקדם בין אפס לתשע שיניים, כתלות במיקומו לאורך הציר והתוף. ציר הגלגל משולב, בעזרת תמסורת שבנויה מגלגלי שיניים נוספים, עם אחד מגלגלי הספרות של התוצאה, כך שכאשר הגלגל מקודם כדי שן אחת, ספרת התוצאה המתאימה מתקדמת כדי ספרה אחת. כשספרת התוצאה "מתקדמת" מ-9 ל-0, היא "שולחת", או מסמנת, נשא לספרה הבאה. במכונה כזו יש בדרך כלל תוף פסיעות נפרד עבור כל ספרה של הקלט. מנגנון זה שימש במכונת החישוב המכנית המסחרית הראשונה (אריתמומטר), והמשיך לשרת במכונות חישוב של יצרנים רבים - דוגמת רהינמטאל בגרמניה, מונרו ופרידן בארצות הברית, ועוד עשרות יצרנים במדינות רבות בעולם, כולל הקורטה, דגם ממנו יוצרו מאות אלפי מכונות בליכטנשטיין, בין 1947 ועד 1970.
גלגל פינים
גלגל הפינים (pinwheel) הוא למעשה גלגל שיניים, בו ניתן לשלוט על מספר השיניים, מנגנון זה ממומש בעזרת תשעה פינים (ומכאן השם), המותקנים בגלגל זה ליד זה, כך שכל פין מותקן לאורך רדיוס, כלומר ממרכז הגלגל להיקפו. לפינים חופש תנועה מסוים, כך שכשהפין מוזח החוצה ממרכז הגלגל, חלק ממנו בולט מעבר להיקף, ומהווה שן. מנגנון הקלט מושך חלק מהפינים פנימה ודוחף חלק מהם החוצה, כך שכשמזינים, למשל 4, ארבעה מתשעת הפינים בולטים החוצה, וגלגל הפינים מתפקד כגלגל שיניים עם ארבע שיניים. במכונה יש מספר גלגלי פינים, אחד עבור כל ספרת קלט. הגלגלים מותקנים על ציר אחד, ומהווים ביחד יחידה המכונה "רוטור". פעולה אחת של המכונה מתבצעת על ידי סיבוב מלא של הרוטור, כל שכל גלגל פינים מקדם את הספרה המתאימה בצובר התוצאה לפי מספר הפינים הבולטים, כלומר לפי ערך ספרת הקלט. זהו המנגנון הדומיננטי אצל היצרנים מגרמניה (ברונשוויגה, וולטר), שוודיה ("אודהנר מקורי", פסיט), ברית המועצות (פליקס), היפנים, והסינים.
מנגנונים נוספים
במרוצת השנים, הומצאו מספר מנגנונים נוספים שיתוארו בקווים כלליים בלבד:
כפל ישיר
המנגנון הוזכר בקצרה בסעיף קודם. במנגנון זה, הקלט לא מוזן ישירות לתוצאה, ובמקום זה המכונה פועלת, לאחר הזנת הנכפל, בעזרת הזנת ספרות הכופל זו אחר זו, והפעלת המכונה בין כל שתי ספרות. המכונה משתמשת בייצוג מכני של לוח הכפל. דוגמה קצרה להסבר הפעולה: נניח שספרת קלט מסוימת (כלומר יחידות, עשרות, מאות וכולי) מכוונת ל-5. אם המפעיל יזין ככופל את הספרה "9". הפעולה מתבצעת בשני מחזורים: במחזור הראשון התוצאה תקודם ב-4 (ספרת העשרות של 9x5, כלומר 45), הנשא מעובד, ועגלה מוזחת מקום אחד שמאלה, התוצאה מקודמת ב-5 (ספרת היחידות), והנשא מעובד שוב. אם ספרת קלט אחרת מונחל, למשל, מול 9, התוצאה תקודם ב-8 בסיבוב הראשון, ולאחר הזחה שמאלה, ב-1. המכונה המסחרית היחידה שהתבססה על מנגנון הנעה זה, היא ה"מיליונר", שיוצרה על ידי חברת ההנדסה "אגלי" בציריך, שווייץ, בין 1893 עד בערך 1935. בסך הכל יוצרו בערך 5000 מכונות "מיליונר". כיום נמצאות רבות ממכונות אלו בידי אספנים פרטיים ומוזאונים
פסי שיניים יחסיים:
במנגנון זה, תשעה פסי שיניים מבצעים תנועה מחזורית הלוך ושוב בכל פעולה, באופן שהפס הראשון מתקדם ונסוג כדי שן אחת, השני כדי שתי שיניים וכן הלאה. בהזנת הקלט, גלגל השיניים המתאים לכל ספרה ממוקם מעל אחד הפסים. מכונות החישוב של "מרצדס אויקליד" הגרמנית, לפי תכנון ופטנטים של הממציא כרישטל המאן, שיוצרו בין 1906, ל-1970, מונעות באמצעות מנגנון זה.
גלגל רצ'ט:
זהו מנגנון דומה מבחינה מסוימת לגלגל פינים: אף על פי שהוא מבוסס על עיקרון מכני שונה, מכונת חישוב של גלגל רצ'ט דומה מבחינה חיצונית, ובפרטים פנימיים רבים למכונת גלגל פינים. חברת דה-טה-ווה (DeTeWe, או "Deutsche Telephonwerke") ייצרה מכונות החישוב בשם "המאן-מאנוס" (Hamman Manus), המבוססת על מנגנון זה, לפי המצאה ופטנטים של כרישטל המאן. המכונות יוצרו החל ב-1925, ודגמים משוכללים יותר ויותר יוצרו ונמכרו עד תום עידן מכונות החישוב, בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20.
תמסורת רציפה:
המנגנון הזה מייצג אולי את פסגת מכונות החישוב המכניות המסחריות. בכל המנגנונים שהוזכרו קודם, הפעולה מתבצעת בצורה מקוטעת: חיבור הקלט לתוצאה מתבצע בחלק אחד של הפעולה, ומייד אחריו עיבוד הנשא. ברוב המנגנונים שהוזכרו (כולם פרט ל"פסי שיניים יחסיים"), ההנעה של הקלט מתבצעת באותה מהירות, ללא תלות בספרה שהוזנה, וההבדל בין הספרות השונות הוא במשך הזמן שהקלט מניע את התוצאה: אם למשל מזינים בקלט 91, ספרת היחידות תשולב לזמן קצר, וספרת העשרות תשולב לפרק זמן ארוך פי תשעה. בתמסורת רציפה, לעומת זאת, הקלט משולב עם התוצאה למשך כל הפעולה, והעברת הנשא מתבצעת באותו הזמן: כשמזינים במערכת זו 91, ספרת העשרות תונע פי 9 יותר מהר (בעזרת ממסרת שמשלבת את הספרה "בהילוך גבוה" יותר) מספרת היחידות, כששתיהן מונעות באופן רציף משך כל זמן הפעולה. כיוון שהנשא מעובד באותו הזמן, ניתן לבצע חיבור חוזר (שהיא הפעולה הבסיסית בכפל בכל המכונות פרט למכונות כפל ישיר) בצורה יותר מהירה, חלקה, ואמינה ופחות רועשת מכל מנגנון מסחרי אחר. מכונת החישוב האמריקאית "מרצ'נט", המונעת באמצעות מנגנון זה, לפי המצאה ופטנטים של המהנדס הרולד איברי (Harold T Avery), יוצרה בין 1932 ועד 1973, ונחשבה לפסגת מכונות החישוב. מכונות אלו מסובכות ומורכבות, ובנויות מאלפי חלקים.
גלריה
תכונות נוספות
המנגנונים והתכונות שתוארו לעיל קיימים למעשה בכל מכונות החישוב של ארבע פעולות מאז האריתמומטר. עם השנים, יצרנים שונים הוסיפו תכונות נוספות, ובחלק מהמקרים יצרנים אחרים אימצו תכונות אלו. הרשימה הזו אינה ממצה, אבל מנסה לתאר את התכונות הנפוצות יותר, לצד התכונות המעניינות יותר.
תצוגת הקלט
במכונות המוקדמות, כמו האריתמומטר של תומא, האריתמומטר של אודהנר, והמכונות המוקדמות של ברונשוויגה, אין תצוגה נפרדת לקלט, והמפעיל מפעיל רואה את הקלט דרך מיקום המנופים של הספרות השונות. יצרנים הוסיפו שורת ספרות המייצגת את הקלט, לנוחות המפעיל וצמצום טעויות מפעיל.
מנגנון נשא במונה הסיבובים
כדי לבצע את הפעולות באופן שתואר למעלה, אין צורך במנגנון נשא עבור מונה הסיבובים: הספרה המתאימה להזחה במונה הסיבובים מקודמת ב-1 בכל סיבוב של הארכובה, ושום פעולה לא דורשת יותר מ-9 פעולות במצב הזחה נתון. במכונות המוקדמות אכן לא היה מנגנון נשא במונה הסיבובים. הוספת מנגנון כזה, מאפשרת קיצורי דרך ופעולות מתקדמות יותר: דוגמה הלקוחה מספר ההפעלה של הקורטה מדגימה זאת: כדי לכפול ב-189, אפשר להשתמש ב"כפל מקוצר": במקום לסובב את הארכובה 9 פעמים עבור היחידות, עוד 8 עבור העשרות, ועוד סיבוב יחיד עבור המאות, המפעיל מבצע פעולת חיסור יחידה עבור היחידות, ועוד אחת עבור העשרות, ואז מבצע שתי פעולות חיבור עבור המאות: כלומר במקום (9x1 + 8x10 + 1x100), המספר 189 מיוצג על ידי (2x100 - 1x10 - 1x1), או 200-11. באופן זה הפעולה מתקצרת מ-18 סיבובים של הארכובה ל-4 סיבובים בלבד. ניסיון לביצוע הפעולה במכונה ללא מנגנון נשא במונה הסיבובים, יביא לכך שבסיום הפעולה המונה לא יראה 189 כפי שהיינו מצפים, אלא 211, כששתי הספרות האחרונות מופיעות באדום, לציון חיסור.
העברה לאחור
בחישובים מסובכים יותר מאשר חיבור פשוט, או כפל של שני מספרים, יש צורך להשתמש בתוצאה של החישוב הקודם כקלט לחישוב הבא: למשל, כדי לכפול שלושה מספרים, יש להזין את מכפלת שני המספרים הראשונים כקלט למכפלה השנייה. במקרים אלו, המפעיל נדרש, בתום החישוב, להזין את התוצאה כקלט לחישוב הבא. ה"העברה לאחור" מבצעת את הפעולה הזו באופן מכני, בדרך כלל כחלק מפעולת איפוס התוצאה. בדרך כלל "העברה לאחור" היא מצובר התוצאה לצובר הקלט, אך במכונות מסוימות, ניתן לבחור להעביר לאחור גם את מונה הסיבובים – פעולה נדירה יותר, אך לפעמים שימושית.
צובר תוצאה כפול
בסוגי חישובים מסוימים, נחוצות תוצאות ביניים. צובר תוצאה כפול מאפשר זאת. לדוגמה, נניח שהחישוב שמבצעים הוא סכום של מכפלות: (). אם נחוצה התוצאה הכללית בלבד, ניתן פשוט לבצע את שלוש פעולות הכפל זו אחר זו בלי לאפס את התוצאה ביניהן. חישוב כזה ייתן את התוצאה, אבל לא את מכפלות הביניים (למשל e*f). אם אלו נחוצות, יש לבצע את שלוש פעולות הכפל זו אחר זו, כשכל פעם רושמים את התוצאה, ולבסוף חיבור המכפלות (כשהמפעיל נדרש להזין ידנית את תוצאות החישובים הקודמים). בעזרת צובר תוצאה כפול ניתן לבצע את הפעולה בצורה קלה יותר: מבצעים את המכפלה הראשונה, ורושמים את התוצאה. מאפסים את צובר התוצאה הראשון אבל לא את השני, ומבצעים את המכפלה השנייה: עכשיו צובר התוצאה הראשון מראה את המכפלה השנייה, וצובר התוצאה השני את סכום שתי המכפלות. חוזרים על הפעולה עבור כל אחת מהמכפלות (כלומר איפוס הצובר הראשון לפני כל מכפלה נוספת).
היפוך מונה הסיבובים
בפעולה רגילה, הספרה המתאימה למצב ההזחה במונה הסיבובים מקודמת ב-1 עבור פעולת חיבור, ומוסגת 1 אחורנית בפעולת חיסור. בפעולות מסוימות, דוגמת חילוק, רצויה התנהגות הפוכה, כלומר קידום ב-1 בחיסור, והסגה של 1 בחיבור. הפיכת מונה הסיבובים, אם התכונה נתמכת, מבוצעת בעזרת מנוף ספציפי השולט על ההפיכה (למשל בקורטה), או באופן אוטומטי, לפי הפעולה שהוזנה בלוח הבקרה.
חילוק אוטומטי
מארבע פעולות החשבון הבסיסיות, פעולת החילוק היא המסובכת ביותר, וזו הדורשת את המיומנות הרבה ביותר מהמפעיל. החל מהעשור השני של המאה העשרים הופיעו מכונות חישוב שהציעו חילוק אוטומטי: המפעיל מזין את המחולק (כלומר המונה) בצובר התוצאה, ואת המחלק (המכנה) בצובר הקלט, ואז מבצע את הפעולה (על ידי לחיצה על כפתור החילוק במכונות מונעות במנוע חשמלי, או על ידי סיבוב חוזר של הארכובה במכונה ידנית), ומנגנונים מכניים במכונה מבצעים את כל הפעולות הנחוצות – מעבר בין חיבור וחיסור, והזחת העגלה, עד לסיום הפעולה. המכונות הראשונות שהציעו חילוק אוטומטי היו מכונות מרצדס אויקליד, ובמהרה יצרנים נוספים הציעו תכונה זו. חברת אגלי השווייצרית (יצרנית מכונת הכפל הישיר "מיליונר"), הציעה קו מכונות בשם "מדאס" (MADAS), שהציעו חילוק אוטומטי, החל ב-1913 – השם מדאס הוא ראשי תיבות של "כפל, חילוק אוטומטי, חיבור וחיסור" (Multiplication, Automatic Division, Addition, Subtraction)
כפל אוטומטי
כבר ב-1893 הופיעה מכונת החישוב "מיליונר", שביצעה כפל אוטומטי. מכונה זו הייתה גדולה וכבדה (מעל 30 ק"ג), ויקרה, ופעולות חיבור, חיסור וחילוק פחות נוחות לביצוע בה מאשר במכונות חישוב פשוטות יותר. כפל אוטומטי במכונות אחרות הופיע מאוחר יותר, באופן פרדוקסלי אחרי חילוק אוטומטי. בדרך כלל כפל אוטומטי דורש מנגנון קלט נפרד, שמשמש להזנת הכופל, בנוסף לקלט הרגיל דרכו מוזן הנכפל. חלק מהמכונות התומכות בכפל אוטומטי מבצעות את הכפל תוך כדי הזנת הכופל, ובמכונות אחרות הכופל מוזן לפני הפעולה, והמכונה מבצעת את הכפל בשלב נפרד.
שורש ריבועי
רק דגמים ספורים של יצרן אחד (פרידן, האמריקאי. המכונה מבוססת על תוף פסיעות) מכילים מנגנון הממש אלגוריתם לקירוב שורש ריבועי בעזרת חזרה על סדרת קירובים.
אתגרים
ב-1916, דור פלט, ממציא הקומפטומטר, נשא הרצאה בפני קהל אקדמי, ובה תיאר סיור שערך באירופה, ובו ניתנה לו הזדמנות לבחון את מכונות החישוב של פסקל ושל לייבניץ, את האריתמומטר, ומכונות חישוב נוספות, הן עתיקות והן מודרניות.
לדברי פלט, רוב המכונות שבחן חסרות ערך מעשי: זה כנראה נכון עבור כל המכונות שנוצרו לפני האריתמומטר, כמו גם לדגמים המוקדמים יותר של האריתמומטר עצמו (פחות או יותר כל הדגמים והמכונות שיוצרו מאז הדגם הראשון ב-1820, ועד הדגם בתכנון המתקדם של 1862). לפלט הייתה ביקורת קשה על כל המכונות, ולמעשה, לדבריו, המכונה האירופית האמינה היחידה היא המכונה של טייט (טייט היה סוכן מכירות של לייטון, היצרן הבריטי הראשון שייצר "תואמי אריתמומטר". מאוחר יותר החל טייט לייצר בעצמו מכונות עם אותו תכנון בסיסי, אבל עם הרבה שיפורים גדולים וקטנים, שפתרו בעיות שונות, חלקן יתוארו להלן). פלט חשב שכל המכונות האירופיות האחרות שראה לא זכאיות לתואר "מכונת חישוב", משום שהן יכולות, בתנאים מסוימים, לייצר תוצאות שגויות.
מובן שמכונת חישוב, שמדי פעם מוציאה תוצאה שגויה אינה שימושית, אפילו אם התוצאות השגויות נדירות.
נשא
אחד האתגרים הראשונים הוא בניית מנגנון נשא אמין. ככל הידוע, המכונות של שיקארד ושל לייבניץ לא פתרו את האתגר הזה בהצלחה. הפסקלין מימשה מנגנון נשא עם תכנון יותר סולידי, אבל הדיוק המוגבל של תהליכי הייצור הידניים של המאה ה-17, הביאו למכונות שדרשו כוונון וכיול מתמיד, וכשיצאו מהכיול המדויק יכלו לייצר תוצאות שגויות. למעשה, הדרך לאפס את הפסקלין משמשת בדיקה שמנגנון הנשא לא יצא מכיול. כל חישוב מתחיל באיפוס המכונה, כך שמנגנון הנשא נבדק בתחילת כל פעולה.
נהוג לדבר על ה"אריתמומטר" כאילו זו מכונה אחת, אבל למעשה, בין 1820, השנה בה הוגש הפטנט הראשון על המכונה, ובין 1862, השנה בה התגבש התיכון הסופי (פחות או יותר), והחל ייצור בקנה מידה גדול יותר (מאה עד מאות ספורות של מכונות בשנה), המכונה עברה מספר שינויי תכנון משמעותיים, כשהמנגנון שעבר את המספר הרב ביותר של שינויים, והשינויים המשמעותיים ביותר הוא מנגנון הנשא. לפי סטיבן ג'והנסון, בין 1820 ל-1860, מנגנון הנשא של האריתמומטר שונה באופן משמעותי לא פחות מחמש פעמים, עד שהגיע לצורתו הסופית.
מנגנון הנשא מהווה אתגר מכמה סיבות: הראשונה היא שהעברת הנשא לספרה הבאה יכולה לגרום לנשא לספרה שאחריה (כשערך הספרה הבאה הוא כרגע 9), ולספרה שאחרי זו, וכן הלאה. אם ערך התוצאה כרגע הוא 9,999,999, והפעולה היא הוספת 1, הנשא מהספרה הראשונה יגרום לנשא בשש הספרות הבאות, ואם מנגנון הנשא בנוי בצורה פשוטה, נוצר עומס מכני על פעולת החיבור הזו, משום שקידום הספרה הראשונה מ-9 ל-0 מתבצע על ידי שן יחידה בגלגל השיניים המניע.
אתגר נוסף שעומד בפני מנגנון הנשא הוא הצורך לשלוב הנעה משני מקורות שונים: ספרת המאות של התוצאה מקבלת קלט הן מספרת המאות של צובר הקלט, והן מהנשא של ספרת העשרות. שילוב שני מקורות הקלט הללו הוא אתגר מעניין, ומתכננים שונים פתרו אותו בצורות שונות.
עוד אתגר בנשא הוא פעולת החיסור: במכונות חישוב בהן החיסור מתבצע על ידי סיבוב גלגל הספרות של התוצאה בכיוון הפוך (יש מכונות שמבצעות חיסור על ידי חיבור המשלים. במכונות אלו אין הבדל בפעולת הנשא בין חיבור וחיסור), הנשא צריך לעבוד בכיוון הפוך: הנשא מופעל כשהתוצאה עוברת מ-0 ל-9 (במקום מעבר מ-9 ל-0 בחיבור), והפעולה הנדרשת כשיש נשא היא הפוכה – חיסור אחד מהספרה הבאה במקום חיבור. תכנון נשא שיעבוד נכון בחיסור אינו מורכב או מסובך יותר מתכנון נשא שיעבוד בחיבור – האתגר כאן, הוא בניית מנגנון שעובד נכון גם בחיבור וגם בחיסור. יש מכונות בהן חיסור מתבצע על ידי "חיבור המשלים", ובמכונות אלו גם הנשא פועל רק בכיוון אחד. כמה ממכונות אלו הן הפסקלין, קומפטומטר, מרצדס אוקליד, וקורטה.
אתגר נוסף הוא ההנעה: מימוש הנשא נמצא, לפחות בחלקו, בעגלה, והנעתו מהווה אתגר מכני, בין השאר משום שהעגלה לא מקובעת לגוף בנקודה מסוימת, אלא מוזחת ימינה ושמאלה.
הרוב המכריע של מכונות החישוב של ארבע פעולות משתמשות באחד משני סוגי מנגנון הנעה – גלגל פינים או תוף פסיעות (גלגל לייבניץ). במכונות רבות מופיעות וריאציות מגוונות למימוש המנגנון. לעומת זאת, המכונות השונות מממשות מנגנוני נשא רבים ושונים, המבוססים על עקרונות מכניים מגוונים.
רוב המנגנונים פותרים את שני האתגרים הראשונים בעזרת ביצוע הנשא בשני שלבים שונים: בשלב הראשון צובר התוצאה משולב עם מנגנון הקלט שמקדם כל ספרה במידה הנחוצה. כשנוצר נשא (כלומר כאשר ספרה כלשהי מתקדמת מ-9 ל-0), הנשא "מסומן", על ידי פעולה מכנית כלשהי, כמו דחיפת פין, הסטת מנוף, וכדומה. כאשר הזנת הקלט מסתיימת, צובר הקלט מתנתק מהתוצאה, ומנגנון שני "סורק" את סימוני הנשא, ובכל מקום שמסומן נשא, המנגנון מקדם את הספרה הבאה. יש לבצע את הפעולה הזו באופן סדרתי, החל מספרת היחידות ועד הספרה העליונה של התוצאה, משום שחיבור הנשא לספרה הנוכחית יכול לגרום להופעת נשא חדש בספרה הבאה.
במכונות מטיפוס "אודהנר" פותח מנגנון נשא פשוט ואפקטיבי, שהופיע, בווריאציות קלות, בהרבה מכונות מטיפוס זה.
הנעת יתר
אתגר נוסף היא תופעת הנעת היתר (overthrow). תיאור פשטני של הבעיה, הוא כדלקמן: כשגלגל השיניים שמניע את גלגל אחר מתנתק, הגלגל המונע ממשיך להסתובב, כתוצאה מההתמד, ונוצרת שגיאה בחישוב. גם כאן, פותחו שיטות רבות ומגוונות להתגבר על האתגר.
סוף הדרך
שנות ה-60 של המאה ה-20, היו העשור הטוב ביותר למכונות החישוב, הן מהבחינה הטכנית: המכונות היו אמינות, מהירות, ונוחות להפעלה יותר מאי פעם, והן מהבחינה המסחרית: עסקים, משרדים, חברות, אקדמיות ומשרדי ממשלה הרחיבו את הדרישה למכונות חישוב, והמכירות הגיעו למספרים גדולים יותר מאי פעם, הן במספר היחידות והן בהכנסות כספיות. עשור זה היה גם העשור האחרון: מכונות חישוב אלקטרוניות, ומאוחר יותר מחשבונים, דחקו את גלגלי מכונות החישוב לערימות הגרוטאות ולמוזיאונים.
הסימן הראשון הגיע בתחילת העשור – החברה הבריטית Bell Punch, שפעלה בתחום מכונות החישוב מאז המחצית הראשונה של המאה, וב-1960 רכשה את הזכויות לשם המסחרי ולתכנון של הקומפטומטר, וייצרה ומכרה קומפטומטרים ומכונות חישוב אחרות באירופה, הציגה באוקטובר 1961 את מכונת החישוב האלקטרונית הראשונה: ANITA .
האניטה בישרה את תחילת הקץ: המכונה עצמה, הייתה מבוססת על שפופרות, ועדיין הציגה ממשק משתמש כמו של מכונת חישוב מכנית עם לוח מקשים מלא, והייתה גדולה, כבדה, ויקרה יותר ממכונות החישוב המכניות. יתרונותיה, השקט והמהירות לא הספיקו כדי שהאניטה עצמה תהווה איום ממשי על תעשיית מכונות החישוב, אבל מכונות החישוב האלקטרוניות שבאו אחריה נפטרו מהחסרונות הללו זה אחרי זה: חברות נוספות, בתחילה יצרניות מכונות חישוב מכניות כמו מונרו, פרידן ו-SCM האמריקאיות, אוליבטי באיטליה, פסיט השוודית, שארפ היפנית ועוד, ומאוחר יותר חברות נוספות שהגיעו מתחומים אחרים, ביניהן Wang ו-HP האמריקאיות, החלו לייצר מכונות חישוב אלקטרוניות, כשטרנזיסטורים, ומאוחר יותר מעגלים משולבים מחליפים את השפופרות, לוח מקשים של 10 ספרות מחליף את לוח המקשים המלא, ותצוגת דיודות פולטות אור (LED), ומאוחר יותר גם תצוגת גביש נוזלי, מחליפות את התצוגות המגושמות מסוג Nixie שאפיינו את מכונות החישוב האלקטרוניות הראשונות. מכונות החישוב של Wang ו-HP הוסיפו פונקציונליות שלא קיימת במכונות מכניות, לבצע חישובים "מדעיים" בנוסף לארבע פעולות החשבון: חישובים טריגונומטריים, ולוגריתמיים. המכונות של וואנג ו-HP, וכמה מהמכונות האלקטרוניות האחרות, הציגו גם יכולת תכנות מוגבלת, ותמיכה בנקודה צפה.
רוב המכונות הללו השתמשו בזיכרון ליבה מגנטית, ועשו שימוש בטרנזיסטורים למימוש יחידת החישוב, שהתבססה על טכנולוגיות מתחום המחשבים.
לקראת סוף העשור, חברות אמריקאיות ויפניות פיתחו מעגלים משולבים שאפשרו לבנות מכונת חישוב בעזרת מספר קטן יחסית של רכיבים – כמה עשרות במקום כמה מאות, ומספר חברות יפניות פיתחו מכונות חישוב שנמכרו תחת שמן, ותחת שמות יצרנים אחרים, כמו פסיט השוודית ואחרות. מכונות חישוב אלו דמו בדרך כלל למחשבונים מודרניים בממשק: לוח ספרות בן עשר ספרות, מקשים לפעולות השונות, ותצוגה בסגנון "שבעה סגמנטים" .
חברת בוזיקום (Busicom) היפנית, פנתה ב-1970 לשתי חברות אלקטרוניקה אמריקאיות לפיתוח מעגל משולב למכונת חישוב. אחת החברות הללו הייתה אינטל, שהציעה כפתרון פיתוח מעבד זעיר, ובכך עשתה היסטוריה – המעבד, 4004, נחשב בדרך כלל למיקרו-מעבד הראשון בעולם. החברה השנייה הייתה Mostek , שפתרה את הבעיה בצורה שונה – היא פיתחה מכונת חישוב על שבב יחיד. הפיתוח ארך זמן רב יותר, אבל היה פתרון טוב יותר עבור מכונת חישוב: מכונת החישוב שהשתמשה במעבד של אינטל הכילה מספר גדול יחסית של שבבים – כדי שהמעבד יוכל לפעול הוא נזקק לשבב זיכרון, שבב זיכרון קריאה בלבד (ROM), ומספר רכיבים נוספים, כמו בקר קלט/פלט. לעומת זאת, השבב הייעודי הצריך הרבה פחות תמיכה היקפית, ואפשר מכונות חישוב קטנות וזולות יותר, ומאוחר יותר מחשבונים. חברות נוספות, ובראשן טקסס אינסטרומנטס (TI), ייצרו שבבים דומים, ובעקבות מלחמת המחירים שהתפתחה, למכונות החישוב המכניות לא היה מה להציע: תוך זמן קצר הופיעו מכונות אלקטרוניות שהיו קטנות, זולות, מהירות, שקטות, ונוחות להפעלה במידה ששום מכונת חישוב מכנית לא יכלה להתחרות בה. בחברות בהן מכונות החישוב המכניות יוצרו במחלקה (כמו בורוז, למשל), המחלקה נסגרה, וחברות בהן מכונות חישוב מכניות היו המוצר העיקרי או היחיד נסגרו.
חברת Facit השוודית , שבתחילת 1970 העסיקה מספר שיא של 14,000 עובדים, עם מחזור מכירות שנתי של כמיליארד קרונות, הגיעה תוך פחות משנתיים למצב של פיטורים המוניים, ובסוף 1972 יצאה למעשה מתחום מכונות החישוב לחלוטין. ההתמוטטות המהירה של החברה ידועה עד היום בשוודיה כ"כשל פסיט".
יצרנים רבים של מכונות חישוב מכניות פיתחו וייצרו דגמים של מכונות חישוב אלקטרוניות, אבל הן נעלמו למעשה כגורמים משמעותיים בשוק המחשבונים, אחרי מלחמת מחירים אגרסיבית בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, שצמצמה למעשה גם את שוק "מכונות החישוב" האלקטרוניות, לטובת מחשבונים.
ראו גם
חשבונייה
מחשבון
סרגל חישוב
חישוב (מדעי המחשב)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אריתמטיקה
קטגוריה:מכונות
קטגוריה:ציוד משרדי
קטגוריה:טכנולוגיות מיושנות | 2024-02-05T04:24:59 |
פונקציה קמורה | שמאל|ממוזער|דוגמה לפונקציה קמורה
במתמטיקה, פונקציה ממשית היא פונקציה קמורה בקטע מסוים, אם לכל שתי נקודות על גרף הפונקציה (שערך ה- שלהן נמצא בקטע), הקו המחבר ביניהן נמצא מעל לגרף הפונקציה (או עליו). הפונקציה נקראת קמורה כי היא תוחמת מלמטה קבוצה קמורה.
לפונקציות קמורות יש חשיבות רבה באנליזה פונקציונלית, בעיקר במספר אי-שוויונות יסודיים בתחום זה כמו אי-שוויון ינסן.
יש להבחין בין פונקציה קמורה לפונקציה קעורה. במערכת החינוך התיכוני בישראל נקראת הפונקציה גם "פונקציה קעורה כלפי מעלה".
הגדרה מתמטית
בהינתן קטע ממשי ופונקציה , הפונקציה תקרא פונקציה קמורה אם ורק אם לכל ולכל מתקיים אי השוויון:
.
באופן שקול, ניתן לנסח את תכונה זו כך שלכל בקטע, מתקיים:
תכונות
אם פונקציה קמורה המוגדרת בקטע אזי לכל בקטע ולכל סקלרים המקיימים מתקיים:
ניתן להוכיח זאת באינדוקציה על .
לאי-שוויון זה קיימת גרסה רציפה והיא אי-שוויון ינסן:
אם פונקציה קמורה המוגדרת בקטע ו- פונקציה אינטגרבילית אזי:
קמירות במובן החלש ובמובן החזק
פונקציה המקיימת את התנאי שתואר להלן, לכל בקטע ולכל , היא קמורה במובן החלש. פונקציה קמורה במובן החזק היא כזו שמקיימת את התנאי החזק יותר, לכל בקטע ולכל . בדרך כלל אין מבחינים בין שתי הגרסאות, וקוראים "קמורה" גם לפונקציה קמורה במובן החלש.
לדוגמה, פונקציה ליניארית היא קמורה במובן החלש, וגם קעורה במובן החלש; רק פונקציה ליניארית יכולה להיות קמורה וקעורה בעת ובעונה אחת (ואף זאת, במובן החלש בלבד). הוספה של פונקציה ליניארית לפונקציה אינה משנה את הקמירות של .
קמירות בקטע וקמירות מקומית
שלא כמו רציפות או גזירות, לקמירות אין משמעות בנקודה אחת, אלא רק בקטע. אומרים שהפונקציה קמורה מקומית ב- (או קמורה בנקודה ), אם קיימת סביבה של שבה הפונקציה קמורה.
משפט: אם הפונקציה קמורה בקטעים פתוחים ו- שאינם זרים, אז היא קמורה גם באיחוד שלהם .
הוכחה: נתונות הנקודות . צריך להוכיח שהקו המחבר את ל- נמצא מעל לגרף הפונקציה. אם שתי הנקודות שייכות לאותו קטע I או J, התוצאה נובעת מן ההנחה על קמירות בכל קטע בנפרד. אחרת, נבחר נקודה כלשהי . אם הנקודה נמצאת מעל לקו, אפשר לבחור נקודות סמוכות מימין ומשמאל ל- שנמצאות בחיתוך , ולהגיע לסתירה. לכן הנקודה מתחת לקו, ובעזרתה אפשר להוכיח שכל נקודות הגרף נמצאות מתחת לקו.
מסקנה: אם קמורה מקומית בכל נקודה בקטע סגור או פתוח , אז היא קמורה בכל הקטע.
טענה זו אינה מובנת מאליה, משום שקמירות בקטע אינה מוגדרת כקמירות (מקומית) בכל נקודה שלו. מקמירות מקומית נובע שכל נקודה מוכלת בסביבה שבה הפונקציה קמורה ולכן הגרף שלה נמצא מעל הקווים שמחברים נקודות "קרובות זו לזו" בגרף - אבל לא ברור מדוע תכונה זו מתקיימת לכל שתי נקודות בקטע.
הוכחת המסקנה: ראשית נניח שהקטע סגור. אפשר לכסות אותו בקטעים פתוחים שהפונקציה קמורה בכל אחד מהם, ומכיוון שקטע סגור הוא קומפקטי, לכיסוי זה קיים תת-כיסוי סופי. כעת אפשר לסיים באינדוקציה לפי המשפט הקודם. אם הקטע פתוח, אז לכל שתי נקודות בו קיים קטע סגור המוכל ב- , ועליו חלה ההוכחה של המקרה הסגור.
הקשר בין קמירות ורציפות
פונקציה ממשית הקמורה בקטע רציפה בכל נקודה בפנים . הוכחה. תהיינה x<y<z נקודות השייכות לקטע. נסמן ב-A,B,C את הנקודות המתאימות להן על גרף הפונקציה. אז הגרף בקטע [x,z] כלוא בין הישרים AB ו-BC; מכאן שהפונקציה רציפה ב-y.
אם סדרת פונקציות ממשיות וקמורות מתכנסת נקודתית לפונקציה , אזי גם פונקציה קמורה בקטע (ובפרט רציפה בפנים הקטע).
פונקציה ממשית היא קמורה אם ורק אם היא רציפה והאפיגרף שלה היא קבוצה קמורה.
הקשר בין קמירות ונגזרת ראשונה
נניח ש- קמורה (אפילו במובן החלש) בקטע .
בכל נקודה בפנים של יש ל- נגזרת מימין ונגזרת משמאל;
הנגזרות מימין ומשמאל מקיימות (הנגזרת קיימת בנקודה אם הנגזרות האלה שוות);
לכל a<b בקטע מתקיים ;
בפרט, הנגזרת מימין והנגזרת משמאל הן פונקציות עולות.
מכאן נובע שהפונקציה גזירה בקטע, פרט לקבוצה ממידה אפס; ושהנגזרת רציפה פרט לקבוצה ממידה אפס.
אם גזירה בקטע פתוח, אזי קמורה בו אם ורק אם הנגזרת היא פונקציה עולה.
אם גזירה בסביבת הנקודה , אז קמורה ממש בסביבת אם ורק אם לכל בסביבה. ובהתאמה אם דיפרנציאבילית בסביבת הנקודה , אז קמורה ממש בסביבת אם ורק אם לכל בסביבה. זהו פיתוח טיילור מסדר ראשון.
הקשר בין קמירות ונגזרת שנייה
הקשר בין תכונת הקמירות לנגזרת השנייה נובע מן האבחנה הבאה, שאפשר להיווכח בנכונותה על ידי הפעלה של כלל לופיטל פעמיים: אם הפונקציה גזירה פעמיים בנקודה , אז
וזאת לכל קבועים. אם , כפי שנניח מעתה, אז המקדם באגף ימין הוא חיובי.
משפט: אם גזירה פעמיים ב- וקמורה (במובן החלש) בסביבה של , אז
(מן הקמירות נובע שהמונה באגף שמאל של הזהות הוא חיובי, ולכן הגבול אינו שלילי).
מכאן נובעת מיד
מסקנה: אם גזירה פעמיים בקטע, וקמורה שם (במובן החלש), אז בכל הקטע.
בכיוון ההפוך:
משפט: אם גזירה פעמיים בקטע והנגזרת השנייה מקיימת בכל הקטע, אז הפונקציה קמורה בקטע (במובן החלש). בנוסף לזה, אם בכל הקטע (או אפילו: הנגזרת השנייה אי-שלילית, ומתאפסת במספר סופי של נקודות), אז הפונקציה קמורה בקטע במובן החזק.
הוכחה: נסמן ב- את קצות הקטע. מספיק להראות שהגרף של נמצא מתחת לקו המחבר את הנקודות המתאימות ל- ו- על הגרף, משום שאז אפשר להפעיל את אותו נימוק על כל זוג נקודות בתוך הקטע. נתבונן בפונקציה , שהיא קמורה באותם מקומות בהם קמורה (משום שההפרש ביניהן הוא פונקציה ליניארית). קל לבדוק ש- . נניח בשלילה שיש נקודה שעבורה ; אז לפי משפט הערך הממוצע של לגראנז' קיימת נקודה בקטע שבה הנגזרת אי-שלילית, וקיימת נקודה בקטע שבה הנגזרת אי-חיובית. אבל לפי הנחת המשפט, הנגזרת היא פונקציה עולה (במובן החזק). ההוכחה למקרה של אי-שוויון חלש דומה.
מסקנה: אם רציפה בנקודה וחיובית שם, אז קמורה בסביבה של הנקודה (במובן החזק).
הוכחה: מן הרציפות נובע שהנגזרת השנייה חיובית בסביבה של .
לסיכום, בתחום שבו הפונקציה גזירה פעמיים מתקיים:
הפונקציה קמורה במובן החלש הפונקציה קמורה במובן החזק .
פונקציה קמורה בחצייה
הגדרה: פונקציה המוגדרת בקטע נקראת קמורה בחצייה (midconvex או Jensen-convex) אם לכל מתקיים אי השוויון .
כל פונקציה קמורה היא פונקציה קמורה בחציה.
לא כל פונקציה קמורה בחצייה היא פונקציה קמורה. ניתן לבנות דוגמה לפונקציה קמורה בחציה שאינה קמורה באופן הבא:
נשלים את הקבוצה לבסיס המל של כמרחב וקטורי מעל . נגדיר פונקציה ממשית באופן הבא: לכל ונרחיב באופן ליניארי על כל . הפונקציה שהתקבלה היא העתקה ליניארית ב- כמרחב וקטורי מעל , ולכן מתקיים לכל , מכאן שהפונקציה קמורה בחציה. בנוסף, כטרנספורמציה ליניארית מתקיים , וכן לכל . אולם הפונקציה אינה רציפה, משום שעל הרציונליים היא ליניארית, אך מקבלת את הערך 1 אינסוף פעמים. מכאן שהפונקציה אינה קמורה כי פונקציה קמורה היא בהכרח רציפה (ראו לעיל).
פונקציה קמורה בחצייה ורציפה היא פונקציה קמורה. (מכאן שפונקציה המוגדרת בקטע פתוח היא קמורה אם ורק אם היא קמורה בחציה ורציפה).
פונקציה קמורה בחצייה וחסומה היא פונקציה קמורה.
שתי הטענות לעיל הן מקרים פרטיים של המשפט שהוכח באופן בלתי תלוי על ידי בלומברג וואצלב שרפינסקי:
פונקציה קמורה בחצייה ומדידה היא פונקציה קמורה.
פונקציה קעורה
היא פונקציה קעורה אם הקו המחבר כל שתי נקודות על הגרף עובר תמיד מתחת לגרף, כלומר הפונקציה הנגדית קמורה. מכאן שהנגזרת השנייה מאפשרת להכריע בין קמירות לקעירות: בקטעים שבהם הנגזרת השנייה חיובית הפונקציה קמורה (במובן החזק), ובקטעים שבהם היא שלילית הפונקציה קעורה. הנקודות שבהן הפונקציה עוברת מקמירות לקעירות או להפך (ולכן הנגזרת השנייה מתאפסת, אם היא מוגדרת בסביבת הנקודה) נקראות נקודות פיתול.
פונקציה לוג-קמורה
פונקציה חיובית המוגדרת בקטע נקראת פונקציה לוג-קמורה אם היא פונקציה קמורה בקטע ( הוא קטע כלשהו, סופי או אינסופי). אם גזירה פעמיים, תנאי זה שקול לכך ש-. לדוגמה, הפונקציות ופונקציית גמא הן לוג-קמורות.
קל לראות שפונקציה לוג-קמורה היא קמורה, אך ההפך אינו נכון. לדוגמה, הפונקציה קמורה, אבל
אינה קמורה.
הכללה למרחבים וקטוריים
ניתן להכליל את מונח הפונקציה הקמורה למרחב וקטורי כללי:
בהינתן מרחב וקטורי מעל שדה הממשיים או המרוכבים, קבוצה קמורה ופונקציה , פונקציה תקרא פונקציה קמורה אם ורק אם לכל ולכל מתקיים אי השוויון .
במקרה שבו (מרחב המספרים הממשיים), כל קבוצה קמורה ב- היא בהכרח קטע, לכן הגדרה זו מכילה את ההגדרה בראשית הערך.
הגדרה זו של מושג הקמירות מאפשרת לקיים את תכונות הקמירות לפונקציות של כמה משתנים (), לפונקציות מרוכבות ולסוגים נוספים.
דוגמאות
כל פונקציה קבועה היא פונקציה קמורה על כל הישר הממשי.
כל פונקציה ליניארית מהצורה היא פונקציה קמורה על כל הישר הממשי. הדבר נכון בפרט לפונקציית הזהות .
כל פונקציה מהצורה עבור מספר טבעי כלשהו היא פונקציה קמורה על כל הישר הממשי.
כל פונקציה מהצורה עבור מספר טבעי כלשהו היא פונקציה קמורה על חצי הישר הממשי החיובי (ולא על כל הישר הממשי כמו ).
כל פונקציה תת-ליניארית היא פונקציה קמורה במשמעות של מרחבים וקטורים. הדבר נכון בפרט לפונקציית נורמה ונורמה-למחצה.
ראו גם
קבוצה קמורה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אופטימיזציה רציפה
קמורה
קטגוריה:קמירות | 2024-08-01T02:09:25 |
גרף של פונקציה | גרף של פונקציה הוא אוסף כל הזוגות הסדורים של משתנה מסוים עם ערך הפונקציה המתאים לו, כלומר גרף הפונקציה אמור להתבסס על פי שתי אותיות [X+Y] המסמנות את הגרף עצמו. בתרגיל מסוים של משוואות ה-x תקדים את ה-y עבור פונקציה מסוימת. לרוב הכוונה היא לציור של אוסף זה בתור נקודות במישור לפי מערכת צירים קרטזית, אולם צורת הצגה זו אפשרית רק עבור פונקציות ממשיות במשתנה יחיד; עם זאת, מושג הגרף קיים גם עבור פונקציות במספר משתנים.
במערכת צירים דו־ממדית את ציר איברי תחום הפונקציה לרוב נהוג לסמן כ- ואת ציר איברי הטווח נהוג לסמן כ-. בנקודה (זוג סדור) בגרף במערכת צירים דו־ממדית, האיבר הראשון (שיעור X של הנקודה) בזוג נקרא גם אבסציסה (Abscissa) והשני (שיעור Y) נקרא גם אורדינטה (Ordinate).
הגדרה פורמלית
בהינתן פונקציה שתחומה , גרף הפונקציה היא הקבוצה של הזוגות הסדורים .
נשים לב כי עבור פונקציה ממשית ב- משתנים, גרף הפונקציה הוא תת-קבוצה של המרחב האוקלידי . המקרה הפרטי המוכר הוא זה של פונקציה במשתנה יחיד, אז הגרף הוא תת-קבוצה של המישור – .
דוגמאות
שמאל|ממוזער|250px|דוגמה לתרשים גרף של פונקציה
ישר – גרף שמייצג פולינום ממעלה ראשונה () שיפועו, כלומר טנגנס הזווית שלו עם ציר ה-, הוא והוא חותך את ציר ה- בנקודה .
פרבולה – מייצגת פולינום ממעלה שנייה. נראית כמעין קשת מתרחבת ( כאשר a אינו אפס) אם חיובי הפרבולה פתוחה כלפי מעלה (כלומר קמורה) ואם הוא שלילי, אז היא פתוחה כלפי מטה (קעורה).
היפרבולה – מייצגת פונקציה מהסוג
נקודות מיוחדות על גרפים של פונקציות ממשיות:
מינימום ומקסימום – הנקודות הגבוהות והנמוכות ביותר בסביבה כלשהי של הנקודה, כלומר ערכי ה- הגדולים והקטנים ביותר יחסית לסביבתם בהתאמה. אם הפונקציה גזירה בנקודות אלו – הנגזרת תתאפס.
נקודת פיתול – נקודת מעבר מקמירות לקעירות.
נקודות אפס:
כאשר הגרף חותך את ציר ה-X. כדי למצוא אותו משווים את הפונקציה ל-0.
כאשר הגרף חותך את ציר ה-Y. כדי למצוא אותו מציבים בפונקציה X=0.
נקודת שאיפה – נקודה ב-X שלא מוגדר לה Y ולכן הפונקציה שואפת אליה משני צדדיה (כגון אסימפטוטות בהיפרבולה), או נקודה ב-Y שהפונקציה לא תגיע אליה מעולם אבל שואפת אליה.
קישורים חיצוניים
יישום ג'אווה שמאפשר לשרטט גרפים של פונקציות
מציאת נקודות על גרפים, באתר לרגו (LerGO)
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2024-06-17T19:18:52 |
פונקציה ליניארית | 300px|ממוזער|שלוש פונקציות ליניאריות גאומטריות. לאדומה ולכחולה יש שיפוע זהה (m), בעוד לאדומה ולירוקה יש נקודת חיתוך ציר y זהה (n)
פונקציה ליניארית או פונקציה קווית היא מושג שמשמש במתמטיקה לתיאור שני מושגים שונים במקצת:
בגאומטריה אנליטית, פונקציה ליניארית היא פונקציה פולינומית ממעלה ראשונה בצורת: כאשר m ו- n הם קבועים.
יש המגדירים את הפונקציות הנ"ל כפונקציות אפיניות.
באלגברה ליניארית מגדירים פונקציה ליניארית בין מרחבים וקטוריים כפונקציה שמקיימת את שני התנאים הבאים:
אדיטיביות:
הומוגניות מסדר 1:
כאשר ו- וקטורים במרחב ו קבוע בשדה שמעליו מוגדרים המרחבים הווקטוריים.
תחת הגדרה זו, קל להראות שפונקציה אפינית על המספרים הממשיים היא ליניארית אם ורק אם .
גרף הפונקציה
שמאל|ממוזער|300px|פונקציה ליניארית. כפי שרואים השיפוע קבוע
פונקציות ליניאריות (לפי ההגדרה הגאומטרית) נכתבות גם בצורה וממוקמות על מערכת צירים קרטזית. על הגרף הפונקציה מהווה קו ישר, ומכאן שמה.
הקבוע m מאפיין את שיפוע הפונקציה שהוא יחס השינוי בין הצירים . יחס זה קבוע לכל אורך הפונקציה. לדוגמה, פונקציה בעלת שיפוע 2 תעלה שתי נקודות בציר האנכי על כל נקודה בציר האופקי, בפונקציה שבה השיפוע הוא 0.5 היחס הפוך, על כל תזוזה של שתי נקודות בציר האופקי הפונקציה תעלה נקודה אחת. שיפוע יכול להיות גם שלילי. פונקציות בעלות שיפוע שווה הן מקבילות.
בחשבון האינפיניטסימלי יש שימוש בפונקציה הקווית על מנת לתאר התנהגות פונקציות ממעלה שנייה בכל נקודה על הגרף. באמצעות גזירת הפונקציה הפרבולית מתקבל שיפוע הפונקציה הקווית המשיקה לפונקציה המקורית לכל x נתון.
הקבוע n מאפיין את נקודת חיתוך הציר האנכי של הפונקציה. לפונקציה יש נקודת חיתוך אחת בלבד עם הציר האנכי. על מנת למצוא את נקודת החיתוך עם הציר האנכי יש להציב וכדי למצוא את נקודת חיתוך עם הציר האופקי יש להציב .
כל פונקציה היא ייחודית על פי שני מאפיינים אלו, ובמקרה של שינוי אחד מהקבועים מתקבלת פונקציה ליניארית אחרת. בפונקציה זו לכל תמונה יש מקור אחד, קרי, לכל y יש x אחד בשונה מפונקציות ממעלות גבוהות.
דוגמאות
- השיפוע הוא 2 ונקודת החיתוך עם הציר האנכי (Y) היא (1-).
- השיפוע הוא (1-)ונקודת החיתוך עם הציר האנכי (Y) היא 5.
- השיפוע הוא 3 ונקודת החיתוך היא ראשית הצירים (0,0).
- השיפוע הוא אפס. זהו קו אופקי שחוצה את הציר האנכי ב-4.
המשוואה מסוג אינה פונקציה משום שלמקור אחד יש אינסוף תמונות.
דוגמאות לשימושים מעשיים
כפי שהוסבר הפונקציה הליניארית מתארת יחס קבוע בין שני משתנים, במילים אחרות, כל משתנה התלוי במכפלת משתנה אחר בקבוע. לדוגמה, אם נתון שכיכר לחם עולה שני שקלים, הסכום שישולם תלוי ביחס ישיר לכמות הכיכרות. במקרה זה התמונה (y) היא הסכום שישולם, המקור (x) הוא מספר הכיכרות והיחס הקבוע (m) הוא מחיר הלחם, שני שקלים. הגרף שיתאר את הסכום הכללי כפונקציית הכיכרות יהיה ליניארי. פונקציה מהסוג נקראת יחס ישר.
דוגמאות מעשיות נוספות:
במכניקה קלאסית- הדרך (x) כפונקציית הזמן (t) או המהירות (v) (במהירות קבועה):
בתנועה מעגלית- המהירות זוויתית (ω) כפונקציית (f) התדירות:
בחוק אוהם- המתח (V) כפונקציית הזרם (I) או (R) ההתנגדות החשמלית:
ראו גם
העתקה ליניארית
משוואה ליניארית (ובפרט הפרק על משוואות המתארות קווים ישרים)
ישר
קישורים חיצוניים
פונקציה קווית, אתר לרגו
קטגוריה:פונקציות מתמטיות | 2024-06-21T23:13:15 |
תאוצה | שמאל|lang=he|ממוזער|250px| התאוצה הרגעית מתוארת בגרף זה על ידי המשיק (הירוק) לעקומת
המהירות (הכחולה). העקומה הכחולה מראה את המהירות (בציר האנכי) כפונקציה של הזמן (בציר האופקי). בכל רגע נתון התאוצה, שהיא קצב השינוי של המהירות, היא השיפוע של העקומה באותו רגע. את השיפוע בנקודת זמן מסוימת מוצאים דרך מציאת המשיק לעקומה באותה נקודת זמן, והוא שווה לנגזרת באותה נקודה.
שמאל|ממוזער|שלושת הגרפים מתארים את המרחק (מקום), מהירות ותאוצה (אדום, ירוק וכחול בהתאמה) של אותו גוף ביחס לזמן (כך למשל, בנקודת ההתחלה, כאשר t=0, שלושת הפרמטרים שווים ל-0). באיור זה המהירות גדלה בכל רגע, אך קצב הגדילה שלה הוא קבוע, ולכן קצב התרחקות הגוף מנקודת ההתחלה שלו גדל באופן לא ליניארי. בעוד שתאוצת הגוף נשארת קבועה וגדולה מ-0.
שמאל|ממוזער|באיור זה, מהירות הגוף קבועה, ולכן המקום של הגוף משתנה באופן ליניארי. תאוצת הגוף קבועה ושווה ל-0, כלומר, אין תאוצה.
בפיזיקה, תאוצה היא קצב שינוי המהירות של גוף נע. בשפת הדיבור, המונח משמש בצורה דומה להגדרה הפיזיקלית: כאשר מתארים רכב כבעל תאוצה מעולה, הכוונה שביכולתו להגביר את מהירותו תוך פרק זמן קצר בהשוואה לכלי רכב אחרים. עם זאת, לתאוצה בהגדרתה הפיזיקלית יכול להיות גם ערך שלילי, שמשמעותו שהגוף מאיץ את מהירותו בכיוון הנגדי מהציר שהוגדר (הגוף מאט רק כשהתאוצה מנוגדת לכיוון המהירות בה הגוף נע). בשפת הדיבור, תאוצה נגד כיוון המהירות מכונה לעיתים רבות תאוטה.
במערכת היחידות הבין-לאומית, יחידות התאוצה הן מטר חלקי שנייה בריבוע. ניתן לחשוב על היחידות גם כ"מטר לשנייה, בשנייה", כלומר: כמה המהירות (הנמדדת במטר לשנייה) משתנה מדי שנייה.
בחישובים מתמטיים, מקובל לסמן את התאוצה באות a, הרומזת למילה הלטינית accelere שמשמעותה "להאיץ".
השינוי בקצב התאוצה נקרא נתירה, והוא משמעותי בהנדסת מערכות מסוימות, בעיקר במערכות מרובות טלטלות המכילות או מורכבות מגופים עדינים ושבירים.
תאוצה בחשבון אינפיניטסימלי
מבחינה מתמטית, אם x מתאר את המקום של גוף מסוים על קו ישר (העתק), הרי שהמהירות מתארת את קצב השינוי של המקום ביחס לזמן שחלף, כלומר, הגוף נע במהירות ממוצעת גבוהה אם תוך זמן קצר הוא עבר מרחק רב. התאוצה מוגדרת כקצב השינוי של המהירות ביחס לזמן, כלומר, גוף נמצא בתאוצה ממוצעת גבוהה אם הוא הגביר את מהירותו תוך זמן קצר.
בעזרת חשבון אינפיניטסימלי ניתן להגדיר לא רק מהירות ותאוצה ממוצעות שנמדדות בין שתי נקודות זמן, אלא גם מהירות ותאוצה ברגע מסוים. כלומר, המהירות (v) מוגדרת כנגזרת של x לפי הזמן (t), והתאוצה (a) שווה לנגזרת של המהירות לפי הזמן (ולנגזרת השנייה של המיקום לפי הזמן).
באופן פורמלי:
פעמים רבות, נתונה דווקא התאוצה כפונקציה של הזמן, , ונדרש לחשב (בעזרת המשפט היסודי של החשבון האינפיניטסימלי) את הקינמטיקה של הגוף:
כאשר , הם תנאי ההתחלה, כלומר: מצבו של הגוף בתחילת התנועה.
במקרה שבו התאוצה קבועה, מתקבלות משוואות התנועה:
תאוצה במכניקה הקלאסית
התאוצה היא וקטור, כלומר יש לה לא רק גודל אלא גם כיוון. כאשר גוף מאיץ, פירוש הדבר שמהירותו בכיוון מסוים משתנה.
החוק השני של ניוטון קובע, כי גוף שפועל עליו כוח שאינו מתבטל על ידי כוח נגדי, נע בתאוצה. כלומר, על מנת להאיץ מסה, יש להפעיל עליה כוח. כיוון התאוצה יהיה בכיוון הכוח, וגודלה יעמוד ביחס ישר לגודל של הכוח (F) וביחס הפוך למסה של הגוף (m).
באופן פורמלי:
או, בניסוח שקול:
כאשר פועלים על הגוף כמה כוחות, התאוצה תהיה מושפעת מהסכום הווקטורי של הכוחות:
או, באופן שקול:
במקרה בו מסת הגוף משתנה (למשל: בטיל שמשליך מעליו דלק), השינוי בתאוצה קשור גם לשינוי במסה:
תאוצה משיקית ותאוצה אנכית
גוף יכול להאיץ גם בכיוון שונה מהכיוון שהוא נע לעברו. ניתן לפרש את התאוצה הכוללת של הגוף ברגע נתון כשילוב של שתי תאוצות:
תאוצה בכיוון המשיק (tangential) לכיוון התנועה, המשפיעה רק על גודלה של המהירות בכיוון התנועה. לעיתים מסמנים תאוצה זו כ-
(כאשר
הוא וקטור יחידה בכיוון המשיק למהירות).
תאוצה בכיוון הניצב (normal) לכיוון התנועה, המשנה את כיוון התנועה. לעיתים מסמנים תאוצה זו כ- (כאשר הוא וקטור יחידה בכיוון הניצב למהירות).
התאוצה הכוללת של הגוף שווה לסכום שני רכיבי התאוצה:
תאוצה רדיאלית
מקרה בולט בו ההפרדה בין שני רכיבי התאוצה היא משמעותית הוא בתנועה מעגלית קצובה: גוף נע במעגל במהירות משיקית קבועה. אמנם גודל המהירות נשאר קבוע, אך כיוון המהירות משתנה בכל רגע ורגע, ומכאן שיש לגוף תאוצה. תאוצה זו מכוונת כלפי מרכז המעגל (במקביל לרדיוס), ולכן היא קרויה "תאוצה רדיאלית". נוהגים לעיתים לסמן את התאוצה הרדיאלית בסימן .
גודלה של התאוצה הרדיאלית הוא , כאשר הוא גודלה של המהירות המשיקית, ו- הוא רדיוס הסיבוב.
תאוצת קרקע מקסימלית
ממוזער|הדגמה של תאוצת קרקע מקסימלית ברעידת האדמה במקסיקו סיטי ב-1985. העקומה העליונה מתארת את תאוצת הקרקע בעיר המודרנית שמגיעה למקסימום של כ־0.8 ג'י בזמן מחזור של 2 שניות (בתדר 0.5 הרץ). העקומה התחתונה מתארת את תאוצת הקרקע בעיר העתיקה ששוכנת על סלע וולקני צפוף וקשה, כשהתאוצה בעלת 2 מקסימות שאינן משמעותיות ביחס לתאוצות האחרות שם בתדרים אחרים.
מדובר בפרמטר חשוב ביותר בהנדסת מבנים לבנייה עמידה בפני רעידות אדמה והערכת סיכונים סייסמיים. רעידת אדמה יוצרת תאוצות קרקע בכל אתר שאליו מגיעים הגלים הסייסמיים הנוצרים בעת התרחשותה. תאוצת קרקע קיימת בכל שלושת הרכיבים: שני רכיבים אופקיים (תנועת צפון-דרום ומזרח-מערב), ורכיב שלישי שהוא אנכי (מעלה-מטה). התאוצה האופקית גבוהה יותר בדרך כלל מהתאוצה האנכית. תאוצת הקרקע המקסימלית היא זו שבאה לידי ביטוי על ידי המשרעת המקסימלית ברישום מד התאוצה המוצב באתר. תאוצה מקסימלית זו היא חשובה מאוד, מכיוון שמבנים הבנויים באתר מגיבים לרוב לרמה זו של תאוצה באמצעות "יצירת הנזקים". על כן התקן לבנייה עמידה בפני רעידות אדמה בישראלתקן 413 לבנייה עמידה בפני רעידות אדמה, ותקנים נוספים הקשורים בו. ובעולם כולו, מתייחס לתאוצת הקרקע המקסימלית הצפויה באתר, ושכנגדה יש לתכנן את עמידות המבנה.
תאוצת הקרקע באתר נתון תלויה במספר משתנים, כמו המרחק ממוקד הרעידה, התשתית הגאולוגית ועודפירוט נוסף עיינו בערכים "תגובת אתר סייסמית" ו"עוצמה סייסמית".. תאוצת הקרקע נמדדת בערכים של חלקי כוח ג'י (ראו להלן). לתאוצת הקרקע המקסימלית קיים מתאם ברמה גבוהה למשתנה של העוצמה הסייסמית הנצפית או החזויה באתר.
כוח מדומה
החוק השני של ניוטון מתקיים אך ורק במערכת הנעה במהירות קבועה (מערכת אינרציאלית). כאשר מתבוננים על תנועתו של גוף ממערכת מואצת, נדמה כאילו פועלים עליו כוחות נוספים, מלבד הכוחות הפיזיקליים המוכרים. כוחות שכאלו נקראים כוחות מדומים (או: כוחות ד'אלמבר), והם שווים בגודלם למכפלת מסת הגוף בתאוצת המערכת, והפוכים בכיוונם לכיוונה של התאוצה.
כלומר:
כאשר היא תאוצת המערכת, ו- היא תאוצת הגוף ביחס למערכת. ניתן לחשוב על כוחות אלו כעל תיקון לחוק השני, כך שיתקיים גם במערכות מאיצות.
דוגמה יום-יומית לכוח מדומה כזה ניתן לחוש בזמן נסיעה ברכב, כאשר הוא משנה את מהירותו. כאשר הרכב מאיץ קדימה, הנוסעים מרגישים כאילו הם נדחפים אל תוך המושב, וכאשר הרכב מאט, הנוסעים מרגישים כאילו הם נדחפים קדימה. דוגמה נוספת היא הכוח הצנטריפוגלי, שניתן להרגיש כשנמצאים במערכת מסתובבת (למשל: קרוסלה). בקרוסלה, אנו מרגישים את התאוצה הרדיאלית המאפשרת את הסיבוב כאילו היא כוח שדוחף אותנו החוצה.
אלברט איינשטיין פיתח רעיון זה בתורת היחסות הכללית לעקרון השקילות, הקובע כי לא ניתן להבדיל בין תנועה בתאוצה קבועה לבין תנועה בשדה כבידה. כלומר, לפי עיקרון זה, ניתן לחשוב על מערכת שבה פועלת כבידה על גוף כעל מערכת לא-אינרציאלית, בה הכבידה היא כוח מדומה.
כוח ג'י
גופים בנפילה חופשית בהשפעת הכבידה של כדור הארץ מאיצים בקצב של כ-9.8 מטר-לשנייה-בריבוע, סמוך לגובה פני הים. נהוג להשתמש בערך זה כיחידת תאוצה ולסמנה באות (תאוצת הכובד). לעיתים, מכנים יחידה זו בשם "כוח ג'י", על אף שהיא אינה יחידת כוח.
יחידת התאוצה אינה שייכת למערכת היחידות הבין-לאומית (SI), והיא משמשת בעיקר בתעופה: כאשר בודקים את השפעת התאוצה על מבנה המטוס ועל הטייס ואת הכוחות המופעלים עליהם בזמן הטיסה, נהוג לציין (למשל) "", "" וכן הלאה, כאשר הכוונה היא לכפולות המתאימות של 9.8 מטר-לשנייה-בריבוע.
השימוש ביחידת התאוצה g מקובל מאוד גם בסייסמולוגיה, כדי לתאר את רמת תאוצות הקרקע המתרחשת באתר נתון כתוצאה מפעולת הגלים הסייסמיים עליו. תאוצת הקרקע המקסימלית המתרחשת באתר, היא הגורם הישיר לנזקים למבנים שניצבים בו.
ראו גם
מהירות
נתירה
מד תאוצה
קישורים חיצוניים
"תאוצה", באתר איתן
הערות שוליים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:מכניקה
קטגוריה:מהירות | 2024-10-02T14:12:30 |
מהירות | ממוזער|250px|בתחרות ריצה המהירות משקפת את קצב ההתקדמות של האצניות אל עבר קו הסיום
בפיזיקה, מהירות היא מידה לתיאור קצב תנועתו של גוף במרחב – המרחק שהוא עובר ביחידת זמן. נהוג לסמן ערך זה באות v.
המהירות כגודל פיזיקלי
ממוזער|250px|גרף מהירות כפונקציה זמן
ממוזער|250px|לווקטור המהירות יש משמעות של גודל וכיוון
בעברית יש למילה שתי משמעויות:
משמעות של גודל בלבד – במקרה זה המהירות היא גודל סקלרי שמידותיו הן מרחק\זמן. באנגלית מכונה מהירות כזו Speed.
משמעות של גודל וכיוון – במקרה זה המהירות היא וקטור. באנגלית מכונה מהירות כזו Velocity.
נהוג להבדיל בין שני סוגים עיקריים של מהירות – מהירות ממוצעת ומהירות רגעית.
מהירות ממוצעת
המהירות הממוצעת באה לתאר את מהירותו של גוף נקודתי (או נקודה מסוימת על גוף) לאורך דרך מסוימת. אם גוף נקודתי עבר דרך של בזמן , המהירות הממוצעת שלו במשך זמן זה היא . בצורה יותר מפורטת, אם בזמן היה הגוף במקום , ובזמן הוא היה במקום , אז מהירותו הממוצעת היא
ההגדרה לעיל משמשת להגדרת מהירות וקטורית ממוצעת, שהיא הווקטור שראשיתו בנקודה בה התחילה התנועה וקצהו בנקודה בה היא הסתיימה, המחולק במשך התנועה. הגדרה זו אינה שימושית כלל במקרים שהתנועה אינה על קו ישר.
ניתן להגדיר את המהירות הסקלרית הממוצעת כערך המוחלט של המהירות הווקטורית הממוצעת. הגדרה זו אינה שימושית למקרה שהתנועה אינה על קו ישר בכיוון אחד.
למקרה שהתנועה היא על קו ישר, ניתן להגדיר את המהירות הממוצעת גם כגודל סקלרי עם סימן, כאשר גודל חיובי מתאר תנועה בכיוון אחד על הישר וגודל שלילי מתאר תנועה בכיוון ההפוך.
הגדרה של מהירות (סקלרית) ממוצעת במסלול מסוים (שאינו ישר בהכרח) היא אורך המסלול המחולק במשך התנועה. הגדרה זו (של מהירות ממוצעת במסלול שאינו קו ישר) שונה מן ההגדרות הקודמות של מהירות ממוצעת כגודל סקלרי המחושב על יסוד הגודל הווקטורי.
משמעותה של המהירות הממוצעת היא זו: אם הגוף היה נע במסלול תנועתו במהירות הממוצעת היה עובר את המסלול באותו משך זמן שלקח לו לעבור את המסלול, במהירויות בהן נע בפועל. יתרונה של המהירות הממוצעת הוא שהיא נותנת מספר אחד המאפיין את המהירות במשך פרק זמן נתון וקל יחסית לחשבה. אולם, חסרונה הוא בכך שאינה מתארת היטב את תנועת הגוף בתוך פרק הזמן.
למשל, אם רכב נע במהירות שלושים קילומטרים לשעה במשך חצי שעה, ואחר הגביר את מהירותו לחמישים קילומטרים לשעה באותו כיוון למשך חצי שעה נוספת, המרחק הכולל שעבר הוא ארבעים קילומטרים, ולכן מהירותו הממוצעת הייתה ארבעים קילומטרים לשעה.
לעומת זאת, אם רכב נע במהירות שלושים קילומטרים לשעה במשך חצי שעה, ובחצי השעה הבאה נסע באותה מהירות לכיוון ההפוך וחזר לנקודת המוצא, הרי לפי ההגדרות של המהירות הממוצעת כגודל וקטורי (ולפי ההגדרות למהירות סקלרית ממוצעת הנגזרות מן המהירות הווקטורית הממוצעת), המרחק הכולל שעבר הוא אפס, ולכן מהירותו הממוצעת במשך השעה הייתה אפס. אולם, אם נשתמש בהגדרת המהירות הממוצע על פני מסלול (והמסלול הוא הדרך של הגוף הלוך ושוב, שאורכה 30 קילומטר) הרי המהירות הממוצעת של הרכב היא 30 קילומטר לשעה.
מהירות רגעית
המהירות הרגעית היא המידה למהירות של גוף נקודתי (או נקודה מוגדרת בגוף) ברגע מסוים, כאשר "רגע" הוא נקודת זמן. ניתן לדמות זאת על ידי כך שנאמר שהמהירות הרגעית של רכב היא מה שמראה מד המהירות של הרכב בכל רגע.
מבחינה מתמטית, המהירות הרגעית ברגע מסוים היא הגבול אליו שואפת המהירות הממוצעת שבפרק הזמן שבין אותו רגע ובין רגע אחר שקרוב אליו ביותר, כאשר פרק זמן זה שואף לאפס. מבחינה פורמלית, אם אנחנו רוצים למדוד את המהירות הרגעית בזמן של גוף שהיה ברגע זה במקום , נשתמש במהירות הממוצעת בין רגע זה ובין רגע סמוך שבו הגוף היה במקום . מהירות ממוצעת זו היא: .
המהירות הרגעית היא הגבול של המהירות הממוצעת הנ"ל כאשר שואף ל-0. כלומר:
.
נשים לב כי על פי הגדרה זו, המהירות היא הנגזרת של פונקציית המיקום לפי הזמן.
אם מדובר במהירות במובנה הווקטורי (מהירות המתארת גודל וכיוון), אזי מציין גודל וקטורי, המתאר את מיקומה במרחב, של הנקודה שאת מהירותה מודדים, בנקודת הזמן . אם מדובר במהירות במובנה הסקלרי, אזי הוא גודל סקלרי המתאר את המרחק שעברה אותה נקודה בפרק הזמן .
את הנגזרת (הווקטורית) של המהירות הרגעית (המבטאת את שיעור השינוי של המהירות הרגעית בזמן, במובנה הווקטורי) מכנים בשם תאוצה (השווה, לפי החוק השני של ניוטון לכוח חלקי מסה). אפשר גם להתייחס לנגזרת של המהירות הסקלרית (אולם, אז תתקבל "תאוצה" מסוג אחר, שאינה מקיימת את חוקי המכניקה הניוטונית).
יחידות
נהוג לבטא מהירות ביחידות כמו קילומטר לשעה (קמ"ש), דהינו מספר הקילומטרים שיעבור הגוף הנע במשך שעה.
במערכת היחידות הבינלאומית, יחידת המידה היא מטר לשנייה (מ'/ש').
בחישוביים יחסותיים מקובל למדוד את המהירות ביחס למהירות האור, כלומר: . זהו גודל טהור וחסר ממדים ולכן נוח לעבוד איתו. ביחידות מנורמלות אלה c=1.
את מהירותם של כלי טיס מהירים נהוג לבטא במספר מאך, שהוא היחס בין מהירות כלי הטיס למהירות הקול באותו התווך.
יחידות שונות נהוגות במערכות מידה שונות, בין היתר ניתן למנות:
מיל לשעה (MPH). יחידת מיל לשעה שקולה ל-0.44704 מטר לשנייה.
רגל לשנייה (FPS). יחידת רגל לשנייה שקולה ל-0.3048 מטר לשנייה.
רגל לדקה (FPM). יחידה רגל לדקה שקולה ל-0.00508 מטר לשנייה.
קשר - יחידת קשר שקולה ל 0.5144444 מטר לשנייה.
200px200px260px240pxהיצורים המהירים ביותר: ביבשה – הברדלס, באוויר – הבז הנודד ובים – המפרשן. היצור המהיר מכולם הוא דווקא הפרעוש
ראו גם
העתק (פיזיקה)
תאוצה
כוח
חוקי ניוטון
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:מכניקה
fr:Vitesse | 2024-04-11T13:30:42 |
כלי | שמאל|ממוזער|250px|פטיש – דוגמה לכלי עבודה נפוץ
ממוזער|250px|שימוש בכלים לעיבוד עץ.
ממוזער|אוסף כלי עבודה
כלי הוא כל חפץ, טבעי או מלאכותי, המופעל באופן רצוני ומשמש לתכלית כלשהי. כלים מורכבים, ובעיקר אלו המופעלים על ידי מנוע, נקראים מכונה. האדם אינו היצור היחידי בטבע שמשתמש בכלים, אולם התאמתו הטובה לשימוש בכלים (יכולתו להשתמש בכלים כדי לבנות כלים, יכולתו לשכלל את כליו וללמוד על אודותם) היא יחידאית.
שימוש בכלים בקרב בעלי חיים
ישנם בעלי חיים שונים העושים שימוש בכלים – בעיקר יונקים, אך גם ציפורים (כמו העורב). ככל הידוע כיום, השימפנזה הוא בעל החיים העושה את השימוש הנרחב ביותר בכלים.
התפתחות השימוש בכלים בבני אדם
ממוזער|250px|ילדים עובדים בנגרות עם כלי עבודה
סוגי כלים נפוצים
ניתן לחלק כלים לפי מספר מאפיינים:
מקור כוח
כלים שונים מופעלים באמצעות מקורות כוח שונים. מקורות הכוח העיקריים הם:
אדם, המפעיל את הכלי באמצעות איבר אחד (למשל פטיש) או שילוב של כמה איברים (למשל אופניים).
חיית משק כגון שור המושך מחרשה.
תנאי סביבה כגון רוח, זרם מים ואנרגיה סולארית.
מנוע.
לחץ הידראולי מלאכותי.
לחץ אוויר.
תכלית השימוש בכלי
כלים המשמשים לחקלאות, כמו חרמש ומגל.
כלים המשמשים לבנייה כגון פטיש, עגורן וציוד מכני הנדסי.
כלים המשמשים לנגרות כגון גרזן, מסור, פטיש ומסמר.
תעשייה
כלי שולחן, כמו צלחת וכוס, ועזרי אכילה, כמו סכו"ם ומקלות אכילה
כלי בישול ואפיה, כמו סיר בישול, תבנית אפייה, קדרת בישול.
מכשירי מדידה, כמו סרגל, מד-זווית ומדחום.
כלי נגינה, כמו גיטרה, כינור, חליל צד ועוגב.
כלי נשק, כמו חרב, חץ וקשת, רובה ותותח.
כלי כתיבה, כמו עט, עיפרון ונייר.
כלי תחבורה, כגון קורקינט, מכונית ואפנוע.
כלי תפירה ורקמה כמו מחט ומכונת תפירה.
כלי סריגה כמו מסרגות, שיפודים צינורה ומכונת סריגה.
ראו גם
היסטוריה של הטכנולוגיה
מכונה
מכונה חסרת תכלית
קישורים חיצוניים
יהודה פרידמן, כְּלֵי עֲבוֹדָה , הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 1968
שמות כלי עבודה - האקדמיה ללשון העברית
*
קטגוריה:טכנולוגיה | 2024-09-27T07:03:32 |
גרף | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-03-25T05:26:56 |
כלי עבודה | REDIRECTכלי | 2005-09-17T06:02:33 |
כלי כתיבה | שמאל|ממוזער|250px|עפרונות צבעוניים
ממוזער|שימוש בכלי כתיבה לצורך סיכום שיעור או הרצאה
כלי כתיבה הם כלים המשמשים לכתיבה או לשרטוט. יש להבחין בין שני סוגים של כלי כתיבה:
אלה המשמשים לפעולת הכתיבה: עט, עיפרון, טוש, רייספדר וכו'.
אלה המשמשים לאחסון הטקסט שנכתב (או הרישום שנוצר): נייר, פפירוס וכו'.
לרוב, תלמידים נוהגים לאכסנם בקלמר
היסטוריה
מקור כלי הכתיבה הוא בתקופת האבן, כאשר האדם הקדמון צייר את הפטרוגליפים על קירות המערות.
עם הופעת הכתב בשומר ובמצרים העתיקה, הופיעו גם כלי הכתיבה היותר מתקדמים. בהתחלה כתבו רק את הדברים החשובים ביותר, כגון צווים מלכותיים או חוקי דת, על אבנים, ומאוחר יותר עברו לכתיבה על פפירוס. הפפירוס היה נפוץ בכל רחבי העולם העתיק במערב אירופה, אך במאה ה-2 לפנה"ס חל משבר ביחסי מצרים עם שאר המדינות, והם אסרו על יצוא צמח הגומא, שממנו עושים את הפפירוס. היות שמצרים הייתה המקור היחיד ליצור פפירוס, נאלצו לחפש חומר חדש לכתוב עליו. החומר החדש הומצא בפרגמון באסיה הקטנה, ונקרא לפיכך "פרגמנט". אף על פי שהפרגמנט עמיד יותר מהפפירוס, יצורו יקר יותר ולכן כעבור פרק זמן קצר, כאשר האמברגו הוסר, חזרו להשתמש בפפירוס, אם כי לפרגמנט עדיין היה שמור מקום של כבוד. עם הבאת הנייר מסין עברו בני אירופה להשתמש בו במקום בפפירוס.
השפעה על מערכת הכתב
קיימים יחסי גומלין בין כלי הכתיבה לבין התפתחות הכתב. עמים שכלי הכתיבה הזמינים להם היו כרוכים בסיתות (הכאה על חרט החורט במשטח הכתיבה) פיתחו כתב הנכתב מימין לשמאל, ואותיותיו מורכבות מקווים ישרים. זאת משום שנוח יותר לאדם ימני לסתת כאשר כלי הסיתות מונף ביד ימין ומסתיר את הטקסט הכתוב. דוגמה לכתב כזה הוא כתב היתדות.
עמים שכלי הכתיבה הזמינים להם היו כרוכים במריחת חומר על משטח הכתיבה פיתחו כתב הנכתב משמאל לימין, קוויו עשויים להיות מעוגלים, והוא נוטה להיכתב במחובר. זאת משום שהיד הנעה על משטח הכתיבה עלולה למרוח את הדיו אם תכתוב מימין לשמאל, כאשר הכותב הוא ימני. כמו כן, נוח שלא להרים את כלי הכתיבה מן המשטח. דוגמה לכתב כזה הוא הכתב הלטיני.
ראו גם
מכונת כתיבה
מעבד תמלילים
משטח רישום דיגיטלי
משחק עט ונייר
קלמר
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיה
קטגוריה:כתיבה | 2024-06-26T14:30:25 |
מכשיר פיננסי | בתחום החשבונאות ושוק ההון, מכשיר פיננסי הוא כינוי כולל לחוזים כספיים שמטרתם השגת מימון למנפיק והשגת תשואה לרוכש. לדוגמה, מניה המונפקת על ידי חברה יוצרת תזרים מזומנים נכנס, ורוכש המניה זוכה לתשלומי דיבידנד.
המונח מוגדר בתקן חשבונאות בינלאומי 32 כחוזה היוצר נכס פיננסי בישות אחת והתחייבות פיננסית או מכשיר הוני בישות אחרת. כל מונח בפני עצמו, נכס פיננסי, התחייבות פיננסית ומכשיר הוני, מוגדרים אף הם בתקן.
מאפיינים עיקרים
נזילות: היכולת למכור או לקנות את המכשיר במהירות ובקלות.
תשואה: הרווח הפוטנציאלי מההשקעה.
סיכון: מידת אי-הוודאות לגבי התשואה העתידית.
מועד פירעון: הזמן עד שהמכשיר מגיע לבשלות או מסתיים.
מכשירים פיננסיים נפוצים
איגרת חוב
איגרת חוב להמרה
מניה
כתב אופציה
שטר חוב
קרן נאמנות
תעודת סל
אופציה
חוזה עתידי
חוזה החלף (סוואפ)
תעודות סל, אופציות, וחוזים עתידיים עשויים להיות צמודים למדד פיננסי כגון מדד תל אביב 35.
בארץ מכשירים פיננסיים נסחרים בהבורסה לניירות ערך בתל אביב, ואופציות וחוזים עתידיים בשוק המעו"ף.
מכשיר פיננסי מורכב
מכשיר פיננסי מורכב הוא מכשיר פיננסי הכולל שני מרכיבים: מרכיב הוני ומרכיב התחייבותי. דוגמה למכשיר מעין זה הוא אג"ח להמרה (איגרות חוב שניתן להמירה למניה של הישות המנפיקה), בתנאים מסוימים. אם התנאים מתקיימים, הישות המנפיקה נדרשת לחשב את מרכיב ההתחייבות על בסיס איגרת חוב דומה ללא מרכיב ההמרה. המרכיב ההוני (המייצג את אופציית ההמרה) הוא ערך שייר. חישוב זה יבוא לידי ביטוי בספרי החברה המנפיקה, ואילו בספרי החברה הרוכשת יוצג נכס אחד כרגיל.
לקריאה נוספת
רפי אלדור, אופציות, חוזים עתידיים וניהול סיכונים, שוק מעו"ף
קישורים חיצוניים
מדריך IAS 39: מכשירים פיננסיים באתר פיננסיתא
קטגוריה:שוק ההון
קטגוריה:חשבונאות | 2024-09-10T06:51:33 |
טקטוניקת הלוחות | שמאל|ממוזער|250px|מפת כדור הארץ בה מסומנים גבולות הלוחות הטקטוניים. ישנם תשעה לוחות טקטוניים עיקריים: הלוח האירואסייתי, הלוח ההודי, הלוח האוסטרלי, הלוח הערבי, הלוח האפריקאי, הלוח האנטארקטי, הלוח הצפון-אמריקאי, הלוח הדרום-אמריקאי והלוח הפסיפי
טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות (מיוונית: Τέκτων, טֶקְטוֹן – "בנאי"; τεκτονικός (tektonikos) – אוּמנות הבנייה) היא תאוריה מדעית בתחום הגאולוגיה המסבירה את התנועות המתחוללות בליתוספירה, הקליפה החיצונית של כדור הארץ. התאוריה מחזקת את מקומה של תאוריית נדידת היבשות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, ומתבססת על יסודותיה: תנועת הלוחות הטקטוניים מקורה בהתפשטות קרקעית האוקיינוסים.
הלוחות הטקטוניים הם משטחים עצומים בגודלם, אשר משתרעים מתחת ליבשות ולאוקיינוסים. קיימים תשעה לוחות טקטוניים עיקריים (ומספר רב של תת-לוחות), לוחות אלה נעים בתנועה איטית מאוד (בין חצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה). במשך העידנים הגאולוגיים, מצטברת תנועה זו וגורמת לנדידת היבשות.
על פי התאוריה המדעית המקובלת, העומדת מאחורי גישת טקטוניקת הלוחות, לפני מיליוני שנים (לפני שקרום כדור הארץ נשבר ללוחות) הייתה יבשת אחת ענקית המכונה פנגיאה ("כל האדמה", ביוונית), ואוקיינוס אחד המכונה פנתלסה (Panthalassa). פעילות בגבולות הלוחות הטקטוניים יכולה לגרום לרעידת אדמה ולהתפרצות געשית.
מבוא
ממוזער|איור הממחיש את התמונה שהתקבלה לאחר פיענוח הנתונים אודות גיל הסלעים בקרום האוקייני. הצבע האדום שצמוד "לרכס", מבטא גיל "רצנטי" של הסלעים (העכשוויים). הצבע הכחול בשולי האוקיינוסים מבטא גיל של 200 מיליון שנה, ושאר הצבעים הגילאים שביניהם – ראו סקלת גיל הסלעים בתחתית האיור משמאל.
טקסט=איור הממחיש את המכניזם המתואר בפרק "פתח הדבר".|ממוזער|איור הממחיש את המכניזם המתואר בפרק "פתח הדבר".
תיאורית טקטוניקת הלוחות הגיעה לכדי בשלות בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. ברם שורשיה נעוצים במלחמת הצוללות שהתרחשה במהלך מלחמת העולם השנייהEnciclopedia Britannica. Plate Tectonics - Gestation and Birth of Plate-Tectonic Theory. המאמץ הגדול שהפעילו בעלות הברית בניסיון לאתר את הצוללות הגרמניות באוקיינוס האטלנטי, הביא לריכוז של נתונים אודות הקרקעית הסִלעית של האוקיינוסאיתור הצוללות מתבסס (עד היום) על שיגור גלים למעמקי האוקיינוס, ועל פי גלי ההחזרה ומיקומם על הספקטרום, ניתן לזהות את הגוף שהחזיר את הגלים ותכונותיו. כשלא הייתה זו צוללת שהחזירה הגלים (ברוב הניסיונות והמקרים), הייתה זו קרקעית האוקיינוס, וכך הצטבר מאגר נתונים אודות הסלעים שמרכיבים את הקרום האוקיאני שם.. מדובר בנתונים אודות גיל הסלעים, הרכבם המינרלוגי, הכיוון המגנטי של המינרלים הברזליים ועוד. רק לאחר סיום המלחמה, בשנת 1945, התפנו המדענים לבחון ולעבוד על הנתונים הללו, עבודה שנמשכה כ־15 שנה.
התמונה שהצטיירה למדענים הייתה של רכס מרכז אוקייני שמתנשא לגובה (יחסי) של כ־2 קילומטרים מעל סביבתו, ושבמרכזו חריץ שמשתרע לכל אורכו של הרכס, והוא פתוח אל החלק העליון של המעטפת. הסלעים שמשני צידי הרכס המרכז אוקיאני, ואשר מהם מורכב הקרום אוקייני, בנויים רצועות רצועות ובאופן סימטרי משני צידיו של הרכס. היינו, מדובר בזהות מלאה של רצועות הסלעים שמשני צידי הרכס – זאת על פי ההרכב המינרלוגי של רצועות הסלע, הצפיפות, הגיל, הכיוון הפליאומגנטי ועוד. עוד התברר, שרצועות הסלעים משני צידי הרכס "גדלות" בגילן ככל שמתרחקים ממנו: הרצועות הצמודות לו הן מן ההווה (רצנטיות), וככל שנעים לכיוון המנוגד לרכס (בדר"כ לכיוון החוף), גיל הסלעים עולה עד לגיל של כ־180–200 מיליון שנה. לא נמצאו סלעים שעתיקים מ-200 מיליון שנה בקרום האוקייני, בעוד שבקרום היבשתי בכל כדור הארץ ניתן למצוא סלעים בני עד 4,000 מיליון שנה (4 מיליארד שנה). ממצא נוסף שעלה הוא, שמהחריץ שעובר לכל אורך הרכס המרכז אוקייני, זורם חומר סלעי מותך באופן כמעט רצוף, שמתגבש לסלע חדש משני צידי הרכס.
על בסיס הממצאים הללו, התברר המכניזם שמתקיים בקרום כדור הארץ ומעט מתחתיו (ראו להלן): מאגמה עולה מהמעטפת בחריץ של הרכס המרכז אוקייני, מתקררת תוך כדי עלייתה, וכשהיא מגיעה קרוב מאוד לקרקעית האוקיינוס, היא מתמצקת. בהתמצקותה, היא דוחפת לכיוון הנגדי את רצועות הקרום שהתגבשו לפניה וכך הלאה באופן כמעט רצוף. המכניזם הזה מביא לידי כך, שהקרום האוקייני שנדחף לכיוון היבשה, מתנגש עם הקרום היבשתי. מכיוון שהקרום האוקייני צפוף יותר מהקרום היבשתי, הקרום האוקייני נוחת אל מתחת לקרום היבשתי לכיוון המעטפת. בהגיעו למעטפת הוא מותך, ומצטרף לחומר הסלעי המותך של המעטפת, ובתנועה קונבקטיבית של החומר בחלק העליון של המעטפת, הוא מגיע אל הפתח התחתון של החריץ ברכס המרכז האוקייני, ועולה דרכו שוב והתהליך חוזר חלילה. משך המחזור הזה של היווצרות סלע צעיר שצמוד ל"רכס", ועד שהוא נוחת לתוך המעטפת ומגיע שוב לתחתית "הסדק" הוא כ־200 מיליון שנה. זו הסיבה שלא ניתן למצוא בקרום האוקייני סלע עתיק יותר מגיל זה של 200 מיליון שנה.
מעטפת כדור הארץ מורכבת משתי שכבות: למעלה נמצאת הליתוספירה, המורכבת מהקרום ומן המעטפת החיצונית, ומתחתיה נמצאת האסתנוספירה, המורכבת מן המעטפת הפנימית. הליתוספירה היא מוצקה ושבורה (שבריה מהווים את הלוחות הטקטוניים), ואילו האסתנוספירה צמיגית ובעלת צפיפות נמוכה, וכך מתאפשרת תנועתם החופשית של הלוחות על גביה. המעטפת התחתונה מוצקה יותר מן המעטפת העליונה, לא בגלל טמפרטורה נמוכה יותר, אלא בשל לחץ רב יותר הפועל עליה.
תנועת הלוחות
מרכז|500px
המנגנון המניע את לוחות הליתוספירה
זרמי הערבול במעטפת אשר מניעים מעליהם את לוחות הליתוספירה.
כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות הנדחקים לתוך התעלות האוקייניות.
כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות המורמים ברכסים מרכז אוקייניים וכך מניע את הלוחות.
הלוחות הליתוספריים נעים כגוש אחד והגבולות שביניהם, שם מתרחשת עיקר הפעילות הסייסמית, מתחלקים לשלושה סוגים:
גבולות פתיחה
שמאל|ממוזער|250px|הגשר מעל בקע אאולפגיאו (Álfagjá) באיסלנד – הגבול בין הלוח האירו-אסייתי ללוח הצפון-אמריקאי
שמאל|ממוזער|250px|מפת גבול הפתיחה באיסלנד (בסגול). הרי געש מסומנים במשולשים אדומים.
זהו גבול בין לוחות מתרחקים, הנעים בכיוונים מנוגדים, באזור פתיחה על קרקעית האוקיינוס, כך שלמעשה נוצרים שוליים חדשים של לוח בעקבות בנייתו הגעשית של קרום אוקייני חדש. בגבול כזה נוכל למצוא רכס מרכז אוקייני, שהוא רכס ענק, המתנשא מעל למישורי המצולות. הרכסים השונים מתחברים זה לזה במערכת מתפתלת המתמשכת לרוב על פני קרקעית האוקיינוסים.
פתיחה בקנה מידה גדול התרחשה עם התבקעות פאנגיאה לגונדוואנה וללאוראסיה. פתיחה, בין אם על קרקעית הים או ביבשה, מלווה ב:
הופעת סדקי מתיחה, המאפשרים למאגמה לנוע מהמאגרים ולחדור לרווח שנוצר עם התרחקות הלוחות.
רעידות אדמה רדודות.
שפיעת חום גבוהה.
התפרצויות של לבה בזלתית (בזלת כרים) לאורכם, תוצר התכה חלקית של סלע פרידוטיט, הנע מעומק רב כלפי מעלה, כחלק מתנועת זרמי הערבול בכיוון זה. לבזלת הכרים גבישים זעירים ומעטה זכוכיתי, שנוצרים כתוצאה מהקירור המהיר של המאגמה במגע עם מי הים, והצטברותן יוצרות את חלקו העליון של הקרום האוקייני.
חדירת המאגמה יוצרת דייקים לוחיים הבונים את חלקו התחתון של הקרום האוקייני. המאגמה בדייקים מתקררת לאט יחסית, וממנה נוצרים הסלעים דיאבז או גברו, שהם סלעים פנריטיים (גסי גביש).
גראבנים – מבנה שבירה מורד, התחום על ידי שני העתקים נורמליים המעתיקים אותו מטה.
עמקי ביקוע (שקע מוארך ששוליו מורמים), שקטעים ממנו מוסטים באזורי השבירה החוצים את הרכסים.
באיסלנד, המצויה בלב האוקיינוס האטלנטי הצפוני, מופיעים גראבנים גדולים ומתרוממים הרי געש פעילים מעל פני הים.
סלעים שנוצרו בפסגת הרכס נעים עם הזמן לשני צידיו ומפנים את מקומם להתגבשות סלעים בזלתיים חדשים. ההתפשטות היא סימטרית ופיסות הקרום החדשות מצטרפות במידה דומה לשני הלוחות המתרחקים זה מזה. הסלעים הבזלתיים המתגבשים מתעדים היפוכים שחלו בכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ, ויוצרים תבנית סימטרית של רצועות מגנטיות.
באזור הרכסים המרכז אוקייניים ישנן נביעות הידרותרמיות, כדוגמת המַעֲשנות השחורות המכילות תרכובות גופרית. מי הים המחלחלים באזור הרכס מתחממים במגע עם הבזלת הלוהטת שבעומק, ממיסים בתוכם חומרים שונים, ונפלטים כסילון מים כהה, כאשר החומרים שהומסו בהם שוקעים כסולפידים של ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, כסף, וזהב.
יצורים אקזוטיים שונים מתקיימים באזור הנביעות, ובהם תולעי ריפטיה לבנות, צדפות וסרטנים לבנים.
גבולות סגירה
ישנם שלושה סוגי התנגשויות בין שני לוחות הנעים זה לקראת זה:
סגירת אוקיינוס–יבשה
שמאל|ממוזער|250px|סגירת אוקיינוס–יבשה; 1 – קרום אוקייני, 2 – ליתוספירה, 3 – אסתנוספירה, 4 – קרום יבשתי, 5 – קשת געשית, 6 – תעלה אוקיאנית
זהו גבול בין לוחות באזור הפחתה, שבו נוחת הלוח האוקייני, שצפיפות הקרום המרכיב אותו גבוהה יותר, מתחת ללוח יבשתי.
אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית עמוקה במקביל לשולי היבשת ושרשרת הרים גבוהה ביבשה. תחום מוקדי רעידות האדמה המלווה את אזור ההפחתה נקרא אזור בניוף, ומעקב אחריהם הוביל למסקנה, כי הלוח הנוחת שומר על רציפותו וצפידותו עד לעומק של כ-700 ק"מ (בעומק זה הלוח הנוחת נטמע במעטפת), ואפשר לאמוד את זווית הנחיתה.
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה.
בדרך זו מתקבלת מאגמה בהרכב בינוני עד חומצי, המכונה מאגמה אנדזיטית המכילה בעיקר פלגיוקלז נתרני, הנעה כלפי מעלה ומצטברת במאגרי מאגמה, המזינים את הפעילות הגעשית, המתרחשת באזור ההפחתה בשרשרת הרי הגעש לאורכו של הגבול היבשתי, ותורמת לצמיחת ההרים.
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס). במקביל לחדירות מאגמטיות, מתרחשת כאמור באזור המגע התמרה של סלעי התשתית (למשל, סלעים פלוטוניים מתמצקים ומותמרים, כך שמסלע גרניטי שהתגבש במחדר פלוטוני בעומק עשוי להיווצר סלע גנייס) וסלעי משקע (אחד מסלעי המקור של צפחה, דוגמת שיש שמקורו בסלע גיר).
כך המצב בגבול שבין לוח נסקה (Nazca) שבדרום האוקיינוס השקט ובין החוף המערבי של אמריקה הדרומית. שם, בשולי האוקיינוס נוצרה תהום פרו-צ'ילה ואילו ביבשה התרוממה שרשרת הרי האנדים. הפחתה של לוח מזרח האוקיינוס השקט מתחת ליבשת אמריקה מתרחשת גם לאורך השוליים המערביים של מקסיקו ושל צפון-מערב ארצות הברית, כאשר באלו נוצרו הרי הגעש של רכס קסקייד, עימם נמנה הר הגעש סנט הלנס.
סגירת אוקיינוס–אוקיינוס
שמאל|ממוזער|250px|סגירת אוקיינוס–אוקיינוס; 1 – קרום אוקייני, 2 – ליתוספירה, 3 – אסתנוספירה, 4 – קרום יבשתי, 5 – תעלה אוקיאנית, 6 – קשת איים
זהו גבול בין לוחות אוקייניים, כך שהלוח האוקייני הקר, העתיק והצפוף יותר, שוקע מתחת ללוח האוקייני האחר. אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית, קשתות איים (רצועות קשתיות של איים געשיים, שצדן הקמור פונה לאוקיינוס, הממוקמות בסמוך לשקעים אוקייניים) ולעיתים ימים שוליים.
הלוח האוקייני הוותיק, שהוא קר ודחוס יותר, נוחת אל מתחת ללוח הצעיר וממשיך אל תוך המעטפת. התכה חלקית בעומק יוצרת מאגמה, המזינה את הפעילות הגעשית, ויוצרת את קשתות האיים הגעשיים. קשתות האיים נוצרות מעל האזור שבו מגיע הקרום הנוחת לעומק של כ-100 ק"מ, ובו מתרחשת ההתכה החלקית.
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל כפי שראינו לעיל, להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה וליצירת מאגמה אנדזיטית.
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס).
אזור של קשתות איים מועד לאסונות טבע, עקב שכיחותן של התפרצויות געשיות, רעידות אדמה וגלי צונאמי (גלי ענק הנוצרים עקב רעידות אדמה), תופעות השכיחות בפיליפינים וביפן, למשל. קשתות איים קיימות גם באזור ההפחתה ההלני שבים האגאי, שבו פעיל האי הגעשי סנטוריני.
סגירת יבשה–יבשה
שמאל|ממוזער|250px|סגירת יבשה–יבשה; 1 – קרום יבשתי, 2 – ליתוספירה, 3 – אסתנוספירה, 4 – קרום אוקייני קדום, 5 – רכס הרים, 6 – רמה גבוהה
זהו גבול בו מתרחשת התנגשות יבשות, הגורמת להתעבות הקרום היבשתי ולהיווצרות חגורת הרים. לא תתרחש הפחתה בשל סלעי הגרניט וסלעי המשקע היבשתיים בעלי הצפיפות הנמוכה לרוב. להתנגשות היבשות קודמים תהליכי הפחתה, שבעטיים הולך שטח האוקיינוס וקטן עד שהוא נסגר. יבשה הנישאת מעברו של הלוח האוקייני הנוחת מגיעה לאזור ההפחתה ומתנגשת, כאמור, ביבשת שמולה.
ברצפים העבים של סלעי המשקע, אשר הצטברו על שולי שתי היבשות, מתרחשים תהליכי קימוט, התמרה ושבירה, בניית הרים, ורעידות אדמה על ידי העתקי דחיקה, זאת בעוד געשיות באזורים אלו נדירה. התנגשות לוחות היבשות של הודו ואסיה, שיצרה את הרי ההימלאיה, בהם האוורסט, ההר הגבוה בעולם, היא דוגמה לכך.
תאוריה חדשה יחסית גורסת, כי חלקים מהרמה הטיבטית גולשים אופקית מזרחה כחלק מהעתק תזוזה אופקית, במקביל לתהליכי הסגירה שתוארו, תופעה המכונה בריחת יבשות.
גבולות חילוף
גבולות חילוף אלו, הנקראים גם "גבולות טרנספורם", הם אזורים שבהם הלוחות נעים (או מחליקים) אופקית לאורך העתק אנכי יחיד או קבוצה של העתקים מקבילים, כאשר תנועת הלוחות אינה לחיצתית או מתיחתית. השחיקה עשויה להיות חזקה עד כדי יצירת אזור של סלעים מרוסקים ברוחב של 100 ק"מ.
העתקי חילוף קיימים הן באוקיינוס (לאורך הרכס המרכז אוקייני) והן ביבשה, הם גורמים מספר רב של רעידות אדמה רדודות-מוקד (חלקן רבות עוצמה), אך ברוב המקרים אין פעילות געשית, אלא אם יש היפרדות של הלוחות, כמו שהייתה בים המלח. בקע ים המלח מתמשך בין לוח ערב לבין תת-הלוח ישראל וסיני, שהוא חלק מהלוח של אפריקה.
גבול חילוף זה מחבר בין גבולות הפתיחה שבים סוף, לבין גבול הסגירה שבהרי הטאורוס שבדרום טורקיה. הקרום שממזרח להעתק החילוף הזה נע צפונה ביחס לקרום שממערב לו. באזור ההעתק נכללים כמה אגני פתיחה, שאליהם התנקזו ים המלח והכנרת.
תזוזת הקרקע ורעידות האדמה לאורך המערכת של העתק סן אנדראס נובעות מתנועה בין הלוח הצפון-אמריקאי ללוח הפסיפי.
ראו גם
נדידת היבשות
העתק
אורוגנזה
לקריאה נוספת
פרופסור משה ברור, "טקטוניה", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 9), הוצאת יבנה, תשס"א
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תאוריות גאולוגיות
קטגוריה:תאוריות מדעיות | 2024-10-19T20:43:19 |
עסק הביש | REDIRECT העסק_הביש | 2015-09-26T11:06:03 |
2001: אודיסיאה בחלל | 2001: אודיסיאה בחלל (באנגלית: 2001: A Space Odyssey, בהפצה המקורית בארץ נקרא שנת 2001 - אודיסיאה בחלל) הוא סרט הרפתקאות מדע בדיוני אפי אמריקאי משנת 1968 בבימויו של סטנלי קובריק. התסריט לסרט נכתב על ידי קובריק וארתור סי. קלארק, בהשראת ספרו הקצר של קלארק "הזקיף". בעקבות הסרט, קלארק כתב רומן באותו שם שיצא לאור גם הוא בשנת 1968, שנה לפני נחיתת האדם הראשון על הירח. הסרט עוקב אחר מסעם של משלחת אסטרונאוטים לכוכב הלכת צדק בעקבות גילויו של מונולית שחור באדמת הירח אשר משדר אותות רדיו אל עבר צדק. כמו כן, הסרט עוסק באקזיסטנציאליזם, אבולוציית האדם, טכנולוגיה, בינה מלאכותית ובאפשרות של חיים מחוץ לכדור הארץ.
"2001: אודיסיאה בחלל" נודע בשל דיוקו המדעי בכל הנוגע לטיסות לחלל והציג אפקטים ויזואליים חדשניים לתקופתו. הדיאלוגים בסרט הם מעטים והפסקול מורכב ברובו מיצירות של מוזיקה קלאסית וביניהן "כה אמר זרתוסטרא" של המלחין ריכרד שטראוס ו"הדנובה הכחולה" של יוהאן שטראוס.
"2001: אודיסיאה בחלל" מומן והופץ על ידי חברת ההפקות מטרו גולדווין מאייר האמריקאית, אך צולם ונערך ברובו באולפני החברה באנגליה. בעת יציאתו לאקרנים, הוא התקבל בביקורות מעורבות אך עדיין הפך לסרט הרווחי ביותר בשנת 1968 באמריקה הצפונית. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, וזכה בפרס האפקטים הוויזואליים. בשנת 1984, יצא לאקרנים סרט המשך בשם 2010 בבימויו של פיטר היימס.
"2001: אודיסיאה בחלל" נחשב על ידי רבים לאחד הסרטים הטובים והמשפיעים בתולדות הקולנוע ואלמנטים רבים ממנו נלקחו ויושמו בסרטים רבים אחרים של ז'אנר המדע בדיוני. בשנת 1991, החליטה ספריית הקונגרס לשמר את הסרט בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית בשל "חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית". בשנת 2002, מגזין Sight & Sound דירג את הסרט במקום השישי ברשימת עשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים.
עלילה
ממוזער|שוט הפתיחה האייקוני של הסרט, מלווה בפתיחה של כה אמר זרתוסטרא
הסרט מורכב מארבעה חלקים עיקריים, אשר כולם מלבד החלק השני מוצגים בסרט על גבי כותרות.
שחר האדם
להקת הומינידיים קדומים באפריקה מחפשת אחר מזון. הלהקה חיה בפחד מחיות טרף, ומגורשת ממקומה ליד מקווה מים בידי להקה מתחרה. בוקר אחד מופיע ליד מקווה המים מונולית בצורת מלבן שחור. חברי הלהקה ניגשים אל המונולית בצווחות וקפיצות ובסופו של דבר נוגעים בו בזהירות. נראה שפגישתם עם המונולית השפיעה עליהם באופן כלשהו וזמן קצר לאחר האירוע אחד מקופי האדם מצליח להבין כי הוא יכול להשתמש בעצם משלד של בע״ח ככלי וכנשק. בעזרת השימוש בכלים החדשים קופי האדם מצליחים להתגבר על חיות טרף, צדים ציד ומאוחר יותר הורגים את מנהיג הלהקה המתחרה ומבריחים אותה ממקווה המים. בעודו חוגג את ניצחונם, מנהיג הלהקה זורק לאוויר את העצם בה השתמש וברגע זה נעשה מאטץ' קאט ומעבר לסצנה בה נראית חללית בצורה דומה לעצם.
המונולית בירח
חלק זה נפתח בחללית נוסעים שנמצאת בדרך לתחנת החלל אשר מקיפה את כדור הארץ. נראה שבחללית יש במסע זה נוסע יחיד, ואנו לומדים שמדובר במדען בשם הייווד ר. פלויד אשר נמצא בדרכו לבסיס הירחי "קלאביוס". לפני הגעתו לבסיס הירחי, פלויד נוחת בתחנת החלל בה הוא עורך שיחת וידאו עם בתו ולאחר מכן נפגש עם חברתו אלנה, מדענית סובייטית, ושאר עמיתיה לעבודה אשר שואלים את פלויד לגבי "הדברים המוזרים" שמתרחשים בבסיס הירחי ולגבי השמועה על מגפה מסתורית שפרצה בו. ד"ר פלויד, בנימוס אך בתקיפות, מסרב לענות על השאלות לגבי המגפה וטוען שהוא "לא רשאי לדבר על כך".
בהמשך ד"ר פלויד מגיע לבסיס הירחי ועורך ישיבה סודית עם בכירים בבסיס. בישיבה הוא מתנצל על סיפור הכיסוי לפיו פרצה מגפה בבסיס אך מדגיש את חשיבות הסודיות. נחשף שמטרת ביקורו האמיתית היא לחקור עצם מלאכותי שנקבר במכתש טיכו באופן מכוון לפני ארבעה מיליון שנים. פלויד וצוותו מגיעים בחליפות חלל לחפירה שנעשתה במקום בו התגלה העצם ויורדים לחפירה. העצם נגלה לצופים, והוא נראה זהה למונולית השחור בו פגשו הקופים. המדענים סובבים את המונולית ונוגעים בו, ואז מגיע רגע הזריחה. ברגע שקרני השמש הראשונות נוגעות בעצם שהיה קבור מזה עידנים, נשמע קול רם, וכל המדענים מצמידים את ידיהם לקסדותיהם, ונראה שהם מנסים להגן על אוזניהם מהצליל הרם. אופי הצליל והידיעה שעל פני הירח שורר ריק נותנים לצופה להבין שהצליל הוא למעשה שידור רדיו שמקורו במונולית. בתמונה זו מסתיים החלק השני.
המשימה אל צדק
ממוזער|דימוי של HAL 9000
שמונה עשר חודשים לאחר מכן, החללית דיסקברי 1 נמצאת בדרכה לכוכב הלכת צדק ועל סיפונה צוות בן חמישה אסטרונאוטים; ד"ר דייוויד באומן, ד"ר פרנק פול ועוד שלושה מדענים אחרים שנמצאים בהקפאה קריוגנית. רוב הפעולות של החללית נשלטות על ידי המחשב HAL 9000, מחשב בעל בינה מלאכותית אשר מכונה על ידי האסטרונאוטים בשם האל. האל מאופיין כמחשב אשר חסין משגיאות או תקלות. במהלך ריאיון של הצוות עם רשת הטלוויזיה BBC, באומן נשאל האם להאל יש רגשות ועונה כי זה אכן נראה כך אך האמת אינה ידועה.
במהלך המסע לצדק האל שואל את באומן לגבי המסתוריות יוצאת הדופן והסודיות הסובבת את המשימה אך אז קוטע את עצמו ומדווח על תקלה המתקרבת ובאה במכשיר אשר שולט באנטנה הראשית של החללית. בעזרת רכב חלל חיצוני, האסטרונאוטים מחליפים את הרכיב שלכאורה תקול אך לא מוצאים בו כל תקלה. האל מציע להתקין בחזרה את הרכיב התקול ולתת לו להתקלקל כדי שהתקלה תימצא. מרכז הבקרה מסכים לכך אך מודיע לאסטרונאוטים כי על פי מחשב HAL 9000 תאום אשר נמצא במרכז הבקרה, תחזיתו של המחשב הנמצא בחללית שגויה. כאשר האל נשאל לגבי התקלה, הוא מתעקש שהטעות בתחזית מקורה בטעות אנוש כלשהי מאחר שמחשב מסוג זה מעולם לא טעה. האסטרונאוטים באומן ופול, בעודם מודאגים מהתנהגותו של האל, נכנסים לאחד מרכבי החלל כדי לדבר על התקרית מבלי שהאל ישמע את דבריהם. למרות אמינותם של מחשבים מסדרת HAL, לשניים יש חשדות לגביו אך הם מחליטים לפעול לפי הצעתו ולהחליף בחזרה את הרכיב. הם מחליטים שאם אכן יתגלה שהאל שגה, הם ינתקו אותו. במהלך שיחתם של באומן ופול, האל מצליח לראות אותם דרך חלקו השקוף של רכב החלל ומצליח לקרוא את שפתיהם בעודם מדברים על תוכניתם.
בזמן שפול מנסה להחליף את הרכיב במהלך פעילות חוץ־רכבית, רכב החלל אשר נשלט על ידי האל פוגע בצינור החמצן של פול ומעיף אותו הרחק מהחללית. באומן לא מבין שהמחשב אחראי לכך ויוצא עם רכב חלל נוסף כדי לנסות להציל את פול. באותו הזמן האל מנתק את המכשירים המשאירים בחיים את שלושת האסטרונאוטים שנמצאים בהקפאה. כאשר באומן חוזר לחללית עם גופתו של פול, האל מסרב לתת לו להיכנס ומסביר לו שהוא יודע על תוכניתם לנתק אותו ומציין שהחלטה זו תפגע במשימה. באומן מחליט להיכנס לחללית דרך יציאת החירום הנפתחת באופן ידני. לצורך כך הוא עוזב את פול ומחליט לצאת מרכב החלל ולהיכנס לחללית, פעולה שמסכנת את חייו מאחר שיצא למשימה עם רכב החלל, ללא קסדה. באומן שורד ונכנס לחללית בהצלחה. לאחר שחבש קסדה, הוא מתקדם לליבת המעבד של האל מתוך כוונה לנתק את רוב פונקציות המחשב. האל תחילה מנסה להרגיע את באומן, אחרי כן מתחנן בפניו להפסיק ולבסוף מביע פחד.
כאשר באומן מסיים לנתק את המחשב, מתנגן סרט וידאו קצר אשר הוקלט מראש ובו מופיע ד"ר פלויד. פלויד מגלה את מטרת המסע האמיתית וחושף את קיומו של מונולית שחור בן ארבעה מיליון שנים אשר התגלה באדמת הירח ומציין כי "מקורו ומטרתו עדיין בגדר תעלומה מוחלטת". פלויד מוסיף כי מלבד אות רדיו בודד שכוון ונשלח לעבר צדק, המונולית היה דומם לחלוטין.
צדק ומֵעֵבֶר לאינסוף
בהגיעו לצדק, באומן יוצא מהחללית דיסקברי 1 עם רכב חלל כדי לחקור מונולית נוסף שמתגלה ומקיף את כוכב הלכת. בעודו מתקרב אל המונולית, הוא נשאב לתוך מערבולת של אורות צבעוניים. באומן המבוהל מוצא את עצמו נע במהירות עצומה במרחבי החלל וצופה בתופעות קוסמיות ביזאריות ונופים משונים. הוא מוצא את עצמו, בעודו נמצא ברכב החלל, בתוך חדר בעיצוב נאו־קלאסי. דייב רואה כל פעם גרסאות מבוגרות יותר שלו בהדרגה: באומן, מבוגר יותר, נמצא מחוץ לחללית עדיין בחליפת אסטרונאוט, מתקדם לעבר חללית, אך היא אינה שם כבר. הוא נכנס לחדר האמבטיה ובצאתו ממנו הוא רואה את עצמו עוד יותר מבוגר, יושב ליד שולחן ואוכל. כאשר באומן הזקן יותר מפיל בטעות כוס שמפניה על הרצפה, הוא מבחין בעצמו, זקן עוד יותר, קירח ושוכב במיטה. לפתע מול באומן השוכב במיטה מופיע מונולית. כאשר הוא מנסה לגעת בו, הוא הופך למעין ישות דמוית "עובר חללי". הסרט מסתיים באותו עובר חללי (באומן), מרחף בחלל סמוך לכדור הארץ, מסתכל עליו.
הפקה
קלארק היה בעיצומה של כתיבת ספר המבוסס על סיפור קצר שכתב ב־1951 בשם "הזקיף" ("The Sentinel"), כשפנה אליו הבמאי סטנלי קובריק. קובריק הציע שיתוף פעולה ביצירת קלארק השתתף בכתיבת התסריט המבוסס על טיוטת הספר. התוצאה: הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". הסרט והספר שהוציא קלארק אחר כך זכו להצלחה כבירה. הסרט זכה בפרס אוסקר לשנת 1968 בקטגוריה של אפקטים חזותיים.
ב־"2001: אודיסיאה בחלל" ניסה קלארק להביא מעין מסר נבואי לשנה שהיא משמעותית, תחילת האלף השלישי, שבעת צאת הסרט לאקרנים נראתה מרוחקת מאוד. הוא גם הביא בעלילה מספר בעיות שניסה לפותרן בתסריט כמו תפקוד האסטרונאוטים במצב של כוח משיכה אפסי וכן את השאלה המוסרית הקרדינלית האם האנושות לא מביאה בפיתוח מחשבים מתוחכמים את האפשרות ש"הגולם יקום על יוצרו".
המוזיקה בסרט היא אסופה של קטעי מוזיקה קלאסית. למשל, המסע מכדור הארץ לירח נערך לצלילי הוואלס "הדנובה הכחולה" מאת יוהאן שטראוס הבן. הסרט מתחיל בהשמעה של פתיחת הפואמה הסימפונית כה אמר זרתוסטרא של ריכרד שטראוס על פי פרידריך ניטשה. קטע מוזיקלי זה, הפך מאז למזוהה עם סרטי מדע בדיוני. קטעי מוזיקה נוספים כוללים יצירות של אראם חאצ'טוריאן וקטעים מארבע יצירות של מלחין האוונגרד ג'רג' ליגטי. קובריק, שהשתמש ביצירות ללא רשותו של המלחין הביא את ליגטי לתודעת הכלל והיה לאחד ממלחיני האוונגרד שפרצו אל קהל רחב. מאז, קובריק השתמש ביצירות של ליגטי בשניים מסרטיו הבאים.
התחלת הסרט וסיומו עלולים להיות לא מובנים לצופים שלא קראו את הספר קודם לכן.
יציאת הסרט
הכנסות וביקורות
סך הכנסות הסרט ברחבי העולם נאמדות בכ־190 מיליון דולר, מתוכם כ־56.7 מיליון בצפון־אמריקה.
עת יציאת הסרט הביקורות היו תחילה מעורבות אך עם הזמן הסרט הגיע למעמד של סרט פולחן. מבקר הקולנוע פנלופה גיליאט מהניו יורקר כתב צ'ארלס צ'מפלין מהלוס אנג'לס טיימס כתב שזה בביקורת על הסרט בהבוסטון גלוב נכתב מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט נתן לסרט ציון של 4 מתוך 4 כוכבים וכתב שהסרט מאוחר יותר הוא גם ציין את הסרט ברשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר במגזין Sight & Sound. מגזין Time פרסם שבע ביקורות שונות על הסרט בעת יציאתו, כאשר כל אחת מעט יותר חיובית מהקודמת; בביקורת האחרונה שפורסמה ב־27 בדצמבר 1968, נכתב כי 2001 הוא
רנטה אדלר מהניו יורק טיימס כתבה שהסרט "נמצא איפשהו בין היפנוזה לשיעמום". במגזין וראייטי נכתב מבקר הקולנוע אנדרו סאריס כתב שהסרט הוא לאחר צפייה שנייה סאריס שינה את דעתו וכתב שהסרט
פרסים
פרסי אוסקר – הסרט זכה בפרס האוסקר בקטגוריית האפקטים הוויזואליים והיה מועמד ל־3 פרסי אוסקר נוספים בקטגוריות הבימוי, התסריט המקורי ועיצוב ההפקה.
פרסי באפט"א לקולנוע – הסרט זכה ב־4 פרסי באפט"א בקטגוריות הצילום, עיצוב הפקה, פסקול ו־"Road Show" (הקרנות מצומצמות). כמו כן היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
פרסי הוגו – זכייה בפרס סרט הדרמה הטוב ביותר.
פרסי האקדמיה האיטלקית (David di Donatello) – זכייה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר.
פרסי Directors Guild of America Award – מועמדות לפרס הבימוי הטוב ביותר.
ניתוח
המוטיב המרכזי בסרט הוא האדם מול הטכנולוגיה. אך גם פולחן האלימות משחק תפקיד ביצירה הפילוסופית של סטנלי קובריק. בפרק הראשון, "שחר האדם", לאחר שגילה את היכולת להשתמש בכלים שבסביבתו, קוף האדם הורג אחד מקופי האדם של הקבוצה היריבה (ובכך עוזר לשבט שלו להשתלט על מקור המים החשוב) הוא מניף את העצם הרוצחת והיא מתחלפת בתמונה של חללית מרחפת בחלל. זוהי אחת הסצנות המפורסמות בהיסטוריה של הקולנוע. מה שקובריק רוצה לומר בזה הוא שהאלימות, מזעזעת ככל שתהיה היוותה חלק משמעותי בהתפתחותה של האנושות, וכיאה לכזאת שהתבססה על אלימות נידונה היא לכישלון. בפרק האחרון, סגירת מעגל מתבצעת כאשר המחשב בעל הבינה המלאכותית "האל", מנוטרל רק באמצעות מברג – כלי ידני ופרימיטיבי.
בחלק השני של הסרט, אפשר לראות את אחד החוקרים האמריקאים מתיישב לשיחה עם שליחים רוסים. הוא מדבר עמם על העניינים השונים שבפוליטיקה. זה למעשה מראה שעל אף שהאדם שיפר נפלאות את כליו – התנהגותו לא השתנתה עוד מתחילת הזמן. הוא עדיין מחולק לשבטים שמסוכסכים לגבי נושאים שונים ומשונים.
מבקרים נוספים טענו שהגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, כפי שמתבטאת ב"כה אמר זרתוסטרא", עומדת בבסיסו של הסרט. ניטשה טען שהאדם אינו אלא גשר בין החיה – ל"על־אדם", אלוהים, יצור ששולט בגורלו. במהלך הסרט אנו רואים את השלבים שעובר האדם, מלבד זה הנוכחי, משחר ההיסטוריה אל העתיד. בעתיד, האדם הוא אלוהים. הוא כעת יצר תבונה מלאכותית משל עצמה. הוא בורא ובסופו של דבר ברייתו קמה עליו. בסצנה האחרונה של אודיסאה בחלל, הצופים רואים תינוק עטוף בהילה כחולה – מסתכל בעיניים בוהקות אל עבר כדור הארץ. זהו למעשה, ה"על־אדם", יצור טהור וכן.
מחוות ופרודיות
בתקשורת הפופולרית כדוגמת סרטים, טלוויזיה, פרסום, מוזיקה או משחקי מחשב היו אינספור רמזים והפניות לסרט מאז שהסרט 2001 אודיסיאה בחלל יצא לאקרנים. במיוחד, "סצנת העצם", המונולית, HAL 9000, הסצנה הסופית, ומוזיקת הקולנוע צוטטו או מועתקים לעיתים קרובות. דוגמאות למחוות או לפרודיות כאלה הן:
השיר Space Oddity של דייוויד בואי שהוקלט ב־1969, שנה לאחר שהסרט יצא לאקרנים.
סרט הפרודיה כוכב אפל בבימויו של ג'ון קרפנטר מ־1974.
סרט הפרודיה שיגעון בחלל בבימויו של מל ברוקס מ־1987.
בסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד" של טים ברטון מ־2005 יש סצנה בה מועברת חפיסת שוקולד לתוך טלוויזיה שבה מוצגת הסצנה של הופעת המונוליט שהופך לחפיסת שוקולד.
בסדרה המצוירת משפחת סימפסון יש התייחסויות רבות לסרט. לדוגמה בפרק הקרוי "הפוני של ליסה" (Lisa's Pony).
במשחק הקלפים star munchkin (מנצ'קין בין כוכבים בעברית) אחד הקלפים בהם פוגש השחקן מתאר אבן שחורה בשם "Monolith", אשר מעלה את השחקן בדרגה.
דמותו של המחשב הנבל "אוטו" בסרט וול-E מבוססת באופן מודע על דמותו של HAL-9000 ואף מעוצבת כמוהו.
בסוף הפרק השביעי של הסדרה מ.ק. 22, "רובו רבי", מוצג המחשב HAL-LELUYA (הללויה) שמדבר יידיש ומנסה להרגיע את מוטי שמנתק אותו מפעילות.
הסרט "2001: a space travesty" בכיכובו של לזלי נילסן.
בסוף המשחק מטאל גיר סוליד 1 משנת 1998, מתברר ששמותיהם האמיתיים של "סוליד סנייק" וחברו "אוטקון" הם האל (HAL) ודייב (Dave). בריאיון, סיפר הידאו קוג'ימה, שהסרט הוא מהאהובים עליו ביותר.
בסרט ברבי היצא ב-2023, פתיחת הסרט היא למעשה פרודיה לפתיח המקורי של הסרט.
בפרק העשירי של העונה השנייה של הסדרה האחיין שלי בנץ יש פרודיה על הסרט.
לקריאה נוספת
יוחאי עתריה וגיל מרקוביץ (עורכים), 2001: אודיסיאה בחלל – קובץ מאמרים לציון חמישים שנה ליציאת הסרט ולנחיתה על הירח, פרדס הוצאה לאור, 2019. .
קישורים חיצוניים
"אודיסאה בחלל: האם תעלומת הסרט נפתרה?": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
פרשנות על הסרט, מתוך הבלוג "מחכה שזה ייגמר"
״1968: תחילתו של עידן הדלי״ – פרק על ״2001: אודיסיאה בחלל״ ויצירות התרבות הגדולות של שנת 1968 בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
במלאת חמישים שנה לצאת "2001: אודיסאה בחלל", 11 חוקרים וחוקרות בחנו את היצירה מזווית המומחיות שלהם. עם גיל מרקוביץ ופרופ׳ יוחאי עתריה
ילדי הכוכבים: סטנלי קובריק מסביר את 2001 אודיסיאה בחלל – המולטי יקום של אלי אשד
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי מדע בדיוני קשה
קטגוריה:סרטי 1968
קטגוריה:סרטי הרפתקאות בחלל
קטגוריה:סרטי מטרו גולדווין מאייר
קטגוריה:סרטי סטנלי קובריק
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטים אמריקאיים
קטגוריה:סרטים אפיים
קטגוריה:סרטים בשימור ספריית הקונגרס
קטגוריה:סרטים מבוססי סיפורים קצרים | 2024-09-06T07:10:47 |
אודיסיאה 2001 | REDIRECT 2001:_אודיסיאה_בחלל | 2015-09-26T11:06:03 |
אופציה | שמאל|ממוזער|250px|מסחר באופציות ובנגזרים בבורסת שיקגו
אופציה (Option) היא חוזה בין שני צדדים: כותב האופציה (הנקרא גם מוכר האופציה) ורוכש האופציה. כותב האופציה מעניק לרוכש האופציה זכות לרכוש או זכות למכור נכס כלשהו ("נכס בסיס", או Underlying Asset) תמורת מחיר קבוע מראש ("מחיר מימוש" או strike price) במועד קבוע מראש או לפניו ("מועד פקיעת האופציה" או Expiration date). אופציה המקנה את הזכות לרכוש את נכס הבסיס נקראת אופציית רכש (call). אופציה המקנה את הזכות למכור את נכס הבסיס נקראת אופציית מכר (Put). המחיר שבו יימכר נכס הבסיס בין שני הצדדים לעסקה (הקונה והמוכר) נקרא מחיר המימוש (Exercise price, או Strike price).
כשמחזיק אופציית הרכש מממש את האופציה שברשותו, הוא רוכש את נכס הבסיס מכותב האופציה במחיר המימוש. כשמחזיק אופציית המכר מממש את האופציה שברשותו, הוא מוכר את נכס הבסיס לכותב האופציה במחיר המימוש. המועדים בהם יכול בעל האופציה לממשה תלויים בסוג האופציה.
קיימים שני סוגי אופציות עיקריים: אופציות אמריקאיות ואופציות אירופאיות. אופציות אמריקאיות מקנות למחזיק האופציה את הזכות לממש את האופציה בכל עת שירצה לפני פקיעת תוקף האופציה, בעוד שאופציות אירופאיות מקנות את הזכות לממשן רק ביום פקיעת תוקפה של האופציה. קיימים סוגים אחרים של אופציות, כמו אופציות קנאריות, אופציות ברמודיות, ואחרים, אך השימוש בהם מצומצם ומוגבל.
אופציית רכש היא "בתוך הכסף" (In The Money או ITM) כאשר מחיר השוק של נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, שכן מימושה במועד הפקיעה כדאי למחזיק האופציה: הוא זכאי לקנות את הנכס במחיר נמוך ממחירו העכשווי בשוק. באופן מקביל, אופציית רכש היא "מחוץ לכסף" (Out The Money או OTM) כאשר מחיר השוק של נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, שכן מימושה בתנאים אלה לא יקנה למחזיק האופציה כל יתרון כלכלי. היפוכו של דבר באופציות מסוג מכר: כאשר מחיר השוק של נכס הבסיס נמוך ממחיר המימוש, אופציית המכר היא "בתוך הכסף", וכאשר מחיר השוק של נכס הבסיס גבוה ממחיר המימוש, אופציית המכר היא "מחוץ הכסף". אופציית הרכש ואופציית המכר הן "בכסף" (At The Money או ATM) כאשר מחיר המימוש ומחיר השוק של הנכס זהים או קרובים מאוד זה לזה.
מחיר האופציה נקבע על-פי היצע וביקוש. קיימים מודלים מתמטיים (כמו למשל מודל בלק ושולס) המאפשרים תמחור תאורטי של האופציה על ידי שקלול של גורמים שונים -- מחיר נכס הבסיס, רמת התנודתיות שלו (Volatility), הציפייה של השוק בדבר תנודתיות הנכס בעתיד (Implied volatility), הזמן שנותר עד לפקיעת תוקפה של האופציה ושער הריבית חסרת הסיכון.
האופציות שייכות לסוג ניירות ערך סחירים הנקראים "נגזרים", שכן מחירי האופציות נגזרים ממחירו ומהתנהגות השוק של נכס הבסיס.
יש להבדיל בין האופציות הנדונות במאמר זה לבין כתב אופציה (warrant), שהוא נייר ערך המהווה אופציית רכש למניות של החברה שהנפיקה אותו. למרות השימוש במונח "אופציה", כתב אופציה לרכישת מניות אינו "נגזר", אלא מהווה חלק ממצבת ניירות הערך של החברה שהנפיקה אותו. הוא מקנה לבעליו זכות משפטית כלפי אותה חברה (לא כלפי "כותב" האופציה, מושג שאינו קיים כלל בכתבי אופציה).
הערכת אופציות
הזכות הגלומה באופציה היא בעלת ערך כלכלי למחזיק האופציה כל עוד האופציה לא פקעה, גם אם האופציה היא מחוץ לכסף. זאת משום שבמהלך תקופת האופציה עשוי מחיר השוק של נכס הבסיס לעלות או לרדת ולכן תמיד קיים סיכוי כלשהו שהאופציה תפקע בתוך הכסף. אם האופציה פוקעת מחוץ לכסף, עדיף לבעל האופציה למכור/לרכוש את הנכס בשוק החופשי מאשר לממש את האופציה.
רכישת האופציה מגנה על הרוכש משינויים במחיר נכס הבסיס אם הם אינם לטובתו. למשל, אופציית המכר מבטיחה שהוא יוכל למכור את נכס הבסיס במחיר שאינו נופל ממחיר המימוש (אם מחיר השוק של נכס הבסיס עולה על מחיר המימוש, בעל האופציה לא יממשה אלא יעדיף למכור את נכס הבסיס בשוק). וההפך באופציות רכש. רכישת אופציה היא לפיכך העברה של הסיכון לשינויים במחיר הנכס מרוכש האופציה לכותב האופציה, ומהווה מעין ביטוח. לכן משלם רוכש האופציה תמורה (המכונה "פרמיה", בדומה לתשלום עבור ביטוח) עבור הסיכון שלוקח כותב האופציה, בכך שהוא מתחייב לקיים את תנאי הרכש/מכר אם בעל האופציה יחליט לממשה.
הערך הכלכלי שיש לאופציה הופך אותה לנכס עצמאי, בנפרד מנכס הבסיס. כותב האופציה מקבל תמורה (המכונה "פרמיה") עבור עצם ההתחייבות הכרוכה בהענקת זכות הברירה לצד השני, כולל אלמנט הביטוח הגלום בה. בעל האופציה משלם את הפרמיה בגין היתרונות שגלומים עבורו באופציה. לאופציה, לפיכך, ישנו מחיר שוק, המבטא את שוויה. בעל האופציה קונה אותה מכותב האופציה בשל שווי זה.
יתרון נוסף הגלום באופציות רכש (Call), נגזר בכך שמחיר האופציה קטן באופן משמעותי ממחיר הנכס. רכישת האופציה מאפשרת לרוכש להבטיח את הרכישה אך לדחות את מועדה עד לפקיעת תוקף האופציה ובינתיים להשקיע את הכסף שמיועד לרכישה בהשקעה אחרת ולקבל עליו תשואה, כגון ריבית).
הבסיס להערכת שווי האופציה בזמן נתון מתבסס על חמישה פרמטרים:
שער המניה
הזמן שנותר עד לפקיעת האופציה (תקופת המימוש)
תוספת המימוש
תנודתיות המניה (במניה תנודתית הפרמיה גבוהה יותר)
שער הריבית
שקלול נתונים אלה לפי נוסחאות מקובלות מאפשר לחשב את ערכה של האופציה ומכאן את הפרמיה הראויה תמורתה. את שווי האופציה ניתן לחשב בעזרת מודל בלק ושולס (Black–Scholes). מובן, שמחיר האופציה (הפרמיה, להבדיל מערכה הכלכלי המחושב) נקבע על ידי כוחות השוק.
