title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
טריפ הופ | טריפ הופ (באנגלית: Trip hop) הוא מונח המשמש לתיאור סגנון מוזיקלי שהתפתח בבריטניה לקראת אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 וצמח מתוך סצנת ההיפ הופ וההאוס הבריטית.
הטריפ הופ מאופיין בבסים גסים, צלילים עכורים ומלנכוליים ולעיתים קרובות דיבורים טונאליים במקום שירה של ממש. להבדיל ממוזיקת ההיפ הופ האנרגטית והמעוררת, הטריפ הופ הוא מוזיקה אלקטרונית רכה ואפלה.
המונח "טריפ הופ" נטבע על ידי מגזין הדאנס הבריטי מיקסמאג (MIxmag) והחליף את המינוח "הצליל של בריסטול". השם משלב שני מקורות: "טריפ" הוא מונח המתאר מצב של התודעה בהשפעת שימוש בסמים, "הופ" מצביע על הקשר למוזיקת ההיפ הופ ממנה הושפע הז'אנר.
הסגנון המוזיקלי התפתח בקולקטיב האמנות מבריסטול "The Wild Bunch" שכלל אמנים שונים, ביניהם מי שהפכו לאחר מכן לחברי להקת מאסיב אטאק וכן טריקי. הז'אנר פרח בעיקר בשנות התשעים של המאה ה-20, וממשיך להתפתח באופן משמעותי עד היום.
חלוצי הז'אנר היו מאסיב אטאק, טריקי (Tricky), פורטיסהד ודיג'יי שאדו. אמנים נוספים אשר מזוהים או הושפעו מהז'אנר בתחום הם לם (Lamb), גאס גאס (Gus Gus), מולוקו (Moloko), אייר, ורבים אחרים.
קישורים חיצוניים
עומר לוגסי, עשרה אלבומי טריפ הופ מומלצים באתר "השרת העיוור"
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית | 2024-09-30T18:52:53 |
תוצאות מלחמת העולם הראשונה | הלחימה במלחמת העולם הראשונה הסתיימה כאשר הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 11:00 ב-11 בנובמבר 1918 עם חתימת הסכם הכניעה הגרמני.
ההסגר על גרמניה
בעקבות המלחמה הטילו מדינות ההסכמה הסגר ימי על גרמניה. מעריכים כי הסגר זה גרם למותם של אזרחים רבים בשל תת-תזונה במשך השנתיים האחרונות למלחמה. תחזוקת ההסגר, כפי שתואר על ידי רוברט לקי ב-Delivered From Evil, "יענה את הגרמנים... וישלח אותם בזעם הייאוש לזרועות השטן". מצור זה וההשפלה בחוזה ורסאי גרמו להיסטוריונים רבים לטעון כי היחס לגרמניה לאחר המלחמה הגדולה היה אחת מהסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
צ'רצ'יל התייחס להסגר בנאומו ב-3 במרץ בבית הנבחרים הבריטי:
ההסגר לא הוסר עד לאחר יוני 1919, עם חתימת חוזה ורסאי.
חוזה ורסאי
תוצאת ועידות השלום בפריז ביוני 1919, היה חוזה ורסאי – סופה הרשמי של המלחמה. בין 440 סעיפיו, דרש החוזה שגרמניה תקבל אחריות על פתיחת המלחמה ותשלם פיצויים כבדים. ההסכם כלל גם פסקה, שחייבה את הקמת חבר הלאומים. הסנאט האמריקאי מעולם לא אישר את האמנה, למרות מסע התמיכה באמנה שבו פצח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ארצות הברית נשאה ונתנה על חוזה שלום נפרד עם גרמניה, שהושלם באוגוסט 1921.
מגפת השפעת
מקרה נפרד אך קשור היה מגפת השפעת הגדולה. זן חדש של שפעת, שמקורו בארצות הברית אולם כונה באופן מטעה "שפעת ספרדית", נישא בטעות לאירופה עם הכוחות האמריקאים. המחלה התפשטה במהירות דרך יבשת אמריקה ואירופה, וקנתה אחיזה לבסוף בעולם כולו. מספר המתים המדויק אינו ידוע, אך ההערכה כי מדובר בכ-50 מיליון איש אינה נחשבת למוגזמת.
תוצאות גאופוליטיות וכלכליות
מהפכות
מאורע חשוב ביותר, שנגרם בגלל המחסור הכלכלי הקשה ברוסיה בעקבות המלחמה, היה המהפכה הרוסית שהביאה להפלת המשטר הצארי, ובסופה עלו הבולשביקים לשלטון. אך התקוממויות של סוציאליסטים וקומוניסטים התרחשו גם במדינות אירופאיות אחרות מ-1917 והלאה, בעיקר בגרמניה והונגריה.
גרמניה
ממוזער|גרמניה טרום מלחמת העולם הראשונה
הגרמנים נאלצו לוותר למדינות שונות על כמעט 13 אחוזים משטחי האימפריה שלהם. החלק ה"מוחרם" הגדול ביותר מגרמניה הוחזר לפולין, שתבעה את רוב השטחים שהיו בבעלותה לפני החלוקות של 1772–1795. פרובינציות אלה נבלעו על ידי גרמניה ב-1881; חלקן נקראו לעיתים בשם "המסדרון הפולני" בגלל מיקומן בין פרוסיה המזרחית לבין שאר גרמניה. בריטניה וצרפת לקחו את מרבית הקולוניות של גרמניה ואת שטחי האימפריה העות'מאנית מחוץ לטורקיה כמנדטים מטעם חבר הלאומים.
למרות ההשפלה שבשלום זה, גרמניה כיבדה את גיבורי המלחמה שלה והנציחה את ניצחונותיה. ראויה לציון במיוחד בניית (1927) האנדרטה הגדולה לזכר ניצחונם על הרוסים בקרב טננברג.
מיליטריסטים גרמנים יצרו עד מהרה תאוריות לגבי המהפכות בגרמניה, שלטענתם מנעו את ניצחונה במלחמה הגדולה. גרמנים רבים נטו להאמין שהם יכלו לנצח במלחמה אלמלא בוגדנותם של פוליטיקאים בעורף. היה צורך במלחמת העולם השנייה כדי לשכנע אותם שלא כך הדבר.
על אף שארצות הברית תמכה בתשלום פיצויים גרמני, היא מצאה עצמה בסופו של דבר מלווה כספים לגרמניה לשם שיקום כלכלתה, שחלק ניכר מהם שימשו למעשה לתשלום הפיצויים. גרמניה שילמה פיצויים גם בצורת סחורות וחומרים אחרים; עם זאת, תוצאתם הכוללת של פיצויים אלה הייתה מיתון כלכלי לא רק בגרמניה, אלא גם במדינות אחרות להן גרמניה ייצאה סחורות במחירי שוק נמוכים.
רוסיה
בשנת 1917, עוד במהלך המלחמה, התרחשה מהפכה. השלטון האוטוקרטי של הצאר הופל ונעשה ניסיון להקים ברוסיה משטר דמוקרטי. אולם, בסופו של דבר השתלטה על רוסיה המפלגה הבולשביקית, שהייתה מפלגה קומוניסטית, והיא הקימה ברוסיה את המשטר הקומוניסטי הראשון בעולם. מנהיגי רוסיה החדשים ובראשם לנין החליטו לפרוש מהמלחמה בראשית 1918 ובכך עוררו על עצמם את זעמן של בריטניה וצרפת. הרעיון הקומוניסטי ותפישת השלטון בכח על ידי מהפכה עוררו חשש במערב ורוסיה מצאה את עצמה במהרה מבודדת ומוחרמת.
כתוצאה מכישלון הבולשביקים לוותר על טריטוריות, כוחות גרמנים ואוסטרים הביסו את הצבא הרוסי, והממשלה הקומוניסטית החדשה נאלצה לחתום על חוזה ברסט-ליטובסק במרץ 1918. בחוזה זה ויתרה רוסיה על כל תביעותיה לפינלנד, לטביה, ליטא, שטחי פולין הקונגרסאית ואוקראינה, והותירה לגרמניה ואוסטרו-הונגריה "לקבוע את הסטטוס העתידי של שטחים אלה בהסכמת תושביהם". מאוחר יותר, ממשלת לנין הכריזה גם על ביטול חלוקת ברית פולין, ובכך הפכה לאפשרית את תביעת פולין לגבולותיה מ-1772.
ממלכת פולין, שהוכרזה על ידי הגרמנים והאוסטרים על שטחה של פולין הקונגרסאית ב-1916, והיוותה חלק מן התוכנית המרכז-אירופאית, הוחלפה ב-1918 ברפובליקה הפולנית. תחת הנהגתו הדינמית של הנשיא הזמני יוזף פילסודסקי, היא איחדה את הפרובינציות הפולניות הקודמות של אוסטריה ופרוסיה. פילסודסקי שאף גם לסייע לבלארוס ולאוקראינה להיעשות מדינות עצמאיות, אך התוכנית נכשלה, ושתי הארצות היו לרפובליקות סובייטיות נפרדות.
רומניה, שנוצרה מאיחודן של מונטניה (Muntenia) ונסיכות מולדובה (Moldova), החזירה לעצמה את חלקה המזרחי של מולדובה (בסרביה) מרוסיה.
הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן הוקמו באזור הקווקז עם התפרקותה של הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז. ב-1922 פלשו הסובייטים לכל המדינות הללו, והכריזו עליהם כרפובליקות סובייטיות. מאורעות דומים התרחשו במרכז אסיה.
האימפריה האוסטרו-הונגרית
האימפריה האוסטרו-הונגרית נחלקה לכמה וכמה שטחים. הרפובליקות החדשות של אוסטריה והונגריה נוצרו, כופרות בכל המשכיות עם האימפריה הישנה. צ'כוסלובקיה הוקמה מבוהמיה, מורבייה, שלזיה האוסטרית, סלובקיה ורותניה הקרפטית. גליציה הועברה לפולין ואיטליה קיבלה את דרום טירול וטריאסטה. בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה, סלובניה ו-וויבודינה (vojvodina) צורפו לסרביה ומונטנגרו ליצירת מה שנודע לאחר מכן כיוגוסלביה. בוקובינה צורפה לרומניה, וכן טרנסילבניה הפכה לחלק ממנה. למרות העובדה שחוזה ורסאי לא גרם לשינויים אלה, הוא הכיר בהם.
גם מהמחוז ההונגרי באנאט, נקרעו חלקים גדולים על ידי רומניה ויוגוסלביה.
בגלל האוכלוסייה המעורבת, וחלקית בגלל האינטרסים של כוחות מסוימים, הגבולות החדשים הללו לא תמיד נערכו בהתאם לחלוקות אתניות. כמעט כל המדינות החדשות של מזרח אירופה הכילו מיעוטים לאומיים גדולים. מאות אלפי גרמנים המשיכו לחיות במדינות זה עתה נוצרו. רבע מאוכלוסיית הונגריה מצאה עצמה חיה מחוץ למדינה זו.
האימפריה העות'מאנית
בסוף המלחמה התפרקה הממשלה העות'מאנית, והאימפריה חולקה בין הכוחות המנצחים בהסכם סוור (Treaty of Sèvres).
צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון, והבריטים קיבלו את המנדט הבריטי בארץ ישראל מחבר הלאומים.
איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס עצמם במדינה זו. המדינה העצמאית של ארמניה נוצרה במזרח טורקיה, אך הצבא האדום פלש ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות.
אזור כורדי אוטונומי הוקם גם כן, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.
לאחר שההתנגדות הטורקית, שהובלה על ידי מוסטפא כמאל, כבשה את האזורים היווניים, איטלקיים, ארמנים וכורדים, נחתמה ברית חדשה – ברית לוזאן, שסיימה את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית.
האימפריה הבריטית
שינויים קונקרטיים פחות כללו את ההחלטיות הגוברת של מדינות חבר העמים הבריטי. קרבות כקרב גליפולי עבור אוסטרליה וניו זילנד, וקרב רכס וימי עבור קנדה, גרמו לגאווה לאומית גדלה במדינות אלה, ולאי רצון גובר שלהן להישאר כפופות לבריטניה, מה שגרר אחריו את עליית האוטונומיה הדיפלומטית שלהן בשנות ה-20.
באשר לבריטניה עצמה, למימון המלחמה היה מחיר כלכלי נורא. בהיותה אחת מהמשקיעות הגדולות במלחמה, נכנסה בריטניה לחובות כבדים, עם תשלומי ריבית שעמדו על כ-40% לכל הוצאה ממשלתית. האינפלציה הוכפלה בין 1914 ועד לשיאה ב-1920, בזמן שערך המטבע הבריטי נפל ב-258 אחוזים. פיצויים בצורת פחם גרמני, שניתן בחינם, דיכאו את התעשייה המקומית, וגרמו לשביתה כללית ב-1926.
ארצות הברית
אף על פי שנגררה אל המלחמה בחוסר רצון בולט של רוב אזרחיה ומנהיגיה, יצאה ארצות הברית בסופה של המלחמה כמנצחת הגדולה, כמעצמת על כלכלית וצבאית וכמנהיגה מוסרית של העולם המערבי. עם זאת, לאור האכזבה מכישלון המלחמה להשיג את האידיאלים הנעלים שהובטחו בידי נשיאה וודרו וילסון בנאום ארבע עשרה הנקודות, בחר העם האמריקאי בבדלנות, ונהנה מכמה שנים של שגשוג עד לשפל הגדול ב-1929, ובסופו של דבר, נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941.
צרפת
בשביל צרפת סימן קץ המלחמה את סופה של הדומיננטיות הפרוסית-גרמנית, שנמשכה מאז שהפרוסים והבריטים גירשו את נפוליאון ב-1815, ובמיוחד מאז תבוסת הצרפתים במלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870.
אולם הגנרליסימו של "מדינות ההסכמה", פילדמרשל פרדיננד פוש, תבע כי למען ביטחון צרפת על נהר הריין ליצור מעתה גבול בין צרפת לגרמניה. בהתבססו על ההיסטוריה, הוא היה משוכנע שגרמניה תחזור להיות איום שוב, ומששמע כי חוזה ורסאי הותיר את גרמניה יחסית ללא פגע, הוא חזה בדיוק רב כי "זהו אינו שלום, זוהי אך הפסקת אש למשך 20 שנה".
השתתפותם של חיילי קולוניות צרפתיות מהודו-סין, צפון אפריקה ומדגסקר במלחמה, שבלעדיהם עלולה הייתה להפסיד, אף היא עובדה בעלת משמעות. כאשר חיילים אלו חזרו למולדתם, וצרפת המשיכה להתייחס אליהם כאל אזרחים סוג ב', רבים מהם הפכו להיות הגרעין של קבוצות התומכות בעצמאות.
מיעוטים
מיעוטים רבים מצאו את עצמם גולים, או במצב גאופוליטי חדש. 3 מיליון גרמנים בחבל הסודטים (שהיו רוב בחבל הארץ אך מיעוט בצ'כוסלובקיה), וכשלושה מיליון הונגרים אתנים, ועוד רבים אחרים.
קשה במיוחד היה מצב היהודים, שנחשדו כלא נאמנים בכל הארצות הכבושות. בארצות הקומוניסטיות שבחרו באתאיזם אנטי דתי, הם נרדפו הן בשל דתם, והן בשל אי נאמנותם לקומוניזם. מעריכים כי כ-100,000 יהודים נרצחו במהומות אנטי בולשביקיות שנערכו בידי פולנים אוקראינים ורוסים, מיד לאחר המלחמה. בגרמניה ואף בארצות מזרח אירופה הואשמו היהודים בבגידה ובאחריות להפסד, ובארצות המערב האשימו את היהודים בתמיכתם בקומוניזם, במהפכנות, ובמידה רבה במלחמה עצמה.
הכלכלה העולמית
הכלכלה העולמית שלאחר מלחמת העולם הראשונה סבלה מבעיות שונות שסייעו לסלול את הדרך לשפל הגדול של שנות ה-30. הכלכלה מלאת הטלטלות שלאחר המלחמה הביאה מדינות רבות לשינוי מדיניותן הכלכלית, ומתוך הנסיבות שלאחר המלחמה, תפסה בהדרגה ארצות הברית את מקומה של בריטניה ככלכלה הגדולה בעולם, רבות הודות ליכולתה להתמודד היטב עם המשברים שיצרה מלחמת העולם הראשונה.
המלחמה מומנה במידה רבה באמצעות אשראי. אג"ח למימון המלחמה נקנו מבעלי הון מקומיים, ובהלוואות זרות, בעיקר מארצות הברית, שהייתה נייטרלית רוב המלחמה. ארצות הברית סיפקה במהלך המלחמה 10.3 מיליארד דולר למדינות ההסכמה, כאשר בריטניה קיבלה 4.1 מיליארד דולר. גרמניה, שמדיניותה הכלכלית נשענה על הנחה שמדינות הציר ינצחו במלחמה, הסתמכה על תשלומים ספקולטיביים שקיוו הגרמנים לקבל מהסכם הכניעה. בינתיים נהגה גרמניה להדפיס כסף וללוות סכומים גדולים בתנאים אטרקטיביים למדי, ובסוף המלחמה הייתה נתונה בחוב של 156 מיליארד רייכסמארק. בשנת 1918 שווי המטבע הגרמני היה 50% לעומת שוויו ארבע שנים קודם לכן.
בעקבות ההלוואות הרבות, בתום המלחמה, בשעה שמדינות רבות באירופה חוו ירידה בעצמתן הכלכלית, ארצות הברית נהנתה משגשוג בהיבט זה. ארצות הברית נקטה בשנים אלו במדיניות חובות קשוחה, שאילצה את מדינות ההסכמה להסתמך על החוב הגרמני, כדי שיוכלו להחזיר בתורן את חובן לארצות הברית. מהלכים אלו הקשו על הכלכלה הגרמנית להתאושש, והובילה אותה בשנת 1923 לאינפלציה אדירה, שבשיאה המחירים הוכפלו כל יומיים. למרות שממשלת גרמניה הצליחה לחסל את החוב הפנימי שלה הודות לאינפלציה, ההשלכות החברתיות והפוליטיות שלה היו הרסניות, וביניהן משבר אמון רב, ואובדן נכסים אדיר שמוטט את מעמד הביניים הגרמני, ויצר את הקרקע הפוליטיות לעלייתן של מפלגות קיצון פוליטיות בשנים אלו. הסדרי החוב פגעו קשות גם בבולגריה, בת בריתה של גרמניה במלחמה.
משבר יכולת החזר החוב של מעצמות המרכז, הגיע לכדי פתרון זמני בזכות מעגל של הלוואות, כאשר מעצמות המרכז מלוות כספים מארצות הברית, כדי שיוכלו להחזיר את חובן למדינות ההסכמה, שבתורן יחזירו את חובן לארצות הברית. מעגל זה הגביר את התערבותה של ארצות הברית באירופה, וגרם להתלהבות אמריקאית בהשקעות זרות, שיצרה התאוששות מסוימת בכלכלה האירופית, ובעיקר תקווה פוליטית. התלהבות אמריקאית זו נמשכה עד לשפל הגדול שעצר אותה באופן דרמטי.
במקביל, ארצות הברית ששמרה בקנאות על יציבות תקן הזהב העולמי, על אף פרישתן של מספר מדינות מהתקן לפני המלחמה, ולאחר המלחמה עודדה מדינות לשוב לתקן הזהב, שיאפשר להן להחזיר חוב בעזרת זהב. תשלומי הזהב לארצות הברית הגדילו את כמות הזהב במדינה, מה שעל פי מדיניות תקן הזהב אמור לגרום לאינפלציה במדינה המקבלת את הזהב, ולדפלציה במדינות שמשלמות את הזהב. בתיאורה, עליית המחירים של האינפלציה וירידת המחירים של הדיפלציה אמורים היו להוביל בסופו של דבר להחזרתו של הזהב למדינה המשלמת, אולם בפועל, בעקבות התחייבותו של הפדרל ריזרב לשמור על יציבות מחירים, נאלץ הפדרל ריזרב לאגור זהב ו"להוציא אותו מחוץ לשוק". המהלך אמנם פתר באופן זמני את הבעיה עבור ארצות הברית, אך יצר בעיות במדינות אירופה, שבסופו של דבר יצרו לחצים גדולים על הכלכלות משני צידי האוקיינוס האטלנטי, שגרמו בהמשך לאינפלציה הבלתי-ניתנת-לעצירה של השפל הגדול.
השפל הגדול, שעצר במידה רבה את יכולתם של גורמים אמריקאים להתערב באירופה, אילץ את מדינות אירופה וארצות הברית לנסות ולחפש פתרון חלופי למשבר החוב, ושינתה את פריסת החזר החובות כך שהמדינות החייבות יצטרכו להחזיר סכום נמוך יותר למשך שנים רבות יותר. אולם לא היה די במהלך זה כנגד עוצמת המשבר הכלכלי של השפל הגדול.
טראומה חברתית
ההתנסות בזוועות המלחמה הובילה למעין טראומה לאומית קולקטיבית אצל כל המדינות המשתתפות. האופטימיות של 1900 פינתה את מקומה ל"דור האבוד", דור החיילים ששב לביתו ומעולם לא החלים מהחוויות שעבר. דבר זה נכון במיוחד לגבי צרפת, בה מספרים עצומים של צעירים נהרגו או נפצעו בזמן הסכסוך. במשך מעט השנים הבאות, הפכה אומה זו לאובססיבית באבלה, ואלפי מפעלי הנצחה הוצבו, מצבת זיכרון לכל כפר בצרפת.
המעמד של הנשים לאחר המלחמה עלה, כמעט עד למעמדם של הגברים. בכמה מדינות ניתנה לנשים זכות הצבעה לשלטון.
הרוגים במלחמה
מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מעימותים צבאיים קודמים: היה זה מפגש בין טכנולוגיה של המאה ה-20 עם מנטאליות וטקטיקות של המאה ה-19. במלחמה זו לחמו מיליוני חיילים בכל צד והאבדות היו עצומות, לרוב בשל כלי נשק יעילים יותר (כמו ארטילריה ומכונות ירייה), שבהם נעשה שימוש בכמויות גדולות כנגד טקטיקות שאבד עליהן הכלח.
רבים מהקרבות הקטלניים בהיסטוריה התרחשו במלחמה זו. ראו: קרבות איפר, קרב רכס וימי, הקרב הראשון על המארן, קרב קמברה (1917), קרב קמברה (1918), הקרב על הסום, קרב ורדן, קרב גליפולי. גורמים שונים מביאים לגרסאות אחדות למספר הקורבנות. האם, למשל, ראוי להחשיב את מגפת השפעת כאחת מגורמי המוות במלחמה, בהתחשב בתפקיד המכריע שמילאו החפירות בהפצתה?
חיילי "מדינות ההסכמה" שנהרגו
צרפת: 1,240,000
קולוניות צרפתיות: 114,000
האימפריה הבריטית: 908,000
בריטניה: 715,000
אוסטרליה: 60,000
קנדה: 55,000
הודו: 25,000
ניו זילנד: 16,000
דרום אפריקה: 7,000
איטליה: 650,000
בלגיה: 13,700
יוון: 5,000
מונטנגרו: 3,000
רומניה: 336,000
רוסיה: 1,700,000
סרביה: 45,000
פורטוגל: 8,100
ארצות הברית: 50,600
חיילי מעצמות המרכז שנהרגו
אוסטרו-הונגריה: 1,100,000
בולגריה: 87,500
גרמניה: 1,770,000
האימפריה העות'מאנית: 325,000
אזרחים שנהרגו
אוסטרו-הונגריה: 300,000
בלגיה: 30,000
בריטניה: 36,000
בולגריה: 275,000
צרפת: 40,000
גרמניה: 760,000
יוון: 132,000
רומניה: 275,000
סרביה: 650,000
האימפריה העות'מאנית: 1,000,000
שאריות התחמושת
לאורך האזורים בהם היו החפירות וקווי החזית, כאזור שמפיין בצרפת, נותרו כמויות של תחמושת ופגזים שלא התפוצצו, חלקם עוד מסוכנים, וממשיכים לגרום לפציעות ואף מוות עד לימינו אלה. כמה מהם נמצאים גם כיום, לרוב על ידי חוואים שחורשים את שדותיהם. חלק מהתחמושת מכילה כימיקלים רעילים כגז חרדל וגזים אחרים. ניקוי אזורי הקרב הגדולים היא לפיכך משימה מתמשכת, שסופה אינו נראה לעין בעשורים הקרובים. בבלגיה ובצרפת עוסקות חוליות כל שנה בפירוק, העברה והשמדה של טונות תחמושת שלא התפוצצה.
לקריאה נוספת
יו סטרחן, עורך: "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה.
ברברה טוכמן, אוגוסט 1914 – המאורעות שהתחילו את המלחמה.
סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא The Great War של ה-BBC, מ-1964), שנוצרה בשיתוף עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים.
קישורים חיצוניים
המלחמה שתסיים את כל המלחמות באתר ה-BBC.
הצבא הבריטי במלחמה הגדולה
קרבות במלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם הראשונה, כולל סרטים, כרזות, שירה וקובצי קול
אנציקלופדיה של מלחמת העולם הראשונה
"המלחמה הגדולה"
מסמכים ממלחמת העולם הראשונה
אתר המרכז מידע על מלחמת העולם הראשונה
כרזות ממלחמת העולם הראשונה
אמנות ומלחמת העולם הראשונה
הערות שוליים
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: אבידות והנצחה | 2024-04-30T09:59:09 |
LSD | LSD (אל-אס-די; שם מלא: Lysergic acid diethylamide - חומצה ליסרגית דיאתילאמידית; ידוע גם בתור אסיד או LSD-25), הוא סם פסיכדלי רב עוצמה, חצי מלאכותי. LSD הוא סם לא ממכר, וידוע בשל השפעה פסיכולוגית אשר כוללת תהליכי מחשבה מוגברים, הזיות עם עיניים סגורות ופתוחות, סינסתזיה (מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים), שינוי בתחושת הזמן, ותחושה של אובדן זהות , וכמו כן בשל תפקידו המרכזי בתרבות הנגד של שנות השישים. כיום, LSD משמש בעיקר למטרות פנאי וככלי עבור טקסים דתיים וטיפולים פסיכדליים.
היסטוריה
LSD סונתז לראשונה ב-16 בנובמבר 1943 על ידי הכימאי ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז בבזל, שווייץ כחלק מתוכנית מחקר גדולה שחיפשה נגזרות רפואיות שימושיות מאלקלואידים של פטריית הארגוט. אלברט הופמן ביקש לעבוד עם ארגוטמין, אלקלואיד שבודד לראשונה על ידי עמיתו לעבודה, ארתור סטול סנדוז, ונמכר כתרופה להקלת כאבי לידה וטיפול במיגרנה, אך בקשתו נדחתה מאחר שארגוטמין היה חומר רגיש שנוטה להתפרק בקלות יחסית לאלקלואידים אחרים והפקתו הייתה יקרה. הופמן נאלץ להשתמש בסוג זול יותר הנקרא ergotoxine אשר דרש תהליכי זיקוק נוספים, ובמהלכם גילה שהחומר הפעיל בארגוט אינו אלקלואיד אחד, אלא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. כאשר בידד אותם, זיהה את המולקולה חומצה ליסרגית דיאתילאמידית (LSD), והחל לשלב אותה עם חומרים אחרים במטרה להפיק תרופה אנלפטית שתמריץ את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב כזה נתן מספר ושם.
ממוזער|מגלה ה-LSD, ד"ר אלברט הופמן
הופמן זנח את התרכבות לאחר שגילה שהשפעותיו של LSD על מחזור הדם והנשימה היו מזעריים. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1943, החליט לחזור על תהליך הסינתזה של LSD-25 וספג בטעות כמות לא ידועה של החומר דרך העור באצבעותיו, וכך באופן מקרי גילה את ההשפעה העוצמתית שלו. הנטילה המכוונת הראשונה דרך הפה התבצעה ב-19 באפריל 1943 בשעה 16:20, כאשר בלע 250 מיקרוגרם של LSD. הוא שיער שזו תהיה מנת הסף, בהתבססו על מינונים של אלקלואידי ארגוט אחרים. הופמן גילה שההשפעה הייתה חזקה הרבה יותר ממה שהוא ציפה.
בשנת 1947 הוצג ה-LSD במעבדות סנדוז תחת השם המסחרי Delysid כתרופה פסיכיאטרית בעלת שימושים שונים. ההשפעות ההלוצינוגניות של LSD משכו מהר את תשומת לבם של החוקרים. בין השנים 1950-1961 כתבי עת רפואיים פרסמו למעלה מ-1,000 מאמרים מדעיים בנושא וה-LSD הפך במהרה לכלי טיפול פסיכואקטיבי ונראה היה כי צפויה לו הצלחה רבה.
בסמוך לכך החל ה-LSD לשמש למטרות פנאי בחוגים מסוימים, בעיקר בחוגים רפואיים, כאשר כמה אנשי מקצוע פסיכיאטריים ורפואיים הגיעו להכרות עם ה-LSD בעבודתם, החלו להשתמש בו בעצמם, ושיתפו אותו עם חברים ושותפים לעבודה. בין הראשונים לעשות זאת היה הפסיכיאטר הבריטי האמפרי אוסמונד (Humphry Osmond), שטבע את המושג "פסיכדליה" כדי לתאר את השפעות ה-LSD, והיה הראשון שנתן את הסם לסופר אלדוס האקסלי .
בתחילת דרכו נערכו ב-LSD ניסויים כסם טיפולי במצבים רפואיים שונים, כולל במחלות נפש. אחת הנסייניות ב-LSD בישראל טרם צאתו של הסם מחוץ לחוק הייתה המשוררת יונה וולך, שתארה את המסעות שחוותה בעקבות נטילת הסם בשנת 1965 בשירתה, בין השאר בשיר "אם תלך למסע LSD".
החל משנת 1950 ה-CIA החל תוכנית מחקר בשם פרויקט MK-ULTRA. הניסויים כללו נתינת LSD לעובדי CIA, אנשי צבא, רופאים, סוכני ממשלה, זונות, מטופלים חולי נפש ולציבור הרחב, כדי ללמוד את תגובותיהם, בדרך כלל ללא ידיעת הנבדקים. הפרויקט נחשף בדו"ח ועדת הקונגרס האמריקני רוקפלר בשנת 1975. בשנת 1963 פג הפטנט של סנדוז על ה-LSD. באותה שנה סיווג ארגון המזון והתרופות האמריקני את ה-LSD כתרופה חדשה תחת חקירה, כלומר יחולו הגבלות חדשות על השימוש הרפואי והמדעי בה. כמה דמויות מרכזיות, כולל אלדוס האקסלי וטימותי לירי, החלו להטיף לשימוש ב-LSD. ה-LSD הפך במהרה לחלק מרכזי בתרבות הנגד של שנות השישים, ובמאבק נגד מלחמת וייטנאם.
תת-התרבות הפסיכדלית הופכת לזרם מרכזי
היסטוריון ה-LSD ג'יי סטיבנס, מחבר הספר "הסתערות על גן עדן: LSD והחלום האמריקאי", אמר כי בימים הראשונים של השימוש למטרות פנאי, המשתמשים ב-LSD (שהיו באותה תקופה בעיקר אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע רפואיים) התחלקו לשתי קבוצות רחבות תחום. הקבוצה הראשונה, אשר הייתה שמרנית בעיקרה, והובאה לדוגמה על ידי הקסלי, שהרגישה כי ה-LSD היה חזק מדי ומסוכן מכדי לאפשר לו היכרות מיידית ונרחבת עם הציבור, וכי השימוש בו צריך להיות מוגבל לחברי ה'אליטה' של החברה - אמנים, סופרים, מדענים - אלו שיכלו לתווך את הפצתו ההדרגתית ברחבי החברה. הקבוצה השנייה, מאופיינת על ידי אלפרד האברד (Alfred Matthew Hubbard) וטימותי לירי, הרגישה של-LSD היה הכוח לחולל מהפכה ברחבי החברה וכי ה-LSD צריך להתפשט בתפוצה רחבה ככל האפשר ולהיות זמין לכלל.
במהלך שנות השישים, "הקבוצה השנייה" זו שמורכבת ממשתמשים מכלל החברה, התפתחה והתרחבה לתת-תרבות אשר שיבחה את הסמליות המיסטית והדתית שעוררו האפקטים החזקים של ה-LSD, ודגלה בשימוש בו כאמצעי להגברת מודעות. אישים הקשורים לתת-תרבות, כגון ד"ר טימותי לירי ונגני רוק פסיכדלי כמו גרייטפול דד, ג'ימי הנדריקס, חברי להקת ג'פרסון איירפליין והביטלס במהרה יצרו פרסום רב, שעורר התעניינות נוספת ב-LSD.
פופולריזציה של ה-LSD מחוץ לעולם הרפואי הואצה כאשר אישים כמו קן קיזי השתתפו בניסויים ב-LSD ואהבו את מה שהם ראו. טום וולף כתב תיעוד מפורסם של אותם ימי בראשית, על הכניסה של ה-LSD לעולם הלא אקדמי בספרו Aid Acid Test, שתיעד את מסעם מחוף לחוף, העתיר באסיד של קן קיזי ו-Merry Pranksters על האוטובוס הפסיכדלי "Furthur", ומאוחר יותר את מסיבות ה-LSD "אסיד טסט" של ה-Pranksters.
בשנת 1965, מעבדות סנדוז הפסיקו את המשלוחים של ה-LSD, שעדיין היו חוקיים, לארצות הברית למטרות מחקר ושימוש פסיכיאטרי, לאחר בקשה מממשלת ארצות הברית אשר החלה לדאוג מההשפעה.
עד אפריל 1966, השימוש ב-LSD הפך לכל כך נפוץ עד שמגזין טיים הזהיר מפני סכנותיו.
הוצאתו אל מחוץ לחוק
בשיא המלחמה הקרה, ב -24 באוקטובר 1968, כחלק מהמאבק של ממשלת ארצות הברית בתרבות הנגד, החזקת LSD הוצאה מהחוק בארצות הברית. האישור האחרון של ה-FDA למחקר על בני האדם, לשימוש ב-LSD אצל חולי סרטן גוססים, הסתיים בשנת 1980. שימוש פסיכיאטרי חוקי ומוסדר של LSD המשיך בשווייץ עד 1993.
כיום, המחקר הרפואי מתחדש ברחבי כל העולם. מספר ארגונים, ובהם קרן Beckley, מכון המחקר הפטר, MAPS, וקרן אלברט הופמן קיימים כדי לעודד, לתאם ולממן את המחקר על השימושים הרפואיים והרוחניים של ה-LSD.
הפצה מודרנית
סוחרי LSD וכימאים רבים מתארים מטרה דתית או הומניטרית המניעה את פעילותם האסורה. בספרו של ניקולס שו, "אורנג' סאנשיין: אחוות האהבה הנצחית ומטרתה להפיץ שלום, אהבה, ואסיד לעולם", מספר על אחת מהקבוצות האלו, "אחוות האהבה הנצחית" (Brotherhood of Eternal Love), אשר הייתה קבוצת סחר אמריקנית דומיננטית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים.
במחצית השנייה של המאה ה-20, סוחרים וכימאים כמו אוסלי סטנלי, ניקולס סנד, ולאונרד פיקארד, היו מעורבים בהפצת LSD בהופעות של הלהקה גרייטפול דד.
בשנת 2000, התגלתה מעבדתו של לאונרד פיקארד ליד קנזס. הרשות האמריקנית לאכיפת חוקי הסמים דיווחה שזוהי הייתה תפיסת ה-LSD הגדולה בהיסטוריה, ושנתיים לאחר מכן טענה כי מעצרו של פיקארד הוביל לירידה של 95% בזמינות ה-LSD בארצות הברית. פיקארד נשפט לשני מאסרי עולם אך זכה לשחרור מוקדם ביולי 2020 עקב מצבו הרפואי.
בארצות הברית, נכון לשנת 2017, כ-10% מהאוכלוסייה השתמשו ב-LSD בשלב כלשהו בחייהם, ואילו 0.7% השתמשו בו בשנה האחרונה.
תכונות
LSD הוא נגזרת של ארגולין אשר רגיש לחמצן, אור אולטרה סגול וכלור (במיוחד בתמיסה), אולם אם הוא מאוחסן הרחק מאור, לחות ובטמפרטורה נמוכה הפוטנציאל שלו עשוי להישמר שנים. בצורתו הטהורה הוא חסר צבע, ריח, ומוצק חלקית. LSD נצרך בדרך כלל דרך הפה על מצע כגון נייר סופג, קוביית סוכר, ג'לטין או מומס במי שתייה. במקרים נדירים הוא יכול להיות מוזרק לתוך שריר או תוך וריד. מנה אחת של LSD מכילה כ-100 מיקרוגרם בלבד (0.0001 גרם), מינון הנמוך פי 5,000 מבסמים פסיכדליים אחרים, כגון מסקלין (0.5 גרם).
LSD מסונתז בדרך כלל על ידי תגובה כימית בין דיאתילאמין לחומצה ליסרגית, אשר מופקת בהידרוליזה מאלקלואידים של פטריית הארגוט כמו ארגוטמין.
השפעה
גופני
LSD גורם לערנות, ולראית הזיות קטנות מתוך המציאות התרחבות אישונים והפחתת תיאבון. תגובות פיזיות אחרות ל-LSD משתנות מאוד, לא ספציפיות ואינדיבידואליות, חלק מתגובות הללו עשויות להיות משניות להשפעות הפסיכולוגיות החזקות של LSD. בין השאר נפוצים הסימפטומים הבאים: צמרמורות, עלייה בקצב הלב, תחושה של "זרמי חשמל" חזקים בכל הגוף, הידוק לסתות, זיעה, ייצור רוק, נדודי שינה, רפלקסים מוגברים, חוסר תחושה, רעד בקצות הידיים, חולשה, בחילות, היפותרמיה או היפרתרמיה (ירידת או עליית חום הגוף), ועליה ברמת הסוכר בדם. בניסויים על בעלי חיים דווח על התכווצויות רחם. כמה מהמשתמשים, כולל הופמן עצמו, דיווחו על טעם מתכתי חזק למשך ההשפעה.
LSD נחשב ללא ממכר על ידי הקהילה הרפואית. יצירת עמידות מהירה לסם מונעת שימוש יום יומי, וישנה עמידות צולבת (כשסמים מסוימים גורמים לעמידות גם לסמים אחרים, ולהפך) בין LSD, מסקלין ופסילוסיבין. עמידות זו מתמעטת לאחר מספר ימים ללא שימוש ונגרמת כנראה על ידי ירידה בוויסות קולטני ה-5HT2A במוח לצד רתיעה פסיכולוגית.
פסיכדליה
ממוזער|אמנות פסיכדלית מנסה לתעד את החזיונות בטריפ פסיכדלי
ההשפעות הפסיכולוגיות של LSD (הנקראות "טריפים" - מסעות) כוללות הזיות חזויותיות, סינסתזיה, שינוי בתחושת הזמן, ותחושה של אובדן זהות. השפעות אלו עשויות להשתנות במידה רבה בהתאם למינון הנלקח, המצב הנפשי של המשתמש, והסביבה (). טריפים מתחילים בתוך 20–30 דקות לאחר נטילה, ומגיעים לשיאם לאחר 3–4 שעות, ונמשכים עד 12 שעות.
לטריפ LSD יכולות להיות תופעות פסיכואמוציונאליות לטווח ארוך; חלק מהמשתמשים מציינים את חוויית ה-LSD כחוויה שגרמה לשינויים משמעותיים באישיותם ובנקודת מבטם על החיים. מתקבלות השפעות שונות באופן נרחב בהתבסס על מה שהפסיכולוג טימותי לירי הגדיר בשם: "Set and Setting": כאשר ה-Set הוא מצב הרוח הכללי של המשתמש וה-Setting היא הסביבה הפיזית והחברתית בה חווים את השפעות הסם. המחבר קן קיזי סיפר ש-LSD שינה את חייו לנצח: שההשפעה הפסיכולוגית העוצמתית שלו הייתה ההשראה לרומן "קן הקוקייה", ומייסד אפל, סטיב ג'ובס, טען ש-LSD היה אחד משני או שלושת הדברים החשובים ביותר שעשה בחייו.
חלק מההשפעות הפסיכולוגיות עשויות לכלול חוויה של צבעים בוהקים, חפצים זוהרים ומשטחים שנעים כמו גלים או נראים כאילו "נושמים", מאחורי עיניים סגורות נראות תבניות ססגוניות, עיוות תחושת הזמן (זמן נראה נמתח, חוזר על עצמו, משנה קצב, עוצר או נחדל להתקיים), תבניות גאומטריות זוחלות מכסות את הקירות ופריטים אחרים, חפצים משתנים לחפצים אחרים, תחושה כאילו המחשבות מתפתלות לתוך עצמן, אובדן תחושת ה'אני' (זהות או אגו, ידוע כ"מוות אגו"), ועוד תגובות פסיכו-פיסיאולוגיות עוצמתיות. משתמשים רבים חווים הבדלה בינם לבין "העולם החיצוני", תכונה ייחודית זו מאפשרת למשתמש לצפות בעצמו ובחייו מהצד, מעין לצאת מהבועה שחיי בה כל חייו. חלק מהמשתמשים מדווחים כי מצב זה מאפשר להם לקבל יותר שליטה לגבי אופייה וטיבה של אישיותם. מצב זה נקרא "תודעה מורחבת" ועשוי להוות תפקיד גם בהיבטים רוחניים ודתיים של ה-LSD. נוספים חווים אחדות מוחלטת עם הכל, ללא גבולות והפרדות.
אם המשתמש נמצא בסביבה עוינת או לא נעימה, או אם אינו מוכן נפשית לשינויים העוצמתיים בתפיסת העולם והמחשבה שהסם גורם, החוויה נוטה להיות פחות נעימה מאשר אם המשתמש נמצא בסביבה נעימה, במצב נפשי רגוע, מאוזן ופתוח לחוויות.
תחושה ותודעה
LSD גורם לחוויית הרחבה והעצמת חושים, רגשות, זכרונות, זמן, ומודעות. המשתמש עשוי לחוות החל משינויים עדינים בתפיסה ועד לשינויים קוגניטיביים מרחיקי לכת. שינויים בתפיסה השמיעתית והחזותית הם מאוד אופייניים. אפקטים חזותיים כוללים אשלית תנועה של משטחים סטטיים ("קירות נושמים"), שבילים נוצרים מחפצים נעים ("שבלים"), הופעת תבניות גאומטריות צבעוניות בתנועה (בעיקר בעיניים עצומות), העצמת צבעים ובהירות (הצבעים נראים בוהקים וססגוניים), מרקמים חדשים על אובייקטים קיימים, טשטוש ראייה, וסוגסטיביות צורה. משתמשים בדרך כלל מדווחים שהעולם הדומם נראה מונפש בצורה בלתי מוסברת, לדוגמה, אובייקטים נייחים בשלושה ממדים יכולים להראות כאילו נעים באופן יחסי למימד מרחבי נוסף אחד או יותר. רבים מהאפקטים החזותיים הבסיסיים דומים לפוספנים (Phosphene) הנראים לאחר הפעלת לחץ על רשתית העין, האפקטים הללו נחקרו גם תחת השם פורם קונסטנט (Form constant). אפקטים שמיעתיים של LSD עשויים לכלול עיוותי קול דמוי הד, העצמת היכולת להבחין בין גירויים שמיעתיים, וכמו כן התגברות כללית של החוויה המוזיקלית.
מינונים גבוהים יותר גורמים לשינויים עזים ויסודיים של התפיסה החושית כמו סינסתזיה (עירוב חוש אחד בחוש אחר, למשל לריח יש צליל, לרגשות יש טעם, ובעיקר קול, מוזיקה וצלילים סביבתיים שונים נראים כמו צבעים וצורות שמופיעות, עולות ומסתובבות סביב, ואז מתפוגגות כאשר גירוי השמע מסתיים), חוויית ממדים מרחביים או ממדי זמן נוספים, ולפעמים דיסוציאציה זמנית. במינונים גבוהים עשויה להתרחש תופעה של הזיות ממש - תחושות דמיוניות שאין להם כל קשר למציאות (לדוגמה: תחושה של עכבישים מטפסים על הגוף, שמיעת קולות של אנשים שלא נמצאים בסביבה, דמויות דמיוניות).
בשנת 1964 הפסיכיאטר מלוס אנג'לס סידני כהן פרסם את ספרו "המעבר שבתוכנו: סיפורו של ה-LSD. בריאיון עם כהן בנוגע לפרסום, דיווח טיים מגזין: "ההשפעה [של ה-LSD] על הדעת... היא כה פנטסטית, עד שרוב הנסיינים מתעקשים כי מילים הן לא הפלטפורמה לתאר אותה."
סכנות בריאות
ממוזער|520px|
עמודה אופקית מהווה את היחס בין מנה פעילה לבין מנה קטלנית, עמודה אנכית מהווה את פוטנציאל ההתמכרות
מבחינה בריאותית החששות העיקריים לגבי שימוש ב-LSD מתייחסים יותר לרפואה פסיכיאטרית מאשר לסיכון של נזק פיזי לגוף או למוח. חוקר ה-LSD הבכיר, ד"ר דוד ניקולס , יו"ר פרמקולוגיה באוניברסיטת פרדו וראש אחת המעבדות המובילות בעולם בחקר LSD, ציין במאמרו משנת 2004 הסוקר הלוצינוגנים, "אין שום ראיה כי איזשהו הלוצינוגן, אפילו ההצילוגן החצי מלאכותי ומאוד עוצמתי כמו ה-LSD, אי פעם גרם לנזק כלשהו לאיזשהו איבר בגוף האדם. [...] הלוצינוגנים לא גורמים לשינויים מסכני חיים בתפקוד הלב וכלי הדם, הכליות או הכבד כיוון שאין להם זיקה לרצפטורים ולמטרות הביולוגיות האחראיות על תפקוד חיוני בסיסי". מוות כתוצאה מההשפעות הפרמקולוגיות של ה-LSD לא תועדו בבני אדם.
עם זאת, כמו כל הסמים הפסיכואקטיביים, LSD יכול לגרום לשינויים קוגניטיביים ורגשיים, אשר יכולים להשפיע רבות על ההתנהגות. עם סמים פסיכדליים כמו LSD, יכולים להיות שינויים עוצמתיים ובלתי צפויים בחשיבה ובתפישה. בזמן השפעת סמים אלו, אדם יכול להפגין כושר שיפוט לקוי והתנהגות הזייתית העלולה להוביל לתאונות או למצבים מסוכנים. סמי הזיה עשויים לזרז תגובות פסיכוטיות או דיכאון אצל אנשים בעלי נטייה למצבים פסיכיאטריים אלו. אצל אנשים מסוימים, חרדה לטווח ארוך או דיכאון עשויים לנבוע מחוויות לא נעימות או חזיונות מפחידים שהתרחשו במהלך החוויה הפסיכדלית.
בעבר דווחו השפעות חיוביות של LSD על הבריאות, כולל שיפורים בתחום בריאות הנפש; חיבור לרוחניות; תובנות על העולם ותובנות אישיות; טיפול בכאבי ראש מקבצים; שימוש בהתגברות על התמכרות לסמים אחרים; הפחתת השימוש בתרופות לשיכוך כאבים והפחתת רמות חרדה בקרב אנשים בעלי מחלות סופניות. אף על פי שמחקרים קליניים בקנה מידה קטן על ידי מעבדות מדעיות לגיטימיות הציעו כי טענות אלו עשויות להיות ראויות לחקירה נוספת, מחקרים קליניים רחבי היקף מצאו מתאם גבוה בין השפעות חיוביות ארוכות טווח לשימוש בפסילוסיבין, ש-LSD הוא הלוצינגן סינתטי שלו.
פסיכוזה
מחקרים מצביעים על האפשרות כי ל-LSD יש יכולת לעורר סימפטומים פסיכוטיים אצל אנשים בעלי נטייה לפסיכוזה. מאחר שהפרעות פסיכוטיות או סכיזופרניות מתבטאות בעיקר בקרב אנשים בשנות העשרה המאוחרות שלהם או בתחילת שנות העשרים, באותו גיל שבו השימוש ב-LSD הוא הנפוץ ביותר, הבחנה זאת איננה ברורה לחלוטין. אנשים עם היסטוריה משפחתית של סכיזופרניה או התפרצות מוקדמת של מחלת נפש, עלולים להיות תחת יתר סיכון, כיוון ש-LSD ידוע כי עלול להקדים בעיות פסיכולוגית עתידיות. עם זאת, טוענים חוקרים כי "למרבה המזל, סמים אלו נראים כי אינם מסוגלים לייצר מחלות נפש מכלום אצל אותם אנשים בריאים מבחינה נפשית, מצד שני עלולים לזרז מחלות כאלו אצל אנשים בעלי נטייה." תופעת לוואי זו כנראה נדירה למדי: כמו שר דוד ניקולס צפה בשנת 2004: "בחיפוש במדליין שבוצע בתחילת שנת 2003 עבור דו"ח על מקרה שבו LSD גרם לפסיכוזה, נמצאו רק שלושה דוחות ב-20 השנים הקודמות."
פלאשבקים
"פלאשבקים" מדווחים כתופעה פסיכולוגית שבה הפרט חווה אפיזודה של כמה מההשפעות הסובייקטיבית של ה-LSD זמן ארוך לאחר שהשפעת הסם פגה, בדרך כלל בימים שלאחר מנה טיפוסית. בכמה מקרים נדירים, פלאשבקים דווחו כי נמשכו זמן רב יותר, אך בדרך כלל הם נמשכים זמן קצר, ומאוד מתונים בהשוואה ל"טריפ" ה-LSD עצמו. פלאשבק יכול לשלב היבטים חיוביים ושליליים של טריפ LSD, ובדרך כלל נגרם/מוער על ידי שימוש בסמים אחרים כגון אלכוהול או קנאביס, על ידי מתח נפשי, או על ידי עייפות. פלאשבקים הוכיחו את עצמם כקשים למחקר, והם כבר לא מוכרים רשמית כתסמונת פסיכיאטרית אמיתית. עם זאת, השימוש במונח בשפה המדוברת נמשך, ובדרך מתייחס לכל חוויה ללא סמים המזכירה השפעה של סם פסיכדלי, עם הקונוטציה הטיפוסית כי האפיזודה של החוויה היא למשך זמן קצר. אין הסבר מוחלט עבור החוויות האלה. כל ניסיון להסביר חייב לשקף מספר תצפיות: הראשונה, מעל 85 אחוז מן המשתמשים ב-LSD טוענים כי מעולם לא חוו "פלאשבק"; השנייה, התופעה נראית כי קשורה לשימוש ב-LSD, אם כי קשר סיבתי לא בוסס; והשלישית, שיעור גבוה יותר של חולים פסיכיאטריים דיווחו כי חוו פלאשבק מאשר משתמשים אחרים. מספר מחקרים ניסו לברר מה הסיכוי למשתמש ב-LSD, אשר לא סובל מבעיה פסיכיאטרית ידועה, לחוות פלאשבק. מחקרים גדולים יותר כללו את בלומנפלד בשנת 1971 נאדיץ' ופאנוויק בשנת 1977, אשר הגיעו לתוצאה של 20% ו 28%, בהתאמה.
HPPD
HPPD (שם מלא: Hallucinogen persisting perception disorder) מוגדרת במהדורה הרביעית של DSM בתור הפרעה שמתבטאת בהזיות קבועות, בעיקר ויזואליות, גם זמן רב לאחר סיום ה"טריפ". סקירה שנערכה לאחרונה מצביעה על כך ש-HDPPD (כפי שמוגדר ב-DSM) אינה שכיחה ומשפיעה על אוכלוסיית משנה פגיעה של משתמשים.
מעמד חוקי
ברוב מדינות העולם הסם אינו חוקי למכירה, להחזקה ולשימוש. בישראל הסם נכלל בפקודת הסמים המסוכנים.
ראו גם
אנתאוגן
אם תלך במסע אל אס די
אם תיתקע במסע אל אס די
קישורים חיצוניים
סקירה מדעית מקיפה על LSD באתר מרפא, 2019 (בעברית)
הילד הבעייתי שלי - טקסט מלא של ספרו של הופמן על גילוי ה- LSD
What is LSD? - סרטון בן 10 דקות שבו טימותי לירי מסביר מהו האל. אס. די
- על השינויים הפסיכולוגים בסמי הזיה
מה קורה כשמוזיקאים לוקחים LSD?, סיקור על השפעת האל. אס. די על התהליך היצירתי, 7 באוגוסט 2020
הערות שוליים
קטגוריה:סמים פסיכדליים
קטגוריה:שווייץ: המצאות | 2024-10-06T22:01:44 |
מטריקה | בטופולוגיה, מֶטְרִיקָה (נקראת גם פונקציית מרחק) היא פונקציה המתאימה לכל זוג נקודות במרחב מספר אי-שלילי, ומקיימת כמה תנאים פשוטים. בזכות תנאים אלה, אפשר לראות במטריקה הכללה של מושג המרחק מהמרחב האוקלידי למרחב כלשהו.
הסבר אינטואיטיבי
מטריקה היא הגדרה כוללת יותר של מושג המרחק. מושג המרחק מוגדר בגאומטריה האוקלידית, ה"פשוטה". כללי המטריקה (להלן) מאפשרים להגדיר ערך המציית לאותם חוקים כלליים במרחבים שאינם אוקלידיים. שלוש התכונות הנדרשות מכל מטריקה הן:
המרחק בין כל שתי נקודות שונות הוא חיובי. אם המרחק בין שתי נקודות הוא אפס, שתיהן הן אותה נקודה.
המרחק בין שתי נקודות אינו תלוי בשאלה איזו היא נקודת "ההתחלה" ואיזו נקודת "הסיום", כך שניתן לדבר על "המרחק בין הנקודות".
הכללה של אי-שוויון המשולש: המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא במסלול הישיר בין שתיהן, והליכה לנקודות ביניים יכולה רק להאריך את המסלול, לא לקצר אותו.
הגדרה פורמלית
תהא קבוצה כלשהי. פונקציה תיקרא מטריקה כאשר היא מקיימת את שלוש התכונות הבאות עבור כל :
אם ורק אם
(סימטריות)
(אי-שוויון המשולש)
נובע מכך ש- (אי שליליות) שהרי מהאקסיומות מתקיים
.
קבוצה יחד עם הפונקציה נקראת מרחב מטרי, והוא יסומן על ידי הזוג .
אם מחליפים את אי-שוויון המשולש בדרישה החזקה יותר ש-, המטריקה נקראת מטריקה לא ארכימדית. במרחב עם מטריקה לא ארכימדית כל משולש הוא שווה-שוקיים.
דוגמאות
המטריקה הדיסקרטית: אם אז , אחרת .
המטריקה בגאומטריית נהגי המוניות: בהינתן מערכת צירים, ניתן לנוע רק במקביל לאחד מהם. בשפה מתמטית: .
מטריקה על קבוצת כל המילים האפשריות בנות ארבע אותיות: המטריקה היא מספר הצעדים המזערי שיש לבצע כדי לעבור ממילה למילה , כשצעד מוגדר כהחלפה של אות אחת. מטריקה זו קרויה מרחק המינג.
מטריקה בין חיילים: מספר הצעדים המזערי שנחוץ כדי להעביר מסר מחייל לחייל , כשצעד מותר הוא העברת מסר מחייל למפקדו או ממפקד לחייל הנתון לפקודתו.
לעומת זאת, המרחק בין שתי נקודות במפה על-פי אורך הדרך שיש לנסוע כדי להגיע מאחת לשנייה אינו מטריקה, עקב קיומם של כבישים חד סיטריים, שגורמים למצבים שבהם .
שקילות מטריקות
שתי מטריקות על אותו מרחב הן שקולות אם הן מגדירות את אותה טופולוגיה מטרית. ניתן להראות ששתי מטריקות הן שקולות אם ורק אם כל כדור פתוח ביחס למטריקה אחת, מכיל כדור פתוח בעל אותו המרכז ביחס למטריקה האחרת. מכיוון שהטופולוגיה של מרחב מטרי נקבעת על ידי התכנסות של סדרות, שתי מטריקות הן שקולות אם ורק אם כל סדרה מתכנסת ביחס לאחת מהן, מתכנסת גם ביחס לשנייה. עם זאת, המושג של סדרת קושי, התלוי במטריקה, אינו נשמר תחת שקילות (לדוגמה, המטריקה על הקטע שקולה למטריקה הרגילה שם, אבל הסדרה , שאינה מתכנסת, היא סדרת קושי לפי המטריקה הרגילה, אבל לא לפי ).
כל שתי נורמות על המרחב שקולות (כמטריקות), ולכן יש למרחב הזה טופולוגיה נורמית אחת ויחידה.
הטנזור המטרי
בגאומטריה דיפרנציאלית ואנליזה על יריעות המונח "מטריקה" משמש כדי לציין את הטנזור המטרי המוגדר מעל יריעה חלקה , זהו שדה טנזורי המתאים לכל נקודה במרחב טנזור. הטנזור הזה מייצג בעצם את המטריקה הלוקלית של מרחק אינפיניטסימלי בין שתי נקודת במרחק של הנקודה.
כלומר, אלמנט האורך האיפיניטסימלי נתון על ידי
כאשר רצים על האינדקסים של וקטורי הבסיס בנקודה .
כדי לקבל את המרחק בין שתי נקודת כלשהן, ו-, יש לבצע אינטגרציה על אלמנט האורך האינפיניטסימלי. כלומר, אנו מגדירים מטריקה חדשה על ידי
כאשר הוא פרמטר של עקומה גיאודזית המחברת בין ל- ואת יש לפרש כטנזור המטרי בנקודה והאינטגרציה מתבצעת כאינטגרל מסלולי לאורך עקומה זו.
בתורת היחסות
בתורת היחסות מוגדר מרחב-זמן, הנקרא גם מרחב מינקובסקי.
בתורת היחסות הפרטית, מותאם למרחב-זמן מרחק בריבוע, המוגדר על ידי:
כאשר הם המרחקים במרחב האוקלידי התלת-ממדי, הוא הפרש הזמנים (המרחק בציר הזמן) ו- היא מהירות האור. במקרה זה, המרחק בריבוע יכול להיות גם אפס או שלילי, בניגוד לחלק מהדרישות על מטריקה. על כן, אומרים שהמטריקה בתורת היחסות הפרטית היא מטריקה מוכללת, ומהווה הרחבה של מושג המטריקה הקלאסי.
בתורת היחסות הכללית, המטריקה היא באופן כללי טנזור מטרי (מוכלל), והיא מהווה פתרון של משוואות איינשטיין. דוגמה בעלת חשיבות היסטורית היא מטריקת שוורצשילד, המתארת את עקמומיות המרחב סביב כוכב כדורי מסיבי, בפרט סביב חור שחור. בעזרת מטריקה זו, הצליחו מדענים לאשש את תורת היחסות הכללית.
ראו גם
גאומטריית נהגי המוניות
מרחק צ'בישב
מרחב מטרי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מרחבים מטריים
קטגוריה:גאומטריה דיפרנציאלית | 2024-09-01T17:06:47 |
מרחב מטרי | בטופולוגיה, מרחב מטרי היא קבוצה שמוגדרת עליה פונקציה סימטרית ואי-שלילית המפרידה נקודות והמקיימת את אי-שוויון המשולש. פונקציה כזו (הנקראת מטריקה) מקיימת את התכונות היסודיות של המרחק הגאוגרפי, ולכן רואים בה הכללה של מושג המרחק. המטריקה מאפשרת להגדיר במרחב כדורים, שבזכותם יש למרחבים מטריים תכונות טופולוגיות אופטימליות.
הגדרה
מטריקה על קבוצה לא ריקה היא פונקציה המקיימת את התכונות הבאות לכל :
אי-שליליות: .
הפרדת נקודות: אם ורק אם (ולכן, מכך שהמטריקה היא אי-שלילית, נובע ש אם ורק אם , כלומר המטריקה מפרידה נקודות).
סימטריות: .
אי-שוויון המשולש: .
קבוצה שמוגדרת עליה מטריקה נקראת מרחב מטרי ומסומנת כזוג הסדור , כאשר כאן הקבוצה היא המרחב, ואילו הפונקציה היא המטריקה (שלפעמים מכונה ״המרחק״). לעיתים, במיוחד כאשר ברור מהי המטריקה, מקצרים את הסימון ומתייחסים אל כאל המרחב המטרי.
דוגמאות
מרחבים נורמיים הם דוגמה חשובה למרחב מטרי, שהרי הנורמה מאפשרת להגדיר מטריקה על ידי . בפרט הישר הממשי (עם נורמת הערך המוחלט: ), המישור האוקלידי והמרחב האוקלידי הם מרחבים מטריים מהסוג הזה, כאשר המטריקה היא המרחק הגאומטרי המוכר, כלומר הנורמה האוקלידית.
דוגמה חשובה נוספת, שמכלילה את המקרה של מרחב נורמי, היא מרחב גאודזי (או מרחב מטרי גאודזי), למשל פני כדור אוקלידי (כלומר ספירה, שם, בהינתן שתי נקודות ו , מסתכלים על המעגל הגדול עליהן הן נמצאות, כלומר על המעגל שעובר דרך שתי הנקודות ומרכזו הוא הראשית ורדיוסו 1; בין שתי הנקודות ו עוברות שתי קשתות שנמצאות על המעגל, ומגדירים את להיות אורך הקשת הקצרה שעוברת ביניהן). דוגמה נוספת של מרחב גאודזי (יותר כללית מפני כדור) היא יריעת רימן שלמה. באופן כללי, מה שמאפיין מרחבים גאודזיים הוא שלכל שתי נקודות ו במרחב ניתן למצוא מסילה שמחברת ביניהן באופן שומר מרחק, כלומר יש פונקציה (שתסומן ב ) מהקטע על הישר הממשי למרחב המטרי עצמו, והפונקציה הזו מקיימת (כלומר מעתיקה את 0 ל ), (כלומר מעתיקה את 1 ל ), והיא שומרת מרחקים (כלומר לכל ).
על כל קבוצה אפשר להגדיר את המטריקה . מטריקה זו ידועה בתור "המטריקה הדיסקרטית" והטופולוגיה שמשרה היא הטופולוגיה הדיסקרטית (כלומר, במרחב זה כל קבוצה היא קבוצה פתוחה).
התכנסות לגבול
בהינתן מרחב מטרי , נסתכל על איזשהי סדרת נקודות במרחב: . נאמר שהסדרה מתכנסת לגבול אם קיימת נקודה בעלת התכונה ש . במקרה כזה הנקודה תוגדר להיות הגבול של הסדרה . נשים לב שהגבול הוא גבול על הישר הממשי (כלומר גבול של סדרת המספרים הממשיים ), שבעזרתו מגדירים גבול במרחב המטרי .
לדוגמה, נניח שהמרחב המטרי הוא אוסף הפונקציות הרציפות על הקטע , כאשר המרחק בין שתי פונקציות מוגדר להיות נורמת הסופרמום (), ונסתכל על סדרת הפונקציות . כפי שנראה מייד, סדרה זו מתכנסת לפונקציה : אכן, חישוב פשוט מראה ש , ולכן באמת , כלומר לפי הגדרת הגבול הפונקציה שהוגדרה לעיל היא גבול של הסדרה .
באופן כללי, לא כל סדרה במרחב מטרי היא סדרה מתכנסת (דוגמה: , ), אבל ניתן להראות שאם סדרה היא סדרה מתכנסת, אז קיים לה גבול אחד ויחיד.
סדרות קושי ומרחב מטרי שלם
בהינתן מרחב מטרי וסדרת נקודות במרחב, נאמר שהסדרה היא סדרת קושי (על שם המתמטיקאי אוגוסטין לואי קושי) אם היא בעלת התכונה הבאה: לכל קיים מספר טבעי כך שלכל שני מספרים טבעיים המקיימים וגם מתקיים . במילים אחרות, החל ממקום מסויים המרחקים בין כל שני איברים בסדרה נהיים קטנים כרצוננו ובמידה אחידה. ניתן להראות שכל סדרה מתכנסת היא סדרת קושי, אבל לא תמיד סדרת קושי היא סדרה מתכנסת (דוגמה: , כלומר הקטע הפתוח על הישר הממשי בין 0 ל 1, והסדרה היא ). מרחב מטרי בו כל סדרת קושי היא סדרה מתכנסת מכונה מרחב מטרי שלם. לדוגמה, הישר הממשי עם המטריקה המוכרת (ערך מוחלט) הוא מרחב מטרי שלם, וכך גם כל מרחב אוקלידי ממימד גבוה יותר. מרחב בנך הוא מרחב נורמי שלם. הרבה משפטים חשובים ושימושיים תקפים במרחבים מטרים שלמים, אבל לא במרחבים מטרים כלליים. מתוכם ניתן לציין את משפט ההעתקה הפתוחה, משפט נקודת השבת של בנך, הלמה של קנטור ומשפט הקטגוריה של בייר.
מרחב מטרי כמרחב טופולוגי
במרחב מטרי, קבוצת הנקודות שמרחקן מנקודה מסוימת קטן מקבוע חיובי מסוים, נקראת "כדור פתוח". קבוצה המוכלת בכדור כזה נקראת קבוצה חסומה (ואם המרחב כולו הוא קבוצה חסומה, אומרים שהמרחב חסום).
אוסף הכדורים הפתוחים מהווה בסיס לטופולוגיה, וכך אפשר לראות כל מרחב מטרי כמרחב טופולוגי. בניגוד לסתם מרחב טופולוגי, כל מרחב מטרי מקיים את תכונת ההפרדה T4 (יתרה מזאת, כל מרחב מטרי הוא מרחב נורמלי באופן מושלם או T6). מרחב מטרי הוא מרחב קומפקטי אם ורק אם הוא חסום כליל ושלם. אם המרחב חסום כליל, ההשלמה שלו היא דוגמה לקומפקטיפיקציה.
מרחב טופולוגי שניתן להגדיר עליו מטריקה שתגדיר את הטופולוגיה שלו נקרא מרחב מטריזבילי.
מרחק האוסדורף ומרחק גרומוב-האוסדורף
האוסדורף הגדיר מטריקה בין תת-הקבוצות הסגורות של מרחב מטרי קומפקטי, לפי , כאשר . בהגדרה זו השתמש גרומוב כדי להגדיר את המרחק בין שני מרחבים מטריים A,B, כמרחק (האוסדורף) המינימלי בין כל שתי תמונות איזומטריות של המרחבים במרחב מטרי שלישי. מרחק האוסדורף-גרומוב של שני מרחבים הוא אפס אם ורק אם הם איזומטריים. הגדרה זו מובילה ל"טופולוגיית האוסדורף-גרומוב", שלפיה סדרת מרחבים מטריים מנוקדים מתכנסת למרחב מטרי מנוקד, אם לכל , המרחקים בין הכדורים ברדיוס במרחבים הנתונים, לבין הכדור ברדיוס במרחב המטרה, שואפים לאפס. בדרך כלל קשה לחשב את המרחק המדויק בין שני מרחבים.
יהיו A,B מרחבים מטריים. העיוות של יחס הוא הסופרמום של ההפרשים על פני כל הזוגות . נאמר שיחס R הוא התאמה (correspondence) אם ההטלות שלו על שני הרכיבים הן על. מרחק גרומוב-האוסדורף בין המרחבים A,B שווה למחצית האינפימום של כל העיוותים של התאמות בין A ל-B.
מרחבים אולטרה-מטריים
פונקציה המקיימת את האקסיומה (שהיא חזקה יותר מאי-שוויון המשולש) נקראת אולטרה-מטריקה. מרחב שמוגדרת עליו אולטרה-מטריקה נקרא מרחב מטרי לא ארכימדי, או מרחב אולטרה-מטרי.
ראו גם
מטריקה
נורמה
מרחב אורכים ומרחב גאודזי
מרחב פסאודו-מטרי
לקריאה נוספת
דניאלה ליבוביץ, טופולוגיה קבוצתית, כרך א', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
קישורים חיצוניים
* | 2024-10-19T14:25:23 |
יינון | שמאל|ממוזער|250px|אנרגיות יינון של יסודות שונים כפונקציה של המספר האטומי. בגרף מצוינים הגזים האצילים אשר נמצאים בסוף השורות בטבלה המחזורית.
יינון (בלועזית: Ionization) הוא התהליך שבמהלכו משתנה המטען החשמלי של אטום, יון או מולקולה כתוצאה מקליטה או שחרור של אלקטרון אחד או יותר. על מנת לגרום לשחרור של אלקטרון מאטום, יון או מולקולה, יש להשקיע אנרגיה גבוהה דיה כדי לפרק את הקשר החשמלי בין האלקטרון לבין הפרוטונים שבגרעין האטום. אנרגיה זו מכונה "אנרגיית יינון". בתהליך ההפוך, שבו נקלט אלקטרון, משתחררת אנרגיה הנמדדת על ידי זיקה אלקטרונית.
ככל שהרדיוס האטומי גדול יותר, תידרש השקעה פחותה יותר של אנרגיית יינון. בדרך כלל אנרגיית היינון הולכת וגדלה לקראת הצד הימני-העליון של טבלת היסודות מפני שככל שנלך ימינה בשורה, הכוח החשמלי יגדל ולכן אנרגיית היינון תגדל. עם זאת, ישנן חריגות מכלל זה.
גורמים משפיעים
מרחק: ככל שהמרחק שבין האלקטרון שיוצא מהאטום לגרעין גדל, הכוח החשמלי חלש יותר. מספר רמות האנרגיה הוא מדד למרחק ולכן ככל שיש יותר רמות אנרגיה, אנרגיית היינון קטנה. באותו טור בטבלה המחזורית, ככל שנרד למטה אנרגיית היינון תקטן.
מטען הגרעין: ככל שמטען הגרעין גדול יותר, המשיכה החשמלית גדולה יותר, ותידרש יותר אנרגיה כדי להביא לעזיבתו של האלקטרון (בצורונים בעלי מספר אלקטרונים זהה, (איזואלקטרונים).
שימוש
דוגמאות יומיומיות של יינון גזים הן למשל נורה פלואורסצנטית או נורות חשמליות אחרות. ביינון משתמשים גם בגלאי קרינה כמו גייגר-מולר או תאי יינון. משתמשים בתהליך היינון באופן נרחב בציוד תעשייתי ומדעי למשל במנועי יונים וכן בספקטרוסקופיה והקרנות רפואיות.
ייצור יונים
יונים טעונים שלילית נוצרים כאשר אלקטרון חופשי מתנגש באטום ולאחר מכן נלכד בתוך מחסום פוטנציאל האטום, ומשחרר את כל האנרגיה העודפת. התהליך ידוע בשם יינון אלקטרון. יונים טעונים חיובית נוצרים בהעברת כמות מספקת של אנרגיה לאלקטרון קשור. סכום הסף של האנרגיה הדרושה נקרא "אנרגיית היינון". יינון אדיאבטי הוא צורת יינון שבה האלקטרון נפלט או נוסף לאטום או למולקולה ברמת האנרגיה הנמוכה ביותר שלה.
מפולת טאונסנד היא דוגמה טובה של ייצור יונים חיוביים ואלקטרונים חופשיים בעקבות השפעת היונים. זוהי תופעת מפולת שמעורבים בה אלקטרונים באזור של שדה חשמלי חזק בתוך גזים שיכולים ליינן, כמו אוויר. בהתאם לתהליך היינון המקורי, בעקבות קרינה חזקה כל כך של יונים, היון החיובי נסחף לעבר הקטודה, בזמן שהאלקטרון החופשי נסחף לכיוון האנודה של המכשיר. אם השדה החשמלי חזק מספיק, האלקטרון החופשי צובר אנרגיה מספיקה כדי לשחרר אלקטרון רחוק יותר כשהוא נתקל בו. שני האלקטרונים החופשיים הללו נעים יחד לכיוון האנודה וצוברים אנרגיה מספקת מהשדה החשמלי כדי לגרום ליינון אטומים נוספים וכן הלאה. תהליך זה אפקטיבי במיוחד בתגובות שרשרת, ותלוי בצבירת האנרגיה של האלקטרונים החופשיים.
המגמה באנרגיית היינון של אטומים היא להמחיש את ההתנהגות המחזורית של אטומים בהקשר למספרם האטומי, וסידורים בהתאם לטבלה המחזורית של מנדלייב. הטבלה היא כלי שימושי מאוד לייצור והבנה של סידור האלקטרונים ברמות האטומיות בלי להיכנס לפרטים ולנוסחאות מסובכות. המחזוריות קטנה בעת יינון אטומים בגזים לא צפופים.
פיזיקה קלאסית
פיזיקה קלאסית ומודל בוהר לאטום יכולים להסביר באופן איכותי את פליטת הפוטונים והיינון באטום. במקרים אלו, במהלך תהליך היינון, האנרגיה של האלקטרון כוללת את הפרש האנרגיה בין רמות האנרגיה שביניהן הוא עובר. התיאור הקלאסי לא יכול להסביר את תעלת היונים כיוון שבמקרה זה התהליך כולל מעבר של האלקטרון דרך מחסום פוטנציאל שלא מתואר בפיזיקה הקלאסית.
מכניקת הקוונטים
האינטראקציה בין אטומים ומולקולות עם זרם חזק מספיק מובילה ליינון של אטום או מספר אטומים. את מדד היינון, כלומר ההסתברות של יינון בזמן מוגבל, אפשר לחשב בעזרת מכניקת הקוונטים. באופן כללי, הפתרונות האנליטיים לא אפשריים, והקירובים דורשים שליטה מתמטית טובה מאוד. בכל מקרה, כשזרם האטומים די חזק, ניתן להתעלם מהמבנה של האטום או המולקולה ופתרון אנליטי למדד היינון הוא אפשרי.
תעלות אטומים
ביינון הקלאסי, אלקטרון חייב לרכוש די אנרגיה על מנת להתגבר על מחסום האנרגיה של המעבר בין הרמות האטומיות. לעומת זאת, בתעלות הקוונטיות מאפשרות לאלקטרון פשוט לעבור דרך מחסום האנרגיה במקום ללכת כל הדרך, בזכות התכונה הגלית של האלקטרון. מכאן, אלקטרון בעל אנרגיה גבוהה יותר יכול לעבור את מחסום האנרגיה בקלות, ויש לו סיכוי גבוה יותר לעשות זאת. במציאות, תעלת יונים אפשרית כאשר לאטום או למולקולה יש אינטראקציה עם הזרם החזק של האטומים. התהליך הזה יכול להיות מובן כתהליך שבו אלקטרון לא יציב, מושפע מהיונים הסובבים אותו.
קרינה מייננת
תהליך היינון יכול להתרחש כתוצאה מקרינות מסוימות, מדובר בקרינות בעלות עוצמה גבוהה, כלומר קרינות בעלות אורך גל קצר. קרינה כזו נקראת קרינה מייננת. לקרינה זו יכולים להיות שימושים רבים, גם בגלל העוצמה שלה, וגם בגלל ההשפעה המייננת שלה. אמנם, קרינה זו עלולה גם להיות מסוכנת כאשר נחשפים אליה יותר מדי, ומעלה את הסיכון למחלת הסרטן.
קישורים חיצוניים
אנרגיית יינון - בספרייה של מטח.
אנרגיית יינון - באתר לרגו (LerGO).
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
קטגוריה:פיזיקה אטומית
קטגוריה:כימיה קוונטית | 2023-09-13T05:08:24 |
במבה | ממוזער|סמל המותג "במבה"
שמאל|ממוזער|250px|שלושה דגמי אריזה של במבה: מימין הוותיק ביותר, ובאמצע חדיש יותר
במבה הוא חטיף העשוי מתירס ובוטנים, המיוצר על ידי חברת "אסם" מתחילת 1964.
היסטוריה
החטיף פותח על ידי החברה בזמן שיוסף שוורץ היה הטכנולוג הראשי. בתחילת דרכו היה החטיף בטעם גבינה, אולם שיווקו לא נשא רווחים משמעותיים. באפריל 1965 שווק חטיף הבמבה בחמישה טעמים: בוטנים, גריל, תירס, קימל וגבינה, ומאז 1966, משווק החטיף רק בטעם הבוטנים. בראשית שנות ה-70 היה הבמבה מזוהה כחטיף לילדים ואסם ניסתה לקדם את צריכתו בקרב מבוגרים.
ההצלחה הגדולה של החטיף הפכה את המותג במבה לשם גנרי לחטיף בטעם בוטנים מסוג זה. המוצרים המתחרים נמכרים בשמות "פרפר" (תלמה), "שוּש" (עלית) ועוד.
נכון לשנת 2007, במבה הוא החטיף המלוח הנמכר ביותר בישראל.
בשנת 2016 חברת נסטלה השווייצרית רכשה את חברת אסם. בשנת 2019 עבר מפעל הייצור לקריית גת, ובמפעל בשדרות מיוצר, בין יתר החטיפים המלוחים, חטיף הבמבה במילוי.
בשנת 2024 רכשה החברה גם את זכויות הקניין של אסם ובתוכן גם את נוסחאות הייצור של במבה, הסמלים ושאר הפרטים המסחריים של המוצר.
סוגי במבה
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה אסם לייצר ולשווק במבה בסין. הבמבה המשווקת מלוחה יותר מהחטיף המיוצר בישראל כדי להתאים לטעם המקומי בסין.
מותג נוסף של אסם הוא "במבה מתוקה" בטעם תות שדה שמיוצר מ-1980. שמו העממי הוא "במבה אדומה". צבעו האדום של החטיף מתקבל משימוש בצבע מאכל מסלק וממיצוי תותים.
בשנת 2004 החלה אסם לשווק דגני בוקר של במבה בשיתוף חברת נסטלה, אך המוצר נכשל מסחרית וירד לאחר כשנתיים מהמדפים.
בשנת 2008 החלה החברה לשווק במבה במילוי קרם נוגט לכבוד חגיגות ה-60 למדינת ישראל בתחילה כמהדורה מוגבלת ולאחר מכן כמוצר קבוע. חברת אסם פנתה לציבור וקראה לו להציע טעמים חדשים. בסופו של דבר זכתה הצעה של חייל למלא את הבמבה בשוקולד (שעברה הסבה לנוגט שוקולד) בהשראת נוהג צה"לי, לדבריו, של לטבול את הבמבה בשוקולד.
בשנת 2010 שווקה במבה במילוי קרם חלווה.
בשנת 2012 שיווקה החברה "במבה במילוי קרם במבה" שהיא במבה במילוי קרם חמאת בוטנים.
בשנת 2013 שיווקה החברה את במבה פרוזן, חטיף במבה במילוי קרם נוגט שעבר הקפאה. ניתן היה להשיג אותו רק בבית קולנוע.
בשנת 2014 לקראת המונדיאל שיווקה החברה מיקס של החטיפים ביסלי ובמבה במהדורת אליפות.
בשנת 2015 שיווקה החברה את "במבה בומבה" במארז של 60 גרם. כמו גם במבה בטעם פונץ' בננה במארז של 60 גרם.
בשנת 2016 שיווקה החברה במבה בקוטר הדומה למטבע בשם "במבה עגולה". כן שיווקה את במבה במביני (הלחם של המילים במבה ומיני, הנועד להתכתב עם המילה האיטלקית bambino, "ילד", "ילדון"), שהייתה במבה מוקטנת.
בשנת 2017 שיווקה החברה במבה בצורת בייגלה לקראת פורים בשם "במבה שהתחפשה" וגם את הבמבה בומבה ששווקה בצורה דומה לפני כמה שנים. לקראת הקיץ שיווקה החברה במבה במילוי קרם בטעם ביסקוויט קרמל.
בשנת 2018 שיווקה החברה במבה במילוי אייס קפה, במבה "חצי חצי" בטעמי וניל-בראוניז, וכן המשיכה לשווק את מהדורת במבה בומבה.
בשנת 2019 שיווקה החברה במבה בשתי מהדורות חורף - אחת במילוי קרם בטעם קפוצ'ינו ואחת עם נגיעות שוקולד.
בשנת 2020 שיווקה החברה את "במבה ביס" - גרסה מוקטנת של הבמבה הרגילה ובמבה במילוי קרם שוקולד בלונד.
בשנת 2021 שיווקה החברה במבה במילוי קרמל מלוח, ובמבה במילוי קרם בייגלה מלוח בשיתוף פעולה עם חברת גולדה.
בשנת 2022 שיווקה החברה במבה אוורירית הניחנת במרקם רך יותר מהבמבה הרגילה וכן במבה בטעם בראוניז.
בשנת 2023 שיווקה החברה במבה רגילה במילוי במבה אדומה ובמבה במילוי פתי בר.
ביולי 2024 החלה מכירה של במבה במילוי קרם בטעם ופל בלגי.
ביולי 2024 החלה נסטלה לשווק שלגון קראנץ' במבה מתוקה.
תהליך הייצור
בתהליך ייצור במבה נדחסות כמויות גדולות של תירס גרוס. התירס מחומם, נחתך ויוצר את הצורה הגלילית של במבה. לאחר מכן, חותכים לחלקים ומצפים בחמאת בוטנים. בסופו של התהליך המוצר נארז בשקיות ומשווק לחנויות. כושר הייצור של מפעל הבמבה בחולון מגיע לכ־450 שקיות במבה בדקה (27,000 שקיות בשעה).
לציון אירועים מיוחדים, נחתכת הבמבה לצורות שונות ומיוחדות.
בשנת 1999 לקראת המילניום יוצרה בצורת הספרות 2 ו-0 (היה קיים יחס של 1:3 בין הצורות כמו במספר 2000)
בשנת 2003 יוצרה במבה בצורת גלגלים או בצורת לבבות והחטיף נקרא "במבה מאהבה".
בשנת 2004 יוצרה במבה בצורת כוכבים.
בשנת 2010 שווקה מהדורת במבה קוביות איתה ניתן לשחק.
לקראת חג הפסח תשע"א (2011), יוצרה מהדורת במבה בצורת פירמידה.
לקראת קיץ 2018, יוצרה מהדורת במבה בצורת שמש, לשם העלאת מודעות ״חכם בשמש״.
כאשר ייצור הבמבה היה במפעל בחולון היה בו מרכז מבקרים אשר הדגים את שיטת ייצור הבמבה. כיום קיים מרכז מבקרים בשם 'ארץ במבה' בקרית גת.
אריזת במבה
במבה נמכרת באריזות קטנות לצריכה אישית במשקל 25 גרם, 60 גרם ו-80 גרם. קיימת גם אריזה ענקית של 200 גרם ו-2 אריזות של 80 גרם; אחת במראה אריזת ה-25 גרם והשנייה כתומה. בעבר הייתה קיימת אריזת ענק (במשקל 500 גרם ואחר כך במשקל 250 גרם) בשם "מסיבמבה" אולם בהמשך ירד המוצר מהמדפים והוחלף במארז של 20 אריזות במשקל 15 גרם (300 גרם).
בתחילת שנות התשעים ניסתה חברת אסם להחליף את האריזה השקופה הוותיקה של הבמבה באריזה אטומה, אך התנגדות ציבורית גרמה לחברה להחזיר למדפים את האריזה השקופה, שהמשיכה להימכר במקביל לאריזה האטומה. בשנת 2005 נפסק שוב שיווק האריזה השקופה, ובמקומה עלתה למדפים אריזה אטומה חדשה המשפרת לדברי החברה את טריות המוצר, ונמכרת במקביל לאריזה האטומה שקדמה לה.
לכבוד יום העצמאות השישים למדינת ישראל השיקה אריזה הנושאת את הכיתוב המקורי, כפי שהופיע באריזות הראשונות של במבה.
לכבוד יום האישה 2020, הוחלט להוציא אריזה במהדורה מוגבלת עם דמות של תינוקת במקום תינוק.
ערכים תזונתיים
ערכים תזונתיים למנה של 100 גרם חטיף:
קלוריות: 534
חלבונים: 17.5
פחמימות: 39.5
סיבים תזונתיים: 5.5
שומנים: 34
רוויים: 5.6
לא רוויים: 5.8
ויטמינים ומינרלים: A, B1, B3, B6, B12, C, E, חומצה פולית (B9), נתרן, ברזל
בשנת 2016 פרסם משרד הבריאות סרטון אזהרה בתפוצה רחבה, ובו הזהיר מפני חטיפים מלוחים עשירים בנתרן, תוך ציון ספציפי של חטיף הבמבה. על פי נתוני משרד הבריאות טווח הנתרן למאה גרם בבמבה הוא 390–450, בעוד שעל האריזות מצוין 390 בלבד.
תוספי התזונה בבמבה
מכתבה שפורסמה באפריל 2007 ב"הארץ" עולה כי המוצר מכיל שומן רב (כ-35%) והאסטרטגיה השיווקית שבמסגרתה הוספו שלל ויטמינים, מעוררת חששות בקרב תזונאים. הספקות בקשר לחטיפי הבוטנים מתחדדים לנוכח הסודיות סביב המוצרים. היצרניות מסתירות מידע חשוב הנוגע למרכיבים ולאופן ייצור הבמבה.
בדיקת רכיבי "במבה" מעלה שכמויות חלק מהוויטמינים עברו את כמות הצריכה המומלצת של הוויטמין ליום, בייחוד לגבי ילדים בני פחות משלוש.
דוקטור מאיה רוזמן, המפרסמת מידע בנושא תזונה ודיאטה, כתבה על חטיף הבמבה "בוטנים באמת בריאים, אבל חטיפי הבוטנים לא עשויים רק מבוטנים – אלא גם מתוספת של שמן צמחי שלפעמים עובר תהליכים כימיים. מוצרים מתועשים עם שומן תעשייתי, מלח והרבה קלוריות – לא יכולים להיחשב לבריאים גם אם העשירו אותם בכמה ויטמינים, וזה בשום אופן לא יכול לבוא במקום ירקות ופירות טריים".
בסוף 2015 אסם הוציאה את הוויטמינים מהבמבה נוגט.
לעומת הבמבה שמיוצרת בישראל, הבמבה שמיוצרת עבור השוק האמריקאי לא מכילה תוספי תזונה.
התינוק של במבה
שמאל|ממוזער|250px|מרכז המבקרים של במבה בחולון
בשנת 1993 נוצרה דמות התינוק של במבה – דמות מותג שמייצגת את החטיף – שאותה פיתח האנימטור גיל אלקבץ יחד עם "אולפני אנימה" וחברת הפרסום "אריאלי". לרעיון תרם עופר גולן, רעיונאי במשרד הפרסום "אריאלי", בהשראת מילותיו הראשונות של בנו.
סלוגן המוצר "אין כמו במבה" והזמריר הזהה נוצרו בשיתוף פעולה של משרד הפרסום עם עופר מאירי בשנות ה-90.
מאז שהוצגה דמותו, הופיע התינוק בכל פעילות פרסומית של המוצר, והוא אף מופיע על האריזות של חלק ממוצרי במבה. במהלך השנים הוצגה הדמות במעל ל-15 סרטים, בהם סרטי תדמית וסרטי מבצעים.
התינוק של במבה החל כדמות מצוירת, שהופיעה בסרטון פרסומת מונפש לצלילי השיר "אין כמו במבה". מאוחר יותר נוצרה גם גרסת אנימציה ממוחשבת לתינוק של במבה והיא הופיעה גם בפרסומות מצולמות לצד ניר שלמון, עדן אלנה, שלומי שבת, יהודה לוי, עפר שכטר, מאור שוויצר, רמי קליינשטיין, נדב גדג', ואליעד.
המדבבת והשחקנית גני תמיר מעניקה את קולה לדמות.
הדמות הופיעה גם בקלטות וידאו שונות, בהן בקלטת "בוא אלי פרפר נחמד" שבה שיחק בין היתר איתי שגב ובקלטת "זהבה ושלושת הדובים".
במסגרת התוכנית "ערב אדיר" ביצעו הסטנדאפיסט שלום אסייג והשחקן גדי רבינוביץ' קטע ובו שיר הומוריסטי המבוסס על "אין כמו במבה", שבו התחפש אסייג לתינוק של במבה.
הדמות אף כיכבה בכמה משחקי מחשב: "המסיבמבה של במבה" (1996; חברת Multimedia K.I.D ואסם), "במבה 2" (1996; חברת Multimedia K.I.D), "תעלולי במבה" (1998; חברת בסט מולטימדיה), וכן במשחק הרשת "הרפתקאות במבה בממלכה הקסומה" (2009; חברת Playful Shark) ובסדרת משחקי הרשת "במבה בעקבות החטיף החטוף".
לקראת אולימפיאדת לונדון ב-2012 בחר הוועד האולימפי הישראלי את דמות התינוק של במבה כקמע הרשמי של המשלחת הישראלית למשחקים, לאחר שנפסלה האפשרות לשלוח דמות קמע של קקטוס הדומה לקישקשתא, בשל טענות להפרת זכויות יוצרים מצד הטלוויזיה החינוכית; אולם בעקבות קולות מחאה בציבור שטענו כי אין זה נאות לשלוח כקמע המשלחת דמות מסחרית, בוטלה גם אפשרות זו. בעקבות בחירת הדמות לקמע המשלחת האולימפית, בוצע בתוכנית "ארץ נהדרת" חיקוי לתינוק של במבה, על ידי ירון ברלד. בשנת 2022 בוצע חיקוי נוסף בתוכנית על ידי גיה באר גורביץ' עקב עליית המחירים של חברת אסם.
אזכורים בתרבות
על עטיפת האלבום "חומר מקומי" (2004) של להקת "הדג נחש" ישנה תמונה של במבה, ובשיר "הכי ישראלי" של להקת "התקווה 6" מוזכרת הבמבה בין מגוון אזכורים לתרבות הישראלית.
מעיין באזור ירושלים נקרא עין במבה.
ברכתה ביהדות
לפני אכילת הבמבה נוהגים האשכנזים וחלק מהספרדים לברך את "ברכת שהכל נהיה בדברו", מכיוון שהשתנתה צורת הבוטנים והתירס.
אצל הספרדים קיימת מחלוקת בין בניו של הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק יוסף (מחבר "ילקוט יוסף") והרב דוד יוסף (מחבר "הלכה ברורה"), תוך שכל אחד מהם טוען שדעת אביו הייתה כדעתו: הרב יצחק יוסף טוען כי יש לברך עליה "ברכת בורא פרי האדמה", מכיוון שזה עיקר דרך אכילתם של בוטנים ותירס ולכך מגדלים אותם, בעוד שהרב דוד יוסף טוען שיש לברך עליה "שהכל".
במחקר
במחקר רפואי שבוצע בבריטניה ותוצאותיו פורסמו במגזין הרפואי New England Journal of Medicine עולה כי שיעור האלרגיה בקרב תינוקות בישראל לבוטנים או מוצריהם, נמוך יותר לעומת מדינות אחרות (0.17% לעומת 1.4%), וזאת עקב חשיפה בגיל מוקדם לחטיף הבמבה. מחקרים נוספים בהם נעשה שימוש בבמבה, אוששו את ההנחה כי חשיפה בגיל מוקדם למזון המכיל בוטנים מפחיתה את שיעור האלרגיה לבוטנים. מחקרים אלו הביאו לערעור התפיסה הנוהגת בתחום הטיפול בסובלים מאלרגיה למזונות שונים ולפיה יש להימנע באופן מוחלט מחשיפה לאלרגנים.
ראו גם
הרפתקאות במבה בממלכה הקסומה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
דנה קסלר, israelis go nuts for bamba, באתר tabletmag.com, 1 במאי 2017
הרב אברהם יוסף, ברכה על במבה אוסם, באתר מורשת
הערות שוליים
קטגוריה:מוצרי אסם
קטגוריה:המטבח הישראלי
קטגוריה:חטיפים
קטגוריה:ישראל: המצאות
קטגוריה:מאכלים שברכתם שנויה במחלוקת
קטגוריה:מותגי מזון
קטגוריה:מאכלי בוטנים
קטגוריה:מאכלי תירס | 2024-08-23T13:25:49 |
אמון | ממוזער|250px|הנחה של נותן האמון היא כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת ויתנהג בצורה מסוימת בעתיד
אמון הוא תודעה, המבטאת יחס כלפי המציאות, בו מאמין נותן האמון כי הגורם בו ניתן האמון, יכיל תכונה מוגדרת אחת או יותר בעתיד. לדוגמה, לרוב בני אדם ויצורים חיים אחרים, נוטים להעניק אמון בכוח המשיכה, כלומר, מניחים כי תכונת החפצים ליפול באין משען, תתקיים בעתיד.
אמון בין בני אדם, הוא הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסוימת, יתנהג בצורה מסוימת בעתיד, או יחוש יחס מסוים כלפי המציאות. לדוגמה, אדם יכול לתת אמון ברעהו, כי הוא מסוגל לבצע מטלה מסוימת (יכולת), יסכים לבצעה (התנהגות מסוימת), וישמח לבצעה (יחוש יחס כלפי המציאות).
סוגי אמון
באופן כללי, מניחים את קיומם של שני סוגי אמון:
אמון נרכש הוא אמון, אותו מניח נותן האמון עקב צפייה במציאות שהוכיחה תכונה מסוימת על דרך האינדוקציה. לדוגמה, אדם עשוי לתת אמון נרכש בחברו, כי חבר זה יבוא לעזרתו בעת צרה, אילו חווה חוויות קודמות בהן נכון היה חברו לבוא לעזרתו. אמון נרכש ניתן לצמצום או לביטול אם המציאות תפעל על פי חוקיות שונה (לדוגמה, החבר יכזיב).
אמון מקדמי הוא אמון הנתון להחלטה של האדם, מודעת או לא-מודעת, בתכונות כלליות התקפות לגבי כל בני האדם. לדוגמה, אדם עשוי לתת אמון בכך שקיימת אהבה, כלומר, להאמין כי כל אדם מסוגל לאהבה, אם יתרחשו התנאים הנכונים.
עבור האמון המקדמי, יש הרואים באמון זה אמון נרכש, המוכל על כללים מקיפי כול, לדוגמה, האמונה כי אמון מקדמי באהבת בני אדם, מקורה באהבת אם לתינוק, שלא הכזיבה. על פי תפיסה זו, האמון המקדמי מושפע מאירועים מכוננים, כדוגמת יחס האם לתינוק בשנותיו הראשונות, או בגידה של בן זוג קרוב במיוחד.
מנגד, יש הרואים באמון המקדמי תוצר של הכרעה ערכית של האדם, כנובע אך ורק מיחסו לעצמו. בדוגמה הקודמת, האמון באהבה נובע מהערכת בן האדם כי אהבה היא ערך בו הוא מאמין, על מנת להגדיר את מצבו הנפשי כמצב הומני. על פי תפיסה זו, כל שינוי באמון כרוך בשינוי בערכיו של האדם, והם מחייבים זה את זה. התפיסות השונות כלפי אמון מקדמי אינן סותרות בהכרח, אך מייצגות זוויות בחינה שונות.
ראו גם
אמינות
קישורים חיצוניים
What we don't understand about trust – הרצאה באנגלית של Onora O’Neill מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רגשות | 2024-05-07T16:13:21 |
האימפריה הפרסית האחמנית | האימפריה הפרסית, הידועה גם על שם מייסדה האימפריה האחמנית (שם השושלת בפרסית: Haxāmanišiyan), הייתה אימפריה מלוכנית ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539–331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה באימפריות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז האימפריה הפרסית נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.
ממלכה זו הייתה חלק מסדרה של ממלכות פרסיות ששלטו באזור דובר הפרסית. הישות המוקדמת ביותר היא מדינת השושלת האחמנית (648–330 לפנה"ס). לאחר מכן הייתה תקופה של שלטון זר, הלניסטי (330–150 לפנה"ס, בתקופת בית סלאוקוס), ולאחר מכן האימפריה הפרתית (150 לפנה"ס עד 226 לספירה). השליטה שבה לבני המקום בתקופת האימפריה הסאסאנית (224–651 לספירה). הכיבוש המוסלמי התרחש בשנת 650.
היסטוריה
הממלכה האחמנית נוסדה על ידי האחמניש במאה ה-7 לפני הספירה, ועל שמו היא קרויה "השושלת האחמנית". ממלכת פרס זכתה לעצמאות ממשית בימי צ'ישפיש, בנו של האחמניש, אך בניו, כורש הראשון וכנבוזי הראשון, היו למעשה וסאלים של מלך מדי.
לאחר תקופת שלטונם של מלכים אלו, במהלך המאה ה-6 לפנה"ס עלה לשלטון המלך כורש השני, הידוע כ"כורש הגדול". כורש חתר תחת שלטונו של מלך מדי, ולאחר מכן הביס אותו וכבש את ממלכת מדי, שהייתה אז אחת הממלכות החזקות באזור. לאחר מכן פלש כורש לאסיה הקטנה, וכבש את ממלכת לידיה ואת ערי המדינה היווניות השוכנות באזור.
כמה שנים לאחר מכן פנה כורש למלחמה עם האימפריה הבבלית, וכעבור פחות משנה ניצח את צבאה וכבש אותה. להישג זה הייתה משמעות רבה, מפני שבבל שלטה על כל מסופוטמיה והלבנט, ואלו עברו לידי ממלכת פרס ללא קרבות נוספים.
לאחר מכן פרסם את "הכרזת כורש", בה התיר ליהודים הגולים לשוב לארצם ולהקים מחדש את בית המקדש.
בשנים שלאחר מכן נלחם כורש נגד פולשים מן המזרח, ולבסוף (בשנת 529 לפני הספירה) נהרג בקרב.
יורשו היה בנו, כנבוזי השני.
כנבוזי השתלט על כל ממלכת מצרים, אך מת בדרך חזרה לפרס. האימפריה נכנסה לכאוס ודריווש בן היסטספס, חייל בצבא כנבוזי, קיבל עליו את הפיקוד, השקיט את המרידות ותפס את כס השלטון. דריווש יצא למסע כיבושים במזרח אירופה. הוא לא הצליח לתפוס אחיזה בפנים היבשת, אבל השתלט על צפון הים האגאי והפך את ממלכת מוקדון לבת חסותו. על מצבתו נכתב "אני פרסי בן פרסי, אדון נעלה בן אדונים נעלים".
חשיארש הראשון (מבוטא "חְשַׁיָארְשָׁה"), בנו של דריווש, המזוהה לרוב עם המלך אחשוורוש המוזכר במגילת אסתר, שלט ב-485-465 לפנה"ס. הוא דיכא את המרידה בבבל והרס את אליל הזהב שלה. הוא המשיך את מסורת מסעות הכיבושים וסובלנות דתית ושלטונית. ניסה לבצע רפורמות במבנה השלטוני, כמו ביטול מנהג שבעת השרים רואי המלך בני המשפחות המיוחסות, היכולים לגשת אליו תמיד. חשיארש נרצח במיטתו בידי קושרים מחצר המלוכה. בזמנו של חשיארש הגיעה הממלכה לשיא גודלה, וכללה את אסיה הקטנה, כל המזרח התיכון, פרס, באקטריה, סוגדיאנה , פארתיה, חלקים מהודו וחלקים מתראקיה.
בחלק ניכר משנות קיומה היו לממלכה הפרסית עימותים צבאיים עם יוון שלא ראתה בעין יפה את ניסיון התפשטותם לעבר אירופה. לעומתה, קרתגו, אויבתה הוותיקה של יוון בים, הייתה בת בריתם כנגד היוונים.
בשנת 331 לפנה"ס, בימיו של דריווש השלישי, כבש אלכסנדר הגדול את הממלכה, ושם קץ לעצמאותה. באזור הזה הוקמה הממלכה הסלאוקית.
בסביבות שנת 250 לפנה"ס נכנסו הפרתים לאזור פרס וקיבלו על עצמם את עול הממלכה הסלאוקית. לאחר קרב מגנסיה מרדו הפרתים והשתחררו מהעול הסלאוקי. הפרתים שמרו על עצמאות בערך עד 250 לספירה, ואז עלתה שושלת הסאסאנים. בכך חזר השלטון לבני המקום, עד הכיבוש המוסלמי.
ממשל
ערי בירה
למלך היו מספר ערי בירה שהיה שוהה בהן בהתאם לעונות השנה ומזג האוויר. לרוב בחורף בשושן, באביב בפסארגאדה, ובקיץ באחמתא.
מדיניות
השליטים הפרסים הפעילו מדיניות של סובלנות תרבותית ודתית (כמתואר במגילת אסתר) שבאה לידי ביטוי בהקמת מקדשים ובהחזרת גולים לארצם כדוגמת הכרזת כורש שהביאה לשיבת ציון, שהושלמה עם בנייתו של בית המקדש השני, בתקופת שלטונו של דריווש הגדול בשנת 516 לפנה"ס, וכן כתובת הגליל של כורש, בה הוא מצהיר על שיקום מקדשי בבל.
לממלכה הפרסית היו חוקי ברזל קבועים. בהם החוק שלפיו המלך יוצא בראש הצבא וניצב באמצע השורה הראשונה, ובציד עליו לעמוד פנים בפנים למול האריה או הדוב. דוגמה נוספת היא החוק שמי שקרב למלך ללא הרשאה נהרג במקום בידי חיל המשמר המובחר שלו, אשר מנה אלפי חיילים רגליים ופרשים. למרות זאת המלך היה כפוף לחוקי הממלכה.
השושלת האחמנית
+שםתעתיק מפרסית עתיקהתמונהתקופת כהונהביוגרפיה מקוצרת האחמניש Haxāmaniš 705 לפנה"ס - 675 לפנה"ס מייסד השושלת, אביו של צ'ישפיש. קיומו ההיסטורי מוטל בספק, ייתכן שהיה דמות אגדתית. צ'ישפיש ČIŠPIŠ 675 לפנה"ס - 640 לפנה"ס בנו של האחמניש ואביו של כורש הראשון. כבש את עיר העילמית אנשאן לאחר שהשתחרר משלטון מדי, והרחיב את ממלכתו שהייתה כפופה לשלטון עילם. כורש הראשון Kuruš 70px|לא ממוסגר|80px|כורש הראשון על גבי חותם 650 לפנה"ס - 610 לפנה"ס בנו של צ'ישפיש ואביו של כנבוזי הראשון. בתקופת מלוכתו על אנשאן, אשורבניפל מלך אשור הביס את עילם והפך לשליט העיר. מאוחר יותר, נבופלאסר מלך בבל ובן בריתו מלך מדי החריבו את הממלכה האשורית, ואנשאן נפלה בידי הבבלים. כנבוזי (קמבוג'יה) הראשון Kambūǰiya 600 לפנה"ס - 559 לפנה"ס בנו של כורש הראשון. מלך על פרס תחת החסות של מדי, הוא אף נישא לבתו של מלך מדי. מנישואים אלה נולד בנו כורש השני, שמאוחר יתר מרד ביחד איתו נגד מדי. הוא נפצע ומת בקרב הגבול הפרסי מול המדים. כורש השני (כורש הגדול) Kūruš לא ממוסגר|80px|תחריט של כורש השני 559 לפנה"ס - 530 לפנה"ס בנו של כנבוזי הראשון ואביו של כנבוזי השני. המלך הראשון של הממלכה האחמנית. לאחר שניצח את המדים, פנה לכבוש את עילם ושושן ומאוחר יותר את פרתיה וארמניה. רק לאחר שביסס את הממלכה עד לאזור איי יוון והודו, יצא לתקוף את בבל, ובה שטחי סוריה, פיניקיה וארץ ישראל. במסורת היהודית הוא זכור בעיקר בשל הכרזת כורש שאפשרה את שיבת ציון ואת בניית בית המקדש השני.כנבוזי (קמבוג'יה) השני Kabūjiya לא ממוסגר|80px|כנבוזי השני על גבי חותם 530 לפנה"ס - 522 לפנה"ס בנו של כורש השני. בתקופתו המשיכה ההתפשטות של הממלכה, והוא כבש את מצרים והכתיר את עצמו כפרעה. במצרים הוא נהג באכזריות רבה באנשים, וניסיונות לכיבוש לוב וכוש לא עלו יפה. בזמן שהותו במצרים תפס את השלטון בפרס אמגוש בשם גאומתה שהתחזה לאחיו של כנבוזי, ברדיה. כנבוזי רצח את אחיו עוד כשחשש שזה יתפוס את מקומו. בדרכו לפרס מצא את מותו בחרבו שלו, אולי בשל התאבדות ואולי בשל תאונה. דריווש הראשון Dārayava(h)uš לא ממוסגר|80px|תמונתו של דריווש הראשון על גבי אגרטל 522 לפנה"ס - 486 לפנה"ס בנו של היסטספס ואביו של חשיארש הראשון. תפס את השלטון לאחר מאבק קצר שנוצר עם מותו של כנבוזי השני. לאחר כיבושיו של כנבוזי במצרים הוא ניסה לבסס את השלטון הפרסי באזור. הוא אף הצליח להעצים את כוחו הצבאי על ידי צירופו של הצי הפיניקי המפואר אל גדודיו. הוא ניסה להרחיב את גבולות ממלכתו ליבשת אירופה כשניסה לפלוש ליוון, אך כוחותיו נבלמו בקרב מרתון. בשנה השישית למלכותו נשלמה בנייתו של בית המקדש השני. דריווש בנה מערכת דרכים מפותחת שסייעה להתפתחות המסחר במדינה. חשיארש (קסרקסס) הראשון Xšaya-ṛšāלא ממוסגר|80px|תבליט בדמותו של חשיארש הראשון על גבי קיר בפרספוליס 485 לפנה"ס - 465 לפנה"ס בנו של דריווש הראשון ושל אטוסה, בתו של כורש הגדול, אביו של ארתחשסתא הראשון. פועלו הראשון כמלך היה לדכא את המרד שפרץ במצרים. לאחר מכן הוא הנהיג מדיניות נוקשה יותר ולא סובלנית כפי שהנהיגו קודמיו. האירוע המרכזי בחייו היה היציאה למלחמה מול יוון, לאחר שאביו נכשל במשימה זו. למרות הצבא העצום שהיה ברשותו, הייתה מפלה קשה לפרסים. לאחר התבוסה חזר חשיארש לפרס, שם חי חיי הוללות ותאוות. הוא מצא את מותו כשאחד מווזיריו התנקש בו. לעיתים רבות מזוהה כאחשוורוש ממגילת אסתר. ארתחשסתא הראשון Artaxšaça לא ממוסגר|80px|תחריט מקברו של ארתחשסתא הראשון465 לפנה"ס - 425 לפנה"ס בנו של חשיארש הראשון ואביהם של חשיארש השני ושל סוגדיאנוס. ראשית, ארתחשסתא התמודד עם מרד שפרץ במצרים בהנהגתו של אינרוס השני בשנת 465 לפנה"ס, עד שדוכא סופית בשנת 454. הוא גיבש אסטרטגיה חדשה נגד יוון, לאחר התבוסה של אביו במלחמת פרס–יוון. הוא התמקד בעיקר בחיזוק ובמימון האויבים של אתונה. הלחימה התחדשה בשנת 450, המלחמות נקראו מלחמות הליגה האטית-דלית. הן נסתיימו עם חתימת חוזה שלום קאליאס. במקורות היהודים הוא נזכר כמלך הפרסי שמצווה על היהודים להפסיק את בניית חומות ירושלים. לעיתים הוא מזוהה עם אחשוורוש ממגילת אסתר.חשיארש (קסרקסס) השניXšayār̥šā 424 לפנה"ס דמות היסטורית מסתורית, מקור המידע היחיד עליו הוא ההיסטוריון היווני קטסיאס. חשיארש השני, בנו החוקי של ארתחשסתא הראשון, שלט רק 45 ימים עד שאחיו למחצה סוגדיאנוס חתר נגדו, וגרם להירצחו כשהיה שיכור.סוגדיאנוסSogdianos 424 לפנה"ס - 423 לפנה"ס דמות היסטורית מסתורית, מקור המידע היחיד עליו הוא ההיסטוריון היווני קטסיאס. סוגדיאנוס שלט כחצי שנה עד שבנו השלישי של ארתחשסתא, אוכוס (שמו בתקופת המלכות שלו יהיה דריווש השני), שהיה גבוה יותר בסדר הירושה מסוגדיאנוס, חתר נגדו והפילו. דריווש השני Dārayavaʰuš לא ממוסגר|80px|תחריט של דריווש השני 423 לפנה"ס - 405 או 404 לפנה"ס בנו של ארתחשסתא הראשון ואביו של ארתחשסתא השני. הוא מתואר כשליט חלש, שבימיו רבו הסכסוכים הפנימיים והמרידות של טוענים לכתר. הישגו הגדול ביותר היה שיפור היחסים עם העולם היווני. התמיכה של ממלכתו במנצחת המלחמה הפלופונסית ספרטה, הובילה להכרת הריבונות של הפרסים על שטחי אסיה הקטנה. הוא המלך הזר האחרון הנזכר בשמו במקרא. בסוף ימיו החלה מלחמת אחים בין יורשיו.ארתחשסתא השני Artaxšaçāʰ לא ממוסגר|80px|תחריט מקברו של ארתחשסתא השני בפרספוליס405 או 404 לפנה"ס - 358 לפנה"ס בנו של דריווש השני ואביו של ארתחשסתא השלישי. בראשית שלטונו מרד בו אחיו, כורש הצעיר שניצל את המצב הרעוע של הממלכה לאחר ההפסד במלחמת פרס–יוון. גם לאחר שהצליח לדכא את המרד פרצו מרידות נוספות, מרד הסטרפים ומרד שהצליח במצרים. למרות המרידות הרבות הוא הצליח לשמור על מעמדו ועל מעמד האימפריה. הוא ניצל את המצב המדיני ביוון, ולאחר המלחמה הקורינתית בשלום אנטלקידס הובטחה השליטה של הממלכה בגבולותיה המערביים. כמו כן, עסק במיזמי בנייה גדולים.ארתחשסתא השלישי Artaxšaçāʰ לא ממוסגר|80px|תבליט מקברו של ארתחשסתא השלישי בפרספוליס 358 לפנה"ס - 338 לפנה"ס בנו של ארתחשסתא השני ואביו של ארתחשסתא הרביעי. לפני עלייתו לכס היה אחשדרפן ומפקד בצבא אביו. לאחר עלייתו הוא דאג לרצוח את כל משפחת המלוכה על מנת להבטיח את שלטונו. הוא הצליח להשתלט על מצרים ולהפיל את נכתנבו השני, בדרך חזרה דיכא מרד בפיניקיה. בתקופת שלטונו המאוחרת גבר כוחו של פיליפוס השני ביוון, והוא ניסה לשכנע את העם למרוד בפרסים. ארתחשסתא התנגד לפעולה זו דרך חיזוק אויביהם. יש ראיות שבתקופתו חודשה הבנייה בפרספוליס. ארתחשסתא הרביעי (ארסס) Artaxšaçāʰ לא ממוסגר|80px|מטבע שדמותו של ארתחשסתא הרביעי מוטבעת עליו 338 לפנה"ס - 336 לפנה"ס בנו הצעיר של ארתחשסתא השלישי. עלה לשלטון לאחר שבגואס רצח את אביו ואת מרבית משפחתו. הוא שאף להחליף את האב בבנו, בו חשב שיהיה יותר קל לשלוט. כך מלך ארסס במשך שנתיים כמלך בובה. בתקופת שלטונו הפרסים חששו מאי-היציבות בגבול המערבי עם מוקדון. לאחר שנתיים, ארסס מאס במצב ותכנן לרצוח את בגואס. בגואס הקדים תרופה למכה והרעיל אותו. דריווש השלישי Dārayavaʰuš לא ממוסגר|80px|דריווש השלישי על גבי פסיפס אלכסנדר336 לפנה"ס - 330 לפנה"ס בתקופת עלייתו לשלטון פרס סבלה מחוסר יציבות בצדה המערבי, באזור אסיה הקטנה. פיליפוס השני, מלך מוקדון, תכנן לפלוש לפרס. הוא אף שלח חיל לאסיה הקטנה על מנת להבטיח את ראש הגשר כאשר יפלוש. בתגובה לכך שלח דריווש את כוחותיו והם נפגשו עם הכוחות שהנהיג בנו של פיליפוס, אלכסנדר מוקדון, לקרב הראשון ביניהם, קרב גרניקוס. הכוחות הפרסים הפסידו בקרב ונכשלו במשימתם לעצור את ההתקדמות היוונית. לאחר מכן הוא הפסיד גם בקרבות איסוס וגאוגמלה ונמלט משדה הקרב בשלום. הוא נרצח על ידי אחד מהאחשדרפנים שלו, בניסיון לזכות בחיבת אלכסנדר.
הממלכה ביהדות
פרס זכורה ביהדות לטובה כמי שתחת שלטונה נבנה בית המקדש השני (על פי ספר עזרא החלה בנייתו בפקודת כורש, התעכבה, וחודשה בפקודת דריווש הראשון).
על פי הספרות היהודית העתיקה, היו היהודים בממלכה גורם יציב ונאמן. המושבה היהודית הצבאית ביב הייתה נאמנה לפרס, ולכן היא נרדפה על ידי המצרים, אשר רצו להשתחרר מעולה של פרס. בזמן ארתחשסתא ה-1, תפס נחמיה תפקיד חשוב בחצר המלך ומונה לפחת יהודה.
עלילת מגילת אסתר מתרחשת רובה סביב השלטון המרכזי של הממלכה.
בספרות חז"ל
למרות מקומה הזכור לטוב יחסית, חז"ל לא נמנעו גם מביקורת על הממלכה, בייחוד על אחשוורוש. במקומות מסוימים חז"ל מדמים את הפרסים לדוב, על פי חזון ארבע החיות של דניאל - . כמו כן, ממלכת פרס נחשבת לאחת מארבע מלכויות התופסות את שלטון עם ישראל עד ימות המשיח.
בתלמוד מתוארים מספר מאפיינים של האימפריה. התלמוד במסכת מגילה מתאר מאפיין אחד של הממלכה, שלא מוזכר בשום מקור אחר: כשהמלך היה פרסי, מושלי המדינות היו מדיים, וכשהמלך היה מדי, מושלי המדינות היו פרסיים. התלמוד לומד זאת מהעובדה שבתחילת מגילת אסתר נכתב "פרס ומדי" כשאחשוורוש היה המלך, ובסוף המגילה נכתב "מדי ופרס" בסיכום של מלכות אחשוורוש, כלומר, אחרי מותו. במציאות, כל מלכי הממלכה האחמנית הגיעו מאותה שושלת, ורובם היו בני המלך שקדם להם.
ראו גם
כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול
מיתולוגיה פרסית
כספיאנא
איראן
ממלכת פרס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הממלכה האחמנית באנציקלופדיה איראניקה
אחמנים, באתר Livius
מבוא לשיטת חז"ל בתולדות השושלת האחמנית
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:עמים הנזכרים בתנ"ך
קטגוריה:מיתולוגיה פרסית
קטגוריה:שושלות איראניות
קטגוריה:כורש הגדול
קטגוריה:מדינות לשעבר באסיה
קטגוריה:מדינות לשעבר במזרח התיכון | 2024-05-12T14:05:43 |
דרוזים | ממוזער|שמאל|הדגל הדרוזידרוזים (בערבית: دُرُوز, דֻרוּז; צורת היחיד: دُرْزِيّ, דֻרְזִיּ) הם קבוצה אתנו-דתית דוברת ערבית במזרח התיכון, המקיימת דת אתנית ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי במאה ה-11.
על פי העדויות ההיסטוריות, האמונה הדרוזית - דין א-תַּוְחִ֫יד (دين التوحيد, ובעברית: דת הייחוד), צמחה במצרים בתחילת המאה ה-11, ובמרכזה עמדה דמותו של אל-חאכם באמר אללה (الحاكم بامر الله), הח'ליף ה-6 בשושלת הפאטמית. על פי המסורת הדרוזית, אל-חאכם היה התגלמות הרוח האלוהית. בשנת 1021 הוא נעלם אבל לפני שנעלם הוא הורה לאנשיו להפיץ את אמונתו, ומי שהמשיכו להפיץ את בשורתו ואת האמונה שהוא התגלות האלוהות היו חמזה בן-עלי ומוחמד בן אסמאעיל א-דרזי. השניים הסתכסכו וא-דרזי הואשם במעשים שליליים, ועל כן הכינוי "דרוזי" נחשב דווקא לשלילי בעיני הדרוזים, והם מעדיפים להיקרא בשם "בַּ֫נִי מערוף" (بني معروف) שפירושו "בני החסד". אחרים גורסים שבני מערוף היו שבט שאימץ את הדת הדרוזית בעבר הרחוק. על פי מסורות דרוזיות לדרוזים שורשים קדומים בהרבה, שהתנהלו לאורך שנים באופן מחתרתי.
הדרוזים במזרח התיכון הם דוברי השפה הערבית הדומה לניבים סוריים. כמעט כל הדרוזים במזרח התיכון חיים באזור הגאוגרפי הכולל את לבנון, דרום סוריה וצפון ישראל (ראו הדרוזים בישראל). התיישבותם הררית, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סורים, אך יש קהילה דרוזית גדולה בין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2021 נמנו 150 אלף דרוזים תושבי קבע בישראל (כ־1.6% מאוכלוסיית המדינה). ישנה קהילה דרוזית גדולה בוונצואלה וזאת בשל הגירה מסיבית, מסוף המאה ה-18, מהמזרח התיכון, לצורכי עבודה. כמו כן, ישנן קהילות דרוזיות גדולות בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בגרמניה, בשוודיה ובקולומביה.
מוצא
מוצא הדת הדרוזית
הדת הדרוזית החלה כתנועה באסמאעיליה, פלג באסלאם השיעי, והיא הושפעה בעיקר מהפילוסופיה היוונית ומהגנוסיס. הדרוזים נקראים גם "בַּ֫נִי מערוף" (بني معروف) ו"אל-מֻוַוחִּדוּן" (الموحـّدون – "בני אמונת הייחוד" כלומר, המונותאיסטים). על פי המחקר, הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל-חאכם באמר אללה" (השופט במצוות האל, الحاكم بأمر الله) בין השנים 996–1021.
לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על פי האמונה הדרוזית, נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חוכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (הנביא שועייב), וכן מוחמד וסלמאן אלפארסי. על פי האמונה הדרוזית, בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחדון". בימינו אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.
על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך שלושת הראשונים בהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן-עלי (حمزة بن عليّ). כשהיה חמזה בן עלי בן 20, הוא בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017 הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן עלי כאימאם של דת המווחדון.
בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח'ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מההיסטוריונים הח'ליף נרצח, אך על פי האמונה הדרוזית, באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו של אל-חאכם באמר אללה עם האל, הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים מכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון וכי הוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים" (ראו גם "מהדי").
22 שנים לאחר מכן, נתן יורשו השני של אל-חאכִם באמר אללה למעוניינים הזדמנות אחרונה להצטרף אל חבר המאמינים הדרוזים. באותה תקופה הצטרפו מספר שבטים חזקים באזור הלבנט אשר מאז ומעולם שמרו את ענייניהם לעצמם ולא התערבו בנעשה במקומות אחרים כל עוד לא עמדו בפני סכנה. ההצטרפות אל הדרוזים אפשרה להם להתבדל ביתר שאת והביאה ללכידות פנימית. אחד מהשבטים הבולטים שהצטרפו אל הדרוזים בתקופה זו, המכונה גם "תקופת ההטפה", היה שבט תנוח'. אמירי הדרוזים עד המאה ה-15 היו משבט זה.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון ב-1167 כי "האומה הנקראת דרזיאן". הוא הראשון שכותב על הדרוזים והוא מפרט בכתביו מגוון שמועות אודותיהם. במאה ה־14 הגאוגרף המוסלמי א-דימאשקי כתב אודותיהם וגרס כי לדידו הדרוזים כופרים לאסלאם.
מוצאם האתני של הדרוזים
קבוצת חוקרים פרסמה ב-2008 מחקר על מבנה ה-DNA של הדרוזים בגליל. מסקנתם הייתה שהדרוזים בגליל מייצגים אוכלוסייה מבודדת וייחודית המהווה שריד גנטי של אוכלוסיית המזרח הקרוב כפי שהייתה בימי קדם, לפני אלפי שנים. מאחר שהדת הדרוזית נוסדה לפני כאלף שנים בלבד, ממצאי המחקר הגנטי משתלבים עם האמונה הדרוזית בדבר עתיקותה של דתם, שנשתמרה בסתר בידי מאמיניה במשך אלפי שנים ונחשפה לעולם רק בשנת 1017.
במחקר זה, הדן בהיבט ההיסטורי של הדרוזים, נמצאו עשרים ושניים קווי דמיון בין אמונתם של יתרו (נביאם החשוב ביותר של הדרוזים) ובני קיני, מנהגיהם ודרכי פעולתם לבין אלה של הדרוזים. קווי דמיון אלה תומכים בהשערה שייתכן שהדרוזים הם ממשיכי דרכם ואמונתם של יתרו ובני שבטו והם השריד הגנטי של בני קיני. התנ"ך מאפשר לנו ללמוד על בני קיני משנת 1300 לערך לפני הספירה (תקופתו של יתרו) ועד לשנת 445 לערך לפני הספירה (בניית חומת ירושלים בימי נחמיה). אך מאז אין ברשותנו מידע מבוסס על קבוצת אנשים שהמשיכה להחזיק באמונתם של בני קיני, וששרדה כיחידה דתית-תרבותית ייחודית ומובהקת ב-1,500 השנים שחלפו עד למועד הפצתה של הדת הדרוזית. פער זה יכול להוות יעד למחקרים נוספים שינסו למצוא את השרשרת האנושית שהמשיכה להחזיק באמונה העתיקה ולהובילה עד לעידן המודרני. מחקר זה מציע להתמקד בשבטי היטורים - שבט ערבי קדום שהתבסס באזור הלבנון, החרמון וצפון הגולן החל משלהי התקופה הפרסית והתגייר בחלקו בתקופה החשמונאית, כמקור למוצא הדרוזים. כמו כן הסתמכו החוקרים על הדמיון הלשוני בין שפתו של יתרו נביא הדרוזים לזו של היטורים. בגישה זו תומכים משה הרטל ופרופסור שמעון דר, חוקר היטורים. יש לציין את קבר נבי אליא בגבעת חוורית ליד היישוב מסעדה שבגולן שמהווה אתר דרוזי מקודש, והוא אתר יטורי קדמון.
מקור השם "דרוזים"
על פי המסורת הדרוזית, אחד המצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דֻּרְזִי (نشتكين الدرزي) הידוע גם בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דֻּרְזִי (محمد بن إسمـاعيل الدرزي). בתחילה פעל א-דרזי בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן-עלי. בסופו של דבר נקראו מאמיני המווחדון בפי המוסלמים על שם א-דרזי, ומכאן השם "דרוזים".
יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות, א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת, א-דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו.
הדת הדרוזית
ממוזער|דרוזים
הדת הדרוזית סודית, וידועה רק ל"חכמים" ("עוקאל", בערבית عقال וביחיד عاقل עאקל – משכילים, ידענים, נבונים), כלומר יודעי הדת, שהם מיעוטה של העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" בערבית جهال וביחיד جاهل ג'אהל – בורים) אינם מכירים את הדת. ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים "איגרות החוכמה". הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך, והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל' וכך הם חמשת חומשי ספרי הדת. בית התפילה הדרוזי נקרא ח'ילווה (خَلْوَة) ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל שם. ילדים דרוזים עד גיל 15 רשאים גם הם להיכנס אל הח'ילווה, כיוון שבגיל 15 הם מחליטים אם לקבל על עצמם את עול הציווים הדתיים המחמירים המוטלים על העוקאל או להישאר ג'והאל, ולפני זה הם יכולים "להתרשם" מהחיים הדתיים. גם בהמשך אין מניעה לג'אהל להפוך לעאקל או לעאקל להפוך לג'אהל, אך לעאקל שהופך לג'אהל אסור לגלות את עיקרי הדת.
מתחילת הפצתה של הדת ועד לשנת 1043, הופצו יסודות הדת. במשך 24 שנה הדת קיבלה מצטרפים חדשים, ולאחר מכן, עקב רדיפות, ננעלו שערי הדת ומאז הדרוזים אינם מקבלים מאמינים חדשים ורואים בחומרה נישואי תערובת. אדם המתחתן עם לא דרוזי או מוליד ילדים עם לא דרוזי, נחשב כלא דרוזי וכן ילדיו לא יהיו דרוזים, ולרוב לא מתקבל במשפחתו או בחברה.
הדת הדרוזית היא חלק מהדתות האברהמיות. הם מאמינים שהיו שבעה נביאים בתקופות שונות: אדם, נח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמאעיל, שהוא מייסד כת האיסמאעיליה באסלאם. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמו, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת. בכל תקופה היה אדם שהיה המשכיל, לדוגמה: בתקופת משה, חותנו יתרו היה המשכיל.
בין המקומות הקדושים לדרוזים הם קברי הצדיקים ומייסדי הדת הדרוזית. חלק מתוכם קבורים בישראל, וחלק בדרום לבנון.
אף על פי שמקורה של הדת הדרוזית מתבסס על שלוש הדתות האברהמיות ובפרט על האסלאם השיעי, היא נחשבת מבחינתם לדת ייחודית. הדרוזים חוגגים את חג הקורבן במקביל לחג הקורבן של המוסלמים, אולם מנהגי החג אצלם מעט שונים. לפי האמונה הדרוזית, מותר לקיים מצוות של דת אחרת ולהעמיד פנים כמאמינים בדת אחרת (תַּקִייַה تقیة) אם בני הדת האחרת מאיימים על חייהם.
הדרוזים חוו במרוצת השנים יחס עוין ולעיתים גם אכזרי מצד המוסלמים האדוקים. היות שהדרוזים היו בראשית דרכם עדה קטנה ומסוגרת, הם סבלו מיחס עוין במיוחד. הדת הדרוזית יצרה פתרון שייושם בפועל: ה"תקייה" – החובה של הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש מבחינה חיצונית של אמונתם כך שהם יכולים לדמות לסביבתם. עיקרון זה שימש במשך השנים בסיס להתנהגות הפוליטית של הדרוזים.
הדרוזים אימצו הרבה מנהגים דתיים משאר הדתות לרבות נישואים, גירושים, מילה (ח'יתאן) וקבורה. ההלכות והמנהגים הדרוזיים בתחומים אלה מושפעים, בעיקרם, מהאסכולה החנפית, אחת מארבע האסכולות הפרשניות של השריעה באסלאם הסוני, שהייתה הנפוצה ביותר ב. בנושאים אלה הושפעו הדרוזים גם מהאסכולה המאלכית, שהייתה האסכולה הנהוגה בשושלת הפאטימית, שבה התפתחה הדת הדרוזית.
הנביאים של הדת על פי האמונה, יתרו, דניאל, יחזקאל, שמואל, אליהו מהברית הישנה (על פי המסורת, הדת נכתבה על ידי שלמה, והיא נקראת "החוכמה"), לצד מתיוס, מרקוס, ולוקאס מהברית החדשה (הנצרות) וגם סלמאן אל-פארסי בעידן האסלאם ועוד.ממוזער|נשים בלבוש דרוזי אדוק (ראו: מעמד האישה בעדה הדרוזית)
עיקרי הדת הדרוזית
רב הנסתר על הנגלה, אולם חוקרים, בעיקר צרפתים שהגיעו לכתבי הקודש הדרוזיים אחרי דיכוי המרידה בהר הדרוזים, מצאו מספר נושאים, ובהם:
מונותאיזם ואיסור על פגניות.
אמונה בגלגול נשמות.
קבלת עשרת הדיברות, ובראשן "לא תרצח" ו"לא תנאף".
כיבוד כל הנביאים הראשונים שהופיעו ביהדות, בנצרות, ובאסלאם, ואמונה בחמשת הנביאים הדרוזיים ובראשם יתרו (הנביא שועייב).
מונוגמיה.
מצוות הדת הדרוזית
שבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן:
שמירת הלשון – (היה תהיה לשונך לשון אמת, בערבית: صِدْق اللسان) כנות, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילות ושמירת סוד.
הגנה על האחים – עזרה לדרוזי אחר כשהוא נתון בצרה או סכנה (פיזית, או רוחנית).
הימנעות מעבודת אלילים וצלמים.
התנערות מן השטן וממעשי רשע.
ייחוד האל בכל עת.
קבלת מעשי האל.
השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל (דטרמיניזם).
מצוות אלה מתאימות מאוד לאורח חיים צבאי, במיוחד שתי המצוות הראשונות. זוהי אחת הסיבות לכך שהדרוזים בולטים כאנשי צבא בכל הארצות שבהן הם חיים, כולל במדינת ישראל. מצוות "שמירת הלשון" מחייבת את הדרוזים לומר אמת, ולכן הם נמנעים מלהסתיר ליקויים, וזה מאפשר להם להפיק לקחים. מצוות ההגנה על האחים יוצרת אצלם אחווה ורעות החיוניים להוויה הצבאית ולמלחמה. הדרוזים גם מאמינים בגלגול נשמות (תַנַאסֻח' אַל-אַרְוַּאח, تناسخ الارواح) ובגורל שאין להימנע ממנו, ולכן עוצמת הפחד מהמוות פחותה אצלם מאשר אצל אנשים שאינם דרוזים. האמונה בגלגול נשמות לא הייתה חלק מהדת הדרוזית בראשית דרכה: היא התווספה לדת במרוצת השנים. לראייה, לאמונה בגלגול נשמות אין אזכור בכתבי הקודש הדרוזיים, איגרות החוכמה. ראייה נוספת לכך היא שדווקא באיגרות החוכמה מגונים העלווים, בני קבוצה דתית אחרת, על אמונתם בגלגול נשמות. הדרוזים מאמינים בקדושת הנשמה ולא בקדושת הגוף שכן הם ממשילים את הגוף לספינה שחולפת ומתבלה עם הזמן, לעומת הנשמה שתגיע לחשבון בבית דין של מעלה באחרית הימים.
הלכות הדת הדרוזית
לדרוזים הלכות שונות, חלקן "הלכות התנהגות". הדרוזי העאקל מחויב לגלח את ראשו ולכסותו במצנפת, אינו מגלח את שפמו, ונמנע מאכילת צמחים ומאכלים משכרי חושים, חזיר וכל חיה אחרת שאינה מעלה גרה, משתיית משקאות חריפים ומעישון (וזה חל גם על הג'והאל).
רוב ההלכות החמורות ביהדות ובאסלאם חלות גם כן על הדרוזים ביניהן: מעלה גרה, מפריס פרסה, גיד הנשה, בשר טמא, ברית מילה, קדושת הנשמה, נשיאת שם ה' לשווא. כמו כן, גם בדת הדרוזית יש איסורים על רצח, התאבדות, ניאוף, נישואים בין-דתיים, פוליגמיה והחזרת גרושה.
חכמי הדת מבקרים בבית התפילה הדרוזי (ח'לווה) בכל ימות השבוע כמתאפשר, ובמיוחד בערב שישי (יום חמישי). בח'לווה אין רהיטים או קישוטים, רק שטיחים לישיבה כרמז לצניעות. בישיבות אלו מטיפים חכמי הדת דברי מוסר. כמו כן, קבועות בדת מספר "הלכות התנהגות":
איסור על שתיית משקאות משכרים ונטילת סמים.
איסור על עישון ועל הימורים.
איסור על ראוותנות.
הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהוויות העולם.
שמירה על כבוד האישה וכבוד המשפחה.
נדיבות, הכנסת אורחים ועזרה לנזקקים.
הימנעות מדברי רכיל וניבולי פה.
חגים
שמאל|ממוזער|250px|מתחם נבי שועייב
לדרוזים מספר חגים.
חג הקורבן (עיד אל-אדחא) נחגג בקרב הדרוזים בתאריך זהה לחג הקורבן של המוסלמים (אם כי מנהגי החג אצלם שונים). זה החג החשוב ביותר לבני העדה. מקובל לברך בחג זה באחת מהברכות: כֹּל עאם ואינתום בח'יר או כֹּל סאנה ואינתום סאלמין.
כמו כן, לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, הנחגגים בתאריכים קבועים לפי לוח השנה הגרגוריאני:
חג נבי שועייב – נחגג במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, במתחם נבי שועייב ליד טבריה. היום הראשון מיועד לקיום תפילות על ידי דתיים בלבד ושלושת הימים הנותרים לכלל העדה. על פי המסורת הדרוזית, שועייב הוא יתרו, המוכר גם בכינויים נוספים (רעואל, פוטיאל, חבר); לפי המסורת, הוא נולד בחצי האי ערב, נדד ברחבי הסהר הפורה בהטפה לצדק ולאמונה מונותאיסטית, ונקבר במקום פטירתו. לטענתם יתרו לא התגייר.
חג נבי סבלאן – נחגג ב-10 בספטמבר בקבר הנביא סבלאן (על פי טעות נפוצה הוא זבולון בן יעקב, אבל אמאם אל-בדר מבית הדין השרעי הדרוזי בחיפה סתר טענה זאת), ליד הכפר חורפיש. מקובל לברך ביום זה בברכת זיארה מקבולה.
חג נבי אל-ח'דר – ב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אל-ח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו. אל-ח'דר הוא הנביא השני בחשיבותו על פי המסורת הדרוזית.
חג נבי אל-יעפורי – נחגג ב-25 באוגוסט בנבי יעפורי שנמצא במטעי התפוחים בין הכפרים מסעדה ומג'דל שמס בצפון רמת הגולן. באותו תאריך מקיימים אנשי הדת הדרוזים אסיפות ותפילות, ודנים בענייני דת ועדה.
צעדת (מקאם) נבי אבו אברהים – נחגג החל משנת 2007 ב-6 ביולי כל שנה במתחם מקאם הנביא אבו אברהים בדלית אל-כרמל.
חג הקורבן וחג נבי שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים.
טקסי נישואין
הליכי הנישואין דומים בקווים כלליים לאלה המקובלים בכלל החברה הערבית. התופעה הבולטת ביותר בהליכי הנישואין היא העובדה שאין בני הזוג רשאים ליצור ביניהם מערכת קשרים חברתית טרם שנישאו זה לזה, וכל עוד לא נערך ה"עקד", שהוא האקט הדתי המקשר ביניהם, אין הם רשאים להיפגש ביחידות. תופעה אחרת, הבולטת במיוחד בקרב הדרוזים, היא ההקפדה לקבל את הסכמתה החופשית של הכלה לנישואין.
התקשורת בין הגבר לאישה נעשית באמצעות הוריו (בעבר). אלה, יחד עם נכבדי המקום, פונים להורי הנערה בבקשה כי ייאותו לנישואין. אם ניתנה הסכמת האישה נערך מפגש של שתי המשפחות ומכריהם הקרובים בבית הורי הכלה.
במפגש בין שתי המשפחות נוהגים לסכם את התנאים שעל החתן למלא כדי לזכות בכלתו, כגון: גובה המוהר, מקום ותנאי מגורים או פרטים אחרים הנוגעים לעיתים בענייני דת וחברה, והחשוב מכל – קביעת המועד לעריכת העקד. העקד נערך על ידי אימאם המקום, הרושם על טופס את פרטי הצדדים, התנאים שנקבעו ביניהם, עדים ואת הסכמתה המחודשת של הכלה לנישואין. רישומים אלה נחתמים. בדרך כלל, נאמרת "סורת אל-פאתחה". מכאן ואילך רשאי החתן לבקר אצל כלתו כל אימת שירצה בכך, אך עדיין אין היא עוברת לביתם המשותף, כל עוד הוא לא מילא אחר התנאים שנקבעו.
האוכלוסייה הדרוזית
שמאל|ממוזער|250px|נערים דרוזים רוקדים דבקה
מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הרי השוף שבהר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי "הר הדרוזים הלבנוני" (להבדיל מהר הדרוזים שבסוריה). בסוף המאה ה-17, עקב מלחמותיהם המרובות, החלה נדידה של דרוזים מאזור ריכוזם בהר הלבנון לסביבות החורן בדרום מערב סוריה, שישובו היה אז דליל מאד.
הקתולים, המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני–דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט. יחסי הנוצרים והדרוזים היסטורית התאפיינו בשיתוף פעולה ובדו קיום. במאה ה-18, בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למרונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לאזור הר חורן. אחרי מאורעות 1840 ו-1860 (מעשי טבח שהביאו להתערבות מעצמות אירופה), הפכה הנדידה הדרוזית להגירה המונית ומאז קיבל הר חורן את השם "הר הדרוזים", ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית.
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, כלל אוכלוסיית הדרוזים מנתה כ-180 אלף נפש: הריכוז הטריטוריאלי הגדול ביותר היה בהר הדרוזים, בו נמצאו בין 75 ל-80 אלף נפש – למעלה מ-40% מכלל הדרוזים, 72 אלף בלבנון, 20 אלף באמריקה ובארצות הגירה נוספות ורק בין 10 ל-12 אלף (כ-6%–7%) בארץ ישראל המנדטורית. חלקם של הדרוזים בתושבי ארץ ישראל באותה תקופה היה פחות מאחוז אחד.
נכון לשנת 2014 ישנם בעולם מעל מיליון מאמינים דרוזים אשר מפוזרים בכל העולם. רוב הדרוזים מרוכזים בסוריה (כ-600 אלף), לבנון (למעלה מ-400 אלף) וישראל (כ-120 אלף), ומיעוטם בירדן וארצות הברית וישנן גם קהילות דרוזיות גדולות בארצות דרום אמריקה (כ-60 אלף בוונצואלה).
בשנת 2015 התפרסם מחקר חדש שאישר כי הדת הדרוזית התגבשה במאה ה-11, ומאז לא התערבבו עם קבוצות אתניות חיצוניות.
הדגל הדרוזי
הדגל הדרוזי הוא סמלה של הדת הדרוזית ומייצג למעשה את האמונה הדרוזית ואת בסיסה. ישנן שתי צורות שונות לדגל הדרוזים. האחת רגילה, מלבנית – והאחרת, דגל בצורת כוכב בעל חמישה קודקודים. בשתי הצורות מופיעים חמישה צבעים. אדום: מסמל את הגבורה, האומץ והאהבה. צהוב: הידע, ההארה והחיטה. ירוק: אדמה וטבע. כחול: סבלנות, סלחנות, אחווה, שמים ומים. לבן: שלום וטוהר.
לפי הדת הדרוזית הצבעים מסמלים 5 המנהיגים של שבטי הדרוזים שנקראים גם ״גבולים״:
הירוק: סמל לחמזה בן-עלי.
האדום: סמל לאבו אבראהים בן מוחמד בן חאמד אל-תמימי (ממנהיגי הדת).
הצהוב: סמל לאבו עבדללה מוחמד בן והב אל-קרשי (ממנהיגי הדת).
הכחול: סמל לאבו חיר סלאמה בן עבד-אלוהאב אלסאמרי (ממנהיגי הדת).
הלבן: סמל לבהאא אלדין אבו אלחסן עלי בן אחמד אלסמוקי (ממנהיגי הדת).
שמות הצבעים ויחסם למנהיגים הדרוזים מוזכרים בספר הדת הדרוזית שנקרא ״איגרות החוכמה״, ששבמשך השנים ניסו הדרוזים להסתירו, אבל בפלישה של הצבא הצרפתי על מעוזם של הדרוזים בסוריה ולבנון התגלה לראשונה ספר הדת שלהם ומאז גם תורגם לכמה שפות.
הדרוזים בישראל
ממוזער|255x255 פיקסלים|מכובדי הדרוזים בחגיגות חג נבי שועייב במתחם נבי שועייב, בסמוך להר קרני חיטין
נכון לשנת 2021, מהווים הדרוזים כ-1.4% מכלל אוכלוסיית ישראל.
על פי המסורת, דרוזים יושבים בארץ ישראל מאז המאה ה-11, אולם התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בלבנון וצפון ארץ ישראל ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני מבית הנכבדים הדרוזי בית מען.
בסוף המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17, אירעו מספר התקפות של דרוזים על יהודי העיר צפת. התקפה נוספת אירעה ב-4 ביולי 1838, אז התנפלו הדרוזים על היהודים ושדדו אותם.
הדרוזים שבו ותקפו את מטולה בשנותיה הראשונות בתביעה לחזור לבתיהם במושבה ולמעמדם כאריסי הברון רוטשילד, מעמד ממנו נושלו לטענתם ב-1896 במרמה ובכוח הזרוע. לטענת אחרים, הדרוזים נטשו את מטולה על מנת לקחת חלק במרד הדרוזים בהר הדרוזים נגד השלטון העות'מאני, תוך שהם מפרים את חובתם החוזית כאריסים לבעל הקרקע – הברון, ומותירים את המושבה שוממה ואת שדותיה על יבולם מופקרים. זאת עד להיענותם של עשרות משפחות מבני המושבות לקול הקורא של פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, לעלות לגליל הצפוני ולהציל את המיזם ההתיישבותי.
בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הנייטרלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגי המרד. הדבר הביא לריחוק נוסף בינם לבין הערבים ומאידך להתקרבות ליהודים. במלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה.
גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטרלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה". אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה דרוזית ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל.
לאחר שמעמדם האישי של הדרוזים הוכר בלבנון ובסוריה, ב-1948 וב-1953 התאמה, ב-1957 הוכרו הדרוזים גם בישראל. ישראל אף הגדילה לעשות והכירה בהם כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת. מאותה שנה משרתים הדרוזים בצה"ל שירות חובה. ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, נכון ל-2015 היא מונה שישים אנשי דת דרוזים. ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזיים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים. הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת, פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.
ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא.
ממוזער|שמאל|לוח זיכרון לחללי צה"ל דרוזים בבית יד לבנים בדלית אל-כרמל
היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה, שרפו את תעודות הזהות הישראליות והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזיים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, חל שינוי איטי במצב זה, וחלק מהדרוזים ברמת הגולן מבקשים לקבל אזרחות ישראלית.
בעשור החמישי למדינת ישראל חלו מספר אירועים משמעותיים בעדה הדרוזית. לראשונה מאז הקמת המדינה, תוכננה ואושרה תוכנית חומש לפיתוח הכפרים הדרוזים, אותה יזם משה ארנס, שכיהן אז כשר האחראי לענייני מיעוטים, בשנת 1987. התוכנית נתקלה בקשיים ולא מומשה כמתוכנן עקב העדר קביעת מסגרת תקציבית לכל אחד מסעיפיה, כך שהיא נותרה הצהרתית בעיקרה. בתחילת שנות התשעים, הישגי הממשלה בעניין הדרוזים היו דלים והלחצים על הממשלה לטפל בבעיות הלכו וגברו. בדצמבר 1994 ערכו כ-2,500 דרוזים הפגנה סוערת מול משרד ראש הממשלה בתביעה להעניק להם שוויון זכויות. ראש הממשלה נפגש עם נציגי ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות, אך אלה דחו את הצעות ראש הממשלה והפגישה הסתיימה ללא תוצאות. כעבור מספר ימים הגיעו נציגי הממשלה, ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות וחברי הכנסת הדרוזים להסכם, שבו קיבלה על עצמה הממשלה התחייבות חשובה: לייחד סעיפים נפרדים למגזרים הדרוזי והצ'רקסי בתקציב המדינה, כך שמשרדי הממשלה יהיו מחויבים להוציא את הכספים הרלוונטיים לטובתם, ולא יוכלו להקצותם למטרות אחרות. עד ערב הבחירות של 1996, בוצעו כ-92% מתוכנית החומש על ידי משרדי הממשלה השונים, הודות למעקב שוטף של ועדת היגוי ליישום החלטת הממשלה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושל ראשי הרשויות המקומיות הדרוזיות.
באוקטובר 1993, הלך לעולמו שיח' אמין טריף, אשר היה המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל במשך 65 שנים. לאחר מותו פרץ מאבק על ארגון העדה הדרוזית ומוסדותיה. המחלוקות בעדה נמשכו למעלה מארבע שנים, במהלכן המוסדות הדתיים והשיפוטיים של העדה היו משותקים. הפלגים השונים בעדה הגיעו בסופו של דבר לחתימה על הסכם לשיתוף פעולה ב-11 בדצמבר 1997, והעיקרים שנקבעו בו שמו קץ למריבות הפנימיות.
במאי 2001 מונה חה"כ הדרוזי סאלח טריף (מפלגת העבודה) כשר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה וכשר בלי תיק הממונה על המגזר הערבי. טריף היה השר הדרוזי הראשון בישראל. בכנסת השבע עשרה כיהן חבר הכנסת הדרוזי-ישראלי מג'לי והבה כממלא מקום נשיא המדינה במשך שלושה ימים, החל מ-8 ביולי 2007, זאת לאחר שלרגל נסיעתה מחוץ לישראל מילא את מקומה של יושבת ראש הכנסת דליה איציק, שמילאה באותה העת את מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב. בכך היה והבה לזמן קצר ממלא מקום נשיא המדינה הלא-יהודי (הדרוזי) הראשון של מדינת ישראל. במהלך תקופה זו והבה לא ביצע כל פעולה הנגזרת מתפקידו כנשיא.
מרכזי היישובים הדרוזיים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2017 מנו הדרוזים 141 אלף בני אדם המהווים כ-1.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-7.7 אחוזים מהערבים בישראל, רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים. היישוב הגדול ביותר היה עיר כרמל (איחוד של דלית אל-כרמל ועספיא), שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאישה.
בישראל הדרוזים נחשבים לבני דת עצמאית, אולם בחלק מהמדינות הערביות, כמו בלבנון, סוריה, ירדן, ואיחוד האמירויות הערביות, הם נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.
רוב הדרוזים המתגוררים בישראל מזדהים כישראלים ולגברים אחוז גיוס גבוה לצה"ל, לעומת הנשים הדרוזיות שכמעט ולא מתגייסות כלל אך עושות שירות לאומי. עם זאת הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן לא מתגייסים לצה"ל ועד מלחמת האזרחים בסוריה, הם העדיפו להזדהות עם משטר אסד הסורי. לפי מחקר משנת 2017 רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים".
גנטיקה
שושלות אבהיות ואימהיות
מחקר דנ"א שנערך בשנת 2004 הראה כי 35% מהגברים הדרוזים בישראל משתייכים להפלוגרופ Y מסוג L, שאינו שכיח במיוחד במזרח התיכון. מקורו של הפלוגרופ זה במזרח אסיה בעידן הפרהיסטורי, ומשם הוא נפוץ מפקיסטן לדרום איראן. מחקר דומה, שנערך בשנת 2008 על מדגם רחב יותר, הראה כי להפלוגרופ L-M20 משתייכים 27% מהדרוזים בכרמל, 2% מהדרוזים בגליל, 8% מהדרוזים בלבנון, ואף לא אחד מהדרוזים הסורים שנבדקו. במחקר שנערך בשנת 2007 ובחן את שכיחותו של הפלוגרופ Y אחר, E1b1b1a2, הראה כי להפלוגרופ זה משתייכים מעל 10% מהזכרים הדרוזים והקפריסאים. מחקרים גנטיים מאוחרים יותר, שבחנו את ההתקבצות של קבוצות אתניות שונות ביחס זו לזו, הראו קרבה רבה בין הדרוזים לקפריסאים, וגם דמיון רב בין שתי הקבוצות הללו לאוכלוסייה הסורית והלבנונית הכללית וגם לעדות היהודיות הגדולות (יהדות אשכנז, ספרד, בבל ומרוקו).
מחקר שבחן את הגנום המיטוכונדרי של הדרוזים (שעובר בהורשה אימהית) הראה כי הדרוזים משתייכים למספר שושלות אימהיות שנפרדו אלו מאלו לפני כמה אלפי שנים. אבל, במקום להתפזר ברחבי העולם לאחר היפרדות זו, הטווח השלם של שושלות אלו כולו עדיין מצוי באוכלוסייה הדרוזית. ההפלוגרופ המיטוכונדרי X שכיח במיוחד בכפרים דרוזיים, מה שלדעת החוקרים מהווה הצצה לנוף הגנטי של המזרח הקרוב הקדום, תקופה שבה הפלוגרופ זה היה, ככל הנראה, שכיח יותר ממה שהוא היום. עקבות של דנ"א מיטוכונדרי הייחודי לאוכלוסייה הדרוזית התגלו בתכריכי טורינו.
מחקר שנערך בשנת 2008 הראה כי השושלות האבהיות והאימהיות של הדרוזים מגוונות למדי. סך הכל נבחנו 311 דרוזים, כולם מישראל, ובהם 37 מרמת הגולן, 183 מהגליל, 35 מהכרמל, 27 שהיגרו מסוריה ו-29 שהיגרו מלבנון. השושלות האבהיות המרכזיות שהתגלו הן:
+קבוצהJLREGKQCIדרוזים מהכרמל18%27%27%15%12%דרוזים מהגליל31%2%20%18%14%11%4%דרוזים מרמת הגולן54%29%4%4%8%דרוזים מלבנון58%8%8%17%8%דרוזים מסוריה39%14%29%14%4%יהודים אשכנזים37%23%20%7%7%
ברמת השושלות האימהיות נמצא כי הדרוזים משתייכים להפלוגרופים הבאים: H 32%, X 13%, K 12.5%, U 10%, T 7.5%, HV 4.8%, J 4.8%, I 3.5%, R0 3%, L2a3 2.25%, N1b 2.25%, M1 1.6%, W 1.29%.
דנ"א אוטוזומלי
במחקר PCA שנערך בשנת 2014, הדרוזים התמקמו בין הלבנונים לבין יהודי עדות המזרח. במחקר PCA נוסף שנערך בשנת 2021, הדרוזים התמקמו קרוב ללבנונים וכחלק ממקבץ שכלל את כל אזור הלבנט ועיראק.
במחקר שנערך בשנת 2020 על שרידים של אוכלוסיות כנעניות בתקופת הברונזה, נמצאה עדות להמשכיות גנטית בין האוכלוסיות הללו לאוכלוסיות שחיות באזור הלבנט בימינו, בהן רוב העדות היהודיות שנבדקו וכן קבוצות כמו הדרוזים, הסורים, הפלסטינים והלבנונים. אוכלוסיות אלו חולקות 50% או יותר ממוצאן (דנ"א אוטוזומלי) עם אוכלוסיות שחיו בלבנט בתקופת הברונזה ובהרי הזגרוס בתקופה הכלקוליתית.
הנוצרים בלבנון והדרוזים נעשו מבודדים גנטית בעולם המוסלמי.Haber et al. 2013. Quote:1-"We show that religious affiliation had a strong impact on the genomes of the Levantines. In particular, conversion of the region's populations to Islam appears to have introduced major rearrangements in populations' relations through admixture with culturally similar but geographically remote populations, leading to genetic similarities between remarkably distant populations like Jordanians, Moroccans, and Yemenis. Conversely, other populations, like Christians and Druze, became genetically isolated in the new cultural environment. We reconstructed the genetic structure of the Levantines and found that a pre-Islamic expansion Levant was more genetically similar to Europeans than to Middle Easterners."
2-"The predominantly Muslim populations of Syrians, Palestinians and Jordanians cluster on branches with other Muslim populations as distant as Morocco and Yemen."
3-Lebanese Christians and all Druze cluster together, and Lebanese Muslims are extended towards Syrians, Palestinians, and Jordanians, which are close to Saudis and Bedouins." מחקר שנערך בשנת 2015 הראה כי הדרוזים חולקים גנום דומה לשל אוכלוסיות ערביות במזרח התיכון, אבל, הדרוזים לא קיימו נישואי תערובת עם קבוצות אחרות במשך אלף שנים, ומשפחות דרוזיות מאזורים שונים חולקות דמיון גנטי שמבחין אותן מאוכלוסיות מזרח תיכוניות אחרות.
ראו גם
דרוזים בישראל
הר הדרוזים
חג נבי שועייב
חג הקורבן (עיד אל-אדחא)
לבוש דרוזי מסורתי
מעמד האישה בעדה הדרוזית
נצרות ודרוזים
לקריאה נוספת
סלמאן פלאח, הדרוזים במזרח התיכון, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, 2000.
יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח התיכון - יחסי רוב-מיעוט בחברה משתנה, תל אביב 1986.
אלשיך ס., (1978) הזהות הדרוזית, עבודה לתואר מ. א., בית הספר לחינוך, אוניברסיטת ת"א.
שכיב סלאח, תולדות הדרוזים, אוניברסיטת בר-אילן, 1989.
נסים דנה, הדרוזים, אוניברסיטת בר-אילן, 1998. Dana 2003. The Druze in the Middle East. Their Faith, Leadership, Identity and Status
שמעון אביבי, "אירועים משמעותיים בעדה הדרוזית בשלהי המאה העשרים", בתוך צבי צמרת, זאב דרורי ויחיעם ויץ (עורכים), העשור החמישי: תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2021, עמ' 246-241.
קישורים חיצוניים
סרטים על הדרוזים באורך מלא
יואב נורסלע, על צומת דרכים: העדה הדרוזית ומלחמת האזרחים בסוריה, מגזין המזרח הקרוב, 24 בינואר 2015
מאמרים על הדרוזים באתר ספריית מט"ח
מבט לעבר העדה הדרוזית, באתר "סנונית"
ליאת יצחק, דרוזים בישראל: היבט היסטורי ומרחבי
יוסף חסן, הדרוזים בין גאוגרפיה וחברה, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, חיפה 2011
ד"ר שוקי אמרני, הדרוזים בין גאוגרפיה וחברה, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, חיפה 2011
שירות הדרוזים בצה"ל בכלל וגדוד חרב בפרט, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
הערות שוליים
*
קטגוריה:דתות אברהמיות
קטגוריה:דתות מונותאיסטיות
קטגוריה:דתות אתניות
קטגוריה:עמים
קטגוריה:עמי המזרח התיכון
קטגוריה:קבוצות בחברה הישראלית
קטגוריה:לבנון: דמוגרפיה
קטגוריה:סוריה: קבוצות אתניות
קטגוריה:עמים שמיים
קטגוריה:דתות שהתפצלו מהאסלאם | 2024-10-04T15:51:33 |
לנינגרד | הפניה סנקט פטרבורג | 2012-09-13T14:46:07 |
וולגוגרד | ווֹלגוֹגרָד (ברוסית: Волгогра́д, "עיר הוולגה"), שעד שנת 1925 נקראה צָאריצין (Цари́цын) ובשנים 1925–1961 נקראה סטָלינגרד (Сталингра́д), היא עיר מרכזית ברוסיה השוכנת על גדות נהר הוולגה ומשמשת כמרכז תעשייתי גדול. העיר משמשת גם כבירה המחוזית והעיר הגדולה של מחוז וולגוגרד. וולגוגרד שוכנת על גדותיו המערביות של נהר הוולגה, ומכאן שמה. אורכה של העיר מצפון לדרום הוא 80 קילומטר.
בעיר זו ובסביבתה התחולל קרב סטלינגרד, שהיה אחד הקרבות העקובים מדם והמכריעים במלחמת העולם השנייה.
העיר היא מרכז תעשייתי ותחבורתי חשוב. בתחילת שנת 2010 הורחב שטחה במקצת, וכתוצאה מכך מונה מאז אוכלוסיית העיר מעל מיליון תושבים. בעיר חמש אוניברסיטאות ומוסדות נוספים להשכלה גבוהה.
היסטוריה
האזור עבר לשליטת נסיכות מוסקבה בשנת 1556 עם כיבוש של חאנות אסטרחן. העיר נוסדה ב-2 ביולי 1589, אם כי קיים תיעוד כבר משנת 1579 אודות פלוגה בת 50 חיילים ששמרה על הדרכים בעונות הקיץ.
עד 1925 נקראה העיר צאריצין (ברוסית: Царицын, ), ועד 1961 נקראה סטָלינגרד (ברוסית: Сталинград, ), על שמו של יוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות.
צאריצין
בשנת 1670 נכבשה העיר על ידי מורדים קוזאקים בהנהגתו של סטפן ראזין, ופעם נוספת (שנת 1774) בהנהגתו של ימליאן פוגצ'וב. מיקומה האסטרטגי בדרום רוסיה על נהר הוולגה הפך אותה לעיר נמל חשובה במהלך המאה ה-19. בשנת 1862 חוברה העיר למסילת רכבת, אמצעי התחבורה מודרני באותם ימים, מה שסייע לפריחתה. בסוף המאה ה-19 חיו בעיר כ-85 אלף בני אדם. בשנת 1872 נבנה התיאטרון הראשון בעיר, ובשנת 1907 הקולנוע הראשון.
במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הייתה צאריצין תחת שליטה של הסובייטים החל מנובמבר 1917. בשנת 1918 כותרה העיר על ידי כוחות הצבא הלבן בהנהגתו של הטמאן פיוטר קרסנוב. שלוש התקפות שלהם נהדפו על ידי הצבא האדום. בשנת 1919 העיר נכבשה על ידי הצבא הלבן בהנהגתו של אנטון דניקין שהחזיקו בה עד שנת 1920. בשנת 1925 הוחלף שמה לסטלינגרד על שמו של יוסיף סטלין.
סטלינגרד
בתקופת שלטונו של סטלין בברית המועצות הפכה העיר לעיר תעשייה ותחבורה גדולה וחשובה. בשנת 1930 החל לייצר את תוצרתו מפעל הטרקטורים שהיה בין פרויקטי הדגל של תוכנית החומש הראשונה ותרם רבות לפיתוח העיר. העיר הותקפה בעוצמה על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. מתקפה ששיאה הגיע בשנת 1942, כאשר הנאצים נכנסו אל תוך העיר, השתלטו כמעט על כולה חרף התנגדות סובייטית עיקשת ושם, לאחר שכותרו מבחוץ ועברו קרבות קשים, הובסו באחד הקרבות החשובים והעקובים מדם במלחמה, קרב סטלינגרד.
לאחר מפלתם של הגרמנים בקרב, סטלינגרד הפכה לעיר גיבורה. בשנת 1967 נבנה פסל אמא מולדת על גבעת מאמייב, האתר החשוב והעקוב מדם במלחמה. הפסל, המנציח את הקרב הקשה, מתנשא לגובה 52 מטרים ובזמנו היה הפסל הגבוה בעולם.
וולגוגרד
שמאל|ממוזער|מבנה מינהל מחוז וולגוגרד והדומה המחוזית של וולגוגרד, בעבר מטה סניף המפלגה הקומוניסטית של וולגוגרד
ממוזער|שמאל|אמא מולדת
כחלק מהצעדים לדה-סטליניזציה ולצמצום פולחן האישיות של סטלין, החליטה ממשלת חרושצ'וב על שינוי השם ל"וולגוגרד" ("עיר הוולגה") ב-1961. מאז סופג הצעד ביקורת ובתקופת קונסטנטין צ'רניינקו ובשנות שלטונו של פוטין הוצע להשיב לעיר את שמה הסטליניסטי, זכר לקרב העקוב מדם. עם זאת, חרף תמיכה עממית, שינוי השם אינו זוכה לתמיכה רחבה בקרב הממשל הרוסי.
במאי 2007, בבחירות לראשות העיר ניצח המועמד הקומוניסטי רומן גרבניקוב, שהפך לראש העיר הצעיר ביותר ברוסיה (בן 32 בהיבחרו).
בינואר 2013 החליטה מועצת העיר על שינוי שם העיר ל"סטלינגרד" למשך שישה ימים בשנה, כאמצעי להנצחת גבורתה של העיר בקרב סטלינגרד וגבורתה של רוסיה במלחמת העולם השנייה, בתאריכים: 2 בפברואר (סיום קרב סטלינגרד), 9 במאי (יום הניצחון), 22 ביוני (תחילת מבצע ברברוסה), 23 באוגוסט (תחילת קרב סטלינגרד), 2 בספטמבר (הניצחון על יפן), 19 בנובמבר (תחילת מבצע אורנוס). בנוסף, כ-50,000 איש חתמו על כתב עתירה לנשיא רוסיה, בבקשה לשנות את שם העיר באופן קבוע ל"סטלינגרד".
העיר כיעד לפיגועי טרור
ממוזער|שמאל|תחנת הרכבת וולגוגרד 1, לאחר הפיצוץ בדצמבר 2013
כאחת הערים הגדולות ביותר בדרום רוסיה, סמוך לחבלי צ'צ'ניה ודאגסטן, העיר מהווה יעד לארגוני טרור מוסלמים מצ'צ'ניה ואינגושטיה. כך למשל, ב-24 באוגוסט 2004 מטוס מדגם טופולב Tu-134 של טיסה 1353 של וולגה-אוויה אקספרס יצא ממוסקבה לוולגוגרד אך התפוצץ באוויר והתרסק כתוצאה מהתפוצצות מחבלת מתאבדת. 34 נוסעים ותשעה אנשי צוות נהרגו. באותו היום טיסה של חברת סיביר איירליינס שיצא לסוצ'י התפוצצה וכל 46 האנשים שהיו במטוס נהרגו.
ב-21 באוקטובר 2013, קציני ביון רוסיים דיווחו כי מחבלת מתאבדת התאבדה באוטובוס נוסעים בעיר תוך שהיא הורגת 5 אנשים ופוצעת עוד 17 אחרים. יום למחרת דווח על זיהויה של המחבלת כ"אלמנה השחורה", ניידה אסייאלובה, מדאגסטן.
ב-29 בדצמבר התאבדה מחבלת מתאבדת בתחנת הרכבת וולגוגרד 1, סמוך לעמדת הבידוק הביטחוני, והרגה 16 אזרחים. יום לאחר מכן, התפוצץ מחבל מתאבד בטרוליבוס בעיר, מותיר מאחוריו הרס ו-15 אזרחים הרוגים.
כלכלה
וולגוגרד המודרנית נשארה עיר תעשייה חשובה. בעיר ישנם מפעלים רבים לזיקוק נפט, ספנות, תעשיית פלדה, יצור אלומיניום, מפעלים ליצור כלי רכב ועוד. מעט צפונית לעיר שוכנת תחנת כוח הידרואלקטרית וולגה שהיא הגדולה באירופה לייצור חשמל ממים.
תחבורה
וולגוגרד היא צומת דרכים חשוב לרכבות. העיר מחוברת דרך מסילת ברזל למוסקבה, סראטוב, אסטרחן, הקווקז, סיביר, אוקראינה ושאר אירופה. תעלת הוולגה-דון מוסיפה לחשיבותה של העיר מבחינת ספנות. התעלה מחברת את שני הנהרות הגדולים: הוולגה והדון בתעלה יכולות לעבור ספינות עם מטען של עד 5,000 טונות.
כביש 40 האירופאי, הכביש הארוך באירופה שמתחיל בקאלה, צרפת ומסתיים בעיר רידר, קזחסטן עובר דרך וולגוגרד. גם כביש R22 המחבר את מוסקבה לים הכספי עובר בעיר. נמל התעופה הבינלאומי וולגוגרד משרת את כל תושבי האזור ומציע טיסות לרוב הערים הגדולות של רוסיה ומספר ערים באירופה.
ספורט
ממוזער|שמאל|וולגוגרד ארנה
בין הקבוצות המשחקות בעיר ניתן למנות את אולימפיה וולגוגרד ורוטור וולגוגרד המשחקות בליגה הרוסית השנייה בכדורגל ואת דינמו וולגוגרד, קבוצת נשים בכדוריד. וולגוגרד אירחה משחקים במסגרת מונדיאל 2018, ולצורך כך נבנה בעיר אצטדיון וולגוגרד ארנה.
קבוצה ליגה ספורט אולימפיה וולגוגרד הליגה הרוסית השנייה כדורגל רוטור וולגוגרד הליגה הרוסית השנייה כדורגל דינמו וולגוגרד ליגה רוסית בכירה כדוריד נשים ספרטק וולגוגרד ליגה רוסית בכירה כדורמים
הקהילה היהודית
צאריצין הייתה מחוץ לתחום המושב, אבל התפתחה בה קהילה יהודית של בעלי מלאכה, משוחררי צבא ניקולאי וסוחרים סיטונאיים שעסקו בעיקר בסחר דגים, נפט וקרסין. היהודים התרכזו בעיקר בשכונה מעבר לנהר צאריצין, בה הוקם בית כנסת שהנציח את נס הצלת הצאר אלכסנדר השלישי ב-1888. בקהילה היו כ-150 חברי ההסתדרות הציונית והייתה בה פעילות ציונית רבה. בתחילת המאה ה-21 שופץ בין כנסת ישן שנהרס במלחמת העולם השנייה.
ערים תאומות
לוולגוגרד ישנה ברית ערים תאומות עם ערים רבות באירופה אשר כמוה, גם הן הותקפו על ידי הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה ותושביה עמדו איתנים מול ההתקפות. ערים כגון קובנטרי, אוסטרבה, לייז' ועוד.
קישורים חיצוניים
גלריית תמונות מהעיר
הערות שוליים
*
קטגוריה:מחוז וולגוגרד: ערים
קטגוריה:ערים על שם סטלין
קטגוריה:ערים מעוטרות אות לגיון הכבוד
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-16 | 2024-04-27T14:02:01 |
ניגוד עניינים | ללא מסגרת|שמאלניגוד עניינים או ניגוד אינטרסים הוא מצב שבו אדם ממלא תפקיד, כאשר יש לו אינטרס נוסף, סותר, אשר עלול להשפיע על החלטותיו ולהוות שיקול זר. כאשר עובד ציבור פועל במצב של ניגוד עניינים, הדבר עלול לקיים את יסודות עבירת הפרת אמונים, או עבירת שוחד. לפי פסיקת בג"ץ הכוונה למצב בו יש לעובד ציבור שני עניינים במקביל: האחד הוא העניין הטבעי, הרצוי והראוי למלא היטב את תפקידו. מאידך העניין הנוסף הוא אישי, והוא עלול להשפיע על החלטותיו. בית המשפט העליון קבע כי "כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד עניינים, קיים חשש כי הוא ייקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד... חשש זה בא הדין למנוע". השופט העליון חיים כהן כתב כי "ניגוד עניינים הוא המקרה הקלאסי של הפרת אמונים".
במשפט הפלילי התוצאה יכולה להיות הגשת כתב אישום, ואילו במשפט המנהלי התוצאה עלולה להיות ביטול החלטה, "באופן שאם הפעולה כבר בוצעה, ניתן לבטלה, ואם הפעולה טרם בוצעה, ניתן למנוע את ביצועה".
בהליך משפטי או בוררות, ניגוד עניינים הוא מצב העלול לגרום למשוא פנים. כלל משוא הפנים, במקור, קובע לשופטים כי אל להם להפלות ואל להם לשפוט במצבים שבהם הם עלולים להפלות. הבעייתיות המרכזית בניגוד העניינים היא שאין מדובר במצב שהוא כשלעצמו מהווה בהכרח שחיתות, אולם, ניגוד עניינים עלול להביא למשוא פנים ולשחיתות ולגרום להטייה ולהעדפת אינטרסים משיקולים שאינם ענייניים.
סוגי ניגוד עניינים, החוק והכללים
ניגוד עניינים אישי – ניגוד עניינים בין אינטרס שלטוני לאינטרס פרטי – הן אינטרס אישי והן רכושי.
ניגוד עניינים מוסדי – ניגוד עניינים בין שני אינטרסים שלטוניים אשר על שניהם הוא מופקד.
הפסיקה מתייחסת לדרגות חומרה שונות, ונקבע כי "לא כל מצב של ניגוד עניינים, אף אם יש בו פסול מבחינה מינהלית או מבחינה מוסרית, מוביל בהכרח לעבירה פלילית".עם זאת, הכלל אוסר על עובד ציבור לקבל החלטות כשהוא במצב של ניגוד עניינים. כדברי השופט ברק: "כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים".
כדי שפעולה תתגבש לכדי עבירה פלילית דרוש "פן מחמיר נוסף", והכוונה למשל להחלטת עובד בניגוד עניינים, שיש בה גם חשש לפגיעה באינטרס הציבורי. בפסיקה רחבה בנושא זה, מצב שבו עובד מקבל החלטה שיש בה חשש לפגיעה באינטרס הציבורי, מוגדר כ"סטיה מן השורה". הכוונה למשל לעובד ציבור המעניק יחס מועדף, אפילו אם באופן מתון, לאינטרס האישי. בהקשר זה נקבע כי "הפגיעה בציבור אינה מותנית בהכרח בגרימת נזק כספי או חומרי. די שהפרת האמונים בידי עובד הציבור תפגע באמון הציבור במערכת השלטון".
דוגמאות לניגוד עניינים
חבר כנסת החבר בוועדה שעוסקת בחקיקת חוק על מתן הנחה במיסים לתושבי יישוב, שאותו חבר כנסת מתגורר בו. יש חשש שאותו ח"כ יתקשה להתעלות מעל האינטרס האישי הצר שלו, ויצביע בעד מתן ההנחה גם אם אינה מוצדקת. ניגוד עניינים זה אינו מתקיים כאשר הנחת מס ליישובים ניתנת לפי קריטריונים כלליים ולא בהצבעה פרטנית על היישובים הזכאים.
בית אבות המקבל דמי כניסה חד-פעמיים שאינם מוחזרים. לבעלים של בית האבות יהיה עניין שהשוהה לא יאריך את שהותו שם, למרות שהוא מחויב מתוקף תפקידו לתת לו טיפול סביר.
סוכן ביטוח עלול להמליץ בפני הלקוח על ביטוח יקר יותר, המשתלם לסוכן הביטוח ולא ללקוח, אך מעשה כזה הוא הפרה של . בנוסף, סוכן ביטוח רשאי להציג עצמו כמשווק ביטוח אך לא כיועץ ביטוח.
מורה הנותן שיעורים פרטיים לתלמיד בכיתתו. יש חשש שיתקשה להיות אובייקטיבי בעת מתן ציון לתלמיד במסגרת בית הספר: במתן ציון שלילי לאותו תלמיד, יודה המורה בחוסר הצלחתו כמורה פרטי.
הכנסתו העיקרית של עיתון היא מפרסומות ולא מהגיליונות שהוא מוכר. גוף מסחרי המרבה לפרסם בעיתון מסוים, יכול להוות גורם משפיע גם על עמדתו של עיתון לגבי סוגיות חברתיות, פוליטיות ואחרות, דבר שיבוא לידי ביטוי בכתבות. במקרה שיהיה צורך לבקר גוף מסחרי זה, תשקול מערכת העיתון את אופי הביקורת, שכן בעקבות ביקורת שלילית, הגוף עלול להפסיק לפרסם בעיתון ובכך לפגוע בו כלכלית.
שופט שיש לו קשר כלשהו (למשל, משפחתי) לאדם הניצב מולו לדין. סביר שהשופט צריך לפסול את עצמו ולדרוש שימונה שופט אחר, כי הקרבה המשפחתית עלולה להשפיע על שיקול דעתו.
שופט כדורגל השופט בעת משחק בו מעורבת קבוצה אותה הוא אוהד. השופט יתקשה (כנראה) לשמור על אובייקטיביות בפסיקה במהלך המשחק, בפרט במצבים "עדינים" וגבוליים.
רופא עלול להיות בניגוד עניינים בין עיסוקו כרופא לבין עיסוק אחר דוגמת מחקר, פיתוח או שיווק של מוצר או שירות, או כרופא ציבורי העוסק גם ברפואה פרטית. השפעתה של תעשיית התרופות על המחקר הרפואי היא סיבה לדאגה. בשנת 2009 דווח כי בשליש מועדות הפיקוח במוסדות אקדמיים (ועדות הלסינקי) בארצות הברית אין דרישה מחבריהן לדווח על קשריהם עם התעשייה. לניגוד העניינים ברפואה עלולה להיות השפעה חמורה, כמו למשל בפרשת מגפת האופיואידים.
מטרת כללי מניעת ניגוד עניינים
מטרת כלל ניגוד העניינים היא למנוע מאדם להימצא במצב שבו עניינים מנוגדים זה לזה, בלי חשיבות לשאלה, האם הפעיל בקבלת החלטה שיקול דעת פסול, אם לאו.
זהו כלל הצופה פני עתיד ומבקש למנוע את הרע בטרם יתרחש. אין זה משנה אם בדיעבד שיקול דעת של פקיד ציבור זה או אחר היה ראוי, מפני שכל אימת שאדם נמצא במצב שבו הוא עלול להפעיל לרעה את שיקול דעתו, יש למנוע ממנו מצב זה שכן סביר להניח שהוא עלול להתפתות להעדיף אינטרסים ושיקולים זרים עת יכריע החלטות אותן יידרש להחליט במהלך תפקידו.
הכלל האוסר על ניגוד עניינים הוא כלל המרחיב את איסור משוא הפנים:
כלל זה מגדיר עובד ציבור במובן רחב מאוד, על כל איש ציבור על פי דין, אסור להיות בניגוד עניינים ואף במצב של ניגוד עניינים.
בפסיקה הישראלית, קיימת הבחנה בכלל בין אפשרות ממשית לניגוד עניינים לבין חשש סביר.
גישות להתמודדות עם ניגוד עניינים
גישה מקלה – קיים איסור לניגוד עניינים רק אם יש אפשרות ממשית לניגוד העניינים. השיקול העומד מאחורי גישה זו היא לא לגרום להרתעת יתר ופליטת אנשים מהמערכת הציבורית. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי בחלק ממצבים של ניגוד עניינים מוסדי יש לנקוט בגישה זו.
גישה מחמירה – איסור על ניגוד עניינים חל כבר כשיש חשש סביר לניגוד עניינים. השיקול העומד מאחורי גישה זו הוא מנהל תקין ומניעה מרבית של מצבי ניגוד עניינים. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי יש לנקוט בגישה זו במקרה של ניגוד עניינים אישי. אשר לניגוד עניינים מוסדי – הפסיקה אינה אחידה לעניין זה.
בישראל
איסורים לניגוד עניינים במשפט הישראלי
בפסיקה הישראלית התפתחו סעדים שונים המתמודדים עם ניגודי עניינים ברשויות המנהל בישראל.
ישנם איסורים לניגודי עניינים הקבועים בחוק – בהם נקבעה גם הסנקציה בשל הפרתו.
איסור שנקבע בהלכה פסוקה של בית המשפט העליון גורר סעדים מגוונים – החל מפסילת בעל התפקיד מלכהן בתפקיד אחד; הימנעות מהשתתפות בקבלת החלטות או ביצוען; איסור על השתתפות בהצבעה או דיון ספציפי וכלה במניעת ביצוע פעולה או אפילו ביטולה. שיטה זו קרויה גם עיפרון כחול, על-פיה בודקים את ניגוד העניינים לפי המבחן המשולש, ו"מסמנים" את התחום בהם בעל תפקיד לא יוכל להחליט בשל היותו נגוע בניגוד עניינים.
קיימים פתרונות רבים למניעת ניגוד עניינים: פסילת בעל התפקיד מלכהן בתפקיד, העברת תחום סמכות ואחריות לבעל תפקיד אחר, הימנעות השתתפות בקבלת החלטה או ביצועה, פעולה בצוותא עם בעל תפקיד אחר וחובת גילוי (במקרה בו שופט יושב לתת דין בין צדדים המכירים אותו – הצדדים יכולים לומר זאת בפתיחת המשפט ולהסכים שהמשפט יתנהל בכל זאת אצל אותו שופט)
בדיקת ניגוד עניינים בארגון
הפסיקה בישראל פיתחה רצף מבחנים לבדיקת ניגודי עניינים בגופים מנהליים:
א. מיפוי כל תפקיד והבנת התחומים שכל אחד מן התפקידים כולל בהתאם להיקף הפוטנציאלי של כל תפקיד.
ב. השוואת שתי מערכות התפקיד אחת לשנייה ומציאת נקודות הניגוד העניינים.
ג. בחינת נקודות הניגוד בהתאם למבחן משולש:
האינטנסיביות של המגע בין נקודות הניגוד.
סוג העניינים לגביהם קיימים ניגודי העניינים.
כמות העניינים שלגביהם קיים ניגוד עניינים.
הסדרים למניעת ניגוד עניינים
שרים וסגני שרים: לצורך מניעת ניגוד עניינים אצל שרים וסגני שרים הוקמה, בשנות ה-80 המוקדמות, "ועדת אשר", בראשות שופט בית המשפט העליון שלמה אשר, לגיבוש המלצות לשמירת טוהר המידות של שרים וסגניהם. על פי המלצות הוועדה נאלץ שר האוצר בזמנו יגאל הורביץ למכור את מפעליו לבניו, לפני כניסתו לתפקיד שר המסחר והתעשייה ב־1977.
בשנת 2003 נכתבו כללים למניעת ניגוד עניינים בקרב שרים וסגני שרים בממשלה, והם מחליפים את הנחיות "ועדת אשר". כיום, קיימת מגמה לנסח כללים אלו גם כלפי סקטורים ציבוריים נרחבים בשלטון המרכזי והמקומי.
פקידי ציבור ושירות המדינה: בחודש יוני 2006 הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיה מספר 1.1555 בדבר עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה.
נבחרי ציבור ברשויות מקומיות: בחקיקה ובפסיקה ישנן הגבלות רבות שמטרתן למנוע ניגודי עניינים אצל נבחרים ברשויות מקומיות. בשנת 1984 קבע מרכז השלטון המקומי כללים למניעת ניגוד עניינים. אמנם מרכז השלטון המקומי אינו גוף סטטוטורי שהוקם על פי חוק, אך לכלליו דלעיל תוקף וכיבוד מצד הרשויות המקומיות.
לפי סימן 6 לכללים דלעיל הוקמה ועדה מייעצת לנבחרי ציבור ברשויות המקומיות במשרד המשפטים לענייני ניגוד עניינים. שר הפנים, בהתייעצות עם מרכז השלטון המקומי, ממנה את חברי הוועדה הדנה במצבי ניגוד עניינים של נבחרים בשלטון המקומי. לוועדה המייעצת ניתן לפנות והחלטותיה מכובדות, לרוב, מצד אנשי השלטון המקומי. בראש הוועדה עומדת דינה זילבר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה. על פי משרד המשפטים, הוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות מטפלת בעשרות פניות מדי שנה. חוות הדעת המגובשות על ידה בקשר לפניות אלו נשלחות במלואן לפונה עצמו ולייעוץ המשפטי לרשות המקומית הרלוונטית. עם זאת, העלאת חוות הדעת לאתר הוועדה נעשית באופן וולנטרי, עם השחרת השמות והפרטים המזהים לשם מניעת פגיעה בפרטיות.
שופטים: כדי למנוע מצב בו שופט דן בתיקים בהם יש לו זיקה, השופטים ממלאים וולנטרית "רשימת מניעויות" המוגשת להנהלת בתי המשפט, ובה השופטים מפרטים אישים וארגונים שלדעתם הם מצויים איתם בניגודי עניינים. בשנת 2020 בעקבות טענות על אופן קביעת המניעויות ואי עמידה בהן, פרסמה הנהלת בתי המשפט את רשימת המניעויות של שופטי בית המשפט העליון.
לקריאה נוספת
רענן הר-זהב, המשפט המנהלי, עמודים 357–397.
דפנה ברק-ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר (עורכים), ניגוד עניינים במרחב הציבורי: משפט, תרבות אתיקה ופוליטיקה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קישורים חיצוניים
עו"ד עמיחי ויינברגר, ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות מקומיות
יצחק זמיר, ניגוד עניינים בשירות הציבורי, באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, נובמבר 2017
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:משפט מנהלי | 2024-07-16T16:39:39 |
האמנה החברתית | REDIRECTאמנה חברתית | 2004-04-27T16:58:28 |
סוציאליזם | ממוזער|150px|שמאל|הדגל אדום הוא סמל הסוציאליזם מזה מאות שנים
סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".
התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.
קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הנורדי.
זרמים בסוציאליזם
הסוציאליזם הוא שם כללי לתנועות שמטרתן היא העקרונות לעיל (בניית מערכות כלכליות וחברתיות המאופיינות בבעלות חברתית ופיקוח דמוקרטי על אמצעי הייצור). תחת שם זה ניתן למצוא תנועות רבות, שמציעות דרכים שונות ליישום המטרה, ולעיתים מציבות מטרה שונה במקצת.
פרשנויות מוקדמות
המונח "סוציאליזם" נטבע בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, והתייחס אז למשמעות פילוסופית או מוסרית יותר מאשר השקפה פוליטית כלשהי. התאולוג השוודי אלכסנדר וינט, למשל, טען שהוא הראשון שהשתמש במונח, והגדירו בפשטות כ"ההפך מאינדיבידואליזם".
מספר התנועות והגישות המשתייכות לסוציאליזם גדול, אך ניתן להבחין בארבע גישות מרכזיות, מבחינת הפופולריות שלהן:
קומוניזם – תנועה הדוגלת בביטול כליל של הרכוש הפרטי למען בעלות ציבורית ולמען מילוי צרכיו של האדם ללא קשר לתרומתו הכלכלית, והיא מאמצת את התאוריה של קרל מרקס. על פי גישה זו מעמד הפועלים יעלה לשלטון באמצעות מהפכה, ואז יקים דיקטטורה של הפרולטריון שתבטל את המשטר הקפיטליסטי ותקים חברה סוציאליסטית כשלב ביניים. דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
סוציאליזם דמוקרטי – בניגוד לקומוניזם, גישה זו מגדירה את הסוציאליזם כאידיאל האולטימטיבי, ולא כשלב ביניים בדרך לקומוניזם. היא כוללת גם את רעיונות הדמוקרטיה, הפלורליזם וזכויות המיעוטים, ואינה מגדירה את עצמה כדיקטטורה של הרוב. למרות זאת, חלק מהמפלגות הדמו-סוציאליסטיות התמזגו או רצות במשותף עם המפלגה הקומוניסטית (לדוגמה החזית השמאלית של צרפת). הדמו-סוציאליסטים תומכים בכלכלת שוק חופשית, ובמתן שירותים של בריאות, חינוך, דיור ותחבורה ציבוריים על ידי המדינה.
סוציאליזם של קאתדרות – שם את הדגש על שלושה מרכיבים: איגודי עובדים, ביטוח עובדים, תחיקת עבודה. היה נפוץ במרכז אירופה בתחילת המאה ה-20. בגרמניה היה זה הפרופסור והכלכלן לויו ברנטאנו שביטא באופן בהיר תפיסה זו, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על הסוציאליזם המרקסיסטי, וקובע כי יחסי הייצור המוכרים על פעריהם הכלכליים, יתמידו גם בעתיד.יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב, מחברות לספרות, 1968 עמ' 294 ברבות השנים הפך "סוציאליזם של קאתדרות" לביטוי גנאי וזלזול.
סוציאל-דמוקרטיה – גישה הדוגלת בשימוש באמצעים דמוקרטיים לרפורמות חברתיות. בעבר סוציאל-דמוקרטיה היה כינוי גם למפלגות סוציאליסטיות. הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת, והיא קרובה ברוחה למדינת הרווחה. בתוך הסוציאל-דמוקרטיה יש מספר זרמים. אחדים דוגלים בבעלות ציבורית מלאה או חלקית על חלק מהמשאבים הטבעיים והשירותים החיוניים לאזרח, אחרים מחפשים בעיקר איך לרסן את הקפיטליזם ולהבטיח את קיומה של מדינת הרווחה.
אנרכיזם – גישה המתנגדת לשימוש במנגנון המדיני כדרך להשגת סוציאליזם, ושמה לה למטרה מאבק עממי בקפיטליזם ובמוסדות המדינה. באנרכיזם זרמים רבים כגון אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם ואנרכו-פרימיטיביזם. בין הזרמים יש חפיפה חלקית וסתירות חלקיות.
רקע פילוסופי
ההנחה העומדת בבסיס הסוציאליזם היא כי האדם הוא יצור חברתי שטבעו להתקיים ולחיות בצורה שיתופית. הסיבה לכך שקיימים מקרים כה רבים של התנהגות הנראית כמוכיחה את ההפך, טמונה לטענת ההוגים הסוציאליסטים במוסדות החברתיים הקיימים בחברה הקפיטליסטית. הניצול הכלכלי המובנה בשיטה גורם, לטענת הסוציאליזם, לניכור (על פי הטרמינולוגיה של קרל מרקס) של האדם מתוצרי עבודתו, וכתוצאה מכך לניכור מהמשפחה, מהקהילה ולמעשה מהחברה כולה. ניכור זה גורם לאדם להיות עצלן, א-סוציאלי ושאר "תחלואים" שעליהם מצביעים מתנגדי הקפיטליזם ככשל שיגרום לכישלונו.
היסטוריה
את המונח עצמו החדיר ככל הנראה הסוציאליסט הרפובליקני הצרפתי פייר לרו במאמר שבו הוא ערך הנגדה בין סוציאליזם ובין אינדיבידואליזם. נראה כי המונח היה קיים קודם באיטליה והגיע דרך גולים איטלקים, אולם לא ברור עדיין עד כמה לרו שינה את משמעות המונח. לפי תפיסתו של לרו, אינדיבידואליזם הוא התנערות של האדם ממחויבויות חברתיות כלפי האחר למען הנאות אישיות, בעוד סוציאליזם הוא התגייסות למען הזולת.
זרם סוציאליסטי אחר ברשות אישים כגון פורייה וקאבט דגל בהקמת קומונות משותפות שבהן תבוטל החלוקה המעמדית וכל האנשים יעבדו יחד למחייתם ויתחלקו בתפוקתם עם יתר בני הקהילה מתוך מחויבות הדדית.
סוג אחר של סוציאליזם מוקדם התפתח בקרב תלמידי הפילוסוף הצרפתי סן-סימון, שהקימו מסגרות חיים שיתופיות ברמה קיצונית, עד כדי כך שהיו לבושים בצורה כזאת שיכלו להוריד בגדים רק בעזרת הזולת. הסנט-סימוניסטים האמינו בחיים משותפים אולם גם בכלכלה מתוכננת, במיוחד בגרסה המאוחרת יותר שלהם בניהול של אנפטין.
סוציאליזם מסוג אחר היה זה של פרודון. פרודון הוא זה שכבר ב-1838 טבע את הסיסמה "הרכוש הוא הונאה". אולם בהמשך הטיף לכלכלה המבוססת לא על תכנון כי אם על עבודה עצמית וקואפרטיבים של עובדים.
בין חברי הקבוצות הללו היו חילוקי דעות מהותיים, בעיקר לגבי היחס למשטר המלוכני. חלקם, כגון פרודון ולרו, היו רפובליקנים פעילים, שהאמינו גם בהרחבת זכות הבחירה וביטול המלוכה. אחרים תמכו במשטר המלוכני המתון יחסית.
לצד הוגי הדעות הללו קמו גם שורה של אנשי רפורמה שניסו לשפר את גורלם של העובדים שנפגעו מהמהפכה התעשייתית. החברה באירופה לאחר המהפכה התעשייתית הייתה מאופיינת במצוקה של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה רוב החברה באירופה המערבית והמרכזית. הפועלים הועסקו על ידי הבורגנות ושרידי האצולה בתנאים שנחשבו לבלתי נסבלים ולתנאי ניצול. על רקע זה של ניצול פועלים וכתגובה לו קמה תנועת הסוציאליזם, שברובה שויכה לסוציאליזם הלא-אלים, שבא לידי ביטוי בהתאגדויות מקצועיות וכמפלגות סוציאליסטיות. ידוע תעשיין הטקסטיל רוברט אוון, שבנה בית ספר לילדי פועלים, גרם לפועלים להשכיל ושילם להם שכר גבוה יותר.
ארגוני פועלים (איגודי עובדים) קמו על מנת להילחם למען זכויות הפועל, כשנשקם העיקרי מבחינה היסטורית היה נשק השביתה, והשיגו מספר הישגים משמעותיים. קשרים שנוצרו בין איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות, שהתחייבו לייצג את האינטרסים של הפועלים הביאו להקמת התנועות הסוציאליסטיות.
ב-1848 נכתב "המניפסט הקומוניסטי" על ידי קרל מרקס וידידו פרידריך אנגלס, מסמך שחשיבותו רבה בעיצוב הסוציאליזם. במניפסט מוצג ניתוח היחסים בין המעמדות – שלטון הבורגנות המנצלת את הפרולטריון. מרקס כתב מתוך ביקורת על סוציאליסטים צרפתים כגון פורייה, פרודון ובושז ששמו דגש על התארגנות וולונטריות ורפורמות פוליטיות תוך אמונה בהתפתחות הטבעית של האדם. מרקס מתח ביקורת על הסוציאליסטים שקדמו לו וטען כי מדובר בעצם בסוציאליזם אוטופי, חסר סיכוי להצלחה.
מרקס טען שכדי לממש את עקרונות הסוציאליזם ולהביא לחברה על-מעמדית יש להיאבק נגד הבורגנות, לאחר שזו דחקה את המעמדות הפאודליים (האצולה, הכמורה וכו'), במטרה ליצור שיטה כלכלית-מדינית חדשה, שבה לא ייתכן ניצול בני האדם. הוא האמין כי ההיסטוריה היא התפתחות של מלחמת מעמדות, וכי מעמדו הכלכלי של האדם קובע במידה רבה את תפיסתו הפוליטית והחברתית. לדעתו רק אנשים נדירים יכולים להשתחרר מהמגבלות שכפה עליהם מוצאם.
מרקס קרא למהפכה נגד המעמדות השליטים, והתנגד לניסיונות לתת לפועלים זכויות מעטות נוספות, בטענה שזכויות אלו יספקו את העובדים וימנעו מהפכה אמיתית.
ביקורת
לסוציאליזם קמו מתנגדים רבים מעולם הכלכלה (כגון פרידריך האייק, מילטון פרידמן) והפילוסופיה (כגון איין ראנד, ליאו שטראוס).
ניתן לחלק את הביקורת לשלושה היבטים עיקריים: פוליטי, כלכלי ומוסרי.
רובד פוליטי
ריכוז הסמכות והכסף בידי הממשלה יביא לשלילת החירות הפוליטית, כיוון שהממשלה לא תרשה פעילות חתרנית תחתיה. לדוגמה, ממשלה סוציאליסטית לא תאפשר לשדר ברדיו (שנמצא בבעלותה) שידורים שתומכים בקפיטליזם, ולא תממן קמפיינים קפיטליסטיים. לעומת זאת במדינה קפיטליסטית הרדיו נמצא בידיים פרטיות ויפרסם מה שירצה בהתאם לצורכי השוק.
רובד כלכלי
בבסיס הרעיון הסוציאליסטי, אדם עובד עבור רווחת הכלל ולא רק עבור עצמו (עובד עבור הטבה לכלל והכלל דואג לו חזרה), אך לשיטת המתנגדים לרעיון הסוציאליסטי, האדם לא ישקיע מאמצים אם לא יתוגמל בהתאם לתרומתו בפועל. למרות זאת, ברוב המדינות המנהלות כלכלה המבוססת על גרסת הסוציאל-דמוקרטיה, קיים מנגנון מוסכם מבחינה חברתית ופוליטית לחלוקה מסוימת של העושר בדמות מס הכנסה פרוגרסיבי.
איין ראנד התייחסה לכך בספרה "מרד הנפילים", כשכינתה ממשלות שהלאימו נכסים בשם "בוזזים". ספרה רואה את היצירתיות האישית של הפרט כעמוד התווך של החברה, וממחיש כיצד כוחה של החברה ושגשוגה נובעים בזכות פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שפרטים אלה ינטשו אותה – תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין.
רובד מוסרי
רבים רואים במאפיינים סוציאליסטיים כגון הלאמה ולקיחת סמכויות בידי המדינה ככפייה וכעוול מוסרי. לשיטתם, משמעות הסוציאליזם אינה עזרה לאחר, אלא כפייה על הפרטים להתנהג כפי שנראה לשלטון – מתוך הנחה (לא מבוססת) שלשלטון יש סמכות מוסרית לקבוע בשביל הפרט במה יושקע כספו. במדינה קפיטליסטית אין כל איסור על מתן עזרה או שירותים ביוזמה פרטית ומרצון. בניגוד לכך, במדינה סוציאליסטית המימון לתחומים הרבים שהממשלה אחראית עליהם הוא חובה. לפי הכלכלן וולטר ויליאמס, לקיחת כסף מאדם אחד בניגוד לרצונו במטרה לסייע לאדם אחר – זוהי גנבה (כלומר מעשה לא מוסרי), בין אם הדבר מתבצע על ידי שני אנשים או מאה אנשים או מיליוני אנשים (באמצעות נציגיהם בבית המחוקקים).
ניסיון אמפירי
מדינות סוציאל-דמוקרטיות (למשל נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פינלנד וצרפת) הצליחו לצמצם את אי השוויון ולשמור על כלכלה מתפתחת. עם זאת, יש הטוענים שמדינות אלה נוטות לקפיטליזם יותר מאשר לסוציאליזם (למשל, בן שפירו, וראש ממשלת דנמרק לשעבר, לארס לקה ראסמוסן).
פערי ההכנסות במדינות סוציאל-דמוקרטיות קטנים בהרבה מהמדינות הקפיטליסטיות יותר (26.6 נקודות במדינות סוציאל-דמוקרטיות לעומת 41.08 במדינות הקפיטליסטיות יותר).
התנועה הקואופרטיבית בעולם דוגלת באימוץ צורת הבעלות הציבורית של העובדים על מפעלים וחברות (זוהי אחת מצורות הבעלות בכלכלה סוציאליסטית). תנועה זו נחשבת לתנועה מוצלחת מאוד ברחבי העולם. כיום, כמיליארד בני אדם חברים בקואופרטיבים לעומת 268 מיליון ב-1971. הדוגמה המוצלחת ביותר למפעל שהפירמות שלו בבעלות העובדים הוא התאגיד הקואופרטיבי מונדרגון בחבל הבסקים בספרד. בקואופרטיב זה פערי ההכנסות נמוכים בהרבה מבפירמות קפיטליסטיות מקבילות, השכר המינימלי בקואופרטיב גבוה ב-13% מהשכר הממוצע בספרד (32,000 דולר בשנה, קרוב ל-2,700 דולר בחודש) כאשר רוב העובדים בספרד משתכרים מתחת להכנסה זו, וישנה דאגה רבה לרווחתם של העובדים.
לעומת זאת, המשטרים הסוציאליסטיים שאינם סוציאל-דמוקרטיים הובילו לתוצאות שליליות ואף קטסטרופליות, הן במישור ההומני והן במישור הכלכלי. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, סין תחת שלטון מאו, וקוריאה הצפונית – הביאו שלושתם למוות המוני, אם ברעב ואם ברצח עם למטרת חיסול התנגדות למשטר. בנוסף, במדינות שעברו לשלטון סוציאליסטי שאינו סוציאל-דמוקרטי, דוגמת ונצואלה תחת שלטון צ'אווס ומדורו, התדרדרה הכלכלה לשפל חסר תקדים והשלטון החל בפעולות דיכוי אלימות.
בכלכלות קפיטליסטיות הצמיחה הממוצעת בתוצר המקומי הגולמי גבוהה יותר. כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי מגלים כי במדינות הפחות קפיטליסטיות (מדינות עם חופש כלכלי מועט) ישנו קיטון בתוצר, לעומת גידול במדינות היותר קפיטליסטיות.
מתאם דומה קיים גם בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה ובין נתונים כלכליים וחברתיים אחרים. יש מתאם מובהק בין מידת הקפיטליזם של מדינה ובין תוחלת החיים בה; גובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, רמת האוריינות, תמותת תינוקות (מתאם הפוך), העסקת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האומות המאוחדות.
סוציאליזם במאה ה-21
במאה ה-21, בהרבה ממדינות מערב אירופה הגבולות בין נטייה לסוציאליזם לבין נטייה לקפיטליזם מיטשטשים וכבר לא ניתן לעשות חלוקה דיכוטומית בין מדינות.