אסטרטגיות בסיסיות בהשקעה באופציות
שמאל|ממוזער|300px|קניית Call
שמאל|ממוזער|300px|כתיבת Call
קיימות ארבע אסטרטגיות בסיס בהשקעה באופציות:
Long call – קניה של אופציית רכש.זוהי האסטרטגיה הבסיסית והפשוטה ביותר. משקיע הקונה אופציית רכש מעוניין בהשקעה המושפעת חיובית מנכס הבסיס. המשקיע משלם את שווי האופציה בלבד, וזוהי חשיפתו המקסימלית. בדיאגרמה שמשמאל מוצג מצבו של קונה האופציה. על הציר האופקי מוצג מחיר המניה ועל האנכי – הרווח מהפוזיציה. כל עוד מחיר המניה נמוך מתוספת המימוש, קיים הפסד בגובה הפרמייה ששולמה. ההפסד מתקזז ואף מתחיל להפוך לרווח עם העלייה במחיר המניה.
Short call – כתיבה של אופציית רכש.משקיע הכותב אופציית רכש עושה זאת בדרך כלל כחלק מפוזיציה כוללת, למשל החזקת המניה. פוזיציה זו נקראת "כתיבת call מכוסה" (Covered call), משום שהכותב מחוסן מהפסד כתוצאה מעלית המניה – הוא מכוסה דרך החזקת המניה. כתיבת call ללא כיסוי חושפת את הכותב להתחייבות בלתי מוגבלת. פוזיציה זו נקראת "call עירום" (Naked call), ואיננה מקובלת בדרך כלל.
Long put – קניה של אופציית מכר.
Short put – כתיבה של אופציית מכר.
בנוסף לכך, קיימות עשרות אסטרטגיות אחרות (כגון אסטרטגיית אוכף) שמורכבות מצירופים שונים של אסטרטגיות בסיסיות אלה.
אופציות רכש ומכר וקשרי הגומלין ביניהן
קיים קשר מתמטי בין אופציות רכש ומכר. קשר זה נקרא "Put–call parity" (שוויון רכש ומכר). הוא נכון רק לגבי אופציות בעלות אותה תוספת מימוש ואותה תקופה למימוש.
כאשר:
(C(t – מחיר אופציה call בזמן t
(P(t – מחיר אופציה put בזמן t
(S(t – מחיר נכס הבסיס בזמן t
K – מחיר המימוש מהוון לזמן t.
r - שיעור הריבית
T - זמן הפקיעה
ערך אופציית רכש שווה למחיר נכס הבסיס בניכוי ערכה המהוון של תוספת המימוש בתוספת ערכה של אופציית מכר.
בישראל נוסחה זו שימושית מאוד בשוק מטבע חוץ. בימי ראשון אין מסחר במטבע חוץ, אך מתקיים מסחר באופציות. לפי הנוסחה ניתן לדעת בקירוב טוב את שער הדולר במסחר.
סוגי אופציות
סוגי אופציות לפי נכס בסיס
אופציות למניות
אופציות למניות מקנות זכות לרכישה או מכירה עתידית של מניות, בשער שנקבע בעת הנפקת האופציות.
אופציות על מדדים
אופציות על מדדים הן האופציות הסחירות ביותר בשוקי ההון (למעט אופציות על מט"ח). הן מאפשרות למשקיע למנף את השקעתו או להגן על השקעתו, תלוי באסטרטגית ההשקעה. בישראל, האופציות המקובלות ביותר הן אופציות על מדד תל אביב 35. אופציות אלו נסחרות במסלקת הבורסה בתל אביב כאשר הבורסה היא זו שקובעת את מחירי המימוש השונים ותאריכי המימוש בהם כל משקיע יוכל לקנות ולמכור. לכן משקיע לא יוכל למצוא אופציה על מדד המעוף ליותר משלושה חודשים. כמו כן, לאופציות אלו ישנו מקדם אשר קובע את מספר יחידות נכס הבסיס שנגזר מהאופציה, לדוגמה: אופציה על מדד המעו"ף היא אופציה בגין 100 יחידות מדד, ואופציה על שער הדולר היא אופציה בגין 10,000 יחידות מדד. בנוסף לכך, במידה ומשקיע מעוניין לרכוש או למכור אופציה על מדד המעו"ף בעלת מועד מימוש של חצי שנה, הרי הבורסה אינה מציעה מכשיר כזה, הוא יוכל לגשת לשוק ה-OTC (Over the Counter) הנמצא בחדרי העסקאות של הבנקים הגדולים ושם הוא יוכל להרכיב לעצמו כל אופציה שרק יבחר. אופציה זו תתומחר בהתאם.
אופציות במטבע חוץ
אופציות במטבע חוץ (מט"ח) מקנות זכות לקניה או למכירה עתידית של מט"ח בשער קבוע מראש, ומשמשות להגנה מפני שינויים בשער המט"ח.
דוגמאות:
אדם קנה דירה שמחירה נקוב בדולר, והתחייב לממן רכישה זו בתשלומים שייעשו במשך שנה ממקורות שקליים שונים. כדי להגן על עצמו מפני שינוי חריג בשער הדולר, רוכש הקונה אופציית רכישה (Call) על שער הדולר.
יצואן מוכר מוצרים לקונים באירופה, במחיר שנקבע באירו. לשם ייצור המוצרים הוא משלם שכר בשקלים. כדי להגן על עצמו מפני ירידה תלולה בשער האירו, היצואן רוכש אופציית מכירה (Put) על שער האירו.
אופציות בשוק הסחורות
אופציות בשוק הסחורות מקנות זכות לקניה עתידית או למכירה עתידית של סחורות מסוימות, כגון נפט, זהב ותוצרת חקלאית. בדומה לאופציות במטבע חוץ, גם אופציות בשוק הסחורות נועדו לספק ליצרנים ולצרכנים הגנה מפני תנודות מחירים חריפות, וכך לתכנן את צעדיהם בעולם יציב יותר.
סוגי אופציות לפי אופי המימוש
קיימת חלוקה של סוגי האופציות השונים לפי אופי המימוש.
אופציה אמריקאית – ניתן לממשה לנכס הבסיס לאורך כל חיי האופציה.
אופציה אירופית – ניתנת למימוש רק בסוף התקופה.
קיימים מספר סוגים נוספים של אופציות, אך השימוש בהם מוגבל ומצומצם.
אופציות אקזוטיות
אופציה אקזוטית היא אופציה הכוללת תנאים נוספים המובנים בה, מלבד האפשרות הבסיסית לקנות או למכור את נכס הבסיס במחיר ידוע. קיימים סוגים רבים של התניות אקזוטיות ולכל אחת מאפיינים שונים של התנהגות ערך האופציה בתרחישים השונים. מאפיינים אלה אינם פשוטים וברורים כאלה של אופציה רגילה (המכונה בז'רגון המקצועי "אופציית וניל" – Vanilla option), ומכאן שמן של האופציות האקזוטיות.
אופציות אקזוטיות משמשות את הבנקים כדי לגבות את הפקדונות המובנים ושאר המוצרים המורכבים שהם משווקים ללקוחותיהם.
מסחר באופציות
בחלק ניכר מהאופציות מתקיים מסחר בבורסות השונות, חלקו לשם הגשמת המטרות המנויות לעיל, ומרביתו כחלק מהפעילות הכללית בשוק ההון, על ידי אנשים המאמינים ביכולתם ליצור רווחי הון באמצעות קניה ומכירה של אופציות (בדומה למסחר בניירות ערך אחרים, כגון מניות ואיגרות חוב). התנודות במחירן של האופציות הן תנודות חריפות יחסית לתנודות במחירם של המוצרים שעליהם מבוססת האופציה. שינוי קל בשערה של מניה, למשל, מביא לשינוי גדול יותר בשער האופציה למניה זו, בייחוד אם מועד פקיעת האופציה קרוב. תכונה זו הופכת את המסחר באופציות למסוכן יחסית למסחר במניות או במט"ח, ובמקביל צופן בחובו הזדמנות לרווחים גדולים יותר על סכום השקעה נתון. באופציית קניה, בעל האופציה מרוויח כאשר מחירו של נכס הבסיס עולה, ואילו באופציית מכירה בעל האופציה מרוויח כאשר מחירו של נכס הבסיס יורד.
שימוש נוסף באופציות הוא לצורך ביטוח כנגד עליה או ירידה של מחירי המניה. כך לדוגמה אדם שיש ברשותו 100 מניות של XYZ יכול לקנות אופציה שבמקרה של ירידה בערך המניה, יוכל למכור בערך קבוע מראש ובכך לקבל יותר שליטה על הפסדיו במחיר ה"ביטוח".
בישראל מתנהל מסחר ער באופציות בשוק המעו"ף, כחלק מהבורסה לניירות ערך בתל אביב.
מימוש האופציה
מימוש האופציה יכול להתבצע בשתי דרכים שונות, בהתאם לסיכום המקורי בין כותב האופציה לקונה:
מסירה פיזית או סילוק ברוטו, משמעה שאם בחר הקונה לממש את הזכות אותה רכש, עליו לבצע טכנית את הקניה או המכירה (בהתאם לסוג האופציה) של נכס הבסיס. לדוגמה, אם מדובר במימוש אופציה מסוג רכש על נפט, רוכש האופציה ימסור לכותב האופציה את המחיר עליו הוסכם מראש ובתמורה יועברו לרשותו חביות נפט.
מסירה כספית או סילוק נטו היא השיטה הנפוצה יותר, לפיה מתבצעת סליקה כספית בלבד בין הכותב לקונה בהתאם להפרש בין מחיר השוק של נכס הבסיס במועד מימוש האופציה לבין מחיר המימוש.
ראו גם
נגזרים
יווניות (מתמטיקה פיננסית)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ניירות ערך
קטגוריה:מימון | 2024-01-08T20:09:04 |
נדלים | נְדָלִים (שם מדעי: Chilopoda) היא מחלקה של מרבי-רגל. המינים המשתייכים למחלקה זו מאופיינים בקוטיקולה דקה המסייעת להם בריצה מהירה, אך חושפת אותם לסכנת ההתייבשות (או לקליטת מים יתרה). בשל כך הם פעילים רק בעונה הלחה ובשעות החשכה. בתקופת הקיץ היבשה הם מתחבאים בשכבות קרקע נמוכות שם נשמרת לחות גבוהה יותר. עד היום, ידועים כ-2,800 מינים הנפוצים בכל העולם; רובם שוכנים באזורים החמים של כדור הארץ.
כעבור שנתיים-שלוש הם מגיעים לבגרות המינית. אורך חייהם הוא 5–6 שנים.
הנָדָל הארוך ביותר, הוא המין רבנדל אמזונאס ענק הנמצא באמריקה הדרומית ואורכו מגיע לכ-30 סנטימטרים. הנדל הקטן בעולם, מגיע לכ-3 סנטימטרים.
אנטומיה
לנדלים גוף מוארך ודק, הבנוי פרקים-פרקים, כמו גופם של כל פרוקי-הרגליים. בראשם יש להם שלושה זוגות של גפי פה וזוג אחד של מחושים ארוכים. בכל אחד מפרקי גופם, יש להם זוג רגליים, ובסך הכל מגיע מספר רגליו של הנדל מ-30 עד 340, לפי המין. זוג הרגליים האחרון ארוך יותר מן האחרים, ברוב המקרים, ומצויד בכעין טפרים או דורבנות. ואילו זוג הגפיים הראשון הוא יוצא-דופן: רגליים אלה, הנקראות "רגלסות" (רגלי-לסת), הן רגליים קשות, חדות וחלולות, שבבסיסיהן מצויות בלוטת ארס.
הישרדות
הנדלים מחדירים באמצעות הרגלסות את ארסם לגוף טרפם או תוקפיהם. לכמה מן הנדלים יש ארס רעיל, ונשיכתם מכאיבה לאדם, ואם יש אלרגיה, אף מסכנת את חייו. הנדלים חיים מתחת לאבנים, במחילות בקרקע ומתחת לקליפות עצים.
תזונה
רובם יוצאים ממחבואם בלילה ומשחרים לטרף: טרפם הוא חרקים, פרוקי-רגליים אחרים וחסרי חוליות נוספים. המינים הגדולים ביותר מגוונים גם בחולייתנים קטנים ואף בעטלפים.
רבייה
בעונת הרבייה, לאחר חיזור הנמשך שעות, מפריש זכר הנדל נרתיק של ספרמטופור על הקרקע וטווה סביבו רשת קורים. הנקבה קולטת את תאי הזרע בפתח המין שלה. לאחר ההפריה היא מטילה ביצים. יש מיני נדלים שנקבותיהם שומרות על הביצים ועל הצעירים הבוקעים מהן.
נדלים הנפוצים בישראל
בישראל מצויים ארבעה סוגי נדלים, שכל אחד מהם נמנה עם משפחה שונה:
אצנדל (או "נדל ארוך-רגליים") - בעל מערכת הנשימה המפותחת ביותר, המאפשרת מהירות רבה. בעל 15 זוגות רגליים המתארכות לקראת הקצה האחורי של הגוף. האצנדל הוא נדל קטן, שאורכו עד 3 סנטימטרים, צבעו חום וארסו אינו מסוכן לאדם.
קטנדל (או "נדל דק") - בעל פרקים ורגליים רבות, חסר עיניים ומרבה להתחפר. אורכו מגיע עד 3 סנטימטרים, צבעו חום וארסו אינו מסוכן לאדם.
"נדל שונה-פרקים" (או "נדליל") - בעל פרק ארוך ואחריו קצר וכן הלאה. בעל עשרות עיניים מכל צד של ראשו. אורכו עד 15 סנטימטרים וארסו אינו מסוכן לאדם. צבעו צהוב בהיר.
רבנדל ארסי (שם מדעי: Scolopendra) - בעל 26 פרקי גוף (האחרונים חבויים), אורכו מגיע עד ל-17 סנטימטרים. גופו הגדול עומד טוב יותר מפני התייבשות. בעל צבעי אזהרה - צהוב ושחור ורגליו בעל צבע אדום. מכונה גם ארבעים רגל וכונה בעבר רבנדל. הסוג רבנדל מצוי בכל הארץ, ארסו רעיל ונשיכתו מכאיבה מאוד ועלולה לעיתים לגרום לנפיחות, לחום ולהקאות אצל הרגישים לארס, או תינוקות. המין הנפוץ ביותר הוא Scolopendra cingulata.
ראו גם
רבי-הרגליים
קישורים חיצוניים
, כולל תמונות ואיורים
, כולל תמונות ואיורים
נדל ארסי באתר מט"ח. כולל תמונה
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בסילור | 2024-07-10T09:21:08 |
הספרים החיצוניים | הספרים החיצוניים הם ספרים שנכתבו בחלקם הגדול על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נתקבלו ככתבי יד מקודשים בעת .
תרגומיהם של חלק מספרים אלו נחשבים מקודשים אצל חלק מהנוצרים ונכללים בברית הישנה.
מקורם של הספרים החיצוניים והשימוש בהם לאורך הדורות
רוב הספרים החיצוניים נכתבו במקור בעברית. חלקם נכתבו במקור בארמית או ביוונית, וזאת במיוחד במצרים שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ביותר בעיר אלכסנדריה.
מאחר שחז"ל, שלא הכניסו את הספרים החיצוניים לתנ"ך, ראו את הספרים החיצוניים באור שלילי, אבדו בדרך כלל ספרי המקור העבריים. מרבית הספרים נשמרו רק בתרגומים, לפעמים בכמה נוסחים באותה שפה, וחלקם מכילים תרגומים משובשים למדי. קטעים מן הספרים החיצוניים נתגלו בתקופות מאוחרות במגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר.
במאות הראשונות לחורבן עוד ניתן לספרים החיצוניים מקום בחיי הדת היהודיים, אך עם ניכוסם ועליית חשיבותם למאמינים הנוצרים פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם. אך השפעתם לא נעלמה – רעיונות וסיפורים לא מעטים שמצויים בספרות החיצונית נכנסו לתוך הספרות המדרשית, ומשם הגיעו ללב ליבה של היהדות הרבנית.
חלק לא מבוטל מהספרים מספרים ומרחיבים על סיפורי המקרא (כגון עליית משה, אדם וחוה, צוואת אברהם ועוד). חלק נכבד אחר מהווה המשך לספרות החכמה והמחשבה היוונית, ומושפע רבות מהתרבות ההלניסטית. ישנם גם ספרי היסטוריה, שהבולטים שבהם הם , המספרים את סיפורם של החשמונאים והמרד בשליטים הסלאוקים.
חלוקת הספרים החיצוניים
אצל הנוצרים מקובלת חלוקה של הספרים החיצוניים לספרים אפוקריפיים וספרים פסאודואפיגרפיים.
פירוש המילה אפוקריפיים הוא גנוז או חבוי, (ביוונית απόκρυφα – גנוז, חבוי) והוראתה המקורית: ספר שאינו נמנה עם המסורת הספרותית הגלויה והמקובלת (למרות היותו ספר עתיק). הספרים האפוקריפיים נכנסו בחלק מן הכנסיות הנוצריות לתוך הביבליה בניגוד לספרים הפסאודואפיגרפיים. המונח פסידואפיגרפון משמעו חיבור המיוחס למחברו (מחבר קדמון) שלא כדין.
הספרים הפסאודואפיגרפיים, הם ספרים שיוחסו למחבריהם, לרוב אנשי המקרא, שלא כדין, ולכן גם נקראו על שמם. לדוגמה "צוואת אברהם", "צוואות השבטים", ועוד.
כך לדוגמה, הספר חכמת שלמה משויך אצל הנוצרים לאפוקריפה ואילו מזמורי שלמה נחשב לספר פסאודואפיגרפי, אף על פי שלחוקרים ברור כי לא זה אף לא זה נכתבו בתקופתו של שלמה המלך או על ידו.
החוקר אברהם כהנא שתרם תרומה מכרעת לחקר הספרים החיצוניים ואף תרגם את רובם לעברית, מציע את החלוקה הבאה לספרים החיצוניים:
ספרים המתבססים על התורה
ספרים המתבססים על ספרי נביאים
ספרים המתבססים על ספרי הכתובים
שאר ספרים חיצוניים
היחס לספרים החיצוניים במאמרי חז"ל
במקורות חז"ל אין התייחסות לספרים ספציפיים בספרות החיצונית, למעט ספר בן סירא הנזכר בתלמוד. חז"ל מזהירים שלא לקרוא בספרים חיצוניים כשהם משתמשים באסמכתא מהתנ"ך "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי, הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:" ()
ההתייחסות הראשונה היא ב: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". על משנה זו נאמר ב: "רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי." יש כאן צמצום של האיסור של רבי עקיבא – האיסור הוא רק על ספרי המינים כלומר ספרי הנוצרים. רב יוסף מוסיף התייחסות ספציפית לספר בן סירא ואוסר על הקריאה בו בנוסף לספרי הנוצרים.
מעניינת הגרסה המקבילה בתלמוד הירושלמי (מסכת סנהדרין דף נ' ע"א): "רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון סיפרי בן סירא וסיפרי בן לענא אבל סיפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת". התוספת כאן מלמדת שספרי חכמה יוונית כגון ספרי הומרוס, ושאר ספרים שנכתבו לאחר תקופת בית שני אינם נחשבים כ'ספרים חיצוניים' ולכן אין בעיה לקרוא בהן.
במדרשים אנו מוצאים את המימרה: "כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא" (קהלת רבה יב, יב-יג).
היחס של חכמי ישראל לאחר תקופת התלמוד לספרים החיצוניים
גם בתקופה מאוחרת יותר, ניתן עדיין למצוא בספרות היהודית התייחסויות לספרים החיצוניים, ובמיוחד לספר בן סירא, לספר היובלים ולצוואות השבטים. יש מהחכמים שהתייחסו לספרים החיצוניים בשלילה, ויש מהם בחיוב.
בפירוש רש"י למסכת סנהדרין מוזכר היבט שלילי לגביהם ונטען שבספרים אלו יש דברי הבאי, והם גורמים לביטול תורה.
הרשב"ם התייחס בשלילה לספרים החיצוניים, וכתב "אין לחוש לספרים חיצונים", אך מאידך גיסא, הביע הרמב"ן דווקא יחס חיובי אליהם, ובהקדמתו לפירוש התורה הוא מביא קטעים מספר חכמת שלמה, שהיה מצוי אצלו ככל הנראה בתרגומו הסורי; גם מעשה שושנה, מהתוספות לספר דניאל, היה מוכר לרמב"ן במקורו הסורי.
ידוע כי עוד במאה התשיעית השתמרו לפחות קטעים מספר היובלים בידי אסף הרופא, וייתכן שגם בידי תלמידי רב סעדיה גאון.
בדורות הבאים אבדו המקורות העבריים של הספרים החיצוניים, וחכמי ישראל היו משתמשים בתרגומים ולא במקור. כך לדוגמה יש המפרשים בדברי מחבר ספר הזוהר (זוהר חדש יתרו ל"ז, ב') כי הוא מביע את צערו על כך שלא נשארו ספר חנוך וספר אדם הראשון במקורם העברי.
בספרים כגון ספר יוסיפון, ספר ירחמאל וספר יוחסין השלם, נעשה שימוש בסיפורים מתוך הספרים החיצוניים. מתוך ספר אסף הרופא אנו למדים שמחבר הספר הכיר את ספר היובלים.
עדנה הייתה לספרים החיצוניים בתקופת ההשכלה. נפתלי הרץ וייזל ויהודה ליב בן זאב תרגמו חלק מן הספרים החיצוניים לעברית.
השערות לסיבת הימצאותם של הספרים מחוץ לקאנון העברי
על פי מסורת חז"ל, ספרים שנכתבו ברוח הקודש נכנסו לחלק הכתובים של התנ"ך, לעומת הספרים החיצוניים שלא הוכנסו אף על פי שנכתבו (בחלקם) באותה תקופת זמן ואף מצוטטים כאמירות חכמה אנושיות (אך לא אלוהיות).
אין הסכמה בין החוקרים בנוגע לנסיבות שבעטיין ספרים אלו אינם כלולים בקאנון העברי. בעבר היה מקובל לטעון שספרים אלו נדחו מסיבה תאולוגית, אך עם הצטברות העובדות בעת האחרונה, דעה זו נראית פחות ופחות סבירה, מכמה סיבות:
חז"ל טוענים כנגד הספרים החיצוניים, אך מצד שני אנו מוצאים בכמה מקומות בתלמוד ציטטות חופשיות מתוך ספר בן סירא. ציטטות אלו מובאות באותו ניסוח המשמש לציטוט מספרי המקרא: "דכתיב" (ככתוב). השימוש בנוסחה זו לציטוט מספר בן סירא מעיד לא רק על כך שכולם אמורים לזהות את המקור (כיוון שזה לא מפורש בטקסט התלמודי), אלא גם על כך שאין להתנצל על העובדה שקוראים בספר בן סירא.
הרמזים היחידים בידינו לכך שאכן נערך דיון כלשהו על הכנסת ספרים או הוצאת ספרים מהקאנון העברי נוגעים אך ורק לספרים שבסופו של דבר הוכנסו: אסתר, יחזקאל, שיר השירים וקהלת. עובדה זו מעידה שהדיון היה תאורטי בלבד, והתייחס רק לאופיים של ספרים שממילא כבר התקדשו, ולמידה של זהירות הנדרשת לקורא בהם.
קשה גם לטעון שהספרים שלא התקדשו שייכים כולם לזרם המנוגד לפרושים, כיוון שיש כמה דוגמאות סותרות (למשל: ספר בן סירא, ספר טוביה וספר יהודית).
משלל העדויות שבידינו עולה כי אי-הקדשת ספרים אלו איננה תוצאה של תאולוגיה, אלא של נסיבות היסטוריות. נסיבות אלו קשורות בוודאי לתקופה שבה נכתבו הספרים, שכן רוב הספרים החיצוניים נכתבו בתקופה מאוחרת יותר לספרי המקרא. עם זאת, סיבה זו אינה יכולה להיות יחידה ומכרעת, כיוון שלדעת חוקרי המקרא, ספר דניאל הקאנוני מאוחר בכמאה שנה לספר חנוך א' בעיבודו הסופי.
רשימת הספרים החיצוניים שבידינו
תרגומם של הספרים החיצוניים לעברית תרם תרומה חשובה לחוקרים ולמעיינים במורשת תרבותית זו. הכנתו של קובץ כולל של הספרים החיצוניים בעברית, בידי אברהם כהנא ועוזריו בשנת ה'תרצ"ב (1932), קידמה רבות את המחקר בנושא.
בספרו הוא מציע, כאמור לחלק את הספרים לפי קשריהם לספרי התנ"ך, והרשימה המובאת להלן מתבססת על חלוקה זו:
ספרים חיצוניים לתורה
ספר אדם וחוה – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית, לטינית ועברית (תרגום של אברהם כהנא).
ספר היובלים (היובלות) – רובו של המקור העברי אבד. נשמר בשלמותו רק בתרגום לגעז (אתיופית קלאסית). במגילות מדבר יהודה התגלו קטעים בעברית.
ספר חנוך א' – או ספר חנוך החבשי(האתיופי) רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר רק בתרגום לשפת געז. נמצאו חלקים בארמית במגילות מדבר יהודה.
ספר חנוך ב' או ספר רזי חנוך (הסלאבי) – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה.
ספר חנוך ג'
צוואות השבטים (צוואות בני יעקב). רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית ובארמית במגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר (לטקסט).
צוואת אברהם – חובר כנראה על ידי יהודי פרושי או איסיי. (הספר "צוואת אברהם" לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)
חזון אחרית הימים של אברהם עוסק בחייו ובחזון אחרית הימים שחזה אברהם. המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום לסלאבית כנסייתית עתיקה. (הספר לא נזכר בספרו של כהנא אולם צריך להיות משויך לסיווג זה)
עליית משה – המקור העברי או הארמי אבד. נשמרו כמה חלקים בתרגום ללטינית ולגעז.
יוסף ואסנת – חיבור שנכתב במקורו ביוונית, כנראה על ידי יהודי הלניסטי שהתגורר במצרים. גרסה עברית פורסמה על ידי גבי צורן בכתב העת "דפים למחקר בספרות", תשמ"ה.
ספרים חיצוניים לנביאים
דברי גד החוזה – נמצא בקהילת קוצ'ין. (בספרו מגילות קוצ'ין, טען משה הלל (חוקר עצמאי) כי מדובר בזיוף שנכתב בסביבות שנת 1756 בידי המומר היהודי עמנואל יעקב ואן דורט לאחר שחזר ליהדותו. פרופסור מאיר בר-אילן סבור שאכן מדובר בספר עתיק.)
ספר חכמת שלמה – חיבור פילוסופי יהודי-הלניסטי. ייתכן שחלקים מספר זה מקורם בעברית. נשמר בתרגום ליוונית.
מזמורי שלמה – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
איגרת ירמיהו – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
עליית ישעיהו – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לגעז.
ספר ברוך – הספר במלואו נשמר בלשון היוונית. חלקים מספר זה נכתבו בעברית והם אבדו, אך נשמרו בתרגום ליוונית. חלקים אחרים חוברו ביוונית.
חזון ברוך א' או חזון ברוך הסורי – חובר כנראה בעברית. המקור והתרגום ליוונית אבד. נשמר בתרגום היוונית לארמית סורית.
חזון ברוך ב' – או חזון ברוך היווני חובר ביוונית.
ספרים חיצוניים לכתובים
דברי איוב – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום לקופטית.
חזון עזרא – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.
עזרא החיצוני – המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
תהילים קנ"א ותהילים קנ"ב–קנ"ה – מזמורים שאינם כלולים בספר תהילים – תהילים קנ"א נמצא בנוסח עברי של תהלים ממערה 11 בקומראן. נוסח זה שונה מן התרגום היווני אותו מביא כהנא בספרו. תהילים קנ"ב–קנ"ה נשתמרו בתרגום הסורי. מזמורים אלו לא נכללו בספרו של כהנא, ככל הנראה מפני שהחשיב אותם לחיבורים נוצריים שלא חוברו בעברית ולא שייכים לקאנון העברי האבוד. קטעים מתהילים קנ"ד וקנ"ה בעברית התגלו במערה 4 ובמגילת התהילים הגדולה ממערה 11 בקומראן. מספר מזמורים נוספים שלא היו ידועים ממקורות אחרים נמצאו גם כן במגילות קומראן.
תוספות למגילת אסתר – חלום מרדכי, העתק מפקודת אחשוורוש להשמדת היהודים, תפילת מרדכי ואסתר, פרטים על בוא אסתר לפני אחשוורוש לבקש ביטול הגזירה, העתק מפקודת אחשוורוש לטובת היהודים, פתרון חלומו של מרדכי – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
תוספות לספר דניאל – תפילה והלל של שלושת חברי דניאל שהושלכו לכבשן האש, מעשה שושנה, בל והתנין. המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
תפילת מנשה – המקור כנראה יווני. מתייחס לתפילת מנשה מלך יהודה המופיעה בדברי הימים.
שאר ספרים חיצוניים
ספר בן סירא – דבריו של שמעון (ויש אומרים ישוע) בן סירא. חלקים מהמקור העברי אבדו. נשמר בתרגום ליוונית. נמצאו חלקים בעברית במגילות מדבר יהודה ובגניזת קהיר.
ספר יהודית – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר טוביה – רובו של המקור העברי או הארמי אבד. נשמר בתרגום ליוונית. במגילות מדבר יהודה התגלו קטעים בעברית ובארמית. מקובל לחשוב שהגרסה העברית היא תרגום של המקור הארמי, שנעשתה מצרכים תאולוגיים.
ספר מקבים א' (חשמונאים) – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ליוונית.
ספר מקבים ב' – חובר ביוונית.
ספר מקבים ג' – חלקים ממנו אבדו. חובר ביוונית.
ספר מקבים ד' – חובר ביוונית.
איגרת אריסטיאס – חובר ביוונית.
חזיונות הסיבילות – חוברו ביוונית.
קדמוניות המקרא – המקור העברי אבד. נשמר בתרגום ללטינית.
בנוסף למקורות אלו, ניתן לציין חיבורים שנמצאו אך ורק במגילות מדבר יהודה. בשל הדמיון הסוגתי, ניתן לשער שחיבורים אלו היו מתוייגים כ"ספרים חיצוניים" גם כן אילו נשתמרו בכנסיות בתרגומים. בין חיבורים אלה:
המגילה החיצונית לבראשית
צוואת קהת
חזון עמרם
נאום יהושע
מזמור לציון
חיבורי דוד המזכיר את לוח השנה במגילות קומראן
בקנון של תרגום השבעים, כלולים הספרים הבאים: יהודית, טוביה, ברוך, מעשה שושנה, בל והתנין, איגרת ירמיהו, חכמת שלמה ומקבים א' וב'. כמו כן, כלולות תוספות נרחבות לאסתר, לדניאל ותהילים קנ"א.
תרגומים לעברית
בזמנים שונים נעשו תרגומים של הספרים החיצוניים בחזרה לעברית. כך לדוגמה נמצא תרגום לעברית של ספר החשמונאים שמקורו לפני המאה ה-11, תרגומים לספר טוביה, לספר יהודית ואחרים. רבי עזריה מן האדומים תרגם לעצמו חלק מן הספרים החיצוניים והשתמש בהם בספריו.
הספר "בן סירא" תורגם לראשונה בחזרה לעברית מתוך הנוסח הסורי שהשתמר, כפי שמעיד המתרגם: "נעתק ללשון עברי ואשכנזי ומתורגם ארמית עם באור העניין ופתרון מלות הארמית והערות מוסר", על ידי יהודה ליב בן-זאב בברסלאו בשנת 1798. בשנת 1953 יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק ספרו של משה צבי סגל "בן סירא השלם". הספר כולל מבוא מקיף בו משה צבי סגל סוקר את בן-סירא וזמנו, את מבנה הספר וצורתו הפיוטית, את תורתו של בן-סירא, את תולדות הספר, שרידיו העבריים ונוסחיו השונים.
התרגום הראשון לעברית של התוספות למגילת אסתר נעשה על פי נוסח הוולגטה הלטיני על ידי רבי יעקב בן מכיר אבן תיבון בן המאה ה-13. בשנת 1819 פורסם בברסלאו תרגומו של הרב שלמה פלסנר, עם מבוא היסטורי ספרותי. תרגום נוסף נערך על ידי זעקיל יצחק פרנקל בשנת 1830 ונכלל במהדורתו "כתובים אחרונים". תרגום המתבסס על נוסח המקור היווני, נערך על ידי אברהם כהנא ונכלל במהדורתו "הספרים החיצוניים" שיצאה לאור בשנת 1956.
בשנת 1830 פורסמה עבודתו של יצחק זעקיל פרנקל "כתובים אחרונים: הנודעים בשם אפוקריפה אשר לא נודעו" ובה תרגום ספרים חיצוניים מיוונית לעברית.
בשנת 1956 יצאה לאור בהוצאת מסדה אוסף תרגומים ופירושים של הספרים החיצוניים בעריכת אברהם כהנא
בשנת 1958 יצא לאור בהוצאת יבנה ספרו של אליה שמואל הרטום בו תרגום ופירוש לספרים החיצוניים.
בשנת 2004 התפרסמו בסדרה "בין מקרא למשנה" של מכון יד בן צבי הספרים "ספר מקבים א', מבוא תרגום ופירוש מאת אוריאל רפפורט", ספר מקבים ב', מבוא תרגום ופירוש מאת דניאל שוורץ" ו"ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש כנה ורמן".
מקומם של הספרים החיצוניים בנצרות
לכל כנסייה רשימה של ספרים חיצוניים משלה. הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית בכללותה מתייחסות אל הספרים החיצוניים מתוך תרגום השבעים, כאל ספרים קנוניים לכל דבר. חשוב להאיר כי בנוסף לספרים חיצוניים ל-'ברית הישנה', הכנסיות הנוצריות מכירות בספרים חיצוניים לברית החדשה. בעוד שה-'ספרים החיצוניים' הכלולים בקנון הכנסייתי, מכונים 'epigrapha' – אלו שלא נכללו בתוכו מכונים 'Pseudepigrapha'. מקצת אלו לעיתים כלולים בביבליות הנפוצות.
בניגוד לכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית בכללותה, הכנסייה הרוסית וכן הכנסיות הפרוטסטנטיות נצמדות למאמר רומאים ג 1-2: 'אִם כֵּן מַה הוּא יִתְרוֹן הַיְּהוּדִי וּמַה הִיא תּוֹעֶלֶת הַמִּילָה׃ הַרְבֵּה מִכָּל פָּנִים תְּחִילָּתוֹ שֶׁבְּיָדָם הָפְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלֹוהִים'. אף על פי כן, לספרים החיצוניים חשיבות רבה יותר, בכנסיות למיניהן מאשר ביהדות – והביבליה של לותר למשל כוללת 73 ספרים. היחס אליהם הוא כאל ספרים, שיש בהם לקחים חשובים.הקאנון הרחב ביותר בנצרו הוא זה של הכנסייה האתיופית הכולל 81 ספרים.
ראו גם
קאנוניזציה של כתבים
כתבי יד אבודים בתולדות ישראל
לקריאה נוספת
מהדורות
כתובים אחרונים, יצחק זעקיל פרענקיל, מהדורת לייפציג, תק"ץ/1830.
הכתובים האחרונים, שלמה פלעסנער,
מהדורה א': נוזלים מן לבנון, ברלין, 1833;
מהדורה ב': טורן, תרכ"ה/1865. ;
הוספה למגלת אסתר, תקע"ט/1819.
אברהם כהנא (עורך) הספרים החיצוניים לתורה לנביאים ולכתובים, תל אביב: הוצאת מסדה, 1956.
הספרים החיצונים, מפורשים פרוש חדש בצירוף מבואות על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה תל אביב.
נחמן אביגד ויגאל ידין, מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מדבר יהודה: תיאור המגילה ותוכנה, פקסימיליות, ירושלים: הוצאת מאגנס שעל יד האוניברסיטה העברית, תשי"ז/1957.
Otto Fridolinus Fritzsche, Libri Apocryphi V. T. Graece (1871)
תיאורים
תיאור מקיף של התרגומים לעברית נמצא בספר "אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות", מאת ד"ר יום-טוב לוינסקי, כרך ב, עמ' 518–519.
Metzger, Bruce M. An Introduction to the Apocrypha. [Pbk. ed.]. New York: Oxford University Press, 1977, cop. 1957
קישורים חיצוניים
הספרים החיצוניים בתרגום לעברית מהמאה ה-19, באתר דעת
אתר הכולל קישורים לטקסט המלא של הספרים החיצוניים ולמאמרים על אודותם
הרב משה ארנרייך והרב יוסף כרמל, היחס לספר "מקבים" ולספרים חיצוניים, אתר כיפה
, מתוך האתר של שמעון בוזגלו
מהדורות מקוונות
ספרים חיצוניים המופיעים באינטרנט בטקסט מלא בספריה הווירטואלית של מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
מהדורת פרנקל:
מהדורת לייפציג, 1830:
,
מהדורת וורשה 1863:
;
מהדורת פלסנר:
נוזלים מן לבנון, ברלין, 1833;
מהדורת אברהם כהנא:
הערות שוליים
*
ספרים חיצוניים | 2024-09-01T01:10:14 |
קון-טיקי | שמאל|ממוזער|300px|הקון-טיקי במוזיאון על שמה באוסלו
קון-טיקי הוא שמה של רפסודה שחצתה בשנת 1947 את האוקיינוס השקט מפרו לפולינזיה, בניסיון להוכיח כי המסע היה בר ביצוע בתקופה הפרה-היסטורית, ובכך לחזק את ההשערה כי איי פולינזיה יושבו במקור על ידי מהגרים מאמריקה הדרומית.
הקדמה
כך מתחיל ספרו של תור היירדאל "מסע קון-טיקי". הספר מתאר כיצד עברו חמישה נורווגים ושוודי אחד מסע בן ארבעה חודשים על גבי רפסודה עשויה מגזעים של עץ בלזה מפרו שבאמריקה הדרומית לשונית רארויה שבקבוצת איי טואמוטו בפולינזיה. המסע, שהסתיים בהצלחה, ניסה להוכיח תאוריה שפיתח הוגה רעיון המסע, היוזם שלו ומנהיגו, הנורווגי תור היירדאל.
הרקע
בראשית שנות העשרים לחייו קץ היירדאל בחיים המודרניים; הוא האמין כי הדרך הנכונה לחיות היא קרוב לטבע, בלי תלות באנשים אחרים. משסיים את לימודיו בזואולוגיה באוניברסיטת אוסלו, עבר להתגורר במשך כשנה (1937–1938) עם אשתו באי פאטו היווא שבקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית. בשהותו שם נתקל בפולינזי זקן בשם טאי טטואה (Tei Tetua) שסיפר לו על המסורות שהוא קיבל בשעתו מאביו ומסבו. על פי מסורות אלו: "טיקי", שהיה גם אל וגם ראש השבט, הביא את אבות אבותיו לאיי פולינזיה. לפני כן הם חיו בארץ גדולה מעבר לים שהייתה ממזרח לאי. האזור היבשתי הגדול הקרוב ביותר לאי פאטו היווא ממזרח הוא יבשת אמריקה הדרומית, 8,000 ק"מ משם.
משחזר היירדאל לנורווגיה נטש את הזואולוגיה והתמסר למחקר אתנולוגי על מקורם של תושבי פולינזיה. מקובל לתחום את איי פולינזיה במשולש שקודקוד הראש שלו בהוואי וקודקודי הבסיס באי הפסחא ובניו זילנד המכונה המשולש הפולינזי. בכל המרחב הענק הזה חי עם אחד בלבד: הפולינזים, בני הגזע הלבן. המחקר המדעי הוכיח כי בתקופה שבה הופיע האדם על בימת ההיסטוריה, לא היה כל גשר יבשתי בין האיים שמהווים היום את פולינזיה, לבין היבשות השכנות. היה ברור שהתושבים של איי פולינזיה הפליגו אליהם, אם מרצון ואם מתוך כפייה. בדיקה יסודית של השפה הפולינזית הוכיחה כי על-אף שהפולינזים מפוזרים על שטח ים הגדול פי ארבעה משטחה של אירופה, טרם פיתחו שפות שונות באיים השונים, מה שמצביע על כך כי ההגירה התרחשה בתקופה מאוחרת יחסית - הערכה היא כי גלי ההגירה הראשונים התחילו בשנת 500 לספירה, אך עם-זאת מקורם הגאוגרפי טרם התברר.
התאוריה המקובלת אז והיום מדברת על הגירה בשלבים מיבשת אסיה. על פי תאוריה זו, הפולינזים יישבו קבוצת איים אחרי קבוצת איים במרכז ודרום האוקיינוס השקט בגלי הגירה ממערב למזרח. היירדאל הראה כי קיימת בעיה בתאוריה זו: עקב סיבוב כדור הארץ נושבת הרוח באזור קו המשווה כמעט תמיד ממערב למזרח, כלומר מחופי אמריקה הדרומית אל פולינזיה, וכך גם זרמי המים. זאת בניגוד לתאוריה המקובלת, לפיה יושבו איי מרכז ודרום האוקיינוס השקט, המצויים במרחק 10,000 ק"מ מחופי אסיה, על ידי תושבים מאסיה שעשו את כל הדרך כנגד הרוח.
תור היירדאל הציע תאוריה חלופית, על פיה מקורם של הפולינזים בעם ממוצא לבן שחי באזור אגם טיטיקקה שבבוליביה, עם שבנה את העיר טיוואנאקו ושהובס על ידי שבטים אינדיאנים שקדמו לאינקה. על פי אגדות האינקה עמד בראש העם הלבן אל בשם "ויראקוצ'ה". היירדאל חקר ומצא כי שם זה אינו שמו המקורי. השם המקורי של מלך השמש, שליטם של "האנשים הלבנים", היה "קון-טיקי" ופירושו "טיקי השמש". לא היה ספק בלבו שהמנהיג האל טיקי, אשר לדברי האינקה גורש מפרו אל הים על ידי אבות אבותיהם, זה היה עם טיקי בן-השמש אשר כל יושבי האיים ראו בו את אבי גזעם.
מלחמת העולם השנייה הפסיקה את מחקרו של היירדאל והוא חזר אליו לאחר שהסתיימה. אלא שאז גילה כי איש אינו רוצה לקרוא את כתב היד שהכין בנושא.
השינוי חל דווקא בעת ביקור מאכזב אצל האנתרופולוג פרופסור הרברט ספינדן, המנהל של מוזיאון ברוקלין בניו יורק. שם שמע היירדאל חוות דעת פסקנית מהמנהל: "אתה טועה, טועה לחלוטין. איש מתושבי אמריקה הדרומית לא הגיע אל איי האוקיינוס השקט. ויודע אתה מדוע? התשובה היא פשוטה מאוד. הם לא יכלו להגיע. לא היו להם סירות!" היירדאל ניסה להשיב בהיסוס "היו להם רפסודות. רפסודות עשויות מעץ בלזה". ועל כך נענה בבוז "יכול אתה לנסות להפליג מפרו לאיי האוקיינוס השקט על רפסודה עשויה עץ בלזה."
זו הייתה נקודת המפנה. היירדאל החליט להיענות לאתגר, ומרגע שהחליט החל כדור השלג להתגלגל. הוא קיבל הצעה נדיבה לממן את הוצאות המסע בתמורה לכתבה בסיומה. וכל שנותר היה לארגן את המסע עצמו.
הצוות
מלכתחילה תכנן היירדאל כי בצוות יהיו שישה אנשים חסרי ניסיון ימי (כדי שלא יטענו אחר כך שהמסע אינו משקף את היכולות הימיות הדלות שהיו לאינדיאנים). באקראי פגש מהנדס מכונות מנורווגיה בשם הרמן ואצינגר שהתנדב מיד להצטרף על תקן של מבצע מדידות. יחד תכננו את יתרת הצוות. אחד מהם היה הצייר אריק הסלברג, ידיד נעורים של היירדאל, שלמד בבית ספר ימי וידע להשתמש בסקסטנט. שני אנשי צוות נוספים היו האלחוטנים קנוט הוגלאנד וטורשטיין ראבי, שהיירדאל הכיר מהשרות במחתרת הנורווגית בעת מלחמת העולם השנייה. איש הצוות השישי נקבע מאוחר יותר כאשר ההכנות למסע כבר הגיעו לשלב מעשי. היה זה החוקר השוודי בנגט דניאלסון, שסיים מסע מדעי באמזונאס ושמע על תוכנית הרפסודה בפרו, וביקש מיד להצטרף.
ההכנות למסע
קשרים שהיו להיירדאל בשגרירות הנורווגית בוושינגטון סייעו לפתוח דלתות במחלקת ההספקה של הצבא האמריקני. תור היירדאל קיבל אפשרות לבחור בחינם מתוך שלל הציוד המגוון של הצבא האמריקני, בתמורה למידע על תפקוד הציוד. באופן דומה התקבלו המפות הטובות ביותר של אזור האוקיינוס השקט וציוד המדידה והאלחוט.
היירדאל וואצינגר טסו לאקוודור, ושם במטע עצי בלזה בחרו ואף חטבו את הגזעים שישמשו לבניית הרפסודה. הגזעים הנבחרים הושטו במורד הנהר פלנק עד לנמל גואיאקיל באקוודור, שם הועלו על אוניית משא ונשלחו לנמל קייאו בפרו. בינתיים טס היירדאל ללימה בירת פרו והתקבל לראיון אצל נשיא פרו. הוא הביא עמו מכתב המלצה שקיבל משגריר צ'ילה באו"ם, ד"ר בנימין כהן, שהיה ארכאולוג חובב. הנשיא התעניין בסיפור והבטיח את עזרת פרו בפרויקט.
משהגיעו קורות הבלזה לקייאו הן הועברו למספנה של חיל הים הפרואני. נבחרו תשע קורות שנקשרו יחד בחבלים קלועים. על הרצפה הונחו לוחות בלזה ועליהם מחצלות קנים. באמצעיתה של הרפסודה נבנה תא קטן עשוי במבוק ומכוסה עלי בננות. כל המבנה היה העתק של הרפסודות העתיקות בפרו. על הרפסודה הועמסו הציוד, מזון ומים שהיו אמורים להספיק לארבעה חודשים של שהייה בים. לרפסודה היה תורן ומפרש מרובע שעליו צייר הלסברג את דיוקנו האגדתי של "קון-טיקי", השם שקיבלה הרפסודה.
על פי מהירות הרוח וההשערה לגבי מהירות הרפסודה, הניח היירדאל כי יעשו את המסע בן ה-7,000 ק"מ ב-97 יום.
המסע
ב-28 באפריל 1947, בנוכחות צופים רבים, עיתונאים וצלמים עזבה ה"קון-טיקי" את נמל קייאו כשהיא קשורה לגוררת. הגוררת הביאה את ה"קון-טיקי" למרחק 80 ק"מ מהחוף ושם נפרד צוות הגוררת מה"קון-טיקי" בברכת הצלחה.
היומיים הראשונים היו קשים מאוד משום שהים היה סוער והצוות היה חסר ניסיון בתפעול משוט ההיגוי. אך מרגע שיצאו מתחום הזרמים של החוף עבר המשך המסע בצורה חלקה יחסית. הרוח שנשבה קבוע השיטה את הרפסודה מערבה בקצב של כ-80 ק"מ ליממה. התברר כי העובדה כי הרפסודה נבנתה בשיטות העתיקות הצילה את חייהם של אנשי הצוות: עצי הבלזה שלא עברו יבוש על החוף ספגו לתוכם מים, מה שריכך אותם ואיפשר לחבלים הקלועים "להבלע" בקורות - דבר שמנע חיכוך בין החבלים והקורות וששמר על יציבותה המבנית של הרפסודה.
לצוות היה סדר יום קבוע, שכלל תורנות היגוי והכנת הארוחות, וביניהן היו חופשיים לעסוק בתחביביהם: קריאה, ציור ונגינה. הרפסודה שמרה על קשר אלחוטי קבוע עם חובבי רדיו בעולם שעקבו בעניין רב אחרי מסעם. היה ברפסודה מזון משומר ומים למשך כל תקופת המסע החזויה, אך מהר למדי התברר שאין בהם צורך. הים סביבם היה עשיר בדגה. כל בוקר היה האחראי על ארוחת הבוקר עורך סיור על הרפסודה ואוסף את הדגים המעופפים והדיונונים שנחתו על הרפסודה. בחלקם השתמשו כפתיון על מנת לדוג דגי רעמתן כחלחל, כרישים ודגי טונה. חודשיים לאחר תחילת המסע הגיעה הרפסודה לאזור גשום וכך לא חסרו להם מים טריים. קרוב לפולינזיה עברה הרפסודה בשלום שתי סערות עזות.
ביום ה-93 למסע עברה הרפסודה ליד חלוץ האיים של קבוצת טואמוטו "פוקה פוקה", אולם האי היה מחוץ ליכולתם לנווט אליו את הרפסודה. שלושה ימים אחר כך התקרבה הקון-טיקי לאי הבא "פאנגאטאו" (Fangatau) ותושבים מקומיים הגיעו אליהם עם סירות. שוב לא ניתן היה לכוון את הרפסודה אל הפתח הצר בשונית האלמוגים, והצוות נאלץ לוותר ולהמשיך הלאה.
ב-7 באוגוסט 1947, ביום ה-101 למסע, אחרי מסע של 6,980 קילומטרים, נסחפה הרפסודה ישירות אל שונית האלמוגים של אטול "רארויה". ההיתקלות בשונית גרמה נזק ניכר לרפסודה והיא נשארה תקועה על השונית, אבל הצוות הצליח להגיע בשלום לכפר ששכן בצד השני של הלגונה שיצרה השונית, ובכך הסתיים בשלום המסע שהתחיל שלושה חודשים קודם לכן בחופי אמריקה הדרומית. הרפסודה נשטפה במהרה מעל השונית אל תוך הלגונה כאשר הגאות הייתה גבוהה. לאחר מכן היא נגררה לטהיטי ובעזרת בעלי ספינות נורווגיים הוחזרה לנורווגיה, שם הוקם מוזיאון קון-טיקי באוסלו.
סיכום
מסע קון-טיקי זכה לפרסום רב. הספר שכתב תור היירדאל על המסע תורגם לכ-70 שפות והיה לרב-מכר. הסרט הדוקומנטרי שנעשה על המסע זכה בפרס אוסקר לסרטים דוקומנטריים בשנת 1952. באוסלו הוקם מוזיאון לנושא, מוזיאון קון-טיקי ובו מצויה הרפסודה המקורית.
ב-2012 יצא לאקרנים הסרט הנורווגי "קון-טיקי" המבוסס על הספר בבימוים של יואקים רוניג ואספן סנדברג . השחקן פול האגן מגלם את דמותו של תור היירדאל.
תור היירדאל המשיך עד מותו ב-2002 במחקרים אתנולוגיים. תחילה באיי גלאפגוס ובאי הפסחא ואחר כך ניסה לחזור על ההצלחה של קון-טיקי באמצעות מסעות מאפריקה לאמריקה (מסעות "רע 1" ו"רע 2") ומעמק הסהר הפורה לעמק האינדוס (ה"טיגריס").
מחקרים גנטיים מאוחרים יותר נוטים בבירור למוצא אסיאתי של תושבי פולינזיה, אך יש המוצאים עקבות למקור דרום אמריקאי. מה שכן הוכח הוא כי האינדיאנים היו מסוגלים, עקרונית, לעבור בשלום את המרחק העצום שבין אמריקה הדרומית לפולינזיה, וזאת על פי מילותיו של היירדאל עצמו בסוף ספרו: "המרחק איננו הגורם הקובע במקרה של הגירה בין יבשתית. קובעת במקרה זה העובדה כי לרוח ולזרם כיוון כללי אחד יומם ולילה במשך כל תקופות השנה. הרוחות הקבועות וזרמי קו המשווה של האוקיינוס השקט פונים מערבה בגלל סיבובו של כדור הארץ, וסיבוב זה לא השתנה במשך תולדות האנושות".
שחזורים של מסע קון-טיקי
ב-28 באפריל 2006, 59 שנים בדיוק מהיום שבו הפליגה הקון-טיקי, הפליגה מקייאו משלחת טנגארואה, רפסודת בלזה מעט גדולה יותר מהקון-טיקי שהשתמשה במַעֲטֶה (כלל התרנים, המפרשים וכדומה) משופר ובמתקן הניווט האינדיאני המכונה גווארה (guara). בשל שני השיפורים השלימה הרפסודה את המסע לרארויה ב-30 ימים פחות מהקון-טיקי.
בניסיון לשחזר חלק מהמסע ההיסטורי הפליגו שתי רפסודות בלזה המכונות "קון-טיקי 2" מנמל לימה בפרו ב-7 בנובמבר 2015 במטרה להגיע לאי הפסחא ולחזור בחזרה לאמריקה הדרומית. החלק הראשון של המסע הסתיים בהצלחה והרפסודות הגיעו לאי הפסחא ב-43 ימים. הניסיון לחזור לאמריקה הדרומית לעומת זאת נתקל ברוחות בלתי טיפוסיות, ולבסוף הצוותים הזעיקו עזרה. הם חולצו ב-18 במרץ 2016 בעזרתו של הצי של צ'ילה כשהיו במרחק של כ-1,600 קילומטרים מפוארטו מונט בצ'ילה.
לקריאה נוספת
תור היירדאל, מסע קון-טיקי, תרגם שמואל אילון, הוצאת מסדה 1966
קישורים חיצוניים
מוזיאון קון-טיקי
יוסי ירבלום, מסע "קונטיקי", 'מערכות ים' 108-107, מרץ 1972, עמ' 47.
אתר הסרט על קון-טיקי מ-2012
Kon-Tiki2: Why would you cross the Pacific on a wooden raft? - ההכנות למסע קון-טיקי 2 מנמל קייאו לאי הפסחא ובחזרה.
הערות שוליים
קטגוריה:ניסויים
קטגוריה:ספינות מחקר
קטגוריה:האוקיינוס השקט: היסטוריה
קטגוריה:אוקיאניה: היסטוריה
קטגוריה:1947 במדע
קטגוריה:תור היירדאל | 2024-09-15T14:24:52 |
25 ביוני | 25 ביוני הוא היום ה-176 בשנה (177 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 189 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1183 – שלום קונסטנץ נחתם בין פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לבין הליגה הלומברדית
1240 – משפט פריז, בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד
1436 – סיום מלחמת ההוסיטים
1868 – נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון מעביר את החוק הקובע שעובדי מדינה יעבדו 8 שעות ביום
1876 – קרב ליטל ביגהורן, בו נהרג גם מפקד הכוח האמריקאי הקולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר
1905 – ורשה ולודז' מתקוממות כנגד הכיבוש הרוסי
1910 – הקונגרס האמריקאי מעביר את חוק מאן, האוסר לראשונה על סחר בנשים
1920 – חבר הלאומים מייסד את בית הדין הבינלאומי בהאג
1941 – פינלנד מכריזה מלחמה על ברית המועצות
1942 – מייג'ור גנרל דווייט אייזנהאואר מתמנה למפקד כוחות ארצות הברית באירופה
1947 – יומנה של אנה פרנק יוצא לאור
1950 – מלחמת קוריאה פורצת
1950 – חברת התעופה הישראלית אל על מתחילה לפעול
1960 – מדגסקר זוכה לעצמאות מידי צרפת
1967 – השידור החי הלווייני הראשון
1975 – מוזמביק מכריזה על עצמאותה מפורטוגל
1975 – ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי מכריזה על מצב החירום בהודו
1978 – דגל הקשת, המייצג את קהילת הלהט"ב, מונף לראשונה במצעד גאווה בסן פרנסיסקו
1978 – מנצחת את בתוצאה 3 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1978
1984 – עמותת חיים מיוסדת ע״י פרופ׳ רינה זייצוב והורים לילדים חולי סרטן במחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי בלינסון, ישראל
1991 – קרואטיה וסלובניה פורשות מיוגוסלביה ומכריזות על עצמאותן
1993 – קים קמפבל היא האישה הראשונה העומדת בראש ממשלת קנדה
1993 – טנסו צ'ילר היא האישה הראשונה (והיחידה עד כה) להיבחר לראש ממשלת טורקיה
2006 – החייל גלעד שליט נחטף לרצועת עזה
2008 – נחנך גשר המיתרים בירושלים
2015 – קבוצת הפועל ירושלים זוכה באליפות המדינה בכדורסל לראשונה בתולדותיה
2017 – בהתפוצצות מכלית הדלק בבהאוולפור נספו 212 אנשים לפחות, ועוד 150 אנשים נפצעו
2023 – סיום הספיישל אולימפיקס בברלין, גרמניה
נולדו
ממוזער|150px|ג'ורג' מייקל
1709 – פרנצ'סקו אראיה, מלחין איטלקי (נפטר ב-1770)
1755 – וילהלמינה, נסיכת הסן-דרמשטאדט (נפטרה ב-1776)
1852 – אנטוני גאודי, אדריכל קטלאני (נפטר ב-1926)
1858 – ז'ורז' קורטלין, מחזאי וסופר צרפתי (נפטר ב-1929)
1864 – וולטר נרנסט, כימאי גרמני-פולני חתן פרס נובל לכימיה 1920 (נפטר ב-1941)
1894 – דימיטר פשב, חסיד אומות העולם, על חלקו בהצלת יהודי בולגריה (נפטר ב-1973)
1900 – לואי מאונטבאטן, מדינאי בריטי (נהרג ב-1979)
1903 – ג'ורג' אורוול, סופר בריטי (נפטר ב-1950)
1911 – ויליאם סטיין, ביוכימאי אמריקאי, זוכה פרס נובל לכימיה (נפטר ב-1980)
1924 – סידני לומט, במאי קולנוע אמריקאי (נפטר ב-2011)
1925 – רוברט ונטורי, אדריכל אמריקאי, ממייסדי הסגנון הפוסט-מודרני (נפטר ב-2018)
1926 – אינגבורג בכמן, משוררת, סופרת ומסאית אוסטרית (נפטרה ב-1973)
1928 – פיו (פייר קוליפור), מאייר בלגי, אבי הדרדסים (נפטר ב-1992)
1928 – מוריי ווטסון, שחקן אנגלי (נפטר ב-2017)
1929 – אריק קרל, סופר ילדים ומאייר אמריקאי (נפטר ב-2021)
1931 – ו. פ. סינג, ראש ממשלת הודו השביעי (נפטר ב-2008)
1933 – אלוורו סיזה, אדריכל פורטוגלי זוכה פרס פריצקר
1935 – לארי קרמר, מחזאי, סופר ופעיל זכויות להט"ב אמריקאי (נפטר ב-2020)
1937 – נוואף, אמיר כווית (נפטר ב-2023)
1943 – שלמה בר, זמר-יוצר, מוזיקאי, פזמונאי, מלחין ומגיש רדיו ישראלי
1944 – גארי דייוויד גולדברג, סופר ומפיק אמריקאי (נפטר ב-2013)
1945 – קארלי סימון, זמרת אמריקאית
1949 – פיליס ג'ורג', דוגמנית ומגישת ספורט אמריקאית (נפטרה ב-2020)
1950 – ירון גרשובסקי, מלחין ומעבד ישראלי, המנהל המוזיקלי של מנהטן טרנספר
1950 – ניצה שאול, שחקנית ישראלית
1954 – סוניה סוטומיור, עורכת דין ושופטת בית המשפט העליון האמריקאי
1956 – בוריס טרג'קובסקי, הנשיא השני של מקדוניה הצפונית בשנים 1999–2004 (נפטר ב-2004)
1956 – אנתוני בורדיין, שף, סופר ואישיות טלוויזיונית אמריקאי-יהודי (נפטר ב-2018)
1957 – בוקי נאה, עיתונאי ובעל טור ישראלי
1960 – טרי פייר, כדורסלן אמריקאי-ישראלי (נפטר ב-2020)
1960 – אלדו סרנה, כדורגלן איטלקי
1963 – ג'ורג' מייקל, זמר אנגלי (נפטר ב-2016)
1963 – יאן מרטל, סופר קנדי
1963 – גיל עומר, מנהל תאגיד השידור הישראלי
1966 – דיקמבה מוטומבו, כדורסלן אמריקאי (נפטר ב-2024)
1973 – חיים נבון, רב, סופר ופובליציסט
1973 – קרן לייבוביץ', שחיינית ישראלית ואלופה פאראלימפית
1975 – ולדימיר קרמניק, אלוף העולם הלא-רשמי בשחמט
1979 – שיפי אלוני, שחקנית ישראלית
1979 – ביזי פיליפס, שחקנית אמריקאית
1981 – מיכל מוכתר, שחקנית, מדבבת וכוכבת ילדים ישראלית
1982 – דנה עדן, שחיינית ישראלית
2006 – מקנה גרייס, שחקנית וזמרת אמריקאית
נפטרו
1767 – גאורג פיליפ טלמן, מלחין גרמני (נולד ב-1681)
1822 – ארנסט תאודור אמדאוס הופמן, סופר, משפטן, מלחין, מבקר מוזיקה, צייר וקריקטוריסט גרמני (נולד ב-1776)
1876 – ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מפקד בחיל הפרשים של צבא ארצות הברית במלחמת האזרחים האמריקנית ובמלחמות האינדיאנים (נולד ב-1839)
1929 – ז'ורז' קורטלין, מחזאי וסופר צרפתי (נולד ב-1858)
1949 – אלחנדרו לרו, מנהיג המפלגה הרפובליקנית הרדיקלית בתקופת הרפובליקה הספרדית השנייה (נולד ב-1864)
1972 – אשר גולדשטיין, רופא, עורך וסופר ספרי רפואה, מהרופאים הראשונים בארץ ישראל שעסקו בחיבור ספרי רפואה עממיים ולימודיים (נולד ב-1900)
1983 – אלברטו חינסטרה, מלחין ארגנטינאי (נולד ב-1916)
1984 – משה גושן, ראש המועצה השלישי וראש העירייה הראשון של קריית מוצקין (נולד ב-1921)
1988 – הלל סלובק, מוזיקאי ישראלי, חבר להקת רד הוט צ'ילי פפרז (נולד ב-1962)
1997 – ז'אק קוסטו, נחשב לאבי הצלילה המודרנית (נולד ב-1910)
1997 – נתנאל לורך, היסטוריון, דיפלומט ומזכיר הכנסת (נולד ב-1925)
2001 – מאיר שריב, קצין צה"ל בדרגת תת-אלוף ששירת כמפקד מערך הנ"מ בחיל האוויר (נולד ב-1937)
2003 – יוסף טלקי, מאמן ופרשן שחייה ישראלי (נולד ב-1918)
2006 – גד נבון, איש צבא ודת ישראלי, הרב הצבאי הראשי ה-3 של צה"ל (נולד ב-1922)
2007 – כריס בנואה, מתאבק מקצועי קנדי (נולד ב-1967)
2009 – פארה פוסט, שחקנית אמריקאית ידועה שכיכבה בין השאר בסדרה "המלאכיות של צ'רלי" (נולדה ב-1947)
2009 – מייקל ג'קסון, זמר פופ אמריקאי מצליח (נולד ב-1958)
2010 – אלעזר טויטו, פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אורות ישראל (נולד ב-1929)
2017 – איירה קפלן, אתלט יהודי-אמריקאי (נולד ב-1928)
2019 – איסבל סרלי, שחקנית ודוגמנית ארגנטינאית (נולדה ב-1935)
2019 – בריאן מרשל, שחקן בריטי (נולד ב-1938)
2021 – וס, מוזיקאי קמרוני (נולד ב-1964)
2022 – יחיאל חזק, משורר עברי ומחנך (נולד ב-1936)
2023 – ג'ון גודאינף, פיזיקאי אמריקאי בתחום פיזיקה של מצב מוצק, חתן פרס נובל לכימיה (נולד ב-1922)
2024 – אריה זיתוני, ראש המועצה המקומית בנימינה והמועצה המאוחדת בנימינה-גבעת עדה (נולד ב-1939)
חגים ואירועים החלים ביום זה
סלובניה וקרואטיה – יום העצמאות
מוזמביק – יום העצמאות
– חגיגת "אנטי-חג המולד"
הביטלס- יום הביטלס הבינלאומי
24 ביוני – 26 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
https://www.onthisday.com/events/june/25
ו כה
קטגוריה:יוני | 2024-09-30T14:56:22 |
26 ביוני | 26 ביוני הוא היום ה-177 בשנה (178 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 188 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
1819 – נרשם הפטנט על אופניים
1907 – כ-20 איש, בראשות יוסיף סטלין פושטים על הבנק של טביליסי לצורך מימון פעילות בולשביקית, באירוע נהרגו 40 איש. האירוע נזכר כאחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה הבולשביקית
1945 – נחתמת מגילת האומות המאוחדות
1948 – בעלות הברית המערביות מתחילות ב"רכבת אווירית" לברלין לאחר שברית המועצות הטילה מצור על מערב ברלין
1963 – לוי אשכול מתמנה לראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, ומציג את ממשלת ישראל האחת עשרה בפני הכנסת
1970 – מבצע קיתון 10 יוצא לדרך בין צה"ל לצבא הסורי בחזית רמת הגולן
1976 – מגדל סי אן נפתח בטורונטו, קנדה
2015 – הפיגוע בסוסה – מחבל חמוש ברובה סער פתח באש לעבר נופשים בחוף הים שמצפון לעיר סוסה שבחופה המזרחי של תוניסיה. בפיגוע נרצחו כ-40 אנשים וכ-40 נפצעו, מרביתם תיירים
2015 – בית המשפט העליון של ארצות הברית קובע כי לזוגות חד-מיניים יש את הזכות להינשא על פי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית
נולדו
1730 – שארל מסיה, אסטרונום צרפתי (נפטר ב-1817)
1854 – רוברט בורדן, ראש ממשלת קנדה השמיני (נפטר ב-1937)
1824 – לורד קלווין, פיזיקאי, ממציא סולם קלווין (נפטר ב-1907)
1892 – פרל באק, סופרת, כלת פרס נובל לספרות 1938 (נפטרה ב-1973)
1898 – וילי מסרשמיט, מהנדס אווירונאוטיקה, יצרן ומתכנן מטוסים גרמני ובעליה של חברת מסרשמיט (נפטר ב-1978)
1899 – מריה ניקולאייבנה, הייתה נסיכה גדולה של רוסיה (נפטרה ב-1918)
1902 – אנדה עמיר-פינקרפלד, משוררת וסופרת ילדים ישראלית (נפטרה ב-1981)
1908 – סלבדור איינדה, נשיא צ'ילה (נפטר ב-1973)
1909 – וולפגנג ריית'רמן, אנימטור, במאי ומפיק אמריקאי (נהרג ב-1985)
1916 – יצחק דנציגר, פסל ואדריכל-נוף ישראלי, ממייסדי הסגנון הכנעני וחבר בקבוצת "אופקים חדשים" (נפטר ב-1977)
1928 – יושירו נאקאמטסו, ממציא יפני
1929 – מילטון גלייזר, מעצב גרפי אמריקאי (נפטר ב-2020)
1930 – וולפגנג שוואניץ, אחרון מנהלי ארגון השטאזי (נפטר ב-2022)
1933 – קלאודיו אבאדו, מנצח (נפטר ב-2014)
1933 – מאיר גבאי, משפטן (נפטר ב-2010)
1942 – ז'ילברטו ז'יל, זמר, גיטריסט, מלחין ברזילאי
1944 – גנאדי זיוגאנוב, פוליטיקאי, יו"ר האופוזיציה הרוסית ומנהיג המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית
1944 – וולפגנג ובר, כדורגלן גרמני
1947 – גד קינר, שחקן, מתרגם, סופר, משורר ופרופסור לתיאטרון
1950 – גידי אורשר, מורה, ומבקר אמנות ישראלי
1954 – לואיס ארקונדה, כדורגלן ספרדי-בסקי ששיחק בעמדת השוער
1955 – מקסים בוסיס, כדורגלן צרפתי ששיחק בעמדת המגן השמאלי
1956 – דידי הררי, בדרן, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי
1961 – ענת וקסמן, שחקנית, מדבבת וקומיקאית ישראלית
1961 – גרג למונד, רוכב אופניים
1967 – עפר צפריר, תת-אלוף, קצין שריון ראשי
1968 – ז'ובנל מואיז, נשיא האיטי (נפטר ב-2021)
1968 – פאולו מאלדיני, שחקן כדורגל איטלקי
1979 – ראיין טדר, סולן להקת ואן ריפאבליק
1984 – אינדילה, זמרת-יוצרת צרפתייה
1984 – דרן ויליאמס, כדורסלן אמריקאי
1985 – ליאור פאוקר, שחקן וקומיקאי ישראלי
1987 – נועם נאמן, אתלט ישראלי
1992 – ג'נט מקארדי, שחקנית אמריקאית
1993 – אריאנה גרנדה-בוטרה, זמרת ושחקנית אמריקאית
1994 – דולב מסיקה, שחקן ישראלי
נפטרו
363 – יוליאנוס הכופר, קיסר רומא הפגאני האחרון (נולד ב-331 או 332)
1541 – פרנסיסקו פיזרו, כובש פרו (נולד בסביבות 1475)
1830 – ג'ורג' הרביעי, מלך בריטניה (נולד ב-1762)
1836 – רוז'ה דה ליל, קצין צרפתי ומלחין המנון צרפת - לה מרסייז (נולד ב-1760)
1856 – מקס שטירנר, הוגה דעות ופילוסוף (גרמני נולד ב-1806)
1951 – פיטר טשייני, סופר מתח בריטי (נולד ב-1896)
1984 – מישל פוקו, פילוסוף צרפתי (נולד ב-1926)
1997 – ישראל קמקוויוואולה, נגן ג'אז (נולד ב-1959)
2003 – סטרום ת'ורמונד, סנטור אמריקאי (נולד ב-1902)
2003 – מארק ויוויאן פו, כדורגלן קמרוני שנפטר במהלך משחק כדורגל (נולד ב-1975)
2004 – נעמי שמר, פזמונאית ומלחינה ישראלית (נולדה ב-1930)
2009 – ג'ו עמר, זמר ופייטן ישראלי (נולד ב-1930)
2012 – נורה אפרון, תסריטאית, במאית מפיקה, סופרת ועיתונאית אמריקאית יהודייה (נולדה ב-1941)
2015 – יבגני פרימקוב, מדינאי רוסי ממוצא אוקראיני יהודי (נולד ב-1929)
2017 – סעדיה מנדל, אדריכל ישראלי (נולד ב-1931)
2019 – מקס רייט, שחקן אמריקאי (נולד ב-1943)
2020 – מילטון גלייזר, מעצב גרפי אמריקאי (נולד ב-1929)
2020 – פארוק מואסי, פרופסור לספרות ערבית ומשורר ערבי-ישראלי (נולד ב-1941)
2021 – מייק גראוול, פוליטיקאי אמריקאי (נולד ב-1930)
2021 – עמוס לוריא, קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, שכיהן כמפקד עוצבת מרכבות הברזל (נולד ב-1946)
2022 – רפאלה לה קפריה, סופר ותסריטאי איטלקי (נולד ב-1922)
2022 – ת'ו כריסטיאנסן, מורה, אמן ופוליטיקאי גרינלנדי (נולד ב-1940)
2023 – רענן גיסין, יועץ תקשורת ואיש הסברה ישראלי (נולד ב-1949)
חגים ואירועים החלים ביום זה
האו"ם – יום התמיכה בקורבנות עינויים
יום העצמאות של מדגסקר
25 ביוני – 27 ביוני
יוני
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ו כו
קטגוריה:יוני | 2024-04-24T17:01:29 |
רכישת שפה | רכישת שפה (Language Acquisition) היא תהליך קוגניטיבי וטבעי המתרחש בעיקרו בשנות הילדות. במהלך התהליך הילד לומד להבין את השפה המופנית אליו על ידי הסובבים אותו, ובהמשך גם לדבר בה ולתקשר באמצעותה. השפה הראשונה (First Language) שנרכשה בילדות המוקדמת קרויה שפת-אם (Mother Tongue) משום שלרוב היא נקלטת מהמשפחה הקרובה. אדם הדובר בשפת-האם שלו קרוי דובר ילידי (Native Speaker), והוא מאופיין בשליטה טובה בקצב הדיבור, בהגייה, באוצר המילים והביטויים ודרכי ההרחבה ובדקויות השימוש שלה – יותר מאשר בכל שפה אחרת שילמד בימי חייו.
התפתחות היכולת השפתית
ממוזער|250px|ההתפתחות השפתית מתחילה כבר בגילאי הינקות והילדות המוקדמת
אף על פי שישנן כ-7,000 שפות אנוש שונות בעולם, אופן רכישת השפה אצל ילדים דומה בכל אחת מאותן שפות.Berman, R. (2014). Cross-Linguistic Comparisons in Child Language. Research. Journal of Child Language, 41(1), 26–37 גילאי הינקות והילדות המוקדמת מהווים תקופה קריטית לרכישת שפה באופן מלא ושוטף; לאחר מכן הופכים תהליכי רכישת השפה למאומצים ומוגבלים יותר ומידת היעילות שלהם פוחתת. תינוקות נולדים עם יכולת פיזיולוגית וקוגניטיבית לרכישת שפה, והם מצוידים במוכנות טבעית להבין ולהפיק שפה בכוחות עצמם (דיספוזיציה לרכישת שפה).
ההתפתחות השפתית מתרחשת באופן טבעי ובדרך בלתי פורמלית על ידי כל אדם החי בסביבה אנושית. תהליך התפתחות השפה והדיבור משולב בהתפתחות המוטורית, המשחקית, השכלית וכן בהתפתחות האכילה. כך למשל, היבטים מוטוריים של הדיבור מתפתחים בעקבות האכילה והבליעה, והיבטים תקשורתיים מתפתחים דרך משחק ודיבור עם דמויות מחיי הילד.צור, ב., סגל, מ., ורום, א. (2012). והילד אומר: רכישת שפה ותקשורת בילדות. מכון מופת. עמ' 81–264 במהלך המשחק הילד לומד מילים חדשות המגדילות את אוצר מילותיו ומשפרות את כושר ביטויו ואת שליטתו באמצעי תקשורת מילוליים ובאמצעי תקשורת הנלווים לשפה (פרלשוניים) וכן בכישורי שיחה.בלום קולקה, ש. וחמו, מ. (עורכות). (2010). ילדים מדברים: דפוסי תקשורת בשיח עמיתים. תל אביב: מטח.
במהלך תהליך ההתפתחות השפתית רוכש הילד כישורי תקשורת מגוונים. בשלבים הראשונים כישורים אלה כוללים, מצד אחד, הפקה של שפה דבורה: הגיית צלילים באופן מובן לסובבים אותו, שימוש תקין בקול ובשטף דיבור; ומצד אחר, הבנה של הדיבור של הסובבים אותו. בשנותיו הראשונות הילד מקבל סיוע במשימת רכישת השפה מצורת הדיבור המופנית אליו המכונה 'שפת האימהות' (Motherese). צורת דיבור מיוחדת זו, שהיא בעלת מאפיינים דומים בלשונות השונות, מועילה לילד בקליטת השפה בשל היותה מוכוונת במיוחד כלפיו, כמו בקצב האיטי, בגובה הצליל ובמשך שלו, בהדגשות, בפשטות, בחזרות.Cooper, R. P., Abraham, J., Berman, S., & Staska, M. (1997). The Development of Infants’ Preference for Motherese. Infant Behavior and Development, 20(4), 477–488Snow, C. E. (Jun., 1972). Mothers' Speech to Children Learning Language. Child Development, 43(2), 549–565.
שלבים בהתפתחות השפה
רכישת השפה נעשית על פי סדר התפתחות נורמלי ואוניברסלי, עם שינויים בהתאם לשפה הספציפית. הילד נחשף לשפה מיום היוולדו, ואף ברחם אימו הוא כבר קולט את הצלילים המופקים בסביבתו ובתוכם גם צלילי שפה ודיבור. בתהליך ההתפתחות של שפה נורמטיבית הופכת התנהגות התינוק כבר בחודשים הראשונים לחייו להתנהגות תקשורתית, וזו ממשיכה להתפתח לאורך כל חייו. במהלך ההתפתחות הילד נחשף לשימוש בחמשת התחומים הכלולים בידע שפתי, והם: מערכת הצלילים של שפתו (פונולוגיה), הקשר בין צרופי צלילים למשמעות הנלווית אליהם (מורפולוגיה), המילון של שפתו והקשר בין מילים או משפטים לרעיון שהם מייצגים (סמנטיקה), הצטרפות המילים למשפט (תחביר) והשימושים בשפה בתוך הקשר (פרגמטיקה).ניר, ר. (1990). מבוא לבלשנות, 1–3, 6–9, 10–12. האוניברסיטה הפתוחה. מהלך נורמטיבי של רכישת שפה מורכב מארבעה שלבים עיקריים כמורחב להלן.Lightbown, P. M. & Spada, N. (2006). How Languages Are Learned. Oxford University Press.Dromi, E. (Ed.). (1993). Language and Cognition: A Developmental Perspective. Norwood, Ablex. Ravid, D. (1995). Language Changes in Child and Adult Hebrew: A Psycholinguistic Perspective. Oxford: Oxford University Press.דרומי, א. (2002). שלבים בהתפתחות העברית כשפת אם. בתוך: פ. קליין וד. גבעון (עורכות), שפה, למידה ואוריינות בגיל הרך (9–42). רמות, אוניברסיטת תל אביב.Armon-Lotem, S. & Berman, R. A. (2003). The Emergence of Grammar: Early Verbs and Beyond. Journal of Child Language, 30, 845–877.
השלב הקדם-מילי
ממוזער|מלמולים של תינוק בן חודשיים
השלב הקדם-מילי מתחיל בלידה וממשיך עד גיל שנה (0–12 חודשים). בשלב זה הילד מתקשר ללא שימוש במילים. כבר מלידתו יודע התינוק להשתמש בבכי לצרכיו. אל הבכי נלווים בחודש הראשון קולות רפלקסיביים המלווים פעולות יניקה, בליעה, נשימה וכדומה. תוך כדי פעילות מערכתית זו מופעלים איברי הדיבור, כגון הלשון והשפתיים, שישמשו את הילד בהמשך להפקת שפה. רוב התינוקות יודעים כבר בגיל חודשיים להביע קולות של עונג וסיפוק וכן להפיק צלילים על ידי חיקוי סביבתם.בן דוד, א. טובול-לביא, ג. ועדי בן סעיד, ל. (2010). רכישה פרוזודית בעברית לאור עקרונות פונולוגיים אוניברסליים. דש: דיבור שפה ושמיעה, 29, 43–59. בהתחלה התינוק מפיק בעיקר צלילי תנועות (כמו a, e, u) ובהמשך מפיק עיצורים בחלק האחורי של חלל הפה (כמו ק', ג'), וסביב 4 חודשים גם בקדמת הפה – שפתיים (כמו ב', פ') ולשוניים (כמו ת', ד'). במהלך תקופה זו התינוק מבחין בין קולות נעימים לקולות כעס ולומד להבין מספר מילים משמעותיות. במקביל, רוב התינוקות מפתחים מערכת עשירה ומורכבת של התנהגויות ותנועות גוף המשמשות להעברת מסרים לאדם אחר. בשלבים מאוחרים יותר מופיע המלמול (babbling) (12–3 חודשים) שבו בולט הדחף ליצירת קשר פעיל עם הסביבה. בשלב זה הילד עובר לאט ובהדרגה להשמיע גם הברות (שהן צירוף של עיצור ותנועה המופק בהוצאת אוויר אחת). בדרך כלל יופיע תחילה רצף של הברות זהות (כמו מה-מה), ובהמשך גם רצף מגוון (כמו דה-די, גי-מי). לשם הבנת המסרים של הילדים ההורים נשענים תחילה על פרשנות שהם נותנים להתנהגויות השונות של התינוק. בהמשך משתכללות יכולותיו של הילד והוא עוזר לנווט את הכוונות התקשורתיות שלו ומתחיל להשפיע באופן מכוון על פעולות המבוגר. כך מצליח הילד להפעיל את המבוגר לטובת הצרכים והרצונות שלו. השלב הקדם-מילי מסתיים כאשר התינוק מתחיל להשתמש במילים כאמצעי להעברת מחשבות.Owens, R. E (2008). Language Development: An Introduction. New York: Allyn & Bacon.
השלב החד-מילי
ממוזער|ניסיונות ראשונים לניהול שיחה – קולות המלמול של תינוק על סף יצירת מילים ראשונות
השלב החד-מילי מתרחש בין גיל שנה לגיל שנה וחצי בערך (12–18 חודשים), השלב מתחיל עם הופעת המילה הראשונה, נמשך עם הופעת מילים בודדות נוספות עד לשיא של "פיצוץ לקסיקלי" (רכישת מילים חדשות בקצב גבוה) ומסתיים עם הופעת מבעים דו-מיליים או רב-מיליים. המילים המופקות בשלב הראשוני לא תמיד מובנות, ובדרך כלל יש בהן השמטה של צלילים. להבדיל משלב המלמול שהופיע בשלב הקדם-מילי, רצף הצלילים נתפס בשלב החד-מילי כ'מילה' משום שהוא חוזר מספר פעמים בהתייחסות לאותה ישות או לאותן נסיבות.
היכולת של הילד לומר מילה או מילים השייכות ללקסיקון השפה של סביבתו מבטאת יכולת סמנטית: הילד מקשר בין דבר או ישות כלשהי (כמו בובה, אוטו, דנה) או מצב או תחושה (כמו רוצה, עוד, לא) בסביבה הפיזית או החברתית שלו ובין הייצוג הלשוני שלהם, שהוא רצף הצלילים הקבוע במילון השפה המכוון אליו. במילים אחרות, כאשר ילד אומר מילה הוא לומד להשתמש בסמלים המוסכמים של השפה לייצוג עצמים או רגשות או פעולות ועוד. ואולם טווח המשמעות של המילים בשלב זה אינו זהה לטווח המשמעות שנקבע במילון השפה. כך למשל יכולה להיות, מצד אחד, הרחבה של משמעות, ו"אבא" יכול לייצג אצל הילד גם אמא וגם סבא, ו"ננה" יכולה לבטא אני רוצה לאכול בננה (תופעה הקרויה "הרחבת יתר" overextention); ומצד אחר, אפשר למצוא גם צמצום של משמעות כך ש"בובה" תייצג רק בובה מסוימת (תופעה הקרויה "צמצום יתר" underextention). ההקשר של המילים הראשונות מוגבל בדרך כלל לסביבתו הקרובה והמיידית של הילד (כגון: חפצים, אנשים מקורבים, אוכל); עם הזמן לומד הילד להתנתק מן ההקשר הקרוב, כך שהמילה "אוטו" למשל כבר אינה רק אוטו הצעצוע שלו אלא גם הרכב המשפחתי החונה בחוץ וגם רכב אחר. המילים הראשונות לא מבטלות את ההנגנה האקספרסיבית, את תנועות הגוף הנמרצות ואת שאר אמצעי התקשורת הלא-מילולית שאפיינו את הילד בשלב הקדם-מילי, והם ממשיכים ללוות את המילים הראשונות. הילד מביע את עצמו במילה אחת, המביעה תוכן של משפט שלם, והכוונה התקשורתית מובעת באמצעים נלווים, כמו האינטונציה וההקשר שבה נאמרת המילה.
אוצר המילים נרכש תחילה בקצב איטי. אחת הסיבות להאטת הקצב קשורה לכך שבגיל שנה הילד מתחיל ללכת, ועיקר האנרגיות שלו מופנות לשכלול התנועה שלו. סיבות נוספות נעוצות בהתפתחות הקוגניטיבית ובנפח הזיכרון וגם בתקשורת המילולית של הסביבה המופנית אל הילד. רק בגיל שנה לערך מבוטאות מילים ראשונות. בדרך כלל הן מתייחסות לבני המשפחה: "אבא", ומאוחר יותר "אמא" (האיחור אופייני לשפה העברית משום שלמילה "אבא" שתי תנועות זהות, ואילו ל"אמא" שתי תנועות שונות דבר המוסיף קושי בהגיית המילה); וגם "טטה" (סבתא) או שמות האחים וגם שמות חיות מחמד נכללים בבני המשפחה. יש גם ילדים שהמילים הראשונות שלהם הן בעלות אופי אקספרסיבי ומשרתות מצבים חברתיים, כמו: "בי-בי", "עוד", "תודה" וכדומה. טווח רכישת המילים הממוצע בחודשים הראשונים של התקופה הוא 1–72 מילים. בשלושת החודשים הבאים, חלק מהילדים ימשיך לרכוש מילים בקצב קבוע של כ-6 מילים בשבוע, וחלק אחר ייכנס לתקופה המכונה "פרץ לקסיקלי", שבה המילים הולכות ונרכשות במהירות רבה, ובתקופה זו אוצר המילים שלו יתעשר ב-8 מילים בשבוע בממוצע.
הבנת השפה מקדימה את הדיבור מבחינת כמות המילים ומורכבותן; וכך, אם בגיל 16 חודשים ילד מביע כ-70 מילים, הבנתו באותה עת מקיפה כ-200 ואף יותר מילים בממוצע. גם היקף המשמעות של המילים המובנות רחב יותר, והילד עשוי להבין פעלים או תארים גם לפני שהוא מסוגל להפיק אותם. המבוגרים בסביבתו עוזרים לו להבין את המילים בכך שהם בוחרים מילים בודדות והוגים אותן באופן איטי ומצביעים תוך כדי על הדבר שהן מייצגות, ותוך כדי כך הילד מנחש למה התכוון המבוגר כשהגה את המילה. הילד עשוי לטעות בטווח ההכלה של המילה; כך למשל, הוא עשוי להבין שהמילה "בקבוק" היא גם הכלי וגם הנוזל הנמצא בתוכו (הרחבת-יתר של המשמעות), או שהמילה "ציצי" מייצגת רק את השד של אימו (צמצום-יתר של משמעות).דרומי, א. (1997). היא לא מדברת. היא אומרת רק מילים. בתוך: '. שימרון (עורך), מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון בישראל: רכישת לשון, קריאה וכתיבה (36–56). מאגנס.Bloom. P. (2002). Mind Reading, Communication, and the Learning of the Names of Things. Mind and Language, 17, 37–54.O'Grady, W. (2005). How Children Learn Language. Cambridge: Cambridge University Press.Tomasello, M. (2003). Constructing a Language: A Usage-Based Theory of Language Acquisition. Cambridge' Mass: Harvard University Press.
צירופי מילים – שלב הדקדוק המוקדם
השלב הרב-מילי המוקדם מתחיל בסביבות גיל שנה וחצי עד שנתיים בממוצע, והוא מסתיים בסביבות גיל שנתיים וחצי עד שלוש בממוצע. בשלב זה הילד מצרף מילים למבע שיש בו 2–3 מילים בממוצע, לצד המשך השימוש גם במילים בודדות ישנות וחדשות. את ההבעה המילולית המתרחבת ממשיכה ללוות תקשורת לא-מילולית, אבל הכמות שלה הולכת ופוחתת ככל שכמות השימוש במילים ובהרכבי מילים עולה. במעבר ממילים בודדות לצירופים מופיע פעמים רבות שלב ביניים הקרוי "ז'רגון" שבו הילד משבץ מילה או מילים בודדות במלל חסר משמעות, תוך חיקוי השטף והנגינה של הדוברים סביבו (כגון: נה-זה-לא-בובה-בו-פה).
בשלב זה הילד עובר להביע רעיון משמעותי באמצעות צירוף המורכב ממספר מילים ובכך גם לגוון את ההבעה שלו וגם לדייק במשמעות שהוא רוצה להעביר. לשם דוגמה, אם עד לשלב זה המילה "אבא" שימשה את הילד לבטא שאבא הגיע או שהוא רוצה את אבא או שחפץ שייך לאבא, הרי עתה הוא יכול להבהיר את עצמו על ידי מבעים מורכבים, כמו: "אבא בא", "אבא בוא", "זה אבא". צירופי המילים בשלב הראשוני הם מבנים מינימליסטיים. יש בהם בעיקר "מילות תוכן" הנושאות את עיקר הרעיון המועבר, כלומר הם מכילים בעיקר שמות עצם או פעלים (כמו: אבא, אמא, דובי, בובה; בא, בואי, נפל), וכמעט אין בהם "מילות תפקוד", שהן מילים שתפקידן לכוון אל היחסים בין המילים והמצבים (כמו: נטיית זמן וגוף, ו' החיבור, "לפני", "על", "ל", "מ", "ב"). המבנים הקצרים האלה מכונים "דיבור טלגרפי" בגלל החסכנות שלהם, ולמעשה הם ניצני משפט (תחביר ראשוני). מבנה אופייני לתקופה הוא שימוש ב"מילת ציר" קבועה (pivot ward) בתוספת מילים מתגוונות, למשל: "עוד מים", "עוד נד-נד", "עוד האו-האו"; או "אין אוטו", "אין מים". מבנה אחר השייך לדקדוק הראשוני הוא צירוף של שני שמות עצם, ללא ציון הקשר ביניהם, למשל: "בובה עגלה", "בובה רונה", "אבא אוטו". בשל השימוש המופחת בפעלים או במילות תפקוד בראשית הדרך השומע צריך לנחש את משמעות הקשר בין המילים שנאמרו (כגון: בובה בעגלה, בובה של רונה, אבא באוטו). כיוון שילד מדבר תחילה על דברים שבסביבתו הקרובה, הוא מקל בכך על השומע להבין את כוונתו.
הצירופים הראשונים של הילד הם מבנים לא מנותחים. הניתוח מתפתח החל מגיל שנתיים בממוצע, כאשר הילד מתחיל להבין את חשיבותו של הפועל ומרחיב את השליטה בו. ככל שהחשיפה של הילד לאוצר המילים ולמבני משפט גדלה, הוא אוגר די פעלים ומנתח אותם, וכתוצאה מכך הוא יוצר הכללות מפועל בודד אחד אל קבוצה הדומה לו ברכיב כלשהו. באופן זה הוא יכול לבנות קבוצה על יסוד הדמיון בתבנית (למשל: לפועל "אכל" דומים "לקח", "נתן", "נפל") או על יסוד הדמיון בהטיות של הפועל (למשל: להטיה "אוכלת" דומים "שוברת" ו"נותנת", ולהטיה "אכלתי" דומים "נפלתי" ו"לקחתי").במקביל לרכישת הטיות הפועל נרכשת גם הטיית השמות. בעקבות ההכללות שהתגבשו במוחו של הילד הוא לומד להתאים את המין והמספר בין שם לפועל שהוא היסוד ליחסים בין נושא לנשוא במבנה משפט (תחביר) בעברית ובשפות נוספות ויכול לבנות משפטים, כמו גיר נפל – גירים נפלו; בובה נפלה – בובות נפלו. הפועל מהווה מוקד מרכזי במבנה המשפט, וסביבו נוספים החלקים האחרים (כמו מושא ותיאורים) ונוצרות הרחבות של המשפט (כמו: "צצי [המוצץ] נפל פה" או "אבא אוכל אורז"). את החוקיות של סדר המילים במשפט מחקה הילד לרוב משפת המבוגרים המופנית אליו. אצל ילדים שסביבתם דוברת עברית, נשמע מפיהם סדר המילים כבדוגמות אלה: אין מים, דובי גדול, איפה דובי שירה? [איפה הדובי של שירה]. בסוף התקופה, סביב גיל 3 אוצר המילים של הילד יכול להתרחב ל-1,000 מילים, והוא עשוי להפיק משפטים פשוטים מחוברים ומורכבים בני 3–5 מילים (כמו: "סבתא, את רוצה גלידה תות?" או "בכיתי כי רועי נשך אותי"). בתהליך זה הילד לומד כי שפה יכולה לשמש כאמצעי להבעת רעיונות מורכבים. Schlezinger, I. M. (1982). Steps to Language. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.עוזיאל-קרל, ס. (2007). לקסיקון בתנועה: פועלי תנועה בלקסיקון המתפתח של ילדים דוברי-עברית. בתוך: ר. בן שחר וג. טורי (עורכים), העברית שפה חיה, ד' (327–344). מכון פורטר, אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד.Brown, R. (1973). A First Language: The Early Stage. Ma: Harvard University Press.Ninio, A. (2001). Pragmatic Keywords and the First Combining Verbs in Children's Speech. First language, 21, 433–460.
צירופי מילים – שלב הדקדוק המאוחר
שלב "הדקדוק המאוחר" מתרחש סביב גיל 3–8, בגילי הגן ותחילת בית הספר. בשלב שקדם לו, שלב "הדקדוק המוקדם", הילד למד חוקי לשון בסיסיים, כמו הטיית מילים ביחיד-רבים או בזכר-נקבה, והשתמש בידע הזה כדי לזווג שמות ופעלים בהתאמה על מנת ליצור דגמים של משפט פשוט (עם זוג יחיד של נושא ונשוא) ולעיתים גם משפטים מחוברים ומורכבים. בשלב הדקדוק המאוחר הילד לומד את החוקיות המורחבת, המערכתית, החולשת על השפה והוא בשל להפיק גם מבעים ארוכים יותר עם משפטים מחוברים ומורכבים ולהביע רעיונות מורכבים. בשלב זה הילד לומד גם את העקרונות של יחסים בזמן, יחסי סיבה ותוצאה ויחסי אזכור ושימור, וכן לומד להבין דיבור מרומז ועקיף, וכל אלה מאפשרים לו תקשורת הולכת ומתגוונת עם הסובבים אותו.עוזיאל-קרל, ס. (2005). מודל התפתחותי לרכישת מבנה הארגומנטים של הפועל. בלשנות עברית: כתב עת לבלשנות עברית תיאורית, חישובית ויישומית, 56, עמ' 87–104.רביד, ד' (2002). לשון ואוריינות במעבר מן הגן לבית הספר. בתוך: פ. קליין וד. גבעון (עורכות), שפה, למידה ואוריינות בגיל הרך. רמות, אוניברסיטת תל אביב.
במהלך התקופה הילד מפתח מודעות פונולוגית (מבחין בשינוי הדק בצליל המשנה משמעות, כמו קיבל-קיפל), הוא מפנים את הסדירות המורפולוגית של השפה (צליל -ה בסוף מילה יהפוך ל-ות ברבים, כמו צמה-צמות) ומסתייע בה להרחבת אוצר המילים. מבחינת ההבנה – הילד מבין מילים נדירות יותר שמביעות רעיונות מורכבים יותר; מבחינת ההפקה – לאחר שהילד הפנים את חוקי הגזירה בשפה לביסוס משמעות (כמו שורש, משקל וצורנים נוספים [מורפמות]) הוא מתחיל לייצר בכוחות עצמו מילים חדשות לאחר שפירק במוחו את המילים שכבר רכש לרכיבי המשמעות שלהן ויצר מהרכיבים תרכובת חדשה לפי חוקיות השפה. כך למשל, אם כבר שמע ואגר את השם "נעל" ואת הפועל "נועל", הוא יכול ליצור מהפועל "כועס" שם חדש שעדיין לא נאגר אצלו: "כעס". חלק מהגזירות החדשות של הילד שונות מאלה של מילון השפה, אך דווקא הן מלמדות על התהליכים המוחיים ברכישת השפה. כאלה הן המילים "מרטבה" ו"משקתה" [ממטרה] או "מגזריים" [מספריים] שנוצרו על ידי שליפת השורש ממילה מוכרת (רט"ב מהמילה רטוב, גז"ר מהמילה לגזור) והטבעתו במשקל של חפצים שכבר נרכשו (למשל: מסרגה ומשקפיים). גם הפקת מילים שהטייתן שונה מזו שבמילון, כמו "ביצות" או "אישות" או "אישים" מעידה שהילד כבר שולט בצורן הנטייה לריבוי, כדוגמת מיטה-מיטות, בן-בנים, (אם כי עדיין לא ביוצאי הדופן).ברמן, ר. ושגיא, א. (1981). על תצורת מילים וחידושן בגיל הצעיר. בלשנות עברית חופ"שית, 18, 31–62. אוניברסיטת בר-אילן.סגל, מ. (2011). המגדל נפרק: חידושי מילים של ילדים וניתוחם. מכון מופ"ת. עד גיל 6 נוספות לילד 5–6 מילים ליום, רובן בדרך של גזירה עצמאית ורק מיעוטן בדרך של חיקוי ושינון. בגיל 6 אוצר המילים האקטיבי של הילדים כבר מתקרב ל-2,500 מילים בממוצע,
בגיל הגן מתחיל מהלך של פיתוח כישורי שיח, שהמשכו בשנות בית הספר. רכישה זו חולשת על סוגות שונות (ג'אנרים), כמו כישורי שיחה ויכולת נרטיבית, שהם רכיבים בטיפוח ניצני אוריינות בגיל הרך.גוברמן, ע., זדונאיסקי-ארליך, ש. חביב, ט., יפעת, ר. וסנדבנק, א. (2021). כתיבה בגיל הרך. מכון מופ"ת.תובל, ח. וגוברמן, ע. (2013). טקסטים גרפיים: כלים לטיפוח האוריינות של ילדי גן. מכון מופ"ת. ברכישת כישורי שיחה המהלך הוא כפול: מצד אחד מתעצבת היכולת לתזמן את תור הדיבור, ומצד אחר מתעצבת היכולת להבנות טקסטים. הילד נדרש להתייחס לעמיתיו לשיחה, לאמוד את הידע שלהם ולהגדיר ולפרש את מה שלא ידוע ומוכר להם ואז לבנות טקסט רציף סביב רעיון מוביל שהולם את ההקשר. תוך כדי פעולות השיח הילד לומד להתמודד עם משימות, כמו להבהיר, לשתף, לשכנע, להסביר, לתת הוראות, לספר סיפור ועוד.קליין, פ. וגבעון, ד. (עורכות). (2002). שפה למידה ואוריינות בגיל הרך. רמות, אוניברסיטת תל אביב. היכולת לספר סיפור (היכולת הנרטיבית) מפציעה סביב גיל 2–3, והתפתחותה ממשיכה עד שנות הבגרות. הילד לומד את התבנית המיוחדת לסוגת הסיפור ויוצק בה את הסיפור שלו. הוא לומד להכיר אוצר מילים וביטויים השייכים לסוגה, כמו "פעם אחת" "אני זוכרת ש" או ו"זה הסוף", ולאורך השנים המספר סיפור לומד גם להפוך את הסיפור שלו למושך ומעניין. השימוש בסוגה זו דורש יכולת להתנתק מההקשר המיידי ולקשור זה לזה נושאים הרחוקים מהזמן והמקום בתבנית של סיפור. המשימה מאתגרת ומורכבת ולכן נדרשות לשליטה בסוגה זו שנים רבות.סגל, מ' (2008). מה הסיפור: על התפתחות היכולת הנרטיבית. מכון מופ"ת..Berman, R. A. & Slobin, D. I. (1994). Relating Events in Narrative: A Crosslinguistic Developmental Study. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum.
תיאוריות על רכישת שפה
ישנן תיאוריות שונות הנוגעות לרכישת שפת-אם אצל ילדים, וההבדלים הבולטים ביניהן ממוקדים בתפיסת מקומן של התורשה והסביבה בתהליך זה. המיקוד השונה בולט בהבדלים שבין התיאוריה המולדת (הנטיביסטית), המניחה כי תהליך רכישת השפה מותנה בהתפתחותם של מנגנונים ביולוגיים מולדים במוח לעיבוד מבני השפה, ובין התיאוריה הסביבתית, המניחה כי המקור להתפתחות השפה מצוי בתהליכי אינטראקציה שונים בין הילד וסביבתו. מקובל להפנות אל חמש תיאוריות המשלבות תחומים כפסיכולוגיה, בלשנות, פיזיולוגיה ונוירו-אנטומיה. התיאוריות מתפצלות לשלוש קבוצות ביחסן לגורם העיקרי האחראי להתפתחות השפה: הגורם הסביבתי; מבני הלשון של השפה; המנגנון הקוגניטיבי. היום מרבית התיאוריות משלבות בין הגישות השונות, והחוקרים מסכימים כי לסביבה משקל רב ברכישת השפה, כמו גם כי קיים מנגנון מוחי מולד המאפשר את הרכישה המהירה של השפה וכן שפעילות המנגנון הייחודי המולד משולבת בפעולות קוגניטיביות אחרות במוחו של הילד.סילווסטר, ר. (1999). חוג הנוירונים: מדריך לחקר המוח וליישומיו בהוראה. ירושלים: מכון ברנקו-וייס.Bloom, L. & Lahey, M. (1978). Language Development and Language Disorder. New York: John Wiley & Sons.
הגישה ההתנהגותנית (הביהביוריסטית)
הגישה הביהביוריסטית רווחה עד סוף שנות החמישים של המאה העשרים במדעי ההתנהגות ובכללם בפסיכולוגיה. לפי מפתחי הגישה, פרדריק סקינר (Skinner)Skinner Crofts., B.F. (1957). Verbal Behavior. New York: Appelton Century ווטסון (Watson),Watson, J.B. Behaviorism. Chicago: The University of Chicago Press. בדומה להתנהגויות אחרות אפשר לראות גם את התפתחות השפה כתהליך של קישור (התניה) בין גירוי (stimulus) לתגובה (response). סקינר טען, כי הורים מתנים את ילדיהם בהתניה אופרנטית כדי שידברו. תשומת ליבם של ההורים מחזקת את התינוק במלמולו, והתכיפות המוגדלת של המלמול מגדילה את הסיכוי שהתינוק יאמר דברים הנשמעים כמילים. הילד מגיב בחזרה על מה שנשמע להורים כמילים וכך נכנסות "מילים" למלאי ההתנהגויות המילוליות של התינוק. הילד, בהתאם לתיאוריה, נולד כלוח חלק, ואת שפתו הוא לומד מחיקוי הדיבור של סביבתו. בתהליך זה הילד מחקה מבוגר קרוב הנותן שם לחפץ בסביבתו (גירוי) וזוכה לתגובה חיובית בשעה שהוא מצליח להגות את המילה או לתגובה שלילית כאשר הוא נכשל בכך. כלומר השפה היא סוג של התנהגות נלמדת שתזכה לחיזוק חיובי או לחיזוק שלילי מצד הסביבה. לפי סקינר, גם הדקדוק של השפה נרכש באמצעות חיזוק דומה. מובילי הגישה הכירו בכך כי הילד מביא עימו לתהליך רכישת השפה מבנים מולדים כמו כלי הדיבור ומבנים נוירולוגיים, אך הם לא דנו מעבר לכך ביכולות חשיבה מולדות או תהליכיות.
חשיבות הגישה ההתנהגותנית היא במקום המכובד שהיא נותנת להשפעה של הסביבה בתיווך השפה לילד. חסרונה הוא בניסיון להקיש מרצף פעולות במעבדה להתנהגות במציאות. בחיים עצמם לא כל גירוי מוביל לתגובה, והורים רבים אינם נוטים לתקן אלא להתמקד בתכנים. התיאוריה תתקשה גם להסביר את מיעוט המצבים שבהם הסביבה נותנת שם לדברים לעומת הכמות האדירה של מילים שהילד רוכש בגיל הרך, וכן תתקשה להסביר יצירות של ילדים, כמו 'ביצות', 'נתנתי', 'אנש', החוזרות אצל מרבית הילדים מבלי ששמעו אותן מהמבוגרים שבסביבתם.
הגישה המולדת (הנטיביסטית)
הגישה המולדת (הנטיביסטית), שפותחה בסוף שנות החמישים על ידי נעם חומסקי,Chomsky, N. (1959). Review of B.F. Skinner's Verbal Behavior. Language, 35, 26–58. מתמקדת בכשרים מולדים, בעלי בסיס ביולוגי, המאפשרים את רכישת השפה בילדות. חומסקי הציג מהפך ביחס לגישה הביהביוריסטית ששלטה בשנות החמישים. במרכז המודל שלו לרכישת השפה הוא העמיד את התורשה, בעוד שהגישה הביהביוריסטית העמידה במרכז את הסביבה. לטענת חומסקי, תינוקות מצוידים כבר בעת לידתם במנגנון מוחי המיועד לאפשר את רכישת השפה של סביבתם. מנגנון זה הוא מבנה נוירו-אנטומי הייחודי למין האנושי, והוא מותאם במיוחד לקליטה ולעיבוד ולהפקה של שפת אנוש. חומסקי קרא לו "אמצעי לרכישת שפה" (Language Acquisition Device – LAD).גרודז'ינסקי, י. (1993) פסיכולוגיה ושפה: סדרת הקשרים. מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא הציג ארבע ראיות עיקריות לביסוס המודל שלו:
ילדים רוכשים שפת-אם בפרק זמן קצר;
ילדים רוכשים שפת-אם ללא קושי;
ילדים רוכשים שפת-אם ללא הוראה מסודרת;
ילדים יוצרים תחדישים לשוניים הנשענים על חוקי השפה שאותם לא שמעו מעולם מסביבתם הבוגרת.
בזכות מנגנון ה-LAD טבוע בילד ידע על עקרונות השפה; ובעקבות זאת הילד מסוגל לחשוף את החוקים הדקדוקיים של השפה שהוא שומע בסביבתו ולגזור לעצמו את הכללים שעל פיהם היא מאורגנת גם לאחר חשיפה מצומצמת לדיבור של מבוגרים.Chomsky, N. (1980). Rules and Representations. NY: Columbia University Press. הוכחה חזקה ליכולת המוחית האוטונומית לעיבוד שפה בילדות הם התחדישים הלשוניים החוזרים על עצמם בפי ילדים רבים. כך לדוגמה, ילדים רבים מפיקים בעברית סביב גיל 2–4 את המילים "מגזריים", "תשרוולי לי", "לחוכ דגים" על ידי גזירת שורש ממילה שכבר מוכרת להם (בדוגמה זו: לגזור, שרוול, חכה) ושיבוצו בתבנית של השפה שגם אותה כבר רכשו (בדוגמה זו: משקפיים, תקלקלי, לקום). התחדישים מצביעים על יכולת עיבוד שפה עצמאית שאינה מתבססת רק על חיקוי אמירות שהשמיעה הסביבה הבוגרת.רות, מ. ושניר, מ. (1987). לשונות קטנים. שבא.ברמן, ר. ושגיא, י. (1981). על תצורת המילים וחידושן בגיל הצעיר. בלשנות עברית חפ"שית, 18, 31–62.
המנגנון הלשוני לרכישת שפה הוא אוניברסלי. מחקרים בשפות שונות הראו שיש דמיון רב בסדר רכישת רכיבי השפה, ובהם מילים, צירופי מילים, הטיות למיניהן, משפטים וצירופים של משפטים, ואפשר אף לדבר על שלבים צפויים (אם כי אורכם משתנה בין ילד לילד).Berman, R.A. (1985). The Acquisition of Hebrew. In: D.I. Slobin (Ed.), The Crosslinguistic Study of Language Acquisition, 1, 255–371. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates. Slobin, D.I. (1985). Crosslinguistic Evidence for the Language-Making Capacity. In: D.I. Slobin (Ed.), The Crosslinguistic Study of Language Acquisition, 2, 1157–1256. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates. Pinker, S. (1994). The Language Instinct: How the Mind Creates Language. New York: Harper Collins. למנגנון ה-LAD יש מועד תפוגה. קיימת תקופת התפתחות קריטית שבה המנגנון הזה פעיל – מינקות ועד טרום התבגרות. המחשה לטיעון זה אפשר למצוא במקרה של שפת סימנים בניקרגואה שבה לא הייתה לחירשים שפת סימנים תקנית. כתוצאה מכך לחירשים לא הייתה יכולת תחבירית-דקדוקית וניתן היה ללמד אותם בבגרותם אוצר מילים אך לא כללי דקדוק. לעומתם, חירשים ששהו בתקופה הקריטית בילדותם זה בחברת זה במוסדות הצליחו לפתח שפה של ממש, שהיא בעלת מערכת יעילה של כללים דקדוקיים הדומה לזו של שפות טבעיות.Senghas, A. (2003). Intergenerational Influence and Ontogenetic Development in the Emergence of Spatial Grammar in Nicaraguan Sign Language. Cognitive Development, 18, 511–531. כל עוד מנגנון ה-LAD פעיל, הילד יכול ללמוד בילדות גם כמה שפות ברמת שפת-אם, אם את כולן הוא שמע בסביבתו.Chomsky, N. (1986). Knowledge of Language: Its Nature, Origin and Use. Westport, CT: Praeger.חומסקי, נ. (1979). לשון ורוח. ספרית פועלים. לאחר "הגיל הקריטי" לימוד שפות מתבצע באופן סדור של הוראה על פי תוכנית לימודים או העתקת סביבת המחיה, אך השליטה בשפה כמעט לעולם לא תגיע לרמת השליטה של דובר ילידי (native speaker) שרכש בילדות שפת-אם; וגם תופעה זו היא הוכחה לקיומו של מנגנון מוחי לעיבוד שפה הפעיל רק בשנות הילדות.
התיאוריה הנטיביסטית הקימה תשתית רחבה למחקר פסיכו-בלשני של התפתחות השפה של ילדים, כשמקום מרכזי בתוכו מוקדש להבנת סדר הרכישה הטבעית של רכיבי שפת אנוש ולהוכחת סדר זה במגוון נרחב של שפות. עם השנים צורפה השיטה אל הגישה המודולרית בפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהצביעה על מיומנויות מוחיות נוספות שהילד מצויד בהן עם לידתו,Fodor, J. (1983). The Modularity of Mind. Cambridge University Press. והופיעו גם מחקרים שהצביעו על התפתחות שפתית מאוחרת של הבנה והבעה של תצורות לשון עקיפות ופחות שגורות ושל טקסטים בעלי מורכבות מבנית הדורשים מיומנויות המתבססות לאחר גיל טרום התבגרות.Ravid, D. & Zilberbuch, S. (2003). Morpho-Syntactic Constructs in the Development of Spoken and Written Hebrew Text Production. Journal of Child Language, 30, 395–418.רביד, ד., לנדאו-פוקר, ה. ולובצקי-שפרן, מ. (2002) המורפולוגיה של הסביל הפועלי בגיל בית הספר: דוגמה לרכישה מאוחרת. סקריפט, 5–6, 129–158.Nippold, M. A. (1998). Later Language Development: The School-Age and Adolescent Years. Austin, TX: Pro-Ed.
הגישה ההכרתית (הקוגניטיבית)
הגישה הקוגניטיבית, בדומה לגישה הנטיביסטית, מעמידה את היכולת המוחית של הילד במרכז; אך לטענת החוקרים הדוגלים בגישה זו, המנגנונים הפעילים בהתפתחות של יכולות שפה אינם מנותקים מההתפתחות הקוגניטיבית הכללית של הילד. הגישה הקוגניטיבית החלה עם מחקריו של פיאז'ה.Piaget, J. (1967). The Child's Concept of the World. London: Routledge & Kegan Paul.פיאז'ה, ז. (1967). תפיסת העולם של הילד. ספריית פועלים. לטענת פיאז'ה, העיבוד המחשבתי שהילד מבצע ביחס לגירויים הסובבים את עולמו מתעצב בהכרתו לתבניות שבסופו של תהליך יתגבשו למושגים. בהמשך, הילד בורר שם מלקסיקון השפה הנתפס על ידו כהולם לאותו מושג שגובש בהכרתו. במילים אחרות, החשיבה קודמת לשפה על פי תיאוריה זו.
פיאז'ה מבהיר שגם השפה – בדומה לפעילויות אחרות שהילד מתנסה בהן, כגון שימוש בכלים, פעילות משחקית או אומנותית – היא התנהגות מחשבתית הדורשת יכולות כמו הסמלה, ייצוג, הבחנה, הכללה, ארגון וזיכרון. משמעות הדבר היא שלשפה יחסי גומלין עם החשיבה, וככל שמתפתחת האחת מתפתחת גם האחרת. בהתאם לתפיסה זו השפה היא פן אחד בתוך המערכת המתפתחת של הכשרים המולדים, וכמוה, למשל, גם מתמטיקה או היכולת לתפיסת רגשותיו ורצונותיו של הזולת.
המושגים המילוליים מתפתחים בשלבים. בשלב הראשון הילד מכיר את משמעותם של הדברים והפעולות שסביבו מתוך חשיפה והתנסות תחושתית-תנועתית (סנסורית-מוטורית) ויוצר לעצמו מושג לא מילולי; ובשלב השני הוא שומע מילה הנאמרת בהקשר של אותו מושג שבנה לעצמו, והוא מקשר בין השניים ובונה לעצמו מושג מילולי. השערה זו בדבר השפעת התפתחותן של המערכות הקוגניטיביות על רכישת השפה עשויה להסביר את הממצא המחקרי שהופיע בשפות שונות ברחבי העולם, ולפיו יש דמיון בסדר ההבעה של המשמעויות לסוגיהן (יחסים סמנטיים) אצל ילדים, כגון שייכות (עגלה בובה, כדור של מלי), קיום (יש/אין חלב), עשיית פעולה (אבא בא, תום לקח לי) או מיקום (דובי פה, איפה דני?).Schlezinger, I. M. (1988). The Origins of Relational Categories. In: Y. Levy & I.M. Schlezinger (Eds.). Categories and Processes in Language Acquisition. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.Piaget, J. (1980). Schemes of Action and Language Learning. In: M. Piattelli-Palmaini (Ed.). Language and Learning (163–183). Cambridge, Mass: Harvard University Press.
הגישה ההכרתית התקבלה על ידי חוקרים פסיכולינגוויסטיים שונים, ואף פותחה לתיאוריה על אודות הקשר בין שפה לחשיבה המבוסס על מעגלים חוזרים של עיבוד מנטלי של נתונים מהעולם הסובב וניצול הקלט כדי להפיק מבט-על מטא-קוגניטיבי ומטא-לשוני על נושאי העיבוד.Karmiloff-Smith, A. (2006). Ontogeny, Genetics and Evolution: A Perspective from Developmental Cognitive Neuroscience. Biological Theory, 1(1). 44–51.Karmiloff-Smith, A. (1979). A Functional Approach to Child Language: A Study of Determiners and Reference. Cambridge: Cambridge University Press.
מחקרים של חוקרים פסיכולינגוויסטיים וסוציולינגוויסטיים על ההתפתחות המאוחרת של רכישת שפה (later language acquisition) בגילי טרום התבגרות והתבגרות מעידים שבד בבד עם ההתפתחות הקוגניטיבית והתפתחות החברתית חלה גם התפתחות ביכולות לשוניות רבות, כגון: שימוש בסביל הפועלי, שינוי בסדר הרגיל של המשפט, שימוש במילים פחות נפוצות, שימוש ברמזים, בניבים ובכפל לשון, כמו גם פיתוח מודעות מטא-לשונית (metalinguistic) ויכולת שיפוט לבחינת הבעות לשוניות במבט-על וכן שימוש בצורות שונות של הומור ובביטויים רב-משמעיים. (המשפט המובא להלן מאגד שימושים בשפה הנרכשים בגיל מאוחר כדוגמת אלו שצוינו ברשימה: "מאותו שבריר שנייה שבו נשמעה החבטה העזה, הוברר לקהל המשתאה שיד הנפץ של הטניסאי המהולל שבה לחבוק את מחבט הפלאים ולחבוט במתחריו"). המחקרים על התהליך הממושך של התפתחות השפה המתרחש במקביל להתפתחות ביכולות הקוגניטיביות מסייעים להבנת מורכבות הקשר שבין שפה לקוגניציה ועל תלותו בהתפתחותן ההדדית.Ashkenazi, O. & Ravid, D. (1998). The Reflection of Metalinguistic Abilities in the Development of Linguistic Humor. Current Psychology of Cognition, 17, 367–387.
הגישה החברתית-תקשורתית
הגישה החברתית-תקשורתית דומה לגישה הביהביוריסטית בהתמקדות בסביבה, אך היא שונה ממנה בכך שהיא מדברת על תהליך רכישה אינטראקטיבי שבו הן המבוגר והן הילד לוקחים חלק פעיל. בגישה הביהביוריסטית, שהתבססה בשנות ה-50 של המאה העשרים, הילד נתפס כשותף סביל אשר רכישת השפה באה לו על ידי חיקוי סביבתו הבוגרת, וגם תפקידה של הסביבה הבוגרת מצומצם ומוגדר מראש – הצגת שפה נכונה ומתן חיזוק על חיקוי מוצלח או תיקון חיקוי שגוי. לעומת זאת, גישה החברתית-תקשורתית, שהתבססה החל משנות ה-70 של המאה העשרים, מעמידה במרכז את הצורך התקשורתי של הילד. הילד פעיל ויוזם אירועי תקשורת כבר מינקות, וגם המבוגר הוא שותף פעיל באירועי התקשורת במגוון נרחב של אסטרטגיות, ולא רק בהצגת דגם שפה ומתן משוב על החיקוי. יתרה מזאת, המחקר מלמד שהורים ממעטים לתקן את דברי הילדים וכי הם מתייחסים בעיקר לתוכן דבריהם ולא לדיוק בהגייה או בדקדוק. הגישה החברתית-תקשורתית מתעניינת בכוונות התקשורתיות של הילד ובשאיפה שלו להעביר מסרים לסביבתו; וכיוון שילדים מעבירים כוונות תקשורתיות כבר בשנתם הראשונה וגם באמצעים לא מילוליים, כגון קולות (בשלב הקדם-מילי), הצבעה, מימיקה, קשר עין ותנועות שונות (מחוות), תרמה גישה זו לחקר אמצעי התקשורת של הילד החל משנתו הראשונה. להתפתחות חברתית-תקשורתית בשנה הראשונה שייכים, למשל, יצירת קשר עין עם המטפל כבר בחודש הראשון, חיוך ספונטני סביב בגיל חודשיים שהופך לרצוני בהמשך, העדפת פנים מחייכים על פני כועסים, שיתוף פעולה במשחקי 'קו-קו' ובמשחקי מסירה-קבלה והבעת רצונות באמצעות מחוות וקשר עין (כמו הסטת מבט מצעצוע אל ההורה בליווי קול והפניית הגוף) מגיל כחצי שנה. כל האינטראקציה הזו מהווה בסיס להפעלת הסביבה האנושית שבה הילד זוכה לשיתוף בקשב, לתשומת הלב ולעיסוק משותף.Bruner, J.S. (1978) On Prelinguistic Prerequisites of Speech. In: R.N Compbell & P.T. Smith (Eds.), Recent Advanced in the Psychology of Language: Formal and Experimental Approach. New York: Plenum Press. מנגד, גם מצד ההורה המלווה מתבצעות פעולות אקטיביות ויזומות. בגיל הצעיר יותר מדובר בשפה "האימהית" (Motherese) שבה נוקטים הורים בשפות רבות שנחקרו כשהם פונים אל פעוטות, כמו שימוש בקול גבוה, בהנגנה (אינטונציה) מוגזמת, בהארכת התנועות, בהדגשות, בבחירת מילים קצרות ובחזרות מרובות כדי להקל על רכישת השפה. במהלך הילדות הורים תורמים לילד גם באמצעות תיווך הסביבה עבורו כדי שיוכל להתנהל בה, ובתוך כך בשימוש בשפה שהיא כלי המקל על ההשתלבות בחברת בני אדם. תיווך טוב מתאפיין, למשל, ביצירת עניין הדדי, במתן משמעות לגירויים ובהרחבת ידע העולם בכל עיסוק מזדמן.פוירשטיין, ר. ופוירשטיין, ש. (1993). למידה מתווכת של דיבור ושפה: מדריך להורים. המכון למחקר הדסה ויצו-קנדה.Vygotsky, L.S. (1962). Thought and Language. Cambridge Ma: MIT Press.
הגישה החברתית-תקשורתית התפתחה בד בבד עם התפתחות תחום הפרגמטיקה בבלשנות, המתארת את השפה במונחים הנשענים על ההיבט של השימוש בשפה בהקשר החברתי והתקשורתי שלה. בדיון הפרגמטי יחידת הניתוח המזערית היא ה"מבע" (utterance) (כמו: "וואו!", "מי אמר?!", "די!", "כלב גדול" "בא לי גלידה"), ובודקים בה את התוכן של הנאמר (כלומר את המשמעויות) ואת השימוש (כלומר את הכוונה של הדבר שנאמר בהקשר התקשורתי הספציפי).Searle, J.S. (1969). Speech Acts. Cambridge UK: Cambridge University Press. Austin, J.L. (1962). How To Do Things with Words. Cambridge Ma: Harvard University Press. יחידת הניתוח הרחבה יותר היא ה"שיח" (discourse). בהקשר זה הילד לומד בתיווך המבוגר להשתמש, למשל, במבעים מקודדים המשמשים בתקשורת בין-אישית לשם בקשה או הנחיה או התנצלות או הצהרה (כגון: "מה אומרים? תגיד תודה, בבקשה", "תבקש סליחה") או דרכי נימוס נוספות, כגון ההבדל בין דיבור ישיר לדיבור עקיף ("תן לי מים" לעומת "יש לך מים? או "מה השעה אצלך" לעומת "יש לך שעון?"),Yole, G. (1996). Pragmtics. Oxford UK: Oxford University Press. וכן לומד, בין היתר, לשמור על עיקרון של שיתוף פעולה בין שותפים לשיח, כגון שמירה על תור דיבור או התייחסות לדברים שכבר נאמרו.Grice, H.P. (1975) Logic and Conversation. In: P. Cole & J. Morgan (Eds.), Syntax and Semantics, 3: Speech Acts (41–58). New York: Academic Press.
האדם הוא יצור חברתי; ושפת אנוש היא כלי התקשורת הדומיננטי והייחודי לאדם בהתנהלותו בסביבה אנושית; והמסקנה המתבקשת, על פי גישה זו, היא שהילד לומד את השפה תוך כדי התנהלות תקשורתית בקרב סביבתו הקרובה, שבה גם הוא וגם מלוויו פועלים בשיתוף פעולה מתמשך.
גישת הרשתות העצביות
התיאוריה של הרשתות העצביות עוסקת בתיאור הפעילות המוחית המתרחשת בעת חשיפה לגירויים שונים ותיאור המבנים המוחיים הנוצרים כתוצר של למידה. המפגש של הפרט עם גירויים חוזרים ונשנים בסביבתו מעורר את היווצרות הרשתות העצביות ומאפשר את התגבשות הידע באמצעותן. תיאוריה זו מוסיפה עוד פן לחקר רכישת השפה בעקבות מחקרי מוח והתנהגות שהחלו בשנות ה-80 של המאה העשרים ונמשכים בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. התיאוריה נשענת על המודל של הרשתות העצביות במוח המנסה להסביר את תפקודן ואת קשרי הגומלין בינן ובין עצמן. המודל מסתייע במחקר נוירו-פיזיולוגי המבוסס על כלים כמו CT, MRI ו-fMRI. במסגרת התיאוריה נעשים ניסיונות להבין את חלקם של הקשרים המסועפים של המוח בביצוע התנהגויות אנושיות, ובתוך אלה נעשה גם ניסיון לתת הסבר להתנהגות הלשונית.
הרשתות העצביות הקשורות לעיבוד שפה אינן שונות מבחינת דרך ההיווצרות שלהן או המבנה שלהן מרשתות הפועלות בתחומי קוגניציה אחרים. תהליכי רכישת שפה פועלים על פי עקרונות דומים ליצירת רשת עצבית היוצרת תשתית לרכישה וללמידה גם בתחומים כמו מתמטיקה, תנועה או מוזיקה. בתחום רכישת השפה, לדוגמה, הגירויים הקוליים הנקלטים מהסביבה האנושית בצירוף ניסיונות ההפקה הקולית של הילד עצמו הם המאגדים את ההסתעפות העצבית לרשת המסוגלת לזהות ולחלוש על הפקת צלילים הקשורים לשפת אנוש, וכך קורה גם בבניית רשתות למילים ולמבנים דקדוקיים. לשם דוגמה, לאחר שנרכש כלל לשוני אחד, כגון צורן הסופית לנקבה "-ה" בעברית, יש לרשת פוטנציאל אין סופי לשחזר ולתפעל את הידע הזה בכל עת לשם הבנת דיבור של אחר או לשם הפקה של הילד עצמו, ותפעול הידע יחול בכל הקשר עתידי.דרויאן, ש. (1999). עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה. רמות, אוניברסיטת תל אביב.Grossberg, S. (1980). How Does the Brain Build a Cognitive Code? Psycholinguistic Review, 87, 1–51.
כבר במאה התשע עשרה, בעקבות בדיקה נוירו-אנטומית של מוחם של פגועי תאונה או מחלה שיכולתם השפתית נפגעה, התגלו שני אזורי שפה בחצי הכדור המוחי (המיספרה) השמאלי: "אזור ברוקה" באונת הרקה ו"אזור ורניקה" באונה הקדמית. ואולם אחד הממצאים של חוקרים העוסקים בפעילות העצבית במוח הוא שפעילויות השפה אינן מתבצעות רק בחצי הכדור השמאלי, וגם להמיספרה הימנית תפקוד בהתפתחות השפה ובשימוש בה, כגון היכולת להבין ניבים, הומור וציניות, מטפורות ושירה הנרכשים בשלבים המאוחרים של התפתחות היכולת השפתית.פאוסט, מ. (2006). שפה ומוח: איך הפה שלנו יודע מה להגיד, ומה עושה המוח כדי שנבין? ראש גדול: עמותה לקידום הידע והחינוך המדעי, 63. ממצא זה מהווה ראיה חזקה לכך שההתפתחות במסלול רכישת השפה אינה פועלת במנותק מההתפתחות בתחומים נוספים אלא בשילוב ובהפריה הדדית.
טיפוח והעשרה של השפה
בזכות המבנים הביולוגיים והנוירולוגיים שהילד מצויד בהם עם היוולדו, כל ילד ילמד את השפה המופנית אליו בילדותו עד לרמה שתשרת אותו בתפקוד היום-יומי בסביבת חייו. ואולם על מנת להעשיר את השפה – כך שתסייע לו להשתלב במסגרות אורייניות מגוונות – יש צורך במאמץ משותף של הילד ושל סביבתו (בני המשפחה, הצוות במסגרות החינוך ובני קבוצת הגיל). המבוגרים הם מקור חשוב להרחבת הידע מעבר ל"כאן ועכשיו" של סביבת חייו של הילד, כגון על ידי שילובו במגוון שיחות וחשיפתו לסיפורים ושירים ולמגוון דרכי הבעה בהתאם לצרכים המתגוונים; וגם לשיח עמיתים עם בני קבוצת הגיל המתנהל ספונטנית או מנוהל במסגרת החינוכית או לבני הגיל הקרוב, כמו אחים או ילדים ב'גן מעורב', יש תרומה חשובה להתפתחות השפה.
טיפוח שפה ותקשורת במשפחה
ההורים, שהם סוכני החיברות המיידיים של הילד, יכולים לנקוט במגוון אסטרטגיות לטיפוח השפה של ילדתם וילדם. המחקר מלמד שהורים שיצרו קשר עין, עקבו אחר שפת הגוף והגיבו לכוונות התקשורתיות של הפעוט במשחק משותף השפיעו לטובה על שפרוט שפתו (שיפור ופירוט, elaborate) ועל השתלבותו בשיחה.Bruner, J.S. (1977). Early Social Interaction and Language Development. In: H.R. Schaffer (Ed.), Studies in Mother-Child Interaction. London: Academic Press. כל פעילות שגרתית במשפחה, כמו הקראת סיפור לפני השינה או שיחה סביב שולחן האכילה מזמן שיח בשניים או רב-שיח עם בני משפחה המאפשר לילד לתאר מחוויותיו, לשאול או לענות לשאלות ולספר סיפור ולהקשיב לסיפור של אחרים.Blum-Kulka, S. (1997). Dinner-Talk: Cultural Patterns of Sociability and Socialization in Family Discourse. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.קוזמינסקי, ל. (2002). למידה אסטרטגית של מילים חדשות בהקשר סיפורי. בתוך: פ. קליין, וד. גבעון (עורכות), שפה למידה ואוריינות בגיל הרך (186–205). רמות, אוניברסיטת תל אביב.
במהלך השנים פותחו מספר תוכניות המציעות להורים ולמחנכים הסובבים את הילד כיצד להעשיר את השפה והתקשורת שלו. אחת מהתוכניות האלו המציעה הצעות מעשיות להורים פותחה בקנדה על ידי מנולסון ונקראת "דרך שלושת ה-ל". להלן תמצית עיקריה:
לאפשר לילדנו להוביל: ניתן לילד אפשרות לבטא את עצמו; הוא ייזום נושאי שיחה או דרכי משחק, ולא רק המבוגר. המבוגר יהיה קשוב לנושאים אותם בחר הילד וירחיב את עולמו בעניין שהועלה.
להשתתף בחוויית הרגע: להיות קשובים להלוך המחשבה של הילד, להקשיב לדבריו ולהשתתף בחוויותיו.
להוסיף שפה והתנסות: לחשוף את הילד לעובדות שונות ולמילים חדשות בהתאם לגיל ולתחומי העניין של הילד.מנולסון, א.(1992). לשיחה דרושים שניים – מדריך להורים כיצד לסייע לילדם לתקשר. מרכז האגן.
מחקרים בישראל על שפת הפנייה של הורים לילדיהם הראו שוני בהתאם למיצב של המשפחות: במיצב בינוני וגבוה ההורים נוטים להרחיב את דברי הילד, מציגים לו שאלות פתוחות (המאפשרות מגוון תשובות) ומעודדים להפיק תשובות מילוליות; לעומת זאת הורים ממיצב נמוך מרבים לצמצם את השיח לשפה תפקודית של "עשה" או "אל תעשה" שהתגובה עליו עשויה להיות ביצועית בלבד וללא מלל. המחקר הראה כי ללשון הפנייה אל הילדים היה אפקט מצטבר, והשפה ודרכי התקשורת של ילדי המיצב הבינוני-גבוה הייתה עשירה ומגוונת יותר מאלה של ילדי המיצב הנמוך ואף הכשירה אותם טוב יותר למטלות בית הספר בהמשך דרכם במערכת החינוך.קריזר, ו. (2009). לקויות השפה של ילדים ממיצב חברתי כלכלי נמוך. בתוך: א. רום, ב. צור וו. קריזר (עורכות), שפה וקוץ בה: לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים (325–348). מכון מופ"ת.ארם, ד. (2002). אינטראקציה הורים-ילדים והתפתחות ניצני אוריינות: עדויות מחקריות בזכות גיוון הפעילות. בתוך: פ. קליין וד. גבעון (עורכות), שפה למידה ואוריינות בגיל הרך (135–155). רמות, אוניברסיטת תל אביב.