דוגמה לטשטוש הגבולות נמצאת במדד החופש הכלכלי , המנתח את החופש הכלכלי ב-12 מדדים. בין המדדים השונים ניתן למצוא את מידת ההגנה על הרכוש הפרטי, הסיכון להפקעת והלאמת רכוש, נטל המס המוטל על יחידים וחברות, ניתוח הקלות בפתיחת עסק פרטי, קשיחות בחוקי העבודה, וסחר חליפין חופשי. במדד זה (בשנת 2018), שוודיה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה ציון של 76.3, ואילו ארצות הברית, הקפיטליסטית, קיבלה ציון של 75.7 .
ראו גם
האינטרנציונל הסוציאליסטי
סוציאליזם אוטופי
קפיטליזם
קומוניזם
"למה סוציאליזם?" – מאמר מאת הפיזיקאי היהודי אלברט איינשטיין
קישורים חיצוניים
סוציאליזם ולאומיות, ג'יימס קונולי, באתר פיגומים
סוציאליזם עם עמוד שדרה: האלטרנטיבה היחידה למאה ה-21, ג'ון קוויגין, באתר פיגומים
איך להיות אנטי-קפיטליסט במאה ה-21, אריק אולין רייט, פיגומים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון
קטגוריה:תנועות פוליטיות
קטגוריה:תאוריות כלכליות | 2024-07-27T01:51:40 |
מארש רדצקי | ממוזער|שמאל|מארש רדצקי
מארש רדצקי (בגרמנית: Radetzky-Marsch) היא יצירה מוזיקלית של יוהאן שטראוס האב. היצירה כתובה בצורת שיר לכת (מארש), ונקראת על שם המצביא האוסטרי יוזף רדצקי פון רדץ, יליד בוהמיה שחי בין השנים (1766-1858). היות שהיצירה היא מארש, עליה להיות בעלת משקל מרובע. ואכן, היצירה כתובה במשקל של ארבעה רבעים. היא נכתבה בסולם דו מז'ור שאינו כולל סימני היתק קבועים (בדומה למקבילו המינורי לה) הקל לקריאה ולנגינה. שני מאפיינים אלו והרקע ההיסטורי הלאומי של היצירה הם שהפכו אותה לקליטה ואהובה בכל העולם.
היצירה האהובה עובדה להרכבים, לפסנתרן בודד ואף לשש ידיים בפסנתר.
כבר בחייו היה רדצקי לאגדה, בזכות אומץ לבו והעובדה שתיקן את רושם התבוסות שצבא אוסטריה ספג מידי נפוליאון. יוהאן שטראוס האב הנציח את ניצחונו של רדצקי בקוסטוצה על המורדים מפיימונטה. מארש זה הוא מנגינה פופולרית ואהובה בכל העולם. תזמורות סימפוניות מנגנות אותו לעיתים קרובות כהדרנים – והקהל המתלהב מצטרף במחיאות קצביות למנגינה. מנצחים רבים אף נוהגים להסתובב לקהל ולנצח על מחיאות הכפיים כמו בקונצרט השנה החדשה בווינה.
היצירה נפתחת בקדמה שערכה זהה לרבע (המורכב משתי שמיניות). הנושא מאופיין ברצף שמיניות לגטו המסתיימות ברבע המודגש בסטקטו.
קישורים חיצוניים
מארש רדצקי בביצוע התזמורת הפילהרמונית של וינה בניצוחו של דניאל בארנבוים, קונצרט השנה החדשה בווינה, 2009
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
רדצקי
קטגוריה:יצירות במוזיקה קלאסית
קטגוריה:אוסטריה: היסטוריה | 2022-06-02T12:28:13 |
יעל ארד | יעל ארד (נולדה ב-1 במאי 1967 בתל אביב) היא יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל. בעברה, ג'ודאית אולימפית, והספורטאית הראשונה בתולדות ישראל במשחקים האולימפיים שהשיגה מדליה אולימפית, כאשר זכתה במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה (1992). בין תאריה הבולטים: סגנית אלופה אולימפית (ברצלונה 1992), סגנית אלופת העולם (המילטון 1993), אלופת אירופה (אתונה 1993) ואלופת ישראל.
עם פרישתה, פיתחה ארד קריירה בעולם העסקי והיא אשת עסקים ומנכ"לית במקצועה. מתמחה ביזמות, פיתוח עסקי ואסטרטגיה שיווקית. היא מנהלת בישראל את הזכויות המסחריות של התאגיד ViacomCBS. ארד יועצת לחברות בסקטורים שונים, ומרצה על מצוינות בספורט, בחיים ובעסקים.
ביוגרפיה
ארד היא בתם של אריה ארד, שהיה עיתונאי בעיתון "דבר", בגלי צה"ל ובקול ישראל ושל נורית ארד שהייתה עיתונאית בידיעות אחרונות בתחום הצרכנות, והקימה וניהלה את המדור "טיפול מהיר". לארד ארבעה אחים: מיכל, יובל, איל ודרור.
ארד החלה להתאמן בגיל שמונה במועדון הג'ודו מכבי תל אביב, והחלה את דרכה תחת הדרכת המאמן מוני אייזיק. בגיל תשע וחצי השתתפה לראשונה באליפות מכבי הארצית וזכתה במקום השני במשקל עד 28 ק"ג. בגיל עשר וחצי הפכה לראשונה לאלופת ישראל עד גיל 14 עד 31 ק"ג. בגיל 15 גם זכתה באליפות לבוגרות במשקל של עד 52 ק"ג.
בגיל שבע עשרה השתתפה לראשונה באליפות העולם לבוגרות בהולנד בה דורגה במקום השביעי. בגיל עשרים עברה ארד ניתוח בכתף כתוצאה מקרע ברצועות של עצם הבריח והושבתה למשך כ-9 חודשים. לאחר מכן הגיעה למקום שלישי באליפות אנגליה הפתוחה, וכן זכתה במדליית כסף באליפות גרמניה הפתוחה. כמו כן השתתפה באליפות הסטודנטיות העולמית בטביליסי, כאשר לטענתה נוכחות המשלחת הישראלית הגבירה את הרצון לעלייה בקרב הנוער היהודי המקומי.
בגיל עשרים ושתיים מינתה את דני לאופולד למאמנה, ויחד עמו פרצה לצמרת העולמית.
באליפות אירופה בג'ודו שנערכה בהלסינקי, פינלנד בשנת 1989, זכתה ארד במדליית ארד בקטגוריה של עד 60 ק"ג. בשנת 1991, זכתה במדליות ארד באליפות אירופה שנערכה בפראג, צ'כיה, אחרי שירדה לקטגוריה של עד 57 ק"ג ובשנת 1992, במדליית זהב בטורניר פריז היוקרתי, במשקל 61 ק"ג.
שלושה חודשים וחצי לפני אולימפיאדת ברצלונה, ב-11 במרץ 1992, נותחה ארד בברכה הימנית, בשל קרע משמעותי במניסקוס, ונאלצה להתמודד עם תהליך החלמה מזורז על מנת להתאושש עד המשחקים האולימפיים. ביוני, כבר השתתפה באליפות אירופה בווינה וזכתה במקום החמישי.
סגנית האלופה האולימפית
שמאל|ממוזער|250px|יעל ארד חותמת למעריצים, 10 באוגוסט 1992
ארד השתתפה באולימפיאדת ברצלונה (1992) בתחרות הג'ודו עד 61 ק"ג שהתקיימה ב-30 ביולי. היא הגיעה עד לגמר כשהיא מנצחת בחצי הגמר את אייקוף הגרמניה, אלופת העולם הבלתי מנוצחת עד אז. בגמר הפסידה לצרפתייה קתרין פלורי בהחלטת שופטים לאחר קרב צמוד שהסתיים ללא ניקוד. זכייתה במדליית הכסף הייתה הזכייה הראשונה אי פעם של ספורטאי ישראלי במדליה אולימפית. הישגה הביא לסיומה של תקופה ארוכה בת 40 שנים בה לא זכתה ישראל במדליה אולימפית, מאז הופעת הבכורה של ישראל באולימפיאדת הלסינקי (1952).
מיד לאחר הגמר האולימפי, במסיבת עיתונאים בהשתתפות מאות עיתונאים מרחבי העולם, הקדישה ארד את המדליה האולימפית הראשונה לישראל לזכרם של י"א חללי מינכן - ספורטאים ומאמנים שנרצחו בדם קר 20 שנה קודם לכן באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 בפיגוע טרור שבוצע על ידי ארגון ספטמבר השחור.
אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם
בשנת 1993 ארד הוכתרה לאלופת אירופה שנערכה באתונה, יוון, ביום הולדתה ה-26, כאשר היא מנצחת בגמר התחרות עד 61 ק"ג את גלה ונדהקאווי הבלגית. ובאותה שנה זכתה גם במדליית כסף באליפות העולם שנערכה בהמילטון קנדה לאחר שהפסידה לונדהקאווי.
באולימפיאדת אטלנטה (1996) סיימה ארד במקום חמישי, לאחר 4 ניצחונות כשהיא מפסידה בקרב על מדליית הארד למתחרה קוריאנית. את האולימפיאדה כולה צלחה כשהיא נאבקת במחלת הנשיקה שהקשתה עליה לתפקד ובעקבותיה פרשה מספורט תחרותי בגיל 29.
לאחר פרישתה מתחרות
לאחר פרישתה מתחרויות עסקה ארד זמן מה באימון ג'ודו והובילה את אורית בראון להשתתפות במשחקים האולימפיים בסידני בשנת 2000. בזמנו שימשה גם כאחת מהמנחות של "ספורטי.וי" של הטלוויזיה החינוכית.
ארד בוגרת תואר ראשון במנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. בין השנים 2001–2010 כיהנה כמנכ"לית חברת P.M.I המשווקת מוצרי איסוף לילדים (ביניהם סופרגול). בשנת 2011 התמנתה ליו"ר חברת ההזנק "מוגובי", שהפעילה אתר אינטרנט לילדים והקימה את ה"מוגו פארק" במתחם אושילנד שהיה מתחם משחקים אינטראקטיבי לילדים. נכון ל-2016, ארד היא בעלים של חברת "4 סאקסס", המנהלת את הפעילות המסחרית של ערוצי ניקלודיאון בישראל, שמוערכת בעשרות מיליוני שקלים בשנה.
בשנת 2018 יצא לאור ספרה האוטוביוגרפי "ראשונה", בהוצאת "ידיעות ספרים".
יו"ר הוועד האולימפי בישראל
250px|ממוזער|שמאל|250px|יעל ארד יחד עם הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל בכפר האולימפי בפריז, 24 ביולי 2024
ארד פעלה בהתנדבות כחברת הנהלת הוועד האולימפי ויו"ר הוועדה המקצועית. בנובמבר 2021 נבחרה ליו"ר הוועד האולימפי בישראל, והיא האישה הראשונה והמדליסטית הראשונה בתפקיד זה.
באוקטובר 2023 נבחרה ארד לחברת הוועד האולימפי הבין-לאומי (IOC), באספה הכללית ה-141 של ה-IOC שנערכה במומבאי שבהודו.
בפברואר 2022 ליוותה ארד את המשלחת הישראלית למשחקי החורף האולימפיים בבייג'ינג. ביולי 2024 ליוותה את המשלחת הישראלית לאולימפיאדת פריז.
ארד הייתה נשואה לליאור כהנא, בנו של מאמן הכדורסל רני כהנא, והיא אם לבן ולבת. מתגוררת בתל אביב.
פרסים והוקרה
ארד זכתה במהלך הקריירה הספורטיבית שלה ב-24 מדליות בטורנירים דרג A, מתוכן 7 מדליות זהב, 8 מדליות כסף ו-9 מדליות ארד.
בשנת 2004 נבחרה ארד להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, לצד ספורטאים ישראלים נוספים.
בשנת 2018 קבלה ארד את תואר "ספורטאית ה-70" מטעם משרד התרבות והספורט.
בשנת 2022 קבלה ארד תואר דוקטור לשם כבוד ונכללה בין שמונה נשים משפיעות במגוון תחומים מטעם אוניברסיטת בר-אילן.
לקריאה נוספת
יעל ארד, ראשונה - סיפורה של המדליסטית האולימפית הישראלית הראשונה, ידיעות ספרים, 2018
קישורים חיצוניים
יעל ארד באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
רוני קובן, פגישה עם יעל ארד, כאן, 18 במרס 2020
יעל ארד, מוטל'ה שפיגלר ומיקי ברקוביץ׳ בשיחה עם נתנאל סמריק, בערוץ גל"ץ, אוגוסט 2022
יעל ארד באתר מוזיאון הספורט היהודי העולמי
הערות שוליים
קטגוריה:ג'ודוקא ישראליות
קטגוריה:אלופות אירופה בג'ודו
קטגוריה:זוכות מדליית כסף אולימפית: ג'ודו
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הספורטאים היהודים: ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: ספורטאים
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2004
יעל
קטגוריה:משתתפות ישראליות באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:משתתפות ישראליות באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:יושבי ראש הוועד האולימפי בישראל
קטגוריה:נשות עסקים ישראליות
קטגוריה:אנשי עסקים ישראלים
קטגוריה:נשים ג'ודוקא באולימפיאדת אטלנטה (1996)
קטגוריה:נשים ג'ודוקא באולימפיאדת ברצלונה (1992)
קטגוריה:ספורטאי מכבי תל אביב
קטגוריה:בוגרות תיכון עירוני י"ד (תל אביב)
קטגוריה:בוגרי תיכון עירוני י"ד (תל אביב)
קטגוריה:בוגרות המרכז הבינתחומי הרצליה
קטגוריה:בוגרי המרכז הבינתחומי הרצליה
קטגוריה:זוכי מדליית כסף אולימפית מישראל
קטגוריה:מדליסטיות אולימפיות ישראליות
קטגוריה:דירקטוריות ישראליות
קטגוריה:דירקטורים ישראלים
קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:כלות אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1967
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1967 | 2024-09-19T08:14:10 |
אטלס | קטגוריה:שמות משפחה | 2024-10-19T06:24:24 |
קרל פון קלאוזביץ | שמאל|ממוזער|250px|קרל פון קלאוזביץ
קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (בגרמנית: Carl Philipp Gottfried von Clausewitz; 1 ביוני 1780 – 16 בנובמבר 1831) היה איש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר התייחס לראשונה להיבטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה.
בכתביו נגע קלאוזביץ כמעט בכל הסוגיות האסטרטגיות הצבאיות החשובות והטביע בהן את חותמו, בין השאר בספרו "על המלחמה", ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר. קלאוזביץ' היה ריאליסט בהשקפתו אך עם זאת היה בעל מספר נטיות רומנטיות, והשפיע בצורה רחבה על הרעיונות הרציונליסטיים בעידן הנאורות.
ביוגרפיה
קלאוזביץ נולד בשנת 1780 בבורג ליד מגדבורג שבפרוסיה. אביו, שהיה איש צבא בעברו, גרם לכך שקלאוזביץ התגייס לצבא בשנת 1792 בגיל 12, כצוער ברגימנט חי"ר. כבר בגיל 13 הספיק קלאוזביץ להשתתף במלחמה הראשונה שלו, כנגד צבא צרפת. בשנת 1795 התמנה קלאוזביץ ללויטננט (סגן) ובשנים הבאות היה מוצב בערים קטנות ועיירות, שם היה לו זמן פנוי ללימוד עצמי וקריאה, ובזכות זה התקבל בשנת 1801 לאקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין, כאשר המצב הבין-לאומי היה רגוע במידה שאפשרה התמסרות ללימודים. הוא למד שם במשך שנתיים ובתום לימודיו הוצב כשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה.
בשנת 1806 נפל קלאוזביץ בשבי יחד עם המטכ"ל הפרוסי ובילה את זמנו בשווייץ וצרפת. כאשר שב מן השבי נבחר לעזור בשיקום הצבא הפרוסי, והדריך בבית הספר הצבאי הכללי, בו למד אף יורש העצר הפרוסי. בשנת 1812 כאשר נפוליאון אילץ את פרוסיה לחבור אליו למתקפה על רוסיה, ערק קלאוזביץ מן הצבא, מתוך דחף פטריוטי, וחבר לצבא רוסיה, שם שימש במגוון תפקידי פיקוד. לאחר מפלתו של נפוליאון שב לשורות הצבא הפרוסי.
ב-1813 היה לראש מטה בקורפוס של הגנרל ולמודן והצטיין בקרב גרדה. ב-1814 לאחר שהודח נפוליאון ונמלט לטירת פונטנבלו, פרסם "דו"ח על מסע המלחמה" עם הקדמה מאת גנייזנאו, ראש מטהו של הגנרל בליכר. ב-1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש מטהו של גנרל טילמן. לאחר ווטרלו הוצב במסגרת צבא-הריין בעיר קובלנץ, תחת פיקודו של גנייזנאו, שהותיר בידיו פנאי רב לכתיבה.
בשנת 1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומונה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין. תפקיד זה, שהיה תפקיד ניהולי בלבד, אפשר לקלאוזביץ לבסס את הגותו בנושאים הצבאיים-מדיניים באמצעות ביצוע תחקירים של מלחמות העבר ובחינה של ניסיונו המבצעי. בשנת 1830 התמנה לקצין התותחנים הראשי.
בשנת 1831 מונה לראש מטה הארמייה שנשלחה לפולין לדכא מהומות, ובאותה שנה מצא את מותו בהתפרצות מחלת הכולרה בברסלאו (יחד עם מפקדו גנייזנאו).
הגותו
שמאל|ממוזער|250px|הכרך הראשון של "על המלחמה", מהדורת המקור משנת 1832.
"על המלחמה"
את משנתו הפיצה אשתו מריה לאחר מותו, בקובץ הכולל עשרה כרכים בשם "על המלחמה", בהם הוא עוסק בנושא המלחמה מזווית היסטורית וחברתית.
הספר "על המלחמה" (בגרמנית: Vom Kriege), כולל ניתוח פילוסופי-מדעי של המלחמה על כל היבטיה, מעצם מהותה, דרך אמצעים אסטרטגיים ובניין הכוח הצבאי ועד בירורים טקטיים בנושא הפעלת הכוח. קלאוזביץ עורך ניתוח פסיכולוגי של התכונות הנדרשות למדינאי, למנהיג ולמפקד בשדה ומציע ניתוחים של אירועים מדיניים וקרבות לפי הפסיכולוגיה של המנהיגים והמצביאים, זאת בצד ניתוחים מקצועיים של פעולות צבאיות ושל "מכונת המלחמה".
פרקים שלמים מוקדשים ליום-יום הצבאי, לסידורם של מחנות צבא, ביצורים ותנועות מנהלתיות וקרביות, לשימוש מושכל בפני השטח ובגאוגרפיה למטרות מגננה, מתקפה, הסוואה וגיחות. הוא מפרט בנוגע לשימוש שעל המצביא לעשות בכל אחד מזרועות הצבא, כיצד להשתמש בפרשים קלים וכבדים ומתי לעשות שימוש בחיל רגלים, בארטילריה, בהנדסה קרבית ובכוחות גרילה וכיצד להתמודד מולם, מתי לערוך מצור וכיצד, זאת בצד הנחיות מיקרו-טקטיות בנוגע לתפקודו של החייל או הצוות הבודד במהלך הקרב.
כנספח לספר הגדול "על המלחמה", מובא תמצות בדמות החיבור "עקרונות המלחמה", שנכתב להדרכתו של יורש העצר הפרוסי. החיבור מקיף במסגרת מצומצמת את עיקר רעיונותיו של קלאוזביץ והפך לספר חובה להדרכת קצונה במדינות רבות כצרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית.
בספר מובאות תפיסות חדשניות רבות. בין השאר, נשללת התפיסה לפיה למלחמה כללים מוחלטים. קלאוזביץ הבדיל בין מאפייניה האוניברסליים של המלחמה לבין מאפייניה המשתנים, מסקנה שמתבטאת בציטוט המוכר שלו "המלחמה היא ממלכת אי-הוודאות".
תפיסה חדשנית נוספת מובאת בספרו הראשון "טיבה של המלחמה", והיא הטענה כי לכל המלחמות תכלית מדינית כלשהי, דהיינו השימוש במלחמה נובע ממטרה ברורה. תפיסה זו מתבטאת בציטוט: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים".
רעיון חשוב נוסף שלו הוא ריכוז המאמץ, כלומר מיקוד הצבא במטרה אחת במקום להתפזר לקרבות רבים. היתרונות של רעיון זה הם באפשרות לתת מענה מיידי לצרכים בשדה הקרב, ובאפשרות ליצור יתרון כוח מיידי בשדה הקרב אל מול אויבך.
רעיון זה יושם, למשל, במלחמת ששת הימים, כאשר בתחילת המלחמה ישראל התמקדה בחזית הדרומית שלה, מול מצרים, ולקראת סופה תקפה בחזית הצפונית בפלישה לרמת הגולן.
קלאוזביץ, שחי בתקופה בה מרבית המלחמות היו בין מדינות ומעצמות, גרס כי מוכרחים לנהל מלחמה מוגבלת ומסויגת, כלומר להתמקד במטרה ספציפית ובאמצעים מוגבלים. הוא התנגד למלחמות טוטאליות ולמלחמות בהם המלחמה עצמה הופכת להיות המטרה. לצורת מחשבה זו הייתה השפעה לאחר מותו והיא באה לביטוי באירועים היסטוריים מרכזיים. מספרו השני והלאה ניתן למצוא עקרונות או קווים מנחים על המלחמה עצמה, כפי שנראתה במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בנוסף חיבר מספר ספרים על מלחמות נפוליאון.
אף שקלאוזביץ נחשב לאבי תורת המלחמה המודרנית, כיום השקפותיו נחשבות פחות פופולריות, בשל כניסתם של גורמים שלא היו בתקופתו, כדוגמת נשק להשמדה המונית שמעורר את הצורך להגביל את המלחמה.
גם במאה ה-21, "על המלחמה" נחשב לאחד החיבורים המוכרים ביותר בתחום ההיסטוריה וההגות הצבאית.
רעיונות עיקריים ואמרות מפורסמות
תורתו של קלאוזביץ מבוססת על אבחון שלושה יסודות קבועים בעימותים אלימים: כוח המקרה, האופי האנושי, והיות המלחמה חלק ממדיניות בעלת תכלית.
קלאוזביץ הבהיר את חשיבות שלושת היסודות בבניית האסטרטגיה הצבאית: .
רעיונותיו המרכזיים שנידונו בספרו "על המלחמה" כוללים:
הגישה הדיאלקטית לניתוח צבאי.
שיטות של "ניתוח ביקורתי".
ההיגיון הכלכלי של יזמים מסחריים חל גם על ניהול מלחמה ועל משא ומתן לשלום.
אופיו של מנגנון מאזן הכוחות.
היחסים בין מטרות פוליטיות לבין מטרות צבאיות במלחמה.
הקשר הא-סימטרי בין התקפה לבין הגנה.
טבעו של "גאון צבאי" (בענייני אישיות ואופי, מעבר לאינטלקט בלבד).
"השילוש המרתק" (בגרמנית: Wunderliche Dreifaltigkeit) של המלחמה. האיזון בין העם, המצביא והממשלה.
הבדלים פילוסופיים בין "מלחמה מוחלטת", "מלחמה אידיאלית" ו"מלחמה אמיתית".
ב"מלחמה אמיתית", הניגודים הייחודיים בין "מלחמה של מטרות מוגבלות" לעומת "מלחמה כדי להפוך את האויב לחסר אונים".
מלחמה שייכת באופן יסודי לתחום החברתי – ולא לתחומי האמנות או המדע.
אסטרטגיה שייכת בעיקר לתחום האמנות, אך היא מוגבלת על ידי ניתוחים "כמותיים" של הטבות פוליטיות לעומת עלויות והפסדים צבאיים.
טקטיקה שייכת בעיקר לתחום המדע (הצורה המובהקת ביותר היא בהתפתחות לוחמת המצור).
השפעה
פרוסיה ובריטניה
כאמור, קלאוזביץ נפטר לפני שהספיק לסיים את ספרו, ואף על פי כן לספרו ולרעיונותיו היו השפעה מרחיקת לכת על התאוריה הצבאית בזמנו ובפרט על המחשבה הצבאית הפרוסית. במבוא להוצאה אמריקאית של "עקרונות המלחמה" נכתב: "לשום ספר... לא הייתה השפעה על תולדות ימינו כעל ספר זה של קלאוזביץ, שהיה אביה הרוחני של מכונת המלחמה הגרמנית האדירה." הספר שימש כמסד עליו התחנכו כל הגנרלים הגרמנים הבכירים, בהם: הלמוט פון מולטקה הזקן, יורשו, אלפרד פון שליפן (אביה של תוכנית שליפן לכיבוש צרפת במלחמת העולם הראשונה), וראשי הוורמאכט הנאצי (שהרפתקנותו ההרסנית של היטלר שיבשה את תוכניותיהם שנערכו לפי עקרונות קלאוזביץ). בצוואתו, כתב אדולף היטלר ש"הוא מקווה שבשום מצב לא יפסיק העם הגרמני את המאבק, בנאמנות לערכי קלאוזביץ, הגנרל הגדול".
הגותו של קלאוזביץ השפיעה גם על המחשבה הבריטית, אם כי בהתחלה יותר בתור הגות היסטורית מאשר הגות תאורטית (ראו למשל את מאמרו של ארתור וולסלי על מחקרו של קלאוזביץ בנוגע למלחמת 1815). מאוחר יותר, עבודתו באה לידי ביטוי בעקבות המבוכה הצבאית של בריטניה במלחמת הבורים (1899–1902).
למעט מספר הוגים חריגים (למשל ג'ון מקאולי פאלמר, רוברט מ. ג'ונסטון, הופמן ניקרסון), לקלאוזביץ הייתה השפעה מועטה על המחשבה הצבאית האמריקנית לפני 1945, אם כי הגנרלים אייזנהאואר ופטון היו קוראים נלהבים של כתביו כבר באותה תקופה.
לנין והסובייטים
הוא השפיע על מספר הוגים כגון קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, ליאון טרוצקי ומאו דזה-דונג, ובעקבות כך השפיע גם על המסורת הסובייטית ברוסיה ועל הקומוניסטים הסינים.
לנין עצמו היה מעריץ גדול של קלאוזביץ וקרא לו "אחד הסופרים הצבאיים הגדולים"; השפעתו על הצבא האדום הייתה עצומה. לנין הגה את רעיון המלחמה הבלתי נמנעת בין המדינות הקפיטליסטיות בעידן האימפריאליזם, והציג את המאבק המזוין של מעמד הפועלים כדרך האפשרית היחידה לחיסול המלחמה הזאת, בין היתר בהשראת קלאוזביץ.
ההיסטוריון הרוסי א.נ. מרסאלוב ציין כי:
המתמטיקאי האמריקאי, אנטול רפופורט, כתב בשנת 1968 כי קלאוזביץ, כפי שפירש לנין, היה הבסיס לכל החשיבה הצבאית הסובייטית מאז 1917, וציטט את דברי המרשל וסילי סוקולובסקי:
והוסיף:
קלאוזביץ השפיע ישירות על מאו דזה-דונג, שקרא את "על המלחמה" בשנת 1938 וארגן סמינר על קלאוזביץ עבור מנהיגות המפלגה הקומוניסטית. התוכן ה"קלאוזביציאני" בכתביו של מאו אינו, לפיכך, רק תחייתה של הגותו של לנין, אלא הוא משקף את מחקרו המעמיק של מאו בנושא. הרעיון שמלחמה כוללת "חיכוך" פנימי המעוות במידה כלשהי את כל ההסדרים הקודמים, הפך למטבע נפוץ בתחומים כגון אסטרטגיה עסקית וספורט.
המונח "מרכז הכבידה", בהקשרו הצבאי, נגזר משימושו של קלאוזביץ ממכניקה ניוטונית. בתורת הצבא האמריקני, "מרכז הכבידה" מתייחס לבסיס כוחו של היריב ברמה המבצעית, האסטרטגית או הפוליטית, אם כי זהו רק פן אחד של השימוש של קלאוזביץ במונח.
המאה ה-20 וה-21
אסטרטגיית ההרתעה של ארצות הברית בשנות החמישים הייתה בזכות ההשראה ששאב הנשיא דווייט אייזנהאואר מקלאוזביץ כשהיה קצין צעיר בשנות העשרים של המאה ה-20. אייזנהאואר התרשם מאוד מהדוגמה של קלאוזביץ בספרו "על המלחמה" על האפשרות התאורטית והאידיאלית למלחמה "מוחלטת", כאמצעי להוכיח עד כמה יהיה זה אבסורדי לנסות ליישם אסטרטגיה כזו בפועל.
מנקודת מבטו של אייזנהאואר, ההרתעה הטובה ביותר למלחמה תהיה להראות לעולם עד כמה מזעזעת יכולה להיות "מלחמה גרעינית מוחלטת" אם היא תתרחש אי פעם; מכאן הוא הציע שארצות הברית תארגן סדרה של ניסויים גרעיניים רבים שיערכו באוקיינוס השקט, תוך מתן עדיפות ראשונה לתקציב הביטחון לנשק גרעיני ומערכות אספקה של נשק קונבנציונלי, והצהרות חוזרות ונשנות בקרב הציבור על כך שארצות הברית תהיה מסוגלת ומוכנה להשתמש בכל עת בנשק גרעיני.
בדרך זו, ובאמצעות דוקטרינת ההתנגדות המסיבית, קיווה אייזנהאואר לחזות בחזון "המלחמה המוחלטת" הגרעינית של קלאוזביץ כדי למנוע מברית המועצות או מסין מלהסתכן אי פעם בפתיחת מלחמה (או אפילו ביצירת תנאים העלולים להוביל למלחמה) מול ארצות הברית.
כתביו
קרל פון קלאוזביץ, על המלחמה (תורגם כ"עקרונות המלחמה" על ידי שמעון יפתח; כתבי מופת צבאיים), מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תש"י-1950.
ראו גם
לידל הארט
סון דזה
מקיאוולי
ג'ון קיגן
לקריאה נוספת
עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2000, עמ' 130–203.
מיכאל הנדל, קלאוזביץ במבחן התמורות הטכנולוגיות, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1988.
יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 1990.
יהודה ואלך, תורות צבאיות: התפתחותן במאות ה-19 וה-20 (תרגם מגרמנית: אליקים ואלך), מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשל"ז, עמ' 33–66.
רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה – מדריך קצר לקלאוזביץ (תרגם: עמנואל לוטם), מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, תשל"ח-1977.
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 147–151.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של קלאוזביץ, "Clausewitz Homepage"
רס"ן עמיחי רחמים, "קלאוזביץ והטרור הימי נגד ישראל בשנים 1974- 1994", הוצאת "מערכות", גיליון 484
גל פרל פינקל, קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל, כתב העת "בין המערכות" באתר צה"ל, 13 בספטמבר 2021
הערות שוליים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:תאורטיקנים צבאיים
קטגוריה:היסטוריונים גרמנים
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:אנשי צבא פרוסים
קטגוריה:היסטוריונים צבאיים
קטגוריה:גרמנים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:מלחמת רוסיה–צרפת (1812): אישים
קטגוריה:ילידי 1780
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1831
קטגוריה:נפטרים מכולרה | 2024-08-01T02:11:15 |
שש-בש | REDIRECT שש_בש | 2015-09-26T11:06:08 |
יגאל הורביץ | יִגָּאֵל הורביץ (15 באוקטובר 1918 – 10 בינואר 1994) היה פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר הכנסת, ושר בממשלות ישראל.
ביוגרפיה
ימין|ממוזער|250 פיקסלים|כותרת וסמל "הסוללה העברית הראשונה לתותחנות נגד-מטוסית" - יחידה של הבריגדה היהודית בחיל התותחנים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, עם חתימתו
ימין|ממוזער|250 פיקסלים|מעטפת האיגרת; נשלחה מהחזית אל חוקר התנ"ך והעסקן הציבורי ישראל בן-שם ברחוב נחום בתל אביב
יִגָּאֵל הורביץ נולד בשנת 1918 לבלה ויונה במשפחה בת ארבעה ילדים במושב נחלת יהודה. היה חבר מזכירות תנועת הנוער העובד בשנים 1938–1941. התנדב לצבא הבריטי והיה בין מייסדי המחתרת עם לוחם שהוקמה בשנת 1943 על ידי אנשי אצ"ל וההגנה והתפרקה בסוף אותה שנה. הצטרף אל הבריגדה היהודית עם הקמתה בשנת 1944. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם שחרורו מן הצבא הבריטי, התיישב במושב כפר ורבורג.
בשנת 1944 היה ממייסדי המפלגה האקטיביסטית של בנימין אליאב, תנועת העם למדינה עברית. הוא הוצב במקום השני ברשימתה לבחירות לאספת הנבחרים ואירח בנהלל חלק מפעולותיה. בכינוס של התנועה ביולי 1947 אמר הורביץ: "אמנם תנועתנו משתייכת ליישוב המאורגן, אך לא נלחם באחים הלוחמים במדכאי היישוב, בעת שהישוב המאורגן יושב בחיבוק ידיים ועושה – ולפי דעתי ביודעין – את רצונו של השליט הזר".
בשנת 1961 הצטרף הורביץ למפא"י ומאותה שנה ועד שנת 1965 היה חבר מרכז המפלגה וחבר מזכירות תנועת המושבים.
כאיש עסקים, רכש בתחילת 1970 את החברות למוצרי חלב "טנא נגה" ו"המחלבות המאוחדות" ברמת גן, שעמדו בפני פשיטת רגל, איחד והבריא אותן. בשנת 1972 רכש את חברת הגלידות "אדניר", בשנת 1979 הוערך ההון שבבעלותו במאות מיליוני ל"י.
ברפ"י וברשימה הממלכתית
בשנת 1965 עזב את מפא"י והצטרף לרפ"י, בראשות דוד בן-גוריון, עם הקמתה. היה מפעילי רפ"י ובשנת 1969 נמנה עם מקימי הרשימה הממלכתית בראשות בן-גוריון, שכללה את אנשי רפ"י שלא הצטרפו למפלגת העבודה עם שמעון פרס, משה דיין ורוב חברי רפ"י. בשנת 1969 נבחר לראשונה לכנסת השביעית מטעם הרשימה הממלכתית.
לאחר פרישתו הסופית של בן-גוריון מן הפוליטיקה, עמד הורביץ בראש סיעת "הרשימה הממלכתית" בכנסת. ביולי-אוגוסט 1973 הוביל את הרשימה הממלכתית (פרט לקבוצת המיעוט בראשות מאיר אביזוהר שהצטרפה למפלגת העבודה) לקחת חלק בהקמת הליכוד (ביחד עם גח"ל - גוש חירות-ליברלים, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה). הורביץ הוצב במקום השלישי ברשימת הליכוד, ונבחר לכנסת מטעמה.
בשנת 1976 היה ממייסדי מפלגת לע"ם (שהייתה חטיבה בליכוד ונוצרה מצירוף של הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה) ועמד בראשה.
תקופת כהונתו כשר בממשלת בגין
שמאל|ממוזער|250px|יגאל הורוביץ עם פרופ' ברנדס יו"ר עמותת ידידי בית חולים רמב"ם
לאחר המהפך מונה לשר התעשייה, המסחר והתיירות מטעם הליכוד. הורביץ התנגד להסכמי קמפ דייוויד שנחתמו בשנת 1978, בהצבעה עליהם בכנסת נמנע בהתאם להחלטת סיעת לעם להתנגד להסכמים. בעקבות קבלת ההסכמים בכנסת התפטר הורביץ במפתיע מהממשלה והודיע שיקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. הוא ניסה לכפות על השר השני של לעם, אליעזר שוסטק, לפרוש מהממשלה, ולאחר שזה לא עלה בידו הביא לפילוג ב"לעם" והקמת "קבוצת הורביץ". תפקיד שר התעשייה, המסחר והתיירות נותר פנוי למשך מספר חודשים בהמתנה להתבהרות המצב ב"לעם". באוקטובר 1978 פורסם שהורביץ מסכים לחזור לממשלה אם הממשלה תבצע את התוכנית להקמת שש ערים יהודיות ביהודה ושומרון. ביולי 1979 נעשו גישושים להחזרתו לממשלה, אולם הוא סירב לשוב לממשלה שלא בתפקיד שר האוצר בגלל התנגדותו למדיניות הכלכלית של הממשלה.
לאחר התפטרותו של שמחה ארליך בנובמבר 1979, חזר הורביץ לממשלה כשר האוצר. אחד הצעדים הראשונים בהם נקט, מיד עם הכנסו לתפקיד שר האוצר, היה הפסקת מתן התחייבויות חדשות של האוצר ל"ביטוח הצמדה" (שהיה אמצעי עיקרי לסיבסוד המשק ההסתדרותי שנעשה בעיקר באמצעות בנק הפועלים ומנהליו).
בניסיונותיו להילחם באינפלציה הדוהרת, ניסה לצמצם את הגירעון התקציבי. הוא התנגד להעלאות שכר הולכות וגדלות, שהגדילו את גירעון המדינה, ואשר לדעת רבים הביאו לתגובת שרשרת אינפלציונית שדרדרה את המשק. הוא סירב להענות לדרישת המורים לתוספת שכר, שלא היה לה כיסוי תקציבי, והתנגד לדרישתו של שר הביטחון לתוספת תקציב. במחאה לכך לא הגיע הורוביץ לישיבת הממשלה, ולאחר שלא קיבל גיבוי מהממשלה לעמדתו במשך תקופת כהונתו כשר האוצר התפטר מתפקידו בינואר 1981. בתקופת כהונתו הוא החליף את הלירה בשקל.
כשר אוצר נודע הורביץ בהתבטאויותיו שנועדו לעורר את הציבור למצב המשק. הוא נהג להשיב לפונים אליו בבקשה לתקציבים במילים: "אין לי" ועל כן זכה לכינוי "יגאל אין לי". כמו כן השתמש בתחילת כהונתו במטבעות הלשון "רדו מהגג" ו"לרדת מן הגג" בדרישה שהממשלה לא תשתמש בכסף שאין לה. ביוני 1980 הסלים את התבטאויותיו וקרא "מטורפים רדו מהגג!", זאת לאחר בקשת תוספת תקציב של שר הביטחון. מטבע הלשון "מטורפים רדו מהגג" זוהה עם הורביץ גם שנים לאחר שעזב את משרד האוצר.
לאחר כהונתו כשר אוצר
לאחר התפטרותו מן הממשלה הצטרף הורביץ לרשימתו של משה דיין תל"ם בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, אחר-כך הקים את "רפ"י-הרשימה הממלכתית" שלקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 שינתה את שמה לאומץ (בשמה המלא: אומץ-להבראת המשק) והורביץ היה היחיד שנבחר מטעמה.
בממשלות פרס ושמיר כיהן כשר בלי תיק והופקד על נתינת תשובות לנושאי הפעולות בשטחים בדיונים לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988 הצטרף לליכוד (לאחר שנכנס אל הממשלה בתחילה כתומך של המערך) ונבחר מטעמו. לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 שבהן דורג באחד המקומות האחרונים ברשימת הליכוד לכנסת, פרש מהפוליטיקה וחזר לעסקים שאותם העביר לבניו עם תחילת כהונתו כשר, בעקבות המלצות "ועדת אשר" למניעת ניגוד עניינים של אנשי ציבור.
בניו מכרו את חברות החלב ועברו לעסקי נדל"ן, הוא השקיע יחד עימם בחוות חקלאיות בדרום אמריקה.
לאחר מותו נקראה דרך על שמו בקריית מלאכי.
משפחתו
הורביץ נישא לאורה לבית כהן ולשניים נולדו שלושה ילדים.
הורביץ היה בן דודתו של משה דיין ואחיו של עמוס הדר שנבחר כחבר הכנסת מן המערך.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א' (13), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 287 - 299
קישורים חיצוניים
על מחתרת עם לוחם באתר הפלמ"ח
הערות שוליים
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הרשימה הממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הליכוד
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם תנועה להתחדשות ממלכתית
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
קטגוריה:שרים בלי תיק בממשלות ישראל
קטגוריה:אנשי עסקים ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
קטגוריה:לוחמי הבריגדה היהודית
קטגוריה:משפחת דיין
קטגוריה:חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
קטגוריה:חברי הכנסת השביעית
קטגוריה:חברי הכנסת השמינית
קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית
קטגוריה:חברי הכנסת העשירית
קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה
קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד
קטגוריה:כפר ורבורג: אישים
קטגוריה:נחלת יהודה: אישים
קטגוריה:יושבי ראש ועדת הכלכלה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1918
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי עסקים | 2024-04-15T10:45:52 |
אמילי דיקנסון | אמילי אליזבת דיקינסון (באנגלית: Emily Elizabeth Dickinson; 10 בדצמבר 1830 – 15 במאי 1886) הייתה משוררת אמריקאית. נחשבת לאחת הדמויות החשובות ביותר בשירה האמריקאית. שירתה ספוגה בהתבוננות דתית ברגעים הקטנים בחיים, כמו גם בנושאים שהעסיקו את החברה בכללותה, כמו מלחמת האזרחים האמריקנית.
דיקינסון נחשבה בעיני סביבתה כתמהונית: היא לא נישאה, וחיתה רוב חייה בפרטיות ביתה. מאוחר יותר בחייה אף סירבה לצאת מחדרה, ואת מרבית קשריה החברתיים ניהלה בהתכתבות. במהלך חייה התפרסמו שמונה שירים פרי עטה, אולם רק לאחר מותה ב-1886, גלתה אחותה את מטמון השירים שלה, ויצירותיה הפכו לציבוריות.
לפחות אחד עשר משיריה של אמילי דיקינסון הוקדשו לגיסתה סוזן הנטינגטון גילברט דיקינסון.
ביוגרפיה
ממוזער|דאגרוטיפ משנת 1859 (בערך), ככל הנראה של דיקנסון וחברתה קייט סקוט. התמונה פורסמה לראשונה ב-2012 על ידי מכללת אמהרסט.
דיקינסון נולדה במאה ה-19 באמהרסט, מסצ'וסטס (ארצות הברית) למשפחה אמידה, שהייתה ידועה בתמיכתה במוסדות החינוך המקומיים. סבה של אמילי, סמואל פלאור דיקינסון, היה ממייסדי אמהרסט קולג', ואביה עבד כעורך הדין ומנהל הכספים של המוסד. כמו כן שירת אביה בתפקידים מרכזיים בבית המשפט הכללי של מסצ'וסטס, בסנאט המדינה ובבית הנבחרים של ארצות הברית. כארבעה חודשים לפני יום הולדתה ה-20 פגשה דיקינסון את סוזן גילברט. לפי השירים שכתבה דיקינסון על סוזן, ולפי המכתבים שהשתיים החליפו, מאמינים היום שנרקם בניהן סיפור אהבה. לימים סוזן נישאה לאחיה של אמילי והפכה לגיסתה. אמילי דיקנסון מעולם לא התחתנה.
דיקינסון גילתה את יעודה כמשוררת במהלך התחייה הדתית שהציפה את מערב מסצ'וסטס בעשורים 1840–1850.
דיקינסון חיה את רוב חייה בבית שבו נולדה, טיילה מספר פעמים לבקר קרובים בבוסטון, קיימברידג' וקונטיקט. מרבית עבודתה משקפת לא רק את הרגעים הקטנים של המתרחש סביבה, אלא גם את הקרבות הגדולים והנושאים שהעסיקו את החברה בכללותה. לדוגמה, מעל מחצית משיריה נכתבו במהלך שנות מלחמת האזרחים האמריקנית. דיקינסון נחשבה בעיני סביבתה כתמהונית: היא נהגה ללבוש בגדים לבנים וסירבה לקבל אורחים, ומאוחר יותר בחייה אף סירבה לצאת מחדרה, ואת מרבית קשריה החברתיים ניהלה באמצעות התכתבות.
בין הכותבים המשפיעים על השקפת עולמה וסגנון כתיבתה היו ויליאם וורדסוורת' וראלף וולדו אמרסון, שחיבוריהם הוצגו בפניה על ידי ידיד המשפחה בנג'מין פרנקלין ניוטון, אותו דיקינסון החשיבה כמדריך רוחני וכמורה דרך. יש לשער כי כתביהם של לידיה מריה צ'יילד והנרי וודסוורת' לונגפלו השפיעו עליה אף הם. ידוע כי דיקינסון קראה את ספרה של שרלוט ברונטה "ג'יין אייר", אך קשה לדעת את מידת השפעתו עליה. ניתן לציין עובדה, כי לכלבה (מסוג ניופאונדלנד) קראה "קרלו", כשם כלבו של אחד מגיבורי הספר.
במהלך חייה פורסמו רק שמונה משיריה, אך לאחר מותה נחשפו ופורסמו 1,776 השירים. שיריה שהתפרסמו בחייה עברו עריכה נרחבת כדי להתאימם לסגנון התקופה, מפני שמאפייני יצירתה נחשבו בזמנה למשונים. כיום הם מזוהים כחתימת סגנון וצורה. יצירתה מאופיינת במקצבי מזמור, אוף-מקצבים, מספר קולות ומטפורות נרחבות. דיקינסון מעצימה את הטקסט באמצעות אותיות גדולות במופעים לא שגרתיים ובריבוי, כעין-אקראי, של סימני פיסוק כמקף, קו מפריד, לוכסנים ועוד.
דיקינסון נפטרה מדלקת כליות. מילותיה האחרונות היו: "אני חייבת להיכנס, משום שהערפל עולה". בביתה, שם התגוררה מרבית חייה, קיים כיום מוזיאון.
מורשתה
שיריה התפרסמו לראשונה ב-1890 על ידי שניים ממכריה, תוך עריכה נרחבת. מהדורה שלמה וללא שינויים של שיריה יצאה לאור רק ב-1955.
בשנת 2012 הוציאה השחקנית והזמרת הישראלית אפרת בן צור את האלבום "Robin" ובו תשעה משיריה של דיקינסון אותם הלחינה.
בשנת 2019 עלתה סדרה קומית על חייה של דיקנסון בשירות הזרמת המדיה Apple TV+.
בשנת 2022 הלחין המוזיקאי אנדרו בירד את שירה "I Felt a Funeral, in My Brain" בהשתתפות הזמרת פיבי ברידג'רס.
ספריה
אמילי דיקינסון: אולי הלב, מבחר שירים, בתרגום לילך לחמן, הוצאת רסלינג.
אמילי - מבחר משיריה של אמילי דיקינסון, בתרגום לאה נאור, הוצאת שער הרצליה, 2016
אמילי דיקינסון, המוח רחב משמַים, תרגם שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד, 2022
חיי נצבו רובה טעון - אסופה משיריה של אמילי דיקינסון, בתרגום אליעזרה איג-זקוב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2000
עשר עצב - אסופה משיריה של אמילי דיקינסון, בתרגום אליעזרה איג-זקוב, הוצאת עקד, תל אביב 1965
לקריאה נוספת
Thomas H. Johnson, Emily Dickinson: An Interpretive Biography, Harvard University Press, 2014
George F. Whicher, This Was a Poet: a Critical Biography of Emily Dickinson, University of Michigan Press, 1957
Vivian R. Pollak (ed.), A Historical Guide to Emily Dickinson, Oxford University Press, 2004
Vivian R. Pollak, Our Emily Dickinsons: American Women Poets and the Intimacies of Difference, University of Pennsylvania Press, 2016
Jadwiga Smith, Writing Life: Suffering as a Poetic Strategy of Emily Dickinson, Jagiellonian University Press, 2011
Wendy Martin (ed.), The Cambridge Companion to Emily Dickinson, Cambridge University Press, 2002
John Evangelist Walsh, Emily Dickinson in Love: the Case for Otis Lord, Rutgers University Press, 2012
Mary Loeffelholz, The Value of Emily Dickinson, Cambridge University Press, 2016
Fred D. White, Approaching Emily Dickinson: Critical Currents and Crosscurrents Since 1960, Boydell & Brewer, 2008
Barbara Antonina Clarke Mossberg, Emily Dickinson: When a Writer is a Daughter, Indiana University Press, 1982
Judith Farr, The Passion of Emily Dickinson, Harvard University Press, 1992
Cynthia Griffin Wolff, Emily Dickinson, Knopf, 1986
Cristanne Miller (ed., et al), The Emily Dickinson Handbook, University of Massachusetts Press, 1998
Alfred Habegger, My Wars Are Laid Away in Books: the Life of Emily Dickinson, Random House, 2001
Jerome Loving, Emily Dickinson, the Poet on the Second Story, Cambridge University Press, 1986
Karen Sanchez-Eppler, Cristanne Miller (eds.), The Oxford Handbook of Emily Dickinson, Oxford University Press, 2022
קישורים חיצוניים
Emily Dickinson International Society
נורית זרחי, אמילי דיקנסון - אם המשוררות האמריקניות, ביקורת באתר nrg על אסופת התרגומים "חיי ניצבו רובה טעון" מאת אליעזרה איג-זקוב, הוצאת קשב לשירה, תש"ס 2000
הרשימה מופיעה גם כאן:
טל ניצן, על שירים של דיקנסון בביצוע המוזיקאי אציו בוסו, המוסך כתב עת לספרות, אתר הספרייה הלאומית, יולי 2017
אורית נוימאיר פוטשניק, "אני מודדת כל כאב - בין הגיטרה המנסרת של פוליאנה פרנק לשירת אמילי דיקנסון", הו! 17, 2018.
משיריה ומכתביה שתורגמו לעברית
טעימות משירת אמילי דיקנסון מאת אברהם רגלסון, באתר פרויקט בן-יהודה
שלושה תרגומים לשיר ADRIFT, באתר האייל הקורא
, בתרגום אליעזרה איג-זקוב - ממכתביה הסוערים של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון, הסותרים את דיוקנה של "הנזירה בלבן"
בתרגום אורה סגל
בתרגום ערן צלגוב
אַחֲרֵי כְּאֵב גָּדוֹל, בתרגום לאה נאור
גַּעְגּוּעִים הֵם כּמוֹ זְרָעִים, בתרגום לאה נאור
שיר 30 - "מלבד הרקיע, היא לא כלום" - באתר מדרשראם
שיר 59 - "לקחתי כוחי בידי" - באתר מדרשראם
שירים 118 ו-49 - באתר מדרשראם
לב! נשכח אותו! בתרגום אליעזרה איג-זקוב
נדבי נוקד, אמילי של זנדבנק | על 'המוח רחב משמים', באתר "מעלה", יוני 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:משוררות להט"ביות אמריקאיות
קטגוריה:משוררים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:בוגרות מכללת מאונט הוליוק
קטגוריה:חברות היכל התהילה הלאומי לנשים
קטגוריה:אמריקאיות שנולדו ב-1830
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1830
קטגוריה:אמריקאיות שנפטרו ב-1886
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1886 | 2024-08-10T09:55:33 |
דמקה | ממוזער|לוח דמקה 10×10
ממוזער|משחק דמקה, ציור מהשנים 1861–1897
ממוזער|ציור של נשים המשחקות דמקה
דמקה הוא משחק לוח לשני שחקנים שמשחקים בדרך כלל על לוח בעל 64 משבצות (8X8), המשמש גם את משחק השחמט. לכל שחקן יש 12 אבני משחק בגרסת ה-64 המשבצות, או 20 אבני משחק בגרסת ה-100 המשבצות. לכל שחקן צבע משלו (שחור או לבן).
המשחק נפוץ מאוד והוא דורש תחכום, שימוש רב בטקטיקה וידע תאורטי רב (במיוחד בגרסה הבינלאומית). הדמקה עוזרת לפתח חשיבה לוגית מופשטת – הודות לפשטות הכללים ילדים יכולים להגיע לבניית שרשראות לוגיות ארוכות למדי. המשחק מהווה כלי חינוכי יעיל ותורם ליכולות הניתוח והחשיבה של השחקנים.
בדומה למשחק השחמט ישנן אליפויות דמקה, ספרי תאוריה שנכתבו למשחק וגם חידות (תחבולות) בנושא על המשחק. קיימת גם גרסה ללוח בעל 100 משבצות (10X10), שנקראת "דמקה בינלאומית".
היסטוריה
משערים שמקור הדמקה הוא במשחקים דומים שהתפתחו כבר בעת העתיקה באור (עיראק של ימינו) ובמצרים העתיקה, וזאת לפי ממצאים ארכאולוגיים שגילו בחפירות באור ובקברים מצריים. משם הוא התפשט למקומות נוספים ועם הכיבוש של מצרים בידי הרומאים הוא הגיע גם לאירופה. במאה ה־17 עברו הצרפתים ללוח של 10 על 10 משבצות. הם הבחינו שהגדלת מספר המשבצות ב־56% מכפילה את מספר האפשרויות התחבולתיות פי מאה ויותר.
ישנם ממצאים נוספים שמתבססים על מקורות עתיקים המצביעים על כך שהדמקה נקרא גם "באס" שפירושו במצרית קדומה "גברת". המילה דמקה מגיעה מהשפות הרומאניות בהם המילה דמאה (Dame) וכך גם שם המשחק פירושו "גברת".
בעברית זכה המשחק לכינוי "הנשיאה" (שם זה הוא כנראה חידוש של בנימין ברלוי).
מטרת המשחק
מטרת המשחק היא להוריד מהלוח ("לאכול") את כל האבנים של היריב, או לחסום אותן, כלומר לא לאפשר ליריב לקיים מסע (צעד/מהלך). שחקן שנשאר ללא אבנים או ללא מסע אפשרי מוכרז כמפסיד.
אופן המשחק (דמקה בינלאומית/ברזילאית)
ממוזער|ציור של אנשים המשחקים דמקה
הלוח מונח כך שהמשבצת הימנית ביותר בשורה הקרובה לכל שחקן תהיה לבנה (כמו במשחק השחמט), האבנים מונחות על המשבצות השחורות של הלוח וההתקדמות היא רק על משבצות אלה באלכסון.
בתחילת המשחק אבני השחקן האחד מונחות בשלוש (ארבע, בגרסה הגדולה) השורות הראשונות של הלוח ואילו אבני השחקן השני מונחות באותו אופן בצד שלו. לפי המוסכם, הלבן מבצע את המהלך הראשון, והשחור משיב עליו. שתי הפעולות גם יחד נחשבות כמסע אחד.
אבנים
תנועה
כל שחקן מניע בתורו אבן-משחק באלכסון, ממשבצת שחורה אחת למשבצת שחורה סמוכה בכיוון היריב. על המשבצת להיות פנויה מכלים, כלומר לכל אבן יש שתי אפשרויות תנועה – לכיוון היריב ימינה ולכיוון היריב שמאלה – וכל אחת מהן עשויה להיות חסומה.
אכילה
דילוג (או אכילה) מתבצע כאשר אבן משחק מונחת במשבצת סמוכה לאבן היריב, ומעבר לאבן היריב יש מקום פנוי. דילוג מבוצע על ידי הנחת האבן במקום הפנוי שמעבר לאבן היריב והסרת אבן היריב מן הלוח. כאשר דילוג אפשרי, חובה לבצע אותו. חייבים לדלג גם קדימה וגם אחורה. אם בתום הדילוג אפשרי דילוג נוסף, חובה לבצע גם אותו, כך שלא ניתן לעצור שרשרת דילוגים באמצע בשרשרת מותר לשחקן לאכול לשני הכיוונים גם קדימה וגם אחורה. אם ישנה יותר מאופציה אחת לדלג, ובאחת האופציות יש יותר חלקים של היריב, חייבים לבחור באופציה המרובה (כמודגם באנימציה).
מלכים
תנועה
כשאבן משחק מגיעה לשורה האחרונה, היא הופכת להיות "מלך" (יש הקוראים לכך "מלכה"), כאשר בדרך כלל מייצגים מלך על ידי שתי אבני משחק מונחות אחת על השנייה.
מלך, בניגוד לאבן רגילה, יכול לנוע לכל הכיוונים באלכסון (כלומר גם אחורה), ללא הגבלה על מספר המשבצות בדרך, וכמו כן הוא יכול לבצע דילוגים בכל כיוון. אם תוך כדי אכילה בשרשרת האבן (הרגילה) עוברת בשורה האחרונה, אך לא נעצרת שם, היא לא נעשית מלך.
אכילה
בדומה לאבנים הרגילות, גם המלך מחויב לבצע דילוגים כאשר יש לו אפשרות לעשות זו, המלך מחויב לבצע דילוג גם כאשר אבנו של היריב אינה צמודה אליו באותו האלכסון. לאחר הדילוג המלך יכול לעצור בכל אחת מהמשבצות בהמשך האלכסון. המלך מחויב לכל שרשרת האכילה האפשרית, כלומר שעליו לשנות את כיוון תנועתו בהתאם לאפשרויות האכילה ולא לוותר על אף אחת מהן ובאופן הזה, בהרבה מהמקרים, על מנת ללכוד את המלך, השחקן היריב מקריב כמה מחייליו (אבני המשחק הרגילות).
סיום המשחק
המשחק יכול להסתיים בניצחון או בתיקו. ניצחון מושג אם מתקיים אחד מהבאים:
לשחקן היריב לא נותרו כלל כלים על הלוח (אבנים או מלכים)
השחקן היריב נכנע
לשחקן היריב אין אפשרות לבצע מהלך מאחר שכליו חסומים
קיימות 3 דרכים להשגת תיקו:
אם במשך 15 מסעים רצופים נעו מלכים בלבד על גבי הלוח (אף אבן לא התקדמה צעד), ולא השתנה מספר הכלים על גבי הלוח (לא התבצעו דילוגים) מסתיים המשחק ללא ניצחון לאף אחד מהצדדים
כאשר הכלים על הלוח אינם מאפשרים הכרעת ניצחון (למשל שני מלכים מול מלך אינם מספיקים)
בכל שלב במשחק רשאי כל אחד מהצדדים להציע תיקו, והצד השני רשאי להסכים או לסרב
ממוזער|הצבת האבנים על הלוח
ממוזער|משחק דמקה בינלאומי שמסתיים בניצחון של הלבן
גרסאות שונות למשחק
דמקה אנגלית (הקרויה גם דמקה אמריקאית)
אבנים רגילות אינן יכולות לבצע דילוגים נגד כיוון התנועה
מלך יכול לזוז רק משבצת אחת לכל כיוון
דמקה טורקית
בדמקה טורקית אין אכילה לאחורה ותנועת המלכה אינה מוגבלת.
דמקה "ישראלית"
בישראל קיימות גרסאות רבות לדמקת הרחוב. למעשה, רוב גרסאות הדמקה הישראלית מבוססות על חוקים הלקוחים בחלקם מדמקה בינלאומית, חלקם מדמקה אמריקאית וחלקם מקומיים. בחוקים המומצאים בישראל (החוקים המקומיים) אין שימוש בתחרויות והם אינם קיימים או מוכרים בשום גרסת דמקה בעולם.
דוגמאות לחוקים מקומיים לישראל:
חוק ה"שרופים" הקובע כי קיימת חובת ביצוע דילוג (אכילה). במחיר אי ביצוע הדילוג, "תישרף" כלומר תילקח על ידי היריב אותה האבן/מלך שלא ביצע/ה את הדילוג.
פיצול המלך לשתי אבני משחק
אבן אחרונה של שחקן רשאית לבצע מסעים גם נגד כיוון התנועה
אין הגבלה על מספר המסעים של מלכים (חוק המאפשר משחק ללא סיום)
אבנים ומלכים אינם מחויבים לסיים את שרשרת הדילוגים האפשרית, אלא באפשרותם לעצור בכל שלב
הכרעת המשחק על פי השוואת כמות הכלים בין שני היריבים
אבנים רגילות יכולות לבצע דילוג (אכילה) נגד כיוון התנועה רק בשרשרת שבה הדילוג הראשון התבצע עם כיוון התנועה.
אין שמות שונים לגרסאות השונות ולא קיימת הסכמה כללית לגבי החוקים, כך שכדי להימנע ממחלוקת בין שני שחקנים, רצוי שיגיעו להסכמה לגבי כל החוקים לפני תחילת משחקם הראשון.
בנוסף לזה קיימת סוג של גרסה ישראלית של המשחק שהחוקים הבסיסים שלה הם:
המשחק מתנהל על לוח 6X6
כל פעם שחייל מגיע לקצה השני של הלוח הוא משדרג את היכולת שלו פעם ראשונה למלכה שיכול לזוז לכל צד פעם אחת, ובפעם השנייה למלך שיכול לזוז לכל צד עד הסוף.
דמקה הפוכה
גרסה של המשחק בה המנצח הוא זה שכל אבניו נאכלו או נחסמו.
ראו גם
דמקה סינית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי חשיבה
קטגוריה:משחקי לוח
קטגוריה:משחקי אסטרטגיה | 2024-10-06T15:52:01 |
פונקציה אינג'קטיבית | הפניה פונקציה חד-חד-ערכית | 2008-07-23T14:58:32 |
הפרעת חרדה | הפרעות חרדה הן קבוצה של הפרעות נפשיות, אשר הסובלים מהן חווים תחושות עזות של חרדה המופיעות בעיתוי בלתי הולם, לא חולפות תוך זמן קצר ומפריעות לניהול חיים תקינים. ניתן לסווג הפרעות חרדה לחרדות כלליות, שאינן תלויות בגירוי ספציפי, או בגירוי שלא יגרום לחרדות אצל רוב בני האדם; ולחרדות מצביות הנובעות ממצב שנראה לרוב בני האדם מאיים, אם כי לא כולם חשים חרדה כתוצאה ממצבים אלו. דוגמה לחרדה מצבית היא "חרדת בחינות" המופיעה בעוצמות שונות אצל אנשים שונים.
מושגים יסודיים
הפרעות חרדה מורכבות מחרדה קבועה ומהתקף חרדה. החרדה הקבועה נמצאת כל הזמן ברקע, ולרוב גורמת לסובלים מחרדות מצביות להימנע מן הגירוי הגורם להתקף, לדוגמה אדם הסובל מבעת-סגור (קלאוסטרופוביה) יימנע מלהשתמש במעליות.
התקפי חרדה – מכונים גם התקפי בהלה, מאופיינים בהופעה פתאומית ועוצמתית של פחד או אימה, לרוב כתוצאה מחשיפה לגורם הגירוי. החשיפה יכולה להיות ישירה או עקיפה, לדוגמה אדם הסובל מחרדה מחרקים עלול לחוות התקף גם מצפייה בחרק בטלוויזיה. להתקף חרדה ישנם מרכיבים רגשיים (תחושת אימה, בהלה, חשש), קוגניטיביים (חשש מפני סכנה מאיימת, חיצונית או פנימית), פיזיולוגיים (בין השאר – עליה בקצב פעימות הלב, רעד בגוף) והתנהגותיים (תגובת הילחם או ברח).
ההתקף עלול להיחוות באופן טראומטי, אלו שחוו אותו סבורים לעיתים קרובות שהוא נגרם בעטיה של מחלה פיזית קשה, לרוב חשש מהתקף לב. פעמים רבות המצוקה הנפשית מהתקפי חרדה נובעת מהחשש מההתקף הצפוי הבא, ולא רק מההתקפים עצמם. לפיכך חלק משמעותי בטיפול בהתקפי חרדה היא קבלה עצמית והבנה שהתקף החרדה אינו מנבא סכנה אמיתית. כאשר החשש מפני התקפי חרדה פוחת, פוחתת באופן משמעותי המצוקה ובסופו של דבר גם תדירות ההתקפים.
סוגים שכיחים של הפרעות חרדה
חרדה חברתית – המאפיין את החרדה החברתית הוא הופעתם של סימפטומי חרדה, עד התקף חרדה מלא, בשל עשיית פעולה בעלת אופי חברתי כלשהו. דיבור לפני קהל, למשל, עלול ליצור חשש גם אצל אדם שאינו חרד חברתית, אך אצל הלוקה בחרדה חברתית, החשש יהיה גדול בהרבה ויקשה על חייו באופן ממשי. גם פעילויות שאינן גורמות לאדם נורמלי כל חרדה, כמו כתיבה בציבור או אכילה בפומבי ואפילו הצבעה בבחירות, יכולות להיראות כה מפחידות לחרד חברתית, עד שהכורח להימנע מהן יכתיב את מסלול חייו. סימפטומי החרדה הפוקדים את האדם יוצרים מעגל קסמים, שכן לחרדתו הראשונית נוספת חרדה נוספת, עזה לא פחות, שמא אחרים ישימו לב למצוקתו. מעריכים ש-1 מכל 13 אנשים בעולם סובל מבעיה נפשית זו.
הפרעת חרדה מוכללת – חרדה שאינה אפיזודית, אלא מתמשכת. הסובלים ממנה מתמודדים עם תסמינים פסיכולוגים וגופניים כאחד הכוללים לדוגמה, הפרעות שינה, קצב לב מהיר, כאבי ראש, קוצר נשימה ועוד. במישור הרגשי והקוגניטיבי היא גורמת לדאגה וחרדה בלתי פוסקות לגבי מספר תחומי חיים מרכזיים, וכן קשיי קשב. שכיח מאוד שהפרעה זו נלוות להפרעות פסיכיאטריות נוספות.
פוביות – בנוסף לפוביות הקשורות להפרעות החרדה שלעיל, ישנן פוביות הקרויות "פשוטות" וממוקדות בחשש עז מפני מצב מסוים או אובייקט מסוים.
מושאים אופייניים לפוביות הם נחשים, מקומות סגורים מקומות גבוהים. עד היום, נרשמו עד עתה למעלה מ-250 פוביות. כמו בחרדות שנמנו קודם, גם כאן הופך הצורך להימנע מפגישה עם מושא החרדה למרכזי בחייהם של בעלי הפוביה. ידוע על לוקים בפחד מזריקות שנמנעים כליל מטיפול רפואי, ועל כאלו שמפחדים מרופאי שיניים ומנסים לעקור שן כואבת בצבת, ואף על אנשים המפחדים משוטרים. תגובה קיצונית לפוביה עלולה להיות עילפון.
הפרעת פאניקה – הפרעה המתפתחת אצל חלק מהאנשים שעברו התקף חרדה. הפרעה זו מאופיינת בפחד מתמשך מהתקף חרדה נוסף או השלכותיו. כתוצאה מפחד זה האדם מאמץ התנהגויות והימנעויות שלדעתו מגינות עליו מפני התקף נוסף או מונעות השלכות שהוא חושש מהן בזמן התקף. בפועל התנהגויות אלו מחזקות את ההפרעה וגורמות להגבלה הולכת וגוברת בחיי האדם, עד לפיתוח אגורפוביה המונעת מהאדם לתפקד מחוץ לביתו.
אגורפוביה – פחד מיציאה מחוץ לבית, פחד ממרחבים גדולים ופתוחים כגון: כבישים, רחבות וכו'. לעיתים קרובות מתפתח כתוצאה משורה של התקפי חרדה, ומהחשש שהם יפקדו את האדם כשהוא מצוי בציבור. הביטויים לכך יכולים להיות על ידי כך שהאדם מקבל שיתוק בעת רצונו לבצע פעולות פשוטות ואו ביטויים לא רצוניים שיפריעו לו בעת תפקודו מחוץ לביתו.
האגורפוביה יכולה לשבש כליל חיים תקינים, שכן האנשים שחווים אותה נמנעים כמה שיותר לצאת מהבית על מנת לא לגרום להחרפת החרדה. אלו שלא חוו אותה מתקשים להבין את עוצמת הקושי שלפניו עומד האגורפוב בשעה שהוא מנסה לגבור על חרדתו.
גורמים אחרים היוצרים פוביות פשוטות: מקומות סגורים (קלאוסטרופוביה), מקומות גבוהים (אקרופוביה), חתולים (פלינופוביה), עכבישים (ארכנופוביה).
גורמים
למערכת הגופנית מפיקת החרדה יש ערך אבולוציוני ברור. סיכוייו של אורגניזם להותיר ולדות גדל, אם קיים בו מנגנון הגורם לו להימנע מגירויים אשר מסכנים את בריאותו או חייו.
מחקרים הראו כי הפרעות חרדה הן בחלקן נלמדות ובחלקן מולדות. לדוגמה, כאשר חשפו גורי קופים לצילום וידאו של נחשים לראשונה הם לא פחדו מהם, אולם בעזרת יצירת התניה שלילית הצליחו ליצור באותם קופים תגובת פוביה מנחשים. מחקרי תאומים ותורשה מראים שיש מרכיבים גנטיים לנטייה להפרעות חרדה. מניחים שכמו בליקויי נפש אחרים גם כאן מחסור במוליך העצבי סרוטונין מהווה גורם. גם לפוביות תורמת הגנטיקה, אך נראה שיש בהן בנוסף מרכיב התנהגותי חזק. זאת אומרת שניתן להתנות חרדות. לגבי חרדה חברתית, התברר שאפשר לאבחן אותה כבר מגיל מאוד צעיר, והחרדים חברתית מאופיינים כבר מינקות בקצב פעימות לב גבוה יותר.
התאוריה הפרוידיאנית מתארת פוביות וחרדות כאילו הן נובעות מהשלכות של תסביכים וקונפליקטים בלתי פתורים. במקרה הידוע של האנס בן ה-5 סבר פרויד שחרדתו של הילד מפני סוסים מבטאת את קנאתו האדיפלית באביו, ואת חששו שהאבא יסרס אותו בעטיה. הסברים כאלו אינם מקובלים כיום.
הגישה הביהביוריסטית וניתוח ההתנהגות
על פי הגישה הביהביוריסטית הפרעת חרדה היא סוג של התנהגות עם רגשות שליליים נלווים שסיבותיה בעברו של הפרט. האדם נולד לעולם עם מתגונני הגנה רפלקסיביים נגד גירויים כגון כאב, חום קיצוני, מכות חשמל, רעש חזק, וכן הלאה. גירויים אלה נחשבים לאבריסיביים (מעוררי דחייה) מכיוון שמעוררים באדם התנהגות של בריחה או הימנעות. באמצעות תהליך ההתניה הקלאסית הסביבה יכולה ליצור באדם תגובת פחד לגירוי נייטרלי. למשל ילד שנמצא בחדר חשוך (גירוי נייטרלי) שומע לפתע קול חזק של רעם (גירוי אברסיבי מולד). בין הגירויים יכול להיווצר קשר מותנה והילד יפחד להישאר לבד בחושך.
אם ילד נמצא בסביבת בית ספר, אשר בה ילדים שצוחקים עליהם ומתייחסים אליהם בחוסר כבוד, גם מתעללים בהם פיזית, אצל הילד נוצר קשר בין הגירוי חברתי שצוחקים על מישהו לבין האלימות והבריונות שבאים בהמשך. במצב כזה, אם הילד יאמר משהו שבעקבותיו יצחקו עליו, הצחוק של התלמידים יהווה השפעה של גירוי מעניש, וההתנהגות של הילד תוענש (תרד בתדירותה), בנוסף יתלוו הרגשות שליליות של פחד. תהליך זה מתאר היווצרות של חרדה דרך ההתניה האופרנטית בסביבות חברתיות. תלויות עונשיות מובילות להפרעת חרדה חברתית.
דרכי טיפול
שימוש בתרופות נוגדות דיכאון (כגון תרופות משפחת ה-SSRI) מקובל כיום לטיפול בהפרעות חרדה שונות, אף שבמקרים רבים תרופות אלה אינן יעילות. גם בנזודיאזפינים נלקחים כטיפול לחרדה – השפעתם קצרת טווח והם נחשבים ליעילים אך בשימוש ממושך ורציף השפעתם נחלשת והם עלולים לגרום להתמכרות. כן ניתן להשתמש בתרופות מסוג חוסמי בטא, המקלות על ביטויים פיזיים של הפרעת חרדה בשל תכונתן להפחית את לחץ הדם ואת קצב הלב. עם זאת, כיום הן אינן נהוגות כקו טיפולי מרכזי בהפרעת חרדה, עקב מקרים של ברדיקרדיה, עד כדי דום לב במטופלים מסוימים.
בטיפול התנהגותי מוכנס המטופל בהדרגה לסיטואציות מאיימות מבחינתו (שיטת טיפול זו נקראת הקהיה שיטתית), ומלמדים אותו דרכי חשיבה שאמורות לעזור לו להתמודד עם הפחד. בטיפול התנהגותי קוגניטיבי עובדים עם המטופל על התמודדות היפותטית עם הסיטואציה המאיימת תוך זיהוי עיוותי חשיבה ושימוש בהיגדים פנימיים חיוביים.
מבחינה קוגניטיבית הילד לומד טכניקות שונות העוזרות לו להתמודד עם המחשבות השליליות שלו ומבחינה גופנית, הילד מתרגל טכניקות שונות כדי לשלוט במידה מסוימת ברמה הגופנית הנלוות לחרדה. זה עוזר לילד לקבל שליטה על תגובותיו הגופניות (לוטן, 2016).
בסוגים מסוימים של חרדות, כמו חרדת טיסה, מציגים לפני המטופל גם מידע רציונלי השולל את ההצדקה לפחדיו.
טיפול נוסף, הנוגע לתסמינים הגופניים של חרדות, הוא טיפול באמצעות ביופידבק. טיפול זה משלב טיפול בהיבטים הגופניים (פיזיולוגיים), הנובעים מן החרדה, יחד עם טיפול פסיכולוגי, לטיפול בהיבטיה הקוגניטיביים של החרדה.
שיטת טיפול נוספת היא אלקטרותרפיה באמצעות גירוי גולגולתי – היא שיטת טיפול לא חודרני העושה שימוש בפולסים של זרמי חשמל זעירים (mA מיקרו-אמפר) על-פני מוחו של המטופל. טיפול זה מופעל על ידי מטופל עצמו.
שיטה חדשה יחסית (ABM – attention bias modification), שנמצאת עדיין בתהליכי מחקר, מדגישה את נושא הפניית הקשב המוגברת אל איומים אצל מטופלים עם הפרעות חרדה, ומנסה להפנות את הקשב שלהם לגירויים נייטרליים במטרה להרגיע חרדה, למשל באמצעות תרגול בתוכנת מחשב המיועדת לכך.
ראו גם
הפרעת דחק פוסט-טראומטית – PTSD
הפרעה טורדנית-כפייתית – OCD
תגובת הילחם או ברח
נפגע חרדה
קישורים חיצוניים
הפרעת חרדה – מידע רפואי, באתר מכבי שירותי בריאות
ארי לאודן, הפרעת חרדה, באתר לאומית שירותי בריאות
דני לוטן, חרדות של ילדים, באתר מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, 19 בפברואר 2015
חרדה, באתר המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן, 11 בספטמבר 2022
דן אבן, הפרעות חרדה – מה שצריך לדעת, באתר כמוני, עודכן בנובמבר 2021
אורית כהן ודנה פרידמן, אישיות: פרויד – הגישה הפסיכואנליטית: חרדה, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
* | 2024-07-05T23:23:29 |
אירוס נצרתי | אִירוּס נַצְרָתִי או אִירִיס נַצְרָתִי (שם מדעי: Iris bismarckiana) הוא מין בסקציית אירוסי ההיכל (Oncocyclus), בתת-סוג אירוס בסוג אירוס. האירוס הנצרתי אנדמי לצפון ארץ ישראל, לבנון, ירדן וסוריה. המין גדל בארץ ישראל בהרי נצרת, גבעת המורה בהרי נפתלי ולרגלי החרמון. מן העבר המזרחי של הירדן, האירוס הנצרתי צומח בחבל הגלעד במדינת ירדן. מכיוון שהמוסלמים נוהגים לשתול אותו בבתי קברות, מניחים שאוכלוסיות מסוימות הובאו למקומן על ידי האדם. אוכלוסיות אחדות שגדלות בבר כנראה התפתחו מצמחים שנשתלו בבתי הקברות המוסלמיים.
מאפיינים
עלה העטיף הפנימי הוא לבן עד תכלת בהיר, מרושת בעורקים דקים ומנוקד בנקודות קטנות בגוון כהה יותר. עלה העטיף החיצוני מנוקד בצפיפות בנקודות כהות על רקע לבן עד קרם בהיר, המתלכדות ליצירת כתם כהה במרכזו.
העלים רחבים, והם כפופים כמגל. פוריות הפרחים נמוכה, ונוצרים מעט מאוד זרעים. הצמח מתרבה בעיקר על ידי קני שורש, השולחים שלוחות ארוכות לצדדים, ויוצרות קבוצות של צמחים זהים על שטח של מספר מטרים.
האירוס הנצרתי גדל על מדרונות שטופי שמש, מנוקזים היטב, שאופיים סלעי ואבני. המין גדל בשולי חורשים ובתות ספר.
מועד הפריחה תלוי במזג האוויר – מהמחצית השנייה של פברואר ועד לתחילת אפריל. תקופת הפריחה העיקרית היא באמצע מרץ. במקרה של שנה שחונה, הפריחה תהיה מועטה אם בכלל.
ככל שאר אירוסי ההיכל, אירוס נצרתי הוא פרח מוגן.
הפרח מופיע בסמלה של העיר נוף הגליל, ובסמלו הקודם של מועדון הכדורגל של העיר.
גלריה
לקריאה נוספת
מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ-ישראל, כרך א', עורך: עזריה אלון, מדינת ישראל - משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אירוסיים
קטגוריה:ארץ ישראל: אירוסיים
קטגוריה:אירוסי ההיכל
קטגוריה:ארץ ישראל: צמחים אנדמיים
קטגוריה:ערכי טבע מוגנים בישראל: צמחים
קטגוריה:צמחי בר בסכנת הכחדה בישראל
קטגוריה:פרחים לבנים בארץ ישראל
קטגוריה:פרחים סגולים בארץ ישראל | 2024-05-02T17:49:06 |
17 ביולי | 17 ביולי הוא היום ה-198 בשנה, (199 בשנה מעוברת) בשבוע ה-29 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 167 ימים.
אירועים היסטוריים ביום זה
180 – 12 מתושבי ססליום בפרובינקיה אפריקה הוצאו להורג בשל נצרותם, זהו התיעוד הראשון של נצרות בצפון-אפריקה
1203 – כיבוש קונסטנטינופול על ידי הצלבנים במסע הצלב הרביעי
1429 – שארל השביעי, מלך צרפת מוכתר כמלך בריימס
1453 – קרב קסטיליון – ניצחון צרפתי על האנגלים. הקרב הגדול האחרון של מלחמת מאה השנים
1762 – יקטרינה השנייה הופכת לצארינה של האימפריה הרוסית לאחר שפטר השלישי נרצח בהוראתה
1815 – מלחמות נפוליאון: בצרפת נכנע נפוליאון בונפרטה לבריטים בעיר הנמל רושפור ומפליג לאי סנט הלנה, שם הוא מבלה בגלות את שארית חייו
1918 – רצח משפחת הצאר ברוסיה
1936 – מרד של הצבא הספרדי במרוקו פותח את מלחמת האזרחים הספרדית
1942 – מלחמת העולם השנייה: מתחיל קרב סטלינגרד
1944 – מלחמת העולם השנייה: המשט הגדול ביותר בתולדות המלחמה יוצא מהליפקס שבנובה סקוטיה תחת הגנת הצי הקנדי המלכותי
1945 – נפתחת ועידת פוטסדאם בהשתתפות מנהיגי בעלות הברית
1948 – מדינת ישראל מכריזה על ירושלים המערבית כחלק משטחה
1955 – נפתח פארק דיסני הראשון
1962 – ניסויים גרעיניים: ניסוי Small Boy האחרון (Little Feller I) הופך לפיצוץ הגרעיני האטמוספירי האחרון באתר הניסוים בנבדה
1976 – נפתחה אולימפיאדת מונטריאול
1979 – ממשלת ישראל מקיימת את הישיבה שנודעת בשם ליל הברווזים
1979 – נשיא ניקרגואה אנסטסיו סומוסה דביילה מתפטר ובורח למיאמי
1984 – לורן פביוס הופך לראש ממשלת צרפת
1987 – הרישום המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י, "מריה וישו עם הקדושה אנה והקדוש יוחנן" נורה מטווח אפס ברובה ציד, בגלריה הלאומית בלונדון
1990 – אסון צאלים א' בו נהרגו חמישה לוחמי מילואים בתרגיל בצאלים בשיתוף תותחנים וחי"ר
1994 – מנצחת את בדו-קרב פנדלים במשחק הגמר של מונדיאל 1994, לאחר שבתום ההארכה הייתה תוצאת המשחק תיקו 0:0
1996 – מול חוף לונג איילנד ניו יורק מתפוצת טיסת TWA 800 בדרכה לפריז. 230 הנוסעים ואנשי הצוות נספים
1998 – סופת צונאמי שנגרמה עקב רעידת אדמה הורסת 10 כפרים בפפואה גינאה החדשה. כ-1,500 איש נהרגו ורבים אחרים נותרו ללא קורת גג
2002 – פיגוע התאבדות בנווה שאנן בתל אביב בו נהרגו חמישה בני אדם
2014 – התרסקות טיסה 17 של מלזיה איירליינס מעל שמי אוקראינה
נולדו
1487 – שאה אסמאעיל הראשון (נפטר ב-1524)
1714 – אלכסנדר גוטליב באומגרטן, פילוסוף גרמני (נפטר ב-1762)
1744 – אלברידג' גרי, מדינאי אמריקני, כיהן כמושל מסצ'וסטס וכסגן נשיא ארצות הברית (נפטר ב-1814)
1745 – טימות'י פיקרינג, פוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-1829)
1889 – ארל סטנלי גרדנר, סופר ומשפטן אמריקאי (נפטר ב-1970)
1894 – ז'ורז' למטר – אסטרופיזיקאי וכומר קתולי בלגי (נפטר ב-1966)
1898 – ברניס אבוט, צלמת אמריקאית (נפטרה ב-1991)
1899 – ג'יימס קאגני, שחקן קולנוע אמריקני (נפטר ב-1986)
1906 – יצחק בן-אהרן, אחד ממנהיגי תנועת העבודה בישראל, שר וחבר הכנסת (נפטר ב-2006)
1917 – כריסטיאן רושפור סופרת צרפתייה פמיניסטית (נפטרה ב-1998)
1917 – קנן אוורן, נשיא טורקיה השביעי (נפטר ב-2015)
1920 – חואן אנטוניו סמראנש, יושב ראש הוועד האולימפי הבינלאומי (נפטר ב-2010)
1921 – חנה סנש, צנחנית בזמן מלחמת העולם השנייה וכותבת השיר "הליכה לקיסריה" (הוצאה להורג ב-1944)
1922 – אביעזר גולן, עיתונאי בעיתונים ידיעות אחרונות, חרות והמשקיף (נפטר ב-2001)
1924 – אוליב אן ברנס, סופרת אמריקאית (נפטרה ב-1990)
1932 – קינו, מאייר ארגנטינאי (נפטר ב-2020)
1932 – בובי לאונרד, כדורסלן ומאמן אמריקאי (נפטר ב-2021)
1933 – קארמנו מיפסוד בוניצ'י, פוליטיקאי מלטזי (נפטר ב-2022)
1935 – דיאן קארול, שחקנית וזמרת אמריקאית (נפטרה ב-2019)
1935 – בנג'מין סיווילטי, עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי (נפטר ב-2022)
1935 – יוסי ואלד, מוזיקאי, מנצח ומלחין ישראלי (נפטר ב-2024)
1935 – דונלד סאת'רלנד, שחקן קולנוע (נפטר ב-2024)
1939 – שבתי שביט, ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים השביעי (נפטר ב-2023)
1940 – פייסל חוסייני, פוליטיקאי פלסטיני (נפטר ב-2001)
1941 – וליד אל-מועלם, דיפלומט סורי, שר החוץ של סוריה (נפטר ב-2020)
1944 – קרלוס אלברטו, כדורגלן ברזילאי (נפטר ב-2016)
1944 – ז'אן-קלוד בריסו, יוצר סרטים צרפתי (נפטר ב-2019)
1945 – אלכסנדר, נסיך הכתר של יוגוסלביה
1946 – אסתר הרצוג, מרצה בכירה לאנתרופולוגיה ומייסדת תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים ופרלמנט נשים
1947 – קמילה דוכסית קורנוול, אשתו של הנסיך צ'ארלס
1952 – דורון גלעזר, עיתונאי, עורך "מעריב"
1952 – דייוויד הסלהוף, שחקן וזמר
1954 – אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה ה-8
1958 – יפתח קצור, שחקן קולנוע ותיאטרון, מפיק, במאי וקולנוען ישראלי
1963 – מתי ניקנן, קופץ סקי פיני (נפטר ב-2019)
1963 – סוהא ערפאת, אלמנתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת
1969 – ג'ייסון קלארק, שחקן אוסטרלי
1975 – טרנס טאו, מתמטיקאי אוסטרלי
1985 – טום פלטצ'ר, זמר וגיטריסט בלהקת מקפליי, בריטי
נפטרו
ממוזער|285x285 פיקסלים|אדם סמית'
ממוזער|281x281 פיקסלים|ניקולאי השני
656 – עות'מאן בן עפאן, ח'ליפה השלישי (נולד ב-579)
855 – לאו הרביעי, אפיפיור (נולד ב-790)
916 – קלמנט מאוחריד, קדוש נוצרי (נולד ב-840)
924 – אדוארד הזקן, מלך אנגליה (נולד ב-871)
1070 – בלדווין השישי, רוזן פלנדריה (נולד ב-1030)
1085 – רובר גיסקאר, מייסד ממלכת הנורמנים בדרום איטליה ובסיציליה (נולד ב-1016)
1210 – סוורקר השני, מלך שוודיה (נולד לפני 1167)
1399 – ידוויגה, מלכת פולין (נולדה ב-1373)
1453 – ג'ון טלבוט, הרוזן הראשון משרוסברי (נולד ב-1384)
1588 – סינאן, אדריכל עותמאני (נולד ב-1489)
1790 – אדם סמית, כלכלן סקוטי (נולד ב-1723)
1793 – שארלוט קורדה, תמכה בז'ירונדינים (נולדה ב-1768)
1887 – דורותיאה דיקס, פעילה אמריקאית למען חולי נפש (נולדה ב-1802)
1894 – שארל מארי רנה לקונט דה ליל, משורר ומתרגם צרפתי (נולד ב-1818)
1912 – אנרי פואנקרה, מתמטיקאי צרפתי (נולד ב-1854)
1918 – ניקולאי השני, קיסר רוסיה (נולד ב-1868)
1928 – אלווארו אוברגון, נשיא מקסיקו ה-39 (נולד ב-1880)
1940 – משה בן יצחק מזרחי, אומן ארצישראלי
1944 – ויליאם ג'יימס סידיס, מתמטיקאי אמריקני (נולד ב-1898)
1959 – בילי הולידיי, זמרת (נולדה ב-1915)
1967 – ג'ון קולטריין, סקסופוניסט ג'אז (נולד ב-1928)
1995 – חואן מנואל פנג'יו, נהג מרוצים ארגנטינאי, זכה בחמש אליפויות פורמולה 1 (נולד ב-1911)
2001 – יחיאל די-נור, סופר השואה (נולד ב-1909)
2003 – רוזלין טורק, פסנתרנית ונגנית צ'מבלו אמריקאית (נולדה ב-1914)
2005 – אדוארד הית', ראש ממשלת בריטניה (נולד ב-1916)
2006 – מיקי ספיליין, סופר מתח אמריקאי (נולד ב-1908)
2006 – משה רוסנק, מפקד הרובע היהודי במלחמת העצמאות (נולד ב-1924)
2009 – מאיר עמית, מדינאי ישראלי, כיהן כראש המוסד וכשר בממשלת ישראל (נולד ב-1921)
2015 – ז'ול ביאנקי, נהג מרוצים צרפתי שנהרג כתוצאה מתאונה במהלך מרוץ גרנד פרי ביפן (נולד ב-1989)
2019 – אנדראה קמילרי, סופר, תסריטאי ובמאי איטלקי (נולד ב-1925)
2019 – יוסי שבו, ראש עיריית נס ציונה (נולד ב-1939)
2020 – שמואל אשכנזי, חוקר ספרות עברית, בלשן, ביבליוגרף, ביבליופיל ואספן ספרים (נולד ב-1922)
2020 – ג'ון לואיס, פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית (נולד ב-1940)
2020 – סילביו מרסוליני, כדורגלן ומאמן ארגנטינאי (נולד ב-1940)
2021 – עיזאת חאמד, עבריין ערבי־ישראלי (נולד ב-1966)
2022 – אשר לוי, תת-אלוף, ראש מטה פיקוד הדרום בצה"ל (נולד ב-1926)
2024 – אברהם טרכטמן, מתמטיקאי ישראלי ופרופסור במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן (נולד ב-1944)
חגים ואירועים החלים ביום זה
עיראק – יום מהפכת הבעת'
פוארטו ריקו – יום הולדתו של לואיס מוניוז ריברה
קוריאה הדרומית – יום החוקה
יום האימוג'י
פתיחתו לציבור של פארק הדיסנילנד הראשון (1955)
16 ביולי – 18 ביולי
יולי
לוח אירועים שנתי
קישורים חיצוניים
ז יז
קטגוריה:יולי | 2024-08-03T07:06:09 |
איריס נצרתי | REDIRECT אירוס_נצרתי | 2015-09-26T11:06:09 |
קרוליינה הדרומית | קרוליינה הדרומית או דרום קרוליינה (באנגלית: South Carolina ) היא מדינה בדרום-מזרח ארצות הברית. קרוליינה הדרומית היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית.
קרוליינה הדרומית גובלת בדרומה בג'ורג'יה, ובצפונה במדינת קרוליינה הצפונית. המדינה שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי.
היסטוריה
תחילת ההתיישבות
הספרדים הגיעו לחוף ששייך היום למדינת קרוליינה הדרומית כבר ב-1514. ארננדו דה סוטו נפגש עם מלכה אינדיאנית ב-1540 אך האזור לא יושב על ידם. הראשונים להתיישב במקום היו הוגנוטים צרפתים בהנהגת ז'אן ריבו שברחו מצרפת אל מעבר לים ב-1562 והתיישבו בפריס איילנד, ליד ביופורט של היום. ריבו חזר לצרפת והתושבים התמרדו, בנו לעצמם ספינה וניסו לחזור לצרפת. הספרדים בנו את פורט פיליפה על פריס איילנד ב-1566 ובנו את סנט אלנה כבירת הפרובינציה החדשה לה פלורידה. עשור אחר כך השמידו האנגלים בראשות סיר פרנסיס דרייק את המאחז הספרדי והספרדים נסוגו דרומה. האנגלים עצמם התיישבו באזור רק ב-1670, שקיבל את השם קרוליינה על שמו של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, (בלטינית Carolus).
המלך צ'ארלס השני מסר את קרוליינה לשמונה זכיינים שהקימו בה יישובי ספר ומטעים בסגנון המושבות באיי הודו המערבית. ב-1715 נלחמו המתיישבים באינדיאנים וב-1719 התקוממו נגד זכייני המושבה, קנו אותה מהם וקרוליינה הדרומית הפכה למושבת כתר. עד למחצית המאה ה-18 קרוליינה הדרומית משכה אליה הגירה מהמושבות הסמוכות וירג'יניה, פנסילבניה וקרוליינה הצפונית. המהגרים של המאה ה-18 התיישבו בחלק המערבי, הרחוק מהחוף, של המושבה והרחיבו אותה.
המאות ה־18 וה־19
קרוליינה הדרומית נטלה חלק במשבר חוק הבולים ב-1765, והסוחר המקומי הנרי לורנס היה נשיא הקונגרס הקונטיננטלי בשנים 1777–1778. בזמן המלחמה התרחשו בתחומי המושבה קרבות לא רק בין המורדים לבריטים אלא גם בין מורדים לתומכים בבריטים מקרב המקומיים. קרוליינה הדרומית היא המדינה השמינית שחתמה על החוקה ב-1778, אז מונה ג'ון ראטלדג' למושלה הראשון. הפוליטיקאי המקומי ג'ון קלהון הגיע למשרת סגן נשיא ארצות הברית ב-1824 והוביל את קרוליינה הדרומית לביטול חוק התעריפים הפדרלי ב-1832. קרוליינה הובילה את ההתנגדות הדרומית למדיניות הפדרלית והייתה הראשונה לפרוש מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860.
הקרב הראשון במלחמת האזרחים האמריקנית התרחש בפורט סאמטר שבקרוליינה הדרומית. המדינה נהרסה לחלוטין במסע הכיבוש של גנרל שרמן ב-1865. המדינה לא התאוששה מהמלחמה במהרה ושקעה למאבקים גזעניים על רקע מתן זכויות בחירה לעבדים משוחררים והשיטה הפאודלית (Share-Cropper) שכבלה את בעלות האדמות והאיכרים כאחד.
העת החדשה
המהפכה התעשייתית הגיעה לקרוליינה הדרומית רק בעשור האחרון של המאה ה-19 והמדינה, שעדיין לא הספיקה לצבור עושר ולהיחלץ מהשפל של סוף המאה ה-19, שקעה בקלות לתוך השפל הגדול. מאז מלחמת העולם השנייה קרוליינה הדרומית מרכזת בשטחה בסיסי צבא גדולים שמספקים מקור תעסוקה עיקרי. המדינה חגגה 300 שנה ב-1970, תחת רושם מאבקים גזעניים שנמשכים מאז שנות ה-60.
גאוגרפיה
קרוליינה הדרומית ממוקמת בדרום מזרח ארצות הברית וגובלת בצפון קרוליינה בצפון, באוקיינוס האטלנטי במזרח ובג'ורג'יה בדרום ובמערב. במדינה נמצא רכס הרי האפלצ'ים אשר בתוכו אזור הפידמונט הנמצא במדינה.
ממשל ופוליטיקה
קרוליינה הדרומית היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון:
מבצעת – קבינט נבחר בראשות מושל. "הרשות המבצעת" היא קבינט שחבריו נבחרים בבחירות כלליות, ומורכב ממושל, סגן מושל, שליש כללי (מפקד המשמר הלאומי וכוחות החירום וההצלה), תובע כללי, מזכיר מדינה, שר אוצר, מפקח חינוך, נציב חקלאות ומבקר מדינה. בכל מערכת בחירות נערכות בחירות על כל משרה בנפרד, ולכן ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות (בשונה מהקיים במרבית מדינות ארצות הברית). שינויים אחרונים בחוקת קרוליינה הדרומית הם התמודדות משותפת למשרות המושל וסגנו (להבדיל מבחירתם בנפרד), והפיכת השליש הכללי מנבחר ציבור למינוי פוליטי (תיקון מ-2014). אורך הקדנציה של כל בעל תפקיד הוא ארבע שנים, עם הגבלה לשתי קדנציות.
מחוקקת – קפיטול בן שני בתים המורכב מאספה לאומית ומסנאט. הרשות המחוקקת מורכבת מ-124 חברי אספה מחוקקת (הבית התחתון) ומ-46 חברי סנאט (הבית העליון). הבחירות מתקיימות מדי שנתיים, ובהן עומדים לבחירה כל מושבי האספה המחוקקת ומחצית ממושבי הסנאט, כך שאורך הקדנציות הוא שנתיים לחבר אספה וארבע שנים לחבר סנאט.
שופטת – בראשה עומד בית המשפט העליון של קרוליינה הדרומית. בבית המשפט העליון של קרוליינה הדרומית חמישה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי. בית המשפט לערעורים של המדינה מורכב מ-10 שופטים. בית המשפט לערעורים פליליים מורכב מתשעה שופטים. החוקה של מדינת קרוליינה הדרומית אומצה בשנת 1870, זאת לאחר שתי גרסאות קודמות (1796, 1834).
המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה היא קולומביה.
מהעידן שלאחר מלחמת האזרחים, קרוליינה הדרומית הייתה מעוז המפלגה הדמוקרטית, כמו יתר דרום ארצות הברית, ובפרט "הדרום העמוק" שהיא חלק ממנו. במשך כמה עשורים לאחר תקופת השיקום, המפלגה הדמוקרטית החזיקה בשליטה פוליטית משמעותית בדרום קרוליינה. מאז שנות השישים של המאה העשרים, החלה המדינה לנטות לעבר המפלגה הרפובליקנית. מאז, כמעט בכל מערכות הבחירות, הצביעו אזרחי המדינה עבור המועמד הרפובליקני לנשיאות, למעט בחירות 1976 בהן זכה ג'ימי קרטר בקולות האלקטורים מהמדינה.
לקרוליינה הדרומית 2 סנאטורים ו-7 חברי בית הנבחרים בקונגרס הפדרלי. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם לינדזי גרהאם וטים סקוט. בהתאם, למדינה 9 קולות בחבר האלקטורים המצביע בבחירות לנשיאות ארצות הברית. נכון לשנת 2023, 6 מחברי בית הנבחרים הפדרלי מטעם דרום קרולינה הם רפובליקנים ודמוקרטי אחד, ג'ים קלייבורן, אחד מותיקי בית הנבחרים, המכהן בתפקיד מעל 30 שנה ומצליף סיעת הרוב בבית הנבחרים.
במשך 50 שנה, ייצג את דרום קרולינה הסנטור סטרום ת'ורמונד, שעד 2009, היה הסנטור שכיהן הכי הרבה זמן בסנאט האמריקאי. שנה בה רוברט בירד, סנטור מוירג'יניה המערבית שבר את השיא. ת'ורמונד כיהן כמושל קרולינה הדרומית טרם היבחרתו לסנאט האמריקאי.
נכון ליוני 2023 הפלות מותרות בקרוליינה הדרומית עד השבוע ה-22 להיריון. בינואר 2023 קבע בית המשפט העליון של המדינה שחוק האוסר על הפלות לאחר השבוע השישי להיריון, ואשר עבר לפני פסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון (שבו קבע בית המשפט העליון הפדרלי כי מותר למדינות לאסור על הפלות גם בשליש הראשון של ההיריון), אינו חוקתי על פי חוקת המדינה. במאי אותה שנה אישרו המחוקקים במדינה חוק חדש שאוסר על הפלות החל מהשבוע השישי להיריון, אלא בנסיבות רפואיות. באותו החודש הוציא שופט בית המשפט לערעורים במדינה צו המונע את כניסת החוק לתוקף עד שתתקבל בעניין החלטה של בית המשפט העליון של המדינה.
כלכלה
דמוגרפיה
על פי משרד המפקדים של ארצות הברית, מנתה אוכלוסיית קרוליינה הדרומית בשנת 2010 כ-4,625,384 נפשות.
חמש קבוצות האוכלוסין הגדולות במדינה מתפלגות לפי הסדר הבא: מוצא אמריקאי אפריקאי 29.5%, מוצא אמריקאי 13.9%, מוצא גרמני 8.4%, מוצא אנגלי 8.4%, מוצא אירי 7.9%. סביר להניח שרוב אלה הטוענים למוצא אמריקאי, מוצא אבותיהם סקוטי או אנגלי.
קבוצות דתיות בקרוליינה הדרומית נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 35% פרוטסטנטים אחרים 31% קתולים 10% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 19% קבוצות גזעיות בקרוליינה הדרומית לבנים לא-היספאנים 64.1% שחורים 27.9% היספאנים 5.1% אסייתים 1.3% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 1.7% קבוצות מוצא אתני בקרוליינה הדרומית אמריקאים 13.1% גרמנים 10.2% אירים 9.7% אנגלים 8.8% איטלקים 2.7% סקוטים-אירים 2.4% צרפתים 2.2% סקוטים 2.1% שפות מדוברות בקרוליינה הדרומית אנגלית 93.2% ספרדית 4.5% אחר 2.3%
יהדות קרוליינה הדרומית
יהדות קרוליינה הדרומית היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות והחשובות בארצות הברית. היהודים שהתיישבו בקרוליינה הדרומית בסוף המאה ה-17 נהנו מסובלנות דתית טובה יחסית עוד מתחילת התיישבותם במושבה זו. קרוליינה הדרומית היא גם המקום הראשון בחצי הכדור המערבי שבו הורשו היהודים לכהן בתפקיד במשרה ציבורית. היה זה פרנסיס סלוודור אשר כיהן בשתי כהונות בקונגרס המושבה עד לשנת 1776.
הקהילה היהודית המאורגנת הראשונה בקרוליינה הדרומית הייתה קהילת צ'ארלסטון בשנת 1749. בשנת 1801 הקימה הקהילה בית יתומים יהודי. בשנת 1820 הייתה קהילה זו לקהילה הגדולה ביותר בין קהילות ארצות הברית, בעת שמנתה כ-700 משפחות יהודיות.
יהדות קרוליינה הדרומית אף הייתה הקהילה הראשונה שהנהיגה רפורמה דתית בשטחה. כיום יש בקרוליינה הדרומית כ-7,000 יהודים המרוכזים בעיקר בערים צ'ארלסטון, קולומביה וגרינוויל.
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קרוליינה הדרומית
הערים הגדולות בקרוליינה הדרומית (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 קולומביה 130,591 קולומביה 2 צ'ארלסטון 122,689 צ'ארלסטון 3 נורת' צ'ארלסטון 99,727 צ'ארלסטון 4 רוק היל 69,357 צ'ארלסטון 5 גרינוויל 67,423 גרינוויל 6 סאמרוויל 60,379 גרינוויל המטרופולינים הגדולים בקרוליינה הדרומית (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 שארלוט 2,380,314 מערב קרוליינה הדרומית 2 גרינוויל 862,463 מערב קרוליינה הדרומית 3 קולומביה 800,495 מרכז קרוליינה הדרומית 4 צ'ארלסטון 727,689 מזרח קרוליינה הדרומית 5 מירטל ביץ' 417,668 מזרח קרוליינה הדרומית 6 ספרטנבורג 321,418 מערב קרוליינה הדרומית 7 פלורנס 207,030 מזרח קרוליינה הדרומית 8 הילטון היד איילנד 203,022 מזרח קרוליינה הדרומית
סמלי המדינה
סמלי מדינת קרוליינה הדרומית דגל סמל מוטו כינוי דגל קרוליינה הדרומיתFlag of South Carolina סמל קרוליינה הדרומיתSeal of South Carolina מרכז|130px מרכז|100px "בזמן שאני נושם, אני מקווה; מוכן לכל דבר שיבוא""Dum spiro spero Animis opibusque parati" "מדינת הדקלים""Palmetto State" עץ פרח ציפור חיה דקל סבלSabal Palm מטה זהבGoldenrod גדרון קרוליינהThryothorus ludovicianus אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-07-27T16:55:38 |
קרוליינה הצפונית | קרוליינה הצפונית או צפון קרוליינה (באנגלית: North Carolina ) היא מדינה במזרח ארצות הברית. קרוליינה הצפונית היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית.
מקור השם "קרוליינה" מהמילה הלטינית "קרולוס", שפירושה "צ'ארלס". הוא נקרא לכבודו של מלך אנגליה צ'ארלס הראשון, שהעניק את האדמה לסר רוברט הית' בשנת 1629. מאוחר יותר השטח חולק לשתי מושבות, צפון קרוליינה ודרום קרוליינה, שהפכו בסופו של דבר למדינות נפרדות בארצות הברית.
קרוליינה הצפונית גובלת בדרומה בקרוליינה הדרומית ובג'ורג'יה, במערבה בטנסי, ובצפונה במדינת וירג'יניה. המדינה שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי.
היסטוריה
לפני ההתיישבות של אירופאים במדינה התגוררו באזור שבטים אינדיאנים רבים, בהם הצ'רוקי. אזור קרוליינה הצפונית הוא האזור הראשון באמריקה בו ניסו מתיישבים מאנגליה להקים מושבה. סר וולטר ראלי, על שמו קרויה בירת המדינה, קיבל שני זיכיונות להקמת שתי מושבות לחוף המדינה ב-1580. שני ניסיונות אלה כשלו. באחד הניסיונות, על האי רואנוק, כל המתיישבים נעלמו באחד האירועים המסתוריים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. המושבה באי רואנוק מכונה, על כן, "המושבה האבודה". ב-30 באוקטובר 1629 העניק צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה, זיכיון לתובע הכללי, סר , על האדמות שמדרום לקו הרוחב 36° צפון ומצפון לקו הרוחב 31° צפון, אזור שכונה קרוליינה על שמו של צ'ארלס הראשון (בלטינית Carolus). תאריך זה נחשב כיום הקמת פרובינציית קרוליינה.
וירג'יניה דייר הייתה לילדה האנגלית הראשונה בקרוליינה הצפונית, ואף בכל צפון אמריקה. ועל שמה נקרא מחוז דייר.
בסוף המאה ה-17 היו מספר יישובי קבע באזור קרוליינה, שכלל את שתי הקרוליינות ואת טנסי. בשנת 1712 הפכה קרוליינה הצפונית למושבה נפרדת מקרוליינה הדרומית. ב-1776 הייתה הראשונה מבין המושבות שהורתה לנציגה בקונגרס הקונטיננטלי להצביע בעד עצמאות מהכתר הבריטי.
ב-21 בנובמבר 1789 אשררה קרוליינה הצפונית את חוקת ארצות הברית והפכה למדינה ה-12 באיחוד.
ב-1840 נבנה בניין הקפיטול בראלי, המשמש עד היום.
במהלך המאה ה-18 נבנתה דרך מצופה עצים באורך 208 ק"מ הידועה בשם "דרך האיכרים". דרך זו קישרה בין פייטסוויל ל-בת'ניה ואיפשרה את פיתוח המסחר במדינה והקישור בין אזורי החוף המפותחים לאזורי הספר.
אף שהייתה מדינת עבדות, רק 2% מתושבי המדינה החזיקו ב-99% מהעבדים. רוב האיכרים לא החזיקו בעבדים, וכן התגוררו במדינה כ-30,000 שחורים חופשיים. המדינה הייתה מפולגת בדעותיה אם להצטרף לדרום או לצפון במלחמת האזרחים האמריקנית והייתה המדינה האחרונה שפרשה מהאיחוד ב-20 במאי 1861, 13 ימים לאחר פרישת טנסי. עם זאת, קרוליינה הצפונית שלחה 125,000 חיילים להילחם עבור הקונפדרציה - יותר מכל מדינה דרומית אחרת. מתוך כוחות אלו מתו 40,000 חיילים.
רוב הקרבות במלחמת האזרחים נערכו בווירג'יניה, ובקרוליינה הצפונית עצמה נערכו קרבות בודדים. הקרב העיקרי היחיד שנערך במדינה היה בבנטונוויל.
במהלך התקופה שלאחר מלחמת האזרחים ובמהלך המאה ה-20 הפכה קרוליינה הצפונית למדינה מובילה בייצור חקלאי ובתעשייה. קרוליינה הצפונית ממוקמת שמינית בארצות הברית בייצור התעשייתי שלה, ועיקר מוצריה התעשייתיים כוללים טקסטיל, מוצרים כימיים, מוצרי חשמל, ונייר ומוצריו.
תעשיית הטבק, שעליה הושתתה כלכלתה של המדינה עוד בהיותה מושבה, מהווה עד היום מוצר מרכזי בכלכלת המדינה.
לקרוליינה הצפונית היו שלוש חוקות: הראשונה, אושרה ב-1776, השנייה - ב-1868, לאחר חזרתה של המדינה לאיחוד, והשלישית - משנת 1971.
גאוגרפיה
מסגרת|שמאל|יום גשום בהרי הסמוקיז
מדינת קרוליינה הצפונית נמצאת בין קווי הרוחב 34° ו-'36°30 צפון, ובין קווי האורך '75°30 ו- '84°30 מערב.
בגבולה המערבי של המדינה מצוי הרכס של הרי גרייט סמוקי, והרי בלו רידג' המהווים חלק מהרי האפלאצ'ים. רוחב רצועת ההרים בין 160 ק"מ ל-303 ק"מ.
רוחב המדינה ממזרח למערב הוא 800 ק"מ ושטחה של המדינה כ-135,000 קמ"ר.
ניתן לחלק את המדינה לשלושה אזורים גאוגרפים - רצועת החוף, אזור פיידמונט המהווה רמה, ורצועת ההרים.
ממשל ופוליטיקה
בירת המדינה היא ראלי ומושל המדינה הוא רוי קופר חבר המפלגה הדמוקרטית. שני הסנטורים מטעם המדינה הם ריצ'רד בר ותום טיליס, שניהם מהמפלגה הרפובליקנית.
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת עומד מושל המדינה, סגנו, ושמונה ראשי מחלקות נבחרים המהווים את מועצת מדינת קרוליינה הצפונית. עשרה ראשי מחלקות נוספים ממונים על ידי המושל ומהווים את ממשלת קרוליינה הצפונית.
הרשות המחוקקת
בית המחוקקים של קרוליינה הצפונית מורכב משני בתי נבחרים: הסנאט, בו 50 חברים, ובית נציגים ובו 120 חברים.
הרשות השופטת
הערכאה העליונה במערכת המשפטית של קרוליינה הצפונית היא בית המשפט העליון של קרוליינה הצפונית בו שבעה שופטים. תחת בית המשפט העליון נמצאת ערכאת הערעורים - בית המשפט לערעורים של קרוליינה הצפונית.
הערכאות הנמוכות כוללות מערכת בתי משפט עליונים (המקבילים לבתי המשפט המחוזיים בישראל), מערכת בתי משפט מחוזיים (המקבילים לבתי משפט השלום בישראל) ומערכת בתי משפט שלום (המקבילים לבתי המשפט לתביעות קטנות בישראל). בתי המשפט העליונים דנים בפשעים חמורים, תביעות אזרחיות העולות על $10,000 וכן בערעורים על בתי המשפט המחוזיים.
בתביעות פליליות ההחלטה ניתנת על ידי 12 מושבעים. בתביעות אזרחיות מוותרים לרוב הצדדים על המושבעים.
בתי המשפט המחוזיים דנים בענייני משפחה (גירושין, אחזקת ילדים) ובתביעות אזרחית הפחותות מ-$10,000, וכן עבירות שאינן חמורות (עוונות), ועבירות נוער. בתי המשפט המחוזיים נערכים המשפטים בלא חבר מושבעים.
מערכת בתי משפט שלום (מקבילים לבתי המשפט לתביעות קטנות בישראל) דנים בעבירות החמורות פחות (חטאים), עבירות תנועה, וכן תביעות שאינן עולות $4,000 ותביעות פינוי ממושכר (בדומה לבית הדין לשכירות בישראל).
כלכלה
על פי מחלקת האנליזה הכלכלית של ממשלת ארצות הברית, בשנת 2003 התוצר הגולמי של קרוליינה הצפונית היה 314 מיליארד דולר אמריקאי. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנת 2003 הייתה $28,071 (מקום 38 מבין מדינות ארצות הברית).
התוצרים החקלאיים העיקריים של המדינה הם עופות, ביצים, טבק, חזירים, חלב ומוצריו, בקר וסויה.
התוצרים התעשייתיים העיקריים הם מוצרי הטבק, טקסטיל, מוצרים כימיים, מוצרי חשמל.
שארלוט, העיר הגדולה במדינה, היא מרכז פיננסי ובנקאי. כמו כן במדינה תעשיית סרטים ענפה (התעשייה הגדולה ביותר למעט זו שבקליפורניה). מספר אולפנים נמצאים בשלבי, ריילי - דורהם, שארלוט ווילמינגטון. בין היתר צולמה במדינה הסדרה דוסון קריק.
בשנת 1999 המדינה סבלה מהוריקן שעבר במקום וגרם להצפות קשות. בחלק מהעיירות אוכלוסייה המקומית עזבה את מקום ולא חזרה עד היום. כך למשל בעיירת גריפטון התגוררו לפני ההוריקן כ-2500 תושבים וחלק משמעותי מהם לא חזר לעיירה גם לאחר ההצפה.
דמוגרפיה
מרבית השחורים מתגוררים במזרח המדינה, לאורך מישור החוף, וכן באזור רמת פיידמונט, שם היו מרוכזים, לפני מלחמת האזרחים, מרבית המטעים. עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 היו בקרוליינה הצפונית מספר קטן של מטעים, ומרבית המשקים החקלאיים היו משקים קטנים. חקלאים אלה לא החזיקו עבדים, דבר המסביר את ריכוזי האוכלוסין.
תושבי קרוליינה הצפונית ממוצא בריטי מתגוררים בעיקר במערב המדינה ובאזור פיידמונט.
אינדיאנים משבט צ'רוקי מתגוררים במחוז סווין במערב המדינה, ואינדיאנים משבט לומבי (והטוענים להיותם צאצאי המושבה האבודה) מתגוררים במחוז רובסון.
קבוצות דתיות בקרוליינה הצפונית נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 35% פרוטסטנטים אחרים 31% קתולים 9% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות בקרוליינה הצפונית לבנים לא-היספאנים 65.3% שחורים 21.5% היספאנים 8.4% אסייתים 2.2% אמריקאים ילידים 1.4% מעורב 2.2% קבוצות מוצא אתני בקרוליינה הצפונית אמריקאים 11.6% גרמנים 10.9% אנגלים 10% אירים 9.1% איטלקים 2.9% סקוטים-אירים 2.9% סקוטים 2.6% צרפתים 2% שפות מדוברות בקרוליינה הצפונית אנגלית 89.1% ספרדית 7.2% אחר 3.7%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קרוליינה הצפונית
הערים הגדולות בקרוליינה הצפונית (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 שארלוט 792,862 שארלוט 2 ראלי 431,746 ראלי 3 גרינסבורו 279,639 גרינסבורו-היי פוניט 4 דרהאם 245,475 דרהאם-צ'אפל היל 5 וינסטון סיילם 236,441 וינסטון סיילם 6 פאייטוויל 204,408 פאייטוויל 7 קרי 151,088 ראלי 8 וילמינגטון 112,067 וילמינגטון 9 היי פוניט 107,741 גרינסבורו-היי פוניט 10 גרינוויל 89,130 גרינוויל 11 אשוויל 87,236 אשוויל 12 קונקורד 83,506 שארלוט 13 גאסטוניה 73,209 שארלוט 14 ג'קסונוויל 69,079 ג'קסונוויל 15 צ'אפל היל 59,635 דרהאם-צ'אפל היל 16 רוקי מונת' 56,954 רוקי מונת' 17 ברלינגטון 51,510 ברלינגטון המטרופולינים הגדולים בקרוליינה הצפונית (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 שארלוט 2,380,314 מערב קרוליינה הצפונית 2 ראלי 1,242,974 מרכז קרוליינה הצפונית 3 גרינסבורו-היי פוניט 746,593 מערב קרוליינה הצפונית 4 וינסטון סיילם 655,015 מערב קרוליינה הצפונית 5 דרהאם-צ'אפל היל 542,710 מרכז קרוליינה הצפונית 6 אשוויל 442,316 מערב קרוליינה הצפונית 7 פאייטוויל 377,939 מזרח קרוליינה הצפונית 8 יוניפור 362,896 מערב קרוליינה הצפונית 9 וילמינגטון 272,548 מזרח קרוליינה הצפונית 10 ג'קסונוויל 187,589 מזרח קרוליינה הצפונית 11 גרינוויל 175,354 מזרח קרוליינה הצפונית 12 ברלינגטון 155,792 מרכז קרוליינה הצפונית 13 רוקי מונת' 149,290 מזרח קרוליינה הצפונית
ספורט
לקרוליינה הצפונית נציגות בשלוש מתוך ארבע הליגות המקצועניות הבכירות בצפון אמריקה:
קרוליינה פנתרס, קבוצת פוטבול החברה בליגת ה-NFL (מבוססת בשארלוט)
קרוליינה הוריקנס, קבוצת הוקי קרח החברה בליגת ה-NHL (מבוססת בראלי)
שארלוט הורנטס, קבוצת כדורסל החברה בליגת ה-NBA
ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה הוא כדורסל המכללות. במסגרת הליגה הבכירה של ה-NCAA מתחרות 19 קבוצות מאוניברסיטאות ומכללות שונות. הבולטות בהן הן הנבחרות של אוניברסיטת צפון-קרוליינה (ה-Tarheels) ושל אוניברסיטת דיוק (ה-Blue Devils), הנמנות באופן קבוע עם קבוצות הצמרת של כדורסל המכללות בארצות הברית. הן מספקות לליגת ה-NBA ולצמרת הכדורסל באירופה רבים מכוככבי הכדורסל, שלמדו באוניברסיטאות אלה. הבולט בהם הוא מייקל ג'ורדן, בוגר אוניברסיטת צפון-קרוליינה. נבחרת אוניברסיטת צפון-קרוליינה זכתה ב-2009 באליפות המכללות הלאומית (NCAA) בפעם החמישית בתולדותיה.
ענף בולט נוסף הוא ספורט מוטורי ובפרט מרוצי המכוניות במסגרת נאסקאר.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת דיוק
מערכת האוניברסיטאות של קרוליינה הצפונית - כוללת 17 קמפוסים ברחבי המדינה
אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל
אוניברסיטת אלון
אוניברסיטת ג'ונסון פ. סמית'
אוניברסיטת גרדנר ווב
אוניברסיטת דיוק
מכללת וורן וילסון
אוניברסיטת וינגייט
אוניברסיטת ויק פורסט
אוניברסיטת פייפר
אוניברסיטת שו
בית הספר לאומנות של קרוליינה הצפונית
המכללה הבפטיסטית פיידמונט
המכללה המתודיסטית
המכללה הפרסיטריאנית סנט אנדרו
המכללה הקהילתית מרכז פדיימונט
המכללה הקהילתית סנדהילס
מכללת בארבר סקוטיה
מכללת בארטון
מכללת בלמונט אבי
מכללת בנט
מכללת ברוורד
מכללת גילפורד
מכללת גרינסבורו
מכללת דוידסון
מכללת היי פוינט
מכללת הר הזיתים
מכללת וסליאן של קרוליינה הצפונית
מכללת לואיסבורג
מכללת לווינגסטון
מכללת ליס מקרימכללת לנואר ריין
מכללת מארס היל
מכללת מונטריט
מכללת מרדית'
מכללת סיילם
מכללת סנט אוגוסטין
מכללת פיץ'
מכללת קמפבל
מכללת קטאוובה
מכללת קוואן
מכללת קווינס
מכללת רואנוקה לתנ"ך
סמלי המדינה
סמלי מדינת קרוליינה הצפונית דגל סמל מוטו כינוי דגל קרוליינה הצפוניתFlag of North Carolina סמל קרוליינה הצפוניתSeal of North Carolina מרכז|130px מרכז|100px "להיות, מאשר להיראות""Esse quam videri" "מדינת הצפון הישן""Old North State" עץ פרח ציפור חיה אורןPine קרניתFlowering dogwood קרדינל צפוניNorthern cardinal סנאי אפורgray squirrel מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות קרוליינה הצפונית
קישורים חיצוניים
מידע על המדינה באתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
סמלים רשמיים של קרוליינה הצפונית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-08-28T16:11:14 |
ויומינג | ויומינג (באנגלית: Wyoming ) היא מדינה בארצות הברית. פירוש שמה באחת השפות האינדיאניות המקומיות הוא "המישורים הגדולים". היא האחת משתי מדינות ארצות הברית (יחד עם קולורדו מדרומה) שגבול תחום שיפוטן הוא מרובע מושלם.
אף שהיא העשירית בשטחה בין מדינות ארצות הברית, אוכלוסיית המדינה היא הקטנה ביותר – במפקד האוכלוסין שנערך ב-2020 אוכלוסיית המדינה מנתה כ-576,851 נפש שהם פחות מהאוכלוסייה של כל אחת מ-31 מהערים המאוכלסות ביותר בארצות הברית כולל דנוור בקולורדו השכנה. שאיין היא בירת המדינה והעיר המאוכלסת ביותר, עם אוכלוסייה מוערכת של 63,957 בשנת 2018.
כלכלתה של ויומינג מתבססת על ניצול משאביה הטבעיים הרבים ועל תיירות.
מקור השם
מקור השם ויומינג לא ברור. ככל הנראה מקור שם זה בשפה אינדיאנית מקומית, ופירוש השם בשפה זו הוא "המישורים הגדולים".
היסטוריה
ממוזער|150px|נוף טיפוסי בפארק הלאומי גרנד טיטון
בשנת 1867 הגיעה מסילת הברזל יוניון פסיפיק אל העיר שאיין, בירת המדינה. בניית המסילה הביאה לגידולה של העיר, וב-25 ביולי 1868 הוכרז האזור כטריטוריית ויומינג.
בשנת 1872 הוכרז פארק ילוסטון כפארק לאומי והיה למעשה הפארק הלאומי הראשון בעולם. הפארק נמצא בצפון-מערבה של המדינה.
ויומינג הפכה לאחת ממדינות ארצות הברית ב-10 ביולי 1890, והיא קרויה על שם עמק ויומינג בפנסילבניה, המוזכר בשיר גרטרוד מויומינג מאת תומאס קמפבל. את שם האזור הציע נציג בית הנבחרים ג' מ' אשבי ממדינת אוהיו.
ב-1869 העניקה טריטוריית ויומינג באופן זמני זכות הצבעה לנשים, כדי להשיג די מצביעים ולהפוך למדינה. במדינת ויומינג מונתה לראשונה אישה כרשמת בית משפט וכשופטת בית משפט.
ויומינג היא גם המדינה הראשונה שבה כיהנה מושלת. ב-4 בנובמבר 1924 נבחרו לראשונה שתי נשים בשתי מדינות למשרת המושל: נלי טיילו רוס במדינת ויומינג, ומרים א. פרגוסון בטקסס. רוס הושבעה לתפקיד ב-5 בינואר 1925, וכך זכתה להיות האישה הראשונה בתפקיד זה בהיסטוריה של ארצות הברית. כשבועיים לאחר מכן הושבעה לתפקידה פרגוסון.
גאוגרפיה
צפונית לוויומינג נמצאת מדינת מונטנה, מזרחית לה דקוטה הדרומית ונברסקה, מדרומה קולורדו, וממערבה יוטה ואיידהו. ויומינג מיושבת בדלילות רבה, ורוב שטחה ריק מתושבים. ויומינג היא המדינה שלה האוכלוסייה הקטנה ביותר בכל ארצות הברית, והיא שנייה בדלילות האוכלוסין רק לאלסקה. בוויומינג עובר רכס הרי הרוקי, ויש בה פארקים לאומיים רבים, ובהם אפשר למנות את הפארק הלאומי ילוסטון ואת הפארק הלאומי גרנד טיטון, שבהם יש נופים ואוצרות טבע בהיקף מרשים.
מבחינה מינהלית מחולקת ויומינג ל-23 מחוזות. ראו פירוט בהמשך.
ממשל ופוליטיקה
על פי חוקת ויומינג, הרשות המחוקקת במדינה מורכבת מבית נבחרים המונה שישים חברים ומסנאט המונה שלושים חברים. בראש הרשות המבצעת עומד מושל והוא נעזר במספר בעלי תפקידים מוגדרים. לא קיימת משרת סגן מושל. בראש הרשות השופטת עומד בית משפט עליון המונה חמישה חברים. בניגוד למדינות אחרות בארצות הברית, אין בוויומינג בית משפט נפרד לערעורים.
בשל מיעוט האוכלוסייה מייצג את ויומינג נציג יחיד בבית הנבחרים של ארצות הברית, ובסך הכל יש לה שלושה נציגים בקונגרס, יחד עם הייצוג בסנאט שאליו שולחת כל מדינה בארצות הברית שני נציגים ללא קשר לגודלה. בהתאם לכך מונה חבר האלקטורים של ויומינג שלושה חברים, ויש לה היחס הגבוה ביותר בארצות הברית בין מספר האלקטורים לגודל האוכלוסייה. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם סינתיה לומיס וג'ון באראסו הרפובליקנים.
ויומינג הייתה הטריטוריה האמריקאית הראשונה ולאחר מכן המדינה הראשונה באיחוד שהעניקה זכות הצבעה לנשים. ויומינג היא גם חלוצה במינוי נשים לתפקידים ציבוריים ברשות השופטת, והיא המדינה הראשונה שנבחרה בה אישה לתפקיד מושלת.
באופן מסורתי תושבי ויומינג נוטים לימין השמרני, והיא נחשבת כמעוז של המפלגה הרפובליקנית הן בבחירות פדרליות והן בבחירות למשרות ברמת המחוז והמדינה. מאז 1978 ייצגו את המדינה בקונגרס נציגים מן המפלגה הרפובליקנית בלבד (נכון ל-2021) מאז שנות החמישים, המועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית מוביל את המדינה למעט בשנת 1964.
כלכלה
ב-2005 עמד התל"ג של ויומינג על 27.4 מיליארד דולר. שיעור האבטלה ב-2006 היה 3.3%, נמוך מן השיעור הממוצע בארצות הברית שעמד על 4.6%.
כלכלת ויומינג נשענת בעיקר על ניצול משאבי טבע ועל ענף התיירות.
משאבי הטבע העיקריים הם פחם, גז טבעי, נפט, טרונה (מינרל אוופוריטי המשמש לייצור נתרן פחמתי. ויומינג מספקת כרבע מן התפוקה העולמית) ומינרלים נוספים. בעבר פעלו בוויומינג מכרות אורניום, אך כמעט כולם נסגרו עם הירידה במחירי האורניום בשנות ה-80 של המאה ה-20.
ענף התיירות הוא מקור הכנסה ותעסוקה מרכזי. למעלה משישה מיליון מטיילים ביקרו ב-2002 בפארקים הלאומיים בוויומינג.
החקלאות הייתה בעבר ענף מרכזי במדינה, אך איבדה את חשיבותה הכלכלית. עם זאת נותר לה מקום מרכזי בזהות התרבותית ובאורח החיים בוויומינג. הגידולים החקלאיים העיקריים הם בקר לבשר, כבשים לצמר, סלק סוכר, דגנים ומספוא.
שיעור המיסוי במדינה נמוך ביותר. בניגוד לרוב מדינות ארצות הברית אין בוויומינג מס הכנסה. מדיניות זו מתאפשרת הודות להכנסות הגבוהות מזכיונות לניצול אוצרות הטבע ומתיירות.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בוויומינג נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 27% פרוטסטנטים אחרים 16% קתולים 14% מורמונים 9% נוצרים אחרים 5% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 26% קבוצות גזעיות בוויומינג לבנים לא-היספאנים 85.9% היספאנים 8.9% אמריקאים ילידים 2.5% שחורים 0.8% אסייתים 0.8% מעורב 2.2% קבוצות אתניות בוויומינג גרמנים 28.5% אנגלים 13.8% אירים 13.4% אמריקאים 8.5% סקוטים 3.7% צרפתים 3.4% נורווגים 3.3% איטלקים 3.3% הולנדים 2% דנים 1.9% שפות מדוברות בוויומינג אנגלית 93.6% ספרדית 4.6% אחר 1.8%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ויומינג
הערים הגדולות בוויומינג (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 שאיין 62,845 שאיין 2 קספר 60,086 קספר 3 לאראמי 32,081 4 ג'ילט 31,971 5 רוק ספרינגס 24,045 המטרופולינים הגדולים בוויומינג (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 מטרופולין שאיין 96,389 דרום יומינג 2 מטרופולין קספר 81,624 מרכז ויומינג
תחבורה
כבישים עיקריים שחוצים את המדינה
כביש בין-מדינתי 25
כביש בין-מדינתי 80
כביש בין-מדינתי 90
כביש 14
כביש 20
כביש 26
כביש 89
כביש 191
מחוזות, אזורים וערים
מחוזות
אלבני
ביגן הורן
ג'ונסון
גושן הוט ספרינגס
ואשאקי
וסטון
טטון יואינטה
לאראמי
לינקולן
נטרונה ניובררה
סאבלט
סוויטווטר
פארק פלאט
פרימונט
קונוורס
קמפבל קרבון
קרוק
שרידן
אזורים
אזור פאודר ריבר
השכלה
בוויומינג נמצאות האוניברסיטאות הבאות:
אוניברסיטת ויומינג
מכללת קספר
המכללה הקהילתית ויומינג המערבית
מכללת מרכז ויומינג
סמלי המדינה
סמלי מדינת ויומינג דגל סמל מוטו כינוי דגל ויומינגFlag of Wyoming סמל ויומינגSeal of Wyoming מרכז|130px מרכז|100px "שוויון זכויות""Equal Rights" "מדינת השוויון""Equality State" עץ פרח ציפור חיה דינוזאור צפצפה משולשתPopulus deltoides קסטייחהIndian paintbrush סטורנלה נגלקטהWestern meadowlark ביזון אמריקאיBison bison טריצרטופסTriceratops מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
מידע על המדינה ועל סמליה
אתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
סיור וירטואלי של ויומינג
גלריית תמונות של ויומינג
הערות שוליים
ויומינג
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-10-19T05:29:11 |
ויסקונסין | ויסקונסין (באנגלית: Wisconsin ) היא מדינה באזור המערב התיכון של ארצות הברית הנמצאת בסמוך לימות הגדולות. השם הוא ניסוח באנגלית של איות צרפתי למילה אינדיאנית שפירושה "המקום שבו אנו חיים". התיישבו בה לראשונה במאה השבע עשרה שבטים אינדיאנים. גל המתיישבים הזרים הראשון הגיע ב-1820.
מדינת ויסקונסין גובלת באיווה, מינסוטה, מישיגן ואילינוי, וכמו כן בימת מישיגן ובימת סופיריור. המדינה היא חלק מארצות הברית מאז 1848.
מאז היווסדה, אוכלוסיית ויסקונסין אינה אחידה אתנית. היאנקים היו הראשונים שהגיעו להתיישב בה מניו-יורק ומניו אינגלנד. הם שלטו בתעשייה הכבדה, בחינוך, בכלכלה ובפוליטיקה של המדינה. אחריהם הגיעו מהגרים רבים מאירופה בין 1850 ל-1900, ביניהם גרמנים וסקנדינבים, וקבוצות קטנות מבלגיה, הולנד, שווייץ, אירלנד ומדינות אחרות. במאה ה-20 הגיעו קבוצות של פולנים ושל אפרו-אמריקאים, והתיישבו בעיקר במילווקי.
כיום, 42.6% מאוכלוסיית המדינה הם ממוצא גרמני, מה שהופך את ויסקונסין למדינה בעלת המספר הרב ביותר של תושבים ממוצא גרמני בארצות הברית. ישנם הרבה פסטיבלים אתניים המתקיימים מדי שנה, כדי להבליט את המורשת האתנית במדינה.
מקור השם
שמה של המדינה הוא ככל הנראה מהמילה האינדיאנית Miskwasiniing שפירושה מקום האבן האדומה, שהיה שמו של נהר ויסקונסין והצרפתים ביטאו אותו כ-Ouisconsin ורק לאחר מכן הוא שונה לשמו האנגלי כעת. השם ויסקונסין היה בעבר שמו של הנהר בלבד, ורק לאחר מכן הוחל על האזור כולו.
היסטוריה
סביבת ויסקונסין היוותה בסיס פורה לתרבויות רבות ב-12,000 השנים האחרונות. האנשים הראשונים שחיו באזור זה היו הפלאו-אינדיאנים שהגיעו כ-10,000 שנים לפני הספירה וחיו בעיקר מציד. שבטים אינדיאנים המשיכו לגור בסביבת המדינה עד הגעת האירופים.
האירופאים הראשונים שהגיעו לוויסקונסין היו משלחת חקר צרפתית שהגיעה דרך הימות הגדולות בשנת 1634. במהלך העשורים שלאחר מכן התפתח סחר בפרווה בין האירופים לבין המקומיים. למרות הסחר הזה צרפת לא הקימה התיישבויות של ממש במאה ה-17 ובמאה ה-18, עד אשר הממלכה המאוחדת השיגה בעלות על האדמות בשנת 1763 בעקבות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. למרות השלטון הבריטי, צרפתים התיישבו בסביבה בשנת 1764 ולא היגרו לקנדה.
ויסקונסין עברה לבעלות של ארצות הברית בשנת 1783 לאחר מלחמת העצמאות, אך האמריקאים ביססו את נוכחותם בוויסקונסין רק לאחר מלחמת 1812. בתקופה זו פותח כריית המינרלים וגירוש האינדיאנים היה בשיאו. טריטוריית ויסקונסין נוסדה ב-3 ביולי 1836. בשנים אלו נוצרה תעלת אירי שהקלה על ההגעה לוויסקונסין. מהגרים רבים מאזור ניו אינגלנד נהפכו למאוד דומיננטיים במשפט ובפוליטיקה מקומית. באותה העת היגרו גם גרמנים, אירים ונורווגים אשר הקימו מוסדות קתולים ולותרניים רבים. ויסקונסין אישרה את החוקה שלה ב-13 במרץ 1848, והצטרפה לאיחוד של ארצות הברית ב-29 במאי 1848, כמדינה ה-30. קו הגבול הדרומי של ויסקונסין היה במקור אמור להסתיים בקצה הדרומי של ימת מישיגן, אך סיבות פוליטיות מסוימות, גרמו לכך שהגבול הוא כפי שהוא בימינו. העיר שיקגו הייתה היום חלק מוויסקונסין, לו הגבול המתוכנן היה אכן יוצא לפועל.
במהלך אמצע המאה ה-19 התקיימה מחלוקת רבה בנושא העבדות. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית צידדה ויסקונסין ברפובליקנים בראשות אברהם לינקולן, והייתה חלק ממדינות האיחוד, וכן אחסנה ציוד ונשק עבור צבא האיחוד ושלחה כ-91 אלף חיילים.
בתחילת המאה ה-20 המדינה עברה תהליך תיעוש מתקדם, שהציב את ויסקונסין כאחת המדינות הכי פוריות מבחינה תעשייתית בשנת 1910. מאפיין נוסף של תקופה זו הוא הגישה הפרוגרסיבית במפלגה הרפובליקנית אשר באה לידי ביטוי במיוחד בתקופת שלטונו של המושל רוברט לה פולט. המשך המאה התאפיין בקיצוניות פוליטית רבה, שבאה לידי ביטוי בפעילותו של הסנאטור מטעם ויסקונסין, ג'וזף מקארתי כנגד חשודים בקומוניזם והפיגוע באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, שכוון כמחאה כנגד מלחמת וייטנאם. לקראת סוף המאה הכלכלה המקומית עברה מכלכלה תעשייתית לכלכלה המבוססת על חינוך, רפואה, תיירות וחקלאות.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|נוף מיוער טיפוסי באזור דרום מערב ויסקונסין
250px|ממוזער|מחוז דור
ויסקונסין גובלת במדינות איווה, מינסוטה, ואילינוי וכמו כן גם באגמים מישיגן וסופיריור. גבולות אלה לא השתנו מאז מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
בתחומי המדינה ניתן למנות את נהר המיסיסיפי ונהר סט. קרויקס במערב, ואת נהר מנומיני בצפון-מזרח המדינה. מאחר שהיא גובלת בימות הגדולות ובנהר המיסיסיפי, בוויסקונסין מתרחשות תופעות גאוגרפיות מגוונות ופראיות. בדרומה של ויסקונסין נמצאים האזוריים ההרריים הגבוהים ביותר, המכוסים ביערות (בסך הכל כ-6,000 קמ"ר) ובסך הכל, 46% משטחה מכוסים ביערות. חלקה המזרחי של המדינה, ליד ימת מישיגן, הוא מקום מושבן של הערים הגדולות במדינה.
נופה העשיר ביערות מושך אליו תיירים אף מאזורים מרוחקים מאוד. בחורף, ניתן לעשות סקי ודייג בקרח. בוויסקונסין יש מספר רב של אגמים, קטנים כגדולים. למעשה, סך שטח המים בוויסקונסין מגיע עד לכדי 28,977 קמ"ר (11,188 מייל רבוע), והיא רביעית רק לאלסקה, מישיגן ופלורידה.
אקלים
שמאל|ממוזער|קפיטול מדינת ויסקונסין עוטה שלג כבד, בחורף
האקלים בוויסקונסין הוא אקלים יבשתי, עם ארבע עונות נפרדות, ועם הפרשי טמפרטורות קיצוניים בין העונות. הסתיו קריר עם נשירת עלים מעצים וצמחים נשירים, והנוף נראה לעיתים כתום. החורף קר מאוד, שלג כבד יורד ונערם, מכסה את הקרקע ועשוי להגיע לגובה של עשרות ס"מ.
באביב הטמפרטורות משתנות בין C° 15–30, וקיימת אי יציבות כללית. הקיץ אמנם קצר, כשלושה חודשים, אך חם, לח וגשום, עם טמפרטורות גבוהות בדרום המדינה, וקייצים חמים פחות בצפון ומרכז המדינה. הפרשי הטמפרטורות במהלך השנה עשויים להיות קיצוניים. הטמפרטורה הגבוהה ביותר בוויסקונסין נרשמה ב-13 ביולי 1936, אז נמדדו בה C° 46 (F° 114). הטמפרטורה הנמוכה ביותר נמדדה ב-2 בפברואר וב-4 בפברואר 1996, אז נמדדו C° 48− (F° 55−).
ממשל ופוליטיקה
ויסקונסין היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל מדינת ויסקונסין, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של ויסקונסין וסנאט ויסקונסין, ושופטת – שבראשה עומד בית המשפט העליון של ויסקונסין. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה היא מדיסון.
הרשות המבצעת בוויסקונסין מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר ללא הגבלה. בוויסקונסין אין הגבלה על אורך הכהונה של המושל או של חברי בית המחוקקים. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בית המחוקקים של ויסקונסין מורכב מבית הנבחרים ומהסנאט. בבית הנבחרים יש 99 חברים שנבחרים לקדנציה בת שנתיים. בסנאט יש 33 חברים שנבחרים לקדנציה בת ארבע שנים. בכל שנתיים כל מחוז בחירה בוחר בשני חברי בית נבחרים, בשתי מערכות בחירות מקבילות, וכחצי ממחוזות הבחירה בוחרים גם סנאטור.
בית המשפט העליון של ויסקונסין מורכב משבעה שופטים שנבחרים בבחירות כלליות לקדנציות של שש שנים. נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי השופטים בבחירה חשאית לקדנציה של ארבע שנים. עד ל-1997 התפקיד עבר ברוטציה בין השופטים כל שנתיים.
הסנאטורים המייצגים את ויסקונסין בסנאט הם רון ג'ונסון הרפובליקני ותמי בולדווין הדמוקרטית, שבבחירתה הפכה ללסבית הראשונה לשרת בסנאט של ארצות הברית. בבחירות לנשיאות נוטה ויסקונסין להצביע עבור המועמד הדמוקרטי. מאז מערכת הבחירות של 1988, הצביעה המדינה בקביעות למפלגה הדמוקרטית, עד לשנת 2016, בה הצביעה למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, דונלד טראמפ. אך ב-2020 ניצח ביידן את טראמפ במדינה ביתרון זעום של 20,608 קולות.
כלכלה
הכלכלה של ויסקונסין התבססה בשנותיה הראשונות בעיקר על חקלאות, כרייה ונגרות. במאה ה-20 התפתחה התיירות במדינה, ורבים מהאנשים שעבדו בחקלאות בעבר, פנו לעסוק במקצועות אחרים. במדינה, החל תיעוש בסדר גודל רחב במהלך המאה ה-19, כשהמרכז שלו היה בעיר מילווקי. בעשורים האחרונים, תעשיית השירות החלה להיות דומיננטית יותר, בין היתר רפואה וחינוך. שטחה של ויסקונסין עוצב בעיקר על ידי קרחונים מ, מה שהופך אותו למושך לתיירים ומעצבי חוץ. אולם, עד היום ויסקונסין היא יצואנית בולטת של מוצרי חלב אל שכנותיה שבארצות הברית והיריד החקלאי השנתי שלה מושך תיירות פנים אמריקנית רבה.
דמוגרפיה
מאז היווסדה, אוכלוסיית ויסקונסין הייתה תמיד מגוונת אתנית. בתחילה התיישבו בה סוחרי פרווה צרפתים. לאחר מכן, הגיע גל של מהגרים מניו אינגלנד ומניו יורק, אשר בתחילת דרכה של מדינה החדשה, שלטו בתחומי התעשייה הכבדה, הכספים, הפוליטיקה והחינוך. בין 1850 ל-1900, הגיעו גלי מהגרים רבים מאירופה שכללו גרמנים, סקנדינבים (בעיקר נורווגים), וקבוצות קטנות מבלגיה, הולנד, שווייץ, פינלנד, אירלנד, פולין ועוד. במאה ה-20 החלו להגיע קבוצות גדולות של מקסיקנים ואפרו-אמריקאים, שהתיישבו בעיקר במילווקי.
קבוצות דתיות בוויסקונסין נוצרים קתולים 25% פרוטסטנטים אוונגליסטים 22% פרוטסטנטים אחרים 22% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 25% קבוצות גזעיות בוויסקונסין לבנים לא-היספאנים 83.3% שחורים 6.3% היספאנים 5.9% אסייתים 2.3% אמריקאים ילידים 1% מעורב 1.8% קבוצות מוצא אתני בוויסקונסין גרמנים 42.8% אירים 11.5% פולנים 9.2% נורווגים 7.8% אנגלים 6.2% צרפתים 4.5% איטלקים 3.7% אמריקאים 3.3% שוודים 2.5% הולנדים 2.5% שפות מדוברות בוויסקונסין אנגלית 91.7% ספרדית 4.4% אחר 3.9%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ויסקונסין
הערים הגדולות בוויסקונסין (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 מילווקי 594,833 מילווקי-וואוקשה 2 מדיסון 233,209 מדיסון 3 גרין ביי 104,057 גרין ביי 4 קנושה 99,218 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 5 רסין 78,860 רסין 6 אפלטון 72,623 אפילטון 7 וואוקשה 70,718 מילווקי-וואוקשה 8 אושקוש 66,083 אושקוש-ניהה 9 או קלייר 65,883 או קלייר 10 ג'יינסוויל 63,575 ג'יינסוויל-בלויט 11 וסט אליס 60,411 מילווקי-וואוקשה 10 לה קרוס 51,320 המטרופולינים הגדולים בוויסקונסין (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 שיקגו-ניפרוויל-אלג'ין 9,554,598 דרום מזרח ויסקונסין 2 מילווקי-וואוקשה 1,572,245 דרום מזרח ויסקונסין 3 מדיסון 633,787 מרכז ויסקונסין 4 גרין ביי 314,531 צפון ויסקונסין 5 דולוף 280,218 צפון ויסקונסין 6 אפלטון 231,497 מרכז ויסקונסין 7 רסין 195,163 דרום מזרח ויסקונסין 8 אושקוש-ניהה 169,511 מרכז ויסקונסין 9 או קלייר 165,024 מרכז ויסקונסין 10 ג'יינסוויל-בלויט 161,188 דרום מזרח ויסקונסין
השכלה
ויסקונסין, בשיתוף עם מינסוטה ומישיגן, הייתה בין המדינות המובילות במערב התיכון של ארצות הברית שדרבנה הקמת אוניברסיטאות בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים.
מערכת החינוך הציבורית בוויסקונסין כוללת את מערכת האוניברסיטאות של המדינה המורכבת מ-26 קמפוסים ברחבי המדינה, כשהראשי בהם הוא אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון ו-16 מכללות טכנולוגיות שעובדות בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה של המדינה. בין האוניברסיטאות והמכללות הפרטיות הבולטות במדינה ניתן למנות את: קולג' בלויט, אוניברסיטת מארקט, בית הספר להנדסה במילווקי, מכללת ויסקונסין לרפואה ואוניברסיטת לורנס.
תרבות
מוזיקה
בוויסקונסין ישנם יותר פסטיבלי מוזיקת קאנטרי מאשר בכל מדינה אחרת בארצות הברית. בין הפסטיבלים ניתן למצוא את פסטיבל מילר לייט, באד לייט, והפסטיבל הפופולרי מכולם, פסטיבל פורד לקאנטרי באמריקה.
טלוויזיה
בוויסקונסין מתרחשות עלילות הסדרות "ימים מאושרים" ו"לוורן ושירלי", אשר מתרחשות במילווקי, "אבא חורג, אמא חורגת", אשר מתרחשת בעיר פורט ויסקונסין ו"מופע שנות ה-70", אשר מתרחשת בעיירה הדמיונית "פוינט פלייס". מדובר גם על ויסקונסין בתוכנית תנו לסוני צ'אנס שבה הדמות הראשית סוני, היא מוויסקונסין.
ספורט
בוויסקונסין פועלות קבוצות הספורט מילווקי ברוארס המשחקת בייסבול ב-מייג'ור ליג בייסבול, מילווקי באקס, מליגת ה-NBA וקבוצת הפוטבול גרין ביי פאקרס המשחקת בליגת ה-NFL
סמלי המדינה
סמלי מדינת ויסקונסין דגל סמל מוטו כינוי דגל ויסקונסיןFlag of Wisconsin סמל ויסקונסיןSeal of Wisconsin מרכז|130px מרכז|100px "קדימה""Forward" "מדינת הגירית""Badger State"(לא רשמי) עץ פרח ציפור חיה אדר הסוכרSugar Maple סיגליתViola קיכלי אדום-חזהAmerican robin גירית אמריקאיתBadger מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
החלוקה המנהלתית של ויסקונסין
מחוזות ויסקונסין
קפיטול מדינת ויסקונסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
* | 2024-06-27T01:46:31 |
וירג'יניה | וירג'יניה, או בשמה המלא, הקהילייה של וירג'יניה (באנגלית: The Commonwealth of Virginia ), היא מדינה השוכנת בחוף המזרחי שבארצות הברית.
וירג'יניה, הנקראת על שמה של המלכה אליזבת הראשונה, אשר כונתה "המלכה הבתולה" – "The Virgin Queen", הייתה אחת מ-13 המושבות אשר מרדו בבריטניה ב-1776. כאחת מהמדינות הראשונות בארצות הברית, וירג'יניה סיפקה לארצות הברית ארבעה מחמשת הנשיאים הראשונים ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון, וג'יימס מונרו. בווירג'יניה גם אתרים רבים הקשורים בהיסטוריה של ארצות הברית. בנוסף, באופן היסטורי, וירג'יניה השתייכה לדרום, קרי העבדות הייתה מותרת בה.
צפונה של המדינה מורכב למעשה מפרוורים של העיר וושינגטון וממוקמים בו שלוחות של משרדי ממשלה רבים (כגון הפנטגון ומטה ה-CIA) ועסקים העובדים מול הממשל בנוסף לאזור תעשיית הייטק גדול. בדרום מזרח המדינה נמצא מספר רב של בסיסים גדולים של צבא ארצות הברית.
היסטוריה
על פי ההערכה, האנשים הראשונים הגיעו לאזור ווירג'יניה כ-12,000 שנים לפני זמננו. לפני כ-5,000 שנים הוקמו התיישבויות קבועות רבות באזור. המתיישבים האנגלים הראשונים בצפון אמריקה נחתו בשטחה ובה הקימו את ג'יימסטאון, ההתיישבות האנגלית הקבועה הראשונה בעולם החדש (בשנת 1607). העיר נוסדה על ידי קפטן ג'ון סמית' ו-107 מתיישבים שהגיעו איתו, ונקראה על שם המלך ג'יימס הראשון. התגלית שאדמתה ואקלימה נוחים במיוחד לגידול טבק הבטיחה את ביסוסה הכלכלי של ההתיישבות בשנותיה הראשונות לאחר ניסיונות כושלים קודמים של ממלכת אנגליה להקים התיישבויות ביבשת. בעת היותה של וירג'יניה קולוניה בריטית, התיישבו בה שבטים אינדיאנים רבים.
ג'יימסטאון הייתה בירת קולוניית וירג'יניה משנת 1616 ועד 1699, אז הוכרזה ויליאמסבורג כבירת המדינה. ויליאמסבורג נקראה על שם המלך ויליאם השלישי. עם פרוץ המהפכה האמריקאית הייתה וירג'יניה המושבה המאוכלסת ביותר בין 13 המושבות, ובני המושבה הרימו תרומה יוצאת דופן למרד בבריטניה, ולחקיקת חוקת ארצות הברית. בזמן המרד הועברה הבירה לריצ'מונד, בדחיפתו של תומאס ג'פרסון, נוכח החשש כי מיקומה של ויליאמסבורג בסמוך לחוף תהפוך אותה פגיעה למתקפות מצד הבריטים.
שטחה של וירג'יניה קוצץ שלוש פעמים: פעם אחת ב-1790, עת חלק משטחה הועבר למחוז קולומביה (חלק מהשטח הוחזר לה ב-1847), פעם שנייה ב-1792 שבה טריטוריית קנטקי הייתה למדינה עצמאית, ופעם שלישית במלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861, כאשר רוב המדינה הצטרף לקונפדרציה וחלקה הקטן נפרד ממנה ונשאר נאמן לברית. חלק זה, שהורכב ממחוזות במערב וירג'יניה ובו ההתנגדות לעזיבת האיחוד הייתה גורפת, הפך למדינת וירג'יניה המערבית, לאחר שב-1862 אישר אברהם לינקולן את הצטרפותה הסופית למדינות האיחוד.
עקב קרבתה לצפון וחשיבותה (בירת הקונפדרציה ריצ'מונד שכנה בה), התרחשו יותר קרבות בווירג'יניה בזמן מלחמת האזרחים מאשר בכל מדינה אחרת. אולם קרבתה לצפון גם הובילה לשיקום מהיר יחסית של המדינה לאחר המלחמה. בשנת 1870 התקבלה בחזרה וירג'יניה לאיחוד כמדינה של ארצות הברית.
כיום וירג'יניה היא אחת המדינות המבוססות והמשגשגות כלכלית בארצות הברית והעשירה שבמדינות הדרום (לפי רמת התוצר לנפש). מערכת החינוך במדינה נחשבת לאחת מהטובות בארצות הברית ואחוז האבטלה בה הוא בין הנמוכים שבמדינות ארצות הברית. לגידול הטבק ועיבודו ולשלל גידולים חקלאיים אחרים עדיין ערך כלכלי חשוב בכלכלת המדינה. עם זאת, בעשורים הראשונים של המאה ה-21 התמקדה המדינה בפיתוח תעשיות עתירות ידע וכיום שבבי מחשב הם, לפי שווי כולל, פריט היצוא מספר אחת של המדינה. למדינה ישנו גם קשר כלכלי חזק עם הממשל הפדרלי של ארצות הברית תודות לסמיכותה של וושינגטון הבירה לצפון וירג'יניה, ומספר רב של בסיסי צבא ומתקנים פדרליים אחרים הממוקמים בדרום מזרח המדינה.
מאז הקמתה בשנת 1608 כקולוניה בריטית, הוצאו להורג בווירג'ינה 1,390 איש, יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית. משנת 1976 הוצאו להורג במדינה 113 איש, שיעור ההוצאות להורג השני בארצות הברית אחרי טקסס. ב-24 במרץ 2021 בוטל עונש המוות בווירג'יניה, כאשר המושל ראלף נורתם חתם על החוק לביטול העונש, בטקס שהתקיים בכלא גרינסוויל , שם נמצא אגף הנידונים למוות של המדינה.
גאוגרפיה
וירג'יניה ממוקמת בחופה המזרחי של ארצות הברית וגובלת במערב וירג'יניה ומרילנד בצפון, באוקיינוס האטלנטי במזרח, בצפון קרוליינה וטנסי בדרום ובקנטקי במערב. בעבר הייתה וירג'יניה חלק מקונפדרציית המדינות של אמריקה, וכיום מזוהה עם מדינות דרום ארצות הברית.
וירג'יניה שופעת יערות רבים וצמחייה טבעית ענפה. חלקה המזרחי של המדינה מישורי יחסית ומכיל בתוכו נהרות רחבים הנשפכים ברובם למפרץ צ'ספיק בנוסף לאגמים רבים. חלקה המערבי מורכב מגבעות והרים בעלי נוף מרשים באזור רכס הבלו רידג'.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|קפיטול המדינה של וירג'יניה, אשר עוצב בידי תומאס ג'פרסון והחל עם המושל פטריק הנרי, משמש כבית המחוקקים של וירג'יניה
וירג'יניה היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל מדינת וירג'יניה, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של וירג'יניה וסנאט וירג'יניה, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של וירג'יניה. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא ריצ'מונד.
הרשות המבצעת בווירג'יניה מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. המושל הנוכחי של וירג'יניה הוא גלן יאנגקין חבר המפלגה הרפוליקנית, המכהן מאז ינואר 2022.
בבית המחוקקים 40 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-100 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. בבית המשפט העליון של וירג'יניה שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
המדינה מחולקת מנהלית ל-95 מחוזות, יחד עם 38 ערים עצמאיות המקבלות מעמד שווה של מחוז מבחינה מנהלית. הגדול שבמחוזות וירג'יניה הוא מחוז פיצילבניה (2,533 קמ"ר), והקטן שבהם הוא מחוז ארלינגטון (67 קמ"ר), והמאוכלס שבהם הוא פיירפקס (1,118,602 תושבים נכון ל-2010). בירת וירג'יניה ריצ'מונד היא במעמד של עיר עצמאית.
מערכת פוליטית
וירג'יניה נחשבת לאורך השנים למדינה מתנדנדת. לאורך המאה העשרים, וירג'יניה עברה מלהיות מדינה דרומית, כפרית בעיקרה ושמרנית למדינה עירונית יותר, פלורליסטית ובעלת סביבה פוליטית מתונה. היסטוריית העבדות במדינה החלישה את האוכלוסייה האפרו-אמריקאית שבה, עד לאחר שנחקקו חוקי זכויות האזרח בשנות השישים אשר הפסיקו את האפליה וההפרדה הגזעית ששררו במדינה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אסרה המדינה על נישואים בין שחורים ללבנים. בני הזוג לאווינג, שנאלצו לעזוב את וירג'יניה, עתרו נגד חוקתיות החוק ובית המשפט העליון של ארצות הברית פסל אותו בשל היותו גזעני ב-1967, בתיק הידוע "Loving v. Virginia".
המפלגה הדמוקרטית שלטה בפוליטיקה של וירג'יניה לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים. אזורים כפריים בדרום ובמערב המדינה עברו לתמוך במפלגה הרפובליקנית בשל "האסטרטגיה הדרומית", המקיפה את המעבר של מדינות הדרום מתמיכה מובהקת במפלגה הדמוקרטית אל הרפובליקנים. שיאו של מעבר זה היה בשנת 1964, כאשר לראשונה ארבע מדינות ב"דרום העמוק" הצביעו ברובן למפלגה הרפובליקנית. מאז סיום תקופת השיקום בשנת 1869 ועד 1970, לאורך מאה שלמה, כיהנו במדינה רק מושלים דמוקרטים. הבחירה במושל רפובליקני בשנות השבעים סימנה את ראשית המעבר של המדינה לתמוך במפלגה הרפובליקנית. עם זאת, אזורים עירוניים וצפון וירג'יניה נטו להיות לבסיס של המפלגה הדמוקרטית.
לאחר מעבר זה, משנת 1968 ועד 2004, הצביעה המדינה עבור מועמדים רפובליקנים לנשיאות. בבחירות לנשיאות ב-2008, זכה ברק אובמה בווירג'יניה כשגרף 52.63% ממניין הקולות, והיה לדמוקרט הראשון הזוכה במדינה זו מאז זכה בה לינדון ג'ונסון ב-1964. גם במערכות הבחירות של 2012, 2016 ו-2020 זכה בה המועמד הדמוקרטי. מאז נחשבת וירג'יניה למדינה "מתנדנדת".
בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020 ניצח הדמוקרטי ג'ו ביידן בפער של קצת יותר מ-10 אחוזים.
הסנאטורים המייצגים את וירג'יניה הם הדמוקרטים מארק וורנר וטים קיין, אשר שניהם כיהנו גם כמושלי המדינה לפני כן. במקביל, המשלחת של וירג'יניה לבית הנבחרים של ארצות הברית מיוצג על ידי 6 חברי המפלגה הדמוקרטית ו-5 חברי המפלגה הרפובליקנית. וירג'יניה גם ידועה בשל החוקים שנחקקו בה. כך למשל, תושבי המדינה יכולים לפי חוק לתבוע את סוחרי הסמים שלהם ולקבל פיצויים על הוצאות הגמילה והשיקום, כמו גם על עוגמת הנפש.
כלכלה
מקור ההכנסה העיקרי של ורג'יניה הוא הממשל הפדרלי של ארצות הברית, אשר רבות מסוכנויותיו ממוקמות בצפון וירג'יניה, בסמוך לוושינגטון די. סי. ובפרווריה, ומספקות יחד מעל ל-900,000 מקומות עבודה. בין סוכנויות אלה נמנים סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (CIA) שבלאנגלי, מחלקת ההגנה של ארצות הברית (DoD) הממוקמת בפנטגון, משרד הסיור הלאומי (NRO), הקרן הלאומית למדע של ארצות הברית (NSF), הסקר הגאולוגי של ארצות הברית (USGS) ומשרד הפטנטים וסימני המסחר האמריקאי (PTO). בנוסף, בדרום מזרח המדינה, באזור המפטון רודס ממוקמים מספר רב של בסיסים ומתקנים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית המהווים חלק נכבד מהכלכלה של אזור זה.
מקור הכנסה משמעותי נוסף הוא גידול חקלאי של טבק, אגוזים, עגבניות וסויה. בעשורים האחרונים מתמקדת כלכלת המדינה בפיתוח היי-טק ופיתוח שבבי מחשב.
דמוגרפיה
קבוצת האוכלוסייה הכי גדולה בווירג'יניה היא הגרמנים, המהווים 12.2% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא אנגלים, עם 11.2% ממניין האוכלוסייה, ולאחריהם אמריקאים (11.0%), אירים (10%) ואפריקאים סהרים (1.7%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות בווירג'יניה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 30% פרוטסטנטים אחרים 28% קתולים 12% מורמונים 2% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות בווירג'יניה לבנים לא-היספאנים 64.8% שחורים 19.4% היספאנים 7.9% אסייתים 5.5% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 2.9% קבוצות מוצא אתני בווירג'יניה גרמנים 12.2% אנגלים 11.2% אמריקאים 11.0% אירים 10% איטלקים 3.8% צרפתים 2.3% סקוטים 2.1% אפריקאים 2.1% פולנים 1.9% שפות מדוברות בווירג'יניה אנגלית 85.2% ספרדית 6.7% אחר 8.1%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת וירג'יניה
כשליש מאוכלוסיית המדינה מתגורר בצפון וירג'יניה, בצמוד לוושינגטון די. סי. – אזור הבירה של ארצות הברית. שני בגודלו מבחינת אוכלוסייה (כ-1.7 מיליון תושבים) הוא אזור "האמפטון רודס" בדרום מזרח המדינה, בו ממוקמות ערים כגון נורפוק ווירג'יניה ביץ'. שלישי בגודלו הוא אזור בירת המדינה, ריצ'מונד (כ-1.2 מיליון תושבים). שאר האוכלוסייה ממוקמת בערים מבודדות קטנות יותר ובאזורים כפריים הפרושים בשטח המדינה.
הערים הגדולות בווירג'יניה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 וירג'יניה ביץ' 447,021 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 2 נורפוק 245,782 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 3 צ'ספיק 228,417 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 4 ריצ'מונד 210,309 ריצ'מונד 5 ניופורט ניוז 180,726 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 6 אלכסנדריה 146,294 וושינגטון די. סי. 7 המפטון 136,836 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 8 רואנוק 97,469 רואנוק 9 פורטסמות' 96,470 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 10 סאפוק 85,181 11 לינצ'בורג 77,113 לינצ'בורג 12 האריסונבורג 50,981 האריסונבורג המטרופולינים הגדולים בווירג'יניה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 וושינגטון די. סי. 6,033,737 צפון וירג'יניה 2 וירג'יניה ביץ'-ניופורט ניוז 1,716,624 דרום וירג'יניה 3 ריצ'מונד 1,260,029 מרכז וירג'יניה 4 רואנוק 313,388 דרום וירג'יניה 5 קינגספורט-בריסטול 308,079 דרום וירג'יניה 6 לינצ'בורג 257,835 מרכז וירג'יניה 7 שארלוטוויל 226,968 מרכז וירג'יניה 8 לקסבורג-כריסטיאנבורג 181,605 דרום וירג'יניה 9 האריסונבורג 130,649 צפון וירג'יניה
השכלה
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת וירג'יניה, שהוקמה על ידי תומאס ג'פרסון ב-1819, היא אחת מן האוניברסיטאות הציבוריות הרבות בארצות הברית
סמלי המדינה
סמלי מדינת וירג'יניה דגל סמל מוטו כינוי דגל וירג'יניהFlag of Virginia סמל וירג'יניהSeal of Virginia מרכז|130px מרכז|100px "כך תמיד לרודנים""Sic semper tyrannis" "הדומיניון הישן""The Old Dominion" עץ פרח ציפור חיה קרנית פלורידהCornus florida קרניתAmerican dogwood קרדינל צפוניNorthern cardinal אמריקן פוקהאונדAmerican Foxhound מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות וירג'יניה
הטבח בווירג'יניה טק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2024-09-29T05:32:54 |
ורמונט | ורמונט (באנגלית: Vermont ) היא מדינה בארצות הברית. ורמונט גובלת במזרח בניו המפשייר, במערב בניו יורק, בדרום במסצ'וסטס ובצפון בפרובינציה הקנדית קוויבק. בירת ורמונט היא מונטפלייר. ורמונט היא אחת ממדינות חבל ניו אינגלנד והיא המדינה היחידה בחבל זה שאין לה מוצא לאוקיינוס האטלנטי. ורמונט היא אחת המדינות היחידות בארצות הברית שהייתה רפובליקה עצמאית לפני כניסתה לאיחוד המדינות של ארצות הברית, בשם רפובליקת ורמונט.
ורמונט היא מדינה קטנה ביותר, הן בשטחה (24,901 קמ"ר), והן במיעוט האוכלוסין (643,077 תושבים, נכון למפקד האוכלוסין שנערך ב-2020). היא מפורסמת בשרשרת ההרים הירוקים שנמצאים במערב המדינה, שרשרת הרים שאורכה מעל 400 ק"מ, ושההר הגבוה בה הוא בגובה 1339 מטר מעל פני הים. שמה של ורמונט, נגזר משמם הצרפתי של ההרים הירוקים les Verts Monts, "ההרים הירוקים". בצפון מערב המדינה נמצא אגם שמפליין, המשותף גם למדינת ניו יורק ולפרובינציית קוויבק בקנדה.
ורמונט מפורסמת בחמאה וסירופ המייפל הייחודיים המיוצרים בה.
היסטוריה
שטחה של ורמונט היה שייך בתחילה לצרפת, אולם הועבר לידיים בריטיות לאחר תבוסתה של צרפת במלחמת הצרפתים והאינדיאנים בשנים 1754–1763. במשך שנים רבות שטח ורמונט, שאז נקרא "New Hampshire Grants", היה נתון למחלוקת מצד המושבות ניו יורק וניו המפשיר. מתיישבים באזור שהחזיקו בזכויות מקרקעין בידי מושבות אלו חוו התנגדות מצד מיליציית "Green Mountain Boys" המקומית, שלבסוף גברה והקימה רפובליקה עצמאית בשם רפובליקת ורמונט, שהייתה קיימת בשנים 1777–1791. לרפובליקה הייתה חוקה שהתבססה על המודל הדמוקרטי המתקדם של פנסילבניה. החוקה אסרה על עבדות, העניקה זכות הצבעה לכל גבר מעל גיל 21 (מבלי להתנותה במבחן הכנסה או בעלות על רכוש) וקבעה שעל המדינה לממן בתי ספר ציבוריים.
רבים מאזרחי הרפובליקה העדיפו להשתייך לארצות הברית, וב-1791 הצטרפה ורמונט לאיחוד כמדינה ה-14. מצד ארצות הברית צידדו בהצטרפות ורמונט מדינות הצפון, המדינות הקטנות, והמתנגדים לעבדות, שביקשו לאזן את משקלה של המדינה תומכת העבדות קנטקי, שעתידה הייתה להצטרף שנה לאחר ורמונט. מושל הרפובליקה, תומאס צ'יטנדן, המשיך בתפקידו כמושל ורמונט שבאיחוד. על בסיס חוקת הרפובליקה מ-1777 נכתבה חוקת מדינת ורמונט, שאושרה ב-1793. כשנתיים לאחר התכנסותו הראשונה אישר הקונגרס האמריקאי ב-4 במרץ 1791 את צרופה של ורמונט כמדינה ה-14 לאיחוד מדינות ארצות הברית. ורמונט היא המדינה הראשונה שהצטרפה לשלוש עשרה המושבות, אשר חתמו על הכרזת העצמאות האמריקנית בשנת 1776 והובילו למלחמת העצמאות האמריקנית וליסודה של ארצות הברית.
החל משנות החמישים של המאה ה-19, הייתה ורמונט למתנגדת בולטת לעבדות בארצות הברית. המדינה תמכה באברהם לינקולן לנשיאות ונתנה לו את הרוב הגדול ביותר מכל מדינות ארצות הברית. במלחמת האזרחים האמריקנית לחמה ורמונט לצד האיחוד, ושלחה יותר מ-33,000 חיילים לצבאו, כמעט 10% מאוכלוסיית המדינה באותה עת. 5,224 מתנדבים נהרגו או נפצעו במהלך המלחמה ולאחריה.
בשנת 2000 הייתה ורמונט למדינה הראשונה להציג איחוד אזרחי בארצות הברית, וב-2009 הייתה למדינה הראשונה לחוקק נישואים חד-מיניים, ללא התערבות של בית משפט ואילוצו.
גאוגרפיה
ורמונט שוכנת באזור ניו אינגלנד במזרח ארצות הברית, ומשתרעת על פני שטח של 24,900 קילומטר רבוע, דבר המציב אותה במקום ה-45 מבחינת גודל שטח מבין מדינות ארצות הברית.
היא גובלת במערב בניו יורק, בדרום במסצ'וסטס, בצפון בפרובינציה הקנדית קוויבק ובמזרח בניו המפשייר, שבינה לבין ורמונט מפריד גבול טבעי של נהר קונטיקט. הגדה המערבית של הנהר מהווה את הגבול, הואיל והנהר שייך לניו המפשייר. 41% משטח ורמונט הוא חלק מאגן הניקוז של נהר הקונטיקט. היא מפורסמת בשרשרת ההרים הירוקים שנמצאים במערב המדינה, שרשרת הרים שאורכה מעל 400 ק"מ, ושההר הגבוה בה הוא בגובה 1,339 מטר. כ-77% משטח המדינה מכוסה ביערות ועצים, וביתר השטח קיימים בין השאר אחו, אגמים, בריכות וביצות.
אגם שמפליין הוא האגם הגדול ביותר בוורמונט, אגם המים המתוקים השישי בגודלו בארצות הברית, מפריד בין ורמונט לניו יורק בחלקה הצפון-מערבי של המדינה.
אורכה של ורמונט, מצפון לדרום, הוא 256 קילומטרים, ורוחבה הגדול ביותר, ממזרח למערב, הוא 89 קילומטרים. בין השטחים בוורמונט שנשלטים מנהלית על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, נמנים הפארק ההיסטורי של מארש-בילינגס-רוקפלר ואת חלקו של שביל האפלצ'ים הנמצא במדינה.
ממשל ופוליטיקה
ורמונט היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת ורמונט, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של ורמונט וסנאט ורמונט, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של ורמונט. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא מונטפלייר.
הרשות המבצעת בוורמונט מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של שנתיים, ויכולים להיבחר ללא הגבלה. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים 59 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-118 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של ורמונט שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
המדינה מחולקת מנהלית ל-14 מחוזות. הגדול שבמחוזות ורמונט הוא מחוז וינזדור (2,510 קמ"ר), הקטן שבהם הוא מחוז גרנד אייל (210 קמ"ר), והמאוכלס שבהם הוא מחוז שיטנדן (כ-156,545 תושבים), בו שוכנת ברלינגטון, העיר המאוכלסת ביותר במדינה. עיר הבירה, מונטפלייר, נמצאת במחוז וושינגטון.
ורמונט היא מדינה ליברלית באופייה, ומאז מערכת הבחירות של שנת 1992 היא מצביעה באופן קבוע למפלגה הדמוקרטית. עם זאת, במדינה יש התנגדות גורפת לחוקי הגבלת נשק הנפוצים בשל אופייה הכפרי.
לוורמונט 3 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים וחבר בית נבחרים אחד כולל, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. בשל מיעוט האוכלוסין במדינה זו, היא שולחת נציג יחיד לבית הנבחרים של ארצות הברית (כיום מכהנים בבית הנבחרים 435 נציגים). ייצוגה של ורמונט בבית הנבחרים של ארצות הברית הוא דמוקרטי. בדומה לשאר מדינות ארצות הברית היא שולחת שני נציגים לסנאט של ארצות הברית. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם פיטר ולץ' הדמוקרטי וברני סנדרס, עצמאי המחזיק בדעות שמאליות-סוציאליסטיות החובר עם הדמוקרטים בסנאט.
כלכלה
על פי דו"ח משותף חדש של הקואליציה הלאומית להכנסה נמוכה והקואליציה לדיור בר השגה של ורמונט, השכר השעתי שבוורמונטר צריך להרוויח כדי להרשות לעצמו דירת שני חדרי שינה בטוחה גבוה ב-9.35 דולר שלמים מהשכר השעתי הממוצע של ורמונט, מה שהופך את ורמונט בין המדינות היקרות ביותר עבור שוכרים לחיות.
דמוגרפיה
קבוצת האוכלוסייה הגדולה בוורמונט היא הצרפתים, המהווים 22.2% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא אנגלים, עם 17.8% ממניין האוכלוסייה, ולאחריהם אירים (17.5%), גרמנים (10.4%), איטלקים (7.2%) ואמריקאים. (7.2%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות בוורמונט נוצרים קתולים 22% פרוטסטנטים אוונגליסטים 11% פרוטסטנטים אחרים 19% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 2% הינדים 1% בודהיסטים 1% אחר 5% חסרי סיווג דתי 37% קבוצות גזעיות בוורמונט לבנים לא-היספאנים 94.3% שחורים 1% היספאנים 1.5% אסייתים 1.3% אמריקאים ילידים 0.4% מעורב 1.7% קבוצות מוצא אתני בוורמונט צרפתים 22.2% אנגלים 17.8% אירים 17.5% גרמנים 10.4% איטלקים 7.2% אמריקאים 7.2% סקוטים 4.3% פולנים 3.9% שפות מדוברות בוורמונט אנגלית 94.4% ספרדית 1.2% אחר 4.4%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ורמונט
הערים הגדולות בוורמונט (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ברלינגטון 42,417 ברלינגטון 2 סאות' ברלינגטון 17,904 ברלינגטון 3 ראטלנד 16,495 4 באר 9,052 המטרופולינים הגדולים בוורמונט (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ברלינגטון 216,167 צפון ורמונט
השכלה
בשנים 2005 ו-2006 דורגה ורמונט כמדינה המשכילה ביותר בארצות הברית. בשנת 2006 נמצא פער בתקן בדיקת המבחנים מול התקן הכללי בארצות הברית. בוורמונט ההטיה הייתה בשיעור של 30% בממוצע, מה שממקם אותה במקום ה-11 בין מדינות ארצות הברית, אך לרוב המדינות שיעור הטיה גבוה יותר. בחלוקה גזעית, דו"ח של ממשלת ארצות הברית משנת 2007 על הציונים של המדינות במבחנים הכלליים מראה שתלמידי ורמונט בכיתה ד' היו במקום ה-25 וה-26 בקריאה ובמתמטיקה, בהתאמה. תלמידי כיתה ח' במדינה דורגו במקום ה-18 במתמטיקה וה-12 בקריאה.
ההוצאה היעילה לתלמיד בוורמונט בשנת 2008 הייתה 11,548 דולר אמריקני. ב-2011, שיעור מסיימי התיכון במדינה היה 91% כאשר השיעור הכללי בכל ארצות הברית היה 85%. כמעט 34% מהתושבים היו בעלי תואר ראשון לפחות, לעומת 28% בכל ארצות הברית. ב-2013, היחס בין מספר התלמידים למספר המורים היה הנמוך ביותר בכל ארצות הברית.
סמלי המדינה
סמלי מדינת ורמונט דגל סמל מוטו כינוי דגל ורמונטFlag of Vermont סמל ורמונטSeal of Vermont מרכז|130px מרכז|100px "חירות ואחדות""Freedom and Unity" "מדינת ההר הירוק""Green Mountain State" עץ פרח ציפור חיה אדר הסוכרSugar Maple תלתן אדוםRed clover קיכלי חלוד-זנבHermit thrush סוס מורגןMorgan horse מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות ורמונט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
*
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-07-11T18:22:42 |
טנסי | טנסי (באנגלית: Tennessee ) היא אחת ממדינות ארצות הברית, הממוקמת בדרום ארצות הברית. היא גובלת בווירג'יניה וקנטקי בצפון, קרוליינה הצפונית במזרח, ג'ורג'יה, אלבמה ומיסיסיפי בדרום, ובארקנסו ומיזורי במערב.
בשנת 1796 הצטרפה למדינות האיחוד. טנסי מכונה "מדינת המתנדבים" בזכות התפקיד המרכזי שנטלו מתנדבים ממדינה זו במלחמת 1812 ובמיוחד בקרב ניו אורלינס.
טנסי גובלת בשמונה מדינות אחרות, ויחד עם מדינת מיזורי, גובלות שתיהן במספר הרב ביותר של מדינות.
מקור השם
שמה של טנסי נובע מנהר טנסי, אשר זורם במרכזה, והתחלתו בדרום קנטקי וסיומו באלבמה.
היסטוריה
מעט מאוד ידוע על תולדות ההתיישבות האנושית בטנסי קודם לבואם של המתיישבים האירופאים הראשונים. מגלי ארצות ספרדיים ובראשם ארננדו דה סוטו (Hernando de Soto) הגיעו לאזור בין השנים 1539–1543 ומצאו במקום את שבטי הילידים (אינדיאנים) מוסקוגי ויוקי. שבטים אלה נעלמו מן האזור ואת מקומם תפס שבט הצ'ירוקי שנסוג דרומה מן האזור בו היום שוכנת מדינת וירג'יניה עקב התפשטות ההתיישבות האירופית בצפון אמריקה. ככל שהגיעו לאזור יותר מתיישבים אירופיים, הם דחקו את רגלי השבטים המקומיים דרומה ומערבה ובהם את שרידי שבטי המוסקוגי והיוקי וכן את שבט צ'יקסאו וקוקטאו.
בשנים 1838 - 1839 הוכרחו כ-17,000 בני שבט הצ'ירוקי לצעוד מערבה מאזור מזרח טנסי לטריטוריה האינדיאנית שממערב לארקנסו. מצעד זה נודע בשם נתיב הדמעות ועל פי הערכות שונות כ-4,000 בני שבט הצ'ירוקי נספו בדרך.
שלטון צפון קרוליינה
בטרם קיבלו מעמד של מדינה, סבלו בני טנסי מחוסר הגנת ממשלה מקומית. בין השנים 1777 - 1788 נוצרו שישה מחוזות במזרח טנסי ובמרכזה, אשר היו תחת שליטת מדינת צפון קרוליינה, השכנה ממזרח. לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית ביקשה צפון קרוליינה להסיר ידיה מאזור זה בגלל ריחוקו ועקב הצורך לפרוץ אליו דרכים. אף המתיישבים המקומיים לא קיבלו סיוע ומענה לצרכיהם מן הממשל בצפון קרוליינה.
מדינת פרנקלין
שתי דרישותיהם העיקריות של המתיישבים המקומיים מן הממשל בצפון קרוליינה, בשנות השמונים של המאה השמונה עשר, היו הזכות לשוט על נהר המיסיסיפי וקבלת הגנה משבטי הילידים (אינדיאנים) המקומיים. משאלה לא נענו, החליטו המתיישבים לייסד בשנת 1784 את מדינת פרנקלין. ג'ון סילבר נבחר למושל המדינה ועל אף שמדינתו לא זכתה להכרה, החל לארגן את סדרי הממשל. באותה תקופה מתיישבי רמת קמברלנד ניסו לקשור ברית עם ספרד, אשר שלטה בנהר המיסיסיפי. לאור גילויי עצמאות אלה שבה מדינת צפון קרוליינה והשליטה מרותה על אזור טנסי, דבר ששם קץ ל"מדינת פרנקלין" כבר בשנת 1788.
הטריטוריה הדרום-מערבית
בשנת 1789 אישרה מדינת צפון קרוליינה את חוקת ארצות הברית ובמסגרת הליך זה העבירה את השליטה באזורה המערבי, אזור טנסי, לממשל הפדרלי של ארצות הברית. הקונגרס האמריקאי קבע אזור זה כטריטוריה של ארצות הברית מדרום לנהר האוהיו, הידוע בשם "הטריטוריה הדרום-מערבית". הטריטוריה חולקה לשלושה מחוזות, שניים במזרח טנסי והאחד ברמת קמברלנד. בכל מחוז הוקם בית משפט, משמר אזרחי ובעלי משרות שלטונית. מושל הטריטוריה, ויליאם בלנט, שהגיע עם ניסיון שלטוני מצפון קרוליינה, מונה למשרתו על ידי הנשיא ג'ורג' וושינגטון.
קבלה למדינות האיחוד
מפקד אוכלוסין שנערך בטריטוריה בשנת 1795 העלה כי במקום די אוכלוסייה לייסוד מדינה. משאל עם שנערך במקום העלה רוב מוחץ בעד הצטרפות לאיחוד מדינות ארצות הברית. ביוזמת המושל בלנט כונסה ועידת חוקה בעיר נוקסוויל, במזרח טנסי, שאליה הגיעו נציגי המחוזות. אלה אישרו דגם לחוקת המדינה וכן רשימת זכויות האדם דמוקרטית. למושל המדינה הראשון נבחר סביר (Sevier) ובית הנבחרים הטרי בחר בבלנט ובוויליאם קוק כסנטורים לסנאט שבוושינגטון הבירה. אנדרו ג'קסון נבחר כנציג המדינה לבית הנבחרים האמריקאי. כך למעשה קמה מדינת טנסי, עוד בטרם הגישה בקשה לקונגרס האמריקאי להתקבל למדינות האיחוד של ארצות הברית.
ב-1 ביוני 1796 הצביע הקונגרס האמריקאי בעד קבלת טנסי כאחת משש-עשרה מדינות האיחוד. אף גבולות המדינה נקבעו באותה עת, והם חופפים במידה רבה את הגבולות הנוכחיים של המדינה.
מלחמת האזרחים
שמאל|ממוזער|250px|שיקום של מבצר לודון, ההתיישבות הבריטית הראשונה בטנסי במאה ה-18
רבים מקרבות מלחמת האזרחים האמריקנית התרחשו בערים ובאזורי הכפר של טנסי. רק במדינת וירג'יניה נערכו קרבות רבים יותר. האוכלוסייה המקומית בטנסי הייתה מפולגת באשר לשאלה האם להישאר חלק מן האיחוד או להצטרף למדינות הפורשות. בתחילת המלחמה נטתה הכף לטובת הישארות במסגרת מדינות האיחוד אולם לאחר שהנשיא אברהם לינקולן החליט באפריל 1861, לשלוח כוח של 75 אלף חיילים כדי לכפות על המדינות הפורשות לשוב לאיחוד, השתנתה דעת הקהל בטנסי לטובת פרישה. מדינת טנסי, אשר בראשה עמד המושל אישם גרין האריס, התאפיינה בתקופה זו בחוסר אחדות- בעוד שבמזרח המדינה היה רוב מוצק בעד הישארות באיחוד, במערבה נטה הרוב לטובת מדינות הדרום הפורשות. תושבי מרכז המדינה הכריעו את הכף לטובת פרישה מן האיחוד ב-13 במאי 1861 ובכך הייתה טנסי למדינה האחת לפני האחרונה (צפון קרוליינה) שהצטרפה לקונפדרציית המדינות של אמריקה.
ברוב הקרבות שניטשו במדינה במהלך מלחמת האזרחים, ניצחו מדינות הצפון, אשר תפשו שליטה במדינה עד לתחילת שנת 1863.
עם תום הכיבוש רוב שטחה של המדינה, מונה אנדרו ג'ונסון למושל הצבאי של המדינה והממשל הצבאי אסר על המשך העבדות. חלק קטן מן המדינה, באזור העיר צ'טנוגה בדרום-מזרח טנסי נותר בשליטת מדינות הקונפדרציה. הקרבות האחרונים במלחמת האזרחים בטנסי היו בעקבות פלישה צפונה של צבא הקונפדרציה. בנובמבר 1864 בעיר פרנקלין ובדצמבר אותה שנה בנאשוויל. בשני הקרבות הובס צבא הקונפדרציה.
בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על “הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי” בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש־מהר את הפקודה האנטישמית.
מתום מלחמת האזרחים ועד ימינו
ביום 22 בפברואר 1865 אימצה טנסי חוקה חדשה אשר אסרה על עבדות. בשנת 1866 אישרה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ומיד אחר כך הייתה למדינה הראשונה ששבה והצטרפה לאיחוד. בזכות אישור התיקון, לא הוחל על טנסי הממשל הצבאי שהוחל על שאר מדינות הקונפדרציה בזמן תקופת השיקום. בשנת 1897 חגגה טנסי מאה שנה להיווסדה (גם אם בשנה איחור) וציינה את המאורע בתערוכה גדולה בעיר נאשוויל.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה החייל אלוין ס. יורק מטנסי לגיבור לאומי, כאשר קיבל את עיטור הגבורה האמריקאי החשוב ביותר על שהכניע מחלקת מקלע גרמני בקרב ארגון באוקטובר 1918.
טנסי זכתה לתשומת לב לאומית בתחילת המאה העשרים עם עלייתה של תנועת זכויות הנשים. בשנת 1920 אישרה האספה הכללית של המדינה את התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית והעניקה זכויות בחירה לנשים במדינה. בשנת 1925 זכתה מדינת טנסי לתשומת לב פעם נוספת בזכות משפט הקופים. משפט בו הועמד לדין מורה לביולוגיה על שהפר חוק מדינה שהתקבל באותה שנה ואשר אסר על הוראות תורת האבולוציה בבתי הספר.
בתקופת מלחמת העולם השנייה בחר משרד האנרגיה האמריקאי למקם בעיירה אוק רידג' (Oak Ridge) בטנסי את המעבדה הלאומית לפיתוח נשק אטומי. למעבדה זו היה תפקיד מרכזי בפרויקט מנהטן בה פותחה הפצצה האטומית. מוזיקת הקאנטרי אשר צמחה מתוך התרבות הכפרית בטנסי, זכתה, החל משנות העשרים של המאה העשרים, לאהדה רבה בארצות הברית כולה ואף במדינות אחרות. העיר נאשוויל זכתה לתואר בירת מוזיקת הקאנטרי בארצות הברית.
הצורך ליצור מקומות עבודה בשנות השפל, הרצון להסדיר את אספקת החשמל לאזורים הכפריים בטנסי, והצורך למתן את עליית נהר הטנסי על גדותיו מדי אביב, הביאו ליצירת החברה הממשלתית רשות עמק טנסי בשנת 1933, במסגרת הניו דיל. מטרתה של הרשות היה לתכנן את פיתוחו הכולל של עמק נהר טנסי וזאת בעיקר בעזרת סכרים הידרואלקטריים ותחנות כוח על בסיס פחם. עשרים סכרים הוקמו בין השנים 1933–1951 ובכך הפכו זאת למפעל הגדול ביותר לעבודות ציבוריות בארצות הברית. מאחורי הסכרים נוצרו אגמים המשמשים לאתרי בילוי ונופש עד היום. רשות נהר טנסי הביאה למדינה חשמל זול ובשפע. 60,000 חוות וישובים כפריים זכו לחיבור לרשת החשמל בזכות מפעל זה. בשנת 1945 הייתה רשות נהר טנסי לחברת החשמל הגדולה בארצות הברית ומשכה לטנסי מפעלים גדולים. רשות נהר טנסי משמשת מופת למפעל עבודות ציבוריות מוצלח. רשות נהר טנסי אף זכתה לתשומת לבו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, באחד מביקוריו הרשמיים בארצות הברית, בחודש מאי, 1951. רשות נהר טנסי שימשה השראה להקמתה של הרשות לפיתוח נהר הירדן בישראל.
בשנת 1996 חגגה מדינת טנסי מאתיים שנה ליסודה.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|סתיו בטנסי
שמאל|ממוזער|250px|הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז
מדינת טנסי גובלת בשמונה מדינות אחרות: קנטקי ווירג'יניה לצפונה; צפון קרוליינה במזרחה; ג'ורג'יה, אלבמה ומיסיסיפי בדרומה; ארקנסו ומיזורי במערבה. המדינה מחולקת לשלושה אזורים גאוגרפיים על ידי נהר טנסי: מזרח טנסי, מרכז טנסי ומערב טנסי. הנקודה הגבוהה במדינה היא פסגת קלינגמן (Clingmans Dome) בגובה 2,025 מטר, השוכנת על גבולה המזרחי של המדינה. בטנסי שישה תוואיי קרקע מקומיים נפרדים: הרי הבלו רידג' (Blue Ridge), רכס הרי האפלצ'ים ועמק האפלצ'ים, רמת קמברלנד, רכס היילנד, בקעת נאשוויל ושפלת חוף המפרץ.
בטנסי מספר גדול של גנים לאומיים, ופארקים ציבוריים בשטח כולל של 534 קמ"ר וכן שמורות טבע גדולות. בולטים בהם, שמורת הטבע הענקית של הרי הסמוקי (2,110 קמ"ר), אשר קמה בזכות תרומתה של משפחת רוקפלר לציבור, וכן שביל האפלצ'ים, המתפתל לאורך 3,500 ק"מ, ממדינת מיין בצפון ועד לג'ורג'יה בדרום, דרך מזרחה של טנסי.
מזרח טנסי
אזור הרי הבלו רידג' שוכן בקצה המזרחי של טנסי, על גבולה עם צפון קרוליינה. אזור זה של המדינה מאופיין בהרים גבוהים, הכוללים את הרי הסמוקי'ס (Great Smoky Mountains), את הרי צ'להואי (Chilhowee Mountains), את רמת יוניקוי (Unicoi) ואת הרי סנובירד (Snowbird). הגובה הממוצע של אזור הרי הבלו רידג' הוא 1,500 מטר מעל פני הים. פסגת קלינגמן ממוקמת באזור זה.
מהרי הבלו רידג' מערבה, לאורך 88 ק"מ, משתרע אזור הרכס והעמק, שבו נחלים אין-ספור מזינים את נהר טנסי הזורם בעמק טנסי. באזור זה של המדינה עמקים פוריים שביניהם רכסים מיוערים, כמו הר בייס (Bays) והר קלינץ' (Clinch). החלק המערבי של עמק טנסי, היכן שהוא מתרחב והרכסים מצידיו נעשים נמוכים יותר, נקרא בשם העמק הגדול (Great Valley).
מרכז טנסי
ממערב לאזור מזרח טנסי שוכנת רמת קמברלנד. באזור זה פסגות שטוחות שביניהן עמקים תלולים. גובהה של רמת קמברלנד נע בין 450 - 550 מטר מעל פני הים.
רכס היילנד שוכן ממערב לרמת קמברלנד וחלקו נמצא בדרומה של מדינת קנטקי, השכנה מצפון. הרכס מקיף את בקעת נאשוויל. בבקעת נאשוויל קרקע פורייה לגידולי חקלאות. אזור זה ידוע במגוון אוכלוסיית בעלי החיים ובגידולי טבק. בזכות תכונותיו, אזור זה משך אליו מתיישבים כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה.
מערב טנסי
ממערב לרכס היילנד ולבקעת נאשוויל, שוכנת שפלת חוף המפרץ, הכוללת את אזור נהר המסיסיפי. אזור שפלת חוף המפרץ, הוא האזור הגאוגרפי הגדול בטנסי והוא חלק ממרחב גאוגרפי המשתרע מחוף מפרץ מקסיקו ועד לדרומה של מדינת אילינוי. בטנסי, ניתן לחלק את השפלה לשלושה חלקים מנהר טנסי במזרח ועד לנהר מיסיסיפי במערב. החלק המזרחי באזור זה מאופיין בגבעות השוכנות ממערבו של נהר טנסי ורוחבו כ-16 ק"מ. ממערב לרצועה צרה זו, אזור של גבעות וערוצי נחלים ביניהם המשתרעים עד לעיר ממפיס, אזור זה מכונה "תחתית טנסי" ומסתיים בצוקים גבוהים הצופים על נהר מיסיסיפי. ממערב ל"תחתית טנסי" נמצא אגן ההצפה של נהר המיסיסיפי, השוכן פחות מ-90 מטר מעל פני הים. שפלה זו מאופיינת בביצות ובאזורי הצפת הנהר ולעיתים מכונה בשם אזור הדלתא של מיסיסיפי או, פשוט "הדלתא".
רוב מערב טנסי נותר אדמה בשליטת הילידים האמריקאים (אינדיאנים) עד לשנת 1818, עד אשר שבט צ'יקסאו (Chickasaw) נאלץ לוותר על אדמותיו בין נהר טנסי ונהר המיסיסיפי.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הקפיטול של טנסי בנאשוויל
טנסי היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת טנסי, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של טנסי וסנאט טנסי, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של טנסי. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא נאשוויל.
הרשות המבצעת בטנסי מורכבת מהמושל הנבחר אחת לארבע שנים ויכול לכהן במשך שתי תקופות כהונה, לכל היותר. המושל הוא איש השלטון המקומי היחיד הנבחר על ידי כל אזרחי המדינה, עובדה המעניקה לו כוח שלטוני רב. לא קיימות בחירות ישירות בטנסי למשרת סגן המושל, בניגוד לרוב מדינות ארצות הברית. התובע הכללי של טנסי ממונה על ידי בית המשפט העליון במדינה. הסנאט של המדינה בוחר את יושב ראש הסנאט, המשרת גם בתפקיד סגן המושל.
בבית המחוקקים 33 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-99 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות.
בבית המשפט העליון של טנסי חמישה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי. בית המשפט לערעורים פליליים מורכב מתשעה שופטים. החוקה של מדינת טנסי אומצה בשנת 1870, זאת לאחר שתי גרסאות קודמות (1796, 1834).
טנסי הייתה בעבר מעוז המפלגה הדמוקרטית, כמו יתר אזור דרום ארצות הברית. מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 החלה המדינה לנטות להצביע עבור המפלגה הרפובליקנית, וברוב מערכות הבחירה זכו המועמדים הרפובליקנים, למעט שלוש זכויות של ג'ימי קרטר וביל קלינטון. עיקר כוחם של הדמוקרטים בערים ממפיס, נאשוויל וצ'טנוגה וכן במרכז טנסי. עיקר כוחה של המפלגה הרפובליקנית במזרח טנסי ואזורים בודדים בדרום המדינה. בבחירות לנשיאות 2000, אז התמודד אל גור, יליד טנסי וסנאטור מטעם המדינה, מול ג'ורג' ווקר בוש, זכה דווקא בוש למרבית הקולות במדינה.
לטנסי 11 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים ו-9 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. נכון לשנת 2015, מתוך 9 הנציגים בבית הנבחרים, 7 הם חברי המפלגה הרפובליקנית ו-2 חברי המפלגה הדמוקרטית. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם הרפובליקנים למאר אלכסנדר ומרשה בלקברן.
כלכלה
התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) בטנסי בשנת 2003 היה כמעט 200 מיליארד דולר, המהווה 1.8% מן התל"ג של ארצות הברית. ההכנסה השנתית לנפש באותה שנה הייתה 28,641$, דבר המדרג מדינה זו במקום ה-36 בין מדינות ארצות הברית ומהווה 91% מן ההכנסה הממוצעת לנפש בארצות הברית. עיקר התוצר המקומי בטנסי הוא בתחומי הטקסטיל, כותנה, בקר ויצור חשמל, אף שטנסי ידועה גם בייצור הוויסקי.
אין בטנסי מס הכנסה של המדינה על הכנסות (להבדיל ממסים פדרליים ומרווחי מניות, לדוגמה). באופן כללי, מס ערך מוסף במדינה הוא בגובה 7%. על מוצרי מזון מוטל מס בשיעור 6% (להוציא ממתקים, מוצרי הרזיה ומזון מוכן שעליהם שיעור המס הוא 7%).
דמוגרפיה
בהתאם למפקד האוכלוסין האמריקאי משנת 2005, אוכלוסיית טנסי מונה 5,962,959 נפש. לפי מפקד משנת 2000, 17.3% מן האוכלוסייה רואים עצמם כמשתייכים למוצא אמריקאי, 16.4% ממוצא אפריקאים-אמריקאים, 9.3% ממוצא אירי, 9.1% ממוצא אנגלי, 8.3% ממוצא גרמני. 82% מן האוכלוסייה בטנסי היא נוצרית, עם רוב לזרם הבפסטיסטי. אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות בטנסי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 52% פרוטסטנטים אחרים 21% קתולים 6% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 14% קבוצות גזעיות בטנסי לבנים לא-היספאנים 75.6% שחורים 16.7% היספאנים 4.6% אסייתים 1.4% אמריקאים ילידים 0.4% מעורב 1.7% קבוצות מוצא אתני בטנסי אמריקאים 17.1% אירים 11.1% גרמנים 10.2% אנגלים 10.1% סקוטים-אירים 2.4% סקוטים 2.2% איטלקים 2.1% צרפתים 1.9% שפות מדוברות בטנסי אנגלית 93.6% ספרדית 3.8% אחר 2.6%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת טנסי
בירת טנסי הנוכחית היא נאשוויל, העיר הגדולה במדינה, אף שנוקסוויל, קינגסטון ומרפריסבורו, היו כולן בירות המדינה בעבר. ממפיס היא העיר השנייה בגודלה במדינה (680,000 נפש), אף שהאזור המטרופוליטני של נאשוויל (575,000 בעיר וכמיליון וחצי במטרופולין) גדול יותר. העיר השלישית בגדלה, נוקסוויל (173,000) והרביעית בגדלה, צ'טנוגה (155,000), שוכנות במזרח המדינה. ריכוזי אוכלוסייה נוספים קיימים סביב הערים, קלרקסוויל במרכז המדינה ובריסטול בקצה הצפון-מזרחי של המדינה.
הערים הגדולות בטנסי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ממפיס 646,889 ממפיס 2 נאשוויל 626,681 נאשוויל-מרפריסבורו 3 נוקסוויל 178,874 נוקסוויל 4 צ'טנוגה 167,674 צ'טנוגה 5 קלארקסוויל 132,929 קלארקסוויל 6 מרפריסבורו 108,755 נאשוויל-מרפריסבורו 7 ג'קסון 65,211 ג'קסון 8 ג'ונסון סיטי 63,152 ג'ונסון סיטי 9 פרנקלין 62,487 נאשוויל-מרפריסבורו המטרופולינים הגדולים בטנסי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 נאשוויל-מרפריסבורו 1,792,649 מרכז טנסי 2 ממפיס 1,343,230 מערב טנסי 3 נוקסוויל 857,585 מזרח טנסי 4 צ'טנוגה 544,559 מזרח טנסי 5 קינגספורט-בריסטול 308,079 מזרח טנסי 6 קלארקסוויל 278,353 מערב טנסי 7 ג'ונסון סיטי 63,152 מזרח טנסי 8 ג'קסון 62,487 מערב טנסי
יהדות טנסי
בכל ערי טנסי הגדולות קיימות קהילות יהודיות פעילות. המהגר היהודי הידוע הראשון לממפיס, דוד הרט, הגיע לעיר בשנת 1838 ופתח בה פונדק דרכים ובית מרזח. יהודים רבים באו בעקבותיו וכבר בשנת 1847 נקנתה בעיר קרקע לבית קברות יהודי. רוב היהודים בעיר עסקו בתחומי המסחר והבנקאות. בשנת 1860 מנתה הקהילה היהודית בעיר 400 נפש. בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו רבים מיהודי העיר בהצטרפות טנסי לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו תושבי העיר עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש ציווה גרנט על גירוש מיידי של כל יהודי העיר בתוך יממה. למרבית המזל, ביטל הנשיא לינקולן הוראה זו. ההערכה היא כי היום חיים בעיר כעשרת אלפי יהודים. קיימים חמישה בתי כנסת, שלושה בתי ספר יהודיים לגילאים שונים וכן ארגונים יהודיים שונים.