טיפוח שפה ותקשורת בגן הילדים
השהות בגן הילדים מציעה מרחב לפעילות מגוונת בחצר (כגון בארגז החול, בפינת הגרוטאות, במתקנים) ובפינות המשחק בחדרי הגן (כגון בפינות ציור וכיור ותחפושות ומשחק דרמטי ובובות וספרייה ותיאטרון בובות); וכל תעסוקה מזמנת תקשורת מילולית המשרתת את צרכיה, כגון ויכוח על תור, מחלוקת על כללי משחק, לקיחת תפקיד במשחק דרמטי או בהפעלת תיאטרון בובות, מתן הוראות, ניסוח שאלה ומתן תשובה. הגננת יכולה לתווך לילד צורות ביטוי לשוניות מורחבות ועשירות בעת ליווי הפעילות שלהם ולגרות אותם להיות שותפים בתקשורת עמיתים.לוין, ג. (1998). לשוחח עם ילדים בגן. הד הגן, א, 58–62. השיחות בין הילדים לגננת מתנהלות לעיתים כתרחיש מזדמן המעלה שיחה על אירוע עכשווי (כגון כאשר הורה מתקן את התאורה בחצר, או כאשר הילדים מצאו צב בחצר, או ליווי במלל של הכנת חלה לשבת); ולעיתים כתרחיש מתוכנן מראש (כגון פעילות לקראת חג או פעילות קבוצתית). בשני התרחישים הילדים לומדים להתנהל בשיח קבוצתי, להביע את עצמם, להיות קשובים לדברי אחרים וגם להגיב עליהם בניהול ובהדרכה של המחנכת.
מדי יום ביומו מתרחש בגן גם שיח עמיתים שבו לוקחים חלק ילדי הגן ללא ליווי הצוות החינוכי. זה קורה למשל בזמן משחק סוציו-דרמטי או כליווי לבנייה משותפת בקוביות או בפינת מטבח או בהקשר של משחק קופסה. שיח העמיתים מאפשר לילדים להרחיב את ידע העולם שלהם, להרחיב יכולות לשונית וללמוד את הדרכים המקובלות להתנהלות תקשורתית בחברה ובתרבות שהם חלק מהן (כגון: לקיחת תור דיבור, התייחסות לדברי ילד אחר, השתלבות בנושא שעל הפרק, יכולת טיעון ויכולת לעניין את השומעים).
ניצני אוריינות
האוריינות מוגדרת כיכולת להיות מעורב בעולם התרבות, ובתוך כך בתרבות הלשונית הכתובה והמדוברת הנקראת, הנשמעת והנצפית.אבניון, א. (עורך ראשי) (1997). מילון ספיר: מילון עברי-עברי מרוכז. הוצאת הד ארצי והוצאת איתיאב. ניצני האוריינות הם פעילויות לשילוב ילדים צעירים בעולם האוריינות. היבט מרכזי בחינוך בחברה אוריינית הוא חינוך לאוריינות. מחנכים בגיל הרך יכולים לתמוך בהתפתחות האוריינות תוך הסתמכות על העניין הטבעי של הילדים. טקסט כתוב אינו מושתת בהכרח רק על סימני כתב; לצידם או במקומם קיים מכלול של סימנים המהווים טקסט המשמר ידע. אפשר, למשל, להעביר רעיונות ותחושות ומידע גם באמצעות רישומים גרפיים מסוגים שונים, כגון ציורים, רישומים מתמטיים, תצלומים, מפות, וצלמיות. בגיל הרך היכולות הקוגניטיביות והמילוליות של הילדים גבוהות יחסית למידת השליטה שלהם בשפה הכתובה. שימוש בייצוגים גרפיים לא מילוליים מאפשר לילדים להתגבר על הפער שבין היכולות הקוגניטיביות ובין חוסר השליטה שלהם בשפה הכתובה. כך למשל, כשילדים נחשפים למילים לא מוכרות במהלך הפעילות בגן הילדים הם יכולים ליצור מילון שבו ההגדרות מצוירות; בדומה לכך, איורים יכולים לעזור בארגון סדר ההתפתחות של הצנונית בגינת הירק של הגן או של מעגל החיים של הזחל שהילדים גילו בחצר; ובמקרה אחר, רצף תמונות יכול לשמש תשתית שתסייע לילד לבנות מבנה נרטיבי ראשוני.
במאה ה-21 התרחבה תפיסת האוריינות, והיא כוללת גם את היכולת לתפעל ביעילות סביבה טכנולוגית. טכנולוגיות דיגיטליות מספקות הזדמנות למגוון רחב של פעילויות אורייניות, כגון שליחה וקבלה של מסרים; כתיבה תוך כדי חקירה של נושא המצוי על המסך; עיצוב טקסט מילולי ושילובו בטקסט לא מילולי; העברת מסר הנסמך על רישומים גרפיים בלבד.
לקראת המעבר לשנות בית הספר למשפחה ולגן שמור תפקיד בטיפוח ניצני האוריינות של הילדים, המתבטא, בין היתר, בחשיפה לחומרים כתובים, כגון, קריאת סיפור ודפדוף בספר תוך שימת לב לכיוון, לכותרות לקשר בין איור וטקסט ולקיומם של מחבר ומאייר, וכן גם היכרות עם פתקים, שלטים או מרשמים והתנסות בשימוש בכלי כתיבה; ותמיד יש מקום מרכזי למשחק מעשיר ולשיחה מעולמו של הילד.
ראו גם
פסיכובלשנות
נועם חומסקי
פרדריק סקינר
לקות שפה
ניסויים בחסך לשוני
רכישת קריאה בגיל הרך
שפה
שפה טבעית
שפת אם
לקריאה נוספת
דויטשר, ג. (2011) ראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו. עם עובד.
רום, א. צור, ב. וקרייזר, ו. (2009). שפה וקוץ בה: לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים. מכון מופ"ת.
שימרון, י. (עורך) (1997). מחקרים בפסיכולוגיה של הלשון בישראל: רכישת לשון, קריאה וכתיבה. מאגנס, האוניברסיטה העברית.
Whorf, B. L. (1956). Language thought and reality. Cambridge, MA: MIT Press.
קישורים חיצוניים
זהבית אהרה, רכישת שפה, באתר אימגו, 5 באוקטובר 2005
Language – סרטון הסבר על שפה ורכישת שפה מתוך CrashCourse (באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שפה
קטגוריה:פסיכולוגיה התפתחותית
קטגוריה:פסיכולוגיה חינוכית
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:בלשנות שימושית
קטגוריה:פסיכובלשנות
קטגוריה:למידה | 2024-09-05T20:55:23 |
אנטון רובינשטיין | שמאל|ממוזער|אנטון רובינשטיין
אנטון גריגורייביץ' רובינשטיין (ברוסית: Антон Григорьевич Рубинштейн; 28 בנובמבר 1829 - 20 בנובמבר 1894) היה פסנתרן, מלחין ומנצח רוסי ממוצא יהודי. יכולותיו כפסנתרן השתוו לאלו של פרנץ ליסט, והוא נודע כאחד מגדולי הווירטואוזים בפסנתר. רובינשטיין הקים את הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, אשר ביחד עם הקונסרבטוריון של מוסקבה שהוקם על ידי אחיו, ניקולאי רובינשטיין, עזר לביסוס המוניטין והכישרון המוזיקלי באימפריה הרוסית.
קורות חיים
רובינשטיין נולד להורים ממוצא יהודי בעיירה אורפטינצי (כיום במולדובה) שעל גדות נהר הדניסטר, כמאה וחמישים קילומטרים צפון-מערב לאודסה. טרם יום הולדתו החמישי, הסב מצד אביו דרש מכל בני משפחת רובינשטיין להמיר דתם מיהדות לנצרות האורתודוקסית.
רובינשטיין, שגדל כנוצרי, חי בבית שבו דיברו שלוש שפות - יידיש, רוסית וגרמנית. שנים לאחר מכן, כאשר מילי באלאקירב וחבריו בקבוצת "החמישה" הלאומית קבעו שהמוזיקה שלו אינה "רוסית", ייתכן שרובינשטיין חזר במחשבתו אל ילדותו הרב-לאומית, כאשר כתב על עצמו במחברותיו:
"רוסים קוראים לי גרמני, גרמנים קוראים לי רוסי. יהודים קוראים לי נוצרי, נוצרים קוראים לי יהודי. פסנתרנים רואים בי מלחין, מלחינים רואים בי פסנתרן. קלאסיקנים רואים בי חדשן, חדשנים רואים בי שמרן. אני מגיע למסקנה שאני קירח משני הצדדים - אינדיבידואל מעורר רחמים".
המרת הדת אפשרה לרובינשטיין לנדוד בחופשיות, מה שלא התאפשר ליהודים ברוסיה בזמנו. אביו של רובינשטיין הקים מפעל לייצור עפרונות במוסקבה. אמו, מוזיקאית מוכשרת, החלה לתת לאנטון הצעיר שיעורי פסנתר בגיל חמש. קצב התקדמותו היה מהיר באופן מסחרר. כעבור שנה וחצי, אלכסנדר וילוינג, מורה בכיר לפסנתר במוסקבה, שמע את נגינתו של רובינשטיין הצעיר, וקיבל אותו כתלמיד ללא תשלום. רובינשטיין נתן את הופעתו הפומבית הראשונה בגיל תשע, בקונצרט צדקה בפארק פטרובסקי שבמוסקבה. בהמשך של אותה שנה שלחה אותו אימו, מלווה בווילוינג, להירשם לקונסרבטואר של פריז. המנהל לואיג'י כרוביני סירב לקבלו, ואף לבחון אותו, כיוון שמספר המועמדים שביקשו להירשם לקונסרבטוריון עלה בהרבה על מכסת התלמידים האפשרית.
רובינשטיין ווילוינג נשארו בפריז כשנה. בדצמבר 1840, ניגן רובינשטיין ב- Salle Erard לפני קהל שבו נכחו גם פרדריק שופן ופרנץ ליסט. לאחר הקונצרט, הזמין שופן את רובינשטיין לסטודיו שלו וניגן למענו. ליסט שיבח את רובינשטיין וראה בו יורש, אך המליץ לווילוינג לקחת את רובינשטיין לגרמניה ללמוד הלחנה. במקום ללכת לפי עצתו של ליסט, לקח וילוינג את רובינשטיין למסע קונצרטים נרחב באירופה ובמערב רוסיה, שבמהלכו פגש ילד הפלא את שופן ואת ליסט וכן את בני משפחת הצאר ואת המלכה ויקטוריה. הם חזרו למוסקבה ביוני 1843, לאחר היעדרות של כשלוש שנים וחצי. זמן קצר טרם שובם, ניגן ליסט בסנקט פטרבורג, וחזר על העצה שנתן לווילוינג בפני אמו של רובינשטיין. נחושה בדעתה ללכת אחר עצתו של ליסט, ולתת לאנטון ולאחיו ניקולאי, חינוך מקיף ביסודות המוזיקליים התאורטיים, שלחה אותם עם וילוינג למסע קונצרטים ברחבי רוסיה, כדי לאסוף מספיק כסף עבור הלימודים. בתום המסע, נשלחו לסנקט פטרבורג לנגן לפני הצאר ניקולאי הראשון ומשפחת המלוכה בארמון החורף. אנטון היה בן 14, ניקולאי היה בן 8.
באביב 1844, נסעו אנטון, ניקולאי, אימם ואחותם, לובה, לברלין. שם פגש את פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר. מנדלסון, ששמע את רובינשטיין לראשונה כאשר זה היה במסע הקונצרטים של וילוינג, טען שאנטון אינו זקוק עוד לשיעורי פסנתר, אך שלח את ניקולאי לתיאודור קולאק להמשך לימודים. מאיירבר הפנה את שני האחים לזיגפריד דן ללימודי הלחנה ותאוריה. נוסף על לימודי המוזיקה, כומר יווני-אורתודוקסי הדריך את שני האחים ביסודות הקטכיזם והדקדוק הרוסי. השיעורים הלא-מוזיקליים לא האריכו ימים. אף-על-פי-כן, רובינשטיין המשיך להעשיר את עולמו התרבותי והאמנותי. הוא שלט ברוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית על בוריין, ויכול היה לקרוא ספרות ספרדית ואיטלקית.
בקיץ 1846 חלה אביו של רובינשטיין אנושות, ואנטון הושאר לבדו בברלין כאשר אמו, אחיו ואחותו חזרו לרוסיה. תחילה המשיך את לימודיו עם דן, ולאחר מכן עם אדולף ברנהרד מרקס, בדגש על הלחנה. בגיל 17, ידע כי חלפו ימי "ילד הפלא". אנטון נסע לווינה בתקווה להתקבל כתלמידו של פרנץ ליסט. תגובתו של ליסט הייתה מפתיעה, ובהתחשב בעובדה שליסט היה ידוע כנדיב, אף הייתה יוצאת דופן. לאחר שרובינשטיין ניגן לפניו, אמר ליסט בקור: "אדם מוכשר צריך להגיע אל פסגת שאיפותיו בעזרת כוחותיו האישיים בלבד". בנקודה זו בחייו, רובינשטיין חי בעוני הולך ומחמיר. ליסט לא עשה דבר על מנת לעזור לו. גם אנשים אחרים שרובינשטיין פנה אליהם בתקווה לקבלת תמיכה מהם, לא עזרו. רובינשטיין החל לתת שיעורים פרטיים בפסנתר כדי לקיים את עצמו בדוחק, המשיך בהלחנה, ואף כתב ביקורות פילוסופיות וספרותיות. לאחר שנה בווינה הופיע בקונצרט באולם בזנדורפר, וזכה לתגובות פושרות. החודשים שבהם התרכז בהלחנה קיצצו משמעותית את זמני התרגול שלו בפסנתר. רובינשטיין יצא למסע קונצרטים בהונגריה (בצוותא עם חלילן), בסיומו שב לברלין והמשיך במתן שיעורים פרטיים.
חזרה לרוסיה
מהפכת 1848 אילצה את רובינשטיין לשוב לרוסיה. בחמש השנים הבאות התגורר בסנקט פטרבורג, המשיך ללמד, לתת קונצרטים, והופיע תכופות בפני משפחת המלוכה. הדוכסית ילנה פאבלובנה, אחותו של הצאר ניקולאי הראשון, נעשתה לפטרוניתו הראשית. למן 1852, נעשה רובינשטיין דמות דומיננטית בחיי המוזיקה של סנקט פטרבורג, הן כסולן, הן כמלווה לטובי הנגנים והזמרים אשר פקדו את הבירה הרוסית.
עוד מסע קונצרטים
ב- 1854 החל רובינשטיין במסע קונצרטים ברחבי אירופה, שנמשך כארבע שנים. היה זה לו סיבוב קונצרטים משמעותי ראשון לאחר כעשור. כעת, בגיל 24, חש בשל דיו להופיע כפסנתרן וירטואוז מן המניין, וכן כמלחין בעל חשיבות. עד מהרה השיג מחדש את המוניטין כווירטואוז יוצא דופן. איגנץ מושלס כתב על רובינשטיין ב-1855 מה שיהפוך לדעת רבים: "בעוצמה ובביצוע אין נעלים ממנו".
ממוזער|שמאל|אנטון רובינשטיין על דוכן המנצחים, הצייר איליה רפין.
כמקובל באותה התקופה, מרבית הקונצרטים של רובינשטיין הוקדשו ליצירותיו שלו. בחלק מן הקונצרטים שימש הן כמנצח ליצירותיו התזמורתיות, הן כסולן באחד מן הקונצ'רטי שלו לפסנתר. אחת מנקודות השיא שלו באותה התקופה הייתה ניצוח על תזמורת הגוונדהאוס המפורסמת מלייפציג, בביצוע הסימפוניה השנייה שלו (מכונה "אוקיינוס"); ביצוע יצירתו באחד המקומות הנחשבים ביותר לביצוע יצירה מוזיקלית, נחשב לו לכבוד גדול. הביקורות היו מעורבות לגבי יכולותיו של רובינשטיין כמלחין, אך היו חיוביות יותר בכל הנוגע ליכולותיו כפסנתרן, לאחר רסיטל, שערך מספר שבועות לאחר מכן.
רובינשטיין עשה הפסקה קצרה במסע הקונצרטים שלו ושהה שלושה חודשים בחורף 1856-7, עם ילנה פבלובנה ומרבית משפחת המלוכה בניס שבצרפת. שלושת החודשים הללו היו משמעותיים במבט לאחור. רובינשטיין שם לב לעובדה שנוסף על האינטליגנציה הגבוהה של פטרוניתו, הייתה לה השפעה על אחיה, ניקולאי הראשון (השפעה דומה הייתה לה גם על אחיינה, אלכסנדר השני, מה שהביא, בין השאר, לשחרור מעמד הצמיתים ברוסיה הצארית). יחד עמה ועם אנשים נוספים, החלו לעלות תוכניות כיצד ניתן לשפר את החינוך המוזיקלי ברוסיה. השיחות והתוכניות שהועלו הניבו פרי, כאשר נוסדה לראשונה "החברה המוזיקלית הרוסית" ב- 1859.
פתיחת הקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג
פתיחת הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, הקונסרבטוריון הראשון ברוסיה, וגדילתה של "החברה המוזיקלית הרוסית", חלו ב- 1862. נוסף על היותו של רובינשטיין מייסד המוסד המוזיקלי ומנהלו הראשון, הוא עבד גם בגיוס כישרונות מוזיקליים לסגל ההוראה.
היו בחברה הרוסית שהופתעו מכך, שקונסרבטוריון רוסי אכן ינסה להיות רוסי. כאשר רובינשטיין בישר כי בכיתות ילמדו בשפה הרוסית ולא בשפה זרה, התקבל הדבר בתמיהה והשתאות. רובינשטיין הוסיף כי "אכן זה היה מפתיע שתאוריית המוזיקה תונחל לתלמידים במוסדנו בפעם הראשונה ברוסית... עד עתה, אם חפץ מאן דהוא ללמוד את תאוריית המוזיקה, היה עליו ללמוד אצל מוזיקאי זר, או לצאת לגרמניה".
נמצאו גם אנשים שחששו, כי המוסד לא יהיה רוסי דיו. מאמר של רובינשטיין נגד החובבנות של המוזיקה הרוסית ובזכות הקמתו של קונסרבטוריון רוסי עורר עליו ביקורות רבות מקבוצת המלחינים הרוסים הלאומיים הידועה בתור החמישה וממבקר המוזיקה ולדימיר סטאסוב, שטען כי מוסד לימוד כזה יביא עמו כמויות של יצירות חסרות ערך. עוד קודם לכן פגע רובינשטיין בגלינקה כשיצא נגד השימוש ביסודות לאומיים באופרות שלו, שהיה כושל, לדעתו (Blätter für Theater, Musik und Kunst, xxix, xxxiii, xxxvii, 1855). לעומת זאת, מיכאל זטלין, בספרו על "החמישה", כתב: "אמת, הרעיון הבסיסי של קונסרבטוריון מרמז על סוג מסוים של אקדמיזם שעלול להפוך לרוטינה, אך אותו הדבר יכול להיאמר על כל מוסד מוזיקלי אחר בעולם. בסופו של דבר הקונסרבטוריון העלה ברמה את התרבות המוזיקלית ברוסיה. הדרך הבלתי-שגרתית של באלאקירב וחבריו לא הייתה בהכרח הנכונה לכל אדם אחר". על אף ההתנגדות, ובעזרת אחיו ניקולאי, הצליח רובינשטיין לפתוח קונסרבטוריון למוזיקה במוסקבה ועד סוף המאה התגשם חזונו. קונסרבטוריונים ובתי אופרה נפתחו ברחבי רוסיה והכשירו מוזיקאים ברמה גבוהה אף משיכול היה לקוות לה.
באותה תקופה הגיע רובינשטיין לשיא הצלחתו כמלחין, מן הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר ולתזמורת מ- 1864 ועד לאופרה "השד" מ- 1871. בין שתי יצירות אלו נכתבו בין השאר היצירה התזמורתית "דון קישוט", שצ'ייקובסקי מצאה "מעניינת וכתובה היטב" אך "אפיזודית", והאופרה "איוואן האיום", שבוצעה לראשונה בניצוחו של באלאקירב. בורודין הגיב על "איוואן האיום" באומרו כי "המוזיקה טובה, אין אדם יכול לזהות שזה רובינשטיין. אין במוזיקה שום השפעה ממנדלסון, לעומת יצירותיו הקודמות".
מסע ההופעות באמריקה
בעקבות מתחים רבים עם באלאקירב וקבוצת "החמישה", בצד מחלוקות נוספות, פרש רובינשטיין מהקונסרבטוריון ב- 1867 וחזר להופיע כפסנתרן קונצרטים ברחבי אירופה. בניגוד להופעותיו הקודמות, ניגן יותר מיצירותיהם של מלחינים אחרים. בהופעותיו הראשונות, הקודמות, היה נוהג לנגן בעיקר את יצירותיו שלו.
לבקשת חברת הפסנתרים Steinway & Sons, יצא רובינשטיין למסע הופעות בארצות הברית בעונת 1872-3 חוזהו של רובינשטיין עם סטיינוויי חייב אותו להופיע במאתיים קונצרטים בתמורה לסכום הבלתי-מקובל באותה תקופה, 200 דולרים לקונצרט (ששולמו בזהב - רובינשטיין לא האמין בבנקים האמריקנים ולא בשטרות הכסף האמריקני), כולל הוצאות אש"ל. רובינשטיין נשאר באמריקה 239 ימים, ונתן 215 קונצרטים בערים רבות - לעיתים שניים ושלושה ביום.
רובינשטיין כתב על החוויה האמריקנית: "יישמרנו האל מעבדות שכזו! תחת תנאים כאלו אין סיכוי לאמנות - אדם הופך לאוטומט, מבצע עבודה מכנית; לא נשארת לאמן שום תכונה; הוא אבוד... ההכנסות וההצלחה היו תמיד מספקות, אך כל העסק היה כה משעמם עד שהתחלתי לתעב את עצמי ואת מה שעשיתי. כה גדולה הייתה אכזבתי, ששנים אחרי-כן, כשנתבקשתי לחזור על מסע ההופעות שלי באמריקה, סירבתי מיד".
חרף אומללותו, רובינשטיין הרוויח ממסעו לאמריקה סכום כסף שאפשר לו ביטחון כלכלי למשך שארית ימיו. לאחר חזרתו לרוסיה, מיהר להשקיע בנדל"ן ורכש דאצ'ה בפטרהוף, לא הרחק מסנקט פטרבורג, לו ולמשפחתו.
ממוזער|שופטים בתחרות הפסנתר החמישית ע"ש אנטון רובינשטיין בסנקט פטרבורג, 1910
ממוזער|מתחרים בתחרות הפסנתר החמישית ע"ש אנטון רובינשטיין בסנקט פטרבורג, 1910
שנותיו האחרונות
רובינשטיין המשיך להופיע מפעם לפעם בקונצרטים, הן כפסנתרן, הן כמנצח. ב- 1887, חזר לקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, על מנת לנסות לשפר את רמתו של המוסד המוזיקלי. תלמידים שלא עמדו בסטנדרטים החדשים שהציב נשרו מן הלימודים, מורים רבים פוטרו או הועברו לתפקיד משני, והקריטריונים להצלחה במבחני הכניסה לקונסרבטוריון הוחמרו. רובינשטיין ערך פעמיים בשבוע כיתות לימוד למורים, אשר כללו לימוד של הספרות השלמה של יצירות הפסנתר החשובות, ונתן למוכשרים שבתלמידים מספר שיעורים פרטיים. במהלך השנה האקדמית של 1889-90, העביר מדי שבוע לתלמידיו רסיטלים משולבים בהרצאות. רובינשטיין פרש שנית, ויצא מרוסיה - ב-1891, לאור דרישות הצאר כי הקבלה לקונסרבטוריון, ולאחר מכן גם הענקת הפרסים השנתיים, יותנו במוצאם של התלמידים, ולא לפי שיקולים מקצועיים. הדרישות הללו נבעו ככל הנראה מרצון לפגוע במועמדים ובתלמידים היהודים. רובינשטיין עבר להתגורר בדרזדן, גרמניה, והחל מחדש מסע קונצרטים, ברחבי גרמניה ואוסטריה. רוב הקונצרטים נועדו למטרות צדקה.
רובינשטיין אף העביר שיעורים פרטיים למספר תלמידים, ושימש מורה קבוע לתלמיד אחד, יוזף הופמן, שעתיד להיות אחד הפסנתרנים המעולים במאה העשרים.
על אף אכזבתו מסממני הגזענות בפוליטיקה הרוסית, חזר רובינשטיין מפעם לפעם לרוסיה, לבקר את מכריו ואת בני משפחתו. הקונצרט האחרון שנתן נערך בסנקט פטרבורג, ב- 14 בינואר 1894. כאשר בריאותו החלה להתדרדר במהירות, חזר רובינשטיין לפטרהוף בקיץ 1894. הוא נפטר שם מאוחר יותר באותה שנה, ב-20 בנובמבר, לאחר מחלת לב שסבל ממנה זמן מה.
הרחוב שבו התגורר (טרויצקאיה) בסנקט פטרבורג נקרא כיום על שמו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:האימפריה הרוסית: אישים
קטגוריה:מלחינים יהודים רוסים
קטגוריה:יהודים מומרים רוסים
קטגוריה:פסנתרנים יהודים רוסים
קטגוריה:מנצחים יהודים רוסים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין
קטגוריה:ילידי 1829
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1894 | 2023-11-28T04:02:21 |
2 ביולי | 2 ביולי הוא היום ה-183 בשנה (184 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 182 ימים. יום זה נמצא בדיוק באמצע השנה (בשנים שאינן מעוברות).
אירועים היסטוריים ביום זה
1839 – עשרים מייל מחוף קובה, 53 עבדים אפריקאים מורדים מובלים על ידי ג'וזף סינקה משתלטים על ספינת-העבדים לה אמיסטאד
1881 – ג'יימס גרפילד, נשיא ארצות הברית, נפצע קשה מירי מתנקש. מאוחר יותר, ב-19 בספטמבר, הוא נפטר
1900 – טיסת הצפלין הראשונה, מעל אגם בגרמניה
1921 – בקרב האיגרוף המקצועי הראשון שהכנסותיו גבוהות ממיליון דולר, בגרזי סיטי, ג'ק דמפסי מנצח את ז'ורז' קרפנטייה בנוקאאוט בסיבוב הרביעי
1937 – אמיליה ארהארט נעלמת בשמי האוקיינוס השקט
1948 – קבוצת אמנים ארצישראלים, הפורשים העתידה להוות את קבוצת "אופקים חדשים", מפרסמת גילוי דעת בעיתון "הארץ"
1957 – ברעידת אדמה במגניטודה 7.4, מצפון לטהראן באיראן נהרגים 2,500 איש
1976 – צפון וייטנאם ודרום וייטנאם מתאחדות
1990 – 1,426 עולי רגל מוסלמים מתים מרמיסה וחנק במכה כשהם נסים בבהלה במנהרה המובילה לעיר
2005 – נערך מופע ה"לייב 8" במספר ערים ברחבי העולם ובהשתתפות מיטב האמנים בעולם
2007 – אל-קאעידה מבצע פיגוע באתר תיירות בצפון-מזרח תימן. בפיגוע נהרגו לפחות תשעה בני אדם – שבעה מהם תיירים מספרד
2008 – אינגריד בטנקור משוחררת משבי ה-FARC לאחר שש שנים וחצי בשבי
2014 – רצח מוחמד אבו ח'דיר בידי יהודים
2017 – חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס החל את מאסרו בבית הסוהר גלבוע
נולדו
419 – ולנטיניאנוס השלישי, קיסר רומאי (נפטר ב-455)
1877 – הרמן הסה, סופר, חתן פרס נובל לספרות 1946 (נפטר ב-1962)
1879 – שארל וירולו, ארכאולוג ואשורולוג צרפתי, החופר הראשון של אוגרית (נפטר ב-1968)
1894 – אנדרה קרטס, צלם הונגרי (נפטר ב-1985)
1903 – אלק דאגלס-יום, ראש ממשלת בריטניה (נפטר ב-1995)
1906 – הנס בתה, פיזיקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה 1967 (נפטר ב-2005)
1908 – ת'ורגוד מרשל, שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית (נפטר ב-1993)
1915 – חיים טהרלב, סופר, מחזאי ומשורר עברי (נפטר ב-1963)
1916 – מרדכי בן-זאב, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי (נפטר ב-2010)
1920 – תרצה טנאי, מאיירת וציירת ישראלית (נפטרה ב-2009)
1922 – פייר קרדן, מעצב אופנה צרפתי יליד איטליה (נפטר ב-2020)
1923 – ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולנייה, מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996 (נפטרה ב-2012)
1924 – אורה קדם, פרופסור לכימיה, מומחית בתחום התפלת מים וכלת פרס ישראל למדעי החיים
1925 – פטריס לומומבה, ראש ממשלת קונגו (נפטר ב-1961)
1925 – פייטרו פורקה, שחקן ברידג' איטלקי (נפטר ב-2023)
1928 – לין רנו, שחקנית וזמרת צרפתייה
1929 – אברהם אביגדורוב, בעל אות גיבור ישראל על מעשה גבורה יוצא דופן תוך סיכון חיים שגילה בקרב במלחמת העצמאות (נפטר ב-2012)
1929 – אימלדה מרקוס, פוליטיקאית פיליפינית, הגברת הראשונה לשעבר של הפיליפינים כאשתו של פרדיננד מרקוס
1930 – קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה (נפטר ב-2021)
1931 – סעדיה מנדל, אדריכל ישראלי (נפטר ב-2017)
1933 – ישעיהו וינוגרד, ביבליוגרף עברי, אספן ספרים ומוציא לאור ישראלי (נפטר ב-2020)
1933 – עמוס לין, כדורסלן ומאמן ישראלי (נפטר ב-2020)
1934 – מולה עשת, צלם אופנה ופרסום ישראלי
1940 – אירווינג אבלה, היסטוריון יהודי-קנדי, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת יורק (נפטר ב-2022)
1944 – יורם שדה, מתרגם מאנגלית לעברית ופעיל פוליטי (נפטר ב-2021)
1946 – רחל פלדחי ברנר, חוקרת ספרות, פרופסור מן המניין במחלקה לשפה וספרות עברית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון (נפטרה ב-2021)
1947 – לארי דייוויד, יוצר משותף של הסדרה "סיינפלד"
1948 – גילה קצב, רעיית נשיא מדינת ישראל השמינית
1952 – ראובן הקר, במאי סרטים דוקומנטריים ותסריטאי ישראלי
1952 – דורון תבורי, שחקן ומתרגם ישראלי
1955 – נעמי אביב, אוצרת עצמאית בולטת ומשפיעה בשדה האמנות הישראלית (נפטרה ב-2013)
1957 – ברט הארט, מתאבק קנדי
1963 – חגי לוי, במאי קולנוע, תסריטאי, עורך ומפיק ישראלי
1965 – יעקב אשר, חבר הכנסת ה-19
1969 – שלום אסייג, שחקן וסטנדאפיסט ישראלי
1974 – שי נובלמן, מוזיקאי וזמר-יוצר ישראלי
1977 – נועה פניני, תסריטאית ושחקנית טלוויזיה ישראלית
1980 – תמר אייזנמן, זמרת רוק – פאנק ומוזיקאית ישראלית
1981 – סיון רהב-מאיר, עיתונאית, כתבת חדשות, פובליציסטית ומנחת טלוויזיה ורדיו ישראלית
1981 – מעין וינשטוק, שחקנית ישראלית
1985 – אשלי טיסדייל, זמרת ושחקנית אמריקאית
1986 – לינדסי לוהן, שחקנית אמריקאית
1987 – אסטבן גראנרו, כדורגלן ספרדי
1987 – נועה פילטר, יוטיוברית ישראלית
1990 – מרגו רובי, שחקנית אוסטרלית
1993 – סוויטי, ראפרית אמריקאית
1994 – דרק וייט, כדורסלן אמריקאי
1995 – רות ב., זמרת-יוצרת קנדית
נפטרו
458 – יובנאליס, בישוף ירושלים
866 – רובר החזק, אציל צרפתי (נולד ב-820)
1566 – נוסטרדמוס (מישל דה נוסטרדם), אסטרולוג ורופא צרפתי ממוצא יהודי (נולד ב-1503)
1778 – ז'אן-ז'אק רוסו, פילוסוף, סופר ומלחין שווייצרי-צרפתי (נולד ב-1712)
1850 – רוברט פיל, ראש ממשלת בריטניה (נולד ב-1788)
1948 – נפתלי צבי שמרלר, רב וראש ישיבה חסידי בגליציה ובירושלים (נולד ב-1888)
1961 – ארנסט המינגוויי, סופר וחתן פרס נובל לספרות 1954 (נולד ב-1899)
1966 – אמנון הורביץ, בכור בני הביל"ויים בגדרה; אגרונום, מומחה לחקלאות ועיתונאי (נולד ב-1887)
1977 – ולדימיר נבוקוב, סופר (נולד ב-1899)
1987 – ג'ורג' וייז, נשיאה הראשון של אוניברסיטת תל אביב (נולד ב-1906)
1989 – אנדריי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי (נולד ב-1909)
1991 – אפרים אלימלך אורבך, חוקר מדעי היהדות (נולד ב-1912)
1994 – אנדרס אסקובר, כדורגלן קולומביאני (נולד ב-1967)
2007 – בוורלי סילס, זמרת אופרה אמריקאית ומנהלת המטרופוליטן אופרה בניו יורק (נולדה ב-1929)
2009 – אדם ליבנה, מבכירי מדעניה של רפא"ל (נולד ב-1930)
2011 – איתמר פרנקו, פוליטיקאי ברזילאי, כיהן כנשיא ברזיל בין השנים 1992–1994 (נולד ב-1930)
2011 – אורי דביר, סייר, גאוגרף יושב ראש הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע (נולד ב-1931)
2012 – גבי נוימן, מעצב גרפי, מחנך, סופר ואמן ישראלי (נולד ב-1937)
2013 – פאוזיה בנת פואד, נסיכת מצרים ומלכת איראן כאשתו של השאה מוחמד ריזה פהלווי (נולדה ב-1921)
2013 – דאגלס אנגלברט, ממציא אמריקאי שנודע בשל המצאת העכבר (נולד ב-1925)
2016 – אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, ניצול שואה וסופר (נולד ב-1928)
2019 – לי איאקוקה, תעשיין אמריקאי (נולד ב-1924)
2021 – נעים קטן, סופר, מחזאי ומבקר ספרות יהודי-עיראקי קנדי (נולד ב-1928)
2021 – ניקולאי סליצ'נקו, שחקן תיאטרון סובייטי ורוסי, שחקן קולנוע, במאי תיאטרון וזמר (נולד ב-1934)
2022 – לאוניד שוורצמן, אנימטור ואמן סובייטי ורוסי (נולד ב-1920)
2022 – פיטר ברוק, במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק בריטי-יהודי (נולד ב-1925)
2022 – ברוך משולם, אדריכל ישראלי (נולד ב-1926)
2023 – מילאן מילוטינוביץ', נשיא סרביה במסגרת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בשנים 1997–2002 (נולד ב-1942)
2024 – משה חן, סופר, עורך ועיתונאי (נולד ב-1931)
חגים ואירועים החלים ביום זה
1 ביולי – 3 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז ב
קטגוריה:יולי | 2024-07-03T19:36:52 |
מישל דה נוסטרדם | REDIRECT נוסטרדמוס | 2004-03-06T21:35:13 |
קול | ממוזער|256 פיקסלים|יצירתו של האמן וינסנצו סוקו (Vincenzo Succo) המציגה מכשירים היכולים להשמיע קולות
ממוזער|זמרת המכוונת את קולה למיקרופון, אשר משמש להגברה של הקול.
קול במובן צליל הוא תופעה פיזית ומתפשטת בחומר, אשר יכולה להיקלט על ידי איבר או מכשיר שמיעה ולהיות מתורגמת לחוויה חושית שמיעתית. המונח קול מתייחס לעיתים באופן ספציפי לקול האנושי, בדיבור ובזמרה, שהוא מקרה פרטי, סוג של צליל.
מאפיינים פיזיקליים
שמאל|ממוזער|250px|גלים סינוסאודליים
הקול הוא סוג של גל, ויכול להתפשט בגז, נוזל, מוצק ופלזמה. לפי הגדרה אחרת, הקול הוא תוצר לוואי של מחזורי של דחיסות ודילול מולקולריים, או גלי אורך שמתפשטים, דרך תווך (החומר בו מתפשט הקול, לדוגמה האוויר, דרכו עובר הקול למשל בשיחה רגילה בין אנשים), הניתן לדחיסה (כל חומר למעט ריק). מייצר הקול נקרא גם "מקור הגל". גלי קול ניתנים לתיאור בצורה גרפית, כאשר ציר אחד הוא ציר הזמן או המרחב, והציר השני הוא צפיפות התווך.
גלי קול נוצרים בשל עלייה או ירידה בלחץ בנקודה או באזורים מסוימים של חומר, הנקראת הפרעה. עלייה או ירידת לחץ זו נוצרת כאשר מולקולה אחת או יותר של החומר נדחפת לכיוון מסוים ולכן מתקרבת ו"נלחצת" אל המולקולות הסמוכות באותו כיוון, מה שיוצר אזור דחוס או לחוץ יותר, ובאותו זמן מתרחקת או נמשכת מהמולקולות שבכיוון המנוגד, מה שיוצר אזור פחות לחוץ/דחוס או דליל יותר. כיוון שכל מולקולה קשורה בכוחות משיכה ודחייה למולקולות שסביבה, נוצר "אפקט דומינו": כל מולקולה שנדחפת, נדחפת אל ודוחפת את המולקולות הבאות באותו כיוון, הן דוחפות את הבאות אחריהן וכך הלאה. מהצד השני, כל מולקולה שנמשכת, מושכת אחריה את המולקולות שמהן היא נמשכה, הן מושכות את הבאות לפניהן וכן הלאה. כך הפרעה בנקודה אחת מתפשטת בהכרח בחומר לכל הכיוונים כשהיא מועברת בין מולקולות סמוכות. כשהלחץ בנקודה מסוימת עובר הלאה, הוא מותיר מיד אחריו תת-לחץ באותה נקודה, ולהפך. כך ההפרעה הופכת מנקודה לכדור מתפשט של לחץ גבוה ונמוך לסירוגין, הגורם לתווך לרעוד או לרטוט.
ההפרעה נוצרת על ידי מתן אנרגיה קינטית למולקולה אחת או יותר של התווך. אנרגיה זו יכולה להימסר על ידי אנרגיה קינטית אחרת (כלומר על ידי פגיעה של חומר אחד בחומר אחר), או על ידי אנרגיה אחרת. כאשר שני תווכים שונים או יותר (למשל מיתר מתכת, האוויר שסביבו, עור התוף של אוזן) נמצאים בסמוך זה לזה, גל הקול עובר מהאחד אל השני וממשיך להתפשט בו. אפשר לומר שהתווך הראשון יצר הפרעה בתווך השני, התווך השני יצר הפרעה בשלישי וכן הלאה. כך קורה שתווך מסוים מתווך את גל הקול בין התווך הקודם (שהפריע לו) לתווך הבא (שלו הוא מפריע). התופעה שבה שניים או יותר חומרים שאינם נוגעים זה בזה (למשל שני מיתרים בפסנתר, או מיתרי קול אנושיים וכוס זכוכית) מתווכים על ידי חומר שלישי שנמצא ביניהם (למשל אוויר), ולכן רועדים יחדיו עקב אותה ההפרעה, נקראת "הדהוד סימפתטי".
הקול הוא תופעה גלית, וככזה, מתאפיין בתדירות, במהירות ובמשרעת (אמפליטודה). המשרעת היא העוצמה של לחץ גל הקול המשתנה בתוך הגל, או המרחק בין שיא הלחץ לשיא תת-הלחץ. עוצמת הקול נמדדת בדציבלים (שהוא יחס לוגריתמי, ובמילים אחרות, אינו יחס ישיר).
מהירות הקול – מהירות הקול תלויה בגורמים רבים, ביניהם סוג, טמפרטורה ולחץ התווך. למשל, גלי קול עוברים דרך האוויר במהירות שונה מאשר דרך מים. באוויר, ביום יבש בו הטמפרטורה היא 20 מעלות צלזיוס, מהירות הקול היא 343 מטרים לשנייה (כ-1,250 קמ"ש).
מהירות הקול איטית מאוד יחסית למהירות האור. הבדל זה מסביר לדוגמה את פער הזמנים בין ראיית הברק לבין שמיעת הרעם, למרות שהם נוצרים בפער זמנים קצר יחסית.
תדירות גל הקול היא מספר הרעידות, כלומר מספר הפעמים שהתווך מגיע לשיא הלחץ או לשיא התת-לחץ בפרק זמן נתון. התדירות נמדדת בהרץ (מספר רעידות בשנייה). האוזן האנושית מסוגלת להבחין בגלי קול שתדירותם היא בטווח שבין 20 לכ-20,000 הרץ. בעלי חיים שונים מסוגלים להבחין בטווחים שונים של תדירות קול.
קול כחוויה פסיכו-אקוסטית
החוויה הפסיכו-אקוסטית של הקול, הוא האופן בו הצליל נתפש על ידי אדם או בעל חיים. נהוג לאפיין את החוויה שנוצרת כתוצאה מגירוי של גלי קול מחזוריים או מחזוריים-למחצה באמצעות גובה, עוצמה, גוון ומשך.
באופן כללי, הקשר בין החוויה הפסיכו־אקוסטית של הצליל, לבין המאפיינים הפיזיקליים של גל הקול הוא מורכב למדי. עם זאת, יש התאמה ברורה בין מספר מאפיינים בסיסיים של הצליל לתכונות פיזיקליות של הגל, כמתואר להלן. בהמשך יהיה נוח לדמיין את הגל כפונקציה המתארת את לחץ האוויר בכל נקודה בזמן ובמרחב.
עוצמת הצליל
על אף שהתחושה הנשמעת של עוצמת הצליל מושפעת מגורמים רבים, יש התאמה ברורה בינה לבין המשרעת של גל הקול. אם ניקח גל קול, ונבנה ממנו גל שני על ידי כך שבכל נקודה בזמן ובמרחב נכפיל את לחץ האוויר לפי איזשהו יחס קבוע (ליתר דיוק, נכפיל את ההפרש ביחס ללחץ הממוצע, שהוא בערך אטמוספירה אחת), נקבל שני גלים הנבדלים רק בעוצמתם.
במובן הפיזיקלי המדויק, נהוג למדוד עוצמה של קולות (לאו דווקא צלילים) ביחידות של דציבל. לרוב משתמשים בדציבלים כמדד של עוצמה יחסית (כאשר משווים עוצמות של שני צלילים, למשל), אם כי ניתן להשתמש בהם גם כדי לתאר עוצמה מוחלטת (ביחס לתקן שנקבע) ואז אפשר לחשב את המשרעת של גל הלחץ על סמך העוצמה בדציבלים.
במוזיקה קלאסית נהוג לתאר את תחושת העוצמה, או הדינמיקה, הרצויה באמצעות מילים (שמקורן באיטלקית): פיאניסימו, פיאנו, פורטה, פורטיסימו, ועוד. נראה, כי החוויה הרגשית של היצירה מושפעת לא-פחות, ואולי אף יותר, משינויים בעוצמת הצליל. ועל כן גם להם סימנים ומונחים מיוחדים כגון קרשנדו ודימינואנדו. ישנן מספר יצירות של מוזיקה אלקטרונית בהן העוצמה מוגדרת באופן מדויק, בדציבלים.
גובה הצליל
תחושת גובה הצליל (באנגלית: Pitch), קשורה לתדירות הבסיסית של גל הקול. ככל שהתדירות של הצליל יותר גבוהה כך נשמע הצליל יותר גבוה.
תדירות הצליל נמדדת ביחידות הרץ כלומר מספר המחזורים של גל הקול בשנייה. כאשר תזמורת סימפונית מכוונת את כליה, זה נעשה על-פי "צליל יחוס" (reference pitch), הצליל לה שמנוגן על ידי אבוב. צליל זה מקביל לצליל לה באוקטבה האמצעית של הפסנתר – A4. לכוונון של אבוב זה או כל כלי יחיד כמו פסנתר או גיטרה היה נהוג להשתמש בקולן. כיום יש מכשירי כוונון אלקטרוניים היכולים להתאים עצמם לצלילי ייחוס שונים. בדרך כלל צליל היחוס הוא בתדירות של 440 הרץ, בעבר צליל הייחוס היה בתדירות של 435 הרץ, ובתקופות שונות ובמקומות שונים נבחרו גם תדירויות אחרות.
להוציא את שירת האדם והציפורים, גובה רוב הקולות בטבע אינו מוגדר. ייחודם של כלי הנגינה והרמקולים, אם כך, הוא ביכולתם להפיק צלילים בגובה מוגדר. עם זאת, לא כל התרבויות המוזיקליות מבססות את המוזיקה שלהם על פרמטר הגובה. לדוגמה, המוזיקה באפריקה מבוססת על כלים אידיופוניים בגובה בלתי מוגדר או מוגדר למחצה, המלווים בקולות אנושיים.
מרבית כלי-הנגינה מתוכננים (או מסוגלים) לנגן רק קבוצה סופית מתוך אינסוף גובהי-הצלילים האפשריים. כלי הקשת וביניהם הכינור, וכן הטרומבון מתייחדים בכך שהם מסוגלים לנגן קבוצה אין סופית ורציפה של תדירויות, אך קבוצה זו היא עדיין חלקית לקבוצת כל הצלילים האפשריים. יתר-על-כן, קטעים מוזיקליים טיפוסיים נבנים על סדרה מצומצמת עוד-יותר של גובהי-צלילים, המכונה סולם.
תפיסה מוזיקלית של גובה הצליל
תחום התדירויות שהאוזן האנושית יכולה לקלוט היא בין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ לערך, אם היא של תינוק. עם ההתבגרות טווח זה יורד עד ל-16 קילוהרץ. ישנם בעלי חיים, כמו כלבים ודולפינים, שיכולים לשמוע אף מעבר לתחום זה. כך למשל, לווייתנים ודולפינים, משמיעים קולות ומאזינים להדים המוחזרים אליהם כדי להתמצא במרחב ולאתר טורפים ומזון, בדומה לסונאר אקטיבי.
רוב בני האדם יכולים לזהות מרווחים צליליים של 3 סנטים (כלומר, שלוש מאיות של "חצי טון"), כאשר המשך והעוצמה של הצלילים אופטימליים והם נמצאים בתחום הרגישות המקסימלית (בסביבות התדר של 3,000 הרץ). ככל שאורך הצליל קצר יותר ועוצמתו נמוכה יותר, כך דרושים מרווחים גדולים יותר על מנת לזהות הפרשי גובה בין שני צלילים. לכן הפרש של 5 סנטים נחשב לחסר משמעות מבחינת התפיסה האנושית.
באמצעות אימון, ניתן לחדד את תפישת הגובה של הצליל וכך לזהות בדיוק רב מרווחים, כלומר יחסי תדירויות בין צלילים המושמעים באותו זמן או בזמנים סמוכים. שמיעה כזו מכונה שמיעה יחסית. אצל רוב האנשים במדינות המערב היכולת לזהות במדויק גובה של צליל, תכונה שנקראת שמיעה אבסולוטית, נדירה ביותר.
גון הצליל
הגובה והעוצמה של הצליל אינם מספיקים כדי לתאר אותו באופן מלא. לראיה, ניתן להבחין בין צלילים המנוגנים על ידי שני כלים שונים, כגון פסנתר וחליל, גם כאשר הם מנגנים באותה עוצמה ובאותו גובה. הדיבור מהווה דוגמה עוד יותר מובהקת לכך, שכן אנו יכולים להבדיל בין שלל הברות, גם כאשר מקפידים להגות אותן באותו הגובה ובאותה העוצמה. ההפך נכון גם – אנחנו יכולים לזהות כאותה הברה צלילים שונים, גם כאשר הם נהגים בעוצמה ובגובה שונים.
מכאן שלצליל יש מרכיבים נוספים, מלבד העוצמה והגובה שלו. ניתן להגדיר את הגוון (באנגלית: Timbre) של הצליל כאוסף המאפיינים של החויה הפסיכו-אקוסטית של הצליל שאינם קשורים בעוצמה או בגובה שלו.
מההיבט הפיזיקלי קל לראות, שניתן לצייר פונקציות רבות ומגוונות שלהן אותה תדירות ואותה משרעת, כמתואר בתרשים. שמאל|ממוזער|250px|שתי פונקציות שונות עם אותה משרעת ואותה תדירות ואומנם הצלילים המתאימים לפונקציות אלה ישמעו לנו שונים, אף על פי שנחוש שהם דומים מבחינת העוצמה והגובה. יתר-על-כן, אם נתונה לנו פונקציה כלשהי המתארת את הלחץ באוזננו כפונקציה של הזמן, ניתן לנפח או לכווץ אותה בציר הזמן ובציר הלחץ וכך לשנות את התדירות והמשרעת שלה כרצוננו. הצלילים המתוארים על ידי פונקציות אלה יישמעו לאוזננו דומים מאוד.
הגוון מתאים, אם כן, ל"צורה" של הפונקציה המתארת את הצליל. כלומר לאותם היבטים של הפונקציה שאינם משתנים כאשר מנפחים או מכווצים אותה לאורך הצירים. כפי שהערנו, התכונות הפיזיקליות של משרעת ותדירות אינן חופפות למרכיבים הפסיכו-אקוסטיים המתוארים על ידי עוצמה וגובה. כך גם הצורה של הפונקציה אינה מתאימה בדיוק לתפיסת הגוון. זו מושפעת גם מהגובה ומהעוצמה של הצליל, וכן מהאופן בו הצורה של הפונקציה משתנה עם הזמן. מגוון גדול של צלילים כלל אינם מחזוריים (נקישות תוף, עיצורים פוצצים), או שהם "מחזוריים-למחצה" (התנועות בדיבור), ואז הצורה של המחזור אינה מוגדרת כלל.
שמאל|ממוזער|250px|הפונקציה המחזורית (בשחור) היא הסכום של שתי פונקציות הסינוס (בסגול ובכתום). התמרת פורייה מאפשרת להציג כל פונקציה מחזורית כצירוף ליניארי של פונקציות סינוס וקוסינוס
השערות בחלקים שונים של שבלול האוזן מגיבות לתדרים שונים. כך שגל הקול הפוגע בעור התוף מפורק כבר ברמה המכנית למרכיבי תדר שונים, לפני שהוא מתורגם לגירויים עצביים. פירוק זה עוזר לנו לשמוע צלילים בו-זמניים. למשל, אם שני כלים מנגנים בו-זמנית בגבהים שונים, לא יהיה לנו קשה להפנות את הקשב מאחד לשני.
העובדה שפירוק כזה מתרחש באוזן מרמזת, שעל מנת להבין את מושג הגוון יותר בדיוק עלינו להסתכל לא על הפונקציה המתארת את הצליל אלא על צורתה המותמרת. הצליל שרוב כלי הנגינה מפיקים, גם כאשר הם מנגנים תו בודד, מתפרק למספר גלי סינוס, או למספר תדרים. אם הפונקציה מחזורית, התדירות הנמוכה ביותר, המכונה תדירות הבסיס, מתאימה למחזור של הפונקציה. תדירות הבסיס היא הקובעת את תחושת הגובה של הצליל.
שאר התדירויות תהיינה (במקרה של צליל מחזורי) כפולות שלמות של תדירות הבסיס. הצלילים המתאימים למרכיבי התדר האלה מכונים צלילים עיליים של הכלי. המופע של הצלילים העיליים אינו מורגש. הגוון של הצליל נקבע, אם-כן, רק לפי העוצמה היחסית של הצלילים העיליים המרכיבים אותו. במילים אחרות, הגוון מתאים, פחות-או-יותר, לצורה של הערך המוחלט של הפונקציה המותמרת.
קול כאמצעי תקשורת
שמאל|ממוזער|150px|אוזן
בעלי חיים רבים מתקשרים באמצעות קול. האיבר האחראי לקליטת גלי הקול והמרתם לאותות חשמליים אותם יכול לפרש המוח הוא האוזן. האוזן כוללת מנגנונים המגבירים את תנודות האוויר וממירים אותן לאותות חשמליים, אותן מפרש המוח כקול.
קיים טווח תדירויות שהאדם מסוגל לשמוע אשר לרוב נע בין 20 הרץ ל-20 קילוהרץ, אך תחום התדירויות שבו רגישותה של אוזן האדם מרבית הוא רק עד 4,000 הרץ (זהו בערך תחום התדרים שמועבר בטלפון). אולטרה סאונד (בעברית: על קול) הוא קול בתדירות הגבוהה מהתדירות הגבוהה ביותר שאדם יכול לשמוע (בדרך-כלל מעל 20 קילוהרץ). כמה בעלי חיים, כגון כלבים, דולפינים ועטלפים, שומעים תדירויות גבוהות יותר מהאדם, ולפיכך הם שומעים אולטרה סאונד (בתדירויות מסוימות).
בעלי חיים יוצרים קולות שונים על-מנת להתקשר ביניהם או להשמיע אזהרה לבעלי חיים אחרים. יש מקרים שבהם הצליל של בעלי החיים הוא מחוץ לתחום השמיעה של בני האדם. פילים לדוגמה מתקשרים בתחום התדר הנמוך מתחת ל-20 הרץ.
מכלול הקולות שבהם בני אדם משתמשים לתקשורת נקרא דיבור, ומערכת של מסרים ואותות שונים שיש להם משמעות נקראת שפה.
מהירות הקול
מהירות הקול תלויה בתווך ובתנאים הפיזיקליים שלו. בין הגורמים המשפיעים ניתן למנות את מקדם הקשיחות והצפיפות שלו, את הטמפרטורה והלחץ.
לדוגמה, מהירות הקול באוויר יבש, לחץ אטמוספירי של 1 אטמ' וטמפרטורת החדר היא 20 מעלות צלזיוס, היא 343 מטר לשנייה.
ראו גם
אקוסטיקה
מיתרי הקול
שמיעה
שקט
עיבוד אותות קול
אפקט דופלר
מוזיקה
אולטרה סאונד
פלסט
התחלפות הקול
יום הקול העולמי
קישורים חיצוניים
רמי אריאלי – מכון ויצמן, "מערכות מתוקשרות" – דפים רבים ומידע מפורט במגוון תחומים בנושא קול, תקשורת, מוזיקה ודיבור
צלילים – מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול –
הערות שוליים
*
קטגוריה:אקוסטיקה
קטגוריה:שמיעה | 2024-07-08T18:30:46 |
אוזניים | הפניה אוזן | 2023-12-27T12:05:48 |
פלסטינאים | REDIRECT פלסטינים | 2005-09-25T17:11:09 |
שמיעה | שמאל|ממוזער|250px|בדיקת שמיעה
ממוזער|האוזן היא איבר המשמש לשמיעה
ממוזער|250px|השימוש באוזניות מאפשר לאדם לשמוע את הקולות המופקים דרכן מבלי להפריע לסביבה
שמיעה היא החוש המאפשר לקלוט גירויים של קולות וצלילים באמצעות מערכת השמיעה.
איבר הגוף המקושר לחוש השמיעה הוא האוזן.
מערכת השמיעה שלנו מחולקת לשלושה חלקים מרכזיים: האוזן החיצונית שכוללת את האפרכסת, צינור השמע (העובד עם האפרכסת) תעלת האוזן, קרום התוף. האוזן התיכונה (האמצעית) הכוללת את הפטיש (מחובר לעור התוף), הסדן, ארכובה. והאוזן הפנימית שכוללת את החלון הסגלגל (קרום המחבר בין המשוורת ובין האוזן הפנימית), איבר שיווי המשקל, השבלול ועצב השמיעה.
חשיבות
השמיעה היא חלק חשוב מההתנהגות ההסתגלותית של בעלי חיים רבים.
היא מאפשרת קליטה של גירויים קוליים מהסביבה.
כמו כן, בדומה לחוש הראייה והמישוש היא מסוגלת לספק מידע מרחבי אודות מיקומם היחסי של עצמים במרחב. מידע זה מאפשר את התגבשותה של התפיסה המרחבית.
עבור בני אדם השמיעה משמשת גם לקליטה של צלילי הדיבור של השפה. על כן יש לה חשיבות לצורכי תקשורת ויצירת קשרים בין-אישיים.
תדירות ועוצמה
מערכת השמיעה האנושית יכולה לאתר שינויים מהירים בתדירות הקול ובעוצמתו.
תדירות הקול נמדדת ביחידות של הרץ Hz. טווח השמיעה אותו מסוגלת אוזן אדם אופייני לקלוט הוא 20 הרץ עד 20,000 הרץ. קולות שתדירותם נמוכה יותר או גבוהה יותר, אינם נשמעים.
עוצמת הקול נמדדת ביחידות של דציבל dB (דציבל = 0.1 בל). אוזן האדם מסוגלת לשמוע צלילים החל מ 10 דציבל. חשיפה לעוצמת רעש הגבוהה מ-110 דציבלים, (מוזיקה חזקה, שמיעה באוזניות במשך זמן רב, קידוחים, המראות ונחיתות של מטוסי סילון) במשך יותר מכמה דקות עלולה לפגוע בכושר השמיעה.
הבדלי שמיעה בין שתי האוזניים
במחקר שבוצע באיטליה ב-2009 נמצא כי שמיעה באוזן הימנית משפיעה על קליטת הצליל ושידורו אל המוח באופן יעיל יותר מאשר באוזן שמאל.
שמיעה טובה במיוחד
ישנם אנשים אשר יכולת עיבוד השמיעה שלהם טובה מהממוצע.
אלו הן מספר תופעות המאפיינות שמיעה טובה במיוחד:
שמיעה אבסולוטית - היכולת לזהות צליל בודד בשמו.
שמיעה רלטיווית - היכולת לזהות מרווחים מוזיקליים.
לקויות שמיעה
לקויות שמיעה נחלקות בדרך כלל על-פי הקריטריונים הבאים:
שמיעה לקויה על פי מקום הפגיעה - פגיעה באוזן החיצונית, התיכונה או הפנימית, ברמה כזו או אחרת עד כדי חרשות.
ליקוי שמיעה מולד
ליקוי שמיעה נרכש כלומר השמיעה הייתה תקינה אבל נפגעה במהלך החיים.
שמיעה ללא מקור קול חיצוני
לעיתים האדם חווה שמיעה של צלילים גם בהיעדר מקור קול חיצוני. טיניטוס היא תופעה מסוג זה, אשר נגרמת מפגיעה במרכיב האינהיביציה של מערכת השמיעה.
גורם אפשרי נוסף הוא הזיה שמיעתית, אשר יכולה להיגרם ממצבים נפשיים או רפואיים שונים.
ראו גם
ניתוח שתל שבלולי
מערכת השמיעה
קישורים חיצוניים
אני מקשיב לצבעים - כיצד הטכנולוגיה יכולה לאפשר לאדם לשמוע צבעים.
הערות שוליים
*
קטגוריה:חושים
קטגוריה:אוזן | 2024-06-02T15:47:10 |
רעש | ממוזער|170px|שלט נפוץ בספריות המורה על איסור שימוש בטלפון סלולרי על־מנת לשמור על השקט
שמאל|ממוזער|200px|מחסום לרעש, לצד כביש ראשי בפולין
רעש הוא צליל בלתי רצוי הגורם להפרעה או קול חזק.
באקוסטיקה הגדרה של צלילים כרעש עשויה להיות סובייקטיבית: ישנם צלילים אשר אנשים מסוימים מגדירים כרעש ואנשים אחרים לא, למשל סוגות מוזיקה מסוימות, פעמוני כנסייה, צפירת שבת, קריאת המואזין, קולות ילדים משחקים. רעש יכול להיות כל צליל חסר משמעות או כוונה.
לעומת זאת, ישנם צלילים שלרוב אין ויכוח לגבי הפרעתם לכלל הציבור הנמצא בטווח קליטתם. דוגמאות לרעשים אלה הם רעשי מנועים חזקים כמו של מטוסים או פטישי אוויר. ישנם גם צלילים שנקבע בחוק או בתקנות כלשהן שבמקום או בשעה מסוימים הם אסורים. לדוגמה, בישראל, אסור להשמיע רעשי מסיבת ריקודים בשכונת מגורים לאחר שעה 23:00 בלילה. כמו כן הוטלו הגבלות על שימוש בצופרי רכב. דוגמה אחרת לרעש לא חוקי היא ויכוח קולני במסדרונות בית משפט. רעשים קבועים שאין ויכוח על היותם רעש ולא צליל נעים מכונים "זיהום רעש".
החדרתם של צלילים לתחום הפרטיות של אדם או של קבוצת אנשים בניגוד לרצונם מהווה גרימת רעש. היא עלולה להיחשב כמעשה פוגעני בתלות במימד העוצמה של הרעש, במימד הטיב, המהות והאופי של הרעש, במימד ההתנהגות של הרעש על-פני ציר הזמן וכן בתלות בנסיבות החדרת הרעש. המושג רעש עולה בהקשר של עוולת מטרד ליחיד וכן בהקשר של עוולת מטרד לציבור.
ממפגעי רעש אקוסטי קבועים ניתן להתגונן בעזרת בידוד אקוסטי, או אטמי אוזניים או משינוי המערכת המפיקה את הרעש כגון הפיכת מחשב אישי רגיל למחשב שקט.
נזקי רעש אקוסטי
נזק לשמיעה: גלי קול חודרים לאוזן ועוברים דרך מערכת עדינה ומורכבת אל המוח. תאי שערה זעירים הנמצאים בתעלת האוזן הפנימית "מסמנים" לעצב השמיעה לשלוח תדר חשמלי למוח. המוח מפענח את התדר הנ"ל כקול. רעש יכול להשפיע ולפגוע בכל שלב במעלה מסלול השמע, החל מקרע בעור התוף בשל טראומה, דרך נתק בין עצמות השמע באוזן התיכונה, פגיעה בתאי השיער החיצוניים באוזן הפנימית ועד לפגיעה עצבית.
הפגיעה העצבית יכולה להתרחש באמצעות שני מסלולים. מסלול אחד מכונה Auditory Deprivation והוא מתרחש כאשר תאי השערה נהרסו מהרעש. עקב חוסר התפקוד שלהם סיבי העצב אינם מקבלים גירוי והם מתנוונים. המסלול השני מכונה Synaptopathy והוא מתרחש עקב חשיפה חד פעמית לרעש שגרם לנזק עצבי קבוע. חשיפה חד פעמית לרעש מזיק גורמת להפרשת יתר של Glutamate. עקב הכמות העודפת שלו הוא אינו מספיק להיספג ולהתפנות ובמקום הופך לרעלן הפוגע בסינפסה.
רעש שעוצמתו מעל 70 דציבלים נחשב רעש מזיק, רעש מעל 65 דציבלים נחשב רעש הפוגע באופן משמעותי באיכות החיים, ורעש מעל 60 דציבלים נחשב רעש מפריע. רעש מזיק יכול להיות רעש מתמשך או רעש התקפי חזק.
עוגמת נפש: רעש חזק ופתאומי עלול לגרום לבהלה, למתיחת שרירים, להזרמה של אדרנלין רב לדם, להאצת קצב הלב, להעלאת לחץ הדם ולהזעת יתר. תופעות אלה מזכירות התקפי לב. בנוסף לכך, מגורים או עבודה במקום רועש עשויים להוות מטרד שתוצאותיו הן עצבנות כרונית, מגרנות וקושי לנהל אורח חיים תקין.
הפרעה לנגישות: חדרי כיתה, חדרי הרצאה או מקומות אחרים בהם מתאסף קהל כדי להקשיב לדבר מה עשויים להיות לא נגישים לאנשים עם לקות שמיעה או לקות ריכוז, במידה וכמות הרעש החיצוני שחודר אליהם או כמות ההד בהם גבוהים. גם אנשים חסרי לקות יתקשו להקשיב לנאמר במקומות כאלה ועשויים לחוש עייפות לא סבירה אחרי מאמץ הקשבתי בהם.
רעשים אקוסטיים פוגעים גם בבריאותם ואורח חייהם של בעלי חיים. רעשים אקוסטיים בים (רעשים ממנועי ספינות, סונאר ועוד) פוגעים ביונקים ימיים ועלולים לשבש את חוש הניווט שלהם באופן זמני או קבוע.
רעש במוזיקה
במוזיקה ישנם יוצרי אוונגרד, כדוגמת ג'ון קייג' וממשיכי דרכו, אשר היללו את הרעש. בשנת 1976 אמר קייג': "נראה לי שלכל רעש יש פוטנציאל להפוך למוזיקלי, בעצם היותו חלק מיצירה מוזיקלית." לדעתם צלילים מקריים קיימים בסביבה כל הזמן וזהו תפקידו של המלחין לשלב אותם ביצירה מכוונת. אף ההפסקות ביצירות נועדו, לשיטתם, להתמלא ברעש.
וגם להפך, היצירה המוזיקלית הכי מקובלת עלולה להפוך לרעש אם משמיעים אותה בעוצמה חזקה באופן חריג.
למעשה כל מוזיקה המושמעת יוצאת מתוך רעש או שקט יחסי מאחר שאין מקום בו השקט הוא מוחלט.
רעש בפיזיקה
בהשאלה, המונח רעש מציין בפיזיקה ובאלקטרוניקה אות בעל תכונות אקראיות מסוימות. רעש יכול להיות תוספת בלתי רצויה של אותות אקראיים לאותות העוברים במערכת האלקטרונית, לדוגמה רחשים או זמזום במערכת סטריאו או תוספת של "שלג" בתמונת טלוויזיה כאשר האות חלש.
ישנם מספר סוגים של רעש שניתן למדוד, כגון "רעש לבן" שבו מופיע טווח שלם של תדירויות צליל, "רעש ורוד" שבו הגלים הארוכים חזקים יותר ו"רעש כחול" שבו הגלים הקצרים חזקים יותר. קיימים מכשירים אלקטרוניים אשר מבטלים את הרעש על ידי יצירת צליל אשר מאזן ומשתיק את התדירויות אשר בני-אדם מגדירים כרעש.
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
רעש שנמצא בסביבה החיצונית של האדם ונקלט על ידי החושים שלו, מכניס רעש למערכת העצבית באמצעות תהליכי התפיסה.
על פי רוב, הרעש נתפס כמזיק לתפקוד הקוגניטיבי.
עם זאת, התופעה של תהודה אקראית, שבה חל שיפור אותות בעקבות רעש על יד הגדלת היחס בין האות לרעש, נמצאת גם במערכת העצבים. לכן כמות מסוימת של רעש יכולה דווקא להיטיב עם התפקוד הקוגניטיבי.
תהודה אקראית יכולה להעצים את התפקוד הקוגניטיבי משום שהיעדר מוחלט של רעש הוא לא המצב המיטבי עבור יכולת האיתור של אותו חלשים במערכות לא ליניאריות, כמו מערכת התפיסה של יצורים חיים. למעשה, קיימת רמת רעש אידיאלית שבה יכולת הקליטה של אותות חלשים מוגברת. היחס בין התפקוד הקוגניטיבי לרמת הרעש הוא בצורת '∩' (או U הפוכה), כך שהביצוע המיטבי מתרחש ברמות רעש מתונות.
בהתאם לכך, נמצא שרעש יכול לשפר את התפקוד הקוגניטיבי של אנשים עם הפרעת קשב, אך לפגוע בתפקוד של אנשים ללא הפרעת קשב. מכאן ניכר שאנשים עם הפרעת קשב זקוקים לכמות גדולה יותר של רעש לצורך תפקוד קוגניטיבי מיטבי.
לקריאה נוספת
פרופ' נחום רקובר, איכות הסביבה - היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, פרק רביעי: רעש, 77. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, 1993
קישורים חיצוניים
ברק בר-זוהר. (8.2.2022). מטרדי רעש במרחבים עירוניים. לייף מגזין.
הערות שוליים
*
קטגוריה:זיהום
קטגוריה:נגישות | 2024-08-01T18:46:13 |
כתב יד | 2020-05-30T17:16:33 | |
גרפולוגיה | גרפולוגיה היא תורה פסאודו-מדעית הקושרת בין כתב ידו של אדם לבין אישיותו.
ענף אחר, המזוהה בטעות עם גרפולוגיה, נקרא ניתוח מסמכים וחתימות. תחום זה בוחן זיוף מסמכים וחתימות תוך שימוש בשיטות מדעיות, כאשר העוסקים בו מוכרים כעדים מומחים בבית משפט.
גרפולוגים טוענים כי הם יכולים להסיק מידע על אישיותו וחייו של אדם על פי כתב ידו. מחקרים אמפיריים אשר בחנו את תקפות שיטות האבחון בגרפולוגיה מצאו פעם אחר פעם כי לא קיים מתאם בין ממצאיה למציאות. גרפולוגיה שימשה בעבר במדינות שונות, בתפקיד רשמי או רשמי למחצה, ככלי סינון בתחומים כמו אבחון רפואי או תעסוקתי, אך בשנים האחרונות דעך העניין בגרפולוגיה ככלי לנושא זה. לבד מבצרפת, בה אחוזים גבוהים יחסית משתמשים בגרפולוגיה למיון עובדים, במדינות אחרות באירופה, כמו איטליה, יוון והולנד, שיעור המשתמשים בה קטן מ־10%. מחקר שנערך בשנת 2009 הצביע על־כך שגם בשיעור זה יש הפרזה, ובחינה של המצב בשווייץ הצביעה על כך שפחות מאחוז מהמועסקים נדרשים לעבור בדיקה גרפולוגית.
הנחות היסוד של הגרפולוגיה
הגרפולוגיה מבוססת על מספר הנחות יסוד:
כאשר אדם כותב, תכונות שונות שלו מוצאות ביטוי בכתב ידו.
אדם אינו יכול לשנות מרצונו את צורת כתיבתו, בלי להותיר סימנים ניתנים לזיהוי לשינוי זה.
המנגנון להפקת תנועות הכתיבה נמצא במתאם למצב מערכת העצבים המרכזית ומשתנה בהתאם לה.
אות או צורת תו אינה מייצגת בהכרח תכונה מסוימת. המשמעות של האות או התו מוקשת על פי הנסיבות, ההקשר ועוצמת הלחץ.
לטענת מתנגדי הגרפולוגיה ההנחה הראשונה מבין הארבע היא אקסיומה לא מוכחת, שתי הבאות הן השערות טיפוסיות לפסאודו-מדע במובן זה שקשה מאוד או בלתי–אפשרי להפריכן או לתקפּן. הנקודה הרביעית היא החשובה מכולן, משום שעולה ממנה כי ניתן לפתח תאוריה ומתודה לניתוח הקשר שבין כתב היד (ובמקרים אחרים, ציור או חתימה) לבין תכונות אופי, רגש ונפש ספציפיות. טענת חסידי הגרפולוגיה היא כי מתודה גרפולוגית מסוימת מאפשרת ניתוח כזה. טענת מתנגדי הגרפולוגיה היא כי אין שום הוכחה, ניסיון או בדיקה מדעית המאששת טענות אלו.
מתודות גרפולוגיות
גרפולוגיה אינטגרטיבית (משולבת): ידועה גם בשם "גרפואנליזה" או "שיטת הסימנים הקבועים" או ה"שיטה הצרפתית". התאוריה שביסוד שיטה זו היא שאותיות מסוימות מקושרות לתכונות אופי מסוימות וצורות התנועות מקושרות לתכונות אישיות בהקשר זה. לדוגמה, האות t שבה הקו החוצה האופקי נמצא מעל לגזע האות מצביעה על נטייה לחלום בהקיץ. נכון לשנת 2021, לא פורסם מחקר המצביע על כך שיש ממש בקישור בין התנועות וצורתן לתכונות אופי כלשהן.
גרפולוגיה הוליסטית: שיטה זו מכונה לעיתים קרובות גם גרפולוגיית גשטאלט (תבנית), אף כי אין לה קשר לתאוריית הגשטאלט. התורה פותחה בערך בשנת 1920 בגרמניה. לפי גישה זו, ניתן לבנות פרופיל אישיות כללי של אדם על בסיס שילוב אלמנטים שונים בכתב ידו, כמו קיטוב בין תנועות, שוליים, לחץ וריווח. גישה זו טוענת שעל מנת לנתח כתב יד, חייבים להשתמש בטקסט חופשי שהאדם כותב, ולא בטקסט המוכתב לו.
ניתוח סמלי: לפי גישה זו, ניתן לבחון סמלים כהופעתם בכתב ידו של אדם.
התפתחות הגרפולוגיה
שורשיו של ניתוח כתב היד והגרפולוגיה במאה השבע עשרה, עם חיבורו של אלדריסיוס פרוספר (Alderisius Prosper), שפרסם את מחקרו "אידאוגרפיה", ועם חיבוריו של הרופא האיטלקי קמילו בלדי (Camillo Baldi) מאוניברסיטת בולוניה, שהציג שיטה ללמידה על אופיו של אדם על פי מכתביו.
התפתחות נוספת באה מאה שנים אחרי כן אצל יוהאן קספר לווטר (Johann Kaspar Lavater), משורר ודיאקון בכנסייה בציריך שבשווייץ. בספרו "פרגמנטים פיזיוגנמיים להבהרת ידע טבעו של האדם ואהבת האדם" (Physiognomische Fragmente zur Beförderung der Menschenkenntnis und Menschenliebe) שנכתב בין השנים 1775 ו-1778 הסתמך לווטר על השערות של ג'מבטיסטה דלה פורטה, חי: 1535-1615) וטען כי ניתן לאתר קשר בין ביטויים פיזיוגנומיים ובין תכונות נפשיות. הוא סבר כי הליכה, תנועות ידיים ואף כתיבה מעידים על טבעו של האדם.
הניסיון הראשון ליצור תאוריה ומתודה ממשית של גרפולוגיה בא רק לאחר אמצע המאה התשע עשרה, בתוך גל של מחקרים שניסו להוכיח קשר בין מאפיינים פיזיים של האדם, צורתו, גזעו, גולגולתו, ופעולתו ובין תכונות שכל, אופי ונפש שלו. בצרפת, בלטו מחקריו של הכומר האב פלנדרה ובמיוחד של תלמידו האב ז'אן-איפוליט מישון (Jean Hippolyte Michon) ממחוז שארנט (Charente) שבצרפת. בסדרת ספרים שהוציא מישון בשנות השבעים של המאה התשע עשרה טבע הכומר את המונח "גרפולוגיה" ופיתח שיטה "אנליטית" ראשונית לניתוח כתב היד, שלפיה ניתן לייחס מאפיינים ספציפיים לאנשים על בסיס "סימנים" מבודדים בכתיבתם. מישון היה מייסדה של האגודה לגרפולוגיה בצרפת ולספריו השונים נודעה השפעה רבה בפיתוח המתודה הגרפולוגית.
יורשו של מישון, ז'ול קרפיו-ז'מה (Jules Crépieux-Jamin) פיתח גישה "הוליסטית" ו"גשטלטית" (תבניתית) יותר. במקום התייחסות לאלמנטים פרטניים של אותיות בלבד, דגל קרפיו-ז'מה בפרשנות התרשמותית ואינטואיטיבית יותר של אופיו של הכותב על פי הרושם הכללי שמותיר הכתב אצל המפרש, והתייחסות למאפיינים כוללים יותר של הכתב.
בגרמניה הועלתה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הטענה כי כתיבה היא סוג נוסף של ביטוי תנועתי, וכי ניתן לקרוא את התהליכים החשיבתיים והרגשיים באמצעות ניתוח של התנהגות פסיכומוטורית מעין זו. וילהלם פרייר (Preyer) טען בספרו "על הפסיכולוגיה של הכתיבה" (Zur Psychologie des Schreibens) כי כתב–היד הוא למעשה "כתב מוח", כלומר, שיסוד הכתב במוחו ובאופיו של הכותב, לא בכישור מוטורי כלשהו, זאת על בסיס מחקר שעשה בכתבם של אנשים שאיבדו את ידיהם ולמדו לכתוב באמצעות כף הרגל או הפה. מחקרים אחרים ניסו אף הם למצוא את הקשר שבין כתב ורגש. אחרים, כמו גאורג מייר (Meyer), טלטשר ומקס פולפר (Pulver) ניסו לקשר בין גרפולוגיה ופסיכולוגיה. תרומה חשובה במיוחד נודעה ללודוויג קלגס (Klages), פילוסוף ופסיכולוג, שפיתח את המתודה ה"גרמנית", שניסתה לכונן ניתוח גרפולוגי המבוסס על מאפיינים אובייקטיביים, תקפים תמיד, של כתב–היד, בניגוד לגישה של קרפיו-ז'מה שהדגישה אלמנטים כללים יותר כמו חיוניות כתב היד בכללו, כיוונו, מהירותו, וכדומה, ואופיינה גם בגישה אינטואיטיבית יותר לניתוח.
חוקרים וחובבי גרפולוגיה אחרים, כמו אמיל קרפלין, פייר מנאר, רוברט זאודק, ג'וּן דאוני, פרנק פרימן, ק (ל)רה רומן, תאה שטיין לוינסון, רודה וייזר, אניה מנדלסון (טאיר), יוזף זובין, וורנר וולף, ורודולף פּוֹפָל ניסו לפתח את המתודות השונות או סינתזות ביניהן לכלל מערכת ניתוח מקיפה ומדויקת יותר.
ברוב מדינות העולם היום, כולל בישראל, נהוגות שיטות המתבססות במידה זו או אחרת על הניתוח הגרמני ורעיונותיו של קרפיו-ז'מה, במינונים שונים לכל הגישות. בארצות הברית, למרות השפעה שהייתה לרומן, לשטיין ללוינסון או לוולף, בלטה במיוחד השיטה שכונן מילטון נ. בנקר, ו"המכון הבינלאומי לגרפואנליזה" שהקים. לפי באנקר, שיטתו היא "דרך ביניים" הממזגת את מעלות הגישה הגרמנית והצרפתית. בנקר קנה לו פופולריות, תקופה מסוימת, בצפון אמריקה, אך קרנה של השיטה שקעה והמכון אף פשט רגל ב-2003.
תמיכה מדעית
העוסקים בגרפולוגיה מייחסים לפעילותם יכולות מרחיקות לכת.
אולם מספר מחקרים בחנו את תקפות הטענות של הגרפולוגיה ליכולת לנתח כתב יד ולהסיק מניתוח זה מסקנות תקפות לגבי הכותב. מחקרים מדעיים שנעשו לא מצאו אישוש לטענותיהם של הגרפולוגים, ומצאו כי כושר הניבוי של גרפולוגים זהה לכושר ניבוי של אנשים מהציבור הרחב.
מחקרים תומכים
כמה מחקרים מוקדמים, מהמאה ה-20, דיווחו אמנם על היכולת לנבא תכונות פסיכולוגיות בעזרת כלים גרפולוגיים. אך מחקרים אלה כללו מדגמים קטנים ותוצאותיהם לא היו חד-משמעיות. יתרה מכך, החוקרים במחקרים אלה ובדומים להם ביקשו מהנבדקים לכתוב טקסט חופשי, ולא להעתיק טקסט. כאשר הטקסט החופשי מועבר לניתוח גרפולוגי, התוכן עלול להשפיע על הגרפולוגים לא פחות מאשר כתב היד. אך החוקרים סירבו לאסוף טקסטים מועתקים, בטענה שההעתקה פוגעת בבדיקה.
קיימים גם מחקרים מאוחרים יותר התומכים בגרפולוגיה. לדוגמה, קבוצת חוקרים וחוקרות מבית-החולים שניידר הראו שגרפולוגית (שגם השתתפה בכתיבת המחקר וגם עובדת בבית-החולים שניידר) יכולה לזהות כתב יד של ילדים עם הפרעות קשב. בדומה למחקרים המוקדמים בתחום, גם במחקר זה החוקרים נתנו לגרפולוגית טקסט חופשי לניתוח, ולא טקסט מועתק. צעד זה מעלה את האפשרות שהיא זיהתה את הפרעת הקשב על סמך התוכן הכתוב, ולא כתב היד.
קיימים גם ניסיונות להשתמש בכלים ממוחשבים לניתוח אישיות על-פי כתב יד. אך מחקרים אלה כוללים שיטות מחקר מפוקפקות או לא מוסברות.
מחקרים מתנגדים
אחד המחקרים הראשוניים החשובים ביותר בתחום נערך על–ידי ענת רפאלי וריצר'ד קלימובסקי (1983). השניים ביקשו מ-103 איש ואשה לספק שני כתבי–יד, האחד נייטרלי בתוכנו והשני אוטוביוגרפי. כתבי היד הועברו לניתוח על–ידי 20 גרפולוגים מקצועיים ו-24 סטודנטים נטולי ניסיון כלשהו בגרפולוגיה. לא נמצא הבדל בכושר האבחון על–פי כתב–היד בין הסטודנטים לבין הגרפולוגים המקצועיים. עם זאת, נמצא מתאם פנימי מסוים בין ניתוחי הגרפולוגים, והיעדר השפעה לסוג כתב–היד שהוגש (נייטרלי או אוטוביוגרפי). התוצאות הצביעו על–כך שהגרפולוגים אכן ניתחו את כתב היד ולא את תוכנו ואף השתמשו במתודה הגרפולוגית, אך מתודה זו לא הניבה תוצאות העדיפות על ניתוחו של הדיוט. מסקנת החוקרים הייתה כי אין הצדקה של ממש להשתמש בגרפולוגיה ככלי אבחוני לצורכי תעסוקה.
גרשון בן-שחר ואחרים בדקו את יכולתם של גרפולוגים לקבוע את מקצועם של 40 בעלי מקצוע מצליחים מתוך 8 אפשרויות. הם גילו כי התוצאות שהצליחו הגרפולוגים להשיג אינן חורגות מתחום הניחוש האקראי. בהמשך לכך, אפרת נטר וגרשון בן שחר (1989) בחנו 17 מחקרים שונים שעסקו בתקפות הגרפולוגיה ככלי למיון עובדים, שפורסמו עד אותה שנה. המחקרים כללו ניתוחים של 63 גרפולוגים ו-51 לא גרפולוגים (קבוצת בקרה) שבחנו 1,223 כתבי–יד. התוצאות הראו שהגרפולוגים לא הצליחו יותר ממי שאינם גרפולוגים בניבוי ביצועים עתידיים של עובדים על בסיס כתב–יד, ונפלו באופן ניכר מפסיכולוגים במבחן זה. לטענת נטר ובן שחר, בניגוד לרפאלי וקלימובסקי, מבוסס הניתוח הגרפולוגי על ניתוח תוכנו של כתב–היד ולא של המאפיינים הגרפולוגיים שלו.
מחקרים מאוחרים יותר העלו תוצאות המצביעות אף הן על היעדר תקפות של הניתוח הגרפולוגי. ניתוח גרפולוגי לא הצליח לזהות תכונות אישיות ואינטליגנציה.
סדרת תוצאות אלו, כמו גם סיבות אחרות, הובילה את האגודה הבינלאומית לגרפונומיקה
, המאגדת חוקרים בתחום כתב–יד ומיומנויות גרפיות, לבדוק את מכלול המחקר המדעי בתחום ולהוציא נייר עמדה רשמי שקבע:
מכיוון שמרבית המחקרים שוללים את תקפותה של הגרפולוגיה, מקובל להגדיר את הגרפולוגיה כ"פסאודו-מדע", בדומה לאסטרולוגיה או קריאה בכף היד.
שימושי הגרפולוגיה
למרות היעדר התמיכה המחקרית, הגרפולוגיה עדיין נהוגה במספר מדינות ומשמשת לצרכים שונים. בין השאר, היא משמשת לייעוץ פסיכולוגי ואף לאבחון רפואי. השימוש הנרחב ביותר של הגרפולוגיה היא למטרת אבחון תעסוקתי.
אבחון תעסוקתי
אבחון גרפולוגי משמש לעיתים תכופות כשיטה מקבילה או חלופית לאבחון פסיכולוגי בעת שכירת שירותיהם של עובדים וכאבחון תעסוקתי כללי. האבחון מתבסס בדרך כלל על דוגמת כתב יד של המועמד להעסקה. למרות השימוש הפופולרי בשיטה באזורים מסוימים בעולם, הוא אינו מומלץ. לאבחון גרפולוגי למטרת גיוס עובדים ישנה מהימנות ותוקף נמוכים. ניתן להשיג את כל המידע המופק מתוך ניתוח גרפולוג מכלים תקפים ומהימנים יותר. דו"ח של החברה הבריטית לפסיכולוגיה משנת 1993, סיכם שהעדויות לאפקטיביות של גרפולוגיה ככלי למיון עובדים הן קלושות, באותה הרמה כמו אסטרולוגיה.
מתקפה חריפה במיוחד על תקפות הגרפולוגיה ככלי אבחוני נמצאת במחקר שערכה אגודת זכויות האזרח של קולומביה הבריטית (BCCLA), המגיע למסקנה כי האבחון הגרפולוגי לא רק שאינו מניב תוצאות אלא גם פוגע בזכויות הפרט. מחקר מקיף אחר, הכולל רשימה מקיפה של מחקר בתחום נמצא אצל ספון. טיעון המתמקד בפגיעה בזכויות הפרט העלה גם דניאל קוהן. טיעון הנגד העיקרי של גרפולוגים כאן מצביע על כך שעיקר המחקרים שבוצעו עד היום נעשו בהקשר ישיר או עקיף לעיסוק בפסיכולוגיה, הנחשבת ל"מתחרה" בתחום האבחון התעסוקתי.
סיבות להמשך השימוש בגרפולוגיה
המשך השימוש בגרפולוגיה אף על פי שרוב רובו של המחקר שולל את תקפותה הוביל מספר חוקרים לנסות ולבחון מדוע נמשך השימוש בגרפולוגיה לצורכי מיון תעסוקתי וחוות דעת אישיות. בויז וגלר (2002) ערכו ניסוי שממנו עלה כי אפקט פורר משפיע במידה ניכרת על האופן בו נשפטת הגרפולוגיה. בניסוי שערכו, הוגשה חוות דעת אחידה ל-74 סטודנטים, כאשר נאמר להם שמדובר בחוות דעתו של גרפולוג, על בסיס אישיותם. אחרי הגשת חוות הדעת, עלה במידה ניכרת דירוג הגרפולוגיה כמדע אצל הסטודנטים (אף שלא בוצעה כל בדיקה גרפולוגית, עורך הניסוי רקח את חוות הדעת בעצמו), וזו חזרה וצנחה אחרי שהתגלתה להם האמת. קרנס ולאונרד (1992), סברו בדומה כי אפקט פורר הוא הגורם המקדם העיקרי באמונה בגרפולוגיה. מקלווי (1990) ערך בקנדה ניסוי נוסף שהגיע למסקנות דומות.
קינג וקוהלר (2000) תהו אף הם על פשר הצלחתו של פסאודו-מדע וערכו שני ניסויים: בראשון זווגו באופן אקראי פרופיל אישיות גרפולוגי המנתח תכונות בכתב היד ומסיק מהן מסקנות, יחד עם כתב–יד; בשני, זווגו פרופיל האישיות וכתב היד, כשפעם הפרופיל אכן מתאר את כתב היד, ופעם אחרת כשהוא מתאר כתב יד אחר. בכל שלושת המקרים, נטו הנבדקים להסכים עם חוות דעתם של הגרפולוגים, גם כאשר תיאור כתב–היד בפרופיל סתר את כתב–היד. סברת החוקרים הייתה כי "המתאם האשלייתי" הזה נובע מהטיה הנובעת מקישור סמנטי בין מילים המשמשות לתיאור תכונות כתב יד ומאפייני אישיות. דין ואחרים (1992) נטו אף הם להנחה כי בנטייה לאשר את חוות הדעת הגרפולוגית מצויה האמונה ה"אינטואיטיבית" כאילו יש קשר בין הצורה של כתב–היד ותכונות אופי: לדוגמה, כתב נוטה לאחור או עגלולי מקושרים ישירות לתכונות אופי "מתאימות", בין אם הן מתאימות או לא.
לינדמן (1998) סברה כי ההיזקקות לפסאודו-מדע נוסח הגרפולוגיה מעוגנת בצורך להבין את המציאות במקום בו אין הסברים נוחים. כמוה, גם קובץ' ורויסל (1994) הבחינו בעליה בהיזקקות לפסאודו-מדעים בסלובקיה בתקופה המתוחה של פיצולה מצ'כיה, וסברו כי העלייה נובעת מצרכים דומים.
גרפולוגיה בישראל
הגרפולוגיה שכיחה מאוד בישראל, יחסית למדינות אחרות בעולם. חלק לא מבוטל מהמחקרים על גרפולוגיה נעשו על-ידי ישראלים. זה כולל את המחקרים החלוצים של ענת רפאלי, גרשון בן-שחר ואפרת נטר שהראו בשנות ה-90 שהגרפולוגיה היא פסאודו-מדע. אך קיימים גם מחקרים של ישראלים אחרים המקדמים את הגרפולוגיה. לדוגמה, ברוך נבו טען שבן שחר ואחרים טעו באופן בו הם ניתחו את הנתונים, ושהגרפולוגיה אכן עובדת. גיורא קינן ואחרים חקרו ביצועים גרפולוגיים בצבא. בשנת 2018 נערך מחקר ממוחשב באוניברסיטת חיפה על הקשר בין כתב היד לבין מצב הרוח. בבית החולים שניידר, נכון לשנת 2019, הועסקה גרפולוגית שהשתתפה גם בכתיבת מאמר בו דיווחה על יכולתה לזהות כתב יד של ילדים עם הפרעות קשב.
בישראל נפוץ גם השימוש בגרפולוגיה ככלי לאבחון תעסוקתי. שאלת הלגיטימיות של כלי זה עלתה בבית הדין לעבודה רק בהערות אגב, מבלי שבית הדין נזקק להכריע בשאלה זו. במקרה אחד העיר הנשיא סטיב אדלר:
בפסק דין אחר מתחה השופטת אלישבע ברק ביקורת חריפה על תפקודם של הגרפולוג והמעסיק שהשתמש בשירותיו, והביעה הסתייגות מעצם הפנייה לגרפולוג, באומרה:
הגרפולוגיה פופולרית בישראל, גם בתקשורת ובאינטרנט. בשנת 2015 מאקו העבירה לניתוח גרפולוגי כתבי יד של שלושה אנשים: פרופסור לפיזיקה, ד"ר למדעי המחשב ועבריין מורשע. הגרפולוגים לא הצליחו לזהות את הכישורים המתמטיים של שני הראשונים או את האלימות של האחרון. על הפיזיקאי, לדוגמה, נאמר: " גם פה יש לי בעיות איתו... ממש בעיות שקשורות לרמות המתמטיות שלו. הוא מקבל ציון נמוך יותר. הוא משתדל להיות לוגי ורציונלי, אבל קצת מתקשה בזה... קופאי יותר מתאים לו, זה לא דורש חשיבה מתוחכמת של חשבונות." על העבריין נאמר: "מבחינה אישית הוא איש מאוד נעים, מאוד סקרן, מאוד רוצה לשאוף, ללמוד, אוהב אנשים, אוהב לתת לאנשים, הצד הבינאישי אצלו מאוד חזק."
ראו גם
גרפותרפיה
לקריאה נוספת
גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 9, 12, 29, 60-59, 84-65, 145-143, 150, 157.
יקי מנשפרוינד, עידן הבורות - מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש, הוצאת פרדס, 2011, עמ' 138–147.
קרן רווה, על קוצו של דיו - גרפולוגיה משפטית וזיהוי זיופים, 2015
קישורים חיצוניים
גרפולוגיה - מדע או תרמית ?, באתר "צעירים במדע (צמ"ד) אונליין" של מכון ויצמן למדע
הערות שוליים
*
קטגוריה:זיהוי פלילי
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה | 2024-07-12T12:00:32 |
נגיב מחפוז | שמאל|ממוזער|200px|פסל בדמותו של נגיב מחפוז בקהיר
נגיב מחפוז (בערבית: نجيب محفوظ, הגייה מצרית: , בתעתיק מדויק: נגיב מחפוט'; 11 בדצמבר 1911 – 30 באוגוסט 2006) היה סופר ואינטלקטואל מצרי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988.
ביוגרפיה
מחפוז נולד בקהיר למשפחה מוסלמית אדוקה בת למעמד הבינוני, הבן השביעי והצעיר ביותר במשפחתו. מרבית ילדותו עברה בשכונת אל-גמאליה (לא רחוק משוק ח'אן אל-חלילי), ומאוחר יותר עברה משפחתו לרובע אל-עבאסיה. שתי השכונות מופיעות תדיר בכתביו. כילד בן שבע, היה עד להתקוממות בשנת 1919 כנגד השלטון הבריטי, ולדיכויה ביד קשה על ידי הצבא, מאורעות שהעיד מאוחר יותר שזעזעו את ילדותו, ואף מתוארים בספריו.
מחפוז למד לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה המצרית (כיום אוניברסיטת קהיר). במהלך לימודיו נחשף למדע ולרעיונות סוציאליסטים. לאחר מכן עבד כפקיד בשירות המדינה בתפקידים שונים במנגנוני התרבות והצנזורה התרבותית, עם פרישתו הגיע לדרגת יועץ במשרד התרבות. הוא התחתן בגיל 43 ונולדו לו שתי בנות.
לאורך השנים כתב עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים שרבים מהם תורגמו לשפות רבות, ועובדו לקולנוע. בנוסף כתב עשרות תסריטים לסרטים וחמישה מחזות. הוא עבד במערכת העיתון "אל-אהראם" בו גם פרסם בהמשכים כמה מספריו.
בשנת 1988 זכה בפרס נובל לספרות. במעמד מתן הפרס הודגשו היצירות: "הטרילוגיה הקהירית", "בני שכונתנו", "סמטה בקהיר", "הגנב והכלבים" ו"פטפוטים על הנילוס". הרומן "בני שכונתנו" פורסם בחלקים בעיתון "אל-אהראם" בקהיר בשנים 1959–1960, אך נאסר לפרסום כספר שלם במצרים ובארצות ערב (למעט לבנון) עד שנותיו האחרונות של מחפוז.
מחפוז מת ב-30 באוגוסט 2006, בן 94 במותו.
דרכו הספרותית
יצירתו של מחפוז ובעיקר סיפוריו הקצרים משקפים את הריאליזם המאפיין את חיי התושבים הרבים בעיר הכרך הגדולה קהיר. בה בעת, עבודתו משקפת אמת אוניברסלית על טבע האדם. בכך יצירתו חוצה גבולות אתניים, דתיים, ולאומיים בהדגישה את מצב האדם ביחס לסוגיות כחרות, עוני, שוויון וקידמה. שילוב זה הוא שהעניק למחפוז את שמו הבינלאומי כגדול הסופרים הערביים בדורות האחרונים.
למרות השינויים הגדולים שחלו בסגנון כתיבתו של מחפוז, תפיסת עולמו נותרת ללא שינוי - בכל סיפור מכניס מחפוז את השקפתו הסוציו-פוליטית על קיומו של האדם: האדם אינו אמור לבטל את זמנו לחיפוש חסר תועלת אחר הגשמה עצמית - הסיכוי היחידי לגאולה הוא על ידי התנהגות חיובית ואחראית לשפר את חייו ואת חיי סביבתו. בכל ספריו הדמויות היחידות הזוכות לגאולה הן אלו המראות מודעות והתחשבות באחר ממניעים אלטרואיסטים. גם ראיית העולם של מחפוז נשארה דומה לאורך תקופת יצירתו הארוכה: העולם הוא מקום עגמומי וטרגי, אך בכל זאת אפשרי בו שינוי בזכות מאבקו הבלתי מתפשר של האדם לצדק וההתקדמות הטכנולוגית. עם זאת, פעמים רבות ההתקדמות לעבר הצדק מצריכה את מות הגיבור.
נהוג לחלק את יצירתו הספרותית של מחפוז לשלוש תקופות:
התקופה הראשונה (1939-1944) התרכזה בכתיבת רומנים בנושא מצרים העתיקה. למרות הנושאים ההיסטוריים כבר בספרו השלישי "מאבקה של תבי" משבץ המחבר אזכורים למאורעות פוליטיים בזמנו. הרומן עוסק במאבקם הפטריוטי של המצרים הקדומים בחיקסוס הפולשים לארצם כאשר ההשלכות הם הכיבוש הבריטי של מצרים ותעלת סואץ.
התקופה השנייה (1945-1953) בתקופה זו התרכז מחפוז בהצגה ריאליסטית של החברה על החוליים החברתיים המתגלים בחיי היום יום של העיר הגדולה. הספרים נעים בין השכבות החברתיות השונות וחושפים תמונה עגומה במרקם החיים העירוני של מצרים בתקופה שבין מלחמות העולם. בשנים 1956–1957 פרסם מחפוז את יצירתו הגדולה ביותר: "הטרילוגיה הקהירית" (בעברית בית בקהיר בתרגומו של סמי מיכאל) אותה כתב שלוש שנים מוקדם יותר.
התקופה השלישית (1959-1978) אחרי שסיים את כתיבת הטרילוגיה הקהירית הפסיק מחפוז באופן מפתיע את עבודתו הספרותית למשך מספר שנים עד לחידושה בתקופת היצירה השלישית. בשנים אלו החלה עבודתו לזנוח את הריאליזם הקשוח ולתת לסיפוריו היום יומיים סממנים אקסיסטנציאליסטים. במקום לכלול בספריו את כלל המרקם החברתי החלו ספריו להתרכז באינדיבידואל, בהווייתו הפנימית וביחסיו עם הסביבה. החל מן התבוסה של מלחמת ששת הימים מתרכז מחפוז בסיטואציות לא הגיוניות. בתקופה זאת מושפע מחפוז מן התנועות האימפרסיוניזם והסוריאליזם ויצירתו הופכת בהדרגה לאלגורית ומבוססת על אוצר מילים טעון. על אף שהעלילה עדיין אחוזה במציאות הריאלית, ניתנת לה משמעות ברבדים גבוהים יותר. בין השאלות העולות ביצירות אלו היא מהו ההבדל בין אמת לאי אמת? מהי המציאות ומה הקשר בינה לבין מחשבתנו?, ומהי חשיבות ההיסטוריה? מבין ספריו מתקופה זאת בולט הספר "הגנב והכלבים" מ־1961. הספר מספר את סיפורו של אסיר משוחרר סוציופת שהמרירות והטינה שהוא חש כלפי העולם גורמים לדחייתו על ידי כל קרוביו. הרומן שואב מוטיבים מן סופרים האקסיסטנציאליסטיים הגדולים של המאה העשרים כמו גרהם גרין ואלבר קאמי, אך גם מן המסורת האסלאמית הסופית.
יצירתו של מחפוז משנות השישים, ובייחוד אחרי התבוסה של מלחמת ששת הימים, מעולם לא איבדה את משמעותה הפוליטית ואת הביקורת החברתית-פוליטית.
מאמצע שנות השבעים יצירתו הספרותית של מחפוז אינה יכולה להיות משויכת לז'אנר יחיד ואין בה אחידות סגנונית. נובלות מסוימות נוטשות את נורמות הכתיבה המקובלות בספרות המערבית - עקרון אחדות היצירה, הסדר הכרונולוגי. המבנה הספרותי של יצירות אלו מצביע על חזרה אל מוטיבים של הספרות הערבית הקלאסית כמו "סיפורי אלף לילה ולילה".
אישיותו הציבורית
גם בכתביו הספרותיים וגם במאמריו לעיתונות מטיף מחפוז לצדק חברתי, אותו הוא רואה כחלק בלתי נפרד מן המוסר האישי. מחפוז נחשב בעולם הערבי לליברל ולדמוקרט. הצגתן של בעיות חברתיות ודתיות בחברה המצרית קנתה למחפוז אויבים רבים.
ספרו של מחפוז "בני שכונתנו" (1959) נחשב לשנוי במחלוקת במיוחד כיוון שהוא מתאר את חייהן של דמויות נערצות במסורת המוסלמית כמשה, ישו ומוחמד, כאזרחים מצריים רגילים. הספר נאסר להפצה במצרים ובכל העולם הערבי, פרט ללבנון, בטענה של חילול הקודש. בשנות השמונים טען השייח' עומר עבד א-רחמן, מראשי האחים המוסלמים במצרים, כי אילו היה מחפוז מוצא להורג בעקבות חילול הקודש על "בני שכונתנו" לא היה סלמאן רושדי מעז להוציא את ספרו "פסוקי השטן". למרות זאת מעולם לא הוצאה פתווה רשמית הקוראת להריגתו של מחפוז. בשנת 1994 ניסה קיצוני מוסלמי להתנקש בחייו של מחפוז, אך הצליח רק לפצוע באופן קשה את הסופר בן ה־82. לאחר ניסיון ההתנקשות נאלץ מחפוז לנוע רק בליווי מאבטחים חמושים. רק לאחר ניסיון הרצח יצא "בני שכונתנו" מרשימת הספרים האסורים במצרים.
בתקופת כהונתו של אנואר סאדאת נחשב מחפוז לתומך בקווי המדיניות הרשמית של שלום עם ישראל. תמיכתו בשלום עם ישראל הפכה אותו, כמו את הנשיא סאדאת, למוקצה בחלקו הגדול של העולם הערבי, כך שעד השנים האחרונות ספריו היו אסורים להפצה במדינות כסוריה ועיראק. הגם שתמך בשלום עם ישראל, מעולם לא חדל מחפוז לבקר את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים.
כתביו הבולטים
הטרילוגיה הקהירית (ثلاثية القاهرة), עברית: סמי מיכאל, הוצאת ספרית פועלים, 1987-1981
בית בקהיר (بين القصرين)
כמאל (قصر الشوق)
דור שלישי (السكرية)
בני שכונתנו (أولاد حارتنا), עברית: דוד שגיב, הוצאת עם עובד, 1990
סמטה בקהיר (زقاق المدق), עברית: יצחק שרייבר, הוצאת עם עובד, תשכ"ט
הגנב והכלבים וסיפורים אחרים (اللص والكلاب), עברית: מנחם קפליוק, הוצאת ספרית פועלים, תש"ל
אהבה וגשם (الحب تحت المطر), עברית: יואב גבעתי, הוצאת תמוז, 1976
קבצן (الشحاذ), עברית: חניתה ברנד, הוצאת פפירוס, 1978
מיראמר (ميرامار), עברית: יצחק שניבוים, הוצאת תמוז, 1983
פטפוטים על הנילוס (ثرثرة فوق النيل), עברית: מיכל סלע, הוצאת כתר, 1989. (הספר אף עובד לסרט שיצא במצרים בשנת 1971.)
היום שבו נרצח המנהיג וסיפורים אחרים (يوم مقتل الزعيم), עברית: דוד שגיב, הוצאת ספרית פועלים, 1999
בית הקפה שלנו (دينا مقهى) עברית: ששון סומך ועידן בריר, הוצאת מחברות לספרות, 2019
לעג הגורל (عبث الأقدار), 1939
רדופיס (رادوبيس), 1943
מאבקה של תביי (كفاح طيبة), 1944
קהיר החדשה (القاهرة الجديدة), 1945
ח'אן אל-ח'לילי (خان الخليلي), 1945
חזיון שרב (السراب), 1948
התחלה וסוף (بداية ونهاية), 1950
השליו והסתיו (السمان والخريف), 1962
הדרך (الطريق), 1964
מסבאת החתול השחור (خمارة القط الأسود), 1969
סיפור ללא התחלה וללא סוף (حكاية بلا بداية ولا نهاية), 1971
מראות (المرايا), 1972
הפשע (الجريمة), 1973
אל-קרנק (الكرنك), 1974
אדם מכובד (حضرة المحترم), 1975
דור האהבה (عصر الحب), 1980
אלף לילה ויום (ليالي ألف ليلة), 1981
מסעו של אִבּן פטומה (رحلة ابن فطومة), 1983
עוד שעה אחת ( الباقي من الزمن ساعة), 1983, עברית: ברוריה הורביץ, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021
החי בַּאמת (العائش فى الحقيقة), 1985
חלומות על תקופת השיקום (أحلام فترة النقاهة), 1985
לקריאה נוספת
ששון סומך, נג'יב מחפוז: מחצית היום; יצירה, מפגשים, תרגומים; הוצאת כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012.
קישורים חיצוניים
נגיב מחפוז, הכיכר ובית הקפה, סיפור, תרגם מערבית ששון סומך, עתון 77, גיליון 314, ספטמבר 2006
זיצמן נעם, מי הוא נג'יב מחפוט', 30.8.2006, חלון לערב
סעד אבו ע'נאם, "כאילו מדובר בטורניר כדורגל", על עוד שעה אחת, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:סופרים מצרים
קטגוריה:סופרים ערבים
קטגוריה:זוכי פרס נובל מצרים
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קהיר
קטגוריה:מצרים שנולדו ב-1911
קטגוריה:מצרים שנפטרו ב-2006 | 2024-07-28T19:04:41 |
איסאק באבל | איסָאק (יצחק) עמנואילוביץ' בַּאבֶּל (בכתב רוסי: Исаа́к Эммануи́лович Ба́бель; 30 ביוני 1894 – 27 בינואר 1940)תאריך הלידה של באבל, כפי שמופיע במספר פרסומים ובהם בוויקיפדיה באנגלית הוא 13 ביולי. אך בכרונולוגיה שמופיעה בהוצאה של כל כתבי באבל באנגלית שנערכה על ידי בתו נטאלי באבל התאריך הוא 30 ביוני (The Complete Works of Isaac Babel, New York 2001 p.1052) היה סופר, עיתונאי, מחזאי רוסי-סובייטי יהודי. ידוע בעיקר בשל הסיפורים הקצרים שכתב. מגדולי הסופרים הרוסים במאה ה-20. הוצא להורג על ידי הנ.ק.ו.ד. בתקופת סטלין.
ביוגרפיה
איסאק באבל נולד בעיר אודסה (כיום באוקראינה) בפרבר מולדבאנקה. אביו היה סוחר בציוד חקלאי. בשנות ילדותו הראשונות עברה המשפחה לעיר ניקולאייב, שם גרה בזמן ניסיון המהפכה של 1905 והפוגרומים שפרצו באודסה ובעיר מגוריהם. לאחר שנה המשפחה חזרה לאודסה והפעם למגורים במרכז העיר.
על מנת להיכנס ללימודים בבית הספר למסחר באודסה, שבו הונהגה מכסה (נומרוס קלאוזוס) של עד 5% יהודים, היה על באבל להתחרות במועמדים יהודים אחרים. על אף שהשיג ציונים טובים, נתפס מקומו של באבל על ידי מועמד אחר שהוריו שיחדו את פקידי בית הספר. באבל למד בביתו במשך שנה, ובנוסף למקצועות בית הספר הרגילים למד גם תלמוד ומוזיקה. בהשראת מורו לצרפתית וספרות העריץ באבל את גוסטב פלובר וגי דה מופאסאן, וסיפוריו הקצרים הראשונים נכתבו בצרפתית.
לאחר שנכשל ניסיונו להירשם לאוניברסיטת אודסה, שוב בשל בעיות נומרוס קלאוזוס, נרשם באבל ללימודים אקדמיים במכון קייב לפיננסים ועסקים. בקייב פגש באבל את יבגניה גרונפיין, מי שלימים תהיה אשתו. הסיפור הראשון שפרסם באבל, שלוימה הזקן הופיע בקייב ב-1913. הסיפור נכתב על רקע גירוש היהודים מהכפרים וגל האנטישמיות שליווה את משפט בייליס.
לאחר שסיים את לימודיו ב-1915 עבר באבל לפטרוגרד, שם הכיר את מקסים גורקי שהשפיע עמוקות על המשך דרכו. אחד מסיפוריו הראשונים הסיפור על השובך שלי הוקדש לגורקי.הסיפור פורסם ב-1925.
ראו אפרים זיכר, הערות, כל כתבי איסאק באבל כרך א' עמ' 413 שניים מסיפוריו הראשונים של באבל פורסמו בכתב העת של גורקי ליטופיס (דברי הימים) ב-1916.
בסוף 1916 התגייס באבל לצבא האימפריה הרוסית והוצב בחזית הרומנית במלחמת העולם הראשונה. בחורף 1917 חלה, ופונה לאודסה. לאחר מהפכת אוקטובר הגיע לפטרוגרד. הוא הועסק כמתרגם באגף לריגול נגדי בצ'קה, ופרסם מאמרים בעיתונו המנשביקי של גורקי נובאיה ז'יזן שלנין סגר ביולי 1918. ב-9 באוגוסט 1919 נישא באבל ליבגניה גרונפיין.
ממוזער|"הצטרף לחיל הפרשים האדום" כרזה של המפלגה הסוציאליסטית-אוקראינית בזמן המלחמה נגד פולין שבה השתתף איסאק באבל, 1920
ממוזער|הקומיסר הצבאי נושא דברים בפני יהודי העיירה. פי הסיפור ברסטצ'קו. ציור של יפים לדיז'ינסקי, 1967, מתוך הסדרה איסָאק באבל: חיל הפרשים
באביב 1920 הצטרף אל שורות הצבא האדום ככתב צבאי בארמיית הפרשים הראשונה עמה נטל חלק במלחמה הפולנית-סובייטית, שבה כשל הצבא האדום בייצוא המהפכה למדינות נוספות. הוא תיעד את הזוועות שבהן חזה ביומן, שבו השתמש לאחר מכן לכתיבת הספר "חיל הפרשים" – אוסף של סיפורים קצרים המתארים את המלחמה. הוא חזר חולה לאודסה, ויצא עם רעייתו להחלמה בגאורגיה ובקווקז, שם פרסם מאמרים בעיתונות המקומית.
בין 1923–1924 כתב את סיפורי אודסה ואת רוב הסיפורים של "חיל הפרשים". כמה מהם פורסמו ב-1924 במגזין האוונגארד הידוע LEF . הסיפורים, שלא תמיד החמיאו לצבא האדום והתיאור הישיר של זוועות המלחמה, הקימו עליו מספר אויבים בעלי השפעה, ובהם סמיון בודיוני, מפקד הארמייה. למרות זאת הצליח באבל לפרסם את הספר ב-1926, והוא תורגם למספר שפות זמן קצר לאחר מכן, והפך את באבל לסופר ידוע ומוערך מאוד.
ב-1925 היגרה אשתו של באבל לפריז וב-1929 נולדה שם בתו נטליה. באבל נסע מספר פעמים לבקר את משפחתו בפריז ובבריסל (לשם היגרו אמו ואחותו). על רשמיו מהחיים בצרפת ובאיטליה סיפר במאמרים ובהרצאות, בהם תיאר את חיי הרוסים "הגולים הלבנים" ואת עליית הפשיזם. ניסיונו לאחד את משפחתו ולחזור עם אשתו לברית המועצות נכשל, והוא העדיף, על אף הקשיים הגוברים, לחזור ולחיות ברוסיה, שרק בה ובשפתה הרגיש בן-בית. ב־1932 נשא לאישה את אנטונינה פירוז'קובה, אשתו השנייה וכותבת הביוגרפיה שלו לאחר מותו. ב-1935, לאחר מספר רב של בקשות, נסע בפעם האחרונה לבקר את משפחתו בפריז שם גם נשא נאום בפני קונגרס הסופרים האנטי-פשיסטי.
באבל המשיך לכתוב סיפורים, מחזות, תסריטים ומאמרים, אך ככל שגברו המגבלות שהטיל סטלין על חופש הביטוי, והשתלטות הריאליזם הסוציאליסטי התקשה יותר ויותר לכתוב ולפרסם. ב-1930 נסע לאוקראינה וחזה באכזריות של תהליך הקולקטיביזציה. בסיפורים שכתב לאחר שחזר התקשה להסתיר את רשמיו הקשים, ורק סיפורים בודדים מתוך הספר שהתכוון לכתוב פורסמו.הסיפור גאפה גוז'בה נדפס בכתב העת נוביי מיר ב-1931 בצירוף תת-כותרת "פרק ראשון מתוך הספר וליקיה קריניצה". הסיפור קוליבושקה פורסם רק ב-1963 בניו-יורק.
ראו: אפרים זיכר איסאק באבל כל הכתבים כרך ראשון, עמ' 16 ועמ' 420.
הסיפורים מופיעים שם בעמ' 363-375
בזמן הקמפיין הסטליניסטי כנגד הפורמליזם נמתחה על באבל ביקורת קשה, ובקונגרס של איגוד הסופרים הסובייטים ב-1934 העיר באבל שהוא הופך ל"אמן בז'אנר ספרותי חדש, ז'אנר השתיקה". ופרש בהדרגה מהחיים הציבוריים.
לאחר מותו החשוד של גורקי ב-1936 החל באבל לראות את סופו. ב-15 במאי 1939 התאמתו חששותיו, והוא נעצר והואשם בריגול, ולאחר הודאה כפוייה נשפט, הורשע וב-27 בינואר 1940 הוצא להורג בירייה. לפי רישומים סובייטיים רשמיים, באבל נפטר במחנה מאסר בסיביר ב-17 במרץ 1941. כל כתבי היד ומסמכיו הוחרמו על ידי הנ.ק.ו.ד. ואבדו.
ב-23 בדצמבר 1954, שנה לאחר מותו של סטלין, זוכה באבל באופן פומבי מכל ההאשמות נגדו.
על שמו רחוב בחיפה.
חיל הפרשים
באבל התגייס במאי 1920 לצבא האדום ככתב צבאי בארמית הפרשים הראשונה. הארמייה, בפיקודו של סמיון בודיוני, זכתה לתהילה לאחר ניצחונותיה המרשימים על הצבא הלבן במלחמת האזרחים. באפריל 1920 הארמייה עברה לחזית של המלחמה הפולנית-סובייטית. המלחמה התנהלה באזורים מולטי אתניים. שחיו בהם אוקראינים ופולנים, קולוניסטים צ'כים וגרמנים, ובעיקר יהודים. זה היה תחום המושב של האימפריה הרוסית, וגליציה המערבית שהייתה בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. תחילת המלחמה הייתה מוצלחת מאוד. יחידות הצבא האדום שחררו את קייב והתקדמו לכיוון אוקראינה המערבית, אך במהלך אוגוסט 1920 הארמייה הפסידה לצבא הפולני, נסוגה והועברה לחזית אחרת. באבל ליווה את הקרבות הקשים ככתב של עיתון הארמייה הפרש האדום. במאמרים שכתב לעיתון, בחתימת ק. ליוטוב, פאר את גבורת הלוחמים וגם קרא להם לנקום באויבים הפולנים על הפוגרומים שערכו ביהודים. את מחשבותיו ואת רשמיו תיעד באבל ביומן שכתב כמעט מדי יום במהלך הקרבות, מתוך מחשבה שהרשימות ישמשו כחומר גלם לכתיבה ספרותית.המאמרים מופיעים ב איסאק באבל כל הכתבים בתרגום חמוטל בר-יוסף ובעריכת אפרים זיכר, כרך שלישי עמ' 89 - 95. היומן מופיע בכרך השני עמ' 299 - 379
בסיפורי חיל הפרשים משלב באבל בדיון ומציאות. הוא מתאר ימי ניצחון וימי מפלה, אך בעיקר אפיזודות מחיי היום - יום של הלוחמים. גיבורי הסיפורים הם הקוזאקים מחבל קובאן, אנשי הארמייה הראשונה, מהמפקדים הבכירים ועד אחרוני הטוראים. המספר ליוטוב, שהוא בן דמותו של באבל, שונה מהם בכל מובן והוא גם מוקסם וגם סולד מהם. הוא יהודי, אינטליגנט, ממושקף, חלוש ורך לב, והם קשוחים ושואפי קרבות, אנטישמים, בורים, אכזריים וחסרי חמלה. יש בהם אמיצי לב עד טירוף, ויש עלובי נפש ותחמנים. מסירותם ואהבתם נתונה בעיקר לסוסיהם והאידאולוגיה הבולשביקית לא ממש מובנת וקרובה לליבם, אך הם מזדהים עם הנקמה במעמד האדונים שהיא מאפשרת להם. הוא מתאר את החיים בחזית כמסכת של תלאות וקושי בלתי נסבלים, שיש בהם רק רגעי חסד אנושיים נדירים. באבל מתאר את סבלם של האזרחים, קרבנות המלחמה בעל כורחם. איכרים שהצבא חומס את יבוליהם ומשאיר אותם בחוסר כל, עיירות שנשדדו ונחרבו, בתי כנסת וכנסיות שחוללו. הוא מתאר באירוניה את המפגש הקשה בין האזרחים והקוזאקים, לוחמי הארמייה, האמורים להביא לתושבים את בשורת השחרור הסובייטית, אך הם מתעמרים בהם או אדישים לסבלם. הסבל הנורא מכל שמור לנשים, כאשר מעשי האונס נחשבים בעיני הלוחמים כזכות מוכרת וברורה מאליה. לוחמי הארמייה פולשים לבתי התושבים, בוזזים אותם ומתגוררים בהם והנשים הן אלה שעושות מאמץ עילאי לאפשר למשפחותיהן לשרוד תחת דיכוי והשפלה. באבל אינו חוסך גם בתיאור ההשפלה, הביזוי, וההתעללות שעוברות גם הנשים המצורפות אל החיל, כאחיות וכסניטאריות, מצד הלוחמים השותפים להן לתלאות.
מקום בולט במיוחד מקדיש באבל למפגש עם היהודים. הם שרדו פוגרומים שערכו בהם החיילים הפולנים, הצבא הלבן ובעיקר הצבא האוקראיני של פטליורה. גם פרשי הדיוויזיה הראשונה מתעללים בהם. הוא מתאר אותם כמי שחיים בעליבות נוראה ובעוני מחפיר, אם כי יש בהם גם אמידים ובעלי בתים נאים. בסיפורים כמו גדליה, הרבי, ובן הרבי, הוא מתאר יהודים ערמומיים, מכוערים ומעוררי דחייה וגם כאלה המנסים ומצליחים לשמור על צלם האדם שלהם ועל קיום אמונתם ומנהגיהם בכל מחיר. מפגשיו של ליוטוב-באבל עם יהודי העיירות של תחום המושב וגליציה, השונים כל כך מהיהודים שהכיר באודסה, מתוארים מתוך אמפתיה וחמלה. ליוטוב המספר, בן דמותו של באבל, מבקש לפגוש את הרבי הזקן, רבי מוטלה, היושב עם חסידיו בערב שבת. הרבי שואל אותו מנין בא ובמה הוא עוסק. הוא משיב כי מוצאו מאודסה וכי הוא "כותב בחרוזים את עלילות הרשלה האוסטרופולי". בהמשך שואל אותו הרב: "מה למד יהודי?", "תורה" הוא משיב. ו"מה מחפש יהודי?", שואל הרב. "שמחה" מכריז ליוטוב.
ממוזער|"חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, מוסקבה 1926
הסיפורים הראשונים של חיל הפרשים הופיעו כבר בשנים 1921 - 1923 בכתבי עת באודסה ובמוסקבה. קובץ הסיפורים חיל הפרשים (Конармия, Konarmiya,) המכיל 34 סיפורים פורסם ב-1926 בהוצאה הסובייטית הממשלתית "גוסאיזדט". הוא שב ויצא לאור בשמונה מהדורות ותורגם תוך מספר שנים לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית וגרמנית והפך את באבל לסופר בינלאומי מפורסם. עם זאת, התיאור הריאליסטי ובמקרים רבים המאוד לא מחמיא ללוחמי הדיוויזיה ובעיקר למפקדים, הקים לו שונאים בצמרת השלטון ותרם לרדיפה נגדו ולחיסולו.
סיפורי אודסה
תשעה מהסיפורים שכתב באבל הוכתרו על-ידו בכותרת "סיפורי אודסה". רק ארבעה מסיפורים אלה נקבצו יחד בחייו של באבל ופורסמו בקובץ בשם זה ב-1931.רוב הסיפורים פורסמו קודם במגזינים. המלך וצדק בסוגריים פורסמו באודסה ב-1921, ככה היו עושים זאת באודסה ב-1923, ליובקה קוזאק והאב ב-1924. קארל יענקל ב-1931 וסופו של בית המחסה לזקנים ב-1932.
אפרים זיכר, הערות בכרך הראשון של כל כתבי איסאק באבל עמ' 398 - 401בחיל הפרשים ועוד סיפורים בתרגום נילי מירסקי, בהוצאת הספריה החדשה מופיעים רק חלק מהסיפורים. הסיפורים כולם מופיעים באיסאק באבל כל הכתבים כרך ראשון בתרגום חמוטל בר-יוסף בהוצאת כרמל
ממוזער|כרזה של הסרט בניה קריק, ברית המועצות 1926
במוקד סיפורי אודסה עומד רובע העוני מולדבאנקה, שרוב דייריו היו יהודים. רבים מהם עניים מרודים, קבצנים, או סוחרים זעירים, רוכלים "סוחרי אוויר" (לופטמנטשען), עגלונים וסבלים. גיבורי הסיפורים הם אנשי העולם התחתון היהודי של אודסה. הם השולטים ברחוב ביד רמה, מטילים אימה על הבורגנים ובעלי הרכוש, ומשטים במשטרה. ראש וראשון להם הוא בניה קריק, המכונה המלך. בניה הוא בן דמותו של מישקה יאפונצ'יק, מי שהיה ראש כנופיית פשע יהודית באודסה, שהגן על היהודים בפוגרומים בזמן מלחמת האזרחים ואחר כך נורה למוות על ידי הבולשביקים. דמויות אחרות הם בעלי זרוע החוברים לעולם התחתון: אביו של בניה, מנדל קריק, בריון גס רוח ואלים, בעל עסק גדול של עגלות, ליובקה קוזאק, בעלת בית מרזח ובית בושת, המנהלת עסקים אפלים, והעגלון פרוים גרץ, "שהוא המנהיג האמיתי של ארבעים אלף הגנבים שבאודיסה". באבל מתאר אותם ואת מעלליהם בהתפעלות לא ממש מוסתרת ובהומור. בניה הוא מעין רובין הוד יהודי השודד את הגבירים ונדיב לנדכאים. גם פרוים גראץ, אביה של באסקה המייחלת לחתן ונדחית בגלל מעמדו הנחות של האב, מתואר מתוך אמפתיה ואפילו חיבה. ניכר שבאבל מעריץ את היהודים האלה על שהם חזקים, אינם מפחדים מאיש, ושמים לצחוק את המשטרה - אותה משטרה שהעלימה עין כשהתחוללו הפוגרומים ביהודי העיר. המהפכה הבולשביקית שמה קץ לעולם התחתון היהודי של אודסה. ובאבל, המאמין במהפכה, יודע שאין לו מקום במשטר החדש.
הפרוזה של באבל
הפרוזה של באבל מתייחדת בכך שהיא תמציתית, דחוסה ומלאה בניגודים חריפים. תיאוריו של באבל משלבים בין נטוריאליזם גס וברוטאלי, שבו הוא בוחר לתאר את פרטי המציאות, לבין פאתוס רומנטי ופיוטי. גם כשהוא מתאר את אימי המלחמה או חיים של ניוול, סיאוב ואומללות, הוא משתמש בדימויים מלאי יופי. נילי מירסקי מוצאת את הניגודיות גם בדרך שבה הוא רואה את העולם ומתאר אותו. את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול, שנקרע מפעם לפעם בפרץ של הזדהות עזה; הסתכלות מתנכרת, אירונית, שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה ממשית – מעניקים להזדהות את כוחה.מירסקי מגדירה את באבל כ"משורר בפרוזה". אך באבל הוא סופר, המספר סיפורים ומעשיות, לא פחות מכפי שהוא משורר. (שלא כתב שורת שירה אחת בימיו, כפי שמציינת מירסקי) הייחוד שלו הוא בעירוב הבלתי רגיל בין סיפור המתנהל כאילו בשטף, כמעשיה, לבין השימוש במטאפורות מפתיעות ונועזות ההופכות את הסיפור לשירה. מה שמחבר ומחשק את הניגודים האלה הם המשפטים המלוטשים והמצומצמים, שעליהם שקד באבל בכל יצירותיו.
ספריו של באבל בעברית
סיפורים (תרגם: אברהם שלונסקי), מרחביה: ספרית פועלים, 1963.
להמשיך אל השמש: סיפורים ורשימות (תרגם: אברהם שלונסקי; הביא לדפוס אריה אהרוני), ספרית פועלים, יד שלונסקי, 1984.
שלושה סיפורים של יצחק באבל: מעשה בשובכי המלך בן הרבי, תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף, הוצאת משרד החינוך והתרבות, מרכ'ל תוכניות לימודים, 1987.
חיל הפרשים ועוד סיפורים (תרגמה: נילי מירסקי), הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987 (מהדורה חדשה - הספריה החדשה ב-2002)
איסאק באבל, כל הכתבים: כרך ראשון, הסיפורים, תרגום מרוסית: חמוטל בר-יוסף, עריכה מדעית: אפרים זיכר הוצאת כרמל, ירושלים, 2008.
איסאק באבל - כל הכתבים: כרך שני - מחזות תסריטים וסיפורים, תרגום מרוסית: חמוטל בר-יוסף, עריכה מדעית: אפרים זיכר, הוצאת כרמל ירושלים 2009
איסאק באבל - כל הכתבים: כרך שלישי - מסות זכרונות ונאומים, תרגום מרוסית: חמוטל בר-יוסף, עריכה מדעית: אפרים זיכר הוצאת כרמל ירושלים 2009
מחזות שהועלו בארץ
השקיעה, (סוסיו של מנדל חץ פורח סוסיו כנשר), תרגום: אברהם שלונסקי, ביים: שרגא פרידמן, צייר: נפתלי בזם, מוזיקה: מאיר נוי, הבימה, 1965, ("דגש קל", ספרית הפועלים,1993). ב־1986 עלה המחזה בישראל פעם נוספת, הפעם בתיאטרון 'הקאמרי' ובתרגומה של נילי מרסקי. התרגום נדפס לראשונה בכתב העת דחק, כרך טז, 2023.
עיר - סיפורי אודסה על פי סיפוריו של איסאק באבל.1996. תיאטרון גשר. במאי: ייבגני אריה
שכר הסופרים הראשון שלי, תרגום ועיבוד לתסכית רדיו : אריה אהרוני, גלי צה"ל, "בימת רדיו", בימוי: גיורא מנור, 1975.
לקריאה נוספת
ברל רוזן, איסאק בבל (1894–1941), דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, תשס"ג-2003.
עליזה צ'ודנובסקי, "חייו ומותו של איסאק באבל", עיתון 77, 204, תשנ"ז-1997.
אפרים זיכר, "יצחק באבל, החכם מאודסה", זהות ב', תשמ"ב-1982.
צבי וולובסקי, "יצחק בבל – הגבורה והאכזבה", מעריב, אפריל 1981.
שלום לוריא, "יצחק באבל: יצירתו ולבושה העברי", שבות, 6, תשל"ט-1979.
שמעון מרקיש, "יצחק באבאל והספרות הרוסית-יהודית", מבפנים ל"ט, תשל"ז-1977.
י. ב. מינץ, "הרהורים על יצירתו של י.ע. בבל", הגות עברית בברית המועצות, תשל"ו-1976.
אריה אהרוני, "יצחק באבל והקולקטיביות", שבות 3, תשל"ה-1975.
ד. אלון, "באבל", קשת ס"ז, תשל"ה-1975.
עקיבא גוברין, "פגישה עם י. באבל", 'בעקבי המשימות', הוצאת עם עובד, תשל"ד 1974, עמ' 344 - 361.
אפרים זיכר, "יצחק באבל — משורר עברי בספרות הרוסית", דפים למחקר בספרות 17/16, תשס"ח-תשס"ט, עמ' 359–382
"מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים: ג'יימס ג'ויס, פרנץ קפקא, איסאק באבל, ויליאם פוקנר, חורחה לואיס בורחס, אלבר קאמי". (פרוזה אחרת), ג'ויס, ג'יימס, 1882-1941 ; קפקא, פרנץ, 1883-1924 ; בבל, יצחק, 1894-1940 ; פוקנר, ויליאם, 1897-1962 ; בורחס, חורחה לואיס, 1899-1986 ; קמי, אלבר, 1913-1960 ; יבין, אברהם, 1929 - ; המרמן, אילנה ; מירסקי, נילי, 1943 - ; ליטוין, רנה, 1939-2012 ; פורת, אמציה, 1932-; תל אביב, עם עובד, תש"ס, 1999.
מחווה לאודסה עריכה: רחל ארבל.מוזיאון העם היהודי בית התפוצות על שם נחום גולדמן תל אביב 2002
The complete works of Isaac Babel / edited by Nathalie Babel ; translated with notes by Peter Constantine ; introduction by Cynthia Ozick.
I. Babel (Isaak), 1894-1940;Babel, Nathalie;c2002
New York : W.W. Norton
Geschichten aus Odessa : autobiographische Erzählungen / I. Babel ; Deutsch von Milo Dor und Reinhard Federmann.