בבירה נאשוויל מקיימים יהודים חיי קהילה מאז מחצית המאה התשע-עשרה, וכיום חיים בנאשוויל כ-6,500 יהודים, כאחוז מתושבי העיר. הדמות היהודית הבולטת בעיר, הוא שליח חב"ד ורב בית הכנסת 'בית תפילה' הרב יצחק טייכטל, המקים כעת מרכז יהודי אזורי בעלות של מיליוני דולרים. בנוסף לחב"ד, פעילים בעיר עוד מספר בתי כנסת וארגונים שונים.
בנוקסוויל, חיים כ-2,500 יהודים. פעילים בה שני בתי כנסת אשר נוסדו בשנת 1864. זוהי הקהילה היהודית הוותיקה ביותר במזרח טנסי. כמו כן קיימות קהילות יהודיות בערים קטנות יותר בטנסי.
תחבורה
את טנסי חוצה ממזרח למערב כביש בין-מדינתי (Interstate Highway) שסימונו I-40, הממשיך וחוצה למעשה את כל היבשת עד לחוף המערבי. כביש זה מהווה את ציר התנועה המרכזי במדינה ומחבר בין שלוש הערים הגדולות, נוקסוויל במזרח, נאשוויל במרכז וממפיס במערב. צירי התנועה הבין-מדינתיים העיקריים הם I-55, I-65, I-75 ו- I-81.
שדות התעופה המרכזיים במדינה כוללים את נמל התעופה הבינלאומי של נאשוויל, נמל התעופה הבינלאומי של ממפיס ונמל התעופה בנוקסוויל.
חינוך וספורט
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת טנסי בנוקסוויל, ספריית האוניברסיטה ברקע
במדינה שתי אוניברסיטאות בולטות: אוניברסיטת טנסי (The University of Tennesse), שהיא אוניברסיטה ציבורית, לה קמפוס מרכזי בעיר נוקסוויל ומספר קמפוסים נוספים בערים אחרות במדינה. באוניברסיטה זו לומדים מעל 40 אלף סטודנטים. אוניברסיטת ואנדרבילט, שהיא אוניברסיטה פרטית, בבירה נאשוויל ובה לומדים למעלה מ-11,000 סטודנטים. במדינה מספר רב של אוניברסיטאות ומכללות קטנות יותר.
בטנסי קבוצות ספורט מקצועניות במספר ענפים. קבוצת הכדורסל ממפיס גריזליס היא חלק מליגת ה-NBA, קבוצת הוקי קרח Nashville Predators משתתפת במשחקי ליגת ההוקי המקצוענית NHL, קבוצת הפוטבול Tennessee Titans משחקת בליגת ה-NFL. כן קיימות מספר קבוצות בענפי ספורט אלה ובענף הבייסבול המשחקות בליגות הנמוכות יותר.
סמלי המדינה
סמלי מדינת טנסי דגל סמל מוטו כינוי דגל טנסיFlag of Tennessee סמל טנסיSeal of Tennessee מרכז|130px מרכז|100px "חקלאות ומסחר""Agriculture and Commerce" "מדינת המתנדב""Volunteer State" עץ פרח ציפור חיה טוליפTulip Tree אירוסIris שליו וירג'יניהColinus virginianus דביבון מצויRaccoon מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות טנסי
קישורים חיצוניים
האנציקלופדיה של טנסי ברשת
מחלקת המדינה של טנסי
טנסי בנתוני משרד החקלאות של ארצות הברית
נתונים על טנסי במשרד מפקד האוכלוסין של ארצות הברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-10-08T05:58:01 |
יוטה | יוטה (באנגלית: Utah ) היא מדינה בארצות הברית. בירתה, והעיר הגדולה ביותר בה היא סולט לייק סיטי. המדינה ידועה באוכלוסייה המורמונית הגדולה המתגוררת בה וביופי נופיה הטבעיים.
ביוטה יש חמישה פארקים לאומיים, בהם הפארק הלאומי ציון ובו עולם חי וצומח מגוונים ביותר. ביוטה נמצא גם הפארק לאומי ברייס קניון, קניון עתיר עמודי חול וגיר.
למדינה יש כלכלה מגוונת מאוד, עם מגזרים מרכזיים הכוללים תחבורה, חינוך, טכנולוגיות מידע ומחקר, שירותי ממשלה וכרייה ויעדים תיירותיים חשובים לבילוי בחוץ. בשנת 2013 העריכה לשכת מפקד האוכלוסין האמריקאית כי יוטה מונה את האוכלוסייה השנייה בעלת הצמיחה השנייה ביותר בכל מדינה. סנט ג'ורג' הייתה המטרופולין הצומחת ביותר בארצות הברית משנת 2000 עד 2005. יוטה היא גם בעלת ההכנסה החציונית הממוצעת ה-14 בגובהה ובעלת אי השוויון הנמוך ביותר בהכנסה של מדינת ארצות הברית. סקר לאומי ב-2012 מצא כי יוטה הייתה "המדינה הטובה ביותר לחיות בה בעתיד" הסקר התבסס על 13 מדידות צופות פני עתיד הכוללות מדדי השקפה כלכליים, אורח חיים וקשרי בריאות.
מקור השם
השם "יוטה" נגזור משמו של השבט האינדיאני "יוט", כלומר "אנשי ההרים" בשפתו של שבט זה.
היסטוריה
התחלות ראשונות
במשך אלפי השנים שלפני בואם של חוקרים אירופים, חיו בסביבת יוטה שבטים ותרבויות כגון אנסאזי ותרבות פרימונט.
האירופי הראשון שהגיע ליוטה היה החוקר הספרדי פרנסיסקו וסקס דה קורונדו בראשית שנת 1540, כאשר חיפש אחרי שבע ערי הזהב. קבוצה נוספת הייתה משלחת דומינגס-אסקלנטה בהנהגתם של שני כמרים. המשלחת עזבה את סנטה פה שבניו מקסיקו לכיוון קליפורניה בשנת 1776. המשלחת חיפשה דרך להגיע אל החוף בקליפורניה, ואף נפגשה עם הילידים. בתחילה, הספרדים לא רצו ליישב את האזור, בגלל אופיו המדברי.
התיישבות מורמונית
חלוצים מורמונים באו לעמק סולט לייק לראשונה ב-24 ביולי 1847. באותה עת יוטה הייתה שטח מקסיקני. בעקבות מלחמת ארצות הברית–מקסיקו והסכם גואדלופה אידלגו, ב-2 בפברואר 1848, הפכה יוטה לשטח אמריקני (אך עדיין לא מדינה). התפתחו סכסוכים בין תושבי יוטה המורמונים לבין ממשלת ארצות הברית על רקע מנהג המורמונים לשאת יותר מאישה אחת ומורמונים נחשבו כמרדנים ואנטי-אמריקאים. ב-1857, בעקבות דיווחים כוזבים על מרד, נשלחו חיילים לדכא את ה"מרד" ולהחליף את בריגהם יאנג כמושל הטריטוריה באלפרד קמינג. הסכסוך ידוע כמלחמת יוטה. במאי 1869 נפתח קו רכבת, דבר שפיתח מאוד את האזור מבחינה כלכלית.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 חוקקו חוקים ביוטה נגד ריבוי נישואין וב-4 בינואר 1896 יוטה התקבלה למדינה ה-45 של ארצות הברית.
המאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 הוכרזו שמורות טבע רבות ביוטה, כגון הפארק הלאומי ברייס קניון והפארק הלאומי ציון. יוטה נודעה בשל היופי הטבעי שבה, ודרום המדינה הפך למקום צילומים נרחב של סרטים, במיוחד מערבונים. כיום יש ביוטה כ-43 פארקים עם שטח כולל של 4,000 קמ"ר.
בשנות ה-70 החלה צמיחה גדולה בכמות התושבים.
אוכלוסייה היסטוריתמפקדאוכלוסייה% ±185011,380 -186040,273253.9%187086,336114.4%1880143,96366.7%1890210,77946.4%1900276,74931.3%1910373,35134.9%1920449,39620.4%1930507,84713.0%1940550,3108.4%1950688,86225.2%1960890,62729.3%19701,059,27318.9%19801,461,03737.9%19901,722,85017.9%20002,233,16929.6%20102,763,88523.8%2019 (הערכה)3,205,95816.0%
גאוגרפיה
מיקום בארצות הברית
יוטה ממוקמת במערב ארצות הברית וגובלת באיידהו בצפון, בוויומינג בצפון מזרח, בקולורדו במזרח, באריזונה בדרום ובנבדה במערב. במזרח המדינה, לא הרחק מהגבול עם קולורדו, נמצאים הרי יואינטה, ובמחוז סן חואן, בדרום מזרח המדינה, נמצא אזור ארבע הפינות. גם ישנם ביוטה פארקים לאומים ובהם הפארק הלאומי ציון והפארק הלאומי ארצ'ס.
ימות ואגמים
אגם המלח הגדול
בצפון מדינת יוטה כשבירת יוטה סולט לייק סיטי, שוכנת בקרבת חופו המזרחי, נמצא אגם המלח הגדול ביותר בחצי הכדור המערבי, הנמנה עם אחד מהאגמים מהמלוחים ביותר בעולם. כינויו "ים המוות האמריקני" בגלל שרמת מליחותו פי 5 מאשר באוקיינוס, ולא מתאפשרת בו דגה.
אגם יוטה
בצפון מרכז המדינה נמצא אגם יוטה על מימיו המתוקים.
אקלים
טמפרטורות
הטמפרטורות של יוטה קיצוניות, עם טמפרטורות קרות בחורף בגלל גובהה, וקיצים חמים מאוד ברחבי המדינה (למעט אזורי הרים ועמקי הרים גבוהים).טמפרטורות גבוהות בממוצע בינואר נעות בין כ-C° 1 בכמה מהעמקים הצפוניים עד כמעט C° 13 בסנט ג'ורג '.
אפשרי שיהיו טמפרטורות מתחת ל-C° 18 מדי פעם ברוב אזורי המדינה ברוב השנים, אם כי באזורים מסוימים רואים זאת לעיתים קרובות (לדוגמה, העיר רנדולף ממוצעת כחמישים יום בשנה עם טמפרטורות נמוכות). ביולי, האקלים חמים, עם זאת, הלחות הנמוכה והגובה הגבוה מובילים בדרך כלל לשונות טמפרטורות גדולות, מה שמוביל ללילות קרירים ברוב ימי הקיץ גם בימים חמים. הטמפרטורה הגבוהה לשיא ביוטה הייתה C° 48, היא נרשמה דרומית לסנט ג'ורג' ב־4 ביולי 2007, עם זאת, שי של טמפרטורה במיקום מיושב הוא – C° 45 בוודרוף ב-12 בדצמבר 1932.
מדד טמפרטורות הנמוכות והגבוהות בערי יוטה (C°) עיר ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר מילפורד 6/-8 8/-7 10/-5 14/-3 20/1 26/5 28/10 26/9 23/5 17/-1 10/-5 6/-8 סולט לייק סיטי 2/-6 6/-3 11/0 16/3 21/8 27/13 32/17 31/16 25/11 17/5 9/-1 3/-5 סנט-ג'ורג 12/-3 15/-0 20/2 25/6 30/10 35/15 38/19 37/18 33/12 26/6 18/0 12/-3מקורות
סערות וטורנדו
ביוטה, כמו ברוב מערב ארצות הברית, יש כמה ימי סופות רעמים. בממוצע יש פחות מ-40 יום של סופות רעמים במהלך השנה, אם כי סערות אלה יכולות להיות קצרות בזמן שהן אכן מתרחשות. סביר להניח כי הם מתרחשים מאמצע יולי עד אמצע ספטמבר, במיוחד בדרום ומזרח יוטה. תופעות ברק יבש ומזג האוויר היבש הכללי לעיתים קרובות מצית שריפות בר בקיץ, ואילו סופות רעמים עזות עלולות להוביל להצפות בזק במיוחד בשטח המחוספס של דרום יוטה. למרות שהאביב הוא העונה הרטובה ביותר בצפון יוטה, בסוף הקיץ הוא התקופה הרטובה ביותר בחלקה הדרומי והמזרחי של המדינה. טורנדו אינו נדיר ביוטה, כאשר בממוצע שניים מכים את המדינה בשנה, לעיתים רחוקות גבוה מעוצמת ה-EF1.
עם זאת, יוצא מן הכלל היה בסולט לייק סיטי טורנדו חסר תקדים שחלף על פני מרכז העיר ב-11 באוגוסט 1999, והרג אדם אחד, פצע שישים נוספים וגרם נזק של כ-170 מיליון דולר. הפעם הנוספת שדווח על מקרה מוות בטורנדו בהיסטוריה של יוטה הייתה ילדה בת 7 שנהרגה במהלך קמפינג במחוז הפסגה ב-6 ביולי 1884. הטורנדו האחרון בעוצמת F0 מעל (E) התרחש ב-8 בספטמבר 2002, כאשר טורנדו F2 פגע במאנטי . ב-11 באוגוסט 1993, טורנדו F3 פגע בהרי אונטה שמצפון לדוכסנה בגובה של 3,200 רגל, וגרם נזק מסוים לצופים שהיו בקמפינג. זהו הטורנדו החזק ביותר שאי פעם נרשם ביוטה.
ימת המלח הגדולה
עם ירידת גובה המים הנובעת בשנים האחרונות משינויי האקלים, נכון ל-2022 התכווץ האגם כמחצית משטח פניו, הוא הופך למלוח יותר, ויש חשש שלא תהיה התפתחות מספקת של זבובים וארטמיה מהם ניזונים מיליוני ציפורים. בשל היובש, יש גם השפעה שלילית על איכות האוויר הצפויה לרדת, עקב הימצאות מרובה יותר של חלקיקי אבק וחומרי תעשייה מזהמים באויר.
ממשל ופוליטיקה
בראש הרשות המבצעת עומד מושל שנבחר לקדנציה של ארבע שנים. הבחירות למושל מתקיימות יחד עם הבחירות לנשיאות ארצות הברית. אין הגבלה על מספר הפעמים שמושל יכול לכהן. מאז 1975 קיים גם סגן מושל שנבחר עם המושל באותה הצבעה.
האספה המחוקקת של יוטה מורכבת משני בתים - בית הנבחרים בו יש 75 חברים הנבחרים לקדנציה של שנתיים, וסנאט בו יש 29 חברים הנבחרים לקדנציה של 4 שנים, כאשר כל שנתיים מתקיימות בחירות בכחצי מהמחוזות. אין הגבלה על מספר הפעמים שחברי שני הבתים יכולים להיבחר. האספה המחוקקת מתכנסת למושב שנתי של 45 יום בלבד.
בבית המשפט העליון של יוטה מכהנים חמישה שופטים שממונים על ידי המושל באישור הסנאט. השופטים בוחרים מתוכם את נשיא בית המשפט.
יוטה הרבה יותר שמרנית מארצות הברית כולה, במיוחד בנושאים חברתיים. בהשוואה למדינות אחרות שנשלטות על ידי הרפובליקנים במערב ההרים כמו וויומינג, לפוליטיקה של יוטה יש אופי יותר מוסרי ופחות ליברטריאני, לפי דייוויד מגלבי.
כ -80% מחקיקת המחוקקים ביוטה הם חברים בכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים, ואילו החברים מהווים 61 אחוז מהאוכלוסייה. מאז שהפכה למדינה בשנת 1896, היו ביוטה רק שני מושלים שאינם מורמונים. בין השנים 1917 עד 1921 כיהן מושל יהודי שהיה מושל המדינה הראשון שאינו מן המורמונים.
האזורים הרפובליקנים ביותר במדינה נוטים להיות ממחוז יוטה, המהווה את ביתה של אוניברסיטת בריגהם יאנג בעיר פרובו, וכמעט כל המחוזות הכפריים. באזורים אלה ישנן בדרך כלל השקפות שמרניות חברתית בקנה אחד עם זו של הימין הדתי הלאומי. האזורים הדמוקרטיים ביותר במדינה שוכנים כיום בסולט לייק סיטי הבירה וסביבתה.
ביוטה נוטים בבחירות לתמוך ברפובליקנים והיא המדינה היחידה בארצות הברית עם תמיכה רפובליקנית בכל בחירות לנשיאות משנת 1976 עד 2004. האוכלוסייה המורמונית נוטים יותר להצביע עבור המועמד הרפובליקני מאשר לא-מורמונים.
המדינה לא הצביעה לדמוקרט לנשיא מאז 1964. באופן היסטורי, המועמדים לנשיאות הרפובליקנים משיגים את אחד משולי הניצחון הטובים ביותר שלהם כאן. יוטה הייתה המדינה הטובה ביותר של הרפובליקנים בבחירות 1976, 1980, 1984, 1988, 1996, 2000, ובשנת 2004 . בשנת 1992 הייתה יוטה המדינה היחידה במדינה בה המועמד הדמוקרטי ביל קלינטון סיים מאחורי המועמד הרפובליקני ג'ורג הרברט ווקר בוש וגם אחרי המועמד העצמאי רוס פרו. בשנת 2004 זכה ג'ורג 'וו. בוש הרפובליקני בכל מחוז במדינה ויוטה העניקה לו את מרווח הניצחון הגדול ביותר של מדינה כלשהי. הוא זכה בחמש קולות הבחירות במדינה (אלקטורים) בהפרש של 46 נקודות אחוז עם 71.5% מהקולות. בבחירות לנשיאות 1996, המועמד הרפובליקני קיבל 54% יותר מהקולות ואילו הדמוקרט נתמך ב-34% בלבד.
בשנת 2008 יוטה הייתה רק המדינה עם הצד הרפובליקני ביותר השלישית בארצות הברית (לאחר ויומינג ואוקלהומה), אבל ב-2012, כאשר המועמד המורמוני מיט רומני עמד בראש המפלגה הרפובליקנית, יוטה חזרה למקומה כמדינה הרפובליקנית ביותר בארצות הברית. עם זאת, תוצאת הבחירות לנשיאות 2016 עם ניצחון דונלד טראמפ הרפובליקני במדינה (בסימן הזכייה השלוש עשרה ברציפות על ידי המועמד הרפובליקני לנשיאות במדינה) הפעם הראשונה שזה קרה מאז 1992.
למדינה 6 קולות בחבר האלקטורים. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם מיט רומני ומייק לי הרפובליקנים.
זכויות נשים
יוטה העניקה זכות הצבעה מלאה לנשים בשנת 1870, 26 שנה לפני שהפכה למדינה. מבין כל מדינות ארצות הברית, רק וויומינג העניקה זכות בחירה לנשים קודם לכן. עם זאת, בשנת 1887 חוקק הקונגרס חוק אדמונדס-טאקר הראשון במאמץ לצמצם את השפעתו של מורמון בממשלה הטריטוריאלית. אחד מהוראות החוק היה ביטול זכות הבחירה של הנשים; זכות הבחירה המלאה לא הוחזרה עד שיוטה אושרה לאיחוד בשנת 1896.
יוטה היא אחת מ-15 המדינות שלא אישרו את תיקון שוויון הזכויות בארצות הברית .
אלכוהול והימורים
החוקים של יוטה ביחס לאלכוהול, טבק והימורים הם קפדניים ושמרניים. ליוטה מחלקת בקרת משקאות אלכוהוליים המסדירה את מכירת האלכוהול; ניתן לרכוש יין ומשקאות חריפים רק בחנויות המשקאות הממלכתיות, והחוקים המקומיים רשאים לאסור מכירת בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים בימי ראשון. המדינה אוסרת על מכירת משקאות אלכוהוליים פירותיים בחנויות מכולת ובחנויות נוחות. החוק קובע כי משקאות כאלה חייבים כעת להכין תוויות חדשות שאושרו על ידי המדינה בחזית המוצרים המכילים אותיות גדולות בסגנון מודגש ובולט לעין הצרכן, המודיעים לצרכנים שהמשקאות מכילים אלכוהול ובאיזו אחוז. חוק אוויר נקי מקורה ביוטה הוא איסור עישון ברחבי המדינה האוסר זאת במקומות ציבוריים רבים. יוטה והוואי הן שתי המדינות היחידות בארצות הברית שחוקקות לאסור את כל סוגי ההימורים.
נישואים חד מיניים
נישואים חד מיניים הפכו לחוקיים ביוטה ב-20 בדצמבר 2013 כאשר השופט רוברט ג'יי שלבי מבית המשפט המחוזי בארצות הברית למחוז יוטה פסק פסק דין בקיצ'ן נ 'הרברט . נכון ל-26 בדצמבר, הונפקו יותר מ-1,225 רישיונות נישואין, עם לפחות 74 אחוז, שהם 905 רישיונות, לזוגות הומואים ולסביות.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך כי אוכלוסיית יוטה היה 3,205,958 נכון ל-1 ביולי 2019, גידול של כ־16.00% מאז מפקד 2010. חלק ניכר מהאוכלוסייה מתגוררת בערים ובעיירות לאורך חזית Wasatch, אזור מטרופוליני שעובר צפון – דרום כאשר הרי Wasatch מתנשאים בצד המזרחי. גם הצמיחה מחוץ לחזית Wasatch גוברת. מטרופולין סנט ג'ורג' 'הוא כיום השני בצמיחה המהירה ביותר במדינה לאחר מטרופולין לאס וגאס בעוד שהמיקרופולין Heber הוא גם השני בצמיחה המהירה ביותר במדינה (מאחורי פאלם קוסט, פלורידה).
בשנת 2010 אוכלוסיית המדינה הייתה 50.2% גברים ו-49.8% נשים. תוחלת החיים היא 79.3 שנים.
בריאות ופוריות
ביוטה יש את שיעור הילודה הכולל הגבוה ביותר, הנמוך ביותר באחוז הלידות מחוץ לנישואין, הנמוך ביותר במספר ההפלות לנפש, והנמוך ביותר באחוז ההריונות בגיל העשרה שהופסקו בהפלה. עם זאת, נתונים סטטיסטיים הנוגעים להריונות והפלות עשויים להיות נמוכים באופן מלאכותי גם בקרב בני נוער היוצאים ממצב ההפלות בגלל דרישות ליידוע ההורים. ביוטה יש את שיעור העוני הנמוך ביותר במדינה, למרות הדמוגרפיה הצעירה שלה. על פי מדד הרווחה הגלובאלי של Gallup-Healthways החל משנת 2012, יוטה דורגה במקום הרביעי ברווחה הכללית בארצות הברית. מחקר מרשם לאומי משנת 2002 קבע כי תרופות נוגדות דיכאון "נקבעו ביוטה לעיתים קרובות יותר מאשר בכל מדינה אחרת, בשיעור כמעט פי שניים מהממוצע הארצי". הנתונים מראים כי שיעורי הדיכאון ביוטה אינם גבוהים מהממוצע הארצי.
קבוצות דתיות ביוטה נוצרים מורמונים 55% פרוטסטנטים אוונגליסטים 7% פרוטסטנטים אחרים 6% קתולים 5% דתות אחרות מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 22% קבוצות גזעיות ביוטה לבנים לא-היספאנים 80.4% היספאנים 13% אמריקאים ילידים 3.1% שחורים 1.1% אסייתים 2% מעורב 2.7% קבוצות מוצא אתני ביוטה אנגלים 25.7% גרמנים 11.8% אירים 6.0% אמריקאים 5.6% דנים 5.6% סקוטים 4.6% שוודים 3.9% איטלקים 2.7% נורווגים 2.4% צרפתים 2.1% וולשים 2.1% שפות מדוברות ביוטה אנגלית 85.8% ספרדית 9.5% אחר 5%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת יוטה
הערים הגדולות ביוטה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 סולט לייק סיטי 186,440 סולט לייק סיטי 2 וסט ואלי סיטי 129,480 סולט לייק סיטי 3 פרובו 112,488 פרובו-אורם 4 וסט ג'ורדן 103,712 סולט לייק סיטי 5 אורם 88,328 פרובו-אורם 6 סנדי 87,461 סולט לייק סיטי 7 אוגדן 82,825 אוגדן-כלירפילד 8 סנט ג'ורג' 72,897 סנט ג'ורג' 9 לייטון 67,311 אוגדן-כלירפילד 10 טיילורסוויל 58,652 סולט לייק סיטי 11 סאות' ג'ורדן 50,418 סולט לייק סיטי המטרופולינים הגדולים ביוטה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 סולט לייק סיטי 1,153,340 צפון יוטה 2 אוגדן-כלירפילד 632,293 צפון יוטה 3 פרובו-אורם 571,460 צפון יוטה 4 סנט ג'ורג' 151,948 דרום יוטה 5 לוגאן 131,364 צפון יוטה
כלכלה
למדינה יש כלכלה מגוונת מאוד, עם מגזרים מרכזיים הכוללים תחבורה, חינוך, טכנולוגיות מידע ומחקר, שירותי ממשלה וכרייה ויעדים תירותיים חשובים לבילוי בחוץ. על פי מדד הכלכלה החדשה של שנת 2007, יוטה מדורגת כמדינה הבכירה במדינה בנושא דינמיות כלכלית, והיא נקבעת על ידי "המידה בה כלכלות המדינה מבוססות ידע, גלובליזציה, יזמית, טכנולוגיה, מידע ומבוססות חדשנות". בשנת 2014 דורגה יוטה במקום הראשון ברשימת "המדינות הטובות ביותר לעסקים" של פורבס. מאמר בנובמבר 2010 במגזין " ניוזוויק " הדגיש את יוטה ובמיוחד את השקפותיה הכלכליות של אזור סולט לייק סיטי, וכינה אותה "ציון הכלכלי החדש" ובחן כיצד הצליח האזור להכניס משרות בעלות שכר גבוה ולמשוך גבוה- תאגידי היי- טק לאזור במהלך מיתון. נכון לספטמבר 2014 שיעור האבטלה של המדינה היה 3. מבחינת "ידידותיות לעסקים קטנים", בשנת 2014 יוטה הופיעה כמספר 1, על סמך מחקר שנסמך על נתונים של יותר מ-12,000 בעלי עסקים קטנים.
ספורט
קבוצת הכדורסל יוטה ג'אז ממוקמת בעיר סולט לייק סיטי, הג'אז נוסדה ב-1974 ומעולם לא זכתה באליפות ה-NBA, אך הייתה סגנית האלופה בשנים 1997 ו-1998.
קבוצת הכדורגל ריאל סולט לייק משחקת בליגת ה-MLS. היא נוסדה ב-2005 וזכתה באליפות אחת, ב-2009.
ב-2002 התקיימה אולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי.
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת יוטה דגל סמל מוטו כינוי דגל יוטהFlag of Utah סמל יוטהSeal of MMM מרכז|130px מרכז|100px "התמדה""Industry" "מדינת הכוורת""Beehive State" עץ פרח ציפור חיה צפצפה רעדניתQuaking Aspen שושנת סגוSego lily שחף קליפורניהCalifornia gull אייל קנדי מהרי הרוקיRocky Mountain elk מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-05-02T10:36:34 |
לואיזיאנה | לואיזיאנה (באנגלית: Louisiana ) היא מדינה בדרום ארצות הברית, הגובלת במערב בטקסס, בצפון בארקנסו, במזרח במיסיסיפי ובדרום במפרץ מקסיקו.
בירת המדינה היא באטון רוז', והעיר הגדולה בה היא ניו אורלינס.
מקור השם
שמה של לואיזיאנה ניתן על ידי מגלה הארצות הצרפתי רנה-רובר קוואלייה, אדון לה-סאל עת ביקר באזור והכריז עליה כטריטוריה צרפתית. הוא ניתן לה על שם מלך צרפת לואי ה-14 שנודע בכינויו "מלך השמש", ששלט בה בין השנים 1643–1715.
היסטוריה
שבטים אינדיאנים
קודם להתיישבות האירופאית בלואיזיאנה התגוררו באזור שבטים אינדיאנים רבים. זכרם של שבטים אלה נשתמר בשמותיהם ערים ואתרים בלואיזיאנה.
שבט אטאקאפה שכן באזור דרום מערב לואיזיאנה, באזור בו מצויים בימינו המחוזות ורמיליון, קמרון, לאפייט, אקאדיה, ג'פרסון דייוויס וקאלקאסיו.
שבט צ'יטימאצ'ה שכן בדרום מזרח המדינה. באזור זה מצויים המחוזות איבריה, אסמפשן, סנט מרי, סנט מרטין התחתון, טרבון, לה-פורש, סנט ג'יימס, סנט ג'ון (יוחנן המטביל), סנט בו, סנט צ'ארלס, ג'פרסון, אורלינס, סנט ברנרד ופלאקוומינס.
שבט באיוגולה, חלק מאומת האינדיאנים צ'וקטאו, שכן באזור בו נמצאים היום מחוזות סנט הלנה, טנגיפוהא, וושינגטון, מחוזות באטון רוז' המזרחי והמערבי, מחוז ליווינגסטון ומחוז סנט טאמאני.
שבט הומה שכן במקום בו מצויים היום מחוזות פליסיאנה המזרחית והמערבית, ומחוז פויינט קופי (השבט שכן 150 ק"מ צפונית לעיר הקרויה על שמו).
שבט אבוייל (חלק מאומת נאצ'ז) שכן באזור בו מצויים במאה ה-21 המחוזות אווילס וקנוקורדיה.
שבט טוניקה שכן באזור בו מצויים מחוזות טנסס, מדיסון וקרול המזרחית והמערבית.
במרכז לואיזיאנה של ימינו שכן שבט קאדו.
ראשית ההתיישבות האירופאית
בשנת 1528 הגיעו לאזור לואיזיאנה המגלים האירופאים הראשונים - משלחת ספרדית בראשותו של פנפילו דה נארוואז, שגילתה את שפך נהר המיסיסיפי. שלוש-עשרה שנים לאחר מכן ארננדו דה סוטו חקר את האזור, אולם לאחר מסע מחקר זה החליטו השלטונות הספרדים שלא להתיישב באזור.
חוקרים צרפתיים, ובהם רובר קבלייר דה לה סאל, הגיעו למקום בשנת 1682 וקרא לאזור לואיזיאנה על שמו של לואי ה-14. בשנת 1699 הקים פייר לה מויין ד'איברוויל את התיישבות הקבע הראשונה באזור.
מושבה צרפתית
הצרפתים התחילו להתיישב בצפון אמריקה כבר ב-1600, בקנדה של ימינו. ההתיישבות בלואיזיאנה היוותה חלק ממושבת הכתר צרפת החדשה, שטענה לבעלות על שטחים נרחבים משני עברי נהר המיסיסיפי בין מפרץ מקסיקו לקנדה. רוב ההתיישבויות שכנו לאורך נהר המיסיסיפי ויובליו שימשו נתיב התחבורה והמסחר העיקרי של ההתיישבויות ותחנות סחר.
בתחילה שימשה מוביל כבירת חבל זה של המושבה ולאחריה בילוקסי. החל משנת 1722 הפכה ניו אורלינס לעיר הבירה.
מושבה ספרדית
שמאל|ממוזער|250px|טריטוריית לואיזיאנה (בירוק), בהשוואה למדינות ארצות הברית במאה ה-20
בעקבות ניצחונה במלחמת הצרפתים והאינדיאנים השתלטה בריטניה על כל השטחים שממזרח לנהר המיסיסיפי במסגרת חוזה פריז. צרפת ויתרה על יתרת השטח של לואיזיאנה שהפך לשטח בשליטת ספרד על פי הסכם פונטנבלו משנת 1762.
בתקופת השלטון הספרדי גרשו הבריטים מספר אלפים של דוברי צרפתית מאקדיה ללואיזיאנה, ואלה התיישבו באזור ניו אורלינס. דוברי צרפתית אלה יצרו את תרבות הקאג'ון של האזור.
בשנת 1800 השתלט נפוליאון על לואיזיאנה בהתאם לחוזה סן אילדפונסו.
רכישת לואיזיאנה
בשנת 1803 רכשה ארצות הברית את הפרובינציה הצרפתית לואיזיאנה מנפוליאון תמורת 15 מיליון דולרים. היא חילקה אותה לשתי טריטוריות - טריטוריית אורלינס - שהפכה למדינת לואיזיאנה בשנת 1812, ומחוז לואיזיאנה.
בינואר 1815, במסגרת מלחמת 1812, התקיים בניו אורלינס, קרב בין חיילים בריטים לחיילי ארצות הברית בפיקודו של אנדרו ג'קסון, לימים הנשיא, אז היה הקרב שסלל את דרכו לנשיאות והיה הקרב האחרון על אדמת ארצות הברית שבו האמריקאים נלחמים מול כוחות זרים.
הגבול בין חלקה המערבי של לואיזיאנה לבין טקסס שהייתה אז בשליטת ספרד נותר במחלוקת עד חוזה אדמס אוניס משנת 1819.
בשנת 1849 עברה בירת המדינה מניו אורלינס לבאטון רוז'.
מלחמת האזרחים
אף שלואיזיאנה הייתה מדינה בה העבדות הייתה מותרת, הייתה בה אוכלוסיית השחורים המשוחררים הגדולה ביותר מבין מדינות ארצות הברית.
ב-26 בינואר 1861 פרשה לואיזיאנה מארצות הברית, והצטרפה לקונפדרציית המדינות של אמריקה. ב-25 באפריל 1862 נכבשה המדינה על ידי כוחות הצבא הפדרלי. בשל תמיכת רבים מהתושבים בהישארות באיחוד, המשיכה לואיזיאנה לשלוח נציגים לקונגרס החל משנה זו ועד תום המלחמה (שאז חזרה להיות מדינה באיחוד).
הוריקנים
במהלך ההיסטוריה ספגה לואיזיאנה מספר סופות הוריקן חריפות במיוחד. תיעוד מסודר בנושא התגבש בהדרגה. התיעוד המוקדם ביותר להוריקן כזה הוא משנת 1856 שגרם להרס רב. בשנת 1957 הוריקן אודרי שפגעה בלואיזיאנה וטקסס גרמה ליותר מ-500 מקרי מוות. בשנת 1965 הוריקן בטסי גרמה אף היא להרס רב ופגיעה בנפש. בשנת 1992 הוריקן אנדרו פגעה בלואיזיאנה, פלורידה ואיי באהמה, וגרמה לנזק כולל שנאמד בכ-26 טריליון דולר.
ב-30 באוגוסט 2005 פגעה סופת ההוריקן קתרינה בחופי המדינה וגרמה נזקים נרחבים באזור החוף. למעלה משני מיליון תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם, והנזקים הוערכו בעלות של עשרות מיליארדי דולרים.
באוגוסט 2021 האזור נפגע מהוריקן איידה והוכרז כ"אזור אסון" על ידי הממשל.
גאוגרפיה
ממוזער|250px|מפת לואיזיאנה
טופוגרפיה
שטחה של לואיזיאנה מתחלק לשניים - אזור גבעות ואזור החוף.
אזור החוף הוא אזור ביצתי הנמצא לגדותיו של נהר המיסיסיפי, החוצה את המדינה מצפון לדרום, ונשפך למפרץ מקסיקו.
נהר המיסיסיפי זורם על רמה הנוצרת ממשקעיו ומהסחף שהנהר מביא. משני צידי הנהר משתפלת הקרקע ונמצאים שטחי ביצות נרחבים, שגובהם הממוצע 3 מטרים מעל פני הים.
סוללות עפר משני צידי הנהר וכן מצידי זרועות הנהר נועדו למנוע את הצפת השטחים על ידי המיסיסיפי.
אזור הגבעות בצפונה של המדינה הוא שטח גבעות מיוער שגובהו כ-20 מטרים מעל פני הים. בין אזור הביצות לאזור הגבהות נמצאת ערבת עשב מישורית. אזור הגבעות בשיאו (הר דריסקול) מגיע לגובה של 164 מטרים מעל פני הים.
נהרות נוספים במדינה: נהר סבין המהווה את גבול המדינה המערבי, ונהר פרל המהווה את גבול המדינה המזרחי, נהר קלקאסיו, נהר מרמנטאו, נהר ורמיליון. אורכם הכולל של נהרות המדינה מגיע לכ־6,400 ק"מ. שטח פני האגמים במדינה הוא כ־2,735 קמ"ר, ושטח פני הנהרות 804 קמ"ר.
לואיזיאנה היא המדינה השנייה והאחרונה בארצות הברית של אמריקה (אחרי קליפורניה) בה יש נקודות ביבשה שגובהן נמוך מגובה פני הים.
גאולוגיה
מרבית הקרקע של לואיזיאנה מקורה במשקעים שהובאו לאזור על ידי נהר המיסיסיפי. סחף שהביא עמו הנהר יצר את לשון הים ואת דלתת המיסיסיפי המהווה את מרבית שטח המדינה.
בשל חסימת הנהר בסכרים שנועדו למנוע הצפות, נעצרת הבאת הסחף על ידי הנהר לאזורים השונים בדלתת הנהר, דבר המביא לירידת פני הקרקע ולאובדן שטחי חוף, וכיסויים במי ים.
ממשל ופוליטיקה
בירת מדינת לואיזיאנה היא באטון רוז' ובה ממוקם בניין הקפיטול המדינתי של לואיזינה, בה שוכנים בתי המחוקקים של לואיזינה ומשרד המושל. הבניין נחנך ב-1932 וגובהו 137 מטר. נחשב לבניין הקפיטול הגבוה ביותר בכל ארצות הברית.
הרשות המבצעת
מושל מדינת לואיזיאנה הוא ג׳ף לנדרי, חבר המפלגה הרפובליקנית. שני חברי הסנאט של ארצות הברית מטעם לואיזיאנה הם ביל קסידי וג'ון נילי קנדי (חברי המפלגה הרפובליקנית). למדינה שישה חברי קונגרס: חמישה מהם חברי המפלגה הרפובליקנית ואחד חבר המפלגה הדמוקרטית, אחד מהם הוא מייק ג'ונסון מהמחוז הרביעי, המכהן כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית.
שיטת המשפט
לואיזיאנה היא המדינה היחידה בארצות הברית בה שיטת המשפט היא "קונטיננטלית" (Civil Law), ולא משפט מקובל אנגלי.
השיטה מכונה גם "השיטה האזרחית" ("Civilian System"). בניגוד לשמועה המקובלת, המשפט של לואיזיאנה אינו מבוסס על קוד נפוליאון (אף שהקוד האזרחי התקבל בלואיזיאנה באותה עת, שכן קוד נפוליאון הוכנס לשימוש ב-1804 בעוד רכישת לואיזיאנה התבצעה ב-1803).
בלואיזיאנה אחוז הכלואים הגבוה בעולם - 1% מאוכלוסיית המדינה נמצאים בבתי כלא (1,013 אסורים על כל 100,000 תושבים).
שיטת הבחירות
לואיזיאנה ייחודית בין מדינות ארצות הברית בשיטת הבחירה שלה, הן בפן המדינתי והן בפן המקומי. ביום הבחירות רצים כל המועמדים בכל מחוז בחירה במעין פריימריז, והמועמד לו מעל 50% מהקולות זוכה. אם אין מועמד לו מעל 50% מהקולות, שני המועמדים להם מספר הקולות הרב ביותר רצים שוב לבחירה חוזרת חודש לאחר מכן. בבחירות אלה אין חשיבות למפלגה - וכל מפלגה יכולה לשלוח מספר מועמדים לכל מחוז בחירה.
כלכלה
התוצר המדינתי הגולמי של לואיזיאנה בשנת 2003 היה 140 מיליארד דולר אמריקני. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנה זו הייתה $26,312 (מקום 23 מבין מדינות ארצות הברית).
התוצר החקלאי העיקרי של המדינה כולל מאכלי ים (לואיזיאנה היא המפיקה הגדולה ביותר בעולם של חסילונים), כותנה, סויה, בקר, קנה סוכר, עופות וביצים, חלב ומוצריו ואורז.
התוצרים התעשייתיים של המדינה כוללים מוצרים כימיים, נפט ומוצרי זיקוקו, פחם, מזון מעובד, מוצרי נייר וכלי תחבורה. תנועת המסוקים היומית בלואיזינה היא מהגבוהות ביותר בכל ארצות הברית עקב הצורך בהעברת עובדים מתחנות זיקוק ואסדות הקידוח.
כלכלת המדינה מתבססת גם על ענף התיירות.
בחישוב שנערך על ידי המכון האמריקאי לחקר מדיניות ציבורית "American Enterprise Institute", נמצא כי מבין כלל מדינות ארצות הברית, התל"ג של לואיזיאנה היה הקרוב ביותר לתל"ג של מדינת ישראל, נכון לשנת 2012 (243 לעומת 241 מיליארד דולר, בהתאמה).
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בלואיזיאנה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 27% פרוטסטנטים אחרים 30% קתולים 26% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 13% קבוצות גזעיות בלואיזיאנה לבנים לא-היספאנים 60.3% שחורים 32% היספאנים 4.2% אסייתים 1.5% אמריקאים ילידים 0.7% מעורב 1.6% קבוצות מוצא אתני בלואיזיאנה צרפתים 16.8% אמריקאים 9.5% גרמנים 8.3% אירים 7.5% אנגלים 6.6% איטלקים 4.8% שפות מדוברות בלואיזיאנה אנגלית 91.1% צרפתית 3.5% ספרדית 3.3%אחר2.1%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת לואיזיאנה
הערים הגדולות בלואיזיאנה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ניו אורלינס 343,829 ניו אורלינס-מאטרי 2 באטון רוז' 229,493 באטון רוז' 3 שריבפורט 199,311 שריבפורט-בוסייר סיטי 4 מאטרי 138,481 ניו אורלינס-מאטרי 5 לפאייט 120,623 לפאייט 6 לייק צ'ארלס 71,993 לייק צ'ארלס 7 קנר 66,702 ניו אורלינס-מאטרי 8 בוסייר סיטי 61,315 שריבפורט-בוסייר סיטי המטרופולינים הגדולים בלואיזיאנה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ניו אורלינס-מאטרי 1,251,849 דרום לואיזיאנה 2 באטון רוז' 825,478 דרום לואיזיאנה 3 לפאייט 484,974 דרום לואיזיאנה 4 שריבפורט-בוסייר סיטי 445,142 צפון לואיזיאנה 5 הומה-ת'יבודו 211,348 דרום לואיזיאנה 6 לייק צ'ארלס 203,883 דרום לואיזיאנה 7 מונרו 178,864 צפון לואיזיאנה 8 אלכסנדריה 154,872 צפון לואיזיאנה
ספורט
פוטבול
קבוצת הפוטבול המובילה של מדינת לואיזיאנה היא קבוצת ניו אורלינס סיינטס (באנגלית: New Orleans Saints- "הקדושים") מליגת ה-NFL, הקבוצה נוסדה בשנת 1967 וזכתה פעם אחת בתולדותיה בסופרבול של שנת 2009.לרוב צבעי הקבוצה הם - שחור, זהב ולבן.
כדורסל
ללואיזיאנה קבוצה אחת המיוצגת בליגת ה-NBA, היא ניו אורלינס פליקנס.
הוקי
ליגת ההוקי הנמוכה של ארצות הברית
ניו ראורלינז בראס (1997–2003) - ליגת ההוקי של החוף המזרחי
לואיזיאנה אייסגייטרוז - ליגת ההוקי של החוף המזרחי
בוסייר שרבפורט מדבגס - ליגת ההוקי של מרכז ארצות הברית.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
מכללת סנטנרי לואיזיאנה
אוניברסיטת דילרד
מכללת לואיזיאנה
אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה הכוללת את הקמפוס הראשי בבאטון רוז', וכן את:
אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה אלכסנדריה
אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה יוניס
אוניברסיטת מדינת לואיזיאנה שרוופורט
אוניברסיטת ניו אורלינס
אוניברסיטת ליולה ניו אורלינס
מכללת גבירתנו של הצלב הקדוש
מכללת גבירתנו של האדם
אוניברסיטת סאות'רן הכוללת את הקמפוס הראשי בבאטון רוז' וכן את:
אוניברסיטת סאות'רן ניו אורלינסאוניברסיטת טוליין
אוניברסיטת לואיזיאנה הכוללת את:
האוניברסיטה המדינתית גראמבלינג
אוניברסיטת לואיזיאנה שבמונרו
אוניברסיטת לואיזיאנה שבלפאייט
האוניברסיטה הטכנית של לואיזיאנה
האוניברסיטה המדינתית מקניס
האוניברסיטה המדינתית ניקולס
האוניברסיטה המדינתית נורת'ווסטרן
אוניברסיטת דרום מערב לואיזיאנה
אוניברסיטת סבייר של לואיזיאנה
סמלי המדינה
סמלי מדינת לואיזיאנה דגל סמל מוטו כינוי דגל לואיזיאנהFlag of Louisiana סמל לואיזיאנהSeal of Louisiana מרכז|130px מרכז|100px "איחוד, צדק, ביטחון""Union, justice, confidence" "מדינת השקנאי""Pelican State" עץ פרח ציפור חיה טקסודיון דו-טוריBald Cypress מגנוליהMagnolia שקנאי חוםBrown pelican דוב שחור אמריקניAmerican black bear מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
יהדות לואיזיאנה
לקריאה נוספת
ג'ואל בורן, מפרץ הנפט, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 149, אוקטובר 2010
ברוס ברקוט, מבצע הצלה בדלתת הנהר, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010
קישורים חיצוניים
אתר רשמי של מדינת לואיזיאנה
תמונות מלואיזיאנה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות צרפתיות לשעבר
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-08-19T13:13:06 |
קרל פון קלאוזויץ | REDIRECT קרל_פון_קלאוזביץ | 2015-09-26T11:06:09 |
פון קלאוזביץ | REDIRECT קרל פון קלאוזביץ | 2004-03-08T23:14:44 |
פון קלאוזויץ | REDIRECT קרל פון קלאוזביץ | 2004-03-08T23:15:15 |
פון קלאוזוביץ | REDIRECT קרל פון קלאוזביץ | 2004-03-08T23:15:36 |
קרל פון קלאוזוביץ | REDIRECT קרל פון קלאוזביץ | 2004-03-08T23:16:01 |
נמל התעופה בן-גוריון | נמל התעופה הבין-לאומי בן-גוריון (בראשי תיבות: נתב"ג) הוא נמל התעופה הבין-לאומי הגדול ביותר בישראל מבחינת תעבורת נוסעים וכלי טיס, ומשמש כשער הכניסה והיציאה הראשי למדינה מאז הקמתו. הנמל שוכן במרחק של כ־40 ק"מ מירושלים וכ־20 ק"מ מתל אביב.
בעת הקמתו על ידי רשויות המנדט הבריטי בשנת 1934, לפני קום המדינה, כונה שדה התעופה בשם "Lydda Airport" וגם "שדה התעופה וילהלמה", על שם היישוב הטמפלרי וילהלמה ששכן בסמוך. לאחר מלחמת השחרור המשיך להיקרא "שדה התעופה לוד" על שם העיר לוד הסמוכה. בדצמבר 1973, כשבוע לאחר מותו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, הוסב שמו של נמל התעופה על שמו של בן-גוריון.
השדה מופעל על ידי רשות שדות התעופה, ומשמש כמרכז הפעילות ומושב הנהלתה של חברת אל על, חברת הדגל של ישראל. עוד משמש הנמל כמרכז פעילותן של חברות התעופה הישראליות ישראייר וארקיע ושל חברת המטען ק.א.ל. נמל התעופה משמש גם כמרכזה של התעשייה האווירית לישראל וכמקום מושבה של רשות שדות התעופה. רשות התעופה האזרחית שוכנת סמוך לו, באיירפורט סיטי.
בשנת 2022 עברו בנמל 20,008,532 נוסעים.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|תוכנית שדה התעופה עם הקמתו בידי הבריטים. מבנה הטרמינל מסומן בשחור וארבעת המסלולים שבתרשים נבלעו עם השנים ברחבות החנייה שסביב טרמינל 1, ואין חפיפה בינם לבין המסלולים הקיימים כיום
שמאל|ממוזער|250px|שדה התעופה לוד בבנייתו, בין השנים 1934 ל־1939
ממוזער|שמאל|250px|שלטי הנצחה בסמוך לתחנת הרכבת בנמל המנציחים את תקיפת האצ"ל ב־1946 ואת שחרורו ב־1948
שמאל|ממוזער|250px|הנמל ב־1948, עם כיבושו בידי חטיבה 8 במבצע דני
250px|ממוזער|טנק H39 הוצ'קיס של חטיבה 8 בנמל התעופה בתום מבצע דני
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אנדרטה לחללי חטיבה 8 (1972) מאת יחיאל שמי
ממוזער|250px|שדה התעופה לוד, 1950
שמאל|ממוזער|250px|עולים מעיראק עוזבים את השדה לאחר שנחתו בו במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, 1951
שמאל|ממוזער|250px|טרמינל 1 ב־1958
נמל התעופה בן-גוריון שוכן בשטח מישורי בשפלה בגובה של 30 עד 41 מטרים מעל פני הים. הוא נמצא בשוליו של גוש דן ובסמיכות לדרך לירושלים (כביש 1), כ-20 ק"מ דרומית-מזרחית לתל אביב וכ-13 ק"מ מחופי הים התיכון. צורתו של הנמל כשל משולש, ושטחו מנוקז על ידי נחל איילון, הזורם בתעלה מלאכותית מדרום לשדה, נחל בית עריף, החוצה שניים ממסלולי הטיסה, ויובלו נחל יהוד, העובר מצפון לשטח השדה, בינו לבין העיר יהוד. מספר יישובים שוכנים בקרבת גבולותיו של הנמל, זיתן ויגל מדרום, צפריה, חמ"ד וכפר חב"ד ממערב, אור יהודה ויהוד-מונוסון מצפון, ובני עטרות, טירת יהודה, בית עריף וכפר טרומן ממזרח. סמוך ממזרח לנמל שוכן גם פארק העסקים ותעשיית ההיי-טק איירפורט סיטי, שבו מספר חברות וארגונים הקשורים לנמל, ובהם רשות התעופה האזרחית, DHL, חברת ק.א.ל. ודיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון.
שטח הנמל מוגדר כשטח גלילי, אך במשך השנים עלו מספר ניסיונות לבחון את מעמדו של שטח הנמל. כך, בדצמבר 2000 הקים שר הפנים חיים רמון, ועדה בראשותו של האדריכל יוסי פרחי לבחינת הגבולות של לוד ורמלה (שבחנו איחוד), וסיפוח נתב"ג ללוד-רמלה, כשתחילה הוועדה אף נועדה לדון בצירוף איירפורט סיטי לרשות המאוחדת בטרם הופקע השטח מסמכות הדיון בוועדה, אך הוועדה כשלה בגיבוש מסקנות. באוגוסט 2002 הקים מנכ"ל משרד הפנים ועדה נוספת בראשות אריה שחר לבחינת סוגיית השטח עליו עומד נתב"ג ואזור התעשייה איירפורט סיטי ואפשרות לחלוקת ההכנסות בין הרשויות הסמוכות. רשות שדות התעופה התנגדה לסיפוח ואף בג"ץ לא הכריע בסוגיה לאחר שהוגשה לו עתירה. בשנת 2008 העלה חבר הכנסת יורם מרציאנו הצעת חוק לספח אותו לעיר לוד, שתאוחד, אגב כך, עם המועצה המקומית שוהם. מטרת ההצעה הייתה לאפשר לעירייה החדשה ליהנות מפירות מסי הארנונה העירוניים ולשקם את העיר לוד, אולם ועד עובדי רשות שדות התעופה הביע את התנגדותו להצעה.
בנובמבר 2016 פנו חמש רשויות הסמוכות לנתב"ג (יהוד-מונסון, אור יהודה, עמק לוד, חבל מודיעין והעיר לוד) לשר הפנים אריה דרעי בדרישה לחלק את הכנסות הארנונה מנתב"ג בין הרשויות שסובלות מהמגבלות שמטיל נתב"ג כגון רעש, גובה בנייה ועוד, בלי לחלוק מהכנסות. בעקבות כך החליט השר להקים ועדה תחת מנכ"ל משרד הפנים לשעבר גבי מימון שתבחן את הגבולות הגאוגרפיים של נתב"ג ואת סוגיית חלוקת הכנסות הארנונה בין נתב"ג ליישובים הסמוכים (לוד, עמק לוד, יהוד־מונסון, שוהם, אור יהודה וחבל מודיעין). על פי ההחלטה שהתקבלה בתחילת 2018 ואושרה בוועדת הכספים במרץ 2018, הוחלט ששטחי נתב"ג יישארו בהגדרה "שטח גלילי" ולא ישוייכו לרשויות הסמוכות, ולכן לא ישולמו גם כספי ארנונה מנתב"ג לרשויות סביבו, אך חלק מהתקציבים המועברים למשרדי הפנים על רווחי הפעילות יחולקו על ידי משרד האוצר בין הרשויות כמענקים, 150 מיליון שקלים מדי שנה לשנים 2018 ו-2019 ו-100 מיליון שקלים מ-2020.
היסטוריה
בתקופת המנדט הבריטי
בשנת 1934 נפתח שדה התעופה הזמני של לוד, עקב הצורך בשדה קרוב יותר למרכזי האוכלוסייה בארץ, מאשר מנחת קרני שברצועת עזה. לוד שמשה אז צומת לוגיסטית מרכזית של שלטונות המנדט הבריטי והיו בו תחנת הרכבת לוד ובסיס "סרפנד" (צריפין) הסמוך. ב-26 באפריל 1934 חנך הנציב העליון את השדה ביום פתיחת "יריד המזרח", בין השאר לצורך הגעת מבקרים ליריד. לשאלת כתבים האם השדה ימשיך לפעול באופן קבוע, ענה הנציב העליון ביוני 1934 שהנושא בבחינת הוועדה.
בינואר 1935 הוחלט ששדה התעופה בלוד יהיה אחד משני שדות התעופה בארץ ישראל, והשני יהיה ליד חיפה. שבשדה התעופה לוד תהיה תחנת העצירה בטיסות בין אנגליה להודו, במקום העצירות בעזה ובגדד. בשנת 1937 נחנכו מסלולי הבטון הראשונים שאורך כל אחד מהם עמד על 800 מטר ורוחבם הגיע ל-100 מטר. בתחילת 1938 הורחב השדה לשטח כולל של 1,600 דונם, לאחר שצורפו אליו 100 דונם שהופקעו מהכפר יהודייה. שדה התעופה בלוד היה אז שדה התעופה הגדול במזרח התיכון. השדה הוקם במהלך המרד הערבי הגדול בשיתוף פעולה יוצא דופן לתקופה של יהודים, נוצרים ומוסלמים. על הקמת השדה הופקדה החברה הקבלנית אלבינה, דוניה וקטינקא הירושלמית.
לפני מלחמת העולם השנייה שימש השדה מספר מועט של חברות תעופה – מסראייר המצרית טסה ממנו ליעדים באזור, ביניהם קהיר, ניקוסיה, ביירות ובגדאד. מטוסי חברת KLM ההולנדית ביצעו חניית ביניים בשדה בטיסות מאמסטרדם לאינדונזיה, ולוט הפולנית הפעילה קו סדיר לוורשה. צ'ק איירליינס הפעילה קו למזרח אירופה (דרך איטליה) ואימפיריאל איירווייז הבריטית, פעלה בשדה גם היא. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש השדה את המטוסים הצבאיים של בעלות הברית, והחל ביום 1 במרץ 1943 שכן במקום בסיס של חיל האוויר המלכותי אַר־אֵיי־אֵף לִידָּה (RAF Lydda). בתקופה זו כמעט ופסקה כליל הפעילות האזרחית בשדה, אשר התחדשה מיד לאחר המלחמה. ב־1946 חנכה חברת TWA קו טיסות ראשון לארצות הברית.
ב־25 בפברואר 1946, במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים, תקפו כוחות האצ"ל את בסיס חיל האוויר המלכותי בשדה התעופה, והשמידו 11 מטוסי קרב בריטיים. בפרוץ מלחמת העצמאות, בסוף 1947, עבדו בשדה התעופה 250 עובדים, מהם כ-120 יהודים. כן היה במקום בית מלון ובו עבדו 40 יהודים. בנוסף, עבדו בשדה 20–25 עובדי החברה הקבלנית שהרחיבה את הבניין המרכזי בשדה, כמחציתם יהודים, ועובדי חברות תעופה שונות. בסמוך לשדה התגוררו משפחות אנגליות, יהודיות וערביות אלה לצד אלה. השדה נשמר על ידי שתי יחידות של משטרת המנדט ומצב הביטחון היה מעורער. בתחילת ינואר 1948 הושגה הסכמה חשאית עם האחראי הבריטי על הביטחון, להכניס לשדה כוח ביטחון יהודי של כ־30 איש אשר יוסוו כפועלים. הכוח, שכונה "ציפורה", הוקם ממתנדבים מחטיבת גבעתי ובראשו הועמד יעקב פרנק. ב-15 בינואר הועבר הביטחון בשדה התעופה לאחריות הצבא הבריטי. לקראת קום המדינה, פינתה ההגנה מהשדה את כל העובדים היהודיים ואת יחידת ציפורה, והלגיון הערבי השתלט על השדה.
מקום המדינה עד סוף שנות ה־50
בחודש יולי 1948, נכבש השדה במסגרת מבצע דני לכיבוש לוד ורמלה על ידי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, וסמוך לצומת אל-על ניצבת האנדרטה לחללי החטיבה.
ב-14 ביולי 1948 כתב דוד בן-גוריון ביומנו: "יצאתי ללוד, יותר נכון לשדה־התעופה. עברנו עם 3 משוריינים של יצחק שדה את סלמה, כפר עאנה, יהודיה, וילהלמה. המעשים הכבירים שנעשו בימים המעטים שלאחרי ההפוגה כמעט לא יאומנו, שדה התעופה – מי יודע אם במשך 10 שנים הייתה ממשלת ישראל בונה שדה תעופה כזה – בידינו. הוא כמעט שלם. ראיתי שני הטנקים הכבדים – "קרומבלים" – שירשנו מהאנגלים ביום האחרון לשהותם בארץ. הם כבשו שדה־התעופה."
ב-24 בנובמבר 1948 הוא נפתח כנמל התעופה הבין-לאומי הרשמי היחיד של המדינה החדשה. עמנואל צור שמונה למנהל שדה התעופה, ערך את טקס הפתיחה שבו נאם שר התחבורה דוד רמז. בשנה הראשונה לפעולתו עברו בו 40,000 נוסעים והשדה היה קטן במידותיו. עם זאת היה השדה מרכיב חשוב בקליטת העלייה ההמונית לאחר קום המדינה, ובמיוחד במבצע על כנפי נשרים להעלאת יהודי תימן ובמבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק. השדה ממשיך לשמש גם כיום כשער הכניסה העיקרי ליהודי התפוצות העולים למדינת ישראל.
בשנת 1949 הוקמה חברת אל על ושדה התעופה בלוד היה לבסיס האם שלה. בשנת 1950 החלה חברת ארקיע להפעיל קווי תעופה פנימיים מהנמל לאילת, לחיפה ולמחניים. שנה לאחר מכן הורחב הנמל באופן משמעותי, כך שיוכל לטפל בתעבורה שנתית של כ-1,200,000 נוסעים, וכן הוארך המסלול העיקרי בו לכ־2,400 מטר. השדה כלל בנוסף מסלול משני באורך 1,770 מטר ומסלול שלישי באורך 1,280 מטרים. בפועל עברה בשנים 1957–1958 תנועה שנתית של כ-110,000–130,000 נוסעים. ב-1953 הוקם בשדה "המכון הממשלתי לבדק מטוסים" שהפך בהמשך למפעל התעשייה האווירית.
מסוף שנות ה־50 עד שנות ה־90
לקראת כניסת עידן הסילון הועלו תוכניות שונות לשדרוג הנמל לקליטת מטוסי הסילון. מנגד היו שטענו שעדיף לבנות נמל תעופה חדש קרוב יותר לים, ולא להשתמש בנמל הקיים בגלל קרבתו לגבול אולם בסופו של דבר הוחלט על שדרוג השדה הקיים. בנובמבר 1959 נחת בנמל מטוס דה הבילנד קומט סילוני בגודל בינוני לצורך ניסוי, ובאפריל 1960 הוא החל לשמש בטיסות סדירות לנמל התעופה. באמצע 1959 הוחל בבניית מסלול באורך של 2,700 מטרים, להם נוספו עוד 300 מטר תוך כדי העבודות, לצורך נחיתת מטוסי סילון גדולים. המסלול נחנך ב־21 בדצמבר 1960 בהמראת מטוס לא סילוני של אל על. במקביל, שופץ מבנה הטרמינל. מטוס סילוני גדול ראשון נחת בנמל בתחילת ינואר 1961. כניסת מטוסי הסילון הציבה בפני הנהלת הנמל אתגרים שונים וביניהם, יצירת שקעים בחניות המטוסים בשל כובד המטוס, צמצום מקומות החניה למטוסים אחרים וכן קשיים בתדלוק.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 הופסקה הפעילות האווירית הפנים ארצית בנמל והועברה לשדה דב. רק ב-1969 שבו טיסות פנים לפעול בנמל.
בשנת 1961 נפתח בקרבת שדה התעופה מלון אוויה, מלון התעופה הראשון במזרח התיכון, ששירת אנשי עסקים וצוותי אוויר. שירותי המלון פעלו ללא הפסקה לאורך כל היום והלילה כולל המסעדות ושירות ההסעה לשדה התעופה אשר יצא מדי חצי שעה.
עד שנת 1972 היה אולם הנוסעים הנכנסים פתוח ומקבלי הפנים יכלו לגשת אל הנוסעים המגיעים מיד עם נחיתתם, אולם בעקבות הטבח בנמל התעופה לוד הוקם קיר זכוכית משוריין גדול שהפריד בין מקבלי הפנים לבין הנוסעים.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973, הצטמצמה התנועה האווירית האזרחית בנמל, אולם הוא קלט את 566 מטוסי הרכבת האווירית שהטיסו ציוד צבאי לישראל. לאחר מותו של דוד בן-גוריון בדצמבר 1973, נקרא על שמו שדה התעופה, ובשנים שלאחר מכן השתרשו ראשי התיבות "נתב"ג" ככינויו של נמל התעופה.
עם השנים והעלייה בתנועה האווירית, הורחב השדה באופן משמעותי על ידי רשות שדות התעופה שקמה ב-1977 והופקדה על ניהולו של הנמל. בין היתר, נוספה קומה שנייה לטרמינל הנוסעים ובה מתחם לחנויות פטורות ממע"מ (דיוטי פרי), נבנו שערי עלייה למטוס חדשים, אולם מקבלי פנים חדש ומגדל פיקוח חדש. כל אלה נוספו לבניין המנדטורי בשיטת "טלאי על טלאי". בתחילת שנות ה-90 נסלל מסלול הסעה במקביל למסלול הנחיתה הראשי.
מראשית שנות ה־90
ב־1990 נערכה הבדיקה הראשונה למציאת חלופות להקמת בית נתיבות חדש בנמל. טרמינל 1 היה בנוי להיקף תנועה של עד 5 מיליון נוסעים בשנה, וההערכות דיברו על הכפלת היקף התנועה בנמל בתוך 7 עד 10 שנים, ועל סיום הקמת המבנה בתוך 4 עד 5 שנים, בעלות של כ־500 מיליון דולר.
לפי ההחלטה המקורית של ממשלת ישראל ב־16 בינואר 1994, הוכרזה הקמתו של טרמינל 3 כפרויקט לאומי ותאריך היעד לפתיחתו נקבע לשנת 2000, כחלק מאירועי המילניום החדש. לפי התחזיות, שנת 2000 הייתה אמורה להביא לישראל גל של צליינים, ומסיבה זו שמו המקורי של הטרמינל היה "נתב"ג 2000". תנועת הנוסעים והמטוסים בנמל אכן הגיעה לשיא בשנת 2000, אך לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בחודש ספטמבר באותה שנה, צנח מספר הנוסעים השנתי בכ־2.5 מיליון בשנת 2002. הנמל התאושש מתקופת שפל זו לאחר חמש שנים, ורק בשנת 2007 עברו נתוני התעבורה דרכו את אלה של שנת 2000.
בשל התדיינות משפטית הוקפאו עבודות ההקמה של טרמינל 3 עד לשנת 1997. לתוכנית היו מתנגדים רבים שטענתם המרכזית הייתה כי הגדלת שדה תעופה, הנמצא בלב גוש דן, במקום בניית שדה תעופה חדש מרוחק יותר, היא צעד שגוי. כך הוצעו מספר אתרים חלופיים לתוכנית בניית טרמינל חדש, ביניהם בסיסי חיל האוויר בחצור ובנבטים. על פי התוכנית החלופית, היה אמור שדה התעופה המרוחק להיות מחובר אל מרכז הארץ באמצעות רכבת מהירה או כביש מהיר. בניית הטרמינל התעכבה בעקבות התנגדויות תושבי האזור, באמצעות פעילות ציבורית ומשפטית. לאחר שכשלו במאבקם נגד הרחבת שדה התעופה, הונחה אבן הפינה לטרמינל החדש ב־25 באוקטובר 1998. שנתיים מאוחר יותר הקבלן הראשי של הטרמינל, חברת קבלנות טורקית, פשט רגל, והפרויקט התעכב בשנה נוספת. את מקומה של החברה הטורקית תפסו קבלנים ישראלים, אולם אף בעבודתם חלו מספר עיכובים והפתיחה התעכבה ב־18 חודשים נוספים. לבסוף נחנך טרמינל 3 באופן רשמי ב־2 בנובמבר 2004.
למעלה משמונים גופי תכנון השתתפו במערך התכנון של נתב"ג 2000, דבר המצביע על מורכבותו וגודלו של הפרויקט. משרדי האדריכלים המרכזיים שפעלו באתר היו משרד "יונה פיטלסון־שילה־יעקובסון אדריכלים" שתכננו את מבנה הטרמינל המרכזי, את האגפים הלוגיסטיים ואת מבני החניונים, משרד רם כרמי ועדה כרמי בשיתוף משרד האדריכלים לישר־אלדר שתכננו את אגף מקבלי הפנים, משה ספדיה שתכנן את אגף היוצאים וכן את קניון הדיוטי פרי. את גן הדקלים הסמלי שבין שני מבני החניונים שבחזית הטרמינל, תכנן משרדו של אדריכל הנוף הירושלמי שלמה אהרונסון. את מערכות התקשורת, טלפוניה, בקרה, אבטחת מידע ומערכות מתח נמוך תכננה חברת TELINDUS הבלגית שנבחרה במכרז אך המימוש והתכנון בפועל בוצע על-ידי חברת בינת תקשורת מחשבים מקבוצת רד-בינת.
בתקופת ההרצה של הטרמינל החדש התגלה כי זמן היציאה הצפוי לנוסעים עלה משלוש שעות בטרמינל הישן לארבע שעות בטרמינל החדש וחברות התעופה הזרות הצביעו על ליקויים נוספים. המרחק בין נקודות הרישום והבידוק לשערי היציאה הוא כ־900 מטר והפתרון שניתן לכך הוא שילוב מסועי הליכה (דרכנועים) שמקצרים את זמן המעבר. אף על פי שבטרמינל החדש הותקנו 24 גשרי עלייה למטוס ("שרוולים"), כמקובל ברוב נמלי התעופה המודרניים בעולם, חלק מחברות התעופה עדיין מעדיפות להשתמש באוטובוסים על מנת להעביר נוסעים מהטרמינל למטוס מטעמי חיסכון בעלויות, ומותקנים בו שישה שערי יציאה המיועדים למטרה זו.
בעקבות הקמת הטרמינל החדש הוגשו כחמשת אלפים תביעות לפיצויים בסכום כולל הנאמד בחמישה מיליארד ש"ח במחירי שנת 2000, על ירידת ערך נכסים בסביבת נמל התעופה בגלל התגברות הרעש מהרחבת הנמל. בתחילת שנת 2011 טרם גובש מתווה מוסכם לקביעת גובה הפיצויים והעניין מצוי בערעור בפני בית המשפט העליון.
בחודש יוני 2010 החלו עבודות להארכת המסלולים הקיימים והוספת מסלולי הסעה שהסתיימו בתחילת שנת 2014. במסגרת שיפור השירותים ותנאי הבטיחות האווירית בנמל, החלה הקמת מגדל פיקוח חדש ובניית זרוע רביעית בטרמינל 3. עקב סגירת מסלולי טיסה במהלך העבודות, הופעל הנמל במשך כל שעות היממה, דבר שגרם למפגעי רעש לתושבי האזור, עד שעתירת עיריית חולון התקבלה, ונקבע כי המצב ישוב לקדמותו. בניית הזרוע הרביעית הסתיימה בפברואר 2018.
בחודש יולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, השתנו סדרי ההמראה והנחיתה בנמל בעקבות סגירת חלקים מהמרחב האווירי האזרחי, ומסירתם לשימושו של חיל האוויר. דבר זה, יחד עם שיגורי הרקטות התכופים לעבר מרכז הארץ, שבמהלכם לא התאפשרו נחיתות והמראות, הביא לעיכובים ולאיחורים בזמני הטיסות. ב־22 ביולי 2014, בעקבות נפילת רקטה ביהוד, הודיעו עשרות חברות תעופה אמריקניות ואירופאיות על הפסקת טיסותיהן לישראל וממנה. שינוי מדיניות היירוט של רקטות לאזור הנמל הביא לחידוש הטיסות, למעט טיסותיה של חברת קוריאן אייר אשר חידשה את פעילותה רק ב־13 בספטמבר 2014.
תנועה
שמאל|ממוזער|250px|כנפון של מטוס חברת סוויס על רקע טרמינל 3
רקע
בשנת 2008 עברו בנמל לראשונה בתולדותיו מעל אחד־עשר מיליון נוסעים. נתון זה הוא תוצאה של ההתאוששות בן מספר שנים, שבמהלכו שב השדה להיקף התנועה שלפני האינתיפדה השנייה, ואף עבר אותו. לתהליך זה תרמו קידומה של מדיניות השמיים הפתוחים על ידי משרד התחבורה, ומעברן של עשר חברות שכר להפעלת טיסות סדירות. לפי נתוני משרד התחבורה בשנת 2008 פעלו בנמל 42 חברות תעופה סדירות, לעומת 38 בשנת 2007, 36 בשנת 2006 ו־33 בשנת 2005, והיקף קיבולת המושבים בטיסות לנמל וממנו עלה ב־18% בשנת 2008. בחודשים יולי ואוגוסט 2008 עברו דרך הנמל 2,534,803 נוסעים בסך הכול, נתון המהווה עלייה של שלושה אחוזים לעומת התקופה המקבילה בשנת 2007. כצפוי, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בסוף 2008 והורגש ביתר שאת במהלך שנת 2009, חלה ירידה דרסטית של יותר מ־5% בסך תנועת הנוסעים בנמל, וזו ירדה שוב אל מתחת ל־11 מיליון. עם זאת, במחצית השנייה של 2009 חלה התאוששות במספר הנוסעים, וחודש אוגוסט 2009, שבמהלכו עברו 1,421,846 נוסעים בנמל, היה החודש העמוס ביותר בתולדותיו עד אותה עת. בשנת 2010 שוב התחדשה מגמת הצמיחה בתנועת הנוסעים והמטוסים בנמל, ושוב נשבר שיא כל הזמנים, עת סך הנוסעים שעברו דרכו עלה על 12 מיליון, מהם כמעט 11 מיליון וחצי בטיסות בין-לאומיות. ב־23 באוגוסט 2013 נשבר שיא התנועה בנמל ביממה אחת בכל הזמנים, ו־73,000 נוסעים עברו דרכו. בשנת 2013 נשבר שיא תנועות המטוסים בנמל, ולראשונה בתולדותיו נרשמו בו למעלה מ־100,000 תנועות מטוסים. מגמת הצמיחה המשיכה בשנת 2015 ומספר הנוסעים הכולל שעברו בנמל הגיע ליותר מ־16 מיליון. בכך עבר הנמל לקטגוריה של נמלי תעופה גדולים.
מגפת הקורונה העולמית הובילה לירידה חדה ביותר במספרי הנוסעים ובתנועות המטוסים בנתב״ג, עם ירידה כל כ-80.6% בכמות הנוסעים בשנת 2020 לעומת קודמתה. בשנת 2021 ניכר שיפור מסוים בכמות הנוסעים, עם עלייה של כ-39.7% בהשוואה לשנת הקורונה. נכון לנתוני סיכום הפעילות לשנת 2023, כמות הטסים עדיין לא חזרה לאותה הרמה שבה הייתה לפני פרוץ הקורונה, עם כ-21 מיליון נוסעים בשנה זו ביחס לכ-24 מיליון נוסעים בשנת 2019.
להלן נתוני התפתחות תנועת הנוסעים המלאים בשדה בין שנת 2000 לשנת 2023:
שנה נוסעים טיסות בינ"ל תנועות טיסות בינ"ל נוסעים טיסות פנים תנועות טיסות פנים סה"כ נוסעים שינוי באחוזים בסך הנוסעים סה"כ תנועות 2000 9,879,470 – 80,187 2001 7,878,306 59,574 471,351 9,652 8,349,657 15.5 69,226 2002 6,853,094 54,351 455,883 8,855 7,308,977 12.5 63,206 2003 6,786,763 53,380 505,263 7,822 7,392,026 1.1 61,202 2004 7,664,262 59,190 387,633 7,448 8,051,895 8.9 66,638 2005 8,506,584 62,303 410,387 7,836 8,917,421 10.7 70,139 2006 8,816,597 67,766 404,961 8,969 9,221,558 3.4 76,735 200710,109,793 74,459 416,769 10,109 10,526,562 14.2 84,568 2008 11,081,213 82,649 469,220 11,995 11,550,433 9.7 94,644 2009 10,500,960 81,703 425,010 7,731 10,925,970 5.4 89,442 2010 11,485,509 86,229 674,830 8,942 12,160,339 11.3 95,171 2011 12,226,023 90,237 752,582 9,295 12,978,605 6.7 99,532 2012 12,400,800 89,737 733,270 8,087 13,134,070 1.2 97,824 201313,461,571 96,915 766,037 7,935 14,227,608 8.3 104,850201414,266,625 105,222 658,744 7,431 14,925,369 4.9 112,653201515,674,245 112,072 625,161 6,789 16,299,406 9.2 118,561201617,342,146 127,575 594,664 6,328 17,936,810 10.1 121,264201720,187,521 136,956 593,705 5,981 20,781,226 15.82 142,938201822,357,736 151,318 591,940 5,994 22,949,676 10.43 157,312201924,036,091 158,964 785,676 8,922 24,821,767 8.16 167,88620204,457,439 49,223 352,354 5,702 4,809,793 80.62% 54,92520216,088,107 66,938 631,769 8,386 6,719,876 39.71% 75,324202219,221,007134,016787,5259,86820,008,532 197.75% 143,884202320,293,758137,477794,4797,54221,088,2379.71% 154,411
בניגוד לתנועת הנוסעים בנמל בטיסות פנים הנותרת יציבה במשך כל השנה, כפופה תנועת הנוסעים הבין-לאומית דרכו לתנודות עונתיות. תנועה ערה יחסית מורגשת החל בחג הפסח עד לאחר חגי תשרי, והיא מגיעה לשיאה בחודשי הקיץ. כך יוצא שהתנועה בחודש העמוס ביותר (אוגוסט) גדולה פי 2.15 מהתנועה בחודש השפל (פברואר). ניתן לראות דוגמה לתנודות אלה בנתוני תנועת הנוסעים והתנועות בשנת 2018:
נתון ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר נוסעים 1,346,530 1,296,908 1,758,3571,920,1891,870,5221,933,8432,453,6142,792,3512,237,1222,076,0561,615,9471,597,592 תנועות 10,225 9,447 11,96613,43513,36513,97416,41117,41014,83113,70911,75411,316
קיימים הבדלים בהיקף תנועת הנוסעים גם בין ימות השבוע השונים. ימי ראשון וחמישי עמוסים יחסית בגלל עלייה בהיקפן של טיסות השכר, וגם בשל תוספת של טיסות פנים לאילת. מיום שישי בערב עד מוצאי שבת התנועה בנמל קטנה יחסית מכיוון שחרדים דתיים ושומרי מסורת אינם טסים בשבת, ואל על גם אינה טסה בשבת. בשעות הבוקר המוקדמות מורגשת תנועה ערה של טיסות יוצאות, לאחר סיום איסור ההמראות בשעה 04:10. התופעה חוזרת על עצמה בשעות הערב המאוחרות ולפני שהאיסור נכנס שוב לתוקפו בשעה 01:40. עומס בהיקף הטיסות הנכנסות מורגש בעיקר בשעות אחר הצהריים. ב־8 באפריל 2010 הודיע משרד התחבורה כי בהתאם להחלטת הממשלה לצמצם את הגבלות התנועה בנמל התעופה, יבוטל איסור המראות הלילה בתקופות בהן מתבצעות עבודות שדרוג במסלולי הטיסה. בנוסף הוחלט על הקמת צוות בקרה ומעקב שיבחן את התועלת וההשלכות של החלטת הממשלה. אחת לשנה, ביום הכיפורים, נפסקת בדרך כלל הפעילות האווירית בנמל לחלוטין למשך כ־32 שעות.
מטען
בשנת 2007 טיפל הנמל בסחורה בהיקף של 340,000 טון, והיה זה גידול של 7% לעומת נתוני השנה הקודמת. כשני שלישים מסך המטען שעבר בנמל, הוטס ב־4,532 טיסות מטען ייעודיות. בשנת 2008 עמד היקף תנועת המטען בנמל על 331,000 טון, אך בשנה שלאחר מכן ירד ב־17.4% ל־274,000 טון בלבד.
לצד הקיטון בהטסת סחורות, בשנים האחרונות השתנתה המגמה וחל גידול במשלוח חבילות פרטיות ככל שהישראלים התרגלו לבצע הזמנות של מוצרים ישירות מחוץ לישראל ובמיוחד מסין וארצות הברית ואחריהן אנגליה, מה שיצר גידול משמעותי בכמות החבילות שנשלחו לנתב"ג. על פי נתונים שסיפק דואר ישראל, ב־2016 הגיעו לנתב"ג כ־52 מיליון חבילות פרטיות במשקל כולל של כ־8,100 טונות. כשעיקר ההזמנות מתבצע בחודשים נובמבר ודצמבר. לפי ארגון ה-OECD ישראל נחשבת לשיאנית בכמות החבילות המוזמנות מחוץ לישראל ביחס לגודל האוכלוסייה. בתחילת 2017 יצאה רשות שדות התעופה במכרז להקמת מרכז לוגיסטי חדש סמוך לכניסה למתחם שדה התעופה מכביש 1.
יעדים
שמאל|ממוזער|250px|מטוס מקדונל דאגלס MD-82 של בולגריין אייר צ'ארטר ומטוס של אוסטריאן איירליינס בטרמינל 3
נכון לשנת 2018 פועלות בנמל כ־140 חברות תעופה בסך הכול, והחברות המובילות בהיקף תנועת הנוסעים הן: אל על (25.20%), טורקיש איירליינס (4.85%), ויז אייר (4.71%), איזיג'ט (4.53%), ישראייר (3.61%), אארופלוט (3.40%), יוקריין אינטרנשיונל איירליינס (3.15%), ארקיע (3.06%), יונייטד איירליינס (2.69%) ולופטהנזה (2.69%).
מדינות היעד העיקריות בשנת 2018 היו טורקיה (2,113,036 נוסעים), ארצות הברית (1,665,667 נוסעים), גרמניה (1,431,540 נוסעים), איטליה (1,431,148 נוסעים), צרפת (1,397,715 נוסעים), יוון (1,305,747 נוסעים), רוסיה (1,280,603 נוסעים) והממלכה המאוחדת (1,228,902 נוסעים).
היקף תנועת הנוסעים בטיסות פנים עמד בשנת 2013 על כ־5.7% מסך הנוסעים, וקו שירות הפנים הסדיר היחיד המופעל מנתב"ג כעניין שבשגרה הוא לנמל התעופה אילת. תנועת הנוסעים בטיסות הפנים כמעט והכפילה את עצמה בין השנים 2005 ו־2013, ובשנת 2010 לבדה גדלה בשיעור של כ־50 אחוזים, בעיקר בגלל חנוכת קו התעופה של אל־על לאילת.
קווי הטיסה העמוסים ביותר בשנת 2022 היו ליעדים הבאים:
+ עשרת הקווים העמוסים ביותר לשנת 2022 דירוג נמל תעופה נוסעים חברות תעופה 1 איסטנבול 963,261 טורקיש איירליינס 2 איסטנבול – סביהה גקצ'ן 806,072טורקיש איירליינס, פגאסוס איירליינס 3 דובאי 763,421ארקיע, ישראייר, אל על, אמירטס, פליי דובאי 4 פריז – שארל דה גול 761,002אייר פראנס, ארקיע, ASL איירליינס צרפת, איזיג'ט, אל על 5 ניו יורק – JFK 675,463אמריקן איירליינס, דלתא איירליינס, אל על 6 אנטליה 642,986טורקיש איירליינס, פגאסוס איירליינס 7 ניוארק 608,544 אל על, יונייטד איירליינס 8 אתונה 598,789 אג'יאן איירליינס, ארקיע, בלו בירד איירווייז, אל על, ישראייר, ריינאייר, Tus Airways, ויז אייר 9 לונדון – הית'רו 581,416אל על, בריטיש איירווייז, וירג'ין אטלנטיק 10 רומא – פיומיצ'ינו 568,606 איי.טי.איי. איירווייז, אל על, ארקיע, בלו בירד איירווייז, ויז אייר, ישראייר, ריינאייר
הישגים
נמל התעופה בן-גוריון זכה בתואר "נמל התעופה הידידותי ביותר" בסקר פתוח בקרב 350 לקוחות שנערך על ידי מועצת שדות התעופה הבין-לאומית (Airports Council International) בדצמבר 2006; הוא דורג במקום הראשון מבין 40 שדות תעופה אירופיים, ובמקום החמישי מבין 77 שדות תעופה ברחבי העולם. גם בשנת 2008 דורג השדה בראש סקר לבדיקת איכות השירות אשר נערך על ידי מועצת שדות התעופה הבין-לאומית. בסקר זה, המבוסס על 200,000 שאלונים שחולקו ב־108 שדות תעופה ברחבי העולם, השיג נמל התעופה בן-גוריון את המקום הראשון מבין שדות התעופה במזרח התיכון ואת המקום השני מבין שדות התעופה ברחבי העולם, אשר היקף תנועת הנוסעים השנתית בהם נע בין 5 ל־15 מיליון. בשנים האחרונות השדה כבר נכלל ברשימות הדירוג לשדות תעופה המשרתים 15–25 מיליון נוסעים בשנה ומכך שונה סיווגו לשדה תעופה בגודל בינוני לפי התקינה הבין-לאומית. כמו כן פרוטוקולי האבטחה בשדה, שימשו בשנים האחרונות מודל לימודי לשדות תעופה אחרים בעולם בשל איכותם.
הנמל עמד במשך שנים בלב ביקורת חריפה בעניין ליקויים בבטיחות התעופה, ובמיוחד בכל הקשור למערך ההמראות והנחיתות. מיזם שדרוג המסלולים בשדה שהסתיים ב־2014 והפעלת מגדל הפיקוח החדש בסוף 2015 פתרו את מרבית ליקויי הבטיחות שעמדו לביקורת.
בשנת 2017 זכה במקום השמיני בדירוג "שדה התעופה הטוב בעולם" לפי מגזין Travel + Leisure.
בתי נתיבות
טרמינל 1
בניין טרמינל 1 תוכנן במקור על ידי אגף התכנון של שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. סגנון הבנייה המקורי של הבניין אופיין בסגנון הבין-לאומי, והורכב ממבנה קובייתי מטויח בטיח לבן ונקי, ומעליו ניצב מגדל פיקוח מעוגל. עם הקמת המדינה הורחב המבנה, ובשנות ה־50 נבלע לחלוטין במערך אגפים חדש שלא השאיר זכר למבנה המקורי. בשנת 1961 שופץ הטרמינל לקראת הכניסה לעידן הסילון. בעקבות שרפה בטרמינל באוקטובר 1968 תוכנן הטרמינל מחדש. על פי התוכנית החדשה תוכננה קומה שנייה לאולם לנוסעים יוצאים, דיוטי פרי ומסעדות, וקומה שלישית למרפסת תצפית מקורה.
בשנת 1995 נחנך אולם קבלת פנים חדש בתכנונו של האדריכל מרדכי בן-חורין. עד פתיחתו של טרמינל 3, שימש טרמינל 1 כבית הנתיבות הראשי של שדה התעופה, ושירת את רוב תעבורת הנוסעים הבין-לאומית בו. הטרמינל נסגר והוסב לבניין משרדים לאחר הפעלת טרמינל 3, אם כי המשיך לשמש גם לקליטת עולים חדשים.
ב־7 בפברואר 2007 נפתח חלק מהמבנה מחדש כטרמינל לטיסות פנים, והחליף את טרמינל 2. אולם הנוסעים המשופץ משתרע על פני שטח של 7,686 מ"ר בקומה בודדת, וכולל אולם בידוק ורישום ובו 13 דלפקים, אולם נוסעים יוצאים ובו ארבעה שערי יציאה, וכן אולם נוסעים נכנסים ובו מסוע כפול לאיסוף כבודה. ב־26 באוקטובר 2008, עם תחילת עבודת השיקום והחלפת תאורת מסלול הטיסה בנמל התעופה דב הוז, הועברו כל טיסות הפנים הפועלות בשדה דב לטרמינל 1. הסדר זה עמד בתוקף עד פתיחתו המחודשת של שדה דב ב־13 בדצמבר 2008.
רשות שדות התעופה הודיעה כי בכוונתה להפעיל בטרמינל 1 מסוף לטיסות אח"מ ומסוף לטיסות חברות תעופה במחיר נמוך. הטרמינל שימש את הטיסות היוצאות בלבד של חברת סקאי איירליינס הטורקית מ־1 ביולי 2008 ועד 21 באוקטובר 2008, ובשנת 2009 החל לשרת את הטיסות הבין-לאומיות היוצאות של מספר חברות במחיר נמוך. בשנה הראשונה לחידוש הטיסות הבין-לאומיות ממנו, טסו כ־93 אלף נוסעים בטיסות המוזלות דרכו. ב־27 באוקטובר 2013 נחנך מחדש אולם הנוסעים המערבי בבנין הטרמינל, המיועד לטיסות בין-לאומיות.
עד יוני 2017 עברו נוסעי החברות את תהליכי הבידוק בטרמינל 1, אך משם הוסעו לדיוטי פרי והעלייה למטוסים והירידה מהם נעשו בטרמינל 3. כתוצאה מגידול בתנועת הנוסעים, ולבקשת חברות התעופה הזולות, החליטה רשות שדות התעופה להרחיב את פעילות הטרמינל ולהעביר אליו את הטיפול ברוב הטיסות המוזלות, משלב הבידוק ועד העלייה למטוס, ולחדול מלהעביר את הנוסעים אל טרמינל 3 לשם עלייתם למטוס. לצורך כך שופצו אולם הנוסעים היוצאים ומערך הטיפול במזוודות, נוספו דלפקי בידוק, עמדות בידוק ביטחוני ועמדות לביקורת דרכונים, ונפתח מחדש מתחם משופץ של חנויות הדיוטי פרי לצד שירותי הסעדה וטרקלין אירוח. בנוסף לכך הופעלו מחדש תשעה משערי העלייה למטוס שחדלו מלפעול בשנת 2004. עם זאת, גם במתכונת זו אשר החלה לפעול ב־19 ביוני 2017, מועברים הנוסעים בכל הטיסות הבין-לאומיות הנכנסות, אל טרמינל 3, וטרמינל 1 משמש עדיין אך ורק לנוסעים בטיסות יוצאות בטיסות המוזלות של חברות הלואו קוסט. נכון לשנת 2017 פועלות מטרמינל 1 החברות ויז אייר, איזיג'ט, איזיג'ט שווייץ, ריאנאייר, וכן חלק מהטיסות הבין-לאומיות של ישראייר, ארקיע, סאן דור, פגאסוס איירליינס, בלו בירד איירווייז, אליטליה ו־Tus Airways. בשנת 2019 עברו כעשירית מכלל הנוסעים היוצאים בנמל דרך טרמינל 1.
בשל פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר 2023, צומצמה פעילות התעופה בנתב"ג וטרמינל 1 נסגר לפעילות כשכל פעילות הטיסות הנכנסות והיוצאות כולל הטיסות לאילת הועברו לטרמינל 3. הטרמינל שב לפעילות ב-27 במאי 2024 בטיסות לאילת, וב-1 ביוני 2024 גם לטיסות בין-לאומיות.
באפריל 2019 נחנך במערב טרמינל 1 "פתאל טרמינל" מסוף חדש לטיסות פרטיות (באגף שהוקם ב-1995 כאולם קבלת פנים) המופעל על ידי מלונות פתאל, הכולל טרקלין אח"מים חדש שהתווסף לטרקלין "מצדה" הסמוך. פעילות הנוסעים בטיסות הפרטיות והאח"מים מתנהלת בהפרדה מלאה מפעילות הטיסות הרגילה בחלק המרכזי של הטרמינל.
שמאל|ממוזער|250px|גן ארץ ישראל – בחזיתו של טרמינל 3
שמאל|ממוזער|250px|מראה "הכיכר". במרכזה המזרקה וסביבה החנויות הפטורות ממס
שמאל|ממוזער|250px|מטוסים בזרוע B בטרמינל 3
שמאל|ממוזער|250px|מטוסים של אל על, מאלב וישראייר בטרמינל 3
ממוזער|150px|פסל דוד בן-גוריון בקצה הצפוני של השדרה בטרמינל 3. ברקע הכיכר
טרמינל 2
הקמת טרמינל 2 החלה בשנת 1967 והוא נחנך בשנת 1969 לאחר שחברת ארקיע שבה לפעול בנמל התעופה לאחר מלחמת ששת הימים. הטרמינל היה בית נתיבות קטן אשר שימש את הטיסות הפנים־ארציות עד 20 בפברואר 2007, וטיסות בין-לאומיות פעלו ממנו רק בתקופות עומס. לאחר העברת תנועת הנוסעים בטיסות הפנים אל טרמינל 1, נסגר טרמינל 2 ונהרס, ובמקומו הוקם בניין שינוע של חברת סוויספורט שירותי מטען ישראל.
טרמינל 3
מבנה הטרמינל
החלק היבשתי
טרמינל 3, בית הנתיבות הגדול והמודרני המוכר גם בכינוי נתב"ג 2000, נחנך ב־28 באוקטובר 2004, וב־2 בנובמבר יצאה ממנו הטיסה הראשונה. טרמינל 3 הוקם במרחק של 2.5 ק"מ מערבית לטרמינל 1, ובנייתו הייתה אחד ממיזמי התשתית הגדולים ביותר בישראל בעשור הראשון של המאה ה־21. הטרמינל, שבו 35 גשרי עלייה למטוסים הערוכים בארבע זרועות (B, C, D ו-E), מסוגל לטפל בלמעלה מ־10 מיליון נוסעים בשנה, אך ניתן להגדיל את הקיבולת שלו עד 25 מיליון נוסעים בשנה, באמצעות הקמת זרוע נוספת (A). הוא נבנה באופן המאפשר את הרחבתו בשני צדדיו. כפתרון זמני עד מימוש תוכניות ההרחבה, הוקם במהלך 2018 אוהל ענק ממוזג שמחובר לצידו המזרחי של מבנה החלק היבשתי בטרמינל ויוסיף מקיץ 2018 כ-26 עמדות בידוק זמניות. בעתיד מתוכנן בינוי להרחבת הטרמינל באגף חדש ששטחו כ-36,000 מ"ר, שיכלול בין השאר גם כ-88 עמדות בידוק חדשות.
ב-15 בפברואר 2018 נחנכה זרוע E שמגדילה את קיבולת הנוסעים באמצעות 11 גשרי עלייה למטוס (חלקם כפולים) ולראשונה עשויים מזכוכית. כמו כן הוקמו בתי קפה וחנויות דיוטי פרי לאורך הזרוע. בעתיד צפויה הקמת הזרוע האחרונה (זרוע A), ובכך יגיע הטרמינל לשטחו המתוכנן המרבי.
בטרמינל חמש קומות. קומות G ו־3 הן הקומות המרכזיות, והן משמשות את הנוסעים הנכנסים והנוסעים היוצאים בהתאמה. דרך תלת־מפלסית מגיעה אל טרמינל 3. המפלס העליון מגיע לקומת הנוסעים היוצאים (קומה 3), המפלס התחתון מגיע לקומת הנוסעים הנכנסים (קומה G), והמפלס האמצעי מגיע לקומה השנייה ומשמש את התחבורה הציבורית. בקומה השלישית נמצא אולם המבואה ששטחו 10,000 מ"ר, ובו 110 דלפקים המשמשים לרישום ולבידוק לטיסה. המבואה עוצבה תוך שילוב אבן ירושלמית, נירוסטה וזכוכית המאפשרת חדירת אור יום. סמוך למבואה נמצאים טרקלין אח"מ המכונה טרקלין "ארבל", ומרכז קניות בשטח של 10,000 מ"ר המכונה "Buy & Bye", ובו חנויות בשטח כולל של 1,500 מ"ר. הטיפול בנוסעים הנכנסים מתבצע בקומת הקרקע, שבה נמצאים אולם מקבלי פנים ואולם הנוסעים הנכנסים ובו שמונה מסועים לאיסוף מזוודות. בקומה זו נמצאים גם 19 דלפקי רישום נוספים לנוסעים בטיסות היוצאות של חלק מחברות ברית חברות התעופה סטאר אלייאנס, אשר עולים לקומה השלישית להמשך תהליכי הנוסע לאחר סיום הבידוק. בכל אחת מהקומות ישנו אולם ביקורת גבולות – אחד עבור נוסעים נכנסים והאחר עבור היוצאים – ובכל אחד מהם 40 עמדות.
בתחילת אפריל 2018 השיקה חברת טורקיש איירליינס בשיתוף עם רשות שדות התעופה אזור ייעודי לשירות רישום עצמי ובידוק ביטחוני ללא עלות. השירות הבלעדי יינתן גם לנוסעים עם כבודה הנשלחת לבטן המטוס אך רק לנוסעי טורקיש איירליינס.
השדרה
החלק היבשתי מקושר אל החלק האווירי באמצעות שדרה משופעת באורך של 180 מטר. השדרה מוארת באור יום באמצעות חלונות זכוכית בצידה המזרחי, בעוד שצידה המערבי מחופה באבן ירושלמית. השדרה מחברת בין אולמות ביקורת הגבולות למבנה הכיכר, והשיפוע מוביל את הנוסעים היוצאים מהקומה השלישית של המסוף היבשתי אל הקומה הראשונה בכיכר, ואת הנוסעים הנכנסים מהקומה השנייה של הכיכר אל קומת הקרקע בחלק היבשתי. בקצה הדרומי של השדרה מקדמים שלושה לוחות פסיפס את פני הנוסעים המגיעים. הפסיפסים הונחו במקומם בשנים 2005–2007:
בלוח העליון נראה פסיפס מהמאות ה־5 וה־6 מבית שאן, ובו ציפורים העונדות סרט ומעליהן כיתוב ביוונית לאמור: "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" ().
בלוח התחתון קבועה רצפת פסיפס מהמאה ה־6 מקיסריה המעוטרת בדגמים גאומטריים, בעלי חיים, עצים, מבנים ודמות רוכב. במרכז נראית דמות אישה המחזיקה סל פירות, ושמה, "קלוקאריה", מרמז על האנשה של עונה מוצלחת או שפע.
משמאל לשני הלוחות קבוע לוח מוארך שבו רצפת פסיפס מעוטרת בשריגי גפן ודגמי בעלי חיים, ציפורים ועצים, וכן סל ענבים וקונכייה. פסיפס זה התגלה בבית לחם הגלילית, והוא מתוארך למאות ה־5 וה־6.
הציור "עם ישראל חי" המתאר 4,000 שנות היסטוריה תנ"כית יהודית וישראלית מהאדם הראשון עד ימינו, של האמן המקסיקני חוליו קרסקו ברטון, נתרם למדינת ישראל על ידי ממשלת מקסיקו לרגל 75 שנות עצמאות למדינה. אורך היצירה 44 מטרים וגובהה 5 מטרים ומוצבת במסדרון המוביל את הנכנסים לארץ אל ביקורת הדרכונים.
מ-1 בנובמבר 2023 מוצגות לאורך שדרת הנכנסים והיוצאים תמונות החטופים הישראלים ברצועת עזה ממתקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023. ב-7 בינואר 2024, שלושה חודשים ממתקפת 7 באוקטובר, נתלה על קיר זכוכית הצופה לשדרה מובייל ברוחב כ-10 מטרים המכיל כ-800 דיסקיות תלויות הדומות לדיסקיות החיילים ונושאות את הכיתוב "הלב שלנו שבוי בעזה".
בקצה הצפוני של השדרה מוצג פסלו של דוד בן-גוריון, ולאורכה הוצגו במשך השנים מספר תערוכות:
2008 – תערוכת כרזות ימי העצמאות.
2010 – תערוכת כרזות קרן היסוד.
2011 – תערוכה של מוזיאון ישראל.
2013 – תערוכת ספורטאים ישראלים.
2014 – 100 שנות תעופה אזרחית בישראל.
2015 – תערוכת "ישראל היפה בירוק".
2016 – תערוכת תגליות והמצאות בישראל.
2017 – 2018 – תערוכת "120 שנות ציונות".
2019 – תערוכת 70 שנה לכנסת ישראל.
2020 – תערוכת 90 שנה לסוכנות היהודית.
2021 – תערוכת "חמסה עלינו", גוונים שונים בחברה הישראלית.
2022 – תערוכת "אמנות המעשה", 120 שנה לקרן קיימת לישראל.
2022 – תערוכת "ישראל חוגגת ספורט – אז והיום", רגעי ספורט מרגשים במכביה שנוסדה לפני 90 שנה כולל שיחזור בצבע לתמונות דהויות ותמונות שבמקור היו בשחור לבן לצד רגעים דומים במכביות המודרניות.
2023 – תערוכת 75 שנה למדינת ישראל לצד 100 שנה להולדת יצחק רבין בחסות מרכז יצחק רבין.
2024 – תערוכת "עוטפים באהבה", צילומי הווי ועשייה מיישובי מערב הנגב ויישובי גבול הצפון.
החלק האווירי
250px|ממוזער|מבט ממגדל הפיקוח בנתב"ג
הכיכר היא מבנה עגול בשטח של 30,000 מ"ר, שסביבה שישה שערים – שער מלבני המוביל דרומה אל השדרה, וחמישה שערים בצורת קשת המוליכים אל ארבע הזרועות הקיימות (B–E) ואל הזרוע המתוכננת (A). מחצית משטח קומתה הראשונה של הכיכר מוקדשת לחנויות פטורות ממס (דיוטי פרי), ויתר שטחה משמש כאולם המתנה שבו בתי קפה ודלפקי שירות של חברות מסחריות, ובמרכזו מזרקה. הקומה השנייה של הכיכר משמשת למעבר הנוסעים הנכנסים לכיוון החלק היבשתי של המבנה, ונמצא בה גם אולם הנוסעים במעבר. מהכיכר יוצאות ארבע הזרועות באורך של 160 מטר כל אחת, שבהן נמצאים שערי העלייה למטוסים, שטחי המתנה, מסעדות וחנויות פטורות ממכס נוספות. בכל זרוע פועל טרקלין אח"מ אבל בשלוש זרועות (B–D) יש שמונה גשרי עלייה למטוסים (2–9) ושני שערים המשמשים לגישה למטוסים באמצעות אוטובוסים (1 ו־1A) ובזרוע הרביעית (Eׂ) יש אחד עשר גשרי עלייה למטוסים (2–9) ושני שערים המשמשים לגישה למטוסים באמצעות אוטובוסים (1 ו־1A).
גן ארץ ישראל
בחלקו האחורי של הטרמינל, בחלון הפונה אל גוש דן נמצא: גן ארץ ישראל המקושר אל אולם ההמתנה ובו עצים מכל רחבי הארץ.
שירותים נוספים
בנוסף פועלים בטרמינל שני בתי כנסת, בית חב"ד, שלושה סניפי בנק, משרדי כרטוס וסוכנויות נסיעות, וכן חברות להשכרת רכב. בכל רחבי הבניין פועל שירות אינטרנט אלחוטי ללא תשלום. תחנת הרכבת נמל התעופה בן-גוריון ממוקמת בקומה התחתונה של הטרמינל היבשתי (קומה S).
ברחבי נמל התעופה פועלים ארבעה טרקליני אירוח, טרמינל פתאל הסמוך לטרמינל 1 ומיועד לנוסעים בטיסות פרטיות ואח"מים חשובים במיוחד כגון קבלת פנים לראשי מדינות (החליף את טרקלין מצדה שפעל בעבר בטרמינל 1), ומספר טרקלינים בטרמינל 3 באזור ההמתנה לטיסות לצד הדיוטי פרי; טרקלין המלך דוד המיועד רק לנוסעי מחלקות היוקרה של אל-על, טרקלין דן הפתוח לכל מי שחפץ בשירותי האירוח בתוספת תשלום (לצד טרקלין נוסף של דן הפתוח רק לנוסעי בריטיש איירווייז, אמירייטס וחלק מנוסעי ווירג'ין ויונייטד), וטרקלין ארבל המופעל גם הוא מטעם רשת מלונות דן הממוקם ליד אולם הכניסה ומספק שירותי בידוק אישיים ומהירים לבעלי אמצעים הכולל אפשרות הסעה אישית עד לפתח המטוס או למתחם הדיוטי פרי.
טכנולוגיה בתהליך נוסע
בחודש אפריל 2013 הציבה רשות שדות התעופה עשר עמדות לבידוק עצמי בטרמינל 3, שש מהן עבור נוסעי חברת אל על, והיתר עבור נוסעי דלתא איירליינס, אייר פראנס ואייר קנדה.
במעבר הגבול בטרמינל 3 פעל בעבר "מסלול מהיר", אשר איפשר זיהוי ביומטרי של נוסעים הנכנסים והיוצאים מן הארץ. השימוש במערכת היה פתוח לתושבי ישראל שגילם מעל 18 שנים והוא לווה בתהליך רישום חד־פעמי. המסלול בוסס על קריאה ביומטרית של כף היד. המערכת הנפיקה אישור חתום המשמש ראיה לכך שהשלים את תהליך המעבר במעבר גבול, בדומה לעוברים במסלול הרגיל. מערכות זיהוי כף היד הוסרו בשנת 2020.
טרמינל 4
ממוזער|שמאל|250px|טרמינל 4 באוגוסט 2011, עם מטוסי מנהלים
טרמינל 4 הוא טרמינל שנבנה בשנת 1999 וממוקם בקצה שדה התעופה, בסמוך לבסיס חיל האוויר שהיה שם בעבר. מטרת בנייתו הייתה לשרת את התיירים שהגיעו לישראל לקראת המילניום החדש ולקראת בואו של האפיפיור לארץ, אך הוא מעולם לא נפתח לתנועה וטרם נמצא לו שימוש אחר. השימושים שנעשו בו היו בדיקת הנוסעים הנכנסים מארצות המזרח הרחוק בעת מגפת הסארס בשלהי שנת 2002, ובעת הבאת שרידי גופותיהם של אילן רמון ושל שלושת החיילים שהושבו לארץ במסגרת פרשת טננבוים. עם הפעלתו השוטפת של טרמינל 3, משמש טרמינל 4 להרכבה של מטוסי מנהלים.
טרמינל פרטי
באפריל 2019 נחנך טרמינל פרטי המופעל על ידי רשת "פתאל". הטרמינל החדש משתרע על פני 1,300 מ"ר. הטרמינל הוקם כחלק מטרמינל 1, בחלק הצמוד למתחם "מצדה", שייסגר בעת פתיחת המתחם החדש של הרשת.
המתחם מיועד לאנשי עסקים, אורחים רשמיים ואח"מים.
תחבורה אל הנמל וממנו
רכב
נמל התעופה בן-גוריון שוכן במרחק של כ־19 ק"מ מדרום־מזרח לתל אביב, מצפון לכביש 1 המקשר בין ירושלים ותל אביב. מחלף בן-גוריון הוא מחלף הכניסה הראשי אל הנמל וכביש 4503 הוא כביש הגישה הפנימי היוצא ממנו ומוליך אל מתקני הנמל. גישה אל הנמל אפשרית גם דרך צומת אל־על השוכן על כביש 40 ממזרח לנמל. נכון ל-2018 בנמל ישנם מספר מגרשי חניה לטווח ארוך ולטווח קצר שבהם כ־9,000 מקומות חניה ויחד עם החניונים מסביב ישנם פתרונות חנייה לכ-20,000 כלי רכב שאף מתוכננים להתרחב לכ-26,000 מקומות חנייה. המגרשים ממוקמים סמוך לטרמינלים 1 ו־3, במגרש החניה לטווח ארוך הסמוך לכניסה לנמל ובאזור המטענים. חניון נוסף, הנמצא סמוך לטרמינל 3 ובו 500 מקומות חניה, משרת את חברות השכרת הרכב הפועלות בנמל. מלבדו פועל חניון קטן עם כ-80 מקומות עבור הבאים לאולם קבלת הפנים לאסוף נוסעים. בתי הנתיבות ומגרשי החניה מקושרים אלה לאלה בקו הסעה פנימי השאטל הפועל אחת ל־15 דקות והנסיעה בו אינה כרוכה בתשלום.
בעת הקמת טרמינל 3 תוכנן מחלף שיחבר אותו ישירות לכביש 1, אך עקב התנגדות תושבי כפר חב"ד לבנייתו, קושר הטרמינל למחלף בן-גוריון הקיים, דבר המאריך את דרך הכניסה לנתב"ג ב-7 ק"מ, לנוסע מכיוון תל אביב. בשנת 2021 החלה הקמתו של המחלף שיקרא מחלף חב"ד ומיועד להשלמה ב-2026.
תחבורה ציבורית
תחנת הרכבת נמל התעופה בן-גוריון נמצאת בקומה התחתונה של טרמינל 3 (קומה S), והחלה לפעול ב־10 באוקטובר 2004 עוד בטרם נחנך מבנה הטרמינל. בתחנה עוצרות הרכבות בקווים מודיעין – נהריה, ירושלים – הרצליה, ורכבות הלילה בקו ירושלים – תחנת הרכבת בנימינה. במשך רוב שעות היום פוקדות את התחנה ארבע רכבות בשעה בכל כיוון.
קווי אוטובוס שיעדם הסופי הוא נמל התעופה מגיעים עד טרמינל 3. קווים נוספים החולפים במסלולם בסמוך לנמל עוצרים בצומת אל־על שממזרח לו ואינם נכנסים אליו. בין צומת אל־על לבתי הנתיבות פועל שירות הסעה המופעל על ידי חברת אגד, והמגיע גם לאיירפורט סיטי. ממפלס G בנמל יוצאות מוניות ספיישל וכן מוניות שירות לירושלים (24/7), לחיפה ולאזור הצפון (בימים בהם הרכבת אינה פועלת), וכן פועל בנמל שירות לימוזינות. המספקת שירות הסעות מיוחדות מהנמל לאזורים שונים ברחבי הארץ.
שירותים נוספים
ביולי 2018 החל לפעול בטרמינל 3 שירות חנייה בתשלום בשם ValetPort בהזמנה מראש, הכולל איסוף רכב הטסים מחוץ לישראל בפתח הטרמינל והחנייתו בחניון בנתב"ג וכן החזרתו לפתח הטרמינל בעת שובם לארץ. כמו כן פועל חניון חוץ בכפר טרומן בשם "חניון טסים" שאף הוא כולל שירותי חנייה בתשלום הכולל שירות איסוף הרכב מהטרמינל והחנייתו בחניון בכפר טרומן וכן החזרתו לטרמינל.
תוכניות עתידיות
תוכניות התחבורה העתידיות לנמל התעופה כוללות הקמת שני מחלפים נוספים, מחלף אל על ליד איירפורט סיטי שיחליף את צומת אל-על, ומחלף חב"ד. עלות כל מחלף כ-400 מיליון שקלים. בנוסף מתוכננת הכפלת מסילת הרכבת מלוד אל ראש העין ביחד עם שיקוע המסילה מתחת לכביש הכניסה הישן. במקביל תחנך "תחנת רכבת התעופה" סמוך לאיירפורט סיטי וצומת אל-על, אשר תהיה חלק מהמסילה המזרחית החדשה שתחבר בין לוד לחדרה (ב-2022). ב-2028 היה צפוי להיחנך קו רכבת קלה מראשון לציון דרך לוד לנתב"ג, אלא שבהמשך קו הרכבת הקלה בוטל והוחלף בתוכנית לקו מטרו שעתיד להיפתח בשנת 2032, ויחבר את נתב"ג לרשת המטרו והרכבת הקלה העתידית של גוש דן.
יחידות הנמל ושירותיו
בנמל התעופה בן-גוריון מספר חטיבות וצוותים כדלקמן:
חטיבת תפעול ומבצעי קרקע מרכזת את מרבית פעילויות השגרה של הנמל, וכוללת ארבעה אגפים:
אגף השינוע אחראי על הטיפול במטענים, בדואר אוויר ובכבודת הנוסעים;
אגף מבצעי קרקע מופקד על תכנון והוצאה לפועל של לוח הטיסות, ניהול תנועת המטוסים ורחבות החניה למטוסים, הפעלה וניהול של מצבי חירום תעופתיים, וכן ניהול שירותי מטאורולוגיה, רפואה, הצלה, כיבוי אש וטיפול בחומרים מסוכנים.
אגף מפעילי ורכזי ציוד מנהל ומפעיל את הציוד התפעולי למטוסים.
אגף שירותי קרקע אחראי על ניהול מגרשי החנייה לכלי רכב, מסופי המטען והדלק הסילוני, והענקת שירותי ניקיון לפנים המטוסים ולכלל השטחים הפתוחים בנמל.
חטיבת אחזקה אחראית על אחזקת כל המבנים והציוד בנמל התעופה בן-גוריון ובכל נמלי התעופה האחרים ובמסופי הגבול השייכים לרשות שדות התעופה.
חטיבת שירות לנוסע – עיקר תפקידה של החטיבה הוא לנהל את בתי הנתיבות. עוד עוסקת החטיבה בניהול הקשר עם משרדי הממשלה הפועלים בנמל, פיקוח על חברות המוניות ומתן מענה לפניות הציבור.
חטיבת הביטחון אחראית על נושא הביטחון בנמל ומונחית על ידי משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי. החטיבה מורכבת מאגף הבודקים ("סלקטורים") העוסק בבידוק הביטחוני ואגף האבטחה המאבטח את מתקני הנמל.
בנמל פועלות נציגויות של מספר משרדים ממשלתיים, ובהם משרד הפנים, משרד הקליטה, משרד החקלאות, משרד התיירות ונציגות צה"ל. סמוך לטרמינל 1 ממוקמת תחנת משטרת נתב"ג המהווה יחידה עצמאית הכפופה ישירות למחוז מרכז של משטרת ישראל המפעילה בין יתר הפעילויות המשטרתיות השוטפות גם את "יחידה 747", יחידת בילוש שייעודה העיקרי הוא תפיסת בלדרים ואיתור ויירוט משלוחי סמים המיובאים מחוץ לישראל במטרה להפיצם בישראל.
מנהלים
סמכויות מנהל נמל התעופה אל מול הממונים עליו במשרד התחבורה היו מוקד לסכסוכים במשך השנים. בשנת 1966 קיצץ שר התחבורה משה כרמל מסמכויות דן אבן מנהל הנמל ובעקבות זאת התפטר אבן מתפקידו. גם מחליפיו, יעקב שלמון, ויוסף גולן התפטרו על רקע סמכויותיהם המצומצמות. בעקבות זאת נוצר קושי באיוש התפקיד לאורך זמן במועמד ראוי ובשנת 1976 קיבל גד יעקבי את המלצות ועדת גולן להרחיב את סמכויות מנהל הנמל ולהקים את רשות שדות התעופה. ריב סמכויות התגלע שוב שנים רבות מאוחר יותר בין מנהל הנמל ישראל בן חיים, ומנהל רשות שדות התעופה, גבי אופיר.
מנהלי נתב"ג לדורותיהם:
שםתקופת כהונהעמנואל צור1948–1955בנימין בונה1955–1960מיכאל קרן1960–1961דן אבן1962–1967יעקב שלמון1967–1968יוסף גולן1968–1969יוסף באהר1969–1970יצחק ורדי1970–1971שמואל כסלו1971–1974אליעזר כהן1974–1976עזרא בלס1976–1978ישראל הוד1978–1983מוטי דבי1983–1992שאול חזן1992–1996ישראל בן חיים1996–2001קובי מור2001–2004זאב שריג2004–2010שמואל קנדל2010–2011שמואל זכאי2011–2022אודי בר-עוז2023–
המסלולים ורחבות החנייה למטוסים
מרכז|1000px|ממוזער|מפת נמל התעופה בשנת 2016
מסלולים
בשדה התעופה שלושה מסלולים, כולם ברוחב של 45 מטר, ובכולם מותקנת מערכת נחיתת מכשירים. מערך המסלולים של השדה שופץ בשנים 2011–2014 בעלות כוללת של 900 מיליון ש"ח:
שמאל|ממוזער|300px|תצלום אוויר של מסלולי הנמל ומגרשי החניה בו בשנת 2007. סמלי המצלמות מסמנים את שני האתרים המאפשרים תצפית לעבר מטוסים ממריאים ונוחתים (להלן)
מסלול 12/30 – מסלול 12/30 הוא המסלול הקרוב לטרמינלים ובמקביל לו קיים מסלול הסעה (K). אורכו של המסלול 3,112 מטר. כאשר הרוח היא בעלת רכיב מערבי נמוך מ־10 קשרים, או בעלת רכיב מזרחי, הנחיתות יתבצעו מכיוון מערב (כיוון 12). בעת נשיבת רוח מערבית בעוצמה של יותר מעשרה קשרים (כ־18.5 קמ"ש), בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, יונחו המטוסים לנחות בכיוון ההפוך (כיוון 30). לעיתים נדירות, בהתאם לתנאי מזג האוויר מסוימים, המסלול משמש גם להמראות (כיוון 12 ממערב למזרח). המסלול שופץ במהלך שנת 2007, ובהתאם לתוכנית המתאר הארצית יוכל להגיע עד לאורך מרבי של 3,426 מטר. המסלול נסגר בספטמבר 2011, עם תחילת העבודות להארכתו ולהארכת המסלול הקצר, ונפתח מחדש ב־1 במרץ 2014. ב-27 ביולי 2018, הסתיימו השיפוצים שנערכו במסלול במשך כ-3 חודשים בעלות של 20 מיליון שקל.
מסלול 08/26 שאורכו 4,062 מטר, הוא המסלול הארוך בשדה. המסלול משמש כמסלול ההמראות הראשי ממזרח למערב (כיוון 26). המסלול נחנך בשנת 1971, ובחודש פברואר 2006 הסתיים שיפוצו המקיף בעלות של 24 מיליון ש"ח, והוא הותאם לשימוש גם במטוסים מדגם איירבוס A380. הארכת המסלול שאורכו היה 3,657 מטר לכיוון מערב, החלה בחודש יוני 2010 והסתיימה בתחילת חודש יוני 2011. עם סגירתו של מסלול 12/30 לשם שיפוצו בשנת 2011, הפך מסלול 08/26 למסלול הפעיל היחיד בשדה, והוא תפקד ככזה עד לסיום העבודות להארכת שני המסלולים האחרים.
מסלול 03/21 – אורכו של מסלול זה עמד על 1,780 מטר בלבד, אך לפי התמ"א הוא הוארך לאורך של 2,772 מטר, ובמקביל אליו נסלל מסלול הסעה (E). המסלול שימש בעבר את טייסות התובלה של חיל האוויר הישראלי, ולאחר מכן הפך לשמש בעיקר כמסלול הסעה (כיוון 03) לקראת המראה מהמסלול השקט (כיוון 26). העבודות לשיפוצו ולהארכתו של המסלול החלו להתבצע במקביל לעבודות על מסלול 12/30, והסתיימו בשנת 2014.
השמת המסלולים בהווה
לפי החלטת גיורא רום, מנהל רשות התעופה האזרחית אשר פורסמה ביום 20 בינואר 2014, עם סיום שיפוץ המסלולים ב־1 במרץ 2014, שב הנמל לפעול במתווה של שני מסלולים, לפי המתווה הבא:
נחיתות:
מסלול הנחיתה המועדף הוא מסלול 12 (מסלול הנחיתה הראשי לכיוון מזרח).
נחיתה על מסלול 21 (המסלול הקצר לכיוון דרום) תותר כאשר נושבת בשדה רוח מערבית בעלת רכיב של 5 קשר או יותר; או בשעות עומס בשדה; או כאשר מרווח הזמן בין שתי הפעלות צפויות של מסלול 21 קטן מ־90 שניות. עם זאת, מסלול 21 לא יוכל לשמש לנחיתה בימי חול בין השעות 22:00 ל־05:00 ובשבתות ובחגי ישראל. סך הנחיתות במסלול 21 לא יחרוג מ־40% מכלל התעבורה בנמל בחישוב עונתי. בתחילת מבצע צוק איתן התקיימו רוב הנחיתות וההמראות בנמל במסלול זה, ובאופן יוצא דופן, בשל צמצום המרחב האווירי האזרחי של ישראל, הטיסות יצאו צפונה והגיעו מאותו כיוון. הדבר גרם לעיכובים ואיחורים. בהמשך המבצע הופנו הטיסות הממריאות למסלול 08 והטיסות הנוחתות המשיכו לעשות שימוש במסלול 21.
מסלול 30 (מסלול הנחיתה הראשי לכיוון מערב) משמש בעיקר בשעות אחר-הצהרים.
המראות:
מסלול ההמראה המועדף הוא מסלול 26 (המסלול השקט לכיוון מערב), והמראות תותרנה גם במסלול 30 (מסלול הנחיתה הראשי לכיוון מערב).
מסלול 08/26 למזרח משמש כמסלול המראה כאשר יש התרעות לירי מעזה. יש פעמים שהוא משמש כהמראה מערבה
מסלולי הסעה
בשדה התעופה 63 מסלולי הסעה המקושרים למסלולי ההמראה של השדה, רחבות חנייה למטוסים, אזורי התפעול והתחזוקה ועוד יתר המתקנים בצד האווירי של שדה התעופה.
מסלול הסעה N – מסלול הסעה N הוא מסלול ההסעה הקרוב ביותר לטרמינל 1, לאזור המטענים ולמפעל מטוסי מנהלים. המסלול מתחיל מרחבה N במפגש עם המסלולים הנוספים K ו-K1, אחר כך עובר בסמיכות למפעל מטוסי מנהלים וחוצה את מסלול 03–21 לרוחבו עד למפגש עם מסלול הסעה E, ומסתיים במסלול הסעה R. המסלול משמש את מטוסי המטען היוצאים והמגיעים לאזור המטענים. למטוסי מנהלים, היוצאים ומגיעים לרחבת V ולמפעל מטוסי מנהלים, ולטיסות הממריאות והנוחתות בטרמינל 1 שמשמשות את הטיסות לאילת, ולטיסות בין-לאומיות של חברות לואו קוסט.
מסלול הסעה K – מסלול הסעה K הוא מסלול ההסעה הקרוב ביותר לטרמינל 3. המסלול מתחיל ממסלול 08–26 וחוצה את טרמינל 3 לאורכו עד למפגש עם מסלולי ההסעה האחרים, Y,E,E3. בהמשך חוצה מסלול זה את מסלול 03–21 לכל רוחבו ואז את מסלולי הסעה הנוספים, T3, ו-F. המסלול ממשיך וחוצה את טרמינל 1 לאורכו ומסתיים באזור המטענים. מסלול הסעה זה הוא הארוך ביותר בשדה ומשמש את כל מטוסי הנוסעים הנוחתים על מסלול 12–30 בכל הכיוונים.
מסלול הסעה K1 – מסלול הסעה K1 הוא מסלול ההסעה הקצר ביותר, ומקשר בין מסלול N למסלול K. מסלול זה משמש לתנועת מטוסים רבים.
מסלול הסעה T – מסלול הסעה T הוא המסלול שמקשר בין מסלול N לבין רחבת החניה V לכל אורכה. מסלול הסעה זה משמש למטוסי מנהלים.
מסלול הסעה V – מסלול הסעה V הוא המסלול הנמצא בתוך רחבת החנייה הנקראת על שמו, ומשמש מטוסי מנהלים.
מסלול הסעה T2 – מסלול הסעה T2 הוא מסלול הסעה קצר המחבר בין רחבת V למסלול 03–21. גם הוא משמש מטוסי מנהלים.
מסלול הסעה E2 – מסלול הסעה E2 הוא מסלול הסעה המקשר בין מסלול 03–21 למסלול הסעה E. גם הוא משמש מטוסי מנהלים.
מסלול הסעה E – מסלול הסעה E הוא מסלול הסעה מהארוכים ביותר בשדה. המסלול מתחיל ממסלול 03–21 ומצטלב גם עם מסלולי הסעה אחרים. לאחר מכן חוצה מסלול זה את מסלול 12–30 לכל רוחבו, ממשיכה לכל אורכו, ומסתיים לקראת מפגש עם מסלול 08–26. מסלול זה משמש את המטוסים הממריאים מטרמינל 1 וטרמינל 3, מאזור המטענים, ומטוסי מנהלים.
מסלול הסעה T1 – מסלול הסעה T1 מקשר בין מסלול 03–21 למסלול 08–26. מסלול הסעה זה אינו משמש למטוסים.
מסלול הסעה R – מסלול הסעה R הוא מסלול הסעה המתחיל מטרמינל 3, חוצה את מסלול 12–30 לרוחבו וממשיך את כל הדרך עד למסלול הסעה E. מסלול הסעה זה משמש את כל המטוסים הממריאים מטרמינל 3.
מסלול הסעה W1 – מסלול הסעה קצר המחבר בין מסלול הסעה R למסלול 08–26, ומשמש את המטוסים הממריאים מטרמינלים 1 ו-3.
מסלול הסעה W2 – מסלול הסעה W2 הוא מסלול הסעה קצר שגם הוא מחבר בין מסלול הסעה R למסלול 08–26, וגם הוא משמש את המטוסים הממריאים מטרמינלים 1 ו-3.
מסלול הסעה W3 – מסלול הסעה W3 הוא מסלול הסעה שאינו בשימוש, המחבר בין מסלול הסעה R למסלול 08–26.
מסלול הסעה W4 – מסלול הסעה W4 הוא מסלול הסעה קצר המחבר בין מסלול 08–26 למסלול הסעה M, וחוצה את מסלול 12–30 לרוחבו. המסלול משמש את המטוסים הנוחתים על מסלול 08–26 כאשר המסלולים האחרים סגורים לנחיתות לצורך שיפוצים ולעבודות שונות.
מסלול הסעה S – מסלול הסעה S הוא מסלול הסעה המחבר בין מסלול 08–26 למסלול הסעה K. מסלול הסעה זה משמש בעיקר במקרי חירום תעופתיים.
מסלול הסעה Z – מסלול הסעה Z הוא מסלול הסעה המחבר בין מסלול 12–30 למסלולי הסעה K ו-M. משמש את המטוסים הנוחתים על מסלול 30 ממזרח.
מסלול הסעה M – מסלול הסעה M הוא מסלול הסעה המתחיל ממפגש המסלולים K,W4 ו-Z. עובר לכל אורך טרמינל 3, עד שהוא חוצה את מסלול 03–21 ומסתיים במסלול הסעה K בטרמינל 1.
מסלול הסעה K5 – מסלול הסעה K5 הוא מסלול הסעה בטרמינל 3, המתחיל ממסלול K ועד לרחבות החניה WH הנמצאות מימין שבו חונים מטוסים רבים שאינם מחוברים לשרוולים, ומגיעים לטרמינל באמצעות אוטובוסים מיוחדים.
מסלול הסעה K4 – מסלול הסעה K4 הוא מסלול הסעה בטרמינל 3, המתחיל ממסלול K ומסתיים בשרוול B בטרמינל 3.
מסלול הסעה M2 – מסלול הסעה M2 הוא מסלול הסעה בטרמינל 3, המחבר בין מסלול M ומסתיים במסלול K4. המסלול עובר בין השרוולים השונים בטרמינל 3.
מסלול הסעה RB – מסלול הסעה RB הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 3, המתחיל ממסלול M ומסתיים בשרוולים שונים.
מסלול הסעה M1 – מסלול הסעה M1 הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 3, המתחיל ממסלול M ומסתיים במסלול K3.
מסלול הסעה K3 – מסלול הסעה K3 הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 3, המתחיל משרוול E ומסתיים במסלול הסעה R.
מסלול הסעה K2 – מסלול הסעה K2 הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 3, המתחיל במסלול K3 ומסתיים במסלול K. כשגם המסלול אורך דרומה, בסמיכות לרחבת EH.
מסלול הסעה M3 – מסלול הסעה M3 הוא מסלול הסעה קצר בסמיכות לטרמינל 3, המחבר בין מסלול M לבין כביש שירות.
מסלול הסעה M2 – מסלול הסעה M2 הוא מסלול הסעה קצר בתוך רחבת H שנמצאת בין טרמינל 1 לטרמינל 3, המחבר בין מסלול M למסלול E. ועובר בתוך רחבת חניה.
מסלול הסעה Y – מסלול הסעה Y הוא מסלול הסעה קצר בסמיכות לטרמינלים 1 ו-3, המסלול מחבר בין מסלול 12–30 בנחיתות ממערב. לבין המסלולים K,E,M,E3. משמש את המטוסים הנוחתים בטרמינל 3 או בטרמינל 1.
מסלול הסעה E3 – מסלול הסעה E3 הוא מסלול הסעה קצר המתחיל ממסלול 03–21 למסלול M. ומשמש את המטוסים הנוחתים בטרמינל 3. מכיוון צפון.
מסלול הסעה E4 – מסלול הסעה E4 הוא מסלול הסעה קצר המתחיל גם הוא ממסלול 03–21 ומגיע למסלול הסעה E. ומשמש גם הוא את המטוסים הנוחתים בטרמינל 3. מכיוון צפון.
מסלול הסעה T4 – מסלול הסעה T4 הוא מסלול הסעה קצר המתחיל ממסלול 03–21 ומסתיים במסלול הסעה J שבו נמצאת רחבת J. ומשמש את המטוסים החונים בטרמינל 1. מכיוון צפון. והכניסה מכיוון מערב, המתחיל מכיוון דרום.
מסלול הסעה T3 – מסלול הסעה T3 הוא מסלול הסעה קצר המתחיל ממסלול 03–21 ומסתיים במסלול הסעה K. ומשמש את המטוסים הנוחתים מכיוון צפון בטרמינל 1, ואז מעבירים את הנוסעים באוטובוס לטרמינל 3.
מסלול הסעה F – מסלול הסעה F הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 1, המחבר בין מסלול 12–30 לבין רחבת חנייה J.
מסלול הסעה J – מסלול הסעה J הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 1, המחבר בין מסלול הסעה K, לבין רחבת J8.
מסלול הסעה L – מסלול הסעה L הוא מסלול הסעה קצר בטרמינל 1, המחבר בין מסלול הסעה N, לבין רחבת K. דרך רחבת L.
ישנם עוד מסלולי הסעה נוספים ללא שם. מסלולי הסעה נקראים בדרך כלל באותיות לטיניות ולעיתים בצירופי אותיות ומספרים, ובקשר רדיו מבוטאים באלפבית צלילי.
מגרשי חניית המטוסים
בשדה מספר רחבות חנייה למטוסים:
ממזרח לטרמינל 1 שוכנת רחבה N ובה 13 עמדות חניה. הרחבה שופצה במהלך שנת 2015.
ממערב לטרמינל 1 שוכנת רחבה J שבה 13 עמדות, רחבה L שבה 6 עמדות ואזור התחזוקה של אל על שבו ארבעה מקומות חניה. במגרשים J ו־L יכולים לחנות מטוסים קטנים רבים יותר.
מדרום לטרמינל 1 שוכנת רחבה K ובה חמש עמדות חניה. הרחבה משמשת בעיקר לתחזוקת מטוסי אל על.
בנוסף ל־33 עמדות החניה הצמודות לטרמינל 3, נמצאות עמדות ממזרח לו (רחבת EH) ועמדות ממערב לו (רחבת WH). רחבת WH הורחבה דרומה בשנת 2015 והעבודות להרחבה זהה של רחבת EH בוצעו במקביל להקמת זרוע E, והסתיימו במחצית 2016, כשנה לפני סיום העבודות על זרוע E עצמה. גם שתי רחבות אלה יכולות להכיל מספר גדול יותר של מטוסים קטנים יחסית.
רחבות X ו-H נמצאת בין טרמינל 1 לבין טרמינל 3, ובהן 3 ו-9 עמדות חניה בהתאמה.
רחבת Q ובה שש עמדות חניה שוכנת בפינה הצפון־מזרחית של נמל התעופה והשימוש בה כפוף להנחיות הפקחים.
רחבת V שוכנת במקביל למסלול 03/21. הרחבה אשר שופצה בשנים 2015–2016 מיועדת בעיקר לתעופה כללית ובה 27 עמדות חניה.
בקרה אווירית
שמאל|ממוזער|250px|אזור הבקרה הטרמינלי של נמל התעופה בן-גוריון
שמאל|ממוזער|250px|מראה באזור התמך המזרחי
שמאל|ממוזער|250px|מסוף המטען של חברת United Parcel Service
נמל התעופה בן-גוריון מוגדר כנמל המשרת טיסות לפי כללי טיסת ראייה מבוקרת (כטר"ם; Controlled Visual Flight Rules או CVFR) ולפי כללי טיסת מכשירים (כט"מ; Instrument flight rules או IFR), והוא פעיל 24 שעות ביממה. אין פעילות של טיסות ממריאות מהשדה בלילות בין השעות 01:40 ל־04:50, למעט במקרים מיוחדים. משרד התיירות מעוניין בשינוי מדיניות זו כדי לעודד את תנועת התיירות לארץ, והוא מחזק את דרישתו בטענה כי איסור ההמראות בלילה גורם להיווצרות עומס בהיקף התנועה היוצאת בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המאוחרות, ובכך מביא להגברת הרעש דווקא בשעות היממה הרגישות.
מגדלי הפיקוח
בשנת 1985 נחנך בנמל מגדל פיקוח חדש – הראשון להיבנות בנמל מאז המגדל המקורי שנחנך ב־1939 עם הקמת הטרמינל הישן. המגדל נבנה בפאתו הדרום־מערבית של שטח הנמל, התנשא לגובה של 56 מטרים ואיפשר לראשונה צפייה ישירה על מסלול 08/26, שקודם לכן עקבו הפקחים אחרי הנעשה בו באמצעות מצלמות טלוויזיה במעגל סגור.
עד 2015 נחלק מערך הבקרה האווירית בנמל בין מגדל הפיקוח שממזרח לטרמינל 3 לבין מגדל התיאום על שם אילן רמון, הצמוד למבנה טרמינל 3.
בשנת 2013 החלה הקמת מגדל פיקוח חדש, שנועד להחליף את מגדל הפיקוח שממזרח לטרמינל 3, בסמוך לטרמינל 3 מכיוון מערב. המגדל נחנך ביוני 2015, אך החל פעילותו רק לקראת סוף אותה שנה, עקב סכסוך בין פקחי הטיסה להנהלת רשות שדות התעופה.
המגדל שזכה לשם "מגדל המאה", מתנשא לגובה של 102 מטרים. סוכת הבקרה בראשו מוקפת בחזית זכוכית בגובה של שלושה מטרים, ללא עמודים במעטפת המבנה, כדי להבטיח ראות מקסימלית. עלות הקמת המגדל והתקנת המכשור האלקטרוני הדרוש לו עמדה על כמאה מיליון ש"ח.
טקסט=מגדל הפיקוח החדש בנתב"ג|ממוזער|250px|מגדל הפיקוח החדש בשעת ערב
אזור הפיקוח של השדה
אזור הפיקוח של השדה (LLBG CTR) משתרע על פני שטח ברדיוס של 5 מייל ימי (כ־9.25 ק"מ) סביב השדה, מגובה הקרקע (GND) ועד לגובה של 2,000 רגל (מפה משמאל – מסומן כעיגול מקווקו).
אזור בקרת הטרמינל
אזור בקרת הטרמינל (Terminal Control Area או TMA) של נמל התעופה בן-גוריון משתרע על פני רצועה ברוחב של כ־35 ק"מ, החוצה את מדינת ישראל ממזרח למערב, החל מגבול ירדן במזרח ועד למרחק של 10 מייל ימי ממערב לחופי הים התיכון. הגבול הדרומי של רצועה זו עובר מפלמחים במערב לקלי"ה שלחופי ים המלח במזרח, והגבול הצפוני עובר מגעש במערב ועד לפצאל במזרח. אזור זה מחולק לשתי גזרות – בקרת גישה ובקרה טרמינלית:
בקרת גישה (Approach Control או APP) מטפלת בכלי טיס הנמצאים בגישה אל הנמל מכל כיוון למעט מצפון או ממזרח, וכן בכלי טיס היוצאים ממנו לכיוונים אלה (מפה משמאל – בחלקו השמאלי התחתון של אזור בקרת הטרמינל). כלי טיס המגיעים לנמל מכיוון צפון או מזרח מטופלים על ידי הבקרה הטרמינלית בתיאום עם בקרת הגישה. יש להבהיר כי טיסות המגיעות ממערב ונוחתות במסלול 30 אינן נחשבות כטיסות המגיעות מכיוון מזרח ועל כן הן מטופלות על ידי בקרת הגישה.
הבקרה הטרמינלית מטפלת בכל יתר המטוסים במרחב שאינם נמצאים בגישה לנחיתה בנמל או ביציאה ממנו, וכן בכלי הטיס שנמצאים באחריותה יחד עם בקרת הגישה כאמור לעיל (מפה משמאל – חלקו העליון והימני של אזור בקרת הטרמינל). על טיסות אלה נימנות טיסות אל על מיוהנסבורג, טיסות אתיופיאן איירליינס מאדיס אבבה וטיסות רויאל ג'ורדניאן מעמאן הנוחתות בשדה.
בקרת הגישה והבקרה הטרמינלית מופקדות על גבהים הנעים בין 1,300 ל־5,000 רגל, ועד לגבהים הנעים בין 8,000 ל־10,000 רגל, הכל בהתאם לאזור הגאוגרפי.
כלי טיס באזור שאינם באחריות הנמל
כלי טיס הטסים מעל לתקרת האחריות של נמל התעופה בן-גוריון, ובכלל זה מטוסים העושים את דרכם לירדן דרך המרחב האווירי של ישראל, נמצאים באחריותו של אזור הבקרה המרחבית של ישראל. אזור זה משתרע מעל לכל שטחה של ישראל, ובמרכז הארץ הוא ממשיך כ־25 מייל ימי מערבה אל תוך הים התיכון מעבר לקו עשרת המייל הימי, ועד לקו הגבול שבינו לבין אזור הבקרה המרחבית של ניקוסיה שבקפריסין. בנוסף, האזור הטרמינלי של נמל התעופה בן-גוריון כולל גם את אזורי הפיקוח של שדות התעופה (CTR) שדה התעופה הרצליה ושדה התעופה עטרות שבירושלים (מפה משמאל למעלה – מסומנים כתאים מקווקווים). כלי טיס הנמצאים בסביבתם של שדות תעופה אלה בגבהים נמוכים, וכן טיסות אימונים באזורים מסוימים, נמצאים באחריותם של שדות אלה.
אירועים ביטחוניים ואבטחה בנמל התעופה
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה התעופה הבין-לאומית יעד לפיגועי טרור כנגד ישראל ומטרות ישראליות.
באפריל 1971 נלכדו בנמל התעופה 5 מחבלים מהחזית העממית שנשאו חומרי חבלה.
ב־8 במאי 1972 נחטף מטוס של חברת התעופה "סבנה" הבלגית שהיה בטיסה 571 מווינה לתל אביב. המטוס נחת בנמל התעופה ונוסעיו חולצו למחרת בפעולה של סיירת מטכ"ל, שעלתה בחייה של אחת הנוסעות ובו נהרגו שניים מהחוטפים.
הפיגוע המשמעותי ביותר שבוצע בשטח הנמל התרחש ב־30 במאי 1972, כאשר שלושה מחבלים יפנים מארגון "הצבא האדום היפני" (קוזו אוקמוטו, צויושי אוקודיירה ויאסויוקי יאסודה) שנחתו בטיסה שהגיעה מפריז, המתינו באולם הנוסעים למזוודותיהם, ושלפו מהן רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד והחלו פוגעים ללא הבחנה בנוסעים ובעובדי נמל התעופה שמילאו אותה שעה את האולם. כתוצאה מהירי ומזריקת הרימונים נהרגו 27 בני אדם (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו־72 נפצעו. פעולת הטרור כונתה "הטבח בנמל התעופה לוד".
ב־25 במאי 1976 התפוצץ בנמל תיק יד ממולכד, שנשא נוסע שהגיע בטיסה מאוסטריה. הנוסע וקצינת ביטחון שעמדה לבדוק את התיק נהרגו.
בעקבות אירועי טרור אלה, הוגברה משמעותית האבטחה בנתב"ג והוא נחשב לנמל התעופה הבטוח בעולם. מערך האבטחה כולל, בין היתר, נקודת ביקורת בכניסה למתחם הנמל ובה שומרים חמושים, שומרים חמושים במדים ובלבוש רגיל בכניסות לבתי הנתיבות ובאולמות הנוסעים, סיורים ממונעים ברחבי שטח הנמל ומערכת מצלמות אבטחה במעגל סגור. בנמל מופעל מערך תשאול ("סלקטורים") ומערכות שיקוף רנטגן לכבודת המטען לפני עמדות הרישום לטיסה, ואזור בידוק לכבודת היד ולנוסעים עצמם לפני עמדות ביקורת הדרכונים. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החלו נמלי תעופה רבים בעולם ללמוד וליישם את שיטות האבטחה הנהוגות בנתב"ג.
בתכנונו של טרמינל 3 הוקצה שטח נרחב בבטן הטרמינל להצבת מכונות שיקוף מתקדמות שבעזרתן אמור היה להתבצע שיקוף של כל כבודת המטען המיועדת לטיסה, אולם הטכנולוגיה הנדרשת לכך לא הייתה בשלה מספיק בעת פתיחת הטרמינל ובמקום שיקוף לאחר הרישום, הוצבו מכונות פשוטות יותר שבעזרתן נעשה לעיתים שיקוף מלא ולעיתים סלקטיבי. בסוף 2010 החלה רשות שדות התעופה לבצע פיילוט של מכונות השיקוף המתקדמות במפלס התחתון של הטרמינל והמערכת נכנסה לפעולה בקיץ 2013.
ב־1 במרץ 2010 נכנסה לפעולה מערכת קוד פוזיטיבי שנועדה להתריע מפני חטיפת מטוסים. המערכת מבוססת על כרטיס חכם שנמצא ברשות הטייס המטיס כלי טיס אזרחיים. לקראת הנחיתה בארץ, אמור הטייס לשדר קוד זיהוי אישי וסודי אל מרכז בקרה שהוקם לשם כך בבית דגן. המערכת הוזמנה על ידי משרד התחבורה כלקח מפיגועי 11 בספטמבר, ופותחה על ידי חברת אלביט מערכות. המערכת הופעלה בשלב הראשון במטוסיהן של חמש חברות תעופה (אייר קנדה, קונטיננטל איירליינס [עד להתמזגותה עם חברת יונייטד איירליינס], דלתא איירליינס, יו אס איירווייז ואתיופיאן איירליינס) בטיסותיהן לנמל התעופה בן-גוריון, והכוונה היא להכניסה בהמשך לשימוש בכל מטוסי החברות הטסים לישראל.
ב-28 באפריל 2022 משפחת תיירים אמריקאית שטיילה בארץ, הגיעה לבידוק הביטחוני בנמל התעופה כשבידם נפל פגז שאספו בטיול ברמת הגולן. מאות ברחו מהאזור, ומספר אנשים נפצעו, בהם אחד בינוני. המשפחה שוחררה לאחר תיחקור התקרית.
תקריות תעופה ותקלות בטיחות
בנמל התעופה בן-גוריון אירעו מספר תקריות ותקלות בטיחות שהיו על סף תאונת תעופה:
ב־6 בפברואר 1950 התרסק מטוס אל על מדגם דאגלס DC-4 (4X-ACD) בעת המראה מהנמל בתנאי שלג ועלה באש. כל 46 נוסעיו ו־4 אנשי צוות ניצלו
ב־26 באוקטובר 1969 התרסק מטוס ארקיע מדגם וייקרס ויסקאונט בעת תרגול טיסת לילה. שלושת אנשי הצוות ניצלו אך המטוס יצא מכלל שימוש.
התאונה החמורה ביותר שהתרחשה בנמל, התנגשות מטוס חיל האוויר סטרטוקרוזר ומטוס טי.וו.אי בואינג 707 ארעה ב־30 בנובמבר 1970 בשעה 02:53, כאשר מטוס מטען מדגם בואינג 707 של חברת התעופה TWA (מספר זנב N790TW) בטיסה TW691, החל את נסיעת ההמראה שלו על מסלול 30 בדרכו לנמל התעופה הבין-לאומי של פרנקפורט ולקנזס סיטי. הטייס שקיבל ממגדל הפיקוח אישור המראה, הבחין על המסלול שלפניו במטוס תובלה מסוג סטרטוקרוזר (זנב 4X-FPS) של חיל האוויר, שנגרר על ידי טרקטור במסגרת תרגיל גרירת מטוסי מטען לאורך המסלולים ומשטחי החנייה לעבר מחסות, כתרגול מפני תקיפה אווירית. גם הסטרטוקרוזר וגם הטרקטור הגורר נסעו ללא אורות. טייס הבואינג ניסה ברגע האחרון להסיט את המטוס ימינה, אך ללא הועיל. כנפו השמאלית של הבואינג פגעה בזנבו של הסטרטוקרוזר ושני המטוסים החלו לבעור. הבואינג המשיך בנסיעתו ימינה, ירד מהמסלול ועלה באש בשדה שלף סמוך. שלושת אנשי הצוות של הבואינג ניצלו, שני נהגי הטרקטור ומכונאי במטוס הסטרטוקרוזר נהרגו והמטוסים נשרפו כליל.
ב־18 ביוני 2001 נפגע מטוס ישראייר מדגם ATR-42 בעת נחיתת חירום בנמל, לאחר שאחד מכני הנסע לא נפתח. איש לא נפגע, אך הנזק למטוס גרם להוצאתו משימוש.
בשנים 2005–2006 נרשמו 448 אירועי בטיחות בנתב"ג, בהם 102 מקרים בהם חלפו המטוסים זה לצד זה במידה העלולה לגרום לתאונה.
ב־8 בפברואר 2007 מטוס של חברת התעופה איבריה איירליינס כמעט התנגש בזמן נחיתתו במטוס אל על שנחת באותו הזמן במסלול קרוב, לאחר שטייסי מטוס האיבריה לא הבחינו במטוס שנמצא לפניהם ו"חתכו" את מסלול טיסתו.
בעקבות אירוע זה ואחרים נעשו מספר בדיקות של רמת הבטיחות בנתב"ג, בהן:
ועדת בדיקה בראשות עמוס לפידות שמונתה על ידי שר התחבורה, שאול מופז – הוועדה הגישה את ממצאיה ב־15 באוגוסט 2007. בין היתר, הוועדה מתחה ביקורת על מצב הבטיחות בנמל התעופה ובמיוחד על מערך ההמראות והנחיתות, הציעה לתקן את חוק הטיס והתקנות שהוצאו מכוחו (המסגרת הפורמלית לרגולציה של הפעילות בנמל), והתריעה על הסיכון הנובע משידורי רדיו פיראטיים.
צוות מיוחד של רשות התעופה הפדרלית האמריקאית (FAA) – הצוות הגיש את ממצאיו לשר התחבורה בספטמבר 2007. בין היתר, מתח הצוות ביקורת על המחסור בפקחי טיסה ועל הכשרתם הלקויה של פקחים, על מצבם הפיזי של המטוסים המגיעים לנמל התעופה ועל חוסר שליטה של חלק מהטייסים באנגלית, על מיקומו של מגדל הפיקוח ועל היעדר שליטה מלאה על הנעשה במסלולי ההמראה.
דו"ח של הארגון הבין-לאומי לתעופה אזרחית (ICAO) בדק אף הוא את ליקויי הבטיחות בנמל התעופה, ומצא 102 נקודות שיש לתקנן.
ב־13 ביולי 2008 הודיע משרד התחבורה, כי שר התחבורה, שאול מופז, הנחה את רשות שדות התעופה לקבוע לוח זמנים מקוצר לתכנונו ולהקמתו של מגדל הפיקוח החדש בנמל. המגדל החדש הוקם בסמיכות לטרמינל 3, לאור מסקנותיה של וועדת לפידות שקבעה כי מגדל הפיקוח הקיים אינו עונה על צורכי הבטיחות בשדה.
ב-1 ביולי 2019 מטוס בואינג 737 של חברת הצ'רטר הבולגרית אלקטרה אייר נחת נחיתת חירום עקב קרע בצמיג של הגלגל השמאלי. המטוס נחת בשלום.
ב-2 באוגוסט 2021 במטוס של אמריקן איירליינס התגלה פנצ'ר בגלגל הקדמי, בטיסה היו 183 אנשי צוות ונוסעים. צוותי מד"א איבטחו את הנחיתה, שעברה בהצלחה.
בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|החנויות הפטורות ממכס בנתב"ג
שמאל|ממוזער|250px|שלט מעל עמדת ביקורת הגבולות
החנויות הפטורות ממכס ("דיוטי פרי") הפכו למושא תאווה בישראל בעיקר בשנות ה-90. תופעה זו הונעה, בין היתר, על ידי הנהגת שירות "פטור ושמור", במסגרתו יכולים הנוסעים היוצאים לרכוש מוצרים פטורים ממס, בהם גם מוצרים גדולים כמו טלוויזיות ומקררים, ולקבל אותם עם שובם לישראל. בשנת 1995 עתרו רשתות השיווק סופר פארם, שקם והמשביר לצרכן לבג"ץ, בטענה שהסדר "פטור ושמור" אינו חוקי, אך עתירתן נדחתה ב־1999, בשל כך שהסדר זה משרת את הציבור ותורם לכלכלת המדינה.
מאחר שטיסה דרך הנמל היא הדרך העיקרית להגיע לישראל או לצאת ממנה, קיימת במדינה רגישות ציבורית לשביתות ולעיצומים המתרחשים בו. העיתונאי גדעון לוי התייחס לסוגיה זו, ומתח עליה ביקורת אגב השביתה במשק בשנת 2007, תוך שטען כי דעת הציבור נתונה רק ל"אורכו של התור לצ'ק־אין" ולא למטרותיה של השביתה או למצבו של המשק.
הסרט מתנה משמיים בבימויו של דובר קוסאשווילי עסק בחמישה קרובי משפחה, סבלים גאורגים בנמל התעופה בן-גוריון, אשר מתכננים לבצע שוד של משלוח יהלומים, אך נתקלים בקשיים עקב יצריהם, ובעיקר יצריהם המיניים. הנמל מופיע בסרטים רבים נוספים, כמו בסצנת הפתיחה של הסרט עטור הפרסים ביקור התזמורת ובסרט מבצע יונתן.
מאיר אריאל הנציח בשירו "טרמינל לומינלט" את חוויית הישראלי בנמל התעופה בן-גוריון בשנות ה-70. השיר שהופיע באלבום הבכורה של אריאל שירי חג ומועד ונופל, מזכיר, לדוגמה, "דלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן", ומתכוון בכך לדלתות האוטומטיות המופעלות באמצעות עין אלקטרונית, שהיו חידוש בארץ באותה עת. כמו כן מוזכרת מרפסת התצפית על גג טרמינל 1 שהייתה פעילה עד ראשית שנות ה-80, וממנה נהגו אנשים לצפות במטוסים הממריאים והנוחתים. לשיר ניתנו פירושים נוספים, ויש המפרשים אותו כתיאור מפורט של אקט מיני, פחד מפני השיגעון או תאונה בה מעורב מטוס, הנרמזת מהחלקתו ומ"התפוצצות" פתאומית.
קטע מכביש 412 סמוך לכניסה הדרומית לאור יהודה חולף בסמוך לקצה המערבי של המסלול השקט ושל מסלול הנחיתה הראשי. במקום זה ניתן להבחין מקרוב במטוסים ממריאים ונוחתים, והוא נחשב לאתר עלייה לרגל לחובבי מטוסים. נקודת תצפית נוספת, בעיקר על מטוסים הממריאים מהמסלול השקט, נמצאת על כביש 4404, בין חמ"ד לצפריה (ראו בתצלום האוויר כאן).
הרומן "נתב"ג" מאת יואב כ"ץ מספר על תחיית המתים המתרחשת בנמל התעופה.
הזמר דודו אהרון כתב והלחין את השיר טרמינל 3 מתוך אלבום הנושא את אותו שם.
במלאת יובל שנים להקמת נתב"ג הונצח האירוע בבול מזכרת מיוחד. ב-22 ביולי 1986, הנפיק דאר ישראל בול דאר שעליו ציור סמלי של חלון מטוס והנוף ובניין הטרמינל הנראים ממנו. האמן משה פרג עיצב את הבול. דאר ישראל מכר ממנו 1,096,000 יחידות במשך 13 חודשים עד להפסקת מכירתו.
בסיס חיל האוויר לוד
הנמל שימש בעבר גם את בסיס חיל האוויר לוד (בח"א 27) עד לסגירתו. הבסיס היה בסיס־טיסה ותובלת האוויר של חיל האוויר הישראלי. כחלק מהמגמה הצה"לית להעברת בסיסים מהמרכז לנגב, נסגר הבסיס בשני שלבים. בשלב ראשון, עד 27 באוגוסט 2008 (תאריך שבו התקיים טקס הסגירה הרשמי), עברו כל יחידות הבסיס (למעט יחשת"פ וי"ק 533) לבסיס נבטים שבנגב הצפוני. בשלב שני, עד תחילת ינואר 2010, הועברו היחידות הנותרות משטח הבסיס. יחשת"פ עברה לבנין הכנרית במטה חיל האוויר ולבסיס פלמחים. י.ק.533 עברה לבית הספר להגנה אווירית (ביסנ"מ לשעבר) כשהיא מחליפה בו בזמן את הפיקוד עליה למערך ההגנה האווירית ("מערך הנ"מ" לשעבר). שטחו של הבסיס (כ־1,500 דונם) נמסר למינהל מקרקעי ישראל.
ראו גם
ראשית התעופה העברית בארץ ישראל
חברות תעופה עבריות ביישוב
רשות שדות התעופה
איירפורט סיטי
אל על
דיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון
לקריאה נוספת
יחיאל עמיחי (עורך), פרויקט נתב"ג 2000: נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון, רשות שדות התעופה, 1994.
אסף זלצר, בשערי מדינה: אלבום לתולדות נמל התעופה הבין-לאומי ע"ש דוד בן-גוריון, ומתקני רשות שדות התעופה, הוצאת יד בן צבי, 2011.
ליבי עוז, תגליות ופיתוחים ישראליים שהשפיעו על העולם, משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, 2016.
קישורים חיצוניים
אתר בן-גוריון, ברשת החברתית אינסטגרם
לוח מועדי ההמראות והנחיתות בנתב"ג, באתר רשות שדות התעופה
נפתלי גליקסברג, סיפורי נתב"ג
אבי קטש, פרויקט שדרוג מערך המסלולים בנתב"ג, באתר "CivilEng – הפורטל הישראלי להנדסה אזרחית, בנייה וסביבה", 2011 – תקציר פרויקט גמר במסלול הנדסת תחבורה, הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית, הטכניון
סקירה אודות טרמינל 3 בפרסום מאת רשות התעופה האזרחית (1993)
אתר מקיף של תמונות מנתב"ג, Airliners.net
BEN GURION, באתר "World Aero Data"
נחיתת הטיסה הראשונה של קו אווירי פלשתינה-פולין, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
חנוכת שדה התעופה לוד, במעמד דוד רמז. יומני כרמל, נובמבר 1948 (התחלה: 1:12)
נגה ניר נאמן, סלפי: הסודות של נתב"ג, באתר ערוץ עשר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
בן-גוריון
קטגוריה:הנצחת דוד בן-גוריון
קטגוריה:בסיסי חיל האוויר המלכותי בארץ ישראל
קטגוריה:בסיסי חיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ארץ ישראל: שדות תעופה | 2024-10-12T21:11:12 |
יום האישה הבין-לאומי | ממוזער|טקסט=מפגינות ביום האישה הבינלאומי בשנת 1978, מול מצודת זאב בתל אביב. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|מפגינות ביום האישה הבין־לאומי בשנת 1978, מול מצודת זאב בתל אביב. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.
שמאל|ממוזער|250px|מצעד לרגל יום האישה הבין־לאומי בדאקה, בנגלדש
יום האישה הבין־לאומי (גם: יום הנשים הבינלאומי; במקור: "יום הפועלות הבינלאומי") מצוין ב-8 במרץ מדי שנה, משנת 1965 במדינות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ומ־1978 בעידוד האו"ם במדינות נוספות. החגיגות מתמקדות בציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים, או בציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים שלהן.
יום האישה, שהחל כאירוע פוליטי סוציאליסטי, השתלב בתרבות של מדינות רבות, בעיקר במזרח אירופה, משום שנקבע על ידי ברית המועצות כחג קומוניסטי. באזורים רבים האירוע איבד את גוונו הפוליטי, והפך לאירוע שבו גברים מביעים את אהבתם לנשים באופן הדומה במקצת לשילוב של יום האם עם יום ולנטיין. באזורים אחרים, לעומת זאת, הגוון הפוליטי שקבע האו"ם הוא הנותן את הטון, ומאבקי נשים בעולם נסקרים ונבחנים במטרה להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויותיהן. ענידת סרט מודעות סגול היא דוגמה לאמצעי העלאת מודעות שכזה.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|כרזה בגרמנית לקראת יום האישה בשנת 1914, המציגה את הדרישה למתן זכות הצבעה לנשים
יום האישה הבין־לאומי צוין לראשונה ב-28 בפברואר 1909 בארצות הברית בעקבות הצהרה של המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה, לזכר שביתת איגוד פועלות נשים שהתקיימה ב-1908. בחודש אוגוסט 1910 אורגן כנס האשה הבין־לאומי כדי להקדים את האספה הכללית של האינטרנציונל השני בקופנהגן. בהשראת סוציאליסטים אמריקאיים, בין היתר, הסוציאליסטית הגרמנייה לואיזה זיאץ שהציעה לציין מדי שנה את "יום האשה הבין־לאומי" והצעתה נתמכה על ידי קלרה צטקין, אם כי לא נקבע תאריך בכנס זה. הנציגות (100 נשים מ-17 מדינות) הסכימו עם הרעיון כאסטרטגיה לקידום שוויון זכויות לנשים, כולל זכות הצבעה. בשנה שלאחר מכן, ב--18 במרץ 1911, יום האישה הבין־לאומי צוין לראשונה על ידי יותר ממיליון בני אדם באוסטריה, דנמרק, גרמניה ושווייץ. באימפריה האוסטרו-הונגרית נערכו 300 הפגנות. בווינה הנשים צעדו על הרינגשטראסה ונשאו כרזות לכבוד החללים של הקומונה הפריזאית. המפגינים דרשו שתינתן לנשים זכות ההצבעה והזכות לכהן במשרה ציבורית. הן גם מחו על אפליה מגדרית בתעסוקה.
האמריקאים המשיכו לציין את יום האישה הלאומי ביום ראשון האחרון של חודש פברואר.
בשנת 1913 נשים רוסיות ציינו את יום האישה ביום ראשון האחרון של חודש פברואר (לפי הלוח היוליאני שהיה אז בשימוש ברוסיה). הפגנות לציון יום האישה הבין־לאומי בסנט פטרסבורג ביום ראשון האחרון של חודש פברואר 1917 (שחל ב-8 במרץ בלוח השנה הגרגוריאני) התחילו את מהפכת פברואר.
ממוזער|שמאל|250px|צעדה לרגל יום האישה בפטרוגרד, רוסיה, 1917
לאחר מהפכת אוקטובר שכנעה הבולשביקית אלכסנדרה קולונטאי את לנין להפוך את יום האישה הבין־לאומי לחג רשמי בברית המועצות, אבל הוא היה יום עבודה עד 1965. ב-8 במאי 1965 הוכרז יום האישה הבין־לאומי, בצו של נשיאות ברית המועצות, כיום חופשה "לזכר התרומות הבולטות של הנשים הסובייטיות בבנייה קומוניסטית, בהגנה על המולדת במהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה, על גבורתן ועל חוסר-אנוכיותן בחזית ובעורף, וגם לציון תרומתן הגדולה של נשים לחיזוק הידידות בין העמים, והמאבק למען השלום. אבל בכל זאת, יש לחגוג את יום הנשים כמו חגים אחרים."
בגלל האימוץ הרשמי ברוסיה בעקבות המהפכה הסובייטית ב-1917 היום הוזכר בעיקר במדינות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות. הוא צוין על ידי הקומוניסטים בסין מ-1922, ועל ידי הקומוניסטים הספרדיים משנת 1936. מפלגת פועלי ציון שמאל ציינה את היום ביישוב החל משנת 1928. לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1 באוקטובר 1949 הכריזה מועצת המדינה ב-23 בדצמבר כי ב-8 במרץ יצוין חג רשמי שבו נשים תעבודנה רק חצי יום.
לאחר 1977 צוין לראשונה במערב, יום האישה הבין־לאומי כאירוע עממי, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הזמינה את המדינות החברות להכריז על 8 במרץ כיום האו"ם לזכויות נשים ולשלום בין־לאומי
מיתוס אודות מקור היום
ישנה טענה פופולרית אשר צצה בחוגים קומוניסטים צרפתיים לפיה נשים במפעלי ביגוד וטקסטיל קיימו מחאה ב-8 במרץ 1857 בניו יורק. על פי הטענה העובדות מחו כביכול נגד תנאי העבודה הגרועים והשכר הנמוך והן הותקפו ופוזרו על ידי המשטרה. עוד נטען כי אירוע זה הוביל בשנת 1907 לעצרת לציון יום השנה ה-50 שלו. ההיסטוריונית טמה קפלן מסבירה כי "אף אחד מהאירועים לא התרחש, אבל אירופאים רבים סבורים שב-8 במרץ 1907 נחנך יום האישה הבין־לאומי". ההיסטוריוניות ליליאן קנדל ופרנסואז פיק משערות כי הסיבה לאגדה על שנת 1857, היא כי הרגישו שנכון יותר לנתק את יום האישה הבין־לאומי מן הבסיס שלו בהיסטוריה הסובייטית ולנסות לייחס לו מקור יותר "בין־לאומי", אשר יוכל להצטייר כעתיק יותר מהבולשביזם וספונטני יותר מאשר החלטה של הקונגרס הבין־לאומי של נשים סוציאליסטיות או יוזמה של אותן נשים המזוהות עם המפלגה.
ביקורת ומחלוקות
חלק מהביקורת הנמתחת על יום האישה היא אנטי-פמיניסטית ובכלל זה האשמה שמטרתו של היום היא חתירה לזכויות יתר, או שציונו מעודד תודעה קורבנית בקרב נשים. בנוסף, נמתחת ביקורת על יום האישה גם על רקע מקורותיו הסובייטיים כאירוע אנטי מערבי במהותו, או אירוע שנוסד כחלק מהמדיניות שהופעלה ברוסיה בעידן הקומוניסטי שנועדה לפגוע בליכוד התא המשפחתי.
בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית נערכו מדי שנה חגיגות ענק בסגנון סובייטי. לאחר נפילת הקומוניזם, היום, שנחשב לאחד הסמלים הגדולים של המשטר הישן, שקע בתהום הנשייה. יום האישה הבין־לאומי צוין מחדש כ"יום חשוב" רשמי על ידי הפרלמנט של צ'כיה. הדבר קרה רק בשנת 2004, על פי הצעתם של סוציאל-דמוקרטים וקומוניסטים. העניין עורר מחלוקת כאשר חלק גדול מהציבור, כמו גם הימין הפוליטי, ראה בחג זה שריד של העבר הקומוניסטי של המדינה. בשנת 2008, נציגה של "מפלגת העם הצ'כוסלובקי" השמרנית הציעה ללא הצלחה ביטול של החג.
יום האישה הבין־לאומי עורר אלימות בטהראן, עיר הבירה של איראן, ב-4 במרץ 2007, כאשר השוטרים הכו מאות גברים ונשים שתכננו עצרת. המשטרה עצרה עשרות נשים וחלקן שוחררו לאחר כמה ימים של ריתוק וחקירה. הפעילה האיראנית שאדי סאדר וכמה פעילים קהילתיים נוספים שוחררו ב-19 במרץ 2007, לאחר שביתת רעב בת 15 יום.
יום האישה הבין־לאומי בישראל
250px|ממוזער|יום הפועלות הבין־לאומי, לוד, 1962
יום האישה הבין־לאומי מצוין ברחבי ישראל, כמו גם במדינות רבות ברחבי העולם, ב-8 במרץ, כאשר לטובת הנשים פועלת בכנסת ישראל הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי וועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות.
היום צוין לראשונה בשנת 1928 בידי מפלגת פועלי ציון שמאל, ובשנת 1935 בידי מועצת הפועלות, בשני המקרים תחת השם "יום הפועלת". בשנות השלושים הוחג היום בחול המועד פסח. לחג היה צביון סוציאליסטי מובהק, והוא היה מקושר לחגים אחרים של תנועת הפועלים. בשנת 1978, כאשר החג הוכר על ידי האו"ם, נערכה הפגנה של מאות נשים למען הפלה חוקית.
סוגיית שם היום בישראל
בניגוד לציון האירוע בעולם כיום המיוחד לנשים - International Women's Day בישראל מציינים את היום בהתייחסות ליחיד: "יום האישה" ולא "יום הנשים". בעקבות כך, בשנת 2022, קמה קריאה לשנות את שם היום ולהתייחס לנשים בלשון רבות. זאת, משני טעמים: ראשית, באופן הנוכחי היום מציין את הפרט ולא את הכלל – ומתייחס לאישה באופן המבודד אותה מנשים נוספות. משל, הסוגיה של שוויון זכויות היא עניין פרטי של אישה כלשהי, כאשר השימוש בלשון יחיד מפחית מהמשמעות החברתית והפוליטית של היום. אלא שהיום נועד לציין זכויות של נשים כקבוצה חברתית מובחנת ואת הסולידריות בין נשים.
שנית, ההתמקדות באישה יחידה מהדהדת תפיסות שמוחקות את השונות בין נשים, את ההכרה במגוון חוויות החיים של נשים, וכך גם את הבסיס לשיתופי פעולה משמעותיים ביניהן.
על הקריאה חתומות ד"ר טל ניצן, ד"ר שלומית אהרוני ליר ופרופסור אורלי בנימין לצד שורה של פעילות חברתיות ונשים העומדות בראש ארגונים. בעקבות הקריאה, ופעילותה של יו”ר מועצת הנשים העירונית, עדי סקופ, הכריזה עיריית כפר סבא על עצמה כעיר הראשונה שמאמצת באופן רשמי את השם "יום הנשים הבין־לאומי" במקום "יום האישה הבין־לאומי".
אירועים בישראל
250px|ממוזער|נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין, במפגש עם תלמידות מובילות לכבוד יום האישה הבין־לאומי, מרץ 2018
לאורך השנים מצוין היום באירועים שונים: במושב הכנסת, בטורי כתיבה ובכתבות בעיתונות, בהרצאות, בקיום ועידת "הנשים של המדינה" ביוזמת ידיעות אחרונות, במופעים, בפרויקטים מיוחדים על ידי ארגוני הנשים בישראל, חברת המתנ"סים וגופים שונים, במערכת החינוך ועוד.
ב-2022 אורגנה תערוכת צילומים של עידו איז'ק על אומניות ידועות, ומכירת תמונתן יועדה לתרומה ל"הפורום של מיכל סלה".
ב-2024,הוקם פרויקט "אחריה" בו נפגשות נשים מובילות ומעוררות השראה בחברה הישראלית ודרכו גויסו תרומות לפורום מיכל סלה.
ראו גם
אפליית נשים
יום המשפחה
יום הגבר הבין־לאומי
יום הילד הבין־לאומי
קישורים חיצוניים
האתר הבין־לאומי ליום האישה
יום האישה הבין־לאומי, באתר האו"ם
על יום האישה הבין־לאומי, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
מהו פמיניזם סוציאליסטי, ברברה ארנרייך, פיגומים
יום האישה הבינלאומי, בפורטל עובדי ההוראה
הערות שוליים
אישה הבינלאומי, יום
קטגוריה:אירועים בחודש מרץ
קטגוריה:ימי מודעות לנשים | 2024-09-23T07:04:37 |
כתב יד (כתב) | ממוזער|250px|כתב יד על לוח.
ממוזער|250px|כתב יד איסלנדי על דף שורות צהוב.
כתב יד הוא האופן שבו אדם כותב טקסט בידו, באמצעות עיפרון, עט, גיר וכדומה.
כתב יד מול דפוס
ממוזער|250px|טבלת השוואה בין כתב היד היווני לצורת הדפוס שלו.
האבחנה בין טקסט מודפס לבין טקסט שנכתב בכתב יד חשובה בעיקר בתרבויות בהן קיים גם דפוס, למרות שגם בתרבויות לפני הגעת הדפוס היה הבדל בין כתיבה פורמלית ולא פורמלית.
לפני שהדפוס היה נגיש לכלל האוכלוסייה המונח כתב יד התייחס גם לעותק ידני של יצירה מקורית.
לעומת זאת, בעידן הדפוס נוספה משמעות הפוכה למונח כתב יד כאל מקור של יצירה כלשהי. במובן זה כתב יד יכול להיות גם מודפס.
סוגי כתב יד
כתב מחובר הוא כתב יד שבו האותיות מחוברות אחת לשנייה: הדבר נפוץ מאוד בשפות הנכתבות בכתב לטיני (למשל בגרמנית או אנגלית) או קירילי (למשל רוסית), ובערבית קיים חיבור בין האותיות גם בגרסאות מודפסות.
כתב עברי רהוט משמש כחלופה לכתב הארמי בכתיבה בכתב יד. ישנם המחברים אותיות מסוימות, אך הדבר אינו שגור ככלל.
הבדלים בין אישיים
לכתב ידם של אנשים שונים יש לעיתים קרובות צורה שונה, ויש הרואים קשר בין כתב היד ואישיותו של אדם. אמונה זו משמשת יסוד לתאוריות שונות, שהבולטת בהן היא זו העומדת ביסוד הגרפולוגיה.
כתבי היד של לאונרדו דה וינצ'י מונים 13,000 דפים של רישומים וטקסט בכתב ראי.
כתב ידו של אדם משתנה לעיתים במהלך השנים. גרשם שלום תיאר את התרשמותו מכתב ידו של ש"י עגנון:
בעיות וקשיים בכתב יד
כתב היד מחייב רכישה של מיומנות מוטורית לשם יצירתו.
מסיבה זו לאנשים בעלי בעיה גרפומוטורית או קושי בתיאום עין-יד יש בדרך כלל גם בעיה בכתב היד.
דיסגרפיה היא לקות למידה המאופיינת בפגיעה בכתב היד.
קישורים חיצוניים
ד"ר גיל לוריא, ניתן לזהות אם אדם משקר על פי כתיבתו, באתר הערוץ האקדמי
Claire Suddath, Mourning the Death of Handwriting, Time, August 3, 2009
קטגוריה:כתב
קטגוריה:קליגרפיה | 2024-07-14T15:28:22 |
כתב יד (מקור) | שמאל|ממוזער|250px|האדם הוויטרובי, כתב יד של לאונרדו דה וינצ'י, בכתב ראי
שמאל|ממוזער|250px|עמוד מכתב היד של המניפסט הקומוניסטי
כתב יד (בלועזית: הולוגרף או אוטוגרף) של יצירה טקסטואלית (מאמר, ספר, שיר וכדומה) הוא העותק המקורי של היצירה בכתב ידו של המחבר, קודם פרסומה בדפוס.
בעבר, כתב יד אכן נוצר אך ורק בכתב יד. עם התפתחותה של טכנולוגיית הכתיבה התרחבה משמעותו של מושג זה, ונכלל בה עותק מקורי של היצירה בכל צורה שבה נוצר: בכתב יד, במכונת כתיבה או במעבד תמלילים. גם העותק המקורי של התווים של יצירה מוזיקלית הוא בגדר כתב יד.
במשך התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, כתב יד היה לא רק העותק המקורי של היצירה, אלא גם הטכניקה ליצירת עותקים נוספים שלה לשם הפצתה (על כך בנפרד בערך כתב יד (העתק)).
מהותו של כתב יד
במשך שנים רבות היה כתב היד אכן כתוב בכתב ידו של המחבר. במצב זה תלויה קריאותו של כתב היד ביפי כתב ידו של המחבר. קריאות זו פוחתת כאשר, בכורח הנסיבות, נכללים בכתב היד מחיקות ותיקונים. קודם להמצאת הדפוס, הייתה גם היצירה הסופית בכתב יד, שהרי יצירת עותק נוסף נעשתה באמצעות העתקה ידנית של העותק המקורי (או עותק אחר), אך גם בהקשר זה יש מקום להבחנה בין כתב היד, כלומר העותק המקורי של היצירה, לבין העתקים שנוצרו ממנה. כתבי היד של לאונרדו דה וינצ'י, למשל, מונים 13,000 דפים של טקסט ורישומים (כתובים בכתב ראי).
עם המצאת מכונת הכתיבה עברו כותבים, במיוחד כאלה המרבים בכתיבה, להשתמש במכונה זו, אך עדיין כתב היד היה העותק האחד והיחיד שיצא ממכונת הכתיבה של היוצר. התרחבות השימוש במעבד תמלילים, החל מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים, יצרה שינוי מהותי יותר במשמעותו של המושג כתב יד. כתב היד המוגש לפרסום בעקבות יצירתו במעבד תמלילים אינו בהכרח העותק היחיד של כתב יד זה, שהרי ניתן לייצר בקלות רבה עותקים נוספים של כתב היד, זהים לזה שנמסר לפרסום או שונים ממנו במידה זו או אחרת. השפה האנגלית משקפת שינוי זה, בהחלפת המושג manuscript למושג typescript.
שימור כתבי יד
כתב היד של יצירותיהם של כותבים חשובים, בתחומי הספרות היפה וספרות העיון, נשמר בארכיונים המוקדשים למטרה זו, ומשמש חוקרים העוסקים ביוצר (בפרט כאשר היוצר שמר גרסאות אחדות של הטיוטות שיצר). בחודש אפריל 2000 סערה הארץ כאשר נודע שהמשורר יהודה עמיחי מכר את ארכיונו לאוניברסיטת ייל שבארצות הברית.
התפתחות האינטרנט מאפשרת לסרוק ארכיונים של כתבי יד ולהציגם באתרים הפתוחים לציבור. דוגמה לכך היא "ארכיון איינשטיין", שנמצא באוניברסיטה העברית ומכיל מאות דפים של כתבי יד של אלברט איינשטיין, ומוצג לציבור באתר שיועד לכך. הארכיון אינו מכיל את כתבי היד של חיבוריו הנודעים של איינשטיין אודות תורת היחסות הפרטית, תנועה בראונית והאפקט הפוטואלקטרי (שנכתבו בשנת 1905), משום שאיינשטיין השמידם מיד עם קבלת ההגהות מהדפוס.
הוצאה לאור - מכתב יד לדפוס
מסירת כתב היד למו"ל הוא שלב חשוב בתהליך ההוצאה לאור של היצירה. היום ההוצאה לאור דואגת, לא רק להדפסה של כתב היד, אלא גם לעריכה מחדש שלו, הגהתו, עימודו לפורמט של ספר מודפס, עיצוב כריכה וסיוע בכתיבת הטקסט המוצג על הכריכה. ישנן הוצאות לאור שגם מסייעות בהפצה של הספר לחנויות הספרים ובמבצעי קידום מכירות שונים. לא תמיד נחפז הכותב לעשות זאת. דוגמה בולטת לכך הוא הסופר ש"י עגנון, שהותיר בעזבונו כתבי יד רבים, כך שספריו שיצאו לאור לאחר מותו רבים מאלה שיצאו בחייו.
לעיתים אין הכותב מספיק לסיים את הכנתו של כתב היד לדפוס, כפי שמתאר אריה אהרוני בפתח ספרו של יעקב כנעני, "מילון חידושי שלונסקי":
קישורים חיצוניים
שימור כתבי יד עתיקים בספרייה הלאומית, סרטון, אתר החינוך של הספרייה הלאומית
כתבי יד מודרניים בספרייה הלאומית, סרטון, אתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספר
קטגוריה:כתיבה | 2024-05-02T07:53:16 |
סטלינגרד | הפניה וולגוגרד | 2007-06-20T11:22:26 |
שמש העמים | REDIRECT יוסיף סטלין | 2005-09-02T17:51:31 |
קרב סטלינגרד | המערכה באזור סטָלינגרָד הייתה מערכה צבאית מכרעת, שהתחוללה במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, בין ברית המועצות למדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית, באזור העיר סטלינגרד (כיום וולגוגרד) בדרום רוסיה, מאמצע יולי 1942 עד ראשית פברואר 1943.
המערכה התרכזה סביב סטלינגרד, ובמהלכה נכשלו המאמצים של הצבא הגרמני להשלים את כיבוש העיר מידי הצבא הסובייטי. היא הסתיימה בניצחון מכריע של הצבא האדום, אשר נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט. המערכה באזור סטלינגרד ובתוך העיר עצמה הייתה מבין הקשות, העקובות מדם והממושכות ביותר במלחמת העולם השנייה. היא ארכה למעלה משישה חודשים, ובמהלכה ספגו שני הצדדים כשני מיליון אבדות – הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים.
מרבית החוקרים נוהגים לחלק את המערכה לשלושה שלבים עיקריים: המערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד (יולי–אוגוסט 1942), המערכה בתוך העיר ובסביבתה הקרובה (ספטמבר–נובמבר 1942), ומתקפת הנגד הסובייטית, שהביאה לכיתור כוחות הציר באזור סטלינגרד ולאחר מכן להשמדתם ולכניעתם (נובמבר 1942 – ראשית פברואר 1943).
האבדות הכבדות שספגו כוחות הציר במהלך המערכה באזור סטלינגרד היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות. אף על פי שאבדות הצבא הסובייטי במהלך הקרב עלו במידה ניכרת על אבדות כוחות הציר, הוא זכה בניצחון שהיה בעל משמעות מורלית ואסטרטגית רבה. הניצחון בקרב סטלינגרד סימן את תחילת נסיגת הצבא הגרמני מהשטחים שנכבשו על ידו בברית המועצות, ואת ראשית התפנית לטובת בעלות הברית בזירה האירופאית של מלחמת העולם השנייה, וסייע להביא, בסופו של דבר, לתבוסה הסופית של גרמניה הנאצית במלחמה.
רקע
ב-22 ביוני 1941 יצאו גרמניה ובעלות בריתה למבצע ברברוסה, מתקפה רחבת היקף על ברית המועצות, שנועדה להכניע אותה ולהשתלט על שטחה. בחודשים הראשונים של המבצע נחלו כוחות הציר שורה של ניצחונות, שטחים נרחבים בחלקה האירופי של ברית המועצות נכבשו, והצבא האדום ספג אבדות קשות, כולל מיליוני חיילים שנפלו בשבי, בשורת מערכות כיתור שנמשכו עד סתיו 1941. אולם, המתקפה הגרמנית על מוסקבה (באוקטובר-נובמבר 1941) נבלמה על ידי כוחות הצבא האדום במבואות העיר, ובראשית דצמבר עברו הסובייטים למתקפת נגד, שהדפה את הגרמנים לאחור. לקראת מרץ 1942 גרמו הפשרת השלגים והבוץ העמוק בדרכים, בנוסף לתשישות של הצבאות היריבים, לקיפאון זמני בפעילות הצבאית בחזית המזרחית.
לקראת אביב 1942 התאושש הצבא הגרמני בחזית המזרחית מהאבדות הכבדות, שספג במהלך תשעת החודשים הראשונים של המלחמה נגד ברית המועצות, קיבל תגבורות ניכרות והיה מוכן לחדש את המתקפה. הפיקוד הגרמני העליון הבין שעליו לחתור להשגת הכרעה צבאית במלחמה נגד ברית המועצות, מכיוון שהצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, לאחר המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, העמידה את גרמניה בסכנה של ניהול מלחמה בשתי חזיתות. האפשרות לחדש את המתקפה על מוסקבה נדחתה, בהנחה שהפיקוד הסובייטי יצפה לכך, וירכז את מרבית עתודותיו באזור מוסקבה (כפי שאכן קרה).
רוב המפקדים הבכירים של הוורמאכט בחזית המזרחית תמכו בעריכת מבצעים צבאיים מוגבלים בחזית הדרומית. אולם היטלר שאף לערוך מבצע צבאי בהיקף גדול בהרבה, בעל יעדים אסטרטגיים, בדרום ברית המועצות. הוא האמין שכיבוש דרום רוסיה, כולל אזור הקווקז, בו נמצאו מאגרי הנפט העיקריים של ברית המועצות, יפגע בצורה אנושה במאמץ המלחמה הסובייטי, ויקשה על ברית המועצות להמשיך לנהל את המלחמה. התוכנית הגרמנית כללה גם את חסימת התנועה בנהר הוולגה, ששימש עורק התחבורה הראשי בין אזור עבר הקווקז והרפובליקות של מרכז אסיה לשאר חלקי ברית המועצות, בעיקול הנהר סמוך לעיר סטלינגרד. התוכנית הסופית של המתקפה הגרמנית בדרום רוסיה, היוותה פשרה בין הגישה הזהירה והשמרנית, שאפיינה את הפיקוד העליון של הוורמאכט, לבין תוכניותיו השאפתניות של היטלר.
הצבאות היריבים
הצבא הסובייטי
שמאל|ממוזער|250px|חייל סובייטי במדי חורף מתכונן להטיל רימון. ספטמבר 1942
הכוחות המזוינים של ברית המועצות כללו שני מרכיבים עיקריים: הצבא האדום וכוחות ביטחון הפנים של הנ.ק.ו.ד., ובהם יחידות משמר הגבול הסובייטי.
בתקופת מלחמת העולם השנייה היו כוחות ביטחון הפנים כפופים ישירות ללברנטי בריה, ראש הנ.ק.ו.ד. אולם במצבי חירום צבאיים, כגון קרב מוסקבה, או קרב סטלינגרד, הם הוכפפו למרותו של המפקד הצבאי בשטח. כוחות ביטחון הפנים כללו מאות אלפי חיילים (53 דיוויזיות ו-28 בריגדות עצמאיות ב-1945), והוצבו בדרך כלל מאחורי יחידות קו החזית של הצבא האדום כ"יחידות חסימה", שנועדו למנוע בריחה המונית או עריקה של חיילים. עם זאת, במקרים רבים מילאו יחידות ביטחון הפנים תפקיד פעיל בלחימה נגד הגרמנים, ואף ספגו אבדות כבדות. דיוויזיית הרגלים ה-10 של הנ.ק.ו.ד, למשל, ששימשה במקור חיל המצב של סטלינגרד, הוצבה תחת פיקוד הארמייה הסובייטית ה-62, ומילאה תפקיד מרכזי בבלימת המתקפה הגרמנית הראשונה על העיר.
כוחות היבשה של הצבא האדום נחלקו לשני סוגים עיקריים: יחידות הרגלים, שהיו בעלי ניידות מוגבלת, ונעו בעיקר ברגל והכוחות הניידים. הכוחות הניידים, שכללו את קורפוסי השריון, הקורפוסים הממוכנים, וקורפוסי הפרשים (מספר יחידות הפרשים בצבא הסובייטי היה גבוה יחסית לצבאות מערביים), קיבלו לידיהם את רוב כלי הרכב הממונעים, כושר הניידות שלהם היה גבוה יחסית, והם נועדו לעריכת מבצעי עומק בעורף האויב (כאשר הצבא האדום היה במתקפה). המחסור בכלי רכב ממונעים, ממנו סבל הצבא הסובייטי, גרם לכך, שדיוויזיות חיל הרגלים התקשו לעמוד בקצב ההתקדמות של הכוחות הניידים, ולכן הם נותרו בדרך כלל מאחור במהלך מבצעים התקפיים.
אחד ההבדלים הבולטים בין הצבא האדום לבין הצבא הגרמני וצבאות מערביים אחרים היה, שאחוז החיילים הלא קרביים (חיילים תומכי לחימה או בשירותים הלוגיסטיים) ששירתו במסגרתו, היה נמוך יחסית. החייל הסובייטי היה הרבה פחות "מפונק" מהחייל הגרמני והצרכים שלו היו מצומצמים יחסית. הוא הורגל "לחיות מהארץ" ולכן יכלו הדרגים הלוגיסטיים של הצבא האדום להתרכז בעיקר באספקת דלק ותחמושת לדרגים הלוחמים, וגודלו של "הזנב הלוגיסטי" ביחידות הצבא האדום היה מצומצם יחסית ליחידות מקבילות בצבאות מערביים.
מאפיין ייחודי בולט נוסף של הצבא האדום היה שליטתה ההדוקה של המפלגה הקומוניסטית בצבא באמצעות "קצינים פוליטיים" (קומיסרים ופוליטרוקים). הם הוצמדו למפקדי היחידות הצבאיות בכל הרמות, במטרה לפקח על נאמנותם המפלגתית. שיטת "הפיקוד הכפול" פגעה קשות ביעילות התפקוד של היחידות הצבאיות. לכן, החל מאוקטובר 1942 הוגבלו מאוד סמכויותיהם של הקצינים הפוליטיים, ונאסר עליהם להתערב בהחלטות המפקדים הצבאיים. הם הורדו לדרגת "סגן המפקד לעניינים פוליטיים", והוגבלו לעיסוק בחינוך פוליטי ובתעמולה בקרב החיילים.
בקיץ 1942, נמצאו כוחות היבשה של הצבא האדום, בעיצומו של תהליך ארגון מחדש, כתוצאה מהלקחים שנלמדו בשנה הראשונה של המלחמה נגד גרמניה הנאצית. כוחות הצבא האדום, שהוצבו במחוזות המערביים של ברית המועצות ערב פתיחת מבצע ברברוסה הושמדו כמעט לחלוטין, ואת מקומם תפסו כוחות עתודה, שאומנו וצוידו בחופזה באזורי העורף. כתוצאה מהאבדות הכבדות שספג הצבא האדום בשנה הראשונה למלחמה, כללה דיוויזיית רגלים סובייטית ממוצעת בקיץ 1942, כ-50 אחוז מתקן כוח האדם שלה בקיץ 1941, אך עוצמת האש שלה גדלה במידה ניכרת. היא צוידה בהרבה יותר כלי ארטילריה ונשק נגד טנקים מסוגים שונים, וחלק ניכר מחיילים צוידו בתת-מקלעים וברובים חצי-אוטומטיים.
הכוחות המשוריינים אורגנו אף הם מחדש במסגרת קורפוסי שריון וקורפוסים ממוכנים (שהחליפו את דיוויזיית השריון, כיחידה הרב זרועית האורגנית), וכן במסגרת בריגדות ורגימנטים עצמאיים, שנועדו לספק סיוע צמוד ליחידות חיל הרגלים. בקיץ 1942 הופיעו לראשונה גם ארמיות שריון, כוח משולב נייד רב עוצמה, שהורכב בדרך כלל מ-2 קורפוסי טנקים וקורפוס ממוכן אחד, וכלל יחידות טנקים, תותחים מתנייעים, חי"ר מוסע על גבי משאיות, תותחי נ"מ ותותחי נ"ט.
במקביל, חיל האוויר הסובייטי היה בתהליך של ארגון מחדש במסגרת של ארמיות אוויר, שכל אחת מהן כללה יחידות של מטוסי קרב, מפציצים ומטוסי תקיפה. בדרך כלל כל "חזית" סובייטית (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) קיבלה תחת פיקודה ארמיית אוויר אחת.
פיקוד
רמתו המקצועית של הצבא האדום, בתקופת המערכה על סטלינגרד, הייתה נמוכה באופן משמעותי מזו של הצבא הגרמני, למרות השיפורים הניכרים שבוצעו בציודו ובארגונו בשנים 1941–1942. אולם הפיקוד הסובייטי, לפחות ברמות הגבוהות (מפקדי ארמיות וחזיתות) כלל אחוז גבוה של מפקדים מוכשרים, שקודמו במהירות בעקבות ביצועיהם בשדה הקרב בחודשים הראשונים של המלחמה. גם הפיקוד הסובייטי העליון כלל מספר קציני מטה מבריקים, כגון אלכסנדר ואסילבסקי (שמילא תפקיד מרכזי במהלך קרב סטלינגרד) ואלכסיי אנטונוב.
הפיקוד הסובייטי ברמות הנמוכות והבינוניות, לעומת זאת, התאפיין בדרך כלל בהיעדר גמישות, מקוריות ויוזמה. שרר בו החשש מקבלת החלטות עצמאיות ונטיה להיצמד לפקודות; בין השאר, כתוצאה מזיכרון הטיהורים הפוליטיים שנערכו בפיקוד הצבא הסובייטי בשנים 1937–1938, במהלכם חוסל חלק ניכר מהקצונה הבכירה של הצבא; וכן בגלל המערכת הפוליטית הסובייטית, שלא עודדה חשיבה עצמאית. המגבלות של הפיקוד הסובייטי הזוטר הורגשו בעיקר כאשר הצבא הסובייטי נמצא במתקפה, ונדרש לנהל מבצעי עומק בעורף האויב; הצבא הסובייטי הצטיין יותר בלחימה במגננה.
ציוד וחימוש
בתקופה שקדמה לפלישה הגרמנית לברית המועצות, היה נשק החי"ר הסטנדרטי בצבא האדום רובה מוסין נגאן משופר מדגם M1891/30 - רובה נטען בריח בעל מחסנית 5 כדורים בקליבר 7.62 מ"מ. דגמים משופרים של רובה זה בגרסת קרבין יוצרו בכמויות גדולות מאוד גם במהלך המלחמה.
בשנים 1939–1941 פיתח הצבא האדום מספר דגמי רובים חצי אוטומטיים ותת-מקלעים, אך רק לאחר פתיחת מבצע ברברוסה, הוחל בייצור המוני שלהם.
בשנת 1942 כבר צוידו החיילים הסובייטיים בכמויות גדולות של רובים חצי אוטומטיים מדגם SVT-40 בעלי מחסנית של 10 כדורים, ובתת-מקלעים מדגם פפ"ש עם מחסנית תוף עגולה שהכילה 71 כדורים. הצבא הסובייטי היה מצויד גם במקלעים קלים מדגם "דגטיאריוב", ובמקלעים בינוניים מיושנים מדגם "מקסים" M1910, שהוחלפו רק ב-1943 על ידי מקלע גוריונוב SG-43. בניגוד לצבא הגרמני לא היה לצבא האדום מקלע חי"ר אוניברסלי רב תכליתי, דוגמת ה-MG34 הגרמני, והמקלעים שעמדו לרשותו היו פחות יעילים והרבה יותר מסורבלים להפעלה.
לפני פרוץ המלחמה היו לצבא האדום למעלה מ-20 אלף טנקים, אך רובם המכריע היו טנקים קלים מסדרת BT, שהתקשו להתמודד מול טנקי הפאנצר הגרמניים סימן 3 וסימן 4. בשנת 1942 הוחל בייצור המוני של טנקים בינוניים מדגם T-34/76 שהפכו לעמוד השידרה של כוחות השריון הסובייטיים. ה-T-34 נחשב לאחד הטנקים המוצלחים ביותר של מלחמת העולם השנייה, וב-1941 הוא היה עדיף על כל סוגי הטנקים הגרמניים שעמדו מולו, אך הוא לקה בשתי מגבלות קשות, שפגעו ביעילותו - צריח קטן למדי שהכיל 2 אנשים בלבד, והעדר קשר רדיו אלחוטי (בעיה שנפתרה רק ב-1943).
ב-1942 כבר ייצרו הגרמנים דגמים משופרים של טנקים, שהיו מסוגלים להתמודד נגדו בהצלחה. הצבא האדום היה מצויד גם בטנקים כבדים מדגם "קלים וורושילוב" KV-1, שגם הם צוידו בתותח 76.2 מ"מ, אך היו בעלי שריון עבה יותר, ולכן איטיים יותר. עם זאת, חלק ניכר מהטנקים הסובייטיים ב-1942 היו עדיין טנקים קלים מהדגמים T-60 ו-T-70. טנקים אלו, עם 2 אנשי צוות בלבד ושריון דק, לא היוו יריב של ממש לטנקים הגרמניים. הם הצטיינו בניידות גבוהה, ושימשו בעיקר כרכבי סיור משוריינים, בדומה לפאנצר סימן 2 הגרמני.
צבאות מדינות הציר
שמאל|ממוזער|250px|חיילים גרמנים תוקפים בסטלינגרד
קבוצת ארמיות B, שלחמה באזור סטלינגרד, כללה יחידות מרוב המדינות הגרורות של גרמניה, שנטלו חלק במערכה בחזית הסובייטית. בנוסף לשלוש ארמיות גרמניות (שאחת מהן, הארמייה השנייה, לא לקחה חלק במערכה באזור סטלינגרד), כללה קבוצת הארמיות 2 ארמיות רומניות (השלישית והרביעית), את הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי ואת הארמייה ההונגרית השנייה. צבאות בעלות הברית של גרמניה הנאצית לא השתתפו אמנם במערכה בתוך העיר סטלינגרד (למעט רגימנט קרואטי אחד), אולם הם נטלו חלק במערכה באזור סטלינגרד ובחבל הדון, בעיקר במהלך מתקפת הנגד של הצבא הסובייטי בחורף 1942–1943.
הוורמאכט היה, אולי, הכוח הצבאי המקצועי והיעיל ביותר מבין כל הצבאות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה. החייל הגרמני היה מקצועי ומאומן היטב, והצטיין הן במתקפה והן במגננה. הוא גם הוכיח יכולת הסתגלות מהירה לתנאים המשתנים בשדה הקרב, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה, כאשר הצבא הגרמני נמצא כמעט תמיד בנחיתות מספרית גדולה מול יריביו, בכוח אדם ובנשק כבד. הצבא הגרמני הצטיין ברמה גבוהה של גמישות, יכולת אלתור ויוזמה. הקצינים הגרמניים בדרגות הנמוכות חונכו והומרצו לקחת יוזמה, וקיבלו מידה רבה של חופש פעולה מהפיקוד הצבאי הבכיר. הצבא הגרמני הרבה להשתמש בצוותי קרב משולבים רב זרועיים ("קמפגרופה") שהוקמו אד הוק לצורך מילוי משימות מוגדרות, והצטיין במיוחד בקרבות תנועה.
עם זאת, בניגוד לתדמיתו כצבא ממונע מודרני, רק כ-20 אחוז מהיחידות שהשתייכו לכוחות היבשה של הוורמאכט (גרמנית: Heer, צבא) היו ממונעות לחלוטין או בחלקן הגדול (דיוויזיות שריון וחרמ"ש). 90 אחוז מהחיילים בדיוויזיות הרגלים, שהיוו את רוב מניינו של הצבא הגרמני, נעו ברגל או על גבי אופניים, ודרגי התובלה שלהם התבססו בעיקר על סוסים. גם הארטילריה הגרמנית הייתה ברובה ארטילריה נגררת, אם כי יחסית לצבא הסובייטי, הצבא הגרמני הרבה להשתמש בתותחים מתנייעים מסוגים שונים.
לעומת השינויים מרחיקי הלכת שעברו על הצבא הסובייטי במהלך השנה הראשונה של המלחמה בחזית המזרחית, מעטים היו השינויים שנערכו בהרכבו של הצבא הגרמני. השינוי המשמעותי ביותר היה צמצום גדול של מספר הטנקים בדיוויזיות השריון ובדיוויזיות הממונעות, מהלך שאיפשר לפיקוד הגרמני להכפיל כמעט את מספר הדיוויזיות הניידות שפעלו בחזית הסובייטית.
בניגוד לצבא הגרמני, צבאות בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, ששירתו בחזית הסובייטית, היו נחותים בהשוואה לצבא הסובייטי. הארמיות הרומניות, האיטלקיות וההונגריות, שהגנו על האגף הצפוני של כוחות הציר באזור הדון, סבלו ממחסור בנשק כבד ובנשק מסייע (טנקים, ארטילריה, תותחי נ"ט ומטוסים), והכלים שעמדו לרשותם היו ברובם מדגמים מיושנים, שלא התאימו לדרישות שדה הקרב בחזית הסובייטית. להוציא מספר יחידות עילית (דוגמת הקורפוס האלפיני) מרבית היחידות שלהן סבלו ממורל ירוד ומפיקוד לקוי ולא היו מאומנות ומצוידות כראוי.
ציוד וחימוש
נשק החי"ר הסטנדרטי של הצבא הגרמני בראשית מלחמת העולם השנייה היה רובה נטען בריח בקליבר 7.92 מ"מ עם מחסנית בת 5 כדורים תוצרת "מאוזר" Gewehr 98, וגרסת הקרבין שלו מאוזר K98 (המוכר בישראל בכינוי "רובה צ'כי"). ב-1941 החלו להיכנס לשירות רובים חצי אוטומטיים בעלי מחסנית 10 כדורים מדגם Gewehr 41, שהוחלפו מאוחר יותר בדגם המשופר Gewehr 43. בנוסף לכך צויד החי"ר הגרמני בכמויות גדולות של תת-מקלע מדגם MP40, הידוע בכינויו "שמייסר", בעלי תחמושת 9 מ"מ ומחסנית של 30 כדורים. הנשק המסייע הכיתתי והמחלקתי העיקרי היו מקלעים קלים ובינוניים יעילים מדגם MG34, שהוחלפו ב-1942 בדגם משופר, ה-MG42. יחידות החי"ר הגרמני צוידו בכמויות גדולות של מקלעים קלים, שהעניקו להם עוצמת אש חזקה ועדיפות על יריביהם.
ערב הפלישה לברית המועצות היוו הטנקים הקלים מדגם פאנצר סימן 2, פאנצר 35(t) ופאנצר 38(t) חלק ניכר מכוח השריון הגרמני, אך עד קיץ 1942 הוצאו רובם הגדול מהשירות בקו החזית כחלק מהפקת הלקחים מחודשי המלחמה הראשונים, והטנקים הבינוניים מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4 הפכו לעמוד השדרה של כוח השריון הגרמני בחזית המזרחית. הדגמים המשופרים של פאנצר סימן 3 (שצוידו בתותח 50 מ"מ ארוך קנה L/60) ושל פאנצר סימן 4 (בעלי תותח 75 מ"מ ארוך קנה L/43), יכלו להתמודד בהצלחה כנגד הטנקים הסובייטיים מדגם T-34 ומדגם KV-1. אולם בקיץ 1942 עדיין היה מספרם קטן יחסית. לקראת סוף 1942 הוכנסו לראשונה לשימוש בחזית הסובייטית גם טנקים כבדים מדגם טיגר עם תותח 88 מ"מ, שהיו עדיפים בהרבה על כל סוגי הטנקים שעמדו לרשות הצבא הסובייטי באותה עת.
תנאי קרקע ואקלים באזור סטלינגרד
השטח בין הנהרות וולגה ודון הוא ברובו המכריע ערבה שטוחה, כמעט נטולת צמחייה גבוהה, בעלת מספר סממנים אופייניים למדבר. הגובה הכללי של הקרקע נע סביב 70 עד 150 מטר מעל פני הים. בין הוולגה והדון זורמים מספר נהרות בכיוון כללי ממזרח למערב: אקסאי, אקסאי יסאולובסקי, מישקובה, דונסקאיה צאריצה וקפרובקה. מאפיין ייחודי לאזור זה הוא היותו מבותר על ידי מספר רב של ערוצי נחלים יבשים, עמוקים למדי ובעלי קירות תלולים (הנקראים "באלקה"). ערוצים אלה מעניקים בדרך כלל יתרון משמעותי לכוח המגן, מכיוון שהם מאפשרים לו לתפוס עמדות הגנה נסתרות ב"מדרון אחורי", שקשה לפגוע בהם באש ארטילרית.
פני הקרקע בתוך העיר סטלינגרד היו מבותרים אף הם על ידי 2 נהרות (צאריצה בדרום העיר, ומאצ'אטקה בצפונה), וכן על ידי מספר ערוצי נחלים יבשים - ערוץ קרוטוי, ערוץ דולגי, ערוץ באנוי ועוד - שעברו בכיוון כללי ממערב למזרח, התחברו אל הוולגה ופיצלו את העיר למספר חלקים. מצד אחד, הערוצים הללו סייעו למגינים הסובייטיים, משום שהקשו על הגרמנים לתקוף מצפון ומדרום את האגפים של הארמייה ה-62, לנתק אותה מהוולגה ולכתר אותה. אולם כאשר הגרמנים תקפו חזיתית את העמדות הסובייטיות (כפי שפעלו כמעט תמיד במהלך המערכה על סטלינגרד) הערוצים היוו נקודות תורפה של מערך ההגנה הסובייטי. הם היו קשים להגנה ואיפשרו ליחידות גרמניות קטנות להסתנן דרך הקווים הסובייטיים, להגיע עד הוולגה ולתקוף את המגינים הסובייטיים בעורפם.
האקלים באזור סטלינגרד אופייני לאזורי ערבות ולאזורים מדבריים. הוא מתאפיין באקלים קוטבי, המתאפיין בהבדלים קיצוניים בין הטמפרטורות בשעות היום והלילה, ובין מזג האוויר בחודשי הקיץ והחורף. בקיץ חם מאוד, והטמפרטורה יכולה להגיע עד 45 מעלות צלזיוס. ואילו בחודשים דצמבר עד פברואר הטמפרטורה יורדת עד 30 מעלות מתחת לאפס. כוחות הציר, שכותרו באזור סטלינגרד בשלבים המאוחרים של קרב סטלינגרד, סבלו קשות מתנאי האקלים הקשים, ויכולת הלחימה שלהם נפגעה עקב הקור העז ששרר באזור בחורף 1942/1943.
מבצע מקרה כחול
שמאל|ממוזער|350px|מתקפת הקיץ הגרמנית בדרום רוסיה, בחודשים מאי-יולי 1942; השטח שנכבש על ידי הצבא הגרמני עד 23 ביולי מופיע במפה בצבע כהה.
תוכנית המתקפה הגרמנית בקיץ 1942 נקראה בשם הקוד: "Fall Blau" ("מקרה כחול"). ביצוע המתקפה הוטל על קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שכללה חמש ארמיות גרמניות, וארבע ארמיות מצבאות המדינות הגרורות של גרמניה הנאצית (הונגריה, איטליה, ורומניה), שהתפקיד העיקרי שיועד להן היה להגן על האגפים של הכוח הגרמני המתקדם.
העדר ההסכמה בין היטלר לבין המטה הכללי של הוורמאכט ביחס ליעדי המתקפה המתוכננת בחזית הדרום, השתקף בתוכנית המבצע, שנוסחה באופן מעורפל ויעדיה הסופיים לא הוגדרו. לפי התוכנית שגובשה סופית בראשית אפריל 1942, נועדה קבוצת ארמיות דרום להשמיד את הכוחות הסובייטיים שעמדו מולה, ולהשתלט על השטח שבין נהר הדון בצפון, נהר הוולגה במזרח, ומורדות הרי הקווקז בדרום.
במבוא לפקודת מבצע מס' 41 נכתב, אמנם, שאחד היעדים של המערכה בחזית המזרחית בשנת 1942 הוא: "לכבוש את אזורי הנפט בקווקז ולחצות את רכס הרי הקווקז", אך תוכנית המבצע הגרמנית לא כללה התייחסות לדרך שבה תושג מטרה זו. לפי התוכנית, שנועדה להתבצע בשלושה שלבים, היו הכוחות הגרמניים אמורים לכבוש תחילה את העיר וורונז', לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר הדון, ולאחר מכן להתקדם אל העיר סטלינגרד על נהר הוולגה בשתי זרועות, כאשר הזרוע הצפונית תנוע במורד נהר הדון ואילו הזרוע הדרומית תתקדם לאורך נהר הדונייץ ונהר הדון התחתון. בתוכנית לא נכתב במפורש שיש לכבוש את סטלינגרד, והוזכרה האפשרות להסתפק בהפגזה או בהפצצה של העיר "על מנת ליטול ממנה את חשיבותה כמרכז של תעשייה צבאית וכצומת תחבורה".
לאחר ההשתלטות על אזור סטלינגרד נועדו הכוחות הגרמניים, בסיוע מספר ארמיות מצבאות גרורותיה של גרמניה, להקים מערך הגנה, שישתרע ברובו לאורך נהר הדון, מאזור אוריול בצפון עד לנהר הוולגה במזרח, על מנת לאבטח את אגפם השמאלי. נשקלה גם אפשרות להציב כוח עתודה נייד מדרום לרוסטוב על הדון, כדי להגן על האגף הגרמני הימני מפני מתקפת נגד סובייטית מכיוון הקווקז.
יעדי השלב הבא של המתקפה הגרמנית נותרו מעורפלים. אפשרות אחת הייתה להתקדם צפונה, לאורך נהר הוולגה, כדי לנתק את הכוחות הסובייטיים המגנים על מוסקבה מעורפם, או לנוע בכיוון צפון-מזרח במטרה לכבוש את מרכזי התעשייה הסובייטית בהרי אורל. אפשרות שלישית הייתה להפנות את הכוח הגרמני העיקרי דרומה, כדי לכבוש את אזור הקווקז, לנתק את אספקת הנפט הסובייטית, ואולי אף לשלוח כוחות דרומה דרך איראן וטורקיה, כדי לחבור לארמיית השריון אפריקה בפיקודו של ארווין רומל, ולהשתלט על מקורות הנפט של האימפריה הבריטית במזרח התיכון.
מתקפת הקיץ הגרמנית נועדה להתחיל בסוף מאי 1942, אך הסתבכות הארמייה ה-11 בקרבות קשים בחצי האי קרים גרמה לדחיות חוזרות ונשנות. ההמתנה לסיום מסע המלחמה בקרים התארכה בשל עמידת הגבורה של מגני סבסטופול שעמדו במצור קשה והחזיקו מעמד עד ראשית יולי 1942.
בה בעת, ערך הצבא האדום מתקפה גדולה באזור חרקוב באמצע מאי, בניסיון לשחרר את העיר מידי הגרמנים. הכוחות הניידים הגרמניים ערכו התקפת נגד והצליחו לכתר ולהשמיד חלק גדול מהכוחות התוקפים במסגרת קרב חרקוב השני. המתקפה הסובייטית נכשלה מבלי שהייתה לה השפעה של ממש על תוכנית המתקפה הגרמנית, אך האבדות הכבדות בכוח אדם ובשריון שספג הצבא האדום במהלכה החלישו מאוד את כוחותיו בחזית הדרומית.
המתקפה הגרמנית נפתחה לבסוף ב-28 ביוני 1942. בסך הכל כוחות הציר שהשתתפו בשלב הפתיחה של "מבצע מקרה כחול", כללו 72 דיוויזיות גרמניות (יותר מ-1.2 מיליון חיילים) ו-30 דיוויזיות רומניות, איטלקיות והונגריות. כוחות אלו היו מצוידים בכמעט 2000 טנקים ותותחי סער והסתייעו בכ-1700 מטוסים מבצעיים.התנגדות הכוחות הסובייטיים התמוטטה בתוך זמן קצר, וכוחות השריון הגרמניים החלו להתקדם במהירות מזרחה כמעט ללא התנגדות. כל הניסיונות ליצור קווי הגנה חדשים כדי לבלום את התקדמות הארמיות הגרמניות נכשלו, משום שמהירות ההתקדמות הגרמנית לא אפשרה לצבא האדום להתאושש ולהתארגן מחדש. מזג האוויר הנוח ופני הקרקע המישוריים אפשרו לכוחות השריון הגרמניים לנצל את יתרונותיהם במלחמת תנועה, ולהפעיל ביעילות את טקטיקת הבליצקריג.
המקום היחיד שבו הצליחו הכוחות הסובייטיים לבלום את ההתקדמות הגרמנית היה באזור העיר וורונז'. ב-5 ביולי 1942 חצו כוחות מהארמייה ההונגרית השנייה ומארמיית הפאנצר הרביעית את נהר הדון וכבשו את חלקה המערבי של העיר. הפיקוד הסובייטי העליון חשש שהגרמנים מתכוונים לנצל את ראש הגשר כדי לנוע בכיוון צפון-מזרח לאזור טמבוב וסראטוב, ולנסות לאגף את מוסקבה ממזרח. הוא הקים במהירות חזית חדשה בשם חזית וורונז' והעביר תחת פיקודה שלוש ארמיות מהעתודה. כוחות העתודה הסובייטיים ערכו שורת התקפות נגד ואילצו את כוחות הציר לעבור למגננה בגזרה זו. לא ברור אם הפיקוד הגרמני התכוון להמשיך בהתקדמות מזרחה לאחר כיבוש וורונז', או שרק רצה להציב באזור כוח חסימה, כדי להגן על האגף השמאלי של קבוצת ארמיות דרום מפני התקפת נגד סובייטית.
ההצלחה הסובייטית המקומית באזור וורונז' לא השפיעה על התקדמות הזרוע הצפונית של המתקפה הגרמנית (שכללה את ארמיית הפאנצר ה-4 והארמייה ה-6), שעיקר כוחה המשיך לנוע במהירות בכיוון דרום-מזרח, במקביל לגדה הימנית (הדרומית) של הדון. נסיגת כוחות הצבא האדום בחזית הדרומית הייתה כה מהירה, עד שהגרמנים לא הספיקו לכתר ולהשמיד כוחות סובייטיים בהיקף גדול; כפי שהיה במערכות הכיתור בקיץ הקודם. בחודש הראשון של המתקפה הגרמנית תפסה קבוצת ארמיות דרום רק כ-83 אלף שבויים סובייטיים. הכוחות הניידים הגרמניים התקדמו מאות קילומטרים כמעט ללא התנגדות, וביצעו שורה של תנועות כיתור מרהיבות, אך לא הצליחו לכתר ולהשמיד כוחות משמעותיים של הצבא האדום, והמתקפה שלהם נחתה במידה רבה בחלל ריק. ב-23 ביולי כבשו הכוחות הגרמניים את העיר רוסטוב על הדון, המכונה "השער לקווקז", לאחר מספר ימים של קרבות רחוב עזים. נראה היה שכוחות הצבא האדום בחזית הדרום מתפוררים, ושאין כוח המסוגל לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית.
בשלב זה עשה היטלר טעות קריטית. התקדמות המתקפה הגרמנית הייתה מהירה ומוצלחת כל כך, עד שהוא החליט לזנוח את תוכנית המבצע המקורית ולנסות להשיג בעת ובעונה אחת את שני יעדיו העיקריים: כיבוש הקווקז וחסימת הוולגה באזור סטלינגרד. בנוסף, הארמייה הגרמנית ה-11, שנועדה להצטרף למתקפה הגרמנית על הקווקז לאחר השלמת כיבוש חצי האי קרים, נשלחה במקום זאת צפונה, כדי להשתתף במבצע חדש, שנועד לכבוש את העיר לנינגרד. ב-17 ביולי הדיח היטלר את פדור פון בוק, מפקד קבוצת ארמיות דרום, בטענה שגילה זהירות יתר בניצול ההצלחה, ופיצל לשניים את קבוצת הארמיות שלו. ב-23 בחודש הוא הוציא את פקודת מבצע מס' 45, במסגרתה נקבע, שקבוצת ארמיות B, שכללה את הארמייה השנייה, הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הרביעית, תשמיד בשלב ראשון את כוחות הצבא האדום באזור סטלינגרד, תכבוש את העיר, ותקים מערך הגנה במיצר היבשה בין הוולגה לברך נהר דון. בשלב השני של המתקפה, נועדו הכוחות הניידים של קבוצת הארמיות, לנוע דרומה מסטלינגרד במורד הוולגה, במטרה לכבוש את אסטרחן. קבוצת ארמיות A, שכללה את הארמייה ה-17, ארמיית הפאנצר הראשונה, והארמייה הרומנית השלישית, נועדה לפנות דרומה, לכבוש את אזור קובאן, להשתלט על החוף המזרחי של הים השחור, לחצות את הרי הקווקז, ולהשתלט על שדות הנפט הסובייטיים באזור באקו. בראייה לאחור, ניתן לקבוע שפיצול קבוצת ארמיות דרום גרם לכך שאף אחת משתי קבוצות הארמיות החדשות לא הייתה חזקה מספיק כדי לבצע את המשימות שהוטלו עליה.
התיסכול של היטלר מחוסר יכולתה של קבוצת ארמיות דרום לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים העיקריים שעמדו מולה, גרם לו לבצע טעות נוספת. הוא העביר את ארמיית הפאנצר הרביעית מקבוצת ארמיות B לקבוצת ארמיות A, והיפנה אותה דרומה, במטרה ללכוד את הכוחות הסובייטיים, שעיכבו את ההתקדמות הגרמנית באזור הדון התחתון, ולכתר אותם בכיס גדול, בשיתוף פעולה עם ארמיית הפאנצר הראשונה והארמייה ה-17. אולם גם במקרה זה המודיעין הגרמני טעה. הכוחות העיקריים של החזית הדרומית הסובייטית, כבר הספיקו לפנות את האזור ולסגת דרומה. שתי ארמיות השריון, שכללו ביחד יותר מאלף כלי רכב משוריינים, הגיעו אל מעברות הדון יחדיו, ויצרו פקק תנועה ענק, שעיכב את תנועת שתיהן למשך מספר ימים חיוניים. התנועה המיותרת של ארמיית הפאנצר ה-4 דרומה, הגדילה את העומס על המערך הלוגיסטי הגרמני, שהתקשה גם כך לתספק את ההתקדמות המהירה של הכוחות הגרמניים, ביזבזה כמות גדולה של דלק יקר, וגרמה להאטת התקדמות הארמייה השישית - שנאלצה להתמודד לבדה עם כוחות העתודה, שהזרים הפיקוד הסובייטי לברך הגדולה של נהר הדון - לכיוון סטלינגרד. רק בראשית אוגוסט הורה היטלר לארמיית הפאנצר הרביעית לחזור למשימתה המקורית, ולהצטרף למתקפה על סטלינגרד מכיוון דרום.
המערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד
שמאל|ממוזער|250px|התקדמות הכוחות הגרמניים לכיוון סטלינגרד, סוף יולי - ראשית ספטמבר, 1942
לקראת אמצע יולי הגיעו כוחות החלוץ של הארמייה הגרמנית השישית עד לנהרות צ'יר וצימלה, כמה עשרות ק"מ ממערב לברך הגדולה של נהר הדון, שם נתקלו לראשונה בהתנגדות סובייטית מאורגנת. בשלב זה, הפיקוד הסובייטי העליון כבר הבין, כי מטרת המתקפה הגרמנית היא כיבוש סטלינגרד וחסימת התנועה על נהר הוולגה בעיקול הנהר שליד העיר, ולכן החל להזרים כוחות עתודה לאזור. ב-12 ביולי הקימה הסטאבקה חזית חדשה בשם חזית סטלינגרד, תחת פיקוד מרשל סמיון טימושנקו, כדי לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית לעבר העיר. החזית כללה עם הקמתה שלוש ארמיות בתקן כמעט מלא, שהועברו אליה מעתודת הסטאבקה (הארמיות ה-62, ה-63, וה-64). שלוש הארמיות הוצבו באזור טולה, מדרום למוסקבה, והעברתן לאזור סטלינגרד הייתה משימה מורכבת, שדרשה זמן ניכר. חלק מיחידותיהן הגיעו לקו החזית רק לקראת סוף החודש. בנוסף לארמיות העתודה קיבלה החזית תחת פיקודה את מה שנותר מארבע ארמיות נוספות (הארמיות ה-21, ה-28, ה-38 וה-57), שהשתייכו במקור אל החזית הדרום-מערבית, וספגו אבדות כבדות בשלב הראשון של מתקפת הקיץ הגרמנית. 14 מתוך 38 הדיוויזיות של החזית כללו פחות מאלף חיילים כל אחת ו-4 נוספות כללו פחות מ-2500 חיילים. היא הסתייעה בארמיית האוויר השמינית, שכללה כ-450 מטוסים. לקראת סוף החודש הועברה גם הארמייה ה-51 תחת פיקוד החזית, והיא תוגברה על ידי 4 קורפוסי טנקים, שאורגנו במסגרת שתי ארמיות טנקים חדשות. שתי הארמיות (ה-1 וה-4) הוקמו בחופזה על בסיס המפקדות של הארמיות ה-28 וה-38, וכללו בסך הכל כ-600 טנקים.
ערב פתיחת קרב סטלינגרד הארמייה השישית הייתה הארמייה הגדולה והחזקה ביותר של הוורמאכט בחזית המזרחית. הפיקוד הגרמני תיגבר אותה ביחידות מארמיות אחרות של קבוצת ארמיות דרום, עד שב-23 ביולי 1942 היא כללה 3 קורפוסים של חיל רגלים (ה-8, ה-11 וה-51) ו-2 קורפוסי פאנצר (ה-14 וה-24). יחידות אלו כללו כ-400 אלף חיילים, 3,000 קני ארטילריה וקרוב ל-400 טנקים ותותחי סער (רובם הגדול טנקים בינוניים מהדגמים החדישים ביותר). אולם רק כשליש מהן נטלו חלק בשלב הפתיחה של קרב סטלינגרד. הארמייה קיבלה סיוע אווירי מצי האוויר הרביעי, שכלל כ-1,200 מטוסים, ונהנתה מעדיפות ניכרת על הכוחות הסובייטיים שניצבו מולה, בכוח אדם, ארטילריה (במיוחד ארטילריה כבדה ותותחי נ"ט) ומטוסים. השליטה הכמעט מוחלטת של חיל האוויר הגרמני בשמיים מעל שדה הקרב העניקה לצבא הגרמני יתרון גדול על הצד הסובייטי, משום שהכוחות הסובייטיים היו חשופים לחלוטין לתקיפות מהאוויר בערבה השטוחה והחשופה ממערב לסטלינגרד.
ההתנגשות המשמעותית הראשונה בין הכוחות הגרמניים והסובייטיים בעיקול הגדול של נהר הדון החלה ב-23 ביולי, ובשלב הראשון השתתפו בה כ-120 אלף חיילים וכ-250 טנקים ותותחי סער מהצד הגרמני, מול כ-100 אלף חיילים, שהשתייכו לארמיות ה-62 וה-64, שהסתייעו בכ-230 טנקים (מחציתם טנקים קלים מדגם T-60ו- T-70) מהצד הסובייטי. פרידריך פאולוס, מפקד הארמייה השישית, תכנן לתקוף את הכוחות הסובייטיים בתנועת מלקחיים, כאשר קורפוס הפאנצר ה-14 בסיוע הקורפוס ה-8 תוקפים לכיוון דרום-מזרח מאזור קלצ'קאיה, ואילו הקורפוס ה-51 וקורפוס הפאנצר ה-24 (שכלל רק דיוויזיית פאנצר אחת) תוקפים לכיוון צפון-מזרח. שתי זרועות המלקחיים נועדו לחבור בקלאץ על נהר הדון, במטרה לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטיים בגדה המערבית של הנהר.
הכוחות הסובייטיים הותקפו לפני שהספיקו להתארגן כראוי ולהתחפר. תוך יומיים הצליח קורפוס הפאנצר ה-14 להתקדם עד מרחק קצר מצפון לקלאץ ולכתר כשליש מכוחות הארמייה ה-62. אולם בשלב זה החליט הפיקוד הסובייטי להטיל את ארמיות הטנקים ה-1 וה-4 למערכה, אף על פי שרוב כוחותיהן עדיין לא הגיעו לזירת הקרב. שתי הארמיות נועדו לכתר ולהשמיד את כוחות החלוץ הגרמניים ולחבור לכוחות המכותרים של הארמייה ה-62. החל מ-25 מיולי ביצעו ארמיית הטנקים הראשונה וארמיית הטנקים הרביעית מספר רב של התקפות נגד בלתי מתואמות נגד הכוחות הגרמניים באגף השמאלי של הארמייה השישית. הם הצליחו אמנם לנתק למשך מספר ימים את כוחות החלוץ של קורפוס הפאנצר ה-14, ולאפשר פריצה החוצה של חלק מהכוחות המכותרים של הארמייה ה-62, אך ספגו אבדות כבדות ואיבדו מאות טנקים מבלי שהגיעו להישגים משמעותיים. כוחות השריון הסובייטיים הוטלו לקרב טיפין טיפין, לפני שהיו מוכנים לכך וללא סיור מקדים. הם תקפו בדרך כלל כמעט ללא סיוע של חיל רגלים, ארטילריה ומטוסים, ולכן השריון ותותחי הנ"ט הגרמניים, שפעלו בתיאום ובשיתוף פעולה, ונהנו מסיוע אווירי מסיבי, לא התקשו לבלום אותם. עם זאת, ההתנגדות העזה של כוחות "חזית סטלינגרד" והתקפות הנגד הסובייטיות, הצליחו להאט במידה רבה את קצב ההתקדמות הגרמנית, ולשחוק את כוחות החלוץ של הארמייה השישית, ומנעו מכוחותיו של פאולוס לכבוש את סטלינגרד בסערה כבר בסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942. גורם נוסף להאטת ההתקדמות הגרמנית לכיוון סטלינגרד היו בעיות לוגיסטיות, שנגרמו עקב התארכות קווי האספקה הגרמניים כתוצאה מההתקדמות המהירה של כוחותיהם בשלב הראשון של מבצע "מקרה כחול". מחסור בדלק ובתחמושת אילץ את הכוחות הניידים הגרמניים לעצור את התקדמותם פעם אחר פעם, עד שניתן היה לתספק אותם מחדש. עד סוף יולי נעצרה ההתקדמות הגרמנית בברך הגדולה של נהר דון כמעט לחלוטין.
התחזקות ההתנגדות הסובייטית בגדה המערבית של הדון, אילצה את הפיקוד הגרמני לתגבר את קבוצת ארמיות B בכוחות חזקים, שהועברו אליה מקבוצת ארמיות A, וכתוצאה מכך להחליש את הכוחות הגרמניים, שהתקדמו לעבר הקווקז. הארמייה השישית תוגברה בקורפוס נוסף, הארמייה האיטלקית השמינית הועברה צפונה, כדי להחליף חלק מכוחות הארמייה השישית, שנדרשו להגן על האגף השמאלי החשוף של קבוצת ארמיות B לאורך נהר הדון, וארמיית הפאנצר הרביעית הופנתה אף היא מזרחה לסייע במתקפה על סטלינגרד.
במשך למעלה משלושה שבועות הצליחה הארמייה השישית להתקדם 60–80 ק"מ בלבד, לעומת מאות ק"מ שגמאו כוחותיה בשבועיים הראשונים של מתקפת הקיץ הגרמנית. רק לקראת אמצע אוגוסט 1942 היא השלימה את כיבוש כמעט כל השטח ממערב לברך הגדולה של נהר הדון, למעט מספר ראשי גשר, שהוחזקו על ידי הצבא הסובייטי בגדה הדרומית של הנהר. ב-7 באוגוסט חידשה הארמייה השישית את המתקפה בגזרתה, לאחר שתוגברה ותוספקה מחדש. קורפוסי הפאנצר ה-14 וה-24, שכללו בשלב זה כ-350 טנקים מבצעיים, בסיוע שני קורפוסי רגלים, פתחו במתקפה מתמקדת נגד הכוחות הסובייטיים ממערב לנהר דון. בשעות הבוקר של ה-8 בחודש חברו זרועות המלקחיים הגרמניות באזור קלאץ, וטבעת הכיתור נסגרה סופית ב-9 בחודש, אך 4 מתוך 8 הדיוויזיות של הארמייה ה-62 ושרידי ארמיית הטנקים ה-1 (שני קורפוסי טנקים, שכללו בשלב זה רק כמה עשרות טנקים מבצעיים) לא נלכדו בתוכה והצליחו לסגת לגדה המזרחית של הדון, לאחר שספגו אבדות כבדות במהלך המתקפה הגרמנית. הכוחות הסובייטיים, שנלכדו בתוך הכיס שנוצר ממערב לקלאץ, כללו ארבע דיוויזיות רובאים, מספר גדודי טנקים עצמאיים, וחלק מיחידות הארטילריה של הארמייה ה-62. דיוויזיה נוספת (ה-112) נלכדה כשגבה אל הגדה המערבית של הדון, ורק חלק קטן מכוחה הצליח לצלוח את הנהר ולהגיע בשלום לגדה המזרחית. הכוחות שנלכדו בתוך כיס קלאץ ניסו להיחלץ מהכיתור הגרמני בקבוצות קטנות, והמשיכו ללחום בכיתור עד 12 באוגוסט, תוך שהם מרתקים כוחות גרמניים חזקים, אך רק חלק קטן מהם הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור. לפי יומן המבצעים של הפיקוד הגרמני העליון מ-12 באוגוסט, קבוצת ארמיות B דיווחה, שבמהלך חיסול הכיס הסובייטי נפלו 35 אלף חיילים סובייטיים בשבי, ו-270 טנקים ו-560 תותחים מכל הסוגים הושמדו או נלקחו שלל. אולם נראה שמספרים אלה היו מוגזמים ביותר, משום שהכוחות הסובייטיים שכותרו בתוך הכיס כללו בסך הכל כ-28 אלף חיילים וכ-60 טנקים.
הזרוע הדרומית של המתקפה הגרמנית על סטלינגרד כללה שני קורפוסים מארמיית הפאנצר הרביעית בפיקוד הרמן הות, בסיוע הקורפוס ה-6 מהארמייה הרומנית הרביעית. כוחות אלו חצו את נהר הדון התחתון באזור צ'ימליאנסקאיה ב-21 ביולי, וב-1 באוגוסט החל קורפוס הפאנצר ה-48 של ארמיית הפאנצר ה-4 במבקע מזרחה לכיוון קוטלניקובו. ארמיית הפאנצר ה-4 נועדה לכבוש את העיר ולאחר מכן לתקוף צפונה לכיוון סטלינגרד לאורך קו הרכבת מנובורוסיסק, במטרה לאגף ולכתר את הכוחות הסובייטיים שהגנו על דרכי הגישה אל העיר ולכבוש אותה בסערה.
הפיקוד הסובייטי הופתע מהמתקפה הגרמנית החדשה, שפיצלה את הארמייה ה-51, ויצרה איום חמור על סטלינגרד. הוא נאבק לגייס בבהילות כוחות לעמוד מול האיום הגרמני החדש, ולבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית אל העיר מכיוון דרום. הארמייה ה-51 תוגברה על ידי הארמייה ה-57 מעתודת חזית סטלינגרד (שכללה בשלב זה רק שתי דיוויזיות רובאים) וכוח משימה מאולתר, בסדר כוחות של קורפוס, מהארמייה ה-64, בפיקוד סגן מפקד הארמייה, וסילי צ'ויקוב. ב-2 באוגוסט כבשו כוחות החלוץ של קורפוס הפאנצר ה-48 את קוטלניקובו, ובאותו יום החליט סטלין לפצל את הכוחות של חזית סטלינגרד, ולהקים חזית חדשה בשם החזית הדרום-מזרחית, כדי לבלום את התקדמות ארמיית הפאנצר ה-4. אנדריי יריומנקו מונה כמפקד החזית החדשה, וקיבל תחת פיקודו את הארמיות ה-51, ה-57 וה-64, בסיוע קורפוס הטנקים ה-13 וארמיית האוויר ה-8 (שפוצלה גם היא למעשה לשניים, כדי להקים את ארמיית האוויר ה-16, שנועדה לסייע לחזית סטלינגרד). למרות התגבורות הסובייטיות, שהחלו לזרום לאזור ברכבות, המשיכו כוחותיו של הות בהתקדמותם המהירה, ועד 5 באוגוסט הגיעו לקו נהר אקסאי יסאולובסקי, ותפסו מספר ראשי גשר בגדה הצפונית של הנהר. בשלב זה הצליח הפיקוד הסובייטי לייצב קו הגנה חדש מצפון לנהר, והניסיונות הגרמניים להמשיך להתקדם לעבר סטלינגרד מכיוון דרום נתקלו בהתנגדות עזה. מיכאיל שומילוב, מפקד הארמייה ה-64, נטל לידיו את הפיקוד על הכוחות הסובייטיים באזור, והצליח לבלום את התקדמות קורפוס הפאנצר ה-48 והקורפוס ה-4 סמוך לתחנת הרכבת אבגאנרובו. ב-9 באוגוסט ערכה הארמייה ה-64 המתוגברת התקפת נגד מוצלחת באזור אבגאנרובו, שגרמה אבדות כבדות לקורפוס הפאנצר ה-48 ואילצה אותו לעבור למגננה. ממערב לאבגאנרובו, הצליח כוח המשימה בפיקוד צ'ויקוב, לבלום את התקדמות הקורפוס הרומני השישי על קו נהר אקסאי, וגרם לרומנים אבדות ניכרות.
ב-17 באוגוסט, לאחר שבוע של הפוגה, חידשה ארמיית הפאנצר ה-4, שתוגברה על ידי הדיוויזיה ה-267 ודיוויזיית הפאנצר ה-24 מהארמייה השישית, ושתי דיוויזיות רגלים רומניות, את המתקפה שלה מדרום לסטלינגרד. הגרמנים הצליחו לכבוש לבסוף את תחנת הרכבת אבגאנרובו, וכיתרו מספר רגימנטים סובייטיים באזור זה, אך שומילוב הזרים תגבורות לאזור והצליח לייצב מחדש את קו החזית הסובייטי מצפון לאבגאנרובו. ההתקדמות הגרמנית בגזרת אבגאנרובו איימה לכתר את כוח המשימה של צ'ויקוב, שהחזיק עדיין
בקו נהר האקסאי מול הקורפוס הרומני ה-6, ולכן יריומנקו הורה לאחרון לנתק מגע ולהסיג את כוחותיו צפונה לקו נהר מישקובה בליל 18/17 באוגוסט.
הרמן הות, מפקד ארמיית הפאנצר ה-4, החליט להסיט את כיוון המאמץ העיקרי שלו מזרחה, במטרה לאגף ולכתר את הכוחות הסובייטיים, שמנעו את המשך ההתקדמות הגרמנית באזור אבגאנרובו. לאחר פסק זמן לצורך ארגון מחדש של כוחותיו, חידש קורפוס הפאנצר ה-48 את המתקפה ב-20 באוגוסט, כשהוא מתקדם במקביל לקו האגמים, שמדרום לסטלינגרד. הכוחות הניידים הגרמניים הצליחו להשיג התקדמות מסוימת, תוך הדיפת התקפות נגד סובייטיות עזות, ואף הצליחו לכבוש את תחנת הרכבת בטנגוטה, בעורפם של הכוחות הסובייטיים, אך יריומנקו הזרים לאזור במהירות את עתודותיו, כולל קורפוס הטנקים ה-13 ויחידות ארטילריה ונ"ט, ומנע מהגרמנים להבקיע את חזיתו. עד 23 באוגוסט הצליחו הסובייטים לבלום שוב את התקדמות כוחותיו של הות, שמצאו עצמם במבלט פגיע וחשוף לאש הארטילריה הסובייטית. ב-25 באוגוסט חידשו כוחותיו של הות את המתקפה, אך נתקלו בקטע מבוצר היטב של רצועת ההגנה החיצונית, שנחפרה מסביב לסטלינגרד, ונאלצו לבטל את המשך המתקפה לאחר שספגו אבדות כבדות. רק ב-29 באוגוסט הצליחה ארמיית הפאנצר הרביעית, לאחר ששינתה שוב את כיוון המאמץ העיקרי שלה, לפרוץ לבסוף את מערך ההגנה הסובייטי, ולאלץ את כוחותיו של יריומנקו לסגת צפונה לכיוון סטלינגרד. הארמיות ה-64 וה-57 הצליחו לעכב את ההתקדמות כוחות הציר מדרום לסטלינגרד במשך יותר משלושה שבועות יקרים, אף על פי שסבלו מנחיתות משמעותית במספר הטנקים והמטוסים שעמדו לרשותן, באמצעות ניהול קרב מיגננה מאורגן היטב, והנעה מהירה של עתודותיהן. קרב ההגנה המוצלח, שניהלו כוחותיו של שומילוב מדרום לסטלינגרד, מנע חבירה של כוחות הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הרביעית ממערב לעיר, כיתור הכוחות הסובייטיים, שהחזיקו בשטח שבין הנהרות דון ווולגה, וכיבוש סטלינגרד בסערה במחצית השנייה של אוגוסט 1942.
לאחר חיסול ראש הגשר, שהחזיקה הארמייה ה-62 בגדה המערבית של הדון, והשמדת הכוחות הסובייטיים, שכותרו בכיס קלאץ, התפנתה הארמייה השישית לעסוק בחיסול המאחז הסובייטי האחרון שנותר ממערב לנהר דון. מאחז זה הוחזק על ידי ארמיית הטנקים הרביעית, שכללה בשלב זה פחות מ-40 אלף חיילים וכמה עשרות כלי רכב משוריינים, בחלק הצפוני של הברך הגדולה של הדון. פאולוס ארגן מחדש את כוחותיו וב-15 באוגוסט פתח במתקפה גדולה, בהשתתפות שלוש מהקורפוסים שלו (קורפוס הפאנצר ה-14 והקורפוסים ה-8 וה-11) על ראש הגשר הסובייטי. הכוחות הגרמניים, שנהנו מעדיפות גדולה בכוח אדם ובשריון על הצד הסובייטי, ומסיוע אווירי מאסיבי, לא התקשו לדחוק לאחור את הכוחות המדולדלים של ארמיית הטנקים ה-4. עד תום היום הראשון למתקפה הם הצליחו לפצל לשניים את ראש הגשר הסובייטי ולצמצם מאוד את שטחו. פיקוד חזית סטלינגרד ניסה להזרים כוחות חזקים מארמיית המשמר הראשונה לראש הגשר, כדי לסייע בבלימת המתקפה הגרמנית ולעבור להתקפת נגד, אך אחר את המועד. עד 17 באוגוסט חוסל ראש הגשר הסובייטי כמעט לחלוטין, אם כי הסובייטים עדיין החזיקו בראש גשר קטן מדרום לדון באזור קרימנסקאיה. רוב הכוחות שהחזיקו בראש הגשר נאלצו לסגת לגדה המזרחית של הדון, לאחר שספגו אבדות כבדות, כולל מספר רב של שבויים ונעדרים (הגרמנים טענו שלקחו כמעט 13 אלף שבויים במהלך המבצע לחיסול ראש הגשר). ארמיית הטנקים הרביעית חדלה להתקיים ככוח לוחם.
ב-21 באוגוסט חצו יחידות מהארמייה השישית את נהר הדון באזור ורטיאצ'י והקימו ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר. ב-23 באוגוסט הצליח קורפוס הפאנצר ה-14 לפרוץ מראש הגשר, ולהבקיע את החזית הסובייטית. הפיקוד הסובייטי הופתע מהמהלך הגרמני, ועוד באותו יום הגיעו יחידות החלוץ של הקורפוס עד לנהר הוולגה מצפון לרינוק, הפרבר הצפוני של סטלינגרד, לאחר התקדמות של כ-40 ק"מ מנקודת ההתחלה שלהם. אולם ניסיונה של דיוויזיית הפאנצר ה-16 לנצל את ההצלחה לכיבוש הרבעים הצפוניים של סטלינגרד, נבלם על ידי יחידות מיליציה, שגויסו בחופזה מקרב פועלי התעשייה של העיר, ורגימנט מהדיוויזיה ה-10 של הנ.ק.ו.ד, בסיוע טנקים שהוסעו לקו החזית היישר מקווי הייצור של מפעל הטרקטורים של סטלינגרד בצפון העיר. במקביל לפריצה הגרמנית אל הוולגה מצפון לסטלינגרד, ביצע צי האוויר הרביעי בין 23 ל-25 באוגוסט סדרה של תקיפות מסיביות מהאוויר על העיר בכוח של כ-600 מפציצים. ההפצצות הגרמניות גרמו להרס רב וגבו מספר רב של קורבנות, חלקם הגדול אזרחים.
אנדריי יריומנקו, שבשלב זה שימש כמפקד העליון של שתי החזיתות הסובייטיות, שהגנו על דרכי הגישה לסטלינגרד (חזית סטלינגרד והחזית הדרום-מזרחית), ניסה בתחילה לחסל את המבלט הגרמני מצפון לסטלינגרד, שרוחבו היה פחות מ-10 ק"מ, באמצעות התקפות נגד עזות מצפון ומדרום. הכוחות הסובייטיים, שכללו בין השאר 3 קורפוסי טנקים, הצליחו לנתק למשך מספר ימים את הכוחות העיקריים של קורפוס הפאנצר ה-14 משאר הכוחות של הארמייה השישית, והפעילו עליו לחץ כבד. מפקד הקורפוס ביקש אישור לפנות את עמדותיו על הוולגה ולסגת מערבה, אך פאולוס סירב לאשר את הנסיגה, וכוחותיו הרחיבו בהדרגה את ראש הגשר הגרמני בגדה המזרחית של נהר הדון. ב-29 באוגוסט הצליחה ארמיית הפאנצר הרביעית לפרוץ לבסוף את החזית הסובייטית מדרום לסטלינגרד, לאחר שריכזה את כוחותיה הניידים ממערב לתחנת אבגאנרובו. התפתחות זו אילצה את יריומנקו להורות באותו ערב לארמיות ה-64 וה-62 לפתוח בנסיגה אל טבעת ההגנה הפנימית של סטלינגרד, כדי למנוע את כיתור כוחותיו. ב-2 בספטמבר חברו לבסוף כוחות הארמייה
ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4 ממערב לעיר סטלינגרד, לאחר יותר מחודש של לחימה, אך לא הצליחו לנתק וללכוד כוחות סובייטיים משמעותיים. החבירה של שתי הארמיות הגרמניות, שלחמו באזור סטלינגרד, הקלה עליהן לתאם את פעולותיהן.
במחצית הראשונה של ספטמבר התרכזו הקרבות במבואות סטלינגרד, וקצב ההתקדמות הגרמני הואט לכדי זחילה. רק ב-10 בספטמבר הצליחה ארמיית הפאנצר הרביעית להגיע אל הוולגה באזור קופורוסנויה מדרום לעיר, בתפר שבין הארמייה ה-64 והארמייה ה-62, ובכך השלימה את ניתוק הארמייה ה-62, והותירה אותה להילחם לבדה בחורבות העיר. אולם התקפות נגד סובייטיות ואש ארטילריה עזה גרמו אבדות ניכרות לקורפוס הפאנצר ה-48, ששימש כחוד החנית של מתקפת הארמייה מדרום לסטלינגרד, ושחקו עוד יותר את כוחותיו המדולדלים.
סטלין, שייחס חשיבות רבה מאוד, הן צבאית והן פוליטית, להמשך ההחזקה בסטלינגרד, שלח בסוף אוגוסט את גאורגי ז'וקוב, אחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום ואיש אמונו, לאזור סטלינגרד כדי למנוע את נפילת העיר לידי הגרמנים. המשימה שהוטלה על ז'וקוב הייתה לפקד על מתקפת הנגד של כוחות מחזית סטלינגרד (בפיקוד גנרל וסילי גורדוב) על הכוח הגרמני, שהגיע אל הוולגה מצפון לעיר. המתקפה נועדה לקטוע את הטריז הגרמני ולחדש את הקשר עם הארמייה ה-62 בסטלינגרד, או לפחות להסיט כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר מהמתקפה על העיר. ב-3 בספטמבר תקפה ארמיית המשמר הראשונה את הכוחות הגרמניים ללא הצלחה. ב-5 בחודש הצטרפו למתקפת הנגד גם הארמייה ה-24 והארמייה ה-66 מחזית סטלינגרד. המתקפה נמשכה ללא הפסקה עד 12 בספטמבר, מבלי שזכתה בהישגים משמעותיים, והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. אין נתונים מדויקים לגבי אבדות הצד הסובייטי במהלך המתקפה, שכונתה מתקפת קוטלבן הראשונה, אך דייוויד גלאנץ העריך אותן בכ-80 אלף נפגעים וכ-300 טנקים. ז'וקוב תרץ בזכרונותיו את כישלון מתקפת הנגד, בכך שהיא לא הוכנה כראוי, בעקבות דרישת סטלין לפתוח במתקפה מיד ובכל מחיר, ולא קיבלה סיוע מספיק של מטוסים, טנקים וארטילריה. עם זאת, המתקפה ריתקה 5 דיוויזיית גרמניות, כולל כל קורפוס הפאנצר ה-14, וגרמה להם אבדות ניכרות בכוח אדם ובנשק כבד (אם כי האבדות הגרמניות היו קלות בהשוואה לאבדות הצד הסובייטי). מטוסי הלופטוואפה הופנו לסייע בהדיפת התקפות הנגד הסובייטית, והלחץ הגרמני על הארמייה ה-62 פחת למשך מספר ימים קריטיים.
המערכה בתוך העיר (ספטמבר-נובמבר 1942)
שמאל|ממוזער|250px|מפה בסיסית של סטלינגרד ב-1942, כולל שלושת מפעלי התעשייה הגדולים בחלקה הצפוני
שמאל|ממוזער|250px|המתקפה הגרמנית הראשונה על סטלינגרד בספטמבר 1942. הקו המקוטע מסמן את השטח שנותר בשליטה סובייטית בראשית אוקטובר
שמאל|ממוזער|250px|כיבוש מבלט אורלובקה על ידי הגרמנים בראשית אוקטובר 1942
שמאל|ממוזער|250px|כיבוש מפעל הטרקטורים, וניתוק הכוחות הסובייטיים ברבעים הצפוניים של סטלינגרד
ב-12 בספטמבר מינתה מועצת המלחמה של החזית הדרום-מזרחית את הגנרל וסילי צ'ויקוב, שהוכיח את יכולתו בקרבות המגננה שניהלה הארמייה ה-64 במהלך חודש אוגוסט מדרום לסטלינגרד, למפקדה החדש של הארמייה ה-62, בצירוף פקודה חד משמעית להגן על העיר עד האיש האחרון.
הארמייה ה-62 ספגה אבדות כבדות מאוד במערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד, איבדה את מרבית הארטילריה שלה ונמצאה במצב של דמורליזציה. על הנייר היא כללה 12 דיוויזיות, 5 בריגדות עצמאיות וקורפוס טנקים (ה-23), אולם רוב היחידות שלה נותרו עם פחות משליש ממצבת כוח האדם המלאה שלהן, ו-6 מהדיוויזיות נותרו עם פחות מאלף חיילים. בנוסף, יחידות הארמייה סבלו ממחסור חמור בנשק מסייע ובכלי נשק אוטומטיים, כולל מקלעים קלים וכבדים. מפקד הארמייה הקודם, אנטון לופאטין, הודח מתפקידו כבר ב-6 בספטמבר על ידי יריומנקו. הוא לא האמין שניתן להחזיק בסטלינגרד, וביקש לסגת לגדה המזרחית של הוולגה, וגישה זו חילחלה לדרגים הנמוכים יותר של הפיקוד ופגעה במורל הגייסות. קצין המבצעים של הארמייה, קרילוב, מילא באופן זמני את תפקידו של לופאטין, עד למינוי מחליף קבוע למפקד הארמייה.
קיימת מחלוקת לגבי כוחה של הארמייה ה-62 ערב פתיחת המתקפה הגרמנית על סטלינגרד. לפי המחקר של אלכסיי איסייב, כללה הארמייה בשלב זה כ-50 אלף איש, 172 תותחים, 566 מרגמות, וכ-100 טנקים (56 מבצעיים, והשאר נייחים). כ-20 אלף מחיילי הארמייה השתייכו לדיוויזיית הנ.ק.וו.ד ה-10 (ששימשה כחיל מצב של סטלינגרד, ולפחות פורמלית לא הייתה כפופה לפיקוד הצבא האדום) ול-3 בריגדות מיוחדות של מיליציית פועלים, שפעלו תחת פיקודה. אנטוני ביוור נוקב במספר נמוך בהרבה מאיסייב, כ-20 אלף חיילים בסך הכל. הארמייה ה-62 החזיקה ברצועת קרקע, שעומקה הממוצע לא עלה על 9 ק"מ, בגדה המערבית של הוולגה. פיקוד החזית ציפה שצ'ויקוב יחזיר לארמייה החבוטה את רוח הלחימה וייצב את המצב בתוך סטלינגרד.
יחידות הארמייה הגרמנית ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4, שעמדו לתקוף את סטלינגרד, ספגו אף הן עשרות אלפי נפגעים במהלך השלבים הראשונים של מבצע "כחול" ובמערכה על דרכי הגישה לעיר. הן היו מותשות לאחר כחודשיים וחצי של לחימה ללא הפוגה, ומכיוון שהפיקוד הגרמני התקשה להשלים את כל האבדות שספגו בכוח אדם ובציוד, כוחן היה הרבה מתחת לתקן, אך עדיין היו חזקות פי כמה מהיחידות הסובייטית שעמדו מולן.
המתקפה הגרמנית הראשונה
ב-13 בספטמבר פתחו שבע דיוויזיות גרמניות, שכללו כ-80 אלף חיילים וכ-400 טנקים, במתקפה גדולה על סטלינגרד, בניסיון לכבוש את העיר בסערה. ארבע דיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה-48 של ארמיית הפאנצר הרביעית תקפו את חלקה הדרומי של העיר, ובמקביל תקפו שלוש דיוויזיות חיל רגלים מהקורפוס ה-51 של הארמייה השישית את מרכז העיר.
רוב היחידות החזקות ביותר, שנותרו לארמייה ה-62, היו מרוכזות בחלק הצפוני של סטלינגרד, במטרה לסייע למתקפת הנגד של חזית סטלינגרד (מתקפת קוטלבן הראשונה), שנועדה לחסל את המבלט הגרמני מצפון לעיר. כתוצאה מכך, היחידות שהגנו על החלק המרכזי ובמיוחד על החלק הדרומי של העיר היו חלשות יחסית, אם כי הם כללו את מרבית יחידות הטנקים שנותרו לארמייה. הכוחות הגרמנים התוקפים נהנו מעדיפות גדולה בכוח אדם ובמיוחד במטוסים ובארטילריה. הם גם עשו שימוש נרחב בתותחי סער, שהתגלו כיעילים מאוד בלחימה בשטח עירוני, וכ-50 מהם הופעלו בשלב הראשון של המתקפה הגרמנית, בעוד שלכוחות הסובייטיים המגינים לא היו כלל תותחים מתנייעים.
המתקפה הגרמנית ב-13 בספטמבר נתקלה בהתנגדות סובייטית עזה, והתקדמות הכוחות התוקפים הייתה איטית, במיוחד בחלק הדרומי של סטלינגרד, שם לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית ביומיים הראשונים של המתקפה. אולם במהלך היום הצליחו יחידות הקורפוס ה-51 להשמיד או להוציא מכלל פעולה חלק גדול מהטנקים שנותרו לקורפוס הטנקים הסובייטי ה-23, שהגן על אזור מרכז העיר. ב-14 בחודש הצליחו שתיים מהדיוויזיות של הקורפוס ה-51, בסיוע ארטילרי ואווירי מסיבי, להבקיע את קווי ההגנה הסובייטיים במרכז העיר, לאחר שהדפו התקפת נגד סובייטית חלשה בשעות הבוקר, להתקדם מספר קילומטרים ולהגיע עד למרחק קצר מאוד מנהר הוולגה. הדיוויזיה ה-295 של הקורפוס הייתה קרובה להשלים את כיבוש גבעת מאמייב (נ.ג 102.0), תל קבורה טטרי במרכז סטלינגרד שחלש על העיר כולה, ועל המזחים שעל נהר הוולגה. הדיוויזיה ה-71, שתקפה מדרום לה, הגיעה עד מרחק קצר מאוד מהמעגן המרכזי של סטלינגרד, שהארמייה ה-62 הייתה תלויה בו לקבלת אספקה ותגבורות, והייתה קרובה מאוד לפצל לשניים את מערך ההגנה הסובייטי בעיר. בשעות אחר הצהריים, השתלט הרגימנט המוביל של הדיוויזיה על מספר רבי קומות ומבנים שולטים סמוך לגדת הוולגה, מהם שלט באש על נקודות החציה שעל הנהר. היחידות הגרמניות כבשו גם את תחנת הרכבת המרכזית של סטלינגרד, והגיעו למרחק קצר מבונקר הפיקוד של הארמייה ה-62, שנמצא סמוך לשפך נהר צאריצה לוולגה. צ'ויקוב הטיל את העתודות האחרונות שנותרו ברשותו, לשורת התקפות נגד נואשות, במטרה להרחיק את הגרמנים מגדת הוולגה, ולכבוש מחדש את אזור תחנת הרכבת המרכזית ואת פסגת תל מאמייב.
הארמייה ה-62 הייתה על סף התמוטטות, וצ'ויקוב דרש להחיש לה תגבורות בדחיפות. דיוויזיית המשמר ה-13 בפיקוד גנרל אלכסנדר רודימצב, שהייתה בתקן כמעט מלא (10,000-9,500 חיילים), נשלחה לתגבר את הארמייה כבר ב-9 בספטמבר. היא הגיעה לאזור קראסנאיה סלובודה בגדה המזרחית של הוולגה ב-13 בחודש, והחלה לחצות את הנהר בליל 15/14 בחודש. הגדודים של הדיוויזיה חצו את הנהר בזה אחר זה בסירות ובדוברות (תהליך שארך זמן רב והושלם רק ב-16 בספטמבר), במספר נקודות בין שפך נהר צאריצה בדרום למפעל "קראסני אוקטובר" בצפון, והוטלו למערכה על מרכז סטלינגרד מיד עם הגעתם לגדה המערבית. הדיוויזיה ספגה אבדות כבדות ואיבדה כ-15 אחוז מכוחה ביום הלחימה הראשון, אך הצליחה לבלום את ההתקדמות הגרמנית במרכז סטלינגרד, הדפה את הגרמנים לאחור במספר גזרות, והרוויחה זמן יקר, שנדרש לייצוב מערך ההגנה ולהעברת תגבורות נוספות לארמייה ה-62. יחידות החלוץ הגרמניות, שהגיעו למרחק נגיעה מהוולגה במרכז סטלינגרד, מצאו עצמם במבלט, שהותקף על ידי כוחות סובייטיים משלושה עברים, ונאלצו לעבור למגננה. ב-16 בספטמבר הצליחו יחידות מדיוויזיית המשמר ה-13, בסיוע שרידי הדיוויזיה ה-112, לתפוס מחדש את פסגת תל מאמייב מידי הגרמנים. הלחימה סביב הגבעה הייתה קשה ואינטינסיבית במיוחד, והפסגה שלה עברה מיד ליד מספר רב של פעמים.
במקביל ללחימה במרכז העיר, השיגו יחידות קורפוס הפאנצר ה-48 התקדמות משמעותית בחלק הדרומי של סטלינגרד, ועד תום היום החמישי של המתקפה הגרמנית (17 בספטמבר), כבשו את רוב שטח העיר מדרום לערוץ נהר צאריצה, ודחקו את הכוחות הסובייטיים, שנותרו באזור זה לרצועה קרקע צרה סמוך לגדת הוולגה. כוחות סובייטיים קטנים המשיכו להחזיק במספר נקודות מפתח בדרום ובמרכז העיר - כגון ממגורת התבואה (שנפלה לידי הגרמנים רק ב-22 בספטמבר), חנות הכל-בו "אוניברמאג", "מפעל המסמרים" ותחנת הרכבת המרכזית - והגנו עליהן עד לאיש האחרון, פשוטו כמשמעו.
ב-19 בספטמבר חידשו שלוש ארמיות של חזית סטלינגרד את המתקפה על האגף השמאלי של הארמייה השישית מצפון לסטלינגרד. המתקפה, שקיבלה על השם מתקפת קוטלאבן השנייה, נמשכה בהפסקות עד לסוף החודש. לאחר מספר הישגים ראשוניים, היא נבלמה על ידי הכוחות הגרמניים באזור (קורפוס הפאנצר ה-14 והקורפוס ה-8), והכוחות התוקפים ספגו במהלכה עשרות אלפי נפגעים. אולם כפי שאירע במתקפות סובייטיות קודמות, שהונחתו על גזרה זו, המתקפה החדשה ריתקה כוחות גרמניים חזקים, והקלה במעט את הלחץ הגרמני שהופעל על הכוחות הסובייטיים בתוך העיר סטלינגרד.
פיקוד החזית הורה לארמייה ה-62 להנחית שורת התקפות נגד על הכוחות הגרמניים בסטלינגרד, כדי לסייע למתקפה מצפון לעיר, ולשם כך תיגבר את הארמייה בדיוויזיה נוספת (דיוויזיית הרובאים ה-95), שהחלה לחצות את הוולגה בליל 19/18 בספטמבר. החל מ-19 בספטמבר ניהלה הדיוויזיה ה-95 שורת התקפות בגזרת תל מאמייב, במאמץ להשתלט מחדש על הגבעה האסטרטגית, אך לא זכתה להצלחה משמעותית, וספגה אבדות כבדות. במקביל תקפו כוחות נוספים של הארמייה ה-62, כולל שרידי קורפוס הטנקים ה-23, את הכוחות הגרמניים מצפון ומדרום לתל מאמייב, גם הם ללא הישגים משמעותיים.
ב-21 בחודש הצליחו הגרמנים לפרוץ אל הוולגה דרך ערוץ קורוטוי, להשתלט על אזור המעגן המרכזי ולנתק מספר יחידות סובייטיות, שהחזיקו במרכז העיר, מדרום לערוץ. אולם ניסיונות גרמניים לנצל את ההצלחה כדי להתקדם צפונה ודרומה לאורך הנהר ו"לקפל" את האגפים של הכוחות הסובייטיים, נכשלו. עד 24 בספטמבר דעכה המתקפה הגרמנית. הכוחות הגרמניים, שספגו אבדות ניכרות במהלך הלחימה הקשה, היו זקוקים לפסק זמן לצורך קבלת תגבורות והתארגנות מחדש. הם השלימו כמעט את כיבוש חלקה הדרומי של סטלינגרד והשתלטו גם על חלק גדול ממרכז העיר, אך ההתנגדות הסובייטית הלכה והתחזקה. אף על פי שלקבוצת ארמיות B היו כ-20 דיוויזיות באזור סטלינגרד, פחות ממחציתן (8–10 דיוויזיות) יכלו להשתתף בפועל בלחימה בתוך העיר. שאר הכוחות של קבוצת הארמיות רותקו להגנה על שני האגפים של איגוד הכוחות הגרמני שתקף את סטלינגרד מפני התקפות נגד עזות שביצעו כוחות סובייטיים מדרום ומצפון לעיר.
צ'ויקוב הצליח להפיח רוח קרב חדשה בחייליו, שצברו ניסיון וביטחון בלוחמה בשטח בנוי ולמדו להתמודד עם השריון הגרמני. כדי לנטרל את העדיפות הגרמנית בטנקים ובמטוסים, וכדי להתמודד עם הטקטיקה ההתקפית הגרמנית - שהתבססה על שיתוף פעולה הדוק בין חי"ר, ארטילריה, כלי רכב משוריינים ומטוסים - פיתחה הארמייה ה-62 טקטיקה נגדית, שהתבססה על צמצום המרחק בין המגינים הסובייטיים לבין הכוחות הגרמניים התוקפים עד למינימום האפשרי (לא יותר מ-50 מטר). צ'ויקוב קרא לטקטיקה זו "חיבוק" של הגרמנים. היא הקשתה על האחרונים להעניק סיוע אווירי קרוב וסיוע ארטילרי לכוחות הקרקע שלהם, מחשש לפגוע בחייליהם במקום באויב. היחידות הסובייטיות חתרו כל הזמן למגע עם הכוחות הגרמניים שעמדו מולם, והרבו לבצע התקפות נגד באמצעות יחידות קטנות ומאומנות היטב ("קבוצות סער") בעיקר בשעות הלילה, כדי לכבוש מחדש מבנים ועמדות שהוחזקו על ידי הגרמנים ולשמור על מגע קרוב איתם.
הארמייה ה-62 עשתה גם שימוש נרחב בצלפים, שהסבו אבדות ניכרות לגרמנים ומנעו תנועה חופשית ברחובות ובקרבת החזית. הטנקים הגרמניים התקשו לתפקד ביעילות בתוך ההריסות של העיר החרבה, והחיילים הסובייטיים ניצלו היטב את הריסות הבניינים (שיצרו ההפגזות וההפצצות הגרמניות), כדי להטמין מוקשים ומארבי נ"ט לשריון הגרמני. התוצאה הייתה קרבות מבית לבית, על כל בניין מגורים, כל מבנה תעשייה וכל מרתף. הגרמנים כינו סוג זה של לחימה "Rattenkrieg" - לוחמת עכברושים.
המערכה על האזור התעשייתי של סטלינגרד
שמאל|ממוזער|250px|התפתחות המערכה בתוך העיר סטלינגרד, ספטמבר-נובמבר 1942
ב-27 בספטמבר חידשו הגרמנים את המתקפה על סטלינגרד, והפעם ריכזו את עיקר מאמציהם בכיבוש חלקה הצפוני התעשייתי של סטלינגרד, שכלל שלושה מפעלי תעשייה גדולים ("אוקטובר האדום", "באריקדות", ומפעל הטרקטורים), מספר מפעלים קטנים יותר (מפעל "סיליקט", המפעל הכימי "לאזור", מפעל הלבנים ועוד) ושיכוני הפועלים הצמודים אליהם. למרות התנגדות הגבורה של המגינים הסובייטיים, הצליחו הגרמנים להתקדם בהדרגה, בסיוע אלפי גיחות יומיות של הלופטוואפה. המתקפה הגרמנית נמשכה כמעט ללא הפוגה במשך 11 יום. הגרמנים הצליחו להשתלט על מרבית שטח שיכוני הפועלים והארמייה ה-62 נדחקה לאחור כמעט עד למפעלים עצמם, שם נבלמה בסופו של דבר המתקפה הגרמנית. באזור גבעת מאמייב המשיכו להתנהל קרבות אכזריים כל העת. הכוחות הסובייטיים איבדו את השליטה על פסגת הגבעה, אך גם הגרמנים לא הצליחו להתבסס עליה, והיא נותרה שטח הפקר בין הצדדים היריבים.
החל מ-29 בספטמבר תקפו הגרמנים גם את "מבלט אורלובקה", בליטה סובייטית בקו החזית ברוחב 5 ק"מ ובעומק 20 ק"מ מצפון-מערב לאזור התעשייתי של סטלינגרד. הכוחות הסובייטיים החלשים יחסית שהחזיקו במבלט הותקפו על ידי כוחות משלוש דיוויזיות גרמניות, ולאחר כמעט עשרה ימים של לחימה עיקשת נאלצו שרידיהם לסגת לכיוון שיכון הפועלים של בית החרושת לטרקטורים. הגרמנים ספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה, אך גם דמה של הארמייה ה-62 הוקז כמעט לחלוטין. השטח שנותר בשליטה סובייטית בסטלינגרד הצטמצם מאוד, והמעגנים על נהר הוולגה, ששימשו "צינור החיים" של הארמייה ה-62, הפכו פגיעים יותר ויותר לאש גרמנית, כולל לעיתים אש מקלעים בכינון ישיר.
הארמייה ה-62 לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד לולא הסיוע המאסיבי שקיבלה מכוחות הארטילריה שרוכזו בגדה המזרחית של הוולגה, שכללו גם מספר רב של מטולי רקטות רב-קניים מדגם "קטיושה", וממטוסי חיל האוויר הסובייטי שהפציצו את הכוחות הגרמניים בעיקר בשעות החשיכה (בשעות היום חיל האוויר הגרמני שמר על שליטה מוחלטת בשמיים מעל סטלינגרד). אחת מיחידות המפציצים המפורסמות, שהשתתפה בגיחות ההפצצה הליליות על הגרמנים, הורכבה מנשים בלבד, וקיבלה את הכינוי מכשפות הלילה.
בהתאם לדרישת צ'ויקוב, השאירה כל דיוויזיה שנשלחה לתגבר את הארמייה ה-62 את יחידות הארטילריה שלה (למעט תותחי הנ"ט והמרגמות) בגדה המזרחית של הנהר, ויחידות אלו הופעלו במרוכז על ידי מפקד הארטילריה של הארמייה. הארטילריה הסובייטית הפגיזה את הכוחות הגרמניים ללא הפוגה, גרמה להם אבדות כבדות ולא אפשרה להם לנוח בשעות הלילה. היא ריכזה את פעילותה בעיקר באזורי העורף הגרמניים, ובהפגזת ריכוזי כוחות שהתכוננו להתקפה בקרבת קווי החזית, וכוונה על ידי צופי ארטילריה שפעלו בקווי החזית הקדמיים. התקפות גרמניות לא מועטות הוכשלו באמצעות ריכוזי אש ארטילרית מכוונים היטב.
בראשית אוקטובר, העומק המרבי של ראש הגשר שהוחזק על ידי הארמייה ה-62 בסטלינגרד לא עלה על 3 ק"מ. לאחר שהגרמנים השתלטו לבסוף על פסגת גבעת מאמייב, הם יכלו לשלוט באש על כל רוחבו ועומקו של מערך ההגנה הסובייטי, ולטווח במדויק את אש הארטילריה שלהם על כלי השיט שניסו להעביר אספקה ותגבורות לארמייה ה-62. לאחר הפוגה קצרה של מספר ימים, שנוצלה על ידי הסובייטים לביצוע התקפות נגד מקומיות, שנועדו להרחיב במקצת את השטח שבשליטתם, חידשו הגרמנים את המתקפה על האזור התעשייתי של סטלינגרד.
ב-14 באוקטובר תקפו שתי דיוויזיות רגלים ושתי דיוויזיות פאנצר, בסיוע יותר מ-2,000 גיחות שביצעו 1250 מטוסים של קורפוס האוויר הגרמני השמיני, את הכוחות הסובייטיים שהגנו על אזור מפעל הטרקטורים על שם דרז'ינסקי. הכוח התוקף כלל 83 טנקים ו-31 תותחי סער. הכוחות הסובייטיים, שהגנו על האזור שהותקף, כללו 3 דיוויזיות רגלים בתקן חסר, מספר יחידות מיליציה ובריגדת טנקים, וכוחם הכולל לא עלה על עשרת אלפים חיילים. ההפצצה וההרעשה המקדימה גרמו אבדות כבדות לכוחות המגינים, ניתקו את קווי התקשורת שלהן ופגעו קשות במערך הפיקוד והשליטה של היחידות, שהחזיקו בגזרה שהותקפה. ביומיים הראשונים של המתקפה החדשה, הצליחו הגרמנים להתקדם כ-2 ק"מ בחזית צרה, להשתלט על חלק גדול משטח המפעל, להגיע עד לוולגה, ולבתק לשניים את השטח בו החזיקה הארמייה ה-62 בסטלינגרד. הכוח הסובייטי שהחזיק בשכונות ריינוק וספארטנובקה, בפאתיה הצפוניים של סטלינגרד, נותק מהגוף העיקרי של הארמייה וכותר, אך ניסיונות הגרמנים להשמיד אותו נכשלו.
צ'ויקוב טען בזכרונותיו, שביום הראשון של המתקפה ספגו הגרמנים למעלה מ-3,000 הרוגים, אך הודה שגם כוחותיו ספגו אבדות כבדות מאוד. בליל 15 באוקטובר פונו כ-3,500 פצועים סובייטיים לגדה המזרחית של הוולגה, מספר שיא בכל תקופת הקרבות בסטלינגרד. דיוויזיית המשמר ה-37, שספגה את המהלומה הגרמנית העיקרית, הושמדה כמעט לחלוטין עד 17 באוקטובר. לפי המקורות הגרמניים, אבדות הארמייה השישית ב-14 באוקטובר היו קלות בהשוואה לאבדות הצד הסובייטי, וכללו 538 נפגעים ו-22 טנקים ותותחי סער בלבד.
שמאל|ממוזער|250px|מבט מלמעלה על הקרב בסטלינגרד ההרוסה. ניתן לראות את הערוצים הרבים המבתרים את פני הקרקע ואת נהר הוולגה בחלק השמאלי של התמונה
שמאל|ממוזער|250px|חיילים סובייטיים בלחימה באזור התעשייה ההרוס של סטלינגרד
שמאל|ממוזער|250px|לוחמה בשטח בנוי בסטלינגרד
שמאל|ממוזער|250px|המערכה על המפעלים "באריקדות" ו"אוקטובר האדום" בסוף אוקטובר 1942. השטח שנותר בשליטה סובייטית מסומן בקו מקוטע
שמאל|ממוזער|250px|המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה בסטלינגרד, ודחיקת הדיוויזיה של ליודניקוב לכיס מבודד
ב-16 באוקטובר החליט פאולוס להפנות את המאמץ העיקרי שלו דרומה, במטרה לנצל את ההצלחה לכיבוש שני המפעלים הגדולים הנותרים ברובע התעשייה של סטלינגרד ("בריקאדי" ו"קראסני אוקטובר") ולמיטוט מערך ההגנה הסובייטי. צ'ויקוב נאבק להרוויח זמן כדי לערוך מחדש את כוחותיו ולתגבר אותם, במטרה לייצב מחדש את חזיתו ולהגן על האגף הימני החשוף של הארמייה ה-62. הפיקוד הסובייטי תיגבר את הארמייה שלו בדיוויזיה נוספת (דיוויזיית הרובאים ה-138), אך נדרש לאחרונה זמן רב לחצות את הוולגה, והיא השלימה את העברת כוחותיה העיקריים לגדה המערבית של הנהר רק ב-17 בחודש.
ב-19 באוקטובר פתחו כוחות חזית הדון במתקפה חדשה על הכוחות הגרמניים מצפון לסטלינגרד, במטרה לסייע לארמייה ה-62 הלחוצה. במקביל פתחה גם הארמייה ה-64 מחזית סטלינגרד במתקפת הסחה על האגף הגרמני הדרומי באזור קופורוסנויה. שתי המתקפות לא נחלו הצלחה משמעותית, אך הן הקלו במעט את הלחץ על הכוחות הסובייטיים בסטלינגרד למשך מספר ימים, ואפשרו לארמייה ה-62 לייצב את מערך ההגנה שלה ולקבל תגבורות. גאורגי ז'וקוב טען בדיעבד שהתקפות הנגד שהנחיתו הכוחות הסובייטיים על האגפים של איגוד הכוחות הגרמני שתקף את סטלינגרד, הצילו למעשה את הארמייה ה-62 ומנעו את התמוטטותה ברגע קריטי במערכה בסטלינגרד.
המתקפה הגרמנית על האזור התעשייתי של סטלינגרד נמשכה כמעט ללא הפוגות עד סוף אוקטובר. הארמייה השישית הצליחה להשתלט על רובו הגדול, כולל כמעט כל שטח מפעל הטרקטורים, חלק גדול ממפעל "באריקדות", ועל חלקו הצפון-מערבי של מפעל "אוקטובר האדום". אולם הדיוויזיות הגרמניות שהשתתפו בלחימה בתוך העיר ספגו אבדות כבדות, בעיקר בקרב הפלוגות הרובאיות (החיילים הקרביים), והתחלופות שקיבלו לא הספיקו למלא את מקום האבדות. הן לא היו חזקות מספיק כדי לעקור את הארמייה ה-62 מהרצועה הצרה של חורבות בניינים, שנותרה בשליטתה בגדה המערבית של הוולגה, שעומקה המרבי לא עלה על 1,000 מטר. הארמייה ה-62 ספגה גם היא אבדות כבדות מאוד, ובחלק מהדיוויזיות שלה נותרו לא יותר מכמה מאות לוחמים.
אחד ההסברים להצלחת הארמייה ה-62 להחזיק מעמד, מצוי בטופוגרפיה של העיר סטלינגרד. המגינים הסובייטיים ידעו לנצל היטב את העובדה, שגדות הוולגה בצידו המערבי של הנהר תלולות ביותר, ויוצרות מעין צוקים המתנשאים מעל גדת הנהר. הם חפרו בתוך גדות הנהר מנהרות עמוקות, ומיקמו בתוכן את מוצבי הפיקוד ואת מאגרי האספקה והתחמושת שלהם. הלוחמים הסובייטיים שנסוגו לגדות הנהר, יכלו להתארגן מחדש בתוך המנהרות בביטחה יחסית, לקלוט תגבורות, ולהשתמש בהן כבסיסי יציאה להתקפות נגד על הכוחות הגרמניים, שהצליחו להגיע עד הוולגה. היה כמעט בלתי אפשרי לפגוע במנהרות הללו באש ארטילרית או בתקיפות מהאוויר.
החל מאמצע ספטמבר ועד סוף אוקטובר 1942 העביר הפיקוד הסובייטי עשר דיוויזיות חי"ר ומספר בריגדות עצמאיות מעבר לוולגה כדי לתגבר את הארמייה ה-62 בסטלינגרד. לפי תיאורו של צ'ויקוב, כל אחת מיחידות התגבורת הללו "הצילה" בפרק זמן מסוים את סטלינגרד מנפילה לידי הגרמנים. מכיוון שחיל האוויר הגרמני שלט כמעט לחלוטין בשמיים מעל סטלינגרד, ושהחל מראשית אוקטובר כל השטח שנותר בידי הכוחות הסובייטיים בעיר, נשלט בתצפית ובאש על ידי הגרמנים, בוצעה העברת התגבורות כמעט תמיד בשעות הלילה, והיה צורך במספר לילות כדי להעביר דיוויזיה בשלמותה אל מעבר לוולגה. העברת הכוחות בוצעה תחת אש מתמדת (החל מאמצע אוקטובר היו כל המעגנים על הוולגה בטווח אש מקלעים, ועל אחת כמה וכמה אש ארטילריה), וחלק ניכר מהחיילים ביחידות התגבורות נפגעו בשלב חציית הנהר, או מיד לאחר הנחיתה בגדה המערבית. בהתחשב בכך שדיוויזיית חי"ר סובייטית ממוצעת באותה תקופה כללה כ-7,000 איש, ושיחידות הארטילריה ורוב היחידות הלוגיסטיות הושארו בגדה המזרחית, ניתן להעריך בזהירות, שכלל התגבורות שקיבלה הארמייה ה-62 לא עלו על 100 אלף איש (כ-82 אלף חיילים לפי מקורות סובייטיים).
עבור היטלר הפך כיבוש סטלינגרד לאובססיה ולעניין של יוקרה, ללא כל קשר לחשיבות הצבאית המעשית של כיבוש העיר. למעשה, מרגע שהצבא הגרמני החריב את מפעלי התעשייה הגדולים שפעלו בעיר, ושלט באש על נהר הוולגה, לא הייתה כל חשיבות אסטרטגית להשלמת כיבוש סטלינגרד עד למטר האחרון. שום דבר לא מנע מהגרמנים לפעול בהתאם לתוכניתם המקורית - לבנות מערך הגנתי, שישתרע ברובו לאורך נהר הדון, ויגן על אגפם הצפוני מפני התקפות נגד סובייטיות, ולהפנות את הכוח העיקרי של קבוצת ארמיות B דרומה, כדי לסייע בכיבוש הקווקז. נסיגה מסטלינגרד הייתה גם מאפשרת לגרמנים ליצור עתודה ניידת חזקה מספיק לבלום כל התקפת נגד סובייטית מכיוון צפון או מזרח. במקום זה המשיך הפיקוד הגרמני לשלוח עוד ועוד תגבורות לסטלינגרד, כדי להשלים את כיבוש העיר. עם זאת, התגבורות שקיבלה קבוצת ארמיות B בחודשים יולי-נובמבר 1942, לא פיצו על האבדות שהיא ספגה במהלך קרב סטלינגרד (גירעון של כ-56 אלף איש). תגבור הכוחות הגרמניים שלחמו בתוך סטלינגרד, בוצע על חשבון החלשת הכוחות, שהגנו על האגף הצפוני של קבוצת הארמיות לאורך נהר הדון. ב-8 בנובמבר, בנאום חגיגי לרגל יום השנה לפוטש במרתף הבירה ששודר ברדיו, הודיע היטלר ש
מהצד השני, גם התעמולה הסובייטית העניקה להגנה על סטלינגרד חשיבות, שעלתה בהרבה על חשיבותה המעשית. היא טיפחה את מיתוס הגבורה של מגני סטלינגרד, והפכה את העיר לסמל העמידה הסובייטית מול גרמניה הנאצית, עובדה שהעניקה חשיבות עצומה ליכולתה של הארמייה ה-62 לשמור על דריסת רגל בחורבות העיר. עם זאת, הפיקוד הסובייטי העליון נהג חסכנות רבה בהזרמת תגבורות ולעיתים אף בהקצאת תחמושת לארמייה ה-62 (למרות מחאות נמרצות מצד פיקוד הארמייה). כוחה של הארמייה לא עלה על 54 אלף חיילים בשום שלב של הקרב בתוך העיר. הפיקוד הסובייטי ייחס חשיבות להמשך האחיזה בסטלינגרד, בעיקר משום שהיא ריתקה את יחידות העילית הגרמניות למערכה בתוך העיר ובסביבתה הקרובה, ובכך אפשרה לפיקוד הסובייטי לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים לצורך התקפת נגד גדולה על האגפים של קבוצת ארמיות B.
המתקפה הגרמנית האחרונה
עד ראשית נובמבר נתפסו כ-90% משטחה של סטלינגרד בידי הצבא הגרמני. גושי קרח על נהר הוולגה הקשו מאוד על מעבר אספקה ותגבורות לשרידי הארמייה ה-62 הנצורה. בימים הראשונים של נובמבר השתררה הפוגה יחסית בקרבות, אך ב-11 בחודש החלו הגרמנים במתקפה חדשה (מבצע Hubertus) במטרה לעקור את הכוחות הסובייטיים מהשטח שנותר בידם בחורבות העיר.
במתקפה השתתפו כוחות משימה ("קַמְפְּפְגְרוּפֶּה") משבע דיוויזיות חי"ר ומשתי דיוויזיות פאנצר, אך מרבית היחידות שנטלו בה חלק ספגו אבדות כבדות בקרבות קודמים בסטלינגרד, והיו מותשות לחלוטין.
שמונה גדודי הנדסה קרבית, שחלקם הוטסו במיוחד לסטלינגרד, היוו את חוד החנית של המתקפה החדשה. למרות העדיפות הניכרת ממנה נהנו הכוחות התוקפים, שפעלו בגזרה צרה ברוחב חמישה ק"מ בלבד, המתקפה לא זכתה להצלחה רבה. ההישג הגרמני העיקרי היה ניתוק דיוויזיית החי"ר ה-138 ושרידים של שתי דיוויזיות נוספות (דיוויזיית המשמר ה-37 והדיוויזיה ה-308) שלחמו תחת פיקודה, מהכוח העיקרי של הארמייה ה-62. הדיוויזיה נותרה מבודדת בחלק הצפון-מזרחי של מפעל "באריקדות" בכיס שגודלו לא עלה על ק"מ מרובע. רוב ההתקפות הגרמניות בגזרות האחרות נהדפו.
לאחר יומיים של לחימה קשה, במהלכם ספגו הכוחות התוקפים אלפי נפגעים, תש כוחה של המתקפה הגרמנית. השטח שהוחזק על ידי הארמייה ה-62 באזור התעשייתי של סטלינגרד צומצם עוד יותר, וכוחותיה פוצלו לשלושה כיסים נפרדים, אך הגרמנים לא הצליחו לעקור אותה מהמאחז המרכזי שנותר בשליטתה, שהשתרע בין מפעל "אוקטובר האדום" בצפון, מורדות גבעת מאמייב במערב ומעגן המעבורת מול קראסנייה סלובודה בדרום.
הגרמנים הוסיפו לתקוף באמצעות כוחות קטנים יותר גם לאחר 12 בנובמבר. המאמץ העיקרי שלהם כוון כלפי המאחז הסובייטי המבודד שנותר באזור מפעל "באריקדות". הם הצליחו להגיע עד מרחק קצר ממפקדת הארמייה ה-62, ששכנה במנהרה שנחפרה בגדת הוולגה, ממזרח לקצה הדרומי של המפעל, ונהדפו לאחור במתקפת נגד נואשת בה השתתפו קצינים ממטה הארמייה. בדיוויזיה ה-138 (בפיקוד איוואן ליודניקוב) נותרו רק כמה מאות חיילים כשירים ללחימה, וגודלו של הכיס בו החזיקה צומצם לכמה מאות מטרים רבועים. הפיקוד הגרמני ריכז כוחות למתקפה אחרונה, שנועדה להשלים את חיסול כוחו של ליודניקוב. המתקפה נועדה להתחיל ב-19 בנובמבר, אך מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד, שנפתחה באותו בוקר, גרמה לביטולה.
מבצע "אורנוס"
ההכנות למתקפת הנגד
שמאל|ממוזער|250px|ההתקדמות הגרמנית בחזית הדרום אוגוסט-נובמבר 1942, וקו החזית ערב "מבצע אורנוס"
שמאל|ממוזער|250px|מבצע "אורנוס" - כיתור הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד
בעוד שחלק ניכר מיחידות הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הרביעית מכלות את כוחן בלחימה בתוך סטלינגרד, הוטלה ההגנה על האגפים הארוכים והפגיעים של איגוד הכוחות הגרמני, החל מאמצע אוקטובר 1942, על שתי ארמיות רומניות. הארמייה השלישית הגנה על האגף הצפוני, והחזיקה בגזרה ברוחב כ-140 ק"מ ממערב לברך הגדולה של הדון, ואילו הארמייה הרביעית נדרשה להגן על גזרה ברוחב כ-300 ק"מ מדרום לסטלינגרד בערבה הקאלמיקית. שתי הארמיות הורכבו ברובן מיחידות בעלות איכות כוח אדם וציוד ירודה, שסבלו ממחסור חמור בנשק כבד ובנשק מסייע (טנקים, ארטילריה ותותחי נ"ט). רוב היחידות הגרמניות, שנועדו לסייע לכוחות הרומניים ולחזק את עורפן, הועברו במהלך החודשים הבאים לסטלינגרד, כדי למלא את אבדות הכוחות שלחמו בתוך העיר.
קווי ההגנה הרומניים לא נשענו על מכשולים טבעיים. קו החזית מדרום לסטלינגרד לא היה צמוד לוולגה, ואילו מצפון לעיר, ממערב לברך הגדולה של נהר דון, החזיקו הכוחות הסובייטיים, החל מסוף אוגוסט 1942, בראש גשר רחב ועמוק בגדה הדרומית של הנהר, באזור קלצ'קאיה–סרפימוביץ. היטלר, ששימש כמפקד בפועל של הצבא הגרמני בחזית המזרחית החל מסוף שנת 1941, היה כל כך ממוקד בהשלמת כיבוש סטלינגרד, שסירב לכל בקשות הפיקוד הגרמני המקומי לתגבר את הכוחות הרומניים החלשים ולא התייחס להתרעות האבווהר בנוגע לריכוזי כוחות סובייטיים שנצפו מצפון ומדרום לעיר. ראש המטה הכללי של ה-OKH, פרנץ הלדר, הביע בפניו חששות מפני המצב המסוכן שנוצר באגפים של קבוצת ארמיות B, והמחלוקת סביב נושא זה הייתה אחת הגורמים להדחת האחרון מתפקידו ולהחלפתו בסוף ספטמבר 1942 על ידי קורט צייטצלר, שהיה צייתן יותר.
תכנון מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד החל כבר באמצע ספטמבר 1942, כאשר הייתה סכנה ממשית שהעיר תיפול בידי הגרמנים בכל רגע. התוכנית הראשונית למתקפה הועלתה בפגישה של הסטבקה שנערכה ב-13 בחודש. במהלך הישיבה הצליחו גאורגי ז'וקוב ואלכסנדר ואסילבסקי, ראש המטה הכללי של הצבא האדום, לשכנע את סטלין לא לבזבז את העתודות הסובייטיות בהתקפות בלתי מוכנות כראוי על האגפים של הכוחות הגרמניים התוקפים את העיר, אלא לתת להם ארכה של 45 יום לצורך ריכוז הכוחות הנדרשים למתקפת נגד גדולה, שתכתר ותשמיד את איגוד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד ותשנה מהיסוד את המצב האסטרטגי בחזית הדרום. סטלין נתן להם אישור מסויג להתחיל בתכנון מתקפת הנגד, ובמהלך החודש הבא גובשה תוכנית המתקפה הסופית, לאחר התייעצויות עם מפקדי החזיתות הסובייטיות באזור סטלינגרד.
ז'וקוב וואסילבסקי לא התקשו לזהות את ההזדמנות, שנוצרה עקב ההיערכות הפגיעה של קבוצת ארמיות B במרחב סטלינגרד והעדר עתודות ניידות חזקות באזורי העורף שלה. תוכניתם הייתה פשוטה למדי, לרתק את הכוחות הגרמניים העיקריים ללחימה בתוך העיר ובקרבתה, ובמקביל לתקוף את האגפים של איגוד הכוחות הגרמני, שהוחזקו על ידי כוחות חלשים יחסית מצבאות גרורותיה של גרמניה הנאצית. מתקפת הנגד נועדה להתבצע בשני שלבים עיקריים: בשלב ראשון יכותרו הארמייה השישית וארמיית הפאנצר הרביעית בתנועת מלקחיים ענקית, ותוקם טבעת כיתור רחבה כדי למנוע את חילוצן. בשלב השני יתמקדו הכוחות הסובייטיים בסיכול כל ניסיון לפרוץ את טבעת הכיתור ובחיסול הכוחות המכותרים.
מתקפת הנגד נועדה להתבצע במרחק רב ממערב לסטלינגרד, במרחב שבין הנהרות דון וצ'יר, כדי לא לאפשר לגרמנים להפנות את כוחותיהם הניידים מערבה, כדי לבלום את הכוחות הסובייטיים התוקפים. הפיקוד הסובייטי הניח, שאם המתקפה העיקרית תונחת ממערב לעיקול נהר הדון, ימנע מכשול המים של הנהר מהפיקוד הגרמני לפרוס מחדש את כוחותיו במהירות מספקת. המתקפה העיקרית נועדה להתבצע מראשי הגשר הסובייטיים מדרום לנהר הדון על ידי חזית חדשה, בשם החזית הדרום-מערבית, שהוקמה מעתודות ה"סטאבקה". כוחות החזית נועדו לתקוף לכיוון דרום מזרח, ולחבור עם כוחות מחזית סטלינגרד, שיתקפו מדרום לסטלינגרד לכיוון צפון-מערב, באזור העיר קאלאץ על נהר הדון. במקביל נועדה חזית הדון לבצע מתקפה משנית מצפון לסטלינגרד, במטרה לרתק את שלושת הקורפוסים הגרמניים שהגנו על אגפה השמאלי של הארמייה השישית.
החלק המורכב של התוכנית הסובייטית היה ריכוז הכוחות העצומים שנדרשו למשימה באזור עיקול נהר הדון ובערבה החשופה בגדה המערבית של הוולגה, מבלי שההכנות למתקפת הנגד יתגלו על ידי הגרמנים. לצורך זה השתמשו הסובייטים במיומנותם בשיטות הונאה והסוואה ("מאסקירובקה"). עד נובמבר 1942 הצליח הפיקוד הסובייטי העליון לרכז בחשאי מאות אלפי חיילים, מאות טנקים ולמעלה מעשרת אלפים קני ארטילריה באזורי ההערכות למתקפה. הגרמנים זיהו, אמנם, קיום פעילות סובייטית מוגברת מצפון ומדרום לסטלינגרד, אך לא שיערו נכונה מהו היקף הכוחות הסובייטיים שרוכזו באזורים אלה. היטלר והפיקוד העליון הגרמני סברו בטעות (כפי שעשו בדצמבר 1941), שהפיקוד הסובייטי הטיל את כל עתודותיו ללחימה סביב סטלינגרד.
מתקפת הנגד זכתה בשם הקוד "מבצע אורנוס", שכן היא נועדה להתבצע במקביל למתקפה סובייטית נגד עמדות קבוצת ארמיות מרכז במבלט רז'ב, שכונתה בשם מבצע מארס. מבצע מארס היה ניסיון כושל נוסף לעקור את הגרמנים מהמבלט שאיים על מוסקבה. אולם היה לו יעד נוסף, לא פחות חשוב, והוא ריתוק כוחות קבוצת ארמיות מרכז לחזיתם, כדי שלא יוכלו לשלוח תגבורות לחזית הדרום, כשתיפתח מתקפת הנגד בסטלינגרד.
מספר מקורות סובייטיים טוענים, שהמודיעין הסובייטי ניהל מבצע הטעיה מורכב, שנועד לשכנע את הפיקוד הגרמני שמתקפת החורף הסובייטית תונחת נגד קבוצת ארמיות מרכז באזור מוסקבה, ו"מבצע מארס" נועד לשמש חלק מתוכנית ההטעיה. הם מסתמכים על ספר מאת פאבל סודופלאטוב, ראש המחלקה הרביעית (מודיעין) של הנקו"ד בתקופת המלחמה. לפי סודופלאטוב, המודיעין הסובייטי הפעיל סוכן כפול בשם אלכסיי דמיאנוב, כדי להזין את המודיעין הגרמני במידע המטעה. דמיאנוב (ששם הצופן שניתן לו על ידי מפעיליו הגרמנים היה "מקס") היה קצין קישור בפיקוד העליון הסובייטי, שפעל כסוכן בכיר של המודיעין הגרמני וסיפק לגרמנים במשך זמן רב מידע מדויק ורב ערך, אך למעשה שימש סוכן כפול. דמיאנוב העביר למודיעין הגרמני מידע לפיו הצבא האדום יפתח במתקפה רבתי על מבלט רז'ב ב-15 בנובמבר 1942.
המקורות הסובייטיים טוענים, שהפיקוד הגרמני השתכנע באמינות המידע והזרים תגבורות גדולות לקבוצת ארמיות מרכז. גאורגי ז'וקוב כתב בזכרונותיו, שבאוקטובר 1942 בלבד תוגברה קבוצת ארמיות מרכז ב-12 דיוויזיות, שהועברו אליה מגזרות אחרות בחזית הסובייטית וממערב אירופה. קשה לדעת האם אכן היה מדובר במבצע הטעיה סובייטי מוצלח, אך מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד הצליחה ללא ספק להפתיע לחלוטין את הפיקוד הגרמני.
מצבת הכוחות של הצדדים היריבים ערב מתקפת הנגד
הצבא הסובייטי
החזית הדרום-מערבית (ניקולאי ואטוטין): ארמיית הטנקים ה-5, הארמייה ה-21, ארמיית המשמר הראשונה, ארמיית האוויר ה-17, ארמיית האוויר ה-2. החזית כללה 18 דיוויזיות חי"ר, 3 קורפוסי טנקים, קורפוס ממונע ו-2 קורפוסי פרשים.
חזית הדון (קונסטנטין רוקוסובסקי): הארמייה ה-24, הארמייה ה-65, הארמייה ה-66, ארמיית האוויר ה-16. החזית כללה 22 דיוויזיות חי"ר, קורפוס טנקים ו-3 בריגדות טנקים עצמאיות.
חזית סטלינגרד (אנדריי יריומנקו): הארמייה ה-28, הארמייה ה-51, הארמייה ה-57, הארמייה ה-62, הארמייה ה-64 וארמיית האוויר השמינית. החזית כללה 27 דיוויזיות חי"ר, 2 קורפוסים ממונעים, קורפוס פרשים ו-10 בריגדות טנקים.
כוחות הציר
הארמייה השישית (פרידריך פאולוס): הקורפוס ה-8 (ולטר הייץ), הקורפוס ה-11 (קרל שטרקר), הקורפוס ה-51 (ולטר פון זיידליץ-קורצבאך), קורפוס הפאנצר ה-14 (הנס הובה)
ארמיית הפאנצר הרביעית (הרמן הות): הקורפוס ה-4 (ארווין ינקה), קורפוס הפאנצר ה-48 (פרדיננד היים)
הארמייה השלישית (פטרה דומיטרסקו): הקורפוס ה-1, הקורפוס ה-2, הקורפוס ה-4, הקורפוס ה-5. הארמייה כללה 8 דיוויזיות חי"ר, 2 דיוויזיות פרשים, ודיוויזיית שריון
הארמייה הרביעית (קונסטנטין קונסטנטינסקו): הקורפוס ה-6, קורפוס הפרשים ה-7. הארמייה כללה 5 דיוויזיות חי"ר ו-2 דיוויזיות פרשים
צי האוויר ה-4 (וולפרם פון ריכטהופן): הקורפוס האווירי השמיני
מתקפת הנגד הסובייטית
שמאל|ממוזער|250px|מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1942/1943
ב-19 בנובמבר 1942 עם שחר פתחה החזית הדרום-מערבית, בפיקודו של ניקולאי ואטוטין, במתקפה על עמדות הארמייה הרומנית השלישית על נהר הדון, כ-160 ק"מ מצפון-מערב לסטלינגרד. לאחר הפגזה מקדימה עזה בה השתתפו כ-3,500 קני ארטילריה, תקפו כוחות החזית מתוך שני ראשי גשר גדולים בגדה הדרומית של הדון. שתי הארמיות שהשתתפו במאמץ ההתקפי העיקרי של החזית, הארמייה ה-21 וארמיית הטנקים ה-5, כללו 12 דיוויזיות חי"ר, שלושה קורפוסים משוריינים ושני קורפוסי פרשים (כ-182 אלף חיילים, כ-550 טנקים וכ-4700 תותחים ומרגמות). כוחות החזית קיבלו סיוע משתי ארמיות אוויר (ה-16 וה-17), שכללו כ-790 מטוסים.
הארמייה הרומנית השלישית, שכללה כ-167 אלף חיילים (כולל כ-11 אלף חיילים גרמנים), לא היוותה יריב שווה ערך לכוחות הסובייטיים שתקפו אותה; היא הייתה פרוסה בדלילות על פני חזית ארוכה, ומעט תותחי הנ"ט שעמדו לרשותה היו ברובם מדגמים מיושנים, שלא היו מסוגלים להבקיע את השריון של טנקי ה-T-34 הסובייטיים. חלק מהיחידות הרומניות גילו התנגדות עזה ובלמו את המתקפה הסובייטית במספר גזרות, אולם לאחר שקורפוסי הטנקים הוטלו למערכה, הובקעה החזית הרומנית והכוחות הניידים הסובייטיים החלו בהתקדמות מהירה בכיוון דרום-מזרח, במטרה לנתק את הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד מעורפם. במקביל תקפה הכנף הימנית של חזית הדון, בפיקודו של קונסטנטין רוקוסובסקי, את עמדות הקורפוס הגרמני ה-11 משני עברי עיקול נהר הדון, כדי לרתק אותו לחזיתו ולא לאפשר לו לבוא לעזרת הכוחות הרומניים ממערב לו.
הפיקוד הגרמני הגיב באיטיות רבה על האיום המתפתח על עורפו. מפקדיו לא השכילו להבין כי אין מדובר במתקפה מקומית בעלת מטרות מוגבלות, אלא במתקפה אסטרטגית, שנועדה לכתר את כל הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד.
בשעות אחר הצהריים נשלחה צפונה העתודה הניידת הגרמנית, קורפוס הפאנצר ה-48, כדי לבלום את המתקפה הסובייטית. להלכה, קורפוס שריון גרמני היה אמור להיות יריב שקול, ואף יותר מכך, לארמיית טנקים סובייטית. אולם דיוויזיית הפאנצר ה-14 (55 טנקים, מתוכם 40 מבצעיים), שסופחה אליו ב-14 בנובמבר, נשחקה בקרבות הרחוב בסטלינגרד, ונמצאה בתהליך ארגון מחדש, במרחק רב מהכוחות העיקריים של הקורפוס. דיוויזיית הפאנצר ה-22 כללה על הנייר 104 טנקים, אך הטנקים שלה סבלו מתקלות טכניות רבות, ורק 30–42 מתוכם היו כשירים לפעולה ערב פתיחת המתקפה הסובייטית, ואילו דיוויזיית השריון הרומנית ה-1, כללה בעיקר טנקים קלים מדגם פאנצר 35(t) ופאנצר 38(t), שלא יכלו להתמודד מול הטנקים הבינוניים הסובייטיים. בנוסף, עקב פקודות מנוגדות לא הופעלו שתי הדיוויזיות במרוכז, וכל אחת מהן נשלחה לכיוון אחר. כתוצאה מכך, הן לא הצליחו לעכב באופן משמעותי את התקדמות כוחות השריון הסובייטיים העדיפים. לאחר שורת קרבות היתקלות, במהלכם אבדו מרבית הטנקים שלהם, נסוגו שרידי שתי הדיוויזיות מערבה אל מעבר לנהר צ'יר, ואילו דיוויזיית הפאנצר ה-14 נדחקה לכיוון מזרח, ונלכדה ב"כיס סטלינגרד" יחד עם שאר היחידות של הארמייה השישית.
ב-20 בנובמבר הצטרפה גם חזית סטלינגרד למתקפה. כוחותיה שימשו כזרוע הדרומית של המלקחיים, שנועדו לסגור על הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד. הארמיות ה-57 וה-51 של החזית, שכללו שש דיוויזיות חי"ר, שתי בריגדות מיוחדות, שלוש בריגדות טנקים עצמאיות, שני קורפוסים ממונעים וקורפוס פרשים, תקפו את עמדות הקורפוס הרומני השישי מדרום לסטלינגרד, והבקיעו דרכו תוך זמן קצר. במקביל תקפו הארמיות ה-62 וה-64 את הכוחות הגרמניים בתוך העיר ומדרום לה, במטרה לרתק אותם ולא לאפשר לפיקוד הגרמני לפרוס מחדש את כוחותיו, כדי לבלום את התקדמות הכוחות הניידים הסובייטיים אל העורף הגרמני.
ב-22 בנובמבר בלילה השתלטו כוחות החלוץ של קורפוס הטנקים ה-26 על גשר מרכזי על הדון ליד העיר קאלאץ, ואפשרו לשאר הכוחות הניידים של החזית הדרום-מערבית לחצות את הנהר. ב-23 בחודש בשעות הערב חברו כוחות החלוץ של חזית סטלינגרד עם כוחותיו של ואטוטין מדרום-מזרח לקאלאץ, ליד הכפר סוביטסקי, ובכך השלימו את כיתור הארמייה השישית וחלק מכוחות ארמיית הפאנצר הרביעית.
מכלל הכוחות של שתי הארמיות הגרמניות שלחמו באזור סטלינגרד, רק דיוויזיה אחת, הדיוויזיה הממונעת ה-16, לא נפגעה כלל במהלך מתקפת הנגד הסובייטית, ונותרה מחוץ לטבעת הכיתור. בסך הכל כותרו באזור סטלינגרד 20 דיוויזיות גרמניות (כולל שלוש דיוויזיות פאנצר ושלוש דיוויזיות פאנצרגרנדיר) ושתי דיוויזיות רומניות, שכללו כ-290 אלף חיילים. במספר זה נכללו לפחות 20 אלף "היווים" - שבויים ועריקים סובייטיים ששירתו בשורות הצבא הגרמני, בדרך כלל בעבודות שירות ובתפקידים תומכי לחימה - ועוד כ-12 אלף חיילים רומניים, איטלקיים וקרואטיים, שנדחקו לכיס סטלינגרד במהלך מתקפת הנגד הסובייטית.
הכוחות הגרמניים נאלצו לסגת במהירות לשטח מצומצם יחסית, בין הנהרות וולגה ודון, כדי להגן על עורפם החשוף, תוך שהם סופגים אבדות כבדות, ונוטשים אחריהם כמויות גדולות של ציוד צבאי ואספקה. הם הקימו מערך הגנה היקפי בצורת אליפסה מסביב לסטלינגרד, באזור שנודע אחר כך בכינוי "הקלחת". במהלך המתקפה הסובייטית נפלו בשבי כ-40 אלף חיילים רומניים וגרמניים. הארמייה הרומנית השלישית איבדה כמחצית מכוחה, ושרידיה נסוגו מערבה מעבר לנהר צ'יר, ואילו הארמייה הרביעית, שספגה אף היא אבדות כבדות, נאלצה לסגת לאזור קוטלניקובו, כ-150 ק"מ מדרום-מערב לסטלינגרד. לפי דייוויד גלנץ, ב-5 ימי לחימה (עד 23 בנובמבר) ספגו כוחות הציר במרחב סטלינגרד כ-124 אלף אבדות (מתוכם כ-90 אלף רומנים), ואיבדו כשני שלישים מכלי הרכב המשוריינים, שעמדו לרשותם ערב תחילת מבצע אורנוס. הארמייה השישית נותרה עם 140 טנקים ו-30 תותחי סער מבצעיים מתוך 384 כלים, ואילו הרומנים איבדו כמעט את כל 140 הטנקים שלהם.
תוך ימים ספורים יצר הצבא הסובייטי טבעת כיתור ברוחב 50–70 ק"מ מסביב לכוחות הנצורים, שכללה שני קווי הגנה, האחד פנה "פנימה" על מנת למנוע פריצה החוצה של הארמייה השישית, והשני פנה כלפי חוץ. את טבעת הכיתור הפנימית איישו שש ארמיות סובייטיות (לא כולל הארמייה ה-62), ואילו טבעת הכיתור החיצונית הוחזקה על ידי ארמיית המשמר הראשונה וארמיית הטנקים החמישית מהחזית הדרום-מערבית, שתפסו עמדות ממזרח לנהר צ'יר, וכן על ידי הארמייה ה-51 מחזית סטלינגרד, שנערכה למנוע ניסיון חילוץ מכיוון דרום.
הרכבת האווירית הגרמנית
עוד ב-30 בספטמבר הצהיר היטלר בנאום פומבי כי הצבא הגרמני לא יעזוב את סטלינגרד לעולם. בישיבה במטהו של היטלר, שנערכה ב-20 בנובמבר, לפני שהכוחות הסובייטיים השלימו את כיתור הכוחות הגרמניים בסטלינגרד, הציעו מספר קצינים בכירים שהכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד ינטשו את העיר, ויצרו קו הגנה חדש ממערב לנהר דון. אולם היטלר דבק במדיניות אי הנסיגה שלו, שהוכיחה עצמה במהלך המערכה באזור מוסקבה בחורף 1941/42, והתנגד לפינוי סטלינגרד משיקולים פוליטיים ומשיקולי יוקרה. היטלר לא היה בודד בהתנגדותו לנטישת סטלינגרד בקרב הפיקוד הגרמני. גם אריך פון מאנשטיין, שהגיע לאזור הדון ב-24 בנובמבר, יום לאחר סגירת טבעת הכיתור הסובייטית, שלח זמן קצר לאחר הגעתו הערכת מצב, לפיה הכוחות המכותרים אינם חייבים לפרוץ את הכיתור ולנטוש את העיר בשלב זה, אם כי הוא שינה את הערכתו בשלב מאוחר יותר.
במהלך הישיבה שאל היטלר את הנס ישונק, ראש המטה של הלופטוואפה, האם ניתן יהיה לצייד את הכוחות המכותרים בדרך האוויר באמצעות רכבת אווירית עד להגעת כוח חילוץ אליהם. ישונק ענה בחיוב,מתוך הבנה שמדובר בפרק זמן קצר. שנה לפני כן, בחורף 1941/1942, הצליח הלופטוואפה במבצע דומה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, כאשר העביר אספקה לקורפוס גרמני מתוגבר שכותר ב"כיס דמיאנסק" באזור נובגורוד ואיפשר לו להחזיק מעמד במשך מספר חודשים. הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, לא נכח בישיבה, אך בפגישה שקיים עם היטלר יומיים לאחר מכן, הוא תמך ברעיון הרכבת האווירית, והתחייב להעביר 500 טון אספקה ליום לכוחות הנצורים (המינימום הנדרש עמד בתחילה על 750 טון), על אף התנגדות מפקד צי האוויר הרביעי, וולפרם פון ריכטהופן. נראה כי ישונק וגרינג לא העריכו נכונה את גודל המטלה שנטלו על עצמם. הכוחות המכותרים בסטלינגרד היו שווי ערך לשתי ארמיות גרמניות, וכושר האספקה של מערך מטוסי התובלה של הלופטוואפה לא עלה על 300 טון ליום בתנאים אופטימליים.
חוסר היכולת של הלופטוואפה להעביר כמויות מספיקות של אספקה לכוחות המכותרים בסטלינגרד נחשף תוך זמן קצר. אש נ"מ חזקה והתקפות מטוסי הקרב הסובייטיים גרמו לאובדן מטוסי תובלה רבים, ותנאי מזג האוויר החורפי הוסיפו לקשיי הרכבת האווירית. במהלך 72 הימים בהם פעלה הרכבת האווירית סיפק חיל האוויר הגרמני לכוחות המכותרים בממוצע 117.6 טון אספקה ליום, פחות מרבע הכמות עליה התחייב גרינג. עובדה זו גרמה לכך שבשלבים הסופיים של המצור גוועו חיילים רבים מרעב בכיס סטלינגרד, והנותרים התקשו להילחם ביעילות עקב מחסור במזון, בדלק ובתחמושת.
התקדמות הכוחות הסובייטיים באזור הדון (מבצע סטורן קטן) אילצה את הלופטוואפה לנטוש את שדות התעופה הקדמיים מהם פעלה הרכבת האווירית, עובדה שפגעה עוד יותר ביכולתו להעביר כמויות אספקה גדולות לכוחות הנצורים. עם זאת, הרכבת האווירית הצליחה, למרות כל הקשיים, לפנות מסטלינגרד כ-30 אלף חיילים, רובם הגדול פצועים, ואפשרה לארמייה השישית להחזיק מעמד במשך יותר מחודשיים של לחימה, ובכך לרתק כוחות סובייטיים חזקים. המחיר ששילם חיל האוויר הגרמני היה כבד. 495 מטוסי תובלה ומפציצים, שהוסבו לצורך המשימה, הופלו עד סוף ינואר 1943. לפחות 150 מטוסים נוספים הושמדו על הקרקע בתקיפות של כוחות אוויר וקרקע סובייטיים על שדות התעופה, ששימשו כבסיסים להפעלת הרכבת האווירית.
ניסיון החילוץ של מאנשטיין (מבצע סערת חורף)
שמאל|ממוזער|250px|מבצע "סופת חורף" - ניסיון החילוץ הגרמני הכושל של הכוחות המכותרים בכיס סטלינגרד. תוכנית מול ביצוע
בעקבות כיתור הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד, כמעט לא נותרו כוחות גרמניים כשירים ללחימה במרחב העצום המשתרע בין נהר הדון בצפון, נהר מאניץ' בדרום, נהר צ'יר במזרח וים אזוב במערב. אילו היה הפיקוד הסובייטי מנצל באופן מיידי את הצלחתו, ופותח במתקפה גדולה לכיוון פיתחת רוסטוב, לא היו הגרמנים מסוגלים למנוע מהצבא האדום לנתק את כל קבוצת ארמיות A באזור הקווקז.
הפיקוד הגרמני העליון, שהבין את חומרת המצב, מינה את אריך פון מאנשטיין, ששימש מפקד הארמייה ה-11 באזור לנינגרד, למפקד קבוצת ארמיות חדשה, בשם קבוצת ארמיות דון. קבוצת הארמיות כללה את מה שנותר מהארמיות הרומניות השלישית והרביעית, את פלגת הארמייה הולידט, במסגרתה רוכזו כוחות עתודה גרמניים שנשלחו לאזור הדון, ואת שרידי ארמיית הפאנצר הרביעית. שתי המשימות העיקריות שהוטלו על מאנשטיין - שכוחותיו תוגברו על ידי יחידות גרמניות שהועברו אליו מאזור הקווקז ואף מעתודות הפיקוד העליון הגרמני במערב אירופה - היו לבלום את המשך ההתקדמות הרוסית מערבה לכיוון רוסטוב, ולארגן מבצע לחילוץ הכוחות הגרמניים הנצורים באזור סטלינגרד.
תוכניתו של מאנשטיין להצלת הארמייה השישית - שקיבלה את שם הקוד מבצע סערת חורף - נועדה לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית וליצור מסדרון יבשתי לצורך העברת אספקה ותגבורות לארמייה הנצורה, שיאפשר לה להמשיך להחזיק בעמדותיה באזור סטלינגרד, בהתאם לפקודתו של היטלר. אולם מאנשטיין, שהבין היטב שהפקודה בלתי אפשרית לביצוע, הורה למטהו לגבש תוכנית חלופית, שכללה פריצה החוצה של כוחות הארמייה השישית מאזור סטלינגרד, בסיוע כוח החילוץ שיאורגן מקבוצת הארמיות שלו.
בתחילה תכנן מאנשטיין מתקפה דו-ראשית לפריצת טבעת הכיתור, כאשר כוח אחד (שנבנה סביב שרידי קורפוס הפאנצר ה-48) תוקף מזרחה מאזור נהר הצ'יר התחתון, ואילו כוח שני (המבוסס על קורפוס הפאנצר ה-57, שהועבר מחזית הקווקז) יתקוף צפונה מאזור קוטלניקובו. קורפוס הפאנצר ה-48, שתוגבר על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-11, החזיק בראש גשר ממזרח לנהר צ'יר ליד ניז'ני צ'ירסקאיה, סמוך לנקודה בה נשפך הצ'יר לנהר הדון התחתון, במרחק כ-65 ק"מ בלבד מסטלינגרד, אולם שורת ההתקפות שניהלה ארמיית הטנקים החמישית נגד העמדות הגרמניות בגדה המערבית של הצ'יר החל מראשית דצמבר, אילצה אותו לעבור למגננה וריתקה את כוחותיו. בנוסף לכך, העריך מאנשטיין שהפיקוד הסובייטי מצפה שניסיון החילוץ הגרמני יבוא מכיוון מערב, וכוחותיו העיקריים ערוכים למנוע מהלך כזה. לכן החליט בסופו של דבר להנחית את המתקפה העיקרית מכיוון דרום, אף על פי שכוחות הציר באזור זה נמצאו במרחק כמעט 150 ק"מ מסטלינגרד.
הכוח הגרמני התוקף, תחת פיקודו של הרמן הות, מפקד ארמיית הפאנצר הרביעית, כלל שתי דיוויזיות פאנצר (כ-250 טנקים ותותחי סער), ושתי דיוויזיות שדה של הלופטוואפה (שהורכבו ברובן מחיילים חסרי ניסיון קרבי), בסיוע ארבע דיוויזיות רגלים ושתי דיוויזיות פרשים רומניות מהארמייה הרומנית הרביעית. גדוד פאנצר כבד, מצויד בטנקים כבדים חדשים מדגם טיגר, הגיע מאוחר מדי מכדי לקחת חלק במבצע החילוץ. הארמייה ה-51 הסובייטית, שהגנה על הגזרה המותקפת בטבעת הכיתור החיצונית מדרום לכיס סטלינגרד, הייתה חלשה יחסית. היא כללה רק 4 דיוויזיות חי"ר, בריגדת טנקים וקורפוס פרשים, שמנו כ-34 אלף חיילים ו-77 טנקים, ולא היוותה יריב של ממש לקורפוס הפאנצר ה-57 המתוגבר.
המתקפה הגרמנית נפתחה ב-12 בדצמבר, והפתיעה את הפיקוד הסובייטי, שלא ציפה למתקפה גרמנית מכיוון דרום, ולא העריך שמאנשטיין יצא למתקפה לפני השלמת ריכוז כוחות העתודה הגרמניים. ביומיים הראשונים של המתקפה התקדמו כוחותיו של הות במהירות, מול התנגדות סובייטית קלה. ב-13 בחודש תפסו כוחות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר ה-6 גשר על נהר אקסאי יסאולובסקי, חצו את הנהר, והשתלטו על הכפר ורחניה קומסקי, במחצית הדרך בין נהר אקסאי לנהר מישקובה, מכשול המים האחרון, שנותר בינם לבין כיס סטלינגרד. הדיוויזיה ה-302 של הארמייה ה-51, שספגה את עיקר המהלומה הגרמנית, חדלה להתקיים ככוח לוחם.
הפיקוד הסובייטי הגיב במהירות למתקפה הגרמנית החדשה. הסטאבקה דחתה את מועד המבצע המתוכנן לחיסול כיס סטלינגרד, ושינתה את יעדיו של מבצע סטורן (שנועד להתחיל ב-16 בדצמבר), כדי לשחרר כוחות לתיגבור הכוחות הסובייטיים, שניצבו מול ארמיית הפאנצר הרביעית. ב-13 בדצמבר נעתר סטלין לבקשת אנדריי יריומנקו מפקד חזית סטלינגרד ואלכסנדר ואסילבסקי, נציג הסטאבקה באזור סטלינגרד, להעביר את ארמיית המשמר השנייה הרעננה, שכללה 6 דיוויזיות רגלים וקורפוס ממוכן אחד (כ-90 אלף חיילים), תחת פיקודו, כדי לסייע בבלימת המתקפה הגרמנית. הארמייה נאלצה לעבור מרחק של למעלה מ-180 ק"מ מהעבר המזרחי של הוולגה בתנאי מזג אוויר קשים כדי להגיע ליעדה, והגעתה התעכבה למשך מספר ימים קריטיים. באותו יום הורה יריומנקו לקורפוס הממוכן ה-4 ולדיוויזיה ה-187 מארמיית ההלם החמישית, וכן לקורפוס הממוכן ה-13 מעתודת החזית, לנוע דרומה במטרה להנחית התקפת נגד על כוחות החלוץ הגרמניים.
ב-14 וב-15 בדצמבר ערך הקורפוס הממוכן ה-4 המתוגבר, שורת התקפות נגד עזות על הכוח הגרמני שהחזיק בורחניה קומסקי, ובמקביל חצתה בריגדה אחת שלו את נהר אקסאי, ואיימה על עורפם של הכוחות הגרמניים, שהקימו ראש גשר בגדה הצפונית של הנהר. ברמה סביב הכפר התפתח קרב שריון גדול. ב-15 בחודש נאלצו הגרמנים לפנות את ורחניה קומסקי, ולסגת חזרה לראש הגשר שלהם על נהר אקסאי, לאחר שספגו אבדות כבדות בשריון (19 טנקים הושמדו לחלוטין, ורבים אחרים ניזוקו). מתקפת הנגד הסובייטית המוצלחת עיכבה את המשך ההתקדמות הגרמנית במספר ימים, ואיפשרה לפיקוד הסובייטי להזרים כוחות עתודה חזקים לזירת המערכה. דיוויזיית הפאנצר ה-6 נותרה בשלב זה עם כ-40 טנקים מבצעיים בלבד. ב-17 וב-18 בדצמבר חידשו דיוויזיית הפאנצר ה-6 וצוות קרב מדיוויזיית הפאנצר ה-23 את ההתקפה על ורחניה קומסקי, אך כל ניסיונותיהם לכבוש מחדש את הרמה שמדרום לכפר נכשלו.
ב- 19 בדצמבר חודשה ההתקדמות הגרמנית, לאחר שכוחו של הות תוגבר על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-17 החלשה, שכללה 54 טנקים. לאחר יומיים של לחימה הצליח הכוח הגרמני המתוגבר, בסיוע מאות גיחות של מטוסי צי האוויר הרביעי להגיע עד לנהר מישקובה, כ-50 ק"מ בלבד מכוחות הארמייה השישית בכיס סטלינגרד, ואף להקים ראש גשר מעבר לנהר. אולם כוחות החלוץ של ארמיית המשמר השנייה הגיעו בזמן כדי לבלום את המשך התקדמות הגרמנית, בסיוע כוחות מארמיית ההלם החמישית.
מבצע "סטורן קטן"
המתקפה הגרמנית מדרום לסטלינגרד (מבצע "סופת חורף"), יחד עם העובדה שהכוחות הגרמניים הנצורים בכיס סטלינגרד ריתקו חלק גדול מהכוחות הסובייטיים, גרמו לפיקוד הסובייטי לשנות את תוכניותיו האסטרטגיות להמשך המתקפה בחזית הדרום. לפי התוכנית המקורית, במסגרת מבצע סטורן, נועדו הכוחות הסובייטיים העיקריים לנצל את הצלחת מבצע אורנוס כדי להמשיך במתקפה בכיוון דרום-מערב במטרה להגיע לים אזוב ולנתק את הכוחות הגרמניים באזור הקווקז. אולם סטלין, שחשש מהאפשרות שהגרמנים יצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית, ולחלץ את הארמייה השישית, הורה לוואסילבסקי להעניק עדיפות ראשונה למשימת חיסול הכוחות הגרמניים הנצורים בסטלינגרד, ולבצע את מבצע סטורן באמצעות כוחות החזית הדרום-מערבית בלבד.
הפיקוד הסובייטי החליט להסתפק בגרסה מצומצמת של מבצע סטורן, שקיבלה את שם הקוד מבצע סטורן קטן. במסגרת המבצע נועדו שלוש ארמיות של החזית הדרום-מערבית, שאחת מהן, הארמייה השישית, סופחה אליה מחזית וורונז' לצורך המבצע, למוטט את האגף השמאלי של קבוצת ארמיות דון ולהתקדם דרומה במטרה לאיים על עורפו של ריכוז הכוחות הגרמני באזור הצ'יר התחתון ולאלץ את מאנשטיין לנטוש את ניסיון החילוץ של הארמייה השישית.
המתקפה הסובייטית נפתחה ב-16 בדצמבר. המהלומה העיקרית הונחתה על עמדות הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי על נהר הדון. לאחר יומיים של לחימה התמוטטה ההתנגדות האיטלקית, והכוחות הניידים הסובייטיים, שכללו 4 קורפוסי טנקים וקורפוס ממונע, פתחו בהתקדמות מהירה דרומה בכיוון מורוזובסק ומילארובו, תוך שהם משמידים בדרכם מצבורי אספקה גרמניים ומשתלטים על צומתי מסילות ברזל חיוניים. תוך מספר ימים הביסו הכוחות הסובייטיים את הארמייה השמינית (שאיבדה כמחצית מכוחה) ואת שרידי הארמייה הרומנית השלישית, והסבו אבדות כבדות לפלגת הארמייה הולידט. קורפוס הטנקים הסובייטי ה-24 התקדם למעלה מ-300 ק"מ תוך שישה ימים. ב-24 בדצמבר עם שחר תקף הקורפוס את שדה התעופה הגרמני בטצ'ינסקאיה, הבסיס העיקרי של מטוסי התובלה שהעבירו אספקה לסטלינגרד, השמיד מטוסים רבים בעודם על הקרקע, ואילץ את הנותרים לפנות בבהילות את שדה התעופה. הגרמנים הודו באובדן 72 מטוסי תובלה בהתקפה, ונאלצו לעבור להשתמש בשדה התעופה בסאלסק, במרחק כ-300 ק"מ מסטלינגרד, כבסיס העיקרי של הרכבת האווירית לארמייה השישית.
הצלחת מבצע "סטורן קטן" העמידה את מאנשטיין בפני דילמה קשה - להמשיך במבצע סופת חורף, ולהסתכן בהתמוטטות קבוצת הארמיות שלו ובניתוק כוחותיו מעורפם, או להורות להות להפסיק את המאמץ לחבור לכוחות המכותרים בכיס סטלינגרד, לאחר שהגיע למרחק קצר מהכיס, ולהעביר חלק מכוחו מערבה, כדי לסייע בבלימת המתקפה הסובייטית החדשה ובייצוב החזית הגרמנית באזור הדון. בשלב ראשון, נאלץ מאנשטיין לנטוש את תוכניתו לתקוף עם קורפוס הפאנצר ה-48 מאזור ניז'ני צ'ירסקאיה מזרחה, כדי לסייע לניסיון החילוץ של הות, והורה לקורפוס לנטוש את עמדותיו על נהר צ'יר ולנוע במהירות מערבה, כדי לבלום את פריצת הכוחות הניידים הסובייטיים דרומה.
שמאל|ממוזער|250px|מבצע סטורן קטן
ב-19 בדצמבר שלח מאנשטיין את מיור אייסמן, קצין המודיעין של קבוצת ארמיות דון, לכיס סטלינגרד, במטרה להכין את פיקוד הארמייה השישית לביצוע "מבצע דונרשלג" (הלמות רעם), שם הקוד שניתן לפריצה החוצה של כוחות הארמייה דרך טבעת הכיתור הסובייטית, במטרה לחבור לכוח החילוץ של הות. אולם מפקד הארמייה השישית, פרידריך פאולוס, וראש המטה שלו, ארתור שמיט, טענו שבתנאים הנוכחיים (המחסור בדלק ובתחמושת, המצב הפיזי הירוד של הגייסות והמרחק אותו נדרשו לעבור כוחות הארמייה כדי לחבור לכוח החילוץ של הוט) לא ניתן לבצע את הפריצה החוצה . סיבה נוספת להתנגדות פאולוס ושמיט לפריצה החוצה מכיס סטלינגרד הייתה, שמהלך זה היה מנוגד לפקודה המפורשת של היטלר להמשיך להחזיק בסטלינגרד בכל מחיר. מאנשטיין מצדו, לא העז לתת פקודה לפאולוס לבצע את מבצע "דונרשלג", מבלי שקיבל אישור לכך מהיטלר ומהפיקוד הגרמני העליון, והסתפק במתן הוראה לפאולוס להתחיל בהכנות לקראת הפריצה החוצה.
במשך היומיים הבאים ניסה מאנשטיין ללא הצלחה לקבל אישור מהיטלר לפינוי כיס סטלינגרד. בינתיים ספגו כוחותיו של הות אבדות כבדות בלחימה סביב ראש הגשר שלהם מצפון לנהר מישקובה, ומצבה של קבוצת הארמיות דון הידרדר במהירות נוכח המשך התקדמות הכוחות הניידים הסובייטיים לאזורי העורף שלה. לבסוף, ב-23 בדצמבר בערב הורה מאנשטיין להות להתחיל לסגת לקו נהר אקסאי, ולהעביר את דיוויזיית הפאנצר ה-6 (שכללה את רוב כלי הרכב המשוריינים שנותרו לו) מערבה, כדי לתגבר את קורפוס הפאנצר ה-48.
למחרת פתחו הארמייה ה-51 וארמיית המשמר השנייה, שתוגברו עד שכללו כ-150 אלף חיילים ו-630 טנקים, במתקפת נגד חזקה מדרום לסטלינגרד. המתקפה הסובייטית העיקרית הונחתה על הכוחות הרומניים, שהגנו על האגף המזרחי של קורפוס הפאנצר ה-57, גרמה להם אבדות כבדות ואילצה את כוחותיו של הות לסגת במהירות לעמדות המוצא שלהם כדי להינצל מכיתור. ב-29 בדצמבר נאלצו שארית כוחות הציר לפנות גם את קוטלניקובו ולסגת לעבר נהר סאל. כישלון מבצע החילוץ של הות, ביחד עם הצלחת מבצע "סטורן קטן", שאילץ את מאנשטיין להתרכז במאמץ למנוע מהכוחות הסובייטיים להגיע לים אזוב ולסגור את פתחת רוסטוב על הדון, חרצו למעשה את גורל הארמייה השישית הנצורה בסטלינגרד.
קיימת מחלוקת היסטורית סביב השאלה, האם הארמייה השישית הייתה צריכה לנסות לפרוץ החוצה מ"כיס סטלינגרד" במהלך חמשת הימים (19 - 23 בדצמבר) בהם נמצאו כוחותיו של הות במרחק קצר יחסית ממנה. בראייה לאחור, פריצה החוצה הייתה הסיכוי היחיד להציל לפחות חלק מכוחות הארמייה מהשמדה. אולם נראה שסיכויי ההצלחה של מהלך כזה היו קלושים. הארמייה השישית סבלה ממחסור חמור בדלק, ונותרו ברשותה רק מעט טנקים כשירים לתנועה. ניסיון לפריצה רגלית, תוך נטישת רוב כלי הרכב הממונעים, מול כוחות סובייטיים עדיפים בהרבה, היה הימור מסוכן, שהיה עלול להסתיים בהשמדת רוב הכוחות הפורצים בערבה השטוחה מדרום לסטלינגרד. השמדת הארמייה השישית הייתה משחררת כוחות סובייטיים חזקים, שרותקו למצור על כיס סטלינגרד, ואולי אף מאפשרת לצבא הסובייטי לנתק ולהשמיד את קבוצת ארמיות A באזור הקווקז.
חיסול הכוחות הגרמניים בכיס סטלינגרד
שמאל|ממוזער|250px|מבצע טבעת
כבר בראשית דצמבר 1942 ניסו הכוחות הסובייטיים לחסל את הכוחות הגרמניים המכותרים בכיס סטלינגרד. אולם המתקפה נכשלה, תוך אבדות כבדות, משום שלא הוכנה כראוי. המודיעין הסובייטי העריך בטעות שבתוך כיס סטלינגרד מצויים כ-80 אלף חיילים גרמנים בלבד, וכתוצאה מכך סבר הפיקוד הסובייטי שניתן יהיה לחסל את הכוח המכותר בקלות יחסית. בעקבות כישלון ההתקפה הראשונה על כיס סטלינגרד הבין הפיקוד העליון הסובייטי, שיש צורך לרכז כוחות גדולים, ולתגבר את כוחותיו בטבעת הכיתור הפנימית, כדי להשלים את חיסול אגד הכוחות הגרמני המכותר. קונסטנטין רוקוסובסקי, מפקד חזית הדון ואחד המפקדים המוכשרים ביותר של הצבא האדום, קיבל את הפיקוד על הכוחות, שנועדו לבצע את המתקפה הסופית על כיס סטלינגרד, והופקד על תכנון המבצע. אולם קשיים לוגיסטיים והעברת חלק מכוחות העתודה הסובייטיים דרומה כדי להדוף את ניסיון החילוץ של הרמן הות באמצע דצמבר, גרמו לדחיית המתקפה הסובייטית על כוחות הארמייה השישית לראשית ינואר 1943.
כישלון ניסיון החילוץ של הות פגע קשות במורל של חיילי הארמייה השישית הנצורים בכיס סטלינגרד. עד אמצע דצמבר הם עדיין היו במצב פיזי סביר, אף על פי שמנת המזון שניתנה להם קוצצה פעם אחר פעם. אולם ככל שהתארך המצור ומזג האוויר החורפי נעשה קשה יותר, החמיר מצבם של החיילים הנצורים, והם החלו למות במספרים גדולים. בסוף דצמבר כבר צנחו הטמפרטורות אל מתחת למינוס 20 מעלות, וחיילי הארמייה השישית, שלא היו מצוידים כראוי בבגדי חורף, החלו לסבול מכוויות קור ומהיפותרמיה. המחסור החמור בדלק גרם לכך, שלא ניתן היה לחמם כראוי את העמדות והמחפורות של החיילים, ומרבית כלי הרכב הממונעים הושבתו.
בפרק הזמן שחלף בין השלמת כיתור הארמייה ה-6 (23 בנובמבר) לבין פתיחת המתקפה הסובייטית הסופית על כיס סטלינגרד (10 בינואר 1943) נספו לפחות 50 אלף חיילים בתוך הכיס, בנוסף לעשרות אלפי פצועים שפונו בדרך האוויר רובם הגדול מצאו את מותם כתוצאה משילוב קטלני של תת-תזונה, מחלות וחשיפה לקור. כאשר נפתחה לבסוף המתקפה הסובייטית הסופית, מרבית החיילים הגרמנים שנותרו בחיים היו במצב גופני קשה.
הפיקוד הסובייטי ריכז לקראת המתקפה הסופית על כיס סטלינגרד 47 דיוויזיות שכללו 280 אלף חיילים, כ-9,000 תותחים ומרגמות, 264 טנקים ו-400 מטוסים. הכוח התוקף לא נהנה מעדיפות מספרית גדולה על הכוחות הגרמניים הנצורים - שכללו בשלב זה פחות מ-200 אלף חיילים וכ-100 טנקים ותותחי סער מבצעיים - אך האחרונים סבלו מתת תזונה, מהעדר ציוד מתאים ללחימה בתנאי חורף וממחסור חמור בדלק ובתחמושת, ולכן התקשו להתגונן ביעילות.
ב-10 בינואר נפתח מבצע טבעת לחיסול כיס סטלינגרד בהפגזה עזה מאלפי תותחים ומטל"רים מדגם קטיושה. תוך שבוע כבשו הכוחות הסובייטיים כשני שלישים מהשטח של הכיס הגרמני, כולל שדה התעופה פיטומניק. רוב היחידות הגרמניות התגוננו בעוז ונלחמו עד הסוף, תוך שהן מסבות אבדות ניכרות לכוחות התוקפים (חזית הדון ספגה כ-22 אלף נפגעים בשבוע הראשון של המתקפה) ורק כמה אלפי חיילים נפלו בשבי. הכוחות הסובייטיים המשיכו להתקדם באיטיות, ולדחוק את שרידי הארמייה השישית מערבה אל חורבות סטלינגרד, שם המשיכה הארמייה ה-62 לתקוף את הכוחות שניצבו מולה. לאחר ארבעה ימים של התארגנות מחדש, פתחה חזית הדון ב-21 בינואר, במתקפה סופית על מה שנותר מהכיס הגרמני.
לקראת סוף ינואר החלה ההתנגדות הגרמנית להתפורר, והחיילים הגרמנים החלו להיכנע במספרים גדלים והולכים. ב-22 בחודש נפל שדה התעופה גומארק לידי כוחות הצבא האדום, ולמחרת נכבש גם מסלול הנחיתה האחרון שנותר בידי הגרמנים בסטלינגרדסקי. כתוצאה מכך, ניתן היה להמשיך להעביר אספקה לכיס סטלינגרד רק באמצעות הצנחה מהאוויר. ב-26 בחודש חברו יחידות מהארמייה ה-21 עם כוחות הארמייה ה-62 באזור תל מאמייב, והשלימו את ביתור כוחות הארמייה השישית לשניים. למרות מצבם הנואש המשיכו שרידי הכוחות הגרמניים להילחם בתוך חורבות סטלינגרד במשך שבוע נוסף. ב-31 בינואר נכנעו פאולוס (שהועלה ברגע האחרון לדרגת גנרל פלדמרשל על ידי היטלר) והכוחות הגרמניים בכיס הדרומי, אך הקורפוס ה-11 בחלקה הצפוני של העיר המשיך להילחם יומיים נוספים, ורק ב-2 בפברואר תמה הלחימה בסטלינגרד. פאולוס ועשרים ושניים גנרלים נוספים ועוד 91,000 חיילים גרמנים, רומנים ואיטלקים נשבו. כ-100 אלף חיילים נוספים מכוחות הציר נהרגו בלחימה או מתו מסיבות שונות במהלך חיסול כיס סטלינגרד. הצבא האדום לקח שלל כמויות עצומות של נשק וציוד כבד. מקורות סובייטיים טענו שבמהלך חיסול כיס סטלינגרד נלקחו שלל 750 מטוסים, 1,500 טנקים, 8,000 תותחים ומרגמות, ו-61,000 משאיות, אך אין ספק שמדובר במספרים מוגזמים מאוד. הכוחות הסובייטיים שהשתתפו ב"מבצע קלחת", ספגו במהלכו למעלה מ-50 אלף נפגעים ואיבדו כשני שלישים ממצבת הטנקים שהייתה להם בפתיחת המבצע.
החיילים שנלקחו בשבי בכיס סטלינגרד היו חלשים מרעב וממחלות, ולא קיבלו טיפול רפואי ראוי. חלקם נשלחו למחנות עבודה במזרח, שם מתו רבים מהם מתשישות ומרעב. כמה קצינים בכירים הוחזקו במוסקבה, ונוצלו לצורכי תעמולה. חלקם חתמו על הצהרות כנגד היטלר, ששודרו לכוחות הגרמנים. הגנרל ולטר פון זיידליץ-קורצבאך הציע אף להקים צבא גרמני אנטי נאצי מקרב השבויים, אך הצעתו נדחתה. רק כ-6,000 מהשבויים הצליחו לשרוד את השבי הסובייטי ולחזור לגרמניה, כשהאחרונים בהם שוחררו ב-1955.
הציבור הגרמני למד על גודל התבוסה רק בסוף ינואר 1943. משרד התעמולה של יוזף גבלס המשיך להסביר לגרמנים, עד שלב מאוחר בלחימה, כי הניצחון עדיין צפוי בחזית סטלינגרד. מספר שבועות לפני הכניעה נפסקו לפתע הדיווחים מהחזית, ולאחר מכן הוכרז על הכניעה. ב-18 בפברואר נאם גבלס בברלין את נאום "היכל הספורט", בו קרא לעם הגרמני להילחם "מלחמה טוטאלית" ולהקדיש לשם מטרה זו את כל משאביו.
סיכום
שמאל|ממוזער|250px|שיירת שבויים גרמנים, 1943
הניצחון הסובייטי במערכה באזור סטלינגרד, היה אולי נקודת המפנה המשמעותית ביותר במלחמת העולם השנייה, לפחות במסגרת המערכה נגד גרמניה הנאצית. היה זה הניצחון המכריע הראשון של הצבא הסובייטי במלחמה נגד גרמניה ובעלי בריתה. לאחר קרב סטלינגרד עברה היוזמה האסטרטגית לידי הצד הסובייטי, שהחזיק בה עד לתום המלחמה (למעט מספר חודשים באביב ובקיץ 1943), והצבא הגרמני החל בנסיגתו הארוכה מהשטחים אותם כבש בברית המועצות.
התבוסה בקרב סטלינגרד וכניעת שרידי הארמייה השישית היוו מהלומה קשה לנאצים ולמדינות הציר. מנגד הם תרמו להעלאת "רוח הלחימה" (esprit de corps) של הצבא הסובייטי, ושימשו מקור לעידוד ולתקווה עבור עמי ברית המועצות, וכל השותפים במערכה נגד גרמניה הנאצית (כולל לוחמי המחתרות האנטי-נאציות ברחבי אירופה הכבושה). קרב סטלינגרד הוכיח בפעם הראשונה, שניתן להביס את גרמניה הנאצית. הצבא הגרמני לא הצליח להתאושש לחלוטין מהאבדות הכבדות בכוח אדם ובציוד צבאי שספג במהלך המערכה באזור סטלינגרד.
בנוסף להשמדת כמעט שתי ארמיות גרמניות, שנלכדו בכיס סטלינגרד, הצבא הסובייטי הביס לחלוטין ארבע ארמיות של בעלות בריתה של גרמניה הנאצית (רומניה, איטליה והונגריה), שכללו כ-50 דיוויזיות, במהלך מתקפת החורף שלו, וגרם להן מאות אלפי נפגעים. כתוצאה מכך נאלצה ההנהגה הנאצית להסכים להוצאת מרבית הכוחות של אותן מדינות מהחזית הסובייטית, ובכך הקטינה באופן משמעותי את היקף הכוחות שעמדו לרשות הפיקוד הגרמני בחזית המזרחית.
הגורם העיקרי לתבוסה הגרמנית במערכה על סטלינגרד היה היגררות הפיקוד הגרמני למערכת התשה ושחיקה, בשטח בו לא ניתן היה להביא לידי ביטוי את יתרונות הצבא הגרמני בניהול לוחמת תנועה ולנצל את עדיפותו בטנקים ובמטוסים, החלטה שנבעה בעיקרה משיקולים פוליטיים של היטלר. גורם שני היה הזלזול של הפיקוד הגרמני ביכולות של הצבא הסובייטי ובכושר ההתאוששות שלו. הפיקוד של הארמייה ה-62, לעומת זאת, השכיל לנצל בצורה אופטימלית את היתרונות שהקנו לו התנאים הייחודיים של הלוחמה בתוך חורבות סטלינגרד (לוחמה בשטח בנוי). ברמה האסטרטגית, הפיקוד הסובייטי העליון הוכיח את עדיפותו על הפיקוד הגרמני. עדיפות שבאה לידי ביטוי בתכנון ובביצוע של מתקפת הנגד באזור סטלינגרד, ולאחר מכן של מבצע סטורן הקטן ושל המבצעים ההתקפיים הסובייטיים באזור הדון העליון בחורף 1942/1943.
באופן פרדוקסלי, דווקא ההתקדמות המהירה של הכוחות הגרמניים בשלבים הראשונים של מתקפת הקיץ הגרמנית, והשטחים הנרחבים שנכבשו על ידם בדרום ברית המועצות בחודשים יולי-ספטמבר 1942, סייעו ליצירת התנאים לתבוסת כוחות הציר במערכה על סטלינגרד. הם אילצו את הפיקוד הגרמני (שסבל ממחסור בעתודות) למתוח את כוחותיו עד קצה גבול היכולת, כדי להחזיק בשטחים הכבושים החדשים, ולהסתמך יותר ויותר על צבאות המדינות הגרורות של גרמניה הנאצית, כדי להגן על האגפים החשופים של הכוחות הגרמניים. הסתמכות הפיקוד הגרמני על חיילות המשלוח של רומניה, איטליה והונגריה בחזית הסובייטית הוכחה כטעות גורלית, ותרמה תרומה מכריעה להצלחת המתקפות הסובייטיות באזור סטלינגרד והדון בחורף 1942/1943. גורם נוסף להצלחת מתקפת הנגד הסובייטית היה העדר עתודות ניידות חזקות באזורי העורף של קבוצת ארמיות B. שני הגורמים הללו מסבירים מדוע זכתה המתקפה הסובייטית בחזית הדרום להישגים מרשימים כל כך, בעוד שהמתקפה הסובייטית המקבילה על בליטת רז'ב בחזית המרכזית (מבצע מארס) נכשלה, ולא זכתה להישגים קרקעיים משמעותיים.
אבדות הצדדים היריבים
קשה לתת אומדן מדויק של אבדות הצדדים היריבים במערכה סביב סטלינגרד. הסיבה העיקרית לכך היא העדר תיחום מוסכם של הזמן והמרחב הגאוגרפי במסגרתם התנהלה המערכה. נקודת הסיום של המערכה (2 בפברואר 1943) ברורה, אך אין הסכמה לגבי נקודת הפתיחה שלה. ניתן להתחיל אותה ב-17 ביולי 1942, כאשר הארמייה השישית נתקלה לראשונה בכוחות חזית סטלינגרד ממערב לעיקול נהר הדון, ב-23 באוגוסט, כאשר הכוח הראשון של הצבא הגרמני הצליח להגיע לוולגה מצפון לסטלינגרד, או ב-13 בספטמבר, כשהחלה המערכה בתוך העיר סטלינגרד. אותו דבר ניתן לומר לגבי תיחום המרחב הגאוגרפי במסגרתו התנהלה המערכה. אם נתייחס לשטח במסגרתו התנהלה מתקפת הנגד הסובייטית בנובמבר 1942, מדובר במרחב הגאוגרפי המשתרע בין נהר וולגה במזרח, נהר דון בצפון, נהר צ'יר במערב, ונהר אקסאי בדרום. אבל מבצע סטורן קטן, שנערך ממערב לנהר צ'יר, היה קשור באופן ישיר לקרב סטלינגרד, ולכן יש הצדקה לכלול גם את האזור במסגרתו התנהל מבצע זה במרחב הגאוגרפי במסגרתו התנהל קרב סטלינגרד.
אם נאמץ הגדרה מרחיבה של תיחום הזמן והמרחב של המערכה, ניתן להעריך שבמהלך המערכה באזור סטלינגרד ספגו כוחות הציר כ-750 אלף נפגעים: הצבא הגרמני ספג כ-500 אלף הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, מתוכם כ-130 אלף נפגעים במהלך המערכה בתוך העיר (13 בספטמבר-18 בנובמבר 1942). הארמיות הרומניות השלישית והרביעית ספגו כ-172 אלף אבדות, ואילו הארמייה האיטלקית השמינית ספגה כ-85 אלף אבדות.
הארמייה ההונגרית השנייה ספגה אף היא אבדות כבדות (כ-200 אלף נפגעים) במהלך המתקפה הסובייטית באזור הדון העליון, שבאה בעקבות קרב סטלינגרד. אולם אין הצדקה לכלול את אבדותיה במסגרת אבדות כוחות הציר במערכה על סטלינגרד, משום שלמתקפה על הארמייה לא היה קשר ישיר לקרב סטלינגרד, והיא התנהלה באזור העיר וורונז', מאות ק"מ מאזור סטלינגרד.
קשה לתת הערכה מדויקת של האבדות שספג הצבא הסובייטי במהלך המערכה. הצבא האדום לא ניהל רישום מסודר של מספרי הנפגעים שלו במהלך המלחמה, כל שכן במהלך הנסיגה המבוהלת בחזית הדרום בקיץ 1942, כאשר יחידות שלמות נעלמו וגורלן לא נודע. לפי החוקר הרוסי גריגורי קריוושייב, שלוש החזיתות הסובייטיות, שהשתתפו במערכה באזור סטלינגרד, ספגו בסך הכל כ-478 אלף הרוגים, נעדרים ושבויים וכ-650 אלף פצועים בשישה וחצי חודשי לחימה. בארבעת החודשים הראשונים של המערכה, בהם נמצא הצבא הסובייטי במגננה, הוא ספג 324 אלף הרוגים ונעדרים (מתוכם לפחות 100 אלף שבויים) ו-320 אלף פצועים. בחודשיים וחצי הבאים של המערכה, מפתיחת מתקפת הנגד הסובייטית ועד השלמת חיסול הכוחות הגרמניים שנלכדו בכיס סטלינגרד, ספגו הכוחות הסובייטיים 155 אלף הרוגים ונעדרים וכ-331 אלף פצועים נוספים.
בשלב הראשון של המערכה (יולי-אוגוסט 1942) ספג הצבא הסובייטי אבדות כבדות פי כמה (עד פי 10) מאבדות כוחות הציר. בתקופה בה התנהלה המערכה בעיקר בתוך העיר סטלינגרד ובסביבתה הקרובה (ספטמבר-נובמבר) השתפר יחס האבדות לטובת הצד הסובייטי, אך אבדות הצבא האדום עדיין עלו במידה רבה על אבדות הצד הגרמני, ואילו לאחר שהצבא האדום עבר למתקפה, התאזן יחס האבדות בין הצדדים היריבים, בעיקר כתוצאה מהאבדות שספגו הגרמנים במהלך חיסול "כיס סטלינגרד".
השלכות הקרב
התבוסה בקרב סטלינגרד והאבדות הכבדות שספג הצבא הגרמני במהלכו עוררו חרדה גדולה בציבוריות הגרמנית וחשש מפני הבאות. התבוסה האיצה את התארגנותם של גורמים המתנגדים למשטר הנאצי בקרב האוכלוסייה האזרחית בגרמניה ובפיקוד הצבא הגרמני. ב-18 בפברואר 1943 נשא יוזף גבלס נאום בארמון הספורט של ברלין בו קרא ל"מלחמה טוטלית" ולהתגייסות מלאה של האוכלוסייה נגד האיום "היהודי-בולשביקי" המתקרב מאסיה. קבוצת סטודנטים ממתנגדי המלחמה, אשר התאגדה בארגון שכונה "הוורד הלבן", הגבירה את פעולותיה על ידי חלוקת אלפי כרוזים ועלונים. מנהיגי הארגון נעצרו והוצאו להורג. אך עצם הקיום של גורמים אופוזיציוניים הגביר את המתח בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה. חלק מחברי האליטה הצבאית, שהתנגדו עוד קודם לכן להמשך הלחימה, ראו בתוצאות הקרב הצדקה לפעולה נגד ראשי המשטר. הנינג פון טרסקו ביצע מספר ניסיונות להתנקש בהיטלר וב-13 במרץ 1943, הצליח להחדיר פצצה למטוסו, אך זו לא התפוצצה. בקיץ 1943 הוקם הוועד הלאומי למען גרמניה החופשית מקרב הקצינים הגרמניים, שנפלו בשבי בסטלינגרד.
הקרב תרם לערעור הברית בין גרמניה לבין איטליה הפשיסטית. האבדות הכבדות שספגה הארמייה השמינית של הצבא האיטלקי בקרבות באזור הדון, ובמיוחד נפילת מרבית חיילי העילית של הקורפוס האלפיני, הביאו לביקורת ציבורית גוברת באיטליה נגד ראשי המשטר הפשיסטי. שרידי הכוחות ששבו לאיטליה ובכללם הקצונה הבכירה, הוסיפו לליבוי ההתנגדות לרודן בניטו מוסוליני. תבוסת חיל המשלוח האיטלקי לברית המועצות, ביחד עם כניעת כוחות הציר במערכה בתוניסיה במאי 1943, וכיבוש סיציליה על ידי בעלות הברית המערביות ביולי אותה שנה, הובילו בסופו של דבר להדחתו של מוסוליני ולכניעת איטליה לבעלות הברית ב-9 בספטמבר 1943.
השמדת הארמייה ההונגרית השנייה במתקפת החורף הסובייטית, שבאה בעקבות קרב סטלינגרד והתבוסה הגרמנית בקרב גרמו לראש ממשלת הונגריה מיקלוש קאלאי לפתוח במגעים חשאיים עם הבריטים והאמריקנים, ויצרו מתיחות גלויה ביחסי ההנהגה ההונגרית עם גרמניה הנאצית. תוצאות הקרב הובילו גם לירידה חדה בפופולריות העממית של המנהיג הרומני יון אנטונסקו, ולהחלשת מעמדו גם בקרב חברי ממשלתו, שחלקם פתחו במשא ומתן עם בעלות-הברית המערביות במטרה להגיע להסכם נפרד עמן. השליט הספרדי פרנסיסקו פרנקו שבאופן רשמי הכריז על נייטרליות, אך תמך בעקיפין בגרמנים באמצעות הדיוויזיה הכחולה שנשלחה לחזית המזרחית, הבין שיש אפשרות ממשית שגרמניה הנאצית תפסיד במלחמה, וכתוצאה מכך הורה להוציא את הכוחות הספרדיים מהחזית הסובייטית לקראת סוף שנת 1943.
גם בממלכת בולגריה שהייתה חתומה על ההסכם התלת-צדדי ניכרו השפעותיו של הקרב. התבוסה הגרמנית הגבירה את ביטחונם של מתנגדי המשטר וחלה עלייה ניכרת במצטרפים לשורות הפרטיזנים מקרב האוכלוסייה הכללית בכלל ובני הקהילה היהודית בפרט. שיעור התמיכה העממית בפרטיזנים עלה והם תקפו ביעילות מתקני תשתית, בסיסי צבא ותחנות משטרה. במקביל חלחל הלחץ בו הייתה נתונה ההנהגה בברלין לכל דרגי הפיקוד והופעל לחץ כבד על בוריס השלישי, מלך בולגריה לצרף את צבאו ללחימה מחד ולהסכים לגירוש היהודים מהמדינה מאידך.
לתוצאות קרב סטלינגרד היו השלכות משמעותיות עבור יהדות רומניה. עד לתבוסה בסטלינגרד פעל שלטונו של יון אנטונסקו להגליית ולהשמדת היהודים מבסרביה ומבוקובינה. יתר יהדות רומניה סבלה מרדיפות, מאובדן האזרחות, מחוקים מפלים ומשוד נכסים, אך פרט למקרים בודדים לא הייתה הגליה ולא הייתה השמדה מאורגנת. בשלב זה הושג הסכם בין גרמניה הנאצית ובין רומניה לשליחת כל יתר יהדות רומניה ברכבות לבלז'ץ להשמדה. השלטונות כבר החלו את תיאום המשלוחים באמצעות הרכבת, כשהגיעו הידיעות על התבוסה בסטלינגרד. בעקבות התבוסה נסוג אנטונסקו מתוכנית השמדת יתר יהדות רומניה והקפיא את כל הפעולות בכיוון זה.
הנצחה
שמאל|ממוזער|250px|מדליה סובייטית ללוחמים שלקחו חלק בקרב
שמאל|ממוזער|250px|בית פבלוב (2006)
ב-22 בדצמבר 1942, עוד בטרם הסתיימה המערכה בסטלינגרד, הוציאה הסטבקה הוראה להעניק מדליה מיוחדת לכל הלוחמים שהשתתפו במערכה באזור סטלינגרד, כולל יחידות הצבא האדום, הנ.ק.ו.ד., הצי, והאזרחים, שלקחו חלק פעיל בלחימה. בסך הכל הוענקה המדליה לכ-750,000 נפש.
ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת העניק לסטלין שלושה העתקים של חרב טקסית מפוארת. החרב הוענקה לסטלין על ידי וינסטון צ'רצ'יל בעת ועידת טהראן בנובמבר 1943. אורך החרב כ-120 ס"מ, היא מושחזת משני צדדיה ועשויה לפי דגם החרבות מימי הביניים. הידית מעוטרת בזהב 18 קראט ואילו הגולה בקצה החרב עשויה מקוורץ. הלהב עשוי עבודת יד מפלדת שפילד איכותית. צ'רצ'יל הציע לסטלין להשאיר את העיר חרבה כאנדרטה לפשעי הנאצים אך סטלין דחה את הצעתו והעדיף לבנות מחדש את העיר.
בשנת 1945 הוענק לסטלינגרד התואר "עיר גיבורה" יחד עם מספר ערים נוספות בברית המועצות. ב-1960 הוקם מונומנט ענק בשם אמא מולדת על פסגת גבעת מאמייב, סביבו נערכו כמה מהקרבות הקשים ביותר במערכה בתוך העיר, כחלק ממתחם זיכרון גדול, שנועד להנציח את הקרב. הפסל, העשוי בטון מזוין, פלדה ומתכות אחרות, מציג דמות אישה אוחזת חרב המוצבת על גבעה קטנה. הוא נבנה על פי מוטיב יווני עתיק של ניקה מסמותרקיה המסמל ניצחון. משקלו כ-20 טון, וגובהו 85 מטר, מהם למעלה מ-50 מטר מוקדשים לדמות האישה; בעת בנייתו היה זה הפסל הגבוה ביותר בעולם (נכון לשנת 2011 הוא הפסל ה-11 בגובהו). כמו כן הוקם במקום "המוזיאון הפנורמי של קרב סטלינגרד" לזכר הקרב (Государственный историко-мемориальный музей-заповедник Сталинградская битва). המוזיאון מחזיק אוסף גדול של חומרים ארכיוניים ומוצגים הקשורים לקרב, פעילות תרבותית הכוללת כנסים המוקדשים לקרב נערכת במסגרתו, ומבקרים בו כחצי מיליון איש בשנה.
במסגרת הנצחת הקרב שוחזר בניין המכונה בית פבלוב על שם סמל יקוב פבלוב, שפיקד על הגנתו במהלך הקרב, ונוסף אליו קיר זיכרון מלבנים אדומות. הקרבות העזים שניטשו על השליטה בבניין, שארכו כחודשיים, הפכו אותו לסמל עמידת הגבורה של המגינים הסובייטים בסטלינגרד.
בערים רבות בעולם הונצח הקרב בשמותיהם של פארקים, כיכרות, רחובות שדרות ומבני ציבור. כך למשל, בפריז ישנם רחוב, כיכר ואף תחנת רכבת תחתית הנושאים את שם הקרב.
הקרב בתרבות
אירועי הקרב היו בסיס למספר ספרים, סרטי קולנוע ואף משחקי מחשב.
הסופר הסובייטי החשוב ויקטור נקרסוב עסק בקרב בספרו בתעלות סטלינגרד (В окопах Сталинграда) שיצא לאור ב-1946. הספר פורסם בכתב העת "הדגל", אחד מכתבי העת היוקרתיים ביותר בברית המועצות. הוא זכה להצלחה רבה, הופץ במיליוני עותקים, תורגם ל-36 שפות וזיכה את נקרסוב בפרס סטלין מדרגה שנייה. על בסיס הספר הופק ב-1956 סרט בשם "החיילים", שזכה בפרס לבמאי במסגרת פסטיבל הקולנוע הכלל-סובייטי (אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בברית המועצות) בשנת 1958.
מלבד נקרסוב, עסק בקרב גם הסופר הסובייטי ממוצא יהודי, וסילי גרוסמן, שנמנה עם הסופרים החשובים בברית המועצות, ושימש ככתב צבאי במהלך המלחמה. הוא כתב את הספר "החיים והגורל" (1959) (Жизнь и судьба), שיחד עם ספרו בעד העניין הנכון מהווים את היצירות הספרותיות החשובות ביותר שלו. הספר מתאר את הקרב ומתייחס גם לזווית היהודית. ב-2012 עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בעלת אותו שם.
סופר סובייטי נודע נוסף שעסק בקרב הוא קונסטנטין סימונוב, שהקדיש לקרב את ספרו ימים ולילות (Дни и ночи). הספר תורגם לעברית ופורסם בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1945. הוא מתאר לחימה של יחידה סובייטית קטנה במהלך קרב סטלינגרד.
עלילתו של הספר ורד צהוב, מאת ברק חמדני, מתרחשת בין היתר באחד מרחובותיה החרבים של העיר, ומתארת את ימי חייה האחרונים של קבוצת חיילים גרמניים, רגע לפני התבוסה.
הקרב היווה גם השראה לסרטים מערביים. ביניהם סרטו של ז'אן-ז'אק אנו, "אויב בשער" (2001), שבמרכזו עומד דו-קרב צלפים, שנערך בין הצלף הסובייטי הידוע וסילי זייצב לבין הצלף הגרמני (הבדיוני) ארווין קניג. ב-1993 יצא הסרט הגרמני "סטלינגרד" בבימוי יוזף וילסמאייר ובכיכוב תומאס קרצ'מן, על גורלה של קבוצת חיילים החווה את זוועות המלחמה.
ב-2011 הבמאי הרוסי פיודור בונדרצ'וק צילם את סרטו סטלינגרד בהתבסס על ספרי זכרונות של לוחמים ואירועי בית פבלוב, בסרט מלחמה שהיה לסרט הרוסי הראשון שצולם בפורמט IMAX.
בנוסף, עלילתם של משחקי מחשב רבים מתרחשת בסטלינגרד. חלקם משחזרים את הקרב וחלקם מקדישים לו רק חלק מהעלילה.
לקריאה נוספת
מקורות ראשוניים וספרי זכרונות
מכתבים מסטלינגרד - לקט מכתבים של חיילים גרמניים, שהשתתפו בקרב סטלינגרד.
גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, תל אביב: הוצאת מערכות, 1982
וסילי צ'ויקוב, המלחמה על סטלינגרד, הוצאת מערכות, 1970
פרידריך פון מלנתין, קרבות שריון, הוצאת מערכות, 1960
ספרים העוסקים במערכה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
אלן קלארק, מבצע ברברוסה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1979
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, תל אביב: הוצאת מערכות, 1968
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1976
ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, תל אביב: הוצאת דביר, 2001
קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן, (תרגום מאנגלית: שולי נוסבאום), תל אביב: עם עובד סדרת אפקים, 2009.
G. F. Krivosheev, Russia and the USSR in the Wars of the XX Century, Loss of Armed Forces -Statistical Investigation, Moscow, 2001 - מחקר מקיף אודות אבדות הצבא האדום, מעודכן לפי ארכיונים שנפתחו לאחר נפילת ברית המועצות
ספרים ומחקרים המתמקדים בקרב סטלינגרד
אנטוני ביוור, סטלינגרד, תל אביב: הוצאת יבנה, 2000
עופר ריחני, קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה, הוצאת קינג, 2011
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש לקרב סטלינגרד, באתר stalin-batle
"דו-קרב צלפים", תיאור דו- קרב הצלפים בסטלינגרד מאת מרשל ו' צ'ויקוב בכתב העת מערכות
יובל מלחי, סטלינגרד, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית
קרב סטלינגרד, 2 באוקטובר 1942, ארכיון הסרטונים של AP
גרמניה נכנעת בקרב סטלינגרד, 31 בינואר 1943, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
*
סטלינגרד, הקרב על
סטלינגרד, הקרב על
סטלינגרד, הקרב על
סטלינגרד, הקרב על | 2024-09-28T21:20:15 |
יוזף רדצקי פון רדץ | יוהאן יוזף ונצל גראף רדצקי פון רדץ (בגרמנית: Johann Josef Wenzel Graf Radetzky von Radetz,
בצ'כית: Jan Josef Václav Antonín František Karel hrabě Radecký z Radče ; 2 בנובמבר 1766 - 5 בינואר 1858) היה אציל צ'כי ומצביא של בית הבסבורג באימפריה האוסטרית, המפקד העליון של צבא האימפריה ההבסבורגית (תחת הקיסרים פרנץ השני, פרדיננד הראשון ופרנץ יוזף).
רדצקי הפך לאגדה כבר בחייו, בזכות אומץ לבו ותיקון רושם התבוסות שצבא האימפריה האוסטרית ספג מידי נפוליאון בקרב. הוא תרם להורדת נפוליאון מהבמה הצבאית והפוליטית, הן בקרב לייפציג שהחיש את קיצו של נפוליאון, והן בפעילותו המדינית בקונגרס וינה ב-1815.
בשנת 1831 חזר רדצקי ומונה למפקד בצבא האוסטרי בחצי האי האפניני. הוא מונה להיות גנרל-פלדמרשל ב-1836, ותפקודו בשדה הקרב בשנת אביב העמים, 1848, כשהיה בן 82, בסכלו את המרד נגד הכוחות השמרניים, המסתייעים באוסטרים, תוך הבסת הצבא הסרדיני שנחלץ לעזרת המורדים, הוסיף לתהילתו.
הוא פרש סופית לאחר 73 שנה בשרות צבא אוסטריה ויוהאן שטראוס האב הנציחו בקצב המארש, ביצירתו "מארש רדצקי".
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
יוזף רדצקי נולד למשפחת אצולה צ'כית, בעלת שורשים הונגריים, בטירת טרבניצה (בצ'כית: Třebnice, בגרמנית: טרבניץ, Trebnitz), שליד (כיום בתחומי) העיירה סדלצאני (בצ'כית: Sedlčany) בבוהמיה. הוא התייתם בגיל צעיר, וסבו הרוזן נטל לידיו את האחריות לחינוכו. לאחר מות סבו, עבר ללמוד באקדמיה התרזיאנית (על שם מריה תרזה) בווינה. האקדמיה נסגרה זמנית ב-1785, בעת שעשה בה את שנתו הראשונה, והוא החל בהכשרה כצוער בצבא האוסטרי. בשנה שאחריה רדצקי התמנה לקצין, וב-1787 קיבל דרגת לוטננט ברגימנט של קירסירים. במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791), ולאחר מכן (1795-1792), בארצות השפלה האוסטריות (בלגיה של ימינו), רדצקי שירת כשליש הן תחת המרשל פרנץ מוריץ פון לאסי והן תחת הפילדמרשל ארנסט גדעון פון לאודון. בעת שירותו בארצות השפלה השתתף בקרב פלרי (בצרפתית: Fleurus), אשר נערך ב-26 ביוני 1794, תחת פיקודו של ז'אן פייר דה בולייה (בצרפתית: Jean Pierre de Beaulieu, בגרמנית: Johann Peter Beaulieu), כנגד הצבא הצרפתי בפיקודו של ז'אן-בטיסט ז'ורדן (בצרפתית: Jean-Baptiste Jourdan, לימים מרשל צרפת). קרב זה הסתיים אומנם בניצחון צרפתי מכריע, אך רדצקי הצטיין בו בהובילו סיור פרשים לעבר שרלרואה, מעבר לקווי האויב. רדצקי השתתף בקרבות גם בראשית קיץ 1795, בעת שהצבא הצרפתי פלש לחבל הריין, וניצח צבא אוסטרי שיצא לכיוונו מארצות השפלה האוסטריות.
ממוזער|200px|טירת טרבניצה, מקום הולדתו של רדצקי
המלחמות הנפוליאוניות
בשנה שלאחריה רדצקי לחם באיטליה, שוב תחת פיקודו של ז'אן פייר דה בלייה, כנגד צבא צרפתי, זו הפעם, בפיקודו של נפוליאון בונפרטה. אף על פי שגם בקרבות באיטליה הייתה ידו של הצבא האוסטרי על התחתונה, רדצקי התבלט בתפקודו כקצין, ובקרב בוולגיו סול מינצ'יו (באיטלקית: Valeggio sul Mincio), אף הצליח, עם מספר הוסארים, להציל את מפקדו דה בלייה. בהמשך המערכה באיטליה, רדצקי, שהועלה לדרגת מיור, השתתף במצור על מנטואה (1797-1796), שאף הוא הסתיים במפלה, מנקודת ראות אוסטרית. בשנים הבאות רדצקי, אשר בלט כקצין אמיץ ומיומן, המשיך להתקדם בסולם הדרגות. כלוטננט קולונל הוא לחם בטרביה, ב-1799, ובהמשך השנה, הוא לחם בקרב נובי (Novi). בקרב מרנגו, רדצקי, עתה בדרגת קולונל במטהו של מיכאל פון מלאס, נפצע כאשר ספג חמישה כדורים. בשנת 1801 רדצקי הוכתר כאביר במסדר הצבאי על שם מריה תרזה. בשנת 1805, בעודו עושה דרכו לקראת קרב אולם, רדצקי התבשר על קידומו לדרגת גנרל מיור (בגרמנית: Generalmajor ובארצות דוברות אנגלית מייג'ור גנרל), ואודות הצבתו באיטליה, תחת פיקודו של הארכידוכס קרל, דוכס טשן. באיטליה רדצקי השתתף בקרב קלדיירו (Caldiero), אשר נערך ב-30 באוקטובר 1805, והסתיים בתבוסה אוסטרית. בשנים הבאות שרר שלום יחסי, והוא עסק בתפקידי הדרכה צבאיים. בשנת 1809 רדצקי פיקד על בריגדה בקרב אקמיהל (Eckmühl) שבבווריה, אשר נערך ב-21 וב-22 באפריל. גם בקרב זה האוסטרים ובעלי בריתם נוצחו על ידי הצרפתים. אחרי הקרב רדצקי קודם לדרגת פלדמרשל-לוטננט, ופיקד על אוגדה בקרב וגראם, אשר נערך בתחילת יולי, שאף הוא הסתיים בניצחון צרפתי. בשנת 1810 רדצקי הוכתר כמפקד במסדר הצבאי על שם מריה תרזה, וכן זכה כי גדוד הוסרים יקרא על שמו. בין השנים 1809 ו-1812 רדצקי כיהן כראש המטה הכללי של הצבא האוסטרי וזכה לאהדה רבה (אם כי לתפקיד זה לא הייתה מידת הסמכות והחשיבות של רמטכ"ל צה"ל בימינו, שהרי סמכויות אלה ניתנו לידי הקיסר וגם לא היה זה מטה כללי במובנו המודרני). ניסיונותיו לערוך, בעודו בתפקידו זה, שינויים ארגוניים וטקטיים בצבא האוסטרי לא עלו יפה, בעיקר בשל התנגדות האוצר (מה גם שהצבא האוסטרי כבר ערך רפורמה מוצלחת למדי בין 1805 ל-1809). כיוון שכך, רדצקי התפטר מתפקידו. בשנת 1813 כיהן רדצקי כראש מטהו של קרל פיליפ, נסיך שוורצנברג, מפקד הכוחות האוסטריים בקרב דרזדן ובקרב לייפציג. בתפקידו זה נודעה לו השפעה לא מבוטלת הן על המדינאים, הן על מפקדי הצבא, של בנות הברית השונות הלוחמות כנגד הצרפתים ובעלי בריתם. במרץ 1814 נכנס רדצקי לפריז עם הצבאות המנצחים. בקונגרס וינה שימש רדצקי מעין מתווך בין אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה לבין קלמנס מטרניך, אשר לא דברו זה עם זה, וכללית, תרם לא מעט להצלחה המיוחסת לקונגרס זה, אשר ייצב את אירופה למשך כמאה שנים.
ממוזער|200px|קרב לייפציג, 1813
המערכות באיטליה
שנות ה-30
עם תום המלחמות הנפוליאוניות חזר רדצקי ומונה כראש המטה הכללי. שוב, ניסיונותיו לערוך רפורמה בצבא האוסטרי עלו בתוהו, לא מעט עקב עייפות כללית מענייני צבא, יחד עם נטייה לבדלנות, אשר שררה בחוגים הבכירים. לאלה נלווה קיצוץ חריף בתקציבי הצבא. קידומו של רדצקי קפא, ואף עלו רעיונות להפרישו משורות הצבא הסדיר. בכל זאת, בסופו של דבר, ב-1829, קודם רדצקי לדרגת גנרל בחיל הפרשים וכדי להשאירו בשורות הצבא, הוא התמנה למפקד מצודה. זמן קצר אחר כך, נקרא רדצקי לשרת בשדה הקרב, בשל המצב באיטליה. באותה העת, מרידות נרחבות פרצו בערים גדולות שהיו חלק ממדינת האפיפיור - בולוניה, פורלי, רוונה, אימולה, פרארה, פזארו ואורבינו. המורדים קראו ליצירת איטליה מאוחדת, והמרידה התפשטה עד מהרה בכל נחלות האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס השישה עשר החליט לקרוא לעזרת האוסטרים. באביב 1831 החלו הגייסות האוסטרים בדיכוי המרד, כשהם מתקדמים באיטיות ומשמידים את כיסי המורדים במקומות בהם מצאו אותם. לאחר דיכוי המרד, האוסטרים השיבו את השליטים השושלתיים הישנים לכיסאותיהם. רדצקי הוצב תחילה תחת פיקודו של הנסיך יוהאן פרימונט (Frimont). החל מ-1834 רדצקי מונה למפקד הכוחות האוסטריים באיטליה, וב-1836 הוא קודם לדרגת פילדמרשל.
אביב העמים
ב-1848 החל באירופה גל ההתקוממיות הלאומיות המכונה אביב העמים, אשר איים לערער את הסדרי קונגרס וינה. ב-14 במרץ 1848 פיטר פרנץ יוזף, קיסר אוסטריה את הנסיך מטרניך בעקבות מהומות בווינה. האיטלקים החליטו לנצל את ההזדמנות כדי לפרוק את עולה של אוסטריה והתקוממו. הכול ציפו שהאפיפיור פיוס התשיעי, התומך באיחוד איטליה, יצטרף למלחמה לשחרור איטליה, אלא שב-29 באפריל 1848 פרסם האפיפיור אנציקליקה ובה הודיע כי לעולם לא ישתכנע להשתתף במלחמה כנגד מעצמה קתולית כדוגמת אוסטריה וכי הוא לא יקבל על עצמו לעולם את ראשות הקונפדרציה האיטלקית. התגובה הזועמת לא אחרה לבוא. ג'וזפה מציני העלה את הדרישה שרומא תהפוך לרפובליקה. פרצה מרידה ברומא והאפיפיור פיוס נמלט ב-24 בנובמבר. הצבא האוסטרי באיטליה, אשר כוחו בתחילת האירועים היה מוגבל, והמצור שערך על מילאנו לא עלה יפה, פעל תחילה כדי להרוויח זמן על מנת לצבור כוח. לשם כך נסוג הצבא בפיקוד רדצקי לשרשרת מבצרים שהוכנו מראש, מדרום מערב לנהר האדיג'ה, בין ורונה למנטובה. עם בוא התגבורות, התהפך הגלגל. הצבא האוסטרי, בפיקודו של רדצקי, התאושש, וב-24 ביולי הובס קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, העומד בראש הכוחות האנטי-אוסטריים, בקרב קוסטוצה. לאחר התבוסה בקרב נובארה (23 במרץ 1849) התפטר המלך והעביר את המלוכה לבנו ויטוריו אמנואלה השני. הסכם הפסקת אש החזיר את המצב לקדמותו בלומברדיה, פרט לוונציה, בה הוכרזה רפובליקה. זו, בעזרת צבא נאפולי, עמדה במצור של הצבא האוסטרי בפיקוד רדצקי, ממאי 1848 עד אוגוסט 1849, ואז נכנעה.
כהוקרה, רדצקי הוכתר ב-1848, כאביר במסדר גיזת הזהב האוסטרי. כן מונה למשנה למלך בלומברדיה וונציה, תפקיד אותו מילא עד 1857. כמשנה למלך, הראה יחס נוקשה למורדים אשר נשאו נשק, והוא אף הורה לתלות הונגרים אשר הצטרפו אל המרידה. זאת כיוון שאלה נחשבו בוגדים, מפני שהונגריה הייתה חלק מן האימפריה האוסטרית. אולם יחסו לאחרים היה ליברלי למדי.
בשנת 1849 העניק הצאר הרוסי ניקולאי הראשון את דרגת גנרל-פלדמרשל של הצבא הרוסי הקיסרי כאות הוקרה על פועלו לדיכוי המרידות באיטליה.
ממוזער|200px|פרסקו המתאר את המפגש בין רדצקי לבין המלך הסרדיני החדש, ויטוריו אמנואלה השני, 24 במרץ 1849
ממוזער|200px|אנדרטה לזכרו של רדצקי בככר השוק (Am Hof) בווינה
חיי המשפחה
בשנת 1798 נשא יוזף רדצקי לאשה את הרוזנת פרנצקה פון שטרסולדו גרפנברג (Strassoldo Grafenberg) מטרז'יץ' (Tržič, כיום בסלובניה). לזוג נולדו במרוצת השנים חמישה בנים ושלוש בנות. כן החזיק במאהבת איטלקייה בשם מרגלי (Meregalli), ממנה היו לו שמונה ילדים נוספים, אשר רדצקי הכיר בכולם כילדיו.
יוזף רדצקי הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות ב-5 בינואר 1858.
אזכורים תרבותיים
לרדצקי מיוחסת הבאת השניצל מאיטליה לאוסטריה. במרוצת השנים, מאכל זה הפך למזוהה הרבה יותר עם אוסטריה.
המלחין יוהאן שטראוס האב חיבר לכבודו את מארש רדצקי.
ראו גם
שניצל
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מרשלים אוסטרים
קטגוריה:אנשי צבא האימפריה הרומית הקדושה
קטגוריה:אנשי צבא במלחמות נפוליאון
קטגוריה:אביב העמים: אישים
קטגוריה:מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור
קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
קטגוריה:אוסטרים במלחמות הנפוליאוניות
קטגוריה:גנרל-פלדמרשלים רוסים
קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב
קטגוריה:אבירי מסדר הפיל
קטגוריה:מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
קטגוריה:בוהמיה: אישים
קטגוריה:ילידי 1766
קטגוריה:נפטרים ב-1858 | 2023-11-14T07:16:44 |
מרש רדצקי | REDIRECT מארש_רדצקי | 2015-09-26T11:06:10 |
מודל הנפש הפרוידיאני | שמאל|lang=he|ממוזער|200 פיקסלים|מודל הנפש של פרויד: החלקים בכחול הם החלק הלא מודע של האדם. החלק הקטן בלבן הוא המודע.
מודל הנפש הפרוידיאני הוא בסיס התאוריה שהציע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר הבנה עמוקה של נפש האדם. באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות יוכל לסייע לאדם להתגבר עליהם ולחוות פחות סבל בחייו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.
למרות שהפסיכואנליזה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, יש כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית, ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.
רקע
הפסיכואנליזה - אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר נוסדה באמצע המאה ה - 20 על ידי זיגמונד פרויד - הציעה כיוונים חדשניים באשר למטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה.
מודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית את הנורמות המוסריות, בעיקר בכל הקשור ליחסי מין ולמיניות. ביטוי לשינוי זה ניתן למצוא גם בשדה האמנות והספרות.
הפסיכואנליזה המשיכה להתפתח על ידי תלמידיו הרבים של פרויד, שחלקם נשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בדרכו (כגון אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט), ואחרים (כמו קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום) פיתחו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.
המודל הסטרוקטורלי
ממוזער|המודל הסטרוקטורלי בצורת קרחון (בתחתית האיד ובמרכז האגו), באיור של פרויד בספרו "האגו והאיד" (1923)
המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד. לפי פרויד, הנפש היא מבנה מורכב המחולק לשלושה מבנים תאורטיים, והם:
סתמי - אִיד (id): המבנה המאגד את היצרים הטבעיים
אני - אגו (ego): המבנה המהווה את עיקר המודע של האדם
אני עליון - סופר אגו (super-ego): המבנה המאגד את המוסר וצורכי החברה
המודל הדינמי
את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון אותו צורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על-פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנחסכת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.
כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים, הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומאתגר אותם אתגרים נוספים. ההסבר המוצע על-פי מודל זה הוא, שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד, עוברת לאני העליון ומחזקת אותו.
המודל הטופוגרפי
בהרצאות המפורסמות של פרויד בנושא "המבוא לפסיכואנליזה", פותח פרויד בתיאור והסבר על מעשי כשל: הטעויות הקטנות שבני אדם נוטים לעשות בלא לשים לב, המראות על כוונותיהם האמתיות. ביניהם: שכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכו'. מעשי כשל אלו מכונים גם "טעויות פרוידיאניות".
דוגמה ל"טעות פרוידיאנית": יושב ראש הפרלמנט שבפתיחת ישיבה, אומר בחגיגיות "אני מכריז על סיום הישיבה!". דוגמה נוספת: שכיר, שכאשר הוא מחפש מקום חניה בחניון עם הבוס שלו, שואל אותו "אפשר לחנוק פה?" (במקום לחנות פה). הדוגמה המוכרת ביותר היא שכחה של שמו של אדם מסוים בצורה שיטתית. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות. מהללו נוכל ללמוד, לשיטת פרויד, שישנם דברים בנפשות בני האדם שהם אינם מודעים אליהם.
על-פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על-פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין 3 רמות שונות של מודעות:
המודע: סך הדברים שבהכרת האדם - "כל מוצג המצוי בתודעתנו והנתפס על ידינו".
הקדם מודע (הסמוך למודע): כל נתון פסיכי הנמצא על ידינו בצורה חבויה, אלא שאפשר לעוררו מדעת, כדוגמת ההיזכרות, ההיכרות.
הקדם-מודע משמש גם כ"צנזור" בין המודע ללא מודע כאשר רעיונות לא רצויים לא מתקבלים למודע אלא עוברים ללא מודע.
הלא מודע: כל נתון החבוי בנפשנו, שאין בידינו להעלותו בצורה ספונטנית על פני השטח של התודעה. לדוגמה: מאורע טראומטי שחווה האדם בילדותו, שאין הוא יכול להיזכר בו בשום אופן או להכיר אותו, נמצא בלא-מודע. לעיתים מדובר בידע שאילו היה האדם מודע לו, היה מאיים עליו או מעורר בו חרדה.
הערה: ה"תת-מודע" הוא מושג עממי שבדרך כלל בא להחליף את המושג "לא-מודע". מושג זה מחלק את הנפש לשני חלקים במקום לשלושה, ומתעלם מחשיבות הקדם-מודע. מושג זה אינו מקובל בפסיכותרפיה המקצועית, והוא מופיע לרוב לצורך ספרותי או עממי, או בספרי רפואה משלימה וכאחד ממושגי העידן החדש.
גם בתוך הקדם מודע והלא מודע ישנם שלבים שונים של עומק ו"זמינות" המידע. לדוגמה - ישנם זיכרונות, שהדרך היחידה להכירם היא בהיפנוזה. הרחקתם של הזיכרונות השונים מתודעת האדם אינה סימן לחוסר היעילות או לרפיונם של הכוחות הנפשיים, אלא להפך - היא תוצאה של תהליך מיוחד ודינמי ביותר - תהליך ההדחקה.
עקרון הקביעות
עקרון הקביעות הוא עיקרון בסיסי שניתן לבארו מבחינה פיזיולוגית כך: "מערכת העצבים היא מנגנון, שתפקידו להרחיק מדי פעם את הגירויים הנקלטים, למישור התחתון הנמוך, ככל האפשר." פעולה זו משרתת מניעת גירוי מתמיד של האורגניזם על ידי זיכרונותיו, דהיינו - אין האדם שוכח דבר, אלא מאחסנו באזור נפשי נגיש פחות.
ניתן לדמות את הזיכרון למחסן שבו חלק מהדברים נמצאים בפתח המחסן, חלק בסופו, וחלק מאחורי דלתות נעולות וכספות.
חרדות
לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:
חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות
חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאני (אגו) יאבד שליטה על הסתמי (איד)
חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם באני-עליון
את הפסיכואנליזה פיתח פרויד על-מנת להתגבר או להקל על חרדות אלו.
מנגנוני הגנה
לא כל הזיכרונות המורחקים אל הלא מודע, מורחקים לשם "סידור המחסן". ישנם זיכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה – הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו "זמין" עבור האדם ואינו יכול לפגוע בו ולהפריע את חייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים שאין האדם יכול לקבל, ומשאלות אסורות, מודחקים אל הלא מודע.
ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה – מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ישנם מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם – הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.
דוגמה: אשה מוכה על ידי בעלה, יכולה להתמודד עם מציאות זו באמצעות רציונליזציה – מתן תירוץ הגיוני לתופעה כדי להתכחש לאמת שבה ולאחריות של האדם עליה – הוא בעצם עושה את זה מאהבה, הוא לא שולט בזה וכו'. מנגנון הגנה פרימיטיבי הוא ההכחשה – שאותה ניתן למצוא בצורה הפשוטה ביותר בקרב ילדים – "לא לקחתי את הסוכרייה!"
מנגנוני ההגנה הם, על-פי פרויד, צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר, ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא-מודעים, ואף על פי שהכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם עבור הבנת יצירה של הרשות השלישית בנפש – האני העליון.
המודל הפסיכוסקסואלי
בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון, מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את היווצרותה של הנפש עבור אדם בן-תרבות.
תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. תינוק זה מפתח לעצמו "אני" ("אגו"), המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין הסתמי למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים - הליבידו, האהבה והמוות - אינם מתפתחים עם ההתבגרות המינית, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו. פרויד סבור, שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את המיניות הילדותית לשלושה שלבים:
השלב האוראלי (אוריס = פה, בלטינית), המקביל פחות או יותר לשנה הראשונה של התינוק. זה השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיזית. הפה הוא המקור העיקרי למיניות, ושיאה - יניקה משדי האם. הפה מכיל גם משמעות הרסנית - הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.
דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים, יצטרך לשים תמיד משהו בפה - בוהן, סיגריה, עט, או דבר מאכל.
השלב האנאלי (אנוס = פי הטבעת), החופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. בתקופה זו פי הטבעת הוא אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון: בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבתם אליו.
שני שלבים אלו הם מיניות אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמלי של אחד מהשלבים, מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.
אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי, יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו - כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.
השלב הפאלי (פאלוס = פין, ביוונית). בתקופה זו איברי המין הם האזור הארוגני העיקרי. מתאפשר פורקן מתח באמצעות האוננות. בשלב זה מתחילים להתפתח אצל הילדים תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה, שבהם הילד מתאהב בהורה שכנגד.
בגילאים 3–5, כאשר מגיע האני לפיתוחו, והילד מגיע לשלב הפאלי, מתפתחות אצל הילד תשוקות ארוטיות, שמושאן הוא ההורה מן המין השני. דהיינו, מושאו הארוטי של הילד היא אמו והילדה שמה את אביה בתור מושא אהבתה. כאשר מבחין הילד בנוכחות ההורה האחר בתור המאהב של מושא האהבה, הוא מפתח חרדת סירוס מההורה האחר. שני דברים אלו: התשוקה אל ההורה מן המין האחר, ואימת הסירוס – מהווים יחדיו את תסביך אדיפוס ואלקטרה.
כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את חוקי הוריו, ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.
יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית, שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של הסתמי. על-פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הדחקת המאוויים לגילוי עריות, והפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר. יחד עם הפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר, מופנמת התבנית של אהבה למין השני.
הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המודחקת לאם הופכת לדפוס של אהבת נשים, כדרך שאוהב אביו את אימו.
שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל ההתבגרות. בשלב זה מודחקים כל הדחפים המיניים ומתועלים לרכישת ידע.
השלב הגניטלי: (גניטלס = איברי רבייה, בלטינית). בשלב זה, המתחיל בגיל ההתבגרות ונמשך לאורך כל החיים, הדחפים המיניים עולים למודע.
ראו גם
פסיכואנליזה
תסביך אדיפוס
תסביך אלקטרה
סכיזופרניה
ליבידו
תאוריית הדחף
לקריאה נוספת
Freud, Sigmund (1923), The Ego and the Id, Joan Riviere (trans., 1927), Hogarth Press and Institute of Psycho-analysis, London, UK
רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
קישורים חיצוניים
אורית כהן ודנה פרידמן, באתר מט"ח:
אישיות : פרויד - הגישה הפסיכואנליטית : מבנה האישיות על-פי פרויד
אישיות : פרויד - הגישה הפסיכואנליטית : הדינמיקה של האישיות
אגו וסופר אגו, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
The Id, Ego and Superego: The Structural Model of Personality, About.com
Kurt R. Eissler, The effect of the structure of the ego on psychoanalytic technique, 1953, Psychomedia
Freud's Structural and Topographical Models of Personality, AllPsych
Freud’s Stages of Psychosexual Development, AllPsych
Rorschach & Freudians – סרטון הסבר על תאוריות אישיות והערכה פסיכולוגית מתוך CrashCourse, כולל מודל הנפש של פרויד
הערות שוליים
קטגוריה:פסיכואנליזה
קטגוריה:חיברות
קטגוריה:מנגנוני הגנה
קטגוריה:זיגמונד פרויד | 2023-10-17T18:59:19 |
וונציה | REDIRECT ונציה | 2004-03-09T09:40:19 |
ונציה | ונציה (ביוונית קדומה לרוב ההיגוי בצ' רפויה בכתיבה כזו; וִנֵסְיַה או וְנֶשְׂיַה, באיטלקית: Venezia; בוונטית: Venesia) היא בירת נפת ונציה ובירת מחוז ונטו בצפון-מזרח איטליה. העיר שוכנת בלגונה שלשפך הנהר פוֹ לחוף הים האדריאטי. בימי תפארתה הייתה העיר בירת הרפובליקה של ונציה, מעצמה ימית שהגיעה לשיא כוחה בימי הביניים, ונודעה לה חשיבות רבה באמנות הרנסאנס ובמסעות הצלב. העיר הייתה מרכז סחר חשוב בין מזרח ומערב, במיוחד בסחר התבלינים. ידועה גם כ"עיר המים", "עיר הגשרים" וכ"מלכת הים האדריאטי".
המרכז ההיסטורי של ונציה בנוי מבנים על יסודות מכלונסאות עץ שנבנו על 118 איים בצורת דולפין בשטח המרכזי של העיר, המקושרים ביניהם בכ-400 גשרים. בין האיים עוברות כ-170 תעלות מים, שהשיט בהן הוא אופן התחבורה העיקרי בעיר. ונציה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. כעשרים מיליון תיירים פוקדים את העיר בכל שנה. נכון ל-2009 מתגוררים בוונציה רבתי 270,000 תושבים, מרביתם תושבי העיר מסטרה, בעוד שבמרכז ההיסטורי של המטרופולין מתגוררים כ-60,000 תושבים. חלקה המערבי של העיר נמצא על היבשה של איטליה.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|תעלה בוונציה
ממוזער|שמאל|ונציה ב-1920
על פי אגדה עממית שאמיתותה מוטלת בספק, העיר נוסדה ב-25 במרץ בשנת 421 בידי שלושה שליחים רשמיים מהעיר פדובה הסמוכה, שציוו להקים תחנת מסחר באי ריאלטו שבלגונה. על פי השערה סבירה יותר, איי הלגונה אוכלסו במאה החמישית לספירה על ידי פליטים שנמלטו מאימת כיבושיו של אטילה ההוני בצפון איטליה. על פי גרסה מקובלת, ראשונים הגיעו פליטים מעיר החוף האדריאטי אלטינו אל האי טורצ'לו, בו נמצאו הבניינים העתיקים ביותר בלגונה.
עד המאה ה-7 שלטו באיי הלגונה מספר טריבונים עד הקמת הרפובליקה של ונציה ואיחודם תחת שלטון דוג'ה נבחר בשנת 697. בראש הרפובליקה עמד הדוג'ה, שהיה מוגדר כ"ראשון בן שווים", אך בפועל שלטו בעיר משפחות אצולה בשלטון אוליגרכי. מתוכן נבחרו עשר משפחות, ששימשו כ"מועצת העשרה", שהייתה המקבילה לממשלה וטיפלה בענייני ביטחון ובקשרי חוץ. העיר צברה מוניטין רב בשנים 811 עד 827, כאשר המושל המקומי של האימפריה הביזנטית העתיק את מקום מושבו לאי ריאלטו בלגונה. בשנת 828 התחזק מעמדה לאחר ששרידיו, כביכול, של מרקוס השליח נגנבו מאלכסנדריה והועברו לעיר על ידי סוחרים ונציאנים. בעקבות זאת אימצה הרפובליקה הוונציאנית את סמל האריה המכונף, סמלו של השליח מרקוס, שהוכרז כפטרונה המגן של העיר.
ממוזער|250px|מפת ונציה מ-1572
עם היחלשות האימפריה הביזנטית והתחזקותה של העיר, הפכה ונציה לעיר-מדינה עצמאית בעלת צי גדול משל עצמה, ושלטה על נתח משמעותי מהמסחר בין מזרח הים התיכון לאירופה ובמושבות רבות. בין השאר היא שלטה על מרבית חופי הים האדריאטי ועל האי כרתים. על כן הרפובליקה של ונציה היוותה גורם מדיני וכלכלי חשוב בשלהי ימי הביניים ולאורך הרנסאנס. מלבד המסחר המפותח, העיר נודעה בזכות ייצור התחרות הוונציאניות באי בוראנו, ייצור מוצרי זכוכית יוקרתיים באי מוראנו ובניית ספינות.
החל מהמאה ה-16 החלה קרנה של ונציה לרדת. העות'מאנים החלו לכבוש את מושבותיה בים התיכון ולשלוט בסחר בו. מצפון איימו המעצמות האירופאיות על ונציה. במאי 1797 נכבשה העיר על ידי נפוליאון, ובינואר 1798 היא סופחה לאוסטריה. בשנים 1805 עד 1814 שבה ונציה לשלטון נפוליאון ואחר כך חזרה לשלטון האוסטרי. לאחר מלחמת שבעת השבועות בשנת 1866, סופח חבל ונטו ובו ונציה לממלכת סרדיניה, כחלק מאיחוד איטליה שהחל לאחר מלחמת שחרור נגד אוסטריה.
השפעה תרבותית
ממוזער|פסלו של המחזאי גולדוני בוונציה
בזכות חשיבותה הכלכלית ושליטתה הימית ואף לאחר ירידתה ממעמד של מעצמה, הייתה ונציה לאורך השנים מרכז תרבותי חשוב. אמנים בולטים רבים צמחו בעיר - בהם ג'ובאני בליני (1430 - 1516), ג'וֹרג'וֹנֶה (1477 - 1510) וֶרוֹנֶזֶה (1528 - 1588), טינטוֹרֶטוֹ (1518 - 1594), ג'וֹבאני בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן (1486 לערך - 1576) ואנדראה פלדיו (1508 - 1580). מתחומי אומנות אחרים, המלחין אנטוניו ויולדי (1678 - 1741), והמחזאי קרלו גולדוני (1707 - 1793). פסלו של גולדוני מוצב בעיר ברחבת Campo S.Bortolomio, בקרבת התעלה הגדולה וגשר "ריאלטו". אמנים נוספים ביקרו בעיר ופעלו בה תקופות קצרות, בהם אל גרקו, לאונרדו דה וינצ'י ורובנס.
השפעתה התרבותית של ונציה לא הייתה רק בשדה האמנותי: בזכות השלטון המתירני ששרר בה, ביחס לשאר אירופה, התפתחה בה תרבות השעשועים. תרבות מתירנית זו אף הובילה את העיר למספר עימותים עם האפיפיורים. האופי נטול העכבות של העיר משך אליה את האצולה האירופית, אשר נהגה לנפוש בה, ולהשתתף בנשפים, במשתאות ובמשחקי הימורים. האווירה ההדוניסטית של העיר הונצחה בספרים ומחזות רבים, בהם המחזה הסוחר מוונציה מאת ויליאם שייקספיר והרומן הערים הסמויות מעין מאת איטלו קאלווינו, ואחד מגיבורי התרבות הידועים של ונציה הוא ג'קומו קזנובה (1725 - 1798) ששמו יצא בעולם כמאהב.
ממוזער|שמאל|250px|תמונה של "התעלה הגדולה" של טרנר משנת 1835
בהקשר זה, ידוע קרנבל המסכות של ונציה הנחוג בהפסקות מאז ימי הביניים ועד ימינו. הקרנבל, שאותו חוגגים כיום במשך שבוע בפברואר, היה בעבר ארוך יותר: הוא החל מיד לאחר חג המולד ונמשך עד יום רביעי של האפר, אך במקרים רבים ניתן אישור ללבוש מסכות בעיר כבר מ-1 באוקטובר, כך שהחגיגות ארכו חודשים ארוכים ולעיתים נמשכו אף בזמן התענית. במהלך הקרנבל ערכו בני האצולה נשפים ראוותניים של הוללות, בהם הנוכחים הסתירו את זהותם האמיתית מאחורי מסכות ובכך הסירו מעליהם עכבות חברתיות רבות. כיום מתקיימים בוונציה מדי שנה גם פסטיבל סרטים וביאנלה אמנותית.
בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על ונציה ועל הלגונה שבה היא נמצאת כאתר מורשת עולמית.
שקיעת ונציה
בגלל הקרקע הרכה באיי העיר פותחה בוונציה שיטת בנייה ייחודית: הואיל ולבניית בתי קבע דרושים יסודות יציבים, נבנו הבתים על אוסף צפוף של כלונסאות עץ - קורות מחודדות שננעצו אנכית בקרקע הרכה (חלק מהקתדרלות נבנו על כמה מיליוני קורות), כך שחלקן התחתון חדר דרך שכבות הבוץ והגיע לשכבות חול וחומר יציבות יותר. על הכלונסאות הונחו לוחות עץ מסיביים, ומעליהם משטחי שיש, שמהווים את יסודות הבניינים. עליהם נבנו בנייני אבן או לבנים. עמידות קורות העץ היא טובה משום שהן כמעט אינן חשופות לחמצן ובמהלך מאות השנים עברו קורות העץ תהליך של התאבנות.
שמאל|ממוזער|250px|גאות המציפה את כיכר סן מרקו
יסודות הבניינים של ונציה עמדו בתנאים הקשים של הים האדריאטי במשך מאות שנים, אולם בהדרגה החלה העיר לשקוע: משקלם העצמי של הבתים גרם לקורות העץ שמתחתם להינעץ עמוק יותר בקרקע הלגונה, וב-300 השנים האחרונות שוקעת העיר לאיטה, בקצב של כמה סנטימטרים לכל מאה שנים. התופעה הוחמרה במהלך המאה ה-20, אז נחפרו בעיר בארות רבות ששאבו את מי האקוויפר שמצוי מתחתיה, וגרמו לשקיעה של קרקעית הלגונה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נאסרה חפירת בארות כאלו, ושקיעת העיר אכן הואטה.
מלבד השקיעה מאיימות על העיר גם גאויות מן הים האדריאטי, המכונות אקווה אלטה, אשר מציפות את רחובות העיר בחודשי החורף. העיר בנויה כך שההצפות לא יפגעו בתשתיות - כך לדוגמה, במדרכות יש חריצים המאפשרים למי הגאות לעלות דרכם, וכך נמנעת הצטברות מים שעלולה הייתה להרים את המרצפות ממקומן. מפלס המים נמדד באופן קבוע, וכאשר הוא עולה יתר על המידה מופעלת אזעקה ברחבי העיר. הוונציאנים רגילים להצפות האלה וערוכים בהתאם: בזמן הצפה, במות מוגבהות מונחות במרכזי הרחובות המוצפים ומאפשרות תנועת הולכי רגל. כמו כן מצוידים ונציאנים רבים במגפיים גבוהים הדומים למגפי דייגים ומגיעים עד לירכיים, ואלה מאפשרים להם ללכת גם בתוך המים מבלי להירטב. כאשר ההצפות חמורות אין אפשרות לנוע בעיר בסירות, כי מפלס המים הגבוה מונע מעבר מתחת לגשרים.
האזורים הנמוכים בעיר (במיוחד אזור כיכר סן מרקו) עלולים להיות מוצפים 100 פעמים בשנה. כתוצאה מההצפות התכופות זנחו תושבים רבים את קומת הקרקע בביתם והם גרים בקומות העליונות. כדי למנוע את הבעיה הכריזה ממשלת איטליה במאי 2003 על פרויקט MOSE, שעלותו כ-3 מיליארד אירו, ובמסגרתו יניחו על קרקעית הלגונה מחסומים מתנפחים מיוחדים בפתחי התעלות, כך שבעת הצפת העיר הם יתנפחו ויחסמו את המים. הפרויקט הסתיים בשנת 2018.
אוכלוסייה
ממוזער|שתי נשים ונציאניות, ציור משנת 1898
עיריית ונציה פועלת לעצירת מגמת הירידה המתמשכת במספר התושבים של ונציה רבתי. מ-368,000 איש ב-1968, ירד מספר התושבים הרשומים ל-271,000 ב-2004, מתוכם גרו 63,353 במרכז ההיסטורי של העיר (לעומת השיא של 1951 - 171,000), וכ-32,000 גרים בשאר האיים. מגמת הירידה חריפה במיוחד במרכז העתיק, שמספר תושביו ירד בשליש תוך כמה עשרות שנים. מאז 1981 איבדה ונציה כ-78,000 תושבים - 22.4% מתושביה. אפילו ביבשת פחת מספר התושבים ב-15%.
הסיבה העיקרית לירידה במספר התושבים היא יוקר המחיה. מוצרי הצריכה ושאר הסחורות לחנויות, מגיעות לעיר בספינות אל מסוף המטענים בכיכר רומא או ברכבות אל מסוף המטענים בכניסה לעיר. משם, נשלחות הסחורות בסירות מיוחדות, נמוכות סיפון, בסיוע עבודת ידיים, אל יעדן ברחבי העיר. תהליך זה מייקר משמעותית את עלות המחיה. כמו כן, תחזוקת ושיפוץ בניינים בעיר השוקעת דורשת משאבים רבים. דרישות הפיקוח הקפדניות של העירייה, שנועדו לשמור על המראה ההיסטורי של העיר, קובעות שורה ארוכה של הנחיות. לא פחות מכך, קיימת אכיפה קפדנית ומחמירה של ההוראות. התוצאה מתבטאת במספר הדירות והבתים הריקים בוונציה. לירידה בכמות התושבים נלווית עלייה בגילם הממוצע. שיעור התושבים מתחת לגיל 29 ירד מ-37% בשנת 1984 ל-24% בשנת 2004. הגידול הטבעי הוא שלילי. בדומה למגמה הכללית באירופה ובאיטליה, הייתה עלייה בגילאי 65 ומעלה וירידה בגילאי 14 ומטה.
רובעי העיר
שמאל|ממוזער|250px|חלוקת ונציה לרבעים
200px|ממוזער|שמאל|מחוזות ונציה:
** קאנארג'ו
** קסטלו
** דורסודורו
** סן מרקו
** סן פולו
** סנטה קרוצ'ה
שמאל|ממוזער|250px|אוכלוסיית ונציה לפי אזורים - המרכז ההיסטורי (כחול), לידו (ירוק) והרבעים היבשתיים (אדום)
העיר ונציה עצמה מחולקת באופן מסורתי לשישה רבעים המכונים "ססטיירי" (sestieri; יחיד "ססטיירה" - Sestiere), כל מחוז מנוהל בידי נציג מורשה וצוותו:
סן מרקו כולל האי סן ג'ורג'ו מג'ורה
קסטלו כולל סן פייטרו די קסטלו וסנט'אלנה
קאנארג'ו
דורסודורו כולל ג'ודקה וסאקה פיזולה
סן פולו
סנטה קרוצ'ה
מחוזות העיר מורכבים מקהילות. שמספרן הכולל בשנת 1033 היה 70, אך הן צומצמו בידי נפוליאון בונפרטה וכעת קיימות 38 קהילות בלבד. קהילות אלה התרחשו לפני חלוקת העיר למחוזות, אשר נוצרו בשנת 1170. איים אחרים בלגונת ונציה לא מהווים חלק כלשהו במחוזות העיר וכוללים היסטוריה אוטונומית משל עצמם.
איים אחרים בלגונת ונציה היו בעבר יישובים עצמאיים ולא חלק מהעיר ונציה, ולכן הם אינם חלק מרובעי העיר.