I. Babel (Isaak), 1894-1940;Dor, Milo, 1923-2005 ; Federmann, Reinhard, 1923-;1987
München : Deutscher Taschenbuch Verlag
Isaac Babel's selected writings : authoritative texts, selected letters, 1926-1939, Isaac Babel through the eyes of his contemporaries, Isaac Babel in criticism and scholarship / Isaac Babel ; translated by Peter Constantine ; selected and edited by Gregory Freidin.
I. Babel (Isaak), 1894-1940;Constantine, Peter, 1963 - ; Freidin, Gregory;c2010
New York : W.W. Norton & Co
Izaak Babel na scenach polskich / Czesław Andruszko.
Czesław Andruszko;Babel, I. (Isaak), 1894-1940;2005
Poznań : Uniwersytet im. Adama Mickiewicza
קישורים חיצוניים
- השוואת תרגומים
אפרים זיכר,
פבל מובשוביץ', הסופר היהודי שהמפעל הציוני היה מעדיף שתשכחו
אצל הבטקו שלנו - אלכסון
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים
קטגוריה:סופרים יהודים סובייטים
קטגוריה:סופרים יהודים רוסים
קטגוריה:מחזאים אוקראינים
קטגוריה:מחזאים יהודים רוסים
קטגוריה:מחזאים סובייטים
קטגוריה:עיתונאים יהודים אוקראינים
קטגוריה:עיתונאים יהודים סובייטים
קטגוריה:עיתונאים יהודים רוסים
קטגוריה:נרדפי המשטר הסובייטי
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בברית המועצות
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:אנשי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה
קטגוריה:כתבים צבאיים סובייטים
קטגוריה:כתבים צבאיים יהודים
קטגוריה:זוכי פרס קורט לספר היהודי
קטגוריה:יהודים שהוצאו להורג ברוסיה ובברית המועצות
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1894
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1894
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1940
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1940 | 2024-06-29T22:18:11 |
אורה הכפולה | אורה הכפולה (בגרמנית: Das doppelte Lottchen) הוא ספר ילדים מאת הסופר הגרמני אריך קסטנר. הספר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה ותוכנן כתסריט לסרט, אך לבסוף ראה אור כספר בשנת 1949. מאוחר יותר עובד הסיפור לתסריט פעמים רבות. הספר אויר על ידי המאייר ולטר טריר.
עלילה
שתי ילדות בנות תשע, אורה השקטה ולי השובבה, נפגשות בקייטנה בחופשת הקיץ. לאחת צמות ולשנייה לא, אך מלבד זאת הן דומות זו לזו כשתי טיפות מים. עד מהרה מתברר שהן תאומות, וכשהיו תינוקות, הוריהן התגרשו וחילקו ביניהם את המשמורת על הבנות. לי גדלה עם אביה המוזיקאי בווינה, ואילו אורה גדלה עם אמה העורכת הגרפית במינכן. הבנות כועסות על ההורים שלא גילו לכל אחת מהן שיש לה תאומה והורה נוסף בחיים. אורה ולי מצטלמות בכפר הסמוך, והצלם שולח העתק של התמונה לעיתון ילדים. עם תום הקייטנה אורה ולי מחליטות להתחלף ביניהן. לי נוסעת למינכן, לבית אמה, ואורה שמה פעמיה לווינה, לבית אביה.
הבנות מצליחות להתל בכולם, פרט לכלב אחד שמריח שהילדה המתחזה ללי איננה לי. שתי הבנות צריכות להסתגל לא רק להורה החדש ולגעגועים לביתן הישן ולהורה המוכר והאהוב, אלא גם להרגלים חדשים, לאנשים חדשים ולבית ספר חדש.
שאיפת הבנות לאחד את המשפחה נתקלת באתגר לא צפוי, כאשר אביהן מציע נישואין לחברתו החדשה. לשמע הבשורה אורה נופלת למשכב. בה בעת במינכן נתקלת האם בתמונת השתיים שהצלם שלח לעיתון, ומבינה מה מתרחש. היא מתקשרת לאביהן והוא מעדכן אותה על מצבה של אורה. לי ואמה נוסעות לווינה. בסופו של דבר מתגשמת משאלת הבנות והוריהן נישאים מחדש.
תרגומים לעברית
הספר תורגם לעברית לראשונה על ידי אלישבע קפלן בשנת 1951. כיוון שבאותה תקופה, כל אזכור של גרמניה היה בעייתי, העלימה המתרגמת את כל הסממנים הגרמניים בסיפור. וכך, הקייטנה שהתקיימה במקור בדרום גרמניה, הפכה ל"רמות ים שעל ים-הרמות", ואורה ואמה אינן גרות במינכן, כפי שנכתב במקור, אלא בציריך שבשווייץ. התאמות נוספות כללו את עברות שמות הדמויות, הפיכת המאכל קותלי חזיר לצלעות עגל, והשמטה של איור בו נראה הקצב, מחשש שמא ניתן יהיה לאתר בציור בשר שאינו כשר.
הספר תורגם בשנית על ידי מיכאל דק בשנת 1999. בתרגום זה חזרה העלילה לגרמניה והדמויות חזרו לשמותיהן המקוריים. עם זאת, שם הקייטנה ושמות הבנות (לי ואורה) נותרו ללא שינוי.
עיבודים קולנועיים
אורה הכפולה (1950, גרמניה המערבית)
שיר הערש של היבארי (1951, יפן)
פעמיים היו (1953, הממלכה המאוחדת)
אבא מתארס (1961, ארצות הברית), בכיכובה של היילי מילס
צ'ארלי ואורה (1994, גרמניה)
מותק, הילדות התחלפו (1995, ארצות הברית), בכיכובן של האחיות אולסן
אבא מתארס (1998) (1998, ארצות הברית), בכיכובה של לינדזי לוהן
טור ורטור (2003, שוודיה)
קטגוריה:ספרי אריך קסטנר
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי 1949
קטגוריה:תאומים באמנות
קטגוריה:ספרי הוצאת אחיאסף | 2024-08-14T23:46:27 |
סארס | שמאל|ממוזער|250px|בית חולים לסארס בטיוואן
סארס (ראשי תיבות של Severe Acute Respiratory Syndrome - בתרגום חופשי: תסמונת נשימתית חריפה חמורה) היא מחלה נגיפית בדרכי הנשימה הנגרמת מנגיף SARS-CoV מתת-משפחת נגיפי קורונה, אשר הופיעה לראשונה בנובמבר 2002, במחוז גואנגדונג בסין.
הסארס התפשט במהירות לשכנותיה של סין, הונג קונג ווייטנאם, לקראת סוף פברואר 2003, ואחר כך לרחבי העולם. המקרה האחרון של הסארס התרחש ביוני 2003. בהתפרצות זו הסארס הדביק 8,096 בני אדם וגרם למותם של 774 אנשים. הסארס נעלם באותה מהירות ופתאומיות שבה הופיע. הוא היה קטלני בכעשרה אחוזים ממקרי ההידבקות.
בשנת 2017 זיהו מדענים סינים מווהאן את מקור הנגיף במושבת פרספיים במערה במחוז יונאן, שנשאו את כל אבני הבניין הגנטיות של הנגיף. הנגיף הועבר לבני אדם באמצעות בעלי חיים מסוג גחן דקלים אסייתי שנמכרו בשוקים הרטובים של סין. לטענת ג'רמי פארר דגימות מפרספיים יקלו על פיתוח חיסון למחלה ויסייעו להיות מוכנים להתפרצות נוספת בעתיד.
ההתפרצות בסין
נגיף הסארס החל להופיע במחוז גואנגדונג בנובמבר 2002. למרות מספר פעולות שבוצעו נגד התפשטות המחלה, ממשלת סין לא הודיעה לארגון הבריאות העולמי על ההתפרצות עד פברואר 2003, ואיפשרה רק סיקור מצומצם של המגפה בגלל מדיניות פנים מסוגרת.
בתחילת אפריל הופיעה מגמת שינוי במדיניות הרשמית, והתקשורת הרשמית החלה לסקר בהרחבה את הסארס. לאחר שהופעל לחץ רב, הסכימה סין שארגונים בינלאומיים יחקרו את המצב שם. לקראת סוף אפריל הודתה סין שהדיווח שלה על מספר נפטרים נמוך ממספר הנפטרים האמיתי, ובעקבות כך פוטרו פקידים רשמיים, שר הבריאות וראש עיריית בייג'ינג. המערכות החלו לדווח יותר על הסארס ולפקח יותר על החולים בסארס, והלחימה בסארס הפכה להרבה יותר פעילה ושקופה לציבור.
התפשטות למדינות נוספות
המחלה זכתה לתהודה ציבורית בפברואר 2003, כאשר איש עסקים אמריקאי שטייל בסין לקה במחלה בעלת סימפטומים דומים לדלקת ריאות במהלך טיסה לסינגפור. המטוס נחת נחיתת חירום בהאנוי, וייטנאם, שם אושפז החולה בבית חולים, וכעבור זמן מה נפטר. מספר רופאים ואחיות שטיפלו בחולה פיתחו תוך זמן קצר את אותה המחלה, חרף נוהלי הבטיחות הבסיסיים בבית החולים מפני מחלות מידבקות, ואחדים מהם נפטרו. חומרת המחלה וההדבקה של צוות בית החולים החרידו את רשויות הבריאות העולמיות שחששו מהגחתה של מגפת דלקת ריאות נוספת. ב-12 במרץ 2003 ארגון הבריאות העולמי פרסם התרעה עולמית שבאה בעקבות התרעה בריאותית של המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן של ארצות הברית.
המקרה האחרון של הסארס התרחש ביוני 2003. הסארס נעלם באותה מהירות ופתאומיות שבה הופיע. ייתכן שהיה זה בזכות איתור יעיל של החולים ובידודם, אך על כל פנים הנגיף פשוט נעלם, רגע לפני שהושלם פיתוח החיסון נגדו.
התפרצויות נוספות של זנים קרובים
ב-29 במאי 2013, כעשור לאחר מגפת הסארס העיקרית, דווח בארגון הבריאות העולמי כי התפרצות של נגיף קורונה אחר, MERS-CoV, התרחשה באזור המזרח התיכון, צרפת, הולנד וגרמניה.
בדצמבר 2019 החלה התפרצות מאסיבית של נגיף קורונה מזן SARS-CoV-2 הגורם למחלת נגיף קורונה, שהחלה בסין והתפשטה במהרה לכל רחבי העולם, בתחילה פרסמו הרשויות בסין כי ככל הנראה מקורו של הנגיף הוא מבעל חיים וכי ההתפרצויות זוהו באזור השוק הרטוב של פירות הים. כיום ההנחה הרווחת במערב, בהובלת הממשל בארה'ב היא שמקור הנגיף הוא במעבדה ולא בטבע לאור מבנה הנגיף, והעדר פונדקאי חי או מת בסין לנגיף.
מידע רפואי
תסמינים
תסמינים ראשוניים דומים לשפעת: חום, כאב שרירים, עייפות, תסמינים של הקיבה והמעיים, שיעול, כאב גרון ותסמינים לא מוגדרים נוספים. התסמין היחיד המשותף לכל החולים הוא הופעת חום מעל ל־38 מעלות צלזיוס. בהמשך המחלה, החולים הרגישים יפתחו קוצר נשימה.
התסמינים מופיעים לרוב לאחר 2 - 10 ימים (מעל ל-13 יום דווח) מההידבקות במחלה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחלות מערכת הנשימה
קטגוריה:נגיפי קורונה
קטגוריה:מחלות זואונוטיות | 2024-05-07T09:06:13 |
רוד איילנד | רוד איילנד (באנגלית: The State of Rhode Island) היא מדינה באזור ניו אינגלנד שבצפון-מזרח ארצות הברית, והקטנה בשטחה מבין 50 המדינות.
רוד איילנד היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית.
כינוי המדינה - "מדינת האוקיינוס" משקף את הקשר ההדוק בין האוקיינוס האטלנטי לבין רוד איילנד. קשר המתבטא גם בסמל ובדגל של המדינה. קשר המבטא את ריבוי האיים במדינה, ואת אורך קו החוף יחסית לגודל השטח, ואת העובדה שבתקופות קודמות רבים מתושבי רוד איילנד מצאו את פרנסתם בים. יתר על כן- בשל קרבתה אל האוקיינוס האטלנטי - כל שטח המדינה נמצא במרחק שאינו עולה על 30 מיילים (כ-48.3 ק"מ) מהאוקיינוס.
מקור השם
על אף שמה, מרבית השטח של רוד איילנד ממוקם בשטח היבשתי של ארצות הברית. שמה הרשמי של המדינה היה מדינת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, שנגזר משמה כמושבה, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס, שנוצרה מאיחודן של שתי מושבות: רוד איילנד ומטעי פרובידנס, שישבו על חלקים ממה שכיום היא רוד איילנד. "מטעי פרובידנס" היה שמה של המושבה שהוקמה בידי רוג'ר ויליאמס, במה שכיום ידוע כעיר פרובידנס. שם זה היה השם הרשמי הארוך ביותר מבין מדינות האיחוד. השם רוד (באנגלית: Rhode) הוא שמו האנגלי של האי רודוס שבים התיכון, וזאת על שום דמיון צורת האי רודוס לצורת האי שבתחומי מדינת רוד איילנד.
ב-18 ביוני 2020, חבר הסנאט של רוד איילנד הרולד מטס נתן את חסותו ליוזמה בסנאט לקראת קיום משאל עם מדינתי בנושא הסרת המילים "מטעי פרובידנס" משמה הרשמי של המדינה. ההצעה הועברה פה אחד על רקע מחאות ג'ורג' פלויד וקריאות לאומיות לטיפול בגזענות ממסדית. מטס נימק ואמר כי ב-22 ביוני 2020, מושלת רוד איילנד ג'ינה ריימונדו חתמה על צו ביצועי להשמטת המילים "מטעי פרובידנס" ממגוון מסמכים רשמיים ואתרי אינטרנט רשמיים. על החקיקה הנלווית להחלטה הצביעו ב-16 ביולי, והיא הועברה ברוב של 69 מחברי בית הנבחרים המדינתי מול מתנגד בודד. במהלך בחירות 2020 ברוד איילנד, 52.8% מתושבי המדינה הכריעו כי יש להשמיט את "מטעי פרובידנס" משם המדינה, כש-47.2% התנגדו להצעה.
היסטוריה
בשנת 1614 הגיע לראשונה מגלה הארצות ההולנדי אדריאן בלוק לאי הקרוי על שמו "האי בלוק". בשנת 1636, המטיף רוג'ר ויליאמס, אשר גורש ממושבת מפרץ מסצ'וסטס בשל דעותיו הדתיות, הקים בקצה מפרץ נאראגאנסט על גדת נהר מושאסוק מושבה וקרא לה פרובידנס. ויליאמס הכריז על המקום כמקום בו יוכלו כל האנשים לקיים את מנהגיהם הדתיים באופן חופשי, מכאן התפתח עקרון חופש הדת. מבחינה היסטורית אדמת המושבה היא ייחודית שכן היא נרכשה פעמיים - פעם אחת מן המלך האנגלי ופעם אחת מן האינדיאנים המקומיים.
בשנת 1637 גורשה אן הצ'ינסון ממסצ'וסטס בשל אמונתה הדתית כי אנשים יכולים לדבר עם אלוהים בעצמם, בלא התערבות של כומר מתווך. היא הקימה את העיר פורטסמות' יחד עם ויליאם קודינגטון וג'ון קלארק. בשנת 1639 ייסד קודינגטון את ניופורט על האי אקווידנק, והפך למושל המושבה של האי. בשנת 1644 שונה שם האי ל"רוד איילנד".
ב-18 במאי 1652 העבירה המושבה חוק האוסר על עבדות בתחומיה, כשהיא המושבה הראשונה בצפון אמריקה אשר העבירה חוק מסוג זה.
ב-8 ביולי 1663 העניק צ'ארלס השני, מלך אנגליה זיכיון לג'ון קלארק אשר איחד את מושבת רוד איילנד ומושבת פרובידנס למושבה אחת, מושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס. על פי הזיכיון הייחודי של המושבה, היה במושבה חופש דת ופולחן מוחלט (המושבה היחידה בה היה חופש זה). הזיכיון המלכותי היה חוקת המדינה עד 1842. על פי הזיכיון ניתנה זכות הצבעה רק לגברים לבנים בעלי אדמות (שהיו רוב הגברים במדינה, בתקופה זו של טרום המהפכה התעשייתית). בית הכנסת הראשון בארצות הברית, בית הכנסת טורו, נבנה בעיר ניופורט בין השנים 1759–1763.
רוד איילנד הייתה הראשונה במושבות אמריקה שהכריזה עצמאות מבריטניה - ב-4 במאי 1776, והייתה האחרונה מבין 13 המדינות לאשרר את חוקת ארצות הברית ב-29 במאי 1790 - לאחר ששאר המדינות איימו עליה כי יטילו על סחורות המדינה מכס כאילו הייתה מדינה זרה.
בשל המהפכה התעשייתית שהביאה לעיור נרחב, בשנת 1829 איבדו 60% מהגברים הלבנים במדינה את זכות ההצבעה שלהם (מאחר שלא היו בעלי אדמות).
בשנת 1842 ניסח תומאס דור חוקה חדשה למדינה, אשר אושרה במשאל עם, אולם לא נכנסה לתוקף בשל התנגדות המושל המכהן סמואל וורד קינג. בשל התנגדותו פרץ מרד דור. לאחר המרד הועברה החוקה החדשה, אשר נתנה זכות הצבעה לכל מי שהיה ביכולתו לשלם מס בגובה 1$.
גאוגרפיה
רוד איילנד גובלת בצפון ובמזרח במדינת מסצ'וסטס, ובמערב במדינת קונטיקט.
מדרום למדינה נמצא מפרץ רוד איילנד (Rhode Island Sound) והאוקיינוס האטלנטי, וכן למדינה גבול ימי עם מדינת ניו יורק.
האי בלוק נמצא 19 ק"מ דרומית לחוף הדרומי של המדינה. במזרח המדינה נמצא מפרץ נאראגאנסט, ובו כ-30 איים, הגדול באי הוא "האי רוד" - "רוד איילנד". רוב שטח המדינה שטוח. הנקודה הגבוהה במדינה - גבעת ג'רימות' מגיעה לגובה של 247 מטרים מעל פני הים.
ממשל ופוליטיקה
ממוזער||180px|בניין הקפיטול בפרובידנס
רוד איילנד היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת רוד איילנד, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של רוד איילנד וסנאט רוד איילנד, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של רוד איילנד. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה היא פרובידנס.
הרשות המבצעת ברוד איילנד מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, מבקר המדינה, אוצר המדינה, נציב הביטוח, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר ללא הגבלה. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
המושל הנוכחי הוא דניאל מקי, חבר המפלגה הדמוקרטית, שקודם לכן כיהן כסגן המושל של המושלת ג'ינה ריימונדו.
בבית המחוקקים 38 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-75 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב גורף בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של רוד איילנד שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
המדינה מחולקת מנהלית ל-5 מחוזות. הגדול שבמחוזות רוד איילנד הוא מחוז פרובידנס (1,060 קמ"ר), הקטן שבהם הוא מחוז בריסטול (62 קמ"ר), והמאוכלס שבהם הוא מחוז פרובידנס (כ-626,667 תושבים), ובו נמצאת גם עיר הבירה, פרובידנס.
לרוד איילנד 4 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים ו-2 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. את המדינה מייצגים שני סנאטורים ושני חברי בית הנבחרים של ארצות הברית. בסנאט מייצגים אותה ג'ק ריד ושלדון וייטהאוס, חברי המפלגה הדמוקרטית. שני נציגיה בבית הנבחרים הם דמוקרטים גם כן. בבחירות לנשיאות נוטה רוד איילנד לתמוך במועמד הדמוקרטי.
כלכלה
בשנת 1999 היה התוצר המדינתי הגולמי 33 מיליארד דולר אמריקאי, מקום 45 מבין מדינות ארצות הברית. ההכנסה לנפש בשנת 2000 הייתה $29,685, מקום 16 מבין מדינות ארצות הברית.
דמוגרפיה
ברוד איילנד אחוז הקתולים הגבוה ביותר מבין כל מדינות ארצות הברית, בשל הימצאם של תושבים רבים ממוצא איטלקי, אירי, צרפתי, פורטוגזי ואיי כף ורדה. אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות ברוד איילנד נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 14% פרוטסטנטים אחרים 16% קתולים 42% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 1% הינדים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות ברוד איילנד לבנים לא-היספאנים 76.4% היספאנים 12.4% שחורים 5.7% אסייתים 2.9% אמריקאים ילידים 0.7% מעורב 3.3% קבוצות מוצא אתני ברוד איילנד איטלקים 19.3% אירים 19.2% צרפתים 16.6% אנגלים 12.8% פורטוגזים 9.6% גרמנים 5.9% פולנים 3.9% אמריקאים 2.4% סקוטים 2% שפות מדוברות ברוד איילנד אנגלית 79.1% ספרדית 10.9% אחר 10%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת רוד איילנד
הערים הגדולות ברוד איילנד (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פרובידנס 178,042 פרובידנס 2 ווריק 82,672 פרובידנס 3 קרנסטון 80,387 פרובידנס 4 פוטאקט 71,148 פרובידנס 5 איסט פרובידנס 47,037 פרובידנס המטרופולינים הגדולים ברוד איילנד (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פרובידנס 1,609,367 מרכז רוד איילנד
550px|ממוזער|מרכז|פרובידנס
תרבות
בידור
ביתם של הדמויות בסדרה "איש משפחה" נמצאים בעיירה הדמיונית קוהוג שברוד איילנד.
מוזיקה
סצנת המוזיקה במדינה מרוכזת סביב עיר הבירה פרובידנס, שהפכה לפופולרית בסוף שנות ה-90 בזכות סצנת הנויז רוק שסבבה סביב קולקטיב האמנים של פורט ת'אנדר. המדינה מהווה בית לאמנים העוסקים בכמה סוגות מוזיקליות שונות, בעיקר פולק רוק, ג'אז, הארדקור פאנק, היפ הופ ומוזיקת כף ורדה; היא מהווה בית לפסטיבלי הג'אז והפולק בניופורט.
ספורט
קבוצת בייסבול - פאוטאקט רד סוקס (Pawtucket Red Sox)
קבוצת הוקי קרח - פרובידנס ברואינס (Providence Bruins) המשחקת בליגה המשנית החשובה AHL. היא קבוצה-בת של בוסטון ברואינס מליגת ה-NHL.
השכלה
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת בראון
מכללות ואוניברסיטאות
מיכללת גיבס
אוניברסיטת בראון
אוניברסיטת בריינט
אוניברסיטת ג'ונסון וויילס
מכללת המלחמה של הצי
המכון לטכנולוגיה של ניו אינגלנדהמכללה הקהילתית של רוד איילנד
מכללת פרובידנס
מכללת רוד איילנד
אוניברסיטת רוג'ר ויליאמס
אוניברסיטת סאלב רג'ינה
אוניברסיטת רוד איילנד
סמלי המדינה
סמלי מדינת רוד איילנד דגל סמל מוטו כינוי דגל רוד איילנדFlag of Rhode Island סמל רוד איילנדSeal of Rhode Island מרכז|130px מרכז|100px "תקווה""Hope" "מדינת האוקיינוס""Ocean State" עץ פרח ציפור חיה מייפל אדוםRed Maple סיגליתViola רוד איילנד אדוםRhode Island Red מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות רוד איילנד
קישורים חיצוניים
אינצקלופדית רוד איילנד משנת 1839
רוד איילנד - נתונים סטטיסטיים
חוקי רוד איילנד
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-08-01T02:09:55 |
פלורידה | פלורידה (באנגלית: Florida ) היא מדינה בדרום-מזרח ארצות הברית. מקור שמה של המדינה הוא בספרדית ופירושו הוא "פרחונית". המדינה התגלתה על ידי מגלי ארצות ספרדים בתקופת האביב ומכאן שמה. פלורידה היא המדינה השלישית במספר תושביה בארצות הברית (אחרי קליפורניה וטקסס). העיר הגדולה במדינה היא ג'קסונוויל, והמטרופולין הגדולה ביותר, המונה למעלה מ-6 מיליון נפש, היא זו שסביב העיר מיאמי.
היסטוריה
עדויות ארכאולוגיות מעידות על כך שפלורידה הייתה מיושבת על ידי אינדיאנים קודם לגילוייה על ידי מגלה הארצות הספרדי, חואן פונסה דה ליאון, באפריל 1513. הספרדים נחתו בחוף פלורידה וקראו לאזור "לה טיירה פלורידה" (La Tierra Florida, "הארץ הפרחונית").
במהלך השנים שלאחר הגילוי הקימו הן הצרפתים והן הספרדים מושבות באזור. אולם בלא הצלחה מרובה. בחוזה פריז, שסיים את מלחמת שבע השנים קיבלה בריטניה את פלורידה אך בתום מלחמת העצמאות האמריקאית נתנה את המושבה לספרד. בהסכם אדמס-אוניס משנת 1819 החכירו הספרדים את המדינה לארצות הברית בתמורה לויתורה של ארצות הברית על דרישותיה בטקסס.
ב-3 במרץ 1845 הפכה פלורידה למדינה ה-27 במדינות ארצות הברית.
ב-10 בינואר 1861, שלושה חודשים לפני תחילת מלחמת האזרחים, פרשה פלורידה מהאיחוד ועשרה ימים לאחר מכן הייתה מהמדינות המייסדות של הקונפדרציה. ברם, שיעורי ההשתתפות של תושבי פלורידה במלחמה היה זעום.
עד אמצע המאה ה-20, הייתה פלורידה המדינה הכי פחות מאוכלסת מבין מדינות הדרום. בשנת 1900 גרו בה רק כ-528,000 בני אדם, מתוכם כמעט 44% היו אפרו-אמריקאים. אלימות גזענית וחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר גרמו למספר שיא של שחורים לעזוב את דרום ארצות הברית בהגירה הגדולה לעבר הצפון והמערב התיכון. ארבעים אלף שחורים, שהיוו חמישית מהאוכלוסייה בשנת 1900, עזבו את המדינה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חלה עלייה חדה בתיירות הנכנסת לפלורידה, אשר גרמה לפיתוח של אזורי תיירות ונופש. העלייה נבלמה בעקבות שני הוריקנים ב-1926 וב-1928, ולאחר המשבר הכלכלי העולמי של 1929 נדרשו לפלורידה כ-10–15 שנה להשתקם מהמשבר.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, הגיע לפלורידה גל גדול של מהגרים, אשר בחרו להתיישב בה בשל יוקר המחיה הנמוך, הצמיחה הכלכלית ומזג האוויר הנוח. כיום היא המדינה השנייה בגודלה בדרום ארצות הברית (אחרי טקסס) והמדינה השלישית בגודל אוכלוסייתה בארצות הברית כולה.
בספטמבר 2024 האזור סבל מהוריקן הלין והיו אבידות בנפש.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|תמונת לווין של פלורידה
חלק ניכר משטחה של מדינת פלורידה נמצא על חצי אי הגובל ממערב ב-מפרץ מקסיקו
באוקיינוס האטלנטי ממזרח, ובמיצרי פלורידה מדרום.
הנקודה הגבוה ביותר במדינה היא בריטון היל - 105 מטרים מעל פני הים.
צורת המדינה היא כשל ראש נחש. פלורידה גובלת בג'ורג'יה בצפון, באוקיינוס האטלנטי במזרח, במצר פלורידה בדרום, במפרץ מקסיקו במערב ובאלבמה בצפון מערב.
אקלים
לפלורידה אקלים סובטרופי גשום ובדרום המדינה האקלים טרופי. החורף והסתיו חמימים ויבשים, והאביב והקיץ חמים ולחים.
הטמפרטורות הגבוהות הממוצעות בסוף יולי הן סביב ה-32–34 מעלות צלזיוס. הטמפרטורות הנמוכות הממוצעות בתחילת עד אמצע חודש ינואר נעות בין 4–7 מעלות צלזיוס בצפון פלורידה ועד מעל 19–20 מעלות צלזיוס במיאמי בדרום המדינה. בסך הכל עם טמפרטורה יומית ממוצעת 21.5 מעלות צלזיוס, פלורידה היא המדינה החמה ביותר בארצות הברית.
בקיץ, הטמפרטורות גבוהות בכל המדינה אך כמעט ולא עוברות את ה-38 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה החמה ביותר שנרשמה אי פעם בפלורידה הייתה 44 מעלות צלזיוס, אשר נמדדה ב־29 ביוני 1931 במונטיצ'לו. הטמפרטורה הקרה ביותר שנמדדה הייתה –19 מעלות צלזיוס, ב-13 בפברואר 1899, במרחק של 64 ק"מ בלבד, מטלהסי. בשל האקלים במדינה שלג הוא דבר נדיר בפלורידה.
הכינוי של פלורידה הוא "Sunshine State", אך למרות זאת מזג אוויר קשה הוא תופעה שכיחה במדינה. מרכז פלורידה ידועה כבירת הברק של ארצות הברית, מכיוון שהיא חווה תופעות של סופות ברקים יותר מכל מקום אחר במדינה. בפלורידה יש את אחת מכמות המשקעים הגבוהות ביותר במדינה כלשהי, הסיבה העיקרית לכך היא מכיוון שסופות רעמים נפוצות בחלק גדול מהמדינה החל מסוף האביב ועד תחילת הסתיו. החלק המזרחי של המדינה הכולל את אורלנדו וג'קסונוויל מקבלות בין 2,400 ל-2,800 שעות שמש בשנה. שאר המדינה, כולל מיאמי, מקבלת בין 2,800 ל-3,200 שעות בשנה.
סופות הוריקן מהוות איום קשה בכל שנה מ-1 ביוני עד 30 בנובמבר, במיוחד מאוגוסט עד אוקטובר. פלורידה היא המדינה המועדת ביותר להוריקן, עם מים סובטרופיים או טרופיים על קו חוף ארוך. מבין הסערות בקטגוריה 4 ומעלה שפקדו את ארצות הברית 83% פגעו בפלורידה או בטקסס.
בין השנים 1851 ועד 2006 היו בפלורידה לא פחות מ-114 סופות הוריקן בעוצמות שונות, 37 מהן בעוצמה של 3 ומעלה. נדיר שעונת ההוריקן במדינה עוברת ללא סופה טרופית אחת לפחות בעוצמה שונה.
ב-12 באוגוסט 1992 סופת הוריקן אחת - הוריקן אנדרו גרמה למדינה נזק של 25 מיליארד דולר.
בשנת 2004 פגעו במדינה ארבע סופות הוריקן: הוריקן צ'ארלי ב-13 באוגוסט, הוריקן פרנסס ב־14 באוגוסט - 5 בספטמבר, הוריקן אייוון ב-16 בספטמבר והוריקן ג'ין ב-25 בספטמבר-26 בספטמבר. סופות אלה גרמו למדינה נזק משוער כולל של כ-42 מיליארד דולר.
ב-10 בספטמבר 2017 פגעה במדינה סופת ההוריקן אירמה. שגרם לשליש מתושבי המדינה להיות מנותקים מחשמל לכמה ימים. בעקבות הסופה העוצמתית, נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ הכריז על פלורידה כאזור מוכה אסון.
חי וצומח
בפלורידה סוגים רבים של חיות בר, בהם אפשר למצוא יונקים ימיים, כגון: דולפינן מצוי, נתב קטן-סנפיר, בלנה שחורה, תחש נהרות קריבי ועוד.
יונקים, כגון: פומת פלורידה, לוטרה צפון-אמריקנית, ארנב כותנה מזרחי, אייל פרדי לבן-זנב, שועל מצוי, שועל אפור מצוי, ארמדיל טאטו, אופוסום וירג'יניה ועוד.
זוחלים, כגון: דרימרכון, צב ים גלדי, עכסן גב-יהלום מזרחי, צב גופרי, צב ים ירוק, אליגטור אמריקני, תנין אמריקאי ועוד.
ציפורים, כגון: בז נודד, עיטם לבן-ראש, פלמינגו אמריקני, קרקרה צפונית, דיית החלזונות, שלך (Osprey), מגלן לבן, כפן ורוד, עגור קנדי, עגור אמריקאי, שחף (סוג), שקנאי חום, שקנאי אמריקני, תרנגול הודו מצוי, עורבני פלורידה החי רק בפלורידה, אוח השלג, גיבתון השלג, אלקה חדת-מקור, ברווז הרלקון גיבתון השלג ועוד.
בפלורידה יש גם יותר מ-500 מיני בעלי חיים וכ-1,000 חרקים שאינם נפוצים המצויים ברחבי המדינה, כגון: פיתון בורמזי, איגואנה ירוקה, קרפדת קנים, טווס מצוי, תוכי נזירי, קוף ורווט, זהרון, זיקית תימנית, טגו ארגנטינאי, ציקלה ועוד רבים.
בפלורידה יותר מ-41,843 ק"מ של יערות.
בפלורידה ישנם כ-3,000 סוגים של פרחי בר. זוהי המדינה השלישית הכי מגוונת בארצות הברית מבחינה זו, מאחורי קליפורניה וטקסס. בפלורידה אוכלוסיות פראיות של קוקוס המשתרעות לאורך החוף המזרחי מקי וסט ועד מפרץ יופיטר, ובמעלה החוף המערבי מאי מרקו ועד סרסוטה. רבים מאיי האלמוגים הקטנים ביותר הם בפלורידה קיז.
שונית פלורידה היא שונית האלמוגים החיה היחידה בארצות הברית היבשתית. זוהי גם מערכת שונית האלמוגים השלישית בגודלה בעולם, אחרי שונית המחסום הגדולה באוסטרליה ומערכת שוניות המחסום בבליז. חלק גדול מהשונית נמצא בתוך פארק ג'ון פנקאמפ קורל ריף סטייט, שהיה הפארק התת-ימי הראשון בארצות הברית. הפארק מכיל צמחייה טרופית, חיים ימיים ועופות ים. כמעט 1,400 מינים של צמחים ובעלי חיים ימיים, כולל יותר מ-40 מינים של אלמוגים מאובנים ו-500 מינים של דגים, חיים בשונית פלורידה. כמו שוניות אלמוגים אחרות בעולם, שונית פלורידה ניצבת בפני איומים רבים כמו דיג יתר, פלסטיק באוקיינוס, הלבנת אלמוגים עליית מפלס היום ושינוי בטמפרטורת פני הים.
אגם אוקיצ'ובי הוא האגם הגדול בפלורידה, האגם העשירי בגודלו בארצות הברית, והרביעי בגודלו ללא הימות והאגמים אשר גובלים בקנדה.
ממשל ופוליטיקה
בית המחוקקים של פלורידה מורכב מסנאט בן 40 חברים, ומבית תחתון בו 120 חברים. המושל הנוכחי של פלורידה הוא רון דה-סנטיס מהמפלגה הרפובליקנית.
מערכת המשפט בפלורידה מורכבת מנשיא בית משפט עליון ומשישה שופטים.
בין השנים 1988 ל-2007, היו 800 הרשעות בשחיתות פדרלית בפלורידה, יותר מכל מדינה אחרת.
על פי חוקת פלורידה אזרחי פלורידה יכולים לאסוף חתימות על מנת ליזום תיקונים לחוקה.
לפלורידה 29 קולות (אלקטורים). חברי הסנאט המייצגים את המדינה הם: מרקו רוביו וריק סקוט הרפובליקנים.
פלורידה היא מדינה מתנדנדת ונחשבת לגדולה מבין מדינות אלו. בשל כך, המדינה המושכת תשומת לב רבה מצד המועמדים לנשיאות במהלך הקמפיינים שלהם טרם הבחירות. משנות השלושים ועד חלק ניכר משנות ה-60, פלורידה הייתה למעשה מדינה של מפלגה אחת אשר נשלטה על ידי דמוקרטים שמרנים לבנים, והם היו בעלי שליטה רבה בקונגרס. מאז שנות השבעים, המצביעים הלבנים השמרנים במדינה עברו במידה רבה מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. על אף שרוב המצביעים הרשומים בפלורידה הם דמוקרטים, היא המשיכה לתמוך במועמדים לנשיאות הרפובליקנים עד שנת 2004, למעט ב-1976 וב-1996, בחירות בהן המועמד הדמוקרטי היה ממדינות הדרום.
בבחירות לנשיאות ב-2008 וב-2012 ניצח ברק אובמה במדינה אף על פי שהוא נחשב למועמד ממדינות הצפון, הייתה זו הפעם הראשונה מאז 1944 שפלורידה מעניקה את מרב קולותיה למועמד ממדינות הצפון, תוך שהוא נתמך במיוחד על ידי בוחרים צעירים, עצמאים, מיעוטים וההיספנים.
מאז אמצע המאה העשרים נחשבה פלורידה למדינה אשר חוזה את תוצאות הבחירות, המועמדים שניצחו בסופו של דבר בבחירות ניצחו בפלורידה 15 פעמים מאז 1952, כמו כן, מלבד דונלד טראמפ ב-2020, כל מועמד שניצח בפלורידה מאז הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1996 ניצח בבחירות עצמן.
הבחירות לנשיאות בשנת 2000
הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 היו בסימן מאבק צמוד לאורך כל הדרך בין ג'ורג' ווקר בוש מהמפלגה הרפובליקנית לבין אל גור מהמפלגה הדמוקרטית. בבחירות אלו, לפלורידה הייתה משמעות גדולה ומסוקרת בבחירת הנשיא הנבחר.
בערב יום הבחירות, בין 19:50 ל-20:00 בערב, עם סגירת הקלפיות בפלורידה (הרפובליקנית בעיקרה), רשתות הטלוויזיה הכריזו שגור ניצח בפלורידה בהתבסס על סקרים. אולם בוש התחיל להוביל מוקדם בספירת הקולות, ובעשר בערב התקשורת טענה שאף אחד עוד לא ניצח שם. ב-2:30 בלילה, לאחר ש-85% מהקולות נספרו, בוש הוביל ב-100,000 קולות והוכרז שהוא ניצח שם ונבחר לנשיאות. לאחר שכל רשתות הטלוויזיה הכריזו על ניצחונו של בוש, שוחח גור עם בוש בטלפון, הודה בהפסדו ובירך את בוש על ניצחונו בבחירות.
בשלב זה של הלילה, רוב הקולות שעוד לא נספרו היו מטעם מחוזות דמוקרטיים וגור התחיל להוביל. ב-4:30 לפנות-בוקר, לאחר ספירת כל הקולות, ההפרש לטובת בוש הצטמצם ל-2,000 קולות בלבד. גור התקשר לבוש פעם נוספת, והודיע לו כי הוא מבטל את הודאתו בהפסד עקב הפער הצמוד. לאחר שיחת טלפון זו, שינו שוב רשתות הטלוויזיה את תחזיותיהן והודיעו כי הן מבטלות את ההכרזה על ניצחון בוש, ומכריזות על הבחירות כקרובות מדי כדי להכריז על מנצח.
התוצאה הצמודה בפלורידה דרשה ספירה חוזרת במכונה. עם השלמת הספירה, הוכרז כי בוש ניצח בהפרש של 300 קולות. לאחר ספירת קולות החיילים מעבר לים ההפרש עלה ל-900. רוב המחלוקת נגרמה בגלל התעקשותו של גור לספירה ביד בארבעה מחוזות, כפי שהחוק בפלורידה דורש. מערכת המשפט טענה שלאחר ב-14 בנובמבר לא יתקבלו עוד נתונים. בית המשפט בפלורידה הרחיב את מועד הגשת טופסי ההצבעה ל-26 בנובמבר. המדינה אימתה את ניצחונו של בוש בהפרש של 537 קולות. גור ערער על כך ובית המשפט העליון בפלורידה ציווה על ספירה חוזרת בעזרת מכונה. בית המשפט הפדרלי העליון עצר את הספירה החוזרת.
ב-12 בדצמבר, ברוב של שבעה שופטים לעומת שניים, הודיע בית המשפט שספירת הקולות החוזרת הייתה לא-חוקתית, וברוב של חמישה לעומת ארבעה שהקולות הנותרים לא תקפים. לאחר החלטה זו, הודה גור בהפסדו במסיבת עיתונאים מיוחדת, ולאחריה נשא הנשיא הנבחר בוש את נאום ניצחונו בבחירות, למעלה מחודש מיום ההצבעה. לאחר החלטה זו של בית המשפט, עלו טענות כי מהקולות שנספרו בספירה החוזרת מסתמן כי גור הוא המנצח בפלורידה, אך קולות אלו כבר לא היו רלוונטיים ובוש הושבע לנשיאות בינואר.
חוקים
בפלורידה עונש מוות קיים בחוק. אם אדם שביצע עבירה שתרמה ישירות למותו של אדם, אז הוא יואשם ברצח מדרגה ראשונה. שני העונשים היחידים העומדים לרשות החוק במדינה, הם מאסר עולם ועונש מוות. אם אדם מבצע עבירה, אך לא היה התורם הישיר למותו של הקורבן, אז הוא יואשם ברצח מדרגה שנייה.
מיסוי
פלורידה היא אחת משבע מדינות ארצות הברית בה אין מס הכנסה אישי. במדינה יש מע"מ בשיעור של 6%, אולם רשויות מקומיות יכולות לגבות מס נוסף ולכן שיעור המע"מ משתנה בין 6% ל-7.5%.
כלכלה
הכלכלה המקומית בפלורידה שווה כטריליון דולרים (1,000,000,000,000$) והיא הרביעית בגודלה בארצות הברית. התוצר המקומי הגולמי שלה שווה כ-5% מכלכלת ארצות הברית. המגזרים הבולטים ביותר בה הם מסחר, תחבורה, בנקאות ונדל"ן. מרכז החלל קנדי נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 ובעקבותיו עברו למדינה תעשיות חלל ואוויר רבות, ביניהן נאס"א.
חלק חשוב נוסף בכלכלתה של פלורידה הוא מגזר התיירות. מזג האוויר החם וחופי הרחצה הארוכים מהווים אתר תיירות מועדף. במדינה מספר רב של אתרים ובהם דיסניוורלד, סי-וורלד, אולפני יוניברסל פלורידה, מרכז החלל קנדי ונמל החלל קייפ קנוורל (הנמצאים בכף קנברל), הנמצאים באזור אורלנדו. מספר רב של אטרקציות תיירותיות נוספות נמצאות באזור מיאמי ובאזור טמפה. בשנת 2016 העסיק ענף התיירות במדינה כמעט 1.4 מיליון עובדים. (שיא למדינה, שעבר את 1.2 מיליון משנת 2015).
בשנת 2015, פלורידה שברה את השיא של 100 מיליון תיירים כשאירחה שיא של 105 מיליון מבקרים. המדינה קבעה שיאים של תיירות במשך שמונה שנים ברציפות, כאשר בשנת 2018 שברה את שיא המבקרים עם 126.1 מיליון מבקרים.
ענפים עיקריים הם גידול הדרים ופירות, וכן כריית פוספטים (זרחות). פלורידה ידועה בפירות ההדר שלה והמחוז הידוע בהדרים שלו הוא מחוז אינדיאן ריבר, הממוקם במרכז פלורידה. פירות ההדר מהווים מרכיב חשוב בכלכלת המדינה, מסמלים את המדינה ואף מופיעים על לוחיות הרישוי של המכוניות במדינה. המדינות העיקריות שפלורידה מייצאת אליהם הם ברזיל, קנדה, מקסיקו, גרמניה וקולומביה.
בשנת 2009 דיג היה ענף ששווה 6 מיליארד דולר במדינה, ענף שהעסיק 60,000 משרות למטרות ספורט ומסחר.
התוצר לנפש עמד ב-2017 על כ-40,000 דולר, ארבעים במדינה. ההכנסה לנפש משתנה מאוד לפי אזור, גאוגרפיה ומקצוע, צפון פלורידה והמחוזות הכפריים של פלנטה הם העניים ביותר במדינה. נכון ל-2018 בפלורידה שיעור עוני של 14.0% והוא השבע עשרה הנמוך ביותר ממדינות ארצות הברית. ערי חוף רבות במדינה כוללות כמה מהאזורים העשירים לנפש בארצות הברית.
בשנת 2018 היו במדינה יותר מ-427,824 מיליונרים, המספר הרביעי בגובהו במדינה.
בשנת 2017 ההכנסה האישית בפלורידה לנפש הייתה 47,684 דולר, במקום ה-26 במדינה. שיעור האבטלה במדינה בספטמבר 2018 עמד על 3.5%, הנתון ה-18 הנמוך ביותר ממדינות ארצות הברית.
דמוגרפיה
נכון ל-1 ביולי 2019 מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך כי אוכלוסיית פלורידה הייתה 21,477,737, גידול של 14.24% מאז מפקד 2010. במפקד 2010 אוכלוסיית המדינה הייתה 18,801,310. בדצמבר 2014, פלורידה עלתה לראשונה על כמות אוכלוסיית מדינת ניו יורק ובכך הפכה למדינה השלישית בגודלה באוכלוסיית מדינות ארצות הברית.
בפלורידה השיעור הגבוה ביותר בארצות הברית של אנשים מעל גיל 65 (17%). מתגוררים בה פנסיונרים מבוגרים רבים, אשר לאחר יציאתם לגמלאות עברו אליה מכל רחבי ארצות הברית ובעיקר מהערים הקרות, על מנת לנפוש וליהנות ממזג האוויר החמים. מסיבה זו יש בפלורידה אחוז גבוה של נהגים קשישים ועסקים הפונים אל אוכלוסיית הקשישים. כמו כן מתנהלים בה מחקרים רבים הקשורים בזקנה. כשני שלישים מאוכלוסיית פלורידה נולדו במדינה אחרת, הנתון השני בגובהו מכלל מדינות ארצות הברית.
קבוצות דתיות בפלורידה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 24% פרוטסטנטים אחרים 22% קתולים 21% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 3% אחר 3% חסרי סיווג דתי 24% קבוצות גזעיות בפלורידה לבנים לא-היספאנים 57.9% שחורים 16% היספאנים 22.5% אסייתים 2.4% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 2.5% קבוצות מוצא אתני בפלורידה גרמנים 11.1% אירים 10.1% אנגלים 8% אמריקאים 7.3% איטלקים 6.4% צרפתים 3.1% פולנים 2.6% שפות מדוברות בפלורידה אנגלית 72.6% ספרדית 20.1% אחר 7.3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת פלורידה
הערים הגדולות בפלורידה (נתוני 2019) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ג'קסונוויל 903,889 ג'קסונוויל 2 מיאמי 470,914 מיאמי 3 טמפה 392,890 מפרץ טמפה 4 אורלנדו 285,713 אורלנדו 5 סיינט פיטרסברג 265,098 מפרץ טמפה 6 הייליה 238,942 מיאמי 7 טאלאהאסי 193,551 טאלאהאסי 8 פורט לודרדייל 182,595 מיאמי 9 פורט סנט לואיס 195,248 פורט סנט לואיס 10 קייפ קורל 189,343 קייפ קורל 11 פמברוק פיינס 172,374 מיאמי 12 הוליווד 154,823 מיאמי 13 מיראמאר 140,823 מיאמי 14 גיינסוויל 133,507 גיינסוויל 15 קורל ספרינגס 126,604 מיאמי 16 מיאמי גארדנס 111,378 מיאמי 17 קלירווטר 109,703 מפרץ טמפה 18 פאלם ביי 114,194 פאלם ביי 19 פומפנו ביץ' 111,954 מיאמי 20 וסט פאלם ביץ' 111,398 מיאמי 21 לייקלנד 100,710 לייקלנד 22 דייבי 96,830 מיאמי 23 מיאמי ביץ' 91,026 מיאמי 24 בוקה רטון 89,407 מיאמי 25 דלטונה 86,290 דלטונה 26 פלנטיישן 84,955 מיאמי 27 סאן רייז 84,439 מיאמי 28 פלם קוסט 78,740 דלטונה 29 לארגו 78,409 מפרץ טמפה 30 דירפילד ביץ' 78,041 מיאמי המטרופולינים הגדולים בפלורידה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 מיאמי 5,929,819 דרום פלורידה 2 מפרץ טמפה 2,915,582 מרכז פלורידה 3 אורלנדו 2,321,418 מרכז פלורידה 4 ג'קסונוויל 1,419,127 צפון פלורידה 5 סרסוטה 748,708 דרום פלורידה 6 קייפ קורל 679,513 דרום פלורידה 7 לייקלנד 634,638 מרכז פלורידה 8 דלטונה 609,939 מרכז פלורידה 9 פאלם ביי 556,885 מרכז פלורידה 10 פניסיקולה 474,081 צפון פלורידה 11 פורט סנט לואיס 444,420 דרום פלורידה 12 טאלאהאסי 375,751 צפון פלורידה 13 נאפלס-מרקו 348,777 דרום פלורידה 14 אוקאלה 339,167 מרכז פלורידה 15 גיינסוויל 273,377 צפון פלורידה 16 קרסטויו 258,042 צפון פלורידה 17 פנמה סיטי 194,929 צפון פלורידה 18 פונטה גורדה 168,474 דרום פלורידה
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות במדינה
שדות תעופה
בפלורידה 131 נמלי תעופה ציבוריים. שבעה נמלי תעופה מרכזיים ובינוניים בפלורידה, שניים מהגדולים שבהם הם:
נמל התעופה הבינלאומי של מיאמי ונמל התעופה הבינלאומי אורלנדו.
ספורט
לפלורידה קבוצות ספורט רבות בענפים רבים, המרכזיות שבהן הן, שתי קבוצות בייסבול בליגת ה-MLB, שתי קבוצות כדורסל בליגת ה-NBA, שלוש קבוצות פוטבול ב-NFL, שתי קבוצת בליגת ההוקי קרח, NHL ו-4 קבוצות כדורגל ב-MLS.
סמלי המדינה
סמלי מדינת פלורידה דגל סמל מוטו כינוי דגל פלורידהFlag of Florida סמל פלורידהSeal of Florida מרכז|130px מרכז|100px "באל נשים מבטחנו""In God We Trust" "מדינת השמש""Sunshine State" עץ פרח ציפור חיה דקל סבלSabal Palm פרח התפוזOrange blossom חקיין צפוניMimus polyglottos פומת פלורידהFlorida panther מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות פלורידה
קישורים חיצוניים
מדינת פלורידה - אתר רשמי
אוניברסיטת מדינת פלורידה
אוניברסיטת פלורידה
לבקר בפלורידה
פלורידה - תיירות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:ארצות הברית: חצאי איים
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-10-05T06:26:28 |
ספר איוב | שמאל|ממוזער|250px|פסל איוב של נתן רפפורט ביד ושם בירושלים (1968)
סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לרעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה היהודית והנוצרית גם יחד.
כתיבת ספר איוב מיוחסת בתלמוד למשה רבנו.
מבנה הספר
בספר שני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת ותיאור הוויכוח. בין החלקים ישנם הבדלים בולטים – המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בשפה שירית, קשה להבנה, ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.
ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.
א'–ב': סיפור המעשה – "התערבות" השטן ואלוהים (פעמיים) והפגיעה הקשה בכל רכושו של איוב ובגופו.
ג': קללת איוב
ד'–יד': סבב ויכוחים ראשון (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
טו'–כא': סבב ויכוחים שני (אליפז, איוב, בלדד, איוב, צופר, איוב)
כב'–כו': סבב ויכוחים שלישי (אליפז, איוב, בלדד, איוב)
כז'–לא': משלי איוב
לב'–לז': נאומי אליהוא
לח'–מא': מענה האל
מב': אחריתו של איוב
בספר 1,070 פסוקים.
סיפור המסגרת – פתיחה
שמאל|ממוזער|250px|השטן תוקף את בית איוב. ציור מאת ויליאם בלייק
פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק וירא אלוהים באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת – בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדקתו הגדולה של איוב (), וזה מגיב כי צדקתו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.
אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו – רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. אשת איוב בראותה דברים אלו מסיתה אותו לקלל את האל על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהניסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:
, ואולם .
אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.
תיאור הוויכוח
שמאל|ממוזער|250px|הוויכוח בין איוב לרעיו. איור של גוסטב דורה
250px|ממוזער|שמאל|פסוק מספר איוב באתר האומשלגפלץ בוורשה
הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:
באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
החרפת היחס – בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו מצד הרעים ו או מצד איוב.
"היעלמות" הרעים – ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר .
הוויכוח עם הרעים
עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת ניתן לזהות מספר קווים בולטים במענה הרעים.
הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.
תחילה מתנהל הדיון בשלווה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדקתו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף מחזור הוויכוחים הראשון, תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':
מתפרץ איוב לראשונה ואומר:
,
המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:
.
כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.
מענות אליהוא
אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב ומנסה להשיב לאיוב בעצמו. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא.
אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".
מענות אלוהים
לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוהים עצמו . תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה .
בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.
סיפור המסגרת – סיום
בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים:
ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל פיצוי רב תמורת כל אשר איבד.
המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה':
, היו לו בנים ובנות אשר , ובסופו של דבר .
טעמי המקרא בספר
איוב הוא אחד מספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהילים), ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.
מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.
יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה.
פרשנות
איוב בפרשנות המסורתית
בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם, זמנו של משה, תקופת המרגלים, תקופת השופטים או תקופת מלכות אחשוורוש. מועלה אפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" – מפאת ריבוי הדעות על זמנו של איוב, מן הראוי להניח שלא התקיים במציאות אלא היה משל בלבד.
כמו כן, ישנה מחלוקת תנאים האם איוב היה יהודי.
בתלמוד הבבלי, מסופר שרבי יוחנן, שהיה מלומד בייסורים וכנראה עסק רבות בספר איוב, היה אומר לאחר הלימוד בו: .
ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.
לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. לעומתו, נאמר כי רעיון העולם הבא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (למשל: )
לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר תאולוגי לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת האל בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שכל ניסיון להסבר פילוסופי-תאולוגי, לא יצלח (כפי שלא התקבלו דבריהם של רעי איוב) ובכל מקרה על האדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים. המענה לייסורים אינו הסברים וטענות למיניהם, אלא החוויה שבחשיפה לגדולת האלוהים. דבר זה מתבטא בדברי איוב לאחר שאלוהים נגלה אליו "מן הסערה": .
דעת הרמב"ם במורה נבוכים ש"פרשת איוב היא פרשה מופלאה, עניינים שבכבשונו של עולם", ושעוץ הוא מלשון עצה קרי, עצה שהספר רוצה לתת לך. לדעת הרמב"ם כל רעי איוב מסמלים את ההשקפות השונות בדבר שכר ועונש:
השקפת איוב (לפני שחזר בו): ה' הזניח את מין האדם, ואין השגחה כלל. כן דעת אריסטו.
השקפת אליפז: אם הקב"ה מעניש, בוודאי איוב עשה עבירות. השקפה זו קרובה לדעת התורה.
השקפת בלדד: אפילו אם איוב לא עשה עבירות, רצון ה' בייסורים להוסיף לו שכר. זוהי גם דעת רב סעדיה גאון והמועתזילה.
השקפת צופר: ה' עושה כל אשר חפץ ואין לחפש במעשיו צדק כלל – כדעת האשעריה.
על פי סיום הספר שבו ה' "משיב את שבות איוב" ראו חז"ל ובעקבותיהם מספר פרשנים בעיקר על פי הקבלה, שאיוב מהווה משל לעם ישראל הסובל, וכך – סוף טוב לעם, יש לו משמעות לדורות החווים את הטוב, בעוד שלאדם בודד אין "להשיב" את הבנים שמתו, ואלו החדשים אינם מהווים "תחליף" או "תמורה". לפי פרופסור שלום רוזנברג בספרו הטוב והרע בהגות היהודית, היו משום כך פרשנים מחז"ל ועד שלמה מולכו אשר ראו בשלושת רעי איוב את הדתות והאמונות הצרים על עם ישראל (בימי הביניים: הנצרות האסלאם והאלילות שחלקם טענו: חטאתם ולכן אתם סובלים ואחרים שטענו שהעולם הוא אקראי ללא סדר של טוב ורע), ובתשובת הקב"ה ראו את המסר שלמרות הייסורים והרוע אסור "להפקיר את ההיסטוריה" ויש לעשות ככל אשר לאל ידינו לטובת הטוב.
איוב בפרשנות הביקורתית
הסברה המקובלת היא שסיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב נתחברו בידי מחברים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר המתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה מציע כי הספר תורגם משפה שמית אחרת (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם אבן עזרא), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. שפת המקור משוערת בדרך כלל כארמית. למשל הביטוי הקשה פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד". עם זאת, לפחות החל מהמאה הראשונה לספירה, ספר איוב נכלל גם בתרגומים לארמית, ואלו מנותחים תדיר כתרגום מילולי של הגרסה העברית, ללא עדויות לקיומו של טקסט מקור. משכך, הארמיזמים השיריים בספר איוב עשויים להעיד על קשר לחיבורי חוכמה מן המזרח הקדום, וכן על קדמותה, אך לא בהכרח על מקור ארמי מלא.
האסתטיקה הפואטית מציעה גם פתרון אחר לחוסר הבהירות והעקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב. לדעת כמה חוקרים, מקורה בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.
חוקרי מקרא רבים, דוגמת דייוויד נואל פרידמן ואד גרינשטיין עסקו בניסיון פילולוגי לשחזר את המשמעות המקורית של המילים היחידאיות והסתומות תוך פנייה למקבילות מלשונות שמיות עתיקות אחרות. אחרים עסקו בעיצוב הספרותי של הסיפור, למשל יאירה אמית המפרשת את סיפור המסגרת בראי סיפור עקידת יצחק. הרבדים השונים של הספר מאפשרים חרך הצצה להתפתחות ולשינויים של מסורת "ספרות החוכמה" בקרב עם ישראל בעת העתיקה. סוגיות אמוניות אלה נלוות לשאלת השכר והעונש בספרות הדויטרונימיסטית ובמהפיכה האמונית שחלה בעקבות גלות בבל, כפי שמשתקף בספר יחזקאל, פרק י"ח, וממשיכות להתפתח מאוחר יותר, כפי שניתן לראות גם מהחיבור החיצוני צוואת איוב.
מחקרים משווים הצביעו על דמיון פנומנולוגי לסיפור דומה במיתולוגיה ההודית.
השפעות זורואסטריות
בספר איוב מופיעה דמותו של השטן וישנן טענות כי דמות זו נכנסה לסיפור בהשפעת הדת הפרסית-זורואסטרית. טענה זו מתבססת על אחדים מחוקרי ביקורת המקרא, לפיהם ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים היהודים להשפעות תאולוגיות שונות, ביניהן הזורואסטריות, דת המדינה של האימפריה הפרסית שהורתה על השיבה.
בקצרה, האמונה הזורואסטרית מחלקת את ההשפעה בעולם בין כוחות הטוב והרע, ולחלופין סדר וכאוס או אמת ושקר (בהתאמה).ניתן לזהות דמיון בין רעיון זה לבין הופעתו של השטן בספר איוב והדיאלוג אותו שהוא מקיים עם האל. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני וניתן לראות כיצד מתמודדת היהדות המונותאיסטית עם התאולוגיה הזרתוסטרית, שכן בספר איוב השטן כפוף לאל ומשרת אותו, בניגוד לגישה הזורואסטרית (וביתר דיוק, לקריאות נפוצות שלה).
'איוב' בספרות המזרח הקדום
בני דמותו של איוב המקראי מופיעים בספרות המזרח הקדום כדוברים במזמורים מהסוגה הספרותית 'הצדיק הסובל', שתחילתם כבר בתקופה השומרית. הדובר טוען במזמורים כי היה נאמן לאל ולחוקיו אך האל העניש אותו ללא כל סיבה או הצדקה. במזמור התפילה השומרי 'תחינה לאל יהיה אשר יהיה' טוען המתפלל כי האלים הטילו עליו עונש כבד והוא אינו מבין מדוע: "לא אדע העוונות אשר עשיתי, לא אדע החטאים אשר חטאתי, לא אדע התועבה אשר אכלתי, לא אדע הקדשים אשר רמסתי". הוא מבקש את עזרת חבריו אך היא לא מגיעה: "אבקש – איש לא יאחז בידי, אבכה – איש לא יעמוד לימיני, אשא קינה – אין שומע לי.. חשכו עיני". המתפלל מבקש מהאל כי יניח לו היות שבני האדם אינם מבינים דבר: "בני אנוש סכלים, לא ידעו מאומה. בני אדם, כל הנקרא בשם – מה יידעו? אם הרעו, אם היטיבו – לא ידעו מאומה". הוא מבקש מהאל שיסלח לו על חטאיו, גם אם אינו יודע במה חטא: "שא -נא לעוונותי ואגידה תהילתך, ישקוט נא לבך למעני, כלב אמי יולדתי".
איוב בדת הדרוזית
בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות עות'מאן נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו, לא זיהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר.
לקריאה נוספת
יעקב יגר, ביאורים לספר איוב. מסות ועיונים במקרא, הוצאת ש. זק ושות', בשיתוף עם החברה לחקר המקרא בישראל, ירושלים, תשמ"ד (1984); (הובא לדפוס על ידי בנו ד"ר משה יגר).
עמוס חכם, דעת מקרא – ספר איוב, מבוא ופירוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970).
משה אהרן שאצקס, השקפה ע"ד ספר איוב, בתוך האסיף, שנה שנייה, ורשה תרמ"ו (1886).
רחל מרגליות, איוב – כמו שהוא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשמ"ח (1988)
ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, (שער ב': איוב) הוצאת כתר, 1995.
חננאל מאק, אלא משל היה – איוב בעיני חז"ל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
לאה מזור (עורכת), איוב במקרא בהגות באמנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
נ.ה. טור־סיני, איוב, תשל"ב
נפתלי הרץ טור-סיני (1886-1973) פשוטו של מקרא: איוב, ירושלים: קריית ספר.
יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא ,פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2003. עמ' 241–250.
אהרן הראל-פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "איוב: הטרגדיה אין בה די", עמ' 49-33.
ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969, הפרק "על יסודות טראגיים בספר איוב", עמ' 26–38.
הרב יעקב מדן, איוב: בין חושך לאור, ידיעות ספרים, 2019.
הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ, "איוב וזמנו" "ירחון האוצר" גיליון ט"ז (עמוד שפ"ב) ניתן לקריאה ב גוגל בוקס.
The Book of Job / John Gray ; edited by David J.A. Clines. Sheffield : Sheffield Phoenix, 2010
קישורים חיצוניים
מהדורות מקוונות של הספר
על אודות הספר
ד"ר שלמה בכר, השקפת מחבר ספר איוב על ספר משלי, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
רמב"ם, מורה נבוכים, החלק השלישי – פרק כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב (סיכום ספר איוב)
פרוש רבנו בחיי על איוב, ירושלים, תש"ח (באתר דעת)
ילקוט שמעוני, ספר איוב באתר "צל-הרים"
ישעיהו ליבוביץ,, באתר תפוז אנשים, מתוך: מחניים (כתב עת) קי"ב, תשכ"ז
אדוה הכהן, תנכ"י פתוח בספר איוב: להוראת פרקי המבוא של איוב, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
רביב, רבקה, "להוראת ספר איוב", שמעתין 167 (תשס"ז), עמ' 49-39
הערות שוליים
איוב
קטגוריה:איוב
קטגוריה:ספרות חוכמה | 2024-10-19T09:39:05 |
ברית מילה | ברית מילה (בקיצור: "בְּרִית") היא מצוות עשה יסודית ביהדות למול את עורלת כל הזכרים ביום השמיני ללידתם. המצווה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, ושל קניית עבד כנעני. לפי המקרא מקורה הראשוני בציווי של אלוהים לאברהם. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל. דינו של יהודי שלא נימול במזיד – הוא כרת.
נהוג לערוך את הברית בטקס ציבורי חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.
מצוות מילה
מקור המצווה
שמאל|ממוזער|250px|מילת יצחק על ידי אברהם, חומש רגנסבורג, שנת 1300 לערך
האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר אלוהים כורת ברית עם אברהם. לברית זו שני חלקים: חיוב והבטחה. ההבטחה האלוקית לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית נצח בין אברהם וזרעו לאלוהים, וירושת כל ארץ כנען. ברית זו מחייבת את אברהם וזרעו להימול, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שהתורה כללה בברית זו הוא שינוי שמם המקורי של אברם ושרי לאברהם ושרה.
לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של אלוהים לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ונקבע עונש חמור של ניתוק מהעם על צאצאי אברהם שלא יִימוֹלו.
בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדת יצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי הברית הנכרתת תימשך ביצחק, ולא בישמעאל. המילה נזכרת שוב בפרשת בא שבספר שמות, כתנאי מקדים להשתתפות באכילת קרבן הפסח: . מצוות המילה נזכרת גם בפרשת תזריע שבספר ויקרא, בתוך פרשיית טומאת היולדת: .
בדומה למצוות רבות אחרות, על אף שמצות המילה מוזכרת במקרא במפורש, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס. לפי מסורת היהדות, חלק מההליך הוא חיוב תורה מפורש או שנלמד באמצעות המדות שהתורה נדרשת בהן, חלקו נמסר כהלכה למשה מסיני, חלקו חיוב מדברי חכמים, וחלקו מנהג ישראל.
החייבים במצווה
על פי ההלכה חובה למול כל יהודי זכר. כל עוד אין סכנה המצדיקה את דחיית הברית, יש למול את התינוק ביום השמיני לחייו, אפילו בשבת וביום הכיפורים. תינוק שנולד נימול מחייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין על מנת להטיף ממנו טיפת דם כדי להכניסו בברית בין אלוהים לבין בני ישראל. המילה היא גם תנאי לגיור, אך יהודי מלידה נחשב ככזה אף אם מסיבה כלשהי לא נימול.
לפי התורה, מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת. המילה היא מצווה החלה על האב, כפי שמצוין בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות". מי שלא נימול בזמן, חייב למול את עצמו. למרות החשיבות המיוחדת שבמצווה מילה ביהדות, ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו מחמת אונס, כגון מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה: מי שמתו אחיו מחמת מילה, בגלל בעיה גנטית המונעת קרישת דם, למשל).
בנוסף ליהודים מצוות המילה חלה גם על בני קטורה, פילגשו של אברהם. נחלקו הפוסקים האם המצווה הייתה רק בדור הראשון, או גם לצאצאיהם עד מתן תורה, או גם בדורות הבאים. כדעה האחרונה סובר הרמב"ם, שמוסיף שכיוון שבני קטורה נתערבו בבני ישמעאל, כולם חייבים במילה. אמנם, חיובם שונה מחיובם של ישראל, שכן לא נצטוו בפריעה.
אין ביהדות מילה לנשים, ואשה פטורה ממילת בנה. לעומת זאת, מהתלמוד עולה שעל אף שאישה אינה כלולה בחיוב ברית המילה, היא נחשבת כמהולה. בספרות ההלכתית התפרשה קביעה זו בדרך כלל כנובעת מהעיקרון הכללי לפיו כל ישראל נקראו מהולים, המובא שם באותה סוגיה תלמודית. אמנם בספרות הבתר-תלמודית הכללית הובעו הנמקות נוספות לרעיון זה.
מילה בשבת ובימים טובים
במשנה במסכת שבת מובאת מחלוקת בין גדולי התנאים, רבי אליעזר אומר שמותר בשבת לעשות את כל המלאכות הנדרשות לצורך המילה, בין אם ניתן לעשותן לפני השבת (הם נקראים מכשירי מילה) ובין אם לא ניתן לעשותן לפני השבת (כמו חיתוך עור המילה). רבי עקיבא לעומת זאת סובר שמותר לעשות בשבת רק מלאכות שלא ניתן לעשותן קודם השבת. להלכה נפסק כרבי עקיבא שמכשירי מילה אינם דוחים את השבת, ואם לא הכינו לפני השבת סכין או את שאר צורכי המילה דוחים את המילה ליום חול. ברית המילה דוחה את השבת רק כאשר השבת היא בוודאות היום השמיני ללידה, אך אם יש ספק בדבר כגון שהתינוק נולד בבין השמשות, דוחים את המילה ליום ראשון. ישנם מקרים בהם המילה לא מתקיימת בשבת אף על פי שהשבת היא ביום השמיני ללידה: תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אנדרוגינוס, תינוק שיש לו שתי עורלות, ותינוק שנולד מהול. מגבלה נוספת על מילה בשבת היא שאסור לאדם שמעולם לא מל תינוק, למול לראשונה בשבת. בנוסף, אסור לחלק בשבת את מצוות המילה בין שני מוהלים, כך שאחד ימול ואחד יפרע, אלא מוהל אחד צריך לקיים את כל המצווה. כל הנאמר נכון הן לגבי שבת והן לגבי יום הכיפורים ויום טוב.
טעמי המצווה
רבים מהראשונים והאחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.
רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שאלהים זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם. בדומה לכך, כתב רבי סעדיה גאון שהעורלה היא סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון.
גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני".
אמנם, רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".
הרמב"ם
הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים, בביאורו לטעמי המצוות, מביא שני טעמים עיקריים לחובת זו. הראשון – בדומה לריה"ל - חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפים מיניים: . הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם".
בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם:
.
והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת: .
שמאל|ממוזער|250px|תינוק לאחר ברית מילה
ספר החינוך
מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:
הטעם הראשון – מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.
הטעם השני – מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת העורלה, שהיא מיותרת.
הטעם השלישי – במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.
המהר"ל
המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של אלהים, אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו אלהים את המילה ואת שאר המצוות. והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי הפין נקרא האדם 'איש' ומעלת ה'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד", "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב". ולפי זה עורלת הפין מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר אלהים לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.
הרב קוק
הראי"ה קוק העמיק בטעמם של רס"ג והרמב"ם (בהסברו הראשון) וכתב כי הערלה מבטאת את ירידתה של נטיית קיום המין האנושי לדורי דורות אל אינדיבידואליזם שפל:
.
לפיכך, פעולת המילה היא לדבריו הכשרה של הבשר והרוח להיות מסוגלים להתרומם משפלות הפרטיות, ולהתעלות בחזרה אל אור אהבת החיים הטהורה:
.
ברית המילה בהיסטוריה
מנהג המילה היה קיים משחר ההיסטוריה בקרב עמים שונים באסיה ובאפריקה, כגון המצרים, הקולכים וחלק מהפיניקים. בין החוקרים ישנן דעות שונות לגבי הטעם למנהג המילה בעמים אלה. לאחר המפגש של היהודים עם התרבות ההלניסטית, שראתה במילה מנהג ברברי ואכזרי, וביתר שאת לאחר ביטול המילה בנצרות, הפכה ברית המילה לאחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות.
במקרא
נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:
פרשת אונס דינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת לנסות ולהצטרף למשפחתו של יעקב (ספר בראשית ל"ד).
מילת בנו של משה בידי צפורה במלון (ספר שמות ד').
מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (ספר יהושע ה').
המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית
ממוזער|250px|מילה מצרית
הרודוטוס כתב: "הקולכים והמצרים והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים".
יוסף בן מתתיהו ציטט את דבריו בספרו וטען כי "הסורים היושבים בפלשתינה" שמלים את בשר עורלתם הם היהודים, והרודוטוס ידע זאת והתכוון אליהם, שהרי מכל יושבי פלשתינה רק היהודים עושים זאת.
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס כתב כי המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.
גם ההיסטוריון היווני סטראבון היה סבור שהיהודים הם ממוצא אתני מצרי וחשב שכמו המצרים הם נוהגים לבצע גם מילת נשים.
המשורר הרומאי הורטיוס התייחס ליום השבת של "היהודים הנימולים".
הסופר המצרי-יווני אפיון לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך טען יוסף בן מתתיהו שכל הכהנים המצרים נימולים ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס.
ההיסטוריון היווני טימגנס כתב על המלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון: "הוא היה איש ישר והביא תועלת רבה ליהודים. שכן הוסיף להם ארץ ורכש חלק מעם היטורים וקשר אותם אליהם בקשר המילה".
אריסטובולוס ומדיניותו מוצגים על ידי טימגנס באור חיובי, ללא שום נימה עוינת. נראה כי מבחינתו מילה נחשבת יהודית בעליל והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי.
ב"סטיריקון" של פטרוניוס, מציע אנקולפיוס לחבריו המתכננים להימלט, לצבוע עצמם בדיו כדי להיראות כמו אתיופים; על כך משיב לו גיטון: "יופי...ובנוסף לכך, בבקשה, מול אותנו כדי שניראה כמו יהודים, ונקוב את אוזנינו כחיקוי לערבים".
באחד הקטעים שנשתמרו משיריו, פטרוניוס מתייחס למילה כשלב הכרחי בהתייהדותו של הגר: "אלא אם כן גם יחתוך אחורה בסכין ערלתו ואלא אם כן יתיר במלאכת מחשבת את העטרה הכמו־קשורה, מנודה מהעם, הוא יהגר לערים יווניות".
גם המשורר הרומאי יובנאליס הבחין בין שתי דרגות של היות אדם יהודי, כאשר בהתייחסו לתופעת הגרים הוא רואה רק באלה ש"בַּמועד גם יסירו את ערלתם" כמי שיהפכו ליהודים מן המניין: הם יחלו "לבוז לחוקיה של רומא" וכיהודים אמיתיים יהפכו למיזנתרופים ויצֻווּ על פי חוקיו של משה ש"לא להראות את הדרך" ו"לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה".
המשורר הרומאי מרטיאליס השתמש במילה כדי לאפיין את היהודים והעניק לה גוון מיני ברור כשכתב במכתם על Caelia, שאינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים". במכתם על לייקאניה הוא רמז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשהציע לה את עבדו ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף". התייחסות דומה נמצאת גם במכתם על השחקן-זמר מנופילוס, שהנדן המכסה את הפין שלו "די לו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד... אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט... החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!" והוא מכניס קונוטציה הומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב שהפך למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים עצמה, אתה עושה מעשה סדום בנערי, משורר נימול".
הסאטיריקן הרומאי פרסיוס תיאר בנימה בלתי אוהדת את "השבת של הנימולים".
ההיסטוריון הרומאי טקיטוס טען שהיהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים".
ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס סיפר על אירוע שהיה נוכח בו כנער צעיר, כאשר לצורך גביית "המס היהודי" (fiscus Iudaicus), "בדקו בפני המפקח ובית־הדין המלא מפה לפה, זקן בן תשעים שנה, לראות אם הוא נימול".
בהיסטוריה אוגוסטה נטען (לגבי מרד בר כוכבא) כי "היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם".
המשורר רוטיליוס נמטיאנוס (תחילת המאה ה-5 לספירה), פקיד רומאי בכיר וכנראה הכותב הלטיני הלא־נוצרי האחרון שביטא סלידה מן היהדות, כינה את היהודים "העם הגס, המטונף, החותך באופן מחפיר את עטרת איבר המין".
משיכת העורלה
בתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון ובאפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית – אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס.
יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייוונים ביהודה, בהנהגת יאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א–ט"ו), מסופר כי הצעירים משכו את עורלתם אחרי שנבנה בירושלים גימנסיון בו השתתפו בעירום: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע". ההיסטוריון צבי גרץ סובר, שגם בימי הקיסר דומיטיאנוס התגברה המשיכה בעורלה כדי להתחמק מתשלום המס היהודי שנגבה בתקופתו באכזריות רבה, כאשר לעיתים בדקו האם האדם נימול כדי לגבות ממנו מס. לדעתו, רבים מהם היו אלו שנימולו מחדש בתקופת מרד בר כוכבא.
במשיכת העורלה (ביוונית: אֶפּיסְפַּסְמוֹס) נמתח עור הפין האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את עטרת הפין, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול. במקרים נדירים אחרים שרידי רקמה הנותרים לאחר המילה מתרחבים באופן ספונטני בתקופה שלאחר הברית. העורלה המשוחזרת אינה אלא הרחבה של רקמת הפין ואינה משיבה את מי שנימול כדין להיחשב כערל. למרות זאת, מדברי חכמים מי שעורלתו נמשכה, מצווה לשוב ולחותכה מפני מראית עין.
ביטול המילה בנצרות
שמאל|ממוזער|250px|מילת ישו (הנזכרת בבשורה על פי לוקאס, ב' כ"א) ציור מאת פארמיג'אנינו. חג מילת המושיע מצוין על ידי כנסיות רבות ב-1 בינואר, שמונה ימים לאחר חג המולד.
בנצרות בטלה מצוות ברית המילה כבר בשלבי התעצבותה. בערך בשנת 50 לספירה התכנסה מועצה של מנהיגי הכנסייה המוקדמת בירושלים; היא עוד הייתה קטנה ושאפה למשוך אליה את המתייהדים הרבים, נכרים שהסתופפו סביב הקהילות היהודיות אך לא נימולו ולא שמרו על התורה במלואה. חלק מהמנהיגים דרשו ברית מילה כתנאי להצטרפות. לפי הכתוב במעשי השליחים ט"ו: . לאחר דין ודברים הכריע יעקב הצדיק לפי דברי פטרוס, והורה: . הסרת הדרישה להימול, יחד עם ביטול חוקי הכשרות למצטרפים החדשים, הייתה אבן דרך בפילוג היהודי-נוצרי וסללה את דרכם של נכרים רבים אל הדת החדשה.
באיגרת אל הרומים, שנמעניה היו יהודים ברומא, גורס פאולוס (ב' כ"ה-כ"ט) כי "יש ערך למילה, אם אתה מקיים את התורה, אך אם אתה מפר את התורה, מילתך נהיית לערלה. לכן, אם ישמור ערל את משפטי התורה, האם לא תחשב לו ערלתו למילה?... הן לא על פי מראית עין יהודי הוא יהודי, ולא מה שנראה בגוף מהווה מילה. יהודי הוא זה שבפנימיותו הוא יהודי ומילה היא זו שבלב, לפי הרוח ולא לפי אות כתובה". באיגרת הראשונה אל הקורינתים, שמענה היה מתנצרים מבין הגויים מדגיש פאולוס (ז' י"ח) כי כל אדם צריך "לחיות... לפי מצבו כאשר קרא לו האלוהים... אם נקרא האיש [לאלוהים] בעת היותו נימול, אל ימשוך לו ערלה. אם נקרא כשהוא ערל, אל ימול. לא המילה חשובה, אף לא הערלה, אלא שמירת מצוות האלוהים".
מילת גויים ביהדות
בתלמוד הבבלי הובאה ברייתא בה נאמר שאסור למול עובד עבודה זרה לשם רפואה, כחלק מהאיסור הכללי לרפא עובדי עבודה זרה מלבד מקרים שבהם יש חשש שהדבר יגרום לאיבה. הראשונים והאחרונים נחלקו האם מותר למול גוי שמעוניין למול לשם מצווה, ולא לרפואה, אך לא לשם גיור. שאלה נוספת שנידונה בעקיפין בתלמוד הירושלמי היא האם אסור או מותר או מצווה למול את בניהם של יהודים וגויות. גם שאלה זו נתונה במחלוקת אחרונים גדולה בעת החדשה בה תופעה זו נעשתה נפוצה.
גזירות על המילה
גזירות אנטיוכוס
בשנת 167 לפנה"ס, אנטיוכוס הרביעי הטיל שורה של גזירות על הדת היהודית, הידועות גם כגזירות השמד. ביניהן נאסרה המילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים. גזירות אלו היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו.
גזירות אדריאנוס
הרומים, שהייתה להם השפעה ניכרת על מהלכיה של הממלכה החשמונאית, לא נקטו כל צעד להגבלת המילה וגם סיפוחה של יהודה לרומא במאה הראשונה לפני הספירה לא הביא להגבלות עליה. הרומים ירשו את הסתייגותם של היוונים מהמילה, אך לא התערבו בנוהג וניתן למצוא שלל עדויות על אירועי מילה מאותה תקופה.
בגישתם של הרומים חל שינוי במאה השנייה לספירה. קורנליה דה סיקאריס, אחד מחוקי סולה (lex cornelia de sicariis et veneficis) המכוון לאסור על מעשי התנקשות וכישוף נאכף ביתר קפידה בתקופת הקיסר הדריאנוס, החל משנת 117 לספירה, גם כאיסור על סירוס, שנחשב אחד ממאפייניהם של המתנקשים (sicarii). השערה רווחת היא כי איסור הסירוס הורחב עד מהרה לכל חיתוך באבר המין, ובכך גם לאיסור המילה. שני המקורות היחידים הנוקבים במפורש בסיבות למרד בר כוכבא הם קסיוס דיו והחיבור "היסטוריה אוגוסטה". לפי "היסטוריה אוגוסטה" האיסור חל גם על ברית המילה והיה הסיבה לפרוץ המרד. מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, קלושה, אך יש המקבלים את גרסת החיבור ביחס לפרוץ המרד. מסורת כעין זו מופיעה בדברי רש"י על התלמוד: "בימי בן כוזיבא - שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר, וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל... וחזרו ומלו בימיו". חוקרים אחרים סבורים כי האיסור על המילה בא כתגובה למרד בר כוכבא. לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם הפעם האיסור נאכף באמצעות הטלת עונש מוות, בו הסתכנו רבים. עם עלותו לשלטון של אנטונינוס פיוס, קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים.
בדיאלוג עם טריפון היהודי שנכתב קצת לפני שנת 160, נכתב כי היהודים מלים את בניהם.
בעת החדשה
גם לאחר שרבים מיהודי אירופה עברו תהליך של חילון וזניחה של המסורת הדתית, נותר לברית המילה מעמד מרכזי שנשלל ממצוות אחרות שנזנחו. ביידיש עממית רווח המושג "צו יידישען" (להפוך ליהודי) עבור הטקס. היה זה גם כמעט הציווי היחיד שבתי-הדין הרבניים של הקהילות, שכנפיהם קוצצו עם האמנציפציה, יכלו להמשיך ולאכוף; ברוב היבשת היה נהוג שרישום בפנקס העדה של ילד כיהודי מחייב מילה. מקרים ספורים של הורים שסירבו למול אך תבעו לרשום את בניהם עוררו פולמוס בשורה של שערוריות סביב אמצע המאה ה-19. הגדולה שבהן אירעה בפרנקפורט דמיין ב-1843, כשבנקאי מקומי שהותיר את בנו ערל שכנע את ועד הקהילה להתעלם מהמגבלה. רב העיר אברהם שלמה טרייר התקומם וביקש חוות דעת מרבנים רבים באירופה כדי לשכנעם לחזור בהם. השאלה איחדה את הזרמים השונים: הכל הוסיפו לחייב את המילה, אם כי נחלקו בשאלה האם להשתמש ביכולת לא לקבל את הילדים. הרב הרפורמי לודוויג פיליפזון תמך בקולניות באי-רישום, בעוד שרש"ר הירש האורתודוקסי שלל כפייה כעקרון. שי"ר מפראג הזהיר גם הוא מנקיטת הצעד, בהביאו דוגמה מעירו בה הוביל להתנצרות המעורבים. גם הרב הרפורמי הרדיקלי ביותר בגרמניה, שמואל הולדהיים, תהה אמנם בלעג מדוע נאחזים דווקא במילה ומתעלמים מחילול השבת ההמוני ועבירות אחרות, אך קבע שחייבים בה.
המאה ה-20 וה-21
בתחילת המאה ה-20 עלתה השאלה גם ברוסיה. אספת רבני הארץ שעסקה בנידון שקלה לאמץ את עונש אי-הרישום, אך נמנעה מכך על פי דעתו של ר' חיים מבריסק, שקבע כי הערל אינו במעמד שונה משל עבריינים אחרים שאותם הוסיפו להכליל בקהילה.
בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט. עם עליית יהודי ברית המועצות לישראל בעקבות נפילת מסך הברזל, נערכו בריתות רבות למבוגרים שלא נימולו בילדותם, וביקשו לעבור ברית מילה. הבריתות נערכו בבתי חולים ממשלתיים, ועלותן, בסך 410 ש"ח לאדם, מומנה בידי המדינה. עולים אחרים, שעברו 'הטפת דם ברית' ללא הסרת העורלה, נימולו בהתנדבות בידי רופאים מטעם ארגון "ברית יוסף יצחק".
כיום, גם רוב מוחלט של היהודים החילונים בישראל מלים את בניהם. בנוסף להיבט הדתי ולהיבט הרפואי, במדינת ישראל יש למילה גם היבט חברתי, המעודד את קיומה במקום שבו הרוב נימולים. בסקר שנערך בשנת 2007 על האוכלוסייה היהודית הבוגרת דוברת העברית, השיבו 97% שימולו את בנם. כשנשאלו מה הסיבה לכך, בחרו 78% מהנשאלים באפשרות לפיה מדובר במסורת בסיסית וחיונית לכל יהודי, 13% נימקו זאת בטעמים בריאותיים, ו-9% נוספים באי רצונם שהבן יתבייש וירגיש חריג, או ב'כך כולם עושים'. לפי סקר משנת 2009, 94% מהמשיבים השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה. בישראל המדינה מממנת ברית מילה לגרים.
הליך המילה
הליך המילה ביהדות כולל שני שלבים עיקריים: "מילה" ו"פריעה", ושלב נוסף: "מציצה". הליך המילה על ידי מוהלים הוא מהיר, ויכול להתבצע תוך כ־10 שניות. שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה: .
מילה היא חיתוך העורלה בסכין, וגילוי העטרה החבויה תחתיה על ידי הסרת שכבת העור המכסה את העטרה ('עור הפריעה'). העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור המכסה את העטרה, מקצהו העליון ועד מעט מתחת לעטרה.
פריעה היא חיתוך והפשלת הקרום שבין העטרה והעורלה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורן אגודלו של המוהל.
מציצה היא מציצת דם מהחתך, שמתבצעת בפי המוהל או על ידי שפופרת.
הפרדה
פין התינוק מכוסה באופן טבעי בעורלה, שהיא חלקו העליון של העור האלסטי הנמשך משק האשכים ועד לאחר העטרה. בנוסף לעורלה, מפרידה שכבת עור נוספת בין העורלה לעטרה ('עור הפריעה'). אצל לא־נימולים שכבת עור זו נפרדת מהעטרה ומתחברת לעורלה במהלך הינקות, אך אצל יילודים שכבת עור זו דבוקה חלקית לעטרה. על פי רוב, מקדים המוהל לשלושת השלבים לעיל את שלב ההפרדה, בו הוא משחיל "מפריד" מתכתי אל פתח העורלה ובתנועה סיבובית מפריד בין שכבת העור הנוספת לעטרה. פעולת ההפרדה המקדימה היא שלב טכני שנועד להקל את שלב הפריעה, ואינו מצוין במקורות.
לאחר ההפרדה נוהג המוהל לתפוס את העורלה ולמושכה למעלה מעל העטרה. לאחר מכן מוכנס עור העורלה לתוך מגן מתכת בעל רווח צר המאפשר רק לעור העורלה הדק להיכנס, דבר שמטרתו להבטיח שרק העורלה תיחתך, בעוד הפין והעטרה העבים יותר לא ייפגעו. ישנם מוהלים המסמנים בטוש או באמצעות ציפורן את קו החיתוך הצפוי של העורלה כאשר היא במצב רפוי, מעט מתחת לעטרה, על מנת להבטיח כי בעת המשיכה לא ייתפס גם עור הפין שמתחת לעורלה, דבר העלול לקרות עקב האלסטיות הרבה של עור הפין והעורלה. השימוש במגן המתכת נפוץ ביותר, אך ישנם מוהלים בודדים שאינם משתמשים בה. יש מבין המוהלים התופסים את עור העורלה בתופסן יחד עם עור הפריעה, דבר הגורם לכך שבעת חיתוך העורלה מוסר גם רובו של עור הפריעה. הליך זה אינו מוסכם על הכל, ויש מבין המוהלים הנמנעים ממנו. התוצאה מהימנעות זו היא צורך לחתוך כמות עור רבה יותר בשלב הפריעה (שימוש בתופסן מוביל לחיתוך רוב עור הפריעה במהלך שלב המילה).
מילה
שמאל|ממוזער|250px|סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון
העיר גטינגן
שמאל|ממוזער|250px|ערכת כלי ברית מילה: משחזת, מגן עטרה, מפריד, סכין מילה, מספריים ושפופרת מציצה
שלב המילה, שהיא חיתוך העורלה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית המילה. כדי לכרות את העורלה המוהל משתמש בסכין מילה, כאשר מגן המתכת המגן על העטרה מפני חיתוך בטעות מסמן את הגבול התחתון של החלק הנחתך.
רופאים המבצעים מילה רפואית נוהגים להשתמש במגן מתכת בעל אפשרות לסגירה הדוקה ביותר, המשמש לתפיסת העורלה עד להפיכתה לנמק קודם לחיתוכה, בהליך הנמשך כעשר דקות. השימוש במגן המתכת ההדוק נועד לצמצם למינימום את הדימום לאחר החיתוך. ההלכה היהודית שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצוות ברית מילה, כיוון שהמצווה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק לאחר שהפכה לנמק ונעשתה 'בשר מת'. בנוסף, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצווה, בעוד שהתופסנים מונעים כמעט לגמרי את יציאת הדם. באופן דומה נשלל גם הליך המילה באמצעות לייזר, במהלכו לא יורד דם. החריג היחידי הם תינוקות בעלי הפרעות קרישה משמעותיות (כגון חולי המופיליה), הנימולים באופן המבטיח כי לא יאבדו דם במהלך ברית המילה.
פריעה
הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הסרת שכבת העור הדק שבין העטרה והעורלה, הדבוקה אל העורלה אצל ילודים ("inner preputial epithelium"). היא מוזכרת במשנה, אך אופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד.
מקור הפריעה
במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של שלב הפריעה, אם כי יש שפרשו שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל "שנית", היא שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. התלמוד הירושלמי לומד את ציווי הפריעה מפרשת המילה שנאמרה לאברהם; אך לפי התלמוד הבבלי הפריעה נוספה לברית המילה רק בעת מתן תורה, ועל כן נתקיימה לראשונה בכניסה לארץ בימי יהושע. יש שביארו שאף שהפריעה נאמרה בעל פה כהלכה למשה מסיני כמו כל התורה, מכל מקום דרישת חיוב זה מפסוקי התורה שבכתב נעשתה על ידי יהושע; ויש שנקטו שמסיני נצטוה משה שיעשו פריעה רק כשיכנסו לארץ - והביצוע בפועל היה על ידי יהושע.
לפי המשנה הפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי אף מוסיף שחיוב כרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים שהכוונה לנימול שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים, שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשה חילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצווה. לדבריהם ייתכן שחיתוך העורלה כשלעצמו פוטר את הנימול מחיוב כרת.
פרופ' ניסן רובין טוען שהפריעה מקשה על 'משיכת עורלה', ושלשם כך הונהגה, רק בעקבות גזירות אדריאנוס.
הליך הפריעה
רש"י כתב בפירושו על התלמוד שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור העורלה וחושף את העטרה. אולם, לפי מקורות אחרים, כמו תשובות הגאונים לרב האי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. בכללי המילה לרבי יעקב הגוזר נכתב שמנהג שאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, מחמת אי הנקיות של ציפורן המוהל. כאשר מופרדת שכבת עור זה מהעטרה קודם למילה עצמה (כפי שנעשה על ידי חלק מהמוהלים), מוסרת רוב שכבת עור זה יחד עם העורלה, ועל כן רובו של שלב הפריעה מתבצע יחד עם המילה עצמה, כאשר לאחר מכן מוסרות מעט השאריות שנותרו באמצעות ציפורן, סכין או מספריים.
במילה רפואית מודרנית נהוג להפריד את שכבת עור הפריעה קודם למילה, ועל כן הקרום שתחת העורלה מוסר יחד עמה בעת חיתוך העורלה, בדומה לנהוג אצל חלק מהמוהלים. בעוד במילה יהודית מוסרות שאריות שכבת עור זו, בהליך הרפואי שכבת העור שנותרת נתפרת למקום החיתוך על מנת לכסות את פצע החיתוך.
מציצה
לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה ובמדרש (כמובא בדברי הרמב"ם) אף מובא שכך נהגו משה רבינו ואהרן הכהן. התלמוד מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו.
עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה- 13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה". מקובל בעדות אשכנז ועדות נוספות שלפני המציצה ממלא המוהל את פיו במעט יין, מקור מנהג זה הוא בדברים שעל פי תורת הקבלה.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסביר את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. יש שהסבירו את פעולת המציצה כשחרור חסימת כלי הדם שנחתכו ואינם מדממים עקב התכווצות השריר באזור, אך יחלו לדמם לאחר שהשריר יתרפה. לפי הסבר זה, תכלית המציצה היא זיהוי מוקדם של שטפי דם בלתי נשלטים, לדוגמה עקב המופיליה בלתי ידועה.
פולמוס המציצה
הליך המציצה המסורתי בברית המילה נעשה ישירות בעזרת פיו של המוהל. אולם, בעקבות חשש לסכנות בריאותיות של הידבקות במחלות זיהומיות (לדוגמה הרפס ואיידס), הן לתינוק והן למוהל, כתוצאה ממגע ישיר של פי המוהל בפצע הפתוח, יש שמעדיפים מציצה דרך שפופרת סטרילית. סוגיה זאת נדונה בין פוסקי ההלכה במשך יותר מ-150 שנים, החל מאמצע המאה ה-19, על רקע התפתחות מדע הרפואה והמודעות הגוברת לסכנת הזיהומים. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19 הציע החת"ם סופר להשתמש בספוג במקום מציצה בפה, והצעתו זכתה לפופולריות בקהילות שונות באימפריה הרוסית. בשנת 1844 קבע הכנס הרפורמי בבראונשוויג כי מעתה ואילך יתבצע טקס ברית המילה ללא מרכיב המציצה כלל, החלטה שעוררה גלי התנגדות חריפים בקרב היהדות המסורתית. עם זאת, ברבע האחרון של המאה נוצרה דעת קהל שהסתייג מביצוע המציצה בפה, ומוהלים בקהילות שונות, כולל במרכז התורני הגדול בווילנה, עברו לשימוש בספוג. עם הזמן התפתחו המצאות חדשות, כגון שימוש בשפופרת זכוכית או מכונות לניקוז הדם, אשר זכו לתמיכה גם מרבנים אורתודוקסים כגון הרש"ר הירש והרב ריינס. למרות ההסכמה כי עצם המציצה היא חובה הלכתית, הפוסקים נחלקו בשאלה האם המציצה בפה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה, היגד רפואי שמקור בתלמוד, או מנהג.
בשנת 2003 הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים הפיצה חוזר למוהלים, לפיו על המוהל "ליידע את הורי התינוק הנימול בעת ההזמנה לביצוע הברית על שתי האפשרויות לביצוע חובת המציצה, ולהחליט על כך תוך כדי שיתופם בהחלטה", אולם ניסיונות לשכנוע מורי ההוראה של הציבור החרדי להנהיג לכתחילה מציצה באמצעות שפופרת, או בדיקות הרפס שגרתיות למוהלים, לא צלחו. הרב פרופסור אברהם שטיינברג, חבר הוועדה הציבורית לפיקוח על מוהלים בישראל, טען שמניעים פוליטיים ומגמתיים עומדים מאחורי הניסיונות לאסור את המנהג: "השיקול שמנחה את הרבנים אינו אסתטי, אלא חשש סביר לפיקוח נפש. נכון להיום, אנחנו יודעים שקיימת סכנה לתינוק רק במצבים חריגים. למשל, כשלמוהל יש פצע מדמם בפה. אבל הניסיון המצטבר ממאות שנים של מציצה מראה שסטטיסטית הסכנה קטנה הרבה יותר מאשר חציית כביש, למשל".
בישראל מספר תינוקות בודדים נדבקים מדי שנה בנגיף מהמציצה. סוגיה זו התעוררה ביתר שאת בשנת 2005, בעקבות פטירת תינוק מהרפס והדבקת שני תינוקות נוספים על ידי מוהל בניו יורק. לצמצום הסכנה לנימול ולמוהל פרסמה מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק פרוטוקול למניעת זיהום הרפס בילוד. סוגיה זו נתונה במחלוקת בין המוהלים: בעוד חלקם מוצצים ישירות בפה (לאחר חיטוי מסוים), אחרים מוצצים דרך שפופרת סטרילית.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין מתאר את בעיית ההרפס כמצב חדש במגזר החרדי בישראל. לדבריו, בעבר היו רוב האוכלוסייה נשאים של נגיף ההרפס. ממילא, היו תינוקות יורשים נוגדנים לנגיף מאימותיהם. כיום, בעקבות שיפור בתנאים התברואתיים, ישנו מיעוט משמעותי של נשים צעירות שאינן נושאות את המחלה, ועל כן התינוקות הנולדים להן פגיעים להדבקה בשעת המילה, במקרה של מציצה שנעשית על ידי מוהל החולה בהרפס.
הרב שאול פרבר ממכון עתים, המספק ייעוץ בטקסי מעגל החיים היהודי, מעריך כי רוב טקסי ברית המילה בישראל, נעשים על ידי מוהלים חרדים, בדרך של מציצה בפה. מאידך, הרב הלפרין טוען ש"קרוב ל-90% מהבריתות בישראל מתבצעות כיום על ידי תחליף מציצה – שאיבה באמצעות שפופרת", ומצביע על כך ששבעה מקרי ההדבקות בהרפס שהוצגו בפני הוועדה הבינמשרדית לפיקוח על המוהלים, לאחר שקרו בשלוש השנים שקדמו לדיון, התרחשו במגזר החרדי.
בשנת 2020 הודיעו ברבנות הראשית, כי בעקבות מגפת הקורונה, יש לבצע את הליך המציצה בשפופרת. אך הדגישו כי "הנחיה זו בתוקף רק לתקופת המגפה".
מהלך הטקס
מנהגים לפני הטקס
בעדות אשכנז נוהגים לקיים אירוע מיוחד בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק, הנקרא שלום זכר. באירוע מוזמנים קרובים וידידים לאחל מזל טוב למשפחת התינוק, מוגש כיבוד, ונאמרים דברי תורה. כמו כן, נהוג לקרוא קריאת שמע ליד התינוק בלילה לפני הברית, יחד עם ילדים, ולחלק ממתקים לילדים.
אצל הספרדים נהוג לקיים לימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק".
אצל יוצאי בבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים להתאסף בבית היולדת ביום השישי ללידה, להכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש), ולשיר שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקרא עיקיד אליאס ("ברית אליהו"), מביאים כיסא של אליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר. מנהג נוסף הוא הזמנת ילדי השכנים של משפחת התינוק לקרוא קריאת שמע עם התינוק בלילה שלפני הברית.
טקס ברית המילה
280px|ממוזער|תינוק בידי סנדקו, היושב על כיסא אליהו
בדקות שלפני הכנסת התינוק נוהגים בעיקר בני עדות המזרח לשיר פיוטים שונים, כגון "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵינוּ", "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי", ועוד.
מגיש (קוואטער)
ביהדות אשכנז נהוג שאדם אחר הוא אשר מגיש את התינוק לסנדק לפני הברית, טקס זה מכונה "כפאטיר" או "קוואטער". לעיתים התינוק מועבר בין מספר אנשים שכל אחד זוכה ב"חיבוק".
עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'".
'כסא של אליהו'
את התינוק מניחים על כיסא, אשר נקרא "כיסא של אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו של אליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. לכן מתקינים כיסא לכבודו.
סנדק
שמאל|ממוזער|248px|ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון משמש כסנדק בברית מילה.
אחד מהכיבודים החשובים הוא ה'סנדק', אשר תפקידו הוא שהתינוק מונח על ברכיו במהלך מצוות הברית מילה, ישנם קהילות בעיקר אצל האשכנזים, שנוהגים לכבד גם בעמידה לברכות - 'סנדק מעומד' ותפקידו הוא להחזיק את התינוק בשעת הברכות בסיום המילה.
מוהל
המוהל הוא האחראי בפועל על ביצוע המילה, הכוללת את חיתוך העורלה ופריעתה והמציצה. מקובל שהמוהל אף אחראי על מהלך טקס ברית המילה כולו.
ברכות ופסוקים במהלך טקס הברית
פסוקים לפני המילה
האשכנזים נוהגים שהמוהל אומר מספר פסוקים לפני ברית המילה, אחרי כסא אליהו:
"לישועתך קויתי ה'. שברתי לישועתך ה' ומצותיך עשיתי. אליהו מלאך הברית הנה שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני. שברתי לישועתך ה'. שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך."
כנגד נוסח זה יצא יהודה אידל שרשבסקי שטען שלא הגיוני להתפלל לאליהו הנביא ולבקש ממנו עזרה, שכן יש להתפלל רק לה'. בעקבות זאת, שיער שלום יצחק רפפורט שהמילים "אליהו מלאך הברית" אינם במקומם והיו צריכים לבוא אחרי המלים "זה הכיסא של אליהו". בהתאם, הבקשה היא לה' ולא לאליהו. הצעה אחרת, של יעקב רייפמן, הייתה שמילה "שלך" אינה אלא "שלח", והבקשה היא לה' שישלח את אליהו לראות שעם ישראל שומרים את המצוות. בספר "קיצור שני לוחות הברית" מופיע נוסח אחר: "אליהו מלאך הברית זהו כיסא שלך, הנה הכיסא לפניך עמוד נא לימיני וסמכני".
ברכות המילה
'על המילה' ו'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'
לפי מנהג האשכנזים המוהל מברך "על המילה", ואבי הבן מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". לפי מנהג הספרדים, וכן נוהגים רוב האשכנזים בארץ ישראל, אבי הבן מברך גם ברכת "שהחיינו", בעוד שלפי מנהג אשכנז המקורי, וכן נהוג ברוב קהילות האשכנזים בחוץ לארץ, לא נוהגים לברך ברכה זו חוץ מבן הבכור שחייב בפדיונו.
לפי מנהג הספרדים, יושב הסנדק על כיסא אליהו ומחזיק עליו את התינוק, ומברך מיד לאחר הברכה הראשונה, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הקהל עונה לברכה זו "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים".
אשר קידש ידיד מבטן
לאחר מכן מברך אחד הנוכחים את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן", המברכת על הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל ומקוימת במעשה המילה. הברכה חותמת ב"ברוך אתה ה' כורת הברית". נוהגים לברך ברכה זו על כוס יין, ולהקדים לה את ברכת בורא פרי הגפן. יש נוהגים להוסיף לכך גם ברכת בורא עצי בשמים על הדס או צמח ריחני אחר. ברכה זו נוהגת רק במילה של ילד יהודי, בברית מילה הנערכת בעת גיור מחליפה אותה ברכה אחרת.
אחר הברכות נאמרת תפילה לבריאות הילד ולהצלחתו, ונהוג שאז מוכרז שמו לראשונה. מנהג מתן השם ביום המילה מתועד לראשונה בסוף ימי בית שניבתיאור ב. ראו בצלאל פורטן, אנציקלופדיה מקראית כרך ח', מוסד ביאליק, 1982, ערך "שם, שמות עצם פרטיים בישראל, [ב] – מתן שמות בישראל", עמ' 37 (). בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה טובל המוהל את אצבעו בכוס היין, ומטפטף לפי התינוק פעמיים.
סיום טקס הברית
הטקס מסתיים, לעדות הספרדים – בקדיש, ולפי מנהג אשכנז המזרחי – בתפילת עלינו לשבח. אחר כך מתקיימת סעודת מצווה.
על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתי כנסת או באולמות אירועים. לרוב הטקס פומבי ונערך בנוכחות קרובי משפחת היילוד ומכרים. בקרב חילונים בישראל יש המפרידים בין ברית המילה עצמה, שנערכת בהרכב משפחתי מצומצם ולעיתים בבית החולים, לבין מסיבת הברית, שנערכת מספר שבועות מאוחר יותר.
פיוטים
בקהילות האשכנזים, מקובל שאם חלה ברית המילה ביום שאומרים בו סליחות, מוסיפים פיוטי סליחות העוסקים בברית מילה, ביניהם הפיוט זכור ברית דמילה, או שורה ראשונה של פיוט זה. הפיוטים הספציפיים השתנו ממנהג למנהג. נוהגים להוסיף פיוט זה או חלק ממנו גם בברית שחל בראש השנה (בברכת זכרונות).
אם ברית המילה חלה בשבת, אומרים יוצרות מיוחדים לברכות קריאת שמע בתפילת שחרית, ביניהן (לפי מנהג אשכנז המזרחי) הגאולה יום ליבשה של ריה"ל, ולפי מנהג אשכנז המערבי אומרים גם פיוט אלהיכם. פיוטים אלה נאמרים במקורם רק כשהברית בשבת; ביום חול לא נהוג לומר פיוטים אלה. במרבית הקהילות היום לא נהוגים כיום פיוטים אלה, אך את יום ליבשה מקובל לזמר במהלך הסעודה, אף אם לא אמרוהו בתפילה.
נוסף על כך, נוהגים פיוטים מיוחדים לברכת המזון של סעודת ברית מילה (אפילו כשחל ביום חול): במנהג אשכנז המזרחי אומרים את הפיוט נודה לשמך לזימון, ונוסח "הרחמן" מיוחד. בקהילות אשכנז המערביות ישנו פיוט אף לברכת המזון עצמה, אלהים צוית לידידך בחירך, מאת רבי אפרים מבונא, ואומרים אף הן נוסח "הרחמן" מיוחד, אבל שונה ממנהג אשכנז המזרחי.
בקהילות הספרדים מקובל לפייט בתחילת הטקס את הפיוטים לכבוד חמדת לבבי ויהי שלום.
שיקולים רפואיים ותרבותיים
סיכון לעומת תועלת רפואית
יש המבצעים את ניתוח המילה למטרות רפואיות. מחקרים שבוצעו באפריקה העלו שמילה מפחיתה משמעותית את סיכוני ההדבקה ב-HIV ביחסי מין הטרוסקסואלים, וכן שמילה מפחיתה את הסיכון גם למחלות מין נוספות. כמן כן, מחקר מטא-אנליזה הראה כי מילת פעוטות מפחיתה בכ-87% את הסיכון לדלקות בדרכי השתן, והסיק שעל כל 111 ילדים שנימולים נחסכת דלקת אחת בדרכי השתן. מטא-אנליזה אחרת העריכה את הסיכון של ערלים ושל נימולים לחלות בדלקת לאורך כל חייהם, והסיקה שעל כל 4.29 ילדים שנימולים נחסכת דלקת אחת בדרכי השתן. מאידך, הניתוח כרוך בכאבים ובסיכון לסיבוכים נדירים בטווח הקצר הכוללים דימום מתמשך, זיהום או פגיעה במבנה הפין וכן סיבוכים בטווח הארוך כגון תסביב הפין, עורלה עודפת, היצרות פתח השופכה או עקמת הפין. רוב הסיבוכים קלים וברי תיקון וסיבוכים קשים נדירים למדי. בישראל, פחות מאחד מאלף תינוקות מפונים לבית חולים בעקבות ברית המילה. האקדמיה האמריקאית לרופאי ילדים (AAP) פרסמה בשנת 2012 נייר עמדה לפיו התועלות הבריאותיות של מילת תינוקות עולות על הסיכונים, אולם אין די בהם בשביל להמליץ על מילת כל הילדים, ויש להותיר את ההחלטה בידי ההורים.
מילת מבוגרים היא ניתוח מסובך יותר ממילת תינוקות, הן בשל חוסר ההתאמה של המכשור הסטנדרטי, והן בשל הצורך בתפירת החתכים בשביל למנוע את פתיחתם בעת 'תפיחת פין לילית' או זקפה אחרת. לפי חוזר משרד הבריאות שעובד בתיאום עם הרבנות הראשית באמצעות הוועדה הבין משרדית לפיקוח על מוהלים, מוהלים שאינם רופאים אינם מוסמכים לבצע ברית של מי שעבר את גיל חצי שנה, והממונה על הבריתות ברבנות הראשית מפנה את הנימול לבתי חולים שאושרו מטעם הוועדה, לביצוע הברית על ידי כירורגים שאושרו על ידי הוועדה לאחר שעברו הכשרה הלכתית.
התנגדות לביצוע המילה
ישנם מתנגדים לברית המילה, התופסים אותה כפעולה מיותרת הפוגעת בשלמות היילוד וגורמת לכאב, לעיתים תוך צידוד בנזקים אפשריים מהתהליך. אחרים טוענים כי אין להם בעיה עם ההליך עצמו כל עוד הוא נעשה בבגרות מתוך בחירה מודעת של העובר אותו (למשל מבחינה אסתטית). כמו כן מעצם היותו טקס דתי. בשנת 1998 הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שדרשה להוציא אל מחוץ לחוק את ברית המילה בנימוק של "פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העתירה נדחתה על הסף.
באוקטובר 2013 הצהירה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, כי היא מודאגת במיוחד מ"הפרות מסוימות של שלמותם הפיזית של ילדים", שהתומכים בהם מציגים אותם כמועילות לילדים חרף "עדויות ברורות להפך מכך" ומנתה ביניהם "מילת זכרים צעירים מסיבות דתיות". המועצה קראה למדינות החברות "להגדיר בבירור את התנאים הרפואיים, הסניטריים והאחרים אותם יש לוודא עבור מנהגים הרווחים בקהילות דתיות מסוימות, כגון מילתם הבלתי מוצדקת מבחינה רפואית של זכרים צעירים". בתגובה, משרד החוץ הישראלי הכריז שההחלטה היא "בגדר התקפה בלתי נסבלת הן על המסורת הדתית המכובדת והעתיקה שעומדת בתשתיתה של תרבות אירופה, והן על הרפואה המודרנית וממצאיה" ו-"מביאה לליבוי רוחות השנאה והגזענות באירופה." במכתב לנשיא מדינת ישראל, מזכ"ל המועצה הדגיש "שהמועצה הפרלמנטרית של אירופה היא גוף מייעץ אשר לא מייצג את עמדתה הכללית של מועצת אירופה כולה." בעקבות מאמצי שכנוע מצד ארגונים יהודיים, בספטמבר 2015 קיבלה האספה החלטה מתוקנת, שאינה מגדירה את המילה כהפרה של שלמות הילד או כבלתי מוצדקת מבחינה רפואית.
מבין מתנגדי ברית המילה, יש העורכים במסגרת מסיבת קבלת הפנים לתינוק או לתינוקת טקס אלטרנטיבי בשם ברית שלום, שמטרתו הצעת חלופה סמלית למילת הבשר או הבעת הסתייגות מברית המילה המסורתית.
מילת מתים
על פי ההלכה תינוק שנפטר לפני שהספיקו למולו, יש לבצע בו את הברית לפני הקבורה. בברית זו אין פריעה ולא מברכים עליה. מספר נימוקים נאמרו למצווה זה, ויש שכתבו שאין צורך בברית זו.
זבד הבת
לרגל לידת בת, יש העורכים אירוע חלופי לסעודת המצווה או למסיבת הברית, המכונה בשם “בריתה” או “זבד הבת”. באופן מסורתי, זהו טקס דתי המשלב תפילות ופיוטים מיוחדים. כיום המנהג לערוך בריתה התפשט לחוגים נוספים, ולא תמיד הוא נושא אופי טקסי או דתי. בריתה אינה כוללת מילה.
ראו גם
מילה (ניתוח)
ח'יתאן (מילה באסלאם)
צלקת המילה
ברית שלום (טקס)
סנדק (יהדות)
בר מצווה
ברית יוסף יצחק
מילת מתים
שלום זכר
ברית יצחק
לקריאה נוספת
אסף טבקה ואור סדן "הסמכה למילה: ברית מילה, בית הדין הרבני וסמכות שיפוט עניינית - ניתוח דיוני" המשפט ברשת: זכויות אדם גיליון 20, עמ' 4 (2014).
ניסן רובין, ראשית החיים - טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.
יורם בילו, "ממילה למלה: ניתוח פסיכו-תרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית". אלפיים: כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות 19 (תשס) 16-46.
איציק שי, "האם התקיים מנהג המילה בפלשת בתקופת הברזל II", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 413–418
קישורים חיצוניים
מידע על הליך ברית המילה
ברית מילה, באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
מאמרים הלכתיים
אסופת מאמרים בנושא מילה, באתר אסיף
פולמוס על ברית המילה
קה"ל - קהילת הורים לילדים שלמים (לא נימולים)
פולמוס המציצה
מרדכי הלפרין, מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה, באתר "דעת"
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:תרי"ג מצוות
קטגוריה:מצוות עשה
קטגוריה:מצוות הנוהגות בזמן הזה
קטגוריה:אירועים משפחתיים
קטגוריה:טקסי מעבר
קטגוריה:אברהם
קטגוריה:מילה (ניתוח)
קטגוריה:סמלים יהודיים
קטגוריה:רפואה והלכה
קטגוריה:בריתות במקרא
קטגוריה:פרשת לך לך
קטגוריה:פרשת תזריע
קטגוריה:חייבי כרת | 2024-10-14T08:41:41 |
משפט הערך הממוצע של לגראנז' | שמאל|ממוזער|250px|המחשה של המשפט: הקו הירוק, שהוא המשיק לגרף בנקודה c, מקביל לקו הכתום, המחבר את קצות גרף הפונקציה בקטע [a,b]
שמאל|ממוזער|250px|שלט בחוצות בייג'ינג המציג את משפט הערך הממוצע של לגראנז'
משפט הערך הממוצע של לגראנז' הוא משפט בחשבון אינפיניטסימלי העוסק במשיק לגרף של פונקציה רציפה בקטע סגור. לפי המשפט, אם הפונקציה גזירה בכל הנקודות הפנימיות בקטע, אז יש נקודה שבה המשיק מקביל לקו המחבר את קצות הגרף של הפונקציה. משפט זה מהווה הרחבה פשוטה יחסית של משפט רול, שבו מניחים ששני הערכים שהפונקציה מקבלת בקצות הקטע שווים זה לזה. ההנחה על קיום הנגזרת חיונית: אם הפונקציה אינה גזירה בכל הקטע הפתוח, ואפילו רק בנקודה אחת, ייתכן שהמשיק המבוקש אינו קיים. אחד השימושים החשובים של המשפט הוא בהערכת השגיאה כאשר מקרבים פונקציה בעזרת טור חזקות.
בניסוח אחר, המשפט מתייחס להשתנות של הפונקציה בין נקודות הקצה של הקטע - ומראה שתמיד קיימת נקודה שהשינוי הרגעי בה שווה לשעור ההשתנות הממוצע. לדוגמה, אם מכונית עוברת מרחק של 100 קילומטר בשעתיים, בהכרח היה רגע במהלך הנסיעה שבו מהירותה הייתה בדיוק 50 קמ"ש (וזאת כמובן בהנחה שפונקציית המרחק שהמכונית עוברת רציפה וגזירה - כלומר שלמכונית יש מהירות בכל רגע נתון).
אף שהמשפט אינו נותן כלי מעשי למציאת הנקודה שבה מתקבל הממוצע, יש לו חשיבות תאורטית רבה והוא שימושי בהוכחתם של משפטים רבים, שכן הוא מסייע להעריך את השינוי בערכה של פונקציה באמצעות הערכת נגזרתה.
המשפט והוכחתו
משפט הערך הממוצע: תהי פונקציה רציפה בקטע הסגור וגזירה בקטע הפתוח . אז קיימת נקודה שעבורה .
הוכחה: תהא נוסחת הקו הישר שעובר דרך הנקודות ו-. זוהי פונקציה רציפה וגזירה בכל מקום, שנגזרתה קבועה, .
אנו מעוניינים להראות כי הנגזרת של שווה, בנקודה מתאימה, לשיפוע של הישר המיוצג על ידי , כלומר ל-. לשם כך נשתמש במשפט רול על פונקציה חדשה, שהיא ההפרש בין ו-. הסיבה לכך היא שאנו מעוניינים להוכיח שקיימת נקודה שבה שתי הנגזרות שוות זו לזו, כלומר, נגזרת ההפרש היא 0.
נגדיר את פונקציית ההפרש . זוהי פונקציה רציפה ב- (כהפרש של פונקציות רציפות), גזירה ב- (כהפרש של פונקציות גזירות), ומקיימת (זאת משום ש- ובדומה גם לגבי הנקודה ). לכן, ממשפט רול נובע כי קיימת נקודה כך ש-.
אבל , כלומר:
.
גרסה אינטגרלית
למשפט הערך הממוצע לנגזרת יש גרסה מקבילה לאינטגרל. המשפט קובע כי לכל פונקציה רציפה בקטע קיים כך שמתקיים: . המשמעות הגאומטרית לפונקציה אי-שלילית היא שקיימת נקודה על הגרף של כך שהשטח מתחת לגרף של שווה לשטח המלבן שאורכו אורך הקטע וגובהו כגובה הנקודה .
הוכחה: תהי פונקציה קדומה של . על פי הגרסה הרגילה של משפט הערך הממוצע, נקבל שקיימת נקודה c כך ש-. על פי המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, נקבל .
הערות
ממשפט הערך הממוצע נובע שאם פונקציה גזירה בקטע פתוח והנגזרת שלה זהותית אפס בו, אז הפונקציה בהכרח קבועה.
משפט הערך הממוצע של קושי הוא הכללה של משפט הערך הממוצע של לגראנז'.
ממשפט הערך הממוצע ניתן לקבל את שארית לגראנז' של פיתוח טיילור.
ממשפט הערך הממוצע נובע כי פונקציה גזירה בעלת נגזרת חסומה מקיימת את תנאי ליפשיץ (ולכן רציפה במידה שווה).
קישורים חיצוניים
לגראנז' | 2023-10-03T20:22:02 |
משיק | ממוזער|שמאל|200px|משיק לעקומה
במתמטיקה, מַשִּׁיק לעקומה בנקודה כלשהי הוא ישר העובר דרך אותה נקודה, ושיפועו שווה לנגזרת העקומה באותה נקודה. המשיק עשוי לחתוך את העקומה, או להשיק לה, בנקודות אחרות, גם ליד נקודת ההשקה.
אם הפונקציה גזירה בנקודה , משוואת המשיק בנקודה זו היא .
דרך גרפית להעריך את שיפועו של משיק בנקודה כלשהי, היא לשרטט מיתרים מאותה נקודה לנקודות אחרות על העקומה. ככל שהנקודות יותר קרובות, ההערכה יותר מדויקת.
במרחב התלת-ממדי משיק למשטח בנקודה כלשהי, הוא ישר העובר דרך אותה נקודה, ושיפועו שווה לשיפוע גרדיאנט המשטח באותה נקודה.
משיק למעגל
ממוזער|300px|העברת המשיקים למעגל דרך נקודה נתונה A (בשחור): העבר את המעגל דרך A שמרכזו באמצע הקטע המחבר את A עם אמצע המעגל הנתון. המשיקים עוברים דרך נקודות החיתוך של המעגל הזה עם המעגל הראשון.
משיק למעגל מאונך לרדיוס העובר בנקודת ההשקה.
הזווית הנוצרת בין המשיק למיתר העובר במרכז המעגל שווה לזווית ההיקפית הנשענת על מיתר זה מצדו השני.
שני משיקים למעגל היוצאים מאותה נקודה שווים זה לזה.
אם מנקודה מסוימת מחוץ למעגל יוצאים שני משיקים למעגל, הקטע המחבר את נקודה זו ואת מרכז המעגל חוצה את הזווית שבין המשיקים.
המשיקים המשותפים לשני מעגלים עוברים בנקודת הדמיון שלהם.
משיק לפונקציה
בפונקציה השימוש במשיק מאפשר לגלות נקודות קיצון, כאשר המשיק מאונך לציר ה-y, נקודות פיתול, כאשר המשיק חוצה את הפונקציה בנקודה, ותחומי קעירות כלפי מעלה וקעירות כלפי מטה, באמצעות התבוננות ביחס הגובה בין המשיק לפונקציה האזורית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:גאומטריה דיפרנציאלית
קטגוריה:בנייה בסרגל ובמחוגה
קטגוריה:גאומטריה | 2022-06-07T16:04:42 |
הפרעה טורדנית-כפייתית | הפרעה טורדנית-כפייתית או טורדנות כפייתית (באנגלית: Obsessive–compulsive disorder; או בקיצור: OCD) היא הפרעה נפשית המאופיינת בחוזרניות יום יומית של מחשבות פולשניות והתמודדות איתן כך שהתפקוד היום יומי נפגע קשות – או מהפרעה לקשב בשל המחשבות, או מחרדה מתוכן המחשבות, או מהזמן והאנרגיה שמופסדים מההתמודדות עם המחשבות, או מכל אלה יחדיו.
במסגרת ההפרעה, כל מחשבה פולשנית מוגדרת כאובססיה, גורמת הסחה ואולי גם חרדה ומצריכה ביצוע פעולה מסוימת כמו זימון מחשבה נגדית (מחשבה המבטלת לוגית את המחשבה הקודמת או מתעלמת ממנה) ו\או ביצוע פעולה מרחבית מסוימת כמו התוודות בקול רם מול אדם קרוב על תוכן המחשבה ועל ביטולה או ניקיון או טהרה מספר פעמים או כמו פתיחה וסגירה של דלת מספר פעמים עד שמורגש שהיא נסגרה "טוב" ועוד; כל פעולה כזו מוגדרת כקומפולסיה ומטרתה להפסיק את ההסחה ואולי גם את החרדה.
כל אדם סובל לעיתים ממחשבות פולשניות והוא בדרך כלל גם יכול לבטל אותן עם מחשבה נגדית או להתעלם מהן אבל כאשר מחשבות פולשניות הופכות אובססיביות, כלומר מתרחשות באופן יום יומי, לפחות שעה ביום או ברוב היום ופוגעות בתפקוד הכללי ואף ביכולתו להתפרנס ובמיוחד אם מחשבות אלה הן על פגיעה בעצמי או באחר (גם אם פגיעה כזו לא מתרחשת כלל והמחשבה עליה מבוטלת במחשבה נגדית פעם אחר פעם) הוא חווה הפרעה טורדנית-כפייתית במסגרתה הוא מפסיד כמות גדולה של זמן ואנרגיה בשל האובססיות והקומפולסיות או בשל החרדה הכבדה בהיעדר הקומפולסיות אשר יכולה לגרום סיבוכים רפואיים..
הפרעה טורדנית-כפייתית שבה קורים התקפי אובססיות חריפים ושאינה מטופלת כיאות יכולה להוביל להתקפי פאניקה, דיכאון קליני ועוד ואף לדחפים אובדניים וניסיונות התאבדות ובמקרים כאלה היא מצריכה טיפול מיידי והשגחה מתמדת על הסובל – השגחה שלעיתים רק בית חולים פסיכיאטרי יכול לספק.
הגורמים להפרעה טורדנית-כפייתית הם נושא שנוי במחלוקת אך ישנה הסכמה שהם קשורים לחוסר איזון כימי במוח שמקורו יכול להיות תרופתי (תרופות מסוימות יכולות לגרום להפרעה טורדנית-כפייתית כתופעת לוואי שלהן). מצב זה יכול להיות מוחרף ממצבים כמו פוסט טראומה או בדידות או חוסר תעסוקה או היעדר עקרונות קוגניטיביים (עקרונות חשיבה) שיכולים למנוע מההפרעה להפריע באופן משמעותי למהלך החיים.
טיפול נפוץ להפרעה טורדנית-כפייתית יכול להיות מושג בעזרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שמטרתו, לכל הפחות, ללמד עקרונות קוגניטיביים שנועדו לעזור בהתמודדות עם האובססיות, או בעזרת טיפול תרופתי או בעזרת שילוב של שניהם.
בבתי חולים פסיכיאטריים בהם הטיפול הוא בדרך כלל משולב (CBT ותרופות), לעיתים משולב איתם גם טיפול בהבעה ויצירה.
עם חלוף השנים מתפרסמת בנושא גם יותר ויותר ספרות מחקרית לפיה חסרים תזונתיים בוויטמיני B כגון ויטמין B12 וכן במספר נוטריאנטים נוספים כמו אינוזיטול , יכולים להחריף את הבעיה אם לא לגרום לה ולכן ייתכן ויהיו גם אלמנטים תזונתיים בטיפול.
אטימולוגיה
בשפה האנגלית, נקראת ההפרעה "Obsessive Compulsive Disorder", וידועה גם בראשי התיבות "OCD".
השם הלועזי תורגם לעברית באופן רשמי בשם: "הפרעה טֵירדונית כפייתית", בהתאם למילה "טירדון" – התרגום העברי לאובססיה, אולם בציבור מקובל הרבה יותר השם "טורדנות כפייתית".
סיווג
במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים סווגה ההפרעה בעבר כהפרעת חרדה, אך במהדורות החדשות של מדריכים אלו שונה הסיווג. במדריך DSM-5 של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, הופרדה קבוצת ההפרעות הטורדניות-כפייתית והפרעות שקרובות לה לקבוצה נפרדת, הכוללת גם את הפרעת האגירה, הפרעת גוף דיסמורפית, טריכוטילומניה, דרמטילומניה (פציעת העור העצמית הטורדנית), וההפרעות הטורדניות-כפייתיות הנגרמות על ידי מחלות "גופניות", תרופות או סמים וכו'. במדריך ICD-10 סווגה ההפרעה בתוך הקטגוריה "הפרעות נוירוטיות, תלויות-דחק וסומטופורמיות". הפרעות אלו מכונות לעיתים "הספקטרום הטורדני-כפייתי".
להפרעה יש מופעים שונים בתרבויות שונות ובחברות שונות. למשל "הפרעה טורדנית-כפייתית דקדקנית" הוא מופע של ההפרעה בהקשר דתי, האובססיה תהיה סביב מחשבות מעוררות חרדה על חטא.
היסטוריה
פרויד, אבי הפסיכואנליזה, תיאר את ההפרעה בפירוט רב בספרו "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" (1907). בספר זה, הנחשב לאחד החיבורים החשובים בחקר הדת ובפסיכולוגיה המודרנית, משווה פרויד בין ההפרעה לבין התנהגות דתית. הוא מצביע על הדמיון בטקסים המחזוריים העוזרים להפחתת חרדות, אולם גם על השוני המתבטא בכך שטקסים דתיים הם על-פי רוב פומביים, בעוד התנהגות כפייתית נעשית לרוב באופן פרטי, והחולה לרוב מעוניין להסתיר אותה מהזולת. פרויד נמנה עם הראשונים שעמדו על תפוצתה הרבה של המחלה, אף כי קשה לזהות חולים הסובלים ממנה, כיוון שרבים מהם מסתירים אותה בצורה יעילה.
אבחנה
לפי DSM-5, פסיכיאטר יאבחן אצל אדם הפרעה טורדנית-כפייתית אם יתקיימו התנאים הבאים:
א. נוכחות של אובססיות או טקסים או שניהם. אובססיות מוגדרות להלן בסעיפים 1 ו-2:
מחשבות החוזרות על עצמן בקביעות שתוכנן דחפים או תמונות שנחוות לפחות בחלק מהזמן כפולשניות ובלתי רצויות והגורמות למרבית בני האדם חרדה ומצוקה.
האדם מנסה להתעלם מהמחשבות או להדחיק אותן או להפוך אותן לטבעיות בעזרת מחשבה או פעולה (כלומר – מבצע פעולה כלשהי בעלת משמעות טקסית).
קומפולסיות (טקסים) מוגדרות להלן בסעיפים 1 ו-2:
התנהגויות חוזרות (למשל שטיפת ידיים, בדיקות חוזרות) או פעולות מנטליות (למשל ספירה בלחש) שהאדם חש צורך חזק לבצע כתגובה לאובססיה, או בהתאם לחוקים שחייבים להתקיים באופן נוקשה.
התנהגויות או פעולות שמטרתן להפחית את החרדה או המצוקה, או למנוע התרחשות של אירוע מחריד. עם זאת פעולות אלו אינן מתיישבות עם הדרך הריאליסטית לפתור בעיות כאלו או למנוע אותן (ילדים עשויים להתקשות בתיאור של פעולות אלו).
ב. האובססיות או הקומפולסיות הם גוזלי זמן (לוקחות יותר משעה אחת ביום), או שהן גורמות למתח ניכר ולמצוקה ולפגיעה בתפקוד החברתי, המשפחתי, התעסוקתי או כל תפקוד אחר המשמעותי לאדם.
ג. לא ניתן להסביר את האובססיות והקומפולסיות על ידי מצב רפואי לרבות שימוש בסמים או תרופות.
ד. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי מצב נפשי זמני הנובע מנסיבות חיים (דאגה בעקבות משבר מסוים). כמו כן היא אינה ניתנת להסבר על ידי אבחנת הפרעה נפשית אחרת כמו הפרעת חרדה מוכללת, עיסוק מתמשך בגוף עקב הפרעת גוף דיסמורפית, או הפרעת חיטוט בעור, או אגירה כפייתית, תנועות סטריאוטיפיות כתוצאה מהפרעת תנועות סטראוטיפיות, טקסים הנוגעים לאוכל כתוצאה מהפרעות אכילה, עיסוק מרובה בהתנהגות בעקבות התמכרות אליה (למשל הימורים), עיסוק באפשרות של מחלה בעקבות חרדת מחלה (היפוכונדריה), הפרעות פסיכוטיות מספקטרום הסכיזופרניה, הפרעות הספקטרום האוטיסטי ועוד.
חומרת ההפרעה לפי תובנה
עם תובנה טובה או סבירה (האדם מבין שקיימת בעיה).
עם תובנה נמוכה (האדם בקושי מבין שקיימת בעיה).
ללא כל תובנה / עם אמונות שווא (האדם חושב שאין בעיה).
שכיחות ואפידמיולוגיה
שכיחות לאורך 12 חודשים של OCD עומדת בארצות הברית על 2.3%, השכיחות בכלל העולם נעה בין 1.1% ל-2.3%. נשים מושפעות מההפרעה מעט יותר מאשר גברים בגילאי הבגרות. בקרב ילדים – ההפרעה שכיחה יותר אצל בנים.