מאז 21 באפריל 2005 מחולק מטרופולין ונציה לשש עיריות, שהחליפו את החלוקה לשלושה עשר הרבעים שהייתה תקפה מאז שנת 1997:
1. עיריית ונציה-מוראנו-בוראנו (69,136 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה בכחול):
1 סן מרקו-קסטלו-סנט'אלנה-קאנארג'ו
2 דורסודורו-סן פולו-סנטה קרוצ'ה-ג'ודקה
5 מוראנו-סנט'ארסמו
6 בוראנו-מצורבו-טורצ'לו
2. עיריית לידו-פלסטרינה (21,664 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה אדום):
3 לידו-מלמוקו-אלברוני
4 פלסטרינה-סן פייטרו אין וולטה
3. עיריית פוורו-ונטו (23,615 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה צהוב):
8 פווארו
4. עיריית מסטרה קרפנדו (88,952 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה ירוק):
9 קרפנדו-ביסולה
10 מסטרה (מרכז)
5. עיריית קיריניאנו-צלרינו (38,179 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה כתום):
11 צ'יפרסינה-צלרינו-טריוויניאנו
12 קיריניאנו-גצרה
6. עיריית מרגרה (28.466 תושבים) כוללת את הרבעים הקודמים (במפה סגול):
13 מרגרה-קטנה-מלקונטנטה, וילבונה
קודם לשנת 1997 חולק אזור המטרופולין ל-18 רבעים.
כלכלה
תיירות
ונציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על תיירות ומספר התיירים השנתי בעיר גדול ממספר תושבי העיר. בשנת 2004 נמנו שבעה מיליון לינות של תיירים באזורי התיירות, כשני שלישים מהן במרכז ההיסטורי. הלינות בעיר הגיעו לשיא של 12 מיליון בשנת 2001, אך פיגועי ספטמבר 2001 גרמו לירידה חדה של 50% במספר התיירים בשנים 2002 ו-2003. מאז אירועים אלו, התיירות בעיר התאוששה בקצב איטי, אך בעשור השני, החל מ-2010 מספר התיירים שוב גדל מאד, עד כדי מטרד למקומיים, וונציה החליטה לגבות תשלום מקבוצות מאורגנות, המגיעות לעיר באוטובוסים של תיירים. גובה התשלום נקבע לפי סוג האוטובוס, כאשר הכניסה לאוטובוסים חשמליים היא הזולה ביותר. אוטובוסים עם מנוע דיזל משלמים לפי סיווג פליטת כמות הגז, לפי תקן אירופי. גובה התשלום מגיע עד למאות אירו (EURO). לפני פריצת מגפת הקורונה הגיעו מספרי התיירים בוונציה לשיא של מעבר ל-5 מיליוני מבקרים, אך המגפה צמצמה מאד את היקף התיירות. לאחר שוך המגפה, ב-2022 חזרו כמויות המבקרים ל 4.65 מיליון, והמשיכו לעלות עוד.
בחודש מאי 2023 דווח כי המים בתעלה הגדולה של וונציה הפכו לירוקים. בתום בדיקה התברר כי הסיבה לכך היא נוכחות של פלואורסצין לא רעיל, המשמש בדרך כלל לבדיקת מערכות ביוב, במים.
החל מאביב 2024 החליטה עיריית ונציה על הפעלת תוכנית חלוץ (פיילוט), לפיו ייגבו 5.35 אירו מכל תייר המגיע לביקור יום בעיר, בימים עמוסים שנקבעו מראש על ידי שלטונות ונציה.
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|בצד שמאל ואפורטו בכניסה לתחנה ושתי תחנות להעלאת נוסעים והורדתם
המרכז ההיסטורי של ונציה מקושר ליבשת בגשר מהעיר מסטרה. החל מינואר 1846 החלו להגיע לעיר הרכבות. אבל רק בשנת 1933, מוסוליני חנך את גשר החירות, שאורכו 4 ק"מ, אשר אפשר חיבור יבשתי בין מסטרה לבין הכיכר הגדולה רומא (Piazzale Roma). במקביל לגשר עוברים צינורות מים, כבלי חשמל וטלפון, אשר התוואי שלהם מסומן בכלונסאות עץ, עליהן שילוט ותאורה בולטת, על מנת למנוע פגיעה מכלי שיט.
ממוזער|248x248 פיקסלים|גונדולות וגונדוליירים - משיטי גונדולות, בתעלה בוונציה.
המכוניות המגיעות לעיר מורשות לחנות רק בחניוני ענק בכניסה לעיר, חלקם בקומות תת-קרקעיות אחדות מתחת לפני הים. מאחר שוונציה מהווה ארכיפלג מתבצעת רוב התחבורה הפנימית בעיר באמצעות סירות. באופן מסורתי השיט בעיר נעשה בגונדולות, סירות ונציאניות מיוחדות, בעלות קרקעית שטוחה ומבנה צר ומאורך שנועד לאפשר שיט בתעלות הצרות של העיר. כיום משמשות הגונדולות בעיקר כאטרקציה תיירותית והן אחד מסמלי העיר. רק חברי איגוד משיטי הגונדולות, שהם בני משפחות המחזיקות בחזקה זו מימים ימימה, מורשים להפעיל גונדולה.
בעיר פועלת גם תחבורה ציבורית, הגובה תעריפי נסיעה גבוהים מתיירים, כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בתחזוקת העיר, ובמטרה לווסת את מספר התיירים המבקרים בה. בין כלי התחבורה הציבורית הפועלים בעיר, נמנים:
ואפורטו (Vaporetto) - מעבורות מיוחדות, כעין אוטובוס מים, שמשייטות בתעלה הגדולה ובין האיים, ועוצרות בתחנות קבועות.
טרגטו (Traghetto) - סירות פתוחות שמעבירות נוסעים מצידה האחד של התעלה הגדולה לצידה השני, בנקודות מרוחקות מגשר.
מוניות - סירות סגורות אשר שטות לפי הזמנת הנוסע ומגיעות גם לשדה התעופה הסמוך לעיר.
באי לידו יש גם תחבורה ציבורית באוטובוסים.
במרכז ונציה עוברת "התעלה הגדולה", עורק התחבורה הראשי של העיר. התעלה היא בצורת האות S, ומשני צידיה ארמונות מפוארים, שבהם גרו בעבר המשפחות החשובות של העיר. בקצה הדרומי-מזרחי של התעלה הגדולה נמצאת כיכר סן מרקו, מרכז המסחר והשלטון העתיק של העיר, ובה בזיליקת סן מרקו, ארמון הדוג'ים והקמפנילה. ונציה כולה מרושתת במאות תעלות, היוצאות מהתעלה הגדולה ומשמשות כעורקי תחבורה.
תנועת הולכי הרגל בעיר והמשאות הקלים הנישאים על ידי כלי רכב קלים מתבצעת ברחובות הצרים של העיר תוך שימוש ב-400 גשרים הנמתחים מעל התעלות. בין הגשרים המפורסמים, שבעזרתם ניתן לעבור בתעלה הגדולה מן הגדה האחת לאחרת, ניתן למנות: גשר ריאלטו (הנזכר במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה"), גשר האקדמיה (Ponte dell'Accademia) וגשר היחפנים (Ponte degli Scalzi). באוגוסט 2007 הוצב גשר חדש רביעי במספר, ליד הכיכר הגדולה של רומא (Piazzale Roma) של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה (Santiago Calatrava), ונקרא גשר החוקה.
אם "התעלה הגדולה" היא "הרחוב הראשי" הרי התעלה המקבילה לה, העמוקה והרחבה יותר, תעלת ג'ודקה (Canale della Giudecca) היא הכביש המהיר של העיר ומהווה עורק תחבורה ימי מרכזי בה. התחבורה המהירה מהכניסה לעיר לאיי ונציה מתנקזת דרכה ואוניות גדולות המבקרות בעיר עוברות דרכה בעזרת ספינות גרר מיוחדות. נכון ל-2007 מתכננים לבנות מתחת לתעלה זו רכבת תחתית.
במרחק של כ-8 ק"מ מצפון לעיר שוכן נמל התעופה הבינלאומי נמל התעופה הבינלאומי ונציה מרקו פולו.
הקהילה היהודית בוונציה
שמאל|ממוזער|250px|שלט המורה על כיוון הגטו היהודי בוונציה
שמאל|ממוזער|250px|בית הקברות היהודי באי לידו של ונציה
ונציה מוזכרת בפירוש רש"י לספר ישעיהו (), בו נותן רש"י את ונציה כדוגמה לעיר שבה נוסעים בסירה מבית לבית.
המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.
מאז ימי הביניים התגוררו יהודים בוונציה ברובע מיוחד בפאתי העיר, שכונה "גטו", משום שהיה בו בית יציקה (באיטלקית: ג'טו). כינוי זה השתרש בשפה ומאז הפך השם גטו למונח רווח לכל רובעי היהודים באירופה ובעקבות כך לכינוי לרובעי מיעוטים בכלל. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לוונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ג'ודקה. יהודי ונציה עסקו במסחר ובבנקאות, והיחס כלפיהם היה אמביוולנטי. הגטו היה נסגר בשעות הלילה והיציאה ממנו הייתה בפיקוח. לאחר שכבש נפוליאון את העיר בשנת 1797 נפתחו שערי הגטו והיהודים הורשו לגור בכל העיר.
הקהילה היהודית בוונציה מונה כיום כ-540 חברים, רובם גרים ברחבי העיר ולא בגטו. בגטו הוונציאני חמישה בתי כנסת אשר שניים מהם פעילים עד היום: בית הכנסת הלבנטיני, הפתוח בחורף בשל ההסקה המותקנת בו ובית הכנסת הספרדי, המרווח יותר, הפתוח בקיץ. במבנה בית הכנסת האשכנזי נמצא מוזיאון, שבו אוספי תשמישי קדושה. בבתי הכנסת מתקיימות כיום תפילות רק בשבתות ובחגים, ובמהלך השבוע מתקיימים בהם סיורים של המוזיאון היהודי של ונציה. לחב"ד יש בגטו מסעדה בשרית ומסעדה חלבית כשרות, חנות ספרים עבריים ותשמישי קדושה וישיבה. בכיכר המרכזית של הגטו, שבה ניתן להתפלל גם בימי חול. בבית האבות שבגטו היה קיים מקווה יחיד מסוגו בעולם עם אספקת מי ים, מקווה זה נהרס בינתיים ונבנה מקווה חדש תחתיו. ונציה היא אחת הערים הבודדות באירופה ובגולה בכלל שבה קיים עירוב, המתיר טלטול בשבת.
בית הקברות היהודי שוכן באי "לידו", הסמוך לוונציה. בית הקברות הפסטורלי נוסד בשנת 1385. חלקו החדש יותר משמש לקבורה גם כיום.
ערים תאומות
ב-2013 סיימה ונציה את קשרי הידידות בינה לבין סנקט פטרבורג, שהייתה בעבר עיר תאומה לוונציה, כתגובה על כך שרוסיה הוציאה חוקים כנגד הומוסקסואליות, ואנשים שתומכים בזכויות ההומואים.
לקריאה נוספת
קתי ניומן, ונציה שוקעת - הבעיה המרכזית של ונציה אינה הצפות מי הגאות אלא ההצפה בתיירים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 135, אוגוסט 2009
קישורים חיצוניים
אתר התחבורה הציבורית בוונציה
אתר הגטו היהודי בוונציה
שקיעת ונציה - מאמר בסיינטיפיק אמריקן
מפות עתיקות של ונציה, מאוסף המפות העתיקות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
גדעון לב, החלום שהפך לכתובת, אלכסון, 7 במרץ 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:ונטו: ערים
קטגוריה:איטליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:איטליה: ערי נמל
קטגוריה:איטליה: ערי חוף
קטגוריה:אזורים ללא מכוניות
קטגוריה:הים האדריאטי: ערי נמל
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-5 | 2024-09-09T17:13:59 |
מודיעין במלחמת העולם השנייה | במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה תחת פני השטח פעילות חשאית רבה בידי זרועות המודיעין של המדינות המעורבות: ריגול, פיצוח צפנים, האזנה ועוד.
המדינות הנייטרליות דוגמת שווייץ, ספרד ובמיוחד פורטוגל הפכו למרכזים לפעילות חשאית.
ממוזער|320px|אחוזת בלצ'לי פארק, שבה פעלה יחידת יירוט ופענוח הצפנים הבריטית
המודיעין בצדדים הלוחמים
מערך הריגול של בעלות הברית היה בתחילת המלחמה קטן ביחס למערכי המודיעין המקבילים במדינות הציר, וסבל מחוסר ארגון ומחוסר במימון. עד סוף המלחמה הגיע מודיעין בעלות הברית לעליונות כמעט מוחלטת על פני מקבילו במעצמות הציר ובגרמניה בפרט.
בשנותיה הראשונות של המלחמה המודיעין הגרמני נחל מספר הצלחות חשובות ובהן פענוח של תשדורות בין ספינות בריטיות באוקיינוס האטלנטי, הצלחה בהשגת מודיעין למבצע לפני פלישה למדינות רבות וכן תפיסתם של אנשי מחתרת רבים בהולנד. מנגד, בעלות הברית התקשו לפצח את ההצפנה הגרמנית, ובארצות הברית התקשו לקיים תיאום טוב בין ארגוני המודיעין השונים.
בברית המועצות, למרות מידע ממגוון מקורות על כוונת הגרמנים לפלוש למדינה במבצע ברברוסה, לא נערכו בהתאם ולא התייחסו ברצינות הראויה למידע זה.
בהמשך המלחמה התעצמו מערכי המודיעין של בעלות הברית. אלו נהנו מיתרון של גישה למספר רב של פליטים, וכן לגורמי מחתרת רבים במדינות הכבושות שרצו בהפלת משטר הכיבוש, שאותם היה ניתן לגייס בקלות יחסית. בנוסף עלה בידי בעלות הברית לפצח את ההצפנות העיקריות שבהן השתמשו מדינות הציר. תחרות, ואף יריבות, בין ארגוני המודיעין השונים בגרמניה העיבו על פעילותם, ואלו פעלו לעיתים אף אחד נגד השני וכן נגד המשטר.
בעלות הברית
בריטניה
בראש מערך המודיעין הבריטי עמד ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל. מתחתיו כיהנה "ועדת המודיעין המשותפת" - ועדה שהייתה מורכבת מראשי אגפי המודיעין. מטרתה הייתה לתאם את המאמץ המודיעיני בין הגורמים השונים, הן בתוך הקהילה הבריטית עצמה והן במישור הבינלאומי. הקהילה עצמה הייתה מורכבת משלושה גופים מרכזיים:
SOE "מנהלת המבצעים המיוחדים": גוף שהיה אחראי על פעילויות שלא לאיסוף מודיעין בשטחי מעצמות הציר. הוא עסק בחבלה, ארגון ופיקוד על תאי וארגוני מחתרת אנטי-נאציים ותעמולה אנטי נאצית. הוקם ב-1940 על פי הוראתו של וינסטון צ'רצ'יל תחת פיקודו של ד"ר יו דלטון.
MI6 - שירות המודיעין החשאי: היה אחראי על איסוף מודיעין מחוץ לשטחים שבשליטת בריטניה. בזמן המלחמה פעל תחת פיקודו של לוטננט-קולונל סטיוארט מאנזיס. (Stewart Menzies)
MI5 - הגוף האחראי על הריגול הנגדי. גוף זה היה אחראי על סיכול המאמץ המודיעיני של מעצמות הציר בשטחים שבשליטת בריטניה. מאמץ זה התבטא בניסיון למנוע ממעצמות הציר להשיג מידע או לחלופין להעברת מידע כוזב.
מרכז העצבים של מודיעין האותות בבריטניה התמקם בבלצ'לי פארק, ואילו המרכז למודיעין חזותי של חיל האוויר המלכותי התמקם במדמנהם (Medmenham).
בתחילת המלחמה היה מערך המודיעין הבריטי קטן, וסבל מחוסר בארגון ובמימון. בהמשך, התעצם המערך בתהליך שנבע ממספר גורמים:
למודיעין הייתה גישה למספר רב של פליטים מרחבי אירופה הכבושה, אותם היה ניתן לגייס בקלות יחסית למאמץ המלחמה הבריטי. לעומתו המודיעין הגרמני התקשה ביותר לגייס סוכנים שיכלו לפעול באופן יעיל בבריטניה. דבר זה נבע מכך שאזרחי בריטניה, וקהילת הפליטים שגרה בה, רחשה שנאה עזה לנאציזם.
הריגול הנגדי הבריטי הצליח לאתר את כל הסוכנים שהפעילו הגרמנים בבריטניה גופא. למעט מספר קטן של כישלונות (סוכנים שהתאבדו או שהוצאו להורג) הצליח ה-MI5 לגייס סוכנים אלו כסוכנים כפולים במסגרת ועדת XX. דבר זה נתן לבריטים יתרון של ממש על המודיעין הגרמני - היה בידיהם למנוע ממידע חיוני להגיע לידי הגרמנים, לשלוט על המידע המועבר לגרמניה, לדעת מהם הנושאים בהם מתעניינים הגרמנים, ובשלבים מאוחרים של המלחמה להטעות את הגרמנים.
ה-MI6 וה-SOE פעלו במדינות שהיו נתונות תחת כיבוש. עובדה זו הקלה את מלאכת איסוף המודיעין, גיוס הסוכנים והוצאה לפועל של משימות שנועדו לחבל באופן אקטיבי במאמץ המלחמה של האויב.
תמיכה אישית של וינסטון צ'רצ'יל, דבר שעזר לה לגייס כוח אדם ולקבל מימון לפעילותיה. בנוסף גובשו נהלים וחלוקת עבודה מסודרים, הוקמו מחלקות ואגפים למען צורכי מלחמה ספציפיים והוקמה וועדה שריכזה וכיוונה את המאמץ המודיעיני בין האגפים השונים ובין גורמי חוץ.
עדות למידת ההצלחה של מערכת המודיעין הבריטית היא הצלחת מבצע הפלישה לנורמנדי. הנחת העבודה של בעלות הברית הייתה, שהיכולת להפתיע את הגרמנים בנוגע למועד ומיקום הפלישה היא תנאי בל יעבור. מערך ההטעיה שהפעילו הבריטים, ובעלות הברית בכלל, היה כה מוצלח שלא רק שהגרמנים היו בטוחים שהפלישה תתבצע במועד ובמקום אחר, אלא שגם בזמן הפלישה עצמה הם סברו בתחילה שהפלישה היא בעצם תרגיל הטעיה.
במהלך המלחמה עלה בידיהם של הבריטים לפצח את הצפנים העיקריים ששימשו את מדינות הציר. הבריטים נעזרו באנשי הביורו שיפרוב, מטה ההצפנה הפולני, שעסק בפענוח ההצפנה של מכונת האניגמה הגרמנית עוד לפני המלחמה. אנשי הביורו שיפרוב סייעו לבריטניה בפענוח האניגמה גם לאחר כיבושה של פולין. בין הבולטים שבאנשי ביורו שיפרוב שפרצו את הדרך לשבירת צופן האניגמה: מריאן רייבסקי, ירזי רוז'יצקי, הנריק זיגלסקי. הבריטים הצליחו לשבור את צופן PURPLE ששימש את משרד החוץ היפני עוד בשנת 1940. עד סוף יוני 1941 הצליחו הבריטים לפענח את צופן האניגמה ששימש את הצי הגרמני, הודות לתפיסתם של כלי שיט גרמנים שהכילו מכונת אניגמה, ספרי קוד וספרי הפעלה כחודש לפני כן. בעזרת מידע זה היו הבריטים יכולים להשיג מידע רב ערך על המאמץ הגרמני, בלי שלגרמנים הייתה גישה למידע מקביל. בדצמבר 1943 הושלמה בנייתו של מחשב קולוסוס, על ידי קבוצה בראשותו של טומי פלוורס. מחשב זה שימש את הבריטים לפענוח של תשדורות שהוצפנו באמצעות מכונת לורנץ.
ארצות הברית
בארצות הברית פעלו מספר ארגוני מודיעין בהם: חיל האותות של הצבא האמריקני ו-OP-20-G של הצי האמריקני. בשלבים המוקדמים של המלחמה המודיעין של הצבא והמודיעין של הצי כמעט ולא קיימו שיתוף פעולה, אלא על בסיס אישי, אך בהמשך התקיים שיתוף פעולה על בסיס ועדות משותפות. בנוסף פעלו גם גופי מודיעין ממשלתיים מחוץ לצבא, כגון ה-FBI, ומחלקת המדינה. במהלך המלחמה הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים אשר קדם ל-CIA.
הצי האמריקאי הפעיל מספר בסיסי מודיעין לאיסוף וניתוח של מודיעין על הצי היפני שהמרכזיים שבהם כללו את: היפו (בהוואי), קאסט (קורגידור, הפיליפינים), בייקר (בגואם) ו-OP-20-G (וושינגטון).
המודיעין האמריקאי זיהה את האיום הגובר על פרל הארבור עוד לפני המתקפה, אולם סדרת מחדלים, וכן סדר עדיפויות שגוי, מנעו פעולות הכנה לקראת המתקפה. בעקבות המתקפה נהנה המודיעין האמריקאי מתמיכה רחבה יותר מאשר קודם למתקפה.
אחת ההצלחות המרכזיות של המודיעין האמריקאי הייתה פענוח תשדורות של הצי היפני, אשר הניבו מודיעין שאפשר לאדמירל צ'סטר נימיץ להיות עם היד על העליונה בקרב מידווי.
בווירג'יניה הקימו האמריקאים בית ספר למודיעין. עד לשבירת הצפנים ששימשו את הצבא היפני ב-1943 התבסס המודיעין אודות הכוחות היפנים בעיקר על מכ"ם וניתוח תנועות של הצבא.
צבא היבשה האמריקאי שיתף פעולה עם הצי האמריקאי בפענוח PURPLE, הצפנה ששימשה את משרד החוץ היפני, שהייתה שונה מזו ששימשה את הצבא היפני.
ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה הפעילו יחד את יחידת שייטת הרדיו של מלבורן (FRUMEL; Fleet Radio Unit, Melbourne) לאיסוף מודיעין אותות. זו יחד עם יחידת שייטת הרדיו של האוקיינוס השקט (FRUPAC; Fleet Radio Unit Pacific) היו יחידות האיסוף העיקריות של בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט. ארגון מודיעין נוסף בזירה זו הייתה הלשכה המרכזית (Central Bureau) שסופחה למפקד אזור דרום מערב האוקיינוס השקט, דאגלס מקארתור.
מעקב אחר תנועת הכוחות היפנים נעשה כמעט בזמן אמת. אחת מהצלחותיו של מעקב זה הייתה זיהוי תנועה של שתי דיוויזיות חי"ר יפניות בים, שנעו משנגחאי לגינאה החדשה. השיירה יורטה על ידי צוללות אמריקניות שהסבו נזק כבד ליחידות אלו.
הצבא האמריקאי הפעיל יחידת מודיעין אותות ב"מחנה X" בדרום קווינסלנד. בין היתר הצליחה יחידה זו ליצור קשר עם כוחות גרילה ועם קאוסטוו'צרס .
בהסכם ברוסה שנת 1943 מ-17 במאי 1943 הסכימו הבריטים והאמריקאים לשתף פעולה יחד בנושאי מודיעין.
צרפת
לפני כיבושה של צרפת בידי הנאצים פעלה במדינה המשרד השני של המטה הכללי הצרפתי, סוכנות המודיעין הצבאי. אחרי נפילת צרפת הוקמה הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים במסגרת כוחות צרפת החופשית.
הצרפתים והפולנים הפעילו תחנת מודיעין משותפת שפעלה כ-40 ק"מ מפריז, פי.סי. ברונו , שבה פוענח מידע שהוצפן באמצעות אניגמה. התחנה פעלה מ-1939 ועד 9 ביוני 1940. על התחנה פיקד קצין מודיעין צרפתי, גוסטב ברטרנד והיא כללה 50 צרפתים ו-15 פולנים.
ברית המועצות
בברית המועצות פעלו מספר ארגוני מודיעין וארגוני סיכול מודיעין בהם גה-אר-או שפעל תחת משרד ההגנה ונ.ק.ו.ד. שפעל תחת משרד הפנים. ארגונים אלו יצרו קשר עם גורמים מחתרתיים ברחבי אירופה שהתנגדו למשטר הנאצי, ואיסוף המודיעין הסתמך בעיקר על מודיעין אנושי שכלל:
נספחים צבאיים ובעלי תפקידים אחרים במסווה בנציגויות דיפלומטיות
סוכנים מושתלים
חברי מפלגות קומוניסטיות בעולם - פעלו בעיקר מסיבות אידאולוגיות
שמאל|ממוזער|220px|ריכרד זורגה, אחד המרגלים החשובים ביותר של ברית המועצות
הסובייטים הפעילו כמה רשתות ריגול, שאחת המפורסמות שבהן הייתה התזמורת האדומה, שהונהגה על ידי ליאופולד טרפר. רשת זו הצליחה להשיג בין היתר את הוראה מס' 21, ההוראה הגרמנית למבצע ברברוסה. סוכן בולט נוסף שהפעיל המודיעין הסובייטי היה ריכרד זורגה שפעל במסווה של עיתונאי גרמני ביפן.
ברית המועצות נהנתה ממידע מוקדם בנוגע לפלישה הנאצית הצפויה אליה, ואל סטלין הגיעו התרעות ממקורות שונים. לפי החוקר בארטון ס. ויילי בספרו מילת הקוד ברברוסה הגיעו אל הקרמלין לא פחות מ-84 התרעות שונות בחודשים שלפני המלחמה. בין התרעות הבולטות היו:
ריכרד זורגה - דיווח למוסקבה כי 170 אוגדות גרמניות עומדות לתקוף את ברית המועצות כשציר ההתקפה העיקרי יהיה לכיוון מוסקבה.
ב-20 במרץ 1941 העביר סגן שר החוץ של ארצות הברית אזהרה מפורשת לשגריר ברית המועצות קונסטנטין אומאנסקי.
ב-3 באפריל 1941 העביר צ'רצ'יל לסטלין איגרת אזהרה באמצעות שגרירו במוסקבה סר סטפורד קריפס.
רשת הריגול הסובייטית בגרמניה ובמערב אירופה, התזמורת האדומה, העבירה גם היא התרעות אחדות.
על אף המידע המגוון שזרם אליהם בנוגע לכוונה הגרמנית ברית המועצות לא הייתה מוכנה למלחמה. הסובייטים ביטלו את המידע כלא אמין ומזויף וכתעמולה בריטית ואמריקאית. גוליקוב, שעמד בראש ה-GRU הוציא הוראה ב-20 במרץ 1941 שקבעה כי יש להתייחס לידיעות על מלחמה קרבה עם גרמניה כזיוף. בנוסף הוא אף נהג להוסיף בשולי ידיעות מטרפר שהוא "מקור בריטי" ולגבי זורגה "סוכן כפול".
מדינות הציר
גרמניה
בגרמניה הנאצית פעלו מספר מנגנוני מודיעין. החשוב שבהם במשך רוב מהלך המלחמה היה מנגנון המודיעין הצבאי הגרמני, אבווהר, בראשותו של וילהלם קנריס. גופי מודיעין נוספים שפעלו בגרמניה היו הגסטאפו והאס דה, ארגון המודיעין של המפלגה הנאצית. בין הארגונים התקיימה תחרות מתמדת כדי להשיג מודיעין שירצה את הפיהרר. ה-B-Dienst היה ארגון שבירת צפנים של הצי הגרמני. הארגון הצליח לפענח את חלק מהתשדורות המוצפנות של הבריטים ולספק מידע חשוב לצורך המערכה באוקיינוס האטלנטי.
המודיעין של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, סבל מכשלים ארגוניים במהלך הקרב על בריטניה. לעיתים קרובות קציני מודיעין הגיעו למסקנות שיתאמו את תוכניותיהם, ולאו דווקא תאמו את המידע שהגיע לידיהם. דוח מודיעיני גרמני מ-1939, זלזל ביכולות הרדאר הבריטי וביכולתם של הבריטים ליירט תקשורת, והעריך כי הגנות רציניות קיימות רק באזור לונדון.
בשנים הראשונות למלחמה האבווהר הוכיח עצמו כמנגנון מודיעין יעיל. אחת מהצלחותיו של הארגון הייתה "מבצע נורדפול" נגד המחתרת ההולנדית שבאותו הזמן אומנה וחומשה על ידי שירותי המודיעין הבריטים. במרץ 1941 הכריחו אנשי האבווהר סוכן בריטי שנתפס לשדר מסרים לבריטניה שאיפשרו לאבווהר לחדור אל הרשת ההולנדית, ולמעשה לשלוט בה במשך שנתיים, לתפוס כל סוכן שנשלח אליהם, ולהמשיך בשידור מסרים כוזבים.
עם כל זאת, תפקודה של האבווהר בזמן המלחמה היה כושל. רוב המודיעין שאספה לא התקבל בעין יפה בשל סיבות פוליטיות, הקשורות בהנהגה הגרמנית. התחרות עם שירותי המודיעין שבשליטת ה-SS, הייתה יותר מתחרות בין שירותי מודיעין מתחרים. ככל שהתקדמה המלחמה הפכו פעולותיהם של ראשי הארגון אוסטר וקנריס לפעולות התנגדות למשטר, שהשפיעו על יעילותו של השירות שהפעילו. קנריס ואוסטר היו מבכירי הקושרים בקשר העשרים ביולי. סוכני האבווהר, בידיעתו של קנריס, סייעו לעיתים לכוחות האויב ולסוכניו. קנריס סיפק להיטלר מידע כוזב שהניא אותו מלפלוש לשווייץ, וכן שכנע את פרנקו לא לאפשר מעבר כוחות גרמנים דרך ספרד לכיבוש גיברלטר. גם המודיעין שסופק טרם הפלישה הגרמנית לכרתים היה לא מדויק.
יפן
המודיעין היפני פעל תחת המשטרה הצבאית היפנית, קמפייטאי.
לפני המתקפה על פרל הארבור הפעילו היפנים מספר סוכנים, וכן הסתייעו בסוכן גרמני בהוואי, לשם השגת מודיעין למבצע. היפנים למדו על שגרת הפעילות במקום, על סדרי הכוחות, על הסיורים האוויריים, ועל הרשת נגד צוללות בפתח המפרץ. הישג נוסף של המודיעין היפני היה בהתרעה על "כוח Z" - כוח ימי בריטי שכלל את אוניית המערכה "פרינס אוף ויילס" וכן סיירת הקרב "ריפלס", שלוו על ידי ארבע משחתות, שיצא ב-9 בדצמבר במסע לעבר סינגפור. הכוח הושמד באמצעות כ-80 מטוסים שהוזנקו לעברו.
היפנים הסתייעו במשתפי פעולה בריטים, ובמשתפי פעולה שגויסו מהאוכלוסייה המקומית להשגת מודיעין אודות פעילותם של בעלות הברית במהלך הפלישות שלהם למלאיה ולאיים באוקיינוס השקט.
בקרב מידווי הייתה ידם של היפנים על התחתונה, בין היתר מאחר שהסתמכו על מידע מודיעיני לקוי ולא עשו די מאמצים לאיסוף מודיעין כראוי טרם הקרב.
אירועים ומבצעים
ב-9 במאי 1941 תפסו הבריטים את הצוללת הגרמנית U-110 שהכילה מסמכים מסווגים שסייעו למפענחי הצפנים בבלצ'לי פארק.
14 באפריל 1943 - הצי האמריקאי מיירט ומפענח תשדורת שכללה פרטים מדויקים על ביקורו הצפוי של איסורוקו יממוטו, שהיה אחראי למתקפה על פרל הארבור, בדרום האוקיינוס השקט. הודות למידע זה יורט מטוסו של יממוטו מספר ימים לאחר מכן.
ב-4 ביוני 1944 עלה בידי הצי האמריקאי להשתלט על הצוללת הגרמנית U-505, ממנה הושגו מסמכים מסווגים ששימשו לפענוח צפנים. הצוללת הגרמנית נתפסה על ידי כוח בפיקודו של קפטן דניאל גלריי אשר לא היה שותף לסוד ההצלחה של מפענחי הצפנים בבלצ'לי פארק. תפיסת הצוללת עוררה חשש, פן יגלו הגרמנים כי מכונת אניגמה וספרי הפעלה שלה נפלו לידי האמריקאים, ובעקבות זאת הללו ישנו את אופן הצפנת השדרים.
במרץ 1945 הגיע לידי היפנים מודיעין על כוונה צרפתית לבצע הפיכה נגד הכיבוש היפני בהודו-סין. בעקבות זאת תוך 48 שעות כל הכוחות הצרפתיים נעצרו למעט 4,000 איש אשר נמלטו לסין.
מבצע סלאם: מבצע כיסוי גרמני שנעשה ב-1942 להחדרת שני מרגלים למצרים.
רשתות ריגול וסוכנים
שמאל|500px|33 חברי רשת הריגול הגרמנית בארצות הברית
הצרפתים הפעילו סוכן, האנס תילו שמידט שכונה "מקור D" אשר סיפק להם מידע נחוץ אודות האניגמה.
באוקטובר 1943 השרת האישי של השגריר הבריטי בטורקיה יצר קשר עם הגרמנים, במסגרתו החל להעביר לידיהם חומר מסווג תמורת כסף. הבריטים הפרו את כללי ביטחון השדה וכלל לא ערכו לשרת ריאיון לסיווגו הביטחוני. פרשת ריגול זו נודעה כפרשת ציצרו. אף על פי שהמסמכים שהועברו לידי הגרמנים היו בעלי ערך אסטרטגי, הגרמנים לא השכילו להשתמש במידה רבה במידע שהועבר אליהם, הן מפני שחששו שהסוכן הושתל על ידי הבריטים, והן מחמת היריבות המתמדת שהייתה בין הפיקוד הצבאי לסגל הדיפלומטי.
הגרמנים הפעילו רשת ריגול ענפה בארצות הברית, בראשותו של "פרדריך" או פריץ יוברט דוקיין. הרשת התגלתה על ידי ה-FBI ב-1941.
מגוון אנשים שעסקו לפני המלחמה במקצועות שונים שימשו את מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית כסוכנים. הסוכנים נדרשו להכיר היטב את המדינה שבה פעלו, ולשלוט היטב בשפה המדוברת בה. לסוכנים בעלי אזרחות כפולה היה יתרון, ולכך נודעה חשיבות מיוחדת בצרפת. במקומות אחרים, כדוגמת הבלקנים, הייתה חשיבות פחותה יותר ליכולתם של הסוכנים להיטמע באוכלוסייה, שכן תנועות המחתרת התקוממו בצורה גלויה יותר ולפיכך לא הצורך בכך שקיומם של סוכנים בשירות הבריטים יישמר בסוד היה קטן יותר. אנשי צבא גולים או נמלטים ממדינות שנכבשו, ובמיוחד בהולנד ובנורווגיה, שימשו כמקורות חשובים לגיוס סוכנים. במקומות אחרים, כדוגמת צרפת ופולין, הסוכנים גילו נאמנות ראשונה במעלה לממשלות הגולות, ושירותם לטובת המודיעין הבריטי הייתה רק אמצעי במטרה לקדם את שאיפתם להשתחרר מעול הכיבוש הנאצי. הבריטים לא נמנעו מלגייס כסוכנים גם אנשים בעלי רקע מפוקפק, בעלי עבר פלילי וקומוניסטים.
הגרמנים הנחיתו בארצות הברית שני מרגלים באמצעות הצוללת U-1230.
ראו גם:
פרשת ציצרו
התזמורת האדומה
ליאופולד טרפר
ניקולאי איבנוביץ' קוזנצוב
ריכרד זורגה
אלן דאלס
האנס תילו שמידט
רשת קיימברידג' - רשת סוכנים סובייטים שפעלה בבריטניה
חואן פויול גארסיה (גארבו)
טכנולוגיה ואמצעים
במהלך המלחמה נעשה שימוש במגוון רב של אמצעים ובטכנולוגיות מתקדמות.
הצפנה ופענוח צפנים
מכונת ההצפנה העיקרית בה השתמשו הגרמנים לשם הצפנת התקשורת הייתה האניגמה. גם האיטלקים עשו שימוש במכונה זו. בנוסף השתמשו הגרמנים במכונת לורנץ (Lorenz) וב-T52 &רלמ;(Siemens and Halske T52) לשם הצפנתן של תשדורות טלפרינטר. הצי הגרמני עשה שימוש גם במכונת ידנית, Reservehandverfahren, כגיבוי לאניגמה כאשר זו לא הייתה זמינה.
חומר מודיעיני שמקורו ממסרי טלפרינטר גרמניים שהוצפנו באמצעות צפני זרם כונה על ידי בעלות הברית Fish. חומר זה הוצפן באמצעות מספר מערכות הצפנה.
משרד החוץ היפני עשה שימוש במכונת הצפנה שכונתה בארצות הברית PURPLE. הצבא היפני השתמש במכונות הצפנה שונות מאלו של משרד החוץ: בתחילת המלחמה השתמשו בצבא ב-JN-25, וזו הוחלפה בהמשך על ידי JN-40. מכונות הצפנה נוספות ששימשו את היפנים: JN-152, JN-167 ו-JN-11. הצי היפני השתמש גם במכונת ג'ייד.
הפולנים השתמשו במכונה בשם בומבה (Bomba kryptologiczna) שתוכננה באוקטובר 1938 על ידי מריאן רייבסקי כדי לשבור את צופן האניגמה. משרד הצפנים הפולני, הביורו שפירוב, פיתח גם מכונת הצפנה "לקידה" שנועדה לשמש את הדרגים הבכירים בשעת מלחמה.
ב-1940 המתמטיקאי השוודי ארן ברלינג הצליח לפענח את צופן של מכונת T52. הודות להצלחה זו הצליחו השוודים לפענח תשדורות גרמניות שהועברו בכבל דרך שוודיה שמקורן מנורווגיה. יכולת זו אפשרה לרשויות בשוודיה לדעת מראש על מבצע ברברוסה.
הצבא האמריקאי עשה שימוש במכונת הצפנה SIGABA, ואילו הבריטים השתמשו במכונת הצפנה Typex. בהמשך פותחה מכונה משולבת CCM &רלמ;(Combined Cipher Machine) ששימשה הן את הבריטים והן את האמריקאים (ובמשך מספר שנים לאחר המלחמה את נאט"ו). שימוש ב-CCM התחיל בקנה מידה קטן, בעיקר בצי, בנובמבר 1943, והמכונה הפכה למבצעית בכל הכוחות של בריטניה וארצות הברית באפריל 1944. לצורך פענוח הצפנים הגרמניים השתמשו הבריטים במספר מכונות בהן: בומב שהתבססה על הבומבה הפולנית שתכנן אלן טורינג, ומחשב קולוסוס ששימש לפענוח של תשדורות שהוצפנו באמצעות לורנץ. מכונת הצפנה נוספת בה השתמש הצבא האמריקני הייתה M-209.
האמריקאים השתמשו במערכת SIGSALY כדי להעביר מסרים מוצפנים מהדרגים הבכירים ביותר.
בחיל הנחתים האמריקני נעשה שימוש בדוברי קוד (Code talkers), אינדיאנים דוברי שפת הנאוואחו ששימשו כקשרים לצורך העברתן של הודעות טקטיות מסווגות, כך שגם אם יפוענחו הצפנים ששימשו בהעברת התשדורת, יהיה קושי בהבנת השפה המדוברת.
נוסף על השימוש במכונות מתקדמות להצפנת שדרים, ששימשו לאבטחת רוב התקשורת במלחמה, נעשה גם שימוש בטכניקות הצפנה מיוחדות ובאמצעים סטנוגרפיים כדי לאפשר מסרים מוכמנים ולהבטיח תקשורת חשאית, במיוחד עם סוכנים. אחת מטכניקות אלו ששימשה את הגרמנים הייתה טכניקת המיקרו-נקודה (Microdot), שבה הטקסט מוקטן לגודל זעיר וקשה לדעת על הימצאותו. ארגון ה-SOE (מנהלת המבצעים המיוחדים) הבריטי השתמש בהצפנה באמצעות שירים (Poem code). כחלק מלוח השידורים הרגיל, תחנת הרדיו הבריטית BBC שידרה מסרים חד פעמיים לסוכנים (למשל "הנסיכה נועלת נעליים אדומות"). השימוש באמצעים סטנוגרפיים היה בעיקר להעברת מסרים בין סוכנים, אך לא רק; דוגמה לכך היא טלגרמה שנשלחה לנשיא ארצות הברית הארי טרומן ששהה בפוטסדאם ושרמזה על הצלחת הניסוי הראשון בפצצת אטום.
מודיעין אלקטרוני ולוחמה אלקטרונית
250px|ממוזער|שמאל|מכשיר HF/DF שנועד לאכן אותות רדיו של האויב
תחום הלוחמה האלקטרונית והמודיעין האלקטרוני (אלינט) שעליו מתבססת הלוחמה האלקטרונית קיבלו חשיבות רבה במהלך המלחמה.
דוגמאות לחשיבותו של המודיעין האלקטרוני ניתנו במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי. באמצעות מכשיר HF/DF &רלמ;(Huff-Duff), מכשיר לאיתור ואיכון שידורי רדיו, עלה בידי הבריטים לאתר מיקומן של צוללות, גם כשלא היה לאל ידם של מפענחי הצפנים בבלצ'לי פארק לפענח את השדרים שהועברו בין הצוללות הגרמניות. במהלך המלחמה גם נכנס לשימוש רחב היקף המכ"ם, שלו הייתה תרומה חשובה להגנת בריטניה מפני מטוסי הלופטוואפה. לצד השימוש הנרחב במכ"ם פותחו אמצעים לשיבוש פעולת המכ"מ; גם הבריטים וגם הגרמנים פיתחו מוץ שבו השתמשו כדי להטעות את האויב. גם איכון באמצעות קול שימש את המדינות הלוחמות להשגת מידע על מקיום ארטילריות אויב, והן בריטניה והן גרמניה השתמשו בטכניקה זו.
הגרמנים עשו שימוש במודיעין אלקטרוני כדי לכוון את מפציצי הלופטוואפה ליעדי תקיפה. המפציצים השתמשו במכשירי ניווט מבוסס רדיו בשם Knickebein ("רגל עקומה"). הפיזקאי הבריטי ר. ו. ג'ונס למד מערכת זו והבריטים הצליחו לשבש את מכשירי הניווט הגרמניים, כך שהמפציצים הגרמנים הטילו את הפצצות באזורים כפריים במקום באתרים המיועדים. בהמשך החליפו הגרמנים את המערכת ב-X-Gerät וזו הוחלפה בהמשך על ידי Y-Gerät שגם פעילותם של אלו הצליחו הבריטים לשבש.
במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי עשו הגרמנים שימוש בצוללות נגד ספינות בעלות הברית, והצליחו להטביע מאות אלפי טונות של משא. במסגרת מאמציהן להגן על האוניות, אספו בעלות הברית מודיעין אותות מבסיסי חוף או מספינות, וכן מודיעין חזותי באמצעות פטרולים אוויריים. מודיעין זה סיפק מידע שסייע לאיתור צוללות גרמניות. החל מ-1944 החל שימוש גובר במצופי סונר, אשר כיוונו פצצות עומק ואת הטורפדות המתבייתים המוקדמים. הצי האמריקני הזמין כמעט 60,000 מצופי סונר מסוג AN/CRT-1.
שמות קוד
במהלך מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש רב ממדים בשמות קוד. בעלות הברית המציאו שמות קוד למדינות, ערים, אתרים גאוגרפיים, יחידות צבא, מבצעים, פגישות דיפלומטיות, מקומות, אישים ועוד. בבריטניה הגוף האחראי על ניהול ופיקוח על שמות הקוד היה ISSB (מועצת הביטחון בין שירותים; The Inter-Services Security Board) שקיבלה רשימות של שמות קוד שעליהם הוחלט ב-GC&CS (בית הספר הממשלתי לקודים; Government Code and Cypher School). ארצות הברית החלה ליטול חלק בתהליך ניהול שמות הקוד כאשר נכנסה למלחמה. על פי הכללים, היה ניתן למחזר שמות קוד לאחר שישה חודשים.
גם בגרמניה נעשה שימוש שגרתי בשמות קוד, ששימשו ככינויים. לעיתים קרובות משמעותם של שמות הקוד הגרמניים נחשפה, או ששמות הקוד רמזו במידה רבה על המשמעות שלהם. בין שמות הקוד הגרמניים: גולפפלץ (Golfplatz) כשם קוד לבריטניה ששימש את האבווהר, סם־לנד (Samland) כשם קוד לארצות הברית (מקוד שם הקוד מהדוד סם), היימדייל - רדאר ארוך טווח, ומבצע ברברוסה - הפלישה לברית המועצות (מקור שם הקוד הוא מפרידריך ברברוסה).
הבריטים שזיהו את החולשה של שמות הקוד הגרמניים הקפידו יותר בבחירת שמות קוד ואימצו "קודי קשת בענן" (Rainbow Codes) כשמות קוד לפרויקטים. קודים אלו התבססו על צירופים של צבעים ושמות עצם שנלקחו מרשימה.
ראו גם
בלצ'לי פארק
אולטרה - מודיעין שפוענח מתקשורת גרמנית מוצפנת באמצעות אניגמה
מג'יק - מודיעין שפוענח מתקשורת יפנית מוצפנת באמצעות PURPLE
אבווהר
פרויקט ורונה - פרויקט משותף של האמריקאים והבריטים לפענוח שדרים בברית המועצות
התנגדות גרמנית לנאציזם
ולטר שלנברג
צנחני היישוב
בעיית הטנק הגרמני
לקריאה נוספת
רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023.
קישורים חיצוניים
אנדרו רוברטס, וינסטון צ'רצ'יל ושירות המודיעין החשאי במהלך מלחמת העולם השנייה, בתוך: המרכז למורשת המודיעין/המכון לחקר מודיעין ומדיניות, מודיעין הלכה ומעשה - כתב עת מודיעיני מתולוגי, גיליון 2, אוגוסט 2017, עמודים 151-139
James D. Marchio, Days of Future Past: Joint Inelligence in World War II (PDF)
John Patrick Finnegan, MILITARY INTELLIGENCE
הערות שוליים
קטגוריה:ביון במלחמת העולם השנייה | 2024-03-03T11:28:49 |
פיתוחים טכנולוגיים במלחמת העולם השנייה | המאבק הצבאי במלחמת העולם השנייה הניע את הצדדים להשקיע בפיתוחים טכנולוגיים בעיקר בתחום הביטחוני על מנת לזכות ביתרון על פני היריבות ולגרום ל"הפתעה טכנולוגית". תחומים טכנולוגיים רבים התפתחו באופן מואץ בשל המלחמה. בשל ההקף הגדול של המלחמה ושל התארכותה, הפיתוח הטכנולוגי של אמצעים רבים הואץ באופן חסר תקדים, ונרשמה התקדמות רבה בתחומי הנשק הגרעיני, המכ"ם, מנוע הסילון, הטיל הבליסטי וההצפנה.
נשק גרעיני
שמאל|ממוזער|200px|דגם הפצצה האטומית ילד קטן
הפיתוח החשוב ביותר היה פצצת האטום במסגרת פרויקט מנהטן של ארצות הברית שסיים למעשה את המלחמה. בשל התחרות בין גרמניה לארצות הברית בתחום זה, ובשל חשש האמריקנים מפצצת אטום בידי הגרמנים, השקיעה ארצות הברית את מיטב המוחות והון עתק, והצליחה להגיע ראשונה לייצור כלי נשק זה.
הפרויקט הותנע רק במאי 1942 לאחר שאלברט איינשטיין יחד עם לאו סילארד, התריע במכתבים (2 באוגוסט 1939, וב־7 במרץ 1940) בפני הנשיא רוזוולט, כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר, ונשק זה עלול להכריע את המערכה באירופה לטובת הנאצים.
את הפרויקט שמרכזו היה במעבדות לוס אלאמוס ניהל הגנרל לסלי גרובס, והמנהל המדעי רוברט אופנהיימר. בפרויקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם והכימאי גלן סיבורג.
מכ"ם
פיתוחים חשובים נוספים היו המכ"ם בידי מדעני בריטניה. פיתוחים ראשוניים של מכ"מים היו קיימים עוד לפני המלחמה, אך הטכנולוגיה התקדמה רבות במהלכה.
ב־12 בפברואר 1935 שלח רוברט ווטסון-וואט למשרד האווירייה הבריטי מזכר בנוגע ל"גילוי ואיתור מטוסים באמצעות רדיו" ("Detection and location of aircraft by radio methods") אחרי ניסיון שצבר בתחום בהיותו מטאורולוג וחובב רדיו. ב-26 בפברואר הדגים וואט בפני ועדה את המצאתו ואיתר באמצעותה מפציץ בטווח 8 מייל. הדגמה זו, שכונתה ניסוי הדוונטרי (The Daventry Experiment), הובילה לפיתוח מכ"ם מבצעי בבריטניה ופרישתו להגנת החופים בזמן מלחמת העולם השנייה.
המכ"ם נכנס לשימוש מבצעי נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הבריטים, וזאת באמצעות הקמת קו עמדות מכ"ם לאורך חופה המזרחי של בריטניה, שמו של קו זה היה צ'יין הום. יש הסוברים שהשימוש שעשו בעלות הברית במכ"ם תרם תרומה משמעותית לעמידת בריטניה ולהבסת הלופטוואפה.
מטוסי קרב והתקפה
ממוזער|שמאל|מטוס מסרשמיט Me-262, מטוס הקרב הסילוני הראשון, המוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני
במלחמת העולם השנייה המטוסים התפתחו והשתכללו ושימשו בנוסף להשגת עליונות אווירית, בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצים צלילה מדגם Junkers Ju 87 (שטוקה) לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מאוחר יותר גם ארצות הברית אימצה תורת לחימה זו עם מפציצים כבדים כדוגמת B-17 מבצר מעופף ובמטוסי יירוט כגון ה-P-47 ת'נדרבולט ו-P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר, וגם הרוסים פיתחו מטוס משלהם, שפגע בטורי שריון גרמנים. בתקופה זו פותחו מנוע הסילון ומטוס הסילון הראשון מסרשמיט Me-262 הגרמני, שהיה בעל עליונות אווירית על פני כל המטוסים של תקופתו, אך נכנס מאוחר מדי, ויכולותיו לא מוצו מסיבות שונות. גרמניה אף פיתחה מכלי דלק נתיקים למטוסי קרב, שהיו בשימוש במלחמת ספרד.
ספינות קרב וצוללות
שמאל|ממוזער|220px|איווה האמריקנית בזמן ירי מטח מכל התותחים. אורכה של האניה היה 271 מטר, רוחבה כ-33 מטר, וחימושה כלל: 9 תותחי 406 מ"מ בעלי פגזים במשקל של עד 1.2 טון לטווח של 39 ק"מ. 20 תותחי 5 אינץ'. 80 תותחי נ.מ. "בופורס" בקוטר 40 מ"מ, ו-49 תותחי נ.מ. "אורליקון" 20 מ"מ. על סיפונה שירתו 2,700 קצינים ומלחים.
תקופת מלחמת העולם השנייה הייתה זמן של פריחה ושגשוג בייצור אניות מערכה כבדות וצוללות.
ארצות הברית פיתחה את אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית, ואת אוניות המערכה מסדרת איווה שנחשבו בין האוניות החמושות ביותר ששירתו בצי האמריקאי. עיצובן היה כה מוצלח שהן הושמשו מחדש בשנות ה-80 ורק ב-2006 הוצאו האיווה והוויסקונסין, שתי האוניות האחרונות, מהרשומות של חיל הים האמריקני. כמו כן, ארצות הברית פיתחה את נושאות המטוסים מסדרת יורקטאון, שהיו סדרה של שלוש נושאות מטוסים של צי ארצות הברית, שנבנו ערב מלחמת העולם השנייה, ונשאו בנטל הקרבות המוקדמים עם יפן בראשית המלחמה באוקיינוס השקט.
בריטניה פיתחה את אוניות המערכה מסדרת המלך ג'ורג' החמישי (אה"מ פרינס אוף ויילס) וכן אוניות המערכה מסדרת נלסון (אה"מ רודני) שנחשבו לאוניות המערכה החזקות ביותר בעולם באותה תקופה, ואת צוללות מסדרת T שנחשבו למוצלחות למדי, בעלות יכולת תמרון וצלילה מהירה וחימוש רב.
גרמניה בנתה אוניות מערכה גדולות בשם טירפיץ וביסמרק, שהיו אוניות מערכה מהירות, משוריינות ובעלות החימוש הכבד ביותר בעולם באותה תקופה, וככאלו היוו איום חמור על השיירות הבריטיות באוקיינוס האטלנטי. הצי הגרמני בנה צוללות מדגמים רבים ושונים, פרי הטכנולוגיה המתפתחת. הנודעות ביותר היו מדגם VII, שכונה "סוס העבודה" של הצי וממנו יוצרו הרבות ביותר; הצוללות מדגם IX היו גדולות יותר ותוכננו במיוחד לסיורים ארוכי-טווח. הצוללות מדגם XXI "אלקטרובוט" (Elektroboot) בעלת עיצוב מהפכני שהועתק לצוללות מודרניות, בצורת טיפה שהגדילה את מהירות כלי השיט ושהקטינה את החתימה האקוסטית, ומערכת הנעה שאפשרה לה לשהות פרקי זמן ארוכים מתחת למים ולהגיע למהירויות חסרות תקדים בעת שיט תת-מימי (17 קשרים ימיים). הגרמנים פיתחו גם צוללת ולטר צוללת ניסיונית מהירה שהייתה לה מערכת הנעה שלא צרכה אוויר חיצוני.
יפן פיתחה את אוניות המערכה מסדרת יאמטו שהיו כלי השיט הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה, וכן אוניות המערכה הגדולות והכבדות ביותר שנבנו אי פעם. הדחק האוניות עמד על 65,027 טון והחימוש הראשי כלל תשעה תותחים ימיים בקליבר 460 מ"מ, התותחים הגדולים ביותר שנעשה בהם שימוש אי פעם על כלי שיט. הצי הקיסרי היפני החל את המערכה באוקיינוס השקט עם 10 נושאות-מטוסים, שהיוו את צי נושאות-המטוסים הגדול והחדיש ביותר בעולם באותם זמנים. שתי נושאות המטוסים שלה מדגם "שוֹקַאקוּ" עלו על כל נושאת-מטוסים אחרת בעולם עד הופעת נושאות-המטוסים האמריקניות מדגם "אסקס" (Essex) במהלך המלחמה.
יפן פיתחה את מגוון הצוללות הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, לרבות צוללות טורפדו מאויש (קַאיטֶן), צוללות ננסיות (קוֹ-הִיאוֹטֶקִי, קַאירִיוּ), צוללות לטווחים בינוניים, צוללות אספקה ייעודיות (רבות מהן בשימוש הצבא), צי צוללות ארוכות-טווח (רבות מהן נשאו כלי טיס), צוללות שמהירותן מתחת למים הייתה הגבוהה ביותר בכל המלחמה (סֶנְקוּ I-200), וצוללות שיכלו לשאת כמה מפציצים (הצוללת הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה, "סֶנְטוֹקוּ I-400").
ההולנדים פיתחו צינור אוויר מתקפל ליניקת אוויר לצוללת בעת צלילה. רעיון שנלקח ויושם בצוללות גרמניות וכונה אצלם שנורקל.
רקטות וטילים
בתחום הרקטי והטילי גרמניה הובילה בפיתוח הרקטה בכלל, ובפרט ב-V-1 טיל השיוט הראשון, שדמה למזל"ט מודרני אך היה ללא מערכת בקרה אלחוטית, ובטיל ה-V-2 שהיה הטיל הבליסטי הראשון בעולם.
טילי ה-V-1 שוגרו ממגלשים מיוחדים בחופי צרפת והולנד, ונודעו בכינוי "פצצה מעופפת". הטיל תוכנן על ידי המהנדסים רוברט לוסר ופריץ גוסלו, בשם המקורי FI-103. הורכב בו מנוע סילון פשוט, מהירותו המרבית הייתה 630 קמ"ש וטווח הטיסה שלו היה 250 ק"מ. אורכו היה 8 מטר, מוטת כנפיו 5.4 מטר, גובהו 1.4 מטר ומשקלו 2.2 טון. הוא טס בגובה של בין 100 ל-1,000 מטר, ונשא ראש קרבי במשקל של 850 ק"ג. הטיל תוכנן בפשטות, כדי להתאים לייצור המוני. מערכת ההנחיה כללה טייס אוטומטי ששלט על כיוון, גובה ומהירות. כ-30 אלף טילים נבנו, וכ-10,000 מהם שוגרו לעבר בריטניה. כ-4,000 מתוכם פגעו באזור לונדון. כתוצאה מפגיעות הטילים, נהרגו כ-5,500 אזרחים. והיה בשימוש מיוני 1944 עד מרץ 1945. שימש בעיקר לתקיפת הערים לונדון (בבריטניה) ואנטוורפן (בבלגיה).
הטיל הבליסטי V-2 היה בעל טווח של כ־300 קילומטרים ונשא ראש נפץ במשקל של 1,000 ק"ג. גרמניה השתמשה בו במלחמת העולם השנייה, בעיקר נגד מטרות בריטיות ובלגיות. הוא הונע באמצעות תערובת של אתנול ומים, אליה צורף חמצן נוזלי. משאבות הדלק והמחמצן הונעו על ידי טורבינות קיטור, שנוצר באמצעות מי חמצן. מכלי הדלק והחמצן היו עשויים אלומיניום כדי להקטין את משקל הטיל. עקב חוסר יכולת לשלוט באופן מדויק בנקודת פגיעתו, הוא הופנה בדרך כלל לערים ולא נגד מטרות צבאיות. בסך הכל יוצרו כ- 3,000 טילים שגרמו למותם של כ-7,250 אזרחים וחיילים. המהנדסים שתכננו את הטיל ובראשם ורנר פון בראון נשבו בסיום המלחמה על ידי האמריקנים וסייעו לתוכנית החלל האמריקנית ולפיתוח הטילים שלה - לרבות הטיל ששיגר את חלליות אפולו לירח, ה-סטורן 5. ברית המועצות פיתחה את טיל הסקאד על בסיסו של טיל ה-V2.
תת מקלע
שמאל|ממוזער|250px|רובה הסער הראשון בעולם StG 44
לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, ועם הגעת טכנולוגיית הנשק האוטומטי לבגרות, נוצר סוג חדש של נשק קל. הנשק היה קטן יחסית, ירה תחמושת של אקדח, אך היה לו קצב אש של מקלע. על בסיס מאפיינים אלה נקרא הנשק החדש תת-מקלע (Sub Machine Gun). אחד מתתי המקלעים המוצלחים הראשונים שנוצרו היה התומפסון או "טומי גאן". פיתוחו של התומפסון החל ב-1916, כשגרסתו הראשונה פותחה כבר ב-1921. מתכנן הנשק היה גנרל ג'ון תומפסון. התומפסון נכנס למלחמת העולם השנייה עוד לפני ארצות הברית עצמה. יחידות בריטיות מיוחדות העדיפו אותו על פני הסטן הודות לאמינותו ולקטלניות הגבוהה יותר של תחמושת ה-0.45 אינץ'. הגרסאות הצבאיות היו בעלות קצב אש נמוך יותר כדי להקל על הדיוק. אך עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הפך השימוש ב"טומי גאן" לנפוץ מאוד.
הבריטים מצידם ייצרו את הסטן (Sten), תת מקלע שהצטיין בפשטות ייצור ותפעול חסרת תקדים לזמנו. הרוסים פיתחו את תת-מקלע פפ"ד בשנת 1934 (ואסילי דגטריוב). בשנת 1935 הוא הוכנס לשירות בצבא האדום, מאחר שהיה יקר מדי לייצור מאסיבי עברו הרוסים לייצר את הפפ"ש, שהיה אחד מכלי הנשק הקל שיוצרו במספרים הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה, הפפ"ש נכנס לשירות החל בשנת 1941.
הגרמנים פיתחו בשנת 1940 (היינריך וולמר), את הMP40 ("שמייסר") שהיה תת מקלע הגרמני הסטנדרטי שהיה בשימוש במלחמת העולם השנייה. ב-1944 גרמניה פיתחה את רובה הסער הראשון בעולם StG 44. הוא היה התשובה הגרמנית לפפ"ש הרוסי, ה-Stg44 היה בעל אותו קצב אש של הפפ"ש, אבל לטווח רחוק יותר. רוס"ר זה היה הבסיס לפיתוח רובה הסער AK-47 בברית המועצות.
פצצות
שמאל|ממוזער|200px|הפצצת 'נפלם' בווייטנאם. פצצה הכוללת תערובת של נפלם - B ובנזין
בתחום הפצצות הומצאו פצצות נפלם (באנגלית: Napalm) ונעשה בהן שימוש בידי בנות הברית, ובמיוחד על ידי ארצות הברית שהפציצה באמצעותן את ערי יפן. נפלם הוא שם כולל לאמצעי לחימה המשתמשים בנוזלים דליקים מסוגים שונים, לרוב בנזין במצב ג'ל. נפלם הוא המעבה של נוזלים אלו. כאשר הוא מעורב עם בנזין הוא יוצר ג'ל דביק ביותר. הנפלם פותח על ידי כימאים מאוניברסיטת הרווארד בראשות לואי פיזר בזמן מלחמת העולם השנייה לשימושה של ארצות הברית.
גרמניה פיתחה את הפריץ X שהייתה הפצצה המונחית הראשונה בעולם. הם לקחו פצצה כבדה שיפרו לה את המבנה האווירודינמי באמצעות הוספת כנפונים, והוסיפו לה הגאיים נשלטי רדיו בזנב ובכל הפכו אותה לפצצה גולשת נשלטת רדיו שהוטלה ממפציץ. באמצעות שתי פצצות מהסוג הזה, הטביעו את אוניית הדגל רומא של הצי האיטלקי. בהמשך המלחמה בנות הברית למדו להתגונן מפני הפצצות האלה, באמצעות משבשי רדיו שהסיטו את הפצצות ממטרתן.
איטליה פיתחה את הטורפדו המאויש שהוא כלי שיט תת-ימי צבאי שהופעל לראשונה במלחמת העולם השנייה על ידי הקומנדו הימי של איטליה, ומטרתו השמדת כלי שיט של האויב באמצעות חומרי נפץ.
יפן פיתחה את הטורפדו "רומח ארוך" (דגם 93), שהמנוע שלו הוזן בחמצן במקום באוויר דחוס. הטורפדו באורך של כ-9 מטר, ובמשקל של כ-3 טון, וראש נפץ במשקל 450 ק"ג, נע במהירות של 49 קשר (כ-90 קמ"ש), והגיע לטווח של 40 קילומטרים. הטורפדו נחשב לטורפדו הטוב מסוגו בעולם עד סוף מלחמת העולם השנייה. בין היתר שימש למתקפת המחץ של היפנים על הצי האמריקני בתחילת המערכה בגוודלקנל.
גרמניה פיתחה טורפדו אקוסטי שאמור להתביית על רעשי המדחף שהאוניה או הצוללת משמיעה, ומנגד בעלות הברית פיתחו אמצעי נגד לטורפדו זה.
הצפנה
שמאל|ממוזער|200px|מכונת האניגמה
נושא הקריפטוגרפיה התפתח מאוד, הגרמנים שכללו את מכונת ההצפנה הידועה בשם אניגמה, שנפרצה בסופו של דבר בידי קבוצת מדענים בראשות אלן טיורינג הבריטי. האניגמה (מיוונית: αἴνιγμα - תעלומה, חידה) היא משפחה של מכונות להצפנה ולפענוח של מסרים טקסטואליים, ששימשו את הכוחות הגרמנים והאיטלקים במלחמת העולם השנייה. בזכות התקשורת המוצפנת שאפשרה האניגמה, הצליח הקריגסמרינה (חיל הים הגרמני), ובמיוחד צי הצוללות, להטיל מצור אפקטיבי על בריטניה, מצור שמנע הובלת מזון ואמצעי לחימה לאי הבריטי.
את האניגמה המציא ארתור שרביוס בשנת 1918. שרביוס, שלמד הנדסת חשמל, פיתח למעשה גרסה חשמלית לדיסקית-צופן שהייתה בשימוש במשך מאות שנים. בדומה למכשירי הצפנה קודמים, האניגמה התבססה על צופן החלפה עבור כל אחת מאותיות המסר שיש להצפין. פריצת הדרך הייתה בכך שהאניגמה הייתה האמצעי המכני הראשון ששימש להצפנה, ויתרונה היה שינוי של צופן ההחלפה לאחר כל אות, באמצעות מערכת של דסקיות מסתובבות (רוטורים). האפשרות לשנות את סדר הדסקיות ואת מצבן ההתחלתי הקשתה עוד יותר על מלאכת פיצוח הצופן.
שרביוס ניסה לעניין גורמים רשמיים ואף לא רשמיים בגרמניה במכונה החדשה, אבל נדחה. הוא פנה לייצור מסחרי של המכונה, וגרסאות שונות של האניגמה נמכרו לחברות ולבנקים במדינות רבות באירופה, בארצות הברית וביפן. בסוף שנות ה-20 אימצו אותה הצי והצבא הגרמניים. הם ערכו בה מספר שינויים שהקשו על פיצוח הצופן והגבירו את רמת האבטחה. לקראת מלחמת העולם השנייה הייתה האניגמה אמצעי ההצפנה העיקרי של הקריגסמרינה וצי הצוללות שלו, הצבא, הלופטוואפה, המפלגה הנאצית, הגסטפו, משרד החוץ והביון של גרמניה הנאצית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:נשק במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:ביון במלחמת העולם השנייה | 2024-09-21T18:16:57 |
נעמי לוי | נעמי דה-מאיו (התפרסמה בשם נעוריה, נעמי לוי) היא זמרת ישראלית, שעיקר פרסומה בא מכיכובה בילדותה כסולנית מקהלת הילדים של צדיקוב שבה החלה להופיע כבר בגיל 12.
לוי השתתפה כסולנית באלבום הראשון של מקהלת ילדי צדיקוב, שיצא בשנת 1963. היא שרה את השירים "פעמונים" וכן את השיר מהמחזמר "צלילי המוסיקה", "שיעור בזמרה". ב-1964 השתתפה לוי בת ה–14 בפסטיבל הזמר תשכ"ד. היא ביצעה את השיר "דברים של לא כלום", מאת חיים קינן ושמעון כהן, שזכה במקום השני. התפרסמה בעיקר בזכות ביצועה לשיר "אחרי השקיעה בשדה", מאת נעמי שמר, עם מקהלת גברי השריון. חיה כיום בקצרין.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1950
קטגוריה:זמרות השרות בעברית
קטגוריה:חברי מקהלת צדיקוב
קטגוריה:זמרות ישראליות
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:משתתפות פסטיבל הזמר והפזמון
הערות שוליים | 2024-08-04T09:07:33 |
אהרן ברק | אַהֲרֹן בָּרָק (נולד ב-16 בספטמבר 1936) הוא משפטן ישראלי. כיהן כשופט בית המשפט העליון (1978–2006), כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), כיועץ המשפטי לממשלה (1975–1978) וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975. מרצה באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת ייל בארצות הברית.
ברק, יליד קובנה, הוא ניצול השואה. לאחר המלחמה, עבר עם הוריו בין מחנות העקורים עד שהוברחו לאיטליה, ומשם עלו לארץ ישראל ב-1947. הוא למד משפטים, כלכלה ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ובהמשך שהה כחוקר בתר-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. החל לעבוד בפרקליטות המדינה, וב-1975 מונה ליועץ המשפטי לממשלה. היה חבר בצוות למשלחת הישראלית בקמפ דייוויד שהובילה להסכם השלום בין ישראל למצרים. ב-1978 מונה לשופט בית המשפט העליון. היה חבר בוועדת כהן לחקר טבח סברה ושתילה. עם פרישתו של מאיר שמגר ב-1995, התמנה ברק לנשיא בית המשפט העליון. לאורך כהונתו של ברק פועלו הוביל לשינוי לא רק במערכת המשפטית, אלא בחברה הישראלית בכלל.
לאורך כהונתו בבית המשפט העליון, פיתח ברק את המשפט הישראלי בכמה היבטים מרכזיים: הרחבת זכות העמידה בבג"ץ, שפתחה את שערי בג"ץ לעותרים בעתירות ציבוריות. הרחבת עילת הסבירות, שהרחיבה את טווח הביקורת של הרשות השופטת על פעילותה של הרשות המבצעת. הרחבת מרחב השפיטות וקידום "המהפכה החוקתית", שלפיה לבית המשפט יש סמכות לקבוע שחוק שפוגע בחוקי היסוד אינו חוקתי, כפי שנקבע בפסק דין בנק המזרחי. ברק עסק רבות בדין העסקי והכלכלי, למשל, פסק דין אפרופים, שעסק בפרשנות חוזים, ופסק דין קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות שקבע שבדיני מיסים יש חשיבות רבה יותר לתכלית החקיקה מאשר היצמדות ללשון החקיקה. לאורך שנות כהונתו נמנע ברק מלהתערב בפסקי דין הנוגעים לשואה, אך היה חבר בהרכב בערעור של ג'ון איוון דמיאניוק, שזיכה אותו.
בראשית 2024 כיהן ברק כשופט אד הוק מטעמה של מדינת ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), בדיון בו תבעה דרום אפריקה את ישראל בטענה של ביצוע רצח עם ברצועת עזה ואי מניעתו.
ממוזער|250px|אהרן ברק
קורות חייו
תחילת דרכו
ילדות בליטא והשואה
אַהֲרֹן בָּרָק נולד ב-1936 כאַריק בֵּרִיק בקובנה שבליטא, בנם היחיד של הירש (צבי), עורך דין, וליבה (לאה), מורה.
סבו מצד אימו, אברהם מאירוביץ, היה רב חרדי של שתי עיירות ליטאיות, רוקישקיש (Rokiskis) שם התגורר ובה התגוררו כ-3,000 יהודים, ואבאל (Obeliai) בה חיו כ-120 יהודים. אימו גדלה ברוקישקיש, בבית ליברלי שלצד התורה חינכו גם להשכלה כללית. כדי להתקדם בלימודי הוראה, עברה לאה לקובנה, שם התקבלה לגימנסיה הריאלית העברית ופגשה בצבי. השניים נישאו והשתכנו ברחוב גורודינו מס' 18 בקובנה. המחויבות של צבי לפעילות הציונית מנעה ממנו מלעלות לארץ ישראל במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20לויצקי 2001, עמ' 73.
אביו צבי נולד בעיירה פלונגיאן, ובבגרותו עבר לקובנה, שם למד משפטים. צבי בריק היה לפעיל ציוני וחניך השומר הצעיר, ובהמשך היה לראש המשרד הארצישראלי בקובנה, שם היה אחראי על מתן סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל ליהודי ליטא ויהודים שברחו מהמשטר הנאצי בפולין.
ב-15 ביוני 1940 פלש הצבא האדום לליטא וסיפח אותה לברית המועצות. משטר הרודנות הסובייטי רדף אחר פעילים ציוניים, סגר את העיתונים היהודיים והמיר אחד מהם לעיתון תעמולה סובייטי. על פעילותו הציונית נרדף צבי בריק בידי הסובייטים. המשפחה עברה להתגורר ברחוב ויטאוטו בעיר, אשר בשונה מגורודינו לא היה בעל אופי יהודי מובהק. ב-22 ביוני 1941, יום לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, הלופטוואפה החל בהפצצה אסטרטגית בשמי קובנה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות היו מבין הליטאים, שראו בגרמנים משחררים מהכיבוש הסובייטי וקיבלו אותם בברכה. תושבי ליטא החלו לבצע פוגרום ביהודי העיר טרם החיילים הנאצים הגיעו. בפוגרום זה, שהתבצע בשכונת סלובודקה נרצחו כ-800 מיהודי העיר. בתי כנסת ובתי מגורים של יהודים הוצתו. בימים הראשונים לפלישה הנאצית לעיר קובנה נרצחו למעלה מ-2000 יהודים. ביולי ניתנה ההוראה להעביר את כל יהודי העיר אל גטו קובנה עד לאמצע חודש ספטמבר.
צבי בריק התמנה בגטו כמנהל כוח אדם במפעל לייצור מדים עבור הוורמאכט ולאה טיפלה בבנם. עם תחילת אקציית הילדים בגטו קובנה, אריק הוסתר במחבוא. אמו חינכה אותו, וניתנו לו נעלי פלטפורמה כך שייראה מבוגר מבן 5. כאשר היה עליו להצטרף לכוח העבודה הוא העביר שליחויות מהמפעל של אביו. כאשר חייל גרמני עצר אותו ושאל לגילו ענה כי הוא בן 9, ולדרישת החייל כתב את שמו כפי שלימדה אותו אמולויצקי 2001, עמ' 59. ב-1943, לנוכח האקציה, הוחבא אריק בידי הוריו במסתורים ליד הגטו. ב-1944, עם נסיגת הגרמנים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, פשטו הגרמנים והפורעים הליטאים על הגטו בכדי להרוג את הילדים הנותרים. היה זה במרץ כאשר החליטה לאה שעליה להבריח את בנה מהגטו.
צבי התקשר עם איכר מקומי בשם ירוסלבאס ראקוויצ'יוס, לימים חסיד אומות העולם, אשר התגורר בכפר לא מרוחק מהעיר והבריח יהודים מהגטו. בכדי להעביר את אריק בשערי הגטו הוא הוחבא בתוך שק קש על עגלת קש. אמו שיחדה את השומרים להעלים עין ביציאתה מהגטו אחר העגלה. משפחת האיכר כללה את אשתו ואת ארבעת ילדיהם. ביתם היה דל והיה על אריק ולאה אמו להתגורר בתוך הבית. האיכר החביא יהודים רבים ביער על יד ביתו, אך שיירת חיפוש גרמנית תפסה אותם והוציאה אותם להורג. בתוך הבית בנה האיכר דלת כפולה על גבי קיר, שם אריק ואמו הסתתרו כל פעם שנשמע קולם של זרים המתקרבים אל הבית. בהיותם שם לימדה לאה את בנה מתמטיקה בסיסית, גאוגרפיה וליטאית רהוטה. כאשר שמע האיכר את לאה מחנכת את בנה, ביקש שהיא תחנך גם את ילדיו והיא השיבה בשמחה. בנאום שנשא במאי 2002 תיאר ברק תקופה זו בחייו:
העלייה לארץ ישראל
ביולי 1944, עם נסיגת הגרמנים, יצאו אריק ולאה מהמחסה שלהם בביתו של האיכר. עם שחרור גטו קובנה בידי הצבא האדום, חשש צבי בריק לגורל אשתו ובנו ויצא לחפש אחריהם. בדרכם אל הגטו ההרוס פגשו אריק ולאה באחיה של לאה, ובהמשך התאחדו עם האב צבי. בשובה של המשפחה למרכז העיר קובנה, שבו הרדיפות של הרשויות הסובייטיות אחר צבי, על מעורבותו בפעילות ציונית. צבי ולאה בריק הגיעו למסקנה שעליהם לברוח עם אריק מליטא. בפגישה חשאית עם גורמים מטעם ההסתדרות הציונית, ניתנו לצבי תעודות מזויפות לו ולבני משפחתו לפיהן הם אזרחים יוונים מסלוניקי אשר נקלעו לקובנה ונתקעו בעיר לאורכה של המלחמה. משפחת בריק נעזרה בשם הבדוי גרין. תחילה נעו מקובנה לווילנה ומשם לביאליסטוק ולוורשה אשר בפולין. משם עברו את הגבול אל ממלכת רומניה והסתתרו במחנה פליטים בבוקרשטלויצקי 2001, עמ' 75.
ממחנה הפליטים עברו להתגורר אצל קונסול דיפלומטי יהודי אמריקאי בבוקרשט. כאשר הגיעה הידיעה על כך שמישהו הלשין לרשויות על כך שיהודים מהמדינות הבלטיות מסתתרים בבוקרשט, החליטה משפחת בריק לנוס פעם נוספת, הפעם לבודפשט, הונגריה. מהונגריה נעו ברגל, בעיקר בלילות, עד שחצו את אזור הכיבוש הסובייטי באוסטריה והגיעו לאזור הכיבוש הבריטי. במעבר גבול אזורי הכיבוש פגשו בני המשפחה באנשי הבריגדה היהודית. כאשר נודע לרשויות הבריטיות על מעבר הגבול בידי בני המשפחה, הם הוכנסו למאסר בבסיס צבאי מחשד להיותם מרגלים בשירות ברית המועצות. אנשי הבריגדה היהודית נחלצו לעזרתם של היהודים בבסיסים ובאישון לילה העבירו אותם דרך יער את הגבול לאיטליה, עד אשר הגיעו למילאנולויצקי 2001, עמ' 77.
מילאנו הייתה לנקודת התארגנות עבור פליטים רבים, וממנה עברה המשפחה לרומא, שם התגוררה בווילה שהייתה שייכת לדוכס לבית סבויה. ברומא למד אריק לראשונה בבית ספר, לא היה זה בית ספר מקובל, וכלל לימוד ילדים בני 8 עד 16 ביידיש באותה הכיתה. אריק דיבר איטלקית קלוקלת אל המקומיים. כל אותה העת ארגן האב צבי את העלייה של המשפחה, אך עקב תקנות הספר הלבן השלישי היה צורך ב-1,000 ליש"ט לסרטיפיקט. ההסתדרות הציונית סידרה עבור המשפחה דרך מעבר לקפריסין וממנה לארץ ישראל. המשפחה עלתה על אוניית הנוסעים "טרנסילבניה" שעשתה דרכה בים התיכון, עצרה בלימסול והמשיכה עד אשר עגנה בחיפה. צבי ביקש מרשויות הבריטים לרדת מהאונייה לארבעה ימי טיול בעיר, הודות לוויזה האמריקאית שהייתה בידו דרך עבודתה של לאה בג'וינטלויצקי 2001, עמ' 78, לא חשדו הבריטים כי המשפחה תתיישב בארץ ולכן התירו להם להמשיך בדרכם. דרך התקשרותה של המשפחה עם אנשי "ההגנה", אורגנו עבורם תעודות זהות מזויפות. כך עלה ב-1947 אריק עם הוריו לארץ ישראל.
לימודים ושירות בצה"ל
תחילה עברה משפחת בריק, ששמה עוברת לברק, מחיפה לתל אביב. לחץ כלכלי הוביל את האב צבי לחפש עבודה בהסתדרות הציונית, הוא התמנה למזכיר מוסד ביאליק. עד למציאת התעסוקה בידי האב, אריק, שלא דיבר עברית, הועבר להתגורר אצל קרובי משפחה במושב ירקונה והשקיע את חופשת הקיץ הראשונה שלו בהשלמת חומר לימודי, ושם גם החל ללמוד בבית ספר בכפר מל״ל. עם הסדר פרנסת המשפחה עברה המשפחה לירושלים. אהרן התחיל ללמוד בכיתה ו׳ בבית הספר היסודי בית הילד. ברק הסתגל היטב בכיתה בין חבריו והצטיין במתמטיקה ובפיזיקה והתקשה בתנ"ך ובלשוןלויצקי 2001, עמ' 93. עבר בילדותו את המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית, ובשנת 1958 הוענק לו תואר שני במשפטים.
בנקודה מסוימת התמלא ברק חששות וספקות, וניסה להמיר את מקצועו העתודאי להנדסת חשמל. המערכת הבירוקרטית של צה"ל סירבה להמרת המקצוע והתאפשר לברק ללמוד הנדסת חשמל בטכניון רק לאחר השלמת שירות החובה. בנסיבות אלו ויתר ברק על הנדסת החשמל והמשיך במסלול המשפטים המקורי. במקביל למד שם גם כלכלה ויחסים בין-לאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל, בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. בתום קורס מ"כים קיבל ברק דרגת ממלא מקום קצין, אך לבקשתו נשלח בהמשך לקורס קצינים קרבי בן שלושה חודשים. ברק התבלט בלימודים העיוניים בקורס ועבר את קורס הקצינים לצידו של ראובן ריבלין. עם שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית.
במקביל החל לעבוד כמתמחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ואולם משזה החל לעסוק במשפט אייכמן, העדיף, בשל היותו ניצול השואה, שלא לעסוק בכך, ועבר לבקשתו לפרקליטות המדינה. הוא הגיש להאוזנר חוות דעת אחת בלבד בעניין אייכמן קודם שעבר לפרקליטות. בפרקליטות עבד תחילה במחלקה האזרחית, שם הסתכסך עם ראש המחלקה, ד"ר מרטין אלטס, ובהמשך עבר למחלקת בית המשפט העליון ("הבג"צים"). בהמשך עבד תחת עורך הדין זאב שר במחלקת החקיקה ובה התמצא לראשונה במערכת הפוליטיתלויצקי 2001, עמ' 103. לאחר סיום התמחותו הוסמך כעורך דין. ברק מצא עניין מיוחד במשפט אזרחי, אותו החשיב לענף הגדול ביותר בכלל עסקי המשפטים. בשנת 1963 סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטורט, שנושאה "אחריות שילוחית וטובת המעביד", בהדרכת פרופסור גד טדסקי. ברק החל לעבוד על הדוקטורט שלו עוד במהלך שירותו בצה"ל. לדבריו עשה זאת בתנאים קשים, אף במחנה מטכ"ל שבו לא היה חשמל. עד אותה העת לא הרכיב ברק משקפיים, ולדבריו היו אלו תנאי המחקר שהובילו לכך שראייתו נפגעה.
קריירה אקדמית באוניברסיטה העברית
בשנת 1966 נתמנה ברק למרצה בכיר באוניברסיטה העברית, והחל לעסוק בדיני נזיקין. ברק טען בזכות עמדת הפרשנות התכליתית, שהייתה באותה עת בעלת השפעה מזערית לעומת פרשנות שמבוססת על היצמדות ללשון הכתובה של הדיןלויצקי 2001, עמ' 108. ההתנגדות לגישות המשפטיות שבהן אחזו ותיקי האוניברסיטה הובילה להתפתחות גרעין מרצים צעירים של האוניברסיטה מסביב לברק. גרעין זה כלל את יצחק אנגלרד, מישאל חשין, יצחק זמיר, יהושע ויסמן, יהודה בלום, יורם דינשטיין ואבנר חי שאקי. גרעין ההתנגדות לשיטה המשפטית שקידמה הפקולטה נודע בכינוי "הטורקים הצעירים".
את מחקר הפוסט-דוקטורט השלים בשנים 1966–1967 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. משפחות ברק וזמיר נסעו יחדיו לארצות הברית ללימודים. ברק התוודע לשיטת המשפטים ושיטת לימוד המשפטים האמריקנית. הוא הביע אהדה כלפי שיטת הלימוד הסוקרטית שהייתה נהוגה בהרווארד, אשר העדיפה פיתוח של שיח ודיון בין המרצה לסטודנטים על פני הרצאות של המרצים. במחקרו שם התמקד ברק בחקר דיני תאגידים ודיני שטרות, שני תחומים שהיה עליו להתחיל ללמד בהרצאותיו באוניברסיטה העברית עם שובו המיועד. בסיום שהותו בהרווארד פרסם ברק את הספר "מהותו של השטר". בהרווארד התוודע ברק לגישת "ההליך השיפוטי" (Legal Process), הנוגע לתפקידן וסמכויותיהן של הרשויות. חקר ההליך השיפוטי השפיע לימים על טיפוח האקטיביזם השיפוטי של ברק.
בשובם של ברק וזמיר לאוניברסיטה העברית, החלו במעין "מהפכה" בפקולטה למשפטים, כאשר זמיר נבחר לראש מכון החקיקה והחל לטפח את המכון ולקדם את יוקרתו. בשנת 1968 נתמנה ברק לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית, ושם ייסד את כתב העת "משפטים"לויצקי 2001, עמ' 122. בשנת 1973 זכה בפרס קפלון, וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. מינויו של ברק לדיקן, בגיל שלושים ושמונה, סימל את חילופי הדורות בפקולטה. בכהונתו כדיקן ניכר אצל ברק שתיעב ויכוחים, קידם פשרות והגעה לקונצנזוס וניחן בשקט ובשלווה במילוי תפקידו. כל אותה העת נרתע ברק מלתייג עצמו פוליטית ושמר על נייטרליות בבחינה פוליטיתלויצקי 2001, עמ' 123–125. הוא זכה בפרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975 (בגיל 38, מהצעירים בזוכי הפרס). הדבר העניק לו פרסום ציבורי רב. באותה שנה נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (ראו פירוט הפרסים וההוקרה למטה), ולימים אף כיהן כראש החטיבה למדעי הרוח במוסד זה.
היועץ המשפטי לממשלה (1975–1978)
מינויו ותחילת כהונתו
בשנים 1975–1978 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, מינויו של ברק למשרה נעשה ביוזמתו של שר המשפטים, חיים צדוק, שהציע לברק את משרת היועץ המשפטי לממשלה עם פינוי המושב בידי מאיר שמגר, שהתמנה לשופט בבית המשפט העליון. ברק ביקש מצדוק זמן לחשוב על קבלת המינוי. מינויו של ברק נתמך בין לבין בידי יואל זוסמן, נשיא בית המשפט העליון. למינוי זה היו מספר חסרונות: לברק לא הייתה מיומנות במשפט פלילי ומעולם לא העיד מול בית משפט. צדוק תמך במינוי של ברק וזה מצידו הסכים למינוי לאחר שהתייעץ עם זמיר וזוסמן. בכדי להסתגל לתפקיד החדש וללמוד את כל נושאיו התייעץ ברק בחשין ובגבריאל בך. במקור חשין ציפה לקבל את משרת היועץ המשפטי לממשלה, אך עם מינויו של ברק הוא תמך בו והיה ליד ימינו. באותה העת היה יצחק רבין ראש ממשלת ישראל, והיה נתון למאבקים פנימיים מתוך המערך מול שר הביטחון שמעון פרס. מאבק זה בין רבין לפרס הגיע לשיאו בפרשות ממושכות של הדלפות תוכן מסווג לידי התקשורת.
בתחילת דרכו בתפקיד היה ברק מעורב במשא ומתן סביב הסכם הביניים בין ישראל למצרים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פורסמה בעיתון "הארץ" הדלפה שכונתה "מסמך רוזן" – חוות דעת שנועדה לראש הממשלה מאת היועץ המשפטי של משרד החוץ, לפיה הסכם קידוח הנפט של ממשלת מצרים עם חברת אמוקו נוגד את הסכם הביניים. רבין זעם על ההדלפה, וברק נענה לה בקביעת תקדים לפיו שרים אינם חסינים מפני דין פלילי במקרה של הדלפת סודות מדינה. במהלך הבחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית (1976), שני מועמדים שהיו מקורבים לאש"ף גורשו לפי הוראת הממשלה. עם מעצרם עורכי הדין שלהם הגישו עתירה לבג"ץ. הממשלה התעקשה על כך שאין לעכב את הגירוש והוא בוצע לבסוף רבע שעה בלבד לפני קיומו של הדיון. ברק, כנציג המשפטי של הממשלה, ננזף בידי השופט משה עציוני. לראשונה, נמתחה ביקורת ציבורית חריפה על ברק עצמו. אלמלא שר המשפטים צדוק, שהגן על ברק, ייתכן והקריירה הציבורית של ברק הייתה מגיעה לסופה עם משבר הגירוש. על אף שבמינויו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי נסמך רבין על צדוק וכלל לא הכיר את ברק, עם הזמן הפך ברק ליועץ מקורב של רבין וראש הממשלה מצידו מצא בברק אדם ענייני יותר מרבים מהשרים בממשלתולויצקי 2001, עמ' 141.
בשנת 1976 אישר ברק לבתי הדין הרבניים לערוך ולאגור רשימה של ממזרים.
פרשת ידלין ואברהם עופר
את ניסיונו המשפטי-הפלילי הראשון השיג ברק כאשר הוביל לעונש מאסר בפועל ליהושע פרץ, יו"ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד, אשר קידם התפרעויות בנמל. ברק היה אחראי להחלטה לפתוח בחקירה משטרתית של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל. שלושה ימים לאחר אישור מינויו של ידלין, בעת ארוחת צהריים בהשתתפות ברק ומפכ"ל המשטרה, שאול רוזוליו, שיתף המפכ"ל את ברק בעניין חשדות למעורבות ידלין בפלילים שנשמרו בסוד. ברק הנחה את רוזוליו לקיים חקירה ראשונית סמויהמדינת ישראל - משרד המשפטים: היועץ המשפטי לממשלה אל שר המשפטים, הנדון: החקירה בעניינו של מר אשר ידלין (ירושלים, 14 באוקטובר 1976)., אך תוך שבועיים מתחילתה דלפה הפרשה לידיעת הציבור. בעת חגיגות בר המצווה לבנו הבכור של ברק, אבנר, התקשר ידלין לברק, וטען בפניו כי "מעלילים עלי עלילת דם." ברק הציע לידלין להיבדק בפוליגרף וטען בפניו כי אם יקבע כי הוא דובר אמת יסגרו כל החקירות ואם יקבע כי אינו דובר אמת החקירה תימשך כרגיל והבדיקה לא תיוודע לציבור. ידלין הסכים לאחר לחץ רב ובבדיקה התברר כי אינו דובר אמת, כך שהחקירה המשיכהלויצקי 2001, עמ' 143.
בסופו של דבר ידלין הורשע בלקיחת שוחד ונדון לחמש שנות מאסר, ומעמדו הציבורי של ברק כאדם בעל יושרה מברזל חוזק. בפרשה זו טבע ברק את המונח "מבחן בוזגלו", באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". המונח עורר תרעומת אזרחית עקב משמעות הלוואי בין השם בוזגלו לבין בני עדות המזרח, הרווח בקרבם. מכאן עלתה הטענה כי המונח טומן בחובו הערה נגד בני עדות המזרח מצידו של ברק. שנים לאחר מכן, בראיון שנערך עמו לספר "ללא גלימה", אמר בעניין: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי להבדיל בין ספרדי לאשכנזי, אלא להבחין בין איש שלטון לאיש מהעם".
לאורכה של החקירה בפרשת ידלין היה אברהם עופר, שר השיכון, מבין התומכים העיקריים של ידלין, בטענה כי הוא חף מפשע וכי "שותים את דמו". לאורך הפרשה עלו חשדות למעורבותו של עופר בחלק מהעבירות של ידלין ובסופו של דבר החלה פרשת עופר על בסיס קובלנות פליליות פרטיות. החשדות עסקו בפעילותו של עופר בתקופה שפעל בחברת שיכון עובדים. מהלך החקירה, ובעיקר אורכה, הובילו לקרע בין ברק לראש הממשלה רבין. עיקר התנגדותו של רבין למהלך החקירה נגע למשך הזמן שלקחה, שכן טען כי בלתי אפשרי שעופר, שר בממשלתו, יוכל לתפקד כראוי בתפקידו לנוכח החקירה הממושכתלויצקי 2001, עמ' 148. ברק היה אחראי על ההחלטה להמשיך בחקירת משטרה בעניין עופר, חרף בקשת השר להפסיק חקירה זו. רוב החשדות בחקירה התבררו כחסרות שחר מלבד הממצאים האחרונים בה, שעיכבו אותה. ממצאים אלו כללו עדות של עורך הדין גושן, שהיה עד מפתח בפרשת ידלין. עקב התעכבות הפרשה זימן רבין את ברק ושר המשפטים צדוק לביתו, מהלך שהוביל לסיקור תקשורתי רב בעניין.
לאורכה של החקירה נדמה היה כי עוול גדול נעשה לעופר, והוא התקשה לתפקד כשר. רבין התקשה לראותו במצב זה שכן היה חבר קרוב שלו וברק גם כן חיבב אותו על סגולותיו כשר צעיר ונמרץ. על אף הלחץ הכבד שאפף את ברק, הוא המשיך בחקירה. עופר התאבד ב-3 בינואר 1977, קודם שהסתיימה חקירתו. הוא הותיר אחריו מכתב אחרון. עם התאבדותו של עופר נגנזה החקירה וב-9 בינואר שלח ברק לרבין תקציר של מהלך החקירות. בניו של עופר לא ראו בברק האשם במות אביהם, וכאשר ביקשו ממנו את תקציר החקירה הוא שלח את עורך הדין אמנון גולדנברג לתמלל עבורם את החקירהלויצקי 2001, עמ' 151–153.
פרשת חשבון הדולרים
במרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים כאשר פורסם בעיתון "הארץ" כי רעיית ראש הממשלה לאה רבין החזיקה חשבון בנק פעיל בארצות הברית, דבר שנגד את חוקי המטבע בישראל באותה העת. ברק כינס את צוותו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה כדי לבחון אפשרות לסגור את הפרשה בתשלום כופר. ברק ביקר את רבין בביתו, תשאל את ראש הממשלה ובהמשך גם את רעייתו, וביוצאו מביתם הבטיח להם "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר".לויצקי 2001, עמ' 157 לאחר התשאול הגיעו לידיו של ברק מסמכי הבנק, והוא שינה את עמדתו וחזר בו מההצעה לסגירת הפרשה בכופר. מאוחר יותר הסביר ברק שאם היה סוגר את הפרשה בכופר היה פועל נגד החוק ועל כן היה חייב להתפטר מתפקידו כיועץ המשפטי לממשלהלויצקי 2001, עמ' 158.
כאשר נודע לברק על המאבקים סביב הפרשה שצצו בתוך משרד האוצר, הורה להעביר את ניהול הפרשה לידי משרד היועץ המשפטי. לאחר לחצים רבים מצידם של אישים, כדוגמת שר האוצר יהושע רבינוביץ, לסגור את הפרשה, ברק החליט להעמיד לדין את לאה רבין בשל חשבון הדולרים, החלטה שהביאה ליציאתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחופשה ולפרישתו מהנהגת המערך לפני הבחירות לכנסת ב-1977. במקור התכוון ברק להעמיד לדין גם את ראש הממשלה. לדבריו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עמוס ערן: "כשרבין קיבל את הידיעה שברק מתכוון להעמידו לדין, חל אצלו שינוי מיידי בגישה וכבר באותו יום אמר לנו, אני הולך להתפטר." רבין עמד תחילה להתפטר מראשות הממשלה וגם מהכנסת, ולבסוף, לאחר שמקורביו ניסו לשכנעו שלא לעשות זאת, החליט להישאר בכנסת. עוד באותו היום סיפר שר המשפטים צדוק לברק על כוונתו של רבין. ברק בתגובה ויתר על העמדתו לדין של רבין. את החלטתו להימנע מהעמדת יצחק רבין לדין נימק כך: "יצאתי מתוך הנחה שרבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת."
באותה השנה נחשפה פרשת חשבון דולרים נוספת, זאת של שר החוץ לשעבר בממשלתה של גולדה מאיר, אבא אבן. בפרשה זאת דובר על סכום כסף גדול בהרבה מהפרשה של הזוג רבין. לבסוף החליט ברק שלא להעמיד לדין את אבן, משום שנמצא כי אבן ביקש היתר בעניין, ואף טען כי קיבלו, על אף שלא נמצאו סימוכין לקבלת ההיתר. נוסף על עניין ההיתר, היה קושי ראיות וברק העריך שלא יוכל להופיע עם חוסר ראיות שכזה בפני בית המשפט.
קמפ דייוויד
270x270px|ממוזער|שמאל|יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק, בעת שיחות השלום בקמפ דייוויד.
ממוזער|המשלחת הישראלית בקמפ דייוויד, היועץ המשפטי לממשלה ברק (שמאלי), שר החוץ משה דיין (שני משמאל) וראש הממשלה מנחם בגין (שלישי משמאל).
עם מינויו של מנחם בגין לראש הממשלה, בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית, הפך ברק עם הזמן לידיד קרוב של בגין והוזמן על ידיו להיות נוכח בישיבות הממשלה. בתחילת כהונת ממשלתו הראשונה כיהן בגין במקביל גם כשר המשפטים. כאשר בגין העביר המלצת חנינה לנשיא אפרים קציר כדי שיחון את יהושע בן-ציון – בעקבות קשריו עם הליכוד – שהורשע בעבירות פליליות ונכנס במאסר, ברק הזדעזע ואף שקל להתפטר. ברק נמנע מלהתפטר בעקבות לחצו של נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן שיישאר בתפקידו לנוכח המצב הפוליטי החדש שנוצר בעקבות "המהפך". עוד קודם לביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ותחילת תהליך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, בגין ביקש מברק שיכין עבורו טיוטה של הסכם שלום אשר תכלול את שלל הפרטים העיקריים שעל הסכם שכזה לכלול.
עם תחילת תהליך השלום עם מצרים, היה המאמץ להגעה להסכם שלום בראש מעייניו של ברק. במסגרת מאמצים אלו נקשר ברק עם שר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. במקביל החל ברק גם להיות בקשר עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר. כאשר בגין כתב את הטיוטה המקדימה ל"הסכם אוטונומיה", ברק היה מהראשונים לקרוא אותו ולהעיר בעניין קשיים שעלו מתוכו ברמה המשפטית. בעקבות התנפצות השיח בין ראשי המדינות באחת הישיבות בטירת לידס שבממלכה המאוחדת, נשלחו ויצמן וברק להרגיע את הרוחות בצידו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. לוויצמן היו קשרים חמים עם סאדאת, וגם ברק התחבב עליו. לדברי מנכ"ל משרד החוץ, יוסף צ'חנובר: "סאדאת פשוט ראה והבין שברק מחפש כל הזמן דרכים וניסוחים שיתקבלו על שני הצדדים, גם עליו."
ב-1 באוגוסט 1978 פרש מכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהודיע שהחליט להסתפק בשלוש שנות כהונה. במקום ברק מונה יצחק זמיר, והוא עצמו מונה לשופט בבית המשפט העליון. קודם שהושבע לתפקידו כשופט, בספטמבר 1978, צורף ברק על ידי ראש הממשלה בגין, כיועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, ובתפקידו זה סייע לגיבושם של הסכמי קמפ דייוויד. במהלך השיחות בקמפ דייוויד מצא הנשיא קרטר את ייעוצו של ברק מועדף על ייעוצו של מאיר רוזן עקב מתינותו, האמון שנתן בו בגין, כושר האלתור שלו ויכולתו למציאת פשרות. עם קידום השיחות לכדי שלב הניסוח, בחר הנשיא קרטר בשני יועצים, אוסאמה אל-באז מן הצד המצרי, וברק מן הצד הישראלי. ברק נע בין בגין לקרטר לקידום הניסוח של הסכם השלום ומאוחר יותר אמר קרטר שברק "עשה" את הסכם קמפ דייוויד.
במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד היו שני משברים קיצוניים, האחד נגע למעמדה של ירושלים והשני נגע ליישובים בקרבת רפיח בחצי-האי סיני. לבסוף ברק וקרטר שכנעו את בגין להעביר את עניין היישובים להצבעה בכנסת במקום החלטה שלו בלבד. לאחר עשרים ושלוש טיוטות נכתב הנוסח הסופי של הסכם השלום. בשאלת הגדה המערבית ורצועת עזה, ברק קידם את תוכנית האוטונומיה דרך הניסוח "זכויות לגיטימיות לעם הפלסטיני." ברק ניסח משפט זה באופן עמום במכוון, כך שהשפעתו לא תהיה מחייבת. ברק העריך כי בניסוח זה, הצליח לשמר את "ארץ ישראל השלמה" לצד ההסכם.
שופט בבית המשפט העליון (1978–2006)
ממוזער|394x394 פיקסלים|שופטי בית המשפט העליון על גג המבנה הישן במגרש הרוסים, 1992. השופט אהרן ברק יושב בשורה התחתונה שני מימין לצד הנשיא מאיר שמגר. משמאל לשמגר המשנה לנשיא ובר פלוגתו העיקרי של ברק, השופט מנחם אלון.
ממוזער|דיוקן אהרן ברק בבית המשפט העליון.
ועדת כהן
ב-22 בספטמבר 1978 החל לכהן כשופט בבית המשפט העליון, והיה הצעיר מבין השופטים. באוקטובר, עם קידום שיחות השלום בוושינגטון די. סי., התבקש ברק להצטרף לשיחות על אף השבעתו לשופט בבית המשפט העליון. לנוכח הביקורת הציבורית מבית על כך ששופט בבית המשפט העליון מעורב בשיחות השלום עם מצרים, ברק שב לירושלים כחודש לאחר שיצא להשתתף בשיחותלויצקי 2001, עמ' 215. בכהונתו כשופט שפט תחת ארבעה נשיאים: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר. בשנה שבה החל ברק לכהן בבית המשפט העליון קיבלה רעייתו אלישבע את רישיון עריכת הדין והחלה לעבוד אף היא בבית המשפט העליון בלשכת הנשיא זוסמן.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בתגובה להתנקשות בחיי בשיר ג'ומאייל, אנשי הפלנגות הנוצריות ביצעו את טבח סברה ושתילה במחנות פליטים בביירות. בשנים 1982–1983 היה ברק חבר בוועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה והיה עליה לחקור את האחריות של הגורמים הישראליים במהלך אירועי הטבח.לוועדה ניתן המנדט: "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים במעשי הזוועה שבוצעו על-ידי יחידה מן הכוחות הלבנוניים נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות סברה ושתילה." בנוסף לברק צוותו נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, שהיה ליושב ראש הוועדה, והאלוף (מיל'), יונה אפרת. בוועדה מסר רב-סרן עמוס גלעד, שהיה אז קצין מודיעין בביירות, עדות על פעילותו. לפי עדותו של גלעד, הוא התריע כי הכנסת אנשי הפלנגות הנוצריות לתוך ביירות תוביל לטבח במחנות הפליטים ותגרום לכך שישראל "תשקע בבוץ" בלבנון, אך בתוך פחות משעה מאוחר יותר אירע הטבח וגלעד מיהר להכתיב דיווח לראש אמ"ן.
במהלך החקירה נחקרו הרמטכ"ל – רפאל איתן, בכירי "המוסד", בכירי אמ"ן, שר הביטחון – אריאל שרון ואף ראש הממשלה בגין. דוד ברטוב היה מזכיר הוועדה בעוד איסוף החומר הוטל על דורית ביניש, עדנה ארבל ואלכס איש-שלום. לברק הייתה עמדה דומיננטית בדיוני הוועדה, והוא התמקד בעיקר בתפקודו של המודיעין בפרשת הטבח. בדו"ח הוועדה הואשמו ברשלנות הרמטכ"ל רפאל איתן, ראש אמ"ן יהושע שגיא, שר החוץ יצחק שמיר ואחרים. הביקורת החריפה ביותר של דו"ח הוועדה הופנתה כלפי שר הביטחון שרון. כחלק ממסקנות הוועדה הועבר שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו, תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה. בגין לקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון.
ראש הממשלה בגין יוצג בעדותו על ידי מזכיר הממשלה, דן מרידור. נגד בגין נטען כי הועבר לו דיווח לפיו עלול להתרחש טבח בדומה לדיר יאסין ממלחמת העצמאות. הטענה הופנתה מצידו של העד מרדכי גור, שכיהן באותה עת כחבר הכנסת באופוזיציה מטעם המערך. מרידור הוכיח כי הדיווח, שעבר דרך "המוסד", שוכתב כך שהאזהרות רוככו בהגיען לידיעת ראש הממשלהלויצקי 2001, עמ' 219–220. בעקבות שמועות על היות ברק המחמיר מבין חברי הוועדה ביחסו לנחקרים, החלו איומים על חייו. חודשים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת כהן, בגין קטע את חייו הציבוריים והתפטר מכל משרותיו. ברק ראה את צעדו הזה של בגין כלקיחת אחריות מצידו של מנהיג על ההתרחשויות בסברה ושתילה.
זכות העמידה ועילת הסבירות
במהלך שנות ה-80 קידם ברק את שינוי הגישה של בג"ץ בתחום זכות העמידה – תנאי הסף הנדרש לדיון בעתירה לבג"ץ. קודם לכן נדרש עותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסק דין זאב סגל נ' שר הפנים בתחילת שנות השמונים, כאשר העותר טען לנזק אישי אך עקיף שנעשה לו בעקבות פעילות שר הפנים, רבים מהשופטים פנו נגד העמדה המקורית של בג"ץ. השופט חיים כהן ייצג את עמדת בג"ץ כ"שומר שלטון החוק" והשופט שלמה לוין סבר שניתן לראות בעתירה כי היא נוגעת באופן ישיר לתובע. ברק טען כי מעצם היות העותר "עותר ציבורי", יש לו זכות עמידה:
ב-1986 אימץ שמגר, נשיא בית המשפט העליון, את הגישה החדשה לזכות העמידה בפרשת ויליאם נקש ובפסק דין אלוני נ' שר המשפטים, ובכך קבע תקדים משפטי להרחבת זכות העמידהלויצקי 2001, עמ' 230.
באמצע העשור, בעקבות פרסום פרשת קו 300 והמגעים להסדר חנינה מטעם נשיא המדינה חיים הרצוג עבור המעורבים בפרשה מטעם השב"כ, הוחלט, בהרכב מצומצם שכלל את ברק, הנשיא שמגר והשופטת מרים בן-פורת, כי גם במקרה וייתן הנשיא הרצוג חנינה למעורבים, יש להמשיך את חקירות הפרשה עד תום. בשאלת החנינה היו השופטים חלוקים. כאשר בדעת מיעוט קבע ברק על סמכות החנינה של הנשיא להשתלב במערכת המשטרתית והמשפטית, ועל נשיא להעניק חנינה רק בתום החקירות:
בהמשך החל ברק מתרכז בקידום עילת הסבירות למעורבות בג"ץ בפסילת החלטות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת דרך ביקורת שיפוטית. עילת הסבירות עלתה לדיון בבג"ץ דפי זהב – עתירת חברת דפי זהב נגד הסכם של רשות השידור שנגע לשירותי הפרסום בשידור, בשנת 1980, בהרכב שכלל את הנשיא לנדוי ואת השופטת מרים בן-פורת. ברק נימק מדוע ניתן להיעזר בביקורת שיפוטית בפסק הדין בעניין סבירות קביעת רשות השידור. לצד זאת, בסופו של פסק הדין, הסביר גם מדוע ניתן לדחות את העתירה. לנדוי התנגד לפסק דינו של ברק לשימוש בביקורת שיפוטית, אך בן-פורת תמכה בו, ובכך נקבע תקדים עבור "מהפכת הסבירות". על אודות עילת הסבירות כתב ברק כי:
ב-1988 נידון בג"ץ רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון, בקשר לגיוס בני ישיבות. בית המשפט קבע כי הסוגיה שפיטה והכיר במעמדם של העותרים, אך דחה את העתירה. בהמשך, התפתחה מחלוקת בין ברק לשמגר בשאלת תחומי השפיטות של בית המשפט. ברק סבר כי "מלוא הארץ שיפוט", כלומר כי כל סכסוך, גם סכסוף פוליטי במהותו, הוא שפיט. בעקבות התקדים שנוצר בעילת הסבירות, נדונו במהלך שנות ה-90 מספר עתירות שעוררו ויכוח פוליטי. בין היתר: עתירות בקשר למינויו של יוסי גנוסר לתפקיד בכיר למרות מעורבותו בפרשת קו 300, רפי פלד בעקבות טובת הנאה שקיבל. ברק, בהרכב עם השופטים אליהו מצא ואליעזר גולדברג, קבע כי יש להעמיד את רפי פלד לדין משמעתי ולא פלילי. רפאל פנחסי בעקבות העברת כספים שלא כדין ואריה דרעי בעקבות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
בהלכת דרעי-פנחסי, נפסק שהגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה. על אף העובדה ששמגר כתב את פסק הדין שפסל את כהונת דרעי בממשלה, רוב האשמה מצד גורמים פוליטיים הופנתה כלפי ברק. בנוגע למינוי של יוסי גנוסר למנכ"ל משרד השיכון, ברק פסל את המינוי. בפסק הדין כתב ברק: "מתן עדות שקר, הוא עבירה פלילית חמורה ומעשה בלתי חוקי, שעליו מתנוסס אותו דגל שחור האומר אסורבג"ץ 6177/92 אייזנברג ואחרים נ' שר הבינוי והשיכון ואחרים, פ"ד מז(2), 229.."
גירוש פעילי החמאס ללבנון
בדצמבר 1992, בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו בידי אנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם, החליטה ממשלת רבין השנייה לגרש פעילי חמאס מהשטחים ללבנון. למהלך קיבל רבין את תמיכתם של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ושר המשפטים דוד ליבאי. המבצע נעשה בחשאיות בכדי למנוע עתירות לבג"ץ וכאשר לבסוף הגיע דבר הגירוש לידיעת פרקליטות המדינה, דורית ביניש ונילי ארד נחרדו. הפרקליטות פנתה לסגן הרשם של בג"ץ, וכאשר נודע לו מהפרקליטות הצבאית כי לא ניתן לדחות את צו הגירוש, הוא פנה לברק, השופט התורן, שהורה לו להביא את המסמכים על המתרחש לביתו.
כאשר הגיעו שתי עתירות לידי ברק, הוא הוציא צו ביניים שקבע דיון משפטי למחרת. הממשלה ניסתה לזרז את הדיון במספר שעות ושמגר קרא להרכב שיכלול אותו, את ברק ואת מנחם אלוןלויצקי 2001, עמ' 177. הרכב השופטים תשאל את היועץ המשפטי לממשלה, וברק לחץ בשאלותיו בעניין חוסר זכות הטיעון של המגורשים ודלות הראיות של הממשלה נגדם. שמגר נקט עמדה ביטחונית בעוד ברק סירב להסכים לגירוש בלי הענקת חופש הטיעון לכל אחד מהמגורשים. בעוד אלון היה לקול הקובע, החליט שמגר להרחיב את ההרכב לכדי 7 שופטים שכלל את זימונם של שושנה נתניהו, אליעזר גולדברג, תיאודור אור ואליהו מצא.
בעקבות הצעת הממשלה, זימן שמגר את הרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ. במהלך עדותו של הרמטכ"ל בפני השופטים לא הותר לעורכת הדין לאה צמל לתשאל את הרמטכ"ל. בסיכום דבריו טען אהוד ברק כי השבת האוטובוסים עם המגורשים מהגבול תהיה הפסד של מדינת ישראל לחמאס. בחבר השופטים נוצר קרע חריף בין ברק, שהתנגד נחרצות לגירוש ההמוני, לבין הנשיא שמגר, שהעמיד את הביטחון הלאומי מעל לשיקולים נוספים. תיאודור אור ניצב לצד ברק ובהמשך התווסף למחנה שלהם גם השופט אליהו מצא.
מחנה שמגר, שכלל רוב של 4 מתוך 7 שופטים בהרכב, ביטל את צו הביניים שעצר בדרכו לשליחת המגורשים אל מעבר לגבול קודם פרסם נימוקים להחלטה. עם כתיבת דעת המיעוט ודעת הרוב, אך לפני פרסומן, שופט חיצוני החל לפעול לגשר בין ברק לשמגר והפגיש את השניים בכדי למנוע קרע בתוך בג"ץ על גבי פסק הדין המהותי שעמד מולו. שמגר שכנע את ברק לגנוז את דעת המיעוט ובפשרה ביניהם הוסכם כי שמגר יוותר על כתיבתו כי הגירוש חוקי וברק יוותר על השפיטה הערכית של הליך הגירושלויצקי 2001, עמ' 187.
מעמדם של חוקי יסוד
ב-1992 אושר בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (וגם חוק יסוד: חופש העיסוק), שניתן לו, לראשונה, מעמד מעל לחוקים אחרים, והוטלה בידי בית המשפט העליון הסמכות לפסול חוקים העומדים בסתירה לו. החוק התבסס למעשה על חוק יסוד דומה שניסה שר המשפטים דן מרידור להעביר שלוש שנים קודם לכןלויצקי 2001, עמ' 340. מהלך זה של הכנסת, אשר היה לקידום רחב היקף של האקטיביזם השיפוטי, נחשב לתחילתה של המהפכה החוקתית ולאבן יסוד בהליך החיזוק של סמכויות בית המשפט העליון שקידם ברק. ברק פעל לקדם דרך בג"ץ הסדרה של חוקה למדינת ישראל. בשנת 1993, עם פרישת המשנה לנשיא מנחם אלון, מונה ברק כמשנה לנשיא במקומו. עם מינויו לתפקיד זה, נשא ברק דברים על אודות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו ועל הסמכות שניתנה לבית המשפט העליון לשמור על החוק.
ב-1994 חוק יסוד: חופש העיסוק גרר משבר בין בג"ץ והכנסת. המשבר פרץ כאשר בג"ץ קבע כי האיסור לייבא בשר שאינו כשר סותר את חופש העיסוק ועל כן פסל את ההסדר, מהלך שהוביל להתקוממות מצד מפלגת ש"ס, חברת הממשלההצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון), ה"ח 2227 מ-13 בדצמבר 1993 - הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: חופש העיסוק; - הערותיו של השופט אהרן ברק להצעת החוק; הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון)(נוסח חלופי), ה"ח 2250 מ-14 בפברואר 1994 - נוסח מתוקן של הצעת החוק, לאחר הערותיו של אהרן ברק; חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1454 מ-10 במרץ 1994 - החוק כפי שאושר בכנסת. כאשר השר אמנון רובינשטיין פעל להגיע לפשרה שתרצה את ש"ס, השופט אור, שצידד בעמדותיו של ברק, מנע ממנו מלנסות ולבטל את תהליך ההפרטה של ייבוא הבשר. אור נימק כי מניעת הליך ההפרטה גם הוא סותר את חופש העיסוק. חוק היסוד שונה וחוק בשר ומוצריו נחקק (בשנת 1996 הרכב בראשות ברק כנשיא בית המשפט העליון דחה עתירות נגד החוק). תרעומת פוליטית חריפה עלתה נגד ברק מצד ש"ס, שדרשה מהממשלה לקדם חוק עוקף בג"ץ. ברק לא התנגד לסמכות הכנסת לחוקק חוקים שישנו הלכות של בית המשפט העליון, אלא על ההתחייבות מראש לחוקק חוקים שיבטלו פסקי דין של בית המשפט העליון הפוגעים בסטטוס קוו הדתי – כפי שעלה מההסכם הקואליציוני בין העבודה לש"ס. בהרכב של חמישה שופטים כל השופטים הסכימו לעמדתו העקרונית של ברק כי ההסכם הקואליציוני להגבלת סמכויות בג"ץ אינו חוקי, אך שמגר, גולדברג וחשין טענו כי אין בסמכותו של בית המשפט העליון לבטלו.
נשיא בית המשפט העליון
עם פרישתו לגמלאות של הנשיא מאיר שמגר, ב-13 באוגוסט 1995, מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון. במהלך כהונתו הרחיב ברק את קשת הנושאים שבהם עסק בית המשפט העליון. הוא הרחיב את מבחן זכות העמידה שבו הרבה בג"ץ להשתמש עד אז כדי לבלום עתירות, והרחיב את מתחם השפיטות, ובכך פתח דלת לשורה של עתירות ציבוריות במגוון נושאים. ברק עצמו תיאר פעם את תחום אחריותו כך: "אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ"ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ"ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי." פרופ' דפנה ברק-ארז ציינה:
אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר של השופט ברק על המשפט הישראלי התבטאה בתמורה שהוביל בכל הנוגע לתחומי השפיטות. השופט ברק היה המחולל והמנהיג של התפיסה שלפיה דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את התחומים שבהם בית המשפט עוסק. בהנהגתו של השופט ברק, בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו.
במקביל קידם שורה של סטנדרטים משפטיים – הן למנהל הציבורי (בעיקר סטנדרט סבירות ההחלטה המנהלית) והן במגזר הפרטי (סטנדרט תום הלב), תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין השניים. מבקריו של ברק טוענים כי בכך פגע בית המשפט העליון שבהנהגתו ביציבות המשפטית, בעיקר במגזר הפרטי והעסקי (טענה שברק נוהג להשיב עליה במימרתו של קודמו בתפקיד משה זמורה: "אמת ויציב – אמת עדיף").
החל משנת 1992 התמקד בקידום ובעיצוב המהפכה החוקתית (מונח שהוא טבע במאמר אקדמי שפרסם), שיצרו לדעתו חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם. לפי שיטתו של ברק, שאותה אימץ בית המשפט העליון בפסיקותיו, המהפכה החוקתית הביאה זכויות כדוגמת הזכות לשוויון, חופש העיסוק וחופש הביטוי למעמד של עליונות נורמטיבית על פני חקיקה "רגילה". בית המשפט העליון פסק שהמהפכה החוקתית העניקה לבתי המשפט סמכות לפסול חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד. בכך, קבע ברק, הפכה מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית.
אירועי אוקטובר 2000 סימנו את פרוץ האינתיפאדה השנייה, ובמהלכה קבע ברק כי "מאז סוף חודש ספטמבר 2000 מתנהלת באזורי יהודה והשומרון וחבל עזה לחימה קשה. אין זו פעילות משטרתית. זהו סכסוך מזויןבג"ץ 02/7015 עג'ורי נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה והשומרון, פ"ד נו (6) 352, 358; להלן – פרשת עג'ורי", ולפיכך ניתן ללוחמה במסגרת האינתיפאדה מעמד של מלחמה בפני גופים משפטיים.
ממוזער|250px|שמאל|נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך טקס בבית המשפט העליון לציון 50 שנה לבתי המשפט בישראל.
ממוזער|טקס הענקת פרס ישראל למרים בן-פרץ ביום העצמאות ה-58 למדינת ישראל. מימין לשמאל: שמעון פרס, הנשיא משה קצב, ראש הממשלה אהוד אולמרט (לוחץ את ידה של בן-פרץ), נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק ומאיר שטרית, 2006
בעת כהונתו כנשיא בית המשפט, יישם ברק את תפיסת האקטיביזם השיפוטי, לפיה בית המשפט אינו חייב להסתפק בפרשנות החוק, אלא עליו גם להשלים את החסר ב'חקיקה שיפוטית', כנהוג במשפט המקובל, דבר שהקים לו מתנגדים רבים, בהם משפטנים ופוליטיקאים. הפרשן המשפטי פרופ' זאב סגל כתב ב-2004: "ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים."
בעקבות פסיקות רבות שלו ובעקבות עמדותיו המשפטיות של ברק, התפתחה סלידה ואף התנגדות לו מקרב חוגים חרדים. ההתנגדות מקרב חוגים אלו לברק הגיעה לשיאה בפרשת סגירת כביש רחוב בר-אילן בירושלים לתחבורה בשבתות. כאשר הוגשה על כך עתירה לבג"ץ ב-1997 ובנוסף לכך גם בקשה לצו מנע לסגירת הכביש, החלו מחאות רחבות היקף נגד ברק אל מול לבית המשפט העליון. בפסק הדין כתב ברק כי הוא פועל בידיעה כי קביעתו השיפוטית בעד יושביו החילוניים של הרחוב תפורש באופן פוליטי בידי הציבור הרחב, אך טען כי מתוקף מחויבותו של בית המשפט העליון עליו "לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתנו אותו." בתוך הרבנות הראשית היה ניסיון להביא למניעת ההפגנות קודם שהחלו ובעת ההפגנות התקיימו בתוך בג"ץ מספר דיונים של חבר שופטי העליון המורחב בניסיון להגיע להחלטה כיצד להגיב למאורעלויצקי 2001, עמ' 41.
בהמשך לניסיונותיו הרבים של ברק לקדם את הפרשנות המשפטית בעבור חקיקה, קודמה בכנסת החמש עשרה הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית להקמת בית משפט לחוקה שיפצל את סמכויותיו של בית המשפט העליון. הצעת החוק קודמה ביד חבר הכנסת אליעזר כהן ממפלגת ישראל ביתנו. ברק פנה נגד הצעת החוק, שהותאמה בעיקר בארצות שעברו משטרים רודניים בהם הוחלט עם הסדר הדמוקרטיה לגנוז מידי בית המשפט העליון את סמכות פרשנות החוקה ולהטיל סמכות זאת בידי ממסד משפטי מיוחדלויצקי 2001, עמ' 380.
ב-2006, קבעה ועדת זמיר, בהמלצתו של ברק ובכירים אחרים במערכת המשפט, להשאיר את בית הדין לענייני עבודה עצמאי בפעילותו אך כפוף משפטית לבג"ץ. הקביעה הגיעה בין היתר לאחר התנגדות של ברק ובכירים אחרים במערכת להעברת סמכויות ביה"ד לענייני עבודה לידי בג"ץ. עוד באותה שנה, במהלך הבחירות לכנסת השבע עשרה, גיבה הרכב בג"ץ בראשות ברק את קביעת ועדת הבחירות המרכזית כי יש לפסול תשדיר תעמולה של מפלגת שינוי המציג את הציבור החרדי כ"עלוקות" לרגלי החילונים, "יש בתשדיר דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים", כתב ברק בפסק הדין.
פרישה מבית המשפט העליון
ב-16 בספטמבר 2006, במלאת לו 70, פרש מבית המשפט העליון. שלושה חודשים לאחר מכן פרסם את פסקי דינו האחרונים, בהם מספר תקדימים בנוגע לפיצויי נזיקין לתושבי השטחים, סיכולים ממוקדים, העדפת יוצאי צבא ובעלות בני זוג על דירתם. בבג"ץ הסיכולים הממוקדים ברק, בפסק דין שקיבל את תמיכת הרוב במוטב, דחה את טענת המדינה לפיה קיים סטטוס של "לוחמים בלתי חוקיים", אך קבע שאזרח המשתתף בלחימה אינו נהנה מחסינות שלה זכאים אזרחים, וניתן לפגוע בו. טרם פרסום פסק הדין הוא היה נושא למחלוקת, מתוך חשש של גורמים במערכת הפוליטית כי בג"ץ יגביל את תחום הפעילות של מערכות הביטחון שיפגע בביטחון שוטף. הפסיקה הסופית נחשבה למתונה, גם בידי מתנגדים לברק ולאקטיביזם השיפוטי שקידם.
עם סיום כהונתו של ברק בבית המשפט העליון נפרדה ממנו נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, דורית ביניש, במילים אלו:
במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון היה ברק יושב ראש הוועדה שניסחה, במשך כעשרים שנה, את תזכיר חוק דיני ממונות (חוק הקודיפיקציה), שבא לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי בישראל תחת חוק אחד, שאמור להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון
ממוזער|287x287 פיקסלים|ברק עם נשיא המדינה ראובן ריבלין, במסגרת התארחות של צמרת המשפט במשכן הנשיא לכנס בנושא כבוד האדם כעקרון חוקתי, 29 באפריל 2015.
ממוזער|ברק במשכן הנשיא, במסגרת תוכנית "זיכרון בסלון", מספר על סיפורו האישי כניצול שואה, 4 באפריל 2021, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הצטרף ברק לסגל האקדמי של המרכז הבינתחומי הרצליה, והוא מלמד בתוכנית לתואר שני במסלול למשפט מסחרי. בנוסף, לימד באוניברסיטת ייל האמריקנית.
בסוף 2007 הביע ברק התנגדות לשינויים שביקש שר המשפטים, דניאל פרידמן לחולל במערכת המשפט.
בעקבות קידומה של הצעת חוק יסוד: החקיקה בידי שרת המשפטים איילת שקד, שנועדה להסדיר בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת ולהגביל את היכולת הזו במספר תנאים, אמר ברק בינואר 2018 כי גם אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאין בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים, יוכל בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת מכוח מגילת העצמאות.
על יחסו לציונות אמר:
בדצמבר 2010 נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית "מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי".
בדצמבר 2018 הביע דעתו בעניין חוק הלאום: "אני חושב שזה חוק חשוב אבל היה כדאי שיבוא בסוף תהליך כינון החוקה ולא באמצעו. ... נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי. הסעיף הראשון בחוק הלאום מקובל עליי וגם בכמה פסקי דין כתבתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, תוך ציטוט של מגילת העצמאות. אבל עדיין קיימים היבטים של השוויון, שלא מטופלים מספיק בחוק." והוסיף: "אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות."
בראשית 2022 נענה ברק לבקשת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לתווך בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט במגעים להסדר טיעון, אך הבהיר כי הוא תומך בהטלת קלון על נתניהו. בראיון לתקשורת הסביר ברק כי הוא סבור שהאינטרס הציבורי להמיר את ההליך המשפטי בהסדר טיעון גובר על האינטרס הציבורי שהעובדות יתבררו בבית המשפט.
בתחילת 2023 יצא בחריפות נגד הרפורמה המשפטית בישראל, שאותה תיאר כהפיכת ישראל לדיקטטורה.
שופט אד-הוק בבית הדין הבין-לאומי בהאג
בתחילת 2024 מונה לשמש שופט אד הוק מטעמה של ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ), בדיון בו תבעה דרום אפריקה את ישראל, בטענה שבמלחמת חרבות ברזל ביצעה ישראל רצח עם באוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה.
ב-26 בינואר 2024 נתן בית הדין הבין-לאומי את החלטתו בבקשה של דרום-אפריקה לצווים זמניים כנגד ישראל. בית הדין דחה את התביעה של דרום-אפריקה לצו זמני לעצירת הלחימה ברצועת עזה, אך העניק 6 צווים כללים נגד ישראל: לעשות את כל הנדרש במסגרת סמכותה כדי למנוע מעשים המנוגדים לאמנה למניעת השמדת עם; לוודא שכוחות צה"ל לא מבצעים פעולות בניגוד לאמנה; לנקוט בכל האמצעים למניעה והעמדה לדין בגין התבטאויות פומביות המעודדות ביצוע רצח עם של פלסטינים; לנקוט באמצעים אפקטיביים לאספקת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה; לשמור ולמנוע השמדה של ראיות הקשורות למעשי ישראל ברצועת עזה; להגיש לבית הדין דוח בדבר ביצוע הפעולות.
ברק סבר שאין בסיס לכאורי להאשמות של דרום אפריקה כאילו ישראל מבצעת מעשים של רצח עם כנגד הפלסטינים. בדעת מיעוט הבהיר ברק כי דרום אפריקה ״ביקשה לייחס להבל את פשעו של קין״. עוד ציין כי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך שישראל פועלת בניגוד לאמנה למניעת השמדת עם. עוד ציין ברק כי "לגבי נתוני הרוגים, פצועים ונזק לתשתיות, משמיט בית המשפט את ציון העובדה כי נתונים אלה מגיעים ממשרד הבריאות של עזה, שבשליטת חמאס. הם לא נתונים של האו"ם. יתרה מכך, נתונים אלה אינם מבחינים בין אזרחים ללוחמים, או בין מטרות צבאיות למוסדות אזרחיים. קשה להסיק מהם מסקנות". בנוסף תיאר ברק בחוות דעתו את חוויותיו של כילד בשואה, וכתב כי "רצח עם הוא צל על ההיסטוריה של העם היהודי, והוא שזור בחוויה האישית שלי. הרעיון שישראל מואשמת כעת בביצוע רצח עם קשה לי מאוד באופן אישי. כניצול של השואה, אני מודע עמוקות למחויבותה של ישראל לשלטון החוק כמדינה יהודית ודמוקרטית. לאורך חיי, פעלתי ללא לאות כדי להבטיח שהמטרה והתכלית של אמנת רצח העם יתממשו בפועל; ונלחמתי כדי לוודא שרצח עם ייעלם מחיינו. אילו נענה בית המשפט לבקשת דרום אפריקה לשים קץ לאלתר של המבצע הצבאי בעזה, ישראל הייתה נותרת חסרת הגנה נוכח תקיפה אכזרית, ללא יכולת למלא את חובותיה הבסיסיות לאזרחיה" ובהמשך, "בינתיים, ידיו של חמאס היו חופשיות להמשיך ולפגוע בישראלים ובפלסטינים כאחד. היה לי לכבוד להצטרף לבית משפט זה כשופט אד-הוק. מוניתי על ידי ישראל; אני לא סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא החיפוש אחר מוסר, אמת וצדק. כדי להגן על הערכים הללו בנותיה ובניה של ישראל שילמו ללא אנוכיות בחייהם ובחלומותיהם, במלחמה שישראל לא בחרה בה".
ברק הצטרף לדעת הרוב בשני סעיפים מבין הצווים נגד ישראל - הקוראים להעמדה לדין על הסתה לרצח עם, ולצעדים להעברת סיוע הומניטרי.
ב-5 ביוני 2024 התפטר ברק מתפקידו זה מסיבות אישיות-משפחתיות.
פסקי דין בולטים
משפט חוקתי ומנהלי
ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי: פסק הדין שבו תיאר ברק (יחד עם שופטים נוספים) את המהפכה החוקתית בראייתו, שהחלה עם חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בפסק דין זה נקבע כי לבית-המשפט העליון יש סמכות לפסול חקיקה של הכנסת שאינה מתיישבת עם חוקי יסוד אלו.
בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים: בפסק דין הרוב קבע ברק כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה הפוגעת בעקרון השוויון. הנשיא ברק קבע שעקרון השוויון מבוסס על היות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית (ואין סתירה בין השניים). לכן, המדינה אינה רשאית להקצות משאבים באופן המבוסס על יחס מפלה בין יהודים לבין לא-יהודים.
בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון – צמצום של עילת השפיטות.
בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר – המקרה הראשון שבו פסל בג"ץ חוק מאז תחילת המהפכה החוקתית. במסגרת פסק הדין ביטל בג"ץ את "חוק יועצי ההשקעות", עקב פגיעתו בחופש העיסוק, על פי סעיף 10 לחוק יסוד: חופש העיסוק, וביקש מהכנסת לתקן אותו. בשנת 1995 עבר החוק שעוסק בהסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, ונכנס לתוקף בשנת 1997.
משפט אזרחי
ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון: בפסק דין תקדימי זה ניסח ברק מחדש חלקים מהותיים מדיני הנזיקין בישראל.
ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ: בפסק דין זה הציע ברק מהפכה בתורת פרשנות החוזה, כשקבע משקל רב בהרבה לנסיבות שהובילו לכריתת החוזה. פסק הדין הרחיב את השפעת ההתייחסות למצב הנוכחי הקיים בין שני הצדדים במשפט ועשה זאת על חשבון חשיבות לשון החוזים. רוח פסק דינו משקפת את התפיסה המקובלת בנוגע לפרשנות חוזה, אולם חלקים מדעתו של ברק בנושא זה עודם שנויים במחלוקת. ביקורת על פסק הדין היא פגיעתו בוודאות מסחרית ומשפטית בפרשנות חוזים. ייתכן שההלכה שונתה בפסק-הדין ביבי כבישים נ׳ רכבת ישראל.
ע"א 579/83 הרי זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ: בפסק דין זה ברק סבר בדעת מיעוט כי "זעקת ההגינות" עשויה להתגבר על הצורך בחוזה כתוב בעסקאות מקרקעין ("דרישת הכתב"), במקרים בהם החוזה לא נכתב בשל חוסר תום לב של אחד הצדדים. כעבור שמונה שנים, בהיותו נשיא בית המשפט העליון, ישב ברק בהרכב שנתן את פסק דין קלמר נ׳ גיא, ועמדתו הפכה מדעת מיעוט להלכה מחייבת.
ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות: פסק דין זה הוא נקודת מפנה בפרשנותם של דיני המיסים בישראל, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מהיצמדות ללשון החוק ("פירוש דווקני") להגשמה של 'תכלית' החקיקה.
משפט פלילי
ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל: ב-29 ביולי 1993 פסק הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים אהרן ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג שזיהויו של ג'ון איוון דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק. היה זה פסק הדין היחיד שנגע למורשת השואה שבו היה ברק שותף.
נושאים נוספים
בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הגדול. בפס"ד זה קבע ברק לראשונה, בשבתו כמשנה לנשיא שמגר – כי הלכות שיתוף הנכסים שפותחו על ידי בית המשפט העליון אינן נגרמות מאקט הנישואים ואין הן בגדר ענייני נישואים. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי. לפיכך על בתי הדין הרבניים להחיל את הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג;
בג"ץ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד האזורי ת"א-יפו ("הלכת בני נח"): פסק הדין קובע כי גירושין של בני זוג יהודים מנישואים אזרחיים יהיו נתונים לסמכותם של בתי הדין הרבניים. גם אם בני הזוג נישאו מחוץ לישראל בנישואים אזרחיים, רק בית הדין הרבני רשאי להתיר את נישואיהם.
ד"נ 40/80 קניג נ' כהן: בפסק דין זה שטח ברק, בדעת מיעוט, את תורת פרשנות החקיקה שלו. בהמשך הפכה תורתו זו לתורת פרשנות חקיקה מקובלת במשפט.
ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר: ברק מחיל חובת הגינות על בעל שליטה בחברה, בקובעו שבעל שליטה אינו יכול למכור את מניותיו בחברה אם הוא יודע שכתוצאה מהמכירה החברה, ולכן שאר בעלי המניות שלה, ינזקו.
הערכה וביקורת
ברק זוכה להערכה בקרב הקהילה המשפטית בישראל ושניים מספריו בדבר הפרשנות המשפטית תורגמו לאנגלית וזכו לשבחי הביקורת. עם תומכיו ומבקריו יש שתיארוהו במילים "עילוי" ו"מבריק".
פעולתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון זכתה להערכה רבה כמו גם לביקורת לא מבוטלת. יש הסכמה רחבה שלברק הייתה השפעה רבה ביותר (שהיו שכינו אותה "מהפכה") על הכיוון של בית המשפט העליון, אך מתקיימת מחלוקת בשאלה האם מעשיו היו רצויים. בנושא זכות העמידה ומבחן הסבירות (ביטול מעשה שלטוני אם השופט משוכנע שהוא אינו "עומד במתחם הסבירות") כתב פרופ' אמנון רובינשטיין:
פרופסור אריאל בנדור ציין את החשיבות באקטיביזם של ברק, ביקר נקודות שבהן הגזים לדעתו, וציין נקודות שבהן היה מרוסן מדי.
ממוזער|השופטים אהרן ברק ומנחם אלון.
בין המבקרים את האקטיביזם השיפוטי של ברק נמנו נשיאי בית המשפט העליון משה לנדוי ומאיר שמגר, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון ופרופסור רות גביזון, שטענו כי ברק נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאיש לא העניק לו. לעומת זאת ברק טען שהנשיא שמגר שיתף איתו פעולה במהפכה החוקתית. חלק מהמבקרים השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג "דיקטטורה שיפוטית". בלט בביקורתו על הגישה השיפוטית של ברק שר המשפטים, פרופסור דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרידמן ביקר בעיקר את תפיסת העולם השיפוטית שיוחסה לברק, שלפיה "הכל שפיט".
השופט ריצ'רד פוזנר, שופט בית משפט פדרלי לערעורים בארצות הברית, כתב בביקורת על ספרו של ברק, כי לוּ היה פרס נובל למשפטים, ברק היה עשוי להימנות עם ראשוני מקבליו. עם זאת כתב שכאשר העיר רוברט בורק .
פרופ' ברק מדינה שלל מכל וכל את ביקורתם של בורק ופוזנר על ברק.
פרופסור מנחם אלון ביקר את הגישתו שיוחסה לברק לפיה הכל שפיט:
ברק התנגד למינוי של פרופסור רות גביזון לבית המשפט העליון בנימוק "האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון".
פסיקותיו של ברק בענייני ביטחון ספגו ביקורת רבה מימין ומשמאל המפה הפוליטית גם יחד.
פסיקותיו בנושא יחסי דת ומדינה הובילו לביקורת מצד הציבור הדתי. דתיים מכל המגזרים קיימו הפגנה המונית בכניסה לירושלים כנגד בית המשפט העליון בראשותו של ברק, לאחר הפסיקה בבג"ץ בבלי שקבעה כי בתביעת גירושין, על בתי הדין הרבניים לדון בענייני חלוקת רכוש על פי חוקי הכנסת ולא על פי ההלכה. על תפיסת עולמו בסוגיה זו אמר ברק:
על פסיקתו של ברק בעניין איחוד משפחות עם פלסטיניים אמר השופט מישאל חשין: "הוא [ברק] מוכן שיתפוצצו שלושים, חמישים אנשים אבל יהיה זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני ברוב". לאחר מכן, אמר חשין כי הוא מביע חרטה על הדברים. "זה היה בסערת נפש, אין לי שום ויכוח אישי עם הנשיא אהרון ברק. הנושא כל כך טעון וזה נפלט לי".
פרסים ותוארי כבוד
ברק זכה בפרסים ותוארי כבוד רבים בישראל ובעולם. הוא קיבל דוקטור לשם כבוד בישראל ממכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן. הוא זכה בפרס ישראל ב-1975 ובפרס א.מ.ת. ב-2007. הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
הוא קיבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת בולוניה, אוניברסיטת יורק בקנדה, אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת רומא טור ורגאטה, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת הארטפורד, אוניברסיטת המדינה של ניו יורק באלבני והיברו יוניון קולג'. הוא חבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה האיטלקית למדעים. זכה בפרס גרובר לצדק לשנת 2006.
משפחתו
אהרן ברק נשוי לאלישבע ברק-אוסוסקין, אותה הכיר בעת לימודיהם בבית הספר התיכון. במשך 13 שנות כהונתו בבית המשפט העליון, קודמה רעייתו מתפקיד של רשמת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה (נציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים לא השתתפו בדיון על מינויה). לזוג ברק ארבעה ילדים, כולם למדו משפטים ושניים מהם התמחו אצל שופטים בבית המשפט העליון. אחת מילדיו היא אסתר ברק-לנדס. מתגורר בתל אביב.
ספריו ומאמריו
ספרים שכתב:
אהרן ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין קריית ספר (1964).
גד טדסקי; יצחק אנגלרד; אהרן ברק; מישאל חשין תורת הנזיקין הכללית הוצאת מגנס (1970).
אהרן ברק מהותו של שטר הוצאת הדפוס האקדמי (1973).
אהרן ברק חוק השליחות הוצאת הדפוס האקדמי (מהדורה ראשונה, 1975).
אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי הוצאת פפירוס (1987). תורגם לאנגלית: Judicial discretion.
אהרן ברק פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית (1990).
אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה (1993).
אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית (1994);
אהרן ברק חוק השליחות הוצאת נבו (מהדורה ראשונה, 1996).
אהרן ברק חוק השליחות הוצאת נבו (מהדורה שנייה, 1996).
פרשנות תכליתית במשפט (2003). תורגם לאנגלית: Purposive Interpretation in Law
שופט בחברה דמוקרטית (2004). תורגם לאנגלית: The Judge in a Democracy.
מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010).
מאמרים שכתב:
אהרן ברק ״אחריות המעביד לנזק הנגרם לטרמפיסט כתוצאה מנהיגה רשלנית של עובדו״ הפרקליט י"ח 227 (תשכ"ב).
אהרן ברק ״לעניין האחריות השילוחית״ הפרקליט י"ח 193 (תשכ"ב).
אהרן ברק ״אחריות בנזיקין של בעלים שאינו מחזיק כלפי בן רשות של המחזיק״ הפרקליט י"ט 213 (תשכ"ג).
אהרן ברק ״אחריות המחזיק במקרקעין כלפי מוזמן היודע על קיום סכנה בלתי רגילה״ הפרקליט י"ט 209 (תשכ"ג).
אהרן ברק ״האחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין״ מחקרי משפט לזכר ד"ר אברהם רוזנטל ז"ל 104 (תשכ"ד).
אהרן ברק ״האם עשוי נזק ממון נומינלי לשמש קולר לתלות בו פיצויים לדוגמה״ הפרקליט כ' 216 (תשכ"ד);
ראו גם
המהפכה החוקתית
הציבור הנאור
לקריאה נוספת
אריאל בנדור וזאב סגל, עושה הכובעים: דין ודברים עם אהרן ברק, הוצאת כנרת, 2009
נעמי לויצקי, העליונים, בתוככי בית-המשפט העליון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית, הוצאת פפירוס/דיונון, 1992
איתן ארז, פרקליט וג'נטלמן, הוצאת גלובס, 2013
Richard Posner, A review of "The Judge in a Democracy", The New Republic, April 23, 2007
הלל סומר, ריצ'רד פוזנר על אהרן ברק: "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן"?, הפרקליט מט (2) 8.
דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, הוצאת דביר, 2012
מאיר שמגר, תם ולא נשלם: פרקי חיים, הוצאת ידיעות ספרים, 2015 – אוטוביוגרפיה
מיכל שקד, הראשונה, דורית ביניש – פרקליטה, שופטת, נשיאה, ידיעות ספרים, 2021
ניר קידר, משפט כחול-לבן - זהות ומשפט בישראל:מאה שנים של פולמוס, תל אביב ובאר שבע, האוניברסיטה הפתוחה ומכון בן-גוריון, 2017.
קישורים חיצוניים
האתר של פרופ' אהרן ברק, במרכז הבינתחומי הרצליה
אהרן ברק, באתר nfc
אהרן ברק בתוך תערוכת "בחרנו בחיים: תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל", באתר יד ושם
אהרן ברק מספר על ילדותו בגטו, יד ושם
מספריו
מתוך הספר "עושה הכובעים דין ודברים עם אהרון ברק" באתר "טקסט"
ממאמריו:
מעמד התאגיד בנזיקין, הפרקליט כ"ב, תשכ"ו, עמ' 198–213
אהרן ברק, על השקפת עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי, עמ' 475–501
מנאומיו:
, נאום מיום 5 ביולי 1998
, נאום מחודש מאי 2000
, נאום מיום 12 ביוני 2001
, נאום מיום 18 ביוני 2002
, נאום מיום 21 בנובמבר 2002
, נאום מיום 5 בינואר 2003
, נאום מיום 26 במאי 2003
, נאום מיום 28 בדצמבר 2006
ראיונות
עו"ד רון דרור, "לשכת עורכי הדין היא החומה של בית המשפט" (ראיון), גיליון 11, עמ' 28, כתב העת עורך הדין, אפריל 2011
מאמרים אקדמיים על אהרן ברק
יובל אלבשן, אהרן ברק – בין משפט למחאה, מתוך ספר אהרן ברק, באתר עמותת ידיד
פול איידלברג, השופט ברק, שוויוניות ושלטון החוק, נתיב, נובמבר 2002
עדי פרוש, אקטיביזם שיפוטי, פוזיטיביזם משפטי ומשפט טבעי: השופט ברק ודוקטרינת הכנסת הכל-יכולה, עמ' 717–758
Barak Medina, Four Myths of Judicial Review: A Response to Richard Posner’s Critique of Aharon Barak’s Judicial Activism, HARVARD ILJ ONLINE, VOLUME 49 – AUGUST 16, 2007
כתבות על אהרן ברק
מאמרים על אודותיו
יגיל הנקין, הקוסם מרחביה ורפובליקת ויימאר, אתר מידה, 26 במאי 2015
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ילדים בשואה: ליטא
קטגוריה:אסירים בגטו קובנה
קטגוריה:עולים לאחר מלחמת העולם השנייה
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:היועצים המשפטיים לממשלה
קטגוריה:נשיאי בית המשפט העליון
קטגוריה:שופטי בית המשפט העליון בדימוס
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למשפטים
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:סגל המרכז הבינתחומי הרצליה: משפטים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת רייכמן: משפטים
קטגוריה:זוכי אות אביר איכות השלטון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ייל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת טורונטו
קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים
קטגוריה:בוגרי תוכנית פולברייט ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס צלטנר
קטגוריה:בוגרי העתודה האקדמית
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים: משפטים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:בוגרי בית הספר היסודי בית הילד (ירושלים)
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:סגל בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל
קטגוריה:יהודים שהוצלו בשואה על ידי חסידי אומות עולם
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936 | 2024-10-04T14:55:05 |
דוד וינקרנץ | דוד צבי וינקרנץ (נולד ב-1947) הוא מוזיקאי ומלחין ישראלי.
ביוגרפיה
בשנת 1964 זכה וינקרנץ, שהיה תושב זכרון יעקב בתואר חתן התנ"ך לנוער בשומרון, בחידון של תנועת הנוער העובד והלומד.
דוד וינקרנץ התפרסם בשירו "יברכך", שמילותיו הן מ, שזכה במקום ראשון בפסטיבל הזמר החסידי השני, בשנת 1970, בביצועה של אילנה רובינא.
וינקרנץ נהג ללוות את "הרב המרקד", שלמה קרליבך באקורדיון בהופעותיו בישראל. הוא מרבה לנצח על חבורות זמר וכן עורך אירועי שירה בציבור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים ישראלים
קטגוריה:אקורדיוניסטים ישראלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2023-03-01T03:56:57 |
ברקרולה | שמאל|ממוזער|250px|גונדולה על מימיה של העיר ונציה
ברקרולה היא שיר עם המושר על ידי משיטי גונדולות (barca - סירה באיטלקית) או יצירה מוזיקלית בסגנון זה. הברקרולות נכתבו במפעם מתון, במשקל של 6/8 הנועד לחקות את מקצב תנועת המשוטים. הברקרולה המפורסמת ביותר היא "Belle nuit, o nuit d'amour" מתוך האופרה סיפורי הופמן מאת המלחין ז'אק אופנבך. ברקרולות ידועות אחרות הן הברקרולה לפסנתר מאת פרדריק שופן או הברקרולה מאת איסק אלבניס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מוזיקה איטלקית
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:ונציה: תרבות | 2022-11-16T07:41:22 |
מסצ'וסטס | קהיליית מסצ'וסטס (באנגלית: The Commonwealth of Massachusetts), הידועה יותר בשם המקוצר מַסָּצ'וּסֶטְס , היא מדינה באזור ניו אינגלנד בצפון-מזרח ארצות הברית. היא גובלת ברוד איילנד וקונטיקט בדרום, ניו יורק במערב, ורמונט וניו המפשייר בצפון, ובמזרחה באוקיינוס האטלנטי. בשנת 2013 מנתה אוכלוסיית מסצ'וסטס 6.7 מיליון תושבים, מה שהופך אותה למדינה המאוכלסת ביותר בניו אינגלנד.
למסצ'וסטס תפקיד היסטורי, תרבותי וכלכלי חשוב בהיסטוריה האמריקאית, והיא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות אשר מרדו בשלטון הבריטי והקימו את ארצות הברית.
מקור השם
שם המושבה מפרץ מסצ'וסטס נגזר משם האוכלוסייה הילידית המקומית, בני שבט המסצ'וסט . פירוש השם הוא "ליד הגבעה הגדולה".
שמה הרשמי של המדינה הוא "קהיליית מסצ'וסטס". בפיהם של תושבי המדינה היא נקראת גם פשוט "הקהילייה". על אף שתואר זה הוא שמה הרשמי של המדינה, אין לו השלכות מעשיות של ממש, ומעמדה של המדינה זהה לכל שאר מדינות ארצות הברית.
היסטוריה
ייסוד המושבה
ממוזער|180px|ה"מייפלאואר" אשר הובילה צליינים לעולם החדש, והכילה פוריטנים שהקימו את פלימות' ב-1620
מסצ'וסטס נוסדה כמושבת פלימות' על ידי נוסעי המייפלאואר ב־1620. האזור, שכבר נסקר על ידי ספינות אנגליות, יושב במהירות, בעיקר על ידי הפוריטנים שנרדפו באנגליה גופא, ונוסדו בו מספר כפרים, ובהם המושבה סיילם (נוסדה 1628). בשנת 1630 נוסדה העיר בוסטון שהפכה לבירת המושבה מפרץ מסצ'וסטס, מחזיקת הזיכיון להתיישבות באזור.
קונפדרציית ניו-אינגלנד
האינדיאנים התנגדו להתיישבות הפוריטנית במסצ'וסטס וב־1637 פרצה מלחמת פיקו שלאחריה ארבע המושבות הפוריטניות מפרץ מסצ'וסטס, פלימות', קונטיקט וניו-הייבן יצרו את קונפדרציית ניו-אינגלנד, ההתאחדות החופשית הראשונה בעולם החדש. במלחמת המלך פיליפ ב־1675–1676 חיסלה הקונפדרציה את הכוח הצבאי האינדיאני, אך עדיין סבלה מפשיטות במהלך המלחמה הצרפתית-אינדיאנית.
אוכלוסיית מסצ'וסטס סבלה מדיכוי המהפכה הפוריטנית באנגליה. עם עליית המלך צ'ארלס השני ב־1660, הפכה מיין לטריטוריה השייכת לכתר ותוקף הזיכיון הפרטי עליה פג ב־1684. תוקף הזיכיון של חברת מפרץ מסצ'וסטס פג משום שהפרה אותו בהפעילה מטבעה פרטית ובהפלותה תושבים אנגליקנים לעומת פוריטנים.
מושבת הכתר
בשנת 1691, זיכיון חדש איחד את מושבות מפרץ מסצ'סטס, פלימות' ומיין למושבת כתר אחת שנקראה "מסצ'וסטס". הזיכיון ביטל את ביסוס האזרחות במושבה הפוריטנית על חברות בכנסייה, אף על פי שהדת הרשמית נשארה קהילתית (Congregationalism), השייכת לזרם הפוריטני. ציד המכשפות בסיילם 1692 היה ביטוי למורת הרוח שחשו התושבים כנגד הלאמת המושבה. 19 אנשים נתלו ואחד נסקל למוות על שסירבו להודות שעסקו בכישוף.
במהלך המאה ה־18 כלכלת המושבה עסקה בייצוא תוצרתה החקלאית, התפתחה לבניית ספינות ותושביה עסקו בימאות. במהלך מלחמת שבע השנים, חוקי הספנות הבריטיים נחקקו אמנם נגד צרפת, אך שלא על דעתם של הספנים ממסצ'סטס, שסחרו בדבשה, רום ועבדים (ראו המסחר המשולש).
המהפכה האמריקנית
מסצ'וסטס הייתה למושבה הראשונה שמרדה בבריטניה, ועוד לפני כן הייתה ידועה כחוד החנית של ההתנגדות לבריטים. בשנת 1773 השליכו תושבי מסצ'וסטס ארגזי תה מהספינות לים כאות מחאה על המיסים הבריטיים, במה שנודע כ"מסיבת התה של בוסטון".
במסצ'וסטס התרחשו כמה מהקרבות החשובים של מלחמת העצמאות האמריקאית, ובהם קרב לקסינגטון וקונקורד, וקרב בנקר היל.
מהמהפכה ועד היום
בשנת 1780 נוסחה החוקה של מסצ'וסטס, אשר נכתבה בעיקר על ידי ג'ון אדמס ואשר אושרה ב־15 ביוני אותה שנה. למושל הראשון של המדינה נבחר ג'ון הנקוק. בשנת 1788 אישרה מסצ'וסטס את חוקת ארצות הברית והייתה למדינה השישית שעשתה זאת.
ב־15 במרץ 1820 השטח של מיין הופרד ממסצ'וסטס והפך למדינה עצמאית, מדינת מיין. במאי 2004 הפכה מסצ'וסטס למדינה הראשונה בארצות הברית לאשר נישואים חד-מיניים.
גאוגרפיה
מצפון למסצ'וסטס שוכנות מדינות ניו המפשייר וורמונט, ממערב לה - מדינת ניו יורק, מדרום - קונטיקט ורוד איילנד, וממזרח - האוקיינוס האטלנטי. בקצה הדרום-מזרחי של המדינה מזדקר לתוך האוקיינוס חצי-האי קייפ קוד (Cape Cod). מסצ'וסטס היא המדינה השביעית הכי קטנה בארצות הברית מבחינת שטחה.
המאפיין את קו החוף של מסצ'וסטס הוא ריבוי המפרצים - מפרץ מסצ'וסטס, מפרץ קייפ קוד, מפרץ הנרגנזטים וכו' - תכונה אשר העניקה למדינה את כינויה - "מדינת המפרץ".
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|210px|בית המחוקקים של מסצ'וסטס מול הבוסטון קומון
החוקה של מסצ'וסטס אושררה ב-1780 בעת מלחמת העצמאות האמריקאית, ארבע שנים אחרי תקנון הקונפדרציה, ושמונה שנים לפני חוקת ארצות הברית המודרנית. ככזו שנוסחה על ידי ג'ון אדמס, היא החוקה הישנה ביותר בארצות הברית שעדיין נמצאת בשימוש, וכן בעולם כולו. כמו חוקות אחרות, היא מגדירה בפירוש את הפרדת הסמכויות במדינה.
הרשות המבצעת במסצ'וסטס מונה את מושל מסצ'וסטס, סגן המושל, גזבר המדינה, התובע הכללי של המדינה, מזכיר המדינה (הנקרא במסצ'וסטס מזכיר הקהילייה, יחד עם וירג'יניה ופנסילבניה), שר החקלאות, שר החינוך וכן עוד שרים נוספים. כל האנשים הללו נבחרים על ידי אזרחי מסצ'וסטס, וזאת כדי להגביל את כוחו של המושל. המושל אחראי על המשמר האזרחי במסצ'וסטס, על מינויים של מספר אנשים בוועדות הרשות המבצעת, הענקת חנינות ועל החלפת שופטים שפרשו באמצע כהונתם. למושל יש גם זכות וטו (ביטול) על החלטות הקונגרס והסנאט, וזכות לקרוא לפגישות מיוחדות של בתי המחוקקים.
הנציגות בקונגרס של מסצ'וסטס נשלטת לחלוטין בידי המפלגה הדמוקרטית. הסנאטורים המייצגים את מסצ'וסטס הם אליזבת וורן ואד מרקי. כל תשעת הנציגים של המדינה בבית הנבחרים הם דמוקרטים.
מערכת פוליטית
שמאל|ממוזער|210px|ג'ון פ. קנדי, סנאטור מטעם מסצ'וסטס ונשיא ארצות הברית ה-35
הרשות המחוקקת במסצ'וסטס מורכבת משני בתי מחוקקים, בית הנבחרים המונה 160 חברים, והסנאט המונה 40. נכון ל-2015 המפלגה הדמוקרטית מחזיקה ברוב גדול בשני בתי הנבחרים. רק 35 חברים בבית הנבחרים הם רפובליקנים, וכן רק 6 סנאטורים בסנאט.
בעשורים האחרונים, נשלטת מסצ'וסטס פוליטית על ידי המפלגה הדמוקרטית, ולה מוניטין של היותה המדינה הליברלית ביותר ברחבי ארצות הברית. בשנת 1974, נבחר במסצ'וסטס מחוקק המדינה הראשון שהוא ההומו הגלוי הראשון בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית. מסצ'וסטס שלחה את הנציג ההומו הראשון לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1972, וב-2004, מסצ'וסטס נהפכה למדינה הראשונה המאשרת נישואים חד-מיניים.
לאורך אמצע המאה העשרים, מסצ'וסטס עברה בהדרגתיות ממדינה הנוטה לרפובליקנים למדינה הנשלטת באופן בולט בידי המפלגה הדמוקרטית. משפחת קנדי הייתה דומיננטית בפוליטיקה של המדינה, מאז פועלו של ג'וזף קנדי, אבי המשפחה. הניצחון של ג'ון פיצג'רלד קנדי על פני הסנאטור הרפובליקני המכהן הנדרי לודג' ב-1952, נראה כנקודת המפנה במעבר זה. אחיו הצעיר, אדוארד (טד) קנדי, שמר את כיסאו של אחיו בסנאט כשהלה נבחר לנשיא ארצות הברית, מ-1962 ועד למותו ב-2009. מאז מסצ'וסטס זכתה למוניטין של מדינה ליברלית ושמאלית, ונחשבת לעיתים לאייקון וסמל של הליברליזם המודרני.
בבחירות לנשיאות מסצ'וסטס נוטה להצביע למפלגה הדמוקרטית. המדינה לא העניקה את הקולות האלקטורלים שלה למתמודד רפובליקני מאז ניצחונו של רונלד רייגן ב-1984. היא גם המדינה היחידה שלא הצביעה לריצ'רד ניקסון ב-1972. בבחירות לנשיאות ב-2004, נתנה המדינה 61.9% מקולותיה למועמד הדמוקרטי ג'ון קרי, אשר ייצג אותה בסנאט מ-1985 ועד 2013. במערכת הבחירות ב-2008, הנשיא ברק אובמה זכה ב-61.6% מקולותיה של מסצ'וסטס, ובאחוז דומה ב-2012. באותן בחירות ב-2012 נבחרה גם אליזבת וורן, ונהייתה לאישה הראשונה המייצגת את מסצ'וסטס בסנאט.
כלכלה
דמוגרפיה
מספר תושבי המדינה הוא כ־7 מיליון איש, נכון לשנת 2020. העיר הגדולה ביותר במדינה היא בוסטון הבירה, השוכנת לחופי מפרץ מסצ'וסטס ונהר צ'ארלס (Charles River). באזור בוסטון רבתי וליד החוף מתגוררים כ־5.8 מיליון תושבים. לעומת זאת, חלקה המערבי של מסצ'וסטס הוא חקלאי יותר באופיו ופחות מיושב, במיוחד ליד הרי הברקשייר, הסתעפות של הרי האפלצ'ים.
קבוצות דתיות במסצ'וסטס נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 9% פרוטסטנטים אחרים 12% קתולים 34% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 3% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 4% חסרי סיווג דתי 32% קבוצות גזעיות במסצ'וסטס לבנים לא-היספאנים 76.1% היספאנים 9.6% שחורים 6.6% אסייתים 5.3% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 2.6% קבוצות מוצא אתני במסצ'וסטס אירים 23.2% איטלקים 13.6% צרפתים 11.8% אנגלים 10.8% גרמנים 6.5% פולנים 5% פורטוגזים 4.8% סקוטים 2.5% שפות מדוברות במסצ'וסטס אנגלית 78.3% ספרדית 7.8% אחר 13.9%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מסצ'וסטס
הערים הגדולות במסצ'וסטס (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 בוסטון 617,660 בוסטון 2 ווסטר 181,045 ווסטר 3 ספרינגפילד 153,060 ספרינגפילד 4 לוול 106,519 בוסטון 5 קיימברידג' 105,162 בוסטון 6 ניו בדפורד 95,072 פרובידנס 7 ברוקטון 93,810 בוסטון 8 קווינסי 92,271 בוסטון 9 לין 90,329 בוסטון 10 פול ריבר 88,857 פרובידנס 11 ניוטון 85,146 בוסטון 12 לורנס 76,377 בוסטון 13 סאמרוויל 75,754 בוסטון 14 פרמינגהאם 68,318 בוסטון 15 הברהיל 60,879 בוסטון 16 וולת'ם 60,632 בוסטון 17 מוֹלדן 59,450 בוסטון 18 ברוקליין 58,732 בוסטון 19 פלימות' 56,468 בוסטון 20 מדפורד 56,173 בוסטון 21 טאונטון 55,874 פרובידנס 22 שיקופי 55,298 ווסטר 23 ויימות' 53,743 בוסטון 24 ריבר 51,755 בוסטון המטרופולינים הגדולים במסצ'וסטס (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 בוסטון 4,732,161 מזרח מסצ'וסטס 2 פרובידנס 1,609,367 מזרח מסצ'וסטס 3 ווסטר 930,473 מרכז מסצ'וסטס 4 ספרינגפילד 629,100 מרכז מסצ'וסטס 5 בארנסטייבל 214,914 מזרח מסצ'וסטס 6 פיטספילד 128,715 מערב מסצ'וסטס
השכלה
חינוך
מסצ'וסטס היא ביתם של בית הספר הציבורי היסודי, התיכון, מכללת הנשים והאוניברסיטה הראשונים בהיסטוריה של ארצות הברית, וידועה כמרכז השכלה חשוב בעולם כולו, כמקום מושבם של מאה עשרים ואחת מוסדות להשכלה גבוהה.
מכללות ואוניברסיטאות
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת הרווארד
אוניברסיטת הרווארד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, השוכנות שתיהן בעיר קיימברידג' שבמטרופולין בוסטון, נחשבות כאוניברסיטאות מהטובות והחשובות בעולם, כאשר הרווארד, בתור האוניברסיטה הוותיקה והעשירה ביותר, החברה בליגת הקיסוס, מדורגת כמובילה בעולם. בנוסף לכך, המדינה היא ביתן של אוניברסיטאות מובילות רבות, כמו אוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת ברנדייס. האוניברסיטה הציבורית של מסצ'וסטס מכילה חמישה קמפוסים בתחום המדינה.
בין האוניברסיטאות הנוספות הנמצאות בתחום המדינה, ניתן למנות את:
מכללת אמרסון
מכללת ברקלי למוזיקה
מכללת בנטלי
מכללת בבסון
מכללת וולסלי
אוניברסיטת טאפטס
אוניברסיטת נורת'איסטרן
בוסטון קולג'
ספורט
שמאל|ממוזער|210px|הטי די גארדן הוא מגרשן הביתי של הקבוצות בוסטון סלטיקס ובוסטון ברואינס
מסצ'וסטס היא ביתן של חמש קבוצות בליגות המקצועניות בארצות הברית; קבוצת הכדורסל אלופת ה-NBA 17 פעמים, בוסטון סלטיקס, קבוצת הבייסבול זוכת שמונה פעמים בוורלד סיריס, בוסטון רד סוקס, קבוצת ההוקי קרח זוכת שש פעמים בגביע סטנלי, בוסטון ברואינס, וקבוצת הפוטבול זוכת חמש הפעמים בסופרבול, ניו אינגלנד פטריוטס.
ניו אינגלנד רבולושן היא קבוצת הכדורגל המרכזית ממסצ'וסטס.
סמלי המדינה
סמלי מדינת מסצ'וסטס דגל סמל מוטו כינוי דגל מסצ'וסטסFlag of Massachusetts סמל מסצ'וסטסSeal of Massachusetts מרכז|130px מרכז|100px "בחרב אנו מבקשים שלום, אך השלום רק תחת חירות""Ense petit placidam sub libertate quietem" "מדינת המפרץ""The Bay State" עץ פרח ציפור חיה אולמוס אמריקאיUlmus americana זיווניתMayflower ירגזי שחור כיפהBlack-capped chickadee סוס מורגןMorgan horse מרכז|90px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מסצ'וסטס
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של מסצ'וסטס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-07-30T12:09:59 |
מונטנה | ממוזער|311x311 פיקסלים|נוף בצפון מערב מונטנה, בקרבת הפארק הלאומי גליישר
מונטנה (באנגלית: Montana ) היא מדינה במערב ארצות הברית. היא מדינה גדולה בשטחה ודלילת אוכלוסין; היא הרביעית בגודל שטחה בין מדינות ארצות הברית, אך אוכלוסייתה, המונה כמיליון תושבים, היא במקום ה-44 בגודלה.
בשנת 1893 בעיר מיזולה נפתחה אוניברסיטת מונטנה והיא נחשבת לאחת מן האוניברסיטאות הציבוריות הטובות בארצות הברית.
במונטנה ניתן למצוא את הריכוז הגבוה ביותר של דובי גריזלי. במונטנה נמצא חלק מתצורת הל קריק, העשירה במאובנים מההקרטיקון העליון ובפרט במאובני דינוזאורים רבים (בהם טירנוזאורוס רקס וטריצרטופס).
מונטנה הייתה המדינה הראשונה ששלחה אישה (ג'נט רנקין) לקונגרס מטעמה.
מקור השם
מקור שמה הוא במילה הספרדית מונטניה שפירושה הר ובאופן רחב יותר "מדינה הררית". ב-1864 התלוננו נציגים נבחרים שאין לתת לה את השם הזה כי רוב השטח אינו הררי ועדיף לקרוא לעיר בשם ממקור אינדיאני ולא ספרדי. שמות אחרים כמו "שושון" שהוצעו, נדחו והוועדה החליטה לאמץ את השם המקורי, מונטנה.
גאוגרפיה
מונטנה ממוקמת במערב ארצות הברית וגובלת בצפון בפרובינציות הקנדיות קולומביה הבריטית, אלברטה וססקצ'ואן, במזרח בדקוטה הצפונית ובדקוטה הדרומית, בדרום בוויומינג ובמערב באיידהו. במונטנה שני פארקים לאומיים: גליישר בצפון מערבה וילוסטון (משותף גם לוויומינג ואיידהו) בדרום מערבה. שני הפארקים הלאומיים ממוקמים בהרי הרוקי.
אקלים
האקלים במדינה שונה מאוד מאזור לאזור בגלל גודלה והשוני בגאוגרפיה שבה. ביולי הטמפרטורות הממוצעות הן C° 29.2 ובינואר C° 2.2. כאמור השונות מובילה לשינוי רב באקלים, ב-20 ביולי 1893, וב-5 ביולי 1937 נמדדו במדינה C° 47 חום. באזורים ההרריים במדינה נרשם שלג בכל חודשי השנה אם כי בחודשים יולי ואוגוסט זה די נדיר. הטמפרטורה הנמוכה ביותר במדינה וגם הנמוכה ביותר בארצות הברית כולה נרשמה בינואר 1954 עם C° 70− באזורים ההרריים ו-C° 56.7− במחנה כריית הזהב, C° 37.8− ליד מעבר רוג'רס. כללית, הטמפרטורות במדינה יכולות להשתנות בצורה קיצונית תוך פחות מ-24 שעות, ההסבר לכך הוא רוח קרירה שמגיעה מכיוון דרום קנדה הלא רחוקה. כמו כן, רוחות מזרחיות יכולות להופיע ממזרח להרים ולגרום לטמפרטורות להגיע ל-C° 50 ו-C° 60. בלומה שבמחוז צ'וטו נרשמה התנודה הכי קיצונית ומהירה בטמפרטורות במדינה ובכל ארצות הברית כולה כאשר ב-15 בינואר 1972, בפחות מ-24 שעות עלתה הטמפרטורה מ-C° 49− ל-C° 9.
ממוצע הגשמים השנתי עומד על 1,580 מ"מ כאשר רוב המשקעים הם במערב המדינה, מזרח המדינה יבש בהרבה. שלגים עד גובה של 7 מטר יכולים לרדת בחודשי החורף מספטמבר עד מאי אם כי רובו יורד בין נובמבר למרץ.
האקלים בשנים האחרונות נוטה יותר ויותר להתחמם, הקרחונים במדינה לפי כל התחזיות עשויים להימס בעוד כמה עשורים. ערים רבות במדינה קבעו את שיא החום שלהם ביולי 2007 שנרשם כחודש החם בתולדות המדינה. טיפול לא נכון ואי הכרות של המצב גורמים בשנים האחרונות למספר שריפות במדינה בחודשי הקיץ. על פי הסוכנות להגנת הסביבה באוניברסיטת הרווארד בשנים הקרובות 20% משטחי המדינה עשויים להישרף והמדינה תחווה עלייה של 80% בזיהום האוויר.
היסטוריה
עמים ילידים חיו בשטח מונטנה במשך זמן רב.
רוב שטחה של מונטנה נכלל בשטח שנקנה מצרפת ברכישת לואיזיאנה, ממנו נוצרו לימים 15 מדינות. בשנים שלאחר מכן ולאחר משלחת לואיס וקלארק התפתח סחר עור ופרוות נרחב באזור, שבין צרפתים ובריטים לבין העמים הילידים.
בשנים 1850–1880 החלה התיישבות אירופית באזור.
ב-26 במאי 1864 נוצרה טריטוריית מונטנה, בהחלטה של הקונגרס, שפיצלה את טריטוריית מונטנה מטריטוריות אחרות בשכנותה. הטריטוריה ריכזה את שארית השבטים האינדיאנים הלוחמים ובמונטנה הייתה זירת ההתרחשות האחרונה של מאמצי האינדיאנים במאבק נגד השתלטות המהגרים מאירופה על שטחי ארצות הברית. ב-1876 התחולל בתחומה קרב ליטל ביגהורן. אף כי צבא ארצות הברית הפסיד בקרב, הוא מסמל את קץ תקופת המלחמה באינדיאנים ואת תבוסתם הניצחת.
מונטנה הפכה למדינה ה-41 של ארצות הברית ב-8 בנובמבר 1889.
בשנת 1925 התרחשה באזור רעידת אדמה חזקה.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין מעריך כי בעשור האחרון צמחה אוכלוסיות מונטנה בלפחות 8%. כמו כן, לפי מפקד האוכלוסין, נכון לשנת 2010, 89.45% מכלל האוכלוסייה הם לבנים (87.8% לבנים שאינן היספנים) 6.3% אינדיאנים וילידים מאלסקה, 2.9% היספנים ולטיניים, 0.6% אסיאתיים, 0.4% שחורים–אפרו־אמריקאים. קבוצות אירופאיות הגדולות ביותר במדינה המהוות קצת יותר מ-2% מאוכלוסיית מונטנה הם גרמנים, אירים, אנגלים, נורווגים, צרפתים ואיטלקים, עם זאת, מונטנה היא אחת המדינות עם אחוזי לידה מקומיים (אמריקאים) מהגבוהות בארצות הברית. נכון לשנת 2000, 94.8% מהאוכלוסייה מגיל חמש ומעלה דוברים אנגלית בבית כשפת אם, לאחר מכן השפה הנפוצה היא ספרדית. 47% מתושבי מונטנה הם נוצרים פרוטסטנטים, 23% קתוליים, 20% ללא השתייכות דתית, 1% בודהיסטים, 0.5% יהודים, 0.5% מוסלמים ו- 0.5% הינדים.
בריאות
על פי סקר חברת גאלופ, מונטנה מדורגת כמדינה הכי פחות "שמנה" מכל מדינות ארצות הברית עם 19.6%.
ממשל ופוליטיקה
בבית המחוקקים המקומי ישנם שני בתים: סנאט (50 נציגים – עם רוב של 16–34 לרפובליקנים) ובית נבחרים (100 נציגים – עם רוב של 32–68 לרפובליקנים). הסנאטורים מכהנים קדנציות של ארבע שנים, ואילו נציגי בית הנבחרים שנתיים. למפלגה הרפובליקנית יש רוב בשני הבתים.
היום למדינה יש 2 נציגים מטעמה לבית הנבחרים של ארצות הברית. בעבר היה לה אחד מלבד, לאחר שהשני נלקח ממנה ב-1990. ב-2010 ניסתה להשיב אליה נבחר נוסף, אך סורבה. ב-2021, לאחר מפקד האוכלוסין קיבלה המדינה נבחר נוסף, והוא נבחר ונכנס לתפקידו לאחר בחירות אמצע הקדנציה של 2022. על כן 2 הנציגים מטעמה הם: ראיין זינקי, שחזר לשמש כנציג מטעם המדינה החל מבחירות 2022, לאחר שכיהן כמזכיר הפנים של ארצות הברית בממשלו של הנשיא דונלד טראמפ, ומאט רוזנדייל הרפובליקני, שנבחר לראשונה ב-2020 כנציג היחיד ובבחירות 2022 הפך להיות לנציג מהמחוז הבחירה השני של מונטנה, שנוצר בבחירות אלה.
מבחינה היסטורית, מונטנה היא מדינה מתנדנדת. בעבר בחרו בעיקר בנבחרים ליברליים אולם מ-1988 עד 2006 התהפכו קצת הנתונים והם בוחרים בדרך כלל בשמרנים יותר. מאז 1992 אז ניצח במדינה הדמוקרט ביל קלינטון הצביעו תמיד בעד המועמד הרפובליקני. בבחירות 2008 לא היה ברור עד הרגע האחרון במי יבחרו תושבי המדינה ולבסוף ניצח המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין בפער קטן. ואם לסכם באחוזים, מאז שנת 1889 60% מהזמן הצביעה המדינה למועמד הדמוקרטי וב-40% למועמד הרפובליקני. מבחינה היסטורית, הרפובליקנים חזקים יותר במזרח המדינה והדמוקרטים חזקים יותר במערב המדינה.
בשנת 1916 הייתה מונטנה למדינה הראשונה ששולחת אישה לקונגרס כשבחרה ברפובליקנית ג'נט רנקין.
למונטנה יש כוח של 4 אלקטורים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, הסנאטורים המייצגים את המדינה הם ג'ון טסטר הדמוקרטי וסטיב דיינס הרפובליקני.
מושל המדינה הוא גרג ג'יאנפורטה, המכהן כמושל ה-25 של מדינת מונטנה. קודם לכן, כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המדינה.
כלכלה
ענפי הכלכלה המרכזיים הם חקלאות, תיירות וכרייה. ענף החקלאות העיקרי הוא גידול בקר למאכל, ענף שיש לו גם חשיבות היסטורית ותרבותית. בנוסף, מגדלים במונטנה בקר לחלב, צאן וחזירים. כשליש ההכנסות החקלאיות במונטנה הם מהצומח, והגידולים העיקריים הם שעורה, שחת, שעועית, תפוח אדמה וסלק סוכר. הפרי העיקרי של מונטנה הוא דובדבן שחור.
הכלכלה של מונטנה סבלה משפל בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 בגלל הירידה במחירי התוצרת החקלאית. בשנות ה-40 שבה כלכלת מונטנה לפרוח, אך מאמצע שנות ה-50 עד סוף שנות ה-60 סבלה מצמיחה איטית בלבד. בשנות ה-70 זכתה מונטנה לפריחה מחודשת, אך בשנות ה-80 סבלה ממשבר מתמשך.
מונטנה צמחה בשיעור ממוצע של 3.2% לשנה בשנים 2001-2008 ומשנת 2010 הייתה מונטנה בין המדינות שהראו צמיחה חזקה ביותר בדרך ליציאה מהמיתון הגדול. במאי 2015 ירד שיעור האבטלה במונטנה ל-4%, הרמה בו הייתה לפני המיתון הגדול וב-2019 ירד ל-3.8%. מונטנה היא אחת מחמש המדינות היחידות שאין בהן מס קנייה.
תחבורה
עוד מהמאה ה-19 פעלו רכבות במדינה, הכביש המחבר בין מזרח למערב המדינה הוא הכביש הארוך ביותר במדינה. נכון ל-2013 נמל התעופה הבינלאומי בוזמן ילוסטון הוא העמוס ביותר במדינה.
קבוצות דתיות במונטנה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 28% פרוטסטנטים אחרים 14% קתולים 17% מורמונים 4% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 4% חסרי סיווג דתי 30% קבוצות גזעיות במונטנה לבנים לא-היספאנים 87.8% אמריקאים ילידים 6.4% היספאנים 2.9% אסייתים 0.6% שחורים 0.4% מעורב 2.5% קבוצות מוצא אתני במונטנה גרמנים 28.6% אירים 15.2% אנגלים 12.6% נורווגים 9.1% אמריקאים 6.8% צרפתים 5.1% איטלקים 3.5% סקוטים 3.1% שוודים 3.1% הולנדים 2.6% פולנים 2.5% שפות מדוברות במונטנה אנגלית 95.4% ספרדית 1.3% אחר 3.3%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מונטנה
הערים הגדולות במונטנה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 בילינגס 108,869 בילינגס 2 מיזולה 69,821 מיזולה 3 גרייט פולס 59,152 גרייט פולס 4 בוזמן 41,660 5 ביוט 33,980 6 הלנה 29,943 המטרופולינים הגדולים במונטנה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 בילינגס 166,885 מזרח מונטנה 2 מיזולה 112,684 מערב מונטנה 3 גרייט פולס 82,344 מערב מונטנה
סמלי המדינה
סמלי מדינת מונטנה דגל סמל מוטו כינוי דגל מונטנהFlag of Montana סמל מונטנהSeal of Montana מרכז|130px מרכז|100px "זהב וכסף""Oro y plata" "מדינת האוצר""Treasure State" עץ פרח ציפור חיה ארז הזפתPonderosa Pine לואיסיהBitterroot סטורנלה נגלקטהWestern meadowlark דוב גריזליGrizzly bear מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-08-01T02:12:44 |
מיזורי | מיזורי (באנגלית: Missouri ) היא מדינה בארצות הברית. במקור חלק משטח שארצות הברית רכשה מצרפת במסגרת רכישת לואיזיאנה ב-1803.
במלחמת האזרחים האמריקנית היא הייתה בין מדינות האיחוד, אך המשיכה להתיר עבדות.
מיזורי גובלת בשמונה מדינות אחרות, ולצד מדינת טנסי, גובלות שתיהן במספר הרב ביותר של מדינות.
היסטוריה
עמים ילידים התיישבו באזור לפני לפחות 12,000 שנים.
המתיישבים האירופים הראשונים במיזורי היו קנדים צרפתים שהגיעו מאזור אלינוי והתיישבו במערב מיזורי בשנת 1750. עד מהרה ההתיישבות האירופית הפכה למרכז חקלאי משגשג.
עיר הבירה של מיזורי, סנט לואיס, נוסדה בידי סוחרי פרוות צרפתים בשנת 1764. בשנים 1764–1803 שלטו הספרדים באזור.
באותן השנים, סנט לואיס הפכה למרכז של סחר אזורי בפרוות. סנט לואיס סיפקה סחורות לאינדיאנים ואף לאירופה. התחבורה והמסחר לאורך נהר המיסיסיפי היוו תרומה חשובה לכלכלת המדינה. כעיר הגדולה הראשונה של האזור, סנט לואיס התרחבה מאוד לאחר המצאת אוניית הקיטור.
בשנת 1800 צרפת בהנהגתו של נפוליאון בונפרטה קנתה את האזור. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1803 ארצות הברית קנתה את מיזורי כחלק מרכישת לואיזיאנה. אזור סנט לואיס היה נקודת המוצא והסיום של משלחת לואיס וקלארק.
טריטוריית מיזורי, שנקראה על שם נהר מיזורי, הופרדה מטריטוריית לואיזיאנה ב-1812, כדי להבחינה ממדינת לואיזיאנה.
במשך השנים, מתיישבים רבים מיקמו במיזורי (בעיקר סביב נהר המיזורי) עבדים אפרו-אמריקאים רבים, שעסקו בחקלאות.
ב-1819 נפרדה ממנה טריטוריית ארקנסו. בשנת 1821 מיזורי הפכה למדינה ה-24 בארצות הברית כחלק מפשרת מיזורי, וחמש שנים לאחר מכן בירת המדינה עברה מסנט צ'ארלס לג'פרסון סיטי.
במקור, גבולה המערבי של מיזורי היה אמור להיות קו ישר, אך בשנת 1836 התבצעה רכישת שטח משבטים ילידים, דבר שהפך את מיזורי למדינה הגדולה ביותר בארצות הברית באותן שנים.
בשנת 1838–1839 התקיים סכסוך בין מיזורי לאיווה (שגבלה בצפון מיזורי ולא הייתה מדינת עבדות). הסכסוכים הובילו למתיחות רבה ולהתייצבות מיליציות משתי המדינות לאורך הגבול.
בשנים 1830–1860 האוכלוסייה במיזורי גדלה מאוד, וכמעט הכפילה עצמה בכל עשור. רוב המהגרים למיזורי היו אמריקאיים, אך היו מהגרים רבים גם מאירלנד, ומגרמניה. מהגרים אלו, שהיו קתולים, הקימו מוסדות דת משלהם (במדינה שהייתה מאוד פרוטסטנטית). הסיבות העיקריות להגירה מאירופה היו תהפוכות מדיניות בגרמניה ורעב המוני באירלנד. רבים מהמהגרים התיישבו בערים. המהגרים הגרמנים פיתחו את תעשיית היין לאורך נהר המיזורי ובסנט לואיס עצמה.
לפני מלחמת האזרחים האמריקנית, שיעורם של העבדים הוערך בקצת פחות מ-10% מאוכלוסיית מיזורי הכללית. עם תחילת המלחמה ופרישת מדינות הדרום מהאיחוד, האספה המחוקקת של מיזורי הצביעה בעד הישארות באיחוד. במהלך השנים שלאחר מכן, התקיימה בעיקר מלחמת גרילה בין כוחות האיחוד לבין צבא הקונפדרציה.
בין סיום מלחמת האזרחים ועד סוף מלחמת העולם השנייה הכלכלה של מיזורי הפכה מכלכלה חקלאית לתעשייתית.
בשנת 2014, מיזורי זכתה לתשומת לב עולמית בעקבות מותו של מייקל בראון, אפרו אמריקאי שנורה למוות על ידי קצין משטרה מקומי מעשה שגרר אחריו הפגנות ומהומות. מהומות אלו הובילו בסופו של דבר להתערבות המשמר הלאומי לבקשת המושל ג'יי ניקסון. חבר המושבעים במשפט פסק שלא להגיש כתב אישום נגד הקצין ומחלקת המשפטים של ארצות הברית הגיעה גם היא למסקנה לאחר חקירה מדוקדקת, כי הקצין חשש לחייו וירה כהגנה עצמית. עם זאת, בחקירה נפרדת, משרד המשפטים מצא גם כי משטרת פרגוסון נהגה ונוהגת באופן שיטתי בצורה מפלה כנגד השחורים בעיר ומשתמשת בכוח שאינו פרופורציונלי כנגד השחורים.
גאוגרפיה
מיזורי גובלת באיווה בצפון, אילינוי, קנטקי וטנסי במזרח, ארקנסו בדרום, אוקלהומה וקנזס במערב ונברסקה בצפון מערב. למיזורי ישנם שני מעברי גבול ימיים: בצפונה נהר מיזורי על גבול איווה, ובמזרחה נהר המיסיסיפי על גבולות אילינוי, קנטקי וטנסי. נהר נוסף חשוב במדינה הוא נהר ארקנסו.
טופוגרפיה
חלקה הדרומי-מזרחי של המדינה מכונה האזור הבוטיאלי של מיזורי, המהווה חלק ממישור אלבוויאליה של מיסיסיפי. אזור זה הוא החלק הנמוך ביותר והשטוח ביותר במדינה. הוא גם בין העניים ביותר, שכן הכלכלה שם היא בעיקר חקלאית. עם זאת הוא האזור הפורה ביותר בגידולי הכותנה והאורז.
במיזורי מגוון של צמחייה וחיות בר, ישנה כמות גדולה של מים מתוקים המגיעים מנהר מיסיסיפי, נהר מיזורי ועוד מספר אגמים ונהרות.
אקלים
במיזורי שורר בדרך כלל אקלים יבשתי לח עם קיץ קריר, עם חורפים וקיצים חמים, לחים ורטובים. בחלקה הדרומי של המדינה, במיוחד בבוטהיל, האקלים יותר סובטרופי ולח. בשל מיקומה של מיזורי, במרכז ארצות הברית מיזורי חווה לעיתים קרובות טמפרטורות קיצוניות. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה במיזורי היא C° 48 ב-14 ביולי 1954, והטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה היא C° 40− ב-13 בפברואר 1905.
מיזורי ממוקמת גם בסמטת הטורנדו, דבר המוביל למזג אוויר קיצוני בצורה של סופות רעמים וסופות טורנדו קשות. סופת הטורנדו האחרונה במדינה שגרמה לנזק ונפגעים הייתה טורנדו ג'ופלין שארעה בשנת 2011, הטורנדו הרסה בערך שליש מהעיר ג'ופלין, הסופה גרמה לנזק של כ־1–3 מיליארד דולר, נהרג 159 בני אדם ונפצעו יותר מאלף. היה זה ה־EF5 הראשון שפגע במדינה מאז 1957 והקטלני ביותר בארצות הברית מאז 1947, מה שהפך אותה לטורנדו השביעית הקטלנית ביותר בהיסטוריה של אמריקה. בעיר סנט לואיס ובפרבריה היסטוריה של סופות טורנדו קשות במיוחד, כאשר האחרונה הזכורה התרחשה ב-22 באפריל 2011 בעוצמה של EF4 שפגעה קשות בנמל התעופה הבינלאומי למברט-סנט לואיס. אחת מסופות הטורנדו הזכורות והקשות ביותר בתולדות אמריקה פגעה בסנט לואיס ב-27 במאי 1896, כאשר נהרגו לפחות 255 בני אדם ונזק כלכלי של 10 מיליון דולר (שווה ערך ל־3.9 מיליארד דולר בשנת 2009 או 4.65 מיליארד דולר כיום).
כלכלה
ב-2006 התוצר הכולל של מיזורי הוערך בכ-225.9 מיליארד דולר. ב-2006 ההכנסה הפרטית לנפש עמדה על 32,705 דולר שממקם את מיזורי במקום ה-26 בארצות הברית.
התעשיות העיקריות הן תעשיית החלל, תעשיית כלי תחבורה, תעשיית התעופה, עיבוד מזון, תעשיית התאורה ובירה.
מיזורי מדורגת שישית בארצות הברית בייצור חזיר, שביעית בייצור בקר ובין החמישה הגדולים בגידול פולי סויה. ב-2001 למיזורי היו 108,000 חוות, שנייה במספר אחרי טקסס. ענף החקלאות במיזורי מכניס לכלכת המדינה כ-33 מיליארד דולר ומייצר מכירות של כ-88 מיליארד דולר ולמעלה מ 378,000 משרות. בארות נפט במיזורי ייצרו 120,000 חביות נפט גולמי בשנת 2012.
מיזורי היא המדינה היחידה עם שני בנקים של הבנק הפדרלי – האחד בסנט לואיס והשני בקנזס סיטי.
שיעור האבטלה במדינה נכון לאפריל 2017 היה 3.9 אחוזים.
בשנת 2005 ביקרו במיזורי כ-16,695,000 תיירים בפארקים הלאומיים ובאזורי הבילוי האחרים בהיקף של 101,000 דונם (410 קילומטרים רבועים), מה שהעניק לה הכנסות שנתיות של 7.41 מיליארד דולר, 26.6% מהוצאות התפעול שלה.
ממשל ופוליטיקה
מיזורי היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל מדינת מיזורי; מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של מיזורי וסנאט מיזורי, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של מיזורי. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא ג'פרסון סיטי.
הרשות המבצעת במיזורי מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. המושל הנוכחי הוא מייק פרסון, חבר המפלגה הרפובליקנית.
בבית המחוקקים 34 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-163 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות.
בבית המשפט העליון של מיזורי שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
למיזורי 10 קולות (אלקטורליים) – 2 סנאטורים ו-8 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. נציגיה בסנאט של ארצות הברית הם רוי בלאנט וג'וש האולי הרפובליקנים. נציגיה בבית הנבחרים הם (נכון לקונגרס ה-117): קורי בוש, אן וגנר, בליין לוטקמאייר, ויקי הרצלר, עמנואל קליוור, סם גרייבס, בילי לונג וג'ייסון סמית'. הארי טרומן, נשיא ארצות הברית ה-33 (1884–1972), הוא יליד מיזורי והאדם היחידי מן המדינה שנבחר לתפקיד. טרומן החל את תפקידו הציבורי כשופט במחוז ג'קסון, והמשיך לשרת את מיזורי בסנאט של ארצות הברית למשך עשר שנים, עד שנבחר לסגן הנשיא לצדו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944. לאחר פרישתו מן הנשיאות שב להתגורר באינדפנדנס.
במשך שנים ארוכות מיזורי הוגדרה כמדינה מתנדנדת ללא תמיכה במפלגה באופן קבוע וגורף. למדינה הייתה תמיכה ארוכת שנים יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית בתמיכה במועמד לנשיאות שלבסוף גם נבחר לאחר שהצביעה בעד המועמד הנבחר בכל הבחירות בין השנים 1904 ל-2004, למעט מקרה אחד יוצא מן הכלל בבחירות לנשיאות בשנת 1956, כאשר המועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון הפסיד למועמד דווייט אייזנהאואר אף על פי שגבר עליו במיזורי. עם זאת, בשנים האחרונות מספר אזורים במדינה החלו לתמוך בצורה מובהקת וקבועה בצד הימני של המפה הפוליטית ולכן המדינה כבר איננה נחשבת לכל כך חשובה במערכות הבחירות כמו שהייתה בעבר. תושבי מיזורי הצביעו פעמיים נגד הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, שניצח ב-2008 וב-2012 אז הצביעו התושבים בעד המועמד הרפובליקני מיט רומני בהפרש של כמעט 10%.
חוקי אלכוהול וטבק
מיזורי ידועה בזכות היחס המתירני שלה ביחס לאלכוהול ואפילו אחד מהכינויים הלא רשמיים של המדינה הוא "מדינת Show-Me". כתוצאה מכך, מיזורי היא אחת המדינות עם צריכת האלכוהול הגבוהה ביותר ממדינות ארצות הברית. מחקר שנקרא "חופש ב-50 המדינות" שנערך ב-2013 על ידי מרכז מרקטוס באוניברסיטת ג'ורג 'מייסון, דירג את מיזורי במקום ה-3 באמריקה בחופש בצריכת אלכוהול ומספר 1 בחופש בצריכת טבק (מספר 7 באופן כללי). המחקר מציין כי "משטר האלכוהול של מיזורי הוא מהפחות מגבילים בארצות הברית, ללא חוקים ועם מיסים מתחת לממוצע".
החוק במיזורי קובע שאסור למעסיק לסרב להעסיק או לפטר עובד שמשתמש כדין באלכוהול או במוצרי טבק כשהוא לא בעבודה.
מצביעי מיזורי דחו בשלושה משאלי עם נפרדים בשנת 1910, 1912 ו-1918 לאסור ולהחמיר תקנות אלכוהול והם לא חלו כלל במיזורי עד שנת 1934.
כיום, חוקי אלכוהול נאכפים על ידי ממשלת המדינה, ואסור על סמכות משפטית מקומית לחרוג מחוקי המדינה הללו. במיזורי אין איסור כלל על מכירת שתיית אלכוהול או איסור על שתייה בפומבי (מה שמאפשר מכירת אלכוהול אפילו לבתי מרקחת ולתחנות דלק). כמו כן, חוקי המדינה מגנים על אנשים מפני מעצר או על עונש פלילי בגין שיכרון בציבור.
החוק במיזורי אוסר במפורש על כל סמכות שיפוטית לשנות הגדרת המדינה למדינה יבשה (כלומר, לחוקק חוקים האוסרים למכור אלכוהול או לצרוך אותו במקומות מסוימים) החוק במיזורי מאפשר גם במפורש להורים ולאפוטרופוסים לאפשר לילדיהם לצרוך אלכוהול.
באשר לטבק (נכון ליולי 2016), למיזורי יש את מחיר המיסים הנמוך ביותר לסיגריות בארצות הברית, במחיר של 17 סנט לחפיסה. במשאלי עם שנערכו במדינה בשנת 2002, 2006, 2012, ופעמיים בשנת 2016 בחרו להשאיר את המחיר כמו שהוא. בשנת 2007, פורבס הגדיר את המטרופולין הגדול ביותר של מיזורי, סנט לואיס, "העיר הטובה ביותר למעשנים באמריקה".
על פי נתוני המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, בשנת 2008 היה במיזורי האחוז הרביעי הגבוה ביותר של מעשנים מכלל מדינות ארצות הברית עם 24.5%. אף על פי שגיל המינימום לעישון במיזורי לרכישה והפצה למוצרי טבק הוא 18, ניתן לחלק מוצרי טבק לאנשים מתחת לגיל 18 כל עוד הם בני משפחה.
באוקטובר 2008, סקר ממלכתי לבריאות ושירותים בכירים במיזורי מצא כי רק 27.5% מהמיזורים תומכים באיסור עישון בברים ומסעדות. החוק במיזורי מתיר למסעדות, ברים, באולינג וכדומה, שיושבים בהן פחות מ-50 איש, להחליט על מדיניות העישון שלהם בעצמן כולל ללא הגבלה.
דמוגרפיה
מפקד אוכלוסין בארצות הברית מעריך את אוכלוסיית מיזורי בכ-6,137,428 נכון ל-1 ביולי 2019, גידול של 2.48% מ מפקד של שנת 2010.
בשנת 2004 דווח על 6.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה כצעירים מגיל 5, 25.5 אחוז צעירים מגיל 18, ו־13.5 אחוזים 65 ומעלה. הנקבות היו כ-51.4 אחוז מהאוכלוסייה. 81.3 אחוזים מתושבי מיזורי היו בוגרי תיכון (יותר מהממוצע הארצי), ו-21.6 אחוזים היו בעלי תואר ראשון ומעלה. 3.4 אחוז מהאוכלוסייה היו ילידי חוץ, ו־5.1 אחוזים דיווחו שהם אינם דוברים אנגלית בבית.
קבוצת האוכלוסייה הכי גדולה במיזורי מורכבת מצאצאי גרמנים, המהווים 25.6% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא צאצאי אירים, עם 13.9% ממניין האוכלוסייה, ולאחריהם צרפתים (13.3%), אמריקאים (10%) ואיטלקים (3.5%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קנזס סיטי היא ביתם של קהילות מהגרים גדולות וצומחות מאמריקה הלטינית, בעיקר ממקסיקו וקולומביה, כמו כן ממדינות באפריקה (כגון סודאן, סומליה ניגריה ) ומדרום-מזרח אסיה כולל סין והפיליפינים.
בשנת 2010 היו במיזורי 2,349,955 משקי בית, שיעור הבעלות על הבית היה 70.0 אחוזים. ההכנסה הממוצעת למשק הבית לשנת 2010 הייתה 46,262 דולר, או 24,724 דולר לנפש. בשנת 2010, 14.0 אחוזים (1,018,118) מתושבי מיזורו חיו מתחת לקו העוני.
קבוצות דתיות במיזורי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 36% פרוטסטנטים אחרים 22% קתולים 16% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות במיזורי לבנים לא-היספאנים 81% שחורים 11.6% היספאנים 3.5% אסייתים 1.6% אמריקאים ילידים 0.6% מעורב 2.1% קבוצות מוצא אתני במיזורי גרמנים 25.6% אירים 13.9% צרפתים 13.3% אמריקאים 10% איטלקים 3.5% שפות מדוברות במיזורי אנגלית 93.9% ספרדית 2.6% אחר 3.5%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מיזורי
הערים הגדולות במיזורי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 קנזס סיטי 467,007 קנזס סיטי 2 סנט לואיס 318,416 סנט לואיס 3 ספרינגפילד 164,122 ספרינגפילד-בראנסון 4 אינדפנדנס 117,240 קנזס סיטי 5 קולומביה 115,276 קולומביה 6 לי סאמיט 93,184 קנזס סיטי 7 אופאלון 82,809 סנט לואיס 8 סנט ג'וזף 77,147 סנט ג'וזף 9 סנט צ'ארלס 67,569 סנט לואיס 10 סנט פיטר 54,842 סנט לואיס 11 בלו ספרינגס 53,294 קנזס סיטי 12 פלוריסאנט 52,363 סנט לואיס 13 ג'ופלין 50,789 ג'ופלין המטרופולינים הגדולים במיזורי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 סנט לואיס 2,806,207 מזרח מיזורי 2 קנזס סיטי 2,071,133 מערב מיזורי 3 ספרינגפילד-בראנסון 452,297 מערב מיזורי 4 ג'ופלין 176,141 מערב מיזורי 5 קולומביה 172,717 מזרח מיזורי 6 סנט ג'וזף 127,431 מערב מיזורי
השכלה
בתי ספר יסודיים ותיכונים
במיזורי יש חוק לימוד חובה מגיל שבע עד שבע עשרה, ועל כן, חובה מצד כל הורה או אפוטרופוס או כל אדם אחר שיש לו משמורת על ילד בגילים אלו לוודא שהילד נרשם, נוכח ולומד באופן קבוע בבית ספר. נוכחות חובה מסתיימת כאשר הנער מגיע לגיל 16. עם זאת, בגילי חמש עד שבע אין חובה להירשם לבית ספר אך אם הם נרשמים, חובה על ההורה או על האחראי עליו לדאוג שיגיע למוסד בו הוא לומד באופן קבוע.
מכללות ואוניברסיטאות
האוניברסיטה הגדולה במיזורי היא אוניברסיטת מיזורי, עם למעלה מ-35,000 סטודנטים. אוניברסיטאות נוספות גדולות במדינה הן אוניברסיטת מיזורי – קנזס סיטי, אוניברסיטת מיזורי –סט. לואיס, ומיזורי אוניברסיטת המדע והטכנולוגיה ברולה.
תרבות
מוזיקאים ידועים רבים נולדו או חיו במיזורי, לדוגמה: הזמרת והשחקנית ג'וזפין בייקר, הזמרת טינה טרנר, זמרת הפופ שריל קרואו, צ'אק ברי, הראפר נלי, אייקון, כולם מתגוררים במדינה או שהתגוררו בעבר.
התזמורת הסימפונית של קנזס סיטי ושל סנט לואיס הן התזמורות החשובות של המדינה. האחרונה היא גם התזמורת הסימפונית השנייה הוותיקה ביותר במדינה.
מיזורי אירחה את אולימפיאדת הקיץ ב־1904 בסנט לואיס, הייתה זו הפעם הראשונה שהמשחקים התקיימו בארצות הברית.
סמלי המדינה
סמלי מדינת מיזורי דגל סמל מוטו כינוי דגל מיזוריFlag of Missouri סמל מיזוריSeal of Missouri מרכז|130px מרכז|100px "רווחת האנשים צריכה להיות החוק העליון""Salus populi suprema lex esto" "מדינת הראה-לי""Show-Me State" עץ פרח ציפור חיה קרנית פלורידהCornus florida עוזררHawthorn כחל מזרחיEastern bluebird פרדMissouri mule מרכז|100px מרכז|88px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
*
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1821 | 2024-10-08T19:57:50 |
מיין | מיין () היא המדינה ה-23 במדינות ארצות הברית, הנמצאת באזור ניו אינגלנד בצפון-מזרח המדינה. היא גובלת באוקיינוס האטלנטי במזרח ובדרום, ניו המפשייר במערב, ובפרובינציות הקנדיות קוויבק וניו ברנזוויק בצפון-מזרח.
מקור השם
אין הסבר ברור לשם "מיין", אך ככל הנראה חוקרים צרפתים שגילו וחקרו אזור זה ביבשת אמריקה קראו לו על שם המחוז ההיסטורי מֵן (בצרפתית: Maine) שבצרפת. התיעוד הראשון של השם הוא מקיץ 1622. מיין היא המדינה היחידה בארצות הברית ששמה מבוטא בהברה אחת.
גאוגרפיה
מדרום וממזרח למדינה נמצא האוקיינוס האטלנטי, בצפון-מזרח גובלת המדינה בפרובינציה הקנדית ניו ברנזוויק, ומצפון מערבה נמצאת פרובינציית קוויבק. מיין היא המדינה המזרחית ביותר במדינות ארצות הברית היבשתית. העיר המזרחית ביותר בארצות הברית היא איסטפורט שבמדינה.
מיין היא הגדולה במדינות ניו אינגלנד, בשל גודלה ובשל מיעוט אוכלוסייתה (היא שווה בגודלה לכל מדינות ניו אינגלנד האחרות גם יחד), צפיפות האוכלוסין בה נמוכה ביותר. 90% משטחי המדינה הם שטחי יער (דבר המעניק לה את הכינוי "מדינת עץ האורן").
היסטוריה
לפני ההתיישבויות האירופיות, התגוררו במקום שבטים אינדיאנים שקיימו ביניהם מין קונפדרציה רופפת.
ההתיישבות האירופאית הראשונה במיין נוסדה בשנת 1607 על ידי אנשי חברת פלימות. בשנת 1622 הוענק לחברה זיכיון ליישב את הפרובינציה של מיין - אשר כללה את אזורי מערב מיין. אזורי מזרח מיין - צפונית לנהר קנבק נודעו במאה ה-17 כטריטוריית סאגאדאהוק.
בשנת 1652 הפכה הפרובינציה לחלק משטח מושבת מפרץ מסצ'וסטס. לאחר תבוסתם של הצרפתים האקדיים הפך השטח מערבית לנהר פנובסקוט לשטח שבשליטת פרובינציית נובה סקוטיה.
כאשר נוסדה ארצות הברית, הפך כל שטחה של מדינת מיין לשטח מדינת מסצ'וסטס, ונקראה מחוז מיין. אולם בשל גידול האוכלוסייה המהיר שבה, הפכה מיין למדינה ה-23 של ארצות הברית, ב-15 במרץ 1820, יחד עם מיזורי. במסגרת פשרת מיזורי, מיין הייתה מדינה בה העבדות הייתה אסורה, ומיזורי הייתה מדינה בה העבדות מותרת. ב-1842 הוסדר הגבול הצפוני של מיין עם בריטניה, ושורטטו מחוזות חדשים.
בירתה המקורית של המדינה הייתה פורטלנד (שהייתה ונשארה העיר הגדולה ביותר), עד אשר הוחלט בשנת 1832 להעביר את הבירה לאוגוסטה, אך בית המשפט העליון נשאר בפורטלנד.
מלחמת ארוסטוק
בשנת 1839 הכריז מושל מיין - פיירפילד, מלחמה על אנגליה בשל סכסוך גבולות בין ניו ברונזוויק לבין מיין. מלחמה זו, הידועה בשם מלחמת ארוסטוק הייתה המקרה היחיד בו הכריזה מדינה של ארצות הברית מלחמה על מדינה אחרת שאינה חלק מארצות הברית. הסכסוך הסתיים לבסוף בדרכי שלום ובלא שפיכות דמים.
ממשל ופוליטיקה
מיין היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת מיין, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של מיין וסנאט מיין, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של מיין. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא אוגוסטה.
הרשות המבצעת במיין מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים 35 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-151 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. בבית המשפט העליון של מיין שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
כיום מחולקת מיין ל-16 מחוזות מנהליים. הגדול שבמחוזות מיין הוא מחוז ארוסטוק (17,690 קמ"ר), הקטן שבהם הוא מחוז סגדהוק (960 קמ"ר), והמאוכלס שבהם הוא מחוז קמברלנד (כ-281,674 תושבים). עיר הבירה, אוגוסטה, נמצאת במחוז קנבק.
מערכת פוליטית
מיין ידועה כמדינה בה הציבור מעורה בפוליטיקה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הייתה מיין אחת המדינות היחידות שתמכה במפלגה הרפובליקנית - ובבחירות 1936 עת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט קיבל את קולות כל מדינות ארצות הברית למעט שתיים - היו אלה מיין וכן ורמונט השכנה שלא הצביעו לנשיא.
החל משנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מיין לנטות לכיוון המפלגה הדמוקרטית, ובהמשך תמכה במפלגה הדמוקרטית בחמש מערכות בחירות רצופות - פעמיים עבור ביל קלינטון, בשנת 2000 עבור אל גור, בשנת 2004 תמכה בג'ון קרי (עם 53.6% מהמצביעים), ובשנים 2008 ו-2012 בברק אובמה. עם זאת, במסגרת הפוליטית הפנימית בחרה מיין גם במושלים רפובליקנים מאז ועד 2018. ב-2010 נבחר למושל מיין פול לה-פייג', רפובליקני ואיש תנועת מסיבת התה. ב-2018 נבחרה לתפקיד ג'אנט מילס מהמפלגה הדמוקרטית.
מצביעי מיין תומכים לעיתים קרובות במועמדים שאינם שייכים למפלגות הגדולות. בין השנים 1975–1979 משל במיין ג'יימס לונגלי ובין השנים 1995–2003 משל במיין אנגוס קינג - שניהם חברי מפלגה קטנה. בבחירות 1992 קיבלה מפלגת הרפורמה בראשותו של רוס פרו קולות רבים במיין, ופרו הגיע שני במספר הקולות לביל קלינטון (המועמד הרפובליקאי, הנשיא המכהן ג'ורג' הרברט ווקר בוש הגיע שלישי, על אף העובדה שהתגורר מידי קיץ בבית הנופש שלו בקניבנקפורט). בשנת 2002 זכתה מפלגת הירוקים של ארצות הברית ב-9% מהקולות בבחירות למושל מדינת מיין - יותר מבכל מדינה אחרת בארצות הברית.
בסנאט מייצגים את המדינה סוזן קולינס מהמפלגה הרפובליקנית ואנגוס קינג, חבר עצמאי החובר לדמוקרטים, והיה חבר המפלגה בעצמו עד 1993.
כלכלה
התוצרת המדינתי הגולמי של מיין בשנת 2003 היה 41 מיליארד דולר אמריקאי. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנת 2003 הייתה 29,164 $ (מיין היא ה-29 בהכנסה הממוצעת לנפש מבין מדינות ארצות הברית).
התוצרים החקלאיים של מיין כוללים דייג ופירות ים (בייחוד סרטנים) וכן עופות, ביצים, חלב ומוצריו, בקר, פירות יער, תפוחים ומייפל.
מחוז ארוסטוק ידוע בתפוחי האדמה הגדלים בו.
התוצרים התעשייתיים של המדינה כוללים נייר, מוצרי עץ, אלקטרוניקה, מוצרי עור, טקסטיל. כמו כן ענף התיירות מהווה מרכיב חשוב בכלכלת המדינה.
במדינה מספר מספנות של צי ארצות הברית.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות במיין נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 14% פרוטסטנטים אחרים 23% קתולים 21% מורמונים 2% דתות אחרות יהודים 2% בודהיסטים 1% אחר 6% חסרי סיווג דתי 31% קבוצות גזעיות במיין לבנים לא-היספאנים 94.4% שחורים 1.2% היספאנים 1.3% אסייתים 1% אמריקאים ילידים 0.6% מעורב 1.6% קבוצות מוצא אתני במיין צרפתים 24.2% אנגלים 21.6% אירים 17.5% אמריקאים 8.2% גרמנים 7.5% איטלקים 5.6% סקוטים 5.4% פולנים 2.1% שפות מדוברות במיין אנגלית 93.3% ספרדית 0.8% אחר 5.9%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מיין
הערים הגדולות במיין (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פורטלנד 66,318 פורטלנד 2 לוויסטון 36,437 לוויסטון-אובורן 3 בנגור 32,673 בנגור 4 סאות' פורטלנד 25,255 פורטלנד 5 אובורן 22,987 לוויסטון-אובורן 6 בידפורד 21,297 פורטלנד המטרופולינים הגדולים במיין (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פורטלנד 523,552 מערב מיין 2 בנגור 153,414 מזרח מיין 3 לוויסטון-אובורן 107,440 מערב מיין
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
הסמינר התאולוגי של בנגור
מכללת בייטס
מכללת ביל
מכללת בואדין
מכללת קולבי
המכללה של האטלנטי
מכללת הוסון
מכללת מיין לאומנות
מערך המכללות הקהילתיות של מיין הכולל את:
המכללה הקהילתית מרכז מיין
המכללה הקהילתית עמק קנבק
המכללה הקהילתית מזרח מיין
המכללה הקהילתית צפון מיין
המכללה הקהילתית דרום מיין
המכללה הקהילתית מחוז וושינגטון
המכללה הקהילתית מחוז יורק
האקדמיה הימית של מיין
מכללת סנט ג'וזף, מיין
מכללת תומאס
מכללת יוניטי
אוניברסיטת מיין הכוללת את האוניברסיטאות:
אוניברסיטת מיין שבאוגוסטה
אוניברסיטת מיין שבפרמינגטון
אוניברסיטת מיין שבפורט קנט
אוניברסיטת מיין שבמצ'יאס
אוניברסיטת מיין שבאי פרסק
בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מיין
אוניברסיטת דרום מיין
אוניברסיטת ניו אינגלנד, מיין
ספורט
פורטלנד סי דוגס, קבוצת ליגת הבייסבול הנמוכה.
פורטלנד פיירטס, קבוצת הוקי קרח, החברה בליגת ה-AHL.
לואיסטון מייניאקס, קבוצת הוקי, החברה בליגת ההוקי הצעירה של קוובק .
תושבי מיין בעלי חשיבות
חניבעל המלין, פוליטיקאי (סגנו הראשון של אברהם לינקולן)
הנרי וודסוורת לונגפלו, סופר
עדנה סנט וינסנט מיליי, סופרת
הנרי נוקס, מזכיר המלחמה הראשון של ארצות הברית
סטיבן קינג, סופר
אדוארד ארלינגטון רובינסון, סופר
סמלי המדינה
סמלי מדינת מיין דגל סמל מוטו כינוי דגל מייןFlag of Maine סמל מייןSeal of Maine מרכז|130px מרכז|100px "אני מוביל""Dirigo" "מדינת עץ האורן""Pine Tree State" עץ פרח ציפור חיה אורן לבן מזרחיEastern White Pine אצטרובלWhite pine cone ירגזי אמריקאי שחור כיפהBlack-capped chickadee אייל קוראMoose מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מיין
קישורים חיצוניים
מיין בוויקימסע (באנגלית)
מיין היום - אתר חדשות
מידע על מדינת מיין
מפות של מיין
אתר מחלקת מרשם האוכלוסין של ארצות הברית - מידע על מיין
היסטוריה של ערים ומחוזות במיין
הספר "יערות מיין" מאת הנרי דייוויד תורסו
מפת מחוזות מיין
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
*
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-08-01T02:12:54 |
מינסוטה | מינסוטה (באנגלית: Minnesota; IPA: ) היא מדינה השוכנת באזור המערב התיכון של ארצות הברית.
מינסוטה נוסדה על החצי המזרחי של טריטוריית מינסוטה והתקבלה לאיחוד כמדינה ה-32 בתאריך 11 במאי 1858. מינסוטה ידועה בכינוי "ארץ 10,000 האגמים".
כ-60% מתושבי מינסוטה מתגוררים במטרופולין מיניאפוליס-סיינט פול, הידועה בכינוי "הערים התאומות" (Twin Cities). המטרופולין הזו היא מרכז תחבורתי, עסקי ותעשייתי ויש בה גם קהילת אמנים מפורסמת. יתר המדינה, המכונה לעיתים "מינסוטה רבתי" או "מינסוטה החיצונית", מורכב מהאזורים הבאים: הערבות המערביות המפותחות על ידי חקלאים, היערות הנשירים המזרחיים העוברים תהליך בירוא והפיכה לאדמות חווה ויישוב והיער הצפוני שהוא האזור הפחות מאוכלס במדינה. אוכלוסיית המדינה מגוונת מבחינת המוצא האתני.
המדינה ידועה בשל מעורבות אזרחית גבוהה של רבים מהתושבים. אחוז ההצבעה בבחירות הוא גבוה. במדינה רמת חיים גבוהה ביחס למדינות ארצות-הברית, שנייה רק למסצ'וסטס וקונטיקט. מערכת הבריאות בה נחשבת לאחת מהטובות ביותר בארצות הברית, ואוכלוסייתה נחשבת למשכילה ועשירה באופן יחסי למדינות אחרות.
אטימולוגיה
המילה מינסוטה נגזרת מהשפה של שבט הסו עבור נהר מינסוטה: Mnisota. משמעותו של השורש Mni (נכתב גם mini או minne) היא מים. ניתן לתרגם את המילה Mnisota ל"מים בצבע שמיים", או ל"מים עכורים במידת מה". האינדיאנים הציגו את השם הזה בפני המתיישבים הראשונים באמצעות שפיכת חלב לתוך המים, תערובת שכונתה mnisota למקומות רבים במדינה יש שמות דומים, כגון מפלי מינהאהה (Minnehaha Falls, "מפלי מים"), מינייסקה (Minneiska, "מים לבנים"), מינטונקה (Minnetonka, "מים גדולים"), מינטריסטה (Minnetrista, "מים שבורים"), ומיניאפוליס שהוא שילוב של השורש mni ופוליס, המילה היוונית עבור עיר.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|מפה של טריטוריית מינסוטה (1849 - 1858)
לפני הגעת האירופאים מינסוטה הייתה מיושבת על ידי אינדיאנים שהיו בעיקר משבטי האנישינאבה והסו. האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור היו סוחרי פרווה צרפתיים במאה ה-17. מאה שנים לאחר מכן היגרו בני הצ'יפווה מערבה למינסוטה, וגרמו למתחים עם שבט הסו. בתקופה זו מינסוטה מופתה על ידי מספר חוקרים.
החלק של מינסוטה הנמצא מזרחית לנהר המיסיסיפי הפך לחלק מארצות הברית בשלהי מלחמת העצמאות, כאשר נחתם חוזה פריז השני. הקרקע שממערב לנהר המיסיסיפי נרכשה ביחד עם רכישת לואיזיאנה, אף על פי שחלק מעמק הנהר האדום היה שנוי במחלוקת עד להסכם 1818. ב-1805 רכש אדם בשם זבולון פייק חלקת קרקע באזור הצטלבות נהרות מינסוטה ומיסיסיפי, שהייתה בבעלות אינדיאנית. ב-1818 כתוצאה מחתימת ההסכם לפתרון בעיות הגבול שבין ארצות הברית לטריטוריות הבריטיות (כיום קנדה) זכתה מינסוטה בשטחים שהיו בבעלות הבריטים. כך הורכבה המדינה משטחים שהתווספו אליה בשלושה רובדי זמן שונים.
בין 1819 ל-1825 נבנה המחנה הצבאי פורט סנלינג. חייליו בנו טחנת קמח ומנסרה במפלי סנט אנתוני. מפעלי תעשייה אלה הופעלו בעזרת כוח שהופק ממי המפלים. הם הוקמו על הקרקע שלימים הפכה להיות העיר מיניאפוליס. במקביל החלה בנייתו של יישוב אזרחי באזור המבצר. צבא ארצות הברית כפה על המתיישבים לנדוד במורד הזרם, והם התיישבו באזור שבו הוקמה מאוחר יותר העיר סנט פול. טריטוריית מינסוטה הוקמה ב-3 במרץ 1849. אלפי אנשים הגיעו על מנת לבנות חוות חקלאיות ולחטוב עצים, ומינסוטה הפכה למדינה ה-32 בארצות הברית ב-11 במאי 1858.
בעקבות ההסכמים בין התושבים החדשים לאינדיאנים נאלצו האחרונים לנטוש את אדמותיהם ולעבור לגור בשמורות אינדיאנים קטנות יותר. בעקבות ההתדרדרות בתנאי המחיה של שבט הדקוטה נוצרה מתיחות כללית באזור, וב-1862 פרצה מלחמת דקוטה בין שבט הסו לארצות הברית. בסיום המלחמה הוצאו להורג 38 אנשים משבט הדקוטה (הוצאה להורג זו היא הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית), ולהגלייתם של שאר בני הדקוטה לשמורת קרואו קריק בנברסקה.
כלכלתה המוקדמת של מינסוטה הייתה מבוססת על כריתת עצים וחוואות. המנסרות במפלי סנט אנתוני ומפעלי הכריתה הניבו כמויות גדולות של תוצרים. הערים שבהן היו המפעלים הללו שכנו בסמוך לנהרות שהיו נתיב תחבורה נוח. בתקופה מאוחרת יותר נבנתה מערכת הידראולית במפלי סנט אנתוני על מנת לספק כוח עבור טחנות קמח נוספות. החידושים שהופעלו על ידי עובדי טחנות הקמח סייעו בהמצאת ה"פטנט" של קמח מינסוטה, שמחירו היה כמעט כפול מקמח אופים רגיל שאותו הוא החליף. ב-1900 טחנות הקמח של מינסוטה עיבדו 14.1% מכלל התבואה של מינסוטה.
תעשיית כריית הברזל של מינסוטה הוקמה לאחר הגילוי של מרבצי ברזל ברכס ורמיליון וברכס מסאבי בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-19, וברכס קויונה בתחילת המאה ה-20. עפרות הברזל הועברו באמצעות מסילת רכבת לדולות וטו הרבורס, ושם הועמסו על אוניות שהעבירו אותן מזרחה אל מעבר לימות הגדולות.
ההתפתחות התעשייתית ושיפור יכולת הייצור גרמו בתחילת המאה ה-20 להגירה הדרגתית של האוכלוסייה מהאזורים הכפריים אל הערים. למרות זאת החוואות נותרה גורם כלכלי חשוב. כלכלת מינסוטה נפגעה בצורה משמעותית במהלך השפל הגדול, שגרם לירידת מחירי החוואים, פיטורים נרחבים של כורי הברזל, וחוסר שקט כללי בקרב כוח העבודה. מספר גורמים הובילו לכך שמערב מינסוטה ושתי הדקוטות נפגעו מבצורת שנמשכה בין 1931 ל-1935. תוכניות הניו דיל היו נקודת מפנה כלכלית. חיל השימור האזרחי ותוכניות אחרות באזור המדינה סיפקו עבודות עבור האינדיאנים, ובחוק רה-ארגון האינדיאנים של 1934 הוענק לשבטים השונים מנגנון של שלטון עצמי. מהלך זה שיפר את מעמדם של האינדיאנים במדינה, והגדיל את הכבוד כלפי המסורות של האינדיאנים כיוון שטקסי הדת והשפות שלהם לא היו נתונים יותר לדיכוי.
ההתפתחות התעשייתית הואצה לאחר מלחמת העולם השנייה. הטכנולוגיות החדשות הגדילו את יכולת הייצור של החוות באמצעות אוטומציה של הזנת בעלי חיים כגון חזירים, מכונות חליבה אוטומטיות, וגידול תרנגולות במבנים גדולים. הזריעה הפכה ליעילה יותר בגלל ההכלאה בין תירס לחיטה, והשימוש במכונות כגון טרקטורים וקומביין תבואות הפך למצב הנפוץ בהשוואה לעבר. פרופסור נורמן בורלוג מאוניברסיטת מינסוטה תרם להתפתחויות הללו כחלק מהמהפכה הירוקה. ההתפתחות העירונית הואצה בגלל הדרישה הגוברת לבתים לאחר המלחמה, ואמצעי התחבורה הנוחים. בתורה, רמת הניידות המשופרת אפשרה לאנשים לעסוק בעבודות יותר מורכבות. בתקופה זו חלה התפתחות גם בתחום המחשבים והרפואה המקומיים.
מינסוטה הייתה באור הזרקורים העולמי כאשר ב-1 באוגוסט 2007 קרס גשר מעל נהר המיסיסיפי, וכתוצאה מכך נהרגו 13 אנשים.
גאוגרפיה
מינסוטה היא המדינה הצפונית ביותר מלבד אלסקה; הזווית הצפון-מערבית שלה היא החלק היחיד של 48 המדינות הרציפות הנמצא צפונית לקו רוחב 49. מינסוטה נמצאת באזור של ארצות הברית הידוע בשם המערב התיכון העליון. גבול המדינה בימת סופיריור משיק לגבולות של מישיגן וויסקונסין בצפון-מזרח; יתרת הגבול המזרחי היא עם ויסקונסין. איווה נמצאת דרומית למינסוטה, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית במערב, והפרובינציות הקנדיות אונטריו ומניטובה בצפון. שטחה של מינסוטה הוא כ-225,365 קמ"ר, והיא המדינה ה-12 בארצות הברית מבחינת הגודל.
גאולוגיה ושטח
שמאל|ממוזער|250px|פסגת פאליסייד שבימת סופיריור נוצרה כתוצאה מזרמי לבה ריוליטית
שמאל|ממוזער|250px|תצורת תומפסון הפרקמבריונית בפארק המדינתי ג'יי קוק
במינסוטה נמצאים סלעים עתיקים מאוד, וההערכה היא שגילם הוא כ-3.6 מיליארד שנים. לפני כ-2.7 מיליארד שנים פרץ זרם לבה בזלתית מהאוקיינוס הקדמוני: השרידים של הסלע הגעשי הזה יוצרים את המגן הקנדי. בצפון-מזרח מינסוטה הפעילות הוולקנית הזו, וכן הפעילות של האוקיינוסים בפרקמבריון, גרמו ליצירתו של רכס הברזל בצפון המדינה. לאחר תקופה של פעילות געשית לפני כ-1.1 מיליארד שנים, הפעילות הגאולוגית של מינסוטה הפכה ליותר מתונה, אך עם חדירות חוזרות ונשנות של הים שהותירו אחריהן רבדים רבים של סלעי משקע.
בתקופות יותר מאוחרות שטחה של המדינה היה מכוסה בגושי קרח גדולים בעובי של קילומטר אחד לכל הפחות. גושי הקרח הללו עצבו את פני השטח של מינסוטה כפי שרואים אותם היום. התרחש לפני כ-12,000 שנים, והקרחונים הללו כיסו את כל שטחה של מינסוטה מלבד חלק קטן בדרום-מזרח המדינה, שהוא האזור המאופיין על ידי גבעות תלולות ונחלים הזורמים לתוך הקרקע. אזור זה ידוע בשם אזור ללא סחף בגלל היעדר סחף קרחונים. מלבד שטח קטן בצפון-מזרח המדינה, ברוב שטחי מינסוטה נותרו קרקעות סחף קרחוניות בעובי 15 מטרים שנוצרו לאחר שהקרחונים האחרונים נסוגו. לפני כ-13,000 שנים נוצר אגם אגאסיז הענק בצפון-מערב המדינה; זרימת המים מהאגם, המכונה נהר וורן הקרחוני, חצבה את העמק של נהר מינסוטה, ותחתיתו יצרה את הקרקעות הפוריות של עמק הנהר האדום. כיום, מינסוטה לא פעילה מבחינה גאולוגית; לעיתים רחוקות מתרחשות בה רעידות אדמה, אך רובן בעלות עוצמה נמוכה.
הנקודה הגבוהה ביותר במינסוטה היא פסגת הר איגל הנמצאת בגובה של 701 מטרים, והיא נמצאת במרחק 21 ק"מ בלבד מהנקודה הנמוכה ביותר (183 מטרים) בחוף ימת סופיריור. ללא נקודות שבהן יש הבדלים ניכרים בגובה, רוב המדינה היא מישור סחף מתון.
בחלק הצפון-מזרחי של מינסוטה יש נקודת מפגש בין שני קוי פרשת מים. היוצרת אגן ניקוז משולש. המשקעים יורדים בדרך כלל לאורך נהר מיסיסיפי בכיוון דרום לעבר מפרץ מקסיקו, נתיב המים סנט לורנס מזרחית לאוקיינוס האטלנטי, או אגן הניקוז של מפרץ הדסון המוביל אל אוקיינוס הקרח הצפוני.
כינויה של מינסוטה, ארץ 10,000 האגמים, מוצדק מכמה סיבות; במינסוטה יש 11,842 אגמים ששטחם עולה על 0.04 קמ"ר. חלקה של מינסוטה בימת סופיריור הוא 3,896 קמ"ר (הגדול ביותר מבין המדינות הגובלות בימה), והוא גוף המים העמוק ביותר במדינה (390 מטר). במינסוטה יש 6,564 נהרות ונחלים טבעיים, ואורכם הכולל הוא 111,000 ק"מ. נתיבו של נהר המיסיסיפי מתחיל באגם איטאסקה בפורט סנלינג, והוא חוצה את הגבול עם איווה במרחק 1,094 ק"מ במורד הזרם. הנהר קולט מים מנהרות קטנים אחרים המתנקזים אליו לאורך נתיבו. כ-42,900 קמ"ר משטחה של מינסוטה הם קרקעות לחות, וזהו אחוז הקרקעות הגדול ביותר מלבד באלסקה.
חי וצומח
שמאל|ממוזער|250px|מרמיטה במיניאפוליס
מינסוטה מחולקת לארבע מערכות אקולוגיות: ערבה בדרום-מערב ובמערב המדינה, יער נשיר ממוזג בדרום-מזרח, המתרחב באמצעות רצועה צרה לכיוון החלק הצפון-מערבי של המדינה, היכן שהוא הופך לערבת עשב גבוה וליערות הצפוניים של ארצות הברית, שהם אזור מעבר בין הטייגה הצפונית והיערות הנשירים. היערות הצפוניים הללו הם אזור טבע בראשיתי נרחב שגדלים בו עצי אורן ואשוחית ביחד עם אזורים נקודתיים של שדר וצפצפה. רוב היער הצפוני של מינסוטה נכרת, ונותרו רק אזורים בודדים של יער בראשיתי כגון היער הלאומי צ'יפווה והיער הלאומי סופיריור, ואילו בסמוך ליער זה יש שטח של אזור טבע בראשיתי בגודל 1,600 קמ"ר שלא נכרת. אף על פי שכריתת העצים נמשכת, הצמיחה מחדש משמרת את המצב שבו שליש משטחה של מינסוטה מיוער. כמעט כל הערבות וסוואנות האלונים במינסוטה נפגעו כתוצאה מפעילות האדם.
בעוד שאובדן בתי הגידול משפיע על אוכלוסיית בעלי החיים הטבעית כגון דלק אמריקני, אייל קנדי וביזון אמריקאי, בעלי חיים אחרים כגון אייל פרדי לבן-זנב ושונר מצוי משגשגים. במינסוטה נמצאת אוכלוסיית הזאבים המצויים הגדולה ביותר מחוץ לאלסקה, וכן חיות בה אוכלוסיות יציבות של דוב שחור אמריקני ואייל קורא. מינסוטה נמצאת בנתיב נדידת העופות מיסיסיפי, והיא מארחת בשטחה אוכלוסיות מהגרות של עופות ימיים כגון אווזים וברווזים, ועופות המשמשים כמטרה לציד כגון שכווי, פסיונים ותרנגולי הודו. במינסוטה חיות אוכלוסיות של עופות דורסים כגון עיטם לבן-ראש ועקב אדום-זנב. באגמים חיות אוכלוסיות של דגים פופולריים לדייגים כגון בס. הנחלים בדרום-מזרח המדינה מאוכלסים על ידי טרוטות ממינים שונים.
אקלים
במינסוטה אקלים יבשתי, עם ארבע עונות מובחנות. הקיץ חמים וגשום, ואילו החורף מושלג, קר מאוד, עם טמפרטורות מתחת לאפס. טווח הטמפרטורות של מינסוטה אופייני לאקלים יבשתי; הפרש הטמפרטורות המרבי שנמדד הוא 174 מעלות פרנהייט (בין 60- ל-114 מעלות), השווה להפרש בין של 96 מעלות צלזיוס (45- עד 51). אירועים מטאורולוגיים העיקריים הם גשם, שלג וסופות שלג, סופת רעמים, ברד, טורנדו ופרצי רוח עזים אחרים. עונת הגדילה נמשכת בין 90 יום ברכס הברזל ל-160 יום בדרום-מזרח המדינה ליד נהר מיסיסיפי, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין 2°C ל-9°C. נקודת הטל הממוצעת בקיץ נעה בין 14.4°C בדרום ל-8.9°C בצפון. כמות המשקעים תלויה במיקום, והיא נעה בין 48.3 ס"מ ל-88.9 ס"מ, ופעם בעשר עד חמישים שנים מתרחשת בצורת.
קרקעות מוגנות
הפארק המדינתי הראשון במינסוטה (איטאסקה) הוקם ב-1891, והוא נמצא באזור המוצא של נהר המיסיסיפי. נכון ל-2015 יש במינסוטה 72 פארקים מדינתיים ואזורי בילוי, 52 יערות מדינתיים המשתרעים על פני שטח של כ-16,000 קמ"ר, ושמורות טבע מדינתיות אחדות, כאשר כל השטחים הללו מנוהלים על ידי מחלקת משאבי הטבע של מינסוטה. היערות הלאומיים צ'יפווה וסופיריור לבדם משתרעים על פני שטח של 22,000 קמ"ר. מערבית ליער הלאומי סופיריור נמצא הפארק הלאומי וויאז'ורס. אזור הנופש והנהר הלאומיים מיסיסיפי (NMRRA), המשתרע על פני שטח של 116 קמ"ר, הוא "מסדרון" ארוך לאורך נהר המיסיסיפי העובר דרך אזור המטרופולין מיניאפוליס-סיינט פול, ומחבר בין מגוון אתרים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית וגאולוגית.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|בניין הקפיטול של מינסוטה
שמאל|ממוזער|250px|בימת הנאומים בכנס של ה-DFL
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת עומד המושל. מושל מינסוטה הנוכחי הוא טים וולז, דמוקרט, שכהונתו החלה ב-7 בינואר 2019. כהונת המושל וסגנו נמשכת ארבע שנים. למושל יש קבינט המורכב מראשי הסוכנויות הממשלתיות הנקראים נציבים, המייעץ לו בנושאים שונים. גם משרות מזכיר המדינה, התובע הכללי ורואה החשבון של המדינה נקבעות בבחירות.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת של מינסוטה היא גוף המורכב מסנאט ומבית נבחרים. מינסוטה מחולקת ל-68 מחוזות, ובכל אחד מתגוררים כ-60,000 תושבים. לכל מחוז יש סנאטור אחד ושני נבחרים (כל מחוז מחולק לחלק A ולחלק B). הסנאטורים מכהנים בתפקידם במשך ארבע שנים, והנבחרים במשך שנתיים. בבחירות שנערכו בנובמבר 2006 המפלגה הדמוקרטית-חקלאית-עבודה זכתה ב-19 מושבים בבית הנבחרים, וזכתה לרוב כולל של 85 מושבים מתוך 134. המפלגה שולטת גם בסנאט. בתחילת 2008 המפלגה זכתה במושב נוסף בסנאט, והגדילה את מספר הסנאטורים מטעמה ל-45. המפלגה מחזיקה בסנאט ברוב החסין מפני הטלת וטו.
הרשות השופטת
מערכת בתי המשפט של מינסוטה מורכבת משלושה חלקים. הדיונים ברוב התיקים מתחילים בבתי המשפט המחוזיים, שסמכות השיפוט שלהם היא כללית. מינסוטה מחולקת לעשרה מחוזות שיפוט שבהם 227 בתי משפט מחוזיים. דיונים על ערעורים הנוגעים לפסקי דין וטענות כנגד החלטות ממשלתיות נערכים בבית המשפט לערעורים, המורכב מ-16 שופטים היושבים בדרך כלל בהרכב של שלושה. בית המשפט העליון של מינסוטה אחראי על שמיעת הערעורים על החלטות בית המשפט לנושאי מס, פיצויי פועלים, הרשעות על רצח מדרגה ראשונה, וערעורים מסוימים על החלטות בית המשפט לערעורים; לבית המשפט העליון יש את סמכות השיפוט הבכירה על מחלוקות בנושאי בחירות.
ממשל מקומי
מתחת לסוגי ממשל רגילים בארצות הברית כגון עיר ומחוז, במינסוטה יש ישויות מנהליות נוספות שתפקידן לספק פיקוח ותכנון ממשלתי. חלק מהפעילויות במטרופולין הערים התאומות מתואם על ידי מועצת המטרופולין, ואגמים ונהרות רבים מנוהלים על ידי מחוזות גופי מים ומחוזות שימור קרקע ומים. במינסוטה יש ארבע קהילות דקוטה ושבע שמורות אנישינאאבי. לקהילות הללו יש אוטונומיה חלקית. מינסוטה מחולקת לשמונה מחוזות בחירה לקונגרס, והתושבים בכל מחוז בוחרים נציג אחד מטעמם לבית הנבחרים.
נושאים פדרליים
מקרים הקשורים לבתי משפט פדרליים נדונים בפני בית המשפט המחוזי של ארצות הברית במחוז מינסוטה, היושב במיניאפוליס, סיינט פול, דולות ומפלי פרגוס. הערעורים נדונים בפני בית המשפט השמיני לערעורים, היושב בסנט לואיס (מיזורי) ובסיינט פול.
פוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|יוברט האמפרי
מינסוטה ידועה בשל המעורבות הפוליטית של אזרחיה, והמפלגות של המדינה השתמשו פעמים רבות בפופוליזם. שיעור ההצבעה במינסוטה הוא בדרך כלל גבוה, הנובע בחלקו מהחוקים הליברליים לרישום הצבעות, כאשר למעשה אין עדויות לזיופים בהצבעות. בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004 הצביעו 77.2% מבעלי זכות הבחירה במינסוטה, והיה זה האחוז הגבוה ביותר בארצות הברית בהשוואה לממוצע הכולל שעמד על 60.93%. מצביעים שבעבר לא היו רשומים בפנקס הבוחרים יכולים להירשם ביום הבחירות בקלפי שבו הם מצביעים, בתנאי שהציגו עדות לכך שהם גרים במינסוטה.
יוברט האמפרי הציב את מינסוטה באור הזרקורים הלאומי לאחר הנאום שלו בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1948. מינסוטה מדינה ליברלית באופייה, ותושביה מצביעים בדרך כלל למועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות מאז 1976, וזהו הרצף הארוך ביותר עבור אחת ממדינות ארצות הברית. מינסוטה הייתה המדינה היחידה שלא הצביעה עבור רונלד רייגן בשתי מערכות הבחירות שלו. למרות זאת, היא נחשבת מדינה מתנדנדת.
למפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית יש כוח משמעותי במינסוטה, אך המפלגה "הדמוקרטית" המדינתית היא למעשה מפלגה נפרדת, הנקראת המפלגה הדמוקרטית-חקלאית-עבודה (DFL). המפלגה הוקמה לאחר ברית ב-1944 בין המפלגה הדמוקרטית למפלגת העבודה-חקלאים, וההיבדלות שלה מהמפלגה הדמוקרטית הכללית היא פרט טכני בלבד.
במינסוטה יש מפלגות פעילות נוספות. מפלגה הרפורמה, שכעת היא מפלגה עצמאית, הצליחה בבחירות לתפקיד המושל ב-1998 כאשר ג'סי ונטורה, המתאבק המקצועי לשעבר והמועמד מטעמה, זכה בבחירות. מפלגת העצמאות זכתה למספיק תמיכה על מנת לזכות במעמד של "מפלגה ראשית". מפלגת הירוקים, שאיבדה את מעמד המפלגה הראשית, היא עדיין בעלת נוכחות משמעותית בממשל המקומי, ובייחוד במיניאפוליס ודולות, היכן שהיא מתמודדת מול ה-DFL. המעמד של "מפלגה ראשית" (שלפיו ניתן המימון המדינתי לבחירות) מוענק למפלגות שזכו לפחות ל-5% בהצבעה הכללית של מינסוטה בבחירות לנשיאות ארצות הברית. מעמד זה נבדק מחדש פעם בארבע שנים.
הסנאטוריות המייצגות את מינסוטה הן איימי קלובצ'ר וטינה סמית', חברות המפלגה הדמוקרטית. נכון לשנת 2015, מתוך 8 נציגיה בבית הנבחרים של ארצות הברית, 5 דמוקרטים ו-3 רפובליקנים. למינסוטה 10 קולות אלקטורליים.
מושבי הסנאט של מינסוטה היו מפוצלים מאז תחילת שנות ה-90, ובקונגרסים ה-108 וה-109 כל המושבים של מינסוטה בשני הבתים התפצלו בין שתי המפלגות הגדולות. בבחירות ב-2006 זכו הדמוקרטים בכל משרות הממשל מלבד משרת המושל וסגנו, לאחר שטים פולנטי וקרול מולנאו זכו בניצחון דחוק בהתמודדותם על כהונה נוספת. ה-DFL הכריזה על ניצחון בשני בתי המחוקקים, בחרה באיימי קלובצ'ר הדמוקרטית לסנאט, והגדילה באחד את מספר הנציגים מהקאוקוס. קית אליסון נבחר לאמריקאי אפריקאי הראשון בבית הנבחרים מטעם מינסוטה, כמו גם למוסלמי הראשון שנבחר לקונגרס. באותה מערכת בחירות הפכה מישל בקמן לאישה השלישית ממינסוטה שנבחרת לכהן כחברת בית הנבחרים מטעם מינסוטה, וכאישה הרפובליקנית הראשונה המייצגת את מינסוטה בקפיטול.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|מגדל IDS שהוא המבנה השני בגובהו במינסוטה
בעבר מינסוטה הייתה יצרנית מובילה של חומרי גלם, אך במהלך 200 השנים האחרונות הכלכלה שלה מבוססת על מוצרים מוגמרים ועל מתן שירותים שונים. אחת התכונות הבולטות של כלכלת המדינה היא המגוון שלה; תפוקת המגזר העסקי של המדינה קרובה מאוד לזו של ארצות הברית כולה. לכלכלת מינסוטה היה תוצר מקומי גולמי של 234 מיליארד דולר אמריקני ב-2005. המשרדים הראשיים של 36 מתוך 1,000 החברות המובילות הנסחרות בציבור (לפי הרווח ב-2006) נמצאים במינסוטה. לתקציב של מינסוטה יש גירעון בגובה 935 מיליון דולר אמריקני. בשנת 2011 לאחר שהקונגרס של מינסוטה נכשל בהגעה להסכמה בנושא התקציב השנתי, הוכרז "Shut Down", ושירותי מדינה רבים פסקו למשך שנה לפחות. מינסוטה היא המדינה הראשונה בארצות הברית, בתקופת ממשל אובמה, שהוכרז בה "הפסקת פעילות" ("Shut Down"). בתקופה שבה אפשרות הפסקת הפעילות של שירותי הממשל הפדרלי נידונה בהרחבה בתקשורת האמריקאית.
ההכנסה השנתית לנפש ב-2008 הייתה 42,772 דולר, והיא העשירית בגודלה בארצות הברית. חציון ההכנסה התלת-שנתי בין 2002 ל-2004 היה 55,914 דולר, והוא החמישי בגודלו בארצות הברית והראשון בגודלו בין 36 המדינות שלא שוכנות לחוף האוקיינוס האטלנטי. משפחות לבנות מרוויחות יותר מהממוצע הלאומי, אך בקרב האוכלוסייה שמתחת לגיל 18, למעלה מ-20% מהאסייתים וההיספנים, למעלה מ-40% מהאפרו-אמריקאים ולמעלה מ-40% מבנות האינדיאנים במינסוטה חיים מתחת לקו העוני.
נכון לדצמבר 2018 עמד שיעור האבטלה במדינה על 2.8 אחוזים.
תעשייה ומסחר
בתחילת דרכה, התעשייה של מינסוטה הייתה מבוססת על סחר בפרווה ועל חקלאות; מיניאפוליס צמחה מסביב לטחנות קמח שהופעלו על ידי מפלי סנט אנתוני. אף שפחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה מועסק במגזר החקלאי, הוא עדיין נחשב לחלק משמעותי בכלכלת המדינה, והוא מדורג במקום השישי מבחינת ערך המוצרים שנמכרו. מינסוטה היא המדינה המובילה בארצות הברית בייצור סלק סוכר, תירס מתוק, ואפונה למטרות עיבוד, ותרנגולי הודו הגדלים בחווה. היערנות היא ענף כלכלי חשוב, כולל כריתת עצים, עיבוד עצים לנייר, וייצור מוצרים הקשורים ליערות. מינסוטה התפרסמה בזכות המכרות שלה שבהם הופקו כמויות משמעותיות מתוצרת מינרלי הברזל העולמית במשך למעלה ממאה שנים. אף על פי שכמויות הברזל באיכות גבוהה התדלדלו, כריית טקוניטי (סוג של מינרל) הברזל נמשכת. בשנת 2004 מינסוטה הפיקה 75% מכלל תוצרת הברזל של ארצות הברית. בזכות צמיחת תעשיית הכרייה הוקם נמל דולות, הממשיך לשמש כנקודת מעבר חשובה עבור שליחת מחצבים, פחם ותוצרי חקלאות. המגזר הייצרני כולל בתוכו גם חברות טכנולוגיה והנדסה ביו רפואית, בנוסף לתעשיות המזון הוותיקות והתעשייה הכבדה.
מינסוטה היא אחת מ-42 המדינות בארצות הברית שבהן יש הגרלות לוטו עצמאיות, ומתקיימות בה הגרלות שונות כגון פאוורבול.
ניצול וייצור אנרגיה
מינסוטה מייצרת דלק אתנולי והיא הראשונה שהסדירה את תקני האיכות והשימוש בדלק זה. במינסוטה נמצאות למעלה מ-310 תחנות שירות המספקות דלק מסוג E85. מאז 2005 יש חובה להשתמש בדלק סולר בתערובת של ביו דיזל בשיעור 2% לכל הפחות. החל מדצמבר 2006 מינסוטה היא המדינה הרביעית בדירוג יצרניות אנרגיית הרוח בארצות הברית.
מיסים
מדיניות המסים במינסוטה היא פרוגרסיבית; שלוש המדרגות של מס ההכנסה הן 5.35%, 7.05% ו-7.85%. מינסוטה מדורגת במקום השישי בארצות הברית מבחינת הכנסות המדינה ממס לנפש. גובה מס המכירה הוא 6.5%, אך הוא לא חל על ביגוד, מרשמי תרופות, שירותים מסוימים, או פריטי מזון לצריכה ביתית. בית המחוקקים של מינסוטה מאפשר במקרים מסוימים לרשויות המקומיות לגבות מיסים מקומיים מיוחדים. הבלו חל על אלכוהול, טבק ודלק למטרות תחבורה. מינסוטה מטילה מס על מוצרים שמנוצלים בה אך נרכשו במקום אחר. בעלי נדל"ן משלמים מס רכוש למחוז שבו הם מתגוררים.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת סיינט פול
בשנת 1850 התגוררו במינסוטה כ-6,100 תושבים, ועד לשנת 1900 מספרם עלה ל-1.75 מיליון. בכל אחד מששת העשורים הבאים האוכלוסייה גדלה בשיעור של 15%, ובשנת 1960 היא מנתה 3.41 מיליון תושבים. הצמיחה הואטה, והגיעה לשיעור של 11% ו-3.8 מיליון תושבים ב-1970, וממוצע של 9% במשך שלושת העשורים הבאים, כאשר במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2000 גודל האוכלוסייה היה 4.91 מיליון תושבים. לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית העריכה ב-1 ביולי 2007 כי גודל האוכלוסייה הוא כ-5.2 מיליון תושבים. מאפייני האוכלוסייה הסטטיסטיים, כגון טווח הגילאים ומספר האנשים מכל מין, קרובים לממוצע הכללי בארצות הברית. אולם, שיעור הגידול של אוכלוסיות המיעוטים ביחס לאוכלוסיית המדינה נמוך בהשוואה ליחס הכללי של ארצות הברית.
למעלה משלושה רבעים מתושבי מינסוטה הם ממוצא מערב אירופאי, וקבוצות המוצא הגדולות ביותר הן גרמנים (38%), נורווגים (17%), אירים (12%) ושוודים (10%). נכון ל-2006 כ-6.6% מתושבי מינסוטה הם ילידי חוץ, בהשוואה לשיעור של 12.5% בארצות הברית כולה. האוכלוסייה ההיספנית במינסוטה גדלה במהירות, ובמאה ה-21 מגיעים המהגרים מכל רחבי העולם, כולל וייטנאם, סומליה, הודו והגוש הסובייטי לשעבר.
אף על פי שהנצרות היא הדת השולטת, במינסוטה יש היסטוריה ארוכה של דתות אחרות. בית הכנסת הראשון בסיינט פול הוקם ב-1856 על ידי חלוצים ממוצא גרמני-יהודי, וישנן הערכות באשר למספר המאמינים באסלאם, בודהיזם ודתות אחרות. בסקר שנערך ב-2008 התברר כי הדת של 32% מהתושבים היא נצרות פרוטסטנטית, 21% אוונגליסטית, 28% קתולית, ו-1% עבור היהדות, אסלאם, בודהיזם ופרוטסטנטים שחורים ומספרים קטנים יותר עבור אמונות אחרות, ו-13% שאינם משתייכים לדת כלשהי.
במינסוטה אוכלוסייה מסומליה הגדולה ביותר במדינה, עם כ־57,000 תושבים, הריכוז הגדול ביותר מחוץ לקרן אפריקה.
קבוצות דתיות במינסוטהנוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 19% פרוטסטנטים אחרים 31%קתולים 22%מורמונים 1% נוצרים אחרים 1%דתות אחרותיהודים 1%מוסלמים 1% אחר 4%חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות במינסוטה
(הערכה, 2017) לבנים לא-היספאנים 84.3% שחורים 5.7% היספאנים 4.7% אסייתים 4.5% אמריקאים ילידים 1.0% מעורב 2.7% קבוצות מוצא אתני במינסוטהגרמנים 35.9%נורווגים 15.8%אירים 11%צרפתים 9.8%שוודים 9.1%פולנים 4.8%אמריקאים 3%איטלקים 2.3% שפות מדוברות במינסוטה אנגלית 89.5% ספרדית 3.8% אחר 6.7%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מינסוטה
סיינט פול, השוכנת במרכז-מזרח מינסוטה על גדות המיסיסיפי, היא עיר הבירה של מינסוטה, מאז 1849 שימשה כבירתה של טריטוריית מינסוטה, ואחרי 1858 כבירת המדינה. סיינט פול נמצאת בסמוך לעיר המאוכלסת ביותר במינסוטה, מיניאפוליס; שתי הערים, יחד עם הפרוורים שלהן, ידועות ביחד בכינוי "אזור המטרופולין של הערים התאומות", שהוא האזור המטרופוליטני ה-16 בגודלו בארצות הברית ומקום המגורים של 60% מתושבי מינסוטה (נכון ל-2005.) מלבד שתי הערים הללו יש במינסוטה 15 ערים נוספות שמספר תושביהן הוא מעל 50,000. רוצ'סטר, עם מעל ל-100,000 תושבים, היא השלישית מבחינת גדול אוכלוסייתה.
האוכלוסייה של מינסוטה ממשיכה לגדול, בעיקר במרכזים העירוניים. גודל האוכלוסייה במחוזות שרברן וסקוט הוכפל בין 1980 ל-2000, ובאותם עשורים הצטמק גודל האוכלוסייה ב-40 מתוך 87 המחוזות של מינסוטה.
הערים הגדולות במינסוטה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 מיניאפוליס 407,207 מיניאפוליס-סיינט פול 2 סיינט פול 297,640 מיניאפוליס-סיינט פול 3 רוצ'סטר 111,402 רוצ'סטר 4 בלומינגטון 86,314 מיניאפוליס-סיינט פול 5 דולות 86,238 דולות 6 ברוקלין פארק 78,728 מיניאפוליס-סיינט פול 7 פלימות' 75,057 מיניאפוליס-סיינט פול 8 מייפל גרוב 66,945 מיניאפוליס-סיינט פול 9 וודבורי 66,807 מיניאפוליס-סיינט פול 10 סנט קלאוד 66,389 סנט קלאוד 11 אגאן 66,084 מיניאפוליס-סיינט פול 12 אדן פיר 63,228 מיניאפוליס-סיינט פול 13 קון רפידס 62,112 מיניאפוליס-סיינט פול 14 בורנוויל 61,630 מיניאפוליס-סיינט פול 15 בליין 61,190 מיניאפוליס-סיינט פול 16 לייקוויל 59,866 מיניאפוליס-סיינט פול 17 מינטונקה 51,486 מיניאפוליס-סיינט פול 18 אפל ואלי 50,487 מיניאפוליס-סיינט פול המטרופולינים הגדולות במינסוטה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 מיניאפוליס-סיינט פול 3,495,176 דרום מינסוטה 2 דולות 280,218 צפון מינסוטה 3 רוצ'סטר 212,778 דרום מינסוטה 4 סנט קלאוד 192,418 מרכז מינסוטה
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|החזית הצפונית של מכון מיניאפוליס לאמנויות
שמאל|ממוזער|210px|מגדל החלל ביריד המדינתי של מינסוטה
אמנות
מוזיאוני האמנות היפה של מינסוטה כוללים את מוזיאון וייסמן לאמנות, מרכז האמנות ווקר, ומכון מיניאפוליס לאמנויות. תזמורת סיינט פול ותזמורת מינסוטה הן אנסמבלים מוזיקליים בהרכב מלא, המופיעים בקונצרטים ואחראים על תוכניות אמנותיות לקהילה. הנוכחות באירועי תיאטרון, מוזיקה וקומדיה היא גבוהה. תיאטרון גאת'רי, הידוע בשל שלוש הבמות המשקיפות על נהר המיסיסיפי, עבר למבנה חדש ב-2006. מספר מושבי התיאטרון במיניאפוליס וסיינט פול ביחס למספר התושבים הוא שני רק לניו יורק; בכל שנה נמכרים כ-2.3 מיליון כרטיסי תיאטרון. פסטיבל הפרינג' של מינסוטה הוא אירוע שנתי קבוע של מגוון תחומי אמנות. בפסטיבל הקיץ מופיעים במיניאפוליס למעלה מ-800 מבצעים במשך 11 ימים, והוא הפסטיבל הגדול ביותר בארצות הברית ללא שופטי תחרות.
ספרות
אורח חייהם של המתיישבים החלוציים בערבות היו הנושא של יצירות ספרותיות שונות כגון בית קטן בערבה מאת לורה אינגלס וילדר. החיים בעיירות הקטנות תוארו על ידי סינקלר לואיס בספרו "Main Street", ובאופן יותר קליל על ידי גאריסון קילר בסיפוריו על לייק וובגון. הסופר פרנסיס סקוט פיצג'רלד כתב על חוסר הביטחון החברתי ועל השאיפות בעיר הצעירה במגוון סיפורים כגון "Winter Dreams" ו"The Ice Palace". הנרי וואדסוורת' לונגפלו כתב את הפואמה האפית המפורסמת "שירת היאותה". את ההשראה לכתיבה הוא מצא במינסוטה, וגופי מים רבים במדינה מוזכרים בפואמה.
בידור
המוזיקאיים ממינסוטה מנגנים במספר תחומים רב. מבין שמות המוזיקאים הרבים שגדלו במינסוטה בולטים: בוב דילן, פרינס, האחיות אנדרוז, וזמר הרוקבילי אדי קוקרן. במינסוטה הוקמו גם כמה להקות ידועות כגון Hüsker Dü.
מינסוטה תרמה בצורה משמעותית לתחומי הקומדיה, תיאטרון וסרטי הקולנוע. גאריסון קילר ידוע בשל תוכנית הרדיו שלו המשודרת מאז שנות ה-70. תוכנית הסאטירה "The Bedtime Nooz" משודרת בטלוויזיה המקומית מאז שנות ה-60, ואילו ליז וינסטד וקרייג קילבורן סייעו ביצירתה של "הדיילי שואו" כמה עשורים לאחר מכן. השחקנים הבולטים שמוצאם או מקום מגוריהם הוא מינסוטה הם אדי אלברט, ג'ודי גרלנד, ג'סיקה לאנג, וינונה ריידר וריצ'רד דין אנדרסון. אנשי קולנוע ידועים אחרים הם הבמאי קולנוע ג'ואל ואיתן כהן, טרי גיליאם ומייק טוד.
תרבות פופולרית
התאומים ברנדון וברנדה וולש מסדרת הטלוויזיה הידועה "בוורלי הילס 90210" היו במקור ממיניאפוליס. האודישנים לעונה השישית של "אמריקן איידול" נערכו במיניאפוליס ב-2006, ותוכנית המציאות "Last Comic Standing" ערכה את האודישנים לעונה החמישית שלה ב-2007, לאחר שבעונה הרביעית של התוכנית ניצח ג'וש בלו מסיינט פול. השחקנית לורה אוסנס גילמה בשנת 2007 את סנדי בעיבוד של ברודוויי למחזמר הידוע "גריז". במיניאפוליס מוצג פסל הוקרה לשחקנית מרי טיילר מור, שתוכנית הטלוויזיה שלה זכתה בשלושה פרסי גלובוס הזהב וב-31 פרסי אמי.
במינסוטה צולמו כמה סרטים שבהם לנוף החורפי של המדינה יש חלק משמעותי. הסרט האפל "פארגו" כולל סצנות עם תפאורה המתארת את חודשי החורף במינסוטה, אך בדומה לדמויות שבסרט האקלים מתואר כעגום ולא אטרקטיבי. עם זאת, בתוכניות אחרות מושם דגש על האקלים הקיצי של מינסוטה.
עיירה קטנה בשם וולנאט גרוב היא אחד המקומות שהיוו בסיס לסדרת הטלוויזיה הידועה "בית קטן בערבה".
היריד המדינתי של מינסוטה הוא אחד מסמלי התרבות של המדינה, ובשנת 2006 ביקרו בו כ-1.7 מיליון אנשים. היריד עוסק במגוון תחומים בחיי היום יום של מינסוטה, כולל אמנות, מדעים, חקלאות הכנת אוכל, במות בידור ומוזיקה. האירועים הללו נערכים גם בירידים המחוזיים של מינסוטה, אך בקנה מידה קטן יותר. אירועים שנתיים אחרים כוללים את קרנבל החורף של סיינט פול, פסטיבל אקווטניאל ועיר החלב של מיניאפוליס ומונדנס ג'אם ליד ווקר.
ספורט מאורגן
שמאל|ממוזער|250px|טארגט סנטר בזמן משחק של מינסוטה טימברוולבס
למינסוטה יש קבוצות ספורט מקצועניות בתחומים רבים. האצטדיון על שם יוברט האמפרי הוא מגרשם הביתי של מינסוטה ויקינגס מה-NFL, ולמינסוטה טווינס מהמייג'ור ליג בייסבול, שזכו בוורלד סיריס ב-1987 וב-1991. קבוצת בייסבול נוספת היא הסיינט פול סיינטס שלא מקבלת מימון מהליגה. מינסוטה טימברוולבס מייצגת את המדינה במשחקי ליגת ה-NBA. ב-16 בינואר 2008 נשבר שיא על ידי קבוצת ההוקי קרח מינסוטה ויילד, בכך שמכרה 300 פעמים ברציפות את כל הכרטיסים למשחקיה.
קבוצות הנשים העיקריות הן מינסוטה לינקס מליגת ה-WNBA, מינסוטה ויקסן מה-WPFL (ליגת הפוטבול לנשים), ומינסוטה וייטקאפס מליגת ההוקי לנשים. למינסוטה יש ייצוג גם בדרג הראשון של ה-NCAA במגוון ענפי ספורט.
זוכי המדליות ממינסוטה במשחקי החורף האולימפיים כוללים 11 מתוך עשרים חברי נבחרת ההוקי קרח שזכתה במדליית זהב (עם מאמני הקבוצה נמנה הרב ברוקס ממינסוטה), ונבחרת הגברים בקרלינג שזכתה במדליית ארד באולימפיאדת טורינו. השחיין טום מלצ'ו זכה במדליית כסף באולימפיאדת אטלנטה, ובמדליית זהב באולימפיאדת סידני.
נופש ופנאי
תושבי מינסוטה נוטלים חלק פעיל בפעילות גופנית ופעילויות רבות מחוץ לבתים.
בחודשים שבהם הטמפרטורה גבוהה הפעילויות הללו קשורות בדרך כלל למים. טיולי סוף שבוע (או טיולים ארוכים יותר) לבקתות משפחתיות על חופי האגמים הן מנהג מקובל במינסוטה. הפעילויות הקשורות לספורט מים מתמקדות בעיקר בסקי מים, שמקורו במינסוטה, שיט בסירה או בקאנו, ודיג. למעלה מ-36% מתושבי מינסוטה עוסקים בדיג, ומספר זה הוא שני בגודלו רק לאלסקה.
הדיג לא נעצר כאשר האגמים קופאים ומימיהם הופכים לקרח; דיג בקרח היה פעילות נפוצה מאז הגעתם של המתיישבים הסקנדינביים הראשונים. תושבי מינסוטה למדו להתמודד עם החורפים הארוכים באמצעות ענפי ספורט המבוססים על קרח כגון החלקה, הוקי, קרלינג וברומבול (משחק דמוי הוקי), ומשחקי ספורט המבוססים על שלג כגון סקי למרחקים, הליכה בנעלי שלג ומרוצים של אופנועי שלג.
היערות והפארקים שבמינסוטה משמשים במשך כל השנה לציד, מחנאות וטיולים. ברחבי מינסוטה יש כ-32,000 ק"מ של שבילים לאופנועי שלג, וכן רשת שבילי האופניים הארוכים ביותר בארצות הברית, רשת הולכת וגדלה של שבילי טיולים הכוללת בין השאר את שביל סופיריור בצפון-מזרח המדינה שאורכו 378 ק"מ.
תיירות היא ענף של 15.3 מיליארד דולר במינסוטה, ומגזר מפתח בכלכלת המדינה. ענף הפנאי והאירוח – ספק מרכזי של שירותי תיירות – מעסיק למעלה מ-270,000 עובדים, המהווים 11 אחוזים מהתעסוקה במגזר הפרטי של מינסוטה. פנאי ואירוח מייצרים גם 18 אחוז מההכנסות ממס המכירות של המדינה. מינסוטה מתברכת ביותר מ-73 מיליון מטיילים מקומיים ובינלאומיים מדי שנה.
בריאות וחינוך
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למרפאת מאיו שברוצ'סטר
שמאל|ממוזער|250px|היכל פילסברי שנבנה ב-1889 הוא אחד המבנים העתיקים ביותר בקמפוס מיניאפוליס של אוניברסיטת מיניאפוליס
בריאות
במינסוטה יש שיעור גבוה של אנשים המשתתפים בפעילויות מחוץ לבית, והיא מדורגת במקום הראשון בארצות הברית באחוז התושבים המבצעים התעמלות קבועה. שיעור מקרי המוות המוקדם במינסוטה הוא הנמוך ביותר בארצות הברית, שיעור תמותת התינוקות הוא השלישי הנמוך ביותר, ותוחלת החיים היא השנייה באורכה. לפי לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, ל-91% מתושבי מינסוטה יש ביטוח בריאות, והיא במקום הראשון בארצות הברית מבחינת המדד הזה. הישגים אלה ואחרים הובילו לכך שמינסוטה תדורג כמדינה השנייה במדד הבריאות בארצות הברית, והרביעית על פי פרמטרים אחרים.
ב-1 באוקטובר 2007 מינסוטה הפכה למדינה ה-17 בארצות הברית שהחילה איסור עישון כולל במסעדות ופאבים.
הטיפול הרפואי ניתן על ידי רשת של בתי חולים ומרפאות, ובראשן עומדים שני מוסדות בעלי פרסום בקנה מידה לאומי. בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מינסוטה נעשו כמה פריצות דרך בתחום הטיפול, ופעילויות המחקר שלו תרמו בצורה משמעותית להתפתחות תעשיית הביוטכנולוגיה של מינסוטה. מאיו קליניק, מרכז רפואי ידוע בעולם, נמצא ברוצ'סטר. מאיו קליניק והאוניברסיטה שותפים בתוכנית מדינתית לחקר הסרטן, מחלת אלצהיימר, בריאות הלב, השמנה ותחומים אחרים.
חינוך
אחת מפעולותיו הראשונות של בית המחוקקים של מינסוטה הייתה חקיקה ב-1858, לפיה יש להקים בית ספר בווינונה. מינסוטה דורגה במקום ה-13 בפרס מורגן קוויטנו למדינה החכמה ביותר בשנת 2006, והיא מדורגת במקום הראשון מבחינת מספר התושבים המחזיקים בתעודת בגרות. שיעור הזכאים לתעודת בגרות היה 90% בשנת 2006, אך כשישה אחוזים מהלבנים, 28% מהאפרו-אמריקאים, 30% מהאסייתים אמריקאים ולמעלה מ-34% מהתלמידים ההיספנים והאינדיאנים נשרו מבית הספר. תלמידי מינסוטה זכו ב-2007 לציון הממוצע הגבוה ביותר בארצות הברית בבחינת ה-ACT. מינסוטה בחרה שלא להשתמש בשוברי חינוך.
רשויות המדינה מספקות תמיכה לרשת ציבורית של אוניברסיטאות ומכללות, ובסך הכל יש בה 32 מוסדות ב"מערכת האוניברסיטאות והמכללות של מדינת מינסוטה" וחמישה קמפוסים גדולים של אוניברסיטת מינסוטה. במדינה יש למעלה מ-20 מכללות ואוניברסיטאות פרטיות, וארבע מתוכן מדורגות בקרב 100 המכללות הטובות ביותר בשבע האמנויות החופשיות.
תחבורה
שמאל|ממוזער|200px|רכבת במיניאפוליס
הגוף המפקח על התחבורה במינסוטה הוא מחלקת התחבורה המדינתית. נתיבי התחבורה הראשיים הם בין אזור מיניאפוליס-סיינט פול לדולות'. הכבישים הבין מדינתיים העיקריים הם I-35, I-90 ו-I-94, כאשר 35 ו-90 עוברים דרך אזור המטרופולין מיניאפוליס-סיינט פול, ואילו 90 עובר לאורך הגבול הדרומי של המדינה מכיוון מזרח למערב. לפי תיקון חקיקתי שהועבר ב-2006, הוטלה חובה לגבות מס על מכירה ושימוש בכלי רכב על מנת לממן את צורכי התחבורה, כאשר לפחות 40% מהכספים יועברו לתחבורה ציבורית. במינסוטה יש כ-24 מסילות רכבת, ורובן עוברות דרך מיניאפוליס-סיינט פול או דולות. לאורך נהר המיסיסיפי יש מערכת שיט למטרות תחבורה, כמו גם ממספר נמלים לחוף ימת סופיריור. התחבורה הציבורית מוגבלת למערכת אוטובוסים בערים הגדולות, ולרכבת קלה באזור מיניאפוליס-סיינט פול.
נמל התעופה הראשי של מינסוטה הוא נמל התעופה מיניאפוליס-סיינט פול (MSP), שהוא הנמל הראשי של נורת'ווסט איירליינס וסן קאנטרי איירליינס. חברות התובלה הפנימיות האחרות משתמשות גם כן בנמל זה. בדולות וברוצ'סטר יש נמלים קטנים יותר המיועדים לטיסות מסחריות גדולות.
תקשורת
אזור הערים התאומות הוא אזור השידור ה-15 בגודלו בארצות הברית לפי דירוג של חברת נילסן למחקר תקשורתי. אזורי השידור הגדולים האחרים של המדינה הם פרגו-מורהד (118), דולות'-סופיריור (137), רוצ'סטר-מייסון סיטי-אוסטין (152) ומנקטו (200).
שידורי הטלוויזיה במינסוטה ובמערב התיכון העליון החלו ב-27 באפריל 1948, כאשר רשת KSTP-TV החלה בשידוריה. תשלובת השידור הבארד, שהחזיקה בבעלותה את KSTP, היא חברת הטלוויזיה היחידה במינסוטה בבעלות פרטית. במינסוטה יש 39 ערוצי שידור אנלוגיים ו-23 ערוצי שידור דיגיטליים.
ארבעת העיתונים הגדולים במינסוטה הם הסטאר טריביון במיניאפוליס, פיוניר פרס בסיינט פול, דולות' ניוז טריביון בדולות ומינסוטה דיילי, שהוא העיתון הגדול ביותר בארצות הברית המנוהל על ידי סטודנטים. אתרי האינטרנט החדשות היומיות העיקריים הם MinnPost, הטווין סיטיז דיילי פלאנט ומוניטור וושינגטון הבירה - סניף מינסוטה. במינסוטה יוצאים גם שבועונים וירחונים.
במינסוטה יש שתי רשתות רדיו ציבורי. לרשת הרדיו הציבורי של מינסוטה (MPR) יש את קהל המאזינים הגדול ביותר בקרב רשתות הרדיו האזוריות בארצות הברית, ובסך הכל היא משדרת ב-37 תחנות רדיו. תחנת הרדיו הציבורי הבינלאומי (PRI) משדרת למעלה מ-400 שעות של תוכניות לכמעט 800 שלוחות. תחנת הרדיו הוותיקה ביותר במדינה, KUOM-AM, החלה את שידוריה ב-1922 והיא בין עשר תחנות הרדיו הוותיקות ביותר בארצות הברית.
סמלי המדינה
סמלי מדינת מינסוטה דגל סמל מוטו כינוי דגל מינסוטהFlag of Minnesota סמל מינסוטהSeal of Minnesota מרכז|130px מרכז|100px "כוכב הצפון""L'étoile du Nord" "מדינת כוכב הצפון""North Star State" עץ פרח ציפור ארז אדוםRed Pine סחלב ורוד-לבןPink and white lady's slipper צוללן צפוניCommon loon מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מינסוטה
קישורים חיצוניים
ממשל
האתר הרשמי של המדינה
הפרלמנט של מינסוטה
בתי המשפט במינסוטה
חוקת המדינה
הטקסט המלא של חוקת המדינה
תיירות ופנאי
מחלקת המשאבים הטבעיים של מינסוטה
לחקור את מינסוטה
תרבות והיסטוריה
החברה להיסטוריה של מינסוטה
כרונולוגיה של ההיסטוריה של מינסוטה
כרונולוגיה מקוונת של ההיסטוריה באתר החברה להיסטוריה של מינסוטה
היסטוריה של מיניאפוליס: היסטוריה מוקדמת: משאבים
שמות מקומות במינסוטה
יערות, שדות ומפלי מים: לחבר את מינסוטה
מפות ודמוגרפיה
המרכז לדמוגרפיה של מינסוטה
מאגר מידע בנושא בריאות ודמוגרפיה של מינסוטה
סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית: מידע מדעי, גאוגרפי וכללי בזמן אמת על מינסוטה
עובדות על הדמוגרפיה של מינסוטה
מפת הכבישים המהירים של מינסוטה
ספריית אוסף המפות פרי-קסטניידה
ספריית המפות ג'ון ר. בורצ'רט
הסקר הגאולוגי של מינסוטה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-08-14T10:20:27 |
מיסיסיפי (מדינה) | ממוזער|דגל מיסיסיפי הישן בשנים 1894–2020.
מיסיסיפי (באנגלית: Mississippi ) היא מדינה בארצות הברית שבירתה ג'קסון.
מיסיסיפי גובלת בדרום במפרץ מקסיקו ובלואיזיאנה, במערב - בלואיזיאנה ובארקנסו, בצפון - בטנסי ובמזרח - באלבמה.
מקור שמה בנהר המיסיסיפי שזורם לאורך גבולה המערבי. פירוש השם מיסיסיפי הוא "נהר גדול" בשפת הילידים האמריקאים.
היסטוריה
מיסיסיפי הייתה חלק מהתרבות המיסיסיפית, תרבות ילידית אמריקנית של שוכני בתי בוץ שהתקיימה בין השנים 800 - 1500 לספירה ורמתה הטכנולוגית הייתה זהה לזו של האדם הכלקוליתי. צאצאיהם כללו את השבטים צ'יקאסוו וצ'וקטוו. שבטים אחרים ששכנו באזור ושמם השתמר בשמן של ערים הם: נאצ'ז, יאזו ובילוקסי.
המשלחת האירופית הראשונה שהגיע למיסיסיפי הייתה של ארננדו דה סוטו שעבר באזור ב-1540. ההתיישבות הראשונה הייתה באושן ספרינגס (בילוקסי הישנה) שנוסדה בידי פייר לה מוין ד'איברוויל ב־1699. ב-1716 נוסדה נאצ'ז על גדות נהר המיסיסיפי בשם פור רוזלי והפכה לעיר הראשית ותחנת מסחר חשובה. לאחר מספר שנים שהיה תחת שליטה ספרדית, צרפתית, ובריטית, הועבר אזור המיסיסיפי לשלטונה של בריטניה לאחר מלחמת הצרפתים והאינדיאנים בהתאם לתנאי הסכם פריז.
טריטוריית מיסיסיפי נוצרה ב-7 באפריל 1798 משטחים שנלקחו מג'ורג'יה ומקרוליינה הדרומית. היא הורחבה מאוחר יותר משטחים שהיו נתונים במחלוקת בין ארצות הברית וספרד. קרקע נוספת נרכשה משבטי ילידים (בדרך כלל באמצעות חוזים מקפחים) בין 1800 ל-1830.
מיסיסיפי הפכה למדינה העשרים ב-10 בדצמבר 1817.
במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה מיסיסיפי מדינת כותנה, ובעלי המטעים בעיקר באזורי הדלתה ו"הרצועה השחורה" הפכו עשירים יותר ויותר הודות לאדמה הפורייה ומחירי הכותנה המאמירים בשוק העולמי. העושר הרב ואוכלוסיית העבדים הגדולה שהייתה נחוצה לשמירת הכנסה זו, השפיעו על הפוליטיקה של המדינה ותמיכתה בפרישה מהאיחוד.
מיסיסיפי הייתה המדינה השנייה שפרשה מהאיחוד והצטרפה לקונפדרציה של הדרום ב-9 בינואר 1861 ונשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס היה ממיסיסיפי. לאחר ההפסד במלחמה התקבלה מיסיסיפי שוב לארצות הברית ב-23 בפברואר 1870.
בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על “הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי” בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש־מהר את הפקודה האנטישמית.
מיסיסיפי נחשבה למדינת "דרום עמוק" בעת קיומם של חוקי ההפרדה הגזעית. חוקי הפרדה גזעית מגבילים יותר ויותר שנחקקו בתחילת המאה ה-20 גרמו להגירה של כמעט חצי מיליון אנשים, שלושה רבעים מהם שחורים, בשנות הארבעים. אך בה בעת למיסיסיפי היה תפקיד חשוב בהתפתחות סגנונות מוזיקה אמריקניים: גוספל, קאנטרי, ג'אז, בלוז ורוקנ'רול. מיסיסיפי גם הוציאה מקרבה את הסופר ויליאם פוקנר והמחזאי טנסי ויליאמס.
מיסיסיפי הייתה במרכז המאבק של תנועת זכויות האזרח האמריקנית. מעשיהם של פוליטיקאים לבנים לדיכוי שחורים, תנועת מועצת האזרחים הלבנה ובפרט הקו קלוקס קלאן הוציאו לה בשנות השישים שם של מדינה ריאקציונרית. עדויות לכך ניתן לראות בסרט הפופולרי משלהי שנות ה-80 'מיסיסיפי בוערת'. הערכות הן שכמות הלינצ'ים במדינת מיסיסיפי הייתה הגבוה ביותר בארצות הברית.
שני אסונות טבע פקדו את המדינה. ב-17 באוגוסט 1969 פגע הוריקן קמיל, הוריקן בדרגה 5 במיסיסיפי, גרם למותם של 248 איש ונזק של 1.6 מיליארד דולר (במונחי 1969). ב-26 באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה הרס גדול אף יותר לאורך 90 מייל מחופי לואיזיאנה עד חופי אלבמה.
מיסיסיפי הייתה המדינה האחרונה בארצו הברית שאישרה את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, תיקון שביטל את קיומה של העבדות בכל המדינות ואסר על קיומה. החוק עצמו אושר בבית הנבחרים בשנת 1865, כאשר לנשיא אברהם לינקולן היה חלק מכריע בהעברתו, והמדינות היו אמורות לאשרו. החוק במיסיסיפי לא אושר במשך מעל מאה שנה, ואושר רק ב-21 במרץ 1995.
דגל המדינה היה האחרון בדגלי המדינות בארצות הברית אשר הנציח בתוכו את סמל הקרב של דגל הקונפדרציה, עד שביוני 2020, בעקבות מחאת Black Lives Matter החליט בית הנבחרים על הסרתו. את דגל המדינה החדש אמורה לעצב ועדה שהוקמה לנושא, והוא אושר בבתי המחקקים בנובמבר 2020.
גאוגרפיה
מיסיסיפי נמצאת בדרום מזרח ארצות הברית וגובלת בצפונה בטנסי, במזרחה באלבמה, בדרומה במפרץ מקסיקו ובמערב בלואיזיאנה ובארקנסו כשביניהן מפריד נהר המיסיסיפי. בעבר הייתה מיסיסיפי חלק מקונפדרצית המדינות של אמריקה, וכיום מזדהת עם מדינות דרום ארצות הברית. מיסיסיפי גם מהווה חלק ממדינות המפרץ (המדינות האמריקניות השוכנות לחוף מפרץ מקסיקו).
ממשל ופוליטיקה
מיסיסיפי היא מדינה רפובליקנית במובהק. המפלגה הרפובליקנית ניצחה בכל מערכות הבחירות לנשיאות ארצות הברית מאז 1980. מושל המדינה הוא טייט ריבס.
הרשות המחוקקת מורכבת משני בתים:
הסנאט - מורכב מ-52 נציגים הנבחרים מדי 4 שנים. למפלגה הרפובליקנית יש רוב של כ-32 נציגים, לעומת 20 של המפלגה הדמוקרטית.
בית הנבחרים- 122 נציגים שנבחרים מדי 4 שנים. גם בבית זה ישנו רוב מובהק (74:48) למפלגה הרפובליקנית על זו הדמוקרטית.
למושל יש את הכוח להטיל וטו על חקיקה, אך מחוקקים יכולים לעקוף את הווטו עם החלטה של שני שלישים.
השכר של חברי הרשות המחוקקת יכול להגיע ל-10,000$ בשנה.
מחלקות הממשלה מנוהלות על ידי מזכירים שנבחרים לתפקידיהם כל ארבע שנים, יחד עם הבחירות למושל ולסגנו. בחירות אלה נערכות תמיד שנה לפני הבחירות לנשיאות.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות במיסיסיפי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 41% פרוטסטנטים אחרים 36% קתולים 4% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות אחר 3% חסרי סיווג דתי 14% קבוצות גזעיות במיסיסיפי לבנים לא-היספאנים 58% שחורים 37% היספאנים 2.7% אסייתים 0.9% אמריקאים ילידים 0.5% מעורב 1.1% קבוצות מוצא אתני במיסיסיפי אמריקאים 11.3% אירים 8.9% אנגלים 8% גרמנים 5.8% צרפתים 2.9% שפות מדוברות במיסיסיפי אנגלית 96.4% ספרדית 2.3% אחר 1.3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מיסיסיפי
הערים הגדולות במיסיסיפי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ג'קסון 175,437 ג'קסון 2 גולפורט 70,113 גולפורט-בילוקסי 3 סאות'הייבן 49,831 ממפיס 4 האטיסבורג 47,169 האטיסבורג המטרופולינים הגדולים במיסיסיפי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ממפיס 1,343,230 צפון מסיסיפי 2 ג'קסון 577,564 מרכז מיסיסיפי 3 גולפורט-בילוקסי 386,144 דרום מיסיסיפי 4 האטיסבורג 148,656 דרום מיסיסיפי
השכלה
סמלי המדינה
סמלי מדינת מיסיסיפי דגל סמל מוטו כינוי דגל מיסיסיפיFlag of Mississippi סמל מיסיסיפיSeal of Mississippi מרכז|100px מרכז|100px "על ידי כוח ונשק""Virtute et armis" "מדינת המגנוליה""Magnolia State" עץ פרח ציפור חיה מגנוליה דרומיתSouthern Magnolia מגנוליהSouthern Magnolia חקיין צפוניMimus polyglottos אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות צרפתיות לשעבר | 2024-07-30T12:13:01 |
מישיגן | מישיגן () היא מדינה באזור המערב התיכון של ארצות הברית השוכנת על חופה של ימת מישיגן ועל כן קרויה על שמה. מקור השם מישיגן עצמו הוא בהגייה הצרפתית של המילה האינדיאנית מישיגמה אשר בשפת שבט אוֹגִ'יבְּוֶוה (הנקרא גם אַלְגוֹנְקִי), פרושה הוא "ים גדול".
מדינת מישיגן מחולקת לשני חצאי איים עיקריים: חצי האי העליון של מישיגן וחצי האי התחתון של מישיגן, המהווה את החלק העיקרי של המדינה, הוא מכיל כ-70% משטחה של המדינה ואת מרבית אוכלוסיית המדינה. בין שני החצאים מפריד מצר מאקינאק והחל משנת 1957 מחבר בין שני חצאי האיים "גשר מאקינאק" שאורכו 8,038 מטרים, וגובהו 168 מטרים.
חצי האי העליון גובל מדרום במדינת ויסקונסין ובצפון בקנדה וחצי האי התחתון גובל מדרום במדינות אוהיו ואינדיאנה.
מישיגן היא המדינה ה-11 בגודלה בארצות הברית, ושטחה הכולל הוא 253,793 קמ"ר, מהם 150,504 קמ"ר של יבשה, 99,909 קמ"ר של מים טריטוריאליים בימות הגדולות, ו-3,380 קמ"ר של מים בפנים היבשה. מישיגן גובלת בארבע מתוך חמש הימות הגדולות והן ימת סופיריור, ימת מישיגן, ימת יורון, וימת אירי. (החמישית שאינה גובלת במישיגן היא ימת אונטריו).
עיר הבירה שלה היא לאנסינג, אך העיר הגדולה והידועה ביותר במדינה היא דטרויט, המהווה גם את מרכז תעשיית הרכב של ארצות הברית.
היסטוריה
המאה ה-17
לפני שסוחרים צרפתים חקרו את מישיגן ויישבו אותה במאה ה-17, יושבה מישיגן על ידי שבטים ילידים. האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור שלימים ייקרא מישיגן היו במסע החקר של אתיאן ברולה ב-1622. ההתיישבות האירופאית הראשונה הוקמה ב-1641 באתר שיותר מאוחר יקים בה האב ז'אק מארקט את סולט סיינט-מרי ב-1668.
סיינט-איגנס נוסדה ב-1671 ומרקט ב-1675. יחד עם סולט סיינט-מרי, שלושת היישובים הללו הם היישובים הוותיקים ביותר במישיגן.
המאה ה-18
ב-1701 הסוחר ומגלה הארצות הצרפתי אנטואן דה לה מוט קאדיאק (Antoine de la Mothe Cadillac) ייסד את דטרויט. מ-1660 ועד סיום השליטה הצרפתית, היו מישיגן ומדינות רבות אחרות בסביבה חלק מהמחוז המלכותי של צרפת החדשה שבירתה בקוויבק. ב-1759, עקב תבוסתה של צרפת במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, נפל האזור לידי הכוחות הבריטים. במסגרת הסכם פריז ב-1763 מישיגן ושאר צרפת החדשה עברה לידי הבריטים. בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית ובמסגרת הסכם ג'יי של 1794 בין ארצות הברית לבין בריטניה, נסוגו הכוחות הבריטים מדטרויט ב-1796.
המאה ה-19
במלחמת 1812 טריטוריית מישיגן (שלמעשה כללה את דטרויט וסביבתה) נכבשה על ידי הבריטים והוחזרה לקנדה העליונה עד הסכם גנט. ב-26 בינואר 1837 הצטרפה מישיגן לארצות הברית כמדינה ה-26. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הייתה מישיגן חלק מן האיחוד והעניקה לו תרומה מרכזית, ושלחה יותר מארבעים גדודים של מתנדבים לצבאות הפדרליים.
המאה ה-20 וה-21
מישיגן קיימה את הבחירות הראשונות הראשונות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1910. עם צמיחתה המהירה בתעשייה, היא הייתה מרכז חשוב להתארגנות איחוד ענפה, כמו עלייתם של עובדי הרכב המאוחדים.
מישיגן הסבה חלק גדול מייצור שלה כדי לספק את צורכי הצבא במלחמת העולם השנייה; היא ייצרה 10.9 אחוזים מחימוש הצבא של ארצות הברית שיוצרו במהלך המלחמה, במקום השני (אחרי ניו יורק) בין 48 המדינות.
בשנת 1927 התרחש טבח בבית הספר באת' במהלכו אנדרו קיהו הרג 44 ופצע 58 אנשים נוספים.
אזור המטרו דטרויט בדרום - מזרח מישיגן הוא המטרופולין הגדול ביותר במדינה (בערך 50% מהאוכלוסייה מתגוררת בו) והאחד-עשר בגודלו בארצות הברית. גרנד רפידס המטרופולין במערב מישיגן הוא אזור המטרו בעל הצמיחה המהירה ביותר במדינה, עם יותר מ-1.3 מיליון תושבים נכון ל-2006. מטרו דטרויט מקבלת יותר מ-15 מיליון מבקרים בכל שנה. במישיגן רבים מאתרי התיירות הפופולריים, כולל מתחמים כמו Frankenmuth ב בבוהן, ו-Traverse City על מפרץ Traverse גרנד ב צפון מישיגן. תיירים מוציאים מדי שנה כ-17 מיליארד דולר במישיגן ותומכים ב 193,000 משרות.
בשנת 2020 סבלה מדינת מישיגן באופן חמור ממגפת הקורונה, והפכה לאחת המדינות עם מניין המתים הגדול ביותר בארצות הברית. דטרויט נפגעה במיוחד, לאחר שספגה התפרצות משמעותית של הנגיף.
גאוגרפיה
מישיגן היא המדינה ה-11 בגודלה בארצות הברית, ושטחה הכולל הוא 253,793 קמ"ר, מהם 150,504 קמ"ר של יבשה, 99,909 קמ"ר של מים טריטוריאליים בימות הגדולות, ו-3,380 קמ"ר של מים בפנים היבשה.
השטח היבשתי מורכב משני חצאי איים עיקריים - עליון (Upper Peninsula) ותחתון (Lower Peninsula). בין דרום חצי האי העליון לצפון חצי האי התחתון, מפריד מצר מאקינו, כשמו של האי מאקינו שבימת יורון.
חצי האי העליון
נקרא גם מישיגן עילית (Upper Michigan).
גובל במערב בשטח היבשתי של ויסקונסין ובמזרח - בקנדה, בצפון - בימת סופיריור, ובדרום בימת מישיגן שממערב למצר מאקינו, וימת יורון שממזרח למצר.
חצי האי העליון מיוער בצפיפות, ובחלקו המערבי משתרע רכס הרי פורקיופיין (Porcupine Mountains) היוצר אגן היקוות בין שני נחלים הנשפכים אל ימת סופיריור וימת מישיגן. הרכס מסולע ברובו, גילו מוערך ב-2 מיליארד שנים, והוא נחשב לחלק מאחד הרכסים העתיקים בעולם. הר ארבון (Mount Arvon) שברכס יורון, צפונית-מזרחית לעיר מארקט, הוא הנקודה הגבוהה ביותר במישיגן, וגובהו 603 מטרים מעל פני הים. בחצי האי העליון יש יותר מ-300 מפלי מים בגבהים שונים.
אוכלוסיית חצי האי העליון מונה מעט פחות מ-330,000 תושבים, המכונים "יוּפֶּרְ'ס" (Yoopers), כינוי הנגזר מראשי התיבות U.P'ers. ניב דיבורם הייחודי הושפע בכבדות על ידי המהגרים הסקנדינבים והקנדים הרבים שהתיישבו באזור בעת תור הזהב של כריית הפחם וכריתת העצים, בשלהי המאה ה-19.
בעבר, בשל הריחוק של חצי האי העליון ממרכזי האוכלוסייה, הפוליטיקה והתרבות של מדינת מישיגן, קראו תושביו להתנתק מהמדינה ולייסד מדינה חדשה בשם "סופיריור".
חצי האי התחתון
נקרא גם מישיגן תחתית (Lower Michigan).
גובל בדרום בשטחן היבשתי של אוהיו ואינדיאנה, במערב בימת מישיגן, בצפון-מזרח - בימת יורון, בדרום מזרח - בימת אירי, ובין שתי הימות - בשטח היבשתי של קנדה.
חצי האי התחתון, אשר צורתו צורת כפפה, תופס כשני שלישים משטחה היבשתי של מישיגן. אורכו מצפון לדרום 446 קילומטרים, ורוחבו ממערב למזרח 314 קילומטרים. פני השטח מישוריים בדרך כלל, זרועים גבעות ומורנות אשר גובהן לא עולה על כמה עשרות מטרים, ומחולקים מצפון לדרום על ידי קו פרשת מים רדוד. הנקודה הגבוהה ביותר בחצי אי זה היא גבעת בְּרַאיֶיר (Briar Hill) הסמוכה לעיר גריליקוויל (Greilickville) בצפון-מערב חצי האי, וגובהה 520 מטר. הנקודה הנמוכה ביותר במישיגן היא פני ימת אירי, הנמצאים בגובה 174 מטרים.
חצאי איים נוספים
ממוזער|שמאל|נחושת טבעית ממכרה קווינסי ליד העיר הנקוק, חצי האי קֶוִוינוֹ.
חצי האי קֶוִוינוֹ (Keweenaw Peninsula) הבולט לתוך ימת אונטריו, בצפון-מערב חצי האי העליון. אזור זה נקרא גם "ארץ הנחושת" (Copper Country), על שום היותו עשיר במרבצי נחושת טבעית.
חצי האי לִילַאנוֹ (Leelanau Peninsula) הבולט לתוך ימת מישיגן, בצפון-מערב חצי האי התחתון.
מפרצים, איים, נהרות ואגמים
ממוזער|שמאל|מפרץ קֶוִוינוֹ
ממוזער|שמאל|מעגן סירות במפרץ סַגִינוֹ
ממוזער|שמאל|האי רויאל, מבט מהאוויר
ממוזער|שמאל|פנים האי בויס בלאנק (בצרפתית: בּוּאַה בלאן)
ממוזער|שמאל|סכר קורטון שעל הנהר מַסְקִיגֶן
אחרי אלסקה, קו החוף של מישיגן הוא הארוך ביותר מכל מדינות ארצות הברית: 5,292 קילומטרים, ואם כוללים גם את חופי האיים, נוספים 1,699 קילומטרים. חופי מישיגן מפורצים מאוד. המפרצים העיקריים בחצי האי העליון הם: מפרץ קֶוִוינוֹ, מפרץ וייטפיש (Whitefish Bay), מפרץ דה-נוק הגדול (Big Bay De Noc) ומפרץ דה-נוק הקטן (Litle Bay De Noc). בחצי האי התחתון: מפרץ טראוורס הגדול (Grand Traverse Bay), מפרץ טראוורס הקטן (Little Traverse Bay), מפרץ תאנדר (Thunder Bay) ומפרץ סַגִינוֹ (Saginaw Bay).
האיים הגדולים של מישיגן הם: בימת מישיגן - מאניטו (Manitou); ביוור (Beaver); פוקס (Fox). בימת סופיריור - רויאל (Isle Royale) וגראנד (Grand Island). בימת יורון - דראמונד (Drummond); מארקט (Marquette), מאקינו והאי בויס בלאנק (Bois Blanc), שיבוש של ההגייה הצרפתית בּוּאַה בלאן ("יער לבן"). התושבים מכנים את האי בכינוי חיבה "בָּאבְּלוֹ" (נכתב Boblo), אף הוא שיבוש של ההגייה הצרפתית. בנהר סנט מארי נמצאים שני איים נוספים: ניביש (Neebish) ושוגר (Sugar).
נהרותיה של מישיגן קטנים, קצרים ורדודים, ורק במעטים מהם אפשר להפליג. העיקריים שבהם: אוֹ סֵיְיבְּל (Au Sable), נהר מפרץ תאנדר (Thunder Bay River), שֵבּוֹיְגֵן (Cheboygan) ונהר סגינו, כולם נשפכים לימת יורון; אונטונאגון (Ontonagon) וטַקְוַומֶנוֹן (Tahquamenon) הנשפכים לימת סופיריור; הנהרות: סנט ג'וזף (St. Joseph), קַלַמַזוּ (Kalamazoo), גראנד, מַסְקִיגֶן (Muskegon), מֵנִיסְטִי (Manistee) אֶסְקַנַאבַּה (Escanaba), הנשפכים כולם אל ימת מישיגן. בכל מדינת מישיגן יש 11,037 אגמים.
אקלים
לפי שיטת קפן לסיווג אקלימים, במישיגן שורר אקלים יבשתי לח. במרכז חצי האי התחתון ובדרומו (דרומית למפרץ סגינו, ומהעיר גרנד ראפידס דרומה), האקלים חמים יותר, עם עונות קיץ חמות וחורף קר. צפונה משם, ובכל חצי האי העליון, מזג האוויר קשה יותר. הקיץ חם אך קצר, והחורף ארוך יותר וקר מאוד, כאשר בחלקים מהמדינה יורדת הטמפרטורה בחורף אל מתחת לנקודת הקיפאון עד אמצע חודש פברואר, ובחלקים הצפוניים ביותר, גם עד תחילת מרץ.
בעיצומו של החורף, מתרחשת בחלקים ממישיגן תופעה אקלימית הידועה בשם "שלג אפקט הימות" (Lake-effect snow): סופות שלגים הנוצרות כאשר רוחות קרות נוגעות בגופי מים חמים יחסית, אוספות את האדים העולים מהם, והופכות אותם לשלג הנערם במהירות. תופעה זו ייחודית לשלושה אזורים בלבד בעולם: אזור הימות הגדולות, החוף המזרחי של מפרץ הדסון, והחופים המערביים של האיים הונשו והוקאידו שביפן.
במדינה כמות משקעים ממוצעת של בין 76 ל-102 ס"מ משקעים בשנה עד 30-40 ס"מ. עם זאת, אזורים מסוימים בחצי האי התחתון הצפוני ובחצי האי העליון ממוצעים של כמעט 160 אינץ '(4,100 מ"מ) של שלג בשנה. הטמפרטורה הרשומה הגבוהה ביותר שנרשמה במישיגן היא 44 מעלות צלזיוס ב-13 ביולי 1936, והטמפרטורה הקרה ביותר שנרשמה היא −51 מעלות צלזיוס בוונדרבילט ב-9 בפברואר 1934.
המדינה עם ממוצע של כ-30 יום פעילות של סופות רעמים בשנה. אלה יכולים להיות חמורים, במיוחד בדרום המדינה. המדינה עם ממוצע של 17 סופות טורנדו בשנה, הנפוצים יותר הם באזור הדרומי הקיצוני של המדינה. מסיבה זו, יש יישובים רבים בחלקים הדרומיים מאוד של המדינה בהן מותקנות אזעקות טורנדו כדי להזהיר את התושבים מפני טורנדו מתקרב. יותר צפונה, במרכז מישיגן, צפון מישיגן וחצי האי העליון, הטורנדו יותר נדיר.
ממוזער|מרכז|שלג אפקט הימות: סופת שלגים מעל מישיגן, תמונת לוויין
כלכלה
הלשכה האמריקאית לניתוח כלכלי העריכה כי המוצר ברוטו ברבעון השלישי של שנת 2018 היה 538 מיליארד דולר, המדרג אותה במקום ה-14 מתוך 50 המדינות. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לנושאי עבודה, נכון לדצמבר 2018 נאמד שיעור האבטלה המנוכה עונתית של המדינה בכ -4.0%.
החל משנת 2002 דורגה מישיגן במקום הרביעי בארצות הברית בהעסקת היי-טק עם 568,000 עובדי היי-טק, שכוללים 70,000 בענף הרכב. מישיגן מדורגת בדרך כלל במקום השלישי או הרביעי בהוצאות המחקר והפיתוח הכוללות מחקר ופיתוח בארצות הברית. המחקר והפיתוח שלה, הכוללים רכב, מהווים אחוז גבוה יותר מהתוצר המקומי הגולמי הכולל של המדינה לעומת כל מדינה אמריקאית אחרת. המדינה היא מקור חשוב להזדמנויות עבודה הנדסיות. ענף הרכב המקומי אחראי באופן ישיר ועקיף לאחת מכל עשר משרות בארצות הברית.
מישיגן הייתה השנייה בארצות הברית בשנת 2004 במתקני עסק והרחבות חדשות. משנת 1997 עד 2004, מישיגן הייתה המדינה היחידה שהשיגה את ציון 10,000 עבור מספר ההתפתחויות החדשות הגדולות; עם זאת, השפעות המיתון בסוף שנות האלפיים האטו את כלכלת המדינה. בשנת 2008 מוקמה מישיגן במקום השלישי בסקר בחירת אתרים בקרב המדינות בעלי פיתוי לעסקים חדשים שמדדו השקעות הון ויצירת עבודה חדשה לכל מיליון תושבים. באוגוסט 2009, תעשיית הרכב של מישיגן ודטרויט קיבלה מענקים של 1.36 מיליארד דולר במשרד מחלקת האנרגיה האמריקנית לייצור טכנולוגיות רכב חשמלי אשר צפוי לייצר 6,800 משרות מיידיות ולהעסיק 40,000 עובדים במדינה עד 2020. בשנים 2007 - 2009, מישיגן דורגה במקום השלישי בארצות הברית בכמות המתקנים והרחבות עסקיות חדשות. כמו כן, מישיגן הובילה את המדינה בשיפור יצירת מקומות עבודה בשנת 2010.
תעשיית הרכב
העיר הגדולה במדינה, דטרויט, מהווה את מרכז תעשיית הרכב האמריקאית. בעיר ובאזור המטרופוליטני שלה ממוקמים המשרדים הראשיים של שלוש מחברות הרכב הגדולות בעולם: ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר. הרכב הראשון בעולם אשר יוצר בצורה מסחרית, פורד מודל T, פותח והורכב בדטרויט, על ידי הנרי פורד, שנולד בפרבר של העיר.
שני שמות של מכוניות מתוצרת ג'נרל מוטורס כרוכים בתולדות העיר: קאדילק קרויה על שם מייסד העיר דטרויט, ופונטיאק קרויה על שם ראש השבט האינדיאני אוטווה (על שם השבט קרויה עיר הבירה של קנדה), אשר היה ידוע בלחימתו העיקשת בבריטים על השליטה באזור הימות הגדולות.
תיירות
התיירים במישיגן מוציאים במדינה 17.2 מיליארד דולר בשנה, ותומכים ב-193,000 משרות תיירות. אתר התיירות של מישיגן הוא בין העמוסים במדינה. היעדים מושכים נופשים, ציידים וחובבי טבע מרחבי ארצות הברית וקנדה. מישיגן מורכבת מחמישים אחוז אדמות יער, חלקן הגדול למדי. היערות, האגמים ואלפי מיילים של חופים הם בעלי אטרקציות מובילות. התיירות מביאה גם כמויות גדולות לאירועים ספציפיים כמו פסטיבל זמן טוליפ ואת הפסטיבל הלאומי דובדבן. בשנת 2006, מועצת החינוך של מדינת מישיגן חייבה את כל בתי הספר הציבוריים במדינה לערוך את יום הלימודים הראשון שלהם לאחר חג יום העבודה, בהתאם לחוק החדש של בית הספר ליום העבודה.
תיירות בדטרויט המטרופולינית מושכת את המבקרים לאטרקציות מובילות, בעיקר מוזיאון הנרי פורד, מכון דטרויט לאמנויות, גן החיות של דטרויט, וספורט בדטרויט. מוזיאונים אחרים כוללים את המוזיאון ההיסטורי דטרויט, את מוזיאון צ'ארלס רייט להיסטוריה אפרו אמריקאית, מוזיאונים של הקהיליה החינוכית Cranbrook, ואת המוזיאון הלאומי הערבי אמריקאי.
מוזיאון הנרי פורד הנמצא בדטרויט מכיל מייצגים היסטוריים מההיסטוריה האמריקאית: הלימוזינה הנשיאותית של הנשיא ג'ון קנדי, בה נורה. המושב שבו ישב הנשיא אברהם לינקולן בעת התנקשותו בתיאטרון פורד. מעבדת המחקר של תומאס אלווה אדיסון, חברו הקרוב של הנרי פורד. האוטובוס שבו רוזה פארקס סירבה לפנות את מקומה.
אזור המטרו מציע ארבעה בתי קזינו מרכזיים, MGM Grand Detroit, Greektown, Motor City ו-Caesars Windsor בווינדזור, אונטריו, קנדה; יתר על כן, דטרויט היא העיר הגדולה והמטרופולין האמריקאית הגדולה ביותר שמציעה אתרי קזינו.
ציד ודיג הם תעשיות משמעותיות במדינה. סירות שכר מבוססות בערי אגמים גדולים רבים כדי לדוג דגי סלמון, פורל, ווליי ומוט. מישיגן מדורגת ראשונה במדינה בקרב ציידים מורשים (למעלה ממיליון) התורמים שני מיליארד דולר בשנה לכלכלתה. יותר משלושה רבעים ממיליון ציידים משתתפים בעונת האיילים הזנבנים לבדם. מחוזות בתי ספר רבים באזורים הכפריים של מישיגן מבטלים את בית הספר ביום הפתיחה של עונת הצבי של כלי נשק, בגלל חששות מהנוכחות.
מיצובה בסמוך לאגמים הגדולים ולכמות גדולה של ספינות שהצטברו במהלך השנים הרבות בהן שימשו מסלול תחבורה לאנשים ומטען בתפזורת, מישיגן היא יעד צלילה ברמה עולמית.
מישיגן הייתה ביתו של הנשיא ה-38 ג'רלד פורד, שכיהן כחבר בית הנבחרים מטעם המחוז החמישי של מישיגן במשך 25 שנה, ולכן הספרייה הנשיאותית על שם ג'רלד פורד ממוקמת בקמפוס הצפוני של אוניברסיטת מישיגן בעיר אן ארבור, וכן המוזיאון הנשיאותי על שם ג'רלד פורד, שבו קברם של פורד ורעייתו, הממוקם בקמפוס ע"ש רוברט ק. פיו של אוניברסיטת מישיגן שבגרנד ראפידס.
תעשיות אחרות
במישיגן יש שדות גז טבעי ונפט וכן מכרות ברזל ונחושת.
יש בה תעשיית תרופות, כימיקלים ומזון וכן תיירות. מישיגן היא מרכז תיירות פנים בזכות יפי נופיה ואפשרויות הצייד והדייג.
מישיגן מדורגת בדרך כלל במקום השלישי או הרביעי בהוצאות המחקר והפיתוח הכוללות מו"פ בארצות הברית. מוסדות מחקר מובילים של המדינה כוללים את אוניברסיטת מישיגן, ואת וויין סטייט, אשר הם שותפים חשובים לכלכלת המדינה ונותנים למדינה פרוזדור למחקר באוניברסיטאות. האוניברסיטאות הציבוריות של מישיגן מושכות יותר ממילארד וחצי דולר במענקי מחקר ופיתוח בכל שנה. החקלאות משמשת גם היא תפקיד משמעותי, והופכת את המדינה לגידול פירות מוביל בארצות הברית, כולל אוכמניות, דובדבנים, תפוחים, ענבים ואפרסקים.
דמוגרפיה
לפי מפקד האוכלוסין של 2020 בארצות הברית, אוכלוסיית מישיגן מונה 10,077,331 איש. עלייה של 2% לעומת 9,883,635 שנרשמו במפקד של 2010.
במישיגן יש אוכלוסייה ערבית גדולה שהיגרה במקור מהמזרח התיכון, בין היתר ממוצא לבנוני, תימני, עיראקי, סורי ופלסטיני. רובם מרוכזים באזור העיר דירבורן,שהיא אחת מהערים עם האוכלוסייה המוסלמית הכי גדולה בארצות הברית. בה נמצא המסגד הגדול ביותר בארצות הברית, הנחשב מרכז האסלאם של ארצות הברית, שהוקם ב-1963.
קבוצות דתיות במישיגן נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 25% פרוטסטנטים אחרים 26% קתולים 18% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 24% קבוצות גזעיות במישיגן לבנים לא-היספאנים 68.7% שחורים 17.4% היספאנים 6.7% אסייתים 3.8% אמריקאים ילידים 0.6% מעורב 2.3% קבוצות מוצא אתני במישיגן גרמנים 21.7% אירים 11.7% אנגלים 9.8% פולנים 8.8% צרפתים 6.5% אמריקאים 5.1% הולנדים 4.9% איטלקים 4.6% סקוטים 2.3% שפות מדוברות במישיגן אנגלית 91.4% ספרדית 2.7% אחר 5.9%
הערים הגדולות
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת מישיגן
הערים הגדולות במישיגן (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 דטרויט 713,777 דטרויט 2 גרנד ראפידס 188,040 גרנד ראפידס-ויומינג 3 וורן 134,056 דטרויט 4 סטרלינג הייטס 129,699 דטרויט 5 לאנסינג 114,297 לאנסינג 6 אן ארבור 113,934 אן ארבור 7 פלינט 102,434 פלינט 8 דירבורן 98,153 דטרויט 9 ליבוניה 96,942 דטרויט 10 קלינטון 96,796 דטרויט 11 קאנטון 90,173 דטרויט 12 וסטלנד 84,094 דטרויט 13 טרוי 80,980 דטרויט 14 פרמינגטון הילס 79,740 דטרויט 15 מאקומב 79,580 דטרויט 16 קלמזו 74,262 קלמזו-פורטאג 17 שלבי 73,804 דטרויט 18 ויומינג 72,125 גרנד ראפידס-ויומינג 19 סאות'פילד 71,739 דטרויט 20 ווטרפורד 71,707 דטרויט המטרופולינים הגדולים במישיגן (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 דטרויט 4,296,611 מזרח מישיגן 2 גרנד ראפידס-ויומינג 1,027,703 מערב מישיגן 3 לאנסינג 470,458 מרכז מישיגן 4 פלינט 412,895 מזרח מישיגן 5 אן ארבור 356,874 מזרח מישיגן 6 קלמזו-פורטאג 334,017 מערב מישיגן 7 סגינאו 195,012 מזרח מישיגן 8 מסקגון 172,344 מערב מישיגן 9 ג'קסון 159,741 מרכז מישיגן 10 נילס-בנטון הארבור 155,233 מערב מישיגן 11 מונרו 149,824 מזרח מישיגן 12 באטל קריק 134,878 מרכז מישיגן
ממשל ופוליטיקה
מישיגן היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת מישיגן, מחוקקת - המורכבת משני בתים: בית הנבחרים של מישיגן והסנאט של מישיגן , ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של מישיגן. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא לאנסינג.
ממוזער|בית הקפיטול המדינתי של מישיגן
הרשות המבצעת במישיגן מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים 38 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-110 חברי בית נבחרים הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות.
בבית המשפט העליון של מישיגן שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
מישיגן הייתה ביתו של הנשיא ה-38 ג'רלד פורד, שכיהן כחבר בית הנבחרים מטעם המחוז החמישי של מישיגן במשך 25 שנה, ולכן הספרייה הנשיאותית על שם ג'רלד פורד ממוקמת בקמפוס הצפוני של אוניברסיטת מישיגן בעיר אן ארבור, וכן המוזיאון הנשיאותי על שם ג'רלד פורד, שבו קברם של פורד ורעייתו, הממוקם בקמפוס ע"ש רוברט ק. פיו של אוניברסיטת מישיגן שבגרנד ראפידס.
מישיגן היא מדינה ליברלית באופייה, ומאז מערכת הבחירות של שנת 1992 היא הצביעה באופן קבוע למפלגה הדמוקרטית, עד למערכת הבחירות של שנת 2016, בה בחרה במועמד המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ. מערב המדינה ואזוריה הכפריים יותר רפובליקנים, בעוד אזוריה העירוניים, ובפרט העיר דטרויט ופרבריה, הם יותר דמוקרטים. החל מינואר 2019 גרטשן ויטמר מכהנת כמושלת מישיגן (נבחרה לתפקיד ב-2018) מטעם המפלגה הדמוקרטית.
למישיגן 15 קולות (אלקטורליים) - 2 סנאטורים ו-13 חברי בית הנבחרים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. נכון לשנת 2023, מתוך 13 הנציגים, 6 הם חברי המפלגה הרפובליקנית ו-7 חברי המפלגה הדמוקרטית. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם דבי סטייבנו וגרי פיטרס, חברי המפלגה הדמוקרטית.
השכלה
מערכת החינוך של מישיגן מספקת שירותים ל-1.6 מיליון תלמידים. יותר מ-124,000 תלמידים לומדים בבתי ספר פרטיים ומספר לא מאומת לומדים בבית לפי דרישות הרגולצייה. למערכת החינוך הציבורית יש תקציב של 14.5 מיליארד דולר נכון לשנים 2008–2009. במישיגן מספר אוניברסיטאות ציבוריות הפזורות ברחבי המדינה ומספר רב של מכללות פרטיות. באוניברסיטת מישיגן יש את אוכלוסיית הקמפוסים השמינית בגודלה של כל בית ספר בארצות הברית.
האוניברסיטאות המרכזיות במדינה:
אוניברסיטת המדינה של מישיגן
אוניברסיטת מישיגן באן ארבור
אוניברסיטת המדינה ויין
אוניברסיטת מרכז מישיגן
אוניברסיטת המדינה גרנד ואלי
אוניברסיטת מערב מישיגן
אוניברסיטת מזרח מישיגן
אוניברסיטת אוקלנד
אוניברסיטת המדינה פריס
האוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן
ספורט
למישיגן נציגות בכל אחת מהליגות המקצועניות המרכזיות בארצות הברית, כל הקבוצות בסיסן בעיר דטרויט.
דטרויט ליונס - נוסדה ב-1930, קבוצת פוטבול בליגת ה-NFL, זכתה ב-4 אליפויות
דטרויט טייגרס - נוסדה ב-1901, קבוצת בייסבול בליגת ה-MLB, זכתה ב-4 אליפויות (וורלד סיריס)
דטרויט פיסטונס - נוסדה ב-1941, קבוצת כדורסל בליגת ה-NBA, זכתה ב-3 אליפויות
דטרויט רד וינגס - נוסדה ב-1926, קבוצת הוקי קרח בליגת ה-NHL, זכתה ב-11 אליפויות (גביע סטנלי)
במישיגן פועלות שתיים מתוכניות הספורט הגדולות בארצות הברית ברמה הסטודנטיאלית, באוניברסיטת המדינה של מישיגן ובאוניברסיטת מישיגן. תוכניות אלו זכו בעשרות אליפויות NCAA במגוון ענפים.
סמלי המדינה
סמלי מדינת מישיגן דגל סמל מוטו כינוי דגל מישיגןFlag of Michigan סמל מישיגןSeal of Michigan מרכז|130px מרכז|100px "אם אתה מחפש חצי אי נעים, הסתכל סביבך""Si quaeris peninsulam amoenam circumspice" "מדינת הימות הגדולות""The Great Lakes State" עץ פרח ציפור חיה אורן לבן מזרחיEastern White Pine פרח התפוחMalus קיכלי אדום-חזהAmerican robin גרגרןWolverine מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות מישיגן
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
*
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות צרפתיות לשעבר | 2024-10-19T06:58:05 |
פריאון | פריאון מרכז|100pxכללינוסחה כימית CCl2F2שמות אחריםדי-כלורו-די-פלואורו-מתאןמסה מולרית120.91 גרם למולמראהגז שקוףמספר CAS75-71-8פיזי נקודת התכה157.7°C-נקודת רתיחה29.8°C-צפיפותמסיסות נקודת הבזקנקודת התלקחות
פְֿרִיאוֹן הוא גז בעל הסימון הכימי CCl2F2, המוכר גם בשם דו-כלורו-דו-פלואורו-פחמן. בעבר עיקר השימוש בגז זה היה במערכות מיזוג אוויר (פריאון 12), תרסיסים ומקררים. עקב השפעתו המזיקה לשכבת האוזון, נאסר השימוש בגז הפריאון במדינות מפותחות והשימוש בו מופחת בהדרגה במדינות מתפתחות.
מולקולת הפריאון, המורכבת מאטום פחמן, שני אטומי כלור ושני אטומי פלואור, היא עמידה ביותר ומגיעה לכן עד לשכבת הסטרטוספירה. שכבה זו מצויה בגובה 10-50 ק"מ מעל פני כדור הארץ וכוללת את שכבת האוזון.
כאשר מולקולת הפריאון מגיעה לשכבת האוזון היא נחשפת לקרינת השמש בתחום העל-סגול. בגובה זה עצמת הקרינה חזקה ביותר מכיוון שהיא עדיין איננה נבלמת על ידי שכבות הגז האטמוספיריות. האינטראקציה בין הקרינה למולקולת הפריאון גורמת לשחרור אחד מאטומי הכלור, אשר נקשר למולקולת אוזון ומפרק אותה.
אטום כלור אחד יכול לגרום לפירוק מולקולות אוזון רבות, והשפעתו נמשכת עשרות שנים. משפחת גזי הפריאונים גם מהווה גז חממה, אף כי חלש יותר מהגז שמשתמשים כיום במערכות מיזוג: R410A או בשמו המסחרי "פיורון".
קרר R-410A נמצא בשימוש רחב במערכות קירור בייתיות.
שימוש בפריאון כסם
בתחילת שנות ה-2000 פשט בישראל השימוש בפריאון ("גז מזגנים") כסם הזייתי. שאיפת הגז בכמויות מתאימות מעוררת הזיות, אובדן שליטה על הגוף והרפיית שרירים, צחוק בלתי נשלט (בדומה לגז צחוק), אובדן תחושת המרחב ותופעות דומות. ההשפעה קצרה יחסית ונמשכת בין שניות בודדות לחצי דקה. השימוש בפריאון כסם נפוץ בעיקר בקרב בני נוער (משום קלות השגתו), ורבים מתו או נפצעו בעת השימוש בו, בדרך כלל כתוצאה מקפיצה או נפילה, אך לעיתים מדום לב או כוויות קור פנימיות. בנוסף לכך, שאיפת גז הפריאון עשויה לפגוע במיתרי הקול ואף להרוס אותם, בעקבות הקור הרב שנוצר בעת שחרור הגז ממכל לחץ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קירור ומיזוג אוויר
קטגוריה:תרכובות אי-אורגניות
אוויר
קטגוריה:שמירת הסביבה
קטגוריה:סביבה
קטגוריה:גזים
קטגוריה:פלואור: תרכובות
קטגוריה:כלור: תרכובות
קטגוריה:פחמן: תרכובות
en:Halon 122
ja:フロン類
zh:氯氟烃 | 2024-10-10T10:54:29 |
ז'אן דה לה פונטן | ז'אן דה לה פונטן (בצרפתית: Jean de La Fontaine, בעברית נקרא לעיתים לה-פונטיין; 8 ביולי 1621 – 13 באפריל 1695), היה משורר וממשיל משלים צרפתי.
ממוזער|שמאל|200px|מונמנט לה פונטן ומשל השועל והעורב מאת אלפונס דומִילָאטְר בגן ראנלאג ברובע השישה-עשר של פריז
ביוגרפיה
ז'אן דה לה פונטן הצרפתי נולד בשנת 1621 בעיר אניס בארמון מפורסם אשר נקרא "chateau Thierry" (כיום בחבל פיקרדי שבצפון צרפת) לאב שהיה ממונה על המים והיערות מטעם מלך צרפת. הוריו רצו לתת לו חינוך דתי כדי שיהיה כומר, אך הוא לא היה מעוניין בזאת. הוא למד משפטים וניסה את כוחו כפרקליט, אך נתפס יותר לשירה. בשנת 1647 אביו השיא אותו לנערה כפרית עשירה שאהבה לקרוא רומנים שבהם לא היה לו כל עניין. בשנת 1652 ירש את משרתו של אביו ורכש לעצמו ידע ממקור ראשון על הטבע. הוא בילה את זמנו ביערות, דבר שצייד אותו ברגשות ציוריים שהזינו וריעננו את יצירתו במשך כל ימי חייו הנותרים.
בשנת 1658 עזב לה פונטן את אשתו ואת בנו ונסע לפריז. מצויד בהמלצה של דודו הוא פגש את שר הכספים ניקולה פוקה והשביע את רצונו. פוקה נתן לו קצבה שנתית בתנאי שימשיך לכתוב שירים. בשנת 1661, כאשר פוקה נאסר בפקודת המלך לואי ה-14 והואשם במעילה בכספי הציבור, לה פונטן נשאר נאמן לפוקה ושלח למלך עתירה שבה ביקש מן המלך לחון אותו. פוקה נידון למאסר עולם ולה פונטן איבד את קצבתו ולא ניתנה לו גישה לחצר המלכות. הוא הפך לבן חסותה של אן, דוכסית מונפנסייה, שהייתה בת דודו של המלך לואי ה-14 והתגוררה בארמון לוקסמבורג בפריז. לה פונטן התגורר בבית העירייה של פריז ושם כתב את ספר ה"מעשיות" הראשון שלו (1665).
לה פונטן היה חבר בקבוצת הארבעה שכללה גם את המחזאים מולייר ורסין, ואת המשורר והמבקר הספרותי ניקולה בואלו. עצותיו של בואלו תרמו להחלטתו של לה פונטן לכתוב את משליו. אן, דוכסית מונפסייה הזמינה את לה פונטן להתגורר אצלה בארמון לוקסמבורג בפריז, ושם כתב את ששת הספרים הראשונים של "המשלים" (1668). שמו הגיע לכל רחבי צרפת ורבים קראו את משליו.
בשנת 1673, לה פונטן הפך לבן חסותה של מאדאם דה לה סבלייה, שניהלה חוג ספרותי בביתה בפריז. בחוג זה השתתפו, בין היתר, מאדאם דה לה פאייט ומאדאם דה סבינייה. מאדאם דה לה סבלייה הזמינה את לה פונטן להתגורר בביתה. הוא נשאר שם עשרים שנה עד מותה בשנת 1693, ושם כתב את ששת הספרים האחרונים של "המשלים". המלך לואי ה-14 התנגד למינויו של לה פונטן לחבר האקדמיה הצרפתית בגלל ספרו "מעשיות" שהכיל סיפורים שנחשבו לא מוסריים לפי קנה המידה של האמונה הקתולית. לאחר שהמלך הסיר את התנגדותו, לה פונטן נבחר לאקדמיה הצרפתית בשנת 1683. בשנת 1692 לה פונטן חזר בתשובה וקיבל את מרותה של הכנסייה הקתולית. לה פונטן נפטר בפריז בשנת 1695
ונקבר בבית העלמין פר לשז.
יצירות
בנוסף ל"מעשיות" (1665, 1666, 1671 ו- 1674) לה פונטן כתב יצירות שונות בפרוזה ובחרוזים ומכתבים רבים. אך יצירתו הגדולה והעיקרית היא "המשלים" (1668, 1678 ו- 1693) שבחלקם הלך בעקבותיהם של איזופוס, הורטיוס, ג'ובאני בוקאצ'ו, לודוביקו אריוסטו, טורקוואטו טאסו, הקומדיות של ניקולו מקיאוולי, משלים מהתלמוד וספרי המדרש היהודים, והספרות ההודית העתיקה.
"זהו ספר המשלים השני שאני מציג בפני הציבור. עליי להודות שבחלקו הגדול נכתב בהשראתו של החכם ההודי פילפה." ז'אן דה לה פונטן, הקדמה לאוסף המשלים השני (1678).
אוסף המשלים הראשון שכלל 124 משלים נבחרים הופיע ב-31 במרץ 1668 והוקדש ללואי, יורש העצר הגדול, בנם בן השש של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת ושל אשתו מריה תרזה מספרד. באוסף ראשון זה הכולל את ששת הספרים הראשונים, לה פונטן לא הרשה לעצמו לסטות בהרבה מיצירותיהם של המחברים שקדמו לו, אך בספרי המשלים המאוחרים יותר הרשה לעצמו יתר חופש, ובהם בעיקר גאוניותו באה על ביטויה.
ברבים מן המשלים לה פונטן שם את הדברים בפיהן של חיות המדברות ופועלות בסביבתן הטבעית. לה פונטן אמר: "אני משתמש בחיות כדי ללמד בני אדם." בכל אחד ממשליו קיים מוסר השכל: "הצדק תמיד עם החזק יותר." (הזאב והטלה). "הגזע הגרוע ביותר הוא הסופר." (הקוף).
לה פונטן יודע גם לתאר את הנוף באופן ציורי ומדויק: "המים היו כה שקופים כמו בימים הכי יפים, ובמעלה ההר, בדרך חולית וקשה, שישה סוסים חזקים משכו מרכבה."
משליו הם מלאכת מחשבת של הספרות הצרפתית.
לה פונטן נחשב לאחד מגדולי כותבי המשלים בצרפת ובעולם. משליו שימשו כמודל ליצירותיהם של משלים מאוחרים יותר ובהם איוואן קרילוב.
תרגום לעברית של משלי לה-פונטן
שני תרגומים עיקריים של משלי לה-פונטן לעברית הם:
כל משלי לה פונטן בתרגומו של יונתן רטוש, תשי"ט
כל משלי לה פונטיין בתרגומו של ראובן וימר, 2007.
בנוסף לכך תורגמו אחדים מהמשלים על ידי מתרגמים נוספים, ובהם יהודה לייב גורדון, שמואל לייב גורדון ודורי מנור. ספרי ילדים רבים עם אוספים ממשליו יצאו לאור בעברית, בחלקם תורגם שמו כ"לה פונטיין".
ממשליו הידועים
"הצרצר והנמלה"
"השועל והעורב"
"האדם והדוב"
"השועל והענבים"
"הזאב והטלה"
"השועל והחסידה"
"הזאב והכלב"
"שני הפרדים"
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ממשילי משלים
קטגוריה:משוררים צרפתים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:ילידי 1621
קטגוריה:נפטרים ב-1695 | 2024-07-01T18:37:58 |
נתבג | הפניה נמל התעופה בן-גוריון | 2008-03-21T08:31:07 |
מפאי | REDIRECT מפא"י | 2006-04-05T06:22:15 |
וירג'יניה המערבית | וירג'יניה המערבית (באנגלית: West Virginia ) היא מדינה באזורי האפלצ'ים ומזרח ארצות הברית. המדינה ידועה בכינויה "מדינת ההרים". בירתה והעיר הגדולה ביותר בה היא צ'ארלסטון.
בתחילה הייתה וירג'יניה המערבית חלק ממדינת וירג'יניה, אך בשל תמיכת המדינה בעבדות והצטרפותה לקונפדרציית המדינות של אמריקה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, החליטו המחוזות המערביים במדינה בוועידת וילינג , שנערכה ב-1861, להיפרד מהמדינה ולהישאר כחלק ממדינות האיחוד. המדינה החדשה הצטרפה רשמית לאיחוד ב-20 ביוני 1863.
המדינה נחשבת לחלק מדרום ארצות הברית. מיקומה וצורתה הייחודיים של המדינה גורם לכך שערים רבות הן למעשה חלק ממטרופולינים ממדינות אחרות, בהן אוהיו, פנסילבניה ווושינגטון הבירה. בנוסף ובעקבות כך, המדינה נחשבת פעמים רבות כחלק מאזורים גאוגרפיים שונים, בהם המרכז אטלנטי, הדרום העליון והמזרח דרומי.
המדינה מפורסמת בזכות ההרים שבה, גיוונה הטופוגרפי והתעשיות ההיסטוריות של חיטוב עצים ופחם. המדינה היא אחד המקומות הצפופים בעולם של קרסט, דבר שהופך אותה למוקד עבור חוקרי מערות ופעילות מדעית. בנוסף תורמות אדמות הקרסט למי התהום הקרים במדינה. ידועה במגוון אתרי בילוי בטבע, שכוללים סקי, ציד, טיפוס הרים ודיג.
היסטוריה
העידן הקולוניאלי
בשנת 1671, משלחת מטעם ויליאם ברקלי , מושל קולוניית וירג'יניה, נשלחה לחקור את האזור שהיה מכונה מפלי קנווה (על שם שבט הילידים באזור), סביבות האזור שכיום ידוע כגלן פריס בדרום-מרכז המדינה. בעשורים שלאחר מכן משלחות חוקרים מטעם קולוניית וירג'יניה הגיעו גם אל האזורים שהם כיום צפון מזרח המדינה. בנוסף להם, גם חוקרים גרמניים מהאזור שעתיד להיות מדינת פנסילבניה חקר את האזור הצפון מזרחי שקרוב לנהר הפוטומק.
עוד בשנת 1661, מלך אנגליה, צ'ארלס השני, הקצה את השטח שבין נהר הפוטומק לנהר הרפהנוק להקמת קולוניה חדשה. ההקצאה הפכה למעשית רק בשנת 1746, עם הגעת אנגלים לאזור שתחמו אותו. לרוע מזלם, הם גילו כי בסביבות האזור כבר נמצאים מתיישבים גרמנים. בין 1751 ל-1752 יצאה משלחת מטעם חברת אוהיו (חברה של תושבי וירג'יניה שיצאה ליישב את האזור שעתיד להיות מדינת אוהיו) לחקור את השטח צפונית לאזור המיושב, עד לנהר האוהיו, על מנת להקים קולוניה נוספת (14 במספרה) שתיקרא "ונדליה" ותכלול את השטח שעתיד להיות מערב וירג'יניה, יחד עם שטח קטן בדרום מערב פנסילבניה ומזרח קנטקי. התוכנית ירדה מהפרק בשל התנגדות קשה של שבטי הילידים המקומיים מלחמות הרצופות אליהן נקלע האזור (מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ומלחמת העצמאות האמריקנית).
וירג'יניה המאוחדת
וירג'יניה הייתה מדינה ייחודית בנוף האמריקני, כשהיא מאופיינת בהבדלים רבים בין חלקיה. אוכלוסיית המדינה הייתה מאוד מגוונת, כשתושבי וירג'יניה הוותיקים יושבים בעיקר בדרום ומזרח המדינה, ובחלקה המערבי יושבים מהגרים גרמנים, סקוטים ואחרים ממדינות צפוניות יותר. בנוסף לכך, בשל הטופוגרפיה ההררית הייחודית של האזור המערבי לא התאפשרה עבודה חקלאית טיפוסית לשמה נדרשו עבדים, לכן העבדות הייתה פחות משתלמת לתושבי האזור. גם המעבר בין החלקים היה קשה בשל ההרים. עוד במהלך המהפכה האמריקנית קמה תנועה להקמת מדינה בשם "וסטסילבניה" במערב המדינה, תוכניות שלא יצאו לפועל.
הפיצול מווירג'יניה
בריצ'מונד, בירת וירג'יניה, ב-17 באפריל 1861, 49 צירים מהמקומות שעתידים להיכלל בווירג'יניה המערבית, הצביעו על ההחלטה להיפרד מארצות הברית, כחלק מבית הנבחרים של וירג'יניה, כש-30 הצביעו נגד, 17 בעד ו-2 נמנעו. כמעט מיד לאחר מכן, הוחלט באספה המונית בעיר קלרקסבורג, על כך שכל מחוז מצפון מערב המדינה ישלח נציגים לוועידה בווילינג ב-13 במאי אותה שנה. בוועידה נכחו 425 נציגים מ-25 מחוזות, כשיותר משליש מהם מצפון מערב המדינה. בוועידה הדעות היו חלוקות בדבר הפיצול מווירג'יניה - היו שגרסו כי עליהם להתפצל מיד מהמדינה, והיו שגרסו כי עליהם לחכות עד שהחלטת היפרדות וירג'יניה מארצות הברית תאושרר, אחרת הדבר ייחשב כמרד כנגד ארצות הברית. בסופו של דבר הוחלט שאם החלטת ההיפרדות מארצות הברית תאושרר, תכונס ועידה נוספת ביוני.
ב-23 במאי אושררה במשאל עם ההיפרדות מארצות הברית ברוב גדול, כשלעומת המדינה כולה רוב גדול מהתושבים במערב המדינה התנגדו למהלך. ועידת וילינג כונסה פעם נוספת ב-11 ביוני, ונפתחה בהכרזה שמאחר והאסיפה בה נקבעה ההיפרדות כונסה ללא הסכמת העם, כל פעולותיה "חלולות", ושכל תומכיה היו צריכים לעזוב את משרדיהם. עם זאת, ועידת וילינג עצמה, והנציגים שלקחו בה חלק, לא קיבלו את הסכמת הציבור לפעולותיהם. ב-19 ביוני קבעה חוקקה הוועדה את הארגון מחדש של הממשלה. הרשות המחוקקת של המדינה כללה כ-103 אנשים, כ-33 מתוכם נבחרו לפני כן לאספה הכללית של וירג'יניה. שאר האנשים נבחרו בדרכים לא-דרכים החל מפגישות המוניות למינויים עצמאיים. למחרת, הפוליטיקאי פרנסיס ה. פיירפונט הוסמך למושל המדינה, והוועידה ננעלה. בשל כך נוצר מצב שהמדינה וירג'יניה נשלטה על ידי שתי ממשלות ושני מושלים, כשממשלה אחת הושבעה לארצות הברית, והאחרת לקונפדרציית המדינות של אמריקה.
ב-20 באוגוסט התכנסה ועידת וילינג מחדש וקראה לעריכת משאל עם בעניין ההתפצלות והקמת וירג'יניה המערבית. ב-24 באוקטובר התקיים המשאל, בו כ-18 אלף איש הצביעו בעד הפיצול ורק 780 נגד. מהימנות המשאל מוטלת בספק בשל מספר סיבות: צבא האיחוד כבש את האזור (כחלק ממלחמת האזרחים האמריקנית) וחייליו היו מוצבים בו ומנעו מאנשים בעלי סימפתיה לקונפדרציה מלהצביע (כך קרה שרק רבע מהמצביעים המורשים במחוז אוהיו הצביעו בפועל), חיילים הצביעו פעמים רבות על אף שלא היו תושבי המדינה (כך נטען שבמחוז המפשייר רק 39 מתוך 195 מצביעים היו מצביעים מורשים), ואף בחלקים נרחבים לא התקיימו הצבעות כלל.
ב-13 במאי הממשלה החדשה אישרה סופית את הפיצול. המדינה החדשה ביקשה מהקונגרס להצטרף לאיחוד, וב-31 בדצמבר 1862 אישר נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, את הצטרפות המדינה בחקיקה, בתנאי שהיא תוציא בהדרגתיות את העבדות מחוקתה. בזמן שרבים הרגישו שצירופה של וירג'יניה המערבית כמדינה אינו חוקי ואינו חוקתי. בתגובה טען לינקולן ש"הגוף שהסכים לצירופה של וירג'יניה המערבית הוא הרשות המחוקקת של וירג'יניה", ושצירופה היה הולם וחוקתי.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית עצמה המדינה סבלה פחות באופן יחסי. לאחר שבתחילת המלחמה, בקיץ 1861, פסגת המדינה נכבשה על ידי צבא האיחוד, שליטתו לא התערערה לכל אורכה, למעט ניסיון פריצה באותה שנה על ידי הגנרל רוברט א. לי. עם זאת, המחוזות במזרח המדינה סבלו יותר, כשהשליטה בהם מתחלפת בין צבאות האיחוד והקונפדרציה מספר פעמים.
לאחר מלחמת האזרחים
במהלך תקופת השיקום ומספר עשורים אחריה, וירג'יניה ווירג'יניה המערבית התווכחו בעניין חלוקת החובות של וירג'יניה המאוחדת, ששימשו בעיקר לבניית תשתיות מהן נהנו שתי המדינות, בהן כבישים ותעלות. לאחר שווירג'יניה שילמה כשני שלישים מהחובות, הדבר הובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1915, שם נקבע הסכום הסופי שעל וירג'יניה המערבית לשלם, סכום אותו היא שילמה סופית בשנת 1939.
לאחר תקופת השיקום, וירג'יניה המערבית הייתה המדינה שהרוויחה הכי הרבה ממשאביה, בהם סוגי מינרלים שונים שאת חלקם מכרה לשימוש הממשל הפדרלי של ארצות הברית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 רווחי המדינה אף גדלו עם מציאת האספלט ששימש את תעשיית ארצות הברית כולה ואת ציי העולם. בנוסף לכך, וירג'יניה המערבית הפכה לספקית פחם מרכזית.
גאוגרפיה
וירג'יניה המערבית ממוקמת באזור הרי האפלצ'ים, במזרח ארצות הברית וגובלת בפנסילבניה בצפון, במרילנד בצפון–מזרח, בווירג'יניה במזרח ובדרום, בקנטקי בדרום–מערב ובאוהיו במערב.
ממשל ופוליטיקה
בית המחוקקים של וירג'יניה המערבית מורכב משני בתים:
סנאט – 34 מושבים – 2 נציגים מכל מחוז בחירה לקדנציה של 4 שנים כל אחד, לא חופפים.
בית נבחרים – 100 מושבים – נציג מכל מחוז בחירה, כאשר מחוז בחירה עבור בית נבחרים זה חולק כך שבכל מחוז שמאית מאוכלוסיית המדינה, כ-17,500 איש בערך.
נכון לשנת 2021, למפלגה הרפובליקנית יש רוב בשני הבתים.
המושל, הוא המושל וראש הרשות המבצעת של המדינה. עליו מוטלת החובה לאכוף את חוקי המדינה והסמכות לאשר או להטיל וטו על הצעות חוק שהועברו בבית המחוקקים של וירג'יניה המערבית, לכנס את בית המחוקקים בכל עת. הוא נבחר אחת לארבע שנים ביום הבחירות לנשיאות ארצות הברית, הוא מושבע במהלך ינואר שלאחר מכן.
על המושל יש הגבלה של 2 קדנציות רצופות, אך יכול לשוב להיבחר כמה פעמים שרוצה, כל עוד חלה הגבלה זו.
עד בחירות 2022, המדינה שלחה 3 נציגים לבית הנבחרים של ארצות הברית. נכון ל-2019 שלושת נציגים אלו הם מהמפלגה הרפובליקנית.
החל מבחירות 2022, בעקבות מפקד האוכלוסין של ארצות הברית ושינוי גבולות המחוזות, פחת מספר מחוזות הבחירה הפדרליים במדינה מ-3 ל-2 והמדינה, מבחירות אלה ועד 2030, לכל הפחות, תשלח 2 נציגים לבית הנבחרים של ארצות הברית.
שני הסנאטורים מהמדינה הם הדמוקרט ג'ו מנצ'ין והרפובליקנית שלי מור קפיטו.
כלכלה
וירג'יניה המערבית נחשבת למדינה הענייה ביותר בארצות הברית, עם שיעור עוני של 19%, בהשוואה לשיעור העוני הלאומי של ארצות הברית העומד על כ-13%.
תעשיית הפחם, שעליה הסתמכה כלכלת המדינה בעבר, חוותה ירידה של כ-40% בייצוא בשנת 2013 לבדה. שיעור צמיחת השכר לאזרח ממוצע במערב וירג'יניה הוא הנמוך ביותר בארצות הברית ועומד על כ-1.5%.
דמוגרפיה
בחלוקה על פי מוצא אתני, קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר בווירג'יניה המערבית היא צאצאי הגרמנים, המהווים 18.1% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא האירים (14.4%), ולאחריהם אמריקאים (12.5%) ואנגלים (11.1%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות בווירג'יניה המערבית נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 39% פרוטסטנטים אחרים 31% קתולים 6% מורמונים 2% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות בווירג'יניה המערבית לבנים לא-היספאנים 93.2% שחורים 3.4% היספאנים 1.2% אסייתים 0.7% אמריקאים ילידים 0.2% מעורב 1.5% קבוצות מוצא אתני בווירג'יניה המערבית גרמנים 18.1% אירים 14.4% אמריקאים 12.5% אנגלים 11.1% איטלקים 4.6% הולנדים 2.4% סקוטים 2.3% סקוטים-אירים 2.1% צרפתים 1.8% שפות מדוברות בווירג'יניה המערבית אנגלית 97.8% ספרדית 1% אחר 1.2%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת וירג'יניה המערבית
הערים הגדולות בווירג'יניה המערבית (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 צ'ארלסטון 50,404 צ'ארלסטון 2 הנטינגטון 48,807 הנטינגטון-אשלנד 3 מורגנטאון 31,073 מורגנטאון 4 פארקרסבורג 30,981 5 וילינג 27,790 וילינג המטרופולינים הגדולים בווירג'יניה המערבית (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 הנטינגטון-אשלנד 363,325 מערב וירג'יניה המערבית 2 צ'ארלסטון 222,878 דרום וירג'יניה המערבית 3 וילינג 145,205 מרכז וירג'יניה המערבית 4 מורגנטאון 137,251 צפון וירג'יניה המערבית
סמלי המדינה
סמלי מדינת וירג'יניה המערבית דגל סמל מוטו כינוי דגל וירג'יניה המערביתFlag of West Virginia סמל וירג'יניה המערביתSeal of West Virginia מרכז|130px מרכז|100px "אנשי ההרים תמיד חופשיים""Mountaineers" "מדינת ההר; כמעט גן עדן""Mountain State; Almost Heaven" עץ פרח ציפור חיה אדר הסוכרSugar Maple רודודנדרוןRhododendron קרדינל צפוניNorthern cardinal דוב שחור אמריקניAmerican black bear מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
יום וירג'יניה המערבית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-08-12T19:32:04 |
נבדה | נבדה (באנגלית: Nevada) היא מדינה בארצות הברית הנמצאת במערב היבשת, רובה ככולה בתחום אזור הזמן הפסיפי, למעט עיר אחת שנמצאת באזור זמן ההרים.
השם נבדה לקוח מספרדית ומשמעו "מושלגת", קיצור שם רכס-ההרים שגובל במדינה, סיירה נבדה – "הרים מושלגים".
היסטוריה
בשנת 1850 הכריז הקונגרס של ארצות הברית על הקמת טריטוריית יוטה, שכללה את שטחן של המדינות יוטה, איידהו ונבדה.
בשנת 1859 התגלה קמסטוק לאוד, מרבץ עשיר של זהב וכסף, והוקמה העיר וירג'יניה סיטי בשל הגעתם של כורים רבים ואחריהם גם סוחרים ויזמים לאזור.
ב-2 במרץ 1861 נפרדה נבדה מטריטוריית יוטה ונקראה בשם "נבדה". ב-31 באוקטובר 1864, שמונה ימים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864, הפכה נבדה למדינה ה-36 של ארצות הברית. טריטוריית נבדה הוכרזה כמדינה על אף אוכלוסייתה הקטנה, פחות מ-40,000 תושבים, זאת על מנת לאפשר את ניצחונו של אברהם לינקולן בבחירות וניצחון המפלגה הרפובליקנית בקונגרס, בשל תמיכתם של הכורים במפלגה זו.
גבולות המדינה הנוכחיים נקבעו ב-5 במאי 1866 כאשר צורף למדינה מחוז פה אוטה שהיה בטריטוריית אריזונה, מערבית לנהר הקולורדו, בעקבות גילוי זהב במחוז. אזור זה מהווה היום את מחוז קלארק של נבדה.
87% מאדמות המדינה הם שטחים פדרליים, בשל היות מרבית המדינה מדברית, תופעה שמנעה חלוקת שטחים חקלאיים. הימורים היו חוקיים בנבדה החל מהקמת ערי הכורים הראשונות. הם נאסרו בשנת 1909, אולם בשל הירידה בהכנסות המדינה מכרייה, ולאחר השפל הכלכלי הגדול של שנת 1929, הותרו מחדש במדינה בשנת 1931, מתוך כוונה שההיתר יבוטל לאחר שתתייצב כלכלת המדינה. עם זאת, לאחר ההצלחה הכלכלית של המדינה הוחלט להשאיר את ההימורים חוקיים.
גאוגרפיה
נבדה גובלת בצפונה באורגון ואיידהו, במערבה בקליפורניה, במזרחה ביוטה ובדרום-מזרחה באריזונה. לאורך גבולה של נבדה עם אריזונה זורם נהר הקולורדו, ועליו הוקם סכר הובר.
בירתה של מדינת נבדה היא העיר קרסון סיטי.
בהקמתה נבדה כללה 9 מחוזות. עם הזמן חלק מהמחוזות פוצלו. השינוי האחרון בוצע בשנת 1919 כאשר הוקם מחוז פרשנינג ומספר המחוזות הגיע ל-16.
שטחה של נבדה הוא הררי, וכולל משטחי עשב ומדבריות. המקום הגבוה במדינה הוא פסגת באונדרי (Boundary Peak, "פסגת הגבול") והוא ממוקם כקילומטר מגבול נבדה-קליפורניה, ברכס ההרים הלבנים.
אקלימה של נבדה מדברי יבש. חלקה הדרומי של המדינה נמצא במדבר מוהאבי.
אקלים
נבדה היא המדינה היבשה ביותר בארצות הברית. כמות המשקעים השנתית בה היא בערך 180 מ"מ. רוב האזורים מדבריים וצחיחים, ולמעט עמק לאס וגאס, הטמפרטורות הממוצעות במדינה בקיץ הן C° 22. ביוני 1994 נמדדו הטמפרטורות הגבוהות ביותר במדינה: C° 52. זו הטמפרטורה השלישית הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בארצות הברית כולה אחרי C° 53 שנמדדו באריזונה ו-C° 57 בקליפורניה. ב-1937 נמדדו C° 50- והיו אלו הטמפרטורות הנמוכות ביותר שנמדדו במדינה.
ממשל ופוליטיקה
נבדה היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל מדינת נבדה, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של נבדה וסנאט נבדה, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של נבדה. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא קרסון סיטי.
הרשות המבצעת בנבדה מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
בבית המחוקקים 21 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-42 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נערכות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות.
ב-2018 הפכה נבדה לראשונה בארצות הברית עם רוב נשי בבית המחוקקים שלה: נשים מחזיקות ב-9 מתוך 21 מושבים בסנאט, ועם 23 מתוך 42 חברי האספה הכללית המחוקקת.
בבית המשפט העליון של נבדה שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
נבדה נחשבת למדינה מתנדנדת שאינה נאמנה למפלגה אחת. מאז מערכת הבחירות ב-1992, נתנה נבדה את קולותיה שש פעמים למועמד הדמוקרטי (זכו בה ביל קלינטון, ברק אובמה, הילרי קלינטון וג'ו ביידן) ופעמיים למועמד רפובליקני (זכה בה הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בשתי מערכות הבחירות בהן התמודד).
נבדה כמעט תמיד בוחרת את הנשיא המנצח מאז 1912 עד ל-2012, למעט פעם אחת בשנת 1976, שם בחרו תושבי נבדה במפסיד ג'רלד פורד ולא במנצח ג'ימי קרטר. נתון זה נתן למדינה מעמד של פעמון פוליטי עד 2016, אז העניקו תושבי נבדה את רוב קולותיהם להילרי קלינטון, שהפסידה.
לנבדה 6 קולות (אלקטורליים) – 2 סנאטורים ו-4 חברי בית הנבחרים בבחירות לנשיאות ארצות הברית. הסנאטוריות המייצגות את המדינה הן קתרין קורטז מסטו וג'קי רוזן הדמוקרטיות, ונציגי המדינה בקונגרס הם דינה טייטוס, מארק אמודיי, סוזי לי וסטיבן הורספורד. בשל הגידול המשמעותי באוכלוסיית העיר לאס וגאס קיים הבדל ניכר בעמדות הפוליטיות בין דרומה של נבדה וצפונה. בעוד שחלקה הצפוני של המדינה, בו נמצאת הבירה, שמרני יותר, דרומה של נבדה, בה חיה מרבית האוכלוסייה, רואה באנשי השלטון המתגוררים בצפון כשלטון של מיעוט שמרני על רוב ליברלי יותר בדעותיו.
אלכוהול וסמים
בנבדה חוקי אלכוהול ליברליים מאוד, ומותר למכור אותו 24 שעות ביממה. כמו כן, משנת 2016 עסקים מורשים במדינה יכולים למכור מריחואנה רפואית. שימוש ומכירה של שאר הסמים שאינם אלכוהול מובילים לעונשים קשים. היא נותרה המדינה היחידה שעדיין מקיימת גזר דין מינימלי על צורכי סמים.
עישון
בדצמבר 2006 נכנס לתוקף במדינה "חוק האוויר הפנימי של נבדה נקייה" האוסר עישון במקומות עבודה ובמקומות ציבוריים, אפילו בברים העישון אסור אלא אם כן לא מוגש שם אוכל. עישון מותר בבתי קזינו, חדרי מלון מסוימים, חדרי זנות וחנויות טבק. עסקים רבים נוטים שלא להקשיב לחוק זה ואין אכיפה רחבה על החוק.
פשע
בשנת 2006 שיעור הפשע במדינה היה גבוה ב-24% מהממוצע הארצי, מאז השיעור פחת. פשעי רכוש היוו 85% מכלל הפשע שהיה גבוה ב-21% מהממוצע הארצי, 20.3% היו פשעים אלימים.
כלכלה
התוצר המדינתי הגולמי של מדינת נבדה לשנת 1999 היה 88 מיליארד דולרים. נבדה הייתה בשנה זו במקום ה-32 בין מדינות ארצות הברית בגובה התוצר הלאומי הגולמי.
ההכנסה הממוצעת לנפש לשנת 2000 הייתה 30,529 דולרים לשנה, ובכך ממוקמת מדינת נבדה במקום ה-14 מבין מדינות ארצות הברית. כלכלת המדינה מתבססת על חקלאות ועל תיירות (המבוססת על חיי לילה והימורים). בנבדה יש מספר חדרי מלון לנפש הגדול בין כל מדינות בארצות הברית. על פי איגוד המלונות האמריקאי בנבדה 187,301 חדרי מלון מתוך 584 חדרי מלון (עם 15 חדרים ומעלה). המדינה מדורגת ממש לאחר קליפורניה, טקסס, ניו יורק ופלורידה אך במדינות אלו יש הרבה יותר תושבים מבנבדה. אם לחשב לפי אחוזים, בנבדה יש חדר מלון אחד על כל 14 תושבים הרבה מעל הממוצע הארצי עם חדר מלון לכל 67 תושבים. הגידולים החקלאיים המיוצאים מהמדינה הם בקר, חציר, חלב ומוצריו ותפוחי אדמה. התעשייה העיקרית בנבדה היא מכונות ומוצרי חשמל.
נבדה היא המדינה היחידה בארצות הברית שבה הזנות חוקית, למעט במחוזות ואשו (Washoe) וקלארק (Clark) שם אינה חוקית. אמנם הזנות אינה ענף כלכלי עיקרי במדינה, אך נבדה היא המדינה היחידה בארצות הברית בה הזנות מוסדרת כחוק, ויש עליה רגולציה.
תעשיית ההימורים מהווה חלק משמעותי בכלכלת נבדה. מרכז העיקרי הוא העיר לאס וגאס, אך בתי קזינו קיימים גם בערים נוספות (ג'קפוט)
נכון ל-2014 שיעור האבטלה במדינה עומד על 6.8%.
דמוגרפיה
אוכלוסיית נבדה חוותה צמיחה משמעותית בשנים האחרונות, בעיקר בשל הגירה פנימית מאזורים אחרים בארצות הברית. רוב האוכלוסייה מתגוררת באזורים העירוניים הגדולים, בעיקר בלאס וגאס ורינו. האוכלוסייה בנבדה מגוונת מבחינה אתנית, עם קהילות לטיניות, אסיאתיות ואפרו-אמריקאיות משמעותיות. שיעור הילודה בנבדה גבוה יחסית לממוצע הארצי. למרות שיעור הילודה הגבוה, גם שיעור האוכלוסייה המבוגרת בנבדה גבוה יחסית, בעיקר בשל הגעתם של פנסיונרים.
לפי מפקד האוכלוסין הערכות הן כי ביולי 2019 מספר התושבים הם 3,080,156, עלייה של 45,764 מ-2018, ו-379,605 מ-2010. בנבדה היה את הגידול הכי גבוה בארצות הברית באוכלוסייה בשנת 18–2017. במפקד של 2010 דווח על 6.9% מהאוכלוסייה מתחת לגיל 5, 24.6% מתחת לגיל 18, 12% היו בני 65 ומעלה. נשים מהוות 49.5% מהאוכלוסייה. נבדה היא אחת מהמדינות הריכוזיות ביותר בארצות הברית כאשר 70ֵ% מהאוכלוסייה גרים במחוז קלארק שהוא בעצם האזור המטרופוליני לאס וגאס. עוד 16% גרים סביב העיר רינו. כך שלהוציא שני אזורים אלו, שאר נבאדה דלילת אוכלוסין.
מאז 1950, שיעור האוכלוסייה שנולדה בנבדה מעולם לא הגיע אפילו ל-27%. נכון לשנת 2012 רק 25% מתושבי המדינה נולדו בה, הנתון נמוך ביותר מכל מדינות ארצות הברית. מספר גדול של התושבים הם ילידי קליפורניה הסמוכה מה שגורם לחלקם להחשיב את נבדה כקליפורנית.
קבוצות דתיות בנבדהנוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 20% פרוטסטנטים אחרים 15%קתולים 25%מורמונים 4% נוצרים אחרים 2%דתות אחרותיהודים 2% אחר 4%חסרי סיווג דתי 28% קבוצות גזעיות בנבדה לבנים לא-היספאנים 50.5% היספאנים 16.6% שחורים 8.8% אסייתים 8.1% אמריקאים ילידים 1.1% מעורב 4.7%אחר9.7% קבוצות מוצא אתני בנבדה גרמנים 12.7% אירים 9.8% אנגלים 8.2% איטלקים 6.2% אמריקאים 3.6% צרפתים 2.9% פולנים 2.2% שפות מדוברות בנבדה אנגלית 71.4% ספרדית 20% אחר 8.6%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת נבדה
הערים הגדולות בנבדה (נתוני 2020) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 לאס וגאס 641,903 לאס וגאס 2 הנדרסון 317,610 לאס וגאס 3 רינו 264,165 רינו 4 נורת' לאס וגאס 262,527 לאס וגאס 5 אנטרפרייז 221,831 לאס וגאס 6 ספרינג ואלי 215,597 לאס וגאס 7 סאנרייז מאנור 205,618 לאס וגאס 8 פארדייז 191,238 לאס וגאס 9 ספארקס 108,445 רינו 10 קרסון סיטי 58,639 המטרופולינים הגדולים בנבדה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 לאס וגאס 2,079,681 דרום נבדה 2 רינו 443,990 צפון נבדה
השכלה
בנבדה פועלות האוניברסיטאות והמכללות הבאות:
מכללת סיירה נבדה
האוניברסיטאות והמכללות של נבדה:
אוניברסיטת נבדה, לאס וגאס
אוניברסיטת נבדה, רינו
מכללת מדינת נבדה בהנדרסון
המכללה הקהילתית של דרום נבדה
מכללת האגן הגדול
מכללה קהילתית טראקי מדוז
מכללה קהילתית נבדה המערבית
סמלי המדינה
סמלי מדינת נבדה דגל סמל מוטו כינוי דגל נבדהFlag of Nevada סמל נבדהSeal of Nevada מרכז|130px מרכז|100px "הכל למען מדינתנו""All For Our Country" "מדינת הכסף""Silver State" עץ פרח ציפור חיה אורן חד-מחטיSingle-leaf Pinyon לענה משוננתSagebrush כחל ההריםMountain bluebird כבש גדול-קרנייםBighorn sheep מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות נבדה
יום נבדה
קישורים חיצוניים
סמלי מדינת נבדה
מדוע נבדה הפכה למדינה?
תמונות מנבדה
מנהל האוכלוסין של ארצות הברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-08-24T05:05:17 |
נברסקה | נברסקה (באנגלית, משפה ילידית: Nebraska ) היא מדינה באזור המישורים הגדולים שבארצות הברית. בעבר נחשבה המדינה חלק מהמדבר האמריקאי הגדול, אולם כיום מרבית שטחי המדינה הם שטחים חקלאיים מעובדים.
מקור השם
מקור שמה של המדינה במילה אינדיאנית בשפת שבט אוטו שפירושהּ "מים שטוחים", השם שבו קראו הילידים לנהר פלאט, הזורם דרך המדינה ושקיבל את שמו מהתרגום לצרפתית של השם האינדיאני.
היסטוריה
חוק קנזס נברסקה שנחקק ב-30 במאי 1854 הקים את טריטוריית נברסקה ואת טריטוריית קנזס. החוק קבע שלמרות שהשטח הוא צפוני מקו הרוחב '36°30 (פשרת מיזורי), בשתי הטריטוריות תהיה "ריבונות העם", והן יחליטו האם לאסור או להתיר את העבדות בשטחיהן. על נברסקה לא היה ויכוח – היה זה שטח צפוני שכלל לא ראוי לחקלאות (וממילא, לעבדות), ולכן תומכי העבדות ויתרו מראש על המדינה הזאת. בירת הטריטוריה הייתה אומהה, וגודלה, בהתחלה, היה גדול בהרבה מהיום – היא כללה גם את כל השטח שעליו ניצבות היום המדינות: דקוטה הדרומית, דקוטה הצפונית, ויומינג, ומונטנה.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 החלה התיישבות חקלאית נרחבת בעקבות שנתן אדמה פדרלית בחינם לכל מתיישב שהגיע אליה. בשל מחסור בעצים במדינה בנו המתיישבים הראשונים את בתיהם מבוץ.
בשנת 1867 הפכה נברסקה למדינה ה-37 של ארצות הברית. עם הפיכת הטריטוריה למדינה עברה בירתה לעיר לנקסטר, ששמה שונה ללינקולן על שמו של הנשיא אברהם לינקולן שנרצח שנתיים קודם לכן.
"הבריחה מהסְפַר"
נברסקה, בדומה ליתר מדינות המערב התיכון (קנזס, אוקלהומה, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית וכן איווה) סובלת בשנים האחרונות מעזיבת הסְפַר – ב-89% מערי הספר במדינה יש פחות מ-3,000 תושבים, ובמאות מהן פחות מ-1,000 תושבים.
בין השנים 1996–2004 איבדו ערי הספר במדינה למעלה ממיליון תושבים – רובם בעלי תואר אוניברסיטאי, אשר עזבו את עריהם ועברו לערים הגדולות.
המדינה מנסה לעצור "בריחת ספר" זו באמצעות הקלות מס.
גאוגרפיה
מדינת נברסקה גובלת בדקוטה הדרומית שמצפון לה, באיווה ובמיזורי שממזרח לה, מעבר לנהר מיזורי, בקנזס שמדרום לה, בקולורדו שמדרום מערב לה, ובוויומינג שממערבה לה.
במדינה 93 מחוזות.
המדינה מחולקת לשני אזורים גאוגרפיים עיקריים – מישורי האדמה החרוצה והמישורים הגדולים.
חלקה המזרחי של המדינה "נחרש" למעשה על ידי קרחונים שחרצו את האדמה בעידן הקרח האחרון.
המישורים הגדולים משתרעים על ארבע החמישיות המערביות של המדינה.
נקודת פנורמה, שגובהה 1,653 מטרים, היא הנקודה הגבוהה במדינה.
אקלים
בנברסקה מצויים שני אזורי אקלים: החלק המזרחי של המדינה מאופיין באקלים יבשתי ממוזג, בעוד שמערב המדינה מאופיין באקלים ערבתי יבש.
הטמפרטורה הממוצעת דומה בכל רחבי המדינה, אך המדינה מאופיינת בהבדלים משמעותיים בכמות המשקעים הנופלים בחלקיה השונים – 800 מילימטר גשם במזרח המדינה לעומת 350 מילימטר גשם במערבה.
נברסקה נמצאת באזור המכונה סמטת הטורנדו וסופות אלה נפוצות במדינה כמו גם סופות רעמים בחודשי האביב והקיץ.
ממוצע טמפרטורות ומשקעים בנברסקה:
לינקולן חודש טמפרטורה (C°) משקעים ממוצע מקסימלי מינימלי ינואר 5.9− 0.2 12.2− 14 מ"מ פברואר 3.0− 3.3 9.4− 18 מ"מ מרץ 3.7 10.2 2.9− 53 מ"מ אפריל 10.9 18.0 3.8 70 מ"מ מאי 16.7 23.4 10.0 99 מ"מ יוני 22.5 29.3 15.7 99 מ"מ יולי 25.7 32.2 19.1 81 מ"מ אוגוסט 23.9 30.4 17.4 87 מ"מ ספטמבר 18.5 25.1 11.8 88 מ"מ אוקטובר 12.0 19.3 4.7 54 מ"מ נובמבר 3.8 10.1 2.6− 32 מ"מ דצמבר 3.6− 2.1 9.2− 22 מ"מ שנתי 10.5 17.0 3.9 718 מ"מ סקוטסבלאף חודש טמפרטורה (C°) משקעים ממוצע מקסימלי מינימלי ינואר 3.9− 3.3 11.2− 13 מ"מ פברואר 1.0− 6.4 8.4− 12 מ"מ מרץ 2.3 10.2 5.5− 28 מ"מ אפריל 8.1 16.3 0.3− 40 מ"מ מאי 13.6 21.6 5.4 70 מ"מ יוני 19.6 27.8 11.5 67 מ"מ יולי 23.4 32.1 14.8 52 מ"מ אוגוסט 22.0 30.7 13.3 27 מ"מ ספטמבר 16.3 25.1 7.5 28 מ"מ אוקטובר 9.8 18.6 0.9 21 מ"מ נובמבר 2.4 10.1 5.3− 16 מ"מ דצמבר 3.2− 4.2 10.6− 14 מ"מ שנתי 9.2 17.2 1.1 388 מ"מ
משפט וממשל
הרשות המחוקקת
נברסקה היא המדינה היחידה מבין מדינות ארצות הברית בה קיים בית מחוקקים אחד בלבד – בית המחוקקים של נברסקה, מאז שנת 1934. המעבר לשיטת בית מחוקקים אחד נבע מהתפיסה ששיטה של שני בתים מהווה כפל בירוקרטיה. הזרז לשינוי היה רצון לחסוך בתקציב בעת השפל הכלכלי הגדול. בהשוואה למדינות אחרות בעולם, נברסקה ייחודית בכך שבחרה לבטל דווקא את הבית התחתון ולא את הבית העליון.
בית המחוקקים של נברסקה, שנקרא סנאט עד 1934, מכונה "בית המחוקקים" ("Legislature") וכן ה"חד-בתי" ("Unicameral"), אולם חבריו עדיין מכונים "סנטורים" ולא "נציגים", "צירים" וכדומה. בית מחוקקים זה הוא גם היחיד בארצות הברית שחבריו נבחרים בבחירות לא-מפלגתיות: לצד שמם של המועמדים לבחירות בפתקי ההצבעה לא מופיעה השתייכותם המפלגתית, ומשרות יושב ראש הבית וראשי הוועדות אינן נקבעות לפי מפתח מפלגתי.
בית המחוקקים של נברסקה כולל 49 חברים בלבד, והוא הקטן ביותר מבין הרשויות המחוקקות של מדינות ארצות הברית.
ייחוד נוסף של בית מחוקקים זה הוא שנחוץ לו רוב של שלוש חמישיות בלבד לשם הטלת וטו על החלטות המושל, ולא שני שלישים כמו ביתר המדינות.
בחירות כלל ארציות
מאז שנת 1991 נבחרים שנים מחמשת האלקטורים בבחירות כלל מדינתיות, והשלושה האחרים ניתנים למועמד שזוכה במספר הקולות הגבוה ביותר בכל אחד משלושת מחוזות הבחירה המרכיבים את המדינה.
כלכלה
מחלקת הסטטיסטיקה הכלכלית של ארצות הברית מעריכה את התוצר המדינתי הגולמי של מדינת נברסקה בשנת 2010 ב-89 מיליארד דולר. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנת 2004 הייתה $31,339 (מקום 25 מבין מדינות ארצות הברית).
למרות תהליכי עיור, החקלאות ממשיכה להיות עמוד תווך כלכלי וחברתי חשוב במדינה. רבים מתושבי הכפר עוסקים בחקלאות או בתעשיות הקשורות אליה.
עיקר כלכלת המדינה מתבססת על חקלאות ובעיקר על ענפי ייצור בשר בקר, חזיר, גידולי תירס וסויה.
כמו כן מייצרים במדינה מכולות משא ומוצרי תקשורת. המיליארדר וורן באפט, האיש השלישי בעושרו בעולם (2012), מתגורר באומהה, ובה שוכן מטה חברת ההשקעות ברקשייר האת'וויי שבשליטתו.
דמוגרפיה
נברסקה היא אחת המדינות הפחות צפופות בארצות הברית, עם רוב האוכלוסייה מרוכזת באזורים העירוניים הגדולים כמו לינקולן ואומהה. מבחינת גיל, האוכלוסייה בנברסקה מתאפיינת בהזדקנות הדרגתית, עם ירידה בשיעור הצעירים ועלייה בשיעור האוכלוסייה המבוגרת.
האוכלוסייה בנברסקה מורכבת בעיקר מצאצאי מהגרים אירופאים, בעיקר מגרמניה, אירלנד, צ'כיה וסלובקיה. קיימות גם קהילות אינדיאניות היסטוריות, וכן אוכלוסייה אפרו-אמריקאית שגדלה בעשורים האחרונים.
תושבי נברסקה נוטים להיות שמרנים מבחינה חברתית ופוליטית, ומעריכים ערכים כמו עצמאות, קהילתיות ואמונה דתית.
המפלגה הרפובליקנית שולטת בפוליטיקה של נברסקה במשך עשרות שנים. ערכים שמרניים, דגש על זכויות המדינות, התנגדות להרחבת התערבות הממשלה, ותמיכה בחקלאות ובקניין פרטי מאפיינים את הבוחרים הרפובליקנים במדינה.
נושאים כמו זכויות נשיאת נשק, הפלות, חינוך, מיסים ורגולציה ממשלתית הם נושאים מרכזיים במערכת הפוליטית של נברסקה.
לאוכלוסייה הכפרית, שעדיין מהווה אחוז ניכר מהאוכלוסייה, יש השפעה משמעותית על העמדות הפוליטיות במדינה. ערכים כפריים, תמיכה בחקלאות, והתנגדות לשינויים חברתיים מהירים מקבלים ביטוי בבחירות.
במרכז נברסקה ממוקמת מונווי, עיירה בה מתגורר בן אדם בודד.
קבוצות דתיות בנברסקה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 25% פרוטסטנטים אחרים 26% קתולים 23% מורמונים 1% דתות אחרות בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות בנברסקה לבנים לא-היספאנים 82.1% שחורים 4.5% היספאנים 9.2% אסייתים 1.8% אמריקאים ילידים 1.1% מעורב 2.2% קבוצות מוצא אתני בנברסקה גרמנים 39.4% אירים 14% אנגלים 9.2% צ'כים 5% שוודים 4.8% אמריקאים 4.4% פולנים 3.5% צרפתים 2.9% דנים 2.7% איטלקים 2.7% נורווגים 2% שפות מדוברות בנברסקה אנגלית 89.6% ספרדית 6.8% אחר 3.6%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת נברסקה
הערים הגדולות בנברסקה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אומהה 434,353 אומהה-קאונסיל בלאפס 2 לינקולן 268,738 לינקולן 3 בלוויו 53,663 אומהה-קאונסיל בלאפס 4 גרנד איילנד 50,550 גרנד איילנד המטרופולינים הגדולים בנברסקה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אומהה-קאונסיל בלאפס 904,421 מזרח נברסקה 2 לינקולן 318,945 מזרח נברסקה 3 סו סיטי 168,806 מזרח נברסקה 4 גרנד איילנד 84,755 מרכז נברסקה
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
מערכת האוניברסיטאות של אוניברסיטת נברסקה
אוניברסיטת נברסקה לינקולן
אוניברסיטת נברסקה קירני
אוניברסיטת נברסקה אומהה
המרכז הרפואי של אוניברסיטת נברסקה
מערכת המכללות של מדינת נברסקה
המכללה המדינתית צ'דרון
המכללה המדינתית פרו
המכללה המדינתית וייןמכללות ואוניברסיטאות פרטיות
אוניברסיטת בלוויו
אוניברסיטת גרייס
אוניברסיטת וסליאן נברסקה
אוניברסיטת קונקורדיה
אוניברסיטת קרייטון
המכללה הכנסייתית נברסקה
המכללה הלותרנית מידלנד
המכללה המתודיסטית נברסקה
יוניון קולג' לינקולן
מכללת דאנה
מכללת דוואן
מכללת הסטינגס
מכללת התנ"ך עמק פלאטה
מכללת יורק נברסקה
מכללת סנט מרי
מכללת קלרקסוןאיגוד המכללות הקהילתיות של נברסקה
המכללה הקהילתית סנטרל
המכללה השבטית ליטל פריסט
המכללה הקהילתית מטרופוליטן
המכללה הקהילתית מיד פליינס
המכללה הקהילתית נברסקה אינדיאן
המכללה הקהילתית נורת'איסט
המכללה הקהילתית סאות'איסט
המכללה הקהילתית מערב נברסקה
ספורט
קבוצות ספורט מקצועיות
לינקולן קפיטולס – ליגת הכדורגל הפנימית הלאומית
כלבי המלח של לינקולן – ליגת כדור הבסיס הנמוכה
רעם לינקולן – איגוד הכדורסל האמריקאי
אבירי אומה אק-סר-בן – ליגת ההוקי האמריקאית
בקר אומהה – איגוד הכדורגל המקורה
אומהה רויילס – ליגת חוף האוקיינוס השקט (ליגת הכדורסל התחתונה)
קבוצות ספורט של מכללות:
הציפורים הכחולים של קרייטון
נברסקה קורנהסקרס
יו אן או מבריקס – הוקי קרח איגוד הוקי המכללות המרכזי)
סמלי המדינה
סמלי מדינת נברסקה דגל סמל מוטו כינוי דגל נברסקהFlag of Nebraska סמל נברסקהSeal of Nebraska מרכז|130px מרכז|100px "שוויון בפני החוק""Equality before the law" "מדינת קולפי התירס""Cornhusker State" עץ פרח ציפור חיה צפצפה משולשתPopulus deltoides מטה זהבGoldenrod עפרוני מערביWestern meadowlark אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
לקריאה נוספת
אנטוניה שלי, וילה קאתר, תרגום ע. ארבל, עם עובד 1952
קישורים חיצוניים
אתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית – מדינת נברסקה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1867 | 2024-09-01T01:22:38 |
משפטים - מונחים | עקרונות יסוד: המערכת המשפטית מוקפת בעקרונות יסוד בלתי כתובים. עקרונות אלו הם כללים נורמטיביים מקובלים של צדק, הגינות והוגנות. הם מחייבים את המערכת המשפטית כולה ובהיעדר חוקה הם הערכים העליונים של משפט המדינה.
נורמה משפטית: נורמה בעלת שני תנאים מצטברים.
1. ניתנת לאכיפה (גם אכיפה בדיעבד והטמעת נורמה, נחשבת אכיפה לעניין זה).
2. מאחורי הנורמה עומדת מדינה/חברה.
פסק דין: טקסט משפטי שניתן על ידי ערכאה שיפוטית.
חוקה: החוקה כוללת את עקרונות היסוד של המשטר במדינה, ואת זכויות האדם הבסיסיות המובטחות לתושביה. לחוקה מעמד מעל לחוק, וניתן לפסול חוק העומד בסתירה לחוקה.
חוק: נורמה שנקבעה באופן רשמי על ידי בית המחוקקים, נוסחה ונכתבה באופן אחיד וברור.
פקודה: חקיקה ראשית בידי מועצת המדינה הזמנית, או לפניה.
חוק יסוד: חוק שהוא חלק ממכלול החוקים שנועד להרכיב את החוקה של מדינת ישראל.
חקיקת משנה: חקיקה שאיננה בגדר חוק, כלומר היא לא אושרה בכנסת בשלוש קריאות, אלא נעשתה על ידי גורמים של הרשות המבצעת: שרים, פקידים בכירים וכדומה, מכוח הסמכות שהוענקה להם בחוקים המתאימים.
"רשומות": העיתון הרשמי של מדינת ישראל, בו מתפרסמות מעת לעת הודעות רשמיות שונות וכן נוסח החקיקה בישראל, עם היווצרה. ברשומות קבצים אחדים:
הצעות חוק: בו מתפרסמות הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת ודברי הסבר הנוגעים להן.
ספר החוקים: בו מתפרסמים חוקים שאושרו באופן סופי בכנסת.
קובץ התקנות: בו מתפרסמת חקיקת משנה: תקנות, צווים וכללים.
ילקוט הפרסומים: בו מתפרסמות הודעות מנהליות של מוסדות המדינה, בהתאם לסמכויות שהוענקו להם בחקיקה ובחקיקת משנה.
נוסח משולב: נוסח המכיל את כל השינויים שחלו בחוק מסוים מכוח חקיקה, לאחר סידור ועריכה.
נוסח חדש: גרסה עברית לחוק מימי המנדט.
חוזה: ביטוי משפטי להסכמה הנובעת ממפגש רצונות בין שני צדדים כשירים. הסכמה זו מוכרת על ידי החוק, וניתנת לאכיפה על ידי בית המשפט.
דיני המעמד האישי: משפט שכלליו תלויים בדתו של האדם. כולל את דיני המשפחה ודיני הירושה.
ענפי המשפט הציבורי:
משפט חוקתי: המשפט העוסק ביחסים בין רשויות השלטון, זכויות האדם וכללי התחולה וההסמכה של נורמות בדרגות חקיקה שונות.
משפט מנהלי: ענף המשפט העוסק בפעולתן הסדירה של הרשויות, בדרכים בהן מגיעה רשות לקבלת החלטה, ובסעדים המוקנים למי שנפגע מהחלטת הרשות. כולל בתוכו ענף מיוחד בשם דיני מכרזים.
משפט פלילי: המשפט המסדיר את חיי החברה, באמצעות קביעה כי התנהגויות מסוימות אינן חוקיות, בהתאם לכללי עשה ולא תעשה. אדם המפר כללים אלה עלול לעמוד לדין ולהיענש, בהתאם לעונשים הקבועים בחוק.
דיני מיסים: המשפט המסדיר את המיסוי בארץ.
משפט צבאי: נורמות משפטיות המיוחדות למערכת הצבאית.
ענפי המשפט האזרחי:
דיני חוזים: המשפט העוסק בחיובים רצוניים, הנובעים מקיומו של חוזה בין הצדדים.
דיני הנזיקין: המשפט העוסק בחיובים שאינם רצוניים, הנוצרים בעקבות "מפגש" בין הצדדים שבעקבותיו נגרם נזק למי מן הצדדים.
דיני קניין: המשפט העוסק בשיוך של נכס מסוים לבעלים של אותו הנכס ובזכויות הנובעות משיוך זה.
דיני קניין רוחני: המשפט העוסק בקניין בנכסים שאינם מוחשיים, כגון זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, סודות מסחריים ומדגמים.
דיני לשון הרע: המשפט העוסק בזכותו של אדם לשם טוב.
דיני עשיית עושר ולא במשפט: המשפט העוסק ברווח בלתי הוגן של אחד על חשבונו של האחר.
דיני עבודה: המשפט המסדיר את העבודה ואת יחסי העבודה.
המשפט המסחרי כולל מספר מערכות דינים העוסקות בתאגידים מסחריים:
דיני תאגידים: ענף המשפט המסדיר ישויות משפטיות מלאכותיות כגון חברה, עמותה, אגודה שיתופית ומלכ"ר. ענף זה מגדיר את בעלי התפקידים המרכיבים את הגופים האלה, מסדיר את היחסים ביניהם וקובע את הנורמות החלות עליהם.
דיני ניירות ערך: המשפט המסדיר את שוק ניירות הערך ואת הכללים החלים על השחקנים שבתוכו.
דיני הגבלים עסקיים: ענף המשפט האוסר פעולות מסחריות המגבילות את התחרות במשק.
משפט בינלאומי: ענף המשפט העוסק בסוגיות החורגות מגבולותיה של מדינה אחת. נחלק לשניים
המשפט הבינלאומי הפרטי: מגדיר מערכות יחסים משפטיים בין פרטים ממדינות שונות, בסוגיות הקשורות בענפי המשפט האזרחי.
המשפט הבינלאומי הפומבי: מגדיר את מערכות היחסים המשפטיות בין מדינות.
משפט פרוצדורלי: עוסק באופן התנהלותה של המערכת המשפטית:
דיני ראיות: הכללים העוסקים בקבילותן של ראיות.
הדיון האזרחי: הענף המשפטי העוסק בפרוצדורה שבמסגרתה מנוהלת תביעה אזרחית בבתי המשפט.
הדיון הפלילי: ענף משפטי העוסק בהליכים הפרוצדורליים במסגרתם המשטרה והפרקליטות מנהלות חקירה ותביעה פלילית.
אתיקה: ענף המשפט העוסק בכללים המיוחדים לבעלי מקצועות שונים. בעיקר מפותחים במשפט כללי האתיקה המשפטית וכללי האתיקה הרפואית. כללי האתיקה העיתונאית אינם כללים משפטיים, אלא התחייבות מרצון של עיתונאים הבוחרים בכך.
תורת המשפט
פוזיטיביזם משפטי: אסכולה בתורת המשפט המודרנית ובפילוסופיה של החוק, שטענותיה העיקריות הן כי החוק נוצר על ידי בני אנוש, ואין קשר הכרחי או אינהרנטי בין החוק ובין המוסר.
משפט הטבע: אסכולה בתורת המשפט, שבבסיסה עומדת העמדה כי מתקיים חוק טבעי, נצחי, לא משתנה, אימננטי. קיומו נובע מתוך רציונליות שניתנת להסקה מתוך הטבע, והטבע משקף את החוכמה האלוהית.
ריאליזם משפטי: אסכולה בתורת המשפט, הגורסת כי המשפט הוא יצירה חברתית, והדרך היחידה לעסוק במשפט היא בתוך ההקשר החברתי של תפקוד המשפט. גישה זו יוצאת כנגד התפיסה המקובלת, הגורסת כי המשפט הוא מעין מדע ויש בו עקרונות שאינם משתנים עם הזמנים.
הגישה הביקורתית למשפט: הגישה שבבסיסה עומדת ההנחה שהעולם המשפטי הוא מעשה ידי אדם ובבסיסו ערכים, אמונות ואינטרסים. התפיסה הביקורתית גורסת שיש לחשוף את ההנחות הללו ולבארן מתוך מגמה להביא לשינוי הסדר החברתי, כלכלי, משפטי.
הגישה האכסיסטנציאלית למשפט: גישה שגורסת שהמשפט לא צריך להתנהל על פי נורמות וערכים קבועים מראש. לפי גישה זו כל מקרה צריך להבחן לגופו, לאור נסיבותיו המיוחדות, ויש להגיע להכרעה הצודקת ביותר, מבלי להתחשב בנורמות משפטיות ותקדימים קבועים מראש.
שיטות משפט:
המשפט המקובל: שיטת משפט המהווה חלק ניכר ממשפטן של ארצות רבות, במיוחד אלו החברות בחבר העמים הבריטי או שהיו בעבר תחת שלטונה של בריטניה. המשפט המקובל כולל בתוכו עקרונות רבים המהווים חוק לא סטטוטורי, דהיינו חוק שלא נתקבל על ידי פרלמנט.
המשפט הקונטיננטלי: משפטן של מדינות אירופה היבשתית. מתאפיין בקודיפיקציה של החוק, דהיינו שימוש בקובצי חוקים ארוכים ומפורטים האמורים להסדיר תחום משפטי מסוים באופן מקיף.
השיטה האדברסרית: שיטת משפט (המקובלת לרוב בארצות המשפט המקובל) בה לשופט תפקיד פסיבי בהליכי המשפט, הצדדים מביאים בפניו את הטיעונים ואת הראיות, והוא מחליט על סמך החומר המובא בפניו על ידי הצדדים.
השיטה האינקוויזיטורית: שיטת משפט (המקובלת לרוב בארצות המשפט הקונטיננטלי) בה לשופט תפקיד אקטיבי בחקירת המקרה, במציאת ראיות, ובחקירת העדים.
חוק קאזואיסטי : חוק המנוסח כמתייחס למקרה מסוים (אירוע, "קייס" ומכאן המילה "קאזואסיטי", וכולל בתוכו פסוקית תנאי. "אם"... "אזי"...).
הרמוניזציה: תהליך בו מדינות שונות מאמצות חקיקה משותפת.
פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודה שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו, ואם ציית לה - חלה עליו אחריות פלילית לתוצאות מעשהו.
*
*
קטגוריה:מונחונים | 2023-04-02T02:10:41 |
ניו ג'רזי | ניו ג'רזי (באנגלית: New Jersey) היא מדינה בארצות הברית. המדינה, השוכנת בחוף המזרחי, היא אחת המדינות הקטנות בשטחן באיחוד והצפופה במדינות ארצות הברית. היא קרויה על שם האי ג'רזי שבאיי התעלה. ניו ג'רזי היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות, אשר מרדו בשלטון הבריטי במהפכה האמריקנית, והקימו את ארצות הברית.
היסטוריה
עד המהפכה האמריקאית
המתיישבים הראשונים שהתיישבו באזור ניו ג'רזי עשו זאת, ככל הנראה, בתום עידן הקרח, בסביבות שנת 10,500 לפנה"ס. מתיישבים אלה היו ככל הנראה תרבות של ציידים נוודים. ההתיישבות הראשונה המתועדת בכתב היא התיישבות של מתיישבים אירופאים. בשנת 1497 ראה המגלה האיטלקי ג'ון קבוט את חופי ניו ג'רזי. ג'ובאני דה וראצאנו עבר לאורך החוף בשנת 1524 אולם לא נחת על החוף.
המגלה אשר מיפה את החופים של המדינה היה הנרי הדסון בשנת 1609. ב-4 בספטמבר 1609 נחת הדסון בכף מיי והיה האירופאי הראשון שדרך על חופי המדינה. הדסון חקר את מפרץ דלאוור, ומיפה את חופי המפרץ כאזור נוח להתיישבות. באותה עת התגוררו בשטח המדינה בני שבט הלנאפי.
ההתיישבות האירופאית הראשונה במדינה הייתה התיישבות של מתיישבים פינים ושוודים, אשר בשנת 1638 הקימו את פורט אלפסבורג ששימשה מרכז מסחרי אזורי באותה עת. בהמשך, ניו ג'רזי הפכה למושבה הולנדית, כחלק ממושבת הולנד החדשה שכללה את "אמסטרדם החדשה" (Nieuw Amsterdam) - כיום ניו יורק. אף שההולנדים לא הכירו בבעלות האינדיאנים על השטחים, הם רכשו את האדמות עליהם הם התיישבו (בין היתר את האי מנהטן). בשנת 1664 הפכה ניו ג'רזי לשטח אנגלי עם כניסת צי אנגלי בפיקודו של הקולונל ריצ'רד ניקולס למפרץ ניו יורק וכיבוש המושבה ההולנדית כמעט ללא התנגדות.
לאחר מלחמת האזרחים האנגלית חולקו המושבות של אנגליה באמריקה בין המלך צ'ארלס הראשון לאחיו, לימים המלך ג'יימס השני; ניו אינגלנד נותרה בידי צ'ארלס, ואילו אזור מרילנד וניו ג'רזי הועברו לג'יימס. ג'יימס העניק את שטח מדינת ניו ג'רזי לשני אצילים שהיו נאמנים לבית המלוכה במהלך מלחמת האזרחים: סר ג'ורג' קרטרט והלורד ג'ון ברקלי.
ממוזער|250px|אוניברסיטת ראטגרס שנוסדה בשנת 1766 כ"מכללת המלכה".
ברקלי מכר מחצית מהמושבה שלו ב-18 במרץ 1673 לקבוצה של קווקרים, בראשות ויליאם פן שביקשו להתיישב באזור. ניו ג'רזי חולקה לשתי מושבות - ג'רזי המערבית וג'רזי המזרחית. חלוקה זו הייתה בתוקף בין 1674–1702, עת אוחדו המושבות ומונה מושל מטעם בית המלוכה לשלוט עליהן.
המהפכה האמריקאית
ניו ג'רזי הייתה אחת מ-13 המושבות שמרדו נגד השלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקאית.
ב-2 ביולי 1776, יומיים לפני שהקונגרס הקונטיננטלי השני הכריז על עצמאות ארצות הברית משלטון בריטניה, הכריז קונגרס המושבה על עצמו כבית המחוקקים של המדינה, וקיבל את חוקת המדינה. אולם על מנת למנוע מתחים פנימיים בין תומכי ההישארות תחת שלטון בריטניה לבין תומכי העצמאות הכריז הקונגרס כי אם ניו ג'רזי תגיע להסכמה עם בריטניה, החוקה לא תהיה בת תוקף.
נציגי ניו ג'רזי בקונגרס: ריצ'רד סטוקטון, ג'ון וית'רספון, פרנסיס הופקינסון, ג'ון הארט ואברהם קלרק חתמו על הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית נערכו מספר קרבות במדינה, והיא עברה מידי המורדים לצבא הבריטי ושוב לידי המורדים מספר פעמים. בשל קרבות חשובים אלה מכונה המדינה "צומת הדרכים של המהפכה" ("The Crossroads of the Revolution"). ב-25 בדצמבר 1776 חצה ג'ורג' וושינגטון עם הצבא הקונטיננטלי את נהר הדלאוור ותקף את הכוחות ההסיאנים הבלתי מוכנים שהיו בטרנטון (קרב זה מכונה כיום "קרב טרנטון"). ב-3 בינואר 1777 זכו כוחות האמריקאים בניצחון נוסף בקרב טרנטון השני, והביסו את הפרשים של קורנוואליס. זמן קצר לאחר מכן הפתיע וושינגטון את הכוחות הבריטיים בפרינסטון וכבש את העיר. בקרב מונמאות' לא הצליחו כוחותיו של וושינגטון להביס את כוחותיו של הנרי קלינטון.
בשנת 1783 התכנס הקונגרס הקונטיננטלי באולם נאסאו שבאוניברסיטת פרינסטון ובכך הפכה פרינסטון לבירת ארצות הברית למשך ארבעה חודשים.
ניו ג'רזי הייתה המדינה השלישית שאשררה את חוקת ארצות הברית, שהייתה מאוד פופולרית בניו ג'רזי מכיוון שאסרה על מדינות ניו יורק ופנסילבניה להטיל מכסים על סחורות מניו ג'רזי, אבל התירה לניו ג'רזי להטיל מכסים על סחורות שיובאו למדינה מאירופה. ב-20 בנובמבר 1789 הייתה ניו ג'רזי המדינה הראשונה שאשררה את מגילת הזכויות של ארצות הברית.
חוקת המדינה משנת 1776 נתנה זכות הצבעה לכל אזרחי המדינה שהיו להם נכסים מעל סכום מסוים. בפועל, החוקה נתנה זכות הצבעה לנשים ושחורים, אך לא לנשים נשואות שבאותה עת לא יכלו להיות בעלים על נכסים היות שכל נכסי המשפחה נרשמו על שם הבעל. בשנת 1807 העביר הקונגרס המדינתי חוק שפירש את החוקה כך שזכות ההצבעה תחול רק על גברים לבנים.
המאה ה-19
ב-15 בפברואר 1804 הייתה ניו ג'רזי האחרונה ממדינות הצפון שהחליטה על ביטול העבדות. ביטול זה לא היה מיידי, והחוק קבע תקופת זמן וביטול חלקי של העבדות. עם תום מלחמת האזרחים האמריקנית נותרו בניו ג'רזי כתריסר עבדים. עם זאת, ניו ג'רזי סרבה בתחילה לאשרר את התיקונים לחוקה האוסרים על עבדות בכל שטחי ארצות הברית.
במהלך מלחמת האזרחים לא נערכו קרבות בשטח המדינה, אולם כ-80,000 מתושבי המדינה נלחמו עם כוחות הצפון.
בשנת 1844 נחקקה חוקת המדינה השנייה, והמחוזות של המדינה הפכו אזורי בחירה עבור סנאט המדינה.
במהלך המהפכה התעשייתית הפכה העיר פאטרסון למרכז תעשייתי. כלכלת המדינה עברה מבסיס חקלאי לבסיס תעשייתי, בעיקר ייצור טקסטיל, והתחבורה במדינה השתפרה עם הנחת מסילות ברזל וייסוד קווי ספינות קיטור.
המאה ה-20
במהלך שנות ה-20 צמחה כלכלת המדינה, אולם הכלכלה נפגעה בצורה קשה בשפל הכלכלי הגדול.
בשנות ה-30 איפשרה המדינה לקבצנים לקבץ נדבות ברחובות במקום להשתמש בתקציב המדינה לשפר את המצב הקשה.
במהלך שתי מלחמות העולם הפכה ניו ג'רזי למרכז תעשייתי, ולמרכז לבניית ספינות מלחמה. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלה הצפלין הינדנבורג באש ליד לייקהרסט.
בשנות ה-60 אירעו במדינה מספר מהומות על רקע גזעי, הראשונה שבהם ב-2 באוגוסט 1964, ומספר מהומות נוספות בשנת 1967 ו-1971.
בשנת 2012 בין התאריכים 23/10/12-25/10/12 פגעה סופת ההוריקן סנדי במדינת ניו ג'רזי, בסופה נספו עשרות בני אדם ונגרם נזק לרכוש במיליארדי דולרים.
גאוגרפיה
ניו ג'רזי גובלת בצפונה במדינת ניו יורק, במזרחה באוקיינוס האטלנטי, בדרומה בדלאוור ובמערבה בפנסילבניה.
ניו ג'רזי מחולקת לשלושה אזורים גאוגרפיים: ניו ג'רזי הצפונית, המרכזית והדרומית. ניו ג'רזי הצפונית מהווה חלק ממטרופולין העיר ניו יורק, ותושבי האזור מיוממים לניו יורק (עובדים במהלך היום בניו יורק ושבים בלילה לבתיהם). מרכז ניו ג'רזי הוא אזור פרוורי ברובו, בעוד שדרום ניו ג'רזי מהווה חלק ממטרופולין פילדלפיה שבפנסילבניה.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|וודרו וילסון, מושל ניו ג'רזי והנשיא ה-28 של ארצות הברית
בירת מדינת ניו ג'רזי היא העיר טרנטון. מושל המדינה הנוכחי הוא פיל מרפי מהמפלגה הדמוקרטית.
מושל ניו ג'רזי נחשב למושל בעל הסמכויות הרבות ביותר מכל מושלי מדינות ארצות הברית. המושל נבחר בבחירות כלל מדינתיות ובסמכותו למנות בעלי תפקידים רבים. עד שנת 2006 כיהן המושל גם כיו"ר סנאט המדינה, ובכך שלט למעשה גם על סדר היום של הרשות המחוקקת. תיקון לחוקת המדינה משנת 2005 שינה מצב זה.
בניו ג'רזי יש כיום 566 ערים ועיריות. כל שטחי המדינה שייכים לערים ועיריות אלה ואין שטחים שאינם שטח עירוני מסוג זה. ישנם חמישה סוגי שלטון מקומי בניו ג'רזי. מרבית ההבדלים הם היסטוריים וכיום ההבדלים המהותיים העיקריים הם בין רבעים, ערים ועיירות.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית נוטה המדינה להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית. הסנאטורים המייצגים את ניו ג'רזי בסנאט הם בוב מננדז וקורי בוקר, חברי המפלגה הדמוקרטית. רוב המושבים בקונגרס המדינתי של ניו ג'רזי מוחזקים בידי המפלגה הדמוקרטית.
מחוזות המדינה
ניו ג'רזי מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-21 מחוזות. חלוקה זו קיימת החל מראשית המאה ה-19, והיא מתבססת על חלוקה הקיימת מהתקופה הקולוניאלית.
תשעה הנבחרים של כל מחוז ומחוז נקראים "אנשים חופשיים" (Freeholder) ומכהנים יחד במועצת נבחרי האנשים החופשיים (Board of Chosen Freeholders) המנהלים כל מחוז.
בחלק מהחוזות המועצה משמשת הן כגוף מחוקק (חקיקה מקומית) ומפקח והן כגוף מבצע. בחלק מהמחוזות המועצה היא גוף מחוקק ומפקח בלבד, ואדם נוסף "פקיד המחוז" (County Executive) הנבחר בבחירות ישירות מכהן כגוף מבצע.
חוקת מדינת ניו ג'רזי
חוקת המדינה אומצה בשנת 1947. החוקה קובעת כי במדינה יהיו שני בתי מחוקקים - סנאט בן 40 חברים, ואספה מכוננת של 80 חברים. כל אחד מ-40 מחוזות הבחירה בוחר סנאטור אחד ושני חברי בית נבחרים. בכל מחוז נבחר כל שנה המסתיימת בספרה זוגית שני חברי בית הנבחרים לתקופה של שנתיים. הסנטורים נבחרים כל שנה המסתיימת בספרה 1, 3 ו-7, ומכהנים בהתאמה שנתיים או ארבע שנים.
בית המשפט העליון של ניו ג'רזי
בית המשפט העליון של ניו ג'רזי מורכב מנשיא בית המשפט העליון ומששה שופטים. כל השופטים ממונים על ידי מושל ניו ג'רזי בעצת ובהסכמת רוב חברי סנאט המדינה. השופטים מכהנים תקופה של שבע שנים, לאחריה הם יכולים להיות ממונים לתקופות נוספות של שבע שנים עד הגיעם לגיל 70.
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|אטלנטיק סיטי, במבט דרומה, היא עיר נופש השוכנת לאוקיינוס האטלנטי, המהווה את מרכז תעשיית ההימורים של ניו ג'רזי
המחלקה לאנליזה כלכלית של ניו ג'רזי העריכה את התוצר הכולל של המדינה בשנת 2018 ב-640 מיליארד דולרים. ההכנסה הממוצעת לתושב בניו ג'רזי, $51,358, היא השלישית בגובהה בארצות הברית. התקציב החציוני של משק בית הוא $55,146 - הגבוה מבין מדינות ארצות הברית. שניים ממחוזות המדינה כלולים ברשימת 100 המחוזות העשירים בארצות הברית. לנשים במדינה הכנסה ממוצעת לנפש הגבוהה ביותר מבין מדינות ארצות הברית.
התוצרת החקלאית של המדינה כוללת בקר, סוסים, ירקות, פירות, אגוזים, מאכלי ים ומוצרי חלב. המדינה מייצאת בעיקר חמוציות וחצילים. העיר האמונטון בדרום המדינה ידועה בייצור האוכמניות שלה, ונחשבת "בירת האוכמניות העולמית".
עיקר התוצרים התעשייתיים של המדינה כוללים מוצרים כימיים ותרופות, וכן מוצרי חשמל ודפוס. תיירות מהווה מרכיב חשוב בכלכלת המדינה - נכון לשנת 2001 המדינה מרוויחה למעלה מ-30 מיליארד דולר מדי שנה מתיירות.
בניו ג'רזי מצוי מתקן אחסון הנפט הגדול ביותר מחוץ לאסיה (רק במזרח התיכון מצויים מתקני אחסון גדולים יותר).
ניו ג'רזי מובילה בין מדינות ארצות הברית במספר החברות שהנהלתן נמצאת במדינה. 100 מתוך 500 החברות הגדולות בארצות הברית ממוקמות בניו ג'רזי.
נמל התעופה הבינלאומי ניוארק ליברטי, המצוי במדינה, הוא השביעי מבין נמלי התעופה של ארצות הברית במספר העוברים בו. נמל ניוארק - אליזבת הוא נמל המכליות הגדול ביותר בעולם.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בניו ג'רזי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 13% פרוטסטנטים אחרים 18% קתולים 34% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 6% מוסלמים 3% הינדים 3% אחר 3% חסרי סיווג דתי 18% קבוצות גזעיות בניו ג'רזי לבנים לא-היספאנים 59.3% היספאנים 17.7% שחורים 13.7% אסייתים 8.3% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 2.7% קבוצות מוצא אתני בניו ג'רזי איטלקים 17% אירים 15.2% גרמנים 11.5% פולנים 6.1% אנגלים 5.3% אמריקאים 3.5% רוסים 2.1% שפות מדוברות בניו ג'רזי אנגלית 70.3% ספרדית 15.3% אחר 14.4%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ניו ג'רזי
הערים הגדולות בניו ג'רזי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ניוארק 277,140 ניו יורק 2 ג'רזי סיטי 247,597 ניו יורק 3 פטרסון 146,199 ניו יורק 4 אליזבת 124,969 ניו יורק 5 אדיסון 99,967 ניו יורק 6 וודברידג' 99,585 ניו יורק 7 לייקווד 92,843 ניו יורק 8 טומס ריבר 91,239 ניו יורק 9 המילטון 88,464 טרנטון 10 טרנטון 84,913 טרנטון 11 קליפטון 84,136 ניו יורק 12 קמדן 77,344 פילדלפיה 13 בריק 75,072 ניו יורק 14 צ'רי היל 71,045 פילדלפיה 15 פסאיק 69,781 ניו יורק 16 מידלטאון 66,522 ניו יורק 17 יוניון סיטי 66,455 ניו יורק 18 אולד ברידג' 65,375 ניו יורק 19 גלוסטר 64,634 פילדלפיה 20 איסט אורנג' 64,270 ניו יורק 21 באיון 63,024 ניו יורק 22 פרנקלין 62,300 ניו יורק 23 נות' ברגן 60,773 ניו יורק 24 ויינלנד 60,724 פילדלפיה 25 יוניון 56,642 ניו יורק 26 פיסקאטווי 56,044 ניו יורק 27 ניו ברנזוויק 55,181 ניו יורק המטרופולינים הגדולים בניו ג'רזי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 ניו יורק 20,092,883 צפון ניו ג'רזי 2 פילדלפיה 6,051,170 דרום ניו ג'רזי 3 טרנטון 371,537 צפון ניו ג'רזי 4 אטלנטיק סיטי-המילטון 275,209 דרום ניו ג'רזי 5 וינלנד-ברידג'טאון 157,389 דרום ניו ג'רזי
תרבות
מוזיקה
ניו ג'רזי מהווה מרכז עיקרי של מוזיקת הרוק ומוזיקת ראפ. מוזיקאים ידועים שהחלו את דרכם המוזיקלית בניו ג'רזי או נולדו במדינה הם ג'ון בון ג'ובי, ברוס ספרינגסטין, פרנק סינטרה, ויטני יוסטון, זמר הג'אז קאונט בייסי, להקת ולווט אנדרגראונד, קווין לטיפה, My Chemical Romance, האחים ג'ונאס, בנג'מין ברנלי (סולן וגיטריסט להקת ברייקינג בנג'מין) ועוד רבים. בתחום המוזיקה הקלאסית מייצגת התזמורת הסימפונית של ניו ג'רזי.
טלוויזיה וסרטים
סדרות טלוויזיה רבות וסרטי קולנוע רבים צולמו או מתרחשים בניו ג'רזי.
דרמת הטלוויזיה הסופרנוס מתארת את חייה של משפחת פשע מאורגן בניו ג'רזי, מצולמת ברחבי המדינה.
סצנות רבות מהסרט הסנדק משנת 1972 צולמו בניו ג'רזי, שהידועה שבהן - הסצנה בה אומרים "עזוב את האקדח, קח את הקנולי" צולמה על גדת נהר ההדסון.
הסרט ביג בכיכובו של טום הנקס משנת 1988 צולם במדינה וכן הסרט "מלחמת העולמות" משנת 2005, וזאת מאחר שתשדיר הרדיו המקורי של אורסון ולס מתרחש בעיירה גרוברז מיל במדינה. רבים מסרטיו של הבמאי קווין סמית' מתרחשים בניו ג'רזי.
ספורט
לניו ג'רזי שלוש קבוצות בליגה העליונה, אולם שתיים מהן - החברות בליגת הפוטבול הלאומית (NFL) - משייכות עצמן לעיר ניו יורק.
ניו ג'רזי דווילס, ליגת ההוקי הלאומית (NHL)
ליגת הפוטבול הלאומית (NFL):
ניו יורק ג'איינטס
ניו יורק ג'טס
רד בול ניו יורק, ליגת הכדורגל העליונה (MLS)
גאוות ניו ג'רזי, ליגת הלאקרוס העליונהליגות הבייסבול הנמוכות:
אטלנטיק סיטי סרף
כרישי הנהר של קמדן
ניו ג'רזי קרדינלס
תני ניו ג'רזי
דובי ניוארק
כחולי הכפות של לייקויו
הפטריוטים של סומרסט
רעמי טרנטון
תחבורה
שמאל|ממוזער|250px|גשר ג'ורג' וושינגטון, המחבר בין ניו ג'רזי לניו יורק
הכביש הראשי העובר במדינה - הניו ג'רזי טרנפייק הוא אחד הכבישים הידועים והעמוסים ביותר בארצות הברית. כביש אגרה זה מקשר בין מדינת דלאוור לבין העיר ניו יורק, ומכונה בקיצור
"הטרנפייק" ("the Turnpike" ) היינו "כביש האגרה המהיר".
הכביש ידוע ביציאותיו המכונות על שם אנשים ידועים שמוצאם מניו ג'רזי כגון הממציא תומאס אדיסון, מזכיר המדינה והאוצר של ארצות הברית אלכסנדר המילטון, נשיאי ארצות הברית וודרו וילסון וגרובר קליבלנד, והסופרים ג'יימס פנימור קופר, ג'ויס קילמר ווולט ויטמן.
כביש עיקרי נוסף הוא גארדן סטייט פארקווי (Garden State Parkway) העובר לאורך הגבול של המדינה עם מדינת ניו יורק ומקשר את מטרופולין ניו יורק עם אטלנטיק סיטי.