שכיחות לפי תת-סוגים של ההפרעה ורמת חומרתה
ישנן שתי קבוצות של ההפרעה: בקבוצה הראשונה "עם טיקים" המחלה פורצת לפני גיל ההתבגרות, יש בה ייצוג מוגבר של בנים, תורשה משפחתית ושכיחות מוגברת של "טיקים". שכיחותה בין הלוקים ב-OCD היא כ-30%. בקבוצה השנייה המחלה פורצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות, בשיעור דומה בשני המינים, ושכיחים פחות תורשה משפחתית ו"טיקים". ל-90% מהאנשים עם הפרעה יש גם אובססיות וגם מעשים כפייתיים; כשני שלישים מדווחים על יותר מאובססיה אחת ממנה הם סובלים. כ-20%–25% מהלוקים בהפרעה סובלים "מהעלאת גירה אובססיבית", שהיא אובססיה חוזרת ונשנית ללא כפייתיות התנהגותית כלשהי. השכיחות של ההפרעה עם תובנה גרועה היא בערך 15%–36% או בערך רבע מהמקרים. המקרים עם חוסר תובנה מהווים 4% או פחות.
גורמי סיכון פרוגנוסטיים
גורמי הסיכון נחלקים לשלושה סוגים:
אישיות: סימפטומים מופנים, רגשות שליליים ועכבות התנהגותיות בילדות הם גורמי סיכון אפשריים של ההפרעה.
סביבה: התעללות נפשית ופיזית בילדות ואירועים טראומטיים אחרים נקשרו לסיכון גדל להתפתחות ההפרעה. אצל ילדים מסוימים תופיע ההפרעה פתאום. הופעה כזו כנראה קשורה לשילוב של גורמים סביבתיים לא ידועים עד כה.
גנטיקה ופיזיולוגיה: השכיחות של OCD בקרב אנשים שיש להם קרוב משפחה עם ההפרעה גבוהה בערך פי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית. השיעור גבוה פי עשרה כשמדובר בקרובים מדרגה ראשונה (אח, בן וכדומה).
מהלך ההפרעה
בארצות הברית הגיל החציוני להופעת OCD הוא 19.5 וכ-25% מהמקרים מתחילים בגיל 14. גיל ההתחלה אצל גברים נמוך יותר מנשים. בערך 25% מהבנים מפתחים את ההפרעה לפני גיל 10. אם ההפרעה אינה מטופלת היא במקרים רבים כרונית ומתאפיינת בתקופות של החמרה והקלה בעוצמת התסמינים ותדירותם. לחלק מהאנשים יש מהלך הפרעה אפיזודי כלומר כזה שמתאפיין בהתקפים שביניהם יש רגיעה יחסית. למיעוט מהאנשים עם ההפרעה יש מהלך של הידרדרות (כלומר החמרה של התסמינים) עם הזמן. ללא טיפול שיעור הרמיסיה (נסיגת תסמיני ההפרעה) הוא כ־20%. הופעת ההפרעה בילדות יכולה לגרום לכך שההפרעה תישאר במשך כל החיים. האפיזודות של OCD מושפעות מקיום של הפרעות נלוות. בשל האופי החיצוני שלהן הקומפולסיות מאובחנות מוקדם יותר מאשר האובססיות.
התמונה הקלינית
המרכיב האובססיבי בטורדנות הכפייתית הוא המחשבות המציקות, והמרכיב הקומפולסיבי הוא המעשים שבאים בעקבותיהן. לדוגמה, אדם אשר שוב ושוב מציק לו החשש שלא סגר את כל דלתות הבית – סובל מאובססיה. כאשר פעם אחר פעם הוא יסובב את המפתח, תהיה פעולתו קומפולסיה, הבאה לשכך את החרדה שעורר החשש. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, מלווה האובססיה בקומפולסיה. אנשים עם הפרעה זו ידווחו על צורך עז לבצע את הטקס, אלא שפעמים רבות הטקס מלווה בתחושה שזה לא בדיוק זה, ולכן האדם עם ההפרעה חוזר על הטקס שוב ושוב כדי לקבל תחושת וודאות שהפעולה בוצעה בהצלחה מלאה. רק ביצוע מושלם של החזרות ללא הפרעה כלשהי יתן לאדם עם ההפרעה את תחושת הוודאות שהוא זקוק לה. מגוון האובססיות והקומפולסיות הקיימות הוא גדול מאוד ונוגע כמעט לכל שטח של החיים. אצל אנשים דתיים עשויות האובססיות להיקשר לעיתים סביב תחושת טומאה, חשש ממחשבות זרות או חרדה שטקס דתי לא בוצע כהלכה. אובססיות הנפוצות בקרב כלל הציבור נסובות סביב נושאים של היגיינה ומחלות (כגון פחד מופרז מחיידקים, שמביא לשטיפת ידיים כפייתית, פחד לנקוב בשמה של מחלה כמו סרטן או מחלה אחרת), אובססיות מיניות, צבירה אובססיבית של חפצים, אובססיות סביב מערכות יחסים ועוד.
בחלק מהמקרים עשויים אנשים עם ההפרעה לחוש בושה. הבושה הנובעת מההבנה שמעשיהם אינם רציונליים. יחד עם הקושי להסביר את התנהגותם ה"מוזרה" לכאורה לסביבה – וברוב המקרים אף לעצמם – מביאים לכך שרבים מהסובלים מהפרעה זו מסתירים את בעייתם. עקב כך רבים מהם אינם מודעים כלל לעובדה שהיא נובעת מהפרעה נפשית מוכרת, ואינם מגיעים לטיפול. לעיתים קרובות הם גם מצליחים לשמור על תפקוד יום-יומי תקין. כתוצאה מכך נחשבה ההפרעה בעבר כנדירה, אולם עם התקדמות המחקר התגלה כי היא דווקא נפוצה מאוד (אם כי לא בהכרח בעוצמה המפריעה לתפקוד תקין). אחד הראשונים שתיארו את ההפרעה, ועמדו על הפער שבין תפוצתה הרבה לבין מיעוט המודים בקיומה, היה זיגמונד פרויד. בקרב ילדים, מדובר בפעולות טקסיות כמו מצמוץ ונשימות, ללא מחשבות טורדניות. חשיבה אובדנית יכולה להיות קיימת אצל חלק מהאנשים (כ-50%), והיא משמעותית בעיקר כשההפרעה מתלווה להפרעת דיכאון מז'ורי.
אנשים רבים נוהגים לעיתים בצורה אובססיבית-קומפולסיבית, אך התנהגויות אלו מוגדרות כהפרעה נפשית אך ורק אם הן מפריעות באופן משמעותי לתפקוד היום-יומי. הסובלים מההפרעה מדווחים על סבל רב, גופני ונפשי, ועל קושי רב לקיים חיי חברה תקינים. שני הקריטריונים האלה – הפרעה משמעותית לתפקוד היום-יומי ותלונות על סבל רב – הם המבדילים בין המחלה לבין התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית בלתי מזיקה.
תחלואה נלווית
הפרעה טורדנית-כפייתית נוטה להופיע פעמים רבות עם תחלואה נלווית או תחלואה כפולה:
לכ־30% יש הפרעת טיקים.
לשיעור גבוה מהאנשים עם ההפרעה (76%) יש בנוסף גם אבחנה של הפרעת חרדה כגון הפרעת פאניקה, PTSD או פוביה ספציפית.
אחוז האנשים עם הפרעה טורדנית-כפייתית שיש להם גם הפרעת קשב גבוה באופן משמעותי מאחוז האנשים עם הפרעת קשב באוכלוסייה הכללית.
הפרעת מצב רוח כגון דיכאון קליני (אפשרי)
אבחנה מבדלת
חלק מהמאפיינים של הפרעה טורדנית-כפייתית נוטים להופיע גם בהפרעות ובמצבים אחרים, אך לצורכי אבחון וטיפול מדויקים חשוב להבדיל בין ההפרעה לבין מצבים אחרים:
פוביות: פוביות מפני חיידקים למשל, יכולות להראות דומות מאוד לאובססיות.
אוטיזם: אנשים אוטיסטים עשויים לבטא נוקשות מחשבתית או קיבעון המוגדר לעיתים כחוסר יכולת להתפשר או חשיבה סטריאוטיפית בהקשרים מסוימים.
טיקים בהפרעות שונות: טיקים הם תנועות חוזרות (כמו מצמוץ של עין) או קולות. טיקים הם בעלי אופי סטריאוטיפי ואין להם מטרה מסוימת.
הפרעת אישיות טורדנית כפייתית: למרות השם הדומה יש הבדלים גדולים בין שתי ההפרעות. בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית אין מחשבות חודרניות, תמונות או דחפים כפי שיש בהפרעה טורדנית-כפייתית. הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית יותר מתאפיינת בדפוסי אישיות לא גמישים עם פרפקציוניזם ועוד.
יצוין כי בחלק מהמקרים אהבה נכזבת עם דיכאון מז'ורי או השתתפות במשחקי הימורים יכולים להיות אובססיביים-קומפולסיביים אם כי אין במצבים אלה בלבד לאשר הפרעה אובבססיבית קומפוליסיבית כללית או מוכללת.
טיפול
פנייה לעזרה נדרשת כאשר המחשבות הטורדניות אינן מרפות וחוזרות על עצמן בתדירות גבוהה, עד מספר פעמים ביום. לרוב המחשבות מלוות בחרדה, בדופק לב מהיר, בזיעה, בהתכנסות האדם בעצמו, בהתנתקות לחלוטין מאנשים ובמיוחד בעשיית טקסים בשביל רגיעה זמנית. הטיפול הוא טיפול משולב תרופות ופסיכותרפיה.
טיפול תרופתי: שימוש בנוגדי דיכאון מסוג 'מעכבי ספיגה חזרה של סרוטונין' (SSRI) לעיתים בשילוב של נוגדי פסיכוזה לא טיפוסיים, כדי לקבל אפקט של אוגמנטציה (העלאת רמת נוגד הדיכאון בדם בלי להגדיל את מנת התרופה שהאדם מקבל).
פסיכותרפיה: ישנן עדויות להצלחה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי.
הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מתחלק לארבעה שלבים:
ריאיון אבחוני – נועד לאשר את האבחנה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית והפרעות או בעיות רפואיות אחרות. בעת הריאיון ייווצר הקשר עם המטופל וייאסף מידע מפורט לגבי ההפרעה והתפתחותה לאורך ציר הזמן. יש לשים דגש מיוחד על איסוף מידע מפורט על הגירויים למחשבות הטורדניות, תדירותם ומשכם, התוצאה מעוררת המצוקה והתגובות למחשבות הפולשניות.
פסיכו-חינוך – כולל מתן ידע כללי לסובל מההפרעה אודות ההפרעה. הידע יכלול את המודלים הקיימים המסבירים את ההפרעה, גורמים המשפיעים על פריצתה וההמשכיות שלה, התופעות הנצפות שלה ושכיחותה.
חשיפה ומניעת תגובה – בשלב זה ייחשף הסובל מההפרעה באופן הדרגתי לאותם גירויים אשר מעוררים אצלו מצוקה, מבלי לאפשר לו לבצע פעולות וטקסים אשר מנטרלים את המצוקה. לאחר תרגול חוזר ונשנה של שלב זה יפנים הסובל מההפרעה כי לטקסים אותם הוא מבצע אין כל חשיבות וניתן להתקיים גם בלעדיהם.
מניעת הישנות – לאחר שהטיפול הגיע לקיצו יש לשמר את הקיים ולבצע פגישות תקופתיות במסגרתם ייבדק האם חלה רגרסיה מסוימת בקרב המטופל. כמו כן, בפגישות אלה יינתנו כלים למטופל שיאפשרו לו להמשיך וליישם בחיי היומיום את אשר למד בטיפול גם ובפרט במצבי קיצון (מצבי רוח, חולי, לחץ כללי).
למעטפת החברתית והמשפחתית ישנה חשיבות גדולה מאוד בעת ההתמודדות של הסובל מההפרעה. עליהם להימנע מלהגיב כאשר האדם מבצע טקסים, על מנת שלא יחוש בושה. אין לשתף פעולה עם הטקסים אותם מבצע הסובל מההפרעה. יש להתנהג באופן רגיל לחלוטין וזה במטרה להוכיח לסובל מההפרעה כי ניתן לחיות ללא חשש גם ללא ביצוע טקסים ולמעשה בכך ניתן לשבור את ההתניה האופרנטית הקיימת בין מחשבתו של הסובל לתגובתו.
ב-2024 הושתל במוחה של אישה כבת 34 שתל מערכת RNS שהפחית באופן משמעותי מחשבות טורדניות-כפייתיות מהן סבלה כמו גם התקפי אפילפסיה.
התופעה בתרבות
המיליארדר הווארד יוז נודע כסובל מההפרעה, ודמותו אף שימשה השראה למספר סרטים (כגון "הטייס") שעסקו, בין היתר, בהשלכות ההפרעה על חייו האישיים והמקצועיים. סרט הקולנוע "הכי טוב שיש" עוסק בדמות הסובלת מטורדנות כפייתית; ג'ק ניקולסון מגלם בסרט אדם המנסה להתגבר על מנהגיו האובססיביים ולנהל מערכת יחסים עם אישה.
בסרט "פיבי בארץ הפלאות" העלילה מתרכזת בילדה שמתפתחים אצלה סימנים של תסמונת טורט והפרעות כפייתיות, ומתוארת בו התמודדות בית הספר והמשפחה עם התופעות הלא-ברורות וההכרה במצבה. בסרט הספרדי "טוק טוק" מתואר מפגש של מתמודדים עם הפרעות טורדניות-כפייתיות שונות.
מספר סדרות טלוויזיה עסקו בדמויות הלוקות בהפרעה זו, בהן הבלש מונק בסדרה "מונק"; שלדון קופר בסדרה "המפץ הגדול"; אמה פילסבורי בסדרת הדרמה הקומית המוזיקלית "glee"; אנה בסדרה "בנות" ומוניקה בסדרה "חברים".
בעונה השלישית (פרקים 12 ו-13) של סדרת הטלוויזיה "סקראבס" מופיע השחקן מייקל ג'יי פוקס בתפקיד אורח של רופא ("ד"ר קייסי") הסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית. בסדרה מוצג ד"ר קייסי כמי שהגיע להישגים רבים כרופא דווקא בזכות מחלתו (למשל, על ידי קריאה חוזרת ונשנית של ספרי הלימוד). השחקן זאק בראף, כוכב הסדרה ומי שמספר בה על התופעה, סובל גם הוא במציאות מההפרעה.
ערוץ הביוגרפיה הפיק סדרת תעודה בשם "אובססיה אהובתי", המתארת את ההפרעה ומציגה סיפורים אישיים של הלוקים בה והתמודדותם עמה.
בסיפורו הקצר של סטיבן קינג, "נ", מדובר על אדם הסובל מההפרעה באופן חמור ביותר. בסיפור זה הגורמים להפרעה היו על-טבעיים.
בספר "קסנוסייד", השלישי מבין ארבעת ספרי הסאגה "המשחק של אנדר" של אורסון סקוט קארד, תושבי כוכב הלכת "דרך" לא מודעים לעובדה שמה שנחשב אצלם כ'דרכם של האלים לשוחח עם נבחריהם' זוהי בעצם הפרעה טורדנית כפייתית שהוחדרה גנטית לרבים מהם.
ראו גם
מחשבות פולשניות
הפרעה טורדנית-כפייתית ביחסים (ROCD)
מיזופוביה
הספקטרום הטורדני כפייתי
הפרעת גוף דיסמורפית
תסמונת אספרגר
היפוכונדריה
אריתמומניה
לקריאה נוספת
יוסף זוהר (editor) Obsessive Compulsive Disorder: Current Science and Clinical Practice, John Wiley-Blackwell 2012
Sarah J. Egan, Tracey D. Wade, Roz Shafran, and Martin M. Antony, Cognitive-Behavioral Treatment of Perfectionism, Guilford Press, 2016
Jonathan S. Abramowitz, Getting Over OCD: Second Edition: A 10-Step Workbook for Taking Back Your Life, Guilford Press
Paul L. Hewitt, Gordon L. Flett, and Samuel F. Mikail, Perfectionism: A Relational Approach to Conceptualization, Assessment, and Treatment. Guilford Press, 2017
Simon A. Rego. Treatment Plans and Interventions for Obsessive-Compulsive Disorder. Guilford Press, 2016
ספרי יעץ ועזרה עצמית בעברית
רות דין, הפרעה טורדנית-כפייתית: סיפור התמודדות אישי, הוצאת אח, 2013
ברוס מ' היימן, טרוי דופרנה, התמודדות עם הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD): אסטרטגיות פרקטיות לחיים טובים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, הוצאת אח, 2011
כריסטין פורדון, דייוויד א. קלארק, להתגבר על מחשבות טורדניות: כיצד להתגבר על הפרעה טורדנית כפייתית, הוצאת אח, 2009
פול ר. מנפורד, להתגבר על ניקיון כפייתי: שחררו את נפשכם מהפרעה טורדנית כפייתית OCD), הוצאת אח, 2008
קישורים חיצוניים
ליאת הולר הררי, OCD: מהי הפרעה טורדנית־כפייתית ואיך מתמודדים?, באתר שירותי בריאות כללית, 9 בדצמבר 2019
להבין, לזהות ולהתמודד עם Relationship OCD. מידע קליני ומחקרי אודות ROCD.
הפרעה טורדנית־כפייתית – מידע רפואי, באתר מכבי שירותי בריאות, 22 בספטמבר 2011
יונתן הפרטמידע על OCD, באתר המעבדה לטיפול ובריאות הנפש האוניברסיטה העברית
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), באתר שיבא תל השומר
רק על הקווים – OCD, בפודקאסט רשת עושים היסטוריה
יובל שרלו, כפייתיות דתית, מוסף "שבת" של "מקור ראשון", 4 במרץ 2011
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות נוירוטיות, תלויות-דחק וסומטופורמיות
קטגוריה:פולחן | 2024-08-04T01:01:28 |
משפט פרמה (לנקודות קיצון) | בחשבון אינפיניטסימלי, משפט פרמה של פייר דה פרמה לפיו אם פונקציה גזירה, אז ערך הנגזרת בנקודת קיצון מקומית שווה לאפס. כלומר, שיפוע המשיק לפונקציה בנקודה זו הוא אפס. ההפך לא תמיד נכון – נגזרת יכולה להיות שווה לאפס גם בנקודה שאינה מקסימום או מינימום, אלא נקודת פיתול או אחרת. בנוסף, נקודת קיצון יכולה להתקיים גם במקרה בו הנגזרת לא מוגדרת. כלומר, בנקודה בה הפונקציה אינה גזירה.
ניסוח המשפט
הוכחה
300x300px|ממוזער|דוגמה: נקודת המקסימום של הפונקציה היא המשיק לה הוא כשהשיפוע שווה לערך הנגזרת הוא
נוכיח במקרה שבו היא נקודת מקסימום מקומי. ההוכחה לנקודות מינימום דומה.
מאחר ש- נקודת מקסימום מקומי, הרי שקיימת סביבה המוכלת כולה בקטע , כך שלכל מתקיים . מכאן כי עבור כל שעבורו מתקיים .
ולכן: . נחלק ב־:
עבור :
ולכן גם .
ועבור :
ולכן גם
מאחר שהפונקציה גזירה בנקודה הרי שמתקיים ולכן בהכרח .
הכללה למקרה מרובה המשתנים
ניתן להכליל את המשפט למקרה של פונקציה סקלרית מרובת משתנים . אם לפונקציה יש מקסימום בנקודה כלשהי, בפרט יהיה לה מקסימום כאשר נסתכל על הפונקציה כפונקציה של משתנה יחיד ונתייחס לשאר המשתנים בתור קבועים, ועל כן על פי משפט פרמה הנגזרת החלקית על פי משתנה זה תתאפס. ניתן לעשות זאת עבור כל המשתנים, ועל כן הנגזרת החלקית עבור כל אחד מהמשתנים מתאפסת בנקודה זו. פירוש הדבר הוא שהגרדיאנט של הפונקציה בנקודת הקיצון יהיה וקטור האפס.
קישורים חיצוניים
ד"ר .
ד"ר .
פרמה
קטגוריה:פייר דה פרמה | 2024-06-15T18:33:06 |
חיים ולדר | חיים אליעזר ולדר (כ"ד בחשוון ה'תשכ"ט, 15 בנובמבר 1968 – כ"ג בטבת ה'תשפ"ב, 27 בדצמבר 2021) היה סופר ילדים, נוער ומבוגרים חרדי־ישראלי, פובליציסט, מרצה ופעיל לרווחת הילד בחברה החרדית. חתן פרס ראש הממשלה "מגן הילד" מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד. ייסד ושימש מנהל חינוכי של המרכז לילד ולמשפחה בעיר בני ברק.
בנובמבר 2021, פורסם תחקיר בעיתון "הארץ" ובו נטען כי ישנן עדויות ולפיהן ולדר ניצל מינית ואנס נשים, נערות ונערים. עדויות אלו הובילו לפתיחת בדיקה במשטרה, ובעקבות זאת ולדר התאבד.
ביוגרפיה
ולדר נולד וגדל בשכונת הדר הכרמל בחיפה, לשלמה ופנינה ולדר. בילדותו השתתף במקהלת "רננו חסידים" של חיים בנט. בישיבה קטנה למד בישיבת משכן יעקב בחיפה, ובישיבה גדולה למד בישיבות קול תורה וכנסת חזקיהו.
בשנת תשמ"ט נישא. שירת כמורה חייל. לאחר שחרורו המשיך לעבוד כמחנך, ותוך כדי כך פתח בקריירה ספרותית.
משנת 1990 כתב ולדר טורי פובליציסטיקה בעיתון "יתד נאמן", שם הוא נהג לכתוב טור שבועי בשם "מול המראה" ובו העלה סוגיות שונות מן העולם החרדי ועניינים פוליטיים. מ-2013 החל לכתוב בנוסף במוסף "יתד השבוע" מדור מלווה בקריקטורה בשם "אות חיים". שידר תוכנית רדיו אישית בשם "עצות מהחיים" ברדיו קול ברמה, ובתחילת 2014 עבר להגיש את התוכנית ברדיו קול חי.
הקים רשת קייטנות לילדים בשם "ילדים מספרים על עצמם" שפעלה במשך מספר שנים בבני ברק ובירושלים.
בשנת 1997 ייסד את ה"מרכז לילד ולמשפחה" שמפעיל האגף לשירותים חברתיים של עיריית בני ברק, והוא שימש בו כמנהל חינוכי. המרכז מאתר ילדים בסיכון ומטפל בהם.
על פעילותו למען ילדים ונוער זכה בפרס ראש הממשלה "מגן הילד" לשנת 2003 של המועצה הלאומית לשלום הילד.
התגורר בבני ברק. היה נשוי לברכה, ואב לשבעה. בנו משה הוא סופר ופובליציסט. ב-2019 שכל את בנו הבכור, שהיה בן 28, בשל מחלת הסרטן.
פעילות ציבורית
החל משנת 1990 שימש כפובליציסט בעיתון "יתד נאמן", שם הוא פרסם במשך כ-25 שנה את הטור "מול המראה", שעסק בסוגיות מהעולם החרדי ובעניינים פוליטיים. בשנת תשע"ג-2013 החל לכתוב במוסף "יתד השבוע" טור שבועי מלווה בקריקטורות בשם "אות חיים", העוסק בענייני חינוך, פוליטיקה ואקטואליה.
הגיש תוכנית רדיו שבועית בשם "עצות מהחיים", אשר שודרה תחילה ברדיו קול ברמה, ועד להתאבדותו שודרה ברדיו קול חי.
בשנת 1997 הצטרף לאגף הרווחה בעיריית בני ברק והקים את "המרכז לילד ולמשפחה", יחד עם הרלט מויאל, מנהלת אגף הרווחה ואנשי מקצוע נוספים. במסגרת פעילותו במרכז לילד ולמשפחה, עסק בייעוץ חינוכי פרטני להורים, לנוער ולילדים והתמקד בפתרון סוגיות ובעיות חינוכיות וחברתיות אשר הובאו בפניו. חיים ולדר ניהל את "המרכז לילד ולמשפחה" מאז הקמתו, יחד עם אורלי שלנג.
עמדותיו וגישתו החינוכית
באוגוסט 1996 מתח ולדר ביקורת על בית המשפט העליון ונשיאו אהרן ברק, שנטל לדבריו את מושכות השלטון במדינה באמצעות שיטת האקטיביזם השיפוטי. לדבריו, לציבור החרדי יש זכות לחיות את חייו מבלי שינסו להתערב בתכנים ובדרך החינוך הייחודית שלו. עם זאת, ולדר תמך במציאת דרכים של הידברות וקירוב. כך למשל כתב שמי שאינם עומדים בצפירה בימי הזיכרון מתגרים בציבור החילוני. במאמר שכתב ביתד נאמן הסביר שעל אף שאינו רואה ערך עצמי בעמידה בצפירה, בכל זאת יש לעמוד "למען כבודם של החיים", והשווה זאת לנסיעה של חילונים בשבת בתוך רחוב חרדי.
אף על פי שספריו קוראים לפתיחות רגשית ואישית, ולדר התבטא בשמרנות בכל הנוגע להשקפת הציבור החרדי. הוא קרא להישארות של אברכים בכוללים, להימנעות משימוש בטלפונים סלולריים בקרב ילדים ונוער ודחיית מנהגם של צעירים חרדיים להוציא רישיון נהיגה לפני הנישואין.
ולדר הצביע על תהליך התדרדרות הילדים והנוער בישראל ושאר העולם, כתוצאה מפריצת גבולות וסמכויות בקרב ההורים והמחנכים. מאידך גיסא, הצביע על סגירות רגשית, וחוסר יכולת הבעה, כסיבה עיקרית לנשירת ילדים. בסדרת ספריו "עצות מהחיים" הציע להורים לעודד פתיחות רגשית אצל ילדיהם ולתת לגיטימציה להבעת רגשות ואף לדעות שונות ולחשיבה מקורית, ומאידך לשמור על מעמדם של ההורים והמורים כמובילי דרך וכבעלי סמכות
במאי 2013 פרסם מאמר ביתד נאמן, המתריע על ההסתה המתנהלת כנגד הציבור החרדי. במאמר השווה דברים שכתב יאיר לפיד על הציבור החרדי לתוכן נאום של אדולף היטלר על היהודים. בנובמבר 2016 השווה ולדר, במאמר שפורסם ב"יתד נאמן", את השמאל הפוליטי לסרטן. דבריו עוררו סערה והוא התנצל על ההשוואה.
ביוני 2017 פרסם מאמר על הגבלות התוכן בספרות החרדית, ובו כתב שגם חברות ליברליות מצנזרות דעות ותכנים המנוגדים להשקפותיהן.
טענות לניצול מיני
בנובמבר 2021 פורסם תחקיר מאת העיתונאים אהרן רבינוביץ ושירה אלק בעיתון "הארץ", לפיו ולדר תקף מינית ואנס נערות וצעירות במשך שנים. התחקיר ציין כי באחד המקרים נפתחה חקירת משטרה, והתיק נסגר מחוסר ראיות. ולדר הכחיש את הטענות כלפיו.
בעקבות הפרסום הופסקו שידור תוכניתו ב"רדיו קול חי" וטורו הקבוע בביטאון החרדי "יתד נאמן". ארגון הידברות הודיע כי סיפוריו של ולדר לא יופיעו בעלון השבת "הידברות", ועיתון הילדים הדתי-לאומי "אותיות וילדים" הודיע שמטעמי זהירות הוא מפסיק לפרסם את סיפוריו של ולדר, גם חנויות ספרים שונות הודיעו על הסרת ספריו מהמדפים. בעקבות זאת הודיע ולדר שהחליט לקחת פסק זמן מכל עיסוקיו הציבוריים. בנוסף עיתון משפחה פורסם מאמר נגד מעשיו של ולדר, היה זה הטור הראשון על נושא עבירות מין שפורסם אי פעם בעיתון חרדי.
בימים שאחרי פרסום התחקיר עלו ברשתות החברתיות עדויות נוספות על תקיפות מיניות מצד ולדר. במקביל עלה מתחקיר של מיזם פייק ריפורטר כי רשת של פרופילים מזויפים שפעלה ברשת הפייסבוק קידמה את ולדר כנגד הפרסומים והעדויות שעלו.
בנובמבר 2021 השיב הרב שמואל אליהו לשאלה שהופנתה אליו בעניין זה: . גם הרבנים החרדיים יהודה סילמן ושריאל רוזנברג הורו שלא לקרוא בספריו עד לבירור עניינו. בקהילות נוספות הורו להימנע מקריאה בספריו או להוציאם מהבית. עם זאת, יש רבנים שהפרידו בין החשדות לתוכן הספרים, והתירו את המשך קריאת ספריו.
בדצמבר 2021 זומן ולדר לבית דין מיוחד לעבירות מין, בו חברים הרבנים שמואל אליהו, ראובן נקר ואהרון ירחי. ולדר סירב להתייצב לדיון בבית הדין בטענה שהרב אליהו כבר חרץ את דינו. בית הדין גבה 22 עדויות על תקיפות מיניות של ולדר כלפי נשים, ביניהן עדויות על יחסים מיניים ללא הסכמה, יחסים מיניים עם קטינות וניצול מיני של קטינים. במקביל, הודיעה המשטרה כי היא פותחת בבדיקת הטענות כלפי ולדר. באותו יום פורסמה בידי "הארץ" הקלטה של ולדר שבה הוא מייעץ לאישה כיצד להסתיר את הקשר שהיה ביניהם במשך שש שנים, כדי לחמוק מגירושים. בהמשך ההקלטה הצהיר ולדר שיכחיש את הקשר מכול וכול, ואם העניין יתפרסם הוא יירה בעצמו.
התאבדותו
ב־27 בדצמבר 2021, יום למחרת פרסום הקלטת, העדויות מבית הדין, ופתיחת הבדיקה במשטרה, יצא ולדר מביתו, ומשפחתו הודיעה כי הוא נעדר ויש חשש לחייו. לאחר כמה שעות התברר ששם קץ לחייו. הוא נמצא ירוי וללא רוח חיים בבית העלמין סגולה בפתח תקווה, לא הרחק מקבר בנו שנפטר מסרטן כשנתיים קודם לכן.
בהלווייתו השתתפו מאות אנשים, וספדו לו אישי ציבור בהם ראש עיריית בני ברק, אברהם רובינשטיין, יו"ר עמותת "עזר מציון" הרב חנניה צ'ולק, וראש הוועדה הרוחנית של "יתד נאמן", הרב נתן זוכובסקי. בנקרולוג בעיתון "יתד נאמן" תואר ולדר כ"המנוח זצ"ל", ולא צוינו התאבדותו ומניעיה. לצד קו ההשתקה בתקשורת החרדית הממוסדת, עוררה הפרשה טלטלה של ממש בציבור החרדי. במקרה אחד נשרפו ספריו מול "המרכז לילד ולמשפחה" שניהל בבני ברק.
ב-8 במרץ 2022 שודר בתוכנית "המקור" תחקיר על חיים ולדר. רומי שוורץ, אחת המתלוננות המקוריות נגדו, התראיינה בפנים גלויות וסיפרה שוולדר ניצל אותה מינית במשך שנים באמתלה של טיפול זוגי, בתור דוד של בעלה. באחד המקרים לקח אותה לבית מלון ואנס אותה. בהמשך התלוננה עליו במשטרה וחתמה על הסכם השתקה על ידי ולדר, וכשהפרשה התפוצצה, הוצע לה לחדש את הסכם ההשתקה בתיווכו של רונאל פישר.
ביקורת
ממוזער|פשקוויל ביידיש שקורא לבער את ספריו של ולדר מהבית
כתיבתו של ולדר נתקלה בהתנגדות של מספר רבנים חרדיים ובהם הרב משה מרדכי שולזינגר. לדבריהם, רעיונותיו מושפעים ממקורות הזרים לחברה החרדית ולכן אינו יכול לשמש מקור סמכות והשראה לבני נוער חרדיים. הביקורת כללה גם פרסומים שבהם הובאו דוגמאות לרעיונות העולים מספריו אשר לטענת המפרסמים נוגדים את ההשקפה החרדית. ולדר נאלץ לגנוז מהדורה של אחד מספריו בעקבות פשקווילים שמחו על שהספר כלל תיאור של ילד שהוא חכם יותר מאביו. עם זאת, ניסיונות להדירו מכתיבה ביומון "יתד נאמן" לא צלחו לאחר שקיבל את תמיכתו של הרב יוסף שלום אלישיב. מראשית העשור הראשון של המאה ה-21 הקפיד להוציא את ספריו עם חותמת כשרות של הוועדה לביקורת ספרים הפועלת מטעם בית הדין של הרב נסים קרליץ.
ביוני 2021 פרסם בד"ץ העדה החרדית כרוז נגד ספריו של ולדר "אשר רחוקים המה מהשקפת עולמם של יראי ה' ונגוע בנגע ההשכלה הארורה... וכל אב ואם וכל מחנך לצעירי הצאן יתן אל לבו לא לתת לכתבים כאלו להיכנס אל ביתו ולהרחיקם בתכלית".
ספריו
ולדר כתב 80 ספרים, שחלקם תורגמו לשפות שונות. הספרים מתפרשים על פני קשת גילאים רחבה, מספרי פעוטות דרך ספרי ילדים, נוער וגם ספרות למבוגרים. לדברי ולדר, הוא עשה שימוש בסגנון כתיבתו של דיימון ראניון. ולדר אף הקדיש אחד מסיפוריו (האיש שבקיר, בספר "מאחורי המסכה") לסופר האמריקאי הנודע.
ולדר הגיע למקום השלישי ברשימת הסופרים המושאלים ביותר בספריות ציבוריות בישראל בשנת 2018.
דיסקוגרפיה
חבורת תריג, סדרת דיסקים שהחלה לצאת בשנת 2016.
הסרט מוטל גנב (על פי סיפור שלו)
חיים ולדר מספר
קישורים חיצוניים
חינוך ילדים והורים (וידאו) באתר וידאו יהדות
התנהגות עם ילדים באתר וידאו יהדות
חיים ולדר, "צייד האדם" אות חיים, פברואר 2018
תיעוד | 30 לחיים ולדר: ספרי ולדר נשרפו מול קברו באתר ערוץ 7, 25 בינואר 2022
הערות שוליים
קטגוריה:חרדים ישראלים
קטגוריה:מתאבדים: סופרים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרים חרדים ישראלים
קטגוריה:אנשי חינוך חרדים ישראלים
קטגוריה:פובליציסטים ישראלים
קטגוריה:בעלי טור ישראלים
קטגוריה:סגל רדיו קול ברמה
קטגוריה:סגל יתד נאמן
קטגוריה:סגל רדיו קול חי
קטגוריה:בני ברק: אישים
קטגוריה:מתאבדים ישראלים: חשודים בפלילים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סגולה
קטגוריה:ישראלים שהתאבדו ביריית אקדח
קטגוריה:בוגרי ישיבת קול תורה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1968
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2021 | 2024-09-19T07:27:49 |
אולימפיה | אולימפיה (ביוונית: Ολυμπία – נהגה "אוליביה") הייתה מתחם מקודש בחבל ארץ אליס במערב חצי האי פלופונסוס ביוון, והיא התפרסמה בשל המשחקים האולימפיים בעת העתיקה אשר נערכו בה אחת לארבע שנים משנת 776 לפנה"ס לערך ועד שבוטלו בשנת 394 בידי הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון.
עוד יצא שמה של אולימפיה בזכות מקדש זאוס באולימפיה ופסל זאוס באולימפיה שניצב בו, אשר נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. האתר הוקם בחורשה קדושה (τέμενος) שנקראה אלטיס, מדרום לגבעת קרוניון, הקרויה על שם הטיטן קרונוס ונישאת לגובה של 125 מטר. הוא ניצב על הגדה הימנית של נהר אלפיוס (Αλφειός), בסמוך ליובלו קלדאוס (Κλάδεος), כ-18 ק"מ מזרחית לחוף הים היוני.
כיום ניצבת העיירה המודרנית אולימפיה סמוך לאתר העתיק. בשנת 2001 מנתה אוכלוסייתה 11,069 איש.
היסטוריה
ימין|ממוזער|250px|אולימפיה במפת המקדשים ביוון העתיקה
המיתולוגיה היוונית מייחסת את ייסוד המשחקים האולימפיים לפלופס נסיך הפלופונסוס, אשר הביס את המלך אוינומאוס במרוץ מרכבות סוסים על מנת לזכות בידה של בתו הנסיכה היפודאמיה. לפי אגדה אחרת ייסד הרקולס את המשחקים האולימפיים באולימפיה לכבודו של פלופס לאחר שבמסגרת 12 מעללי הגבורה שהוטלו עליו, הסיט את מימי האלפיוס כדי לנקות את אורוותיו של מלך אליס אוגיאס, והקים את המתחם המקודש בחורשה.
למעשה נוסדו המשחקים האולימפיים בראשית המאה ה-8 לפנה"ס ביוזמתם של מלך פיזה ושל ליקורגוס מספרטה. באתר שנשלט על ידי אליס נתגלו שרידי מנחות מהמאה ה-10 לפנה"ס המעידים על פולחן שהתקיים בו כ-200 שנה לפני הנהגת המשחקים האולימפיים, אך לא נשתמרו מבנים מתקופה זו. המשחקים הראשונים התקיימו בשנת 776 לפנה"ס והאתר עבר שינויים רבים לקראת שנת 700 לפנה"ס, ובכלל זה שיטוח הקרקע וחפירת בארות מים חדשות. בשנת 680 לפנה"ס הונהגו תחרויות מרכבות במשחקים האולימפיים וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 676 השתלטה פיזה על האתר וארגנה את המשחקים עד לתחילת המאה ה-6 לפנה"ס.
המבנים המוקדמים ששרדו באתר הם משנת 600 לפנה"ס לערך. מקדש הרה, הפלופיון, חלק מהבולאוטריון, בתי האוצר וחלק מהמבנים החילוניים האחרים נבנו כולם במהלך המאה ה-6 לפנה"ס. בשנת 580 לפנה"ס שב האתר לשליטתן של אליס וספרטה. האצטדיון נוסף בשנת 560 לפנה"ס, ובתחילה כלל רק את המסלול, אך סביב שנת 500 לפנה"ס נוספו לו יציעי הקהל.
ימין|ממוזער|250px|אולימפיה ב-1831. ציור מאת אבל בלואה
התקופה הקלאסית שנמשכה מהמאה ה-5 לפנה"ס ועד למאה ה-4 לפנה"ס הייתה תור הזהב של המשחקים האולימפיים ושל אולימפיה, אשר ידעה תנופת בנייה. לתקופה זו מיוחסת בניית מקדש זאוס באולימפיה ובו פסל השנהב של זאוס אשר נחשב לאחד משבעת פלאי תבל. גודלו ופארו של המקדש היו ללא תקדים באתר. מבנים נוספים מתקופה זו הם הפריטניון, המטרואון, הסטואה הדרומית, סטואת ההד וההיפודרום ששכן דרומית-מזרחית לאתר וממנו לא נותר דבר (לא מופיע במפה).
בתקופה ההלניסטית נבנה המבנה הגדול באתר, הלאונידיון אשר שימשה כאכסניה לספורטאים ולאורחים רמי מעלה. בשל עליית קרנם של המשחקים נוספו זירות ספורט נוספות כמו הפלסטרה, הגימנסיון ובתי המרחץ, ובשנת 200 לפנה"ס לערך נוסף המעבר המקורה שבין המתחם המקודש לאצטדיון.
שמאל|ממוזער|250px|חופרים מהמכון הארכאולוגי הגרמני באולימפיה בסוף המאה ה-19
לאחר הכיבוש הרומי ניתנה הזכות להשתתף במשחקים האולימפיים לכל תושבי האימפריה, והאתר שוב ידע תנופת בנייה והתחדשות. מקדש זאוס והמרחצאות שופצו. מאוחר יותר, בשנת 160 נוספה אמת המים לאתר וזו הגיעה עד לנימפאון של הרודס אטיקוס. אולימפיה נפגעה ממספר רעידות אדמה במהלך המאה ה-3 וממעשי ביזה, אך המשחקים האולימפיים נמשכו עד סוף המאה ה-4 עד שבוטלו בשנת 394 בידי הקיסר תאודוסיוס הראשון בשל דמיונם לעבודת אלילים. בית המלאכה של פידיאס היה לבזיליקה ובמקום התקיים יישוב נוצרי עד סוף המאה ה-6. לאחר מכן ננטש האתר ונקבר תחת שכבת אדמת סחף בעובי של 3 עד 4 מטר.
ב-1723 העלה הנזיר הבנדיקטי הצרפתי ברנארד דה מונפוקון (Bernard de Montfaucon) את שאלת קיומה של אולימפיה, אולם האתר נתגלה שוב רק ב-1766 בידי הארכאולוג האנגלי ריצ'רד צ'נדלר (Richard Chandler). חפירות ראשונות באתר נערכו על ידי אבל בלואה (Abel Blouet) החל ב-1828 אשר העביר מספר פסיפסים וממצאים אחרים למוזיאון הלובר בפריז. מחקר מעמיק יותר נערך באתר על ידי ארכאולוגים גרמנים מ"המכון הארכאולוגי הגרמני באתונה" (Deutsches Archäologisches Institut (DAI), Abteilung Athen) החל ב-1875. מחקרם שהתמקד בעיקר במתחם המקודש הסתיים ב-1881 הניב כ-14,000 ממצאים שהוצגו במוזיאון באתר. במהלך המאה ה-20 המשיכו להתבצע חפירות באתר בהפסקות ואלה התמקדו בעיקר במבנים שבשוליו.
בשנת 1928 חודשה מסורת הדלקת הלפיד האולימפי באולימפיה, מסורת שנהגה ביוון העתיקה ואשר הזכירה את גנבת האש מהאל היווני זאוס על ידי פרומתאוס. הטקס מתקיים מאז במקדש הרה מספר שבועות לפני כל אולימפיאדה, והאש מודלקת באמצעות קרני השמש ומראה פרבולית. הלפיד נושא את האש האולימפית עד להגעתו לטקס הפתיחה ולהדלקת הלפיד באצטדיון המארח את המשחקים. לאחר מותו של פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה ב-1937, הוקמה אנדרטה לזכרו הניצבת מזרחית לאתר ההיסטורי.
האתר
האתר מורכב ממתחם מקודש הנמצא במרכזו ואשר בו ניצבו, בין היתר, מקדש זאוס, מקדש הרה, מזבח זאוס והפלופיון, קברו של הגיבור המיתולוגי פלופס. מזרחית למתחם המקודש שוכנים, בין היתר, האצטדיון והסטואות ומצפון לו ניצבים בתי האוצר של הפולייס היווניות. ממערב למתחם המקודש משתרעים הגימנסיון, הפלסטרה, בתי הארחה, בית המלאכה של הפסל פידיאס ומבנים נוספים, ומדרום לו הסטואה הדרומית והבולאוטריון (βουλευτήριον), בית האספה (βουλή).
מפת האתר אולימפיה
מרכז|700px
מקרא למפה
המבנים: 1 הפרופילון הצפון-מזרחי 2 פריטניון 3 פיליפאון 4 מקדש הרה 5 פלופיון 6 הנימפאון של הרודס אטיקוס 7 מטרואון 8 בסיסי הזאנס 9 הדרך המקורה אל האצטדיון 10 האצטדיון 11 סטואת ההד 12 בית תלמי השני וארסיון 13 סטואת הסטיה 14 מבנה הלניסטי 15 מקדש זאוס באולימפיה 16 מזבח זאוס 17 מנחת האכאים 18 מנחת מיקיתוס 19 ניקה מפיוניוס 20 גימנסיון 21 פלסטרה 22 תאוקוליאון 23 הרואון 24 בית המלאכה של פידיאס 25 מרחצאות קלדאוס 26 מרחצאות יווניים 27, 28 בתי הארחה 29 לאונידיון 30 המרחצאות הדרומיים 31 בולאוטריון 32 הסטואה הדרומית 33 וילת נירון בתי האוצר: I – סיקיון II – סירקוזה III – אפידמנוס? IV – ביזנטיון? V – סיבריס? VI – קירנה? VII – לא ידוע VIII – מזבח? IX – סלינונטה X – מטאפונטום XI – מגארה XII – ג'לה
המבנים העיקריים
מס"ד במפה שם תיאור תמונה 2 פריטניון הפריטניון היה מקום מגוריהם של השופטים ושל חלק מהכוהנים ושימש גם לחגיגה ולמשתה שנערכו לכבוד המנצחים במשחקים. בפריטניון ניצב גם מזבחה של האלה הסטיה שבו הודלקה האש האולימפית בעת העתיקה. - 3 פיליפיאון את בניית הפלופיאון, מקדש עגול בסגנון הסדר האיוני, החל פיליפוס השני וסיים בנו אלכסנדר הגדול. במבנה ניצב פיסלו של פיליפוס ומכאן שמו. מרכז|150px| 4 מקדש הרה מקדש הרה בסגנון הסדר הדורי הוא המקדש העתיק ביותר ששרד באולימפיה ואחד המקדשים הדורים המוקדמים ביוון העתיקה. המבנה נבנה בשנת 600 לפנה"ס לערך, וייתכן שקדם לו מבנה קודם אשר שימש גם הוא כמקום פולחן. עוד ייתכן כי הוקדש תחילה לזאוס, פטרונם העיקרי של המשחקים האולימפיים, ויוחד להרה מאוחר יותר, אולי בשנת 580 לפנה"ס או אף לאחר מכן משהוקם מקדש זאוס. המקדש נהרס ברעידת אדמה בתחילת המאה ה-4. אורכו של המקדש בבסיסו הוא 50.01 מטר ורוחבו 18.76 מטר, וניצבו בו 16 עמודי עץ בחזיתות האורך ושישה בחזיתות הרוחב. עמודים אלה הוחלפו בהדרגה בעמודי אבן. בתוך המקדש ניצבו לפי מקורות מהמאה ה-2 פסל זאוס העומד ולידו פסל הרה היישובה. במקדש ניצב השולחן שעליו הוצגו זרי הזית שהוענקו למנצחים במשחקים. מרכז|150px| 5 פלופיון הפלופיון נחשב לפי המסורת למקום קיברו של הגיבור המיתולוגי פלופס והוקף במבנה בן חמש צלעות. - 6 הנימפאון של הרודס אטיקוס הנימפאון היה מבנה בצורת חצי עיגול שנבנה כגומחה (אכסדרה) והוקדש לנימפות. הוא נבנה בידי האתונאי העשיר הרודס אטיקוס בשנת 160 ושימש כנקודת הקצה של אמת המים שנבנתה באותה עת ואשר הובילה מים לאולימפיה. מרכז|150px| 7 מטרואון כפי שמעיד עליו שמו היה המטרואון ביוון העתיקה מבנה המוקדש לאלה האם, וזהותה השתנתה לפי הזמן והמקום. באולימפיה הוקדש המטרואון לריאה אך בתקופה הרומית שינה את יעודו ויוחד לפולחן קיסריה. - 8 בסיסי הזאנס משורת פסלי הארד של זאוס נותרו רק הבסיסים. הקמתם של פסלים אלה מומנה מקנסות שהוטלו על מפרי הכללים של המשחקים. מרכז|150px| 9 הדרך המקורה אל האצטדיון מעבר זה נוסף בשנת 200 לפנה"ס וחיבר בין המתחם המקודש לבין האצטדיון. במקור היה מכוסה בקמרון לכל אורכו, אך כיום נותר מקמרון זה קטע קצר בלבד. מרכז|150px| 10 האצטדיון האצטדיון נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס אך עבר שינויים רבים לאורך השנים ואף הועתק מעט מזרחה. בתחילה לא היו לאורכו יציעי קהל וזה ישב על שרפרפים נישאים שהונחו על סוללת העפר שהקיפה את המגרש, אך בשיאו יכול היה להכיל עד 20,000 צופים. קווי ההתחלה והסיום שהמרחק ביניהם הוא 194 מטר, קבעו את אמת המידה העתיקה "סטאדיה", אף שהיו לה גרסאות נוספות בעת העתיקה. מדרום למגרש ישבו השופטים על מתחם מרוצף בשיש. מרכז|150px| 11 סטואת ההד סטואה זו שבחזיתה היו 44 עמודים הפרידה בין האצטדיון למתחם המקודש, ושמה בא מתנאי האקוסטיקה ששררו בה. - 15 מקדש זאוס באולימפיה ראו:
מקדש זאוס באולימפיה
פסל זאוס באולימפיה מרכז|150px| 21 פלסטרה מבנה הפלסטרה המרובע שחזיתותיו באורך של 36 מטר כל אחת נבנה בסביבות שנת 200 לפנה"ס. במרכזה של הפלסטרה שכנה זירת היאבקות ואיגרוף מכוסה בחול בגודל של 66 מ"ר. הזירה הוקפה מכל עבריה בארקדה כפולה שמעבר לה השתרעו חדרים שפנו אליה. החדר הצפון-מזרחי במבנה שימש כבית מרחץ ואגן הרחצה ששטחו 4 מ"ר הוא מהתקופה הרומית. מרכז|150px 22 תאוקוליאון מבנה זה מהמאה ה-4 לפנה"ס שימש, לצד הפריטניון, כמעונם של הכוהנים הבכירים במקדשי אולימפיה. - 23 הרואון מבנה זה מהמאה ה-6 לפנה"ס כלל חדר עגול והוקדש כפי שמעיד עליו שמו לגיבור כלשהו, אך זהותו של זה אינה ידועה. - 24 בית המלאכה של פידיאס בית המלאכה של הפסל פידיאס נבנה עבורו במיוחד על מנת שיפסל את פסל זאוס באולימפיה. לאחר שהמשחקים האולימפיים נאסרו היה בית המלאכה לבזיליקה נוצרית. מרכז|150px 29 לאונידיון המבנה שימש כאכסניה והוא המבנה הגדול באתר. הלאונידיון נבנה בשנת 330 לפנה"ס לערך ונקרא על שם לאונידס מנקסוס אשר בנה אותו. מרכז|150px 31 בולאוטריון הבולאוטריון (בית האספה) שימש כבניין המנהלה באתר, וכלל שני מבנים מוקדמים בצורת פרסות ומבנה מאוחר יותר שניצב ביניהם. מרכז|150px I-XII בתי האוצר בתי האוצר של הפולייס היווניות הם מהמבנים העתיקים באתר וניצבו על מדרגה מוגבהת מצפון למתחם המקודש. מבנים אלה שרק יסודותיהם שרדו נבנו על ידי הערים היווניות בצורת מקדשים קטנים ובהם אוחסנו המנחות לאלים שהובאו לאתר בעת המשחקים. -
ראו גם
המוזיאון הארכאולוגי של אולימפיה
לקריאה נוספת
אפי זיו, משחקי האלים: האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה בראי האמנות, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2008
קישורים חיצוניים
אתר אינטראקטיווי של סיור באתר
תמונות מאולימפיה
הערות שוליים
קטגוריה:יוון: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:פולייס ביוון העתיקה
קטגוריה:אולימפיאדה
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:יוון: אתרים ארכאולוגיים | 2024-08-06T21:51:37 |
נגסקי | REDIRECT נגסאקי | 2004-03-07T14:06:58 |
נגאסקי | REDIRECT נגסאקי | 2004-03-07T14:08:11 |
נדל | קטגוריה:שמות משפחה | 2023-03-18T10:10:34 |
המשחקים האולימפיים | שמאל|ממוזער|250px|סמל המשחקים האולימפיים המודרניים, שילוב חמש טבעות המסמלות את היבשות בעולם. חמש הטבעות צבועות בצבעים הנפוצים ביותר בדגלי מדינות העולם, כך שלפחות צבע אחד מכל דגל מופיע באחת הטבעות
המשחקים האולימפיים הם אירוע עולמי של תחרויות ספורט רב-ענפיות הנערך אחת לשנתיים – פעם משחקי קיץ ופעם משחקי חורף. לאחר המשחקים האולימפיים מתקיימים המשחקים הפאראלימפיים (מהמילה היוונית "Para", ליד) בהשתתפות ספורטאים בעלי מוגבלויות. במשחקים האולימפיים משתתפים טובי הספורטאים מכל העולם, והם נחשבים במרבית הענפים האולימפיים לאירוע השיא העולמי של אותו ספורט.
כיום נערכים המשחקים האולימפיים העיקריים בקיץ מדי ארבע שנים, ומשחקי החורף המצומצמים יחסית נערכים שנתיים לאחר מכן. משחקי הקיץ הם האירוע הספורטיבי הגדול ביותר בעולם מבחינת היקף ההשתתפות. היקף הצפייה במשחקים בכלי התקשורת נחשב השני בגודלו לאחר היקף הצפייה במשחקי גביע העולם בכדורגל (המונדיאל).
המונח "אולימפיאדה" התייחס בעבר לתקופה בת 4 השנים שבין המשחקים האולימפיים, אך כיום הוא משמש בקרב דוברי עברית לתיאור האירוע עצמו, ובהשאלה כדי לציין אירועים תחרותיים כלל-עולמיים נוספים. באנגלית נפוץ המונח "The Olympics" ("האולימפיים") כהתייחסות לאירוע ולמשחקים.
לשלושת המתחרים המובילים, בתחרויות השונות, מוענקות מדליות, כשהמדליה החשובה ביותר היא זהב, ואחריה, בסדר יורד, המדליות כסף וארד. קבלת מדליה כשלעצמה נחשבת להישג יוקרתי, אולי החשוב ביותר בעולם הספורט, והיא מזכה את המקבל גם בתואר ״אלוף אולימפי״.
בענפי הלחימה כמו ג'ודו, אגרוף, טאקוונדו והיאבקות מחולקות שתי מדליות ארד.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|רץ נושא את הלפיד האולימפי
ביוון העתיקה
במקור, נערכו המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה בעיר אולימפיה. המשחקים האולימפיים הראשונים שתועדו התקיימו בשנת 776 לפנה"ס והיו אירוע יווני פנימי בלבד, אך החל מהמאה ה-3 לפנה"ס שותפו גם ספורטאים ממדינות אחרות במשחקים, והאירוע, שהיה אירוע של תהילה אישית, הפך לאירוע של תהילה מדינית. האירוע היה חשוב עד כדי כך שהמלחמות הופסקו עד לסיום התחרויות. לאירוע היה מימד דתי והוקרבו בו קורבנות.
ענפי הספורט שכללו המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה היו זריקת דיסקוס, היאבקות, איגרוף, פאנקרטיון (שילוב בין היאבקות לאיגרוף), ריצה, קפיצה לרוחק, הטלת כידון ומרוץ מרכבות. המנצחים זכו לזרי עלי עץ זית, המדליות של אותם זמנים, להערצה, פסלים, ולשירים שהנציחו אותם. המפסידים לא קיבלו דבר, כיוון שביוון העתיקה המושג של השתתפות למען ההשתתפות לא היה קיים.
במשחקים, הוענקו רק מקומות ראשונים למנצחים. השתתפו בהם גברים בלבד, שהתחרו בעירום מלא. לא רק שנשים נשואות לא הורשו להשתתף, גם נאסר עליהן לצפות במשחקים. נשים שנתפסו מציצות הוצאו להורג. תחרויות מיוחדות לבתולות נערכו זמן קצר לאחר קיום המשחקים האולימפיים. התחרות נקראה בשם "הראיה", על שם הרה, אשתו של זאוס, שהיא גם מגוננת הבתולות.
המשחקים האולימפיים התקיימו בעת העתיקה במשך 1,168 שנים, ופער ארבע השנים בין המשחקים נשמר באדיקות רבה, מה שיצר מחזוריות מקודשת ו"סגורה". מסיבה זו – קיום סדיר של המשחקים, ולעיתים גם כאלה שלא נערכו, אך נספרו כאילו נערכו, וזאת על מנת שלא לפגוע במחזוריות המקודשת – נהגו היסטוריונים להשתמש במניין האולימפיאדות לציון אירועים חשובים. בשנת 394 לספירה גרמה התערבות הקיסר תאודוסיוס הראשון לביטול המשחקים כחלק מהתקפותיו על הפגניות.
בעת החדשה
המסורת האולימפית חודשה בשנת 1894: בוועידה בין-לאומית, בהשתתפות נציגים מ-13 ארצות שהתקיימה בסורבון שבפריז, הוחלט פה אחד על חידוש המשחקים האולימפיים. מי שהוביל את הרעיון היה הברון פייר דה קוברטן. דה קוברטן הוא אשר טבע את הסיסמה "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות", אך גם את הסיסמה שהפכה לסיסמת הספורט בכללותו: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!".
כמתבקש, המשחקים המחודשים הראשונים, שנערכו ב-6 באפריל 1896, התקיימו באתונה. במשחקים אלו השתתפו 241 מתחרים מ-14 מדינות ב-43 תחרויות, למעלה מ-200 מהם היו יוונים. לפני כן לא אורגנו תחרויות בין-לאומיות בסדר גודל כזה. תביעתה של יוון שכל המשחקים יתקיימו בשטחה לא התקבלה, והוחלט על סבב במדינות העולם השונות. בהתאם להחלטה זו, ארבע שנים מאוחר יותר במשחקים שהתקיימו בפריז השתתפו למעלה מפי 4 יותר ספורטאים, כולל 22 נשים, שהורשו להשתתף לראשונה, בגולף, בטניס, בקרוקט וברכיבה על סוסים.
מאז הפכו המשחקים למסורת, מדי ארבע שנים, פרט לתקופת מלחמות העולם שמנעו קיום שלוש אולימפיאדות (השישית, השתים עשרה והשלוש עשרה). בניגוד למצב ביוון העתיקה, הרוח הספורטיבית המודרנית לא עמדה כנגד יצר המלחמה המודרני. לאור מגפת הקורונה נדחתה אולימפיאדת טוקיו על ידי הוועדה המארגנת של המשחקים והוועד האולימפי הבין-לאומי בשנה, לקיץ 2021. עם זאת, הוחלט כי לא יהיה שינוי בשם המשחקים. מאז האולימפיאדה הראשונה צמחו מספר המשתתפים ומספר התחרויות והגיעו למספר של 11,090 משתתפים ב-339 תחרויות בטוקיו 2020.
סוגי המשחקים האולימפיים
משחקי הקיץ
מאז חידוש המשחקים האולימפיים בשנת 1896 ועד היום היו 33 אולימפיאדות. המשחקים האולימפיים של שלוש מהן (השישית, השתים עשרה והשלוש עשרה) לא התקיימו בשל מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.
שנה אולימפיאדהמיקום הערות1896האולימפיאדה הראשונה24pxאתונה, יווןנשים לא השתתפו1900האולימפיאדה השנייהפריז, צרפת נשים השתתפו לראשונה באולימפיאדה1904האולימפיאדה השלישיתסנט לואיס, מיזורי, ארצות הברית1906"האולימפיאדה הרביעית"24pxאתונה, יווןאולימפיאדה שנחשבה באותו הזמן, כאולימפיאדה הרביעית לכל דבר והשנייה שנערכה באתונה. היה זה אירוע חגיגי לציון עשור למשחקים האולימפיים בעידן המודרני. הוועד האולימפי הבין-לאומי הכיר בה, אך אינו מחשיב אותה כיום במניין האולימפיאדות.1908האולימפיאדה הרביעיתלונדון, הממלכה המאוחדתבה נקבע אורך ריצת המרתון הרשמי והקבוע1912האולימפיאדה החמישיתסטוקהולם, שוודיה מאולימפיאדה זו, ועד אולימפיאדת לונדון 1948 הוענקו מדליות גם בענפי אמנויות שונים.1916האולימפיאדה השישיתברלין, הקיסרות הגרמניתלא נערכה בשל מלחמת העולם הראשונה. האולימפיאדה נערכה לאחר מכן ב-19361920האולימפיאדה השביעיתאנטוורפן, פלנדריה, בלגיההייתה אמורה להיערך בבודפשט, הונגריה אך הועברה לאנטוורפן בשל מלחמת העולם הראשונה.1924האולימפיאדה השמיניתפריז, צרפת העיר הראשונה שאירחה את המשחקים פעמיים.1928האולימפיאדה התשיעיתאמסטרדם, הולנד1932האולימפיאדה העשיריתלוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית1936האולימפיאדה האחת עשרהברלין, גרמניה הנאצית גרמניה נקבעה כמארחת ב-1931, לפני עליית הנאצים לשלטון.1940האולימפיאדה השתים עשרההלסינקי, פינלנדבתחילה היו אמורים המשחקים להתארח בטוקיו, יפן אך בשל מלחמת סין–יפן השנייה הוחלט לארחם בהלסינקי. לבסוף בוטלו בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה.1944האולימפיאדה השלוש עשרהלונדון, הממלכה המאוחדתלא נערכה בשל מלחמת העולם השנייה.1948האולימפיאדה הארבע עשרהלונדון, הממלכה המאוחדת1952האולימפיאדה החמש עשרההלסינקי, פינלנד האולימפיאדה הראשונה שישראל השתתפה בה. הופעת בכורה גם לברית המועצות.1956האולימפיאדה השש עשרהמלבורן, ויקטוריה, אוסטרליהסטוקהולם, שוודיה האולימפיאדה הראשונה בחצי הכדור הדרומי. עקב תקנות נוקשות לכניסת בעלי חיים לאוסטרליה, תחרויות הרכיבה נערכו בסטוקהולם כחצי שנה לפני משחקי מלבורן.1960האולימפיאדה השבע עשרהרומא, איטליההמשחקים הראשונים ששודרו בשידור ישיר ברחבי העולם1964האולימפיאדה השמונה עשרהטוקיו, יפן האולימפיאדה הראשונה שנערכה ביבשת אסיה.1968האולימפיאדה התשע עשרהמקסיקו סיטי, מקסיקו אולימפיאדת הקיץ הראשונה והיחידה עד כה שנערכה בגובה של יותר מ-2,000 מטרים מעל פני הים.1972האולימפיאדה העשריםמינכן, בוואריה, מערב גרמניה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.1976האולימפיאדה העשרים ואחתמונטריאול, קוויבק, קנדה 28 מדינות, רובן מאפריקה, החרימו את המשחקים בתגובה לסיור נבחרת הרוגבי של ניו זילנד בדרום אפריקה.1980האולימפיאדה העשרים ושתייםמוסקבה, ברית המועצות ביוזמת ארצות הברית 40 מדינות החרימו את המשחקים לאחר שברית המועצות סירבה להיענות לדרישת ארצות הברית לסגת מאפגניסטן. ישראל הייתה בין המדינות המשתתפות בחרם.1984האולימפיאדה העשרים ושלושלוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית המדינה הראשונה שאירחה את המשחקים בפעם השלישית. ברית המועצות ומדינות נוספות מהגוש המזרחי החרימו את האולימפיאדה כתגובה לחרם האמריקאי באולימפיאדה הקודמת. השתתפות ראשונה של סין העממית באולימפיאדה.1988האולימפיאדה העשרים וארבעסיאול, קוריאה הדרומית השתתפות ראשונה של ספורטאים מקצוענים.1992האולימפיאדה העשרים וחמשברצלונה, קטלוניה, ספרדהאולימפיאדה הראשונה בה הורשו להשתתף שחקני NBA. מדינת ישראל זוכה לראשונה במדליה אולימפית: יעל ארד שזכתה במדליית כסף ואורן סמדג'ה במדליית ארד – שניהם בענף הג'ודו.1996האולימפיאדה העשרים וששאטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית המדינה הראשונה שאירחה את המשחקים בפעם הרביעית.
100 שנים למשחקים האולימפיים.2000האולימפיאדה העשרים ושבעסידני, ניו סאות' ויילס, אוסטרליההאולימפיאדה השנייה בחצי הכדור הדרומי ובאוסטרליה.2004האולימפיאדה העשרים ושמונהאתונה, יוון ישראל זוכה במדליית הזהב הראשונה שלה במשחקים האולימפיים: גל פרידמן מוכתר לאלוף אולימפי בענף גלישת הרוח בדגם "מיסטרל".2008האולימפיאדה העשרים ותשעבייג'ינג, סיןסין המארחת זכתה לראשונה במקום הראשון בצבירת המדליות, עם 51 מדליות זהב. יוסיין בולט שובר 3 שיאי עולם ומייקל פלפס זוכה בשמונה מדליות זהב.2012האולימפיאדה השלושיםלונדון, הממלכה המאוחדת העיר הראשונה שאירחה את המשחקים בפעם השלישית; האולימפיאדה הראשונה בה יש ייצוג נשי בכל הנבחרות.2016האולימפיאדה השלושים ואחתריו דה ז'ניירו, ברזיל האולימפיאדה הראשונה ביבשת דרום אמריקה.2020האולימפיאדה השלושים ושתייםטוקיו, יפןהאולימפיאדה השנייה בעיר; העיר הראשונה ביבשת אסיה שמארחת את המשחקים בפעם השנייה.
האולימפיאדה נדחתה בשנה לשנת 2021 בשל מגפת הקורונה, אך נקראה טוקיו 2020. בשל המגפה, המשחקים התקיימו ללא קהל.2024האולימפיאדה השלושים ושלושפריז, צרפת האולימפיאדה השלישית בעיר, 100 שנה אחרי אולימפיאדת 1924משחקים עתידיים2028האולימפיאדה השלושים וארבעלוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית האולימפיאדה השלישית בעיר והחמישית בארצות הברית2032האולימפיאדה השלושים וחמשבריזבן, קווינסלנד, אוסטרליה האולימפיאדה השלישית באוסטרליה
משחקי החורף
משחקי החורף האולימפיים או בקיצור אולימפיאדת החורף הם המקבילה החורפית למשחקים האולימפיים. משחקים אלה כוללים ענפי ספורט חורף – ענפי ספורט הנערכים על שלג או על קרח – כגון הוקי קרח, החלקה על קרח או סקי. בדומה למשחקי הקיץ האולימפיים, משחקי החורף נערכים גם אחת לארבע שנים.
משחקים אחרים
מעט לאחר המשחקים האולימפיים "הרגילים", ובאותם מתקנים, נערכים המשחקים הפאראלימפיים, בהם מתחרים נכים במקצועות הזהים או דומים מאוד למקצועות באולימפיאדה הרגילה והספיישל אולימפיקס לבעלי מוגבלויות שכליות.
בשנת 1982 נוסדו "המשחקים הגאים" שמיועדים לאתלטים להט"בים.
בשנת 2010 הוחל בקיום טורניר נוסף בשם אולימפיאדת הנוער. משנת 2012 החלו להתקיים גם אולימפיאדות חורף לנוער.
אולימפיאדת החירשים היא אירוע הנערך מדי ארבע בשיתוף של הוועד האולימפי הבין לאומי והוועד הבין-לאומי לספורט לקויי שמיעה.
ענפים אולימפיים
ברוב ענפי הספורט האולימפי, המשחקים האולימפיים נחשבים ליוקרתיים ביותר בענף והזוכה במדליית זהב נחשב לאלוף העולם. עם זאת, ישנם כמה ענפים שבהם המשחקים האולימפיים אינם נחשבים להישג האולטימטיבי ויש תחרויות יוקרתיות ופופולריות יותר מהם. בין ענפים אלה: כדורגל (גביע העולם בכדורגל), טניס (טורנירי גרנד סלאם) אופניים (טור דה פראנס) וגולף (טורניר המאסטרס). גם באיגרוף תואר אלוף עולם ב-UFC נחשב לרוב ליותר יוקרתי מזהב אולימפי.
אופניים
התעמלות
כדורעף
שחייה
ענף ספורט שנת השתתפות ראשונה לגברים שנת השתתפות ראשונה לנשים 25px|איגרוף איגרוף 1904 2012 25px|מרוץ אופני BMX אופני BMX 2008 2008 25px|אופני הרים אופני הרים 1996 1996 25px|מרוץ אופני כביש אופני כביש 1896 1984 25px|אופני מסלול אופניים 1896 1988 25px|אתלטיקה אתלטיקה 1896 1928 25px|בדמינטון בדמינטון 1992 1992 25px|בייסבול בייסבול(ג) 1992 - 25px|ג'ודו ג'ודו 1964 1992 25px|הוקי שדה הוקי שדה 1908 1980 25px|היאבקות היאבקות 1896 2004 25px|הרמת משקולות הרמת משקולות 1896 2000 25px|התעמלות מכשירים התעמלות מכשירים 1896 1928 25px|התעמלות אמנותית התעמלות אמנותית(נ) - 1984 25px|טרמפולינה טרמפולינה 2000 2000 25px|חתירה חתירה 1896 1976 25px|טאקוונדו טאקוונדו 2000 2000 25px|טניס טניס 1896 1900 25px|טניס שולחן טניס שולחן 1988 1988 25px|טריאתלון טריאתלון 2000 2000 25px|כדורגל כדורגל 1900 1996 25px|כדוריד כדוריד 1936 1976 25px|כדורסל כדורסל 1936 1976 25px|כדורעף כדורעף 1964 1964 25px|כדורעף חופים כדורעף חופים 1996 1996 25px|ספוטבול סופטבול(נ) - 1996 25px|סיף סיף 1896 1924 25px|קיאק קאנו/קיאק 1936 1948 25px|קליעה קליעה 1896 1984 25px|קרב חמש מודרני קרב חמש מודרני 1912 2000 25px|קשתות קשתות 1900 1904 25px|רכיבה רכיבה 1900 1900 25px|כדורמים כדורמים 1900 2000 25px|קפיצה למים קפיצה למים 1904 1912 25px|שחייה צורנית שחייה צורנית(נ) - 1984 25px|שחייה תחרותית שחייה 1896 1912 25px|שיט שיט 1900 1988
+ענפים שהוספו/הוחזרו בשנים האחרונותענף ספורטשנת התחלה לגבריםשנת התחלה לנשיםרוגבי20162016גולף20162016טיפוס20202020גלישת גלים20202020קראטה20202020סקייטבורדינג20202020ברייקינג20242024
הערות:
(ג) – גברים. (נ) – נשים.
בענף הרכיבה כל התחרויות משותפות לגברים ונשים.
בענפי השייט והקליעה הונהגו תחרויות נפרדות לנשים בשנה המצוינת. לפני כן כל התחרויות היו פתוחות לשני המינים.
בייסבול וסופטבול הופסקו ב-2008 והוחזרו ב-2020.
ענפי עבר
+ ענפים שיצאו מהמשחקים האולימפיים (רשימה חלקית) ענף שוחקו באולימפיאדות הערות 25px|קריקט קריקט 1900 ראו גם קריקט 25px|קרוקט קרוקט 1900 ראו גם קרוקט 25px|משיכת חבל משיכת חבל 1900–1920 25px|גולף גולף 1900–1904 הוחזר לתוכנית האולימפית ב-2016 25px|רוגבי רוגבי 1900–1924 הוחזר לתוכנית האולימפית ב-2016 25px|פולו פולו 1900–1936 25px|כדור בסקי כדור בסקי 1900, 1924, 1986, 1992 אחרי 1900 – משחקי ראווה 25px|לקרוס לקרוס 1904, 1908, 1928, 1932, 1948 אחרי 1908 – משחקי ראווה
תוכן ומבנה המשחקים
כיום המשחקים האולימפיים מתאפיינים בשבועיים אינטנסיביים בהם יש תחרויות לאורך כל יום מהבוקר ועד הלילה, והן נחשבות לרגע השיא בענפים רבים.
טקסים
שמאל|ממוזער|250px|טקס הפתיחה של האולימפיאדה הראשונה – אולימפיאדת אתונה (1896)
שמאל|ממוזער|250px|טקס הפתיחה של האולימפיאדה העשרים ושבע – אולימפיאדת סידני (2000)
האולימפיאדה נפתחת בטקס פתיחה מרשים, שבו המדינה המארחת מציגה את תרבותה, ובו צועדים הספורטאים וחברי המשלחות על פי משלחותיהם. באופן מסורתי פותחת את מצעד המשלחות יוון ומסיימת אותו המשלחת של המדינה המארחת, כאשר ביניהן שאר המשלחות מסודרות לפי סדר הא"ב על פי שפת המדינה המארחת. בשיאו של הטקס מגיע לאצטדיון הלפיד האולימפי, אשר הוצת באולימפיה ביוון והועבר מיד ליד במרוץ שליחים שכלל אלפי רצים ונמשך שבועות או חודשים (מרוץ מסוג זה נערך לראשונה באולימפיאדת ברלין (1936)), והספורטאי שזכה בכבוד להיות הרץ האחרון מדליק את האש האולימפית אשר תבער במשך 17 ימים עד סיום המשחקים. ראש המדינה המארחת מכריז רשמית על פתיחת המשחקים, ונציגי המדינה המארחת משביעים את הספורטאים, השופטים והמאמנים.
בטקס נעילת האולימפיאדה מונפים (בסדר זה) דגל המדינה המארחת, הדגל האולימפי, דגל יוון כשבמקביל מושמע המנונה (הנפת הדגל היווני והשמעת ההמנון הם כהוקרה ליוונים שנתנו את ההשראה לתחרות זו) ולבסוף דגל המדינה שעתידה לארח. הספורטאים המצטיינים נכנסים לאצטדיון כאשר הם נושאים את דגלי מדינותיהם, ובעקבותיהם נכנסים שאר הספורטאים במעורבב, כסמל לאחדות שיוצרת האולימפיאדה בין העמים. לאחר מכן מתכנסים גם המתנדבים שסייעו לקיום האולימפיאדה. בשלב הנאומים נואמים ראש העיר המארחת ויושב ראש הוועד האולימפי ומובעת תודה למארגנים. דגל המשחקים האולימפיים מורד ומועבר לראש העיר המארחת את המשחקים הבאים. בסיום הטקס מכובה האש האולימפית, שדלקה בכל זמן קיום המשחקים.
השתתפות במשחקים האולימפיים
במשך כ-90 שנים הספורטאים שהתחרו במשחקים האולימפיים היו אמורים להיות חובבים ואסור היה להם להתפרנס ואף לא לקבל שום טובת הנאה בהקשר הספורטיבי. ספורטאים שהתברר שקיבלו כספים בעבור כישוריהם הספורטיביים, נשללו המדליות שזכו בהן והם התבקשו להחזירן. רק באולימפיאדת סיאול נפתחו המשחקים האולימפיים להשתתפות של ספורטאים מקצועניים וכיום אין הבחנה בין חובב ומקצוען. מבחינת הספורטאים המשתתפים, אין ספק שהם זוכים ליוקרה ולתהילה ובמיוחד הזוכים במדליות. ספורטאים שזוכים במדליות יכולים לאחר מכן לתרגם את המוניטין לכסף, בקמפיינים פרסומיים, במענקים מהמדינה (למשל בישראל מוענק פרס של מיליון שקל לזוכה במדליית זהב), ואף במציאת נותני חסות.
רק מי שהוא אזרח המדינה או התאזרח בה יכול לייצג מדינה ולהשתתף בתחרויות. לעיתים ספורטאים שאינם נכנסים לפי כללי מדינתם לאולימפיאדה, מחפשים חסות של מדינה אחרת ומתאזרחים בה כדי שיוכלו להשתתף (כך למשל נבחרת ישראל בבייסבול באולימפיאדת טוקיו (2020), הורכבה ברובה מילידי ארצות הברית). במקצועות האולימפיים אין גיל מינימום גורף לכל המקצועות. יש מקצועות שיש בהם גיל מינימום ויש מקצועות שאין בהם גיל מינימום. כך למשל בעוד שבהתעמלות גיל המינימום עומד על גיל 16, בקפיצות למים גיל המינימום עומד על גיל 13. רק בענף אחד מותר לעשות שימוש בבעלי חיים – ענף הרכיבה בו מתבצעת רכיבה על סוסים. לכל ענף ומקצוע יש חוקים והגבלות שונות הנגזרים בדרך כלל מהמטלה שנדרשת מהמתחרה. יש ענפים שיש בהם הגבלת זמן, שבתוכה חייב האתלט לבצע את המטלה, בעוד שבענפים אחרים לא קיימת כלל הגבלת זמן.
סמים במשחקים האולימפיים
השימוש בסמים מכל סוג שהוא אסור בהחלט ונערכות בדיקות שגרתיות לגילוי שימוש אסור שכזה.
בשנת 2016 הוחלט לא להשעות ספורטאי שיימצא בדמו שאריות של מריחואנה אך ההחלטה נכנסה לתוקף רק מתום אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו 2016. בהחלטה שהתקבלה בשנת 2019 רוסיה הושהתה מהמשחקים האולימפיים לשנתיים, בשל השימוש הנרחב של ספורטאיה בחומרים אסורים.
אירוח המשחקים האולימפיים
ערים רבות שאפו לארח את האולימפיאדה, היות שמעבר לכך שבאירוח האולימפיאדה יוקרה רבה, המשחקים נחשבו למנוף להתפתחות של תרבות הספורט והכלכלה בעיר שבה הן מתקיימות. לקראת כל תחרות כזו נבנים מתקנים אולימפיים ברמה גבוהה, שלאחר מכן משרתים את אותה עיר. מבחינת ההיבט הכלכלי, זכויות השידור שנמכרות לרשתות השידור השונות וחסויות כמו גם מכירת כרטיסי כניסה לצופים המקומיים ולאלו שמגיעים מרחבי העולם, מכניסות כסף רב לקופת הוועדה המארגנת של המשחקים. אולימפיאדת ברצלונה ואולימפיאדת בייג'ינג נחשבות לאולימפיאדות מוצלחות שהזניקו את הערים והמדינות אותן אירחו. אך לקראת שנות העשרים של המאה ה-21, האולימפיאדות החלו להיחשב יותר כנטל על המדינה המארחת מאשר כנכס. בשל העלויות הכלכליות הגבוהות הנדרשות לשבועיים בלבד הדורשות הכנות של שבע שנים, בהרבה מקומות שאירחו משחקים אולימפיים, קיימים אצטדיונים והיכלי ספורט שאין בהם צורך מחוץ לאירוח המשחקים ונהפכו לפילים לבנים. העלויות האדירות נמדדות בכך שאולימפיאדת בייג'ינג (2008) למשל, הוצאו על הכנת האולימפיאדה 43 מיליארדי דולר. בשל כך בחירת הערים המארחות לאולימפיאדות של 2024 (פריז), ו-2028 (לוס אנג'לס) נבחרו ללא מכרז, מפני שהן היו הערים היחידות שהסכימו לארח את המשחקים. לאחר שהן אירחו כבר פעמיים ויש להן מתקנים קיימים.
במספר ענפים מתקיימות התחרויות מחוץ לערים המארחות: בערים שאינן ערי חוף, תחרויות השיט מתקיימות בערים הנמצאות לעיתים מאות קילומטרים מהעיר המארחת, ומשחקי הכדורגל מפוזרים באצטדיונים ברחבי המדינה.
רק שבע מדינות זכו לארח שתי אולימפיאדות ויותר: ארצות הברית, שאירחה ארבע אולימפיאדות (ב-1904, 1932, 1984 ו-1996), יוון (1896 ו-2004), צרפת (1900, 1924, 2024), הממלכה המאוחדת (אירחה ב-1908, 1948 ו-2012), גרמניה (1936 ו-1972 (בגרמניה המערבית)), יפן (1964 ו-2020) ואוסטרליה (1956 ו-2000).
ארגון המשחקים האולימפיים
הוועד האולימפי הבין-לאומי
הגוף העליון של התנועה האולימפית, אשר בחסותו מתקיימים המשחקים האולימפיים המודרניים הוא הוועד האולימפי הבין-לאומי. הוועד נוסד בפריז ב-23 ביוני 1894, בכינוס שבו הוחלט על חידוש המשחקים האולימפיים וקיום האולימפיאדה הראשונה באתונה ב-1896.
הוועד האולימפי הבין-לאומי מורכב מ-115 חברים, 70 מתוכם נבחרים על בסיס אישי והאחרים הם נציגי פדרציות ספורט בין-לאומיות, נציגי ועדים אולימפיים לאומיים ונציגי הספורטאים האולימפיים. הוועד האולימפי הבין-לאומי אחראי על כל ההיבטים הקשורים בארגון האולימפיאדות, כולל בחירת הערים שבהן יתקיימו המשחקים ותוכנית התחרויות במשחקים.
סמל האולימפיאדה
הסמל האולימפי, בצורת חמש טבעות שלובות, תוכנן לראשונה ב-1913 על ידי הברון פייר דה קוברטן, ככל הנראה בהשראת ממצא ארכאולוגי מתקופת האולימפיאדה הקדומה שביוון העתיקה. משמעות הסמל הקדום אינה ברורה, אולם בעת המודרנית מסמלות הטבעות את האיחוד של חמשת "חלקי העולם" (יבשות). הצבעים: אדום, כחול, ירוק, צהוב, שחור והרקע הלבן, נבחרו מכיוון שבעת הנהגת הסמל לכל מדינה היה לפחות אחד מהצבעים הללו על דגלה הלאומי. יש המפרשים את הצבעים כמיצגים את חמש היבשות, אף על פי שהצבעים לא נבחרו בשל כך. האדום מייצג את יבשת אמריקה, השחור – אפריקה, הכחול – אוקיאניה, הירוק – אירופה, הצהוב – אסיה. הטבעות הוצגו לראשונה במשחקים באנטוורפן, 1920. חמש הטבעות על רקע לבן מופיעות בדגל האולימפי, שמונף בכל חגיגה של המשחקים האולימפיים.
האולימפיאדות ומדינות העולם
250px|ממוזער|סמל המשחקים האולימפיים באנדרטה בנוף הגליל לזכר 11 הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן
250px|ממוזער|שמאל|נושא הלפיד האולימפי, באנדרטה בנוף הגליל לי"א הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן
בראש רשימת המדינות בעלות מספר המדליות הגדול ביותר באולימפיאדות (קיץ) עומדות המדינות הבאות (נכון לשנת 2024): ארצות הברית – 2,755 מדליות, ברית המועצות– 1,010 מדליות, בריטניה – 981 מדליות, צרפת – 815 מדליות וסין העממית – 726 מדליות. בעוד שארצות הברית וצרפת הגיעו לכמויות המדליות לאחר 29 משחקים ובריטניה לאחר 30, ברית המועצות עשתה זאת עם 9 משחקים בלבד, וסין העממית עם 11 משחקים.
על פי לוצ'יאנו בארה, חבר בוועד האולימפי האיטלקי, המדינות המצטיינות מבחינה ספורטיבית הן אלו שיחס המדליות שזכו בהן גבוה יחסית למספר תושבים. באופן כללי ניתן לציין שמדינות עם "תרבות ספורט" מאופיינות בהישגים גבוהים הן ביחס לאוכלוסייה והן ביחס לגודל כלכלתן. כך למשל ניתן לציין את מדינות סקנדינביה כמדינות בעלות הישגים רבים ביחס לגודלן, גם אם מונים את משחקי הקיץ בלבד, וכן את אוסטרליה וניו זילנד. בולטות בהישגים ביחס לגודל הכלכלות ניתן למנות את רוב המדינות שהיו תחת שלטון קומוניסטי. שמלבד ההסללה של ילדים בהן לספורט, בעידן החובבני האתלטים במדינות אלו ניהלו אורח מקצועני לכל דבר, למרות שהיו רשומים כחובבנים, וכן היה במדינות אלו שימוש נרחב בסימום ספורטאים. בין המדינות להן הישגים דלים יחסית בהשוואה לאוכלוסייתן וכלכלתן ניתן למנות באופן כללי את מדינות אמריקה הלטינית (כולל הגדולות שבהן ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו), מדינות דרום אסיה ודרום מזרח אסיה.
ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 ומאז היא משתתפת בקביעות, למעט במשחקי מוסקבה 1980 שהחרימה בעקבות החלטתה של ארצות הברית להחרים את המשחקים בתגובה לפלישת ברית המועצות לאפגניסטן. רק במשחקים שנערכו בברצלונה ב-1992 הצליחה ישראל לזכות במדליה ראשונה, מדליית כסף בה זכתה הג'ודוקא יעל ארד. באותה אולימפיאדה זכה גם הג'ודוקא אורן סמדג'ה במדליה – מדליית ארד. באתונה ב-2004 גל פרידמן היה הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב, ארטיום דולגופיאט זכה במדליית הזהב השנייה של ישראל בטוקיו 2020, ובמדליה השלישית זכתה המתעמלת לינוי אשרם בטוקיו 2020 וברביעית זכה גולש הרוח תום ראובני. המאזן של ישראל לאחר אולימפיאדת פריז הוא 20 מדליות – 4 זהב, 6 כסף ו-10 ארד.
ביקורת על האולימפיאדות
בתור אירוע הספורט הגדול בתבל צברה האולימפיאדה ביקורות שונות:
באולימפיאדות הראשונות בזמן המודרני, נשים היו רק 2% מהמשתתפות, ולכן אורגנה בשנת 1922 אולימפיאדה בלתי רשמית לנשים בפריז, משחקי העולם לנשים. מאז אירוע זה הוגדלה בהדרגה נוכחות הנשים באירועים, עד להגעה למצב בו משנות העשרים של המאה ה-21 מספר הספורטאיות המתחרות שוות למספר הספורטאים.
העלות של ארגון האולימפיאדה היא אדירה, ומספר פעמים האולימפיאדה הסתיימה בהפסד כספי של המארגנים (כפי שקרה במונטריאול ואתונה). ולעיתים קרובות העלויות חורגות מהיעד המקורי שלהן, דבר זה גורם לכך שרק מספר מצומצם של מדינות יכולות כיום לארח אולימפיאדות.
קיימת טענה שעריכת אולימפיאדה במדינה טוטליטרית, כמו במקרים של אולימפיאדת ברלין (1936) תחת גרמניה הנאצית או אולימפיאדת בייג'ינג (2008), ואולימפיאדת סוצ'י (2014) משמשת להגברת חוזקו של המשטר ולשיפור תדמיתו הבין-לאומית.
לעיתים לשם הקמת מתקנים למשחקים האולימפיים, מתבצע פינוי של שכונות שלמות, שלעיתים נעשה ללא פיצוי הולם למפונים.
ראו גם
מדליות אולימפיות
מדליות באולימפיאדות
משחקי העולם לנשים
נשים במשחקים האולימפיים
ישראל במשחקים האולימפיים
יהודים במשחקים האולימפיים
המשחקים הפאראלימפיים
שיא אולימפי
שערוריות ומחלוקות במשחקים האולימפיים
לקריאה נוספת
נחמיה בן אברהם, אולימפיאדה שיא!, תל אביב: הוצאת אור, 1969
עמנואל גיל, המשחקים האולימפיים, הוצאת מסדה ועם הספר, 1976, רמת גן
אפי זיו, משחקי האלים: האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה בראי האמנות, דניאלה די-נור מוציאים לאור, 2008
מוטי בסוק, המשחקים האולימפיים אתונה – טוקיו (1896–2020), ספרי ניב, 2020
יאיר גלילי, "הפוליטיקה של המשחקים האולימפיים", בתוך:, עמ' 49–60.
קישורים חיצוניים
אולימפיאדה, אתר אאוריקה
מאמרים של אנשי אקדמיה, באתר The Conversation
נתונים ומידע על כל המשחקים, DatabaseOlympics
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ספורט | 2024-09-25T06:02:49 |
יומן המלחמה | יומן המלחמה (בצרפתית: Le Feu) הוא שם ספרו של הסופר הצרפתי, אנרי ברביוס (1935-1873). ספר זה הוא למעשה אסופת מכתבים של הסופר לחברתו מהחפירות בחזית מלחמת העולם הראשונה. מכתבים אלו שימשו אחר כך חומר גם לרומאן המחאה שלו, ובהם מתוארות חוויותיו בחזית, והכרתו הגוברת של בארביס בזוועות המלחמה הגדולה.
הספר יצא לאור בעברית ב-1950 בספרית פועלים, ספרי משלט, ותורגם על ידי מרים ברנשטיין-כהן, איור העטיפה בוצע על ידי שרגא וייל.
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה בתרבות
קטגוריה:ספרי שנות ה-1910 | 2022-12-31T04:32:01 |
וסילי קנדינסקי | וסילי קנדינסקי (ברוסית: Василий Кандинский; ) היה צייר רוסי ותאורטיקן של האמנות. נחשב לאחד הציירים המפורסמים במאה ה-20 ומפורצי הדרך בציור המופשט. הגותו התאורטית, במאמרים ובספרים שפרסם, נחשבת כאבן יסוד בלימודי תולדות האמנות המודרנית.
ציוריו המוקדמים הושפעו מתנועת האקספרסיוניזם באמנות. הנושאים שבחר היו קשורים לתרבות הרוסית וצוירו במשיכות מכחול עזות ובצבעים כהים. עם מעברו של קנדינסקי לציור מופשט, יצר סדרת ציורים שכינה 'קומפוזיציה', ובה הפשטה של הנוף לכדי צורות חופשיות נטולות כל משמעות. בתמונותיו המופשטות הראשונות, חסרות הנושא, ניסה לבטא אווירה, תחושות והרמוניה ויזואלית בלבד, וזאת באמצעות צורה וצבע דמיוניים וחסרי קשר ישיר לעצמים ממשיים.
קנדינסקי נולד במוסקבה למשפחה ממוצא רוסי אסייתי, ובילה את מרבית ילדותו באודסה. הוא נרשם לאוניברסיטת מוסקבה, ובחר ללמוד משפטים וכלכלה. במקביל לעבודתו האקדמית המוצלחת כמרצה למשפטים, התעניין קנדינסקי בציור ובאמנות. בשנת 1896 קיבל הצעה להיות פרופסור למשפטים באוניברסיטת טרטו, אך סירב, והחליט להקדיש את עצמו לציור.
ב-1896 עבר להתגורר במינכן, למד תחילה בבית הספר הפרטי לציור של אנטון אז'בה , ובהמשך באקדמיה לאמנות יפה שבמינכן. כאן פגש גם את בת זוגו הראשונה, הציירת גבריאלה מינטר, עימה חי עד מלחמת העולם הראשונה. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר למוסקבה, אך בשל אי שביעות רצונו מהאווירה האמנותית ומהתאוריות שכפה השלטון הרוסי על היצירה האמנותית ברוסיה, חזר ב-1921 לגרמניה, והחל ללמד בבית הספר באוהאוס לאמנות ולארכיטקטורה החל מ-1922 ועד סגירתו בידי הנאצים ב-1933. עם עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה, ולבסוף השתקע בצרפת, ובה גר ויצר עד מותו ב-1944 בניי-סיר-סן שליד פריז.
תקופות אמנותיות
ממוזער|350px|שמאל|"קומפוזיציה VIII", 1923, שמן על בד, 140×210 ס"מ, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק
יצירתו המופשטת של קנדינסקי החלה לאחר תקופה ארוכה של התפתחות והבשלה במחשבתו התאורטית, התפתחות שנבעה מחוויותיו האישיות. הוא קרא לכך מסירות ליופי הפנימי, התלהבות רוחנית והתמסרות לצורך פנימי עמוק, כולם מרכיבים מרכזיים בדרכו האמנותית.
קנדינסקי למד ממגוון מקורות מתקופת צעירותו במוסקבה. בהמשך חייו הזכיר שכילד היה נפעם, סקרן ומגורה רוחנית באופן יוצא דופן מצבעים. הקסם והמשיכה לצבעים והאפקט הפסיכולוגי שלהם עליו גברו כשהתבגר. ב-1889 השתתף בקבוצת מחקר אתנוגרפי שנשלחה לאזור וולוגדה, צפונית למוסקבה. בזיכרונותיו, "מבט על העבר", התייחס קנדינסקי לבתים ולכנסיות שהיו מקושטים בשפע צבעים מבהיקים, ומשנכנס אליהם הרגיש כאילו הוא חודר אל תוך ציור. החוויה והלימוד של היצירות העממיות באזור, ובפרט השימוש בצבעים בהירים על רקע כהה, באו לידי ביטוי בהמשך ביצירותיו המוקדמות. מספר שנים אחר-כך הוא החל להשוות את היצירה האמנותית של ציור ליצירת מוזיקה: "צבע הוא המקלדת [של הפסנתר], העיניים הן הפטיש [ההולם במיתרי הפסנתר], הנפש היא הפסנתר ומיתריו".
החל מ-1896, כשהיה בן 30, ויתר קנדינסקי על קריירה מבטיחה במשפטים ובכלכלה, ונרשם לבית הספר לאמנות במינכן.
הוא לא התקבל מיד, ולכן החל ללמוד בעצמו אמנות. באותה שנה, עוד לפני שעזב את מוסקבה, ביקר בתערוכה של קלוד מונה, והתרשם במיוחד מסדרת ציוריו האימפרסיוניסטיים "ערימות שחת", שלצבעים שבהם, לתחושתו, הייתה עוצמה שהייתה בלתי תלויה בעצמים עצמם. בהמשך הוא תיאר את החוויה שלו מהם:
באופן דומה הושפע קנדינסקי באותה תקופה מהאופרה "לוהנגרין" של ריכרד וגנר, שדחפה, לטעמו, את גבולות המוזיקה והמלודיה אל מעבר לליריקה המקובלת.
קנדינסקי גם הושפע באופן רוחני מהפרשנות התאוסופית של הלנה בלבצקי (1831 - 1891) למהות היצירה האמנותית. לפי התאוריה התאוסופית, יצירה היא תהליך גאומטרי, המתחיל בנקודה יחידה בודדת. הפן היצירתי של צורות מבוטא על ידי סדרה יורדת של מעגלים, משולשים ומרובעים. בספריו של קנדינסקי "על הרוחני באמנות" (1910) ו"נקודה וקו למשטח" (1926) ישנו הד להשקפה תאוסופית זו.
תחילת התגבשותו האמנותית (1896 - 1911)
ממוזער|250px|שמאל|"הפרש הכחול", 1903
ימיו של קנדינסקי בבית הספר לאמנות במינכן, החל מ-1896, הוקלו במידת מה בשל היותו מבוגר משאר הסטודנטים. בתקופה זו החל קנדינסקי להתגלות גם כתאורטיקן בנוסף להיותו צייר. רק מעט מעבודותיו מתקופה זו שרדו. החל מתחילת המאה ה-20 גדל מספר ציוריו ששרדו, בעיקר ציורי נופים וערים שבהם שהה או ביקר, ואלה עשויים ממשיכות מכחול עזות ובסגנון ריאליסטי יחסית. ברובם קשה להבחין בדמויות אנושיות. יוצאים מכלל זה הם הציורים "יום ראשון, רוסיה העתיקה" (1904), שבו קנדינסקי מציג מראה צבעוני ומעט דמיוני של איכרים ואצילים כשברקע חומות עיר. הציור "זוג רוכב" (1907) מתאר גבר הרוכב על סוס בשדה ואוחז בעדינות באישה, ושניהם חולפים על פני נהר, כשברקע עיר רוסית שחומותיה המוארים ומגדליה משתקפים בנהר. אך דמות הסוס מטושטשת, ועלי העצים, העיר שברקע וההשתקפויות במי הנהר מנצנצים בנקודות צבע בוהקות. בציור ניכרת השפעת הפוינטיליזם והניסיון לתאר את העומק של השדה ושל הנוף על גבי משטח הציור. גם פוביזם משתקף בעבודותיו המוקדמות של קנדינסקי, שמשתמש בצבעים כדי לבטא את חוויותיו ותחושותיו ולאו דווקא את טבעו הפיזי של האובייקט המצויר.
הציור החשוב ביותר של קנדינסקי מהעשור הראשון של המאה ה-20 הוא ככל הנראה "הפרש הכחול" (1903), שמציג דמות של פרש עטוי בגלימה, הדוהר על סוסו באחו ירוק וסלעי. גלימת הרוכב היא בצבע כחול כהה וצילה בכחול כהה יותר. בחזית הציור ישנם צללים כחלחלים כהים אמורפיים, כנראה מעצים שמחוץ לציור ומעלי השלכת שלהם. הרוכב הכחול הוא מרכז התמונה, אך דמותו מטושטשת וקשה לזיהוי, והסוס עצמו מצויר בתנועת דהירה בלתי-טבעית (אף שאין ספק שקנדינסקי הכיר את התנועה הטבעית של סוס דוהר). חלק מהפרשנים סבורים שהרוכב אוחז בדמות נוספת על גב הסוס, אולי ילד, אך ייתכן שישנו כאן משחק של צללים המשתקפים מהרוכב עצמו. צורת הצגה חידתית כזו, המאפשרת לצופים בציור "להשתתף" בתהליך היצירה האמנותית, הפכה בהמשך לטכניקה שבה השתמש קנדינסקי לעיתים קרובות, והגיעה לשיאה ביצירותיו האבסטרקטיות מהתקופה האמנותית הבאה שלו, בשנים 1911 - 1914. הפרש וחלק מהסוס מוצגים יותר כסדרת כתמי צבע, וללא תיאור מדויק של דמותם. הציור, על אף היותו מבין המוקדמים שבציוריו של קנדינסקי, מצביע כבר בשלב מוקדם זה של עבודתו על הכיוון האמנותי שלו, כפי שיתבטא בעבודותיו בהמשך.
בין 1906 ל-1908 הרבה קנדינסקי לנסוע ברחבי אירופה, ואף היה קשור לקבוצת "הוורד הכחול" במוסקבה, אך ב-1908 התיישב במורנאו (), עיירה בווארית קטנה מדרום למינכן לרגלי האלפים. ציורו "ההר הכחול" (1909) כבר נוטה לאבסטרקטיות מוחלטת. הר כחול תָחום בשני עצים גדולים, האחד צהוב והשני אדום. תהלוכה של אנשים ושלושה רוכבים מוצגים בתחתית הציור. הפנים, הבגדים ואוכפי הרוכבים, כל אחד בצבע אחד, אך לא הם ולא הדמויות הצועדות אינם מתארים איזשהו פרט מציאותי אמיתי. השימוש הנועז בצבעים בציור, ממחיש את מעברו של קנדינסקי לאמנות שבה הצבע עצמו מוצג כיישות בפני עצמה, שאינה תלויה כלל בצורה.
תקופת "הפרש הכחול" (1911 - 1914)
ממוזער|250px|שמאל|"נוף עם ארובת בית חרושת", 1910, שמן על בד, 66.2×82 ס"מ, מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק
ממוזער|250px|שמאל|"פוגה", שמן על בד, 1914
ציוריו של קנדינסקי בתקופה זו מאופיינים במשטחי צבע אקספרסיביים שאינם מוגבלים על ידי קווים וצורות, הם מכסים משטחי ציור באופן חופשי למדי, ויוצרים ציור בעל עוצמה רבה.
למוזיקה הייתה השפעה חשובה על הולדת האמנות המופשטת - המוזיקה אינה מנסה לייצג באופן נאמן את המציאות החיצונית, אלא בעיקר לבטא תחושות אנושיות נפשיות גולמיות באופן ישיר ובלתי אמצעי. קנדינסקי השתמש לעיתים במונחים מעולם המוזיקה כדי להגדיר את יצירותיו. הוא קרא, לדוגמה, לעבודותיו הספונטניות "אימפרוביזציות", ולעבודותיו המושקעות והמתוכננות יותר "קומפוזיציות", מונחים הלקוחים מתחום המוזיקה.
בנוסף ליצירתו האמנותית, החל קנדינסקי להשמיע את קולו גם בנושאי התאוריה של האמנות. למעשה, השפעתו של קנדינסקי על ההיסטוריה של האמנות המערבית נובעת לעיתים אף יותר מכתביו התאורטיים מאשר מציוריו. הוא עזר להקים את "איגוד האמנים החדש של מינכן" (Neue Künstlervereinigung München) והיה לנשיאו ב-1909. הקבוצה לא הצליחה לשלב את הגישה הרדיקלית באמנות החזותית, כמו זו של קנדינסקי, יחד עם הגישות המוסכמות של אותה תקופה, והתפרקה בסוף 1911.
באותה שנה הקים קנדינסקי, יחד עם אמנים נוספים בעלי גישה דומה לשלו כאוגוסט מאקה ופרנץ מארק, את קבוצת "הפרש הכחול" (Der Blaue Reiter). הקבוצה הוציאה לאור את "אלמנך הפרש הכחול", קיימה שתי תערוכות, ותכננה להמשיך בפעילותה, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקטעה פעילותה, וקנדינסקי נאלץ, בשל אזרחותו הרוסית, לעזוב את גרמניה וחזר ב-1914, דרך שווייץ ושוודיה, לרוסיה מולדתו.
כתיבתו של קנדינסקי ב"אלמנך הפרש הכחול" ובחיבורו "על הרוחני באמנות", שהתפרסמו באותו זמן, שימשו הן כהגנה על האמנות המופשטת והן לקידומה, וכן כקביעה שכל צורות האמנות באשר הן יכולות להגיע לגבהים רוחניים ולהשפיע באופן רוחני. הוא האמין שהצבע בציור הוא ישות העומדת בפני עצמה, במנותק מהתיאור הוויזואלי הריאליסטי של עצמים וצורות.
ברוסיה (1914 - 1921)
לאחר שובו לרוסיה ועם תום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית, עסק קנדינסקי, בין השנים 1918 ל-1921, בהתפתחויות הפוליטיות הדרמטיות ברוסיה. עיקר עיסוקו היה בתחומי הוראת האמנות ובקידום רפורמות במוזיאונים. הוא הקדיש את זמנו להוראת אמנות המבוססת על ניתוח צבעים וצורות, והשתתף בארגון המכון לתרבות אמנותית במוסקבה. כתוצאה מעיסוקיו אלו, כמות הציורים שיצר בתקופה זו קטנה. ב-1916 פגש את נינה אנדייבסקאיה, שבהמשך הייתה לאשתו.
אלא שגישתו הרוחנית-אקספרסיבית לאמנות נדחתה באופן נחרץ על ידי החברים היותר רדיקליים במכון, ונחשבה כאישית וכבורגנית מדי. ב-1921 החליט, לפיכך, לצאת לשליחות לגרמניה, כדי להשתתף בבאוהאוס של ויימאר, בהזמנת מייסדו של בית הספר, האדריכל ולטר גרופיוס.
באוהאוס (1922 - 1933)
ממוזער|250px|שמאל|"עיגולים בתוך עיגול", 1923
הבאוהאוס הייתה ארכיטקטורה חדשנית וכן בית ספר, שמטרותיהם, שכללו שילוב של אמנויות פלסטיות יחד עם אמנות שימושית-עיצובית, התבטאו בשיטות לימוד המבוססות על שילוב תאורטי ומעשי בין האמנויות הפלסטיות למיניהן. קנדינסקי לימד בבית הספר בקורס לעיצוב בסיסי למתחילים, בקורס תאוריה מתקדמת, וכן בכיתות ובסדנאות יצירה בציור. הוא השלים את תאוריית הצבע שלו והוסיף לה אלמנטים מתורת הפסיכולוגיה. ההתפתחות בעבודותיו על תאוריית הצורות, ובמיוחד על נקודות וצורות של קווים, הובילה לפרסום ספר התאוריה החשוב השני שלו "נקודה וקו למשטח" ב-1926.
אלמנטים גאומטריים תפסו מקום בעל חשיבות הולכת וגדלה הן בציוריו והן בהוראתו, ובמיוחד עיגולים, חצאי-עיגולים, זוויות, קווים ישרים ועקומות. תקופה זו ביצירתו של קנדינסקי הייתה פורייה במיוחד. יצירותיו בתקופה זו מאופיינות בשימוש חופשי במגוון עשיר של צבעים ובמעברים הדרגתיים מגוף צבע אחד לגופי צבע אחרים, כמו בציור "צהוב - אדום - כחול" (1925), שבו מבדל קנדינסקי את עצמו מתנועות הקונסטרוקטיביזם והסופרמטיזם, שהשפעתם באותה עת הייתה ניכרת.
"צהוב - אדום - כחול" (1925) הוא ציור גדול ברוחב של שני מטרים, וכולל מספר צורות מרכזיות: מלבן צהוב, צלב משופע אדמדם, ועיגול בצבע כחול עמוק, מוקפים כולם במספר רב של קווים שחורים ישרים או מפותלים וקשתות, כשמשבצות ועיגולים צבעוניים מפוזרים בו ותורמים למורכבותו. הזיהוי הפשוט של הצורות הגאומטריות הבסיסיות ושל אלמנטי הצבע המרכזיים שבציור הוא רובד התבוננות אחד בציור. הרובד המורכב יותר מתבטא ביחסי הגומלין שבין הצבעים והאלמנטים הצורניים, במיקומם ההדדי על משטח הציור ובהרמוניה הצורנית הכוללת שנוצרת מהם.
קנדינסקי היה חבר בקבוצת "ארבעת הכחולים" (Die Blaue Vier), יחד עם פאול קלה, ליונל פיינינגר (Feininger) ואלכסיי פון ז'אבלנסקי (Jawlensky). הקבוצה הוקמה ב-1923, וקיימה הרצאות ותערוכות משותפות, כולל תערוכה שהוצגה בארצות הברית בשנת 1924.
בשל העוינות כלפיהם מצד המפלגות הפוליטיות מהימין הגרמני באותה תקופה, עזבו אמני הבאוהאוס את ויימאר ב-1925 ועברו לדסאו.
לאחר מערכת תעמולה והשמצה עזה נגדם בידי הנאצים, נאלצה קבוצת הבאוהאוס לסגור את מרכזה בדסאו ב-1932 ולעבור לברלין, וב-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, התפרקו ונסגרו. קנדינסקי עזב את גרמניה והתיישב בפריז.
סינתזה אמנותית (1934 - 1944)
ממוזער|350px|שמאל|"קומפוזיציה X" משנת 1939
בפריז היה קנדינסקי מבודד למדי, מכיוון שהציור המופשט, ובמיוחד האבסטרקציה הגאומטרית, לא הוכרו בזרם המודרני המרכזי של אותה עת, שבה היצירה האמנותית המרכזית הייתה בזרמי האימפרסיוניזם והקוביזם. קנדינסקי התגורר בדירה קטנה ויצר בסטודיו קטן בדירת מגוריו. בתקופה זו החלו להופיע בעבודותיו צורות ביומורפיות (אובייקטים חיים המצוירים בסגנון מופשט) במתאר רך ומעוגל - צורות הרומזות על יצורים מיקרוסקופיים בקומפוזיציה המשקפת את רגשותיו ועולמו הפנימי. יצירותיו כללו קומפוזיציות של צבע שמזכירות אמנות פופולרית סלאבית, ולעיתים אף שילב חול יחד עם צבע כדי להוסיף לציוריו מרקם גרעיני.
בתקופה זו ניכרת סינתזה של סגנונות עבודותיו מתקופות קודמות, והוא השתמש בה באלמנטים רבים מתקופות יצירתו הקודמות, תוך שהוא מעשיר ומשכלל אותם. ב-1936 וב-1939 צייר את שתי הקומפוזיציות המרכזיות האחרונות שלו. בציור "קומפוזיציה IX" ישנה ברקע סדרה של אלכסונים בצבעים עזים ומנוגדים, ובמרכז הציור ישנו גוף הדומה לעובר השוכב ברחם אנושי. בציור "קומפוזיציה X" פזורים על פני משטח הציור ריבועי צבע קטנים ורצועות צבע, הבולטים על-גבי רקע שחור כרסיסים של כוכבים או כנימי אור. הגוף החום שבחלקו השמאלי העליון של הציור נראה כמרחף, ומצוירים עליו, בגווני פסטל, סימנים שמשמעותם מסתורית ונראים ככתב הרוגליפים.
בעבודותיו של קנדינסקי ישנן צורות שמשמעותן ברורה, כדוגמת גופים הנדסיים מוכרים כריבועים, משולשים, עיגולים וכדומה, ולצידן גופים חסרי פשר שמשמעותם מעורפלת, ועשויה להיחשף בהדרגה על ידי המתבונן רק לאחר התעמקות בכל רובדי הציור בכללותו. הוא מציב את הצורות והצבעים על גבי הציור באופן שיוצר הרמוניה אמנותית, המהדהדת בנפשו של המתבונן ומעודדת אותו להשקיע מאמץ רוחני בפיענוח חידת הציור על פי נטיות נפשו.
תפיסת האמנות של קנדינסקי
האמן כנביא
כשכתב ש"מוזיקה היא המורה האולטימטיבי", החל קנדינסקי ליצור את סדרת ציורי ה"קומפוזיציה" שלו. שלושה מתוך שבעת הציורים הראשונים שרדו רק בצילומי שחור-לבן שצילמה חברתו גבריאלה מונטר. בפשיטה שערכו הנאצים על בית ספר הבאוהאוס בשנות ב-30, הם החרימו את שלוש ה"קומפוזיציות" הראשונות, והציגו אותן בתערוכה "אמנות מנוונת", כחלק מהתעמולה הנאצית נגד כל סוגי האמנות המודרנית. בהמשך הושמדו שלושת הציורים הללו יחד עם יצירותיהם של פאול קלה, פרנץ מרק ויוצרים אחרים של אמנות מודרנית.
כתוצאה מהשפעת הגישה התאוסופית עליו, ותחושתו שמתקרב עידן חדש, מעביר קנדינסקי בשבע ה"קומפוזיציות" הראשונות שלו מסר שבעיקרו הוא מסר אפוקליפטי - מסר של קץ העולם. בהמשך לספרו "על הרוחני שבאמנות", שבו הוא כותב, בין היתר, על "האמן כנביא", יצר קנדינסקי, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, ציורים המבטאים תחושה של אסון נורא שמתקרב, אסון שישנה את המציאות החברתית והאישית. זה, וכן החינוך הנוצרי אורתודוקסי שקיבל, הביאו את קנדינסקי לצייר סדרת ציורים על נושאים תנ"כיים ונוצריים, כמו תיבת נוח, יונה והלוויתן, תחייתו של ישו, חזיון ארבעת פרשי האפוקליפסה, וכן על נושאים מסיפורי עם רוסיים, וחוויות מיתיות של מוות ותחיית מתים. אין בציורים תיאור ריאליסטי של הסיפורים, והם שימשו את קנדינסקי כהשראה רוחנית ליצירת דימויים סימבוליים למוות, לתחיית מתים, להרס ולבריאה, שהוא חש שהם חלק בלתי נפרד מהתקופה שבה הוא חי, התקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כפי שציין בספרו "על הרוחני שבאמנות", הרגיש קנדינסקי שאמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד ומובן רק למעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד. קנדינסקי התעניין והכיר את ההתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות החדשות בימיו, וכן את ההתפתחויות של אמנים מודרניים בני זמנו, שחיפשו דרכים חדשות ונועזות להתבוננות בעולם ולתיאור האמנותי שלו.
קומפוזיציה IV והציורים שיצר אחריה, מתמקדים ועוסקים בעירור רוחני בצופה ובאמן. בציור האפוקליפסה במים שבקומפוזיציה VI, מעמיד קנדינסקי את הצופה במצב שבו הוא חווה את האפוס המיתי-דתי העתיק של קץ העולם בשיטפון של מים ומבול, תוך כדי "תרגומו" למונחים מודרניים עכשוויים, כשהכול משולב בתחושת יאוש, מבוכה, התרגשות, רוגז, דחיפות ובלבול. השיתוף הרוחני של "צופה-ציור-אמן/נביא" הוא חזק ומרשים, וקנדינסקי מבטא אותו הן באמצעות הדימויים שבציוריו והן במילים שכתב ופרסם.
תאורטיקן אמנותי ורוחני
כפי שמעידים כתביו ב"אלמנך הפרש הכחול" ושיחותיו עם המלחין ארנולד שנברג, החשיב קנדינסקי את השיתוף שבין האמן והצופה כאינטראקציה הפועלת הן באופן חושי והן באופן שכלי. קנדינסקי נהג לצייר תוך כדי הקשבה למוזיקה. הוא קבע, לדוגמה, שצהוב הוא הצבע המקביל לתו המוזיקלי דו אמצעי בפסנתר, כשריקת חצוצרה חצופה. שחור הוא צבע המבטא סגירה, סיום ותיחום של דברים. השילוב בין צבעים מייצר תנודות ויזואליות הדומות לרצפים מוזיקליים המבוצעים בנגינה בפסנתר. קנדינסקי גם פיתח תאוריה מורכבת בדבר צורות גאומטריות והיחסים ביניהן, וטען, לדוגמה, שעיגול הוא הצורה ה"שלווה" ביותר, ומייצגת את הנפש האנושית. תאוריות אלו מוסברות בספרו "נקודה וקו למשטח".
בחודשים שבהם התכונן ליצירת ציורו קומפוזיציה IV, הרגיש קנדינסקי מותש ויצא להינפש בהליכה רגלית. בינתיים, סידרה חברתו גבריאלה מונטר את הסטודיו שלו, ובלי משים הציבה את לוח הציור על צדו. כשחזר מטיולו וראה את לוח הציור, ועוד לפני שזיהה שמדובר בציורו, כרע קנדינסקי על ברכיו ובכה מהתרגשות, כשהוא ממלמל שזהו הציור היפה ביותר שראה מעולם. הוא חש לפתע משוחרר לחלוטין מהצורך להיצמד לצורה ריאליסטית כלשהי. בדומה לתחושותיו כשראה לראשונה את ציורי "ערימות שחת" של קלוד מונה, שינתה חוויה זו את חייו, והשפיעה על אמנות הציור המערבי מכאן ואילך.
כתיבתו התאורטית
הניתוח התאורטי שביצע קנדינסקי על צורות וצבעים לא נבע מרעיונות אקראיים או אסוציאטיביים, אלא מתובנות שגיבש כצייר שעסק במשך שנים רבות בציור ציורים אבסטרקטיים בעלי עושר תחושתי גדול, מעבודה אינטנסיבית על צורות וצבעים, ומהתבוננות ממושכת ומעמיקה בציורי אמנים אחרים. כל זאת בשילוב חוויותיו הפנימיות ונפש האמן הרגישה והפואטית שבה ניחן.
ההבחנות שאותן ניסח בכתביו התאורטיים אינן הבחנות מדעיות או מוחלטות, אלא הבחנות סובייקטיביות פנומנולוגיות מוחלטות, בדומה למה שהפילוסוף הצרפתי מישל אנרי קרא "סובייקטיביות מוחלטת", או "חיים פנומנולוגיים מוחלטים".
"על הרוחני שבאמנות"
ממוזער|350px|שמאל|"באפור", 1919
בחיבור זה משווה קנדינסקי את החיים הרוחניים של האנושות למשולש גדול הדומה לפירמידה. לאמן ישנה שליחות להוביל את בני האדם האחרים אל פסגת משולש זה באמצעות שימוש בכישרונו. בקצהו של המשולש נמצאים רק מתי מעט, רק אלו שמביאים את "הבשורה הנשגבה" לאנשים הרגילים האחרים. זהו משולש רוחני ספיריטואלי שנע קדימה בתנועה איטית כלפי מעלה, גם אם לעיתים הוא נראה כחסר תנועה. בתקופות דקדנטיות מנוונות, נופלת נפש האדם לתחתית המשולש, כשאז האנשים נוהים אחר הצלחה חיצונית ראוותנית ומתעלמים מהכוחות הרוחניים הטהורים המיטיבים.
כשבוחנים את לוח הצבעים (הפָּלֶטָה) של הצייר, מתרחש אפקט כפול: תחילה מתקיים אפקט פיזי טהור המתבצע באמצעות העיניים, נובע מיפי הצבעים, וגורם לתחושת שמחה כאילו טעמנו אוכל משובח. אך אפקט זה יכול להיות עמוק הרבה יותר ולגרום לריגוש ולרעד נפשי, מעין "תהודה נפשית", שהיא תופעה רוחנית טהורה שבה הצבעים נוגעים ופוגעים בנפש עצמה.
ה"צורך הפנימי" הוא, על-פי קנדינסקי, העיקרון שממנו נובעת האמנות במיטבה, והוא הבסיס ליצירת ההרמוניה של צורות וצבעים. הוא מגדיר אותו כעיקרון שבאמצעותו נוצרת אינטראקציה יעילה ואפקטיבית בין הצורה ונפש האדם. כל צורה היא תיחום של משטח אחד על ידי משטח אחר. היא כוללת תוכן פנימי עצמי, שהוא למעשה האפקט שהצורה מייצרת על מי שמביט בה בתשומת לב. "צורך פנימי" הוא גם זכותו של האמן לחופש אמנותי מוחלט, אך ניתן להשתמש בחופש זה רק אם הוא אכן מבוסס על צורך פנימי אמיתי ובלתי מזויף. התהליך שבו נולדת היצירה האמנותית מאותו "צורך פנימי" של האמן הוא תהליך מסתורי ולעיתים מיסטי, אך מרגע שנולדה היצירה האמנותית היא זוכה בחיים עצמאיים משל עצמה. היא הופכת לישות עצמאית בעלת חיים ו"נושמת" באופן עצמאי ובלתי תלוי.
התכונות הראשונות הברורות שניתן לחוות כשמביטים בצבע כלשהו כשלעצמו, ומתירים לו לפעול עלינו הן, מחד, החום או הקור של גוון הצבע, ומאידך, מידת הצלילות או העכירות שלו.
החמימות של צבע היא נטייתו לצהוב, והקרירות של צבע היא נטייתו לכחול. הצהוב והכחול יוצרים את הקונטרסט הגדול הראשון, שהוא בעל אופי דינמי. לצהוב ישנה תנועה אקסצנטרית חדה וזוויתית, ולכחול תנועה קונצנטרית מעגלית. משטח צהוב נראה כמתקרב אל הצופה, ומשטח כחול - כמתרחק ממנו. ה"צהוב" הוא גשמי וארצי יותר, וכוחו עשוי להיות מכאיב ואגרסיבי. הכחול הוא, באופן טיפוסי, צבע שמימי שמשרה עלינו, בדרך כלל, שלווה עמוקה. הערבוב של צהוב עם כחול יוצר סטטיות חסרת תנועה וכתוצאה - שלווה, רוגע ושפיות, שמתבטאת בצבע הירוק.
בהירות היא הנטייה ללבן, ועכירות היא הנטייה לשחור. הלבן והשחור יוצרים את הקונטרסט הגדול השני, שהוא בעל אופי סטטי. הלבן מגלם "שקט" עמוק ומוחלט אך עתיר אפשרויות. השחור מגלם "אין" וחידלון חסר אפשרויות, שהוא שקט נצחי חסר תקווה, ומדמה, לפיכך, את המוות. זוהי הסיבה לכך שכל צבע אחר מהדהד באופן כה חזק עם הצבעים הסמוכים לו. הערבוב של לבן ושחור מוביל לאפור, שאין בו כוח אקטיבי, ושהשפעתו החושית דומה לזו של הצבע הירוק. אפור מבטא חוסר תנועה שאין בו תקווה. הוא מטה לכיוון של ייאוש כשהוא כהה יותר, ומשיב מעט תקווה כשהוא בהיר יותר.
ה"אדום" הוא צבע חם, חי וסוער. יש בו כוח רב והוא מבטא תנועה עצמית. כשאדום מתערבב בשחור נוצר הצבע החום, שהוא צבע "נוקשה". כשאדום מעורבב עם צהוב הוא מקבל חמימות ונוצר הצבע הכתום, שיוצר תנועה הקורנת על סביבתה. כשאדום מעורבב עם כחול, הוא מרחיק את עצמו מהאדם ונוצר הצבע הסגול, שהוא אדום קריר. האדום והירוק יוצרים את הקונטרסט הגדול השלישי, והכתום והסגול יוצרים את הקונטרסט הגדול הרביעי.
"נקודה וקו למשטח"
ממוזער|350px|שמאל|"קומפוזיציה VII" משנת 1913, כשחי במינכן. במילותיו של קנדינסקי, היצירה המורכבת ביותר שיצר מעולם (גלריית טרטיאקוב, מוסקבה).
ב"נקודה וקו למשטח" ("Point and line to plane") קנדינסקי מנתח את האלמנטים הגאומטריים שמרכיבים כל ציור, נקודה וקו, וכן את הצורה והחומר הפיזי של המשטח שעליו מצייר האמן את ציורו, שלו הוא קורא "המישור הבסיסי". הוא אינו מנתח אותם מנקודת מבט אובייקטיבית או חיצונית, כי אם מנקודת המבט של האפקט הפנימי שהם יוצרים בצופה הסובייקטיבי המתיר להם לפעול על חושיו.
נקודה היא, בפועל, כתם צבע שהאמן מצייר על משטח הציור שלו. לפיכך, בניתוחו של קנדינסקי, היא אינה הנקודה הגאומטרית, וגם אינה הנקודה בהגדרתה המתמטית, כי אם ישות בעלת ממדים, צורה וצבע. נקודה יכולה להיות ריבועית, משולשית, עיגולית, דמוית כוכב, ואף מורכבת יותר. נקודה היא הצורה התמציתית ביותר מבחינת התוכן הציורי שהיא מכילה, אך בהתאם למיקומה על המישור הבסיסי, היא יכולה לקבל משמעויות שונות ו"טונאליות" שונה. היא יכולה להיות מבודדת ועצמאית, או ליצור יחסי גומלין ותהודה ויזואלית עם נקודות אחרות או עם קווים אחרים.
קו הוא כבר תוצאה של הפעלת כוח. הוא נקודה שידו של האמן הפעילה עליה כוח באמצעות עיפרון או מברשת ציור. הצורות הקוויות יכולות להיות מכמה סוגים: "קו ישר", שנוצר מכוח יחיד המופעל בכיוון אחד, "קו זוויתי", שנוצר משני כוחות מתחלפים הפועלים האחד לאחר השני בכיוונים שונים, או "קו מעוקם או גלי", שנוצר משני כוחות הפועלים בו-זמנית. מישור או משטח יכול להתקבל מקו הסובב סביב אחד מקצותיו.
האפקט הסובייקטיבי שנוצר מקו תלוי במגמתו ובכיוונו: "קו אופקי" מייצג את האדמה והקרקע שעליה האדם נח או נע. יש לו אפקט כהה וקר בדומה לצבע השחור או הכחול. "קו ניצב" מייצג גובה שאינו מספק תמיכה. יש בו אפקט של אור וחום הדומים לאלו המתקבלים מהצבע הלבן והצהוב. "קו אלכסוני" מייצג, בהתאם, יותר חום או יותר קור, וזאת על פי מידת שיפועו יחסית לקו האופקי או לקו הניצב.
כוח שמופעל ללא הפרעה, כמו זה שיוצר קו ישר, מתאים ל"ליריקה" פיוטית נעימה, בעוד שמספר כוחות שמתעמתים זה עם זה יוצרים "דרמה". הזווית שנוצרת על ידי קו זוויתי יוצרת אף היא 'צליל' פנימי. זווית חדה יוצרת 'צליל' חם הדומה לזה שנוצר מהצבע הצהוב ומצורת המשולש, זווית קהה יוצרת 'צליל' קר הדומה לצבע הכחול ולצורת העיגול, וזווית ישרה יוצרת 'צליל' הדומה לצבע האדום ולצורת הריבוע.
"המישור הבסיסי" הוא, בדרך כלל, מלבני או ריבועי, ולפיכך תָחום על ידי קווים אופקיים ומאונכים, ואלה מגדירים אותו כישות אוטונומית המשמשת כבסיס לציור, אך גם משתתפת ביצירת הריגוש הטונאלי של היצירה. ה'צליל' המופק באינטראקציה זו מוגדר על ידי החשיבות היחסית של הקווים האופקיים והמאונכים. הקווים האופקיים תורמים שלווה ו'צליל' קריר, והקווים המאונכים תורמים 'צליל' חמים. לאמן ישנה תחושה אינטואיטיבית ביחס לאפקט הפנימי שנוצר מצורתו ומממדיו של משטח הציור, והוא בוחר בהתאם בלוח ציור המתאים לטונאליות שהוא מבקש להפיק בציורו. קנדינסקי מחשיב את משטח הציור כישות חיה שהאמן "מפרה", ומפיח בה רוח חיים.
כל חלק מ"המישור הבסיסי" כולל צבע שפועל באינטראקציה עם האלמנטים הציוריים שמופיעים עליו, משפיע על הטונלאיות שלהם, ותורם לעושר הכללי של הקומפוזיציה שנוצרת הן מסמיכותם זה לזה והן משילובם עם בד הציור. החלק העליון של המישור הבסיסי מייצג רפיון וקלילות, וחלקו התחתון מייצג דחיסות וכבדות. מלאכת הצייר היא 'להקשיב' לאפקטים הללו ולהבינם, כדי ליצור ציורים שאינם רק מופעים ויזואליים אקראיים, אלא יצירה אותנטית שמקרינה יופי פנימי.
לקריאה נוספת
ואסילי קנדינסקי 1866- 1944 מהפכה בציור, מאת יו דורטינג, הוצאת ספרי טאשן
קישורים חיצוניים
פנינה בר עוזרמן, תולדות האמנות המודרנית, הפרק על קנדינסקי, אתר עמלנט
וסילי קנדינסקי, ב-ArtCyclopedia
Glyphs.com, יצירות 'קומפוזיציה' של קנדינסקי, כולל הערות
, 16 בדצמבר 2014
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ציירים רוסים
קטגוריה:אמנים אקספרסיוניסטים
קטגוריה:באוהאוס
קטגוריה:פליטי רדיפות הנאצים
קטגוריה:צרפתים ממוצא רוסי
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1866
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1944 | 2024-06-27T16:59:55 |
מחלת נפש | הפניה הפרעה נפשית | 2008-11-10T16:16:29 |
אוקלהומה | אוֹקְלָהוֹמָה (באנגלית: Oklahoma ) היא מדינה בדרום ארצות הברית.
המדינה גובלת בדרום בטקסס, בצפון בקנזס, בצפון-מערב בקולורדו, במערב בטקסס ובניו מקסיקו ובמזרח במיזורי וארקנסו. אוקלהומה הפכה לחברה ה-46 בארצות הברית בשנת 1907. בשנת 2010 מנתה אוכלוסיית אוקלהומה 3,751,351 (על פי מפקד האוכלוסין של אותה שנה).
מקור השם
שם המדינה פירושו "אנשים אדומים" בשפה האינדיאנית של בני הצ'וקטא שבשפתם "אוקלה" פירושו אנשים ו"הומה" פירושו אדום. באוקלהומה האוכלוסייה האינדיאנית השלישית בגודלה בארצות הברית. בירת אוקלהומה היא אוקלהומה סיטי.
היסטוריה
ישנן עדויות ארכאולוגיות לכך שהאדם חי באזור כבר בעידן הקרח האחרון. במרכז המדינה ובמערבה חיו שבטים אינדיאניים. הנוסע הספרדי פרנסיסקו וסקס דה קורונדו עבר בסביבת המדינה בשנת 1541, וחוקרים צרפתים עברו שוב בשנת 1700. השטח היה בריבונות צרפת, עד לרכישת לואיזיאנה בשנת 1803, שבמסגרתה עברה אוקלהומה לידי ארצות הברית. בשנים 1819–1828 אוקלהומה הייתה חלק מטריטורית ארקנסו.
במהלך המאה ה-19 גורשו לאוקלהומה אלפי שבטים אינדיאנים שגורשו מאדמותיהם. העבדות בוטלה במדינה בשנת 1866, לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית.
החל משלהי המאה החלו דיונים על הפיכת אוקלהומה לאחת ממדינות ארצות הברית. בשנת 1907 הפכה אוקלהומה למדינה ה-46 בארצות הברית.
בתחילת המאה ה-20 נתגלה במדינה נפט רב, דבר שפיתח רבות את המדינה מבחינה כלכלית. בתקופה זו התפתחה תרבות אפרו-אמריקאית עשירה, כתוצאה מהגירה נרחבת של אפרו אמריקאים לאוקלהומה, בעיקר מקנזס. במהלך השנים התפתחו מתחים גזעיים עמוקים וגורמים כמו הקו קלוקס קלאן וחוקי ג'ים קרואו שימרו אפליה גזעית, שלבסוף התבטאו באופן טראגי במהומות הגזעיות בטלסה.
החל משנות ה-30 ועד לשנות ה-50 התרחשה בצורת קשה, עם גשמים מעטים וטמפרטורות גבוהות באופן חריג. בצורת זו גרמה למשבר חמור בחקלאות, עוני ולהגירה שלילית.
ב-19 באפריל 1995 התרחש בעיר הבירה של אוקלהומה, אוקלהומה סיטי אחד מהפיגועים הקשים בהיסטוריה האמריקאית. אדם בשם טימותי מקווי פוצץ בניין פדרלי באמצעות משאית תופת, וגרם למותם של כ-168 אנשים. מקווי הוצא להורג כשש שנים לאחר מכן.
ביולי 2020, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שהחצי המזרחי של המדינה הוא "שמורה ילידית".
גאוגרפיה
אוקלהומה היא המדינה ה-20 בגודלה בארצות הברית, המשתרעת על פני שטח של 69,899 מייל רבועים (181,040 ק"מ2),
השטח כולל שטח אדמה של 68,595 מייל רבוע (177,660 ק"מ2) ושטח מים 1,304 מייל רבוע (3,380 ק"מ2). המדינה גובלת במזרח בארקנסו ומיזורי, בצפון בקנזס, במערב בקולורדו ובניו מקסיקו, ובדרום מערב בטקסס.
טופוגרפיה
אוקלהומה היא אחת המדינות המגוונות ביותר מבחינה גאוגרפית. היא אחת מארבע מדינות שיש בהן יותר מעשרה אזורים אקולוגיים מובחנים.
באוקלהומה ארבעה רכסי הרים עיקריים: הרי אואצ'יטה, הרי Arbuckle, הרי וויצ'יטה והרי Ozark.
במדינה יותר מ-500 נחלים ונהרות ההמרכיבים את נתיבי המים של אוקלהומה, ועם 200 אגמים שנוצרו על ידי סכרים היא מחזיקה במספר המאגרים המלאכותיים המרובים ביותר ממדינות ארצות הברית.