נמל התעופה הבינלאומי ניוארק ליברטי הוא אחד משדות התעופה העיקריים של ארצות הברית, ואחד משלושת שדות התעופה המשמשים את מטרופולין העיר ניו יורק.
גשר ג'ורג' וושינגטון, היוצא מן העיר פורט לי שבמחוז ברג'ן בצפון ניו ג'רזי, מחבר בינה ובין הרובע מנהטן שבניו יורק, מעל נהר ההדסון. זהו הגשר העמוס ביותר בעולם המשמש כלי רכב מוטוריים.
השכלה
שמאל|ממוזער|250px|מגדל קליבלנד שבאוניברסיטת פרינסטון
מערכת ההשכלה הציבורית של ניו ג'רזי נחשבת לאחת הטובות ביותר בארצות הברית. בעיר פרינסטון מצויים שניים ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בעולם, אוניברסיטת פרינסטון והמכון למחקר מתקדם.
54% מבוגרי בתי הספר התיכונים ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות ובמכללות (המדינה השנייה בהישג זה אחרי דקוטה הצפונית בה מספר מסיימי התיכון הממשיכים ללמוד במוסדות השכלה גבוהה הוא 59%). במסצ'וסטס אחוז זהה (54%) של בוגרים הממשיכים למוסדות השכלה גבוהה. בניו ג'רזי מתגוררים יותר מהנדסים ומדענים מבכל מדינה אחרת של ארצות הברית.
מכללות ואוניברסיטאות
אוניברסיטת פרינסטון
המכון למחקר מתקדם
אוניברסיטת דרו
אוניברסיטת ויליאם פטרסון
אוניברסיטת מונמאות'
אוניברסיטת ניו ג'רזי סיטי
אוניברסיטת סיטון הול
אוניברסיטת פיירלי דיקנסון
אוניברסיטת קין
אוניברסיטת ריידר
אוניברסיטת רוון
האוניברסיטה המדינתית מונטקלייר
אוניברסיטת ראטגרס, האוניברסיטה המדינתית של ניו ג'רזי
האוניברסיטה לרפואה ורפואת שיניים של ניו ג'רזי
המכון לטכנולוגיה של ניו ג'רזי
המכון לטכנולוגיה סטיוונסהמכללה המדינתית תומאס אדיסון
מכללת בלומפילד
מכללת ברקלי,
מכללת ג'ורג'יאן קורט
מכללת ניו ג'רזי
מכללת סנטנרי
מכללת סנט אליזבט
מכללת סנט פיטרס
מכללת פליסיאן
מכללת קלדוול
מכללת ריצ'רד סטוקטון
מכללת רמפו
מכללות קהילתיות
בניו ג'רזי 19 מכללות קהילתיות:
המכללה הקהילתית אטלנטיק קייפ שבמייז לנדינג
המכללה הקהילתית ברגן שבפרמוס
המכללה הקהילתית ברוקדייל שבלינקרופט - המכללה הקהילתית של מחוז מונמאות'
המכללה הקהילתית בורלינגטון שבפמברטון
המכללה הקהילתית קמדן שבבלקווד, קמדן וצ'רי היל
המכללה המחוזית של מוריס, רנדולף
מכללת מחוז קמברלנד, ויינלנד
מכללת מחוז אסקס, קמפוסים בניוארק ובווסט קאלדוול
מכללת מחוז גלאוצ'סטר, סיוול
המכללה הקהילתית של מחוז הדסון, ג'רזי סיטי
המכללה הקהליתית של מחוז מרסר, טרנטון
מכללת מחוז מידלסקס, אדיסון
מכללת מחוז אושן, טומס ריבר
המכללה הקהילתית מחוז פאסאייק, שבפטרסון, בואנאקי, ובויין
המכללה הקהילתית עמק רריטן, נורת' ברנץ'
המכללה הקהילתית סיילם, קרניז פויינט
המכללה הקהילתית מחוז ססקס, ניוטון
מכללת מחוז יוניון שבקנפורד, אליזבת, ובפליינפילד
המכללה הקהילתית מחוז וורן, וושינגטון
סמלי המדינה
סמלי מדינת ניו ג'רזי דגל סמל מוטו כינוי דגל ניו ג'רזיFlag of New Jersey סמל ניו ג'רזיSeal of New Jersey מרכז|130px מרכז|100px "חירות ושגשוג""Liberty and prosperity" "מדינת הגן""Garden State" עץ פרח ציפור חיה אלון אדום צפוניNorthern Red Oak סיגליתViola חוחית אמריקאיתAmerican goldfinch סוסHorse מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות ניו ג'רזי
קישורים חיצוניים
אתר רשמי של משרד התיירות של המדינה
רשימת האתרים המוניציפליים והמחוזיים של המדינה
תיאור שיטות הממשל המקומי במדינה
מידע על המדינה
היסטוריה של המדינה
דף המדינה באתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
מידע מוזר על המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-09-18T12:49:19 |
Post Office Protocol | Post Office Protocol version 3 (או בקיצור POP3) הוא פרוטוקול לשליפה של הודעות דואר אלקטרוני משרת דואר מרוחק. זהו פרוטוקול שרת–לקוח בשכבת היישום של רשתות TCP/IP. לפרוטוקול קדמו גרסאות POP ו-POP2, כאשר בשנים האחרונות כמעט כל ספקי שירותי הדואר האלקטרוני משתמשים בשרתי POP3, והמונח POP הפך שם נרדף ל-POP3. הפורט הסטנדרטי של פרוטוקול POP3 הוא 110.
תיאור הפרוטוקול
פרוטוקול POP3 וקודמיו תוכננו במטרה לאפשר למשתמשים שאין להם חיבור-קבוע לשרת הדואר, דוגמת משתמשי מודם חיוג או ADSL, גישה לדואר האלקטרוני שלהם. במרבית המקרים, צד הלקוח מתחבר אל השרת, מוריד ממנו את ההודעות במלואן בסדר שבו התקבלו, ושומר אותן על מחשבו. לאחר מכן ההודעות נמחקות מהשרת. הפרוטוקול תומך באפשרות (אם כי השימוש בה הוא לא-נפוץ) להשאיר עותק מן ההודעה המקורית על השרת. בצורה זו יכול המשתמש לקרוא את הדואר שלו מכמה מקומות וגם מכמה תוכנות לקוח שונות.
אחת מחולשותיו של POP3 המקורי היא שהוא לא איפשר אימות מוצפן מול השרת, וכל ההזדהות של הלקוח בוצעה בטקסט גלוי. כיום קיימות מספר הרחבות לפרוטוקול, המאפשרות שיטות שונות של הצפנת הקשר בין הלקוח והשרת, דוגמת APOP המשתמשת בהצפנת פונקציה חד כיוונית על מנת להסתיר את שם המשתמש והסיסמה. קיימת גם אפשרות להצפין את כל תעבורת הנתונים על ידי שימוש ב-POP3 מעל שכבת SSL.
מתכנני הפרוטוקול בנו אותו כך שיהיה דל יחסית בתכונות על מנת לפשט את המימוש שלו – וכך הם עודדו ליישם לוגיקה מורכבת בצד הלקוח ולא בצד השרת. ואכן, פונקציות מתקדמות, דוגמת ניהול תיקיות, חיפוש, ספרי כתובות וכו' ממומשות כולן על ידי תוכנת הדוא"ל ללא תמיכה מצד שרת ה-POP.
פרוטוקול נוסף להעברת דואר הוא פרוטוקול IMAP. זהו פרוטוקול חדש יותר ובעל מגוון פונקציות נוספות, כגון אימות מוצפן, הפרדת הדואר לתיקיות-משנה, הפרדה בין כותרי ההודעה לגוף, ועוד. מאחר שזהו פרוטוקול מורכב הרבה יותר, הוא נפוץ פחות ורוב ספקיות האינטרנט אינן מאפשרות גישת IMAP ללקוחותיהן.
בעוד שליחה של דואר אלקטרוני או העברת דואר בין שרתים מתבצעת באמצעות פרוטוקול SMTP והרחבותיו, קריאת דואר על ידי הלקוח תתבצע באמצעות פרוטוקול POP3 או IMAP.
תוכנות דוא"ל התומכות ב-POP3
ישנן עשרות ואולי מאות תוכנות לקוח לקריאת דוא"ל בפרוטוקול POP3. דוגמאות נפוצות הן:
Mozilla ו-Mozilla Thunderbird מבית מוזילה
Outlook ו-Outlook Express של חברת מיקרוסופט
Netscape
Eudora
Apple Mail של חברת אפל
IncrediMail
הדגמת עבודה ב־POP3
כאשר תוכנה או יישום מתחברים לשרת POP3 מצפה השרת לקבל שורת טקסט עם הביטוי USER ולאחריה את שם המשתמש של המנוי במערכת.
USER myUserName
לאחר מכן השרת ישלח הודעה, שתיפתח ב-OK+. הודעה כזו מציינת כי המידע שנקלט תקף. הודעה שונה תישלח אם שם המשתמש אינו קיים במערכת, או שמבנה שם המשתמש אינו תואם למבנה המקובל בשרת. לאחר מכן, השרת יצפה לקבל PASS בצירוף סיסמה תקפה.
PASS myPassword
במידה וישנו כשל בסיסמה, תישלח הודעה הנפתחת במילים ERR-. במידה והסיסמה נכונה, תצא הודעה הנפתחת במילים OK+. בשלב זה, מרבית תוכנות הדואר יבקשו לבדוק כמה הודעות יש על השרת. ניתן לעשות זאת על ידי שליחת הודעת STAT.
STAT
תגובה מקובלת של השרת תהיה מספר ההודעות והנפח שהן תופסות בתיבה.
2 959859
הצגת הודעה מבוצעת על ידי הוראה TOP, ולאחריה מספר ההודעה, ואיזה חלק מן ההודעה ברצוננו לראות. כיוון שלרוב רצוננו לראות את כל ההודעה, נמסרת בקשה לראות הודעה בגודל גבוה מכפי שההודעה יכולה להיות.
TOP 1 9999999
עם קבלת הודעת הדואר, תוכנת הדואר תעתיק את תוכנה, תעבד אותה, ותציג אותה. לרוב היא תוסיף גם הוראת מחיקה לכל הודעת דואר שהתקבלה.
DELE 1
סיום ההתחברות ייעשה על ידי שליחת הודעת QUIT לשרת.
דוגמה לשיחה
דוגמה ישירה לשימוש ב- APOP
S: <wait for connection on TCP port 110>
C: <open connection>
S: +OK POP3 server ready <1896.697170952@dbc.mtview.ca.us>
C: APOP mrose c4c9334bac560ecc979e58001b3e22fb
S: +OK mrose's maildrop has 2 messages (320 octets)
C: STAT
S: +OK 2 320
C: LIST
S: +OK 2 messages (320 octets)
S: 1 120
S: 2 200
S: .
C: RETR 1
S: +OK 120 octets
S: <the POP3 server sends message 1>
S: .
C: DELE 1
S: +OK message 1 deleted
C: RETR 2
S: +OK 200 octets
S: <the POP3 server sends message 2>
S: .
C: DELE 2
S: +OK message 2 deleted
C: QUIT
S: +OK dewey POP3 server signing off (maildrop empty)
C: <close connection>
S: <wait for next connection>
שרת POP3 ללא אופציית APOP המאשר משתמש:
C: USER mrose
S: +OK User accepted
C: PASS tanstaaf
S: +OK Pass accepted
ראו גם
דואר אלקטרוני
SMTP
IMAP
מונחים ברשתות מחשבים
לקריאה נוספת
- הגדרת Post Office Protocol בגרסתו הראשונה
- הגדרת POP2
- הגדרת POP3
קישורים חיצוניים
תרשים זרימה של התקשרות POP3
ספריית קוד פתוח OpenPop.NET למימוש הפרוטוקול בשפת #C, באתר sourceforge
הערות שוליים
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
קטגוריה:דואר אלקטרוני | 2023-05-18T14:41:40 |
הפרעת דחק פוסט-טראומטית | הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית (או הַלֶּמֶת; רווח גם תרגום השאילה הפרעת דחק בתר־חבלתית; באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD) או פוסט־טראומה, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק, המאובחנת כאשר תסמיניה נמשכים מעל לארבעה שבועות. פוסט־טראומה עלולה להיווצר בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי הכרוך בסיכון ממשי לאדם או לסובבים אותו. לדוגמה: תאונת דרכים, אונס, פיגוע טרור, קרב, שוד, תקיפה מינית, אלימות, שרפה וכדומה.
אנשים עם פוסט-טראומה סובלים מתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים, מזיכרונות פולשניים של האירוע, מניסיונות להימנע ממה שמזכיר את האירוע ומעוררות מוגברת. כל אלו עלולים לפגוע באופן חמור בתפקודם של הסובלים מן ההפרעה וביכולתם לנהל חיי שגרה תקינים.
כ-10% מהתושבים בישראל סובלים מפוסט־טראומה, מנסיבות צבאיות ואחרות. מודלים למניעת פוסט־טראומה בקרב נפגעי הלם משלבים הבעת מחויבות להישאר עם הנפגע, עידודו לבצע פעולות פשוטות, בקשה למענה על שאלות רציונליות והבנייה של רצף האירועים. הטיפול לאחר קבלת האבחנה יכול להתמקד בטראומה עצמה או בהתמודדות עם ההווה.
מושגים קרובים
מושגים דומים הקשורים בחוויות טראומטיות ובהשפעתן על הפרט הם כלהלן:
טראומה נפשית היא חוויה מטרידה היוצרת רגשות בעוצמה העלולה להשפיע לאורך זמן על עמדות, התנהגות ורגשות.
טראומה משנית היא טראומה הנגרמת למי שמטפלים בשורדי טראומות, כמו עובדים סוציאליים או מגישי עזרה ראשונה.
נפגע חרדה הוא אדם המפגין סימני חרדה חריפים מיד לאחר אירוע טראומטי. זוהי אינה אבחנה רפואית אלא מושג כללי השכיח בישראל.
התקף חרדה הוא תחושת פחד עזה בהיעדר סכנה מציאותית.
הפרעת דחק חריפה היא הפרעה נפשית המתרחשת בעקבות גורם דחק טראומטי, הנמשכת פחות מארבעה שבועות.
הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא הפרעה נפשית הנמשכת מעל ארבעה שבועות.
הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת היא סוג של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, שנגרמת מאירועים קיצוניים יותר, וגורמת להשלכות קיצוניות יותר.
פוסט־טראומה מאוחרת היא התפרצות של הפרעת דחק פוסט-טראומטית שמתפרצת אחרי שישה חודשים, או יותר.
הפרעת הסתגלות היא קבוצה של הפרעות נפשיות המתרחשות בעקבות אירועים מעוררי דחק, אך לא מאיימים.
היסטוריה
המחקר בנושא פוסט־טראומה החל בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו כינו את התופעה "הלם פגזים" (shell shock), וסברו כי היא קשורה לקולות הארטילריה. ההפרעה קושרה אז להיסטריה, לחולשה ולנשיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם השינוי בחשיבה הפסיכולוגית והרפואית, התגבשה התפיסה שמדובר בבעיה פסיכופיזיולוגית: הפרעה שמשולבים בה גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. לאחר מלחמת וייטנאם קיבלה ההפרעה בפעם הראשונה הגדרה מקיפה ב־DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי.
שכיחות
ממוזער|מפת הפגיעה מפוסט־טראומה. נתוני ארגון הבריאות העולמי, 2004
בערך שליש מהאנשים שחוו אירוע טראומתי קשה יפתחו פוסט־טראומה. עם זאת, קיימים הבדלים גדולים בשכיחות של פוסט־טראומה בהתאם לאופן הבדיקה, האוכלוסייה הנבדקת, וסוג הטראומה. בארצות־הברית, סיכוייהם של אזרחים לסבול מפוסט־טראומה במהלך חייהם נע בין 3%–27%. באוכלוסיות צבאיות בארצות הברית, סיכוי זה נע בין 8%–17%. במחקר על מדגם מייצג של קרוב ל־2,000 תושבי ארצות הברית, 3.4% ענו על האבחנה של פוסט־טראומה ועוד 3.8% ענו על האבחנה של פוסט-טראומה מורכבת.
השכיחות של פוסט־טראומה בקרב פליטים שהיגרו למדינות עשירות יותר היא בין 29 ל-37%. בקרב ספורטאי עילית השכיחות לפוסט־טראומה נעה בין 13%-25%, בין השאר בשל פציעות או התעללות בתוך קבוצות הספורט.
ישראל
בשנת 2004 נערך סקר טלפוני בקרב כ-1,000 יהודים ו-400 ערבים. בקרב היהודים נרשמו סימני פוסט־טראומה ל-6.6% ובקרב הערבים היו סימני פוסט־טראומה ל-18%. החוקרים הסבירו את השכיחות הגבוהה של ההפרעה בקרב הערבים בכך שיש להם פחות משאבים להתמודדות עם טראומה, ובכך שהם נמצאים במצב של זהות חצויה.
ממוזער|חיילים במלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית בסיני
על פי רוב, פוסט־טראומה מתפרצת בששת החודשים הראשונים לאחר המאורע הטראומתי. אולם קיימת גם תופעה של פוסט־טראומה מאוחרת, המתפרצת אחרי שישה חודשים או יותר. מחקר ישראלי עקב אחרי 675 לוחמים ממלחמת לבנון הראשונה במשך 20 שנה. במחקר נמצא שאצל כ־17% מהם התפתחה פוסט־טראומה מאוחרת. כלומר הם לא הפגינו סימנים של פוסט־טראומה בחודשים שלאחר הלחימה, אך הם הופיעו בשלב מאוחר יותר.
בשנת 2018 נערך מחקר על מדגם מייצג של כ-1,000 איש בישראל. תוצאות המחקר הראו ש-9% מהאוכלוסייה סובלים מפוסט־טראומה, ועוד 2.6% סובלים מפוסט־טראומה מורכבת.
באוגוסט 2020 מספרם הכולל של נכי צה"ל המוכרים כנפגעי פוסט־טראומה היה 5,500. 336 מהם היו בעלי פחות מ־20% נכות, ו־5,214 היו בעלי 20% נכות ויותר. כלומר, כ־95% הם נכים לצמיתות.
בקרב לוחמי אש בישראל, אחוז הסובלים מפוסט־טראומה עמד בשנת 2017 על 24%.
ממוזער|יהודי ביתא ישראל מגיעים לארץ במסגרת מבצע שלמה
בקרב עולי ביתא ישראל קיימת שכיחות גבוהה של פוסט־טראומה: 28% בקרב עולי מבצע משה, 15% בקרב עולי מבצע שלמה ו־26% בקרב העולים בשנות ה-2000.
בשנת 2023 בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חלה עלייה בשכיחות הפוסט־טראומה בישראל. מחקר אורך מצא ששיעור הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית עלה מ־16% באוגוסט 2023 ל־30% בנובמבר 2023. נשים היו בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה, וכך גם מי שהשתתפו בפעולות חילוץ והצלה.
סימנים ותסמינים
אנשים הסובלים מפוסט־טראומה מפגינים תסמינים של מחשבות פולשניות, הימנעות, שינויים בחשיבה וברגשות, ועוררות יתר. אנשים אלה מאובחנים עם פוסט-טראומה כאשר התסמינים נמשכים חודש או יותר. בין השאר, איכות השינה נפגעת וניכרים נדודי שינה. בקרב אנשים עם פוסט־טראומה קיים תפקוד לקוי של מערכת העצבים האוטונומית. לקות זו מתבטאת גם בירידה בשונות של קצב הלב. לא ברור אם התפקוד הלקוי של מערכת העצבים הוא גורם סיכון להיווצרות ההפרעה או סימן שמופיע לאחר התפרצותה.
אבחנה
DSM
אבחנה של פוסט־טראומה נעשית בידי פסיכיאטר. על פי ה־DSM 5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי אשר יצא לאור בשנת 2013, קיימים מספר קריטריונים לאבחנה של הפרעת דחק פוסט־טראומטית:
האדם נחשף למוות, איום במוות, פציעה רצינית או איום לפציעה רצינית, אלימות מינית או איום לאלימות מינית, לפחות באחת הדרכים הבאות:
האדם חווה את האירוע בעצמו.
האדם היה עד לאירוע שקרה לאחרים.
האדם גילה שקרוב משפחה או חבר קרוב היה קורבן לטראומה.
האדם נחשף באופן לא ישיר לפרטים קשים של הטראומה, בדרך כלל במהלך עבודה מקצועית (לדוגמה, מגישי עזרה ראשונה).
ישנה חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:
זיכרונות קשים ובלתי רצויים.
ביעותי לילה.
פלשבקים (הבזקים) של האירוע.
מצוקה נפשית המתעוררת בחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה.
עוררות פיזיולוגית ניכרת בתגובה לגירויים שמזכירים את האירוע הטראומטי (לדוגמה: דופק מהיר, הזעה, הסמקה, לחץ דם גבוה, רעד).
האדם נמנע מגירויים הקשורים לאירוע הטראומתי, בדרך אחת לפחות:
הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים בטראומה.
הימנעות מגירויים חיצוניים (אנשים, מקומות, פעילויות, חפצים, מצבים) המזכירים את הטראומה.ממוזער|פוסט־טראומה מאופיינת ברגשות ומחשבות שליליות כמו האשמה עצמית, אמונות שליליות על העולם, תחושת ניתוק וחוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים.
לאדם יש מחשבות או רגשות שליליים שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)
חוסר יכולת להיזכר בהיבט חשוב של האירוע הטראומטי.
אמונות וציפיות שליליות על העולם ועל העצמי ("אני אדם רע והעולם לגמרי מסוכן").
האשמה עצמית או האשמת אחרים באחריות לאירוע, שהיא מעוותת ובלתי פוסקת.
רגשות שליליים הקשורים בטראומה (פחד, כעס, אשמה או בושה).
ירידה ניכרת בעניין ובהשתתפות בפעילויות חשובות.
תחושת ניתוק וזרות מאנשים אחרים.
חוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים (למשל: חוסר יכולת להרגיש אהבה, קהות רגשית).
לאדם יש תסמינים של עוררות יתר ותגובתיות שהחלו או החמירו אחרי הטראומה (שני תסמינים לפחות)
רגזנות או אגרסיביות.
התנהגות מסוכנת והתנהגויות של הרס עצמי.
דריכות יתר.
תגובת בהלה מופרזת.
קשיים בריכוז.
הפרעות שינה (קושי להירדם או להמשיך לישון, או שינה לא רגועה).
משך ההפרעה עולה על חודש ימים – לאחר אירוע טראומטי התסמינים של הפרעה פוסט־טראומטית שכיחים, אך במרבית המקרים מתרחשת החלמה טבעית, ועוצמת התסמינים והתדירות שלהם פוחתים עם הזמן. אם התסמינים נמשכים עד חודש, נהוג לאבחן את ההפרעה כהפרעת דחק חריפה. אם התסמינים נמשכים מעל חודש, האבחנה שתתקבל היא של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
ההפרעה גורמת למצוקה או לפגיעה ניכרת בתחומי תפקוד חשובים (למשל חברה, תעסוקה).
התופעות לא נגרמות בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים או מחלה אחרת.
יש לציין אם מדובר בהתפרצות מאוחרת – כלומר, מצב בו האדם עומד באבחנה רק שישה חודשים או יותר לאחר האירוע הטראומטי (גם אם חלק מהסימפטומים הופיעו ישירות לאחר האירוע).
יש לציין אם קיימים גם סימפטומים דיסוציאטיביים – דה־פרסונליזציה (Depersonalization) או דה־ריאליזציה (Derealization).
ICD
האבחון על סמך DSM 5 הוא האבחון הנפוץ במחקרים, אך ברוב מדינות העולם מערכת האבחון הנפוצה בפרקטיקה היא ה־ICD של ארגון הבריאות העולמי. בשנת 2018 יצאו הנחיות חדשות לאבחון במסגרת ICD. האבחון כולל שלוש קטגוריות: חוויה מחדש, הימנעות ועוררות יתר, ובכל קטגוריה יש שני סימפטומים.
אירוע הטראומה
סקר רחב של ארגון הבריאות העולמי בחן את שכיחותן של טראומות ב־24 מדינות בקרב כ־70,000 איש. נמצא שכ־70% מהעונים לסקר חוו טראומה במהלך חייהם. הטראומות השכיחות ביותר היו תאונות (34% מהמשיבים), מוות לא צפוי של אדם קרוב (31%), עדות לפציעה או מוות (24%), אלימות פיזית (23%), אלימות מינית או זוגית (14%) ומלחמות (13%).
בסקר נמצא שהסיכון לפתח פוסט־טראומה בעקבות האירוע הטראומתי היה תלוי בחומרת האירוע. הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה היה בעקבות אונס (19% מבין מי שחוו אונס פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), פגיעה מינית שאינה אונס (10%), הטרדה מאיימת (8%), צפייה בזוועות מלחמה (5%), התעללות גופנית בילדות (5%), מוות בלתי צפוי של אדם אהוב (5%), ילד עם מחלה קשה (5%), טראומות אחרות שנגרמו לאנשים קרובים (5%), פליטי מלחמה (4%), פציעה או הריגה של אחר באופן מכוון (4%) ולחימה (4%).
קיימות עדויות לכך שגם אירועים כמו זנות, לידת חירום קיסרית, והפלה, עלולים לגרום פוסט־טראומה.
כאשר יש חשיפה קיצונית לאיומים על חוויית החופש וההישרדות של האדם, יכולה להינתן האבחנה של פוסט־טראומה מורכבת, שנובעת לעיתים ממקרים חוזרים ונשנים של התעללויות פיזיות ומיניות, גילוי עריות, שבי במהלך מלחמה, זנות, סחר בבני אדם ועוד.
ממוזער|עובדי זק"א חשופים לטראומה משנית בשל חשיפה חוזרת למראות קשים במסגרת עבודתם. בתמונה: הנשיא הרצוג ורעייתו פוגשים את מתנדבי זק"א בשדרות, בזמן מלחמת חרבות ברזל.
חשיפה לא ישירה
החשיפה לאירוע הטראומתי יכולה להיות ישירה או עקיפה, ושתיהן עלולות להוביל לפוסט־טראומה. אחת הקבוצות הנחשפת בעקיפין לטראומות היא מי שמטפלים באנשים שעברו טראומות. אלה יכולים להיות עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, או מגישי עזרה ראשונה. כאשר איש מקצוע נחשף לאירועים קשים כאלה, הוא יכול לסבול מטראומה משנית. חוסר שביעות רצון מהעבודה מהווה גורם סיכון לפיתוח פוסט־טראומה משנית.
חשיפה עקיפה יכולה להתרחש גם מבלי לטפל בשורדי טראומות. עובדים העוסקים בהגבלת תוכן באינטרנט עלולים לפתח פוסט־טראומה כתוצאה מצפייה בתכנים קשים בתמונות ובסרטונים. לפי הקריטריונים של DSM 5, חשיפה טראומטית לתכנים ברשת, בטלוויזיה, בסרטים או בתמונות נחשבת כגורם לפוסט־טראומה רק אם היא נעשית במסגרת העבודה. עם זאת, חשיפה טראומטית לתכנים שלא במסגרת העבודה עלולה אף היא להגביר חרדה וחוסר אונים, גם אם הדבר לא מתאים לאבחנה של ההפרעה, וארגוני בריאות וסיוע ממליצים להימנע ממנה.
גורמי סיכון וחוסן
כשליש מהאנשים שחוו אירוע טראומתי קשה יפתחו פוסט־טראומה. קשה לנבא מי ייפגע יותר, אך ישנם כמה גורמי סיכון ידועים.
מאפייני הטראומה
הסיכון הגבוה ביותר לפתח פוסט-טראומה מתרחש בעקבות אונס (19% מבין מי שחוו אונס פיתחו פוסט־טראומה), אלימות פיזית מבן הזוג (12%), חטיפה (11%), או פגיעה מינית שאינה אונס (10%). צוותי חירום, ופליטים הן גם אוכלוסיות פגיעות במיוחד.
גורמים דמוגרפיים
בהשוואה לגברים, נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה ופוסט טראומה מורכבת. הסיבה להבדל הזה אינה ברורה, אך נראה שהוא לא נגרם בשל השכיחות המוגברת של פגיעות מיניות, חוויות טראומטיות, או דיכאון וחרדה בקרב נשים. לא נראה גם שההבדל נגרם בשל הטיה מגדרית בדיווח.
בעלי הכנסה נמוכה, וצעירים נמצאים אף הם בקבוצת סיכון.
גורמים אישיים
אנשים שסבלו מטראומות מצטברות בילדותם או בבגרותם נמצאים אף הם בסיכון מוגבר ללקות בפוסט-טראומה. טראומה מצטברת בבגרות קשורה לפוסט־טראומה ולפוסט־טראומה מורכבת. טראומה מצטברת בילדות קשורה במיוחד לפוסט־טראומה מורכבת. בישראל, השכיחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחווה התעללות גופנית בילדות הייתה 23%, ובקרב מי שחווה התעללות מינית 21%.
מחקר מטא-אנליזה על 154 מחקרים בחן את הקשר בין ציפיות חיוביות לסיכון להתפתחות פוסט־טראומה. המחקר הראה שאנשים השומרים על התקווה, שמתייחסים באופטימיות למצב והם בעלי חוללות עצמית גבוהה, נמצאים בסיכון נמוך יותר לפתח פוסט־טראומה. חמלה עצמית קשורה אף היא לסימפטומים פחותים של פוסט-טראומה.
קיים קשר בין בושה בעקבות טראומה, לבין פוסט־טראומה. תחושת בושה מנבאת סימנים של פסיכופתולוגיה, מצוקה נפשית ודיכאון. גם פגיעה מוסרית קשורה להתפתחות של פוסט־טראומה. בפגיעה מוסרית האדם חש מצוקה על כך שהוא הפר עקרונות מוסריים. פגיעה זו מלווה בתחושות של אשמה, בושה, אובדן אמון, אובדן משמעות וקשיים רוחניים.
אנשים הנוטים לשקוע בתוך האירוע ולחשוב עליו (רומינציה) נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה. נפגעי תאונת דרכים ונפגעי תקיפה שכעבור שבועיים היו עסוקים באופן מתמיד במחשבות על האירוע, היו בסיכון מוגבר לסבול מפוסט־טראומה לאחר חצי שנה. גם בקרב ילדים ובני נוער, רומינציה מנבאת התפתחות של פוסט־טראומה ומקטינה את הסיכוי שההפרעה תחלוף. רומינציה מנבאת פוסט־טראומה, גם כאשר היא נמדדת לפני חשיפה לאירוע טראומתי. מחקר על 2,400 איש מצא שהנטייה לרומינציה (מחשבות על עצב) ניבאה התפתחות של פוסט־טראומה בקרב מי שחוו טראומה בארבע השנים לאחר מכן. במחקר על 450 סטודנטים לתואר פרמדיק נמצא שמי שעסק ברומינציה על זכרונות טראומטיים קודמים היה בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה בשנתיים לאחר מכן, גם כאשר שלטו בהיסטוריה הפסיכיאטרית.
אנשים שסבלו בעבר מדיכאון או חרדה נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט-טראומה. קיים סיכון מוגבר גם עבור משתמשים כבדים בסמים, ואנשים עם ניסיון אובדני בעבר.
גורמים משפחתיים
גם מי שהוריו סבלו מהפרעה נפשית נמצא בסיכון, ייתכן שבשל גורם גנטי.
גורמים חברתיים
ממוזער|תמיכה חברתית מקטינה את הסיכון לפתח פוסט־טראומה. בתמונה חברות קיבוץ חצרים, 1946
מחקר מטא-אנליזה שבחן 72 מחקרים עם מעל 30,000 איש, מצא שהיעדר תמיכה חברתית מגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה. מחקר זה חיזק את התפיסות המקובלות לכך שתמיכה חברתית ממתנת השפעות של דחק. כלומר, אנשים שיש להם מערכת חברתית ומשפחתית תומכת, יסבלו פחות מפוסט־טראומה. האפקט החיובי של תמיכה חברתית חזק במיוחד במקרים של פוסט־טראומה על רקע אנושי (לחימה ואלימות) בהשוואה לרקע לא אנושי (אסונות טבע).
מנגנונים גופניים
קיימים כמה מנגנונים גופניים הקשורים להתפתחות של פוסט־טראומה, לאחר החשיפה לאירוע הטראומתי:
גורם תורשתי לפוסט־טראומה, כאשר מקדם התורשתיות נע בין 5%–20%. ההשפעה התורשתית היא ברובה פוליגנטית, אך ישנם גם גנים ספציפיים שזוהו כבעלי השפעה, למשל הגן למחלת פרקינסון PARK2 .
גורם אפיגנטי לפוסט־טראומה. מחקר על קרוב ל־2,000 איש, השווה את המתילציה של חולי פוסט־טראומה לזו של אנשים שנחשפו לטראומה אך לא פיתחו פוסט־טראומה. נמצא שלחולי פוסט־טראומה ישנה פחות מתילציה באזור AHRR . מתילציה של AHRR קשורה לרמות קינורנין , הידועות כנמוכות יותר בקרב חולי פוסט־טראומה, ואלה קשורות לבעיות בוויסות חיסוני של חולי פוסט־טראומה.
הסבר אבולוציוני להפרעה טוען כי היא תוצר של מנגנון אינסטינקטיבי שנועד לסייע לאדם לשרוד אירועים טראומתיים עתידיים. לכן, למשל, מופיעים פלשבקים היכולים לסייע להכין את האדם לאירוע נוסף. העוררות המוגברת נועדה להבטיח תגובה מהירה במקרים עתידיים. אולם, אף על פי שהתגובות הללו אולי נועדו לסייע להישרדות, הן פוגעות בתפקוד מכיוון שהן לא מאפשרות לעבד את האירוע הטראומתי ולהמשיך בחיים תקינים.
לאנשים עם פוסט־טראומה ישנן רמות אבנורמליות של הורמוני לחץ. במצבי לחץ הגוף משחרר הורמוני לחץ כמו אדרנלין כדי ליצור את תגובת הילחם או ברח. תגובה זו מסייעת לפעילות הגופנית הנדרשת בעת סכנה. בקרב אנשים עם פוסט־טראומה, יש רמות מוגברות של הורמוני דחק, גם כאשר הסכנה חלפה. ייתכן שזה הגורם לעוררות המוגברת ולקהות הרגשית שחשים חלק מהחולים. יש הטוענים כי פוסט־טראומה קשורה לרמות נמוכות יותר של קורטיזול, אך הממצאים בתחום זה עדיין מעורבים.
ממוזער|אזורים במוח הנחקרים בהקשר לפוסט־טראומה. בתמונה ההיפוקמפוס והאמיגדלה הקשורים לזיכרון ורגשות, וקליפת המוח הקדם-מצחית הקשורה לתפקודים ניהוליים. מוחם של אנשים עם פוסט־טראומה נראה אחרת. ההיפוקמפוס, אזור במוח שאחראי על זיכרון ורגשות, נראה קטן יותר בדימות מוחי. משוער שהשינויים בהיפוקמפוס קשורים לפחד, לחרדה, לבעיות בזיכרון ולפלאשבקים. ייתכן שהפגיעה בהיפוקמפוס מונעת את עיבוד הפלשבקים וסיוטי הלילה, ולכן החרדה שהם יוצרים לא יורדת עם הזמן.
הכללת פחד היא תופעה שבה האמיגדלה (האזור העיקרי במוח שבו רגש הפחד מתורגם לפעולה פיזיולוגית) מזהה איומים גם במצבים שאינם מהווים איום ממשי. לדוגמה: זיהוי צליל של זיקוק כרעש תותחים, זיהוי צליל של טריקת דלת כרעש ירייה, וכן הלאה.
פרוגנוזה
כדי לבחון את התפתחות ההפרעה, נערך מעקב בן שנה אחר כ־3,000 מבוגרים שהגיעו לבתי חולים בשל פציעות אזרחיות, בשש מדינות. ברוב המקרים (64%) היו רק מעט סימפטומים של פוסט־טראומה, ב-17% היו סימנים של פוסט־טראומה שחלפו, ב-7% היו סימני פוסט־טראומה בינוניים, בעוד 7% היו סימני פוסט־טראומה קשים, וב-5% הנותרים הופיעה פוסט־טראומה מאוחרת.
פוסט־טראומה יכולה גם לחלוף. מחקר ישראלי בחן את סימני הפוסט־טראומה בקרב לוחמים ממלחמת יום הכיפורים שסבלו בעבר מההפרעה, לאחר כ-20 שנה. כשני שלישים מהלוחמים שסבלו בעבר מפוסט־טראומה כבר לא עמדו באבחנה לאחר 20 שנה. בלוחמים ששהו בשבי האחוז היה נמוך יותר, אך עדיין כמחציתם כבר לא סבלו מפוסט־טראומה לאחר 20 שנה.
מחקר נוסף שעקב אחר שבויים ממלחמת יום הכיפורים הגיע לנתונים שונים. לאחר 24 שנה 15% לא סבלו מפוסט־טראומה, 42% סבלו מפוסט־טראומה רגילה, ועוד 42% סבלו מפוסט־טראומה מורכבת.
השלכות
כפי שהיעדר תמיכה חברתית עלול להגביר את הסיכון להתפתחות של פוסט־טראומה, כך קיומה של פוסט־טראומה עלול לגרום לבידוד ולפגוע בתמיכה החברתית. הורים הסובלים מפוסט־טראומה נוטים להפגין עוינות, שתלטנות והורות פחות אופטימלית.
לפוסט־טראומה יש גם השלכות רפואיות. פוסט־טראומה מהווה גורם סיכון משמעותי להתפתחות והחרפה של מחלות קרדיו-וסקולאריות, ככל הנראה בשל תגובת הדחק המוגברת. היא קשורה לעלייה במדדים חיסוניים כמו IL-1β, IFN-γ, TNF-α, CRP וספירה של תאי דם לבנים. פוסט־טראומה עלולה להוביל לצריכת אלכוהול בעייתית, ככל הנראה בניסיון לטיפול תרופתי עצמי.
פוסט־טראומה קשורה לפגיעה בזיכרון המוצהר, ומגבירה את הסיכון לפתח דמנציה בגיל מבוגר יותר, בערך פי 1.5.
אובדנות
אנשים הסובלים מפוסט־טראומה נמצאים בסיכון מוגבר לסבול ממחשבות אובדניות, זאת ללא תלות בסוג הטראומה לה הם נחשפו. מחקר מטא־אנליזה על אנשי צבא אמריקאיים הסובלים מפוסט־טראומה מצא שהם נמצאים בסיכון מוגבר לבצע ניסיונות התאבדות.
צמיחה פוסט-טראומטית
בעקבות אירועים טראומתיים יכולה להופיע גם צמיחה אישית. לא ברור אם היקף הצמיחה רחב או מצומצם, אך נראה שהוא קשור למידת הלחץ שהאדם חווה. הצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת בשלושה תחומים עיקריים:
תפיסה עצמית – תפיסה של האדם כחזק יותר המסוגל להתמודד עם אירועים קשים בעתיד
יחסים עם אחרים – תחושה מוגברת של אינטימיות ושייכות
תפיסת עולם – תחושת ייעוד והערכה לחיים, סדרי עדיפות חדשים ביחס למה שחשוב
התפיסה שניתן לצמוח מתוך מאורעות טראומתיים היא עתיקת יומין וקיימת בספרי קודש של הדתות המרכזיות. היא מתבטאת גם באמירה המפורסמת של הפילוסוף פרידריך ניטשה: מה שלא הורג אותי, מחשל אותי.
מניעה
בדקות הראשונות לאחר הטראומה
ממוזער|במסגרת עזרה ראשונה נפשית, יש להפגין מחויבות כלפי הנפגעים לכך שהם לא לבד. בתמונה, אם ובנה במעברה באזור ירושלים, 1950.
במשרד הבריאות אימצו את מודל מעש"ה להגשת עזרה ראשונה נפשית למי שעברו טראומה נפשית:
מיקוד קשב והבעת מחויבות לנפגעים – יש למקד את הנפגעים כך שלא ירגישו לבד. כדאי לומר אמירה מחייבת כמו "את לא לבד, אני כאן איתך."
עידוד לפעולות יעילות – במקום לנסות להרגיע את הנפגעים, יש לדרבן אותם לפעול כדי לסייע לעצמם ולאחרים. בדרך זו הם הופכים מקורבנות למסייעים. מומלץ לעודד אותם לבצע פעולות יעילות ופשוטות. אחד ממאפייני הדחק הוא חוסר אונים, כאשר נותנים לאנשים שחוו טראומה לבצע פעולות פשוטות, זה מקטין את חוסר האונים שלהם ובכך מפחית את הדחק. רצוי שהמשימות יצרו חוויית הצלחה.
שאלה של שאלות פשוטות – יש להימנע משאלות על רגשות, מכיוון שאלה עלולות להגביר את המצוקה הרגשית. אפשר לשאול שאלות פשוטות ורציונליות המחייבות מחשבה על ההתמודדות בהווה: "לאן תרצו להגיע?" "האם תרצו לבצע פעילות כלשהי?"
הבנייה של רצף האירועים – על מנת להפחית את תחושת הבלבול, מומלץ לתאר בקצרה את רצף האירועים שהתרחש כדי ליצור סדר ולהדגיש שהאירוע המאיים הסתיים.
משרד הבריאות בשיתוף המכללה האקדמית תל־חי המחישו את המודל בסרטון הסבר.
ממוזער|מומלץ להטיל על נפגעי חרדה מטלות פשוטות כמו לסחוב פצוע. הפעולות מפחיתות את תחושת חוסר האונים, וכך מקטינות את הסיכון לפתח פוסט־טראומה.
בשעות שלאחר הטראומה
מחקרים רבים התמקדו בבדיקת יעילות טיפולים מגוונים בשעות שמייד לאחר הטראומה, תוך התמקדות באנשים שפיתחו מייד תגובת דחק חריפה.
בשנת 2022 עודכנה סקירה של ספריית קוקרן ביחס לטיפול תרופתי שנועד למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. הסקירה התבססה על 13 מחקרי התערבות עם הקצאה רנדומלית שהשוו בין טיפול תרופתי לפלצבו או לטיפול תרופתי אחר. הממצאים לא היו חד־משמעיים לגבי התרופות פרופרנולול, הידרוקורטיזון וגאבאפנטין. מכיוון שלרוב לא נמצאו במחקרים השפעות מובהקות לטווח ארוך עבור נטילת תרופות מייד לאחר הטראומה. מרבית ארגוני הבריאות לא ממליצים בהנחיותיהם על מתן תרופות מייד לאחר הטראומה.
בחודשים שלאחר הטראומה
היו ניסיונות לבחון אם טיפולים פסיכולוגיים המתקיימים בחודשים שלאחר הטראומה יכולים למנוע התפתחות של פוסט־טראומה. מחקרי מטא אנליזה מצאו שטיפולים כאלה אינם מסייעים במניעת פוסט־טראומה, למי שלא מפגינים סימנים מוקדמים של הפרעה.עם זאת, טיפולים פסיכולוגים יכולים לסייע למי שכן מפתח תסמינים. מבין הטיפולים השונים, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי הממוקד בטראומה לסובלים מהפרעת דחק חריפה קיבל את התמיכה הגדולה ביותר.
בישראל, לדוגמה, נערך מחקר על 240 איש עם פוסט־טראומה בעקבות אירוע שהתרחש בחודש לפי כן. הנפגעים קיבלו טיפול קוגניטיבי או טיפול בחשיפה מתמשכת. בבדיקת מעקב לאחר תשעה חודשים, נמצא ששכיחות הפוסט־טראומה בקרב מי שקיבלו טיפול היה נמוך באופן משמעותי מזו של מי שלא קיבלו טיפול (יחס הסיכויים = 0.2). לתרופה אסציטלופרם לא נצפה אפקט טיפולי. לא נמצא גם אפקט טיפולי לנפגעים שהסימפטומים ההתחלתיים שלהם היו נמוכים, מתחת לאלה הנדרשים לאבחנה של פוסט־טראומה.
מלחמת חרבות ברזל
לאחר מלחמת חרבות ברזל חלק מהנפגעים במעגל הראשון שנחשפו לחוויות קשות (תושבי עוטף עזה, משתתפי מסיבת הטבע ברעים, חיילים) פיתחו תגובת דחק חריפה. ברוב המקרים תגובה זו אינה נחשבת להפרעה נפשית והיא דועכת תוך כמה שבועות. בחלק מהמקרים, עוצמת התגובה חריפה והאדם סובל מהפרעת דחק חריפה. בחלק קטן יותר (כ-10%) הפרעת הדחק החריפה יכולה להתפתח להפרעה פוסט טראומטית. על מנת למנוע את הסיכון להתפתחות ההפרעה המליץ הפסיכיאטר צבי פישל על מספר צעדים:
הגנה עצמית פיזית ונפשית – צמצום הצפייה בסרטונים ודיווחים מזעזעים.
חיזוק תפיסת החוסן הלאומי – התפיסה שמדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל הם חזקים מסייעת לתחושת הביטחון. החשיפה להתנדבות הנרחבת במדינה מסייעת לתחושת הלכידות החברתית. לסביבה החברתית המיידית והרחבה ישנו תפקיד קריטי בשיקום החוסן האישי.
סיפוק צרכים בסיסיים – כאשר צרכים פיזיים של שינה, מזון ומגורים לא נענים, לא ניתן לחוש ביטחון.
הימנעות מטשטוש ותרופות הרגעה.
פנייה לאיש מקצוע מומלצת רק כשאין מגמה של שיפור במשך ימים או שבועות.
פוטנציאל לנזק טיפולי
טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים יכולים לסייע במניעת פוסט־טראומה בקרב מי שמראה סימני מצוקה לאחר טראומה, אך ישנן שיטות טיפוליות אחרות שלא מועילות, ועלולות אף להזיק. בעבר, נהוג היה לבצע פגישה טיפולית עם אדם שעבר טראומה בימים האחרונים ולבקש ממנו לספר מה עבר עליו ולבטא את רגשותיו ביחס לאירוע. טיפול כזה נקרא דיבוב פסיכולוגי , והוא יכול להתבצע באופן פרטני או קבוצתי. שיטת טיפול זו התבצעה גם בישראל בתחילת שנות ה־2000, בין השאר דרך המוסד לביטוח לאומי. למרות הפופולריות של השיטה, התברר שהיא אינה מועילה, ויכולה אף להזיק. סקירה של ספריית קוקרן מצאה שדיבוב פסיכולוגי לא מונע התפתחות של פוסט־טראומה, הפרעות נפשיות, חרדה או דיכאון. אחד המחקרים אף מצא שמי שעבר טיפול כזה היה בסיכון מוגבר של פי 2.5 לפתח פוסט־טראומה לאחר שנה. הטענה היא שאף על פי שמטופלים יכולים לחוש הקלה לאחר תהליך הדיבוב, הוא עלול לפגוע בתהליך ההחלמה הטבעי המתרחש לאחר חשיפה לטראומה. מסיבות אלה, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה פרסמה מסמך המלצה בו נכתב שדיבוב אינו שיטה טיפולית מועילה, וייתכן שהיא מזיקה.
טיפול
ממוזער|עדנה פואה פיתחה את שיטת הטיפול של חשיפה ממושכת. בטיפול זה נזכרים באירוע הטראומתי ומפרשים אותו מחדש על מנת להקטין התנהגות של הימנעות.
קיימות דרכים שונות לטפל בפוסט־טראומה, כאשר המרכזיות הן טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. בשנת 2019 רוכזו ההמלצות של חמישה גופים רשמיים ביחס לטיפול במבוגרים עם פוסט־טראומה. מתוך הסיכום עלה כי ההמלצה החזקה ביותר היא לבצע טיפול פסיכולוגי הממוקד באירוע הטראומטי. סוגים נפוצים של טיפולים כאלה הם חשיפה ממושכת, עיבוד מחדש במסגרת טיפול קוגניטיבי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד בטראומה , או EMDR. עלה גם כי תרופות מסוג SSRI הן האפקטיביות ביותר בטיפול בהפרעה. רוב הגופים העדיפו את הטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי.
המלצות דומות עלו גם בסיכום משנת 2024 של המחלקה לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית. המחלקה המליצה על פסיכותרפיה על פני טיפול תרופתי. מבין שיטות הטיפול, היא המליצה על תרפיית עיבוד קוגניטיבי, EMDR ותרפיית חשיפה ממושכת.
מטא-אנליזה שהשוותה בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי מצאה שבסיום הטיפול לא היה הבדל ביעילותם של שני הטיפולים, אך במועד המעקב האחרון ניתנה עדיפות לטיפול הפסיכולוגי על פני הטיפול התרופתי. טיפול משולב לא היה עדיף על פני טיפול פסיכולוגי בלבד, אך כן היה עדיף על פני טיפול תרופתי בלבד.
טיפול תרופתי
הטיפול התרופתי לפוסט־טראומה כולל תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI, כמו פרוזק ואפקסור. המחלקה לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית ממליצה על השימוש בתרופות סרטרלין, ונלפקסין ופרוקסטין. המחלקה המליצה באופן חזק נגד השימוש בתרופות מרגיעות (בנזודיאזפינים).
בשנת 2022 צוות מומחים עדכן את האלגוריתם לבחירת טיפול תרופתי לפוסט־טראומה. האלגוריתם מראה כיצד לבחור תרופה מתאימה לפי קריטריונים של סוג הפרעת השינה, ניסיון קודם עם נוגדי דיכאון ונוכחות של תגובות פסיכוטיות.
פסיכותרפיה
טיפול פסיכותרפויטי לחולי פוסט־טראומה אינו פשוט, וקיימת נשירה של כ־16% מהטיפול.
חלק משיטות הטיפול מבוצעות לפי מדריך טיפולי קבוע.
טיפול ממוקד בטראומה
טיפול ממוקד בטראומה – קבוצת טיפולים בהם מסייעים למטופל לעבד ולהתמודד עם זיכרונות טראומתיים ועם הסימפטומים הכרוכים בהם טיפולים אלה נחשבים ליעילים, אך אחוז הנשירה מהם גבוה יותר.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה – טיפול שמטרתו לזהות ולשנות דפוסי חשיבה והתנהגות בעיתיים המתמקד באירוע הטראומתי. שיטת טיפול זו נמצא כאפקטיבית בטיפול במבוגרים.
תרפיית חשיפה ממושכת – חינוך, חשיפה למאורע הטראומתי בדמיון וחשיפה במציאות לגירויים המזכירים את המאורע. תרפייה זו היא סוג של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה.
טיפול בעיבוד קוגניטיבי – 12 מפגשים מובנים של פיתוח מיומנויות לחשיבה מועילה על הטראומה
EMDR – טיפול בו משחזרים את האירוע הטראומתי תוך כדי הזזת עיניים מהירה מצד לצד שיטת טיפול זו נמצא כאפקטיבית בטיפול במבוגרים.
טיפול חשיפה בכתיבה – טיפול החושף את המטופל לאירוע הטראומתי דרך כתיבה. גם שיטה זו היא אפקטיבית, ואחוזי הנשירה בה נמוכים יותר מאלה של טיפולים אחרים הכרוכים בחשיפה לטראומה.
טיפול שאינו ממוקד בטראומה
טיפול שאינו ממוקד בטראומה – קבוצת טיפולים בהם מסייעים לבעלי פוסט־טראומה, מבלי להתמקד באירוע הטראומתי.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי שאינו ממוקד בטראומה יכול גם הוא לסייע.
טיפול ממוקד בהווה – טיפול המתמקד בשינוי התנהגויות לא רצויות, הדרכה פסיכולוגית ביחס להשפעת הטראומה על החיים הנוכחיים והקנייה של אסטרטגיות לפתרון בעיות. טיפולים כאלה דומים באפקטיביות שלהם לטיפולים ממוקדים בטראומה, אך אחוז הנשירה מהם נמוך יותר (14% לעומת 31%).
אחד העקרונות הכלליים בטיפול אפקטיבי בחולי פוסט־טראומה הוא הצורך להפחית מחשבות שליליות בקשר לעצמי, לאחרים ולעולם. מחשבות שליליות אלה הן מאפיין מרכזי בפוסט־טראומה. ככל שהטיפול הפסיכולוגי מצליח להפחית את המחשבות השליליות הללו, כך פוחתים תסמיני הפוסט־טראומה באופן משמעותי יותר.
עזרה עצמית
עזרה עצמית עם תמיכה נמצאה ככלי אפקטיבי לטיפול במבוגרים.
עזרה עצמית – ניסיונות לטיפול עצמי (למשל בעזרת ספרי עזרה עצמית)
קבוצות עזרה עצמית – קבוצה של אנשים המסייעים זה לזה להתמודד עם קושי, ללא הנחיה של איש מקצוע
קבוצות תמיכה – קבוצת מטופלים בהדרכת איש מקצוע
טלרפואה
טיפול פסיכולוגי יכול להינתן גם מרחוק, דרך שיחת וידאו. קיימת תמיכה חזקה בטיפול מרחוק בתרפיית חשיפה ממושכת ובתרפיית עיבוד קוגניטיבי. קיימים גם תמיכה ראשונית בטיפול מרחוק בעזרת שיטות נוספות כמו טיפול חשיפה בכתיבה וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה .
על מנת להגדיל את הנגישות של טיפולים פסיכולוגיים, החלו להתפתח גם טיפולים מקוונים ייעודיים עבור פוסט־טראומה.
פעילות גופנית
ממוזער|פעילות גופנית אירובית כמו הליכה, ריצה, ריקוד, או רכיבה על אופניים, מורידה את רמת העוררות הגופנית ויכולה להפחית סימנים של פוסט־טראומה.
פעילות גופנית אירובית יכולה להפחית סימפטומים של פוסט־טראומה. ניתן לבצע פעילות אירובית ככלי טיפולי עצמאי, או כתוספת לטיפול קיים. מחקרי התערבות מצאו שפעילות גופנית מפחיתה סימנים של פוסט־טראומה, כולל עוררות יתר והימנעות. הוצעו מספר הסברים לאפקט הטיפולי של פעילות אירובית עבור חולי פוסט־טראומה. הפעילות הגופנית גורמת לעוררות פיזיולוגית. אנשים המבצעים פעילות אירובית לומדים עם הזמן להסתגל לעוררות הגופנית הזו, והדבר מקל עליהם את ההתמודדות עם עוררות הקשורה לפוסט־טראומה. בכוחה של פעילות גופנית אף לשפר את התפקוד הקוגניטיבי. בכוחה לסייע לחולי פוסט־טראומה המתקשים לעיתים להתמודד עם הסחות דעת והמתקשים להפעיל שליטה קוגניטיבית. פעילות גופנית יוצרת גם שינויים פיזיולוגיים נוספים היכולים לסייע לחולי פוסט־טראומה. היא מגבירה פלסטיות עצבית, מנרמלת את פעילות ציר ה־HPA ומפחיתה סמנים דלקתיים בגוף.
סמים פסיכואקטיבים
בספרות המדעית לא קיימת הסכמה ברורה לגבי יעילותו של קנאביס רפואי בטיפול בפוסט־טראומה. מספר סקירות הגיעו למסקנה שאין מספיק עדויות לכך שקנאביס רפואי מסייע לאנשים עם פוסט־טראומה. יש הטוענים כי ניתן לטפל בפוסט־טראומה בעזרת קנאביס או קנבינואידים סינתטים. עם זאת, המידע על מידת היעילות של טיפול זה ועל הבטיחות שלו מוגבל. חלק מהמחקרים אף מקשרים בין השימוש בקנאביס לבין החמרה בסימפטומים לאחר שנה.
המחלקה לטיפול בחיילים משוחררים בארצות הברית המליצה באופן חזק נגד השימוש בקנאביס או תוצרי קנאביס לטיפול בפוסט־טראומה.
יש עדויות ראשוניות לכך שטיפול בסמים פסיכדליים כמו MDMA וקטמין יכול לסייע לבעלי פוסט־טראומה.
נוירופידבק
טיפול בנויורפידבק לסובלים מפוסט-טראומה קיים מתחילת שנות ה־90.
מחקרי הדמיה מוחית מצביעים על כך שבקרב אנשים עם פוסט־טראומה (PTSD) יש הפרעות ברשתות עצביות התורמות לביטויים של סימפטומים של ההפרעה. אלה כוללים קשיי חשיבה רשת הניהול המרכזית , בעיות בקשב (רשת הבולטות) ושינוי בתחושת האני (רשת ברירת המחדל). במחקרי EEG של אנשים עם פוסט־טראומה, התגלו דפוסים דיספונקציונליים בגלי המוח. למשל, ירידה בעוצמה היחסית של קצבי אלפא, ועלייה בעוצמה היחסית של קצבי בטא. החסרים שנצפו בגלי האלפא היו קשורים לחוסר עיכוב חושי, דריכות יתר, ועוררות יתר כרונית הקשורה לתפקוד לקוי ברשת הבולטות וברשת ברירת המחדל. העלייה בגלי הבטא נקשרה לעוררות יתר כללית, הפרעות שינה, או חסרים בגמישות קוגניטיבית.
מטא־אנליזה משנת 2023 סיכמה את תוצאותיהם של 7 ניסויים עם הקצאה רנדומלית שבדקו את האפקטיביות של נוירופידבק בעזרת EEG בקרב אנשים הסובלים מפוסט־טראומה. כל שבעת המחקרים הראו יתרון לנוירופידבק בהפחתה של סימפטומים של חרדה, דיכאון ושינויים נוירופיזיולוגיים. האפקט הטיפולי הכללי היה גדול (d של כהן = 1.76-), אך הוודאות בעדויות הייתה נמוכה מאוד. כ־80% מהמטופלים בעזרת נוירופידבק חוו נסיגה במחלתם, בהשוואה לכ־25% שלא קיבלו את הטיפול. בעקבות הטיפול חלו גם שינויים בתפקוד הנוירופיזיולוגי. אחוז הנשירה של אנשים עם פוסט־טראומה מטיפול בנוירופידבק נמוך בהרבה (5%) מאחוז הנשירה מטיפולים פסיכולוגיים (20.9%).
נראה שטיפול מסוג זה מתאים במיוחד לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה שחווים רמות גבוהות של חרדה, קשיים בוויסות עצמי או דיסוציאציה, ושאולי לא יצליחו להשתפר בעזרת טיפולים אחרים. האימון המוחי מסייע להם לווסת את עצמם בכלל, ואת העוררות הרגשית שלהם בפרט. נראה גם שטיפול בנוירופידבק מסייע במיוחד ליוצאי צבא הסובלים מפוסט־טראומה. גודל האפקט במחקרים שבדקו אותם היה גדול (3.63-) בהשוואה לגודל האפקט במחקרים שבדקו את אוכלוסייה הבוגרת אחרת (0.67-).
שיטות נוספות
גרייה מגנטית למוח היא שיטת טיפול יעילה, אך היא פחות שכיחה.
קיימות שיטות טיפול שנמצאו אפקטיביות יותר מאשר לא לקבל טיפול כלל, אך לא נמצאו אפקטיביות יותר מטיפולים אחרים. שילוב מציאות מדומה בטיפולי חשיפה שניתנים לחולי פוסט־טראומה משיגה תוצאות טובות ביחס להימצאות ברשימת המתנה (כלומר למצב בו לא מקבלים טיפול). עם זאת, אין יתרון בשימוש במציאות מדומה ביחס לטיפולים אחרים. בדומה לכך, ניסויים עם הקצאה רנדומלית הראו שטיפול במוזיקה מפחית סימפטומים של פוסט־טראומה. עם זאת, איכות המחקרים הללו לא הייתה גבוהה. לא נמצא שטיפול במוזיקה עדיף על פני הטיפול הסטנדרטי בתרופות או פסיכותרפיה.
שיטות ניסוייות
קיימות גם שיטות טיפול חדשות שעדיין לא הוכחה יעילותם. אלה כוללות חסימה עצבית של הגנגליון דמוי כוכב .
טיפול בפוסט־טראומה מורכבת
במקרים מיוחדים של פוסט־טראומה, הנקראים פוסט־טראומה מורכבת, הנפגעים נחשפים לאירוע קיצוני במיוחד או מתמשך, ממנו הם אינם יכולים להימלט (למשל, מקרים חוזרים של התעללות בתוך המשפחה, אלימות מינית או פיזית, שבי, מלחמה). במקרים כאלה הנפגעים סובלים גם מתסמינים של פוסט־טראומה, אך עלולים לסבול מהפרעות נפשיות נוספות, ומתסמינים הנבדלים מתסמונת פוסט-טראומטית "רגילה". נערך מחקר מטא אנליזה שבחן את האפקטיביות של טיפולים שונים לאוכלוסיות עם פוסט־טראומה מורכבת, כמו לוחמים, פליטים, קורבנות של התעללות מינית ואלימות במשפחה ואוכלוסיות באזורי לחימה. המחקר מצא שבקרב אוכלוסיות אלה, טיפולים פסיכולוגיים סייעו להפחית פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון, ושיפרו את איכות השינה. טיפולים תרופתיים היו פחות אפקטיביים בטיפול בפוסט־טראומה ובשיפור השינה. תרופות אנטי-פסיכוטיות הראו יעילות גבולית בהפחתת תסמיני פוסט־טראומה. באופן כללי, שיטת הטיפול שנמצאה היעילה ביותר הייתה טיפול ממוקד טראומה. עם זאת, שיטה זו הייתה פחות אפקטיבית בקרב לוחמים או אנשים מאזורי לחימה. הטיפולים היעילים ביותר כללו שני מרכיבים טיפוליים או יותר.
מחקר מתא-אנליזה נוסף מצא שעבור אנשים עם פוסט־טראומה מורכבת היה אפקט טיפולי בינוני לטיפול קוגניטיבי התנהגותי ולטיפול בחשיפה. איכות המחקרים לטיפול מסוג EMDR לא היו גבוהים בשל מיעוט מחקרים בתחום.
פוסט-טראומה בילדים
אבחנה
בדומה לאבחנה של מבוגרים, גם האבחנה של ילדים ובני נוער דורשת חוויה חוזרת של האירוע, הימנעות, רגשות שליליים ועוררות יתר, אך ישנם מספר מאפיינים ייחודיים לילדים. ילדים בגיל בית-ספר לא בהכרח יחוו פלאשבקים ויזואליים או שכחה של מרכיבים מהאירוע הטראומטי. במקום זאת, הם יכולים לחוות עיוות בתפיסת הזמן של רצף האירועים. הם עלולים גם לחשוב שהיו סימני אזהרה לפני האירוע הטראומטי, ושאם הם יהיו עירניים יותר, הם ישימו לב לסימנים כאלה בעתיד. ילדים בגיל זה יכולים אף לשחזר את האירוע הטראומטי באמצעות משחק, ציור, דיבור או בפעולות המשחזרות את האירוע. בבני נוער התמונה דומה יותר לזו של מבוגרים, אך הם עלולים להפגין התנהגויות אימפולסיביות או תוקפניות.
מכיוון שילדים שחוו אירוע טראומטי עלולים להיות חסרי שקט, ולהתקשות במיקוד קשב ובהתארגנות, עלולים לאבחן אותם בטעות כבעלי הפרעת קשב.
שכיחות
מחקר מטא אנליזה שכלל כ־3,500 ילדים, מצא שהשכיחות של פוסט־טראומה בקרב ילדים ובני נוער עומדת על 16%. האחוזים בקרב בנים (11%) היו נמוכים משמעותית מאשר האחוזים בקרב בנות (21%). האחוזים בקרב מי שחווה טראומה בינאישית (25%) היו גבוהים יותר מאשר בקרב מי שחווה טראומה שאינה בינאישית (10%). משוער שטראומה על רקע בינאישי, כמו פגיעה על-ידי אחד מבני המשפחה, מגבירה את תחושות האשם של הילד, ופוגעת בתחושת האמון.
בשנת 2017, מחקר ישראלי השווה בין שכיחות הפוסט־טראומה של ילדים מדרום הארץ שהיו תחת הפגזות, לבין זו של ילדים ממרכז הארץ. המחקר לא מצא הבדל בשכיחות הפוסט־טראומה של שתי הקבוצות. זאת אף על פי שהאמהות של הילדים בדרום דיווחו על פגיעה במצב הרגשי וההתנהגותי של ילדיהם.
גורמי סיכון
מאפייני הטראומה
בקרב ילדים, אופי האירוע הטראומתי משפיע על הסיכון לפתח פוסט-טראומה. הסיכון מוגבר במצבים בהם נחווה איום גדול על החיים, התעללות פיזית או מינית, חשיפה ללחימה וחיים כפליטים. שכיחות גבוהה במיוחד קיימת בקרב חיילים-ילדים שהוכרחו לבצע פעולות אלימות. חשיפה חוזרת לאירוע טראומתי מגבירה אף היא את הסיכון.
גורמים דמוגרפיים
בעולם נמצא שהסיכון של בנות לפתח פוסט-טראומה גבוה פי שניים או שלושה מזה של בנים. גם מחקר ישראלי מצא שלנערות יש סיכון גבוה יותר לסבול מפוסט־טראומה מאשר לנערים. עם זאת, לנערים היה סיכוי גבוה יותר לסבול מסימפטומים קיצוניים של פוסט־טראומה.
גורמים אישיים
ילדים הסובלים מהפרעה נפשית אחרת, ובמיוחד חרדה או הפרעה במצב הרוח, נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה. ילדים ובני נוער הנוטים לחשוב על האירוע הטראומטי שהם עברו באופן חוזר ונשנה (רומינציה), עלולים להגביר את הסיכוי להתפתחות של פוסט־טראומה ולהקטין את הסיכוי שההפרעה תחלוף.
גורמים משפחתיים
ילדים הגדלים במשפחות בתפקוד נמוך נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פוסט־טראומה. כך גם ילדים שהוריהם סובלים מפוסט־טראומה או הפרעה נפשית אחרת.
גורמים חברתיים
תמיכה חברתית מהווה גורם חוסן עבור ילדים, ולא רק עבור מבוגרים. התמיכה יכולה להגיע מההורים, ממורים ומחברים.
טיפול
מטא אנליזה משנת 2019 העריכה את היעילות של מספר שיטות טיפול על סמך 32 ניסויים בילדים וצעירים. שיטת הטיפול היעילה ביותר הייתה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה, במיוחד בטיפול האישי ולא הקבוצתי. EMDR גם היא אפקטיבית, אך פחות. ייעוץ תומך לא היה אפקטיבי בהפחתה של תסמינים של פוסט־טראומה בילדים ובצעירים. פסיכותרפיית הורה-ילד, שחרור רגשי ומדיטציה היו גם יעילות וגם הראו תוצאות חיוביות, אך מכיוון שמעט מחקרים בדקו אותן, קשה לקבוע אם הן אכן מועילות.
ברמה הקבוצתית והאישית, הטיפולים הפסיכולוגיים השכיחים לילדים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה והתערבות קוגניטיבית-התנהגותית לטראומה בבתי-ספר (Cognitive-Behavioral Intervention for Trauma in Schools; CBITS). שתי השיטות מראות תוצאות טובות להתמודדות עם טראומה של ילדים בבית ספר יסודי ותיכון. עם זאת, הם מתאימים במיוחד לילדים בוגרים (מעל גיל 11) עם סימנים של דיכאון, חרדה, נסיגה ופחות מתאימים לילדים צעירים יותר, או אלה עם הפרעת התנהגות. גם טיפול מסוג EMDR יכול לסייע לילדים, נוער וצעירים. אולם, מכיוון שכמות המחקרים שנעשו על שיטה זו מצומצמת, ההמלצה המרכזית היא להשתמש בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד בטראומה.
בבתי ספר מומלץ לפעול בשלוש רמות. ברמת בית הספר, מובילים תוכניות של פיתוח יכולות בקרב הצוות, ההורים והילדים. אלה יכולים לכלול הכשרת הצוות במידע על טראומה והתמודדות, פיתוח כישורים חברתיים ורגשיים אצל הילדים. ברמת הכיתה או הקבוצה מעבירים פעילויות קבוצתיות לתלמידים הנמצאים בסיכון. לדוגמה, טיפול קבוצתי התנהגותי-קוגניטיבי. ברמה האישית תומכים נקודתית בתלמידים שנפגעו באופן חמור מטראומה, לעיתים מחוץ לכותלי בית הספר.
פוסט־טראומה צבאית
ממוזער|שימוש בכלבים טיפוליים לסיוע למתמודדים עם פוסט־טראומההלם קרב, הידוע גם בשמו "תגובת קרב", הוא המושג הפופולרי לפוסט־טראומה של חייל לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית־מלחמתית. רוב המאפיינים של פוסט-טראומה צבאית דומים לאלה של פוסט-טראומה כללית, אך יש לה גם מאפיינים ייחודיים.
במחקר אמריקאי נמצא כי יותר ממחצית הלוחמים האמריקאים במלחמת וייטנאם סבלו מתסמינים קליניים. במלחמת עיראק, מוערך שבין 12 ל־20 אחוזים מהחיילים סבלו מהפרעת דחק פוסט־טראומטית.
מניעה
לפני הלחימה
באימון לחיסון בפני לחצים , המטרה היא לאמן חיילים על מנת להפחית את הסיכון שיפתחו פוסט־טראומה. בצה"ל התקיימו בעבר התנסויות בתוכניות אימון מסוג זה.
לאחר לחימה
לאחר אירוע טראומתי, חיל הרפואה ממליץ למפקדים בצה"ל לקיים שיחת "משאבים" קבוצתית עם החיילים, תוך התייעצות עם קב"ן היחידה. שיחה זו כוללת כמה מרכיבים:
מבוא – הצגה של מטרת השיחה וכלליה.
שחזור – דיווח על עובדות ומחשבות שהיו במהלך האירוע (לא רגשות).
אבחון כוחות – שיתוף ביחס למשאבים שסייעו להתמודדות בזמן האירוע ואחריו.
ביטוי הערכה ומשמעות – מתן משמעות לאירוע ולהתמודדות של החיילים.
מתן משימות להמשך – התייחסות פרקטית להמשך הפעילות.
מייד לאחר הופעת סימני חרדה
במקרים של סימני חרדה, משתמשים בצה"ל במודל יהלו"ם ותוכנית מג"ן (מגייס חוסן נפשי), הדומים בעקרונותיהם למודל מעש"ה. מומלץ להפעיל את מודל יהלו"ם כאשר מזהים תגובה חריפה – רעד, נתק, בלבול, בדידות, חוסר אונים, הצפה רגשית ואף התמוטטות פיזית. אם מזהים תגובה כזו, מבצעים התערבות מיידית הנמשכת כדקה. ראשית, אם הנפגע נכנס לתנוחה מתגוננת (ראש בין הברכיים, תנוחת עובר על הרצפה, שכיבה) יש להושיבו. במהלך ההתערבות, יש להימנע משפה רגשית ולהשתמש בטון סמכותי ואסרטיבי, אך לא תוקפני. המודל מתמקד בביצוע השלבים הבאים:
יצירת קשר – דרישה מהנפגע ליצירת קשר עין, דרישה מהנפגע לזהות את הדובר או לומר את שמו.
הדגשת מחויבות – הבהרה שהנפגע אינו לבד ולא יישאר לבד.
לברר עובדות – הצגת שאלות קצרות ממוקדות עובדות (ולא רגשות).
וידוא סדר התרחשויות – תיאור במשפט בודד של האירוע שגרם לתגובה והדגשה שהאירוע הסתיים.
מתן משימות – הטלת מטלה פשוטה ומיידית על הנפגע שנמצאת בתחום יכולתו (השב אש, סחוב פצוע, הבא ארגז תחמושת), או מטלה מסיחת דעת (ספור לאחור מ־100 בקפיצות של 7).
בשבועות שלאחר הלחימה
בשל המודעות הרבה לבריאות הנפש, חיילים ובני משפחותיהם חוששים מהתפתחות של פוסט־טראומה, ופונים לצבא בבקשה לקבל טיפול נפשי מניעתי. בחיל הרפואה ממליצים להשתמש בגישה פסיכו-חינוכית ולהדגיש מספר עקרונות חשובים, שהמרכזי בהם הוא שלא רצוי להפנות לטיפול פסיכולוגי את כל מי שעבר טראומה.
חרדה היא תגובה הישרדותית חשובה המסייעת לאדם להתמודד עם איומים.
במצבים לא נורמליים, כמו לחימה, כל תגובה היא נורמלית, גם אם היא לא מוכרת.
אנשים שונים מתמודדים אחרת עם מצב הדחק אליו הם נכנסו. אין דרך נכונה או שגויה.
לאדם יש יכולת טבעית להחלים ממצב הדחק בו הוא נמצא.
נדרש זמן עד שאירוע טראומתי יעובד ויתוייק במוח.
עבור רוב האנשים המצב ישתפר תוך כמה ימים.
חשוב להיות בקשר עם משפחה וחברים, לשתף במה שמתאים ולנסות ולחזור לשגרה.
מחקרים מראים שטיפול מניעתי לא מסייע למי שלא סובל מתסמיני חרדה גבוהים. מומלץ לפנות לטיפול רק במקרים בהם ישנה הפרעת חרדה או תסמינים קיצוניים.ממוזער|הדגמה של השימוש במציאות מדומה לטיפול בפוסט־טראומה על רקע צבאי
טיפול
הפרעת דחק חריפה
חיל הרפואה פיתח התערבות מודולרית למצוקה פוסט־טראומטית במהלך מלחמה. הטיפול מתאים למי שמפגין תסמיני חרדה מוגברים, כמו במצב של הפרעת דחק חריפה. המודל בנוי ממספר מודולות:
יצירת קשר – יוצרים קשר אישי עם המטופל, מעריכים את המצב, מתקפים את התגובות הרגשיות השונות שיכולות לעלות, משתמשים בגישה הפסיכו־חינוכית ומדברים על אסטרטגיות התמודדות כמו נשימה סרעפתית, טכניקות הרפייה והפעלה גופנית.
דיסוציאציה – אם המטופל מראה סימנים של נתק או קיפאון, שואפים לעצור את הנתק ולהחזיר אותו לתפקוד. נעזרים בשיטת קרקוע בה מפעילים את חמשת החושים כדי להתמקד במה שקורה בעולם החיצון ולא במחשבות הפנימיות.
נרטיב – מבקשים מהמטופל לספר מה היה במאורע בדגש על תהליכים שכליים. אם ההתערבות מתקיימת בשלב הקרוב לאירוע, לא מחייבים את המטופל לספר את הסיפור, אלא אם כן הוא רוצה בכך. לאחר שהמטופל מסיים לספר, מסכמים את הסיפור ומדגישים את ההווה והעתיד. את הסיכום עושים תוך מסגרו מחדש של האירוע בדרך חיובית ואופטימית לגבי יכולתו של המטופל להתמודד.
שליטה ברגשות – נוקטים באסטרטגיות המתאימות למטופל להפחתת חרדה. למשל: הקצבת זמן לדאגה, הגדרה של זמן מוקצב במהלך היום לדאגה שרק במהלכו מציפים את הדאגות. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הקוגניטיבי.
חשיפה חיה – אם למטופל ישנו קושי לתפקד בסביבה בטוחה (לאחר סיום הלחימה), חושפים את המטופל למצבים מעוררי דחק אך בטוחים. למשל, קריאת כתבה על הלחימה, תורנות שמירה. מודולה זו משתמשת בעקרונות של הטיפול הבהייביוריסטי.
טיפול קוגניטיבי – במודולה זו עובדים על מחשבות שליליות ומנסים לבחון את מידת התועלת והרציונליות שלהן.
מניעת נפילה – במודולה זו עובדים עם המטופל על שימור השינויים החיוביים שחלו בעקבות הטיפול. בוחנים מה סייע בטיפול, מה מסייע לו בהתמודדות.
הפרעת דחק פוסט־טראומתית
אנשים הסובלים מפוסט־טראומה על רקע צבאי מפיקים תועלת נמוכה יותר מטיפול פסיכולוגי, בהשוואה לאנשים הסובלים מפוסט־טראומה מסיבות אחרות. כלומר, מידת השיפור שלהם בעקבות הטיפול, נמוכה מהרגיל. בנוסף לכך, הם מראים גם שיעור רמיסיה נמוך יותר, כלומר מצבם משתפר פחות לאורך זמן.
בשנת 2020 התפרסם מאמר סקירה על הטיפול בפוסט־טראומה צבאית בכתב העת היוקרתי JAMA. לטענת החוקרים, קשה יותר לטפל בפוסט־טראומה על רקע צבאי, מכיוון שהחשיפה למצב הטראומתי עזה ומתמשכת, ומכיוון שהחיילים נוטים להיחשף לחוויות בעייתיות מבחינה מוסרית ולאובדנים. מחקרים שבחנו חיילים פעילים, מראים לעיתים תוצאות שונות מאלה שבדקו טיפולים בקרב האוכלוסייה הכללית או בקרב יוצאי צבא. מחקרים אלה מראים שעבור יוצאי צבא, אין הבדל באפקטיביות של כמה טכניקות טיפוליות: חשיפה מתמשכת, עיבוד קוגניטיבי, טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. בכל המקרים האלה, רק 31% מהמטופלים החלימו או השתפרו. ברוב המקרים חל רק שיפור ללא החלמה, כלומר החיילים עדיין עמדו בקריטריונים של פוסט־טראומה גם לאחר הטיפול. היעדר ההבדלים בין השיטות הטיפוליות השונות מעלה את השאלה האם טיפול יעיל דורש חשיפה לאירוע הטראומתי או עיבוד קוגניטיבי שלו. עולה גם השאלה אם יש צורך להשתמש בשיטות דורשניות יותר (כמו חשיפה ממושכת ועיבוד קוגניטיבי) כאשר מתקבלות תוצאות דומות בשיטות דורשניות פחות כמו טיפול ממוקד הווה, סרטרלין ומדיטציה טרנסצנדנטלית. החוקרים הדגישו את הצורך להיות גמישים בשיטה הטיפולית, ולהחליף לשיטה אחרת אם אין תגובה חיובית.
התמודדות
קיימות מספר דרכים לסייע לסובל מפוסט־טראומה להתמודדות מיטבית: אחת הדרכים היא הענקת תמיכה חברתית: עידוד הלומי הקרב להצטרף לקבוצות תמיכה בהן הלומי קרב אחרים משתפים בסיפורם הטראומטי ובכך משתפים ופורקים עול שהצטבר להם עם השנים מאז הטראומה.
דרכים נוספות להתנהל עם הפוסט־טראומה הן להתאמן, להיפגש עם אנשים שהם אוהבים ולעסוק בתחביבים שגורמים להם הנאה והרגשה טובה עם עצמם. באופן זה הם יכולים להרגיש שווים לסובבים אותם ובכך הם יחוו תחושה של הזדהות ושייכות לאותו מקום וחברה. הסביבה מזדהה ומבינה מהחוויה האישית את המצוקה שאותו בן אדם חווה ואולי היא יכולה להציע לו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הפרעה זו.
דרך שנמצאה יעילה מאוד בסיוע לאותם הלומי הקרב היא הקשבה. ההרגשה שמקשיבים להם, הביטחון שיש מישהו שמבין אותם ונמצא שם בשבילם, בלי להכריח אותם לדבר אם הם לא מעוניינים, ובלי שמישהו יעצור בעדם כאשר הם בוחרים לשתף במצוקתם, עשויה לסייע לסובלים מפוסט־טראומה.
בישראל קיימות מספר עמותות המסייעות לנפגעי פוסט־טראומה צבאיים כמו נט"ל.
שיקום בישראל
בסוף שנת 2021 היו מוכרים כ-5,700 נכי צה"ל שאובחנו עם הפרעה פוסט טראומטית בדרגות חומרה שונות. משנת 2016 ועד סוף ספטמבר 2021 הוגשו לאגף השיקום 3,795 בקשות להכרה במצב נפשי. המספר הגדול ביותר היה בשנת 2017 שכלל 795 בקשות, ועד תחילת אוקטובר 2021 התקבלה החלטה רק ב-58 אחוזים מן הבקשות האלו והשאר נשארו ללא החלטה סופית.
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט–1959 [נוסח משולב], מאגד כיום בתוכו את כלל הזכויות המגיעות לנכי צה"ל וכן מפרט את תהליך ההכרה כנכה צה"ל. בשנת 2016 נוספה לחוק ההגדרה של נכות נפשית שמטרתה להקל על הלומי קרב לקבל הכרה ככאלה.
בשנת 2017 התנהל דיון סוער בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על הטיפול בהלומי קרב. ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, תא"ל (מיל') חזי משיטה, טען כי האגף מטפל בכ־51 אלף נכי צה"ל, מהם 4,649 הסובלים מפוסט־טראומה, ומחצית מקבלים תגמולים ודמי קיום בהתאם לנכותם המוכרת. משיטה הוסיף כי האגף מודע לעומסים הקיימים, וכי מתקבלות בו כ־6,000 תביעות להכרה בכל סוגי הנכויות בשנה. עם זאת הדגיש כי כל עוד מתנהל הליך של בירור תביעה, התובע זכאי לטיפול בהתאם לפגיעה שבגינה הוא תובע באותו זמן ומקבל אותו. חלק מהנפגעים טענו שהנתונים שהציג משיטה לא שיקפו את המצב בשטח. מרום מליניאק, נכה צה"ל, אמר כי אנשים ממתינים בין שנתיים לשבע שנים מאז זוהו כהלומי קרב ועד ההכרה. לדבריו יש מי שמאיימים בהתאבדות משום שארבעה חודשים אינם מקבלים טיפול פסיכיאטרי או תרופות, כי האגף שלח לו הפניה לרופא אחר.
ממוזער|איציק סעידיאן, הלום קרב שהצית את עצמו כמחאה על היחס כלפי הלומי קרב בישראל.
באוקטובר 2020 התפרסם דוח ועדת בן ראובן, שהוקמה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, אודי אדם, ובראשה עמד האלוף במיל' איל בן ראובן, על מנת לבחון את תפקוד אגף השיקום. הוועדה מצאה ליקויים בהתנהלות האגף, בהם היעדר שקיפות, פגיעה בזכאויות שהולכת ומחריפה בשנים האחרונות ועוד, וקראה לביצוע רפורמה מקיפה באגף.
בשנת 2021 החלה מחאת נכי צה"ל, כאשר הצית את עצמו נכה צה"ל איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום במשרדי הביטחון בפתח תקווה. הצעד שנקט סעידיאן עורר עניין בקרב נפגעי צה"ל ונכי צה"ל, ולאחר הפגנות רבות שלהם הוחלט במשרד הביטחון לערוך רפורמה מקיפה ("נפש אחת") באגף השיקום. הוחלט שיוקצה תקציב של 300 מיליון שקלים לשם מתן מענה מיידי לצורכי הטיפול והשיקום של נכי צה"ל ומערכת הביטחון. בעיקר הוחלט להתמקד בנפגעי פוסט־טראומה וליצור מנגנון שיסייע להם מיידית. המנגנון, כך הוחלט, יכלול הקמת בית מאזן; סיוע פסיכולוגי לבני משפחה; מסלולי הכשרה מקצועית; הפעלת קבוצות תמיכה; הסתייעות בכלבי שירות; סל טיפולים אלטרנטיביים; והפעלת מוקד טלפוני מקצועי וייעודי.
לאחר מכן החלה התקדמות בנושא בזכות רפורמת "נפש אחת", חצי שנה לאחר שהוכרזה, הוכרו במדינה כ-750 נפגעי פוסט טראומה. במסגרת הרפורמה בוטלה בדיקת נתוני רקע של לפני הגיוס, בוטלה חובת הנוכחות של הנכים בוועדות הרפואיות, הוקמו מערכות מקוונות חדשות ואף מוקד מיוחד לטיפול בנפגעי פוסט טראומה שדרכו ניתן מענה.
בישראל חיים הלומי קרב רבים המבקשים לקבל הכרה וסיוע מרשויות המדינה. הסיוע שרשויות המדינה מעניקות אינו תמיד מספק. לכן קמו עמותות רבות המנסות לספק תמיכה במקומות שבהם הסיוע של המדינה חסר.
מי שנפגע נפשית במהלך שירותן הצבאי עשוי לזכות להכרה כנכה צה"ל מטעם אגף השיקום במשרד הביטחון. הזכאות לתביעת זכויות נתונה למי שלקה בנכות בהתאם לחוק הנכים בתקופת שירותו הצבאי וכתוצאה ממנו, והיא מעניקה לנפגעים סיוע בתחומי רפואה, רווחה, דיור תעסוקה ועוד. מתן התגמולים תלוי באחוזי הנכות שנקבעו לנפגע. תהליך ההכרה כהלום קרב ומתן החלטה בעניינם הוא מורכב ועשוי לארוך זמן בשל הצורך לקבל חומר רפואי ועובדתי מגורמי חוץ וממוסדות שונים.
תביעות בגין פוסט־טראומה צבאית הן סבוכות יותר מפגיעות בגין חבלות גופניות. כאשר חייל נפגע בגופו, ניתן לראות את ההשפעות וגם לאמוד אותן באופן מדויק יחסית. אולם, במקרה של פוסט־טראומה, הנפש היא שנפגעת ואין פציעות גופניות שניתן לראות. נפגעי פוסט־טראומה שמעוניינים לקבל אחוזי נכות ממשרד הביטחון צריכים לעשות זאת בעזרת המצאת מסמכים רפואיים המעידים על פוסט־טראומה שאירע בעקבות הטראומה בשירות הצבאי. התסמינים של הלם קרב יכולים להתפתח מייד לאחר האירוע הטראומטי או שנים אחריו. ישנם לא מעט מקרים בהם חיילים לשעבר חווים טריגר שמחזיר אותם לאירוע טראומטי שאירע במהלך שירותם הצבאי. כתוצאה מהטריגר הזה, מתפתחת פוסט־טראומה שמלווה את הנפגע במשך זמן רב.
נפגעי פוסט־טראומה הפונים לרשויות בבקשה שיכירו בהם נתקלים בתהליך בירוקרטי ארוך ומורכב, התהליך מורכב מכמה חלקים – הגשת בקשה לאגף השיקום ← איסוף מידע רפואי ועובדתי ← בדיקת יועצים רפואיים חיצוניים ← הגשת חוות דעת לקצין התגמולים על הקשר הסיבתי ← החלטה (הכרה או דחייה). תהליך זה המהווה עבורם מלחמה מתמדת ומכביד אף יותר על מצוקתם הנפשית.
עמותות העוסקות בפוסט טראומה צבאית
עמותת "שמרו נפשם" – נוסדה בשנת 2021 על ידי ליאור לוי במטרה לספק מענה ועזרה לחיילים "השקופים" שחוזרים מהמלחמה. חברי העמותה מתנדבים על מנת לסייע ללוחמים הפצועים ולבני משפחותיהם, במהלך השיקום הפיזי, הנפשי והחברתי שעליהם לעבור. מטרת העמותה לתת בית טיפולי ומקום חם עבור נפגעי הפוסט טראומה על מנת לאפשר להם מקום לשיתוף ולתת להם כלים טיפוליים ומפגשי תמיכה קבוצתיים. בנוסף העמותה פועלת על מנת לשנות את החוק בישראל למען הלומי הקרב.
עמותת "trauma4good" – נוסדה בשנת 2018 על ידי אורן אור ביטון אשר התמודד בעצמו עם פוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי. מטרת העמותה לסייע באופן מרוכז ומקצועי בכל היבטי הטיפול הנחוצים לנפגעי PTSD שלא מצליחים לשבור את מעגל ההפרעה ומתדרדרים עד כדי פשע, סמים, אשפוזים ומחשבות אובדניות. נכון לשנת 2024, בעמותה מטופלים כארבעה מאות תיקים על ידי 35 מתנדבים ו-10 אנשי מקצוע. בשנת 2023 קיבל מייסד העמותה אורן אור ביטון את אות הנשיא על עשייתו בעמותה והקדשת חיו למען עזרה להלומי קרב בישראל.
בתרבות ובאומנות
ממוזער|מיקי פלג רוטשטיין, בהצגה פוסט־טראומה של תיאטרון הבימה.
ישנן דוגמאות רבות לאומנות שנוצרה בעקבות חוויות טראומטיות שונות. בישראל הופקו מגוון סרטים תעודיים בנושא, בעיקר כאלו העוסקים בתגובת קרב (הלם קרב) וההחלמה ממנו.
סרטים עלילתיים
ישראליים
"בצילו של הלם קרב" – במאי יואל שרון (1988)
"רסיסים" – במאי יוסי זומר (1989)
"שבע דקות בגן עדן" – במאי עמרי גבעון (2008)
"הכל שבור ורוקד" – במאי נוני גפן (2016)
"הילד" – במאי יהב וינר (2022)
בין-לאומיים
"להציל את הנמר" – במאי ג'ון ג. אבילדסן (1973)
"שובו של חייל" – במאי אלן ברידג'ס (1982)
"שונאים, סיפור אהבה" – במאי פול מזורסקי (1989)
"המאסטר" – במאי פול תומאס אנדרסון (2012)
סרטים תיעודיים
"התמונה החסרה" – במאי יואל שרון (1988)
"רגעים באוקטובר" – במאי יואל שרון (1998)
"ערים בלילה" – במאי יואב בן דויד (1996). הסרט עוסק בעולמם של אנשים שנפלו בשבי האויב.
ספרי פרוזה ישראליים
"פרא" מאת גבי ניצן (2001) – דמותו של המספר, אדם (רונן), חוותה טראומה שככל הנראה גרמה לה למחיקת הזיכרון. למרות זאת, בהמשך חייו אדם (בגלגולו השני) סובל מפלאשבקים ומחזיונות הקשורים לאותה תקרית.
"בוערים" מאת גל חרמון (2019) – יוני, גיבור הסיפור, סובל מפוסט־טראומה מודחקת מתקרית במלחמת לבנון השנייה המתפרצת בשלב מאוחר יותר בחייו. כך גם דמות נוספת בספר, ששמה אינו מוזכר באופן מפורש, סובלת מפוסט־טראומה בעקבות תאונת דרכים, והתנהגותה מושפעת מכך.
"פצצה מתקתקת" מאת יזהר דוד (2016) – ספרו של איש השב"כ יזהר דוד, המתאר מספר אירועים מבצעיים בשרותו שגרמו לו לפתח פוסט־טראומה ואת השלכותיה על חייו.
"גם אני הייתי שם" מאת יהונתן הרבלין (2019) – הספר מבוסס על סיפורו האישי של הסופר ומלווה את גיבורו בימים שקדמו למלחמת צוק איתן ובמלחמה עצמה, בחדר הפסיכולוג שהוא מופנה אליו כדי להתמודד עם הלם הקרב, ובמסעותיו כתרמילאי בדרום אמריקה. בכך הוא נוגע בתמות נדירות בספרות העברית בת זמננו ונוטע תופעות עכשוויות – הטיול אחרי הצבא, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים – לא רק בהקשר החברתי, אלא גם בהקשר הנפשי. כגיבורו הצעיר, גם יהונתן הרבלין צופה בעולם בעיניים קרועות שאינן תמיד מבינות את אשר הן רואות, ודווקא משום כך חוויותיו ותובנותיו מכמירות לב, והאומץ שהוא מפגין בחיטוט בפצעיו העמוקים ביותר, שהם פצעיה של החברה הישראלית כולה, מעורר השראה.
"תנין פיגוע" מאת אסף גברון (2006) – גיבור הספר, איתן "תנין" אינוך, הוא הייטקיסט תל אביבי בימי האינתינפאדה השנייה, שניצל משלושה פיגועים בשבוע אחד ומתמודד עקב כך עם פוסט־טראומה ועם השפעתה על חייו, על עבודתו ועל מערכת היחסים שלו עם זוגתו, עם חבריו ועם יתר הסובבים אותו.
"פוסט־טראומה" מאת נועם שדות (בהוצאת תמוז, 2006) – ספר שירים. מקור הטראומה הוא התעללות שעבר בילדותו מצד בן משפחה
"החייל האחרון" מאת ינון ניר (2015) – רומן אנטי־מלחמתי ואנטי־צבאי אשר עוקב אחרי שירותו הצבאי של הגיבור אליאב קדוש בצנחנים בשנות התשעים. קדוש ורבים מגיבורי הרומן (חיילים קרביים וג'ובניקים) סובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית ברמה מסוימת בעקבות השירות בלבנון או המפגש עם המערכת הצבאית. במילותיו של אליאב קדוש "רוב האנשים לא מתפקדים תחת אש. מתוך כיתה של עשרה אנשים, במקרה הטוב רק שלושה יירו בחזרה כשיורים עליהם, וזה לא משנה כמה זמן הם משרתים בצבא, בכמה קרבות הם השתתפו או אם האויב עומד לכבוש להם את המוצב. היתר פשוט יקפאו על מקומם, לא יתפקדו עד שהשלושה מתוך העשרה שכן מתפקדים יהרגו את האויב, או השלושה מתוך העשרה של האויב שכן מתפקדים, יהרגו אותם. לפעמים הם נהרגים מאש כוחותינו. אש ידידותית. עם כאלה חברים מי צריך אויבים. את אחוות הלוחמים צריך להחליף באחוות הסטטיסטים. הניצבים".
"בשבילה גיבורים עפים" מאת אמיר גוטפרוינד (2018). הספר מתאר את יחסיהם של חמישה חברי ילדות, למן ילדותם בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין.
מחזמר
המחזמר Bandstand מספר את סיפורם של קבוצת חיילים ותיקים ששבים הביתה לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ונאבקים להשתלב בחייהם הישנים תוך התמודדות עם השפעותיה המתמשכות של המלחמה – כולל פוסט־טראומה ורגשות אשמה – ומקימים להקה שמורכבת אך ורק מחיילים ותיקים על מנת להתחרות בתחרות הרדיו הפטריוטי הלאומי בניו יורק. המחזמר הוסמך על ידי הארגון Got Your 6 לספר סיפור זה.
אופרת רוק
בשנת 2007 עלתה על במת תיאטרון צוותא אופרת הרוק "מלחמה – אופרת רוק" מאת קובי ויטמן, אחד מלוחמי המילואים שהשתתפו בקרב בג'נין בשנת 2002. האופרה מספרת את חוויית החיילים הפשוטים המגויסים בצו 8 לקרב. היצירה עוסקת בשאלות של מלחמה ומשמעות החיים נוכח המלחמה.
סדרת טלוויזיה
בארי (באנגלית: Barry) היא סדרת טלוויזיה אמריקאית מסוגת הקומדיה השחורה שנוצרה על ידי ביל היידר ואלק ברג (2018).
שירים
אדבר איתך שיר שאת מילותיו כתבה רחל שפירא, הלחינה אלונה טוראל וביצעה חוה אלברשטיין. השיר עוסק בניסיון לדובב ולקרב גבר אבל המבוצר בשתיקתו (1976).
כאב של לוחמים הוא פזמון שנכתב, הולחן ובוצע על ידי עידן עמדי (2010).
מערכונים
אודי כגן מתייחס לפוסט-טראומה שלו במופע הסטנד-אפ שלו. כגן השתתף גם במערכון "ונזכור (כמעט) את כולם" בתוכנית ארץ נהדרת. המערכון מתייחס להזנחה של החברה הישראלית את הלומי הקרב.
ראו גם
דחק
תרפיית חשיפה ממושכת
צמיחה פוסט-טראומטית
הפרעת דחק חריפה
הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת
נפגע חרדה
לקריאה נוספת
ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, עם עובד, 1992.
אבי בלייך ואלי זומר, בריאות הנפש בצל הטרור הניסיון הישראלי, הוצאת רמות, 2006.
יורם רבין, יוני לבני, פוסט־טראומה כהגנה במשפט פלילי, דין ודברים ה(1) 205 (2010)
עירית קינן, כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית, עם עובד, 2012.
קדר נאט דוויודי (עורך), הפרעה פוסט טראומטית אצל ילדים ומתבגרים, אח, 2013.
פואה, עדנה ב.; נקש, ניצה; האמברי, אליזבת אן; רוטבאום, ברברה אולסוב; לוי, מיכאל, טיפול בהפרעה פוסט־טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת (PE): עיבוד רגשי של חוויות טראומטיות, דיונון, 2014
ג'ודית א. כהן, אנתוני פ. מנרינו ואסתר דבלינגר, CBT ממוקד טראומה לטיפול בילדים ובנוער יישומים מעשיים, הוצאת אח, 2016
יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.
אדם צחי, להביט במאכלת: הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל 2020-1988, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
קישורים חיצוניים
הפרעת דחק פוסט טראומטית (פוסט־טראומה) ומצבים פוסט טראומטיים אחרים, באתר ההסתדרות הרפואית בישראל
תסמונת פוסט טראומתית: מהי פוסט־טראומה? באתר נט"ל
פוסט־טראומה – מה היא וכיצד מתמודדים? באתר אנוש
הפרעת דחק פוסט טראומטית - מידע רפואי, באתר מכבי שירותי בריאות, 29 במרץ 2022
ליאת הולר הררי, פוסט־טראומה, באתר כללית, 6 במאי 2019
עמותות וארגונים העוסקים בפוסט־טראומה
נט"ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי | המגזין בנוגע לרגש
משאבים, המרכז לפיתוח משאבי התמודדות
מאמרים
יובל נריה, זהבה סולומון, קרני גינזבורג, רחל דקל, דן אנוך ואברהם עורי, מלחמות ומחירן הנפשי: היבטים שונים על טראומה נפשית בקרב חיילים ואזרחים בחברה הישראלית, חברה ורווחה, 125–139, 1998
הסכתים וסרטונים
ברק בן דיין, פודקאסט: פוסט־טראומה על רקע צבאי, באתר סה"ר סיוע והקשבה ברשת
איל פרוכטר, על טראומה ופוסט טראומה, בערוץ אוניברסיטת תל אביב, 6 באוקטובר 2024
כתבות
כתבות על פוסט־טראומה באתר פסיכולוגיה עברית
הערות שוליים
קטגוריה:הפרעות תלויות-דחק | 2024-10-08T05:53:05 |
ניו המפשייר | ממוזער|שמאל|250px
ניו המפשייר (באנגלית: New Hampshire ) היא מדינה בצפון אזור ניו אינגלנד שבארצות הברית. היא גובלת במסצ'וסטס בדרום, בוורמונט במערב, במיין ובאוקיינוס האטלנטי במזרח, ובפרובינציה הקנדית קוויבק בצפון. ניו המפשייר היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית.
המדינה נקראת על שם המחוז האנגלי העתיק המפשייר.
היסטוריה
מושבת ניו המפשייר נוסדה על ידי רב החובל ג'ון מייסון בשנת 1623 - שלוש שנים לאחר היווסדה של פלימות', ונקראה על שם המחוז המפשייר באנגליה. בשנת 1631 מונה תומאס ויגין להיות המושל הראשון של ההתיישבות (בשטח דובר, דורהאם וסטרטהאם של ימינו). בשנת 1679 הפכה ההתיישבות ל"פרובינציה מלכותית", וג'ון קאט מונה למושל.
בשנת 1638 הפכה ההתיישבות לחלק ממושבת מסצ'וסטס (שמושלה באותה עת היה ג'וזף דאדלי), ובשנת 1741 חזרה להיות פרובינציית כתר עם מושל משלה, בהוראת המלך ג'ורג' השני. מושל המדינה שמונה היה בנינג ונטוורת' שכיהן כמושל בין 1741 - 1766.
ניו המפשייר הייתה אחת משלוש עשרה המושבות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקאית, והייתה הראשונה מביניהן להכריז על עצמאותה מבריטניה. ההתקפה של המתיישבים על פורט ויליאם ומרי (הקרוי כיום "פורט קונסטיטושן" - מבצר החוקה) סיפקה את הנשק והתחמושת לקרב באנקר היל.
ב-5 בינואר 1776 התכנס הקונגרס הפרובינציאלי באקסטר ואשרר את חוקת המדינה - החוקה הראשונה מבין מדינות ארצות הברית - שישה חודשים לפני החתימה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
בשנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה המדינה מעורבת בהקמת רפובליקת אינדיאן סטרים בשטח קנדה, במדינה הוקמה המפלגה הרפובליקנית בייסודו של עמוס טאק, וכן רבים מתושבי המדינה פעלו למען ביטול העבדות, והברחת עבדים באמצעות "רכבת המחתרת" לקנדה.
בשנת 2003 מונה במדינה בישוף הומוסקסואל - ג'ין רובינסון במסגרת הכנסייה האפיסקופלית.
ביולי 2023 חתם מושל ניו המפשייר, כריס סנונו, על צו האוסר לקיים קשרי מסחר עם חברות המחרימות את ישראל, במעמד בו נכח שגריר ישראל לאו"ם גלעד ארדן, וקונסול ישראל בבוסטון, מירון ראובן.
ממשל ופוליטיקה
מוניטין בינלאומי
בחוגי העיתונות הלאומית והבינלאומית, מדינת ניו המפשייר ידועה בשל היותה המדינה שבה נערכות הבחירות המוקדמות (הנקראות גם ראשוניות) הראשונות לנשיאות ארצות הברית, במחזור הבחירות הכלליות (יש הסוברים שמדינת איווה היא הראשונה, ברם, היא מקיימת כנס בוחרים ולא בחירות). בעשורים האחרונים, מספר מדינות קבעו בחירות מוקדמות בתאריכים מוקדמים יותר ויותר (שכן כל מדינה רשאית לנהל בחירות ראשוניות כרצונה ועל-פי חוקתה). אלה כופות על מדינת ניו המפשייר להקדים את תאריך הבחירות הראשוניות בה עוד יותר, היות שחוקתה דורשת שהיא תקיים בחירות ראשוניות לפני כל שאר המדינות (הסיבה המקובלת לדרישה חוקתית זאת היא שבלעדיה אף מועמד לנשיאות לא יטרח לקיים תעמולה או להופיע במקום כלשהו באזור ניו אינגלנד צפונה מבוסטון). השפעתה של תופעה זאת נחשבת לשלילית, שכן היא מאריכה את תקופת התעמולה, דבר הגורם לסלידה בקרב קהל הבוחרים.
הרשות המבצעת
הרשות המבצעת של ניו המפשייר מורכבת ממושל וממועצה מבצעת בת חמישה חברים - שריד למועצת המושל הקולוניאלי הבריטי. זאת בניגוד למרבית מדינות ארצות הברית שבהן המושל הוא מקור הסמכות היחיד ברשות המבצעת.
מדינות ניו המפשייר וורמונט הסמוכה הן המדינות היחידות הבוחרות מושל לתקופת כהונה של שנתיים ולא ארבע שנים כמו יתר המדינות. בניגוד ליתר המדינות אין לניו המפשייר משנה למושל, ונשיא סנאט המדינה משמש כממלא מקומו של המושל בעת הצורך.
המושל הנוכחי הוא כריס סנונו, חבר המפלגה הרפובליקנית. המושל לשעבר ג'ון לינץ', חבר המפלגה הדמוקרטית, ראוי לציון בשל היותו המושל היחיד עד עתה שנבחר לחמש תקופות כהונה. למדינה שתי סנאטוריות, ג'ין שאהין (חברת המפלגה הדמוקרטית, ומושלת המדינה לשעבר), ומגי האסן (חברת המפלגה הדמוקרטית, ומושלת המדינה לשעבר).
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת של המדינה נקראת החצר הכללית של ניו המפשייר ומורכבת משני בתי מחוקקים - בית נבחרים וסנאט. בבית הנבחרים חברים 400 נבחרים, נציג אחד לכל 3000 תושבים במדינה. בסנאט, לעומת זאת, 24 חברים בלבד.
נבחרי הציבור מקבלים משכורת שנתית של 100 דולר בלבד (בתוספת בונוס אם הם נוכחים בוועדות השונות - דבר הנעשה בהתנדבות ואינו חובה חוקית). מסיבה זו מרבית חברי בית המחוקקים הם גמלאים או אנשים בעלי אמצעים.
מאפייני ממשל
היעילות וחוסר השחיתות של המדינה זכו להערצת תושבי המדינות השכנות. לשם המחשה - תושבי העיר קילינגטון הממוקמת במדינה הסמוכה ורמונט, הצביעו פעמיים בעד פרישה מוורמונט והכפפת עירם לניו המפשייר. הצבעתם היא סמלית שכן כדי לעבור ממדינה למדינה (דהינו - שינוי הכפיפות השלטונית שלה) נדרש אישור בתי המחוקקים של שתי המדינות ואישור הקונגרס של ארצות הברית.
זיקה מפלגתית
לאורך השנים הייתה ניו המפשייר ידועה בתמיכתה במפלגה הרפובליקנית, למעט הבחירות ב-1992 וב-1996 אז ניצח בה המועמד ביל קלינטון הדמוקרטי. בשנת 2000 תמכה המדינה במועמד הרפובליקני ג'ורג' ווקר בוש. אולם בשנת 2004 העניקה המדינה את קולותיה דווקא למועמד הדמוקרטי ג'ון קרי ברוב זעום של 50.2%, ומאז נתנה אותם רק למועמדים דמוקרטים.
משפט וענישה פלילית
אף שבמדינה קיים רשמית עונש מוות - בפועל ההוצאה להורג האחרונה אירעה בשנת 1939. בשנת 2000 הצביע בית המחוקקים בהחלטה HB1548-FN בעד ביטול עונש המוות, אולם ההחלטה בוטלה בווטו של המושלת דאז ג'ין שאהין (חברת המפלגה הדמוקרטית דווקא). ב-22 בדצמבר 2008 גזר בית משפט עונש מוות על מייקל אדיסון, עבריין בן 28, אשר ירה למוות בשוטר בשנת 2006.
בשנת 2005 העביר בית המחוקקים חוק הקובע כי גיל הענישה הפלילית המינימלי יהיה 18 (במקום 17) בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין רופר נגד סימונס (ילדים מתחת לגיל זה נשפטים כקטינים ולא כבגירים).
גאוגרפיה
מדינת ניו המפשייר היא חלק מאזור ניו אינגלנד של ארצות הברית. המדינה גובלת בצפונה בפרובינציית קוויבק שבקנדה, במזרחה במדינת מיין ובאוקיינוס האטלנטי, בדרומה במדינת מסצ'וסטס ובמערבה במדינת ורמונט.
האזורים הגאוגרפיים העיקריים של ניו המפשייר כוללים את אזור יערות הצפון הגדולים, אזור ההרים הלבנים, אזור האגמים, אזור עמק מרימק, אזור מונדנוק, אזור דארטמות' סונאפי ואזור החוף.
אחת מתצורות האבן הידועות ביותר במדינה - תצורת אבן שאף סימלה את המדינה - הייתה הזקן שבהר - מעין דמות אדם בסלע פרנקוניה אולם זו התמוטטה במאי 2003.
במרכז המדינה נמצא הרכס הנשיאותי - שהגבוה בו הוא הר וושינגטון (בעל הפיסגה הגבוהה ביותר מזרחה למיסיסיפי, 1,917 מ'), וסביבו ההרים מדיסון וקווינסי אדמס. הר מפורסם ששוכן במדינה הוא הר מונדנוק.
הנהר הארוך במדינה הוא קונטיקט שאורכו 670 ק"מ, הזורם מצפון לדרום. מוצאו של הנהר באגמי קונטיקט, והוא מהווה את הגבול המערבי של המדינה. בניגוד למקובל, הגבול בין המדינות אינו עובר במרכז הנהר, אלא בגדה המערבית של הנהר (גדת ורמונט), וכל שטח הנהר מצוי בתחום מדינת ניו המפשייר.
נהר חשוב נוסף הוא מרימק שאורכו 187 ק"מ, החוצה את המדינה בעוברו מצפון לדרום וזורם לשטח מדינת מסצ'וסטס. בין יובליו נמצא נהר שוהיגאן.
נהר פיסקטקואה זורם לתוך האוקיינוס האטלנטי בפורטסמות'.
האגם הגדול במדינה הוא אגם ויניפסאוקי ששטחו 186 קמ"ר, והוא מצוי במרכז המדינה.
לניו המפשייר חוף הים הקצר ביותר מבין כל המדינות הגובלות באוקיינוס האטלנטי - אורכו 29 ק"מ בלבד. לחוף המדינה מצויים איי שולס - תשעה איים קטנים אשר היוו מושבת אמנים במאה ה-19, ומסופר שבהם מוחבא האוצר האגדי של שודד הים שחור הזקן.
למדינה יש סכסוך גבולות עם שכנתה מיין, באזור נמל פורטסמות'. המחלוקת נוגעת לבעלות על מספר איים הקרויים האי סיבי.
בשנת 1934 נמדדו בתחנה המטאורולוגית שבראש הר וושינגטון הרוחות החזקות ביותר על פני כדור הארץ - 371 קמ"ש.
כלכלה
רשות המחקר הכלכלי של ממשלת ארצות הברית מעריכה כי התוצר המדינתי הגולמי של מדינת ניו המפשייר בשנת 2003 היה בשווי 49 מיליארד דולרים. ההכנסה המדינתית לנפש בשנת 2003 הייתה $35,140 (ניו המפשייר היא המדינה השביעית בגובה ההכנסה המדינתית לנפש מבין מדינות ארצות הברית).
התוצרים החקלאיים העיקריים של המדינה כוללים מוצרי חלב, גידול בקר, צאן, תפוחים וייצור ביצים.
התוצרים התעשייתיים העיקריים כוללים מכונות וציוד חשמלי, מוצרי גומי ופלסטיק וכן ענף התיירות מהווה ענף חשוב בכלכלת המדינה.
במהלך המאה ה-20 השתנה משמעותית הבסיס הכלכלי של המדינה. עד אמצע המאה ה-20 התבססה כלכלת המדינה על ייצור טקסטיל, נעליים וכן בעיקר על חקלאות בחוות קטנות. כיום, ענפים אלה מהווים פחות מ-2% מכלכלת המדינה.
עיקר כלכלת המדינה הנוכחית מתבססת על מדיניות המס של המדינה, שבה אין מס הכנסה (מדינתי; מס פדרלי קיים בכל מדינות ארצות הברית). מסיבה זו מושכת המדינה תעשיות מחשבים ותעשיות עתירות ידע. מאידך, מס הרכוש הגבוה של המדינה, מקשה על יצירת מפעלים גדולים במדינה. מסי הרכוש במדינה הם מהגבוהים בארצות הברית, אך בהיעדר מיסים אחרים, נחשב המס במדינה כנמוך ביותר במדינות ארצות הברית (פרט למדינה אחת).
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בניו המפשייר נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 13% פרוטסטנטים אחרים 17% קתולים 26% מורמונים 1% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 2% אחר 3% חסרי סיווג דתי 36% קבוצות גזעיות בניו המפשייר לבנים לא-היספאנים 92.3% היספאנים 2.8% אסייתים 2.2% שחורים 1.1% אמריקאים ילידים 0.2% מעורב 1.6% קבוצות מוצא אתני בניו המפשייר צרפתים 24.5% אירים 21.5% אנגלים 17.6% איטלקים 10.3% גרמנים 8.4% אמריקאים 5.4% פולנים 4.2% סקוטים 4.4% שפות מדוברות בניו המפשייר אנגלית 92.2% ספרדית 2.1% אחר 6.7%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ניו המפשייר
הערים הגדולות בניו המפשייר (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 מנצ'סטר 109,565 מנצ'סטר-נשואה 2 נשואה 86,494 מנצ'סטר-נשואה 3 קונקורד 42,695 4 דרי 33,109 מנצ'סטר-נשואה 5 דובר 29,987 בוסטון 6 רוצ'סטר 29,752 בוסטון המטרופולינים הגדולים בניו המפשייר (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 בוסטון 4,732,161 דרום ניו המפשייר 2 מנצ'סטר-נשואה 405,184 דרום ניו המפשייר
ספורט
קבוצות ליגת כדור הבסיס הנמוכה:
גאוות נשואה
ניו המפשייר פישר קטס
קבוצות הוקי קרח:
המונרכים של מנצ'סטר
קבוצות פוטבול:
זאבי מנצ'סטר
קבוצות כדורגל:
ניו המפשייר פאנטומס
תקשורת
במדינה יוצאים לאור מספר עיתונים יומיים ובהם:
ניו המפשייר יוניון לידר (יוצא לאור במנצ'סטר)
הטלגרף של נשואה
המוניטור של קונקורד
הדמוקרט היומי של פוסטר
לקוניה סיטיזן
פורטסמות הרלד
קין סנטינל
קונוויי דיילי סאן
איגל טיימס היוצא לאור בקליירמונט
לקוניה דיילי סאן
תחבורה
ניו המפשייר היא היחידה מבין מדינות ארצות הברית שאינה דורשת חגירת חגורת בטיחות בנסיעה בכלי רכב, חבישת קסדה ברכיבה על אופנוע או ביטוח חובה לכלי רכב.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
מכללת צ'סטר של ניו אינגלנד
מכללת קולבי סויר
מכללת המדינתית גרניט
מכללת דניאל וובסטר
מכללת דרטמות'
מכללת פרנקלין פירס
המכלל המדינתית קין
מכללת לבנון
מכללת ניו אינגלנדאוניברסיטת סאות'רן ניו המפשייר
האוניברסיטה המדינתית פלימות'
מכללת ריבייר
מכללת סנט אנסלם
מכללת תומאס מור
אוניברסיטת ניו המפשייר
אוניברסיטת ניו המפשייר מנצ'סטר
סמלי המדינה
סמלי מדינת ניו המפשייר דגל סמל מוטו כינוי המנון דגל ניו המפשיירFlag of New Hampshire סמל ניו המפשיירSeal of New Hampshire מרכז|130px מרכז|100px "לחיות חופשי או למות""Live Free or Die" "מדינת הגרניט""Granite State" "אולד ניו המפשייר""Old New Hampshire" עץ פרח ציפור חיה בירץ' אמריקאי לבןAmerican White Birch לילךPurple lilac פרפל פינץ'Purple finch אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות ניו המפשייר
קישורים חיצוניים
אלמנק ניו המפשייר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-01-11T07:43:45 |
אנליזה מתמטית - מונחים | במונחון זה מופיעות לרבים מהמונחים הגדרות אינטואיטיביות. הגדרה פורמלית מופיעה בערך המתאים.
חדו"א: חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, Calculus, הענף המתמטי העוסק בתורת הגבולות, בפונקציות ממשיות ובחקירת התכונות של נגזרות ואינטגרלים.
סדרה: קבוצה בת מנייה של איברים שמסודרים בסדר מסוים, כך שלכל איבר יש איבר הבא מיד אחריו.
תת סדרה: סדרה המכילה, לפי הסדר, איברים השייכים לסדרה אחרת.
סדרת קושי: סדרה שהמרחק המקסימלי בין איבריה הולך וקטן כאשר מתעלמים ממספר גדל והולך של איברים בראשיתה.
טור: סכום של איברי סדרה כלשהי.
גבול: אינטואיטיבית - מספר כלשהו הוא גבול של הסדרה אם אברי הסדרה הולכים ומתקרבים ("שואפים") אל המספר הזה.
משפט בולצאנו-ויירשטראס: מכל סדרה חסומה קיימת תת-סדרה המתכנסת לגבול.
אינפיניטסימל: מספר הקטן עד כדי אינסוף, גודל שהוא בעל סתירה עצמית אך כלי מאוד יעיל לביצוע חישובים.
פונקציה: כלל שמתאים לכל איבר מקבוצה אחת איבר יחיד מקבוצה אחרת.
פונקציה ממשית: פונקציה שהתחום והטווח שלה הם קבוצת המספרים הממשיים.
פונקציה קעורה: פונקציה קעורה היא פונקציה הנמצאת תמיד מעל לישר המחבר שתי נקודות בגרף הפונקציה.
פונקציה קמורה: פונקציה קמורה היא פונקציה הנמצאת תמיד מתחת לישר המחבר שתי נקודות בגרף הפונקציה.
פונקציה ליניארית: פונקציה שמתוארת על ידי קו ישר.
פונקציה מונוטונית: פונקציה השומרת על מגמת עלייה או ירידה.
פונקציה אנליטית: פונקציה נקראת אנליטית בנקודה Z, אם היא גזירה בנקודה Z וגם גזירה בסביבה כלשהי שלה (אפילו תחום קטן מאוד) ונקראת אנליטית בתחום D, אם היא אנליטית בכל הנקודות שבתחום D. במקרה שהתחום הוא אינסופי או אין תחום- היא אינה אנליטית.
פונקציה מרוכבת: פונקציה שהתחום והטווח שלה הם קבוצת המספרים המרוכבים.
פונקציה רציפה: אינטואיטיבית - פונקציה שניתן לצייר את הגרף שלה בלי להרים את העיפרון מהדף.
רציפות במידה שווה: תכונה של פונקציה, שבאופן אינטואיטיבי פירושה שקצב ההשתנות של הפונקציה בקטע שבו היא רציפה במידה שווה הוא חסום.
משפטים העוסקים ברציפות:
משפט ערך הביניים: אינטואיטיבית - פונקציה רציפה לא "מדלגת" על ערכים. כלומר, אם הפונקציה מקבלת שני ערכים שונים בשתי נקודות שונות, היא תקבל גם כל ערך שבין שני ערכים אלה בקטע שקצותיו הם נקודות אלה.
משפט ויירשטראס הראשון - פונקציה רציפה בקטע סגור חסומה בו.
משפט ויירשטראס השני - פונקציה רציפה בקטע סגור מקבלת בו ערך מקסימלי וערך מינימלי.
משפט קנטור - פונקציה רציפה בקטע סגור רציפה בו במידה שווה.
נגזרת: פונקציה שמתקבלת מפונקציה אחרת, ומתארת את קצב ההשתנות של אותה פונקציה. נגזרת של פונקציה בנקודה מסוימת שווה לשיפוע של המשיק לפונקציה באותה נקודה.
משפטים העוסקים בנגזרות:
משפט פרמה - אם לפונקציה גזירה יש נקודת קיצון בנקודה מסוימת, נגזרתה מתאפסת באותה נקודה.
משפט רול - אם פונקציה גזירה בקטע פתוח, רציפה בקצותיו וערכיה בקצותיו שווים, נגזרתה מתאפסת באחת מנקודות הקטע.
משפט הערך הממוצע של לגראנז' - הכללה של משפט רול: אם פונקציה גזירה בקטע פתוח ורציפה בקצותיו, יש נקודה בתוך הקטע שהנגזרת בה שווה לשיפוע המיתר המחבר את שתי נקודות הקצה של הפונקציה.
משפט הערך הממוצע של קושי - הכללה של משפט לגראנז'.
משפט דארבו - אם פונקציה גזירה בקטע סגור, הנגזרת שלה מקבלת כל ערך בין הערכים שהיא מקבלת בקצוות הקטע.
כלל לופיטל - כלל יעיל לחישוב גבול של מנה של שתי פונקציות השואפות שתיהן לאפס או אינסוף, על ידי חישוב גבול מנת הנגזרות שלהן.
אינטגרל:
אינטגרל מסוים: הכללה של מושג הסכום. אינטגרל של פונקציה ממשית חיובית שווה לשטח הכלוא בין הגרף שלה לציר ה.
אינטגרל לא מסוים: אוסף הפונקציות הקדומות של פונקציה כלשהי.
אינטגרל התלוי בפרמטר: אינטגרל שערכו מותנה בפרמטר הניתן לו - כלומר, הוא פונקציה של הפרמטר.
אינטגרל כפול: אינטגרל על פונקציה בעלת שני משתנים, שמוגדרת על תחום במישור.
משפטים העוסקים באינטגרלים:
המשפט היסודי של החשבון האינפיניטסימלי - המשפט הקושר את מושגי הנגזרת, האינטגרל המסוים והאינטגרל הלא מסוים.
טור טיילור: קירוב לפונקציה על ידי פולינום סופי, שמקדמיו תלויים בערכי נגזרת הפונקציה בנקודה מסוימת. כמו כן ניתן להעריך את הקירוב המושג על ידי הפולינום (השארית).
שיטת ניוטון-רפסון: שיטת קירוב איטרטיבית למציאת שורשים של פונקציה באמצעות הנגזרת שלה.
*
קטגוריה:מונחונים | 2020-09-04T20:24:34 |
הלם קרב | REDIRECT הפרעת דחק פוסט-טראומטית | 2006-12-14T18:35:49 |
ניו מקסיקו | ניו מקסיקו (באנגלית: New Mexico, בספרדית: Nuevo México) היא מדינה בדרום-מערב ארצות הברית.
ניו מקסיקו היא המדינה החמישית בגודל שטחהּ בארצות הברית, אחרי אלסקה, טקסס, קליפורניה ומונטנה. במהלך ההיסטוריה התגוררו בה אינדיאנים, שלטה בה האימפריה הספרדית, והמדינה הייתה פרובינציה של מקסיקו וטריטוריה של ארצות הברית. במדינה אחוז התושבים ממוצא היספני הגדול ביותר מבין מדינות ארצות הברית, ועל כן הן אנגלית והן ספרדית הן השפות הרשמיות של המדינה. נכון ל-2010 ההערכות הן שבאזור ה-30% מתושבי המדינה דוברי ספרדית.
היסטוריה
אינדיאנים של הפואבלו
באזור ניו מקסיקו התגוררו אינדיאנים החל מהתקופה הפרה היסטורית. העושר של האדמה והמשאבים הרבים שנמצאו באזור אפשרו התיישבות במקום לאורך השנים. באזור סנטה פה התגלו במערות שרידי התיישבות פרה היסטורית. במערות באזור הרי סאנדיה התגלו השרידים הקדומים ביותר להתיישבות אדם בצפון אמריקה. במאה ה-11 בנו אנשי הפואבלו התיישבויות גדולות באזור הריו גראנדה.
במאה ה-16 פגשו הספרדים בהגיעם לעולם החדש את אנשי הפואבלו. שמעם הגיע לאוזניו של קבסה דה ואקה, ספרדי שהגיע לחופי מקסיקו לאחר שספינתו נטרפה, והחל לחקור את האזור בין השנים 1528–1536. הספרדים חשבו שהתיישבויות הפואבלו הן שבע ערי הזהב – ערי הזהב האגדתיות של מקסיקו, ושלחו את הקונקיסטאדור פרנסיסקו וסקס דה קורונדו על מנת למצוא את הערים. בשנת 1540 הגיע דה קורונדו למקום. יחסו הרע לאינדיאנים המקומיים הביא לחיכוכים רבים ולעוינות רבה.
הכיבוש הספרדי
בשנת 1598 יסד חואן דה אונייטה את העיר סן חואן בעמק נהר הריו גראנדה. אונייטה חקר את האזור ופתח את "הדרך המלכותית" – אל קאמינו ריאל – המקשרת לאורך 1,100 קילומטר בין המושבה (לימים בניו מקסיקו המודרנית) לשאר מלכות המשנה של ספרד החדשה. אונייטה היה המושל הראשון של סנטה פה דה נואבה מחיקו. האינדיאנים המקומיים בפואבלו אקומה מרדו כנגדו אולם הוכנעו.
בשנת 1609 ייסד מושל הפרובינציה פדרו דה פרלטה את סנטה פה לרגלי הרי סנגרה דה כריסטו כבירת המושבה. סנטה פה מהווה למעשה עיר הבירה העתיקה ביותר בארצות הברית. ארמון המושל בעיר נבנה בשנת 1610. מיסיונרים רבים הגיעו לאזור וניסו לנצר את האינדיאנים המקוריים בלא הצלחה רבה. בשנת 1676 מרדו האינדיאנים משבט האפאצ'י, ובשנת 1680 מרדו אינדיאנים המתגוררים בפואבלו ואף הצליחו לגרש את המתיישבים הספרדיים מצפון ניו מקסיקו לזמן קצר – עד מתקפתו של דייגו דה וארגס סאפטה בשנת 1692.
עם שובם של הספרדים לאזור ייסדו בשנת 1706 את העיר אלבקרקי.
פרובינציה מקסיקנית
בעקבות מלחמת העצמאות המקסיקנית בין השנים 1810–1821, הפכה ניו מקסיקו לפרובינציה של מקסיקו. השלטונות הספרדיים אסרו על התיישבות של מתיישבים מארצות הברית באזור, ועל סוחרים מארצות הברית מלסחור במדינה. מאוחר יותר שינו השלטונות המקסיקניים המקומיים את גישתם ואיפשרו לסוחרים להגיע דרך "דרך סנטה פה".
טריטוריה של ארצות הברית
ימין|ממוזער|180px|טריטוריית ניו מקסיקו שכללה גם את שטח אריזונה
בשנת 1846, במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, כבש הגנרל האמריקני סטיבן קירני את סנטה פה בלא כל התנגדות מצד החיילים המקסיקנים. קירני הכריז על השטח כעל טריטוריה אמריקאית. במסגרת הסכם גואדלופה אידלגו משנת 1848 נאלצה מקסיקו לוותר על כל השטח המהווה היום את דרום-מערב ארצות הברית.
פשרת 1850 עצרה את הפיכת הטריטוריה למדינה, על פי הפשרה טריטוריית ניו מקסיקו הפכה לשטח בשלטון פדרלי, שכלל את קולורדו, אריזונה וניו מקסיקו. סנטה פה הוכרזה רשמית כבירת הטריטוריה בשנת 1851.
ארצות הברית רכשה את חלקה הדרומי של המדינה במסגרת רכישת גדסדן מ-1853 (רכישה זו כללה גם את חלקה הדרומי של אריזונה).
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית כבשו כוחות הקונפדרציה מטקסס את דרומה של הטריטוריה והקימו על שטח זה ודרום אריזונה את טריטוריית אריזונה כחלק מהקונפדרציה. כוחות האיחוד כבשו מחדש את הטריטוריה בשנת 1862. קיט קרסון ארגן את גדוד המתנדבים של ניו מקסיקו, אשר נלחם הן כנגד השבטים האינדיאנים (האפאצ'י, הנאוואחו והקומאנצ'י) והן כנגד כוחות הקונפדרציה. כוחות האיחוד נחלו ניצחון גדול בקרב מעבר גלורייטה.
בשנת 1863 הפכה טריטוריית אריזונה לטריטוריה נפרדת.
בשנת 1875 הגיעה מסילת סנטה פה לעיר לאמי, ובשנת 1880 הגיעה עד העיר סנטה פה. קישור הערים לרכבת איפשר את פיתוחן הכלכלי ואת פיתוחה של הטריטוריה כולה. המאבקים בין המתיישבים לבין שבטי האפאצ'י והנאוואחו האינדיאנים, נמשכו עד לכניעתו של הצ'יף האינדיאני ג'רונימו בשנת 1886.
מדינה של ארצות הברית
ב-6 בינואר 1912 קיבל הקונגרס את ניו מקסיקו כמדינה ה-47 של ארצות הברית. ב-14 בפברואר באותה שנה הפכה אריזונה למדינה ה-48 ובכך הסתיימה קבלתן של כל הטריטוריות היבשתיות של ארצות הברית לאיחוד.
בשנת 1943 בנתה ממשלת ארצות הברית את המעבדה הלאומית לוס אלמוס, ובמהלך מלחמת העולם השנייה פיתחה בה את פצצת האטום, אשר נוסתה לראשונה בניסוי טריניטי, באתר הניסויים וייט סנדס, ליד העיר אלאמוגודרו, ב-16 ביולי 1945.
התרסקות של עצם בלתי מזוהה ליד העיירה רוזוול בשנת 1947 הובילה לגל של שמועות לפיהן תפסה ממשלת ארצות הברית צלחת מעופפת וכן גופות של חוצנים.
ב-1949 נוסדו המעבדות הלאומיות סאנדיה, המבצעות מחקר גרעיני ומחקר ופיתוח של כלי נשק.
גאוגרפיה
ניו מקסיקו גובלת במזרחה בטקסס ובאוקלהומה לאורך 5 הקילומטרים הצפוניים של קו אורך 103° מערב, בגבולה הדרומי של ניו מקסיקו היא גובלת בטקסס ועם המדינות המקסיקניות צ'יוואווה וסונורה. במערבה גובלת המדינה לאורך קו אורך 109° מערב עם אריזונה. בצפונה גובלת המדינה לאורך קו רוחב 37° צפון עם קולורדו. הפינה הצפון מערבית של ניו מקסיקו היא מפגש הגבולות של ניו מקסיקו, קולורדו, אריזונה ויוטה.
פני השטח של ניו מקסיקו משתנים ממדבריות שצבעם אדמדם, ערבות עשב והרים מכוסי שלג. חלקים מהמדינה מיוערים.
חלקים גדולים מהמדינה הם שמורות טבע, ובהם:
הפארק הלאומי מערות קרלסבד
מצבת הזיכרון הלאומית חורבות האצטקים
מצבת הזיכרון הלאומית וייט סאנדס
מצבת הזיכרון הלאומית הר געש קאפולין.
מצבת הזיכרון הלאומית פטרוגליף
סיל הפליסיידס
כ-8,300 קמ"ר של המדינה נכללים במטווח הטילים וייט סנדס.
אקלים
האקלים במדינה ברובו צח אם כי קיימים אזורים יבשים ושטחה מכוסה ברובו בהרים ומדברים, רוב המישורים ההרריים נמצאים במזרח המדינה בצמוד לקולורדו וחולקות שטחים דומים כאשר לשתיהן יש מישורים הרריים, אגנים ואדמות מדבריות. הטמפרטורות השנתיות הממוצעות בקיץ יכולות להגיע ל-C° 38. הטמפרטורות הגבוהות הממוצעות במדינה נעה בחודש יולי סביב ה-C° 36, ובחודשים הקרים בין נובמבר למרץ להגיע בלילות אל מתחת ל-C° 0. הטמפרטורות הגבוהות ביותר שנרשמו במדינה היו C° 50 ליד לובינג ביוני 1994, והנמוכות ביותר היו C° 50− ב-1951.
במדינה מנצלים שמים צלולים בצורה יוצאת דופן על מנת לצפות בכוכבים ובמדינה ישנם מספר עמדות תצפית מיוחדות שמביאות אליהן תיירים רבים.
ממשל ופוליטיקה
מושלת המדינה הנוכחית היא מישל לוהאן גרישם, והמשנה למושל הוא הווי מוראלס, שניהם חברי המפלגה הדמוקרטית. המושל וסגנו נבחרים אחת לארבע שנים. הם נבחרו לכהונתם בבחירות שהתקיימו ב-2018 ולכהונה נוספת בשנת 2023.
בית המחוקקים של המדינה כולל שני בתים – בית תחתון בו 70 חברים (47-23 לטובת הדמוקרטים), וסנאט בו 42 חברים(26-16 לטובת הדמוקרטים)
מרבית התושבים תומכים במפלגה הדמוקרטית, 50% מבעלי זכות הבחירה חברים במפלגה הדמוקרטית, 33% מבעלי זכות הבחירה רשומים במפלגה הרפובליקנית ו-17% מהמצביעים אינם חברי מפלגה.
מאז הקמת מדינת ניו מקסיקו, הצביעו תמיד התושבים עבור המועמד שזכה לבסוף בבחירות (למעט שלוש מערכות בחירות – בשנת 1976 הוענקו קולות האלקטורים של המדינה לג'רלד פורד על פני הזוכה ג'ימי קרטר, בשנת 2000 זכה במדינה אל גור ברוב של 366 קולות על פני ג'ורג' ווקר בוש ובשנת 2016 זכתה הילרי קלינטון על פני דונלד טראמפ). עם זאת, ניו מקסיקו נחשבת בבחירות למדינה מתנדנדת.
רוב הדמוקרטים במדינה יושבים בעיקר באזור סנטה פה, בעוד בדרום ובמזרח תומכים בעיקר ברפובליקנים.
למדינה 5 אלקטורים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, הסנאטורים המייצגים את ניו מקסיקו הם טום יודול ומרטין היינריך, שניהם חברי המפלגה הדמוקרטית.
ניו מקסיקו היא המדינה ה-15 בארצות הברית שביטלה את עונש המוות כשהעבירה חוק בשנת 2009 לביטולו אם כי לא למפרע.
עד לדצמבר 2013 בניו מקסיקו לא היה רשמית מותר לזוג בני אותו המין להינשא והדבר היה ניתן לשיקול דעת כל מחוז ומחוז במדינה כאשר חלקם מתירים זאת וחלקם אוסרים, בדצמבר 2013 פרסם בית המשפט העליון של ניו מקסיקו פסק דין פה אחד המורה לפקידי כל המחוזות להוציא רישיונות נישואים לבני זוג מאותו המין ובכך הפכה ניו מקסיקו למדינה ה-17 שמכירה בנישואים חד מיניים בארצות הברית.
כלכלה
המשרד למחקרים כלכליים העריך כי התוצר המדינתי הגולמי של ניו מקסיקו בשנת 2003 היה 57 מיליארד דולר אמריקאי. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנת 2003 הייתה $24,995 – המקום ה-48 מבין 50 מדינות ארצות הברית.
מוצרי החקלאות העיקריים במדינה הם מוצרי חלב וגידול עדרי בקר וצאן.
ישנם ניסיונות של גידולים חקלאיים בשטחי המדינה היבשים, אולם אלה מוגבלים. במדינה מגדלים בעיקר פלפלי צ'ילי, פקאנים, חציר ודורה, וכן ירקות כגון בצלים, תפוחי אדמה, צנוברים ושעועית.
באזור אלבקרקי מגדלים עצי אורן לתעשיות הרהיטים.
מרבית הכנסות המדינה מקורן בניצול המינרלים במדינה ובמכרות. האינדיאנים נהגו לכרות במדינה טורקיז וכסף. כיום נכרים במדינה עפרות אורניום ועפרות מגנזיום, אשלג, מלח, פרליט, עפרות נחושת, בריליום וכן יש במדינה כמויות קטנות של גז טבעי, נפט ופחם.
מוצרי התעשייה המיוצרים במדינה (בעיקר באזור אלבקרקי) הם מוצרי חשמל, מוצרי זיקוק נפט, מוצרי דפוס, וכן מוצרי חמר (כלי חרס).
הממשל הפדרלי מעסיק רבע מהעובדים במדינה, בעיקר בתעשיות צבאיות. במדינה מספר בסיסים של חיל האוויר, וכן מצויות במדינה מעבדות לוס אלמוס, המעבדות הלאומיות סאנדיה בבסיס חיל האוויר קירטלנד דרומית לאלבקרקי, ובאתר ניסויי הטילים וייט סנדס מבצע הצבא ניסויים בטילים.
המספר הרב של אתרי בריאות ונופש באזור אלבקרקי, מביא תיירים רבים למדינה – בעיקר תיירות בריאות, המגיעה לאוויר המדברי הנקי.
דמוגרפיה
היספנים ממוצא המתיישבים הספרדים נמצאים ברוב חלקי המדינה, אך בעיקר בצפון המדינה, צפון מזרחה ובמרכזה. מקסיקנים מתגוררים בעיקר בדרום המדינה. אינדיאנים מרוכזים בעיקר בצפון מערב המדינה. השבטים הנאוואחו והפואבלו הם העיקריים ומהווים את מרבית האוכלוסייה. בניו מקסיקו מספר ההיספנים הגדול מכל מדינה אחרת בארצות הברית, ומספר האינדיאנים השני בגודלו מכל המדינות.
בניו מקסיקו אחוז הקתולים הגבוה ביותר מכל מדינות מערב ארצות הברית. כמו כן, בדומה למדינות מערב ארצות הברית האחרות, במדינה מספר רב, העולה על הממוצע, של אנשים הרואים עצמם כחסרי דת.
קבוצות דתיות בניו מקסיקו נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 23% פרוטסטנטים אחרים 15% קתולים 34% מורמונים 2% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 21% קבוצות גזעיות בניו מקסיקו היספאנים 46.3% לבנים לא-היספאנים 40.5% אמריקאים ילידים 9.5% שחורים 2.1% אסייתים 1.4% מעורב 3.7% קבוצות מוצא אתני בניו מקסיקו גרמנים 9.6% אירים 7.6% אנגלים 7.3% אמריקאים 3.6% צרפתים 2.5% איטלקים 2.5% שפות מדוברות בניו מקסיקו אנגלית 63.5% ספרדית 29.3% אחר 7.2%
הערים הגדולות
250px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ניו מקסיקו
הערים הגדולות בניו מקסיקו (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אלבקרקי 556,495 אלבקרקי 2 לאס קרוסס 101,324 לאס קרוסס 3 ריו ראנצ'ו 91,956 אלבקרקי 4 סנטה פה 69,976 סנטה פה 5 רוזוול 48,611 המטרופולינים הגדולים בניו מקסיקו (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אלבקרקי 904,587 צפון ניו מקסיקו 2 לאס קרוסס 213,676 דרום ניו מקסיקו 3 סנטה פה 148,164 צפון ניו מקסיקו 4 פרמינגטון 123,785 צפון ניו מקסיקו
תרבות
ממוזער|שמאל|200px|סמלי המדינה – פלפל צ'ילי, שומים וגולגולת בקר לבנה, הנמכרים בשוק סנטה פה
בניו מקסיקו מתגוררת (נכון לשנת 1990) אוכלוסייה של 134,000 אינדיאנים, ועל כן המדינה מהווה מרכז לשימור התרבות האינדיאנית.
האפאצ'י והיוט מתגוררים בשמורות במדינה. שמורת שבט הנאוואחו ששטחה הכולל כ־65,000 קמ"ר, הנמצאת ליד גבול המדינה עם אריזונה, היא השמורה הגדולה בארצות הברית. אינדיאני הפואבלו המגדלים מזון בשיטות חקלאות פרהיסטוריות, מתגוררים בפואבלואים ברחבי המדינה.
למעלה משליש מתושבי המדינה הם ממוצא היספני – ומקורם במתיישבים הספרדים, או במהגרים ממקסיקו. לפחות שליש מהתושבים מדברים בעגה ייחודית של השפה הספרדית, הנקראת "ספרדית ניו מקסיקנית". דיאלקט זה התפתח בשל ניתוקם של המתיישבים הספרדים באזור זה, ומקורו בניב של ספרדית מתקופת ימי הביניים המאוחרים, המשלב בתוכו מילים שמקורן אינדיאני, וכן מילים ממקור אנגלי.
באלבוקרקי נערך אירוע פייסטת הכדורים הפורחים הבינלאומית של אלבוקרקי. בעיר יש גם את מוזיאון ניו מקסיקו להיסטוריה של הטבע והמדע ומרכז התרבות הלאומי ההיספני.
בסנטה פה מתגוררת קהילת אמנים גדולה, והמוזיאונים שבמדינה מציגים אמנות ספרדית קולוניאלית, אמנות טקסית של הנאבאחו, ואמנות אינדיאנית מודרנית, המשפיעות זו על זו. המוזיאון מציג את עבודותיה של ג'ורג'יה אוקיף שהתגוררה במדינה.
בסנטה פה יש בית אופרה ידוע.
אזכורים בתרבות הפופולרית
הסופר ד. ה. לורנס התגורר בטאוס.
סדרות הטלוויזיה שובר שורות וסמוך על סול מתרחשות בניו מקסיקו.
הפרקים הראשונים של סדרת הטלוויזיה שליחות קטלנית: יומני שרה קונור צולמו בניו מקסיקו ופרק הפיילוט מתרחש בעיירה הבדיונית Red Valley בשנת 1999.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
מכללת סנטה פה
מכללת הדרום מערב
אוניברסיטת מזרח ניו מקסיקו
המכון לכרייה וטכנולוגיה של ניו מקסיקו
אוניברסיטת רמות ניו מקסיקוהמכון הצבאי ניו מקסיקו
אוניברסיטת מדינת ניו מקסיקו
מכללת סנט ג'ון, סנטה פה
אוניברסיטת ניו מקסיקו
אוניברסיטת מערב ניו מקסיקו
בנוסף, נמצאת במדינה המעבדה הלאומית לוס אלמוס.
סמלי המדינה
סמלי מדינת ניו מקסיקו דגל סמל מוטו כינוי דגל ניו מקסיקוFlag of New Mexico סמל ניו מקסיקוSeal of New Mexico מרכז|130px מרכז|100px "הוא צומח כפי שהוא הולך""Crescit eundo" "ארץ הקסם""Land of Enchantment" עץ פרח ציפור חיה אורן דו-מחטיTwo-needle piñon יוקהYucca flower קוקייה רצניתRoadrunner דוב שחור אמריקניAmerican black bear מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות ניו מקסיקו
קישורים חיצוניים
אתר ממשלת המדינה
אתר משרד התיירות של המדינה
אתר מוזיאון ניו מקסיקו
אתר מחלקת מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
פסטיבל הבלונים הפורחים באלבוקרקי ניו מקסיקו
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1912 | 2024-07-18T21:16:37 |
פנסילבניה | פנסילבניה (או פנסילווניה; שם מלא: הקהילייה של פנסילבניה, באנגלית: Commonwealth of Pennsylvania ) היא מדינה בארצות הברית, ואחת מארבע מדינות הנושאות את הכינוי "קהילייה" (Commonwealth).
פנסילבניה מכונה "מדינת אבן הראשה" בשל מרכזיותה במאה ה-19 בשגרה ובכלכלה של 13 המושבות. בעיר פילדלפיה שבפנסילבניה הוכרזה עצמאותה של ארצות הברית וכן נחתמה החוקה. היא המדינה החמישית בגודל אוכלוסייתה בארצות הברית.
פנסילבניה ידועה בקהילות המתגוררות ב"ארץ ההולנדית" – האמיש והמנוניטים.
מקור השם
אף שרבים מהמתיישבים הראשונים במושבה היו שוודים והולנדים, המדינה נקראת על שמו של האדמירל האנגלי פן, אביו של מייסדה של "מושבת פנסילבניה" ויליאם פן. משמעות השם בלטינית: "יערו של פן".
היסטוריה
לפני ההתיישבות האירופית באזור, שימש האזור מקום מושבם של שבטים אינדיאנים רבים ובהם הלנאפי, סוסקוואהאנה, אריאז, אירוקוי, שווני ואחרים.
בשנת 1643 התיישבה באזור בו נמצאת היום פילדלפיה קהילה משוודיה. מאוחר יותר עברה השליטה באזור להולנד ולבריטניה. ב-4 במרץ 1681 העניק המלך צ'ארלס השני זיכיון התיישבות לויליאם פן עבור השטח בו נמצאת המדינה. פן ייסד את מושבת פנסילבניה (בלטינית: "יערו של פן") – בה הותר חופש פולחן ודת, כך הציע לפתור את בעיית רדיפת הקוויקרים בעולם הישן עליהם נמנה פן בעצמו.
שטחה המערבי של המדינה היה שטח מריבה בין בריטניה וצרפת במלחמת הצרפתים והאינדיאנים. במקום בו עמד המוצב הצרפתי פורט דו'ווסן עומדת היום העיר פיטסבורג. בשל חופש הפולחן והדת במושבה הגיעו אליה מתיישבים רבים מגרמניה, סקוטלנד ואירלנד. בשנת 1704 קיבלו "שלושת המחוזות הנמוכים" ניו קסל, קנט וססקס רשות להקים בית מחוקקים משלהם, ובהמשך הפכו למושבה נפרדת בשם דלאוור.
פנסילבניה הייתה אחת מ-13 המושבות שמרדו בבריטניה במהלך המהפכה האמריקנית בשנת 1776. פנסילבניה הייתה המדינה השנייה לאשרר את החוקה האמריקאית, ב-12 בדצמבר 1787, חמישה ימים לאחר שדלאוור אשררה את החוקה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית נערך במדינה קרב גטיסברג ליד העיר גטיסבורג, אשר נחשב לנקודת המפנה במלחמת האזרחים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התפתחה תעשיית ייצור הנפט במערב המדינה. במהלך המאה ה-20 התפתחו תעשיות הפלדה במדינה וכן כריית פחם. כלכלת המדינה נפגעה עם הירידה שחלה במעמדן של תעשיות אלה בסוף המאה ה-20.
גאוגרפיה
פנסילבניה מהווה גשר גאוגרפי בין צפון מזרח ארצות הברית לבין מדינות הדרום של ארצות הברית, וכן גשר בין המדינות לחוף האוקיינוס האטלנטי לבין מדינות המערב התיכון.
המדינה גובלת בצפונה בניו יורק, במזרחה, מעבר לנהר דלאוור, בניו ג'רזי, בדרומה במדינות דלאוור, מרילנד, ווירג'יניה המערבית, ובמערבה באוהיו. בצפון המדינה נמצאת ימת אירי.
הנהרות העיקריים במדינה הם נהר דלאוור, סוסקוואנה, מונונגאהלה, אולג'ני ונהר אוהיו.
אורכה של המדינה הוא 290 ק"מ, ורוחבה הוא 500 ק"מ. שטחה הכולל של המדינה הוא 119,283 קמ"ר, מתוכם 2,990 קמ"ר שטחי מים. פנסילבניה היא המדינה ה-33 בגודלה בארצות הברית.
הנקודה הגבוהה במדינה היא הר דייוויס שגובהו 979 מטרים מעל פני הים.
המדינה נחצית באלכסון על ידי הרי האפלאצ'ים החוצים את המדינה מצפון מזרח לדרום מערב. החלק הצפוני של ההרים היא רמת אולג'ני.
למדינה יש 143 ק"מ של חופים לאורך נהר הדלאוור, המהווה למעשה לשון ים, אך אין למדינה חוף ישיר עם האוקיינוס האטלנטי. עם זאת נמל פילדלפיה הוא אחד הנמלים הימיים העיקריים של ארצות הברית.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|הקפיטול של פנסילבניה
כמו כל מדינות ארצות הברית, ממשלת פנסילבניה מורכבת משלוש רשויות: מבצעת, מחוקקת ושופטת.
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת של פנסילבניה עומד מושל המדינה. המושל הנוכחי, (שנת 2024), הוא איש המפלגה הדמוקרטית – ג׳וש שפירו. כמו כן נבחרים סגן המושל, ראש התביעה הכללית, החשב הכלל, וראש מחלקת האוצר של המדינה.
הממשלה מורכבת מ-18 ראשי סוכנויות המדינה הממונים על ידי המושל. תפקידי ראשי סוכנויות המדינה הם: מזכיר המדינה, התובע הכללי, מזכיר משרד החינוך, המפקח על הביטוח, מזכיר משרד הבנקים, מזכיר משרד החקלאות, מזכיר משרד הבריאות, המפקח על המשטרה, מזכיר משרד העבודה והתעשייה, מזכיר משרד הרווחה, מזכיר משרד האוצר, מזכיר משרד המסחר, מזכיר משרד ענייני הקהילה, מזכיר משרד התחבורה, מזכיר המשרד לאיכות הסביבה, מזכיר משרד השירותים הכלליים, מזכיר משרד ענייני הזיקנה, מזכיר מחלקת השבים (חנינות).
הרשות המחוקקת
לפנסילבניה שני בתי מחוקקים מאז שנת 1790.
האספה הלאומית של פנסילבניה, כוללת את הסנאט של פנסילבניה ובו 50 חברים ואת בית הנציגים של פנסילבניה ובו 203 נציגים.
הרשות השופטת
פנסילבניה מחולקת ל-60 מחוזות שיפוטיים. בכל מחוז, למעט שני מחוזות, יש בתי משפט מחוזיים (שנקראו בעבר – בתי משפט שלום "justices of the peace"), והם דנים בתביעות פליליות בעלות חשיבות נמוכה ובתביעות אזרחיות בסכומים נמוכים (מקביל לבתי משפט השלום בישראל).
בפילדלפיה ישנה ערכאה של בתי משפט עירוניים, ובפיטסבורג ערכאה של בתי משפט משטרתיים עירוניים, להם סמכויות זהות לבתי המשפט המחוזיים של שאר מחוזות פנסילבניה.
מקורם של בתי משפט הנמוכים בערכאה שנקראה "בתי משפט לפניות רגילות (Courts of Common Pleas).
מעל בתי המשפט המחוזיים ישנן שתי ערכאות ערעור – ערכאת הערעור העליונה (the Superior Court), המקבילה לבתי המשפט המחוזיים בישראל, ערכאת הערעור העליונה היא בית המשפט של חבר העמים של פנסילבניה (the Commonwealth Court), המקביל לבית המשפט העליון בישראל.
בערכאת הערעור העליונה יושבים 15 שופטים, ובבית המשפט של חבר העמים 9 שופטים. בית המשפט של חבר העמים משמש גם כערכאה ראשונה בתביעות נגד המדינה, ובענייני בחירות (מקביל לסמכויות בג"ץ במדינת ישראל).
מעל כל ערכאות אלה נמצא בית המשפט העליון של פנסילבניה שהיא ערכאת ערעור עליונה ואחרונה מעל הן ערכאת הערעור העליונה ומעל בית המשפט של חבר העמים. ערכאת ערעור זו דנה גם בערעורים על עונשי מות. בבית משפט זה חברים 7 שופטים הנבחרים בבחירות ישירות. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט לו הוותק הגדול ביותר מבין כל השופטים הנבחרים.
פוליטיקה
פנסילבניה נחשבת כמדינה מתנדנדת בכך שאינה נשלטת על ידי מפלגה אחת. הסנאטורים המייצגים את המדינה בסנאט של ארצות הברית הם: בוב קייסי וג'ון פטרמן מהמפלגה הדמוקרטית. מרבית הכיסאות של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית נשלטים על ידי המפלגה הדמוקרטית. מושל המדינה הנוכחי הוא ג'וש שפירו, חבר המפלגה הדמוקרטית. בשש מערכות בחירות רצופות, אלה של 1992, 1996, 2000, 2004, 2008 ו-2012, זכו המועמדים הדמוקרטיים ביל קלינטון (פעמיים), אל גור, ג'ון קרי (ברוב זעום של 50.9%) וברק אובמה (פעמיים, ברוב של כ-52%) בהתאמה. לעומת זאת, בבחירות של 2016 חל מהפך במדינה ודונלד טראמפ הרפובליקני ניצח את הילרי קלינטון עם 48.8% מהקולות. ב-2020 זכתה שוב המפלגה הדמוקרטית כשבחרה בג'ו ביידן בפער של קצת יותר מאחוז.
תומכי המפלגה הדמוקרטית מהווים רוב באזור פילדלפיה, באזור סקרנטון במזרח המדינה וכן בפיטסבורג במערב המדינה. תומכי המפלגה הרפובליקנית נמצאים בעיקר במערב המדינה ובאזוריה הכפריים.
כלכלה
ממוזער|200px|אזור חקלאי ליד קלינגרסטון.
נכון לשנת 1999, התוצר המדינתי הגולמי של פנסילבניה היה 383 מיליארד דולר אמריקאי. פנסילבניה היא המדינה השישית בגודלה בארצות הברית מבחינת התוצר שלה. בשנת 2000 ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה $29,539 (מקום 18 בארצות הברית).
המוצרים החקלאיים העיקריים של המדינה הם מוצרי חלב, גידול עופות, בקר, פטריות, חזירים וחציר.
המוצרים התעשייתיים העיקריים הם מוצרי מזון, מוצרים כימיים, מוצרי חשמל ומכונות. התיירות מהווה אחד מענפי הכלכלה העיקריים של המדינה.
אחד מהמפעלים הגדולים במדינה הוא מפעל השוקולד הרשי הנמצא בעיר הרשי. בפיטסבורג ישנם מפעלים של היינץ המייצרים בעיקר קטשופ וכן מטה החברה שוכן בעיר. בנוסף נמצא במדינה המפעל של זיפו המייצר מצתים. מטה רשת התקשורת הגדולה בארצות הברית, Comcast נמצא בפילדלפיה, וכן רשת הביגוד הבין-לאומית אמריקן איגל נמצאת בפיטסבורג.
מחוז לנקסטר ידוע ברהיטי העץ המיוצרים בו, בעיקר על ידי אנשי כת האמיש והמנוניטים.
ענף הדייג במדינה מתבסס על דייג של דגי מים מתוקים בימת אירי.
דמוגרפיה
על פי מחלקת מרשם האוכלוסין של ארצות הברית, נכון לשנת 2006 התגוררו במדינה 12,440,621 תושבים (מתוכם – 568,800, שהם 4.6% מאוכלוסיית המדינה, נולדו מחוץ למדינה). בפנסילבניה הגידול הגבוה ביותר בארצות הברית של האוכלוסייה ההיספנית והאסייתית.
מרבית התושבים ממוצא גרמני מתגוררים בפרוורי פילדלפיה. מרבית התושבים ממוצא בריטי מתגוררים במערב המדינה, בקרבת הגבול עם מדינת ניו יורק. באזור סקראנטון יש מתיישבים רבים ממוצא פולני ובפילדלפיה יש רוב לשחורים. בפנסילבניה יש יותר תושבים ממוצא סלובקי וולשי מכל מדינה אחרת של ארצות הברית, וכן מספר התושבים יוצאי אוקראינה השני בגודלו בארצות הברית (המדינה בה מספר האוקראינים הגבוה ביותר היא ניו יורק).
כבר מעת הקמתה של מושבת פנסילבניה על ידי הקוויקרים, הייתה נהוגה במושבה סובלנות דתית יוצאת דופן כלפי קבוצות דתיות אחרות, כגון הלותרנים, האמיש והמנוניטים.
סובלנות זו הביאה להתיישבות של כתות רבות במושבה. הלותרנים יסדו את ניו סווידן (שוודיה החדשה), האחווה המורבית ייסדה את בית לחם שבפנסילבניה, וכן מספר רב של יישובים פרסביטריאנים במערב המדינה.
לאחר המהפכה התעשייתית החלה התיישבות של קתולים רבים בפנסילבניה. בפילדלפיה עצמה קבור ג'ון ניומן – קדוש נוצרי שהיגר מצ'כיה לארצות הברית ופעל לשיפור מערכת החינוך הדתית במדינה.
בפנסילבניה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית, וגרים במדינה למעלה מ-300,000 יהודים.
בשנים האחרונות נוצרו במדינה גם קהילות של בודהיסטים, הינדים, מוסלמים וסיקים.
קבוצות דתיות בפנסילבניה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 19% פרוטסטנטים אחרים 28% קתולים 24% נוצרים אחרים 2% דתות אחרות יהודים 2% מוסלמים 1% הינדים 1% אחר 3% חסרי סיווג דתי 21% קבוצות גזעיות בפנסילבניה לבנים לא-היספאנים 79.5% שחורים 10.8% היספאנים 5.7% אסייתים 2.7% אמריקאים ילידים 0.2% מעורב 1.9% קבוצות מוצא אתני בפנסילבניה גרמנים 26.9% אירים 17.4% איטלקים 12.1% אנגלים 8% פולנים 6.8% אמריקאים 4.5% הולנדים 2% שפות מדוברות בפנסילבניה אנגלית 89.9% ספרדית 4.3% אחר 5.8%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת פנסילבניה
הערים הגדולות בפנסילבניה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 פילדלפיה 1,603,797 פילדלפיה 2 פיטסבורג 305,704 פיטסבורג 3 אלנטאון 118,032 אלנטאון-בית לחם 4 אירי 101,786 אירי 5 רדינג 88,082 רדינג 6 סקרנטון 76,089 ויומינג ואלי 7 בית לחם 74,982 אלנטאון-בית לחם 8 לנקסטר 59,322 לנקסטר 9 האריסברג 49,528 האריסברג המטרופולינים הגדולים בפנסילבניה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 פילדלפיה 6,051,170 מזרח פנסילבניה 2 פיטסבורג 2,355,968 מערב פנסילבניה 3 אלנטאון-בית לחם 829,835 מזרח פנסילבניה 4 האריסברג 560,849 מרכז פנסילבניה 5 ויומינג ואלי 559,679 מזרח פנסילבניה 6 לנקסטר 533,320 מרכז פנסילבניה 7 יורק-הנובר 440,755 מרכז פנסילבניה 8 רדינג 413,691 מזרח פנסילבניה 9 אירי 278,443 מערב פנסילבניה 10 איסט סטרודבורג 166,314 מזרח פנסילבניה 11 סטייט קולג' 158,742 מרכז פנסילבניה
ספורט
שמאל|ממוזער|250px|הוולס פארגו סנטר
פנסילבניה היא ביתם של מספר קבוצות ספורט מהליגות המקצועניות הבכירות בארצות הברית:
כדורסל: פילדלפיה 76' מליגת ה-NBA
פוטבול: פילדלפיה איגלס והפיטסבורג סטילרס מליגת ה-NFL
הוקי קרח: פילדלפיה פליירס ופיטסבורג פינגווינס מליגת ה-NHL
בייסבול: פילדלפיה פיליז ופיטסבורג פיירטס מליגת ה-MLB
כדורגל: בשנת 2010 הצטרפה קבוצת פילדלפיה יוניון לליגת ה-MLS
הספורט הפופולרי במדינה הוא הפוטבול, הן ברמה המקצוענית והן בליגות המכללות והתיכונים.
מלבד ענפי הספורט בהם למדינה נציגות מקצועניות, ענף ספורט בולט נוסף הוא הספורט המוטורי.
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
במדינה שוכנת האוניברסיטה היוקרתית הפרטית אוניברסיטת פנסילבניה שבעיר פילדלפיה. כמו כן, אוניברסיטת מדינת פנסילבניה הציבורית נמצאת בתחומה, ומכילה קמפוסים ברחבי המדינה. בנוסף אוניברסיטת קרנגי מלון הפרטית המפורסמת בתחומי המדע והטכנולוגיה נמצאת בעיר פיטסבורג.
סמלי המדינה
סמלי מדינת פנסילבניה דגל סמל מוטו כינוי דגל פנסילבניהFlag of Pennsylvania סמל פנסילבניהSeal of Pennsylvania מרכז|130px מרכז|100px "מידה טובה, חירות ועצמאות""Virtue, liberty, and independence" "מדינת אבן הראשה""Keystone State" עץ פרח ציפור חיה צוגה קנדיתTsuga canadensis קלמיהPenngift crown vetch שכווי הצווארוןRuffed grouse אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
תושבי פנסילבניה ידועים
בנג'מין פרנקלין (1706–1790) – מייסד אוניברסיטת פנסילבניה ב-1742, שחתם על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ועל חוקת ארצות הברית התגורר בפנסילבניה ונקבר בה, בבית הקברות של כרייסט צ'רץ' בפילדלפיה.
סטפן פוסטר – משורר אמריקאי.
ג'יימס ביוקנן (1791–1868) הנשיא ה-15 של ארצות הברית.
ג'ורג' מ. דאלאס (1792–1864) סגן הנשיא ה-11 של ארצות הברית.
ת'דאוס סטוונס (1792–1868) מנסח התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית
וינפילד סקוט הנקוק (1824–1886) מפקד כוחות ארצות הברית בקרב גטיסברג במלחמת האזרחים האמריקנית.
גנרל ג'ורג' מרשל (1880–1959) מפקד צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה והוגה תוכנית מרשל.
ריצ'ל קרסון (1907–1964) – ביולוגית ימית, מהמקימות הראשיות של התנועה הסביבתית העולמית.
אנדי וורהול (1928–1987) אמן. נולד בפנסילבניה ונקבר בה.
ביל קוסבי (נולד ב-1937) – שחקן, קומיקאי, מפיק טלוויזיה ואקטיביסט לשעבר.
סברינה קרפנטר (נולדה ב-1999) – זמרת ושחקנית, תפקיד ידוע מאיה מהעולם של ריילי, דיסני.
טיילור סוויפט (נולדה ב-1989) זמרת-יוצרת קאנטרי-פופ אמריקאית, זוכת 10 פרסי גראמי.
ליל סקייס (נולד ב-1998) ראפר, היפ הופ וכותב שירים אמריקאי.
ויל סמית' (נולד ב-1968) שחקן, זמר מפיק מוזיקלי. זוכה פרס גראמי
זאין מאליק (נולד ב-1993) זמר ופזמונאי אנגלי.
ראו גם
מחוזות פנסילבניה
קישורים חיצוניים
אתר רשמי של ממשלת פנסילבניה
משרד התחבורה של פנסילבניה
אתר למבקר בפנסילבניה
מפות דרכים
מפות היסטוריות של פנסילבניה
אתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
הניסיון האנארכי בפנסילבניה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-07-28T11:37:43 |
VPN | VPN (ראשי תיבות של Virtual Private Network; בעברית: רשת פרטית וירטואלית או רשת פרטית מדומה) הוא שירות להעברת מידע פרטי על גבי תשתית שעיקרה או כולה בבעלות ציבורית או בבעלות פרטית עם גישה לכלל הציבור.
מטרתה של רשת VPN היא להעביר מידע מהרשת הארגונית למשתמש קצה, שנמצא במקום שבו לא קיימת תשתית תקשורת פרטית של הארגון, אבל קיימת תשתית ציבורית – אינטרנט או טלפוניה.
ארגונים בעלי סניפים בכל רחבי העולם מעדיפים שלא להקים רשת פרטית בין כל הסניפים. הסיבה לכך היא המורכבות והעלות הגבוהה הכרוכה בשכירה, סלילה או רכישה של קווי תקשורת בינלאומיים. לפיכך, ארגונים כאלו מרבים להשתמש ברשתות VPN המתבססות על תשתיות ציבוריות קיימות כדי להעביר מידע בין סניפי הארגון.
בתחילה השימוש העיקרי ב-VPN היה בחברות מסחריות וארגונים גדולים, כדי לשמור על תקשורת בטוחה בתוך הארגון. בהמשך הפך שימושי עבור משתמשים פרטיים לצורך הצפנה של נתונים, שמירה על פרטיות והגנה מפני האקרים. צורך נוסף הוא הסתרת המיקום של המשתמש, על ידי הסתתרות מאחורי המיקום של השרת.
ישנם מקרים בהם נעשה שימוש בטכנולוגיה זו גם על ידי סוכני שטח, על מנת שיוכלו לעבוד גם כאשר הם אצל לקוח, כאשר ישנם שיקולי אבטחת מידע נוספים כמו מניעת ריגול תעשייתי ושמירה על סודות מסחריים.
יתרונות
הרשת מאפשרת קשר בין יחידות שונות של החברה במקומות גאוגרפים מרוחקים יותר. מאפשרת עבודות בינלאומיות ומונעת את הצורך בניוד עובדים.
עלויות נמוכות יותר מאשר השימוש בטכנולוגיית WAN.
מפשטת את מבנה הרשת וידידותית עבור מנהל הרשת ומשתמש הקצה.
VPN לרשתות פנים ארגוניות
כאשר משתמש מעוניין להתחבר לרשת פנים ארגונית (אינטראנט) ממקום אשר בו אין לו גישה פיזית לרשת הוא יכול להתחבר לרשת ציבורית כגון האינטרנט (בתנאי שהרשת הארגונית מחוברת אליה) ולהיעזר בתוכנת לקוח על מנת להתחבר אל תוך הרשת הארגונית, ללא צורך בחיבור פיזי אליה.
VPN מסוג זה עושה שימוש במספר פרוטוקולי תיעול (Tunneling) והצפנה על מנת שהנתונים שעוברים דרך רשת זו יהיו נגישים רק בסניפי הארגון ולא יינתנו לפיענוח על ידי גורם לא מורשה.
בנוסף, רוב החברות מגבילות את מספר המחשבים המסוגלים להתחבר אל ה-VPN מכיוון שאם ישנו מחשב שאינו מאובטח המחובר לרשת הארגונית הוא עלול לסכן בכך את כל הרשת.
הטכנולוגיות לאבטחת מידע ברשתות VPN הולכות ומתפתחות, במטרה להגן על פרטיות הרשת. בעבר הסתפקו בטכנולוגיות של סיסמאות או טכנולוגיות אחרות, שעם הזמן הפכו לקלות לפריצה. וכיום יש מגמה הולכת וגוברת לשילוב OTP וכרטיסים חכמים ברשתות אלו.
VPN טלפוניה
VPN טלפוני לרוב אינו פעולה טכנית בלבד, אלא נובע מהסכם שנחתם בין חברת טלפונים (לרוב סלולריים) לבין חברה מסחרית המאפשר לאנשיה להשתמש בטלפונים שלה כטלפונים הנמצאים בתוך הארגון.
אמנם, ברוב המקרים השיחות עוברות כרגיל, אבל המנוי יכול לחייג את המספרים המקוצרים של הארגון ולעיתים גם מספרים פנימיים במרכזייה.
ישנם גם מקרים שבהם מדובר על הבדל תמחורי בלבד בין עבודה ב-VPN לבין עבודה בלעדיו.
סוגי VPN
על מנת למנוע חשיפת המידע העסקי, נהוג לאבטח את המידע באמצעות הצפנה בצד השולח ופיענוח בצד המקבל.
מערכות VPN שונות מאפשרות סוגי שירותים שונים:
Remote access VPN – באפליקציה זו, מעורב שער VPN המאפשר גישה מאושרת לרשת הארגונית. המעורב הנוסף באבטחת חיבור תקשורת עם שער ה-VPN הוא מחשב אישי או מחשב נייד שמחובר לאינטרנט ומריץ תוכנת לקוח של VPN. לקוח ה-VPN מאפשר למתקשרים מרחוק (עובדים מהבית, בנסיעות וכו') להשתמש ברשת הציבורית על מנת להגיע ולקבל גישה לשרתים של הרשת הפרטית.
Site to site intranet VPN – אינטראנט VPN המאפשר ערוצי תקשורת מאובטחים על גבי האינטרנט בין מיקומים פיזיים שונים. סוג זה של VPN חוסך הקמה של קווי תקשורת פרטי בין סניפים שונים של הארגון.
Site to site extranet VPN – כמעט וזהה ל-Site to site intranet VPN, למעט העובדה שהם מיועדים לשותפים חיצוניים. כיוון שכך, ישנה הגבלת גישה על ידי חומות אש (Firewall) ואמצעים נוספים, על מנת שלא לאפשר לשותפים העסקיים להגיע למידע פרטי של הארגון. ישנו מידע ספציפי אליו ניתנת הגישה.
ישנם מספר פרוטוקולים שונים לשימוש ב-VPN:
PPTP (Point-to-Point Tunneling Protocol) – פורסם על ידי מיקרוסופט בשנת 1999 ונחשב למיושן.
L2TP (Layer 2 Tunneling Protocol) – פרוטוקול מסוג "מנהרה" שנחשב לא מוצפן דיו.
OpenVPN – טכנולוגית קוד פתוח שנחשבת לפופולרית ביותר.
SSTP (Secure Socket Tunneling Protocol) – פרוטוקול נוסף מבית מיקרוסופט, עם יכולות דומות ל-OpenVPN.
IKEV2 (Internet Key Exchange version 2) – פרוטוקול מנהרה שפותח בשיתוף מיקרוסופט וסיסקו.
ראו גם
NordVPN
קישורים חיצוניים
מקור והשוואה נרחבת של פרוטוקולים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:חיבור לרשת
קטגוריה:טלפוניה | 2024-05-16T00:33:48 |
קולורדו | קולורדו (באנגלית: Colorado ) היא מדינה במערב ארצות הברית.
בירת המדינה היא דנוור והיא גם העיר הגדולה במדינה.
מקור שמה של המדינה נובע מנהר הקולורדו הזורם בתחומה. הנהר מוביל סחופת טין אדומה מההרים ולפיכך נקרא על ידי המגלים הספרדים ריו קולורדו – "הנהר (בעל הצבע) האדום".
היסטוריה
השטח שבו נמצאת המדינה נרכש על ידי ארצות הברית בשנת 1803 במסגרת רכישת לואיזיאנה והחכירה המקסיקנית של שנת 1848.
בעקבות הבהלה לזהב של קולורדו בשנת 1859 גדלה אוכלוסיית המדינה.
טריטוריית קולורדו נוצרה ב-28 בפברואר 1861 והפכה למדינה בשנת 1876.
נשים קיבלו זכות הצבעה במדינה ב-7 בנובמבר 1893.
בנובמבר 2012 הצביעו אזרחי קולורדו בעד תיקון חוק שיאפשר לגליזציה של מריחואנה. בכך הפכו מדינת קולורדו ומדינת וושינגטון למדינות הראשונות בארצות הברית בהן צריכת מריחואנה לשם הנאה נעשית כחוק. עם תחילת שנת 2014 עבר תיקון החוק המאפשר צריכת מריחואנה לשם הנאה לשלב היישום ובהתאם להוראות החוק נפתחו מספר חנויות לממכר מריחואנה.
גאוגרפיה ואקלים
ממוזער|ימין|שלג בהרי הרוקי
קולורדו היא אחת משלוש מדינות (האחרות הן ויומינג ויוטה) שגבולותיהן מוגדרים אך ורק על ידי קווי רוחב וקווי אורך: היא משתרעת בין קווי הרוחב 37° ו-41° צפון, ובין קווי האורך 102° ו-109° מערב.
היא גובלת בנברסקה מצפון-מזרח, בוויומינג מצפון, ביוטה ממערב, בניו מקסיקו מדרום, באוקלהומה מדרום-מזרח ובקנזס ממזרח.
קולורדו היא המדינה בעלת הגובה הממוצע הגבוה ביותר בארצות הברית.
מזרחית להרי הרוקי נמצאים מישורי קולורדו – חלק מהמישורים הגדולים. גובה המישור מעל פני הים נע בין 1,000 ל-2,000 מטרים.
כמות המשקעים באזור מועטה יחסית (כ-380 מ"מ בשנה), ורוב שטח המישורים משמש לרעיית בקר.
מערבית למישורים נמצא ה"רכס הקדמי" (Front Range) של הרי הרוקי, ובו פסגת לונג, הר אוונס, פסגת פייק והפסגות הספרדיות. אזור זה מיוער ומשמש לכריתת עצים.
מערבית לפסגות אלה נמצא קו פרשת המים של אמריקה.
באזור הרי הרוקי המצויים במדינה ישנם מספר פארקים גדולים וכן שמורות טבע רבות. האזור שופע מים, ונמצאים בו הנהר נורת פלאט הזורם לוויומינג, וכן עמק סן לואי – אחד מיובלי הריו גראנדה הזורם לניו מקסיקו.
הרי הרוקי בשטח המדינה כוללים 54 פסגות שגובהן מעל 4,200 מטרים. הרים אלה מיוערים, ובחורף מכוסים שלג. באזור אתרי סקי רבים ובהם אספן ווייל.
במורדות המערביים של הרי הרוקי זורם נהר הקולורדו, במורדות המזרחיים זורם נהר ארקנסו ובדרום המדינה נמצאים הרי סן חואן ורמת קולורדו.
אקלים
באופן כללי, שינויי מזג אוויר קיצוני נפוצים מאוד במדינה אם כי שינויים אלו פחות נפוצים בחלקים המאוכלסים במדינה. ברד נפוץ מאוד בהרי המזרח ובמישורים בעיקר בחלק הצפון מזרחי של המדינה. ברד הוא הסיכון הנפוץ ביותר במדינה ואף עלול לגרום לפגיעה בבני אדם כמו גם לנזקים ברכוש. המישור המזרחי ספג כמה מנזקי הברד הקשים בהיסטוריה של צפון אמריקה, דוגמאות לכך הן סופות ברד קשות שתקפו את דנוור ביולי 1990 ובמאי 2017 כשהאחרון הוא היקר ביותר בהיסטוריה שהיה אי פעם במדינה. כמו כן האזור נתון לעיתים קרובות לסופות טורנדו. האזורים גם רגישים לשיטפונות הנגרמים כתוצאה מסופות רעמים רבות והן בגלל התכה מהירה של השלג בהרים במזג אוויר חם. מזג אוויר חם נפוץ בבירה דנוור וב-2008 נשבר שיא כאשר ב-24 ימים רצופים היו בעיר מעל ל-32 מעלות צלזיוס.
חלקים גדולים מהמדינה יבשים מאוד וממוצע הגשמים השנתי הוא 430 מ"מ בשנה. רק לעיתים רחוקות המדינה חווה תקופה בה חלק מסוים אינו נמצא בבצורת מסוימת. מחסור זה תורם לעיתים לשריפות במדינה, ב-2002 התרחשה במדינה אחת השריפות הגדולות בהיסטוריה של ארצות הברית. שריפות גדולות אירעו גם ב-2010, ב-2012 וב-2013. בשנת 2020 אירעו שלוש השריפות הגדולות ביותר בהיסטוריה של קולורדו, וב-2021 אירעה שריפה שאומנם לא הייתה הגדולה ביותר בתולדות קולורדו אבל הייתה ההרסנית ביותר, מבחינת נזק למבנים.
לעומתם, בפסגות הרי הרוקי יש קור ושלג כבד, הנערם על הקרקע במשך מספר חודשים בשנה, מבלי להפשיר, דבר שהביא להקמת עיירות סקי רבות באזור.
דמוגרפיה
נכון ל-2019 ההערכות הן שמספר התושבים במדינה הוא 5,758,736, עלייה של 14.5% מאז 2010. הבירה והעיר המאוכלסת ביותר היא דנוור עם 715,522 תושבים (נכון לאפריל 2020).
בשנת 2017 רשמה קולורדו את שיעור הפריון השני הנמוך ביותר בארצות הברית מחוץ לניו אינגלנד, אחרי אורגון, עם 1.63 ילדים לאישה.
קבוצות דתיות בקולורדונוצריםפרוטסטנטים אוונגליסטים 44% פרוטסטנטים אחרים 17%קתולים 16%מורמונים 3% נוצרים אחרים 3%דתות אחרותיהודים 1%בודהיסטים 1% אחר 4%חסרי סיווג דתי 29% קבוצות גזעיות בקולורדו לבנים לא-היספאנים 70% שחורים 4% היספאנים 20.7% אסייתים 2.8% אמריקאים ילידים 1.2% מעורב 3.4% קבוצות מוצא אתני בקולורדו גרמנים 21.5% אירים 12.2% אנגלים 10.8% איטלקים 5% אמריקאים 4.8% צרפתים 3.6% שוודים 2.6% סקוטים 2.6% פולנים 2.5% שפות מדוברות בקולורדו אנגלית 82.9% ספרדית 12.2% אחר 4.9%
בריאות
קולורדו היא המדינה בעלת שיעורי ההשמנה הנמוכים ביותר בארצות הברית עם 18% מהאוכלוסייה שסובלים מהשמנת יתר נכון ל-2007. כמו כן, היא המדינה בעלת תוחלת החיים הארוכה ביותר בארצות הברית עם ממוצע של 80.21 נכון לשנת 2014.
הערים הגדולות
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קולורדו
הערים הגדולות בקולורדו (נתוני 2017) דירוג שם העיר מטרופולין חלק ממטרופולין 1 דנוור 704,621 דנוור-אורורה 2 קולורדו ספרינגס 464,474 קולורדו ספרינגס 3 אורורה 366,623 דנוור-אורורה 4 פורט קולינס 165,080 פורט קולינס 5 לייקווד 154,958 דנוור-אורורה 6 ת'ורנטון 136,978 דנוור-אורורה 7 ארבאדה 118,807 דנוור-אורורה 8 וסטמינסטר 112,812 דנוור-אורורה 9 פואבלו 111,127 פואבלו 10 סנטניאל 110,250 דנוור-אורורה 11 בולדר 107,125 בולדר 12 גרילי 105,448 גרילי 13 לונגמונט 94,341 בולדר 14 לאבלנד 76,701 פורט קולינס 15 גראנד ג'נקשן 68,341 גראנד ג'נקשן 16 ברומפילד 59,471 דנוור-אורורה 17 קאסל רוק 53,063 דנוור-אורורה המטרופולינים הגדולים בקולורדו (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 דנוור-אורורה 2,754,258 צפון מזרח קולורדו 2 קולורדו ספרינגס 686,908 דרום מזרח קולורדו 3 פורט קולינס 324,122 צפון מזרח קולורדו 4 בולדר 313,333 צפון מזרח קולורדו 5 גרילי 277,670 צפון מזרח קולורדו 6 פואבלו 161,875 דרום מזרח קולורדו 7 גראנד ג'נקשן 148,255 מערב קולורדו
פוליטיקה וממשל
שמאל|ממוזער|250px|הקפיטול של קולורדו בדנוור
קולורדו היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – מושל מדינת קולורדו, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של קולורדו וסנאט קולורדו, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של קולורדו. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה היא דנוור.
הרשות המבצעת בקולורדו מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. מושל קולורדו הנוכחי הוא ג'ארד פוליס, חבר המפלגה הדמוקרטית.
בבית המחוקקים 35 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-65 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות מתקיימות מדי שנתיים וכמחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. למפלגה הדמוקרטית רוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של קולורדו שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה גם להמשפט האזרחי הספרדי.
קולורדו נחשבת למדינה מתנדנדת, אשר אינה נאמנה למפלגה אחת. במאה השנים האחרונות נבחרו בה 17 מושלים דמוקרטים ו-12 מושלים רפובליקנים. מאז מערכת הבחירות ב-1992, זכו בה המועמדים הדמוקרטים והרפובליקנים שלוש פעמים כל אחת. בבחירות ב-2012, ניצח ברק אובמה בקולורדו כשזכה ברוב של 51.49% קולות המדינה.
לפוליטיקה בקולורדו יש ניגוד של ערים שמרניות, כמו קולורדו ספרינגס, וערים ליברליות, כמו בולדר ודנוור.
לקולורדו תשעה קולות (אלקטורליים) בבחירות לנשיאות, שני סנאטורים ושבעה חברי בית הנבחרים. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם מייקל בנט הדמוקרטי (מאז 2009), שמוצאו יהודי, וג'ון היקנלופר הדמוקרטי (מאז 2020) שכיהן עד 2018 כמושל קולורדו ולפני כן כראש עיריית דנוור.
כלכלה
במאה ה-19 התבססה כלכלת המדינה על כרייה, והחל מסופה החלה להתפתח במדינה חקלאות (המבוססת על השקיה) וגידול בקר, שהפך למרכיב עיקרי בכלכלת המדינה. הענפים החקלאיים כוללים צאן, חיטה, חלב ומוצריו, תירס וחציר.
בימינו מהווה הממשל הפדרלי מרכיב עיקרי בכלכלת המדינה. במדינה נמצא פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (נוראד) ובסיסים רבים של חיל האוויר של ארצות הברית בקולורדו ספרינגס, כמו כן נמצא המכון הלאומי של ארצות הברית למידות וטכנולוגיה בבולדר, והסקר הגאולוגי של ארצות הברית בלייקווד.
בית המשפט לערעורים של המחוז העשירי של ארצות הברית נמצא בדנוור, כמו כן מצויים במדינה בתי כלא פדרליים בקניון סיטי.
במדינה מספר רב של יערות לאומיים ושמורות טבע, ורבים מועסקים בשמירה עליהם.
גם בימינו מהווים המכרות חלק מכלכלת המדינה, ובין היתר נכרים בהן פחם לסוגיו (ליגניט, פחם ביטומני ופחם תת-ביטומני) ומוליבדנום.
הגיוון הגאוגרפי הייחודי במדינה מושך אליה מיליוני תיירים מדי שנה, ב-2018 ביקרו במדינה 85.2 מיליון תיירים, כאשר נתון זה הכניס למדינה כ-22.3 מיליארד דולר.
התוצר הגולמי במדינה בשנת 2015 היה 318,600 מיליון דולר. ההכנסה השנתית החציונית למשק בית בשנת 2016 הייתה 70,666 דולר (מקום 8 במדינה), ההכנסה לנפש לשנת 2010 הייתה 51,940 דולר (המקום ה-11 בארצות הברית).
נכון לדצמבר 2018 שיעור האבטלה במדינה עמד על 4.2%.
אתרים בעלי חשיבות
ממוזער|350px|ברוכים הבאים לקולורדו
פארקים לאומיים
הפארק הלאומי הקניון השחור של הגניסון
הפארק הלאומי מסה ורדה
הפארק הלאומי הרי רוקי
הפארק הלאומי הדיונות הגדולות
מונומנטים לאומיים
המונומנט הלאומי קולורדו
המונומנט הלאומי דינוזאור
המונומנט הלאומי שדות המאובנים פלוריסאנט
המונומנט הלאומי הוונוויפ
המונומנט הלאומי קניון הקדומים
אזורי נופש לאומיים
אזור נופש לאומי אראפאהו
אזור נופש לאומי קורקאנטי
יערות לאומיים
יער לאומי אראפאהו
יער לאומי גראנד מסה
יער לאומי גאניסון
יער לאומי פייק
יער לאומי ריו גראנדה
יער לאומי רוזוולט
יער לאומי רוט
יער לאומי סן איזאבל
יער לאומי סן חואן
יער לאומי אנקומפאגרה
יער לאומי וויט ריבר
ערבות לאומיות
הערבה הלאומית קומאנץ'
הערבה הלאומית פואני
אזורי טבע בראשיתי
אזור טבע בראשיתי פסגות המכללות
אזור טבע בראשיתי פלאט טופ
אזור טבע בראשיתי ואתר לאומי דיונות החול הגדולות
אזור טבע בראשיתי הנטר פריינגפן
אזור טבע בראשיתי לה גאריטה
אזור טבע בראשיתי ליזארד הד
אזור טבע בראשיתי לוסט קריק
אזור טבע בראשיתי מארון בלס סנואו מאס
אזור טבע בראשיתי הר שנפלס
אזור טבע בראשיתי הר זירקל
אזור טבע בראשיתי ראוואה
אזור טבע בראשיתי סאנגרה דה קריסטו
אזור טבע בראשיתי אנקומפאגרה
אזור טבע בראשיתי ומינוצ'ה
אזור טבע בראשיתי וסט אלק
אתרים היסטוריים לאומיים
האתר ההיסטורי הלאומי מוצב בנט הישן – מוצב מסחר שפעל בין השנים 1833–1849
האתר ההיסטורי הלאומי מקום טבח סנד קריר – טבח אינדיאנים חפים מפשע על ידי צבא ארצות הברית ב-29 בנובמבר 1864
ספורט
קולורדו היא המדינה עם הכי מעט תושבים שאף על פי כן יש לה קבוצה אחת לפחות בכל אחת מהליגות המקצועיות הגדולות בארצות הברית.
דנוור ברונקוס, קבוצת פוטבול בליגת NFL
דנוור נאגטס, קבוצת כדורסל בליגת ה-NBA
קולורדו רוקיס, קבוצת בייסבול בליגת MLB
קולורדו אוולאנש, קבוצת הוקי קרח בליגת NHL
קולורדו ראפידס, קבוצת כדורגל בליגת MLS קולורדו קראש, קבוצת פוטבול בליגת AFL
קולורדו צ'ילס, קבוצת כדורסל נשים בליגת NWBL
קולורדו איגלס, קבוצת הוקי קרח בליגת CHL
קולורדו ממות', קבוצת לקרוס בליגת NLL
דנוור אאוטלוס, קבוצת לקרוס בליגת MLL
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
שמאל|ממוזער|250px|אוניברסיטת קולורדו
המכללה המדינתית אדמס
האוניברסיטה הנוצרית קולורדו
מכללת קולורדו
בית הספר למכרות קולורדו
אוניברסיטת מדינת קולורדו
אוניברסיטת מדינת קולורדו - פואבלו
האוניברסיטה הטכנית קולורדו
מכללת פורט לואיס
מכללת הריטג' ומכון הריטג'
האוניברסיטה הבינלאומית ג'ונס
המכללה המדינתית מסה
המכללה המדינתית מטרופולין דנוור
אוניברסיטת נארופה
האוניברסיטה הטכנולוגית הלאומיתמכללת נזארין לתנ"ך
אוניברסיטת ריג'יס
מכללת הרי הרוקיז לאומנות ולעיצוב
אקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית
אוניברסיטת קולורדו
אוניברסיטת קולורדו בולדר
אוניברסיטת קולורדו קולורדו ספרינגס
אוניברסיטת קולורדו דנוור
אוניברסיטת דנוור
אוניברסיטת צפון קולורדו
המכללה המדינתית וסטרן
סמלי המדינה
סמלי מדינת קולורדו דגל סמל מוטו כינוי דגל קולורדוFlag of Colorado סמל קולורדוSeal of Colorado מרכז|130px מרכז|100px "אין דבר מבלי השגחה אלוהית""Nil sine numine" "מדינת המאה""The Centennial State" עץ פרח ציפור חיה אשוחית כחולהColorado Blue Spruce קצח הרי הרוקיRocky Mountain columbine דרור בנטינגLark bunting אייל קנדי מהרי הרוקיRocky Mountain elk מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות קולורדו
קישורים חיצוניים
משרד התיירות של המדינה
תמונות המדינה
עיתוני המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-07-29T06:59:29 |
קונטיקט | קוֹנֶטִיקֶט (באנגלית: Connecticut ) היא מדינה בארצות הברית, הנמצאת באזור ניו אינגלנד. היא גובלת במזרח ברוד איילנד, בצפון במסצ'וסטס, בדרום במפרץ לונג איילנד ובמערב במדינת ניו יורק.
קונטיקט היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית. מקור המילה "קונטיקט" במילה משפת האינדיאנים משבט האלגונקווין, שמשמעותה "על גדת נהר הגאות". נכון לשנת 2019, קונטיקט מונה למעלה מ-3.5 מיליון תושבים
היסטוריה
עד לעצמאות ארצות הברית
קונטיקט הייתה מיושבת על ידי אינדיאנים שנים רבות לפני התיישבות האירופית. האירופים הראשונים שעברו באזור היו חוקרים הולנדים, שעברו בסביבה בשנת 1614. ההתיישבות האירופית הראשונה במדינה הייתה של המתיישבים שבאו מהמושבה הפוריטנית במסצ'וסטס בשנת 1633, שהקימו מספר התיישבויות נפרדות באזור, ללא אישור מהמלוכה הבריטית. בשנת 1662 כל ההתיישבויות התאחדו לכדי מושבה אחת. בין התיישבויות ראשונות אלו, ניתן למנות את הרטפורד, ניו הייבן וסטמפורד. בשנים שלאחר מכן חלו עימותים אלימים בין המתיישבים האירופים לבין האינדיאנים. בשנת 1701 נוסדה במושבה אוניברסיטת ייל.
קונטיקט היא אחת משלוש עשרה המושבות הראשונות שמרדו ב ויסדו את ארצות הברית. המדינה שלחה ארבעה נציגים לקונגרס הקונטיננטלי שחתם על הכרזת העצמאות של ארצות הברית. בנוסף, המדינה שלחה כשישה גדודים למלחמת העצמאות. ב-9 בינואר 1788 חתמה קונטיקט על חוקת ארצות הברית, ובכך הפכה למדינה החמישית. בתקופה זו המדינה צמחה ושגשגה מבחינה תעשייתית וחקלאית. בשנים אלו גם נקבעו גבולותיה של המדינה, לאחר יותר מ-130 שנים של מחלוקת. לשם כך, קונטיקט ויתרה על חלק מאדמותיה לטובת הטריטוריה הצפון-מערבית וחתמה על הסכמים עם פנסילבניה מסצ'וסטס וניו יורק.
המאה ה-19
מלחמת 1812 עם בריטניה (אשר הטילה סגר על המדינה) פגעה בתעשייה המקומית. בתחילת המאה ה-19 קונטיקט נודעה בשמרנות הפוליטית שלה, והתקיימו מתחים פוליטיים בין המפלגה הפדרליסטית לבין הממסד הנוצרי. בשנת 1818 אימצה קונטיקט חוקה חדשה.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, מילאה קונטיקט תפקיד מרכזי בגיוס מתנדבים חמושים לצבא האיחוד. המדינה שלחה כ-55,000 לוחמים למלחמה, כולל חיילים אפרו-אמריקאים. מתוכם נהרגו כמעט 5,000 חיילים. במהלך המאה ה-19 נבנתה במדינה רשת נרחבת של קווי רכבת.
המאה ה-20
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה קונטיקט לספקית הנשק המרכזית של ארצות הברית. בנוסף על כך, תושבים רבים קנו איגרות חוב על מנת לממן את המלחמה. ב-21 בספטמבר 1938 סערה הרסנית השתוללה במדינה והרגה מאות אנשים וגרמה לנזק רחב של תשתיות, בתים ועסקים.
מדיניות השאל-החכר עזרה בשיקום המדינה מהשפל הגדול. גם במלחמת העולם השנייה הייתה קונטיקט מרכזית בתחום תעשיית הנשק, וסיפקה כ-4.1% מכלי הנשק הצבאיים, מה שמיקם אותה במקום התשיעי בעזרה צבאית זו, מבין 48 המדינות. לאחר המלחמה נסללו כבישים רבים, מה שגרם לצמיחת הפרוורים בעלי תושבים מהמעמד הבינוני.
איש העסקים פרסקוט בוש ייצג את המדינה בסנאט של ארצות הברית בשנים 1952- 1963. בנו ג'ורג' הרברט ווקר בוש ונכדו ג'ורג' ווקר בוש נבחרו להיות נשיאי ארצות הברית. ב-1965 אישרה המדינה את החוקה הנוכחית, לראשונה מאז שנת 1818. בשנת 1968 החל לפעול כור גרעיני למטרות אזרחיות. בשנת 1974 נבחרה אישה לכהן כמושלת המדינה, בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית.
המאה ה-21
בפיגועי 11 בספטמבר נרצחו כ-65 מתושבי המדינה, רובם עבדו במרכז הסחר העולמי. בשנת 2004 התפטר מושל המדינה כתוצאה מפרשות שחיתות שלטוניות. ב-14 בדצמבר 2012 המדינה זועזעה כתוצאה מהטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק, שבו אדם לנזה רצח 26 תלמידים ומורים בבית ספר יסודי והתאבד. הטבח עורר מחדש את השיח בדבר הזכות לשאת נשק. בשנים 2015–2016 התרחשה באזור בצורת קשה, דבר שהשפיע קשות על הכלכלה החקלאית.
גאוגרפיה
קונטיקט גובלת בדרומה במפרץ לונג איילנד, במערבה בניו יורק, בצפונה במדינת מסצ'וסטס ובמזרחה במדינת רוד איילנד. בירת המדינה היא הרטפורד. במדינה 169 ערים שהחשובות בהן הם ניו הייבן, ניו לונדון, נורוויץ', סטמפורד, ווטרברי, טורינגטון וברידג'פורט.
הנקודה הגבוהה ביותר במדינה היא הר בר בסולסברי שבצפון מערב המדינה (שלט בהר פריסל מצוין ששם הנקודה הגבוהה במדינה - אולם שלט זה שגוי). נהר קונטיקט חוצה את המדינה וזורם למפרץ לונג איילנד. על אף גודלה הקטן של המדינה, יש בה פני שטח מגוונים ביותר, החל מהגבעות וההרים של גבעות ליצ'פילד וכלה בחופי המדינה. בצפון וצפון מזרח המדינה מצויים האזורים הכפריים שלה.
גבולה הצפוני של המדינה, המסומן כקו ישר ברובו, מתאפיין בקטע קטן השייך למדינת מסצ'וסטס החודר לתוך קונטיקט היוצר עיקוף של כ-4 ק"מ ומכונה "בליטת סאות'וויק" (Southwick Jog), או "חריץ גרנדבי" (Granby Notch). הסיבה לכך היא סכסוך גבול בין המדינות אשר יושב בסדרה של הסכמים זמניים, והוסדר סופית בשנת 1804, כאשר תושבי חלקה הדרומי של העיירה סאות'וויק (Southwick) ביקשו להתנתק ממסצ'וסטס ולהפוך לחלק ממדינת קונטיקט. כתוצאה מכך נחצתה העיירה לשניים.
אזורי המדינה
ניתן לחלק את קונטיקט לשמונה אזורים גאוגרפיים, החופפים בדרך כלל את חלוקת המדינה לשמונה מחוזות.
שמונת אזורי קונטיקט הם:
חוף הזהב
גבעות ליצ'פילד
עמק נהר נוגטוק
ניו הייבן רבתי
הרטפורד רבתי
עמק נהר קונטיקט התחתון
הפינה השקטה
דרום מזרח קונטיקט
ממשל ופוליטיקה
מאז 1875 משמשת הרטפורד כבירת המדינה. קודם לכן הייתה הבירה לחלופין בניו הייבן ובהרטפורד.
בניגוד לשאר מדינות ארצות הברית, קונטיקט אינה מחולקת למחוזות שלטוניים - וכל השלטון המקומי מבוצע על ידי 169 העיריות השונות.
למדינה שני נציגים בסנאט וחמישה נציגים בבית הנבחרים של ארצות הברית. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם ריצ'רד בלומנטל וכריס מרפי, חברי המפלגה הדמוקרטית. רוב ייצוגה בבית הנבחרים הוא דמוקרטי.
המדינה נוטה להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ובבחירות לקונגרס.
הרשות המבצעת
בראש הרשות המבצעת עומד מושל המדינה. המושל הנוכחי הוא חבר המפלגה הדמוקרטית דן מלוי. המדינה מנוהלת על ידי מספר מחלקות: מחלקת השירותים המנהליים, חקלאות, ילדים ומשפחה, ענישה, חינוך, איכות הסביבה, השכלה גבוהה, טכנולוגית מידע, ביטוח, תעסוקה, טיפול במוגבלים שכלית, צבא, רכב מנועי, בריאות הציבור, שירותים ציבוריים, מיסוי, שירותים סוציאליים, תחבורה, וטיפול בבוגרי צבא.
הרשות המחוקקת
הרשות המחוקקת של קונטיקט מורכבת מבית עליון (סנאט) בו 36 חברים, ובית תחתון (בית נבחרים) בו 151 חברים. על מנת שחוק יתקבל, עליו לעבור ברוב רגיל בשני הבתים. המושל יכול להטיל וטו על כל הצעת חוק, אולם הצעת וטו יכולה להיות מבוטלת על ידי רוב מיוחס של שני שלישים מחברי שני בתי הנבחרים.
הנציגים נבחרים לתקופה של שנתיים.
למפלגה הדמוקרטית יש רוב בשני בתי הנבחרים.
הרשות השופטת
הערכאה השיפוטית העליונה של קונטיקט היא בית המשפט העליון של קונטיקט, הדן בנושאים הקשורים לחוקיותו של חוק, בדומה לסמכויות בית המשפט העליון של ארצות הברית. הפרצדורה בבית משפט עליון זה דומה לפרוצדורה בבית המשפט העליון של ארצות הברית (וגם לנוהל בבית המשפט העליון בישראל) - כך לדוגמה לא נשמעות עדויות בפני בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון הנוכחי הוא השופט ויליאם ג'. סליבן.
הערכאות הנמוכות הן בית המשפט לערעורים (Appellate Court), בתי המשפט העליונים (Superior Courts) ובתי המשפט הנמוכים (Probate Courts).
כלכלה
בדומה לרוב מדינות ארצות הברית אשר היו במקורן מושבות בריטיות, עיקר כלכלתה של המושבה לאחר הקמתה הייתה מבוססת על החקלאות ועל מסחר בין הכפרים החקלאיים. עיקר המוצרים שנסחרו היו מוצרי מזון חקלאיים, עץ לבנייה וכן עפרות ברזל.
בשל השקפתם הדתית של תושבי ניו אינגלנד הם האמינו בחריצות ובתעשייה ועל כן החלה במהרה להתפתח תעשייה זעירה במושבה, והתרבות שהתפתחה במושבה עודדה מחשבה יצירתית. ראייה לעידוד זה ניתן לראות בהקמת אוניברסיטת ייל. פיתוחו של אלי ויטני - פס הייצור, בסוף המאה ה-18 הפך את קונטיקט למרכז תעשייתי עיקרי בין המושבות, שהיו למדינות הראשונות של ארצות הברית.
ההכנסה הממוצעת לנפש לשנת 2005 הייתה $42,972 (השנייה בגובהה בארצות הברית) , וזאת בשל היעדר מס ההכנסה אשר הפך את תופעת היוממות למאפיין אורבני של המדינה - מרבית תושבי המדינה עובדים בניו יורק. במדינה נמצא היישוב ניו כנען ובו ההכנסה הכי גבוהה בארצות הברית מחד, והיישובים ברידג'פורט, ניו הייבן והרטפורד המהוות שלוש מתוך עשר הערים עם ההכנסה הנמוכה ביותר בארצות הברית מאידך.
עד שנת 1991 לא היה בקונטיקט מס הכנסה - עובדה שעודדה בעלי הכנסה גבוהה לעבור מניו יורק לקונטיקט, אולם בשל מיסי הרכוש הגבוהים עברה מרבית האוכלוסייה האמידה ממרכזי הערים אל הפרוורים, ובמרכזי הערים נותרה האוכלוסייה הענייה.
קונטיקט מהווה מרכז לתעשיית הביטוח והבנקאות. משרדיהם הראשיים של חברות ביטוח רבות ממוקמות בהרטפורד. מוצרי החקלאות המיוצרים במדינה כוללים ביצים, חלב ומוצריו, בקר ומוצרי טבק. המוצרים התעשייתיים המיוצרים במדינה כוללים כלי תחבורה (ובייחוד הליקופטרים וחלקי כלי טיס), צוללות גרעיניות וכן מוצרי חשמל, תרופות ומוצרים כימיים.
דמוגרפיה
קבוצות דתיות בקונטיקט נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 13% פרוטסטנטים אחרים 22% קתולים 33% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 3% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% הינדים 1% אחר 1% חסרי סיווג דתי 23% קבוצות גזעיות בקונטיקט לבנים לא-היספאנים 71.2% היספאנים 13.4% שחורים 10.1% אסייתים 3.8% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 2.6% קבוצות מוצא אתני בקונטיקט איטלקים 18.7% אירים 16.7% גרמנים 9.8% אנגלים 9.2% צרפתים 8.7% פולנים 8.4% אמריקאים 2.7% סקוטים 2% שפות מדוברות בקונטיקט אנגלית 78.7% ספרדית 10.5% אחר 10.8%
350px|שמאל|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קונטיקט
בקונטיקט שוכנת קהילה גדולה מאוד של יוצאי איטליה, אף שיש גם יוצאי אירלנד, בריטניה, גרמניה רבים. יוצאי איטליה מהווים רוב בחמישה ממחוזות המדינה, יוצאי אירלנד מהווים רוב במחוז טולנד, וצרפתים-קנדיים מהווים רוב במחוז וינדהאם. מרבית האפריקאים אמריקאים וההיספנים מתגוררים באזורים העירוניים של המדינה.
קהילה יהודית גדולה מתגוררות באזור "חוף הזהב" של המדינה בין גריניץ' וניו הייבן לבין ווסט הרטפורד - פרוור של הרטפורד.
הערים הגדולות
הערים הגדולות בקונטיקט (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ברידג'פורט 144,229 ברידג'פורט 2 ניו הייבן 129,779 ניו הייבן 3 הרטפורד 124,775 הרטפורד 4 סטמפורד 122,643 ברידג'פורט 5 ווטרבי 110,366 ניו הייבן 6 נורווק 85,603 ברידג'פורט 7 דנברי 80,893 ברידג'פורט 8 ניו בריטן 71,254 הרטפורד 9 בריסטול 61,353 הרטפורד 10 מרידן 59,653 ניו הייבן 11 מילפורד 52,759 ניו הייבן 12 ווסט הייבן 52,721 ניו הייבן המטרופולינים הגדולים בקונטיקט (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 הרטפורד 1,214,295 מרכז קונטיקט 2 ברידג'פורט 945,438 מערב קונטיקט 3 ניו הייבן 861,277 מערב קונטיקט 4 דרום-מזרח-קונטיקט 273,676 מזרח קונטיקט
תחבורה
עיקר התחבורה של המדינה מתבססת על רשת הכבישים. ישנה מסילת רכבת לאורך חוף המדינה המקשרת את ניו יורק ובוסטון ועוברת דרך ניו הייבן.
ספורט
הקונטיקט האסקיס קבוצת כדורסל הגברים של אוניברסיטת קונטיקט.
קונטיקט סאן קבוצת כדורסל נשים החברה בWNBA
אגודת זאבי הארטפוד קבוצת הוקי קרח החברה בליגת ההוקי האמריקאית
קבוצות כדור בסיס:
הדגים הכחולים של ברידג'פורט
נווטי נורווץ'
חתולי הסלע של ניו בריטיין
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
במדינה נמצאת אוניברסיטת ייל היוקרתית, החברה בליגת הקיסוס. בין היתר נמצאים במדינה המוסדות הבאים:
מכללת אלברטוס מאגנוס
האוניברסיטה המדינתית קונטיקט המרכזית
המכללה המדינתית צ'ארטר אואוקס
מכללת קונטיקט
האוניברסיטה המדינתית מזרח קונטיקט
אוניברסיטת פיירפילד
מכללה וסמינר השליחים הקדושים
מכללת מיטצ'ל
מכללת פייר לאומנות
אוניברסיטת קוויניפיאק
אוניברסיטת סייקרד הארטמכללת סיינט ג'וזף
האוניברסיטה המדינתית דרום קונטיקט
אוניברסיטת טייקו פוסט
מכללת טריניטי
האקדמיה של משמר החופים של ארצות הברית
אוניברסיטת ברידג'פורט
אוניברסיטת קונטיקט
אוניברסיטת הרטפורד
אוניברסיטת ניו הייבן
אוניברסיטת וסליאן
האוניברסיטה המדינתית מערב קונטיקט
סמלי המדינה
סמלי מדינת קונטיקט דגל סמל מוטו כינוי דגל קונטיקטFlag of Connecticut סמל קונטיקטSeal of Connecticut מרכז|130px מרכז|75px "מי שנמצא מקיין""Qui transtulit sustinet" "מדינת החוקה""Constitution State" עץ פרח ציפור חיה אלון אלבהQuercus alba קלמיהPenngift crown vetch אמריקן רוביןAmerican robin מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות קונטיקט
קישורים חיצוניים
CTBound.org אתר משרד התיירות של המדינה
האגודה ההיסטורית של קונטיקט
מרשם האוכלוסין של ארצות הברית - מידע על קונטיקט
עיתוני קונטיקט
אתר תיירות של מערב קונטיקט
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:ניו אינגלנד | 2024-07-11T18:22:25 |
קנזס | קנזס (באנגלית: Kansas ) היא מדינה השוכנת במרכז ארצות הברית.
קנזס גובלת בנברסקה מצפון, מיזורי במזרח, אוקלהומה בדרום וקולורדו במערב.
המדינה ממוקמת במרחק שווה מהאוקיינוס האטלנטי ומהאוקיינוס השקט.
היסטוריה
אינדיאנים התיישבו בקנזס אלפי שנים לפני הספירה. ככל הנראה היה הקונקיסטאדור פרנסיסקו וסקס דה קורונדו האירופאי הראשון שסייר באזור קנזס, במסע שערך ב-1541.
רוב שטחה של קנזס נכלל בשטח שסופח לארצות הברית ב-1803, לאחר שנרכש מצרפת ברכישת לואיזיאנה. משנת 1812 ועד 1821 היה חלק זה של קנזס כלול בטריטוריית מיזורי. דרך אזור קנזס עברה דרך סנטה פה שקישרה את מיזורי לסנטה פה שבניו מקסיקו. הטריטוריה התפתחה כנקודת מעבר בדרך של המתיישבים ליוטה וקליפורניה.
דרום מערב המדינה היה חלק מהאימפריה הספרדית ובהמשך חלק ממקסיקו ומרפובליקת טקסס עד מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1848). ב־30 במאי 1854 התקבל חוק קנזס נברסקה אשר הקים את הטריטוריות של נברסקה וקנזס.
החוק קבע, אף על פי שהשטח הוא צפוני מקו הרוחב 30–36 (פשרת מיזורי), בשתי הטריטוריות יהיה "ריבונות העם", והם יחליטו האם לאסור או להתיר את העבדות בשטחיהם. על נברסקה לא היה ויכוח-זה היה שטח צפוני שכלל לא ראוי לחקלאות (וממילא, לעבדות), ולכן תומכי העבדות ויתרו מראש על המדינה הזאת. בקנזס, לעומת זאת, השטח היה ראוי. לכן, נפתח מרוץ בין התומכים בעבדות לבין המתנגדים. שני המחנות הזרימו תומכים רבים למדינה כדי להכריע בבחירות, אבל עוד לפני שהן התקיימו, שני המחנות הקימו ממשלות משלהן והציגום לפני הממשל הפדרלי בוושינגטון, והאחרון התקשה להכריע מי יהיה הממשל של המדינה. בינתיים, עם כל האנשים והציוד שזרמו למדינה, הגיע גם נשק רב, ובמהרה, הוא גם הופעל בין שני הצדדים, ולפחות 200 אנשים נהרגו בהתנגשויות. הממשל הפדרלי נאלץ לשלוח כוחות צבא רבים כדי להרגיע את המהומות. לזכר אירועים אלו כונתה קנזס "קנזס המדממת".
קנזס הפכה למדינה ה־34 של ארצות הברית ב-29 בינואר 1861, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, ביוזמת אברהם לינקולן. ההכרזה על קנזס כמדינה באה כדי לחזק את כוחם של המתנגדים לעבדות. המדינה שנוצרה לא כללה את חלקה המערבי של הטריטוריה, שכיום מהווה חלק מקולורדו.
ב־19 בפברואר 1881 הייתה קנזס למדינה הראשונה שאוסרת מכירת אלכוהול בשטחה.
גאוגרפיה
קנזס גובלת בנברסקה מצפון, מיזורי במזרח, אוקלהומה בדרום וקולורדו במערב.
המדינה ממוקמת במרחק שווה מהאוקיינוס האטלנטי ומהאוקיינוס השקט.
במחוז אוסבורן נמצא המרכז הגאודטי של צפון אמריקה, ולכן המחוז מהווה נקודת ייחוס לכל המפות המיוצרות על ידי ממשלת ארצות הברית. נקודת המרכז של 48 המדינות הנמצאות ביבשת אמריקה נמצא במחוז סמית', ליד העיר לבנון.
נקודת המרכז של המדינה, המרובעת בצורתה, הוא במחוז בארטון.
המדינה מחולקת ל־105 מחוזות, ובשטחה 628 רשויות מקומיות.
פני השטח
מערב המדינה הוא חלק מהמישורים הגדולים של ארצות הברית. האזור הנמוך ביותר 230 מטרים מעל גובה פני הים, נמצא באזור שפך נהר קנזס והאזור הגבוה במדינה הוא הר סאנפלאוור, המתנשא לגובה 1,231 מטרים בגבולה המזרחי של המדינה.
אקלים
ניתן לאפיין את האקלים של קנזס במונחים של שלושה סוגים: יבש לח, חצי צחיח וסובטרופי לח. לשני שלישים המזרחי של המדינה (בעיקר החלק הצפון-מזרחי) ישנו אקלים יבשתי לח, עם חורפים קרירים וקיצים חמים ולעיתים גם לחים. מרבית המשקעים יורדים בקיץ ובאביב.
הקיץ בקנזס חם, לעיתים קרובות מאוד חם ובאופן כללי פחות לח. חורפים ניתנים לשינוי רב וקיצוני בין חמים לקרים מאוד. באזור המערבי יורדים בממוצע כ-410 ממ' גשמים בשנה. רוחות צ'ינוק בחורף יכולות לחמם את מערב קנזס עד כדי 27 מעלות צלזיוס.
בחלקים הדרומיים-מרכזיים והדרומיים-מזרחיים של המדינה, כולל אזור ויצ'יטה, שורר אקלים סובטרופי לח עם קיץ חם ולח, החורפים מתונים יותר ועם יותר משקעים מאשר במקומות אחרים בקנזס. אמנם טמפרטורות של 38 מעלות ומעלה אינן שכיחות באזור, אך לחות גבוהה יותר ואפקט החום העירוני מביאים את מרבית ימי הקיץ למדדי חום בטמפרטורות של עד 46 מעלות.
כמות המשקעים במדינה נעה בין 1,200 מ"מ בשנה בקצה הדרום-מזרחי של המדינה ולכ-410 מ"מ בדרום-מערב. כמויות השלג נעות בין 130 מ"מ בשולי הדרום, ל 890 מ"מ בקצה הצפון-מערבי של המדינה. קנזס נמצאת במקום התשיעי/עשירי במספר ימי השמש בארצות הברית.
קנזס נוטה למזג אוויר קיצוני באביב ובתחילת הקיץ. למרות אור השמש התכוף ברוב חלקי המדינה, בגלל מיקומה בגבול אקלימי המושפע לחדירות של מסות אוויר מרובות, המדינה חשופה לסופות רעמים חזקות וחמורות. חלק מהסערות הללו הופכות לסופות רעמים היכולות לעיתים ליצור סופות טורנדו, לעיתים כאלו בעוצמת חוזק של EF3 ומעלה. בקנזס ממוצע של יותר מ-50 סופות טורנדו בשנה. סופות רעמים קשות מתרחשות לעיתים במדינה כמו גם ברד גדול מאוד ואף מסוכן. יתר על כן, סערות אלה עלולות גם לגרום להצפות ושיטפונות.
לפי NOAA, ב -24 ביולי 1936 נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בקנזס (מאז החלו רישומי טמפרטורה) 49.4 מעלות בסמוך לאלטון במחוז אוסבורן. הטמפרטורה הנמוכה בכל הזמנים הייתה (40)- מעלות ב-13 בפברואר 1905, ליד לבנון במחוז סמית.
כלכלה
הלשכה לניתוח כלכלי מעריכה כי סך התוצר המקומי הגולמי בקנזס בשנת 2014 היה $ 140.964 מיליארד. על פי דו"ח משרד העבודה בקנזס בשנת 2016, השכר הממוצע השנתי היה 42,930 דולר בשנת 2015. נכון לאפריל 2016 שיעור האבטלה במדינה עמד על 4.2%.
התוצרת החקלאית במדינה כוללת: בקר, חיטה, דורה, סויה, חזירים, תירס.
מוצרי התעשייה כוללים: מוצרי תחבורה, ייצור מטוסים מסחריים ופרטיים, מוצרי מזון, מוצרים כימיים, מוצרי דלק ומכרות.
קנזס היא השמינית ממדינות ארצות הברית בכמות הפקת נפט. בסך הכל מפיקים בקנזס בממוצע כ-2.8 מיליון חביות נפט בשנה. קנזס היא גם השמינית בהפקת גז טבעי בארצות הברית (אחרי טקסס, אלסקה, קולורדו, לואיזיאנה, ניו מקסיקו, אוקלהומה וויומינג). התפוקה יורדת משנה לשנה בשל ניצולם של שדות הגז.
בקנזס נמצאים גם שלושה מתקנים צבאיים גדולים: פורט לוונוורת', פורט ריילי ובסיס חיל האוויר מקונונל (חיל האוויר). בבסיסים אלה מוצבים כ־25,000 חיילים ואנשי טייס פעילים המעסיקים גם כ־8,000 עובדי DoD אזרחיים. בשמורה של צבא ארצות הברית יש גם פיקוד על התארכות משלחת 451 שבסיסו בוויצ'יטה המשרתת חיילי מילואים ויחידותיהם מרחבי האזור. במשמר הלאומי של קנזס יש יחידות בשדה פורבסבטופקה ובאגף המודיעין 184 בוויצ'יטה. טווח כלי הנשק סמוקי היל, ניתוק מאגף המודיעין, הוא אחד ממטווחי ההפצצה הגדולים והעמוסים ביותר במדינה. במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה קנזס בית לשדות אימונים רבים של חיל האוויר להכשרת טייסים וחיילים חדשים. רבים מאותם שדות תעופה מתופעלים כיום כשדות תעופה עירוניים.
מס המכירות עלה בשנת 1992 ל־4.9%, וביולי 2002 ל־5.3%.
ממשל ופוליטיקה
קנזס היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת – בראשות מושל מדינת קנזס, מחוקקת – המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של קנזס והסנאט של קנזס, ושופטת – בראשה עומד בית המשפט העליון של קנזס. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק.
הרשות המבצעת בקנזס מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. המושלת הנוכחית הוא לורה קלי, חברת המפלגה הדמוקרטית.
בבית המחוקקים כ-40 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-125 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה מחדש בכל מערכת בחירות. קנזס היא המדינה הראשונה שחוקקה חובת פיצויי פיטורים, בשנת 1910.
בבית המשפט העליון של קנזס שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
בשנות ה־60 הייתה קנזס דמוקרטית באופייה אך מאז הפכה יותר ויותר שמרנית. בשנת 1999 החליטה מועצת החינוך בקנזס כי לא ילמדו בבתי הספר את תאוריות האבולוציה, אך בשנת 2001 הפכו החלטה זאת. בשנת 2005 נאסרו בחוק נישואים חד-מיניים, החלטה שעמדה עד ביטולה ביוני 2015. בשנה שלאחר מכן העבירה המדינה חוק שקבע גיל מינימום לנישואין, 15.
בשנת 2010 נבחר סם בראונבק למושל עם 63 אחוזים מהקולות במדינה. הוא הושבע כמושל בשנת 2011, המושל הרפובליקני הראשון של קנזס מזה שמונה שנים. בראונבק ביסס את עצמו כחבר שמרני בסנאט האמריקני בשנים שקדמו לו, אך מאז שהפך למושל קיבל כמה החלטות שנויות במחלוקת, מה שהוביל לדירוג אישור של 23% בקרב מצביעים רשומים, הנמוך ביותר מבין מושל כלשהו בארצות הברית. במאי 2011, הרבה להתנגד לעמדותיהם של מנהיגי אמנות וחובבי המדינה, חיסל בראונבק את נציבות האמנות בקנזס, והפך את קנזס למדינה הראשונה ללא סוכנות לאמנות. ביולי 2011 הודיע בראונבק על כוונתו לסגור את סניף לורנס במחלקה לשירותים חברתיים ושיקום בקנזס על מנת לחסוך בעלויות. מאות התנגדו והפגינו נגד ההחלטה. נציבות עיריית לורנס הצביעה בהמשך לספק את המימון הדרוש כדי לשמור על הסניף פתוח.
בבחירות 2018 ניצחה לורה קלי, הדמוקרטית, מזכירת המדינה לשעבר של קנזס עם 48.0% מהקולות.
מאז שנת 1964 תומכת המדינה במועמדים רפובליקנים לנשיאות ארצות הברית. המועמדים היחידים שאינם רפובליקנים לנשיאות להם תושבי קנזס העניקו את מרב קולותיהם בבחירות לנשיאות הם ג'יימס וויבר, הדמוקרטים וודרו וילסון, פרנקלין רוזוולט (פעמיים), ולינדון ג'ונסון. בשנת 2004 זכה ג'ורג 'וו. בוש בשש קולות הבחירות (אלקטורים) של המדינה בניצחון מכריע של 25 נקודות אחוז עם 62% מהקולות במדינה. שתי המחוזות היחידים שתמכו בדמוקרט ג'ון קרי בבחירות ההם היו Wyandotte, הכולל את קנזס סיטי ודאגלס. הבחירות ב-2008 הביאו תוצאות דומות, ג'ון מקיין זכה במדינה עם 57% מהקולות. המחוזות דגלאס, ווינדוט וקרופורד היו היחידים שתמכו במועמד הדמוקרטי ברק אובמה. הפוליטיקה בקנזס נעשתה עוד יותר קיצונית ושמרנית בשנים האחרונות, בחירתו של ברק אובמה הובילה את הרפובליקנים לאמץ מותג טהור יותר של שמרנות וטיהור לעומת מה שהיה שנחשבה בעבר לאגף המתון של המפלגה.
כאמור, למדינה שישה קולות אלקטורליים. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם רוג'ר מרשל וג'רי מורן הרפובליקנים.
דמוגרפיה
מפקד האוכלוסין בארצות הברית מעריך כי אוכלוסיית קנזס הייתה 2,913,314 נכון ל-1 ביולי 2019, גידול של 2.11% מאז מפקד 2010 של ארצות הברית. זה כולל גידול טבעי מאז המפקד האחרון של 93,899 (246,484 לידות מינוס 152,585 מקרי מוות) וירידה עקב הגירה נטו של 20,742 תושבים מחוץ למדינה. העלייה מחוץ לארצות הברית הביאה לעלייה נטו של 44,847 איש, והגירה בתוך המדינה הניבה הפסד נקי של 65,589 איש.
קבוצות דתיות בקנזס נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 31% פרוטסטנטים אחרים 26% קתולים 18% מורמונים 1% דתות אחרות מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 2% חסרי סיווג דתי 20% קבוצות גזעיות בקנזס לבנים לא-היספאנים 78.2% היספאנים 10.5% שחורים 5.9% אסייתים 2.4% אמריקאים ילידים 1.1% מעורב 3% קבוצות מוצא אתני בקנזס גרמנים 28.9% אירים 12.8% אנגלים 10.2% אמריקאים 8.3% צרפתים 3.5% שוודים 2.3% איטלקים 2.2% הולנדים 2.1% סקוטים 2% שפות מדוברות בקנזס אנגלית 89% ספרדית 7.2% אחר 3.8%
תושבים ממוצא בריטי מתגוררים בעיקר בדרום ומזרח המדינה, בעוד התושבים ממוצא גרמני מתגוררים בצפון ובמערב המדינה. רבים מהשחורים המתגוררים במדינה מקורם בעבדים שברחו ממדינות הדרום קודם למלחמת האזרחים האמריקנית ובמהלכה.
נכון לשנת 2011, 35.0% מאוכלוסיית קנזס הצעירה מגיל שנה השתייכה לקבוצות מיעוט (כלומר, לא היו שני הורים למוצא לבן שאינו היספני).
"עזיבת הספר"
קנזס, כמו גם יתר מדינות המערב התיכון (נברסקה, אוקלהומה, דקוטה הצפונית, דקוטה הדרומית ואיווה) סובלות מעזיבה של אוכלוסייה. בין השנים 1996–2004 עזבו את המערב התיכון כחצי מיליון תושבים, למעלה ממחציתם בעלי תואר אקדמי. תופעה זו מכונה "עזיבת הספר" ("Rural flight"). על מנת לנסות ולעצור את התופעה מציעה המדינה הקלות מס לבעלי תארים אקדמיים ולתושבים חדשים הבאים לגור במדינה.
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קנזס
הערים הגדולות בקנזס (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 ויצ'יטה 386,552 ויצ'יטה 2 אוברלנד פארק 181,260 קנזס סיטי 3 קנזס סיטי 148,483 קנזס סיטי 4 אוליית'ה 131,885 קנזס סיטי 5 טופיקה 127,679 טופיקה 6 לורנס 90,811 לורנס 7 שוני 64,323 קנזס סיטי 8 מנהטן 56,143 9 לנקסה 50,344 קנזס סיטי המטרופולינים הגדולים בקנזס (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 קנזס סיטי 2,071,133 מזרח קנזס 2 ויצ'יטה 641,076 מרכז קנזס 3 טופיקה 233,758 מזרח קנזס 4 לורנס 116,585 מזרח קנזס
השכלה
בקנזס שלושים ושבעה מוסדות להשכלה גבוהה, בהם לומדים 88,270 תלמידים (רבע מתוכם אינם תושבי המדינה).
הגדולה באוניברסיטאות המדינה היא אוניברסיטת קנזס בה לומדים כ-28,000 סטודנטים. לאוניברסיטה קמפוס מרכזי בעיר לורנס, מרכז רפואי בעיר קנזס סיטי וקמפוסים בוויצ'יטה, בסלינה ובאוברלנד פארק.
אוניברסיטת מדינת קנזס היא השנייה בגודלה במדינה ובה כ-23,151 תלמידים בקמפוסי מנהטן וסלינה. 19% מהם אינם תושבים המדינה.
אוניברסיטאות נוספות הן:
האוניברסיטה המדינתית פורט הייז - 8,500 תלמידים.
האוניברסיטה המדינתית פיטסבורג - 6,527 תלמידים.
האוניברסיטה המדינתית אמפוריה - 6,194 תלמידים.
בית הספר היסודי מונרו בטופיקה הוא בית הספר שבשל רצונה של לינדה בראון ללמוד בו ניתן פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
דווייט אייזנהאואר קבור בבית ילדותו באבילן, ושם נמצאת הספרייה הנשיאותית על שמו.
סמלי המדינה
סמלי מדינת קנזס דגל סמל מוטו כינוי דגל קנזסFlag of Kansas סמל קנזסSeal of Kansas מרכז|130px מרכז|100px "אל הכוכבים, מבעד לקשיים""Ad astra per aspera" "מדינת החמניה""The Sunflower State" עץ פרח ציפור חיה צפצפה משולשתPopulus deltoides חמניתSunflower סטורנלה נגלקטהWestern meadowlark ביזון אמריקאיBison bison מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
היסטוריה של קנזס
מפות קנזס
קבצים על אוכלוסיית קנזס
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:טריטוריות שנרכשו | 2024-08-01T02:13:14 |
קנטקי | קנטקי (באנגלית: Kentucky , מצ'רוקי - "ארץ המישורים"); או בשמה המלא קהיליית קנטקי (Commonwealth of Kentucky) היא מדינה בארצות הברית והיא המדינה ה-15 שהצטרפה לאיחוד המדינות המהווה את ארצות הברית.
מקור השם
בשנת 1776, מחוזות וירג'יניה מעבר להרי האפלצ'ים נודעו בשם מחוז קנטקי, על שם נהר קנטקי. האטימולוגיה המדויקת של השם איננה ברורה, אך סביר להניח שהיא מבוססת על משמעות השם האירוקי "באחו" או "בשדה".
היסטוריה
מגלה הארצות דניאל בון היה הראשון שחצה את מעבר קמברלנד שהפך במהרה ל"שער" למהגרים מערבה מבעד להרים האפלאצ'ים.
לאחר מלחמת העצמאות הפך האזור למחוז קנטקי. ונערכו 10 אסיפות מכוננות בין השנים 1784–1792 בדנוויל. בשנת 1790 הוחלט על היפרדות מווירג'יניה, ובאפריל 1792 נוסחה חוקת המדינה.
ב־1 ביוני 1792 הפכה קנטקי למדינה ה־15 של ארצות הברית, ואייזק שלבי, גיבור המהפכה האמריקנית מווירג'יניה, הפך למושל הראשון של המדינה.
ב־20 במאי 1861, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הכריזה המדינה בתחילה על נייטרליות, אסרה על הצדדים הלוחמים לעבור דרכה, וסירבה הן לבקשות של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן והן לבקשות של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס לתת עזרה לכוחות הלוחמים.
כניסת צבא הקונפדרציה, בפיקודו של לאונידס פולק, לקולומבוס שעל נהר המיסיסיפי, הביא לכניסתם של כוחות צבא האיחוד למדינה בתגובה והפך אותה לשדה קרב. המדינה שנחלקה בין תומכי האיחוד למתנגדיו נשארה בסופו של דבר בשליטת האיחוד, אך המשיכה לשלוח נציגים הן לקונגרס ארצות הברית והן לקונגרס הקונפדרציה.
בתקופת מלחמת האזרחים, תמכו יהודים רבים מטנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, בהצטרפות לקונפדרציית המדינות של אמריקה. את מחיר ההזדהות עם מדינות הקונפדרציה שילמו היהודים עם כיבושה על ידי צבא האיחוד של מדינות הצפון, בראשות הגנרל יוליסס גרנט, בשנת 1862. מיד לאחר הכיבוש גרנט חתם על “הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי” בו הורה לגרש מיידית את כל יהודי טנסי, מיסיסיפי וקנטאקי, פקודת גירוש היהודים היחידה בתולדות ארצות הברית. בסופו של דבר, מפקדו העליון של גרנט, הנשיא לינקולן ביטל חיש־מהר את הפקודה האנטישמית..
בלילה שבין 10 בדצמבר ל-11 בדצמבר 2021 פגעה בקנטקי סופת טורנדו שנחשבת לסופה החזקה ביותר בהיסטוריה של המדינה. הפגיעה העיקרית הייתה בסביבות העיר מייפילד שבמחוז גרייבס שבמערב קנטקי. בבוקר ה-11 בדצמבר, אומדן ההרוגים בסופה היה לפחות 100 נפשות.
גאוגרפיה
קנטקי נקראת גם מדינת העשב הכחול (באנגלית: The Bluegrass State, ראו גם : בלוגראס). המדינה גובלת במדינות המערב התיכון וכן מדינות הדרום של ארצות הברית: וירג'יניה המערבית, וירג'יניה, וטנסי. מעברי מים מפרידים בין קנטקי למדינות מיזורי, אילינוי, אינדיאנה ואוהיו.
את גבולה הצפוני של המדינה מהווה קו השפל של נהר אוהיו, וגבולה המערבי של המדינה הוא נהר המיסיסיפי.
נהרות אחרים בעלי חשיבות במדינה הם קנטקי, טנסי, קמברלנד, גרין וליקינג.
המדינה מחולקת לחמישה אזורים גאוגרפיים - מישור קמברלנד, הבלוגראס, מישור פנירויאל (מכונה גם מישור מיסיסיפי), שדות הפחם המערביים (Western Coal Fields) ואזור רכישת ג'קסון (Jackson Purchase).
הערים הגדולות בקנטקי הן לקסינגטון ולואיוויל, ויחד מתגוררת בהן 45% מאוכלוסיית המדינה.
קנטקי היא היחידה במדינות ארצות הברית שיש לה מובלעת בשטח מדינה אחרת - מאחר שאי השייך למדינה הנמצא באמצע נהר המיסיסיפי מוקף מצפון, מזרח ומערב במדינת מיזורי, ומדרום גובל האי במדינת טנסי.
אתרים גאוגרפיים
מעבר קמברלנד, דרך המסחר של המתיישבים האירופאים בדרכם מווירג'יניה לתוך קנטקי.
מפלי קמברלנד
הפארק הלאומי מערת מאמות'
בקע הנהר האדום
גבולות
קנטקי ממוקמת במרכז ארצות הברית וגובלת באילינוי, אינדיאנה ואוהיו (מעבר לנהר אוהיו) בצפון, בווירג'יניה המערבית ובווירג'יניה במזרח, בטנסי בדרום ובמיזורי (בעברו השני של נהר מיסיסיפי) במערב.
ממשל ופוליטיקה
קנטקי היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת קנטקי, מחוקקת - המורכבת משני בתים: האספה הלאומית של קנטקי וסנאט קנטקי, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של קנטקי. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא פרנקפורט.
הרשות המבצעת בקנטקי מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן. המושל הנוכחי הוא אנדי בישיר חבר המפלגה הדמוקרטית.
בבית המחוקקים 38 חברי סנאט הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-100 חברי אספה מחוקקת הנבחרים לתקופה של שנתיים. בחירות נעשות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות.
השיטה המשפטית בנויה מבית משפט מחוזיים ואזוריים (District and Circuit Courts), בתי משפט לערעורים (intermediate appellate court) ומעליהם בית המשפט העליון של קנטקי לערעורים. מעל כולם נמצא בית המשפט העליון של קנטקי.
אף שבעבר הייתה המדינה בעלת נטייה לכיוון המפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית, ורוב המצביעים הרשומים של המדינה דמוקרטיים (בניגוד לשאר מדינות הדרום, הנוטות למפלגה הרפובליקנית), קנטקי הצביעה עבור מועמד רפובליקני בחמש משבע מערכות הבחירות הנשיאותיות האחרונות:
המדינה בחרה את הדמוקרט ג'ימי קרטר ב־1976 ובדמוקרט ביל קלינטון ב־1992 אולם בשאר מערכות הבחירות בחרו ברפובליקנים. ארבעה מתוך ששת חברי הקונגרס של המדינה הם רפובליקאים, אך בין חברי הקונגרס הדמוקרטים ג'ון ירמות', המשמש כמצליף אזורי, אחת מעמדות ההנהגה הזוטרות בקונגרס. שני הסנאטורים המייצגים את המדינה, נכון ל-2015, הם מיץ' מקונל וראנד פול.
כלכלה
התוצר המדינתי הגולמי בשנת 2003 היה 129 מיליארד דולר.
ההכנסה לנפש הייתה בשנה זו $26,575 (המקום ה־41 בארצות הברית).
כלכלת המדינה מתבססת על חקלאות (גידול סוסים, בקר, וגידולי טבק, מוצרי חלב, חזירים, סויה, תירס וכותנה).
התוצרת התעשייתית של המדינה כוללת מוצרים כימיים, מוצרי חשמל, מוצרי מזון, מוצרי טבק ופחם.
דמוגרפיה
קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר בקנטקי היא האמריקאים, המהווים 21.3% מכלל התושבים. הקבוצה השנייה היא הגרמנים (14.9%), ולאחריהם אירים (12.8%) ואנגלים (10.8%). אלו המציינים כי מוצאם הוא "אמריקאי" הם בעיקרם ממוצא אנגלי, אך שורשיהם נטועים בצפון אמריקה זמן רב, ובמקרים מסוימים עוד מן המאה ה-17 וראשית הקולוניות הבריטיות באמריקה.
קבוצות דתיות בקנטקי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 49% פרוטסטנטים אחרים 16% קתולים 10% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות אחר 2% חסרי סיווג דתי 22% קבוצות גזעיות בקנטקי לבנים לא-היספאנים 86.3% שחורים 7.8% היספאנים 3.1% אסייתים 1.1% אמריקאים ילידים 0.3% מעורב 1.7% קבוצות מוצא אתני בקנטקי אמריקאים 21.3% גרמנים 14.9% אירים 12.8% אנגלים 10.8% איטלקים 1.9% שפות מדוברות בקנטקי אנגלית 95.2% ספרדית 2.5% אחר 2.3%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת קנטקי
הערים הגדולות בקנטקי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 לואיוויל 597,337 לואיוויל-ג'פרסון 2 לקסינגטון 295,803 לקסינגטון-פאייט 3 באולינג גרין 58,067 באולינג גרין 4 אונסבורו 57,265 אונסבורו 5 קובינגטון 40,640 סינסינטי המטרופולינים הגדולים בקנטקי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 סינסינטי 2,149,449 מזרח קנטקי 2 לואיוויל-ג'פרסון 1,269,702 מזרח קנטקי 3 לקסינגטון-פאייט 494,189 מזרח קנטקי 4 אבנסוויל 315,162 מערב קנטקי 5 קלארקסוויל 278,353 מערב קנטקי 6 באולינג גרין 165,732 מערב קנטקי 7 אליזבת'אטון-פורט קונקס 151,585 מערב קנטקי 8 אונסבורו 116,506 מערב קנטקי
ספורט
קבוצות בייסבול:
לואיוויל באטס (Louisville Bats)
לקסינגטון לג'נדס (Lexington Legends)
פלורנס פרידום (Florence Freedom)
השכלה
מכללות ואוניברסיטאות
אוניברסיטאות פרטיות
מכללת אליס לויד
מכללת אסבורי
הסמינר התאולוגי אסבורי
אוניברסיטת בלרמיין
מכללת בריאה
מכללת ברסיה
אוניברסיטת קמפבלסוויל
מכללת סנטר
מכללת התנ"ך הבפטיסטית קליר קריק
מכללת ג'ורג'טאון
המכללה הנוצרית קנטקי
המכללה ההררית לתנ"ך של קנטקימכללת קנטקי וסליאן
הסמינר התאולוגי של לקסינגטון
מכללת לינדסי וילסון
הסמינר התאולוגי הפרסבטרי של לואיווייל
המכון הטכנולוגי של לואיסוויל
אוניברסיטת מרכז היבשת
מכללת מידווי
מכללת פייקוויל
הסמינר התאולוגי הבפטיסטי הדרומיאוניברסיטת ספלדינג
מכללת ספנסריאן
מכללת סליבן
מכללת תומאס מור
אוניברסיטת טרנסילבניה
מכללת יוניון
אוניברסיטת קמברלנדס
אוניברסיטאות ציבוריות
האוניברסיטת המדינתית מזרח קנטקי
אוניברסיטת מדינת קנטקי
האוניברסיטת המדינתית מורהדהאוניברסיטת המדינתית מוריי
אוניברסיטת צפון קנטקי
אוניברסיטת קנטקיאוניברסיטת לואיסוויל
אוניברסיטת מערב קנטקי
מכללות קהילתיות
המכללה הקהילתית והטכנית אשלנד
המכללה הטכנית בולינג גרין
המכללה הטכנית של קנטקי המרכזית
המכללה הקהילתית אליזבתטאון
המכללה הטכנית אליזבתטאון
המכללה הקהילתית והטכנית של גייטווי
המכללה הקהילתית האזארדהמכללה הקהילתית הנדרסון
המכללה הקהילתית הופקינסוויל
המכללה הקהילתית ג'פרסון
המכללה הטכנית ג'פרסון
המכללה הקהילתית לקסינגטון
המכללה הקהילתית והטכנית מדיסונוויל
המכללה הטכנית מאיוהמכללה הקהילתית מייסוויל
המכללה הקהילתית אוונסבורו
המכללה הטכנית אוונסבורו
המכללה הקהילתית פרסטונסבורג
המכללה הטכנית רוון
המכללה הקהילתית סומרסט
המכללה הקהילתית והטכנית של קנטקי המערבית
סמלי המדינה
סמלי מדינת קנטקי דגל סמל מוטו כינוי דגל קנטקיFlag of Kentucky סמל קנטקיSeal of Kentucky מרכז|130px מרכז|85px "מאוחדים נעמוד, מפורדים ניפול""United We Stand, Divided We Fall" "מדינת הבלוגראס""Bluegrass State" עץ פרח ציפור חיה צפצפה משולשתPopulus deltoides מטה זהבGoldenrod קרדינל צפוניNorthern cardinal סנאי אפורgray squirrel מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
קישורים חיצוניים
קובצי מידע על קנטקי
משרד התיירות של קנטקי
קנטקי - סטטיסטיקות
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות | 2024-07-30T13:29:25 |
תורת החשמל והמגנטיות הקלאסית | הפניה אלקטרומגנטיות | 2006-09-14T21:56:56 |
הספק | הספק בפיזיקה הוא כמות העבודה המושקעת או מתקבלת ביחידת זמן. היחידה הבינלאומית למדידת הספק היא ואט (Joule/sec = Watt).
הגדרה נוספת: הספק הוא קצב הפיכת אנרגיה מצורה לצורה.
ההספק מוגדר על ידי:
כלומר, הנגזרת של העבודה לפי הזמן .
העבודה נמדדת ביחידות של אנרגיה - היכולת לבצע עבודה.
הגדרה מקורבת, פשוטה יותר להספק:
כמות האנרגיה המחליפה צורה מחולקת במשך הזמן הלוקח לאותה האנרגיה להחליף צורתה.
יחידות למדידת הספק
הממדים של ההספק הם ממדי אנרגיה מחולקת בזמן. במערכת היחידות הבינלאומית, ההספק נמדד בוואט, שהוא ג'ול לשנייה.
יחידות מקובלות אחרות למדידת הספק הם ארג לשנייה וכוח סוס. כוח סוס אחד שווה לכ־746 ואט.
דוגמאות
במכניקה, כוח שפועל על גוף מעביר לו הספק של , כאשר F הוא הכוח ו-v היא מהירות הגוף.
במעגלים חשמליים, ההספק שמועבר לרכיב מסוים שווה למכפלת המתח שעל הרכיב בזרם שעובר ברכיב: ; V מציין מתח, I מציין זרם.
הספק של כלי רכב
הספק משמש למדידת העוצמה של כלי רכב. ככל שהספק המנוע גדול יותר, כך כלי הרכב חזק יותר. הספק המנוע של כלי רכב נמדד בדרך כלל בכוח סוס, יחידה לא תקנית שלה מספר הגדרות שונות. בעשורים האחרונים מתחזק הנוהג להוסיף את ההספק גם ביחידות קילוואט אך כוחות סוס (כ"ס) הן עדיין היחידות הנפוצות ביותר בשימוש בתחום הרכב.
הספק של מכונית משפחתית הוא בסביבות ה-100 כ"ס. הספק של אוטובוס עירוני הוא כ-300 כ"ס. הספק של משאית נע בין 300 ל-600 כ"ס. הספק של טנק מערכה מודרני הוא 1500 כ"ס.
ראו גם
הספק חשמלי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:אנרגיה | 2023-06-24T22:37:55 |
עבודה | 2022-12-18T02:02:53 | |
קולון | קוּלוֹן (Coulomb, C או אמפר-שנייה) הוא יחידת מידה במערכת היחידות הבין-לאומית שנקבעה למטען חשמלי.
יחידה זו קרויה על שם הפיזיקאי הצרפתי שארל-אוגוסטן דה קולון.
הגדרה
החל מתאריך 20 במאי 2019 ההגדרה של הקולון היא יחידת מטען ששווה לזו של יחידות מטען בסיסיות (מטען האלקטרון בסימן חיובי).
לפני כן ההגדרות הנפוצות היו:
אשר עובר בתיל נושא זרם בן אמפר אחד במשך שנייה אחת.
אשר יגרום לכוח דחייה בגודל בין שני חלקיקים הטעונים כל אחד במטען זהה (של 1 קולון), ומרוחקים מטר אחד זה מזה. ההגדרה המדויקת ניתנת על ידי חוק קולון: כאשר הוא המקדם הדיאלקטרי של הריק, הידוע גם בשם קבוע הדיאלקטריות של הריק, וגודלו .
של כ-6242 קואדריליון (אמריקאי) אלקטרונים שהם אלקטרונים. כלומר: מטען אלקטרון (מטען יסודי) מוגדר כ:
(כל ההגדרות שקולות זו לזו)
מתקיים כאשר esu זו יחידת המטען ביחידות cgs.
מקובלת גם יחידת המידה אמפר-שעה. אמפר-שעה אחד שווה ל-3,600 קולון.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
אמפר-שעה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה בחשמל
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית | 2024-07-16T09:48:43 |
טקיטוס (קיסר רומי) | ממוזער|טקיטוס, קיסר רומא
מַרְקוּס קְלָאוּדִיוּס טַקִיטוּס (בלטינית: Marcus Claudius Tacitus Augustus; חי 198–276) היה קיסר רומא במשך שנה אחת, משנת 275 ועד שנת מותו.
נולד בטרני שבאיטליה ומת בטיינה שבקפדוקיה.
קורות חייו
רקע
טקיטוס נולד ופעל בתקופה הידוע בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, שבה היו לפחות עשרים ושישה תובעים לתואר הקיסר, בעיקר גנרלים בולטים בצבא הרומי, שהצליחו להשתלט על תפקיד הקיסר. עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים במהלך תקופה זו, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים.
הקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס – ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.
המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. תקופה זו נתפסת בעיני רוב ההיסטוריונים, כהגדרת המעבר בין התקופות ההיסטוריות של העת העתיקה הקלאסית לבין שלהי העת העתיקה.
עד לעלייתו לשלטון
מעט מאוד ידוע על חייו של טקיטוס שלא זכה להיות באור התיעוד ההיסטורי לפרק זמן מספיק לעורר עניין בקרב בני זמנו והיסטוריונים מאוחרים. ידוע כי נולד בטרני שבאיטליה, בתאריך לא ידוע. ככל הנראה בסמוך לשנת 200 לספירה. אנקדוטה היסטורית היא שככל הנראה טען טקיטוס לקרבת משפחה להיסטוריון הרומאי טקיטוס שפעל במאה הראשונה לספירה ובמאה השלישית כבר היה בגדר דמות שאבדה בערפילי הזמן, טקיטוס מתואר כמי שהחיה את זכרו של ההיסטוריון העתיק ודאג שספריו שנשכחו ייכתבו מחדש ויופצו ברבים. במבט לאחור הישג זה שיש המפקפקים בהיותו מעבר לאנקדוטה, יהיה הישגו הגדול ביותר של טקיטוס. בשנת 273 התמנה טקיטוס לקונסול.
תקופת שלטונו
לאחר הרצחו של הקיסר אורליאנוס בספטמבר של שנת 275 מינה הסנאט הרומי את טקיטוס כקיסר הנבחר והמינוי קיבל את הסכמתו של צבא האימפריה הרומית, זו הייתה הפעם האחרונה בדברי ימי רומא שהסנאט מינה את הקיסר ולאחר מותו של טקיטוס עבר הכוח למנות את השליט לידי לגיונות הצבא והמשמר הפרטוריאני. במהלך הזמן בין הרצחו של אורליננוס לתפיסת כס הקיסר על ידי טקיטוס תפסה אשתו של אורליאנוס אולפיה סברינה (לטינית: Ulpia Severina) את מושכות השלטון ואף שלטה באימפריה לתקופה קצרה, בין יתר פעולותיה היא יזמה הכרזה על בעלה המנוח כאל על ידי הסנאט. טקיטוס שישב במחוז קמפניה בעת בחירתו מיהר לרומא ולאחר שחזר בפני הסנאט על הבקשה להעלות את אורליאנוס לדרגת אל הוא פעל לאסור ולהוציא להורג את רוצחי אורליאנוס. טקיטוס החזיר לסנאט את חילק מסמכויות החקיקה והיכולת להתערב בענייני המדינה שנשללו מהסנאט במהלך הזמן.
צעדו הבא של טקיטוס היה לפרק את לגיונות השכירי חרב הזרים שאסף הקיסר אורליאנוס על מנת לחזק את צבא האימפריה הרומית למסע מלחמה במזרח מול האימפריה הסאסאנית, עם מותו אל אורליאנוס פרקו שכירי החרב עול והחלו תוקפים ערים מרכזיות בפרובינציות המזרחיות תוך שהם בוזזים רוצחים ושודדים מכל בא ליד. טקיטוס ואחיו-למחצה פלוריאנוס ששימש כמפקד המשמר הפרטוריאני הצליחו להכניע את הכוחות המורדים שכללו בעיקר גדודים של שבטים גרמאניים וטקיטוס זכה לשאת את התואר "גוטיקוס מקסימוס".
בדרכו של טקיטוס חזרה לרומא כשהוא בשיא תהילתו ובראש גייסות מנצחים הוא פנה ללא דיחוי להתעמת עם פולשים פרנקים ואלמאנים שפלשו אל תוך הפרובינציה של גאליה על פי המקורות הרומאים בני התקופה הוא מת ממחלה בסמוך לעיר טיאנה שבקפדוקיה (טורקיה) בחודש יוני 276. על פי הסיפור הוא החל להתנהג באופן מוזר ובשגיון והצהיר כי הוא ישנה את שמות חודשי השנה ויקרה להם על שמו ואז התמוטט ומת. על פי ההיסטוריון הרומאי זוסימוס, הוא נרצח לאחר שמינה קרובי משפחתו לתפקידי מפתח בסוריה.
לקריאה נוספת
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: טקיטוס, עמ' 53–54; טקיטוס, עמ' 341–360.
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 200
קטגוריה:נפטרים ב-276 | 2024-04-24T16:45:01 |
פלוריאנוס | מַרְקוּס אַנִיוּס פְלוֹרִיָאנוּס (בלטינית: Marcus Annius Florianus; חי 276 - ?) היה קיסר רומא במשך חודשים אחדים בשנת 276.
קורות חייו
רקע
טקיטוס נולד ופעל בתקופה הידוע בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, שבה היו לפחות עשרים ושישה תובעים לתואר הקיסר, בעיקר גנרלים בולטים בצבא הרומי, שהצליחו להשתלט על תפקיד הקיסר. עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים במהלך תקופה זו, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים.
הקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים, בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.
המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. תקופה זו נתפסת בעיני רוב ההיסטוריונים, כהגדרת המעבר בין התקופות ההיסטוריות של העת העתיקה הקלאסית לבין שלהי העת העתיקה.{{הערה|פיטר בראון, The World of Late Antiquity
}}
בטרם עלייתו לשלטון
פלוריאנוס היה אחיו למחצה של הקיסר טקיטוס, בן לאם משותפת ואבא שונה. בתקופת שלטונו של טקיטוס הוא שימש כמפקד המשמר הפרטוריאני וליווה את טקיטוס בעת הקרבות מול הגותים.
בדרכו של טקיטוס חזרה לרומא כשהוא בשיא תהילתו ובראש גייסות מנצחים הוא פנה ללא דיחוי להתעמת עם פולשים פרנקים ואלמאנים שפלשו אל תוך הפרובינציה של גאליה על פי המקורות הרומאים בני התקופה הוא מת ממחלה בסמוך לעיר טיאנה שבקפדוקיה (טורקיה) בחודש יוני 276. על פי הסיפור הוא החל להתנהג באופן מוזר ובשגיון והצהיר כי הוא ישנה את שמות חודשי השנה ויקרא להם על שמו ואז התמוטט ומת. על פי ההיסטוריון הרומאי זוסימוס, הוא נרצח לאחר שמינה קרובי משפחתו לתפקידי מפתח בסוריה.
תקופת שלטונו
פלוריאנוס הכתיר עצמו לקיסר באוגוסט 276, בתמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקוד אחיו הקיסר הקודם טקיטוס ובעיקרם הלגיונות שהיו מוצבים בחלק המערבי של האימפריה, אך לא ביקש ולא זכה לתמיכת הסנאט. הוא לא הספיק להגיע לרומא על מנת לבסס את תביעתו לכס הקיסרות בטרם הכריזו הלגיונות של החלק המזרחי של הקונסוליה על פרובוס כקיסר ופלוריאנוס נאלץ להצעיד את צבאו על מנת להכניע את המרידה. הצבאות נפגשו בסמוך לעיר טרסוס בטורקיה, צבאו של פלוריאנוס היה גדול יותר אך פרובוס היה מפקד מנוסה, נמנע מעימות ישיר והשתמש בטקטיקות התשה שבשילוב עם תנאי מזג האוויר הקייצי הקשים הביאו להתמרדות בצבאו של פלוריאנוס. לא ברור האם פלוריאנוס נרצח על ידי מורדים מתוך צבאו או שמצא את מותו בנסיבות אחרות.
לקריאה נוספת
אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית''', עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:ילידי 232
קטגוריה:נפטרים ב-276 | 2023-03-18T05:18:29 |
בריאן גרין | בריאן גרין (באנגלית: Brian Greene; ) הוא פיזיקאי יהודי-אמריקני, ממובילי תאוריית העל-מיתרים.
ביוגרפיה
גרין נולד בניו יורק. בילדותו התברר שגרין הוא גאון חישוב. כבר בגיל 5 הכפיל מספרים בעלי 30 ספרות, ובגיל 12 התחיל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת קולומביה, אחרי שהשלים לבדו את התוכנית התיכונית במתמטיקה. בבית הספר התיכון הוא למד לצד ליסה רנדל.
גרין השלים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת הרווארד ואת עבודת הדוקטור הגיש באוניברסיטת אוקספורד, שאליה הגיע אחרי זכייה במלגת רודז. הוא הצטרף לסגל המחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת קורנל בשנת 1990 ומונה לפרופסור מן המניין בשנת 1995. כעבור שנה הצטרף לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שבה הוא מכהן כיום במשרת פרופסור לפיזיקה ולמתמטיקה.
גרין ידוע לציבור הרחב בזכות ספר המדע הפופולרי שכתב, "היקום האלגנטי" (The Elegant Universe), העוסק בתורת המיתרים והשלכותיה על חקר היקום. הספר זכה להצלחה עצומה ובעקבותיו הופקה מיני-סדרה בת שלושה פרקים בטלוויזיה, בכיכובו של בריאן גרין כמגיש (ראו קישורים חיצוניים). ספרו השני, "מארג היקום" (The Fabric of the Cosmos), דן בפילוסופיה ובפיזיקה של המרחב והזמן, כפי שעולה מתאוריות פיזיקליות שונות, בהן מכניקה ניוטונית, תרמודינמיקה, תורת היחסות הפרטית, מכניקת הקוונטים, קוסמולוגיה ותורת העל-מיתר.
ספריו בעברית
היקום האלגנטי (The Elegant Universe), תרגם מאנגלית עמוס כרמל, בהוצאת מטר, 2002.
היקום האלגנטי, יעל ולדמן - מפתח, תרגם מאנגלית - עמנואל לוטם, מהדורה חדשה ומעודכנת, הוצאת מטר, תשע"ב 2012.
מארג היקום (The Fabric of the Cosmos), תרגם מאנגלית עמנואל לוטם, בהוצאת מטר, 2006.
המציאות הנסתרת (The Hidden Reality), תרגם מאנגלית עמנואל לוטם, בהוצאת מטר, 2013.
קישורים חיצוניים
The Elegant Universe - התוכנית ששודרה ברשת PBS, כחלק מסדרת נובה, העוסקת בחיפוש אחר תאוריה מאוחדת גדולה ובתורת המיתרים. מבוססת באופן קלוש על ספרו של גרין המנחה את התוכנית (צפייה חינם ברשת, כ-3 שעות).
הספר "היקום האלגנטי", באתר טקסט
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים
קטגוריה:פיזיקאים יהודים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה
קטגוריה:זוכי מלגת רודס
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:יהודים אמריקאים
קטגוריה:גאוני חישוב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1963 | 2023-07-16T14:57:35 |
מרדכי שפיגלר | ממוזער|270px|"צמד השינים" שפיגלר (מימין), לצידו של גיורא שפיגל
מרדכי (מוטל'ה) שפיגלר (נולד ב-19 באוגוסט 1944) הוא כדורגלן עבר ישראלי, גדול שחקני מכבי נתניה ואחד מגדולי הכדורגלנים הישראלים בכל הזמנים. שפיגלר שיחק בעמדת החלוץ והוא סגן מלך השערים של נבחרת ישראל בכל הזמנים עם 32 שערים ב-83 הופעות. הוא הכדורגלן הישראלי היחיד שכבש שער בגביע העולם, במדי נבחרת ישראל במונדיאל 1970 במקסיקו.
קריירה
שפיגלר נולד באסבסט שברוסיה (אז בברית המועצות) כבן הזקונים מבין חמישה ילדים לאלכסנדר והניה שפיגלר. אביו היה סנדלר ואמו הייתה תופרת. ב-1 במרץ 1949, כשהיה בן 4 וחצי, עלתה המשפחה לישראל באוניה שהפליגה ממרסיי. את ילדותו עשה בעיר נתניה, בה החל לשחק כדורגל, למורת רוחה של משפחתו שומרת המסורת.
שפיגלר החל לשחק בקבוצה הבוגרת של מכבי נתניה בעונת 1960/1961, בגיל 16, תחת המאמן יצחק שניאור, לצד החלוץ ויקטור סרוסי בן ה-16 שגם כן החל לשחק בבוגרים באותה עונה. שפיגלר כבש את שער הבכורה שלו בקריירה במחזור השביעי של עונה זו, במשחק מול בית"ר תל אביב, ואת העונה כולה סיים עם חמישה שערים. הקבוצה ניצלה מירידה רק מחזור אחד לפני סיום הליגה.
בעונת 1961/1962 ירדה הקבוצה לליגת המשנה לאחר שסיימה במקום ה-12 והאחרון עם ארבעה ניצחונות בלבד. באותה עונה הבקיע שפיגלר שלושער לשערו של שוער הנבחרת יעקב חודורוב, בניצחונה של מכבי נתניה 5–0 על הפועל תל אביב, ובסך הכל כבש בעונה זו שישה שערים.
בעונת 1962/1963 שיחקו שפיגלר ומכבי נתניה בליגת המשנה, תחת הדרכתו של המאמן יצחק כספי. במחזור הרביעי הבקיע שפיגלר שלושער בניצחון 6–1 על הפועל חולון, ובמחזור שלאחריו הבקיע רביעייה בניצחון 8–0 על הפועל צפת. במחזור השביעי כבש שפיגלר שער ובישל שלושה לוויקטור סרוסי, בניצחון 5–0 על הפועל מחנה יהודה, ובמחזור ה-12 כבש שלושער בניצחון 9–0 על הפועל רמלה. שפיגלר סיים את העונה עם 21 שערים במאזנו, והקבוצה סיימה במקום הרביעי בטבלה.
בעונת 1963/1964 נטל את שרביט האימון המאמן מילאן בציץ'. הקבוצה המשיכה לשחק עם שפיגלר, סרוסי והיינה בשלישייה הקדמית ובמחזור התשיעי ניפצה את שיא הכיבושים של מכבי נתניה למשחק, בניצחון 12–2 על הפועל גבעת חיים, כששפיגלר כובש רביעייה. הקבוצה סיימה את הליגה עם 86 שערי זכות ו-17 שערי חובה בלבד, עם המקום הראשון בליגה א' צפון, ויחד עם בית"ר תל אביב שזכתה במקום הראשון בליגה א' דרום, עלו שתיהן לליגה הבכירה.
בשורות מכבי נתניה זכה שפיגלר שלוש שנים ברצף בתואר מלך השערים של הליגה: בעונת 1965/1966 ביחד עם משה רומנו עם 17 שערים, בעונת 1966/1968 (עונה כפולה בה שיחקו 60 משחקים) זכה לבד בתואר עם 38 שערים, ובעונת 1968/1969 זכה בתואר עם 25 שערים.
בשנת 1970, אחרי משחקי גביע העולם במקסיקו, ביקשה ווסטהאם יונייטד הלונדונית להחתים את שפיגלר, שערך במדיה מספר משחקי אימון, אבל היא לא הצליחה להשיג בעבורו רישיון עבודה שיאפשר לו להופיע כשחקן זר בממלכה הבריטית.
בעונת 1970/1971 הוביל שפיגלר את מכבי נתניה לאליפות הראשונה בתולדותיה.
ב-1972 עבר לשחק במדי פריז ששיחקה בליגה הצרפתית הראשונה. הוא שיחק בקבוצה במשך שנה ואז עבר לפריז סן-ז'רמן וגם בה שיחק במשך עונה אחת. לאחר מכן חזר לעונה אחת לנתניה, ובשנת 1975 עבר לקבוצת ניו יורק קוסמוס, שם שיתף פעולה עם הכדורגלן הברזילאי פלה.
לאחר שחזר לישראל שיחק שוב בנתניה, וזכה עמה בדאבל בשנת 1978. לאחר מכן שיחק גם בהפועל חיפה ובסוף שנות ה-70 פרש ממשחק פעיל, אך בעונת 1981/1982 חזר לשחק כאשר שימש כמאמן-שחקן בבית"ר תל אביב. בסך הכול הופיע ב-365 משחקים בליגה הבכירה בישראל וכבש 168 שערים, מתוכם רשם 337 הופעות במכבי נתניה, בהן כבש 164 שערים.
בנבחרת ישראל
שפיגלר זומן לראשונה לסגל נבחרת ישראל בנובמבר 1962 על ידי המאמן גיולה מאנדי למשחקה נגד נבחרת שוודיה. את הופעת הבכורה שלו במשחק רשמי במדי הנבחרת ערך שפיגלר בדצמבר 1963, תחת המאמן ג'ורג' איינסלי, בניצחון 1–0 על נבחרת דרום וייטנאם. את שער הבכורה שלו הבקיע מבעיטת 11 מטרים במשחקו הרשמי השני, בניצחון 3–0 על נבחרת הונג קונג. שפיגלר היה שותף לזכיית נבחרת ישראל בגביע אסיה ב-1964. במהלך משחק נגד נבחרת סקוטלנד ב-1967 שבר אלכס פרגוסון את אפו של שפיגלר.
שפיגלר פתח בהרכב בטורניר הכדורגל באולימפיאדת מקסיקו (1968), שם הצליחה הנבחרת להעפיל עד לרבע הגמר והודחה על ידי נבחרת בולגריה בהגרלה, לאחר שגם לאחר ההארכה נותרה התוצאה 1–1.
בשנת 1968, במשחק ידידות מול נבחרת ארצות הברית, קבע שפיגלר שיא והיה לשחקן היחיד שהבקיע ארבעה שערים במשחק במדי נבחרת ישראל.
שני שערים שהבקיע זכו להיכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי. הראשון, ב-1969 בסידני, כאשר כבש את שער היתרון לנבחרת ישראל במשחק המכריע מול נבחרת אוסטרליה, במשחק אשר הסתיים בתיקו 1–1 וקבע את עלייתה של נבחרת ישראל למונדיאל. השער השני הובקע בטולוקה במונדיאל 1970, בבעיטה חזקה מ-25 מטר לשערה של נבחרת שוודיה. שער זה הוא היחיד שנבחרתה של ישראל הבקיעה במסגרת זו.
שפיגלר הרבה לשתף פעולה במשחקי הנבחרת עם חברו גיורא שפיגל ושניהם זכו מהעיתונות הישראלית לכינוי "צמד השינים".
לאחר פרישתו
שמאל|ממוזער|250px|שפיגלר (מימין), לצידו של יורם ארבל
מאמן כדורגל
בתום הקריירה שלו ככדורגלן פעיל עבר לאימון. קריירת האימון שלו נחשבת לפחות מוצלחת. בתחילת עונת 1979/1980 החל את דרכו כמאמן מכבי חיפה במסגרת
הליגה הארצית לאחר שהעונה נפתחה עם שלושה הפסדים רצופים התפטר מתפקידו ועבר החל מהמחזור ה-3 באותה עונה לתפקיד המנג'ר ביריבה העירונית הפועל חיפה במקומו של שמואל פרלמן שסיים את תפקידו בתום שלושה מחזורים.
בתחילת עונת 1981/1980 התמנה למאמן קבוצת בית"ר תל אביב במסגרת הליגה הארצית ובתום העונה עלה עם הקבוצה לליגה הראשונה (הליגה הלאומית) המשיך לאמן את הקבוצה גם במסגרת הליגה הלאומית ובתום עונת 1982/1981 ירד עם הקבוצה חזרה לליגה השנייה הליגה הארצית ונפרד מהקבוצה לאחר שנתיים.
בעונת 1982/1983, חזר בתור מאמן לקבוצת נעוריו מכבי נתניה, בעונה זו זכתה הקבוצה באליפות בפער ניכר ואז טבע שפיגלר את המשפט "זאת קבוצת הכדורגל הטובה ביותר בארץ ויש עוד 15 קבוצות". שפיגלר המשיך לאמן את מכבי נתניה גם בעונת 1984/1983 אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה מהעונה הקודמת ועזב את הקבוצה בהמשך העונה.
בקיץ 1984 מונה למאמן הפועל תל אביב, אך פתח את העונה בצורה לא טובה ופוטר לאחר 8 מחזורים.
בתחילת עונת 1988/1987 מונה למאמן בית"ר ירושלים שזכתה בעונה שקדמה לה באליפות הראשונה שלה, אך עקב חוסר שביעות רצון מצד הנהלת הקבוצה ותוצאות לא טובות שהגיעו לשיא בתבוסה 0–4 לבית"ר תל אביב עזב שפיגלר את תפקידו לאחר המחזור ה-14.
במהלך עונת 1990/1989 חזר שפיגלר כמאמן לקדנציה נוספת בקבוצת נעוריו מכבי נתניה כאשר בתור עוזר מאמן מונה שחקן העבר של מכבי תל אביב אבי כהן. שיתוף הפעולה על הקווים של שפיגלר עם אבי כהן כעוזר מאמן במכבי נתניה נמשך עד סיום עונת 1992/1991 בסופה עזבו שניהם את הקבוצה.
במהלך עונת 1995/1994 מונה שפיגלר למאמן קבוצת הפועל צפרירים חולון, המשיך לאמן את הפועל צפרירים חולון גם בעונת 1996/1995 אך לאחר הפסד למכבי יפו במחזור ה-17 עזב את תפקידו כמאמן הקבוצה. הפועל צפרירים חולון הייתה הקבוצה האחרונה בקריירת האימון של שפיגלר ומאז לא חזר למשרת האימון.
פרשן כדורגל
לאורך השנים שפיגלר שימש כפרשן כדורגל, בין היתר עבור הערוץ הראשון, ערוץ הספורט וצ'רלטון.
בשנת 2002 שפיגלר השתתף בסרט בית"ר פרובנס בתפקיד עצמו, כפרשן המשחק בין הקבוצה הפיקטיבית בית"ר גבעת צורים לבין מכבי תל אביב. בשנת 2023 השתתף בסרט לרוץ על החול בתפקיד עצמו, כאגדת מכבי נתניה המתארח באירוע חגיגי של הקבוצה ומשוחח עם בעלי הקבוצה בסרט המגולם על ידי צביקה הדר.
חיים אישיים
שפיגלר אב לשלושה ילדים, אחד מהם עמיחי שפיגלר, הוא שדרן ליגת העל בכדורגל בערוץ הספורט ושדרן משחקי נבחרת ישראל בליגת האומות של אופ"א בערוץ הספורט.
תארים
250px|ממוזער|מרדכי שפיגלר (במרכז) אוחז בגביע אסיה בכדורגל 1964
כשחקן
נבחרת ישראל
גביע אסיה (1): 1964
מכבי נתניה
אליפות (2): 1970/1971, 1977/1978
גביע המדינה (1): 1977/1978
כמאמן
מכבי נתניה
אליפות (1): 1982/1983
אלוף האלופים (1): 1983
הישגים בולטים
נבחרת ישראל
המצטיין במשחקי מונדיאל 1970
השתתפות באולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968
מלך השערים בכל הזמנים (עד לאוקטובר 2021) - 32 שערים במדי הנבחרת
ליגת העל
מלך השערים (3): 1965/1966 (17 שערים), 1966/1968 (38 שערים), 1968/1969 (25 שערים)
כדורגלן העונה בישראל (4): 1963/1964, 1965/1966, 1969/1970, 1970/1971
פרסים והוקרה
שפיגלר זכה בתואר "כדורגלן היובל" במסגרת סקר יובל למדינה ב-1998.
בשנת 2003, לציון יובל לאופ"א (1953–2003), התבקשה כל התאחדות כדורגל החברה בארגון לבחור נציג בודד לקבלת הפרס על תרומה לכדורגל. שפיגלר נבחר כנציג ההתאחדות לכדורגל בישראל לקבל את תואר "שחקן הזהב" של אופ"א.
בשנת תשס"ד 2004 נמנה בין מדליקי המשואות בחגיגות הממלכתיות לציון יום העצמאות.
בקיץ 2006, עם כניסתו של דניאל יאמר לתפקיד הבעלים של מכבי נתניה, מונה שפיגלר להיות נשיא הכבוד של הקבוצה. שפיגלר משמש גם כחבר ועדת חינוך והסברה מטעם ההתאחדות לכדורגל.
בשנת 2009 נבחר לכדורגלן הישראלי הראשון אשר נכנס להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי.
שגריר כבוד של פיפ"א בישראל
חתן פרס מפעל חיים של ארגון השחקנים בישראל וידיעות אחרונות
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן של מרדכי שפיגלר באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל
יעל ארד, מוטל'ה שפיגלר ומיקי ברקוביץ׳ בשיחה עם נתנאל סמריק, בערוץ גל"ץ, אוגוסט 2022
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:חלוצי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני מכבי נתניה
קטגוריה:כדורגלני פריז
קטגוריה:כדורגלני פריז סן-ז'רמן
קטגוריה:כדורגלני ניו יורק קוסמוס
קטגוריה:כדורגלני הפועל חיפה
קטגוריה:כדורגלני בית"ר תל אביב
קטגוריה:נתניה: כדורגלנים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בצרפת
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני מכבי חיפה
קטגוריה:מאמני הפועל חיפה
קטגוריה:מאמני בית"ר תל אביב
קטגוריה:מאמני מכבי נתניה
קטגוריה:מאמני הפועל תל אביב
קטגוריה:מאמני צפרירים חולון
קטגוריה:מאמני מכבי יפו
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1964
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1968
קטגוריה:כדורגלנים אולימפיים ישראלים
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:כדורגלנים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 1970
קטגוריה:כדורגלני הזהב של אופ"א
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 2004
קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1944 | 2024-09-15T09:25:49 |
חוצנים | שמאל|ממוזער|200px|איור המדמה חייזר אפור דמוי-אדם
חוצנים או חייזרים הוא כינוי ליצורים חיים שמקורם אינו בכדור הארץ, ושקיומם מעולם לא הוכח או הוצג לציבור. אפשר לכלול בהגדרה זו כל צורת חיים חיצונית לכדור הארץ, אך בעקבות המדע הבדיוני, התקבע בציבור הפירוש של "חוצן" כצורת חיים תבונית.
את המילה "חייזר" (חי-זר) יצר עמוס גפן, מתרגם ספרי המדע הבדיוני, כתרגום למילה Alien.
שאלת קיומם של חוצנים
מספר שאלות עולות בהקשר לשאלה אם קיימים חייזרים:
האם קיימים חיים כלשהם, מחוץ לכדור הארץ?
האם קיימים חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ?
אם קיימים, האם ניתן ליצור עימם קשר?
אם קיימים, האם ביקרו (או מבקרים) בכדור הארץ?
אם ביקרו, האם נתקלו בבני אדם?
העיסוק המדעי באפשרות קיומה של מקבילה אורגנית כלשהי לחיים בכדור הארץ נקרא אקסוביולוגיה.
ניסויים באקסוביולוגיה מלמדים שהחיים מבוססי הפחמן, שאותם אנו מכירים מכדור הארץ, יכולים בנקל להתבסס על חוקים דומים כחיים מבוססי צורן.
בהשראת תחום זה, נעשה מאמץ מדעי לנסות ולגלות את קיומם האפשרי של חוצנים במסגרת פרויקט סט"י (SETI), אך עד כה לא נמצא כל ממצא שיעיד על קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, ובפרט לא חיים תבוניים.
מדענים חלוקים בדעתם בנוגע לקיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. יש הטוענים, על סמך מודלים סטטיסטיים, שמן ההכרח הוא כי קיימים חיים תבוניים בפלנטות רבות ביקום. אחד מהידועים שביניהם הוא פרופסור מיצ'יו קאקו, הטוען בביטחון מוחלט כי אכן יש חייזרים, שגם יש מהם שמפותחים מאיתנו במיליוני שנים. רבים אחרים טוענים כי הסבירות להיווצרות חיים תבוניים נמוכה כל כך, והיקום גדול ועתיק כל כך, עד כי אין שום סיכוי סביר שהאדם יגלה קיום חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. כסיוע לכך טוען פרדוקס פרמי, שמסתבר שכל ציוויליזציה שהייתה מתפתחת בקצב בו התפתחה הציוויליזציה האנושית, הייתה מגיעה לכל פינות הגלקסיה בתוך מספר מיליוני שנים; מכיוון שגיל גלקסיית שביל החלב מוערך ביותר מ־10 מיליארד שנים, לו היו חייזרים תבוניים במקום אחר, וודאי היו מגיעים לכאן כבר לפני זמן רב.
בשנת 2018 טען ד"ר סילבנו קולומבנו מנאס"א כי ייתכן והחוצנים הם יצורים תבוניים, וכי הם כבר ביקרו בכדור הארץ, אך בשל העובדה כי בני האדם כבר החליטו - בעיקר בעקבות סרטי מדע בדיוני - כיצד אמורים להיראות חוצנים, לא שמו לב אליהם.
היסטריית החוצנים
במיתולוגיות ובתרבויות רבות בכל העולם הופיעו מה שאפשר להבין כחייזרים או חשד להם. החל מאנונקי בשומר עד לתרבויות פרה קולומביאניות והשפעות חוצניות על הוג'ריאנה במזרח הרחוק (לא מוכח). בתאוריות קשר פעמים רבות מייחסים לאגודות סתר קשר עם חוצנים. המפורסמים בקהילה זו הם הבונים החופשיים בכלל תאוריות הקשר ואגודת ווריל וחברת הדרקון הירוקבתאוריות הקשר הקשורות לנאצים. באסכולות מסוימות בהינדואיזם מופיעים אזכורים לחוצנים.
לספרות הדקדנס השפעה רבה על תרבות החוצנים בעיקר בסיפוריו של ה.פ. לאבקראפט אך גם לפניו כמו בסיפוריהם של ארתור מאצ'ן, אדוארד בולוור-ליטון ועוד. כולם מספרים על ישויות ששלטו בכדור הארץ לפני בוא האדם וחיים או בכדור ארץ חלול או בכוכבים אחרים ועתידים לשלוט בכדור הארץ שוב במקום האדם. משותפת לספרות אימה זו היא התפיסה שהאדם הוא רק נקודה חסרת משמעות ביקום ושמאחורי המציאות המוכרת לנו מסתתרת מציאות של רשע גדול.
על אף שדיווחים על תופעות בלתי מוסברות הופיעו במהלך ההיסטוריה האנושית (וסווגו לרוב כנסים ובשנים האחרונות גם כניסויים בטכנולוגיות חדשות ולא ידועות לציבור), העשורים האחרונים של המאה ה-20 אופיינו בשיוך עממי הולך וגובר של תופעות בלתי מוסברות, בעיניהם של הדיוטות, לנוכחות של חוצנים בכדור הארץ. לתופעות אלו צורף גל נוסף, של דיווחים על מפגשים עם חוצנים מפי מקורות רבים.
תהליך זה נחשב על פי רוב לחלק ממגמת העידן החדש, ואף זכה במקרים מסוימים לכינוי "היסטריית החוצנים". הסממן הבולט ביותר של תופעה זו הוא המונח "עב"ם" (עצם בלתי מזוהה) אשר נטבע בתרבות המערבית. במשך תקופה ארוכה הראיה העממית המרכזית לקיום חוצנים היו עב"מים שנצפו בשמים, עד כי המונח "עב"ם" הפך שם נרדף ל"חוצן" בשפה היומיומית.
מלבד הטוענים הרבים לכך שקיימות בידם עדויות לביקורים של חייזרים בכדור הארץ, נשמעות טענות שונות המאשימות ממשלות וארגונים שונים במגע עם חייזרים או בבעלות על מידע אודותם. מרבית התאוריות מסוג זה מאשימות בכך את ממשלת ארצות הברית, ולכולן אופי של תאוריית קשר.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא האמונה/שמועה כי בבסיס הצבאי "אזור 51" (Area 51) בנבדה שבארצות הברית מוחזקים שרידים של חללית חייזרים שהתרסקה ברוזוול, ושבמקום הוקמו מעבדות למחקר השרידים. על פי חלק מהגרסאות, ארצות הברית מחזיקה במקום חוצנים וטכנולוגיה שלא מהעולם הזה, טענות אשר נדחו שוב ושוב לאורך השנים על ידי ממשלת ארצות הברית.
התופעות הבלתי מוסברות והעדויות על מפגשים עם חוצנים, חברו לממצאים ארכאולוגיים שונים: מבנים קדומים כדוגמת הפירמידות במצרים ופסלי הענק באי הפסחא, תיעודים היסטוריים קדומים, כדוגמת סיפורי מקרא מסוימים וממצאים אחרים. אף על פי שיש לכל המבנים הללו הסברים היסטוריים וארכאולוגיים מוצקים, מחברים אחדים, ביניהם אריך פון דניקן, שהתפרסם בזכות ספרו בנושא "מרכבות האלים", מייחסים אירועים בהווה, אירועים היסטוריים ואירועים פרה-היסטוריים למפגשים עם חוצנים. לטענות אלו לא נמצאו סימוכין של ממש ומדענים הפריכו את רובן.
כאמור, למרות העיסוק בתחום, לא אושרה מבחינה מדעית או פורמלית אחרת נוכחות חוצנים בכדור הארץ, או מחוצה לו, וכמעט כל התופעות שהיוו מצע להתפתחות האמונות בחוצנים בכדור הארץ זכו להסבר מדעי טבעי מספק. מסיבה זו ומסיבות אחרות, נחשבות הטענות השונות כאנקדוטה בלבד.
מלבד העיסוק ה"יבש" בקיומם של החוצנים, קיימות מגמות של שיוך כוחות על-טבעיים לחוצנים, המקשרים את קיומם לאמונות מיסטיות שונות, כדוגמת היכולת לתקשר באופן טלפתי בין בני אדם לחוצנים.
כחלק מהעיסוק בנושא, יש אף שעמלו על יצירת קטלוג בדיוני ובו תיאור מפורט של עשרות חוצנים. עיון בקטלוג זה עשוי ליצור את הרושם שיוצריו אכן פגשו את כל החוצנים המתוארים בו, או לפחות קיימו אתם תקשורת סדירה, אף שקשר כזה לא התקיים.
חוצנים בתרבות ובאמנות
ממוזער|200px|איור המדמה חטיפת בן אנוש ביער על ידי עב"ם
חוצנים ושאלות הנוגעות לקיומם וליחסים אפשריים בין חוצנים ובני אדם הם נושא פופולרי בסוגת המדע הבדיוני בספרות ובקולנוע. יצירה מפורסמת בה נידונות שאלות שכאלו היא למשל ב"מסע בין כוכבים", אך כניסתו הבולטת ביותר של מושג החוצנים (Extra-Terrestrial באנגלית), מסרטי מדע בדיוני לתרבות הכללית, נעשתה בסרט הנודע E.T. the Extra-Terrestrial, אף כי בתרגום לעברית ("אי.טי. - חבר מכוכב אחר") נעלמה המלה "חוצן".
לרוב, משמשים החוצנים כדמויות עתידיות, הבאות במגע עם גזע אנושי מתקדם, אך קיימות יצירות רבות, כדוגמת "אי.טי. - חבר מכוכב אחר", "תיקים באפלה", "היום השלישי", "2001: אודיסיאה בחלל" ועוד, המתארים ביקורים של חוצנים בכדור הארץ בהווה ואף בעבר. בנוסף, קיימות דמויות של חוצנים גם בתוכניות קומדיה לכל המשפחה, הבולטת בהן היא הסדרה "אלף" בה מגולמת דמות משעשעת שנחתה בביתה של משפחה ממוצעת בארצות הברית.
לעיתים חוצנים נתפסים כעוינים, כמו בסרטים קצה המחר ומלחמת העולמות, המנסים להביא להכחדת האנושות.
חוצנים ביהדות
אצל ההוגים היהודיים לאורך הדורות, ניתן למצוא מגוון דעות בנוגע לקיום חיים מחוץ לכדור הארץ.
בימי הביניים ככלל הייתה מקובלת באירופה ובארצות ערב תפיסת הפיזיקה של אריסטו, שהובילה אותו לשלילה של קיום אדמה מחוץ לכדור הארץ.אריסטו, על השמיים, ספר ראשון, חלק שמיני. ראו למשל: רבי סעדיה גאון, למרות זאת, רבי סעדיה גאון (במאה ה-10) ורבי חסדאי קרשקש (במאה ה-14) הציעו שקיימים בקוסמוס שלנו עולמות רבים הדומים לכדור הארץ, ורבי יהודה בן ברזילי (במאה ה-12) דן בשאלה האם היצורים החיים שם קיבלו תורה ומצוות. הם מציינים בהקשר זה את דברי חז"ל על שמונה עשר אלף עולמות מלבד העולם הזה.
רבי יוסף שלמה דלמדיגו (בתחילת המאה ה-17) נחשף לגילויי האסטרונומיה החדשה, שערערו את הקוסמולוגיה של אריסטו, ואף למד אצל גלילאו גליליי. הוא מתייחס בשמחה לגילויים שהרחיקו את מיקום כוכבי השבת והגדילו את גבולות הקוסמוס, ומציע שגם בכוכבים נמצאים יצורים הדומים לבני אדם או שונים מהם. לדבריו הדבר מרחיב את גדולתו של הבורא, שאינו מצמצם את כוחו לעולם אחד בלבד, כשם שדברי המקובלים על ארבעה עולמות ועשר ספירות מרחיבים את גדולת האלוקים. הוא מציין בהקשר זה את דברי חז"ל על שלוש מאות ועשר עולמות.
במאות הבאות היו עוד שניסו למצוא סימוכין להימצאות חוצנים בספרות חז"ל ובמדרשים, כמו גם כאלה שניסו להפריך כל אפשרות כזו.A Study on the Rabbinic Perspective of Life and Living Beyond Earth https://hakirah.org/vol27Roth.pdf טוביה הרופא שלל בספרו מעשה טוביה (1706) קיום של חיים בכוכבים אחרים, על סמך פסוקים מהמקרא. לדבריו שאר הכוכבים לא ראויים לחיים, בשל סיבות כמו חום או קור קיצוניים מדי.
רבי דוד ניטו כתב בספר כוזרי שני (1714) שלדעתו אין ליהדות עמדה בשאלת קיומם של יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. לפיכך הוא אינו נמנע מלקבל את דברי המדענים החדשים, הסוברים שגם הכוכבים האחרים מיושבים, וראה אותם כמשכנעים. הוא מזכיר את דברי חז"ל על שלוש מאות ועשר עולמות, אך מסתפק שמא הכוונה לעולמות רוחניים.
בעל ספר הברית (1719) סבר שקיימים יצורים בכוכבים אחרים, וייתכן שאף חיים תבוניים. עם זאת לדעתו הם אינם בעלי בחירה חופשית, בשל הרכבם הפיזי השונה. הרב דוב בער טורש ביקר עמדה זו בספר גנזי המלך (1896), וסבר שייתכנו יצורים בעלי בחירה בכוכבים אחרים, ואולי אף חיים אינטליגנטיים יותר מבני אדם, שקיבלו תורה ומצוות משלהם. הרב אבטליון למפרונטי (1819) שלל קיום חיים בכוכבים אחרים, בעקבות טוביה הרופא. מנגד, דוד פריזנהויזן בספרו מוסדות תבל (1820) חייב את קיומם של חיים בכוכבים אחרים, מסיבות תאולוגיות. הרב מנחם מנדל שניאורסון (במאה ה-20) שלל כל קיום של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ - ולא רק יצורים בעלי בחירה חופשית - אך קבע שלפי התורה ייתכנו חיים נחותים יותר.
אחת ההוכחות שהביאו התומכים בקיום חיים בכוכבים, ביניהם בעל ספר הברית והרב מנחם מנדל שניאורסון, היא קללתה של דבורה הנביאה את מרוז. בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת מהי מרוז, ולאחת השיטות שם - מדובר בשם של כוכב. בהמשך הקללה כתוב מכאן משמע שבכוכב מרוז יש יצורים (יושביה) שלא באו להילחם נגד סיסרא (לעומת כוכבים אחרים שעליהם נאמר "הכוכבים ממסילותם נלחמו"). הרב ראובן לנדאו בספרו מהלך הכוכבים (1882) דחה ראיה זו בהסתמך על הזוהר, שמסביר את המילה 'יושביה' כ'סיעתו' של מרוז, כלומר ככוכבי הלכת שלו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב בצעירותו מאמר בו הוא מיישב את מרכזיות האדם ועם ישראל עם קיומם של חייזרים בכוכבים אחרים, כשלדבריו חז"ל ידעו על עובדת קיומם (בהסתמך על דרשת הפסוק "אורו מרוז"). במאמר זה הוא אומר שהאמת היא כדעת המקובלים שהאדם הוא תכלית הבריאה, ולא כדעת הרמב"ם ומספר ראשונים נוספים. במאמר מאוחר יותר כתב שאין להכריע בין שתי השיטות בדבר מרכזיות האדם.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק אמר שייתכן שהאל ברא צורות חיים אחרות על כוכבים אחרים, ושאין בכך בעיה עבור היהדות. לדבריו, הסיבה שהאדם אוהב לחשוב שהוא הישות הנבראת היחידה ביקום היא אגואיזם. הוא הסביר שהתורה נכתבת מנקודת המבט של מערכת השמש שלנו, ואפילו קיומו של עם נבחר בגלקסיה אחרת לא פוגעת במושג העם הנבחר ביחס לעם ישראל, המתייחס רק לאזור החלל שלנו.
הרב מרדכי שרעבי והראשון לציון הרב מרדכי אליהו גרסו על פי הקדמת הספר תיקוני זוהר הנקראת פתיחת אליהו, שלא ייתכנו חיים מחוץ לכדור הארץ. שכן רשום שם: ובתרגום לעברית: "בראת שמים וארץ, והוצאת מהם שמש וירח וכוכבים ומזלות. ובארץ יש אילנות ודשאים... וחיות ועופות ודגים ובני אדם". ומכאן שהללו קיימים רק בארץ ולא במקומות אחרים. ; ;
הרב שלמה אבינר פרסם שיעור בנושא "האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ", ודעתו היא שאין לשלול זאת, אך אין, מבחינת המדע וההלכה הוכחות ממשיות לכך.
נוסחת דרייק
נוסחת דרייק היא נוסחה המתארת אומדן לקיומם של חוצנים בגלקסיה שלנו, ולאפשרות של יצירת קשר איתם.
הנוסחה היא:
כאשר:
: מספר הציוויליזציות שמנסות ליצור עם האנושות תקשורת רדיו.
: מספר הכוכבים בגלקסיה שלנו (שביל החלב).
: החלק היחסי של הכוכבים שיש להם כוכבי לכת.
: החלק היחסי של כוכבי לכת, שהתנאים עליהם מתאימים להתפתחות חיים.
: הסיכוי שעל כוכב לכת עם תנאים מתאימים להתפתחות חיים, אכן יתפתחו כאלו.
: הסיכוי שבכוכב לכת עם חיים, יופיעו בשלב כלשהו חיים אינטליגנטיים, שיפתחו ציוויליזציה.
: אותו חלק של ציוויליזציות שיפתחו טכנולוגיות שפולטות אותות ניתנים לגילוי לחלל.
: משך הזמן הממוצע שציוויליזציה כזו תמשיך לפלוט לחלל אותות ניתנים לגילוי.
על ידי הצבת פרמטרים לתוך הנוסחה, בהתייעצות עם מדענים שונים שכל אחד מומחה בתחומו (כימיה, ביולוגיה וכדומה), הגיע פרנק דרייק לערכים שונים עבור N. אלו נעו בין כמה ציוויליזציות בודדות ועד ל־50 מיליון.
ראו גם
בוב לזר
חטיפה בידי חוצנים
תקרית רוזוול
חייזרים קדומים
קנטו (סיציליה)
פרדוקס פרמי
חיים מחוץ לכדור הארץ
הסיווג של היינק
חוצנים במדע הבדיוני
סולם קרדשב
לקריאה נוספת
פרופ' אבי לייב, חוצן, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021
ספריו של פרופ' מיצ'יו קאקו - הפיזיקה של הבלתי אפשרי, הפיזיקה של העתיד
Probability 1: Why There Must Be Intelligent Life in the Universe Aczel, Amir D ' Harcourt Publishing, 1998. ASIN: 0151003769
חגי נצר ועמי בן-בסט, מסע אל התבונה - החיפוש אחר חיים ביקום, הוצאת ידיעות-אחרונות, פרוזה, 1999
אריך פון דניקן, מרכבות האלים 1968 (Chariots of the Gods), יצא בעברית ב-1971, בהוצאת "בצלאל צ'ריקובר", בתרגום עמשי לוין
מריוס כהן, "האם חייזרים חוטפים אותנו?", גליליאו 88, דצמבר 2005
יואב יאיר, "אנחנו לא לבד: הרהורים על פגישה עתידית עם תרבות חוצנית", בספר: יוחאי עתריה וגיל מרקוביץ (עורכים), 2001: אודיסיאה בחלל - קובץ מאמרים לציון חמישים שנה ליציאת הסרט ולנחיתה על הירח, פרדס הוצאה לאור, 2019, עמ' 199–213
קישורים חיצוניים
עמית עוז, עב"מים בשמי ישראל, באתר אימגו
הסוד המוכחש ביותר בעולם - סרט תיעודי - ד"ר סטיבן גריר מראיין עדי ראייה ומציג מסמכים מסווגים הנוגעים לאפשרות קיומם של חוצנים - 2017
פרק בנושא איך נתקשר עם חיים תבוניים אחרים ביקום, בפודקאסט "עושים היסטוריה"
תיעוד מסיבת העיתונאים של פרויקט החשיפה - עדויותיהם של קציני צבא בכירים, אנשי מדע וממשל, שבמסגרת עבודתם נתקלו במידע הנוגע לעב"מים וחוצנים. וושינגטון, 2001
אורחים זרים - סרטו התיעודי של אילן שושן אשר בוחן את סוגיית ביקור האורחים מהחלל החיצון בארץ, באמצעות קטעי וידאו מצולמים של עב"מים בשמי הארץ, אבנים מחומרים לא מזוהים, ראיונות עם אנשים הטוענים שנפגשו עם חייזרים, ביקרו בחלליות ועוד. 2004, באתר יוטיוב
תיאורים של מפגשים מהסוג הרביעי עם חייזרים - חיים מזר, יקומתרבות - פורסם בביטאון המרכז הישראלי לחקר עב”מים גיליון מס. 32 יולי 2001
דיון בשאלת ההסתברות לקיום חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ
האם חייזרים חוטפים אותנו?, מריוס כהן (הספרייה הווירטואלית של מטח)
"חייזרים מן העבר", באתר ערוץ ההיסטוריה (באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עצמים בלתי מזוהים
קטגוריה:מדעי החלל
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:אסטרוביולוגיה | 2024-09-08T11:26:04 |
וולפגנג אמדאוס מוצארט | REDIRECT וולפגנג אמדאוס מוצרט | 2006-01-29T19:34:22 |
קלאופטרה | קלאופטרה השביעית (תאה פילופטור, שמשמעותו "האלה אוהבת אביה"; ביוונית: Κλεοπάτρα Φιλοπάτωρ; 70 או 69 לפנה"ס – 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תַּלְמַי המוקדונית ששלטה במצרים התַּלְמַיִית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה הלהיבה את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.
תקופת מלכותה
קלאופטרה הייתה השליטה האחרונה בשושלת בית תלמי, ששלטה במצרים במשך כ-300 שנים. תקופת הזוהר של בית תלמי הייתה בימי שלושת המלכים הראשונים שלה, ולאחר מכן החלה ירידה במעמדה ובכוחה של מצרים התלמַיִית. במקביל לירידתה החלה הרפובליקה הרומית, שהייתה הכוח העולה במערב, להתפשט מזרחה. מלכי בית תלמי נשאו עיניים לרומא כדי לבקש סיוע במאבקי הירושה ביניהם, ומצרים הפכה בהדרגה למעין מדינת חסות רומית. המאבקים המשפחתיים על השלטון, ורצח יריבים בני משפחה, הפכו למאפיין בולט של השושלת התלמיית. תלמי התשיעי, שמלך במצרים בסוף המאה ה-2 לפנה"ס (116–107 לפנה"ס) ובראשית המאה ה-1 לפנה"ס (88–81 לפנה"ס) הוריש בצוואתו את מצרים לרומא, ובכך סיפק לגיטימציה לשאיפותיהם של מספר אישים בולטים ברומא להשתלט על מצרים, ולספח אותה לאימפריה הרומית.
במקביל התחוללו ברפובליקה הרומית תהליכים שהובילו בסופו של דבר לקיצה ולכינונה של הקיסרות הרומית במקומה. תלמי השנים עשר, אביה של קלאופטרה, היה בנו הבלתי חוקי של תלמי התשיעי. הוא שלט במצרים בשנים 80–51 לפנה"ס, היה שליט חלש, ונזקק לתמיכתה של רומא כדי לשמור על כיסאו נגד מתמודדים אחרים על הכתר. תלמי השנים עשר הפך תלוי לחלוטין ברומא, ובמיוחד במצביא הרומאי פומפיוס, אשר סייע לו לתפוס מחדש את השלטון במצרים (55 לפנה"ס), לאחר שהודח מכיסאו בשנת 58 לפנה"ס. הוא אף נאלץ לוותר על שלטון בית תלמי באי קפריסין, שעבר לשליטת רומא.
עלייתו של תלמי השנים עשר לשלטון במצרים אירעה בסוף תקופת שלטונו של הדיקטטור לוקיוס קורנליוס סולה ברומא. בשנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס החלו להתבלט בפוליטיקה הרומאית יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס וגנאיוס פומפיוס מגנוס, שהקימו בשנת 60 לפנה"ס את הטריומווירט הראשון, שהיה הכוח הפוליטי הדומיננטי ברפובליקה הרומית עד שנת 53 לפנה"ס. בתקופה זו שהה תלמי השנים עשר ברומא, אליה ברח בעקבות המרד במצרים נגד שלטונו. פירוק הטריומווירט, עקשנות הסנאטורים האופטימאטים ושאיפותיו של יוליוס קיסר, הובילו לפרוץ מלחמת האזרחים ברומא בשנת 49 לפנה"ס.
המאבקים הפנימיים ברומא גרמו לכך שמקבלי ההחלטות ברומא לא היו פנויים לעסוק בגורלה של מצרים, כך שקיצה של מצרים התלמיית נדחה במספר שנים, ובכך התארכו פרפורי הגסיסה שלה. לאחר ניצחונו של קיסר במלחמת האזרחים, הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל חייו. ההתנגדות לשלטונו של קיסר ברומא הובילה בסופו של דבר לרציחתו על ידי קבוצת סנאטורים בשנת 44 לפנה"ס.
רצח זה הוביל למאבק פנימי נוסף ברומא בין תומכי הרפובליקה רוצחי קיסר, שבראשם עמדו גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס, ובין תומכי קיסר ובראשם מרקוס אנטוניוס, אוקטביאנוס אחיינו של קיסר ויורשו ומרקוס איימיליוס לפידוס. שלושת האחרונים הקימו בשנת 43 לפנה"ס את הטריומווירט השני ששלט ברומא, וניצח סופית את תומכי הרפובליקה בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס. בעקבות ניצחונם חילקו חברי הטריומווירט ביניהם את האימפריה הרומית לאזורי שליטה והשפעה. אנטוניוס קיבל את הפרובינקיות המזרחיות, ובתקופה זו פגש את קלאופטרה בטרסוס. בין השניים נוצר קשר אישי שהשפיע רבות על מהלכיו והחלטותיו של אנטוניוס, והוביל לנתק בינו לבין אוקטביאנוס. הנתק בין שני הטריומווירים הוביל בסופו של דבר לפרוץ מלחמה גלויה בין כוחותיהם של אנטוניוס וקלאופטרה מצד אחד, ואוקטביאנוס מצד שני. בעקבות ניצחונו של אוקטביאנוס במלחמה, נאלצה קלאופטרה להתאבד, ומצרים העצמאית חדלה להתקיים.
נעוריה ומשפחתה
200px|ממוזער|שמאל|טטרדרכמה של קלאופטרה, סוריה
אביה של קלאופטרה היה תלמי השנים עשר. זהותה של אמה שנויה במחלוקת בין החוקרים. יש המשערים שאמה הייתה קלאופטרה החמישית טריפאינה, שהייתה אשתו הראשונה של תלמי השנים עשר וכנראה גם אחותו או דודניתו. חוקרים אחרים משערים שאמה הייתה ממשפחת כהנים מצרית שעבדה לאל פתח, וכי הייתה באופן חלקי גם ממוצא מקדוני. לפי גרסה זו, מוצאה של קלאופטרה היה שלושה רבעים מקדוני ורבע מצרי.
אחיה ואחיותיה של קלאופטרה היו:
קלאופטרה טריפאינה, היא קלאופטרה השישית – אין ודאות היסטורית שהייתה דמות כזאת, וייתכן שקלאופטרה המוזכרת במקורות בשנים 58–57 לפנה"ס הייתה קלאופטרה החמישית.
ברניקי הרביעית (77 עד 55 לפנה"ס) – בתו של תלמי השנים עשר מקלאופטרה החמישית
ארסינואי הרביעית (בין 68 ל-65 – 41 לפנה"ס) – בתו של תלמי השנים עשר, כנראה מאשתו השנייה
תלמי השלושה עשר (62 או 61 – 47 לפנה"ס) – בנו של תלמי השנים עשר מאשתו השנייה
תלמי הארבעה עשר (60 או 59 – 44 לפנה"ס) – בנו של תלמי השנים עשר מאשתו השנייה.
בתקופת המרד נגד תלמי השנים עשר, בין השנים 58–55 לפנה"ס, גלה תלמי השנים עשר ממצרים, ושהה חלק גדול מתקופה זו ברומא. בתו קלאופטרה כנראה נלוותה אליו. אחותה הבוגרת ברניקי הרביעית שלטה במצרים בעת המרד. כדי לחזור לשלטון, גייס תלמי השנים עשר לעזרתו את הפרוקונסול אולוס גביניוס ושילם לו סך של 10,000 טלנטים כדי שיפלוש למצרים. מרקוס אנטוניוס שירת בצבאו של גביניוס. ההיסטוריון היווני אפיאנוס, שחי וכתב במאה ה-2 לספירה, טען שאנטוניוס פגש את קלאופטרה לראשונה במסע המלחמה של גביניוס והתאהב בה. קלאופטרה הייתה אז בת 14. ההיסטוריון אדריאן גולדסוורת'י טוען שאין לשלול אפשרות זו. ייתכן שפגש אותה כשנלוותה לאביה במסגרת מסע המלחמה, או שנשארה במצרים, ואז פגש אותה לאחר כיבוש אלכסנדריה על ידי צבאו של גביניוס. אבל גם אפיאנוס לא ייחס למפגש זה חשיבות מעבר להיכרות ראשונית של אנטוניוס עם קלאופטרה.
לאחר כיבוש מצרים, בשנת 55 לפנה"ס, והחזרת השלטון לידי תלמי השנים עשר, הוצאה ברניקי הרביעית להורג על ידי אביה. גביניוס עזב את מצרים והשאיר אחריו חלק מצבאו כדי להגן על שלטונו של תלמי השנים עשר. תלמי, שלווה כספים רבים ברומא כדי לממן את חזרתו לשלטון, לא שילם את חובו הענק לנושים, והמשיך לשלוט במצרים עד מותו בשנת 51 לפנה"ס.
ראשית תקופת שלטונה של קלאופטרה
שמאל|ממוזער|150px|פסל בזלת של קלאופטרה השביעית, מוזיאון ארמיטאז' בסנקט פטרבורג, רוסיה
קלאופטרה ירשה את כס המלוכה עם מות אביה בשנת 51 לפנה"ס. הצוואה שכתב אביה, ככל הנראה בשנת 53 או 52 לפנה"ס, נשלחה למשמרת ברומא אצל פטרונו פומפיוס. בצוואתו, הוא הוריש את השלטון לבתו קלאופטרה השביעית בת ה-18 ולאחיה תלמי השלושה עשר בן ה-10, שמפאת גילו הצעיר נמנעה ממנו האפשרות להיות שליט יחיד. אין כל מידע לגבי מערכת היחסים שהתנהלה בין האב תלמי השנים עשר ובתו קלאופטרה, אך נראה שבחר לא להתעלם ממעמדה הבכיר ומגילה, שעלולים היו להביאה להתמודד על הירושה בכל מקרה.
כבר מתחילת שלטונה מנעה קלאופטרה מאחיה ליהנות מסממני שלטון אופייניים, ודאגה ששמה בלבד יופיע על המסמכים הרשמיים ועל מטבעות הממלכה. קלאופטרה בלטה מאוד בחינוכה הטוב ובהשכלתה הרחבה. היה לה ידע רב במדע, בספרות ובאמנות והיא שלטה במספר רב של שפות. האידאולוגיה השלטונית של קלאופטרה הושתתה על ניסיונה להחזיר למצרים את כוחה וזוהרה ההיסטורי מחד גיסא, ועל רצונה לטפח קשרים עם הרפובליקה הרומית הגדולה והחזקה מאידך גיסא. קלאופטרה עשתה מאמצים רבים לחדש מסורות דתיות עתיקות של ימי פרעוני מצרים יחד עם הפצת ההשכלה ההלניסטית, והפיכת בירתה אלכסנדריה למרכז תרבות מודרני.
אנשי החצר לא אהבו את עצמאותה בקביעת מדיניות וכן את אי תלותה הגוברת במנגנון, ופעלו נגדה. הם העדיפו להתחבר לתלמי השלושה עשר, שבשל גילו הצעיר היה נתון להשפעתם. קלאופטרה התעלמה מצוואת אביה לשלטון משותף של שני האחים, ושלטה לבדה. מסמך רשמי משנת 51 לפנה"ס אינו מזכיר כלל את שמו של תלמי וקלאופטרה מופיעה בו כשליטה יחידה. בסתיו של שנת 50 לפנה"ס קודם תלמי השלושה עשר על ידי אנשי החצר, להיות שליט בכיר על פני קלאופטרה. הצו המלכותי הראשון שבו שמו מופיע לפני שם אחותו הוצא ב-27 באוקטובר שנת 50 לפנה"ס. למרות זאת, השלטון המעשי לא היה בידי תלמי, אלא בידי הסריס פותינוס ששימש עוצר בשמו של תלמי. עצמאותה של קלאופטרה באה לידי ביטוי כששלחה בשנת 49 לפנה"ס שייטת בת 60 אוניות עם דגן לעזרת פומפיוס. מעשה זה עורר זעם באלכסנדריה, כי התושבים ראו בו מעשה של חנופה כלפי רומא, והמשך המדיניות שבה נהג אביה של העדפת האינטרסים של רומא על פני האינטרסים של מצרים. חוגי החצר, שחששו מפני עצמאותה הגוברת, העדיפו את אחיה הצעיר הנתון להשפעתם, והיא הואשמה בכך שהיא רוצה להדיחו. בקיץ 49 לפנה"ס נעלם שמה של קלאופטרה מהמסמכים הרשמיים.
באביב 48 לפנה"ס נאלצה קלאופטרה לברוח מחצר המלכות, ותלמי השלושה עשר נותר השליט היחיד. קלאופטרה ברחה כדי לגייס צבא שיסייע לה במאבקה על השלטון, ואחותה ארסינואי הצטרפה אליה למסע. לפי מקור מאוחר יותר, היא ברחה קודם לתבאי במצרים העליונה בניסיון לקבל סיוע, אך לא הצליחה בכך. לאחר מכן ברחה לסוריה. משם עברה לאשקלון, שתושביה קיבלו אותה בהתלהבות רבה. העיר הייתה בעלת ברית של מלכי בית תלמי לאחר שהאחרונים עזרו לה להתנתק משלטון החשמונאים, והפכו את העיר לאוטונומיה. לאות תודה טבעה אשקלון מטבעות שנשאו את דיוקנה של קלאופטרה. היא קיבלה כנראה גם סיוע בגיוס צבא מהממלכה הנבטית.
בקיץ 48 לפנה"ס הייתה קלאופטרה מוכנה לחזור למצרים עם הצבא אותו גייסה כדי להיאבק על השלטון. תלמי השלושה עשר ויועציו ידעו על גיוס הצבא על ידי קלאופטרה, והיו מוכנים לכך. הצבא שגויס למאבק נגדה כלל 20,000 חיילים, והורכב משרידי צבאו של גביניוס, שודדי ים מסוריה ואזור קיליקיה ועבדים נמלטים. צבאו של תלמי היה חזק יותר מצבאה של קלאופטרה, ונמצא תחת פיקוד מצביא בשם אכילאס. האחרון צעד עם צבאו מזרחה למרחק 50 ק"מ מהעיר פלוסיום ותפס עמדה בנקודה אסטרטגית ליד הר קסיוס. קלאופטרה וצבאה הגיעו למצרים דרך מדבר סיני ונערכו מול צבאו של תלמי. שני הצבאות ניצבו זה מול זה במשך ימים, אך נמנעו מלפתוח בקרב. האירוע ששינה את המצב היה הגעתו של המצביא הרומי גנאיוס פומפיוס מגנוס לחופי מצרים.
בשנת 48 לפנה"ס הייתה מלחמת האזרחים ברומא בשיאה. הצבא של הסיעה האופטימטית ברומא, בפיקודו של פומפיוס, הובס בקרב פרסלוס על ידי צבאו של יוליוס קיסר. בעקבות התבוסה נאלץ פומפיוס לנוס על נפשו למצרים, בה בחר בגלל העזרה הרבה שהגיש לתלמי השנים עשר במאבקו לחזור לשלטון במצרים בעת המרד נגדו. מטרתו הייתה לבקש את עזרת תלמי השלושה עשר בהמשך מלחמתו נגד יוליוס קיסר. ספינתו הגיעה ב-28 בספטמבר 48 לפנה"ס לחוף המצרי ליד הר קסיוס ממזרח לפלוסיום. למחרת הגיעה משלחת מצרית קטנה, שכללה את נציגיו של המלך תלמי בראשות המצביא אכילאס, אל ספינתו של פומפיוס. הם שכנעו את פומפיוס לרדת לחוף בסירתם, ובדרך מהספינה לחוף רצחו אותו וערפו את ראשו, כשתלמי צופה במעשה מרחוק. תלמי השלושה עשר הורה לרצוח את פומפיוס בתקווה להוכיח לקיסר את נאמנותו, ולהימנע מלספק לקיסר סיבה לפלוש למצרים ולהשתלט עליה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס, הגיע קיסר לאלכסנדריה. עוד בהיותו על הספינה, הגיע אליו תאודוטוס, שהיה המורה לרטוריקה של תלמי ומאנשי פמלייתו, והגיש לו כמתנה את ראשו הכרות ואת טבעת החותם של פומפיוס. מסופר שקיסר הזדעזע ממראה ראשו הכרות של אויבו.
קלאופטרה וקיסר
במצרים
250px|ממוזער|שמאל|קלאופטרה מתייצבת בפני יוליוס קיסר לאחר שהתגנבה לעיר, כשהיא מגיחה מתוך שטיח. תיאור הגיחה מהשטיח אינו תואם את התיעוד ההיסטורי המספר שהגיחה מתוך שק. ציור משנת 1866 של ז'אן-לאון ז'רום.
קיסר הגיע למצרים בראש כוח חלוץ קטן, שכלל כשמונה מאות פרשים ושלושת אלפים מאתיים רגלים כבדים (לגיונרים). הוא נכנס לאלכסנדריה בתהלוכה צבאית, השתלט על חלק ממתחם ארמון המלוכה, והחרים אותו לצורך מגוריו. התנהגותו ככובש ולא כבעל ברית, פגעה ברגשותיהם של תושבי אלכסנדריה. על פי גולדסוורת'י, אחת ממטרותיו של קיסר במסעו למצרים הייתה להשיג כסף כדי לממן את שכר החיילים בצבאו. מסיבה זו הוא החליט להישאר במצרים לאחר שהושגה מטרתו המקורית, תפיסתו או חיסולו של פומפיוס. גם השינוי לרעה שחל במזג האוויר מנע מספינותיו לעזוב את נמל אלכסנדריה. מייד לאחר הגעתו זימן קיסר כוחות נוספים לתגבר את צבאו באלכסנדריה. הוא טען, שעל תלמי השלושה עשר לשלם לו סכום של 17.5 מיליון דינרים, בהתאם להסכם שנערך עם אביו תלמי השנים עשר בשנת 59 לפנה"ס. בנוסף, הוא דרש ממנו לשלם חוב של תלמי השנים עשר לרביריוס פוסטומוס (Rabirius Postumus), חוב שקיסר ערב לו. הוא דרש מתלמי תשלום מיידי של 10 מיליון דנארים כדי לממן את הוצאות צבאו. תלמי השלושה עשר ויועציו זעמו על דרישותיו של קיסר.
קיסר הגיע למסקנה כי מניעת מלחמה בין קלאופטרה ובין אחיה תלמי היא אינטרס חיוני עבורו, ולפיכך הזמין אותם לבוררות בפניו. פותינוס הגיע לאלכסנדריה עם תלמי אך לא פיזר את צבאו, שהמתין ממזרח לפלוסיום. מצבה של קלאופטרה היה קשה, והסיכוי שצבאה החלש יצליח להביס את צבאו של תלמי היה נמוך מאוד. הדרך היחידה שבה יכלה לשנות את מצבה, הייתה לנסות להשפיע על קיסר לעמוד לצדה בפגישה אישית עמו. על פי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (120-45 לספירה), הגיעה קלאופטרה לאלכסנדריה בסתר בסירה, והצליחה לחדור לתוך הארמון כשהיא מלווה רק על ידי החצרן הנאמן שלה, אפולודורוס מסיציליה. כדי שלא ייחשפו חיכו השניים לחשכה, ואז נכנסה קלאופטרה לשק עם כלי מיטה. אפולודורוס הביא את השק לחדר שבו ישב קיסר, ואז פתח אותו וקלאופטרה התגלתה לפני קיסר במלוא הדרה. יש חוקרים המפקפקים באמינות סיפורו של פלוטרכוס, בטענה שלא סביר שאדם זר הנושא שק היה מורשה להיכנס לחדרו של קיסר, וטוענים שאין לו אישוש ממקורות נוספים.
בעת המפגש ביניהם הייתה קלאופטרה בת 21 וקיסר בן 52. על פי המקורות העתיקים היא הייתה אישה יפה ובטוחה בעצמה. גם דיו קסיוס וגם פלוטרכוס טוענים שהיא תכננה את המפגש לפרטי פרטים, כך שתופיע בפניו בצורה מושכת. גולדסוורת'י מעלה את ההשערה שהיא הייתה בתולה בעת המפגש ביניהם. הוא לא בטוח כלל שנישאה לתלמי השלושה עשר, וגם אם נישאה, ייתכן שהנישואים לא מומשו. לעומתה היה קיסר גבר מנוסה מאוד (באותה עת היה נשוי בשלישית) ובעל עבר עשיר של פרשיות אהבים עם נשות אצילים וסנטורים ברומא.
את הלילה בילתה קלאופטרה במיטתו של קיסר. למחרת בבוקר גילו תלמי השלושה עשר ויועציו את דבר בואה של קלאופטרה לארמון והמפגש האינטימי שלה עם קיסר. תלמי יצא במהירות מהארמון, השליך את כתרו וצעק באוזני ההמון שקיסר בגד בו, אך קיסר החזיר אותו לארמון, וערך את הליך הבוררות שהתחייב לבצע. בעקבות הבוררות פרסם קיסר הודעה המבטיחה את קיום צוואת תלמי השנים עשר לשלטון משותף של שני האחים. פרסום ההחלטה הרגיע את זעם ההמון שהתאסף סביב הארמון. בנוסף, וכחלק ממאמצי ההרגעה, מינה קיסר את ארסינואי יחד עם אחיה תלמי הארבעה עשר למושלי קפריסין, ובכך החזיר את האי לשלטון בית תלמי, לאחר שסופח לאימפריה הרומית בשנת 58 לפנה"ס.
250px|ממוזער|שמאל|קיסר נותן לקלאופטרה את כס המלכות של מצרים. ציור של פייטרו דה קורטונה משנת 1637
קיסר השתכן בארמון, וקלאופטרה שכנעה אותו ברצונה להיות בעלת ברית של רומא, ובכך רכשה את תמיכתו בתביעתה לכתר מצרים, ורתמה אותו לשירות האינטרסים שלה.
החלטת הבוררות לא תאמה את רצונם של אנשי החצר בראשות פותינוס, והם הסיתו את תלמי השלושה עשר נגד קיסר וקלאופטרה. הם גם הפעילו את אכילאס שהחל לצעוד בראש צבא של 20,000 איש ממזרח לפלוסיום עד אלכסנדריה, והטיל מצור על קיסר. צבאו של קיסר התבצר בארמון, בנמל הסמוך לארמון ובאי פארוס, וחיכה לכוח תגבור שעמד להגיע מפרגמון. הוא הצליח לשמור על קשר בדרך הים עם כוחותיו מחוץ למצרים, באמצעות שריפת הצי התלמיי שנותר ללא הגנה בנמל. במהלך השריפה אחזה האש גם בספרייה הגדולה ונשרפו כ-40,000 ספרים. יחד עמו שהו בארמון קלאופטרה השביעית, אחותה ארסינואי, תלמי השלושה עשר, תלמי הארבעה עשר ופותינוס. קיסר פיקד על הלחימה בשעות היום ובערב חזר לארמון ובילה עם קלאופטרה ועם חבריו במשתה.
במהלך המצור על הארמון הוצא פותינוס להורג כמשתף פעולה עם התוקפים. לקראת סוף שנת 48 לפנה"ס הצליחו אנשי החצר לשכנע את ארסינואי הרביעית להצטרף לצבא הצר על הארמון ולעמוד בראשו, והיא ברחה מהארמון עם הסריס שגידל אותה, גנימדס (Ganymedes). לאחר שפרץ עימות בין המצביא אכילאס לגנימדס, הורתה ארסינואי להרוג את אכילאס. בתחילת שנת 47 לפנה"ס, לאחר שהמצור על קיסר התהדק, התנהל משא ומתן בין הצדדים. הכוח הצר, בראשותו של גנימדס, הציע לתת לתלמי השלושה עשר לעזוב את הארמון, תוך הבטחה שבתמורה תימסר ארסינואי לידי קיסר, והם יקבלו את מרותו של תלמי השלושה עשר. קיסר שגם רצה להראות שאין לו כוונה לפגוע בתלמי השלושה עשר, נענה להצעה ונתן לו לעזוב בשלום את הארמון, אך מייד לאחר ששוחרר העמיד תלמי את עצמו בראש הצבא הצר על הארמון ובראש המחנה המתנגד לרומאים.
כוח התגבורת שהזעיק קיסר לעזרתו, היה מורכב מחילות עזר מאסיה הקטנה בפיקודו של מיתרידטס מפרגמון, שהיה אחד מבעלי בריתו של קיסר במלחמת האזרחים ברומא. הכוח כלל גם שלושת אלפים חיילים יהודים בפיקודו של אנטיפטרוס האדומי. הכוח צעד למצרים דרך ארץ ישראל, חצה את מדבר סיני, הגיע לפלוסיום, ודרך הזרוע המזרחית של הנילוס, הגיע לממפיס ומשם לאלכסנדריה, כדי לחבור לצבאו של קיסר. צבאו של תלמי השלושה עשר ניסה למנוע את הגעת כוח התגבורת לאלכסנדריה, אך צבאו של קיסר היה מהיר ממנו, עקף את אגם מריוט והתאחד עם כוחו של מיתרידטס. הכוח המשותף תקף את הצבא המצרי, ובקרב בן יומיים שהתקיים במרץ 47 לפנה"ס, נטבח חלק גדול מצבאו של תלמי. תלמי השלושה עשר עצמו ניסה לחצות את הנילוס בסירה כדי להימלט, אך טבע יחד עם נמלטים נוספים. לאחר הניצחון המכריע בקרב זה, נכנעה אלכסנדריה בפני קיסר.
תומכיו של תלמי בקרב אנשי החצר, וראשי המתנגדים להחלטת הבוררות של קיסר שעדיין נותרו בחיים, הוצאו להורג או נמלטו. אחותה של קלאופטרה ארסינואי נלקחה בשבי. קיסר דאג להשיא את קלאופטרה לתלמי הארבעה עשר, והפך אותו למלך שותף לצידה. תלמי הארבעה עשר היה אז בגיל 12–13 שנים וקלאופטרה בגיל 22–23, ולכן הוא לא היווה איום על שלטונה במצרים. השניים קיבלו את הכינוי המשותף "תאוס פילופטור" שמשמעותו "אלים אוהבי אביהם". בנוסף, הם קיבלו מידי קיסר את השלטון על קפריסין ובכך החזירו למצרים מקצת מתהילת עברה. בפועל היה השלטון בידיה של קלאופטרה והתואר מלך ניתן לתלמי הארבעה עשר רק פורמלית. הנישואים ביניהם נערכו בשל מסורת בית תלמי שקבעה שאישה לא תוכל לשלוט לבדה במצרים. למרות נישואיה, המשיכה קלאופטרה את הקשר האינטימי שלה עם קיסר.
250px|ממוזער|שמאל|קלאופטרה מבקרת בפילה שבמצרים העליונה. ציור של פרדריק ארתור ברידג'מן (Frederick Arthur Bridgman) משנת 1896
אף שמלחמת האזרחים ברומא עדיין לא הסתיימה, נשאר קיסר עוד מספר חודשים עם קלאופטרה במצרים. זאת הייתה חופשתו הראשונה הארוכה לאחר שנים רבות של מסעות מלחמה. הם בילו חלק מזמן זה במסע שיט על הנילוס למצרים העליונה, הגיעו עד גבול אתיופיה של היום, וביקרו גם במקדשים של תבאי. בראשית יוני 47 לפנה"ס עזב קיסר את מצרים לרומא, והשאיר במצרים שלושה לגיונות רומאיים, כשהסיבה הרשמית להשארת הכוח הייתה להגן על קלאופטרה ותלמי.
ב-23 ביוני 47 לפנה"ס ילדה קלאופטרה בן, שקיבל את השם תלמי קיסר. אנשי אלכסנדריה כינו אותו "קיסריון" (קיסר הקטן). קלאופטרה קיוותה שבן מזרעו של יוליוס קיסר יוכל לשלוט בעתיד במצרים ולקבל הכרה בשלטונו מרומא, ואילו קיסר ראה בו אמצעי לשלוט באופן עקיף על מצרים, שהייתה מדינה עשירה ביותר, ושימשה גם כאסם התבואה של רומא. שהייתו הממושכת של קיסר במצרים אפשרה לאויביו ברחבי האימפריה הרומית להתארגן מחדש ולהמשיך במלחמה נגדו. קיסר מעולם לא הכיר פורמלית בקיסריון כבנו. קלאופטרה לא הייתה אזרחית רומאית ובנה נולד מחוץ למסגרת הנישואים, כך שלפי חוקי רומא ממילא לא יכול היה לשמש כיורשו.
ברומא
בקיץ של שנת 46 לפנה"ס הפליגה קלאופטרה לרומא כדי להיות בחברתו של קיסר, וגם רצתה לזכות בברית כתובה עם הרפובליקה הרומית. היא צירפה לפמליה גם את תלמי הארבעה עשר ואת בנה. באותה עת שהה קיסר ברומא, לאחר שהביס את צבאות תומכי הסנאט בצפון אפריקה באביב אותה שנה. הייתה זו הפעם הראשונה שקיסר ראה את בנו, קיסריון. בתקופת שהותה ברומא התגוררה קלאופטרה בביתו של קיסר (למרות היותו נשוי לאישה רומית) מעבר לטיבר, שהיה מחוץ לתחום המקודש של העיר רומא (הפומריום Pomerium). אירוח כזה של שליטים זרים היה חלק מהמסורת הפוליטית ברומא, כפי שתלמי השנים עשר התארח בביתו של פומפיוס כעשר שנים קודם לכן. בין 21 בספטמבר ו-2 באוקטובר שנת 46 לפנה"ס, ערך קיסר ארבעה מצעדי ניצחון. מצעד הניצחון השני הוענק לו עבור ניצחונו במערכה במצרים. בין השבויים במצעד זה הייתה גם ארסינואי, שנשלחה לאחר מכן לגלות במקדש של ארטמיס באפסוס שבאסיה הקטנה. קיסר לא חי ביחד עם קלאופטרה בווילה. הקשר האינטימי ביניהם נמשך, אך הוא לא שמר על נאמנות לה. הוא היה עסוק מאוד במימוש תוכניותיו ובהשלמת השתלטותו על כל שטחי האימפריה הרומית, שחלקם נשלטו עדיין בידי תומכי הסנאט. בעת היותו באפריקה ניהל קיסר פרשת אהבים גם עם אונואה (Eunoe), אשתו של בוגוד מלך מאוריטניה. במהלך שהותה ברומא בשנת 46 לפנה"ס הצליחה קלאופטרה, בעזרתו של קיסר, להשיג את מטרותיה העיקריות. היא ותלמי קיבלו הכרה הרשמית של הסנאט הרומאי כשליטים של מצרים, ובנוסף הם קיבלו את התואר "בני ברית וידידים של העם הרומי".
בנובמבר 46 לפנה"ס יצא קיסר לספרד כדי להכניע את כוחות תומכי הסנאט (ה"פומפיאניים") בשטח זה, במסגרת מלחמת האזרחים שעדיין לא הסתיימה. גולדסוורת'י טוען שקלאופטרה ופמלייתה חזרו למצרים בסמוך ליציאת קיסר לספרד. לטענתו אין מקורות התומכים בהשערה שהיא נשארה ברומא במשך שנה וחצי בהמתנה לשובו של קיסר, ולא סביר שהשאירה את מצרים ללא נוכחותה למשך פרק זמן ארוך כל כך. קלאופטרה, קיסריון וכנראה גם תלמי הארבעה עשר יצאו שוב לרומא בסוף 45 או בתחילת 44 לפנה"ס, והשתכנו שוב בווילה של קיסר מעבר לטיבר. התנהלות זו נראתה לאזרחי רומא כגינונים של מלך הלניסטי. אולם לקיסר לא הייתה כוונה להכיר בקיסריון כיורשו. לאחר חזרתו ממסע המלחמה בספרד כתב קיסר צוואה חדשה, שבה קבע את אוקטביאנוס כבנו המאומץ וכיורשו, ולא הזכיר כלל את קיסריון.
חלק מהחוקרים סוברים שבאותה תקופה שימשה קלאופטרה כיועצת ראשית לקיסר והשפיעה רבות על מהלכיו הפוליטיים ועל הפיכתו ההדרגתית לדיקטטור ברומא. גולדסוורת'י טוען שאין כל הגיון בטענה זאת. הרומאים לא אהבו את "הפילגש המצרית" של מנהיגם, במיוחד לאחר שקיסר הציב פסל מזהב בדמותה במקדש ונוס גֶנֶטְריקְס (ונוס האם) שעמד בפורום קיסר (ונוס גנטריקס הייתה האם המיתית של בית האב הפטריקי של קיסר, ה"יוליי"). המקור לסיפור על הפסל היה אפיאנוס, ועל פיו הפסל שכן במקדש גם 150 שנים לאחר מכן. גולדסוורת'י מעלה השערה שהפסל אולי היה של אחת האלות או של איזיס שתכופות זוהתה איתה, ולא פסל של קלאופטרה. הקשר האינטימי שלו עם קלאופטרה הקשה על קיסר להשיג תמיכה ציבורית במהלכיו הפוליטיים. מתנגדי קיסר חששו שהוא שואף להפוך למלך או לשליט יחיד ברומא, ופרשת האהבים שניהל עם קלאופטרה הוצגה על ידי מתנגדיו כתשוקה לנשים שהיא תכונה של מלך עריץ. בנוסף נפוצה שמועה ברומא שהסנאט עומד לאשר הצעת חוק של טריבון הפלבס הלוויוס קינה (Helvius Cinna) שלפיה קיסר יוכל לשאת נשים רבות. קלאופטרה, כאביה בשעתו, טיפחה את קשריה עם רומאים חשובים בעזרת מתנות שנתנה להם. בין השאר, הבטיחה להעניק לקיקרו ספר נדיר, אך לא עמדה בהבטחתה ובכך עוררה את איבתו.
מצב דברים זה נמשך עד אידו של מארס, 15 במרץ 44 לפנה"ס, כשברוטוס ושותפיו לקשר רצחו את קיסר בבניין הסנט הרומי. רצח קיסר, שהיה מגינה של קלאופטרה, העמיד אותה במצב קשה, משום ששלטונה במצרים היה תלוי בתמיכתו ובהגנתו של קיסר. היא איבדה את מגינה הפוליטי ואת מאהבה. היא גם לא ידעה מה תהיה עמדתו של מפקד הכוח הצבאי הרומאי שקיסר השאיר במצרים כדי להגן על שלטונה. אישית לא נשקפה לה סכנה, משום שהיא לא הייתה אזרחית רומא ולא הייתה לה יכולת השפעה על המאבק הפנימי שהתחולל ברומא לאחר הרצח. מתוך חשש לחייה ולחיי בנה, היא המתינה ברומא מספר שבועות עד התבהרות המצב, תוך שהיא עוקבת אחר האירועים. גולדסוורת'י מניח שהיא חיכתה במטרה לקבל הכרה רשמית בשלטונה על מצרים ואולי אישור למעמדה כבעלת ברית של רומא. כחודש לאחר הרצח, ולאחר שהשקיעה מאמצים להבטחת מעמדה, הפליגה קלאופטרה חזרה למצרים כדי להבטיח את המשך שלטונה שם. מכתב של קיקרו מתאריך 16 באפריל 44 לפנה"ס מציין שקלאופטרה עזבה את רומא.
חזרתה של קלאופטרה למצרים
שמאל|ממוזער|250px|קיסריון עם אמו קלאופטרה השביעית על קיר מקדש דנדרה
באפריל 44 לפנה"ס יצאו קלאופטרה ופמלייתה בחזרה למצרים כדי לחזק את שלטונה, כשיוליוס קיסר כבר לא נמצא כדי לתמוך בה. במאי 44 לפנה"ס הפיץ קיקרו ברומא שמועה שהיא ובנה מתו בדרך. חודש לאחר מכן כתב "אני שונא את המלכה". קלאופטרה השאירה ברומא סוכן שידאג לאינטרסים שלה, וזאת בהתאם לנוהג שהיה קיים ברומא, שבה סוכנים היו משחדים את הסנטורים כדי שיתמכו בהם. באוגוסט 44 לפנה"ס, תלמי הארבעה עשר כבר לא היה בחיים. יוסף בן מתתיהו, ששנא את קלאופטרה, כתב שהיא הרעילה אותו. אם אומנם כך הוא מת, זה תואם את שיטת בית המלוכה התלמיי, שבו רבים מבניו ובנותיו נרצחו על ידי בני משפחתם במסגרת מאבקי שלטון. מותו של תלמי הארבעה עשר, שהיה באותה עת כבן 15, הסיר מעל קלאופטרה איום של מאבק נוסף עם אח מתבגר וצובר כוח. מכל ילדיו של תלמי השנים עשר נשארו רק קלאופטרה וארסינואי שהייתה בשבי נוח באפסוס.
קלאופטרה ניצלה את מותו של תלמי הארבעה עשר כדי להכתיר את בנה קיסריון בן ה-4 כמלך לצידה בשם תלמי החמישה עשר.
בעקבות רצח קיסר, התנהל ברומא מאבק בין תומכי קיסר, בראשותם של אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס, ומתנגדיו, תומכי שלטון הסנאט, בראשות מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס. השפעה רבה הייתה גם למרקוס אמיליוס לפידוס, שהיה תומך בולט נוסף של קיסר. במצרים נשארו ארבעת הלגיונות שהושארו במצרים על ידי קיסר כדי להגן על שלטונה. לאחר רצח קיסר, נוכחות כוח צבאי במצרים יכלה להביא למעורבות קלאופטרה במאבק, ובכך הפכה נוכחותם לגורם המסכן את המשך שלטונה של קלאופטרה. ארבעת הלגיונות בפיקודו של הלגאטוס אולוס אליאנוס, העבירו את תמיכתם למחנה הקושרים, בראשותו של קסיוס, ועזבו את מצרים צפונה כדי לסייע לו במלחמת האזרחים הרומאית החדשה. לאחר עזיבתם נותרה קלאופטרה עם כוח קטן של שכירי חרב, שלא היה מסוגל להתמודד עם צבא רומאי. קסיוס ביקש מקלאופטרה סיוע בכסף, דגן וספינות, אך היא סירבה בטענה שהמצב הכלכלי הקשה של מצרים אינו מאפשר זאת. באותה עת סבלה מצרים מרעב ומחלות בעקבות הזנחה ארוכת שנים של תעלות ההשקיה. שלטונה של קלאופטרה נותר תלוי לחלוטין בתמיכת רומא. בשנת 44 לפנה"ס, בעיצומה של המלחמה, הציע אנטוניוס להעניק לארסינואי את השלטון על קפריסין. הצעה זאת לא הגיעה לידי מימוש.
בנובמבר 43 לפנה"ס, לאחר משא ומתן ממושך, החליטו אוקטביאנוס, אנטוניוס ולפידוס לייסד את הטריומווירט השני. קלאופטרה שמעה על כך והדבר חיזק את החלטתה להתנגד לקסיוס ולתמוך במחנה הטריומווירט. היא המשיכה למצוא תירוצים מדוע אינה יכולה לסייע לקסיוס. הוא החל לחשוד בה ושלח הוראות לסרפיון (Serapion), מושלה של קלאופטרה בקפריסין, שנמנה עם תומכיו. קלאופטרה חששה תמיד שארסינואי תוחזר לשלוט על קפריסין. קסיוס ששלט על אפסוס, מקום שהותה של ארסינואי, השתמש בכך כאיום נגדה. קלאופטרה ארגנה פלגה של ספינות בהתאם להוראותיו של קסיוס, אבל במקום לבוא לעזרתו, הובילה בשנת 42 לפנה"ס את הצי לעזרת כוחות הטריומווירט. המהלך הנועז נכשל כתוצאה ממזג האוויר הקשה, שגרם לטביעת ספינות רבות, ואילץ את שרידי המשלחת לחזור לאלכסנדריה. קלאופטרה הורתה על בניית ספינות נוספות במקום הספינות שאבדו, אבל בינתיים הוכרעה מלחמת האזרחים ברומא לטובת הטריומווירט השני בקרב פיליפי באוקטובר 42 לפנה"ס, שבמהלכו הובסו צבאותיהם של קסיוס וברוטוס. העלות של בניית הצי על ידי קלאופטרה הייתה גדולה מאוד, וכתוצאה מכך היא נאלצה להפחית את כמות הכסף במטבעות, צעד שפגע ביציבות הכלכלית של מצרים, שגם קודם לכן לא הייתה במצב שפיר.
במהלך מלחמת האזרחים השנייה ברומא ניסתה קלאופטרה להלך בין הטיפות, ולהימנע מתמיכה גלויה באחד הצדדים היריבים, כדי לשמור על שלטונה במצרים. הניסיונות החוזרים של אנטוניוס מצד אחד, וקסיוס מצד השני, להמליך את יריבתה, ארסינואי, על קפריסין, היוו איום ממשי על שלטונה. היא ניסתה לעשות את המינימום כדי לזכות בתמיכת הצד המנצח במלחמת האזרחים ברומא, מבלי להתגרות יותר מדי ביריבו.
השנים הרבות של חוסר יציבות שלטונית פגעו קשות בכלכלת מצרים. בשנים 43–41 לפנה"ס סבלה מצרים מיבולים דלים עקב הנזק שנגרם למערכות ההשקיה וירידת מפלס נהר הנילוס. האדמיניסטרציה השלטונית דאגה שתושבי הערים, במיוחד תושבי אלכסנדריה, לא יסבלו יותר מדי ממחסור במזון, כדי למנוע תסיסה חברתית שעלולה לסכן את השלטון. הפקידים התבקשו להימנע מהטלת מיסים כבדים מדי על בעלי האדמות הגדולים, כדי לא לפגוע בתמיכתם בשלטונה של קלאופטרה. למרות זאת ציין יוסף בן מתתיהו שהקהילה היהודית סבלה מאוד. קלאופטרה ניסתה להחזיק את נתיניה מרוצים כדי שיקבלו את שלטונה.
קלאופטרה ראתה בבנה קיסריון את יורשו של קיסר. היא הקימה מקדשים רבים ברחבי מצרים שבחלקם הוצג קיסריון כאל האור, בנו של אוזיריס.
קלאופטרה ואנטוניוס
בשנת 42 לפנה"ס, לאחר קרב פיליפי, נשאר אנטוניוס במזרח, וקיבל את האחריות על השטחים שהיו תחת שליטת האימפריה באזור זה, כולל מצרים. זו הייתה חלוקת עבודה הגיונית בין שלושת חברי הטריומווירט. לפידוס נמצא בצפון אפריקה, ונשאר רק לחלק את שאר חלקי האימפריה הרומית בין אנטוניוס לאוקטביאנוס. אנטוניוס היה מבוגר יותר, מעורה בתרבות ההלניסטית ומנוסה יותר. המלחמה הארוכה פגעה קשות בכלכלה ובארגון של הפרובינקיות הרומיות במזרח והייתה לפניו עבודה רבה. הוא החל לטפל בהבטחת נאמנותם של המלכים הקליינטים של רומא ומושלי המחוזות השונים, תוך שהוא מעניש בחומרה את השליטים שהתייצבו לצד הקושרים ברוטוס וקסיוס במהלך מלחמת האזרחים שפרצה לאחר רצח יוליוס קיסר.
המפגש בטרסוס והביקור הראשון של אנטוניוס במצרים
350px|ממוזער|שמאל|קלאופטרה מגיעה לטרסוס. ציור של שארל-ז'וזף נטואר (Charles-Joseph Natoire) משנת 1756
בתחילת שנת 41 לפנה"ס זימן אנטוניוס את קלאופטרה לפגוש אותו בעיר טרסוס בקיליקיה שבאסיה הקטנה. קלאופטרה הייתה מעוניינת מאוד לפגוש אותו, כדי להבטיח את תמיכתו בהמשך שלטונה על מצרים. מצרים העשירה הייתה המקור הגדול ביותר לחיטה ולכסף במזרח אגן הים התיכון, ואנטוניוס רצה להיות בטוח שיוכל להסתמך על משאביה במסגרת מסע המלחמה שתכנן כנגד האימפריה הפרתית. נאמנותה של קלאופטרה הייתה מוטלת בספק בעיני אנטוניוס עקב העזרה שהושיט מושל קפריסין מטעם בית תלמי לרוצחיו של קיסר, וכן הבטחותיה לקסיוס. מצד שני, הספינות ששלחה לעזרת הטריומווירט לא הגיעו ליעדן. אנטוניוס ביקר במסגרת סיוריו באסיה הקטנה גם באפסוס, שם שהתה ארסינואי, וייתכן שבדק את האפשרות להחליף את קלאופטרה בה, מתוך מחשבה שהיא תהיה שליטה נוחה יותר עבורו לצורך קבלת משאבים ממצרים.
אנטוניוס שלח לאלכסנדריה את קווינטוס דליוס (Quintus Dellius) כדי לזמן אותה למפגש. דליוס תיאר את האירועים בכתביו שלא שרדו, אך ככל הנראה שימשו כאחד המקורות של פלוטרכוס. על פי דיווחו (של דליוס), הוא זיהה מייד שאישה כמו קלאופטרה יכולה להקסים את אנטוניוס ולהשפיע עליו, ולכן החליט לעזור לה כדי שהיא תהיה חייבת לו. קלאופטרה לא מיהרה להיענות לזימון. היא הייתה נחושה להגיע לטרסוס במלוא הדרה, ודאגה לבנות ספינה מיוחדת שתשמש את חלקו האחרון של המסע במעלה נהר קידנוס (Cydnus, כיום נהר ברדן). מפרשי הספינה היו בצבע סגול, החרטום מזהב, והחותרים חתרו עם משוטים שקצותיהם מוכספים, לצלילי מוזיקה של חלילים, אבובים ולירות. קלאופטרה הייתה שרועה מתחת לחופה רקומה בזהב, מקושטת כמו ציור של אפרודיטה, מוקפת בנערי עבדים מחופשים לארוס, שקיררו אותה עם מניפות. קטורת בכמות גדולה הפיצה ריח נעים שהגיע לחוף. בנוסף הציבה את אמתה היפה ביותר לבושה כדמות מיתולוגית באזור ההגאים והחבלים. האפקט שקלאופטרה ניסתה לעשות, הצליח. קהל רב התאסף לאורך גדות הנהר באומרו שאפרודיטה הגיעה. אנטוניוס הוקסם ממנה ומצא אותה מאוד מושכת ומאתגרת. בעת המפגש ביניהם קלאופטרה הייתה בת 28 בשיא יופייה, אנטוניוס היה בן 42, גבר נאה, מנוסה, בטוח בעצמו ובעל עוצמה מתוקף תפקידו. כל אלה הפכו אותו לגבר מושך למלכה המצרית. זמן קצר לאחר המפגש ביניהם הם הפכו לנאהבים.
בעקבות הביקור שלה, בחר אנטוניוס לבלות את החורף של שנת 41–40 לפנה"ס עם קלאופטרה באלכסנדריה. אלכסנדריה הייתה עיר חשובה, דבר שהיה יכול להצדיק את שהייתו בה, אבל מוקד המשיכה העיקרי היה קלאופטרה. עבודתו השוטפת נמשכה, ומשלחות של שליטים מקומיים וערים מהמזרח הקרוב הגיעו לעיר כדי להיפגש איתו. עם זאת הם השקיעו חלק גדול מזמנם בבילוי, במשתה ובהימורים בקנה מידה מוגזם. ההגזמה באה לידי ביטוי גם בקישוטים ובבגדי המשתה. הכל נעשה בפאר של חצר מלוכה הלניסטי. מיחסים אלה נולדו בשנת 40 לפנה"ס התאומים קלאופטרה סלנה השנייה ואלכסנדר הליוס.
לדרישתה של קלאופטרה, הורה מרקוס אנטוניוס לרצוח בשנת 41 לפנה"ס את ארסינואי. הרצח זעזע את העולם העתיק, שכן ארסינואי הייתה בשלב זה נטולת שאיפות וכוח פוליטי ולא היוותה איום ממשי על שלטונה של קלאופטרה, ולכן הרצח נתפס כסתמי. בנוסף הרצח תרם לדימויו של אנטוניוס כמשרתה ועושה דברה של קלאופטרה, דימוי שיריביו הפוליטיים עשו בו שימוש נגדו בהמשך.
למרות קשרי האהבה ביניהם, האינטרסים הפוליטיים של אנטוניוס אילצו אותו לעזוב באביב 40 לפנה"ס את מצרים ואת קלאופטרה ולחזור לרומא. בספטמבר 40 לפנה"ס הגיע אנטוניוס להסכם עם אוקטביאנוס בברונדיסיום לגבי חלוקת שטחי פיקוד והשפעה של האימפריה הרומית ביניהם. הצורך בהסכם ברונדיסיום נוצר על רקע הסכסוך המתמיד ביניהם, ונבע גם ממעשיהם של אחיו של אנטוניוס לוקיוס אנטוניוס ואשתו המתה פולביה שפעלו נגד אוקטביאנוס בניסיון לבסס את משפחתם כשליטים היחידים ברומא. במסגרת הסכם זה הוגדר תחום שליטת אנטוניוס במזרח. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס לאישה את אוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס. הוא שהה באיטליה כשנה, כאשר חזר לאזור שליטתו במזרח יחד עם אשתו שאותה כנראה אהב, הוא העדיף לקבוע את מקום מושבו באתונה ולא באלכסנדריה. בשנת 39 לפנה"ס נולדה בתו אנטוניה, הבת הראשונה מתוך שתי בנות שילדה לו אוקטביה.
המלחמה בפרתים והמפגש השני בין קלאופטרה ואנטוניוס
300px|ממוזער|שמאל|אנטוניוס במשתה של קלאופטרה, ציור של חרארד הוּט (Gerard Hoet) מהמאה ה-18
אנטוניוס שאף להאדיר את שמו ולבסס את עליונותו כמצביא, על ידי ניצחון מרשים על הפרתים. מרד שפרץ בסיציליה, בהנהגתו של סקסטוס פומפיוס בנו של גנאיוס פומפיוס מגנוס, העסיק את הצבא שהובטח לו לצורך המלחמה, ואנטוניוס נותר בחוסר מעש. סכסוך חדש עם אוקטביאנוס הביא לחתימת ברית חדשה ביניהם בשנת 38 לפנה"ס. הטריומווירט חודש למשך חמש שנים נוספות עד לשנת 33 לפנה"ס, ואוקטביאנוס הבטיח לשלוח את הלגיונות למזרח לצורך מלחמותיו של אנטוניוס.
בשנת 37 לפנה"ס, כשלוש וחצי שנים לאחר המפגש האחרון ביניהם, הזמין אנטוניוס את קלאופטרה למטה שלו באנטיוכיה, כדי לדון בהיקף הסיוע שמצרים תושיט למסע המלחמה שלו. קלאופטרה הופיעה בסוריה כפי שהתבקשה. במפגש ביניהם היא הצליחה להשפיע עליו עד כדי כך, שהוא העביר אליה נכסים שונים ונחלות שהיו בשליטה של רומא בחילת סוריה, קפריסין, כרתים, יריחו, שטח ליד ים המלח שהיה שייך לממלכה הנבטית וחוף צידון. העברת הנחלות נתנה לקלאופטרה מקורות הכנסה רבים ששימשו אותה, אבל גם סייעה לאנטוניוס מתוך ידיעה שנכסים אלה יועמדו לשירותו בכל עת שיזדקק להם. בעקבות העברת הנחלות האלה, קלאופטרה שלטה על טריטוריה שהייתה כמעט כגודלה של הטריטוריה בשיא גדולתו של בית תלמי, במאה השלישית לפנה"ס. אנטוניוס לא הסכים להעביר אליה את השליטה על ארץ ישראל, על שטח הממלכה שהיה בשליטת הורדוס. בדרכה חזרה מאנטיוכיה למצרים, ביקרה קלאופטרה אצל הורדוס, הם דנו בהעברת האזור ליד יריחו לשליטתה והחכרתו מחדש להורדוס, ששילם לה דמי חכירה ומיסים.
קלאופטרה הפכה שוב למאהבת של אנטוניוס, על פי פלוטרכוס ודיו קסיוס הוא הכיר רשמית בשני הילדים שילדה לו, ולקראת סוף החורף היא הייתה בהיריון עם ילדם השלישי.
המסע נגד הפרתים, שהתקיים בקיץ 36 לפנה"ס, לא הצליח. אנטוניוס היה נחוש לצאת למסע מלחמה נוסף בשנה שאחר מכן. אוקטביאנוס ברומא החליט לשלוח לאנטוניוס צבא, ושלח את אוקטביה עם אלפיים חיילים וכסף למזרח. אוקטביה שלחה אליו מאתונה מכתב המודיע על התגבורת. תגובת אנטוניוס הייתה שמוטב שתישאר באתונה. מאז לא ראה יותר את אוקטביה, שהייתה בהיריון באותה עת. בינתיים נולד לאנטוניוס וקלאופטרה בן נוסף, תלמי פילדלפוס.
מסע המלחמה השני נגד הפרתים היה מוצלח יותר, ובין השבויים החשובים היו גם מלך ארמניה ובניו. אנטוניוס, שרצה מצעד ניצחון, הבין שבאותה עת, סתיו 34 לפנה"ס, לא יוכל לקבלו ברומא, והחליט לקיימו באלכסנדריה. נערכו שתי חגיגות ניצחון, אחת לאנטוניוס ומספר ימים לאחר מכן לקלאופטרה. בחגיגת הניצחון לאנטוניוס, ישבה קלאופטרה על כיסא מוגבה מזהב שהזדקר מעל ההמונים, וקיבלה מהקהל כיבודי אלים. חגיגת הניצחון של קלאופטרה התקיימה בגימנסיון של אלכסנדריה. במקום הוקמה במה מוגבהת שעוטרה בכסף, על הבמה הונחו שני כיסאות מזהב עליהם ישבו אנטוניוס וקלאופטרה, ולמרגלותיהם ישבו הנסיכים. אנטוניוס הכריז על קלאופטרה שהיא עתה "מלכת המלכים" וקיסריון הוא "מלך המלכים". במעמד זה הוכתרו קלאופטרה וקיסריון כשליטי מצרים, קפריסין ולוב. לאלכסנדר הליוס הובטח השלטון על ארמניה, מדי ושאר ארצות מעבר לנהר פרת. קלאופטרה סלנה הוכתרה לשליטת קירנאיקה וכרתים, ותלמי פילדלפוס הוכתר לשליט פניקיה, סוריה עד נהר פרת וקיליקיה. בנוסף לקחה לעצמה קלאופטרה את הכינוי "ניאה איסיס" שפירושו איזיס החדשה, ודאגה שאנטוניוס יוכר בכינוי "אוזיריס-דיוניסוס".
ייתכן שבמועד חגיגת הניצחון קלאופטרה ואנטוניוס היו נשואים. המקורות בנושא בעייתיים. הנושא מוזכר רק כבדרך אגב על ידי בן־מתתיהו ופלוטרכוס. אין התייחסות לכך אצל דיו קסיוס וגם במקורות המצריים הנושא אינו מופיע. רולר מעלה תהייה לגבי ההיגיון שבנישואים כאלה, שהיו פוגעים במעמדו של אנטוניוס ברומא. אי הבהירות גוברת בעקבות דבריו של אנטוניוס בחגיגת הניצחון שקלאופטרה הייתה נשואה לקיסר. ייתכן שהאזכור נוצר כדי לשמש את התעמולה ברומא כנגד אנטוניוס.
ייתכן שקלאופטרה, ואולי גם אנטוניוס, תכננו לייסד שושלת רומית-תלמאית אשר תשלוט על כל מזרח הים התיכון. כך תהפוך מצרים ממדינת חסות רומית למעצמה מזרחית אדירה השווה בגודלה ועוצמתה לממלכתו של אלכסנדר מוקדון. הזוג אנטוניוס וקלאופטרה חיו חיי מותרות כזוג אלים מלכותיים, בהתאם לכינויים שבחרו לעצמם.
קלאופטרה עשתה מאמצים לשמור על היציבות במצרים. מסיבות מעשיות היא נתנה העדפה לקבוצות האוכלוסייה החשובות יותר, ואלה שהיה בהן פוטנציאל של סכנה לשלטונה. העדפה הייתה גם לתושבי אלכסנדריה על פני התושבים בשאר חלקי הארץ. היא המשיכה במסורת של בניית מקדשים כמו מקדש דנדרה, שבנייתו החלה בתקופת אביה. כדי לשמור את תמיכת כהני כתות הפולחנים השונים, המשיכה לתמוך בתחזוקתם. אין כל התייחסות במקורות האם דאגה גם לשיפור מצבם של פשוטי העם.
בתקופה זו חל שיפור במצב מערכת תעלות המים, שהוזנחו מאוד בעבר בגלל המצב הפוליטי. חל שיפור בתנובה, אבל היא עדיין לא הגיעה לרמה שבה הייתה בשנות היציבות המדינית במצרים. מקורות הכנסה נוספים היו הטריטוריות החדשות שניתנו לקלאופטרה על ידי אנטוניוס. העצים שהגיעו מקיליקיה שימשו לבניית הספינות ולבנייה כללית. בנוסף היא דאגה לפתח את הסחר מנמלי הים האדום עם האזורים בחצי האי ערב, וגם מעבר לו לאזור הודו וסרי לנקה של היום. היא ייבאה למצרים מיריחו את עצי בושם האפרסמון, כדי שהאספקה תהיה מהירה יותר. היא הפכה לאישה עשירה, מקורות ההכנסה שלה שבאו בחלקם הגדול ממיסים, שימשו אותה כדי לתגמל אנשים חשובים במצרים וברומא, לתחזק חצר מלכות מפוארת ברמה גבוהה מאוד, ולממן את כל צרכיו של אנטוניוס, ששימש מגינה, וכך להחזיקו מרוצה ומסופק.
המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית
250px|ממוזער|שמאל|קרב אקטיום. ציור של לורנצו א. קסטרו (Lorenzo A. Castro), משנת 1672
ברומא החל הטריומווירט להתפרק. לפידוס גורש ממנו בשנת 36 לפנה"ס, והרפובליקה הרומית הגדולה נשארה בשליטתם של שני אנשים שאפתניים ביותר – אנטוניוס ואוקטביאנוס. לשניהם היה עבר רצוף בקונפליקטים וכתוצאה מכך הם תיעבו זה את זה. אוקטביאנוס הפעיל את כל משאביו בסנאט הרומי נגד אנטוניוס, וכן טיפח את שנאת הזר והשנאה המגדרית נגד "הפילגש המצרית". במכתביו אל הסנאט ובנאומיו לפני העם, הכריז אוקטביאנוס כי קלאופטרה היא מכשפה שכישפה את אנטוניוס והפכה אותו מגיבור רומאי למצרי שטוף זימה החי במצרים, ששכח את רומא מולדתו. הוא השתמש גם בחלוקת הטריטוריות לקלאופטרה כעילה למאבק נגדו. גם התנהגות אנטוניוס כלפי אוקטביה אשתו, היוותה עילה להתלהטות הרוחות, למרות התנגדות אוקטביה לשימוש בשמה במסגרת המאבק.
קלאופטרה התכוננה מבעוד מועד למלחמה. היא הכינה צי של 200 אוניות, ובסתיו של שנת 33 לפנה"ס הפליגה בראש הצי לאפסוס. היא לקחה עימה אוצר של 20,000 טאלנטים כדי לשכור חיילים רבים, מצרִים ובני עמים אחרים. הפלגת הספינות והופעת חיילי אנטוניוס באסיה הקטנה היוו עילה נוספת בידי אוקטביאנוס לצאת בתעמולה נגד אנטוניוס ולהגביר את גיוס כוחותיו. קלאופטרה הצטרפה למטה הצבאי של אנטוניוס ונטלה חלק בקבלת רוב ההחלטות המבצעיות, דבר שגרם לביקורת רבה מצד החיילים הרומים של אנטוניוס ובמחנה אוקטביאנוס.
רומא שוב שקעה במלחמת אזרחים. חלק מהסנאטורים וממנהיגי רומי ברחו למצרים וחברו לאנטוניוס. אנטוניוס עצמו, בשכנועה של קלאופטרה, התגרש בשנת 32 לפנה"ס מאשתו אוקטביה וניתק את קשריו עם אוקטביאנוס ועם רומא. האצילים והסנאטורים שנשארו ברומא, תחת שלטון אוקטביאנוס, הצליחו להעביר בשנת 32 לפנה"ס, החלטה על מלחמה נגד מצרים, קלאופטרה ואנטוניוס. אוקטביאנוס וכוחותיו היו בתהליך התארגנות ואילו אנטוניוס דחה את העימות הצבאי ולא השכיל לנצל את המצב לעימות מיידי כשכוחותיו כבר היו ערוכים ומצבו האסטרטגי היה טוב יותר מזה של אוקטביאנוס.
אוקטביאנוס ניצל את הזמן וארגן את כוחותיו. הוא הביא את צבאו לחצי האי אקטיום ביוון ואת ציו למפרץ הסמוך. גם צבאם וציים של אנטוניוס וקלאופטרה הגיעו למקום אבל לא במהירות מספקת, וכשהגיעו גילו שהצי שלהם נחסם. מייד לאחר הגיעם, ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, החלו הקרבות. הצי הרומאי חסם את דרכי האספקה של הצבא המצרי וכוחות השדה המנוסים של אוקטביאנוס הנחילו מפלות קשות לצבא אנטוניוס. גרוע מכך, חלק גדול מהחיילים הרומים בצבא אנטוניוס ערקו ועברו לצד אוקטביאנוס. קלאופטרה, שפיקדה על הצי המצרי, לא עמדה במתח, והצליחה לחמוק בראש צי של שישים אוניות חזרה למצרים, דבר שסתם את הגולל על סיכויו של אנטוניוס לנצח בקרב, צבאו של אנטוניוס הובס וציו הוטבע ברובו או נלקח לשבי.
אנטוניוס עצמו הצליח לחמוק למצרים. ההפסד בקרב הביא להקטנת התמיכה בקלאופטרה באלכסנדריה. בתגובה על כך היא הענישה את המתנגדים והפקיעה את רכושם. גם תמיכתו של הורדוס עברה מאנטוניוס לאוקטביאנוס. הלגיונות שהציב אנטוניוס במערב מצרים, תחת פיקודו של איש אמונו פינאריוס סקארפוס ערקו למחנה אוקטביאנוס.
במשך כשנה ניסו אנטוניוס וקלאופטרה להמשיך במלחמה נגד אוקטביאנוס, שהתקדם באיטיות אך בהתמדה לכיוון מצרים עצמה. אוקטביאנוס קבע את המטה שלו בסוריה. משלחות מטעם קלאופטרה ואנטוניוס שניסו להגיע להסכם, נדחו על ידו. הוא תבע מהם כניעה מוחלטת. בשנה האחרונה לחייהם הייתה קלאופטרה הדמות החזקה מבין השניים. היא לקחה פיקוד על חיפוש הפתרונות להצלת הממלכה. בשלב מסוים היא הבינה שהיא עצמה מהווה בעיה בגלל השנאה אליה ברומא. היא העריכה שסיכויי ילדיה למלוך במצרים יגברו רק אם היא תעזוב את מצרים. אנטוניוס הפך עבורה לנטל והיא עשתה מאמצים לנתק עצמה ממנו. התוכנית שלה הייתה להמליך את קיסריון על מצרים, להעביר את שרידי הצי שלה מהים התיכון לים האדום, ולעזוב ביחד עם כוחות צבא וכסף למקום אחר (אולי בהודו) שם תוכל להמשיך את חייה. תוכניותיה סוכלו על ידי מלך הממלכה הנבטית מַלְכּוּ הראשון (Malchus), שהיה עדיין פגוע מכך שחלק מהשטחים שהיו בשליטתו הועברו אליה בשנת 37 לפנה"ס, וכן בגלל הפסדו להורדוס במלחמה שכנראה קלאופטרה הייתה היוזמת שלה. הוא שרף את הצי שלה, וכך הוכרחה להישאר במצרים.
בעקבות כך ניסתה קלאופטרה להגיע להסכם נפרד עם אוקטביאנוס שבו תתנער מאנטוניוס אם יובטח שלומה ושלום ילדיה. אנטוניוס היה מוכן להיעלם אם תוכנית זאת תצלח. אבל אוקטביאנוס שאף להוליך אותם בטריומף ברומא, ותכנן להפוך את מצרים לפרובינקיה רומית. אוקטביאנוס חילק את צבאו לשני חלקים שפשטו על מצרים מכיוון לוב במערב, ומכיוון סוריה בצפון. אנטוניוס ניסה להילחם בשתי החזיתות אך נכשל, ייתכן שקלאופטרה הורתה לצבאה לגלות התנגדות סמלית. לאחר שצבאו התפזר, חזר אנטוניוס לאלכסנדריה.
התאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה וסופה של מצרים הפרעונית
250px|ממוזער|שמאל|קלאופטרה נפגשת עם אוקטביאנוס לדון על עתידה. ציור של לואי גופיה (Louis Gauffier) משנת 1787
250px|ממוזער|שמאל|תיאור מותה של קלאופטרה. ציור של חואן לונה (Juan Luna) משנת 1881
200px|ממוזער|שמאל|התאבדותה של קלאופטרה, פסל שיש של קלוד ברטן (Claude Bertin) לפני 1697, מוזיאון הלובר
200px|ממוזער|שמאל|קופיד מתאבל על מותה של קלאופטרה בפסל של פרנסואה גספר אדם בארמון סנסוסי
למרות המצב אליו נקלעה קלאופטרה בעקבות הניצחון של אוקטביאנוס, היא לא הפסיקה במאמציה לנסות ולשמר משהו מכוחה וחיי ילדיה. את קיסריון, בנה הבכור שמצבו היה המסוכן ביותר בשל היותו בנו של יוליוס קיסר, שלחה עם סכום כסף גדול לכיוון הודו. מצבם של ילדיה האחרים היה פחות מסוכן. היא הבינה שלא ניתן להציל את אנטוניוס, והחליטה לדאוג לעצמה ולילדיה. היא נכנסה למבנה המאוזוליאום שלה שהיה בבנייה, והסתגרה בפנים עם אוצר הכסף שלה, שתי משרתות (איראס וכארמיוֹן) וסריס אחד, ולאחר מכן חתמה את שער הכניסה. היא הורתה לאנשי החצר שלה להודיע לאנטוניוס שהיא התאבדה. בהיוודע לאנטוניוס שהיא מתה, הכעס שלו עליה הפך לצער. על פי פלוטרכוס, הוא הצטער שהיא עשתה את הצעד האמיץ הזה לפניו, ורצה להצטרף אליה. אנטוניוס הסיר את שריון גופו וביקש מאחד מעבדיו להרוג אותו, אך העבד במקום זאת הרג את עצמו. אנטוניוס לקח את החרב ודקר את בטנו. פלוטרכוס מספר שכשקלאופטרה שמעה על כך היא ביקשה להביא את גופתו למאוזוליאום שבו הסתתרה. דיו קסיוס מספר, שהצעקות של עוזריו גרמו לקלאופטרה להציץ מחלון המאוזוליאום, אחד מעוזריו ראה אותה וסיפר על כך לאנטוניוס הגוסס והוא ביקש מהם להביא אותו אליה. כיוון שדלת הכניסה הייתה חתומה, קלאופטרה ועוזריה משכו אותו בעזרת חבל דרך החלון והכניסו אותו למבנה. הוא ביקש ממנה אוכל ויין, וזמן קצר לאחר מכן, ב-1 באוגוסט 30 לפנה"ס, הוא מת.
אוקטביאנוס נכנס לאלכסנדריה ב-1 באוגוסט 30 לפנה"ס, וזימן את אנשי העיר לגימנסיון, שם נאם בפניהם ביוונית והבטיח להם הסכם ראוי. התאבדותו של אנטוניוס חסכה ממנו התלבטות כיצד לטפל בו והוא יכול היה לגלות נדיבות ולהביע צער על מותו. קלאופטרה היוותה בעיה גדולה יותר, היא הסתגרה במאוזוליאום ואיימה לשרוף עצמה עם כל אוצרותיה. הוא שלח אליה שליח לנהל משא ומתן אבל היא לא בטחה ברצונו הטוב. שליח נוסף נשלח אליה, ובזמן שהוא שוחח איתה דרך הדלת בקומה הראשונה, אחרים נכנסו באמצעות סולם דרך החלון בקומה השנייה, וירדו לתפוס אותה. במאבק נהרג הסריס, וקלאופטרה ושתי המשרתות נתפסו בחיים והובאו כאסירות לארמון.
קלאופטרה נפלה למשכב והייתה חולה מספר ימים. הרופא שטיפל בה דיווח על ימיה האחרונים. דיווח זה הגיע לידי פלוטרכוס שסיפר שהיא איבדה את רצונה לחיות. היא התאוששה מעט כשנאמר לה שאוקטביאנוס רוצה לפגוש אותה תוך שהוא מאיים שיפגע בילדיה. על פי דיו קסיוס היא דאגה להיראות יפה ומוכת צער. במפגש ביניהם היא הקריאה לו מכתב מקיסר, ואוקטביאנוס הבטיח לה שחייה אינם בסכנה. היא התחננה וירדה על ברכיה כשהיא מביעה את רצונה להתאבד, אבל הוא לא נענה לה. בשום שלב לא הועלתה האפשרות שהיא תוצא להורג לאחר המצעד. מעשה כזה מעולם לא נעשה לנשים לאחר מצעדים. אוקטביאנוס יצא מהמפגש בתחושה שהוא החזיר לה את הרצון לחיות.
ב-10 באוגוסט 30 לפנה"ס, קלאופטרה הלכה כנראה לראות את גופתו של אנטוניוס בפעם האחרונה. היא חזרה לארמון, התרחצה ולבשה את בגדי המלכות שלה, ובחברת שתי משרתותיה אכלה ארוחת בוקר מפוארת ואז הרגה את עצמה. משרתותיה דאגו להשכיבה על ספה כשבגדיה ותכשיטיה ייראו במיטבם ולאחר מכן נטלו רעל בעצמן. מוקדם יותר היא שלחה מכתב לאוקטביאנוס, מתוך ביטחון שהמכתב לא יגיע אליו בזמן והוא לא יוכל לעצור בעדה, שבו ביקשה ממנו להיקבר לצד אנטוניוס. כשאוקטביאנוס קיבל את המכתב, הוא הבין מייד מה עשתה, אבל זה היה מאוחר מכדי להצילה. שליחיו מצאו אותה מתה ואת שתי משרתותיה גוססות, כשכארמיון עוד מסדרת את הכתר שעל ראשה. המידע ההיסטורי במקורות העתיקים על דרך התאבדותה של קלאופטרה אינו חד-משמעי. על פי פלוטרכוס, היא מתה על ידי הכשת נחש אפעה ארסי שהוברח לחדרה בתוך סל של תאנים. דיו קסיוס טוען שאף אחד לא יודע כיצד מתה, ייתכן שהסל שבו הוברח הנחש היה של פרחים. ייתכן שהרעל הוכנס בתוך קנקן מים. שניהם מדווחים גם על מקורות אחרים, על פיהם היא התאבדה בדקירה של סיכת שיער טבולה ברעל, ייתכן שהיה זה ארס נחש שנאסף לפני כן. סטראבון מדבר על משחה רעילה. אחד המקורות מספר על שריטה או דקירה על הזרוע שלה. לא ברור מה גרם לכך. אחד עשר ימים לאחר מותו של אנטוניוס, ב-12 באוגוסט 30 לפנה"ס, בגיל 39 או 40, שמה גם קלאופטרה קץ לחייה. התאבדות זאת מנעה מאוקטביאנוס את מימוש שאיפתו להוביל אותה כשבויה במצעד הניצחון ברומא. לאחר מותה גופתה הונחה במאוזוליאום שבנתה לעצמה ליד גופתו של אנטוניוס.
קיסריון, בנה הבכור שנשלח לשם הגנתו למזרח, נבגד על ידי המורה שלו רודיון (Rhodion). כשהיה בדרכו לים האדום, פותה לחזור לאלכסנדריה ומייד בהגיעו הוצא להורג. כך באה לקיצה שושלת תלמי המפוארת. מצרים הפכה לפרובינקיה רומית בשליטתו הישירה של אוקטביאנוס.
אוקטביאנוס חס על חייהם של שלושת ילדיהם של אנטוניוס וקלאופטרה ושלח אותם לרומא אל אחותו (ואשתו של אנטוניוס) אוקטביה.
מצעד הניצחון על כיבוש אלכסנדריה התקיים ברומא במחצית אוגוסט שנת 29 לפנה"ס. במסגרת המצעד נישאה גם בובה של קלאופטרה וכנראה גם תמונתה. היא תוארה עם שני נחשים. גולדסוורת'י טוען שתיאור זה אינו הוכחה לכך שכך היא מתה, אלא ייתכן גם שזו הייתה הדרך הקלה לתאר את דרך מותה בצורה ויזואלית. במצעד השתתפו גם ילדיה של קלאופטרה. שני הילדים הבוגרים, קלאופטרה סלנה ואלכסנדר הליוס, היו בני אחת עשרה. במצעד השתתף כנראה גם בנה הצעיר, תלמי פילדלפוס, שהיה בן שבע באותה עת. עד שנת 26 לפנה"ס לערך, שני הבנים היו כבר בין המתים. הבת קלאופטרה סלנה נישאה בהמשך ליובה השני מנומידיה ולאחר מכן נשלחה על ידי אוגוסטוס קיסר, יחד עם בעלה, למלוך על מאוריטניה.
הדרך בה מתה קלאופטרה והצעד האמיץ שבו נקטה, השפיעו על דעת הקהל הרומית ודמותה הציבורית החלה להצטייר במשך הזמן באור חיובי יותר. המשורר הרומי המפורסם הורטיוס כתב שיר לכבוד האירוע שבו אמר: בהמשך של אותה יצירה הוא מתייחס לאומץ לבה של קלאופטרה שבא לידי ביטוי במעשה התאבדותה.
קלאופטרה וממלכת יהודה
על פי פלוטרכוס, קלאופטרה "ידעה את לשונותיהם של עמים רבים" ולרוב לא נזקקה למתורגמן, גם עם שכניה מצפון-מזרח: "לרובם השיבה את תשובותיה בעצמה...לעברים, לערבים, לסורים". יש להניח שהכוונה הייתה לארמית, השפה הנפוצה בקרב היהודים באותה עת, אך ייתכן שהשימוש במילה "עברים" ולא במילה "יהודים", כמו גם ציונם הנפרד מה"סורים", מרמז דווקא על השפה העברית.
רוב הידוע על קשריה של מלכת מצרים עם ממלכת יהודה מקורו בספריו של יוסף בן מתתיהו, שנכתבו מעל מאה שנים לאחר מותה.
יוסף בן מתתיהו קובע שהייתה "בעלת חשיבות גדולה ביותר מכל נשי זמנה", אך עם זאת אינו מסתיר את העוינות שלו כלפיה. הוא מכנה אותה "מרשעת", "שטופה במותרות" ו"משועבדת ליצריה" וטוען כי "לא נבצר ממנה כל עָול וכל מעשה רשע, על כל אשר עוללה". הוא טוען גם כי לא נמנעה משוד מקדשים וקברים "בעד בצע כסף" וששום דבר לא הספיק לה ולכן "הייתה מציקה תמיד לאנטוניוס שיגזול משהו מאחרים ויעניק לה". הוא מדגיש את שליטתה באנטוניוס, שאת לבו צדה "בנאפופיה" והוא "נלכד בשחיתות אהבתה" ואף "היה לה לעבד", וטוען כי "כוחה היה גדול ביותר מחמת תשוקתו אליה" והיא לא פסקה מלהסית אותו לפגוע בכל שליטי האזור ולתת לה את מדינותיהם ומלבדו עוד "רבים הסיתה בשגעונה לעשות מעשי רעה".
בשנת 40 לפנה"ס ברח הורדוס מפני הפרתים ונסע למצרים. כאשר הגיע לאלכסנדריה, קיבלה קלאופטרה את פניו והציעה לו לפקד על צבאה במלחמה שתכננה לאסור על אויביה, אבל הורדוס דחה את בקשתה והמשיך בדרכו לרומא, לקבל מאנטוניוס ואוקטביאנוס את מלכות יהודה.
יוסף בן מתתיהו כותב כי קלאופטרה "פרשה את רשת תאות בצעה על היהודים והערבים וחבלה מזמות למגר למות את שני מלכיהם, את הורדוס ואת מַלְכּוּ".
לטענתו היא זממה לעשות את סוריה קניין לעצמה ודרשה מאנטוניוס "את יהודה ואת ארץ הערבים", וכדי שלא להיראות בגלוי "כאדם עלוב, בעשותו כל מה שביקשה ממנו", הוא נמנע מלפגוע במלכים עצמם ולקח רק חלקים מכל אחת משתי הארצות ונתן לה ובכללם גם את "ארץ התמרים בחבל יריחו, אשר שם מקום הצרי".
בשנת 37 לפנה"ס, במקביל לפתיחת מסע המלחמה של אנטוניוס בפרתים, ביקרה קלאופטרה בארץ יהודה, שם הצליח המלך הטרי הורדוס "לשכך את כעסה" על כך שלא קיבלה את כל מבוקשה וחכר ממנה את חבלי ארץ יהודה וערב שנתן לה אנטוניוס, בנוסף להכנסות הצרי והתמר. יוסף בן מתתיהו מספר שבפגישותיהם הרבות בזמן שהותה ביהודה, ניסתה קלאופטרה "להתייחד עם המלך, בהיותה על פי טבעה להוטה אחר תענוגות כאלה" ומוסיף שרמזה להורדוס בגלוי שהיא "כורעת תחת התשוקה" אליו. עם זאת, הוא מסייג וטוען שאומנם ייתכן "שרחשה גם שמץ של אהבה אליו", אך מתקבל יותר על הדעת כי זממה לטמון לו פח – "שיעשה בה מעשה אונס". ההיסטוריון בן זמננו גולדסוורת'י, מטיל ספק באמינות הסיפור הזה ואומר שזו כנראה הייתה רק משאלה של הורדוס, אבל ייתכן גם שקלאופטרה ניסתה להוציא אותו משיווי משקלו, בעת המשא ומתן ביניהם. הורדוס דחה את הצעתה של קלאופטרה ואף שקל להרוג אותה כל עוד היא בידיו, אבל ידידיו שכנעו אותו לא לעשות זאת והוא החליט להחניף לה במתנות ולשלוח אותה למצרים.
קלאופטרה התעניינה מאוד בנעשה בממלכת יהודה ושמרה על קשר קרוב עם אלכסנדרה החשמונאית, שהפכה לחמותו של הורדוס. אלכסנדרה ביקשה מקלאופטרה שתדרוש מאנטוניוס להכריח את הורדוס למנות את בנה, אריסטובולוס השלישי בן ה-16, למשרת הכהונה הגדולה. אלכסנדרה גם קיבלה את הצעת ידידו של אנטוניוס ושלחה לאנטוניוס את דיוקנותיהם של בנה ובתה. הידיד, שהתפעל מיופיים, ביקש "למשוך את אנטוניוס לתוך תענוגות" ואנטוניוס אכן הזמין אליו את הנער, אולם "נזהר מפני התרסותיה של קלאופטרה" ולכן נמנע מלהזמין גם את אחותו – מרים החשמונאית, אשתו של הורדוס. הורדוס חשש לשלוח את הנער לאנטוניוס וטען בפני מקורביו שאלכסנדרה פועלת בעזרת קלאופטרה שהמלוכה תילקח ממנו לטובת בנה. כדי למנוע זאת, נאלץ למנות אותו לכהן גדול, אך גזר על אלכסנדרה לשבת בארמונו תחת פיקוח על כל מעשיה. בתגובה לכך, שלחה אלכסנדרה מכתב לקלאופטרה, בו קבלה על מצבה "והתחננה אליה לבוא לעזרתה כפי יכולתה". קלאופטרה הציעה לה לברוח עם בנה אליה למצרים. אלכסנדרה ניסתה לברוח, אך נתפסה בשעת מעשה, אלא שהורדוס לא העז להעניש אותה, כי סבור היה שקלאופטרה, בשל שנאתה אליו, לא תסכים לכך. תחת זאת, העמיד פנים שהוא סולח לה ולבנה. אולם שנה אחת בלבד לאחר מינויו לכהן גדול, נרצח אריסטובולוס השלישי בהוראת הורדוס. אלכסנדרה התמלאה במחשבות אובדניות, אך גם ברגשות נקם, ולכן כתבה לקלאופטרה על כך שהייתה זו מזימה של הורדוס. קלאופטרה, שעוד קודם "הייתה מצרה באסונותיה" של חברתה והשתדלה לספק את רצונה, "עשתה את העניין כולו לשלה" והחלה "להסית את אנטוניוס לנקום את רצח הנער". אנטוניוס זימן את הורדוס להתנצל על פשעו, והורדוס, שפחד "מפני שנאתה של קלאופטרה, שלא פסקה מלהשתדל שאנטוניוס ינהג בו מנהג של אויב", נאלץ לציית. כשהגיע אל אנטוניוס, השתמש בחנופה ומתנות שכוחם היה גדול יותר מדבריה של קלאופטרה ואנטוניוס אמר לה שהתערבותה בענייני השלטון של הורדוס אינה מועילה. במכתב ששלח הורדוס לירושלים, האשים את קלאופטרה "שחומדת היא את ארצו" ודורשת בתוקף שמלכותו תסופח לה ולכן משתדלת להזיזו מדרכה בכל דרך אפשרית, אולם לא תשיג את מבוקשה, כי אנטוניוס נתן לה את חילת-סוריה במקום מה שדרשה ובכך פטר עצמו מטענותיה ליהודה.
למרות זאת, מספר בן מתתיהו שאימת מוות נפלה על הורדוס בעקבות "עלילות קלאופטרה הנוראות", שהביאו למותם של שליטים אחרים באזור וש"אימת קלאופטרה" הייתה הגורם העיקרי להכנת מצדה כמקום מקלט לשהות ארוכה, שניתן להתבצר בו מפניה, שכן פעם אחר פעם דרשה קלאופטרה מאנטוניוס להרוג את הורדוס ולתת לה את מלכות יהודה.
הורדוס שילם לקלאופטרה את מלוא המיסים תמורת חבלי ארץ יהודה וערב שחכר ממנה, משום שחשב שתהיה זו סכנה בשבילו אם ייתן לה עילה לשנאה. אבל המלך הערבי מַלְכּוּ, שהורדוס היה אחראי לגביית המס ממנו עבור קלאופטרה, הפסיק כעבור זמן מה לשלם את חלקו להורדוס. אנטוניוס שמע על כך מקלאופטרה וציווה על הורדוס לצאת למלחמה במַלְכּוּ, במקום לעזור לו בקרב אקטיום. לטענת יוסף, קלאופטרה היא זו שיזמה את המלחמה הזאת – היא הסיתה את אנטוניוס להפקיד את הורדוס על המלחמה בערבים כדי ששני המלכים יגרמו נזק זה לזה, ובכך קיוותה להשיג אחת מהשתיים: אם ינצח הורדוס – היא תמשול בארץ ערב, ואם יפסיד – תשלוט ביהודה. כך קיוותה להפיל את אחד השליטים בידי השני. לאחר שניצח בקרב הראשון נגד הערבים, עמד הורדוס לנצח גם בשני. אבל אתיניון, אחד משרי הצבא של קלאופטרה והממונה על השטחים החכורים מטעמה שהיה עוין את הורדוס, ראה שידם של היהודים על העליונה, התערב בקרב והכריע אותו לטובת הערבים.
לאחר תבוסת אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, נסע הורדוס להיפגש עם אוקטביאנוס וטען בפניו שיעץ לאנטוניוס להרוג את קלאופטרה, כדי למנוע מלחמה ולהציל את עצמו.
יוסף בן מתתיהו טוען שכאשר נכבשה אלכסנדריה בידי אוקטביאנוס, הראו לו היהודים את נאמנותם כשנלחמו נגד המצרים, וקובע שבמותה קיבלה קלאופטרה בצדק את "גמול רשעתה".
לאחר התאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה, החזיר אוקטביאנוס להורדוס את חבל הארץ שקלאופטרה לקחה ממנו ונתן לו במתנה 400 משומרי ראשה.
בכתובת משנת 36/37 לפנה"ס מופיעה הקדשה לכבוד קלאופטרה ובנה קיסריון מטעם בית כנסת יהודי במערב אלכסנדריה בסביבות מפרץ אוינוסטוס, ליד הנמל הגדול, שם היה מרכז עסקים גדול של יהודים רבים.
בספרות חז"ל
בספרות חז"ל מצטיירת קלאופטרה כאישה חכמה ונבונה, המתעניינת ביהדות ועומדת לשם כך בקשרי שאלות ותשובות עם גדולי החכמים. הם מצטטים את שאלותיה ותשובותיהם, ודנים במחקרים שערכה.
במסכת נדה מובא דיון שראשיתו בתוספתא, הכרוך בניתוח מסקנות מחקר אמבריולוגי שערכה קלאופטרה. לפי המסופר ביקשה קלאופטרה לקבוע האם הזמן הדרוש ליצירת גוף שלם של עובר, משתנה בין המינים – שאלה שהעסיקה מאוחר יותר את התנאים. מאחר שלא היה ניתן להשתמש במקרים של הפלות לשם כך, לקחו שפחות שנידונו למוות, ועיברו אותן על מנת לנתחן בבוא העת, תוך גרימת מיתתן. ישנן שתי גרסאות לסיפור, באחת זמנם של שני המינים שווה, לאחר 41 יום צורת העובר שלמה. באחרת, הזמן שונה, צורת הזכר שלמה ב-41 יום ואילו צורת הנקבה ב-81 יום. בהמשך מתנהל דיון פרשני בניתוח המתודולוגיה:
במסכת סנהדרין מובאת שאלתה של קלאופטרה לגבי תחיית המתים, ותשובתו של רבי מאיר לשאלתה. בשאלתה מניחה קלאופטרה כאמת מוכחת את מציאות תחיית המתים, עליה למדה מדברי ספר תהילים:
מקריאה במקור זה עולה כי התנהל דיאלוג ממשי בין קלאופטרה לרבי מאיר, ואם כך ספק רב אם מקור זה עוסק בקלאופטרה השביעית, מאחר שרבי מאיר, תנא בן הדור הרביעי, חי למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה. מאידך, רבי גדליה אבן יחיא (1526–1588), גורס בספרו שלשלת הקבלה כי אכן מדובר בקלאופטרה מלכת מצרים, אך החכם היהודי המוזכר, אינו רבי מאיר בן הדור הרביעי של התנאים, אלא חכם מוקדם יותר בעל שם זהה.
יופייה של קלאופטרה וחוכמתה
הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל שחי במאה השבע עשרה כתב בספרו "הגיגים": . ציטוט זה שנאמר כמעט 1,800 שנים לאחר מותה, מוכיח עד כמה דמותה והמיתוס של יופייה, והשפעתו על המהלכים ההיסטוריים בסוף תקופת הרפובליקה הרומית, לא רק שלא קטן, אלא התעצם במהלך השנים.
גם דיו קסיוס וגם פלוטרכוס מייחסים לקלאופטרה יופי רב, כריזמה ונוכחות כובשת. דיו קסיוס כתב בהתייחס לפגישה הראשונה שלה עם יוליוס קיסר: . בהמשך לתיאורו של פלוטרכוס, כיצד התגנבה לארמון ופגישתה עם קיסר הוא כתב: .
250px|ממוזער|שמאל|שחקנית התיאטרון הצרפתייה יהודייה שרה ברנאר כקלאופטרה, צילום של נפוליאון סרוני משנת 1891
פלוטרכוס חזר לעסוק ביופייה כשעסק במפגש בין קלאופטרה ואנטוניוס בטרסוס. היא התכוננה למפגש והכינה אותו כמחזה מפואר ומתוזמן. הוא כתב שהיא הייתה בעלת ביטחון עצמי לשבות את ליבו של אנטוניוס, כי באותה עת בהיותה כבת 28 שנים, היא הייתה בשיא יופייה ובשיא עוצמתה האינטלקטואלית. בתיאור נוסף שלו עליה הוא כתב: . במקום אחר לעומת זאת, הוא השווה בינה לבין אוקטביה אשת אנטוניוס וקבע "שאין היא עולה על אוקטביה לא ביופי ולא בחן־נעורים" ואף כינה אותה בבוז "אותה גנדרנית, שכל־כך החשיבה את יופיה".
אזכורים המתייחסים ליופייה מופיעים גם בכתביו של לוקיוס אנאוס פלורוס, היסטוריון רומאי שחי בסוף המאה ה-1 תחילת המאה ה-2 לספירה וכן אצל אפיאנוס שהתייחס ליופייה וגם לשנינותה.
התייחסות ליופייה נמצאה גם אצל שונאיה. המשורר הרומי מרקוס אנאוס לוקאנוס חזר והתייחס ליופייה, וביקר אותה על השימוש שעשתה בו. הוא אמר שהיא ניצלה את יופייה למטרותיה ואמר . היא הושמצה על ידי משוררים רומים שונים כמפתה זרה. לו באמת לא הייתה אטרקטיבית, סביר שהיו מציינים זאת. המשורר פרופרטיוס שחי במאה ה-1 לפנה"ס כינה אותה "המלכה הזונה", הורטיוס כינה אותה "הבושה של מצרים".
גולדסוורת'י מתייחס לחוכמתה ואומר שהיא הייתה יותר אינטליגנטית והרבה יותר משכילה מאנטוניוס. יכולתה הפוליטית הצליחה להחזיק אותה בשלטון במשך שני עשורים.
נושא יופייה ממשיך להעסיק את ההיסטוריונים. אין פרוטומות שניתן לייחס לה בוודאות. דמותה הופיעה על גבי מטבעות, אבל אין ביטחון שהן מייצגות את המראה שלה. ייתכן שהדמות שתוארה בהן, נועדה להידמות לשליטים הזכרים מבית תלמי, וזאת כדי לסייע בלגיטימציה של שלטון של אישה ומלכה צעירה.
בשנת 2001 הציג המוזיאון הבריטי תערוכה בשם "Cleopatra of Egypt: From History to Myth". בתערוכה הוצגו 7 פסלים ושני ציורים, שלדעת האוצרים של התערוכה מתארים את קלאופטרה, אם כי אין לכך הוכחות. הפסלים והציורים מנסים להראות שיופיה היה מיתוס ולא מציאות. התערוכה לא כללה את הפרוטומה הידועה שלה המוצגת במוזיאון ברלין.
קלאופטרה בתרבות
ממוזער|250px|שמאל|קלאופטרה הבלונדינית, בציור "המסיבה של קלאופטרה", ג'ובאני בטיסטה טייפולו
250px|ממוזער|שמאל|ליז טיילור כקלאופטרה וריצ'רד ברטון כמרקוס אנטוניוס בסרט "קלאופטרה", זוכה האוסקר משנת 1963
דמותה של קלאופטרה ותקופת מלכותה היו במשך מאות שנים נושא לספרים, מחזות, אופרות, סרטים, סדרות טלוויזיה, משחקים, בלט, פיסול ציור וקומיקס. על שמה נקרא ב-1880 אסטרואיד קלאופטרה. על שמה נקרא גם מכתש קלאופטרה, שהוא מכתש פגיעה על כוכב הלכת נוגה. בנוסף ניתן שמה גם לפרפר כחליל קלאופטרה שהוא פרפר מוגן בארץ ישראל.
המשוררים התייחסו לקלאופטרה ביצירותיהם כבר בתקופה הרומית. דמותה המשיכה לעורר עניין אצל משוררים גם במאות ה-17–20. המשורר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון כתב בשנת 1890 את השיר "After Reading Antony and Cleopatra". טד יוז, המשורר הלאומי של בריטניה, כתב בשנת 1960 את השיר "Cleopatra to the Asp".
החל מתקופת הרנסאנס היוותה דמותה של קלאופטרה מקור השראה לאמנים רבים שהנציחו אותה במאות ציורים, הן בשל דמותה כאישה יפה וחזקה שהשפיעה מחד על הגברים החזקים של תקופתה, והן בשל התאבדותה הטרגית מאידך, שמנעה את השתתפותה במצעד הניצחון. האמנים לא הקפידו על הדיוק ההיסטורי של המראה החיצוני שלה. בציורים רבים היא מופיעה כאישה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, מה שלא מתאים למוצאה הים-תיכוני. לעיתים היא נראית צעירה מאוד, ולא כאישה שהייתה בגיל 39–40 בעת התאבדותה. פעמים רבות היא לבושה בבגדי התקופה של הצייר, כנ"ל התפאורה שלא התאימה לתקופתה של קלאופטרה, כפי שבאה לביטוי בציורו של הצייר ג'ובאני בטיסטה טייפולו "המסיבה של קלאופטרה". בציורים רבים בחרו הציירים להדגיש את מיניותה בציירם אותה עירומה, אף על פי שלפי התיאור ההיסטורי בעת מותה היא הייתה לבושה. במחזהו של ויליאם שייקספיר משנת 1623, "אנטוניוס וקלאופטרה", הגה שייקספיר מפרי דמיונו כי היא מתאבדת באמצעות הנחת נחש בסמוך לחזה שלה. תיאור זה השפיע על אמנים, שחלקם החל לשאול דימוי זה בעבודותיהם כמטפורה למיניות ומוות. במאה ה-19, בעקבות מסעו של נפוליאון והגילויים הארכאולוגיים במצרים, החלה מגמת שינוי בציורים, וקלאופטרה, בגדיה והתפאורה הסובבת אותה הפכו אקזוטיים יותר. שינוי זה בא לידי ביטוי בציורו של ז'אן-לאון ז'רום "קלאופטרה לפני קיסר" משנת 1866, וניכר גם בציורו של גוסטב מורו שבו נראית קלאופטרה מוקפת בשטיחים אוריינטליים. דמותה מופיעה גם אצל ציירי האר דקו שהפכו אותה מדמות היסטורית לדמות של פאם פאטאל מגרה.
דמותה שימשה השראה גם לכתיבת מחזות, שהמפורסמים בהם הם המחזה של ויליאם שייקספיר "אנטוניוס וקלאופטרה", ומחזהו של ג'ורג' ברנרד שו "קיסר וקלאופטרה". נכתבו גם אופרות: הקטור ברליוז הלחין בשנת 1829 את האופרה "La Mort de Cléopâtre" (המוות של קלאופטרה) וז'יל מאסנה כתב בשנת 1914 את "Cléopâtre"; כך עשו גם גאורג פרידריך הנדל, קרל היינריך גראון ומלחינים נוספים שמצאו עניין בדמותה. דמותה שימשה גם השראה לכוריאוגרפים. מיכאיל פוקין יצר ב-1908 את הבלט "Nuit d'Egypte" (לילה במצרים) וכך גם מרתה גרהם ונוספים.
קלאופטרה היוותה גם השראה לסרטי קולנוע רבים, ודמותה הופיעה בלמעלה מעשרים סרטים. בשנת 1899 יצר ז'ורז' מלייס את סרט האימה הקצר "Robbing Cleopatra's Tomb" ("שוד קברה של קלאופטרה") העוסק בהחייאת המומיה של קלאופטרה. בשנת 1917 נוצר הסרט האילם "קלאופטרה" בכיכובה של תידה בארה. הסרט זכה להצלחה רבה. כנ"ל הסרט "קלאופטרה" של ססיל ב. דה-מיל משנת 1934 בכיכובה של קלודט קולבר. הסרט המפורסם ביותר העוסק בדמותה הוא "קלאופטרה" בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, אשר זכה בארבעה פרסי אוסקר בשנת 1963. דמותה של קלאופטרה הופיעה גם בסדרת הקומיקס הצרפתית המצליחה "אסטריקס", בחוברת "אסטריקס וקלאופטרה" משנת 1965, שם מוצגת דמותה כבעלת אף ארוך ויפהפה ששאר הדמויות נשבות בקסמו.
דמותה מופיעה גם בסדרות טלוויזיה שונות. בסדרה ההיסטורית "רומא" מתוארים יחסיה עם יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס. גם נשים ידועות בחרו להצטלם בדמותה. כך למשל השחקנית היהודייה-צרפתייה שרה ברנאר צולמה על ידי נפוליאון סרוני בדמותה, ובשנת 2011 הצטלמה בדמותה קים קרדשיאן לכתב העת לענייני אופנה "הרפרס בזאר". בקליפ לשיר Dark Horse של הזמרת קייטי פרי, שיצא בפברואר 2014, מגלמת פרי את קלאופטרה, בעוד הקליפ כולו הושפע ממצרים העתיקה. חברת כלי החרסינה וג'ווד הוסיפה את דמותה יחד עם דמותו של אנטוניוס על אחת מצלחותיה.
בסדרת ההרפתקאות דם ואוצרות של CBS משנת 2019, עסקה כל העונה הראשונה במציאתו הבדיונית של קבר אנטוניוס וקלאופטרה והסרקופגים שלהם בפירמידה במצרים.
קברה של קלאופטרה
מקום קבורתם של קלאופטרה ומרקוס אנטוניוס ליד העיר אלכסנדריה אינו ידוע. על פי ההיסטוריונים סווטוניוס ופלוטרכוס, אוגוסטוס קיסר לאחר שניצח אותם התיר את קבורתם ביחד. המחזאי האנגלי שייקספיר בהשפעת פלוטרכוס רומז לכך במחזהו אנטוניוס וקלאופטרה בסוף המחזה (מערכה 5, תמונה 2) בכותבו .
בשנים 2008–2009 התפרסמו דיווחים שהארכאולוג המצרי זאהי חוואס אולי מצא את קברם של קלאופטרה ואנטוניוס בתוך מקדש אוזיריס בטפוסיריס מגנה ממערב לאלכסנדריה. הארכאולוגית הדומיניקנית קתלין מרטינז שחפרה באתר מצאה עשר מומיות ב-27 קברים של אצילים מצרִים. בנוסף נמצאו מטבעות הנושאות את דמותה של קלאופטרה וגילופים בהם רואים את קלאופטרה ואנטוניוס מחובקים.
בכנס שהתקיים בינואר 2019 באוניברסיטת פלרמו הכחיש חוואס שהוא טען שהקבר של קלאופטרה ואנטוניוס עשוי להימצא בטפוסיריס מגנה. הוא ייחס את הפרסום למרטינז. לדבריו מעולם לא קיבל את ההשערה הזאת, כי המצרים לא קברו בתוך מקדשים, שהיו מקודשים.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ה
דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספרים: 42, 43, 44, 47, 48, 49, 50, 51 ו-55 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית)
The Life of Julius Caesar ,Plutarch, The Parallel Lives
The Life of Antony ,Plutarch, The Parallel Lives
מקורות מודרניים
סטייסי שיף, קלאופטרה, הוצאת דביר, 2011, תרגום: ירון בן עמי
<div style="direction: ltr;">
קישורים חיצוניים
Cleopatra VI, Ptolemy XII, Ptolemy XIII, Ptolemy XIV (51‑30 B.C.), The House of Ptolemy, Edwyn R. Bevan
Cleopatra VII Thea Philopator בספר Historical Sourcebook של Mahlon H. Smith
Cleopatra VII Philopator באתר Livius
Cleopatra באתר UNRV - The Roman Empire
Cleopatra באתר Encyclopaedia Romana
סיפור אהבתה של קלאופטרה ליוליוס קיסר ולאחריו למרקוס אנטוניוס בבלוג ההיסטוריה הישראלי
מיכאל הר-סגור, שעה היסטורית (מס' 180) - "כיצד מערבבים אהבה עם פוליטיקה ומפסידים הכל - על קלאופטרה מלכת מצרים", באתר יוטיוב, 45 דק'
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בית תלמי
קטגוריה:מלכות במצרים העתיקה
קטגוריה:נשים שליטות
קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:יוליוס קיסר
קטגוריה:מתאבדות
קטגוריה:נשים במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי | 2024-10-08T02:19:17 |
הדור האבוד | הדור האבוד (באנגלית: Lost Generation) הוא מונח המתאר את דור הצעירים שחיו בארצות המערב בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. אי לכך, דור זה נקרא גם לעיתים דור מלחמת העולם הראשונה או דור שנות ה-20. באירופה הם ידועים בעיקר בתור הדור של 1914, השנה שבה החלה מלחמת העולם הראשונה. בצרפת, שבה התיישבו גולים רבים, הם נקראים Génération au Feu ("דור האש"). על פי ויליאם שטראוס וניל האו בספרם "דורות", דור זה נולד בין השנים 1883 ל-1900.
המונח נטבע על ידי גרטרוד שטיין כדי לתאר קבוצת סופרים אמריקנים שחיו בפריז בשנות ה-20 וה-30. כמה מהחברים הנודעים בקבוצה זו הם הסופרים ארנסט המינגוויי, פ. סקוט פיצג'רלד ושטיין עצמה. המונח התפרסם והפך לנפוץ וידוע ברבים על ידי המינגוויי, אשר בהתייחסו לדור הצעירים שגדל בתקופת מלחמת העולם הראשונה כתב בספרו המפורסם "וזרח השמש" (1926) את המשפט "You are all a lost generation" .
סביהם הטיפוסיים של בני הדור האבוד היו הדור המוזהב; הוריהם היו הדור המתקדם ודור המיסיונרים. ילדיהם היו דור ה-GI והדור השקט; נכדיהם הטיפוסיים היו דור הבייבי בום.
מאפיינים כלליים
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחון של מדינות ההסכמה. המדינות בריטניה, צרפת וארצות הברית הכריעו את הקיסרות הגרמנית ואת האימפריה העות'מאנית. ממדי הקטל וההרס שחוללה המלחמה היו כבדים. כ-10 מיליון בני אדם נהרגו, רובם צעירים מתחת לגיל 40, וכ-20 מיליון בני אדם נפצעו. דור שלם של אנשים צעירים (בעיקר בריטים, צרפתים וגרמנים) נספה ועבר מן העולם. הם כינו את שנות המלחמה "שנים אבודות" ואת בני דורם "הדור האבוד" כי רבים מן החיילים חשו שהמדינאים והמפקדים הוליכו אותם שולל ושמלחמה, אובדן החברים, הפציעות הקשות וסבל המשפחות היו לשווא.
על "הדור האבוד" נאמר כי הוא התפכח על ידי הטבח חסר התכלית של מלחמת העולם הראשונה. דור ציני, שבז למושגי המוסר והנימוס הוויקטוריאניים. ככל ניסיון לתאר דור שלם, הכללה זו נכונה לכמה טיפוסים בני דור זה ולא לאחרים.
בין חברי דור זה נפוצה התלונה כי האמנות והתרבות האמריקאיות חסרות את רוחב היריעה שבעבודות אירופאיות – מה שהוביל צעירים רבים לשהות זמן רב באירופה – ושמרבית הנושאים שראוי לעסוק בהם ביצירה ספרותית כבר זכו לטיפול. אף על פי כן, אותה תקופה עצמה הביאה לפריחה בספרות ובאמנות האמריקאית, ונוצרו בה כמה מיצירות הספרות החשובות ביותר שנכתבו על ידי אמריקאים. דור זה הביא גם לפריחה במוזיקת הג'אז, שיש הטוענים שהיא הז'אנר האומנותי האמריקאי הראשון.
אישים בולטים שמזוהים עם הדור האבוד
אישים אמריקאים בולטים אשר השיוך שלהם לקבוצה הדמוגרפית "הדור האבוד" התפרסם במקורות מהימנים בולטים:
פ. סקוט פיצג'רלד (1896–1940), סופר אמריקאי ממוצא אירי אשר נחשב כיום לדוברו של "הדור האבוד"
סינקלר לואיס (1885–1951), עיתונאי, סופר ומחזאי אמריקאי
ארנסט המינגוויי (1899–1961), סופר ועיתונאי אמריקאי
ג'ורג' פטון (1885–1945), מצביא וגנרל אמריקאי שנודע בעיקר משירותו במלחמת העולם השנייה
אירווינג ברלין (1888–1989), פזמונאי ומלחין יהודי אמריקאי
מיי וסט (1892–1980), שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחזאית, ותסריטאית אמריקאית, ממוצא יהודי וסמל מין.
המפרי בוגרט (1899–1957), שחקן קולנוע אמריקאי
בנוסף לכך, שני נשיאים אמריקאים מזוהים עם "הדור האבוד":
הארי טרומן (1884–1972), נשיאה ה-33 של ארצות הברית בשנים 1945–1953.
דווייט אייזנהאואר (1890–1969), נשיאה ה-34 של ארצות הברית בשנים 1953–1961. אייזנהאואר היה גנרל בצבא האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה ושירת כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה.
אישים לא-אמריקאים בולטים אשר השיוך שלהם לקבוצה הדמוגרפית "הדור האבוד" התפרסם במקורות מהימנים בולטים:
צ'ארלי צ'פלין (1889–1977), שחקן קומי, במאי קולנוע ומלחין אנגלי, שזכה להצלחה רבה בעידן הסרט האילם.
רודולף ולנטינו (1895–1926), שחקן קולנוע איטלקי.
אדולף היטלר (1889–1945), הקנצלר והפיהרר של גרמניה הנאצית בשנים 1933–1945 ומנהיג המפלגה הנאצית החל משנת 1920 ועד מותו
מאו דזה-דונג (1893–1976), שליטהּ של סין בין השנים 1949–1976 אשר נחשב אבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים
ג'.ר.ר. טולקין (1892–1973), סופר ובלשן אנגלי אשר נודע במיוחד כמחבר של הספרים "ההוביט" ו"שר הטבעות".
תרומות תרבותיות בולטות שמזוהות עם הדור האבוד
גטסבי הגדול (פ. סקוט פיצג'רלד)
ארץ השממה (ת"ס אליוט)
בביט (סינקלר לואיס)
הקול והזעם (ויליאם פוקנר)
אמריקאי בפריז (ג'ורג' גרשווין)
Monkey Business (האחים מרקס)
Creed of an Advertising Man (ברוס ברטון)
Ain't Misbehavin (פאטס וולר)
הנץ ממלטה (דשיל האמט) – הפך מאוחר יותר לסרט.
השינה הגדולה (ריימונד צ'נדלר)
The View from Eighty (מלקולם קאולי)
לקריאה נוספת
Craig Monk, Writing the Lost Generation: Expatriate Autobiography and American Modernism, University of Iowa Press, 2008
D.J. Taylor, Bright Young People: the Lost Generation of London's Jazz Age, Farrar, Straus and Giroux, 2010
Reinhild Steingröver, Last Features: East German Cinema's Lost Generation, Boydell & Brewer, 2014
Malcolm Cowley, A Second Flowering: Works and Days of the Lost Generation, Penguin Books, 1980
John W. Aldridge, After the Lost Generation: a Critical Study of the Writers of Two Wars, Books for Library Press, 1971
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה
קטגוריה:פריז: היסטוריה
קטגוריה:בין שתי מלחמות העולם
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:דורות סוציולוגיים
קטגוריה:ארנסט המינגוויי | 2023-11-21T14:48:05 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.