החי והצומח
בשל מיקומה של אוקלהומה במפגש של אזורים גאוגרפיים רבים, במדינה שיעור גבוה של מגוון ביולוגי. 24 אחוז משטח המדינה מיוער.
במדינה אוכלוסייה מרובה של אייל פרדי לבן-זנב, פרדים, אנטילופות, תנים, אריות, איילים, ועופות כגון שליו, יונים, קרדינליים, נשרים, נצים אדומי זנב ופסיונים. באזור אקולוגי אחר במדינה נפוצים מאוד הביזון האמריקאי, תרנגולות גדולות וגיריות. אזור במדינה המכונה צלב A מטפח 351 מינים בעלי חוליות. הרי אואצ'יטה הם ביתם של הדובים השחורים, שועל אדום ושועל אפור, כמו כן, בדרום מזרח אוקלהומה מתגורר התנין האמריקאי.
אקלים
אוקלהומה נמצאת באזור סובטרופי לח. היא שוכנת באזור מעבר בין צחיח למחצה ויותר במערב, יבשתית ולחה בצפון, וסובטרופית לחה ממזרח ומדרום-מזרח. רוב המדינה שוכנת באזור המכונה "סמטת טורנדו" המאופיינת באינטראקציה תכופה בין אוויר קר ויבש מקנדה, אוויר חם עד יבש ממקסיקו ומדרום-מערב ארצות הברית, ואוויר חם ולח ממפרץ מקסיקו. האינטראקציות בין שלושת זרמי האוויר המנוגדים הללו מייצרות מזג אוויר קשה (סופות רעמים קשות, רוחות, ברד כבד וטורנדו) עם תדירות שכמעט ואיננה קיימת בכדור הארץ כולו. בממוצע, 62 סופות טורנדו פוקדות את המדינה בשנה - אחד השיעורים הגבוהים בעולם.
בגלל מיקומה של אוקלהומה, מזג האוויר במדינה יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה ובזמן קצר. לדוגמה, ב־11 בנובמבר 1911, הטמפרטורה באוקלהומה סיטי הגיעה ל־28 מעלות צלזיוס (השיא הגבוה לאותו מועד), אז החלה לנשוב ברחבי המדינה רוח חזקה וקרה בעוצמה חסרת תקדים וגרמה לטמפרטורה להגיע עד חצות ל-8°C - (מינוס שמונה מעלות צלזיוס) (השיא הנמוך לאותו מועד). תופעות אלו הן גורם מרכזי לחלק גדול מסופות הטורנדו המתרחשות באזור.
דרום ומזרח אוקלהומה מושפע רבות ממפרץ מקסיקו השפעה המביאה לאזור רוחות דרומיות ולחות גבוהה, אך ככל שמתקדמים מערבה במדינה, האקלים נעשה צחיח יותר ויותר והלחות נמוכה יותר, ובהתאם גם המשקעים והטמפרטורות יורדים ככל שיורדים ממזרח למערב. בדרום-מזרח המדינה הטמפרטורה השנתית היא 21.5 מעלות צלזיוס, עם משקעים שנתיים ממוצעים של מעל 1,020 מ"מ ועד 1,420 מ"מ, ואילו האזורים הגבוהים במדינה עם ממוצע טמפרטורות של 15 מעלות צלזיוס ועם כמות משקעים סביב ה-430 מ"מ בלבד.
באוקלהומה, החורף היא העונה היבשה. כמות המשקעים החודשית הממוצעת עולה באופן דרמטי באביב ושיא כמות הגשמים הוא בחודש מאי. בתחילת יוני עדיין יכול להיות גשום, אך ברוב השנים ניתן לראות ירידה ניכרת בגשמים במהלך חודש יוני ובתחילת יולי. יולי ואוגוסט הן בדרך כלל החודשים החמים והיבשים בשנה. בצורת קשה נפוצה בקיצים החמים ביותר, דבר שקרה מספר פעמים, לדוגמה, בשנים, 1934, 1954, 1980 ו-2011, שבכולן היו שבועות ארוכים ללא משקעים וטמפרטורה גבוהה מ־38 מעלות צלזיוס. כמות המשקעים עולה מעט שוב מספטמבר עד אמצע אוקטובר.
המדינה כולה חווה לעיתים קרובות טמפרטורות גבוהות מ-38°C או נמוכות מ-18°C - אם כי טמפרטורות מתחת לאפס נדירות בדרום מרכז ודרום מזרח אוקלהומה. כמויות השלג במדינה נעה בין ממוצע של פחות מ־10 ס"מ בדרום ועד קצת יותר מ־51 ס"מ בגבול קולורדו.
כלכלה
אוקלהומה היא יצרנית גדולה של אנרגיה ומזון. תפוקות החקלאיות העיקריות הן סויה, חיטה, בקר, חלב, עוף, וכותנה. היא יצרנית מוצרי חיטה הרביעית בגודלה בארצות הברית, הרביעית בבקר, חמישית בפקאנים, שישית בבוטנים ושמינית באפרסקים. היא יצרנית הגז הטבעי השנייה בגודלה בארצות הברית אחרי טקסס.
נכון ליולי 2017, שיעור האבטלה במדינה הוא 4.4%.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך את אוכלוסיית אוקלהומה בכ־3,956,971 נכון ל-1 ביולי 2019, עלייה של 5.48% מאז המפקד ב־2010.
בשנת 2011, נתוני סקר הקהילה האמריקאית של מפקד האוכלוסין האמריקני בין השנים 2005–2009 הצביעו על כך שכ - 5% מתושבי אוקלהומה נולדו מחוץ לארצות הברית. אחוז נמוך מהנתון הלאומי (כ 12.5% מתושבי ארצות הברית היו ילידי חוץ).
ההכנסה האישית לנפש במדינה נכון ל-2006 הייתה 32,210 דולר והיא דורגה במקום ה-37 במדינות ארצות הברית., אם כי היא מדורגת בעקביות בין המדינות הנמוכות ביותר במדד יוקר המחיה. פרבר אוקלהומה סיטי ניקולס הילס נמצא בראש נתון זה באוקלהומה לפי הכנסה לנפש עם הכנסה של 73,661 דולר, אם כי מחוז טולסה מחזיק בממוצע הגבוה ביותר. בשנת 2011, 7.0% מהאוכלוסייה היו מתחת לגיל 5, 24.7% מתחת לגיל 18 ו-13.7% היו בני 65 ומעלה. 50.5% מהאוכלוסייה היו נשים.
בשנת 2000 היו במדינה כ־5,000 יהודים ו-6,000 מוסלמים.
אוקלהומה מתוארת כ-"בירת הכלא העולמית", כאשר 1,079 מכל 100,000 תושבים נכלאים נכון ל־2018, שיעור הכליאה הגבוה ביותר מכל מדינות ארצות הברית, ובהשוואה, גבוה יותר משיעור הכליאה של כל מדינה בעולם.
קבוצות דתיות באוקלהומה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 47% פרוטסטנטים אחרים 22% קתולים 8% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות אחר 3% חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות באוקלהומה לבנים לא-היספאנים 68.7% היספאנים 8.9% אמריקאים ילידים 8.7% שחורים 7.4% אסייתים 1.7% מעורב 5.9% קבוצות מוצא אתני באוקלהומה גרמנים 14.6% אירים 12.6% אמריקאים 9.6% אנגלים 8.2% צרפתים 2.5% הולנדים 2% סקוטים 1.8% איטלקים 1.7% שפות מדוברות באוקלהומה אנגלית 90.9% ספרדית 6.1% אחר 3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אוקלהומה
הערים הגדולות באוקלהומה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אוקלהומה סיטי 610,613 אוקלהומה סיטי 2 טלסה 398,121 טלסה 3 נורמן 118,197 אוקלהומה סיטי 4 ברוקן ארו 103,500 טלסה 5 לוטון 97,151 לוטון 6 אדמונד 87,004 אוקלהומה סיטי 7 מור 58,414 אוקלהומה סיטי 8 מידווסט סיטי 56,756 אוקלהומה סיטי המטרופולינים הגדולים באוקלהומה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אוקלהומה סיטי 1,336,767 מרכז אוקלהומה 2 טלסה 969,224 מזרח אוקלהומה 3 פורט סמית 279,592 מזרח אוקלהומה 4 לוטון 131,183 מערב אוקלהומה
ממשל ופוליטיקה
המושל הנוכחי של אוקלהומה הוא קווין סטיט והוא מספר 28 בתפקידו. באוקלהומה ישנם כ-77 מחוזות עם סמכויות מוניציפליות.
בית המחוקקים של אוקלהומה מורכב משני בתים: סנאט - בו חברים כ-48 נציגים הנבחרים מדי 4 שנים. נכון ל-2017, למפלגה הרפובליקנית יש כ-40 נציגים בסנאט, לעומת 8 נציגים מהמפלגה הדמוקרטית.
בית נבחרים - בו חברים כ-101 נציגים הנבחרים מדי שנתיים. נכון ל-2017, למפלגה הרפובליקנית יש כ-71 נציגים, לעומת 30 נציגים מהמפלגה הדמוקרטית.
הרשות השופטת של אוקלהומה מורכבת מבית המשפט העליון של אוקלהומה, ובית המשפט של אוקלהומה לערעורים פליליים, ו-77 מחוזות בתי משפט כאשר כל בית משפט משרת מחוז אחד. מערכת השיפוט באוקלהומה מכילה גם שני בתי משפט עצמאיים: בית משפט להדחה ובית המשפט באוקלהומה האחראי על הרשות השופטת. באוקלהומה יש שתי בתי משפט המוגדרים כמוצא האחרון: בית המשפט העליון במדינה דן בתיקים אזרחיים, ובית המשפט הממלכתי לערעורים פליליים דן בתיקים פליליים (מערכת מפוצלת זו קיימת רק באוקלהומה ובטקסס השכנה). שופטי שני בתים אלו, כמו גם בית המשפט לערעורים אזרחיים, ממונים על ידי הנגיד בהמלצת הוועדה למינוי שופטים ממלכתיים, וכפופים למפלגה שאינה מפלגתית.
הרשות המבצעת מורכבת מהמושל, מצוות העובדים שלו ונבחרי ציבור אחרים. האחריות של הרשות המבצעת כוללת הגשת התקציב, הקפדה על אכיפת חוקי המדינה והבטחת השלום במדינה.
בעשורים האחרונים אוקלהומה נחשבת למעוז רפובליקני. המפלגה הרפובליקנית ניצחה בכל מערכות הבחירות לנשיאות ארצות הברית מאז שנת 1952, מלבד זו של 1964. המדינה שולחת חמישה נציגים לבית הנבחרים של ארצות הברית (7 קולות אלקטוריילים). חברי הסנאט המייצגים את המדינה הם: ג'ים אינהוף וג'יימס לנקפורד הרפובליקנים. בבית הנבחרים מייצגים את המדינה קווין הרן, מארקוויין מולין, פרנק דין לוקאס, טום קול וסטפני בייס.
באוקלהומה עונש מוות הוא עונש משפטי. שיעור ההוצאה להורג במדינה הוא הגבוה ביותר בכל ארצות הברית ביחס לכמות האוכלוסייה.
השכלה
עם מערכת חינוך המורכבת ממחוזות בית ספר ציבוריים ומוסדות פרטיים עצמאיים, משנת 2008 היו באוקלהומה 638,817 תלמידים שנרשמו ב-1,845 בתי ספר יסודיים, ותיכוניים מקצועיים ב-533 מחוזות. באוקלהומה יש את ההרשמה הגבוהה ביותר של תלמידים אמריקאים שנולדו במדינה עם 126,078 תלמידים בשנת הלימודים 2015. אוקלהומה הוציאה 7,755 דולר לכל סטודנט בשנת 2008 והייתה במקום ה-47 במדינה בהוצאות לתלמיד, אם כי גידול בהוצאות ההשכלה הכוללת בין 1992 ל-2002 דורג במקום ה-22.
המדינה היא בין הטובות בחינוך בגיל טרום גן, המכון הלאומי לחקר חינוך מוקדם דירג אותה ראשונה בארצות הברית ביחס לסטנדרטים, איכות וגישה לחינוך טרום גני ילדים בשנת 2004, וכינה אותה כמודל לחינוך מוקדם. שיעור הנשירה מבית הספר התיכון ירד מ־3.1 ל־2.5 אחוזים בין 2007 ל-2008, כאשר אוקלהומה מדורגת בין 18 מדינות אחרות עם אחוז נשירה של פחות מ-3 אחוזים. בשנת 2004, המדינה דורגה במקום ה-36 במספר המבוגרים עם תעודות בגרות, אם כי היא הייתה בעלת השיעור הגבוה ביותר בקרב מדינות דרום ארצות הברית.
אוניברסיטת אוקלהומה, אוניברסיטת מדינת אוקלהומה, אוניברסיטת אוקלהומה המרכזית ואוניברסיטת נורת' הן המוסדות הציבוריים הגדולים להשכלה גבוהה באוקלהומה. באוקלהומה גם 11 אוניברסיטאות אזוריות ציבוריות. אוניברסיטת לנגסטון היא המכללה השחורה ההיסטורית היחידה באוקלהומה.
החל מה - 2 באפריל 2018, עשרות אלפי מורים בבתי ספר ציבוריים יצאו לשביתה בגלל חוסר מימון. על פי נתוני איגוד החינוך הארצי, מורים באוקלהומה דורגו במקום ה-49 מתוך 50 המדינות מבחינת שכר המורים בשנת 2016. סקר שנערך בשנת 2019 מצא כי העלאת השכר שהושגה בעקבות השביתה העלתה את דירוג השכר של מורי המדינה למקום ה-34 במדינה.
תרבות
פסטיבלים ואירועים
בשל ריבוי הקבוצות השונות המתגוררות באוקלהומה, פסטיבלים אתניים שנתיים מתקיימים לאורך כל השנה, כמו פאו-אמריקאיות אינדיאניות ואירועים טקסיים, וכוללים פסטיבלים (כדוגמאות) בסקוטית, אירית, גרמנית, איטלקית, וייטנאמית, סינית, צ'כית, עברית, ערבית, מקסיקנית וקהילות אפרו-אמריקאיות המתארות מורשת תרבותית או מסורות.
אוקלהומה סיטי היא ביתם של כמה אירועים ופסטיבלים חוזרים ונשנים. יריד מדינת אוקלהומה מושך אליו בערך מיליון אנשים יחד עם הפסטיבל השנתי לאמנויות. מדי שנה נערכים באוקלהומה סיטי פאוארים לאומיים גדולים, פסטיבלי מורשת לטיניים ואסיאתיים ופסטיבלי תרבות כמו חגיגות ה-Juneteenth. מצעד הגאווה באוקלהומה נערך מדי שנה בסוף יוני מאז 1987 במחוז הגאה באוקלהומה סיטי. בנוסף, פסטיבל אמנות שנתי מתקיים בפייסאו מדי שנה בסוף השבוע של יום הזיכרון.
נורמן מארחת את פסטיבל המוזיקה של נורמן, פסטיבל המדגיש להקות ומוזיקאים ילידי אוקלהומה. נורמן מארחת גם את יריד ימי הביניים של נורמן, המתקיים מדי שנה מאז 1976 והיה היריד הראשון בנושא ימי הביניים שנערך באוקלהומה. יריד ימי הביניים של נורמן הוא הגדול ביותר באוקלהומה, אירוע סוף השבוע הכי גדול והאירוע השלישי בגודלו באוקלהומה, ונבחר על ידי רשת המדיה לאירועים כאחד ממאה האירועים המובילים במדינה.
בשנת 2022 אוקלהומה זכתה בתחרות הזמר האמריקאית.
ספורט
לאוקלהומה קבוצות כדורסל, כדורגל, בייסבול, הוקי והיאבקות. כיום, אוקלהומה סיטי ת'אנדר המשחקת ב-NBA היא היחידה במדינה עם זיכיון בספורט בליגה גדולה.
בריאות
נכון לשנת 2005 אוקלהומה הייתה במקום ה-21 ממדינות ארצות הברית בסכום המימון שהמדינה קיבלה להוצאות בריאות מהממשל הפדרלי. כאשר הוצאות פדרליות הקשורות לבריאות במדינה הסתכמו בסך של 75,801,364 דולר. חיסונים, מוכנות לטרור ובריאות במערכת החינוך היו שלושת התחומים הרפואיים הממומנים ביותר.
בשנת 2000 דורגה אוקלהומה במקום ה-45 בכמות רופאים לנפש ועם קצת מתחת לממוצע הארצי במספר האחיות לנפש, אך הייתה מעט מעל הממוצע הארצי בכמות המיטות בבתי החולים. אוקלהומה היא אחת המדינות עם האחוזים הנמוכים ביותר בביטוחי בריאות, בשנת 2005, כמעט 25 אחוז מהאוכלוסייה בין גילים 18 ל־64 היו ללא ביטוח בריאות, השיעור החמישי בגובהו במדינה.
אוכלוסיית אוקלהומה היא החמישית במדינות ארצות הברית בכמות התושבים הסובלים מהשמנת יתר, כאשר 30.3 אחוז מאוכלוסייתה סובלים מהשמנת יתר או קרובים לכך. אוקלהומה דורגה אחרונה מבין 50 המדינות במחקר שנערך בשנת 2007 על ידי קרן חבר העמים בביצועי שירותי הבריאות שלה.
המרכזים לטיפול בסרטן באמריקה במרכז הרפואי בדרום-מערב טולסה הוא אחד מארבעה מתקנים אזוריים כאלה בפריסה ארצית, המציעים טיפול בסרטן בכל דרום-מערב ארצות הברית, והוא אחד מבתי החולים הגדולים לטיפול בסרטן במדינה. מתקן ההוראה הגדול ביותר לאוסטאופתיה במדינה, המרכז הרפואי של אוניברסיטת אוקלהומה בטולסה, נחשב גם הוא לאחד המתקנים הגדולים ביותר במדינה בתחום מדעי המוח.
ב־26 ביוני 2018, אוקלהומה אישרה לגליזציה למריחואנה למטרות רפואיות בלבד. זו הייתה אבן דרך למדינה שממוקמת בחגורת התנ"ך.
סמלי המדינה
סמלי מדינת אוקלהומה דגל סמל מוטו כינוי דגל אוקלהומהFlag of Oklahoma סמל אוקלהומהSeal of Oklahoma מרכז|130px מרכז|100px "עבודה מתגברת על כל הדברים""Labor omnia vincit" "המדינה המוקדמת""Sooner State" עץ פרח ציפור חיה כליל קנדיCercis canadensis גילארדיה יפהפייהGaillardia pulchella טירן זנב-סנוניתScissor-tailed flycatcher ביזון אמריקאיBison bison מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-09-24T12:32:53 |
אורגון | אורגון (באנגלית: Oregon ) היא מדינה במערב ארצות הברית השוכנת לחופי האוקיינוס השקט. בירת המדינה היא סיילם. המדינה גובלת במערב באוקיינוס השקט, בצפון בוושינגטון, בדרום בנבדה ובקליפורניה ובמזרח באיידהו.
מקור השם
פירוש השם אורגון לא ברור, וישנה השערה כי השם הוא אנגלוז של המילה הצרפתית ל"הוריקן" – "Ouragon".
ב-1765 הזכיר המייג'ור הבריטי רוברט רוג'רס את השם Ouragon בבקשת תמיכה כספית במשלחת. ב-1778 התייחס ג'ונתן קרוור בספר מסעותיו לנהר הגדול במערב בשם אורגון (Oregon). המשורר ויליאם קולן בראיינט השתמש בפואמה "תנטופסיס" (Thanatopsis) בשם "אורגון" לתיאור השטח שבו עברה משלחת לואיס וקלארק.
היסטוריה
העדות הראשונה לאדם באזור אורגון מתוארכת לשנת 15,000 לפני הספירה במערת פורת רוק הסמוכה לפורת רוק. החל מהאלף השמיני לספירה הופיעו התיישבויות באורגון סמוך לנהר קולומביה והחוף. עד המאה ה-16 לספירה היו מספר רב של שבטים ילידים באורגון, בהם: בנוק, צ'ינוק, טקלמה, קלאמת, קוקוולי, אומפקווה ונז פרס.
האירופאים הראשונים שהגיעו לאורגון היו מגלי ארצות ספרדים תחת פיקודו של חואן רודריגס קבריו, שיצאו בשנת 1543 ממקסיקו למסע לחקר חופה של אמריקה הצפונית. פרנסיס דרייק האנגלי נחת באורגון לביצוע תיקונים בזמן מסעו להקפת העולם, בשנת 1579, כנראה במפרץ הקרוי היום מפרץ דרייקס. דרייק הכריז על שטח אורגון תחת ריבונות אנגלית, מה שנהפך לעילה בסכסוך הטריטוריאלי בין אנגליה למקסיקו שנים אחר כך, וכן במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. לאחר מסעו לחקר החוף המערבי של חואן חוזה פרז הרננדס הספרדי בשנת 1774, משלחות ספרדיות החלו באופן קבוע לעצור באורגון בדרכם לאסיה לסחור בתבלינים. ג'יימס קוק סייר ב-1778 לאורך החוף בניסיון למצוא את המעבר הצפון-מערבי.
במאה ה-18 וה-19 החלו מיסיונרים וציידים צרפתים קנדים לנדוד לאורגון וחלקם התיישבו שם באורח קבע. בין המתיישבים נמנה לוסייר, שמיוחס כחקלאי האירופאי הראשון באורגון. ההגירה הצרפתית הותירה חותם בצורת שמות מקומות רבים בצרפתית כמו נהר מהלואר, העיר לה גרנדה ואף שמה של אורגון. משלחת לואיס וקלארק (1805–1806) עברה באזור במהלך מסעם. הם בנו מצודת חורף בפורט קלטסופ סמוך לשפך נהר קולומביה. הודות למשלחת זו ולמסעו של הבריטי דייוויד תומפסון (1811) נודע על הכמות הרבה של חיות פרווה באזור וכן התגלה שביל אורגון, נתיב יבשתי החוצה את הרי הרוקי, ומוביל בסופו של דבר לחוף האוקיינוס השקט. ב-1811 הקים היזם הניו-יורקי ג'ון ג'וזף אסטור בשפך נהר קולומביה את פורט אסטוריה כתחנה המערבית ביותר של חברת הפרוות הפסיפית. זה היה יישוב הקבע הראשון של לבנים באזור. במלחמת 1812 השתלטה בריטניה על כל התחנות של חברת הפרוות הפסיפית. בשנים 1820–1830 שלטה חברת מפרץ הדסון על כל האזור הצפון-מערבי של מחוז קולומביה.
תנועת מתיישבים רבה בשביל אורגון, נתיב שיירת עגלות מפורסם, שהחל ב-1842–1843 הביאה את ארצות הברית לפתור את המחלוקת הטריטוריאלית על האזור עם בריטניה, שהסתיימה סופית עם חתימתו של הסכם אורגון ב-1846. טריטוריית אורגון נקבעה סופית ב-1848.
העברת חוק ב-1850 המעניק קרקע למתיישבים באורגון הגביר את זרם המתיישבים. החוק בא על חשבונם של האינדיאנים שנדחקו לשמורות המיועדות להם. ב-14 בפברואר 1859 התקבלה אורגון כמדינה לארצות הברית. למרות זאת, זרם המהגרים היה קטן יחסית עקב הסכנה בשביל אורגון הארוך והקושי במסע הימי מקיף היבשת.
במלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אורגון בין מדינות האיחוד. למרות ריחוקה מאזורי הקרבות חיילים גויסו באורגון ונשלחו מזרחה לסייע לצבא האיחוד במלחמה.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 נסללו מסילות רכבת וקישרו את אורגון בצורה קלה, זולה ובטוחה יחסית לשאר ארצות הברית, מה שהוביל לגידול מהיר באוכלוסייה ולפיתוח של תעשייה חקלאית ותעשיית עצים. עד היום אורגון ומדינות החוף המערבי מובילות בתעשיות אלו.
בשנת 1994 הפכה אורגון למדינה האמריקאית הראשונה שהעניקה לגליזציה של התאבדות בסיוע רופאים באמצעות חוק מוות בכבוד. במסגרת משאל עם ב-4 בנובמבר 2014, הותרה צריכת מריחואנה לשימוש אישי לאחר שתושבי המדינה הצביעו בעד הקמת מערכת מיסוי ובקרה על מכירת מריחואנה. בכך הצטרפה מדינת אורגון למדינות וושינגטון, קולורדו ואלסקה המתירות צריכת מריחואנה לצורכי הנאה. מה שהפך את אורגון למדינה השנייה באותה תקופה שחוקקה נישואים לבני זוג מאותו המין, התאבדות בסיוע רופאים ושימוש במריחואנה לצורך הנאה.
בספטמבר 2023 התירה אורגון את השימוש בפטריות מיוחדות, כתרופה לטיפול נפשי, שימוש שאסור ברוב מדינות ארצות הברית.
גאוגרפיה
אורגון ממוקמת בחוף המערבי. היא המדינה התשיעית בגודלה בשטחה בארצות הברית עם 251,418 קמ"ר. בשטחה היא גדולה מעט יותר מבריטניה הגדולה.
אורגון גובלת במערב באוקיינוס השקט, בצפון בוושינגטון בדרום בקליפורניה ונבדה, ובמזרח באיידהו. אורגון מחולקת לשישה אזורים: החוף, עמק וילאמט, רכס קסקייד, הרי קלאמת, נהר הקולומביה ופרובינציית אגן ורכס.
הנקודה הגבוהה ביותר היא פסגת הר הוד שגובהו 3,428 מטרים ונקודתה הנמוכה ביותר היא פני הים.
הפארק הלאומי היחיד בשטחה הוא הפארק הלאומי קרייטר לייק, אשר נוצר בתוך קלדרה של הר געש לא פעיל. זהו האגם העמוק ביותר בארצות הברית – 592 מטרים.
פני השטח של אורגון מגוונים מאוד ונעים מיערות גשם שבאזור החוף למדבר באזורים הדרום מערביים, רכס קסקייד הגבוה במערב ועמק וילאמט במרכז. רכס קסקייד, במערב המדינה, משתרע לכל אורכה, עד צפון קליפורניה, ומשפיע על האקלים: ריבוי משקעים ברכס, ומדבר צל גשם במורדותיו המזרחיים.
באורגון ממוקמים אזורי טבע בראשיתי עם יערות ואגמים דוגמת אגם רוג'ר שמההוים אתרי תיירות פופולריים.
רוב אוכלוסיית המדינה מתגוררת בעמק וילאמט המשתרע מיוג'ין (העיר השנייה בגודלה), בדרום עד לפורטלנד (העיר הגדולה במדינה) בצפון העמק, דרך ערים גדולות נוספות כמו סיילם (בירת המדינה).
בעוד גבולה הדרומי מוגדר באופן שרירותי על ידי קו רוחב, וגבולה המערבי על ידי הים הגבול הצפוני והצפון מערבי מוגדר ברובו על ידי תוואי נהר קולומביה.
האורגניזם הגדול ביותר החי באורגון (השייך למין Armillaria ostoyae), היא פטרייה הגדלה כמטר מתחת לפני האדמה ומשתרעת על פני 8.8 קמ"ר והיא בת אלפי שנים.
אקלים
ברוב אורגון יש אקלים מתון בדרך כלל, אם כי יש שוני משמעותי בין אזורים לאור מגוון הנופים ברחבי המדינה. באזור המערבי של המדינה (מערבית לטווח המפלים ) יש אקלים אוקיאני, המאוכלס ביערות מעורבים ירוקי עד וצבעוניים. האקלים המערבי של אורגון מושפע מאוד מהאוקיינוס השקט; השליש המערבי של אורגון רטוב מאוד בחורף, בינוני עד רטוב מאוד באביב ובסתיו, ויבש במהלך הקיץ. הלחות היחסית של אורגון המערבית היא גבוהה למעט בימי הקיץ, שהם חצי יבש למחצה ולח; מזרח אורגון בדרך כלל מתאפיין בלחות נמוכה כל השנה. בחלקה הדרומי-מערבי של המדינה, ובמיוחד בעמק רוג, יש אקלים ים תיכוני עם חורפים יבשים ושקופים יותר וקיצים חמים יותר, בדומה לצפון קליפורניה. בחלק הצפון-מזרחי של אורגון שורר אקלים צחיח למחצה, ובאזורי השטח הגבוהים שלו יש אקלים סובארקטי. המדינה מדורגת במקום החמישי לטמפרטורות הקיץ הקרירות ביותר של מדינה כלשהי במדינה, אחרי מיין, איידהו, וויומינג ואלסקה.
לשני שלישים המזרחי של אורגון, המורכבים במידה רבה ממדבר גבוה, יש חורפים קרים ומושלגים וקיצים יבשים מאוד. חלק ניכר מהמזרח הוא חצי צחיח כמו שאר האגן הגדול, אם כי הרי הכחול הם רטובים מספיק כדי לתמוך ביערות נרחבים. מרבית אורגון מקבלת כמויות שלג משמעותיים, אך עמק וילאמט, בו מתגוררים 60 אחוז מהאוכלוסייה, יש חורפים מתונים משמעותית לרוחב הרוח שלו ולרוב רואים שלג אלא רק גשם קל.
הטמפרטורה הרשומה הגבוהה ביותר של אורגון היא 48 מעלות צלזיוס בפנדלטון ב-10 באוגוסט 1898, והטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה היא 54- מעלות צלזיוס בסנקה ב-10 בפברואר 1933.
כלכלה
המדינה היא אזור גידול ראשון במעלה של אגוזי לוז. 95% מיבול אגוזי הלוז מגידול מקומי בארצות הברית מגיעים ממדינה זו. באורגון יש 676 יקבים, ו-71 נפתחו בשנת 2014. דיג של אלתית מהמדינה הוא מהגדולים בעולם כולו. המדינה מפורסמת ביערותיה ובתעשיית הקורות שלה, אם כי תעשייה זו ירדה משמעותית בעקבות שריפות ובירוא מופרז של יערות.
תיירות היא ענף כלכלי חשוב. היערות, האגמים, שמורות הטבע והחופים מושכים תיירים לאורך כל השנה. פסטיבל שייקספיר של אורגון שנערך בעיר אשלנד גם הוא יעד תיירותי מפורסם. רבות במיוחד הן המבשלות הבירה במדינה, כאשר העיר הגדולה ביותר, פורטלנד, מחזיקה בשיא עולמי של מספר מבשלות בעיר אחת.
שיעור האבטלה של אורגון עמד על 5.5% בספטמבר 2016, ואילו שיעור האבטלה בארצות הברית עמד על 5.0% באותו חודש.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך כי אוכלוסיית אורגון עומדת על כ־4,217,737 נכון ל-1 ביולי 2019, גידול של 10.09% לעומת מפקד 2010. נכון למפקד 2010, אוכלוסיית אורגון הייתה 3,831,074. ההרכב המגדרי של המדינה היה 49.5% גברים ו-50.5% נשים. 22.6% מהאוכלוסייה היו מתחת לגיל 18; 63.5% היו בין הגילאים 18–64; ו-12.5% היו בני 65 ומעלה.
אורגון הייתה "היעד המוביל ביותר" של המדינה בשנת 2014, כאשר שתי משפחות עברו למדינה עבור כל אחת שעוברת בשאר המדינה (66.4% ל-33.6%). אורגון הייתה גם היעד המוביל ביותר בשנת 2013, והיעד השני הכי פופולרי בשנת 2010 עד 2012.
סקר הזיהוי האמריקני הדתי ערך סקר בשנת 2008 ולפי תוצאותיו אורגון היא המדינה החמישית עם כמות האזרחים שמגדירים את עצמם ללא השתייכות דתית.
תחזיות מלשכת המפקד האמריקאית מראות כי אוכלוסיית אורגון צפויה לגדול ל-4,833,918 עד שנת 2030, עלייה של 41.3% בהשוואה לאוכלוסיית המדינה המונה 3,421,399 בשנת 2000. תחזיות המדינה עצמה צופות אוכלוסייה כוללת של 5,425,408 בשנת 2040.
קבוצות דתיות באורגוןנוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 29% פרוטסטנטים אחרים 14%קתולים 12%מורמונים 4% נוצרים אחרים 2%דתות אחרותיהודים 2%מוסלמים 1% אחר 4%חסרי סיווג דתי 32% קבוצות גזעיות באורגון (הערכה נכון ל-2016) לבנים לא-היספאנים 85.1% היספאנים 12.4% אסייתים 4.0% שחורים 1.9% אמריקאים ילידים 1.1% מעורב 4.4% קבוצות מוצא אתני באורגון גרמנים 20.3% אירים 12.6% אנגלים 12% אמריקאים 5% צרפתים 4% איטלקים 3.9% נורווגים 3.8% סקוטים 3.1% שוודים 2.9% הולנדים 2.4% שפות מדוברות באורגון אנגלית 85.6% ספרדית 8.6% אחר 5.8%
הערים הגדולות
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אורגון
הערים הגדולות באורגון (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פורטלנד 609,456 פורטלנד-ונקובר-הילסבורו 2 סיילם 160,614 סיילם 3 יוג'ין 159,190 יוג'ין 4 גרשם 109,397 פורטלנד-ונקובר-הילסבורו 5 הילסבורו 97,368 פורטלנד-ונקובר-הילסבורו 6 ביברטון 93,542 פורטלנד-ונקובר-הילסבורו 7 בנד 81,236 בנד-ריצ'מונד 8 מדפורד 77,677 מדפורד 9 ספרינגפילד 60,177 יוג'ין 10 קורוואליס 55,298 11 אולבני 51,583 אולבני המטרופולינים הגדולים באורגון (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פורטלנד-ונקובר-הילסבורו 2,348,247 צפון מערב אורגון 2 סיילם 404,026 צפון מערב אורגון 3 יוג'ין 358,337 דרום מערב אורגון 4 מדפורד 210,287 דרום מערב אורגון 5 בנד-ריצ'מונד 170,388 מרכז אורגון 6 אולבני 119,356 צפון מערב אורגון
ממשל ופוליטיקה
בראש הרשות המבצעת עומד מושל שנבחר לקדנציה של ארבע שנים. המושל מוגבל לשתי קדנציות רצופות, אך אין הגבלה למספר הקדנציות הכוללת. הבחירות למושל מתקיימות יחד עם בחירות אמצע הקדנציה. אורגון היא אחת מהמדינות הבודדות בהן לא קיים תפקיד סגן המושל, ובמקרה שהמושל מפסיק למלא את תפקידו מחליף אותו מזכיר המדינה. המושלת הנוכחית היא טינה קוטק, אשר החליפה את קייט בראון, שניהן חברות המפלגה הדמוקרטית. מצביעי אורגון בחרו מושלים דמוקרטיים בכל בחירות מאז 1986.
האספה המחוקקת של אורגון מורכבת משני בתים – בית הנבחרים בו יש 60 חברים הנבחרים לקדנציה של שנתיים, וסנאט בו יש 30 חברים הנבחרים לקדנציה של 4 שנים, כאשר כל שנתיים מתקיימות בחירות בכחצי מהמחוזות. אין הגבלה על אורך הכהונה של חברי שני הבתים.
בית המשפט העליון של אורגון מורכב משבעה שופטים שנבחרים בצורה בלתי-מפלגתית בבחירות הכלליות לקדנציות של שש שנים. חבר השופטים כולל כיום את שני השופטים העליונים היחידים בארצות הברית שהם הומוסקסואלים גלויים. בית המשפט בוחר מתוכו את אחד השופטים לנשיא בית המשפט העליון לקדנציה של שש שנים.
ההצבעה בבחירות באורגון מתקיימת כולה דרך הדואר. המצביעים מקבלים את טופסי ההצבעה לביתם, ויכולים להחזיר אותם במעטפות כפולות בדואר, או במשרדי ועדות הבחירות המקומיות. אורגון הנהיגה שיטה זו בבחירות מקומיות החל משנות ה-80, ובבחירות הפדרליות החל משנת 2000.
המדינה מחולקת מנהלית ל-36 מחוזות. הגדול שבמחוזות אורגון הוא מחוז הרני (26,250 קמ"ר), והקטן שבהם הוא מחוז מולטנומה (1,130 קמ"ר). מחוז מולטנומה הוא גם המחוז המאוכלס ביותר (כ-756,530 תושבים), ובו שוכנת גם פורטלנד, העיר המאוכלסת ביותר במדינה. המחוז הדליל ביותר באוכלוסייה הוא מחוז וילר עם 1,430 תושבים.
הסנאטורים המייצגים את אורגון הם רון ויידן המכהן משנת 1996 וג'ף מרקלי המכהן משנת 2009, חברי המפלגה הדמוקרטית. מתוך 5 החברים (כלומר, למדינה 7 קולות אלקטוריילים) המייצגים את המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית, ארבעה מתוכם דמוקרטים ושני רפובליקנים. בבחירות לנשיאות נוטה אורגון להצביע עבור המועמד הדמוקרטי. אורגון תמכה במועמדים הדמוקרטיים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות. ברק אובמה הדמוקרטי, זכה במדינה בהפרש של שתים עשרה נקודות אחוז, כשגרף מעל 54% מהקולות העממיים בשנת 2012. בבחירות 2016, הילרי קלינטון ניצחה את אורגון ב-11 נקודות אחוז.
השכלה
בתי ספר
בשנת הלימודים 2013–2014 היו במדינה 567,000 תלמידים בבתי ספר ציבוריים. כמו כן היו 197 מחוזות בתי ספר ציבוריים, ששורתו על ידי 19 מחוזות לשירותי חינוך.
בשנת 2016 מחוזות בתי הספר הגדולים במדינה היו: בתי הספר הציבוריים של פורטלנד: הכוללים 47,323 תלמידים; מחוז בית הספר סאלם קייזר, הכולל 40,565 תלמידים; מחוז בית הספר ביברטון, הכולל 39,625 תלמידים; מחוז בית הספר הילסבורו, הכולל 21,118 תלמידים; וצפון Clackamas הספר המחוזי, הכולל 17,053 תלמידים.
השכלה גבוהה
מאז המעבר של מדד 5 ב-1990, שקבע גבולות לרמות הארנונה, אורגון נאבקת לממן השכלה גבוהה. מאז, אורגון קיצצה את תקציב ההשכלה הגבוהה וכעת היא מדורגת במקום ה-46 במדינה בהוצאות המדינה לתלמיד. עם זאת, החקיקה ב-2007 מימנה את מערכת האוניברסיטאות הרבה מעבר לתקציב המבוקש של המושל, למרות שעדיין מכסה את שיעורי הלימוד ב-3% לשנה. אורגון תומכת בסך הכול בשבע אוניברסיטאות ציבוריות ובסניף אחד. זה בית של שלוש אוניברסיטאות מחקר ציבוריות: אוניברסיטת אורגון (UO) ביוג'ין ואוניברסיטת המדינה של אורגון (OSU) בקורווליס, שתיהן מסווגות כאוניברסיטאות מחקר עם פעילות מחקרית גבוהה מאוד, ובאוניברסיטת המדינה של פורטלנד שמסווגת כאוניברסיטת מחקר עם פעילות מחקרית גבוהה.
UO היא סלקטיבית ארצית מדורגת הגבוהה ביותר של המדינה ואפילו מרוב אוניברסיטה ציבורית על ידי U.S. News & World Report ופורבס. OSU היא אוניברסיטת ה-Land-grant היחידה במדינה, בעלת ההרשמה הגדולה ביותר של המדינה לסתיו 2014, והיא האוניברסיטה הגבוהה ביותר במדינה על פי "הדירוג האקדמי של האוניברסיטאות העולמיות". OSU מקבלת מימון שנתי למחקר רב יותר מכל מוסדות ההשכלה הגבוהה הציבורית באורגון יחד. אוניברסיטת פורטלנד הממלכתית העירונית של המדינה יש את ההרשמה השנייה בגודלה באורגון.
ספורט
אורגון היא בית לשלוש קבוצות ספורט מקצועיות מרכזיות: קבוצת הכדורסל פורטלנד טרייל בלייזרס מליגת ה-NBA, קבוצת הכדורגל פורטלנד טימברס מליגת ה-MLS וקבוצת הכדורגל נשים מליגת ה-NWSL.
עד 2011, קבוצת הספורט המקצועית הגדולה היחידה באורגון הייתה פורטלנד טרייל בלייזרס. משנות השבעים ועד שנות התשעים היו הבלייזרס אחת הקבוצות המצליחות ב-NBA. בתחילת המאה ה-21, הפופולריות של הקבוצה הקבוצה נחלשה עקב סכסוכים פנימיים ובעיות כספיות, אך חזרה לעצמה לאחר עזיבתם של שחקנים שנויים במחלוקת ורכישת שחקנים חדשים כגון ברנדון רוי, למרכוס אולדרידג' ומאוחר יותר דמיאן לילארד. הבלייזרס משחקים באולם מודה סנטר בפורטלנד.
סמלי המדינה
סמלי מדינת אורגון דגל סמל מוטו כינוי דגל אורגוןFlag of Oregon סמל אורגוןSeal of Oregon מרכז|130px מרכז|100px "היא עפה עם כנפיה""Alis volat propriis" "מדינת הבונה""Beaver State" עץ פרח ציפור חיה צוגנית פירDouglas-fir גפן אורגוןBerberis aquifolium סטורנלה נגלקטהWestern meadowlark בונה קנדיNorth American beaver מרכז|90px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-10-11T05:37:31 |
איווה | אַיוֹוָה (באנגלית: Iowa ) היא המדינה ה-29 של ארצות הברית. המדינה, הממוקמת במרכז ארצות הברית, הצטרפה לברית המדינות ב-28 בדצמבר 1846. המדינה קרויה על שמו של שבט אינדיאני בשם איווה.
מקור השם
השם איווה נגזר מאנשי האיווה, השייכים לשבט הסו הילידי. השבט היה אחד מן השבטים שישבו במדינה בעת גילוייה על ידי האירופאים. זו המדינה היחידה ששמה המקוצר מכיל שתי אותיות תנועה (IA).
היסטוריה
האירופים הראשונים שביקרו באזור איווה היו ז'אק מארקט ולואי ז'ולייה, שתיעדו בשנת 1673 מספר כפרים אינדיאניים ליד נהר המיסיסיפי. האזור היה בריבונות צרפת עד שזו העבירה את הריבונות לידי ספרד בשנת 1763, לאחר מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. בזמן השלטון הספרדי, הקימו צרפת והממלכה המאוחדת תחנות סחר רבות לאורך נהר המיסיסיפי. בשנים אלו הייתה איווה חלק מלואיזיאנה הצרפתית, ועברה לשלטון צרפת בשנת 1800, כאשר נרכשה על ידי נפוליאון בונפרטה. בשנת 1803 נקנתה איווה על ידי ארצות הברית כחלק מרכישת לואיזיאנה.
ביוני 1833 החלו להתיישב באזור מתיישבים אמריקאים, בעיקר מאוהיו, פנסילבניה, ניו יורק, אינדיאנה, קנטקי, ווירג'יניה. ביולי 1838 הוקמה טריטוריית איווה, אשר כללה באותה עת 23,242 תושבים.
ב-28 בדצמבר 1846 הפכה איווה למדינה ה-29 בארצות הברית, באישורו של הנשיא ג'יימס פולק.
בזמן מלחמת האזרחים (1861–1865) תמכה איווה באיחוד ולא התקיימו בה קרבות. באופן יחסי לכלל ארצות הברית (גם בדרום וגם בצפון), החזיקה איווה בשיא הגיוס לצבא.
בשנים שלאחר מלחמת האזרחים, גדלה אוכלוסייתה של המדינה באופן דרמטי: מ-674,913 תושבים בשנת 1860 עד 1,194,020 בשנת 1880. בתקופה זו ועד המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929, נהנתה איווה משגשוג וצמיחה כלכלית בחקלאות ובתעשייה. לאחר המשבר החל תהליך של אורבניזציה ותיעוש. בשנות ה-80 התרחש משבר גדול בחקלאות, דבר שגרם לעוני רב ולמשבר דמוגרפי, שנמשך כעשור.
גידול האוכלוסייה במדינת איווה הוא הגדול ביותר בארצות הברית (בחלק יחסי), ותלותה של כלכלת המדינה בחקלאות הולך ופוחת.
גאוגרפיה
המדינה גובלת בצפון במינסוטה, במזרח בוויסקונסין ובאילינוי כשביניהן עובר נהר מיסיסיפי, בדרום במיזורי כשביניהן עובר נהר המיזורי, ובמערב בנברסקה ובדרום דקוטה.
רוב שטחה של איווה הוא ערבה.
ממשל ופוליטיקה
בירת המדינה היא דה מוין. איווה שולחת שני סנאטורים וארבעה נציגים לקונגרס של ארצות הברית. כיום, שני הסנאטורים ושלושה מחברי הקונגרס מהמדינה הם מהמפלגה הרפובליקנית, לעומת חברת קונגרס אחת מהמפלגה הדמוקרטית.
הרשות המחוקקת במדינה היא האספה הכללית והיא פרלמנט דו-ביתי, בה חברים 150 חברים (100 בבית הנבחרים ו-50 בסנאט). הרכב האספה (נכון ל-2020):
בית הנבחרים
מפלגהנציגיםהמפלגה הרפובליקנית59המפלגה הדמוקרטית41
הסנאט
מפלגההמפלגה הרפובליקנית32המפלגה הדמוקרטית18
זכויות אזרח
בשנת 2023, נאסרו במדינה הפלות החל מהשבוע ה-6 להיריון. המצב המשפטי טרם חקיקת החוק היה שאישה באיווה יכלה לבחור להפסיק את היריונה עד שבוע 20. לאחר חקיקת החוק, אסורה הפסקת ההיריון אחרי זיהוי פעילות לבבית בעובר, אלא במקרים מיוחדים, בהם אונס – אם דווח למשטרה או לספק שירותי בריאות ב-45 הימים אחרי המעשה – וגילוי עריות, אם דווח ב-145 הימים שאחריו; אם בעובר זוהו מומים שאינם מאפשרים חיים; ואם ההיריון מסכן את חיי האישה.
איווה הייתה מהמדינות הראשונות במאה ה-19 שחוקקו חוקים נגד אפליה גזעית. ביולי 1839 בית המשפט העליון אסר את העבדות במדינה. בשנת 1851 הותרו נישואים בין גזעיים במדינה, יותר ממאה שנה לפני ההיתר הארצי בנושא. בהמשך המאה נחקקו חוקים הנוגעים לשוויון גזעי, בעיקר בחינוך, בכלכלה, במרחב הציבורי ובאוניברסיטאות.
בשנת 1847 אוניברסיטת איווה הייתה האוניברסיטה הציבורית הראשונה בארצות הברית שהחילה שוויון מלא בין גברים לנשים. בהמשך היו ניסיונות רבים לתת זכות בחירה לנשים, אך ניסיונות אלו נפלו. לבסוף, נשים קיבלו זכות בחירה רק ב-1919, יחד עם שאר המדינות.
בשנת 1976 בוטל האיסור על הומוסקסואליות, 27 שנים לפני פסק דין לורנס נגד טקסס. בשנת 2009 אושרו נישואים חד-מיניים במדינה, מה שהפך אותה למדינה השלישית בארצות הברית ולמדינה הראשונה במערב התיכון שאישרה נושא זה.
הבחירות המקדימות
כל ארבע שנים, מאז 1972, נהוג לערוך את הבחירות המקדימות הראשונות לנשיאות ארצות הברית באיווה. אופי ההצבעה בהן היא אספות בחירה.
כלכלה
הכלכלה של המדינה מתבססת בעיקרה על חלקאות. הגידולים העיקריים הם: בשר חזיר, תירס, פולי סויה, שיבולת-שועל, בקר ומוצרי חלב. מקובל לזהות את איווה כחלק מחגורת התירס.
ענפי התעשייה המובילים במדינה הם עיבוד מזון ומכונות. כמו-כן, איווה היא היצרנית הגדולה ביותר בארצות הברית של אתנול.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות באיווה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 28% פרוטסטנטים אחרים 32% קתולים 18% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות מוסלמים 1% אחר 1% חסרי סיווג דתי 21% קבוצות גזעיות באיווה לבנים לא-היספאנים 88.7% שחורים 2.9% היספאנים 5% אסייתים 1.7% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 1.8% קבוצות מוצא אתני באיווה גרמנים 38% אירים 14.9% אנגלים 9.3% אמריקאים 5.8% נורווגים 5.7% הולנדים 4.5% שוודים 3.1% צרפתים 2.8% איטלקים 2.3% שפות מדוברות באיווה אנגלית 92.6% ספרדית 4% אחר 3.4%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת איווה
הערים הגדולות באיווה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 דה מוין 203,433 דה מוין 2 סידר רפידס 126,326 סידר רפידס 3 דבנפורט 99,685 דבנפורט-מולין-רוק איילנד 4 סו סיטי 82,684 סו סיטי 5 ווטרלו 68,406 ווטרלו סדר פולס 6 איווה סיטי 67,862 איווה סיטי 7 קאונסיל בלאפס 62,230 אומהה-קאונסיל בלאפס 8 איימס 58,965 דה מוין 9 דביוק 57,637 דביוק 10 ווסט דה מוין 56,609 דה מוין המטרופולינים הגדולים באיווה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אומהה-קאונסיל בלאפס 904,421 מזרח איווה 2 דה מוין 611,549 מרכז איווה 3 דבנפורט-מולין-רוק איילנד 383,030 מזרח איווה 4 סידר רפידס 263,885 מזרח איווה 5 ווטרלו סדר פולס 169,993 מזרח איווה 6 סו סיטי 168,806 מערב איווה 7 איווה סיטי 164,357 מזרח איווה 8 דביוק 96,370 מזרח איווה
יהדות איווה
היהודים הראשונים היגרו לאיווה בשנת 1833. הקהילות היהודיות במדינה גדלו מאוד עם הגעת גלי ההגירה מרוסיה ופולין.
כיום חיים באיווה כ-8,000 יהודים שהם כ־0.26% מכלל האוכלוסייה, מתוכם כ-3,000 בבירה דה מוין.
סמלי המדינה
סמלי מדינת איווה דגל סמל מוטו כינוי דגל איווהFlag of Iowa סמל איווהSeal of Iowa מרכז|130px מרכז|100px "את החירויות והזכויות שלנו נשמור""Our liberties we prize and our rights we will maintain" "מדינת ההוקאיי""Hawkeye State" עץ פרח ציפור חיה אלון גדול-פירותQuercus macrocarpa ורד הערבותWild prairie rose קנרית אמריקאיתAmerican goldfinch מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
אגריפרוססורס
קישורים חיצוניים
חדשות איווה
אוכלוסין באיווה
חוקי מדינת איווה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-08-01T02:10:25 |
איידהו | איידהו (באנגלית: Idaho ) היא מדינה בארצות הברית. המדינה הצטרפה לאיחוד ב-3 ביולי 1890.
נכון ל-2018 אוכלוסיית איידהו מונה 1,787,065 תושבים, ה-38 המאוכלסת בארצות הברית.
38% משטח המדינה הוא יער, הכי הרבה מכל מדינות ארצות הברית.
מקור השם
שמה של המדינה עלה לראשונה בכלל עבור מקום אחר, כאשר חיפשו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 שם לטריטוריה חדשה שהפכה מאוחר יותר למדינת קולורדו. פעיל פוליטי בשם ג'ורג וילינג הציע את השם "איידהו" והסביר שהיא מילה אינדיאנית שפירושה "מרגלית ההר". לאחר שווילינג גילה שהוא המציא את המילה הוחלט לקרוא לטריטוריה החדשה "קולורדו".
בערך באותה תקופה הוקם מחוז בטריטוריית וושינגטון בשם איידהו, על שם ספינת קיטור בשם זה ששטה בנהרות האזור. כשחלק ממזרח טריטוריית וושינגטון, שכלל את המחוז הזה, הפך לטריטוריה נפרדת ב-1863 ניתן לה השם איידהו, שהפך לשם המדינה כשהיא התקבלה לאיחוד ב-1890.
היסטוריה
קיימות עדויות לקיומם של אנשים באיידהו לפני כ-14,500 שנים. ב-1959 נמצאו בחפירות במערת וילסון בוט ליד טווין פולס עדויות לפעילות אדם כולל ראשי חץ. אלו בין הפריטים הקדומים ביותר שנמצאו בצפון אמריקה. השבטים האינדיאנים הבולטים באיידהו היו הנז פרס בצפון ובצפון מערב והשושון בדרום.
איידהו הייתה חלק ממחוז אורגון שהיה אזור הנתון במחלוקת בין בריטניה לארצות הברית עד 1846. עד ייסוד טריטוריית איידהו ב-1863, חלקים ממדינת איידהו של היום היו חלק מהטריטוריות של אורגון, של וושינגטון ושל טריטוריית דקוטה. טריטוריית איידהו כללה את רוב שטחה של מדינת איידהו של היום, מונטנה וויומינג.
בשנים שבין הכרזתה כטריטוריה להפיכתה למדינה ב-1890 ידעה איידהו מספר תהפוכות. הבירה עברה לבויסי מלואיסטון, מורמונים התיישבו בחלקה הדרום מזרחי והיה ניסיון לחלק את הטריטוריה בין טריטוריית וושינגטון ומדינת נבדה.
כלכלת איידהו התבססה בעיקר על כריית מתכות וב-1892 פרצה שביתת כורים, שגלשה לעימותים אלימים בין הכורים לשומרי המכרות, שכללו ירי ופיצוץ מכרות. כיום מבוססת כלכלת איידהו בעיקר על חקלאות ותיירות אך תעשיות מדע וטכנולוגיה תופסות חלק הולך וגדל בכלכלת המדינה.
איידהו הייתה אחת מהמדינות הנפגעות ביותר במדינות צפון-מערב פסיפיק במהלך השפל הגדול. המחירים צנחו בגידולים העיקריים של איידהו: בשנת 1932, אחד הגידולים העיקריים של המדינה, תפוחי אדמה, הכניסו עשרה סנט בלבד לעומת 1.51 דולר בשנת 1919, בעוד שחקלאי איידהו ראו את הכנסתם השנתית של 686 דולר בשנת 1929 זה ירד ל -250 דולר בשנת 1932.
בשנים האחרונות הרחיבה איידהו את בסיסה המסחרי כמדינה תיירותית וחקלאית כך שיכלול תעשיות מדע וטכנולוגיה. מדע וטכנולוגיה הפכו למרכז הכלכלי היחיד הגדול ביותר (מעל 25% מכלל הכנסות המדינה) במדינה והם גדולים יותר מחקלאות, ייעור וכרייה יחד.
ביולי 2007 נכנס לתוקפו חוק הקובע כי שפתה הרשמית של המדינה היא האנגלית.
גאוגרפיה
איידהו ממוקמת בצפון מערב ארצות הברית וגובלת בפרובינציה הקנדית קולומביה הבריטית בצפון, במונטנה ובוויומינג במזרח, ביוטה ובנבדה בדרום ובאורגון ובוושינגטון במערב. במזרח איידהו נמצאים הפארק הלאומי ילוסטון והרי הרוקי.
אקלים
האקלים של איידהו משתנה מאוד. למרות הגבול המערבי של המדינה הוא שהוא כ־560 קילומטר מן האוקיינוס השקט, ההשפעה הימית עדיין מורגשת באיידהו, במיוחד בחורף, כאשר כיסוי עננים, לחות, וכמות המשקעים נמצאות במידה המרבית שלהם. להשפעה זו השפעה מתמתנת בחורף בה הטמפרטורות אינן נמוכות כפי שאפשר היה לצפות במדינה צפונית עם גובה רב בעיקר. ההשפעה הימית בולטת פחות בחלקה המזרחי של המדינה שם דפוסי המשקעים הופכים לרוב, עם קיץ רטוב יותר וחורפים יבשים יותר, והבדלי הטמפרטורה העונתיים הם קיצוניים יותר, ואקלים יבשתי למחצה יותר.
איידהו יכולה להיות חמה מאוד, אם כי תקופות ממושכות של מעל 37 מעלות צלזיוס הן נדירות, למעט הנקודה הנמוכה ביותר בגובה, Lewiston, שבהתאמה רואה מעט שלג. ימי הקיץ החמים מתקבלים על ידי הלחות היחסית הנמוכה וערבים קרירים יותר בחודשי הקיץ שכן, לרוב המדינה, ההבדל היומי הגבוה ביותר בטמפרטורה הוא לרוב בקיץ. חורפים יכולים להיות קרים, תקופות ממושכות של מזג אוויר קר מתחת לאפס אינן חריגות. הטמפרטורה הגבוהה ביותר בכל הזמנים שנמדדה באיידהו היא 48 מעלות צלזיוס, היא נרשמה באורופינו ב-28 ביולי 1934; הטמפרטורה הנמוכה ביותר בכל הזמנים שנמדדה היא 60- מעלות צלזיוס. היא נרשמה בסכר פארק האי ב-18 בינואר 1943.
כלכלה
התוצר הממשלתי הגולמי לשנת 2015 היה 64.9 מיליארד דולר, וההכנסה לנפש על בסיס תוצר 2015 ואומדני אוכלוסייה לשנת 2015 הייתה 39,100 דולר.
איידהו היא מדינה חקלאית חשובה, היא מייצרת כמעט שליש מתפוחי האדמה הגדלים בארצות הברית. כל שלושת זני החיטה, האביב הצפוני הכהה, אדום קשה ולבן רך גדלים במדינה. מחוז נץ פרץ נחשב לאזור הצמח הלבן והגדל.
כיום, הענף הגדול ביותר באיידהו הוא תחום המדע והטכנולוגיה. הוא מהווה מעל 25% מהכנסות המדינה ומעל 70% מייצוא המדינה. הכלכלה התעשייתית של איידהו צומחת, כשמוצרי היי-טק מובילים את הדרך. מאז סוף שנות השבעים, בויסי הבירה התגלתה כמרכז לייצור. בויסי היא ביתו של מיקרו טכנולוגיה, היצרנית היחידה בארצות הברית של שבבי זיכרון גישה אקראית (DRAM). מיקרו ייצרו פעם מחשבים שולחניים, אך בהצלחה מוגבלת מאוד. היולט-פקארד מפעילה מפעל גדול בבויסי מאז שנות השבעים, המוקדש בעיקר לייצור מדפסות LaserJet. אנליטיקס היא עוד חברת תוכנה לניהול חשבונות ודיווחים להשקעות, המדווחת על יותר מטריליון דולר בנכסים הממוקמת במדינה. ON Semiconductor, שמפקדה ברחבי העולם נמצא בפוקטלו, הוא חידוש מוכר נרחב של מוצרי מוליכים למחצה משולבים עם איתות מעורב, שירותי יציקה עם אותות מעורבים ומוצרים דיגיטליים מובנים. לסאן מיקרוסיסטמס (כיום חלק מחברת Oracle Corporation) ישנם שני משרדים בבויסי ומחסן חלקים בפוקטלו. סאן מביאה למדינה סכומי משכורת שנתית ומעל 300 מיליון דולר הכנסות למדינה.
בשנת 2014, איידהו התגלתה כמדינה השנייה בחברה הידידותית לעסקים קטנים, רק מאחורי יוטה, על סמך מחקר שהתבסס על נתונים של יותר מ 12,000 בעלי עסקים קטנים.
דמוגרפיה
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת איידהומפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך את אוכלוסיית איידהו בכ־1,787,065 נכון ל -1 ביולי 2018, עלייה של 14% מאז 2010 . זה היה גידול של 37,265, לעומת השנה הקודמת וגידול של 186,626, או 11.91%, מאז 2010. זה כולל עלייה טבעית מאז המפקד האחרון של 58,884 (111,131 לידות פחות 52,247 מקרי מוות) ועלייה עקב הגירה של 75,795 אנשים למדינה. ישנם מספר גדול של אמריקאים ממוצא אנגלי וגרמני באיידהו. העלייה מחוץ לארצות הברית הביאה לעלייה של 14,522 איש, והגירה בתוך המדינה הניבה עלייה של 61,273 איש. נתון זה הפך את איידהו למדינה העשירית הצומחת ביותר אחרי מחוז קולומביה (16.74% +), יוטה (+14.37%), טקסס (14.14%), פלורידה (13.29% +), קולורדו (13.25% +), דקוטה הצפונית ( 13.01% +), נבדה (12.36% +), אריזונה (12.20%) ווושינגטון. משנת 2017 ועד 2018 צמחה אוכלוסיית איידהו בקצב השני הכי מהיר, רק שנייה לנבדה.
הטבלה שלהלן מייצגת את נתוני קבוצות האוכלוסייה נכון ל-2017
קבוצות דתיות באיידהו נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 21% מורמונים 19% פרוטסטנטים אחרים 16% קתולים 10% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות מוסלמים 1% אחר 5% חסרי סיווג דתי 27% קבוצות גזעיות באיידהו לבנים לא-היספאנים 84% היספאנים 11.2% אמריקאים ילידים 1.5% אסייתים 1.2% שחורים 0.6% מעורב 2.5% קבוצות מוצא אתני באיידהו גרמנים 18% אנגלים 16.3% אמריקאים 10.4% אירים 9.5% נורווגים 3.7% סקוטים 3.3% צרפתים 3.2% שוודים 3.1% איטלקים 3% שפות מדוברות באיידהו אנגלית 89.5% ספרדית 7.9% אחר 2.6%
הערים הגדולות
הערים הגדולות באיידהו (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 בויסי 214,237 בויסי-נמפה 2 נמפה 86,518 בויסי-נמפה 3 מרידיאן 83,596 בויסי-נמפה 4 איידהו פולס 58,292 איידהו פולס 5 פוקאטלו 54,350 6 קלדוול 48,957 בויסי-נמפה המטרופולינים הגדולים באיידהו (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 בויסי-נמפה 664,422 דרום איידהו 2 קור ד'אלן 147,326 צפון איידהו 3 איידהו פולס 138,266 דרום איידהו 4 פוקאטלו 83,347 דרום איידהו
ממשל ופוליטיקה
בראש הרשות המבצעת עומד מושל שנבחר לקדנציה של ארבע שנים. הבחירות למושל מתקיימות בזמן בחירות אמצע הקדנציה. סגן המושל נבחר בבחירות נפרדות באותו מועד. אין הגבלה על אורך הכהונה הכולל של המושל וסגנו.
בית המחוקקים של איידהו מורכב מבית הנבחרים בו 70 חברים ומהסנאט בו 35 חברים. בכל שנתיים נבחרים בכל אחד ממחוזות הבחירה שלוש מערכות בחירות נפרדות: אחת לסנאטור, ושתיים לחברי בית הנבחרים. אורך הקדנציות של חברי שני הבתים הוא שנתיים, ואין הגבלה על אורך הכהונה הכולל.
בבית המשפט העליון של איידהו מכהנים חמישה שופטים שנבחרים בבחירות כלליות לקדנציות של שש שנים. נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי השופטים לקדנציה של ארבע שנים. עד ל-1983 הנשיא היה השופט שלו נותרו מספר השנים המועטות ביותר עד סיום הקדנציה הנוכחית שלו.
בעידן המודרני, איידהו הייתה מדינה רפובליקנית אמינה בפוליטיקה הנשיאותית. היא לא תמכה בדמוקרט לנשיאות מאז 1964. אפילו בבחירות ההן, לינדון ג'ונסון ניצח את בארי גולדווטר במדינה בפחות משתי נקודות אחוז, לעומת שאר המדינה בה הביס אותו בפער ניכר. בשנת 2004, ג'ורג 'וו. בוש הרפובליקני ניצח את איידהו בהפרש של 38 נקודות אחוז ועם 68.4% מהקולות, וזכה ב -43 מתוך 44 מחוזות. רק מחוז בליין, המכיל את אתר הסקי עמק סאן, תמך בג'ון קרי, שבבעלותו בית באזור. בשנת 2008 ברק אובמה זכה ב-36.1 אחוז במדינה מה שהיה לאחוז הטוב ביותר עבור מועמד לנשיאות דמוקרטית באיידהו מאז 1976.
הסנאטורים המייצגים את המדינה הם: מייק קראפו וג'ים ריש הרפובליקנים. לאיידהו 4 קולות אלקטורליים.
השכלה
מועצת החינוך הממלכתית של איידהו מפקחת על שלוש אוניברסיטאות מקיפות. אוניברסיטת איידהו במוסקו הייתה האוניברסיטה הראשונה במדינה (נוסד בשנת 1889). היא פתחה את שעריה בשנת 1892 והיא המוסד להענקת קרקעות ואוניברסיטת המחקר העיקרית של המדינה. אוניברסיטת Pocatello נפתחה בשנת 1901. בויסי סטייט הוא הספר האחרון שהשיג מעמד האוניברסיטה באיידהו. בית הספר נפתח בשנת 1932 בתור בויסי ג'וניור קולג' והחליף את שמו ל- בויסי סטייט בשנת 1974. לואיס-קלארק סטייט קולג' ב Lewiston היא המכללה הציבורית היחידה שאינה אוניברסיטאית באיידהו. זה נפתח כבית ספר רגיל בשנת 1893.
מוסדות פרטיים באיידהו הם מכללת התנ"ך של בויס, הקשורה לקהילות הכנסיות הנוצריות וכנסיות ישו. האוניברסיטה בריגהם יאנג-איידהו ב Rexburg, מזוהה עם כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית ימים. מכללת איידהו בקולדוול, אשר עדיין שומרת על השתייכות רופפת עם הכנסייה הפרסביטריאנית.
סמלי המדינה
סמלי מדינת איידהו דגל סמל מוטו כינוי דגל איידהוFlag of Idaho סמל איידהוSeal of Idaho מרכז|130px מרכז|100px "תן לזה להיות נצחי""Esto perpetua" "מדינת אבן־החן""Gem State" עץ פרח ציפור חיה אורן לבן מערביWestern white pine תפוז מדומהPhiladelphus lewisii כחל ההריםMountain bluebird סוס אפלוסהAppaloosa horse מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-07-27T16:52:54 |
סקלר (פיזיקה) | בפיזיקה, סְקָלָר הוא גודל פיזיקלי חד־ממדי, כלומר כזה שניתן לתארו על ידי מספר ממשי יחיד. לסקלר אין כיוון, אלא גודל בלבד. דוגמאות לסקלרים הן למשל זמן, אנרגיה, מסה, נפח, צפיפות, טמפרטורה.
סקלר (בניגוד לווקטור) אינו משתנה תחת סיבובים. לגדלים סקלריים יש חשיבות רבה בפיזיקה, כיוון שמדידה שלהם במערכות צירים שונות, תתן אותה תוצאה.
ניתן להתייחס לסקלרים כמקרה פרטי של טנזור שדרגתו 0 כיוון שלא נדרשים אינדקסים כדי לתארו. טנזורים מדרגות גבוהות יותר, כמו וקטור (דרגה 1), או תבנית ביליניארית (כלומר, מטריצה; דרגה 2), מושפעים מסיבוב הקואורדינטות ומסתובבים יחד איתן. למשל: מהירות (velocity) ותאוצה הן וקטורים, ואורכו של וקטור הוא סקלר. לעומת זאת, ההיטל של וקטור על אחד הצירים איננו סקלר, למרות היותו מספר בודד, כיוון שהוא משתנה עם סיבוב הקואורדינטות.
באופן כללי יותר, סקלר הוא גודל פיזיקלי שאינו משתנה תחת טרנספורציות מחבורת טרנספורמציות כלשהי.
לדוגמה:
סקלר רגיל אינו משתנה תחת טרנספורמציות סיבוב (חבורת הסיבובים).
באנליזה טנזורית, סקלר הוא גודל ממימד 1 שנשאר אותו הדבר כאשר משנים קואורדינטות. כך למשל, הגודל הוא סקלר, כאשר הוא וקטור ההעתק, והנקודה מסמנת מכפלה סקלרית. עובדה זו נבעת מכך שהגודל r2 הוא ריבוע אורכו של וקטור ההעתק, גודל שאינו תלוי במערכת הצירים.
סקלר לורנץ הוא גודל שאינו משתנה תחת טרנספורמציית לורנץ (חבורת לורנץ/פואנקרה).
סקלר כללי הוא גודל שאינו משתנה תחת טרנספורמציה כללית כלשהי (לדוגמה, מהירות האור או ).
אנרגיה היא סקלר רגיל – היא אינה משתנה כאשר מסובבים את המערכת; אך היא אינה סקלר לורנץ – היא משתנה במעבר למערכת יחוס אחרת. לעומת זאת מסה, מטען חשמלי או ספין של חלקיק הם סקלר לורנץ.
פסאודו סקלר
פסאודו סקלר הוא גודל שאינו משתנה תחת טרנספורמציית סיבוב אבל מחליף סימן תחת שיקוף. לדוגמה, המכפלה בין השדה המגנטי לשדה החשמלי (משום שהשדה החשמלי הוא וקטור בעוד שהשדה המגנטי הוא פסאודו וקטור). דוגמה נוספת היא כאשר הוא תנע זוויתי ו הוא ספין.
ראו גם
, לפירושים נוספים של המושג בהקשרים אחרים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים | 2024-03-01T22:18:40 |
סקאלר | REDIRECT סקלר | 2015-09-26T11:06:04 |
קרל המפל | קַרְל גּוּסְטַב הֶמְפֶּל (בגרמנית: Carl Gustav Hempel; 8 בינואר 1905 – 9 בנובמבר 1997) היה פילוסוף של המדע, שהושפע מזרם הפוזיטיביזם הלוגי. הרים שתי תרומות עיקריות לחשיבה המדעית: אישוש והסבר מדעי.
ביוגרפיה
המפל נולד בגרמניה בשנת 1905. ב-1923 התקבל לאוניברסיטת גטינגן, שבה למד מתמטיקה ולוגיקה. משם עבר לאוניברסיטת היידלברג, שם למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה. מאוחר יותר עבר לברלין, ולמד פיזיקה אצל מקס פלאנק ולוגיקה אצל פון נוימן.
ב-1929 השתתף המפל בכינוס הראשון לפילוסופיה של המדע, שם פגש את רודולף קרנפ ובעקבותיו הצטרף לחוג הווינאי. ב-1934 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברלין, על מחקרו שעסק בתורת ההסתברות. באותה שנה היגר המפל לבריסל, וב-1937 היגר לארצות הברית, והיה לאסיסטנט של קרנפ באוניברסיטת שיקגו.
עד 1948 לימד המפל באוניברסיטת העיר ניו יורק, ומאוחר יותר באוניברסיטת ייל. בהמשך, ועד לפרישתו, לימד באוניברסיטת פרינסטון. לאחר מכן התארח באוניברסיטאות שונות, בהן גם האוניברסיטה העברית.
המפל נפטר בפרינסטון ב-9 בנובמבר 1997.
באוניברסיטת מישיגן הוקמה קתדרה על שם "קרל המפל וויליאם פרנקנה".
יצירתו הפילוסופית
תרומתו העיקרית של המפל לפילוסופיה של המדע התבטאה בכך שהוא הגדיר מושגים שונים לבחינת תאוריה מדעית. המרכזי בהם הוא "אישוש" של תאוריה לפי מודל נומולוגי-דדוקטיבי (וזאת להבדיל מ"אימות" של תאוריה, אשר, על פי המפל, איננו אפשרי).
לפי המפל לא ניתן לאמת באופן ודאי אף תאוריה מדעית משום שעל מנת לעשות זאת יש לבצע אינסוף ניסויים; במקום זאת, ניתן לאשש אותה ("אישוש" הוא מושג חלש יותר מ"אימות"), כלומר לאסוף כמה שיותר "דוגמאות לניבויים מוצלחים שלה במציאות" אשר ילמדו על אמיתותה ויגדילו את סבירותה להיות נכונה.
מושג נוסף שהגדיר המפל הוא "מסקנת בחינה". כלומר, מסקנה הנובעת מתוך ההשערה שלנו, אשר ניתן לבדוק אותה על ידי ניסוי מדעי (לדוגמה, לא ניתן לנסח "מסקנת בחינה" להשערה כי תליית שום על חלון החדר מביאה מזל טוב, משום שאין שום דרך לבדוק אותה על ידי ניסוי מדעי). אם ההשערה אינה תואמת את מסקנת הבחינה הרי שהתאוריה מבוטלת. אך אם ההשערה אכן תואמת את מסקנת הבחינה אין התאוריה מאומתת לעולם, כי אם "מאוששת".
דוגמה לשימוש במושגים אלו נמצאת בספרו של המפל "פילוסופיה של מדעי הטבע". בספר זה מציג המפל מקרה שבו מנסה הרופא איגנץ זמלווייס לפתור בעיה של תמותת יולדות במחלקה שבה עבד, באמצעות הגדרת היפותזה. זו קובעת כי תמותת היולדות נגרמת ממעבר של חומר מן המת. להיפותזה זו ניתן לנסח מסקנת בחינה: אם הרופאים יחטאו טוב יותר את ידיהם, תמותת היולדות תפחת. את מסקנת בחינה זו ניתן לבחון על ידי ניסוי, שתוצאתו יכולה להיות אחת משתיים: או שהתמותה תפחת, או שלא. כעת מגיע שלב האישוש. אם התמותה תישאר כמות שהיא, אזי התאוריה נכשלה והיא בטלה. אך אם התמותה אכן תפחת אז נמצא אישוש לתאוריה והיא נחשבת יותר נכונה ואמיתית.
מדוע לא אומתה התאוריה, אלא רק "אוששה"? משום שייתכן שחיטוי הידיים הוא רק סיבה אחת מני רבות לירידה בתמותת היולדות, או יותר מזה - ביצוע החיטוי וירידת התמותה קרו בסמיכות באופן מקרי, וייתכן כי אין ביניהם שום קשר. לכן, טוען המפל, לעולם לא ניתן להפוך תאוריה מדעית לוודאית, אלא רק לקרבה יותר ויותר לאמת.
פרדוקס העורב שניסח המפל ממחיש את הבעייתיות שקיימת בתהליך האימות של תאוריה מדעית.
לקריאה נוספת
קרל ג. המפל, פילוסופיה של מדע הטבע, תרגם גד פרוידנטל, האוניברסיטה הפתוחה, 1979.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:פוזיטיביזם לוגי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פיטסבורג
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת העיר ניו יורק
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1905
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1997 | 2024-10-19T06:41:54 |
קרל פופר | שמאל|ממוזער|250px|המצבה על קברו
קרל ריימונד פופר (בגרמנית: Karl Raimund Popper; 28 ביולי 1902 – 17 בספטמבר 1994) היה פילוסוף ממוצא יהודי-אוסטרי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט.
פופר ידוע בדחייתו את האפיון הקלאסי של השיטה המדעית כאינדוקטיבית, קרי כמתקדמת וכצוברת ביסוס מן הפרט (תצפיות וניסויים) אל הכלל (חוקי הטבע). בניגוד לכך העמיד פופר את הצעתו לקריטריון ההפרכה: יש להחשיב כמשתייכות למדע האמפירי רק מערכות תאורטיות הניתנות לסתירה על ידי תצפית או מצב עניינים כלשהו. זאת, בשל אי-סימטרייה לוגית: בעוד שתוצאות אמפיריות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להוכיח מערכת תאורטית, די לעיתים בתוצאה אחת על מנת להפריכהּ (דדוקטיבית), בכך שתסתור אחת או יותר מההשלכות הלוגיות של המערכת.
מתוך ניתוח זה עודד פופר גישה לפיה במדע אנו מפעילים באופן יזום ביקורת מחמירה ככל האפשר כלפי השערותינו, בניסיון לחשוף את השגיאות בהן. בהמשך הרחיב והכליל גישה זו לתחומי ידע נוספים, בפילוסופיה שאותה כינה "רציונליות ביקורתית" .
כן ידוע פופר בשל הגנתו הנמרצת על הדמוקרטיה הליברלית ועל עקרונות הביקורתיות החברתית, שלהשקפתו, הם עקרונות היסוד בדרך לחברה פתוחה ומשגשגת.
ביוגרפיה
פופר נולד בווינה, בירת אוסטריה, לסימון, עורך דין, ולג'ני לבית שיף. הוריו נטשו את היהדות והמירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית.
לאוניברסיטת וינה נרשם בשנת 1918, אף על פי שאת בחינות הבגרות השלים רק בגיל 20. בתקופה שלאחר מלחמת העולם, חוזה ורסאי והאינפלציה הגואה, ירדה משפחתו מנכסיה, ופופר נאלץ לעבוד למחייתו במקביל ללימודיו, כמורה למדעים וכנגר.
ממוזער|שלט רחוב ע"ש קרל פופר ב"קריית-המדע" בנתניה
בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת וינה, בהנחייתו של הפסיכולוג והבלשן הגרמני קרל לודוויג בילר . עבודתו עסקה בשאלת המתודה המדעית בפסיכולוגיה קוגניטיבית. במהלך השנים 1931–1932 ניסח את כתבי היד לספרו הראשון בפילוסופיה של המדע, "שתי בעיות היסוד של תאוריית הידע" (שלא פורסם במקור, וראה אור רק ב־1979) ולאחר מכן פרסם ב־1934 את ספרו "היגיון התגלית המדעית", שהציג בין השאר את עקרון ההפרכה המזוהה עימו.
בשנת 1937, בעקבות עליית הנאציזם, היגר לניו זילנד, שם לימד פילוסופיה וכתב את ספרו המשפיע והנודע "החברה הפתוחה ואויביה". בשנת 1946 היגר לבריטניה, והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שבו הורה לוגיקה ומתודה מדעית. בשנת 1965 קיבל תואר אבירות מידי מלכת בריטניה.
קרל פופר נפטר ב-17 בספטמבר 1994, בגיל 92.
רחוב על שמו קרוי בקריית המדע בעיר נתניה.
הגותו הפילוסופית
רקע לרעיונותיו
בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה רווחו באוסטריה ובאירופה כולה שלל תורות אידאולוגיות. פופר היה לסוציאליסט וב-1919 אף נטה לקומוניזם, אך המציאות הקשה בהונגריה תחת שלטונו של בלה קון והצידוקים האידאולוגיים המרקסיסטיים לשפיכות דמים כחלק בלתי נמנע של שבירת הסדר הישן, הביאו אותו להתרחקות מהממסד המרקסיסטי. גם כשלאחר מכן תיאר את עצמו כסוציאליסט, כיוון לכך שהוא מחויב לצדק חברתי, ולא להיותו חלק מקולקטיב רעיוני במסגרת מאורגנת של מפלגה. לאחר מכן ביטא השקפות שלפיהן סוציאליזם ממוסד מביא לדיכוי ושהחירות קודמת לשוויון, ובהיעדרה לא ייתכן שוויון בין מי שאינם בני חורין.
כישלונן של המפלגות הדמוקרטיות במניעת השתלטות רוח הפשיזם על הפוליטיקה האוסטרית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הטריד רבות את פופר. הוא סבל באופן אישי מן ההשלכות הישירות של מחדל זה, שכן האירועים שלאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה על ידי הרייך הגרמני בשנת 1938) אילצו אותו לִגְלוֹת. יצירותיו החשובות ביותר בתחום מדעי החברה – "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה" – נכתבו בהשראת מאורעות אלו וייצגו, במובן מסוים, את האידאולוגיות הטוטליטריות ותאוריות שונות של דטרמיניזם חברתי ששלטו אז בפוליטיקה של מרכז אירופה.
ספריו סיפקו הגנה על הליברליזם הדמוקרטי, בצורה של פילוסופיה פוליטית וחברתית. הם גם סיפקו ביקורת נרחבת על הנחות היסוד הפילוסופיות שעמדו ביסודן של כל צורות הטוטליטריזם בתקופתו.
פופר מצא עניין בתאוריות המדעיות והפילוסופיות שצמחו על רקע חיי הרוח האוסטריים, שהתפתחו בצל הסתלקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית וירידתה של אוסטריה ממעמד של מרכז פוליטי אירופי. בחיי הרוח לקחו חלק איינשטיין, פרויד, החוג הווינאי בהנהגת מוריץ שליק ועוד.
פעילותו של איינשטיין משכה את פופר לכיוון הפיזיקה. בניגוד לרעיונותיהם של פרויד, מרקס והוגים אחרים, קסמה לפופר העובדה שבפיזיקה, לשיטתו, ניתן להתעמת עם העובדות ולהפריכן במידת האפשר. מבחן ההפרכה הפך בהמשך דרכו של פופר לנושא מרכזי בהגותו.
פילוסופיה של המדע
פופר טבע את עקרון ההפרכה. על-פי עיקרון זה, מערכת תאורטית היא מדעית אם ניתן לחשוב על דרך להפריכה ובכך להעמידה במבחן. רעיון ההפרכה נובע מתפיסתו היסודית שהאמת נפרדת מעולם התופעות, ובאופן עקרוני לא ניתן לאדם להגיע אליה באופן תקף לוגית – זאת בשל בעיית האינדוקציה – ושמעניק איזשהו ביטחון אפיסטמי. כיוון שלוגית ניסיונות ותצפיות לא יכולות להוכיח את אמיתותה של מערכת תאורטית, ואילו די בהפרכה אחת בלבד כדי לשלול אותה – יכול המדע להתקדם, גרס פופר, מהפרכה להפרכה. בחשבון אחרון האדם מתקרב אל עבר האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת. מסיבה זו הוא טען כי רעיון שאין אפשרות למצוא מבחן להפרכתו אינו רעיון מדעי (אך אין זאת אומרת שהוא אינו רעיון מעניין, חשוב ואף תורם להעשרת התרבות או ליכולתנו להשליט סדר בבואנו לתאר את חלקי המציאות שאינם ניתנים לתיאור מדעי). מסיבה זו, התאוריות של פרויד ומרקס אינן מדעיות, כיוון שלא ניתן עד כה לנסח מבחן שבמסגרתו הן עלולות להתברר כשגויות (הן אינן ניתנות להפרכה). תאוריה האוחזת בכלים נזילים כל כך עד שהיא יכולה להסביר כל תופעה, אינה יכולה להיחשב למדעית, בהיותה גמישה מספיק על מנת להסביר מדוע ההפרכה אינה תקפה. הפרוידיאנים יכולים, למשל, לבטל כל טענה לאי תקפותה של תורתם בתירוץ שטוען הטענה נמצא במצב של הכחשה, והמרקסיסטים יכולים לטעון שההיסטוריה מראה שהפועלים ימרדו. אם אכן ימרדו אזי תוכח התאוריה המרקסיסטית כנכונה, אך גם אם לא ימרדו, עדיין התאוריה לא תופרך, שכן אז יינתן הנימוק שהפועלים אינם מורדים משום שהם נמצאים תחת השפעתה של תודעה כוזבת.
פופר טען כי המדע אינו מתקדם באופן אינדוקטיבי על ידי הכללה של תצפיות לכדי חוקים כלליים ואימותם של חוקים אלה. בהיותו מושפע מבעיית האינדוקציה של יום, טען פופר שהמדע לעולם אינו יכול להוכיח את נכונותם של חוקי טבע. לכל היותר הוא יכול להעמיד את התאוריות שלו למבחן, לנסות לפסול טענות בלתי נכונות, וכן לבחור בתאוריה מסוימת מבין תאוריות מתחרות. המדע מסביר את המציאות על דרך השלילה, מדוע אירועים מסוימים אינם יכולים להתרחש. לדוגמה, הטענה שאי אפשר לשאת מים בכברה (מסננת) ממקום למקום. שום מדען לא ינסה להוכיח טענה כזו על ידי ניסיונות אינסופיים לבצע את המשימה הזו. בנוסף, פופר היה ריאליסט. הוא האמין שבאמצעות השיטה המדעית שניסח על השערות והפרכות, המדע משתפר ומתקרב לתיאור האמת שבטבע.
רציונליות
פופר טען שהרציונליות אינה מוגבלת לתחום התאוריות האמפיריות או המדעיות, אלא שהיא רק מקרה מיוחד של שיטת הביקורת הכללית, השיטה של מציאת הסתירות וחיסולן ללא טענות אד-הוק. לפי השקפה זו, דיון רציונלי על רעיונות מטאפיזיים, על ערכים מוסריים ואפילו על מטרות, הוא בהחלט אפשרי. סטודנט של פופר, הפילוסוף ויליאם בארטלי השלישי, ניסה להקצין רעיון זה, וטען כי לא זו בלבד שביקורתיות יכולה לחרוג מעבר לידע האמפירי, אלא ניתן גם למתוח ביקורת על כל דבר בצורה "רציונלית".
פופר התנגד לתאוריית הצידוק במדע – תזה שהיא חלק מתורת ההכרה – המנסה להבין את ההצדקה של ההנחות והאמונות.
לטענתו, הפילוסופיה המסורתית מוטעה על ידי "העיקרון המדומה של סיבה מספקת". הוא סבור כי שום הנחה אינה יכולה להיות מוצדקת לעולם (באופן "מלא" ושלם) ולכן היעדר ראיות אינו ראיה להיעדר. במקום זאת, יש לבחון בדקדקנות את התאוריות. בשיטה המדעית, המטרה אינה למצוא או להוסיף טענות שמצדיקות או מוכיחות את התאוריה, אלא עלינו לחפש טעויות, סתירות ושגיאות בתאוריה כדי לחזק את נכונותה.
הוא כותב:
פילוסופיה של מדעי החברה
פופר תרם לפילוסופיה של מדעי החברה שלושה רעיונות מרכזיים הקשורים זה בזה:
אינדיבידואליזם מתודולוגי – לפי רעיון זה, שבו תמך גם ההוגה והכלכלן היהודי לודוויג פון מיזס, על מדעי החברה להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים ויחידים בלבד. פופר התנגד להשקפה, המזוהה עם קרל מרקס, שקיימות קבוצות בחברה, כגון מעמדות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים לרדוקציה לאינטרסים האינדיבידואליים של חבריהן.
ניתוח סיטואציה – פופר קובע כי על מנת לתאר את התנהגותם של יחידים, על מדעי החברה לבנות מודל של סיטואציה טיפוסית, שבתוכה פועלים אנשים כיחידים. פעולותיהם של האנשים בתוך המודל יוצרות תוצאות שאליהן התכוונו וכן תוצאות לא מכוונות. למשל, עסקאות שאנשים מבצעים כיחידים עשויות להביא לעליית מחירים. ניתוח הסיטואציה מנוגד לגישה שפופר מכנה "תאוריית הקנוניה", הטוענת שכדי להסביר מצבים חברתיים מסוימים עלינו לבחון אילו אינטרסים הם משרתים. את תאוריית הקנוניה מזהה פופר עם מרקס, שמסביר את התפתחות החברה המודרנית כמשרתת את האינטרסים של מעמד הבורגנות.
עקרון הרציונליות – פופר קובע כי על מדעי החברה להניח שהאנשים פועלים בתוך הסיטואציה באופן רציונלי, כלומר, באופן המתאים ביותר להשגת מטרותיהם בתוך הסיטואציה, בהתאם לכללי ההתנהגות בה. עקרון הרציונליות מנוגד לגישת הפסיכולוגיזם, שאותה פופר מבקר, הטוענת שעל מדעי החברה להסביר התנהגות אנושית על ידי רדוקציה שלה לחוקים פסיכולוגיים בסיסיים.
פילוסופיה פוליטית
ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית, "החברה הפתוחה ואויביה", נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה ויצא לאור בשנת 1945. פופר מצביע בספר על אפלטון כאביו הקדמון של הטוטליטריזם, ותוקף גם את הגל ומרקס. בספר מגן פופר על ליברליזם, על חשיבה ביקורתית ועל אחריות אישית של אנשים לפעולותיהם, ומגדירם כחיוניים לתפקודה התקין של החברה. רעיונות אלה עולים בקנה אחד עם פילוסופיית מדעי החברה שלו.
בנוסף, ספר חשוב נוסף של פופר הוא "דלות ההיסטוריציזם", שהוא ביקורת על המתודולוגיה של מדעי החברה, והגנה על "החברה הפתוחה". פופר ראה בהיסטוריציזם את התאוריה שההיסטוריה מתפתחת באופן בלתי נמנע, בהכרח על פי חוקים כלליים ידועים לקראת סיום סופי ודטרמיניסטי. הוא טען כי תפיסה זו היא אחת ההנחות התאורטיות העיקריות העומדות בבסיס רוב הצורות של סמכותנות וטוטליטריזם.
הוא מוסיף כי ההיסטוריציזם מבוסס על הנחות מוטעות לגבי טבעם של חוקיות מדעית ושל ניבוי. מאחר שצמיחת הידע האנושי היא גורם סיבתי בהתפתחות ההיסטוריה האנושית, ומאחר ש"שום חברה לא יכולה לחזות, מדעית, את מצב-הידע העתידי שלה", נובע מכך לטענתו שלא יוכל להתקיים מדע ניבויי של ההיסטוריה האנושית. עבור פופר, האינדטרמיניזם המטאפיזי וההיסטורי הולכים יד ביד.
פרדוקס הסובלנות
אף על פי שפופר תמך בסובלנות, הוא טען שאין "לסבול" את חוסר הסובלנות, שכן אם הסובלנות תאפשר לאי-סובלנות לפרוח לחלוטין, הסובלנות תהפוך למאוימת ושברירית. פרדוקס הסובלנות טוען כי יש צורך להגן על סובלנות על ידי חוסר סובלנות לחוסר סובלנות. את פרדוקס הסובלנות הוא מתאר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה":
פופר היה אנטי לאומני והתנגד לציונות.
מטאפיזיקה
אמת
פלורליזם קוסמולוגי
עבור פופר, מושא הידע הוא אובייקטיבי, במובן שאינו תלוי בנושא הידיעה, ובעל מעמד אונטולוגי (כלומר, הידע הוא אובייקט).
בעקבות זאת, הוא הציע שלושה עולמות:
העולם הראשון – העולם הפיזי, או המצבים הפיזיים.
העולם השני – עולם התודעה או ההכרה (mind), כלומר מצבים נפשיים, רעיונות ותפיסות.
העולם השלישי – גוף הידע האנושי הבא לידי ביטוי בצורות רבות, או תוצרי העולם השני שבאים לידי ביטוי באמצעות החומרים של העולם הראשון (כלומר, ספרים, מסמכים, ציורים, סימפוניות, וכל תוצרי התודעה האנושית).
העולם השלישי, לטענתו, הוא תוצר של בני-אנוש אינדיבידואלים, בדיוק באותו אופן ששביל של בעלי חיים הוא תוצר של בעלי חיים אינדיבידואלים, וככזה, הוא בעל קיום ואבולוציה שאינם תלויים בתודעתם של סובייקטים אינדיבידואלים. לדעתו, השפעתו של העולם השלישי על המוח האנושי האינדיבידואלי (העולם השני) חזקה לפחות כמו ההשפעה של העולם הראשון.
תיאור זה של המציאות נועד להתעמת עם תפיסות פיזיקליסטיות ומוניסטיות מתחרות, שהעניקו מעמד רדוקטיבי או סובייקטיביסטי לידע אנושי. פילוסופים רבים בני זמננו, כמו דניאל דנט, לא אימצו את השערתו של פופר לגבי "שלושה עולמות" מפני שלדעתם ההשערה מזכירה יותר מדי את הדמיון לדואליזם גוף–נפש.
בחירה חופשית
פופר וחברו משכבר הימים, ג'ון אקלס, עסקו במשך שנים רבות בבעיית הרצון החופשי, ובדרך כלל הסכימו על תאוריית הדואליזם האינטראקציוניסטי. עם זאת, למרות גישתו של פופר, הוא לא סבר שהנפש היא עצם נפרד מהגוף: הוא חשב שתכונות נפשיות-פסיכולוגיות או אספקטים של בני אדם נבדלים זה מזה – קיימים שני עולמות, אחד של תכונות מנטליות ואחד של תכונות פיזיות .
בשנת 1965, כאשר העביר את הרצאת "ארתור הולי קומפטון" השנייה, פופר חזר על הרעיון של אינדטרמיניזם קוונטי כמקור וכבסיס לחופש האדם. אקלס הציע כי "נירונים בעלי נוכחות חשובה" עשויים לסייע בקבלת החלטות במוח. פופר מתח ביקורת על הרעיון שאירועים קוונטים "מוגברים" משפיעים על קבלת ההחלטות. הוא מרחיב:
פופר הבחין במשהו שאינו הצורך ל"שילוב" של אקראיות ("מזל") והכרחיות כדי להסביר את החירות, ואמר, "החירות היא לא מזל בלבד, אלא היא התוצאה של אינטראקציה מתוחכמת בין דבר כמעט אקראי או אקראי לגמרי, ודבר כמו שליטה מגבילה או סלקטיבית".
בספרו משנת 1977 עם ג'ון אקלס, "העצמי והמוח שלו" (The Self and its Brain), פופר מגבש לבסוף מודל דו-שלבי ברצף זמני. הוא משווה בין רצון חופשי ובין אבולוציה דרוויניסטית וברירה טבעית:
דת ואלוהים
בראיון שהעניק בשנת 1969 (שאותו התנה שיש לשומרו בסוד עד לאחר יום מותו) פופר סיכם את עמדתו על אלוהים:
הוא התנגד לדת המאורגנת, ואמר כי "היא נוטה להשתמש בשמו של אלוהים לשווא", תוך שהוא מציין את סכנת הפנאטיות בשל קונפליקטים דתיים: "כל העניין חוזר למיתוסים שלמרות היותם בעלי גרעין של אמת, אין בהם אמת כלל וכלל. למה המיתוס היהודי צריך להיות נכון והמיתוסים ההודיים והמצריים אינם נכונים?".
במכתב נוסף בנושא הוא הדגיש את עמדתו הסובלנית: "אף על פי שאני לא בעד הדת, אני חושב שאנחנו צריכים להראות כבוד לכל מי שמאמין בצורה כנה בדת".
השפעה
פופר מילא תפקיד חיוני ומרכזי ביצירת הפילוסופיה של המדע כתחום נפרד, מתוחם ואוטונומי מפילוסופיה "רגילה", בעיקר דרך יצירותיו הפורות והמשפיעות, וגם בזכות השפעתו על בני דורו ועל הסטודנטים שלמדו תחתיו.
בשנת 1946 ייסד את המחלקה לפילוסופיה, לוגיקה ושיטה מדעית ב"בית הספר לכלכלה של לונדון", ושם הרצה והשפיע על החוקרים אימרה לקטוש ועל פול פייראבנד, שניים מההוגים המובילים בפילוסופיה של המדע (שניהם הושפעו עמוקות מהגותו של פופר, אף על פי שפייראבנד חלק עליו לחלוטין ולקטוש שינה חלקים מתורתו).
על אף שקיימת מחלוקת לגבי מידת ההשפעה, לפופר היה קשר הדוק וממושך עם הכלכלן פרידריך האייק, שגם הוא הגיע לבית הספר לכלכלה של לונדון מווינה. כל הוגה הצליח למצוא תמיכה ודמיון בעבודתו ובהגותו של האחר, והם אף ציטטו אחד את השני לעיתים קרובות. במכתב ששלח בשנת 1944, כתב פופר על האייק: "אני חושב שלמדתי ממך יותר מאשר מכל הוגה חי אחר, מלבד אולי אלפרד טרסקי". פופר הקדיש את ספרו "השערות והפרכות" להאייק. מצידו, האייק הקדיש אוסף של מאמרים ומחקרים בתחומים כמו פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה לפופר, ובשנת 1982 אמר עליו: "... מאז שספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" יצא לראשונה ב-1934, הפכתי לחסיד שלם של התאוריה המתודולוגית שלו".
לפופר היו גם חברויות ארוכות עם הוגים נוספים כמו חוקר תולדות האמנות ארנסט גומבריך, הביולוג הבריטי פיטר מדאוור, ומדען המוח האוסטרלי ג'ון קריו אקלס. המשפטן הגרמני ריינהולד ציפליוס העיד על עצמו כי הוא משתמש בשיטתו של פופר של "ניסוי וטעייה" בפילוסופיה המשפטית שלו.
השפעתו של פופר, הן באמצעות עבודתו בפילוסופיה של המדע והן באמצעות הפילוסופיה הפוליטית שלו, התרחבה גם מעבר לשערי האקדמיה. אחד מתלמידיו של פופר בבית הספר לכלכלה של לונדון היה ג'ורג' סורוס, שהפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח, שתרם כספים ל"מכון החברה הפתוחה", מכון מחקר לכבוד ספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה".
ביקורת
רוב הביקורת הפילוסופית על פופר נוגעת לעקרון ההפרכה. פופר מציג את יכולת ההפרכה הן כאידיאל והן כעיקרון חשוב בשיטה מעשית לפתרון-בעיות אנושי יעיל; לפיכך, המסקנות הנוכחיות של המדע הן חזקות יותר מפסאודו-מדע או מלא-מדע כלל, אם הן שרדו את שיטת הברירה הזו. הוא אינו טוען כי מסקנות כאלה הן אמת, או שהמסקנות מתארות את השיטות המעשיות של מדען מסוים. במקום זאת, הוא ממליץ על עקרון ההפרכה כעיקרון מתודולוגי חיוני, שאם יאומץ על ידי המערכת או הקהילה המדעית, יוביל לסוג של התקדמות איטית אך יציבה של המדע (הקצב יושפע ממידת האימוץ של השיטה על ידי המערכת או הקהילה).
יש הטוענים כי לעיתים קרובות רעיונותיו של פופר נתפסים בטעות כסוג של לוגיקה "קשה" של אמת, מכיוון שהיסטורית הם הופיעו בעת ובעונה אחת עם הפוזיטיביזם הלוגי, שחסידיו סברו בטעות שמטרותיו של פופר זהות לשלהם.
בפילוסופיה של המדע ישנה השערה הנקראת "הוליזם אפיסטמולוגי" (Epistemological Holism, או תזת קוויין–דוהם) הטוענת כי אי-אפשר לבחון היפותזה אחת בפני עצמה, שכן כל היפותזה מגיעה כחלק מסביבה שלמה של תאוריות. לכן, אנו מסוגלים לומר רק כי כל "החבילה" של התאוריות הרלוונטיות הופרכו, אבל איננו יכולים לומר בוודאות איזה רכיב של החבילה חייבים להחליף. דוגמה לכך ניתנת על ידי גילוי כוכב הלכת נפטון: כאשר התגלה שתנועתו של אורנוס אינה תואמת את התחזיות של חוקי ניוטון, התאוריה שקיימים שבעה כוכבי לכת במערכת השמש הוכרזה כשגויה, ולא חוקי ניוטון עצמם. פופר התייחס לביקורת זו על עקרון ההפרכה בפרקים 3 ו-4 של "היגיון התגלית המדעית", ואף בפרסומים מוקדמים יותר. בעיני פופר, הניסיון הבין-אישי לצמצום ולבידוד השגוי במערכת התאורטית שלנו – באופן פליבילי – הוא בעצמו חלק מהפעילות המדעית.
ספריו
בחלק מספריו עברה תקופה ארוכה בין פרסומם במקור, בדרך כלל בגרמנית, לבין תפוצתם בשפה האנגלית. סדר הספרים לפי ההופעה המקורית:
היגיון התגלית המדעית (The Logic of Scientific Discovery, 1934/1959)
דלות ההיסטוריציזם (The Poverty of Historicism, 1936/1957)
החברה הפתוחה ואויביה (The Open Society and Its Enemies, 1945)
השלמות ל"הלוגיקה של הגילוי המדעי" (3 ספרים) (Postcript to The Logic of Scientific Discovery: Realism and the Aim of Science; The Open Universe; Quantum Theory and the Schism in Physics, 1957/1982-3)
השערות והפרכות (Conjectures and Refutations, 1963)
ידע והבעיה הפסיכופיזית (1968/1996 ,Knowledge and the Mind-Body Problem)
ידע אובייקטיבי: הגישה האבולוציונית (1972 ,Objective Knowledge: An Evolutionary Approach)
מסע שאינו תם: אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית (1976 ,Unended Quest: An Intellectual Autobiography)
העצמי ומוחו (The Self and Its Brain, 1977)
ספריו שתורגמו לעברית
החברה הפתוחה ואויביה, עורך - יוסף אגסי, תרגום - אהרן אמיר, הקדמה - יובל שטייניץ, הוצאת שלם, 2003.
דלות ההיסטוריציזם, עורך - ברק בן-נתן, תרגום - פנינה זייץ, מבוא - זאב לוי, הוצאת שלם, 2009.
היגיון התגלית המדעית - תורת-הידיעה של מדע הטבע המודרני, תרגם יוסף אגסי, הוצאת "עלו-עט", 2017.
ראו גם
פילוסופיה של המדע
תומאס קון
תקרית הדוקרן
פוזיטיביזם
מטא-תאוריה
לקריאה נוספת
פרדריק רפאל, פופר, תרגמה עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים, 2001.
דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין - סיפורו של ויכוח בין פופר ללודוויג ויטגנשטיין, תרגם יובל אילון, ידיעות אחרונות, 2005.
אור דגן, קאמי ופופר: על האבסורד במדע, הוצאת רסלינג, 2013.
יחיאל לבוע, קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע , הוצאת רסלינג, 2022
קישורים חיצוניים
קרל פופר באנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה
פופר קארל מדע: השערות והפרכות
אתר המוקדש לקארל פופר
החברה הפתוחה ואויביה:
ציטוטים נבחרים
סיכום של כל פרקי הספר (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:חברים במסדר עמיתי הכבוד
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:פילוסופים יהודים אוסטרים
קטגוריה:פילוסופים יהודים בריטים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:עמיתים יהודים בחברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות ומכללות
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:סגל אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:נגרים יהודים
קטגוריה:זוכי פרס קיוטו יהודים
*
קטגוריה:ספקנות מדעית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1902
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1994
קטגוריה:אנגלים ממוצא יהודי-אוסטרי
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2024-09-06T09:28:21 |
אמפיריציזם | אֶמְפִּירִיצִיזְם (לפי האקדמיה ללשון העברית: נְסוּתָנוּת; באנגלית: empiricism; מקור המילה במילה "אמפירי" שמשמעותה תצפיתי) הוא זרם מרכזי באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) של תקופת הנאורות. על פי האמפיריציזם המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית. על פי האמפירציזם כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון), ולכן מה שמכונה "ידע א-פריורי" (שאינו תלוי בניסיון, הנובע מהשכל בלבד) אינו אפשרי. כל ידיעה מקורה או בניסיון או בהסקה אינדוקטיבית (הסקה מאוסף מקרים פרטיים אל הכלל) מן הניסיון. הזרם המקביל והמנוגד לאמפיריציזם באותה תקופה היה הרציונליזם, על פיו הרציו (השכל) הוא מקור הידע האנושי. האמפיריציזם והרציונליזם היו ניסיונות לבנות את הידע האנושי מאפס. גישה רדיקלית זו אפיינה את הפילוסופיה של תקופת הנאורות שבהשפעת המהפכה הקופרניקאית דחתה את כל הפילוסופיות שקדמו לה. שלושת ההוגים המרכזיים של האמפיריציזם היו דוברי אנגלית: ג'ון לוק (אנגלי), ג'ורג' ברקלי (אירי) ודייוויד יום (סקוטי). לרעיונות האמפיריציסטיים, מקום מרכזי גם בזרם פילוסופי מאוחר יותר (במאה ה-20) המכונה פילוסופיה אנליטית או פילוסופיה אנגלו-אמריקאית.
מבוא לאמפיריציזם: פרנסיס בייקון והמרד בסכולסטיקה
מבשר האמפיריציזם היה פרנסיס בייקון, מדינאי שחי בין השנים 1561–1626, כלומר במהלך המהפכה הקופרניקאית בה אמיתות בנות מאות שנים החלו להתערער. בייקון היה רדיקליסט והגותו התבססה על דחיית הסכולסטיקה שהייתה אופן הדיון הפילוסופי של זמנו, הוא ניסה לגרום למהפכה בפילוסופיה כפי שגלילאו גרם במדע. הוויכוחים הפילוסופיים בני זמנו נראו לבייקון ויכוחי סרק: כל פילוסוף מפרש את העולם באמצעות דעותיו, יוצא שהוא מבין מה שדעותיו מלמדות אותו ולכן העובדות תואמות תמיד את הדעות בלי קשר לאמיתותן. לגישתו, בני אדם רואים מה שנוח להם ונוח להם לראות שצדקו, כך הופכת כל דעה לשיפוט מוקדם, לדעה קדומה ולאמונה טפלה. הפילוסופים הם דיקטטורים של ממלכת הרוח וצריך להשתחרר מהם. בעוד שעל פי הפילוסופיה הקלאסית תפקיד הוויכוח הוא גילוי האמת, על פי בייקון תפקיד הוויכוחים (על אף שהם רציונליים) הוא שכנוע הזולת בצדקת הטוען. בייקון הסכים עם הפילוסופיה הקלאסית שגילוי האמת עומד במרכז המדע אך טען שהאסטרטגיה לגילוי האמת אינה הוויכוח אלא הוויתור מרצון של המתדיינים על דעותיהם האישיות. בייקון ניסה לפתח שיטה מובנית לחיסול ויכוחים ולמיגור אמונות קדומות וכשלים, אותם חילק לארבעה סוגים:
אלילי השבט - הטיות הנובעות מהטבע האנושי, כמו הנטייה למצוא סדר בכל דבר.
אלילי המערה - השלכות אישיות ספציפיות של הטוענים, על הטיעונים המדעיים.
אלילי השוק - השפעות אופני הביטוי של השפה.
אלילי התיאטרון - השפעות של הוגים מרכזיים והתאוריות הקיימות.
שיטתו של בייקון לגילוי האמת המדעית מבוססת על התצפית המדעית והביקורתיות המדעית. הוא היה איש חזון והעניק למדע אופי ציבורי, המדע הוא גוף שצריך להתקשר אל הקהילה ולהיות ממומן על ידה. בניגוד למיתוס "המדען הבודד", המדע על פי בייקון הוא מפעל אדיר עם חלוקות עבודה מתוכננות. באמצעות מבנה זה, ניתן יהיה לחלץ את האמת המדעית מתוך דיוק בתצפיות והסקת מסקנות אנליטיות הכרחיות. בעוד שהמחשבה המדעית האריסטוטלית עסקה בתיאור הטבע כפי שהוא, בייקון דיבר על ניסוח חוקי טבע ונוסחאות שהן האלמנט הנסתר של התופעות. מאחר שהמדע מצריך הסברים, יש לייחס חשיבות לדוגמאות השליליות והמפריכות, כלומר לאלמנטים הביקורתיים במדע. כך בשיטת האלימינציה, יצבור המדע עוד ועוד עובדות מדעיות מבוססות והידע האנושי ילך ויגדל. בייקון קרא למיסוד דוקטרינות לברירת העובדה המדעית מן הדעות הקדומות וליצירת חברה חדשה המושתתת על המדע. לחזונו של בייקון היה תפקיד מרכזי בהקמת החברה המלכותית של לונדון למדע.
ג'ון לוק
ג'ון לוק (1704-1632) הוא אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר" (common-sense) בגרסתה המודרנית. הוא דרש מן הפילוסופיה שלו בהירות ונהירות. אם אין אנו יכולים להצביע על מקור המילים או המושגים בהם אנו עושים שימוש, אזי איננו אומרים דבר. בדרישות אלה עשו שימוש מאוחר יותר (המאה ה-20) הפילוסופים של הזרם האנליטי וג'ורג' אדוארד מור במיוחד. לוק ביקש להתרחק מכל מסקנה ספקולטיבית ולבסס את העובדות המדעיות בניסיון. בעקבות דקארט וגלילאו הבחין לוק בין תכונות ראשוניות ותכונות משניות של עצמים. התכונות המשניות תלויות יותר באדם והן יכולות להיות מופרדות מהעצמים הנצפים. התכונות הראשוניות לעומתן, הן חלק בלתי נפרד מן העצם הנצפה ולכן אובייקטיביות יותר. בעזרת התכונות הראשוניות, קיווה לוק ליצור תמונת עולם שתעלה בקנה אחד עם השכל הישר. יש לפרק את מה שאנו רואים ולבחון איזה מרכיב בא מהטבע ואיזה מרכיב הוא ניחוש שלנו (פיתוח של תורת בייקון). לדוגמה: כיצד ייתכן שהשמש עומדת במקומה אף על פי שנתוני החושים מראים לנו שהיא נעה? תשובתו של לוק הייתה שמה שאנו רואים אינו תנועה אלא מצבים שונים מהם אנו מסיקים תנועה, ראיית התנועה היא איכות משנית שמקורה באדם ולא בטבע.
האלמנט החשוב במדע, לדעת לוק, הוא ההוכחה המדעית, זו מאפשרת לכל אדם בר-דעת לקבל את אשר נאמר לא מחמת הסמכות אלא משום שהוא מוכח. החזון המדעי של לוק היווה המשך לחזונו של בייקון: עולם ללא סמכות, עולם שבו הכול יסתמך רק על שיקולים מדעיים טהורים. כל אדם מסוגל לפקוח את עיניו ולהיות איש מדע, כל מה שנדרש הוא בניית המדע על יסוד אוסף העובדות האמפיריות. הראייה והשמיעה ושאר החושים שכולנו ניחנו בהם במידה שווה, מאפשרים לכל אחד להיות מדען. לוק כפר בידע א-פריורי, התינוק לדעת לוק הוא המדען הטוב ביותר, התבוננותו בעולם לא מוסחת על ידי דעות קדומות של בני אדם אלא על פי מה שלמד מהטבע. לוק היה אמפיריציסט קיצוני, וטען שמה שאין אנו רואים בניסיון אינו קיים. את המדע העתידי ביקש לוק לבנות מקביעות פשוטות וודאיות, אפילו מאיסוף פרטים טריוויאליים, כל עוד הם מחוסנים מטעויות (בפילוסופיה האנליטית נקראו קביעות אלה "משפטי פרוטוקול").
במבט לאחור, ועם התובנות של חקר ההיסטוריה והפילוסופיה של המדעים, נראות השקפותיהם של בייקון ולוק נאיביות, מה גם שמחקרים מדעיים מאוחרים הוכיחו שהם התבססו על טעויות רבות. עם זאת, חזונם של בייקון ולוק והמתודה המדעית שהתוו, הם שהובילו לרבים מהגילויים וההישגים המדעיים של המאות ה-18 וה-19.
ג'ורג' ברקלי
ברקלי (1753-1685) היה איש דת, הוא כיהן כבישוף בכנסייה האנגליקנית ועסק בפילוסופיה רק בצעירותו, בתקופה קצרה זו השאיר את רישומו בתולדות הפילוסופיה והוא נחשב עד היום, כאחד הפילוסופים הראויים לאזכור וללימוד בשל השגותיו המקוריות ומעוררות המחשבה.
דייוויד יום
יום (1776-1711) היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי אשר נחשב בעיני רבים לפילוסוף החשוב ביותר שכתב בשפה האנגלית.
יום מציע אלטרנטיבה אמפירית למטאפיזיקה אפריורית מסורתית. האמפיריציזם שלו הוא נטורליסטי בכך שהוא מסרב לקבל כל פנייה לעל-הטבעי כהסבר לטבע האנושי. כחוקר טבע, הוא שואף להסביר את פעולת מחשבתנו, תודעתנו, ונפשנו באופן שתואם את התמונה הניוטונית של העולם, בה לכל תוצאה יש סיבה.
ראו גם
רציונליזם
טאבולה ראסה
פוזיטיביזם
פוזיטיביזם לוגי (מכונה לעיתים גם אמפיריציזם לוגי)
החוג הווינאי
פילוסופיה אנליטית
נטורליזם מטאפיזי
ריאליזם נאיבי
מחשבה חופשית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:זרמים בפילוסופיה | 2024-08-29T10:05:25 |
ראציונליזם | REDIRECTרציונליזם | 2004-03-09T09:16:49 |
אנכסימנדרוס | אנכסימנדרוס (ביוונית: Ἀναξίμανδρος; 610 לפנה"ס - סביבות 546 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני. השתייך לאסכולה המילטית - מתוך זרם הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, והיה חברו ותלמידו של תאלס ממילטוס, אביה של אסכולה זו.
אנכסימנדרוס שהיה אסטרונום, גאוגרף והיסטוריון (בעולם העתיק ההיסטוריה מתחילה בקוסמוגניה); היה הראשון שטען שכדור הארץ מרחף בחלל ללא כל עצם שמייצב אותו.
בשנת 547 לפנה"ס הוציא את ספרו "על הטבע", בספר זה מביע את אנכסימנדרוס את השקפותיו לגבי ההיסטוריה של העולם מהופעתו מן הראשית הבלתי מוגבלת ועד לימיו. אנכסימנדרוס מנסה לתת תיאור מדעי ענייני להיווצרות העולם ולאופן פעולתו ולכן גם משתדל לנתק את עצמו מדרך הכתיבה השירית של המיתוס. הפילוסופיה שלו תגובתית - באה בתגובה לפילוסופיה המוכרת לו.
תלמידו המפורסם ביותר של אנכסימנדרוס היה אנכסימנס.
עיקרי הפילוסופיה של אנכסימנדרוס
שני עיקרים לשיטתו של אנכסימנדרוס:
לעומת קודמו, תאלס, שקבע כי "הכל מים", גרס אנכסימנדרוס כי הארכי - הראשית - מקור הכול (ἀρχή) היא ה"אפיירון" (ἄπειρον), דהיינו "הבלתי מוגבל" או "הבלתי מאופיין" חסר גבול/סוף. בראשית אין הבחנות והגבלות פנימיות והיא בלתי קבועה, מאופיינת ומוגדרת. אפיירון הוא עיקרון בלתי נתפס על ידי החושים והוא נמצא בכל. הניגודים בו אינם מובחנים. הבנה זו של דבריו נתמכת בדברים שכתב עליו תלמידו אנכסימנס. יש כאן התפתחות ביחס לתפיסת תאלס, משום שמה שנבחר כארכי, אינו אחת מן התופעות הנראות לעין.
הבחירה באפיירון:
העולם עשוי ניגודים. תפיסת עולם אגוניסטית - תחרותית - הכול נמצא בתחרות. הניגודים בטבע "בולעים" זה את זה, בדומה לנוזלים המתערבים. האיזון בין הניגודים בטבע נשמר.
האפיירון נמצא מעבר לניגודים, כגורם המאחד אותם, ולכן אינו זהה אף לאחד מהם. תפקיד האפיירון הוא לשמש כחומר אשר ממנו ייפרדו הניגודים, אך בתוכו הם לא יתקיימו ככאלה.
אנכסימנדרוס מדגיש את יסוד הכלליות. הוא היה הראשון שהמציא את מושג "החוק הכללי" להסברת כל תהליכי השינוי, ההתהוות וההתכלות. אנכסימנדרוס היה גם הראשון שהעלה את הטענה, כי הדבר הקבוע היחיד בטבע הוא התנועה וההשתנות - רעיון שפותח לאחריו על ידי הרקליטוס ודמוקריטוס.
הקוסמוגניה בשיטת אנכסימנדרוס
לאנכסימנדרוס הייתה תאוריה על תולדות העולם, מהיווצרותו ועד חייו הוא. העולם נוצר על ידי "הפרשתו" או "היפרדותו" של מעין "זרע" של ניגודים (הקר, החם, היבש והלח) מתוך הבלתי מוגדר. הניגודים המופרשים הופכים לחומרים בעולם התופעות.
אין הבחנה בין מצע ותכונה, ולכן אין שימוש בשם עצם אלא בשם תואר עם יידוע. גם החום והקור אינן תכונות נפרדות המנותקות מעצמים מסוימים. כך דיבר אנכסימנדרוס על ערוב ביניהם, בלא לדבר על תכונות.
לפי השקפתו הקוסמולוגית השמש הירח והכוכבים הם האש המקיפה את העולם והנראית מבעד לנקבים בגלגלי האוויר האפל שבין גלגלי האש לבינינו. שיקוליו בתיאור הפרופורציות של היקום הם גאומטריים טהורים. אנכסימנדרוס האמין כי הארץ בנויה בצורת גליל שגובהו פי 3 מקוטר הבסיס והעולם הנושב האויקומונה נמצא בחלקה העליון כמו טען כי "מקומה במרכז ואין היא מוחזקת על ידי דבר אלא נחה משום מרחקה השווה מן הכל" בכך היה הראשון ששיער נכונה כי כדור הארץ מרחף בחלל. עם זאת הוא סבר כי הארץ אינה נעה "משום שאין לה סיבה לנוע".
אנכסימנדרוס היה הראשון ששיער שגרמי השמיים נמצאים במרחקים שונים מהארץ בתוך מעין חישורים או גלגלים וסובבים בתוכם במעגלים מושלמים. לפני כן היה מקובל לחשוב שהכוכבים השמש והירח משובצים בתוך מעין פרוכת של כיפת השמים. ביוון רווחו אגדות שמי שיגיע לקצה השמיים ויקרע את הפרוכת יגלה עולמות חדשים ומסתוריים. בניגוד לכך המודל שפיתח אנכסימנדרוס יכול להחשב כמודל מדעי גם אם שגוי ושימש בסיס למודל הגיאוצנטרי של תלמי שהיה המודל המקובל במערב במשך מאות שנים עד קופרניקוס.
השקפותיו בנושא הקוסמוגניה מבוססים בעיקרם על שיקולים גאומטריים מתמטיים טהורים. כך מתואר קוטר גרמי השמיים בכפולות של 3, כאשר קוטר גלגל הכוכבים הוא פי 9 מקוטר הבסיס של הארץ (הגלילית), קוטר גלגל הירח פי 18 מקוטר הבסיס וקוטר גלגל השמש פי 27 מקוטר הבסיס. לא ברור על סמך מה הגיע לנתונים אלו.
בדבריו יש חידוש בהבחנה בין מהות ותופעה, בכך שהארכי אינו זהה עם אחת מהתופעות הנראות לעין.
לארבעת היסודות ולניגודים ביניהם יש בסיס מיתי מובהק, אולם במיתולוגיה הניגודים יוחסו לאלים.
כאן יש לראשונה הסבר לתהליך העומד מאחורי השיטה.
לא ברור מדבריו כיצד לשיטתו נוצרו הדברים מן הארכי, ומה היחס בינה לבין הדברים לאחר התהוותם.
הארכי מסביר יותר את הקוסמוגניה אך לא את הקוסמולוגיה.
הפרגמנט של דברי אנכסימנדרוס
"אלה שמהם התהוות הדברים, אליהם גם כיליונם לפי החיוב; שהרי נותנים הם דין וגמול אלה לאלה בשל אי-צדקתם לפי סדר הזמן".אנכסימנדרוס, פרגמנט 1 (סימפליקיוס, פיזיקה, 24.13). מתורגם על ידי שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקראטיים, יחדיו, תשמ"א, עמ' 43.
ישנה מחזוריות מתמדת בהתחלפות הניגודים אלה באלה. המחזוריות אינה מדויקת. הדברים עוברים את גבולם ואז הצדק - חוק שהוא טבעי ומוסרי בו זמנית, מחזירם לתחומם. הצדק מושג בהתחלפות המתמדת. הזמן עצמו הוא העושה את הצדק.
השימוש במושגים צדק (dike) וזמן (chronos), מצביעים על יסוד מיתי בתפיסתו. השימוש במושגים דין וגמול מצביע כנראה על ייחוס למוירה. בדברי אנכסימנדרוס ניתן למצוא בפעם הראשונה חוק אימפרסונלי (כלומר, לא פרסונלי).
השערת הקוף הימי
אנכסימנדרוס גילה מאובנים ימיים בקרבת החוף, דבר שהוביל אותו להשערה שהחיים החלו בים ורק מאוחר יותר עלו ליבשה. יתרה מכך: הוא שיער כי היצורים שקדמו לאדם שכנו בתוך מעטפת של שלד קוצני שהגנה עליהם, והם הגיחו מתוכה בעקבות התייבשות האקלים.
לפי אנכסימנדרוס, בשלב המעבר שכנו בני האדם בתוך פיותיהם של דגים גדולים, שהגנו עליהם מפני תנאי האקלים המשתנים. השערה זו נודעה מאוחר יותר כהשערת הקוף הימי.
ייתכן שתאוריות אלו נראות לנו כיום משונות במקצת, אך יש הרואים באנכסימנדרוס את הראשון שהעלה את היפותזת השתנות המינים כמודל להתפתחות החיים בכדור הארץ, ולפיכך הוא נחשב בעיני רבים לאבי תורת האבולוציה.
הישגים נוספים
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|מפת העולם על פי אנכסימנדרוס
על פי סטראבון, אגתמרוס וכן ארטוסתנס, אנכסימנדרוס היה הראשון שפרסם מפה של העולם (ומילטוס במרכזו). המפה כללה את שלוש היבשות הידועות בעולם היווני אירופה אסיה ויבשת לוב (אפריקה). על פי הסודא השתתף בבנייתו של שעון שמש בספרטה המבוסס על שעון השמש הבבלי בעל הגנומון שהיה ידוע ליוונים. חידושו של אנכסימנדרוס היה באפשרות למדוד באמצעות שעון זה את נקודות השוויון וההיפוך השנתיים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:קרטוגרפים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-7 לפנה"ס | 2024-01-18T22:04:32 |
אנכסימנס | אנכסימנס (ביוונית עתיקה: Άναξιμένης) היה מראשוני הפילוסופים היוונים, מזוהה עם האסכולה המילטית. הוא חי ב, בעיר מילטוס. עיקר פעילותו כפילוסוף התרחשה באמצע המאה השישית לפנה"ס. נמנה עם הפילוסופים הפרה-סוקרטיים.
תולדות חייו
אנכסימנס חי בעיר מילטוס, עיר נמל בחופה המערבי של אסיה הקטנה (כיום טורקיה). העיר הייתה ממוקמת במיקום אסטרטגי, בנקודת החיבור בין מזרח למערב, ונהנתה מעצמאות יחסית תחת השלטון הפרסי. כתוצאה מכך קיימה העיר קשרי מסחר ענפים, שהפכוה לעיר משגשגת מבחינה כלכלית, ולצומת בה עברו בני עמים רבים, יוונים וזרים. אקלים כלכלי וחברתי זה, אשר יצר הפריה הדדית של דעות ותרבויות, הוא אחד ההסברים המקובלים במחקר תולדות הפילוסופיה לכך שדווקא במילטוס צמחה לראשונה המחשבה הפילוסופית.
אנכסימנס הוא השלישי באסכולת הפילוסופים המילטיים (שמקורם בעיר מילטוס), וקדמו לו תאלס ואנכסימנדרוס, אשר אנכסימנס היה ככל הנראה תלמידו. לפי ספרו של ההיסטוריון היווני דיוגנס לארטיוס, "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים", אנכסימנס היה בנו של אוריסטראטוס, ובנוסף להיותו תלמידו של אנכסימנדרוס ייתכן והיה גם תלמידו של הפילוסוף פרמינדס.
נראה כי בחייו פרסם ספר "בסגנון יוני פשוט וחסכוני", אך הספר לא שרד, ועיקר הידוע לנו על משנתו הפילוסופית מקורו בציטוטים מאוחרים יותר של דבריו, מתוך כתבי תאופראסטוס ואריסטו.
שאלת מקור החומר (archi)
כמו קודמיו בני האסכולה המילטית, גם אנכסימנס טען כי קיים יסוד חומרי אחד, ה"ארכי" (archai) שממנו עשויים הדברים כולם. תפיסה זו מכונה "השקפה מוניסטית" (מלשון מונו – אחד). אולם בניגוד לתאלס, אשר ראה במים את היסוד הראשוני של כל הדברים, ובניגוד לאנכסימדרוס, שקרא את שמו של אותו יסוד "א-פרון" (אין-סופי או בלתי מוגדר, שגם הוא בעצמו חומר), אנכסימנס זיהה את אותה "ארכי" כאוויר. לטענתו, כל הדברים בעולם הם אוויר בדרגות שונות של דחיסות וקלישות. האוויר, לפי אנכסימנס, כולל הן את הרוח הנושבת והן את הנשימה של הגוף החי (אותה כינה 'פנומה'). נראה כי על פי תפיסתו, האוויר בלתי נראה, בשונה מהתייחסות לאוויר כלחות או ערפל נראה ומוחשי, שהייתה מקובלת על ידי הומרוס.
שאלת השינוי - כיצד הופך האוויר לשאר התופעות?
בשונה מתאלס ואנכסימנדרוס, החידוש בדבריו של אנכסימנס היה בהסברו לא רק מהו אותו יסוד בסיסי ממנו מורכב כלל העולם, אלא בניסיון לנסח את הדרך בה הופך אותו יסוד בראשיתי לשאר החומרים, כלומר בניסיון לייצר הסבר מאחורי התופעה. אנכסימנס זיהה את מצבי הצבירה השונים של האוויר (אף שלא התייחס אליהם בשם זה) ומהם גזר כי היסוד המקורי (ה"ארכי") הוא האוויר – כאשר שינויים בדחיסותו וקלישותו הם שיוצרים את כלל החומרים בטבע:
"אנכסימנס... אומר גם הוא שהטבע המונח ביסוד הוא אחד ובלתי מוגבל, אך לא בלתי מוגדר כפי שאמר ההוא (אנכסימנדרוס), אלא מוגדר, ואומר שהוא האוויר; והוא נבדל באשר למהותו על ידי קלישות ודחיסות. בהידללו הוא נעשה אש, ובהידחסו רוח, אחר כך ענן, ועוד יותר – מים, אחר כך אדמה, אחר כך אבנים, והשאר מהללו. גם הוא עושה את התנועה הנצחית, ובגללה מתרחש השינוי." תאופראסטוס, אצל סימפליקיוס, פיזיקה 24:26
קביעה זו יש בה מעין נסיגה לאחור מהישגו של מורהו, אנכסימנדרוס. הלה הצליח להגיע לרמה גבוהה יותר של הפשטה מתאלס, לאחר שקבע כי ה"ארכי" הוא חומר שאינו חלק מהיסודות הבסיסיים המוכרים של העולם העתיק (אוויר, מים, אש ואדמה). מכאן שחזרתו של אנכסימנס לאוויר כ"ארכי" היא ביטול של הישג מחשבתי זה. עם זאת, במשנתו של אנכסימנס יש חידוש, משום שהוא מבסס לראשונה את ההבדל בין העצם עצמו לבין תכונותיו; האוויר הוא העצם, ולו תכונות שונות, והשוני בין תכונות אלו הוא המנגנון להיווצרותם של כלל הדברים. זאת ועוד, זיהויו של אנכסימנס הן את הנפש כאוויר והן את כל הדברים בעולם כאוויר מאפשרת לתפוס את האדם כחלק אינהרנטי מהעולם, שהרי שניהם עשויים מאותו החומר. כלומר, אצל אנקסימנס לא קיימת הפרדה בין האדם לטבע:
"כשם שנשמתנו היא אוויר והיא המלכדת את גופנו, כך הרוח והאוויר הם הכוללים את העולם ומלואו."
שאלת היווצרות העולם והכוכבים
אנקסימנס התייחס גם לשאלת היווצרותם של הגופים השמימיים, וקבע כי:
"העולם שטוח, ונישא על גבי האוויר, וכך גם שאר גרמי השמיים כמו השמש והירח."
ציטוט מתוך כתבי היפולוטוס
הוא אף קבע שגרמי השמיים נוצרו מאדים שמקורם בארץ, שעברו תהליך של דילול עד שהפכו לאש ונתהוו לצורתם הנוכחית.
מורשת ומחוות
אחד המכתשים על פני הירח נקרא אנכסימנס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-01-18T21:54:36 |
פרמנידס | פָּרְמֶנִידֶס (ביוונית Παρμενίδης), פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, חי ופעל בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. נולד בעיר אליאה בדרום איטליה, ובה פעל. מייסד האסכולה האלאטית, שפותחה מאוחר יותר על ידי תלמידיו מליסוס וזנון מאליאה. אם נסתמך על דברי אפלטון, לפיהם פרמנידס ביקר באתונה בגיל 65, כאשר סוקרטס היה אדם צעיר – כלומר בסביבות 450 לפנה"ס – הרי שפרמנידס נולד בסביבות 515 לפנה"ס. דמותו של פרמנידס מופיעה בדיאלוג האפלטוני הנושא את שמו.
משנתו הפילוסופית
משנתו הפילוסופית מובעת בשירו "על הטבע", ממנו שרדו קרוב ל-150 שורות מתוך 3000. השיר מורכב משלושה חלקים: "הקדמה" (ככל הנראה שרדה כולה), "דרך האמת" (ממנו שרדו רוב השורות), ו"דרך הסברה" (ממנו לא שרד כמעט דבר).
בהקדמה פרמנידס מספר על מסע במרכבה לשמים, בו הוא זוכה להתגלות מפי האלה דיקה (אלת הצדק), אשר חושפת בפני פרמנידס הן את האמת לגבי העולם, והן את האופן שבו בני־אדם סבורים שהדברים מתקיימים.פרגמנט 1 האלה מסבירה לפרמנידס שישנן שתי דרכי חקירה אפשריות: הדרך האחת נוגעת ל"מה שישנו, ואינו יכול שלא להיות", הדרך השנייה נוגעת ל"מה שאינו, ואינו יכול להיות".פרגמנט 2 על מה שאינו, טוען פרמנידס, אי אפשר לדבר או לחשוב באופן בעל משמעות.פרגמנטים 2,3,6 לפיכך, כל הסבר שכולל פנייה ל"אינו" הוא הסבר פסול.
במהלך "דרך האמת" פרמנידס מסביר מהן ההשלכות של הפסילה של ה"אינו" לגבי מאפייניו של ה"ישנו".פרגמנט 8 לא יכול להיות שה"ישנו" נוצר, שכן אז עליו היה להיווצר ממה שאינו. נימוק זה של פרמנידס הפך לעיקרון פילוסופי שכיח, הקובע כי לא יכולה להתקיים יצירה יש מאין. באותו אופן, ה"ישנו" אינו יכול להתכלות שכן אז עליו להפוך למשהו שאינו. לפיכך ה"ישנו" חייב להיות נצחי. פרמנידס שולל את קיומו של הריק, כיוון שהוא למעשה "אינו". ה"ישנו" הוא שלם ודחוס, שכן לא יכולים להיות בו רווחים של ריק, ולפיכך הוא אחד וחסר חלקים. כמו כן, ה"ישנו" הוא חסר תנועה שכן אין מקום ריק שאליו הוא יכול לנוע. נוסף על כך, ה"ישנו" לא עובר אף שינוי כיוון ששינוי הוא הפיכה של תכונה שאיננה לתכונה שישנה והפיכה של תכונה שישנה לתכונה שאיננה.אריסטו, מטאפיזיקה, 984a27 (עדות 24). ה"ישנו" נתפס על ידי פרמנידס בסופו של דבר כאובייקט דחוס בעל צורה כדורית.
מה שנתפס בעינינו כשינוי ותנועה, אם כן, אינו אלא אשליה. ברעיונות אלו היה פרמנידס בין הראשונים שהדגישו את ההבחנה החדה בין המציאות או הממשות כפי שהיא באמת (המוסברת בחלקו השני של השיר, "דרך האמת"), לבין התופעות כפי שהן נתפסות באמצעות החושים (ומוסברות בחלקו השלישי של השיר, "דרך ההיראות/הסברה"). פרמנידס קבע כי ידיעה אמיתית של הממשות נתפסת באמצעות השכל בלבד, מבלי שימוש בחושים. הממשות חייבת להיות דבר מה קבוע ובלתי משתנה, דבר מה הווה. התופעות שאנו תופסים בחושים הן כולן מתהוות, כלומר נמצאות תמיד בתהליכי שינוי ותנועה. לכן לא יכולה לחול ידיעה על התופעות.
השפעת משנתו הפילוסופית
פרמנידס נחשב לדמות מכוננת בהיסטוריה של הפילוסופיה המערבית, בתור מי ששאל לראשונה באופן ברור את השאלות היסודיות של האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה.שקולניקוב (1988), עמ' 162. משנתו של פרמנידס שימשה כביקורת נגד הפילוסופים של האסכולה המילטית על כך שהם מנסים לשלב בין ידיעות המושגות על ידי החושים לבין ידיעות שמקורן בשכל, ומשתמשים באופן בלתי אפשרי במושגים של תנועה ושינוי.שקולניקוב (תשמ"א), עמ' 95.Burnet (1914), pg. 66-67 הפילוסופים שפעלו מיד לאחר פרמנידס, ובפרט הפלורליסטים והאטומיסטים, ניסו למצוא דרך להסביר את קיומן של התופעות מבלי לסתור את עקרונות היסוד של פרמנידס. הם קיבלו את טענתו של פרמנידס שהתהוות וכיליון הם בלתי אפשריים, ובמקום זאת הניחו שהשינויים בטבע מקורם בערבוב ובחיבור בין עקרונות יסודיים שבעצמם אינם עוברים שינוי, התהוות או כיליון.Burnet (1914), pg. 70-71
תפיסות אלו השפיעו מאוד גם על אפלטון ופותחו על ידיו מאוחר יותר. תורת האידאות של אפלטון משמרת את הרעיון כי הידיעה חלה על מה שהווה - אלו האידאות הנתפסות בשכל בלבד, בעוד שהסברה חלה על התופעות המתהוות שנתפסות בחושים. פרמנידס השפיע גם על הלוגיקה של אריסטו והלוגיקה בכלל עם ניסוחו הראשוני של עקרון השלישי הנמנע, עקרון המשמש בסיס רעיוני לתורת ההיגיון כולה.
השפעתו של פרמנידס ניכרת גם בתורתו של שפינוזה, שקבע כי מה שישנו בהכרח אחד, בעוד שכל הריבוי בעולם אינו אלא אופנים שונים של האלוהים או הטבע היחיד.
לקריאה נוספת
שמואל שקולניקוב, הרקליטוס ופרמנידס, תרגום והקדמה, מוסד ביאליק, 1988.
שמואל שקולניקוב, תולדות הפילוסופיה היוונית, הפילוסופים הקדם-סוקראטיים, עמודים 87–97, הוצאת "יחדיו", 1981
קישורים חיצוניים
שירת פרמנידס, תרגום, מבוא והערות: יהודה ליבס
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-08-01T02:10:35 |
נרווה | מַרְקוּס קוֹקֶיוּס נֶרְוָוה (לטינית: Marcus Cocceius Nerva; 8 בנובמבר 30 – 27 בינואר 98) היה קיסר רומא משנת 96 ועד 98 לספירה.
חייו
בתחילת דרכו היה סנאטור, וכאשר דומיטיאנוס נרצח, הוא נבחר מקרב חברי הסנאט לכהן כקיסר. הראשון מחמשת הקיסרים הטובים.
מפעלו של נרווה היה בעיקר בתחומי המדינה, וגם תיקונים מתקופת דומיטיאנוס. הוא שחרר גולים ממשפטים שנערכו בתקופת דומיטיאנוס, ביטל את משפטי ביזיון המלכות, החזיר את הרכוש שנלקח על ידי דומיטיאנוס לתושבים, והקל את המיסים לרומאים ולאיטלקים.
נרווה בנה מחסני תבואה כדי להקל את חלוקתה לתושבים, ושיקם את מערכת הספקת המים.
בניסיון למנוע את העוני באימפריה, הטיל על הסנאט לקנות קרקעות עבור מגורי עניים.
מפעלו העיקרי של נרווה היה הקמת מוסד ה"אלימנטה" אשר תמך באיכרים ובילדים. המפעל פעל כך שאיכרים יקבלו הלוואות בריבית נמוכה. הריבית עברה לשלטונות המוניקיפיות אשר שילמו את כל הריבית, עם תוספת מכספם, להורי ילדים כדי שבידיהם יהיה מספיק כסף לטפל בילדיהם.
בתקופת שלטונו אימץ נרווה את טראיאנוס נציב גרמניה העילית וקבע בכך שהוא יהיה יורשו.
נרווה מת ככל הנראה מסיבות טבעיות, וטראיאנוס ירש אותו כקיסר.
יחסו ליהודים
עם עליית נרווה לשלטון באה הקלה ביחסי היהודים עם האימפריה. הוא הקל את גביית המס היהודי
ואסר על רדיפתם של אנשים בשל "אימוץ אורח החיים היהודי".
לקריאה נוספת
משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 443-437
הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"א כרך ה ii פרק לו - קו אור בימי נערווא, והנסיעה לרומי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:ילידי 30
קטגוריה:נפטרים ב-98 | 2023-11-08T11:32:39 |
הסתברות | ממוזער|250px|אחד השימושים הנפוצים בהסתברות הוא בחישוב סיכויי זכייה במשחקי מזל והימורים
ממוזער|שמאל|250px|מימין, ביצה בעלת חלמון כפול. סיכוי של 1 ל־1200 למציאת ביצה כזוComparisons, R 2020, Probability Comparison: Rarest Things in the Universe, online video, 6 April, viewed 10 May 2020, <https://www.youtube.com/watch?v=RV-WV2g2muE&feature=youtu.be&t=64>, Creative Commons license: <https://creativecommons.org/licenses/by/3.0/>..
הסתברות היא מספר ממשי המציין את מידת הסבירות שמאורע מסוים יתרחש. ההסתברות של מאורע יכולה לקבל ערך מספרי שבין 0 (כלל לא סביר / בלתי אפשרי) ל־1 (מאורע ודאי או כמעט ודאי). הסתברות היא מושג יסודי במתמטיקה ומוגדרת באופן אנליטי בתורת ההסתברות. שימוש מעשי נרחב במושג ההסתברות נעשה בתחומי הסטטיסטיקה, מדעי הטבע, מדעי המחשב, מדעי החברה ומדעים אחרים.
שימושים
חוסר הוודאות של מאורע, ולכן הצורך בחישוב או הערכה של ההסתברות שלו, עשויים לנבוע משני גורמים:
חוסר ודאות הנובע מהאקראיות שבטבע. דוגמה לכך היא התפרקות חומר רדיואקטיבי. אין אנו יכולים לדעת באיזה אטום ספציפי ובאיזה מועד מדויק תתרחש ההתפרקות הבאה, אבל ניתן לדעת זאת במונחים סטטיסטיים־הסתברותיים.
חוסר ודאות הנובע ממידע חלקי הנמצא בידינו. דוגמה לכך היא הטלת מטבע, שעשויה להסתיים באחת משתי תוצאות אפשריות, בלא שתהיה לנו דרך לחזות איזו תוצאה תתקבל בהטלה מסוימת, אם כי, בהינתן כל הנתונים הפיזיקליים הרלוונטיים – ניתן תאורטית לחשב את התוצאה. דוגמה נוספת היא השאלה "האם בשבוע הבא תפרוץ מלחמה?", שעליה נדרש המודיעין לענות. אף שייתכן שהאויב יודע תשובה ברורה לשאלה זו, המידע שבידי המודיעין הוא מידע חלקי, שלפיו יש לתת הערכה להסתברות של מאורע זה.
שאלה פתוחה היא האם כל הסתברות מהסוג הראשון היא למעשה הסתברות מהסוג השני, כלומר האם האקראיות שבהתפרקות אטומים רדיואקטיביים נובעת רק מחוסר ידיעה שלנו על כל הכוחות הפועלים, או שאקראיות היא חלק בלתי נפרד מהטבע, בפרט במסגרתה של מכניקת הקוונטים.
כאשר אנו מטילים מטבע, קל לומר באופן אינטואיטיבי שההסתברות שהוא ייפול על "עץ" היא 50%. בקביעה זו חסרה עדיין הגדרה פורמלית של המושג הסתברות. כאשר אנו מטילים מטבע 10 פעמים, נוכל לצפות שב־5 מקרים יֵצא "עץ" וב־5 מקרים יֵצא "פלי", אך ברור שאין כל ודאות בכך – ייתכן שבכל 10 ההטלות התוצאה תצא "עץ". מהי, אם כן, המשמעות של "הסתברות של 50%" בהקשר זה? התשובה של תורת ההסתברות לשאלה זו היא שההסתברות משקפת את השכיחות היחסית במספר גדל והולך של ניסיונות.
שאלות של הסתברות עולות בהקשרים שונים:
משחקי מזל
דוגמה: מהי ההסתברות שניחוש יחיד (בלוטו, בווינר וכדומה) יזכה בפרס הראשון. שאלה זו מעסיקה במיוחד את מארגן המשחק, שרוצה לתכנן את המשחק באופן שירוויח בו.
מצבי סיכון
דוגמה: מהי ההסתברות שאדם המבטח את חייו ימות במהלך השנה הקרובה. התשובה לשאלה זו קובעת את גובה הפרמיה שתדרוש חברת הביטוח.
מדעי הטבע
בפיזיקה, למשל, מבוססת התאוריה הקינטית של הגזים על הסתברות: אין לנו ידע דטרמיניסטי על התנהגותה של כל מולקולה, אלא תיאור הסתברותי של התנהגות כל המולקולות. גם בחקר הרדיואקטיביות אין לנו ידיעה ודאית על גורלו של אטום מסוים, אך יש לנו ידיעה על ההסתברות להתפרקותו.
בניתוחן של שאלות העוסקות בהסתברות עוסקת תורת ההסתברות.
מידת הסתברות
בלשון הדיבור, מידת ההסתברות של מאורע היא הסיכוי שהמאורע יתרחש. באופן פורמלי, מרחב הסתברות הוא שלשה המורכבת מ
מרחב המדגם – קבוצה שאיבריה הם כל התוצאות האפשריות.
הסיגמא־אלגברה היא קבוצת כל המאורעות (לא בהכרח מאורעות אטומיים) שנרצה להסתכל עליהם. כאן, "מאורע" הוא קבוצה של אפס או יותר תוצאות, כלומר מאורע הוא תת–קבוצה של מרחב המדגם. מאורע "קרה" במהלך ניסוי כאשר התוצאה שהתקבלה בו היא איבר בקבוצת התוצאות שמגדיר אותו מאורע. מכיוון שאותה תוצאה יכולה להיות שייכת למספר רב של מאורעות, מאורעות רבים יכולים לקרות כשמתרחשת תוצאה יחידה. לדוגמה, כאשר זורקים שתי קוביות, קבוצת כל התוצאות עם סכום של שבע היא מאורע אחד, וכאשר סכום התוצאות הוא אי–זוגי זה מאורע אחר. אם התוצאה היא מאורע יסודי שבה בקובייה אחת יש שתיים ובקובייה השנייה חמש, אז שני המאורעות, "סכום 7" ו"סכום אי־זוגי" קרו.
מידת הסתברות – זוהי פונקציה המתאימה לכל מאורע את ההסתברות שהוא יתרחש. פונקציה זו היא פונקציית מידה.
הגדרה מדויקת של מושגים אלו מתקבלת על ידי ניסוח מסודר של אקסיומות ההסתברות.
דוגמה: אם המטבע שקול (אינו מזויף, כלומר עגול לחלוטין, בעל עובי אחיד בדיוק וצפיפות המסה שלו שווה בכל חלקיו), ומוטל באופן שאין דרך לדעת מראש אם תוצאת הטלתו תהיה "עץ" או "פלי", ההנחה המקובלת היא שקיימת הסתברות שווה לכל אחת משתי התוצאות האפשריות (התוצאה שהמטבע ייפול ויעמוד על קצהו אינה מובאת בחשבון). ניתן לנבא כי במספר גדול של הטלות, מחציתן (בקירוב) יקבלו את הערך "עץ" ומחציתן (בקירוב) – את הערך "פלי". ככל שיגדל מספר ההטלות, כן תשאף התפלגותן ליחס 50:50.
במהלך המאה ה־17, ובמהלך השנים בכלל, נערכו ניסויים רבים ובהם בדקו את ההסתברות בהטלת מטבע. במהלך הניסויים הטילו מטבע מאות אלפי פעמים, ונוכחו לגלות שבכל פעם התפלגות התוצאות הייתה קרובה ליחס 50:50 ובדרך כלל, ככל שגדל מספר הניסויים – כן התקרבו התוצאות ליחס זה. בעקבות ניסויים אלה התפתחה תורת ההסתברות.
בהתאם להגדרה זו של הסתברות, כאשר למרחב המדגם עוצמה אינסופית, אם ההתפלגות אחידה יתרחש בוודאות מאורע שהוא בעל הסתברות 0 (בבחירה אקראית של מספר מתוך קטע, ההסתברות לכל מספר ספציפי היא 0; אולם בוודאות ייבחר מספר כלשהו). בניסויים כאלה בוודאות לא יתרחש מאורע בעל הסתברות 1 (המאורע המשלים למאורע בעל הסתברות 0 שיתרחש). כאשר מרחב המדגם סופי, הסתברות 0 פירושה מאורע בלתי אפשרי, והסתברות 1 פירושה מאורע ודאי.
יחס הסתברויות
דרך נוספת לבטא את הסבירות שמאורע מסוים יתרחש, הנפוצה בעיקר בהקשרי הימורים, היא בשימוש ביחסי הסתברויות. באופן אינטואיטיבי, יחס הסתברויות (לפעמים נקרא גם כן סיכוי; באנגלית: odds) הוא הערכה למספר הפעמים שהמאורע צפוי להתרחש לעומת מספר הפעמים שהאירוע צפוי שלא להתרחש. לדוגמה, במרוץ סוסים, מנהל ההימור מעריך את הסיכוי שאחד הסוסים ינצח. אם, למשל, הוא צריך שאם המירוץ יתרחש מספר רב של פעמים, הסוס ינצח פעמיים על כל 3 פעמים שהוא יפסיד, אומרים שיחס הסיכוי שלו לנצח הוא 2:3 (במילים: שתיים לשלוש). לעיתים, מתייחסים ליחס כאל שבר: בדוגמה לעיל, יחס ההסתברויות יכול להיות מוצג כ־ (על אף שההסתברות במקרה כזה היא 2/5).
באופן כללי, אם נתונה ההסתברות p להתרחשותו של מאורע כלשהו, ונניח כי p<1 ממש, אז יחס ההסתברויות o לאותו מאורע מתקבל בנוסחה:
ובכיוון ההפוך:
מהגדרה זו נובע שיחס ההסתברויות הוא פונקציה: ממרחב המדגם לקטע . להלן מספר דוגמאות:
ההסתברות יחס הסתברויות יחס ההסתברויות כמספר רציונלי 0 0:1 0 1 1:0 0.5 1:1 1 1:2
אם p קטן מאוד, ההסתברות ויחס ההסתברויות שואפים לאותו מספר (). למשל, אם p=, אז o= (הבדל של אחוז אחד), ואם p=, אז o= (ההבדל של 0.1 אחוז).
ראו גם
תורת ההסתברות
הסתברות מותנית
סבירות
קישורים חיצוניים
Probability 101 – סרטון הסבר על הסתברות, מונחים וחישובים בסיסיים
המושגים הבסיסיים בהסתברות, באתר "הלומדה"
הערות שוליים
קטגוריה:סטטיסטיקה
קטגוריה:תורת ההסתברות | 2024-09-01T02:49:26 |
הרקליטוס | הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס (ביוונית עתיקה: Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס. סגנונו המעורפל זיכה אותו בכינויים כמו "האפל" ו"איש החידות". ככל הנראה, היה בשיא פעילותו בסביבות 500 לפנה"ס.
הפילוסופיה של הרקליטוס מדגישה את השינוי כאלמנט מרכזי של המציאות, ואת האחדות הקיימת בין הניגודים. הוא נוטה לבקר את הפילוסופים שקדמו לו, בהם פיתגורס וקסנופנס, וכן את הומרוס והסיודוס. לא ברור אם הוא עצמו עסק בכתיבה פילוסופית או שאמרותיו לוקטו לקובץ לאחר מותו, אך מקובל להניח כי היה קיים חיבור פרי עטו. סגנונו של הרקליטוס, הכולל פרגמנטים קצרים העומדים כל אחד בפני עצמו, משקף במידה רבה את אופן הכרת המציאות שלו, שמבכרת תפיסה אינטואיטיבית על פני היקשים לוגיים. בדומה לכך, הפרדוקסליות של חלק ממשפטיו, כמו גם חוסר העקביות בינם לבין עצמם, עולות בקנה אחד עם הדינמיות, שהיא האלמנט המרכזי בתורתו.
חייו
שמאל|ממוזער|250px|שרידי הספרייה באפסוס, עיר הולדתו של הרקליטוס
אין ידיעות מדויקות בנוגע לחייו של הרקליטוס. הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס מקדיש לו כרך ביצירתו "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים", אך מידת הדיוק של מקור זה מוטלת בספק. לפי דיוגנס, שם אביו של הרקליטוס היה בלוסון (Blosôn) או הראקון (Herakôn). הוא פרח בתקופת האולימפיאדה ה-69, כלומר בין 504 ל-500 לפנה"ס. אפלטון סבור כי הוא פעל אחרי פרמנידס, אך סביר יותר להניח כי הוא חי וכתב לפניו: בעוד שאצל הרקליטוס לא מופיע שמו של פרמנידס, בניגוד לפילוסופים אחרים אותם ביקר, באחד מכתביו של פרמנידס ניתן להבחין בהשפעתו הפילוסופית של הרקליטוס. דיוגנס מצטט את טימון מפליוס, שכינה את הרקליטוס "איש החידות". כינויו הנוסף, "האפל", מופיע אצל סטראבון.
ככל הנראה, הרקליטוס היה צאצא של משפחה מלכותית בעיר: דיוגנס מייחס לאנטיסתנס את הסיפור לפיו הרקליטוס ויתר על תאריו וזכויותיו - שהיו טקסיים בעיקרם - לטובת אחיו. עוד מסופר כי הרקליטוס יצא נגד אנשי אפסוס עירו, לאחר שאלה גירשו מהעיר את ידידו הרמודורוס, וטען כי מוטב ש"יביאו קץ לחייהם, כל הגברים הבוגרים שביניהם, וישאירו את העיר לילדים חסרי זקן". אנשי העיר ביקשו ממנו כי יחוקק עבורם חוקים, אך הוא לעג להם ועבר להתגורר במקדש של ארטמיס. לקראת סוף ימיו הוא התרחק מחברת בני האדם, ושוטט בהרים כשהוא ניזון מעשבים וצמחים שונים.
דיוגנס כותב כי הרקליטוס לא היה תלמידו של איש, ולמסקנותיו הפילוסופיות הוא הגיע דרך התבוננות עצמית, אך מוסיף כי יש הטוענים שהוא היה תלמידו של קסנופנס. לפי דיוגנס, הרקליטוס כתב ספר אחד בשם "על הטבע", שהיה מחולק לשלושה חלקים: חלק אחד הוקדש לעולם הטבע, חלק שני לפוליטיקה, וחלק שלישי לתאולוגיה. את הספר הפקיד הרקליטוס במקדש של ארטמיס.
סגנון
מהפרגמנטים ששרדו עד תקופתנו ניכר כי הרקליטוס הרבה להשתמש באמצעים פואטיים, כגון לשון נופל על לשון. הוא לא כתב בפרוזה אלא התמקד באפוריזמים, משפטים ואמרות כנף העומדים כל אחד בזכות עצמו, תוך שימוש בסמלים ובחשיבה ציורית. סגנון הכתיבה שלו מעורפל, ולפיכך נתון לפרשנות. דיוגנס טוען כי הרקליטוס כתב בסגנון זה כדי להרחיק את ההדיוטות ולהבטיח שרק אנשים נבונים יוכלו להבינו, ומוסיף כי לפי תאופרסטוס, הרקליטוס לא השלים חלק גדול מכתיבתו בשל המלנכוליה שתקפה אותו.
סגנון כתיבתו של הרקליטוס נדון רבות בספרות המחקר. יש הטוענים שרעיונותיו היו מתקדמים ביחס לשפה ולמושגים שעמדו לרשותו, וכי באמצו סגנון כתיבה פואטי הוא ביקש להתגבר על כך. בנוסף, קיימת טענה לפיה כתיבתו של הרקליטוס, שמאלצת את הקורא להתאמץ כדי להבין, מאפשרת לו להגיע למשמעויות עמוקות יותר (ובכך היא מהווה מקבילה אפיסטמולוגית למורכבות האונטולוגית של הקוסמוס).
תורה פילוסופית
בדומה לרוב הפילוסופים, את תורתו של הרקליטוס יש להבין על רקע הפילוסופיה של קודמיו. חברי האסכולה המילטית - תאלס, אנכסימנדרוס ואנאקסימנס - חיפשו את האחדות שמסתתרת מאחורי ריבוי התופעות בעולם, את היסוד האחד שממנו מורכבים כל הדברים (מים אצל תאלס, אוויר אצל אנאקסימנס). תפיסה פילוסופית זו מבטלת, למעשה, את ריבוי הדברים בעולם, ורואה אותו כתופעה בלבד. הרקליטוס יוצא כנגד עמדה זו, וטוען כי לא ניתן לבטל את הריבוי, ואי אפשר להעמיד את העולם על יסוד אחד בלבד. לדבריו, "אם כל הדברים היו לעשן, היה מבחין בהם האף" (פר' 7).
למרות זאת, הרקליטוס עצמו מודה כי "מן החוכמה להקשיב - לא לי, כי אם ללוגוס - ולהודות כי כל הדברים הם אחד" (פר' 50). אלא שהאחדות אליה מכוון הרקליטוס אינה אחדות של חומר, אלא אחדות של הרוח, התבונה האחראית לסדר בעולם. "החוכמה היא דבר אחד", טוען הרקליטוס, "ומשמעותה היא לדעת את הלוגוס לפיו כל הדברים מוכוונים דרך כל הדברים" (פר' 41).
לוגוס
למלה "לוגוס" ביוון של אותה תקופה הייתה משמעות רחבה. היא שימשה לציין כל דבר כתוב, כמו מאמר או סיפור, וגם דברים שנאמרו בעל פה, כמו נאום. מכאן נגזרה לה גם משמעות של הסכם, פקודה או דין וחשבון. היא גם שימשה לציין ערך חיובי, שם טוב, מחשבה, דעה ונימוק. מבחינה טכנית היא ציינה יחס מתמטי ופרופורציה. אך הרקליטוס יוצק למלה משמעות חדשה - עקרון, חוק כללי, שכל או תבונה. הרקליטוס עצמו משתמש במלה כדי לציין גם את העיקרון התבוני המסדיר את המציאות, גם את המחשבה האנושית ואופן ביטויה במילים, וגם את המשפטים שלו עצמו.
לפי הרקליטוס, הלוגוס קובע את הסדר בעולם. הוא היה קיים מאז ומתמיד, וימשיך להתקיים לנצח. הוא טוען כי כדי להכיר את הטבע האמיתי של הדברים יש להבין את הלוגוס, אך רוב בני האדם אינם עומדים במשימה זו: "הלוגוס הוא נכון לנצח, אך בני אדם אינם מסוגלים להבין אותו גם לאחר שהם שומעים אותו בפעם הראשונה... כי אף שכל הדברים מתרחשים בהתאם ללוגוס, נדמה שלבני האדם אין ניסיון בהם" (פר' 1). בהתייחסותו לאנשים שאינם מכירים את הלוגוס פונה הרקליטוס פעמים רבות למטפורה של אדם ישן: לטעמו, רוב בני האדם מעבירים את חייהם כאילו הם ישנים, בלי לדעת ולהבין מה קורה סביבם. "אנחנו לא צריכים להתנהג ולדבר כאילו אנחנו ישנים" (פר' 73) קובע הרקליטוס, ומוסיף: "לערים יש עולם אחד משותף, אך הישנים פונים כל אחד לעולם משל עצמו" (פר' 89).
הרקליטוס, כאמור, רואה את ריבוי הדברים כנתון וקובע כי פילוסופים צריכים להיות "חוקרי דברים רבים" (פר' 35). עם זאת, הוא מזהיר כי ידע בלבד, כלומר איסוף פרטני של עובדות, אינו מספיק: "ידענות אינה מורה בינה" (פר' 40). המידע שמספקים לנו החושים הוא מידע גולמי בלבד, ויש צורך בתבונה - כלומר בלוגוס - כדי לפרש אותו: "עדים רעים לבני אדם הם עיניים ואוזניים, אם יש להם נשמה שלא מבינה את שפתם" (פר' 107). לדבריו, מי שנפשו אינה מבינה את משמעות הנקלט בחושים, הרי בשבילו עדותם אינה מהימנה, אך הטעות אינה בחושים עצמם. אין לבטל את הנתונים החושיים (הריבוי), אלא לחקור, לארגן, לחשוף ולפרש אותם בהתאם ללוגוס.
"הכל זורם"
בניגוד לחברי האסכולה המילטית, שחיפשו את הקבוע והבלתי משתנה מאחורי ריבוי התופעות, הרקליטוס טוען כי העולם משתנה ונע כל הזמן, ושינוי מתמיד זה הוא חלק ממהותו. האפוריזם הידוע בהקשר זה הוא "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" (פר' 91), אלא שמדובר בציטוט מאוחר יותר של דברי הרקליטוס שמופיע אצל פלוטרכוס, ומקובלת ההנחה כי לא מדובר בציטוט מדויק. אפלטון, בדיאלוג הסוקרטי "קראטילוס", מפרש את דברי הרקליטוס באופן שונה: "הרקליטוס טוען כי כל הדברים נמצאים בתנועה ושום דבר אינו נשאר כמו שהוא". אלא שמה שהרקליטוס אומר למעשה הוא:
"גם כשאנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים" (פר' 12).
יש הבדל מהותי בין הטענות השונות. הגרסות של אפלטון ופלוטארך רומזות לתפיסה פילוסופית לפיה כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת (ומכאן נגזר הביטוי "הכל זורם", וביוונית - פאנטה ריי, πάντα ῥεῖ), אך הרקליטוס אינו מתייחס ל"כל הדברים". אחרי הכל, אנו יכולים לחשוב על אגם או שלולית שבה המים נשארים אותו הדבר גם במשך תקופה ארוכה. הנקודה הבולטת ביותר בציטוט שלו היא הניגוד בין "אותם נהרות" ל"מים אחרים" - כלומר הנהרות נשארים אותו הדבר, בזמן שהמים משתנים. למעשה, הרקליטוס מתאר כאן משהו שההשתנות היא חלק ממהותו. כדי להיות נהר, על המים להתחלף כל הזמן. הנהר, כדי להישאר אותו הדבר, צריך להשתנות. מבחינה זו, הציטוט של הרקליטוס משתלב היטב בתפיסת אחדות הניגודים שהוא מציג בפרגמנטים אחרים. להרקלטוס לא נודעו תלמידים רבים, אך שמואל שקולניקוב מציין בספרו שנותר פרגמנט המיוחס לתלמידו שטוען "אין נכנסים לאותו הנהר אפילו פעם אחת" כי ברגע שנכנסת לנהר, הוא כבר השתנה.
אחדות הניגודים
עמדתו הבסיסית של הרקליטוס היא כי העולם מורכב מניגודים, הקיימים בו-זמנית זה לצד זה, כפי שבא לידי ביטוי באחד ממשפטיו: "הדרך למטה והדרך למעלה היא אותה הדרך בדיוק" (פר' 60). אין לתפוס את הדבר, אלא בקשר לניגודו (המים מתוקים לדגים ומלוחים לאדם). אין לנתק ולבודד אספקטים של האחדות המורכבת של העולם, אלא לראות את הכוליות בכל רבגוניותה. בשביל הרקליטוס ככל הפילוסופים הפרי-סוקרטיים, הניגודים עומדים בעינם, גם אם הם מופיעים בזמנים שונים, מנקודות ראות שונות, או מתייחסים לאספקטים שונים של אותו דבר (הבחנה בין אספקטים שונים של אותו דבר - בין 'עצם' ו'מקרה' אינה נעשית על ידם).
התנועה והשינוי הם הביטוי הדינמי לניגודיות, אך אין להסתפק בהכרה בתנועה, אלא יש לחשוף את האחדות העולה מתוך ריבוי התופעות המנוגדות.
הסדר העולה מן המתיחות נקרא בפי הרקליטוס - הרמוניה (hurmonia). הרקליטוס למעשה משתמש במונח של פיתגורס, אך מעניק לו משמעות הפוכה.
ההרמוניה אינה חיצונית (-יציבות), אלא פנימית (-ניגודים תמידיים). ההרמוניה אינה באה בשלב שני אחרי הניגודים (כאצל פיתגורס), אלא בשלב הראשון בגלל הניגודים ההתאמה אינה סותרת את המתח והניגוד אלא נוצרת מתוכם. הריבוי, החלקיות וחוסר ההתאמה יוצרים את האחדות. "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו"
בניגוד לתפיסה ההומרית והמילטית הרואה את האידיאל במצב הסטטי של חוסר מתיחות, טוען הרקליטוס שהצדק אינו במצב הסטטי, ובהשלמת הניגודים זה עם זה (מטאפיזקה של אחדות הניגודים), אלא במריבה עצמה - בניגודיות המתמדת. הרקליטוס יצא נגד אנכסימנדרוס שדיבר על הצדק, ונגד פיתגורס שטבע לראשונה את המונח הרמוניה.
אש
כדי להמחיש את השינוי המתמיד סביבנו טוען הרקליטוס כי הראשית של העולם היא אש, כשם שתאלס זיהה את הראשית עם מים, ואנאקסימנס עם אוויר. האש, כמשהו שנראה יציב אך כל הזמן משתנה, מבטאת את התנועה, המתח וההרמוניה הכללית שבעולם. לכן היא מבטאת את האספקט החומרי של הלוגוס. הרקליטוס מתייחס לאש גם במונחים מוסריים: "האש בהתקדמותה תשפוט ותרשיע את כל הדברים" (פר' 66).
על פי תורתו של הרקליטוס קיימת זהות של האש עם נפש האדם ועם אלוהים. יש כאלה המזהים את האש שבתורת הרקליטוס עם האנרגיה שבטבע, ולכן, הנפש בהיותה חלק של האנרגיה הנצחית שבכל הדברים, לעולם אינה מתה. האנרגיה היא תנועה מתמדת של יצירה והרס. כל דבר נמצא בתהליך של התהוות ושל התפוררות. החיים והמוות הם תהליכים של ההשתנות האינסופית של הצורות, חלק של גופנו מת בכל שנייה בעוד שהחיים נמשכים. לדעת הרקליטוס היקום לא נוצר על ידי אלוהים, הוא התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים לעד - "אלוהים הוא יום ולילה, חורף וקיץ, מלחמה ושלום, רעב ושובע, אבל הוא מופיע בצורות שונות, בדיוק כמו האש" (פר' 67). הניגודים עצמם הנמצאים במעין מצב מתמיד של מלחמה, שסמלה הוא האש - הסמל לשינוי עצמו.
התבוננות עצמית
לפי הרקליטוס, ידיעת האמת היא פנימית ואינטואיטיבית, ואין לה צורך באחרים ובמסורת. הרקליטוס תפס את עצמו כמתווך בין הלוגוס לבין האדם, והגדיר את החולקים עליו כחולקים על הלוגוס. הוא שלל את מעמד המשוררים ואת התפיסה שהם ניזונו מהשראת המוזות. לטענתו, הידע הרב שהיה ברשותם (polumatheia) לא הקנה להם הבנה (nous). הוא טען שחקר (חיפש חקר וחשף) את עצמו, ומכאן עדיפותו. הפרגמנט ששרד בנושא זה הוא "חקרתי את עצמי" והוא רומז לאימרה המפורסמת של האורקל מדלפי, "דע את עצמך".
כתביו שתורגמו לעברית
מאמרות הראקלייטוס האפל איש אפסוס; נספחים מכתבו של קרל מרקס אל פרידריך אנגלס על ספר הראקלייטוס האפל מאת פרדינאנד לאסאל, וכן הערות וו"אי לנין מן העזבון הפילוסופי; תרגם, ביאר והקדים מבוא: יצחק מן, מרחביה: ספרית פועלים ('טקסטים'), 1951.
מקורות
"תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקראטיים", שמואל שקולניקוב, הוצאת יחדיו, 1981
Diogenes Laërtius, Lives of the Eminent Philosophers, translated by Robert Drew Hicks (1925), Loeb Classical Library
Strabo, Geography. Translate to English: H.C. Hamilton, Esq., W. Falconer, M.A., 1903
קישורים חיצוניים
הרקליטוס, מתוך האנציקלופדיה המקוונת לפילוסופיה (אנגלית)
הרקליטוס, מתוך האנציקלופדיה המקוונת של אוניברסיטת סטנפורד (אנגלית)
הפרגמנטים של הרקליטוס, המקור היווני לצד תרגום לאנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-04-13T22:01:47 |
אנכסגורס | אָנַכְּסָגוֹרָס (ביוונית Αναξαγόρας; 500 לפנה"ס - 428 לפנה"ס) היה פילוסוף ואסטרונום יווני.
ביוגרפיה
אנכסגורס נולד בקלזומנאי שליד סמירנה (איזמיר בימינו) שבאסיה הקטנה. בשנת 464 לפני הספירה לערך עבר לאתונה והחל ללמד בה פילוסופיה. עם תלמידיו נמנו המדינאי פריקלס והמחזאי אוריפידס, ונראה שגם על סוקרטס הייתה לו השפעה רבה. אנכסגורס היה הראשון שמצא את ההסבר המדעי לליקויי המאורות, כשהוא מבסס את קביעתו על כך שהמטאורים, השמש ושאר גרמי השמים הם מסות של ברזל לוהט.
אנכסגורס הושפע מרעיונו של אמפדוקלס שאת כל השינויים והתהליכים בטבע וכן את טיב הדברים שבו יש להסביר באמצעות שינויים והבדלים בכמויות של היסודות המרכיבים אותם (ולכן הם משתייכים לזרם הפלורליסטי). אולם בעוד אמפדוקלס חשב כי ישנם ארבעה יסודות עיקריים בעולם (אדמה, מים, רוח, אש), טען אנכסגורס כי לא הגיוני הדבר שחומרים כמו זהב או בשר יוכלו להיווצר רק מארבעה יסודות אלו. לכן גרס שהטבע מורכב מאינסוף יסודות ראשוניים ובלתי משתנים, שעוברים שינויים בכמויותיהם בתוך עצמים כגון זהב או בשר, וכך יוצרים את כל שיש.
אנכסגורס האמין שאין התהוות וכיליון מוחלטים ואין חלל ריק; לפיכך לא ניתן להגיע לחלק הקטן ביותר, אלא תמיד לקטן יותר ממנו, מה שיוצר רציפות בחומר.
מקור השינוי ביסודות האינסופיים נובע מן השכל עצמו, נוס (Νούς), המייצג גם את הראשית. השינוי הנראה לעין המתחולל בעצמים אינו אלא השינוי בריכוז היסודות והיחס בין כמויותיהם. כל עצם, חי צומח או דומם, מכיל בתוכו את כל אותם הזרעים הללו בכמויות שונות ומשתנות וכך הצליח אנכסגורס להסביר את ריבוי כל הדברים שבטבע. נוסף על כך, כל אימת שננסה לחלק עצם מסוים, תמיד תתקבל חתיכה, אומנם קטנה יותר, אך כזו המכילה את כל אותם יסודות, זרעים, הקיימים בטבע.
אנכסגורס הואשם בכפירה באלים לאחר שהביע את הרעיון שהשמש היא כדור מתכת לוהט, ונידון לגלות. ייתכן שההאשמות נגדו נבעו, לפחות בחלקן, מניסיון של אויביו הפוליטיים של פריקלס לפגוע בתדמיתו. לאחר שהוגלה מאתונה עבר לגור בלמפסקוס, ומת בה כעבור חמש שנים.
על שמו נקרא מכתש אנכסגורס על הירח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:אסטרונומים יוונים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-07-20T09:27:17 |
פרוטגורס | פרוטגורס (ביוונית Πρωταγόρας; 490-420 לפנה"ס) היה הפילוסוף הסופיסטי החשוב ביותר בזמנו.
פרוטגורס נולד בעיר אבדרה שהייתה בתראקיה (לחופו הצפוני של הים האגאי). הוא נחשב לפילוסוף קדם סוקרטי מרכזי, ומחשבתו הפילוסופית קרובה לזו של דמוקריטוס, שהיה בן עירו הצעיר. פרוטגורס היה דמות ידועה באתונה וחברו של פריקלס, שבאמצעותו עלה בידו להשפיע על המחשבה המדינית באתונה של תקופתו ואף זכה לדיאלוג אפלטוני הקרוי על שמו. בסביבות שנת 444 לפני הספירה הוטל עליו לכונן את חוקיה של המושבה היוונית שנוסדה בתוריי. נודע כמורה שלימד נושאים הקשורים במידות הטובות, ועסק במיוחד בשאלה אם ניתן ללמדן. ניסה לעמוד בקווים כלליים על תופעות אנושיות כגון חינוך ושפה. גילה עניין בשימוש נכון במילים (נושא הקשור יותר בשמו של חברו הסופיסט פרודיקוס). בשטח הרטוריקה גרס שעל התלמידים לעמוד משני הצדדים של המתרס ולטעון בעד וכנגד, כהכנה ללימוד המשפטים.
פרוטגורס נודע כבעל השקפה אגנוסטית. בספרו "על האלים" כתב: "ואשר לאלים, אין בידי כל אמצעי לדעת אם הם קיימים, בשל אי בהירותו של הנושא, ובשל חייהם הקצרים של בני אדם". על פי המסורת, אנשי אתונה נבהלו מדבריו אלה, גירשו אותו מן העיר, אספו את ספריו ושרפו אותם בכיכר השוק. פרוטגורס נמלט לסיציליה וטבע בים בדרכו לשם. אולם, חוקרים רבים הטילו ספק במסורת זו, לאור עדותו של אפלטון כי פרוטגורס זכה להערכה וכבוד באתונה בחייו ולאחר מותו.
מספריו של פרוטגורס: "על האלים" "על ההוויה" "על הניגודים" "על ההפרכה" ו- "על האמת", לא שרד דבר מלבד כמה קטעים (פרגמנטים) שמהם אנו למדים על תורתו. אפלטון מייחס לפרוטגורס דיאלוג שבו הוא מתאר שיחה דמיונית בינו לבין סוקרטס בדבר מקורה של האמת.
פרוטגורס מפורסם בשל אמרתו "האדם הוא מידת כל הדברים", ובכך התכוון שהכל נתון לפרשנות ואין אמת אחת (בעיקר לא בתחומי מדע המדינה והמוסר). המיתוס שמספר פרוטגורס גרס שזאוס שלח את הרמס לחלק לכל בני האדם צדק ובושה, על מנת שיארגנו את עצמם בצורת חברות ומדינות; כיוון שהאלים נטעו באדם את רגש הצדק ורגש הבושה יכול כל אדם להיות צדיק ומוסרי ואין זה משנה מה הוא משלח ידו ומעלותיו השכליות. לפיכך, כל אזרח מוכשר להביע את דעתו בענייני מדינה. למרות שצדק ומוסר הן תכונות מולדות באדם, יש לטפח אותן וללמוד אותן.
בנוסף הבחין פרוטגורס בין חוק (ביוונית νόμος - נוֹמוֹס) ובין טבע (ביוונית φύσις - פִיזִיס) וטען כי לכל בני האדם טבע אחד הדומה בכל מקום ומקום; לעומת זאת, חוקים הם דבר משתנה (וכאן התייחס פרוטגורס לחוקי מדינה) והראייה לכך הוא סוגי המשטרים השונים הקיימים. לפיכך, מדינה היא דבר מלאכותי.
מספר חוקרים כתבו כי פרוטגורס היה היחיד שניסח הצדקה אידאולוגית לדמוקרטיה, והיא מיוחסת אליו בדיאלוג של אפלטון.
לקריאה נוספת
אלכסנדר יעקובסון, מה מבין נגר בפוליטיקה? הדמוקרטיה והצדקתה במשל פרוטגורס, בתוך: "זמנים: רבעון להיסטוריה" 64 (1998), עמ' 23-33.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:סופיסטים
קטגוריה:פילוסופים קדם-סוקרטים
קטגוריה:תראקיה
קטגוריה:רטוריקה
קטגוריה:רטוריקנים ביוון העתיקה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס | 2024-04-23T10:52:42 |
משטר | הפניה ממשל | 2023-12-27T12:05:54 |
עקרון השלישי הנמנע | עקרון השלישי הנמנע (או כלל השלישי הנמנע, לטינית: tertium non datur) אומר כי כל טענה היא אמיתית או שהשלילה שלה אמיתית, ואין אפשרות שלישית. כלל זה שקול לחוק האי-סתירה.
לדוגמה, או שיורד גשם או שלא יורד גשם. בהתאם לכך, המשפט "יורד גשם או לא יורד גשם" נכון מעצם צורתו.
פארמנידס
העיקרון נוסח לראשונה על ידי הפילוסוף היווני פארמנידס בפרגמנט 2 (תרגום: שמואל שקולניקוב):
"האחת – שהווה ואי-אפשר לא להיות,
היא נתיב השכנוע (כי מלווה הוא לאמת);
האחרת – שאיננו וחיוב הוא לא להיות.
וזאת אני מוֹרֶה לְךָ שבלתי-בת-הבחנה היא מכל-וכל."
עיקרון השלישי הנמנע כמבסס את האפשרות להוכיח בדרך השלילה
עקרון השלישי הנמנע מאפשר להוכיח טענות בדרך השלילה: מבקשים להוכיח טענה P. מוכיחים ששלילת P מביאה לסתירה. לפי עקרון השלישי הנמנע, רק אחת משתי האפשרויות – P או שלילתה – נכונה. מכיוון שהשלילה מביאה לסתירה, אות הוא ש-P עצמה נכונה.
האינטואיציוניזם מתנגד לכך, וטוען שבכך נפסלת רק אי-נכונות. ויתור על העיקרון משמש להתמודדות עם הקשיים בתורת הקבוצות הנאיבית.
התנגדות נוספת לעקרון השלישי הנמנע מגיעה מבעיות רצף, כדוגמת פרדוקס הערימה או השאלה מתי גוון של כחול הופך לגוון של צבע אחר. הרעיון הוא כדלקמן: פרדוקס הערימה מורכב משלוש הנחות:
מספר כלשהו של גרגרי חול מרכיב ערימה
מעט מדי גרגרים אינם מהווים ערימה
אם x גרגרי חול אינם ערימה, לא ייתכן ש־x+1 הם ערימה
לפי עקרון השלישי הנמנע, הדבר יביא לכאורה לכך שניתקל בסתירה.
בדוגמת הצבעים, בקצה האחד ישנו צבע כחול, בקצה האחר ירוק - ובספקטרום ביניהם הגוונים הולכים ומתקרבים לצבע בצד השני. בדומה לפרדוקס הערימה, גם כן הוצע פתרון לראות בחלק מהגוונים כלא קבועים, לעניין השאלה האם הם כחולים או ירוקים.
התכונה הזו מהווה דוגמה נגדית לעקרון השלישי הנמנע, באשר לא ניתן לומר כי אותם גוונים הם כחולים אך גם שהם אינם כאלה.
ראו גם
לוגיקה עמומה
אפילו לא שגוי
דיכוטומיה
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:לוגיקה
קטגוריה:הוכחה | 2024-08-22T06:36:10 |
אילינוי | אילינוי (באנגלית: Illinois ) היא מדינה הנמצאת במרכז ארצות הברית, והשישית בגודל אוכלוסייתה במדינה. עיר הבירה של אילינוי היא ספרינגפילד, אך המרכז הכלכלי והתרבותי שלה הוא העיר שיקגו. אילינוי גובלת בצפון בוויסקונסין, בצפון-מזרח בימת מישיגן, במערב באיווה ומיזורי, בדרום בקנטקי ובמזרח באינדיאנה.
שמה של אילינוי גזור משמו של שבט ה"איליניווק" שהתגורר במקום עם הגעת האירופאים לאמריקה. פירוש שם השבט הוא "האנשים". שלושה נשיאי ארצות הברית נבחרו בעת שהתגוררו באילינוי: אברהם לינקולן, יוליסס ס. גרנט וברק אובמה. כיום מוקירה המדינה את לינקולן עם הסלוגן הרשמי שלה, "הארץ של לינקולן" (Land of Lincoln).
היסטוריה
לפני הגילוי האירופאי
קהוקיה היה השבט הילידי המרכזי בתרבות המיסיסיפי הקדם-אירופאית ומרכזו העירוני הגדול ביותר נמצא ליד העיר קולינסוויל באילינוי. חברה זו נעלמה במאה ה-15 מסיבות לא ידועות.
הכוח השני בגודלו באזור היה קונפדרציית שבטי האיליניווק, שעל שמה נקראת המדינה. האיליני סבלו במאה ה-17 מתנועת שבטי האירוקוי מערבה בעקבות הגעת האירופאים ליבשת. את מקומם של האיליני באזור תפסו שבטי פוטווטומי, מיאמי והסואוק.
הגילוי האירופאי
ממוזער|ימין|אילינוי בשנת 1718, אזור המוגדר של היום מודגש. לקוח מ Carte de la Louisiane et du cours du Mississipi של גילאומה דה לאיסלה.
מגלי הארצות הצרפתיים ז'אק מארקט ולואי ז'ולייה חקרו את נהר אילינוי בשנת 1673. ב-1680, הקימו הצרפתים מבצר באזור פאוריה של ימינו. בשנת 1682 הוקם מבצר נוסף בסטארבד רוק, באזור פארק סטארבד רוק של ימינו. היות שהאזור נחקר על ידי הצרפתים, אילינוי הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית עד שנת 1763, כאשר השליטה עברה לבריטים. בפועל, ההתיישבות הצרפתית נותרה ולא הגיעו לאזור מתיישבים בריטיים או אמריקאים חדשים מלבד חיילים בריטיים שהוצבו באזור.
בשנת 1778 שייך ג'ורג' רוג'רס קלארק את אילינוי לווירג'יניה. בשנת 1783 השטח הוגדר כטריטוריה הצפון מערבית של ארצות הברית.
המאה התשע עשרה
חברת אילינוי-וובאש הייתה הבעלים של מרבית שטחה של אילינוי. טריטוריית אילינוי נוצרה ב-3 בפברואר 1809 כשבירתה קסקסקיה. בשנת 1818 התקבלה אילינוי כמדינה ה-21 בארצות הברית. המדינה החדשה דנה בנושא העבדות ובחרה לשלול אותה בשטחה. הדבר הוביל לנדידה של מהגרים רבים ממדינת קנטקי.
בעקבות מאמציו של נתנאל פופ, נציג אילינוי בקונגרס, הזיז הקונגרס את הגבול הצפוני 66 קילומטרים צפונה. ההחלטה הוסיפה לשטח המדינה 22,000 קמ"ר הכוללים את שיקגו, גלנה ושטח עשיר מאוד בעופרת. בשנת 1819 הועברה בירת המדינה לונדליה.
החורף של 1830–1831 זכה לכינוי "חורף השלג העמוק", לאחר שכמויות גדולות של שלג כיסו את המדינה ומנעו כל תנועה בה במהלך החורף כולו. החורפים בשנים שלאחר מכן היו קשים גם כן וביניהן "החורף הקפוא" בשנת 1836. בחורף זה חזית קרה נעה אל המדינה במהירות וגרמה לקפיאתן של שלוליות ואגמונים תוך דקות. מטיילים רבים מתו מהקור המיידי. החורף הקשה הביאה לפגיעה בגידולים ולמחסור במזון בצפון אילינוי. דרום אילינוי העבירה לצפון משלוחי מזון וזכתה לכינוי "מצרים הקטנה" כאלגוריה לסיפור יוסף ואחיו.
בשנת 1832, נערכה מלחמת בלק הוק בין ארצות הברית לבני שבטי הסאוק, הפוקס והקיקפו בשטחן של אילינוי וויסקונסין של ימינו. השבטים נסוגו לאיווה. בניסיון מאוחר יותר לחזור הם הובסו על ידי כוחות ארצות הברית.
בשנת 1844 בקרתגו נרצח המנהיג המורמוני גוזף סמית', שהקים את העיר המורמונית נאובו. נאובו, שהתחרתה עם שיקגו עד אותה שנה על תואר העיר הגדולה ביותר במדינה, דעכה כמעט לחלוטין לאחר שבעקבות הרצח מרבית תושביה המורמונים בחרו לעזוב את אילינוי ולנדוד מערבה.
בשנת 1847, לאחר מסע שכנוע מטעם הלוביסטית דורותאה דיקס, אילינוי הייתה לאחת המדינות הראשונות שהקימו מערכת טיפול בחולי ונפגעי נפש בפיקוח המדינה.
שיקגו הפכה לעיר הנמל העיקרית של הימות הגדולות והמשיכה לצבור כח עם הקמת תעלת אילינוי ואילינוי בשנת 1848. זמן קצר לאחר מכן היא הפכה אף למרכז תחבורת הרכבות. בשנת 1857 הייתה שיקגו לעיר הגדולה ביותר באילינוי. בשנת 1871 ספגה העיר מכה קשה כאשר שרפה שפרצה בעיר ב-8 באוקטובר שרפה 6 קמ"ר משטחה ובערה במשך שלושה ימים. מבנה האבן היחיד בעיר היה מגדל המים ששרד לימינו וניצב כיום במרכז שדרות אילינוי בסמוך למרכז ג'ון הנקוק.
עם התפתחותם של מכרות ומפעלים במדינה הפכה אילינוי להיות גורם חשוב בהתפתחותם של ארגוני עובדים בארצות הברית. שביתת פולמן והפגנת היימרקט השפיעו באופן ניכר על התפתחות תנועת הפועלים האמריקאית.
מלחמת האזרחים
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, למעלה מרבע מיליון גברים מאילינוי שירתו בצבא האיחוד (הכוח הרביעי בגודלו שנשלח על ידי אחת המדינות החברות באיחוד). מרגע הקריאה לגיוס מאת אברהם לינקולן ועד סוף המלחמה, אימנה מדינת אילינוי 150 גדודי רגלים, שבעה-עשר גדודים רכובים ושני גדודי ארטילריה קלה.
המאה העשרים
במאה העשרים הפכה אילינוי להיות אחת המדינות המובילות בארצות הברית. המדינה המשיכה לקלוט הגירה, בעיקר ממזרח ומדרום אירופה והתיישבות של אוכלוסיות אפרו-אמריקאיות ממיסיסיפי, לואיזיאנה וארקנסו.
במהלך המאה עלתה אוכלוסיית אילינוי מ-5 מיליון תושבים ל-12.4 מיליון.
מבחינה כלכלית המשיכה צמיחתה של אילינוי לאורך המאה. בשנת 1933 נערכה בשיקגו תערוכת האקספו העולמית. בשנת 1937 נתגלו בארות נפט במחוז מריון ובמחוז קרופורד ובשנת 1939 דורגה אילינוי כמדינה הרביעית בארצות הברית בתפוקת הנפט.
לאחר התפתחות השימוש באנרגיה גרעינית במלחמת העולם השנייה הפעילה המעבדה הלאומית ארגון (Argonne National Laboratory) שליד שיקגו את תחנת הכוח הגרעינית הניסיונית הראשונה לייצור חשמל ב-1957.
בשנת 1960, הוקמה תחנת הכוח הגרעינית הפרטית הראשונה "דרזדן 1" במוריס.
שיקגו המשיכה להתפתח כעיר נמל לאחר שבשנת 1959 חיברה תעלת סנט לורנס בין הימות הגדולות לאוקיינוס האטלנטי. בכך הייתה שיקגו לנקודת המעבר המרכזית בין האוקיינוס לנהר המיסיסיפי.
בשנת 1960 פתח ריי קרוק את סניף מקדונלד'ס הראשון בעולם בדה פליינז. כיום האתר המקורי מהווה מוזיאון של החברה כאשר סניף מזון מהיר שלה ניצב מעבר לכביש.
בשנת 1968 התרחשה רכידת אדמה שגרמה נזק לרכוש.
בשנת 1970 אימצה אילינוי את החוקה הרביעית שלה אשר החליפה את החוקה משנת 1870.
בשנת 1985 נערך באילינוי מופע פארמאייד הראשון בשמפיין שנועד לסייע לחקלאים אמריקאים.
בשנת 1993 סבלה המדינה משיטפון גדול שנבע מעליית נהר המיסיסיפי על גדותיו. חוות, בתים ועסקים רבים נפגעו מהשיטפון שזכה לשם "השיטפון הגדול".
גאוגרפיה
אילינוי ממוקמת באזור המערב התיכון במרכז ארצות הברית וגובלת בוויסקונסין בצפון, בימת מישיגן בצפון מזרח, באינדיאנה במזרח, בקנטקי (בעברו השני של נהר אוהיו) בדרום ובמיזורי ואיווה (בעברו השני של נהר המיסיסיפי) במערב.
בגבול הצפון-מזרחי של אילינוי נמצאת ימת אילינוי ובגבול המזרחי אינדיאנה, ממערב לנהר וואבאש. שיקגו, העיר הגדולה באילינוי, היא אחת מהערים הגדולות בארצות הברית והשלישית בכמות האוכלוסייה, ממוקמת דרום-מערבית לימת אילינוי.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הקפיטול של אילינוי בדאונטאון ספרינגפילד
אילינוי היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת אילינוי, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של אילינוי וסנאט אילינוי, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של אילינוי. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא ספרינגפילד.
הרשות המבצעת באילינוי מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים ללא הגבלה. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים של אילינוי, האספה הכללית, ישנם 59 חברי סנאט, הנבחרים לתקופה של ארבע שנים, ו-118 חברי בית הנבחרים העומדים לבחירה לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של אילינוי שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
אילינוי היא מדינה ליברלית באופייה, ומאז מערכת הבחירות של שנת 1992 היא מצביעה באופן קבוע למפלגה הדמוקרטית. בעבר נחשבה למדינה "מתנדנדת" ובבחירות רבות הצביעה למועמד הרפובליקני, אך בשנים האחרונות נהפכה למדינה "כחולה", כלומר למדינה הנאמנה למפלגה הדמוקרטית בבחירות ארציות. ב-2008 זכה ברק אובמה, בן המדינה ומי שייצג אותה בעת זו בסנאט, ב-61.9% מקולותיה. דרום אילינוי ואזוריה הכפריים הם יותר רפובליקנים, בעוד אזוריה העירוניים, ובפרט העיר שיקגו ופרבריה, הם יותר דמוקרטים.
לאילינוי 19 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים ו-17 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. רוב ייצוגה של אילינוי בבית הנבחרים של ארצות הברית הוא דמוקרטי. נכון ל-2022, הסנאטורים המייצגים את המדינה הם דיק דרבין ותמי דאקוורת' הדמוקרטיים. מתוך תשעת הסנאטורים האפרו-אמריקאים ששירתו בסנאט, שלושה מהם הגיעו מאילינוי, בהם הנשיא ברק אובמה, ששירת כסנאטור מטעם המדינה מינואר 2005 ועד נובמבר 2008.
הספרייה הנשיאותית של אברהם לינקולן, שהגיע מאילינוי, ממוקמת בבירה ספרינגפילד. המדינה מוקירה את זכרו עם הסלוגן הרשמי שלה, "הארץ של לינקולן" (Land of Lincoln).
כלכלה
אילינוי נחשבת לאחת המדינות העשירות בארצות הברית, ומובילה בייצור, שירותים וחקלאות. אילינוי היא ארץ חקלאית בעיקרה. אנשיה מגדלים תירס, חיטה, שיבולת-שועל, תפוחי אדמה ופולי סויה. בנוסף מגדלים בה חזירים, ואריזת בשר היא אחד העיסוקים החשובים במדינה. בין המחצבים תופס הפחם מקום חשוב ביותר.
דמוגרפיה
כמו במדינות רבות אחרות, גם באילינוי נצפית מגמה של הזדקנות האוכלוסייה, בעיקר בשל ירידה בשיעור הילודה ועלייה בתוחלת החיים. אילינוי חוותה הגירה פנימית מאזורים אחרים בארצות הברית, בעיקר ממדינות השכנות. בשנים האחרונות ישנה מגמה של אובדן אוכלוסייה בחלקים מסוימים של המדינה, בעיקר באזורים הכפריים והתעשייתיים.
חינוך
אחוז גבוה מהתושבים מחזיקים בתואר ראשון או מתקדמים. אילינוי מקדישה משאבים רבים למערכת חינוך ציבורית איכותית, שמטרתה לספק לכל תלמיד חינוך יסודי. מערכת זו, המנוהלת על ידי מחוזות בית ספר מקומיים, מעודדת למידה מגוונת ומכינה את התלמידים להשכלה גבוהה ולקריירה מוצלחת.
מערכת החינוך מציעה מגוון תוכניות לימודים, החל מחינוך מיוחד ועד תוכניות מתקדמות לתלמידים מצטיינים.
קבוצות דתיות באילינוי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 20% פרוטסטנטים אחרים 23% קתולים 28% דתות אחרות יהודים 2% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 22% קבוצות גזעיות באילינוי לבנים לא-היספאנים 63.7% היספאנים 15.8% שחורים 14.5% אסייתים 4.6% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 2.3% קבוצות מוצא אתני באילינוי גרמנים 19.5% אירים 12.4% פולנים 7.6% איטלקים 6.2% אנגלים 6.1% אמריקאים 4.8% צרפתים 2.2% שוודים 2.2% שפות מדוברות באילינוי אנגלית 78% ספרדית 13% אחר 9%
הערים הגדולות
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אילינוי
הערים הגדולות באילינוי (נתוני 2010) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 שיקגו 2,746,388 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 2 אורורה 197,899 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 3 רוקפורד 152,871 רוקפורד 4 ג'ולייט 147,433 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 5 ניפרוויל 141,853 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 6 ספרינגפילד 116,250 ספרינגפילד 7 פאוריה 115,007 פאוריה 8 אלג'ין 108,188 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 9 ווקיגן 89,078 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 10 קיקרו 83,891 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 11 שמפיין 81,055 שמפיין 12 בלומינגטון 76,610 בלומינגטון 13 דקאטור 76,122 דקאטור 14 ארלינגטון הייטס 75,101 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 15 אוונסטון 74,486 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 16 שאמבורג 74,227 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין המטרופולינים הגדולים באילינוי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 9,554,598 צפון אילינוי 2 פאוריה 380,040 מרכז אילינוי 3 דבנפורט-מולין-רוק איילנד 383,030 צפון אילינוי 4 רוקפורד 342,411 צפון אילינוי 5 שמפיין 237,252 מרכז אילינוי 6 ספרינגפילד 211,567 מרכז אילינוי 7 בלומינגטון 190,345 מרכז אילינוי 8 קורונדו 126,685 דרום אילינוי 9 דקאטור 108,350 מרכז אילינוי
השכלה
אילינוי היא מקום מושבן של מספר אוניברסיטאות ומעבדות מחקר מהמובילות והטובות בעולם, בהן אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין ופרמילאב. אלה שוכנות במה שמכונה "מסדרון המחקר והפיתוח של אילינוי", ריכוז של גופי מחקר ציבוריים וגופי טכנולוגיה מסחריים, בדומה לעמק הסיליקון שבקליפורניה.
ספורט
שמאל|ממוזער|210px|יונייטד סנטר, מגרשן הביתי של הקבוצות שיקגו בולס ושיקגו בלאקהוקס
באילינוי ישנם מספר קבוצות ספורט: שיקגו בולס המשחקת כדורסל בליגת ה-NBA, שיקגו ברס המשחקת פוטבול אמריקאי בליגת ה-NFL, שיקגו קאבס ושיקגו וייט סוקס המשחקות כדור בסיס, שיקגו בלאקהוקס המשחקת הוקי בליגת ה-NHL ושיקגו פייר המשחקת כדורגל בליגת ה-MLS.
סמלי המדינה
סמלי מדינת אילינוי דגל סמל מוטו כינוי דגל אילינויFlag of Illinois סמל אילינויSeal of Illinois מרכז|130px מרכז|100px "מדינה ריבונית, איחוד לאומי""State sovereignty, national union" "מדינת הערבה""Prairie State" עץ פרח ציפור חיה אלון אלבהQuercus alba סיגליתViola קרדינל צפוניNorthern cardinal אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות אילינוי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות צרפתיות לשעבר | 2024-10-15T21:02:41 |
אינדיאנה | אינדיאנה (באנגלית: Indiana ) היא מדינה במערב התיכון של ארצות הברית. בירתה והעיר הגדולה ביותר בה היא אינדיאנפוליס. פירוש השם אינדיאנה הוא "ארץ האינדיאנים".
צפון מערב המדינה יושב בהתחלה על ידי מתיישבים שנדדו מערבה מאזור ניו אינגלנד וניו יורק, מרכז המדינה יושב בעיקר על ידי מתיישבים מאוהיו בעוד שדרום המדינה יושב בעיקר על ידי מתיישבים שהגיעו מטנסי ומקנטקי.
אינדיאנה מחזיקה בכלכלה מגוונת עם תל"ג של 341.9 מיליארד דולר בשנת 2016.
באינדיאנה שוכנים מספר מטרופולינים שאוכלוסייתן גדולה מ-100,000 איש, ועוד מספר ערים תעשייתיות. הגדולות ביותר (לא כולל את עיר הבירה, מדרום לצפון): אוונסויל, בלומינגטון, טרה הוט, אנדרסן, לפאייט, מנסי, פורט ויין, סאות בנד, גרי והמונד.
אינדיאנה היא ביתן של מספר קבוצות ספורט מקצועניות, כולל את אינדיאנפוליס קולטס מה-NFL, אינדיאנה פייסרס מליגת ה-NBA ואינדיאנה פיבר מליגת ה-WNBA (כולן משחקות בעיר הבירה).
מקור השם
מקור השם אינדיאנה הוא "ארץ האינדיאנים", תרגום חופשי של הביטוי "Land of the Indians". תושבי המדינה נקראים "הוז'יירים", שם הנגזר משם הכינוי של המדינה: "The Hoosier State" (מדינת ההוז'ייר). מקור המילה (Hoosier) אינו ברור. התאוריה הרווחת, היא שמקור פירוש המילה בעגה של המתיישבים שהגיעו מטנסי. בין המתיישבים מטנסי לבין המתיישבים מקנטקי שררה יריבות, ולכן הם כינו אותם בשם זה. משמעות המילה היא "אנאלפבית" או "פרחח כפרי". תאוריה נוספת היא; שהמתיישבים שהגיעו מקנטקי, שהיו במצב כלכלי נמוך יותר, נהגו לבזוז לעיתים קרובות את המתיישבים שהגיעו מטנסי. הם פלשו לבתיהם של המתיישבים מטנסי וקראו: "?Who is here" ביטוי שהשתלשל עם השנים ל"Hoosier".
היסטוריה
ההיסטוריה של פעילות בני האדם במדינה, התחילה בנדידת שבטים ילידים שיישבו את אינדיאנה בערך בשנת 8000 לפני הספירה הנוצרית, עם הפשרתם של אחרוני הקרחונים מ.
בשליטה הצרפתית
האזור נכנס להיסטוריה הכתובה כאשר בשנות השבעים של המאה ה-17, הגיעו המתיישבים האירופאים הראשונים, שהיו סוחרי פרוות צרפתים, בראשם מגלה הארצות רנה-רובר קוואלייה. הם תבעו לעצמם את הטריטוריה כחלק מצרפת החדשה. משלחות מיסיונריות צרפתיות שהגיעו לאזור השפיעו רבות על השבטים הילידים, ומלאו תפקיד חשוב בשימור יחסיהם הטובים. כשההשפעה הצרפתית גברה באזור, בריטניה, שהתחרתה עם צרפת על השליטה בצפון אמריקה, ראתה שהשליטה באינדיאנה חשובה כדי לנשל את הצרפתים מהאזור. אחרי ששלטו בשטח כמאה שנים, הבריטים אתגרו אותם בעבור השליטה באזור במהלך החזית הצפון-אמריקאית במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שבה הצרפתים הובסו. אף על פי שלא נערכו קרבות בשטח אינדיאנה, השבטים הילידים באזור נטו לאהוד את הצרפתים. בתחילת המלחמה השבטים שלחו משלחת לוחמים, שנועדה להתנגד לבריטים ולפשוט על שטחים בריטים שצרפת תבעה לעצמה. ב-1761 צרפת נאלצה לצאת סופית מאינדיאנה. בעקבות גירוש הצרפתים, מספר שבטים ילידים התאחדו וניסו למרוד בבריטים ללא עזרת צרפת. בזמן שהאינדיאנים מרדו בבריטים, חתמה צרפת על כניעתה להם בחוזה פריז ב-1763. מאז צרפת ויתרה על השטחים שממזרח למיסיסיפי לטובת בריטניה.
השליטה הבריטית
בריטניה החזיקה בשטח 20 שנים עד התבוסה במלחמת העצמאות של ארצות הברית. בריטניה גם ויתרה על שטחים במערב הרי האפלצ'ים, כולל מה שהיום נחשב לאינדיאנה. למעשה בריטניה לא שלטה בפועל בשטח, אלא מסרה אותו, ואת כל השטחים שממערב להרי האפלצ'ים, לידי השבטים הילידים. הסיבה לכך היתה, שבריטניה הייתה שקועה בחובות גדולים בעקבות המלחמה, ובקשה להימנע מסכסוכים עם השבטים, שיובילו להוצאות כספיות נוספות. היו מתיישבים בריטיים שזעמו על מסירת השטחים לאויביהם וניסו לנוע מערבה, כדי להתיישב בשטחים שנכבשו. אך השלטון הבריטי שלח צבא לאזור וסיכל את תוכניותיהם. לאחר שיושרו ההדורים עם השבטים הילידים, קיוותה בריטניה שהמתיישבים הצרפתים יעזבו. רובם אכן עזבו, ואלו שנשארו זכו ליחס טוב יותר מצד הבריטים, והמשיכו לסחור עם השבטים הילידים. אף על פי שארצות הברית זכתה בפועל בשטח בסופה של מלחמת העצמאות האמריקאית, נותרה ההשפעה הבריטית על השבטים הילידים חזקה, במיוחד ליד מבצר דטרויט. השבטים הילידים, שגובו בסוחרים בריטים מהאזור, סירבו להכיר בישות של ארצות הברית כשולטת בשטח, מה שהוביל למלחמת האינדיאנים הצפון מערבית. הבריטים גורשו באופן מלא מהאזור במסגרת מלחמת 1812.
טריטוריית אינדיאנה
ממוזער|שמאל|מפה של טריטוריית אינדיאנה
ממשלת ארצות הברית חילקה את השטחים לכמה טריטוריות, שהגדולה בהם היא הטריטוריה הצפון מערבית. ב-4 ביולי 1800, טריטוריית אינדיאנה הייתה הטריטוריה הגדולה ביותר שיוסדה מתוך הטריטוריה הצפון מערבית. הטריטוריה כללה את שטחיהן של המדינות הנקראות בימינו אינדיאנה, אילינוי, מישיגן, ויסקונסין ואוהיו. בשנת 1800 מנתה אוכלוסיית הטריטוריה 2,632 איש. הטריטוריה התפתחה ואוכלוסייתה גדלה (ב-1810 מנתה אוכלוסיית הטריטוריה 24,520 תושבים, וב-1816 מנתה אוכלוסיית הטריטוריה 63,897 תושבים) עד שב-17 בנובמבר 1816 הצטרף החלק הדרומי של הטריטוריה לאיחוד בתור המדינה ה-19 למניין.
במעמד מדינה בארצות הברית
הממשלה החדשה שיוסדה פרסה תוכניות שאפתניות של הפיכת המדינה הצעירה למפותחת יותר ומשגשגת. התוכנית הובילה לסלילת דרכים ומסילות ברזל, חפירתן של תעלות ובנייתם של בתי ספר ציבוריים. החוקה החדשה שאושרה בשנת 1851, הגבילה את זכויות השחורים החופשיים במדינה ובין השאר מנעה מהם את זכות הבחירה. בשנות החמישים של המאה ה-19 אוכלוסיית המדינה עלתה על מיליון תושבים, שהציבה אותה במקום הרביעי באוכלוסייה במפקד האוכלוסין של 1860. אינדיאנה מלאה תפקיד חשוב ובעל השפעה פוליטית רבה במלחמת האזרחים בצד הצפוני. גם לאחר המלחמה לאינדיאנה נשארה השפעה פוליטית רבה מכיוון שהשתייכה למדינה מתנדנדת בבחירות האלקטוריאליות במשך 30 שנים.
היום המדינה משתייכת פוליטית למפלגה הרפובליקנית. תור הזהב הספרותי במדינה שהיה בין 1880 ל-1920, הגביר את ההשפעה התרבותית במדינה. בתחילת המאה ה-20, המדינה משכה עוד יותר מהגרים ממה שמשכה בתקופה הקודמת, ובסוף המאה ה-20 נהייתה מעצמה בתעשיית התרופות אחרי שחלו חידושים תקופתיים.
גאוגרפיה
אינדיאנה נמצאת בצפון-מרכז ארצות הברית, גובלת במזרח באוהיו, בצפון במדינת מישיגן ובימת מישיגן (גוף המים הגדול ביותר הנמצא בשטחה של אינדיאנה), במערב באילינוי ובדרום מהווה נהר אוהיו (גם הנקודה הנמוכה ביותר באינדיאנה, 98 מטרים מעל פני הים) את הגבול בינה לבין מדינת קנטקי. גבולן הצפוני של המדינות אינדיאנה, אוהיו ואילינוי נקבע במקור כקו רוחב העובר דרך הקצה הדרומי של ימת מישיגן. גבול זה הוסט ב-16 קילומטרים כדי להגדיל את קו החוף של אינדיאנה. גם גבולותיהן של אוהיו ושל אילינוי הוסטו צפונה מאותה סיבה.
הנקודה הגבוהה ביותר באינדיאנה נמצאת במחוז ויין (389 מטרים מעל פני הים).
אינדיאנה היא אחת ממדינות הימות הגדולות. במדינה 24 גנים לאומיים ומאות אגמים.
נהר ובאש, שאורכו 764 קילומטרים, חוצה את המדינה מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדה הדרומי מהווה את גבולה עם אילינוי. נהר וייט, המתפצל מנהר ובאש, חוצה את מרכז המדינה בשני פלגים.
בתקופת הקרח האחרונה, צפון אינדיאנה היה מכוסה קרחונים בעוד שדרום אינדיאנה נשאר חשוף.
אינדיאנה מורכבת מ-92 מחוזות.
מזג אוויר
ממוזער|אסם מושלג בחורף
מזג האוויר בצפון אינדיאנה שונה מאוד בדרומה. הטמפרטורות הממוצעות בחורף בצפון אינדיאנה נעות בין (1-) - (10-) מעלות צלזיוס, בעוד שבדרום אינדיאנה הן נעות בין (4)-(6-) מעלות. הטמפרטורות הממוצעות בקיץ בצפון נעות בין 18–29 מעלות, בעוד שבדרום הן נעות בין 21–32 מעלות. גשם יורד באופן שווה במשך חודשי השנה. טווח המשקעים נע בין 89 ס"מ בשנה ליד ימת מישיגן, ל-110 ס"מ לאורך נהר האוהיו בדרום. הממוצע באינדיאנה עומד על 100 ס"מ בשנה. ירידת השלג באינדיאנה נעה בהפרשים גדולים בין מקום למקום. לאורך ימת מישיגן נערמים 200 ס"מ בשנה, בעוד שבדרום הרחוק נערמים רק 36 ס"מ. נכון ל-2011, אינדיאנה מדורגת שמינית מבין מדינות ארצות הברית בנטייה לסופות טורנדו, בעוד שאוונסוויל ואינדיאנפוליס מדורגות במקומות 15 ו-8 בהתאמה מבין ערי ארצות הברית.
אזור זמן
אינדיאנה היא אחת מ-13 מדינות ארצות הברית שמחולקות בין אזורי זמן. מיקומה של אינדיאנה בין אזור הזמן המזרחי של ארצות הברית לאזור הזמן של מרכז ארצות הברית הוביל לפיצולה של אינדיאנה בין שני אזורי הזמן. קו ההפרדה הוזז מערבה מספר פעמים לאורך השנים, כאשר במקור (עד 1961) היה בגבול עם מדינת אוהיו, אז כל אינדיאנה נכללה באזור הזמן המרכזי של ארצות הברית. 80 מתוך 92 מחוזות אינדיאנה נכללים באזור הזמן המזרחי של ארצות הברית, בעוד 12 האחרים נכללים באזור הזמן המרכזי של ארצות הברית. מאז שנת 2005 כל מחוזות אינדיאנה החילו עליהם את שעון הקיץ. נושא זה עדיין שנוי במחלוקת. באינדיאנה, מדינה בעלת מסורת חקלאית, הרבה חקלאים וחוואים מתנגדים לשעון הקיץ, מכיוון שהיום שלהם נשלט על ידי השמש, לא על ידי השעון. חקלאים תלויים לרוב בעובדים צעירים שהוריהם רוצים אותם בבית עד ארוחת הערב, לפעמים שלוש שעות לפני השקיעה. אינדיאנפוליס היא העיר בה השמש זורחת ושוקעת הכי מאוחר ביום מבין 50 הערים הגדולות בארצות הברית.
ממשל ופוליטיקה
ממוזער|מושב הממשל של מדינת אינדיאנה אשר באינדיאנפוליס
אינדיאנה ידועה מזה זמן רב כמעוז רפובליקני, ומאידך במערכת הבחירות של 2008 זכה המועמד הדמוקרטי ברק אובמה ברוב קולות הבוחרים. המושל הנוכחי של אינדיאנה הוא אריק הולקומב הרפובליקני, ולרפובליקנים במדינה רוב מיוחס בשני הבתים באספה הכללית של אינדיאנה. משנת 1900, תמכה אינדיאנה 5 פעמים בלבד במועמד דמוקרטי לנשיאות - בשנים 1912, 1932, 1936, 1964 ו-2008.
אמנם רק חמישה מועמדים דמוקרטים לנשיאות ניצחו באינדיאנה מאז 1900, אך 11 דמוקרטים נבחרו למושלים באינדיאנה במשך אותה התקופה. לפני שמיטש דניאלס הרפובליקני נבחר למושל בשנת 2005, אחזו הדמוקרטים במשרה במשך 16 שנים רצופות.
שבעה ממחוזות אינדיאנה תומכים במפלגה הרפובליקנית לקונגרס ארצות הברית על פי מדד ה-PCVI; כיום ישנם בקונגרס 7 נציגים רפובליקנים ו-2 דמוקרטים מטעם מדינת אינדיאנה. הרפובליקנים חזקים, מבחינה היסטורית-פוליטית, במזרח ובמרכז המדינה, ואילו הדמוקרטים חזקים בצפון-מערב המדינה. כמו כן, לעיתים מצביעים מחוזות מסוימים בדרום המדינה לדמוקרטים. מחוז מריון, המחוז המאוכלס ביותר המדינה, תמך במועמדים הרפובליקנים מ-1968 ועד לשנת 2000, אך שב והצביע לדמוקרטים בבחירות של 2004 ו-2008. מחוז לייק, המחוז השני בגודל אוכלוסייתו באינדיאנה, הוא מעוז חזק של הדמוקרטים; מחוז זה לא תמך ברפובליקנים מאז 1972.
שני הסנאטורים של מדינת אינדיאנה הם טוד יאנג ומייק בראון (רפובליקנים). יאנג הושבע לראשונה לסנאט בשנת 2017.
הנציגות של אינדיאנה לבית הנבחרים של ארצות הברית איננה רפובליקנית לחלוטין. מבחינה היסטורית-פוליטית, התמיכה ברפובליקנים לבית הנבחרים הייתה חזקה במזרח ובמרכז המדינה וכן בפרברים של הערים הגדולות. התמיכה בדמוקרטים, לעומת זאת, הייתה חזרה בצפון-מערב ובדרום המדינה ובערים הגדולות.
באוקטובר 2014 נישואים חד מיניים הפכו לחוקיים במדינת אינדיאנה לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה נגדית שהוגשה.
כלכלה
התוצר הגולמי במדינה לשנת 2005 היה 214 מיליארד דולר אמריקאי. ההכנסה לנפש באינדיאנה הייתה 31,150 דולר אמריקאי בשנה. אחוז גבוה מהכלכלה מתבסס על תעשייה. מוצרים הנפוצים לייצור במדינה כוללים בין השאר ציוד תחבורה, מכוניות, ציוד אלקטרוני, מוצרים כימיים, מוצרי נפט ופחם, גומי, ופלדה.
כלכלתה המוקדמת של אינדיאנה סבבה סביב מסחר עם השבטים הילידים במקום. שנות השישים של המאה ה-19 ומלחמת האזרחים האמריקאית הביאו להשלמה מהירה של מסילות הרכבת ולגידול של התעשייה. בניית קרונות רכבת וייצור זכוכית נהיו לענפי התעשייה הבכירים במרכז אינדיאנה ששגשג, בעוד שכלכלת דרום אינדיאנה הושפעה לרעה מהמלחמה. ברוב אינדיאנה, המלחמה הובילה לעלייה בערך הסחורה החקלאית, והעלתה באופן משמעותי את רמת החיים באינדיאנה.
מיסוי
הסמכות על המיסוי באינדיאנה כמעט לגמרי שייכת לאינדיאנה, אף על פי שההכנסה משמשת גם לתקציבים מקומיים (אזורים, מחוזים, עירוניים וכו'). מרכיבי תקציב אינדיאנה לשנת 2007 מפורטים בתמונה לעיל.
רוב תקציב המדינה מבוסס על מס קנייה (7%) ומס הכנסה (3.4%), בעוד רוב התקציבים המקומיים מתבססים על מס רכוש. מס הרכוש לא עולה על 1% משווי הרכוש. לרוב העובדים העצמאיים בתוך אינדיאנה, מס ההכנסה מכונה מהשכר אוטומטית. בשנת 2008 סך ההכנסות של אינדיאנה ממס הכנסה היה 4.68 מיליון דולר אמריקאי.
אינדיאנה גובה בנוסף מס תאגידים בסך 6.5% על הכנסות רוב התאגידים הפועלים בה שהקנה לה עוד 700,296,100 דולר אמריקאי.
אינדיאנה גובה מס קנייה בסך 7% על רוב העסקאות. יוצאי דופן הם אוכל ותרופות, שעליהם לא מוטל מס קנייה. מס הקנייה משמש גם לתקציב אינדיאנה וגם לתקציבים מקומיים. בשנת 2008 סך הפדיון של אינדיאנה ממס קנייה היה 5.57 מיליון דולר אמריקאי, המקור העיקרי של הכנסת אינדיאנה.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות באינדיאנה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 31% פרוטסטנטים אחרים 21% קתולים 18% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% אחר 1% חסרי סיווג דתי 26% קבוצות גזעיות באינדיאנה לבנים לא-היספאנים 81.5% שחורים 9.1% היספאנים 6% אסייתים 1.6% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 2% קבוצות מוצא אתני באינדיאנה גרמנים 24.4% אירים 12.2% אמריקאים 11% אנגלים 9% פולנים 3% איטלקים 2.8% צרפתים 2.4% הולנדים 2.1% שפות מדוברות באינדיאנה אנגלית 92% ספרדית 4.4% אחר 3.6%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אינדיאנה
הערים הגדולות באינדיאנה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אינדיאנפוליס 843,393 אינדיאנפוליס-כרמל 2 פורט ויין 256,496 פורט ויין 3 אוונסוויל 120,310 אוונסוויל 4 סאות בנד 100,886 סאות בנד-מישוואקה 5 כרמל 85,927 אינדיאנפוליס-כרמל 6 פישרס 83,891 אינדיאנפוליס-כרמל 7 בלומינגטון 82,575 בלומינגטון 8 האמונד 78,967 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 9 גארי 78,450 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 10 לפאייט 70,373 לפאייט 11 טר-אוט 61,025 טר-אוט 12 קוקומו 56,895 13 נובלסוויל 56,540 אינדיאנפוליס-כרמל 14 אנדרסון 55,670 15 גריווד 53,665 אינדיאנפוליס-כרמל 16 אלקהארט 51,265 אלקהארט-גושן המטרופולינים הגדולות באינדיאנה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 9,554,598 צפון אינדיאנה 2 סינסינטי 2,149,449 דרום אינדיאנה 3 אינדיאנפוליס-כרמל 1,971,274 מרכז אינדיאנה 4 לואיסוויל-ג'פרסון 1,269,702 דרום אינדיאנה 5 פורט ויין 427,183 צפון אינדיאנה 6 סאות בנד-מישוואקה 319,226 צפון אינדיאנה 7 אוונסוויל 315,162 דרום אינדיאנה 8 לפאייט 211,697 צפון אינדיאנה 9 אלקהארט-גושן 201,971 צפון אינדיאנה 9 טר-אוט 171,480 מרכז אינדיאנה 10 בלומינגטון 164,308 דרום אינדיאנה
ספורט
אינדיאנה היא ביתן של מספר קבוצות ספורט מכללות וקבוצות ספורט מקצועניות.
נכון ל-2013 אינדיאנה שלחה יותר שחקנים לנפש לליגת ה-NBA מכל מדינה אחרת. קבוצת אינדיאנה פייסרס החלה לשחק ב-1967 בליגת ה-ABA והצטרפה לליגת ה-NBA כאשר שתי הליגות התאחדו ב-1976. ב-1925, נערך באינדיאנה משחק כדורסל התיכונים הראשון אי פעם. שחקן ה-NBA לשעבר לארי בירד גדל בעיירה פרנץ' ליק באינדיאנה, ולאחר מכן שיחק בקבוצת המכללות של אוניברסיטת אינדיאנה ושל אוניברסיטת מדינת אינדיאנה.
באינדיאנפוליס, בירת אינדיאנה, משחקת קבוצת ה-NFL אינדיאנפוליס קולטס מאז 1984. לקבוצה, על גלגוליה השונים יש שתי זכיות בסופר בול, והיא מרבה להתחרות בפלייאוף.
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת אינדיאנה דגל סמל מוטו כינוי דגל אינדיאנהFlag of Indiana סמל אינדיאנהSeal of Indiana מרכז|130px מרכז|100px "שם מוטו""The Crossroads of America" "שם כינוי""Hoosier State" עץ פרח ציפור חיה טוליפTulip Tree אדמוניתPeony קרדינל צפוניNorthern cardinal מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות אינדיאנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1816 | 2024-09-16T08:05:49 |
אלבמה | אָלָבָּמָה () היא מדינה בדרום-מזרח ארצות הברית. בירת אלבמה היא מונטגומרי. אלבמה גובלת בדרום במפרץ מקסיקו ובפלורידה, במזרח בפלורידה ובג'ורג'יה, בצפון בטנסי ובמערב במיסיסיפי.
היסטוריה
אינדיאנים התגוררו באזור אלבמה במשך אלפי שנים.
במהלך המאה ה-16 הספרדים היו האירופאים הראשונים שהגיעו לאלבמה, עם משלחתו של ארננדו דה סוטו שעברה באלבמה בשנת 1540.
הצרפתים הקימו את ההתיישבות האירופאית הראשונה במדינה במוביל ב-1702. דרום אלבמה הייתה צרפתית מ-1702 עד 1763, חלק ממערב פלורידה הבריטית מ-1763 עד 1780 וחלק ממערב פלורידה הספרדית מ-1780 עד 1814.
צפון ומרכז אלבמה היו חלק מג'ורג'יה הבריטית מ-1763 עד 1783 ואחר כך חלק מטריטוריית מיסיסיפי האמריקאית. היותה למדינה התעכב בשל חוסר גבול עם הים, דבר שנפתר כאשר הגנרל אנדרו ג'קסון (שלימים יהיה נשיא ארצות הברית) כבש את מוביל הספרדית ב-1812. אלבמה התקבלה לארצות הברית כמדינה ה-22 ב-1819. בשנים 1826–1846 שימשה העיר טסקלוסה כבירת המדינה, עד אשר הוחלט להעבירה למונטגומרי.
בתחילת המאה סוחרים רבים הגיעו לאלבמה ומיקמו בה חוות רבות של כותנה, שגודלה על ידי עבדים אפרו-אמריקאים. בשנת 1860 כמעט מחצית מהתושבים במדינה היו עבדים.
אלבמה פרשה מארצות הברית והצטרפה לקונפדרציית המדינות של אמריקה ב-11 בינואר 1861, בעקבות בחירתו של אברהם לינקולן כנשיא ארצות הברית. אלבמה תרמה למלחמת האזרחים האמריקנית 120,000 חיילים, אך מעט מאוד מהלחימה הייתה בפועל בשטח אלבמה. היא נתקבלה מחדש לאיחוד של ארצות הברית בשנת 1868 והעבדים שבה שוחררו לחופשי. באותה השנה נבנתה מערכת חוקתית חדשה - נתנו יותר זכויות לנשים והוקמה מערכת חינוך ציבורית. הוקמה מערכת דרכים מתקדמת והושקו קווי רכבות. שיקום המדינה הסתיים בשנת 1874.
בשנת 1901 נכתבה חוקה חדשה, שלמעשה ביטלה את זכות ההצבעה של מיעוטים רבים כגון אפרו אמריקאיים ואינדיאנים, ופיתחה הפרדה במערכת החינוך הציבורית ובתחומים רבים נוספים.
בשנות ה-20 התפתחה תעשייה נרחבת במונטגומרי, דבר ששינה את המאזנים הדמוגרפים במדינה, מכיוון שמרבית מהאוכלוסייה היגרה אל עיר זו. הפיתוח התעשייתי בימי מלחמת העולם השנייה הביא שגשוג נרחב למדינה. בעשורים אלו התפתח סכסוך בין התושבים הכפריים למדינה לבין אלו העירוניים - כתוצאה מתהליך התיעוש הנרחב רבים מהכפריים היגרו אל הערים, אך הפוליטיקאים הכפריים לא היו מוכנים לשנות את מפת ההצבעה, בהתאם לפיזור האוכלוסייה, דבר אשר היה מפחית מכוחם של פוליטיקאים אלו. לבסוף, בשנת 1962 בית המשפט העליון של ארצות הברית הכריע בעד שינוי מפת הכוחות.
בשנות ה-50 ו ה-60 התנועה לזכויות האזרח האפרו-אמריקאי צברה תאוצה, והחלה לערער את הסדר הקיים באלבמה. בשנת 1952 בית המשפט העליון בארצות הברית פסק את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, ולמעשה אסר על הפרדה גזעית במערכת החינוך הציבורית. מתיחויות אלו תססו מאוד באלבמה, תחת שלטונו של המושל ג'ורג' וולאס. בשנות ה-50 התרחש חרם האוטובוסים של מונטגומרי - מחאה כנגד ההפרדה בתחבורה הציבורית. אירוע קריטי והיסטורי שהתרחש בתקופה זו היה המצעדים מסלמה למונטגומרי, אשר עודדו בסופו של דבר את חקיקת חוק זכויות האזרח וחוק זכות ההצבעה, בשנים 1964–1965, שלמעשה ביטלו כל פרמטר של אפליה גזעית - גם במובן החברתי וגם מבחינת זכות ההצבעה.
גאוגרפיה
אלבמה ממוקמת בדרום מזרח ארצות הברית וגובלת בטנסי בצפון, בג'ורג'יה ובפלורידה במזרח, במפרץ מקסיקו בדרום ובמיסיסיפי במערב. בצפון מזרח המדינה, לאורך הגבולות עם טנסי וג'ורג'יה, נמצאים הרי האפלצ'ים (פיידמונט) ובצפונה זורם נהר טנסי.
ממשל ופוליטיקה
אלבמה מחולקת מנהלית ל-67 מחוזות. הגדול שבמחוזות אלבמה הוא מחוז בולדווין (4,118 קמ"ר), הקטן שבהם הוא מחוז אטווה (1,386 קמ"ר), והמאוכלס שבהם הוא מחוז ג'פרסון (658,466 תושבים נכון ל-2010).
עיר הבירה של אלבמה, מונטגומרי, נמצאת במחוז מונטגומרי.
לאלבמה, חוקה אשר אומצה לראשונה ב-1901 ולה מעל 850 תיקונים ומעל 87,000 מילים. בכך נחשבת לחוקה הארוכה ביותר בעולם ופי 40 מחוקת ארצות הברית.
הרשות המחוקקת של אלבמה מורכבת משני בתי מחוקקים. הבית התחתון הוא בית הנבחרים של אלבמה המכיל 105 חברים אשר נבחרים כל 4 שנים, בשונה מהרבה בתי מחוקקים תחתונים אחרים בארצות הברית. הבית העליון הוא הסנאט של אלבמה, בו 35 חברים הנבחרים כל 4 שנים. נכון ל-2024, המפלגה הרפובליקנית שולטת ברוב מוחלט בשני בתי הנבחרים, עם למעלה משני שלישים בכל אחד מבתי הנבחרים.
הרשות המבצעת של אלבמה מורכבת משישה חברים שבראשם עומדת מושל אלבמה ובו חברים: סגנו, התובע הראשי, מזכיר המדינה, גזבר המדינה ומבקר המדינה. כל אחד מהתפקידים מתמודד בנפרד, בפרט המושל וסגנו, ונבחרים לכהונה בת 4 שנים. המושל הוא גם המפקד העליון של הכוחות הצבאיים של המדינה. המושלת הנוכחית היא קיי אייבי שמכהנת מאז 2017, ונבחרה לכהונה נוספת ב-2022.
ישנה הגבלה של 2 קדנציות רצופות על תפקיד המושל, אך ללא הגבלה על כמות קדנציות כללית. בעבר הייתה הגבלה על תקופת כהונה בודדה, עד שבוטלה ב-1968. ג'ורג' וולאס היה המושל שכיהן בתפקיד הכי הרבה זמן, 16 שנה בסה"כ ב-3 תקופות כהונה שונות. לאחר כהונה הראשונה ב-1967, טרם ביטול ההגבלה, התמודדה אשתו לורלין וולאס לתפקיד ונבחרה, מה שהפך אותה למושלת הראשונה של אלבמה והיחידה עד להיבחרותה של אייבי.
מרבית הנבחרים בערים ובפרבי הערים הם מטעם המפלגה הדמוקרטית ואילו האזורים הכפריים נשלטים כמעט בלעדיות על ידי נציגים מטעם המפלגה הרפוליקנית. כולל תפקידי השריף, הנבחרים על ידי הציבור.
באלבמה קיים עונש מוות ואיסור על הפלות.
ממשל פדרלי
2 הסנטורים המכהנים מטעם אלבמה בסנאט של ארצות הברית הם טומי טוברוויל שהחל לכהן ב-2021 וקייטי בריט שהחלה לכהן ב-2023. שניהם מטעם המפלגה הרפובליקנית.
לאלבמה יש 7 נציגים בבית הנבחרים של ארצות הברית אשר, נכון לקונגרס ה-118, 6 מתוכם מטעם המפלגה הרפובליקנית (ג'רי קרל,מייק ד. רוג'רס,רוברט אדרהולט,דייל סטרונג, בארי מור, גארי פאלמר) ואחת מטעם המפלגה הדמוקרטית, טרי סואל, המייצגת מטעם מחוז המכיל את אזור "החגורה השחורה" באלבמה, הכולל את הערים טסקלוסה, מונטגומרי וברמינגהאם.
בהתאם לאלבמה יש 9 אלקטורים בחבר האלקטורים לבחירות לנשיאות.
כלכלה
באלבמה קיימת תעשייה כבדה נרחבת, הכוללת ייצור כלי רכב ומטוסים, מוצרי פלדה וברזל ועיבוד מינרלים. כמו כן כלכלתה מבוססת על חקלאות, הכוללת גידול בוטנים, כותנה, דגנים, תירס, ירקות, סויה ואפרסקים, וכן תעשיית בשר ענפה.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות באלבמה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 49% פרוטסטנטים אחרים 29% קתולים 7% מורמונים 1% דתות אחרות אחר 2% חסרי סיווג דתי 12% קבוצות גזעיות באלבמה לבנים לא-היספאנים 67% שחורים 26.2% היספאנים 3.9% אסייתים 1.1% אמריקאים ילידים 0.6% מעורב 1.5% קבוצות מוצא אתני באלבמה אמריקאים 13.8% אירים 9.8% אנגלים 8.8% גרמנים 7.1% צרפתים 2.1% סקוטים 2% שפות מדוברות באלבמה אנגלית 94.8% ספרדית 3.4% אחר 1.8%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אלבמה
הערים הגדולות באלבמה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ברמינגהאם 212,237 ברמינגהאם-הובר 2 מונטגומרי 205,764 מונטגומרי 3 מוביל 195,111 מוביל 4 האנטסוויל 180,105 האנטסוויל 5 טסקלוסה 93,357 טסקלוסה 6 הובר 81,619 ברמינגהאם-הובר 7 דותן 65,496 דותן 8 דיקייטר 55,683 דיקייטר 9 אובורן 53,380 אובורן המטרופולינים הגדולים באלבמה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ברמינגהאם-הובר 1,143,772 צפון אלבמה 2 האנטסוויל 441,086 צפון אלבמה 3 מוביל 415,123 דרום אלבמה 4 מונטגומרי 373,141 מרכז אלבמה 5 קולומבוס 314,005 מרכז אלבמה 6 טסקלוסה 237,761 צפון אלבמה 7 דפנה-פיירהופ-פולי 200,111 דרום אלבמה 8 אובורן-אופלייק 154,255 מרכז אלבמה 9 דיקייטר 153,084 צפון אלבמה 10 דותן 148,095 דרום אלבמה
יהדות אלבמה
היהודים הראשונים הגיעו לאלבמה בסוף המאה ה-18. הקהילה היהודית הראשונה שהוקמה במדינה הייתה קהילת מוביל אשר הוקמה ב-1840. בין השנים 1840 ו-1850 היגרו לאלבמה יהודים רבים מגרמניה ובסוף המאה ה-19 הצטרפו מהגרים נוספים מרוסיה ומזרח אירופה.
בשנת 2000 היו באלבמה כ-9,500 יהודים שהם 2.1% מכלל האוכלוסייה שהצהירה על היותה דתית, מחציתם בעיר ברמינגהאם.
השכלה
בשנת 2019, מערכת החינוך הציבורי באלבמה דורגה במקום האחרון מתוך 50 מדינות ארצות הברית.
סמלי המדינה
סמלי מדינת אלבמה דגל סמל מוטו כינוי דגל אלבמהFlag of Alabama סמל אלבמהSeal of Alabama מרכז|130px מרכז|100px "מעזים להגן על זכיותינו""Audemus jura nostra defendere" "הלב של דיקסי""Heart of Dixie"(לא רשמי) עץ פרח ציפור חיה אורן בלונגליףLongleaf Pine קמליהCamellia פליקר פוניNorthern flicker דוב שחור אמריקניAmerican black bear מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות אלבמה
יום אלבמה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
*
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1819 | 2024-08-19T14:19:50 |
אריזונה | אֵרִיזוֹנָה (אנגלית: Arizona ) היא מדינה אשר נמצאת בדרום-מערב ארצות הברית. אריזונה היא מדינה עם אקלים מדברי ברוב שטחה, והיא אחת המדינות החמות ביותר בארצות הברית. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע ל-52 מעלות צלזיוס ויותר.
מקור השם
ההסכמה הכללית גורסת כי שמה של המדינה נגזר, מהשם הספרדי אריזונאק, שהוא שיבוש של המילה אלי סונק (alĭ ṣonak, "מעיין קטן") בשפת אודהאם, אך ישנן גם סברות שהשם נגזר מהביטוי árida zona (אזור צחיח) בספרדית, או מהביטוי הבסקי aritz ona (האלון הטוב).
היסטוריה
האזור משך אליו מהגרים ספרדים ומקסיקנים כבר מראשית המאה ה-19, בשל סיפורים על שפע המינרלים שאפשר לכרות בו.
ב-1853, ביצעה ארצות הברית את רכישת גדסדן, שבמסגרתה סופח לטריטוריית ניו-מקסיקו שטח נוסף, שעבר לאחר מכן לטריטוריית אריזונה, שהפכה לבסוף למדינת אריזונה.
ב-1864, רופא אמריקאי, אשר נשבה על ידי אינדיאנים, ריפא את אחד משוביו, ובתמורה על מעשהו, נלקח למכרה פתוח שבו טען כי "ניתן לאסוף את הזהב מהקרקע". הסיפור הניע משלחת מחקר אמריקאית רצינית ב-1869. היא לא מצאה זהב, אבל היא חנתה בחווה שממנה צמחה העיר פיניקס.
במלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אריזונה חלק מקונפדרציית המדינות של אמריקה. ב-14 בפברואר 1912 הייתה הטריטוריה למדינה ה-48 של ארצות הברית, המדינה האחרונה שהצטרפה לארצות הברית מבין 48 המדינות הסמוכות זו לזו.
גאוגרפיה
אריזונה היא המדינה השישית בשטחה בארצות הברית. לפניה מדורגת ניו מקסיקו ואחריה נבדה. מתוך כלל שטחה של המדינה, רק 15% הם בבעלות פרטית. כמו מדינות אחרות בדרום מערב ארצות הברית, יש בה רכסי הרים ורמות רבות. למרות האקלים הצחיח שלה, כ-27% משטח המדינה הוא מיוער.
האתר המפורסם ביותר בעולם הנמצא באריזונה הוא הגרנד קניון שבצפונה. זהו קניון צבעוני, עמוק ותלול, שנחצה על ידי נהר קולורדו. הוא שוכן בתוך פארק לאומי ענק, שהוא אחד הפארקים הלאומיים הראשונים בארצות הברית. אורך הקניון כ-446 ק"מ ורחבו נע בין 6 ק"מ ל-29 ק"מ. עומקו מגיע ליותר מ-1.6 ק"מ.
באריזונה נמצא מכתש מטאוריטים חשוב, כ-40 ק"מ מערבה מווינסלוו שבמחוז נאווחו. רחבו כ-1.6 ק"מ ועומקו כ-170 מטר.
אריזונה היא אחת משתי המדינות הבודדות בארצות הברית שלא נהוג בה שעון קיץ (יחד עם הוואי), אך בפועל האזורים שבצפון המדינה המשתייכים לטריטוריית נוואחו משתמשים בשעון קיץ.
אריזונה היא מדינה עם סיכון נמוך עד בינוני להתרחשות של רעידות אדמה. הרעידה החזקה ביותר אירעה ב-1956 בעוצמה 5.6.
אריזונה גובלת ביוטה בצפון, בניו מקסיקו במזרח, במקסיקו בדרום, בקליפורניה במערב ובנבדה בצפון מערב.
אקלים
האקלים באריזונה הוא בעיקרו אקלים מדברי, החורפים מתונים עם מיעוט משקעים, ימי הקיץ לוהטים וצחיחים. בחודשים יולי אוגוסט, ממוצע הטמפרטורה המקסימלית הוא 40 מעלות צלזיוס, ויש מקרים בהם הגיעה הטמפרטורה עד 52 מעלות. קיים משרע טמפרטורות גדול, כלומר הבדל רב בין הטמפרטורה ביום והטמפרטורה בלילה.
עם זאת, מחוז קוקונינו בצפון המדינה, ובירתו, העיר פלגסטף, ממוקמים בגובה רב, כאשר הפיסגה הגבוהה ביותר במדינה, פסגת המפריז (Humphreys Peak), נמצאת בגובה 3,852 מטרים. הפרשי גובה אלה גורמים לצניחת הטמפרטורות בהרים ולעיתים לשלג בחורף.
ב-1994 וב־2007 נרשמה הטמפרטורה הגבוהה ביותר אי פעם במדינה עם 53 מעלות באזור אגם האוואסטו.
ממוצע המשקעים בשנה במדינה עומד על 323 מ"מ גשם.
מדד טמפרטורות הנמוכות והגבוהות בערי אריזונה עיר ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר פלאגסטאף 6/-8 8/-7 10/-5 14/-3 20/1 26/5 28/10 26/9 23/5 17/-1 10/-5 6/-8 פיניקס 18/6 20/8 23/10 28/14 33/18 38/-5 40/27 38/26 36/23 30/17 22/10 18/6 טוסון 18/3 20/5 22/7 27/10 32/15 37/20 37/22 36/22 34/20 28/13 22/7 18/3 וינסלו 8/-6 12/-3 16/0 21/2 26/7 32/12 33/16 32/16 28/11 22/4 14/-1 8/-6 יומה 20/6 23/8 26/10 30/13 34/17 39/22 41/26 40/26 38/22 32/16 25/9 20/6מקורות: US National Climatic Data Center
ממשל ופוליטיקה
בראש הרשות המבצעת עומד המושל שנבחר לקדנציה של ארבע שנים. המושל מוגבל לשתי קדנציות רצופות, אך אין הגבלה על מספר הקדנציות הכולל. הבחירות למושל מתקיימות יחד עם בחירות אמצע הקדנציה. אריזונה היא אחת מהמדינות הבודדות בהן לא קיים תפקיד סגן המושל, ובמקרה שהמושל מפסיק למלא את תפקידו מחליף אותו מזכיר המדינה.
האספה המחוקקת של אריזונה מורכבת משני בתים - בית הנבחרים של אריזונה בו יש 60 חברים וסנאט בו יש 30 חברים שכולם נבחרים לקדנציות בנות שנתיים עם רוב לרפובליקנים בשני הבתים מאז 1993. כל בוחר מצביע עבור שני מועמדים לבית הנבחרים ומועמד אחד לסנאט שייצגו את מחוז הבחירות שלו. חברים בבית המחוקקים לא יכולים לכהן יותר מארבע קדנציות רצופות.
בבית המשפט העליון של אריזונה מכהנים חמישה שופטים שממונים על ידי המושל מתוך רשימה שמרכיבה ועדה דו-מפלגתית. נשיא בית המשפט נבחר על ידי השופטים לקדנציה של 5 שנים.
מאז בחירתו של דווייט אייזנהאואר הרפובליקני ב-1952 ועד 1992 רוב תושבי אריזונה העדיפו את המועמד הרפובליקני בבחירות לנשיאות. הדמוקרט לינדון ג'ונסון היה היחיד שהיה קרוב לניצחון במדינה אך הפסיד ב-5,000 קולות ליליד המדינה בארי גולדווטר. ביל קלינטון סיים מסורת זו כשניצח ב-1996 עם יותר משתי נקודות מהמועמד הרפובליקני, אך מאז בחרה המדינה במועמד הרפובליקני לאורך השנים עד שנשברה המסורת בשנית וב-2020 העדיפו תושבי המדינה את ג'ו ביידן הדמוקרטי על דונלד טראמפ הרפובליקני. למרות זאת, התמיכה של אזרחי המדינה ברפובלקנים מתבטאת בעיקר בבחירות הפדרליות, אולם בבחירות הארציות שניים מששת המושלים האחרונים היו דמוקרטים.
ב-4 במרץ 2008 החליט ג'ון מקיין לייצג את המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ובכך היה המועמד הראשון לנשיאות מהמדינה מאז בארי גולדווטר ב-1964.
לאריזונה ייצוג של 11 אלקטורים בבחירות לנשיאות. הסנאטורים המייצגים את המדינה הן קירסטן סינמה ומארק קלי מהמפלגה הדמוקרטית.
נישואים חד מיניים
בשנת 2006 הייתה אריזונה למדינה הראשונה שדחתה את "הצעה 107" שאוסרת על נישואים אזרחיים מאותו המין ואף על איגוד אזרחי, עם זאת, בשנת 2008 אישרו מצביעי אריזונה את הצעה 102 שאמנם אוסרת נישואים אבל מתירה איגוד אזרחי. סקר שנערך ב-2011 מצא כי 44% מאזרחי המדינה תומכים בנישואים חד מיניים בעוד 45% התנגדו ו-12% לא החליטו. שאלה נפרדת באותו הסקר מצאה כי 72% מהנשאלים תמכו בהכרה משפטית של זוגות חד מיניים.
ב-17 באוקטובר 2014 הודיע היועץ המשפטי לממשלה באריזונה, טום הורן, כי משרדו לא יתנגד עוד להכרה בנישואים של בני זוג מאותו המין ובכך הפכה אריזונה למדינה ה-31 בארצות הברית שמכירה בכך.
כלכלה
התמ"ג של מדינת אריזונה בשנת 2011 היה 259 מיליארד דולר, מה שמציב אריזונה כבעלת כלכלה גדולה יותר משל ניו זילנד, פינלנד, ואירלנד. ענפי התעסוקה הגדולים הם בריאות, תחבורה וממשלה. ההכנסה לנפש באריזונה 40,828 דולר (מדורגת במקום 39 במדינות ארצות הברית). ההכנסה החציונית לבית אב היא 50,448 דולר. לפני שנים רבות היו חמישה ענפי כלכלה בולטים באריזונה: נחושת, כותנה, בקר, הדרים ותיירות. גם בתחילת המאה ה-21 נחושת היא עדיין משאב הטבע החשוב ביותר במדינה, המספקת כשני שלישים מהנחושת הנכרית בארצות הברית כולה.
שיעור האבטלה באריזונה, נכון למרץ 2016, הוא 5.4%.
דמוגרפיה
באריזונה, הלבנים נחשבים רוב האוכלוסייה.
כמו הרבה ממדינותיה של ארצות הברית, באריזונה יש מיעוט היספני שמספרו גדל במהירות.
קבוצות נוספות כוללות: שחורים, אסייתים, אינדיאנים (תושבים ילידים) ומעורבים.
נכון ל-2009, חמש הקבוצות האתניות הגדולות ביותר באריזונה הן: מקסיקנים (27.4%), גרמנים (16%), אירים (10.8%), אנגלים (10.1%) ואיטלקים (4.6%). נכון ל-2010, 7.9% מהאוכלוסייה הם מהגרים בלתי חוקיים. אחוז זה הוא השני בגובהו בארצות הברית, שני רק לנבדה, עם 8.8%.
קבוצות דתיות באריזונה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 26% פרוטסטנטים אחרים 13% קתולים 21% מורמונים 5% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 2% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 1% חסרי סיווג דתי 27% קבוצות גזעיות באריזונה לבנים לא-היספאנים 57.8% היספאנים 29.6% אמריקאים ילידים 4.8% שחורים 4.1% אסייתים 2.8% מעורב 3.4% קבוצות מוצא אתני באריזונה גרמנים 15.1% אירים 9.7% אנגלים 9% אמריקאים 5% איטלקים 4.3% צרפתים 3% פולנים 2.4% שפות מדוברות באריזונה אנגלית 73.3% ספרדית 20.4% אחר 6.3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אריזונהבירתה של אריזונה היא העיר: פיניקס, והיא גם העיר הגדולה במדינה.
הערים הגדולות באריזונה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פיניקס 1,445,632 פיניקס 2 טוסון 520,116 טוסון 3 מסה 439,041 פיניקס 4 צ'נדלר 236,123 פיניקס 5 גלנדייל 226,721 פיניקס 6 סקוטסדייל 217,385 פיניקס 7 גילברט 208,453 פיניקס 8 טמפה 161,719 פיניקס 9 פאוריה 154,065 פיניקס 10 סופרייז 117,517 פיניקס 11 יומה 93,064 יומה 12 אבונדייל 76,238 פיניקס 13 פלגסטף 65,870 פלגסטף המטרופולינים הגדולים באריזונה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פיניקס 4,489,109 מרכז אריזונה 2 טוסון 1,004,516 דרום אריזונה 3 פרסקוט 218,844 מרכז אריזונה 4 מוהאבי 203,361 צפון אריזונה 5 יומה 203,247 דרום אריזונה 6 פלגסטף 137,682 צפון אריזונה
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת אריזונה דגל סמל מוטו כינוי דגל אריזונהFlag of Arizona סמל אריזונהSeal of Arizona המוטו של אריזונההכינוי של אריזונה מרכז|130px מרכז|100px "אלוהים המעשיר""Ditat Deus" "מדינת הגרנד קניון""Grand Canyon State" עץ פרח ציפור חיה פרקינסוניה פלורידהParkinsonia florida סגווארוCarnegiea gigantea גדרון קקטוסCactus wren דביבון זנב-טבעתRing-tailed cat מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות אריזונה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1912 | 2024-08-23T10:18:07 |
שומר | ממוזער|שמאל|250px|לוח בכתב שומרי מהמאה ה-26 לפנה"ס
ארץ שוּמֵר השתרעה על רובו של אזור הנמצא בדרום מסופוטמיה אשר בדרום עיראק המודרנית. לדעת החוקרים, התרבות השומרית היא התרבות הראשונה הידועה בתולדות האנושות. לפי ההנחה המקובלת, ראשיתה של תרבות זו בסביבות שנת 3500 לפנה"ס. שומר הייתה מחולקת בין ערי-מדינה שנלחמו באופן תדיר זו עם זו.
לתרבות זו מיוחסות כל ההתחלות של ציוויליזציה מתקדמת שעתידות היו לשמש כבסיס לתרבות האירו-אסיאתית: המצאת הגלגל, כתב היתדות, מדע, מתמטיקה, בתי משפט ועוד. תרבות זאת זוהתה לראשונה בשנת 1869 על ידי הצרפתי ז'יל אופרט שחקר לוחות בכתב יתדות. הוא קרא לתרבות שומר.
רקע
ראיות ארכאולוגיות מראות רציפות ההתיישבות בדרום מסופוטמיה החל מ"תקופת עובייד" (5900–4300 לפנה"ס). התרבות נקראת על שם המקום בו זוהו לראשונה שרידיה בדרום מזרח מסופוטמיה (שמו העתיק ארידו). מדובר בתרבות פרה-היסטורית שקדמה לשומרים. התרבות מאופיינת בקרמיקה מיוחדת ובישובים גדולים. בכפרים נתגלו סימנים של חקלאות המבוססת על גידול שעורה וחיטה בעזרת טכניקות פשוטות של השקיה. נמצאו מבנים גדולים ובהם מקדשים. שרידי התרבות התגלו באזור נרחב בהרי הזגרוס, צפון סוריה (של היום) וחופי המפרץ הפרסי. הפיזור הרב של הממצאים ייתכן ומרמז על פעילות מסחרית ומושבות של סוחרים.
בתחילת האלף הרביעי לפנה"ס הופיעה תרבות חדשה המאופיינת בקרמיקה פשוטה ושימושית המיוצרת בכמויות גדולות, ביישובים עירוניים גדולים עם מבנים מונומנטליים ובמערכות השקיה מורכבות. שרידי התרבות התגלו ראשונה בוורכה (warka) היא אורוכ העתיקה (ארך בתנ"ך).
המונח "שומרי" שניתן למתיישבים החדשים הוא כינוי המופיע לראשונה אצל האכדים. יש חוקרים הטוענים שהשומרים כינו את עצמם "שחורי הראש" (בשומרית: סא-גי-גא) ואת ארצם "ארץ האדונים-האזרחים" (בשומרית: ki-en-gir). במצרים כונתה הארץ "סינגר", ומכאן שמה בעברית "שנער".
השומרים היו עם שאיננו שמי. השפה השומרית איננה קרובה לשפות אחרות הידועות לנו. יש מספר השערות לגבי מוצאם. השערה אחת היא שהם עם של דייגים ששכן לחופי המפרץ הפרסי (מכאן החשיבות הדתית שהם מייחסים לדילמון (כנראה האי בחריין)). הם הגיעו לדרום מסופוטמיה כמתיישבים בתקופה של עליית מי המפרץ באלף הרביעי לפנה"ס. באותה תקופה הייתה עלייה של פני הים של למעלה משלושה מטר וקו החוף של המפרץ הפרסי היה כ-200 ק"מ צפונית מערבית מקו החוף היום. השערה שנייה היא שהשומרים הגיעו למסופוטמיה מאסיה התיכונה דרך אזור איראן של היום.
היסטוריה
250px|ממוזער|שמאל|שרידי מקדש האלה איננה באורוכ מסוף האלף הרביעי לפנה"ס
תקופת ההתפתחות הגדולה של אורוכ הייתה ב-3400 עד 3200 לפנה"ס (תקופה הידועה בשם הארכאולוגי אורוכ IV). בתקופה זו הוקם מתחם המקדש הגדול של האלה איננה באורוכ והופיעו לראשונה לוחות כתובים. בתקופה זו חלו שינויים טכנולוגיים ושינויים גדולים בארגון החברתי. השינויים היו בתכנון ובנייה של מערכות השקיה מורכבות, שיטות ומכשירים לחרישה וזריעה, שימוש בשעורה עם שבולת בת שש שורות זרעים (במקום שתיים, מה שהוביל להגדלת היבול) והנהגת מחזור זרעים, המצאת הגלגל ושימושו באובניים לייצור כלי חרס ובעגלות להובלת משאות ובני אדם, הרחבת הביות של החמור והשימוש בו כאמצעי להובלת משא, הקמת ארגונים גדולים ומורכבים ובהם התמחות גדולה בפעילות הכלכלית, השימוש ביחידות נפח של שעורה כאמצעי תשלום אוניברסלי והמצאת הכתב וחותם הגליל כאמצעי תקשורת בארגונים המורכבים. הגידול העצום בפריון הביא לשינוי דרמטי בהתיישבות. החל תהליך מואץ של התיישבות עירונית בדרום מסופוטמיה סביב שני מרכזים: כיש וניפור בצפון האזור השומרי, ואור וארידו בדרומו. ההתיישבות העירונית מכונה על ידי החוקרים - "המהפכה העירונית". העיר אורוכ גדלה והגיעה לכ־50,000–80,000 תושבים ושטחה היה כ־600 הקטאר (כ-6 ק"מ רבועים) מבוצרים. הארגונים הגדולים היו סביב המקדש והארמון. בארגונים הכלכליים הייתה חלוקה לארגוני משנה בהתאם לפעילות הכלכלית: חקלאות, מלאכה, מסחר ושירותים. הייתה היררכיה והעובדים תוגמלו בשכר בהתאם למעמדם בארגון. השומרים הקימו גם ארגונים פוליטיים של אספות עם, מועצות זקנים ומלכים שהיו אחראיים על המערכות הדתיות והביטחוניות. שרידים של התיישבות של תושבים מתקופת אורוכ מופיעים בדרכי המסחר ברחבי המזרח התיכון דבר המרמז על פעילות מסחרית נרחבת.
שמאל|250px|ממוזער|מסופוטמיה באלף השלישי והשני לפנה"ס
בין השנים 3200 - 2900 לפנה"ס, מופיע שינוי בקרמיקה ומופיעים לוחות כתובים של תרבות חדשה. התרבות נקראת ג'מדת נצר על שם המקום בו נתגלו הממצאים הארכאולוגיים (נקראת גם אורוכ III). התרבות הייתה המשך של תרבות אורוכ. הלוחות כללו דינים וחשבונות על הייצור והחלוקה של התוצרת לעובדים בארגונים הכלכליים. באזור נוסדו מרכזים נוספים של התרבות השומרית. העיר כיש שעל פי המיתולוגיה השומרית הייתה העיר השומרית הראשונה בה נוסדה המלוכה ולאחר מכן הערים (מצפון מערב לדרום מזרח) ניפור, איסין, שוּרפַֹכ, אומָה, לַגַש, לַרסָה, אור, ארידו. לאחר תקופת ג'מדת נצר מתחילה תקופה ארוכה של ערים-ממלכות סביב הערים המרכזיות בשומר. התקופה נמשכת עד שנת 2330 לפנה"ס בה מוקמת האימפריה האכדית של סרגון מאכד. התקופה נקראת "תקופת השושלות הקדומות" (Early Dynastic Period - ED). נהוג להתייחס לתקופה כתקופה אחת מבחינה פוליטית וחברתית ולחלק אותה לתקופות משנה לפי היחידות הפוליטיות הבולטות בכל תקופה. שלטונן של ערי הממלכה השתרע על האזורים הסמוכים. ויש עדויות בכתב על סכסוכים בין הערים, ולעיתים הגיע מלך אחת הערים לשליטה והגמוניה על כל ארץ שומר.
ב-2330 לפנה"ס בקירוב השתלט סרגון על ממלכת כיש. הוא היה ממוצא שמי ולא שומרי אתני. הוא בנה עיר בירה חדשה בשם אכד (ליד בגדד של היום). הקים צבא חזק וכבש אזורים נרחבים במזרח התיכון מהרי הלבנון של היום עד דרום מערב איראן של היום. הוא בנה מערכת שלטונית חדשה שכללה שליטים מקומיים כמושלי אזורים. הוא השתלט על המערכות הדתיות על ידי מינוי של קרובי משפחה ככהנים ראשיים. כאמור הוא היה ממוצא שמי והפך את השפה האכדית (שפה שמית) לשפת הממלכה. השפה השומרית שימשה כשפה טקסית דתית ושפה ספרותית. סרגון קרא לעצמו "מלך שומר ואכד". האימפריה שלו התמוטטה לאחר מאתיים שנה.
בסביבות 2100 לפנה"ס יסד אור-נמו את השושלת השלישית של אור. מלכי השושלת שלטו על אזור נרחב, והקימו אימפריה שכללה את האזור מדרום סוריה של היום עד דרום איראן של היום. הם המשיכו לקרוא לעצמם "מלכי שומר ואכד", בדומה לסרגון. הוקמה מערכת שלטונית מרכזית מורכבת שכללה מערכת מיסוי מקיפה על כל האזורים. הם חידשו את השימוש בשפה השומרית כשפת הממלכה. לאחר חורבן אור, המשיכה השליטה השומרית באזור להתקיים בערים איסין ולרסה. שליטה זו הסתיימה עם כיבוש הערים במאה ה-18 לפנה"ס על ידי חמורבי מלך בבל. חמורבי המשיך לקיים את התואר מלך שומר ואכד. התרבות השומרית נטמעה בתרבויות של אכד ובבל ונעלמה.
חלוקה כרונולוגית
(כלל התאריכים הם בקירוב)
תרבות עובייד: 4000-5600 לפנה"ס (נאוליתית קרמית עד כלקוליתית)
תרבות אורוכ: 3200-4000 לפנה"ס (סוף כלקוליתית עד ברונזה קדומה 1)
ג'מדת נצר: 2900-3200 לפנה"ס
תקופת השושלות הקדומות
תקופת השושלות הקדומה 1
תקופת השושלות הקדומה 2
תקופת השושלות הקדומה 3א'
תקופת השושלות הקדומה 3ב'
האימפריה האכדית
התקופה הגותית
תרבות אור 3
תרבות עובייד
התרבות נקראת על שם אתר תל אל-עובייד שבו לראשונה התגלתה התרבות. התרבות נחשבת לפרהיסטורית בתולדות מסופוטמיה. התרבות נכנסת לסוף התקופה הנאוליתית וגם לכלקוליתית (5600–4000 לפנה"ס). התקופה מחולקת לשלוש תת-תקופות: תקופת עובייד הקדומה, תקופת עובייד הביניימית, תקופת עובייד המאוחרת. התרבות התאפיינה בהתיישבות בכפרים גדולים, במבנים מלבניים מרובי חדרים העשויים מלבני בוץ. בתקופה זו לראשונה הופיעו המקדשים במסופוטמיה. החברה של התרבות הייתה מבוססת על ריבוד וקיטוב חברתי, רואים שהיו אנשים ממעמד גבוה. יש המזהים את בני תרבות עובייד כעם לא-שומרי. שרידי התרבות מופיעים ביישובים רבים בדרכים המובילות למקורות הנחושת במזרח טורקיה של ימינו.
תרבות אורוכ
תרבות אורוכ התקיימה מכלקולית עד תקופת הברונזה הקדומה, היא באה אחרי תרבות עובייד ולפני תקופת ג'מדת נצר (3100–2900 לפנה"ס). אתר המפתח של התקופה מזוהה עם וורכה בדרום מסופוטמיה - אורוכ. בני התקופה מזוהים (לפי אחת מההשערות) עם השומרים שהגיעו לדרום מסופוטמיה מאזור המפרץ הפרסי של היום. בתקופה זו צמח סגנון החיים העירוני במסופוטמיה. בתקופת אורוכ המאוחרת התפתח בהדרגתיות כתב יתדות. התושבים התארגנו בארגונים גדולים סביב המקדש והארמון.
תקופה זו מחולקת לכמה תת-תקופות, לפי השכבות הארכאולוגיות:
אורוכ XVI-X - תקופת אורוכ המוקדמת (4000–3800 לפנה"ס)
אורוכ IX-VI - תקופת אורוכ התיכונה (3800–3400 לפנה"ס)
אורוכ V-IV - תקופת אורוכ המאוחרת (3400–3100 לפנה"ס)
ג'מדת נצר
התרבות התגלתה לראשונה באתר שנקרא ג'מדת נצר, על שם האתר נקראת התרבות והתקופה (3100–2900 לפנה"ס). התרבות היא המשך של תרבות אורוכ. נקראת גם אורוכ III. התקופה מקבילה לתקופת הברונזה הקדומה בארץ ישראל ולשושלות 1–6 במצרים. השלטון היה בידי הכהנים, העיר בתקופה זו נוהלה על ידי המקדש. בתקופה זו יש מהפכה אורבנית, הרבה יישובים קטנים במסופוטמיה גדלים.
תרבות ג'מדת נצר נחפרה לראשונה בשנת 1926 ושנת 1928 על ידי צוותים ארכאולוגיים מבריטניה וארצות הברית, בהתחלה בניהולו של סטיבן לנגדון ואחר כך בניהולו של הנרי פילד.
החפירות התחדשו בשנת 1988 ושנת 1989 בניהולו של רוג'ר מתיוז.
תקופת השושלות הקדומות
התקופה מוגדרת למרחב הזמן בין תקופת ג'מדת נצר ותחילת השושלת הסרגונית והקמת אימפריית אכד בחצי השני של המאה ה-24.
תקופת השושלות הקדומות א'
בתחילת האלף ה-3 לפנה"ס במסופוטמיה התקיימו כמה ערי מדינה. ערי מדינה היו המרכזים של היישובים הקטנים בסביבה. בראש מרכזים אלו עמדו אנשים שלפעמים היו גם כוהנים וגם ראשי צבא. עיר פולחן החשובה הייתה עיר ניפור. בניפור היה מקדש המרכזי של האל השומרי הראשי אנליל.
תקופת השושלות הקדומות ב'
אחרי שאגא הובס ליד ארך למסופוטמיה פלשו העילמיים. את שושלת כיש הראשונה החליפה שושלת מעילם, שושלת אוואן, חוץ מעילם הם הצליחו להשתלט על צפון מסופוטמיה. במקביל לשושלת אוואן שהתקיימה בצפון מסופוטמיה, בדרום מסופוטמיה התקיימה שושלת אורוכ הראשונה לפי התעודות שנמצאו בארכיון בעיר שורופק. שליטי שושלת אורוכ הראשונה הצליחו לגבש קואליציה צבאית של ערי הדרום.
תקופת השושלות הקדומות ג'
בתקופה זו מתרחבת רשת התעלות של מסופוטמיה, נבנות ערים חדשות על אותן רשתות. לתקופה זו מתוארכת פשיטה על מסופוטמיה של צבאות העיר מארי מהצפון. מתחילה ירידה בהגמוניה של שושלת אוואן בצפון ושושלת אורוכ בדרום. אחריהן עולות שושלת כיש השנייה ושושלת אקשק שהיו בתחרות בינן ובין עצמן.
האימפריה האכדית
שמאל|ממוזער|250px|האימפריה האכדית
האכדים היו עם שמי שחי בשומר. סרגון היה פקיד בכיר במינהל של מלך כיש. הוא מרד במלך השומרי לוגלזגיסי והצליח להשתלט על כל שומר. הוא בנה לעצמו בירה חדשה וקרא לה אגא-דה. בנה צבא חזק ופנה לכיבושים במערב ובצפון. והקים אימפריה עם שלטון המבוסס על שליטים מקומיים שבחר. שיא ההתפתחות של האימפריה היא בתקופתו של הנכד של סרגון, נרם-סין. אחרי שהוא הצליח לדכא מרידות הוא נלחם עם גותים ושבט לוּלוּבָּי. אחרי מותו של מלך שו-דורול כבשו הגותים והרסו את אכד ושמו קץ לאימפריה האכדית.
סרגון קבע שהאכדית תהיה השפה הרשמית באימפריה. השפה השומרית הייתה שפת הפולחן והספרות.
התקופה הגותית
הגותים היו עם נוודי שפלשו למסופוטמיה מצפון-מזרח. בהדרגה הם השתלטו על מסופוטמיה והרסו את העיר אכד. כנראה שהעיר היחידה שפרחה בתקופה הזאת היא לגש. המלך הגותי האחרון היה טיריגן ששלט רק 40 יום והובס בידי שליט ארך אותו-ח'גל.
תקופת אור 3
תקופת אור 3 מחליפה את התקופה הגותית, לפעמים מכנים את התקופה הרנסאנס השומרי.
מלך שומר אותו-ח'גל הצליח לגרש את הגותים. תחת שלטונו היה מושל אור אור-נמו שמרד בו והצליח לתפוס את השלטון. העיר אור הופכת לעיר המרכזית של מסופוטמיה. האימפריה של אור נמו לא הייתה כה גדולה כמו אימפריה אכדית, אך הייתה חשובה. הוא הקים את שושלת אור 3. אור נמו השתמש בשיטות הנהגה של האכדים, כלומר שלטון מרכזי ומינוי מושלי ערים שמקורבים אליו (חלקם בני משפחתו).
את אור-נמו מחליף בנו שולגי. במהלך כהונתו הוא מכריז על עצמו אל, המהלך גורם למרידות נגדו. המלך האחרון של התקופה היה איבי-סין, העילמים כובשים את שומר והתרבות השומרית נעלמת.
הזיקורת הגדול של אור נבנה בתקופה זו לכבוד אל הירח ננה. המלך אור-נמו התחיל את הבניה ובנו שולגי סיים את הבניה.
בתקופה זו השומרית חוזרת להיות שפה עיקרית ולא רק שפת פולחן. השמים והאכדים הם אויבים גדולים באותה התקופה.
תקופת איסין-לרסה
לאחר נפילת השושלת השלישית של אור בסוף המאה ה-21 לפנה"ס, התחרו שתי הערים איסין ולרסה על הבכורה וההגמוניה באזור בדרום מסופוטמיה. בתחילה הכוח היה בידי איסין ושליטה אישבי-ארה שבמקורו היה פקיד בכיר של איבי-סין המלך האחרון בשושלת אור 3. הוא ייסד שושלת חדשה באיסין ששלטה על כל הערים באזור ארך, אור, לרסה כולל המרכז הפולחני בניפור. במשך כמאה שנים איסין היוותה את הכוח הדומיננטי באזור. במאה ה-19 לפנה"ס מרד גונגונום (Gungunum) שהיה המושל של לרסה, כבש את אור שהייתה מרכז הסחר עם המפרץ הפרסי ובכך פגע באיסין. החלה ירידה במעמדה של איסין ועלייה במעמדה של העיר לרסה. בתקופתו של רים-סין הראשון (המאה ה-18 לפנה"ס) שהיה בן זמנו של חמורבי מבבל, נכבשה איסין על ידי לרסה. לאחר תקופה מה נכבשה לרסה על ידי חמורבי שהקים אימפריה רחבה שכללה את דרום מסופוטמיה וצפונה.
תקופת ההגמוניה של שתי הערים בדרום מסופוטמיה שארכה כ-200 שנים, נקראת על ידי ההיסטוריונים תקופת איסין-לרסה. בכל תקופה זאת השליטה של ערים אלה התקיימה רק בדרום מסופוטמיה והן שלטו על כ-10–12 ערים.
שפה
שמאל|ממוזער|250px|לוח עם כתב יתדות
השפה השומרית הייתה מדוברת מסוף האלף ה-4 ועד לאלף ה-2 לפנה"ס. השומרית נדחקה בהדרגה בידי השפה האכדית של הפולשים ממוצא שמי, עד שחדלה כליל מלשמש כשפת דיבור; עם זאת, עדיין נמשך השימוש בשומרית כשפה ליטורגית וכשפת המדע והשירה
נהוג לחלק את החומר הרב שנמצא בשפה השומרית לשש תקופות.
התקופה העתיקה (3000–2700 לפנה"ס בקירוב) – בה נכתבה השומרית בסימנים פיקטוגרפיים, וצוּרנים דקדוקיים לא סומנו כלל בכתב. סדר הסימנים על הכתב אקראי לעיתים, וחלק גדול מהסימנים השייכים לתקופה זו עדיין לא פוענח היטב.
התקופה הקדם-קלאסית (2700–2500 לפנה"ס) – בתקופה זו החל להיוצר כתב היתדות הראשוני. צורנים דקדוקיים נכתבים חלקית. לתקופה שייכות כתובות מִנהליות וספרותיות רבות.
התקופה הקלאסית (2500–2200 לפנה"ס) – הלשון השומרית בצורתה ה'טהורה' ביותר. בתקופה זו נכתבו החשובות שבכתובות השומריות, כגון אלו של גודאה מלך לגש.
התקופה הבתר-קלאסית (2200–2000 לפנה"ס) – ניכרת התחלתה של השפעה שמית-אכדית רבה.
התקופה הבתר-שומרית המוקדמת (2000–1700 לפנה"ס) – לתקופה זו שייכות כמעט כל היצירות הספרותיות השומריות הידועות כיום. עם זאת, השומרית כבר חדלה מלשמש כלשון חיה, והשימוש בה נעשה בקרב משכילים דוברי אכדית, דבר שגרם להשפעה שמית רבה על הדקדוק והמורפולוגיה.
התקופה הבתר-שומרית המאוחרת (1700–100 לפנה"ס) – לשון ספרותית בלבד שנלמדה בבתי ספר מיוחדים כשפה ארכאית. משפטים ומילים שומריות רבות נכתבות בתוך טקסטים באכדית.
שאלת סיווגה הגנטי של השומרית בתוך משפחת שפות כלשהי הידועה כיום, נותרה פתוחה, והתאוריות בנושא רבות ומגוונות. האשורולוג הפיני סימו פרפולה הציג בכנס האשורולוגים הבינלאומי בשנת 2007 מעל ל-500 נתונים המצביעים לדעתו על קשר הדוק של השומרית לשפות הפינו-אוגריות. הבלשן הפולני יאן בראון מצא קרבה מסוימת בין השומרית לבין השפה הטיבטית העתיקה (וממילא למשפחת השפות הסינו-טבטיות). תאוריה זו נתמכת ביותר מ-300 התאמות דקדוקיות, ובכללן כינויי הגוף, המספרים, שמות תואר, שמות חלקי הגוף, והתאמה פונטית, וכן אופן בניית המילים והמורפולוגיה. בהתחשב במעמדה הדומיננטי של השפה הטיבטית העתיקה בעולם העתיק ובתפקידה הליטורגי, הרי שזוהי התאוריה היחידה כיום הנסמכת גם על נתונים היסטוריים תרבותיים.
כתב
כתב היתדות הוא מן הכתבים הקדומים ביותר באנושות. הכתב פותח סמוך לשנת 3000 לפנה"ס מכתב ציורים של עם קדום אשר התגורר בדרום מסופוטמיה (עם שכנראה לא היה ממוצא שומרי או שמי). סימני התמונות הועברו אל מילים בעלות צליל דומה לשמותיהן או מילים בעלות משמעות דומה. בתחילת השימוש בכתב מספר הסימנים היה כ-2,000, במשך הזמן כמות הסימנים הצטמצמה ל-600 – 800 סימנים. ככל הידוע האדם הקדום ביותר ששמו מתועד בכתב הוא סוחר שומרי בשם קושים שחי כ-5,000 שנה לפני זמננו.
במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס החל הכתב האלפביתי הארמי–עברי לדחוק את השימוש בכתב היתדות. גם בבבל ובפרס בתקופה האחמנית ואחר כך בתקופה הממלכה הסלאוקית, עד שהשימוש בכתב נעלם כליל במאה הראשונה לספירה. המסמך האחרון בכתב יתדות שנמצא הוא טקסט אסטרונומיה מבבל המתוארך לשנת 75 לספירה.
התפתחות הסימנים
הסימן סָג שמשמעותו היא ראש
מרכז|400px
שלב 1 – מראה את המילה בשלב של כתב הציורים בערך 3000 לפנה"ס.
שלב 2 – מתוארך ל-2800 לפנה"ס, הסימן של הראש הסתובב על צידו.
שלב 3 - הציור הופך מופשט יותר וקיבל סימן (הירוגליף), זהו הכתב הקדום המתוארך ל-2600 לפנה"ס.
שלב 4 – שלב 4 הוא שלב 3 כאשר הוא כתוב באמצעות יתד על גבי חרס.
שלב 5 - מייצג את הסימן בסוף האלף השלישי לפנה"ס.
שלב 6 - מייצג את הכתב האשורי הקדום בתחילת האלף השני לפנה"ס, כתב זה אומץ על ידי החיתים.
שלב 7 – סימן פשוט יותר של כתב היתדות האשורי מתחילת האלף הראשון לפנה"ס ועד להיעלמות הכתב.
בתקופות הקדומות ביותר הסימנים סודרו בתיבות והשורות נקראו מלמעלה למטה. לאחר מכן שונה כוון הסימנים ב-90 מעלות והשורה נקראה משמאל לימין.
המיתולוגיה השומרית
בריאת העולם
בסיפור הבריאה השומרית מסופר על נאמו (Nammu), אשר כונתה בפי השומרים "האם היולדת שמים וארץ", "היולדת את כל האלים", "היוצרת של כל הדברים", "האם הראשונית". היא ילדה את אן (An) שמים-גן עדן ואת קי (Ki) ארץ. היא אמו של אנכּי (Enki) אל מי-התהום, החוכמה והמאגיה. אחד המיתוסים המייחס לאל זה את "יישובו של עולם" וקביעת סדרי התרבות והציוויליזאציה, ומספר כיצד יצר אנכּי בימי בראשית את הנהרות והביצות ומילא אותם בדגים ובעופות; כיצד כיסה את פני האדמה בצמחייה, ברא את חיות-השדה וגרם את התרבותן. על פי המיתוס השומרי האלה הראשונית נאמו הדריכה את אנכּי כיצד ליצור את האדם, ועזרה לו לגבש אותם מחימר. האלה נאמו מכונה גם נאמה (Namma).
הדת ופנתיאון האלים
ממוזער|250px|אלה שומרית, כנראה אלת הבריאות באו
הדת השומרית הייתה פוליתאיסטית אופיינית, ובעלת פנתיאון עשיר. האל הראשי היה אנו - אל השמים ולצדו אנכי - אל "המים אשר מתחת לארץ" (בשומרית: אבזו, אצל הבבלים: אפסו - מי התהום, מי אפסיים), ואנליל, אל הרוח ויורשו של אנו. אלים חשובים נוספים היו האלה איננה - המתגלמת בכוכב השחר, אותו - אל השמש, וְננה - אלת הירח. לצידם של אלים אלה כלל הפנתיאון עוד מאות אלים בינוניים וזוטרים. האלים הראשיים, בעלי התפקידים הקוסמיים, היו גם אלים-פטרונים של ערים במסופוטמיה. כך למשל היה אנליל פטרון העיר ניפור, ננה הייתה הפטרונית של אור. האלים השומריים מרבים להביע את זעמם באמצעות סופות הרסניות, והם מתאפיינים בהתנהגות קפריזית וקשה לצפייה מראש. קבוצה של אלים מרכזיים נקראה בשם 'אנונכי' והם היו יכולים לשפוט אלים ובני אדם. אספה של האנונכי נקראה 'מפחרת (עדת) האלים'.
בנוסף לכך האמינו השומרים בעולם של רוחות רפאים, חלקן טובות וחלקן רעות. בדומה לדתות פוליתאיסטיות אחרות, הדת השומרית האנישה את אליליה.
השומרים סברו כי העולם הוא דיסק שטוח ובעל ארבע כנפות, המוקף בכיפת טין קמורה. מתחת לארץ נמצא השאול, בו שוכנים המתים, ומולכת עליו האלה ארשכיגל.
צורת היישוב השומרית
שמאל|ממוזער|250px|דרום מסופוטמיה, הערים השומריות מופיעות ברביע התחתון-הימני של המפה
שמאל|ממוזער|250px|הזיקורת הגדול של אור
אזור ההתיישבות השומרית היה בעיקרו מישור של אדמת סחף שהשתרע בין הנהרות הפרת והחידקל. בגלל אקלימו של האזור, שהתאים לחקלאות ולא לליקוט מזון או ציד, היה צורך בהרבה ידיים עובדות, מה שתרם להתפתחות הערים בשומר. רוב הערים היו מוקפות חומה אימתנית, לעיתים ברוחב של עשרות מטרים. מספרים שחומותיה של בבל, שנבנתה בשיטה הזהה לבנייה השומרית, היו רחבות עד כדי כך שנערכו עליהן מרוצי מרכבות.
אחד המבנים המרכזיים בעיר היה המקדש, שנבנה בצורת פירמידה גבוהה וכונה זיקורת (או "זיגורט" בהגיה שומרית). צורת בנייה זאת התפתחה מבנייתם של מקדשים שהיו למעשה סוכות עשויות נצרים מצופים בטין ובוץ, שנבנו על גבי תל. הרס ובנייה מחדש של התל יצרו מבנה מדורג, שצורתו השתמרה באותם זיקורתים: מדובר במגדלים גבוהים, הנעשים צרים כלפי מעלה, כך שנוצרות מרפסות ומעברים סביב לצלע המגדל, ומעלה אל גג שטוח שעליו הוקם המקדש הממשי, שהכיל לרוב צלם אלילי ושימש כביכול הדום רגליים לאלים או מקום קרוב למשכנם בשמיים כדי שיתאפשר לעבוד אותם. מגדל בבל הוא זיקורת שומרי, אלא שאותו "מגדל בבל" המקראי כנראה אינו זהה עם המגדל של העיר בבל של חמורבי: לפי תאוריה שפיתח דוד רול (Rohl), בבל של נמרוד בתנ"ך היא ארידו של אנמרקר (כלומר, אנמר [נמרוד] הצייד), הקרויה גם נון-כי (מקום רם).
ערי המדינה של שומר נלחמו ללא הפסקה על ההגמוניה באזור, אך רק לעיתים רחוקות עלה בידי עיר בודדת לאחד תחתיה את כל שומר. בין הערים הראשיות אפשר למנות את אוּר (ייתכן שמוזכרת במקרא כ"אור כשדים"), ארך (אורוכ) ולגש.
ערים
ארידו
באד-טיבירה
לרסה
ניפור
שורופק
ארך
לגש
אומה
אור
דיר
נגירסו
איסין
אדבאתרים ארכאולוגיים
תל אל-עובייד
ג'מדת נצר
חקלאות
חקלאות הייתה ליסוד עיקרי של הכלכלה השומרית.
השומרים הצליחו לפתח חקלאות שברובה הייתה מבוססת על תעלות השקיה. שומרים השתמשו באותה טכנולוגיה של בניית תעלות השקיה כמו מצרים. סביב 5,000 לפני הספירה פיתחו השומרים טכניקות חקלאיות בסיסיות שכללו עיבוד אינטנסיבי של שטחים נרחבים, השקיה מתוכננת ושימוש בכוח אדם מאומן שהוכשר לעבודות חקלאיות ספציפיות.
רוב תושבי שומר היו חקלאים. השומרים גידלו חזירים, עזים, פרות, כבשים, שוורים שימשו בתור בהמות משא. במהלך השנים בחפירות ארכאולוגיות נתגלו כמה "ספרי-עזר" ששימשו את החקלאים השומריים.
אנשי תקופת עובייד הקדומה הצליחו לגדל תבואה באזור צחיח בזכות מי הנהרות. בתקופת עובייד הביניימית נחפרו באזורי ההתיישבות הגדולים רשתות של תעלות השקיה, נבנו סכרים והשתמשו בהשקיה מלאכותית בשדות.
שומרים גידלו שעורה, חיטה, שומשום, תמרים. איכרים עם עודפי תבואה, עם הזמן הפכו לאנשים עשירים ובעלי אחוזות.
מתמטיקה
השומרים השתמשו בשיטת הששים לספירה של אובייקטים (אצלנו שיטת המאה), שיטה זו נשתמרה עד היום בחלוקת השעה ל-60 דקות.
תרבות
ממוזער|סוגד מהמטמון באשנונה
שומר היא אחת הציוויליזציות העתיקות ביותר הידועות לנו. מניחים שהשומרים המציאו בין היתר את מערכת ההשקיה המלאכותית, כלים חקלאיים, אובניים, כתב.
לוח השנה השומרי הוא העתיק ביותר שנמצא, ומתוארך ללפני יותר מ-5,000 שנה. לוח השנה זה הוא הראשון שבו מצוי רעיון השנה המעוברת.
ספרות
אחת היצירות המפורסמות ביותר של הספרות השומרית היא עלילות גילגמש, מיתוס שומרי שתורגם יותר מאוחר לאכדית. הלוחות עם העלילות נמצאו אפילו בספריית אשורבניפל. בעלילות מסופר על שליט ארך גילגמש וחברו אנכידו, שיוצאים ביחד למלחמות בחומבבה, שומר היערות של האלים, ובפר השמים. לאחר מותו של אנכידו בידי האלים כעונש על הריגת פר האלים, יוצא גלגמש למסע כדי לגלות את סוד חיי הנצח ובסופו הוא פוגש את אותנפישתים, גיבור המבול השומרי. יצירות מפורסמות נוספות היו סוגת הקינות על ערי קודש ומקדשים. קינות אלו מבכות את חורבנן של ערים מרכזיות בשומר עם נפילתה של הממלכה המפוארת אשר נשלטה על ידי השושלת השלישית של אור בשנת 2004 לפנה"ס. קינות הערים חוברו במהלך המאה העשרים לפנה"ס והמשיכו להימסר עד המאה השש עשרה לפנה"ס. במשך השנים התגלו חמש קינות: הקינה על שומר ואור, הקינה על אור, הקינה על ארידו, הקינה על ארך וקינת ניפור.
הספרות השומרית כללה גם ספרות חוכמה המזכירה בנוסחה את ספר משלי. יצירה מפורסמת היא הוראות שורופק שהעותק הקדום ביותר שלה מתוארך לשנת 2500 לפנה"ס.
במאה ה-22 לפנה"ס חובר "חלום גודאה" וכן שירה דתית בעיר לגש.
אמנות
ממוזער|219x219px|לוח אור-ננשה. ניתן להבחין בדמויות הגוציות ובתנוחת הסוגד האופיינית.
ממוזער|אסטלת הנשרים של אאנטום- עליה חרוט הכתב הראשון שפוענח. ניתן להבחין בחלוקה לרגיסטרים.
האמנות השומרית הייתה מפותחת וענפה לכל אורך התקופה שומרית- מתקופת ארידו עובייד ועד סוף התקופה השושלתית הקדומה. האמנים השומרים עסקו בתבליט, ציור ופיסול, אשר לכולם קווי דמיון משותפים. רבים מהפסלים והתבליטים היו מוצבים במקדשים ובזיגורטים שבערים המרכזיות. חלק נכבד מן הפרטים היפים והמרשימים ביותר נותרו במתחמי הקבר של המלכים והכהנים. האמונה הדתית החזקה של השומרים התבטאה בתיאור סצנות פולחן וסצנות מיתולוגיות, כגון עלילות גילגמש. בפסלים ובתבליטים רבים מתוארים השומרים בתנוחת הסוגד- שהיא שילוב כפות הידיים לפני החזה. הדמויות השומריות- המלכים, הכהנים והמשרתים, אופיינו בפרופורציות לא ריאליסטיות. הדמויות גוציות, רגליהן כבדות, חזיהן מרובע, זרועותיהן עבות ואמותיהן דקיקות. גם פני הדמויות המתוארות לא ריאליסטיות ודיגמיות- האף והעיניים גדולות והראש עגול בצורה לא מציאותית. בתבליטים ובציורים סדר ההתרחשויות בסצנות המתוארות היה מחולק לרגיסטרים. דוגמאות מרשימות לתבליט השומרי הם "לוח אור ננשה" ו"אסטלת הנשרים" (שעליה מצוי גם הכתב הקדום ביותר שפוענח). דוגמה טובה לפיסול השומרי היא מקבץ הפסלים שבאשנונה.
החברה השומרית
בכל עיר-מדינה הייתה מערכת היררכית מוגדרת היטב:
המעמד העליון כלל בני מלוכה, מנהיגים וכהני דת גבוהים.
המעמד הבינוני כלל אמנים, סוחרים, כהני דת נמוכים ופקידים.
המעמד הנמוך ביותר כלל איכרים וחקלאים שאדמותיהם היו שייכות להם או למלך.
בנוסף, לשומרים היו עבדים. היחס אל העבדים היה הומני למדי והם היו מעטים יחסית, כי המלחמות הסתיימו בדרך כלל עם מספר שבויים קטן. בנוסף, חלק מהעבדים היו לווים שלא הצליחו לפרוע את חובם ונאלצו למכור את עצמם. העבד היה מקבל חלקת אדמה ובעזרתה היה אמור לפרנס את עצמו ולהפריש חלק מהתוצרת לבעליו.
גם היחס לנשים בשומר היה טוב מהמקובל בחברות השמיות של העת ההיא. מבחינה חוקית לנשים היו זכויות רבות, הן יכלו להחזיק בבעלותן בית או אדמה, להיות שותפות בעסקים ולהעיד במשפט. שריד ליחס סביר יחסית לנשים השתמר גם בתרבות הישראלית המקראית. יש המייחסים לשומרים אפילו ארגון "דמוקרטי" כלשהו, שקדם לדמוקרטיה האתונאית. קשה לדעת עד כמה סברה כזאת היא אכן בגדר עובדה או שמא מדובר בחידוש בעלמא או תאוריה מופרכת. על כל פנים, בתרבות השומרית היה קולו של העם מורגש יותר מבתרבויות שונות שקמו כעבור זמן מה באזור.
צבא
שמאל|ממוזער|250px|נס המלחמה של אור, המאה ה-26 לפני הספירה.
שמאל|ממוזער|250px|נושאי רומח שומרים במערך צפוף באסטלת הנשרים
הטקטיקה השומרית הייתה פועל יוצא של ארגונם המדיני. שומר נחלקה לכמה עשרות ערי-מדינה, עם כמה ערים דומיננטיות (דוגמת אור, ארך ועוד כמה). כתוצאה מהחלוקה למדינות הקטנות, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו על כמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמים מכל צד. לדוגמה, בשנת 2400 לפנה"ס לערך, העיר לַגַש, שהייתה עיר חשובה בתקופה הזאת, מנתה כ-30,000 נפש והחזיקה צבא של 1,000 חיילים רגלים ו-20 מרכבות. החיילים היו בדרך כלל אזרחי העיר ומספר שכירי החרב היה מועט. רוב שכירי החרב באו מאזורים מחוץ לשומר ושימשו בתור חיל רגלים קל כמו קשתים. מקור נוסף לחיילים קלי חימוש היה אזרחים דלי רכוש.
כתוצאה מצורת ארגון זה וממספר החיילים המועט הייתה חשיבות לשמירה על חיי החיילים, ולכן כמעט כל החיילים היו ממוגנים בשריון ומספר החיילים הקלים היה נמוך. שריון החייל הרגלי כלל קסדה מארד, מגן גדול ולחלקם אף בגד מבד עבה עם פיסות מתכת תפורות עליו.
החיילים סודרו בגוש צפוף, המזכיר פלנקס יוונית. הנשק העיקרי היו חניתות וחרבות ארד. לא ברור מה היה המבנה הארגוני של הפלנקס השומרי, אך מן הממצאים הארכאולוגיים ניתן להסיק שהפלנקס התחלק לפלוגות בנות 60–66 אנשים כל אחת עם עומק של 10 או 11 אנשים והחזית בעלת 6 אנשים. המבנים היו ממושמעים מאוד והיו כוח רציני למדי.
המרכבות היו מעטות יחסית ואיטיות מאוד. מניסויים שעשו עם מרכבות ששוחזרו על פי תמונות שהתגלו על חרסים, המהירות המקסימלית שלהן לא עלתה על 20 קמ"ש בשטח מישורי. במהירות זו פניות חדות היו בלתי אפשריות. כלי הנשק העיקרי של חיל המרכבות היה חניתות ארוכות וכידוני הטלה. הטקטיקה הייתה פריצה לתוך גוש הפלנקס במטרה למוטטו ולא ירי בקשתות בדומה למרכבה המצרית. על כל מרכבה היו מספר לוחמים, ולפחות אחד השתמש בחנית ארוכה. סך הכול מספר החיילים במרכבה יכול היה להגיע לארבעה - חמישה. לפי הציורים, למרכבות היו רתומים בעלי חיים ממשפחת הסוסיים, אך לא ברור אילו בדיוק. הסוס טרם בוית אז, והוצע שחמורים או אפילו פראים היו רתומים למרכבות. המרכבות היו מסורבלות מאוד ודמו יותר לעגלה גדולה מאשר למרכבה.
האסטרטגיה העיקרית הייתה השמדת תעלות השקיה וניסיון לכבוש את העיר השכנה. היות שלכל הערים היו חומות חזקות ומלאכת המצור הייתה מאוד לא מפותחת, בדרך כלל לא הצליחו במשימה ולכל היותר הרסו כמה תעלות וגנבו כמה ראשי בקר. מלחמות בקנה מידה גדול היו נדירות יחסית. הצבא השומרי היה חזק למדי, אך לא גמיש בגלל הסתמכות היתר על החיילים הכבדים ולכן הובס בקלות יחסית על ידי האכדים שפרסו קשתים רבים בשדה הקרב.
חינוך
התעודות הכתובות נמצאו לראשונה בארך, חלקן נועדו לשינון בעל-פה ולעיון. במארי, על ידי ארכאולוגים צרפתיים נמצא מבנה. שני חדרים של אותו מבנה דמו לחדרי בית ספר עם שורת ספסלים, שם יכלו לשבת אחד, שניים או ארבעה תלמידים. בתי-ספר הוקמו ליד המקדשים, עם הזמן בית-ספר נהפך למוסד חילוני, גם תוכנית הלימודים ברובה הייתה חילונית.
בתי-ספר הוקמו קודם כל כדי להכשיר לבלרים לצורכי מקדש וארמון. בבתי-ספר יכלו ללמוד רק ילדי עשירים, בגלל הזמן והממון הדרושים לצורכי הלימוד. בבתי-ספר השומריים למדו רק גברים.
בראש בית-הספר עמד "אבי בית-הספר" (אְֻמְמִאַ), המשנה לאבי בית-הספר נקרא "האח הגדול", לתלמיד בית-הספר היו קוראים "בן בית-הספר". בין התפקידים של האח הגדול היו לכתוב לוחות חדשים לתלמידים, לבדוק את ההעתקים שנעשו על ידי התלמידים, לשמוע את דיקלומם של התלמידים. בין שאר חברי-הסגל היו "אשר-על-השרטוט" (האחראים על לימודי המתמטיקה והגאומטריה), "אשר-על-השומרית" (האחראים על לימוד השפה) ו"אשר-על-השוט" (האחראים על לימוד המשמעת). לא ידוע כלום על הכנסתם של חברי-הסגל, אבל כנראה הם קיבלו את שכרם מידי "אבי בית-הספר", מדמי הלימוד שהיו גבוהים.
לפי "ספרי לימוד" שאנו מוצאים, אנו למדים שמחבריהם היו בעלי השכלה נרחבת בתחומים, כמו: בוטניקה, גאוגרפיה, מינרלוגיה, זואולוגיה.
אחרי ששומר נכבשה על ידי האכדים, המורים חיברו את "המילונים" הקדומים בתולדות האנושות. האכדים שמרו על השפה והספרות השומריות.
המלוכה השומרית
המלכים השומריים, בייחוד המוצלחים שבהם, נחשבו לשליחי האלים וקשרו להם תוחלות חיים ארוכות ביותר ואגדות שונות. עם זאת, אין הדבר דומה למעמדו האלוהי של פרעה המצרי. אצל השומרים הייתה המלוכה תפקיד מדיני מיסודו, חילוני כל כמה שניתן להגדירו ככזה, אם כי בשלבים שונים בהתפתחות של כמה ערים שומריות (אור בכיבוש הכלדאים-כשדים, למשל) היה נהוג לא רק לקבור עם המלך את שפחותיו, סוסיו, נשותיו ורכושו, אלא להמית אותם ממש כדי לקבור אותם עמו.
במקורות השתמרה רשימת מלכים שומרית, המתייחסת, כנראה, למלכים מראשית עידן הברונזה. הרשימה מייחסת למלכים הראשונים תוחלות חיים ארוכות במיוחד, בדומה לבני-אדם שקדמו למבול בתורה, אם כי משך חייהם של המלכים השומרים ארוך בהרבה ונמדד ביחידה "סאר" (3,600; יחידת היסוד השומרית לא הייתה עשר אלא שישים), וכן ב"נר" (600) ו"סוס" (60).
כלכלה
באלף הרביעי לפנה"ס עברה מסופוטמיה מהפכה חקלאית גדולה שלוותה בגידול עצום בפריון בחקלאות. השומרים שיכללו את מערכות ההשקיה. הם בנו מערכת מורכבת של תעלות שהובילו מים מהנהרות לשדות. השדות היו צרים וארוכים וייעלו את תהליך החריש, הזריעה וההשקיה. הם אימצו את המוטציה של השעורה שהייתה בעלת שש שורות של זרעים במקום זו בעלת שתי שורות. הם המציאו מחרשה עם מזרעה ויעלו את העבודה החקלאית. השיפורים שהנהיגו בחקלאות הגבירו במידה רבה את הפריון. הם הגיעו לתנובה של פי שלושים ויותר בשימוש בזרעים. גם בתחומים אחרים הם הכניסו חידושים טכנולוגיים. הם המציאו את הגלגל והשתמשו בו באובניים לייצור יעיל יותר של כלי חרס ובתחבורה לייצור עגלות להובלת משאות ובני אדם. השימוש בעגלות ייעל את הובלת התוצרת החקלאית לממגורות. הם הגבירו את ביות החמור ככלי הובלה של מטענים במסחר הבין אזורי. שיירות גדולות של חמורים הובילו מטענים למרחקים גדולים מאוד. בתחום הארגון הם הקימו ארגונים כלכליים גדולים סביב המקדש והארמון. במסגרת הארגונים הייתה התמחות גדולה בפעילות הכלכלית. היו ארגונים לפעילות בחקלאות, במלאכה, בתחבורה ובשירותים. בארגונים הייתה היררכיה וצוותות ניהול. כדי להבטיח פעילות מסודרת של הארגונים ולשלוט בהם הומצא הכתב והכתיבה על לוחות חומר. נמצאו אלפי לוחות חומר מסוף האלף הרביעי לפנה"ס ובהם דו"חות על ייצור שעורה ומוצרים אחרים ודו"חות על תשלום שכר לעובדים. כדי לשפר את האחידות והיעילות של המערכת הכלכלית אימצו השומרים יחידת מידה אחידה של שעורה שנקראה סילה (נפח של ליטר). יחידות הנפח האחידות של השעורה שימשו כאמצעי תשלום במערכת הכלכלית השומרית. הם שימשו לתשלום שכר, דמי חכירה של שדות, לחישובי הלוואות וריבית ולרישום בספרי המקדש והארמון. לנכסים גדולים ובמסחר בין אזורי שימשו יחידות משקל של המתכת נחושת (הג'ין - שקל) כאמצעי תשלום. בערך באמצע האלף השלישי לפנה"ס החלה המתכת כסף לשמש כאמצעי תשלום לנכסים גדולים, למסחר ולרשום בספרי המקדש והארמון. השומרים הכירו והשתמשו במוסדות כלכליים נוספים לאמצעי תשלום כמו זכות קניין, השוק, אשראי, ריבית, ואמצעי אכיפה כולל מערכת משפט משוכללת עם חוקים, בתי משפט ומערכת מנהלית כמו אכיפת חוקים, שיטור בשווקים, בדיקת מידות ומשקלות, בדיקת ניקיון מתכות וכדומה.
השינויים העצומים בפריון הביאו לשינויים גדולים בהתיישבות השומרים. היה מעבר גדול מהכפרים לערים והוקמו ערים גדולות בדרום מסופוטמיה. תקופה זו מכונה בידי החוקרים תקופת "המהפכה העירונית". יש עדויות ארכאולוגיות לקיום מושבות מסחר של אנשים מתרבות אורוכ בדרכי המסחר לכיוון צפון מערב. המסחר היה מפותח למדי ויש עדויות ליבוא מוצרי מותרות רבים מאזורים מרוחקים מאוד משומר, כמו מזרח טורקיה, מצרים, איראן ואפגניסטן של היום בתמורה לאריגים, עורות ומוצרי מזון מיובשים. יש עדויות במסמכים שהתגלו במקדשים על מסחר ימי ער במפרץ הפרסי עם דילמון (בחריין של ימינו), מגן (עומן של ימינו) ומלוחה (עמק האינדוס של ימינו). המסחר היה בנחושת, זהב ואבנים יקרות.
ראו גם
מסופוטמיה
שומרית
רשימת המלכים השומרית
אכד
תקופת הברונזה
צבאות העמים בסהר הפורה
כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק
לקריאה נוספת
ערש הציוויליזציה / מאת שמואל נח קרמר ועורכי ספרי טיים-לייף ; מאנגלית: אהרן אמיר; [תל אביב]: ספרית מעריב, 1980
ההיסטוריה מתחילה בשומר / שמואל נח קרמר: פתח דבר והערות מאת ז’אן בוטרו; המתרגם: נחמן בן- עמי; המהדיר: רפאל גבעון; מרחביה, ספרית פועלים, 1960; מהד’ 2 / עם תיקונים, תוספות והשלמות מאת רפאל קוטשר; מרחביה: ספרית פועלים, תשמ"ב 1982
רפאל בנבנשתי, "הכלכלה בשחר ההיסטוריה: מוסדות כלכליים במסופוטמיה באלף השלישי ותחילת האלף השני לפסה"נ". הוצאת מאגנס, ירושלים 2016.
Crawford, Harriet E. W. 2004. Sumer and the Sumerians. Cambridge: Cambridge University Press.
Gebhard J. Selz Sumerer und Akkader: Geschichte, Gesellschaft, Kultur, Beck, München 2005
Dietz-Otto Edzard Geschichte Mesopotamiens. C. H. Beck, München 2004
Leick, Gwendolyn. 2002. Mesopotamia: Invention of the City. London and New York: Penguin.
Bottéro, Jean, André Finet, Bertrand Lafont, and George Roux. 2001. Everyday Life in Ancient Mesopotamia. Edingurgh: Edinburgh University Press, Baltimore: Johns Hopkins University Press.
Ascalone, Enrico. 2007. Mesopotamia: Assyrians, Sumerians, Babylonians (Dictionaries of Civilizations; 1). Berkeley: University of California Press
1988 Nissen H., The Early History of the Ancient Near East 9000-2000 BC, Chicago
1995 Kuhrt A., The Ancient Near East 3000-330 BC, London
1995 Postgate J., Early Mesopotamia: Society and Economy at the Dawn of History, London
2004 Van de Mieroop M., A History of the Ancient Near East ca. 3000-323 BC, Oxford
קישורים חיצוניים
אתר בנושא שומר
הערות שוליים
*
קטגוריה:האלף ה-4 לפנה"ס | 2024-10-19T09:59:50 |
ארקנסו | ארקנסו () היא מדינה בארצות הברית. מקור שמה של המדינה באחד השבטים הילידיים שישבו במקום, שבט הקוואפה. השם הגיע לאנגלית דרך הצרפתית, ומכאן האיות המיוחד (סיומת as שמבוטאת o).
ארקנסו גובלת בלואיזיאנה בדרום, בטקסס בכיוון דרום-מערב, באוקלהומה במערב, במיזורי בצפון, ובטנסי ובמיסיסיפי במזרח.
היסטוריה
האירופאי הראשון שהגיע לארקנסו היה מגלה הארצות הספרדי, ארננדו דה סוטו בסוף המאה ה-16.
ב-1686 הוקמה ההתיישבות האירופית הראשונה. בשנת 1803 מכר נפוליאון בונפרטה את שטחי המדינה לארצות הברית כחלק מרכישת לואיזיאנה.
ב-15 ביוני 1836 צורפה ארקנסו כמדינה ה-25 של ארצות הברית, ואחת מ-13 מדינות עבדות. בשנת 1860 הוערך כי 25% מתושבי המדינה הם עבדים.
בתחילת מלחמת האזרחים האמריקנית בחרה ארקנסו להישאר בברית האיחוד. המצב השתנה כאשר הנשיא אברהם לינקולן הורה לחיילים מארקנסו לדכא מרד בפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית. חודש לאחר הוראה זו, החליטה המדינה לחבור לקונפדרציית המדינות של אמריקה וללחום כנגד הצפון. בשל קרבתה לנהר המיסיסיפי, נחשבה ארקנסו למקום אסטרטגי מאוד עבור הקונפדרציה, אך בשנת 1863 נכבשה ליטל רוק על ידי האיחוד.
גאוגרפיה
ארקנסו ממוקמת בדרום ארצות הברית וגובלת במיזורי בצפון, בטנסי ובמיסיסיפי במזרח, בלואיזיאנה בדרום, בטקסס בדרום מערב ובאוקלהומה במערב. בארקנסו זורם נהר ארקנסו ממנו נבע שמה של המדינה.
ממשל ופוליטיקה
ארקנסו נחשבת למדינה שמרנית מאוד והמפלגה הרפובליקנית ניצחה בכל מערכות הבחירות לנשיאות ארצות הברית מאז שנת 2000. המדינה שולחת ארבעה נציגים לבית הנבחרים של ארצות הברית. כל חברי הקונגרס ושני הסנאטורים מהמדינה הם רפובליקניים.
הרשות המחוקקת של ארקנסו מורכבת משני בתים: הסנאט (35 נציגים) ובית הנבחרים של ארקנסו (100 נציגים). למפלגה הרפובליקנית רוב מובהק בשני הבתים.
בארקנסו, סגן המושל נבחר בנפרד מהמושל, ולכן שניהם יכולים להיות ממפלגה פוליטית שונה.
נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, נולד בארקנסו וגם כיהן כמושל שלה.
החל מ-2023 מכהנת שרה האקבי סנדרס כמושלת המדינה, האישה הראשונה שמכהנת כמושלת ובתו של מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר.
חלוקה מנהלית
ארקנסו מחולקת ל־75 מחוזות:
כלכלה
ארקנסו היא אחת המדינות העניות ביותר בארצות הברית. היא מדורגת 49 מתוך 50 המדינות בהכנסה לנפש ($24,289) על פי מפקד האוכלוסין של 2005 ו-48 בהכנסה למשק-בית ($35,591). נכון לנובמבר 2016, אחוז האבטלה עומד על 4%.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בארקנסו נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 46% פרוטסטנטים אחרים 24% קתולים 8% מורמונים 1% דתות אחרות מוסלמים 2% אחר 1% חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות בארקנסו לבנים לא-היספאנים 74.5% שחורים 15.4% היספאנים 6.4% אסייתים 1.2% אמריקאים ילידים 1% מעורב 2.0% קבוצות מוצא אתני בארקנסו אירים 12.5% גרמנים 11.2% אמריקאים 10.9% אנגלים 9.8% צרפתים 2.3% הולנדים 1.7% שפות מדוברות בארקנסו אנגלית 93.1% ספרדית 5% אחר 1.9%
הערים הגדולות
הערים הגדולות בארקנסו (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ליטל רוק 193,524 מרכז-ארקנסו 2 פורט סמית' 86,209 פורט סמית' 3 פאייטוויל 76,899 צפון-מערב-ארקנסו 4 ספרינגדייל 69,797 צפון-מערב-ארקנסו 5 ג'ונסבורו 67,263 ג'ונסבורו 6 נורת' ליטל רוק 62,304 מרכז-ארקנסו 7 קונוויי 58,909 מרכז-ארקנסו 8 רוג'רס 55,964 צפון-מערב-ארקנסו המטרופולינים הגדולים בארקנסו (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ממפיס 1,343,230 צפון ארקנסו 2 מרכז-ארקנסו 729,135 מרכז ארקנסו 3 צפון-מערב-ארקנסו 501,653 צפון ארקנסו 4 פורט סמית' 279,592 מרכז ארקנסו 5 ג'ונסבורו 126,764 מרכז ארקנסו
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת ארקנסו דגל סמל מוטו כינוי דגל ארקנסוFlag of Arkansas סמל ארקנסוSeal of Arkansas מרכז|130px מרכז|100px "האדם שולט""Regnat populus" "מדינת הטבע""The Natural State" עץ פרח ציפור חיה אורן טדהPinus taeda פרח התפוחMalus חקיין צפוניMimus polyglottos אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-07-26T06:11:05 |
ג'ורג'יה | ג'ורג'יה (באנגלית: Georgia ) היא מדינה בדרום-מזרח ארצות הברית, ובירתה היא אטלנטה. מדרום היא גובלת בפלורידה, במזרח באוקיינוס האטלנטי ובקרוליינה-הדרומית, במערב באלבמה ובצפון בקרוליינה הצפונית ובטנסי.
ג'ורג'יה הייתה אחת מ-13 המדינות שהרכיבו את ארצות הברית עם הקמתה. המושבה הפכה למדינה הרביעית של ארצות הברית לאחר שאישרה את חוקת ארצות הברית ב-2 בינואר 1788. אוכלוסיית ג'ורג'יה, נכון לשנת 2019, מונה 10,617,423 תושבים, לפי מפקד האזרחים בארצות הברית. זוהי אחת המדינות המהירות בגידול הדמוגרפי בארצות הברית. המדינה ידועה גם בכינויים "מדינת האימפריה של הדרום" ו"מדינת האפרסק".
המנון המדינה "ג'ורג'יה במחשבתי" (Georgia on My Mind) נכתב במקור על ידי הוגי קרמייקל וביקס ביידרבק על אישה בשם ג׳ורג׳יה. זאת לאחר שהזמר ריי צ'ארלס, שסירב להופיע באולם בג'ורג'יה בו הוחלה הפרדה גזעית, שר את השיר, ןאז בית המחוקקים הפכו להמנון. פעולה זו הייתה בעלת חשיבות רבה שכן הגדירה את ההפרדה הגזעית והגזענות במדינה.
מקור השם
ג'ורג'יה נוסדה כמושבה בריטית בתוך ארצות הברית, והיא קרויה על-שם המלך הבריטי, ג'ורג' השני.
היסטוריה
במאה ה-16 חקרו מספר חוקרים ספרדים את פנים שטחה של ג'ורג'יה והשאירו מאחוריהם שובל של הרס. האינדיאנים הילידים שתוארו בכתביו של הרנאנדו דה סוטו בשנת 1540 נעלמו לגמרי עד 1560.
הוויכוח בין ספרד לבריטניה על השליטה בג'ורג'יה החל בסביבות 1670. הבריטים, אשר נעו דרומה ממושבתם קרוליינה (היום קרוליינה הדרומית), פגשו בספרדים אשר נעו צפונה מבסיסם בפלורידה. בשנת 1724 הוחלט שהאזור שהיה עתה מושבת בריטית יקרא ג'ורג'יה, לכבוד ג'ורג' השני, מלך בריטניה.
יישוב בריטי מאסיבי החל בשנת 1732 כאשר ג'יימס אוגלת'ורפ, חבר פרלמנט בריטי, קידם את הרעיון להשתמש בחבל ארץ זה כבית סוהר לבעלי חוב. ב-12 בפברואר 1733 ירדו 113 מתיישבים מהספינה הבריטית "אן", במקום בו תוקם לימים העיר סוואנה. יום זה ידוע כעת כ"יום ג'ורג'יה" ומצוין בבתי הספר ובמוסדות הציבור במדינה. בשנת 1752 הפכה ג'ורג'יה להיות מושבה מלכותית. החוקה הראשונה של ג'ורג'יה נחתמה בשנת 1777 אך שונתה לאחר מכן.
ב-18 בינואר 1861 הצטרפה ג'ורג'יה לקונפדרציה והפכה לרקע לכמה מההתרחשויות החשובות במלחמת האזרחים האמריקנית. בדצמבר 1864 נהרסה רצועה גדולה מהמדינה במצעדו של הגנרל ויליאם שרמן אל עבר החוף האטלנטי. אירוע זה שימש כרקע היסטורי לספר חלף עם הרוח משנת 1936, ולאחר מכן לסרט האפי באותו השם בשנת 1939. ב-15 ביולי 1870, לאחר בנייה מחודשת, הפכה ג'ורג'יה לחברה האחרונה בקונפדרציה אשר התקבלה מחדש לארצות הברית.
לג'ורג'יה היו חמש בירות במהלך שנות קיומה: סוואנה הקולוניאלית, אוגוסטה, לואיסוויל והחל משנת 1806 ובמשך כל מלחמת האזרחים מילדג'וויל שימשה כבירה. בשנת 1868 הפכה אטלנטה לבירה החמישית של ג'ורג'יה.
פרטים היסטוריים נוספים על ג'ורג'יה:
ארננדו דה סוטו היה האירופאי הראשון אשר חקר את ג'ורג'יה בשנת 1540.
ג'ורג'יה הייתה המדינה הראשונה בארצות הברית שיסדה אוניברסיטה ציבורית, היא אוניברסיטת ג'ורג'יה, אשר נוסדה ב-1785.
ג'ורג'יה הייתה המדינה הראשונה שהורידה את גיל זכות הבחירה מ-21 ל-18, בשנת 1945.
בשנת 1980 נבנתה אנדרטה בשם אבני ג'ורג'יה כ-140 ק"מ מאטלנטה, על ידי אדם תחת שם בדוי, למטרות לא ידועות - והאנדרטה הפכה לאחד האתרים המוכרים במדינה, ונושא לתאוריות קונספירציה.
ביצת אוקיפנוקי אשר נמצאת בג'ורג'יה היא הביצה הגדולה ביותר בצפון אמריקה. גודלה 1,770 קמ"ר.
גאוגרפיה
ג'ורג'יה גובלת בדרום במדינת פלורידה, במזרח באוקיינוס האטלנטי
ובקרוליינה הדרומית, במערב באלבמה, ובצפון בטנסי ובצפון קרוליינה. רכס בלו רידג'
(בתרגום: "ההרים הכחולים"), אשר מהווים חלק מהרי האפלצ'ים, נמצא בצפון המדינה. אזור הפיידמונט (piedmont) משתרע מהגבעות לאזור שפך הנהרות בדרום. הנקודה הגבוהה ביותר בג'ורג'יה היא בראסטאון בולד (Brasstown bald), בגובה של 1,458 מטרים. הנקודה הנמוכה ביותר היא החוף.
הבירה אטלנטה ממוקמת בצפון מרכז המדינה. המדינה היא יצרנית חשובה של כותנה, טבק ומוצרי יער (כגון טרפנטין ושרף מיערות האורן).
ג'ורג'יה היא גם המדינה הגדולה ביותר מזרחית לנהר המיסיסיפי.
ממשל ופוליטיקה
השלטון המדיני
בירת ג'ורג'יה היא אטלנטה.
ככל שאר מדינות ארצות הברית והממשל הפדרלי, ג'ורג'יה מבססת את שלטונה על הפרדת רשויות השלטון השונות. הרשות המבצעת היא בראשות המושל המכהן בריאן קמפ. סגן המושל המכהן, ג'ף דנקן, נבחר בהצבעה נפרדת. שניהם נבחרים לכהונות בנות ארבע שנים.
בניגוד לממשל הפדרלי, אך בדומה למדינות רבות אחרות בארצות הברית, רוב נציגי הציבור אשר מרכיבים את הקבינט המדיני נבחרים גם הם על ידי הציבור ולא ממונים על ידי המושל.
הרשות המחוקקת היא "האספה הכללית", אשר מורכבת מהסנאט ובית הנבחרים. סגן המושל מכהן כיושב ראש הסנאט בעוד שבית הנציגים בוחרים יושב ראש משלהם. חוקת המדינה מכתיבה מספר מקסימלי של 56 סנאטורים, אשר נבחרים כמייצגים בלעדיים של מחוזותיהם. כמו כן, החוקה מכתיבה שיהיו לפחות 180 חברים בבית הנבחרים. משך הכהונה הן עבור הסנאטורים והן עבור חברי בית הנבחרים הוא שנתיים.
הרשות השופטת במדינה היא בית המשפט העליון לערעורים, לו סמכות מדינית. בנוסף, ישנם בתי משפט קטנים יותר האחראים על אזורים מוגדרים בתוך המדינה. שופטים לבית המשפט העליון נבחרים בבחירות ללא חלוקה למפלגות למשך כהונה של שש שנים. שופטים לבתי משפט מקומיים נבחרים על ידי התושבים של אותו אזור לכהונה בת ארבע שנים.
ממשל מקומי
הממשל המקומי מחולק ל-159 מחוזות ג'ורג'יה. לפני 1932 היו 161, אך מחוז מילטון וקמפבל אוחדו למחוז פולטון בסוף 1931, בזמן השפל הגדול. המחוזות קרואים על שם אישים בולטים בהיסטורית המדינה ובהיסטוריית ארצות הברית.
למחוזות השונים יש בית מחוקקים משלהם אשר גם הוא נבחר על ידי תושביו, אשר מהווה לרוב גם את הרשות המבצעת באותו מחוז. חוקת ג'ורג'יה מאפשרת למחוזות ולערים להפעיל חוקי עזר משלהם.
מרקם פוליטי
עד לאחרונה, ממשלת מדינת ג'ורג'יה הייתה בעלת המסורת הארוכה ביותר של מפלגה שלטת אחת בכל ארצות הברית. למשך יותר מ-130 שנים, החל משנת 1872 וכלה בשנת 2003, תושבי ג'ורג'יה בחרו אך ורק במושלים דמוקרטים והמפלגה הדמוקרטית החזיקה ברוב מושבי האספה הכללית. דמוקרטים אלו היו שמרנים, במיוחד במהלך תקופת ההפרדה הגזעית בשנות ה-60.
ג'ורג'יה יזמה מספר שינויים חשובים בזכויות האזרח במהלך שנות ה-60 וה-70. בזמן זה הגדילה הכלכלית מוקדה בעיר אטלנטה והמדינה הפכה לנושאת הדגל במהפך ה"דרום החדש". בעשורים האחרונים ההתקדמות בכיוון זה פסקה עקב התחזקות גורמים דתיים-שמרנים במדינה.
שלטון המפלגה הדמוקרטית הסתיים בשנת 2003 כאשר המושל לשעבר רוי בארנס הובס על ידי סאני פרדו, במה שהוגדר כמהפך מדהים. בעוד שהדמוקרטים שמרו על השליטה בבית הנציגים, הם איבדו את הרוב בסנאט כאשר ארבעה מחבריהם עברו למפלגה היריבה. הם איבדו את אחיזתם בבית הנציגים בבחירות בשנת 2004. כעת, הרפובליקנים חולשים על כל שלושת ענפי הממשל. המדינה נתנה את קולותיה ותמיכתה לג'ורג' בוש הבן בשנת 2004 ויוזמות שמרניות, כגון הגבלה על הפלות, זכו לתמיכה רבה. החל 2012, הוגדרה כמדינת מתנדנדת. בשנת 2020, ניצח המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן בפער של 0.2 אחוזים. זאת אחרי 16 שנים של ניצחון של רפובליקנים.
המחשה נוספת לגידול האוכלוסייה המהיר של ג'ורגיה ניתן לראות בעלייה במספר החברים בבית הנבחרים המייצגים את המדינה. ב-2001 עלה מספר חברי בית הנבחרים מ-11 ל-13 ובהמשך בשנת 2013 עלה מספר חברי בית הנבחרים ל-14. בכך לג'ורגיה יש 16 אלקטורים בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
בבית הנבחרים מייצגים את ג'ורגיה 14 חברי קונגרס שמתוכם, נכון לשנת 2023, 5 ממפלגה הדמוקרטית ו-9 מהמפלגה הרפוליקנית.
בסנאט מייצגים את ג'ורגיה הסנטורים הדמוקרטים ג'ון אוסוף ורפאל וורנוק, שניהם נבחרו לראשונה ב-2021. כאשר מאז 2005 לא היו סנטורים המייצגים את ג'ורגיה ממפלגה הדמוקרטית.
כלכלה
בשנת 2003 התל"ג בג'ורג'יה היה 320 מיליארד דולרים. ההכנסה לנפש באותה שנה שמה אותה במקום ה-31 בארצות הברית עם הכנסה שנתית ממוצעת של 29,000 דולרים.
התוצר החקלאי של ג'ורג'יה הוא בעיקר עופות וביצים, בוטנים, בקר, חזירים, מוצרי חלב וירקות. התוצרים התעשייתיים הם בעיקר טקסטיל, ציוד תחבורה, עיבוד מזון, מוצרי נייר, מוצרים כימיים ואביזרי חשמל. תיירות מהווה גם היא תרומה נכבדת לכלכלה.
אטלנטה בעלת השפעה גדולה על התפתחות המדינה וכן על מדינות דרומיות אחרות. העיר היא מרכז לתעשיות שונות, תקשורת, תחבורה, תיירות וממשל.
דמוגרפיה
אוכלוסייתה המשוערת של ג'ורג'יה בשנת 2005 היא 9,072,576 - עלייה של 1.7% (154,447 נפשות) מהשנה הקודמת ועלייה של 10.8% (885,760 נפשות) מאז שנת 2000. חישוב זה נובע מהגידול הטבעי במדינה, לפי מפקד האזרחים האמריקאי האחרון (718,764 לידות מהן מחסרים 342,659 מיתות - מביא לתוצאה 376,105), וכן מהגירה משוערת של כ-425,510 נפשות לתוך המדינה. מעט יותר ממחצית המהגרים הם מתוך ארצות הברית בעוד שהשאר מחוצה לה.
נכון לשנת 2000, 90.1% מתושבי ג'ורג'יה מגיל חמש ומעלה מדברים אנגלית ו-5.6% מדברים ספרדית בביתם. מיעוטים מדברים צרפתית, גרמנית ווייטנאמית. מתוך האוכלוסייה 7.3% מתחת לגיל 5, 26.5% מתחת לגיל 18 ו9.6% מעל גיל 65.
מבחינה היסטורית, בערך מחצית מתושביה של ג'ורג'יה הם עבדים שחורים. ההגירה הגדולה של העבדים-לשעבר מהדרום החקלאי לצפון המתועש במהלך המאה ה-20, יחד עם הגירת לבנים רבים לתוך ג'ורג'יה בשנת 1970 ואילך, שינו את היחס במרקם הגזעי במדינה. התושבים אפרו-אמריקאים נשארו דומיננטיים במספר מחוזות חקלאיים וכן בעיקר אטלנטה.
כאשר נתבקשו להגדיר מוצאם, תושביה הלבנים של ג'ורג'יה, בדומה לתושבי שאר המדינות הדרומיות, נתנו בדרך כלל תשובות בסגנון "אמריקאי", "ארצות הברית" או בפשטות "דרומי". התושבים הלבנים ממוצא "אמריקאי" דומיננטיים בעיקר במחוזות המרכז והדרום-מזרח. אלו ממוצא בריטי נמצאים בעיקר בפרברים הצפוניים של אטלנטה. ההתיישבות הקולוניאלית של סקוטים ואירים רבים באזור השפיעה רבות על תרבות המדינה.
על אף המסורת הפרוטסטנטית הארוכה של ג'ורג'יה, מספר הקתולים עולה עקב הגירה מתמשכת של תושבי צפון-מזרח ארצות הברית לאזור אטלנטה וכן להגירה כללית של היספאנים לתוך המדינה. ההגירה מצפון-מזרח גרמה גם לעלייה מהירה בקהילה היהודית בעיר.
קבוצות דתיות בג'ורג'יה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 38% פרוטסטנטים אחרים 29% קתולים 9% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות בג'ורג'יה לבנים לא-היספאנים 55.9% שחורים 30.5% היספאנים 8.8% אסייתים 3.2% אמריקאים ילידים 0.4% מעורב 2.1% קבוצות מוצא אתני בג'ורג'יה אמריקאים 10.7% אנגלים 8.5% אירים 8.3% גרמנים 7.4% איטלקים 2.2% צרפתים 1.8% שפות מדוברות בג'ורג'יה אנגלית 86.9% ספרדית 7.8% אחר 5.3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ג'ורג'יה
הערים הגדולות בג'ורג'יה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אטלנטה 443,775 אטלנטה 2 אוגוסטה 198,413 אוגוסטה-ריצ'מונד 3 קולומבוס 197,872 קולומבוס 4 מייקון 155,369 מייקון 5 סוואנה 142,022 סוואנה 6 את'נס 118,999 את'נס-קלרק 7 סנדי ספרינגס 99,419 אטלנטה 8 רוזוול 93,692 אטלנטה 9 ג'ונס קריק 82,306 אטלנטה 10 אולבני 77,431 אולבני 11 וורנר רובינס 70,712 וורנר רובינס 12 אלפארטה 61,981 אטלנטה 13 מריאטה 58,359 אטלנטה המטרופולינים הגדולים בג'ורג'יה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אטלנטה 5,614,323 צפון ג'ורג'יה 2 אוגוסטה-ריצ'מונד 583,632 מזרח ג'ורג'יה 3 צ'טנוגה 544,559 צפון ג'ורג'יה 4 סוואנה 372,708 דרום ג'ורג'יה 5 קולומבוס 314,005 מרכז ג'ורג'יה 6 מייקון 230,450 מרכז ג'ורג'יה 7 את'נס-קלרק 199,016 צפון ג'ורג'יה 8 ג'יינסוויל 190,761 צפון ג'ורג'יה 9 וורנר רובינס 187,516 מרכז ג'ורג'יה 10 אולבני 154,925 דרום ג'ורגיה
תחבורה
אטלנטה היא עדיין מרכז לחברות הרכבות האמריקאיות CSX ונורפולוק סאות'רן (Norfolk Southern), יחד עם שדה התעופה המפותח שלה. מספר כבישים מהירים ומסילות רכבת חוצים את המדינה גם כן.
השכלה
באטלנטה שוכנים המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (ג'ורג'יה טק), אוניברסיטת אמורי ואוניברסיטת המדינה של ג'ורג'יה. באת'נס שוכנת אוניברסיטת ג'ורג'יה.
סמלי המדינה
סמלי מדינת ג'ורג'יה דגל סמל מוטו כינוי דגל ג'ורג'יהFlag of Georgia סמל ג'ורג'יהSeal of Georgia מרכז|130px מרכז|100px "חוכמה, צדק, מתינות""Wisdom, Justice, Moderation" "מדינת האפרסק""Peach State" עץ פרח ציפור חיה אלון וירג'יניהQuercus virginiana ורד צ'רוקיCherokee rose שליו וירג'יניהColinus virginianus מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות ג'ורג'יה
קישורים חיצוניים
מודיעין מקוון עבור מדינת ג'ורג'יה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-09-24T16:23:09 |
דלאוור | דלאוור (באנגלית: Delaware ) היא מדינה במזרח ארצות הברית, הידועה בכינויה "המדינה הראשונה" מהיותה הראשונה מבין 13 מושבות אמריקה שאישרה את חוקת ארצות הברית ב-7 בדצמבר 1787. היא גובלת בדרומה ובמערבה במרילנד, בצפון-מזרחה בניו ג'רזי ובצפונה בפנסילבניה.
מקור השם
המדינה נקראת על שם נהר הדלאוור, אשר בתורו גזר את שמו משמו של תומאס ווסט, הברון דה לה וור השלישי (Thomas West, 3rd Baron De La Warr; 1577–1618), אציל אנגלי והמושל הקולוניאלי הראשון של וירג'יניה, שכיהן בעת שהנהר נחקר לראשונה על ידי אירופאים. אינדיאנים דלווארים, שם שהיה שגור בידי אירופאים כלפי בני שבט הלנאפי, שהיו ילידי עמק הדלאוור, גזרו את שמם גם כן מאותו המקור.
שם המשפחה דה לה וור (De La Warr) מגיע מסאסקס והוא ממקור אנגלו-נורמני.
היסטוריה
המתיישבים האירופאים הראשונים שהתיישבו בדלאוור, היו מתיישבים הולנדיים שהתיישבו במקום שנקרא על ידם "סוואננדייל" (כיום לואיס), בשנת 1631.
מאוחר יותר נקרא המקום "שוודיה החדשה" על ידי מתיישבים שוודים בהנהגתו של פטר מינואי שהתיישבו בשנת 1638 בפורט כריסטינה (כיום וילמינגטון).
שם המדינה, דלאוור, נקרא על שם תומאס וסט, הברון דה לא וור, שהיה מושל מושבת וירג'יניה.
הזיכיון להקמת המושבה ניתן לוויליאם פן בשנת 1682 על ידי מלך אנגליה ג'יימס השני עוד בהיותו הדוכס מיורק, והמושבה הייתה בהתחלה חלק ממושבת פנסילבניה. בשנת 1704 הפכה למושבה עצמאית ולה בית נבחרים עצמאי, ובשנת 1710 הוקמה מועצה מבצעת נפרדת מזו של פנסילבניה.
קסיליוס קאלוורט, הבארון ממרילנד, (Cæcilius Calvert) תבע את ויליאם פן בבית המשפט העליון של האוצר (High Court of Chancery) בטענה כי הזיכיון ניתן לו. המשפט נמשך למעלה מ-100 שנים, והמשיכו בו היורשים של פן וקאלוורט.
הפשרה שהוצעה לבסוף על ידי בית המשפט הייתה קביעת קו גבול - קו מייסון דיקסון שמופה על ידי צ'ארלס מייסון וג'רמיה דיקסון בין השנים 1763–1767, והמהווה כיום את הגבול בין דלאוור למרילנד, וחלק מהגבול בין דלאוור ופנסילבניה.
דלאוור הייתה אחת מ-13 המושבות שמרדו נגד השלטון הבריטי במהפכה האמריקנית בשנת 1776. בשנת 1792 אימצה המדינה את החוקה הראשונה שלה, וקראה לעצמה "מדינת דלאוור" ולמושל הראשון ניתן התואר "נשיא מדינת דלאוור".
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, על אף היותה של דלאוור מדינת עבדות, נשארה חלק מהאיחוד לאחר משאל עם שנערך בה ב-3 בינואר 1861 בה הצביעו האזרחים נגד פרישה.
לאחר תום המלחמה הצביעו התושבים ב-18 בפברואר 1865 נגד קבלת התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, אולם התיקון עבר ברוב של מדינות אחרות. התיקון אושר לבסוף על ידי המדינה ב-12 בפברואר 1901 - 40 שנה לאחר כניסתו לתוקף.
גאוגרפיה
דלאוור גובלת בצפונה במדינת פנסילבניה, במזרחה בנהר דלאוור ובאוקיינוס האטלנטי, ובמערב ובדרום במדינת מרילנד.
העיר הגדולה במדינה היא וילמינגטון, ובירת המדינה היא העיר דובר.
בדובר נמצא אחד מבסיסי חיל האוויר האמריקני הגדולים ביותר.
טופוגרפיה
דלאוור שוכנת בשטח מישורי. הנקודה הגבוהה ביותר במדינה, גובהה כ-100 מטרים מעל פני הים. בצפונה של המדינה ישנן גבעות נמוכות. בדרומה של המדינה מישור חולי, ולעיתים אזורי ביצות.
נהר הדלאוור נשפך למפרץ צ'ספיק. הנהרות העיקריים הם כריסטינה וברנדיווין. נהר כריסטינה מאפשר לאוניות משא להגיע לווילמינגטון.
אקלים
דלאוור מצויה במישור החוף האטלנטי. האקלים ממוזג בשל הקרבה לאוקיינוס האטלנטי, החלק הדרומי של המדינה הוא בעל אקלים סובטרופי, עם קיצים חמים ולחים, וחורף מתון. צפון המדינה הוא בעל אקלים מעבר עם חורפים מושלגים.
ממשל ופוליטיקה
דלאוור היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת דלאוור, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של דלאוור והסנאט של דלאוור, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של דלאוור. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא דובר. דלאוור ייחודית בכך שיש בה בתי דין של אוצר (Chancery), הדנים בסעדים מן היושר (equity). כמו כן, מתאפיינת בחוק חברות נוח לחברות ובבית משפט לדיני חברות שזוכה למוניטין מעולה בקנה מידה עולמי.
החוקה הנוכחית של דלאוור - הרביעית במספרה של מדינה זו, אומצה בשנת 1897, וקובעת כי למדינה שלוש רשויות - מבצעת, מחוקקת ושופטת. הרשות המבצעת בדלאוור מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ומוגבלים בשתי כהונות. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. המושל הנוכחי של דלאוור הוא ג'ון קרני, חבר המפלגה הדמוקרטית.
בבית המחוקקים 21 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-41 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של דלאוור חמישה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
דלאוור היא מדינה ליברלית באופייה, ומאז מערכת הבחירות של שנת 1992 היא מצביעה באופן קבוע למפלגה הדמוקרטית. בנוסף רוב מצביעיה הרשומים חברי המפלגה הדמוקרטית.
ב-2020 נבחרה לסנאט המדינתי שרה מקברייד ובינואר 2021 הפכה להיות הסנטוארית הטרנסג'נדרית הראשונה בסנאט המדינתי של דלאוור ושל מדינה כלשהי בארצות הברית. אשר הודיעה כי תתמודד ב-2024 לבית הנבחרים של ארצות הברית.
לדלאוור 3 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים וחבר בית הנבחרים בודד המייצגים אותה, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם טום קארפר וכריס קונס הדמוקרטים. נציגתה היחידה בבית הנבחרים היא ליסה בלאנט רוצ'סטר, המכהן בבית הנבחרים מאז 2017.
נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן ייצג את דלאוור במשך 36 שנים, מ-1973 ועד 2009.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בדלאוור נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 15% פרוטסטנטים אחרים 31% קתולים 22% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 3% מוסלמים 2% הינדים 2% אחר 1% חסרי סיווג דתי 23% קבוצות גזעיות בדלאוור לבנים לא-היספאנים 65.3% שחורים 21.4% היספאנים 8.2% אסייתים 3.2% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 2.7% קבוצות מוצא אתני בדלאוור אירים 18.1% גרמנים 15.7% אנגלים 11.7% איטלקים 9.6% פולנים 5.7% אמריקאים 4.2% צרפתים 2.3% שפות מדוברות בדלאוור אנגלית 88% ספרדית 6.9% אחר 5.1%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת דלאוור
הערים הגדולות בדלאוור (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 וילמינגטון 71,305 פילדלפיה 2 דובר 36,560 דובר 3 ניוארק 31,618 פילדלפיה 4 מידלטאון 18,995 פילדלפיה 5 סמירנה 10,180 דובר המטרופולינים הגדולים בדלאוור (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פילדלפיה 6,051,170 צפון דלאוור 2 דובר 171,987 מרכז דלאוור
כלכלה
התוצר המדינתי הגולמי של דלאוור בשנת 2003 היה 49 מיליארד דולר אמריקאי. התוצרת לנפש היא $34,199 (התשיעית בארצות הברית).
התוצרת החקלאית של דלאוור מתבססת על עופות, פולי סויה ותירס. התוצרת התעשייתית העיקרית היא: מוצרי נייר, גומי ופלסטיק.
השכלה
מועצת החינוך של דלאוור, הייתה אחת מהמועצות שבעקבות פסק דין שניתן לטובתן - פסק דין בלטון נגד גבהארט הוגש ערעור לבית המשפט העליון הידוע כפסק דין בראון נגד מועצת החינוך שבעקבותיו נאסרה הפרדה בין תלמידים שחורים ולבנים בבתי הספר. מקרה בנטון, עליו ערערה המדינה דווקא, היה היחיד מבין ארבעה המקרים שהדיון בהן אוחד במסגרת פ"ד בראון, בו בית המשפט קבע כי אכן יש להתיר הרשמה של שחורים לבתי ספר לבנים.
מכללות ואוניברסיטאות
בית הספר למשפטים באוניברסיטת ויידנר
אוניברסיטת מדינת דלאוור
המכללה הטכנית והקהילתית של דלאוור
אוניברסיטת דרקסל מכללת גולדי ביקון
אוניברסיטת דלאוור
מכללת וסלי
מכללת וילמינגטון
ספורט
בדלאוור שתי קבוצות ספורט מקצועניות - הסלעים הכחולים של וילמינגטון (Wilmington Blue Rocks) - קבוצת כדור בסיס, והגריפונים של דלאוור (Delaware Griffins) קבוצת כדורגל אמריקני לנשים.
סמלי המדינה
סמלי מדינת דלאוור דגל סמל מוטו כינוי דגל דלאוורFlag of Delaware סמל דלאוורSeal of Delaware מרכז|130px מרכז|100px "חירות ועצמאות""Liberty and Independence" "המדינה הראשונה""The First State" עץ פרח ציפור חיה צינית אופאקהIlex opaca פרח האפרסקPrunus persica דלאוור בלו הןDelaware Blue Hen שועל אפור מצויGray fox מרכז|90px מרכז|110px מרכז|110px
ראו גם
מחוזות דלאוור
קישורים חיצוניים
אתר הבית של דלאוור
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
* | 2024-07-11T18:22:48 |
קרב ורדן | קרב ורדן היה אחד הקרבות הגדולים שנערכו בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. הוא נמשך כעשרה חודשים בשנת 1916, והצדדים היריבים ספגו במהלכו כמיליון הרוגים, פצועים ונעדרים.
הקרב החל במתקפה של הצבא הגרמני על שרשרת המבצרים הצרפתית, שהגנה על העיר ורדן. הגרמנים הצליחו להשיג התקדמות נאה בשלבים הראשונים של המתקפה, ולכבוש חלק מהמצודות הצרפתיות, כולל מבצר דואומון, אך תוך זמן קצר נבלמה התקדמותם, והקרב הפך למערכת התשה עקובה מדם, שגררה לתוכה חלק ניכר מכוחות הצבא הצרפתי והגרמני. המטרה העיקרית של הפיקוד הגרמני הייתה לגרור את הצבא הצרפתי למערכת התשה בתנאים נוחים לצד הגרמני, ולגרום לו "לדמם למוות". הצבא הצרפתי ספג אומנם מאות אלפי נפגעים במהלך הקרבות בוורדן, אך גם הצבא הגרמני ספג אבדות כבדות מאוד, שלא נפלו בהרבה מאבדות הצד הצרפתי.
מבחינה אסטרטגית, ההתקפה הייתה אסון לגרמנים, ודאי בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה.
רקע
ורדן
לאחר ניצחון הגרמנים על צרפת ב־1870 הותווה הגבול בין שתי המדינות במרחק של כשלוש מאות קילומטרים מפריז. כדי למנוע איום על עיר הבירה, הוטל על הגנרל סאֶראֶ דה-ריביאֶר לבנות קו ביצורים לגבולה של צרפת. דה-ריביאר הקים שורת מצודות שקועות באדמה. בגבול שווייץ שימשה בלפור עוגן קו הביצורים, שנמשך עד גבעות אֶפינאל. ורדן שימשה כעוגן השני של קו זה, שהמשיך ממנה עד טול. מצפון לוורדן נמצא יער אַרגון ולאחריו גבעות הארדנים המיוערות. הגבול הבלגי והיערות שמצפון לוורדן לא בוצרו, וורדן שימשה כנקודת המפתח לכל קו ההגנה הנ"ל.
צרפת
ב־1916 היה מצבה של צרפת בכי רע. 1915 הייתה שנה של כישלונות צבאיים משמעותיים לבעלות הברית במסגרת מלחמת העולם הראשונה. במהלך השנה נפלה סרביה, רוסיה נחלשה יותר ויותר (עד ספטמבר באותה שנה נלקחו כ־750,000 חיילים רוסים בשבי), ואיום הצוללות הגרמניות נותר ללא פתרון. ז'וזף ז'ופר, ראש המטה הכללי של צבאות צרפת, והפילדמרשל החדש של בריטניה דאגלס הייג, נועדו ב־6 בדצמבר כדי לתכנן יחדיו את המתקפה העתידית על הסום, שהתברר כאחד מהכישלונות הכבדים ביותר לבעלות הברית במלחמה.
בעיותיו של צבא צרפת נבעו, בין השאר, מהקונספציה שבה היה שבוי. לאחר תבוסתו של לואי נפוליאון ב־1870, עברה החשיבה הצבאית הצרפתית שינוי. הססנותו של לואי נפוליון הוחלפה בתורתו של הקולונל לואי לויזו דה גרנמזון, ששמה מבטחה בהסתערות כידונים ובהתקפות נגד, ללא תשומת לב למחיר. דוגמה אחת לאסון שעתידה הייתה להמיט תורה זו על צרפת היא סירובו של ז'ופר לייצר קסדות לחיילים בשלבים המוקדמים ללחימה, מתוך הטענה כי גרמניה תיפול עד שהקסדות יהיו מוכנות. דוגמה נוספת, ומכרעת באשר לקרב ורדן, היא הוצאת חלק ניכר מהארטילריה שבמבצרי ורדן, כדי לעשות בהם שימוש במתקפות אחרות. מבצרי ורדן, לאור תורתו של דה גראנמייזון, ביטאו פחדנות והססנות, ולא יועילו במלחמה עצמה. פעולה זו נבעה ממחסור בארטילריה כבדה, מחמת סירוב המטה הכללי להשתמש בנשק זה.
בנוסף לכך, סבל צבא צרפת ממחסור בקצינים טובים. לאחר פרשת דרייפוס, והזעזוע שעברה המדינה בעקבותיה, נעשה "טיהור" שיטתי בשורות הצבא הצרפתי, ובפני קצינים קתוליים רבים נחסמה אפשרות הקידום. זאת ועוד, "הלשכה השנייה" (המודיעין הצרפתי) חישבה את מספר ההרוגים בקרבות בנוסחה, שעל פיה על כל 2 אבדות צרפתיות איבדו הגרמנים 3 חיילים. המפקדה הראשית תכננה את מבצעיה בהתאם לנתונים אלה, שהיו כמעט הפוכים מהמציאות, ובתוך כך שלחה אלפי חיילים למותם.
מבצר ורדן
מנקודת המבט הצרפתית, ההגנה על ורדן הייתה חובה פטריוטית, אך יש שראו בתפיסה זו סתירה לתפיסה הצבאית המודרנית כיוון שנסיגה אסטרטגית אל הרכסים המיוערים ממערב לוורדן הייתה יוצרת עמדת הגנה הרבה יותר קלה, וגם הייתה משחררת כוחות נוספים. עם זאת, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית משנת 1910, המיוצגת בתוקף על ידי ז'ופר, חיזקה את חשיבות המתקפה. כאשר כמה קצינים, גנרל פטן והקולונל דריאן ביניהם, הביעו דאגה לגבי דוקטרינה זו, עמדתם נדחתה כתבוסתנית.
כמפקד הגזרה החשובה ביער קור ומפקד הגדודים 56 ו-59 של ה-Chasseurs à pied, דריאן ניסה שוב ושוב לשווא לשכנע את ה-GQG לבצע שיפור משמעותי במערכת החפירות הצרפתית. בכוחות עצמו, דריאן נתן ללוחמיו לבצר את עמדתם מול המתקפה הצפויה; למרות זאת, דריאן נפל בהתקפה הראשונה ב-22 בפברואר. משלימים להגנה משמעותית, ה-GQG וז'ופר הסתמכו על מערכת ההגנה הצרפתית בהתקפה, שעמוד השדרה שלה היה כוח הדחיפה של החייל הפשוט, שבאמצעות האומץ שלו, היה צריך להביא את היתרון המכריע.
לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה של 1870/71 החלה צרפת לאבטח את הגבול עם גרמניה על ידי הקמת ביצורים מודרניים, למרות האמונה שניתן להשיג ניצחון רק על ידי התקדמות חיל רגלים. לשם כך, כמה ערים במזרח צרפת הוקפו בטבעת של מבצרים, כולל ורדן. ורדן נחשבה בעיקר לתחליף למץ האבודה, שביצוריה הישנים הורחבו מאוד על ידי האימפריה. בתחילת המלחמה היו מעל 40 ביצורים בורדן וסביבתה, כולל 20 מבצרים ומבצרי ביניים, שהיו מצוידים במקלעים, תצפית משוריינת וצריחי נשק וקיזמטים. ורדן הייתה אפוא אחד המקומות המבוצרים הטובים ביותר. סיבה נוספת להתרחבות החזקה במיוחד של מבצר ורדן הייתה המרחק הקצר של 250 ק"מ לפריז, אפילו עבור אמצעי התחבורה של אז, ומיקומו על כביש ראשי.
כבר בין 22 ל-25 בספטמבר 1914 התנהלו קרבות מול ורדן, מה שסיים את ההתקדמות הגרמנית באזור המז. בהתרשמות כוח ההרס העצום של תותחי המצור הגרמניים מול נאמור ומול ליאז', חשיבותם של ביצורים חזקים בהתקפה עם תותחי מצור כבדים (למשל מרגמות מצור 30.5 ס"מ) נראתה אחרת מבעבר.
כמו כן, המצור על מובז' הראה לגרמנים ולצרפתים שמבצרים אינם בלתי ניתנים לחדירה, אלא שניתן 'לירות בהם' ולהביסם.
בעקבות כך ומהעובדה שהצדדים הלוחמים התרכזו בחלקים אחרים של החזית בעקבות קרבות הגבול הביאו להערכה מחדש של חשיבותה הצבאית הנמוכה של ורדן: ה-GQG בפיקודו של ז'ופר הכריז על ורדן כחלק שקט. ב-5 באוגוסט 1915, מבצר ורדן אף הורד באופן רשמי למרכז ה- Region fortifiée de Verdun – RFV ("האזור המבוצר של ורדן"). כתוצאה מכך, בחודשים שלאחר מכן, 43 סוללות תותחים כבדות ו-11 סוללות תותחים קלות נלקחו מטבעת המבצר ומרבית מקלעי המבצרים נמסרו ליחידות שדה. כעת כלל הקורפוס ה-30, שהיה מופקד על הגנת האזור, רק שלוש דיוויזיות:
דיוויזיית המילואים ה-72 מאזור ורדן
דיוויזיית המילואים ה-51 מליל
הדיוויזיה הסדירה ה-14 מבזאנסון
הדיוויזיה ה-37 מאלג'יריה הייתה מוצבת בעתודה.
גרמניה
גרמניה עמדה לפתוח את שנת 1916 בעמדת יתרון. בעלות הברית לא הצליחו להבקיע את ההגנה בחזית המערבית, מה שאיפשר לגרמניה להפנות חלק מכוחותיה למזרח, שם הרוסים ספגו מפלה אחר מפלה. אמנם הקרב על המארן הסתיים בתבוסה גרמנית (לא מעט הודות ליורשו של הגראף פון שליפן, מולטקה, שהוחלף על ידי אריך פון פאלקנהיין ב־1914), אך המחסור הצרפתי בארטילריה כבדה ובמקלעים, כמו גם העובדה כי צרפת איבדה עד אז כמעט חצי מקציני הקבע שלה, הותירו את גרמניה בעמדה נוחה למדי.
עם זאת, גם גרמניה לא הייתה נטולת בעיות. לאחר הקרב על המארן החל הקייזר, וילהלם השני, להתערב פחות בתוכניות המלחמה, והותיר את מרבית הפיקוד למטה הכללי הגרמני. קידומם של קצינים טובים, שאינם בעלי תואר אצולה, כאריך לודנדורף ואחרים עוכב במידה רבה בשל שיטת המעמדות הגרמנית. אי לכך, כאשר עמדה גרמניה להחליט כיצד תשתמש ביתרונה ב־1916 הייתה ידו של פאלקנהיין על העליונה. בוויכוח, שנסוב באותו זמן בגרמניה סביב השאלה איזו חזית לחזק, נטה פאלקנהיין בבירור לטובת החזית המערבית. בדצמבר 1915 הוא כתב תזכיר היסטורי לקייזר בו הוא ממליץ לתקוף בוורדן, המוקפת שרשרת מבצרים, כדי ש"יקיזו כוחותיה של צרפת את דמם עד מוות". הצרפתים, טען פאלקנהיין במידה רבה של צדק, לא יעזו לפנות את ורדן, הקרובה כל כך לפריז ובעלת החשיבות ההיסטורית. תזכיר זה פעל את פעולתו על הקייזר, שהסכים לתוכנית (בין השאר בגלל שבנו פיקד על ארמייה באזור זה). מבצע Gericht ("גרדום" או "דין" בגרמנית) החל.
ההכנות למתקפה
ההכנות הגרמניות למתקפה בוורדן נשמרו בסוד מוחלט. מלבד הארמייה החמישית, לא ידע שאר הצבא הגרמני על ההתקפה המתוכננת. אליסטר הורן טוען בספרו, "ורדן, מחיר התהילה", כי על פני הוובר נבנו עשר מסילות ברזל ו־24 תחנות רכבת חדשות. עוד הוא מציין כי, "בשביל קורפוס אחד בלבד כללה רשימת האפסניה 6,000 מספרי־תיל, 17,000 אתים, 125,000 רימוני יד, מיליון שקי חול, 265,000 ק"ג תיל דוקרני וכו' וכו'". 140,000 חיילים גרמנים הועברו לגזרת ורדן, וכן "306 תותחי שדה ו־542 תותחים כבדים, בסיוע כ־152 'מטילי מוקשים'", 13 ברטות גדולות, 2 תותחי 380 מ"מ, 17 מרגמות 305 מ"מ ואינספור תותחי 210 מ"מ (כל הנתונים בערך זה נלקחו מספרו של הורן). העברת כל הציוד הזה, כאמור, נעשתה בסודיות גמורה: הגרמנים החליטו לתקוף מהאזור שמצפון-מזרח לוורדן, בשל היותו מיוער ומכוסה תדיר בערפל; מעל למקומות חשופים נמתחו רשתות הסוואה ענקיות; נחפרו ה"שטולן", חפירות רחבות במיוחד, שחלקן יכלו להחזיק חצי גדוד; ונפרשה "מטרייה אווירית", שמנעה מכל סיור אווירי של בעלות הברית לגלות את המתרחש.
בינתיים פורק חלק נכבד ממצודות ורדן מהארטילריה שלהן, שהצרפתים נצטרכו לה לקרבות השדה. תפיסתו של דה גראנמייזון ראתה במצודות כ"מעוזים הנדונים לכיתור". עד אוקטובר הורחקו מוורדן ארבעים ושלוש סוללות כבדות, יחד עם 128,000 פגזים ו־11 סוללות של תותחי שדה. למרות ניסיונותיהם של כמה מהמפקדים בגזרת ורדן למנוע את הנעשה, נלקחו מהם ללא הרף חיילים, על מנת למלא פרצות בחזיתות "קרביות" יותר. כאשר מבצע "דין" הושלם היו לגרמנים בוורדן כ־850 תותחי ארטילריה מול כ־270 תותחים צרפתים, ו־72 גדודים מול 34 גדודים צרפתים. ב־11 בפברואר עברו הצרפתים לכוננות רשמית, יום לפני ההתקפה הגרמנית המתוכננת. אולם ב־12 בפברואר החל לרדת שלג כבד על אזור ורדן כולו, שהקנה לצרפתים שהות להתכונן.
הכוחות המסתערים
בגדה המזרחית של המז, רק שש דיוויזיות היו אמורות להשתתף במתקפה ביום הראשון של הקרב:
קורפוס המילואים ה-7 (וסטפאליה וריינלנד) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים יוהאן פון צווהל עם דיוויזיות המילואים ה-13 וה-14 בין Consenvoye ל-Flabas.
הקורפוס ה-18 (הסן ונסאו) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים דדו פון שנק עם הדיוויזיות ה-21 וה-25 באמצע.
הקורפוס ה-3 (ברנדנבורג) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים אוואלד פון לוכו עם הדיוויזיות ה-5 וה-6 בין Ville ו-Gremilly.
באגף השמאלי במישור ווברה במזרח הוחזקו כוחות נוספים שהצטרפו למתקפה בימים שלאחר מכן:
קורפוס המילואים ה-5 (פוזן ומערב פרוסיה) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים אריך פון גינדל עם דיוויזיות המילואים ה-9 וה-10.
הקורפוס ה-15 (אלזס-לורן) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים ברתולד פון דיימלינג עם הדיוויזיות ה-30 וה-39.
על הגדה המערבית של המז הוחזקו כוחות נוספים שתמכו בתחילה במתקפה העיקרית רק באמצעות הארטילריה שלהם:
קורפוס המילואים ה-6 (שלזיה) תחת פיקודו של גנרל חיל הרגלים קונרד פון גוסלר עם דיוויזיות המילואים ה-11 וה-12.
תחילת המתקפה
שמאל|ממוזער|300px|מהלכי קרב ורדן
בשעה 6 בבוקר 21 בפברואר, יום לאחר שמזג האוויר התבהר, החלה ההרעשה הגרמנית, ונמשכה כל הבוקר. הפגז הראשון שנורה פגע בחצר ארמון הבישוף שבוורדן. הפגזים האחרים לא אחרו לבוא. במשך כל הבוקר שטפו פגזי הארטילריה הגרמנים את ורדן. בשעה שמונה אבדו לצרפתים כל קווי הטלפון לחזית, והוקם מערך רצים מאולתר, שכמעט ולא יכול היה לעזור במאום. לקראת הצהריים ההרעשה נפסקה, והחיילים הצרפתים החלו לבצבץ מן החפירות, משוכנעים כי ההתקפה הגרמנית קרבה. אולם ההתקפה מיאנה לבוא. יציאת הצרפתים מהשוחות סייעה לצופי הארטילריה הגרמנים להבחין אילו מעוזים וחפירות עמדו בפני ההפגזה. ההרעשה החלה שוב, ונמשכה עד שעה 16:00 באותו היום. רק אז החלו הגרמנים במתקפה.
על אף שכל חורש ד'אומון נלכד בתוך כחמש שעות, ונעשה שימוש ראשוני ומרתיע בלהביורים, לא הצליחה ההתקפה הגרמנית כמצופה, בין השאר בגלל הססנותו של פון פאלקנהיין ומיעוט הכוחות התוקפים. עם בוא הלילה חודשה ההרעשה.
ביום המחרת, 22 בפברואר, החלו הצרפתים בניסיונות נואשים לכבוש מחדש חלק מהשטחים שאבדו. רוב ההתקפות קרסו עוד בתחילתן, חלקן בשל חוסר בכוח אדם, חלקן בשל חידוש ההרעשה וחלקן משום שנתקלו בהתקפות גרמניות. קורפוס המילואים ה-7 של גרמניה, בראשות הגנרל יוהאן פון צווהל, המשיך מתוך חורש ד'אומון, אותו כבש ביום האתמול, וכבש את אומון. כפר סאמונייה נפל אף הוא לידי הגרמנים. עשרת אלפים צרפתים נשבו, וכן 65 תותחים ו־75 מקלעים. כמה גדודים צרפתיים נעלמו לגמרי, ביניהם גדוד הזוּאבים האפריקאי. עד ערב 24 בפברואר היו הצרפתים מוכים ומובסים. כל הגדה הימנית עמדה ליפול לידי גרמניה. מצודות וו ודואומון נותרו כמעט מקומות המבטח היחידים, ואם אלה יפלו, הרי שהעיר ורדן עצמה תהיה חשופה לארטילריה גרמנית.
כיבוש מצודת דואומון
ב־25 בפברואר נכבשה מצודת דואומון, הגדולה והחזקה שבמצודות ורדן, באופן חסר תקדים. סמל גרמני בשם קונצה נהדף בלהט הקרב לבדו אל מצודת דואומון. בצעד מתמיה הוא החליט לבחון את המצודה מקרוב, והופתע לגלות שכמעט ולא היו בה מגינים צרפתים. הוא נכנס פנימה, ובשרשרת אירועים קומית כמעט שבה את המצודה לבדו.
בצירוף מקרים שיכולה לטוות רק ההיסטוריה, נכנסו לדואומון באותו יום עוד שלושה קצינים גרמנים, מן הרגימנט ה-24: ראטקֶה, האופט ופון-בראנדיס. ראטקה היה הראשון שביניהם, והוא נכנס למצודה עם 20 חיילים מאחוריו, ו"שבה" אותה אף הוא. במשך זמן רב הוא הוכר ככובשה הראשון של המצודה, אולם טעות זו תוקנה לאחר מכן, וקונצה קיבל את ההכרה המגיעה לו.
נפילת דואומון נפלה כרעם ביום בהיר על הצרפתים. שוב ושוב אורגנו התקפות על המצודה, במטרה לכבוש אותה מחדש, אולם זו חומשה עתה והתמלאה במגנים גרמנים, וההתקפות הצרפתיות נהדפו מן המצודה הענקית ללא קושי רב, ובמחיר איום לצרפת. דואומון הופצצה יום ולילה על ידי הצרפתים, אך ללא הועיל. בינתיים, מהמצודה עצמה, החלו הגרמנים להפציץ את כפר דואומון, וב-27 בפברואר ניסו לכבוש אותו, ללא הצלחה. רק לאחר שבוע נכבש הכפר.
"האיש המת" ו-304
שמאל|ממוזער|250px|הרגימנט הצרפתי ה-87 בחפירות במהלך קרב ורדן
ב-6 במרץ תקפו הגרמנים בגדה השמאלית של המז, כדי לכבוש את גבעה 304 ואת גבעת "האיש המת" (Mort-Homme בצרפתית). ראשית באה הרעשה כבדה, שלאחריה התקדמו הגרמנים מצפון לגבעות. בו בזמן, חצו כוחות גרמנים את המז בבארבאן ושאמפנאֶוויל. תנועת המלקחיים של שני הכוחות השיגה חלק נכבד ממטרתה, ושטח רב אבד לצרפת. גבעת "האיש המת", החיונית לצורך כיבוש הגדה השמאלית (מערבית), טרם נכבשה.
ביום המחרת ניסו הגרמנים לכבוש את כפר קומייר, הסמוך לגבעת "האיש המת", אולם ללא הועיל. שני הצדדים ספגו אבדות קשות, והשטח נותר בידי הצרפתים. גם ההתקפה הבאה על הגבעה ספוגת הדמים לא הועילה. עם זאת, במהלך ימים אלו נכבש שטח רב, כולל הכפרים
פורז וריינוויל. ההתקדמות הגרמנית כמעט והגיעה לשיאה, אך הצרפתים הצליחו עתה להתארגן מחדש, לאחר הכאוס ששרר בשורותיהם מאז תחילת המתקפה, ומכאן והלאה שוב לא תדע ורדן את אותה "מלחמת תנועה" של הימים הראשונים. ב־8 במרץ הם פתחו במתקפת נגד, והכריחו את הגרמנים לסגת מחורש קוֹרבּוֹ, ממנו תכננו הגרמנים מתקפה נוספת על גבעת האיש המת. ביום המחרת הצליחו אמנם הגרמנים להחזיק לזמן מה בגבעה זו, אולם במחיר נורא. גם הכיבוש מחדש של חורש קוֹרבּוֹ תבע מגרמניה מחיר דמים - 70% מהכוחות הגרמנים התוקפים נהרגו במהלך חמשת ימי המתקפה.
ב־14 במרץ לאחר הרעשה ארטילרית כבדה ושימוש בגז הצליחו הגרמנים לכבוש את גבעת "האיש המת" ולהחזיק בה, והכוחות הצרפתים התמקמו עתה על המדרונות הדרומיים של גבעה זו. עם זאת, הצרפתים החזיקו עדיין בגבעה 304, שהשקיפה על "האיש המת", ומשם יכלו לכוון את הארטילריה שלהם כנגד הכוחות הגרמנים. כדי לקנות אחיזה מלאה על "האיש המת" פתחו הגרמנים ב־20 במרץ במתקפה שנועדה לפנות את הדרך ל־304. תוך 11 יום נכבשו חורש אבוֹקוּר, כפר מלנקור וכפר ביתאנקור.
ההתקפה על הגדה הימנית של המז
התקפה גרמנית נוספת ממזרח למאז יצאה לפועל ב־6 במרץ, לאחר שקשיים בהעברת תחמושת גרמו לגרמנים לדחותה ביומיים. המתקפה החלה לאחר הרעשה כבדה ושימוש בגז, אולם נבלמה במהירות על ידי הצרפתים, שהיו מוכנים לקראתה. הגרמנים כבשו רק כמה חורבות מכפר ווֹ, ושילמו על כך מחיר כבד בחיי אדם. על אף שהגרמנים הגיעו עד תעלות מצודת וו, המצודה עצמה לא נפלה. לאחר הלקח שנלמד מנפילת מצודת ד'אומון חימשו הצרפתים מחדש את מצודותיהם ואיישו אותן כהלכה. המתקפה עלתה לגרמנים ב־54,000 אבדות, ולצרפתים ב־65,000 איש.
למרות מספר האבדות הרב, בטוחים עדיין בניצחונם, חידשו הגרמנים את מתקפתם על גבעה 304 ב־6 באפריל. הפצצה צרפתית כבדה אילצה אותם לסגת, והגבעה לא נכבשה. עם זאת, באותו יום תקפו הגרמנים גם בכפר וו (Vaux), ועד מחרת היה כל מה שנותר מכפר זה בידיים גרמניות.
המתקפה על מערב המז
גבעה 304 עדיין היוותה מכשול לכל התקדמות גרמנית באזור. בשל נקודת התצפית הטובה שעל הגבעה יכלו הצרפתים להמשיך ולהפציץ עמדות גרמניות, ולגרום לגרמנים אבדות כבדות. כדי לפתור בעיה זו החלו מעל ל־500 תותחים גרמנים להפציץ את הגבעה ב־3 במאי. לאחר שלושה ימי הרעשה רצופים, בהם נמחו רוב הקווים הצרפתים, החלו הגרמנים במתקפתם. למרות ההרעשה הכבדה נדרשו לגרמנים שלושה ימי לחימה קשים כדי לכבוש סוף סוף את ראש הגבעה.
עשרה ימים לאחר כיבוש גבעה 304, ב־19 במאי, ניסו הגרמנים שוב לנקות את מדרונות גבעת האיש המת מעמדות צרפתיות. ללא ההרעשות מגבעה 304, שהייתה עתה בידי הגרמנים, נאלצו הצרפתים לסגת. בתוך כך כבשו הגרמנים גם את כפר קוּמייר. בשלב זה של המלחמה שוב לא התקדמו עוד הגרמנים באותה מהירות בה הם התקדמו בימים הראשונים לקרב ורדן. הצרפתים נלחמו על כל שעל, וכל כיבוש קרקע עלה במחיר חיי אדם רבים. מטרתו של פאלקנהיין, להקיז את דם הצבא הצרפתי, עלתה בידו, אולם בתוך כך הקיז הצבא הגרמני את דמו שלו. בסוף יוני הגיעו הדברים לידי כך שהפיקוד הגרמני העליון אסר על כל ניסיון נוסף לכבוש קרקעות בוורדן. המחיר ששולם בחיי אדם היה יקר מדי.
במאמץ נוסף להקל על הלחץ הגרמני פנו הצרפתים לבני בריתם הצבא הקיסרי הרוסי בבקשה לתקוף בחזית המזרחית מתוך תקווה כי ההתקפה תחייב את הגרמנים להסיט כוחות ומשאבים מוורדן. המתקפה הרוסית ב-21 במרץ 1916 ליד ריגה ומתקפת אגם נארוץ' שהחלה באפריל הסתיימו בתבוסה רוסית מוחצת וללא השפעה על מערכת ורדן.
ההתפוצצות במצודת דואומון
ב־8 במאי נשמעה התפוצצות עזה במצודת דואמון. זוג חיילים שחימם קפה הדליק בטעות את מחסן הלהביורים ופוצץ אותו. פניהם של חלק מהחיילים הגרמנים כוסו בפיח, וחבריהם, שחשבו כי זוהי פלישה של חיילים צרפתים שחורים מהקולוניות, ירו בהם. במהלך הקרב התפוצצו רימוני יד, שפוצצו בתורם רימוני גז מאוחסנים, וגרמו למוות נוסף. מקרה ביש מזל זה עלה ב־700 אבדות.
מאז נפלה מצודת דואומון לא הפסיקו הצרפתים לנסות ולכבוש אותה שנית. ההתפוצצות במצודה לא נעלמה מעיניהם, והוחלט לנסות לכובשה כל עוד שוררת בה אנדרלמוסיה. ב־17 במאי הפגיזו מאות כלי ארטילריה את המצודה, בהרעשה שנמשכה חמישה ימים רצופים. ב־22 במאי הצליחו כמה צרפתים להגיע לגג המצודה, וחלק קטן מהם אף נכנסו למצודה עצמה. אולם למחרת היום החלו הגרמנים במתקפה על הכוחות המבודדים, שנכנסו למצודה וחיסלו אותם. רק באוקטובר של אותה שנה, כאשר הופגזה המצודה בפגזי 40 ס"מ, הצליחו הצרפתים להרחיק את כוחות גרמניה מן המצודה ולקנות בה דריסת רגל.
המתקפה הגרמנית האחרונה
ההתקפה הגרמנית האחרונה אמורה הייתה ללכוד את מצודת סוּביל, שלכידתה הייתה מאפשרת לגרמנים לחלוש על רוב שטח המז. אם מצודת סוביל תיפול שוב, לא יוכלו הצרפתים להחזיק בעיר ורדן לאורך זמן. כדי לכבוש את המצודה היה על הגרמנים לכבוש קודם את כפר פלאֶרי ואת ביצורי תיאוֹמוֹן. 30,000 איש נאספו, ריכוז כוח גדול אף יותר מזה עמו פתחה גרמניה את המערכה על ורדן. קונסטנטין שמידט פון קנובלסדורף, ראש מטה הארמייה החמישית, שפיקד על המתקפה, היה בטוח בניצחונו, ואף פקד שתזמורות הרגימנטים יתכוננו למצעד הניצחון בוורדן. לביטחונו של פון קנובלסדורף היה ביסוס - במתקפה זו עמדו הגרמנים לעשות שימוש לראשונה בגז הפוֹסגֶן. גז זה הופק במטרה לחדור דרך מסכות הגז הצרפתיות, שלא היו אמורות להועיל כנגדו. ב־22 ביוני ועד יום המחרת ניחתו פגזי הפוסגן על העמדות הצרפתיות. ביום ה־23 תקפו הגרמנים.
הגרמנים הצליחו להתקדם, למרות התנגדות צרפתית קשה (לצרפתים חולקו מסכות גז חדשות, וסבלו "רק" מ־1,600 נפגעים מהפוסגן), עד פלארי ותיאומון, ואף הגיעו למרחק של כ־400 מטר ממבצר סוביל. התקפות נגד צרפתיות הצליחו להסיג את הגרמנים אך מעט, אולם לא הייתה לכך עוד משמעות. ב־24 ביוני החלה ההרעשה הבריטית בסום. הקרב על הסום החל, והגרמנים נאלצו לפנות חלק מכוחותיהם בוורדן, שעוד לפני כן לא היה בהם די, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת.
במקביל למערכה בוורדן עמדו הגרמנים מול אתגר נוסף, מתקפת ברוסילוב, המתקפה הגדולה ביותר של הצבא הרוסי בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. היא נערכה בשטח אוקראינה דהיום בתאריכים 4 ביוני 1916 - 20 בספטמבר 1916 והביאה את הרוסים אל הרי הקרפטים והכריחה את הגרמנים להסיט כוחות מזירת ורדן.
הטרגדיה במנהרת הרכבת טוואנל
על קו ורדן-מץ נחו קווי רכבת, בהם השתמשו הצרפתים כאזור בטוח מהפצצות וכמחסנים לתחמושת ומצרכים נוספים. אורך מנהרת הרכבת היה 1,300 מטר, והיא הייתה קרובה הן לשדה הקרב והן לעיר ורדן עצמה. המנהרה, עורק אספקה חיוני זה, הייתה אחת מהיעדים המרכזיים של הגרמנים בוורדן, אולם הם לא הצליחו לכבוש אותה. ב־4 בספטמבר 1916, בדומה לאסון שקרה בדואומון, אש אחזה בתחמושת, שנישאה על ידי פרדה, התפשטה למחסן רימוני יד, ומשם אחזה בדלק, ששימש להארת המנהרה. הצרפתים נסו מן המנהרה אחוזי בעתה, רק כדי להיקצר באש החיילים הגרמנים, שירו לכיוון היציאה כדי להגדיל את הנזק. בסופו של היום, סבלו הצרפתים מ־500 אבדות.
הגלגל מתהפך - המתקפות הצרפתיות
לאחר חודשים של התגוננות צרפתית עיקשת והתקפות נגד כושלות, פתחו הצרפתים ב־19 באוקטובר בהרעשה ארטילרית על הקווים הגרמנים. ההרעשה הלכה והתעצמה בימים הבאים, עד הפסקתה הפתאומית ב־22 באוקטובר. הגרמנים ניסו בתגובה להפגיז את הקווים הצרפתיים, אולם הן בשל הנזק הכבד שנגרם לארטילריה שלהם והן בשל התקדמות הצרפתים מחפירותיהם, הם לא גרמו נזק כבד. ביום המחרת (23 באוקטובר) פגעו פגזים במבצר דואומון, וגג המבצר עלה באש, מחסל את מערכת החשמל. ב־23:00 באותו היום פקד המאיור רוזנדל, המפקד הגרמני של המבצר, על נטישה, אולם למחרת בבוקר נשלחה פלוגה גרמנית לשוב ולהגן על מבצר חיוני זה.
הסיבה להצלחה הצרפתית הייתה נעוצה בטקטיקה חדשה, ששימשה את הצרפתים מאוחר יותר גם בקרב על הסום (אם כי בהצלחה מועטה מאוד). טקטיקה זו נקראה "ארטילריה זוחלת" או "נחשול אש", ועל פיה היה על כוחות הרגלים הצרפתים להתקדם למרכז ההרעשה הצרפתית, בעוד הארטילריה מעתיקה את אשה הלאה לעמדות גרמניות אחרות. הטקטיקה נוסתה לראשונה ב־24 באוקטובר, ונחלה הצלחה מסחררת. בתום השעה הראשונה למתקפה נפלו הכפרים המוגנים היטב, פלארי ות'יאמונט, לידיים צרפתיות. חיילי הרגימנט הקולוניאלי המרוקאי הצליחו להגיע בשתיים ורבע בצהרי אותו יום עד מבצר דואומון עצמו, בו התרחש קרב קצר אך אכזרי, והמבצר נפל אף הוא לידי הצרפתים. ב־2 בנובמבר נתפסה מצודת וו על ידי הכוחות הצרפתיים, והגרמנים נהדפו לכל אורך אזור ורדן בחזרה לעמדות מהן התחילו את המתקפות הראשונות שלהם ב־21 בפברואר. רק כאשר הצליחו הגרמנים להתארגן מחדש, נעצרו הצרפתים.
הסוף
מתקפתם האחרונה של הצרפתים, שמטרתה הייתה הדיפת הגרמנים אל מחוץ לאזור ורדן, החלה ב־15 בדצמבר, לאחר שהצרפתים הצליחו לאסוף מספר רב של תותחים. בבוקר אותו יום חזר צבא צרפת על האסטרטגיה, שהשתלמה כל כך, של מתקפות אוקטובר — "הארטילריה הזוחלת". המתקפה הצרפתית החלה ברגל ימין, וכבר ביום הראשון נכבשו הכפרים וושרביל ולובומונט. בידי הגרמנים נשאר רק חורש טאלו, שהצרפתים נמנעו מניסיונות רחבי היקף לכובשו.
שמאל|ממוזער|250px|מצבת הזיכרון של ורדן
עם זאת, הגרמנים עדיין החזיקו בגבעת "האיש המת" ובגבעה 304, אם כי כעת הצליחו הצרפתים להבטיח את שלום העיר ורדן מהאיום הגרמני. ב־18 בדצמבר הסתיים הקרב על ורדן בהפסד גרמני. ורדן הפכה למונומנט היסטורי, שמייצג את הטבח הנורא, חסר הטעם, של מלחמת העולם הראשונה. ייתכן כי בוורדן הפסידו הגרמנים את סיכוייהם לזכות במלחמה זו. מאות אלפי ההרוגים בקרב (סכום אבדות שני הצדדים הגיע למיליון איש) לא תרמו דבר למאמץ הגרמני, והמלחמה נמשכה עוד שנתיים.
ההצלחה הברורה של מערכת המבצרים הקבועה בוורדן (מלבד מבצר דואומון) הובילה לאימוץ קו מאז'ינו כשיטת ההגנה המועדפת לאורך הגבול הגרמני-צרפתי בזמן שבין שתי מלחמות העולם. עד היום נמצאות עצמות חיילים באזור. העצמות שנמצאו נאספו למבנה הקבורה של דואומון, שניתן לראותו עד היום.
עיבודים בתרבות
הקרב זכה למיתולוגיזציה כסמל למוות האין-סופי והמיותר של המלחמה. אין-ספור יצירות נכתבו בהשראתו, ביניהם "קורבן" מאת פריץ פון אונרו, 1919, "שבעה לפני ורדן" מאת יוזף מגנוס וואנר, 1930, "הנס מוורדן" מאת הנס חלומברג, 1930, רובם בין שתי המלחמות, אך גם אחרי מלחמת העולם השנייה.
לקריאה נוספת
אליסטר הורן, ורדן, מחיר התהילה. מאנגלית: שרגא גפני. הוצאת מערכות, 1967
Grabolle, Harro, Verdun and the Somme. Budapest: Akadémiai Kiadó, 2004
קישורים חיצוניים
קרב ורדן — כולל תצוגות פלאש של התקדמות הכוחות, ופירוט מהלך הקרב.
ורדן, 1916 — מהלך הקרב, עדויות, מפות ועוד.
מפת ורדן
שדות הקרב של ורדן
ראיונות עם חיילים גרמנים ששרדו את המלחמה. טקסט אנגלי עם סרטונים בגרמנית וכתוביות באנגלית.
יגיל הנקין, קרבות בכף היד - קרב ורדן, הוצאת מערכות, 15 בדצמבר 2021.
ורדן
ורדן
ורדן
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: 1916
קרב ורדן | 2024-08-01T02:10:55 |
דקוטה הדרומית | דקוטה הדרומית או דרום דקוטה (באנגלית: South Dakota ) היא מדינה בארצות הברית.
דקוטה הדרומית צורפה לברית הפדרלית ב-1889. המדינה נקראת על שם שבט אינדיאני שחי באזור. אחד האתרים המפורסמים ביותר בדקוטה הדרומית הוא האנדרטה הלאומית בהר ראשמור. המדינה הצטרפה לאיחוד ב־2 בנובמבר 1889 יחד עם דקוטה הצפונית. בירת המדינה היא פיר, אך העיר הגדולה ביותר היא סו פולס, שלה אוכלוסייה של 165,000 איש.
מקור השם
מקור שמה נקרא על שם השבטים האמריקנים הילידים של לקוטה ודקוטה סוּ (Sioux).
היסטוריה
אלפי שנים התגוררו אינדיאנים באזור. התושבים הראשונים היו פלאו-אינדיאנים שנעלמו במהלך האלף ה-5 לפנה"ס. במאה ה-18 התגוררו באזור אינדיאנים משבטי אומהה ואריקאה ובעיקר משבטי הסו. במאה ה-18 התיישבו במקום לראשונה אירופאים. ב-1743 הכריזו האחים לברנדייר על המקום כצרפתי כחלק מלואיזיאנה הגדולה. ב-1803 קנתה ארצות הברית את לואיזיאנה הגדולה, כולל דקוטה הדרומית, מידי נפוליאון. לאחר הרכישה הנשיא תומאס ג'פרסון ארגן את משלחת לואיס וקלארק כדי שתחקור את האזור החדש שצורף למדינה. במהלך המאה ה-19 התיישבו באזור מהגרים רבים, ומרביתם הגיעו ממזרח ארצות הברית וממערב וצפון אירופה. רוב המתיישבים הגיעו לאחר קישור הסביבה לקוי הרכבת ב-1873.
האוכלוסייה ההולכת וגדלה והמתחים הפוליטיים הובילו לחלוקת דקוטה לשניים. שני החלקים צורפו כמדינות חדשות לאיחוד ב-2 בנובמבר 1889. ידוע כי בין שתי המדינות התקיימה מתיחות איזו מהן תצטרף ראשונה, אך אין תיעוד בעניין.
לאחר גל בצורת והמשבר הכלכלי העולמי של 1929, אנשים רבים עזבו את המדינה ואוכלוסייתה הצטמצמה ב-7% בשנות ה-30. זאת לאחר כמה שנים קשות מאוד מבחינת האקלים שפגעו בחקלאות המקומית. אך מלחמת העולם השנייה העלתה את הביקוש למוצרים חקלאיים ולכן הכלכלה במדינה יוצבה. החל משנות ה-60, חלה עלייה בתעשייה המקומית והשירותים הפיננסיים. המדינה עברה מענף דומיננטי אחד (חקלאות) לכלכלה מגוונת אשר משלבת ענפים רבים.
גאוגרפיה
דקוטה הדרומית נמצאת במערב התיכון של ארצות הברית, מדרום לדקוטה הצפונית, מערבית לאיווה ומינסוטה מזרחית לויומינג ומונטנה וצפונית לנברסקה. היא אחת משש המדינות שהשתייכו לרצועת הספר בימי המערב הפרוע.
נהר המיזורי זורם דרך מרכז המדינה בתחילה מצפון לדרום ולאחר מכן בכיוון דרום מזרח. בהמשך המיזורי זורם מזרחה לאורך הגבול בין דרום דקוטה לנברסקה ברבע המזרחי של דקוטה הדרומית.
אקלים
בדקוטה הדרומית ישנו אקלים יבשתי עם ארבע עונות ברורות, החל מחורפים קרים ויבשים ועד קיץ חם ולח. במהלך הקיצים, הטמפרטורה הגבוהה הממוצעת של המדינה לרוב קרובה ל-32 מעלות צלזיוס, אם כי היא מתקררת עד קרוב ל-16 מעלות צלזיוס בלילה. אין זה יוצא דופן שישנם ימים חמים ויבשים קשים, במיוחד בקיץ, כשהטמפרטורה עולה אל מעל ל-38 מעלות צלזיוס מספר פעמים בשנה. החורפים קרים עם טמפרטורות גבוהות ממוצעות בינואר מתחת לאפס וטמפרטורות נמוכות בממוצע מתחת ל-12 מעלות צלזיוס ברוב המדינה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה היא 48.5 מעלות צלזיוס באוסטה ב-15 ביולי 2006, והטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה היא 30.5 מתחת לאפס מעלות צלזיוס במקינטוש ב-17 בפברואר 1936.
משקעים שנתיים ממוצעים בדרום דקוטה נעים בין תנאים צחיחים למחצה בצפון-מערב המדינה כ־380 מ"מ ועד לח סביב החלק הדרומי-מזרחי של המדינה כ־640 מ"מ, למרות שטח קטן התרכז יצוק בתוך הגבעות השחורות שם יש את כמות המשקעים הגבוהה ביותר עם 760 מ"מ בשנה.
הקיץ בדרום דקוטה מביא סופות רעמים באופן תדיר, לעיתים חמורות, עם רוחות חזקות, רעמים וברד. חלקה המזרחי של המדינה נחשב לרוב כחלק מסמטת טורנדו, ודרום דקוטה חווה בממוצע 30 סופות טורנדו בכל שנה. סופות שלגים חמורות וסופות ברד מתרחשות לעיתים קרובות במהלך החורף.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך את אוכלוסיית דרום דקוטה בכ־884,659 נכון ל-1 ביולי 2019, עלייה של 8.66% מאז מפקד 2010 ארצות הברית, רק בדקוטה הצפונית, אלסקה, ורמונט וויומינג ישנם פחות תושבים.
נכון לשנת 2019 אוכלוסיית דקוטה הדרומית הייתה מוערכת בכ־884,659, עלייה של 70,479, או 8.66%, מאז שנת 2010. 7.3% מאוכלוסיית דווחו כבני מתחת גיל 5, 24% מתחת לגיל 18 ו-14.3% היו בני 65 ומעלה. הנקבות מהוות כ־50.2% מהאוכלוסייה. החל במפקד של שנת 2000 דורגה דקוטה הדרומית במקום החמישי-הנמוך ביותר באוכלוסייה וצפיפות אוכלוסין.
מבין התושבים המתגוררים בדקוטה הדרומית 65.7% נולדו במדינה, 31.4% נולדו במדינה אחרת בארצות הברית, 0.6% נולדו בפוארטו ריקו, באזורי האי בארצות הברית, או נולדו בחו"ל להורים אמריקאים, ו-2.3% נולדו במדינה אחרת.
נכון לשנת 2000, חמש קבוצות השושלת הגדולות במדינה הן גרמניות (40.7%), נורווגיות (15.3%), איריות (10.4%), אינדיאניות (8.3%) ואנגליות (7.1%).
נכון ל-2022 דקוטה הדרומית היא המדינה בעלת אוכלוסיית היהודים הקטנה ביותר מבין מדינות ארצות הברית ובה כ-250–300 יהודים בלבד רובם ברפיד סיטי.
קבוצות דתיות בדקוטה הדרומיתנוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 25% פרוטסטנטים אחרים 32%קתולים 22%דתות אחרותבודהיסטים 1% אחר 2%חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות בדקוטה הדרומית לבנים לא-היספאנים 84.7% אמריקאים ילידים 8.8% היספאנים 2.7% שחורים 1.3% אסייתים 0.9% מעורב 2.1% קבוצות מוצא אתני בדקוטה הדרומית גרמנים 41.3% נורווגים 14.9% אירים 10.3% אמריקאים 3.9% אנגלים 6.6% הולנדים 4.5% שוודים 3.8% צרפתים 3.2% דנים 2.5% צ'כים 2.4% שפות מדוברות בדקוטה הדרומית אנגלית 92.5% ספרדית 2% אחר 5.5%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת דקוטה הדרומית
הערים הגדולות בדקוטה הדרומית (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 סו פולס 168,586 סו פולס 2 רפיד סיטי 72,638 רפיד סיטי 3 אברדין 27,800 4 ברוקינגס 23,225 5 ווטרטאון 22,057 המטרופולינים הגדולות בדקוטה הדרומית (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 סו פולס 248,351 מזרח דקוטה הדרומית 2 סו סיטי 168,806 מזרח דקוטה הדרומית 3 רפיד סיטי 143,638 מערב דקוטה הדרומית
כלכלה
ההכנסה לנפש במדינה הייתה 38,865 $ בשנת 2010, מדורגת 25 בארצות הברית, וכן 12.5% מהאוכלוסייה הייתה מתחת לקו העוני בשנת 2008. רשימת "המדינות המובילות לעסקים הטובים ביותר לשנת 2010" של CNBC הכירה בדקוטה הדרומית כמדינה השביעית הטובה במדינה. ביולי 2011 שיעור האבטלה של המדינה היה 4.7%.
תעשיית השירות היא התורם הכלכלי הגדול בדקוטה הדרומית. מגזר זה כולל את ענפי הקמעונאות, המימון והבריאות. סיטיבנק, שהייתה חברת ההחזקות הבנקאית הגדולה בארצות הברית בעת ובעונה אחת, הקימה פעולות בנקאיות לאומיות בדקוטה הדרומית בשנת 1981 כדי לנצל את התקנות הבנקאיות החיוביות. הוצאות הממשלה הן קטע חשוב נוסף בכלכלת המדינה, המספקות למעלה מעשרה אחוזים מהתוצר של המדינה הגולמית. בסיס חיל האוויר של אלסוורת', בסמוך לראפיד סיטי, הוא המעסיק השני בגודלו במדינה.
החקלאות הייתה מרכיב היסטורי מרכזי בכלכלת דקוטה הדרומית. למרות שתעשיות אחרות התרחבו במהירות בעשורים האחרונים, הייצור החקלאי עדיין חשוב מאוד לכלכלת המדינה גם בשנים אלו, במיוחד באזורים הכפריים. חמשת המוצרים החקלאיים היקרים ביותר בדקוטה הדרומית הם בקר, תירס, פולי סויה, חיטה וחזיריים. תעשיות הקשורות לחקלאות כגון עיבוד בשר ישנה גם השפעה כלכלית ניכרת על המדינה. דקוטה הדרומית היא המדינה השישית המובילה בייצור אתנול במדינה.
מגזר חשוב נוסף בכלכלת דקוטה הדרומית הוא התיירות. רבים נוסעים כדי לראות את האטרקציות של המדינה, במיוחד אלה באזור הגבעות השחורות, כמו דדווד ההיסטורי, הר ראשמור, והפארקים הלאומיים של המדינה. אחד מאירועי התיירות הגדולים במדינה הוא עצרת האופנוע סטורגיס השנתית. האירוע בן חמישה הימים משך יותר מ-739,000 משתתפים בשנת 2015, בהתחשב בכך שמדינה מונה 850,000 נפש מדובר במספר בלתי נתפס. בשנת 2006 סיפקה התיירות כ־33,000 משרות במדינה ותרמה יותר משני מיליארד דולר לכלכלת דקוטה הדרומית.
ממשל ופוליטיקה
כמו בשאר המדינות בארצות הברית, גם בדקוטה הדרומית פועל עיקרון הפרדת הרשויות בין הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת.
בית המחוקקים של המדינה מורכב משני בתים: הסנאט, שבו יש 35 חברים, ובית הנבחרים, עם 70 חברים. המדינה מחולקת ל-35 מחוזות בחירה, עם סנטור ושני נציגים לכל מחוז. הרשות המחוקקת נפגשת פעם בשנה, ביום שלישי השני בחודש ינואר למפגש בן חודש ימים. המושל יכול לכנס מושב מיוחד.
המושל משמש גם כמפקד המשמר הלאומי במדינה, יכול להטיל וטו על החלטות הרשות המחוקקת ולחון פושעים. הוא נבחר לקדנציה בת 4 שנים, ולא יכול להיבחר יותר משתי קדנציות.
המדינה שולחת נציג אחד לבית הנבחרים של ארצות הברית ושלושה נציגים לחבר האלקטורים. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם ג'ון ת'ון ומייק ראונדס הרפובליקנים.
בעוד שכמה סנאטורים דמוקרטים ייצגו את המדינה ברמה הפדרלית, ממשל המדינה נשלט במידה רבה על ידי המפלגה הרפובליקנית, שניצחה במדינה בכל אחת מ-12 הבחירות האחרונות לנשיאות. במדינה ההיסטוריה והאופי הכפרי של דקוטה הדרומית עדיין משפיעות במידה רבה על התרבות של המדינה.
בדרך כלל נשלטת הפוליטיקה של דקוטה הדרומית על ידי המפלגה הרפובליקנית. רק אלסקה נשלטה פחות פעמים על ידי דמוקרט. בנוסף, דמוקרט לא זכה לממשל מאז 1974. החל משנת 2016, הרפובליקנים מחזיקים ביתרון רישום בוחרים של 15% על פני הדמוקרטים ומחזיקים ברובם הגדול הן בבית המדינה והן בסנאט המדינה.
למרות הנטייה הרפובליקנית והקונסרבטיבית השמרנית הכללית של המדינה, הדמוקרטים זכו להצלחה בבחירות שונות למדינה, ובמיוחד באלה בהם היו מעורבים נציגי הקונגרס של דקוטה הדרומית בוושינגטון. האינדיאנים האמריקנים נעשים פעילים יותר בפוליטיקה של הבחירות במדינה ובמחוזות. בבחירות 2002, ההצבעה ההודית האמריקאית קידמה את טים ג'ונסון כמועמד הדמוקרטי בהפרש של 532 קולות. עד תבוסתו בשנת 2004, היה הסנטור טום דאשל מנהיג מיעוט הסנאט.
בשנת 2016 דקוטה הדרומית תמכה במועמד הרפובליקני דונלד טראמפ כשניצח את המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון בהפרש של 30%.
סוגיות פוליטיות עכשוויות בדרום דקוטה כוללות את העלויות והיתרונות של המדינה, הדירוג הנמוך יחסית של דקוטה הדרומית בהוצאות החינוך (במיוחד שכר המורים - לאחרונה הועלה מס המכירות הממלכתי מ-4% ל-4.5% למימון עלייה בשכר מורים), וניסיונות החקיקה האחרונות לאסור הפלות במדינה.
השכלה
בשנת 2006, נרשמו 136,872 תלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בדקוטה הדרומית, כאשר 120,278 מתלמידים אלה התחנכו במערכת החינוך הציבורית. ישנם 703 בתי ספר ציבוריים ב-168 מחוזות בתי ספר, המקנים לדקוטה הדרומית את המספר הגבוה ביותר של בתי ספר לנפש בארצות הברית. שיעור סיום התיכון הנוכחי הוא 89.9%, וציון ה-ACT הממוצע הוא 21.8, מעט מעל הממוצע הארצי של 21.1. 89.8% מהאוכלוסייה הבוגרת השיגה תעודת בגרות לפחות, ו-25.8% הם בעלי תואר ראשון ומעלה. שכר המורה הציבורי הממוצע נכון ל-2008 מוערך בכ-236,674 $ והיה הנמוך ביותר במדינה (הממוצע הארצי היה 52,308 דולר). בשנת 2007 חוקקה דקוטה הדרומית חקיקה שעוצבה על פי חוק החינוך האינדיאני למונטנה של כל מונטנה (1999), שהטילה חובת חינוך על היסטוריה שבטית אמריקאית, תרבות ומורשת בכל בתי הספר, מגיל הרך ועד קולג', במאמץ להגדיל ידע והערכה לגבי התרבות האינדיאנית בקרב כל תושבי המדינה, כמו גם לחזק את ההבנה של התלמידים האינדיאנים ואת תרומתם.
בדקוטה הדרומית ישנן שש אוניברסיטאות ציבוריות. אוניברסיטת מדינת דרום דקוטה (SDSU), בברוקינגס, היא האוניברסיטה הגדולה ביותר במדינה, עם 12,831 סטודנטים. אוניברסיטת דרום דקוטה (USD), בורמיליון, היא האוניברסיטה העתיקה של המדינה, ויש לו רק של דרום דקוטה לימודי המשפטים ואת בית הספר לרפואה. במדינה יש גם כמה אוניברסיטאות פרטיות, שהגדולה שבהן היא אוניברסיטת אוגוסטנה שבמפלי סיו.
סמלי המדינה
סמלי מדינת דקוטה הדרומית דגל סמל מוטו כינוי דגל דקוטה הדרומיתFlag of South Dakota סמל דקוטה הדרומיתSeal of South Dakota מרכז|130px מרכז|100px "תחת האלוהים האנשים שולטים""Under God the people rule" "מדינת הר ראשמור""The Mount Rushmore State" עץ פרח ציפור חיה אשוחית לבנהPicea glauca פולסטילהPulsatilla פסיון מצויPhasianus colchicus זאב ערבותCoyote מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
המאובן הלאומי: טריצרטופס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-07-26T07:31:40 |
דקוטה הצפונית | דקוטה הצפונית (באנגלית: North Dakota ) היא אחת ממדינות ארצות הברית, הנמצאת במערב התיכון של ארצות הברית על גבול קנדה, המשתרעת מצפון לה. בירתה היא ביסמרק והעיר הגדולה ביותר בה היא פארגו.
דקוטה הצפונית היא חלק מכיבוש "הספר הפראי" של המאה ה-19 בארצות הברית. שם המדינה נגזר משמו של שבט דקוטה שישב באותן טריטוריות, ענף משנה של שבט הסו.
דקוטה הצפונית היא אחת משש המדינות שהשתייכו לרצועת הספר בימי המערב הפרוע.
מקור השם
היסטוריה
אלפי שנים מתגוררים אינדיאנים במקום. המשלחת האירופאית הראשונה שהגיעה למדינה הייתה בשנת 1738. בשנת 1762 עבר האזור לבעלות ספרדית.
המדינה היא אחת מ-13 המדינות שעד 1803 נכללו בתוך האזור שנקרא לואיזיאנה הצרפתית. בשנת 1803 קנתה ארצות הברית את לואיזיאנה, כולל רוב שטח דקוטה הצפונית, מידי נפוליאון. בהסכם 1818 קיבלה ארצות הברית שטחים בבעלות הבריטים ששכנו מדרום לקו הרוחב 49. רובם של שטחים אלו צורפו לדקוטה הצפונית, ומיעוטם למינסוטה. במהלך המאה ה-19 המדינה הייתה מיושבת בדלילות.
המדינה צורפה לברית הפדרלית ב־2 בנובמבר 1889. הייתה מין יריבות בין דרום וצפון דקוטה - מי מבין המדינות תתקבל ראשונה לאיחוד. לבסוף, הן צורפו באותו היום ואין תיעוד לאיזו מדינה נכנסה קודם.
גאוגרפיה
רוב שטחה של המדינה הוא חלק מהמישורים הגדולים. מדרום לדקוטה הצפונית נמצאת דקוטה הדרומית, ממערב נמצאת מונטנה ובמזרח נמצאת מינסוטה, כאשר בין המדינות מפריד הנהר האדום של הצפון. מצפון למדינה משתרעים המחוזות של קנדה מניטובה וססקצ'ואן.
הנהר מיזורי זורם דרכה.
בדקוטה הצפונית שורר אקלים יבשתי עם קיץ חמים וחורפים קרים. הבדלי הטמפרטורה הם משמעותיים בגלל מיקומה היבשתי הרחוק והיותה במרכז חצי הכדור הצפוני, עם מרחקים שווים בערך לקוטב הצפוני ולקו המשווה.
כלכלה
החקלאות היא התעשייה הגדולה ביותר בדקוטה הצפונית. גם נפט, עיבוד מזון וטכנולוגיה הן תעשיות מרכזיות. קצב הצמיחה במדינה עומד על כ־4.1%. על פי הלשכה לניתוח כלכלי היה לכלכלה של דקוטה הצפונית תוצר מקומי גולמי של 55.180 מיליארד דולר ברבעון השני של 2018. ההכנסה לנפש עמדה על 34,256 דולר.
קצת יותר מ-21% מסך התוצר המקומי הגולמי במדינה נכון לשנת 2013, כ־49.77 מיליארד דולר, מגיע ממשאבים טבעיים וכרייה.
נכון לשנת 2012, העיר פארגו היא הקמפוס השני בגודלו של חברת מיקרוסופט המונה כ־1,700 עובדים. גם חברת אמזון מעסיקה כמה מאות עובדים בעיר גרנד פורקס.
נכון לדצמבר 2019, שיעור האבטלה במדינה היה בין הנמוכים בארצות הברית ועמד על 2.4 אחוזים. המדינה לא הגיעה לחמישה אחוזי אבטלה מאז שנת 1987. בסוף 2010, ההכנסה לנפש במדינה דורגה במקום ה -17 בארצות הברית. עשר שנים קודם לכן, המדינה דורגה במקום ה-38. הקיטון בשיעור האבטלה והצמיחה בהכנסה לנפש נובעת מפריחת תעשיות הנפט במדינה.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך את אוכלוסיית דקוטה הצפונית בכ־762,062 נכון ל־1 ביולי 2019, גידול של 13.30% מאז מפקד 2010. נתון זה ממקם את דקוטה הצפונית כמדינה האמריקאית עם האחוז הגבוה ביותר בגידול האוכלוסייה מאז 2011. בארצות הברית רק שלוש מדינות עם פחות תושבים ממנה (אלסקה, ורמונט וויומינג).
הגירה
לאורך המחצית האחרונה של המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, דקוטה הצפונית, יחד עם מרבית המערב התיכון, קלטו זרם המוני של תושבים חדשים ממזרח ארצות הברית ומהגרים מאירופה. המדינה נהפכה ליעד פופולרי לחקלאים ופועלים בכלל ובני משפחותיהם, בעיקר מנורווגיה, איסלנד, שוודיה, גרמניה ובריטניה. חלק גדול מהגירה זו הגיע גם לצד המערבי של עמק הנהר האדום בדקוטה הדרומית ובמינסוטה. אזור זה ידוע היטב בשל אדמותיו הפוריות מה שהגביר את ההגירה לאזור. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה זה בין אזורי החקלאות העשירים ביותר בצפון אמריקה.
מאז סוף המאה העשרים, אחד הגורמים העיקריים להגירה החוצה מדקוטה הצפונית הוא היעדר משרות טובות לבוגרי המכללות. נעשו תוכניות ליצור משרות בהיי-טק, אך יעילותן של תוכניות אלה לא צלחה, וההגירה החוצה מהמדינה נמשכה. במהלך העשור הראשון של המאה ה -21, האוכלוסייה גדלה, בחלקה הגדול בגלל משרות בענף הנפט הקשורות לפיתוח שדות נפט שמופק מפצלי שמן.
דת
בדקוטה הצפונית מספר הכנסיות לנפש הוא הגבוה בכל מדינות ארצות הברית.
סקר משנת 2001 הצביע על כך ש- 35% מאוכלוסיית צפון דקוטה הייתה אז לותרנית, ו -30% הגדירו עצמם כקתולים. קבוצות דתיות אחרות היו המתודיסטים (7%), בפטיסטים (6%), ופרסביטרים (1.27%). בנוסף היו עוד מספר קבוצות דתיות, כולל מורמונים. האוכלוסייה הנוצרית הכוללת לפי סקר זה הייתה 86%. בשנת 2000 היו בערך 920 מוסלמים ו -730 יהודים במדינה. שלושה אחוזים מהנשאלים הגדירו עצמם כ- "חסרי דת", ו -6% סירבו לענות.
פשע
במשך עשרות שנים שיעור הרצח השנתי בדקוטה הצפונית ושיעור הפשע האלים היה הנמוך ביותר בארצות הברית. אולם בשנים האחרונות, למרות שהוא עדיין מתחת לממוצע הארצי, הפשע עלה בחדות. בשנת 2016 שיעור הפשעים האלימים היה גבוה פי שלושה מאשר בשנת 2004, כאשר העלייה התרחשה בעיקר בסוף שנות האלפיים. זה קרה בזמן ששיעור הפשע האלים הלאומי ירד מעט. עובדים בעיירות שבהן תעשיית נפט הואשמו בגידול.
קבוצות דתיות בדקוטה הצפוניתנוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 22% פרוטסטנטים אחרים 29%קתולים 26% נוצרים אחרים 1%דתות אחרותמוסלמים 1% אחר 2%חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות בדקוטה הצפונית לבנים לא-היספאנים 88.9% אמריקאים ילידים 5.4% היספאנים 2% שחורים 1.2% אסייתים 1% מעורב 1.8% קבוצות מוצא אתני בדקוטה הצפונית גרמנים 46.2% נורווגים 29.5% אירים 8.1% אנגלים 5% שוודים 4.8% צרפתים 4.5% רוסים 3.7% אמריקאים 2.9% פולנים 2.3% שפות מדוברות בדקוטה הצפונית אנגלית 94.9% ספרדית 1% אחר 4.1%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת דקוטה הצפונית
הערים הגדולות בדקוטה הצפונית (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פארגו 115,863 פארגו 2 ביסמרק 68,896 ביסמרק 3 גרנד פורקס 56,057 גרנד פורקס 4 מינוט 47,997 5 וסט פארגו 31,771 פארגו 6 ויליסטון 24,562 המטרופולינים הגדולים בדקוטה הצפונית (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פארגו 228,291 מזרח דקוטה הצפונית 2 ביסמרק 126,597 מרכז דקוטה הצפונית 3 גרנד פורקס 101,842 מזרח דקוטה הצפונית
ממשל ופוליטיקה
כמו בשאר מדינות ארצות הברית, גם בדקוטה הצפונית ישנה הפרדת רשויות בין הכח המחוקק, המבצע והמשפטי.
הרשות המבצעת מנוהלת בידי המושל שנבחר פעם בארבע שנים. מאז שנת 1992 המפלגה הרפובליקנית מחזיקה במשרה זו. בראש הרשות המבצעת עומד המושל הנבחר. המושל הנוכחי הוא דאג בורגום, רפובליקני שנכנס לתפקידו ב־15 בדצמבר 2016, לאחר שקודמו ג'ק דלמפל לא התמודד שוב. מפלגה זו היא זאת שברוב המקרים ניצחה במדינה בבחירות לנשיאות. המועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית בדרך כלל נזוכה למרב הקולות במדינה ולקולות האלקטורים (שלושה במספר). בשנת 2004 ג'ורג' ווקר בוש זכה עם 62.9% מהקולות במדינה. מבין כל המועמדים לנשיאות מהמפלגה הדמוקרטית מאז 1890, רק גרובר קליבלנד (1892), וודרו וילסון (1912 ו-1916), פרנקלין ד. רוזוולט (1932 ו -1936), ולינדון ב. ג'ונסון (1964) קיבלו את מרב הקולות במדינה.
חברי הסנאט המייצגים את המדינה הם: ג'ון הובן וקווין קריימר הרפובליקנים.
האספה המחוקקת של דקוטה הצפונית היא גוף בעל שני בתים שהם הסנאט ובית הנבחרים. כל אחד מ-47 המחוזות שבמדינה שולחת סנטור אחד ושני נציגים לבית הנבחרים. הבחירות לאספה מתקיימות פעם בארבע שנים.
לבית המשפט יש ארבע רמות (מהנמוכה לגבוהה): עירונית, מחוזית, כללית ובית משפט לערעורים.
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת דקוטה הצפונית דגל סמל מוטו כינוי דגל דקוטה הצפוניתFlag of North Dakota סמל דקוטה הצפוניתSeal of North Dakota מרכז|130px מרכז|100px "חירות ואחדות, עכשיו ולנצח, מאוחד ובלתי נפרד""Liberty and union, now and forever, one and inseparable" <center
>"מדינת גן השלום""Peace Garden State"</center> עץ פרח ציפור חיה אולמוס אמריקאיUlmus americana ורד הערבותWild prairie rose סטורנלה נגלקטהWestern meadowlark סוס הנוקוטהNokota Hors מרכז|90px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-07-28T08:11:39 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.